txt/Mishnah/Acharonim on Mishnah/Yachin/Seder Zeraim/Yachin on Mishnah Sheviit/Hebrew/Mishnah, ed. Romm, Vilna 1913.txt

Yachin on Mishnah Sheviit
יכין שביעית
Mishnah, ed. Romm, Vilna 1913
https://www.nli.org.il/he/books/NNL_ALEPH001741739

יכין שביעית



Chapter 1



Seif 1

<b>עד אימתי חורשין בשדה האילן ערב שביעית</b><br> ר"ל בשנה ששית:

Seif 2

<b>בית שמאי אומרים כל זמן שהוא יפה לפרי</b><br> של ששית:

Seif 3

<b>ובית הלל אומרים עד העצרת</b><br> בשדה אילן. ובשדה לבן עד הפסח. ואף דמהלמ"ס מותר בעבודת קרקע ואילן עד ל"י קודם ר"ה דשביעית. וגם רק בזמן שבהמק"ק אסור אח"כ. חכמים גזרו אפילו באין בהמק"ק על ב' זמנים הללו. משום דאח"כ נראה כחורש לשביעית. מיהו ב"ד שלאחריהן כשראו שיש הפסד גדול עי"ז. שהקרקעות מתקלקלים נמנו והתירו הכל עד ר"ה באין בהמק"ק. ואף דכבר נאסר במניין ואין יכול לבטל דברי ב"ד הראשונים. הכא שאני דמעיקרא כך תקנו שכל ב"ד שיראו צורך לבטל יבטלו התקנה [וכמ"ק ד"ג ב'] ואף דלהוסיף מחול על הקודש דאו' [לרוב פוסקים. וכרכ"מ פ"א משביתת עשו' ודלא כרמב"ם שם] עכ"פ במוסיף מעט סגי [וכתוס' מו"ק ד"ד א]:

Seif 4

וב"ש מחמרי:

Seif 5

<b>כל שלשה אילנות לבית סאה</b><br> קרקע שהיא נ' על נ' אמה ופשוט דבית סאה דהכא ובמשנה ה'. אין ר"ל שקצת אילנות עומדים על גבול הנ' אמה. והשאר באמצע במרחק שוה. אלא אפי' עומדים כולם סמוכים רק בריחוק ד"א. אפ"ה משערים כאילו עומדים כולם באמצע רבוע של בית סאה וחורשים כל הרבוע בשבילן סביב. ולאפוקי כשקצת מהם עומדין חוץ להרבוע של הבית סאה אז אין מצטרפין. אבל אין רשאי לשער כאילו כל האילנות עומדים בגבול הבית סאה וליתן כל הרווח מצ"א. אלא משערי' כאילו הן באמצע הבית סאה:

Seif 6

<b>אם ראויין לעשות</b><br> כל אחד אע"ג שבאמת אינן עושין. רק שגזען עבין וחזקים וענפיהן רבי' שראויין לעשות כן. כ"כ הר"ש. ולר"מ פ"ג משמיטה סגי בכולן יחד ראויין לעשות ככר. וגם רבינו אלי' ווילנא פי' שיהיו כולן ראויין לעשות ככר:

Seif 7

<b>ככר דבילה</b><br> תאנים יבשים דרוסים בעיגול כככר לחם:

Seif 8

משקל ס' מנה באטליא דמנה ק' דינרים. ודינר ו' מעין. ומעה ט"ז שעורות בינונית: ולפמ"ש בס"ד [שבועות פ"ו סי' ב'] בשם רבינו מעדני מלך. דצ"ו שעורות הם קווינט שלם. אם כן יהיה משקל ככר דבילה של ס' מנה. כמשקל מ"ח פפונד וכ"ד לאטה:

Seif 9

<b>חורשים כל בית סאה בשבילן</b><br> עד עצרת:

Seif 10

<b>פחות מכאן אין חורשין להן אלא מלא האורה</b><br> המלקט הפירות:

Seif 11

<b>וסלו</b><br> סל שמאסף לתוכו הפירות:

Seif 12

<b>חוצה לו</b><br> ר"ל כשמעמיד הסל לצד חוץ. דאז צריך רווח טפי. משאם מעמיד הסל בינו לאילן. וכל שחוץ מרווח זה דינו כשדה לבן. ואינו חורשו רק עד הפסח:

Seif 13

<b>רואין אותן כאילו הם תאנים</b><br> דגם בסרק על כל פנים מתעב' הגזע על ידי חריש. ושיערו בתאנה. לקולא. מדפירותיה גסין ורבין:

Seif 14

<b>אם ראויים לעשות ככר דבלה של ששים מנה כאיטלקי</b><br> ומשערין לפי גודל האילן:

Seif 15

<b>היה אחד עושה ככר דבלה וב' אין עושין</b><br> ר"ל שאין כ"א ראוי לעשות ככר. ולר"מ הנ"ל סי' ו' ר"ל ב'. אינן ראויין לעשות כ"א שליש ככר:

Seif 16

<b>עד שיהיו מג' ועד ט'</b><br> יש להן דין א'. דט' נמי אם א' אין ראוי לעשות חלק הט' מהככר. אף שחסר רק מעט [כך הוכיח הראב"ד מירושלמי פ"ג משמיטה] אין חורש רק לצורכן. ולר"ש הנ"ל דככר לכ"א בעינן. א"כ וודאי בג' עושין סגי. רק ר"ל דאף בט' בעי ג' עושין:

Seif 17

<b>היו עשרה מעשרה ולמעלה בין עושין בין שאינן עושין</b><br> אף שאין ראויין לעשות. שהן דקין או שעומדין בין החולות:

Seif 18

<b>חורשין כל בית סאה בשבילן שנאמר</b><br> ארישא קאי דמש"ה אין חורשין:

Seif 19

<b>אין צריך לומר חריש וקציר של שביעית</b><br> דכבר נכתב. ומה"ט נמי א"א דקאי אשבת בראשית:

Seif 20

<b>אלא חריש של ערב שביעית שהוא נכנס בשביעית</b><br> וה"ק קרא בחריש דששית. שחרישתו בזמן היתר רק שקצירתו בזמן איסור. ובקציר. ר"ל אם הקציר בזמן היתר. רק שהחרישה בשביעית היה. תשבות:

Seif 21

<b>וקציר של שביעית שהוא יוצא למוצאי שביעית</b><br> וה"ה ספיחי שביעית דאסירי:

Seif 22

<b>ר' ישמעאל אומר מה חריש רשות אף קציר רשות יצא קציר העומר</b><br> ס"ל אשבת קאי קרא. וקמ"ל קרא. מה חריש רשות. דהרי ליכא שום חרישה דמצוה. דאפי' לעומר. במצא חרוש אינו חורש. אף וכו'. יצא קציר העומר דצריך לשמה. דוחה שבת:

Seif 23

<b>שלשה אילנות של שלשה אנשים הרי אלו מצטרפין וחורשין כל בית סאה בשבילן</b><br> עד עצרת וככל הנך דלעיל. ומה דקאמר בירושל' הכא עד ר"ה. היינו למשנה אחרונה וכסי' ג' לעיל:

Seif 24

<b>וכמה יהא ביניהם</b><br> בין אילן לאילן. וקאי אכולהו בבי:

Seif 25

<b>רבן גמליאל אומר כדי שיהא הבקר עובר בכליו</b><br> ר"ל ד"א. דבפחות מזה למיעקר קיימי [ועי' עירובין פ"ג מ"א] אבל בטפי מד"א וודאי שרי:

Seif 26

<b>עשר נטיעות</b><br> ילדות:

Seif 27

<b>מפוזרות בתוך בית סאה</b><br> ר"ל שנחלק הב"ס לי' חלקים שוים. ובכל חלק נטע אילן א':

Seif 28

<b>חורשין כל בית סאה בשבילן עד ר"ה</b><br> מהלמ"ס. ואפי' אינן ראויים לעשות ככר. רק שאין מרוחקין זמ"ז פחות מד' אמות. ולא גזרו בהו כבשאר אילנות כסי' ג' וכמ"ד. דמדהן רכים. נפסדים כשלא יחרישום. [כך נ"ל. ותמוהים דברי רבינו רש"י זצוק"ל תענית ד"ג ע"א דיהיב טעמא להלממ"ס] מיהו בפחות מי'. אינן צריכים לכל הב"ס. וביותר מי' למיעקר קיימו. ולרמב"ם אפי' ביתר מי' שרי:

Seif 29

<b>היו עשויות שורה</b><br> שאינן מפוזרות רק עומדים סמוכים זא"ז כשורה או מוקפות וכו':

Seif 30

<b>ומוקפות עטרה</b><br> גדר. ותוך הגדר פחות מב"ס. וי"א דפי' עטרה שעומדות בעיגול:

Seif 31

<b>אין חורשין להם אלא לצרכן</b><br> כמלא אורה וסלו לכל א'. והשאר דינו כשדה לבן:

Seif 32

<b>הנטיעות והדלועים</b><br> אפי' דלעת מצרית שאינו גדולה כאילן:

Seif 33

<b>מצטרפין לתוך בית סאה</b><br> והו"ל כי' נטיעות. ודוקא אם הנטיעות הן הרוב:

Seif 34

<b>רשב"ג אומר כל עשרה דלועים</b><br> ודווקא בדלעת יוונית שהן גדולות כאילן:

Seif 35

<b>עד אימתי נקראו נטיעות</b><br> דאף שאין עושין כלל חורשין כל הב"ס בשבילן עד ר"ה:

Seif 36

<b>רבי אלעזר בן עזריה אומר עד שיחולו</b><br> שיחללום ויפדום הפירות בשנת ד'. ואם לא נפדו. עד שיעשו חולין בלא פדיון בשנת ה':

Seif 37

בת שנה:

Seif 38

<b>אילן שנגמם</b><br> שנכרת גזעו:

Seif 39

<b>והוציא חליפין</b><br> שיצאו ענפים משרשיו:

Seif 40

<b>מטפח ולמטה</b><br> בלא נשאר מהגזע טפח ממעל לארץ אז כנכרת כולו דמי [ככלאים פ"ב מ"ד]. ולהכי שפיר פסק הרמב"ם כר"ש מדסתם משנה כוותיה [ועתוי"ט. ובתוס' חדשים רצה להביא ראיה מב"ב (ד"פ ע"ב). ואינו מוכרח]:

Seif 41

<b>כנטיעה</b><br> לחרישה בשביעית ולערלה:

Chapter 2



Seif 1

<b>עד אימתי חורשין בשדה חלבן</b><br> שאין בו אילנות וצילם. ומראה השדה ע"י זה לבן:

Seif 2

<b>עד שתכלה הליחה</b><br> שנתיבשה הקרקע מלחלוח ימות הגשמים. והוא כ"ז וכו':

Seif 3

<b>כל זמן שבני אדם חורשים ליטע במקשאות ובמדלעות</b><br> בערוגות הקשואים ודלועים שצריכים רטיבות יתירה. שעוד יתבשלו קודם שביעית. אף שהוא רוצה ארוע דבר אחר:

Seif 4

<b>אמר ר' שמעון נתת תורת כל אחד ואחד בידו</b><br> דמדאין כל הקרקעות שוין. יטעה באומדנתו:

Seif 5

<b>אלא בשדה הלבן עד הפסח</b><br> דמדזורעה אחר חרישה. צריך לחלוח רב. מש"ה אחר פסח תו לא נראה כרוצה לזרעה מיד. רק יחשבו הרואים שחרש' לשביעית:

Seif 6

<b>ובשדה האילן</b><br> מדכבר נטוע א"צ קרקע לחה כ"כ:

Seif 7

<b>עד עצרת</b><br> נ"ל משום דבעצרת כבר נגזר על פירות האילן היאך יהיו. ולא תועיל לו בין יחרוש או לא יחרוש. ולפיכך נראה כוונתו שחורש לשביעית:

Seif 8

<b>מזבלין</b><br> מיסטען:

Seif 9

<b>ומעדרין במקשאות ובמדלעות</b><br> חופר סביב קלחי הקשואין שכבר נטען. וה"ה חורשין:

Seif 10

<b>עד ראש השנה</b><br> דכל דלצורך פירא מותר עד ר"ה. משא"כ לצורך קרקע או לצורך האילן. דוקא מה שבשביעית גופא מד"ס. מותר בתוס' שביעית. ומדאורייתא לא נאסר בשביעית. רק חזק זב. ר"ל "חרישה. "זריעה. "קצירה. "זימור. "בצירה [ולרמב"ם חרישה מד"ס]:

Seif 11

<b>וכן בבית השלחין</b><br> ר"ל קרקע עיפה וצמאה שאין די לה בגשמים. ולא חזי לקשואים. וזרועה ממין אחר אפ"ה כיון שהותר במקשאות הותר לכל [וכלעיל סי' ג] דכיון דגם בשביעית עצמו מדרבנן הוא הקילו:

Seif 12

<b>מיבלין</b><br> חותכים יבלת שבאילן:

Seif 13

<b>מפרקין</b><br> להקל העלים מעל האילן:

Seif 14

<b>מאבקין</b><br> לכסות באבק שרשים המגולים:

Seif 15

<b>מעשנין</b><br> להמית בעשן. התולעים שבאילן:

Seif 16

<b>רבי שמעון אומר אף נוטל הוא את העלה</b><br> היינו מפרקין דת"ק:

Seif 17

<b>מן האשכול בשביעית</b><br> אפילו בשביעית. משום דאין האילן משביח עי"ז. רק ששומרו שלא יתקלקל. והגאון רב"א זצוק"ל כ' דר"ש לא פליג את"ק. אלא ס"ל דדוקא עלה שסמוכה לאשכול ומזקת ע"י להאשכול מותר לתלשה. מדמוכח שאין כוונתו רק להאשכול ולא להשביח האילן. ותורת אמת היתה אתו. דכן מוכח בהירושל'. ע"ש:

Seif 18

<b>מסקלין</b><br> מסירין האבנים מעל השדות. ומיירי במחוברות האבנים דמחזי כמתקן השדה. אבל בתלושים אפי' בשביעית שרי. ועי' בזה לקמן פ"ג מ"ז [ירושלמי]:

Seif 19

<b>מקרסמין</b><br> כורת הענפים היבשים. והיינו כזימור בגפן. מל' זמורות:

Seif 20

<b>מזרדין</b><br> ממעיט ענפים שרבו:

Seif 21

<b>מפסלין</b><br> מסיר הפסולת מהאילן:

Seif 22

<b>עד ראש השנה</b><br> דכל אלו בשביעית גופא מד"ס הן:

Seif 23

<b>כך של ששית</b><br> שנכנס לשביעית. דאפי' בשביעית מותר:

Seif 24

<b>רבי שמעון אומר כל זמן שאני רשאי בעבודת האילן</b><br> דהיינו עד עצרת:

Seif 25

<b>רשאי אני בפיסולו</b><br> מיהו במסקלין מודה ר"ש. מדלא מוכח דלעבודת קרקע הוא. דלמא לשטוחי פירא. ולהכי פלגיניה למסקלין לבבא בפ"ע ברישא:

Seif 26

<b>מזהמין את הנטיעות</b><br> אילן רך שנקלף ועי"ז הוחלש. מדביק שם זבל. וחוזר ומתחזק ומשביח [ולפי הר"מ ור"ב שמושחין האילן. להרחיק ע"י ריחו את התולעים. ק"ל הרי זיהום כי הך אוקמי אילני הוא. ואפי' בשביעית שרי כע"ז ד"נ ע"ב]:

Seif 27

<b>וכורכין אותן</b><br> כורכו במטלית להגינו מחמה וצנה וישביח. ואי"ל א"כ הו"ל אוקמי אילנא דשרי [וכע"ז הנ"ל]. י"ל כל שמעכב היזק שבכללות הטבע כצנה וחמה ורוח הו"ל כאברויי אילנא ודו"ק:

Seif 28

<b>וקוטמין אותן</b><br> אבשפיצען. שובר ראשי השרביטים. א"נ משים אפר כירה בין שרשיו להשביחו:

Seif 29

<b>ועושין להם בתים</b><br> סוכה ע"ג לשמור האילן מצינה. מגשמים יתירים. או מסערה שלא ישיר הפירות. א"נ גדר סביבו גבוה אמה ממולא עפר. להשביח האילן:

Seif 30

<b>ומשקין אותן</b><br> שופך מים בראש האילן ויורד על הגזע. וכולן מדרבנן בשביעית. ומדהאילן רך ועלול להפסד. לא גזרו בתוס' שביעית:

Seif 31

<b>אבל לא את העיקר</b><br> דמצריך עכ"פ שנוי:

Seif 32

<b>סכין את הפגים</b><br> יונגע פייגען סכין בשמן במחובר. שיגמר בשולן מהר:

Seif 33

<b>ומנקבים אותם</b><br> כדי שירדו הגשמים לעובי הפרי. ותתבשל מהר:

Seif 34

<b>עד ראש השנה</b><br> לר"א בירושלמי. דוקא ברוצה לתלשן קודם ר"ה של שביעית שרי. דאל"כ אסור לסוכן. וכדמסיק בסיפא דמתני'. ולר' יוחנן ה"ק מתני'. הא דאמרי' ברישא סכין. דוקא בפגין של ערב שביעית וכו' אבל של שביעית שיצאו וכו'. והרמב"ם פ"ג משמיטה פ' כר"א:

Seif 35

<b>פגי ערב שביעית שנכנסו לשביעית</b><br> ר"ל אותן שאף שיסוכן לא יתבשלו עד שביעית:

Seif 36

<b>לא סכין ולא מנקבין אותן</b><br> לא אלו בששית. ולא אלו בשמינית:

Seif 37

<b>מקום שנהגו שלא לסוך סכין</b><br> ר"י פליג רק אאותן שיצאו מו' לז' [וכדמוכח בתוספתא] מיהו לר"א הנ"ל סי' ל"ד דת"ק אוסר לגמרי אותן שמן ו' לז'. א"כ ר"י מיקל במקום שלא נהגו לסוך. ולרבי יוחנן דאותו שמן ו' לז' מתיר ת"ק לגמרי. א"כ ר"י מחמיר בנהגו לסוכן:

Seif 38

<b>רבי שמעון מתיר באילן</b><br> ר"ל אילן מלא פירות שיצאו מז' לח'. מותר בעבודות האילן גופיה. אף שפירותיו עדיין קדושים עד ט"ו בשבט של ח':

Seif 39

<b>מפני שהוא רשאי בעבודת האילן</b><br> דילפינן מקרא דמשיצאה שביעית. אף שהפירות קדשי כשביעית אפ"ה עבודת אותו אילן מותר:

Seif 40

<b>אין נוטעין ואין מבריכין</b><br> כופף ראש הזמורה וטומנה בארץ:

Seif 41

<b>ואין מרכיבין</b><br> מרכיב ענף מאילן לאילן אחר שהוא מינו:

Seif 42

<b>ערב שביעית</b><br> אפי' באין בהמק"ק. מדנראה כנוטע בשביעית:

Seif 43

<b>שוב אינה קולטת</b><br> ונקט הרכבה לרבותא. דאפילו הרכבה שאינו נוח להשתרש ולהתאחות יחד סגי בהכי ומכ"ש בנטיעה והברכה:

Seif 44

<b>לשתי שבתות</b><br> וכל שיעורי' דמתני' חוץ מל' יום דתוס' שביעית:

Seif 45

<b>האורז</b><br> רייז:

Seif 46

<b>והדוחן</b><br> הירזע:

Seif 47

<b>והפרגין</b><br> מאהן:

Seif 48

<b>והשומשמין</b><br> מין ליינזאמען:

Seif 49

<b>שהשרישו לפני ראש השנה</b><br> מיירי בכל השנים:

Seif 50

<b>מתעשרין לשעבר</b><br> ר"ל כסדר מעשרות של שנה שעברה שהשריש בו. דבשנת אבדה בשמיט' נותנים מעשר ראשון ומעשר שני ובשנת גו. מע"ר ומע"ע:

Seif 51

<b>ומותרין בשביעית</b><br> מדהשריש בששית. אין בהם קדושת שביעית וכל הנך יליף להו מקרא בת"כ:

Seif 52

<b>ואם לאו אסורין בשביעית ומתעשרין לשנה הבאה</b><br> מדהשרישו אז. דאף דלעניין מעשרות אילן אזלינן בתר חנטה. ובירק בתר לקיטה. ובתבואה וזיתים בתר שליש בשולן. מ"מ באלו המינין. דאינן מביאין שליש כאחת. גם אין נלקטים כאחת. אזלינן בתר השרשה. מדנשרשים כולן כא' כשנזרעים יחד. ומדמעשרות אלו המינין מד"ס. יש כח לחכמים לקבוע זמן כמו שירצו. [ונ"ל דהא דצריך להכפיל ולומר ואם לאו. והרי כבר מדיוקא דרישא שמעינן כן. היינו כדי דנידק לומר דווקא בוודאי השרישו אבל בספיקה אמרינן נעשה כסיפא כדאמרינן בכל דוכתא דקשה דיוקא דרישא וסיפא אהדדי [כקידושין ד"ה ב']. וכן יש לומר בכל מקום דאכפיל תנא לומר ואם לאו. היינו שלא נטעה לומר דספיקו כוודאי דמי]:

Seif 53

<b>רבי שמעון שזורי אומר פול המצרי שזרעו לזרע בתחלה</b><br> ר"ל לא שנמלך. רק תיכף כשזרען לא היה דעתו לאכלן ירק. רק שישהו בארץ להרבות זרע. דאז ג"כ אינן נלקטים כאחד:

Seif 54

<b>כיוצא בהן</b><br> ואזלינן בתר השרשה. ובזרען לירק אזלינן בתר לקיטה:

Seif 55

<b>רבי שמעון אומר אפונין הגמלונין</b><br> גראסע באהנען:

Seif 56

<b>רבי אלעזר אומר אפונין הגמלונין משתרמלו לפני ראש השנה</b><br> שנתקשו ונעשו כמונחים בכיס לפני ר"ה. אזלינן בתר שעת תורמל:

Seif 57

<b>הבצלים הסריסים</b><br> שאלאטטען בל"א מין בצלים שאין עושין זרע. כשאר בצלים שכשירצה שיהיו לזרע. יניחם בארץ זמן הרבה. עד שיוציא קלחים אשר בראשן זרע. אבל אלו הבצלים הן מין פירות שהן עצמן הן הזרע כקטנית ופולין וכדומה. שזורע הפרי עצמו. והיא מתרבת מתחת לארץ או שמצמחת ירק ממעל לארץ שבו פירות הרבה:

Seif 58

<b>ופול המצרי</b><br> שזרען לאכלן ירק ולא להמתין להן עד שיגדלו זרע וכלעיל מ"ח ולרכ"מ [פ"ד משמיטה הי"ז] בפול המצרי בעי תרתי שזרעו לזרע ושמנע מהם מים:

Seif 59

<b>שמנע מהם מים שלשים יום לפני ר"ה</b><br> שלא השקה אותן ל' יום קודם ר"ה. וגם לא השקן אח"כ:

Seif 60

<b>מתעשרין לשעבר</b><br> מדכתיב באספך מגרנך ומיקבך. מה גרן ויקב שמסתפק במי גשמים ומתעשר לשעבר אף כל מין כה"ג מתעשר לשעבר. יצאו ירקות שאין מסתפקים וצריך להשקותן. אבל הנך במנע מהן מי השקאה ל"י קודם ר"ה. הו"ל כמסתפק בגשמים ודינן כגורן ויקב:

Seif 61

<b>ואם לאו אסורים בשביעית ומתעשרין לשנה הבאה</b><br> דמדהשקן תוך ל"י. כשהגיע ר"ה עדיין לחלוחית ההשקאה קיימת. והו"ל כהשקן בשביעית. מיהו דוקא הנהו דדרכן למנוע מהן מים קודם לקיטתן. אבל בשאר ירקות אפילו מנע מהן מים בטלה דעתו ודינן כירקות למיזל בתר לקיטה:

Seif 62

<b>ושל בעל</b><br> לישנא דמיתבותא ויישוב. ור"ל שדה לחה בטבעה. שנוחה לצמוח וא"צ להשקותה כ"כ הרבה השקאות:

Seif 63

<b>שמנע מהם מים שתי עונות</b><br> ב' זמנים שרגיל להשקות'. והוא זמן ארוך יותר מל"י:

Seif 64

<b>אם הקשו לפני ראש השנה</b><br> שנעשו כעץ עד שאם יעקצן במחט לא יתאחה עוד הנקב:

Seif 65

<b>ונפסלו מאוכל אדם מותר לקיימן בשביעית</b><br> לזרע. אע"ג שפירות שביעית צריכין ביעור. ואסור לקיימן לזרע. הנהו לא היו פירות שביעית מעולם. מדהוקשו לפני ר"ה:

Seif 66

<b>ואם לאו אסור לקיימן בשביעית</b><br> שפירות שביעית שחייבים בביעור אסורים להניחן לזרע:

Seif 67

<b>התמרות שלהם</b><br> פרחים מדלועין שהוקשו:

Seif 68

<b>אסורות בשביעית</b><br> כספיחי שביעית ולא דר"ל דאסור לגמרי. אלא דדינן כשאר ספיחי שביעית שהן קדושים בקדוש' שביעית וכלקמן רפ"ט:

Seif 69

<b>ומרביצין בעפר לבן</b><br> משקין שדה לבן בששית ובשביעית כדי שיצאו ירקות לשנה שלאחריהן:

Seif 70

<b>ממרסין באורז</b><br> משקין שדה אורז. ומדצריך מי' רבים מש"ה נקרא ממרס. ומשום דאם לא ישקהו יפסד לגמרי. להכי התירו השקאה שהוא מד"ס. דבמקום פסידא ל"ג רבנן. ואילה"ק שדה אורז בשביעית היכא משכח"ל. הן לא נזרע ולא נאסוף תבואתינו. וי"ל דמיירי בגדלו הרבה ספיחים בשדה אורז שקצרוה בששית:

Seif 71

<b>ר"ש אומר אבל אין מכסחין</b><br> לקטום העלין מהשבולת להשביחה. דהו"ל כאברויי אילנא. משא"כ במ"ב אוקמי אילנא הוא כסי' י"ז:

Chapter 3



Seif 1

<b>מאימתי מוציאין זבלים לאשפתות</b><br> לצברו במקום א' בשדה בשביעית. שמשם חוזר ומפזרו אח"כ בשמינית:

Seif 2

<b>משיפסקו עובדי עבודה</b><br> ה"ג. והיינו העובדי כוכבים שעובדין שדותיהן. אבל קודם לכן לא. שלא יחשדוהו שמזבלה לשביעית:

Seif 3

<b>רבי יהודה אומר משייבש המתוק</b><br> ר"ל שיתיבש כל הליחלוח שיש בבקועי השדה. שנותן מיתוק לשדה. דאז לא יועיל הזיבול עוד לשנה זו. וי"א דר"ל משיתיבש הזבל וכן מסתבר לענ"ד. מיהו לקמן [פ"ט מ"ו] ודאי בליחות הגשמים שבקרקע או שבהעשבים מיירי:

Seif 4

<b>רבי יוסי אומר משיקשור</b><br> משיתיבש הזבל ויתקשר יפה. דלא חזי לזיבול השתא. עד שיחזור ויתלחלח ביה"ג:

Seif 5

<b>עד כמה מזבלין</b><br> בזמן המותר כמ"א לכל מר כדאית ליה:

Seif 6

<b>עד שלש שלש אשפתות לבית סאה</b><br> שכל אשפה של עשר וכו':

Seif 7

<b>של עשר עשר משפלות</b><br> קופו' של זבל. טראג בל"א. משא"כ בפחות מזה נראה כמזבל שדהו:

Seif 8

<b>של לתך לתך</b><br> שכל משפל מחזיק לתך והוא ט"ו סאין והוא נ' שיעורי חלה:

Seif 9

<b>מוסיפין על המשפלות</b><br> ליתן באשפה יותר מי' משפלות:

Seif 10

<b>ואין מוסיפין על האשפתות</b><br> יותר מג'. דמחזי כמזבל:

Seif 11

<b>רבי שמעון אומר אף על האשפתות</b><br> דמדצבורין לא מחזי כמזבל:

Seif 12

<b>עושה אדם את שדהו שלש שלש אשפתות לבית סאה</b><br> סיום מלתיה דר"ש היא דלר"ש שרי ג"כ ג' אשפתות לב"ס מ"מ. מיהו לא יפחות מג' משפלות לאשפה:

Seif 13

<b>יתר מכאן</b><br> אם הוסיף על ג' אשפות קטנים:

Seif 14

<b>מחציב</b><br> ר"ל מניחן סמוכין בעיגול כרגלי חצובה. והוא כלי בת הרבה רגלים אבל לא יניחם בשורה. דאז טפי נראה כמזבל שדהו:

Seif 15

<b>וחכמים אוסרין עד שיעמיק שלשה</b><br> שיעמיק או יגביה מקום הנחת האשפה ג"ט. כדי שיהא ניכר שאין כוונתו לזבל השדה:

Seif 16

<b>עושה אדם את זבלו אוצר</b><br> להניח כל הזבל באשפה א'. ואפי' ק' משפלות:

Seif 17

<b>רבי מאיר אוסר עד שיעמיק שלשה או עד שיגביה שלשה</b><br> מיהו באין שם רק ל' משפלות דהיינו כשיעור ג' אשפתות הנ"ל. כ"ע מודו. דהשתא בג' מקומות מותר. במק"א לא כ"ש:

Seif 18

<b>היה לו דבר מועט</b><br> שאין לו זבל בביתו. להוציא בפ"א כשיעורים הנ"ל:

Seif 19

<b>מוסיף עליו והולך</b><br> מעט מעט כשיזדמן לו לאחר שפסקו עוברי עבירה:

Seif 20

<b>רבי אלעזר בן עזריה אוסר</b><br> דשמא לא יזדמן לו אח"כ ומחזי כמזבל שדהו:

Seif 21

<b>עד שיעמיק שלשה או עד שיגביה שלשה או עד שיתן על הסלע</b><br> שאינו ראוי לזריעה:

Seif 22

<b>המדייר את שדהו</b><br> שמעמיד דיר לצאנו בשדהו. ועי"ז היא מזדבלת. ואף דבפ"ד מ"ב אוסר לדייר בשביעית. הכא מיירי באינו מתכוון לזבלה. רק שאין לו מקום אחר לצאנו:

Seif 23

<b>עושה סהר</b><br> ר"ל גדר סביב הצאן:

Seif 24

<b>לבית סאתים</b><br> ק' על נ' אמה:

Seif 25

<b>עוקר שלש רוחות</b><br> כשנתמלא זבל עוקר ג' דפנות ומעמידן מצד אחר לאמצעית:

Seif 26

<b>נמצא מדייר בית ארבעת סאין</b><br> סאתים מכל צד למחיצה אמצעית:

Seif 27

<b>רשב"ג אומר בית שמנת סאין</b><br> ר"ל סאה מכל צד לסהר הראשון:

Seif 28

<b>היתה כל שדהו בית ארבעת סאין משייר ממנה מקצת מפני מראית העין</b><br> שיחשדוהו כמזבל שדהו:

Seif 29

<b>ומוציא מן הסהר ונותן לתוך שדהו</b><br> ר"ל אחר שנתמלאו הסהרים מוציא הזבל לאשפתות:

Seif 30

<b>כדרך המזבלין</b><br> ג' אשפתות לב"ס וכמ"ב:

Seif 31

<b>לא יפתח אדם מחצב</b><br> שטיינברוך בל"א. והוא סלע מחובר לא יחצוב משם אבנים לבנין אם היה המחצב מכוסה בעפר:

Seif 32

<b>בתחלה</b><br> ר"ל בלא נטל משם קודם שביעית:

Seif 33

<b>לתוך שדהו</b><br> דסקול אסור כפ"ב מ"ג. דמחזי כמפנה השדה לזריעה:

Seif 34

<b>עד שיהיו בו שלש מורביות</b><br> ר"ל שיהיה קודם שביעית מגולה מאותה סלע כדי לעשות ממנו שלש שורות. שיכטען בל"א:

Seif 35

<b>על רום שלש</b><br> ר"ל כל שורה יהיה שלש אמות אורך על ג"א רוחב ברום שלש אמות:

Seif 36

<b>שיעורן עשרים ושבעה אבנים</b><br> לג' השורות. וכל אבן אמה על אמה ברום שלש אמות:

Seif 37

<b>גדר</b><br> שעומד בשדה:

Seif 38

<b>שיש בו עשרה אבנים של משאוי שנים שנים</b><br> כ"א משוי ב' בנ"א דאז מוכח דלבניין נוטלן. והקילו בגדר טפי מבמחצב. משום דמחצב הוא מקרקע עולם ומחזי טפי כמתקן קרקע לזריעה. אבל גדר. שאבניו תלוש ולבסוף חבור הוה. ליכא למגזר כ"כ וסגי בהכי:

Seif 39

<b>הרי אלו ינטלו</b><br> אפילו הקטנים. דמדהיו האבנים כבר בבניין סגי בהכי. וא"צ ג' שורות כלעיל:

Seif 40

<b>פחות מיכן</b><br> שהיה הגדר פחות מגובה י"ט. או שהיה פחות מי' אבנים. או שהיה כל אבניו כל א' וא' פחות ממשא ב' בנ"א:

Seif 41

<b>מחצב וגוממו עד פחות מהארץ טפח</b><br> ר"ל מניח טפח מהגדר ממעל לארץ. שלא יהיה ראוי לזריעה וכ"ש במניח טפי דשרי:

Seif 42

<b>בד"א</b><br> שלא יפתח ושלא יגום פחות מטפח לארץ:

Seif 43

דהרי לא יתכוון לתקן שדה חבירו:

Seif 44

<b>מה שהוא רוצה נוטל</b><br> אפילו בשלו.

