json/Mishnah/Acharonim on Mishnah/Ikar Tosafot Yom Tov/Seder Nezikin/Ikar Tosafot Yom Tov on Mishnah Shevuot/Hebrew/On Your Way.json

{
    "language": "he",
    "title": "Ikar Tosafot Yom Tov on Mishnah Shevuot",
    "versionSource": "http://mobile.tora.ws/",
    "versionTitle": "On Your Way",
    "status": "locked",
    "priority": 1.0,
    "license": "Public Domain",
    "versionTitleInHebrew": "ובלכתך בדרך",
    "actualLanguage": "he",
    "languageFamilyName": "hebrew",
    "isBaseText": true,
    "isSource": true,
    "isPrimary": true,
    "direction": "rtl",
    "heTitle": "עיקר תוספות יום טוב על משנה שבועות",
    "categories": [
        "Mishnah",
        "Acharonim on Mishnah",
        "Ikar Tosafot Yom Tov",
        "Seder Nezikin"
    ],
    "text": [
        [
            [
                "כר\"ע מ\"ה פ\"ג. גמרא:",
                "שאין הכתוב מדבר אלא בטומאת מקדש וקדשיו, כדמוכח לה בגמרא:",
                "ודקרי להו ידיעות, פירש הר\"ב ברפ\"ב:",
                "כר\"י דסוף פ\"ב. גמרא:",
                "עיין מ\"ש ברפ\"ק דשבת. והא דסתם תנא ב' שהן ד' בפנים כו' וב' בו' בחוץ ואלו הכא לא תני אלא ב' שהן ד', מתרצים בגמרא, התם דעיקר שבת תנא חיובי ופטורי, הכא חיובי תנא ופטורי לא תני. ועתוי\"ט:"
            ],
            [
                "בתחלה כו'. בגמרא ילפינן להו ומסיק דידיעת בית רבו (שלמד בבית רבו שהנוגע בטומאה טמא) שמה ידיעה. פרט לנשבה בין הנכרים:",
                "בפנים. שהרי הוא אומר בשעיר זה וכיפר על הקודש, מטומאה שבמקדש. יכול על כל טומאה שבקודש יהא שעיר זה מכפר, ת\"ל ומפשעיהם לכל חטאתם, חטאים דומיא דפשעים, מה פשעים שאינן בני קרבן, אף חטאים שאינן בני קרבן. ומנין ליש בה ידיעה בתחלה, פירש הר\"ב משנה דלקמן:",
                "ג' שעירים נעשין לצבור ביוה\"כ, אחד מתן דמו לפנים, וחברו משתלח לעזאזל, ואחד קרב במזבח החיצון במוספין. והוא כתוב בפרשת פנחס עם שאר כל מוספי המועדות. רש\"י:",
                "ויוה\"כ. הוא עצמו מועיל עם הקרבנות. שנאמר כי יום כפורים הוא. רש\"י:",
                "שאע\"פ שאינו יודע שחטא, יש לו לדאוג. שכל השוגגים צריכין כפרה לכשידעו, אלמא קודם ידיעה ענושים הן. רש\"י:",
                "וחדא מתרתי נקט. וה\"ה שנכנס למקדש:"
            ],
            [
                "למסקנא דגמרא שכתבתי בריש מתניתין דלעיל, לא משכחת אלא בתנוק שנשבה בין הנכרים:.\n!",
                "וא\"ת כיון שהוקשו זל\"ז יכפר כל אחד אדידיה ואדחבריה. ונפקא מינה לטומאה שאירע בין זה לזה, וא\"נ אי לא עבד חיצון. משני בגמרא אמר קרא אחת, כפרה אחת מכפר, ואינו מכפר ב' כפרות. אמר קרא אחת בשנה כפרה זו לא תהא אלא אחת בשנה:"
            ],
            [
                "גמרא, ונכפר נמי אפילו בשאר עבירות (כל חטא שלא נודע). תנא דר\"י הואיל וזה בא בזמן קבוע, (שעיר יום הכיפורים דחיצון) וזה בא בזמן קבוע, מה זה אינו מכפר אלא על טומאת מקדש וקדשיו אף כו'. ועתוי\"ט:.\n!",
                "בגמרא עצרת [ויוה\"כ] דלא כתיב בהו ושעיר, מנלן. אלא א\"ר יונה אמר קרא אלה תעשו לה' במועדיכם, הוקשו כל המועדות כולן זה לזה. והא ר\"ח לאו מועד הוא, איברא כו' ר\"ח נמי איקרי מועד, דכתיב קרא עלי מועד כו'. ועתוי\"ט:",
                "הרגלים. דאית ליה נמי הקישה דבמועדיכם דהוקשו כולן לדראש חודש מה דראש חודש במלתא דקדש מכפרי, אף דרגלים כו'. וכי תימא נכפרו אדראש חודש, ואותה נתן לכם לשאת את עון העדה וגו', אותה נושא עון, ואין אחר נושא עון כו'. ועתוי\"ט:",
                "על הטהור כו'. דאמר קרא ואותה נתן לכם לשאת את עון העדה, והאי קרא בשעיר דר\"ח כתיב ויליף עון עון מציץ, מה להלן טומאת בשר שאין הציץ מרצה על טומאת הגוף אלא על טומאת חלב דם ובשר שקרב בטומאה, אף כאן טומאת בשר כו'. ועתוי\"ט:",
                "שוה. דיליף הקישא. דמועדיכם אף לחיצון דיום הכיפורים. דעדיפא ליה הך הקישא מהקישא דלפנימי. תוספ':.\n!",
                "שהוא אינו מכפר כפרתן, כפרה אחת מכפר ואינו מכפר שתי כפרות. והן אינן מכפרין כפרתו, אחת בשנה, כפרה זו לא תהא אלא אחת בשנה. גמרא:.\n!",
                "משום דלר\"ש אלימא קושיא דחלוקים הם שעירי ר\"ח גם משעירי הרגלים להכי פריך ליה. והוא הדין נמי דהוה מצי למיפרך לת\"ק משעירי יוהכ\"פ עם שאר השעירים. ומסתבר נמי דמה שכתב הר\"ב וכן רש\"י, ר\"מ הוא דקא\"ל, לאו דוקא כו', אלא חכמים השיבו לו לר\"ש אליבא דר\"מ:"
            ],
            [
                "מוסיף כו'. דלא דריש אותה נושא עון ואין אחר כו'. וסבירא ליה נמי דאתקוש רגלים לשעיר החיצון כו'. תוספ':",
                "מוסיף כו'. ודרגלים לא מכפרי אדיוה\"כ, דס\"ל דרשא דאחת בשנה. ודיוה\"כ מוסיף, דאמר קרא וכיפר אהרן על קרנותיו אחת בשנה, קרנותיו דמזבח הפנימי הוא דאינו מכפר ב' כפרות, הא דחיצון אפילו ב' כפרות. גמרא:"
            ],
            [
                "ועל זדון כו'. ואע\"ג דאמרינן אחת כפרה אחת כו'. כבר כתבו התוספ' דאין זה ב' כפרות אלא \" מה שקרבן אחר מכפר. א\"נ, כפרה אחת לשוגג ואחת למזיד:",
                "וכה\"א מלך מואב פשע בי. ואומר אז תפשע לבנה בעת ההיא. גמרא:.\n!",
                "דליכא לפרושי דנודע לו שגגתו ששגג ודאי, דאם כן הו\"ל חייבי חטאת ואשמות ודאין, ותנן במסכת כריתות, חייבי חטאת ואשמות ודאין שעבר עליהן יום הכיפורים חייבין להביא לאחר יום הכיפורים אבל חייבי אשם תלוי פטורין. רש\"י:",
                "עשה. בגמרא, היכי דמי אי דלא עביד תשובה זבח רשעים תועבה, אי דעביד תשובה כל יומא נמי כו'. ומסיק בדלא עביד תשובה, ורבי היא דס\"ל על כל עבירות שבתורה בין עשה תשובה ובין לא כו' יום הכיפורים מכפר, חוץ מפורק עול ומגלה פנים בתורה ומפר ברית בבשר. שאם עשה תשובה יום הכיפורים מכפר, ואם לאו אין יוהכ\"פ מכפר. וזבח רשעים תועבה, בשאר יומי. רש\"י:"
            ],
            [
                "א' כו'. בגמרא יליף ליה:",
                "הכהנים. דהא כתיב בתר מעשה פר ושעיר וכפר על הקדש וגו'. והתוספ' כתבו דבשעיר הפנימי כתיב אשר לעם, ולא לכהנים, וחיצון אתקיש לפנימי. עתוי\"ט:"
            ]
        ],
        [
            [
                "רש\"י. משמע שפירש כולה מתניתין בידיעה גמורה. שפירש וידע שנטמא כו'. והמדקדק יכול לפרש כולה מתניתין בידיעת בית רבו. תוספ'. ועיין פרק קמא מ\"ג. ועוד דע, שעם זה שצריך שתהא לו ידיעה שנטמא צריך ג\"כ שתהא לו ידיעה שזה מקדש ושזה קודש:.\n!",
                "והיינו טעמא נמי דלא תני ד' שהם ח' והיינו עוד ד' ידיעות בסוף, דלא חשיב הני ידיעות דאיתנהו בכל התורה כולה שאין אדם מביא חטאת אא\"כ נודע לו שחטא. כדאיתא בגמרא:",
                "בהדיא. אלא מרבויא דונעלם דרשינן לה בסוף פרקין:.\n!",
                "ולא קשיא אמאי לא חשיב להו ולהוי שש, דמכיון דחשבינן ידיעת הטומאה דלקודש וכן דלמקדש, וכן ידיעת המקדש גם דלמקדש, אין להוסיף במנין ידיעות העלם שניהם יחד, כיון שכבר נמנו כל אחת בפרט:"
            ],
            [
                "לעזרה. דבעזרה נאמר כרת לטמא הנכנס. כדאיתא במשנה ח' פ\"ק דכלים:.\n!",
                "שעליו נאמר ויהי בישורון מלך. הר\"מ:.\n!",
                "כלומר וכיון שאחיו כהן גדול היה אם כן היה שם אורים ותומים. והקשו התוספ' אע\"ג דאהרן היה בבנין המשכן וכי נשאלו באורים ותומים לעשות משכן, הלא קודם שנתכהן אהרן ע\"י המלואים נעשה המשכן:",
                "רש\"י והר\"מ. ובסנהדרין פירש הר\"ב משום דמשה במקום סנהדרין הוה קאי. וטעמא דמסתבר היא, לפי שלא נמצא מינוי שבעים לסנהדרין כי אם בפרשת מתאוננים והיה זה אחר שנעשה המשכן כו'. ולפירושם דהכא, צ\"ל דע' זקנים שנאמרו בסוף פרשת משפטים הם היו מיוחדים שבעדה לכל דבר שבקדושה כעין סנהדרין:.\n!",
                "כלומר שאין טעם בדבר למה זו נאכלת ולמה זו נשרפת, אלא ע\"פ נביא ברוח הקודש עשו כן. דליכא למימר דחיצונה כי אתיא קדשה המקום והפנימית היא לא נפסלת ביוצא ושלכך נאכלת, דהא בלא הא לא סגי:.\n!",
                "בגמרא, מאי גדולות, אילימא כו', אלא גדולות שבתודה ומאי ניהו חמץ. דחלות החמץ היו גדולות משל מצה (כדתנן רפ\"ז דמנחות):.\n!",
                "פירש\"י, הוא מזמור של חנוכת הבית, לכך אומר אותו. ובגמרא מסיים שיר של פגעים עד כי אתה ה' מחסי עליון שמת מעונך, וחוזר ואומר מזמור לדוד בברחו [מפני אבשלום בנו] ה' מה רבו צרי כו'. ועתוי\"ט:",
                "וב\"ד כו'. למימרא דב\"ד קמי תודה אזלי, והכתיב וילך אחריהם הושעיה וחצי שרי יהודה. ה\"ק ב\"ד מהלכין ושתי תודות מהלכות וב\"ד אחריהם. גמרא. כלומר דתני ב\"ד כו' והדר מפרש כיצד. ועתוי\"ט:",
                "הפנימית. פליגי תנאי בגמרא, חד אמר זו כנגד זו היו מהלכות, כלומר ב' כהנים נושאים אותם זה אצל זה. והויא הפנימית הך דמקרב אצל חומה. וחד אמר זו אחר זו והוי הפנימית הך דמקרבה לבית דין:",
                "אין חייבין. ה\"ק, הנכנס למקום פלוני והנכנס למקום פלוני והנכנס כו' כולם אין חייבין על המקום שנכנס כל אחד ואחד:"
            ],
            [
                "בעזרה. בגמרא יליף לה אף לנטמא בפנים. ועתוי\"ט:",
                "והשתחוה כו'. שעורין הללו הלכה למשה מסיני הם במי שנטמא בתוך העזרה. רש\"י:",
                "וזו כריעה בעלמא. גמרא:.\n!",
                "גמרא. ופירש\"י, מחייב משום שהיה. והדין עמו כו'. והא קמ\"ל דהשתחויה דכלפי חוץ בעי שהייה ואי לא, לא. אבל לא דבעי השתחויה על כל פנים. ועתוי\"ט:.\n!",
                "לא במהירות ולא באריכות. הר\"מ:"
            ],
            [
                "שבנדה. דאמר קרא ותהי נדתה עליו, אפילו בשעת נדתה תהא עליו. גמרא. ועתוי\"ט:."
            ],
            [
                "דאלו אשאר מחייבי קרבנות, מחייב ר\"א אפילו לא נודע לו באיזה חטא שחטא. כדתנן במ\"ב פ\"ד דכריתות. גמרא:",
                "ר' עקיבא אומר כו'. ואיידי דבעי למכתב בהמה וחיה לדרשא כו', כתב נמי שרץ, כדתנא דבי ר' ישמעאל כל פרשה שנאמרה ונשנית לא נשנית אלא בשביל דבר שנתחדש בה:"
            ]
        ],
        [
            [
                "כר\"ע במ\"ה:",
                "היכן כו'. ולא, והרי נמלה. בריה שאני. והרי הקדש שהוא חייב מעילה בשוה פרוטה ואפילו בפחות מכזית, ומשני הא בעינן שוה פרוטה שזהו שיעורו. והא מפרש דכולי עלמא מודו דמחייב בכל שהוא. מפרש נמי כבריה דמי. פירש\"י כבריה בשאר אסורים דמי. בריה טעמא מאי משום דחשביה, מפרש נמי איהו אחשביה דאסריה עליה. גמרא:",
                "במדבר. כלומר מדבר ואוסר. דהא אשכחן שבועת העדות, אלא דהתם מדבר וחוטא הוא. וכן משכחת מגדף כו'. גמרא. ותוספ':.\n!",
                "מפרש בגמרא דילפינן מקרא כו'. ואב\"א סברא, דא\"ל איניש לחבריה נטעום מידי ועיילי ואכלו ושתו. ובלשונם הוו קרי לאכילה טעימה. ואיצטריך סברא לקרא. דמהו דתימא בנדרים הלך אחר לשון בני אדם, קמ\"ל. הר\"נ בשם בה\"ג:"
            ],
            [],
            [],
            [
                "רש\"י. וכלומר והואיל ואי לאו דרחמנא אסרינהו היו ראוין לאכילה, הלכך יש כאן מקום חיוב, וכדמסיק לקמן דהיינו בכולל כו'. ועתוי\"ט:",
                "קונם כו'. צריך לפרש במידי דלא משועבד לה:",
                "אכל. וצריך שידע כן בשעת השבועה, דאל\"כ הויא נדר שגגה, ונדרי שגגות מותרים כדתנן בפ\"ג דנדרים מ\"ב:"
            ],
            [
                "שאתן. מאי אתן. אילימא צדקה לעני, מושבע ועומד מהר סיני הוא, שנאמר נתון תתן, ותנן לקמן נשבע לקיים את המצוה ולא קיים, פטור. אלא מתנה לעשיר. גמרא:.\n!",
                "ואפ\"ה רגילות לפרש בכלל ופרט וכלל. ועתוי\"ט:"
            ],
            [
                "המצוה כו'. אמר רחמנא להרע או להטיב, אמנם הוא מחייב בשבועה על דבר שאי אפשר בו שייטב במקום להרע או ירע במקום להטיב, והם דברי רשות. הר\"מ. וכלומר דאלו בדבר מצוה כשישבע להטיב ולאכול דבר אסור, הוא מירע לנפשו. וכשישבע להרע שלא לאכול חמץ בפסח, הוא מטיב לנפשו:",
                "שלא כו' שאם כו'. דאם ישבע לבטל מה שנשבע עליו מהר סיני, ליכא ק\"ו לחייביה כשלא יבטל, אלא יעשה כמושבע כו', ולפיכך בזה אף ר' יהודה בן בתירא מודה:."
            ],
            [
                "פירוש, דהכי משמע, שלא אוכל שיעור אכילה מככר זו. ולא נקט ככר זו אלא למשרי נפשיה באחרינא. כ\"מ בשם הריטב\"א:.\n!",
                "וכתבו התוספ'. נראה כיש ספרים דלא גרסי שלא אוכלנה שלישית, ואפ\"ה שמעינן שאם נשאל כו', מדקתני אינו חייב אלא א' ולא קתני חייב אחת:",
                "זו כו'. למעוטי אוכל ולא אכל, ממלקות, שאין בו מעשה. גמרא:"
            ],
            [
                "של אבן כו'. אבל של זהב לא שכיח. הלכך לא אפיך נמי למתני על העמוד של זהב כדמפיך על האיש וגו':.\n!",
                "בגמרא. וכתבו התוספ', פירש, בשבועה. וכתב הר\"ן דטעמא דאין שבועת ביטוי ואין הפירות נאסרין עליו, ואפ\"ה לקי, משום דהא ודאי לא נתכוין זה לאסור הפירות, שאם היה מתכוין לכך הוה ליה לאסור בלא שום תנאי, שהרי עכשיו ג\"כ פירות אסורים עליו, ולמה תלה נדרו בדבר שאינו, אלא ודאי לא נתכוין אלא לקיים שראה אותו דבר, ומשום הכי לוקה משום שבועת שוא. ולדבריו כל פירות לאו דוקא, אלא ה\"ה חד פירא, וכן במ\"ב פ\"ג דנדרים כתב הר\"ב ככר זו. ועתוי\"ט:.\n!",
                "בגמרא, בטרוף. ופירש\"י, שיש בו חריצים כקורת בית הבד. כך ראיתי נחש מנומר. ועתוי\"ט:",
                "היינו דבר שאי אפשר. רש\"י. ולדבריהם מתניתין ה\"ק, שלא נעידך היינו נשבע לבטל כו'. ועתוי\"ט:",
                "זו כו'. למעוטי אכלתי ולא אכלתי דחייב קרבן. ור\"ע היא דריש פרקין. גמרא:"
            ],
            [
                "שוא. תימה, דשניהם שבועת ביטוי. דשבועה שאוכל היינו כזית, כמו שבועה שלא אוכל. ושלא אוכלנה היינו שלא אוכלנה כולה. ושמא יש לחלק בין אוכל לשלא אוכל. תוספ':.\n!",
                "שהרי יצאתה שבועה לשוא על דבר שא\"א לו, ומאותה השעה הוא עובר, אפילו קיים שבועתו. גמרא:"
            ],
            [
                "דתנן לקמן אחת זו ואחת זו כו'. וילפינן לה מדכתיב ואמרה האשה אמן אמן. גמרא. ופירש הר\"נ, דאי לא דמיא כמוציא שבועה אמאי מבדקה, אפילו מושבע מפי אחרים אין כאן, שהרי לא אמרה כלום אחר שבועה. דלא דמי למשביע עדים שכופרים אחר השבועה ואומרים אין אנו יודעים כו'. אלא ודאי כמוציא שבועה מפיו דמי:"
            ]
        ],
        [
            [
                "שבועת כו'. שבועה לא כתיב בהדיא בקרא. אלא ילפינן מקול, כמ\"ש בריש מתניתין דסוף פרקין:.\n!",
                "כלומר, אף על גב דאינו בר מלקות, שניתק לעשה דהשבון:.\n!",
                "מכלל דמלך מדאורייתא אינו כשר להעיד והכי איתא בהדיא בגמרא דממעטינן משחק בקוביא וכל שכן מלך. וכלומר שהוא מדאורייתא. ופירש רש\"י, דכתיב שום תשים עליך מלך, שתהא אימתו עליך. והבא להעיד צריך לעמוד לפני הדיין ודרך בזיון הוא לו. ולפ\"ז אף במלכי בית דוד איירינן דאינן ראויין להעיד. ועיין תוי\"ט:",
                "מפי עצמו. דיליף לה מגזרה שוה דתחטא תחטא מפקדון. וסבר דון מינה. ומינה כלומר, דדיינינן מינה לחייבו אף מפי עצמו, ומינה כי התם דמחייב בין בב\"ד בין שלא בבית דין. דנשבע על שקר כתיב, משמע בין בבית דין בין שלא בבית דין. רש\"י:.\n!",
                "וכן אם ענה אמן אחר השבועה. רש\"י:",
                "אף על גב דאל ענה אמן. שכן הוא אומר ושמעה קול אלה אם לא יגיד ונשא עונו:.\n!",
                "שנאמר ושמעה קול אלה:",
                "בין כו'. דסבירא ליה דון מינה ואוקי באתרה. כלומר, לאחר שהבאת מפי עצמו לשבועת העדות מפקדון, אוקי באתרה בדין הכתוב בשבועת העדות, דמפי אחרים שמשפטו דוקא בבית דין, ה\"נ מפי עצמו שהבאת אינו אלא בבית דין:"
            ],
            [
                "ממילא שיודע לו עדות. דאי לאו הכי אינה אסורה. והיינו זדון העדות. ועיין תוי\"ט:",
                "רש\"י. ותמהו התוספות, דתיפוק ליה דבקושטא קא משתבעי. ותירץ הר\"ן, דרש\"י הכי קאמר שבאותה שעה שנשבעו אין אנו יודעין, יודעין היו אלא שלא היו מתכוונים לשום לב, אבל לא היו צריכין ידיעה אחרת, ונמצא מה שנשבעו אין אנו יודעים לא נשבעו על האמת, שאלו היו שמים לב באותה שעה יודעים היו, שהרי מיד כשנתיישבו נזכרו בלא שום חידוש ידיעה, ואפילו הכי כיון שהיו סבורים לישבע על האמת, פטורים, משום דאנוסים היו כו'. אבל ודאי דה\"ה וכ\"ש כשסבורים שמותרים לגמרי. ועתוי\"ט:"
            ],
            [
                "שאמרו. בלא שבועה, אין אנו כו', וא\"ל משביע אני עליכם שיהא אמת מה שאמרתם, ואמרו אמן, חייבים. אבל אם שתקו אחר השבועה, אין כאן קבלת שבועה. רש\"י. ונראה מלשונו דדוקא שתקו, אבל כפרו ואמרו אין אנו יודעים כו' חייבים. ומיירי בבית דין. ומתניתין אפילו כרבנן. ואמן לאו דוקא. ולא נקטו אלא כדי לקצר. וכ\"כ התוספ' ועיין בסמוך (אות יג):",
                "חוץ לבית דין. אתיא נמי כרבנן, דלרבנן נמי לא בעינן שבועה בבית דין, אלא הכפירה. דאהגדה דוקא קפיד קרא דלהוי במקום הראוי להגדה. תוספ':.\n!",
                "ורישא דתני הרי אלו חייבין, ולא אמרינן דהוי כפירת דברים בעלמא כיון דכבר אמרו אין אנו יודעים כו' ושוב אין יכולין לחזור ולהודות נראה לי משום דלא קפדה התורה אחוזר ומגיד אלא בתר שבועה. דאם לא יגיד, בתר ושמעה קול אלה כתיב. והטעם מפני שדרך העדים להשמט שלא להעיד, וכשאומרים בתר שבועה יודעים אנו, אין זה חוזר כו'. עוד נראה לי, דאין אנו יודעים לא מקרי מגיד כלל, דהא לא הגידו כלום, והכא לאו משום חוזר ומגיד אייתינן עלה, אלא משום דכפרו בתר שבועה שוב לא מצו משוו נפשייהו רשיעי לומר יודעים אנו. ובהכי מיתרצה אמאי נקט רישא במושבע מפי עצמו, דלאשמועינן הך רבותא נקט במפי עצמו. הר\"ן. כלומר דאלו הוה נקט במושבע מפי אחרים, לא היה יכול להתחיל אמרו אין אנו יודעים כו', לפי ששוב אח\"כ כשמשביען אין רגילות להשיב אלא אמן, וא\"כ לא הוה ידעינן רבותא זו:"
            ],
            [
                "גמרא. דאי אפשר לצמצם. ופירוש תוך כדי דיבור, עיין בריש פ\"ד דנזיר. ולא שיהיה כל הכפירה תוך כדי דיבור שתתחיל תוך כדי דיבור. גמרא. ועתוי\"ט:.\n!",
                "דאע\"ג דקם לשבועה (ורוב בני אדם אין נשבעין לשקר והיה משלם), דבר הגורם לממון לאו כממון דמי. גמרא:",
                "הכופר כו'. גמרא השתא בזה אחר זה דתרוייהו קא כפרי אמרת הראשון חייב ושני פטור, כפר אחד והודה אחד מבעיא. לא צריכא כגון שכפרו שניהם וחזר אחד מהן והודה בתוך כדי דיבור והא קמ\"ל דמהו דתימא דהא דרישא תוך כדי דיבור מהני, הני מילי כפירה וכפירה, אבל כפירה והודאה אימא לא, קמ\"ל. ועתוי\"ט:.\n!",
                "שהיו יכולים לומר ידענו כי היה שם כת אחרת בשעת תביעתן. הר\"מ:.\n!",
                "נשאו שתי אחיות ואינן כשרים בעדות אחת. וקשה גוססות דקאמר דמשמע דתרוייהו גוססות למאי, דבאחת סגי. וכתבו התוספ' דמיירי כגון שבשעת ראיית העדות היו רחוקים. דבעינן תחלתן וסופן בכשרות:.\n!",
                "ולמדך שהגוסס הוי כחי לכל דבריו ואע\"פ שרובן למיתה. רש\"י והר\"ן. ועתוי\"ט:",
                "בשתיהן. שאחר שמתו הנשים אז כפרה השנייה העדות גם כן. הר\"מ:"
            ],
            [
                "שבועה כו'. שבועה זו איני יודע למה, דכיון שאמר הלה משביע אני עליכם מושבעין הם כו'. וי\"ל לרבותא נקט דאע\"ג דהוציאו הם עצמם שבועה מפיהם אפ\"ה אינן חייבין אלא אחת. ועתוי\"ט:."
            ],
            [
                "גמרא, והא קמ\"ל. ופירש\"י ואיידי דתניא הא, תנא בהדייהו תשלומי ד' וה' ואונס ומפתה, דממון שאין משתלם בראש הוא, דומיא דחצי נזק שאין משתלם בראש. ועתוי\"ט:.\n!",
                "דקיי\"ל מודה בקנס פטור, הלכך לא הוה אלא גורם לממון דאלו הודה היה פטור, ולאו ממון הוא. גמרא:.\n!",
                "דמסתמא ממונא קא תבע ולא קנס שאם הודה לא ישלם. ועתוי\"ט:"
            ],
            [
                "שאיני כו'. נקט לה בלשון חיוב ובלשון שלילה:",
                "פלוני כו'. משנה יתירה היא, דהא אפילו מנה לפלוני כו' תנן במי\"ב דפטור. אלא הא קמ\"ל דדוקא שפלוני כהן פטור בכל ענין, דלא שייך בה הרשאה. אבל מנה כו' זמנין דחייב כגון בהרשאה. גמרא. ומינה דה\"ה סיפא שאנס כו', דהוי נמי משנה יתירה, בבא בהרשאה איירי. וזהו שכתב הר\"ב (וכ\"כ רש\"י) ובגמרא מוקי לה בבא בהרשאה. ועתוי\"ט:."
            ],
            [
                "ואפילו הוא עני אינו חייב לו אלא מטעם נדר ונמצא שאין עליו חיוב ממון בשום צד. שאין ב\"ד יורדין לנכסיו אם אינו רוצה לקיים נדרו. אלא שמנדין אותו או מכין אותו עד שיקיים מוצא שפתיו. נראה לי:"
            ],
            [],
            [],
            [
                "הקשה הרמב\"ן, למה לי למתני הכי, פשיטא, דאי משום קרובים כו' הא תנן בריש פרקין, ועד. מפי עד תנן בפ\"ד דסנהדרין מ\"ו כו'. ותירץ דאשמעינן אם האמינן הנתבע על עצמו שאם ידעו יבואו ויעידו, אפ\"ה פטורין, כיון שמן הדין אינם נאמנים. ונסתייע מהירושלמי. וכן משמע בגמרא דידן. ועתוי\"ט:"
            ],
            [
                "פטורים. כשלא בא בהרשאה. דהא במ\"ז דייקינן בגמרא דבא בהרשאה יכול להשביעם ומתחייבים בהשבעתו. ועתוי\"ט:"
            ],
            [
                "משביע. דקרא ושמעה קול אלה כתיב, ובגמרא ילפינן דאלה היא שבועה. ועתוי\"ט:.\n!",
                "גמרא דאי לאו הכי מאי קאמר. ופרש\"י, בשבועה מזכיר את השם באחד מכל הלשונות הללו. וכלומר שם או כינוי. כדאמרינן בגמרא. ועתוי\"ט:",
                "בחנון כו'. דהוי כמי שנשבע בו יתברך. אע\"פ שאין אלו שמותיו אלא כינויין בעלמא. היינו טעמא דבמי שהוא חנון במי שהוא רחום קאמר. ולא דמי לנשבע בשמים וארץ, דכיון דליכא מידי אחרינא דאיקרי רחום וחנון, ודאי במי שהוא חנון במי שהוא רחום קאמר. הכא דאיכא שמים וארץ בשמים ובארץ קאמר. ועתוי\"ט:",
                "חייב. דת\"ר ונוקב שם ה' מות יומת, יכול לא יהא חייב אלא על שם המיוחד בלבד, מנין לרבות את הכנויין, ת\"ל איש כי יקלל אלהיו כו', מ\"מ, דברי ר\"מ. ומהכא שמעינן דפלוגתייהו בשם המתברך. וכ\"נ מלשון הר\"ב בסמוך. ולפיכך לשון בכולן דתנן, כמו לכולן. וכן מ\"ש הר\"ב וכ\"כ הר\"מ, באחד מהם כמו לאחד:",
                "יככה אלקים כו'. לשון רש\"י יככה ה' אלהים. וכן יככה אלהים גרסינן. ולדעתי ל\"ג ברישא אלהים כלל. אלא יככה ה'. וברש\"ל כתב וזה לשונו, הרי\"ף גרס בתרוייהו שם יו\"ד ה\"י, ולא אלהים. אכן גם גירסא זו ישרה. וקמ\"ל אף שזה קורא בתורה שם יו\"ד ה\"י והוא אומר וכן יככה אלהים אפ\"ה הוי אלה:",
                "הכתובה. דהא כתיב בהן ככל אלות הברית. רש\"י:",
                "פוטרין. פירש הרמב\"ן ז\"ל, דאע\"ג דבעלמא ס\"ל דמכלל לאו אתה שומע הן, הכא משום הכי פטרינן, דבעינן קרא כדכתיב ושמעה קול אלה, אבל לא ששמעה ברכה ונשמעה מתוכה קללה. הרמב\"ן והר\"נ:"
            ]
        ],
        [
            [
                "וכלומר דאלו לא הודה, מי מחייבו קרבן. וה\"ה בשבועת העדות. ועתוי\"ט:",
                "רש\"י. ופירש הר\"מ דבא לומר דמפי עצמו חייב אף בלא טענת התובע. וכדאיתא בגמרא דף ל\"ב:",
                "עד כו'. משום דמשבועת העדות גמרינן לה, וס\"ל דון מינה ומינה, והתם בב\"ד. רש\"י:",
                "כיון כו'. דס\"ל דון מינה ואוקי באתרה. רש\"י:",
                "רש\"י. ומשמע, הא שיש איסור בשבועה זו יודעים הם. וכדפירשו לענין שבועת העדות. וסמכו אדלעיל. וכן מ\"ש אבל זכור כו', ה\"ה התם, וסמך אדהכא:.\n!",
                "דבכריתות ילפינן לה אכל האשמות. תוספ' והר\"נ:."
            ],
            [
                "א\"ל תן כו' לאו דוקא שאמר לו כו' כדילפינן מוכחש בעמיתו כו'. ומ\"מ בעמיתו בעינן, דאע\"ג דהכחשה כל דהו אפילו בלא תביעה סגי, מכל מקום השבועה צריכה שתהא בפני עמיתו, א\"נ לפני המורשה. ועתוי\"ט:",
                "משביעך. לאו שהתורה חייבתו בשבועה ולכך משביעו, שלא מצינו שיתחייב השומר שבועה מן התורה אלא כשהודה שהוא שומר ורוצה לפטור עצמו מחיוב התשלומין, אבל לא בכופר שהוא שומר. אלא אם השביעו והלה נשבע קאמרינן:",
                "אמן. לרבנן דס\"ל מפי אחרים נמי חייב אפילו חוץ לב\"ד, הוי מצי לפרושי מפי אחרים אלא איידי דלעיל, תני נמי הכא בכהאי גוונא:"
            ],
            [
                "היו כו'. בספרא נשנה נמי לענין עדות. וכן הוא נמי בר\"מ:.\n!",
                "ר' אליעזר אומר כו', ר' שמעון אומר כו'. מסתברא דפליגי נמי אסיפא. עתוי\"ט:"
            ],
            [
                "ופגם. והר\"מ כתב בושת ופגם וצער. ועתוי\"ט:"
            ],
            [
                "גנבת כו'. שאף על פי שאינו משלם כפל בהודאה, משלם הוא את הקרן בהודאתו. הר\"מ. ולא התבאר בגמרא למאי צריכי לכל הני בבות:"
            ]
        ],
        [
            [
                "הדיינין. הא דלא נקט נוהגת באנשים ובנשים כדתנן לעיל גבי פקדון, נראה לי, משום דשבועת הדיינין היא עצמה שבועת הפקדון. ח\"ל הר\"מ, שדבר ברור וגלוי שכל הנשבע שבועת הדיינים או היסת בשקר, שיהא חייב משום שבועת הפקדון:",
                "רש\"י. פירוש לפירושו, שאע\"פ ששבועת הפקדון הוא בטוען נאנסו או נאבדו או נגנבו, וכן שבועת ע\"א שבועת הדיינין נמי היא, הכי קתני, שבועת הדיינין של מודה במקצת צריך שתהא הטענה שתי כסף וההודאה שוה פרוטה. ולאו כל ששבועת הדיינין קתני. א\"נ, דשבועת הפקדון לאו דדיינין היא דשם אחר יש לה. וכן שבועת ע\"א כיון דלא נכתבה בהדיא ליתא בכלל זה. הר\"ן. וטעמא דעד אחד לא בעי שתי כסף, משום דכל ממון שב' מחייבין ממון עד אחד מחייבו שבועה:.\n!",
                "וטעמא מפורש בירושלמי, שאמרו סוף מטבע כסף מעה, כלומר כיון שאמרה תורה כסף, כדכתיב כי יתן כו' כסף כו' ואי אתה מוצא מטבע כסף מוזכר בתורה פחות ממעה, כדמתרגמינן עשרים גרה, עשרים מעין, אין לך לחייבו בפחות ממטבע זו. ומקשה, ותהא מעה. כלומר מנין לך שיהיו שנים. ומפרק, או כלים, מה כלים שנים, אף כסף שנים. הר\"נ:",
                "ורב הוא דאמר הכי בגמרא. ופירש\"י טענה דתנן במתניתין לאו אתחלת טענה קאי, אלא אכפירה שהוא כופר בטענת חבירו לבד הודאת הפרוטה, דבעינן שתהא תחלת הטענה ב' כסף ופרוטה. ויליף ליה בגמרא, דכסף למה לי (והוה דרשינן אף כל שנים) אם אינו ענין לטענה תנהו ענין לכפירה כו'. ונמצא שמה שכתב הר\"ב בתחלת המשנה שלא תהא הטענה, לא בא לדקדק בפירוש הטענה ממש. ועתוי\"ט:.\n!",
                "כדאשכחן באברהם דאתפסיה לאליעזר בברית מילה. גמרא. ועתוי\"ט:",
                "לשון שימה. ששמו חכמים עליו שבועה. כמו אם ה' הסיתך:",
                "אע\"פ שהיא נזכרת במשנה. הר\"מ:",
                "בש\"פ. דמשנתינו בשבועת הדיינים ע\"י הודאת מקצת הטענה. כדפירש הר\"ב. ומסיים רש\"י, שלמדוה מאשר יאמר כי הוא זה. (דעירוב פרשיות כתיב כאן וכי הוא זה דכתיב בפרשת שומרים שדי אפרשת אם כסף תלוה) וכתיב עלה ונקרב בעל הבית אל האלהים אם לא שלח ידו, דהיינו שבועה. ועתוי\"ט:",
                "פטור. דכי הוא זה משמע ממין הטענה:.\n!",
                "ואליבא דשמואל מפרשינן הכי בגמרא, וס\"ל דטענה דמתניתין בתחלת טענה, ולא בעינן ב' כסף ופרוטה, והכא שתי כסף דוקא אמר, ולא שוה, ולכך פטור, דמה שטענו לא הודה לו. וכיצד אמאי דסמיך ליה קאי, דאם אין ההודאה כו'. אבל לרב, שוה קאמר. וכיצד ארישא קאי. וקשיא להר\"ב דמפרש לרישא אליבא דרב, והכא (ובב\"מ פ\"ד מ\"ז) מפרש אליבא דשמואל. ועתוי\"ט:",
                "כמשיב אבדה. שהיה יכול להעיז פניו ולכפור, ומדלא העיז הרי הוא כמשיב אבידה. רש\"י:."
            ],
            [
                "שוחק היית בך שהיית שואלני מה שלא היה. רש\"י:",
                "לשון רש\"י, כגון שאומר להר\"מ. ר\"ל, שפירש דבריו ואמר אין לך בידי מעולם. אבל אם אמר סתם אין לך בידי לא הוחזק כפרן, דמצי למימר אין לך בידי עתה קאמינא, שהרי פרעתיו לך. ומתרץ דבוריה הוי, ואין סותר דבריו הראשונים. הרא\"ש. ועתוי\"ט שאין כן דעת רב האי:.\n!",
                "רש\"י. ופירוש לפרושו, שכשחוזר אח\"כ וטוען פרעתי אינו נאמן בשבועה כו', ואהא מסיים נמי דבשלא בבית דין, כלומר, שזה שאמר אין לך בידי היה שלא בבית דין, אם בא לבית דין וטוען פרעתי לא הוחזק כפרן, ונאמן. והטעם פירש הרא\"ש, דעביד איניש דלא מגלה טענותיו אלא בב\"ד:",
                "שצריך כו'. כיון שא\"ל אל תתנהו לי אלא בעדים. מהא שמעינן דאפילו לאחר הלואה יכול המלוה לומר ללוה אל תפרעני אלא בעדים. דהא מתניתין לאחר הלואה הוא, וקתני בהדיא דחייב מפני כו'. והמגיד כתב הטעם, משום דעבד לוה לאיש מלוה. ועתוי\"ט:."
            ],
            [
                "ואפילו לרב דס\"ל בסתמא שוה טוען, ליטרא שאני, דכיון דטוענו משקל, ודאי דוקא קתני. גמרא. ורש\"י:",
                "וטריסית כו'. או או קתני. רש\"י:",
                "שהכל כו'. בגמרא פרכינן לשמואל דאמר דוקא טוענו, אמאי חייב. ומוקמיה בשטוענו בדינר מטבעות. פירש ר\"ח, כלומר, טוען דינר זהב נתתי לך לתת לי בו מטבעות, והוא אומר לא נתת לי אלא דינר כסף לתת לך מטבעות ויש, לך בשויו בידי טריסית כו'. וקמ\"ל דפרוטות איתא בכלל מטבעות שא\"ל ליקח. ורב מפרש דה\"ק, שכל דין מטבע אחת היא, כלומר, דבכולהו שוה קאמר. ושאינו מטבע כגון ליטרא, לעולם דוקא קאמר. הרמב\"ן והר\"ן:",
                "פטור. בפרק ח' דבבא מציעא משנה ב' כתב הר\"ב, אף מדמי שעורים. וטעמא, כתב הטור דחשיב כאלו הודה התובע שאינו חייב לו שעורים. וכתב א\"א הרא\"ש ז\"ל, דוקא כשא\"ל הלויתיך חטין באותו יום ובאותה שעה, והלה אומר שעורים היו כו'. דאלת\"ה, פשיטא שהוא חייב. שאין אדם מוחל על שאר תביעותיו אם לא תבע אלא אחת:",
                "מחייב. דלא בעי הודאה ממין הטענה. רש\"י. וכלומר דשבועה הוא דמחייבו. אבל מדמי שעורין אף הוא פוטרו, ולא פליג בהא ארבנן. תוספ'. ועתוי\"ט:",
                "רש\"י. ובין אדמון ובין חכמים ס\"ל דטוענו בקנקנים ג\"כ. ובהא פליגי, אדמון סובר טוענו חטין ושעורין והודה באחת מהן חייב. וחכ\"א פטור, דבעינן טענה והודאה בדבר אחת. גמרא בסוגיא דהכא. ובסוגיא דכתובות מפרש ליה בענין אחר כמ\"ש שם הר\"ב:.\n!",
                "כדלקמן במשנה ה'. ומש\"ה נמי כשהודה בכלים פטור משבועה:",
                "פטור. איצטריך, דלא תימא טעמא דפטור ברישא משום דהוי כטענו חטין והודה לו בשעורין. תוספ'. ופירש בחכמת שלמה דלא תימא דסבירא ליה דאפילו טענו בשני מינין והודה באחד הוי כמו טענו חטין והודה בשעורין דפטור:."
            ],
            [
                "שלא יהא זה נוטל ממונו כשהוא קטן וילך לו בחנם כו'. החרש והשוטה אין נזקקין להם בו' לא לשבועה קלה כו'. הר\"מ:",
                "תנינא כו'. ומשני, חדא לקטנים וחדא לגדולים. גמרא:,\n!",
                "תנינא כו'. אצטריך, סד\"א הדיוט הוא דאדם עושה קנוניא על הדיוט, אבל הקדש דאין אדם עושה קנוניא על הקדש, קמ\"ל:."
            ],
            [
                "דהוה מצי למימר שואל אינו משלם אונסין וגניבה ואבדה, דאתקש לשומר שכר. כדאיתא בגמרא:.\n!",
                "וקשה, דבקרקעות נמי שייך שאלה, וכדאיתא סוף פרק ח' דב\"מ, ע\"ש. והנ\"י כתב, משום דסיפא ד' וה' לא קאי אלא אהקדשות, ובהקדש לא שייך שאלה:"
            ],
            [
                "מחייב כו'. וא\"ת והא הילך הוא. י\"ל משכחת לה כשבצרן. הר\"ן. ועתוי\"ט:.\n!",
                "וא\"ת אמאי בעינן הודאה במקצת, והא כי הוא זה דמינה ילפינן דבעינן הודאה במקצת שדינן ליה אפרשת אם כסף תלוה. וי\"ל דלאו דעקרינן לגמרי מפרשה שכתוב בה, אלא עירוב פרשיות אמרינן, וקאי נמי אפרשת אם כסף. אמנם לדעת הרמב\"ם שאין אחד מהשומרים צריך להודות במקצת. וכן פירש\"י דעקרינן לה לגמרי מפרשת שומרים ושדינן אפרשת אם כסף. צ\"ע. ועתוי\"ט:.\n!",
                "דכיון דאדעתא למשקל זבנינהו נהליה, כבצורות דמיין, ודנינן בהו דין מטלטלין בכל מילי. כגון דין אונאה ושבועה וכיוצא בהן כו'. וגבי שומר היינו טעמא דכיון דלשמירה הן כשהן מחוברין לקרקע ואדעתא דהכי מסרינהו נהליה, הוה ליה כקרקע, דהא לאו למתלשינהו מסרינהו נהליה. טור בשם הר\"י הלוי. ונראה לי לדעת הר\"מ אפילו באין צריך לקרקע. ועתוי\"ט:",
                "שבמדה כו'. נפקא לן ממשמעות דכי הוא זה. תוספ'. והר\"נ כתב, דבמכילתא מפיק ליה מכסף או כלים, מה כסף שדרכו לימנות אף כלים שדרכן להמנות. ועתוי\"ט:",
                "לישנא דברייתא. ולאתויי טוענו בית זה מלא. דלא תימא דכיון דאמר בית זה מלא, וזה מחזיר לו חסר, נראה החסרון, והרי הוא כזה אומר עד הזיז וזה אומר עד החלון, קמ\"ל דלא, עד שיודה בדבר שבמדה. ועתוי\"ט:",
                "חייב. לדידן דקיי\"ל הילך פטור. ע\"כ כשהרקיבו פירות מיירי כו'. ורישא דמה שהנחת כו' פטור ואע\"ג דהרי אנו רואין הפירות והודאתו ידועה. נראה לי דהיינו טעמא משום דבשעה שהודאה יוצאה מפיו בענין שתהא דבר שבמדה:."
            ],
            [
                "ולא אמרינן שלא הודה לו שיתחייב לשלם לו אא\"כ שיחזיר לו משכונו וכל עוד שלא יוכל לחזור לו משכונו נמצא שלא הודה לו בשום חיוב, משום דמשכון לאו פרעון הוא ויכול המלוה לכוף ללוה שישלם לו חובו אע\"פ שרוצה לעכב המשכון אצלו בדמי שויו שאומר, ועובר בלא תחמוד כו', ואין הלוה נפטר מחיובו בכך, וחייב בבא לצאת ידי שמים לפרעו את העודף. הר\"נ:",
                "פטור. אוקימנא בגמרא, במאמינו לוה למלוה שאינו ברשותו. שאם לא כן מתוך שצריך לישבע שאינו ברשותו נשבע נמי כמה היה שוה ע\"י גלגול. אע\"פ שבשיווי אינו מאמינו, היינו משום דלא קים ליה למלוה בגויה. ומלוה אינו מאמין ללוה, דמקיים ביה וסלף בוגדים ישדם, שאם היה נאמן וישר לא היו מצריכין לו מן השמים שיהא לוה. אבל לוה מקיים במלוה תומת ישרים תנחם, שאם לא שנאמן וישר הוא לא היו מעשרין אותו. וכתב הר\"ן, ובסיפא דרישא מחייבינן למלוה לישבע שאינו ברשותו ואע\"פ שמאמינו, שמא יוציא כו'. ועתוי\"ט:",
                "שמא כו'. וא\"ת, ולמה לא שנה נמי הטעם דעיקר שבועה למה הוא דשמא נתן עיניו בה. תירץ הר\"מ לפי שזה הטעם כולל כל משכון. אבל שמא עיניו כו' אינו כולל כל משכון, שאם היה המשכון לשון זהב וכדומה, אין כאן טעם שמא, עיניו נתן בה. ועתוי\"ט:.\n!",
                "והקשה התוספ', וכי עבדינן תקנה לרשיעי. אלא טעמא שמא יוציא הלה הפקדון ונמצא שבועת לוה לבטלה:"
            ]
        ],
        [
            [
                "רישא דקרא, שבועת ה' תהיה בין שניהם וגו' ולקח בעליו [את השבועה] ולא ישלם, והאי לא ישלם קרא יתירה הוא, דכיון דכתיב אם לא שלח כו' ממילא משמע דלאחר השבועה לא ישלם, ואם אינו ענין כאן, תנהו למודה במקצת ועד אחד כו'. הר\"נ. ועתוי\"ט:",
                "ואלו כו'. ואיכא עוד הנך דלקמן מ\"ז, ודפרק י' דב\"ק מ\"ז, ודפרק ח' דכתובות משנה ה'. ועתוי\"ט:.\n!",
                "ואי נמי שכרו בעדים אלא שאין עדים שעשה עמו מלאכה:.\n!",
                "ואם תאמר הא לא חשדינן לבעל הבית דמשקר אלא ששכח, ואיך שייך מגו. יש לומר דהכי קאמרינן, ודאי קושטא קאמר שזוכר שפרעו, דאי מספקא ליה וטוען שקר שזוכר שפרעו, לא הוה אמר מלתא דידע דמספקי בה רבנן משום טרדא, והוה טעין דלא שכרו כלל. הר\"ן. ותוספ':.\n!",
                "והיינו כדעת הרי\"ף, דבקציצה לא תקנו כלום אלא הניחו על דינו, דאם הוא מודה מקצת נשבע שבועה דאורייתא, ואם כופר בכל נשבע היסת. וטעמא, כיון דליכא כאן טעמא דכדי חייו. הר\"ן. ועתוי\"ט:",
                "מקצת כו'. לר' יהודה לא תקנו שבועה ליטול, אלא במקום שיש שבועה על הנתבע, והפכוה חכמים על התובע באלו השנויים כאן. רש\"י:"
            ],
            [
                "שלא ברשות. פירוש, שלא ברשות בעלים ושלא ברשות בית דין. המגיד:.\n!",
                "דאי לאו הכי שלא ידעו העדים שהוציא כלל, אין בעל הבית נאמן בשבועה. דשמא לא הוציא אלא אבנים או צרורות כו':",
                "נשבע ונוטל. דקנסו חכמים לגזלנים, כדי שלא ירבה היזק בני אדם. הר\"מ. ועתוי\"ט:"
            ],
            [
                "הנחבל. קנס לחובל, כדי שלא ירבה היזק בני אדם והתגרותם. הר\"מ. ועתוי\"ט:.\n!",
                "דנשיכת שינים לאו חיכוך כותל הוא. רש\"י:.\n!",
                "ולא קשיא דאם כן יתבעו לאותו אחר. דהכי קאמר שמא אחר עשה על פיו דנחבל, שאמר לו לחבול בו כדי שיתבע לזה. מידי דהוה דחיישינן שמא חבל בעצמו. והכי איתא בגמרא:"
            ],
            [
                "העדות. הקשה הרשב\"א ז\"ל, מאן מוכח דעבר עליה במזיד, דלמא אשתלי ולא מזיד הוא. ולדידי לא קשיא דכל שהיה עדות קרוב כל כך דאי אפשר לתלות בו שכחה, לא אמרינן דלמא אשתלי. ובמודה שהזיד נמי משכחת לה, ולא אמרינן בזה אין אדם משים עצמו רשע, דהא הודאת ממון הוא, והודאת בעל דין כמאה עדים דמי. הר\"ן ועתוי\"ט:",
                "להוציא שקר מפיו. רש\"י:",
                "שכנגדו כו'. ולא אמרינן מתוך שאינו יכול לישבע משלם, כמ\"ש הר\"ב פ\"ח דב\"מ מ\"ב, כדי שלא יפקיעו ממנו ממון, שמי שהיה רוצה היה מלוה לו פרוטה ויתבע כל אשר לו, ויהא מודה מקצת כמה שחייב, ויתחייב שבועה ומתוך שאינו יכול לישבע יקח כל אשר לו בלא שבועה לכך תקנו שישבע כנגדו. משא\"כ התם שזה שאינו יכול לישבע לא מחמת שהוא חשוד אלא עתה בתביעה זו אינו יכול לישבע מחמת המאורע, לא הצריכו לישבע שכנגדו. תוספ':",
                "וכן פירש הר\"מ. ומסיים, ואין לו על אותו שתבעו זולת חרם סתם. והלכה כר\"מ ולא כר\"י דאמר יחלוקו. ע\"כ. הכי מסקינן בגמרא, דר\"י הוא דאמר יחלוקו. ועתוי\"ט:"
            ],
            [
                "לא כו'. אלא בזמן שיש רגלים לדבר שבעה\"ב מודה שא\"ל תן כו'. רש\"י. ועתוי\"ט:",
                "לבני כו'. והא דקתני פועלים ובנים, רבותא אשמעינן, דלא תימה הא דחנוני מחויב שבועה היינו כשהמחה פועלים אצלו שהוא צריך לשלם נמי לפועלים, אבל היכא דאינו חייב לשלם אלא לחנוני בלבד, סלקא דעתך שיטול חנוני בלא שבועה, קמ\"ל. הר\"נ:",
                "בסלע כו'. כלומר, בסלע שאתן לך תן להם מעות שיובל הפועל להוציא אותם בפרוטרוט:",
                "והן כו'. ולא הוי כאומר הלותני ואיני יודע אם פרעתיך דחייב לשלם, דהכא כיון דמפסיד בעה\"ב, ס\"ל לת\"ק דתקנו רבנן שבועה שישבעו פועלים. הר\"נ:",
                "אלו ואלו. באים לב\"ד לישבע שבועת שוא מביניהם, דלית בהו דאינו משקר. רש\"י:",
                "שלא כו'. הר\"נ העתיק, אלא הוא נוטל בשבועה, לפי שאין חיובו ברור. והן נוטלין בלא שבועה, דהוה ליה כמנה הלויתני ואיני יודע אם פרעתיך:"
            ],
            [
                "ונתן לו. פירוש שהגביהן לוקח והניחן ברה\"ר. המגיד. אבל להר\"נ דלקמן אין נראה שהגביהן הלוקח. וכ\"נ דעת הר\"ב:.\n!",
                "ואינו תובע ממנו אלא דמיהן. הר\"נ:",
                "א\"ל כו'. פירוש חנוני טוען שמעשה שהיה כך היה, שבא אליו בעה\"ב ואין בידו דינר וא\"ל תן לי בדינר פירות ועכשיו אביא לך את הדינר ונתן לו את הפירות והוליכם, לתוך ביתו ואח\"כ חזר אליו ופרע לו את הדינר, ובעה\"ב טוען לא כי, אלא קודם שנתתי הדינר לא לקחתי פירות מעולם, ולא נתתי לך הדינר אלא בשביל אלו הפירות שהן ברה\"ר. הר\"נ:.\n!",
                "וז\"ל הר\"ן, משום דטענתיה דחנוני מעליא בהו טפי, לפי שלדבריו אין לבעה\"ב שום דררא בפירות הללו. ובעה\"ב מודה לחנוני שהן שלו אלא שנתן לו הדינר בשבילן. הר\"ן:",
                "לשולחני. ה\"נ שהמעות צבורין ומונחין ברשות הרבים:.\n!",
                "משום דפירי עבידי דמרקבי, לא משהי להו. גמרא. והיינו טעמא דר\"י לא אמר בחנוני בההוא לישנא דאמר בשולחני, לפי שדרך החנוני להקיף אלא דהכא מודה החנוני שלא מכר בהקפה. הר\"נ ותוספ'. ובסיפא לא אמר כל שהאיסר כו', משום דלפעמים בעל הבית נותן איסר בפרוטות, ולא שייך למימר כל שהאיסר כו'. תוספ':"
            ],
            [
                "כשם. משום דתנינהו בפרק הכותב משנה ט', קתני כשם, וקאי אנשבעין ונוטלין דרישא. הרמב\"ן:.\n!",
                "ולא דמי למשנה ד' דחזרה שבועה למקומה דמפרשינן שהנתבע ישלם, דהכא היינו טעמא דאמרינן כיון דתובע אינו יכול לישבע שיפסיד, משום שאין כאן פשיעה לנתבע כלל. אבל במתניתין דלעיל כיון שהנתבע אינו יכול לישבע מפני פשיעתו, ומדינא משלם, ואינו בדין שיהא חוטא נשכר, כשאין התובע יכול לישבע שיפטר. ואע\"פ שהתובע גם כן מפני חשדו אינו יכול לישבע, אינו דומה שבועת התקנה בעלמא לשבועת התורה שמחייבתו לשלם. הר\"נ:.\n!",
                "בגמרא, משום דאיכא מאן דפליג אהאי דינא, הלכך אמרינן מאן דעבד ודן כו' מאי דעבד עבד:",
                "ושלא מצינו כו'. שובר על שטר זה. רש\"י:",
                "שאמר כו'. ותנא קמא סבר, דאפילו הכי אין נוטלין אלא בשבועה. דשמא להשביע את בניו אמר כן כדי לאחשבינהו. תוספ':"
            ],
            [
                "השותפין כו'. והוא הדין לשאר, שאם חלקו אינו יכול להשביען. הרי\"ף:",
                "נתגלגלה. נתחייב לו הוה ליה למתני, אלא דתנא לשון, נופל על לשון מגלגלין עליו כו':.\n!",
                "כדכתיב שמוט כל בעל משה ידו. רש\"י. ובגמרא, מנא הני מילי, דאמר קרא וזה דבר השמיטה, ואפילו דיבור משמטת. ועתוי\"ט:"
            ]
        ],
        [
            [
                "משלם כו'. ויש עליו שבועה שאינו ברשותו:.\n!",
                "והאי דהדרה ותניה הכא, משום דבעי למתני חיובי ופטורי דקרבן שבועה דידהו, תנא ברישא חיובי ופטורי דממון דידהו, לפי שקרבן השבועה בחיובי ופטורי תלוי. בכך כו'. כדמפרש ואזיל אמר לשומר חנם כו':."
            ],
            [
                "פירוש, מה שחייב על פקדון. אבל משום ביטוי, קיי\"ל כמאן דאמר בגמרא דחייב:"
            ],
            [],
            [
                "וכן לשון רש\"י. דאילו אין כאן עדים על הגנבה, מאן מחייבו אטביחה ומכירה אע\"פ שיש עדים שטבח ומכר, אי לאו דאיהו אודי שגנג:. אימא דידיה טבח דידיה מכר. ועיין פרק ז' דב\"ק מ\"ב ובהר\"ב שם מ\"ד:"
            ],
            [
                "מת. ושלא מחמת מלאכה:",
                "משביעך. אני. אע\"ג דלא פטר נפשיה במידי, משביעו לאמת דבריו. ואין לפרש שמשביעו שאינו ברשותו כו', דזה א\"צ לישבע שכדבריו כן הוא אלא שאינה ברשותו, וא\"כ מאי קמ\"ל, הא לא נשבע לשקר:"
            ],
            [
                "הר\"ן העתיקו. ואפשר שהוא ל\"ג זה הכלל בתרא:",
                "להקל כו' חייב. הא נשבע שלא להקל, אלא שמשנה בין מחובה לחובה בין מפטור לפטור, נעשה כנשבע להחמיר על עצמו ופטור:"
            ]
        ]
    ],
    "sectionNames": [
        "Chapter",
        "Mishnah",
        "Comment"
    ]
}