json/Musar/Acharonim/Maamar Torat HaBayit/Hebrew/Piotrkow, 1907.json

{
    "language": "he",
    "title": "Maamar Torat HaBayit",
    "versionSource": "https://www.nli.org.il/he/books/NNL_ALEPH001291361/NLI",
    "versionTitle": "Piotrkow, 1907",
    "status": "locked",
    "license": "Public Domain",
    "versionTitleInHebrew": "פיעטרקוב, תרס\"ז ",
    "actualLanguage": "he",
    "languageFamilyName": "hebrew",
    "isBaseText": true,
    "isSource": true,
    "isPrimary": true,
    "direction": "rtl",
    "heTitle": "מאמר תורת הבית",
    "categories": [
        "Musar",
        "Acharonim"
    ],
    "text": {
        "Preface": [
            "<b>ברוך</b> ד' אלקי השמים אשר בחר בנו לחלקו ונתן לנו את תורתו הקדושה אשר היא אצולה משמי מרומים. וכאשר נזכה להתדבק בה בימי חיינו ונשמור חוקיה ומצותיה נהיה חיים וקיימים לנצח כמותה וכמו דכתיב ושמרתם את חקותי ואת משפטי אשר יעשה אותם האדם וחי בהם, ותרגם אונקלוס ויחי בהן בחיי עלמא [דא\"ל שהכונה בעוה\"ז והלא סופו הוא מת כפירש\"י שם]. והנה עצם חיוב לימוד התורה נשנה כמה פעמים בתורה בנביאים ובכתובים ובפרט בדברי חז\"ל וגם הוא מפורסם לכל ישראל כקטן כגדול והכל מקיימין בד\"כ הקביעות עתים לתורה אחר התפילה בביהמ\"ד בשחרית או בערבית. אכן מה שציותה התורה בפרשת שמע ודברת בם בשבתך בביתך ובלכתך בדרך וכן בפרשה השניה ולמדתם אותם את בניכם לדבר בם בשבתך בביתך ובלכתך בדרך שהוא קאי על ד\"ת כמו שיבואר לקמן, הנה דבר זה אף שאנו אומרין אותו בכל יום בוקר וערב וגם אנו מקבלין עלינו בברכת אמת ויציב לקיים כל מה שקרינו בפרשת שמע שאנו אומרין ודבריו חיים וקיימים וכו' על אבותינו עלינו וכו' מ\"מ הוא רפוי מאוד אצלנו בעו\"ה שאפילו מי שמקיים ד\"ז ג\"כ אינו בתמידות. וכמה אנשים חושבין שכיוון שלמד אחר התפילה פרק משניות וכדומה שוב הוא בן חורין ופטור כל היום מד\"ת אף בעת שהוא פנוי מעסקיו ויושב בביתו שקט ושליו. ובאמת לא כן הדבר, דאף שלא עליך המלאכה לגמור מ\"מ אי אתה בן חורין להיבטל ממנה, כדאיתא באבות. ויש עוד כמה סיבות המביאות לזה כאשר נבאר הכל לקמן. ע\"כ באתי בעזה\"י במאמר קצר הזה הנקרא \"תורת הבית\" לעורר לב אחינו בני ישראל בעניין הזה ולהסיר את הסיבות המביאות לזה. ויבואר בו עוד כמה עניינים נחוצים הנוגע לעניין עבודת הש\"י:",
            "<b>ומדי</b> איירינן בכל המאמר הזה דרך הלכה לקיים את הפסוק הזה כפשוטו אמרתי לבארו ג\"כ דרך רמז. כי הנה בפסוק הזה כלול ארבע עניינים: בשבתך בביתך, ובלכתך בדרך, ובשכבך, ובקומך. ונקדים בזה ארבע ידיעות מדברי חז\"ל. א) שע\"י דברי תורה דאדם לומד בעוה\"ז נבנה לנפשו היכל בפ\"ע בג\"ע, כדאיתא במדרש משלי על הפסוק בנתה ביתה זו התורה ללמדך שכל מי שקנה לו ד\"ת<sup class=\"footnote-marker\">*</sup><i class=\"footnote\">והנה ההיכל הזה שנבנה ע\"י אור התורה הוא קיים נצחי ולדעתי אפשר שע\"ז רמזו חז\"ל (בסוכה דף מג.) כשאתה תבוא אל ביתי אף אי אבוא אל ביתך. ור\"ל כשתהיה זהיר לבוא תמיד אל ביתי, דהיינו להשכים ולהעריב לביה\"ד ללמוד תורה כמו שכתוב אחת שאלתי מאת ד' אותה אבקש שבתי בבית ד' כל ימי חיי אז תזכה שאף אני אבוא אל ביתך היינו שאור ד' יאיר על היכלך ג\"כ לעתיד לבוא:</i> קנה לו בית לעוה\"ב וכו' (ר\"ל אף שכל ישראל יש להם חלק לעוה\"ב עבור קיום מצות ד' היינו בג\"ע בדרך כלל, אבל שיהיה לו היכל בפני עצמו לנפשו הוא רק ע\"י קניית ד\"ת, וזה שאמרו קנה לו בית. ב) מה שאחז\"ל ת\"ח אין להם מנוחה לא בעוה\"ז ולא בעוה\"ב שאמר ילכו מחיל אל חיל וראה אל אלקים בציון. ופירש הגר\"א דשם מנוחה יורה על השלמת הפעולה כמו שנאמר וינח ביום השביעי והיינו כמו שבעוה\"ז הוא הולך מישיבה זו לישיבה אחרת כך בעולם העליון אין סוף לתענוגיהם שכאשר השלים להתענג על אור התורה במתיבתא זו מתעלה אח\"כ לעלות למתיבתא אחרת היותר גבוה. וזה שנאמר ילכו מחיל אל חיל וכו' ר\"ל הוא מתעלה ממדרגה למדרגה עד שיראה אל אלקים (כי באמת כל ענייניהם למעלה הוא השגה באור התורה וכמפורסם בכמה מקומות בדחז\"ל עיין ב\"ק דף צ\"ב ונהנים שם מזיו השכינה שזהו התענוג האמיתי והעידון הגדול מכל העידונים שיכולים להמצא. וע\"ז אמרו באבות ואל תתאוה לשולחנם של וכו' ששולחנך גדול משולחנם וכתרך גדול מכתרם. ג) מה שאחז\"ל ת\"ח שאומרים דבר הלכה מפיו בעוה\"ז שפתותיו דובבות בקבר שנאמר וכו'. ד) מה שכתוב בהתהלכך תנחה אותך בשכבך תשמור עליך והקיצות היא תשיחך, ואיתא באבות בשכבך תשמור עליך בקבר והקיצות היא תשיחך לעוה\"ב, היינו התורה שלמד בעוה\"ז היא תהיה סנגוריא עליו להקיץ אותו לתחיה וכדאיתא בזוה\"ק פרשת וישלח. ועוד איתא במדרש תנחומא פרשת תבוא שהלימודים שלמד אדם בעוה\"ז יזכה לבסוף לשמוע אותם מפי הקב\"ה בעצמו, וז\"ל שם א\"ר לוי משום ר' אבא לא הייתה התורה צריכה להינתן בעוה\"ז שהכל עתידין להיות למידין אותה מפי הקב\"ה (פי' דאז יתגלה הסודות העליונים הנמצאים בכל תיבה ותיבה ואות ואות שבתורה ואין ערך ושיעור לחכמות העליונות האצורות בהם. וכבר אמר משיח אלהי יעקב גל עיני ואביטה נפלאות מתורתך) ולמה ניתנה להם בעוה\"ז (פי' דאי משום אזהרת מצות היה די להנתן בקצרה עצם אזהרת המצות ולא ליתן כל פרשיות התורה בארוכה) כדי שכשיבוא הקב\"ה ללמד בעוה\"ב יהי' הכל יודעין באיזה פרשה הוא עסוק לפיכך אם שמוע בעוה\"ז תשמע בעוה\"ב מפי הקב\"ה עכ\"ל. והשתא יבואר הפסוק בדרך רמז כמין חומר ואהבת את ד' וגומר והיו הדברים האלה וגו' על לבבך והיינו שתתחזק להיות לך אהבת הש\"י וידיעת התורה ושננתם לבניך וכדאיתא בספרי אלו התלמידים שגם הם קרוים בנים עי\"ש ואז אם יהי' לך המעלות האלה אני מבטיחך שתדבר בם בשבתך בביתך והיינו בשכבך שקט ושליו בהיכל המיוחד לך העוה\"ב וכנ\"ל תזכה שם לדבר בם. ובלכתך בדרך היינו בשעת ההליכה מחיל אל חיל וכנ\"ל. ובשכבך היינו בשכבך בקבר גם שם יהיו שפתותיך דובבות ע\"י התלמידים שבודאי יאמרו דבר הלכה משמך. ובקומך היינו בעת התחיה תזכה ג\"כ לדבר בם שיזכו ללמוד אח\"כ אותן הפרשיות שיש להם קצת ידיעה ע\"י לימודם בעוה\"ז יזכו ללמוד אותם לפני הש\"י ויקויים בהם והיו עיניך רואות את מוריך וכמו שהייתה במעמד הר סיני שנאמר פנים בפנים דיבר ה' עמכם:"
        ],
        "": [
            [
                "<b>בו יבואר מה שהטיל השי\"ת על האדם לדבר בד\"ת אף בשבתו בביתו ובלכתו בדרך:</b><br><b>כתיב</b> בתורה ושננתם לבניך ודברת בם בשבתך בביתך ובלכתך בדרך ובשכבך ובקומך. האי קרא דושננתם לבניך קאי על דברי תורה, כמו שאחז\"ל שיהיו דברי תורה מחודדים בפיך שאם ישאלך אדם דבר אל תגמגם ותאמר לו אלא אמור לו מיד [וכן הפרשה השניה ולמדתם אותם את בניכם לדבר בם בשיבתך בביתך וגומ' קאי על ד\"ת. וכמו דאיתא בגמרא (ברכות י\"ד ע\"ב) אגמירי לבנייכו תורה כי היכי דלגירסו בהון]. והיינו שנצטוינו בזה שכל אימת שנשב בביתנו או שנלך בדרך לא נהיה פנוים מד\"ת אחרי שיש לנו פנאי ללמוד. ואיתא באבות המהלך בדרך יחידי ומפנה לבו לבטלה ה\"ז מתחייב בנפשו. ואמרו בסנהדרין דף צ\"ט על פסוק כי דבר ד' בזה זה שאפשר לו לעסוק בתורה ואינו עוסק, ואין זה דוקא על במי שאינו עוסק כלל אלא על כל שעה ושעה שיכול לעסוק ואינו עוסק יש לו לחוש פן הוא ח\"ו על אותה שעה בכלל דבר ד' בזה. וידוע מה שכתבו הפוסקים דמה דאיתא בשבת דף ל\"א ששואלין לו לאדם בשעת הדין קבעת עתים לתורה, לא דבשביל זה מיפטר מיתר העת שיש לו דהלא איתא בפאה פ\"א דהתורה אין לה שיעור ופירשו בירושלמי דגם אין לה שיעור למעלה, אלא דקביעות עתים הוא החיוב אפילו אם הוא טרוד גדול למחיתו מחוייב לקבוע עת לתורה שעת הזה לא יבטל בשום אופן. אבל לעולם אם יש לו פנאי אין יכול לפטור מד\"ת בשום אופן. ואפילו אי איתרמי ליה איזה מצווה אם יכולה המצווה להעשות ע\"י אחרים לא יפסיק מד\"ת.",
                "<b>והנה</b> יש להבין מה זה שהטיל הכתוב על האדם שאף שעה קטנה לא ישקוט ולא ינוח מלהגות בתורה, שאפילו בלכתו בדרך הטיל עליו הכתוב זאת. ונראה דמשום שלא יהיה לפלא בעיני המשכיל על עיקר ירידת הנשמה מעולם העליון לפה והתלבשה בחומר, גם כי הייתכן ששר גדול המורגל לדור בהיכלי עונג ולהתלבש במלבושי כבוד הוא וכל אנשי ביתו ובניו כולם מסובים על שולחנו הערוך בכל מיני מעדנים ישלח את בנו מאתו על משך זמן רב למדינה רחוקה מאד ששולט שם הקור החזק ומחמת זה מוכרח להתלבש שם במלבושים הגסים ועבים מאד וגם להתחבר בחברת אנשים פשוטים שאינם בני מינו וגם לזון מזונות גסים מאד אם לא בשביל איזה תכלית רם ונישא (שמצוי שם אבנים טובות שאין בכל העולם כמותם בין בשיעור גדלותם ובין בשיעור אורם שמאירים לרחוק מאד. והאבנים ההם מצויים שם בכל עבר ופינה כשאר אבנים במדינתנו. ואנשי המדינה ההוא הם גסי השכל וגם מתוך שמורגלים בהם תמיד אין נותנים לב עליהם וחושבים שיש אבנים הרבה בעולם שטבעם כמותם. והבן ההוא הוא איש חכם ומבין על אבנים טובות היקרים הנתונים בכתרי המלכים ושם מצויים כאלה בכל הגבול והרבה יותר מהם בגדלם ובאורם ויכול ללקט במשך הזמן שיהיה שם אוצר רב של אבנים טובות. וכאשר יחזור הבן למדינתו יהיה הבן לחן ולתפארת בעיני כל העולם אשר לא ראו מעולם אבנים טובות כמוהם ויהיה יחיד בכל העולם במין זה). וכן הוא הדבר הזה בעניינינו בק\"ו אלף אלפים. הנה ידוע שמלך מלכי המלכים הקב\"ה הוד והדר לפניו ונשמת עם ד' הם משכנם אצל כסא כבודו ששם הוא צרור החיים ונהנים בודאי מזיו השכינה וידוע שיפה שעה אחת של קורת רוח בעוה\"ב מכל חיי עוה\"ז והם אצלו בבחינת בנים, כמו שכתוב בנים אתם לד' אלהיכם, ואיך העתיקם מאתו מקום עוז וחדווה כדכתיב בקרא והורידם מאת כבודו מרחק גדול ונורא כזה דרך עולם היצירה ודרך עולם הגלגלים עד עולם התחתון שהוא עולם הגס חומר ממש ומחמת זה מוכרח הנפש להתלבש במלבושים גסים הנעשים מעפר המדינה [הוא בשרו המתלבש נפשו בתוכו] וכמו שכתוב בתורה וייצר ד' אלהים את האדם עפר מן האדמה ויפח באפיו נשמת חיים, ובפרט כפי שאנו יודעים ומכירים את הנהגת בוראנו ית' שהוא מקור הטוב והחסד ורחמיו על כל מעשיו ובפרט על אלו שהם אצלו בבחינת בנים וכתוב עליהם שהם חלק ד' וכל לשון של חיבה איך הרחיק הנשמה והורידה מעולם העליון מרחק רב והלבישה בבלוי הסחבות על משך זמן רב וגם מזונותיה המצויים פה הם גסים מאד הצומחים מעפר הארץ ולא מזונות השמיימים שהורגל בהם הנשמה מאז. ובע\"כ שיש בזה תכלית רם ונשא והוא כמו שכתוב בספרים דאף שהאמת שם היה תענוג הנשמה רב מאד מכל מקום היה הכל מתנת חנם שלא הרויחה הנשמה מאומה קודם ביאתה לזה העולם השפל ומטבע האדם אפילו בן אצל אביו שאביו בודאי רוצה להנותו מכל מקום קשה לו להיות לעולם סמוך על שולחנו וליזון ממנו בחנם אף שכל ימי חייו הוא שנות מספר וכל שכן שם שהוא עולם הנצח עד אלף אלפי שנים באין שיעור. ואם לא היה יורד לזה העולם היה מוכרח לעולם להתענג בחנם ולא ינעם לנפש זאת מאד. ועל כן ראה השם יתברך שטוב לו לנפש האדם להיות באיזה מקום שיהיה יכולת בידו להרויח מה לנפשו כדי שלא יצטרך להתבייש בקבלו הפרס לעולם הנצח בחנם. ולא יקשה לך היפלא מד' דבר לעשות איזה עצה שיהיה יכולת ביד האדם להרוויח איזה מצות ולימוד התורה גם בעולם העליון ולמה היה לו להורידו לעולם השפל. תשובה לדבר כי כל שכרו של מצות הוא העמל והניסיון שיש לו לאדם בקיומן וכשהאדם מופשט מחומר שלו ורק נשמתו לבדה הלא שם מכרת גדולתו של הקב\"ה ואימתו על כל ברואיו ואין כאן ניסיון כלל בקיום רצונו כי הוא רואה שם מלאכי השרת שמקדישין את שמו תמיד באימה וביראה ויש בכל כת וכת ריבוא ריבבן של מלאכים, כמו שאמר הכתוב אלף אלפים ישמשוניה ורבוא רבון קדמוהי יקימון\" ולגדודיו אין מספר, כמו שאמר הכתוב \"היש מספר לגדודיו\" ואין להם רשות להקדיש ליוצרם אימתי שירצו עד שניתן להם רשות לאמר שירה פעם אחת בשנה ויש פעם אחת בשמיטה ויש פעם אחת ביובל (כמו שאמרו חז\"ל בחולין דף צ\"ב) והכזה הוא ניסיון לנשמת האדם שעובד להשם יתברך בעת שרואה שצבא השמים כולם מקדישין שמו באימה וא\"כ לא היה מגיע לו לאדם שום שכר עבור זה. ורצונו של הקב\"ה הלא היה שירוויח שכר עמלו בקיום רצונו ולא יהיה לחם שלו בחנם ועל כן הורידו לעולם השפל. ושם בעוה\"ז הסתיר הקב\"ה כבודו ואינו רואה כל אלה [אם לא כאשר האדם מתבונן בנפשו, וכמו שאמר הכתוב שאו מרום עיניכם וראו מי ברא אלה] ושם המציא רוח הטומאה שמטעה אותו מלקיים רצון השם יתברך גם הלבישו במלבוש גס שהוא בשר האדם שתחילת עקרו היה מן העפר עם נפש הבהמיות שבו על ידי זה יש בו כח התאוה וכח הכעס וכח החמדה, ועל ידי כל זה נולד לו לאדם מלחמה גדולה בין נפש השכלי שהוא הדעת אשר באדם המתנגד לכל אלו הכחות שהוא בא מצד נפש הבהמיות ומתבונן בנפשו כי לא לעולם חוסן ובודאי יבוא העת שהחומר יתבלה ויתבטל כל הכחות הרעות הנ\"ל וישוב אל עפרו. והוא ישוב אל אלהים וכל אשרו הוא בקיום רצון אלהים בהיותו פה כי לא לזה בא. ומלחמה זו היא לא פעם אחת בשנה או בחודש או בשבוע כי אם בכל יום ויום מן הבוקר עד הערב. והנה עבור גודל אהבת ד' לעמו ועבור אבותינו הקדושים אשר חשק ד' לאהבה אותם שנפשם השכלי ינצח המלחמה החזקה הנ\"ל. על כן ירד ד' לעיני כל העם על הר סיני ודיבר עמהם פנים בפנים וכרת עמהם ברית ונתן להם תורתו הקדושה. וכאשר יתדבק האדם בה בטוח הוא שינצח המלחמה החזקה הנ\"ל ויהיה צרור בצרור החיים את ד' אלהיו לנצח ויקבל שכרו ברוב עונג ושמחה. ובשביל שהזמן קצר שהלא צבא לאנוש עלי ארץ, ימי שנותינו שבעים שנה וגו', ומה יוכל להרוויח בזמן קצר שהוא עולם העשיה ריוח שיהיה לו לעולם שכולו ארוך, לכן הזהיר לנו שעל כל פנים לא נשב בטל. והזהירה התורה ודברת בם בשבתך בביתך ובלכתך בדרך וגו' ולא נתנה לו זמן להיות יושב בטל. וידוע הוא שבכל תיבה ותיבה שאדם לומד הוא מקיים מצות עשה שבתורה וכל העושה מצווה אחת קונה לו פרקליט אחד ולפ\"ז במעת לעת אחד יוכל לקיים כמה אלפים מצות עשה. ואם ילמוד בתמידות קנה לו אלפי אלפים מלאכי השרת מלימוד של שנה אחת, ולך מנה את כל ימי חייו כשילמוד אין לשער ואין לערך גודל מספרם. וע\"ז אמר הכתוב במשלי \"הון יוסיף רעים רבים\" ופירש הגר\"א במשלי שהוא קאי על הונה של תורה וקנה לו רעים רבים דהיינו מלאכים שנבראו מכל תיבה ותיבה מלימוד תורתו עיי\"ש. ועתה מתורץ הפליאה הנ\"ל בעניין ירידת האדם לעוה\"ז שהייתה מוכרחת כדי שתהנה לנצח מיגיע כפה<sup class=\"footnote-marker\">1<i class=\"footnote\"></i></sup><i class=\"footnote\">ובזה יתפרש היטב המאמר יפה שעה אחת בתשובה ומעשים טובים בעוה\"ז מכל חיי העוה\"ב דאף דחיי העוה\"ב עדן שלה נשגב מאד, כמו שאמרו שם גופא יפה שעה אחת של קורת רוח בעוה\"ב מכל חיי עוה\"ז, אבל התשובה ומעשים טובים הלא גורמים לו שינעם לו העדן ההוא שיגיע לו העדן בשכר עמלו. ולכן יקר הוא באין תכלית כל שעה של תשובה ומעשים טובים של ידה ינעם לו העוה\"ב:</i> ולהיות נעם לה קיבול השכר לנצח ולא היה אפשר בלתי ירידתה בעוה\"ז שבכאן הוא מקום המלחמה החזקה ומקום הנצוח והשביל זה צווהו השי\"ת שלא ישקוט ולא ינוח בפה מד\"ת הן בשבתו בביתו ואפילו בלכתו הדרך כי בפה הוא מקום האדם מקום המציאות של אבנים יקרות שמצויות בכל עבר ופינה ורק שלא יתעצל ללקטם. ומפני שטבע האדם במה שהוא מורגל בו אינו מתבונן על גודל מחיצותם וכן הוא בעניין הזה שהרבה מבני האדם באשר שתורה ומצות בעוה\"ז הפקר לכל שיכול ליקח אותה בלא כסף ובלא מחיר על כן אינו מתבונן על גודל חשיבותם והוא בדמיון לאנשי המדינה שהיה מצוי אבני חפץ בגבולם ורואין את אבני החפץ מושלכים ברחוב אין חוששים לקחתם מפני רוב הרגלם בם. אבל כל זה הוא רק לאנשים קטני השכל. אבל מי שהוא נלבב ונפשו נקיה מחלאת העוה\"ז יתבונן ערך אבני החפץ האלה ושעיקר ביאתו לעולם בשבילם וכי לא לעולם חוסן ורק היום בידו הוא בימי חייו ואינו מבלה אף שעה אחת לריק הולך וקובץ תמיד אבנים טובות ומרגליות שאין ערך לשווים ובכל כחו יעמול ללקטם בצקלונו. והוא כמו שאמר שלמה המלך ע\"ה יקרה היא מפנינים וכל חפציך לא ישוו בה, ואמרו חז\"ל שכוונתו שכל חפצים שנמצא בעולם היינו האבנים טובות ומרגליות לא ישוו לדבר אחד מן התורה. וידוע לכל ששלמה המלך ע\"ה היה המבין הגדול על התורה ככתוב ויחכם מכל האדם וגם מבין גדול על אבנים טובות כמו שכתוב כנסתי לי כסף וזהב וסגולת מלכים וגו' והוא אומר שדבר אחד מדברי תורה שקול יותר מכל אבנים טובות ומרגליות שבעולם. וכעין זה אמר דוד המלך ע\"ה הנחמדים מזהב ומפז רב. ואיך לא יתלהב לב האדם לראות<sup class=\"footnote-marker\">*</sup><i class=\"footnote\">הערה: והנה ידוע אם אחד ימצא בדרך כיס מלא מאבנים טובות (בורליאנטן) וימהר לבוא לביתו החדרה לספור אותם וכפתחו יאירו את ביתו מגודל אורם, אין יכולת בידו לשער את גודל התשוקה והחפץ והאהבה שיש לו להאבנים טובות האלה עבור שידע שהם הם יאירו לו ימי חייו ובהם יבלה שנותיו בנעימים. וכן ככה ממש כאשר יתבונן האדם על כח הדבור שנטע ד' ויעדן נפשו לנצח כמה יש לו לשמוח ולאהוב כלי יקר ההוא ולהודות תמיד לד' על זה שנטע בו כח הנורא הזה שבו יכול לקנות פנינים ואבנים טובות למאות ואלפים שיאירו לפניו לעוה\"ב ולאכול גם מפריה בעוה\"ז. וכמאמר הכתוב מות וחיים ביד הלשון ואוהביה יאכל פריה. היינו באוהב לשונו לדבר בו בדברי תורה שהוא מקור החיים יאכל גם פריו בעוה\"ז מלבד הקרן השמור לו לעוה\"ב כדאיתא בפאה. ועוד הורה לנו בזה שאומר ואוהביה דהוא כמו אחד שנולד לו בן לעת זקנתו ומרוב אהבתו אותו הוא משגיח עליו בעינא פקיחא להוסיף תמיד כחותיו וכן לשומרו שמירה יתירה בכל מקום שהולך שלא יוזק באחד מאיבריו ובפרט אם רואה לבנו שרוצה לילך לאיזה מקום סכנה הוא עושה בכל השתדלות לנצור אותו שלא ילך לשם, כן צריך האדם להתבונן על כח הדבור שנטע ד' בלשונו להוסיף תמיד כח ועוז לנפשו על ידו וכן לשמור אותה שמירה יתירה שלא יתגאל ויטנף על ידי דיבורים אסורים שיוכל על ידי זה להביא לפעמים ח\"ו מיתה לנפשו. וזהו שנאמר מות וחיים ביד הלשון. ועיין לקמן בפרקים הבאים מה שנכתב בזה. והנה האיש האוהב דיבורו ושומרו באופן זה שכתבנו הוא כלי יקר מאד ושקול כזהב ורב פנינים, וכמו שכתוב (משלי כ׳:ט״ו) יש זהב ורב פנינים וכלי יקר שפתי דעת:</i> ללקט פנינים יקרים האלו והלא אין צריך לטרוח לסכן עצמו לירד לתוך הים אולי ימצא שם איזה אבן טובה, כי אם מצוי לו בכל עת ובכל זמן ורק שימסור פיו ולבו לדבר הזה. וכמו שאמר הכתוב כי קרוב אליך הדבר מאד בפיך ובלבבך לעשותו. ולתכלית זה צריך האדם לקבוע לו איזה מקום בביתו בכל עת שהוא פנוי מעסקיו יפנה תיכף לשם וימצא שם את שאהבה נפשו ואז אשרי וטוב לו בזה ובבא:"
            ],
            [
                "<b>עוד מעניין זה.</b><br><b>והנה</b> ידוע מה דאיתא בגמרא סנהדרין צ\"ט כל אדם לעמל נברא שנאמר אדם לעמל יולד. איני יודע אם לעמל פה נברא אם לעמל מלאכה נברא, כשהוא אומר כי אכף עליו פיהו הוי אומר לעמל פה נברא. ועדיין איני יודע אם לעמל תורה אם לעמל שיחה, כשהוא אומר לא ימוש ספר התורה הזה מפיך הוי אומר לעמל תורה נברא. והמאמר לכאורה מוקשה מאד, דמאי ס\"ד דהבריאה היה כדי שיעסוק ויעמול במלאכה להחיות נפשו, לא יברא ולא יצטרך לעשות מלאכה להחיותו, וגם מהו דקאמר אם לעמל שיחה וכו' וכי ס\"ד שנברא האדם כדי שיוכל לשוח הרבה. וכבר ביארנו במקום אחר דהלא ידוע דיש פעולות המעשה ע\"ח איבריו ויש פעולות הדבור ועל ידי הכל יוכל האדם לתקן נפשו ומוכרח הוא ע\"כ לזה לתקנה בדיבורו או במעשיו שיעשה ע\"י איבריו להשלים רצון אביו שבשמים. כשהוא אומר כי אכף עליו פיהו וכו' ועדיין איני יודע אם לעמל תורה אם לעמל שיחה, שם שיחה מונח על דברים פשוטים שמדבר האדם בענייני מדת דרך ארץ וכדומה, הגם שגם זה עניין נחוץ וכמאמרם שדרך ארץ קדמה לתורה, מכל מקום לא נוכל לומר שהדבור גופא בעניין זה הוא קדוש רק שהדבור מביא לידי תועלת שיוכל להיות בעל דרך ארץ.",
                "<b>לא</b> כן כשהוא מדבר בתורה הדיבור גופא הוא קדוש ובכל תיבה ותיבה שמדבר בפיו הוא מקיים מצות עשה של תורה ועל זה מביא הקרא לא ימוש ספר התורה הזה מפיך להוכיח שעיקר בריאתו היה להשלים נפשו בתורה והוא מצד כמה דברים:",
                "<b>א)</b> שכח הדיבור הוא עניין רוחני ונורא מאד גודל פעולתו לפעול על נפשו וכאשר ביארנו בזה הפסוק כי הנה יוצר הרים ובורא רוח<sup class=\"footnote-marker\">*</sup><i class=\"footnote\">הערה: ולכאורה מוקשה הכתוב דמה עניין זה לזה.ונראה בהקדם מה דאיתא בחגיגה (דף י\"ד ע\"ב) תניא א\"ר יוסי אוי להם לבריות שרואות ואינן יודעות מה הן רואות, עומדות ואינן יודעות על מה הן עומדות. הארץ על מה היא עומדת על העמודים, שנאמר וכו' והרים עומדים על הרוח שנאמר כי הנה יוצר הרים ובורא רוח וכו' והכל תלוי בזרועו של הקב\"ה. עיי\"ש. והנה כאשר נראה אחד בונה איזה חומה מתחילה למטה בעומק הקרקע היסוד ועל זה בונה מלמעלה החומה שלו. ומנהג הבנאים שהיסוד אף שהוא מכוסה בעומק הקרקע מכל מקום עושהו רחב יותר מן החומה וגם חזק מאוד כדי שיוכל להעמיד עליו הבניין מלמעלה. וכן בעניינינו כאשר אנו רואין שהקב\"ה עושה יסוד לההר שיעמוד על הרוח, מסתמא יש ברוח כח חזק מאוד שהוא יהיה היסוד ועליו יעמדו ההרים אשר בעולם. ומזה העניין סתירה לאיזה אנשים ששומרין עצמן מלעשות שלא כהוגן ואינם שומרים מלדבר שלא כהוגן בחושבם שהדיבור הוא עניין רוחני אין בו ממש ואינו נתפס ביד כמו מעשה על כן נקל בעיניהם הדבר הזה. ובאמת לא כן הוא, שמה שהוא עניין רוחני הוא חזק הרבה יותר מעניין גשמי. וראיה לזה ממה שראינו שהקב\"ה עשה יסוד לההר את הרוח וכולנו יודעין שהיסוד צריך לעשות חזק הרבה יותר מן הבנין שעומד מלמעלה. וזהו שאמר הכתוב כי הנה יוצר הרים [ועל מה עומדים ההרים] ובורא רוח [שהוא יהיה היסוד לסבול ההרים] ומגיד לאדם מה שיחו [רצונו לומר שזה מגיד לאדם שיתבונן בעצמו מה שיחו, כלומר כמה גדול כח דיבורו שהוא עניין רוחני]. והנה מדכתב מה שיחו ולא כתב את שיחו הורה לנו עוד עניין גדול שלעתיד לבוא יגיד הקב\"ה להאדם מה גדם למעלה בשיחתו אשר היה שלא כהוגן ואשרי לאדם ששומר עצמו: וראה הפליאה אשר ברא היוצר בעניין כח הדיבור כי כל הפעולות שאדם עושה באיבריו נעשים ע\"י רצונו שמתבונן בעצמו איך לעשות ועושה. ואילו דיבורי האדם יוצאים מפיו בתיבות כרצונו. אכן בלא מחשבה הקודמת דהיינו כשרוצה לומר תיבת וידבר וכדומה, וידוע שבתיבה זו יש חמשה אותיות שכל אחד מהם הוא ממוצא אחר, וא\"ו הוא מן השפתים, ואות רי\"ש הוא מן השיניים, ואינו חושב כלל בדעתו איך לחבר האותיות אלא כיוון שעלה בדעתו להוציא תיבת וידבר מתחברין כרגע האותיות מעצמן ומוציא התיבה מפיו. והסיבה לזה הוא כמו שאמרנו כי עיקר בריאת האדם היה כדי שיזכה בדיבורו בתורה, ורצה הקב\"ה שבזמן קצר שמוריד הנשמה מלמעלה עלי תבל הזו יזכה הרבה מאוד ע\"י תורתו, על כן נתן בכח דיבור האדם מין זריזות יתרה אשר תיכף כשירצה לדבר איזה תיבה יתחברון האותיות מעצמן בכדי הרף עין אשר ממש בשיעור מינוט אחד יכול להוציא מאתים תיבות וכנ\"ל דאלו לא נתן לו כח הזה והיה צריך לחשב בעצמו לצרף האותיות ולעשות תיבות היה צריך לעכב כמה ימים עד שילמוד פרשה אחת. אכן כל זה שייך דווקא כשמדבר דברי תורה או שאר דברים הגונים. אבל אם הוא מדבר דיבורים אסורים, כגון לשון הרע ורכילות או שאר דברים בטלים, נתהפך כל המעלה הזו של כח הדיבור אליו לרועץ, כי בלא המעלה הזו היה משתדל הרבה מאוד בכח דיבורו ולא היו מתרבין אליו הלאוים כל כך. אבל כעת כשהוא משתהא עם חבורה איזה שעות ומדברין שם לשון הרע ורכילות וגם הוא משתתף עמהן בזה מתרבה עליו הלאוין למאות ואלפים. והקב\"ה מצטער הרבה בזה כשהוא רואה שבזה הטבעית שנתן לו לטובתו לתקן נפשו בזה גופא גרם לו צרה גדולה אשר לא יוכל להטהר מזה העוון. ונראה מה שאמרו חז\"ל על הפסוק הוגעתם ד' בדבריכם, אמר הקב\"ה בראתי שמים וארץ ואיני יגיע שנאמר לא יעף ולא יגע ואימת אני יגע כשאתם מדברים דברים בטלים דברים שאינם הגונים. והכוונה כנ\"ל שהקב\"ה ברא ויצר כל מעשה בראשית צבא השמים והארץ והכל עשה לטובתם לתכליתם ושמח בהם, וכמו שכתוב וירא אלקים את כל אשר עשה והנה טוב מאד. וכל שכן האדם מבחר יצוריו כל אבר ואבר שבו תיקן ועשה כפי צורכו לתכליתו. וכאשר האדם מהפך תכלית מעשה הקב\"ה באבר הלשון מטוב לרע גורם צער להקב\"ה יותר מכל מעשה בראשית שנעשה אצלו הפך כוונתו יתברך. וזהו שאמר בראתי שמים וארץ ואין אני יגע שנעשו לתכליתן, ואימת אני יגע וכו' שהקב\"ה נותן לו אז כח לדבר והוא רואה ויודע את שיהיה לו לבסוף על ידי זה, והוא הפך רצונו שהוא מקור הטוב והחסד:</i> ומגיד לאדם מה שיחו (עיין למטה בהערה).",
                "<b>ב)</b> מצד קדושת התורה דהלא אנו יודעין כשלוקח הספר הקלף לכתוב עליו ספר תורה ואמר שכתבה לשם ד' תיכף נתקדש העור ויורד עליו קדושה נוראה. וכן ממש כשאיש ישראל רוצה ללמוד איזה עניינים מן התורה ומברך ברכת התורה ומודה לד' על אשר בחר בנו וציונו לעסוק בתורתו הרי הוא ממש כמו שאומר לשם ד', וכי היכי דשם כולי עלמא מודים שתיכף יורד קדושה של אותיות התורה על העור ההוא, כן ממש בזה יורד הקדושה של האותיות על נפשו כשמדבר שם דמאי גריעותא המוח שבראשו מן העור ההוא. וכן ידוע הוא לכל כשאומר האדם על בהמתו, שהוא רק בע\"ח ולא מין האדם, קרבן לד', תיכף יורד קדושה עליה ואפילו גיזה וצמרה נתקדש ואסור ליהנות הימנה והנהנה מועל הקדשי שמים וצריך להביא קרבן על זה. ומזה תדין קל וחומר על נפש האדם כשהוא לומד לשם ד' תיכף יורד קדושת ד' על נפשו [ולדעתי זה כוונת המדרש רבה פ' תרומה אמר הקב\"ה מכרתי תורה לעמי ישראל כביכול נמכרתי עמה] ומתקדשת בקדושת התורה.",
                "<b>ג)</b> מצד הריבוי שבמשך הזמן שיעשה איזה מצווה באיבריו יכול ללמוד מאות תיבות של דברי תורה. ומזה הטעם אמרו חז\"ל שאם יכול להעשות המצווה ע\"י אחרים אינו יכול לפטור עצמו מן הלימוד כאשר כתב הגר\"א.",
                "<b>ועתה</b> ניקח לעניינינו דמיון מענייניי העולם אם אחד שכר לשנה ריחים של קיטור ההולך במרוצתו מאד מאד שיכול לטחון מאה כור תבואה ביום אחד, ועבור זה שילם בהקדם כמה אלפים רו\"כ היתכן שיתעצל איזה שבוע או איזה חודש ולא יביא תבואה לטחינה, הלא יאבד מעותיו כי הזמן הולך וכלה ובכל יום ויום מגיע לו הפסד גדול. כן הוא בעניינינו ממש. הלא הקב\"ה קוצב לכל אחד ימיו ושנותיו כפי צרכו לתורתו ועולמו כמו שכתב בחובת הלבבות דהיינו כפי העניין שמבקש ממנו השי\"ת השגה בתורה [וכפי צרכו לעולמו גם בענייני דרך ארץ]. ועתה אם השם יתברך תן בו כח ודעת שיוכל ללמוד ביום כך וכך שעות ובשיעור הזה הלא יכול לומר (כי ראיתי בכיון על מורה שעות שבשיעור מינוט אחד יכול לומר מאתים תיבות) כמה אלפים תיבות של תורה שכל תיבה ותיבה הוא מצות עשה בפני עצמה, ועל ידי זה נברא לו כמה אלפים מלאכי זכות, והוא יושב בחיבוק ידיים בביתו נתעצל מלימודו, היש לך הפסד גדול מזה?! וזהו אפילו ליום אחד, וכל שכן אם חס וחלילה התנהג כך חודש או שנה בביטול תורה כמה ריבוא ריבוון מלאכי שרת הפסיד בעצלותו. וכל זה אפילו אם הוא יושב בטל ולא דיבר באותה העת מאומה, וכל שכן במה שמצוי שהאדם הוא איש מדיני ואינו רגיל להיות יושב ודומם רק לעשות או לדבר ובודאי באותו העת תמורת דברי תורה היה מדבר דברים בטלים. וידוע שברוב דברים לא יחדל פשע, ובודאי נתערב בהם דיבורים אסורים מכל המינים: לשון הרע, רכילות ושקרים ואונאת דברים ודברי מחלוקת וליצנות וכהאי גוונא. וכל זה הוא הכל תמורת דברי קדושה [אם היה מקיים מה שכתוב ודברת בם בשבתך בביתך וגו'] הכניס לנפשו כל חלקי דיבורים אסורים ועל הכל יצטרך ליתן דין וחשבון. וכבר כתב הגר\"א באגרתו עלים לתרופה שעל דיבור של הבל (רצונו לומר דברים בטלים בעלמא) צריך להתקלע מסוף העולם ועד סופו, ועל כל דיבור של לשון הרע צריך לירד לשאול מטה הרבה מאד. ואי אפשר לשער גודל היסורין והצרות שסובל בשביל דיבור אחד. בעלי גדפין הולכין אצל כל אדם ולא נאבד אפיו דיבור אחד שלא נכתב. ועל זה אמר הכתוב כי עוף השמים יוליך את הקול ובעל כנפים יגיד דבר. והנה בשביל כל זה ציוה השם יתברך להאדם ודברת בם בשבתך בביתך וגו' שלבד מצווה של לימוד התורה שיקיים על ידי זה, עוד הוא נמלט על ידי זה מעון לשון הרע ורכילות כאשר עלול מאד לבוא תמיד לזה. וגדולה מזו מצינו במדרש שוחר טוב פרק נ\"ב בעניין עצם התורה שנתן לנו השם יתברך שלבד כל עניני הטוב שצפון על ידי התורה עוד יש תועלת שעל ידי זה שילמוד תורה לא ידבר לשון הרע עכ\"ל. והנה חז\"ל אמרו (ברכות ט\"ז) למה נסמכו אהלים לנחלים דכתיב כנחלים נטי' וגו' כאהלים נטע ד' לומר לך מה נחל מעלה אדם מטומאה לטהרה אף אהלים (דהיינו בתי מדרשות) מעלין את האדם מכף חובה לכף זכות. וביאור העניין דהיינו אם יכנס לביהמ\"ד ולומד תורה הוא מתבונן במעשיו ובא לידי תשובה וממילא נכנס לכף זכות. ועוד נוכל לומר דידוע מה דאיתא באבות ובטוב העולם נידון והכל לפי רוב המעשה וביארו לפי מה שידוע שהאדם נידון בר\"ה לפי מעשיו אם יש לו רוב זכויות מכריע הכף של זכות ונידון לחיים ואם רוב עוונות הוא בגדר רשע ונכתב למיתה. ולפעמים יצויר שאפילו יש לו כמה מאות עבירות יתירות על מצות הוא נידון לחיים, כגון שהתגבר על יצרו ונכנס לביהמ\"ד ונתדבק בלימוד התורה באיזה שעות ביום ממילא נתרבו לו מצות הרבה והרבה יותר מכפי חשבון עונותיו וכנ\"ל, וכשבא העניין למעלה לפי חשבון מעלין אותו לכף זכות ונידון לחיים. וכל זה בא לו ע\"י אהלים של תורה. ולפעמים הוא להיפוך ממש, כגון שיש לו מאה פעולת של מעשה הטוב כגון צדקה וחסד או שאר מצות וחמישים פעולות רעות של עונות ובודאי היה נידון לחיים, אכן בתוך עונותיו מצאו עוד עון שבא לו ע\"י דיבורו, דהיינו שישב איזה שעה ודיבר דבורים אסורים ובודאי היה בהם כמה עשיריות תיבות לשון הרע ורכילות וליצנות וכה\"ג ולפעמים מאות תיבות, וצרפו אותן לעונות של מעשה והכריע הכף חוב ונידון למיתה, ונתקיים הכתוב כפשוטו מות וחיים ביד הלשון. ובאמת כל זה משנה מפורשת באבות פ\"ג שיחת הילדים וישיבת בתי כנסיות של ע\"ה מוציאין האדם מן העולם, ומפרש באבות דרבי נתן פכ\"א מפני שעל ידיהן הוא בטל מהתורה. היוצא מדברינו שהלשון מפני רוב מרוצתו נגמר העניין על ידו בין לטוב ובין למוטב וכנ\"ל, ועל כן מה מאד צריך האדם להיות זהיר בדיבורו שלא יהיה שפתיו מוקש נפשו ח\"ו. וכבר הביאו הספרים בשם רב האי גאון שאמר שצריך להיות נקל לעיני האדם לזוז קורה ממקומה מלשלוח את לשונו לאיזה עניין:"
            ],
            [
                "<b>בפרק זה יבואר אחת מסיבות הדברים שנעשה זה כהפקר בעיני הרבה בני אדם</b><br><b>ועתה</b> נדבר אודות הסיבות מה שנעשה זה כהפקר בעיני אנשים, ובעונותינו הרבים אף בהרבה בעלי תורה לישב בבית בטל כמה שעות מדברי תורה. ואען ואומר, ידוע הוא כי מן הדין היה אסור ללמוד תורה שבעל פה [היינו הש\"ס כולו וכל ספרי הקודש שלנו] בכתב, כי אם בעל פה. אך כשראה רבנו הקדוש, הוא רבי שסידר המשנה, וחכמי דורו שהגלות נתגבר וישראל מתפזרים בקצות הארץ ויכול הדבר לבוא לידי שכחת התורה לגמרי, עמדו והתירו לכתוב תורה שבעל פה וסמכו על זה הכתוב עת לעשות לד' הפרו תורתיך. ומן השמים הסכימו על זה. וכידוע מה דאיתא בגמרא דאליהו הוי שכיח במתיבתא דרבי וסידר רבי בימיו את המשנה ואחר כך בימי רבינא ורב אשי סידרו את הש\"ס כולו בכתב, כמו שהאריך בזה הרמב\"ם בהקדמתו, עיין שם. והנה בימים הראשונים קודם שהתירו לכתוב תורה שבעל פה היו הכל רגילים ללמוד כל לימודם בעל פה [לבד חמישה חומשי תורה ונביאים וכתובים שדינם ללמוד דוקא מתוך הכתב] אפילו בישיבתם בבית המדרש, בין שהיו לומדים בחבורה ובים כשהיו לומדים בד בבד, וממילא היה נקל להם לקיים מה שכתוב בתורב בשבתך בביתך ובלכתך בדרך, כי כל בן תורה היה צריך להיות בקי בעל פה באיזה סדרים משניות כי גם לפני רבי היו לומדים בעל פה סדרי משנה [כי בימי רבי יהודא בן תימא היו שש מאות סדרי משנה, כדאמרינן בחגיגה דף י\"ד, ורבי כשראה שכשראה שנסתמו הלבבות קלט מהן לכתוב השרשים ועשה מהן ששה] או שהיה בקי באיזה מסכת, דהיינו כל חלקי העיון שיש למיטרח ולמישקל בשמעתא מה ששייכים להלכות הנכללות באיזה סדר [דאם לא היה בקי בעל פה היה מוכרח לישב בטל כל המעת לעת כולו ולא ללמוד אפילו תיבה אחת, ובזה אינם חשודים כלל ישראל חס וחלילה]. מימלא כיוון שהיה מורגל היה ללמוד בעל פה ולא היה צריך לזה שום ספר היה לומד תורה אימת שנשאר לו קצת עת פנוי, בין כשהוא בבית או בדרך, ולא היה צריך להתגבר על יצרו בזה כי זה נעשה לו כטבע שניה. מה שאין כן השתא שכל הלימוד נעשה עתה בכתב מתוך הספרים ועיקר הלימוד הוא בבית המדרש ששם מצוי ספרים לכל, ממילא אין ההרגל ללמוד בעל פה ולילך לבית המדרש<sup class=\"footnote-marker\">*</sup><i class=\"footnote\">הערה: ובאמת מאד אפלא על בעלי הבתים שאין מצוי אצלם בצהרים לילך לבית המדרש ללמוד תורה אפילו כשיש להם פנאי ואשאל אותם שאלה אחת אפילו לפי שיטת היצר הרע שכל היום הוא שייך לו הלא ידוע לכל מנהג כל ישראל כשהוא בעיר הולך לבית המדרש להתפלל ואחר התפילה לומד משניות וכדומה, וזהו מצד היצר הטוב לצורכי נפשו, ואחר כך הולך לביתו לעסוק בעסקיו לצורכי גופו. ומכל מקום לפעמים נזדמן שצריך לנסוע קודם אור הבוקר בשביל איזה עסק ומרשה לעצמו לבטל תפלה בצבור וגם השיעור של משניות שלו, ולפעמים נמשך זה כמה ימים, הגם שהוא שייך לנפש מכל מקום בשביל שהוא נחוץ מאד להגוף נכנס בתוך תחום הנפש ולוקח שלו. ולמה לא יזדמן להיפך גם כן על כל פנים בעת שיש לו פנאי בצהרים לילך לבית המדרש ללמוד תורה. והכתוב אמר לכו לחמו בלחמי ושתו ביין מסכתי ואמרו חז\"ל לחם אלו הלכות יין אלו אגדות. ורצונם לומר אכלו לחמכם שווה עם לחמי, אבל לא להעדיפו על לחמי, ושתו ביין מסכתי היינו שתו יינכם שווה עם ייני. ובאמת הרוצה ליישר דרכיו צריך להתנהג בעת שהוא מוכרח לבטל העת הקבוע לתורה שיהיה אצלו כמו הלוואה שמחוייב לפורעו אחר כך ולהשלים שיעור שנחסר לו בעת שנסע מביתו. וכזה איתא בגמרא רב אחא בר יעקב יזיף ביממא ופרע בלילא אמר אנן אגירי יומא אנן. רצונו לומר כמו השכיר יום שמבטל איזה שעות הוא מוטל עליו חוב להשלים. ובעוונותינו הרבים יש כמה אנשים שאין חוששין לזה ונשאר הסדר משניות שלהם חסר פרקים בכמה מקומות וירגישו זה לבסוף בעת שידרשו דבר זה ממנו למעלה ויאמרו לו עמו וערוך מקרא שקרית וערוך משנה ששנית כמו שאמרו חז\"ל:</i> בשעה שיש לו עת פנוי בצהרים מתעצל האדם. וכן כהאי גוונא בעניין ההליכה בדרך, כשהיה בקי כל אחד מבעלי תורה בעל פה באיזה סדר משנה או באיזה מסכת או על כל פנים איזה פרקים ממנה היה נקל לו לקיים זה אף בהליכתו. וזהו מה שאמרו באבות המהלך הדרך ושונה ומפסיק ממשנתו ואומר מה נאה אילן זה וכו'. מה שאין כן עתה שאין אנו רגילין להיות בקיאים בתורה בעל פה ממילא נשבת קיום המאמר דבשבתך בביתך ובלכתך בדרך לגמרי. אכן באמת כמו בעניינים ששייך לעניין גופו הוא עושה כל טצדקי שיש לו כדי להרוויח על אחת כמה וכמה שצריך לעשות כן בענייני נפשו, ועל כן מהנכון מאד שיכין לעצמו בביתו איזה ספרים ללמוד בם בעת שיפנה מעסקיו ולקיים מה שכתוב בתורה ודברת בם. וכן כתב רבינו יונה באגרת התשובה וזה לשונו כשבני אדם פוסקים ממלאכתם ומעסקיהן והולכים לבתיהם או יושבים בקרנות כשהם בטלים ומשיחים בדברים בטלים רעתם רבה וחטאתם כבדה מאוד לפי שהם מבזין התורה, שאלו היו מאמינים שאין קץ למתן שכרה למה לא ישיבו רגליהם לבית המדרש ללמוד. הלא אדם זריז ואץ ברגליו  למלאכתו לעסקיו ויודע כי הכל הבל ואיך ישכח חיי העולם הבא וכו'. וסוף דבריו ז\"ל על כן חייב כל אדם לתקן מקום בביתו ללמוד שם הלכות או מקרא או תהלים או סדר תפילות [היינו להבין מה שהוא מדבר לפני ד'] וכאשר יפנה מעסקיו ומידי עברו ממלאכתו יסור שמה לשנות או לקרות. ובתקנה הזאת יפליא עצה לנפשו לחשוך נפשו מני שחת. ועיין שם שמאריך בזה. ומי שאי אפשר לו בבית לתקן מקום מיוחד לעצמו, ובבית גופא אי אפשר ללמוד מפני הבנים הקטנים צריך לילך לבית המדרש. ואל יסתכל על אנשים קלי הדעת שילעיגו עליו. והכתוב אומר אם תבקשנה ככסף וגו' אז תבין יראת ד' ודעת אלקים תמצא. ורצונו לומר כמו לעניין כסף בעת שמשער שיוכל להרוויח מאיזה מסחר הוא מקדים לקנותו ואינו מסתכל על סוחרים אחרים שמלעיגים עליו ומתלוצצים ממנו, כן צריך להיות בעניין עבודת השם יתברך ותורתו. ודוד המלך עליו השלום אמר זדים הליצוני עד מאוד מתורתך לא נטיתי. וגם המלעיגים גופא לא ילעגו עליו אלא פעם ראשונה ושניה, אכן לבסוף גם הם יודו שהדין והצדק אתו ויהא מכובד בעיני הכל, כדאיתא באבות פרק ד' כל המכבד את התורה גופו מכובד על הבריות:"
            ],
            [
                "<b>יבואר בו עוד סיבת רפיון הלימוד בבית</b><br><b>עוד</b> יש ארבעה שגורמין רפיון גדול ללימוד התורה וסימנו מ\"ר הע\"ת.",
                "<b>א.</b> שאומר מ\"ותר, דהיינו שמה שיושב בטל בביתו כל היום אינו מחשב לעוון כלל.",
                "<b>ב.</b> ר\"גיל, דהיינו שנעשה רגיל בעניין זה כמה שנים וקשה לו לשבר הרגלו.",
                "<b>ג.</b> ה\"פקר, דהיינו שרואה שדבר זה הוא הפקר לכל מכיריו ורעיו ואפילו לבעלי תורה.",
                "<b>ד.</b> שמבלה זמנו בקריאת העת\"ונים. ואבארם אחת לאחת.",
                "<b>והנה</b> לעניין סיבה ראשונה כבר ביארנו בריש פרק א' שמחויב האדם ללמוד תמיד בכל עת שהוא פנוי מעסקיו. ועיין באורח חיים סימן מ\"ו דקיימא לן שם לעניין ברכת התורה דאינו מחויב לברך רק פעם אחת בבוקר ואפילו אם הולך לעסקיו כמה שעות אין צריך לחזור ולברך כשלומד בצהרים. ואינו דומה לתפילין דקיימא לן דאם רוצה ללבשם בצהרים צריך לחזור ולברך, משום דבודאי הווי היסח הדעת בינתיים. דכאן לעניין לימוד התורה אינו שייך היסח הדעת דכל שעתא ושעתא מכיוון שנפנה מעסקיו חיובו עליה. עיין שם. וממילא כשמפנה אז ליבו לבטלה הרי יש עליו עוון דביטול תורה. וידוע מה שאמרו חז\"ל דכשם ששכר לימוד תורה גדול מכל המצוות, כך עונש ביטולה גדול מכל העוונות.",
                "<b>ועל</b> דבר הסיבה השנייה גם כן איני צריך להאריך, דמי שאכל שום וריחו נודף יחזור ויאכל שום ויהיה ריחו נודף. ולעד זה ניקח נא דמיון מאחד ששכר כרם גדול על עשר שנים והוציא על זה עשרה אלפים זהובים. אך אותו האיש היה עצלן בטבעו ועבר חמש שנים ולא הסתכל על הכרם להשקותו ולעדרו ולטעת אותו שורק כראוי. וממילא עלה כולו קמשונים וחרולים. והנה עבר עליו אחד מאוהביו וראהו כשהוא דואג על כרמו ועל פירותיו. אמר לו מה יועילו לך דאגותיך, התחזק בחמש השנים האחרונות להנהיג אותו כראוי, אולי ייתן ד' הצלחה באלו שנים האחרונות ויעלה ריווח הרבה. כן הדבר בעניינינו, הלא כרם ד' בית ישראל המה ונתן ד' כח באדם שיתווסף בכל יום<sup class=\"footnote-marker\">*</sup><i class=\"footnote\">לדעתי זהו כוונת המדרש על הפסוק כי תבואו אל הארץ ונטעתם כל עץ מאכל וגו', תחילת באתכם לא יהיה אלא על מנת נטיעה. רצונו לומר שעיקר עסק האדם בעולם הזה להרבות נטיעות בגן עדן התחתון והעליון, והיינו על ידי קיום התורה. וכמו שאמר הכתוב ויניחהו בגן עדן לעבדה ולשמרה, ואמרו חז\"ל לעבדה זו מצות עשה וכו'. והיינו ע\"י קיום המצות נתווסף הנטיעות בגן עדן:</i> בנטיעות יפות ומהודרות עד למעלה. ומפני מיעוט עיונו על עצמו צמחו בו בכמה שנים שעברו קמשונים וחרולים הרבה. על כל פנים יש לו ליזהר בשנים הנותרות על כרמו לעקלו ולסקלו [היינו לשמור את עצמו בכל יום מן חטא ועוון, שהם קוצים וברקנים ממש לנפשו] ולהוסיף בו בכל יום נטיעות יפות [היינו להרבות דיבוריו בתורה]. ויתקיים עליו מאמר הכתוב נצר מטעי מעשה ידי להתפאר, אבל לא להיפך שתחת שלא השגיח על כרמו בתחילת שנותיו יאבד גם שנים הנותרות לו.",
                "<b>ועתה</b> נדבר לעניין סיבה השלישית שהוא רואה שדבר זה הוא הפקר לכמה אנשים, על כן רפוי בידו גם כן. אתמהא, וכי אם יראה שכמה אנשים אוכלים ואינם מברכים המוציא וברכת המזון יעלה על דעתו שגם הוא לא יברך המוציא וברכת המזון. בוודאי יחשוב בנפשו מה לי ולהם, אני צריך לקיים מה שכתב ד' יתברך בתורתו והם יעשו בעולם הזה מה שיעשו ולבסוף יהיה חשבון על הכל. כן ממש הדבר הזה כי לא יתבטל ח\"ו דברי ה' יתברך ע\"י אנשים חלושי הדעת המתפתים מיצרם ועצלים ללמוד תורה. וכבר אמר הכתוב כל האדם חציר וגו' יבש חציר נבל ציץ ודבר אלקינו יקום לעולם. ולבד זה הוא גם כן שטות גדול אם אחד ילד בדרך עם אנשים ויבהיק לנגד עיניו בארץ אבנים טובות ומרגליות האם יתעצל לקחתם בשביל שחביריו אינם לוקחים אותם. הלא אם יתפרסם דבר זה לעיני הבריות לשוטה יחשב בעיני הכל. וכן בעניינינו גם כן, הלא כל איש ישראל יודע ומאמין מה שאמר הכתוב יקרה היא מפנינים וגו' ונאמר הנחמדים מזהב ומפז רב, ואיך מאבד פנינים הללו בידיו בשביל חבריו הפתיים.",
                "<b>ועתה</b> נדבר אודות סיבה רביעית שהיא בשביל קריאת עיתונים וכיוצא בזה. לא מיבעי אם מעורב בם דברי ליצנות וכל שן אם מעורב בו דיברי מינות בוודאי אסור לקרותו, כמבואר בשולחן ערוך אורח חיים סימן ש\"ז סעיף ט\"ו. והקובע עצמו לזה הוא ככל הקורא בספרים החיצונים, המבואר עונשו הגדול בסנהדרין בפרק חלק. אלא אפילו אין בו תערובת מינות וליצנות כלל רק דברים בעלמא, מה נשנע בצרפת ואיינגלאנד וכדומה, גם כן הנותן נפשו לזה ומבטל על ידי זה מדברי תורה הוא בכלל המחליף אבנים טובות של כמה אלפים רו\"כ על שטרות (שיגנאלצעס) ונודע לו שהם שטרות מזויפין והוכרח לבערם מן העולם ונשאר עני ואביון והוא נוהם על נפשו איך לא נתן לבו על זה בשעת קנייתו. וככה ממש בעניינינו שנוטל ימיו ושעותיו הקצובין לו מאת ה' יתברך בחסדו הגדול להטיבו באחריתו ע\"י לימוד התורה וקיום מצוותיה [וכמו שאמר הכתוב ויצונו ד' לעשות את כל החוקים האלה וגו' לטוב לנו כל הימים] וקונה בימיו ושעותיו שטרות המזויפות אלו. דהיינו כשישאלוהו לעתיד לבוא קרית או שנית, יאמר אין קריתי ושניתי ושילשתי בכל יום כל העיתונים. אוי לאותה בושה, אוי לאותה כלימה, מה יענה ליום התוכחה.<sup class=\"footnote-marker\">*</sup><i class=\"footnote\">והנה ידוע מה שאמרו חז\"ל יצרו של אדם מתגבר ומתחדש עליו בכל מיני ערמה להפילו ברשתו (ובדרך רמז נאמר עליו בתורה והנחש היה ערום מכל חית השדה). וידוע שהזמן הוא יקר המציאות שבו יוכל האדם לחשוב בנפשו איך יוכל להטיב לעצמו לנצח. והתבונן היצר הרע איך לגזול ממנו זה הזמן. מתחילה מסיתו ליטול כמה עסקים תחת רשותו ולהטריד נפשו בם חלק גדול מן היום. הפך מה שאמרו לנו רבותינו הקדושים דורשי טובתנו האמיתית הוי ממעט בעסק ועסוק בתורה. ופן יישאר לו עוד זמן מסיתו עוד לעשן הרבה פאפיראסן [והיום נעשה חדשות בארץ שכל אחד הוא בעל מלאכה לעצמו לעשות פאפיראסן ולהטיל בעצמו הטבק לתוכן] שזה נוטל חלק גדול מן החיים. ופן יישאר לו עוד מעט זמן מסיתו עוד ליטול עתונים תחת ידו ולהתבונן על כל המדינות בשריהם ומלכיהם ומצבם ומעמדם. ולא די דף אחד בשבוע אלא כי אם דף גדול על כל יום ויום כדי שלא יישאר לו אף רגע זמן ביום להתבונן על נפשו. והנה בדרך כלל מתנהג היצר עם האדם כמו חבר גנבים בעת שהוא רוצה ליטול מכיס בעל הבית וירא פן ירגיש בדבר מצטייר לפניו כמו אחד ממכיריו ומטריד עליו בעניינים אחרים מתוך כך נוטל מאתו מעותיו. כן עושה היצר הרע מטריד עליו מאד ומאוד כדי שלא ירגיש במה שבאמצע נוטל חיות נפשו ממנה. והנה על זה וכיוצא בזה אמר הכתוב עד מתי פתיים תאהבו פתי ולצים לצון חמדו להם [שם פתי מונח על מי שמתפתה לעשות דבר שאיננו לטובתו כלל]. ורצונו לומר, עד מתי תתפתו לעצת היצר הרע המפתה אתכם לאט לאט עד שלבסוף הוא גוזל מכם כל זמני חייכם וכנ\"ל. ואמר תאהבו פתי שכל כך הוא ממתיק לכם את פיתויו עד שאתם בעצמכם מקבלים את פיתויו ברצון גמור ובאהבה לזה. כי באמת יש הבדל גדול בין העושה עוון בהכרח או על כל פנים בשגגה ובין העושהו באהבה וברצון. ולכן מסיים עוד, ולצים לצון חמדו להם, ורצונו לומר מרוב הרגלו בליצנו ממשיך על נפשו כח הטומאה לעוון זה עד שמשתוקק וחומד להתלוצץ יותר ויותר. וזהו שאמרו חז\"ל ביומא דף ל\"ט על הפסוק אל תטמאו בכל אלה ונטמתם בם, המטמא עצמו מלמטה מטמאין אותו מלמעלה. עיין שם. ולכן השומר נפשו יזהר מאוד שלא להרגיל עצמו בזה כדי שלא יקבע היצר הרע דירתו אצלו.</i>  והנה באמת צריך האדם להתבונן תמיד שעיקר מושב הנפש שלו היה תמיד בעולם העליון. וכידוע שהנשמות נבראו בעת תחילת הבריאה (וכפירוש רש\"י ביבמות דף ס\"ג דיבור המתחיל גוף. ואח\"כ מצאתי כן במדרש) ומושבם אצל כסא הכבוד ששם הוא משכן נשמות ישראל, ורק שבא כאן לגור לגור על זמן מועט בעולם העשיה כדי לסחור תורה ומעשים טובים ואחר כך יחזור ויעלה אל האלקים למקומו. והנה אחד נוסע למדינה אחרת על הירידין הגדולים למכור או לקנות סחורה יקרה שאינו מצוי במדינתנו. ואם יבוא אחד לו בעת תוקף המסחר ויאמר לו הבט נא וקרא בעתונים שהבאתי לך ותהנה מהם,הלא יגער בו ויאמר לו לך מעמדי. כל רגע ורגע שאתה עומד לנגדי אתה מפסידני. האם לא ידעת שנסעתי מביתי כמה מאות פרסאות לנוד בארץ נכריה ולבוא לירידין אלו הגדולים כדי להחיות נפשות ביתי כל השנה. ועתה אתה אומר לי שאטריד נפשי בעתונים הללו. הנמשל מובן מאליו. הנפש מושבו למעלה מצרור החיים בבחינת תושב כדכתיב גר וכו' תושב ככל אבותי. אך כדי שלא יהנה תמיד בחנם מנהמא דכסופא הורד פה לארץ על זמן מועט לגור שם (והוא עתה רק בחינת גר בארץ נכריה) כדי לסחור תורה ומעשים טובים כנ\"ל. והיצר מסיתו ליתן חלק מזמן חייו על העיתונים וכיוצא באלו מדברים כאלו שאינם רק לבלות הזמן. צריך לגעור בו ולומר לו האם לא ידעת כי הורדתי כמה מאות אלפים פרסאות ממקום מושבי (היינו מעולם הבריאה לעולם היצירה ומשם לעולם הגלגולים ומשם לעולם העשיה ומשם לארץ) על זמן מועט פה כדי לסחור פה סחורה אשר על ידה ייטיב לי לנצח ואתה מטרידני בהבלים כאלו, מה אשיב שולחי דבר כי אשוב ריקם אל ביתי. ובזה נבין מה שאמר הכתוב אצל משה רבנו עליו השלום ויקרא שם האחד גרשם כי אמר גר הייתי בארץ נכריה ושם השני קרא אליעזר כי אלקי אבי בעזרי וגו'. ולכאורה היה לו לקרות שם הראשון אליעזר על הנס, ועוד מה תועלת במה שאמר גר הייתי וגו'. אכן לפי דברנו יומתק מאד, לפי שבא ליתרו ועדיין יתרו לא נתגייר. ובודאי עדיין לא היו מעשיו טהורים כלל מדאמר אחר כך עתה ידעתי כי גדול ד' מכל האלקים, מכלל דמעיקרא קודם שבירר לו משה רבנו עליו השלום לא ידע. והיה מתיירא משה שלא ילמוד ממעשיו, ולכן קרא שם בנו גרשם כי גר הייתי, לקבוע בנפשו כי פה בארץ הוא רק בבחינת גר בארץ נכריה ועתיד לשוב למקורו בצרור החיים ששם הוא בבחינת תושב ככל אבותיו, כדכתיב גר אנכי בארץ תושב ככל אבותי. ועל כן צריך אני ליזהר מאוד במעשי."
            ],
            [
                "<b>בו יבואר טעם מה שאמרו חז\"ל שהקב\"ה מצטער על מי שאפשר לו לעסוק בתורה ואינו עוסק.</b><br><b>אמרו</b> חז\"ל (חגיגה דף ה'): תנו רבנן על ג' הקב\"ה בוכה בכל יום על שאפשר לו לעסוק בתורה ואינו עוסק וכו'. היינו שהקב\"ה שהוא היודע באמת אושר המגיע לנפש האדם מלימוד התורה [שזולתו יתברך לא ראה ולא ידע אותה שום עין בעולם עד תכליתו. לא מלאכים ולא נביאים, כמה שכתב עין לא ראתה אלקים זולתך יעשה למחכה לו. וכמו שאמרו חז\"ל כל הנביאים לא נתנבאו אלא למחזיק תלמידי חכמים, אבל תלמידי חכמים עצמם עין לא ראתה וגו'] ורואה בכל שעה איך מוציא האדם שעותיו היקרים שיש בידו להביא בהם אוצר תורה, שהוא אושר נצחי לנפשו שאין ערך אליו מכל אושר ותענוג הנמצא בעולם והוא מבלה עתותיו היקרות בדברים שאין בהם יתרון לנפשו כלל [וכמו שכתוב מה יתרון לאדם בכל עמלו שיעמול תחת השמש] והקב\"ה שהוא בבחינת אב לישראל, כמו שכתוב בנים אתם לה', הוא מצטער בוכה על אובדן אושר בניו החביבים אבידה נצחית שלא ימצאו אותה עד לעולם, שמקום קנית התורה רק בזה העולם הוא כידוע כי לא בשמים היא. והאיש הנלבב עליו להתבונן בזה בכל עת שבאותה שעה שהוא יושב בטל בחברת מריעים ושמחים יחד בסיפוריהם או קורא במכתב עתים וכיוצא בזה בסיפורים שאין נוגע כלל לעסקיו באותה שעה הקב\"ה, שהוא יצר נשמתו והביאו לעולם הזה לטובתו, יושב ובוכה על איבוד זמנו שהיה לו אפשר לו אז לעסוק בתורה ולסגל לנפשו אוצרות של פנינים ואבנים טובות שיאירו לו לנצח בכבוד וגדולה והוא מחליף את כל זה בדברים שאינם יתרון כלל לנפשו ואדרבה מביא צרות על נפשו משחוק וליצנות ולשון הרע שהוא עתיד ליתן דין וחשבון על הכל וכנ\"ל בפרק הקודם. והאיש המתבונן בזה היטב לא יערב לו כלל הנאה מחברת מריעות וקריאת דברים שאין דרוש לו, רק בכל עת ובכל שעה שהוא פנוי מעסקיו ישים ליבו אולי בידו לעסוק בתורה בזה השעה שהוא אושר וחייו לנצח.<sup class=\"footnote-marker\">*</sup><i class=\"footnote\">ומה שחשבה הברייתא עוד שנים מי שאי אפשר לו לעסוק בתורה ועוסק ופרנס המתגאה על הציבור צריך ביאור מה לו להקב\"ה לבכות על מי שעוסק בתורה אף שאי אפשר לו. וכבר עמד על זה בחידושי אגדות. אבל הדבר פשוט דבאופן הראשון הקב\"ה מצטער על עינוי נפשו ובזה הוא מצטער על עינוי גופו. דהיינו, דאם לפי עוניו ודוחקו אינו יכול ללמוד ואף על פי כן הוא דוחק עצמו יותר מכוחו ללמוד תורה מתווסף אהבת הקב\"ה אליו באין שיעור, וכלשון הכתוב במלאכי, כאשר יחמול איש על בנו העובד אותו ומצטער מאוד כשרואה גודל דוחקו. ולהרחיב מצבו לפעמים אינו כדאי שרואה הקב\"ה שאז יעזוב דרכו הטובה שלא יוכל לעמוד בניסיון עושר או שאי אפשר לשנות מזלו, כעובדא דרבי אלעזר בן פדת בבבא מציעא. או זה גופו הוא לטובתו להגדיל שכרו מאוד. אבל על כל פנים אין לאיש העוסק בתורה מתוך הדחק לדאוג ולהתעצב כי הלוא הקב\"ה בעצמו רואה אותו ומצטער הרבה ואם לא ירווח אותו מהס\"ת כן הוא טובתו. ומה שפרט דבר שלישי פרנס המתגאה על הציבור הוא גם כן לרוב מעלתו כנ\"ל באופן הראשון, ששכר פרנסי ישראל הוא גדול מאוד, וכמו שהביא רש\"י מחז\"ל על הפסוק קח את יהושע הראהו שכר פרנסי ישראל. ופרנס הזה על ידי שמתגאה על הציבור מאבד בידים שכרו ומעלתו הגדולה והקב\"ה הרואה זאת הוא בוכה על אבדן אושרו אשרי השם לבו על דרכיו אשרי וטוב לו בזה ובבא:</i>",
                "<b>וראה</b> נא אחי עוד כמה צריך להוקיר כל שעה שלא להתבטל מלימוד התורה, דהנה אם היה מזדמן לאדם להציל נפש מישראל מלטבוע בנהר כמה שמח שמחה גדולה וכל ימי חייו היה זוכר אותו היום ואותה השעה שזכה להציל נפש מישראל ממוות. ואשר אומנם כן הוא באמת שאין ערך לגדולת המצווה, כמו שאמרו זיכרונם לברכה שהמקיים נפש אחת מישראל כאילו קיים עולם מלא. וכל שכן אם היה מזדמן לו להציל כמה נפשות היה שמחתו רב מאוד. ולהיפך, חס וחלילה, אם היה בכוחו להציל נפש מישראל ממוות ובעצלותו הניח לטבוע אותו בנהר או לשרף באש אין לשער גודל צערו לנצח כשיזכור שבעצלותו נאבדו נפשות. ועתה אחי ראה מה שאמרו חז\"ל במגילה וביארו דאף שלמען הציל נפשות בודאי אנו מחויבין לבטל מתלמוד תורה ואף בשביל מצוה אחרת קטנה ורק שאי אפשר לעשות על ידי אחרים כי כן הוא רצון השם יתברך שתכלית תורה הוא קיומה ולכן רצונו יתברך שאם יגיע לו איזה מצווה שאי אפשר לעשות על ידי אחרים יבטל תורתו בשביל קיומה. אבל באפשר המצווה לעשות על ידי אחרים גדולה היא התורה מכל המצוות, ואף בעניין פיקוח נפשות אם נזדמן לאחד להציל נפשות ולהשני לא נזדמן זה ורק עסק בתורה, וישאלו אותנו מי הפעיל יותר לכאורה, היו הכל משיבין כי המציל נפשות הגדיל לעשות. אבל חז\"ל גילו לנו שאף שגדול מצוותה של פיקוח נפש מאוד, אבל זה שלא נזדמן לו מצווה זו רק עסק בתורה באותו הזמן לא נופל ממנו, ואדרבה, הוא הגדיל לעשות שגדול תלמוד תורה מהצלת נפשות. וראה נא אחי דלפי זה על שעה ושעה שהיה ביכולתך לעסוק בתורה ולא עסקת הרי הוא כאילו באו לפניך להציל נפשות ולא הצלת. ואף שאנחנו בעינינו הסתומות לא ידענו זאת, אבל חז\"ל גילו לנו רז הזה עד כמה גדול הוא ערך לומד התורה, שאין דבר בעולם שקול אליה. ולכן הרבה דוד מלך ישראל בתפילות ותחנונים בכל תמני אפי שיזכה בלימוד התורה, והקב\"ה הזהיר את יהושע באזהרה יתירה רק חזק וגו' לא ימוש ספר התורה הזה מפיך והגית בו יומם ולילה כי אז תצליח את דרכך, והיינו בעת לכתו במלחמה. ולכן במלחמת יריחו שביטלו יום אחד מתורה, אף שהיה זמן מלחמה, נגלה אליו מלאך ה' להוכיחו על זה, כמבואר בקרא וכמו שאמרו חז\"ל: עתה באתי, על של עתה באתי. ומבואר מזה שלא רק לעניין אושר נצחי כי אף לחיי הזמן ושמירה מאסון נוגע זה, כדכתיב כי אז תצליח ואז תשכיל."
            ],
            [
                "<b>בפרק זה יבואר איזה הנהגה טובה בענין ד\"ת.</b><br><b>אמנם</b> באמת מן הנכון שכל אחד יהיה בקי באיזה מסכת או איזה סדר משניות ויהיה זה לתועלת לכמה דברים.",
                "<b>א.</b> ראשון לכל שבזה יתקיים מה שאמר הכתוב והיו הדברים האלה אשר אנכי מצוך היום על לבבך, דפשוטו הוא שיהיה דברי תורה חרות על לבו. ונאמר בישעיה עם תורתי בלבם. ואיתא באבות דרבי נתן פרק כ' רבי חנניה סגן הכהנים אומר כל הנותן דברי תורה על לבו מבטלין ממנו הרהורי חרב הרהורי רעב (רצונו לומר שאינו צריך להעלות על דעתו להרהר יראת חרב שזה נאמר על עוון ביטול תורה כאמור והבאתי עליכם חרב נוקמת נקם ברית, ואין ברית אלא התורה כדאיתא בשבת דף ל\"ב.וכן אין צריך לירא פן ירעב ללחם ככתוב בתורה אם בחוקותי תלכו [דהיינו שתהיו עמלים בתורה, כדאיתא בספרא והובא בפירוש רש\"י] וגו' ואכלתם לחמכם לשבע) הרהורי שטות הרהורי זנות הרהורי יצר הרע וכו' (ורצונו לומר מה שהיצר הרע מסיתו לשארי עוונות ומדות רעות) כי היצר הרע אינו שורה אלא בלב פנוי מן החכמה שם הוא קובע דירתו ויושב בין שני מפתחי הלב כמו שאמרו חז\"ל. והכוונה שאינו שומר מקומו המיוחד לו לשמאל, דהיינו לפתותו רק לעבירות, כמו שנאמר לב חכם לימין ולב כסיל לשמאל. אלא הוא יושב בינתיים ועושה כל מה שביכולתו. אם יכול לפתותו לעבירה כדרכו מה טוב. ואם רואה שדבריו לא יהיו נשמעין לו לעבירה הוא מקרב עצמו לצד ימין ונכנס לו בתוך מצוותיו, דהיינו שמכניס לו בלבו איזה פניה של גאווה וקינטור וכדומה. ואם גם זה לא יוכל לפעול אצל האדם על כל פנים מפיל עליו עצלות וכדומה שלא יעשה המצווה מתוך האהבה והשמחה , וכאמור תחת אשר לא עבדת את ה' אלהיך בשמחה ובטוב לבב וכו'.",
                "<b>ב.</b> שעל ידי זה יהיה נקל לו לקיים מה שאמר הכתוב ודברת בם בשבתך בביתך ובלכתך בדרך וכנ\"ל, כי פעמים רבות מפני הקור או סיבה אחרת מתעצל לילך לבית המדרש. גם פעמים רבות מצוי שיכבה הנר בליל שבת וכאשר יש לו מסכת או איזה סדר הוא לומד בעל פה. ובפרט כשהוא בדרך שאי אפשר לו ללמוד מתוך ספר ויקיים ובלכתך בדרך.",
                "<b>ג.</b> ידוע מה דאיתא בזוהר הקדוש האי מאן דירית חדא מסכתא ירית חדא עלמא. ומובן לכל כי ירית מסכת לא נקרא כי אם כאשר בקי בה היטב וקנוי לו בנפשו. וכן משמע בעבודה זרה דף י\"ט שצריך לחזור על לימודו כמה פעמים עד שיהיה שגור בפיו.",
                "<b>ד.</b> איתא בפסחים דף נ' רב יוסף בריה דרבי יהושע בן לוי איתנגד (גווע ופרחה רוחו). כי הדר אמר ליה אבוה מאי חזית. אמר ליה כו' ושמעתי שהיו אומרים אשרי מי שבא לכאן ותלמודו בידו. וזה בוודאי אינו נקרא כי אם כשהוא בקי בה בעל פה.",
                "<b>ה.</b> צריך האדם להתבונן ומה אם הוא לומד איזה דבר אחד ידוע הוא שהוא מקיים בזה מצוות עשה, וכל העושה מצווה קונה לו פרקליט אחד. על אחת כמה וכמה כשהוא לומד מסכת כמה פעמים עד שנעשה בקי בה בעל פה כמה היא מליצה עבורו למעלה להצילו מן הגיהנם ומכל כוחות הרעים הרודפים להנפש ולהעלותו לכל טוב לצרור בצרור החיים את ה' אלהיו. ועיין במנורת המאור שמביא בשם מדרש תנחומא מעשה נורא מאחד שלמד כל ימיו מסכת חגיגה.<sup class=\"footnote-marker\">*</sup><i class=\"footnote\">הערה: הובא שם בנר ג' כלל ח' ח\"ג וזה לשונו: מעשה בחסיד אחד שהיה מתייחד במקום אחד והיה למד בו במסכת חגיגה, והיה מהפך בה ומהדרה כמה פעמים עד שלימד אות ההיטב שגורה בפיו. ולא היה יודע מסכת אחרת מן התלמוד. והיה שוגה בה כל ימיו. כיון שנפטר מן העולם היה בביתו לבדו ולא היה שום אדם יודע פטירתו. באתה דמות אשה אחת ועמדה עליו והרימה קולה בבכי ומספד. נתרבה אנחתה וצעקתה עד שנתקבצו ההמון ותאמר להם ספדו להחסיד הזה וקברוהו וכבדו את ארונו ותזכו לחיי העולם הבא שזה כבדני כל ימיו ולא הייתי עזובה ולא שכוחה. מיד נתקבצו כל הנשים וישבו עמה ועשו עליו מספד גדול ועצום. והאנשים נתעסקו בתכריכו וכל צרכי קבורתו וקברו אותו בכבוד גדול. ואותה אשה בוכה וצועקת אמרו לה מה שמך, אמרה להם חגיגה שמי. כיון שנקבר אותו חסיד נעלמה אותה אשה מן העין. מיד ידעו שמסכת חגיגה הייתה שנראית בצורת אשה ובאתה בשעת פטירתו לספוד לו ולבכותו ולקוברו בכבוד על שהיה שונה אותה תמיד ושיקד לילמד בה. עד כאן לשונו. ומזה יבין האיש הנלבב כמה גדול יהיה כוח מליצתה לעד על האיש הזה למעלה לצרור בצרור החיים את נשמתו ולהצילו מיום הדין הגדול והנורא שעתיד להיות לעתיד לבוא.</i>",
                "<b>והנה</b> כל זה שכתבנו שנכון להאדם להיות בקי בעל פה הוא אפילו אם הוא עדיין בימי נעוריו, וכל שכן כשמגיע<sup class=\"footnote-marker\">*</sup><i class=\"footnote\">הערה: והנה בלווים כתיב ומבן חמשים שנה ישוב מצבא העבודה ולא יעבוד עוד. וזה רמז גם כן לשארי אנשים שמאז לא יעבוד כל כך בעולם המעשה. והנה ידוע שבשבעה ימים שיש בשבוע הוא מרמז לשבעים שנה, כל יום לעשר שנים. וכשהגיע לחמשים שנה הוא רמז שכלו אצלו החמשה ימים ומתחיל יום השישי שהוא קרוב לשבת. ואיתא בגמרא שביום השישי מצווה להשכים בבקר להכין כל צורכי שבת. והכי נמי משהתחילו הימים שאחר החמשים צריך להטיל מעל עצמו ענייני העולם, שהוא רמז לימי החול, ולזרז עצמו ביותר לתורה ולמעשים טובים שיהיה מזומן בידו ליום שכולו שבת. והנה איתא באבות בן ארבעים לבינה, בן חמשים לעצה. ופירש הרע\"ב שיוכל ליתן עצה. ואיתא מקודם באבות מרבה עצה מרבה תבונה, וקאמר לנו התנא בן ארבעים לבינה וכשבא אחר כך לימי החמשים אז נתווסף בו בינה עד שבאין בני אדם לשאול עצתו. ואם כן כל שכן שצריך אז לתייעץ בעצמו אודות ענייניו איך להכין צידה לבית מועדו.</i> קרוב לימי הזקנה שאז נוטים צללי ערב בוודאי מן הנכון להכין באיזה לימודים שיהיו נכונים לימי הזקנה לחזור בהם פן ח\"ו יחלשו מאוד עיניו, וגם שיהיו נכונים לעת מצוא להשיב לפני האדון כל כשיאמרו לו עמוד וערוך מקרא שקרית ומשנה ששנית, וכמו שכתבנו למעלה:",
                "<b>וראיתי</b> בספרים הקדושים שהפליגו מאוד בלימוד המשניות מפני שהוא יסוד התורה שבעל פה. וכתבו שאשר בן יעקב הוא ממונה למעלה על לימוד המשניות (ורמז לדבר מאשר שמנה לחמו, שמנה הוא אותיות משנה). וכל מי שהוא בקי בה, אינו מניחו לראות פני הגיהנם. וכשרוצה אדם להיות בקי בעל פה באיזה מסכת או איזה סדר משניות צריך להתנהג כמו שאמרו במסכת עבודה זרה דף י\"ט על הפסוק הון מהבל ימעט וקובץ על יד ירבה, אם עושה אדם תורתו חבילות חבילות, דהיינו שגריס הרבה יחד בפעם אחת, ימעט (שאינו יכול לחזור על לימודו ומשכח), ואם הוא קובץ על יד (דהיינו מעט מעט)<sup class=\"footnote-marker\">*</sup><i class=\"footnote\">ובאמת האיש שנותן ליבו תמיד לחזור על לימודו, לבד שבזה מצליח ומשמר תורתו וכדכתיב קובץ על יד וכנ\"ל, ניכר בזה חביבתו לתורה שחס לשומרה שלא לשוכחה. וכמו ששומר אדם כיס של פנינים שלא לאבדה. וכל מי שנותן לבו לחזור תלמודו יותר הוא הראה יותר חביבתו ולעתיד מתעלה ערכו על ידי זה מאד. וכמו שאמרו חז\"ל חגיגה דף ט' על הפסוק ושבתם וראיתם בין עובד אלקים לאשר לא עבדו, בהיינו בים שונה פרקו מאה פעמים לשונה פרקו מאה פעמים ואחד. עיין שם בגמרא דלא קאי לחלק בין מי שלומד יותר מחברו, דזה פשיטא. אלא ששניהם לומדים בשווה, אלא שאחד נותן לב לחזור יותר כבר יהיה ניכר יותר מעלתו על של חברו. ואם בין מאה פעמים למאה ואחד יהיה ניכר, וכל שכן מי שאינו נותן לב לחזור כלל לימודו. על כן אחי חזק עצמך בעיקר הזה וינעם לך.</i> ירבה. ועל כן חוץ מן השיעור שלומד כסדר איזה מסכת או איזה סדר משנה, יראה שיתקבץ אצלו על כל פנים דף אחד גמרא או איזה פרק משנה להיות בקי שם בעל פה [וזה הדף והפרק כיוון שנעשה בקי בו בעל פה יראה שלא ישכח ממנו. והעצה לזה שבעת שבתו בביתו או בעת אכילתו קודם ברכת המזון יחזור עליו בעל פה ויוכל לקרוא עליו זה השולחן אשר לפני ה', כדאיתא באבות]. ובהמשך הזמן יתקבץ אליו הרבה דפין ופרקים:"
            ],
            [
                "<b>עוד מעניין לימוד התורה</b><br><b>והנה</b> אנחנו אומרים בכל יום בערב אהבת עולם וכו' על כן ד' אלקינו בשכבינו ובקומינו נשיח בחוקיך ונשמח בדברי תורתיך וכו' כי הם חיינו וכו'. אנו מזכירין שני שמות הקדושים ונשמח בדברי תורתו. ואיה השמחה שלנו אם באמת אנו שמחים בדברי תורתו מפני שהם חיינו היה לו לאדם לפעול בעצמו כשהוא רואה שבבית אינו יכול להשיג לידי ידיעת התורה כראוי ליסע לעיר אחרת על איזה שנה להשיג ידיעת איזה מסכתות, כמו שמצוי לאנשים ליסע אפילו למדינות רחוקות ולסכן בעצמו אפילו בשביל גרגרי כסף שמקוה להשיג שם אפילו הוא יכול על פי הדחק לזון מנכסיו מעט בביתו אפילו הכי נוסע לשם מפני שבביתו אינו מקוה שיגיע לאיזה מעלה ממעלת עשיר או על כל פנים מבע\"ב הגבוהים ואף שהוא ספק אצלו אם יצליח שם אף על פי כן הוא מסכן בנפשו ליסע על ימים ונהרות על כמה שנים, ואלו בשביל התורה שבאמת הם חיי נפשו כמו שאומר ומודה בעצמו שהוא חייו כמו שאומר בכל יום כי הם חיינו וכדכתיב בתורה כי היא חייך אינו פועל בעצמו ליסע אפילו על מעט מן השנים בשביל השגת התורה. ובאמת הוא מקרה מפורש בתורה לא מעבר לים היא לאמור מי יעבר לנו וגו' ואמרו חז\"ל שאפילו היא מעבר לים אתה צריך לחזור אחריה. והנה אנו מתמיהין בנפשינו הלא השי\"ת השפיע בדורות הראשונים ריבוי חכמה מאד וכדכתיב כי ד' יתן חכמה וגו' ולמה נתמעט כעת לגמרי הלא יד ד' לא תקצר גם היום. תשובה לדבר הקב\"ה נותן חכמה לבני אדם לפי ערך הכנתם לקבלה וכדכתיב אנכי ד' המעלך מארץ מצרים הרחב פיך ואמלאהו. והכונה הלא העליתיך מארץ מצרים כדי לקבל אחר כך התורה שהיא מקור החכמה ועל כן הכיני עצמך והרחב פיך כל מה שביכולתך ואמלא את פיך מצוף דבש אמריה. ולכן דורות הראשונים שהיו מסורים לתורתם בכל לבם ונפשם וכל חמודות העולם לא נחשב בעיניהם למאומה ורק לתורת ד' היה ליבם נשואות לקנותה לברר הלכותיה בקיבוץ חכמים ודיבוק חברים ואף אחר שנתגדלו בשנים היה דרכם ליסע מביתם בשביל ידיעת התורה על שש שנים ועל י\"ב שנים (עיין כתובות ס\"ג) ואפילו בדורות של בעלי תוספות היה מסירת נפש ממש על התורה עיין בספר צדה לדרך בהקדמה<sup class=\"footnote-marker\">*</sup><i class=\"footnote\">ובזה מצינו גם כן אצל משכן שכל מי שהיה משים לבו ותשוקתו לעשות מלאכת המשכן היה הקב\"ה נותן לו דעת ותבונה שידע איך לעשות, כדכתיב בויקהל ויקרא משה אל בצלאל ואליאב ואל כל איש חכם לב אשר נתן ד' חכמה בלבו כל אשר נשאו לבו לקרבה אל המלאכה לעשות אותה, ולא כתב וכל משום דבאמת עניין אחד הוא ר\"ל למי שהוסכם בדעתו להתקרב אל המלאכה להתבונן איך לעשותה לזה נתן ד' הדעת כדי שידע איך לעשותה ודבר זה שייך לכל עניני הטוב בין בענייני הפעולות ששייכות לענייניי הקודש שצריך ליתן לב להתבונן איך לעשותה ובין בענייני לימוד התורה אם אחד יסכים בדעתו להשתדל להיות בקי באיזה סדר גמרא וכדומה ויראה ללמוד ולחזור כמה פעמים או לברר איזה הלכה בתורה ומתייגע בה בודאי הקב\"ה ייתן לו דעת בלבבו יעזרהו להוציא מחשבתו לפועל. וכל זה הוא בכלל מה שאמרו חז\"ל בשבת ק\"ל כל דבר שמסרו ב\"י נפשן עליה מתקיימת בידן. ועניין זה שייך אפילו ליחיד וכמו שאמרו חז\"ל ומיץ חלב יוציא חמאה במי אתה מוצא חמאה של תורה במי שמקיא חלב שינק משדי אמו עליה:</i> לכן העיר הקב\"ה עיניהם ופתח לבבם וזכו בכתרה של תורה. לא כן עתה בעו\"ה יכול כל תופש התורה להעיד בעצמו שאחר כל השתדלותו בה הוא כנגד דורות הראשונים כקוף בפני אדם וכל שכן נגד דורות של אמוראים. וכל כך למה מפני שיגיעתו עליה היא במדה מועטה מאד. וכלל אמרו חז\"ל יגעתי ולא מצאתי אל תאמין וע\"כ המציאה היא כפי היגיעה. לך נא וראה גודל יגיעתם לתורה שאפילו להשיג איזה פרט קטן שנחסר להם היו מתרצים להתבזות בתכלית הביזיון ואך כדי להשיג הפרט ההוא, כדאיתא בגמרא אמר רב שמונה עשר חדשים גדלתי אצל רועי בקר כדי לידע איזה מום קבוע ואיזה מום עובר. הרי שאפילו בשביל ידיעה קטנה היה מתרצה להתבזות ולדור אצל אנשים פחותים משך זמן רב שאפילו לשאר בני אדם היה דבר זה בזיון גדול כל שכן לאיש רום המעלה כרב. אכן בשביל חביבות התורה היה מתרצה על הכל. ואנו בעו\"ה שנחסר לנו ידיעת כל התורה קשה לנו לפעול בעצמנו וליסע מביתנו לאיזה מקום תורה כדי להשיגה [והיינו אפילו מי שיש לו בביתו מזון עבור אשתו וב\"ב]. ואפילו מי שמתרצה לנסוע הוא מקפיד שיהיה מזונו דרך כבוד דווקא, אין זאת כי אם שאין אנו מכירים את גודל ערך קדושת התורה. אכן על חלק גדול מבעלי תורה יש לדון לכף זכות שהיו רוצין בכל לב ליסע אל מקומות התורה ונשיהם עכבו לזה ואינו רוצה לעשות נגד רצונה. אך יש להתבונן בעצמו אם היה מזדמן לו איזה עסק שיודע בבירור שירויח ממנו ואשתו היתה מונעתו מליקח העסק ההוא כמה השתדלות היה עושה לפייס אשתו שגם היא תסכים לזה כי כשהוא עשיר גם היא תהיה עשירה. וכן צריך לעשות גם בעניינינו שגם היא תהיה לה זכות התורה כמאמרם הני נשי במאי זכיין דנטרן לגברייהו עד דאתו מבי כנישתא. אחרי שזאת התורה הוא חיי האדם ואשרו לנצח נצחים והיא עיקר התכלית שבשבילה נברא האדם מוטל על כל איש לפי ערכו לעשות כל ההשתדלות לקנותה.ואחרי שעיקר הצלחת התורה כשמסור אליה בכל נפשו ומסיר מלבבו כל הטרדות ונוטה שכמו אליה כמו שאמרו חז\"ל לעולם ישים אדם עצמו על דברי תורה כשור לעול וחמור למשא. וזהו מתקיים יותר שלא בביתו עליו לעשות כן. וכן אמרו חז\"ל על הפסוק והם תוכו לרגליך אלו תלמידי חכמים שמכתתין רגליהן מעיר לעיר על דברי תורה ושכרו עולה הרבה יותר ממי שלומד בביתו, כמו שאמרו חז\"ל במדרש שיר השירים על הפסוק האלף לך שלמה ומאתים לנוטרם את פריו, האלף ללומדים שלא בביתם ומאתים ללומדים בביתם:"
            ],
            [
                "<b>בו יבואר שצריך האדם להתבונן בימי חייו על מעשיו כדי שלא יודח למעלה ממקום הקדושה</b><br><b>הנה</b> אנו אומרין תמיד ומשננין בפינו מה שיתנהג אתנו לעולם הבא שאנו אומרין כל יום ראשון בשבוע מי יעלה בהר ה' ומי יקום במקום קדשו [שידוע שבית המקדש שלמטה מכוון כנגד בית המקדש שלמעלה, ועל כן כשם שפה יש הר הבית שהוא מחנה לויה ועזרה שהוא מחנה שכינה כן יש גם כן למעלה כנגדם]. ולזה אמר מי יעלה בהר ד', היינו מי האיש שזוכה נפשו לעלות להר הבית שלמעלה ומי זכה עוד יותר שיהיה שם בעזרה שהוא מקום הקודש מחנה שכינה, ועל זה מסיים שהוא נקי כפים (שהוא נקי מגזל) ובר לבב, היינו מן עוונות שבין אדם למקום. ומוכח מזה דאם יש עליו אלו העוונות משולח ממחנה שכינה בודאי ואף להר הבית שלמעלה לא יוכל לעלו. והנה כתוב כזה היה צריך להיות נגד עיני האדם תמיד ולהצטער מזה אחרי שבו כתב להדיא פסק דינו. וכן אנו אומרין בכל יום ג' פעמים מלך אוהב צדקה ומשפט, ובודאי כיון שהוא אוהב שיצטרף גם משפט לצדקה<sup class=\"footnote-marker\">*</sup><i class=\"footnote\">ומה שהוא אוהב משפט דאי לאו הכי יהיה הכל שווה כצדיק כרשע. ועוד דאם לא יהיה משפט אלא יוותר הכל ויתנו לו עונג בלי שום דין ומשפט יהיה בודאי נהמא דכיסופא. כי אפילו אם לא היה מורידו כלל לעולם השפל ובודאי שם הנפש לא חטאה, ואף על פי כן הוכרח להורידו לפה כדי שישתכר ולא יהיה נהמא דכיסופא, וכל שכן אם היה מוחל לו על כל העוונות בלי שום חשבון והיה נותן לו אחר כך השפעה להחיותו בודאי היה נהמא דכיסופא:</i> בודאי יהיה כן ומי יוכל לעלות אפילו במעט משפט, ודוד המלך עליו השלום אמר וממשפטיך יראתי. ואם כן היה לו לאדם להזדעזע כשמגיע לברכה זו, ואנו רואין שלא כן הדבר, ואפילו באנשים תמימים ומאמנים בשלמות בענייני שכר ועונש ואף על פי כן אינו פועל כל כך בנפשו להתעורר על ידי זה לתשובה מעוונותיו וכן להתחזק בענייני מעשים טובים כדי שיקובל להיות במקום קדשו. והטעם לזה לפי שטבע האדם להיות מתפעל רק ממה שהוא רואה עכשיו בעיניו, ועניין הזה הלא הוא רק בדבר העתיד והיצר הרע מסיתו שעוד יחיה שנין אלפין, לפיכך אינו מזדעזע כל כך מעניין העונש שיהיה לבסוף .  אבל כבר אמרו חז\"ל באבות איזהו חכם הרואה את הנולד, רצונם לומר שמצייר בנפשו ענייני העתיד כאלו הוא רואה אותם עכשיו בפועל ממש. וכהאי גוונא איתא באבות הסתכל בשלשה דברים ואי אתה בא לידי עבירה וכו', רצונו לומר גם כן שיצייר בנפשו כאלו הוא מסתכל עכשיו ממש בעיניו ויועיל בודאי שלא יבוא לידי עבירה.  ובדברינו יומתק מאד מה שנמצא בכמה מקומות בדברי חז\"ל שכשהאדם עושה מצוות מקבל השם יתברך נחת רוח ושמחה מזה וכן להיפך חס וחלילה בעוונות הקב\"ה מצטער מזה. ואמרתי הטעם לזה דידוע שישראל הם לד' בבחינת בנים, כדכתיב בנים אתם לד' אלהיכם, והנה האדם בעצמו כשעושה איזה מצווה קשה לו להשיג שמחה גדולה [אם לא שהוא בבחינת חכם שרואה ממש הנולד וכנ\"ל] על ידי מה שעתיד להיות כאלו הוא עכשיו ממש. לא כן הקב\"ה שהוא למעלה מגדר הזמן והוא רואה דבר העתיד כאלו אנו רואין דבר שהוא עכשיו, ועל כן הקב\"ה רואה גודל התענוג שיהיה לעתיד והוא משמח בזה כאב שרואה שעלה בנו לגדולה, וכן להיפך  כשאדם עושה עוון הקב\"ה רואה את גודל העונש שיהיה לו בגיהנם ומצטער מאוד מזה כאב שרואה מרחוק שבנו נופל לתוך כבשן האש, היש לך צער גדול מזה?! ועל כן<sup class=\"footnote-marker\">*</sup><i class=\"footnote\">ויש לאדם להתבונן תמיד במה שכתוב ובר לבב אשר לא נשא לשוא נפשו, היינו לחנם. ודמיונו כמי שבא לגביר אחד ויאמר הלוויני סך אלף דינרים על משך חצי שנה. ויענהו טוב לי יותר להטיב לעשרה אנשים להלוות לכל אחד מאה דינרים מלהלוות אלף דינרים בפעם אחת. ויאמר לו הלא כבודו יודע את מצבי שמכבר הייתי עשיר ועכשיו אני עני ממש ונזדמן לי עסק טוב שאקווה שיתרומם עוד מזלי על ידי זה אך חסר לי על זה סך אלף דינרים להניח על אחריות (זאלאג). ויען הגביר אם כן הדבר לרומם מזל איש כדאי הדבר ואלווה לך. והלווהו. והנה זה העני טמן ידו בצלחת ונטל האלף דינרים והניחם בתיבתו ולא עשה בהם מאומה. וככלות זמן ההלוואה תבע הגביר את מעותיו ויחזיר לו. ויכיר הגביר המעות שהם הם אותם שהלווהו. ויען הגביר לפי הנראה לא השתמשת בהם מאומה. ויען העני כן הדבר ומה הפסדתיך. ויחר להגביר אם כך שלא לתועלת למה היו מעותיי מונחים אצלך לחנם. והנמשל מובן הקב\"ה נטל הנשמה הקדושה שהיא אצולה משמי מרומים והורידה לעולם השפל והלבישה בחומר גס שאין לפי כבודה וכל זה למען ישתכר בה האדם. אבל אם לא הרוויח בה מאומה (אפילו אם לא קלקל גם כן) לשווא הייתה ירידתו לפה. וזה שכתוב מי יקום במקום קודשו אשר לא נשא לשוא נפשו:</i> יש לו לאדם ליזהר מאוד בעווונות כדי לא יגרום הצער להקב\"ה, לבד עונשו העתיד. ודע עוד דאפילו זוכה אדם לקום במקום קדשו, דהיינו למעלה בשמי מרומים במחנה השכינה אפילו הכי כל תורתו מצוותיו אין להם רשות לעלות לשם אלא אותם שעשה לשמה. ואף דמצינו בזוהר הקדוש שאפילו תורה שלא לשמה יש בה כח להציל אותו מגיהנם, וכזה מוכח גם בגמרא במעשה דאחר, אפילו הכי להעלותם מעל השמים אין בהם כח כל זמן שלא היה לשמה, והוא גמרא מפורשת וכדלקמיה.והנה אספר להקורא עניין אחד וממנו ניקח מוסר השכל לעניינינו. איש אחד הוסכם אצלו ליסע לארץ הקודש הוא וכל בניו ושאר אנשי ביתו. ומכר ביתו ועסקיו שהיה לו בחוץ לארץ וייקח צרור כספו בידו והזמין עצמו בכל ההצטרכות שהיה שייך להנסיעה. ויהי כאשר קרב אל האניה אמר לו שר האניה [בשם הרופא המיוחד לו שם] אין לי רשות להוליכך אותך וכל בניך לשם. ויבך ויתחנן לו. ויאמר לו התבוננתי על בניך שיש מהם שלא יהיה בכחם לסבול אויר הים, ולא תחשוב שבזמן אחר יוכלו ליסע על הים כי גיום חלש מאד ואינם רשאים לעולם ליסע על הים. ועל כורחך אתה מוכרח להניח פה מחצית בניך בחו\"ל. ויהי כאשר אמר הוכרחו להיפרד מי יוכל לשער גודל הבכיות והצער שהיה אז ממנו ומהם בהתבוננו כי הוא איש זקן ולא יחזור עוד לחו\"ל וכן הם לא יראוהו עוד לעולם.וככה ממש הדבר שייך אצלנו. ידוע כי יש תולדות הגוף ותולדות הנפש, שהם המעשים טובים. וכשם שבעולם הזה כל חיבתו ושמחתו של האדם הוא כאשר רואה בניו כשתילי זיתים סביב לשולחנו, כן לעד שמחת האדם בעולם העליון הוא כאשר תמיד מתרועע עם המלאכים שנבראו ממעשיו שהם גם כן רעיו האהובים לו מאוד וחשובים אצלו כבניו, וכידוע שתולדותיהם של צדיקים מעשים טובים [כדפירש רש\"י פרשת נח]. ועל זה אמר הכתוב בדרך רמז ואיש את קדשיו לו יהיה. וכאשר האדם זוכה שאין לו מעכבים ורוחו תשוב אל אלקים, למקום מחצבתה, גם צדקותיו הולכים לפניו. וכמו שנאמר והלך לפניך צדקך, שהאדם בעודו בחייו עושה כמה אלפים פעולות טובות ומכל פעולה נברא עניין רוחני ככתוב בספרים הקדושים ובכלות ימי חייו ורוחו תשוב אל אלקים כולם תשוקתם לעלות עם הנפש למעלה. אבל תדע מי הם הפעולות למקום גבוה, היינו מעל השמים, אותם שעשה לשמה. אבל אותם שעשה שלא לשמה אין בהם כח לעלות רק עד השמים [כדאיתא בפסחים דף מ\"ח, כתוב אחד אומר עד שמים חסדיך וכתוב אחד אומר מעל שמים חסדיך, לא קשיא כאן בעושים לשמה כאן בעושים שלא לשמה]. והנה כאשר הנפש רואה שזכויותיו הרבות שעשה בימי חייו הולכים לפניו, כמו שכתוב והלך לפניך צדקך, שמחתו ושמחתם גדולה מאוד. אבל כל זה עד השמים. אבל כאשר הגיעו לעלות מעל השמים עם הנפש יחד, בעל כורחם ייפרדו זה מזה שאין בכחם לעלות יותר. ומי יוכל לשער הצער שיש לו ולהם שבעל כורחם נפרד מהם לעד ולא יראה אותם לעולם, וכדאיתא בשבת דף קנ\"ג שהנשמה תוך י\"ב חודש עולה ויורדת אבל לאחר י\"ב חודש עולה אצל כסא הכבוד ושוב אינה יורדת לעולם. ועל כן האדם בעודו בחייו יזהר שיהיה תורתו ומעשיו על גדר השלמות, ואז אשרי וטוב לו. ועיין בשבת דף ל\"א במימרא דריש לקיש ורבא שם שכל התורה והמצוות שאדם מסגל בעולם הזה ישתדל שיהיו מוקפים באוצר של יראת שמים:"
            ],
            [
                "<b>בו יבואר איך שצריך האדם לעשות כל השתדלות להשיג תורה ויראת השם יתברך</b><br><b>הנה</b> הכתוב אומר אם תבקשנה ככסף וכו' אז תבין יראת ד' ודעת אלהים תמצא. הורה לנו שכל זמן שאין אדם מבקש יראת ד' ותורה ככסף וכמטמונים אינו מבין מהו יראת ד'. ועל כן נצרך לנו לבאר אופן בקשת העולם בזה. וממנו נקיש לענייננו. הנה ידוע כי יש שלשה דברים שהם הראשים לכל דבר חשיבות שבעולם, והוא החכמה והגבורה והעושר [החכמה הוא הראש שבכולם, ותחתיה גבורה, ותחת הגבורה קניין העושר, כמו שביאר הרמב\"ם בשמונה פרקיו].  ואף על פי כן האדם רגיל לעשותם אמצעיים להשיג על ידם הכסף. ונפרט אחד אחד. כי בשנחפש היטב בעולם, נמצא שכל חנוני וחנוני וכל סוחר וסוחר מתחכם בדעתו להשיג איזה סחורה חדשה כדי שימצא חן בעיני הקונה ויוכל להשתכר. וכן נמצא שבכל חודש מיני מאשינעס חדשות שיש בהם כמה סימני חכמה ובא להם זה בעמל רב שנתן לבו ודעתו להעמיק בזה כמה חדשים ולפעמים כמה שנים. וכשנחקור על הממציא העניין למה הייתה מטרתו ומגמת נפשו יתברר שהעיקר היה כדי להשתכר מעות מזה. הרי יבורר לנו שחלק גדול מן העולם מיגעים את מוחם ודעתם להתחכם באיזה דבר שעל ידי זה יבוא סיבה שישיג כסף. ובאר לנו הכתוב שבאופן זה ממש צריך האדם לתת לבו ודעתו להתחכם באיזה אופן יוכל לבוא לידי יראת ד' והשגת תורתו. ועתה נבאר אודות הגבורה  שהוא הכוח הנמצא באדם. הנה כשנתבונן אודות זה נמצא שרוב בני האדם וכמעט כולם הן בעלי מלכות והן הסוחרים והן העוברי ימים כל העמל שמיגעים בכל ימיהם בכחותם כל אחד ואחד מטרתו הוא כדי להשיג כסף. לא יעצרם גשם ושלג ולא יעצרם עינוי הדרך וקור וחום. ואף שיודע שנתמעט כוחותיו על ידי זה מקבל הכל על עצמו ברצון נפשו בשביל המטרה שעלה בדעתו שישיג כסף על ידי זה. וכן באופן זה ממש צריך האדם לתת כל כוחותיו ולסבול הכל ברצון נפשו כדי להשיג יראת ד' והשגת תורתו. ועתה נבאר אודות עושר הוא הכסף הנמצא בעולם. ידוע הוא בכל איש בימי חייו ובפרט אצל סוחרים שנוסע בדרך ומוציא הרבה כסף על זה ומטרתו כדי שישיג סחורה או איזה עסק טוב שיוכל להרוויח כסף על ידו. וביאר לנו הכתוב באופן זה ממש יתרצה האדם להוציא כסף כדי להשיג יראת ד' והשגת תורתו. הנה ציירנו לפני הקורא שלשה עניינים חכמה וגבורה ועושר (היינו התחכמות וכח וכסף) שאדם משתדל בכל אחד כדי להשיג כסף ופעמים עושה כל השלושה דברים בשביל זה, היינו שמשתדל בחכמתו ובכחו ובכספו כדי להשיג כסף. ואפילו על ספק אם ישיג כסף על ידי זה גם כן אנו רואין שבני אדם עושין כל השתדלות האלו כי לפעמים עולה הכל בתוהו שאיננו מרוויח מאומה ומכלה כחותיו וכספו להבל. ומכל מקום מחמת ספק שמא ירוויח איננו מונע עצמו ומפקיר כחותיו וכספו. ועל אחת כמה וכמה צריך לעשות מכפלי זה בשביל נפשו להשיג יראת ד' ותורתו, שבזה בוודאי יעזרנו השם יתברך שימצא מאוויי נפשו, כמו שאמרו חז\"ל שאם יאמר יגעתי ולא מצאתי אל תאמין:",
                "<b>עוד</b> נכלל בזה הכתוב מה שיודע שכמה פעמים מצוי אף שהאדם יודע גודל עשיית המצוות ולימוד התורה הוא מתרשל מפני הבושה שיאמרו עליו שנעשה בטלן (כלומר פרוש ענייני העולם) וכפתי יחשב בעיני הכל. אשאל שאלה קטנה הלא בענייני המסחור כדי לדעת איזה עסק בטוב אנו רואין שכמה פעמים עושה האדם את עצמו לפתי שאינו מבין שום דבר ובשביל זה אין הסוחרים שומרין עצמם ממנו בידיעת מסחריהם, ועל ידי זה נודע לו כל עיקר העסק. וכן כהאי גוונא בכמה עניינים אנו רואין שבענייני העסק אין דרך בני אדם לחוש לשום דבר, כגון בתחילת חינוך האיש כשיוצא לשוק לסחור איזה מסחור מצוי כמה פעמים שנמצא מלעיגים עליו ויאמרו בלעג ובהיתול \"סוחר חדש בא לכאן\", האם בשביל זה ימנע עצמו מן העסק?! יחשוב בנפשו יאמרו מה שיאמרו, ידברו מה שידברו, ואני צריך להרוויח כסף. וכן כהאי גוונא בענייני עבודת ד' שהוא נוגע לנפשו לנצח לאור באור החיים לא ימנע עצמו כלל מפני להג הבריות. וכן איתא בשולחן ערוך אורח חיים סימן א' שאל יתבייש מפני בני אדם המלעיגים עליו בעבודת השם יתברך<sup class=\"footnote-marker\">*</sup><i class=\"footnote\">עוד נכלל בזה שמצוי כמה פעמים שהאדם אין לו עת קבוע לתורה, ואף על פי כן הוא משער בנפשו שלא יהיה להשם יתברך עליו טענה באשר שהוא מאוהבי תורה ודואג על זה תמיד. אבל באמת אין טענה זו מספקת, דכי בענייני הממון לא יתאמץ להרוויח ויסתפק במה שהוא אוהב הכסף ודואג על זה שאין לו הכסף, אלא כל אחד מתחזק להשיג כסף שיהיה בידו וברשותו. וכן הוא נמי בענייני התורה, וכמו שכתוב למען תהיה תורת ד' בפיך וגו'. עוד יש לנו ללמוד מענייני בקשת הכסף כי אף שיד חרוצים תעשיר בכל זאת אינו דומה מי שעושה יחיד במלאכתו או בעסקו לעושה עם אנשים רבים שהריווח המועט אשר יישאר לו מכל איש העובד עמדו יצטרך לחשבון גדול, כן הוא בעניין השגת עניין התורה דאף שאוצר גדול נכון הוא לכל איש המייגע עצמו להשיג תורת ד' בכל זאת אינו דומה למי שמרבה רעים ללימוד התורה ללמוד בחבורה. וכל מה שיתרבה חברת אנשים בלימוד עמהם יתרבה שכרו מכל אחד ואחד. והארכתי בזה בספרי שם עולם ח\"א בסופו:</i> וזה הכל נכלל במה שאמר הכתוב אם תבקשנה ככסף וגו':"
            ],
            [
                "<b>עוד מעניין זה</b><br><b>ודע</b> דבכתוב היה נכלל עוד כמה עניינים ונפרטם אחד לאחד. כי יש מין אנשים שאינם משתדלים להשיג ידיעת התורה ומטילים האשמה על אבותיהם שלא נתנום לבית הספר ללמוד אי אם עד חומש ולא יותר. ובאמת הוא טעות, דכי אם אביו לא הורישו כסף אין משתדל בעצמו להרוויח כסף. וכן נמי בענייננו, מלבד החיוב שיש על האב ללמד לבנו תורה יש חיוב על הבן בפני עצמו כשיגדל ללמוד תורה. ויש שפוטרים עצמם מן ידיעת התורה בטענה אחרת שאינם יכולים ללמוד לעצמם. ונחזה אנן בענייני הכסף איך הוא הנהגת האדם. ידוע הוא שרוב בני האדם אין להם כסף ואף על פי כן כשמזדמן איזה יריד כל אחד מתאמץ להשיג מעט כסף בהלוואה או בהשתתפות עם אחר ובאין הכל על היריד לסחור. וכל זה מטעם שמתבונן בעצמו שאם לא יראה להרוויח במה יחיה נפשו. וכן נמי בענייננו אף שהוא אינו יכול ללמוד הלא יש אחרים בכל עיר שלומדים משניות או שארי הלכות ואגדות. ובפרט כשיש בעיר חבורות מיוחדות ללימוד התורה ובוודאי החיוב להתדבק עמהם ולשמוע דבריהם ויזכה להחיות את נפשו לנצח באור התורה עמהם. ואפילו אם בפעם ראשון לא יכול להבין היטב מכל מקום אל יפול לבו עליו. ובוודאי בהמשך הזמן יעזרנו השם יתברך שיהיה היכולת בידו ללמוד לעצמו [וכן ראיתי בעיני שאנשים שהיו פשוטים מאוד בתחלתם בהמשך הזמן יכולים ללמוד אף דף גמרא]. ואפילו אם באותו העיר אין שום חברה ואין לו שום עצה בזה גם כן יכול להשיג תורה, וגם כן כמו בכסף מי שיש לו כסף אבל אין לו שום ידיעה בעסק הוא מחפש אחר איזה איש שהוא מבין בעסקים ונותן לו כסף לסחור והריווח שיבוא מזה יהיה לחצאין. כן הוא נמי בענייננו יראה להחזיק תורה בעירו או בעיר אחרת (ומצוי הוא אצל גבירים שקונין חצרות גם בעיירות אחרות) ויהיה לו חלק בתורה, וכידוע מעניין ישככר עם זבולון.",
                "<b>ויש</b> מין אנשים שטועין בפנים אחרות. הן לעניין יראת ד' מתעצלים לפתוח ספרי מוסר וחושבים בנפשם די לי במה שאני יודע מכבר שהקב\"ה ברא אותי והוא מחייני ומפרנסני לי ולביתי. והן לעניין לימוד התורה הוא איש מסתפק במועט. אבל באמת לא כן הוא, דכמו בענייני הכסף טבע האדם שאין מסתפק במה שיש לו וטבעו להוסיף תמיד עליהם, כמו שאמר הכתוב אוהב כסף לא ישבע כסף, כן הוא בענייני יראת השם יתברך לא יעמוד האדם במדרגה אחת וצריך להתבונן תמיד ברוממותו ותהילתו יתברך כדי שיתווסף לו יראת השם יתברך וכן כהאי גוונא בידיעת התורה. ולבד זה צריך האדם לידע שאין עומד במדרגה אחת אלא על ידי יצרו שמתגבר עליו בכל יום ומתחדש עליו בכל יום לפתותו בפנים חדשות [כמו שאמרו חז\"ל] הוא משתנה תמיד אם הוא מתגבר על יצרו נתווסף עליו קדושה והולך ממטה למעלה, ואם יצרו מתגבר עליו יורד מלמעלה למטה. וכבר ידוע מה דאיתא בספרים הקדושים שהסולם מוצב ארצה וראשו מגיע השמימה שראה יעקב אבינו עליו השלום הוא מרמז על מין האדם. וידוע שסולם יש לו שתי פעולות או שיורדין עליו מלמעלה למטה או שעולין עליו מלמטה למעלה. ועל כן יתחזק האדם כל יום להוסיף אומץ ביראת ד' ותורתו לעלות מעלה כמו שכתוב אורח חיים למעלה למשכיל וגו', ואז אשרי לו וטוב לו בזה ובבא.",
                "<b>עוד</b> נכלל בזה הכתוב שבאיזה אופן שהוא אל יתרשל בזה, דכמו בענייני הכסף אם הוא חנוני [וכהאי גוונא בשארי סוחרים] אפילו אם עמד יום שלם בחנותו ולא פדה עבור סחורתו, מכל מקום אינו סוגר אותו לחלוטין עבור זה וליום מחר חוזר ופותחו ותקוותו שיזמין לו ד' יתברך וכן הוא האמת לבסוף. כן הוא בענייני עבודת ד' יתברך אפילו אם רואה שלמד פעם אחת ושתים בספר שערי תשובה לרבנו יונה או חובת הלבבות וכדומה ולא פעלו על נפשו מכל מקום אל יתרשל בזה ביום אחר. דכמו בענייני סמי הרפואות לחולי הגוף מצוי מאוד שהרופא מצויהו ליקח אותו הסם כמה פעמים ואז יהיה נרפא ממחלתו <sup class=\"footnote-marker\">*</sup><i class=\"footnote\">ולא לחנם חזר שלמה המלך עליו השלום בקהלת בכמה עניינים וחתם לבסוף על כל אחד מהם גם זה הבל, ולא הסתפק במה שאמר בראשונה דרך כלל הבל הבלים הכל הבל, מפני שהנפש הבהמות אשר באדם שעל ידה הוא הקנאה והתאווה והכבוד איננה מרגשת בפעם אחת כי אם כשחוזר וכופל כמה פעמים בפרוטרוט:</i>כן הוא בענייני חולי הנפש כשהנפש נשתרש מאוד בענייני הבלי הזמן ועל ידי זה נדמו לה כל המעקשים למישור צריך ליקח הרבה פעמים סמי הרפואה עד שיפעל על נפשו להשיבה לאיתנה. וכעין זה שמעתי בשם גאון אחד שאמר אם האדם ידבר תמיד מענייני התשובה יוכל לקוות שיועיל איזה פעם לנפשו שימצא בה הרגש לתשובה, מה שאין כן אם לא ידבר בזה יוכל להיות שיחיה ימים ושנים ולא יבוא לתשובה: "
            ],
            [
                "<b>בו ידובר עוד הרבה עניינים בעבודת ד'</b><br><b>עוד</b> נכלל בפסוק הזה עניין נשגב והוא כמו כשמבקש איזה סחורה לקנות כדי להרויח כסף הוא מתבונן היטב אם יהיה לו ריוח או הפסד חס וחלילה, וכן אם היה לו הפסד מתבונן היטב את הסיבה שהביאה לזה אולי יוכל לתקן ההפסד ועל כל פנים כדי לידע איך להשמר מזה מכאן ולהבא, כן הוא בענייני עבודת ד' יתברך יתבונן היטב בכל פעולה אם הוא מצד יצר הטוב או יצר הרע, ואם היצר רימהו יתבונן היטב איך לתקן את הדבר בתשובה ועל כל פנים על להבא שלא להניח לרמותו עוד. עוד ידוע שבענייני הכסף שומר אדם את כספו שמירה יתירה שלא יאבד ממנו, כן הוא נמי בענייני עבודת ה' יתברך מעט סחורה שיש לו תורתו ומצוותיו צריך לשמור שמירה יתירה שלא יאבד ממנו. וכידוע שאם לא ישמור אדם את פיו מדברים אסורים (היינו מלשון הרע ורכילות ושארי דיבורים אסורים) ואין מעצור לרוחו תמיד, ירד תורתו ומצוותיו לטמיון ששורה עליהם רוח הטומאה ואין שוות כלום כמו שכתבו הספרים הקדושים. ועיין בשמירת הלשון שער הזכירה פרק ז'. (ועיין במה שכתב הגר\"א במשלי י\"ג פסוק ג' ופושק שפתיו מחיתה לו, והעתקתי לשונו<sup class=\"footnote-marker\">*</sup><i class=\"footnote\">וזה לשונו מי שמרחיב שפתו אף על פי שיש לו נפש טוב ועושה מצוות הרבה וכמה גדרים, הפיו יהיה לו מחיתה לכל. עד כאן לשונו:</i> למטה) ועל כן צריך להיות ממש כמו שומר. ואמרתי לנפשי שזה כוונת הכתוב מי האיש החפץ חיים וגו' נצור לשונך מרע ושפתיך מדבר מרמה. ולכאורה היה לו להכתוב לומר לא ידבר בלשונו רע ובשפתיו לא ידבר מרמה. אלא כמו שמי שיש לו כרם, אפילו אם יודיע לכמה אנשים שמבקשם שלא יבואו לכרמו, לא יועיל מאומה כל זמן שלא יעמיד שומר מיוחד על זה שצופה ומביט שלא יבואו גנבים לכרמו. כן הוא ממש בענייני הדיבור כל זמן שאינו עושה עצמו כמו שומר ממש להשגיח תמיד על עצמו, דהיינו על פתחי פיו, לא יועיל מאומה. וזהו שכתוב נצור לשונך וגו' וכתוב עוד שומר פיו ולשונו וגו' הכל על הכוונה הזאת שלא יהיה לו היסח הדעת בעת שהוא פותח פיו לדבר עם אנשים. ודע עוד דשם בקשה מונח על שני עניינים אחד על שם דרישה אחר איזה דבר, כעניין שנאמר בשאול שהלך לבקש את האתונות שנאבדו, וגם לשום רצון ותשוקה על איזה דבר, כעניין שנאמר אחת שאלתי מאת ד' אותה אבקש שבתי בבית ד' וגו'. ולפי זה הכתוב שאמר אם תבקשנה ככסף וגו' פשוט דצריך האדם להיות לו תשוקה ורצון (ביגערין) לתורה ויראה כמו לכסף. ועל כן כמו בענייני הכסף אם מצא חן בעיני המלך והרשהו לכנוס לאוצרו יום אחד ולוקח שם מה שירצה מן הכסף ושאר דברים הנחמדים בודאי יעמוד שם מן הבוקר עד הערב ללקט שם ולא יתרפה מזה אף רגע אחד. כן הדבר אם יש לו פנאי ללמוד איזה שעות גם באמצע היום (מלבד הקביעות עתים שיש לו אחר התפילות), שעל דברי תורה אמר הכתוב יקרה היא מפנינים וכל חפציך לא ישוו בה, בוודאי מחויב לעשות כן. וזהו שכתוב בתורה ודברת בם בשבתך בביתך וגו'. עוד כלול בזה הכתוב כמו בכסף אם הצליח וזכה בגורל מאה אלף רו\"כ מה גדלה שמחתו מזה, כן ממש צריך להיות שמח וטוב לו כאשר זיכהו ד' לסיים איזה מסכת או איזה משנה. וידוע מה דאיתא בזוהר הקדוש מאן דירית מסכתא חדא ירית עלמא חדא. וכהאי גוונא לעניין יראת ד' אם זיכהו ד' יתברך להתבונן ברוממותו יתברך ועל ידי זה ניתוסף בו אהבת ד' ויראתו צריך לשמוח מזה כמוצא שלל רב. ובהיפך חס וחלילה, אם הלך אצלו כמה ימים בלא תורה צריך להתעצב על זה כמו מי שנאבד ממנו רב כסף מכיסו. וכל זה נכלל בפסוק הזה אם תבקשנה ככסף וגו' אז תבין יראת ד' ודעת אלקים תמצא, ורצונו לומר אם יהיה לך תשוקה וחפץ ליראה ותורה ממש כמו מי שיש לו אהבה לכסף להתעצב בהפסדו ולשמוח בהשגתו, אז יזכך ד' להבין איך לירא את ד' וייתן לך בינה להבין תורה שהוא דעת אלקים. והנה יש עוד לדבר הרבה בענייני המשל של בקשת הכסף אבל אני לקצר באתי ואען ואומר בדרך כלל כמו בענייני החשבון יש בחינה על כל חשבון שעושה הוא בצדק או לא, כן הוא בענייני עבודת ד' יתברך יש בחינה בכל העניין שהוא רוצה לידע במעשיו אם הם מיושרים או לא ייקח תיכף את הפסוק הזה לבחינה אם הסוחרים מתנהגים כן בענייני כספם או לא, אם מתנהגים ברפיון ועצלות כמותו או לא. ואם הוא מרגיש שיש בו זריזות כמוהם אשרי חלקו, ואם לא עליו להוסיף אומץ. ומצאתי בכתוב עוד בחינה אחרת על האדם שלא יטעה אותו היצר לומר שהוא ירא אלוקים ואוהב תורה, דהיינו שידוע הדבר שאדם אוהב באמת טבעו לדבר תמיד אודות זה. ועל כן יתבונן בנפשו אודות מה שהוא מדבר תמיד אם בענייני עולם או בענייני תורה ומצוות (והדיבור בעניין זה כלול הרבה פרטים ואין כאן מקומו). וזהו שאמר דוד המלך עליו השלום מה אהבתי תורתיך כל היום היא שיחתי. ורצונו לומר מה גדלה אהבתי להתורה, שאף שאני מלך והיה צריך להיות רוב דיבורי וכן בקשותי בענייני מלוכה שאצליח בה אף על פי כן ידוע לפניך שכל זה אין נחשב לי [כמו שידוע שאמר דוד אחת שאלתי מאת ד' אותה אבקש שבתי בבית ד' כל ימי חיי וגו' וכן כל הפסוקים בתמניא אפי הוא הכל בקשות על תורה ומצוות] וכל היום רק היא שיחתי:"
            ],
            [
                "<b>בו יבואר שיתבונן האדם בנפשו במדרגה שעומד אצלו עניני עבודת ד'</b><br><b>והנה</b> כל זה דיברנו איך שצריך האדם להתנהג לקיים מה שכתוב אם תבקשנה ככסף וכמטמונים תחפשנה וגו', אבל כשיחשוב האדם היטב בנפשו ימצא שלבד שאינו מחפש אחר תורת ה' ומצותיה כמטמונים אלא שאינו מייגע עצמו אחר עבודת ד' אפילו כמי שיש לו חנות קטנה שיש בה סחורה של איזה עשיריות רו\"כ שעכ\"פ אף הוא עושה כל השתדלות להוסיף סחורתו ולייפותם ושיהיה לו פדיון. וכל שכן אם אירע לו איזה נזק הוא מצטער מאוד ואין דעתו מיושבת עליו. ואלו בענייני עבודת הש\"י יקרה מאוד שהוא הולך כמה ימים בלא תורה שהוא הפסד רב לנצח ובינתיים אירע לו בודאי כמה מאות תיבות של דברים בטלים בכל יום ויום ונתערב בהם דיבורים אסורים ג\"כ. ואעפ\"כ דעתו מיושבת עליו כאלו לא הפסיד מאומה. וזהו שאנו אומרים אחר הוידוי סרנו ממצותיך ומשפטיך הטובים ולא שוה. והיינו שבאמת ענייני עבודת הש\"י צריך להיות דעת האדם עליה תמיד הרבה יותר מענייני העולם, שזה נוגע רק לחיי שעה וזה לחיי עולם. וכל עיקר בקשותיו של אדם מן הש\"י צריך להיות בתמידות רק אודותה. ובעו\"ה אין שוות בעינינו אפילו במדרגה אחת, שלענייני העולם הוא שמח בהשגתו ומתאבל על העדרו ואלו לענייני עבודת הש\"י כשלומד איזה פרק משניות וכדומה או כשמקיים איזה מצוות עשה של ציצית ותפילין או של ברכת המזון שכל זה הוא מצוות עשה גמורות והיה צריך להיות שמח וטוב לב מאוד, כמו שכתוב תחת אשר לא עבדת וגו' בשמחה ובטוב לבב מרוב כל וגו' ואעפ\"כ כל אחד ידע בנפשו שמשמח יותר כאשר מרוויח איזה עשריות רו\"כ וכן אין מרגיש בנפשו צער על עבירה שעבר כמו שמצטער על אבידת איזה עשריות רו\"כ מכיסו, שכל זה מורה שענייני הנצח אין עומדים אצלו במדרגה אחת עם עניני העולם. וכל זה איננו חס וחלילה מצד חסרון אמונה, רק שאין נותן לבו להתבונן על אחריתו וכעניין שנאמר השמן לב העם הזה וגו'. והנה באמת אינו יוצא בהוידוי במה שאמר ולא שוה לנו, וכן הוידוי כולו שאמר אשמנו וכו' אם לא יראה לקבל על עצמו לתקן על להבא שלא יהיה כן, כי עיקר התשובה הוא חרטה על שעבר וקבלה על להבא ואם אינו מקבל על הלבא איננה בכלל תשובה כמו שכתבו כל הספרים הקדושים. ובזה ביארתי היטב הפסוק בתורה והתודו את עונם ואת עון אבותם במעלם אשר מעלו בי ואף אשר הלכו עמי בקרי אף אני אלך עמם בקרי והבאתי אותם בארץ אויביהם וגו', ולכאורה תמוה מאוד אחר שכתוב והתודו את עונם וגו' למה ילך הקב\"ה עמם בקרי והלא עשו תשובה. אכן לפי מה שכתבנו ניחא דעיקר התשובה הוא שיקבל על עצמו על להבא והם לא עשו כן אלא שהתוודו על העבר על מעלם אשר מעלו בו ואומר שהם מתחרטים מאוד על העבר אבל אינם מקבלים על עצמם על להבא שלא ילכו עוד עמו בקרי ולפיכך לא הועיל תשובתם. וכל זה צריך האדם לזכור בשעה שאומר סלח לנו<sup class=\"footnote-marker\">*</sup><i class=\"footnote\">ואגב אבאר מה שמתחלה אמר אבינו ואחר כך מלכנו, ומתחלה אשר חטאנו ואחר כך פשענו, והוא שיש כמה עברות שתלוי בידו של השם יתברך איך לחשבם אם לשגגות או למזידות כמו שהחטא היה שוגג קרוב למזיד. והנה אם אנו עושין רצונו של מקום אז מתנהג עמנו השם יתברך במדת הרחמים והוא לנו בבחינת אב ואנחנו בבחינת בנים ועל ידי זה ממילא יחשבו אלו הפעולות לחטאים [דהיינו שגגות]. מה שאין כן בשאין עושין רצונו של מקום, ואז אנחנו בבחינת עבדים והוא יתברך בבחינת מלך, וממילא עניינים כאלו נחשבות למזידות [וכעין דאיתא בביצה דף י\"ז אצל אחד שלא הניח עירוב תבשילין בשוגג ואמר לו מר שמואל סמוך עלי. ולשנה אחרת אירע לו גם כן ככה, ואמר לו אם כן פושע את, לכולי עלמא שרי, לדידך אסור. הרי דאף שהיה שוגג קרי ליה פושע משום דהיה לו ליזהר שלא יביא לידי כך. ועיין בבא מציעא סוף פ\"ב]. וזהו שאנו אומרין מחל לנו מלכנו כי פשענו. ואגב נבאר אגב זה עוד מה שאמר דוד המלך עליו השלום כי שמרתי דרכי ד' ולא רשעתי מאלהי, דלכאורה אם אנו אומרין על אחד שאיננו רשע איננו מוכרח שהוא צדיק ושומר דרכי ד'. וגם מה זה שאמר מתחלה שם הוי\"ה שהוא רחמים ואחר כך אלקים שהוא דין. אלא כך אמר דוד אם הקדוש ברוך הוא כשיפשפש במעשי ילך עמי במדתו שהוא רחמים ימצא בי ששמרתי דרכיו בשלימות, ואפילו אם חלילה יתנהג עמי במדת הדין על כל פנים לא ימצא בי שאני רשע , וזהו שאמר ולא רשעתי מאלהי:</i> אבינו כי חטאנו אם הוא זוכר איזה חטא ופשע שעבר צריך לקבל במחשבתו לראות לתקן הדבר. ובאמת  כל דברינו מפורש בקרא יעזוב רשע דרכו ואיש און מחשבותיו וישוב אל ד' וגו' שמתחלה יקבל<sup class=\"footnote-marker\">*</sup><i class=\"footnote\">ובזה יבואר גם כן הכתוב בפרשה וילך: ועזבני והפר את בריתי אשר כרתי אתו והסתרתי פני מהם והיה לאכול ומצאוהו רעות רבות וצרות ואמר הלא על כי אין אלהי בקרבי מצאוני הרעות האלה. ואנכי הסתר אסתיר פני ביום ההוא על כל הרעה אשר עשה וגו'. ולכאורה הלא המאמר על כי אין אלהי בקרבי הוא התבוננות על העבר שעשו לא טוב ובשביל זה סילק הקדוש ברוך הוא שכינתו מהם ובשביל זה מצאום רעות רבות וצרות על וכל זה הוא בכלל חרטה על העבר ולמה הסתיר פניו ביום ההוא מהם. אלא האמת כמו שכתבנו שלא השלימו גדרי התשובה שהוא הקבלה על להבא. ולזה סיים הכתוב כי פנה אל אלהים אחרים, רצונו לומר שעדין פונה במחשבתו אודות עבודה זרה ולא סילק עצמו ממנה מכל וכל, והכתוב אומר יעזוב רשע דרכו ואיש און מחשבותיו וישוב אל ד', לכך הסתיר הקב\"ה פניו מהם:</i> על עצמו לעזוב דרכו ואח\"כ מועיל במה שישוב לד':"
            ],
            [
                "<b>בו יבואר קצת מענייני תשובה</b><br><b>כתוב</b> בפרשת הגאולה כי תשמור לעשות את כל המצוה הכתובה בספר התורה הזה כי תשוב אל ה' אלהיך בכל לבבך ובכל נפשך. הורה לנו הכתוב כי מתי נוכל לחשוב בנפשנו כי נזכה לעשות כל מצוות התורה כאשר נתחזק לשוב אל ה' בכל לב ובכל נפש. ועל כן היא קודמת בזמן. הנה החיוב לשוב אל ה' יש על זה כמה כתובים וידוע לכל כקטן כגדול. אכן היצר מתגבר ומטיל הרבה טרדות על האדם ואינו מניחו להתבונן על דרכיו. ומכל מקום אם היה בא נביא אחד אל איש הישראלי והיה אומר לו תדע אחי שאני יודע סופך שתצא חייב מפי בית דין של מעלה בודאי היה מעורר עצמו תיכף לתשובה בכל לב ונפש [והיה חושב בנפשו שאפילו חרב חדה מונחת על צווארו של אדם אל ימנע עצמו מן הרחמים]. והנה כאשר תשאל לכל איש הישראלי שיאמר לך האמת אם הוא מאמין בשכר ועונש יענהו בוודאי אני מאמין שהוא מן י\"ג עיקרים שבלתי זה איננו בכלל ישראל כלל. חזר ושאלו איך הוא בדעתו אם היה הקב\"ה מזמינו היום לדין על מעשיו אם היה יוצא זכאי. בוודאי היה משיבו שלא היה יוצא זכאי אלא חייב. חזר ושאלו אם כן מה יהיה סוף הדבר. ענהו היום אין לי פנאי להתבונן ומכל מקום אני מקווה שיבוא עת שאתבונן על מעשי ואתקן הכל. חזר ושאלו הלא ידוע מה שאמרו אל תאמר לכשאפנה אשנה שמא לא תפנה, ועוד הלא עבר עליך כמה יוה\"כ ובכל יוה\"כ אם לא בראשיתו על כל פנים בזמן נעילה בעת שביקשת מן ה' יתברך שיחתום אותך בחיים לך ולכל ביתך הלא היה בוודאי אצלך הסכם חזק שמה שעבר אין ועל כל פנים על להבא בוודאי תשמור עצמך בכל היכולת לקיים את התורה. והלא ראית שבשום שנה לא קיימת מה שהבטחת לה' יתברך א\"כ בוודאי גם ביוה\"כ זה וכן בשנים האחרונות יהיה כן, שמה יום מיומיים. אם כן הדבר ברור כמו אם היה שומע הדבר מפי נביא שתישאר חס וחלילה מן החייבים ולא מן הזכאים ועל כן אין שוב עצה היצר הטוב בלך ושוב לזמן אחר כי אם לעורר את עצמו לתשובה בכל לב ונפש ולהתבונן על הסיבות המפריעות לעבודת ה' יתברך ולהסירם. וזהו שאמר הכתוב בכל עת יהיו בגדיך לבנים וגו' ויסדר לעצמו הנהגה שיהיה כל עניינו ע\"פ התורה, וירשם זה בפנקסו ברמז. ויהיה לו עת קבוע ללימודו שלא יחסר לו יום אחד מן הקביעות ההיא וגם זמן קבוע ללימוד ספר יראה. וטוב מאוד שישכים כל יום בבוקר ויסדר לעצמו איך להתנהג באותו יום. ובכל ערב שבת קודש יתבונן אם שמר כפי מה שסידר לעצמו. ודע שאפילו אם מצא את עצמו שלא שמר כהוגן מכל מקום אל יתרשל על ידי זה ויחזק עצמו של להבא. ואנו צריכין ללמוד<sup class=\"footnote-marker\">*</sup><i class=\"footnote\">ורמיז זה במה שאמר הכתוב מאויבי תחכמני מצותיך וגו'. ובידוע ששבעה שמות יש לו. ושמעתי דבר נחמד בשם גדול אחד שידוע מה שאמרו חז\"ל שהיצר הרע יושב על שני מפתחי הלב. והכוונה כבר ביארנו שכשרואה שאינו יכול לפתות לאדם לעשות עבירה הוא תוקע עצמו לימין, דהיינו שמתגבר להטיל דופי במצוותיו שיעשה ברפיון ידיים או בשאר פגם כדי שהפרקליט שיברא מן המצווה יהיה פגום ולא שלם. ועל כן צריכין לשלם לו כגמולו גם כן כגון שהאדם דיבר בבית הכנסת דברי חול או שאר דיבורים שלא כהוגן ולא היה יכול להתגבר על יצרו לבסוף ייאנח על זה בשברון רוח כדי שהמקטרג שנברא מן דיבוריו האסורים יהיה גם כן על כל פנים בעל מום:</i> מן יצר הרע שגם הוא כמה פעמים נשאר מנוצח מן היצר הטוב שאין האדם רוצה לשמוע לו ואף על פי כן אינו מתרשל עצמו מעבודתו. וכמו שאמרו חז\"ל שיצרו של אדם מתגבר עליו בכל יום ומתחדש עליו בכל יום. וחידושו הוא שחוזר ומפתה להאדם באופן אחר פן יצליח כעת בפיתויו. כן הוא האדם<sup class=\"footnote-marker\">*</sup><i class=\"footnote\">וכן הוא מרומז במה שאמרו חז\"ל המרפה עצמו מדברי תורה אין בו כוח לעמוד ביום צרה, שנאמר התרפית ביום צרה צר כחך. ובעניין לימוד התורה מצוי מאוד אצל בעלי תורה שרואה שאינו מצליח כל כך בלימודו להיות בקי בעל פה מתרשל לגמרי על ידי זה. ובאמת אין מכון הדבר, וכמו שאמרו חז\"ל משל לשר אחד שציווה לאיש שימלא הכלי שלו מים ועבור כל דלי ייתן לו דינר זהב. והנה בשולי הכלי היה נקב וינסה האיש למלאות ונשפך המים דרך הנקב על הארץ ופסק למלאות. ויפגעהו חכם אחד וישאלנו למה פסקת למלאות. והשיב האיש הזה מה תועלת בפעולתי והלא נשפך על הארץ. והשיב החכם מה איכפת לך הלא שכר זהובים אתה נוטל, שגם הוא היה מכיר הכלי שלו אלא שהוא רוצה ליהנות לך. כן הדבר הזה בקל וחומר אלף אלפים הקב\"ה מכיר את נפש כל איש ואיש וטבעו אם אם זכרן או לא וציוה לכל ישראל שילמד תורה ויחזרו עליה. ואף שאדם שוכח מה איכפת לו, יחזיר עוד הפעם, לא שכר זהובים הוא נוטל. כל תיבה ותיבה שיחזור הוא מצות עשה בפני עצמה. והלא ידוע מה שאמר הכתוב אם צדקת מה תתן לו, ואינו צריך לפעולות האדם אלא שהוא טוב ומטיב ורוצה ליהנות להאדם שלא יהיה לו נהמא דכיסופא:</i> אל ירפה עצמו ויתבונן גם כן ברעיונותיו איך לחדש הסדר על להבא, ובוודאי הקב\"ה יעזור לו כמו שאמרו חז\"ל הבא לטהר מסייעין אותו.",
                "<b>ודע</b> עוד דבענייני תשובה אין מספיק לו במה שלא יעשה העבירה עוד הפעם אלא צריך לשוב לפני ה', דהיינו להתוודות לפניו ולהתחרט על העבר ולקבל על להבא שלא ישוב לכסלה עוד. וכמו מה שכתוב והתוודו וגו', וכמו שכתוב יעזב רשע דרכו וגו' וישוב לפני ה'. ויזרז עצמו לזה ולא יאחר:",
                "<b>א.</b> פן יזדמן אחר כך איזה סיבה שלא יוכל לשוב.",
                "<b>ב.</b> על איחור התשובה גופו יהיה עונש בפני עצמו. וראיה ממה דאיתא בגמרא מפני מה גרים מעונין בזמן הזה (היינו בזמן הגמרא) מפני ששהו עצמן להיכנס תחת כנפי השכינה. הרי אפילו עובד כוכבים אף דאינו מחויב מן התורה להתגייר מכל מקום משעלה בדעתו להיות שומר תורת ה' ולהיות נלווה אליו לא היה לו להתאחר, על אחת כמה וכמה איש הישראלי שעמד על הר סיני ואמר כל אשר דיבר ה' נעשה ונשמע על אחת כמה וכמה שאין לו לאחר לשוב לפני ה'.",
                "<b>וכבר</b> אמר הנביא יחזקאל (יח) השליכו מעליכם כל פשעכם. ורצונו לומר כמו הנשכר לישא משא לבית ראובן משנכנס צעד הראשון לביתו תיכף הוא משליך את המשא מעל כתפו ואינו משהא אותה אפילו רגע כן ידע האדם שעוונות הוא כמשא כבד על נפשו ואין להשהות רוח הטומאה על עצמו. ומטעם זה אמרו בגמרא (ברכות דף יט) אם ראית תלמיד חכם שעבר עבירה בלילה אל תהרהר אחריו ביום דבוודאי עשה תשובה. והיינו קודם השינה:"
            ],
            [
                "<b>בו יבואר שצריך האדם להתחזק ביותר בלימוד התורה ובקיום מצוותיה ואז הדור הבא אחריו יהיה מאושר</b><br><b>כתיב</b> בקרא על משכבי בלילות בקשתי את שאהבה נפשי בקשתיו ולא מצאתיו. וביאורו לילה הוא מרמז על הקבר. והנה בעת שהאדם חי בעולם הזה כל תשוקתו ואהבתו הוא למלאות כל חפצי הגוף ועל ענייני הנפש אינו חושב כלל. אבל בעת שייפרד מן הגוף ומתבונן כי כל ימיו עלה בתוהו ובקרוב יובא לפני כסא הכבוד ליתן דין וחשבון על כל ימי חייו, כמה צרה ויגון יש לו ומתחיל להתבונן לבקש תחבולה להציל עצמו מכוחות הדין במה שיבקש כעת אחר הדברים שאהבה נפשו, דהיינו תורה ומצוות. אבל לא ימצא אז, דכיון שמת אדם נעשה חופשי מן התורה ומן המצוות (דהיינו אפילו מן המצוות שהם תלויים במחשבה). ומי יוכל לשער גודל הצער והיגון שיש לו להנפש אז. וזהו שאמר הכתוב במשלי ונהמת באחריתך בכלות בשרך ושארך ואמרת איך שנאתי מוסר וגו'. ועל כן צריך האדם להתבונן בכל יום מימי חייו שלא ילך זמן חייו לבטלה. ובפרט אם הוא איש בן תורה, מאוד צריך לשמור עיתותיו שלא יהיה לבטלה מפני כמה טעמים: א. ידוע שיש עבד עושה מעשה מחט, ויש עבד נוקב מרגליות שהוא יכול להשתכר ביום אחד כנגד מאה ימים של חברו העבד. וכשיבטל יום אחד יתבע ממנו האדון הסך לפי מה שראוי לו להשתכר. כן בענייני העולם הבא ידוע שבן תורה יכול לתקן ביום אחד ע\"י תורתו ומצוותיו הרבה מאוד, הן בכמות הן באיכות. וממילא ממובן ההיפוך חס וחלילה אם יבטל איזה יום או איזה שעות ביום בעת שהוא פנוי מעסקו יהיה נתבע על זה. ב. הנה ידוע מאמר הגמרא אין לו להקב\"ה בעולמו אלא ד' אמות של הלכה בלבד. ואם כן כהיום שנתרבו מאוד כיתות מכיתות שונות וגם נתמעט מאוד בעוונותינו הרבים יודעי התורה וכמעט בכמה עיירות הבתי מדרשים סגורים כל היום וממילא נתמעט מאוד מאוד לימוד התורה בעוונותינו הרבים ואין לו להקב\"ה נחת מעולמו כלל. ולא נשאר לפניו כי אם השרידים הנותרים אשר עדיין זיק אהבת התורה תקוע בלבם וכמעט נתקיים עלינו נבואת ישעיה (קפיטל ה') ועוד בה עשיריה ושבה והיתה לבער וגו' זרע קודש מצבתה אם כן כמה מן החיוב מוטל על אלו המועטים להתחזק בלימוד התורה כדי שיקבל ד' יתברך על כל פנים נחת מהם. ועל אותו עת נאמר בפשיטות מאמר הכתוב עת לעשות לד' וגו'. ג. ידוע לכל שהדור הולך ומתמעט מיום אל יום וכל איש יוכל להרגיש זה בביתו שאפילו מי שיש בנים כשרים מכל מקום הם גרועים הרבה מאבותיהם ועל כן אם האב יתחזק הרבה לתורה בכל עת שיש לו אף בשבתו בביתו וילך תמיד להתפלל בצבור ולשמוע קדיש וקדושה וברכו, והבן יראה זה בעיניו יהיה אמונת התורה תקוע בעיניו וישאר על כל פנים ישראל כשר. מה שאין כן אם האב אפוא איננו ירא אלקים ואינו חושש ללימוד התורה וגם מתפלל בביתו מה יהיה אחר כך מבנו. היצר הרע שלו לא יסתפק במה שאינו מתפלל בצבור אלא הוא לא יתפלל כלל ובהמשך הזמן גם תפילין לא יניח וכל זה הוא לבנו שראה בהנהגת אביו אבל לבן בנו ולכל דורותיו הבאים אחריהם לא יספיקו בהנהגת הבן אלא ינהגו הנהגות חדשות הדומות להנהגות הנכרים לגמרי חס וחלילה ויחללו את השבת גם כן. ובהמשך הזמן לא יהיה מינכר עליהם כלל שהם יהודים. וזה הכל רמוז בתורה בפרשת האזינו דכתיב שיחת לו לא בניו מומם<sup class=\"footnote-marker\">*</sup><i class=\"footnote\">והנה בפסוק הקודם כתיב הצור תמים פעלו כי כל דרכיו משפט וגו' צדיק וישר הוא. ואמרתי לבאר המשך הפסוקים באופן נכון מאוד דהנה אנו רואין בימינו בעוונותינו הרבים שמצב הדור ירד מאוד מאוד לאלו הד' וה' שנים שלא כפי הנהוג לירד ונעשו כל כך דברים זרים בימינו הן מעניינים שבין אדם לחברו באופן מבהיל מאוד והן בעניינים שבין אדם למקום, עד שממש אם היה אחד מגיד לנו מראש שיהיה כך לא היינו מאמינים לו בשום אופן. והנה כל זה בא מצד גודל הסתר פנים. ודוגמא, אימתי התינוקות מכין איש את רעהו בעת שרבן אינו מתראה בחדר אז הופכין הקערה על פיה. אמנם זה גופא אנו צריכין להבין על מה הסתיר ד' יתברך כל כך פניו ממנו עד שבאנו לידי מדה זו. והנה לפי מה שאנו רואין שנתקיים בימינו כל הסימנים שנאמרו בגמרא בפרק חלק בעניין חבלי משיח ממילא מתורץ הכל. והוא ובהקדם שתי הקדמות: א. דהנה אם אנו רואין כעת שאחד נכנס לחנות עכו\"ם וקונה בשר חזיר ושאר נבילות וטריפות או שמחלל שבת בפרהסיא לעיני הכל או שמלעיג על התורה והמצוות וכהאי גוונא כשעובר בעניינים שבין אדם לחבירו באופן נורא מאוד, אנו צריכין להבין שלא ביום זה ירד למדרגה זו. אלא דעתו ותשוקתו היה מקודם כמה שנים גם כן לזה. אכן אז היה יחיד בזה והיה מתיירא מאחיו ובית אביו ומשפחתו או מאנשי עירו שהיו רודפים אותו עד לחרמה. וכעת שיש לו הרבה מחבריו ורעיו שעומדים לעזרו, מוציא הדבר לפועל ממש. ולפי זה כאשר נתבונן היטב נראה כמה ישר ה' צורנו וכל דרכיו אמת וצדק. אך אנו צריכין להקדים לזה עוד הקדמה שנייה. הנה ידוע שהבטיחנו יוצרנו ע\"י הנביאים שכאשר יבוא משיח צדקנו ישפוך את רוחו על כל בשר ויעלו כולם למדרגת נבואה . מכל מקום אנו צריכין להבין מי שאכל בשר חזיר ושאר נבילות וטריפות בשאט נפש (שלא כפוהו לזה) או שחילל שבת בפרהסיא למלאות תאוותו וכהאי גוונא בשארי עבירות החמורות בבין אדם לחברו המפורסמות לעיני הכל גודל העוולה אינו ראוי לנבואה בשום אופן ולא ייתן ד' את רוחו עליו [ואפילו אם לא עבר עליהן בפועל ממש מפני שהיה ירא מפני הבריות רק שתשוקתו היה לזה תמיד אימתי יבוא העת שאוכל לאכול בשר חזיר ושארי נבילות וטריפות או לחלל שבת בפרהסיא וכהאי גוונא בעניינים דבין אדם לחברו למלא תאוותו, גם כן הנפש הזו אינו ראוי שישרה עליו ה' יתברך את רוחו]. והנה אם לא הסתיר ה' יתברך את פניו כל כך לא היה האדם יכול לבוא למדרגה זו שיעשה מה שלבו חפץ, ואף שלבו סר מעל ד' ותורתו לא היה יכול לצאת לפועל. וממילא היה הדבר הזה לפלא בעיני הבריות לרנן על הנהגתו על מה אינו משרה שכינתו על אנשים הללו והלא גם אלו לבשו תפילין ולא עשו מלאכה בשבת ולא אכלו בשר חזיר וכדומה. ובני אדם אינן יודעין מחשבות המכוסות בלב איש. אבל בעת שכל אחד מוציא מחשבותיו לפועל, ולעתיד לבוא יתפרסם כל זה לעיני הכל וכמו שאמר בכתוב סוף דבר הכל נשמע, וכפי שתרגם התרגום כל עובדי בני עלמא עבידין דיתפרסמון עיין שם, אז ידעו הכל כי צדק וישר הנהגתו. [וראה כי כנים דברינו שאפילו בדור הראשון שהיה אז עמנו אדון הנביאים משה רבנו עליו השלום בעת שאמר הקב\"ה אספה לי שבעים איש מזקני ישראל ואצלתי מן הרוח וגו' היה צריך גם כן לתת עצות בנפשו איך לעשות שלא יהיה לפלא על מה לקח מכל השבטים ששה ששה ומשני שבטים לקח רק חמשה חמשה, וכמו שפירש רש\"י שם שאמר משה איך אעשה עיין שם. וכל שכן בדורות אחרונים]. ובזה יבואר הכתוב הנ\"ל הצור תמים פעלו כי כל דרכיו משפט אל אמונה ואין עול צדיק וישר הוא, רצונו לומר מה שמסתיר פניו ממנו כל כך הוא דרך המשפט. וחזר וביאר שיחת לו וגו' דור עיקש ופתלתול, והיינו שעל ידי כן מוכרח להתנהג בדרך המשפט. וחזר והוכיחם הלד' תגמלו זאת וגו' וסוף דבריו אמר זכור ימות עולם בינו שנות דור ודור, שקאי על דורות של ימות משיח, כדפירש רש\"י, ורצונו לומר התבוננו על הדורות ההם מה שיהיה אז הנהגת הקב\"ה עמהם שאז ישפוך ד' את רוחו על כל ישראל שהלכו בדרכיו בעת הגולה, כמו שהבטיחנו ע\"י נביאיו. וזהו שאמר תיכף שאל אביך ויגדך, היינו הנביאים שנקראו אביהן של ישראל(כמו שאמר הכתוב אבי אבי רכב ישראל ופרשיו) וכפירוש רש\"י, ורצונו לומר שאל אותם ויאמרו לך גודל אשרן של ישראל מה שיזכו בעת ההיא ואז יתברר למפרע שצדיק וישר הוא בכל הנהגותיו שהתנהג עד עתה:</i> דור עיקש ופתלתול. והכוונה דבעת שהאדם משחית דרכו צריך לידע שלהקב\"ה אינו משחית כלל רק לעצמו הוא משחית [וכמו שכתוב אם רשעת מה תפעל לו אכן לאיש כמוך רשעך] וכן לבניו שע\"י הנהגתו הוא עושה לבניו בעלי מומין [דהיינו שעוברין על כמה לאווין ועל ידי זה הם בעלי מומין ממש לעת התחיה וכמו שכתבתי בספי חומת הדת) ומכל מקום מי שהוא בעל מום הוא גם כן בכלל איש אלא שהוא בעל מום באיזה אבר [ור\"ל בזה האבר נעשה בעל מום]. אבל הדור הבא כיון שהם סרים לגמרי מדרך השם הוא עקש ופתלתול, דהיינו כפתילה מכופלת וכפירוש רש\"י, ור\"ל בם לא ימצא אפילו אבר אחד שהוא על מקומו אלא עקום ומעוקם. היוצא מדברינו שצריך האדם תמיד להתחזק מאוד לקיים<sup class=\"footnote-marker\">*</sup><i class=\"footnote\">כתיב בתורה בפרשת ואתחנן ושמרת את המצוה וגו' אשר אנכי מצוך היום לעשותם. ויראה לי שהתורה הקדושה מרמז לאדם שיחשוב תמיד שאין לו אלא יום אחד לחיות ובאופן זה בוודאי יזרז עצמו לתקן כל מה דאפשר לתקן. ובפרט לעת זקנתו כשרואה שכוחותיו הולכים ודלים כמה צריך על יצרו ולהכין צדה לבית עולמו. אבל בעוונותינו הרבים נתקיים בנו מה שאמר הכתוב אכלו זרים כחו והוא לא ידע גם שיבה זרקה בו והוא לא ידע (הושע ז', ט'), שכל כוחות האשר של האדם שבכוחו לעשות בחייו לנפשו תאכל מעט מעט בשנות חייו ע\"י זרים כוחות היצר התאווה והחמדה והכעס ואינו מתבונן כלל איך יצאו שנותיו בהבל כי מצד הטרדות הרבות המוטלות על כל איש ואיש כעת מצד היצר הרע אנו כשיכורים ממש, ושיכור בעת תוקף שכרותו אינו חושב כלל על סופו. ואכתוב דרך משל שמצוי בין ערלים כפריים ומזה ניקח מוסר לעניינינו עד כמה היצר מוליך אותנו שולל. והוא שבא עם רעיו השיכורים באישון לילה לבית המשתה ובידו כיס גדול מלא מעות נחושת בערך ג' רו\"כ והולך ומרנן ומשבח את עצמו שיש לו כיס מלא מעות ומבקש יי\"ש בעד שני זהובים ושותה אותם עם רעיו. והנה נתרוקן קצת הכיס ואפילו הכי הוא הולך ומרנן ומקשקש בכיס , כלומר עדיין יש לי מעות. ומבקש עוד בעד שני זהובים ושותה אותם עם רעיו. אפילו הכי הוא הולך ומקשקש עוד ומשמח ואינו מרגיש שהכיס מתמעט והולך. ומבקש עוד הפעם ועוד הפעם והכיס נתרוקן יותר מחציו ואפילו הכי הוא הולך ומשמח ומקשקש עדיין יש לי מעות עד שלבסוף סמוך לאור הבוקר שלא נשאר לו כי אם איזה קאפ' בכיסו אפילו הכי הוא הולך ומשמח ומקשקש. והאדם שרואה ומתבונן באיש הכפרי הזה חושבו כמשוגע. ובעוונותינו הרבים אנו מתנהגים גם כן באופן זה. מתחילה כשהאדם בנערותו כבן עשרים הוא שמח בילדותו ומטיב לבו, דהיינו שחושב עדיין אני בימי בחרותי ויש לי הרבה שנים לחיות. ורעיון זה תקוע בלבו אפילו כשנעשה בן כ\"ה או בן שלושים אף שהכיס נתרוקן קצת אפילו הכי אינו מעלה על לבו לומר הלא ימי הולכים וכלים. ואחר כך אפילו כשנעשה בן ל\"ה שכבר חי מחצית ימי חייו והכיס נתרוקן במחציתו אפילו הכי היצר בתוקפו ואינו חוש על סופו. ואחר כך נעשה בן ארבעים, ואחר כך בן חמישים, ואחר כך בן שישים, וגם בשנים שמשישים עד שבעים כשרואה בעצמו שכוחותיו הולכים וכלים ושערותיו לבנים והיה לו לחשוב ולהתבונן הלא מעט קט יובא לפני כסא כבודו ליתן דין וחשבון, והוא ממש כמו המשל הנ\"ל שלא נשאר לו כי אם איזה קאפ' בכיסו, אפילו הכי הוא מקשקש ומרנן. וכן בענייננו בעוונותינו הרבים אנו רואים כמה זקנים שאינן חושבים כלל על זה ומטרידין עצמן בכל מיני טרדות. וזהו שאמר הכתוב בקיצור גם שיבה זרקה בו והוא לא ידע. והנה מכל זה נוכל להתבונן גודל כוחו של היצר הרע שאף שאדם רואה כל זה בעיניו שכוחותיו הולכים וכלים והשמש נוטה להעריב אפילו הכי הוא מחליקו ומשכחו כאילו אין הדבר נוגע לו כלל. וזהו שרמזו חז\"ל ליסעי איניש רחמי עד זיבולא בתרייתא שלמא, כי כל זמן שהאדם יש לו קצת כוחות אינו מסתלק ממנו. וביותר יש להפליא דבשיכורים הנ\"ל כשהאדם מחוץ רואה שהכיס כמעט נתרוקן והוא עומד ומקשקש ומשמח הוא חושבו לשיכור ומשוגע, וכשאנו רואין בני אדם זקנים ששקועים כל היום וכל הלילה בהבלי תבל אין אנו מרגישים כלל ודבר ישר הוא בעינינו. אין זה כי אם כולנו כצאן תעינו בעוונותינו הרבים:</i> תורת ד' בכל מצוותיה, ועל ידי זה גם דורותיו הבאים אחריו יהיו מאושרין. וכל זה רמז לנו דוד המלך עליו השלום ואמר אשרי איש ירא את ד' במצותיו חפץ מאוד גבור בארץ יהיה זרעו דור ישרים יבורך:"
            ],
            [
                "<b>בו יבואר שצריך האדם להתחזק בתורה ומצוות בעודו בחייו אפילו בדבר שאין השכל מחייב שעל ידם יהיה ניזון מזיו השכינה לנצח</b><br><b>כתיב</b> בתורה בפרשה ואתחנן ויצוינו ד' אלקינו לטוב לנו כל הימים וגו'. הורה לנו הכתוב שבעשיית חוקי התורה נזכה שייטב לנו כל הימים, והיינו לעולם הבא. והוא משום שבעשיית החוקים, דהיינו דבר שאין השכל מחייבם, ניכר מאוד שמקיים אותם מצד יראת אלוקים לבד. ובאמת הוא הדין בכל המצוות כשאדם מקיימם יהיה הכל מפני ציווי ד', וכמו דכתיב ועשיתם את כל מצותי וגו'. והנה ממה דכתיב לטוב לנו כל הימים מוכח בהדיא מכלל הן לאו שאם נתרחק מלקיים רצון ד' יחסר לנו הטוב המזומן להנפש בעולם הבא. ובאמת זהו עונש היותר גדול להנפש, שכל העונשים הוא תלוי בזמן כמו שאמרו משפט רשים בגיהנם י\"ב חודש אבל מה שיחסר להנפש הטוב המזומן לעולם הבא הוא עונש נצחי. וכבר ידוע מה שאמר הרמב\"ן שכדאי לאדם שיסבול כל עונשי הגיהנם ולא ישללו ממנו חלקו המזומן לעולם הבא (וראיה לזה ממה דאיתא בגמרא גבי אחר דמתחלה נגמר למעלה שלא יענישוהו משום דעסק באורייתא ולא לעלמא דאתי יתי משום דחטא הרבה. ועמל תלמידו שיותר טוב שיענישוהו בגיהנם ויירש אחר כך העולם הבא). ובזה ביארתי מה שכתוב בקהלת ושבתי אני ואראה את כל העשוקים הנעשים תחת השמש והנה דמעת העשוקים ואין להם מנחם ומיד עושקיהם כח ואין להם מנחם, עיין פירוש רש\"י על זה. והנה תיבת ואין להם מנחם שכתוב בסוף לכאורה הוא יתר, וקצת ביארתיו למעלה בספרי שם עולם. ואמרתי לבארו עודו בדרך פשוט. והוא, גביר אחד גדול העלילו עליו שעשה שטרות מזויפין על כמה עשרות אלפים רו\"כ ותפסוהו בבית האסורים וישב שם כמה שנים. ויסרוהו שם ביסורים קשים שיודה על פשעיו. ובתוך המשך הזה נתדלדל מנכסיו גם כן לגמרי.ויצא דינו שייסרוהו עוד ביסורים קשים יותר מבראשונה ואחר זה אם ישאר בחיים ישלחוהו למקום מדבר שממהשאין מצוי שם בני אדם. והודיעו זה בכתבי עתים שביום פלוני ופלוני יקראו את דינו וגם ייסרוהו לעיני הכל. וכך היה שבאותו יום בא המון רב לראות. ובתוכם בא גם גביר אחד מאוהביו של אותו האיש ויכירהו מרחוק. ויהיה כשמוע הדעקרא\"ט נבהל מרוב הפחד וישאל לשר השופטים על מה הענישוהו עונש קשה כזה. ויען השר הלא נמצא אצלו שטרות מזויפין על כמה עשרות אלפים רו\"כ. ויאמר הגביר האמן לי אדוני כי אני מכירו היטב ששכיני הוא ומימיו לא סחר בשטרות כאלה, ובשגגה בא לידו אלו השטרות, ואני ערב על זה בנפשי אם ימצא עליו שמץ דופי. ושאל נא ליתר הבעלי הבתים אשר בעיר. וכן עשה ודרש וחקר ויענו כולם שמימיו לא סחר בשטרות כאלה. ויען השר הנה לגמרי לא אוכל לפוטרו אחר שנמצא אצלו השטרות המזויפין, ומכל מקום יוקל דינו שאפטרנו מן היסורין וגם אל מדבר שממה לא ישולח כי אם לעיר אחת רחוקה ויהיה שם כל ימי חייו ויותן לו שם רק לחם חוקו. ויהיה כשמוע האסיר את דינו שמח שמחה גדולה עד מאוד על שניצל ממוות לחיים. ותכף נשלח האסיר לאותו העיר ושמה היה בן חורין רק שאסור לו לצאת מקיר העיר וחוצה והפרס ינתן לו מידי יום ביומו. ויהי במשך איזה שנים נזדמן לו להגביר להיות באותו העיר ונכנס שם לבית אהובו האסירהנ\"ל לבקרו ומצאהו בעת אכילת הצהרים שאוכל לחם חוקו בעצבון גדול. ויהי כראות אותו האסיר נפל על פניו להשתחוות לו וייבך מרוב שמחה שזכה לראותו. ויאמר לו מה אוכל לשם לך על רוב הטובה שהטיבות עמדי שהצלתני ממוות לחיים וגם מן היסורים הגדולים שהייתי מעותד להם, יגמול ד' לך כפעליך. וישאלהו הגביר אמור לי ידידי על שאלה אחת שאשאלך. הלא אתה ידעת את המשפט הקשה שהיית מעותד לו והיה לך לשמוח תמיד על ההצלה שהציל ד' אותך מזה, ואני מצאתיך יושב על שולחנך בעצבון גדול. ויען ויאמר לו אמת שזו טובה גדולה מאד שניצלתי מיסורים קשים ומרים וממש ממוות לחיים. אבל מכל מקום כשאני מתבונן על מצבי המר לבי נמס בקרבי. הלא כבודו יודע שהייתי עשיר גדול ודירתי היפה בכל העיר ונכסים מרובין ועתה נתדלדלתי מכל וכל שאין לי לא כסף ולא דירה ולא נכסים כי אם מעט הלחם אשר אני אוכל, ואיך לא אבכה שאצטרך לישב במצב רע כזה כל ימי.כן הדבר הזה ממש בעניינינו כשנפש האדם שהתנהג בדרך רע עולה למעלה ליתן דין וחשבון על כל הפעולות הרעות שעשה בימי חייו, בוודאי מסובבים אותו כל המקטרגים שנבראו מעוונותיו וכשיוצא חייב בדינו מוליכין אותו לגיהנם. ושם נענש על כל עבירה ועבירה. ובוודאי כשהוא עשוק בגיהנם דמעותיו הוא לאין חקר. וזהו מה שאמר הכתוב ושבתי אני ואראה וגו' והנה דמעת העשוקים ואין להם מנחם, וכפירוש רש\"י עיין שם. וכעין זה איתא בגמרא על הפסוק עוברי בעמק הבכה מעין ישיתוהו, שמורידין דמעות כמעין של שיתין. וסיפר לנו שלמה המלך עליו השלום עוד ביותר שאפילו אחר שכבר כלה עונשו בגהינם עבור עוונותיו ועושקיהם, דהיינו המלאכים חבלה המענישים, ניטל מהם הכח, אפילו הכי בכייתם רבה מאוד ואין להם מנחם. ובכייתם הוא מצד שלא הכינו תורה ומעשים טובים בעודם בחייהם בעולם הזה שעל ידם היו ניזונים ונהנים מזיו השכינה לנצח ועתה נפשם יבשה ואין כל כי כל ימי חייהם הטרידום יצרם לצורכי גופם. ולצורכי נפשם הקיימת לא הכינו להם כי אם מעט מן המעט ונשאר בבזיון וכלימה לנצח. היוצא מדברינו שצריך האדם להתחזק בתורה ובמצוות בכל ימי חייו כדי שלא יכלם לנצח. וזהו שאנו אומרים בכל יום בברכת אהבה רבה והאר עינינו בתורתיך ודבר לבנו במצוותיך וגו' ולא נבוש לעולם ועד."
            ]
        ],
        "Addenda": [
            [
                "<b>מאמר עת לעשות</b>",
                "<b>כתיב</b> עת לעשות לד' הפרו תורתיך ופירשו חז\"ל דבזמן שהפרו תורתיך הוא עת לעשות. והכוונה פשוטה דבזמן שנמצאו מפרי תורת ד' הפורקים מעליהם עול מלכות שמים חוקיו ומצותיו לעיני הכל, אז החיוב על הנשארים באמונתם השלמה להתחזק עצמם לעמת זה לעשות למען כבוד מלכו של עולם כל מה שבידם להתחזק כ\"א בעצמו בעבודתו ית' וכן להגדיל ולקדש שמו בעולם גם על ידי זולתו מתמימי דרך השלמים באמונתם. ע\"כ מצאתי חובה לעורר לבבות שלמי אמוני ישראל הדבקים בתורתו ואמונתו שידעו זאת כי אין אנו יוצאין ידי חובתנו במה שאנו נאנחים ונאנקים כ\"א בחדרו על חלול השם הגדול אשר נעשה בעו\"ה בדור הזה ע\"י פריקת עול בפרהסיא כי הלא עת לעשות לד' כתיב. אלא כל אחד ואחד שלבו כואב לחלול שמו ית' מחויב לעשות כעת מה שבכחו להגדיל כבודו ית' בעולמו אשר לתכלית זה באנו לעולם, כמו דכתיב כל הנקרא בשמי לכבודי בראתיו. ואם אין בכחנו להשיב לב הבנים שסרו מעבודתו ית\"ש עלינו לחזק עצמנו לב האבות לעבודת מלכו של עולם:ואף שחיוב גדול הוא מה\"ת על כל אב להדריך גם בנו לעבודתו מה\"ת ונשנה ד\"ז כמה פעמים בתורה כמו שכתוב כי ידעתיו למען אשר יצוה את בניו ואת ביתו אחריו ושמרו דרך ד' וגו' והודעתם לבניך ולבני בניך יום אשר עמדת לפני ד' אלקיך בחורב וגו' ושננתם לבניך ודברת בם וגו' ולמדתם אותם את בניכם לדבר בם וגו' והנגלות לנו ולבנינו לעשות את כל דברי התורה הזאת וכן עוד כמה פסוקים (ומי שבניו עדיין קטנים ונשמעין לו יזהר שלא לשמוע לעצת היצר להפסיקם מתורתם למען תכלית כי רואים אנחנו בעו\"ה עתה התכלית אשר הבאנו לבנינו במה אשר הסרנום מתורתם) מ\"מ אם רואה שבניו כבר סרו מדרך ד' ואין דבריו נשמעין להם עכ\"פ אל יתרפה מחמת זה בעצמו ואדרבה יוסיף אומץ ויתחזק<sup class=\"footnote-marker\">*</sup><i class=\"footnote\">מי שמברכו ד' בהון אינו די לו במה שמתחזק רק עצמו כי בהון אשר חנן לו הקב\"ה יכול לפעול גדולות לחזק ישיבות קדושות ות\"ת ובזה יקנה לו בנים אהובים לד', כידוע כל המלמד בן חברו תורה כאילו ילדו. ואין שיעור לגודל הזכות מעניין הזה לקיים לעשות יסוד וקיום לדת ד' בעולמו. אך אשרי הנבון אשר ימהר לעשות פעלו וכאמרם ז\"ל עשה עד שמוצא (עם מי לעשות) ומצוי מה שבידך. ואשרי המשכיל שיזכוהו מן השמים לאחוז בדבר הנשגב בזה. והארכתי בזה במק\"א בספר ש\"ע ותורה אור עי\"ש:</i> בעצמו לתורה ועבודה בכל כחותיו. וזה האיש ישים תמיד מאמר הלל באבות אם אני לי מי לי. הא למה זה דומה למי שנשברה ספינתו ונפל בים הוא ובניו. הוא עומל בכל כחו להציל את עצמו ובניו. אמנם כשהוא רואה ומתבונן כי לשווא כל עמלו שבניו כבר נשתקעו בעומק בתהום משים כל נפשו וכוחותיו להציל את עצמו עכ\"פ:",
                "<b>והנה</b> חיוב גדול על כל איש לקבוע תפילתו ג\"פ ביום בביהמ\"ד דוקא ברוב עם הדרת מלך שהוא חיוב מדין השו\"ע והפוסקים תמיד ואף כהיום למען הגדיל כבוד שמו ית' ולדעת הזהר מקיימין בזה שאומרין קדיש וקדושה מ\"ע של ונקדשתי בתוך בני ישראל. וידוע התעוררות הרחמים שעושה בזה למעלה כמאמרם בברכות (דף ג') בשעה שישראל נכנסין לבתי כנסיות ולבתי מדרשות ועונין יהא שמו הגדול מבורך הקב\"ה מנענע ראשו ואומר אשרי המלך שמקלסין אותו בביתו כך, מה לו לאב שהגלה את בניו וכו'. והלא כל ישראל צריכין כעת לרחמים (ובעו\"ה בימינו אלה נמצאו כמה אנשים תמימים שמתרשלים לילך להתפלל בביהמ\"ד מנחה ומעריב ולפעמים גם שחרית וחסר להם עניית איש\"ר וקדושה וברכו ותפילה בצבור. ומה יענו ליום הדין לעת\"ל כשירצו שיקבל אותם הש\"י שהוא אביהן של ישראל בסבר פנים יפות. וישאלם הקב\"ה אם אב אני איה כבודי שנתתם לי בהיותכם בעולם שהתעצלתם אפילו לילך לביהמ\"ד לקדש שמי). וכן מחויב כ\"א לקבוע לו עת בכל יום, ואם אפשר לו בחבורה בביהמ\"ד אשרי לו שמתקדש ש\"ש עי\"ז מאד. וחיוב להתחבר ולהתאגד יחד למען הרבות כבוד שמים בעלי מקרא לעצמן ובעלי משנה לעצמן ובעלי גמרא והלכה לעצמן ויעשו להם חבורות ללמוד תורת ד' וחוקיו כל יום בפרסום בביהמ\"ד (וגם דבר זה יגן מחרב ובזה, שבעוון ביטול תורה חרב ובזה בא לעולם כדאיתא בשבת (דף ל\"ג). וכן אמרו חז\"ל בזמן שהקול יעקב מצפצף בבתי כנסיות ובבתי מדרשות אין ידי עשו שולטות בו. ואם בעו\"ה הצליח מעשה שטן למעט קול יעקב מבנינו שמוציאין אותם בילדותן מבית הספר ואין קולם נשמע בבתי מדרשות אשר ע\"כ באה עלינו כל הצרה הזאת עכ\"פ נגביר קול יעקב מאנשים הגדולים שישמע קולם בבתי מדרשות).",
                "<b>והנה</b> ידוע שיש ע\"ז כתובים רבים ומאמרים מפורשים בדברי חז\"ל מגודל החיוב בכל זה ומן הנ\"ר העולה למעלה לפני הש\"י ע\"ז ואין כאן מקום להאריך, אבל זאת עלינו לדעת כי החיוב הוא בזה היום הגדול יותר מלפנים כי היא עת לעשות לד' וכנ\"ל. ובפרט בשבת קודש שהוא יום קדוש מיוחד לתורה ועבודה, וכמו שביאר רבנו בחיי הפסוק ששת ימים תעבוד להקב\"ה ועשית גם מלאכתך אבל ביום השביעי רק לד'. וכן אמרו במדרש שנתן הקב\"ה את השבת לבן זוג לתורתו. ע\"כ מחויב כל איש ישראל להתאמץ בכל נפשו שיבלה יום הקדוש הזה בתורה ועבודה (והארכתי בזה בספר ש\"ע) ובעו\"ה ראינו רפיון בדבר הגדול הזה אף אצל התמימים שהיצר שמטריד האדם כל ימי החול בענייני גופו בלי להניח כלל מעט זמן לתורה אינו מניח לו אף יום השבת לזכות לנשמתו וממציא לו עבודה לבלות זמן הקדוש בהבל בחבורות מריעות או בקריאת מערכת עיתונים וכדומה, בין כה וכה נשאר ריק מתורה הן בשבת הן בחול. אוי ואבוי שהגיענו למדרגה שפלה כזאת! כן אנו מחויבין כהיום להתחזק מאד בשמירת התורה כמו שמירת שבת להלכותיהן ושארי מצות דאורייתא ודרבנן נטילת ידים וברכת הנהנין וברכהמ\"ז וכיו\"ב. ואף דבזמן שלום אין אנו מחויבין למסור נפשינו להריגה כשכופין אותנו עכו\"ם לעבור על התורה רק בשביל ג' עבירות ע\"ז ג\"ע וש\"ד אכן בעת השמד (בימים הקדמונים) מחויב כל איש ישראל למסור נפשו להריגה אף בשביל כל איסור קל ואף בשביל מנהג ישראל. והיינו דבזמן שקמים להשבית תורת ד' ועבודתו מן העולם מחויבין הכל למסור נפשו בשביל קיומה. ויש לנו ללמוד מזה בזמן הזה שקמים רבים להפר תורת ד' ולהשכיח שמו הגדול בעולם, אוי ואבוי שכך עלתה בימינו, החיוב על כל אחד משלומי אמוני ישראל להתחזק בכל נפשו ומאודו בשביל קיומה הן לעצמו הן לאחרים עד שידו מגעת. והנה אנו רואין בהגיע חשש נזק ממון בעיר וכש\"כ חשש נפשות המצויות כהיום בעונותינו הרבים מתאספים יחד נכבדי העיר ומבקשים עצות ותחבולות לקדם פני הרעה למלט העיר מהאסון. ובעניין שמים הכל רואים גודל ההפסד חילול ד' הגדול הנעשה בעיר מפריקת עול בגלוי ואין איש שם על לב כי יש חובה להתאסף להתיישב מה לעשות לכבוד מלכו של עולם יוצר נפשינו שיתקדש כבודו עכ\"פ ע\"י אלה התמימים השלמים באמונתם אם אין בכחם להואיל אצל הצעירים. ומצינו במד' כשנשבה ארון ברית ד' בידי הפלשתים אמר הקב\"ה אילו תרנוגלת של אחד מהם היתה בורחת כמה מבואות היה מחזר אחריה וארוני בשדה פלשתים וכו' מיד ותושע לי זרועי וגו' וכן בעניין הזה אהובי עליון! חלילה לנו לשבת בחיבוק ידים ולומר נואש כי אם כל יראי ד' שלומי אמוני ישראל עליהם להתאסף יחד להתייעץ כדת מה לעשות לחיזוק עבודת ד' וקידוש שמו. והעיקר בחיזוק לימוד התורה שההתרשלות בזה בעו\"ה גדול מאד. ואמרו חז\"ל וויתר הקב\"ה על עון ג' עבירות החמורות ולא וויתר על עון ביטול תורה. וכן אמרו בכל יום ויום בת קול יוצאת מהר חורב ומכרזת ואומרת אוי להם לבריות מעלבונה של תורה. וכל הקלות וקרירות שנעשה בקיום הדת בעו\"ה הוא בא ע\"י שכחת התורה כי הלימוד מביא לידי מעשה. וע\"כ מאד צריך להתחזק<sup class=\"footnote-marker\">*</sup><i class=\"footnote\">עיין בספר חומת הדת (פרק ו') ודע דתיכף כשמתאספים יראי ד' ע\"ד חיזוק הדת מתקדש ש\"ש. וז\"ל רבינו יונה בשע\"ת סימן קס\"ח בהתאסף ראשי עם וקהילות קודש לעבוד השי\"ת ומסכימים להעמיד להם מצווה הנה מקדישים את השם יתגדל ויתקדש שנאמר: ויהי בישורון מלך בהתאסף ראשי עם יחד שבטי ישראל. עכ\"ל:</i> בהתיסדות חבורות לתורה שהוא יסוד הכל (ואם יהיה ביכלתם לעשות חבורה גם לצעירים להשריש בקרבם שרשי התורה והמצווה אשרי חלקם. וכן לפקח בענייני ת\"ת לנערים שתהיה ע\"ד הנרצה חומש ופירש\"י וגמרא כדרך אבותינו מעולם. וכן בזירוז ביאת כל הקהל לג' תפילות שחרית מנחה ומעריב בכל יום. ושתי אלה הלא הם מהעמודים שהעולם עומד עליהם, וכאשר נתרופפו הלא עמודי עולם ירופפו. וכן ראוי לכל יראי ד' שבכל עיר לחזק זהירות המצות שהדור פרוץ בהן, כמו חילול שבת וטבילת נדה החמורה שהחל להתפרץ בעו\"ה בערים הגדולות, וכן ידיעות הלכותיהן שרבה המכשלה בהם. וזכות גדול הוא להאנשים המתאספים ודורשים בעת הזאת לכבוד שמים. והם יקראו מאוהביו לעתיד ויהיו קרובין לד' וכעין דכתיב והכהנים הלוים בני צדוק אשר שמרו משמרתי בתעות בני ישראל מעלי הם יקרבו אלי לשרתני. וחיוב זה מפורש במלאכי נביא האחרון בנבואתו האחרונה שימצאו אנשים שיאמרו שווא עבוד אלקים מה בצע כי שמרנו משמרתו וכי הלכנו קדורנית מפני ד' וגו' ומסיים הכתוב אז נדברו יראי ד' איש אל רעהו, והיינו שאז החיוב ליראי ד' להתאסף ולהתיישב יחד מה לעשות בשביל כבוד הש\"י. ודבריהן נכתבין למעלה בספר הזיכרון, כמו דכתיב ויקשב ד' וישמע ויכתב בספר זכרון לפניו וגו':התאוששו אחים אהובי עליון! העם אשר בחר לנחלה חזקו לעשות לכבוד מלכנו, מלכו של עולם, כל מה שבכחכם לתורתו ועבודתו וד' יהיה בעזרכם! והנה לבד כ\"ז החבלים אשר הגיעו לנו בזמן האחרון נוראים מאד. הה! נתקיים בנו מחוץ תשכל חרב כו' ופחדת יומם ולילה וגו' והפחד הקיף כל ישראל במושבותם, ועלינו להתחזק בכל עוז במעוזן של ישראל, היא תורתינו הק' שתגן עלינו. כמו שאמרו חז\"ל בתנד\"א פ\"ה אם ראית יסורין ממשמשין ובאין רוץ לחדרי תורה. ובזמן שהקול יעקב וכו'. ואולי באמת המה חבלו של משיח (כפי שאנו רואין שנתקיימו כל הסימנים שנתנו חז\"ל על העת ההיא) לזאת עלינו להתחזק בכל עוז גם במדת החסד, שהתורה והחסד יחד יגינו עלינו כמאמרם ז\"ל (סנהדרין דף צ\"ח) מה יעשה אדם ינצל מחבלו של משיח יעסוק בתורה ובגמ\"ח. והיינו שראו ברוח קדשם כי אין תרופה להינצל מדין הקשה של עת ההיא אף בתורה לבד רק בזכות התורה והחסד יחד. ועלינו לפנות כי אם אל אבינו שבשמים שומרינו ומצילנו מעולם ועלינו לשוב לתורתו ולעבודתו בכל לב ונפש. ואז בודאי ישוב לרחמינו כמו שכתוב בצר לך ומצאוך כל הדברים האלה באחרית הימים ושבת וגו':",
                "<b>כן</b> צריכין אנו מן הדין לעת הזאת להתאסף יחד ולגזור צום ולזעוק ולהריע ולשפוך תפלה לד' שיצילנו מכל אויבינו וישים קץ לגלותינו (ובעירנו עשינו צום וגם קבענו לומר א\"ב בכל ב' וה'). וכן אמרו במד' רבה פ' תצוה על הפסוק קחו עמכם דברים ושובו אל ד', לפי שישראל אומרים הנשיאים חטאו ומביאים קרבן ומתכפר להם אנו אין לנו קרבן. אמר להם הקב\"ה דברים אני מבקש, ואין דברים אלא תורה. א\"ל אין אנו יודעין. א\"ל בכו והתפללו לפני, וכי אבותיכם לא בתפלה פדיתי אותם שנאמר ויאנחו בני ישראל מן העבודה וגו'. ובימי יהושע וכי לא בתפילה עשיתי להם ניסים. הוי אין אני מבקש לא זבח ולא קורבנות אלא דברים שנאמר קחו עמכם דברים ושובו אל ד' עכ\"ל. וע\"כ גם עלינו לעשות ככה וישמע ד' שוועתנו ויקבל תפילתנו. ובזכות התפלה וחבורות לתורה נזכה לגאולה שלמה במהרה. כמו שאמרו על הפסוק גם כי יתנו בגוים עתה אקבצם. וכן איתא בתנדא\"ז פרק י\"ד וז\"ל שם אין ישראל נגאלין לא מתוך הצער ולא מתוך הטלטול ולא מתוך שאין להם מזונות אלא מתוך עשרה בני אדם שהן יושבין זה אצל זה ויהי' כל אחד מהן קורא ושונה עם חברו וקולם נשמע וכו' עי\"ש. וכשנתנהג כן בודאי יקרב לנו הש\"י את קץ הגאולה במהרה בימינו אמן.הכותב בלב נשבר על שבר עמו בגוף ונשמה יחד ומקווה כי יכנסו הדברים בלב שרידי קודש להחליף רוח ולהוסיף אומץ לעשות לד' ולתורתו. הצעיר שבכהונה עבד לעבדי ד' הכואב על צרת עמו ומצפה לישועה:"
            ],
            [
                "<b>מה שהשבתי לעיר אחת</b>",
                "<b>הנה</b> שמעתי שבעיר כתה\"ק חושבים איזה אנשים מבעלי צורה לקבוע שם ישיבה, אכן רוצים שיסכימו לזה רבנים דמדינתנו. ואפלא על זה. הדבר כזה צריך הסכמה, הלא ידוע לכל את הכריתות ברית שכרת ד' אתנו להקים את התורה וקבלנו שם זה עלינו ועל דורותינו הבאים אחרינו [ודבר כזה להחזיק ישיבות הוא ממש הקמת התורה כאשר ביארנו זה ברחבה בספר חומת הדת]. ועבור זה אמרו הכהנים והלוים, והשכינה היה אז על ידי כך בתוכם כי היה שם ארון ברית ד', ברוך המקים את התורה. וענו כל הששים ריבוא ואמרו אמן. וכן אנו מקבלין בכל יום עלינו בברכת אמת ויציב שאנו אומרים מתחלה בפרשת קריאת שמע ושננתם לבניך שכלול בזה גם התלמידים כדאיתא בספרי, ולבסוף אנו מסיימין בברכת אמת ויציב ודברים חיים וקיימים וכו' על בנינו ועל דורותינו ועל כל דורות זרע ישראל עבדיך. שאנו כולנו נעשין עריבין על קיומה של התורה, הן על בנינו הן על אחר מבני ישראל. ודבר זה היה אפילו בדורות שלפנינו שכל בעל הבית היה מחזיק בנו לתורה עד י\"ח שנה. ובפרט כהיום שאנו רואין שכמעט כלו בעיירות מלמדי גפ\"ת ומלמדים רק חומש, ויש שאפילו חומש אין מלמדין כראוי וכידוע וחס וחלילה ישתכח התורה לגמרי מישראל במשך איזה שנים, כי בלא תורה שבעל פה ישתכח גם תורה שבכתב במשך איזה שנים חס וחלילה גם במדינתנו (וכאשר אנו יודעין ממדינות אחרות שרק מעט מזעיר מחזיקים הדת כראוי בעוותנו הרבים) ועל כן החיוב הגדול על כל מי שמאמין בד' ובתורתו ואוהב שמו לראות שלא ישתכח כבוד ד' ותורתו מן העולם, והוא על ידי החזקת ישיבה בעיר.והנה ידוע שכל אחד ואחד מישראל רוצה שבעת שיבוא זמנו לשוב אל האלקים יכבדהו ד' ויקבלו בסבר פנים יפות. ופן ישאלו ד' יתברך איה הכבוד שנתת לי, וכמו שאמר הכתוב אם אב אני איה כבודי, הלא ראיתם שכבודי מתמעט והולך ולא חששתם לזה. והכתוב אומר כי מכבדי אכבד וגו'.",
                "<b>ועל</b> כן על כל איש מישראל לראות להחזיק ישיבות והבנים ילמדו תורת ד', וזהו הכבוד לו כמו שאמרו חז\"ל אין כבוד אלא תורה, כי כאשר אנו מכבדים את דבריו זהו הכבוד לו. ולפלא בעיני הלא אם היה ליקוי חמה בעולם על משך איזה שעות היה כל העולם מלא רעש וחלחלה, וכל שכן אם היה כזה איזה ימים חושך בעולם היה כל העולם מלא דאגות ופחד שהשמש אינו מאיר לעולם והיה זה העניין הולך מסוף העולם ועד סופו שכל אחד היה צועק אוי לנו מה נעשה בלי השמש. והנה השמש אינו כל כך גדול, שבמאמר אחד שאמר ד' יתברך יהי מאורות וכו' ויהי כן, ואלו התורה הקדושה שהטריח הקב\"ה את כבודו כל כך בשבילה שירד על הר סיני ודיבר עם משה רבנו ארבעים יום וארבעים לילה ולמדו בשבילנו כל התורה ומשפטיה וחוקותיה ומצותיה ככתוב מפורש בתורה, וגם בשבילה נבראו כל חוקות השמים והארץ ככתוב א לא בריתי וגו', ואנו רואין שהתורה הקדושה עלובה בעוונותינו הרבים ומתמוטטת יום יום וחס וחלילה עומדת להשתכח מכלל ישראל ואין אנו חוששין לכבודה ואין קול ואין רעש בעולם – היש לך עלבון גדול מזה. וזהו שאמר רבי יהושע בן לוי באבות אוי להם לבריות מעלבונה של תורה.והנה כולם מבקשים בכל יום בברכת התורה ונהיה אנחנו וצאצאינו וצאצאי עמך בית ישראל כולנו יודעי שמך ולומדי תורתיך לשמה, ואם אנו נתרשל מלהחזיק הבנים שאין בכח אבותיהם לשכור ללמוד עמהם איה בקשתנו שאנו אומרין בכל יום. וגם אנו אומרין בכל יום ותן בלבנו להבין ולהשכיל ללמוד וללמד וכו'. ובהחזקת ישיבה אנו מקיימין דבר זה שאנו שוכרין להם ר\"מ ללמוד עמם.ועל כן היוצא מדברינו שחיוב גדול על כל איש ואיש לראות ולהחזיק תורת ד' שלא יתמוטט כבוד ד' מן העולם. והחזקת התורה הוא לכל אחד לפי כחו [העני לפי כחו והבעל הבית לפי כחו והעשיר לפי כחו, כי אין העשיר יכול לפטור עצמו בקרבן עני, וכן בענייני השתדלות להתיסדות וללמוד כל אחד לפי כחו]. כי התורה צריך להיות חשוב בנפשו כמו אחד מזרעו על כל פנים, כי באמת היא חיינו לנצח ככתוב בתורה ויצוינו ד' לעשות וגו' לטוב לנו כל הימים. וכמה הוצאות מוציא האדם על זרעו לזונם ולהלבישם וכו'. וזהו שאמרו האי מאן דרחים רבנן וכו' עיין הפירוש רש\"י שם. ובזכות זה יריק ד' ברכה על כל אנשי העיר בעסקיהם ויצליחם בכל מעשיהם. ובפרט על מנהלים הישיבה יאר ד' פניו אליהם ויעזרם להגדיל כבוד ד' ותורתו בעולם ויברכם בכל מעשיהם כחפצם וכחפץ הכותב לכבוד התורה ולומדיה."
            ],
            [
                "<b>מאמר עלבונה של תורה</b>",
                "<b>איתא</b> באבות אריב\"ל בכל יום ויום בת קול יוצאת מהר חורב ומכרזת ואומרת אוי להם לבריות מעלבונה של תורה. ואם כה היה בזמנם שהיו עמלים על התורה רבבות אנשים במסירות נפש בקדושה וטהרה והיו מוסרים נפשם על קיום כל דבר מן התורה אעפ\"כ לא יצאו ידי חובה לכבודה של תורה, מה נאמר לעלבונה של תורה היום, אשר עת כזאת לא היה עוד לישראל, אשר אף מדור אחד שלפנינו ירדנו אלף מדרגות אחורנית, הן בלימוד התורה הן בקיומה, ונתקיים בנו האמת נעדרת (אמת היא התורה כמש\"כ אמת קנה) וכמו שאחז\"ל מלמד שנעשית עדרים עדרים והולכת לה, היינו שיוצאים כתות שלימות מלימוד התורה. הבתי כנסיות שהיו מלאין חבורות של בני תורה בעלי מקרא בעלי משנה בעלי גמרא בעלי מדרש, בעה\"ב לעצמן אברכים לעצמן בחורים לעצמן – ועתה בעה\"ר נתרוקנו הבתי מדרשים כל חבורה וחבורה נדדו והלכו להם. והלוואי ונשאר אחד אחוז מעשרה. ולא די עוד בזה כי גם גזרו צאן ממכלאות גם מהחדרים וישיבות יוצאין והולכין להם כתות כתות עדרי צאן ישראל שהיו מלאין תמיד חדרים של ילדי ישראל עמלין בתורה כל היום. ובזה נשתבחו ישראל שבכל עת צר ומצוק לא הסירו בניהם מתורה כדאיתא בתנד\"א פרק כ\"ג שעי\"ז נושא הקב\"ה פנים לישראל. למדו אותם חמשה חומשי תורה עם פירש\"י הכניסם לגמרא עד שבכל עיר קטנה היה כמה מלמדים לגמרא גם כמה ישיבות היו בערים גדולות וקטנות שלמדו נערי ישראל גמרא עם תוספות בעיון ובשקידה. כבוד ד' היה חופף בעולם על מקדשי מעט האלה. קול יעקב היה מצפצף בבתי כנסיות ובתי מדרשות. וזה היה משמרינו ומצילנו מכל צרה בכל עת גלות המר. וזכו עי\"ז כל בני הדורות לבנים קדושי עליון שיזכו להם ולאבותיהם לחיי עוה\"ב. ועתה בעו\"ה האמת נעדרת נדדו והלכו להם ילדי ישראל גם מחדרים. והעיקר קולע היצר חיציו אל לימוד הגמרא שנצערין והולכין יום יום נורא מאוד שבמקום שהיה חמשה מלמדין לגמרא נמצא אחד ויש שגם אחד אין. בכמה ת\"ת לא נמצא אף מלמד אחד לגמרא כמה ישיבות קטנות נתבטלו והנמצאים נתרוקנו שבמקום מאה נערים נמצא עשרים ובמקום חמשים עשרה או לא כלום. אוי ואבוי לנו לצרה הזאת שבאין תורה שבע\"פ הלא כל קיום האומה ח\"ו בסכנה וכל כריתת הברית עם ישראל היה על תורה שבע\"פ כמשחז\"ל בגיטין לא כרת הקב\"ה ברית עם ישראל אלא על תורה שבע\"פ כמש\"נ ע\"פ הדברים האלה כרתי אתך ברית ואת ישראל. ואנו רואים זאת בעינינו כי מי נתן כח לעם זו לעמוד נגד כל גלי הזמן גזירות ושמדות שקמו עליהם (בימים הקדמונים) בכל דור ודור להעבירם מתורותם ולהשמידם מן הארץ ח\"ו, אם לא הייתה תורתם שבע\"פ אשר התלהטות אהבתם ודבוקתם בה היה נורא מאד. באשר יגעו ועfמלו עליה מילדותם הכירו חכמתה הכירו קדושתה ונמסכה קדושתה בדמי עורקיהם ומלאה כל לבבם. היא נתנה להם עוז ועצמה לעמוד כנגד כל הסערות ולא לזוז מחוקי אלקים אף כקוצו של יוד. ועתה כאשר פנינו עורף לתורתנו הוי מה יהיה אחריתנו.",
                "<b>ומה</b> לנו לדבר לימים יבואו, כבר אנו רואים בעינינו מה הגענו מחינוך החדש שחינכנו את בנינו. עד כי אפשר לומר כי כהיום נפסק תקוות שלומי אמוני ישראל שיישארו בניהם עובדי ה' תמימים ישרים. והיצר אינו מסתפק בשביתת תורה שבע\"פ גם תורה שבכתב אינו מניח ללמוד בחדרים. בכמה מקומות נתקן לימוד מעטאדעס תחת תורת אלקים ואף א\"ב כ\"ב אותיות של התורה אינו מניח ללמוד ורק מעטאדעס. כללו של דבר עלה הכורת עלינו להשבית תורה מישראל מעולל ועד יונק ועד איש שיבה. ואנחנו מחשים.",
                "<b>הוי</b> ואבוי הלא עמודי עולם ירגזון. תורה ד' היא יסוד כל העולם עליונים ותחתונים. על הבל תינוקות של בית רבן העולם עומד ואם תשבת התורה הלא עמודי עולם יתפלצון אומלל ארץ ויושביה. והנביא הושע קורא בקול נבואתו [הושע ד'] כי ריב לד' עם יושבי הארץ כי אין אמת ואין חסד ואין דעת אלהים בארץ, ופירשו במדרש אין אמת אין דברי תורה נאמרין שנקרא אמת כמו שנאמר אמת קנה ואל תמכור, ואין דעת אלקים הוא פשוט שאין נותנין לב להתבונן לגדולתו של הקב\"ה נותן התורה והשגחתו [שבעו\"ה כהיום הוא מראשי הסיבות שמעתיקין את עצמן ואת הבנים מתורת ד' למען השג תכלית בעבורן, כי האמונה בהשגחה רפתה בעו\"ה וקדושת התורה נתחללה] וממילא ע\"י ביטול תורה וחסרון אמונה בא ממילא לאלה וכחש וגנוב ורצוח ונאוף. וסיים הנביא ע\"כ תאבל הארץ ואומלל כל יושבי בה. והלא כבר אנו רואין בעינינו עד כמה אבלה הארץ ועכ\"ז אין אנו שמים אל לבינו להיטיב דרכינו. וכבר אמרו חז\"ל (שבת ל\"ב) שבעוון ביטול תורה חרב וביזה בא לעולם, שנאמר והבאתי עליכם חרב נוקמת נקם ברית ואין ברית אלא התורה שנאמר אם לא בריתי חוקות שמים וארץ לא שמתי. ובכעו\"ה אין איש שם על לב.",
                "<b>והיצר</b> הולך וכובש כל העולם לחזק דעותיו כי להשכיל לבניו לבקש תכליתם עבורם הוא חוב קדוש קודם לכל דבר. הוי ואבוי חובת חדשים נעשו בארץ וחוב האמיתי חוב הגדול אשר עלינו עזבנוהו. וכבר צווח הכתוב תחת שלשה רגזה ארץ תחת עבד כי ימלוך ושפחה כי תירש גבירתה. אבותינו החזיקו מעולם חוב ראשון לכל ללמד לבנו תורה חומש ופירש\"י וגמרא עד שכחו מגעת כפי המחויב באמת אב לבן מן התורה ועי\"ז היו מלאים הבתי מדרשים וחדרים וישיבות מבנים יגעים בתורה כל היום. ועתה חובת חדשים נעשו בארץ הבתי מדרשים וחדרים נתרוקנו ובנינו יגיעים על ילדי נכרים ביגיעת נפש ובשר אוי לנו שהגענו לראות זאת בעינינו שפחה כי תירש גבירתה. ומי חידש לנו חובת אלו, ומי פטר לנו מחובתנו הגדולה שנכנסנו כל עם ד' בברית להנחיל תורת ד' לבנינו והוזהרנו באזהרות כפולות ומכופלות בהשמר וגו' פן תשכח וגו' ופן יסורו וגו' והודעתם לבניך וגו' והננו מקבלים עלינו זאת בקבלת עול מלכות שמים בק\"ש בפרשה ראשונה ושניה ושננתם ולמדתם ונצטוינו לקבוע זה בתפילין שבראשינו ובמזוזות שבפתחינו שלא נעלים אף רגע אחד מן היסוד הזה ולמה זה הלכנו קדורנית בעיקר הזה שהוא יסוד אומתנו ויסוד תקנת איש יהודי נאמן לאלקיו להשאיר בנו אחריו דבוק בד' ותורתו ואשר לא תהיה זאת רק מלימוד הגמרא בעמל ויגיעה שבדביקותם בקדושתה באורה וכבודה יתדבקו לאלקים חיים וכמו שאה\"כ ולדבקה בו, וכמו שאמרו בספרי כיצד אדם דבק בהקב\"ה אלא זה הוא המדבק לת\"ח ור\"ל שעי\"ז יתדבק בתורה וכן אמרו בספרי על פסוק ואהבת כיצד אדם אוהב את הקב\"ה אלא ממה שנאמר אחריו והיו הדברים האלה על לבבך. ולמה נטעה עצמנו בטענת היצר שהולך וכובש כל העולם כי עלינו לבקש תכלית לבנינו. ומי זן אותנו ואבותינו מימות עולם אף שלא הקדימו לבקש תכליתם לבניהם ורק גדלו אותם על ברכי התורה בנערותם בכ\"ז גדלו והצליחו כל אחד לפי מזלו גם גבירים גם אצילים יצאו מהם לכבוד להם ולכל ישראל. ופתאום אבדנו האמונה בד' הרועה אותנו מעודנו, והכתוב אומר אני ד' לא שניתי ואתם בני ישראל לא כליתם. הכוונה, הנכם רואים שאני לא שניתי אחרי שאתם לא כליתם ואשר היום אנו רואים זה בעינינו נפלאות ה' קיום שה נאלמה בין רבבות חיתי טרף במאראקא ורומאניע וכיו\"ב ובדבר הזה שיזון הקב\"ה לבוטחים בו לא נאמין. גם הלא כבר אנו רואין בעו\"ה מהאושר והטוב מהתכליתים שהתוה היצר לבנינו ואיך לא ירגז לבבינו מחרדת יום הדין כי ישאלנו על חובתינו ואז לא ניכר עשיר על דל, לכל ישאלו והכל צריכים להשיב כקטן כגדול כדל כעשיר, ומה נשיב. גם העשירים מלפנים שכרו מלמדים לבניהם ללמדם תורה ויהי' בניהם לכבוד לעם ד' לשם ותפארת לאבותיהם בזה ובבא ומה ינחלו היום מבניהם רק ביזיון וכלימה בזה ובבא:",
                "<b>ע\"כ</b> אחים אהובים העם אשר בחר לו ד' נחלה נשים לבינו על דרכינו נסורה מדרך העקלתון שהדריכנו בו היצר ושלוחיו. נשובה אל דרך הנכונה הגדולה הרחבה שהלכו בו אבותינו מעולם. נשובה לד' ותורתו גם אנחנו גם בנינו. בכל כחו על כל אב להחזיק בניו הקטנים לתורת ד' ללמדו חומש עם פירש\"י שתתן לו ידיעה רבה בתורה שבע\"פ בילדותו. בפירש\"י נמצא ביאור התורה והמצווה ומדרשי חז\"ל הק' המדבקים לבם של ישראל לאביהם שבשמים (ולא לדלג ח\"ו אף פרשה או פסוק אחד כהנהגת המדריכים החדשים לומר פרשה זו נאה ופרשה זו אינה נאה לפי בערות שכלם להעיז פניהם לעשות משטר בתורת אלקים חיים). והכל כמו שלמדו לנו אבותינו ואח\"כ להתאמץ במסירות נפש להכניס הבן במקור מים חיים הוא תושבע\"פ הגמרא הק' שתאיר בבתי נפשו אורה וקדושתה ותפקחנה עיניו לראות מראות אלקים (אשר בעו\"ה כבר נמצא חלק גדול בישראל שזרה להם אור האלקי של תושבע\"פ לא טעמו מתיקותה כלל המתוקים מדבש ונופת צופים כמש\"א דוד מלך ישראל). נשובה נא ונתחזקה יחד עם ד' ליסוד הזה שכל אשרינו ואושר בנינו תלוי בו:",
                "<b>ובאמת</b> לא רק על כל איש ישראל יחיד מוטל הדבר גם על כל קהילה קדושה ביחד חובה על שלומי אמוני ישראל לחוש לעלבונה של תורה להתאסף ולהתאגד לרפא שבר עמינו לרפא שבר בתינו ההרוס להשיב לב בנים למקור קדושת נפשם שהוא רק ע\"י לימוד הגמרא הק' בעמל ויגיעה כמו שהדריכונו אבותינו. יתחברו יתאגדו יחד אבות נאמנים לאלקים ותורתו ויבקשו תחבולות לבנות ביתם לשים להם שארית ותקווה בעולם שיישארו בניהם נאמנים לד' ותורתו, אשר תבוא זאת רק ע\"י יגיעה בתורה שבע\"פ. ישימו נא ראשי כל עדה ועדה לב לתקן כאו\"א פרצת בני עדתו, לחזק לרומם לימוד הגמרא, לבקש מלמדים טובים ולטפל בעצמם לבחון התלמידים בחדרים [וכן כתוב על רבנו רע\"א ז\"ל שאף בזמנו היה הולך לחדרים לבחון התלמידים] וכן לייסד ת\"ת לגמרא בעד בני עניים<sup class=\"footnote-marker\">*</sup><i class=\"footnote\">ונדיבי ישראל אשר ברכם ד' בהון יכולים לעשות הרבה ביסוד הזה. ואשרי מי שנתן לו הקב\"ה דעה לקחת עצמו למקצוע זאת שהוא יסוד שכל בית ישראל עומד עליו והנמצא אושר גדול בעולם מאושר הזה להוליד בנים למקום, כמו שאמרו כל המלמד בן חברו תורה כאלו ילדו, המלמד בן חברו תורה זוכה ויושב בישיבה של מעלה ב\"מ דף פ\"ה עי\"ש עוד. וכ\"ש אם יוליד כמה בנים אהובים בנים יקרים אשר יגדלו על מבועי התורה והעבודה שאין קץ למתן שכרם בעולם העליון למי שזכה בהם. אכן מי יגלה עינם של אלו שהיכולת בידם לראות האושר אשר לפניהם. ואמרו במדרש שצריך האדם לרדוף אחרי מצווה קבוע לדורות, ואיה איפה מצווה קבוע לדורות כזו כי מבן אחד שיכניסו לתורה וי\"ש הלא יולדו בנים למקום עוד ועוד. למשל אם הצליח במעשיו ונעשה בן אחד מופלג בתורה וי\"א ובגדלו מלמד תורה וי\"א לאחרים וליוצאי חלציו וכן אח\"כ עוד ועוד כמה דורות הלא על הראשון יחשבו כולם, כי הלא במדת פורעניות אמרו קול דמי אחיך זועקים אלי דמו ודם זרעותיו וכ\"ש במדה טובה שמרובה ממדת פורעניות בודאי יחשבו כל הטוב על הראשון ועל זה נאמר לוקח נפשות חכם. עיין ב\"מ דף פ\"ה ע\"א שהחכם באמת יראה לקנות נפשות שהוא קנין עדי עד וכעשיר בהונו כן איש נבון בגופו הכל יכולים לעשות וכהיום עת לעשות:</i> ולייסד ישיבות קטנות לנערים ולראות שבני העיר יתנו ארוחות לתלמידים. ומה נכון שבני עניים השיגו גם רבם בלא כסף, כי הרבה מבני עניים שאבותיהם מנתקים אותם מתורה בשביל שאין בידם לשלם שכר מלמדם כידוע. ואשרי למי שמתאמץ ומתעורר לזה, זכות הרבים תלוי בו:",
                "<b>כללו</b> של דבר אין אנו רשאים לראות כבלע את הקודש ולחשות כ\"א לעשות כ\"מ שבכחו לד' ותורתו:",
                "<b>והנה</b> האיש הנלבב עליו להתבונן הרעה הגדולה שעושה לבניו בהסירם מלימוד התורה בילדותם ושוללים מהם הבחירה שאף אם יתבוננו באמצע ימיהם חובתם כבר לא יהי' בידם אחר שלא למדו אותם אבותיהם בנערותם תורה והאדם הלא לא לעולם יהי' בעולם ההבל וכמה יתמרמרו הבנים על אבותיהם בהגיעם אל עולם הגמול אל העולם שכולו טוב שכולו ארוך בראותם גדולת ערך לומדי התורה. יראו עיניהם ערך מעלת האנשים של בעלי משניות שחזרו בחייהם הרבה פעמים משניות. יותר מהן בעלי גמרא שיגעו ללמוד בכל יום דף גמרא ושלמו ש\"ס כמה פעמים בחייהם. יותר מהן רבנן [אשר בעו\"ה נקטן ערכם כהיום] שיגעו ועמלו כל ימיהם בתורה שבכתב ושבע\"פ ביגיעת נפש ובשר וכפי יגיעתם על התורה מרוב דוחק כן ינהרו פניהם ויגדל כבודם לעתיד כל אחד לפי ערכו, כמו שאמרו חז\"ל על הפסוק שחורות כעורב אלו ת\"ח שמשחירין פניהם על התורה בעוה\"ז הקב\"ה מבהיק זיוון בעוה\"ב. והם אין להם חלק בכל אחד מאלו כי רחוקים היו מן התורה ובלו חייהם בהבל רק לבקש כסף וכבוד מדומה כל היום. ובאין תורה אין קיום התורה כמובן, כי יישארו ריק מכמה מ\"ע ק\"ש ותפילות וגם ציצית ותפילין ועוד ועוד, וגם כמה עבירות חמורות יעברו שעתידים ליענש בעונש גיהנם. וכמה יתמרמרו אז על אבותיהם אשר דרשו להם רק אושר עוה\"ז הכלה ואושר הגדול הנצחי מנעו מהם. האם נוכל לשער גודל צערם וגודל מרירותם על הרעה אשר אבותיהם הרחמנים עשו להם ברחמנותם מה שלא יעשה אף האכזר היותר גדול באכזריותו:",
                "<b>שמעו</b> נא אבות רחמנים כעניים כעשירים! התבוננו על דרכיכם התבוננו הרעה הגדולה שאתם עושים לבניכם במנעכם אותם מלימוד תורת ד' וקיומה אור חייהם וכבודה הנצחי:",
                "<b>ואעתיק</b> בכאן ציור אחד המבהיל לב שומעיו, ציור אמיתי שאין עליו תשובה. לוא היה ר\"ל לאב עשיר בן יחיד אלם שנשתקל מילולו מחמת חולי ויובילו האב לרופאים מומחים ולא מצא תרופה למכתו. הבן נתגדל בשנים וגם בדעת כאחד האדם אבל אין מלה בלשונו. אביו בוכה בחדרו בראותו צרת בנו יחידו ויפזר הון עתק להובילו לפראפעסרן ואין עצה ואין תרופה. כמה היה האב מרוצה לסבול עינוי הגוף וכ\"ש לפזר הון באין שיעור אם היה רק ביכולתו להשיב מלין בפי בנו יחידו. ועתה אשאלך אחי ידוע לכל איש משלומי אמוני ישראל כי עסק האדם בישיבה של מעלה הוא תורת ד' כל אחד לפי מדרגתו כדאיתא בזוה\"ק ובסה\"ק מתיבתא דר\"ע מתיבתא דאחי' השילוני. והיינו שבתורה שלמד אדם בחייו יתגדל שם ידיעתו למעלה מאד והוגה בה ומתהני בחידושים המתחדשים לאין קץ כל יום ויום. ופשוט הוא כי במה ישיחו שם בעסק יער או דגן וכיוצ\"ב אין שם לא אכילה ולא שתיה ולא צורכי בני אדם. והאיש אשר לא למד תורה מעולם הלא ישב בע\"כ כאלם לא יפתח פיו, כי במה ידבר, וכאלם ממש ישב. ולא יום אחד ושנים אחדים רק ימים ושנים באין מספר. ומי עשה לו כ\"ז אם לא האב בעצמו במונעו ממנו בסכלותו תורת ד' העומד לו לעולמי עד הנותנת לו כבוד וגדולה נצח נצחים. יתן ד' שיתבוננו האבות מה שלפניהם ויזכו להם ולבניהם באושר התורה ונזכה בזכות זה לגאולה כמש\"כ גם כי יתנו בגוים עתה אקבצם. בבי\"א:"
            ]
        ]
    },
    "schema": {
        "heTitle": "מאמר תורת הבית",
        "enTitle": "Maamar Torat HaBayit",
        "key": "Maamar Torat HaBayit",
        "nodes": [
            {
                "heTitle": "פתח דבר",
                "enTitle": "Preface"
            },
            {
                "heTitle": "",
                "enTitle": ""
            },
            {
                "heTitle": "הוספות",
                "enTitle": "Addenda"
            }
        ]
    }
}