Seif 45

<b>אבנים שזעזעתן המחרישה</b><br> שכשיחרוש יזדעזעו ומדהו"ל כמטולטלות כבר דאז מוכח שהניחן שם שישתמרו עד שיצטרכם לבנין. משא"כ מחצב מחובר מתחלת הבריאה ומדלא חברם בבנין בקרקע. להכי קילא נמי מגדר. וסגי בב':

Seif 46

<b>המסקל את שדהו</b><br> אבנים מטולטלות לגמרי. ורוצה בהם לבניין:

Seif 47

<b>ומניח את הנוגעות בארץ</b><br> דאז לא מחזי כמפנן לזריעה. ומיירי באין בהן ב' של משא ב' בנ"א:

Seif 48

<b>וכן גרגר של צרורות</b><br> גל אבנים קטנים:

Seif 49

<b>או גל של אבנים</b><br> גדולות:

Seif 50

<b>הרי אלו ינטלו</b><br> כולן. דמדמפסיק דבר הרי ניכר שאינו מפנה לזריעה. נמצא שיש בסיקול ה' חלוקי דינים. א) מחצב שמחובר מימי בראשית. מפורש דינו במשנה ה'. ב) גדר שהיה תלוש וחברו בבנין. מפורש במשנה ו'. ג) אבן תלוש שנתחבר ממילא. מפורש ברישא דמשנה ז'. ד) אבן מטולטל לגמרי מפורש בסיפא דמשנה ז'. ה) אבני כתף מטולטלות. מפורש דינן במשנה ט':

Seif 51

<b>אין בונין מדרגות</b><br> טרעפפע:

Seif 52

<b>על פי הגאיות</b><br> עמק ששואבים משם מים להשקות השדות:

Seif 53

<b>ולא יסמוך בעפר</b><br> כשבונה המדרגות או סוכר מקום יציאת המים. לא יתן עפר וטיט בין האבנים אפילו בשביעית. דנראה טפי כצריך להשקות מיד:

Seif 54

<b>אבל עושה הוא חייץ</b><br> סותם באבנים בלא עפר:

Seif 55

<b>כל אבן שהוא יכול לפשוט את ידו וליטלה</b><br> בשעה שבונה החייץ:

Seif 56

<b>הרי זו תנטל</b><br> אפי' קטן דגדרו מוכיח דלאו מפנן לזריעה. וגם משדה חבירו נוטלן ואין כאן משום גזל:

Seif 57

<b>אבני כתף</b><br> כבדות. דמוכח דלבניין מצטרכי:

Seif 58

<b>באות מכל מקום</b><br> אפילו משדה שלו:

Seif 59

<b>והקבלן</b><br> המפורסם לקבל לבנות בניינים. וי"א שקבל שדה באריסות וצריך לאבנים לבנין:

Seif 60

<b>מביא מכל מקום</b><br> ואפילו קטנות. דלא הו"ל כשדה שלו.

Seif 61

<b>כל שהן נטלות שתים שלש על הכתף</b><br> והא דאמרן לעיל משנה ו' דצריך שיהיה כל א' משא ב' בנ"א. היינו דאז רשאי ללקט גם הקטנות כדמוכח דלבנין בעי להו:

Seif 62

<b>מותר להעמיק</b><br> לחפור:

Seif 63

<b>עד הסלע</b><br> ולא חיישינן שימלך לזרעה. דלאו אורחא לזרוע סמוך לר"ה. משא"כ בינו לחבירו אסור:

Seif 64

<b>מה יעשה בעפר</b><br> דאם מפנהו מיד לשדה מחזי כמכשירו לזריעה. או כמזבלה:

Seif 65

<b>צוברו ברשות הרבים ומתקנו</b><br> לרה"ר. ר"ל מרה"ר מותר לפנותו לשדהו. דרה"ר מוכיח דרק לבלי יוזקו בנ"א מוציאו לשדהו:

Seif 66

<b>רבי עקיבא אומר כדרך שאין מקלקלין ברשות הרבים כך לא יתקנו</b><br> ר"ל כ"כ לא יקלקל ע"מ לתקן: ולרב"א מלת מתקנו ר"ל מניח העפר ברה"ר במקום שיש גומא ברה"ר. דבזה יהיה תקון לרה"ר שיהיה המקום שוה. וע"ז פליג רע"ק. דאין מתקנין ברה"ר. דאיכא דניח"ל בהגומא:

Seif 67

<b>מה יעשה בעפר צוברו בתוך שדהו כדרך המזבלין</b><br> ג' אשפתות לב"ס:

Seif 68

<b>ומערה</b><br> בשאר שנים לא יפנהו לרה"ר ע"מ לפנות אח"כ:

Chapter 4



Seif 1

<b>את הגס הגס</b><br> ה"ק מלקט אדם משדהו הגס. כשצריך לדבר הנלקט כמו שמותר ללקט משדה חבירו גם הדק כפ"ג מ"ו. דבתרוייהו חד טעמא דלא מחזי כמתקן השדה:

Seif 2

<b>משרבו עוברי עבירה</b><br> שלקטו דקים ואמרו גסים לקטנו:

Seif 3

<b>התקינו שיהא זה מלקט מתוך של זה וזה מלקט מתוך של זה שלא בטובה</b><br> דאנק. או שאר הבטחת טובה כגון לקט בשלי ואלקט בשלך. דמדלא יחזיק לו בעל השדה טובה למלקט. לא ילקט הדקים:

Seif 4

<b>ואין צריך לומר שיקצץ להם מזונות</b><br> דוודאי אסור:

Seif 5

<b>שדה שנתקוצה</b><br> שניטל הקוצים התלושין שבשדה בשביעית [וכירושלמי]. אבל מחוברים מדאסור מדאו'. לא תזרע במוצאי שביעית [תוס' גיטין דמ"ד ב']:

Seif 6

<b>שנטייבה</b><br> מלת נטייבה כולל חרישה וזריעה. וי"א דנטייבה היינו נחרשה ב"פ ובגזרת המלכות שנו. שגזרו מס אקרקעות ומשום שהעניים היו מסתכנים עי"ז למות בתפיסה. או משום דשביעית בזה"ז מד"ס. התירו חכמים לחרוש פ"א ולזרוע בשביעית כדי נתינת המס ולא יותר וקמ"ל מתניתין רבותא. אפילו בשעת היתר חרישה. מדלא התירוהו רק לחרוש פ"א כדי שיהיה לעניים לשלם המס. אם חרש ב"פ. להשביח שדהו בתבואה הרבה עבד מש"ה קנסוהו. ומכ"ש בחרש פ"א בשעת איסור:

Seif 7

<b>או שנדיירה</b><br> שעשה דיר לבהמות בכל שדהו והתכוון לזבלה ולא שייר מקצת [כפ"ג מ"ז]:

Seif 8

<b>לא תזרע במוצאי שביעית</b><br> משום קנסא:

Seif 9

<b>ובית הלל אומרים אוכלין</b><br> ותמוה הרי אפילו ספיחי שביעית שגדלו בלי חרישה אסורים באכילה משום עוברי עבירה. שזרעו בצנעה ואמרו שספיחין הן [וכפ"ט מ"א]. ואי"ל דהכא מיירי בספיחי ששית שנכנסו לשביעית דמותרים לר"ש רפ"ט. דהרי נטייבה קתני. וכיון שכבר גדל בששית איך יחרוש ע"ג. ונ"ל דהכא בשדה אילן שנחרש מיירי. או בירקות שאינן נזרעין. דלא גזרו על ספיחיה [כרמב"ם פ"ד משמיטה] [א"נ דמיירי במה שהחזיקו רק עולי מצרים דאף דאסור בעבודה אפ"ה הספיחים מותרים [כרמב"ם פ"ד משמיטה הכ"ו]:

Seif 10

<b>בית שמאי אומרים אין אוכלין פירות שביעית בטובה</b><br> להחזיק טובה לבעל השדה. כשאוכל פירות האילן שבו דהו"ל כאוכל מהשמור:

Seif 11

<b>ובית הלל אומרים אוכלין בטובה ושלא בטובה</b><br> כתב ע"ר רבינו הגאון אאמ"ו זצוק"ל דלהכי הזכירו שלא בטובה. לאשמעינן דלא התירו בטובה. רק אם היא כשלא בטובה. שאין בעה"ב מקפיד על החזקת טובה באוכל שלב"ט: ולבו"ת היה נראה דמדמורגל דכל מי שיחזיקו לו טובה ישוב המטיב לומר לאשר היטב לו. שלא היה צריך להחזיק לו טובה. בעבור שחושב טובתו רק קטנה עד שאינה ראוי להחזיק טובה עליה. וזה מדרך הכבוד. וקאמר ב"ה. דאפילו לא ישיב לו המטיב כך. ג"כ מותר:

Seif 12

<b>חוכרין נירין מן העובדי כוכבים בשביעית</b><br> לזרעה אחר שביעית. ואף שעובד כוכבים עי"ז חורשה בשביעית:

Seif 13

<b>אבל לא מישראל</b><br> שחרשה בעבירה:

Seif 14

<b>ומחזיקין ידי עובדי כוכבים בשביעית</b><br> במצאו חורש מותר לומר לו יישר חילך:

Seif 15

<b>ושואלין בשלומן</b><br> אפילו ביום חגן:

Seif 16

<b>המדל בזיתים</b><br> שנוטל א' או ב' אילנות מבין השאר. מדצריך לעצים:

Seif 17

<b>בית שמאי אומרים יגום</b><br> כורתן בשוה לקרקע ולא ישרשן. מדעי"ז יתעבו וישבחו הנשארים:

Seif 18

<b>וב"ה אומרים ישרש</b><br> מדאינו עושה מעשה בגוף האילן שמשביח. ל"ג רבנן. ולהכי לא דמי לזירוד ופיסול דלא שרי רק עד ר"ה [כפ"ב מ"ג]:

Seif 19

שנוטל הרבה אילנות במקום א':

Seif 20

<b>עד שיגום</b><br> דאל"כ מחזי כמתקן קרקע גופה לזריעה:

Seif 21

<b>אף המחליק ישרש</b><br> ואין צריך לגום דא"א לחשדו דל"ל לתקן קרקעו של חבירו:

Seif 22

<b>המבקיע בזית</b><br> מבקע עצים מהאילן. דלא דמי לזירוד ופיסול דאסור. דהתם מתכוון להשביח האילן משא"כ הכא אינו מתכוון רק ליטול עצים להסקה. ואי"ל לתסור משום מראית עין. י"ל דמיירי במבקע עצים מצ"א שבאילן דבכה"ג מבורר שלא להשביח האילן קצצו [כמ"ק ד"י ע"ב] במפלח דיקלא:

Seif 23

<b>לא יחפהו בעפר</b><br> במקום הבקוע. מדמשביח האילן:

Seif 24

<b>אבל מכסה הוא באבנים או בקש</b><br> דבזה אינו אלא שומרו שלא ייבש:

Seif 25

<b>הקוצץ קורות שקמה</b><br> שקוצץ כל גזעו והוא חוזר וגדל:

Seif 26

<b>אין קוצצין בתולת שקמה</b><br> בתולה בלא נכרת עדיין. משא"כ רישא קורות שקמה היינו שנקצצה כבר כמה פעמים וחזר וגדל:

Seif 27

<b>בשביעית מפני שהיא עבודה</b><br> שמתעבה עי"ז:

Seif 28

<b>רבי יהודה אומר כדרכה</b><br> למטה מי"ט:

Seif 29

<b>אלא או מגביה עשרה טפחים או גומם מעל הארץ</b><br> עי' ספ"א:

Seif 30

<b>המזנב בגפנים</b><br> נ"ל דמזנב אינו כמו מזמר. דאלת"ה היכא שרי ר"ע. אף שכוונתו לעצים. עכ"פ איכא משום מראית עין. ועוד הרי דבר שאין מתכוון אם הוא פסיק רישא אסור לכ"ע [כשבת דק"ג א'] והרי ע"כ ישביח הגפן ע"י מלאכה דאורייתא ולא דמי למסקל שהוא מד"ס. אלא זומר הוא שחותך ראש הגזע. ומזנב קוצץ הענפים מהצד. לעצים שצריך:

Seif 31

<b>ר' יוסי הגלילי אומר ירחיק טפח</b><br> לא יקצוץ הענפים שסמוך לקרקע טפח. דמחזי כקוצץ הגזע והוה ליה כזומר. ואע"ג דלעיל [מ"ד] בזיתים לכ"ע שרי לגום סמוך לארץ. יש לומר התם שורש הזיתים שמניחו בארץ מעכב המחרישה ולא מחזי כמתקן קרקע לזריעה. מה שאין כן הכא הגפנים ושרשיהן דקין ואין מעכבין המחרישה להכי כשגוממן סמוך לארץ מחזי כמתקן הקרקע לחרישה:

Seif 32

<b>ר"ע אומר קוצץ כדרכו בקרדום או במגל ובמגירה</b><br> נ"ל דהך בקורדם וכו' ד"ה היא. דלר' יוסי הגלילי נמי שרי בהנך:

Seif 33

<b>אילן שנפשח</b><br> שנסדק:

Seif 34

<b>קושרין אותו בשביעית לא שיעלה</b><br> שיתדבקו הסדקים:

Seif 35

<b>מאימתי אוכלין פירות האילן בשביעית</b><br> דלאכלה כתיב ולא להפסד. ולאכלן קודם שנתבשלו. היינו הפסד:

Seif 36

<b>הפגים</b><br> תאנים רכים:

Seif 37

<b>משיזריחו</b><br> משיאדימו בקטנותן:

Seif 38

<b>אוכל בהם פתו בשדה</b><br> אבל להכניס לביתו לא. דדוקא מעט שרי דלהפסד מועט לא חששו [כביצה ל"ו א]. אבל כשיאכל הרבה מהן בביתו לא. דהרי כשיניחן עוד מעט באילן יהיו גדולים ומוטעמין טפי נמצא יש כאן הפסד גדול. ונ"ל דבשדה דנקט אורחא דמלתא קאמר דכל שהוא מועט אינה מטריח בו לכנסן לביתו:

Seif 39

<b>ביחלו</b><br> שהתחילו להתבשל:

Seif 40

<b>וכן כיוצא בהם בשאר שני שבוע חייב במעשרות</b><br> כשביחלו וכפ"ק דמעשרות:

Seif 41

ענבים רכים שגדלו כבר כפול לבן:

Seif 42

<b>משהביא מים</b><br> שסוחטן ויוצא משקה:

Seif 43

<b>הבאיש</b><br> שהתחילו להתבשל. וסימנו כשנראה החרצנים מתוך הקליפה:

Seif 44

<b>וכן כיוצא בו בשאר שני שבוע חייב במעשרות</b><br> כשהבאיש:

Seif 45

<b>זיתים משיכניסו רביעית לסאה</b><br> שמסאה זיתים יוכל לסחוט רביעית הלוג שמן:

Seif 46

<b>פוצע</b><br> לשון פצע ר"ל שמכה אותן עד שיתפצעו ויתרככו ויתמתקו עי"ז:

Seif 47

<b>ואוכל</b><br> אבל לסיכה לא חזו עדיין:

Seif 48

<b>הכניסו חצי לוג</b><br> שנתבשלו כ"כ שכשסוחט סאה זיתים. יצא חצי לוג:

Seif 49

<b>הכניסו שליש</b><br> שגדלו שליש גדולן. א"נ שכשיסחטן יצא שליש ממה שראויין להוציא כשיתבשלו יפה:

Seif 50

<b>ושאר כל פירות האילן כעונתן למעשרות</b><br> כמפורש בפ"ק דמעשרות:

Seif 51

<b>כן עונתן לשביעית</b><br> לאכלן אז אע"ג שהכניס הרבה מהן לביתו. ומקמי הכי כלל וכלל לא. דרק תאנים ענבים וזיתים דרך לאכול מהן מעט בשדה גם קודם שנתבשלה יפה משא"כ שאר פירות גם מעט מהן אסור קודם שנתבשלו יפה:

Seif 52

<b>מאימתי אין קוצצין האילן בשביעית</b><br> דלאכלה כ' ולא ולא להפסד. ובדלא טעין קבא מיירי או דדמי עציו שוין יותר מפריו או בצריך למקומו. או שיש לו שאר הפסד בקיומו [כב"ק ד"צ א] דאז לא עדיף משחיטת בהמה עוברה דכל שיש בו צורך אדם. אין בו משום צער בע"ח. ובלא הנהו גוונא גם בלא שביעית אסור לקצצו. עכ"ל ע"ר הגאון אאמ"ו זצוק"ל:

Seif 53

<b>ב"ש אומרים כל האילן משיוציא</b><br> עלים:

Seif 54

<b>ב"ה אומרים החרובין משישלשלו</b><br> שיגדלו עליו כעין שלשלות:

Seif 55

<b>והגפנים משיגרעו</b><br> גרוע גדול כפול הלבן:

Seif 56

<b>והזיתים משינצו</b><br> משיגדל הנץ. בליטהע בל"א:

Seif 57

<b>וכל האילן כיון שבא לעונת המעשרות מותר לקוצצו</b><br> דכיון שכבר נתבשל הפרי. אינן להפסד:

Seif 58

<b>כמה יהא בזית ולא יקוצנו</b><br> בשאר שנים מיירי ומשום בל תשחית [כב"ק דצ"א א] כך פירשו רבותינו. אולם מירושלמי מוכח דאלעיל קאי וה"ק דהא דקאמרינן לעיל משינצו בזיתים. היינו שיהיה באילן הזית רובע קב זיתים ובכל א' יהיה נץ בראשו וכן פי' רב"א. ולפי זה צ"ל דהא דמקשה בב"ק הנ"ל ממשנתינו היינו מדמדמי איסור קציצת אילן דאסור רק במקום שיש הפסד. לאיסור קציצת אילן [בשביעית] דאסור נמי רק ביש הפסד:

Seif 59

<b>רובע</b><br> הקב. ובשאר אילן צריך קב. מדלא חשיב כ"כ:

Seif 60

<b>רבן שמעון בן גמליאל אומר הכל לפי הזית</b><br> אם הוא אילן חשוב. כזית הנטופי כפ"ז דפאה אז בפחות מרובע סגי. כך נ"ל:

Chapter 5



Seif 1

<b>בנות שוח</b><br> בירושלמי קאמר שהוא מין אילן תאנה שבכל שנה גדלין עליו תאנים חדשים. אבל אין נגמר גידולן עד שנה שלישית מחנטה. ועכ"פ גם כבר בשנה ראשונה ושנייה לגידולן כבר ראויין לאכילה [כן מוכח לע"ד מהירושלמי שם. מדבעי כיצד יודע שהפרי הוא משנה שלישית. והוצרך לתרץ שקושר על התאנה כל שנה חוט. ול"ל כולי האי. לטעמיה. אלא וודאי כדאמרן]:

Seif 2

<b>שביעית שלהם שניה שהן עושות לשלש שנים</b><br> דמדאזלינן באילן לעניין מעשר ושביעית בתר חנטה. א"כ התאנים שנגמר גידולן בשניה כבר חנטו בשביעית [ולפע"ד דמדקאמר במתניתין סתמא משמע דכל הבנות שוח שבהאילן נוהג בהן קדושת שביעית. והיינו משום שרוב הבנות שוח שבהאילן הם מאותן שחנטו בשביעית. דמהכ"ת יקצצם בעל האילן. קודם שיגמר כל גידולן. להכי גזרו בהמיעוט של שנה א' וב' אטו הרוב שהן מאותן שחנטו בשביעית. וכן משמע מהירושלמי הנ"ל ודו"ק. ובהא יתורץ נמי מה דקשה אמאי נקט תנא באופן איסור. דהיינו בחנטה בשביעית דאסורים בב'. ולא נקט אופן דהתירא דהיינו בחנטו בחמישית מותרים בשביעית. כאשר באמת פ' הרמב"ם [שמיטה פ"ד] והרי כחו דהיתירא עדיף. וכן נקט באמת אופן ההיתר תחלה לקמן בבצלים [פ"ו מ"ג]. אע"כ מדבעי לאשמעי' דבר חדש. שכל הבנות שוח שבהאילן אף משנה א' וב' כולן דנין בהן קדושת שביעית]:

Seif 3

<b>רבי יהודה אומר הפרסאות</b><br> מין תאנים שעיקר גדולן בפרס. אבל נוטעין אותן גם בארץ ישראל:

Seif 4

<b>אמרו לו לא אמרו אלא בנות שוח</b><br> תמוה כיון דבאילן אזלינן בתר חנטה. מ"ש מבנות שוח. ותו במה פליגי ר"י ורבנן. ולפמ"ש לעיל ל"ק כלל. דוודאי כמו בבנות שוח לעיל כ"כ בפרסיות. דבשניהן בעוד שגדלין בהאילן הפירות שחנטו בשביעית. כבר גדלו באותו האילן גם הפירות שחנטו אחר שביעית. ולפיכך ר"י גזר גם בפרסיות לאסור בהאילן בשנה ב' כל הפירות שבו. אף אותן שחנטו אחר שביעית. דגזר הנך אטו הנך. כמו בבנות שוח לעיל. ולרבנן דוקא בנות שוח שמצויין בא"י גזרינן אבל פרסיות שעיקר גידולן בפרס. ואינן מצויין בא"י. הו"ל מלתא דל"ש דלא גזרו בה רבנן [כביצה י"ט א']. אבל הנך פרסיות שוודאי חנטו בשביעית וודאי לכ"ע שביעית שלהן בשנייה. מדאזלינן בכל אילן בתר חנטה:

Seif 5

<b>הטומן את הלוף</b><br> מין בצלים שאחר שנגמרו ונתלשו רגילין לטמנן בקרקע כדי לקיימן לזמן מרובה:

Seif 6

<b>עד גובה ג' טפחים</b><br> שיהיה סאתים לוף צבורים וגובה הכרי ג"ט. דאל"כ מחזי כזורע בשביעית:

Seif 7

<b>וטומנו במקום דריסת אדם</b><br> שלא יצמח:

Seif 8

<b>לוף שעברה עליו שביעית</b><br> שהיה גדל משביעית לשמינית. ואף דבירק אזלינן בתר לקיטה. הכא מיירי שעקרוהו עם עליו סוף שביעית והניחוהו במקומו וחזר ונשרש שם והוסיף גדולים בשמינית. והרי עלי השביעית חייבים בביעור. ומיירי שכבר כלו לחיה בשמינית:

Seif 9

<b>אם לקטו העניים את עליו</b><br> בשביעית אחר הביעור. דס"ל להאי תנא עניים אוכלים אחר הביעור ולא עשירים. ואף דספיחי שביעית אסורים כפ"ט מ"א. י"ל דהתם היינו רק בשהיה תחלת גדולן בשביעית אבל הכא מיירי שהלוף הזה כבר יצא הקלח מששית לשביעית. דאז העלין שגדלו בשביעית בקלח הזה מותרים לכל קודם ביעור כפ"ד סי' ט' ולאחר הבעור מותרים רק לעניים [ועי' פ"ו מ"ג]:

Seif 10

<b>לקטו</b><br> ואין לעניים עתה חלק בעלים שגדלו בח':

Seif 11

<b>ואם לאו יעשה חשבון עם העניים</b><br> למשל לוף הזה שהה בארץ ו' ז' ח'. מגיע לעניים שליש העלין וכ"כ תמיד מחשב לפי זמן ההיתר נגד שנת האיסור:

Seif 12

<b>ואם לאו אין לעניים עליו חשבון</b><br> דס"ל אף לאחר זמן הביעור גם עשירים יאכלו. והרי זכה בעה"ב בהן. [כך כ' הר"ש. וא"כ אין כן הלכה. דהרי קיי"ל דכל מין אחר שכלה מהשדה צריך לבערו מהבית ולשורפו ואסור גם לעניים [עי' רמב"ם וראב"ד פ"ז משמיטה. ה"ג] ובל"ז ק' דמ"ש הך דהכא מבצלים. שנכנסו לז' שאסורים [כפ"ו מ"ג] אע"כ הכא שעברה עליו שביעית. הו"ל תחלתו וסופו בהיתר ובכה"ג יש ביטול בגידולין [כפ"ו סי' כו]:

Seif 13

<b>לוף של ערב שביעית</b><br> שכבר נגמר כל בישולו בערב שביעית:

Seif 14

<b>שנכנס לשביעית</b><br> והוא מותר לכל באכילה קודם ביעור דדוקא ספיחים שתחילת שתילתן בשביעית היו אסרו חז"ל אבל הנך כבר נגמר בשולן קודם שביעית:

Seif 15

<b>וכן בצלים הקיצונים</b><br> המיוחדו' לקיץ א"נ הנזרעי' בקיץ. וכבר נגמרו בהקיץ שקודם שביעית וכולן נוח לעקרן ע"י שינוי:

Seif 16

<b>וכן פואה</b><br> מין צבע. פערבער רעטהע בל"א:

Seif 17

<b>של עידית</b><br> הגדילה בשדה שמינה. שג"כ נוח לעקרה:

Seif 18

<b>ב"ש אומרים עוקרין אותן במארופות</b><br> שפאטען:

Seif 19

<b>של עץ</b><br> ולא של ברזל. דמחזי כעובד הקרקע:

Seif 20

<b>וב"ה אומרים בקרדומות של מתכות</b><br> נ"ל דבכל דוכתא לא חיישי ב"ה לרואים בשביעית. מדהותר דבר זה בזמן שביעית לכל. כולם יודעים דבהיתר עושה מיהו במרא של ברזל גם ב"ה מודה דאסור. דעכ"פ בעי שינוי קצת. כדמוכח מ"ה:

Seif 21

<b>ומודים בפואה של צלעות</b><br> הגדל בצדדי השדה. א"נ בין הסלעים שאין דרך לזרוע שם דבר אחר. מקומו מוכח דאינו עובד השדה:

Seif 22

<b>מאימתי מותר אדם ליקח לוף</b><br> עלי לוף. דעיקר הלוף א"צ ביעור:

Seif 23

<b>במוצאי שביעית</b><br> מהחשוד על השביעית ולא יהיה העלים צריכים ביעור כשיכלה לחיה מהשדה:

Seif 24

<b>ר' יהודה אומר מיד</b><br> דלאותן שנזרעו בשביעית ליכא למיחש. דהרבה מענישי' ב"ד לזורע בפרהסיא. גם לאותן ששהו בארץ מששית לשביעית ליכא למיחש. דבמביא מהטמון בארץ מיירי. ומדא"א לעקרו בשביעית בפרהסיא כ"א בשנוי אפי' לב"ה כסי' כ' הלכך לא שכיח שיעקר בשנוי כדי לטמנם עד מוצאי שביעית. אבל בלא היו טמונים בשביעית. וקנה בשביעית גופה מהחשוד. ודאי חיישינן שמא משביעית הם ואמר שהמטמונים מששית הביא. כך נראה לי פירוש המשנה החמורה הזאת:

Seif 25

<b>וחכמים אומרים משירבה החדש</b><br> ר"ל מפסח של ח' ואילך. שכבר מצוי אותו שגדל בח' והיינו ככל ירק [כפרק ו' משנה ד']:

Seif 26

<b>אלו כלים שאין האומן רשאי למכרם בשביעית</b><br> למי שחשוד לעבוד האדמה בשביעית:

Seif 27

<b>העול והמזרה</b><br> וואורפשויפעל לזרות בגורן:

Seif 28

<b>והדקר</b><br> פפלוגאייזען לחרוש:

Seif 29

<b>אבל מוכר הוא מגל יד</b><br> האקקמעססער לקטוף כמלא יד:

Seif 30

<b>ומגל קציר</b><br> האנדזענזע:

Seif 31

<b>ועגלה</b><br> וואגען. דבכל אלו נוכל לתלות שרוצה לקצור מעט מספיחים המותרים. שהן בהפקר. ולהביא לביתו:

Seif 32

<b>לאסור ולהתר מותר</b><br> ונ"ל דה"ט דתלינן בהיתר. מדאזלינן בתר רובא דהיתירא שבעולם:

Seif 33

<b>היוצר</b><br> טעפפער:

Seif 34

<b>מוכר חמש כדי שמן</b><br> כדים לשמן:

Seif 35

<b>וחמשה עשר כדי יין</b><br> המיוחדים ליין. דרק שיעור מועט כזה הכי אורח' להביא מהפקר משום דיד כל אדם שוה לזכות בפירות אלו של הפקר לא יגיע לכל א' רק מעט ולא חיישינן שיקח כולם לשמן. דאינן ראויים לכך. דמעפר אחר נעשים:

Seif 36

<b>ואם הביא</b><br> החשוד:

Seif 37

<b>יותר מכאן מותר</b><br> למכור לו כלים ותלינן שמהפקר הביאם [כך פי' הר"ש והר"ב. ותמה רתוי"ט שלא הביא הרמב"ם דין זה [שמיטה פ"ח. ה"ה] ואני תמה יותר על פי' זה. דכיון שאם הביא החשוד יותר מזה תלינן שמההפקר הביא ומותר למכור לו כלים יותר מהשיעור. א"כ כ"ש כשקונה סתם נתלה שלהפקר קונה או לשנה הבאה כמו באינו חשוד. אמנם הרמב"ם [פ"ד משמיטה הכ"ד] הביא דגם חבר שזוכה מהפקר. לא יביא מההפקר לביתו רק ה' כדי שמן וט"ו כדי יין. משום חשדא. וסיים ואם הביא יותר מזה מותר. וא"כ י"ל דמשום קושיתינו הנ"ל מיאן הרמב"ם לפרש דאם הביא יותר מזה וכו' דלהוי קאי אחשוד כברישא. אלא אחבר שמביא מהפקר קאי. וה"ק תנא. אע"ג דחבר שהביא יותר מזה מותר. דתלינן שמהפקר מביא. אפ"ה בחשוד לא תלינן. ולפ"ז יפה הביא הרמב"ם הדין בהחבר [פ"ד] ולא בחשוד [פ"ח]:

Seif 38

<b>ומוכר לעובדי כוכבים בארץ</b><br> כלים האסורים למכור:

Seif 39

<b>בחוצה לארץ</b><br> שאין שם דין שביעית. ול"ח שיחזור וימכרם לחשוד בארץ. דהו"ל לפני דלפני. ואף דלישראל אפי' לפני דלפני אסור [כתוס' ע"ז דט"ז] עכ"פ אין מחזיקין איסור ממקום למקום [כנדה ד"ג] כ"כ ע"ר רבינו הגאון אאמ"ו זצוק"ל:

Seif 40

<b>בית שמאי אומרים לא ימכור לו פרה חורשת בשביעית</b><br> נקט חורשת. דרוב בנ"א אין לוקחין לחרישה רק שוורים. אבל פרות מיחדין לגדל וולדות ולחלב. ומותר למוכרם. אבל פרה דמשנתנו היינו במיוחדת לחרישה כגון שיודעין שהיא עקרה ושצמקו שדיה:

Seif 41

<b>וב"ה מתירין מפני שהוא יכול לשחטה</b><br> ולא אמרי' בכה"ג הדמים מודיעים. והרי דמי חורשת יותר הם מדמי שחוטה. דאפ"ה תלינן לקולא. דשביעית חמירא להו לאינשי [כבכורות ד"ל ע"א] דאע"ג דזה חשוד הוא. אפ"ה כיון דלא ידעינן בודאי דלאיסור בעי להו. מהכ"ת נחזיקינהו לאסורא. והו"ל כמוכר בשר כשר למומר לעבודת כוכבים דלא חשדינן שמא יבשלו בחלב:

Seif 42

<b>מוכר לו פירות אפילו בשעת הזרע</b><br> ותלינן לאכילה. ורק בחורשת פליגי ב"ש מדאין דרך לשחוט חורשת:

Seif 43

<b>ומשאיל לו סאתו אף על פי שהוא יודע שיש לו גורן</b><br> ול"ח דלמדוד בגורן רוצה:

Seif 44

<b>ופורט</b><br> מחליף:

Seif 45

<b>לו מעות אע"פ שהוא יודע שיש לו פועלים</b><br> דתלינן בהיתר:

Seif 46

דלאיסור בעי להו:

Seif 47

<b>משאלת אשה לחברתה החשודה על השביעית</b><br> לאכלן אחר הביעור:

Seif 48

<b>נפה</b><br> זיעב לקמח:

Seif 49

<b>וכברה</b><br> זיעב לנקות התבואה. ולא זו אף זו קתני. אף שכבר' אינו חיי נפש כ"כ מהר כנפה. כך נ"ל:

Seif 50

<b>ורחיים</b><br> האנדמיהלע:

Seif 51

<b>ותנור</b><br> דבכולן תלינן דלהתיר' צריכא להו:

Seif 52

<b>אבל לא תבור</b><br> לא תברור אם מסתבר טפי שהוא מאיסור. ורישא נמי הכי מיירי. ואפ"ה תלינן בהיתירא משום דרכי שלום:

Seif 53

החשודה אמעשרות וטומאות:

Seif 54

<b>נפה וכברה</b><br> ואף שעכ"פ יטמאן הע"ה. אפשר בטבילה. משא"כ תנור חרס א"א להשאיל. דהרי בנטמא צריך שבירה. וכ"כ רחיים מדהוא גדול טריחא מלתא למטבלה. גם א"א לנקותו יפה מקמח הטמא:

Seif 55

<b>ובוררת וטוחנת ומרקדת עמה</b><br> דרוב ע"ה מעשרין:

Seif 56

<b>אבל משתטיל המים</b><br> בעיסה:

Seif 57

<b>לא תגע אצלה</b><br> לסייעה בגלגול. דהרי אז כבר הוכשר העיסה לקבל טומאה מכלי ע"ה. ואף דקיי"ל דחולין מתוקנים שבארץ ישראל מותר לטמא בידים. על כל פנים לחולין הטבילין לתרומה ולחלה. דוקא לגרום טומאה מותר. ולא לטמא בידים. והרי משתגלגל מתחיל טבולה לחלה:

Seif 58

<b>וכולן</b><br> אמשאלת לחוד קאי:

Seif 59

<b>לא אמרו אלא מפני דרכי שלום</b><br> ונפקא מינה שתזהר כל מה שתוכל:

Seif 60

<b>ומחזיקין ידי נכרים בשביעית</b><br> לברכו כשחורש:

Seif 61

<b>ושואלין בשלומן</b><br> אפילו לעוברי עבירה. בכל עת. אף דשלום שמו של הקב"ה. ואגב גררא נקט ליה הכא:

Chapter 6



Seif 1

<b>שלש ארצות לשביעית</b><br> חלוקות בדין שביעית:

Seif 2

<b>כל שהחזיקו עולי בבל</b><br> דהיינו מא"י וכו':

Seif 3

<b>לא נאכל</b><br> מ"ש הר"ב לא נאכל בנעבד בעבירה. הקשה רבינו מאורן של ישראל אאמ"ו הגאון זצוק"ל מב"ה פ"ד מ"ב. ופי' הוא ז"ל לא נאכל אחר ביעור. ולפע"ד י"ל עוד דלא נאכל אספיחין קאי דאסור לאוכלן אף קודם ביעור כפ"ד סי' ט' אולם הרמב"ם בפירושו כאן כ' כהר"ב. ובחיבורו [פ"ד משמיטה הכ"ו] פי' כדברינו. דלענין ספיחים מיירי [ועמ"ש בס"ד לעיל פ"ד סי' ט'] ולפע"ד מוכח דאספיחין קאי. מדנקט לא נאכל ואח"כ לא נעבד:

Seif 4

<b>ולא נעבד</b><br> משום דעד שם גם עולי בבל כבשו:

Seif 5

<b>וכל שהחזיקו עולי מצרים</b><br> דהיינו מכזיב וכו' וכזיב נ"ל שהוא אכזיב הנזכר ביהושע [י"ט כ"ט] בערי אשר. וכ"כ נזכר עם עכו בשופטים [א' ל"א]

Seif 6

<b>ועד אמנה</b><br> ר"ל כזיב באמצע. ומכזיב ועד הנהר מצד א'. ומכזיב ועד אמנה. מצד ב':

Seif 7

<b>נאכל אבל לא נעבד</b><br> דעד שם כבשו עולי מצרים אף שלא נכבשו מעולי בבל:

Seif 8

<b>מן הנהר ומאמנה ולפנים</b><br> עיין בציור:

Seif 9

<b>נאכל ונעבד</b><br> הנה רבינו תוספות יום טוב תפס לעיקר כבעל כפתור ופרח. דעכו וכזיב ואמנה שלשתן במערב ארץ ישראל. ועכו באמצעית מערב. ממוצע בין נחל מצרים. שהוא הנהר הנזכר במשנתנו שהוא דרומית מערבית לארץ ישראל. ובין אמנה הוא הר ההר שבאלה מסעי. שהוא צפונית מערבית לארץ ישראל וכן ראיתי במפת הארץ אשר לפנינו. דעכו הנקרא בלשונם אקרא או פטאלמיוס. וכזיב הוא אכזיב הנקרא ציב בלשונם. והר אמנה הנקרא בלשונם מאנט האר. שלשתן במערב ארץ ישראל. אמנם עכו סמוך לכרמל שניהן באמצעית ארץ ישראל ולשון ים מפסיק בין כרמל לעכו. ומעכו ולצפון בכמו שבעה פרסאות אשכנזית הוא כזיב. אמנם רחוק להלן לצפון הם צור וצידון. והר ההר צפוני יותר מכולן. ונהר מצרים. הוא שיחור. הנקרא בלשונם זיכאר הוא בקצה גבול מערבית דרומית מארץ ישראל. וכדי להצדיק ולהבין דברי חז"ל אשר מפיהם אנו חיים. ועל דבריהם בחיק תורת ד' הורגנו כל היום. ולהבין תעלומות דבריהם הקדושים לילות עמל מנינו לנו. והחלב שינקנו משדי אם תשפך לארץ כמרירה כש"ס סוף ברכות. אשר אם לא יהיה אפשר ליישב דברי קדשם. אזי אלפי עדי עדיות אסטטית יתבטלו. ורבבות שערי תרוצים לא ננעלו. והרי חז"ל גיטין אמרו להדיא דעכו בצפון. כמבואר שם דף ז' ע"ב. גם בתוס' שם ד"ב א' כ' דעכו חציה ארץ ישראל וחציה ח"ל. וכן כתב בירושלמי כאן. וליישב הכל. נ"ל דהציור כזה? וכפי הציור הזה. עכו במקצוע צפונית מערבית מא"י. ואעפ"כ היא ממוצע באמצע גבול מערב. מפני הרצועה היוצאה ממנה לכזיב. ואותה הרצועה כבשו גם עולי בבל. אבל מכזיב עד אמנה וכ"כ מה שהוא נגד כזיב מעכו ולדרום. עד הנהר. כבשו עולי מצרים ולא עולי בבל. אמנם על הרצועה שמעכו לכזיב. יהיו ב' שבילי' אחד לצד מזרח של הרצועה. הוא השביל שהזכירו חז"ל גיטין שם. שההולך מעכו לכזיב. לימינו הוא ח"ל. ושביל ב' היה למערב הרצועה. והוא השביל שהזכיר הירושלמי ותוספתא. שההולך מעכו לכזיב. לשמאלו הוא ח"ל. ולפ"ז יש לישב נמי מלת "לפנים" שבמשנה הקדושה. שתמה הר"ש ור"ב דהול"ל "ולחוץ" ור"ל לצד ח"ל. ולפי דברינו ת"ל הכל מיושב. דהרי לפי התוספתא היה מצד שמאל לרצועה ח"ל. א"כ מה שאמרה המשנה מן הנהר ואמנה ולפנים. ר"ל לפנים מכזיב ושביל. דהיינו בין א"י לים הגדול. זהו לא כבשו גם עולי מצרים והוא ח"ל גמור. ולפ"ז גם דברי התוס' ריש גיטין שזכרנו שכ' שקצת מעכו היה ח"ל. נ"ל ג"כ שהוא קצת העיר שהיה לפנים מהשביל לצד הים הגדול. ונתיישב הכל על נכון ת"ל:

Seif 10

<b>עושין בתלוש</b><br> לדוש ולזרות וכו' אצל החשוד או עובד כוכבים למ"ד אין לעובד כוכבים קנין בארץ ישראל:

Seif 11

<b>בסוריא</b><br> זיריען. ועפ"ו דדמאי סי' לב:

Seif 12

<b>אבל לא במחובר</b><br> לקצור ולבצור וכו'. דמדסמוך לא"י גזרו במחובר שלא יעזבו א"י להשתקע בסורי' מדקשה שמירת השמטה. ואעפ"כ הקילו שם בתלוש כדי שיסמכו עליהן עניי א"י להתפרנס שם בשביעית. מיהו דוקא בשמור אסור אבל במופקר. אפי' בא"י מותר לקצור ולבצור כדרכו פירות אילן. אבל רק בשנוי [רמב"ם פ"ד משמיטה ה"א]. חוץ מספיחי תבואה וזרעים דאסור כפ"ט סי' י"ג. והא דאצטרך לפרש דשין וכו'. נ"ל דקמ"ל מדסד"א דתלוש היינו רק לישה ואפי' שנעשין בבית. אבל דישה ואינך שנעשין במקים גדולן במחובר אסור. קמ"ל:

Seif 13

<b>דשים וזורין</b><br> בתבואה:

Seif 14

<b>ודורכין</b><br> ענבים. והקשה רתוי"ט דתני מלאכת התבואה שלא כסדר. ועוד דהפסיק ביניהן דריכת הענבים. ולפעד"נ דלא זו אף זו תני. ל"מ לדוש ולזרות דבצנעה. אלא אפי' דריכת ענבים דהו"ל פרהסיא. דבין עגולין לזגין רה"ר. כסוף טהרות. ומכ"ש עימור בתבואה דהוה פרהסיא. אפ"ה שרו:

Seif 15

<b>ולא בוצרין</b><br> קוצר הענבים:

Seif 16

<b>ולא מוסקים</b><br> קוצר הזיתים:

Seif 17

<b>כלל אמר ר' עקיבא כל שכיוצא בו מותר בארץ ישראל</b><br> מדאו'. כגון מלאכה בתלוש בא"י. דשם רק מד"ס צריך שנוי:

Seif 18

<b>עושין אותו בסוריא</b><br> אפי' כדרכו. א"נ ה"פ כל שמותר בא"י במופקר. מותר בסוריא אפילו במשומר:

Seif 19

<b>בצלים</b><br> של ששית שנכנסו לז' [ומהרמב"ם פ"ד משמיטה ה"כ משמע דמיירי במונחים תלושין על הקרקע. רק דמר' חנינא דקאמר להתלש לא משמע כן]:

Seif 20

<b>אם היו העלין שלהם שחורין</b><br> דונקעלגרין:

Seif 21

<b>אסורין</b><br> דבידוע שהוסיפו בז' ונאסרו לאחר ביעור:

Seif 22

<b>הוריקו</b><br> בר"ה של ז' כבר הוריקו ונעשו געלבליך:

Seif 23

<b>הרי אלו מותרין</b><br> דהולכים וכמשי' וכתלושין דמי:

Seif 24

<b>אם יכולין להיתלש בעלין שלהן</b><br> שהעלים חזקים כ"כ שכשיאחזן יוכל לעקור הבצלים:

Seif 25

<b>וכנגד בן מוצאי שביעית</b><br> ר"ל שנעקרו בששית ונטען בז' ולאחר שגדלו מעט חזר ועקרן ונטען בח':

Seif 26

<b>מותרין</b><br> דאע"ג דאין ביטול בגדולין כמו ברישא. הכא שאני. דתחלתן וסופן בהיתר:

Seif 27

<b>מאימתי מותר אדם ליקח ירק במוצאי שביעית</b><br> ולא יחוש שמא משביעית הוא ונלקטו בשביעית. ואסורים לאחר ביעור. אבל ביודע שנלקטו בשמינית מותרים. דבירק אזלינן בתר לקיט'. ויש אומרים דירק שנלקט [צ"ל שנגמר] כולו בשביעית לא אזלינן גביה בתר לקיטה:

Seif 28

<b>משיעשה כיוצא בו</b><br> שכבר גדלו של ח' [עפ"ה מ"ה]. ועוד דכיון שיש כאן היתר לפנינו אין מחזיקין איסור ממקום שהיה גדל בארץ למקום שקונה אותו:

Seif 29

<b>עשה הבכיר</b><br> מקום ששדותיו ממהרים לבשל פירות:

Seif 30

<b>הותר האפיל</b><br> מקום שמאחרת להתבשל ואף על גב דבו שפיר יש לחוש שהוא של שביעית שעבר. דאי של ח' הרי עדיין לא נגמר. אפילו הכי הוא מותר. דתלינן שמבכיר הביאום:

Seif 31

<b>רבי התיר ליקח ירק במוצאי שביעית מיד</b><br> שהרבה ירק הביאו לשם מבכיר. א"נ מדממהר לגדל:

Seif 32

<b>אין מוציאין שמן שרפה</b><br> תרומה שנטמא דלשריפה בא"י קיימי:

Seif 33

<b>ופירו' שביעי'</b><br> שצריך ביעור בא"י:

Seif 34

<b>א"ר שמעון שמעתי בפירוש שמוציאין לסוריא</b><br> מדקילא טומאת' מח"ל שלא גזרו על אויר' [כגיטין ד"ח. א]:

Seif 35

<b>אין מביאין תרומה מחוצה לארץ לארץ</b><br> דשמא ירד כהן אחריו להביאה לא"י. ויתטמא הכהן מח"ל. מיהו וודאי שהיא תרומה טמאה. מדנטמא מח"ל [כפ"ק דשבת ט"ז. ב']:

Chapter 7



Seif 1

<b>כלל גדול אמרו בשביעית</b><br> משום דגדול עונש שבת ושביעית להכי תנא גבייהו כלל גדול. דשבת גם בתלוש. ושביעית נוהג גם במאכל בהמה ובמין צבעים [שבת ס"ח א]. משא"כ פ"ק דפאה ופ"ק דמעשר דלא חמירי כ"כ לא נקט גדול:

Seif 2

<b></b><br> או או:

Seif 3

<b>וממין הצובעים</b><br> דגם בצבעים נוהג שביעית. דכתיב לכם לכל צרכיכם:

Seif 4

<b>ואינו מתקיים</b><br> אם אינו וכו':

Seif 5

<b>בארץ</b><br> ר"ל אם מניחו מחובר בחורף. ירקב ויכלה לחיה מהשדה ומשום חיוב ביעור נקט הכי:

Seif 6

<b>יש לו שביעית</b><br> ר"ל להיות לאכלה ולא לסחורה ולא להפסד. וכ"כ לדמיו. ר"ל במכרן באופן שרשאי למכור [כמשנה ג']. שביעית תופס דמיו. לקח בפירות בשר אלו ואלו מתבערים. לקח בבשר דגים יצא בשר ונכנסו דגים. בדגים יין. ביין שמן. אחרון אחרון נתפס. ופרי עצמו לעולם אסור:

Seif 7

<b>יש לו ביעור</b><br> לבערן אחר שכלה לחיה מהשדה:

Seif 8

<b>ואיזה</b><br> במאכלי אדם:

Seif 9

<b>זה עלה הלוף השוטה</b><br> אפי' שוטה שגדל בלי זריעה ולא חזי כ"כ לאכילה:

Seif 10

<b>ועלה הדנדנה</b><br> קרויזעמינצע:

Seif 11

<b>העולשין</b><br> ענדיוויען. וי"א קירבעל וי"א וועלשע שלאטין:

Seif 12

<b>והכרישין</b><br> שפאנישער לויך:

Seif 13

<b>והרגילה</b><br> בארצעלקרויט:

Seif 14

<b>ונץ החלב</b><br> וואלפסמילכקרויט. ונקט הנך לרבותא. אף דלא חזו כ"כ לאכילה. וכ"כ במאכל בהמה. ובצובעין. נקט הנך דלא חזו כ"כ לבהמה ולצבע וכ"ש שאר מאכלי אדם או בהמה או צבע אם אינו מתקיים. וכולהו מיירי שגדלו במקום שאין דרך לזרוע. דאל"כ אפילו ספיחים אסורים כלקמן [פ"ט מ"א]:

Seif 15

<b>ומאכל בהמה החוחים</b><br> דערנער:

Seif 16

<b>והדרדרים</b><br> דיסטעלן. דחזו רק לגמלים:

Seif 17

<b>וממין הצובעים ספיחי איסטיס</b><br> וויידעקרויט שנעשה ממנו אינדיג. ונ"ל דנקט ספיחים לרבותא אף שאין צובעין יפה [ועי' רש"י ב"ק דק"א ע"ב]:

Seif 18

<b>וקוצה</b><br> מין צבע:

Seif 19

<b>ומתקיים בארץ</b><br> ר"ל או דחזי למאכל אדם וכו' רק שמתקיים ואינו כלה לחיה בחורף. מש"ה אין לו ביעור ויש גרסא אחרת כל שהוא מאכל אדם וכו'. ולפי הך גי'. הך מתקיים בארץ דקא מסיים תנא. אכולהו ג' קאי:

Seif 20

<b>ולדמיו שביעית</b><br> דמדלא חזו להסקה רק לשאר צורך אדם. כגון לרפואה ומלוגמא וכדומה אין דינן כעצים סי' נ"ו:

Seif 21

<b>והערקבנין</b><br> מין עשב:

Seif 22

<b>והחלבצין</b><br> האזענקאהל:

Seif 23

<b>והבוכריה</b><br> ווילדע קירביס וכולן מתקיימין בארץ. ואינן כלין בחורף לחיה בשדה. מיהו באינו מאכל אדם ומאכל וכו' וגם אינו מתקיים לא הביא דוגמא להן. משום דרבים הם. ואם אעפ"כ יחדם למאכל אדם. מחשבתו משוה להן אוכל [כדלקמן פ"ח מ"א] ועי' ראב"ד [פ"ז משמיטה הי"ד]:

Seif 24

<b>והרכפא</b><br> מיני עשבים לצבע שמתקיימין בארץ:

Seif 25

<b>ואין לדמיו ביעור</b><br> ר"ל במכרן אינו חייב לבער דמים שקבל. מדאינו כלה לחיה:

Seif 26

<b>ר' מאיר אומר דמיהם מתבערין עד ראש השנה</b><br> ר"ל חייב לבערן קודם ר"ה של ח'. דאז זמן ביעור של אלו. וכ"ש שחייב לבערן אחר ר"ה. וטעמיה משום דדמים לא מינכרי. ואתו לאחלופי בשאר דמי שביעית:

Seif 27

<b>קליפי רמון</b><br> גראנאטאפפעל. והנץ הוא כעין פרח שבראשו:

Seif 28

<b>קליפי אגוזים</b><br> כל הנך חזו לצביעה:

Seif 29

<b>והגלעינין</b><br> גרעיני שאר הפירות דחזו להסקה ואעפ"כ אין דינן כעצים דאין בהן קדושת שביעית [כסוכה ד"מ ע"א]. דהנך שאני. מדהן תוך הפרי שהוא מאכל וגם שומר להמאכל [כעוקצין פ"ב מ"ב] להכי החמירו בו [עכ"מ]. והר"ב כתב שהן מאכל בהמה. והר"ש כ' שיש בהן מעט שמן:

Seif 30

<b>יש להם שביעית</b><br> ולא פי' התנא שא"צ ביעור. משום דפשיטא דהרי קליפין וגרעינין אינן כלין בחורף. והר"ש כ' מדאינן עיקר הפרי אין בהן חיוב ביעור:

Seif 31

<b>הצבע צובע לעצמו</b><br> באותן שא"צ ביעור כלעיל:

Seif 32

<b>ולא בבכורות</b><br> דלמא משהי להו ואתי לידי תקלה. להשתמש בבכור או להאכיל תרומה לזר. מיהו שחוט מותר למכרו. רק לא באטליז:

Seif 33

<b>ולא בנבלות ולא בטרפות ולא בשקצים ולא ברמשים</b><br> ה"ה כל האסור מן התורה. אפי' רק באכילה [חוץ מחלב טהורה] אם הוא דבר המיוחד למאכל. אסור מדאורייתא למוכרו לעובד כוכבים. לצורך אכילה דוקא [ש"ך י"ד סקי"ז סק"א. ולפ"ח אפי' שלא לצורך אכילה] וסתם יינם אף דמד"ס. אסור לסחורה. ויש מתירין. ויש להחמיר [י"ד סי' קכ"ג ס"א] [ומה שהקשה רתוי"ט מדאמרינן בבכורות [ד"ו ב'] דלמא לעולם חלב אסור משום אמה"ח. ואפ"ה חריצי חלב דדוד הביא להם לסחורה. ומאי קו' הרי מדאסור מהתורה אסור לעשות בו סחורה: ובמחכ"ר דמי גרע חלב שבבית. מצייד שנזדמן לו דברים טמאים דשרי למוכרן [כמשנה ד']. דדוקא במעכבן להשמינם אסור [כרמ"א קי"ז בי"ד]. אבל פשוט שרשאי למלחן כדי שיתקיימו. ולהוליכן אפי' למקום רחוק במקוה שיש קונים וה"נ חלב שאינו מתקיים כשהוא בעין מותר לעשות ממנו גבינה. ולהוליכן למחנה שמצוי שם קונים] ועי' במ"ש בבועז כאן:

Seif 34

<b>ולא יהיה לוקח</b><br> בשביעית וה"ה לוקט:

Seif 35

<b>ירקות שדה</b><br> שאינן נזרעים. דאל"כ כל הספיחין אסורין כפ"ט סי' י"ג:

Seif 36

<b>ובנו מוכר על ידו</b><br> דאז לא מחזי כלקטן לסחורה:

Seif 37

<b>מותר למכרן</b><br> אפי' הוא עצמו. מיהו בכל אותן שרשאי למכרן. על כל פנים המעות דמי שביעית הן וצריך ביעור מה שיקנה מהן:

Seif 38

<b>לקח בכור</b><br> בעל מום דמותר לזרים:

Seif 39

<b>מותר למכרו</b><br> אבל לא ביותר ממה שנתן כשלקחו:

Seif 40

<b>צדי חיה עופות ודגים</b><br> ל"ד צייד. דה"ה כל אדם [ש"ך שם סק"ו] וה"ה לגבותם בחובו:

Seif 41

<b>מותרים למכרן</b><br> אבל לא יעכבם כדי להשמינם [שם ברמ"א]:

Seif 42

<b>וחכמים אוסרין</b><br> לחכמים צייד מותר לכוון לטמאים משא"כ לת"ק והלכה כת"ק:

Seif 43

<b>לולבי זרדים</b><br> לולב הוא העלים קודם שנפתחו מכפליהן. וזרדין הוא שפיירלינגבוים:

Seif 44

<b>והחרובין</b><br> באקסהארן:

Seif 45

<b>ולדמיהן שביעית</b><br> מדחזו לאכילה:

Seif 46

<b>לולבי האלה</b><br> אייכע:

Seif 47

<b>והבטנה</b><br> פיסטאציען בוים:

Seif 48

<b>והאטדין</b><br> ווייסדארן:

Seif 49

<b>ולא לדמיהן ביעור</b><br> דאינן כלין לחיה בחורף:

Seif 50

<b>מפני שנושרין מאביהן</b><br> ר"ל מהגזע. וכלין לחיה בחורף:

Seif 51

<b>הוורד</b><br> ראזע:

Seif 52

<b>והכפר</b><br> ציפרעססען. וי"א געווירץ נעלקען:

Seif 53

<b>והקטף</b><br> באלזאם:

Seif 54

<b>והלוטם</b><br> מירטהען וי"א פיניאלען וי"א צירקעלבוים:

Seif 55

<b>יש להם שביעית ולדמיהן שביעית</b><br> וה"ה יש להן ביעור ולדמיהן ולהרמב"ם אין להן ביעור וכלעיל סי' ל'. וע"כ דס"ל להרמב"ם דגם הנך אינן כלין לחיה מהשדה:

Seif 56

<b>רש"א אין לקטף שביעית מפני שאינו פרי</b><br> ודינן כעצים דאין להן שביעית מדהנאתן אחר ביעורן. לא דמו למאכל. ואף בעצים דמשחן [קין בל"א] דעשוי להאיר. עכ"פ עיקר עצים להסקה:

Seif 57

<b>ורד חדש שכבשו בשמן ישן</b><br> וורד שביעית בשמן ששית או וורד שמינית בשמן שביעית קודם זמן הביעור:

Seif 58

<b>ילקט את הוורד</b><br> קודם זמן ביעור. ואז אין השמן צריך ביעור אף שהיה בוורד בכדי נ"ט בשמן. ואף להנך תנאי דפליגי לקמן פ"ט מ"ה דאין הטעם כמבוער. עכ"פ הכא מדסלקו לוורד בשעת היתר דהיינו קודם זמן הביעור דהו"ל התירא בלע [כע"ז דע"ו א] כ"ע מודו דהטעם כמבוער. ואינו חו"נ לחייב השמן בביעור [ומזה נ"ל ראיה לא"ח סתמ"ז ס"ב ודו"ק] וה"ה בוורד ח' בשמן ז' ילקט הוורד לאכילה קודם עצרת של שנת ח'. דאז הוא זמן ביעור של זיתי שמן של שביעית [כפסחים נ"ג א]:

Seif 59

<b>וישן בחדש</b><br> וורד ז' בשמן ח' או וורד ו' בשמן ז':

Seif 60

<b>חייב בביעור</b><br> דאע"ג דקיי"ל כר"ג פ"ט מ"ה. דגם בסילקו בשעת איסור. הטעם הו"ל כמבוער. עכ"פ הכא וורד ישן בשמן חדש. טעמו חזק ביותר כמ"ש הרמב"ם. וכדקיי"ל [בי"ד סצ"ה] דכל דבר חריף אינו כנ"ט בר נ"ט. ה"נ מה"ט הו"ל כממשות. ואף דגם בממשות קאמר בירושלמי פ"ט מ"ה. דבהתחיל לבער מקצת האוצר הו"ל הנשאר כמבוער. וכן פסק הרמב"ם (פ"ז משביעית ה"ו). נ"ל דזהו דוקא בשכבר מונח באוצר וביער מקצתו. משא"כ הכא שכבשו לאחר זמן ביעור. הו"ל כחולק אוצרו קודם שביערו. דאז וודאי כ"א ואחד חייב בביעור. מיהו וורד ישן בשמן ישן וא' מהן שביעית לאחר הביעור מדליכא רק טעם פשוט. תליא בפלוגתא דלקמן אי טעם כמבוער או לא:

Seif 61

<b>חרובין חדשים שכבשן ביין ישן</b><br> חרובי שביעית ביין ו':

Seif 62

<b>וישנים בחדש</b><br> חרובי ז' ביין ח':

Seif 63

<b>חייבין בביעור</b><br> אף שכבשן בשעת היתר. עכ"פ כיון דטעם חרובין ביין נקלט בחוזק. יותר מוורד בשמן וכמ"ש הרמב"ם. להכי הו"ל טעם חרובים שביין כאוצר בפני עצמו. ולא סגי בשמבער החרובים עד שיבער גם היין:

Seif 64

<b>זה הכלל כל שהוא בנותן טעם חייב לבער</b><br> היינו מין בשאינו וכו':

Seif 65

<b>ומין במינו כל שהוא</b><br> אף שאין טעמו חזק. דהו"ל כעין וורד חדש בישן אפ"ה דינו כשביעית. מדהוא מין במינו:

Seif 66

<b>ושלא במינה בנותן טעם</b><br> אע"ג דכבר תנא לה. נ"ל דקמ"ל דדוקא שביעית אוסרת וכו'. ר"ל דוקא ממשות או טעם חזק שהוא כממשות. אבל טעם פשוט לחוד של שביעית הו"ל כמבוער וכר"ג לקמן פ"ט מ"ה. ולע"ר רבינו הגאון אאמ"ו זצוק"ל. קמ"ל דבמינו אפילו סילק הממשות קודם ביעור אפ"ה הו"ל במשהו. וכ' עוד דהיינו דוקא לאסור לאחר ביעור בלא ביעור. מדיש תקנה להפקיר. או מדאכילת איסור חמיר טפי. אבל לעניין לאכלה ולא לסחורה ולא להפסד. נ"ל דסגי בס' אפי' במינו. עכלה"ט:

Chapter 8



Seif 1

<b>כלל גדול</b><br> ערפ"ז:

Seif 2

<b>אין עושין ממנו מלוגמא</b><br> ערווייכענדעס פפלאסטער:

Seif 3

<b>ואין צריך לומר לבהמה</b><br> דכ' לאכלה ולא להפסד:

Seif 4

<b>עושין ממנו מלוגמא לאדם</b><br> דכ' לכם לאכלה דוקא המיוחד לכם יהיה לאכלה ולא להפסד:

Seif 5

<b>אבל לא לבהמה</b><br> דכ' ולבהמתך וגו' תהיה תבואתה לאכל. הראוי לאכילתה לא יהיה למלוגמתה:

Seif 6

<b>חשב עליו</b><br> בשעת לקיטה:

Seif 7

<b>למאכל אדם ולמאכל בהמה</b><br> ר"ל לשניהן:

Seif 8

<b>נותנין עליו חומרי אדם</b><br> לאסור למלוגמא:

Seif 9

<b>וחומרי בהמה</b><br> דאסור לשנותן מברייתן ולשלקן. מדדרכו להאכל חי מבהמה:

Seif 10

ווילדער ראסמארין:

Seif 11

<b>והאזוב</b><br> איזאב וי"א מאיראן:

Seif 12

<b>והקורנית</b><br> ציטווערקרויט. אלו ג' אינן מיוחדין לשום דבר ואזלינן בתר מחשבתו:

Seif 13

<b>ולשתיה ולסיכה</b><br> במיוחד לזה או לזה לא ישנה:

Seif 14

<b>לאכול דבר שדרכו לאכול</b><br> אם חי חי ואם מבושל מבושל. מיהו מאכל שנתקלקל מותר לזרקו:

Seif 15

<b>לא יסוך יין וחומץ</b><br> אף דאינו להפסד דהרי זילוף עדיף משתייה [כב"ק דף קט"ו ב']. נ"ל דעכ"פ מדמיוחד טפי לשתייה אסור לשנותו דכיון דמיוחד לדבר אחר זהו הפסדו:

Seif 16

אף דעומד גם לאכילה:

Seif 17

<b>ובמעשר שני</b><br> ניתנו רק לאכילה וכו':

Seif 18

<b>קל מהם שביעית שנתנה להדלקת הנר</b><br> משא"כ תרומה רק בטמא מותר להדליקו. ובמע"ש רק בטהורה מותר להדליק ולרב"א מע"ש בין טהור בין טמא אסור להדליקו:

Seif 19

<b>ולא תאנים במנין</b><br> כדי שימכר בזול. להיכירא דשביעית. ואע"ג דבל"ז אסור לסחורה. עכ"פ בלקט לעצמו והותר מותר [כפ"ז מ"ג]:

Seif 20

<b>ולא ירק במשקל</b><br> קמ"ל אע"ג שזה שנוי. דתאנים אורחייהו למכור במשקל וירק במניין. אפ"ה אסור:

Seif 21

<b>בש"א אף לא אגודות</b><br> אף בלא מניין אסור למכור אגודות רק ימכר הירק שלא אגוד. כדי לשנות מדרך סחורה בשאר שנים:

Seif 22

<b>ובה"א את שדרכו לאגוד בבית</b><br> אם כשרוצה להביאן לאכילת ביתו נמי אוגדן:

Seif 23

<b>אוגדין אותו בשוק</b><br> ר"ל אז מותר לאגדן למכור בשוק. דאז אין האגוד דרך סחורה. א"נ ה"ק כדרך שאגדן לצורך ביתו. מותר לאגדן למכור בשוק. דקשר בית משונה הוא:

Seif 24

<b>כגון הכרשין ונץ החלב</b><br> עפ"ז סי' יב. יד:

Seif 25

<b>האומר לפועל הא לך איסר זה ולקט לי ירק היום שכרו מותר</b><br> דמדאינו דמי שביעית רק דמי טרחה אינו נתפס בקדושת שביעית. ולא דמי לצובע בשכר דאסור [כפ"ז מ"ג]. שאני הכא דהו"ל כשכרו ללקוט מציאות. ואפי' למ"ד המגביה מציאה לחבירו לא קנה חבירו. הכא לא נתכוון לזכות לעצמו כלום. ולא מכר לו כלום [תוס' ע"ז דס"ב א']. ומיירי הכא בספיחים המותרים כפ"ט י"ג:

Seif 26

<b>לקט לי בו ירק היום</b><br> דהו"ל ל' מכר:

Seif 27

<b>שכרו אסור</b><br> ר"ל נתפס בקדושת שביעית:

Seif 28

<b>כשאלקוט ירקות שדה</b><br> דירקות גינה הרי ספיחים הן ואסורים. ונקט רק הכא כן. משום דפועל רגיל לומר כך. כדי שלא יחשדו בעה"ב:

Seif 29

<b>אביא לך</b><br> ר"ל תיכף כשלקח הככר אמר לו כן:

Seif 30

<b>לקח ממנו סתם</b><br> ר"ל לקח הככר בהקפה:

Seif 31

<b>לא ישלם לו מדמי שביעית שאין פורעין חוב מדמי שביעית</b><br> דהו"ל כסחורה:

Seif 32

<b>אין נותנים לא לבייר</b><br> ברוננען מאכער. חופר בארות לרחוץ ולכבס במימיו. אבל חופר באר מי' לשתייה שרי. דמ"ש מירקות לעיל. א"נ מיירי הכא בשכבר חייב לו. וכלעיל:

Seif 33

<b>ולא לבלן</b><br> מחמם מרחצאות:

Seif 34

<b>ולא לספר</b><br> למגלחו:

Seif 35

<b>ולא לספן</b><br> למוליכו בספינה. אף דהנך ג' הנאת הגוף הן אסור. ומכ"ש שחר אומנין:

Seif 36

<b>ולכולן הוא נותן מתנת חנם</b><br> שלא לשם שכר. אף שיודע שעי"ז לא יתבע ממנו שכר אף דבעלמא מתנה דינו כמכר [כמגילה כ"ו ב']. הכא שאני דהרי גם מכירה שרי [כפ"ז מ"ג] ורק סחורה אסור. וא"כ מתנה נמי לאו סחורה הוא. וכן מוכח מלקמן [פ"ט מ"ט]:

Seif 37

<b>תאנים של שביעית אין קוצין</b><br> לא יחתכם:

Seif 38

<b>אותן במוקצה</b><br> שניידעמעססער. המיוחד לכך:

Seif 39

חרב. משום שנוי:

Seif 40

<b>אבל דורך הוא בעריבה</b><br> מולטער. דגם בתלוש צריך שנוי:

Seif 41

<b>ואין עושין</b><br> לשון מיעוך וסחיטה. כמו עשו דדי בתוליהן:

Seif 42

<b>זיתים בבד</b><br> פרעססע:

Seif 43

<b>ובקוטב</b><br> עץ כבד שמשימין על זיתים הנכתשים. קעלטערבוים:

Seif 44

<b>אבל כותש הוא ומכניס לבודידה</b><br> פרעססע קטנה:

Seif 45

<b>שלא יביאנו לידי פסול</b><br> כשיטמא השמן. יצטרך לשרוף הירק ויפסידו [ונ"ל דה"ה איפכא. דהיינו ירק תרומה בשמן שביעית. דאע"ג דאין לאסור משום דמביא התרומה לידי הפסד כשיגיע שעת הביעור שיצטרך לבער התרומה מהעולם. ליתא. דהרי השמן המובלע בהירק מחשב כמבוער [כלעיל פ"ז מ"ז]. וא"כ אין צריך לבער הירק. מיהו אפ"ה אסור. דלעניין לאכל ולא להפסד מחשב השמן המובלע כאיתי' בעינא. ושמא יטמא הירק ויצטרך לשרפו עם השמן המובלע]:

Seif 46

<b>רבי שמעון מתיר</b><br> לטעמיה דס"ל דאפי' קדשים מותר להביא לידי פסול [כפסחים דצ"ח ב]:

Seif 47

<b>והפרי עצמו אסור</b><br> לקח בפירות שביעית בשר. אלו ואלו מתבערים. לקח בבשר דגים יצא בשר ונתפס דגים וכו' כלעיל פ"ז סי' ו:

Seif 48

<b>ואם לקח יאכל כנגדן</b><br> כפי דמים שנתן יאכל משאר פירות בקדושת שביעית. דדמי שביעית נתנו רק לאכילה:

Seif 49

<b>אין מביאין קיני זבים</b><br> קן הוא ב' תורים או ב' בני יונה. א' חטאת וא' עולה. ותמוה מ"ש דנקט הנך קרבנות ולא עולה חטאת ושלמים ואשם דשכיחי טפי. ואת"ל דקינים לרבותא נקט. אע"ג דאיכא בהו חטאת העוף שכולה נאכל לכהנים. אפ"ה כיון דמשולחן גבוה קזכו. לא אכל מדמי שביעית. או משום שכל דבר שבחובה אין בא רק מן החולין. ושביעית שיש בה קדושה. אינו חולין. עכ"פ ק' דהרי בל"ז אית בקנין נמי עולה שאינו נאכל. ולפיכך לא עדיף קנים משאר קדשים שאין אימוריהן נאכלים. טפי הו"ל למנקט דאין מביאין מדמי שביעית חטאת עוף. ונ"ל דרבותא קמ"ל בקנין. אף דאתו לתקן הגוף לאכילת קדשים וסד"א מדאתו לצורך אכילה. שרי להביאן קמ"ל:

Seif 50

<b>אין סכין כלים בשמן של שביעית</b><br> דדוקא סיכת אדם מותר:

Seif 51

<b>רבי אליעזר אומר ידלק</b><br> ה"ה בכלים שסכן במ"ח:

Seif 52

<b>לא אומר לכם מה שרבי אליעזר אומר בו</b><br> דמיקל בה טפי ולא רצה לגלות:

Seif 53

<b>האוכל פת כותים</b><br> אף קודם שגזרו שיהיו כעובד כוכבים פתן אסור מדהחרים אותן עזרא בש' כהנים בשופרות וש' ס"ת וש' תינוקות. כשבטלו בניין בהמ"ק:

Seif 54

<b>כאוכל בשר חזיר</b><br> ל"ד אלא חייב מכות מרדות:

Seif 55

<b>או בקש של שביעית מותר לרחוץ בה</b><br> אבל לכתחלה אסור להסיקן כפ"ט מ"ז:

Seif 56

<b>ואם מתחשב הוא</b><br> שהרוחץ אדם חשוב. וילמדו אחרים להקל טפי [ונ"ל דלהכי נקט בלשון התפעל דקמ"ל דרשאי הוא לחשוב א"ע כחשוב להחמיר ע"ע לא הו"ל כיוהרא כספ"ק דברכות. דהכא שאני דכמה שאין רוחצין איכא בשוקא [כפסחים דנ"א ב]:

Chapter 9



Seif 1

<b>הפיגם</b><br> רויטעקרויט:

Seif 2

<b>והירבוזין השוטים</b><br> ווילדער שפארגעל:

Seif 3

<b>והחלגלוגית</b><br> בארצעלקרויט וי"א ערדבעערען וי"א בייפוסקרויט:

Seif 4

<b>כוסבר שבהרים</b><br> קאריאנדער שגדל בהר. אבל של גינה חשוב:

Seif 5

<b>והכרפס</b><br> פעטערזילען:

Seif 6

<b>והגרגר</b><br> איריגא:

Seif 7

<b>של אפר</b><br> הגדל באחו:

Seif 8

<b>פטורין מן המעשרות</b><br> בכל השנים:

Seif 9

<b>שאין כיוצא בהם נשמר</b><br> והרי שמור אסור לאכול ואלו בהפקר גדלים. והפקר פטור ממעשר. וגם ספיחי שביעית שגדלו בהפקר מותרים. מיהו קדושת שביעית יש בהן. ואסור ליקח מהן מע"ה יותר מג' סעודות. דהו"ל כדי חייו ליום א'. דביותר מג"ס. אף בדברים שא"צ ביעור. חשוד עכ"פ הע"ה לקנות בהן עבדים קרקעות ובהמה טמאה וכדומה [כתוס' סוכה דל"ט א]:

Seif 10

<b>שלא נחשדו עליהן עוברי עבירה</b><br> דאינן חשובים כ"כ שלא יפקירן:

Seif 11

<b>ר' שמעון אומר כל הספיחים מותרין</b><br> ליקח מחשוד. דמסתמא הוא מהפקר:

Seif 12

<b>שאין כיוצא בהם בירקות שדה</b><br> ר"ל אינו גדל בהפקר כשאר ירקות:

Seif 13

חוץ מספיחים שאין דרך לזרען. והכי קיי"ל. ואסרום משום רשעים שזרעו בסתר ואמרו שהם ספיחים [עי' רמב"ם שמיטה פ"ד ה"ב]:

Seif 14

<b>שלש ארצות לביעור</b><br> ר"ל חלוקות זמ"ז לענין ביעור. דכל מין שכלה מארץ שלקטו. אף שמצוי אותו מין עדיין בארץ אחרת. חייב לבערו:

Seif 15

לא עבר הירדן שבגלעד. אלא העבר האחר שבא"י. [כך משמע מפי' הר"מ והר"ב כאן. שהרי פירשו דשפלת לוד והר שלה ומבית חורון עד הים. הם הג' שבעבר הירדן. והרי ידוע דלוד ובית חורון עד הים כולן במערב הירדן הן. והם א"י ממש [ועי' יהושע י"ח י"ד. ומע"ש פ"ה מ"ב ומגילה ד"ד א]. אמנם בירושלמי [שביעית פ"ו ד"י ע"ב] אמרינן דמזרח עבר הירדן אע"ג דכתיב גביה החל רש שיהיה כחולין. וגם לא כבשוהו עולי בבל. אפ"ה יש בו דין שביעית מד"ס. רק שספיחיו מותרין. וכן פסק הרמב"ם [פ"ד משמיטה הכ"ח]. ולעניין בכורים [עפ"א דבכורים מ"י]. א"כ עבר ירדן שנזכר כאן. הוא מזרח הירדן. ולפ"ז לוד ובית חורון שזכר התנא. אינו פי' של ג' שבעבר ירדן. וכן פי' הגר"א זצוק"ל. שלא פי' התנא הג' שבעבר ירדן מדמפורשים כבר ביהושע (ט"ו). רק הנך ג' שזכר התנא לוד והר המלך ובית חורון. הן הג' שבחלק בנימין. ומשום דחלק בנימין מובלע בתוך חלק יהודה להכי לא מני לה תנא לארץ בפ"ע. רק דשפלת לוד של בנימין נכלל בשפלת דרום של יהודה. והר המלך של בנימין נכלל בהר של יהודה. ובית חורון של בנימין נכלל בעמק של יהודה. וגם רכ"מ [פ"ד משמיטה] ס"ל כך דעבר הירדן דקאמר תנא. היינו עבר מזרחי של ירדן. ות"ל שכך מצאתי בתוספתא דמכילתן [פ"ז] דקאמר בפי' איזה הר שבעבר הירדן וכו' חשבון וכו' דיבון ובמות בעל. ובעל מעון וכו' והרי הנך כולן הן שכבשן משרע"ה במזרח ירדן. כמפורש סוף מטות [במדבר ל"ב ג']:

Seif 16

<b>ושלש שלש ארצות לכל אחת ואחת</b><br> ר"ל דהשתא הוה ט' ארצות חלוקות לביעור. כ"כ הירושלמי. ולרש"י [פסחים דנ"ב ב'] רבותא קמ"ל אף שיש ג' לכל אחת ואחת. שכלים פירותיה קודם לחבירתה. אפ"ה כולן אחת הן. וכ"כ הר"מ הכא. וכ"מ בבבלי שם:

Seif 17

<b>העמק</b><br> ר"ל תחום טבריא הוא העמק הנ"ל אלו ג' הם ג' של גליל:

Seif 18

<b>וביהודה</b><br> ר"ל ג' ארצות שביהודה הן. ההר וכו' דיהודה לא היה נקרא עבר הירדן. מדלא היה הירדן במזרח יהודה. אלא ים המלח היה במזרח חלקו. כמבואר ביהושע בגבולי א"י:

Seif 19

<b>ההר שפלה והעמק</b><br> והשתא מפרש ג' שבעבר הירדן. שפלת וכו':

Seif 20

<b>ושפלת לוד כשפלת הדרום</b><br> דכ"ז שאוכל בזה אוכל בזה:

Seif 21

<b>מבית חורון ועד הים מדינה אחת</b><br> אלו ג' שבעבר הירדן. [ועי' לעיל סי' ט"ו]:

Seif 22

<b>שיהיו אוכלין בכל אחת ואחת עד שיכלה האחרון שבה</b><br> שבג' ארצותיה. ולירושל' הנ"ל אג' ארצות שבכ"א קאי מתני':

Seif 23

<b>ושאר כל הארצות כהר המלך</b><br> דשם רבוי פירות:

Seif 24

<b>וכל הארצות כאחת לזיתים ולתמרים</b><br> דאע"ג דאין חי' שביהודה גדילה אפירות שבגליל. בשביל פירות אלו מתרחקי' החיות:

Seif 25

<b>אוכלין על המופקר</b><br> אוכלים מה שבבית. במצוי מין זה עדיין במקום הפקר בין במחובר בין בתלוש:

Seif 26

<b>אבל לא על השמור</b><br> בכלה במופקר. אבל מצוי עדיין באילן שבחצר שאין חיה מצוי שם:

Seif 27

<b>אוכלין על הטפיחין</b><br> פאגעלקרוג קדירה שבכותל ששם צפרים יקננו. אוכלין בביתו במצוי מין זה עדיין בטפיחים ממה שהביאו הצפרים. אף שאיננו בשדה:

Seif 28

<b>ועל הדופרא</b><br> אילן העושה ב"פ פירות בשנה. אף שאינו מצוי. אוכלין עליו:

Seif 29

<b>אבל לא על הסתווניות</b><br> ווינטערטרויבען. המתבשלין באילן בסתיו:

Seif 30

<b>רבי יהודה מתיר כל זמן שבכרו</b><br> שהתחילו להתבשל קודם שכלה הקיץ של שביעית. אף שלא נגמר בשולן עד הסתיו של שמינית. רשאי בשמיני. לאכול עליהן אותן שנגמרו לגמרי בקיץ. כל זמן שאותו מין בסתונית מצוי בשדה עדיין:

Seif 31

<b>הכובש שלשה כבשים</b><br> ג' מיני ירק:

Seif 32

<b>בחבית אחת</b><br> בחומץ או בציר:

Seif 33

<b>רבי אליעזר אומר אוכלין על הראשון</b><br> דבכלה מין א' נאסרו כולן. מדנתנו טעם זב"ז דהרי הוא מין בשא"מ. וא"כ הכא דליכא רק ב' מיני היתר וא' איסור. הרי לא נתבטל בס' [כלעיל ספ"ז]:

Seif 34

<b>רבי יהושע אומר אף על האחרון</b><br> דדוקא בהוא בלי תערובות חייב בביעור. משא"כ הכא אותו שכלה מעורב בטעם מאותו שלא כלה:

Seif 35

<b>רבן גמליאל אומר כל שכלה מינו מן השדה יבער מינו מן החבית</b><br> וטעמו שבלוע בחבירו כמבוער הוא. כלעיל [פ"ז מ"ז]:

Seif 36

<b>והלכה כדבריו</b><br> היינו כבית הלל מעשר שני [פ"ה מ"ו] דטעם כמבוער:

Seif 37

<b>רבי שמעון אומר כל ירק אחד לביעור</b><br> ואף שכלו שלשתן. אם מין ירק אחר לא כלה. אין צריך לבערן:

Seif 38

<b>אוכלין ברגילה</b><br> בארצעלקרויט והוא חלוגלוגות ועומד ימים רבים בשביל הליחות שבה:

Seif 39

<b>עד שיכלו סגריות</b><br> הרגילה הגדילה מסוגר תחת הארץ:

Seif 40

<b>מבקעת בית נטופה</b><br> ארץ לחה מאד ולכן מתקיים שם זמן רב:

Seif 41

<b>המלקט עשבים לחים</b><br> אין צריך לבער עד וכו':

Seif 42

<b>עד שייבש המתוק</b><br> שנתייבש לחלוחית שבקרקע מגשמי שביעית. דשוב אותן הנשארים בשדה בשמינית לא חזו לחיה:

Seif 43

<b>והמגבב ביבש</b><br> לקט עשבים שדרכן לאכול יבשים אין צריך לבער עד וכו':

Seif 44

<b>עד שתרד רביעה שניה</b><br> ר"ל גשם השני והוא כ"ג במרחשון בשנה ח'. דתו לא חזו יבשים שבשדה לחיה:

Seif 45

<b>עלי קנים ועלי גפנים</b><br> א"צ לבער עד וכו':

Seif 46

<b>עד שישרו מאביהן</b><br> שיפלו מהגזע. דתו לא חזו לחיה:

Seif 47

<b>והמגבב ביבש</b><br> מעלי קנים וגפנים. א"צ לבער עד וכו':

Seif 48

<b>בכולן</b><br> כל הנזכרים במשנה:

Seif 49

<b>עד אימתי עניים נכנסים לפרדסות</b><br> בשאר שנים ליטל לקט שכחה ופאה. ולא ניחש להיזק הצמחים בדריסת רגלם. ואפשר נמי דקאי אשנה שמינית נמי. ונכנסים ללקוט פירות שביעית שעדיין נשארו שם באילנות. והא דנקט עניים אורח' דמלתא נקט:

Seif 50

<b>עד שתרד רביעה שניה</b><br> דאחר רביעה שנייה כבר נתרכך הארץ על הזרע. וכשידרוך שם מזיק לבע"ה בדריסת רגליו:

Seif 51

<b>מאימתי נהנין ושורפין בתבן ובקש של שביעית</b><br> דמדראויין למאכל בהמה אסורים בסחורה ובהפסד:

Seif 52

<b>משתרד רביעה שניה</b><br> דתו לא חזו אותן שבשדה לחיה. והא דקאמר נהנין ושורפין. והרי הוה סגי למימר שורפין. נ"ל דקמ"ל כראב"ד ורמב"ן [עי' לקמן סי' נ"ד] דאחר זמן הביעור א"צ לאבדו אלא רק מפקירו ויכול כל אדם וגם הוא עצמו לזכות בו וליהנות ממנו. והיינו דקאמר הכא נהנין ושורפין. דקודם זמן הביעור רק ליהנות ממנו שרי. אבל לא לשרפו. אבל משהגיע זמן הביעור יכול ורשאי ליהנות ממנו או לשרפו:

Seif 53

<b>והגיע שעת הביעור</b><br> המבואר במ"ב. בכלה לחיה לפי הארצות. מיהו בסתם. אוכל בענבים עד הפסח. ובזיתים עד עצרת. ובגרוגרות עד חנוכה. ובתמרים עד פורים. וכולן של שנת ח'. ולהכי גם בסתם בהגיע א' מהזמנים הנ"ל מחלק וכו':

Seif 54

<b>מחלק מזון שלש סעודות לכל אחד ואחד</b><br> לבני ביתו וקרוביו ואוהביו. ולרמב"ן מוציא הנשאר ומפקירו. מיהו גם הוא יכול לחזור ולזכות בין הזוכי'. ולרמב"ם צריך לאבד הנשאר ולבערו מהעולם:

Seif 55

<b>ועניים אוכלין אחר הביעור אבל לא עשירים</b><br> ר"ל עניים ועשירים לאו דוקא. רק ר"ל מי שאין הפירות משדה שלו. זהו עני ואוכל. אחר הביעור. אבל בעל השדה שזכה גם הוא בהפקר משדה שלו. זהו עשיר ואסור לאכלן אחר הביעור. מיהו בביעור כולן חייבים. רק דלר' יהודה רק אדם אחר רשאי לחזור ולזכות במה שביער והפקיר הבעל השדה כך נ"ל וכ"מ בתוספתא. ובפי' החומש לרמב"ן:

Seif 56

<b>אוכלין אחר הביעור</b><br> מדקיי"ל כר' יוסי דנמוקו עמו. להכי רמב"ם לשטתיה לעיל סי' נ"ד. גרס הכא אין אוכלין:

Seif 57

<b>שנפלו לו בירושה או שנתנו לו במתנה</b><br> היינו שנאספו בהיתר. וירשם זה או נתנו לו במתנה. והגיע. זמן הביעור:

Seif 58

<b>רבי אליעזר אומר ינתנו לאוכליהן</b><br> ר"ל לכל מי שירצה לאכול מהן. ואף הוא ובני ביתו מותרין לאכול מהן אבל לא יאכלם הוא לבדו. דס"ל כב"ש פ"ד מ"ב דאין אוכלים פירות שביעית בטובה. ואם יאכלם הוא לבדו יחזיק טובה למוריש ולנותן. ואע"ג דגם ב"ש לא אסרו רק בשמחזיק לו טובה. אבל באינו מחזיק לו טובה מותר הוא בעצמו לאכלן. וכ"ש הכא במוריש. שכבר מת וא"א שיחזיק לו טובה. י"ל דגם ב"ש לא התירו רק כשהזוכה לקטן בעצמו משדה של חבירו. אז כשלא יחזיק לו טובה מותר הוא עצמו לאכלן. אבל הכא שמידי המזכה בעצמו קבלן הזוכה. דמי טפי למו"מ וסחורה. ולהכי אפי' כשלא יחזיק לו טובה אסור. ובאמת הוה מצי למנקט פלוגתיי' אם מותר ליתן במתנה פירות שביעית אפי' שלא בטובה אי לא. אלא איידי דבעי למנקט מה יעשה מי שנפלו לו בירושה. דהיינו אע"ג שלא חטא המוריש. דהרי ע"כ מת. אפ"ה מחמיר ר"א. נקט נמי מתנה. א"נ נקט מוריש לרבותא דר"א ומתנה לרבותא דרבנן:

Seif 59

<b>וחכמים אומרים אין החוטא נשכר</b><br> ר"ל לדידן מותר לאכלן לבדו. דכב"ה ס"ל דאוכלין פירות שביעית אפי' בטובה. אלא לדידך דס"ל אסור לאכול בטובה. א"כ חוטא הוא המקבל מתנה הזה. דקבל מתנה שלא היה רשאי לקבלה. והרי עכ"פ ירוויח. שיאכל גם הוא עמהם. והן יחזיקו לו טובה ג"כ על שנתנן להן:

Seif 60

<b>אלא ימכרו לאוכליהן ודמיהם יתחלקו לכל אדם</b><br> נ"ל מדלא קאמר "והדמים" יתחלקו. אלא ר"ל דמיהן של האוכלין. דהן יחלקו המעות למי שירצו. כדי שלא יחזיקו מקבלי המעות טובה למקבל המתנה שחטא [וק' א"כ למה ימכרם יפקיר הפירות עצמן ככל פירות שביעית בשעת הביעור. ואין לומר דחיישי' שיחזיקו לו הזוכים טובה על שהפקירן. דא"כ מ"ש משאר פירות שביעית דלא חיישינן כן. ודוחק לחלק דהכא דחטא קנסי' ליה גם בהא. במוריש מה אכ"ל. מיהו י"ל דהקשו לו לר"א רק במקבל מתנה. דהו"ל לומר כן] ובירושלמי פליגי אי מיירי בפירות שנלקטו בהיתר או באיסור:

Seif 61

<b>חייב מיתה</b><br> דסד"א בשביעית כתב לאכלה ולא לשרפה. ואם יתן חלה גורם שתשרף אם תטמא. קמ"ל:

Chapter 10



Seif 1

<b>שביעית משמטת את המלוה</b><br> דאינו רשאי לתבוע חובו לאחר שעבר עליו ערב ר"ה של שמינית. דשביעית אינה משמטת רק בסופה [כערכין דכ"ח ב']:

Seif 2

<b>בשטר ושלא בשטר</b><br> ר"ל אפי' בשטר ששעבד נכסיו. ואפי' פיר' אחריות נכסים בפירוש בשטר. אפ"ה לא הו"ל כיש לו משכון דאינו משמט:

Seif 3

<b>הקפת החנות</b><br> שלוקח פרוטה פרוטה ואינו קובע זמן לפרעון. רק כשיצטרף סך מה. פורע הכל:

Seif 4

<b>אינה משמטת</b><br> מדאין דרך המלוה לנוגשו:

Seif 5

<b>ואם עשאה מלוה</b><br> שחישב עמו וקבע זמן לפרעון:

Seif 6

<b>הראשון הראשון משמט</b><br> פעם ראשון אינו משמט. וכשלקח פ"ב נשמט הראשון. ובפעם ג' נשמט ב' וכן לעולם:

Seif 7

<b>רבי יוסי אומר כל מלאכה שפוסקת בשביעית</b><br> ר"ל אם שכירתו מעבודת קרקע שאסור בשביעית:

Seif 8

<b>משמטת</b><br> דהו"ל כמלוה:

Seif 9

<b>השוחט את הפרה וחלקה בר"ה</b><br> בא' דראש השנה דח':

Seif 10

<b>אם היה החדש מעובר</b><br> שהיה אלול מעובר. והוה ליה א' דראש השנה. ל' של אלול דשביעית:

Seif 11

<b>משמט</b><br> דשביעית משמטת בסופה:

Seif 12

<b>והמוציא שם רע</b><br> אונס ומפתה נותן נ' שקל. ומש"ר נותן ק' וקודם שתבעו בדין אינן משמטין. מדאי מודה מפטר:

Seif 13

<b>וכל מעשה בית דין</b><br> פסק דין משנכתב אינו משמט. דכגבוי דמי:

Seif 14

<b>המלוה על המשכון</b><br> מירושל' משמע אפי' קתא דמגלי על אלפי זוזי. ונ"ל כיון דשמואל קאמר הכי בירושלמי דאפי' היה המשכון מחט. ש"מ דשמואל לשטתו [ב"מ פ"ב א'] דבאבד הקתא אבד אלפי זוזי. אבל אנן דלא קיי"ל התם הכי. גם הכא לא קי"ל כוותיה:

Seif 15

<b>והמוסר שטרותיו לבית דין</b><br> שהם יגבו חובו בזמנו. ולא יצטרך הוא לנגוש ללוה:

Seif 16

<b>פרוזבול</b><br> אם נכתב פרוזבול:

Seif 17

<b>התקין הלל לפרוזבול</b><br> נוטריקון. פרוז ר"ל תקנה. ובול ר"ל לעשירים. שלא יפסידו ושלא יחטאו. ומדלא היו כל ישראל בא"י בזמן בית שני. והו"ל שמטת כספים מד"ס היה כח ביד הלל לבטלה:

Seif 18

<b>זהו גופו של פרוזבול</b><br> כך כתוב בו. שאמר המלוה לדיינים מוסרני וכו'. וקיי"ל דאפי' שלא בפני דיינים יוכל לומר לב' עדים הוו עלי סהדי שמוסרני שטרותי לב"ד פלוני וכו' וא"צ למסור באמת השט"ח לב"ד. ואפי' חובות שבע"פ יכול למסור בכה"ג. גם א"צ כתב. אלא שאומר כך בפני ב"ד או עדים. וזמן כתיבת הפרוזבול עד סוף שנת ו' לרא"ש. ולרמב"ם מדאין שביעית משמט רק בסופו. כותבו גם בשביעית עצמו. מיהו י"א דאין שמיטה נוהגת בזה"ז וכן נוהגים [ח"מ סס"ז]:

Seif 19

<b>הדיינים שבמקום פלוני</b><br> ונקט תנא רק שם ב' דיינים להודיע שצריך להזכיר כל שמותם. אבל באמת צריך להזכיר שם כל אחד מהג'. וכן דרך התנא בכ"מ להזכיר ב' והם ג' [כמנחות פ"י מ"ג. ופרה פ"ג מ"י]:

Seif 20

<b>או העדים</b><br> לפני מי שאמר לפניהם כך:

Seif 21

<b>פרוזבול המוקדם</b><br> שכתבו בכסלו. וכתב זמנו בתשרי שלפניו:

Seif 22

<b>כשר</b><br> דהרי הורע כח מלוה עי"ז דאינו מועיל לשטרות שנעשו אחריו:

Seif 23

<b>והמאוחר פסול</b><br> שכתבו בתשרי וכתב זמנו בכסלו. ואולי ילוה ביני ביני ויסברו ב"ד שלא ישמיטן שביעית מדפרוזבל מאוחר לשט"ח ויגבה שלא כדין. ומשום קנסא פסלוהו לגמרי:

Seif 24

<b>שטרי חוב המוקדמים פסולים</b><br> דהרי יגבה שלא כדין מהלקוחות שלקחו מלוה קודם להלואתו. ופסלום לגמרי משום קנסא. אבל לא משום שהעדים רשעים שחתמו שקר. די"ל לא העדנו רק על ההלואה. והכי קיי"ל נמי דאין מעלין משטרות ליוחסין מה"ט [ככתובות דכ"ד ב] דאמנה שבשטר הן מעידין:

Seif 25

<b>והמאוחרים כשרים</b><br> מדהורע כחו של מלוה עי"ז:

Seif 26

<b>אחד לוה מחמשה כותב</b><br> הסופר:

Seif 27

<b>פרוזבול לכל אחד ואחד</b><br> לכל מלוה ומלוה:

Seif 28

<b>חמשה לוין מאחד אינו כותב</b><br> כלומר אין צריך לכתוב:

Seif 29

<b>אין כותבין פרוזבול אלא על הקרקע</b><br> שיהיה ללוה. דאז הוה כגבוי:

Seif 30

<b>אם אין לו מזכה הוא</b><br> ר"ל מזכה מלוה ללוה:

Seif 31

<b>בתוך שדהו כל שהוא</b><br> ואפי' החוב ק' מנה. עכ"פ אפשר דגבי והדר גבי כל שעה שיפדהו:

Seif 32

<b>היתה לו שדה ממושכנת בעיר</b><br> בין שמישכן הלוה לאחרים. או אחרים אצלו:

Seif 33

<b>רבי חוצפית אומר כותבין לאיש על נכסי אשתו</b><br> אפי' על נכסי מלוג שאינן באחריותו רק שאוכל פירותיהן:

Seif 34

<b>וליתומים על נכסי אפוטרופין</b><br> הואיל ואפוטרופס לוה. אף שלא לצורך עצמו לוה. אפ"ה כותב על נכסיו. והא דאמרינן [גיטין ל"ז א] דיתומי' א"צ פרוזבול. היינו בשהיה אפוטרופס שלהן מלוה:

Seif 35

<b>כוורת דבורים</b><br> במחוברת בטיט כעל"פ דהו"ל כקרקע. ובמונחת ע"ג יתדות כעל"פ דאינה כקרקע. כי פליגי במונחת ע"ג קרקע ואינה מחוברת ואעפ"י שאין מקום הכוורת שייך לבעל הכוורת:

Seif 36

<b>ר' אליעזר אומר הרי היא כקרקע</b><br> ונקנית בכסף שטר וחזקה:

Seif 37

<b>וכותבין עליה פרוזבול</b><br> אפי' אין לו קרקע כלל:

Seif 38

<b>והרודה ממנה בשבת</b><br> חלת דבש שבתוכה. הו"ל כתולש ממחובר:

Seif 39

<b>והרודה ממנה בשבת פטור</b><br> אבל אסור מד"ס:

Seif 40

<b>המחזיר חוב בשביעית</b><br> ר"ל אחר שביעית. דאין שביעית משמט רק בשעה אחרונה:

Seif 41

<b>יאמר לו</b><br> מלוה ללוה:

Seif 42

<b>אמר לו</b><br> לוה למלוה:

Seif 43

<b>יקבל ממנו</b><br> ולא עוד אלא שמותר לפשוט ידו לקבל המעות בשעה שאומר משמט אני:

Seif 44

<b>וזה דבר השמטה</b><br> בדיבור א' סגי. מיהו אעפ"כ אינו רשאי לומר לו שרוצה לפרוע. רק צריך הלוה שיאמר לו אעפ"כ אני במתנה נותן לך המעות אלו [ח"מ סי' ס"ז]:

Seif 45

<b>המחזיר חוב בשביעית</b><br> ר"ל שאומר אעפ"כ כנ"ל:

Seif 46

<b>לא יחזיר לבניו</b><br> א"צ להחזיר להם כשמת הגר:

Seif 47

<b>ואם החזיר רוח חכמים נוחה ממנו</b><br> שלא יחזור לסורו. ואילה"ק מה יועיל שיחזור לסורו הרי עכ"פ יהיה דינו כישראל מומר לעבודת כוכבי'. ואי"ל שיטעה שנדינהו אז כעובד כוכבי'. כעין סברת תוס' [קדושין די"ז ב]. הרי גם עובד כוכבים אינו יורש לגר. ודוחק לומר שיטעה בתרתי. ונ"ל דר"ל בעבור צערו על איבוד ממונו. ימאס בדת יהדות. ולא שיחשוב לירש השתא. או נ"ל דר"ל שירש אז בכח עובדי כוכבים. [ודברי רתוי"ט כאן ד"ה לא יחזיר תמוהים. וע"ש] מיהו דוקא בהיתה הורתו ולידתו שלא בקדושה. חששו לזה. אבל בהורתו שלא בקדושה ולידתו בקדושה. אין רוח חכמים נוחה שיחזור. דאז טפי איכא למיחש. מדדמי לישראל. ואם יחזיר לו ידינוהו כישראל גמור ויפטר אשת אחיו בחליצה או ייבם במקום אח אחר שהורתו בקדושה. כמרדכי פ"ק דקדושין. ולרש"י בקדושין די"ז ב' הוה דינא איפכא. דבלידתו בקדושה מדדמי לישראל. רוח חכמים נוחה שיחזור והכי קיימא לן [ח"מ קכ"ז]:

Seif 48

<b>כל המטלטלין נקנין במשיכה</b><br> ובלא משך אפי' נתן מעות יכולים לחזור בהן:

Seif 49

<b>וכל המקיים את דברו</b><br> אפי' בלא נתן מעות וגם לא משך. אבל בנתן מעות ולא משך צריך לקבל מי שפרע [כרפ"ג דב"מ]:

Seif 50

<b>רוח חכמים נוחה ממנו</b><br> דתניא הין צדק יהיה לך שיהיה הן שלך צדק ולאו שלך צדק: