json/Mishnah/Acharonim on Mishnah/Ikar Tosafot Yom Tov/Seder Nezikin/Ikar Tosafot Yom Tov on Mishnah Eduyot/Hebrew/On Your Way.json

{
    "language": "he",
    "title": "Ikar Tosafot Yom Tov on Mishnah Eduyot",
    "versionSource": "http://mobile.tora.ws/",
    "versionTitle": "On Your Way",
    "status": "locked",
    "priority": 1.0,
    "license": "Public Domain",
    "versionTitleInHebrew": "ובלכתך בדרך",
    "actualLanguage": "he",
    "languageFamilyName": "hebrew",
    "isBaseText": true,
    "isSource": true,
    "isPrimary": true,
    "direction": "rtl",
    "heTitle": "עיקר תוספות יום טוב על משנה עדיות",
    "categories": [
        "Mishnah",
        "Acharonim on Mishnah",
        "Ikar Tosafot Yom Tov",
        "Seder Nezikin"
    ],
    "text": [
        [
            [],
            [
                "שמאי כו'. בירושלמי מפרש טעמא, משום דאיפה שמונה עשר קבין, ועשירית מלבר היינו שני קבין, וכאותו שיעור צריך להפריש חלה להלל. ושמאי סבר דצריך שתי חלות לעומר, שהיו עושין ממנו שתי אכילות, אחת בבוקר ואחת בערב, וכשיעור אכילה אחת חשיב שמאי עיסת מדבר. תוספ':"
            ],
            [
                "רבו. והטעם לדברי רבו שרצה לגלות כי מפני שההין היא המדה הגדולה של מדת תורה בלח, כדכתיב ושמן זית הין, הלכך היא חשובה לפסול את המקוה. ואע\"פ שנאמרו בתורה מדות קטנות מזאת, כיון דפסול זה מדרבנן הוא, אזלינן בתר המדה הגדולה המפורשת בתורה. הר\"א:",
                "בלשון רבו. שהרי יש טעם בלשון למה אמר כן, כנזכר לעיל. כ\"ש שלפעמים אפשר שכשישנהו ללשון אחר שאפשר דלא למשמע מיניה באותו הלשון כפי המכוון בלשון שאמר רבו. הר\"א:",
                "ט' קבין. קסבר, כיון דהם ראוים לטבילת בעל קרי ובהם יש להשיג כדי להשתטף כל גופו, לא פחות מכאן, הלכך הם חשובים לפסול את המקוה בשאובין, דשיעור טבילה פוסל טבילה, בציר מהכי לא. הר\"א:",
                "ג' לוגים. טעמייהו דרבנן, כיון שהם נתונים לשיעור נסכי קרבנות צבור חשובים הם לפסול. ואע\"פ שנאמרו בתורה לקרבנות צבור מדות גדולות מזו כו', כיון דאשכחן דרביעית ההין דהוא ג' לוגין חשיב לנסכי צבור, לענין זה נמי חשיב כו'. הר\"א. ועתוי\"ט:",
                "ר\"ל וכל דכוותיה השנויים בברייתא קדושין דף פ\"ב, שאין מעמידין מהם כו'. ועתוי\"ט:"
            ],
            [
                "לא עמדו כו'. ולא עמדו חכמים על דבריהם. הר\"מ. ועתוי\"ט:"
            ],
            [
                "ולגירסא זו פירושו, שאם יראה לב\"ד האחרון הלכה כדברי היחיד, יסמוך עליו, כלומר יקבע הלכה כמותו. כמו שמצאנו באמורא מן האחרונים שהן קובעין והלכה כיחידים הראשונים בכמה מקומות, ואע\"פ שהמרובים חולקים עליהם, ואם לא שמצאו דברי היחיד הראשון לא היו אחרונים יכולין לדחות דברי הראשונים מדעת עצמן לפי שאין ב\"ד יכול לבטל כו', אלא כיון שמצאו דברי היחיד מן הראשונים שהיה חולק עמהם היה להם במה לתלות. ועיין לקמן:",
                "שאין כו'. פירוש בתקנות גזירות ומנהגות. אבל אם דרשו באחת מן המדות בפי מה שנראה בעיניהם שהדין כך ודנו דין ועמד אחריהם ב\"ד אחר ונראה לו טעם אחר לסתור אותו, הרי זה סותר ודן כפי מה שנראה בעיניו, שנאמר אל השופט אשר יהיה בימים ההם, אינך חייב ללכת אלא אחר שופט שבימיך. הר\"מ. וכתכ הכ\"מ דמחתימת המשנה קיימו וקבלו שלא לחלוק על התנאים. וכן בחתימת הגמרא קבלו עליהם שלא לחלוק על האמוראים:",
                "כדאשכחן רבה דתוה גדול מרב יהודה. כ\"מ:",
                "וז\"ל הר\"מ, והאיך יהיו גדולים במנין הואיל וכל ב\"ד וב\"ד של ע\"א הוא, זה מנין חכמי הדור שהסכימו וקבלו הדבר שאמרו ב\"ד הגדול ולא חלקו בו. והר\"א כתב, מנין שנים קאמר:",
                "היה כו'. להכי אהדריה, דלא תימא דאו או קתני, כדאשכחן כהאי גוונא באבות פ\"ה מ\"ז, קמ\"ל דלא. והא דקתני עד שיהיה כו', נראה לי דאתא למימר שידקדק היטב היטב עד שיהיה לו ברור מאוד שבודאי הוא גדול כו', שכן לב האדם אינו רואה חובה לעצמו וכל איש גדול הוא בעיניו, ולפיכך הוצרך להזהיר מאוד. ועתוי\"ט:"
            ],
            [
                "ותמיהני כו' דהא אפשר שיבוא ב\"ד באחרית הימים ויראה לעשות כדבריו. וניחא לפמ\"ש הר\"מ, בר\"א בדברים שלא אסרו אותן כדי לעשות סייג אלא בשאר דיני תורה, אבל דברים שראו ב\"ד לגזור ולאסרן לעשות סייג, אם פשט איסורן בכל א\"י אין ב\"ד האחר יכול לעקרן ולהתירן אפילו היה גדול מן הראשונים. ואכתי לשון כדי לבטלן שכתב הר\"ב, קשה, מאי כדי, אדרבא אם לא היו נזכרים מכל שכן שהיו בטלין ומבוטלין לא קיימין ולא נזכרים. ולכך אני אומר, שכשגגה יצאה מלפניו, ועירב לשון הר\"א בפירושו שהוא פירש בדרך אחר. והוא, שבאמת נזכרו כדי לבטלן לדורות, שאם יאמר אחד כך מקובלני יאמרו כו', אבל אם לא הזכירו דברי היחיד היה סבור המקובל דדעת רבים היא. כו'. ע\"כ. ור\"י פליג אטעם שאם יראה כו':"
            ],
            [
                "מן העצמים. כלומר, אע\"פ שאינמ מרוב בנין ולא מרוב מנין:",
                "רש\"י. והא דפירש הר\"ב בנזיר דרוב בנין או רוב מנין מטמא אפילו אין בהם רובע קב. הוא פירוש הר\"מ:"
            ],
            [],
            [],
            [],
            [],
            [
                "שחזרו. הטעם שהוצרכו לכתוב דעת איש אחד ואח\"כ חחר מן הדעת ההיא כו', כדי להודיעז. אהבתם האמת והם:: רת הצדק והאמונה, שהרי אלו האנשים הנכבדים החסידים הנדיבים המפולגים בחכמה כשראו דברי התולק עליהם טובים מדבריהם ועיונו נכון, הודו לו וחזרו לדעתו. כ\"ש שאר האנשים בראותו האמת נוטה עם בעל דינו, יהיה כמו כן נוטה לאמת ולא יקשה עורף. וזהו דברי הכתוב צדק צדק תרדוף כו'. וע\"ז אמרו חכמים, הוי מודה על האמת. ר\"ל אע\"פ שתוכל להציל נפשך בטענות תוכחיות כשתדע שהם אמת דברי חברך אשר טענתך עליו גלויה מפני תולשתו או מפני יכלתך להטעות האמת, חזור לדבריו והריב נטוש. הר\"מ. ונראה שדבריו לקוחים ממ\"ד דפרקין. ועתוי\"ט:"
            ],
            [],
            [
                "כלומר אבל של חבר יציל. וכן הוא בהר\"מ. וא\"ת ואכתי לא לתקנו בחבר, מאי אמרת דאי הכי לא ישמע לנו כו' ליתקן דלהזות עליהם החבר, כי היכי דמטביל אותם אע\"פ שהעם הארץ נותן לו בחזקת טהרה. הא מלתא מקשה בגמרא, ומשני, טמא מת בעי הזאה ג' וז', ומנא לז' יומי לא מושלי אינשי, כלומר, וא\"כ לא נוכל לשאול מהם כלי שטף, חה דבר שאי אפשר (ועיין פרק ט' דכלים מ\"ב ומ\"ו, ופ\"ה דאהלות מ\"ג). ועתוי\"ט:"
            ]
        ],
        [
            [],
            [],
            [
                "גיטה. וקשה, האיך למד גט שעקרו לקנות את עצמה, משטרי הלואה שאינן אלא לראיה. הא מיתרצה בדברי התוספ', דמסתמא ג\"ב היה כותב לעצמו שטרי מתנה ומכירה שהיה קונה שדות, דפעמים שלא היו קנויים לו אלא בשטר כגון שדי קנויה לך:",
                "שוברו. אשיגרת לישנא דמשנה ה' פ\"ב דגיטין נקטיה. נראה לו:",
                "אפשר דמשום חתימת השובר נקט הכי. וכל שטר קרוי גט. אבל נבי גט אשה ערי מסירה ברתי:",
                "דאלו רה\"י אע\"ג דסכין אין בו דעת לישאל, וכל כהאי גוונא אף ברה\"י טהור, הכא דאדם עסוק בהן נשאלין עליה. גמרא:",
                "ואי אפשר שלא יפלו מן המשקה על הבשר כל שהן בשעת הפשט. רש\"י. ועתוי\"ט:",
                "והיינו מדאו' אבל מדרבנן חבת הקדש מכשירו. הר\"מ. ועתוי\"ט:",
                "טהור. לפי שהמשקין שבו משקה סרוח ואינו ראוי לכלום ויצא מן כלל משקה. הר\"מ:"
            ],
            [
                "והש\"י קרא לכנסת ישראל כרם, שנאמר כרם היה לידידי. הר\"מ:",
                "הר\"מ בפירושו. ולדבריהם העריס מבפנים לגדר. והיא שטת הר\"א. אבל בריש פרק ו' דכלאים פירש הר\"ב כשטת הר\"מ בחבורו, שהעריס הוא על הגדר מבחוץ ואם אין בו כמלא בוצר כו' אין זורעים בתוכה מפני שנראה הכל כעריס אחד וירק בתוכה:"
            ],
            [
                "איסור והיתר. אמפיס מורסא וצד נחש קאי. ובלפסין אירוניות לא אמר בהם לא טומאה ולא טהרה. הר\"מ:",
                "וכן אותם המחבתות (פירוש על לפסין אירוניות) באיזה טומאות מתטמאות ובאיזה אינן מתטמאות. הר\"מ:",
                "פה. בתוספתא תני הכא, אם לקולפה כדרך שהרופאים עושין דמתקן לה פתח. רש\"י:",
                "דאשכחן בנין בבעלי חיים, דכתיב ויבן את הצלע. רש\"י:",
                "שאינו עומד להכניס אויר ולהוציא לחה תמיד, אע\"פ שנעשה פתח גמור שהרי ראוי הוא להכניס ולהוציא אם היה צריך, מ\"מ לא דמי לפתחים שבמשכן שהיו עומדין להכניס ולהוציא. אבל לעשות לה פה, דמיא למשכן. תוספ':",
                "אירוניות. פירוש עיירות. וז\"ל הר\"מ עירוניות ואירוניות הכל שוה מיוחסות אל עיירות. ועתוי\"ט:"
            ],
            [
                "כלומר, אבל רשאי להניהם להיות המשקין זבים ויוצאים, ובלבד שלא יאכל מהם בשבת. תוספ':"
            ],
            [
                "דסבר ר\"א מאן דרכה למיפק בעיר של זהב אשה חשובה, ואשה חשובה לא משלפא ומחויא. גמרא:"
            ],
            [
                "ומקשה בגמרא אמאי טמא מדרס הא לאו להוליכה עבדינן. ומשני שכן הסייד מטייל בו עד שמגיע לביתו:",
                "והודו לו. בריש פרק ה' דכלים תנן ושיריו ד', דברי רבי מאיר, וחכמים אומרים בגדול כו'. ואפילו הכי שפיר קאמרינן הכא דהודו לו, דהיינו כלפי שאמרו ג'. ונראה לי דהיינו דאיצטריך למתני שהיו אומרים שלשה כו', לומר דעל שהיו אומרים ג' הוא דהודו. אבל על אמרו ד' לא הודו, דתנור ז' אפילו בפחות מד' סגי כי תוי רובא. א\"נ יש לפרש, דר\"מ וחכמים דהתם קא פליגי בדר\"ע. והודו לו הכא. דלר\"מ כ\"ע ד' דוקא ס\"ל בין בגדול בין בקטן, ולחכמים כולי עלמא בגדול דוקא בד' אבל בקטן כו':"
            ],
            [
                "ואלה הדברים נוהגים על הרוב. וכן רוב הדברים הטבעים הם על הרוב. הר\"מ. ובתוספתא, חכמים חולקין על ר\"ע שאין האב זוכה לבנו בה' דברים אלא עד הפרק שעדיין לא הגיע לעונת חיוב מצות, אבל משהגיע לפרק, אם הוא צדיק זוכה לעצמו, ואם לאו אין אביו זוכה לו:",
                "אשרי עינו ראתה. וכוונה למ\"ש הירושלמי, בנוי, דכתיב והדרך על בניהם. בכח, דכתיב גבור בארץ יהיה זרעו. בעושר, דכתיב נער הייתי גם זקנתי ולא ראיתי צדיק נעזב וזרעו וגו'. בחכמה, דכתיב ולמדתם אותם את בניכם. בשנים, דכתיב למען ירבו ימיכם וימי בניכם ע\"כ. ומכולהו קראי מוכח שזכות האב הוא שיהיו הבנים מתוארים בכל אלו התוארים:",
                "לפניו כו'. האי דקאמר לפניו והוא הקץ, מפני שאין דרכו לגלות קץ הדורות לא גלה אותו לאדם אלא לאברהם לבדו בגלות מצרים, אלא לפניו גלוי קץ הדורות. הר\"א:",
                "לפי שקהת מיורדי מצרים, ומשה מיוצאי מצרים, ובני משה נכנסו לארץ שירד ממנה קהת, והם דור רביעי. לפי שמה שאמר הש\"י ודור רביעי ישובו הנה הוא מתחיל משעה שנסעו מן הארץ. ר\"ל ירידתם למצרים. כמו שנאמר ישובו הנה, כאלו אמר משעה שיצאו מן הארץ הזאת עד ד' דורות ישובו אליה. הר\"מ. ועתוי\"ט:"
            ],
            [
                "יב\"ח. קראי נינהו. ועוד נוסף עליהם י\"א ימים ששנת החמה יתירה על שנת הלבנה. הר\"א. וכפירש\"י בנימוקי התומש:",
                "איוב כו'. מפרש בסדר עולם, דכתיב כן הנחלתי לי ירחי שוא ולילות עמל מנו לי. מה לילות למינוי אף ירחים למינוי. פירוש, ירחי שוא הם ימות הקיץ שהם ארוכים כדכתיב ירח ימים, ולילות עמל אלו לילות החורף שהם ארוכים, כלומר אריכות הימים והלילות היה לו שוא ועמל שלא מצא בהם מרגוע. מנו לי, כלומר במנינם נמסרו לי שלא חסר מהם אחד. ומה לילות למינוי שלא חסרו אחד כו'. הר\"א:",
                "המצריים כו'. דכתיב לקושש קש לתבן, אימתי התבן מצויה שם, באייר, והם יצאו בניסן. ס\"ע:",
                "משפט גוג כו'. כלומר, שלא ינגפו בבת אחת אלא מתחלת מכתן עד סופה יב\"ח, שיהיו נמוקים והולכים עד שיכלו, דכתיב וקץ עליו העיט וכל בהמת הארץ עליו תחרף, קיץ וחורף הרי שנה שלימה. ס\"ע:",
                "והיה כו'. ובמשפט רשעים קמיירי, דכתיב ויצאו וראו בפגרי האנשים כו', והם אותם שכפרו בעיקר ושיש בידם חלול השם. אבל שאר רשעים דינם יב\"ח. הר\"א:",
                "והאי דקאמר בשבתו, מפני שיו\"ט של עצרת תלוי ביו\"ט של פסח. משא\"כ בשאר מועדים שאינן תלוימ זה בזה. הר\"א. וכ\"פ הר\"מ. ונראה לי דריב\"ן מודה לת\"ק דיש רשעים שנדונים יב\"ח כדכתיב מדי חודש בחדשו, אלא דקאמר דאיכא נמי דאינן נדונים אלא כמפסח ועד עצרת כו'. ולת\"ק דרשינן שבת בשבתו נמי כמו חודש בחדשו, כשיבא שבת באותו שבת שמת בו. וקמ\"ל דאם מת בסוף החודש דלא תימא כשיבא תחלת אותו חודש יבא להשתתוות ומתקיים בו מדי חודש בחדשו דמקצת החודש ככולו, אלא מדי שבת בשבתו כשיבוא אותו שבת. נראה לי:"
            ]
        ],
        [
            [],
            [
                "והר\"א מפרש כאותו ששנינו פרק ח' דטהרות משנה ח'. ע\"ש. ומיירי ע\"י משקה כדאיתא התם:",
                "ור' דוסא דריש, וצרת הכסף בידך, לרבות כל דבר הנצרר ביד. גמרא:",
                "שהפרה אדומה היא נקראת חטאת בהחלט, כדאמר רחמנא חטאת היא. הר\"מ:"
            ],
            [],
            [
                "ואע\"ג דמדרבנן מיטמאין אע\"פ שאין להם בית קבול, הכא היכא דלית להו גדנפא עשויין לסיכוך. תוספ':",
                "ואימא אף מדרס. גמרא:",
                "גלגילון. נגזר מן הגליונים. ונוסחא אחרינא, פתיגיל. ומורכב מן פתיל גיל. הר\"מ:"
            ],
            [
                "מטהר. דקא סבר תשמיש קלע לאו תשמיש הוא כדי לעשותו כלי. לפי שאינו עשוי אלא לזרוק בו אבנים ומעשה מקל בעלמא הוא עושה. הר\"א:",
                "כלומר להוציא:"
            ],
            [
                "דברי ר' דוסא. א\"ר דוסא וכי מה עשה לה הערבי הלז (דערביים שטופי זמה) וכי מפני שמיעך לה בין דדיה פסלה מן הכהונה, כלומר אין נוהגין בהן הפקר לאנסן בבעילה. אלא לשחק עמהן. רש\"י:"
            ],
            [],
            [],
            [],
            [
                "כמו והנה שלשה סלי חורי על ראשי. הר\"מ. ובערוך פירוש, חררות גדולות הראויות למלך:"
            ]
        ],
        [
            [],
            [
                "מותרת. ולא שייך טעמא דהכנה, דדוקא לידת ביצה חשיב הכנה משום דע\"י לידה הוכנה לגדל אפרוח כו', וגם טובה יותר לאכול. אבל ולד הוא טוב לאכילה וראוי לכל דבר אם נשחטה אמו ונמצא במעי אמו כמו אחר הלידה. הרא\"ש:",
                "וטעמא, דאל\"ה הרי הוא כנפל. וכלו לו חדשיו דדקה, ה' חדשים וגסה, ט'. הר\"מ:",
                "כיון שלא נתפתחו עיניהם אתרבו מכל השרץ השורץ. כדאיתא בגמרא. אבל תימה, דההיא ראב\"י היא דס\"ל דאף בחול אסור, והכא ביו\"ט איירינן. אלא טעמא כדרב התם דלא דמי לבהמה שנולדה שמוכנת אגב אמו, אבל אפרוח אינו מוכן אגב אמו ומוקצה הוא:"
            ],
            [
                "הבקר. ה\"ג בפאה. והר\"א מסיים פה, וכן בלשון תורה, בקורת תהיה, כלומר מופקרת היא שאינה אשת איש, לא יומתו כי לא חופשה. ועתוי\"ט:"
            ],
            [],
            [
                "לגת. והא מלתא נמי חומרא לב\"ה, שהוא מחמיר אצל העניים מפני גזל בעה\"ב:"
            ],
            [
                "נראה לי תו\"ל מוחל, בחי\"ת. דהכי הוא לשון המשנה במכשירין. ועתוי\"ט:",
                "טהורה. פעמים אומרים בהחלט שם הטהרה על דבר שאינו מוכשר. הר\"מ:",
                "טהור. דבטל ע\"ג גופו. משא\"כ במפה דפרק ח' דברכות מ\"ג. הר\"א:",
                "אבר קטן. והוא האצבע הקטנה מאצבעות היד. הר\"מ. ובריש פרק ח' דשבת מפרשי אצבע קטנה שברגל, ובקטן בן יומו. וכן פירש בפ\"ב דכלים מ\"ב. ועתוי\"ט:",
                "ונראה, שהאדם מתטמא מהשמן. וצ\"ל דמיירי בטומאת ידים, כלומר שאם נגעו הידים בשמן נטמאו. אבל גוף האדם אי אפשר שיחזור ויתטמא מן השמן שלא היה טמא אלא ממנו נטמא, דהא אין אדם מקבל טומאה אלא מאב ואין לך שמן נעשה אב, כדמוכח בריש כלים. ועתוי\"ט:",
                "מתחלתו. והא דמפלגינן בין טמא מתחלתו לטהור מתחלתו. מפני שטומאתו חושבתו. א\"נ, גזירה שמא יאמרו ראינו שטן טמא עולה לה טהרה במקוה. הר\"א:"
            ],
            [
                "בפרוטה. וא\"ת כי קבלה קדושין מאחר הוו ב\"ש לחומרא, ואמאי תני לה הכא גבי חומרי ב\"ה. וי\"ל דלא להכי אתשיל בבית המדרש. תוספ':",
                "מסיים הר\"מ, והוי יודע ענין זה כי הוא נפלא מאוד ונפתחים בו מנעולים הרבה. ע\"כ. ונראה בעיני שנתכוין למ\"ש בחבור שלא אמרו חכמים חזקה כו' אלא באשתו שגרשה בלבד, או במקדש על תנאי וכנסה סתם, שהרי אשתו היא, ובאשתו הוא שחזקתו שאינו מתכוין לשם זנות עד שיפרש שהוא בעילת זנות, או יפרש שעל תנאי הוא בועל. אבל בשאר הנשים הרי כל זונה בחזקת שבעל לשם זנות עד שיפרש כי הוא לשם קדושין. ואצ\"ל בשפחה או נכרית שאינה בת קדושין שאין חוששין להן כלל. ע\"כ. ועתוי\"ט:"
            ],
            [],
            [],
            [
                "וא\"ת דהיכא דאפשר לקיים שניהם לא אמרינן דדחי, והכא אפשר לקיים שניהם כשלא ילבש אלא טלית של צמר. תירצו התוספ', שאין זה חשוב אפשר. ול\"נ לישב, דכיון דדרשינן סמוכים למשרי כלאים בציצית, אי אמרת דאין מטילין חוטי תכלת בטלית של פשתן, א\"כ כלאים דשרי רחמנא היכי משכחת לה. כ\"מ:",
                "ואפילו ממינו נמי פטרי ליה, דלמא אתי למעבד תכלת. תוספ'. והלכך שייך שפיר לשון פטור. ואי קשיא כיון דמדאורייתא חייב היכי מצו רבנן לעקור דבר מן התורה ולמפטריה מציצית משום גזירה ההיא. משנינן, דכל דבר שאמרו לך ב\"ד שב ולא תעשה מצות עשה זו שבתורה וראו טעם לדבריהם אין זה עוקר דבר מן התורה, דממילא מיעקר ולא איהו עקר לה בידים. רש\"י:"
            ]
        ],
        [
            [
                "ששה כו'. לאו דאיכא הני ותו לא, אלא כשנכנסו לכרם ביבנה והעידו כל אחד על אותו שבידו העיד רבי יהודה על אלו. רש\"י. והר\"א כתב דסתמא דפ\"ד פליג אהד פרקא דיחידאי הוא ומ\"מ הנהו דאשכחי בהו סתמי, הלכתא ננהו:",
                "באיסור. משום דביצה כגופה דמי. ולפיכך כשנטרפה התרנגולת אף הביצה אסורה. ואפילו שנגמרה לגמרי קודם שנטרפה, דהא אכיוצא בה נמכרת בשוק קאי. והא דתנן מפני שגדלה באיסור, הא מפרקינן לה בגמרא, אימא שנגמרה, דטריפה אינה יולדת. הר\"ן:",
                "והר\"א גורס כגירסת הספר. וז\"ל, נ\"ל דטעמייהו דב\"ה משום דגזרי שביעית אטו שאר שני שבוע, כדי שלא יהא אדם רגיל ליכנס בשדה חבירו ובגינתו ובפרדסו שלא מדעתו. אבל מן התורה ודאי מותר כו':"
            ],
            [
                "תורמין כו'. אין תורמין. משמע דאם תרמו תרומתן תרומה. ואיירי בנטל רשות מכהן. ובמ\"ד פ\"ק דתרומות, דלכתחלה לכולי עלמא לא, ולב\"ה אף בדיעבד. איירי בלא רשות כהן. ומשום דאיכא פסידא דכהן (כמ\"ש הר\"ב שם מ\"ח). הר\"ש. ועתוי\"ט:"
            ],
            [
                "מטמאין. דלא כסתמא דמ\"ד פי\"ב דפרה. ועיין שם ובמ\"ה:",
                "והר\"א מפרש בדרך אחר. ועתוי\"ט:"
            ],
            [],
            [],
            [
                "שלא כו'. חדא ועוד קאמר. כלומר, אפילו כשאחזור בי שלא משום השררה ולא אהא נעשה רשע לפני המקום כי הוא בוחן לבות, אפ\"ה לא אתמנה לאב\"ד, שלא יהיו אומרים כו'. נראה לי:",
                "לשונו מגומגם ומהופך. ולשון הר\"א, ועקביא סבר לא גזרינן:",
                "בכרכמית. כך שמה. או על שם מקומה. רש\"י:",
                "ר\"ל שלא השקוה מי המרים, אלא מים אחרים היו שהשקוה. וכלומר, שלא כתבו מגילת סוטה ומחקוה, אלא מגילה בעלמא כתבו ומחקו והשקוה. הר\"מ. הר\"א והתוספ':",
                "דגם לפירוש השני שאמר שעשאו דוגמא ודמיון כו', היה ג\"כ ענינו לומר שלכך עשו דוגמא וסימן לפי שהיתה גיורת והן גרים וכאלו הם לא סברו להרחיקה להסתפחה בדת ישראל. ועתוי\"ט:",
                "ח\"ו וכו'. וא\"ת, וכי משוא פנים יש בדבר, שאע\"פ שאין גדול ממנו בדורו אם יחטא ואשם ופללו אלהים זה השופט אשר יהיה בימים ההם כו'. וי\"ל, דס\"ל דהא דאמר דוגמא לא נתכוין לזלזל בכבודן כלל. ועוד נראה לי, דלא פליגי בלשון דוגמא, ואף לר\"י היה זלזול בדבר, ואפ\"ה אמר ח\"ו שנתנדה (והיינו שלא אמר ח\"ו שזלזל) מפני שס\"ל דלאדם גדול אין הב\"ד הקטן ממנו יכולין לנדותו. וכן מוכח מלשון רש\"י תענית דף כ\"ג. ופסחים דף נ\"ג. ועתוי\"ט:",
                "ופירש מלת פקפוק על בוריו, הוא הדבר שאין לו קיום והוא רופף. והביא אותו בכאן על דרך הדמיון באותו שהקל בטהרת הידים שהיא מדרבנן. ונתקיימה בישראל ונתחזקה. הר\"מ:",
                "בטהרת ידים. ר\"ל שהידים מיטמאות מבלי שאר הגוף, בדבר פלוני ובדבר פלוני. כמו שנתבאר במסכת ידים. הר\"מ:"
            ],
            [
                "אני כו'. נראה, כי הראשונים נמנו על אלו ד' דברים והיו מחצה על מחצה, הוא שמע מן המחצה האחד והן שמעו מפי המחצה האחר כו'. א\"נ עקביא היה אומר כי אותן ששמע מפיהם היו הרוב, וחביריו אמרו כי האחרים שכנגדם הם היו הרוב. הר\"א:",
                "והיו דבריו כדברי רבים. שאין מתנאי המקבל אלא שיהיו דבריו מרבים. הר\"מ:"
            ]
        ],
        [
            [
                "משום קטנה דדוקא יתומה היא כדפירש הר\"ב, וא\"כ הוא הדין דגדולה היא יתומה, אבל נשואי הגדולה נשואין גמורין בין יש לה אב בין שהיא יתומה:",
                "נראה לי דר\"ל דמ\"ז דהתם, שהיא כגון הך דהכא. וכיוצא בה היא משנה י\"א דהתם. וכדאיתא בגמרא, דלהכי תני קטנות דמשמע תרתי. דאי קטנות דעלמא, ליתני נמי ושמשיאין את הנשים. והעיד על שניהם, דליכא למשמע חדא מאידך. וע\"ש בתוי\"ט:",
                "ר\"ל דתניא בב\"ב דף צ\"ז, יין מגתו לא יביא ואם הביא כשר. והעיד על היין בן מ' יום דלכתחלה נמי יביא, אפילו יש הרבה ממין אחר. תוספ':",
                "ועל אותה העיד ריב\"ב. הר\"מ:"
            ],
            [],
            [
                "כלומר דאלו חסר העצם טהור, כדלקמן:",
                "לפי שאין הפרש בין חלל חרב או החנוק או הנסקל וזולתם, הכל נקראים מת. אלא לכך נאמר בחלל חרב לומר אבר שהבדילתו כו'. הר\"מ:",
                "מטהרים. מלטמא באוהל. הר\"א. אבל מהר\"ם משמע, דמטהרים לגמרי. ועתוי\"ט:",
                "וזהו באבר מן המת. דאילו באבר מן החי אם חסר מהעצם כל שתוא, טהור לגמרי, אע\"פ שכל הבשר קיים מפני שבשר הפורש מן החי טתור. אבל אם חסר מבשרו, אם נשאר מהבשר כדי לעלות ארוכה, מטמא במגע ובמשא ובאוהל. ואם לאו, מטמא במגע ובמשא ואינו מטמא באוהל. כ\"מ. וכיון דבאבר המת איירינן, צ\"ל דביש בבשר כזית, (דאלת\"ה א\"כ אין כאן טומאה כלל בבשר) והכי קאמר דמטמא משום בשר אף באוהל אע\"פ שמשום אבר אינו מטמא אלא במגע ובמשא כל שיש בו כשעורה. ועתוי\"ט:",
                "טהור. דהא לא מרבינן מקרא אלא עצם אדם מה אדם כו'. כדפירש הר\"ב. וטהור לגמרי קאמר כמ\"ש לעיל. וכן מצינו בבהמה שאבר הפורש ממנה בחייה יש לו טומאת נבילה, ובשר הפורש ממנה בחייה טהור לגמרי:",
                "בגמרא, הואיל ורוב גבהו בגדול. פירש\"י, דזהו רוב הגובה באדם גדול שאינו ננס באברים, דשני שוקים וירך אחד הוי רוב גובה הגוף בלא הראש, דלגבי (מנין) [צ\"ל בנין] המת לא חשיב ראשו, דבברייתא דאהלות קתני איזהו בנינו השוקים והירכים הגוף והשדרה. ועתוי\"ט:"
            ]
        ],
        [
            [],
            [],
            [],
            [],
            [],
            [],
            [
                "הפורים. כיון דאמר מר שואלין בהלכות פסח קודם לפסח שלשים יום, אתי לזלזולי בחמץ. פירש\"י שכבר מן הפורים ואילך התחילו הדרשנים לדרוש ברבים בהלכות הפסח. תוזקקו השומעים לעשות פסח לסוף ל' יום, ואם יעברו ב\"ד את השנה לא יתקבלו דברי שלוחי ב\"ד לשומעין לדחות את הפסח, שכבר שמעו מן הדרשנים. ע\"כ. ואידך, מידע ידיע דשתא מעברתא בחושבנא תליא מלתא, וסבר חושבנא הוא דלא סליק להו לרבנן עד האידנא. גמרא:",
                "דת\"ר אין מעברין את השנה אא\"כ ירצה הנשיא:",
                "רשות. לדבר על עסקי צבור. רש\"י:"
            ],
            [
                "חילוף. מפני כי הצבעים חסים על מי הצבע שלא יתפזרו יותר, מה שאין שולקי הזיתים מקפידים על שליקתן שאין למים צורך אלא מעט. וכשבא מנחם כו' שהיה צבע והיה בקי בענין וראה שהצמר והפשתן עולים' למעלה ואין מניחים למים להתפזר, קבלו ממנו עדותו. הר\"א. והר\"ב הצריך שישתמש בו, דאל\"ה גם לשניהם לא היה בו שום טומאה, דלשליקה עצמה א\"צ כ\"כ. והראשונים היו סוברים דבשל צבעים הוא צורך גדול:"
            ]
        ],
        [
            [
                "דמרבינן ליה מקרא וזה כו'. ומדאצטריך התם לקרא, ש\"מ דבשאר דברים אין דמו בבשרו. וקשה א\"כ ברביעית אמאי ליטמא. ובאמת כן הוא בהדיא בגמרא מנחות דף ק\"ג דעדותו של ר' יהושע בן בתירא הוא לטהר לגמרי. ופליג אדר' יוסי בר\"י התם דקאמר דמטמא ברביעית הואיל ויכול לקרוש ולעמוד על כזית. וקאי אבית הלל דריש פרק ה'. ואשתמיטתיה מהר\"ב גמרא זו. ועתוי\"ט:",
                "ובמ\"ב פ\"ג דחגיגה תנן לקודש, ולא תנן התם הך דאפר חטאת, ופירש הר\"ב שם דכתיב כף אחת, ולא כתב שהוא אסמכתא אלא משמע דלימוד גמור הוא כו'. ובגמרא פליגי בזה. והאריך ומסיק, וא\"כ יש לתמוה על הר\"ב והר\"מ דפירשו דצירוף קדש מדרבנן ונסבי להו קרא כו'. וראיתי בכ\"מ שכתב דהר\"מ פסק כר\"י דמדרבנן, ומ\"מ קרא דר' חנין כתבו לרמז בעלמא. ועתוי\"ט:",
                "גמרא ערוך הוא. ומפני כך אני תמה ג\"כ על פירושו של הר\"ב שמפרש מדנפשיה דלא כהגמרא:",
                "והלבונה והגחלים. אע\"ג דלאו אוכל נינהו, חבת הקודש מכשרתן לטומאה. רש\"י:",
                "שבמה שהוא חותה הוא מכניס. אבל גחלים של כל יום, תנינן, נתפזר ממנו כקב גחלים היה מכבדן לאמה, כלומר שלא היה חושש להם. הר\"מ. ור\"ל כיון שלא היה חושש להם ש\"מ שמעולם לא עשאום לאותן גחלים שיהיו קודש. ועתוי\"ט:"
            ],
            [
                "משכון בלשון ישמעאל, רה\"ן. ערוך. ומצאתי הפרש בין משכון להרה\"ן בהר\"מ, דמשכון אמרו על הממשכן בחובו שכבר חייב לו, והרה\"ן על שלוה עכשיו עליו. ונראה לי דהכא נקט התנא זה הלשון לרבותא דנתמשכנה מדעת:",
                "ועדיה. בפסולי עדים קא מיירי, כגון עבד ושפחה העידו. הר\"א. כו' דאל\"כ מאי סברי בני משפחתה שרחקוה, הואיל והיו לה עדים שלא נטמאה:",
                "ואשקלון יד העכו\"ם תקיפה היא, דארץ פלשתים היא. ועוד כבר גלו ישראל. רש\"י. ועתוי\"ט:"
            ],
            [
                "אלמנת עיסה. דאילו בת עיסה דאין לה חזקח. כשרות החמירו אף בספק ספיקא. תוספ'. ועתוי\"ט:",
                "היכא דלא טוענת ברי. אבל בטוענת ברי, אפילו בחד ספיקא מכשיר ר\"ג בפ\"ק דכתובות:",
                "והתוספ' פירשו, לטמא ולטהר שייך לענין ממזרות ונתינות, (כדתניא פ\"ד ד. קדושין דף ע\"ב) ממזירי ונתיני עתידין ליטהר. לרחק ולקרב שייך אחללות, כדתנן הכהנים שומעים לכם לרחק ולא לקרב:"
            ],
            [
                "וראשו ארוך. וסברי רבנן דארבה סלעם חרגול חגב: בתיבי, והני אין ראשן ארוך, הלכך כל שיש ראשו ארוך לא. וריב\"י דורש בכלל ופרט וכלל, ומרבה כל בעין הפרט שיש לו ד' סימנים דחשבינן בסוף פרק ג' דחולין. ואיכא מאן דאמר בראשו ארוך לא פליגי דלכולי עלמא שרי, והכא בכנפיו חופין את רובו ע\"י הדחק קמפלגי, מר סבר רובא כל דהוא בענין. ומר סבר רובו דמינכר בעינן. גמרא:",
                "תרגום טהור דכי. וטהורים דכיין. הר\"מ:",
                "דדריש כל משקה אשר ישתה בכל בלי יטמא, בהכשר. כדאיתא בפסחים דף ט\"ז. והא דתנן הציץ מרצה על טומאת הדם, ההיא דלא כר' יוסי בן יועזר:",
                "במ\"ט פ\"ד דטהרות. ואיכא נמי מאן דאמר התם במ\"י דאפילו אחרים מטמאים מדאורייתא. והיינו אוכלים אבל לא כלים. וע\"ש בהר\"ב:",
                "כלומר דלית לן לאתויי אלא דומיא דסוטה. והואיל ולית לן בסוטה אלא ברה\"י, ממילא ספק טומאה ברה\"ר טהור, דהעמד דבר על חזקתו כו'. תוספ':",
                "ברבים. דלא לזלזולי ביה טפי:"
            ],
            [
                "ר\"ע כו'. ואע\"פ שריב\"ב העיד על זה לעיל ריש פרק ו', הא תנן ביבמות דף קי\"ג שאחרים לא היו משיאין אלא הוא, ועכשיו כשהעיד ר\"ע כו' קבלו והשיאו:",
                "הר\"ם מסיים, ולא חפרו בארץ ג\"כ כדי שיראו אם יש שם קבר, אלא לקטו מה שמצאו בלבד, ולא גזרו טומאה על ירושלים כו'. ובהכי אתי שפיר לישנא דמלקט עצם עצם, דהוי כהנהו דתנינן בסוף פרק ט\"ז דאהלות, לומר שאין לו שכונת קברות וסגי ליה בלקיטת עצם עצם כל הנמצא, ולא מחזיקין ביותר. הר\"א:"
            ],
            [
                "בונים כו'. פירוש כשהיו בונים בימי עזרא. ופליגי אמוראי בשבועות דף ט\"ז. איכא מ\"ד דס\"ל דקדושה ראשונה בטלה ופליג לה אדר\"י, ואם אין בית אין קרבן, לפיכך עשו קלעים. ואיכא מ\"ד דלא פליגי, ומר מה דשמיע ליה אמר, וכן מר, וקלעים לצניעותא בעלמא. ודעת הר\"ב והר\"מ נראה כמאן דאמר דלא פליגי. ועתוי\"ט:",
                "מבחוץ. שנתנו הקלעים לפנים ממקום החומה ובונים את החומה מבחוץ, שלא יזונו עיניהם מן ההיכל. רש\"י:",
                "שאין כו'. והא דתנן במ\"ה פ\"ק דמע\"ש, ואם אין מקדש ירקבו, ההוא תנא ס\"ל דלא קדשה לעתיד לבוא לא קדושה ראשונה ולא קדושה שניה. וכן נמי דהא דפ\"ב דשבועות מ\"ב, וכל שלא נעשה בכל אלו, ס\"ל האי תנא דבאחת מכל אלו תנן. ועתוי\"ט:",
                "עתוי\"ט שהאריך בטעם הדבר בשם הר\"מ:"
            ],
            [
                "הלמ\"מ. לשון הר\"מ, לא נשמע ממשה רבינו ע\"ה זה הלשון, אבל נשמע ממנו זה הענין, לפי שמשה סיפר בביאת המשיח. ולשון התורה, אם יהיה נדחך וגו' ושב וגו' ומל ה' אלהיך וגו', וזולת זה. והגיד להם ג\"כ מפי הגבורה בהקדמותיו וסבותיו, ושיקדים אותו האיש לישר לו הארץ, והוא אליהו. והודיע להם שהאיש ההוא לא יוסיף ולא יגרע בתורה, אבל יסלק ויסיר המכשולים לבד. ואין בזה מחלוקת ולא הכחשה. אבל נפלה המחלוקת בדעות שיסיר. מה הם. הר\"מ:",
                "הר\"מ. והקשה רש\"ל בתשובה דמה לשון הרע שייך בזה, אדרבה בכבוש עדותן יהיו כל העם שוגגים והם מזידים ח\"ו. וכן קשה ג\"כ במשפחה הכשרה שאותה פרסמו, ולמה לנו עוד אליהו לקרבה. ותירץ כו'. ולי נראה דלא קשיא, דמה שהקשה למה צריכין לאליהו אחר שכבר פרסמו אינה קושיא, דכגון אלו קאמר ולאו בדוקא בדומה ממש שפרסמוה. וגם מה שהקשה דמה לשון הרע שייך נראה לי פשוט דמשום הכי לא פרסמה רבינו הקדוש, לפי שכבר נטמעה בין הכשרות עד שלא נודעה לרבים, שזו אין לגלותה אלא לצנועין. ומזה נראה לי ראיה גמורה לדסברי. כך. ואין הכי נמי דחכמים פרסמוה, אלא שבעו\"ה דברי חכמים אינן נשמעין להמון נגד בעלי זרוע ולכך נטמעו. ולכן לא רצה רבינו הקדוש לפרסמה במשנתינו המסורה לכל. ועתוי\"ט:",
                "לטמא כו'. הטומאה הוא פסלות גמור. וריחוק וקירוב, הוא הולד פגום שאמרו חכמים. א\"נ, הטומאה פסול כהונה. הר\"א:",
                "נראה לי דעתו, דהאי דתנן שנאמר וכו' מדברי המחבר המשנה הוא שהביא זה המקרא אחרי דברי כולם, לומר שמחלקותם הוא בזה הפסוק. והיינו הא דפירש הר\"ב שעתיד לומר זה מבני בניו כו', היא סברת תנא קמא ור' יהודה, אלא שזה אומר לרחק ולקרב, וזה אומר לקרב ולא לרחק לפי שסברתו שאין הענין אלא לרחק הכשר בלבד, וזה שבא להסיר. והדר מפרש, ולדברי רבי שמעון אבות אלו החכמים כו'. ולדברי חכמים קרא כפשטיה ולא הוצרך לפרש. ועתוי\"ט:"
            ]
        ]
    ],
    "sectionNames": [
        "Chapter",
        "Mishnah",
        "Comment"
    ]
}