diff --git "a/json/Musar/Acharonim/Shevet Musar/Hebrew/Shevet Musar, Wilhermsdorf 1738.json" "b/json/Musar/Acharonim/Shevet Musar/Hebrew/Shevet Musar, Wilhermsdorf 1738.json" new file mode 100644--- /dev/null +++ "b/json/Musar/Acharonim/Shevet Musar/Hebrew/Shevet Musar, Wilhermsdorf 1738.json" @@ -0,0 +1,619 @@ +{ + "language": "he", + "title": "Shevet Musar", + "versionSource": "https://he.wikisource.org/wiki/%D7%A9%D7%91%D7%98_%D7%9E%D7%95%D7%A1%D7%A8", + "versionTitle": "Shevet Musar, Wilhermsdorf 1738", + "status": "locked", + "license": "CC-BY-SA", + "versionNotes": "", + "versionTitleInHebrew": "שבט מוסר, וילהרמסדורף, תצ\"ח", + "actualLanguage": "he", + "languageFamilyName": "hebrew", + "isBaseText": true, + "isSource": true, + "isPrimary": true, + "direction": "rtl", + "heTitle": "שבט מוסר", + "categories": [ + "Musar", + "Acharonim" + ], + "text": { + "Title": [ + "ספר", + "שבט מוסר", + "הלז הנכבד ונחמד אשר חברו החכם השלם הדיין המצויין הרב כמוהר\"ר אליה הכהן נר\"ו מתושבי ק\"ק אזמיר יע\"א. אשר פעל ועשה ורבים השיב מעון. ושבט פושעים וחטאים הגיע לפרשת דרכים. דרך סלולה לרבים. ליראי ה' ולחושבי שמו. פתח להם פתח פתוח כפתחו של אולם. להחזיק מוסר ה' ודרכיו הישרים. זכה וזיכה הרבים זכות הרבים תלוי בו:" + ], + "Author's Preface": [ + "הקדמת הרב המחבר", + "אמר הצעיר אליהו בן החכם השלם המופלג בחסידות כמהר\"ר שלמה אברהם הכהן ז\"ל, זה ספר שבט מוסר אשר טפחתי ורביתי לייסר את עצמי ולאחרים כמוני, אולי בהיותי מזכה אחרים עמי, ירחם הקב\"ה עלי לקבלני בתשובה שלימה לפניו ולא הנחתי דבר גדול וקטון שלא כללתי בתוכו למוסר האדם המכניע נפש החוטא להביאו לשוב לבוראו להסתופף תחת כנפי התשובה, לכן מלבד פרק המוסר הוספתי לעשות ג' גדרים, א': להביא תיקוני העבירות מפי סופרים ומפי הספרים וקצת ממה שחנן הקב\"ה בדעתי, כי הבא לטהר מסייעים אותו. ב': סדרתי שלשה דרושים מדברים בענין התשובה ובהם נכללים כמה וכמה חדושים. ג': הבאתי מאמרים מדברים בענין התשובה, דכיון שהלוקח מוסר שב בתשובה כדי שידע עשיית התשובה כיצד יתקן המעוות וגם שידע מעלת התשובה והעושה אותה כמה מעלתו. גם כתבתי ביאור על אבינו מלכנו שאנו אומרים בעשרת ימי תשובה, ועל אדיר ונאור, מי אל כמוך שנוהגין לומר בלילי סליחות ויום הכפורים, וביאור גם־כן על למענך אלקינו שאנו אומרים קודם כל הקפה, יען כל זה הם דברים של תחינה ובקשה, שייך לכל שב בתשובה. גם כתבתי בסוף הספר כמה חידושים מופלאים שנשמטו מספר המופלא מדרש תלפיות שחברתי ותמצא בספר הזה ב\"ן פרקים כמספר שמי אליהו, והשם יזכני להדפיס כל מה שכתבתי מיום היותי עד היום הזה, לזכות את הרבים אמן ואמן, בזכות אבותי הקדושים אשר הוציאו ימיהם לזכות את הרבים. זכותם יגן עלי ועל כל ישראל. אמן." + ], + "Index": [ + "פרק א מבואר בו ענין בריאת האדם והחסד שעושה הקב\"ה עם האדם ורשם בצורתו שמותיו הקדושים, וכל אבר ואבר שברא באדם למה משמש, וכל מה שברא בעולם ברא באדם, ופגם שעשה האדם הראשון בחטאו, וביאור מאמר אחטא ואשוב, ושיתרחק האדם מן התענוגים, וילמוד במה שלבו חפץ יותר, גמרא או דרוש או סוד שוודאי על זה נתגלגל, גם במצוה שיצרו מנגדו יותר, עליה יתגבר לקיימה כי זאת בא לקיים, ומי שלא למד בבחרותו ובזקנותו תכפוהו הטרדות, יתקן הדבר על ידי שירדוף לשמוע דברי חכמים ויעסוק עם בניו שילמדו תורה או יתן לעוסקים בה מממונו כזבולון עם יששכר, ומוסר לעשיר ומעלת אשה הכשרה. ועל מה נשתבח שלמה המלך ע\"ה ומעלה המגיע למקיים המצות. וביד האדם לעשות החומר צורה, ולקנות מעלת חנוך ואליהו ואותם שמנו חכמים שנכנסו חיים בגן־עדן.", + "פרק ב כולל בו מעלת נח הצדיק ורשעת דורו, וכמה מאריך הקב\"ה עם הרשע כדי שישוב ואל ימות חייב. וביטול סברת כת המינין האומרים שברא הקב\"ה את האדם להינקם ממנו ח\"ו, וגודל ענותנותו יתברך, ושילמוד האדם ממידותיו כדי לעבוד לבוראו ושיקנה האדם מדרגת המלאכים, וט\"ו דברים המרחקים הגאוה, וכמה תועלת מגיע לדכא ושפל רוח, ותוכחה מגולה על השותים במזרקי יין, ושלא יתגאה האדם כשהקב\"ה משפיע עליו מטובו. ומעלת השפלים שממלא הקב\"ה תאוותם אעפ\"י שלא התפללו על זה, ופסוק ואנכי תולעת ולא איש, והשפלות המגיע לגאה וכל ימיו מכאובים, והצער המגיע לו בחולייו.", + "פרק ג כולל בו לימוד המוסר שילמוד האדם מהמקריות הנופלים בגופו להיישר דרכיו, וכיצד יוכל האדם להתפאר ביופיו ולהתגאות בממונו, וכן בכל המדות שנראות רעות לעשותם על צד ההיתר שיקבל שכר עליהן, ולימוד מוסר מיום שעבר ושיכול להכין כל טוב לנפשו ע\"י מחשבה, ושלא יבעוט מנסיונות או יסורין הבאים עליו, ילמוד מאברהם אבינו ע\"ה.", + "פרק ד כולל בו שיזכור האדם החסדים שהקב\"ה עשה עמו מיום שנוצר ועד עתה, וירתת ויחזור לאחוריו מלחטוא לו, ודברים נכוחים שיביא לפני הקב\"ה כדי שיכפר לו, וענין עצה שיקח החוטא בנפשו ולעשות עינויים מקבילות לתקן אשר עיוה. ולימוד מדור המבול ומסדום – חסדיו ית', ואמונת יום דין וחשבון מעכב לאדם מלחטוא, ודברים שיחשוב אדם בדעתו כדי לבטל יצרו. ושאין לו לאדם להתהלל כי אם להדמות עצמו ליוצרו, גם לעולם ישים אדם נגד עיניו העתיד כהווה. וכמה דברים של אוי ואבוי לאדם, וכמה דברים שאשרי לאדם.", + "פרק ה כולל בו נחמה על המתיאשים מחייהם, וז' תשובות על מה עשה אלקים ככה בעולמו לברוא עניים, ועיין כמה מצות מקיים האדם בכל יום ויום והוא חושב שאינו מקיים, ותנחומים לעני ואביון ומוסר על עני שחזר מזלו לטובה והעשיר ומואס בחבריו העניים מקודם. ומוסר על מי שמשתדל לתת בתו לעם הארץ בעבור שאביו עשיר, ומעלת בן עני החכם וענין עצת אשה הרעה בעניינים אלו, וענין נישואי יצחק ברבקה. וענין החטא הגדול מהחפצים למות מתוך צערם ודוחקם. וצריך להיות אדם שמח תמיד בזוכרו איזה מצוה מקיים, וענין דופי הבטלה.", + "פרק ו כולל בו המקריות הבאות על האדם מדופי הזמן, וענין שבגדולי הדורות נמצאו בהם ממקריות הזמן בלתי נאמן, כדי שאם יקרה מהם לדורות הבאים אחריהם יקחו נחמה עמהם, כי לא טוב הוא מאבותיו, ומשל למי שהיה חייב לאוהבו, ושיש כת אנשים שסוברים שכיון שאין מכים לשום אדם ואין מחרפים ומגדפים ומתעסקים כל היום במלאכתם ומתפללים שחרית ומנחה וערבית ובאים לביתם ואוכלים וישנים, שעם זה קונים עולם הבא ושכר גדול, וענין מי הוא הנקרא טיפש ומי הוא הנקרא שוטה וכו', ומי הוא פיקח ומי הוא חכם. אופן להציל ממוקשי מות. וענין איך נשלם האדם ע\"י קיום המצות מכל מה שחסר ממנו, וענין מרקחת לרפואת הנפש, וענין למה אסר לנו הקב\"ה מה שאסר, וענין שלמדנו תשובה מהקב\"ה. תוכחה ממלחמת יצה\"ר עם האדם, ענין מי שמתודה אין דינו מסור אלא בידו של הקב\"ה לטוב לו, ענין שלא יאמר האדם עדיין יש לו זמן לשוב מחטאי.", + "פרק ז כולל כתר מלכות של ה\"ה מהרדב\"ז, ותוכחת מוסר של רבי יהודה החסיד ומרגניתא דבי רב, ואיזהו בן עולם הבא וזכרון יום המות.", + "פרק ח כולל בו לעשות אופנים להבריח אדם יצרו, ומשל למי שנטע כרם ומשל הקונה עבד, ויכוח אדם עם אבריו וגידיו, קישוט האברים עם המצות, העונש המגיע לאברי החוטא, גוף אדם היכל ה'. ענין שאל יבטח האדם שלא יגיע לו עונש, על שנשמתו מתחת כסא כבוד חצובה, ענין העונש המגיע למרגיזי אל, ענין הרשע מתחזק ברשעתו, בראות שאין מגיע לו רע כשחוטא גם בראותו צדיק במצור ובמצוק, ענין שישים אדם נגד עיניו חסדיו ית' שמו עמו בעבר ובהוה. העובד את בוראו, אחרים נלחמים עם קטגוריו והדבר בהפכו, ענין הרוצה מנוח לנפשו כיצד ימצאנה.", + "פרק ט כולל בו תחינה שיסדר החוטא לפני הקב\"ה, ז' מדורי גהינם, ענין אש גיהנם, וסיפור מגדולותיו יתברך על־דרך האלפא ביתא, ושיתפלל האדם להקב\"ה להכניע יצרו שלא לחטוא לפניו אע\"פ שלא יהיה לו שכר. ולימוד מן השמים ואילני הארץ שאין להם שכר ואין משנים את תפקידם. סיבת בריחת הרשע מלשמוע דברי תורה. פסוק כי אראה שמיך מעשה אצבעותך. ביאור משנה אוי להם לבריות מעלבונה של תורה, טענות היצר לאדם להחטיאו, ענין הצער המגיע לעני, ענין כל מה שעושה העני הוא מגונה, וכפי האמת הדין עמו, ענין הצער המגיע לעני ביום ו' לבקש הוצאת שבת בימי החורף ויום סגריר, מוסר לעשיר שילמוד מהעני, גם ישים החוטא נגד עיניו כל מקריות הרעות שאפשר להיות בעולם הנפסד, ענין יעקב עם יוסף.", + "פרק י כולל בו ראיות לסתור על מאמר הרשעים – הקב\"ה ותרן, טעם למה הקב\"ה מוותר לאדם עד ג' עונות ולא עד ד', ענין צדדי ההיתר שמבקש היצר לאדם להחטיאו. החוטאים מתחלקים לד' כתות וסתירה לכל א' וא', כלל להכיר את הרשע, ענין התורה נקראת מאכל, וכן העבירה והפרש בין מאכל למאכל. ענין מאי דכתיב אוי על המחליף טוב ברע.", + "פרק יא כולל בו שילמוד האדם מיום הגשם הצער שיגיע לו בהולך מן העולם, וענין כיצד עם התורה מוצל מכל צרה, ומשל נאה על ת\"ח עניים, וענין כל־כך שמתמרק הגוף מתגדל אור הנשמה, ומשל הסכין וענין כשמבזין ת\"ח אם הוא עני או בעל מום ומשל נאה על זה, ועניים עמי ארצות שמתחרטים לשעבר על שלא עסקו בתורה, וענין כראות ת\"ח עם הארץ שאינו מכבד לומדי תורה, יחניף לו. וענין כראותם נשי עמי ארצות שאין מכבדים הת\"ח לבעליהן משתדלות עם בניהם שילמדו תורה, טעם למה עמי ארצות שונאים ת\"ח וסתירה לסברתם, ענין עמי ארצות חסידים וסיבה על שהם חסידים, מעלת חכמת החכמים ודברים סגוליים, ענין יוסף הצדיק באומרו לאחיו אל תרגזו בדרך, ותיקון לע\"ה.", + "פרק יב כולל בו סדר הנהגת העולם בסדר הנהגת האברים, יחשוב אדם בלבו הבזיון המגיע לו ביום הדין. ילמוד אדם לעבוד לבוראו ממה שאינו רוצה לעצמו. כשאדם חפץ לעסוק בתורה או לעשות מצוה, מזדמנין לו מונעים הרבה, עצה להבריח היצר מעליו, דבר המועיל לביטול היצר. הסיבה כשאין אדם יכול לבטל יצרו בשום דבר. סיבת השתרשות הגאוה, טעם הגאוה שמביא לאדם לעשות מה שלבו חפץ, הסיבה העיקרית שהרשע מתחזק בטומאתו. ענין הלוחם משלים וכו' ענין לידע מי נתגלגל בגלגול ראשון בבהמה או חיה וכדומה, משל מהזכוכית לבנה שממשיך האש דלמעלה. לימוד מהשבטים הקדושים לטהר אדם מעשיו.", + "פרק יג מבואר בו הדברים שיתנהג בהן האדם להכניע לבבו הערל. הנהגות של ר' אשר, עוד קל\"ב הנהגות.", + "פרק יד מבואר בו כ\"ו דברים שיעשה אותם האדם וחי בהם דברים הרבה, ויתבאר בהם פירוש עונותיו ילכדונו את הרשע, ופירוש ברית כרתי לעיני. ופ' אל תהי בסובאי יין. ופ' כי בעד אשה זונה עד ככר לחם. ופ' בית ישראל יושבים על אדמתם. ופ' ויבאו אל הגוים אשר באו שמה. ופ' וזכרתם את דרכיכם הרעים. ופסוק ויבאו המצורעים האלה. ופ' אבותינו חטאו ואינם. ופ' אולת שמחה לחסר לב. ופ' מה אנוש כי תזכרנו. ופ' לב חכם לימינו. ופ' ולרש אין כל כי אם כבשה, ופ' אור צדיקים ישמח. ופ' אשרי האיש אשר לא הלך. ופ' למה יתן לעמל אור. ופ' כי חיים הם למוצאיהם. ופ' אגר בקיץ וכו'. ופ' שש הנה שנא ה'. ופ' שאול ואבדון נגד ה'. ופ' פוקד עון אבות. וטעם אומרו והאלקים נסה את אברהם ולא ליצחק. ושאר פסוקים וענין גלגולים. וענין יסתכל אדם בפרעה שהקשה ערפו ונלקה.", + "פרק טו מבואר בו ויכוח הנפש עם הגוף וויכוח הגוף עם היצר וענין הפטירה. תפילה שרגיל בה האדם בכל יום, וויכוח אדם עם האדמה ותשובת האדמה לו, ושאין שליטה לארץ לבלות גוף הקדושים.", + "פרק טז מבואר בו צוואתו של רבי אליעזר הגדול להורקנוס בנו. עוד פ\"ב אזהרות שסידרתי.", + "פרק יז מבואר בו הדרכת הבנים קטנים בדרכי ה'. והנזק המגיע מהגאוה ומעלת הענוה ומקריות יום המיתה, ואיך החיים נמשכים מהענוה וענין מליץ טוב לאדם וענין מעלת העבד בעבור היותו עבד, וענין חיבוט הקבר וז' דינין שעוברים על האדם. וצורה בפסוקים ואלה המשפטים עד סוף הענין.", + "פרק יח מבואר בו תחינה להקב\"ה וגודל חסד בעולמו, ומגיד בשפלות ופחיתות האדם ומקצת שבחיו יתברך, ובקשה מהקב\"ה שהוא יטהרנו ויקרבהו אצלו, ותערומת האדם במזלות וכדומה, ואח\"כ רואה שאין לו מקום עם מי להתרעם. ושאין אבר באדם שלא הכעיס בו לבוראו, ודיני האדם ותולדותיו ופעולות הנפש והרוח והמלבוש שמתלבש הנפש לעמוד בגן עדן, ועניינים אחרים רבים, פאת זקנו ומעשה בנפש שנכנס בשור ובא אל בנו בחלום.", + "פרק יט מבואר בו לבקש רפואה בדמים קלים, כיון שחולי הנפש כחולי הגוף, ובו ו' סגולות לרפואת הנפש. ומסרה ג' ונשמע, וענין עון הגזל ועיקרי התשובה עשרים, ותיקוני העבירות והדברים השייכים לבעל־תשובה, מליצת מטטרו\"ן ענין לת\"ח שחטא במקום סגופים יעסוק בתורה. העולם נמשל לים סוער ונשמת האדם כתל שעומד עליו. צריך שלא להכביד התשובה לכל שואל אותה, הכל הולך אחר ההרגל וענינים הקלים והכבדים לתשובה.", + "פרק כ מבואר בו לקנות שלימות הנפש, לא יזוז מדעתו לחשוב באחרית כל דבר ויראה כי הבל הוא, ויחשוב דבצאתו מן העולם אינו מוליך עמו שום דבר, וענין שאחר שחוטא האדם אינו יכול למצוא להקב\"ה כי־אם אחר יגיעה רבה, וחמשה דברים יתן האדם בלבו. ודברי מוסר הנוגעים מן הגוף. ושלשים וששה דברים מספר הזהרת הקדוש. להרחיק האדם מן העבירה. ורמז נכון על פסוק שמן זית זך כתית למאור.", + "פרק כא מבואר בו שידמה אדם עצמו כאילו מוטל מת ועושים בו כל צרכי המת, וכיצד אשתו ובניו בוכים עליו והולכים אחריו עד הקבר, וכיצד נפשו רואה וכיצד נמסרת ביד הדנין אותה, וירגז ולא יחטא. מאמרר יזכור לו יום המיתה. וענין נורא דרך וידוי ותחינה לפני הקב\"ה בכל אבריו והרגשותיו. ודרך אלפא ביתא ותשרק\"ץ וא\"ת־ב\"ש. מסיפורי מקצת הילוליו של מקום. והשיר שאומרים בכל יום בכסא הכבוד. ותפלה קצרה מחכם אחד. ועצת הכליות לאדם. וענין נורא שאמר אדם לפני המקום בחייו דרך תנאי. ועניינים לביטול הכעס. ותיקון בכללות לכל העבירות. ענין בפרשת ויקהל למה הזכיר שם שבת. וענין שידע האדם ההבל היוצא מפיו כמה כח בו להרע או להיטיב.", + "פרק כב מבואר בו שילמוד האדם מוסר מהאילנות וצמח האדמה. וביאור פסוק אסוף אסיפם נאם ה'. וכדי שיוכל האדם לבא בניצוח עם יצרו, ידמה עצמו לאבל יקרה. וביאור מאמר מה דסאני לך וכו'. גם מבאר לימוד מוסר מכל הנבראים כנזכר שם. גם שלא יקל בעיני האדם איזה דבר חידוש שחידש בתורה אפילו קטן ויעלהו על הספר בדיו, פן ענוש יענש, ושם מבואר התועלת הנולד מחידוש אפילו קטן. ענין עשר ספירותיו יתברך נכללו בד' אותיות שמו הגדול. ומעלת האדם שבעבורו נבראו כל הנבראים. ענין שמכל הנבראים יש לאדם ללמוד לעבוד לבוראו. ומעשה בחסיד. וענין דביקותו של עם הקב\"ה וענין פרו של אליהו כו'.", + "פרק כג מבואר בו י\"ז תנאים שיזהר האדם בהם בכל מצוה ומצוה לעשותה כהלכתה, כמה מוסרים שהביאם הרוקח בהקדמתו, מה שנכבד בעיני האדם קיום המצות הוא פיתוי היצר, אין טורח בעשיית המצות כי מן השמים מסייעים אותו. ביאור פ' אדם כי יקריב מכם קרבן לה'. וענין כל אחד חייב לקיים מהמצוות מה שיכול לקיים. להבין אדם קצת במה פגם בגלגול ראשון שבה בזה העולם. ענין בתלמוד שהיו שואלים במה היית נזהר. מאמר אין לומד תורה אלא במקום שלבו חפץ. אם במקרא אם במשנה.", + "פרק כד מבואר בו מוסר לנשים. ובו עשרה תנאים שצריך שיהיו בנשים. והחורבה היוצא אם נוהגת במדות שמנו חכמים עליהן לגנאי, סקרנית, צייתנית וכו'. גם צריכה שתהיה זריזה בענין טבילתה. ומעשה של אלישע כהן גדול. ומה תחשוב האשה בשעה שמזדוגה עם בעלה. וצריכה שתטבול בזמנה אף שאין בעלה בעיר. ומה תכוין בטבילתה. ושלא תכעוס בימי עיבורה. גם תהיה נזהרת במאכלה בימי עיבורה, ושלא תיכנס במקומות של טומאה. גם אל תתיאש מן הרחמים אם היא עקרה או שנתעכבה מלדת. גם אל יפציר האיש והאשה בתפלה על ענין הבנים. ומה יכוין האיש והאשה כשמוסרים הבן למילה. והתועלת המגיע לאשה כשאינה יולדת לתת רשות לבעלה שינשא. גם כיצד תתנהג האשה עם בנה הקטן. וענין הנשים כשמתחברות יחד. הדברים השייכים לנשים שהולכות בבית הכלה. דברים השייכים למילדות. טוב שתטול האשה התרה קודם שתשב על המשבר. הוראה שתתן האשה אחר שתלד. גם כשתקום מן המטה מה תאמר. פסוק זאת תורת העולה.", + "פרק כה מבואר בו ויכוח עם העשירים הרקים הרוצים להתגבר על החכמים. טבע הממון לסמות עיני מי שהוא נעדר מעלת החכמים. שטות של מי שיש לו די סיפוקו ומבקש עוד. גם ילמוד אדם למאוס ברע מהרשע עצמו. בנקודות התורה נרמז שיבחר האדם השפלות. ענין למי שאין לו מי ידריכהו בדרך טובה מה יעשה. פסוק לך מנגד לאיש כסיל. פסוק מלפנו מבהמות ארץ. גם סימן לעושה איזה דבר שיבחין מעצמו אם ישר בעיני השם או לא. משנה הסתכל בג' דברים – מאין באת. גם שלא ירגיש האדם בטורח עשיית המצות, ענין גן־עדן של מטה. הצדיקים מתהפכים בגן־עדן לתינוקות ולבחורים ולזקנים. ז' היכלות בגן עדן. איך הממית עצמו על התורה הוא חי במיתתו. הממיתים עצמן על התורה, בזכות זה אוכלים בניהם בעולם־הזה. ילמוד אםד להמית עצמו על אהבתו יתברך. מאומה אחת שממיתים עצמם בידם לכפרת מלכם. יראה האדם אהבתו יתברך עמו שהבדילו מהמאכלים המזיקים ככתוב בפרשת שמיני.", + "פרק כו מבואר בו מהו גיהנם של מטה ושל מעלה. ועין גן־עדן של מטה ושל מעלה. וענין שטיפה והגעלה של הנשמות. ומה שדעתי נוטה בענין עונש הנשמה עם הגוף. ושהמזיקים המכים לאדם אחר מותו הם שנעשו ברוע מעשיו. וכמה בני אדם ראו פתח גיהנם שבמדבר ושבים. ואופן קיבול השכר על כל מצוה ומצוה כיצד. ומעשה רבי יהושע בן לוי שהעמידו אליהו על פתח גיהנם. וענין חוזק אש של גיהנם. ז' מיני גיהנם יש וסמיכות להבדיל בין הטהור לאשה כי תזריע.", + "פרק כז מבואר בו ג' סבות הגורמות לאדם לחטוא. ג' הוי – א' הוי מושכי עון. הוי חכמים בעיניהם. הוי גבורים לשתות יין. עוד ג' סבות. ששה סבות המונעות לאדם לעשות תשובה. משל של אבן בוחן. טענה למי שאומר איני יכול ביצרי לנצחו. אופן הלימוד כיצד ובאיזה מקומות ועם מי ילמוד. יעמוד בנסיון שלא להסתכל באשה. אל יתיאש אדם מן התשובה בעבור רוב חטאיו. ביאור מאמר שובו בנים שובבים חוץ מאלישע. מיד בבוא מצוה לאדם, יעשנה בלי שיחשוב כלל. ענין זריזות המתענה ג' ימים ידועים בשנה נמחלים עונותיו. כרוז שיוצא בהיכל נוגה ואומר כל דמחייב נזיפה יהא בנזיפה עד שישוב בתשובה. המרגיש שחוטא קל לשוב בתשובה. שאין אדם מתעורר עצמו לשוב בראות עצמו בריא. מעשה בבחור רשע מה שדיבר בשעת מיתתו. מודעא לבטל פיתוי סמא\"ל לאדם בשעת מיתתו שיכפור באלקי ישראל ח\"ו. מודעא לענין זרע לבטלה. ענין עון זרע לבטלה. בשעת המיתה אל יוציא אדם שום אבר מאבריו חוץ למיטה, והעומדים שם יעמדו על זה. כשם שיש נגעים גופניים יש רוחניים, מה יאמר האדם אחר שעושה התרה.", + "פרק כח מבואר בו מוסר דרך מליצה מספר התפוח. טעם שאדם לומד ענין מספר אחד ואינו טועם ממנו, ואם זה הענין עצמו לומד בספר אחר במלות שונות טועם ממנו. ביאור פסוק אחרי מות שני בני אהרן.", + "פרק כט מבואר בו תוכחה נאה. אזהרה לנפש עוד תוכחה יפה ומעולה. ענין של אחר ז\"ל. דברי מוסרים לקוטים. ביאור פסוק קדושים תהיו. ואמר יכול כמוני, תלמוד לומר כי קדוש אני ה' אלקיכם.", + "פרק ל מבואר בו חיוב קיום המצות. אין אדם נקרא שלם עד שיקיים כל תרי\"ג מצות. כל המצות מתקיימים בסוד הגלגול. ומשל מגוף האדם. עוד ענינים אחרים כיצד יתקיימו כל המצות. מאמר לא מצא הקב\"ה כלי מחזיק טוב אלא שלום. טעם שפעמים יראה אדם אחד מאבריו קל ומזורז יותר משאר איבריו. משל אחד לזרז אדם במצות. ענין קיום כל המצות תלוי בקיום מצות מילה. מאמר לא נקרא אברהם שלם עד שמל. הפוגם בריתו סותם מקור החכמה. ענין לקיום השותפות בהקב,ה יחזיק במדת החסד. כדי שיתחזק האדם בדרכי הצדקה והחסד ישים נגד עיניו שהקב\"ה מקור החסדים. לימוד החסד שעשה הקב\"ה עם ישראל, ההפרש מהחסד שעושה הקב\"ה לחסד האדם, ומה שאוכל ושותה האדם הוא חסד. העושה צדקה שלא לשם־שמים מקבל שכרו בעולם־הזה. הנותן צדקה קונה יראת שמים בלבו. טעם המתים שהכהן מטמא להם.", + "פרק לא מבואר בו שישתדל האדם שלא ישלוט בו יד בחיריי. היוצא לדרך מה יעשה. היוצא לדרך יתן צדקה קודם. ומה יאמר לפני המזוזה ובשער העיר. דיני לויה, תפילת הדרך. כשפוגע ביער מה יאמר, באיזה ימים בחדש יסע אדם מבית לבית, מה יאמר אדם בשחרית ואחר ברכת התורה. התועלת המגיע לקורא מזמור למנצח בנגינות בצורת המנורה. בימי העומר כשיאמר שליח־ציבור ברכת כהנים, יאמר היחיד למנצח. גם סגולות אחרות שיש במזמור זה. משלש שנים יעשה אביו טלית קטן לבנו. התפילה שיאמר האדם קודם הנחת תפילין וקודם התפילה מה יאמר. וגם בשעה שכורך הרצועה באצבע ומה יאמר קודם שיסיר התפילין וכשיוצא בבוקר מפתח ביתו מה יאמר ומה יעשה. התועלת שיש לנותן צדקה קודם תפילה, בבואו לבית הכנסת מה יאמר. דבר לזכך הנפש לבטל מחשבה רעה בשעת תפלה. מי שאינו מתכוין בתפילתו משליכין תפילתו לחוץ, המכיר בעצמו שאינו יכול לכוין בשמות ויחודים, יתפלל כפשוטו. מה יאמר קודם נפילת אפים. אל ארך אפים שאומרים שני וחמישי. יאמר בקירוב רגלים. הצדקה שנותנין קודם קריאת התורה יהיה מעומד, מה יאמר במנחה ובשבת בעת הוצאת ספר־תורה, ומה יאמר כשנוטל הספר־תורה וכשמנשקו, שכשהולך אחריו וכש��ולה לספר־תורה. ומה יאמר בתפילת המנחה ובמוצאי שבת. קריאת שמע על מטתו. שם על הפרנסה. כשיטול מים אחרונים מה יאמר. חיוב של מים אחרונים. מה קורא קודם האכילה ואחר אכילה. מה יאמר קודם הלימוד. סגולה לתינוק שלא ינזק ושלא יפגום בריתו לעולם. תרופה למי שמתים בניו מיתה פתאומית. תרופה למי שמתים בניו קודם המילה. מה יכוין האדם כשאומר האל הקדוש. הרוצה לעמוד על שער תבואות. ענין מה ענין שמיטה אצל הר סיני.", + "פרק לב מבואר בו הברכות הבאות לעושים רצון יוצרו, והקללות הבאות לעוברים רצונו. ובפרשת בחקתי כולל בו השכר שמקבלים עושי המצות בעולם־הזה, וגם נרמז בה שכר המגיע להם בקבר מענין המנוחה ושכר המגיע לימות המשיח ולעולם הבא. ויכוח שיעשה האדם עם יצר הרע וענין שטר שיעשה עם יצרו להיותם שותפים לעבוד לבוראם ולחלק הריוח לפני בורא עולם. ענין אם אינו מגיע מהעונש לרשע בעולם הזה, אדרבא לרע לו, לכן ימהר בתרופת התשובה.", + "פרק לג מבואר בו הפגם שעושה החוטא בעליונים ובתחתונים שדיבר בזה מוהר\"ם גאלנטי בספר קול נגידים, ותראה דברים נפלאים. ענין השמחה המגיע לדומם וצמח ובעל חי מדבר ושאינן מדברים, כשאדם משתמש מהם לעשות רצון בוראו. ביאור מאמר אומרים ישראל לאומות העולם, יכולים אתם לעשות לנו דגלים כאשר עשה לנו אלקינו. וענין כונת הדגלים מה הם.", + "פרק לד מבואר בו הדרכים שיתנהג בהם הש\"ץ להשלמת נפשו ובמה יתדבק וממה יתרחק ותפלות שנוגעים לש\"ץ. עוד תפלה שיאמר בשעה שנתמנה לש\"ץ. רמוז חזן בפסוקי הקרבנות בפרשת נשא. בקרבן נחשון בן עמינדב. ולמה הפסיק בקרבן באמצע. ומעשה בש\"ץ זקן שהיה עושה תנועות בידיו כשהיה קורא בספר תורה.", + "פרק לה מבואר בו מהמלבושים שמתלבשת הנשמה, והם ג' מלבושים שדיבר בהם מוהר\"ר עובדיא המון מרוטנבורק זלה\"ה. ומעשה רבי יוסי הגלילי שהיה בא בכל ערב שבת בביתו אחר מותו וחשדו לאשתו שני תלמידים. בירור פסוק יְחַלְּקוּ בְגָדַי לָהֶם (תהלים כב יט). ביאור מאמר \"רבי יוחנן קרי למאניה מכבדותיה\". מדרש אגדה וחצת ורחצת וסכת (רות ג ג). פסוק וִיהוֹשֻׁעַ הָיָה לָבֻשׁ בְּגָדִים צוֹאִים (זכריה ג ג) וכל ההמשך. פסוק שׂוֹשׂ אָשִׂישׂ בַּה' (ישעיהו סא י). ענין שאול ודוד כשבאו מלבושיו כמדתו, ופסוק וְיִשְׂרָאֵל אָהַב אֶת יוֹסֵף (בראשית לז ג). פסוק אִם אֶרְאֶה אוֹבֵד מִבְּלִי לְבוּשׁ (איוב לא יט). פסוק בְּרָב כֹּחַ יִתְחַפֵּשׂ לְבוּשִׁי (איוב ל יח). פסוק צֶדֶק לָבַשְׁתִּי וַיִּלְבָּשֵׁנִי (איוב כט יד). פסוק וַיִּלְבַּשׁ צְדָקָה כַּשִּׁרְיָן (ישעיהו נט יז). פסוק אִישׁ זָקֵן עֹלֶה וְהוּא עֹטֶה מְעִיל (שמואל א כח יד). מדרש אגדה\" \"עוטה מעיל\" על שם וּמְעִיל קָטֹן תַּעֲשֶׂה לּוֹ (שמואל א ב יט). פסוק ה' יְבָרֵךְ אֶת עַמּוֹ בַשָּׁלוֹם (תהלים כט יא). מאמר \"מלמד שנתעטף הקב\"ה כש\"ץ. פסוק תְּפִלָּה לְעָנִי כִי יַעֲטֹף (תהלים קב א). פסוק בְּהִתְעַטֵּף עָלַי נַפְשִׁי (יונה ב ח). פסוק לָבַשׁ בְּשָׂרִי רִמָּה וְגוּשׁ עָפָר (איוב ז ה). ומאמר וְלִבְנֵי אַהֲרֹן תַּעֲשֶׂה כֻתֳּנֹת (שמות כח מ). שתי כתונות לכל אחד בתיקון קושיא חזקה. פסוק אֵת מַחְתּוֹת הַחַטָּאִים הָאֵלֶּה בְּנַפְשֹׁתָם (במדבר יז ג). פסוק הַנֶּפֶשׁ הַחֹטֵאת הִיא תָמוּת (יחזקאל יח כ). פסוק נֶפֶשׁ כִּי תֶחֱטָא (ויקרא ה כא). פסוק אִם יִהְיֶה אֱלֹקים עִמָּדִי כו' (בראשית כח כ). מאמר וַיְהִי בִּימֵי אֲחַשְׁ��ֵרוֹשׁ (אסתר א א). ווי לאותם הימים. פסוק יוֹדֵעַ ה' יְמֵי תְמִימִם (תהלים לז יח). פסוק וְאַבְרָהָם זָקֵן בָּא בַּיָּמִים (בראשית כד א). פסוק וַיָּמָת אִיּוֹב זָקֵן וּשְׂבַע יָמִים (איוב מב יז). פסוק יָמַי קַלּוּ מִנִּי אָרֶג (איוב ז ו). פסוק רוּחִי חֻבָּלָה יָמַי נִזְעָכוּ (איוב יז א). פסוק יָמַי עָבְרוּ זִמֹּתַי נִתְּקוּ (איוב יז יא). פסוק כָּל יְמֵי רָשָׁע הוּא מִתְחוֹלֵל (איוב טו כ) והנמשכים. ענין מחדושי התורה שאדם כותב נכנסים מאותם האותיות לנפשו היכלות וחופות בגן עדן.", + "פרק לו מבואר בו מעלת ישראל שנכנסים בהיכלות הפנימיים. ושישראל משוכלל בכל הדברים העליונים והתחתונים. וענין כשישראל הם חוטאים חס ושלום, נמצא שהם מכניסים דמות בהיכל ומושלת שפחה בישא. ואין רשות לכל אדם לשחוט ולאכול. וענין הנפשות המתגלגלות בבהמות. מספר הקנה: כשמתאכזר השוחט לשחוט להראות בפני נשים והדיוטים. פסוק אדם כי יקריב מכם קרבן לה'. פסוק והנה ששון ושמחה הרוג בקר ושחוט צאן. תפלה שיאמר השוחט בעת שמתחיל לשחוט. שיכוין אדם בברכתו כשהוא אוכל איזה דבר כדי לתקן ניצוצי קדושה. פסוק צדיק אוכל לשובע נפשו מהאר\"י זכרונו לברכה. ענין הבודק וממעך את הסירכות. השוחט כשיברך על השחיטה, יראה שיהיה המקום טהור. שצריך שיהי' השוחט ירא שמים עד מאד כדי שהוא יתקן את נפשות המגולגלות בבהמות. פסוק וילן שם בלילה ההוא ויקח מן הבא בידו מנחה לעשו אחיו. טעם שני השעירים. טעם פרו של אליהו. שצריך האוכל בשר לכוין לתקן. אזהרה לשוחט ולאוכל בשר בפרשת ראה בפסוק \"רק בכל אות נפשך תזבח ואכלת בשר\". טעם הקרבנות. בעל תשובה שלא יאכל בשר רק בשבת. פסוק אם עולה קרבנו מן הבקר. פסוק וכי תזבחו זבח תודה לה'. אזהרה לשוחט שלא יניח הסכינים בלילה תחת מראשותיו. אזהרה שיחליף את מלבושיו אחר שמשלים שחיטתו. שיחשוב השוחט בלבו שאם יגיע לו מה שעושה בבהמה על קידוש השם יקיים. הוראה שיתן השוחט שהוא ממזל מאדים ואינו הורג נפשות בני אדם כי אם בהמות. ענין אם נתנבלה בהמה על ידו ידאג ויצטער. ענין שיראה השוחט בעיני שכלו איך מחוייב בכל התפלות והכוונת השייכות לו. ענין החמשה דברים שהי\"ה וחלד\"ה דרס\"ה הגרמ\"ה עיקו\"ר. והחורבן היוצא מהפוגם בחמשה אלו או בא' מהן. מספר הקנה ומספר צפנת פענח מכתיבת יד. פסוק מבלתי יכולת ה' והנמשכים.", + "פרק לז מבואר בו מעלת השלום, ואיך רמזו באותיות שלום מעלתו. מאמר אין שלום אמר ה' לרשעים. מכאן שהקב\"ה אוהב את הרשעים. ענין מילת שלום נדרש לכמה פנים. שאפילו הרשעים צריכים שלום. המקומות שדברו רז\"ל בענין השלום. ענין איך השלום קיום הבריאה, בשלום נכלל כל מדות טובות המחזיק בשלום עם כל אדם יבא להיות בשלום עם בוראו. כל מלאכות שבעולם נעשית על־ידי השלום. ועניינים אחדים מענין השלום. איך המחלוקת מטריח גופו של אדם. ענין באבן היהלום שיש בו ג' אותיות של שלום. ענין האוהב השלום מקיים כל התורה כולה. ראשי־תיבות של שלום. פסוק דרכיה דרכי נועם בענין דופי המחלוקת מוסר שלא יכעוס אדם, כיון שעתיד לעבור עליו מאורעות המות. מאמר כל השונה הלכות בכל יום. מאמר תלמידי חכמים מרבים שלום בעולם, שנאמר וכו'.", + "פרק לח מבואר בו מוסר שיקח אדם בעצמו בראותו בחייו המקומות שעתיד להתגלגל בהם במותו. וענין השמות המכוערים שנקרא החוטא. אמר יצרו של אדם מתגבר עליו בכל יום ומבקש להמיתו. מאמר אם פגע בך מנוול זה מושכהו לבית המדרש. פסיקתא טוב וישר ה'. למה הוא טוב מפני שהוא ישר. ענין ממנורת המאור שחולי הנפש כחולי הגוף. מאמר אם ראית תלמיד חכם שעשה עבירה בלילה אל תהרהר אחריו ביום. ענין ז' מעלות בענין התשובה.", + "פרק לט מבואר בו מעלת האדם עובד אלהים, וענין השמות שהצדיק ראוי שיקרא בהן, והם ארבעים טעמם. מאמר אל תקרי למד אלא לב מבין דעת. משנה איזהו מכובד המכבד את הבריות. מאמר כל מי שיש בו יראת שמים דבריו נשמעין. משנה דאשתמש בתגא חלף. פסוק מה רב טובך. משנה הכל צפוי והרשות נתונה. ענין ששואלים לאדם אחר מותו מה שמו.", + "פרק מ מבואר בו ענינים נפרדים מספר יש נוחלין, מועילין לגוף ונפש. ענין המניח בן תלמיד חכם שמצילו מגהינם. מעובדא אותו רשע שהניח בן רשע, וחכם אחד החזירו בתשובה. ענין כל מה שהקרוב עושה לנפש המת מועיל לו מאד. אדם שמקבל יסורין בעולם זה, כדי להקל מעונש המת, מועיל לו. ענין התוכחה, אם העובר הוא דבר של תורה.צריך להוכיחו עד הכאה. מעלת הקדיש והקדושה שבעבורן הקב\"ה זוכר גלות ישראל ומבקש לגואלם. מאמר המתפלל עם הצבור, אומר הקב\"ה, מעלה אני עליו כאיל ופדאני. ברכה בכוונה.. החפץ לבקש מהקב\"ה שאלה, יתקן תחלה המעשה המעכב השאלה. כל מצוה שיעשה האדם, צריך לציירה במחשבה שכליית רודם שיעשנה. כל מצוה שעושה האדם, יכוין לתקן אותו אבר שכנגדה, כשאדם כותב מצוה, יאמר יהי רצון כו' שיהא חשוב כאילו קיימתי אותה. צריך לומר בקדיש לעילא ולעלמי בוי\"ו. קבלה, האומר פרשת המן בכל יום אינו בא לידי עניות כשאומרו גם בתרגום. תירוץ על קושיא שכמה דברים אמרו רז\"ל כל העושה כך וכך יענש בכך וכך, ולפעמים אינו מתקיים. העוסק בכל יום בענין הקרבנות כאילו מתעסק בבנין המקדש. סגולה לשמירת אות ברית קודש. הרואה קרי שיטבול. מוסר שיבקש אדם על נפשו מקודם שיחלה. כל לילה יעשה האדם חשבון מעונותיו. המבקר את החולה צריך להזכירו שיפשפש במעשיו. כשמברך ברכת הלבנה, אל יסתכל בה כענין הקשת שאמרו רז\"ל. שלא לשכב שום תינוק במיטה עד שיהי' בן ב' שנים. לקנות אדם לו חבר ויבדקהו קודם. שיראה האדם את הנולד. ענין הבטחון. יהא אדם אוהב את השמא ושנא מה בכך. ענין כל מה שהנשמה יותר עליונה, פגמו עושה רושם גדול. שחייב אדם לקיים אפילו דקדוקי המחמירים כשיש יכולת בידו לקיים. שיתרחק האדם מדברים המסוכנים, דחמירא סכנתא מאיסורא. ענין גנות היין ומה גורם וטעם שכפל הדברים בפרשת מטות כמו איש כי ידור נדר וכן רבים שם.", + "פרק מא כולל בו שצריך האדם בהילוליו ושבחיו לקדוש ברוך הוא ותפילותיו וברכותיו לכוין הדברים לשורשם. וביאור מאמר עתיד הקב\"ה לדין העולם בעמק יהושפט. ושואלים לאדם עד אם ידע מעשה מרכבה. ונחה לצדיקים לת\"ח להלל לקב\"ה ותפלה מספר כבוד חכמים. משנה הע לג' דברים העולם עומד על התורה וכו'. פסוק על מה אבדה הארץ. פסוק אשרי האיש. מאמר שמענו שהאדם משמיע תלמודו סמוך למיתתו. פסוק לעשו תרצונך אלקי חפצתי. פסוק כי אתה תברך צדיק ה'. צריך האדם בכל עניניו לומר לשם יחוד קב\"ה. ולעשות הכנות לעבוד לבוראו, ומחשבה נחשב לו למעשה. פסוק כל היום חרפוני אויבי. פסוק תשימנו חרפה לשכנינו. ענין שהמקפיד על הדברים מונעו מהשגת השלימות. פסוק איש כי ידור נדר. וסמיכת פרשת נדרים לפרשת מסעי.", + "פרק מב כולל בו בענין האנשים המוציאים זמנם במיני שחוק ואומרים שמחדדים שכלם אוי להם ולנפשם. וענין היושבים בפתחים בערב שבת כמה מכשולים היו. וענין הבעלי בתים שאינן רוצים להשכיר בית לת\"ח. וענין בעלי בתים המשכירים בית לת\"ח שיאמר לו ספורים. וכיון שרואה שלא נעשה עצתו, שהת\"ח לומד כל הלילה, מגרשו. מאמר ואהבת את ה' אלהיך בכל לבבך. בשני יצריך. פסוק ונהמת באחריתך. מאמר נתגלה לר\"ע מה שלא נתגלה למשה רבינו ע\"ה. מאמר תכלית הימים הלילות. מעשה באדם א' שעשה תשובה נפלאה. וידוי מספר צדה לדרך. דברי תחינה.", + "פרק מג כולל בו שיזהר האדם מהדיבור בכל מה שיכול. ענין איך האדם בכל דיבור ודיבור היוצא מפיו עושה שם הוי\"ה. סוד מאמר המנבל פיו מעמיקים לו גהינם. וסוד איסור לדבר בבית הכסא. וביאור פסוק הוגעתם ה' בדבריכם. וטעם למה החמירה תורה במקלל אביו ואמו ממכה אביו וכו'. מאמר ד' כתות אינן רואים פני השכינה. מאמר כל הנותן לעני מתברך בו' ברכות, והמפייסו מתברך בי\"א. מאמר אין דברי תורה מתקיימים אלא במי שמוציאן מן הפה. פסוק קחו עמכם דברים. ענין למה בכל הדברים צריך מחשבה דבור ומעשה. משנה הקנאה התאוה והכבוד מוצאים את האדם מן העולם. מאמר כל הרודף אחר הכבוד, כובד בורחת ממנו. מוסר שאל יבזה האדם לקטן ממנו. אין ההשתדלות מועיל להשיג מה שלא נגזר מאתו יתב', ונלמד מהתורה.", + "פרק מד כול בו תיקון זרע לבטלה. גם תיקון למי שאינו יכול לסבול יסורין. מה יעשה אדם כדי שלא יכשל בזרע לבטלה. תחבושת מג' סמנים כדי שיקנה מדת השפלות. לכמהר\"ר משה קורדובירו זלה\"ה. תפלה לקבלת עול מלכות שמים. ג' דברים מביאים לאדם לעול מלכות שמים. ענין שישים אדם ג' דברים נגד עיניו כדי להרחיק ממנו מדות רעות. פסוק ואתחנן אל ה'.", + "פרק מה כולל בו שיעשה האדם כ\"ב דברים שעמהם יהי' אהוב למקום. ענין יקיים אדם המצוה שיכול ואל יאמר כיון שאינו יכול לקיים כולם אינו מקיים מצוה א' שבא לידי, דמה מעלה ומוריד. משלים לענין השלימות. פרשת והיה עקב.", + "פרק מו כולל בו איך כל מעשה בראשית כלול באדם. ביאור פ' מה אנוש כי תזכרנו וכו'. ביאור פסוק אני אמרתי אלהים אתם. ביאור פסוק את הברכה אשר תשמעון.", + "פרק מז מבואר בו לימוד מהבהמות לעבוד אדם לבוראו. כדכתיב מלפנו מבהמות ארץ. ביאור פסוק שופטים ושוטרים תתן לך.", + "פרק מח כולל בו לימוד מהתינוק, לעבוד אדם לבוראו ואל יחוש להמחרפים אותו. לימוד מהתינוק ומהנואף והגנב כדי שלא יתבייש מהמונעים אותו בקיום המצות. ביאור פסוק כי תצא למלחמה.", + "פרק מט כולל בו שיחשוב בלבו שעונותיו גורמים גלות השכינה וחורבן בית המקדש. ענין שיתן נגד עיניו הרעה הנגזרה לכל פרטי הבריאה בעונותיו. ביאור פסוק יקימך ה' לו לעם קדוש.", + "פרק נ כולל בו שיצטער בלבו על החסרון המגיע לו לכל אבר ואבר בעוד שהמקדש חרב והטובות שנמנעים ממנו. ענין שיחשוב בלבו על צער נפשו בגופו. פסוק אתם נצבים היום כולכם.", + "פרק נא כולל בו שלא יחשב קיצין, כי אם יקוה בכל יום אל הגאולה. ענין איך יש לאדם דמיון בהקב\"ה. ענין שיחשוב אדם המעלות המגיע לו בימות המשיח. טעם על אריכות הגלות המר הזה.", + "פרק נב כולל בו שישפיל האדם עצמו בכל מה שיכול, שעל זה בראו הקב\"ה מן האדמה ועשהו מבשר ודם כדי שלא יתגאה, ובו כמה דברים שמהם נלמד השפלות והענוה. פסוק כי שם ה' אקרא הבו גודל לאלקינו. פסוק וזאת הברכה אשר ברך משה. מאמר אומר הקב\"ה על הגאה אין אני והוא יכולים לדור במקום א'. מאמר הרבנות מקברת לבעליה. בסדר אלפ\"א ביתא ך' ל' מ'. אותיות אלו הם כל\"ם ומל\"ך. למודים הרבה על השפלות. מאמר למה נמשלת תורה למים. דברים המביאים לאדם לעבודת הבורא להשגת החכמה מיעוט הדיבור. מעשה אברהם אבינו ע\"ה. טעם למה הקב\"ה מביא יסורין על הצדיק בלי עון, אעפ\"י שהוא הרבות שכרו. תירוץ על קושיא צדיק ורע לו, רשע וטוב לו. ויכוח האדם עם יצרו." + ], + "": [ + [ + "יתברך הבורא ויתעלה העושה עולמו בששת ימים וברא חשך וממנה הוציא אור והבדיל ביניהם. ועשה רקיעים והתקין בהם מאורות להאיר על הארץ. וקבע ביבשה ימים ונהרות. וגזר עליהם להוציא דשאים ומיני פרחים ועשב מזריע זרע ועץ עושה פרי מכל מאכל אשר יאכל משונים בטעמיהם ונפרדים בגווניהם ומובדלים בריחם. ושם על הארץ בהמה וחיה ועוף יעופף ובימים ובנהרות דגים מינים ממינים שונים. הכל מוכן ומזומן לאדם אשר ברא מובחר מכל הבריאה. ונתן לו עילוי ומעלה על כל הנבראים, כי בצלם אלהים ברא אותו, והשליטו על כל אשר עשה, וקישט אותו והעמידו לפניו לעבדו ולשמור תורותיו ומצותיו. כדי להיטיב עמו ולהעלותו על כל צבא מעלה, שרפים ואופנים ומלאכים. ורמז בתכונת צלם תבניתו שמותיו הקדושים. דשם הוי\"ה רמוז בפניו, ושם שד\"י על ידי המילה כנודע1ב' עינים הם ב' יודי\"ן, והחוטם צורתו וא\"ו גימטריא שלו כ\"ו כמנין הוי\"ה. ועיין בספר ראשית חכמה שער הקדושה פרק ח' איך בעין האדם בלבד מרמז על שם ההוי\"ה ומעשה מרכבה וכל שיעור קומה. ושם שד\"י בגופו כשזוקף האדם ב' ידיו עד כנגד ראשו, היא כדמות שי\"ן וכשפושט זרוע אחד הוא כדמות ד', ובהתגלות העטרה ע\"י מילה ופריעה נראית כדמות יו\"ד, והתקין בו רמ״ח איברים כמספר מצותיו של עשה, ושס״ה גידים כמספר מצותיו של לא־תעשה. ורמז בכל איבריו כל הבריאה אשר ברא עליונים ותחתונים, דכל מה שיש בעולם יש באדם, כמו שאמרו חז״ל, להראות כי כל שתה תחת רגליו. ויכוננהו בחכמתו הרמה והנשאה בתיקון איבריו ובבנין נאה ומשובח כמ״ש הסמ״ג (דף צ\"ו ע\"ב) ברא בו נקבים מבית ומחוץ, עשה לו נקבי עינים להביט ולראות בהם. עשה לאדם עפעפים לעצום עיניו ולישן ושלא להביט ברע, כמו שאמר דוד המלך ע\"ה עוצם עיניו מראות ברע. עשה לו נקבי האזנים לשמיעה, עשה לו נקבי החוטם להריח ולהוריד בו דמעות העדפת ליחת הראש. עשה לו הפה למאכל ולדיבור, עשה לו השינים לטחון את המאכל, ועשה לו הלשון ללוש המאכל בתוך הפה, וכדי לחתך הדיבור. עשה לו בית הבליעה והושט לבלוע המאכל והמשקה. עשה לו גרגרת להעלות ולהוריד נשמת רוח חיים מן הלב מתוך הריאה אל הנחיריים ואל הפה, ולהוציא הברת קול הדיבור היוצא מתוך סמפוני הריאה2הם ורידים הגדולים הבאה מנשמת רוח חיים. עשה לו הלב להיות לו בית מושב לרוח חיים ולחשוב מחשבות. עשה לו הקרב העליון והיא היא האיצטומכא לקבל המאכל והמשקה בתוכו, ולפרנס ולכלכל מטעם המאכל ומשקה כל הגוף להחיותו. ועשה לו הכבד לצד ימין עם המרה האדומה והדם מתבשל במקורות הכבד לחמום קרב העליון, ומחום הכבד והמרה האדומה והדם מתבשל המאכל והמשקה בתוך הקרב העליון. עשה לו מעיים לקבל פסולת המאכל והמשקה, ומתגלגל בתוכם בעקמומית לאט לאט עד שמגיע למקום הוצאת גדולים וקטנים. עשה לו שתי הכליות ימין ושמאל לחמם הבטן התחתון בחומת לחותו ולחזקו ולהוציא צרכיו חוץ לגוף כדרך האדם. ועוד אמרו חכמינו ז\"ל הלב מבין והכליות יועצות. עשה לו הטחול לצד שמאל עם המרה השחורה לקרר בקרירותה הקרביים והמעיים והבטן ש��א יתייבשו ויחרבו המאכל והמשקה מפני חום ריתוח הקרביים המתחממים ומרותחין מחום הדם והכבד והמרה האדומה. ועוד אמרו חז\"ל טחול שוחק. עשה לו עצמות של השדרה ושאר עצמות להיות בנין גופו חזק. שם בשר על העצמות כדי לחמם קור העצמות. עשה לו גידי הדם הם הוורידין להשקות הגוף והולכין מצד אל צד ומפה לפה, עשה מיתרים3הם כמו רצועות וחבלים לבנים (האר פלאק\"ס) בל\"א, והם קושרים העצמות והחוליות יחד שמחזיקים דבק העצמות והאיברים. עשה איברים וקשרים ודבקים וחוליות על השדרה, וקשרי אצבעות ידים ורגלים וזרועות וירכים וברכים ושוקים וקרסולים וכפות הרגלים וחוליות הצואר ושכמי הכתפים כדי שיוכל אדם להתפשט ולכרוע ולזקוף ולעמוד ולישב. קרם לו עור מלמעלה לבשר ולעצמות ולגידים ולמיתרים כדי לכסות את הגוף להיות חם מלהתקרר ולהגין על ליחות הגוף והאיברים הפנימיים. עשה לו גלגולת הראש להיות מלך על כל האברים, ומוח הראש ששם ישכון יישוב דעת הנשמה והחכמה. עשה לו ליחה מסביב למוח הראש כדי שלא יתייבשו המוח והעינים מחום הקרביים העולה מלמטה למעלה אל מקום הראש, עשה לו שערות הראש לחמם הראש שלא תתקרר בשביל שאין לו בשר בין העור ובין העצם של גולגולת. עשה לו שערות הזקן מפני תואר הדרת פניו, ולהיות מובדל במראיתו מן הנשים. עשה לו לזכר ולנקבה טבור כדי לקבל מחיה בעודן בבטן אמן עד צאתם לאויר העולם. כי לא יוכל הולד לקבל מזון ומחייה עוד שהוא סתום עד צאתו לאויר העולם, עשה לו ידים כדי למשמש ולתפוס ולאחוז ולהחזיק ולעשות המלאכות כדי את האדם. עשה לו רגלים כדי להעמיד עליהם את הגוף להוליכו ולהביאו בכל מקום, ואחר צאתו לאויר העולם מגדלו ועוזרו בכל מיני עזר:", + "וכיון שכן, איך יוכל האדם לעשות מצוה כל כך שיוכל לגמול הטובות שעשה הקב\"ה עמו כבר, ומה שעושה עמו תמיד כל ימי חייו, ואיך יוכל יציר חומר לעבור על דבריו יתברך, לבטל אחד ממצותיו שהוא כמחריב דבר אחד מהבריאה אשר ברא אלהים בעבורו ולתועלתו, שהרי מספר תכוני צלם תבנית אבריו כמספר מצותיו, כל מצוה היא מיוחדת לאבר אחד, ובפוגמו באותו אבר כאילו מחריב פרט אחד מן העולם הנרמז באותו אבר. כי כל מה שברא בעולם ברא באדם, כדאמרינן באבות דרבי נתן (דף ה' ע\"ב) וז\"ל, הקב\"ה יהי שמו הגדול מבורך לעולם ולעולמי עולמים בחכמתו ובתבונתו ברא את העולם כולו, וברא את השמים ואת הארץ עליונים ותחתונים ויצר באדם כל מה שברא בעולמו. ברא חורשים4יערות בעולם ברא חורשים באדם זה שערו של אדם. ברא חיה רעה בעולם וברא חיה רעה באדם זה בני מעיו של אדם. ברא קורצין5מערות בעולם, ברא קורצין באדם זה אזניו של אדם, ברא ריח בעולם ברא ריח באדם זה חוטמיו של אדם. ברא חמה בעולם ברא חמה באדם זה אורו של אדם. מים סרוחים בעולם מים סרוחים באדם זה הוא מים חוטמו של אדם. מים מלוחים בעולם מים מלוחים באדם זהו דמעות של עינים. נחלים בעולם נחלים באדם זהו הדמעות. חומות העולם חומות באדם אלו שפתותיו של אדם6שהם כחומות להגן על הלשון. דלתות בעולם דלתות באדם זה שיניו של אדם. ברא רקיטין בעולם7נ\"ל שצ\"ל רקיעים שהלשון מבדיל בין מים למים כמו הרקיע ברא רקיטין באדם זה לשונו של אדם. ברא מים מתוקין בעולם ברא מים מתוקין באדם זה רוקו של אדם. ברא לסתות בע��לם ברא לסתות באדם זה לחייו של אדם. ברא סתידראות בעולם8בונה וחוצב אבנים, ברא סתידראות באדם זהו זרועותיו של אדם. ברא מגדלים בעולם מגדלים באדם זה צוארו של אדם. ברא יתידות בעולם ברא יתידות באדם זה אצבעותיו של אדם. ברא רחיים בעולם ברא רחיים באדם זהו קורקבן של אדם9שהוא טוחן כל מאכל. ברא נמסים בעולם10נ\"ל שהוא מלשון וחם השמש ונמס, ופירושו דבר שגורם נימוח וטבע הטחול לעורר תאות האכילה מפני טעם החימוץ שבו, כדאיתא בשבילי אמונה נתיב ד', ברא נמסים באדם זה הוא טחולו של אדם. ברא אשפתות בעולם אשפתות באדם זה הוא כריסו של אדם. ברא בורות בעולם ברא בורות באדם זה טיבורו של אדם. ברא מים בעולם ברא מים באדם זה מי רגליו של אדם. ברא חיים בעולם11כלומר שמתיילדים באדמה מיני בעלי חיים כגון שרצים ותולעים ברא חיים באדם, זה בניו של אדם. עצים בעולם עצים באדם זהו עצמותיו של אדם. גבעות בעולם גבעות באדם זהו עגבותיו של אדם12הוא מלשון ותעגב על מאהביה, והוא ענין חשק ותאוה עלי ומכתשת בעולם13מכתשת הוא כלי שכותשים בו בשמים מדברים אחרים ועלי הוא יד של המכתשת ונקרא כן ע\"ש שמעלין אותו עלי ומכתשת באדם זה ארכובותיו של אדם. סוסים בעולם סוסים באדם זה שוקיו של אדם. מלאך המות בעולם מלאך המות באדם זה עקביו של אדם14נראה־לי שהוא על־דרך שאמרו חז\"ל רגלוהי דבר נש ערבין ליה וכו'.. הרים ובקעות בעולם הרים ובקעות באדם, עומד דומה להר, נופל דומה לבקעה. הא למדת שכל מה שברא הקב\"ה בעולם ברא באדם עכ\"ל.", + "טעמו של דבר, להודיעו כי הוא כל העולם כולו ובשבילו ברא הכל, ובהיות פוגם באחד מאבריו, פוגם הוא בחלק העולם הנרמז בו, ואם עובר על כל המצות דאז פוגם בכל איבריו, נמצא פוגם ומחריב כל העולם כאשר אירע בדור המבול שאמרו לאל סור ממנו ודעת דרכיך לא חפצנו, שפרקו מעליהם עול אלהותו ועול מצותיו ונמצא כל פרט ופרט שבעולם פגום ונחרב העולם. ומה יענה האדם ביום שיעמידהו הקב\"ה לדין על כל מה שחטא לפניו וגרם חורב בדבר שברא בעבורו להטיב עמו, משל למלך שנתן חרב חדה לאוהבו להיות נשמר עמה מכל הקם עליו להזיקו, ובדבר שהטיב עמו השחית בהיכלו והכה בכותליו וכרת בעמודיו וזלזל כל מושב טוב שראה, היש מספר לעונשים הראוים לגזור עליו, כן האדם כיון שתקנו בוראו בתכלית התיקון לשמירת חייו, ורמז בו כל מה שברא בעולמו, להיות הוא עיקר הכל, בהיות כל העולם כלול בו כמדובר, דלזה נקרא עולם קטן, ובטובו אשר עשה עמו מכעיסו – יש כפרה לזה, ועם כל זה בחסדו הגדול חוזר להטיב עם האדם, דבשובו בתשובה לפניו מוחל עליו ומחזירו כבתחילה כשעה שיצא לאויר העולם וכנולד דמי, הבט ימין וראה באדם הראשון שהזמין מזונותיו קודם שברא אותו והכין שולחן לפניו ערוכה בכל ושמורה, ואח\"כ בראו ותיקן ממנו לחוה וקשטה והעמידה לשמש לפניו כשפחה, ונטע גן בעדן מקדם מכל עץ טוב למאכל ונחמד למראה ותאוה לעינים שיהנה מהם, והוריד מלאכי מרום לשמש לפניו והיו צולין לו את הבשר וצוננין לו את היין, ואחר אשר השליטו על כל הטובות וכל מעלות צווהו צווי קל – שלא יאכל מפרי עץ אחד בלבד, ולא עמד על צוויו ושמע לעצת המסית נחש הקדמוני אשר חירף וגידף כלפ�� מעלה כחכמינו ז\"ל הנחש מין היה, ואמר לחוה כל אומן סני לחבריה, וממנו אכל וברא עולמות, ולכך מצוה אתכם שלא לאכול, שלא תהיו כמוהו ולא עוד אלא שאחר שאכל העיז פניו נגד המקום באומרו הָאִשָּׁה אֲשֶׁר נָתַתָּה עִמָּדִי הִוא נָתְנָה לִּי כו' וָאֹוֹכֵל, (וָאוֹכַל אינו אומר אלא וָאֹכֵל)15וָאֹכֵל הוא עתיד המהופך לעבר, משמע שאכל ועדיין עוסק באכילה ואינו רוצה להפסיק. רוצה־לומר אכלתי ואוכל עוד, יש עזות גדול מזה, מלבד מה שבעט במה שהטיב עמו לברוא לו אשה לשמשו, ובטוב זה שהטיב עמו בעט ואמר האשה אשר נתת עמדי היא נתנה לי וכו'. והפך עורף ולא פנים ועשה כל מה שלבו חפץ כאמרם חז\"ל אדם הראשון מין היה, כופר בעיקר היה, מושך בערלתו היה, ועשה פגם גדול בעולמות וגרם להם שנתלבשו בקליפות, וגרם מות לכל באי עולם, יש חוטא גדול מזה, ועכ\"ז בשובו בתשובה לפני בוראו מחל לו על כל מה שעשה, וביטל ממנו את גזרת \"ביום אכלך ממנו מות תמות\", ולא המיתו ביום שאכל כאשר אמר, ראה כח התשובה כמה היא.", + "ואם אמור יאמר האדם, כיון שאין דבר שיעמוד נגד התשובה אחטא ואשוב, כבר אמרו חכמים ז\"ל, האומר אחטא ואשוב (אחטא ואשוב) אין מספיקין בידו לעשות תשובה וכו', טעמו של דבר לפי שהתשובה היא בית מנוס לחוטא לנוס ולהסתופף בצלה, וכיון שכן היא סניגור שלו לפני המקום עד שימחול לו, אך כשאדם חוטא על סמך התשובה, נמצא עושה התשובה שורש המחטיאים, ובהיות כך נעשית היא קטיגור שלו, ואנה ינוס לעזרה כשירצה לשוב, כי אין לו מקום שיוכל לנוס אל התשובה, שהרי עמה חטא והיא קטיגור שלו, אם כן אחטא ואשוב אין מספיקין בידו לעשות תשובה. הנה במקום שיתחכם האדם לבקש אופנים לחטוא ולהציל אחר כך מן החטא באומרו אחטא ואשוב, יחשוב אופנים שלא לחטוא כלל בשומו נגד עיניו דטעם החטא כמו רגע ועונשו אין מספר, ומנזקו גם אחרים ניזוקים עמו, הבט וראה מה כתיב בחוה ותרא האשה כי טוב העץ למאכל וכי תאוה הוא לעינים ונחמד העץ להשכיל ותקח מפריו ותאכל ותתן גם לאשה עמה ויאכל, הרי בעבור שהתאותה דבר אכילה שהנאתו כמו רגע, גרם לה מיתה ולאישה ולכל הבאים אחריו עד סוף כל הדורות, וגם לכל בהמה חיה ועוף, כל הקללות הנמרצות שנתקללו והנזוקים שגרמו במציאות העולם עצמו, שנתלבשו כל הדברים בקליפה ונתקלקלו צנורי ההשפעה, ראה בעיניך כמה חטא אחד גורם, ובשומו אדם כל זה לנגד עיניו, יבא לחשוב דכפי גודל הנזק הגורם בחטאו כך עונשו ויפרוש מלחטוא, ואם חטא יתקן את המעוות, ואם נתעצל מקיום המצות ישתדל בכל מאמצי כחו לקיימם ובפרט מצוה שנפשו מתאוה יותר בה מבאחרות, שבודאי על זו נתגלגל בזה העולם, ואם לא יחזיק בה לקיימה צריך להגלגל פעמים אחרים עד שיקיים אותה מצוה, ונמצא בכל פעם טועם טעם מיתה וכמה מהצערות העוברות על הנשמה מביעתותא דמלאך המות וצער של חיבוט הקבר וכדומה, ונפשו תובעת ממנו דין, איך מביאה בכל פעם בצערות אלו, כי נפשו לעולם נוטה לצד הטוב כיון שממקום קדוש חוצבה, איך האדם בבחירתו מכריחה לצד החומר ומכניס אותה בכלל העונשים, ואיך ולמה בעבור שעה אחת של קורת רוח להיות יושב ובטל ושלא לטרוח בקיום המצות, מכניס נשמתך בתוך העונשים ודוחקים וצערות זמן רב, לכן מי שחננו השם בעינים לראות ולב להבין במאורעות שאירעו לרשעים שעברו חלפו מן העולם, ומה נשאר בידם מן התענוגים אשר אחריהם רדפו ומן המטעמים אשר בהם חשקו ומן הטיולים אשר בהם דבקו ומיני דברי חשוקים (והיתולים) ודברי ליצנות אשר שיניהם שרקו ומהמושבות זכי האויר אשר בהם דבקו, ומרוב הון שקבצו וחטפו וגנבו וערקו, האם נמצא באחד מהם שהוליך עמו דבר לקבר, אך יצא יצא בפחי נפש בעוזבו את המנוחות אשר בהם הורגל והולך לאנחות במקום עפר רימה ותולעה, יזורה על נוהו גפרית, יוצע רימה תחתיו ומכסהו תולעה ואיה כל תענוגיו ונועם חשקתם, ובהביטך בן אדם מה שעבר על אחרים למה תרדוף אתה אחר כל אלה הדברים הזרים, להשביע נפש מרורים ולמוסרה ביד צרים המה המקטרגים הצוררים, ולמה לא תחמול על נפשך ועל נועם תבנית צלם גופך למוסרו בידן ולהשליכו בתוך גחלי רתמים בטיט היון של גיהנם, להשחירו ולהתיכו כאשר ניתך הזפת בפני האש, אשר על כן תן עצה אתה בנפשך לברור בדרך החיים בעסק התורה והמצות, וגם להצטער עצמך זמן קצוב הם חיי עולם־הזה כדי שתתענג זמן רב בלתי סוף ותכלית, ואל יעלה על דעתך כאשר עלה בדעת הרבה שנאבדו בידם באומרם כיון שמכיר אני בעצמי שאין בדעתי להבין ולהשכיל, איני עוסק בתורה, טועה הוא בדבר, שהרי הוא מחוייב לעשות מה שנצטוה לעשות, ואם יבין יבין, שהרי והגית בו יומם ולילה כתיב ולא כתיב ותבין בו, וכן תמצא בדברי התנא אם למדת תורה הרבה נותנין לך שכר הרבה, ואינו אומר אם הבנת הרבה אלא למדת אמרו, ותשתדל להבין ואם תבין תבין, ואם לא שכר לימודך בידך, וכמאמר התנא לפום צערא אגרא16לפי מה שהאדם מצטער על לימוד התורה, כן יש לו שכר ומה גם שאמרו האדם איני לומד מפני שאיני מבין, הוא פיתוי היצר, יתמיד בלימודו וסוף הבינה לבא, שבראות קב\"ה חשקו בתורתו ודבקותו בה, פותח לו מעייני החכמה, דכתיב כי ה' יתן חכמה מפיו דעת ותבונה: והנני מוסר לך דבר אשר תרדוף אחריה, ויהיה חיים לנפשך וענקים לגרגרותיך, לעולם יהיה עיקר לימודך בדבר של תורה שליבך חפץ יותר, אם בגמרא גמרא, ואם בדרוש דרוש, ואם ברמז רמז, ואם בקבלה קבלה, ורמז לדבר כי אם בתורת ה' חפצו, כלומר תורת ה' תלויה בדבר שלבו חפץ לעסוק, וכמ\"ש האר\"י זלה\"ה בספר דרושי הנשמות והגלגולים פרק שלישי, וז\"ל: יש בני אדם שכל חפצם ועסקם בפשטי התורה, ויש שעסקם בדרוש, ויש ברמז, ויש גם כן בגמטריאות, ויש בדרך האמת, הכל כפי מה שעליו נתגלגל בפעם ההוא, כיון שהשלים פעם אחרת בשאר העניינים, אין צורך לו שבכל גלגול יעסוק בכלם, עכ\"ל. ואל תביט ותשגיח לדברי המנגדים על מה שחשקת לעסוק בתורה בגמרא או בפשט או בדרוש וכו', באומרם לך למה אתה מוציא כל ימיך בפרט זה של תורה ולא בפרט זה, משום שעל מה שחשקת ללמוד, על דבר זה באת לעולם, ואם תשים דעתך לדבריהם, יכריחוך להתגלגל בזה העולם פעם אחרת ולעבור נפשך בחרב חדה של מלאך המות ולטעום טעם מיתה, ולכן לא תשמע לדברי המשחית נפשך, כי דע שהשטן מתלבש באלו האנשים לדאוג ולהצטער ולהכאיב נפש הלומד ועוסק בתורה, בחלק שֶׁאִוְּתָה17לשון תאוה נפשו לעסוק, כדי להבדילו משם שלא ישלים נפשו על מה שבא להשלימה, ולהכריחו גלגולים אחרים, וכשם שבדבר שחושק יותר האדם ללמוד, משם יבין שעל דבר זה נתגלגל להשלים, כך צריך האדם שידע שורש נשמתו ומהיכן נמשך ועל מה בא לתקן ולהשלים, כמו שאמר בזוהר שיר השירים על הגידה לי את שאהבה נפשי וכו'. וכדי שיבין יראה באיזה מצוה תקיף יצרו יותר לבטלה יתחזק בה לקיימה, כי בודאי על מצוה זו נתגלגל, וכדי שלא ישלים חוקו מנגדו יצרו לבטלה להוציאו מן העולם בידים ריקניות, וזהו שתמצא בחכמי התלמוד השלימים, שברוב חכמתם היו משיגים על קיום איזה מצוה נתגלגלו, והיו מחזיקים בה יותר משאר המצות, כדאמרינן בשבת דף קי\"ח ע\"ב, שאל רב יוסף לרב יוסף בריה דרבה, אביך במה היה נזהר טפי, והשיבו במצות ציצית וכו'. ויש במצות אחרים, לפי שהיו מכירים בחכמתם על מה באו להשלים.", + "ואם אירע לאדם שלא למד בבחרותו ונשא אשה והוא מטופל בבנים, באופן שאין לו עוד פנאי לעסוק בתורה כל ימיו, אל יתייאש חלילה לומר כיון שלא למדתי תורה, שוב אין לי תקוה ואלך ואעשה מה שלבי חפץ, וכאשר אבדתי אבדתי, אל יעלה לו בדעתו כך, כי יש לאיש תקוה על ידי שמיעה, דשומע כקורא, וכדכתיב שמעו ותחי נפשכם, ילך (תמיד) לשמוע דברי חכמים וחדותם, ובשעה שהחכם דורש יתמיד שמיעתם לקבלם בחשק גדול, ויאמר בלבו יהי רצון מלפניך ה' אלהי ואלהי אבותי שתחשב השמיעה לי כקריאה, כי כבר אני דואג על מה שלא למדתי, ותן לי בנים עוסקים בתורתך יומם ולילה, כדי שישלימו מה שלא למדתי אני, ויחשב לפניך בעת למודם כאילו אני הלומד כי בני חלק ממני הוא, וישתדל עם בניו שיעסקו בתורה ויתן נפשו עליהם על זה, ויאהוב תלמידי חכמים לשמוע מעשיהם כיצד קיום המצות, ואם עשיר הוא יתן ממונו לת\"ח לחלק עמהם בשכר הלימוד כזבולון עם יששכר, ואל יחוס עיניו בממונו פן יצא מן העולם בידים ריקניות ויעזוב לאחרים חילו, ומה תועלת מגיע לו שאחרים יתענגו ממה שטרח וקבץ והוא בגהינם רובץ, ואם יאמר העשיר לא לחנם העשירני הקב\"ה כי אם שאני אהוב לפניו ושאתענג בממון שחנני בכל מיני תענוגים שברא בעולמו, ולמה לא אעשה מה שלבי חפץ, שנראה שאני בועט במה שהטיב עמי, ישים נגד עיניו כי טועה הוא, דידע איניש בנפשיה ומכיר הוא במעשיו הבלתי הגונים, ואיך יתכן שבעבור שהקב\"ה אהבו העשירו, ואפשר שהעשירו בהיות שנאוי לפניו על מעשיו, ויש מצוה אחת בידו בלבד, ובהיות שאינו מקפח שכר שום בריה, משלם לו בזה העולם כדי לטורדו מעולם הבא, או למה לא יאמר שהקב\"ה ברוב חסדיו לרחם עליו העשירו, ובראותו שהוא משולל מכל מצוה והטוב, מעכבו מלקיים המצות, לכך העשירו – להיות העושר לו לעזר ולהועיל לקנות עמה שלימות הנפש. נמצא שהעושר ניתן על אחת מב' בחינות, או לטורדו או להשלימו, לכן ידין העשיר בעצמו ויאמר אם לטורדני מעולם הבא העשירני, ראוי לו להרבות עמה בתורה ובמצות, ולפדות נפשו מיני שחת, כדכתיב כופר נפש איש עושרו, שפודה האיש את נפשו על ידי עושרו, ואם כדי להשלים נפשי עם העושר העשירני, ראוי לי להשלים עצמי, לקיים בעושרי תורה ומצות:", + "גם ישים בלבבו שהקב\"ה העשירו להשימו אפוטרופוס על העניים, ואם ימצא אפוטרופוס בלתי הגון שאוכל ממון העניים, יסיר אותו וישים אחר תחתיו, וכדאמרינן בילקוט רות על פסוק יתן ה' את האשה, מעשה בחסיד אחד שירד מנכסיו והיתה אשתו כשרה, לסוף נעשה שכיר, פעם אחת היה חורש בשדה, פגע בו אליהו זל\"ט בדמות ערבי, אמר לו יש לך שבע שנים טובות, אימתי אתה מבקש אותם, עכשיו או בסוף ימיך, אמר ליה: קוסם אתה18שחשב בדעתו שמכשף הוא, אין לי מה ליתן לך, אלא הפטר מעלי לשלום, וחזר אצלו עד שלשה פעמים, בפעם שלישית א\"ל, אלך ואמלך19ואתייעץ באשתי, הלך אצל אשתו ואמר לה, בא אלי אחד והטריח אותי עד שלשה פעמים, ואמר לי יש לך שבע שנים טובות, אימתי אתה מבקש אותם, עכשיו או בסוף ימיך, מה את אומרת, אמרה־ליה לך אמור לו: הבא אותם עכשיו, הלך וכך אמר לו, אמר־ליה: לך לביתך ואין אתה מגיע לשם עד שתראה ברכה פרוסה בבית, והיו יושבים בניו לחפש בידים בעפר ומצאו ממון שניזונו בו בטובה שבע שנים, וקראו לאמן, ולא הגיע לשער עד שיצאת אשתו לקראתו, וכשראה אותה מיד הודה להקב\"ה ונחה דעתו עליו, ומיד הודו להקב\"ה, מה עשתה אשתו הכשרה, א\"ל מכל מקום כבר משך עלינו הקב\"ה חוט של חסד ונתן לנו ממון מזון שבע שנים, נעסוק בגמילות חסדים בשנים הללו, שמא הקב\"ה מוסיף לנו מאצלו וכן עשתה, ובכל יום ויום אומרת לבנה הקטן, כתוב כל מה שאנו נותנין וכן עשה, לסוף שבע שנים בא אליהו זל\"ט, א\"ל כבר הגיע שעה ליטול כל מה שנתתי לך, אמר לו: כשנטלתי לא נטלתי אלא ברשות אשתי, אף כשאני מחזיר לא אחזיר אלא מדעת אשתי, הלך אצלה, אמר־לה כבר בא הזקן ליטול את שלו, אמרה־לו לך אמור לו, אם מצא בני אדם נאמנים ממנו תן להם פקדונך, וראה הקדוש ברוך הוא את דבריהם וגמילות חסדים שעשו והוסיף להם טובה, לקיים מה שנאמר והיה מעשה הצדקה שלום עכ\"ל.", + "הרי לך בהדיא שהעשיר אפוטרופוס שמינהו הקדוש ברוך הוא בינו ובין העניים, ואם רואה הקב\"ה שאוכל ממון העניים, לוקח העושר מידו ונותנה ביד אחר, לכן העשיר אשר חננו ה' דעת, ישים נגד עיניו שבממון העניים הנתון בידו, יכול הוא להרויח לקנות מקומו לעולם הבא, ולהסיר כל הקטרוגים מעליו, ולרחוץ מנפשו כל כתמי העונות הדבוקות בה ולנקות אותו ולהלבינה כשלג, כמו שנאמר אם יהיו חטאיכם כשנים כשלג ילבינו. ואיך ולמה יתגאה בממון שאינו שלו, והעולם אשר הוא בו כצל עובר, היום כאן ולמחר לקבר יובל, ולמה לא ישים העשיר נגד עיניו חכמת שלמה המלך ע\"ה ועשירותו ומעלתו אשר נחכם מכל האדם אשר על פני האדמה, ונתרבה בעושר עד אשר עליו נאמר אין כסף נחשב בימיו למאומה, והשליטו הקב\"ה על העליונים ועל התחתונים ומלך מסוף העולם ועד סופו, וכל בהמות וחיות השדה ועוף השמים, ושדין ורוחין ולילין מוכנעים לפניו לעובדו, וכל מלכי ארץ ולאומים משמשים לפניו וכמו שכתוב באורך (גדולתו ומעלת ממשלתו) בתרגום יונתן בן עוזיאל באחשורוש, ועם כל המעלות האלו לא זחח דעתו עליו והושפל לפני בוראו לעובדו בכל לבבו ובכל נפשו, וטרח להכירו כאשר צוה לו דוד אביו, דע את אלהי אביך ועובדהו, והוציא כל ימיו במושכלות וחיבר ספרים וגילה בהם רזא דרזין וסתרא דסתרין, וקיים כל המצות בלי חסר אפילו תג אחד, ומה שלקח נשים נכריות, טעמו ונימוקו עמו, להוציא (ניצוצות) מתוך הקליפות, ולכן אמרו רז\"ל כל האומר שלמה חטא אינו אלא טועה, ועם כל העושר והמעלות שהשיג, יצא מן העולם נקי מנכסיו ולא הוליך עמו כי אם שלימות נשמתו אשר השלימה בעושרו, דאם זוכרים ומזכירים כל באי עולם חכמתו ועושרו ומברכים שמו הגדול, כלום היה אלא בשביל שקנה עולמו ובנה שם בגן אלהים מושבות משכיות החכמה לתענוגי נשמתו, ונשארו ספריו ומוסריו לתקן אחרים אחריו. שאם היה מוציא כל זמנו לתענוגי גופו בלי קניית שלימות נפשו, אף שנתעלה על כל המלכים ונתחכם מכל החכמים והעשיר מכל העשירים, במותו מניח הכל, ומי היה זוכרו ומזכירו לטובה, ומי היה מספר גדולותיו, דמה איכפת לדורות הבאים בזכירת הדברים שעברו להעלותם לזוכרו נגד עיניו, כיון שמהם עולה חרס בידו, ואין לו כי אם אבוד הזמן וחולשת המחשבה. לא כן בהיותו עסוק כל ימיו בשלמיות נפשו הכתובים על הספר בידו, בשלשה ספריו מטיבי הנשמות, שכל הבא בעולם אוחז בהם ללמוד שלימות ותיקון לנפשו וזוכרו ומברכו, ברוך מי שהדריכנו עד כה. ואתה האיש ה��שיר שים זאת נגד עיניך ואל יהיה הממון שבידך קרדום לכרות עמו כל עצי יער להגדיל המדורה בגיהנם, להכין אש בוער תמיד לצלות שם כל נתח טוב שבגופך, ולהרבות עשנו לסמות בו עיניך ולהשחיר את תואר פניך, ואל תקנה עמו קטרוגים לאבדך שיעשו נקמות בנפשך מה שלא יכול שום מזיק ומחבל לעשות: ולחפור עמה בורות עמוקות עד תהומא רבה, מה שאין כח לחפור אם יתקבצו כל פועלים שבעולם ויעסקו בחפירתם כל ימי עולם להפיל עצמך בתוכה בצאתך מן העולם, ולשוט דרך שם לצאת לים הדינין והמשפטים המשונים, ומה זכר תשאיר לבאים אחריך, אם תאמר שיזכירוך על מעיינות שעשית ובנינים שבנית וכרמים שנטעת ומלבושים יקרים שלבשת, מה תועלת עולה לך באשפתו של גיהנם אשר אתה מושלך בו ככלב מוסרח, האם יוכל הזכירה הזאת להושיעך משם ולתת מנוחות לנפשך, כי אז בזוכרם שמך על הפעולות הגופניות אשר בהם טרחת, תחיל תזעק בחבלים נפשך, ובקול תאניה ואניה ואין לך מושיע, תחת אשר טרח הקב\"ה עמך ליוצרך בבטן אמך ולשומרך תשעה חדשים שלא תצא נפל, והוציאך לאויר העולם בשלום והגדיל עמך חסדיו כל ימי חייך, והשפיע עליך מעושרו לגדלך, ואתה לא טרחת לכבודו כלום, ובטוב שהטיב עמך הכעסת אותו ולא השגחת למצותיו ולא בעסק חפצו ורצונו, להלוך בדרכיו הנעימים ככתוב בתורת משה והלכת בדרכיו התמימים, ככתוב בתורת משה עבדך והלכת בדרכיו. מה הוא חנון אף אתה חנון וכו'. במקום אשר הכין לך על זאת יותר מכל בני גילך20בני מזלך, בהתעשר אותך עושר ונכסים, ולמה לא תקנה בעושרך בית מושב עיר חומה בעולם הנצח, במקום תרשישים ואופנים ותכין לך עבדים לשמשך שם, הם מלאכי רום הנעשים במעשיך הטובים, ובהבל היוצא מפיך בניחום אבלים, ובדברי פיוסים לעניים ונמוכי הרוח, ובקיום כל החיוב המוטל עליך להשלים לטוב לך, כדי לצאת מעולם הזה ולעוף השמימה, לבית תענוגי נפשך אשר חצבת, כמלך ההולך מהיכל להיכל, יותר ממנו שאין שטן ופגע רע, שבלכתו ממקום למקום, כן לא ישיגך פגע רע בצאתך מן העולם, כי כולם יברחו מפניך מיראתם שלא ישרפו משלהבת אש נשמתך הטהורה, תחת אשר עבדת את ה' אלהיך שנמשל לאש בוערה.", + "ונחזור למוסר הנוגע לכל אדם, יחד עשיר ואביון, האומרים פה אחד איך יוכל אדם (אשר) מחומר קורץ, ומטפה סרוחה כזרע להזדכך עצמו לעלות במעלות עליונות ולהבין במושכלות דברים נעלמים, היושבות ברומו של עולם, היאומן כי יסופר שהשחור יתהפך ללבן, היהפך כושי עורו ונמר חברבורותיו21כתמים יש בעורו ואם יעלה על לב שהעופרת יתהפך לזהב אופיר, ואבן מקיר ליהלום וספיר, אף שיעשו בהם כמה וכמה מהפעולות והשינויים. כך אי־אפשר לאדם אשר מעפר יסודו, ורוח חיותו להפך הוייתו לבחינת הרוחניות, ולשום כמלאכי שמים חיותו. כל זה פיתוי היצר הרע המצירו הסותם עיני שכלו. דלא ראי זה כראי זה, כי אדם נמשל לאבן נופך ספיר ויהלום, שבעת שממחצבם נחצבו אינן מאירות, שעליהם החלודה והקליפות שבו, ובהתעסק האומן בהם מעט מעט להסיר הקליפה מהם, אז הוא מגלה את הסתום, היא האבן היקרה אשר תחתיה חתום, ומבהיקה באורה. בזוהר תפארה. ומתנוצץ לעינים. כעצם השמים. כן דומה בדומה האדם, הנשמה שבו היא האבן היקרה, והגוף המסבבה היא הקליפה, והאומנים העוסקים לנקות הקליפה שהוא הגוף, הם התורה והמצות עד שמגלין זוהר האבן הגנוזה היא הנשמה הטהורה, הבט וראה בחנוך ואליהו ומשה רע״ה אשר עלו למרום בחיים חייתם ונכנסו בתוך להבות אש, וניתן לחנוך להיות ראש המלאכים, ולאליהו מלאך הברית ולמשה להלחם עם כת האבירים ולנצחם, ותורה לישראל הוריד. וכמה מהשלימים אשר מנו חכמים שנכנסו בגן־עדן בגוף ונפש22כמו אליעזר עבד אברהם, ורבי יהושע בן לוי, ואף השלימים שלא נכנסו במותם, והם קבורים בקבריהם ואין הרקבון שולט בהם, מסבת שגופם נהפך לאור בהיר וכנשמה מאירה, ואין הרקבון שולט בו כי־אם בגוף בולט, והם נתהפכו לצורה. ואיך יפול בהם צרה. הרי שביד האדם אף שהוא בשר ודם להזדכך חומר שלו ולהעלותו בבחינת רוחניות על עסקו בתורה ובמצות, כי בטורח עסקו בהן מתמרק קליפת החומר מעליו, כי הזיע שמזיע בעוסקו בהן ממחה את החומר ומזכך אותו כשמש המכה ברוב חמימותו במחנות הזהב, ומהפך העפר מן האדמה לעפרות זהב, דיש זהב שנעשה מחמימות השמש המכה בכח באותו מקום (עיין בספר שער השמים) כך גם־כן חמימות עסק התורה שנמשלה לאש, כדכתיב אש דת למו. ועסק מצותיה מהפכים את (הגוף) מצותיה לצורה. כל זה ישים האדם נגד עיניו, לא יסור לבבו מלחשוב תמיד לדברים אלו הטובים והנעימים, ויזכה לחזות בנועם ה' ולבקר בהיכלו בארצות החיים. כי אוהב דעת אוהב מוסר, והאוהב מוסר אוהב תורה, והאוהב תורה אוהב יראה, והאוהב יראה אוהב אהבה ואחוה, ומביאו לחקור בדרכי השם להדבק בו ולעובדו בכל לבבו ובכל נפשו, ולמסור גופו על קדושת שמו יתברך, כי האהבה מקלקלת השורה. וכיון שקושר אהבתו ביוצרו אינו חושש על בריאות גופו המחליש לעבודת יוצרו, ולא על תואר יפיו להשחירו על עסק תורתו ולא על גובה קומת גופו להשחירו על קדושת שמו יתברך, אדרבה שמחה הוא לו מתי תבא לידי ואקיימנה כרבי עקיבא שסרקו את בשרו במסרקות של ברזל, ונפשו שמחה עליו כאשר אִוְּתָה נפשו כל ימי חייו למות כך על אהבתו יתברך, כמו שאמרו רז\"ל וכמה שלימים כמותו מתו על קדושת שמו יתברך, וזכו למחיצה שאין בריה יכולה להכנס בה, ובודאי שלא הביאם לכלל זה, כי־אם האהבה והתשוקה שהיה להם באהבתו יתברך מיום שעמדו על אדמתם ודעתם עד יום מותם, זכותם יגן עלינו ועל כל ישראל אמן." + ], + [ + "ישמחו השמים ותגל הארץ, כי צדיק מצרה נחלץ זה נח, והוא יסוד עולם כי בלתו עמודי שמים ירופפו וכמעט כל הבריאה היתה חוזרת לתוהו ובוהו ברשעת פועלי און, הם דור המבול שאמרו לאל סור ממנו ודעת דרכיך לא חפצנו, ועשו סניף לכל צבא השמים לפרוק מעליהם עול מי שבראם, וילכו אחר שרירות לבם ויבחרו בכל רע ועלה בעצתם להרבות במטעת כרמים לשתות מן היין להשתכר עצמם, להמשיך תאות יצרם לכל אשר לבם חפץ, לבא על הנשואה ועל הזכור ולערב זרעם שלא במינם עם בהמה חיה ועוף, ועשו כל תועבות אשר שנא ה', והשם יתברך השפיע עליהם מרוב טובו, אולי יחזרו ויתנו לב לשוב מהחמדות שלא לאבד רוב השלוה והטוב אשר השליטם השם יתברך. וכראות כי לא היו שבים, הרעיש עליהם את ההרים והגבעות, אולי יכנס מורך בלבבם לשוב. וגם לזאת לא שמו לבם, והעמיד עליהם כרוז להכריז עליהם הרע העתיד לבא עליהם זה נח, וקבע להם זמן ק\"ך שנה בעשיית התיבה שעשה, אולי יתנו לב לשוב, ויתנו כתף סוררת ועוד הוסיפו לחטוא, וחזר וקבע להם זמן עוד ז' ימים מאבלו של מתושלח הצדיק, והשמיע ממרום לכל יושבי הארץ ההספד שעשו למתושלח בשמים, והיו יורדין דמעות של חיות הקדש למטה, כמאמר רבותינו ז\"ל (הביאו הילקוט סדר נח). וכוונתו יתברך היה שיכירו מעלת הצדיק כמה היא ואולי ישובו, כ��שר ראה כי לא שבו מדרכם הרעה, ויאמר ה' לנח קץ כל בשר בא לפני כי מלאה הארץ חמס מפניהם. כלומר באתי עד קץ כל אחד ואחד מהם, וראיתי שאין צדיק עתיד לצאת מאחד מהם, ולכן הנני משחיתם את הארץ. רק אותך ראיתי צדיק לפני בדור הזה, עשה לך תיבת עצי גופר, להסתיר עצמך מהקטרוג, והנך ניצול מכלם עם בניך הצדיקים כמותך ואשתך ונשי בניך עמך, ומכל הבריאה שלא השחית ינצלו עמך, וממך אני מייסד עולם כבתחילה.", + "ואתה בן אדם שים לבך לדבר הזה, לראותו ולהכירו גודל רחמנותו יתברך עם האדם, ועד כמה מאריך עמו שלא ימות חייב כדי להטיב עמו. הבט וראה כמה האריך עם אנשי דור המבול כדי שלא ימותו חייבים, וכל זה מכחיש (סברת) כת המינין שאומרים שהאדם לא נברא אלא לנקמה, כמו שכתב הרב ברוך בן ברוך ז\"ל (בספר קהלת יעקב פירוש על קהלת דף ל\"ד ע\"ג) וזה לשונו: יש סברא מהאפיקורסים בראותם מקרי הזמן ומאורעותיו הרעים והטובים, שבו הוא מזוג במי ראש ולענה, אמרו שהאדם לא נברא אלא לנקמה ממנו, ואם נותנים לו גדולה לאדם הוא כדי להשפילו ולהשליכו משמי מרומים, כדי שתכבד עליו הירידה, ומצינו שהאדם בעולם הזה לא ישקוט ולא ינוח מרוגזו, וכל ימיו ושנותיו מכאובים ויכלה ימיו בהבל ושנותיו לבהלה, והוא מעותד אל המקריים הרעים העתידים לבא עליו, הן מצד המערכה הן מצד סבובי הגלגלים המניעים את היסודות המחייבים רעות רבות והשחתות גדולות בזה המציאות, הן מצד התחלתו הפחותה הוא ההיולי הראשון1 וכבר אמרו עליו שהוא סיבת ההפסד והכליון לפי שהוא לובש צורה ופושט צורה היותו בלתי נמצא ומשתנה בכל רגע ורגע, והכל בכח ולא בפועל, ואם מצד השגותיו הם פחותות וחסירות, שהם מן המאוחר אל הקודם2כלומר שהשגת האדם להשיג בעליונים הוא קשה, לפי שהוא הולך בה ממטה למעלה ע\"י חקירת הטבע ועל־ידי זה בא לידיעת האל ואיך יאמר שיגבר ויעלה אל השלימות איש אשר כזה, נגוע מוכה אלהים ומעונה ע\"כ. והנה מכל מה שכתבנו שהאריך הקב\"ה עם דור המבול כדי שישובו, מפיל ארצה הסברא הרשעה החשוכה והאפלה הזאת של האפיקורסים אלו ימח שמם בקברם. והכתוב מכריז טוב ה' לכל ורחמיו על כל מעשיו, ודרשו רבותינו ז\"ל ומרחמיו נותן לבריותיו, כלומר מלבד שהוא רחמן נותן לבריותיו מרחמיו שיתנהגו כמדתו לרחם כל אחד על חבירו. והעולם לא נברא אלא להטיב עם בריותיו, ואדם צועק בצרתו ומציל אותו, וכל התורה והנביאים מכריזים על גודל רחמנותו יתברך, והתלמוד והמדרשים מספרים כבור אל וענותנותו יתברך שמו אשר כביכול כמה מצטער בהגיע רעה על רשע, ואומר קלני מראשי כו'. וכתיב עמו אנכי בצרה. וכמה שמח בהיות משפיע ומטיב, כי כעסו עם הרשעים הוא מטעם שמונעים להשפיע טובו בעולם, וצער גדול הוא למי שטבעו ומדתו להיות ותרן, ומונעים ממנו מלתת ולהרבות להטיב, ועל זה כתיב נוקם ה' ובעל חימה. ורז\"ל פירשו מה שפירשו, עיין בע\"ז פרק א', אך כפי דרכנו זה הפסוק מכריז על האמור, דכיון שמדתו יתברך להטיב תמיד, ויש רשעים העושים מסך מבדיל בעונותיהם מלעבור השפע, מתמלא חימה לעשות נקמה בהם לאבדם, כיון שאינן שבים כדי שירד השפע ויתרבה טובתו לבריותיו, ואדרבה עשה את האדם מפחד תמיד, כדי שיהיה משועבד לעבודתו כדי להטיב עמו, ואם חטא לפניו מפחדו במקריות הזמן כדי שישוב לטוב לו.", + "ובהיות כן יש ריע אהוב נאמן שיאהוב את רעהו וישתדל בטובו, אעפ\"י שיצפה ממנו גמול – שאיש את רעהו יע��ורו, או יש אח שיחזיק לאחיו כל כך אעפ\"י שבשר אחד המה אשר מבטן אחד נוצרו, ומצפה ממנו עזרה שולאחיו יאמר חזק, או יש אב ואם שישתדלו כל־כך בטובת בנו אף על־פי שמצפים ממנו כבוד והוד והדר ושיכלכל להם עד זקנה ועד שיבה, כהקב\"ה המשתדל כביכול להטיב עם בריותיו, אע\"פ שאין מגיע לו כלום, דכתיב אם צדקת מה תתן לו וכו' ומה מידך יקח. והוא מושל בכל ומלכותו בכל משלה, מלך מלכי המלכים ואדוני האדונים, בורא יוצר ועושה הכל, וכתיב מי הקדימני ואשלם, ועכ\"ז ברא עולמו בלבד להטיב עם בריותיו, יש רחמן גדול ממנו, יש מרחם ומטיב כמוהו. ולמה לא יתבייש האדם ותכסהו בושה וכלימה לעבור על צוויו ולבטל אחת ממצותיו חלילה. ילמוד האדם ממדתו לעבוד ליוצרו. מדת האדם שלא יעברו על דברו, ולמה לא ינהג כן בבוראו שלא לעבור על דברו כאשר הוא חפץ בעצמו. מדת האדם שיתרבה כבודו ולמה הוא גם־כן לא ירבה בכבוד קונו. מדת האדם שיכבדו אותו בניו ולמה הוא לא ישתדל לכבוד האב של כלם ה' צבאות שמו, ולמה לא יתקנא האדם מהמלאכים שהם שוכני מרום, והוא בעפר מושבו בהיות לאל ידו להתגבר על מעלתם ולעלות על מדרגתם, כי מה מועיל קנאת אדם על חבירו, להתגבר על מעלתם לעלות על גבי חומר כמותו, היתפאר טיט על גבי טיט – לומר אני למעלה ממך, היש שבח לאבן אשר בראש פינה על היותה על חברתה, אין לשבח כי־אם יציר חומר נברא המתגבר במעשיו לעלות למעלה ממלאכי השרת, ולהכין מושבו תחת כסא הכבוד, וכיון שבידך בן אדם לעלות בסולם זו, איך ולמה תאחר עליתך, ולא די לזה אלא שאתה משבר מדרגות הסולם בקרדומות על־ידי מעשיך הרעים, שהם משברים וכורתים כחרב חדה, ואיך תוכל נשמתך לעלות דרך שם במותך, כי ברצותך לעלות תפול ממרומים לארץ נפילה בלי קימה, ואל מי תקרא לעזרה להקימך, האם העבירות שעשית יעזרוך או שהקטרוגים שמהם עשית יקימוך, ואם תשים פניך לרעיך אשר יפתוך לחטוא שיושיעוך, עוד מי לך פה שתוכל לדבר עמהם, ואם יצוייר שישמעו קולך, יברחו בהחבא מפחד שומעם קול כאוב אשר מארץ מצפצף, ולמה בהיות היכולת בידך להינצל מכל זה, לא תשתדל כדי לבקש ישועת נפשך, כי הרשעים שנאבדו מן העולם, קח אותם למראה וראה מה שהגיע להם, ופרוש מן דרכיהם. ראה דור המבול דשורש חטאתם היה הגאוה שנתגאו (כאמרם רז\"ל במדרש פרשת בראשית) (כי הגאוה הוא שורש לכל עבירות שבעולם עד שאומר הקב\"ה אין אני והוא יכולים לדור במדור אחד כארז\"ל), והתחזק בדבר הזה שלא לשמוע בקול יצרך לפתותך על הגאוה, ובנוצחך אותו על הדבר הזה תוכל לנצחו בכל, כי כיון שנעקר השורש הענפים נופלים מאליהם.", + "והנני מלמדך שלא תכנס ותכשל בטומאת הגאוה, תחילה שים נגד עיניך שאינך מלך, וכיון שיש מושל עליך נמצא אתה בחינת עבד, יש צחוק גדול מזה לפני השמש עבד מתגאה, ולמה תתן מקום להזכיר שפלותך, שנית אם לבשת בגדי משי ובהם אתה מתגאה, דע שאין פחיתות גדול מזה, שאתה מתגדל בדבר היוצא מתולעים, ואם עם מה שיוצא מהם משלים אותך – נמצא שאתה טפל להם. ואם בגדי צמר לבשת ובהם נתגאית – היאמן שבהמה גדולה ממך שעמה אתה מתגאה, ואם בכלי פשתן היוצא השדה שנה שנה נתעטפת, דע כי הוא צומח ואתה חי מדבר, מי גדול ממי, ואם־כן איך תוכל להתגאות בכל זה. שלישית שים נגד עיניך שלא תעמוד ביופיך ובכחך כל הימים אשר אתה חי על האדמה, ובבא ימי הזקנה לא תוכל לנהוג דרכי הגאוה, והיית צחוק לכל מכירך באמרם הזה האיש המשתבח, איך נפל ונשבר והיה לקש. רביעית חשוב בדעתך שדרכך כבהמה בשעה שאתה צריך לנקביך, וגוף המהפך כל פרי טוב הריח והגון לזבל ולסרחון – יש לו מקום שיתגאה. חמישית עלה על דעתך ימי החולאים הבאים עליך, אשר לבך נשבר בקרבך וכחך סר מעליך ולשונך לחכך דבקה וכמרורת פתנים בלשונך, ואתה כארמון נופל וכעי מפלה3לשון חורבה ושממה, ופסוק הוא בישעיה י\"ז היתה מעי מפלה נופל על ערש דוי והרוח נודף והקדחת מלחך, ואפיסת הכחות גוברות, ודם שבלב מתמעט ומלאך המות לפתח רובץ. שישית אמור בלבך אדם אשר הודו והדרו עור דק אשר גופו מכסה, ואם יסתלק ויתהפך מה שבפנים בחוץ כל רואיו, עיניו יכסה מלהביט דבר מיאוס כזה, ואיש אשר אלה לו יתגאה. שביעית תן דעתך באיש המנוגע מה מיאוס לראותו ומה חרפה להביטו, וכיון שלאיש יקרה זאת, מה מקום יש לו להתגאות. שמינית בשומך נגד עיניך כי לא לעולם חוסן4הממון והנכסים, היש מבטיחך שתתנהג כל ימיך בגאותך, ואם היום או למחר נפול תפול, תמצא כל העולם שונאים שלך, ואין מנחם ואין מרחם עליך, וכאשר עשית כן יעשו לך. תשיעית שים נגד עיניך לכל הגאים שקדמוך מה עלה בידם, כי היו לקלון ולחרפה לכל באי עולם, ראה מה שאירע לנבוכדנצר שגאותו גרמה לו להתהפך לבהמה, והמן מרוב גאותו ירד לתחתיות ארץ, ודור המבול היו לקללה לכל באי עולם באומרם מי שפרע בדור המבול. עשירית שים תמיד נגד עיניך שגאותך אינך יכול לנהוג בה כי־אם בהקיץ, ובעת שתישן יכולים לסבבך צעירים ממך לימים, ועליך יצחקו ויתנו עליך רוק, ובפיהם ירימו קול בחירופים וגדופים ואתה מושלך כאבן דומם ואין קול ואין עונה, יש בזיון גדול מזה. אחד־עשר אם תרעב יש כח בגאותך להחזיקך ולהעמידך בלי אכילה ושתיה, לא כן כי־אם פניך משתנים וכחך סר מעליך, וכי איש אשר חייו תלויים על פת לחם יש לו מקום להתגאות. שנים־עשר אם המתגאה מתגאה בחכמתו, ישים נגד עיניו חכמת הראשונים כגון רבי עקיבא שהיה דורש על כל קוץ וקוץ תלי תלים של הלכות, ודואג ואחיתופל שהיו שואלים על מגדל הפורח באויר5משנה היא פרק ד' דאהלות, ופי' תיבה ארוכה כמגדל תלויה בחבלים, ויש מפרשים ראשו של למ\"ד למה היא גבוה מכל שאר האותיות שלש מאות שאלות ותשובות, וחכמת רבן יוחנן בן זכאי שלא הניח דבר שלא למד עד שיחת מלאכים, שיחת שדין ושיחת תמרים, כמו שהאריכו רז\"ל בהפלאת תורתו וחכמתו, וכן בחכמת כל חכמי התלמוד (וכו'), ובעלות כל אלו החכמים בדעתו יכיר חסרונו ודקותו ושפלותו וישפיל גאותו, ואם מתגאה בעושרו יאמר בדעתו כיון שאם במציאות היה העושר כעושר המלכים ויועצי ארץ שהוא כלא חשוב, ואם מתגאה בגבורה יאמר בדעתו כיון שלא הגעתי לגבורת יהודה ושמשון אשר מקולם נפלו ערים בצורות ויעתק צור ממקומו, מה גבורה יש לי כדי שאוכל להתגאות, וגם יחשוב כי בזקנותו סר כחו מעליו, ואם ברוב בנים מתגאה, וכי כולם חכמים כולם נבונים, כולם עשירים כלם בלי מום הם, ועוד מובטח הוא שלא ימותו בחייו, הרי רבי יוחנן היה מכריז ואומר דין גרמא דעשיראה ביר6זה עצם של בן עשירי שמתו לו כל בניו כאמרם חז\"ל, ועוד אם ימותו כולם מיתת עצמן היה לו לשמוח במיתתם, דאפשר אחד יפול במים ויחנק או יפול מן הגג, וכאלה מן המקריות שמתגלגלים בעולם או יתקצצו בחופתם. ואם ביופיו מתגאה – יכול להיות יפה יותר מיוסף ולא נתגאה, ואם יהיה בתכלית היופי, ישים בדעתו כי בימי הזקנה והשיבה פניו משתנים וקמטיו מתרבים ו��עירים ישחקו בו, כי אז דומה לקוף כאחז\"ל במדרש קהלת. שלשה עשר ישים בדעתו תמיד בשורשו כי ילוד אשה הוא, ועבר במקום השתן ב' פעמים, א' כשהולידו אביו, ב' כשילדתו אמו, ולאיש אשר אלה לו נשאר לו צד להתגאות. ארבעה עשר גדולה מכולם, יזכור תמיד יום המיתה, ואז בלי ספק יכנע לבבו הערל ויחלש כחו ותסתלק גאותו. חמשה עשר יאמר בלבו מי שמקוה ברוב תאותו שיתהפך במותו מיד לרימה משום שאך בשרו עליו יכאב, איך יוכל להתגאות כמו שפירש החסיד כמוהר\"ר יוסף יעבץ ז\"ל על משנת מאד מאד הוי שפל רוח שתקות אנוש רימה, כלומר תקותו שיתהפך מיד לרימה. הרי חמשה עשר דברים כמנין גאו\"ה שישים האדם נגד עיניו (לשבר גאון עוזו גם ישים האדם נגד עיניו) כי השפל לא יפול לעולם, שכן תראה שכל יושב על הארץ אינו יכול ליפול כיושב על הכסא שיפול וישבר מפרקתו, וכן יסתכל באילן שהשורש הטמון בארץ, המובחר שבו והענפים שמתפשטים כל כך ועולין – מתרככין ונחלשים כי דקות המה. ישים דעתו בשמיר שמשבר הרים וסלעים, ושמירתו היא בחלוש שבמתכות – תיבה של עופרת שהוא דבר רך ולא היה יכול לשברו. הנה הבהמות והחיות אשר כח אבנים כחן – ניצודים ונלכדים ביד האדם, והיתוש והשלשול מרוב דקותו ושפלותו אע\"פ שמזיקין אינו יכול לצודם. הבט וראה בארזים הגבוהים שמסיבת גובה קומתו קוצצין אותם לבניינים וחציר גגות הסמוכות לארץ אין מי שיגע בהם, ראה העפר הדק והנוצה – מרוב קלותם ושפלותם ברוח קימעא עולים למעלה, וראשי האילנות הגבוהים נוטים למטה, הבט בתורה וראה אברהם אבינו ע\"ה שהמשיל עצמו לעפר ואפר (דבר שלא יועיל לכל, דעפר ואפר מעורב אין שום הנאה ממנו, דכתיב ואנכי עפר ואפר), זכה להיות מרכבה לשכינה, מעלה שאין למעלה ממנה, וסמא\"ל שהיה בשמים ונתגאה ומרד בבוראו השליכו הקב\"ה לארץ. נבוכדנאצר נתגאה ואמר אעלה על במותי עב אך אל שאול ירד, הרי כל המתגאה ירד, והמשפיל עצמו עולה. ראה לנח על שלא נתגאה באנשי דורו זכה לעלות למדרגת אדם הראשון, יציר חומר, כפיו יתברך להיות אב לכל באי עולם, דכולם בשם בני נח מתכנים, דכל המשפיל עצמו מגביהים אותו מן השמים, כדאיתא בזוהר פ' חיי שרה דף קכ\"ב ע\"ב, תוספתא: זכאה איהו מאן דאזעיר גרמיה בהאי עלמא7שמשפיל עצמו בעולם הזה, כמה איהו רב ועילאה בההוא עלמא, והכי פתח רב מתיבתא: מאן דאיהו זעיר איהו רב ומאן דאיהו רב איהו זעיר, דכתיב ויהיו חיי שרה וכו'. מאה דאיהו חושבן רב כתיב ביה, שנה דאיהו זמן זעיר, זעירו דשנין חד, אזעיר ליה, שבע דאיהו חושבן זעיר, אסגי ליה ורבי ליה (דכתיב שנים), תא־חזי דלא רבי קב\"ה אלא לדאזעיר ולא אזעיר אלא לדרבי, זכאה איהו מאן דאזעיר נפשיה בהאי עלמא, כמה איהו רב בעלויא לההוא עלמא עכ\"ל.", + "ואל יאמר אדם הנני קונה מדת השפלות כי רבה ויקרה היא, ואלך בדרך שלבי חפץ אחר תענוגי בני אדם לשתות במזרקי יין, ושפלותי יגן עלי, הבט וראה בנח אחר שהתורה העידה עליו מצדקותו ותמימותו, דכתיב נח איש צדיק תמים היה. ובהיות נח צדיק תמים כולל שפלותו וענותנותו, ועכ\"ז כיון שנמשך אחר היין כמה נתבזה עד שהכתוב קראו איש אדמה, כלומר איש כולו אדמה כאחד הריקים מחובר לחומר, והכתוב מילל עליו דכתיב ויחל נח איש האדמה ויטע כרם וישת מן היין וישכר ויתגל וכו'. י\"ג ווי\"ן נזכרין בענין היין, לשון וי ויללה כאחז\"ל. שא נא עיניך וראה מה שכתב מוהר\"ם אלשי\"ך ז\"ל במוסר היין פרשת נשא (דף רמ\"ה ע\"ג) וז\"ל:", + "תוכחת מגולה לסובאי יין וזוללי בשר גם בקרב ביתם, ומה גם למתקדשים ומתוועדים אל החנות, כי יקראו איש את רעהו אל תחת גפן ואל תחת תאנה ותחת כל עץ רענן נצב על עין המים באמור אליו, לך נרוה דודים עד הבוקר מיין הרקח, נתעלסה באהבים באשישי ענבים8 כוסות יין, כי במה יודע איפוא, כי אנשים אחים אנחנו באהבה מסותרת, אם לא נגילה ונשמחה יחד ביין ישמח לבב אנוש, כי כוס בידך מלא מסך אך שמריה אשתה למען בריתך, וגם עליך תעבור כוסי רויה ולקחתי מנחתי מידי למעני, ויהי הקשר אמיץ ביני ובינך אהבת עולם מעתה ועד עולם, כי נזכור אני ואתה יושבים צמדים שותים במזרקי יין, כוס מלא ברכת ה' מלא הין, וגם אתה אלי על הין הין, ופי פערתי ואשאפה פעם אחד ולא אשנה כי לזאת יקרא חפצי בך, וגם אתה קבעת כוס חמתי שתית מצית, ומי כמונו רעים אהובים אהבת עולם לא תשכח ויקומו ויעשו כן המה ורעיהם כיוצא בהם, ויחמו בבואם לשתות, שתו ולעו וירום לבם, ויהיו כל איש מהם כמוהו כפרעה, חשוב בעינו כמלך, כי תירוש ינובב וביין חמר, אל מי תדמיוני ואשוה יאמר, ובגובה לבו ישתרר גם משתרר על השתיה כדת, גבורים לשתות יין. והנה אשר יראה הרואה אותם בראשיתם, צדה ברך יברך, כי יראה על כל כוס וכוס תילי תילים של ברכות, זה יאמר בנטותו את ידו אל גביע הקצף9כלומר שמביא קצף הקב\"ה על העולם כה לחי, תעמוד אחי בשמחתך ביום חתונתך, וזה ישיבהו ויאמר גם את בדם בריתך וכהנה וכהנה מאה ברכות הערוכות בפיהם ובשפתותיהם, אך במרעיתם וישבעו יצא לבם, ויחלו לשתות בכלים מכלים שונים רבים ונכבדים מהראשונים, וימלאו את כליהם כאשר יכלו שאת עד יגר מזה, ואז יתהלל המתהלל באמת באמור מי כמוני גבור לשתות יין במדה טובה ורחבה, ובמדה שאדם מודד בו מודדין לכל אחד מהמסובין עד יצא מאפם, ומכל היוצא מפיהם, כל שלחנות מלאו קיא צואה בלי מקום. ואזי למי, אוי למי אבוי, זה נופל כשוכב בלב ים וזה קם והכה את רעהו באבן או באגרוף, וזה יצא ומקלל אשר שתו וישכרו עמו – עד ששמחה לתוגה נהפכה, וגם אהבתם כבר אבדה וימירו את כבודם כפי חזיר בצואה עוברת, ונחת שולחנם צואה בלי מקום עד אפס מקום, והן זאת רעתם כי מר הרכה והענוגה שברעותיהם במנעמיהם, זולת שתים רעות אשר אלה ביין שגו – בגזל ועריות, כי ממשוך איש ביין את בשרו – יבא עד ככר לחם וילסטם את הבריות, כי על כן צוה לנו יתברך להמית בן סורר ומורה, כי מוטב שימות זכאי וכו', וגם לץ היין הומה זימה כי מפנק ביין את בשרו, האספסוף אשר בקרבו יתאוה תאוה לגלות בשר ערוה, כי בהשליך נפשו אחרי גוו נמשל כבהמות נדמו וכו' עד יחדיו ירננו, כי ישישו בני מעיהם בכל היוצא מפיהם, כדבר אחת הנבלות, ומה ירמזון עינים אשר הם זונים אחריהם, כי יחמדו לבותם ויפעלו גויותם, כי מי שלח ידו ביין ונקה, כי אבינו הראשון חטא בו כאמרם חז\"ל, גפן היתה וכו' סחטה ענבים ונתנה לו, וימת הוא וכל זרעו, ונח מצא חן בעיני ה' ופשע ביין ונאשם, ואצילי בני ישראל (בני אהרן) שתויי יין נכנסו, עברו ונענשו, ומורם מהם כיוצא בהם. והן אמת כי אשר שתו וישכרו בימים ראשונים אשר היו לפנינו כאשר נכון היה הבית וארמון על משפטו, וחטאתם לא כבדה מאד כי רוב טובתם התעה אותם, ועל כן רבים שתו נימא, אך עתה כי הנה בעונותינו הרבים רבים ישתו לא נימא, כי אל ישמח ישראל אל גיל כעמים כו' כי יראה כי אזלת יד, כי נפלה עטרת ראשינו וגלינו מארצנו ושכינת עוזנו בקרב העמים, ומי האיש החפץ חיים אוהב ימים לראות ברע ובושת הפנים כיום הזה, כי שחה לעפר נפשנו דבקה לארץ בטננו. ואף לזאת יחרד כל לב, כי מה ראו על ככה ומה הגיע אליהם, השמחים אלי גיל ישישו כי ימצאו יין להתהולל בו. ומי האיש אשר הוא יהודי ולו דמוע תדמע עינו לילה מאין הפוגות, כי עיניו רואות וכלות עכו\"ם אשר הבל המה, מעשה תעתועים מינייהו היא מלכי ואפרכי ועבדי השם אשר לו הגדולה ואין זולתו כי יוצר הכל הוא, נתונים תחת און עובדי כוכבים ומזלות, ומבטן מי יצתה הרעה הגדולה הזאת אם לא מרוע מעללנו אנחנו ואבותינו, כי מידינו היתה שפחה כי תירש גבירתה, ולו חכמו נשכילה זאת, קרענו את בגדנו ונלבש שק ואפר, ונצא בתוך העיר ונזעק זעקה גדולה ומרה עד פור התפוררה אדמתינו וגוייתנו, ויקרא זה אל זה ויאמר לכו ונשובה אל ה' בצום ושק ואפר, ואל תתן פוגת לו עד יכונן ועד יקים את סוכת דוד הנופלת, ולא די שלא יעשה כן, כי אם שתחת היותם כאבלים כל ימיהם, ולבלתי מלא שחוק מפיהם, הלא יאמרו נקחה יין ונסבאה שכר והיה כזה יום מחר, ולא יאמרו איה ה', היש ה' בקרבנו אם אין. כי עונותינו היו מבדילים בינינו ובין אלהינו, הלא נכלם כי אוי לאותה בושה, אוי לאותה כלימה, ואבחר דרכי ואתנה שכר לאובד ויין למרי נפש, ואשבה משומם ואבכה בצום נפשי, ואפר כלחם אוכל ושקווי בבכי משכתי עד ישקיף וירא ה' משמים, לתקן עולם במלכות שדי וישמח ה' במעשיו וישראל ישמח בעושיו עכ\"ל.", + "גם שא נא עיניך וראה מה שכתב הסמ\"ג ז\"ל (דף י\"א ע\"ד) על פסוק השמר לך פן תשכח את ה' אלהיך. במצותה כתוב וז\"ל: אזהרה בענייני גאוה וענוה, שלא יתגאו בני ישראל כשהקב\"ה משפיע להם טובה ויאמרו שבריוח שלהם ועמלם הרויחו כל זה, ולא יחזיקו טובה להקב\"ה מחמת גאונם, שעל זה עונה זה המקרא ואומר בפרשת ואתחנן, ובתים מלאים כל טוב אשר לא מלאת וכו' ואכלת ושבעת השמר לך פן תשכח וכו'. וזה הפירוש שפירשתי מפורש בסמוך, פן תאכל ושבעת ובתים טובים תבנה וישבת ובקרך וצאנך ירביון וכסף וזהב ירבה לך וגו' ורם לבבך ושכחת את ה' אלהיך המוציאך מארץ מצרים וגו' ואמרת בלבבך כחי ועוצם ידי עשה לי את החיל הזה וזכרת את ה' אלהיך כי הוא הנותן לך כח לעשות חיל. ומכאן אזהרה שלא יתגאה האדם במה שחננו הבורא, הן בממון הן ביופי הן בחכמה, אלא שיש לו להיות עניו מאד ושפל ברך לפני ה' אלהים ואנשים, ולהודות לבוראו שחננו זה המעלה. ובמוסר השירה כתיב, הלה' תגמלו זאת וכו'. הלא הוא אביך קנך הוא עשך ויכוננך. ואיך לא תגמלהו בטובה ושבח הכתוב הענוה, שנאמר והאיש משה עניו מאד. ואמרינן בירושלמי דמסכת שבת פרק קמא: מה שעשתה חכמה עטרה לראשה עשתה ענוה עקב לסולייתה10פירוש: למנעלה שנאמר ראשית חכמה יראת ה' וגו' ונאמר עקב ענוה יראת ה'. ודרך שתשרה שכינה על הענוים, שנאמר אשכון את דכא ושפל רוח. ודרשינן במסכת סוטה שכל המשפיל עצמו, מעלה עליו הכתוב כאילו הקריב כל הקרבנות כולם, שנאמר זבחי אלהים רוח נשברה. ולא עוד אלא שתפלתו מקובלת, שנאמר לב נשבר ונדכה וכו'. ואני דרשתי עוד כי אפילו משאלות לבם ותאותם שומע הקב\"ה וממלא רצונם, ואע\"פ שלא התפללו עליה, שנאמר תאות ענוים שמעת ה' תכין לבם תקשיב אזניך, תפלת ענוים לא נאמר אלא תאות, כלומר מה שחושבים בלבם. צאו וראו מה שפירש דוד מלך ישראל, ואנכי תולעת ולא איש חרפת אדם ובזוי עם. כלומר יש לי לדמות עצמי לתולעת שהוא תחת העפר בחרפה, כך כשאדם מת העפר למעלה מראשו, לכך היה שפל לפני המקום שהיה מפזז ומכ��כר לפני בוראו, כמו שאמר למיכל והייתי שפל בעיני ולפני אנשים, כשקלל אותו שמעי בן גרא אמר הניחו לו, וכל זה גרמה לו הענוה היתירה. והאריכו רז\"ל בגנאי גסי הרוח במסכת סוטה שנקרא תועבה, כדכתיב תועבת ה' כל גבה לב. ולא יראו בנחמת ציון, כדכתיב כי אז אסיר מקרבך את עליזי גאותך ולא תוסיף לגבהה עוד בהר קדשי והשארתי בקרבך עם עני ודל וחסו בשם ה', ואינו רוצה לומר עם עני ממש, שהרי כתיב כי לי איים יקוו ואניות תרשיש בראשונה להביא בניך מרחוק כספם וזהבם אתם, אלא ר\"ל עם עניו, וכן תרגם יונתן עם ענוותן. ואומר בספר משלי גאות אדם תשפילנו ושפל רוח יתמוך כבוד, ואמרו רז\"ל מאד מאד הוי שפל רוח שתקות אנוש רימה, ומותר האדם מן הבהמה אין – כי אם מקום עבודת הבורא יוצר הכל ולעשות נחת רוח עכ\"ל.", + "ולמה יתלבש האדם בגאוה שהוא לבוש מלכו, דכתיב ה' מלך גאות לבש, בהיות דבר גלוי ומפורסם לכל מי שיש לו מוח בקדקדו שהלובש פורפירא של מלך מתחייב בנפשו, ונמצא זה הורג עצמו בידיו וידון במשפטי גיהנם עם חבריהם המאבדים עצמם לדעת. נקוט כלל זה בידך, שכל המתגאה כל ימיו מכאובים ודאוגים, כי הוא מרוב גאותו ורום לבבו כולם כאין נגדו, וכאילו חייבים לעובדו ולקום מפניו כעבד לפני רבו, ולישב ראש על כל נשא ורם, בין זקן ונשוא פנים, בין כהן גדול הנכנס לפני ולפנים. ובעיני כל רואיו חשוב כקליפת השום, ואין מי שישגיח עליו לכבדו כנפל טמון, ובבואו במקום אנשים אפילו קטן שביניהם לא קם ולא זע, ואם ידבר אין שומע, ובראות בזיונו מחזיר עורף להלוך הלום, ואין אומר ואין דברים מאיש או תינוק לשלחו לשלום. ובראותו כך, כלימה תכסה פניו ומרורת פתנים בקרבו מרוב בושתו, כי כפי גאותו וחשיבותו בעיני עצמו, כל זה קוצים כשיכים בצדו. ונמצא שכל עת ורגע מתמלא עברה ולבו מלא דאגה, ורוב שמחתו תוגה. באומרו אך איש שר ואוהב, חושבים אותו כאויב. ומאורעות אלו תמיד לו ערב ובוקר וצהרים, עד שמרוב צערו נופל על ערש דוי. צועק אוי ואין עונה. וכדי שירחמו עליו מודה ומכריז, ואדם אין ואין פונה. באומרם לא כן בדיו11 לא אמת כזביו, אלא מפני שקרקע עולם הזיקתו והחיים הרחיקתו, מודה ועוזב – ובאמת הוא כוזב. ואם יקום ממטתו ישוב לשטותו, ומניחים אותו סולד בחילה אולי יהיה לו מחילה. ואם ימות באולתו, מיתתו כפרתו, והוא משתומם על המראה איך איש כמוני בדד, כאיש אשם שודד. ובראות כן על־ידי ממון כל רופא הוא דורשו, ואם אין לו מוכר לבושו. אולי יעלה רפואה למחלתו אשר גרם בגאותו, ולמה אתה בן אדם אתה בונה בגאותך, בית מושב רופאים ומשכנות וקינות המוזרות בלבנה12 נשים המתקבצות לטוות לאור הלבנה. הבאות להרים קינה באוי ואבוי. על כל בית ומבוי, בהבל שבפיהן מקוננות, ובלבן מלות שונות, בוכות בעיניהן, ושמחים בקרביהם. מצדיקות בפיהן, ברוך מי שגזר כך לכל בריה, ומתי יבא אכילת ההבראה, לקיים מצות מנחם אבלים, באומרן להן האדם הבל הבלים, קחו נחמה בלבבכם, כי כך יארע לכם, זקן ונער, חכם ואיש בער." + ], + [ + "יבין הקורא ויסתכל השומע, אתה בן אדם קח נא מפי מוסר ושים אמרי בלבבך, שא נא עיניך וראה בתכונת גופך וממנו תלמוד ליישר אורחותיך. יראו עיניך הליחה הנובעת מנחירך והמים הסרוחים המתהוים בגופך ומקום השתן והרעי היוצא ממנו בחיים חייתו. ובהתגבר על חום טבעי שבו קצת חמימות ממיני הקדחת המקריות המתגלגלות ובאות משנה פניו ותשלחהו לחרפות וארמון קומת הגוף תשפילהו לעי מפלה1לשון חורבה ושממה, ופסוק הוא בישעיה י\"ז, א: וְהָיְתָה מְעִי מַפָּלָה. ואם פרוח יפרח בעור בשרו שאת או ספחת או אם יקרהו מפגעי הזמן פצע וחבורה ומכה טריה משימהו כנבלה מוסרחת אשר מריחו ינוסו למרחקים בהכרזה וטמא טמא יקרא ועליו ישרוק הזבוב ויתגבר הרימה חמרים חמרים ותבאש ערשו ועל לובן סדיני מטתו בהרות בהרות ככתומי הנדה מדם הסרחון הנובע ממנו והוא כחלל דומם בלי הרגשת הדבור וכגולם בלי צורה וכנוד נפוח מבלי שיוכל עין רואה להעיד על צורת פניו עם החוטם והוא נוגח בקרבו לצמאון המים מאש הקודחת בו כתנור בוער ואין נשימתו נשמעת אפילו לקרובים אליו מרוב חולשתו ודקות הנשימה כדי שימלאו שאלת תאותו ויסלד בחילה ולא יחמול עד שיוצא נפשו חבל בחבל כחבלי היולדה. ואם יאריך בחוליו ימים רבים על מטתו, יראו עיניו כידו2שברו, וחמת שדי ישתה בימים הרבים ההם, ויצטמק גופו עד שיראו לחוץ בליטת עצמותיו ואבריו כאילו שתה מי המרים המאררים כסוטה. וישתנה צורתו ויתהפך כקוף בפני אדם וכל רואיו לא יכירוהו. ואפילו אשתו ובניו המורגלים עמו יכחשו בו לאמר אין זה אבינו אשר גדלנו ואשתו מיללת ואומרת אוי כי איננו, כי כקטון הנולד דמי, ותואר פנים אין לו וכנפל טמון בתוך מטתו מוצנע וחדל אישים בביטול ההרגשות ומניעות החושים עד יקוצו מפני חייו ומרבים עליו בתפלה בארבע פינות הבית לפנות הבית ממנו ולבערו מן העולם ושישוב לעפר כמו שהיה. ולאיש אשר אלה יקרה לו, איך יתפאר בתואר צורתו ואיך יתרומם בגופו המפואר וברום קומתו ואיך יתגדל בזרוע עוזו לאמר ידי אמה וכח עוצם ידי עשה לי את החיל הזה. ואיך יתגאה ברוב עושרו ובבגדי החמודות שעליו. ואיך ישרח בהתגבר על חבירו על שער בת רבים ויגיל בטובו ורוב בניו ואיך ישיש בכבוד שמקבל מאחרים. ואיך יתחזק בבריאותו. ואיך ירים קול בכעס על חבירו. ואיך ירגיל עצמו בטעימת המעדנים ובמשתה היין. ואיך יתאוה לטיולים בגנות ופרדסים תחת כל עץ רענן בשקתות המים במקום נהרים יאורים תחת צללי אלה ואלון לשמוע שריקות כל צפור כל כנף. ואיך יתקן ערשו בסדיני פשתן הדקים ואיך יתעדן בשינת השחר ואיך יערב לנפשו קול שרים ושרות, ואיך יתייפה בקשוטי היופי, ואיך ישמח בצחות לשונו. ואיך יחליץ עצמותיו בקלות המרוצה אשר ברגליו כאחד הצבאים אשר בשדה. ואיך ימלא שחוק פיהו כיון שעל כל זה נופל הצער והדאגה והיגון והמניעה והביטול כנזכר לעיל. ועתה שמע בקולי איעצך ויהי אלקים עמך ויבלו בטוב ימיך ושנותיך בנעימים ותקבל שכר טוב בעמלו בעולם הזה ובעולם שכולו טוב עולם שכולו ארוך בעשותך כל הכתוב לעיל על צד ההיתר והרצון הטוב. יתפאר האדם בתואר צורתו ובצלם דמות תבניתו להלל לשבח ולפאר ליוצר יצורים אשר ברא את האדם מעין דוגמא של מעלה. ויכוין על כל רואיו שיעלו צורתו בדעתם עלי משכב להיות לו בני' יפים כמותו לעמוד ביצרם כיוסף וכר' יוחנן דהוה יתיב בשערי טבילה על הכונה הזאת כנודע. ויתרומם האדם בקומת גופו להיות עומד בפרץ על כל צרה שלא תבא על הצבור להראות קומה ולהטיל אימה על הקמים לצער רבים או יחיד. ויתגדל ברוב עוזו להחזיק ביד נמוכי הרוח ולכל נרדף בצרה ולעזור עני ואביון ולכל אלמנה ויתום. ויתגאה ברוב עושרו ובבגדי החמודות שעליו תכלת וארגמן בתתו פיזור לאביונים ולהיות מחזיק ביד חושקי תורת ה' תמימה ולהרבות צדקות וג\"ח ולהטיל בכיס ת\"ח ולהלביש ערום מבלי לבוש ולפדות שבויים ולעשות נדבות לכל כלי הקדש ולהוציא הוצאות לקנות ספרים שילמדו אחרים ולזון ולפרנס לכל שואל ולקבוע ישיבות לחלוק עמהם כזבולון ויששכר. וישמח בהתגבר על חבירו בשער בת רבים אם כונתו לבטל דברי טועה אם דבר נגד עניי עמו או אם הבל יפצה פיהו בדברו דבר הגורם קלות בתורה בעצתו או איזה מהדופי ללומדיה וכדומה. ויגיל ברוב בניו ובטובו על שחננו השם בבנים ונתן לו יכולת לגדלם בתורה כדי שיעבדו אותו ויקדישו שמו בכל לבבם ובכל נפשם וישיש בכבוד שמקבל מאחרים בהיות זה גורם ליישר אורחותיו באמרו בינו לבין עצמו מאמר הפייטן חטאי אלו יריחון בם שכני אזי ברחו ורחקו מגבולי ואין מכבדים אותי כי אם בחושבם כי חסיד אני ואם ירגישו אחד מני אלף ממעשי המכוערים יברחו למרחקים פן יזיק להם טומאת הבל פי. ונמצא הכבוד מביאו לתיקון מעשיו וראוי שישמח וישיש בו כיון שמדריכו אל היושר, שלא יראו בו ערות דבר הגורם מניעת הכבוד. ויתחזק בבריאותו לקיים והגית בו יומם ולילה, שהתורה מתשת כחו של אדם. ולעמוד על קיום המצות ולשמש תלמידי חכמים ולהלוך בשליחות מצוה. וירים קולו בכעס על חבירו למונעו מעבירה ולשבור זרוע רשע ולייסר לעוברים רצונו של מקום. ויתענג בטעימת המעדנים והמשקים הערבים ניסוך יין במים הקרים על נפש עיפה ודבש וחלב תחת לשונו לברך לבורא הכל על כל מין ומין מעין ברכתו. ולענג שבתות וימים טובים כאחז\"ל קדשו במאכל ומשתה וכסות נקיה ולשתות במשתה היין בסעודה של מצוה לגמרה של תורה וברית מילה וסעודת בת ת\"ח לת\"ח וכדומה. ויתאוה לטיולים בגנות ופרדסים לבקשת התבודדות3להיות ביחידות לעיין ולהבין ולהשכיל במושכלות התורה להשיג סודותיה. ולשמוע שריקות קול צפור כל כנף לתת הודאה לבורא עולם ה' שהכל ברא לכבודו, וכולם אומרים לפניו שירה בצפצוף פיהם לפרסם כי אין אלוה מבלעדי ה', ויתקן ערסו בסדיני פשתן הדקין לנוח בהם בשבתות בחגים ובמועדים לכבוד השם ולכבוד היום המקודש. ויתעדן בשינת השחר כשעמד עם העומדים בבתי ה' בלילות ונדד שינה מעיניו כל הלילה על התורה ועל העבודה ויהי באשמורת הבוקר שגברה עליו השינה ונפל למשכב אז יישן וערבה שנתו. ויערב לנפשו שירים ושירות לזמר ולהלל לפני בוראו בספור מקצת נפלאותיו. ויתייפה בקישוטי היופי להיות מתוקן בהתפללו לפני בוראו על דרך הכון לקראת אלהיך ישראל, ולכוון שלא ימצא רבב על בגדיו ובכל עת יהיו בגדיו לבנים להתפלל בכסות נקיה ובגדים מיוחדים לזה. וישמח בצחות לשונו להיות דורש ברבים דברים ערבים לשומעיהם ולהגיד לעם את הדרך אשר ילכו בה ואת המעשה אשר יעשון. ולנצח בצחות לשונו ונועם שפתיו ומוצא דבר למינין ואפקורסים אשר אמרו ללשוננו נגביר שפתינו אתנו מי אדון לנו, להפיל דבריהם ארצה והבל הבלים שבפיהם ולהשימם לרפש וטיט ויסך בשרו בשמן ערב ומיני הבושם שיעור להעביר מעליו סרחון הזיעה וכדומה הגורם שלא יתקרב אדם אצלו בדברו אליו ויתרחק ממנו וימאס בדברי תוכחתו וחידושי תורתו ומוסריו. ויחליץ עצמותיו בקלות המרוצה לרוץ בדבר מצוה ואפילו קלה כדברי התנא הוי רץ למצוה קלה. ולמהר לברוח מן העבירה עד למרחקים ולרוץ להציל נפש עשוק מהרודף ולמהר הליכתו בכל דרך מצוה. ולדלג בהרים לבער קוצים מן הכרם. וימלא שחוק פיהו לשמח חתן וכלה ובשמעו ישועות השם ומפלת אויביו ובשמעו שמו��ות מגאולתנו ומפדות נפשנו ושמועות חדושי התורה ודקדוקי מצות שנתחדשו. ואם כה תעשה תשמח בעולם הזה ותקבל טוב לעולם הבא. הטה אזנך ושמע ללמוד מוסר מיום אתמול כי יעבור ליום שאתה עומד בו, כי כל מה שעשית אתמול בתענוגי גופך מה בידך תקח היום, ואם גם היום תעשה ככה, גם זה יעבור למחר עד שבסוף ימיו יעלה חרס בידך, ונמצא הוצאת כל ימי חייך להבל וריק והכינו אבריך כלי מות לשאת בידך בצאתך מן העולם לעשות נקמה בנפשך עמהם, פוק דון בנפשך ואמור בינך לבין עצמך היוכל ארץ לסבול לתקן ולהכין בעצמי נקמות לי, מה שאין צר ואויב יכול לשער לעשות, כי תחת אשר בידי וברשותי להוציא כל יום מחיי בתורה ובמצות ולקבוץ על יד מעט מעט כפי יכלתי והשגת דעתי, ואם איני מבין בתורה לפחות לחשוב מחשבות לעשות ומחשבה הקב\"ה מצרפה למעשה, ומעשי ומחשבותי בספר נכתבים כמעשה ממש, לקבל עליהן שכר משלם כמו מעשה, ונמצא אני מרויח בכל יום ומסגל טוב אשר עין לא ראתה אלקים זולתך במקום שאין היד שולט בו להשביע בצחצחות נפשי בצאתי מן העולם ואני בורא מלאכים במעשי ומחשבותי הטובים ללוות אותי בצאתי מן העולם ולהצילני מכל מזיק ומחבל ומשטין להכריז לפני בברוך אתה בצאתך ובשלום בואך עד הביאני אל המקום אשר הכינותי במעשי הטובים תחת כסא כבוד בוראי להתעדן מזיו שכינת עוזו, ואם כה תחשוב כל יום לשים בדעתך, דע באמת שתמאוס בחטאתך ותבקש הדרך הנותן מנוחות לנפשך. וכיון שביד האדם וביכולתו לתקן ולהכין כל טוב לנפשו ואפילו ע\"י מחשבה טובה בלבד כמדובר, והוא לא כן עושה, היש קץ לרעתו המגיע לנפשו בהתפרדה מהגוף הנגוף אשר שמע לעצתו לטנפה במעשיו המכוערים להטותו אל דרכי העונג וריבוי המאכלים להרבות הזבל בקרבו מרוב אכילה ושתיה יום יום, להעלות אודי העשן האף והחמה מהאכילה אשר הרבה הזבל והזוהמא, לטנף משכן המוח והלב ששם מושב הנשמה ולגרשה משם ולהמליך במקומה נפש חיוני כבהמה, דמותר אדם מן הבהמה אין, לבד הנשמה הטהורה. לכן בן אדם חמול עליך כי אין שום בריה יוכל להצילך ממשפטי חרון אף והחימה אשר טפחת ורבית מיום היותך על האדמה עד אשר חשכו מאורי שמש אורו שהוא פרידת הנפש מהגוף, כי ההצלה בידך מסורה וברשותך נתונה לשוב יום א' לפני מיתתך ולעשות לך הצלה אין כמוה כי בידך הכל ומידך נותנין לו שכר טוב מעמלך אשר עמלת בדברים בלבד באומרך חטאתי עויתי פשעתי על כל מה שאמרתי ודברתי בשפתי חלקות ועל מה שעברתי על המצות. וכיון שבדברים בלבד יכול אתה להציל ממות נפשך כדכתיב קחו עמכם דברים ושובו אל ה' אם נתרשלת גם מזו היש קץ למשפטיך המוכנים לנפשך, הבט וראה באבינו הראשון אברהם ראש המאמינים אשר משלש שנים הכיר לבוראו וטרח ועמל כל ימיו לעשות רצון בוראו ומסר עצמו בכבשן האש באהבתו אותו ית' ונסיונות אחרים גדולים כמוהו אשר גירשו מארצו וממשפחתו ומבית אביו ואע\"פ שהבטיחו על הממון והשם והבנים שהדרך ממעטם, לא קיים מאמרו ית' בעבור מה שהבטיחהו כי אם וילך אברם כאשר דבר אליו ה' לקיים דברו בלבד ולא על־מנת לקבל פרס ואף שאחר שהובטח הגיע לו מהצרות, רעב כי בא עליו וירד מצרימה והגיע למות נפשו באומרו והרגו אותי ואותך יחיו ונלקחה אשתו בבית פרעה הרשע ומשם הצילה השם בנגעים גדולים. ואחר זאת לא שָׁלַו מרדיפת המלכים אשר רדפוהו, והשם הציל אותו ומיד שמע צרה כי נשבה אחיו ורדף ונסתכן להצילו. ולא שקט מזו כי אחר הדברים האלה הודיעו לו מגרות בניו ועבדום וענו אותם ארבע מאות שנה ושם הוגד לו גליות אחרות שעתידין בניו לעבור וידאג נפשו בקרבו מצרת זרעו. אחר זו נולד תיגרא4מחלוקת בביתו משרה עם הגר, וקשה וצער גדול מחלוקת בבית, ממלחמת גוג ומגוג כאמרם רז\"ל עד שבא לכלל ששרה אשתו מסרה עליו דינה לשמים באמרה לו חמסי עליך והוא סבל ושתק. על כל זאת בא אליו צווי המילה לחתוך בשר ערלתו וקיבל באהבה ולא נתרשל אף שהכיר בצער הגדול אשר יעבור עליו להעביר על בשרו חרב חדה ועכ\"ז לא בעט ולא הרהר אחר מדותיו יתברך כיון שכל זה היה הפך מה שהובטח, ואדרבה הרבה אהבה על אהבתו ולא סר מדרכו יתברך כל ימי חייו וצוה כך לבניו אחריו, הבט וראה כמה טרח אברהם אבינו ע\"ה להשיג השלימות, ואתה אף שכל ימיך הלכת אחר ההבל, אם תשוב בדברים להתוודות עונותיך אפילו באחרית ימיך תשלים נשמתך, שבמקום שבעלי תשובה עומדים אין צדיקים גמורים יכולים לעמוד. אם לא תשמע לעצה זו, דון בנפשך אם יש מקום לרחם עליך ביום אשר יביאו אותך במשפט." + ], + [ + "יוצר הרים ובורא הברואים, צורי מחסי וגואלי, בעלותי על לבבי החסדים והרחמים שהגדלת לעשות עמי מיום שיצרתני ועד עתה, ואני הסכלתי עשו לעבור על כל אשר צויתני לשמור, תסמר שערת בשרי ואחז בשרי פלצות, ויתפרדו כל עצמותי ואחזתני רעדה ואסלדה בחילה באומרי מה אשיב בעת שיביאוני לדין לפניך וירשיעוני בבית דיניך הצדק, מה ששורת הדיו נותן לקצוב עלי ממשפטי גיהנם, בהיותי כפוי טובה עם מי שהרבה להטיב עמדי טובות אשר לא יוכל רעיון לסופרם כי רבו עד שאין באין לכלל מנין, ובראותי הרע הגדול אשר עשיתי מת רוחי בקרבי בראותי שאין רפואה למכתי וכמעט נתייאשתי מן הרחמים, אך יעצוני כליותי לברוח ממך אליך קודם יחשכו כוכבי נשפי להסתופף ולהסתר עצמי בצל כנפיך, שתכפרני ברחמיך ותטבילני במי חסדך ותטהרני בגודל רחמיך, ותכין משכן נשמתי תחת כסא כבודך, כי ידעתי שלא יצרתני כי־אם להטיב עמדי כמדתך להטיב בלי הפסק רגע, ועל זה בטחתי לברוח אליך למסור עצמי בידך, כי ידעתי שתחשבני כשוגג או אנוס על עברי מצותיך, כיון שכל הגוף המטונף אשר מחומר קורץ, הם גרמו לי כל זאת, ונפשי1נשמתי אשר בקרבי גולה וסורה, לא יכלה למנוע בחירתי ולהצילני בעת בואי לעבור רצונך, כי לא יכלה לברוח ממני ולמונעני מחטוא לך, כי חיוב צוייך עליה להיות סגורה בקרבי עד זמן שגזרת עליה לשבת שכונה בי, ואני במעשי המכוערים והמטונפים גרמתי לבת־מלך2הנשמה שהיא בת מלכו של עולם לסבול טינוף מעשי, כי הוצרכה לבא עמי במצור, להאיר באברי לחזקם ולאמצם, לפעול כפי רצוני ובחירת נפשי, והכנסתיה בחלאת טומאת עונותי, וכיון שכך הרביתי לפשוע, וכי יספיקו מימי המבול הרותחין לטהרני, ואם אש ששרף לסדום יכול להתיך עובי חלודת זוהמתי, וכי מכות שבאו על המצריים יוכלו למרק עונותי, ואם מכת הטחורים והעכברים שבאו על הפלשתים יכפרו (יכסו) על פשעי, וכי כל מכה וכל חולי שנברא מעולם אף שיבאו עלי כחדא מחתא3בבת אחת יוכלו לטהר ניאופי, ובראות עצמי מלא אשמות לא אוכל מלט, חשבתי מחשבות להתיעץ בנפשי, אף שהרעותי עמה לטמאה במעשי, ואומר לה נשמתי נשמתי הטהורה והחכמה אשר ממרומים ירדת לעשות שכונה במשכן בתי חומר4הוא משל על הגוף שמחומר קרוץ, ולך נגלו תעלומות חכמה ושערי בינה מסורים בידך, וממך לא נעלם מה־שכתוב בתורה \"לא תתעב מצרי כי גר היית בארצו\", ואף על פי שעשו עמהם רעות, כך גזרה חכמתו יתברך להטיב עמהם כיון שגרו בארצם, גם אע\"פ שהגדלתי לעשות עמך רעה, לא תתעב אותי למנוע עצה ממני, לייעצני בדרכי הישועה לשוב לקוני, כי אין לי פנים לשוב בלתי עצתך, לכן אל תמנע טוב ממני כי גר היית בארצי. ותען ותאמר לי, כן אעשה כדבריך כיון שבקרבך ישבתי ובלבך נתיישנתי עד שהורגלתי בעל כרחי להסכים ללכת במעגלותיך המסוכנים ובדרכיך המקולקלים עד שחייבתי ראשי למלכו של עולם (אבי שבשמים), וגם אני כמוך בהצטרכות רפואות להעביר ולטהר החלודה שהבאת עלי, וקודם שנתעוררת אתה גופי – לבקש ממני עצה על זאת, קדמתיך זמן רב בזאת, וגמרתי בעצמי ואמרתי (כי הצרי והרטיה המצטרך אל מכאובינו, אינו אלא דבר קל), כי כפי רוב רחמי בוראינו – כך גודל קבלת תשובתי, אף שנתגדל כל אחד מעונותי כרום המגדל שבנו פושעי עולם אחר המבול ובלבל השם לשונם למנוע פשעם, אולי ישובו להטיב באחריתם, ומשם למדתי רוב חסדיו כי חפץ ה' שיושיע אדם עצמו בצחות לשונו לומר לפניו וידוי דברים, דכתיב קחו עמכם דברים ושובו אל ה', ועל העצה הזאת אנו כותבים וחותמים לעשות, ואבא נבא אני ואתה לפני בוראנו בדורון דברים לפייס לפניו, וכה יאמר רבון כל העולמים אבינו אב הרחמן, כשם שהכרנו גודל חטאתינו ועונותינו ופשעינו, כך שמענו והכרנו וידענו גודל חסדיך וריבוי רחמיך ועוצם יכלתך, ועל זאת בטחנו להסיר מסוה הבושה מעל פנינו, לבא לדפוק בשערי חסידותיך שתושיע ותשמע צעקת המבקשים ישועת המחילה ושואלים רחמים מבריכת החסד5 רמז לצינורות המשפיעים מספירה לספירה להשפיע אל היסוד לתת למלכות החסדים, כי מלך רחמן אתה ורצונך וחפצך לרחם ולחונן לשבים אליך, כי על התשובה יסדת עולמך, כי אינך חפץ במות המת, ואם ח\"ו לא תועיל לנו התשובה, נמצא ח\"ו בראת דבר לבטלה, כי לצדיקים העושים רצונך אין להם צורך בה, ובהתקבל אותנו מתפרסם על ידינו שאתה רחום וחנון ארך אפים וכו', ואם חטאנו בגודל שפלותינו, אנו פעלנו כחומר ואתה פעול כאלהותך, כי אין אלוה מבלעדיך למחול, וכגודל פשעינו בכפלי כפלים גודל רחמיך, ואם ח\"ו מחייבים עונותינו לנעול דלתי רחמיך ממני, ריבון העולמים איך תראה בנין הגוף אשר יצרת בצלם אלקים, והנשמה אשר מאצלך חוצבה מבוזים ומכוסים במשרפות (במסרפות) סיד במשפטי שאול ואבדון, ומה תקוה לנו לצאת משם לעולם בהיותנו הגורמים כל זאת, על כן על חסדיך נסעדנו ועל רחמיך בטחנו שלא נשוב ריקם מלפניך בעשותנו הנוגע לנו לעשות כפי יכלתינו והשגת ידינו לתקן אשר העוינו והרשענו, ואתה עשה כאשר אתה אלקינו אשר בראתנו. במקום אשר אכלנו ושתינו במשתאות אשר לא כדת, אנו ממרקים אותה בתעניות וסיגופים עד שיתמעט הבשר שנתגדל מאותם המאכלים ויתך החלב שנתרבה מהם, ובמקום אשר ראו עינינו ראיות נכריות, יראו עינינו באור תורתך ולהסתכל בצורת אותיות קדשך המאירים את העינים, תורת ה' תמימה מאירת עינים. ואם שמעו אזנינו דברי ניוולים ודברים בטלים וכדומה, תמורת זה לעשות אזנינו כאפרכסת6הוא כלי שעל הריחיים שנותנין לתוכה החיטין לטחון לשמוע תמיד בקול תורה ובדברי חכמים וחידותם. ואם הגדלנו לשוננו ברע ודברי חלקלקות, תמורת זה אנו רודפים בשיח שפתותינו לשים שלום בין אדם (לחבירו ובין איש) לאשתו. ואם ידינו גנבו וגזלו, תמורת זה אנ�� פושטים אותם לחונן דלים. ואם רגלינו רצו לרעה, ירוצו לכל דבר מצוה. ואם חשב לבבנו מחשבות זרות, לתקן זה יחשוב תמיד באלהותך להדבק בך, ובדרך זה אנחנו מתקנים כל מה שהרשענו. ובהיותנו בונים כל מה שהרסנו, אב הרחמים תן מרחמיך עלינו והושיענו, שאם כעבדים תחשבנו לפניך, וחונן כחונן הרב על עבדו. ואם כבנים אנו, רחמינו כרחם אב על בנים, שאע\"פ שמרבים אשמה ופשע מכסה על פשעיהם לקרבם אצלו, ובהתקבל אותי כי הרבתי לפשוע, ממני יראו וילמדו לשוב כל החוטאים שבעולם.", + "גם בן אדם, ראה גם ראה ענין סדום ועמורה ובזה תתחזק אל התשובה אף שהרבית לפשוע, כי לא תוכל להרבות בפשעים כאנשי סדום אשר העיזו להכריז בעריהם המחזיק יד עני ואביון ישרפו, ועל זה שרפו הנערה על שעברה על גזרתם והיו באים על הזכר ועל הבהמה ועשו כל תועבות שבעולם כאמרם חז\"ל בסנהדרין, ועכ\"ז לא אבדם הקב\"ה מיד עד שגילה הדבר לאברהם, אולי יבקש להם זכות, עד שאם היו בכולם עשר צדיקים היו ניצולים, ואם היו שבים היה מקבלם אף שגדלו עונותיהם לשמים. ודע שאין לומר שלא ידע הקב\"ה שלא היו שם בסדום עשרה צדיקים והיה יכול לאבדם מיד, אך הודיעו לאברהם כדי לפרסם עד כמה מגיעים רחמיו על הרשעים, כדי שילמדו הדורות לשוב ואל יתייאשו בעבור רוע העונות, אין דור רע בעולם כדור המבול אשר אמרו לאל סור ממנו ודעת דרכיך לא חפצנו, ועשו רעות אשר לא יסופר כנודע, ועכ\"ז לא הרחיקם הקב\"ה מלקבלם עד שאמרו רז\"ל שהיה מרעיש עליהם את ההרים אולי ישובו. הרי שלעולם אין דלתי התשובה ננעלים וידו פשוטה לקבל שבים, וכיון שכן איך ימצא החוטא מקום להציל עצמו לאמר לא יכולתי לשוב כי יראתי שמא לא ירצה הקב\"ה בתשובתי, בראותו שדור המבול וסדום אם היו שבים היה מקבלם, וגם עשה עמהם אופנים שישובו. אך ראוי לכל אדם ובפרט לשב בתשובה שלא יחזור לקלקולו להחזיק בלבו אמונת יום הדין והנורא ושעתיד לתת דין וחשבון על כל מעשיו, ולחשוב בזה תמיד, לא יסור ממחשבה זו עד שירגיל כל־כך שידמה בעיניו שהיום או מחר מעותד לדין על חטאיו, וזהו מביאו שלא לחטוא ואם יחטא ואשם מסיבת תוקף יצרו המנגדו, מוכרח שמיד מתחרט וידאג על עונו ביודעו באמת שעתיד לתת דין וחשבון על מה שעשה, ויבקש רפואת התשובה ויסגף את עצמו בסיגופים שהם קשים כמות, ואם ישוב לחטוא, ישוב לחזור, כי אמונת הדין והחשבון מכריחו לזה, ובראות עצמו פעם ושתים בצער התעניות והסיגופין בעבור חטאיו, יפרוש מן העבירות וימאס בהן באומרו וכי בשביל תענוג רגע או שעה של עבירה אצטער בתעניות וסיגופים שהם קשים כמות ימים ולילות, מוטב לי לגעור ביצרי ולהצטער ממנו עדי רגע (מעט), מלהצטער זמן רב בסיגופי התשובה. גם כדי להרחיק האדם מן החטא, ישקול בדעתו שאין עונג החטא כגודל החרטה שעתיד להתחרט ממנה ולמאוס בחייו, איך ככה יעשה, כיצד: אם חשק באשה על רוב יופיה, תשים נגד עיניך כשתזקין ונתרבו בה הקמטים ופניה כקוף חוזרות ורום קומתה נכפפת ונעשית כחטוטרת הגמל וליחות החוטם נופלות מנחיריה תמיד, ופיה עקומה ונמוכה בלי שינים, וכשאוכלת פיה מלא רוק, ואם ישכב עמה בימי נעוריה, בראות אותה בזקנותה יקלל יומו וימאס חייו איך מלאו לבו להניע גופו בגופה והכניס ברית קדש בחמת מלא צואה ופיה מלא דם, גם ישים נגד עיניו שכל יופי האשה הוא עור דק עד מאד, ואם תתפשט עורה מחמת נגעים או מכה ותראה בשר חי תחתיה, וכמה מהמיאוס ליגע באותו הבשר הלח אשר היד נדבק בה מעובי הליחה, ובשומו כל זה בדעתו בעת שיפתהו יצרו על אשה, תמאס בעיניו ויתרחק ממנה כמטחוי קשת. ואם יצרו יפתהו לשכב עם זכר משכבי אשה, ישים נגד עיניו כשיתמלא זקן הנרבע ובפרט אם יפגעו שניהם בזמן הזקנה, כמה מהביוש והבשת והחרפה והכלימה והקלון בזוכרם איך שכבו זה עם זה, ועוד אין שום אחד מהם יכול להתפאר ברבים בפני חבירו על עשיית מצותיו, ואפילו עשה תשובה כי מגיע לו מן הקלון להתפאר עצמו בפני מי שהכעיס לבוראו עמו, כי עולה על זכרונו עת המעשה אשר טמא אותו וכלימה מכסה פניו, ובפרט אם הרובע עני והנרבע עשיר, איך יכול להתחנן לו שירחמהו, דמה יזכיר בפניו כדי שיכמרו רחמיו עליו, שאין לו פנים לזכור איזה זכות שבו, שאדרבא מעורר זכירת מעשיו הרעים והעשיר מוסיף עליו שנאה אשר טמאו הבזוי הזה, ואם הדבר בהפך שהרובע עשיר והנרבע עני בועט בחייו העשיר איך נגע בגוף הנגוף הזה. ומה גם בראות עצמו תכלת וארגמן לבושו, והעני הנרבע בבלואי הסחובות מטונף, מכסה את פניו ומעלים עיניו ממנו, כי נופלים פניו ארצה מהביט בו ותשלחהו לחרפות, ואיך בשים האדם נגד עיניו מקריות אלו אשר הם תחת האפשר להיות קרוב לודאי, יתגבר יצרו עליו לשכב עם זכר, כי מיד בעלות על דעתו כל זה יקרוש דמו בקרבו, ומה גם בחושבו גודל דופי והמיאוס והזרות מהמעשה עצמו. ואם עם בת עכו\"ם יפתהו לשכב, ישים מיד נגד עיניו כי הוא גוף אשר בעט בהקב\"ה ובתורתו ובעמו הקדוש, הוא גוף אשר שנא ה', (הוא גוף אשר נתהוה מסרחון הנידות), הוא גוף שנתגדל בשרו מאכילת השרץ והעכבר ומכל מין שרץ השורץ על הארץ, שעם זה פירש רבי עקיבא מגויה בעובדא שהביא אבות דרבי נתן דף ה' (סוף) ע\"ד7 שסיפרו על רבי עקיבא כשהלך לארם הלשינו עליו אצל שלטון א', ושגר לו ב' נשים יפות נכריות כדי שישכב אצלם, והיו מתנפלות עליו כל הלילה, זאת אומרת אצלי וזאת אומרת אצלי, והוא לא פנה אליהן, הלכו להן והקבילו פני השלטון ואמרו לו תמית אותנו משתתננו לאיש הזה, שלח וקרא לו, א\"ל מ\"מ לא עשית עם הנשים הללו כדרך שבני אדם עושים לנשים, לא בנות אדם כמותך הן, א\"ל מה אעשה ריחן בא עלי מבשר נבלות וטרפות ושרצים, ואיך יתחבר בגוף טמא כזה אשר הבל פיה כריח השרץ המטונף אשר אכלה, ואיך יגע בגוף אשר בחייה זוהמה נמאסת, ואחר אשר תשכב עמה היא הולכת לפעור או לסקול למרקוליס וכדומה מהטינופים אשר הם עובדים, ובאיזה פנים אני יבא להתפלל לפני אל חי אחר שחשקתי ונדבקתי בגוף אשר שנא ה', היש מהביוש הגדול הזה לחשוק בבת עובדי כוכבים ומזלות, ובשומו כן נגד עיניו מובטח שיפרוש ממנה, והבא לטהר מסייעין אותו. ואם לבא על החיה והבהמה (יפתהו), ישים נגד עיניו איך ידמה צורתו צלם אלקים לצורת שור או חמור, שבהיותו מתאוה שכיבה זו, מתאוה להיות כמוה ולהיות עליה כדוגמת חמור עם חמורתו, והוא מהגנות והדופי והזרות והמיאוס, ובפרט בחושבו איך יחבק באהבת היצר עור מלא שערות, ואם היא עת להטיל גללים יטילם עליו בעת המעשה, זר מעשהו וישימהו כביב מלא צואה, ואיך ולמה מביא אני עצמי לבזיונות אלו, מוטב למות בהיותי אדם ולא להדמות עצמי לבהמה.", + "והנה בן אדם בעשותך כל זה, יתגבר וימלוך היצר הטוב בגופך, וגרש הצר הצורר בקרבך, באופן שלא יוכל עוד להרים ראש עד שיענה אמן בעל כרחו, ובהמשך זמן יתהפך לטוב, כי הצדיקים עושים החומר צורה, ויביאך זה לקנות דבקות גמור בהקב\"ה כאברהם אבינו ע\"ה שקראו אוהבי, דכתיב זרע אברהם אוהבי. על הדבקות שהיה עמו, על שמלאו לבו להקריב בנו רך ויחיד קרבן לפניו ולא איחר הדבר לעשותו, אף על פי שהיה חביב לו מנפשו, כי נגד אהבתו יתברך היה הכל לפניו אין, וביד האדם להיות כאברהם יצחק ויעקב אבותינו הקדושים אשר בוראם מתפאר עמהם, שהרי אין דור ודור שאין בו שלשים כאברהם אבינו ע\"ה, שעליהם עומד העולם כאמרם רז\"ל, הרי ביד האדם הוא להשלים מנין הל'. ודע שאין אדם יכול להתפאר ולהתגדל עצמו כי אם בעשות התורה ומצוה, להדמות ליוצרו ושמלאכי השרת ישמשו לפניו ולמלוך על ש\"י עולמות, לזה יקרא אדם, כי מה יתהולל ברעה רשע, כי אין כחו מגיע כי אם לפעול מה שעקרב ונחש או חיה וכלב שוטה פועל, שהרי פעולת הרשע להכות ולקלל, אלה וכחש ורצוח וגנוב ודורס ובועט ומזיק לחבירו, ובמה יתפאר על זאת, שגם אבן נופל על האדם ושוברו, קוץ נכנס בו מכאיבו, עשב מר אוכל וממררו, או חתול נושכו ומסכנו, כלב שוטה נובח אחריו ומבעתו, או חיה רעה דורסו ומטריפו, נחש נושכו וממיתו, צרעה עוקצו ונופחו, יתושים ופרעושים מצערים אותו, רפש וטיט טובעו, מים מחנקו, אש שורפו, אבן סוקלו, שור מנגחו, אם־כן מה גדולה לעשות רשע להדמות עצמו לדומם ולצומח ולבעלי חיים המזיקים. בזאת יתהלל המתהלל, להלל לשבח לפאר ולרומם ליוצרו להדמות עצמו לשרפי מעלה, להטיב עם הכל להדמות לבוראו, דטוב ומטיב הוא לעסוק בתורה להדמות לידידיו. לרדוף אחרי המצות להדמות לחסידיו. לעשות צדקה וגמילות חסדים להדמות ליריאיו לשמש תלמידי חכמים ולפזר מממונו להם להיות דומה לאוהביו, לזה יקרא איש, מעשות דברים שאין בכל הבריאה יכולים לעשותו זולת מין האדם, אוי לאדם שאין משים כל זה נגד עיניו, אוי למי שהשעה מצחקת לו, אוי למי שבועט ביסורין, אוי מי שאינו חושב כי צל ימיו עלי ארץ, אוי למי שאינו חושב כי הוא נוד מלא ליחות, אוי מי שאינו חושב בחולאים ובצערים, אוי מי שאינו חושב כי עפר הוא ואל עפר ישוב, אוי מי שאינו חושב בביעתותא דמלאך המות, אוי מי שאינו חושב ביציאת הנשמה, אוי מי שאינו חושב בצער חיבוט הקבר, אוי מי שאינו חושב בצער הרמה והתולעה, אוי מי שאינו חושב ביום הדין, אוי מי שאינו חושב במשפטי גהינם. אוי למי שאינו חושב במיתות משונות ובגלגולי הנשמה. אוי לאדם שאינו משים תמיד נגד עיניו העתיד כהווה, פירוש ישים נגד עיניו הנולד להיות, כמאמר התנא שחכם יחשב הרואה את הנולד, והנולד הוא שעתיד להיות רימה ותולעה ומעותד לכל מקריות רעות. לכן כל איש חכם יתן נגד עיניו שאין בידו להשתמר עצמו מהמקריים היכולים לבא, ובזה יעמוד באימה ופחד וביראת אלקים נגד עיניו, שאפשר יבא עליו מיחוש הראש המבטל כוחות גופו, או אפשר שילקה בשחפת ובקדחת תמיד או בירקון או בעורון, או יתמלא כל גופו שחין פורחת או שאר חולאים שבעולם, או יחזור עליו הגלגל לבא לידי חסרון עד ככר לחם ולדפוק בדלתי שונאיו יען כי מזי הרעב מכריחו לזה, או אפשר יהיה מוכה אלקים כל ימיו על ערש דוי, אם־כן איך יכול אדם להתגאות בחכמתו ובגבורתו ועושרו ובבריאותו וביופיו וברוב בניו, כיון שהוא מעותד לכל מין חולי שבעולם, מעותד לכל בושה וכלימה, המעותד לבזיונות, מעותד לחרופים וגדופים. מעותד לשפלות, המעותד לשמוע קללות מאנשים אשר ידם תקיפה עליו, המעותד לבחור מות מחיים מתוך צער ודוחק, מעותד להיות שנאוי מאשתו ובניו אם יחזור עליו הגלגל לרעה, המעותד למיתת בניו בחייו, מעותד לראות בניו ובנותיו מתים בחופתם, המעותד לפחדים, המעותד לחתוך מבשרו חתיכות או אברים מחמת מכה או נגע, המעותד למות מיתה משונה סקילה שריפה הרג וחנק או חיה יאכלהו או דגי הים או קבורת חמור יקבר, המעותד לשפטים על־ידי בני אדם, המעותד ליסורים קשים, המעותד לראות ביעתתותא דמלאך המות, המעותד למות, המעותד לחיבוט הקבר הקשה, המעותד לרימה ותולעה, המעותד לחזור לעפר, המעותד לחזור באויר העולם אם הרבה בחטאות ואשמות, המעותד למשפטי גהינם, המעותד לגלגולים, וכיון שכן אוי מי שאינו משתדל לעשות החומר צורה, אוי מי שחפץ להיות בחינת בשר ודם נמשל כבהמה, אוי המתאוה לפעול בתוך מעיו ליחות סרוחות ורעי מהתמדת ריבוי אכילה ושתיה כבהמות יער וכשרץ השורץ על הארץ, אוי המתאוה להרבות בשינה להדמות לפגר מת, אוי האוהב הבטלה שדומה לאבן דומם, אוי המתאוה שיחה בטלה להדמות כאוב8 מלשון אוב או ידעוני, והם משמיעים קול נמוך מתחת לארץ מארץ מצפצף, אוי המתאוה למושב לצים ומיני היתולים ולצוד ציד להדמות עצמו כשאר האומות אשר בהם לא בחר ה', אוי לגוף שיוצא מן העולם ריק מזכיות ומלא עונות, אוי לרגלים שלא הלכו ביושר, אוי למעיים שנהנו מן הגזל, אוי לידים שנתעסקו בדברי שקר, אוי לעינים שלא הלכו באמונה, אוי לאזנים שלא קבלו תוכחות, אוי לפה שלא עסק בתורה, אוי לבשר שלא נתייגע ביראה, אוי ליצר שלא נכנע לפני בוראו, אוי ללב שלא עבד לבוראו שעתיד לעמוד בנזיפה. אשרי הנותן יראת בוראו נגד עיניו תמיד. אשרי העוסק בקיום המצות ובגמילות חסדים. אשרי המקיים והגית בו יומם ולילה. אשרי המדקדק במצות והמכוין בכוונתם. אשרי המחזיק ידי לומדי תורה ויד עני ואביון. אשרי האוהב לרדוף מצות. אשרי המשמש תלמידי חכמים דגדולה שימושה, אשרי המטיב עם כולם. אשרי מי שהוא עלוב. אשרי מי שהוא שפל ועניו. אשרי המעביר על מדותיו, אשרי מי שאינו כועס, אשרי השומע חרפתו ואינו משיב, אשרי המאמין בתורה שבעל־פה ובתורה שבכתב. אשרי המטהר ומקדש עצמו כשרפי רום. אשרי המקשר נפשו ורוחו בנשמתו ונשמתו בהקב\"ה. אשרי הראש שעליה תפילין ופאה. אשרי העינים המסתכלים בתורה ובצורות אותיותיה הקדושות. אשרי החוטם המריח כדי לברך לבוראו. אשרי הפה ולשון שאינן פוסקים תורה מהם ומרבים בדברי שלום בין אדם לחבירו ובין איש לאשתו. אשרי הגרון שמרבה בהרמת קול בשירים ותשבחות והלל לשבח ליוצרו. אשרי הלב החושב תמיד ביראת בוראו. אשרי הכליות היועצות לעשות כל טוב. אשרי הגוף הלובש ציצית ומתעטף בטלית. אשרי הזרוע שקושר תפלין. אשרי הרגלים ההולכים לבתי כנסיות ולבתי מדרשות ולבקר חולים וללוות את המת ולהכניס כלה לחופה. אשרי העקבות שמתנענעים לקדושה. אשרי הרעיון והמחשבה החושבות אופנים להשיג השלימות. אשרי הידים העמלים בעבודה למצוא לחם חוקם באמונה. אשרי האצבעות הכותבים חידושי התורה ומראים לתינוק ללמדו ספר. אשרי אדם שבוראו משתבח ומתפאר בו. אשרי אדם שבוראו שואל בשלומו בכל יום כאבא אומנא, אשרי אדם שבוראו מבטל רצונו מפני רצונו דצדיק מושל יראת אלקים. אשרי אדם שבמותו מבטל כל גזרות קשות ומכפר לדור בעבורו. אשרי לאדם שכביכול מצטער במותו. אשרי אדם שבמותו מלאכים יוצאים לעומתו בהכרזה יבוא שלום כחתן הנכנס לחופה. אשרי אדם שעליונים ותחתונים מושפעים בזכותו וכולם בוכים ומתאבלים בהעדרו מן העולם. אשרי אדם שבוראו מתקן לו חופה בגן־עדן. אשרי אדם שבוראו מטייל עמו כביכול בגן־עדן. והנה כיון שביד האדם להשיג מעלות אלו, איך לא ישים נגד עיניו שאין ראוי לעזוב ההרבה בעבור המועט שהם תענוגי העולם הזה העוברים ואין בידו מאומה. ובפרט בראותו בחוש הראות המקריות הרעות המעותד לו כנזכר, ואין בכחו למונעם מלבוא עליו. לכן שמע עצה וקבל מוסר לעזוב מנוחות עולם הזה שאין בהם קיום, ויעבור פחד היסורין על פניך למען תשחק ביום אחריתך כשתנוח נשמתך בצרור החיים שהיא מנוחה ועידון אשר עין לא ראתה אלהים זולתך יעשה למחכה לו." + ], + [ + "יודע הלבבות ובוחן הכליות, המבין בכל דרכי איש החושבים עלי משכב על רוע מזלם ומתרעמים על מדותיהם ומחכים למות באומרם מה זאת עשה אלהים לנו לגרוע מדרגתינו ממדריגת שרים, זהב להם, הממלאים בתיהם כסף ואנחנו בחוסר כל, ואב א' בראנו ולמה נשתנינו. אין מקום להתרעם ואין מקום להרהר על זה, כי אין דעת שיוכל להשיג דעתו יתברך ודרכיו, כדכתיב כי לא מחשבותי מחשבותיכם ולא דרכיכם דרכי, והוא האדון הוא בלבד היודע מה שעושה, וכל אשר חפץ עושה בשמים ובארץ, אבל מה שאנו יודעים באמת שכל דרכיו משפט, אל אמונה ואין עול צדיק וישר הוא. גם ידענו נאמנה, שכל מה שהוא עושה, אע\"פ שנראה רע בעינינו, הוא להטיב עם האדם, כי כל כונתו ית' שיעבדו אותו כדי להרבות בשכר ולהגיעו במדרגות המלאכים המקדשים שמו, וידיעה זו יביאנו לפתח התשובה כפי השגת שכלנו, כי האנשים אשר הם עניים אולי בגלגול אחר הרבו אשמה והחזירם בזה העולם שיסבלו צער העוני למרק כל מה שעשו לשעבר ולהטיב עמהם באחרונה ברב טוב הצפון לצדיקים, או הם אנשים שמכיר בהן בתכונת טבעם כפי חיוב מזל שנולדו שאם יהיו עשירים, יתרחקו מן היושר ויבחרו ברע לחטוא ולהחטיא אחרים עמהם עד שיחייב כובד עונותיהם לטורדם מעולם הבא באפס תקוה, לכן גוזר עליהם העוני לטוב להם, או אפשר שהם נשמות עליונות הגונות להגין על הדור ומצערן בעניות כדי שיסבלו עון הדור והדור אוכלים בעבורם על דרך כל העולם ניזון בשביל חנינא בני, וחנינא בני די לו קב חרובין מערב שבת לערב שבת. או יהיה הסיבה שהוא יתברך חפץ לזכות את בריותיו ועשה עניים כדי שיזכו עמהם וינצלו מדין גהינם כשם שהשיב רבי עקיבא לטורנוסרופוס הרשע בשאול לו אם הקב\"ה אוהב עניים מפני מה אינו מפרנסם וכו'. ובחר לגזור על אלו להיות עניים יותר מזולתם בהכיר בהם שאלו יסבלו העוני ולא יבחרו מחנק נפשם, מה שאין כן זולתם, והוא על דרך רז\"ל \"ראוי היה רעה לבא בימי שאול, ובראותו יתברך שהיו גרופית של שקמה ולא יוכלו שאת, הביאה בימי דוד שיוכלו לסבול\". או עשה עניים להבין משכן לשכינה דמאנין תבירין דילה הם, כדכתיב אני את דכא ועשה עניים דוקא אלו, בהיותם ראויים לפעולה זו כאשר הוא היודע, או אפשר שעשה עניים ועשירים לצורך ישוב וקיום העולם שיהיו עבדים ונעבדים, שאם לא כן מי יזרע ומי יקצור, וכן כל מלאכת היישוב וגם מתרבה הכבוד ובושת פנים בעולם, כי העניים לעולם מכבדים לעשירים ומתביישים מהם, מה שאין כן עשיר מעשיר, דשניהם שוין ובזה לא יחדל כבוד מקרב הארץ. וגם מתרבה המוסר והיושר דאין ספק שעשיר לא יוכל להוכיח לעשיר כמותו, אך כיון שיש מקום לייסר לעני על שאין ידו תקיפה, מתפרסם מציאות המוסר בעולם ומרגילים בו, ובזה יש מקום לקצת עשירים לייסר עשירים אחרים אשר הטו מני דרך בסייוע קהל העניים המיוסרים, וגם עם זה העשירים מיישרים אורחותם כדי שיוכלו לייסר שלא ימצאו מקום לומר לו טול קורה מבין עיניך. ואין מקום להקשות, סוף־סוף ומה חטאו אלו מאלו, שלאלו עשה עניים ולאלו עשירים, דכפי זה אין לדבר סוף, וכיצד יהיה כיון שמוכרח להיות עניים ועשירים מהסבה הנזכרת, ומה גם שלאלו שעשה עניים לא אבדו כלום שבשביל העניות אינם רואים גיהנם כרז\"ל, וגם מתרבה שכרם לעולם הבא יותר מהעשיר ובזה נשווה הדבר ביניהם, שהרי העשיר בעבור עשירותו בעולם הזה, נחסר לו לעולם הבא, והעני בעבור חסרונו בעולם הזה מתרבה שכרו לעולם הבא, הרי שניהם שוין לטובה, וגם אם העשיר נהג בעולם הזה כעני, שעזב תענוגי ההבל ועסק בתורה ובגמילות חסדים ונדבק בעניים להחזיק בידם, לא יחסר לעולם הבא בסיבת עשירותו, שהרי רבינו הקדוש שהיה עשיר גדול ולא נהנה מן העולם אפילו באצבע קטנה, וכי נאמר שבעבור עשירותו חיסרו לו מעולם הבא חלילה. או אפשר לומר מעין התשובה השלישית שעשה עניים לתועלת שאר ההמון, דבר או רעב כי יבא בעיר, או איזה מן הגזירות ויצעקו אל ה' בצר להם, כיון שהעני רוחו נמוכה ודעתו שפלה ורעתו רבה, צועק בקול מר הנפש חפצה ובדבקות גדול ושומע אל אביונים ה', ותפילתם לא בזה ומרחם על בריותיו בעבורם ולעולם הבא נותן להם שכר פעולתם שהם בעולם הזה כפועלים לפעול פעולת בעל הבית, ולערב יחלק שלל, וכמה מעלה להם שזכו להיות פועלים של מקום לפעול על ידם הצלת העולם ואע\"פ שמדת העני להתרעם כאשר שמעתי באומרו מה אני בעולם, הריני בו כדבר המותר שאין בו צורך, שהנני שוע בכור העוני ואני כמכשול לפני העשיר וכאבן נגף, ואף גם זאת מלבד צער החסרון והשנאה, נפשי עגומה ואוי לי מיוצרי כי מה אשיב ביום שיביאוני למשפט לפניו, כי אין בי יכולת לקיים שום מצוה, ויום הולך ויום בא ואיני מרויח לא ממון ולא מצוה, והריני כרע לשמים ורע לבריות. דע העני שטועה אתה מדרך השכל בדבר הזה, דע כי אין אדם בישראל יחד עשיר ואביון שאינם שוין בכל יום במצות אלו, מאור הבקר ועד לילה, מיד שקם ממטתו אפילו עני שבעניים מברך אל בוראו מאשר יצר ואילך, כי אין לזה מעצור בעבור העניות גם בצאתו מביתו מקיים מצות מזוזה, כי רבה היא בהיות מעמידה בפתח ואינו בועט להסירה, גם מצות מעקה וציצית ותפלה ועניית קדיש וברכו וקדושה וטלית ותפילין, ואחר זה תיקון לימודו מקרא או משנה כפי ידיעתו ונטילת ידים לאכילה וברכת המוציא וברכת המזון ואיזה גמילות חסדים אם בא לידו שהוא דבר שאין בו חסרון כיס, והזן את אשתו ובניו עושה צדקה בכל עת יחשב לו כאמרם רז\"ל, ואפילו על מה שהוא בעצמו אוכל, חסיד על זו יתקרי, דכתיב גומל נפשו איש חסד כרז\"ל על פסוק זה, וברכת אשר יצר כשעשה צרכיו, וערבית ומנחה וגם מקיים כל יום מצות לא־תעשה כיון שאין עובר עליהן, אלה המצות מקיים אפילו עני שבעניים בכל יום ושאר מצות עשה התלויים בממון כלולב וכדומה, מחשבתו לקיים נחשב למעשה ובהיות כן, מה מקום נשאר לעני לומר איני יכול לקיים שום מצוה בעבור עניותי, ואם־כן מה אני בעולם, הרי מוסיף בכל יום ויום שכר העולם הבא בהיות חוזר כל יום לקיימם, אלא כיון שהורגל בהן, נראה לו כאילו אינו עושה כלום ומשולל ממצות הוא, ומה גם שאף שלא יוכל לקיים כל זה האמור מסבת תוקף עניותו, הרי מקיים אותן במחשבה ומחשבה טובה הקב\"ה מצרפה למעשה כאמרם רז\"ל. ואתה העני כיון שבכל יום ויום בהיותך על האדמה אתה מוסיף מצות על מצות להרבות שכר עולם הבא, למה תקוץ מחייך אע\"פ שהם ימי צער, ולמה לא תשמח עם תוספת המצות שאתה מרויח בכל יום, אם בכל יום היית מרויח ממון, היית מצפה ליום מחר להוסיף עוד, אע\"פ שבמותך תניח הכל ואוכלים זרים חילך, כל־שכן וקל0וחומר בן בנו של ק\"ו, שיש לך לשמוח תמיד ולהתפלל לפני המקום על אריכות ימיך להוסיף עוד על שכר הנצחי. וביודעך זאת, ראוי שתסבול צער העוני באהבה, ושים בלבך שצער העניות מעט בערך השכר שאתה מרויח בכל יום שאתה חי, ואם תצטער שעניותך גורם לך מניעת כבוד הבריות, ואף גם זאת בזיון ושנאה, כדכתיב כל אחי רש שנאהו, שים נא נגד עיניך שכל הכבוד שמור לך לעולם הבא לפני רבי המעלה מלאכים וצדיקים קושרי כתרים, מה שאין כן כבוד אנשי עירך שהוא כבוד בשר־ודם שהיום כאן ומחר בקבר, ובפני אנשי חומר ומועטים, ומה בידך תקח מזה הכבוד ואם ישנאוך מסיבת עניותך, מה בכך ומה איכפת לך כיון שבוראך אוהב ומשרה שכינתו עליך, דכתיב אני את דכא, אם היית יודע שאהבת בוראך תלויה באהבה שלהם, שאם הבריות אוהבים אותך גם הוא אוהבך – ואם לאו לאו, אזי היה ראוי שתבחר מחנק נפשך, אבל אינו כן, ולמה תצטער ממניעת כבוד בשר־ודם ושנאתם ואהבתם. ואם צערך שאין דבריך נשמעין דכתיב וחכמת המסכן בזויה, שים נגד עיניך שהקב\"ה שומע בקולך שנאמר כי שומע אל אביונים ה'. ואם צערך על שאין מתחברים עמך להביאך עמהם במסיבה, ואתה יושב בדד, שים נגד עיניך שהשכינה גבך ללוותך, דשכינה שורה על מנין תבירין כנודע, ועוד יש לך גם־כן לשמוח שאם היית מיסב עמהם, מרבים בשיחה וברוב דברים לא יחדל פשע, ונמצא היותך בדד, פרח חטא ממך. ואם תצטער שאין מזמינין לך בשום סעודה כבדה או קלה, שים נגד עיניך תענוגי גן־עדן המוכנים לך וביתר שאת על צער תאות המאכלים שלא הזמינוך לאכול מהן. אך יש לחקור על מה שעיננו רואות מעשה בכל יום, הלא תראה ב' עניים אהובים כשבת אחים גם יחד בהיותם בחסרון הלבנה, רצוני לומר: בחסרון הלבנים, ואם מתעשר א' מהם, שוב אינו משגיח באוהבו העני, ואדרבא מואס בו ומתנכר עמו ועושה עצמו כאילו לא ידעו מעולם, במקום אשר היה ראוי להודות לשבח לבוראו שגדלו ורוממו ונתן יכולת בידו לרחם על אוהבו להחזיק בידו ולכסות חסרונו, יען אשר מקודם ימתיקו סוד ואיש את רעהו יעזורו בחסרונם, ולמה לא יתן בדעתו שעכשיו שהעשיר לא נתחדש בו דבר מחודש, ועדין שוה לחבירו בכל דבר, ועדין שוה לחבירו בכל איבריו. וכי יעלו בו אבר כנשרים לעוף בהם השמים. וכי נתחדש בגופו גבורת הארי וקלות הצבי, וכי נתרבו שיניו ושאר חברי גופו, וכי אם היה פיסח או סומא נתרפאו מומיו. וכי נתעלה וקנה שלימות המלאכים שלא לאכול ולשתות, ושלא להוציא רעי ומי שתן כמעשה הבהמה, וכי קנה חכמה ורוח הקדש, וכיון שהוא משולל מכל זה, אע\"פ שיעשיר כמו אז הוא עתה, ואם יחזור וירד מנכסיו חוזר לכמו שהיה, אם־כן איך יתגאה על חבירו הרש בעבור דבר שבא לידו דרך השאלה שהוא הממון, אף שבעניותם ישבו כשבת אחים גם יחד. אין זאת כי־אם מרוע לב מסבת פיתוי היצר הצורר המתחיל להרגילו אל המרידה בדברי חלקלקות לאמר הרחק מעל העני דרכך ואל יכנס לפתח ביתך מכמה סבות, חדא: דתשעים ותשע מתים מעין הרע ואחד מדרך ארץ, כמו שאמרו רז\"ל ואינו של העני הזה יכלה אותך ואת כל אשר לך. ובפרט מקנאתו לך ששניכם הייתם במצב אחד ואתה עלית למרומים והוא בין הדומים, טוב לזה שלא תכיר פניו, דחייך קודמין לחיי חבירך. סבה שניה: שבכל משתה של שמחה שתזמינהו, בראותך אותו תזכור ראשונות, הדלות והעוני שהיית בו ותאנח בשברון מתנים ויתהפך שמחתך לתוגה. סיבה ג': אם יארע פעם שלא תתן לו שלום מחמת טרדת שילוחך ממון לארץ מרחקים, מיד צעוק יצעק בבכיה וימסור דינו לשמים בקול מרה ויגיע אליך רעה, הלא טוב לך להתנכר עמו ולתת לו פסת יד על ידי אחרים. כל זה מפתהו יצרו לפתוח עמו בעבירה לשנוא למי שהקב\"ה אוהב שהקב\"ה אוהב עניים, ואחר זה מפתהו למנוע ממנו מתן בסתר בפיתויים אחרים וכיון שמכניסו ברשתו בעצת שנאת לעני חבירו, מפתהו אח\"כ בכל עון ופשע אשר מחייב יכולת הממון לעשותם. לכן אחי שמע מוסרי, ואל קש\"ב לדברי יצרך, תן הודאה לבוראך שהגדיל עמך להעשירך מה שלא עשה עם חבירך, ואמור בלבבך לא לחנם עשה אלקים ככה, כי אם לנסות אותי לראות אם אני בועט בעניים כיון שהכרתי בצערם, והדין נותן לרחם עליהם בכל יכולתי, ולהראות להם תמיד פנים צוחקות בכל עת ולקרבם בכל שמחה שיזמין לי הקב\"ה, ולחזקם בדברים טובים ודברי נחומים ולהקריבם אל התועלת, באופן שלא יגיע להם מהביוש כדי שיחזיק הקב\"ה הממון בידי בהיותו בנסיון שהכניסני, כי בעשותי הפך זאת יראה ה' ורע בעיניו ויחזיר הגלגל לכמות שהיה להשפילני, ויתרומם מזל העני חבירי, ומה פנים יהיו לי אחר־כך לבא אצלו שירחמני, מאחר שאני נתאכזרתי עמו ביום עלותי מאר\"ש מצרי\"ם, וגם שאר עשירים לא ירחמו עלי באומרם כאשר עשית כן יעשה לך. והנה בראותי דור הולך ודור בא ואיש אשר לו בת חביבה כבבת עינו, שלימה בכל ושמורה, ותדד שינה מעינו, בלילה לא ישכב וביום לא ינוח מלסבב בשוקים וברחובות לדרוש על בן העשירים לתתה לו במוהר ובמתן על כל אשר יגזרו עליו, סרסורי לדבר עבירה. לכן בני החכם, אל תקנא לבך בבני העשירים באותם שהם משוללים מכל חכמה. ורקים מכל דבר הנוגע לשלימות הנפש והגוף. ובהם לא כתב ולא לשון ואפילו לשון צחות. דברי בטלה ומלאים רשע ופשע. ועכ\"ז תכלת וארגמן לבושם, והזלים זהב מכיסם למלאות תאותם על כל דבר פשע בכל אשר תאוה נפשם החוטאת. ועכ\"ז כל איש אשר לו בת יחידה יפה וברה, מריבים עליו מי יזכה שיפול בחלקו הר האפל הזה ובמאזנים לעלות להרבות בממון. ולהרבות עמו במנחות ובמתנות. ואתה אשר הלוך הלכת בדרכי השם ונכסוף נכספת בעסק התורה והמצות ולא חסרת חכמה שלא למדת ושלימות שלא קנית. ועכ\"ז סחובי הבלאות לבושיך וטלאי על גבי טלאי מנעליך. ואין איש משגיח עליך, ואין מי יאמר מה מעשיך, ואין מי יחמוד לחכמתך הדבוקה בנפשך שאין יד שולט בה להסירה מעליך, ואפשר יסיתך יצרך להתרעם על מזלך לומר, תוהה על הראשונות, למה לא במזל בן העשיר נולדתי אף שאהיה רק כמוהו, כיון שחסרונו מעלהו וחכמת שלימותי הורידני עד תהום רבה, ולמה לא אבחר מחנק נפשי בראותי חמור עולה בסולם ואני בעמק הבכה. דע ההבדל בינו לבינך, ידוע תדע שיש כלי שיר עשוי מדלעת. ובה שקוע עץ ארוך, ובשערות של זנב הסוס מוליכין ומביאין בה, ומוליד נענוע ערב מאד לשומעיהם עד שמעורר לב נשים וטף ואנשים משוללי הדעת אל הריקוד ולשמוח באותו הקול, בחושבם שקול הערב ונעימות התנועות הוא מהכלי עצמו, והריק השומע קול הברה שבו. חומד וחושק בכלי זו, ואומר בלבו מי יזכני שיהיה כלי זה בחלקי בתוך ביתי יומם ולילה כדי להתייחד עמו, אני והוא יחד להודיע לי לשון נעימתו ועריבות דבריו ואשמחה ואגילה בשיריו ובזמריו. ומוציא הוצאות להגיע לו השעה ומצפה העת שהמנגן יניח לנגן להתייחד עמה חדר בחדר מרוב חשק אהבת הקול ששמע בו, ויהי העת שהמנגן סיים לנגן, והניח הלכי בזווית הבית תלויה. נתן זה החומד ממון הרבה להביא כלי השיר אצלו, והתחיל לנשקו ולחבבו, וקרב לפניו יקר המנחות, והתחיל לדבר עמו לשמוע נעימות דבריו ונועם אמריו, ואין קול ואין עונה ואין כס\"ף. ממשמש בכלי לעוררו, פוגע ידו בשערות זנב הסוס הקשור בו, ואז מתפר��ם לו דדבר דומם הוא. וכי אומרים לאבן ולעץ הקיצה לדבר, מיד ממרט זקנו וטופח על פניו והולך ובוכה מצטער כל יומו לאמר איך אבד ממון וזמן וכח להלוך אחר דבר דומם, ומצטער על זה כל ימי חייו עד שמת ביגון ואנחה. כך בן העשיר המשולל מכל חכמה, דומה לכלי הניגון הזה, שהמנגן מקיש ומנענע בו, ואותו נענוע גורם להוליד נעימת קול הגורם הריקוד והשמחה, כשם שאב הבן מעטפו בבגדים החמודות וכסף וזהב יכסהו, ומושב הגדולים יניחהו, ואל בית המשתה יביאהו, וכל רואיו חומדים בו בחושבם כי ממנו הכל, וכשלימות לבושו כך שלימות חכמתו ומדותיו, וכל זה בעוד שאביו מנענעו בכח עשרו, ובמות אביו או מאבד ממונו, מתגלה חרפתו ומיעוט ידיעתו, ונשאר כעץ שתול במקום אשר חרבו מימיו הולך ודל עד שעליו נושרות כלם, ונשאר עץ יבש לא יועיל כי אם לבשל הקדירה להדליק המדורה והולך נע ונד. והיה כי ירעב בוחר להיות פחמי או בורסקי או נושא סבל, אוי לאב ואם שביד מי מסרו בתם ועל מי הוציאו ממונם, ווי אבדה נפש על שלא חשקו 'בת\"ח' כי אם לזה אשר עלה חרס בידם דאגה בעולם־הזה ומכשול לעולם הבא, והבת מיללת, ולאביה ואמה מקללת, כי בביתה – אין לחם ואין שמלה אין קול קידוש והבדלה, ובליל פסח אין הגדה בכל העדה, עד שכלם מתים ביגון ואנחה, ובאים לגיהנם עד עמוקה שוחה. אך אתה הבחור החכם השלם ודל דומה למרגניתא דלית בה טימי, דומה כנופך ספיר ויהלום הנתון בתיבה של עץ קטנה מהקלים שבעצים מושלכת בטיט חוצות, כל הרואה אותה עובר עליה ואם נכשל בה ירמסנה ברגליו, ואינו עולה על זכרונו מאמר התנא אל תהי בז לכל דבר עד שעבר אחד ירא אלקים וסר מרע וירם את התיבה. לקיים מה בתוכה, ויפתח את התיבה נתמלא הבית אורה, והעשיר עושר רב, עד שעלה למדרגת המלכים, ובאותו עושר סיגל מצות ומעשים טובים ושמחו הוא ואשתו ובניו וכל משפחתו בעולם הזה בעושר ובשם טוב ומתו בשמחה להלוך לנחול שכר עולם הבא. – כך האיש הנותן בתו 'לתלמיד חכם' אף שלבושו קרעים, ועטופו כלים רעים, ואין משים לבו על זה באומרו כי אין אל ודברים דבוקים בגופו, כי הוא רואה מה שבתוכו, ובהסיר אותו עיטוף מעליו מראה תוארו ואור תורתו, ובין מלכים יושב, מאן מלכי רבנן, ובקהל קדושים דורש וגזרת דינו בכל העולם הולך, והוא כמלך על כסאו כלם מוכנים לעובדו מכינים פרנסתו, מלמד דרך את העם לעבוד לבוראם להנחילם עולם הבא, אהוב למעלה ונחמד למטה, – אשרי אשה שככה לה, אשרי איש שכך בחר בחלקו, ואע\"פ שיהיה ריק מכל, חתנו החכם ירוממהו, ותורה ודרך ארץ ילמדהו, ובין חכמים יושיבהו, עד שנוהגים בו כבוד וקמים מפניו כתלמיד חכם, זהו בחייו, ובמותו דורש עליו בקבוץ רב וברוב עם הדרת מלך מספר שבחיו, עד שבכח תורתו שאומר עליו מרחיק מעליו כל צר ומשטין ומוסרו ביד מלאכי שלום להוליכו למנוחות שאננות. אם כן אתה הבחור החכם כיון שאתה נמשל למרגליות שבתיבה כמדובר איך יש מקום לעלות על לבך קנאה במי שהוא ריק מכל בעבור לבוש שעליו דבר שאינו דבוק עמו כחכמתך שדבוקה בנפשך, ואם לשעה אין דורש לך, האמת יורה דרכו וסוף הכבוד לבא, לא כן השקר שאין לו רגלים לנפילתה בלי תקומה על אחת וכמה. – והאיש הירא מהקב\"ה ובוחר בדברי חכמים וחידותם למסור בנותיהם לתלמיד חכם, שנמצא מוסרם ביד מלכים, דכתיב בתורה (משלי ח, ט\"ו) בי מְלָּכִים יִמְלֹּכו, ויזכה לבנים תלמידי חכמים, או מלומדי דרך ארץ יראי שמים, ומעולם אין בתו תבא לידי עוני, דתלמיד חכם אחזורי אפתחא אינו בא. וכמה הפליגו חכמים על זה, ודבריהם ידועים עד שאמרו רז\"ל \"כל הנותן בתו לעם־הארץ כאילו כופתה ונותנה בפני ארי\", שדורס ואוכל, כך העם הארץ מכה ובועל. הביטו וראו באברהם אבינו ע\"ה גדול בענקים, מלך מלכים, כבד במקנה בכסף ובזהב ולא שלח לרבקה כי אם נזם זהב בקע משקלו ושני צמידים עשרה זהב משקלם, וכי אברהם שהיה מופלג בעושר שלח דבר מועט כזה. עוד להבין מה יוצא לכתוב בתורה מה ששלח לה, שהוא נזם זהב וכו' דמה יוצא מידיעה זו , אלא נכתב זה ללמדנו שהכלה ואביה ואמה, לא יקחו החתן לשם ממון כי אם עבור השלימות שבנפשו, ולכן אברהם אבינו ע\"ה שלח לה דבר מועט לרמוז לרבקה שלא יעלה על לבה לחשוק ביצחק בעבור רוב עשרו כי אם על שלימות נפשו וחכמתו של תורה, דבזה תזכה לבנים מקבלי תורה בסיני בשני לוחות אבנים כדברי רז\"ל במדרש דזו רמז לה אברהם בשני הצמידים כנגד שני לוחות התורה, ועשרה משקלם רמז לעשרת הדברות הכתובים בהם, כלומר אם תחשוק בו אף אם היה עני, ששולח מועט, רק בעבור צדקותו, מוטב ואם לאו אל תקרב לפתח ביתי, ורבקה הצדקת הבינה הרמז והודה נגד רצון אביה ואמה הרשעים החומדים ממון ומואסים בדרכי ה' כי חשקה ביצחק להתדבק עצמה בדוף הקדוש אשר מסר נפשו על אהבתו בהקב\"ה לזכות עמו לזרע מקבלי תורה. גם דע המשכיל כמה מהגנות והרע, אדם שמסבת צער או דוחק העניות מתאוה למות, זה נראה כאילו קיים כל החיוב המוטל עליו לקיים וכבר השלים עצמו וגורם לעורר הדין עליו למעלה לבקר פנקסו ומוצאים אותו חסר מכל וגוזרים עליו יסורין, תוספת על מה שיש לו. ומה גם שהמתאוה למות נראה כלועג על דברי חז\"ל שאמרו על כרחך אתה מת, וזה מורה שהמיתה אינה על־כרחו של אדם, והלועג על דברי חכמים נידון בצואה רותחת כרז\"ל, גם המתאוה למות הוא כאילו קץ בקיום המצות ובעבודת בוראו, שאם הוא היה שמח לעבוד להקב\"ה בהיות עושה מצותיו בכל יום, לא היה חושב שום צער בעולם בערך מה שמרויח בכל יום לעבוד לבורא, דאין שמחה גדולה מזו, והוא משל לאדם שמובטח להיות מלך אחר שיעבוד שבע שנים עבודת פרך, שכל אותה עבודה חשוב בעיניו אין, בערך מה שעתיד להיות מלך. אך אם רואה אדם עצמו שיצרו מתגבר עליו בכל יום כדי להחטיאו ומתיירא פן ילכד ברשתו, אז יתפלל ליוצרו שיצילהו מיצר הרע, ואם באולי יצרי יפתני מצד בחירתי לחטוא לפניך מתאוה אני למות קודם זמני ולא להיות רשע לפניך רגע אחד, זה המתאוה המיתה על צד זה נקרא עובד אלקים, לא המתאוה ומתפלל עליה מתוך צער או דוחק המגיע לגוף. עוד מהרעה חולה, שהמתאוה למות באומרו שטוב מותו מחייו, נמצא אומר שהקב״ה ח\"ו עושה רעה במה שאינו ממיתו ושכוונתו להנקם מן האדם ח\"ו כסברת המינין, ולא נעלם שלא ברא הקב\"ה עולמו כי־אם להיטיב עס בריותיו, וכדכתיב אמרתי עולם חסד יבנה, וצריך שיחשוב שכל פרצה או תקלה, או מיני יסורין הבאים עליו הם לטוב לו, למרק איזה עון שבידו מגלגול זה או גלגול אחר, או להרבות שכרו למען ישחק וישמח באחריתו. ועוד המחכים למות מעידין בעצמם שאין מאמינים לא במשיח ולא בדין ולא בחשבון ולא בשכר ועונש. לפי שאם תקוע בלב עיקר צפית לישועה והיה מקוה לה יום יום, למה בוחר מות מחיים, שאפשר מחר יבא וינצל מצרתו. וגם אם מאמין בשכר הצדיקים ועונשי הרשעים אחר מותם, איך מתאוה למות להנצל מכל צרה, הן אמת שניצול מצער עולם הזה, אבל הולך בצער גדול ממנו כפלים, במשפטי גיהנם על מה שעשה, כי אין צדיק בארץ אשר יעשה טוב ולא יחטא ובפרט ביעתותא דמלאך המות ביציאת נשמתו וצער חיבוט הקבר, אין זאת אלא שכ��פר בכל זה וסובר שבמותו ישוב עפר כמו שהיה, ואין דין ואין חשבון על גוש עפר. ועל־זה אמר התנא ואל יבטיחך יצרך שהשאול בית מנוס לך, כלומר אל יבטיחך כדי להחטיאך באומרו בלכתך שאולה תחזור לעפר ואין דין וחשבון על עפר, ונמצא שהשאול בית מנוס לך להנצל מכל עונש. כמו שפירשתי באורך בחיבורי פירוש על פרקי אבות אשר לי. גדולה מזו כל המתאוה המיתה בעבור שהוא בצער, נמצא כל היום בתערומות עם הקב\"ה שאינו ממלא תאותו וחושבו לאויב לו ח\"ו, וזה מביאו להיות תוהא על הראשונות ולמאוס בתורה ובמצות ולבו מלא כפירות. ובהיות שמאס בחייו שוב אינו מתאוה בעבודת הבורא, וכמת מחשב עצמו ואינו חש על חיי שום אדם, ותמיד הדאגה דבוקה בלבו עד שמרוב הדאגה, מתבלבל דעתו, ומכח שטותו כופר בפרהסיא, וכל מה שבלבו מוציא לחוץ עד שיכלו ימיו ברע וימות באין מוסר. לכן צריך האדם להיות שמח תמיד על איזה מצוה שקיים, ואיך עבד לבוראו עוד יום אחד. ויחשוב בדעתו כי הצער והדוחק שעומד בו – אין, בערך מה שהרויח מהמצוה בעבור שיהיה חי על האדמה. ובהיות דעתו על זה, לא ישגיח על צער ויהיה כרודף כל היום לבקש לקיים מצוה ויוציא זמנו בזה וישכח רישו. צא וראה אדון הנביאים ואב לחכמים משה רבינו ע\"ה שבקש להיות כחיות השדה וכעוף הפורח באויר (כדאיתא במדרש פ' וזאת הברכה) ושיניחנו הקב\"ה בעולם הזה ולא למות. ולמה כך, נתאוה כך כדי להיות בעולם הזה עוד כדי לעבוד לבוראו ולעשות מצותיו אעפ\"י שלא חסר דבר מן התורה שלא קיים, אלא היה םתאוה לחזור ולקיים מתוך אהבה וחבה שהיה עם קונו, ולא היה חושש על הצער להיות כחיה או עוף בערך עבודת הבורא, ועל זה הרבה בתפלות שיניחנו בזה העולם, לפי שכיון שאדם מת נעשה חפשי מן המצות, דכתיב במתים חפשי, וגם לא המתים יהללו יה. ומה משה רבינו ע\"ה שקיים כל התורה כולה ובמותו היה הולך תחת כסא הכבוד ובמדריגות שאין בריה יכולה לעמוד. ועל כל זה רצה לסבול צער גדול בעולם הזה ולא למות, לעבוד לבוראו עוד זמן. קל־וחומר בן בנו של קל־וחומר כל אדם שהוא ריק מכל המצות ומלא עונות שבמותו מעותד לכל עונשים, שאעפ\"י שיעמוד בכל צער ודוחק שבעולם, צריך שלא יבקש למות, כי־אם לבקש רחמים על חייו, ולא יחוש לשום צער שבעולם בערך שמרויח בכל יום לקיים איזה מצוה, ולפחות מה שמתפלל לפניו תפלת השחר ותפלת הצהרים וערבית. ודע שהחולי הזה נולד באדם מהבטלה, שאדם שהוא בצער, אפילו עני החוזר על הפתחים כשמתעסק באיזה עסק העסק טורדו מלחשוב בעומק צער שהוא בו ומבטלו מלבקש למות. וכמה הגדילו רז\"ל לדבר על ענין הבטלה כמה רעה כנודע, וציוו שחייב אדם ללמד את בנו אומנות, ובכלל כוונתם שהוא כדי שימצא במה יתפרנס, גם־כן למונעו מלחשוב מחשבות זרות ולהרגיש בצערו כדי שלא יבקש המיתה בפיו. ותלמיד חכם עסק תורתו מונעו מכל זה אם יהיה עוסק בה תמיד ולא יתעסק בבטלה, שהרי התורה בקשה מהקב\"ה שיעסקו בה מתוך דוחק כאמרם רז\"ל. ועינינו הרואות שעוסקים והולכים ואינם עוזבים אותה, אין זה כי אם שאין משגיחים בצערם מתוך מה שעובדים לבוראם בעסק תורתו." + ], + [ + "יודע הלבבות ובוחן הכליות, ורואה בדאגת לבות בני אדם מסבת מקריות המאורעות רעות, גזר אומר על ידי נבוניו רבותינו חכמי התלמוד ז\"ל שאמרו \"אין אדם נתפס1באם נתרעם האדם על הקב\"ה על־ידי צערו, אין הקב\"ה מענישו על צערו\", כאשר הוכיחו מאיוב שאחר שפער פיו והרחיב לשון כלפי מעלה עד שחבריו הוכיחוהו בדברים קשים לכבוד המקום ועכ\"ז חרה אף ה' בהם על שדברו עמו קשות, באומרו איוב לא בדעת ידבר ודבריו לא בהשכל. ואע\"פ שאין אנו יכולים להכחיש הטבע המחייבו לאדם צער ודאגה בהגיע מהמאורעות הזמן ולבטלו מעסק מילי דשמיא בתורה ובמצוה, כמאמר החכם דרך הלצה \"תורתו של דואג מהשפה ולחוץ\", ירצה: תורתו של מי שהוא דואג מסבת איזה צער, לומר באין מבין, ודבריו לא בהשכל כי אם מן השפה ולחוץ, עם כל זה צריכים אנו לבקש אופנים ממיני תנחומים לאדם הדואג לבא עמהם נגד הטבע, כדי שיוכל האדם לעבוד לבוראו בשמחה, שהיא עבודה ראויה ולא ישגיח לשים לב אל המקרה שפגע בו. והנה עתה נזכיר קצת מהמקריות הבאים על האדם מדופי הזמן בלתי נאמן, כדי להזכיר אח\"כ נחמתם, אלו הן: טלטול, רדיפה מאחיו וקרוביו, מחורף מגודף, בנים שאין ממלאים מקום אבותיהם, חסרון בנים, בנים שאין הולכים בדרכי אביהם הצדיקים, בנים סוררים אויבים ושונאים לאדם, אניות, אומנות מגונה, בעל יסורין, מיתת בניו בחייו, כהות עינים, אשה רעה קשה מכולם, וכן רבים כאלו, רבו מספור, והנה אלו המקריות ויותר מהם, נתחלקו בגדולי עולם צדיקים גמורים, שהעולם נברא בעבור אברהם ראש המאמינים שפרסם אלהותו בעולם, היה נרדף מנמרוד ויצא בטלטול מארצו וממולדתו אל ארץ אשר לא ידע תמול שלשום, וכן יצחק ויעקב הגיע להם מהטלטול, יצחק לגרר ארץ פלשתים, יעקב לחרן, יצחק המנוסה כהו עיניו, וכן כמה מחסידי עליון חכמי התלמוד, כגון רב ששת ורב יוסף. יעקב בחיר שבאבות היה נרדף מאחיו עשו הרשע ומכל אנשי ביתו הקרובים. ויוסף הצדיק נרדף מאחיו הצדיקים. משה רבינו ע\"ה רדפו דתן ואבירם עד שנתחברו עם קרח ועדתו וחרפוהו וגדפוהו עד שחשדוהו באשת־איש כאמרם רז\"ל, גם הגיע לו צער שאליעזר וגרשם לא מלאו מקומו ויהושע ירש מקומו. ליהושע ראש הכובשים לא היו לו בנים כי אם בנות. בני עלי ובני שמואל לא הלכו בדרכי אביהם. חזקיה הצדיק היו לו בנים סוררים. דוד ראש למלכים בקש בנו להורגו, גם נתרבו לו האויבים והשונאים כדואג ואחיתופל וכדומה, וביקשו להמיתו. הלל ור' חנינא בן דוסא ור' אלעזר בן פדת וכאלה רבים פגע בהם מדת העניות. ואומנות מגונה כהלל העניו שהיה חוטב עצים, ור' יוחנן הסנדלר מתעסק במנעלים וכאלו מהשלמים שנתעסקו באומניות כאלה כנודע. רבינו הקדוש שלא הניח כמותו נתייסר בחולאים קשים שנים הרבה. ר' יוחנן מתו לו כל בניו בחייו. כמה מחסידי עליון פגעו באשה רעה כנודע מכמה מעשיות שבתלמוד ובמדרשים. כלל העולה שכל חולי וכל מכה וכל מיני מקרה רע שבעולם, תמצא שהגיע לקדושים אשר בארץ המה, ודוק ותשכח. ובהיות כן בפגוע א' מהנה לאיזה אדם או רבים יחד, כאשר באו לנחום איש גם זו כדאיתא בתעניות, וכמו שהגיע על איוב תם וישר וירא אלקים וסר מרע, אין לו מקום לדאוג ולהצטער על הדבר הקשה שבא עליו פן יחשדוהו לבלתי הגון כיון שפגעו בו מהחולאים והחסרונות, כי יש מקום לו להתגבר במענה פיו ולהשיב לחושדו דבר, הרי לחסידי עליון אירע כמוני ובהם יתנחם כל אדם ויסיר דאגה מלבו בנושאו קל־וחומר בעצמו, אם לידידי אהובי עליון הגיע להם כך וכך וקבלו בשמחה, אנכי עפר ואפר על אחת כמה וכמה, ובזה יקנה שמחה וחוזק בלבו ויסיר דאגתו ויעבוד לבוראו ויגיל ברעדה וילך בטח ולא יתייאש מחייו. ואתה בן אדם, אחר אשר ידעת שכל חולי או מכה ומקרה רע נתחלק בין חסידי עליון, למה תקוץ בחייך אם הגיע לך רדיפה או טלטול או חירוף או גידוף, או שונאים או אויבים או חולי או יסורין או מיתת בנים או מום או אשה רעה או בנים בלתי הגונים, הרבה במוסר עמהם עד יום מותם להחזירם למוטב, זאת החיוב עליך בלבד, ובזה את נפשך הצלת ואיש בעונו ימות, שהרי להם בא המאורע הרע להרבות שכרם ולך למרק עון, ולמה תקוץ ממנו כיון שהיית חייב לאותו מקרה, דזהו משל למי שהיה חייב לאוהבו חוב גדול וכראות אוהבו שנכבד עליו החוב, בא וציערו בהכות אותו וכונת הכאתו כדי שבעבור שהכהו למחול לו החוב, שבודאי ראוי לחייב הזה שישמח על המכה, ועליו לשבח לאוהבו על מה שהכהו. כך האדם חייב להקב\"ה על מה שחטא לפניו ועכ\"ז זן ומפרנס אותו כי אין בו מעשים לאכול מדיליה, וכראות הקב\"ה שמרבה החוב על האדם, מכהו ביסורין לנכות החוב. ובודאי שחיוב על האדם להודות להלל ולזמר על אותה מכה שבא עליו כי אין ספק שלטובתו בא. ובעלות זה על לבבך, תהיה כל ימיך בשמחה ולא יטרד לך דאגת המקרה למונעך לעבוד לבוראך כאשר יאות לעובדו, לעשות התמדה בתורתו ולרדוף אחר מצותיו לקיים אותם בדקדוקיה, ואל יעלה על דעתך כדעת השוטים אשר שמעתי באזני אומרים, מובטחים אנו לעולם הבא עם מה שאנו מתפללים שחרית מנחה ערבית ואין אנו עסוקין כל היום במלאכתנו ואין אנו גונבים וגוזלים ואין אנו רוצחים ולא זונים בנשי חברינו, ואין אנו מריעים לשום אדם, ובהבטחה זו אינם עוסקים בתורה ואין רודפים אחר מצותיה, ואין חוששין לכבוד חכמים כי אם לפניהם, ואין מרחמים על העניים כי־אם בעל כרחם, שהעניים גוברים עליהם ליקח מהם בחזקה. ואני אמרתי לשוטים אלו, דהן אמת דהמצות גדולות מה שאתם עושים, אבל אינם מספיקים להשלים נפשכם לכשתהיו ראויים לראות גן־עדן אפילו מרחוק, וכ\"ש וק\"ו שעדין לא הגעתם בקיום זה לכלל יהודים, משום שהשלש תפילות שאתם מתפליים, חדא: שההרגל בהן רגליכם מוליכות אתכם להתפלל, וראיה שהיא תפילה בלא כוונה, וכמה מחשבות ובלבולים בראשיכם ובמהירות כמשליך משא מעליו ובריבוי דברים כל איש עם חבירו בתוך התפילה מענייני הבלי הזמן, ועוד דהליכה זו להתפלל, כל אחד משום שמתבייש מחבירו שלא יקל בעיניו. ועוד שאילו הם מצות הכרחיות בקיומם, כיצד מוכרח הוא להתפלל כדי שלא להיות גרוע מגוים שהולכים לבית תפלתם, גם מוכרחים שלא לגנוב ולגזול ושלא לזנות מיראה שאם מתפרסם הדבר יהרגום, והם דברים קשים להשיגם ומסבת הסכנה הגדולה שבהן אדם מונע עצמו מלבקשם, גם מוכרחים שלא להרע לשום בריה, פן יתגבר עליו ויוציאהו מן העולם, לכן דעו כי אין אדם מובטח להיות מזומן לעולם הבא, וצריך להתפלל לפני הקב\"ה בכל כוונת לבו, ולמסור נפשו עליו, ולכוין שמתפלל אליו משום בחיוב הגדול המוטל עליו כי הוא אלוה שבראו ובידו להחיותו ולהמיתו, ובלתו אין אלקים ולעסוק בתורתו בכל כחו על מנת לקיים, ואם בעל מלאכה הוא לקבוע עתים לתורה, ובעת עשיית המלאכה יהא מחשבתו לתורה ואותה מחשבה מורה על החשק עליה, ואגב אורחיה מרויח דמחשבה זו מצרפה למעשה, כדכתיב לעשות רצונך ה' חפצתי ותורתך בתוך מעי, ירצה על ידי מה שאני חפץ במחשבתי בתורתך, נחשב למעשה כאילו היא בתוך מעי, גם ישתדל בכחו בנפשו ובממונו לקיים כל מצוה שאפשר לעשותו ושלא יניח גם שום מצוה מדברי קבלה ומדברי סופרים וגדרים וסייגים שעשו לתורה, והכל באהבה רבה ולהרבות בחסידות ולהיות טוב עם השמים והבריות ולתפוס דרכיו יתברך ללכת בהם, כדכתיב והלכת בדרכיו ולא יסור מלבו אהבתו יתברך ותורתו רגע, עד שאם יהרגוהו על אהבתו ימסור את נפשו בשמחה, זהו המזומן לחיי עו��ם־הבא, זולת כל זה הוא פיתוי היצר הרע המפתה לאדם להדמות לו שבדברים הנהוגות בנשים קונה אדם עולם הבא, כדי לסמות עיניו שלא יחקור ולא ידע ולא יבין עוד גודל החיוב המוטל עליו לקיים כדי לקנות שלימות הנפש, כדי שיזכה לעולם הבא, לכן כדי שלא ילכד האדם ברשתו של יצרר־הרע המפתהו על דרך זה, ילך עם חכמים ובמקום ישיבתם ובהתחברם יחד על כל מצוה, וכראות רוב מעשיהם ודקדוקי חסידותם יתחכם ויבין שצריך הרבה כדי להשיג שלימות לנפשו לזכות לעולם שכולו טוב, עולם שכולו ארוך, ומשם ואילך לא יטה אזן עוד ליצרו, כי הכירו לאויב לו בעצות הרעות והמקולקלות אשר יעץ לו בתחילה, וכבר הכיר כי הבל המה, מעשה תעתועים וכלי משחית לכלות נפשו ולהכינה ולהזמינה לשריפת אש בשאול תחתית, שהנה עתה שנתחבר על החכמים הכיר האמת, כי רגלים לה להאמין בה. אשריו לאדם המוציא כל ימיו בעבודת בוראו. אשריו לאדם שכל מחשבתו בהקב\"ה ובתורתו. אשרי אדם שנענוע אבריו בעסק התורה ובמצות. ודע כי אין טפש כי אם המתחכם בספרים חצוניים. אין סומא כי אם הרואה בהבלי העולם, אין חרש כהשומע בקול שירי עגבים ודברי תפלות ודברי בטלה. אין אלם כי אם לשון מדברת גדולות ודברי חלקלקות. אין שוטה כהשותק בדבר מצוה. אין מפסיד כי אם המרויח עונות ופשעים. אין קונה שם רע כי אם הקונה גדולות. אין קונה שפלות כהמתגאה. אין ישן ונרדם כי אם הניעור בלילה ומפנה לבו לבטלה. אין עצל כהזריז לרוץ לרעה. אין עני כמתעשר מן הגזל. אין חלש כי אם המתגבר ביצרו לעשות מה שלבו חפץ. אין מכוער כי אם המקשט עצמו לעבירה. אין דאגה כי אם המשמח במשתאות של רשות. אין רוע מזל כי אם המתחבר עם אנשי מעלה מרגיזי אל. אין פחד כי אם המתייאש מן הפורענות. אין יראה כי אם מי שאין יראת אלקים נגד עיניו. אין זיע כי אם מי שאין מזדעזע ונבהל מקללת חכם. אין רתת כי אם מי שאינו מרתת מיום הדין. אין חלחלה כי אם מי שאינו מתחלחל בזכור יום המיתה. אין בהלה כי אם מי שאינו נבהל בעלות על לבו משפטי גהינם. לא כן העובד אלקים ובתורתו עוסק ואחר מצותיו רודף, הרי הוא חכם ופקח ושומע ובעל דברים ובן דעת ומרויח תמיד ובעל שם טוב ורם על כל מעלה והוא ער וזריז ועשיר וגבור ויפה ושמח ורום המזל, ובטוח מפחד ורתת וזיע ובהלה וחלחלה. ואתה בן אדם לסור ממוקשי מות יהיו עיניך פקוחות תמיד, להבין ולהשכיל איך הקב\"ה גומל לרשע רע כרשעתו, כי אין להקב\"ה לעשות ארובות בשמים ולהשמיע בקול מכריז ואומר הביטו וראו זה שהבאתי על החוטא הוא בעבור רשעתו, אלא יבין מעצמו על ידי רמז וישקול הפגע שפגע בו שהוא מעון החטא שבו נכשל, דלמה יגרע מן האילם שעושים בפניו רמזים והוא מבין, והוא כמו מעשה בפועל ואין מבין, ובהיות האדם שוקל תמיד העונש נגד החטא שבו נכשל או הפשע אחר פשע, ישתרש בלבו כי יש משגיח על כל דרכי איש והוא צעדיו יספור, ובזה יכנע לבבו הערל אל היראה בראות שיש רואה ויהיה בוחר בטוב ומואס ברע, וגם לא ימנענו בושת בשר־ודם מלקיים תורה ומצוה, שבהיותו מודה על השגחתו יתברך על כל מעשיו, יתאמת לו יום הדין והחשבון ויעצוהו כליותיו דאיך מעכב לו בושה של בשר־ודם לבטל מלקיים דברי אל חי אשר ביום הדין והחשבון יגררו בחבלים לאיש אשר ממנו נתבייש נפוח כנוד ופניו כשולי קדרה, ומסרחונו יברחו למרחקים, ומה יאמר ומה יענה אז, האם יולכ לומר רבש\"ע מזה נתביישתי ולא ממך, מה צרה יגיע לנפשו, זה ישים האדם בחיים חייתו ולא יכלם ולא יתבייש משום אדם שבעולם נגד אהבתו יתברך, כמא��ר התנא הוי עז כנמר כו' לעשות רצון אביך שבשמים. עוד ישים אדם נגד עיניו כי יש לאל ידו להשלים עצמו בכל מיני שלמיות, כי הוא גרוע ממלאכי השרת ומחיות הקודש ומסגולות המעלות הנמצאים בדומם וצומח ובבעלי חיים, ולמה יתרשל כיון שכח בידו לעשות, לקנות כל שלימות החסר ממנו, ולכלול בו שלימות כל הבריאה אשר ברא אלקים. הנה יש יתרון למלאכי השרת מן האדם, היותם בעלי כנפים ויודעים בעתידות ורואים ואינם נראים, ובחיות הקודש מהירות הריצה, כדכתיב והחיות רצוא ושוב כמראה הבזק, ועל ידי שמקיים האדם מצות ציצית, דכתיב בו על ציצית הכנף פתיל, קונה שלימותם להיות גם הוא בעל כנפים כמוהם ובהתחכמותו בתורה רואה את הנולד, דהחכם רואה הנולד כמאמר התנא, הרי יודע עתידות בחכמתו כמלאכים, ומגיע בכח תורתו למדריגת פנחס שהיה רואה ואינו נראה, כדברי רז\"ל על פסוק ותקח האשה את שני האנשים ותצפנו, ובהיות רץ במצות בהתמדה כדכתיב דרך מצותיך ארוץ, וכמאמר התנא הוי רץ למצוה קלה, מדמה עצמו לחיות הקודש הרצות. ובדומם – הארץ מוציא עץ פרי עושה פרי ומיני צמחים ופרחים, ובכללה אבנים יקרות כנופך ספיר ויהלום המאירות, ולילה כיום יאיר מכח אורם המאירות וכמה מהסגולות המועילות מוטבע בהן כאבן האודם הנקרא רובין שמועיל להריון כמו שכתבו חכמי הטבע ול\"ה, ואבן האיסמיראלדה היא אבן קנאית שהנושאה עליו אם עושה זנות מיד נשברת מקנאה, ואבן הסאפירה סגולתה להחכים, והפירלה סגולתן לתת חן לנושאה עליו בעיני כל רואיו, וכן כל אבן ואבן, יש סגולה מיוחדת לכל אחת ואחת, ואדם על ידי עסק התורה וקיום מצותיה כולל בו כל אלו הסגולות, שעל־ידי חידושי התורה שמחדש בכל יום ופרפראות לחכמה, קונה שלימות הארץ המוציא פירות ומיני צמחים ובעסק התורה בלילה כיום ישים, קונה מאורות כל אבן יקרה, שחכמת אדם יאיר פניו על־ידי התורה שנקראת אור, שנאמר כי נר מצוה ותורה אור. ובכח תורתו וצדקתו מתפלל על ההריון כדכתיב ויעתר יצחק לה' ויעתר לו ותהר רבקה אשתו וקונה סגולת הרובין. ובהיותו תלמיד־חכם מקנא על הזנות כפנחס וקונה סגולת האיסמיראלדה. ובעסק התורה חוט של חן משוך עליו, כדכתיב כי לוית חן הם לראשך כסגולת הפירלה, ותורתו מוסיף חכמה על חכמתו דכתיב יהב חכמתא לחכימין כסגולת הסאפירה דמחכים לכל נושא אותה עליו, וכן קונה על ידי התורה סגולות שאר אבנים טובות ומרגליות, דוק בסגולתם בספרי המחקר ותשכח סגולתם באדם העוסק בתורה, כי לא יכולתי לפורטם מפני יראת האריכות, שדי בזה לתכלית כונותינו. גם יש במיני עשבים מחולפים בסגולתם, יש מהם ממיתים ויש מהן מחיין לאדם כנודע מרז\"ל במדרש, דיש עשב מחיה מתים, ובהן סגולת הרפואות לאין חקר, ואדם בעסק התורה קונה סגולתם, ממית מי שראוי להמית על דרך נתן עיניו בו ועשהו גל של עצמות ומחיה מי שראוי להחיות כאליהו לבן הצרפית ואלישע לבן השונמית ויחזקאל שהחיה בני אפרים ורבי יוחנן לרב כהנא ורבי חייא לעבדו של תלמי המלך, וכאלה רבי המעלה שהחיו מתים וכן עתיד להיות על ידי מלך המשיח ובעוסקים בתורה גם־כן סגולת הרפואות לרפא כל חולי וכל מדוה בתפלתם לפני הקב\"ה וכאלישע שרפא צרעת נעמן ובבעלי חיים בלתי מדברים בהמות חיות ועופות נמצא בהן התחכמות והמצאות כשועל וכדומה ומהן סגולת אריכות הימים כחול, כדכתיב וכחול ארבה ימים2עוף הוא ששמו חול, ולא נקנסה עליו מיתה, לפי שלא טעם מעץ הדעת ולבסוף אלף שנים הוא חוזר לנערותו, ו��ש מהן בסגולת הגבורה כארי וכדומה, ובבהמות חכמות המלחמה בקרנותיו וכאשר תמצא בספר שער השמים. ועל ידי עסק התורה קונה אדם סגולת החול, דהתורה מאריך ימיו של אדם, דכתיב כי היא חייך ואורך ימיך, וכתיב כי בי ירבו ימיך וכתיב עץ חיים היא למחזיקים בה, וקונה גבורת הארי דכתיב אני בינה לי גבורה, ולוחם במלחמתה של תורה ומנגחים זה לזה בפלפולים, שעל זה נקראים בעלי תריסין כנודע, הרי על־ידי דבקות האדם בהקב\"ה ובתורתו, משלים עצמו מכל מה שחסר ממנו מסגולות הטובות הנמצאים בכוללות הבריאה כמדובר, ובהיות כן שביד האדם לעלות על כל הבריאה, אם ח\"ו לא יעשה בה, כמה מהבושה והכלימה מגיע לו סיום הדין בראות עצמו נעדר מהדומם והצומח ובעל חי הבלתי מדבר, ובהיות לאל ידו להשלים עצמו ולא עשה, זאת אשים על לבי, אני הכותב על כן אני אוחיל לעשות ולקיים. והנה לרפואת הנפש הנני מציג לפניך מרקחת בדוקה, נעימה ומתוקה לחלישות תשות כח הנשמה, מועיל לכל חולי וכל מכה שלא יתקרב לאדם, לרבינו יהודה הריזי ז\"ל, הוא ז\"ל הביא בקיצור נמרץ כאשר תראה בספר התפוח, ואני הכותב הארכתי בתוספת על תוספת ביתר שאת ויתר עז. וזה המרקחת אשר עמה תתרפא רפואת הנפש והגוף, קח ששה שרשים, שורש יראת שמים ושורש שפלות, ושורש ענוה, ושורש ביישנות ושורש רחמנות, ושורש גמ\"ח וענפי אילני השכלות וחכמות אלקיות, ועשבי מצות עשה ולא תעשה, ושבולת סייגים וגדרים ופרחי הצדקה ופיוס דברים לעניים וצמחי הענוה והשפלות ופירות האמת ועסק התורה ותכתוש הכל במכתשת החרטה והוידויים ותבשל הכל במי טבילה וטהרה. ותערבם בכף דמעות העינים וזרוק עליו בשמים של דקדוקי המצות והחסידות ויהי' מטוגן בשמן שם טוב, ותשים כל המרקחת על עלי התשובה והחרטה על כל העונות ושכב על משכב היסורין, וסוך עצמך במרקחת זו מבית ומחוץ, ומיד תזיע זיעת מחילה וסליחה וכפרה, ובזה רֻטֲפַשׁ3פסוק הוא באיוב, ופירשו בו המפרשים: שהיא מלה מורכבת משתי מלות: רטוב ופש, כלומר רטוב ופרה, שתרגום של פרו ורבו הוא פושו וסגו, בשריך מִנֹּעַר, תשוב לימי עלומיך וכנולד דמי. ומרקחת זו רמזה חכם שבחכמים שלמה המלך ע\"ה בדברים מועטים באומרו בספרו הקדוש משלי חכמים וחידותם, רפאות תהי לשרך ושקוי לעצמותיך, וכתיב כי חיים הם למוצאיהם ולכל בשרו מרפא, ופירשו דבריו הנעימים רבותינו הקדושים במדרש פקודי ה' ישרים משמחי לב, תני חזקיה נעשו דברי תורה עטרה לראש, שנאמר כי לוית חן הם לראשך, וענק לצואר שנאמר וענקים לגרגרותיך, מוליגא ללב שנאמר פקודי ה' ישרים משמחי לב, קלורית לעינים שנאמר מצות ה' ברה מאירת עינים, כוס עיקרין לבני מעיים שנאמר רפאות תהי לשרך, מנין לרמ\"ח אבריו של אדם שנאמר כי חיים הם למוצאיהם ולכל בשרו מרפא, עכ\"ל. הכוונה: כל מצות ומצוה סגוליית לקיים אבר אבר א', ובהתקיים האדם כל המצות הנוגעות לקיים חיות לכל האברים, נולד מביניהם סגולה מחודשת מועילה לכל האברים יחד כצרי טריאק\"ה בלעז שהיא מכמה שמנים מעורבים, שאע\"פ שלכל סם יש סגולה בפני עצמה, אך בהצטרפות כולם יחד, מתחדש סגולה מחודשת מועלת לכל חולי ולכל מכה. הרי רמוזה המרקחת במאמר הנזכר שדברי תורה הם כמרקחת לראש ולצואר ולראשי האברים ללה ולעינים וכוס עיקרין לבני מעיים וכו', וכן למד הקב\"ה מוסר לאדם לקנות עמו שלימות המדות במה שאסר לנו אכילת העופות והבהמות הטמאות שמלבד הסוד הגנוס בזה, רמז לנו גם־כן ללמוד נזה נוסר על־דרך מלפנו ��בהמות ארץ ומעוף השמים תחכמנו, כמו שהשיבו הזקנים לתלמי המלך, עיין בספר אמרי בינה, שנהנ התיר לנו הקב\"ה עופות הנאספים בבית ללמד לאדם שיהיה ביתיי ולא יוציא זמנו אנה ואנה, ואוכלת מאכל טוב חטים ושעורים ואין טורפין, ומהן ילמוד האדם להבחין באכילתו שלא יהיה כבהמה שטורפת ואינה מבחנת בין טוב לרע, הכל נמתק לחכה, והעופות הטמאות טורפות ואוכלות והם במקום שוממות, ופירש אותנו מכל זה וכן הבהמות הטמאות, ולכן הבדילנו מהם שלא נלמוד ממדותם. הגמל אע\"פ שמעלה גרה כיון שאינו מפריס פרסה טמא הוא, לרמוז לאדם שלא יאמר די להיות שלם במדה אחת אע\"פ שאהיה חסר משאר שלימות המדות, ידוע תדע כי לא שלם טמא הוא, וכן החזיר אע\"פ שמפריס פרסה כיון שאינו מעלה גרה טמא הוא לרמוז על האמור. והחסידה אע\"פ שטובלת אחר שמתחברת עם בת זוגו עכ\"ז טמא, טובל ושרץ בידו אין שייך בו טהרה, הבהמה הטהורה מעלה גרה היא, ללמוד לאדם ללעוס הדברים ולטחנן, ולבחון בהן קודם שיוציאם מן הפה, ומפריס פרסה שיבחון להפריס פרסותיו בהילוכו בין דרכי חיים לדרכי מות. הרי שמלבד סודי התורה שיש במה שהתיר ובמה שאסר, נלמד גם־כן מוסר לרפואת הנפש. הבט וראה כמה אופני לימוד עשה אלקים לפקוח עיני עורים שילמדו להיישיר ולהטיב דרכיהם, כדי להנחיל להם י\"ש עולמות, ואם אמור יאמר האדם הרביתי בחטאות ואשמות לפני מי שהרבה להטיב עמי, אשר בבטן אמי יצרני ושם שמרני ולא עשה אותי שפיר ומנפל הצילני והדליק נר על ראשי, ומסוף העולם ועד סופו הראני ושם תורתו למדני והוציאני לשלום לאויר העולם ופרנסני והזמין חלב בדדי אמי וגדלני ואחר אשר נשאני ומכל רע ופגע הצילני השלכתי כל הטובות אחרי גוי וכל חסדיו לא זכרתי ולפניו הכעסתי, וכל אשר שנא עשיתי, ואם־כן מה פנים נשארו לי לשוב אליו, כי בושתי וגם נכלמתי, זאת אשוב לך והחזק במוסר אל תרף, כי אוהב שבים הוא וממנו תלמד לשוב יען דפסיקתא רבה אמר הכי: שובה ישראל עד ה' אלהיך, וכל מה שברא קב\"ה לא נשבע עליהם אלא על התשובה, שנאמר חי אני נאם ה' אם אחפוץ במות הרשע, אמר הקדוש ב\"ה: אם מתביישים אתם לעשות תשובה, הנני ראשון שב, שנאמר כה אמר ה' הנני שב, ומה מי שאין בו חטא כביכול אומר הנני שב, בני אדם על אחת כמה וכמה שצריכים לעשות תשובה ע\"כ. ובראותך בן אדם עד כמה מגיע כח התשובה, מה מקום נשאר ליצרך לעכבך ממנה באומרו לך הרבית לפשוע אין לך תקוה, וכיון שכן עשה מה שלבך חפץ מהתענוגים ואל תאבד שתי עולמות, כי כל דבריו פיתוי מר ורע הוא לאבד אותך מן העולם הזה ומן העולם הבא, נקוט האי כללא בידך שמדת היצר להחטיא לאדם כדי לאבדו, וכיון שכן אף שתראה ממנו עצה לתועלתך, עשה הפך עצתו, כי אין תועלת נמשך מעצתו, ודע שלפעמים מייעץ היצר הרע לאדם בדרכי חיים וכונתו להחזיקו עמו ויחשבהו לאוהב לו, כדי להפך אחר כך העצה לעשות נגד החיים להוליכו בדרכי מות, עשה זו בני והנצל לך במה שהכניס עמל ליועצך בדרך החיים, ובבואו להטותך מדרך זה, אל תאבה ואל תשמע לו, ואמור לו כיון שהגיד שוה אינו חוזר ומגיד, והוא כבר העיד על הדרך ראשון שהדריכו כי טוב הוא, ואם־כן אינו יכול לחזור בו, ובראות יצרך כך, ירפה עצמו ממך בראותו כי מאבד זמנו עמך כי אין לו שומע. שים בן אדם נגד עיניך, מי שמע לעצת יצרו והצליח בסופו, מי הלך בדרכו ולא ראה חושך ולא אור, מי יערב דבריו ולא נדבק לשונו לחיכו. מי שר דברי עגביו4 דברי אהבה וחשק לזנות ולא ניחר גרונו, אף שלכאורה מו��צותיו כדת נתונות כיונק משדי אמו שכל מיני מטעמים טועם בו, איך יראה בסופו שעַל מְאוּרַת צִפְעוֹנִי גָּמוּל יָדוֹ הָדָה5 הוא מין נחש ועיניו מאירות כאבנים טובות, ותינוק הגמול משדי אמו רואה האור מה שיש בחור הצפעוני, הוא חושב שהוא אבן או זכוכית ורוצה לשחק בו, ובא בסכנה, כך הוא הנמשל האדם השומע לעצת היצר הרע, והוא חושב שמייעצו לטובה ולבסוף נמצא שהוא לרעה וְחֻר פָּתֶן צדה, ומוצא עצמו בתוך בור מלא נחשים ועקרבים ככל אשר זדה. אבל דע באמת כי לא יעשה ה' אלהים דבר בכל אשר צוך לעשות ולכל אשר אמר לך לשמור כי אם להטיב עמך, ואף שנראים הדברים לכאורה קשים בעיניך, לסוף ימתקו כנפת צופים בתוך חיכך. ומה רב טוב באוצרותיך בעולם אשר עדיין לא ראו עיניך. מוכתר בכתרי כתרים ומלאכים אשר עשית במעשיך. המה ישרתוך. ומי הוא אשר ימלאו לבו אחר שומעו גדולת המקום אשר ישב בו למרוד עיני כבוד יוצרו. ולשמוע ליצרו. אף שיתגרה בקרבו תמיד. וריבוי הפיתויים עליו יצמיד. כיון שניכר בו שכוונתו להשמיד. ולהשליך לשומעו בבור סיד. ואציג לפניך תוכחה מתגרת יצר טוב עם יצר הרע, וטוב לאומרה להכניע הלבבות.", + "אראה יומי הוא מתרחק והפועלים עצלים. ובעל הבית דוחק. השוכר את הפועלים: נתון בי יצרי אכזרי. מתגבר כאש אוכלת. אוי לי מיצרי ויוצרי שנים אוחזים בטלית: יצרי גוזר אקשיב קולו. ויוצר מזהיר לי אזהרות. מה יעשה איש אשר אלה לו. שני דייני גזרות: אש אויר מים אדמה. כלם ביצרי דבוקים. ארבע יסודי גם המה. ארבע אבות נזיקים: בראותי נפשי כסוחה. תהיה מרה באחריתה. גם היא אחר יצרי הלכה נערה שנתפתתה6 היא הנשמה שנתפתה מעצת יצר הרע: רצתי לקום בהשכמה. יצרי יעצני עצות. תישן על מטה נעימה. תפלת השחר עד חצות: הוכחתיו על רוע נאמו. והוא בתוכחתי יקוץ. דוממתי לפניו כמו מי שאחזו קורדייקוס7 הוא מין חולה בלב, שהרוח דופקת בלב וזיעה קרה נגרת מהגוף: מול יצרי אין אני יכול. ברוב טענות ומילין. אקרא בתורת אל. כי כל כתבי הקדש מצילין: שמעתי ותרגז בטני. כעת על לבבי אעיר. יום יטרוף נפשי שטני8לעת המיתה שיטרוף השטן נפשי, כי השטן הוא יצר הרע והוא מלאך המות הכונס צאן לדיר9 משל המיתה כמי שכונס צאן לדיר: על כי אין ידי לאל. מצוק יצרי ראש פתנים. מה אעשה כי יקום אל. השוכר את האומנים: ואזכור לילי ויומי. אשים יום מיתה לפני. כי לא במהרה חוטא מי שמתו מוטל לפניו10לומר שמזכיר תמיד יום המיתה. אלה עצותיו מאסתים. לרדוף אחר המותרות. יועץ קח חזקת הבתים. בורות שיחין ומערות: לא אבחר דירה תחתונה. מעץ ואבן בנויה. אקנה בה דירה עליונה. הבית והעליה: לבי אעיר מתנומות. אשחר אל ולא אלין. כי שוחרי על עולמות. יש נוחלין ומנחילין: נפשי ולבי שניהם דרשו לאלהים בתשובה. ויאמרו כל ישראל יש להם חלק לעולם הבא:", + "ואתה בן אדם שים נגד עיניך, אם כשזה החוטא עושה העבירה חושב בדעתו שהאל יתברך רואה אותו מה שהוא עושה, מה מאד עזות פנים הוא זה, שמאחר שהוא יודע שהאל יתברך רואה אותו במעשיו ומלאו לבו למרוד בהאל יתברך רואה אותו במעשיו ומלאו לבו למרוד בהאל יתברך ולחטוא והוא רואה אותו, הגם לכבוש את המלכה עמו בבית אתמהא11לשון בתמיה הוא, ואם יחשוב החוטא שאין הקדוש ברוך הוא כביכול רואה אותו, נמצא שהוא כופר ומכחיש בהמגביה לשבת המשפילי לראות בשמים ובארץ, וכי רם ה' ושפל יראה, והרי הוא כופר ומכחיש האמונה, ומי הוא זה שימלאנו לבו בשביל חטא א', דתענוגו רגע לכפור בעיקר, ועיין בספר החסיד בעל לוחות הברית זכרונו לברכה (דף רל\"ו ע\"א), שמזכיר שם להנצל מן החטא, קחם נא אליך וכתבם על לוח לבך ואל תנתקם מבין עיניך וזכור תזכרנו כל ימי חייך.", + "וטוב הרבה לחוטא שיתודה חטאיו לפני המקום, כי סגולת הוידוי ופרטיו היא לסלק ממנו כל הקטרוגים, כי כל המתודה אין דינו מסור כי אם בידו של הקב\"ה, ורחום הוא ונחם על הרעה ומום שבו יקדים לאומרו ואל יתן מקום לאחרים לאומרו, כי העושה כן הקב\"ה מעביר על כל פשעיו, דכתיב אמרתי אודה עלי פשעי לה' ואתה נשאת עון חטאתי סלה. וזהו עיקר הראשון של תשובה, כמו שאמר איש או אשה כי יעשה מכל חטאת האדם והתודו את חטאתם אשר עשו, דרז\"ל אותו החטא עצמו אשר עשה יתודה עליו, וכן אמרו בפרק בתרא דיומא ר\"י אומר: וצריך לפרוט החטא עצמו, שנאמר (שמות לב, לא): \"אָנָּא חָטָא הָעָם הַזֶּה חֲטָאָה גְדֹלָה וַיַּעֲשׂוּ לָהֶם אֱלֹהֵי זָהָב\". ופירש רש\"י \"צריך לפרש, כשהוא מתודה יאמר חטא פלוני חטאתי\" אשר לפי זה אין אדם יוצא ידי חובת וידוי באומרו אשמנו בגדנו וכו', ולכן כל אדם ישים אל לבו בשעת הוידוי ויפרש החטאים והעונות והפשעים שחטא ושהעוה ושפשע ויבקש מהן מחילה ממי שבידו היכולת למחול לו, ולא ישוב עוד לכסלה ויתבושש כל ימיו על העבד כדי שלא יתבושש עוד ביום הדין הגדול והנורא. ואל יאמר אדם מאחר שלעולם ידו יתברך פתוחה תמיד לקבל שבים, הן עוד היום גדול והשמש במרומים ועדיין יש שהות לחזור, כי אפילו בשעת מיתתי, והן כעת אעשה מן הרע בעת שאני יכול ולכשאפנה אשנה פרשה זו של תשובה שהיא פתוחה לפניה ולאחריה, גמור בכל לבבך מה שנמשך אחר לכשאפנה אשנה, שמא לא תפנה. זכור עת הנסיעה כי היא פתע פתאום בלי עת ידוע, רק כאשר יגזור אל חי תמים דעים וטרדות הזמן לעולם אינן נפסקות, והזמן קצר ובוגד והמלאכה היא מלאכת עבודת הבורא בתיקון הנפש, והשגת המעלות מרובות הם וכל מה שיתאחר האדם לתקן נפשו, היצר הרע הולך ומתגבר ומתקשה הלב מחמת שיורגל בעבירה, וכל העבירות יהיו בעיניו כהיתר ולא בנקל יוכל לטהר עצמו, כי אוי יהיו עונותיו ישנים וישכחם ולא יירא מהם, דכיון דדש דש12 כיון שהורגל הורגל וקשה לפרוש, ואם באולי לעת זקנותו ישוב, אין תשובתו מעולה ולא יקבל שכר עליה כאילו עשאה בימי בחרותו, כאשר הנה נא כוחו במתניו, ולזה רמזו בזוהר על פסוק מפני שיבה תקום, כלומר קודם שיבה שלך, תקום לשוב, על כן לאהבת הבורא יתדבר על יצרו בימי בחרותו בעוד שהוא מוצא ומצוי לו, ועודנו בידו וימנע עצמו מן הרע אשר התחיל להרגיל עצמו בו וימאס בלבו הרעות ויאמין שזו היא הרפואה האמיתית לכל מכאובי לבו בעונותיו, שאם לא כן לא יחוש אליה לעשותה בכל תיקוניה ופרטיה שרבו כמו רבו בין חכמי האמת רופאי הנפש, ומצאתם כי תדרשם בכל לבבך ובכל נפשך, ועיין עוד בספר אור קדמון שהוא ספר מעט הכמות ורב האיכות ותמצא שם דברי תשובה, דברים מנופים בי\"ג נפה, נוגעים לנפש ולבשר וגם מעוררים לב נרדמים ומקיץ לנמהרים, ואין צריך לומר שצריך כל שב בתשבה לאחוז תמיד בידו ספרי המוסר המלמדים לאדם דרכי התשובה כספר חובת הלבבות וראשית חכמה ושל\"ה והרבה ספרים כמוהו, זכותם יגן עלינו, אמן, נצח, סלה, ועד." + ], + [ + "כתר מלכות של הגאון המופלא כמוהר\"ר דוד בן אבי זמרא1הרדב\"ז ז\"ל:", + "והוא תפלה יקרה לצום, רם ונורא. באימה ובמורא. לפאר שמותיו. וסוד מחשבותיו. והוד מפעלותיו. ולה אין תמורה. תמלל גבורות. למדות יקרות. אשר בם סדורות. בשפה ברורה ועומק יסודות. ורזים וסודות. רמוזים והודות. ודרך ישרה לסקל מסילות. לעורכי תהלות. לנורא עלילות. לעתות בצרות. לך ה' הגדולה והגבורה. ותפארת והנצח וההוד כי כל בשמים ובארץ:", + "אתה יסוד היסודות וסוד היסודות, עילת על כל העילות וסבות כל הסבות2 עילה וסיבה הם שמות נרדפים ופירושם א' הוה הויה קיימת. ומצוי מציאות נעלמת. לכל נמצא קודמת, ולכל סבה גורמת: אתה יחיד בכל דרכי היחוד יחוד שלם אמיתיי ולא כאחד המנייני3אעפ\"י שאחד המנייני הוא רומז לתחילה שאין תחלה לפניה, אעפ\"כ לא נוכל לרמז בזה על הקב\"ה, לפי שדבר המנוי הוא מורגש בחושים הגופניות ולא כאחד היחסי4אחד היחסי הוא כמו שהוא בן עיר ירושלים, מצרים. או אחד השבט כמו ראובני שמעוני וכדומה, אעפ\"י שהמקום אחד או שבט אחד, אבל הוא כולל אנשים רבים ולא כאחד המיני5 כמו שאנו אומרים מין אדם או מין שורים, אעפ\"י שהמין א' הוא כולל אישים רבים, כי מצד אחד הוא נקרא אחד וגם נקרא רבים, לפיכך אין לדמות הש\"י לאחדים הללו. אלא אחדות פשוטה מוחלטת אין ערוך אליך ואין דמיון, כאשר בא עליה המופת והנסיון, וכל חכמי לב עליה יתמהו, כי לא ידעו מה הוא אתה נמצא אבל לעצמך ולא אחר עמך, משגב לכל רעיון. נעלם מכל חוזה וחזיון. נסתר ברום חביון. עליון על כל עליון, וגם עם כל זה משגיח על כל דל ואביון: אתה הוא קדמון לכל קדמון. ואחרון לכל אחרון. ושנותיך אין להן תכלה ולא תחלה. ולא כליון וכל לשון אתן לסדר שבחיך ילאה, לכן אמרתי אשמרה דרכי מחטוא בלשוני: ואם במכתב יכלה כל ספר וגליון ולך דומיה תהלה: אלקים בציון כי לך נאה שלילות התוארים והשבח כי לא יתמו עד נצח נצחים כי אין לך מקום קבוע ולא שם ידוע. כי אתה תמלא כל המקומות ומשלים כל השמות ומגיד כל תעלומות כי לך עוז ותעצומות: אתה אצלת אורות פנימיות. דקות מחשביות קדמוניות. נעלמות אשר לא נקבו בשמות: רק בשם אורות צחות מצוחצחות כחות אלהיות נשמות לנשמות, ומי ישיג סתרי תעלומות והשם המעיד עליהם הוא שם הוי\"ה המתמלא בעשר אותיות6 מילוי הוי\"ה בעשר אותיות יו\"ד ה\"י וא\"ו ה\"י, ולכן אמר שיש בו ג' יודין, והם רומזים לג' אורות עליונים והם אור קדמון אור צח מצוחצח, עיין בראשית חכמה דף קפ\"ו ע\"ב, ולפיכך אמר למעלה מחשבות קדמוניות אורות צחות מצוחצחות, ודוק דקות באור השכל נרשמות ובמחשבות הלב נחקקות ובו שלשה יודי\"ן מעידין ומגידין כי אין זולתו ומבלעדו אין אלהים, ועל שם זה אמרו קודם שנברא העולם היה הוא ושמו לבד, כי הוא קדמון בקדמותו ונעלם בהעלמותו, אין קדוש כה' כי אין בלתו: אתה הוא מסתתר בסתר, אתה עמוד האורה לא תשורנו עין של כל נוצר ונברא, ידע מה בחשוכא ועמיה שרי נהורא, לבושיה כתלגא חוורא ועתיק יומין נקרא היה הוה ויהיה, וזה שמו בתורה אהיה אשר אהיה יתברך ויתעלה. אתה חכם וממך החכמה הרשומה נודעת. ולהשיג תעלומה נבער כל אדם מדעת. ומעןי כל חי נעלמה, והוא ידע את מקומה. כי הוא יש מאין שנאמר והחכמה מאין תמצא, להחיות את בעליה, והראש אשר בראש הויה מעיד עליה. שהיו\"ד לכל האותיות יסוד, כן החכמה לכל ההויו\"ת יסוד, ונסמך אליה אות ה', כי בי\"ה ה' צור עולמים, והדברים סתומים וחתומים: אתה מבין כל תעלומות וסתר החכמה ורזי התבונה ממך לא נסתרה וכל עליונים ותחתונים מדעת נבערו, כי ממקור החכמה נאצלה התבונה, כדכתיב ואיזה מקום בינ\"ה, כי היא אות ה\"י ראשונה של שם הוי\"ה כי אמר והיה העולם והזוכה לה ואכל וחי לעולם. ושם המיוחד לה בכל המקרא שם ההוי\"ה בניקוד אלקים, וכאשר היו לאחדים מי ימלל גבורות ואין לנו עסק בנסתרות. ולך הגדולה אשר אין לה חקר ותכלה לא ראש ולא תחלה. פותח תמיד בהצלה. מרומם על כל ברכה ותהלה. אמרתי עולם חס\"ד יבנה. כי ללמד זכות לעולם פונה. והוא אשר גבר על ברואיך. והטוב הצפון ליראיך. ולשמו ב' אותיות אלקיות והוא אל למוצעות. לך הגבור\"ה הגמורה. אשר אין לה שינוי ותמורה. ערוכה בכל ושמורה להנקם מכל עושה רשעה, פן יצאו מרעה אל רעה, כי זה לעומת זה עשית. כדי שיראו מלפניך. וישובו מורדיך אליך, עדיך לעובדיך. וידעו כי אין בלעדיך. וידעו כי אין בלעדיך. ומי יעשה כמעשיך וכגבורותיך: לשמך הנרשם בכל המקרא אלהים חמש אותיות אלקיות. הליכות עולם צופיות. לתת לאיש כדרכיו וכפרי מעלליו. ומי ימלל גבורות תוקף מפעלותיו: לך התפאר\"ת השלמה והדעת התמימה. ולא אתנו יודע עד מה. כי נבער כל אדם מדעת. אך ממך מקור הדעת נובעת. ובדעת חדרים נמלאו. ותהומותיו נבקעו. וראשו לרום יגיע ובין זרועות עולם מכריע. ושש קצוות מגיע. ויעש אלקים את הרקיע. לתת תפארת והדר לכל הגויות. ושמו המיוחד של ארבע אותיות. שהוא נורא תהלות. ולו נתכנו עלילות. לך נצחיו\"ת מקיימ' על שרי הימין מתרוממות. ולוחמת לבל יכנסו זדים בהיכל עונג זועמת מתקוממת וגם נצ\"ח ישראל לא ישקר ולא ינחם כי הוא ענף הגדולה אשר אין לגדולתו חקר. עמוד הימיני אשר הבית נכון עליו לעד לנצח נצחים ונעימות בימינך נצח לקבץ נדחים והאובדים בעמק התמורות (והשלחים) מקור הנבואות. אל ההודאות. אדון הנפלאות. וזה שמו ה' צבאות: לך ההו\"ד וההדר והכבוד עוז והדר לבשת ובזרוע עוזו ים סוף הובשת. וכל שרי הסמא\"ל כבשת. ענף הגבורה הגמורה לדכא תחת רגליו סמא\"ל וחיילותיו. הצרים על שרי ישראל וצבאותיו. שומרי בריתו ועדותיו. והוד והדר הוא לכל חסידיו. וזה שמו אשר יקראו לו בכל הנבואות. אלהים צבאות בימינו נוראות. ובשמאלו נפלאות. ברוך אל ההודאות: לך סוד היסו\"ד הנעלם צדיק יסוד עולם. סוד הסולם אשר יעקב אבינו חולם. ראשו מגיע השמים העליונים וסופו מוצב ארצה חפץ בו כי כל בשמים ובארץ והוא ענף התפארת. שושבין בינו ובין עטרת תפארת. ומכריע בין הנצחים. ולא יפריד בין אחים. על כל קרא שמו שלום. ואמרתם כה לחי אתה שלום. וכל אשר לך שלום: לך המלוכה הנסוכה. שמורה בכל וערוכה. ובה היו כלם לאחדים וראש ואדון לכל הנפרדים והוא הכסא המתנשא הנושא את נושאיו ועומס את עומסיו בלי יגיעה ובלי עיפה והוא אפריון והנוה הנקרא ציון ושם חביון האור הצפון ושם יקוו המים הקדושים. ומשם יפרד והיה לארבעה ראשים. הם משרתיו אשר אליו כנשים. ומדרכי אנשים נפרשים. וקדושה יחד משלשים. לאל נערץ בסוד קדושים. גבורי כח לשמוע בקול דברו. ולהקים מאמרו עיני כל אליך ישברו לך מקוים. ומאור שפטיך חיים והווים. לא נעתקים ולא דווים. כי מדשן ביתך רווים. ואליך נכספים ומתאוים: ולעובדך נאספים ונלוים. ואיש א�� רעהו מלוים. ולוים שוים. ולהעריצך מזהירים ומצוים. באימה וביראה דברי אלהותך זה אל זה מספרים ומחוים. באין קנאה ומדון שקטים ושלוים. וכל צבא השמים משתחוים ואומרים ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד. חיות הקדש יקדישוך ואופנים יהללוך ואראלים יזכירוך. וחשמלים יאמירוך: ושרפים יעריצוך ומלאכים יאדירוך. ואלים ירוממוך. ובני אלהים ישבחוך. וכרובים יכבדוך. ואישים יברכוך. ושנאנים יגדלוך. ועירין וקדישין יפארוך. כי תפארת עוזמו אתה: שבעה היכלות כוננת להם לכל מדרגה ומדרגה כפי מעלתה וקורבתה ואלה שמותם לעלות ולראות את פני ה' צבאות: היכל א' נקרא לבנת הספיר ועליו נאמר כמעשה לבנת הספיר: היכל ב' נקרא עצם השמים ועליו נאמר וכעצם השמים לטוהר: היכל ג' נקרא נגה ועליו נאמר ונגה לו סביב: היכל ד' נקרא היכל הזכות ועליו נאמר זכות ומישור לפני כסאו ומי שיש לו זכות נכנס לשלום ויצא לשלום כי שם בית דין של מעלה: היכל ה' נקרא היכל האהבה על שם אברהם אבינו ע\"ה אהובו ושם נגנזה נשמתו ושם כבוד מנוחתו: היכל ו' הוא היכל רצון כי שם רצון שוכני סנה ועליו הכבוד העליון חונה ודרך שם קולו של משה רבינו ע\"ה ונבואתו ושם ידבר אתו: היכל ז' קדש קדשים ובו שלשה ראשים, הם הם הנגשים ואתה משפיע ומשביע לכל חי רצון, וכנגדם הכינות והזמנת שבעה היכלות כלולות בכל מיני זעם ועברה ומשלחת מלאכי צרה יומם ולילה לא תכבה אשם, זעום ה' יפול שם, הכל עשית יפה בעתו לתת לאיש כדי רשעתו ויראו מלפניך לעשות רצונך:", + "אנא האל בלי שני, מצוי בלי ממציא, קיים בלי שינוי, קדמון בלי עת וזמן, אחרון בלי גבול וקץ, יהי רצון מלפניך ה' אלהי ואלהי אבותי להופיע ממקום החפץ ולהשפיע על כל מדותיך החמודות אשר בתפלתי סדורות, וכל שמותיך היקרים וכל מחנותיך הקדושים והטהורים רוח חן ונעימות, ויתגלגלו רחמיך הנעלמות על המדות הנסתרות והנגלות למלאת האוצרות אשר שם השאלות לתת לכל נוצר די סיפוקו להשלים את חקו ולכל גויה די מחסורה ולכל בריה די צרכה ולכל איש ואיש שאלתו ובקשתו, אם חיים הוא שואל כי עמך מקור חיים, ואם מזון הוא צריך לכל א' בך ואם בנים הוא הוא חפץ, אתה מבטל גזרתו ופוקד עקרות ורומז למלאך הממונה על ההריון כי שלשה אלה תלוים במזל העליון: ואם חכמה מבקש לא לחכמה יקרא ולא תבונה יתן קולו, אלא למי שהחכמה שלו, על זאת יתפלל כל חסיד אליך וישליך יהבו עליך להשפיע עליו מחכמתך ונחה עליו רוח חכמה ובינה. כי מפיך דעת ותבונה. ויכוין להמשיך לאוצר הדרום שפע חכמה כי ישא עיניו במרום לבקש משם שאלתו כי לא תשוב ריקם בקשתו וסוד הדברים הרוצה להחכים ידרים: ואם בעל תשובה הוא, תשובתו הרמתה כי שם ביתו. ושם אוצר בקשתו: ויזמין מחשבתו ועומק דעתו למי אל כמוהו נושא עון ועובר על פשע, לשארית נחלתו ויאיר פני הרצון אל מדת התשובה בשובה ונחת כי ידו פשוטה לקבל שבים, וזה סוד יום הכפורים בלשון רבים: ואם עושר הוא מתאוה כי קדמוהו ימי עוני ותקרב לשחת נפשו כי ירעב ולחם לא ישבע וילדיו אל אל ישועו לתת אכלם בעתו ורוח מבעתו ובולמוס אחזתו לא למדת הצפון יצפה, לא בכתב ולא בעל פה כי לא מצפון יאתה וגחלים על ראשו יחתה, אלא ישים מגמתו ותשוקתו אל אלוה נורא אשר הוא מלפניו העושר והכבוד לפתוח את הטוב אשר משם בקשתו ותנתן לו בקשתו, כי עיני כל אליו מצפים וצופים, על זה אמרו הרוצה להעשיר יצפין: ואם מן המצר יקרא בעת צרה, לא על שמאל יפנה ולא על ימין, אלא למדת הרחמים יעמיק את מחשבתו בשעת תפלתו להמשי�� משלש עשרה מדות של רחמים פשוטות עליונות רוחניות אל י\"ג מדות תחתוניות בנוניות, כי שם פני הרצון תמיד מביטים ונוטים, ואז ישיבו הכל בשמחה ונסו יגון ואנחה כי היתה הרוחה: והתפלה נשמעת ונובעת כי המעין העליון נובע והחדרים נמלאו בדעת אשר לא יכזבו מימיו וטל אורות ירעפו שמיו: ואם יצרו עליו מתגבר ורוצה להכניע הצר הצורר אויבו אשר בקרבו, לא לנצחים יבקש לנצחו ולהבריחו מעליו ולהכריחו שישמע עליו עומד, נכחו אל אל אשר בידו נשמתו ורוחו לחזק את העמודים אשר הבית נכון עליו ובהם יתחזק וישען כנגד הצר הגדול אשר כח מכחו אויבו אשר בקרבו וימשיכנו אצל בית המדרש אצל למודי ה', אם אבן הוא נימוח, אם ברזל הוא מתפוצץ ואם חזק כשמיר מתרוצץ ויצא ממנו כלו חוצץ. ואם לחן הוא צריך, כי לפני מלכים יתיצב יכוין לעלות אל המחצב במעלות סולם מוצב מדריגה על פני הרצון למשוך משם רוח חן ותחנונים על מדת יוסף הצדיק וחפץ ה' בידו יצלח, כי יתן את חנו בעיני כל שר ומושל ולעולם לא יכשל: ואם הוא נגיד ומצוה לאומים ועמים תחתיו יפלו, ולפי רצונו יעלו ורבים צריכים אליו ועול כולם עליו והוא צריך להתחזק עליהם ותהי יראתו על פניהם דרך שערי צדק יעלה ויבא בזאת אל הקדש פנימה לבקש משם (את) מאת משלו הממלכה והמתנשא לכל לראש ומאתו ידרוש להשפיע בה ברכה: והיתה לה' המלוכה ובזה יעזור על ממשלתו ויאריך ימים על ממלכתו: ואני עבדיך בן אמתך, לא ידעתי בלשוני מלה. ודעתי קצרה. השגתי יש לה גבול ומסלה. ומשם לא תעלו. למעלה ולשבחיך אין קץ ותכלה. כי אתה נורא תהלה. ואיך יקיפנו בעל תכלית ותחלה: וכל שכן בריה קלה ושפלה. בים הגלות והדלות צלולה. ולכן לך דומיה תהלה: אבל כי מבקשי חכמה אני דורש. להבין סודותיה אני מחפש. ולפתוח לבי בטעמי מצותיך אני שואל. כי אין זולתך גואל. ולא אשכח דבר מכל מה שאני לומד. אני מתאוה וחומד. ועל משמרתי אני עומד. תנתן לי נפשי בשאלתי ורוחי בבקשתי. ואם המושג יקר ועמוק מי ימצאנו והמשיג נבער מדעת. אתה חונן לאדם דעת. וידעתי שאיני כדאי הקשתי לשאל. ועמוק משאול. קרוב הדבר אל הנשאל. כי הטוב לא ימנע טוב ואין טוב אלא תורה. ואם יחתום תורה. וינוד תעודה מי יהנה מהסעודה העתידה. התר התר חכם הרזים. כי אין בתוכנו נביאים וחוזים. והראנו נפלאות מתורתך: ואל יכלמו בי מבקשיך: אנא השם גל עיני ואביטה לדעת נתיבותיה. ולפרש תעלומיה. ולהבין אורחותיה. ולהשיג טעמי מצותיה וחקיה. כי בם חפצתי, חננתני תורה חונני למודה. חננתני נשמה. חנני דעת ומזימה. חננתני שכל. חנני בינה והשכל. חננתני אברים רבים. חנני להרגילם למעשים טובים. חננתני נכסים. חנני בהן לחון עניים אביונים תאבים. אנא האל ידעתי כי כפי גודל שלימותך כן גודל חסרוני. ולפי רוממותך קצרה לשוני. וכפי חכמתך נבער רעיוני. ולפי צחותך נלאה הגיוני. ולפי שבחיך קצר מעיני ותושיה נדחה ממני. ולכן עשה למענך לא למעני. כי יחיד ועני אני. ומשברי אל תבישני. אנא ה' כוף כח יצרי עוכר שארו אכזרי להשתעבד לפניך ולשוב בתשובה שלימה אולי אמצא חן בעיניך והיה לבי לשמור מצותיך ונפשי לעשות רצונך. ורוחי לשיח באמרתיך ולשוני תהגה צדקתך, העבר עיני מראות שוא, ואזני משמוע שקר, וכפי מתמוך בשוחד ובגזל ורגלי לטובה ירוצו, וכל שאר אברי לעבוד אל אל אחד יתברך ויתעלה: אנא אלהי אל באפך תוכיחני ובקצפך אל תדינני ובעל זעמך אל תייסרני כי מי יעמוד לפניך מאז אפך ובצל כנפיך תסתירני ואם אני כבן סורר ומורה, הורני השם דרכיך דרך לשכון אור ��אור באור החיים, ואם אני איש און ורוע דרכים חסדך גדול עלי והצלת נפשי משאול תחתיה, על כן אמרתי אראה יה בארץ החיים, ואם כזאת וכזאת עשיתי, ממך לא כסיתי רק אליך חליתי כי עמך הסליחה למען תורא, ומי האיש הירא כמוני היום אברח מזעמך אליך. ואל רחמיך ואל תוכחות מוסרך. ואל נחומיך. ומאימת דינך אנוסה אל חמלתך ומפחדך אנוסה אל חסדך אשר אין להם קץ ותכלית ואחזיק בם עד אשר תאמר סלחתי כדבריך: אנא ה' אם זקנתי ושבתי ושובבתי עתה שבתי ונחמתי וכפי לפניך שטחתי לשחר את פניך להפיק רצוני ואם לא עכשיו אימתי: כי ימי חלפו ואינם והנשארים לא ימקו ואם לא עכשיו אימתי: כי ימי חלפו ואינם והנשארים לא ימקו בעונם ואם היום לפניך מחר עיניך בי ואינני, לכן קבלני ורצני ומהר ענני ואחר כבוד תקחני: עם הצדיקים האספני ובמנוחת בעלית שובה תנחני ועם המנויים בחלד חלקם בחיים תמניני וזכני לראות בטובת בחירך וזכיני בטוב עמך ובבנין אולמך וכשם שראיתיו בחרבנו כך אזכה לראות אותו בבנינו ובשוב ארמון לשבת על כנו, הביטה וראה את חרפתנו כי לזרים נהפכה נחלתנו, טמאו את היכל קדשך וכל זב ומצורע בא אל מקום הכרובים אשר בזאת יבא אהרן אל הקדש ביום הכפורים בדם פרים ושעירים וקטרת סמים ארבעה פעמים לבד ולא בשאר ימים ועינינו רואות ונלאות ואין לאל ידינו כי עונינו ענו בנו ועתה ה' קנא לשמך הגדול המחולל בגוים ויחד שמך בכל החיים ואת בית תפארתך תרומם תחת אשר היה חרב ושמם: וחרבות ירושלים תבנה ותכונן במהרה בימינו אמן: ובא לציון גואל לקבץ נדחי ישראל יהיו לרצון אמרי פי והגיון לבי לפניך ה' צורי וגואלי, ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד: הנה כתבתי לך כתר מלכות הקדוש הזה בהיות כלול בו כמה מהמוסר בסופו ובו שבחו יתברך שמו, ומה שמחסיד לעשות עם האדם וטוב לאדם לאומרו למען יכנע לבבו הערל ואוסיף ידי לכתוב תוכחת מוסר של רבינו בחיי החסיד, הביאו בעל ספר אור קדמון וז\"ל: ברכי נפשי את ה' וכל קרבי את שם קדשו, נפשי עוז תדרכי. וצורך ברכי. וחן לפניו ערכי. ושיחה לנגדו שפכי. והתעורר משנתייכי7משינת הבלי העולם והתבונני ממקומייכי. אי מזה באת8 מטיפה סרוחה ואנה תלכי9 למקום עפר רימה ותולעה. נפשי אל תהי כסוס כפרד אין הבין וכשיכור נרדם ואיש נדהם כי ממקור בינה קורצת. וממעין החכמה לוקחת. וממקום קדוש הובאת ומעיר גבורים הוצאת מאת ה' מן השמים נפשי לבשי בגדי שכל והתאזרי אזור בינה ומלטי את נפשך מהבלי פגרך10 גופך אשר את מתגוררת בו ואל ישיאך לבך בנועם חמדותיו. ואל יסיתך בנועם תאותיו. אשר ימסו כמו מים יתהלכו למו וזכרי כי לא לעזר ולא להועיל ראשיתם כי אם לבושת וגם לחרפה אחריתם נפשי שוטטי ברחובות תבונתך וסובבי בחדרי חכמתך ובואי עד תכונת בנין משכיתך אשר בעפר יסודו: הלא הוא גוף נמאס ופגר מובס קרוץ ממעין נרפס וממקור משחת בנוי מטיפה סרוחה שרופה באש כסוחה11 לשון קוצים כסוחים נכרתים גולם כדמות תולעה והיה רק זעוה. עצור בבטן מטונף סגור ברחם מלוכלך נולד בצירים וחבלים. לראות עמל והבלים. כל היום התאוה תאוה. וסר ממוסר וממצוה. כל היום החשך הולך. דל אביון עני והלך. לא דעת לו מבלעדיך. ולא תבונה לו מבלתך. בחייו עפר ובמותו עפר בעודו תולעים יסובבוהו באחריתו רימה וגוש עפר יכסהו לא ידע בין ימינו ושמאלו טמון בארץ חבלו, לכן לכי את12 נגד הנשמה אמר כן ומלכי עליו כי לבני חכמה מלוכה תאות ועבד אויל13 הוא הגוף לחכם לב14 זהו הנשמה. ואל תלכי בשרירות לבך הרע ואל תבקשי במועצותיו ומאסי בבצע מעקשותיו אל תבטחי בעושק ובגזל אל תבהלי כי העושק יהולל חכם ויאבד לב מתנה. נפשי שיתי לבך למסלה דרך הלכת, כי הכל היה מן העפר, אמנם הכל שב אל העפר ולכל נברא ונוצר יש קץ ותכלית לשוב אל הארץ אשר ממנו לוקח. מהחיים והמות אחים שבתם יחד איש באחיו ואיש ברעהו ידובקו יתלכדו לא יתפרדו אחוזים בשתי קצוות גשר רעוע וכל ברואי תבל עוברים עליו. החיים מובאו והמות מוצאו. החיים בונה והמות סותר. החיים זורע והמות קוצר. החיים נוטע ומות עוקר. החיים מחביר והמות מפריד. החיים מאסף והמות מפזר. ודעי נא וראי כי גם עליך יעבור כוס ותצאי ממלון חדריך כרגע כי יקרך עת ופגע ותשובי אל בית עולמך ביום ההוא תרצי פעולתך ותקח משכורתך חלף עבודתך אשר יגעת בו בעולם הזה אם טוב ואם רע. לכן שמעי בת וראי והטי אזנך ושכחי עמך ובית אביך וקומי רוני למלכך. יומם ולילך שאי אליו כפים. והשתחוי לו על אפים. בכריעה על ברכים. ועפעפיך יזלו מים. אולי יתאו המלך יופיך. ויחון עליך בימי עוניך. בעולם הזה וישא פניו אליך וישם לך שלום אחרי שיבה למנוחייכי. כי מעולם גמל עלייכי. נפשי הכיני צידה לרוב אל תמעטי בעוד בחיים חייתך ויש לאל ידך כי רב ממך הדרך ואל תאמרי למחר אקח צידה. כי פנה היום ולא תדעי מה ילד יום ודעי כי תמול לעד לא ישוב וכל אשר פעלת בו שקול וספוד וחשוב. ואל תאמרי מחר אעשה. כי יום המות מכל חי מכוסה. ומהרי בכל יום חקו: כי המות בכל עת ישלח חצו וברקו. ולא תתמהמהי מעשות חק דבר יום ביומו. כי כצפור נודדת מקנה כן איש נוד ממקומו. ואל תדמי בנפשך כי אחרי צאתך ממסדר פגרך, תשובי לתוכחה ממושבה נצח, כי לא יתכן לך אז עשות טוב ורע ולא יועילך תשובה ממושבה ולא הנחם לך מרשע ואשמה ופשע כי העולם ההוא נכון לחשבון וספר כל חתום וסתום וצפון אשר ביד כל אדם חתום וערוך לשלם שכר טוב ליראי ה' ולחושבי שמו ולהנקם בו נקמת ברית משוכחי אל האומרים לאל סור ממנו ודעת דרכיך לא חפצנו מה שדי כי נעבדנו ומה נועיל כי נפגע בו. נפשי אם חכמת חכמת לך, ואם לצת אתך תלין משגתך, שמעו מוסר וחכמי ואל תפרעי שיתי על לבך תמיד דברי קהלת בן דוד המלך סוך דבר הכל נשמע את האלהים ירא ואת מצותיו שמור כי זה כל האדם כי את כל מעשה האלהים יביא במשפט על כל נעלם אם טוב ואם רע ואל תשכחי, ביד כל אדם יחתום לדעת כל אנשי נעשהו וזכרי כי אין חשך ואין צלמות להסתר שם פועלי און. בקשי את ה' קונך. בכל כוחך והונך. בקשי צדק בקשי ענוה אולי תסתרי ביום אף ה' וביום חרון אפו ותזהירי כזוהר הרקיע וכצאת השמש בגבורתו ותזרחי עליך שמש צדקה ומרפא בכנפיה ועתה קומי לכי התחנני לאדניך ושאי זמרה לאלהיך הללויה כי טוב זמרה לאלהינו כי נעים נאוה תהלה: תוכחת מוסר לרבי יהודה החסיד ז\"ל: אזכרה יום מותי. ומאין באתי ולפני מי עמידתי. באתי מליחה סרוחה. ואלכה אל עמק שוחה. ולפני מי מגיד אדם שיחה15כיוון למאמר התנא: הסתכל בג' דברים ואין אתה בא לידי עבירה, דע מאין וכו'. גויתי תסרח. כי נשמתי תברח. תולעת תפרח. דרכי מיתה ארוצה. גולל ודופק לי למחוצה. שם אשכב ולא אצא חוצה. היום ההוא חשך וצלמות יגאלוהו. ושופו עצמותי לא רואו. וכדומן על פני השדה. תולעת בי תרדה. אין גואל ואין פודה. זרה רוחו לאשתי. לבני בטני נתעבתי. ובעיני כל נמאסתי. חביבי ורעי המה יעזבוני. ואקרא שמה אמי ואחותי לרימה. טרף אהיה לשיניהם. ויחפרו בי מעונותיהם. ויחנו עם ילדיהם. יחד יבאו גדודים. רמה ותולעה צמודים. לאכול עצמי וגידים. כל קרבי ירמסו. יחלידו וגם ידרסו ועל כל בשרי ועורי יבוסו. לא ארים ידי ורגלי. ולא אוכל לגרשם מעלי. אכול יאכלו עלי. מעניתם יאריכו. וכליותי יפלחו וידרכו. ומדרתי לארץ ישפכו. נמלה תורשיני תולע תאכלני. רגב ורימה תמתקני. סביבות שני רימה. תשכון כחומה. ועל ראשי אדמה. עיני תמקנה בחוריהן. ורמה תבא בהן ירבצו שם גוריהן. כי תאכלנו. ולא ישאר ממנו. נמלים שם יקננו. צמתו בבור הדרי ורימה תכסה כל אברי. ועל חלקת צוארי. קדקדי וכל קרבי מוחי וכל טובי תולעת תתעדן בי. רוחי חובלה. ונפשי נבהלה. ביד מלאכי חבלה. שאול ישאלוני והמה יעידוני. וכל לבי יועידני. תרחם נא נשמתי. ועל אברי וגויתי. ואבא בשלום אל מנוחתי: מרגניתא דבי רב, הביאה בעל אור קדמון ובעל ספר ראשית חכמה, הביאה מרבי מאיר לעורר ולתוכחת: אמר רב: אמר הקב\"ה לישראל לא יועילו בהם לא היסורין ולא התוכחות ולא ההתראות ולא הגלות ולא ההבטחה ולא טלטול ולא אריכות הרוח ולא ציווי ולא קללות ולא חכמות ולא נחמות ולא בושה ולא פחד ולא אימת עולם הבא ולא אימת חשבון ולא אימת דין ולא שמי המחולל בגוים. ומי שלא יועילו בו כל המעשים הללו, מאבד את בכיותיו ומונעים ממנו טובות הרבה ושנותיו מתקצרות וקונה שם רע ומזכירין לו עונותיו ועונות אבותיו ותפלתו אינה נשמעת וכל מעשיו מפורסמים ונותן עליהם דין וחשבון. וכל שמחה שישמח בה יצרו היא נעשית לאבל והם נתבעים ממנו בדינים חשוכים ובושה מרובה ומלאכים אכזרים, הה\"ד ומה תעשו ליום פקודה. ועוד הי' אומר אם אדם חוטא בעיניו, עיניו כהות, באזניו שומע חרפתו, בפיו אין דבריו נשמעים, בעצה עצתו מתמעטת. במחשבה פניו מוריקות. בלשונו יסורין באים עליו. בידיו יורד מכבודו. בלבו מת מדאגה, ברגליו שנותיו מתקצרות. חוטא ומחטיא קובר את אשתו ובניו בליצנות גזר דינו נחתם: וכי מה הנאה יש לאדם בחטאו וסופו לפרוש מעולם לעולם מחיים למות, מאורה לחשכה, משינה מתוקה לשינה רתוקה, מאור מתוק לרמה ותולעה ממטעמים מתוקים לטעם עפר: כמה עשירים יצאו מן העולם הזה בפחי נפש: כמה חכמים היתה להם חכמתם לתקלה, כמה מגדלי בנים לא שמחו בבניהם, כמה גאים נראה על ידם לתקלה: כמה זקנים לא ראו כבוד כמה בחורים נקברו בחופתן, וכי מה הנאה יש ממאכל שהוא מביאו לידי חולאים. מה שמחה שמביאה את האדם לידי דאגה ממלכות שהוא גורם למכאובים מרובים. מהשינה מתוקה שהיא גורמת למיתות משונות מהחטא שהוא גורם לעונות הרבה. ואיזהו בן העולם הבא, המתרחק מן העבירות ומהרהורים ומכל שררה ומכל שנאה ומהכיעור ומן הדומה לו, והמקיים את המצות ויש בידו מצוה על תומה וענוה, ומתרחק מן החטא ומתודה על עונותיו לפני הקדוש ברוך הוא. המתחבר לרשע הרי זה מרגיז אל, והמטה את חבירו מדרך טובה לדרך רעה מת בחצי ימיו. והמלעיג על המצות אין מרחמים עליו מן השמים. והמלעיג על ענייותן של עניים סוף הוא יגע ואחרים אוכלים את יגיעו. והמרגיל להלבין פני חבירו פנקסו פתוח בו ביום, ואין לך קשה ממי שעוסק בדברי שקר: אוי למי שהעולם מטעה אותו: אוי למי שהשעה משחקת לו: אוי למי שיצרו הוא מנצחו. אשריו מי שיראתו על פניו. אשרי מי שהוא עניו. אשריו מי שיראתו על פניו. אשרי מי שהוא עניו. אשריו לאדם שמהללים לו מהוניו. אשרי מי שהוא צנוע בעניניו. אשרי מי שמטה אזנו לשמוע דברי־תורה בכל יום ויום, תורת ה' תמימה עומדת בפני האדם בשעה שהוא עוסק במשנתו ואומרת לו ה' עמך גבור החיל. הנה באתי ללמדך על כן יצאתי לקראתך לשחר פניך ואמצאך, אשריך אם תזכרני, אשריך אם בלבבך תצפנני. אשריך אם תקיימני. אשריך אם תשמעני ובכל יום בי יהיו זממיך16מחשבותיך, כי בי ירבו ימיך, הרחק מן העבירה והדבק בתורה, וברח מן השררה. ותהיה בחכמתי תמיד כי היא ירגיעך וישביעך. ויניח לך. וזכור כי אתה טפה סרוחה. מזומן לעפר ושוחה. לכן התרחק מן המנוחה. ועבוד אלי בשמחה. ויהיה לך לחמלה. והרבה צידה לדרך כי הדרך שחוחה. ויהיה לך למשאת וארוחה. ואם את הדבר הזה תעשה לך יאירו כנוגהים וצוך אלהים כי תעבוד את אלהיך באהבה וחיבה אשריך בעולם הזה וטוב לך לעולם הבא: בזכרון יום המות יאמר אל לבו:", + "לבי לבי הלא ידעת. כי לא נבראת. כי אם לשוב אל העפר מיום היותך. מדוע לא זכרת אחריתך. הלא תדע כי כל הימים אשר אתה על האדמה. כצל עובר אתה. וכמוץ יסוער מגורן וכעשן מארובה. ימיך חרוצים. וחייך קצוצים. וכל אשר יעבור עליך. יום או לילה תחסר חלק מחלקי חייך. ובל יום אתה קרב אל הקבר. ותעוף בלי אבר. ומדוע לא ידעת כי עפר אתה ולא זכרת כי מן האדמה נוצרת. ועל מי בטחת כי מרדת. ומדוע אתה נמהר ולא תעלה על על לבך יום המר. יום אשר תאבד עצתך. ונסרחה חכמתך. יום אשר ידבק לשונך בחכך. יום אשר ישאוך, על כתף יסבלוך. ואל ארץ תחתית ישליכוך ועל כל מעשה חשיבוך. ובאבק תרבה. ואשך לא תכבה. יום אשר תראה החשבון ערוך והספר פתוח. ומאזני משפט וכוס תרעלה ביד השם שם תמצה שמריה. ותהנה נפשך בציריה. ומה תשיב על זדונותיך. הלא אז תראה פרי מעללך. ןתמצא גמולך. ואם תמות כמות הבהמה ולא היית עתיד לתת דין וחשבון היה לך לשמוח במותך. אך תלך למר ממות. למקום בושה וכלימה. ולבושך גוש עפר ורימה. ויזורה על גופך גפרית לבלתי השאיר לך שריד. הלא היום נורא ואיום. יום אשר אין לו פדיון. יום תמרר בבכיה. יום תאניה ואניה. יום חרדה וצעקה. יום שואה ואנקה. יום מספד מר. יום תערוך אבל משמר מול משמר. יום יחרה אף האל וקנאתו. ונתכה כאש חמתו: יום ירבו המעצבים והמכאובים. יום תהמה כדובים. יום כל איש ידיו על חלציו. יום אשר יאבדו חפציו. יום אשר תצא הנשמה. נשאר הגוף כלי מלא כלימה. מושלך כאבן דומם. לילה ויומם. ועתה אתה בן אדם על מי תנוס לעזרה. או מי יהיה עליך לסתרה. הלא אז תאמר אוי לי מה עשיתי. ומדוע דבר ה' בזיתי. ואחר שרירות לבי פניתי. במה אתכסה וערום אנכי. התקושש והתבושש והכלם מן חטאתי' ותן תודה לאלהיך. בעוד הנפש בגופך. בטרם יחשכו כוכבי נשפך. אנא האל החזירני בתשובה שלימה לפניך. כדי שנעשה רצונך כרצונך. וממשפטים קשים הצילני וממות גאלני ותביא משיח צדקנו ותסיר לב האבן מבשרנו. יראו עינינו וישמח לבנו. אמן." + ], + [ + "י\"י האלהים ושמו המיוחד, ברא את השמים ואת הארץ את הים ואת כל אשר בה, וייצר את האדם עפר מן האדמה ויפח באפיו נשמת חיים לדמותו לעליונים שיבין וישכיל ויגע לעבוד למי שבראו ולבקש אופנים ולמשול משלים בשכלו ובדעתו בשבתו ובלכתו. לברוח מיצרו לעבור ליוצרו להאיר את דרכו בלכתו אל סוכו בצאתו מעירו לקבל שכרו לנחול את חוקו בהשלים את חקו ממצות ותורה בדרך ישרה ולבא בשלום בגזרת יהלום1פירוש: שיבוא שלם בלי מום. בגן עידונו ולישב על כנו בכבוד וגדולה ורוממות מעלה. בשמחה והלל. שבחות למלל. ולראות פני אל כשרי ישראל. ולזכות לכל זה ימשיל משל זה ויבין מה מהדופי וזרות הגדול לשמוע בקול יצרו ולפרוש עצמו מעבוד אלהים. וידוע ידע אריכות אפו של הקב\"ה עמו. משל לאדם שנטע כרם ויעזקהו2פירוש: חפרו. מדברי רבותינו ז\"ל: מצאום יושב ועוזק תחת הזתים, או כפירוש רש\"י בישעיה ה' סייגו וגדרו סביב מוקף כמין טבעת דמתרגמינן עיזקא. ויסקלהו3הוציא אבנים מתוכו, שרעים הם לגפנים. ויטעהו שרק4הם זמורות היפות לנטיעה משאר זמורות.. ויבן מגדל בתוכו5שיהא השומר בו לשמור. וגם יקב חצב בו6הוא הבור שלפני הגת לקבל בו היין. ויבן המגדל לאכול ולשתות בתוכו ויקו לעשות ענבים ויעש באשים7ענבים רעים. ורבינו האי ז\"ל כתב באושים, הוא מין ידוע ממיני הענבים, והוא הרע שבהם וידוע הוא מלשון המשנה בריש פרק־קמא דמעשרות האובשים בהקדם א' לב'. וכראות שעמל לריק מיד חרה יחרה ואוחז קרדום בידו ומשחיתה עד בלתי השאיר לה שורש וענף מסיר סוכתו8גדר הסוכך ומגין עליו והוא העשוי מקוצים. והיה לבער פורץ גדרו9העשוי מאבן או מעץ. והיה למרמס ומשים אותה בטל לא יזמר10שלא יהיו כורתין הזמורות כמו שמנהג לעשות בכל שנה להרבות הפירות. ולא יעדר11שלא יהיו חופרין סביב הזמורה ותולשין עשבים רעים. שיעלה בה שמיר ושית12מיני קוצים הם. וירמסו בה כל חיתו יער וכל זה בעבור שלא יצא רצונו בפועל כי הוא נטע כרם למשוך פרי הילולים ולשתות מיינו לשמוח לבו ויהי להפך. זה ישים אדם בלבו ויגעור ביצרו ומה אדם שנטע כרם ובעבור דטרח לריק כועס עליה לשחתה אעפ\"י שאין לה לא דעת ולא בחירה ורצון כי יוצר הכל בטל פריה, ק\"ו ובן בנו של ק\"ו הקב\"ה שטורח עם האדם להוציאו לאויר העולם ולזונו ולפרנסו ולהגין עליו להצילו מכל רע ופגע ומקריות הזמן כדי שיעשה פרי מהתורה ומצות. ויקו לעשות ענבים מיין המשומר מחדושי תורה. ויעש באושים במעשים מכוערים. והיה ראוי שמיד ימיתוהו ומן העולם יבערהו באף ובחימה ובקצף גדול ואינו עושה כן אלא מאריך אפו וזן ומחיה למכעיסו ושומרו מכל פגעי הזמן אולי ישוב ויעשה פרי. שהברירה בידו לשוב ולהטיב דרכיו. ויתבושש האדם מכל זה ויחשוב ויאמר לא תהא כהנת כפונדקית13משנה היא בפרק ג' דדמאי, ופירושו הוא אם הפונדקית שהיא המוכרת מזונות, ויש לה בית מלון לאורחים נאמנת אינו דין שכהנת נאמנת, והנמשל הוא אם האדם כועס כך על כרמו, עאכ\"ו שיהא הקב\"ה כועס על האדם.. אם הוא כועס על דבר דומם וצומח שהם משוללים מבחירה ורצון מוכרחים במעשיהם על שלא עשו רצונו משחית ומחבל משורש ועד ענף, ק\"ו הקב\"ה שהיה ראוי שיכעוס על החוטא מיד לעשות בו כליון חרוץ כיון שמסר הבחירה בידו לעשות מהטובות ולא עשה, ואם כן יחשוב תמיד בזה ויאמר אל לבו איש אשר אלוה זה לו, איך יעבור דברו לבטל רצונו כי סוף סוף אם איני שב לו עם ��דותי ידינני, אתה כעסת מיד עד להשחית על שנתבטל רצונך, גם אני כמוך לכעוס עליך להשחית על שלא יצא רצוני לפועל עמל, וכן הקונה עבד ויחלש אפילו שרואה רבו שאינו עובדו כי סר כוחו מעליו, ומה בידו לעשות, עם־כל־זה מרבה חמתו עליו עד להשחית וגרש יגרש אותו חוצה בלי מחלה באומרו לא די שאינו מועיל לעבדני אלא דצריך אני לשמשו ולשים עיני השגחתי עליו לזונו ולפרנסו. והקב\"ה ברא את האדם עבד לעבדו בקיום מצותיו כדי להרבות שכרו והוא ברי אולם ובועט בו ובתורתו ומכעיסו יום ולילה לא ישבות ועכ\"ז אינו מוציא אותו חוצה מן העולם אלא כביכול משמשו לתת עיני השגחתו עליו להחיותו ולזונו ולפרנסו ולהגין עליו מכל רע ופגע, מי יודע כן, מי שומע זאת ואינו יוצא לקראת נשק ללחום עם יצרו להתגבר עליו ולהפיל מועצותיו ארצה ולהדבק ביוצרו ברצונו ובחפצו ביראה ואהבה כיון שמכירו לאוהב ולמטיב לחונן ומרחם ומרבה לצפה לחוטא ולמזיד שישוב ויזכה לטובה מרובה. ויקנה מקומו ויצע הדומו בגנו ועדנו במצב נשמות נשאות ורמות: וכדי להסתלק היצר מעליו ידבר אדם באבריו ויוכיח עם גידיו וישפוט עם עצמותיו וכה יאמר להם על משכבי בלילות יבהלוני רעיוני ויתפרדו כל עצמותי. ורעדה אחזתני. וחלחלה הלבישני ואחז לבבי פלצות14רעדה.. בשועי בשכלי משפטי שבילי וצעקתי אללי לי, בראותי במותי כליון חרוץ בגויתי. ודברתי עם ראשי ואמרתי. ראשי ראשי אם לא ידעת אם לא שמעת משפטי שמו אל המעותרים עליך. ביום אשר בקבר ישליכוך. בכלות העור אשר תכסה ובשרך מעליך נשאר עצם קדקדיך כדלעת יבשה נקובה וחלולה ונעשית חור פתן ומאורות צפעונים ונחש ועקרב שם פונים. נקרא זה אל זה ועונים. כאן מעון תנים. וביודעך מקרה זה במותך איך תשא כאש בחייך. כוף כאגמון15כמין מחט כפוף וצדין בו דגים. ראשך עיני המאירות צופות פונות כמאורות בעוד אור החיים בכם. אם לא הבינותם. שהמות בנה בנין בכי וקינה לעורר עליכם בקול תאניה בשכון עליכם עננה ויחשכו כוכבי נשפכם. אוי ואללי לכם אריוך דמעותיך כי חשכה גדולה נפלה בארמנותיך. ויאפל הבית והעליה כארץ שוממה וציה. אוי לבית שחלונותיו פתוחות לתנין גלגלי עיניך ימסו כמים וישפכו לחוץ ונשארת כחורי הנמלים יוצאים ונכנסים. ואז אנא תראה ואנא תביט. כי הנה גלדי העין נתקרעו כגלדי בצלים מאליהם כלים וריח סרחון נודף וחברבר16מין נחש. רודף ולקבוע דירתך בהם. וביודעך כי זאת במותך איך תשא עיניך עוד לראות בגנים וללקוט שושנים ומיני חדושי הבלי הזמן תחשכנה עיניך מראות ואל יראה עוד במאורות כיון שסופם נמשכות כבורות נשברות. חוטמי המהודרת לכבוד ולתפארת מה תועלת כי תריח בריח בשמים ופרחי שושנים אחר שבמותך תסריח ושני נחיריך כביבין17הוא צינור שיורדין שם כל השופכין והטינופות. מתהפכים וכנחל שוטף נובע מהם כל מיני סירחון אשר תרצה לסתום ולא תוכל לברוח ואין מקימך כי המוח נימס בקדקדו ומשם מוצאו להשליך חוצה כל ליחה סרוחה ותולעה נסוכה ואנא תברח ואנא תנוס להנצל מן המיאוס וכיון דסופך לצרה זו וכזה וכזו מה כי תריח. ומה כי תסריח. כי אחר מיתך אינך תרויח. אזני המגינות את הראש איך בקבר יסתמו מעגלי השמיעה אין יוצא ואין בא כי אם שריקות השרצים ובתוכם רצים. וקול המולה מרימה ותולעה. וסוף סוף יתמלא עפר כבור מתמלא מחוליתו כתחלתו כ�� סופו עפר חזר אל העפר ונתמלא מקום לקחתו משם ולמי שמגיע לו כזאת במותו איך יעקב לו בחייו בקול שרים ושירות הם כשני ערים להופכם לקול פחדים. פי המהללת וכקולמוס לשונך במרוצה מדברת אם לא תזכור כי במותך תתהפכנה לאילמת בדד ושוממת ותחת מקור הרוק המתוק סירחון נובעת. לשונך שטוחה ופיך פתוחה והנה שבר בה עוברת ולזבובי מות מעברת והשינים הלבנות נקבצים לצד הפה עם עצם הלחיים כי נפרץ בנינם ונופלים מסדורם וכמקור נרפס ומעין נשחת כי מתהפכים מימיו רפש וטיט אבל משם מתהוה כל דבר נושך ממית בארסו ומושך ולפה אשר אחר מותו כזאת מגעת מה לה בחייו בדברים יגעת להמתיק דבריו ולעניים אמריו כיון שאחרי מות שתיקה בצרה וצוקה ועם רימה ימתיק סוד וכתולעה לחשות בלי קול ודבור ככינור השבור. חלקת צוארי הדרת ארמוני ראיתיך בקבר כנחש כרוך סביבי תכונת עצמיך כחרוז וענק. ומוטל כמגדל נהרס ונפרץ יסודו מפוזר רגמיו מפורר. עשוי כמו גל לאשפה יתגלגל הנמצא בתוכו גלולים בלכתו. ואיו הדרך רוממות קומתך. ועתה בנפילה במו גוי מעלה סביבך. שודדים משפחות. תולעים גדודים גדודים במותך כמו כן בחייך. למה כן לחבוק ולנשק צוארי ידידים. פנים מאירים אדומים ויפים רחיצה מצפים וליבון חפצים בקרים ועתים קשוטים מתאוים. והנה במותם דחוקות צמוקות מיופי רחוקות. שחורות נשברות מתהפכות כשולי קדרות. זרועי הרמות כארזים נטועות ואצבעותי הנעימות כאילנות סדורות. כטבעות ספיר ויהלום כלולים. ובמותם נפולות נשברים כפולות כקנים רצוצות. עלי חוץ מושלכות בחלול עצמם. כל רואיו ישתומם בראותם בתוכם יתושים מתהוים. ומיני שרצים הידיהם מלאים ובמיני גוריהם במעיהם הם באים ויורדים ועולים כזרזיר בסולם ובבטחה ובהשקט כמושב לעולם. תא חז\"ה ובך אחזה מוחך כשיש לבן מיופי הלובן אין כתם בו ואין פגם בקרבו מראה כמראות הצובאות כך מבהיק ומבריק ואין בו דבר לריק כי כל יופי בך נמצא וכל מבקש מצא ובמותך איך נהפך כלוח הקצבים מלאה עצבים מלוכלכת בדמים שחורות כדיו הם דומים מאסיפת זבובים נמאס לפנים כפרעוש וכנים ושטח החזה כשטח אשפה אשר חתול וכלב מת שם נספה כי הבשר שעליך נתמרק ונתך כמרק הנמאס ונשפך עלי ביב ועל טיט סרוחות. כריסי ברי כערימת חטים סוגה בשושנים בחייך ומלאת בו מלואת אוכל ומשקה לרוב לא יסופר האוצר אשר מלאת מכל מה שראו עיניך לא חסרת דבר הלא אספה לך המקריות אשר ישיגוך במותך בטנך כנוד יבקע והוא כבקעה וכשוחה עמוקה בעמק הבכה וזרמת סוסים מלאה גדושה כאשפה סרוחה ברחישת שרצים יתמה הרואה ויברחו בהחבא וכיון שכן למה תרבה צואתך להכין על פניך מסוה הבושת כשיתבקע בקבר ומתנך בצורתך הגללים שבה נכנסת ובמה תרחץ אז כי תצעק אי שמים והבור ריק אין בו מים18וכמו שדרשו חז\"ל: מים אין בו, אבל נחשים ועקרבים יש בו. רגלי ושוקי קלי המרוצה במהירות ובמרוצה בחיים חייתכם. ובאשפת קברכם כעצים יבשים וכמטות חלושים אפלים ודקים חלולות נקובות כחורי פתנים ומוחם נמסים מבפנים. כשתן נמאסים בשולים על אשים ובחורם קינן עכברים ואישים. אבל בן אדם ראשך בתפילין תעודה. ועיניך תמיד תחזינה מישרים באור התורה ואזנך תשמענה דברי תוכחה. וחוטמך יריח לברך לבורא. ופניך מאירים בתורה. ופיך יהגה אמת ולשונך יגדיל להודות שיר בשבחי המקום ושניך לא יאכלו גזול ועשוק. וחזך נתכסה בציצית ובבטנך לא הכנסת כי אם דברים המותרים ומלאת אותה מאכילת מצוה ורגליך לטו�� ירוצו אז נתקדשו כל אבריך ונעשה בנין גופך דוגמת מקדש מוכן להשראת השכינה בו, כי כל כלי המקדש נרמזים בגוף כנודע19אמר מנחם בן שלמה לוי המפרש: נ\"ל שכיון למה שכתב הרמב\"ם ז\"ל בפרק הצלחה פרק א' וז\"ל: ודע כי משכן לבך הוא משכן הארון הנגנזים בו לוחות העדות, והאריך שם ע\"ש. ובכתביו שכתב לבנו ר' אברהם ביאר יותר ואמר: דע בני אברהם ירחמך האל, כי המשכן וכליו בא המשל על גוף נכבד. והתחיל בארון, דע כי הארון הוא משל על הלב בלי ספק. והלוחות שהם נתונים בארון, בא המשל בהם על השכל האנושי שהוא נתון בלב. ואומרו והיו הכרובים פורשי כנפים למעלה, בא המשל בזה על הריאה שהיא סוככת בכנפים על הלב להחיותו. והשלחן, בא המשל בזה על הכבד כמו שהשלחן שהיא מלאה במאכל ובמשתה שהוא מבשלם ומחלקם לכל איברי הגוף כך הכבד שמקבל עליו האצטומכא המונחת עליו שהיא מלאה במאכל ובמשתה שהוא מבשלם ומחלקם לכל איברי הגוף. והמנורה בא המשל בזה על המרה, כי כמו שהמנורה מאירה במשכן, כך המרה מאירה על הגוף כולו. ומזבח העולה אשר נאמר בו אש תמיד תוקד על המזבח לא תכבה, בא המשל בזה על החום הטבעי הנתון באדם שלעולם לא יחסר ממנו עד יום מותו. ומזבח הקטורת, בא המשל בזה על השפע הנשפע על השכל האלקי שהוא נתון במוח. והמסך בא המשל בזה על המסך המבדיל בין איברי הנשימה לאיברי המאכל. והאדנים הם משל על הגידים והעורקים. והכיור והמים שבו משל על הליחות הנגררות בגוף. והיריעות בא המשל בזה העור המכסה את הגוף. והקרשים הם משל על בשר הגוף שהוא מחזיקו. ונראה שהקרשים ג\"כ משל על העצמות שהם דפני הגוף כלו. עכ\"ל. ונ\"ל המפרש שבוודאי לזה נתכיון החכם אבן עזרא שכתב בפ' תרומה ואם נתן לך השם חכמה בלבך, תבין סוד ארון והכפורת והכרובים וכו', ומסיים והיודע סוד נשמתו ומתכונת גופו יוכל לדעת דברי העולם העליון כי האדם כדמות עולם קטן וכו' ע\"ש ותמצא שכיון לזה. ובזה בהכניסך לקבר הוא דוגמת גניזת הארון הקדש ואין רמה שולט בו ואתה כחי ממש ביתר שאת וגופך גנוז בקבר שלם, עד בא עת התחייה ונשמתך למעלה מכל הצבא שבמרום מקום אשר עין לא ראתה וכו'. וכיון שבידך להעלות עצמך במעלות אלו למה תשמע לקול יצרך המתגרה בקרבך כי בעת צרה עזוב יעזוב אותך לחרדה ביד מלאכים אכזרים אשר אין להם חמלה. ואיך תראה ברעה אשר ימצא את עמך הם אברי גופך בראותך נקמות הגדולות המגיע להם ואין מציל, איך תראה כפיפות בראשך. סמיות בעיניך, חרישות באזניך. שחרות בפניך. סתמיות בחוטמך. אלמיות בפיך. כריתות בלשונך. שבירות בשיניך נעירות בצואריך חגרות ברגליך. מיד אשר אין מידם פדיון ואז תזעק אוי ואין עונה, צועק ואין פונה, מבקש פדיון ואין פודה תתחנן על ההצלה ואין מציל, ואנא תפנה ואנא תראה אוהב או קרוב או בן או בת שירחם עליך כי בכל מקום אשר תשא עיניך לראות היש מציל, שם תראה חרדה ופחד מחודשת ואימת מות ומלאכי חבלה כדמות החיות המשונות והשרצים הטמאים כי בעת רואך אותם והנה חשכה גדולה נופלת עליך ויתפרקו כל חוליות נפשך לפרקים ותרגיש צער ואימה בעת אשר נבהלת בצאת נפשך מן הגוף מראית מלאך המשונה הנראה לך להבריח נפשך ממסגר גופך ע\"י אימות ופחדים ורעדים, הטוב לך כי תעשוק אבריך למוסרם לגלות בלי פדיון בעבור תענוג היצר שהוא רגע, ונמצא אתה מחליף תענוג רגע בעבור נקמות אין חקר משפטים משונים אין מספר מיני מיתות משונות לרוב אין מנין, ובהיות שאין אתה מרחם על עצמך איך כשתבקש הצלה ורחמנות מהמלאכים האכזרים הממונים עליך יביטו לראות, לא יטו אזן ולא לב להבין ואתה לא חסת על עצמך ואיך המוטבעים באכזריות20שיש להם טבע להתאכזר. ירחמו עליך, אדרבא ירבו חימה ילבשו נקמה יעלה רוגזם וחמתם בהתגברות בהם עד להשחית ולבלתי ישאיר בגופך שארית בראותם העזות לבקש מאחרים רחמים והוא לא ריחם על עצמו יען שבידו לרחם ולא ריחם, מה מקום הניח לאחרים שירחמו עליו ובפרט היות הבקשה עם מי ששונא שם רחמנות הוא שטן הוא מלאכי חבלה הוא יצר הרע, ואדרבא עושים עמו הכעסות שמורים לו מעין הצלה, כגון שיאחוז בחירגא דיומא21פירוש: מה שמתנסר מן הרקיע שנראה בחמה. כדי שלא יפול לשוחה עמוקה עד התהום שמראים לו תחתיו, והוא בחושבו כי מקום האחיזה יש בו ממש, מיד ממהר לתפוס ובידו מאומה ונופל נפילה פתאומית בשאול תחתית אחר שהובטח אל ההצלה, דאין צער גדול מזה וכאלה רבות מההכעסות לאין מספר עד במרובה המצוקות והאימות מתאוה לכליון חרוץ בנפשו שתשוב לאין להיות בכלל אותם שלא חיים ולא נדונין כדי להציל מכאבי ומכאובי המשפטים כי אין לסבול, אוי לאדם שיוותר לו להיות כמקודם דלא הוה, או אחר שהיה ישוב לאין ולא יעמוד לדין על מעשיו, כך תצעק וכך תכריז על כל מכה ומכה הבאה עליך משבט המוסר מהממונים האכזרים אשר בידם את מסור מוסגר וקשור בבית מקור חשך וצלמות. צלמות ולא סדרים, כותליה מלאים זוהמא רותחת מסיגי עונותיך ומליחות סרחונות חטאתיך תחתיה אש גפרית אוכלת: ומלמעלה זפת וסיד רותח בוערת וצורות משונות בדמות השרצים המכוערות ושעירים מלאים עינים ושערות תראה בכל מקום שתפנה ואם אין בשום מקום תפנה עכ\"ז לא תציל כי הדמיונות המשונות בתוך עיניך ישימו: ואף אם עיניך תסיר לא תציל כי גזרת הבורא שתראה אשר לא תרצה, יען שבחייך הכעסת ובתשובה לא שבת כיון שהרשות נתונה לשוב. ואל תעלה על דעתך בן אדם לומר גופי ואברי היכל ה' היכל ה' היכל ה' הם22כמו שפירשתי למעלה שהמשכן וכליו הם רומזים לגוף האדם. ואיך יפול בו הריקבון והפיזור והפירוד וההריסה והפחד והבזיון והרמה והתולעה כי מצלם אלהים יברחו כי זר הבא אל הקדש יומת, דע כי החטאים והעונות הפכו היכל לאשפה, ומעייני הישועה שבתוכו לביבין, כי נתרבו בהם ריח הסרחון מחלאת זוהמתן. ונשתחרו כותלי ליבון הסיר שעליהם ויופי משכיותה לבהרות בהרות כמראה נגעי הבתים המטמאים בהית והכלים והיה יצרך לארמון גופך כמטאטיה השמד לבער הקדש מן הבית וישימוה בתה ואריג קורי עכביש בכל זויותיה וציפוי רצפי יופיה שם למרמס והיה לבער ושולחניה טמא וזבח עליהם גורי פשעיה ושחיטתם תריבנה בשלח23פירוש: בחרבו, כמו וחייתו מעבור בשלח (איוב ל״ג:י״ח). של מלאך המות מלאה דם בריבוי פגימותיה עד כי רעה התרועע כותליה פור התפוררה עמודיה מוט התמוטטה רצפיה ונתרבו טלטוליה בטלטולא דגברא ומעיניה מלאו דם. ועוד הוסיף יצרך חורבן בהיכל גופך והוציא כרוז בתוכו כל ידים תרפנה מעשות מצוה, וכל לבב ימס אם יחשוב ביראת בוראו ונבהלו צירים וחבלים יאחזון כי יולד יחילון אם בתורתו יעסוק. והמלמד תורה יהרג וכל גמול חסד יחנק, עד שגדלה הצעקה בהיכל אוי ארץ צלצל כנפים24פסוק הוא בישעיה י\"ח, ופירש רש\"י שם ארץ שהיא מצולצלת בכנפי עופות. והנמשל הוא כאן על האדם שיש לו כנפים לעוף בשמים בחכמתו לדמות למלאכי מעלה והוא משפיל עצמו ע\"י עונותיו. אוי היכל וארמון המהודר לבני\"ם נפלו ושחרות נבנה, מעיינות נסתמו וביבין עמד משכיות כהו ובהרות באו עד שגדלה בו החלודה כפין כפין. ואתה בן אדם כיון שעונותיך גרמו להמליך אויב25היצר הרע. בהיכל גופך ונמסר הבית והכלים26כל הגוף והאיברים. ביד צר עד שצריך בהן שטיפה והדחה במימי היסורין והמשפטים סבול תסבול עד כי נבול מהרעות הבאות עליך. אוי לעינים המעותדים לראות בעל כרחם בקמי חבריו האברים. אוי לצואר המעותדת לסבול משאת החטאים בכובד אבן ונטל החול והעופרת. אוי לפה העתידה להגיד עונותיה לקבל עונשן: אוי לפנים שיסבלו ירקון הכלימה: אוי לשאר כל האברים הנמצאים במלחמה משפטים אלו. ואל יבטיחך יצרך שאדם אשר בצלם אלהים נברא אין יכול ליפול בו הרקבון והתולעה ולא ישלוט בו כאב המשפט כי החטאים גירשו צלם אלהים מעל פניך, תדע בהמה או חיה שמתה אין לה שינוי פנים כי כמו שהיתה בחייה כך צורתה המותה והטעם כי לא נסתלק ממנה במותה כי אם רוח חייונית הגורם לה תנועת ההליכה, לא כן האדם אשר בצלם אלהים נברא, כי חביב אדם שנברא בצלם ובמות אדם רשע מסתלק הצלם מעליו ופניו משתנות ונראה ההשנות בו בהיות שהגיע לו העדר במותו בהסתלקות הצלם, לא כן הבהמה אבל הצדיקים דאין הפרש בהם במותם לחיים כי אם הדבור בלבד כאמרם רז\"ל, אין פניהם משתנים במותם, אדרבא פניהם מאירים וכדכתיב במשה רבינו ע\"ה לא כהתה עינו ולא נס לחה כי ה' אלהים עמהם לעולם. ישים אדם נגד עיניו תמיד במענה בלדד השוחי בסי' י\"ח העונש המגיע למרגיזי אל, ובזה יכניע יצרו וגרש יגרשהו מקרבו. אור רשעים ידעך27כלומר נשמת הרשעים יקפץ ממקומו. ולא יגה שביב אשו28ולא ישוב להאיר עוד. רק יהיה בחשך הגהינם תמיד. אור חשך29כי האור של גהינם יהא חשוך באהלו30הוא הגהינם ונרו עליו ידעך31הוא נשמתו יענש בו. יצרו צעדי אונו ותשליכהו עצתו32ובעולם הזה יענש כשירצה ללכת בכח, יצרו צעדיך ולא יוכל להשלים חפצו. כי שלח ברשת רגליו ועל שבכה יתהלך33שבכה הוא נעשה כמעשה רשת, כלומר ברשתו אשר טמן לאחרים ילכד בה. יאחז בעקב פח יחזיק עליו צמים34שיחזקו עליו אנשים הצמאים לגזול ולעשוק. טמון בארץ חבלו ומלכדתו עלי נתיב35חבל מצודתו אשר ילכד בה. כמו שטומנים חבל למלכודת העופות. סביב בעתהו בלהות והפיצהו לרגליו יהי רעב אונו36הם בניו, כמו ראשית אונו. ואיד נכון לצלעו37ושבר יהא מוכן לאשתו שהיא נקראת צלעו ע\"ש חוה שנבראת מן הצלע. יאכל בדי עורו38כלומר: שיפול אח\"כ בחלאים זרים, באופן שיאכל בדי עורו, הם העצבים והוורידים. יאכל בדיו בכור מות39הוא ראש החלאים הממיתים כמו הקדחת הדקה.. ינתק מאהלו מבטח ותצעידהו למלך בלהות40הם השדים.. תשכון באהלו מבלי לו יזורה על נוהו גפרית41לפי ששכן באהל שלא היה שלו כי־אם מהגזל, לפיכך יזורה לשון פיזור על נוהו גפרית.. מתחת שרשיו יבשו וממעל ימל קצירו42יכרת קציר שלו.. זכרו אבד מני ארץ ולא שם לו על פני חוץ. יהדפהו מאור אל חשך ומתבל ינידהו. לא נין ולא נכד בעמו ואין שריד במגוריו: על יומו נשמו אחרונים וקדמונים אחזו שער43על יום רעה שלו יתמהו הראשונים שראו אותו בכבודו ובמפלתו, וגם האחרונים שישמעו ממנו יאחזם רעדה.. אך אלה משכנות עול וזה מקום לא ידע אל44כלומר: זה הוא סופם של כל הרשעים.. הנך רואה הרעות ואם לשעה תראהו בשלוה, דע שסוף־סוף מגיע לו כך, ודע שהרשע פועל הרשע בראות שמיד כשעושה הרעה אינו מגיע לו כאב הראש או העינים ואין מרגיש רע בשום אחד מאבריו ואין אחזתו אשא דגרמי45אש הקדחת השורף בעצמות. כקדחת תדירי ובזה מחזיק בטומאתו, זהו משל לאוכל דבש שנתערב בו סם המות שמחזיק לאכול מסבת מתיקות השעה, אבל ס\"ס עושה הסם המות פעולתו ופתע פתאום מת בלי תקוה, ועוד אל תבטיח במה שאינו מגיע רע לחוטא מיד שאם יהיה כך, נמצא הקב\"ה מבטל הבחירה שאין מקום לצדיק להחזיק לו טובה ולא לרשע שפירש מן העבירה, דמוכרח לפרוש משום שמיד נלקה ומה יכול לעשות, ועוד טעם שרוצה הקב\"ה לשלם לו בזה העולם איזה מצוה שעשה שאינו מקפח שכר שום בריה וטורדו מן העולם: ויש רשעים מואסים בטוב בראותם תלמידי חכמים וירא השם במצוק ובמצור ואדרבא זהו מצודה להם ללוכדם ביום הדין שהיה להם להיות הדבר הזה לפתח תקוה לקחת מוסר בנפש ולומר אם לעושים רצונו כך, לעוברים רצונו אעכ\"ו, ואם לא היום למחר, ויאמר הרשע בלבבו איך יתכן שאני מכעיס לבוראי והוא מטיב עמי, אין זו כי אם לשלם לי איזה זכות שבידי ולטורדני מעולם הבא ובחושבו כן ישוב מדרכו הרעה בראותו בעיניו כי מרה אחריתו: והפתח לרשע שיבאהו אל התשובה ירגיל עצמו לרחם על הבריות ובפרט על העניים שרחמנות זה יביאהו לרחם על עצמו באומרו אם על אחרים אני מרחם, ואיך איני מרחם על נפשי, ואל יקוץ מדברי העני המרבה עליו דברים בהתחננו אליו, ישים בדעתו אם אני קץ משעה אחת שמגיד צערו עאכ\"ו הוא שכל ימיו בצער ובדוחק תדירי, גם ישים תמיד נגד עיניו בחסדיו של הקב\"ה עמו לשעבר ובהווה, שאם ישים נגד עיניו מה שיוצרו ושמרו בבטן אמו, מה הודאות יספיקו להודות לו, ואם יזכור שהוציאו מאפלה לאורה, מה הילולים יספיקו להללו, ואם יבין שכל יום זן ומפרנס אותו, מה שבחים יספיקו לשבחו ואם ידע שמצילו תמיד מפגעים רעים מה הידורים יספיקו להדרו, ואם יתבונן נפלאות שעושה עמו בכל יום מה גדולות יכול לגדלו, ומה התרוממות יספיקו לרוממו אעכ\"ו כפולה שאפילו בעת שמכעיסו משמרו מכל רע ופגע ומחזיר לו נשמתו לבקרים אע\"פ שיודע שיחזור להכעיסו כיום אתמול, וכי יש אלוה גדול מזה, כל זה ישים אדם נגד עיניו וימנע עצמו מלחטוא, ואם חטא יתחרט וישוב ואם לא ישוב, על מי יבטח ביוצאו מן העולם. להלחם עם השטנים אשר פעל בחטאיו מי הוא היוצא למלחמה ומוליך עמו שונאיו לעוזרו, מי הוא שמרחם על עצמו ומרורות פתנים בקרבו, מי הוא המרחם על בניו ושוחטם בידיו. מי הוא המבקש עידונין ומנוחות לנפשו ושורפה באש עונותיו. מי הוא המבקש כסות בקרה ושוכב על השלג, מי הוא המבקש אריכות הימים ותבחר מחנק נפשו. מי הוא המבקש לשכון בטח ועור�� מלחמות על עצמו. מי הוא הרוצה לשכב על כרים וכסתות ושוכב בין עקרבים, מי הוא שאוהב מאכלים ערבים ואוכל סם המות. מי הוא החפץ במשקים מתוקים ושותה מי ראש ולענה. מי הוא אוהב שינה מתוקה ושוכב בין הקוצים ועקרבים. מי הוא החפץ חיים והולך בדרכי מות: מי הוא המתאוה בגן אלהים וחופר למצא פתח ליכנס בגהינם שהרי האדם שעוזב עבודת הבורא נמצא יוצא מן העולם להלחם בקטרוגיו בעזר שונאיו היוצאים עמו, הם העבירות שעשה ונמצא אין מרחם על עצמו ושוחט בניו בידיו על שמתים בעונו וגורם שרפה לעצמו באש גהינם ונידון בצינים ופחים בגהינם אש ושלג ומתכסה שם בכסות חושך וגורם לעצמו קצרות ימים ונמצא מחנק עצמו בידיו על ידי חרבו של מלאך המות המנוול. ומכין משפטי גהינם בנפשו ויושב בין עקרבים בקבר ושם מאכלו כנחש עפר לחמו ושותה כוס התרעלה מהליחות היורדים ממותו ונכנסים בפיו ושכיבתו על הקוצים מנשיכת התולעים וגורם על עצמו מיתה עולמית ודין גהינם תדירי.", + "אשר על־כן הרוצה לנצח שונאיו מן העולם, הם השטנים והמקטרגים העומדים לטרוף נפשו, יצא מזויין בתורה ובמצות: הרוצה לרחם על עצמו יתאכזר עליו להתיש כחו על עבודת בוראו: הורצה לרחם על בניו ישעבדם בעול היראה ועסק התורה: הרוצה בעידונין ובמנוחות יברח מהם: הרוצה כסות בקרה יקום בעוד לילה בלילות הארוכים לעסוק בתורה: הרוצה באריכות ימים, יקצרם בעינו באומרו היום הנני כאן ומחר לקבר: הרוצה לישב בטח יכתת רגליו מעיר לעיר לבקש ממי ללמוד: הרוצה לישכב בלי פחד יקיים בעצמו אשרי אדם מפחד תמיד: הרוצה מאכלים ערבים פת ומלח יאכל: הרוצה במשקים מתוקים מים במשורה ישתה: הרוצה בשינה מתוקה ינעור כל הלילה לחדש חדושי תורה: הרוצה בחיים ימית עצמו על התורה לקיים אדם כי ימות באהל וימסור עצמו על קדוש השם: המתאוה בגן אלהים ימנע עצמו מטיולים בגנות ופרדסים: הרוצה להיות מכובד בשמים יבזה על התורה על דרך אם נבלת בהתנשא46שדרשו על־זה רז\"ל: אם נבלת עצמך על דברי־תורה, סופך להתנשא.: הרוצה להיות חביב בעיני המקום יהיה שונא כל עושה רשעה: הרוצה מלאכים יצאו לקראתו במותו, אל יצא לקראת חבירו לחלוק, ישמע חרפתו וישתוק: הרוצה לקנות שם טוב, יאבד שמו לבל יזכר בין מרגיזי אל: הרוצה לרוץ לראות כל מה שיש תחת השמים מנבראים ודברים משונים, ירבה בישיבה עם חברים החכמים והם יודיעו לו בחכמתם תבנית כל הברואים: הרוצה ללמוד חכמות חצוניות יאטם אזנו מלשומען: הרוצה להיות שורר על עמו יברח מן השררה: הרוצה בכבוד יברח ממנו: הרוצה בעושר יפזר מעותיו לעניים: הרוצה בגבורה יתיש כחו בתורה: הרוצה בחכמה ילמד מכל אדם: הרוצה להרבות בנים בני קיימא ימעט עצמו מבעילות אסורות: הרוצה לשכב בטח על הארץ ישב: הרוצה בית משכית וכותלי מבצר ירגיל עצמו לישב באהל כאורח נוטה ללון: הרוצה ריבוי יינות יזיר עצמו מן היין: הרוצה לידע טעם כל מאכל ומשקה ירגיל עצמו מן היין: הרוצה לידע טעם כל מאכל ומשקה ירגיל עצמו בתעניות: הרוצה בתאות המשגל יזדווג עם אשתו מליל שבת לליל שבת: הרוצה ביופי ישחיר פניו על התורה: הרוצה בחן ילבש שחורים: המתאוה מלבושי רקמה ילבש שק על מתניו על עונותיו: המתאוה לקול שירים יקונן על סופו שעתיד לחזור לעפר ורימה: המתאוה לשחוק יבכה תמיד על מה שהכעיס לבוראו: המתאוה משתאות ימעט במאכלו: המתאוה לצחות לשון יחזק בפלך כי ברוב דברים לא יחדל פשע: המתאוה עצלות ינוח עצמו כל היום מלגמול חסד: המתאוה נשים לא יסתכל אפי' בפני אשתו: הרוצה לשמוח ידאג תמיד על כי מחומר קורץ והוויתי נפסדת: החפץ בברכה יתרחק מברכת רשע שהרי רבקה נעקרה שלא יאמרו ברכת לבן עשה פירות: החפץ לראות בחופת בניו ובנותיו ומשתדל על זה, יניח השתדלותו ויבטח בשם ה': הרוצה לקדש עצמו יתעסק במת מצוה שאין לו קוברים: הרוצה לשמור שבת יחללהו על פקוח נפש: הרוצה לקיים נפשות בישראל יבער מן העולם כל המוחזק למסור: הרוצה לכתוב ספר־תורה ימחק וישרוף ספרי מינין: הרוצה לקיים כל התורה יבטל עבודה־זרה. הרוצה להקביל פני שכינה, אל יסתכל בפני רשע: הרוצה להחיות נפשות רבים אל ירחם על מינין ואפיקורסים דרחמי רשעים אכזרי: הרוצה להעמיד תלמידים ימנעם מללמוד בספרים חצוניים: הרוצה לקרב הגאולה ידחיקנה מדעתו שאין בא כי אם בהיסח הדעת: החפץ במתנות ישנא אותם: המתאוה להיות כמלאכים ישים עצמו כבהמה לבל יתגאה: החפץ בשכר עולם־הבא יתרחק משכר עולם־הזה: החפץ בתחיית המתים ימית עצמו על התורה בעולם־הזה ואל יחיה מריבית ויחיה בתחיית המתים.\n" + ], + [ + "יתודה האדם ויעזוב החטאים והעונות והפשעים שעשה ולא יפסיק מלבקש רחמים מה', והוא יתברך בודאי ירחם כי חנון הוא, וכה יאמר: אנא ה' אלקי ואלקי אבותי אשר בראתני, ואל יצא פעולתך לריק להחזירני כלא הייתי בעבור שהכעסתיך, כי גלוי לפניך כיון דמחומר יצרתני, שהחומר מטנף כל מקום אשר יגע, ועל־זה בראתני לעזרני בבואי לחזור ממעשי הרעים, כדי להטיב עמי, כי על־זה בראתני. ובאתי לפניך כי אין מי שיכול לתקן שברי כמוך, כי האומן שעשאני, הוא יודע מקום השבירה לתקן. ועוד אמרתי ועל־זה באתי, כי אין מי שמכיר צרת נפשי אלא אתה, והמכיר בצרה מהר מרחם, לכן קבלני בתשובה לפניך ועשה למענך אם לא למעני, כיון שטרחת בי כל כך עד שגדלתני לבא לכלל זה, לבא לפניך בתשובה, לכן רצה תשובתי ונקני מכל סיג וחלאה וחלודה שבנפשי, יען שלא יהיה הלבוש שהלבשתני מלא כתמים לפניך ואהיה מן השבים אליך בכל לב, אם תעזרני לשוב, כי אין בי כח לבדי לנצח מלחמה חזקה כזאת מיצרי הלוחם בקרבי בכל כלי זעמו, אבל מגערתך ינוס ויברח ובעזרתך בטחתי ובאתי עדיך: יהי רצון מלפניך ה' אלקי שתצילני מיצר הרע אחר שובי לפניך, שלא יתגרה בי עוד בחזקה, רק לב לעשות בשר בלבד, שאם יתגרה בי אחרי שובי, הוא יתגרה בכל כחו לאבדני באופן שלא אשוב עוד, וכיון שמגדיל לעשות כל־כך מה שלא צוית לו, אף אתה הקהה את שיניו לגרשהו מעלי מכל וכל, ואם אי־אפשר זה, עמוד לימין אביון לעוזרני לבל יצא מחשבתו של רשע בפועל, ומכל צרה וצוקה שהביא עלי במועציו, על שהחטיאני לפניך, הצילני ותכונן מעשה ידי לעשות מלאכות השייכות להן במלאכת הקדש, כגון לכתוב ספרים ולקשור תפילין וציצית, ותרפא את מכותי ומכאובי אשר הכה בי אויבי מכות אכזרי, ולא ישמע בכי וזעקה בביתי, ולא שוד ושבר בגבולי מקול בכיה וצעקה מאברי הצועקים עלי לאמר, למה זה רמיתני באמור אלינו כל היום סייעוני לעבירה כי טוב לכם, ועתה הן צועקים אלי לאמר, הבא לנו רופא מובהק לרפא אותנו, ובקשתי ולא מצאתי אלא אתה, ובלתך אין רופא מכיר ברפואתם, לכן רפא את שברם ותפור הקרעים שגרמתי להן, כי אין תופר כמוך לתפור ישן להחזירו חדש ממש, ואהיה מן יראיך ומעושי רצונך באהבה ושלא על מנת לקבל פרס, כדי שתקבלני לפניך במקום קיבול שכר מכל מצות אשר אעשה לפניך מכאן ואילך ומכל אשר עשיתי מקודם, אך תשכילני שכל טוב מלפניך למען אשכיל לקיים מצותיך בכוונתם, כאשר עם רצונך למען אעשה כל המוטל עלי לעשות ולמען אפנה בכל דרכיך עד היום אשר תאספני אליך ותוציאני מן העולם משלום אל שלום על־ידי מלאכי שלום, ואמצא חן וחסד בעיניך ובעיני כל רואי, כדי שלא יעכבוני מלעבדך וכדי שיהיו דברי מקובלים בסופרי להם כי מקבל שבים אתה. ובעוד נשמתי בי בחיים אשר קצבת עלי, כונן מענה לשוני לייסר לאותם אשר נטו מיני דרך והלכו חשך ולא אור, כדי להיות מהמזכים את הרבים וטהר מחשבות לבבי שלא אהיה נאה דורש ואין נאה מקיים, וכאותם המחמירים על אחרים ומקילים לעצמם, והיה עם פי בעת הטיפי1מלשון הפסוק: אטיף לך ליין. ופירושו דיבור.. ועם לבבי בעת מחשבי, כדי שיהיה פי ולבי שוין לטובה. והיה עם ידי בעת מעבדי שלא יצא תקלה ממעשי לא לי ולא לאחרים, ועם רגלי בעת שבילי, שלא לעבור במקום טומאה נעלמת ממני, ואל אומר לפניך דבר שאינו הגון ושלא כרצונך, כי איני יכול להוציא כל דברי במשקל מאזני צדק, ואל יבהלוני חלומות רעים, יען שלא ידאג לבי עלי לבטלני לעובדך בשמחה, כי אתה יודע רבון העולמים שרצוני לעשות רצונך, לכן הרחק ממאתים וארבעים ושמנה אברי, דבר המבטלני מדרכיך הטובים ומלוך עלי יצר טוב לשמור חקיך ולעשות רצונך בהתמדה, כי נהיתי ונחלתי להלחם ביצרי הרע מלחמה חזקה ועצומה כמלחמת גוג ומגוג מעודי עד היום הזה, כי לא נפל בו השינה והתרדמה אפילו רגע אחד, תמיד נלחם בחוזקה וכל זמן שמזקין כחו מתגבר עליו כמדת נחש וחזיר, ואף על פי שנתיישן עמי מצאתיהו שונא חדש, בקשתי אהבתו וכרתי ברית עמו שלא יזיקני ומצאתיהו מאחרי חופר גומות להפילני נפילה בלי תקומה, ראיתיהו ובחנתיו שאין לבטוח עליו, ובאתי בתפלה לפניך שתרחיקהו ממני או להופכו לאוהב לי לעשות חברה עם יצרי הטוב שילכו שניהם יחד לבית המדרש, וקבל תפלתי ככתוב שמעה תפלתי ה' ושועתי האזינה אל דמעתי אל תחרש וכו', ותשים חלקי מיושבי בית המדרש ותצילני כל ימי מלהכשל ליכנס בעצת רשעים ומלישב במושב לצים בבלי דעת, ותן לבי נשבר ונדכה ושפל רוח לפני כל בני אדם, כדי שלא ילכדני גאותי וכעסי לאבד מה שהרוחתי בתשובתי, ולמקללי נפשי תדום כדי שיהיו הקללות כצרי לרפואת כפרת כל מה שהעויתי לפניך, רבון העולם שמרה לפי מחסום שלא להשיב חרפי דבר, לסבול עונות נעורי ושלא יוכל שום בריה להזיקני כדי שלא יבטלני מלעובדך נגד המזיק. ויחד לבבי לאהבה וליראה את שמך, כי חפץ חסד אתה ויהיו דרכי מתוקנים נגד פניך, כדי שממני יראו וכן יעשו לעבדך, גל עיני ואביטה נפלאות מתורתך, כדי לגלות ליראי שמך עומק סודי תורתך, ואתה יוצרי וגואלי עורך שולחן לכל בריותך ומלאת פני תבל תנובה לתת חיים לעם עליה ומזון להולכים בה, תמציא ברחמיך הרבים ובחסדיך הגדולים מזונותי ופרנסתי שלימה בשופע גדול ובדרך כבוד בהיתר ולא באיסור, בנחת ולא בצער, מידך ולא מיד בשר־ודם, וכדי שלא יהיה לי עיכוב המזונות סיבת ביטול מצותיך, ואל יעכב עלי שום קטרוג לפרנסתי כי בך בטחתי, שתרחיקם מלקטרג על מזונותי כיון שכוונתי בהם לבל יהיה עיכוב וביטול לעבדך, ותן לי בנים ובנות שיקדישו את שמך בעולמך, ותתפאר עמהם בפמליא שלך לומר ראו בריות אלו שבראתי בעולמי, וכל מלאכי רום יתאוו ויבאו לשמוע מפיהם חידושי תורה ויהיו יפים ומתוקנים בכל אבריהם בלי שום מום, ראויים להתקרב על גבי המזבח כאהרן קדוש ה', ואל ישלוט בהם לא עין הרע ולא בחירת בני אדם ולא שום פגע ונזק, אמ�� נצח סלה ועד, ואל יתחלל שמך בי, ואל תעשני שיחה בפי הבריות על איזה דבר דופי, אך שימני שיחה בפי הבריות לדבר מעשי הטובים כדי שילמדו לשמור ולעשות כמוני בראותם כח התשובה שקרבתני וקבלתני והגדלתני בריבוי מעשים טובים וזכיות אין מספר שיעור העונות שהרבתי שהפכת אותם לזכיות בתשובתי, ה' שמעה בקולי תהיינה אזנך קשובות לקול תחנוני, ענני ה' ענני בעת ובעונה הזאת, ורחם עלי ועל נפשי ועל כל נפשות ביתי, וייחד לבבי לאהבה וליראה את שמך תמיד כל היום בלי פיסוק רגע, ותבשרני בשורות טובות ממעוניך, ותרפאני רפואה שלימה, רפואת הנפש ורפואת הגוף, וחנני דעה ובינה והשכל לדעת את שמך הגדול, יהיו לרצון אמרי פי והגיון לבי לפניך ה' צורי וגואלי, ברוך שומע תפלת השבים. ואם ח\"ו, רבש\"ע הרבתי לפשוע עד שגדלו עונותי לשמים ועשו פגם רב עד שרבו הקטרוגים עלי לאין מרפא, כי חייבו כובד עונותי לנעול לפני דלת התשובה ומדת הרחמים נהפכה לדין גמור, וכיון שכן כל דברי תחנונותי ישא רוח ותעניותי נחשבים לאין, כאיש המוסגר במאסר שאינו אוכל ושותה בעבור שאין לו, עכ\"ז רבש\"ע איני זז מחבבך, להיות מהמקוים רחמיך, ומלבקש ליכנס בחצרותיך, ומה גם שמודעת זאת דחוצפה כלפי שמיא מהניא, וחוצפא מלכתא בלא תגא כאמרם רז\"ל, לכן הנני עושה החיוב המוטל עלי, להתודות כדרך כל השבים ולבכות ולהתאבל על כל מה שהכעסתיך, כי ההפצרות מועיל, ואם לא יועיל לא יזיק, ואף אם תשליכני בשתי ידים מלפניך שלא לקבלני, עכ\"ז איני זז מתחת כנפי חסדיך, ואף שעם כל זה תחזירני לאין כאשר הייתי אין מקודם שיצרתני, די לי במה שנפקחו עיני לידע שיש דין וחשבון, ומנעתי עצמי מלהכעיסך במעשי המקולקלים ובטנופי מחשבותי, כי מה מעלה יותר גדולה מזו יכול אני להשיג אחר שידעתי כי אלקי עולם ה' אתה, ומה גם שאבותי סיפרו לי שדלתי תשובה לעולם פתוחים, אין מסגר להם, ועוד למדוני כי העולם על התשובה תכנת יסודותיו, וידיך פשוטות לקבל שבים ומתחת כסא כבודך פתחת פתח תקוה לקבל משם כל יוצא חייב בכל בתי דינין של מעלה ומטה. ואם יאמר האומר: הנה בכל זאת לא צדקת, כי כל זה נאמר על כל חוטא שבעולם ולא לך, משום שלא קדם חוטא כמוך, אדרבא זאת היא נחמתי ולמשיב נפשי ולחוזק והבטחה לשוב ושתקבלני בודאי, כדי לפרסם עמי בכל צבא המרום במרום וכל מלכי האדמה באדמה עד היכן מגיע כח התשובה לקבל חוטא אין כמוני במוקדמים ובמאוחרים. הכלל העולה, שאדרבא כל חלקי הסותר המה ינחוני, הורוני, החזיקוני, ואל התשובה הביאוני, ובזכות אשר עם חוטא כמוני נתפרסם כחה של תשובה, עשה עמי אות לטובה לעטרני ולהכתירני בין הצדיקים בגן־עדן, ויעבור כרוז לפני וכה יאמר: הביטו וראו מעלת השבים אשר פרסמו בעולם כי חנון ורחום אני, ארך אפים ורב חסד ואמת: ועתה אדון הסליחות כדי להכניע יצרי הערל, אשים נגד עיני תמיד עומק שבעה מדורי גהינם, כדי שיהיה מוראך על פני. והנם כתובים בספר רזיאל דף ל\"ה. ביום הששי ברא את האדם כו', וברא שאול תחתון ואבדון ובור שחת וטיט היון ושערי מות ושערי צלמות וגהינם. ורשעים שבהם מלאכי חבלה ממונים עליהם. מדור העליון שאול תחתית עמקו מהלך ש' שנים. מדור ב' אבדון עמקו מהלך ש' שנה. מדור שלישי בור שחת עמקו מהלך ש' שנה. מדור רביעי טיט היון עמקו מהלך ש' שנה. מדור חמישי שערי מות עמקו מהלך ש' שנה. מדור ששי שערי צלמות עמקו מהלך ש' שנה. מדור שביעי גהינם, עמקו מהלך ש' שנה. האש של שאול תחתית היא חזקה ס\"א מאש של אבדון. האש של אבדון חזקה ס\"א מ��ש של בור שחת. האש של בור שחת חזקה ס\"א מאש של טיט היון. האש של טיט היון חזקה ס\"א מאש של שערי מות. אש שערי מות היא חזקה ס\"א מן האש של שערי צלמות. האש של צלמות היא חזקה ס\"א מן האש של גהינם. וביודעי שאדם נידון בשבע מדורות אלו כפי כובד חטאיו, והם מלאים אש וברד רוח סערה וכו', חמת ה' עזה אש וגפרית בוערת בנחלי זפת. ונחשים ועקרבים משונים נושכים את הנפש, ושם צלמות ולא סדרים ותופע כמו אופל2 אשר אין שם דסרי העיתים, קור וחום וחורף ותופע, כלומר היום הוא כמו אופל הלילה.. וצואה רותחת מחלאת סיגי הפשעים, אם־כן איך יתחזק יצרי עלי להחטיא אותי, ועם־כל־זה לא יכניע ויוציאני מדעתי לבלבל את שכלי למרוד לפניך, הבט משמיך וראה כי אין בידי עוד כח לעשות, אם לא שימינך תסעדני להצילני מידו, וכאמרם רז\"ל אלולי הקב\"ה עוזרו לא היה יכול לו, ובהיותך בעזרתי לעשות חסד עמי, תנוח מלחמת יצרי המתגרה בי, ואז באותו זמן שאני פנוי, חייב אני להודות להלל ולפאר ולשבח ולרומם ולברך ולגדל ולקדש וליחד ולהקדיש ולהמליך שמך עלי בקצת תואריך הכתובים בספר רזיאל: מלך אמת. מלך אביר. מלך אחד. מלך אחרון וראשון. מלך אמיץ: מלך ברוך. מלך ברור. מלך בחור. מלך בורא. מלך בוחן: מלך גדול. מלך גבור. מלך גאה. מלך גואל. מלך גבוה. מלך גנון: מלך דר במרומים. מלך דגול. מלך דיין. מלך דורש דורים. מלך דובר שלום. מלך דורש צדקה: מלך הדור בלבושו. מלך הוגה המולה. מלך הוד. מלך הדר: מלך ועד. מלך ותיק. מלך אומר ועושה: מלך זך. מלך זן. מלך זוכר נשכחות. מלך זוקף כפופים. מלך זוכר רחמים: מלך חסין. מלך חסיד. מלך חנון ורחום. מלך חי העולמים. מלך חי וקיים לנצח. מלך חזק. מלך חונן דלים. מלך חוקר כליות. מלך חי החיים. מלך חוצב להבות אש: מלך טוב ומטיב. מלך טוב וישר. מלך טהור ומנוזר. מלך טוב לטובים ולרעים. מלך טוב לקויו: מלך יחיד. מלך ישר. מלך יקר. מלך יודע ועד. מלך יושב בסתר. מלך יציב. מלך יתרונן. מלך כבוד. מלך כביר. מלך כונן בכסא צדק. מלך כובש כעסים: מלך לובש צדקה כשריון. מלך לעד לעולם. מלך לוהט. מלך לובש רחמים: מלך מוחל וסולח. מלך ממית ומחיה. מלך מכפר. מלך מעביר על כל פשע. מלך מכסה. מלך מהודר. מלך מוריד ומעלה. מלך מוריש ומעשיר. מלך משפיל ומרומם. מלך מטריף ומכלכל. מלך מפרנס ומעודד. מלך מרום ונשא. מלך מלא רחמים. מלך מלא זכיות. מלך מהולל בתשבחות. מלך מלכותו לנצח. מלך מושל על כל. מלך מפליא פלאות. מלך מצמיח ישועה. מלך מבטח ומשען. מלך מתיר אסורים. מלך מוציא אסירים. מלך ממליך מלכים. מלך משובח ומפואר. מלך נורא עלילה. מלך נערץ. מלך נשגב. מלך נשא ונפלא. מלך נאמן. מלך נכבד. מלך נעים ונחמד. מלך נוצר חסד. מלך נאה. מלך נושא עון. מלך נבון. מלך נצח נצחים. מלך סומך נופלים. מלך סובל עולמים. מלך סתר. מלך סתרך להבי אש וענני כבוד. מלך סולח עונות. מלך סגיא עוז וכח. מלך עזוז וגבור. מלך עליון ונורא. מלך עונה בצרה. מלך עובר על פשע. מלך עושה פלא. מלך עושה בראשית. מלך עתיק. מלך עריץ ואמיץ. מלך פודה ומציל. מלך פועל ישועות. מלך פותח ידו לכל. מלך צדיק וישר. מלך צח ואדום. מלך צופה עתים. מלך צור עולמים. מלך צבאי צבאות. מלך קדוש ונורא. מלך קרוב לקוראיו. מלך קנא ונוקם. מלך קונה שמים וארץ. מלך קדושתו למעלה. מלך רם ונשא. מלך רחום וחנון. מלך רם על רמים. מלך רוכב ערבות. מלך רוכב על כסא הכבוד ועל הכרובים ועל כנפי הרוח. מלך רוצה בתשובה. מלך שוכן שחקים. מלך שומע תפלה. מלך שדי. מלך שוכן במעלות. מלך תקיף. מלך תמים דרכו. מלך תולה ארץ על בלימה. מלך תהלתו במעלה ובמטה. מלך ששמו מלך מלכי המלכים הקב\"ה ולו המלוכה הרחמים והסליחות. מלך סולח לכל עוניכי הרופא לכל תחלואייכי. מלך עושה עמי ועם כל העולם אות לטובה בעבור שמו הגדול שנאמר מגיד דבריו ליעקב. וכיון שבהיותי פנוי מיצרי איני מתעסק כי אם להודות את שמך, אם כן גרשהו מקרבי הכניעהו השפילהו אבדהו. ואם תאמר יוצרי וגואלי להחזיקו בקרבי לתת לי שכר מצות בעבורו בהיותי עמו בעל בחירה, טוב להודות לפניך תמיד בלי קבלת שכר מהיותי רשע לפניך אפילו רגע כמימריה ונשמתי אשר בקרבי לובשת קדרות בחוטאי לפניך ומייללת ומקוננת עלי, איך השלכתי כתם בלבוש המלך שהיא מתחת כסא הכבוד חוצבה, ומי יכול לסבול לראות בכל עת נשמתי מתאבלת, טוב לי שיצרי חלל בקרבי, ולא בעינא לא הוא ולא שכרו, שאין טוב לאדם כי אם לעבוד לבוראו לפארו ולרוממו כמלאכים שבמרום. ואל יעלה בלב החוטא לומר כיון שנשמתי היא מן השמים וגופי מן הארץ, הם יליצו בעדי ביום הדין, זה אינו אם על עצמם אין יכולים, על אחרים לא כל־שכן דכתיב כי שמים כעשן נמלחו והארץ כבגד יבלה, אדרבא הם יתבעו ממנו בדין אשר טמא חלק מהן, ואדרבא ילמוד החוטא מהם לתקן דרכיו כי ישא עיניו לשמים ורואה את השמש ואת הירח ואת הככבים זכים וברים עומדים ומשמשים ואין משנים תפקידם ואין להם שכר והוא מחומר קורץ, שפל ואפל מוכן לשכר, למעלות רמות ונשאות, שצריך לטרוח בכל מאמצי כחו לעבוד לבוראו ואל יאבד רגע מחייו כיון שזיכהו השם לשכר מה שלא זכו השמים וכל צבאם הזכים. ואפשר שלזה כיוון המשורר דוד המלך ע\"ה בפסוק כי אראה שמיך מעשה אצבעותיך ירח וככבים אשר כוננת מה אנוש כי תזכרנו ובן אדם כי תפקדנו, ירצה כי אראה שמיך וירח וככבים אשר כוננת, זכים ומבריקים באורם, ועכ\"ז לא זכו לשכר, אז אני אומר מה אדם מלשון מה רב טובך, כמה מעלת האדם מכל צבא המרום במרום, וראוי כי תזכור ותפקוד אותו תמיד לתת עיני השגחתך עליו. גם ילמוד אדם מן האילנות שטוענים פירות בכל שנה אע\"פ שאין להם קבול שכר על זה, וכל־שכן הוא שצריך שיוסיף כל שנה ושנה חבילות חבילות של מצות, כי בנפשו הוא עושה לקבל שכר טוב. ילמוד הרשע מן הזבובים שכשם ששורים על כל דבר נסרח, גם שורים על הדבש ולפחות ראוי לרשע לנהוג כך, שכשם שעושה עבירות שיעשה ג\"כ מצות, והוא לא כן עושה, כי־אם תמיד מרעה אל רעה ובורח מכל דבר מצוה כבורח מן הארי. גם תראה פחיתות הרשע, שהלואי יהיה כשממית, שהנה שממית בידים תתפש במקום האשפות, משום ששם מצויין הזבובים לרוב לריח הסרחונות המושלכים שם, וכונתה לתופשם כנודע, ועל כל זה לפעמים תתפש בהיכלי מלך אע\"פ שהוא מקום נקי בהעדר זבובין, והנה הרשע מצוי תמיד במקומות המטונפים בבית הזונה ובבתי טרקסאות3בתי שחוק וקלות ראש. ובמושב לצים ואפילו במקרה אינו נכנס בהיכלי המלך הם בתי כנסיות ובתי מדרשות. והטעם הוא משום שבית הכנסת ובתי המדרש הוא לצדיקים כגן אלקים ולרשעים כבור שאול. גם תחת זאת רגזה ארץ, שהרשע יושב ובטל לילה ויום בדברי בטלה, ואם יפתח א' ספר לפניו ללמוד מיד בורח ונעשה להם דברי תורה כמו ויהי נועם לשדים להבריחם, והטעם הוא כי מתחלה בחרו להיותם מנודים ולא לעסוק בתורה כאשר שמעתי מהרב הגדול כמהר\"ר יהודה שאראף משם הרב הגדול כמוהר\"ר אברהם אסכנדראני ז\"ל על משנה אוי להם לבריות מעלבונה של תורה, שכל מי שאינו עוסק בתורה נק��א נזוף כו' דצריך להבין מה עלבון התורה איכא הכא, אלא העלבון היא שכל מי שאינו עוסק בתורה נקרא נזוף, כלומר מנודה ועכ\"ז אינו עוסק בה, נמצא שיותר חפץ להיות מנודה ולא לעסוק בתורה, יש עלבון לתורה גדול מזה, עכ\"ל. והנה כיון שמתחלה רצה להיות כל ימיו בנידוי מלעסוק בתורה, עכשיו כששומע דברי תורה הם לו כסם המות ובורח כאשר בורח השד מויהי נועם. ועוד נמשיל לך משל, סיבת בריחת הרשע מלשמוע דברי תורה, משל לאדם שמתו לו בניו ואשתו ואבד כל ממונו והוא בתכלית הדאגה, אם יבא אדם בפניו בקול שיר ומזמור, יברח משמוע כי ידאג שקול השיר מוסיף על דאגתו, כך הרשע נקרא אבל כדכתיב גבי הבעל תשובה ואשלם נחומים לו ולאבליו שהם המלאכים מהלוין לאדם שמתאבלים עמו ברשעתו. ומה גם שהרשע נפשו עגומה ואבלה תמיד שהיא רואה ויודעת בעונשים המגיעים לה על מעשה הרשע, שאע\"פ שהוא לא חזי היא חזיא ומתאבלת. ולכן כששומע בקול שירים ושירות יש הוספת דאגה ואבלות לה ובורח. לכן כשהצדיק פותח בדברי תורה משמחים את הלב, דכתיב פקודי ה' ישרים משמחי לב, וכמ\"ש רז\"ל שלשה קולות משמחים את הלב, קול כספים, וקול תורה וכו'. מסיר הרשע אזנו משמוע תורה, דמוסיף לו קול תורה דאגה על דאגתו ובורח כמדובר. ודע שהיצר מפתה לרשע שלא יעזוב את חסרונו בשומו בפיו טענה ליום הדין, וחי בהם כתיב ואם־כן לא יכול להניח הרגלו מהטיולים והמאכלים הערבים והמשקים המתוקים והשינה עד ארבע שעות ביום, פן ימות בהניח הרגלו אשר נרגל בו הרשע, ואינו מן הדין לאבד את עצמו בידיו. וטעמו ונימוקו עמו להינצל בזה דוחי בהם כתיב ולא שימות בהם. זהו טענה כוזבת, כי יש לו ללמוד מעשיר שהעני שאע\"פ שהורגל בתענוגים וטיולים ומאכלים ערבים ובמשקים מתוקים כמוהו, ועכשיו שהעני מאכלו פת סובין ושוכב על גבי קרקע ואינו מת, וחי בעולם. ואפשר שלפעמים עושה אלקים עשיר ירא שמים שירד מנכסיו להיות מוסר לרשע כמדובר, דכיון דירא שמים הוא, רוצה לזכותו שישובו רשעים בעבורו, ואם לא לדונם עמו להרבות שכרו לעולם הבא על הצער שסבל מעוני ומדלות, כשם שדן לרשעים שהלכו אחר יצרם לזנות, באומרם לו הרי יוסף.", + "ומה גם דכמה הרפתקי4מקרים וצרות. שעובר על העני ואינו מת לאור יקום עני רואה עולליו שאלו לחם פורש אין להם, יצא לחוץ לבקש אינו יודע אנה יפנה ואנה ילך ומביט ורואה בפני כל עובר ושב אולי יכירו בצערו לתומכו ולסומכו, ואין משים על לב, כי אין נבואה בעובר ושב, והוא הולך ובא הולך ובא, סובב בעיר עד שברכיו כושלות מצום ויצרו צעדי אונו ודעתו על בניו העטופים ברעב אחוזים בבולמוס5הוא חולי מחמת רעבון עד שידיו ורגליו קרים ופניו ירוקים וחושיו נחלשים עד שכמעט לא נותרה בו נשמה. ואשתו העניה בראותה בצרת בניה נשקפה בעד החלון לראות מדוע מתאחר פעמי רגלי בעלה לבא, שומעת פסיעות חושבת הנה בא מבטת ורואה איש נושא בר ולחם ומזון עובר הלאה, אומרת לא הוא, אין רע מזל כמוהו, חוזרת אצל בניה ביגון ואנחה ובאפס תקוה, צועקת אוי בני בשומעה קול צעקתם, אבי אבי ואין קול ואין עונה ואין קשב, ואביהם בחוץ מתגולל ברתיחת דמו בקרבו מפני זלעפות רעב ואצל כל פינה יארוב, חוזר מכאן ולכאן ודא עקא אף זו על צערו חמת המציק הכרג\"א6מס שנותנים למלך. והחובות לאלפים ולרבבות ולבו בל עמו מצרת בניו ואשתו המצפים לו ואינו יודע אם ימצאם מתעלפים ב��יים או מתים, וכל היום מוציא נפשו בשוקים וברחובות אולי ימצא דבר להחיותם ולרפא מכתם והנה לעת ערב והנה בהלה בהיותו בידים רקניות. וכראותו כי כלתה אליו הרעה מסיר מסוה הבושת מעל פניו ומעיז פניו וכלימה כוסה פניו עד שהם משתנים לגוונים ככרום7עוף אחד יש בכרכי הים ששמו כך, וכשהחמה זורחת עליו מתהפך לכמה גוונין. ומתקרב לחד מן קאמיא בחנות מוכר אוכל נפש ומתחנן לפניו ברוב חמלה שיפתח לו בצדקה עד ככר לחם וחוזר לביתו בלחם צר ובדאגה רבה. וכראותם אותו אשתו ובניו פונים לידיו שחייהם תלויים שם, וחוטפים וטורפים הלחם שבידו להשיב נפש ומיד רצים אל המים למלא כריסם מחסרון הלחם ונופלין כחולים בלי כח עד שהם משתכרים בשינה בחלומות מבולבלין מאדי החולשה העולה על ראשם ומצטערים בשינה יותר ממה שהצטערו ביום מחרפת הרעב, וכה דרכם כל הימים ואביהם בת טות8לן בתענית. ושינה לא עבר בעיניו. בבוקר יקום ומאחר פעמי יציאתו לצאת מדלתי ביתו החוצה באומרו למה אעמול לריק, אתמול ערום יצאתי מן ביתי וערום שבתי שמה, ואם־כן למה אוסיף לצאת להרבות כאבי ולהוסיף כלימות והוא נחבא בכלים בתוך ביתו. וכראות אשתו ובניו כי אבדה תקותם ממנו יוצאים לחוץ להלוך ולחפש באשפתות העיר אולי ימצאו ממותרי קליפת הפירות המושלכים שם, והעצמים היבשים לגדר להשיב נפש, ואם אין שם מאומה מתפזרים על פתחי הנדיבים על פת לחם, ואמותם העניה נושאת על כתפה העולל והיונק שם על שכמה ויוצאה לבקש אוכל לנפשה כי חשכו עיניה, מראות בצרת בניה הקטנים ובעלה צועקת אחריה בצאתה, אולי יחנן השם ותמצא מזון גם לי גם לך, ונמצא אב ואם ובניהם נפרדים זה מזה כל היום בחוסר כל, והבעל מצפה לאשתו מתי תבא והנה באה ואין בידה מאומה, ואם באולי כביר מצאה ידה איזה דבר אכילה אוכלת בצינעה ובלב רך לקיים חייך קודמים לחיי חבירך. והאיש כראות כך ישן בדאגה ויללה במקום אכילה ובבקר חוזר ומתחזק לצאת לחוץ על המחיה ועל הכלכלה: וכיון שאלו קצת קורות העני, אין להאשים עליו אם הוא במיעוט דרך ארץ ומעשיו מגונים כי לבו בל עמו: ורע דרכיו של עני נראין מעוקלים ומגונים ועכ\"ז הם ישרים, כיצד בהיות שאין העשיר מכיר בדוחק העני כי לא נסה, אם רואה עני בימי החורף ביום סגריר9יום גשמים שהכל מסתגרים בבתיהם. מרחם עליו וקראהו אל ביתו שיאכל וישתה ויחם לבבו, מיד בעלות בסולם רואה לעשיר יושב כמלך בגדוד בחדרי משכיתו ומצעות שתחתיו בגדים לבנים, מיד יושב רחוק ממנו לבל יתקרב אצלו לישב בצדו פן יטנף בטיט שברגליו המצעות בהרות בהרות והעשיר שאינו מכיר בזה קורא וחזר וקורא שעלה יעלה וישב בצדו ויסיר גלימתו והעני מפציר שלא לעלות כדי שלא יתגלה חרפתו מטינוף רגליו וכסותו ומיד העשיר חושבו לכבד ולמדות מגונות דאון ותרפים הפצר מונע דבריו עמו וכשמקרבו על שלחנו מאחר לשלוח ידו בקערה ובכוסו כי יכלם מגידול צפרנו כי לא היה בביתו מספריים לקצצן ומסמרטוטי הבלואים אשר סביב בזרועו. ובהיות נעלם זה מן העשיר חושבו לגאה כי דרך המתגאים לאחר לשלוח יד במאכל שבפניהם ומבזה אותו בלבו, וכששולח יד במאכל ממהר לשלחה אל פיו, כי לחם לא בא אל פיו כל היום, ובראות העשיר שטורף ואוכל שלא כמותו, אומר בלבו אוי למי שמביא עני בביתו. ואינו מבחין כי הוא קצת שבע מסעודת הצהרים ולכן אוכל בסעודת הלילה בנחת, אך העני הרעב מכריחו לטרוף ולאכול כי לא יכול לסבול רעבו וטורחו, ואחר שמאכלו בטורח ובמשא כי ניחם על מה שהביאו, רצה להשכיבו על מטה בסדיני פשתן הדקים וכשלג לבנים. כראות העני שהעשיר הופך ממנו פניו מיד קם ושוכב על־גבי קרקע יען שהטיב עמו להכניסו בביתו ואיך יגמול לו מהרעה למלא מטתו כנים, וכראות אותו העשיר על גבי קרקע חושבו לשוטה או בעל ערמות כי אין מכיר במשפחות הכנים שעליו ושרוצה לגמול חסד עם בעליו עד שגוער בו בחרון אפו שישכב על המטה אשר הכין לו פן ימות בצינה בתוך ביתו ויעלילו עליו שהרג את הנפש לבוז את כל אשר לו עד שמואס העשיר חייו ואומר יאבד יום שקראתיו ולביתי הבאתיו, תאלמנה שפתי הקורא עני בביתו טוב מזה יום מותו. וכראות העני כל הנזק שעשה בלילה אחד בבית העשיר, טינף מצעותיו בטיט שברגליו, הפציר שלא לשלוח יד בקערה, אכל שלא כהוגן מלא המטה כנים, מה עושה יקום בטרם יכיר איש את רעהו לפתוח פתח החצר ולברוח כדי שלא יתגלה חרפתו לעיניו לאור הבקר ובורח משם בלי תת תשואות חן חן לעשיר ולביתו על החסד שעשו עמו, וכשקם העשיר ורואה פתח חצרו פתוח והעני אינו בביתו צועק מר על העניים שהם משוללים מדרך ארץ ומלאים מדות מגונים ובאים בבתיהם לגנוב ולברוח, וכפי האמת אין להאשים על העני כי הוא מוכרח במעשיו ואע\"פ שדרכיו נראים מעוקלים ומגונים, עכ\"ז הם ישרים כמדובר דמה שמכריחו העניות לעשות עושה, אך העשיר שאינו יודע תעלומות עניותו, חושבו למגונה. גם דע גודל צער העני על קיום מצותיו יתברך, הנה בימי החורף שהימים קצרים וביום ששי ביום סגריר וקרח וצינה ומנעליו קרועים ואין פרוטה בכיסו להוצאת שבת, מה צער יש בנפשו, אין כמוהו בכל צער שבעולם ועכ\"ז אינו בועט ויוצא ומוסר עצמו למיתה לבקש הוצאות לכבוד שבת, וכן עומד על נפשו על קיום שאר מצות. ואתה חלל רשע בראותך בצער העני ואף אם היה עשיר וחזר עליו הגלגל ודחפו לחצר מות בסוג העניות סובל העניות וחי בחוסר כל ואינו מת ואיך תמות אתה בעוזבך גם את תענוגי זנותיך וטיולי זדוניך, חזור בך ותאריך ימיך וריבוי עונותיך יתהפכו לזכיות ונמצא אתה בלי עמל וטורח כתיבה מלאה ספרים ועליונים ותחתונים ישבחוך כי עזבת הרגלך על אהבת בוראך, וכה יאמרו לך אשרי האיש אשר הלך חשכים ונוגה לו הדליק נר מתוך החשך וידע שבילו ויצא לאויר צח ומצוחצח ועליון ממנו, לא חשך מהטוב הגנוז לצדיקים ולהעמידו בקהל קדושים. ישים הרשע נגד עיניו להכניע יצרו הרע כמה בחורים ובתולות מתים בחופתם ופעמים ממיתות משונות כגון שעולים בסולם ונופל הבית על כולם, או גזרת מלך עליהם להתיז את ראשם. גם ישים נגד עיניו אנשים שמפשיטים עור גופם בחיים חייתם באין חמלה צועקים ואין מושיע: גם ישים נגד עיניו שיש בני אדם שוחטים בניהם לעיניהם ואין לאל ידם לרחם עליהם, ישים נגד עיניו דיש אנשים מנוגעים עד שתולעים יוצאים ממנו ואין רפואה למכתם, ישים נגד עיניו בנים קטנים מתים מחולאים קשים ומתחננים בתנועות בלי דיבור ואב ואם רואים ומעיהם מתחתכין ואין יכולים להושיע: ישים נגד עיניו בחורים ובתולות שמגנין השמש ביופיין ונופל בהם סמיות עינים וחיגרות רגלים ואינם רואים עוד שמחה בעולם ובדאגה ויגון יוצאין מן העולם. גם ישים נגד עיניו זקנים מכובדים נופלים בגלות והולכים בגילוח הראש והזקן ומתים תחת משאם אבן ונטל החול. ישים נגד עיניו חורבן העולם במבול והפלגה וסדום, גם ישים נגד עיניו גזרת דור המדבר, ישים נגד עיניו צרת ישראל בימי המן. ישים נגד עיניו אנשים אוכלים בשר זרועם, גם ישים נגד עיניו קללות שבמשנה תורה. ישים נגד עיניו בני אדם שעושים כלים מעצמותם, גם ישים נגד עיניו מתים שמוציאים אותם מקבריהם ליקח מהם איזה איבר לאיזה תרופה. ישים נגד עיניו כמה אנשים ונשים לא ראו בנים מעולם וכל ימיהם ביגון ואנחה ולבסוף יוצאים מן העולם בלי חמדה וזרים יורשים את יגיעם. ישים נגד עיניו שרים זהב להם הממלאים בתיהם כסף ולבסוף חוזרים על הפתחים בבושת ובקלון, ישים נגד עיניו מוטלים עלי משכב כל ימיהם בחולי קשה, צועק בכאב תמיד עד שיוצא נפשו בחבלים. ישים נגד עיניו בני אדם נטבעים בימים ובנהרות מאכל לדגים ומהם נטרפים במדברות מחיות רעות וקבורת חמור נקברים, ומהם מתים מנשיכת נחש שרף ועקרב ומהם מלחומי רשף וקטב מרירי, גם ישים נגד עיניו אנשים טועים מדרך הישוב ומשתוממים בחורבות ובמדברות ומושבם עם החיות ואין מכירים עוד מיישוב ומתים פניהם אל הקיר. גם ישים נגד עיניו אנשים ונשים יוצאים מדעתם והולכים חשופי שת בשוקים וברחובות שם מושבם ושם הם ישנים וסביבם כלבים. ישים נגד עיניו הריסת מגדלים ונפילת ארמונים וחורבות בתים וחצרים ושריפת עיירות ומדינות וכרכים ושטיפת מים וחרבן איים ועקירת גנות ופרדסים וכסף וזהב לרוב ובגדים חמודים וכתרי מלכים מתבלאים וחוזרים לעפר. וגם ישים נגד עיניו שגם לעתיד שמים כעשן נמלחו והארץ כבגד יבלה, ישים נגד עיניו בני אדם שמאריכים בחוליים שנים וביום שמתרפאים וקמים ממטתם יוצאים לחוץ ונופלים ביד אויב וממיתם במיתות משונות, ישים נגד עיניו ספינות טובעות בים סחורות נאבדות. ישים נגד עיניו נשים מתאות לבנים ובסוף ימיהן יולדות ומתות בלדתן והנולדין מחזירין להן על המניקות ואין ומתים מבלי חלב או מתים הולדות מיד ביוצאם לאויר העולם ואמותיהן בדאגה כפולה יותר מקודם עיבורן, ישים נגד עיניו עקרה שתלד בן בזקנותה ומיד בצאתו מרחם אמו שוחטים אותו בגזרת מלך ליקח דמו לרפואה, ישים נגד עיניו יתומים ואלמנות סומך ותומך אין להן ומתים בלי חמלה. גם ישים נגד עיניו אנשים שרבו עליהם החובות ובוחרים מחנק נפשם או נופלים על חרבם או מן הגג וממיתים עצמם, ישים נגד עיניו בני אדם מתים פתאום בעת שמחתם. גם ישים נגד עיניו בנים מתים כאבן הנופל ביום הגשם בעת הרעם, גם ישים נגד עיניו בן ממית אב ואם בכעסו ואח ממית אח אחות ואח\"כ ממיתים אותו במיתות משונות, ישים נגד עיניו אב ואם שוחטים בניהם ומבשלם בידיהם לאוכלם מפני הרעב או שוחטים בן אחד להאכילו לשאר בניהם שלא ימותו ברעב. ישים נגד עיניו בני אדם נרדפים כל ימי חייהם. גם ישים נגד עיניו שרים נופלים ביד עבדים ומשתעבדים בהם בפרך. ישים נגד עיניו מלכים מורדים בהם העם ובורחים למרחקים להציל נפשם ובאים לכלל הדיוטות לגרר ביבין, גם ישים נגד עיניו קול צווחות ויללות על צרות ומיתות, גם ישים נגד עיניו צרת בנים שלא הכירו אב ואם ולא אח ואחות והם יחידים בעולם בלי סמיכה, צועקים בצרתם ואין עונה, ישים נגד עיניו איש ממית לאשתו ואשה לבעלה מסיבת מחלוקת ואיבה ושנאה. ישים נגד עיניו בני אדם נתפסים מסיבת בעבירה ומתים מרוב הבושה, גם יתן נגד עיניו ריבוי עם הנופלים במלחמות לאלפים ולרבבות והמתים במגפה לאין מספר, ישים נגד עיניו בן יחיד נפרד מאביו ואמו והלך למדינת הים והיה שם שנים רבים ומקוים אותו בכל יום ומכינים לו צרכי חופתו וביום בואו נפל מן הסולם ומת. ישים נגד עיניו באנשים החטאים בנפשותם שסופם לביזה ולהרג. ישים נגד עיניו אוננין ואבלים מאב ואם בכניסתם לחופה, ישים נגד עיניו חתן בעת שנתייחד עם כלתו מתה מיד מחמת בעילה. גם ישים נגד עיניו גרושים ושמדות שהיו בישראל ונקמות שעשו בחסידי עליון ובזיונות שעשו האויבים בנשים להביא עליהן בהמתן ולבקע כריסן ועוקרים בידם ולדותיהן ומלאים בורות מתינוקות חיים ומכסים עפר עליהם ומיריעות הספרים עשו למנעליהן וברצועות תפילין קשרו להן, ונקמות אין חקר ככתוב בספר טיט היון, גם ישים נגד עיניו גרושי הילדים באיי העקרבים, וקודם גירושם חתכו לשונם כמו שהובא בשבט יהודה, ישים נגד עיניו כל הגרושין והצרות הכתובות בדברי הימים ושבט יהודה, ישים נגדו המלחמות והצרות שהיו על ירושלים ללוכדה. ישים נגד עיניו חרבן שני בתי מקדשות. ישים נגד עיניו הריגת ביתר והצדיקים שנהרגו באכזריות גדול' כפלים כיוצאי מצרים כאשר בא במסכת גיטין ובמדרש איכה ובבן גוריון. ישים נגד עיניו במשפטי רשעים שבגהינם, ישים נגד עיניו בונים היכלות ומכינים סעודות ומתקנין מלבושים ומצעות ואחר תשלום הכנתם מתים ונמצא הכינו לבעלי נשותיהם, ישים נגד עיניו בחבלי משיח ובמלחמת גוג ומגוג ובהריגת משיח בן יוסף ובצרת ישראל בעת ההיא, ישים נגד עיניו המיתה המהלכת בכל יום בגזרת חטא אדם הראשון. והנה בשומו החוטא נגד עיניו את המאורעות הרעות והמיתות המשונות והנקמות וחורבות השוממות והנפילות וההריסות והאיבודים והעקירות והשפלות והשעבודים והמלחמות והחורבנות והמקריות המשונות אשר תחת כל השמים, אז יכנע לבבו הערל מהרעדה ומהפחד פן יפגע בו אחת מהנה או קצתם או כולם, ומה גם שבזכור אדם צרות רבות מזדעזע ונעשה בשרו חדודין חדודין ולבו מת בקרבו ומסתלק ממנו כל תאוה חומרית ומתאוה באור החיים ומתדבק בהקב\"ה ובתורתו ומקוה בכל יום מקום כבודו בגן־עדן כאשר תראה מיעקב אבינו ע\"ה שאע\"פ שהיה בחור שבאבות וצורתו חקוקה בכסא הכבוד, עם כל זה בזכור צרת יוסף היה נכנע ולא היה נכנס עוד שמחה בלבו, ונהג אבלות ימים רבים ולא היה מקבל נחמה אע\"פ שהיה מובטח לעולם הבא, דאין שמחה רבה מזו, אף שיהיה על האדם כל צרות שבעולם עכ\"ז זכירת הצרה היה מכניע אותו, ק\"ו בן בנו של ק\"ו חוטא מלא עונות מעותד לכל משפטי גהינם, ואע\"ג דהוא לא חזי, מזליה חזי שבודאי בשומו נגד עיניו זכירת צרות המקריות שיכנע וישוב אל ה'." + ], + [ + "יודע האמת ומבין המחשבות מכיר בדעת הרשע שמתחזק לחטוא באומרו הקב\"ה ותרן, וכבר אמרו רז\"ל כל האומר הקב\"ה ותרן, יוותרו בני מעוהי, אך הנני מביא ראיה לרשע במופת חתוך, איך מחשבתו הבל ודבריו שקר ודבר כזב, אם האמת אתו שהקב\"ה מוותר על העבירות שהרשע עושה, מה צורך מבחירה ורצון, דלמה ברא יצר הרע שיכעיסהו הרשע כדי לוותר לו אח\"כ, זה דבר קשה לכל מי שיש לו מוח בקדקדו להאמינו. ואם תאמר עושה הקב\"ה לוותר כדי לפרסם חסדו עם החוטא שמוותר לו, אם כן קשה רשע וטוב לו, רשע ורע לו, מוכרח לומר דלזה ויתר ולכך טוב לו, ולזה לא ויתר ולכך רע לו, ועול בחוקו יתהרך ח\"ו, דלזה הוא מוותר להראות חסדו עמו ולזה אינו מוותר, דלמה אינו מוותר לו כדי שידע ויכיר בחסדו גם הוא, ואין לומר דיש הפרש בין החוטא להכעיס לחוטא מצד תוקף יצרו דקצת אנוס הוא, ולכן להחוטא להכעיס אינו מוותר ולחוטא מצד תוקף יצרו מוותר, זה אינו דהא קא חזינן רשע גמור חוטא להכעיס וטוב לו, אם־כן אין מקום להבדיל בין רשע לרשע, והדרא קושיא לדוכתין, למה מוותר לזה ולא לזה, אם־כן מוכרח שאין הקב\"ה מוותר ורשע וטוב לו ורשע ורע לו טעם אחר יש להם, רשע וטוב לו רשע שאינו גמור כו' כמסקנת הגמרא מסכת ברכות, ועוד אם אמת שהקב\"ה מוותר כדברי הרשע, נמצא על מגן נברא גהינם, כבר מוותר על העבירות, ואם־כן רשעים אינם וגהינם למה, ועוד אם אמת כדברי הרשע, הרי התורה ונביאים וכתובים ותלמוד ומדרשים מעידים ומספרים פה אחד המקומות שהכעיסו הרשעים להקב\"ה וכעס עליהם והענישם, דמה לו לכעוס ולהעניש, דהיה לו לוותר, אם־כן מוכרח שאינו מוותר. עוד ראיה אם הקב\"ה ותרן, מה להם לצדיקים לצער עצמם להתגרות עם יצרם שלא לחטוא, שהיה להם לעשות מה שלבם חפץ והקב\"ה מוותר להם, לא תהיה כהנת כפונדקית, לרשע שאין לו מצוה מוותר, לצדיק לא כל־שכן. ועוד מצאנו אדרבא להפך, שהקב\"ה מדקדק עם הצדיק כחוט השערה ולמה אם־כן מוכרח אתה חלל רשע להודות בעל כרחך שאין הקב\"ה מוותר אלא מאריך אפו לתת זמן לרשע אולי ישוב, וכיון שרואה שאינו שב גובים ממנו כל עבירות שעשה, אך בזה מוותר דוקא שלא לחשוב לאדם שלש עבירות כדכתיב על שלשה פשעי ישראל ועל ארבעה לא אשיבנה, וכשחוטא והולך משלש ואילך חוזר וכולל גם השלשה הכלל עונותיו כמ\"ש הרמב\"ם ז\"ל וטעמו של דבר נראה דכתב דוד הקטן, דלמה מוותר הקב\"ה עד שלשה וכו', אלא דיש לפני השכינה ג' מחנות של מלאכים וכל מחנה מעכב עון אחד שלא יעבור לפני השכינה, אך כשחוטא עון רביעי, עובר בתוך השלשה מחנות ועומד לפני השכינה, ולזה ועל ארבעה לא אשיבנו, עד־כאן. ובזה ניחא כשחוטא מרביעי ואילך שכולל גם השלשה כמדובר, דכיון דמעיז הרשע פניו לחטוא חטא רביעי, אף שיעמוד לפני השכינה גילה דעתו שגם הג' שחטא לא היו בעבור שיש מעכבים אותם בחוץ שלא יכנסו בפני השכינה, שהרי חטא חטא רביעי אע\"פ שיכנס, לכן בדין הוא לשלם לו גם על השלשה. עוד נראה טעם למה ועל ארבעה לא אשיבנה כו' מעין טעמו של דוד הקטן, כי הנה באדם יש שלשה מחיצות סביב חלל הגוף ששם הלב משכן הנשמה מחיצה אחת, עוד שניה בשר, עוד ג' עצמות עם גידים וכו' ואם־כן כל חטא מטמא מחיצה אחת, אבל כשחוטא חטא רביעי, נכנס ומטמא החלל שנוגע לנשמה, ולכן על ארבעה לא אשיבנה, כי כבר נטמא כל הגוף מבית ומחוץ, ומזה הטעם עצמו מעון רביעי ואילך כולל עמהם גם השלשה להעניש עליהם, דכיון דטומאה מבפנים בעון רביעי טומאה זו שמבפנים בוקעת ועולה בתוך העצמות והבשר והעור ומטמאין עוד ונמצא הכל צריך ליבון ומירוק, מה שאין כן אם לא היה חוטא עון רביעי, הנכנס לחלל וטמאו שרוב הקדושה שבחלל היה חזקה כל־כך שהיה יכול לדחות טומאת המחיצות לחוץ, לא־כן עתה בנטמא החלל כמדובר, ודוק. הכלל העולה שהיצר מבקש לרשע כמה צדדי היתר להחטיאו, ואחר שמחזיקו לחטוא מביאו לחטוא להכעיס, דכיון שהרגילו עד שנשתרש בעבירות, אינו יכול לפרוש וחוטא אפילו בזדון דקשה לו כמות להניח הרגלו. ואלה צדדי ההיתר המורה לו, משנולד עד י\"ג שנה אומר לו עשה מה שלבך חפץ שאינך חייב לא בבית־דין של מעלה ולא בבית־דין של מטה, מי\"ג עד כ' שמענישים אותו בבית־דין של מטה אומר לו כיון דכפי האמת אינך חייב לפני המקום שהרי אינו מעניש כי אם מעשרים שנה ואילך, אם־כן טעום מכל עבירה ואח\"כ תפרוש מלחטוא וכשעובר מעשרים שמענישים אותו בבית־דין של מעלה אומר לו עשה כל הבא לידך לעשות ואח\"כ חזור בתשובה כדי שתהיה חביב לפני המקום יותר, כיון שיש מצוה יתירה עליך מהצדיקים גמורים והיא מצות ושבת, ובמקום שבעלי תשוב�� עומדים אין צדיקים גמורים יכולים לעמוד, ועוד שתמצא בידך חבילות חבילות של מצות מהחטאים שמתהפכים לזכיות כאומרם רז\"ל. ואם־תאמר אפשר יתפסו לך בבית דין של מטה בעבירה ויהרגוך, זה אינו דכיון שכונתך לחטוא כדי לקיים מצות התשובה, הקב\"ה מסייעך להעלימך מבית דין שלא תבא ליפול ביד ב\"ד, כדי שיצא כונתך הטובה לפועל, כי חפץ הוא בתשובת השבים אליו. ואחר שמחטיאו בעוברו מעשרים שנה ואילך בטענת התשובה, ורוצה לחשוב בתשובה, אומר לו אם עצתי תקח, טוב שתאריך זמן בעבירות כדי שתשתרש בהן ואז תשוב, דקשה הדבר לשוב ותקבל שכר הרבה, כי לפום צערא אגרא. ואחר שמשרישו בחטאים ומטביעו בבור טיט העונות והפשעים, אם רוצה לשוב אומר לו מה לך ולצרה לשוב עכשיו, כיון שהקב\"ה מקבל שבים עד דכדוכה של מות, וכיצד עושה לו כשרוצה לשוב סמוך למיתתו, מקשה את ערפו שלא ישוב וכיון שהוא בתכלית החולשה, אינו יכול לעמוד כנגדו ומת בלי תשובה וכמאמר רז\"ל רשעים אפילו בשעת מיתה מקשים את ערפם, והסיבה זו כמדובר וכיון שממיתו בלי תשובה, הולך לפניו הוא שטן הוא יצר הרע, ועושה לו מיני הכעסות ונקימות ומראה לו חשך ולא אור, ומראה לו דמיונות מכוערות וצורות מגונות. ומרוב הפחד והאימה רוצה להסתיר פניו שלא לראותם, ואינו יכול ומכריז יצרו לפניו ואומר ככה יעשה לאיש אשר שמע בקו ליצרו ולא עשה רצון יוצרו עד שמוסרו ביד הממונים המשחיתים העומדים על הנקמה שיעשו לו כמשפטו, ודע שהחוטאים מוחלקים לעשרים כיתות לעשות רצון יצרם ולכולם סתירתו בצדו, יש כת א' חוטאים באמרם הקב\"ה וותרן והסתירה מבוארת כמו שהזכרתי לעיל. כת ב' משימים בדעתם לומר כמה דוחק וצערים לנו, ויכפרו על מה שאנו חוטאים ובוטחים על־זה ומרבים לחטוא. והסתירה לזה שהקב\"ה מרבה בצערם כדי שימנעו מלחטוא, ונמצא במה שרוצה למונעם מלחטוא חוטאים לפניו ומכבידים עונשם עם זה. כת ג' אומרת אין הקב\"ה חפץ במות המת, וכיון שכן אע\"פ שאנו מרבים לחטוא, יזמין לידינו מצוה, בבוא לטהר מסייעין אותו. כת ד' מתחזקת לחטוא באומרם כמה רבבות של חוטאים היו בעולם ויש בהוה, ומה שהיה מאלו יהיה ממנו, ובזה מתחזקים לחטוא, והסתירה לזה מי שיש לו מוח בקדקדו אומר, כיון שפלוני עשה נקמות בעצמו, גם אני עושה בעצמי. כת ה' חוטאים באומרם כיון שרוב העולם חוטאים, היאמן שהקב\"ה יאבד כל הברואים אלו אשר פעלו ידיו, אלא מוכרח שירחם ברחמיו לכפר כדי לפרסם כי רחום הוא. והסתירה לזאת דכת דור המבול יוכיח, שכולם היו רשעים והחריב העולם בעבורם. כת ו' חוטאת באומרם אחטא ואשוב כי רוצה בתשובה הוא, והסתירה לזה מבוארת מדברי רז\"ל, האומר אחטא ואשוב אין מספיקין בידו לעשות תשובה. כת ז' בוטחים לחטוא באומרם אנו מולידים בנים ואנו טורחים שיעסקו בתורה ויהיו צדיקים, וברא מזכה אבא ויצילנו מדינה של גהינם, והסתירה לזה שאפשר שלא יולידו, ואם יולידו אפשר יהיו רשעים כמותם, ואם יהיו צדיקים אי־אפשר להנצל מעונש, כיון שעל פניה זו חטאו. כת ח' בוטחים לחטוא בראות עצמם משורש היחס אביהם, כולם חסידים, כולם קדושים כולם טהורים, כולם מוסרים עצמם על קדוש השי\"ת, ואומרים לכבודם הקב\"ה מצילנו מגהינם, כי אין כבודם היותם הם בגן־עדן ובניהם וקרוביהם בגהינם, הסתירה לזו מבוארת מדברי רז\"ל, אין אברהם מציל את ישמעאל, ואין יצחק מציל את עשו וכו', אע\"פ שאין צדיקים כמותם ואביהם היו, כל־שכן וקל־וחומר קרוב לקרוב, ואדרבא הבא משורש צדיקים עונשו כפול, כיון שהיה לו ממי ללמוד ו��א למד. כת ט' חוטאים שבוטחים בעצמם שהם צדיקים מלאים מצות בחושבם שקיום חייהם מצוה, ומה שמתעסקים כל היום בסחורתם מצוה, ומה שאין מכים ומקללים לשום אדם מצוה, ומה שבאים לביתם ומתחברים עם השכנים להרבות סיפורים באהבה ואחוה מצוה, ומה שישן וקם לאור הבוקר לעבודתו מצוה, ועל כן אומרים אם אנו חוטאים יתבטלו העבירות ברוב הזכיות, והסתירה לזאת מבוארת שאין נקרא מצוה אלא תרי\"ג האמורים בתורה ועסק התורה, ואף המקיימם אם חוטאים, אין הקב\"ה מנכה זו בזו, דזהו פירוש שאינו לוקח שוחד שהזכיר התנא. כת עשירי חוטאת באומרה מי רואני, עבים סתר לו ולא יראה וחוג שמים יתהלך, והסתירה לזו, כי מלא כל הארץ כבודו, וראיה מדור המבול דסברו סברא זו והרבו לחטוא שאמרו לאל סור ממנו וכו' עבים סתר לו ונאבדו מן העולם, והראה לכל באי עולם כי עיניו על דרכי איש. כת י\"א מתחזקת לחטוא באומרם אפשר שיבוא משיח בימי, והקב\"ה מוחל לדורו של משיח בעבורו כדאיתא בילקוט ישעיה ואני ניצול מכל עונש, הסתירה לזה אפשר שלא יבא ואם יבא אין לו שכר, אע\"פ שנמחל כמי שקיים המצות בגלותו, דאין קץ לשכרו ולמעלתו וכמה ביוש יקבל אז בנפשו. כת י\"ב כת רמאית חוטא ועושה תשובה על חטא ראשון ואומר כבר נמחל עון זה ואינו, אם־כן אני חוטא חטא אחר ואני חוזר בי, וכיון שמסתלק חוזר אני לחטוא ולשוב, באופן שאני עושה כן לטעום מכל חטא וביום מותי אין עון בידי, והסתירה לזו דכיון שכונת תשובת העבירה ראשונה כדי לחזור ולחטוא, אפשר ימיתנו הקב\"ה מיד כששב מעבירה ראשונה כדי שלא יחזור לחטוא ונמצא גורם לו קצצות חייו. ועוד שעל זה כיון השלם באומרו האומר אחטא ואשוב אחטא ואשוב אין מספיקין כו', כיוון הכפל אחטא ואשוב אחטא ואשוב לכת הזו שעושה בערמה לחטוא ולשוב ולחזור לחטוא ולשוב כדי לסלק כל עון ראשון ראשון, כדי שבסוף לא ימצא בידו עון ועכ\"ז אומר אין מספיקין בידו לעשות תשובה, ואם־כן מה מועיל בתקנה זו. כת י\"ג מתחזקת לחטוא באומרה לית דין ולית דיין, והסתירה לזו דמצאנו ראינו כמה רשעים נתפשים בעונשים מעין חטאם כמכות המצריים שהוכו בעשר מכות, כל מכה מקבלת למה שעשו עם ישראל כדאיתא במדרש וכן נפל המן בשחת שכרה, וכן רבים לאין חקר וכל זה מורה באצבע דיש דין ויש דיין, ואם תראה חוטאים שאינם נלכדים מיד ברשת עונותם, הקב\"ה מאריך אף ולבסוף גובה ממנו, ואם מת בשלום הוא לרע לו לשלם לו בגהינם דקשה מדין העולם הזה על שחטאיו כבדים וקשים. כת י\"ד מתחזקת לחטוא בראותם שאע\"פ שכשלו בעונות ודרכיהם מקולקלים נושאים חן בעיני בני אדם ומצליחין במעשיהם, ובזה אומרים דרכינו ומעשינו רצויים לפני המקום, ובזה הולכים וחוטאים והסתירה לזו שאפשר שהקב\"ה רוצה לשלם להם בעולם הזה איזה מצוה שבידם לטורדם מעולם הבא או נושאים חן בעיני בני אדם רשעים כמותם, ואם בעיני הצדיקים מורין להם כך מפני שמחניפים לרשעים מפני דרכי שלום. כת ט\"ו חוטאים באומרם ידענו דמשפטי גהינם מוכנים לעוברי עבירה, עם כל זה חפצים אנו לטעום מתענוגי עבירות כי רב הוא, והסתירה לזו שאין התענוג נשאר מודבק בהם לעולם, כי הוא כהרף עין וכל דבר שאינו בר קיימא אין ראוי להחזיק בו, ומה גם שאין ראוי לאדם להחליף הרב במועט, שהתענוג דבר מועט ובזמן מועט ושכר עולם הבא רב אין חקר. כת י\"ו מתחזקים עצמם לחטוא באומרם משפט רשעים בגהינם י\"ב חדש, וכיון שכן הנני מתעדן בחטאים כל ימי בחלוף עונש י\"ב חדש, הסתירה לזה שקודם שיכנס בגהינם מגלגלין נפשו באויר שנים הרבה כדי רשעתו בעונשים, כפלים מגהינם ומכניסים נפשו בבהמות וחיות טהורות וטמאות ובשקצים ורמשים ובכל מקומות המטונפים וכאלה מן העונשים ובסוף נכנס בגהינם. כת י\"ז בראותם שנכשלו בעונות, אומרים כולנו אבדנו וכיון שכן אין לנו לירש שתי גהינם ועושים כל מה שלבם חפץ ונטבעים בעבירות, וזהו בחושבם שכיון שחטאו אבדה תקותם, לכן עושים אח\"כ כל הבא לידם. והסתירה לזה מבוארת, שהקב\"ה יסד העולם על עמודי תשובה, ואין דבר שיעמוד בפני התשובה וידו פשוטה לקבל שבים אף כי עונותינו רבו למעלה, ושערי תשובה לעולם פתוחים. כת י\"ח חוטאים מסבת שלא היה להם מי שילמדם להבחין בין טוב לרע ולא שמעו ולא הבינו, ולכך בחשיכה יתהלכו וחושבים שעליהם לא יפול עונש הדין, הסתירה לזו דגוי שאינו חוקר להשיג האמת ודרכי החיים, ולהכיר תורת משה ומצותיה, גהינם כלה והוא אינו כלה, כ\"ש וק\"ו הנולד מישראל, שאע\"פ שלא היה לו מי שילמדהו, כיון שגדל ראוי לו שיבקש ויחקור וילמוד תורה ומצות. כת י\"ט כת האנוסים הם החולים שמאכילים אותם דברים האסורים לרפואה וששים ושמחים באכילתם, באומרם כיון שבא הדבר לידינו דרך היתר, נטעום מן האיסור להתענג בו ואינו מגיע לנו עונש כיון שחכמים התירו לנו, ומי יתן והיה להיות חולים פעם אחרת להרבות באכילה זו, הסתירה לזו דהן אמת דמותר להם, אבל כיון ששמחים על הדבר מורים שיותר טוב מה שאסר הקב\"ה ממה שהתיר, וכאילו דבר ההיתר כמשא עליו וכדבר מאוס, ובהיות כן דבר בזוי וקל בעיניו קיום מצות הבדלה מן הבהמה הטהורה לטמאה ומכל מאכלי הטהורים לטמאים, ואין חטא גדול מזה ועונשו מרובה. כת כ' הנשים הן שמחות לומר, טוב שאנו פטורות ממצות שהזמן גרמא ומתלמוד־תורה ומה לנו ולצרה, שהרי מורים ומעידין בעצמן שאין התורה חביבה בעיניהן והמצות בזויות להן, שהרי שמחות על שאין חיוב הקיום עליהן, וראויות לעונשים רבים מן הסתירה המבוארת כנזכר, ואינן יודעות שחיוב התורה ומצותיה עליהן כאמרם רז\"ל כה תאמר לבית יעקב אלו הנשים, ותגד אלו האנשים, ולא עוד אלא שמקדים הנשים לאנשים, וחייבות בכל מצות לא תעשה ובעשה באותן שאין הזמן גרמא, רק באותן שהזמן גרמא דפטורות משום שעול בעליהן עליהן, חוץ מפסח וחנוכה ופורים שחייבות אע\"פ שהזמן גרמא, משום שנעשה הנס על ידם, פסח בשביל נשים צדקניות יצאו ישראל ממצרים, חנוכה על־ידי יהודית, פורים על־ידי אסתר כמ\"ש התוספות, גם אע\"פ שפטורות מתורה שבעל פה, חייבות לעשות במאמצי כחן שילמדו בעליהן ובניהן ונחשב כאילו הן עוסקות בהיותן מעשין וגדול המעשה מן העושה. נקוט האי כלל בידך, כל אדם המטיל מום באנשים כשרים ומגלגל דברים לפרסם עליהם עונות נעורים או שמשמח על עבירות שעושים אחרים, דע באמת שהוא מלא עונות ולוקח נחמה לנפשו באומרו יש רבים כמוני, וכל אדם המשבח לאדם בתוך חבורה שיש שונא לו, אין רשע כמוהו, שאין כונתו לשבחו רק כדי שישמע השונא שבחיו ויהפכם לגנאי וירבה עליו חרופים ויעליל עליו דברי דופי ויתגנה בפני כל החבורה וירבו עליו שונאים ונמצא עושה מעשה זמרי ומצפה שכר כפנחס באומרו אני נתכוונתי לשבחו ולכן אפילו חדושי תורה לא יאמר אדם משם אומרו בחבורה שיש לו שונא, רק יתלה הדבר באילן גדול, והעושה בהפך עושה כאילו הקב\"ה ח\"ו אינו מכיר במחשבות האדם ותחבולותיו, וכל אדם שתראה כועס על חוטא אחד עד שמייאש אותו מן התשובה, דע שיש עבירה בידו ונוהג בה וכדי שיבטחו בו ולא ידקדקו אחריו כועס כל־כך על החוטא שיחזיק�� אותו מקנא ובורח מן העבירה. ואם תראה אדם כעסן דע שהגאוה שבלבו גורם ושכינה אינה חשובה כנגדו ואל תתעסק עמו אפילו בדבר ריוח פן תפסיד חייך. ואם תראה אדם עצב כל ימיו, דע שמיעוט הבטחה שבו גורם לו העצבות, אל תשכון בשכונתו פן תסיר אותך מאחרי ה'. אם תראה אדם מלגלג על דברי חכמים הרחק ממנו וברח עד אחר העולם וצוה לבניך אחריך שלא יעברו במקום ההוא עד שיעבור עליו שריפת אש ושיבולת מים לטהרו. ואם תראה אדם מתעסק בלשון הרע, דע שהרבה דמים שפך: וכן אם תראה אדם אכזרי ואם תראה אדם קמצן ונבלה עמו, אל תרבה תחנוניך עמו שירחם עליך פן תוציא זמנך לריק ואם תראה אדם ליצן, דע שמטמא בחייו כבמותו ורבים הוציא מדעתם ובחרו מחנק נפשם ועליו אמרו רז\"ל אינו מקבל פני שכינה, ואם תראה אדם דובר שקרים בלום פיך מלדבר עמו כל חייך, פן תדאג תמיד ממראות רעות שתראה בדבריו כמראה סמא\"ל לרשע בעת מותו ואם תראה אדם בעזות מצח, סבול קללותיו וחרופיו פן אם תשיב אמריך לו, יוסיף עליך כהנה וכהנה עד שיעיד על אשתך שהיא זונה ובניך ממזרים ואם תראה אדם רוב ימיו במשתאות, דע שכל עבירה הבא לידו אינו מניחה וכל דבריו נבלות ואינו מדבר בשבח שום אדם ומורגל בפיו בזיון של ת\"ח ובזקנותו מוטל ברעב וסופו יורש גהינם, ודע בני שהתורה נקראת מאכל דכתיב לכו לחמו בלחמי והעבירה נקראת מאכל דכתיב אכלה ומחתה פיה וההבדל ממאכל למאכל, מאכל התורה דהיינו לימודה מאכל רוחני הוא, וכל עוד שאוכל מתאוה עוד לאכול ואינו שבע באופן שמעולם אינו קץ מאכילתה ומאכל עבירה הוא מאכל גופני וגס, ואחר שאוכל ושבע קץ באכילתו ומואס כל מאכל שבעולם והמשל לזה להנחת השלחן וסילוקה מאכל התורה בשעה שאדם עורך שלחנו לאכול והיא נקיה וטהורה ונחת שלחנו מלא דשן ואדם מתאוה לאכול כל מאכל שיביאו לפניו כי מחמת רעבו לא תשבע עינו. ומאכל הזנות ושאר עבירות בשעת סילוק השלחן שהיא מלאה קליפות ועצמות ומאוסה מהמרק שנשפך בה ואדם קץ לראותה ומואס בכל מאכל. כך הרשעים אחר שעושים העבירה ונשבעים ממנה, מיד מואסין בה, וזהו שאמרו רז\"ל רשעים מלאים חרטות והטעם שמיד שמלא תאותו יצרו מסתלק ממנו ועולה למעלה לקטרג עליו ובאותה שעה רואה בדופי המעשה שעשה ומתחרט עד שיחזור יצרו בקרבו לחזור להחטיאו, לא כן הצדיקים האוכלים לחמה של תורה, דכל עוד שאוכלים ממנה מתאוים עוד לאכול ואינו שבע, והטעם שכל עוד שאוכל אותו לחם, כל פרוסה ופרוסה שאוכל דוחה ומגרש חלק מיצרו לחוץ כי התורה כסם המות ליצר הרע ונשאר הגוף פנוי ממנו בבחינת הרוחניות ואין שביעה ברוחניות כי ראשון ראשון מסתלק למעלה להליץ בעדו לפני המקום. אוי לאדם המחליף לחמו של תורה בלחם עצבים או המחליף תענוגים רוחניים בתענוגים גשמיים המתהפכים לזבל, אוי העוקר נטיעות של גן־עדן לנטוע כאן גנות ופרדסים, אוי המוכר חלקו של עולם הבא, לקנות כאן חצרות ומקומות, אוי לגוף המתלבש מגז כבשים ועזים וממשי תולעים ואינו מתלבש בחלוקא דרבנן. אוי המכבד ביתו מן הזבל ומכל שרץ השורץ על הארץ ואינו מכבד גופו מן העבירות. אוי הקונה בממונו כלי זיין להשחית נפשו, אוי לכיס שמלאה לעולם ואינה מתרקנת לעמלי תורה ולפדיון שבויים ולשאר מצות. אוי המבקש ישוב לגופו ואינו מבקש ישוב לנפשו, אוי שוכן במשכנות און ואינו שוכן בבתי מדרשות. אוי לבית שכליו חדשים מבלי הכנסת אורחים בתוכה, אוי לבית שחלונותיו פתוחות לשוק של זונות, אוי לבית שספריו חדשים מבלי לומד בהם, אוי לבית שתיבותיה מלאות מבלי תת מהן לנדוניית היתומות, אוי המשתדל בנשואי בניו ובנותיו ואין משתדל בנשואי גופו בנפשו, כלומר לעשות החומר צורה. אוי המגרש האויבים מביתו ואינו מגרש אויבי נפשו מעליו, אוי הבונה היכלות לגוף ואינו בונה היכלות לנפש, אוי המחליף שמיעת קול שירי המלאכים בשמיעת שירי עוגבים. אוי לחצר שכל שכניו עמי ארצות, אוי לעיר שראשיה נערים ועמי ארצות ואכזרים וכל העם זוכרים מהם עונות נעורים, אוי הממית עצמו בידיו על־ידי עונותיו, אוי הממית בניו בחטאיו. אוי המכין צידה לדרכו גפרית ומלח וחרון אף, אוי הלומד אומנות להשביע גופו ולהרעיב נפשו (פירוש אומנותו לאכול ולשתות ולזנות ובזה מרעיב נפשו מכל טוב לעולם הבא). אוי לעיר שיושביה מועטין ומחלקותיה מרובים, אוי לעיר שיושביה מרובים ולומדיה מועטים: אוי המכיר כל דרכי עירו ואינו מכיר בדרכי תורתו, מכיר דרכ ביתו ואינו מכיר דרך בית תפלתו, אוי מכיר ומכבד מי שהולידו ואינו מכיר ומכבד למי שבראו, אוי משביע נפשו מלחם ומרעיבה מתורה, אוי למטה ששוכבין עליה כל הלילה, אוי ללילה שאין עוסקין בה בתורה שאין רינה של תורה נשמעת בה כי אם קול צווחה על היין. אוי ליום כשמוציא אורו להאיר לכל עושה רשעה ולא לעוסקים במצוה, אוי לחכם שמשתמש בתורתו, אוי לבעל מלאכה שמובטח בזרועו. אוי לרופא המבקר עשירים ולא עניים וגוזר רפואות בלי צורך לייקר הסמנים. אוי לסוחרים יוצאים כל היום בעסק סחורתם ולא בסחורה של תורה כי טוב סחרה מסחר כסף, אוי לאב ואם השוחקים מרשעת ילדיהן באומרם קטנים הם, אוי לבחורים שימי כחם מוציאים לריק. אוי לזקנים שבאו לכלל זקנה ואין מזכירין מיתה בפיהם. אוי לאדם האומר שלום עלי נפשי ואינו מצטרף בשום צרה עם הציבור. אוי לאדם שמשמח בגדולתו, ואוי ואבוי למי שהוציא כל ימיו בהבל וריק ומת בלי תשובה אוי לאותו גוף שיאכלהו תולעה ויתלבש בבושה וכלימה כגלימה. ונפשו עומדת נזופה וזעומה אוי לאותה בושה אוי לאותה כלימה." + ], + [ + "יום המעונן ויום הגשם נפשו של אדם עגומה עליו, בראות היום חשוך ומעורבב מקול הגשם וקולות וברקים ומרמס בטיט חוצות, ואע\"פ שיודע דכל זה הוא להביא חיים בעולם, שיורד הגשם להגדיל תבואות ולהפריח אילנות ולעשות ציצין ופרחים, ואחר כך חוזר השמש וזורח על הארץ כמו שהיה, ועם כל זה דואג ומתעצב בשעה שחשכה נפלה על ארעא. מכאן יחשוב אדם הצער והדאגה שישיג לו בבא ימי הרעה ימים המתקרבים למיתה, ובפרט היום ממש שבו יפטר מן העולם שהוא יום חשך ואפילה צלמות ולא סדרים ותופע כמו אופל, מה דוחק צרה וצוקה ויגון ואנחה ירגיש נפשו מאין הפוגות. לכן לצאת מאפלה זו לאור גדול אין עוד אלא בעסק התורה שנקראת אור, שנאמר כי נר מצוה ותורה אור, ויאיר לאדם בלכתו מן החיים לחצר מות, ובשכבו בקבר כזוהר המאורים, תדע שהרי אדם ישן על מטתו בלילה וחולם שהשמש זורח על הארץ ורואה אור גדול ונפשו שמחה ומתענגת באור זה כאילו הדבר בפועל ממש, הלא תראה בחוש הראות האור הנולד מן התורה כשאדם מחדש איזה חידוש בתורה נכנס שמחה בלבו, כדכתיב פקודי ה' ישרים משמחי לב, וכתיב ושמחת בכל הטוב ואין טוב אלא תורה כדברי רז\"ל במדרש שוחר טוב על־פסוק זה, וטעם שמחת הלב משום שאור התורה שלמד וחידש נכנס שם ומאיר באופן שהתורה כנר להאיר לנשמה לשמחה, וסמך לדבר נר ה' נשמת אדם, ירצה נר ה' שהיא התורה להאיר לנשמת אדם, וכשם שעל־ידי האור יכול האדם לעשות כל צרכי גופו להקריב ��תועלת ולהרחיק הנזק ולהציל עצמו מפח יוקשים ומליפול בשוחה עמוקה, כך התורה מאיר עיני האדם להציל נפשו מני שחת לראות באור החיים ומלמדו להועיל, לבקש דברים הגורמין הבריאות לנפשו ולגופו לעבודת בוראו, שלא יפול בו מקריות החולאים המבטלו מלעובדו, שהרי התורה מזהירו מזה תאכל ומזה לא תאכל, כי מכל מאכל המזיק הבדילו מלאכלו, כרופא זה העומד על האדם לאמר לו לא תאכל מאכל זה כי מזיק הוא, כך התורה ג\"כ מרחיקו ממאכל המזיקו ומקרבו למאכל הנותן בריאות לנפש ולגוף, וכן תורה שבעל פה גם־כן עיין בהרמב\"ם הלכות דעות ובראשית חכמה בחופת אליהו שקבץ דברי רז\"ל אל מקום אחד, ומזכיר שם הדברים שדברו לתועלת בריאות האדם מה יעשה ואיך יעשה, תראנו משם ובזה תדבק נפשך בשתי תורות בראות חיבתם עליך להדריכך בדרך החיים ולהבדילך מדרכי מות, לא כן דתות נמוסיות מלמדם תענוגי הגוף בכל מה שאפשר, ומבדילם מתענוגי הנפש כי כל דתם לעשות הפך תורת משה שנקראת חיים ונותנת חיים לעושיה, ואם תראה עוסקים בתורה מדוכים ולבושי סחובות מלובשים, דע טעמו של דבר כל דבר נחמד ויקר הערך ותאוה לעינים מכסים אותו מן העינים וחופים עליו מפה בלוי' ומבוזה כדי שלא ישלוט בו עין הרע, אבל מי שיש בו דעת ומכיר בחפץ המכוסה במפה בלוי' זו, מתאוה להיות כאותו דבר נחמד ויקר הערך, אע\"פ שיהיה מחופה בשק ואפר כי בבא במקום שאין עין הרע שולט בו כזרעו של יוסף דהיינו לעתיד, מסיר המכסה מעליו ומאיר שבעתים כאור החמה, ומשם נולד שרשע עם הארץ פוער פיו כגמל ומוציא ריח רע מפיו כצואה ומבזה ת\"ח, כי אין נפשו הבהמית משגת לראות כי אם הלבוש הקרוע שעליו ולא החפץ היקר שמחפה עליו. ובזה רואה הרשע עצמו בבגדי שש וארגמן ות\"ח בבגד קרוע מתחזק לצעוק עליו ככלב, וטומאת יצרו אשר עשה חלודה בנפשו הגדיל סמיות בעיניו מלראות מה שתחת לבושי רקמתו, שהוא גוף נגוף משולל מכל טוב דומה לחמת מלא צואה בחייו ובמותו לכלב מוסרח, מלא תולעים יוצאים מלשונו ונכנסים בטיבורו. ודע שכל זמן שמתמרק הגוף ע\"י עסק התורה מתגדל אורה של נשמה כסכין זה, כל זמן שמשחיזו במשחזת מתמרק החלודה שעליו ומתגלה צחצחות אור בהירותו, כך ת\"ח כשממרק ומחליש כחו ע\"י עסק התורה שנקראת אש, דכתיב הלא כה דברי כאש וכתיב אש דת למו, מתגלה אור שבנפשו עד שמכח המירוק מתגדל כ\"כ אור שלה, עד שמגיע למדרגת נשמה ורוח, וכל מדרגה ומדרגה להשיג צריך מירוק יותר גדול כנודע, ואם יש תלמיד חכם שמבזים אותו ליצני הדור, מטעם שהוא מכוער או בעל מום ומקלים בכבודו עד בוש על שהוא בזוי בלבושו, אל ישים לבו לדבר הזה בשומו נגד עיניו דכל זה בעולם עובר ובזמן קצוב ואח\"כ הולך אל המלוכה למלוך על י\"ש עולמות, דכתיב להנחיל אוהבי יש, וריבי רבבות של מלאכים עומדים לשרתו וכתר מלכות בראשו כדברי רז\"ל צדיקים עומדים ועטרותיהם בראשיהם ושכינה שורה עליו ופניו מבהיקים ומאירים מסוף העולם ועד סופו, והליצנים יראו ויבושו וילכו לחרפות. וזהו משל לאדם שאמרו לו, אם תסבול כמה ימים בבזיון לצאת בשוק בלבוש הבורסקי1מי שאומנותו לעבד עורות ופניך מפוחמות וגם אוילים יצחקו בך, ובמלאת הימים האלה תמלוך על עם רב בעושר רב ובכבוד גדול, שאין ראוי לאיש זה לחוש על הבזיון שסובל בימים קצובים נגד המעלה הנמשכת אחר כך, מעלה אין למעלה ממנה ותמידי, ואדרבא ראוי שישמח מאותו בזיון כיון שגורם לו המעלה. גם הת\"ח שמבזים אותו, אין ראוי שיצטער על זה הבזיון שסובל בערך השכר והמעלה שעתיד לקבל בעבור שסבל הבזיון ולא פירש מן התורה. ואם יראה הת\"ח עמי ארצות מתחרטים על שעבר, שלא עסקו בתורה ועגמה נפשם עליהם על זה ומתאוים להדבק עם ת\"ח לשמוע תורה מפיהם ומחזיקים בידם שילמדו בעבורם לחלוק עמהם כזבולון עם יששכר, אז הת\"ח חייב לכבדם ולהתבייש מהם כדי להראות שעושים להם כבוד. אמנם אם העמי ארצות אין נוהגים כבוד בת\"ח כראוי, ואין מהם שום תועלת ואדרבא מבוזים בעיניהם התלמידי חכמים ומתאכזרים עמהם, אז התלמיד חכם אל יחניף לתת להם שום כבוד בעולם, משום שמחזיק ידי עוברי עבירה ומרגיזי אל, אלא אדרבא יחשבם כבהמות וכאילו יושב בתוך ארוות סוסים שאין האדם מתבייש מן הסוסים כלל להלוך יחף או בלי גלימא או לדבר בקול רם או כיוצא מדברים כאלו שצריך האדם לנהוג מפני כבוד הבריות, וכשיראו העמי ארצות שבעיני הת\"ח הם חשובים כבהמה, יחזרו בהן וישתדלו על בניהם שילמדו תורה והנשים הארורות בראותן שפלות בעליהן שבעיני הת\"ח הם נחשבים כבהמות ומנועים מכל כבוד שבעולם, גם המה יעזרו ביד בעליהן על בניהם שישתדלו ללמד להם תורה מפני הכבוד שיש ללומדי תורה, גם בראותן בשפלות עם הארץ ובכבוד התורה, יחשבו בעת הזיווג בת\"ח שיהיה הולד הנוצר כמוהו כרבי יוחנן שהיה יושב בשערי טבילה כדי שיהיו להן בנים חכמים ויפים כמוהו. וכל המחניף את עם הארץ שאין ממנו שום תועלת בעולם ואדרבא מבזה ת\"ח, מביא רעה לעולם ומשפיל כתרה של תורה ומכבה את אורה ואין לו חלק לעולם הבא. והעון הזה מביאו בעולם הזה שיצטרך לעם הארץ ויצפה ממנו תמיד ויצא מאצלו בידים ריקניות.", + "והנני מודיעך בפעם הזאת טעם ששמעתי מעם הארץ א' למה העמי ארצות שונאים לת\"ח, משום שהת\"ח מונין לנו כבהמות לכן אנו שונאים לת\"ח. וראיה לדבר שאין מתערבין עמנו לאכול ולשתות ולדבר ואין מגלין לנו סוד מסודם ואין מתייעצין עמנו לשמוע עצה ממנו וכאלה מדברים אלו ואני השבתי לו, תדע למה ת\"ח שונאים לעמי ארצות וחשובים בעיניהם כבהמות, משום שאינם מתערבים עם ת\"ח ללמד מהם ואין מרבים עמהם בטובת הנאה כדי שיברו עמהם ואין מגלין מהמחשבות שבלבם כדי שהת\"ח יתקנם ואין מתייעצים עם ת\"ח לשמוע עצה, למען לא יכשלו בשום דבר מדרכי השם, ואין באים לאכול עמם כדי שילמדם הנהגי סעודה וברכותיה, ומטעם זה ת\"ח מונין אתכם כבהמות. ועוד אמרתי לו שאין הת\"ח יכול להתערב עם עם הארץ אפילו שיהיו בבית אחד משום שטבע כל אחד מובדל מחבירו כהבדל האור מן החשך וכשם שמים מתוקים ומים מלוחים וסרוחים בגוף אחד ואינם מתערבים זה עם זה כאמרם רז\"ל במדרש פרשת קרח דף רמ\"א ע\"ב וז\"ל: ברא הקב\"ה באדם מלא הסיט (פירוש שיעור קטן) יש בו כמה מעינות ואיםנ מתערבים זה בזה, מי עינים הם מלוחים, מי אזנים שמנים, מי החוטם סרוחים, מי הפה מתוקים, מפני מה מי עינים הם מלוחים, שבזמן שאדם בוכה בכל שעה היה מסתמא, אלא על־ידי שהם מלוחים פוסק ואינו בוכה. מפני מה מי אזנים הם שמנים, שכשהאדם שומע שמועה קשה, אלמלא תופשה באזניו מתקשה ומת ומתוך שהם שמנים מכניס בזה ומוציא בזה: מפני מה מי החוטם סרוחים, שבזמן שאדם מריח ריח רע, אלמלא מי החוטם סרוחים שמעמידים אותו, מיד מת. מפני מה מי הפה מתוקים, אלא פעמים שאדם אוכל אכילה ואינה מתקבלת בלבו, אם אין מי הפה מתוקים אין נפשו חוזרת. ועוד לפי שקורא בה בתורה, דכתיב בה ומתוקים מדבש ונופת צופים, לפיכך מי הפה מתוקים, עכ\"ל לענינינו. הרי שכשם שיש מימות מחולפים בגוף ה��דם ואינם מתערבים זה עם זה, משום שכל אחת מובדלת מחברתה בדבר אחד ואם יתערבו יפסידו את הגוף ולא יהיה לו קיום וימות. כך אי אפשר לת\"ח שיתערב מדותיו במדות עמי הארצות אפילו יהיו בבית אחד, שאם יתערבו נמצא שהמה מתערבים מים מתוקים עם מים מלוחים ושמנים וסרוחים ויפסיד העולם. עוד אמרתי לו הנני מודיעך קושט דברי אמת, למה עם הארץ שונא ת\"ח, כאמרם רז\"ל יותר שונאים עמי הארצות לת\"ח מאומות העולם לישראל ונשותיהם יותר מהם וכו', משום שטבע האדם להיות מקנא בטובת חבירו והקנאה מביא השנאה, וביודעם עמי ארצות שת\"ח עוסקים בתורת אל ומובטחים לטובות הגנוזות לעולם הבא, ואף שעמי הארצות שאין בהם דעת כדי להבחין בזה, אע\"ג דאיהו לא חזי מזלייהו חזי, ומשם יוצא הקנאה ונולד ממנה השנאה. ועוד שונאים ת\"ח בראותם שהת\"ח מואסים בדרכיהם ובכל מעשיהם, ובזה אינם חשובים בעיניהן לכלום עד שאין מוסרים סודל עם הארץ ואין ממנים אותו אפוטרופוס על היתומים ואין מתלוין עמו בדרך שעל חייו לא חס כל־שכן על אחרים כאמרם רז\"ל ובראותם כך מרבים בשנאה עם ת\"ח. עוד שונאים לת\"ח ביודעם שת\"ח מכירים ויודעים בעבירות שבידם ובהרהורי עבירות שבלבם ובדרכיהן החשוכים שהולכים כל היום ובתחבולותיהן ומחשבותם הרעים שחושבים תמיד לעשות, ובראותם שיודעים בגנותן נופל בהם השנאה. ועוד שונאים אותם בראותם עצמם משוללים מכל חכמה, לא עצה ולא תבונה ולא דעת ביראת ה', ות\"ח משכילין בכל חכמה לתורה ולתעודה ובקיאין אף בחדרי סעודה ויודעים ומכירים מהדברים שבעולם אשר תחת כל השמים מסגולות האבנים והאילנות והצמחים ומבהמות וחיות ועופות ודגי הים, וכיצד הויית כל אחד ואחד וטבע המוטבע בכל דבר, ולמה נברא ולאיזה דבר מועיל וכיצד הנהגתם, וחכמות אין חקר עד שמדבר למעלה מהשמים, ובראותם כך שונאים אותם ליקח חוזק בעצמם לכסות על חסרונם. גם שונאים אותם כדי להתרחק מהם שלא ימחו בידם מלעשות רצון יצרם. וגם נולד השנאה מחמת קנאה, איך מוצאים עצמם מלאים עבירות ות\"ח תורתו שומרה לו, כאמרם רז\"ל תבלין ליצר־הרע היא התורה, ועל הקנאה הזאת שונאין אותם. תדע שלעולם העמי ארצות מבקשים תועה על הת\"ח ומדברים עליהם מהדופי. וכשומעם איזה דבר גנאי על ת\"ח מחזיקים לקיימו עליו, ובכל מה שיכולים לבזותו מבזים אותו, כי יצרם מפתה להם על זאת כדי להרבות להחטיאם בשומו בלבבם, הרי ת\"ח יודע בכבודו של מקום ומורד, כ\"ש אתה ועונשך מועט או ולא כלום, מה שאין כן ת\"ח שידע ומרד, ותראה עמי ארצות מחזיקים לת\"ח לתם שאינו מכיר בשום דבר ולעצמם מחזיקים שהם יודעים ומבינים מעשה אדם ותחבולותיו, וכל זה אינו אלא כי אם מהעדר דעת שבהם, שאין להם דעת להבחין אם יודעים אם לא יודעים, וכיון שכן כל מה שמדברים וכל מה שהם עושים נחשב בעיניהם חכמה, וזהו טעם אחד ששונאים ת\"ח בחושבם שהם משכילים ומבינים, לא כן הת\"ח ונקל כבודם לעיניהם ובאים לשנאותם והודה האיש הזה שדברתי לו כל אלה הדברים, ונשבע באמת שרוב דברים אלו היו בלבו, וכן בודאי בלב חבריו ומסיבות אלו שונאים ת\"ח ובקש מה תקנתו ואמרתי לו שיתדבק כל ימיו בת\"ח לשמוע מפיהם וללמוד דרכיהם וישמשם כפי יכולתו, דגדולה שמושה, וישים נפשו בכפו לכבוד ת\"ח ואם שומע נוגעים בכבודם יחלוק עד הכאה, ולעולם ידבר בשבחם וידאג על מה שלא זכה לתורה, ובזה יזכה ללמוד מהם דרכי השם לעשות ולקיים, וגם יזכה לבנים ובני בנים ת\"ח ומביאים אותו לחיי עולם הבא, וכן קבל עליו לעשות. ויש עמי ארצות ח��ידים אשר עליהם אמרו רז\"ל ולא עם הארץ חסיד, והם אוהבים ת\"ח, רודפים אחר מצות, מבקשים לשמוע דברי תורה, קובעים מדרשים, נותנים מכיסם ומממונם שיעסקו בתורה בעבורם, אף על פי שרוב מעשיהם טעיות ושיבושים משום שאינן יודעים כיצד עשיית המצות, משום שלא למדו עכ\"ז נחשבים שוגגים ולא מזידים, ודע שכל מעשיהם הטובים האלו נמשך שנשמתם משורש עליון, גם נשמתם בעולם הנשמות היו באילן שכנים וסמוכים אצל אלו הנשמות של ת\"ח, ולכך אוהבים להם כמו שפירשו רז\"ל על פסוק ויש אוהב דבק מאח, והטעם שבאילן הנשמות היו נשמותם של האחים רחוקים זה מזה, אך בנשמת זה האוהב היו קרובים ע\"כ, וכן תראה עם הארץ דבק מאד בת\"ח אחד דוקא ומהנהו מנכסיו כל ימיו יותר מת\"ח אחרים, אין זו כי אם שנשמותיהם היו כשבת אחים גם יחד באוצר הנשמות. גם יש טעם אחר לאלו עמי ארצות חסידים שהוא מסבה שאביהם בשעת הזיווג הרהרו בחסידי ישראל והולד נולד כפי אותה המחשבה כנודע, ואילו היו עוסקים בתורה מצד בחירתם היו יוצאים אנשים חכמים חסידים, אלא שלא עסקו בתורה, אך נשאר בהם רושם המחשבה והם חסידים ומכבדים ת\"ח ויש טעם אחר לעמי ארצות החסידים, שהם נשמות מגולגלים אשר בגלגול שעבר כבר עסקו בתורה אבל לא נשלמו במידת החסידות, ובאו להשלים כל מה שחסרו, ומזומנים לעולם־הבא בהשלים עצמם במעשים הטובים האלו בגלגול זה, וברוך יודע הנסתרות. ויש טעם אחר שפעמים יש עמי ארצות מקנאים במעלת הת\"ח וחכמתם וכיון שרואין שאינן יכולים לעסוק בתורה, להגיע למעלתן מתדבקין במה שיכולים לעשות להדמות להם לנהוג בחסידות כפי דעתם ומבקשים לשמוע תורה ולרדוף אחר המצות ולקבוע מדרש שילמדו במקומו ומהנה ת\"ח כמדובר. ומתחרטים על מה שלא למדו תורה ומתאוים שיהיו להם בנים עוסקים בתורה ומוציאין ממון עליהם על זה, גם לאלו אשרי חלקם. ולהכיר בהם מאיזה סבה מהנזכרות הם חסידים, אם מסבת שהיו שכנים עם נשמות הת\"ח באוצר הנשמות או אם מסבת שאביהם הרהרו בחסידי ישראל בשעת הזווג או אם מסבת שהן נשמות מגולגלות ובאו להשלים מה שחסרו או אם הם מסבת קנאה. דע שעמי הארצות שמקטנותם אהבו ת\"ח הוא מסבת שהיו שכנים באילן הנשמות ואותם שבהמשך זמן קנו אהבה עם ת\"ח והולכים בדרכי השם, הוא מסבה שאביהם הרהרו בחסידי ישראל בשעת הזווג והמחשבה טובה פעל שחזרו בהם, ואם תראה שקונים חסידות ודרכי השם מיראת העונש, דע שהם חסידים בעבור שנתגלגלו להשלים מה שחסרו בגלגול שעבר, וכיון שכבר קבלו עונש יראת העונש טמון בנפשם ומתייראים ומבקשים להשלים עצמן כדי שלא יחזרו לעונשם, ואם מתפארים בחסידות ובמעשיהם הטובים שעושים, דע שהם מסבת קנאת הגדולה והמעלה, וכיון שכן בהגיעם לדמיון מעשיהם של ת\"ח וחושבים שהגיעו למדרגתם, הם מתגאים ומתפארים באומרם כולנו שוין. ונחזור למעלת התורה ונדבר בחכמת החכמים שנגלה להם תעלומות חכמה ויודעים ומכירין בכל מה שברא הקב\"ה בעולמו ובקיאין בכל, ולא מבעיא חכמי התלמוד שגדלה מעלתם ממלאכי השרת, אלא אפילו החכמים שבכל דור ודור. ואכתוב לך קצת רפואות ודברים סגוליים ומענין בריות משונות בטבעם ובהולדם, הבאים מפוזרים בספריהם כדי שתראה בעיניך שלא נעלם מהם דבר, חוץ מהדברים הבאים בתלמוד ומדרשים שאיני כותבם כי ידועים הם, ואיני מביא מהם כי־אם קצת שנראין נעלמים ואינן מפורסמים לכל. מי שבלע עלוקה, כדי שישליכנה יקחו פשפשים ויתנו אותם על אש ויפתח פיו ויקבל אותו עשן ויפול העלוקה. במקום שיש נמלים יניח אגודת אזוב במקום שהם, או יזרוק עפר גפרית ויברחו כולם. מי שנשכו עקרב ימיץ העקרב ויניחנו על מקום הנשיכה ויקשור עליו ויתרפא. ובכלי חמדה כתב: יעביר על הנשיכה ברית של תינוק שעדין לא פגמו ויתרפא. ונראה לי טעם לזה, למה לנשיכת העקרב מועיל המילה לרפואה, אלא שאבריו של אדם נבראים על פי המזלות והמילה היא במזל עקרב, עיין בשלשלת הקבלה ומזה הטעם היתה מילתו של אברהם על־ידי עקרב כדאיתא בילמדנו (מ' תנחומא) סוף פ' לך לך, כשאמר הקב\"ה לאברהם אבינו ע\"ה על ענין המילה אחזתו רעדה ונפל על פניו ובא עקרב ונשכו ונמצא מהול, שנאמר בעצם היום הזה נימול אברהם ע\"כ. ופירש כמהר\"ר אברהם היכיני ז\"ל בעצם ראשי־תיבות בנשיכת עקרב צדיק מל. הפתן כיצד מתעברת, הנקבה פותחת פיה ומכניס הזכר ראשו תוך פיה וחותכה בשיניה ואוכלת ומתעברת משם, וכשמתגדלין ילדיה בבטנה מנקרין בבטנה ויוצאין ופתן זה הוא כמין נחש קטן, והאוכל מבשרו מוסיף לו כח, ופתן זה ממית בנשיכתו ואם צולין אותו באש ומכסין אותו באפר ומשימין אותו על הנשיכה יתרפא הנשוך. החולדה עיבורה מן האזן, עיין בספר אמרי בינה. ועורב מזריע בפיו והנקבה יולדת מפיה, עיין ספר ראשית חכמה דף ש\"פ ע\"ב. העכבר יש בכבד שלו וורדין כמנין ימות החמה, ושמעתי שבני מעיים שלו כשהם יבשים יש בהם ריח מור. הכלבים כשמרגישים בעצמם שמזיק להם האכילה, אוכלים עשבים שיש עליהן טל ומקיאין אותה אכילה. יש בריה בים שנקרא גלאוק\"ו והוא אוהב את האדם ומתיירא ממנו ובריה זו כשרואה מי שבא ליקח בניה, בולעם ובורח ואח\"כ חוזרת ומקיאן חיים. זבובים שנפלו למים ומתו, אם תשימם בשמש ותשליך אפר מקלה עליהן, חוזרין לחיותן, ואם תמלא צלוחית מים עד חציה ותשליך בתוכה זבובים ותסתום פי הצלוחית עד ארבעים יום, מתהפכים הזבובים לצפרדעים. ובבבא קמא פרק א' תניא צבוע זכר לאחר שבע שנים נעשה עטלף, עטלף לאחר ז' שנים נעשה ערפד, ופירש רש\"י ז\"ל ערפד תרגום ירושלמי עטלף – ערפד. ערפד לאחר ז' שנים נעשה קימוש, קימוש לאחר ז' שנים נעשה חוח, חוח לאחר ז' שנים נעשה שד. שדרה של אדם לאחר ז' שנים נעשה נחש, והוא דלא כרע במודים עכ\"ל. אם תתלה חרב באויר לעת ערב, באים העטלפים ונחתכים בחרב ונופלים, ושמעתי שדמם מועיל לחולי העין אם תשחטם בדינר זהב. דבורים אם תבשלם ואיזה אבר שתרחוץ במים ההם מתעבה האבר ובלי כאב כלל, וכדי שיחזור האבר כמקודם ישים עליו צרי אלטריאק\"ה בלעז. המים כבדים הם בימות הגשמים מימות החמה, מים חמין אם תשימם בשמש, מצטננין מהרה. מים מרים או מלוחים, אם תשליך בתוכם קמח חטים ויערבם בעץ אחד ויניחם בתוך ג' שעות נמתקים. מכתשת אפילו גדול מאד, אם תהפך פיו למטה ותשים בשוליו כמין עוגה של עיסה ותתן על העיסה וינטוזה אחת באש כדרך שמשימין על בשר החולה, תוכל להקים המכתשת בנקל ע\"י האוינטוז\"ה, אפילו יהיה המכתשת גדול מאד. עשב הנקרא אלטאמיס\"ה ונותן פרח כמין עשב הנקרא מאנסאניא\"ה, אם ישים אדם עליו זאת אלטימיס\"ה, לא יזיקנו השמש ולא ילאה בהליכתו, ואם תכתוש עשב זה ותשליכהו ביין, יתן בו גוון טוב וריח טוב ומעמידו שלא יחמיץ. השמן אם תתן בכלי שאתה מדליק אותו, גרעיני מלח יתקיים יותר. בהמה שאינה יכולה להשתין ישפשף באותו מקום שומין כתושין וישתין. השכרות ישקוט אם ישתה חומץ, גם ישקוט אם יאכל כרוב או שקדים המרים. הקיאה ישקוט אם מריח פת. בשר שיתלו אותה במסמר של נחשת, אינה נבאשת, ויותר נבאשת אם תשימנה לאור הלבנה יותר מאור השמש. צואת האזן אם תשים על נשיכת הדבורה יתרפא. קוראליש שנאבד הגוון שלהם, אם תשימם בחרדל כתושה, יחזרו לגוון אדמימותם. השינים נרקבים מאכילת דברים מתוקים או חמוצים. צואת החזיר אם תשליכנה בשורש אילן שקדים מרים או בשורש אילן של רמונים חמוצים נמתקין. אם ירד אדם בבור עמוק אפילו בחצי היום וישא משם עניו לשמים יראה הכוכבים. רמונים תפוחים ושאר פירות אם תשימם בתוך קמח, יתקיימו לחים ורטובים. אם תסוך שמן בראש התרנגול או תכרוך בצוארו זמורה, אינו קורא. החתול בת עינו מתגדל ומתחסר עם הלבנה. זנגבי\"ל מועיל ליתן תוך מאכל לחולי ההתעלפות, דיזמאיו\"ש בלעז ומועיל ג\"כ לחולשת הלב. ציפור דרור, אין בונה קן בבית, מסוכנת ליפול. רמונים מעץ אחד מספר הגרעינים שיש בגדולים יש בקטנים. ובכתר הרמון יש פיות, אם הפיות זוגות, גם הגרעינים שבתוכה הם זוגות והדבר בהיפוכו. קמח שנטחן באגושטו\"ס מתקיימת כל השנה. הזקנים שיש יבלת בפניהם יאכלו תאנים ויפלו. חרולים אורטיגא\"ש בלעז, אם תבשלם בשרשם ותרחוץ פניך באותם המים יתלבנו. בצים אם תשימם בתוך שמן יתקיימו הרבה. מין אדמה ייס\"ו בלעז אם תשרפהו באש ותתן ביין, ישמור היין שלא יחמיץ. חלמון של ביצה הנולד במילוי הלבנה, אם תשים אותן בכתמים שבפנים, יוסרו. הדמעות של שמחה הם קרים ושל בכיה הן חמין. מים הנוטפין משריגי הגפנים, אם ישתה אדם אותן מואס היין. עץ הנקרא אאועיל, אם תקח שני עצים ממנו ותשפשף זה עם זה בחוזק, אם תזרוק עליהם עפר של גפרית יעלה אש. אם תזרוק על המכה עפר יבש, יתרפא. כשאדם מודד יין כדי שלא יעלה אישקומ\"ה בלעז, ישפשף בורית או גבינה בפי הכלי מבפנים. לכתוב אותיות ירקרקות, יקח מין עשב רוד\"ה בלעז עם קרדינילי\"ו ושפרא\"ן הכל מעורב יחד. הדיו כדי שלא תתעכב כשתכתוב השלך בתוכה טיפה של מרה. לעשות דיו אדומה יקח עץ הנקרא באקא\"ם בלעז אדום ויעשהו עפר דק וישימהו בשמן של שמרי יין הנקרא טורט\"י בלעז. החומץ מכבה האש יותר מכל משקים. לעשות החומץ חזק, יבשל קצת מהחומץ וישליך על השאר ויתחזק. אם תשפשף סיד על אותיות, נמחקים והולכים. אותיות מטושטשות, אם תסוך עליהם שמן יוכל לקרותם. לזכירה יסוך רקתו במרה של קורא פידרי\"ש בלעז. אם בקיץ ירחץ אדם אזניו במים יצטנן כל הגוף. אם תסתום אזני רחלה בצמרה נמשכת אחריך. יאכל יונים בשעת מגפה או בחולאים אחרים. החולה שממשמש כסות המטה הוא סימן שימות. כלב השותה מים שבשלו בהם עשה איספאראגו\"ש בלעז מיד מת. רגלים קרים מתחממים אם תרחצם בשכר. יש דג קטן בים ועוקץ בשדרה ותוקע אותו בספינה ומעכבה. אם תסוך פניך בחלבון ביצה, לא יכה בהן השמש לשחררם. הדם באדם ובבהמה מתרבה ומתחסר עם הלבנה. פרי בינבריאו\"ש בלעז, אם תכסה אותם בחומר יוצרים, יתקיימו ימים רבים. כתמים שנפלו על בגד אדום יסירו אם תכבס הכתם במי רגלים ואח\"כ במים. ובמ' שבת שממית לעקרב זבוב לצרעה ע\"ש. יש ציפורים גדלים באילן הביאו הבית־יוסף הלכות טריפות והאוכלם מתחזקת תאות המשגל, ויש מקום מיוחד מגדל דגים ידועים מסוגלים גם לזה. ויש בריה מן האש אסלמנדר\"א כדאמרינן בחולין ומועיל דמו שלא ישלוט האש הסך ממנה. ויש עוף גדל באויר ואינו נח לעולם על עץ או על הארץ ואני ראיתי עוף זה והנושא נוצה שלו אין עין הרע שולט בו. ויש דגים שיוצאין ליבשה בערב־שבת בין השמשות ונוחים שם ואין חוזרין לים עד מוצאי שבת, כמ\"ש האפודי, והעושה לבוש מעור דג זה, אין עובר בו חץ וחנית. הנה כתבתי אלו הדברים משום שנוגעים לעבודת ה', שתדע שאין אלוק מבלעדו, והוא משנה הטבע כעיבור הפתן והחולדה ועורב ובריה שבים שבולע ילדיו ומקיאן חיים, ודג קטן מעכב הספינה בעוקצו, והכל הוא בגזרתו ית' ויש מהן דברי רפואות כדי שתהי' בריא לעבוד ה' כמ\"ש הרמב\"ם דברי רפואות לסיבה זו, ומהם דברים מרחיקין הנזק ומסירין מומי הפנים שלא יתבייש בין חבריו והמבטל השכרות ושנאת היין הגורם לעבירות והגורם קיום הפירות שלא ירקבו, והיין שלא יחמיץ והקמח שלא יתליע כדי שלא תטרד מעבודת ה' ומחיקת אותיות בנקל לסלק טעיות ותיקון קריאת אותיות מטושטשות. ומהם דברים מטבע המוטבע בבעלי חיים לבקש רפואתם כדי שידע האדם ויתן הודאה לבוראו שנתן חכמה לכל ברואיו, ומהם דברים סגוליים מועילים לאיזה הקדמה להבין דבר התורה, כי כל מה שברא הקב\"ה בעולמו, לא בראו אלא לכבודו, דלכן צריך האדם לידע מכל הדברים ויכוין בידיעה זו שכונתו להבין דברים בתורה ולהלל ולשבח ולפאר למי שברא הכל ברצונו לצורך אדם כדי שיעבדו אותו להטיב עמהם בשני עולמות בשכר עבודת התורה והמצות אשר המה עושים. הבט וראה בעמודי עולם אשר עליהם נתייסד העולם הם שבטי י\"ה, דכתיב יצב גבולות עמים למספר בני ישראל, שהיו כ\"כ דבוקים בתורת משה בשכבם ובקומם ובלכתם בלי פיסוק רגע, תדע שהוצרך יוסף הצדיק להזהירם ולומר אל תרגזו בדרך, אל תתעסקו בדבר הלכה כאמרם רז\"ל, והטעם שלא יטעה עליהם הדרך, ומדאיצטריך להזהיר להם על זה, מכלל שלא היו מפסיקים רגע מלימודם, אפילו בלכתם בדרך, כי נגד אהבת המקום ואהבת תורתו, לא היו חושבים טרדת הדרך וטרדת הרעב וכל־שכן טרדות אחרות לבטלם מן התורה, ואע\"פ שכבר היו חכמים מחוכמים יודעים בנגלות ובנסתרות בסודות עליונות, כ\"ש וק\"ו שאר בני אדם, שאם אפילו יחיה אלף שנים, לא יוכל להשיג כטפה מן הים ממה שהשיגו השבטים שצריך שלא יאכל ולא ישתה ולא ישן כדי שלא לאבד רגע מלימוד התורה ולחשוב בה, כי לא נברא אלא לזה, ואדם שהוא עם הארץ ואינו יודע ספר כלל, ילך בשבתות ובימים־טובים ובאיזה שעה מהיום בבתי מדרשות לשמוע ומה שישמע מסיפורי אגדות ודברי דרך ארץ, יספר בלילה לאשתו ולאנשי ביתו ובעת שמתכנסים השכנים בלילי טבת הארוכות. גם ידבר ממאורעות הנסים שאירעו בעולם ובזמנו ששמיעה זו מביאו לדבקות השם, ואם אינו בר הכי, גם לזו יספר ממקריות הרעות שאירעו בעולם או בזמנו שזה מביא לו ולשומעים לו לידי הכנעה שלא לחטוא ולזכור יום המיתה, וסיפורי אלה הדברים עושה פעולה לזכך האויר באותו הבל היוצא מפיו, הפך סיפורי דברי הבאי המעפשו ומזיק לבריות. ואל תקשה בעיניך איך הבל היוצא מפי אדם אחד יש בו כח לעשות שתי פעולות הפכיות, לזכך ולעפש, הבט וראה אם אדם נופח בהבל פיו בכלי זכוכית, מתעפש ומתחשך כשוכן עליו עננה, וכלי פארפור\"י אינו מזדכך וקונה בהירות כי אם ע\"י הבל פה שנופחין בו בשעה שעושים אותו, הרי הבל אחד מזכך ומעפש. גם־כן הבל מדברים טובים נותנים אור והדבר בהופכו, הלא תראה בדיבור עצמו דיבור ממית ודיבור מחיה, כגון מלך שאמר שיסירו ראשו של פלוני מעליו, או שגזר ואמר יסירו מכה זאת מעליו, מיד מרפאין אותו. הרי במילת יסירו ממית או מחיה, גם תראה הרוק ממית והרוק עצמו מחיה, רקק בפני חבירו דרך בזיון או דרך מיאוס, ממיתו. לחש ורקק על מיחוש עינו מרפאו. גם הבל דברי זנות ודברים בטלים מעפש האויר וממית הבריות והבל דברי תורה או דברי מוסר מזכך האויר ומחיה העולם." + ], + [ + "יחיד המיוחד ובורא העולם ב��א גבולים לכל לישוב עולמו, כי לכל הדברים יש גבולים, ארי מלך בחיות, שור בבהמות, נשר בעופות, ואדם מלך על כולם, וכולם קצתם מנהיגים ומשפיעים וקצתם מונהגים ומושפעים, והוא יתברך אדון הכל, והמלך המנהיג הראשון אין זולתו ראוי לכל המציאות כולו, מקצתם משתררים על קצתם ובזולת זה אין קיום והעמדה בכל המציאות כולו, וכן באדם עצמו בגופו יש אברים שהם ראשים על קצתם, קצתם עובדים וקצתם נעבדים, שהרי הידים והרגלים עובדים לשאר אברים ואם ירצו הרגלים לעשות פעולת הראש והראש פעולת הרגלים, יאבד הגוף. כן ראוי לכל קיבוץ אנשים שיהיו קצתם שרים וקצתם עבדים, קצתם מנהיגים וקצתם מונהגים, כי בזולת זה אי־אפשר שיתקיים הקיבוץ ובהיות שקרח רצה לעשות הפך זה, שיהיו כולם שוין באומרו כי כל העדה כלם קדושים ובתוכם ה' ומדוע תתנשאו על קהל ה', ורצה שיהיו כולם שרים, נאבד מן העולם הוא וממונו וכל אשר לו ולא נשאר ממנו אפילו מחט אחד, מדה כנגד מדה כאשר היה בא העולם בלקיחת עצתו שלא היה נשאר ממנו כלום שהיה נחרב ועיין על זה בפירוש התורה לכמהר\"ר משה אלבילדה זצ\"ל. הנלמד מכל זה לעבודת הבורא, דכיון שהעולם קיומו ועמידתו להיות הבריאה כולה קצתם נעבדים ומונהגים וקצתם עובדים ומנהיגים ומוכרח הדבר, כן יבחר האדם להיות עובד לנעבד מכולם שהוא הקב\"ה, ובזה ינצל מהיות עובד אפילו למלך שהוא נעבד מכל הקיבוץ, ועוד עלה יעלה למדריגה להיות כבוראו נעבד מכל העובדים אותו עליונים ותחתונים ומלכם בראשם, לפי שהצדיק שותפו של הקב\"ה הוא, ועוד מעלה עושה הקב\"ה עם העובדים אותו, שמבטל רצונו מפני רצונם, דכתיב צדיק מושל יראת אלקים, ואם לא יחפוץ האיש לעבוד לבוראו יהיה עבד לכל העובדים ויחשוב בלבו הבזיון שיכול להגיע לו ביום הדין והחשבון להיות רצה עובד לעובדים ולא לנעבד מכלם ית' שמו, שהרי מלך שרים ועבדים ועבדי עבדים כלם עובדים למי שלמעלה ממנו עד שכלם והמלך עובדים להקב\"ה, והעובד להקב\"ה ינצל מלעבוד אפילו למלך וכמאמר התנא האלקי כל שיש עליו עול תורה פורקים ממנו עול מלכות ועול דרך ארץ, וכל הפורק ממנו עול תורה נותנים עליו עול מלכות ועול דרך ארץ, וזה שאינו עובד להקב\"ה בוחר להיות עבד לעבדים ולא להיות נעבד מכל העובדים להקב\"ה, יש בזיון גדול מזה ויש עונש מספיק לזה. לכן ישים אדם זאת בין עיניו, לא יסור ממנו רגע וישתומם בחושבו מה אשיב לה' למאוס מלהיות עבדו ולבחור להיות עבד לטיפה סרוחה, צל עובר ולא ישוב, ומחשבה זו מועלת לקרבו לעבודת בוראו, הלא תראה אטימי לבא סתימי עיינין מתפארים להיותם עובדים למלך או שר, אף על פי שיודעים שמבטיח ואינו עושה, גוזר ואינו מקיים לפי שהיום כאן ומחר בקבר, ולמה לא יתפארו לעבוד לחי העולמים קיים לעולמי עד ולנצח נצחים, מבטיח ועושה גוזר ומקיים מעלה ומגדיל ומרים על ראש ככבים לעובדים אותו. ילמד אדם ממנו ומעצמו לעבוד לבוראו, ולהכיר גודל עונשו במנוע עצמו מלעובדו, יראה ממה שכועס הוא על עבדו בגזור עליו דבר לעשות ולא עשה, ואפילו היה ביטול גזירתו בשוגג, ואפילו אדם שאינו עבדו ואנו חייב לו, אם שאל ממנו דבר וביטל רצונו ולא השלים את בקשתו יורד עמו עד לחייו ומבקש להמיתו, וישא קל־וחומר ממדותיו, אם מדתו הוא לבקש המיתה לעוברים רצונו, אעפ\"י שהעוברים רצונו בשר־ודם כמותו שנופל בהם ולו הכליון חרוץ, שהיום בהוה ולאחר שעה כצל עובד, קל־וחומר העונש המעותד לו בעוברו רצון יוצרו אחר כמה חסדים שעשה עמו ובמקום להחזיק לו טובה, ה��בה להכעיסו במעשיו היש קץ לעונשיו.", + "וידע האדם שבבא ללמוד תורה או לעשות מצוה, יזדמן לו מניעות הרבה ומעשה שטן הוא, אז יתגבר האדם בכחו לבטל רצון מנגדו כדי שלא יעשה עצמו שותפו של שטן כי הוא שותף אכזרי גזלן וגנב בסתר ובגלוי, מבקש לגנוב הקרן והריוח ולהשים עליו חובות הרבה עד שבעלי חובות ירדפוהו לחרפות לשים אותו בבור תחתיות עד יום מותו. ואל יעלה על דעת איש לומר, כיון שמזדמנין לי מניעות בבואי לעשות מצוה או ללמוד תורה, אין רצונו של מקום בתורתי ובמצותי, זה אינו ונהפוך הוא, אלא אדרבא כיון שיש מניעות זהו מודעא רבה שמעשיו רצוים לפני המקום והשטן מעכב בידו כאשר נצטוה, ואדם גם־כן יעשה ציווי לבטל רצון יצרו מצד בחירתו כדי שיקבל שכר בעשיית המצוה, שאם לכל עושה מצוה לא יבא עשייתה בצער ובטורח גדול וכל העם ינשקו ויחבקו אותו, מה שכר ראוי להיות לו, שהרי כולם יבקשו בעשייתה בעבור טובת הנאת הכבוד שמקבל, אך אחר הצער והטורח שעובר עד שיכנס להתחיל לעשות, מיד משם ואילך מסייעין אותו מן השמים, וכדברי רז\"ל בא ליטהר מסייעין אותו. ועוד אמרו אלמלא הקב\"ה עוזרו לא היה יכול לו, ומשלים לעשותה בלי שום מניעה ובשמחה מחמת מה שמתעדן בעשייתה, ועכ\"ז הקב\"ה משלם לו שכר גם על מה ששמח וקבל תענוד, בעבור מה שטרח ונצטער בהתחלתה מקטרוג השטן המנגדו במניעותיו הרבות, ועתה איעצך לעשות אופנים חוץ מהנזכר בפרקים דלעיל להבריח היצר מעליך, בבא היצר להסיתך לעשות עבירה מיד תצייר לפניך צורת אדם גדול, מכיר אותו ומתיירא ממנו וכאילו עומד לפניך ממש יושב על כסא דין בפנים זעומות ומלא חרון אף נגדך ותשתקע דעתך בדמיון זה, והדמיון פועל להפחידך כאילו הדבר ממש בפועל כאילו אותו אדם גדול עומד בפניך, ובזה יחלש היצר, כי מי הוא זה שרואה אדם בפניו ומתעורר לעבור עבירה בפניו ובפרט בפני אדם גדול שמוראו עליו, ומזה תמשך לחשוב ולהדמות נגד עיניך דשכינה כנגדך כי מלא כל הארץ כבודו, ויפול עליך אימה ופחד להכניע לבבך הערל, ואם בכל זה לא נכנע היצר, ידמה נגד עיניו בעת בא עבירה לידו, כלבים שוטים צועקים וחיות רעות טורפים בני אדם וחותכין בשרם בשיניהם, רוצחים חרבות בידיהם שוחטים אדם בפניהם צורות מכוערות שורפות ומכלות כל טוב מבערות ודמיון רעש תפיל הבית עליו וממית ומשבר כל כליו, וכאילו נחש כרוך בעקבו עקרבים מסבבו, ובזה יזדעזע גופו וישוב אחור מלחטוא. ואם עד אלה לא נכנע היצר, ידמה נגד עיניו שיושב בטיולין ועידונין ומעדנים ובמנוחות ושאננות והשקט ובטחה ויושב נצחי ומלכות וממשלה והלולא ושבחים וקול שיר וזמרה לפניו משבחים, וידמה נגד עיניו שאם יעשה העבירה מאבד כל זה והולך ערום ויחף חשופי שת, עני ונבזה חלוש ומכוער ירוק ומאוס מתועב ודחוי יחיד ושומם תמהוי ומשתומם בהול ומפוחד בזוי ונרמס שנאוי ומשוקץ מנוול ומשוגע מחורף ומגודף מבולבל ומקולל מצעירים ממנו לימים הרודפים אחריו, פוחזים ורקים נבזים אפלים ודקי' שפלים ומוכנעים, וידמה שאין לו מנוחת ישיבה נסבת רדיפה, מתמרק על רגלי בהתעלפות וחולשת לב רעב וצמא, צועק ואין עונה שואל ואין נותן, מתחנן ואין מרחם, בוכה ואין מפיס, מכה עצמו ואין מעכב, מילל ואין מנחם, נופל ואין סומך, כושל ואין תומך, ממשש ואין מדריך, יושב בחשך ואין מאיר, מתפלש בעפר ואין מנער, נרדם ואין מקיץ, חולה ואין מבקר, כואב ואין רופא, מנוגע ואין רטיה, נשוך מנחש ואין צרי, גוסס ואין רואה, מת ואין קובר, כלבים אוכלים אותו ואין גוער, עצמותיו נגררין באשפות ואין מקבץ, אשתו ובניו אחר מותו שואלים לחם ואין מביט. מתים ברעב ואין מצטער, נאבד הוא וכל אשר לו ואין זוכר, ובעלות כל זה בדמיונו שהעבירה מביאו לכל זה, יצטנן דמו ותתבטל יצרו בעזרת ה' ית'. ואם עד אלה לא נכנע לבבו הערל, ידמה כאילו רואה עצמו שחוט ומושלך באשפה וכלבים אוכלים בשרו ותולעים יוצאים ממנו, גם יריח ריחות רעות ויראה מינים מאוסים ויכנע, וסוף־סוף אם לא יועיל להכניעו, עכ\"ז ומביאו לכלל מעשה, יתחוב מחט בבשרו או יכה בידו על פניו בכל כוחו באופן שיכאב ויוסר יצרו מעליו שיותר טוב שיכה הגוף ולא הנפש, גם מועיל לביטול היצר הרע, שירוץ אל המים ובפרט אם הם מים קרים וישליך עליו כד של מים מראשו ועד רגליו ויכנע יצרו ועל הכל יעסוק בתורה בקול רם בדברים הרעים שבירמיה ובאיוב ובקהלת שמהביל כל הדברים שבעולם ולא יפסיק מלימודו בקול רם, גם מועיל הרבה להינצל מיצרו בבא לכלל מעשה, ירים בקולו שיבואו אצלו אנשים כמו שעשה רב עמרם שהרים בקולו נורא בי עמרם, כמו שאמרו רז\"ל, ואם עכ\"ז לא הואיל לו דבר וחטא, אל יתיאש מן הרחמים לומר וכאשר אבדתי אבדתי ואעשה מה שלבי חפץ, דשערי תשובה לא ננעלו, וכל ימי חייו בכם פעם שיתגבר יצרו עליו, יעשה כל הכתוב שאם לא יועיל לו בפעם ראשונה ושנייה, יועילו בשלישית, סוף־סוף איזה פעם יואיל או יסייעו אותו מן השמים להצילו, בראותם לו נלחם עמו בדברים סגוליים להכניע, ואפילו לא סייעו אותו מן השמים על איזה סבה ידועה לפני בורא עולם, ובכל פעם ופעם שנלחם לא יכול להכניע יצרו וחטא, אעפ\"י כן אל יתיאש וישוב עד דכדוכה של מות. ואדם שאינו יכול להכניע יצרו בשום דבר שבעולם, נראה לי שהסבה היא משורש גאוה שבלבו, שהגאות שורש לכל העבירות כאשר הזכרתי הפרקים דלעיל, ולהסיר גאותו יטלטל עצמו מעיר לעיר ויכנע ויושפל, על דרך שאמרו חז\"ל מי שיצרו תוקפו עליו, ילך למקום אחר ויעשה מה שלבו חפץ וכו', שהכוונה שהדרך מכניע אותו ואז יעשה מה שלבו חפץ אם יכול, כלומר שאינו יוכל, גם ישים נגד עיניו שהגבהתו היא השפלתו, על דרך כל המוסיף גורע, שתי עשרי י\"ב, עשתי עשרי י\"א, גידול התיבה בהוספת אות הקטין מספרו מי\"ב לי\"א כדברי רז\"ל, והן גמל נמל. הוספת מספר אות הנו\"ן שהם חמשים מקטין לגמל ועושה אותו נמלה, גם תראה הכוכבים על היותם ברקיע יותר עליון מן הלבנה נראים דקים וקטנים והלבנה בעבור היותה ברקיע שפל ממנו, נראה גדולה, הרי נלמד שמתגאה גורם לו השפלה, שגורם הגאוה להחטיאו, ואין השפלה גדולה מזו, שבסופה נעשה מיאוס בעולם ואולי על ידי שיחשוב בגנות הגאוה יקטין ויושפל, וכיון שיושפל באמת, נתרפא, ובלתי הסרת גאוה מעליו אין רפואה למכתו ולחולי נפשו, כי הגאות מסמא עיני הרשע שלא יראה בנראה. כי הרשע אינו רואה בנראה, איך יראה בשאינו נראה (פירוש הנראה לעין שכל דבר עבירה הוא ענין מגונה וקשה, וסופו של רשע לא טוב, ועם כל זה מעלים עינו מכל זה ועושה מה שלבו חפץ, באופן שאינו רואה בנראה, אם־כן איך יראה במה שאינו נראה לחוש העין, הם משפטי גיהנם ושאר צערו' המגיעות לנפש כדי למנוע עצמו מלחטוא). ואני ראיתי כמה גאים מקטנותם, ונשתרש בהם הגאוה ומתו עמה כי לא ידעו ולא שמעו ולא למדו דבר להכניעה, ואחרים בבחרותם היו בתכלית הגאות וחזרו בהם עד תכלית השפלות והענוה והחסידות והכרתי בהם שנתחברו בתלמידי חכמים ושמעו מפיהם ולמדו וחזרו. וטעם הדבר שהגאות מביא לאדם לעשות כי מ שלבו חפץ, משום שהגאה מצד גאותו מחזיק עצמו שאין חכמה בעולם כמו חכמתו, וזהו הרשת שפורש לו השטן לצודו וללוכדו, דכיון שמשים בלבו שאין חכמה כחכמתו, כל מה שיעשה ישר בעיניו באומרו דאיך יתכן חכם כמוהו טועה, ואפילו אם מכיר טעותו לא ישוב אחור שלא לאבד שם חכמתו שנפל טעות בשכלו. ועוד בהיות מחזיק עצמו חכם ואין כמוהו, מפתהו יצרו שחביב לפני המקום על חכמתו ואינו מקפיד עמו על מעשיו, ומה גם שהמתגאה מתגאה גם על בוראו כנחש הקדמוני כמו שאמרו רבנן ז\"ל (כמו שאמרו בב\"ר על פסוק והנחש היה ערום. לפי גדולתו של נחש היתה מפלתו, וכשנגע הנחש באילן צווח אל תבואני רגל גאוה. שנתגאה ודיבר דלטורין על הקב\"ה, ואמר לחוה מאילן זה אכל הקב\"ה וברא עולמות, והוא אומר לכם לא תאכלו ממנו שלא תבראו עולמות, דכל איניש סני בר אומנותיה). וכיון שכן הוא, איך יחוש שלא להכעיסו בעבור מצותיו, ואין אני מאריך בגנות הגאים כי כבר הארכתי בפרקים דלעיל.", + "ודע הסבה העיקרית שהרשע מתחזק בטומאתו לעשות מה שלבו חפץ ואינו נותן לב לשוב, שהרשע בעבירה ראשונה שבא לידו, לבו מרתת עליו לעשות פן ישיגהו לו מהרעות, והוא באימה ופחד להכניס בה, אך כשיצרו מכריחו לעשותה, אומר בלבו הנני ממלא תאותי ויעבור עלי מה, אף שיודע אני שעונשי אחורי תרעא קאי, ועושה אותה ביראה גדולה, ואחר שעיניו רואות שעשה העבירה ואינו מגיע לו שום נזק שבעולם, ואדרבא מצליח בכל משלח ידו ונושא חן בעיני כל רואיו ושאר מיני הצלחות שבעולם מזדמנים בידו. גם רואה רשעים כמותו בגדר ההצלחה ויצרו מפתהו על ידי מראות אלו שרואה שיסכים בדעתו דלית דין ולית דיין, וכשמכניסו בכפירה זו, משם ואילך עושה כל מה שלבו חפץ עד שמטביעו בטיט העונות, וזהו טעות גדול נראה לעינים, ופרסום הטעות יובן במשל אחד לאדם שרגם איקונין של מלך ורקק בפניו וקילל לשלטון ושיבר פתח בית האסורין והוציא אסיריו, ושמע המלך והעשירו עושר גדול וישם את כסאו מעל כל השרים אשר אתו, והצליחו על כל המעלות, וכי אינו ראוי שיחשוב אדם זה בלבו, היאמן שבעבור שהכעסתי למלך ראוי אני לכל זה הכבוד, זהו נמנע מכת הנמנעות, אין זאת כי דבר סתר לו, שעל ידי גדולות אלו מתנקם ממני בכפלים ומוכרח שכוונתו להגדילני ולהשפילני ולהענישני אחר־כך, ויורגש העונש בכפלים, על־דרך שאומרים דרך הלצה עני חשוב כמת, כלומר עני שהיה חשוב תחילה ובא לידי עניות, זה דוקא חשוב כמת, שאחר גדולה שפלות יורגש בכפלים, וכאמרם רז\"ל על פסוק היו צריה לראש. שהקב\"ה מגדיל לצר כדי להשפילו וכדי לאבדו אחר כך, וירגיש העונש מר ממות, והמן הרשע יוכיח שגידלו כדי שירגיש השפלתו בכפלים, כך הדבר בעצמו החוטא להקב\"ה ומצליח בידו, שהוא להאבידו ואדרבא צריך לבכות ולילל על אותה הצלחה, כי בזאת ההצלחה סם המות מעורב בה והיא פח ללוכדו ולהכניסו בים המשפטים, שאיך יתכן שבעבור שהרבה לחטוא לפניו מצליח בידו, לכן חלל רשע שאי בקו לקינה ואל תשכן עוד באהלך רננה, אמור אוי על הצלחתי, כי ירה בי חיצי מות, כי בה בטחתי, אויבי עלי המלכתי, כי בדרכיו הלכתי מועצותיו שמעתי, ואשר אהב יוצרי שנאתי, אוי כי בידי עצמי הרגתי טבחתי ולא חמלתי, כל זה אעלה על ראש שמחתי כל ימי חיי עד יום מותי, אולי ירחם עלי בוראי לרחם על נשמתי, ודע כי הלוחם משלים והמשלים לוחם, כי הלוחם עם יצרו בעולם הזה, ניצל ממלחמת מלאך המות עמו בצאת נפשו כי מת, כי הלוחם עם יצרו הרע עושה שלום עם יוצרו, והעושה שלום עם יצרו לוחם עם יוצרו, נמצא המלחמה עם יצרו ��לום לעולם לגופו ולנפשו, שלום בעולם הזה שלום לעולם הבא, שלום לביתו שלום לבניו ולכל הבאים אחריו שמתעטרים באביהם בצדיק שנצח מלחמת יצר־הרע והשלים עם יצרו מלחמה לה' מדור דור, לכן יעמוד אדם כל ימיו במלחמה כדי שיהיה כל ימיו בשלום, ומלחמת אדם עם יצרו מחמת תדירי היא, יום ולילה לא ישבות ואם בבחרותו במלחמת יצרו יחזור להלחם עמו ולהתגבר עמו להפילו ארצה, כי אין דרך המלחמות שבעבור שמלך לחם במלך ונפל אחד ביד חבירו, שאינו חוזר להילחם אלא חוזר ולוחם וחוזר הגלגל על הנופל ומפיל את חבירו, גם אם לחם ביצרו ונפל, אל יתריע מזלי אלא יחזור להלחם עמו ויחזור עליו הגלגל לטוב לו, שצריך האדם לבנות עצמו ממצב למצב שאם היה במצב רע ישנה מצבו, ודע כי כל אדם שהיה המצב אחד בדעתו ובמדות ובמעשים מיום שנולד עד זקנותו, אין ספק דזה נתגלגל בגלגול ראשון בבהמה או חיה, כי הבעלי חיים מיום שיוצאים לאויר העולם עד שובם אל האדמה הם בטבע אחד ובמצב אחד, כי אינם עולים ממדריגה למדריגה לא בדעת ולא בשום דבר, וזה הורגל זמן בבהמה, והטבע בנפשו טבע הבהמה, לכן צריך לזה להרגילו תמיד שישנה בעל כרחו עד שיתפשט נפשו ממדות הבהמות אשר הוטבע בה, כי ביאתו של אדם בעולם־הזה כדי שיעלה ממדריגה למדריגה, כי עיר פרא אדם יולד, ואם יעמוד עולם במדריגה אחד, בהמה יחשב שהאדם צריך לעלות ממדריגה למדריגה לקנות שלימות עד שיזדכך ויעלה למדריגת הרוחניות בגוף ובנפש וימשיך השפע על ידי הזדככותו בתחתונים, ואל תתמה שהרי זכוכית לבנה אם תשימהו נגד השמש ימשיך אש מלמעלה למטה, וזה גורם הזדככות הזכוכית, שאם תשים נגד השמש זכוכית עב ואין צריך־לומר אם תשים חרס שלא ימשוך שום דבר, וכל־שכן האדם שכל הבריאה בשבילו, שבהזדכה עצמו שימשוך שפע מלמעלה למטה. וכשם שבזכוכית הזך הזה הממשיך האש מלמעלה למטה, אם נפל בו כתם וכהה אותו, מפסיקו מלהוריד האש מלמעלה, אע\"פ שהוא שלם בזכותו, כך האדם השלם, מעכבו עון אם יש בידו מלהמשיך מלמעלה שפע בעולם שהוא כמו הכתם בזכוכית עד שיטהר עצמו מאותו עון שהוא ככתם לנפשו המכהה אורה, ילמוד אדם מהשבטים הקדושים שלא נמצא בהם שום פגע כלל ועיקר, רק על דבר מכירת יוסף, ואע\"פ שהיה קצת סבה מאת ה' ענין מכירה זו, כדי שירדו מצרימה ויצאו משם לקבל התורה וכדברי רז\"ל וישלחהו מעמק חברון. להשלים עצה עמוקה שבחברון שאמר לאברהם כי גר יהיה זרעך. עם־כל־זה כמה נצטערו עצמם על מעשה המכירה, להסיר ולטהר כתם זה מעליהם והשפילו עצמם לפני יוסף ובקשו ממנו מחילה ובמות אביהם שלחו אחריו לאמר אנא שא נא פשע אחיך וחטאתם, אע\"פ שרעה גמלנוך כל־שכן וקל־וחומר שצריך כל אדם לפשפש אם יש בנפשו איזה כתם לטהר ולהזדכך עצמו לתת נשמתו להקב\"ה זכה וברה כאשר נתנה לו." + ], + [ + "יזכר האדם ובורא הכל, ברא בראש כולם תשובת השבים, והורה דרכי נוע' לחטוא וחפץ לשוב שיתנהג בדרכים אלו, למען סור ממוקשי מות ולהכניסו בדרכי חיים וחי לעולם, אשר על כך מלבד הדברים שכתבתי בפרקי׳ לעיל מדברים המכניעים את יצר הרע, נראה להוסיף ידי לכתוב עוד מהדברים שיתנהג בהם האדם כדי שיכנע לבו הערל, וישתדל באהבת הבורא ולא ישוב לכסלה. רוב ישיבתו של חוטא יהיה בין העניים ובתי כנסיות ובבתי מדרשות, יען שקונה שפלות בזה, והשפלות מכניעו ואינו מעוררו אל החטא בעבור שבית הכנסת ובית המדרש נקראים מקדש מעט, והם מסוגלים אל היראה כיון דשכינה שרויה שם ומוראת שכינה עליו, ונ��אה דעל־כן אמרו רז\"ל אם פגע בך מנוול זה (היצר הרע) משכהו לבית המדרש וכו'. והטעם כמדובר, דכיון דשם מקום השראת השכינה, מוראת השכינה עליו ונמנע לחטוא, ובפרט בראות שהחוטא בהיכל המלך עונשו קשה ובכפלים, ואדם מרתת ומזדעזע בחושבו משפטים הקשים, ועל כן הזהירו רז\"ל שלא יזוז אדם מבית־המדרש, ובפרט דשמיעת שם חדושי התורה מקדש את גופו וקונה כח קדושה, לדחות טומאת יצרו, גם ישיבתו בין העניים, על ידי ששומע כמה הרפתקי שעברו עליהם ומה שהם גם בהוה בצער גדול, נכנע לבו ובפרט מיראה שלא יגרום לו החטא להביאו לכללם, ורמז לדבר שמשיח עומד בפתחא של רומי בין העניים, דכיון שגדלה מעלתו אין כמוה כאמרם רז\"ל ירום ונשא וגבה מאד. ירום מאברהם, ונשא ממשה, וגבה ממלאכי־השרת. לכן מושבו בין העניים כאילו יושב שם לקנות שפלות ולא יתגאה במעלתו, ואע\"פ שדבר זה לא שייך בו, אך כדי ללמד לעולם שירבו ישיבה בין העניים כדי שלא יבואו לכלל גאוה ויקנו הכנעה להחריש כח יצר הרע.", + "ואלה הדברים אשר יעשה אותם האדם וחי בהם, סדרם רבינו אשר ז\"ל,", + "שידבק האדם בהם לקנות שלימות לנפשו ודביקות בהקב\"ה בעשותם, עד שירגיל בהם הרגל תמידי ולא יפול בהן ביטול לעולם.", + "והם כ\"ג דברים, ואלו הם:", + "(א) שיפריש מעשר מכל ריוח שיזמין הקב\"ה לידו.", + "(ב) שיתן צדקה מיד מכל אשר תשיג ידו, ולסוף כל שנה זהוב וחצי.", + "(ג) שיתפלל ערב ובקר עם האבות.", + "(ד) שיניח תפילין בכל יום.", + "(ה) שיקבע מזוזה.", + "(ו) יקבע עתים לתורה.", + "(ז) שיהיה נאמן במשאו ובמתנו ובדיבורו.", + "(ח) שיכבד לומדי התורה בכל יכולתו.", + "(ט) שיוכיח את עמיתו ולא ישא עליו חטא.", + "(י) שידון את חבירו לכף זכות.", + "(יא) שימחול בכל לילה קודם שישן למי שחטא לו בדברים.", + "(יב) שישתדל להכניס שלום בין אדם לחבירו ובין איש לאשתו.", + "(יג) שיזהר לאנשי ביתו על התפילה ועל נטילת ידים ועל ברכת הנהנין.", + "(יד) שיפרע התמיד בכל יום הששי.", + "(טו) שילמוד הפרשה בכל שבוע שנים מקרא ואחד תרגום ופירוש רש\"י.", + "(טז) שיקרא איגרת התשובה שחיבר רבינו יונה בשבוע שחל ראש־חודש להיות בתוכה.", + "(יז) שיכבד יום השבת כברכת ה' אלקיו אשר נתן לו.", + "(יח) שיקבע סעודה שלישית בכל שבת אחר המנחה.", + "(יט) שיערוך שולחן בכל מוצאי שבת ויאכל אפילו דבר מועט.", + "(כ) שיסייע לחבירו לכל מה שיצטרך בגופו בדבריו.", + "(כא) שיתודה קודם שישן, מלבד הלילות שהן אסורות בהספד ובתענית ויתאבל על עונותיו על אורך גלותינו ועל חורבן בית מקדשינו שיבנה במהרה בימינו אמן.", + "(כב) שיעשה יום א' תענית בכל חדש ביום שקורין בתורה, ואם לא יוכל להתענות יתן ב' פשיטין לצדקה.", + "(כג) שיקיים בהצנע המעשים־טובים כי היא עבודת ה' הנבחרת לפניו.", + "אורח חיים למעלה למשכיל, למען סור משאול מטה, הנהגות אחרות:", + "(א) להתרחק מן הגאוה בתכלית הריחוק.", + "(ב) וכן מהחניפות.", + "(ג) וכן משקר וכזב.", + "(ד) וכן מן הליצנות.", + "(ה) וכן מרכילות.", + "(ו) ומן הכעס.", + "(ז) שיזהר ממכשול נדרים.", + "(ח) שיזהר מאונאת הבריות.", + "(ט) שלא יכנה שם רע לחבירו.", + "(י) ולא יקראנו בכינוי שכינוהו אחרים, אם לא יהיה נזכר ונכבד בשמו. שלא יספר לשון הרע ולא יקבלהו.", + "(יא) שלא ישב גם יושבי קרנות ולא בבתי כנסיות עם עמי הארץ.", + "(יב) שלא יסתכל באשה שהיא אסורה לו.", + "(יג) שלא יסיח על כוס של ברכה.", + "(יד) שלא יספר מברוך שאמר עד שיסיים תפילת לחש ולא בעוד ששליח־ציבור חוזר ומתפלל תפילה, אלא־אם־כן בדברי־תורה או בדבר מצוה או לתת שלום או להחזיר.", + "(טו) שלא ידבר בקריאת ההלל ולא בעוד ששליח־ציבור קורא בתורה.", + "(טז) שלא יאכל פת בעלי בתים של כותים ולא של פלטר אלא־אם־כן לא יזדמן לו של ישראל.", + "(יז) שלא יסעוד בסעודת הרשות.", + "(יח) שלא יסיח שיחה בטילה ויזהר ללמוד בלילה עד שישן מתוך דברי־תורה ולא מתוך שיחה בטילה.", + "(יט) שלא יכניס עצמו בספק חשיכה, יזהיר בני ביתו על שמירת שבת ויקדים ערב־שבת להתפלל תפילת מנחה כדי שיקבל שבת מבעוד יום.", + "(כ) כשיגיע עת התפילה מג' תפילות שביום, יניח כל עסקיו ויתפלל, וראש כל הגדרים שישמור את עיניו מדבר שאינו שלו.", + "(כא) אל ידבר בין ברכת נטילה להמוציא ויקדים שלום לכל אדם.", + "(כב) לברך את בוראו שהשביע נפש שוקקה, ואם יקללהו בן אדם אל ישיב להם אלא יהא מן הנעלבים.", + "(כג) אל יצא לריב מהר ויתרחק מהשבועות ומנדרים, שבעון נדרים בנים מתים.", + "(כד) יתרחק מן השחוק ומהכעס, כי מבלבל דעתו של אדם, ויעבוד תמיד יוצרו באהבה ולא יניח דבר לעשות מענין זאת התקנה.", + "(כה) לאהוב את ה' בכל לבבך ובכל נפשך ובכל מאדך, וגמור בדעתך באומרך את ה' אלהיך, למסור נפשך וממונך ובזה יקויים עליך דברי המשורר כי עליך הורגנו כל היום.", + "(כו) לבטוח בה' בכל לבבך, והאמן בהשגחתו פרטית, ובזה תקבל בלבך היחוד הגמור והשלם בהאמין בו, כי עיניו משוטטות בכל הארץ, ועיניו על כל דרכי איש וחוקר לב ובוחן כליות, כי מי שאינו מאמין באשר הוצאתיך מארץ מצרים, גם באנכי ה' אלהיך אינו מאמין, ואין זה יחוד שלם, כי זהו סגולת ישראל על כל העמים, וזהו יסוד כל התורה כולה.", + "(כז) להרחיק גאוה וכעס, וגעור ביצר המשיאך ללכת בדרכי לבך, ואל תבט אל דרכיו אשר המה מצודים וחרמים להראותך כי דרכך ישר וזך.", + "(כח) מדבר שקר תרחק, ואל תוציא שם שמים לבטלה ולא במקום מטונף.", + "(כט) הסר ממך משענת הקנה הרצוץ, משענת בני אדם והצנע לכת עם אלקיך, ואל תשים זהב כסלך כי זו תחילת ע\"א, ופזר ממונך באשר הוא רצונו ובידו למלאות חסרונך.", + "(ל) דע את אלקי אביך, ודבריך במאזני צדק תשקול, והין צדק יהיה לך, ותקל בעניך הוצאת ממונך מהוצאת דבריך, ופיך אל ימהר להוציא דבר רע עד שתשקלו במאזני שכלך.", + "(לא) וידוי על עונותיך ערב ובוקר אל יחסר וזכרון ציון וירושלים בשברון לב.", + "(לב) זכור יום המות תמיד, וצידה לדרך הכן, ושים בין עיניך ב' דרכים אלו תמיד ויהיו מזומנים לך ליום הפירוד ומטתך בדמעה תשחה ויבהלוך רעיונך מידי זוכרך חרדת רבי־יוחנן בן־זכאי ז\"ל.", + "(לג) חבר טוב היה ליראי ה', והתחבר בחברתם ומפועלי און הרחק.", + "(לד) טוב וישר לך והמעט בעניך פעולתך הטובות ולהרבות בעיניך פשעיך להרבות חסדי יוצר מבטן ונותן אכלך ולא תשמש על־מנת לקבל פרס בעשותך מצותיו.", + "(לה) יום ולילה זכרו מפיך לא ימוש, בשכבך תשגה באהבתו ובקומך ובהילוכך תמצאנה והקיצות בו תשעשע, והוא יישר אורחותיך.", + "(לו) כו��ן בתפילתך כי היא עבודת הלב, ואם בנך ידבר לך ולא מלבו הלא יחר לך, ומה תענה טפה סרוחה לפני מלכו של עולם, ואל תהיה כעבד שמסרו לו מלאכה נכבדת לטובתו, ואיך יעמוד לפני המלך, ומה טוב לבקש סליחה באומרך סלח לנו בלא כוונה, ואם אי אפשר בכל התפלות ברכה ראשונה של י\"ח ופסוק ראשון של קריאת־שמע אל יחסר, כי לא יצא ידי חובת התפילה כשלא כיון בהם. (לז) למוד פרשיותיך עם הציבור שנים מקרא וא' תרגום ופירוש רש\"י כנ\"ל מהרא\"ש, ותדקדק בו כאשר תוכל וכן בגמרא כי כל העוסק בגמרא אין לך מדה טובה הימנה, ותלמוד־תורה כנגד כולם.", + "(לח) מכל מאכל אשר תאכל ומכל משקה אשר תשתה, אל תהנה בלא ברכה תחילה וסוף, ותכוין בה היטב וכסה ראשך כשתזכיר השם, ויעצים עיניך ואל תהיה כאמור \"בפיו ובשפתיו כבדוני ולבו רחק ממנו\".", + "(לט) נטילת ידים לתפילה ולאכילה, ובעת צאתך מצרכיך ברך אשר יצר, ועל נטילת ידים אל תברך.", + "(מ) גדילים תעשה לך על כנפות כסותך, למען תזכור וקדש עצמך בכל דברים, והוי צנוע בבית־הכסא ועם ביתך, כי אפילו על שיחה קלה שבין איש לאשתו, עתיד ליתן עליה דין, ואל תנהג עצמך בקלות ראש, ויהי מורא שמים עליך והשמר מהסתכל באשה אפילו פנויה, ומזוזות בפתחי ביתך אל תחסר.", + "(מא) סוד אחר אל תגל, גם הדברים שהם שלא על־דרך סוד טמנם בלבך, ואם תשמע מאחר אל תאמר כבר שמעתי זה, ומשוכבת חיקך שמור פתחי פיך.", + "(מב) ערב בקר וצהרים שמור עת התפלה ופתח לבך שעה א' קודם תפלה והוי מי' ראשונים, ואל תדבר שיחה בטלה בבית־הכנסת, ותפילין על ראשך וזרועך אל יחסר.", + "(מג) פלס מעגל רגליך, לישר עצמך בדרך בינוני במאכל ובמשתה ובכל מדותיך, ואל תט ימין ושמאל ורדוף אחר השלום.", + "(מד) קבע עתים לתורה קודם אכילה ושכיבה ועל שולחנך, והזהרת לאנשי ביתך להדריכה ע\"פ התורה, לשמור פיהם מלהתחלל, כי תחילת דינו של אדם קבעת עתים לתורה.", + "(מה) שמח בשומעת תוכחת מוסר כמוצא שלל רב, והוכח לחכם ויאהבך, כי טובה תוכחת מגולה מאהבה מסותרת ולמוכחים ינעם.", + "(מו) תחילת מעשיך הבט סופה, והוי מחשב הפסד מצוה כנגד שכרה, ושכר עבירה כנגד הפסדה, כי החכם עיניו בראשו.", + "(מז) הזהר שלא תסמוך בלבבך, ושמע עצה וקבל מוסר ותהי' זריז לעשות כל מה שמוטל עליך, ומכל משמר נצור לבך.", + "(מח) אל תקום ממיטתך כעצל, כי אם בזריזות לעבוד יוצרך.", + "(מט) אל תאחר מלכת לבית התפלה ושמור רגליך פן תהינה מטונפות, אל תשים לבך אחורנית בשעת התפלה והתכוין לברך ליוצרך.", + "(נ) אל תדבר בלעגי שפה ובלשון אחרת כל עת שהחזן מתפלל ותענה אמן.", + "(נא) אל תנשה פגיעת המות שתבא פתאום ותזכיר מעמד יום הדין.", + "(נב) אל תתעסק במצוה כדי לקבל פרס, ואל תרחק מעבירות מפני העונש.", + "(נג) אל תתרשל במצוה אם בא לידך, ותעשנה לשם שמים בלא איחור.", + "(נד) אל תתרשל בברכת הלבנה, שאם לא זכו ישראל אלא להקביל פני אביהם שבשמים דים.", + "(נה) אל תעשה דבר שילעיגו הבריות שדרכם להעלים הטובות ולגלות הרעות.", + "(נו) אל תקלה אביך ואמך ואל תצער אותם וכבדם כפי יכולתך כל ימיהם.", + "(נז) אל תהי פניך זעומות נגד עוברים ושבים, וקבל אותם בפנים מאירים.", + "(נח) אל תשכח לענייך לתת צדה לדרך ולעשות לויה להם ותנחם בדברים.", + "(נט) אל תשים עיניך למי שעלה יותר ממך, אלא למי שהוא תחתך.", + "(ס) אל תבהל לקצוף משום דבר, והאריך אפך פן תאבד את חכמתך.", + "(סא) אם לא תוציא ממך חלק עקשות פה וניבול פה, דע כי על כל אלה יביאך אלקים במשפט.", + "(סב) אל תחזיק כעסך עם חבריך אפילו יום א', ותכניע לפניו קודם לבקש ממנו מחילה.", + "(סג) אל תדבר בצואר עתק, ואל תרים מצח שלא לקבל עליך יראת שמים.", + "(סד) אל תשיב למחרפך ולנבזיך, ותשים יד לפה ושתוק פן יחם לבבך.", + "(סה) אל תתעבר על ריב לא לך, כי לסוף הם ישלימו ביניהם ואתה תשאר בכעס.", + "(סו) אל תתגאה על הבריות, ותהיה שפל רוח כארץ שהכל דשין בה.", + "(סז) אל תהי בז לכל אדם ולכל דבר, שאין לך אדם שאין לו שעה, ואין לך דבר שאין לו מקום.", + "(סח) צדק צדק תרדוף כו' ואל תחסר מחצית השקל בכל שנה בפעם אחת, ובכל חדש ובכל שבוע כפי מסת ידך, ובכל יום לא תחסר מתנה מועטת לכל הפחות קודם תפלה, ואם הגיע למעשר טרף בביתך ככל אשר תמצא ידך לגמול חסד הן לחיים הן למתים הן לעניים הן לעשירים.", + "(סט) רצה באשר רוצה יוצרך, שמח בחלקך אם מעט ואם הרבה, והתחנן לפניו תמיד להטות לבבך אל עדותיו, וכל דרכיך השלך על ה' יהבך, ואל יקשה בעיניך מלהוציא לכבוד שבת ויום טוב ככל הצריך והשתדל לכבדם ולקבלם מבעוד יום, ולהתעדן בהם באכילה ושתיה וחציו בבית המדרש וכבדהו בכניסתו וביציאתו לערוך שולחן במוצאי שבת.", + "(ע) אל תישן כעצל שינה רבה, ותרגיל לעצמך להקיץ בהנץ החמה ולקול התרנגול קום ממטתך.", + "(עא) אל תתפלל בלא נקיות כפים ובלא טהרה, כי תפלתך לא תהיה נשמעת.", + "(עב) אל תתפלל כי אם בכוונת הלב ובנחת, כדי שישמע האזן.", + "(עג) אל תשכח צור ילדך ומחוללך ובכל דרכיך דעהו, ותביאהו לנגדך תמיד.", + "(עד) אל תרבה לשמוח וזכור כי רוח חייך, ואתה נוצר מן העפר ואחריתך רימה.", + "(עה) אל תאמר על שום מצוה אעשה אותה למחר, שמא לא תפנה לעשותה.", + "(עו) אל תפרד מהגיית חכמה ומוסר ומתאבק בעפר רגלי חכמים ותתחכם.", + "(עז) אל תניח דרך חסידות אע\"פ שילעגו עליך, ואל תיבוש לדבר מצוה.", + "(עח) אל תקפוץ ידך מליתן תמיד לעניים ולאביונים ומבשרך לא תתעלם.", + "(עט) אל תאחר מלרחוץ ולמהר ולהכין לפני העניים שולחן ולחם כי שמא הם רעבים.", + "(פ) אל תאחר מלהביא את המעשר לבית האוצר כי מתן בסתר יכפה אף.", + "(פא) אל תרים ידך אל חבריך ואף שהוא מקלל את אביך ואת אמך בפניך.", + "(פב) אל תביט למי שהוא קטון ממך בעבודה וביראת חטא כי אם לגדול ממך.", + "(פג) אל תוציא דיבה או לשון הרע על שום אדם ולא לזות שפתים או רכילות.", + "(פד) אל תהי נבהל להשיב בעזות מצח למי שאמר דברים אשר לא טובים.", + "(פה) אל תשמיע בחוץ קולך ואל תהי צווח כבהמה ודבריך יהיו בנחת.", + "(פו) אל תלבין פני חבריך ברבים כי העושה כן אין לו חלק לעולם הבא.", + "(פז) אל תראה יכולת אצל שום אדם אם ידך גברה כי תחליש.", + "(פח) אל תרדוף אחר הכבוד ואל תעלה במעלה שאינה ראוי לך.", + "(פט) אל תשתדל שיכבדוך בני אדם פן לא ירצו וישפילוך.", + "(צ) אל תרף ידך מלבקש רעים ואהובים ואל ימעט בעיניך שונא אחד.", + "(צא) אל תגנה מקח חבריך ואל תחליש דעתו כי זה מנהג לחסר דעת.", + "(צב) אל תאמר בצדקתי היתה זאת פן תקבל שכרך בעולם־הזה.", + "(צג) אל תטה את חברך מדרך טובה אל דרך רעה, כגו�� מסית ומדיח וכיוצא בזה.", + "(צד) אל תאכל אכילה גסה עד שתמלא כריסך כי הרבה חולאים באים על רוב אכילה.", + "(צה) אל תהי בסובאי יין בזוללי בשר פן תשכח את בוראך.", + "(צו) אל תטיל אימה יתירה בתוך ביתך, כי הרבה קלקולים באים על רוב מורא.", + "(צז) אל תתייחד עם שום אשה חוץ מאשתך ואמך ובתך, ואפילו עם שתי נשים.", + "(צח) אל תחמוד אשה ביפיה, כי ברוב טוב מעשיה יאשרוה השומעים.", + "(צט) אל תתן תפארת לעצמך, ואל תיקר גופך בעיניך ותקטין את עצמך.", + "(ק) אל תבהל את מעשיך.", + "(קא) אל תרבה לדבר דברים המועילים ובלא נזק, כי אם בקוצר לשון.", + "(קב) אל תרף ידך מלקנות לך חבר נאמן, ושמור אותו ואל תאבדהו.", + "(קג) אל תפתה את חבריך בדברי חלקות ובחניפות, ואל תדבר בלא לב.", + "(קד) אל תתחבר לאדם רע, חוטא וכעסן וכסיל, פן תביא כלימות עליך.", + "(קה) אל תכעיס לשום אדם, כי אין אדם שאין לו שעה.", + "(קו) אל תעלה בדעתך לנצח את החכם, כי לא תרבה על חכמתך חכמה.", + "(קז) אל תהי קפדן לדבר מועט נגד שום אדם, פן תלקט שונאים על חנם.", + "(קח) אל תעשה בסתר מה שתתבייש בגלוי, ואל תאמר מי רואני.", + "(קט) אל תחשוב עון למי שבא להתנצל לפניך, אם אמת ואם שקר.", + "(קי) אל תכעיס לשום אדם, כי אין אדם שאין לו שעה, ועברתם שמורה נצח.", + "(קיא) אל תסמוך לידי מתנות בשר ודם, ותעבוד לבקש מזונותיך.", + "(קיב) אל יהיה ממון שלך חביב עליך יותר מגופך, כדי לעבור על המכס וללכת יחידי.", + "(קיג) אל תתן בלבבך קנאה שהיא חולה רעה שאין לה רפואה.", + "(קיד) אל תהי רגיל לא בשבועה ולא בנדרים, שהרבה רעות באות על זה.", + "(קטו) אל תרגיל לישבע על גופך או על נפשך, ואפילו על דבר אמת.", + "(קטז) אל תאחר לעשות תשובה שלימה ולבקש רפואה על נפשך.", + "(קיז) אל תעמול לרוח, ואל תשמע דברים בטלים.", + "(קיח) אל תכנה שם רע לחבירך, שהמכנה שם רע אין לו חלק לעולם הבא.", + "(קיט) אל תבטח בעושרך, כי הבוטח בעושרו מלקט שונאים ויכשול תחתיהם.", + "(קכ) אל תהי סרבן לאנשי עירך ובטל רצונך מפני רצון אחרים.", + "(קכא) אל תרגיל עצמך לאכול חוץ מביתך עם קבוץ הרבה שלא לסעודת מצוה.", + "(קכב) אל תשכור גופך בשכרות יין, פן תהיה מגונה ותנבל את פיך ותתחרט.", + "(קכג) אל תכעוס באשתך ואם רחקת אותה בשמאל, קרב מיד בימין בלי איחור.", + "(קכד) אל תבזה את אשתך, וכבד אותה ותסירנה מן החטא.", + "(קכה) אל תהי רגיל לישב עם הלצים פחותי נפש פן יחטיאך.", + "(קכו) אל תתעצל לבקש חכמה, וליסר את חבריך בסתר ובדרך כבוד.", + "(קכז) אל תדבר בלא עתו ובדבר שאין בו תועלת, ושמור פתחי פיך.", + "(קכח) אל תדבר עם סכל ומשוגע, שלא יקבל דבריך ויבזה אותם.", + "(קכט) אל תהי כופי טובה, וכבד למי שפתח לך פתח לבקש די ספוקך.", + "(קל) אל תוציא מפיך דבר שקר וכזב, ותהי נאמן לכל אדם.", + "(קלא) שלא תתעצל להקדים שלום לכל אדם.", + "(קלב) אל תרגיל עצמך לעמוד כי אם אצל חכם, ושמע והאזן את דבריו.", + "עד־כאן.", + "הא לך כ\"ג הנהגות של רבינו אשר ז\"ל, וקל\"ב אחרות שאם ירגיל בהן האדם, מובטח שאין חטא בא על ידו, ובא ליטהר מסייעין אותו מן השמים, עוד הוסיף לכתוב כ\"ו הנהגות אחרות שחיברתי בימי בחר��תי וסמכתיו על הפסוקים, וכאן אכתבם בקיצור נמרץ, כי אין כוונתי אלא על המוסר, ולפי שבאים על אופן אחר אייחד להן פרק בפני עצמו." + ], + [ + "ימי הבחרות וימי הזקנה צריך אדם לערבבם יחד לטובה, רוצה־לומר שמה־שכתב אדם בבחרותו, יערבהו עם מה שכותב בזקנותו, שבאים הדברים מתוקנים ומוטעמים יותר כיון שעד שבא לכלל זקנה ראה ספרים אין קץ, ויש בידו על כל דבר ודבר חבילות חבילות של ראיות.", + "א' יראה אדם ביסורין הבאים עליו או הפרצה או תקלה, לחקור ולפשפש ולשקול בדעתו איך הם מדה כנגד מדה על עבירות שבידו, וזהו מביאו לענות אמן בעל־כרחו, שהשגחתו ית' על הכלל ועל הפרט לשלם לאיש כמעשהו, שאם לא יסתכל בדברים ויפילם על צד הקרי וההזדמן, מעולם לא יכול לחזור מעונות שבידו ולהטיח דברים כלפי מעלה שבאו עליו רעות על חנם, וזהו רמז שלמה המלך ע\"ה באומרו עונותיו ילכדונו את הרשע ובחבלי חטאתו יתמך. ירצה כפי האמת עונותיו ילכדונו את הרשע, אבל הרשע כיון שאינו מפשפש בעונות שבידו ובחבלי חטאתו יתמך היסורין הקשי' שבאו עליו, ומטיח דברים ואומר אין משגיח, שהרי לחטא שהוא שוגג באו עלי יסורים שייכים לעון שהוא מזיד, אין זו כי אם שנופלים הדברים דרך מקרה, אך כשמפשפש הרשע במעשיו ומכיר עונות שבידו, מכיר שהעונשים הבאים עליו, הם בש[י]ק[ו]ל כנגד העון, ואז אין יכול לכפור שאין משגיח.", + "ב' יתרחק האדם מן הדברים שאם יסתכל בהם ימשך עליו מן ההרהורים והמחשבות הרעות, ועל זה היה משתבח איוב באומרו ברית כרתי לעיני ומה אתבונן על בתולה. דלא קאמר בבתולה – לומר לא־מבעיא שעשיתי סייג לעיני מלהסתכל בבתולה, אף על־פי שאין האיסור חמור, אלא אפילו על הלבוש שעליה לא נסתכלתי וזהו על בתולה, ירצה מה שעל הבתולה.", + "ג' כשאוכל לא תהיה כוונת אכילתו להרבות בשר גופו להיות שמן ודשן ובעל קומה, כי אם יכוין באכילתו להבריא גופו לעבודת בוראו, וזהו רמזו שלמה המלך ע\"ה על אומרו אל תהי בסובאי יין וכו'. ירצה מלבד האיסור להיות זולל וסובא הגורם לו רעות רבות, יש פינה אחרת לאוחזים במדה זו לכוין להרבות בשר גופם, ולזה מזהיר אל תהי בסובאי יין בזוללי לעשות בשר למו, לעצמם ולגופם, וזהו דקאמר למו שנראה מיותר, דהל\"ל אל תהי בסובאי יין בזוללי בשר ודי. אלא אמר למו לרמוז מה דפרישית.", + "ד' יחשוב האדם תמיד בעונש הגדול של עבירות, וזהו יהיה לו סייג מלעשותם, וכמו שאמר שלמה המלך ע\"ה, כי בעד אשה זונה עד ככר לחם וכו'. חוץ מפשוטו שהזנות מביא לאדם בעניות עד הצטרכות ככר לחם, ואפילו שיהיה עשיר גדול. יש־לומר עוד במעשה שהיה בעשיר מופלג שחשק באשה זונה ולא היה יכול לבא אצלה לפי שהיו מכירים בדבר, דאדם גדול מאי בעי אצל אשה עניה בערכו, מה עשה שינה את לבושו ולבש בגדי עני וגילה שער ראשו ויתנכר לכל מכיריו ועשה עצמו כחוזר על הפתחים, והיה בא לפתחה של זונה זו לזנות, וזהו כי בעד אשה זונה עד ככר לחם, ירצה בעבור להשיג הנואף לזונה, מבזה עצמו להחליף שמלותיו היקרים וללבוש בגדי עוני, ולהביא עצמו לחזור על הפתחים לשאול ככר לחם, יש פחיתות גדול מזה שמביא העבירה לאדם.", + "ה' יזהר אדם מעשות דבר שמורה הדבר שמתיירא יותר מבשר ודם מהקב\"ה, וזה רעה חולה, והתורה החמיר בגנב מבגזלן, (שהגנב משלם תשלומי ארבעה וחמשה כשטבח ומכר ולא הגזלן) שהגנב מורה שמתיירא מבשר־ודם יותר מהקב\"ה, ועל זה מתרעם הנביא, בית ישראל יושבים על אדמת�� ויטמאו אותה בדרכם ובעלילותם כטומאת הנדה היתה דרכם לפני וכו'. כלומר עיקר התערומת שדרכם היתה לעשות חטאתם בסתר מיראת ב\"ו יותר ממני, והוא כטומאת הנידה שהיא טומאה נסתרת, ידועה לבעלה בלבד לא לשום אדם, כך היתה דרכם לפני, היו נחבאים מכל אדם והיו עושים בסתר באופן שלפני בלבד היה טומאת חטאתם גלוים, היש כעס גדול מזה שמתיראים מב\"ו יותר ממני.", + "ו' ישים אדם נגד עיניו תמיד, שאין הקב\"ה עביד דינא בלא דינא, אלא כל דרכיו משפט אל אמונה ואין עול, וכשיראה איזה עונשים באים על האדם, אעפ\"י שיהיה צדיק בעיניו, ידע באמת שבדין הביאה עליו, שאם לא ישרש בלבו אמונה זו, יבא לידי חילול ח\"ו שהקב\"ה פועל שלא כדין חלילה, או יתלה הדברים מבלתי יכולת ה', וזהו כונת פסוק ויבאו אל הגוים אשר באו שמה ויחללו את שם קדשי באמור להם עם ה' אלה ומארצו יצאו. ירצה ענין החילול הוא באומרם הגוים עם ה' אלה, כלם צדיקים כלם חסידים, ומארצו יצאו בתמיה, אין זו כי אם מבלתי יכולת ה' שלא יכול להצילם מיד אויב, אבל אם היו מודים שהקב\"ה עביד דינא וכל דרכיו משפט, לא היו באים לידי חילול זה.", + "ז' יזכור תמיד עונותיו ויהיו נגד עיניו, וידמה כל עונותיו מנגדים עליו, על־דרך וחטאתי נגדי תמיד. כלומר אמר דוד המלך ע\"ה היה נדמה לי תמיד כאילו חטאתי היה מנגד נגדי תמיד וכו'. ובחושבו החוטא כך, ישמור שלא לחטוא עוד, וזהו רמוז בפסוק יחזקאל סי' ל\"ו. וזכרתם את דרכיכם הרעים ומעללכם אשר לא טובים וכו'. דקשה כיון שכבר אמר בפסוקים הקודמים וזרקתי עליכם מים טהורים כו'. ואת רוחי אתן בקרבכם כו' ושבתם בארץ אשר נתתי לאבותיכם וכו' והרבתי את פרי העץ וכו'. אם־כן מאחר שחזרו בתשובה לפניו וטיהר אותם, מאי וזכרתם את דרככם הרעים דקאמר, אלא הוא אשר דברנו, שצריך החוטא אחר ששב ליתן תמיד נגד עיניו עונות שעשה אשר עם זה יתבייש ויכלם ולא יוסיף למרוד עוד, לכן אחר ששבתם ואחר הטוב הנשפע מאתו ית' לכם, וזכרתם את דרכיכם הרעים, להיותם נגד עיניכם תמיד, ועל ידי כך ונקטתם תמיד על עונותיכם ומעללכם, ירצה תראו בעיניכם כי חייבים אתם כליה על העבר, וע\"י כך לא תוסיפו לחטוא ותכירו החסד שעשה עמכם הקב\"ה להטיב עמכם, אעפ\"י שהרבתם לחטוא לפניו.", + "ח' צריך אדם להרחיק ממנו איזה מדה רעה שנשתרש בו – עד תכלית הריחוק, וירגיל בזה זמן רב עד שתתרחק ממנו, כמו חמדת ממון וכדומה, כי בעוד שהמדה מושרשת בו, עיכוב גדול שיוכל לחזור בתשובה, הלא תראה במלכים ב' סי' ז' גבי המצורעים גחזי ובניו, דכתיב ויבואו המצורעים האלה עד קצה המחנה ויבאו עד אהל אחד ויאכלו וישתו וישאו משם כסף וזהב ובגדים וילכו ויטמינו. דקשה מה מועיל להם מה שהטמינו כיון שהיו מצורעים, מחוץ למחנה מושבם, ואם־כן מה מועיל היה להם לבושי הכבוד והכסף שהטמינו, אלא שנשתרש בגחזי ובניו המדה שעליה נלקה, כי אלישע קללו – צרעת נעמן ידבק בך ובזרעך, על שחמד כסף ובגדים מנעמן כנודע, עכ\"ז לא הסיר טומאתו ממנו, להפך טבעו מחמדת הממון, אף על־פי שלא היה לו עכשיו הנאה ממנו כיון שהיה מצורע, ואם הטמין עד לאחר שיתרפאו הוא ובניו, כאמרם רז\"ל שד' מצורעים אלו היה גחזי וג' בניו, אם כן מי שירפא אותם יזמין אז להם כסף ובגדים, אין זו כי אם רעה חולה שנשתרשו במידה הרעה של חמדנות ולא יכלו להסירה מהם, לכן הרוצה לשוב בתשובה, אם יש בו מדה מגונה מושרשת בו, צריך להקדים להרחיקה ממנו, שאם־לא־כן מדה זו יגרום לו לחזור לכל מעשיו הרעים.", + "ט' י��חיק אדם מכל מחשבה פגומה בשעת הזיווג, שאם ח\"ו פוגם, הבנים היוצאים ממנו הם בלתי הגונים, כנודע שהולד נוצר כפי המחשבה, והבנים בלתי הגונים מעכבים לאדם מעשות תשובה, כי מתביישים לחזור פן בראות אדם עושה עבירה צריך למחות בידו, ויאמר לו טול קורה מבין עיניך, לכן כל זה מתתקן לטהר מחשבתו בשעת היחוד עם אשתו, וזהו כונת פסוק אבותינו חטאו ואינם ואנחנו עונותיהם סבלנו. ירצה הם חטאו במחשבה בשעת הזווג כמדובר, וזהו גורם שאנו בלתי הגונים, ואעפ\"י שמתו ואינם בעולם, אנחנו עונותיהם סבלנו, וזהו אבל חטאנו אנחנו ואבותינו. ורצה מה שחטאנו אבותינו גרמו לנו.", + "י' יסתכל אדם תמיד במעשה הכסיל ויכיר גנותו, ובזה ירחק עצמו מאותו מעשה שלא לעשותו, שאדם עצמו העושה המעשה אינו יכול להכיר בגנות המעשה, כי כל דרך איש ישר בעיניו, אך בהיות המעשה באחר, יראה הרואה דופי המעשה ומתרחק ממנו, הרי נמצא שהכסיל הוא מלמד של חכם, שהחכם רואה מעשיו, מכיר בדופי שבהן ומתרחק מהם, הרי מכאן שהחכם לומר מהכסיל לתקן דרכיו, וזהו רמזו שלמה המלך ע\"ה בפסוק אולת שמחה לחסר לב ואיש תבונה יישר לכת. ירצה למי שהוא חסר לב האולת שמורה היא לו, אך ואיש תבונה מבין בגנות מעשיו ומתרחק מהם, ובזה יישר לכת מיישר דרכיו ללכת בדרכי יושר..", + "יא' יתן נגד עיניו תמיד החסד שעשה הקב״ה במין האדם שאע״פ שמחומר קורץ, המשילו על כל הבריאה משא״כ למלאכי השרת ובזכות החסד הזה, יבוש מלהכעיסו כיון שהרבה להטיב עמו, לגדלו ממלאכי השרת, וזהו דקאמר המשורר מה אנוש כי תזכרנו וכו'. אמרו רז״ל קטרגו מלאכי השרת ואמרו מה אנוש וכו'. הכונה מה מלשון ונחנו מה שאמרו משה ואהרן שמיעטו עצמם יותר מאברהם שאמר ואנכי עפר ואפר כו׳. ומלאכי השרת מיעטו לאדם בתכלית המיעוט ואמרו, כיון שמה אדם, שהוא דבר שאין בו ממש, למה תזכרנו ותפקדנו, ואומר דוד הכרתי חסדך ה' שעשית עם האדם, שאעפ\"י שותחסרהו לאדם, והוא מעט מזער מאלהים, כי המלאכים הם רוחניים נצחיים, ואדם עפר מן האדמה, ונמצא ותחסרהו מעט מאלקים, ועכ״ז החסד שעשית עמו, תמשילהו במעשה ידיך כל שתה תחת רגליו כבוד והדר תעטרהו. מה שלא עשית למלאכי השרת, יש חסד גדול מזה..", + "יב' אל יחשוב אדם בקבלת שום שכר בעולם הזה מהמצות, שאם יחשוב כן, סופו לבעוט, שבראות שמרבה במצות, ואין מהן המשכת התועלת, בא לומר לית דין ולית דיין לשלם, אך יחשוב דשכר מצוה בהאי עלמא ליכא. והכל מוכן ומזומן לאריכות ימים של עוה\"ב. וזהו רמזו שלמה המלך ע\"ה בפסוק לב חכם לימינו ולב כסיל לשמאלו. דקשה דהחכם והכסיל הלב מצד שמאל. ועוד לב חכם בימינו הל\"ל, מאי לימינו. אמנם הכוונה שגביה תורה היינו הקב\"ה, כתיב אורך ימים בימינה בשמאלה עושר וכבוד. והנה לב חכם נוטה לימין של הקב״ה, שיש בימינו אורך ימים שהוא שכר לצדיקים בעולם שכלו יום, בעולם שכלו ארוך. אבל לב כסיל נוטה לשמאלו של הקב״ה, דיש בשמאלו עושר וכבוד שהוא שכר עולם הזה, ולאיזה איש שעונותיו מרובים על זכיותיו לשלם לו שכרו בעה\"ז לטורדו מן העולם הבא, והכסיל בעשות מצוה, פונה למה שיש בשמאלו של הקב\"ה, דהיינו עושר וכבוד שיתן לו בעולם־הזה בשכר המצוה שעשה, ולזה לא אמר בימינו בשמאלו, שאינו חוזר לחכם ולכסיל עצמו, אלא חוזר לימינו ולשמאלו של הקב״ה כדפרישית.", + "יג' יסתפק האדם בהכרחי ואל יבקש המותרות, פן יסורו אותו מאחרי ה', אלא ידמה לו המועט כהרבה, וכאילו יש בידו כל הטוב שבעולם, וזהו פתח לעבוד בוראו, כיון שאינו מוציא זמנו לבקשת המותרות, ורמוז זה בשמואל סימן י\"ב, ולרש אין כל כי כבשה אחת קטנה. דקשה דהל\"ל ולרש אין לו, מאי אין כל, אלא בא לרמוז על חסידות, הרש מסתפק במועט כהרבה, ואין שבידו נדמה לו כאילו כל טוב בידו, וזהו אין כל, ירצה האין נדמה לו כל, וכמו שמבואר אצלי על פסוק אין לשפחתך כל בבית, כלומר מה שאין לשפחתך שום דבר בבית, נדמה לי שכל בבית, כיון שבעלי הוציא הכל לצדקה לזון הנביאים שנחבא, וזהו גם כן הנאמר במן, ועתה נפשנו יבשה אין כל, ירצה במן היה טועם אדם כל טעם שירצה, אך בעין לא היה רואה כי אם דבר א', מן בלבד, ונמצא שאין בה כלום ויש בה כל, וזהו אין כל משום שבלתי אל המן עינינו ודו\"ק.", + "יד' יתן אדם נגד עיניו תמיד, שעונותיו גורמים לו קצרות ימים, ונמצא שאם חוטא מאבד עצמו בידיו, לפי שכשחוטא קב\"ה מקצר ימיו ואותם ימים שקוצר ממנו מוסיפים לצדיקים שהגיעו זמנם לפטור מן העולם ומאריך ימיו, ונמצא שטרח הרשע לבא בעולם להרויח חיים לאחר ולא לו, וזהו כונת פסוק אור צדיקים ישמח ונר רשעים ידעך. דקשה דהל\"ל נר צדיקים כמו שאמר נר גביה רשעים, אמנם הוא אשר דברנו, שהקדוש ב\"ה מקצר ימיו של רשע, ומוסיפן על הצדיק העוסק בתורה, שנקרא אור, כי נר מצוה ותורה אור. ושיעור הפסוק אור צדיקים, דהיינו התורה של צדיקים, ישמח כשנר של רשעים ידעך, כלומר שמתים בקצרות ימים, כמו שמחייב מלת ידעך שהוא קודם זמנו, והטעם משום שאותם ימים של רשעים, מוסיפים על צדיק, ויש לו עדיין זמן לעסוק בתורה, ולכן אור צדיקים, כלומר תורת צדיקים שמח, בזמן שנר רשעים ידעך ויוצא מן העולם.", + "טו' שלא יחלוק אדם על דבר שמועה שייכה מדברי עולם הזה, דאינו יוצא מזה כי־אם איבוד זמן, גם בשומעו איזה חידוש מן התורה שאומרים לו, אע\"פ שלא ערבה לו, אל יבקש אופנים לסותרו ולומר לא כן האמת, רק יחזיק לו טובה שבא לומר לו חידוש, ויבקש ראיות להחזיקו, כי דרך של הכסיל בשומעו כל חידוש שיהיה, מיד חולק ואומר לא כן, וזהו מדה מגונה מאד, מביאתו לאדם להיות כפוי גם בטובתו של מקום כאמרם רז\"ל, ורמוז זה בפסוק משלי שפתי חכמים יזרו דעת ולב כסילים לא כן וכו'. מי לא ידע דלב כסילים לא כן, אלא הכונה לומר בעת שפי חכמים יזרה דעת מחידושי תורה, ולב כסילים השומעים חולקים על השמועה ואומרים בלבם לא כן הוא האמת כמו שאמר, כי מדת הרשע לחלוק על כל דבר, כמו שמבואר אצלי בחיבור הדרושים אשרי האיש אשר לא הלך בעצת רשעים וגו' והיה כעץ שתול וגו'. לא כן הרשעים. דקשה פשיטא דלא כן הרשעים, שאם יהיו כן כצדיקים מה הפרש יש ביניהם, אלא הכונה דוד אמר דכל מי שאינו הולך בעצת רשעים וגו' יהיה כעץ שתול וגו'. אמנם הרשעים אומרין לא כן שיהיה כעץ שתול על פלגי מים אשר פריו יתן בעתו וכל אשר יעשה יצליח, אלא יהיה כמוץ אשר תדפנו רוח, על כן שחלקו על האמת לא יקומו רשעים במשפט לא חיים ולא נידונין.", + "טז' אל יהא אדם מיצר מה יולד יום, אלא לעולם יהיו פניו שוחקות ובדחן, שזו מורה על הבטחתו בהקב\"ה, ולכך הוא שמח תמיד, כי בוטח ביוצרו שאף אם יבוא רע, הוא ית' יתקנו, ועל כונה זו אמר אליהו לרבי ברוקא על שני אנשים בדחנין ומשמחים לדאוגים שמזומנים לעולם הבא, כדאיתא במסכת תענית, וכי בדבר זה קונה אדם עולם הבא – אלא שהיו בעלי הבטחה ומכניסים לאחרים למדה זו, ובעל הבטחה לעולם שמח, רמז לדבר \"וטוב לב משתה תמיד\". ירצה – מי שהוא טוב לב בוטח ביוצרו, לעולם הוא בשמחה כאילו עומד תמיד במשתה, אך מי שאינו ב��ל הבטחה, תמיד הוא עצב יומם ולילה, ועל זה אמר איוב למה יתן לעמל אור וחיים למרי נפש. ירצה – לעמל שיוצא לעבודתו עדי ערב ובלילה ינוח מטורחו, טוב לו שיהיה לעולם לילה ולא אור, ולזה אמר למה יתן לעמל אור, אבל למי שהוא מר נפש, שמרירתו עמו יומם ולילה ואין לו נחת רוח לא יום ולא לילה, למה לו חיים, טוב לו המות, וזהו וחיים למרי נפש, ירצה – ראוי שלא תתן לעמל אור ולא חיים למרי נפש.", + "יז' כשעושה אדם מצוה, יבין וידע שמתקנים עמה כל איבריו, שנכנס קדושת המצוה בקרבו ודוחה לחוץ טומאת היצר, ולכן יעשה אותה בשמחה רבה ובכל כחו שמעורר כונתו, על־דרך שאמרו רז\"ל העונה אמן בכל כחו, קורעין לו גזר דינו וכו'. ןכתב רש\"י ז\"ל בכל כחו ובכל כונתו, אלא דברי רז\"ל אין יוצאים מידי פשוטן וכונתם לומר בכל כחו ממש, והטעם משום שהקול מעורר כוונתו, וע לזה בא רש\"י ז\"ל לפרש שטעם אמרם בכל כחו, שעל־ידי כך בא לענות בכל כונתו, ובחיבור אחר פירשתי קרוב לזה על אופן אחר, והטעם בעשות המצות בכל כחו ובכל כונתו, מתנענעים כל אבריו ומתקדשים, שהם כמספר רמ\"ח מצות, ואם יש אבר שחטא בו ונגזר יסורין על אותו אבר, בזה יתכפר ותתבטל הגזרה ונמצא עשית מצוה בכחו ימצא חיים בכל איבריו, וזהו כונת שלמה המלך ע\"ה באומרו, כי חיים הם למוצאיהם וכל בשרו מרפא. דדרשו רז\"ל למוציאיהם בפה, ירצה העושה התורה בכחו להוציאה בפה, גורם לכל בשרו מרפא, שהקדושה נכנס בקרבו ומתרפאים כל איבריו אם חטא באיזה מהם.", + "יח' יתרחק אדם מעצלות בכל דבר וענין, כדי שירגיל אל הזריזות להיות מוכן וזריז לעבודתו יתברך, כי עצלה תפיל תרדמה במצות בוראו, ולהפלגת גודל הגנות של עצלות אפילו בדברים הגשמיים, אמר שלמה המלך עליו השלום, אגר בקיץ בן משכיל נרדם בקציר בן מביש. ירצה ראה דופי העצלות עד כמה מביא לאדם להכביד איבריו כמת, כשהבן משכיל אוצר בקיץ, דהיינו בסוף הקיץ שמאסף פירות האילן, עדיין הבן מביש נרדם בקציר שהוא בתחילת הקיץ, שעדיין לא קצר תבואתו.", + "יט' יראה האדם במעשיו של רשע, כמה מהדופי יש בהן, שאפילו הוא בעצמו מודה ומעיד שמעשיו מגונים הם, אלא שאין יכול להסירם כיון שהורגל בהן, כאדם שלמ[ו]ד לאכול סם המות מילדותו, עד שהורגל בו מעט מעט ונעשה בו טבע, שיום שלא יאכל אין דעתו מיושב עליו, ואף על פי שיודע ומודה שהוא סם המות, אלא שהרגלו גורם לו, וכיון שכן בראות כל אדם שאפילו הרשע מודה בדופי מעשיו, איך ישמע לקול יצרו הרוצה הרגילו בהם, וזהו דקאמר שלמה ע\"ה שש הנה שנא ה' ושבע תועבת נפשו. וי\"ו שבושבע מושך עצמו ואחד עמו, כלומר שש הנה שנא ה' שהם עינים רמות וכו' וידים שופכות דם נקי כדמפרש ואזיל השש האמורות, ושבע שהיא משלח מדנים בין אחים, תועבת נפשו של רשע, אלא כיון שהורגל בהן, אינו יכול לעזוב הרגלו, אע\"פ שמכיר ויודע בדופי שבהן.", + "כ' יתן אדם נגד עיניו תמיד חמלתו של הקב\"ה עליו, שמצטער כביכול בצרתו על משפטי הדינים המעותדים לבא עליו כפי חיוב הדין, וכביכול אומר קלני מראשי קלני מזרועי. ואע\"פ שאינו מגיע לו כלום מצדקתו של אדם או מרשעתו, דכתיב אם צדקת מה תתן לו, עם־כל־זה מצטער על צרת הרשע ומשמח בטוב הצדיק, וכיון שכן, איך יחטא האדם לפני אלהיו אשר כמה צער מצטער כביכול בעבורו, וזהו דקאמר שלמה המלך ע\"ה, שאול ואבדון נגד ה' אף כי לבות בני אדם. שלכאורה נראה פסוק זה משולל הבנה, שאין שום שייכות רישא לסיפא, אמנם הכוונה שאול ואבדון, שהוא גיהנם מוכן למשפטי הרשעים, הם נגד ה', ירצה נגד רצונו, כי הוא הוי\"ה בעל הרחמים, מצטער בצרתם של רשעים, ומזה הטעם אף וחימה יש לו, כביכול כשיש שני לבות לבני אדם, שהם יצר טוב ויצר רע, דרצונו שיהפך האדם יצרו הרע לטוב, כדי שלא יגיע לו שום נזק משום שמצטער מנזקו.", + "כא' יחשוב אדם בעת שבא לחטוא, כי לא לעצמו בלבד גורם רעה, כי גם לבניו גורם, ובראות כן יתגדל בעיניו צער בניו ויצטער וישוב אחור מלחטוא, שאדם מחבב לבניו יותר מגופו כנודע, דלזה כתוב והאלקים ניסה את אברהם, ולא קאמר ליצחק, לפי שיותר היה מרגיש אברהם מצער יצחק, ממה שהיה מרגיש יצחק בעצמו, ונמצא שהנסיון הגיע יותר לאברהם מיצחק. באופן שבהיות משים אדם נגד עיניו שעונו נופל על בניו, חושך עצמו מלחטוא. ורמז לדבר פוקד עון אבות על בנים וכו'. פוקד מלשון כי יפקד מושבך. ירצה חושך ומונע עון האבות, שלא יעשו אותו משבר על בנים, כלומר כדי שלא יפיל עונו על בנים, ולחמול אדם על בניו מונע עצמו מלחטוא.", + "כב' יחשוב אדם כשמוציא הוצאות לדבר מצוה, שמוציא פרוטה כדי ליקח דינר, שאז יעשה המצוה באהבה רבה, כי באמת כך היא המדה כאמרם רז\"ל, אדם נותן לעני פרוטה, הקב\"ה נותן לו פרוטות. וזהו רומז שלמה המלך ע\"ה בפסוק רודף צדקה וחסד ימצא חיים צדקה וכבוד, כלומר במקום שתים ימצא שלש, במקום צדקה וחסד ימצא שלשה חיים וצדקה וכבוד, בחיים כולל כל הטובות, ובצדקה כולל כל הגבורות, שמחיה מתים בצדקתו ומקרב גאולת ישראל, דכתיב שמרו משפט ועשו צדקה כי קרובה ישועתי לבא. ובכבוד כולל כל המעלות, כי למי שמכבדים אותו נותנים לו כל מיני מעלה.", + "כג' ייסר אדם בניו ובנותיו מקטנותם להדריכם וללמדם דרכי השם, ואל יאמר כשיתגדלו יעזבו מדותם הרעים, כי כיון שמרגיל בהם, נעשה לו טבע שני, ושוב לא יחזור ממדותיו הרעות ומדרכיו המקולקלים, וזהו שרמז שלמה המלך ע\"ה באומרו חנך לנער על פי דרכו גם כי יזקין לא יסור ממנה, הכוונה אל יעלה על דעתך בן אדם, להניח לנער שיעשה מהרעות ממה שלבו חפץ, באומרך כשיתגדל יראה בגנות המעשים ויניחם, דע באמת כי גם כי יזקין לא יסור ממנה כיון שהורגל, ושיעור הפסוק חנוך לנער על פי דרכו, ותראה כי אף שיזקין לא יסור ממנה, וכיון שכן אל תבטח להניח בנערותו בדרכיו, אלא מיד שבט מוסרך עליו. ועוד אם הנחת אותו לעשות כל רע, סוף שישנא אותך והדבר בהפכו, וזהו כוונת פסוק חושך שבטו שונא בנו. כלומר לבסוף בנו שונא אותו על שלא ייסרו בקטנותו, אמנם ואהבו בנו כששיחרו מוסר.", + "כד' אם ראה אדם שיסורים באו עליו, לא נשאר מקום בגופו שלא נלקה, אל יבעט מתוך צערו, לומר אעשה מה שלבי חפץ, כי הנה עתה לא נשאר מקום פנוי בגופי שיביא עוד יסורין, כי יכול להכביד יסורין שעליו או להביא על ממונו ועל ביתו ועל ארצו. וזהו שמתרעם הפסוק על מה תוכו עוד תוסיפו סרה כל ראש לחלי וכל לבב דוי. מכך רגל ועד ראש אין בו מתום וכו' ארצכם שממה. הכוונה אמר הקב\"ה בכל איברים הכיתי אתכם אולי תשובו, ואדרבא על מה תוכו עוד, ויתר מפעמים אחרים תוסיפו סרה באומרם כבר נלקה כל הגוף ואין לו מקום להביא עליו מכה אחרת, שהרי כל ראש לחלי וכל לבב דוי מכף רגל ועד ראש אין בו מתום פצע וחבורה ומכה טריה וכו'. ואם־כן על איזה אבר יביא מכה, על ארצכם ועל עריכם ועל אדמתכם. וזהו ארצכם שממה עריכם שרפות אש אדמתכם לנגדכם זרים אוכלים אותה וכו'. ועל־ידי כך אתם מתים בפחי נפש, לכן כראות אדם ריבוי היסורין באים עליו, יפשפש במעשיו ויתחזק בתשובה, ל�� יעלה על דעתו מחשבות הרשעים, כי ימות באין משפט, וברוב אולתו ינחול גהינם.", + "כה' יתרחק בתכלית הריחוק על להיות מקנא בהצלחת הרשעים בכל משלח ידם, וחביבים בעיני ההמון נשים וטף ורשעים כמותם, שקנאה מביאו לבעוט בכל מה שטרח כל ימיו מתורה ומצות, לבחור הדרך הרע אולי יצלח, גם לא יפתהו יצרו לומר הנני יושב עמהם ואיני עושה כמעשיהם, רק להשתתף עמהם בעבור הצלחתם, שכך דרכו של יצר הרע להתחיל בדרך היתר ולסיים באיסור. וזהו שאמר המשורר דוד המלך ע\"ה אשרי האיש אשר לא הלך בעצת רשעים, כלומר הלך בתורת ה', ואשריו לו שלא פיתה אותו יצרו הרע, לעמוד בדרך חטאים ולישב במושב עם לצים, להשתתף עמהם בעבור הצלחתם, אף שלא היה עושה כמעשיהם, כי אם בתורת ה' חפצו דווקא, ואפילו בדוחק ובצער סופו להצליח ולקיימה מעושר, שיהיה כעץ שתול על פלגי מים אשר פריו יתן בעתו וכל אשר יעשה יצליח, לא כן הרשעים שהצלחתם תתהפך כמוץ אשר תדפנו רוח, וכן הזהיר שלמה המלך ע\"ה (משלי סי' כ\"ג) אל תקנא באנשי רעה ואל תתאוו להיות אתם וכו' כי שוד יהגה לבם ועמל שפתיהם תדברנה. בחכמה יבנה בית ובתבונה יכונן ובדעת חדרים ימלאו כל הון יקר ונעים. הכוונה לומר אל תקנא באנשי רעה, כי לא יפול קנאה כי אם בראות בהם מצליחים, ועכ\"ז אני מזהירך שאל תקנא באנשי רעה, וגם אל יעלה על דעתך להשתתף עמהם באומרך ואיני עושה כמעשיהם, ואל תתאו להיות אתם בחברה, שאדרבא יגיע לך הפסד לא ריוח, כי כל מה שמבטיחים לך הבל יפצה פיהם, כי שוד יהגה לבם ועמל שפתיהם תדברנה, לכן החזק במוסר אל תרף, משום כי בחכמת התורה יבנה בית, ובתבונה של תורה יתכונן, ובדעת תורה ומצות חדרים ימלאו כל הון יקר ונעים, לכן אל תקנא לבך בחטאים מסבת הצלחתם, כי הבל הוא ובזמן מועט, כי יש אחרית לרשע וצדיק פרוח יפרח כו'.", + "כו' ישים נגד עיניו יומם וליל, מאורעות הבאות על האדם מענין גילגוליו, ובזה יכיר מהותו וישפיל קומתו ויכיר שפלות ודקותו. והנני משים נגד עיניך כמה דברים שמתגלגל בהם נפש הרשע למען זכור תזכור שלא לחטוא להנצל מהצערות האלו, כתב בכוונות האר\"י זצ\"ל דף כ\"ז ע\"א המשמש מטתו לאור הנר, מתגלגל בשעיר עזים. המתגאה על הציבור מתגלגל בדבורה. שופך דמים מתגלגל במים, וסימן על הארץ תשפכנו כמים.", + "גם מי שעונש עונו חנק מתגלגל במים. הבא על אשת איש מתגלגל ברחיים שטוחנין על ידי המים ושם נידונים שניהם האיש והאשה. מדבר לשון הרע וכיוצא מתגלגל באבן דומם. מאכיל נבלות לישראל מתגלגל בעלי אילן והרוח בא ומגלגלתו והוא צער גדול. מי שלא נטל ידיו גם־כן מתגלגל במים, וזה הוא סוד \"אזי עבר על נפשנו המים הזדונים\". גם מי שאינו מקפיד בברכת הנהנין, מתגלגל במים. משכב זכור מתגלגל בארנבת שהוא אנדרוגינוס ובאים זכר על הזכר. ובספר נשמת חיים במאמר ד' פרק י\"ג דף ק\"ס ע\"ב כתב משם הרקאנטי שמביא בפ' נח ובפ' שמיני ז\"ל: ויש מהמקובלים אחרונים המאמינים בגלגול הבהמות, אמרו שאם עשה אדם עבירה יתירה על זכיותיו, יתגלגל בבהמה טמאה, וזהו \"וגרה אינה מעלה טמא הוא לכם\", מי שאין לו גרה על זכיותיו, ואם מעלה גרה על זכיותיו, מתגלגל בטהורה, רק אם חטא בע\"ז בג\"ע וש\"ד באלו הג', אפילו מעלה גרה יתגלגל בטמאה אם לא חזר בתשובה, וזהו סוד שפן גמל חזיר, ובפ' קדושים כתב ז\"ל: כבר הודעתיך סוד הבהמות טהורות וטמאות, וקצת חכמי הקבלה האחרונים אומרים כי העובר על העריות סופו להתגלגל בבהמה טמאה או בשקצים ורמשים, ולזה רומז \"ולא תשקצו את ��פשותיכם בכל הרמש\", שבודאי יוכל אדם לשקץ נפשו בהם, וזהו \"ויקוץ בם\", ואמרו ז\"ל בעונש הבא על חמותו סופו להתגלגל בחסידה וחברותיה יהרגוה. הבא על דודתו סופו להתלבש בכותית ותתגייר, וזהו דודתך כלומר שסופה לשוב לדתנו ולתורתנו. הבא על אשת אחיו סופו להתגלגל בפרד, שנאמר \"ועיר פרא אדם יולד\" על שהפריד הבנין של מעלה. הבא על א\"א יתגלגל בחמור, וזהו סוד \"כי תראה חמור שונאך עזוב תעזוב עמו\". הבא על אשת דודו יתלבש באשה אשדודית. הבא על הבהמה יתלבש בעטלף כי נתעטף בדבר עבירה. הבא על הכותית יתגלגל בקדרה יהודית, שנאמר \"וחייתם בקדשים\". הבא על הנידה יבא בכותית המשמשות מטותיהם נדות, כי כיון שעבר אדם עבירה ושינה בה הותרה לו. הבא על כלתו יתגלגל בפרדה, הבא על שתי אחיות יתגלגל בקדשה כותית שיבואו עליה שני אחים, הבא על אשת אביו יתגלגל בגמל, וזהו שנאמר \"גומל נפשו איש חסד ועוכר שארו אכזרי\", שארו זו שאר אביך היא, והנה הוא חצוף בעריות וסופו להיות צנוע כגמל. הבא על אמו יתגלגל בחמירתה, וכלם דוקא אם לא שב בחייו, וכן אמרו שזהו סוד מה שאמרה תורה איש מבית ישראל אשר ישחט שור או כשב או עז ואל פתח מועד לא הביאו להקריב קרבן לפני משכן ה' דם יחשב לאיש ההוא דם שפך\". ורמז לדבר \"אדם כי יקריב מכם\", כי לפעמים המקריב נפש בהמה עמה מקריב נפש אדם, זהו סוד \"אדם ובהמה תושיע ה'\", לכך נצטוינו בשחיטה, ובסכין בלי פגימה, כי מי יודע אם גלגול מבשר אחיו כשיש שם גלגול נפש, וזהו סוד לא תאכל הנפש עם הבשר, ואמרו שבגלל הדבר הזה אמר דוד המלך ע\"ה \"הצילה מחרב נפשי מיד כלב יחידתי\", והקב\"ה רצה להראות לכל אדם דוגמת גלגול מאדם אל הבהמה, בגדול שבמלכים אשר מלך בכיפה, הוא נבוכדנצר הרשע שבעוד חייו חיותו, הורידו מכסאו והשליכו לשדה, והיה הולך על ארבע כבהמה ונדמה לכל הבהמות כבהמה, יען שלח לשונו ודיבר נגד עליון, ואחר כל קצף הזמן אשר קצף בו, חזר והודיעו שהוא האלהים, כדכתיב \"ולקצת יומיא וכו'\", ובזה נראה לפרש פסוק \"לתאוה יבקש נפרד בכל תושיה יתגלע\", ירצה בעבור התאוה שמתאוה האדם בעשיית העבירות, יבקש נפרד, שמפריד עצמו מאדם לבהמה, שמתגלגל בבהמה חיה ועוף ושקצים ורמשים, וזהו \"בכל תושיה יתגלע\", כי בגלגולים נחלש ומתיש כח נפשו החטאה, וכמו־שכתבו המקובלים ז\"ל, שאע\"פ שכשמתגלגל האדם בצורת אדם אינו יודע בגלגול ראשון, מכל־מקום כשמתגלגל בצורת בהמה חיה או עוף, יודע בגלגול הראשון ומצר ומצטער איך ירד משמים מצורת אדם לצורת בהמה, הרי מבואר כשיתבונן האדם בכל זה, יהיה לו סייג וגדר גדול מלמרות עיני כבודו, והנה הצגתי לפניך כ\"ו סייגים שהנזהר בהם יסיר מעליו כל סיגים, והם במספר שם הוי\"ה, כי מצד רחמיו המרובים, לא יחפוץ במות המת כי אם בשובו מדרכו הרעה וחיה, ואל יהא אדם קשה עורף לשוב, יסתכל בפרעה שנתקשה ונלקה במכות משונות עד שהוצרך בעל כרחו לשלוח לישראל לרע לו, שרדפו אחריהם ונטבעו בים סוף, לכן אל תהיה כפרעה וכל עדתו, אלא שוב מיד אל אלהינו כי מרבה לסלוח, ועיין ברוקח באורך תיקון על כל עבירה.\n" + ], + [ + "יתעורר המשכיל ויעמוד המבין, לעורר את נפשו שידבר אל גופו וגופו ידבר עם יצרו.", + "וכה יאמר הנפש לגוף: גוף גופי הלא תדע רדיפת מצעך בקבר רימה, וכסותך תולעת, וכסת שתחת ראשך גוש עפר, וכיון שכן למה תרבה במאכלים להרבות בשרך להכין מטעמים לתולעים, ולמה תכין בגופך משכנות לנחשים ובתים לשרפים וחדרים לעקרבים ועליות מלאות כל טינוף לזבובים, ולמה את בונה מעיין מדמך להשקות כל שרץ על הארץ ונהרי נחלי מהתכת חלבך למצוץ מהם צפעונים, וחלונות שקופים אטומים מנחירי עיניך את פותח לחולדה פתוחות לחשך ואטומות לאור, ולמה אתה מעמיד עמודי מעצמות ארכבותך וזרועך להסתופף תחתיהם עכברים ומצלעותיך את כורת לוחות לישיבת צפעונים וגרונך מעפר לפתנים, ואזנך פשפשים ליתושים ופיך בית שער לכל זוחלי עפר ומעורקיך וגידיך את עושה חבלים לגררך לבור שאול ולטיט היון, ולמה את עושה צפורניך קרדומות לחתוך בהן עצי יער, להכין לשרפתך בגהינם, ופניך מאכלות לנקר בהם חלודת עונותיך ואצבעותיך יתדות לבקע כריסך לפלוט חוצה צואת פשעיך ולבער משם אשפתות זבליך אשר הרבת בריבוי מאכל תענוגי זנותיך, ולמה את מכין לשונך להיות חץ לזרוק בך לפלח כליותיך למה לא תחמול עלי, ולמה לא תרחם על צלם דמותך. עד כה יאמר ועד כה ידבר הנפש לגוף הנגוף.", + "והגוף ידבר עם יצרו וכה יאמר לו: מה לך יצרי תרדפני, ולאויב לך תחשבני, דע כי לא תהיה תפארתך מודעת ומפורסמת בדרך אשר תלך להלחם בי, שאתה אש לוהט ואני מוץ יסוער מגורן בכל עת, היתפאר האש באכול מוץ וקש, אתה רוח רעה חזק מאד ואני עשן מארובה הולך ואין חוזר, עוד היש לשבח לרוח חזק מפזר עשן. אתה ים סוער בזעם ובחמה, ואני קליפת אגוז או לוז וערמון בתוכה, שהוא דבר מה, היתפאר ים סוער שטבע קלפיה קטנה. אתה גלגל כולו ברזל בלא עץ ואני עפר דק ויבש, היתפאר גלגל ברזל לפרק עפר יבש. אתה גרזן חד ואני עץ נרקב ענף ושורש יחד. היתפאר הגרזן לחצוב עץ אכלו עש. אתה פטיש החזק משבר סלעים, ואני רך כמהין ופטריות, היש לשבח לפטיש המשבר כמהין, אתה מזויין בכל כלי זיין ואני חלוש וערום ובידי אין, היתפאר המזויין שנצח ערום וחלש. אתה נחש ממית ואני יונה הומיה, היתפאר נחש שנשך יונה חלושה. אתה ארי נוהם ופוסח ואני גדי נוסע, היש לשבח ארי טורף גדי. אתה נשר מתעבר ושוסע ואני צפור קטן וצולע. היתפאר נשר הורג צפור צולע ונשבר. אתה מלך זדוני ואני אביון ועני, בושת למלך להיות כועס על דל והלך. אתה זקן כועז ומתעבר ואני ילד הולך ועובר וכי ראוי שישוה זקן מלא דעת לדבר עם תינוק מוחו דק כדלעת. וגם עם אנשים גדולים אין לך לדבר כיון שסופו תאכלהו תולעת, לכן יצרי אע\"פ שאתה שנאתני, אני אהבתיך לתת לך עצה לבל יגיע לך בושת וכלימה מכל הצדדים, כאשר יעצו מלכות הנשים לאלכסנדרוס מוקדון כשהלך להלחם עמהן, אמרו אם אתה נוצחנו, מה גדולה מגיע לך לנצח נשים, ואם אנו נוצחים אותך, עוד כל ימי הארץ לא יהיה לך שם במלכים, ושמע לעצתם ונתרחק מלהלחם עמהן. גם אתה יצרי תן דעתך והתרחק מעלי כי לא תרויח כלום להלחם בי, שאם את נוצחני אין לך שום התפארות לנצח מוץ ועשן וקליפה דקה ועץ נרקב ועפר דק וערום וחלוש ודל והלך, ואם אני נוצח לך תכסך בושה ותלבשך כלימה ואל תבטח שאין החלש ממית את הגבור, דע מאמר רז\"ל במסכת שבת פרק המוציא {{צ|דה' אימות הם: אימת חלש על גיבור, אימת מפגיע על ארי (היא חיה קטנה שהיא מהלכת בין רגלי הארי וצועקת בקול גדול וממנה מתפחד הארי), אימת יתוש על הפיל, אימת סממית על עקרב, אימת סנונית על הנשר, אימת כלביא על לויתן (כלבית שרץ קטן), מאי קרא \"המבליג שור על עז וכו'\". הרי לך דברים קטנים וחלושים ממיתים גבורים גדולים וחזקים, וגם אתה כאחד מהם, וכמו שאמר רב עמרם ליצרו כשנצחו \"אתה אש ואני בשר, ויכול הבשר לדחוף האש\", כנודע מרז\"ל ואם תרצה עוד איעצך לטוב לך, שתתחבר ביצרי הטוב להיותכם שופתים כשבת אחים גם יחד לעבוד לבוראנו יוצרנו וגואלנו, שאף שלפתות צווך, גם בשותפות זה ירצך, ושמוע זו ישכון לבטח ושאנן מפחד פתאום.", + "ומצאתי בספר באר מים חיים מענין הפטירה, וראיתי לכותבו כאן לחבר את האהל מהדברים המכניעים לבו של אדם לקנות יראה ואהבת המקום, וז\"ל \"הקבצו ושמעו בני יעקב, שנקראים בשם ישראל, שמעו והאזינו ואל תגבהו והתמהמהו ותמהו, השבעתי אתכם לטוב לכם, האספו ואגידה לכם אשר יקרא אתכם, מי האיש הירא ורך הלבב, אל יהיה שובב ילך באור ה' בעודנו עמו. בטרם בא יומו. וישוב לבית עולמו. פן ימות בימי עדנה. ולא ישיג ימי זקנה ואיש אחר יקח את כל אשר אתו וישלח בעמל ידו ולא ירד אחריו כבודו ולא יועיל בבניינו. ולא יצליח בקנייניו יעזבוהו רעיו ונאמניו. ולא יעזרוהו בניו. במותו בצאת נשמתו הם ישנאוהו. ולאויב יחשבוהו. ומתוכם ינידוהו ומבית יוציאוהו ועל לוח יסבלוהו ועל כתף ישאהו ולמקום ציה יוליכוהו ולמאה לארץ יורידוהו ובאבנים יסובבוהו, ושם יחיד יניחוהו וישכחוהו ולא יזכרוהו, והוא שוכב לבדו לא יהפך מצדו אל צדו ולא יריח באפיו באשו ולא תראנה עיניו. בהשתנות פניו ואזניו תחרשנה. וטוב להם שלא תשמענה. קולות התולעים בקרבו עולים ויורדים בו, שותים דמו ואוכלים חלבו ויכרתו עורו וימלאו גרונו וישתקשקו בלשונו על פיו יצאו ועל פיו יבואו וכלו כרקב יבלה, נמשל לאבן דומה ולא ידע מאומה, זה חלק ילוד אשה מכה אנושה. ישנה ולא חדשה. ככה משפט הראשונים וכן יקרה לאחרונים. כנערים ישישים. כאנשים כנשים. כאביון כמלך. כעשיר כהלך. כנכבד כנבזה. כשמן כרזה. כמות זה כן מות זה. איפה חכמי הנבונים אשר היו לימים ראשונים. בבוא פקודתם. נבערה תבונתם. איפה הגבירים. אנשי השם הגבורים. על מרכבות הולכים, יצא דבר מלכות מלפניהם. ויעשו רצונם בכל מחניהם יחד על עפר ישכבו. ואל עפר שבו. זאת אחרית בשר ודם. וזה סוף כל האדם מרעה אל רעה יצאו. וערומים ילכו כאשר באו. מהבל לאבל משבר לקבר. מנגע לפגע. מחולי למות. מלילה לגיא צלמות. מעצבון לרקבון. ואין תחת השמש יתרון כי אם חסרון. מלבד לירא את ה' השם הנכבד והנורא שהוא משגב לעתות בצרה. אשר בידו נפש כל חי. אשרי השם את לבו בעוד רוח אלהיו בקרבו לבררה וללבנה ולהשיבה אליו כאשר נתנה. והוא ברוב חסדו יחזיק יד עבדיו לשמור מצותיו, אשרי שאל יעקב בעזרו שברו על ה' אלהיו\" עכ\"ל.", + "ירגיל אדם את עצמו בתפלה זו בכל יום:", + "ה' אלקים הפושט יד בתשובה לקבל השבים ומסייע לבא לטהר, פתח ידך וקבלני בתשובה לפניך, וסייעני להתחזק בתורתך ועזרני נגד השטן הנלחם בי בתחבולות ומתנקם לנפשי להמיתני, אל ימשול בי, ורחקהו ממאתים וארבעים ושמנה אברים שבי, ותשקיעהו בתוך מעמקי מים רבים, וגעור בו לבל יעמוד על ימיני לשטנו, ועשה אשר אלך בחקיך, והסר לב האבן מקרבי, ותן לי לב בשר. אנא ה' אלקי, שמע את תפלת עבדך ואל תחנוניו, וקבל את תשובתי ותחינתי ובקשתי, ויהיו לפני כסא כבודך מליצי יושר להליץ בעדי לפניך ולהכניס תפלתי באזניך, ואם בעונותי הרבים אין מליץ בעדי, ואין מלמד עלי זכות, חתור נא לי מתחת כסא כבודך ורחמיך וחסדיך, יהיו מליצי לפנים, ושמע תפילתי כי אתה שומע תפלת כל המבקש רחמים ממך, כי מקור הרחמים אתה ואין זולתך מרחם ומושיע, ברוך החונן ומרחם ומושיע חנם.", + "ויכוח האדם עם האדמה אשר ממנה לוקח ברוב אונים ואמיץ כח: הפך בשובו אליה יעלה חוח. ארץ ארץ פניך שחורות ודמותך מכו��ר בגוונו, אין פניך כמעשיך. ואין דמותך כגבורותיך. הנה ממך יוצא וגדל כל מין אילן. בקומה ובצביונים כל אחד במצב ועל כנה בגזרת אל עליון. יושב ברום חביון. יוצאים ומבצבצים ממך פרחים וציצין ומיני בשמים נרד וכרכום קנה וקנמון לפני מלכים לעלות. כל עצי בשמים מור ואהלות ומיני עשב מריח ומסוגל לרפואה. גדל בכל פאה גנות ופרדסים. ויער מגדל עצים במיני פירות מחולפות. במראיהם ובשיעורם ובריחם ובכוונם ובטעמם. ובצורם ומיני שושנים. מינים ממינים שונים. ופירות משובחים זו מזו משונים בטעם לשבח ובריח להלל כלהו ולברך ברוך שברא כל אלו, וברדת הטל על רפידת מצעך לילה ויום תצמיח חציר לבהמה ועשב לעבודת האדם ומאכל לאיש נרדם. שוכב על מטתו בטל מעבודתו ומתרבים ונובעים ממך נהרי נחלי מים יפים מים צנונים ומעין גנים ברא מים חיים לנפש עיפה להשיב ולהחיות בהם נפש כל חי. וממך יוצא המשי וכל הכנת המלבושים. מלכים ושרים עליהם להשיב. לכסות בשר ערוה לכבוד ולתפארת. וממך כל אבן יקרה זכה וברה נופך יהלום וספיר. וכסף וזהב אופיר. כלל הכל ממך כל חמדה יוצא ובך כל איש חפצו עושה. ובראות כי כן האמת. ובתוכך נקבר כל מת. השאל ממך שאלות מדוע תתהפך מרחמן לאכזר במות אדם מלך ושר. גדול וטפסר. חתן וכלה. ועדה כלה. בהכניסך אכסנייא בצל קורתך למה לא תחמול עליהם וצלמות תכניס בהם. וחתנים וכלות המסתופפים בקרבך בקשוטי פארם. נכמר כתנור עורם. ובמקום רחיצת ידיהם במי וורדים לחלוחית סירחון בהם יורדים. ולבושי פארם בשבתך עמך משתחררים. ומיד מתחבלים. הולכים וכלים. מצנפת שעל ראשם נעשה קרעים מלאה כתמים. מטיפת הדמים תפארת העכסים והשביסי' מתהפכים רגבים גסים ובמקום נטיפות. מיני טנופות. ותחת הרעלות כוס תרעלות. והפארי' והצעדות והקשרים. מלוכלכות ברפש וטיט דרים. ובתי הנפש והלחשים. הפכת אותם לנחשים. הטבעות ונזמי האף. הפכת לחימה ואף. ולמה סדינים וצניפות ורדידים. שמתה תחתם קוצים ודרדרים. ובמקום מחלצות ומעטפות ומטפחות וחריטות גליונים רמה ותולעה פונים עולים ויורדים בהם במקום כיסוי מרוקי זהב שהיה עליהם ביום חתונתם וביום שמחת לבם, ככה את עושה לכלות וחתנים ולבנות ובנים החביבים והיחידים. נעים ונחמדים. ויונקים שדים. בך רפו ידים: ובמקום יניקת חלב ומיני מתיקה, נפלה עליהם השתיקה וזקן ונכבד בך תכביד אנשי המנוחה קנו בך כאב ולחלחלה ברתת צרורה ושבירה רבה בעצם השדרה כל ריחות וגוונים מתהפכים בך סרחונים. כלל העולה בחיי האדם את טובה ומשכלת. ובמות האדם את מתהפכת ארץ משכלת. השיבני נא על אלו שאלות שממך שאלתי. והדברים אשר חקרתי. כיון שמדותיך להטיב לשמור חיי האדם ולגדלו בכל מיני מאכלים ומלבושים ותענוגים במדת בורא עולם דקאמר תוצא הארץ דשא וגומר. איך ולמה תתהפך לאכזר להאבידו במותו ולהסריח ריחו ולהסיר יופיו ותפארתו ובגדי חמדתו כי לבי בוער בקרבי לדעת זאת, כיון דגמירי לן דטבא לא חוי בישא.", + "והאדמה תשיב אמריה בנועם דברים: בן אדם שמע בגדולתי וגודל קדושתי, אני אם כל חי הייתי, ממני יצאו כל באי עולם כעולים בסולם ואלי ישובו כולם. כל ימי עולם אני טהורה ומכלה כל טומאה ביד רמה. אין כתם בי, קדושה בקרבי, בי נגנזים כתבי הקדש שבלים, ובי הרבה שבילים, גניזת כלי המקדש והארון ביום אף וחרון, ובוראי שמני פקיד נאמן להחזיר הגופות בכל זמן שיחפוץ להחיותם. ומשאול לעלותם. ואני שומרת מצותי \"תדשא הארץ דשא\" להוציא כל מין על פי מאמרו, ולברך שהכל נהיה הדברו בי נגנזים הגופות הקדושיםף בצביונם ובתואר יופים יושבים כחיים ממש, שוכבים במשכנים ואינן משתנים. ובשפתותיהם שונים כמעשיהם בחיים חייתם. בהיותם במושבותם. יעיד עלי תנא וגדול מעוז ומגדול. רבי בנאה הצדיק שלא הוציא זמנו לריק. ובא למדוד מערת שוכני חברון. בזריזות ולא בשברון וראה לאבות במערה. ברוב אורה. וגלגל עקבו של אדם הראשון מכהה גלגל חמה. ופניו כשושנה אדומה. עוד תוספת נמצא בי, ממני לוקחים עפר לכסות דם עוף וחיה ולהשקותו לסוטה לבער יונה פותה. ואם הקב\"ה קללני \"ארורה האדמה\". לא בי מצא דבר מה. כי הנחש הרשע גרם על אשר עם חוה נתן ונשא. והוא עונו ישא. כי שם מות בקרבה. ובהדי הוצא לקי כרבא, ובהיות כל זה ששמעת. למה בי עון שמתה. שאני מכלה הגויות. כעדות כל פיות. שקר מעידים. כמנהג כל זדים. כי הם המלכים (נ\"ל דג' המלחים, והם נוהגי הספינות) עצמם, כי העולם אשר הלכת עליו בחיים חייתך דומה לספינה בלב ים בגלים ודכים. והדרך אשר הלכת בו. אבדון נתיבו. ומלאת את הספינה משאות גדולות מטומאת רשעתך. ומשקים מלאים מחלאת זדוניך ונכנסת עם כל זה על כני. וטמאת את משכני. והסחורה שהבאת עמך מלאה הספינה גפרית ומלח ותצא אש משם ואילך, עד שהגיע אצלך. ועל עשנו ונשתחרר פניך והאש תתיך חלבך ודמך ונקרש כטיט וירם תולעים ויבאש ונפסד בגי חמדתך, נמצא את הגורם בנזקך ובחורבן גופך. ומה עלי תרעומתך, הישר דרכיך. ובבואך בקרבי תשוב לימי עלומך. כחתן שוכב על מטה חמודה. ישן וחולם כיושב בתוך קהל ועדה. במיני עדונים וקול נגונים. לכן בן אדם עצתי קח, טהר מעשים וכשיאמרו לך קרב הלום. תשכון בקרבי בשלום. הבט וראה ישראל כשהיו במצרים בלא תורה ומצות היו טבועים בכובד השעבוד בחומר ולבנים דחופים וסחופים ויהי בשלח פרעה את העם ונקרע לפניהם הים. ויאמינו בהשם ובמשה עבדו. ונתקדשו בתכלית הקדושה, זכו לבא להר סיני וקבלו אש דת. והיו אוכלים המן לחם הנבלע באברים וקנו מדריגת הרוחניות, וכשמתו לא שלט בהם רמה ותולעה ולא כהתה עינם ולא נס ליחם והיו פניהם אדומים כי לא נשתנה תואר צלם דמות תבניתם. דומים כשוכבים על מטתם כדאמרינן בפרק בבא בתרא פרק המוכר את הספינה, אמר רבה בר בר חנה, אמר לי ההוא טעייא, תא ואחוי לך מתי מדבר, אזלי וחזיתינהו ודמו כמאן דמיבסמי' (שהיו שוכבים בפנים צהובות כשתויי יין) וגנו אפרקיד (פניהם למעלה) ע\"כ. הרי בן אדם, שאין הארץ מבלה ומכלה גופות הקדושות, רק ברשעים שוטל הריקבון והכליה מסבת טומאת חלאת עונותיהם. שמכניסים עמהם. וזהו הגורם להם כליון חרוץ, נמצא הם מכלים ומבאישים את עצמם ולא אני כי האדמה ברא הבורא לא להמשיך ממנה רעה. כלל העולה שהאדם בידיו גורם מיתה או חיים לעצמו. עד כאן תשובת האדמה. לאדם אשר להבל דמה. ומייעצת ומדרכת לתת חיים להולכים בה.", + "ואני המחבר הנני מציג לפניך צוואת של רבי אליעזר הגדול זלה\"ה להורקנוס בנו, להדריכו בדרך הטוב והישר הנקרא אורחות חיים, ובעבור היותם דברים מזוקקים ומתוקים מנופת צופים יקרים ונחמדים מפנינים ומכל חפצים, אייחד להם פרק בפני עצמו." + ], + [ + "ישמחו הצדיקים ויגילו החסידים אשר מניחים אחריהם דברים שבהם ידע ויכיר האדם לעבוד לבוראו, הביטו וראו רבי אליעזר הגדול ז\"ל מה שצוה להורקנוס בנו, להאירו בדרכי קונו וכיון לזה סמוך למיתתו, כי הדברים אז מתפעלים לשומעיהם עוד, כיון דשכינה למעלה ממטתו של חולה כאמרם רז\"ל, ולמד כן מיעקב בחור שבאבות שצוה לבניו סמוך למיתה מהטעם הנזכר. והקדושים שבכל דור אחזו דרכו.", + "אמרו, כשחלה רבי אליעזר הגדול ז\"ל, נכנסו חכמים אצלו, כיון שראה אותם אמר, תמה אני על חכמי הדור אם ימותו מיתת עצמם, אמרו לו רבי למה, אמר להם מפני שלא שמשתם אותי, לאחר כך נכנס רבי עקיבא בר' יוסף, אמר לו מפני מה לא באת לשמשני, אמר לו מפני שלא היה לי פנאי, אמר לו עקיבא תמה אני אם תמות מיתת עצמך, באותה שעה נתחלחלו אבריו של רבי עקיבא ונמס דמו בקרבו, אמר לו רבי, מיתתי מאי, אמר לו שלך קשה מכלם (מפני שלבך פתוח כאולם, ואילו שמשתני היית למד תורה הרבה) אמר לו רבי למדני, באותה שעה שנה לו שלש מאות הלכות פסוקות על בהרת עזה כשלג (בהלכות מראות נגעים). קרא להורקנוס בנו וישימהו על צד ימינו, בכה רבי אליעזר ואמר, בני עד היום הייתי מתנהג עמך ברוגז ולא הסברתי לך פנים כדי לכוף אותך ביראת קונך, ועתה בני הנני הולך בנועם ה' והדרו, בא ואלמדך אורחות חיים: פתח רבי אליעזר ואמר, ה' שמעתי שמעך יראתי וגו'. בני שים נא כבוד לה' ותן לו תודה, וזכור כי מחומר עשאך והוא הוציאך לאויר העולם וכוננך בעצמות עצם אל עצמו, והכניסך בעולם הזה, ואתה לא הכנסת בו, כי הוא אינו צריך לך ואת צריך לו. בני, אל תאמן בעצמך עד יום מותך, הלכתא כרבנן הלכתא. אבל אל תאמן עצמך בשלות גופך בעולם הזה. כמה שכבו על מטתם ולא קמו. כמה שכבו על מטתם שמחים וטובי לב וקמו בחלאים רעים, כמה שכבו על מטתם בריאים וקמו במכאובים רבים. בני הוי זהיר להתאבק תמיד באבק עפר רגלי החכמים, ואל תסמוך על דעתך ואינך רשאי לומר קבלו דעתי. בני, ירא את ה' אלהי אביך ועבדהו, והוי זהיר בקריאת שמע של ערבית ובתפלה של שחרית, כמו־שאמר דוד המלך ע\"ה ערב ובקר וצהרים אשיחה ואהמה וישמע קולי. כמו שתקנו אבות הראשונים. ותפלת ערבית שים תחלה לכל התפלות, כי יעקב אבינו תיקנה, והקב\"ה עשאו ראש לכל האבות, שנאמר והנה ה' נצב עליו ויאמר אני ה' אלהי אברהם אביך ואלהי יצחק. בתחלה הזכיר שמו הקדוש עליו, ואח\"כ אלהי אברהם ואלהי יצחק. בני תהא קל כצבי, ואל תהי עצל לקרוא קריאת שמע בעונתה, ואל תעכב אותו לשיעור דרבנן, כי הזריזין והזהירין מקדימים למצות, וכל הקורא קריאת שמע בעונתה נותן כבוד לבוראו. בני הוי זהיר בקריאת שמע שעל מטתך, ולקדש עצמך ולברך לבוראך, ושכבת וערבה שנתיך ולאחר שתקדש עצמך בזה, אל תספר בדברים בטלים ואל תספר עם אשתך בדבר אחר, הואיל וכבר קדשת עצמך בקדושת קונך, כי נשמתך תעלה ואינך יודע היאך יקבלו לעמוד לפניו, והקיצות היא תשיחך. בני, הכהנים נכנסים לאכול בתרומתם ונשמתך עולה באותה שעה, אם תזכה תכנס ביניהם, ואם לאו ידחו אותך לחוץ. בני, כשתעור תשנתך בחצות הלילה, אז תספר עם אשתך בקדושה ואל תנבל את פיך אפילו דרך שחוק, כי אתה עתיד לתת דין וחשבון על שיחה שבינך לבין אשתך ובהקיץ משנתיך אל תפנה לבך בהרהורים רעים, כי ההרהור מביא לידי מעשה, הנה מה טוב ומה נעים כשהקב\"ה נכנס עם הצדיקים, שתהיה מצוי בתוכם למשוך חוט של חסד עליך להיות גורלך עם הצדיקים בגן־עדן, ואם תזכה ותהיה עמהם אשריך וטוב לך. הוי זהיר בכלי של מים סמוך למטתך, וכשתקום בבקר אל תקח חלוק ללבוש קודם נטילת ידים, לא מידך ולא מיד אחר שלא נטל ידיו, כי רוח הטומאה שורה על הידים ואל תעביר אותה על עיניך, פן יכשלו רבים במראית עיניך כי אין ברכה שורה בראיית עין שקבל טומאה, ואי עביד להסתכל בשונאו, שונאו נמלא ואוהבו נכשל. הוי זהיר לנקות גופך ולפנות ד��רת נפשך שלא תשקציה ואל תגרום להיות נמאס. בני הוי זהיר בנטילת ידים, כי נטילת ידים בכלל הדברים העומדים ברומו של עולם, וכל המזלזל בנטיל תידים, הרי זה מנודה לשמים, וכל־שכן שאין לו חלק לעולם הבא. וכשתרחץ ידיך זקוף אצבעותיך למעלה וברך ליוצרך ואל תברך עד שתהיו הידים נרחצות, כי אסור להזכיר קדושת שמים בלכלוך הידים כשהם מזוהמות, ואל תטול ידך ממי שלא נטל ידיו. בני, אל תלבש בגדיך בלא ברכה, כי כשם שנהנה האדם לתת אוכל לנפשו וצריך לברך, כך צריך לברך על הנאת המלבוש בכל עת שלבש, ומי שלא ברך על מלבושיו, ילבש ברימה וגוש עפר בקבר, וקשה אותה רימה כמחט בבשר החי. בני הוי זהיר להתעטף בעטיפת מצוה (טלית מצוייצת), כסוי מצוה על גוף צדיק ינוח, וכל מי שאין לו כסוי מצוה על לבושו בגופו, קרא לבושו בגד בוגדים בגדו. כי מעיד עדות שקר בעצמו. בני הכון לקראת אלהיך ושים עטרת תפארת בראשך כשמן הטוב על הראש שהם התפילין, שם יוצרך ולוית חן הם לראשך, וראו כל עמי הארץ כי שם ה' נקרא עליך ויראו ממך. וקשור על זרועך חותם תבניתו, הוא מראה דמות כבוד ה'. בת קול יוצאת בכל יום ואומרת, הכירו נושאי כליהם, שלשה מלאכים הולכים לפני האדם באותה שעה ומכריזין ואומרים תנו כבוד לדיוקנו של מלך ששכינת אל על ראשו. ואומר עבדי אתה ישראל אשר בך אתפאר. בני אל תשכים בבית חבריך להזכיר עליו שם שמים לברכו, כתיב תחת שלש רגזה ארץ. ואחד מהם שפחה כי תירש גבירתה. וכל המברך נשמת חבירו קודם ברכת השם, מוריש לשפחה ירושת הגברתה.", + "בני, הוי זהיר שתהיה מי׳ ראשונים בבית הכנסת, להיותך נוטל שכר כנגד כולם, כנגד כל העשרה, כנגד כל הבאים, הלכתא כרבנן הלכתא. אלא נוטל שכר כנגד כל העשרה, וכל אחד מי׳ הראשונים שכרו כנגד כולם, והם כלל מאה. וזהו שנאמר \"ומשחרי ימצאונני\". בב׳ נונ״ין, אשרי הנמנה מהם. בני, כשתכנס לפני בוראך תכנס באימה וביראה, וכשאתה מתפלל, דע לפגי מי אתה עומד. בני, כל עצמותיך תרגיש לקדיש ובקדושה בכח גדול לכוף יצרך אצלו, משום כל עצמותי תאמרנה ה׳ מי כמוך מציל עני מחזק ממנו. ומשום תנו עוז לאלהים. למנצח בנגינות. בני, אל תשוח שום שיחה בבית המדרש, והט אזניך ושמע דברי חכמים, ואל תהי בז לכל דבר ואל תהי בז לכל אדם, כי כמה מרגליות ימצא באפקריסותו (בלבושו התחתון, והוא פתוח בכתפיו וכשלובשו קושרו) של עני, אין אדם נכנס בתחומו של חבירו, ואין אדם יכול לחדש דבר בתורה שחבירו מזומן לחדשו, כי הכל מוכן לפניו מיום שהתורה נבראת. בני, הוי זהיר לבקר את החולה, והמבקרו גורם להקל חוליו, וראה להשתדל עמו לשוב לקונו והתפלל עליו ובא. אל תכביד עליו ישיבתך, כי די לו מכובד חוליו. כשתכנס לחולה תכנס אצלו בשמחה ודבר עמו בשמחה, כי לבו ועיניו על הנכנסים עליו. בני, הוי זהיר בהוצאת המת לקוברו ולהכניסו ביד קונך, כי מצוה רבה הוא עליך, וכל העושה חסד חנם, הקב״ה עושה עמו חסד חנם. בני, הוי זהיר לנחם אבלים ולדבר על לבם כי לא היו ראוים להענש חבריו של איוב, אלא על שאמרו דברי קנטורין ולא דברי נחומים, דכתיב ולא דברתם אלי נכונה כעבדי איוב. בני, טוב ללכת אל בית האבל מלכת אל בית המשתה לתת מוסר בנפשך ולשפוך דמעות מעיניך, כי כל השופך דמעות על אדם כשר, לא ישפוך דמעות על בניו כשהם קטנים. בני, הוי זהיר בהכנסת כלה לחופה ולשמח חתן, שכל המשמחו כאילו קבל תורה מהר סיני, שנאמר ויתן אל משה ככלותו. כלתו כתיב ודאי, יום שנתנה תורה כיום שנכנסה כלה לחופה. בני, הוי זהיר לכבד לעני ולהפיק ��ו נפשך ולתת לו מתנה בסתר ולא בפרהסיא, והאכילהו והשקהו בביתך והעלי׳ עיניך מלהסתכל בו כשהוא אוכל, כי נפשו רעבה, ותיטוב עליו אוכל. בני, אל תדכא לעני בדבריך, כי ה׳ יריב ריבם, ועון זה גורם לכמה קנטורין למעלה, לגלות חטאיו לרעה, ומליץ לא נמצא עליו, וכל העושה כרצונו ודברים טובים, מונה לו כמה פרקליטין למעלה, וכולם מליצים עליו לטובה. בני, התקן צדה לנפשך, והדלק נר להאיר לפניך, ואל תניחהו להאיר לאחריך, שמא לא יוכלו אחריך להאירו, ואפילו שהוא לאחור, לעולם לא ידליקוהו ותשאר אתה בנשף בערב יום באישון לילה ואפילה (נ\"ל שרמז בזה שיעשה צדק׳ בממונו בחייו שיהיה מאיר לו לעולם הבא, כד\"א והלך לפניך צדקיך. ןלא יניח המעות אחריו, לומר שלאחר מותו, בניו יתנו ממנו צדקה, כי שמא לא יתנו) בני, אל תאטם אזנך מצעקת דל, למען ישמע ה׳ את קולך בזעקתך. כי כל האוטם את אזנו מזעקת דל, גם הוא יצעק ולא יענה:", + "בני, בכל תפלתך שים עצמך עני ואביון לפני בוראך, כי כמה הם מקטרגי' עליך כאשר ידע יעקב הענין, ראה שעשו דוגמתו למעלה, מיד אמר ויהי לי שור וחמור. כעני ואביון. ודוד המלך ע\"ה אמר הטה ה׳ אזניך ענני כי עני ואביון אני. כיון שעבר היום, ובמקום העניות הכניס עצמו בחסד בוראו, שנאמר לאחריו שמרה נפשי כי חסיד אני. וקיים בעצמך אל תתהדר לפני מלך. בני, הוי זהיר בעונג שבת לפי כחך, ולענגו במאכל ובמשתה ובסעודת הלילה אל תשים עצמך כעני, כי אם יותר מיכולתך, והיזהר בסעודה השלישית, והוי זהיר בדבורך ביום השבת, כי על כל אלה אתה עתיד ליתן דין וחשבון. בני, אל תכנס לביתך פתאום, וכל שכן לבית חבירך, ואל תטיל אימה יתירה בתוך ביתך, כי כמה רעות גוררת האימה. בני, הסר כעס מלבך, כי הכעס בחיק כסילים ינוח, ואל זר שורה על ראשם. בני, אהוב את החכמים ורדוף אחריהם והשתדל לדעת לבוראך, כי גם בלא דעת נפש לא טוב. והוי זהיר לתת שלום לכל אדם, ודבר אמת. בני, הוי זהיר להיות צנוע בבית הכסא, ואל תפרע עצמך במקום מגולה, והוי צנוע בדבר אחד. בני, כשתשב על שולחנך לאכול, דע שאתה יושב לפני המלך, אל תהי חצוף ובלען. בני, הוי זהיר במים ראשונים ובמים אחרונים, כי שניהם לצורך, כשאוכלים בני הסעודה ואתה שותה, אל תרים קולך בברכת היין ואל תשיח בתוך הסעודה ואפילו בדברי תורה, והוי זהיר בדברי תורה לומר על השלחן, וכן שלחן שאין עליו דברי תורה נקרא קיא צואה בלי מקום. בני, הוי זהיר כשתכנס לחולה ואין לו, אל תכנס בידים ריקניות, כשיקום הוי מקדים לו המאכל ויחשב עליך כאילו את מקיימו ומשיב נפשו וגמולך ישלם לך נורא. בני, אל תגלה סודך לאשתך, הוי נאמן רוח אצל כל אדם ואל תגלה סוד בריבך עמו, כל־שכן בהיותו בהשקט עמך. בני, הוי זהיר לאכול את העשבים ואל תשאל מבני אדם, וכשתשאל תשאל ליוצרך כי בידו הכל. בני, תבחר מחנק נפשך ואל תצטרך לבריות, והוי זהיר להיות ל ךבנים ולגדל לתלמוד תורה, כי בשבילם תזכה לחיי עולם הבא, והוי זהיר מאשתך מחתנה הראשון (במסכת פסחים אמרי לה משום חשד, ואמרי לה משום ממון, ואיתא להא ואיתא להא). ואל תמנהו אפוטרופוס בביתה ואל תקרב לאשתו סמוך לוסתה והרחק מהכיעור ומן הדומה לו, ואל תלך אחרי אשה בשוק ואל תעבור בין ב' נשים, והוי זהיר שלא תקפיד לחכם שחמתו חמת עכשוב וחמת צפעוני שאין לו לחש, חמתו מות ורצונו חיים.", + "בני, אל תלך יחידי ואל תדין יחידי ואל תעיד יחידי, ואל תהי עד ודיין כאחד, כי אין יחידי ודיין זולתי אחד. בני, הוי זהיר מזעקת יתום ואלמנה, כי הוא ��בי יתומים ודיין אלמנות. אל תהי להם קובע הואיל והוא קבע כל טוב שלהם, על־כן הוא קובע את קובעיהם נפש. בני, כל חטאתיך שים במשקל ותשובתה במאזנים ישאו יחד, ואחרי כן תן וידוי ותפלה להכריע השקל. בני, התרחק משכן רע ומאדם ששמועתו רעה, כשם שאומרים עליו מלמטה כך אומרים עליו מלמעלה. בני, בנפול אויביך אל תשמח, פן יראה ה' רוחע בעיניו והשיב מעליו אפו. אבל אם רעב שונאך האכילהו לחם. בני, אל תרדוף אחר השררה, כי הכל גזור מלמעלה ולכל אשר יחפוץ יתננה, בכל יום קורא הקב\"ה על זה בעצמו, ראו קראתי בשם. שנאמר ראו קרא ה' בשם בצלאל. בני, אל תבי כזבוב לחבריך על נגעו, שמניח מקום בריא ושורה על הנגע. כסה לחבריך על נגעו ואל תגלה קלקולו לעולם. בני, הוי רץ לדבר מצוה ולא תהי המצוה קלה בעיניך ואל תאמר זו קלה וזו חמורה, שאינך יודע מתן שכרן של מצות, כל מעשיך יהיו לשם שמים, בני, אל תהי צדיק הרבה ואל תרשע הרבה, ואל תהי ביישן הרבה ואל תחמול על הרשע המקלקל שורות חכמים, אל תהי ביישן הרבה אפילו לשתות מים הנשארים מפיו של חבירך, כי ההבל יוצא מבית חללו ואינך יודע איזה חולי בגופו, בכל דבר הוי ביישן ובמקום דהיזק שכיח אל תהי ביישן. בני, לעולם הוי מנבל עצמך בבית במדרש ואפילו ששחקו עליך חבירך. בני, אל תשב בחבורת האומרים גנאי על חבריהם ובעלי לשון הרע, כי כל הדברים עולים ובספר נכתבים, וכל העומדים שם נכתבים חבורת הרשע חבורת לשון הרע. בני, אל תשתה מים שאולים. אל תאכל מיד כל אדם, הוי משתין בפני מאה ואל תשתה מים בפני אחד. בני, אל תבשל בקדרה שבישל בה חבירך (כלומר שלא תקח אשה אלמנה) וכל־שכן אם בשלו בה שנים ונסתלקו מן העולם, כי כבר מלאך משחית מכיר בה. בני, הוי זהיר באשה שאינה הגונה לך, אוי לו לפוסל את זרעו, אבשלום גרם כמה רעות לישראל, רדף אחר אביו להורגו ושכב את נשיו. אדוניהו אחיו הפליג על המלוכה ובקש לאשת אביו. בני, הוי זהיר שלא תשמש מטתך בשעה שהיא מנקת את בנה ואל תניח בנך בעריסתו יחידי בבית בין ביום בין בלילה. בני, אל תהי ישן בלילה יחידי בשום בית, כי בדברים אלו לילית מזומנת להזיק וכיון שאוחזת לאדם או לתינוק היא מוציאתו מן העולם.", + "בני, הוי זהיר לגדל בנך לתלמוד תורה ולא תסלקם ממנה, שכל המסלק בנו מן התורה יסתלקו ימיו מן העולם, מפני שהקב\"ה בוכה עליו בכל יום ויום. בני, הוי זהיר שלא תשתה מים מגולים בלילה כי מקטרגים משתכחים בעולם ובהם נוקשים בני אדם כצפרים בפח. בני, אל תשב בצל החמה בימי תמוז ואב וכל־שכן שלא תישן, ואל תישן לאור הלבנה, ועל־זה נאמר יומם השמש לא יככה וירח בלילה. ביום מפני קטב מרירי ובלילה מפני אגרת בת מחלת, וכל שכן כשהלבנה בחידושה, ה' ישמרך מלכ רע ישמור את נפשך, השם ישמור צאתך מעתה ועד עולם. בני, אל תאכל בשר שנסנסה בעור שמסתלקת ההבל, בין צלי בין מבושל, ואל תאכל תבשיל מקדרה שלא בשלו בה שלשים יום. בני, הוי זהיר מכל מאכלך לתת חלק לבוראך והחלק שלו הוא של עניים, לפיכך טול מן היפה שיש בשולחנך לתת לקונך, ואל תקלל חרש ויראת מאלקיך. בני, דע כי בטחון הצדיקים הוא הטוב הגנוז מבחר תבל ארצו, והוא מקום גנוז וסתום ואין כל בריה יכולה לעמוד באותה מקום זולתי הרוחות הקדושות הטהורות המזומנות ליכנס לאותו מקום והמקום הוא מטע שעשועיו של הקב\"ה, ונראה קודם שנברא העולם, אינו מן העולם הזה. תם ונשלם שבח לבורא עולם.", + "ואלה הדברים שהייתי נזהר בהם אני המחבר, וראיתי לכותבם ומועילים הרבה לכל אדם ובפרט לתלמיד חכם שלא יבא חילול ה' על ידו, בני, הוי זהיר כשתבא בבית חבריך, אל תרים עיניך לראות בכלי ביתו ולא בשום דבר שבבית וכל־שכן שלא תסתכל בפני אשתו ובנותיו, גם לא תשפיל עיניך כל־כך יותר מן הראוי, שגם זו רעה חולה שנראה כערמה שיחזיקוהו חסיד, וכשתאכל על שולחן חבירך, אל תשבח מאכל שאכלת בבית אחר, שנראה שאתה פוסל מאכלו, וכל־שכן שאל תאמר מאכל זו מוטעם וזו לא. אל תבא בבית חבירך יחידי שאם יחסר איזה דבר, אע\"פ שיתביישו לחשוד בפניך, יחשדוך בלבם שאתה גנבתו. בני, אל תשבח אשתך בפני חבריך וכל־שכן בחברת אנשים, פן יבואו לשנאות נשותיהם וא לחשוק באשתך ולהרהר בה. בני, הוי זהיר בבית שאת רגיל ליכנס ותראה נוהגים בתוכה דבר מגונה, תהא מוחה בידם ואל תחניף שהקולר תלוי בצוארך, שאפשר שאינן יודעים בגנות הדבר ולכן עושים ואם יודעים ועושים אל תהיה ממחזיקים. בני, כשתכנס לבית חבירך ואת רואה בו דבר מגונה, אל תיסרהו בפני אשתו ואל תשבח עצמך בפני אשתו במדות טובות שיש בך, שמא תבא למאוס בבעלה ולחשוק בך. והוי זהיר בבית שתרגיל ליכנס אל תרבה בשאלות ואל תשבח להם בפניהם ואל תרבה שיחה עם אשתו ובנותיו וכל־שכן אחרי בעלה, ואם היא מתחלת לדבר עמך אחרי בעלה, תהיה תשובתך לה בקול רם ולא כמתלחש עמה, פן יחשוד בעלה שדבר סתר בינך לבינה. וכשתשב לאכול בשולחן אחד עם הבעל הבית ואשתו, אל תשאל דבר ברמיזות כי אם בפירוש, שקרוץ עינים יתן עצבת לבעלה שיחשוד שהרמיזה היה לדבר אחר עם אשתו. בני, הוי זהיר כשתלך באכסניא, אל תרבה ישיבתך בבית כל היום כי אם בעת האוכל ואפילו בעל הבית בביתו כל היום כלו, שאפשר שרוצה לעשות דבר שלא תדע, וכשמדבר עם אשתו אל תכניס בתוך דבריה, ואם תראה בעל הבית מדבר עם אשתו בלחישה לפניך, ובפרט על השולחן, חקור עצמך אם יש בך דבר מגונה במאכלך ומלחש שתבין ותפרוש ממנה. בני בלכתך באכסניא עם חברים, הזהר להם אם תראו בי דבר שאינו הגון במאכלי או בדברים אחרים אמרו לי להזהיר עצמי ממנו, שאין אדם רואה חוב לעצמו. הוי זהיר באוכלך על שולחן חבריך, אל תספר דופי משום אדם, פן יאמר למחר גם־כן יספר ממני על שולחן אחר. הזהר כשבעל הבית קונה כלים לביתו, כראותך אותם עשה עצמך שאינך יודע שקנאם מחדש. הוי זהיר כראות לבוש חדש על חברך שלא לעשות תמיהות ולשבחו פן יפול עליו כתם או יקרע ויחזיקך לעין הרע ויתרחק ממך לעולם. בני, הזהר עם האדם שנשאת חן בעיניו אל תרבה ישיבתך עמו, וכל־שכן שלא תרבה עמו בשאלות, פן ישבעך וישנאך, וכל־שכן עם אדם שלא נשאת חן בעיניו. הזהר שעם אדם שהוא כבדן, אל תדבר עמו אלא שלום בלבד, פן תבחר מחנק נפשך להנצל ממנו. בני, הזהר ותשמר מלשאול חסד של ממון מנבל וכילי, פן יכלה כחך ותאבד ימיך ולבסוף יעלה חרס בידיך. בני אל תתראה עצמך שבע בפנים רעבים. הוי זהיר מלדבר בדופי שום אדם בחברת אנשים או אפילו בפני א' פן יהיה אביו או אחיו או קרובו ואינך יודע, וביודעך תכסך בושה וישיגך כלימה ואינך יכול לתקן, דכיון שהגיד שוב אינו יכול להגיד.", + "בני, הוי זהיר כשמשבחים אותך ומגדלים אותך, השפל עצמך יותר ואל תכניס באזניך דברי שבחם, כי אדם יראה לעין והשם יראה ללבב, ומכיר אדם בעצמו ובפרט שאין צדיק בארץ אשר יעשה טוב ולא יחטא. בני, אל תזכור אהבת בנים בפני מי שהוא חשוך בנים, וכל־שכן שלא תשחק עם התינוק בפניו, ואם תבין בו שמקפיד שאתה חושדו לעין הרע עשה אופנים שאף שתשחוק עמהם יהיה על אופן מכוער או שיש לו מום באיזה אבר שבגופו, אל ��סתכל בפניו ולא באבר שהמום בו. הוי זהיר כשתכנס במקום אנשים, אל תשב במקום יותר גבוה וגם לא על הארץ שהוא יותר שפל, השני הקצוות מורין גאוה. בני, הוי זהיר אם קללך חבריך וביזה אותך, אל תשנא אותו בלבבך, אדרבא עשה עמו חסד בכל אשר תמצא ידיך לעשות לשלם לו הטובה שבא לך על ידו, על ידי שקבלתה בזיונו וקללתו נמחלו עונותיך. בני, כשתלבש בגד חדש בעומדך בפני אנשים כסהו וכל־שכן בפני נשים, כי דבר מהדברים המגונות הבאים מפחיתות הנפש שבו להראות לאחרים כי הוא לבוש שני.", + "בני, הזהר שלא ליכנס בבית חבריך בשעת הסעודה, פן תכבד העיניך. בני, הזהר כשמביאים איזה דבר אכילה בפני אדם, עשה אופנים שיבין מהם שמעולם אין רצונך במאכל זה, או עשה אופן שיכיר בך שכבר אכלת כדי שלא תכבד עליו ישיבתך שם, ובפרט אם היא סעודה שאינה מספקת לבעליה. בני, הוי זהיר אם נתתה מתנה לאדם, לא תעבור לפניו גם המקבל לא יעבור לפני הנותן עד יעבור זמן, שלא יחשוב שתעבור כדי שיחזור ויתן, ויבא לבעוט ממתנה ראשונה. בני, הוי זהיר כשתתן מתנה לאדם, אל תביט בפניו פן יתבייש ונמצא במקום מצוה נתתה ממון לקנות עונשים לעצמך. בני, הוי זהיר שכל מצוה שאתה עושה יהיה ראשונה בעיניך שעל ידי כך תבא להרבות במצות, ואפשר שכל רמז זה התחלת התורה בראשית (כלומר שבכל יום יהיה בעיניך כאילו היום הוא פעם ראשונה שלמדת תורה, כמו שלמדו רז\"ל על־פסוק היום הזה ה' אלהיך מצוך). כך פירש החכם השלם ידידיה אבולעפיה. בני, הזהר אם נכשלת באיזה חטא, אל ימעט אותו חטא בעיניך. בני, הוי זהיר בראות עצמך עשיר ומלובש בגדים יקרים ויושב בשער בת רבים, אל תמעט אדם בעיניך כי הממון והלבוש והכבוד, אינן בכלל אבריך הדבוקים בגופך אלא נפרדים ממך, היום עמך ולמחר באחר שגלגל הוא שחוזר בעולם, וביארו ז\"ל למה נקראו זוזים, שזזים מזה לזה. בני, כשאתה במושב אנשים, בלום פיך מלדבר שאין שום כבוד נמשך מריבוי הדיבור, כי כל המרבה דברים מביא חטא, וברוב דברים לא יחדל פשע, והתנא (אמר ב)אבות: ולא מצאתי לגוף טוב אלא שתיקה. ואף על פי שהדברים ערבים לשומעים, דע שלא תקום משם בלי מסה ומריבה, אך תרבה בישיבתך בדברי תורה ומוסר או בסיפרוים המביאים לשומעיהם לידי יראת שמים. בני, הוי זהיר שכל מעשיך יהיו לשם שמים והוא יישר אורחותיך. בני, הוי זהיר בכל דבר שאתה עושה, לומר לשם יחוד קודשא בריך הוא ושכינתיה. ותשרה ברכה בכל מעשה ידיך. בני, אל תבטח בחכמתך וכל דבר שאתה עושה ומצליח, דע שחכמתך לא עשה כלום, כי אם שרצונו יתברך כך, שהרי כמה חכמים יותר ממך, אין מועיל להם חכמתם להצליח, וכמאמר שלמה המלך ע\"ה וגם לא לחכמים לחם. בני, הוי זהיר בכל עת ורגע לזכור יום המיתה ויום הדין, וזו מניעה גדולה לאדם שלא לחטוא. בני, ביום שאתה מתענה, אל תתראה עצמך בפני שום אדם שאתה בתענית ואל תתגאה בתענית, פן תמעט דמך וחלבך חינם. בני, הוי זהיר בתועלת אחרים יותר מתועלתך, שאינו דומה עושה צדקה לעצמו מהעושה לזולתו, מורה על חיבוב המצוה, וגם אחרים רואים ומלמדים לעשות. בני, הוי זהיר בעשותך מצוה ותמצא בה מונעים הרבה כל כך שתראה מונעים בה, התחזק לעשותה שתועלת רבה מגיע לנפשך ממנה, והשטן מבקש למנוע טוב מבעליו, ובכל אותם המונעים נתלבש בהם השטן למונעם והם שלוחיו. הוי זהיר לתת מותר מאכלך לשכניך העניים, ואל תאמר בלבבך איך אני נותן להם שיורים, דמה דסנאי לך לבחרך לא תעביד, דזהו פיתוי היצר למונעך ממצוה ולהמית לעניים ברעב, שהדבר שלך מותר – ל��ני תחילת אכילה. בני, הוי זהיר אפ נכנס ויוצא אדם בביתך, אל תמנע ממנו אכילה ושתיה בכל יום כפי יכולתך. בני, הוי זהיר כי תראה ערום וכסיתו, ואפילו בסחובי בלואות שבביתך, שאם לפניך דבר קל ובזוי, לעני נדמה לו דבר גדול ונחמד, דיותר טוב להיות מכוסה בזה ולא ערום. בני, הוי זהיר כשתשמע בשבח חבירך, אע\"פ שאין אתה מכיר בו, הוי מסייע עם המשבח אותו. בני, הוי זהיר כשתראה חתן נכנס לחופה להקל בעיניו הוצאות הבית, שאין ביד האדם כלום, והקב\"ה הוא הזן ומזמין פרנסה לכל אחד בעתו, וזה מעשה בכל יום עם כל אחד ואחד, ובזה ילך לחופה בשמחה ויקנה בטחון בלבו וישען באלהיו, והוי זהיר בחתן הנכנס לחופה לסעדו כפי יכולתו ולשמחו ולכבדו בימי חופתו ולספר בשבחו באופן שתשמע נכלה וכל קרוביה. והוי זהיר לנחם למי שמתו בניו ובפרט למי שמת לו בן יחיד, דברים הנודעים ללב כדי שיכנסו דבריך באזניו ויקבל נחמה, כגון לומר לו אדם אינו חייב כי אם לעשות צוויו, שהוא לעסוק בפריה ורביה להוליד בנים בין חיי' בין מתי', מקבל שכרו והקב\"ה עושה מה שהוא חפץ לטוב לאדם, ואם מתו לא נאבדו, דמה לו שהם אצלו או שהם בעיר אחרת, שלעולם בניו נקראים, וסוף להתקרב אצלם ולהיות עמם, שנאמר שנים אין מספר. ועוד אם היו בעולם עמו, היה מקבל צער מחולאים או שמא יקדיחו תבשילו ברבים, ואז הי' מתאוה העדרם יותר ממציאותם, ועכשיו בטוח הוא בהם מכל נזק ובמותו יצאו לקראתו להגינו מכל צר ומסטין ולהכניסו לגן עדנו, כיון שכן מה לי להרבות בבכי' יותר ממה שנתנו חז\"ל ג' לבכי ז' להספד ל' לתספורת. ולעבור על דברי רז\"ל לקבל עונש בנפשו ועולה חרס בידו, שאין רוב בכייתו ישוב מתו בביתו, כי אין על האדם כי־אם לעשות צוויו ית', כי על־זה בלבד בא לעולם הזה, ועל הקב\"ה לעשות מה שהוא חפץ בעולמו וכדומה לזה, ירבה כמו לנחמו. והוי זהיר בעשיר שירד מנכסיו והחזקת בו, אם תוכל וכבדהו כמקודם וספר לו מה שאירע לכמה שירדו מנכסיהם והיו באפס תקוה ועכ\"ז חזרו לעושרם, ואם תראה שאין תקוה שיחזור לעושרו לפי הטבע וכפי השעה, הדריכהו בדרכים שנמשך מהם הנאה מאחרים, ובכל אופן היותר קרוב שלא יתבייש, והוי זהיר שלא להראות עניות לבני ביתך, וכל דבר ששואל אשתך הוי מבטיח לה לעשות, וקב\"ה יזמין לך כי עיניה תלויות בך, ועיניך תלויות בהקב\"ה, ואם לא בא לידך למלאות שאלתה, תתלה הדבר שלא נזדמן עדיין דבר טוב וממתי' עד שיבוא לידו וידחנה בדברים עד שתבין כי אין ידו משגת, כלל העולה: מפיך אל יצא אין בי יכולת, שתתבזה בעיניה וירבו הקטטות, אך כל־זמן שתבטיח אותה תהיה בשמחה כל אותו זמן, ואם כך לא תשמחנה מתי תשמח כיון שאין יכולת בידך, וביום שתרויח תן לה מאותם המעות, שעם זה תאמין לך כשתבטיח אותה, ותמשך עם זה זמן בשלום בבית, עד שירחמו מן השמים, ואל תספר מדוחקך עם בני ביתך, כי אין יכולים להחזיק בידך רק יהיו עצבים וחייהם בצער, אלא אמור להם התפללו עלי שיתן לי השם כדי להביא לכם. שבדברים אלו אין ניכר חסרונו, שאפילו על עשיר מוטל לומר כן. והוי זהיר כשהאכילה שלפניך מועט, משוך ידך כאילו אתה שבע כדי שתספיק לבני ביתך, והוי זהיר אם זקנה אשתך, שים נגד עיניך צלם דמות נערותיה, ובזה לא תתגנה בעיניך ולא תבא לתת עיניך באשה אחרת, ושים נגד עיניך בניך ובנותיך שיש לך או שהיו לך ממנה, והוי זהיר אף בימים שאתה עצב על איז' סיבה, אל תמנע מלהראות פנים שוחקות לאשתך, כדי שלא יראה לה שנכנס לך שנאה עמה, שהיא אינה יודעת בעציבותך, ואם תספר לה לא תאמין. בני, הוי זהיר מלהראות פנים שוחקות לבניך עד שישאו אשה, ולעולם יהיו תחת עול המוסר ולא תניחם בטלים רגע מתלמוד תורה ולמדם כתיבה ושיהיו בקיאין בברכת נשואין וברכת אבלים וחיזון וכאלה הדברים שיהיו גבר בגוברין בכל דבר שבקדושה, וללמדם אומנות כאמרם רז\"ל ולהזהירם שכל חייהם יעסקו בתורה ולהרגיל אותם מקטנותם במילי דחסידותא, שיעשה בהם טבע וכשיגדלו לא תכבד עליהם הדבר, ולא תנשק לאשתך ולא תצחק עמה בפני בניך, אפילו הם קטנים מוטלים בעריסה, ואין צריך לומר דברים אחרים, כי הראיה הרשם בדעתם וזוכרים עד יום מותם, והוי זהיר ממובחר במאכל תן בפי אשתך כדי שתהיה כל דעתך עליה ותגדל בניך בחיבה ותדריכם לתורה למלא רצונך כי רצונך בבנים בני תורה. בני, הוי רגיל בוותרנו' אפילו בדבר מועט שיש לך. בני, הוי זהיר אף בעת שיש עציבות בלבך לדבר עם כל אדם בפנים שוחקות. בני, הוי זהיר כשאתה בסעודה של שמחה שלא להזכיר אפילו דברי תורה שנזכר בהם דברי מיתה ואבילות וכדומה, אלא אם כן אתה רואה באותה סעודה אנשים משחקים עם נשים ח\"ו וכיוצא מדברים אלו, שאז תגלגל להביא דברים המכניעים את הלב כדי שיפרשו. בני, הוי זהיר מלהרבות דברים עם שכנותיך, דכיון שמצוין אצלך בנקל יפתך השטן לחטוא בהן. בני, הוי זהיר לעשות חסד עם כל אדם שבעולם בין ישראל בין גוי. בני, הוי זהיר מלהרוג שום בריה שבעולם לבד המזיקות שהתירו רז\"ל להורגם ככלב שוטה וכדומה, כי לכל עשב יש מלאך א' עליו כאמרם רז\"ל, ונמצא אז מסירו מממשלתו, כי זמן ניתן לו מן השמים על עשב בו עד עת שתצטרך לעוקרה לצורך האדם. בני, הוי זהיר שלא לצחוק משוטה או מאדם שיש בו מום, כי אינך יודע מה ילד לך. בני, הוי זהיר להיות קצת עצב כשעובר שבת ומועד, כדי שלא יראה שהיה עליך למשא. בני, הוי זהיר כשאתה מוציא הוצאות לסעודת שבת ומועד, הוצא אותם בעוד שאתה רעב שעל ידי כך תרבה בהוצאה, לפי שהרעב יראה לו שלא ישבע ומרבה לקנות, ובימי השבוע להפך, אחר שאתה שבע צא לקנות. בני, הוי זהיר כל הוצאה שאתה מוציא לדבר מצוה, יהיה בשמחה רבה ותזכה לעושר ולחכמה. בני, הוי זהיר אפילו בשעה שאתה הולך בשוק לחשוב בדברי תורה או בדבר מצוה לבקשה. בני, הוי זהיר כשתראה אדם עצב, אל תעבור עליו אלא שאל ממנו סבת עציבותו ולפחות אם לא תוכל לתקן צערו, עם מה שמדבר עמך מפיג צערו כדברי רז\"ל ישיחנה לאחרים. בני, הוי זהיר שלא לצאת לשוק בלי פרוטה בכיסך, רצוני לומר אם יש לך אם תניחם בבית, כי פרוטה אחת מציל נפשו ממות או ניצול עמה מיד רוצח או רואה עני מוטל למות, ובאותה פרוטה קונה לו פת ומחייהו. בני, הוי זהיר כשתבקר איזה קרוב או אהוב בחגים ובמועדים, בקר גם לשכן שכנגדו ולעניים שבחצר. בני, הוי זהיר לברך על הפירות בט\"ו בשבט, שמנהג ותיקין הוא. בני, הוי זהיר לקרב קרוביך העניים להשתתף עמהם בגילם ובאכלם ויהיו מראשי הקרואים בכל שמחה וגיל שיש לך. בני, הוי זהיר אם חננך השם בקול ערב אל תהי משורר שירי עגבים או שירי מלשונות הכותים, כי אם שירי שבח והילול לה'. ותוכחות מוסר המכניעים לב האדם יראתו יתברך. ויהיו ביראה ולא בקלות ראש ולא בפני נשים כדי שלא יהיה עריבות קולך לך לפח מוקש ללוכדך ביד יצרך. בני, הוי זהיר שלא ימצא כתם על בגדיך ובכל עת יהיו בגדיך לבנים משום הכון. בני, הוי זהיר לחצות היום חציו לתורה וחציו לגמילות חסדים. בני, הוי זהיר בכל מקום שתכנס לקבוע ישיבתך בין העניים שנמצא שם ובאמצעותך יכבדו אותם, כי באמצעות המוכן מקבל הבלתי מוכן, ו��ם מקום סעודה הוא בסבותך יאכלו גם הם ממובחר המאכלים. בני, הוי זהיר כשתכנס במקום סעודה, אל תרבה ישיבתך שם, ואין צריך לומר שלא תשתכר ואל תתעסק בדברי שחוק והיתולים. בני, הוי זהיר בהיותך במושב אנשים בשומעך מדברים בדופי שום אדם, קום ברח לך. בני, הוי זהיר מטיולים ומשתאות שהם חבלים לגררך לגהינם. בני, אל תקנא לבך בהצלחת הרשעים ובמעלתם וכבודם, כי המה יאבדו ואתה תעמוד. בני, הוי זהיר באשתך שלא תהיה יצאנית לבית המשתאות, ואין צריך לומר בטיולי פרדסים ובחברת נשים המנבלות פיהם, ולא יהיה המניעה דרך מחלוקת כי אם בדברי פיוסים ודברי מוסר כדי שתזכה לבנים מהוגנים. ואל תמנענה מלהלוך לבית אביה ואמה או בבית קרובותיה, דמניעה זו שורש לקטטות ומריבות בביתו של אדם, ואם מהליכתה שם נמשך עצות רעות וריבוי השאלות, אזור נא כגבר חלציך למנוע הליכתה שם, כי סופה לבא לידי גירושים. בני, דע שכל קלון ובזיון המגיע לך יותר הם מקרוביך ומכירך מאנשים מבחוץ. בני, הוי זהיר מלהתחבר עם כעסן ובעל מדות רעות לעשות שותפות עמו ושלא לשכון בשכונתו, פן יהיו כל ימיך מכאובים ותהיה עבד לו, וגם לא תשלוט בממונך. בני, הוי זהיר שלא להפציר על שום אדם ושלא תכפול הדיבור שני פעמים בדבריך עם שום אדם. בני, הוי זהיר מלדבר עם איש חכם בעיניו, כי תשחית עמו דבריך הנעימים ותצא מלפניו מחורף ומגודף, הרחק ממנו כמתרחק אדם מן הנחש. בני, אל תבקש גדולה ואל תחשוק כבוד, פן תאבד הגדולה והכבוד שבידך. בני, הוי זהיר מלעשות שותפות עם דמאי בחושבך שעל ידו תרויח, דע שלא תרויח כלום אלא ירויח ממונך לו ואתה תצא נקי מנכסיך. בני, הוי זהיר לבקש חתנים לבנותיך תלמידי חכמים ובעל מדות טובות ומן משפחות מיוחסים, ועל כל פנים עם הארץ לא תקח, שנמצא את מוכר בתך לשפחה ביד אכזרי, שאין לה פדיון לעולם וכל ימיה יגון ואנחה וקלון וחרפה ובושה וכלימה. בני, הוי זהיר מלבד החיוב המוטל עליך לבקר חולים, הזהר יותר לבקר חולים מיסורין קשים ורעים, יען תראה בעיניך ותכניע את לבבך הערל, שאע\"פ שהדברים הקשים והיסורין הרעים נשמעים, אין פועל השמיעה כראיה, אע\"פ שתהיה שמיעה מפי מגידי אמת, מי לנו גדול ממשה רבינו ע\"ה, הלא תראה שהקב\"ה אמר לו לך רד כי שחת עמך. ולא היה הדבר ההוא בספק כלל אצלו אחר שנאמר לו מפי השם יתעלה, עכ\"ז הסכים להוריד הלוחות ולא הניחם בהר, וכשקרב אל המחנה וראה העגל ומחולות, חרה אפו ושבר את הלוחות, הרי שנתפעל מחוש העין יותר ממה שנתפעל מחוש השמיעה, אע\"פ שכבר היה יודע הדבר באמת בלי ספק כלל. וכן תראה \"וישמע יתרו את כל אשר עשה אלקים למשה ולישראל עמו וגו'\". ושמע קריאת ים סוף ומלחמת עמלק, עכ\"ז לא נתפעל מן השמיעה כל כך, עד שבא בעצמו אצל ישראל במדבר לראות בעיניו ניסי מתן תורה והמן והבאר והעננים המסבבם. בני, הוי זהיר שאל תוציא דבריך מפיך, אלא אם־כן תבלע אותם שבעה פעמים ואח\"כ עיין בה הרבה קודם שתוציאנה. בני, אל תצטער מדוחק השעה פן יבא עליך איזה מקרי ממקריות דופי הזמן ותצטרך להתפלל לחזור למצב שהיית בראשונה. בני, הוי זהיר למנוע רגליך מבית העשיר כשאין לך תועלת ממנו, פן תהיה הכנסה זו לך לפוקה ולמכשול בעת חסרונך, ובפרט בעת חולייך שכלם מסירים דעתם ממך להחזיק בידך, באומרם פלוני העשיר כבר עיני השגחתו עליו להספיק צורכו ותמות בלא עתך. ובבבא קמא פרק א' אמרו רז\"ל \"בתר מרי נסכי ציבי משוך\". (פירושו לך אחר על נכסים שציבי משוך ממנו, כלומר שיטב לך גם כן וציבי פירושו שו��ן, כהא דתנן במסכת חולין ד' קכ\"ד הנוגע בציב היוצא ממנו) שהכונה לך אחריו, משום דמשוך ציבי, אבל כשאין נמשך ממנו דבר, קום ברח לך ובמקום שתראהו הטה את הדרך. בני, אל יתמעט בעיניך אויב אחד אעפ\"י שיהיה לך אלף אהובים, לפי שהאויב האחד יכול להפוך לאלף אהובים לאויבים והאלף אינן יכולים להפך האויב האחד לאוהב. בני, הזהר כשתכנס בבית חברך, אל תאכל מביתו דבר בלי רשותו, שמא דבר אסור הוא שעשו משום רפואה, וכן אזהרה לבעל הבית שלא יניח בביתו דבר אסור במקום שהיד שולטת בו, פן יכנס חבירו בביתו ויאכל בבלי דעת. בני, במקום שתניח ממונך כדי שתתקשר נפשה של אשת' בנפשו של איש הלוקחה אחר מותך, בחייך פזר אותו לצדקה כדי שתתקשר נפשך עם השכינה. בני, הזהר הרבה בענין הצדקה בין כשיש בידך לעשות בין כשאין בידך, תן כפי יכולתך, ואם אין בידך כלום, עשה בגופך ואם חולה אתה בגופך, במקום שאתה שם הוי מצטער בינך לבין עצמך מצרת העניים, ואם באים לפניך פייס אותה בדברים והחזק לבבם עם הקב\"ה כי הוא בעל היכולת להשפיל ולהרים." + ], + [ + "יוכיח המבין וידריך המשכיל לבניו מקטנותם בדרכי השם, מיד כשהם קטנים שמתחילים לדבר, ירגילם לכל דבר שיאכלו שיאמרו אמן וכשיגדל יותר ירגילם בפסק כגון תורה צוה לנו וכדומה. כמו שכתב הרמב\"ם ז\"ל. ומצאתי ספר נקרא אורך ימים קטן הכמות ורב האיכות, וכל הספר ג' פרקים, הפרק הראשון מדבר בחינוך ומוסר הקטנים. הפרק הב' מדבר בענין הגאוה. הפרק השלישי ידבר במדת הענוה. וראיתי לכלול הג' פרקים בפרק א' רק בהפסקה בין הפרקים לחבר את האהל להיות אחד בענין המוסר.", + "וזה לשון הספר, ראיתי בדור הזה הרבה בנים הולכים אחר שרירות לבם, בנים לא אמון בם, נתגדלו בלי תרבות ובלי דרך ארץ, אמנם אין להאשים הבנים על כך, כי הפשיעה היא מצד האב ואם שאינן חוששין לראות את הנולד ומונעים מוסר ומורא מן הקטנים, גם שיגדלו אינן מקבלין עוד מוסר, לכן כדי להסיר את המכשול מדרך עמנו, שמתי את לבי לסדר ספר קטן בענין חינוך ומוסר הנערים, ולא באתי כמזהיר רק כמזכיר הדברים איך יתנהגו, ובכלל זה אזכיר הנשים והזכרים שילכו כישרים, כבד את אביך ואת אמך למען יאריכון ימיך, אב ואם חושבים שהם אוהבים את בניהם אהבה שאין למעלה ממנה, ובאמת הם שונאים אותם שנאה גדולה, ועל זה העיד שלמה המלך ע\"ה חושך שבטו שונא בנו ואוהבו שחרו מוסר. הקטן משעה שיש לו שכל להבין גערה אביו ואמו חייבים לגעור בו אם הוא עושה דבר שלא כהוגן, ועתה בזמן הזה לא די שאינן גוערים בו אלא הם שמחים ומתפארים על חכמת הילד שיודע להרע, ומלמדים אותו לקלל ולדבר דברים רעים, וגם כן ממלאים תמיד כל רצון הקטן, הן באכילה הן בשאר דברים, יש נותנין לילד ספר לשחוק בו והוא קורע הספר, והוא עון פלילי לעשות שחוק באותיות הקודש, ויש זקנים שאינן נוהגים כבוד בספרים, מניחים המחזור או התפילין במקום שהם יושבים וזהו זלזול גדול. הקטן יושב לאכול עם אביו ואמו ופושט ידו לאכול קודם כל המסובין, ובזה מתגדל הנער בזדון לבו בלי מורה ובלי תרבות ובלי דרך ארץ עד שיגיע לבן ח' שנים או ט', אז אביו ואמו רוצים לתקן את אשר עותו כבר, ולא בא מידם, כי הנער מבקש למודו ואם לא יתנו לו, אז הוא בא לקלל אביו ואמו, ומי חייב בכל זה, הלא אהבת אב ואם ורחמנות שלא לשם שמים, והנה מאהבה זו והרחמנות נתהפכו לשנאה ולאכזרים לפי שמנעו מורא ומוסר מן הקטן, ועתה בגדלו הוא מטיל מורא עליהם ואין להם עוד רשות ל��סר אותו לפי שיפחדו עליו שלא יצא מן הכלל ואם ישאל אדם למה אתם מונעים מוסר מן הקטן, אז משיבים המגפה מצויה ואנו מפחדים ליסר הקטן, והנה ראה והבן שקר התשובה הזאת, התורה אמרה כבד את אביך ואת אמך למען יאריכון ימיך, ואב ואם מונעים המורא מן הקטן, וזו סבה שלא יקבל מצות כבוד אב ואם, ולא זו בלבד אלא שגורמים להם שיבאו לידי חיוב מיתה כי המקלל והמכה אביו ואמו מות יומת, ואיך יעלה על הדעת שיענש הקטן בעבור שידריכו אותו ללכת בדרכי התורה, ח\"ו לחשב מחשבת און על משפטי השם ית', ועוד ראה שטות וסכלות התשובה הזאת, הילדים האמונים עלי תולע, ואשר לא נסו כף רגלם הצג על הארץ, ותמיד ממלאים כל רצונם, מהם מתים ממגפה או משאר מיני חולאים אם כן אין המוסר גורם המיתה רק החטא ממית ואדרבה בזכות המוסר הטוב ינצל מן המיתה. יש אומרים שטבע הרע הוא שולט ואינו מועיל המוסר, גם זה הבל ושקר, ועל זה אמר שלמה המלך ע\"ה אולת קשורה בלב נער שבט מוסר ירחיקנה ממנו, ר\"ל אף על פי שהטבע הרע הוא קשור בלב הנער, עכ\"ז במעט מעט מוסר ירחיק ממנו האולת, ואמר עוד חנוך לנער על פי דרכו גם כי יזקין לא יסור ממנו, וכן בהרבה מקומות הוא מזהיר על מוסר הבנים, אם כן ההרגל הוא שולט ולא הטבע, ואם אינו מורגל במורא ומוסר בקטנותו, גם לאחר שיגדל לא יחלוק מורא וכבוד לאביו שבשמים ולא לאביו ולאמו, ואיך יזכה לאורך ימים. אמנם המורא והמוסר הזה, צריך ישוב הדעת ולא חרון אף וכעס, אמרו רז\"ל אל יטיל אדם אימה יתירה על בני ביתו, ודע שכל מקום שאתה מוצא כעס ורוגז, שם המזיקים מוכנים להזיק, השם ישמרנו, ובפרט בזמן המגפה שאז מצוין הרבה מזיקים והמכה הבאה בכעס מכת המגפה מתדבקת עם המכה ההיא, ועיני ראו ולא זר, ולכן יהיה כל אדם מושל ברוחו ויהי נזהר מאד מן הכעס, ואם צריך להטיל מורא על בני ביתו יעשה תנועה כמי שכועס, אבל תהא דעתו מיושבת עליו, ויהי' נזהר מאד שלא יקלל אשתו ובני ביתו, וכן אסור לאדם להכות אשתו כי די לאשה שהיא סובלת צער הריון ולידה וצער גידול בנים, ועליה מוטל כל צרכי הבית, ואין ראוי לצער לה יותר על מה שיש לה כבר, ואם היא עושה דבר שאינו ישר בעיני בעלה, יתקן הדבר בדברים רכים המושכים את הלב ולא יכה ולא יקלל אותה. חייב כל אדם לכבד אשתו יותר מגופו כי אין בית אלא אשה. הנשים מקללים בני הבית במגפה ושאר קללות, צריך להזהיר אשתו ובני ביתו שלא ישלוט קללה על פיהם, לפי שהשטן הוא מקטרג, ועל הזכרת עון תחול הקללה השם ישמרנו. רבים נוהגים ללמד הקטן לקלל והוא שטות, ראוי ללמדו דברים טובים וברכות ומי יתן ויועילו הברכות, דברים רעים וקללות אינן צריכים לימוד כי יצר לב האדם רע מנעוריו.", + "עוד יש מנהג רע, בעת שמוליכים הקטן לבית המדרש שמצווים למלמד לפני הקטן שלא יכו אותו, והקטן שומע שאין לרבו להכותו, אז הוא מוסיף זדון, אמנם המלמד אינו יוצא ידי־חובה אם אינו מטיל מורא על הנערים להדריכם בדרך הישר, וכאמרם רז\"ל לא המדרש הוא עיקר אלא המעשה, ראוי הוא לחקור המלמד אם הנער שומע בקול אביו ואמו, ואם נזהר בנטילת ידים וברכת המוציא וברכת המזון, ואם הוא מרוצה במה שישימו לפניו לאכול, ויצוה לו שילך לבית־הכנסת להתפלל ולענות אמן, ושלא ידבר בבית־הכנסת בשעת התפילה וכיוצא בזה ידקדק על הנערים לחנכם במצות ולהנהיגם בתרבות ובדרך ארץ, ומצד הזה מותר למלמד לקבל שכר מהנערים ולא שכר הלימוד. כל הנזכר לעיל הוא קל לעשות אבל אם אב ואם מכסים פשע הנער וזדונו, הנזק הוא שלהם, וסוף שיקבלו חרטה, בקיצור עצה היעוצה שירגילו אב ואם את הקטן במורא ובמוסר הטוב, וישימו לו לאכול על שלחן קטן לבדו, ובזה יתגדל בתרבות ודרך ארץ, וגם אחר שיזקין ינהוג אימה וכבוד לאביו שבשמים, וגם־כן באביו ואמו, ובזה יזכה לאורך ימים וימצא חן בעיני אלקים ואדם. והכל יאמרו ברוך שזה ילד, ברוך שזה גידל. אחר שכתבתי ענין חינוך הנערים, ובלי ספק מי שממלא רצון הקטן סופו יעלה למדת הגאוה, על כן אזכיר הנזק המגיע לאדם ממדת הגאוה, ודע כי הגאוה היא פתח והתחלה לכל מדות הרעות, בעל גאוה אינו עושה שום מצוה לשם־שמים, רק כוונתו ליוהרא, ותמיד הוא חס על כבודו ולא כבוד הבורא וכל־שכן שאינו חס על כבוד שום בריה, והוא מתכבד בקלון חבירו ומוציא דיבה על כל אדם ומדבר בגאוה ומסתיר פניו מהביט אל עני ונכה רוח כי נראה לגזול ולגנוב, בעל גאוה רודף תמיד אחר השררה ורוצה שתהיה ידו על העליונה, ומתוך זה הוא בא לידי שנאה ומריבה.", + "צא ולמד מקורח, בעבור שנתגאה בעשרו, רדף אחר השררה וירד חיים שאולה הוא וכל אשר עמו. וראה כמה קשה כח הגאוה והמחלוקת, אפילו יונקי שדים שלא חטאו נאבדו עמו. אמר החכם הזורע גאוה וקטטה, יקצור דאגה וחרטה, ואמר אם תקום תדאג ואם תספח תשמח, הרודף אחר הכבוד הכבוד בורח ממנו. בעל גאוה לעולם אינו מודה על האמת, ולא די זה אלא שגם־כן מבקש לאמת השקר שלו, ועובר על לא תשא. הראב\"ד ז\"ל האריך מאד בענין השבועה, וכתב שלאו זה הוא קשה מכל לאוין שבעשרות הדברות, כי הרוצח או הגונב או הנואף למלאת תאותו הוא עושה עבירה בסתר ואינו יכול לעבור בכל עת שירצה, כי יפחד על נפשו, וזה עובר על לא תשא, לאו קשה שכתוב בו כי לא ינקה בלי שום הנאה שיגיע לו מזה, והוא מחלל שם שמם בפרהסיא בכל עת ובכל רגע, ואפילו לפני דיבור קל הוא מקדים השבועה ואין פחד אלקים לנגד עיניו, ואם לא היה בישראל רק עון זה מספיק להאריך הגלות, ואפילו השפל, כל אדם יחרד על הרגל הרע הזה, וכל הרגיל בעבירה זאת, ראוי וטוב היה לו לקבל עליו לתת פרוטה אחת לתלמוד תורה בכל פעם שמוציא שם שמים לבטלה, והשומע שם שמים מחבירו לבטלה, והשומע שבועה מחבירו, ראוי להזכירו שיתן הפרוטה לתלמוד תורה, ובדרך זה מעט מעט כל אחד ירחיק עצמו מהרגל הרע הזה ומן העונש הגדול, והעושה גם המעשה, תבא עליהם ברכת טוב. הנשים רגילות לישבע בחיי בעליהן ובניהם, אפילו על כל דבר הבל, גם זה מנהג רע הוא מאד, כי אי־אפשר שלא ישבעו לפעמי' לשקר, לכן כל אשה האוהבת בעלה ובניה, תסלק עצמה מן ההרגל הרע הזה. הנשים יש להן גאוה ואינן יודעות העונש והנזק הבא מגאוה זו, לכן ראיתי להודיע להן במה יכשלו כדי שירחיקו עצמן מן העון, יש אשה בביתה היא לובשת בגדי שפחה ויוצאה בחוץ בבגדי מלכות כדי להראות לכל את יפיה, ולא נכון לעשות כן, אשה צנועה אשר יראת אלקים בלבה, ראוי שתתקשט עצמה בביתה, כדי שלא יתן בעלה דעתו באשה אחרת. אשה שהיא יוצאת בחוץ מקושטת היא חוטאת ומחטיאה אחרים, כי אפשר שיפגענה בו עם הארץ, ויעבור על לא תחמוד אשת רעך. ולא זו בלבד אלא בעת שיתחבר חיבור עם אשתו, יתן דעתו ביופי האשה שראה ביום, והבנים הבאים במחשבה זו נקראים בני תמורה, ואלו הבנים אי אפשר שיהיו טובים לפי שבאים במחשבת עון, והנה האשה היוצאה מקושטת גורמת מכשול עון ותקלה לאיש ההוא, והנזק הבא מגאוה זו, אנחנו בגלות בעונותינו והקמים עלינו רואים תכשיטי אשה מכסף וזהב, ומבקשים ממנו עלילות שקר, הש\"י יצילנו מידם ומכל רע אמן.", + "שום תועלת אינו יוצא מהגאוה, ועתה בזמן הזה אפילו שאין יד בעלה משגת, היא רוצה להראות גאותה, ואינה חוששת אם יבא בעלה לידי סכנה בגזילה או בגניבה, אמנם האיש שיש לו שכל, ראוי לו לראות את הנולד. גם ישים לבו על העבר, כי כמה גזירות רעות וקשות ושמדות עברו עלינו בעבור בגאוה, כמו שנזכר בספר שבט יהודה. יש אשה יושבת בפתח ביתה להניק את הילד והעובר דרך שם רואה אות' מגולה, ויש אשה שמגלה שער ראשה, אין אלו דרכי צניעות, כל בת שכל תשים אל לבה, איך היא צריכה רחמים בעת לדתה, השי\"ת ירחם על כל בת ישראל. כל בת ישראל תבחר ללכת בדרך הישר בעיני אלהים ואדם כדי שתזכה לאורך ימים, ותזכה לראות בנים ובני בנים עוסקים בתורה ובמצות. בעל גאוה בועט ביסורין ואינו שם לבו לשוב להתפלל אל השם בעת צרתו, והוא יודע שהועילה התפילה לחזקיה המלך לאחר שנגזרה עליו המיתה, ועל ידי תפילתו ועל הדמעות שהוריד, הוסיף לא השי\"ת ט\"ו שנה. רבים מישראל אינם חוששין להתפלל עם הציבור כל ימי השבוע ובשבת הם באים רגע אחד, וגם ברגע ההוא אינם מכוונים לשמוע תפילת החזן ולא על עניית אמן, אבל הם פונים לדבר זה עם זה דברים בטלים, ובאמת כל המדבר בשעת התפילה, גדול עונו מנשוא, ולמה לא יקח קל־וחומר בעצמו, אם הוא בא לדבר עם הדיוט, הוא מכוין לשמוע את דברי חבירו כדי להשיב לו על דבריו, ולפני הקב\"ה אשר בידו נפש כל חי, הוא פונה עורף לדבר עם חבירו. יש לך עון גדול מזה. ראוי ונכון לעמוד בכל קהל איש א' להזהיר את העם ולגעור במי שמדבר בשעת התפילה. כל מי שאינו מכוון להתפלל, אינו מאמין בהשגחה ולא בשכר ועונש. בעל גאוה הוא מכפויי טובה, ואינו נותן שבח והודאה למקום, שנאמר ורם לבבך ושכחת את ה' אלהיך וגו'. הכלל העולה כל מי שיש לו גאוה, הקב\"ה והבריות אפילו בני ביתו שונאים אותו, לפי שהוא אכזרי וכעסן, אמר החכם מן התימה, איך יתגאה האדם והוא עובר תמיד על גשר רעוע ושבורה, ואין ראוי שישען ויבט עליו לב אדם, כי אינו יודע בשכבו ובקומו, מה יולד יום ולא יועילו להציל אותו, לא גאות החכמה ולא העושר ולא הגבורה. הגאוה היא חולי קשה וכבד מאד, מביאה את האדם לאיבוד עולם־הזה ועולם־הבא, לכן כל בעל שכל, יבקש לו רפואה לחולי זה קודם שיגבר עליו החולי וקודם שתקפות עליו הזקנה, כי יבחר במדת הענוה, כי אורך ימים בימינה בשמאלה עושר וכבוד. מדת הענוה היא סולם לעלות בה לכל המדות הטובות, והיא ראש והתחלה לכל מצות התורה, ראשית דבר יראת ה', יסוד הענוה היא אדם המכניע ומשפיל את עצמו לפני הבורא יתברך בימי בחרותו בעודו בכחו והוא שמח בחלקו, ואם הוא עשיר נותן שבח והודאה לאל הנותן לו כח לעשות חיל, ומכיר החסד והטובות שעושה עמו הקב\"ה בכל עת ובכל שעה, אם עושה מצות הרבה, הם מעטים בעיניו ואינו מחזיק טובה לעצמו. ואם משבחין אותו על מעשיו הטובים, הוא מצטער על זה לפי שיודע ומכיר שאין מספיק לו כל המצוה שיעשה בערך על אחת מאלף הטובות שהקב\"ה עושה עמו בכל יום. בעל ענוה אינו רודף אחר הכבוד ולא אחר הנאת הגוף ולא באכילה ולא בשתיה ולא בשאר כל צורכי הגוף, רק תמיד הוא מכוין לעבודת הבורא ית', אוכל ושותה כדי שיהיה לו כח לעבוד את השם, נושא אשה לקיים מצות השם ומלביש עצמו לכבוד השם וכל מעשיו הם לשם שמים. יש אדם בוחר במדת ענוה ומלביש עצמו בלויי סחבות ופורש עצמו מכל הנאת העולם מסגף עצמו בתעניות יותר ממה שיש לו כח לסבול, על אדם כזה אמר שלמה, ראית איש חכם בעיניו, תקוה לכסיל ממנו. התורה אמרה וחי בהם ולא שימות בהם. יש אדם מראה עצמו כעניו וחסיד שובע תועבות בלבו, וסופו תגלה רעתו לכל ויהיה ללעג וקלב וחרפתו לא תמחה בעה\"ז ובעה\"ב. בששה אותות ניכרת הענוה האמיתית, האות הראשון מי שמביישין אותו ויש בידו לנקום, והוא מוחל עלבונו, זה אות נאמן שהוא עניו. האות השני מי שבא לו נזק או צער וצרה, והוא מקבל עליו מאהבה, גם זה עד נאמן על הענוה. האות הג' הוא מי שמשבחין אותו על מעשיו הטובים, והוא מצטער על זה ואומר כל מה שעושה הוא כטפה מן הים כנגד מה שאני חייב לעשות, ואם אין בו מה שמשבחים אותו, הוא גוער בזה המשבח אותו ואומר אינו אמת מה שדברת. גם זה עד נאמן לענוה. האות הד' הוא זה שנתן לו הקב\"ה עושר ובנים וכל אשר יעשה יצליח, והוא משפיל עצמו כנגד השם וכנגד עניים ומרודים, גם זה סימן מובהק לענוה. האות הה' הוא הרואה חובה לעצמו, אם עשה לחבירו דבר שלא כהוגן הוא מכניע עצמו לפניו ומפייסו, הן בממון בן בדברים, ענוה זו היא טובה מאד. האות הו' הוא המלביש עצמו בענוה ומדבר בנחת עם בני ביתו ועם כל אדם והוא נאמן במשא ובמתן ובכל עסקיו. כל אלו הדרכים מורים על אמיתיות הענוה. בכל המדות ילך האדם בדרך בינוני, ובענוה יבחר לו הקצה האחרון, אברהם אבינו היה אב המון גוים ואמר ואנכי עפר ואפר, משה אדונינו היה מלך על כל ישראל, ואמר ונחנו מה. וכתיב והאיש משה עניו מאד. כל עניו הוא רחמן וסבלן, ולומד מן כל אדם ודן את כל אדם לכף זכות, והוא אוהב שלום ורודף שלום ובכל עסקיו הוא רואה לקיים ואהבת לרעך כמוך. הקב\"ה הוא אוהב הענוה יותר מקרבנות, שנאמר זבחי אלקים רוח נשברה לב נשבר ונדכה אלקים לא תבזה. הרבה ענפים טובים מסתעפים מאילן הענוה, והאוכל מפירותיהן בעולם הזה, הקרן קיימת לו לעולם הבא. זה הכלל הענוה היא יתד שהכל תלוי בה. עץ חיים היא למחזיקים בה ותומכיה מאושר. יקרה היא מפנינים וכל חפצים לא ישוו בה. בא אחי ודעי, שמעו נא לעצתי ואכלו מפרי עץ החיים, פרי הענוה ותזכו בזה לאורך ימים, ותמצאו חן ושכל טוב בעני אלקים ואדם.", + "דבר ידוע הוא שהעני מתרשל במוסר הנער, יותר מהעשיר, ואשה תחניף הילד יותר מהאיש, לכן כדי להציל זרע קודש מדינה של גהינם, ראיתי להזכיר עוד ולעורר אב ואם שלא יתרשלו במוסר הבנים, ובזה יזכו הם גם בניהם לאורך ימים, השם יזכנו לביאת משיחנו, במהרה בימינו אמן. ויקיים בנו מקרא שכתוב אורך ימים אשביעהו ואראהו בישועתי. אמן ואמן. עד כאן דברי ספר אורך ימים, ובפרקים דלעיל כבר הארכתי הרבה במעלת הענוה ובגנות הגאוה, אך כיון שהזכיר בעל ספר אורך ימים מענין הענוה, שהרבה ענפים טובים מסתעפים ממנה. הנני (ל)הראך שחיים נמשך לאדם על ידי השפלות והענוה, ומזקנים אתבונן, דפירשו על פסוק יתן למכהו לחי ישבע בחרפה, שהכוונה הבא להכות לחבירו ומשפיל את עצמו בפניו ונוטה לו לחייו שיכהו, מתבייש המכה איך השפיל זה לפניו ונמסר בידו, ומניח אותו, ושיעור הפסוק כשיתן האדם למכהו לחי, ישבע המכה בחרפה ואינו מכה אותו, הרי שפלות נתן לו חיים. הלא תראה דבר קשה נופל ממקום גבוה ונשברת, ונייר או נוצה נופלת ואינו נשבר, קלות שבהם הוא מצילם משבירה. עוד דע יש מקום בעולם שבא עליו רוח חזק מאד משבעים שנה לשבעים שנה ועוקר הרים ומשבר סלעים ועוקר האילנות וכ להבתים ובני אדם הנמצאים עומדים על רגליהם, ונושא אותם למרחקים, מקום שלא נודע, אך בראות אנשי אותו מקום שמתחיל הרוח הזה, נופלים שטוחים על הארץ, ואוחזים עצמם בעשב אחד רך מאד ובהיותם נאחזים באותו עשב, אין יכול הרוח להשי��ם וניצולים, כי הרוח הזה אינו עומד כי אם כשיעור רביע(י) שעה, אך כל דבר רשה וכל דבר גבוה מפיל ומשבר ונושא אותם, ואין צריך לומר לאדם שנמצא עומד על רגליו ואפילו נופל אם אינו אחוז באותו עשב הרך דוקא, וזהו בודאי שעשה אלקים להראות לאדם מעלת השפלות, שאין דבר קשה יכול לעמוד בפני הרך.", + "תדע רמז נכון למעלת השפלות, שהרי העבד בעבור ירידתו שירד למדרגת עבד קנה שתי מעלות, מעלה ראשונה מתורה שבכתב שקוראהו עברי, שנאמר כי תקנה עבד עברי, כשם גדול בענקים אברהם אבינו ע\"ה, דכתיב ויגד לאברהם העברי. מעלה שניה מתורה שבעל פה שקראו אדון, שהרי אמרו הקונה עבד עברי כקונה אדון לעצמו. וכדי שתשפיל ותכניע לבבך הערל, אכתוב לך דברי המקובלים ז\"ל ממאורעות האדם בגופו ובנפשו, וז\"ל:", + "צריך כל אדם להיות זהיר וזריז בעבודת אלקים, בשביל שבכל יום ויום מכריזים ואומרים עד מתי פתאים תאהבון פתי, שובו בנים שובבים ארפא משובתכם. וכן התורה מכרזת כן, ואין מי שישגיח בה, והרי אדם הולך ואורח בעולם הזה, והוא סבור שלעולם יחיה על הארץ ויעמוד בה לדורי דורות, וכאלו כל העולם הוא שלו, ואין זוכר לא יום המיתה ולא יום הדין, עד שהוא פתאום נמסר ליאסר בקולר ליפטר לבית עולמו, וניתן ביסורין קשין, בקרב שאר נידונין, אם יש לו מליץ אחד, הוא ניצול מאותו דין הקשה, שנאמר אם יש מלאך מליץ מני אלף וכו'. ומי הוא המליץ, מעשים טובים העומדים לו לאדם בעת צרה, ואם לא נמצא לו מליץ יושר הוא יוצא חייב מן הדין שימות באותו חולי, ובאותה שעה שנתנוהו בקולר (סיגר הניתן בצואר השבויים), של מלך מלכי המלכים, בעוד שפותח את עיניו רואה שבאים אצלו שנים שכותבים לפניו כל מה שעשה בעולם הזה, וכל דיבור יתירה שדיבר בעולם הזה לבטלה כותבים לפניו, שנאמר להגיד לאדם מה שיחו. ורז\"ל אמרו אפילו שיחה קלה שבין איש לאשתו, הוא נידון עליו, והאדם בעצמו מורה על כל מה שעשה בזה העולם, וגם מעשה העבירה שעשה מעיד עליו ואומרת ביום פלוני ובמקום פלוני בזו השעה, עשיתי אותו עבירה פלונית, ונכתב ונרשם הכל בספר.", + "וקודם פטירתו כאשר ניתן בקולר של מלכו של עולם, כשלא נמצא לו מליץ יושר, מיד מלאך המות יורד ועומד בפניו מצד רגליו וחרב חדה בידו, וכשרואה אותו החולה ורואה שכל הבית מתלהט מזיו המלאך המות שהוא אש, וגם הוא מלא עינים ושאר הבריות אין רואים כי אם הוא לבדו, ואל תתמה על זה, שהרי לפעמים כמה בני אדם רואים מראה אחד ושאר בני אדם שהם אצלם אינו רואים, כמו שנאמר בדניאל שהוא לבדו ראה המראה, והיאך יכול לראותו, והכתיב עושה מלאכיו רוחות משרתיו אש לוהט. אלא כיון שירד למטה לארץ, מתלבש במלבוש גופני כמו המלאכים שבאו אצל אברהם אבינו, ובאותו מלבוש רואהו, ושלשה טיפין תלוין בחרבו כמו שאמרו רז\"ל, ממנו מת, ממנו מסריח, ממנו פניו מוריקות, וכאשר רואה אותו האדם, מיד אוחז בשרו פלצות וכל אברי הגוף לא ישקטו מאימתו, ובפרט הלב שנוקש בקרבו כפעמון בשביל שהוא מושל בכל הגוף ונשמתו הולכת בכל אבריו ונוטלת רשות מכל אבר ואבר, כמו אדם הנפטר מחבירו שנוטל רשות ממנו, ואז נופלת זיעה על כל האברים ומכל אבר שהיא נוטלת רשות ומסתלקת ממנו, מיד מת אותו האבר, וכן כל האברים לאחר שנוטלת רשות מהם מיד מתים, באותה שעה אומרת הנשמה, אוי לי על עולם עובר שלא מצאתי שום עוזר לפדותי מן המות, אלא רפואתי הם התשובה ומעשים טובים, וקודם שיגיע אותה שעה, מתיירא האדם ורוצה להיסתר ואינו יכול להחבא ממנו, ואז פותח את עיניו ורואהו ומוסר עצמו ונשמתו ביד מלאך המות, באותו שעה נידון האדם בעולם הזה ובצאת נשמתו מן הגוף השכינה עומדת עליו, אם נמצא בו תורה ומעשים טובים. ואשרי לאדם שמדבק בשכינה ונשמתו זוכה לעלות למקום קדוש, ואוי למי שמרחיקין ממנו השכינה ולא מתדבקין בה, ובשעה שמוציאין לאדם בקבר, כל המעשים שעשה בעולם הזה כולם מוכנים ומזומנים ועומדים לפניו, ושלשה כרוזים מכריזים, אחד בפניו ואחד מימינו ואחד משמאלו. ואומרים זה הפלוני מורד בקונו המושל למעלה ולמטה ולארבע רוחות העולם, מורד בתורה ובמצות, ראו מעשיו וראו דבריו, טוב היה לו שלא נברא. וקודם שיגיע לקברו כל המתים חרדים ורוגשים ממקומם בשבילו ואומרים, אוי לו לזה שנקבר עם המעשים הרעים שעשה שעומדים עליו בשעת פטירתו, ומקדימין והולכים לפניו עד הקבר, ושם עומדים על גופו.", + "וגם הנשמה הולכת ושוטטת עליו ומתאבלת על הגוף שנפרדה ממנו, וכאשר קברו אותו המלאך דומ\"ה, עומד וגם יוצאים מתחת ידו שלשה ממונים על חיבוט הקבר ושלשה שרביטים של אש בידם, ודנין הנשמה והגוף יחד, אוי לו על אותו דין, אוי לו על מעשיו הרעים. וכמה וכמה דינין שדנין לאדם כשיוצא מזה העולם. הראשון כשנשמתו יוצאת מן הגוף. השני כאשר מעשיו הולכים לפניו ומכריזים עליו. השלישי כשמכניסים הגוף בקבר. הרביעי דין של חיבוט הקבר. החמשה דין של תולעים ואחר שלשה ימים ששוכב הגוף בקבר, כריסו נבקעת ומעיו מבטנו ונוטלים המעיים על הטינוף שבהם וטורפים אותם על פניו ואומרי' לו טול מה שנתת במעיי' שלך ממה שאכלת ושתית ולא נתת מהם לעני מכל חגים ומועדים שעשית כל יום, כמ\"ש וזריתי פרש וכו'. ואחר ג' ימים דנין לאדם מעינים שלו ומידיו ומרגליו שעשו העבירות עד שלשים יום, ובכל השלשים יום דנין הנשמה והגוף יחד, ובשביל כך נמצאת הנשמה בארץ כל שלשים יום שאינה הולכת למקומה כאשר נדה שיושבת בחוץ כל ימי נדתה. הששי דין גהינם. השביעי שנשמתו הולכת ומטורפת לשוט בעולם ואינה מוצאת מקום מנוח עד שישלימו ימי עונשה, אלו הז' דינין פורחים ובאים על האדם, סימן לדבר ויסרתי אתכם שבע על חטאתכם. ויען כי החי יתן אל לבו לזכור יום המיתה ושבעה דינין הללו, וישוב אל ה' וירחמהו ואל אלהינו כי ירבה לסלוח מרדת שחת ע\"כ.", + "וכיון דשבעה עידנין אלו יחלפון על האדם, צריך השתדלות נמרץ בעוד שיש בידו לתקן מעשיו ולצאת מן העולם־הזה טהור כדרך שבא טהור, משום דכיון שמת נעש' חפשי מן המצות, כאמרם רז\"ל ורמוז כל זה בפרשת משפטים, דגלגוליא תשים לפני כל אדם. כדאמרו בזוהר וכו' כי תקנה עבד עברי. ירצה כי תקנה את הגוף שהוא עבד עובר מזה העולם, וזהו אומרו עברי, שש שנים יעבוד בתורה ובמצות, משום דהיום לעשותם ואין מחר לעשותם, משום ש־\"ובשביעי\", ימי שנותינו בהם שבעים שנה. יוצא מן העולם לחפשי חנם, דכיון שאדם מת נעשה חפשי מן המצות, לכן אם בגפו יבא בגפו יצא. כדברי רז\"ל ברוך אתה בבואך וברוך אתה בצאתך. שתהא יציאתך מן העולם כביאתך. מה ביאתך בלא חטא, כך יציאתך בלא חטא. באופן כשם שבא בגפו בלי חטא, כך בגפו יצא מן העולם בלי חטא, אם בעל אשה הוא. כלומר אם תלמיד־חכם הוא, שהתורה נמשלה לאשה כנודע מרז\"ל על פסוק מצא אשה וגו' ויצאה אשתו עמו. שהתורה יוצאה עם האדם ללוותו עד יום הדין, מה שאין כן הבנים והממון, ובלבד שתהיה תורה לשמה, שאם אדוניו – שהוא הקב\"ה, יתן לו אשה – ירצה שגזר עליו להיות חכם כאמרם רז\"ל שגוזרין עליו חכם או טיפש, וכן נגזר עליו ��היות חכם, גרם שלמד והצליח. וילדו לו בנים או בנות – כלומר קיים מצות עשה ומצות לא תעשה. האשה – שהיא התורה שעסק בה, וגם ילדיה – שהן המצות שעשה. תהיה לאדוניה – ירצה תהיה לשמה, שמקיימה בעבור לקיים מצות בוראן ולא לקבל שכר, ויאמר שהוא יצא בגפו בלי שכר כרבי אבהו דקאמר אני אמרתי לריק יגעתי וכו'. ואם יאמר העבד – שהוא הגוף, \"הנשמה חוזרת למקומה תחת כסא הכבוד, ואני אהבתי כמוה את אדוני שהוא הקב\"ה, את אשתי שהיא התורה, ואת בני שהם המצות. לא אצא חפשי – מקבלת שכר כמותה. והגישו אדוניו אל האלקים – לפני בית דין של מעלה, וירשום בו סימן להקימו בתחיית המתים לשלם לו שכר, וכמבואר אצלי ענין זה באורך בחיבור פירוש על התורה, יען שאדם מעותד לחטא, כי יצר לב האדם רע מנעוריו. ואין צדיק בארץ אשר יעשה טוב ולא יחטא, הנני מסדר דרך לפני השב בתשובה, ליכנס בו לבא לפני בוראו שירחמהו ויקבלהו, כי רצוי גדול הוא ואייחד לו פרק בפני עצמו." + ], + [ + "יבא המבקש והחפץ הפתח ליכנס בה לשוב אל ה' וכה יאמר:", + "רבש\"ע אדון הסליחות והרחמים, יוצרי מושיעי מגיני וקרן ישעי משגבי לעד. פשפשתי וחקרתי, ודרשתי וחקרתי ולא מצאתי דבר לבא לפניך בתפלה ותחינה שתמחול ותסלח ותכפר לעבדך בן אמתך, כי אם בהגיד לפניך שהכרתי שפלותי, דלותי ודקותי ואפלתי וחסרוני והכרתי מעט מזער מרוממותיך, ורחמיך וחסדיך הרבים. ידעתי שאתה אלהי האלהים ואדוני האדונים מלך מלכי המלכים, מוכתר בכתרי כתרים. חי יחיד ומיוחד על כל המיוחדים, בורא יוצר ועושה, אין אלוה מבלעדיך, אין מלך זולתיך. אתה בעובר ובהווה ובעתיד, ואין מי שיאמר לך מה תעשה ומה תפעל, כי מלכותך בכל משלה, ובכל דרכיך יושר צדק ומשפט, אל אמונה ואין עול צדיק וישר, אתה חפץ חסד, תמיד מצדיק בריותך, מורה חטאים הדרך ילכו בה למצוא חיים, מרחם חנם על כל מעשה ידיך, אתה מעינו של עולם משגיח בעליונים ובתחתונים, השגחתך על הכלל ועל הפרט. זן ומפרנס מקרני ראמים ועד ביצי כינים, אבי יתומים ודיין אלמנות, האל הגדול הגבור והנורא, שומר הברית והחסד לאוהביך ולשומרי מצותיך. אל רחום וחנון, ארך אפים ורב חסד ואמת וכו'. אינך מקפח שכר כל בריה, אפילו מהמכעיסים לפניך, מקבל שבים ומשלם שכר לכל צדיק י\"ש עולמות וש\"ם עולמות מתנה, שנאמר שם עולם אתן לו. כדאיתא באותיות רבי עקיבה, במתנה שלך תוספת על העיקר, אשר מי אל בשמים ובארץ וכו' (אשר יעשה כמעשיך וכגבורתך). ואני בשר ודם, אפר דם מרה, בושה סרוחה רימה ותולעה גוש עפר, נוד מלא צואה, כולו מלא בושה וכלימה, גוף נגוף מלא אספסוף, קצר ימים ושבע רוגז, רוח קימעא מפילני, צל פחד ואימה ממיתני, יסודי עפר, אחריתי רימה, דרכי ליסורין, נתיבתי לפשעים, מעגלי למיתה, לשוב לאין כאלו לא הייתי. אתה מלך מוכתר בכתרי כתרים, ואני דל ונבזה, אביון ובזה, בזוי ושסוי, שפל אפל ונופל, ונעדר וחסר, אתה מקור החכמות ואני טפש אויל, סכל כסיל ומשוגע, אתה מקור הבינות ואני מקור ההבלים והחסרונות והשיבושים והטעיות והמכשולות, אתה מקור החסדים ואני מקור הנבלות והכילות והקמצנות וההקפדות, אתה מקור הגבורות ואני מקור החולשה והתשות והחלאים, אתה מקור התפארת ואני מקור הכיעור והשחרות והדופי, והמומים והשינויים. אתה מקור הנצח לנצח נצחים, אין לך לא ראשית ולא תכלית, ואני מקור ההבל, קיר נטוי, צל עובר, שנותי אין וחיי אפס ותהו. אתה מקור ההוד הזיו וההוד וההדר, ואני מקור האופל והחשך והצל��ות, אתה מקור היסודות ואני מקור העיקרות (וההמיסות) והנפילות והמכשולות. אתה מקור המלכות ואני מקור העבדות והשעבוד והסכלות והמשאות הכבדות.", + "וכיון שכן כל מה שאתה מוציא מאוצרותיך להשפיע על האדם, אינו אלא כי־אם על היותך מקור החסד והרחמים, כי מה אדם מקור החסרונות שישגיח עליו מקור השלמיות והמעלות, לכן אל תביא במשפט את עבדיך, כי לא יצדק לפניך כל חי, וכשם שנתגדלת, ונתרוממת על הכל, כך יתרוממו חסדיך ורחמיך על יתוש נתוץ כמוני, למחול לו על כל מה שחטא, ומה שעוה ופשע לפניך מיום שהוצאתני מרחם אמי עד יום מותי. ה' שמעתי שמעך יראתי, ואימת מות נפלו עלי, וכל עצמותי נתפרדו ונתפקקו כל חוליות שבשדרה, והייתי כלא היו, וכדבר שלא בא לעולם, ואיך אבוא לפניך לדין, כי לא נשאר ממני מאומה, ואם בכחך הגדול תחזור לברוא אותי ותעמידני בעל כרחי למשפט לפניך, מה אוכל להשיב כי־אם להגיד האמת שאני רשע ואתה צדיק, ועל כל החסד שגמלתני בצדקתיך, רעה גמלתיך, הנה מה שאני עתיד לומר לפניך ביום הדין, מעתה (בחיים חיותי אני) מודה בזה, ואם־כן למה לך להביא ולהעמידני לפניך לדין, רב הטומאה והמהומה, גדול השיקוץ והחלאה, מעוטף מבית ומחוץ בחלאת צואת עונותיו, יתגלגלו רחמיך וחסדיך עלי לקבלני בתשובה ולטהר טומאת עונותי, ואע\"פ שהקשיתי לשאול, כיון שכל הדעות מסכימים – כיון שהחוטא לפני מלך רם גדול כמוך, אין לו כפרה עולמית, אך בטחתי ועל זאת סמכתי, שכפי גודל רחמיך כך גודל שפלותי, שאין מחשבותיך ודעותיך כמחשבות ודעות בני אדם, שכל כך שהם מחייבים אתה מזכה, שהם מקור האכזריות ואתה מקור הרחמים, ואיך ישוו ויסכימו שני קצוות אלו יחד, ובהבטחה זאת השלכתי מסוה הבושה מעל פני ושמתי פני כחלמיש, לאחוז בכנפי רחמיך שתרחמני ותקבלני בתשובה שלימה לפניך, ואל תשיבני ריקם, ולך החסד ולי בושת הפנים, והמסך המבדיל שעשיתי בחטאתי, מחהו כענן ברוב צדקותיך, וחומת ברזל שבניתי בעונותי הרוס ברוב ענותנותיך, ומבצר נחושת שהחזקתי בפשעי, כלה ברוב חסידותך, ותטבילני במקוה רחמיך ותטהרני בים חסדיך, וכבסני במימי צדקתך ורחצני בטל ענותנותיך, להחיות אותי ולהחזירני בריה חדשה, ואם רבו עלי קטרוגים, לעכב ברוב רוע מעללי, קבלני בחתירה שתחת כסא כבודך, והסתר אותי בצל כנפי רחמנותך, ואל תמסור יגיע כפיך ביד המשחית צלם דמות תבנית, צורתו כעורב וכשולי קדרה, עשה לכבוד שכינתך שנתנה עצה לברוא אותי, שנאמר ויאמר אלהים נעשה אדם בצלמנו כדמותנו, חמול ורחם על עבד דופק בדלתי חסדיך ורחמיך בדמעות כמעיינות ואנחות בשברון מתנים, ומרירות, שאין כח במי שעפר יסודו לבנות מה שהרס בחטאיו, ומה שקלקל בעונותיו ומה שהחריב בפשעיו, אלא ברוב החרטות והוידוים ועזיבת דרכי טינופיו ואתה המתקן והבונה, תחשב לפניך הרצון למעשה והמחשבה לפועל, והדברים לבנין, ויחשב לפני כסא כבודך כאלו בניתי בידי ממש מה שהרסתי והחורבות שהחרבתי, כי בידך הכח והגבורה והמלכות והממשלה לעשות רצוני ומחשבתי ודיבורי מעשה ממש, ואם ח\"ו עם־כל־זה לא תקבלני בתשובה, כפי חיוב הדין על רוב פשעי ותעזבני, אני איני עוזבך ואיני מתייאש מרחמיך, כי ידעתי כי אל חפץ חסד אתה, ועמך הסליחה, ובראת התשובה רטיה מועלת לכל מין מכה וחולי. רבש\"ע אין עוד מענה בפי לדבר לפניך, ומה נאמר ומה נדבר ומה נצטדק. דאף לזאת יחרד לבי ויתר ממקומו שאין לי על מי להתרעם עליו שגרם בחטאי כדי להשליך עליו חובתי ולהקל ממני המשא. שאם אני מתרעם על ��מי שנתקשטה בפני אבי שיתן דעתו עליה, ומאותה שעה נתעברה ממנו ונמצא גרמה יציאתי בעולם. אין לי מקום להתרעם עליה, כי היא עשתה המוטל עליה במאמר פיך, ולי קדמה צוויך כבר את אביך ואת אמך. ואם מתרעם אני על המזלות שסייעו ליצירת אברי, איני יכול דמוכרחים במעשיהם היו שלא לשנות את תפקידם. ואם מתרעם אני על מלאך הממונה על ההריון איני יכול שעל זה שמת אותו וקיים צוויך. ואם על היום שנולדתי בו אני מתרעם, איני יכול כי בו פתחת דלתי בטן אמי והוצאתני בו ביום בעל כרחי. אם מתרעם אני על המילדת שקבלתני ותיקנה אברי איני יכול שדעתה היתה להחיותי נפש לעבדך. והוא עצמו מה שכיוונו אבי ואמי והמלאך הממונה על ההריון והמזלות והיום שנולדתי בו, להעמיד בריה מוכנת ומזומנת לעשות תורה ומצות לקיים רצון יוצרו. גם אין לי מקום להתרעם על שום אדם, כי לא נתיעצתי עם שום בריה לחטוא לפניך, כי נכנסתי חדר בחדר שלא יראני אדם שאפשר אם נתיעצתי עמהם היו מוחים בידי. כלל העולה שאיני מוצא על מי להתרעם שגרם בחטאי, כי־אם על עצמי בעצמי, כי פתאום ראיתי היה כמו ארב ומיד במעונותיו שכנתי רעם עלי בקול גאונו ולדברו לבי נטיתי, ראיתיהו צוררי ואויבי מבקשי רעתי, ועם כל זה לא עזבתיהו עד שהמשלתיהו עלי והכריחני בכל דרכיו הרעים והמקולקלין עד שנטבעתי בטיט היון עד צוארי וכשהגיע הטיט לפי ליכנס בגרוני, נתעוררתי לבקש הצלה לנפשי, כי ראיתי בצרה אשר מצא לי, ואמרתי אולי אוכל נכה בו. ובקשתי אופן הצלתי כיצד, ונטה לבי לכל אופני הצלה שיש תחת האפשר ולא מצאתי זולת לקרוא אליך תמיד. שאין מי יוכל לסלוח ולרחם אלא אתה יוצרי וגואלי כי אתה אדון כל הנשמות. נאה לאדון לכפר לעבד המתחנן לפניו אע\"פ שהרבה העבד לחטוא לפניו, שהעבד עשה כעבד בזוי והאדון צריך לעשות כאדון רב הפעולות, ובפרט לעבד אשר בשם ישראל יכונה, דשם אל נתן בשמו בשם שרי המרכבה מיכא\"ל גבריא\"ל. וגם אברי כל אחד מישראל הם כלי קודש להשראת השכינה, כדכתיב ושכנתי בתוכם, בתוך כל אחד שכינה שריא כאמרם רז\"ל. ואף על פי שיצאו לחולין בטומאת החטאים על ידי טבילת התשובה הם חוזרים לטהרתם. לכן נמסרתי בידך ריבון העולמים. שתטהרני במה שדינך הצדק מחייב, אך מפיל אני תחינה לפני כסא כבודך, שכשם שאתה עושה חסד עמי לקבלני בתשובה, לטהרני שיגדל חסדך עלי שלא יהיה טהרתי במים המרים, היסורין והחולאים הקשים, כי אם מירוק מעט מעט באופן שאפרע חובתי בלי הרגש, שאם ח\"ו יהיה טבילת טהרתי במים אדירים והיסורין הקשים יכנסו המים בגרוני ויחנקו אותי, ונמצא חרס בידי. ואע\"פ שהדין מחייב מירוק עונותי – רוב יסורין קשים, חלותי היא שיכופו רחמיך על מדותיך ותתנהג עמי במדת החסד, שעל החסד נתייסדה עולמך, שנאמר אמרתי עולם חסד יבנה. ובהיותך רבש\"ע עושה חסד עם חוטא כמוני, שלא נשאר בי אבר שלא הכעסתיך בו, ממני יראו וכן יעשו כל החוטאים לשוב אליך, בנושאם קל־וחומר ממני שקבלתני. וכל שכן כל מי שלא חטא כמוני. ובזכות שממני הם ילמדו לשוב החוטאים אצלך. מחול והעבר פשעי מנגד עיניך כמדתך הטובה שאין אתה מקפח שכר שום בריה. יהיו לרצון אמרי פי והגיון לבי לפניך ה' צורי וגואלי. והנני מעמיד לפניך – דיני האדם ותולדותיו למען דעת הצרות הצרורות העוברים עליו, שעם זה יכנע לב השומע וימנע את עצמו מלחטוא, הנה בעת יצירת האדם הוא ית' נותן כח אל כוכבי מעלה ומזלות ההולכים בעגולי השמים שיפעלו כחותם כל אחד כפ י תכונתו ומעלת מלאכתו עד הבריה שנבראת כפי ה��עות והרגעים שהולד יוצא לאויר העולם ושנבראת בבטן אמו. ובפרט נפסק הדין מהמזלות והכוכבים ההם ברשותו יתברך כמה יהיו ימי חיי זה הולד הנברא אז בעולם הגשמי כפי שיעור השנים שגזר הוא יתברך אל הנשמה לעמוד בגוף ההוא נגד רצונה בהיותה מתענגת מאז כשנבראה בששת ימי בראשית במראות צבאי מרום, וזה נקרא אפיסת הכחות. והנה אם לאיזו סיבה זה הולד ימות בלא עתו במיתה משונה, אם ברצונו או על ידי אויביו או דיינים. לא תוכל הנשמה לעלות תיכף אל דייני מרום לתת חשבון מפעולותיה בעולם־הזה, אם טובים או רעים, עד אם כלו הימים שיגזרו עליה ממרום להיות בעולם־הזה. אבל באולי היא תעמוד בגן עדן של מטה או מקום אחר בינוני אשר אינה מתענגת מאומה, ובאולי אינה מקבלת צער עד שישלימו כל הימים ההם. (ועיין במסכת חגיגה פרק א', מעשה מלאך המות על פסוק יש נספה בלא משפט וכו' יפה ע\"ז הדרוש). אולם יש להאמין כי לא נמנע ממנה צער בהמצאה שהיא משוללת מהתענוג שהיה לה בגוף בעולם־הזה אם היתה שוכנת בגוף זך ובעל מדות טובות ואיש חמודות וירא אלקים. ותוך זה לא תחזור מלתת זיו כחה הנהוג אל הרוח כאלו היתה בגופה ממש. כן אל הנפש עפי כחותיה הנהוגות. והנה הנפש אשר פעולותיה גסות הולכת אל הגוף בקבר ומשתדלת לפעול ואינה יכולה, כי נעדר משם כח הנשמה והרוח. ועם כל זה פועלת כפי כחה אף שם, מגדלת שערות הגוף וצפרנים וכיוצא באלה. ושם עומדת ובוכה אל הגוף וככלות הגוף תכלה גם היא ונעדר זיו של הנשמה מעליה מכל וכל. אולם כח הרוח מקבל גם היא מהנשמה כל משך החיים האלה כחה הנהוג כאלו יהיה הגוף חי וקיים והולך אל הגוף לפעול בו, וכראותה שאינו קם ולא זע חושב שאין זה גופה הקדום. ובכח זכותו וחסידותו הולך ומשוטט בעולם לבקשו במשך גלותו והתשוטטתו לרוב עונותיו. לפעמים יפגע בחבורות של מלאכי חבלה אשר גם הם משוטטים בעולם כנראה באיוב. ובראותם הרוח הזה לוקחים אותו ומצחקים בו ומשליכים אותו בכף הקלע מחבורה לחבורה, ולבסוף משימים אותו באיזה גוף של בני אדם אסור בבית האסורים, שם לא ידע בשכבו ובקומו זולת אחר הכנסו. והנה בהיותה עלולה ממלאכי חבלה, וגם אחר שנאסרה בגוף האדם לא תמנע הנשמה מלהשרות זיוה הנהוג בכל האפשר אל הרוח לקבל, וזה למען תוכל לעמוד ולחיות כל ימי הצער ההוא. ובזה האופן יש לרוח ההוא כח לעמוד בהיכל האסורים ההם ולפעול פעולותיה הרוחניות כמנהגם ממש אל הגוף הראשון שלה אם לרע אם לטוב. כאשר נמצא בזוהר פרשת תצא. כי המת בלא בנים רוחו הולך נע ונד עד שימצא פרוק ומנוחה. תכלית הדברים על הדבר הזה תוכל לקחת ההילוך שהרחבתי עד עתה. או הילוך אחר שאומר הזוהר פרשת ויחי ותרומה האומר בקוצר רב שהימים אשר הצדיק פועל איזה מצוה הולכים ומעידין עליו, ואז עושים לו מן השמים מלבוש טהור והולך לעמוד לגן־עדן כפי מדרגתו. וכן ימי הרשעים הולכים להעיד נגדו על חטאיו, ואז עושים לו מלבוש של טומאה והם נטרדים הולכים נעים ונדים ואין להם מנוחה. או שתוכל לקחת אליך הילוך אחר הנרמז ברמב\"ן בפרשת בראשית ואערכנו לפניך בקצרה. השם ית' ברא מן האפס המוחלט יסוד דק מאד אין בו ממש, אבל הוא כח מוכן לקבל צורה הנקרא אצל היונים היולי. ואחר ההיולי לא ברא דבר אחר אבל יצר ממנו הצורות ובפרט צורת האדם. באופן שכל חלק קטן או גדול שבגוף האדם ותמונתו ועד שער ראשו יהיה בו מן היסוד הדק ההוא, ואפילו שימות ויכלו החומרים העבים, עכ\"ז ישאר תמונת הגוף וכל אבריו מן היסוד הדק ההוא הפשוט אשר לא יפגשהו ה��אות וכל־שכן המישוש. והוא מעוטף בנפש החיונית, ואותה התמונה הוא חלק בגוף אשר יקבל שכר ועונש הנצחי, וזהו שנקרא ריח להיותו יסוד דק פשוט. וכפי דרכינו יוכל להיות זה הנכנס בגופות זרות ועושה מה שעושה עכ\"ל. עיין בשלשלת הקבלה (דף פ\"ז ע\"ב, ודף פ\"ח ע\"א) וכמה ענינים של רוחות ראיתי אני המחבר שנכנסו בגופות בני־אדם, ומגידים בעונשם שעברו מיום מותם עד שנכנסו בגוף זה, תסמר שערת בשר האדם משמוע, והכל מהעונשים הנזכרים בתלמוד ובזוהר ובמדרשים ממשפט העונשים המוכנים לנפש החוטאים ומבקשים מן החיים שיבקש להם אופני מנוחה על־ידי תפלה, אולי יועיל להם. ואע\"פ שדברי רז\"ל אינן צריכים חיזוק, כי הם אמתיים מעצמם, מכל־מקום כדי שיתפעל השומע אכתוב מה־שכתוב בספר החרדים (דף מ\"ב). מעשה היה בקשטיליאה שהיה מזומן לאנשי העיר שור לצחוק כמו שהם רגילים להכות בו ולענותו באותו היום. בלילה ההוא בא לאדם אחד יהודי בחלום וראה אביו ואמר דע בני שבעונותי הרבים גלגלו אותי אחרי מותי בשור, והוא השור המזומן למחר לעינויים וליסורים קשים בצחוק העם. לכן בני פדני והצילני שאני אברח דרך מקום פלוני טרם יהרגוני וטרם יטרפוני, ואתה תפדני ולא תחוס על ממונך ותשחט השור ההוא כשר ותאכילנו לעניים בני תורה, כך הודיעני מן השמים והרשוני להגיד אליך, ובזה תחזור נפשי מגלגול בהמה לגלגול אדם ואזכה לעבוד את ה' בעו\"ה. ומעשים רבים כאלה אירע בישראל שאל אביך ויגדך זקניך ויאמרו לך. לכן כל איש יחרד ויהיה ירא ורך הלבב בעוד בחיים חיותו, שהרשות בידו וידע את אלהיו יכפר עונותיו וישיב חרון אפו ממנו. ובצאת נשמתו ינוח וישקוט ויסתופף בצלו בגן־עדן, כי חנון ורחום הוא ומרבה להטיב, ובמקום שבעלי תשובה עומדים אין צדיקים גמורים יכולים לעמוד. על כן הנני כותב פרק בפני עצמו בענינים מועילים לתקוני נפש האדם לחזות בנועם ה' ולבקר בהיכלו." + ], + [ + "יראה המשכיל ויבין המבין במה־שכתב הרב בעל ספר החרדים בסוף ספרו (פרק ז') דף פ' ע\"א, וז\"ל:", + "יש לנו לבקש רפואות בדמים קלים, אחר שנמשלו חולי הנפש לחולי הגוף, ולפעמים רפואה שיעשה הרופא חכם רפואה במאה פרוזים הוצאה מכמה מיני רפואות יקרות הערך, ופעמים ימצאו מיני רפואות בכסף אחד או בחצי כסף של מיני עשבים מרפאים בדרך סגולה, ושמעתי מפי מגידי אמת שאירע בקשטיליאה שאחד משרי המלך הפרתמים, בלכתם לצוד ציד להביא, בא לרדוף אחר שועל אחד ללכדו, ועקץ השועל את רגל השר עקיצה קטנה לא הרגיש בה, ביום השני התחיל רגלו לצבות. ביום השלישי צבתה מאד עד סוף הירך, ורופאי המלך נלאו לבקש מיני רפואות משונות בדמים יקרים מאד ולא יכולו, ונתייאשו ממנו. והיה מצוה מחמת מיתה וכל בני ביתו בוכים. והיה נכנס ערבי אחד ממשרתיו שהיה מביא לו דורון כמנהגו, וירא את הצרה הגדולה הזאת, וישאל מהם מה החולי הרע הזה פתאום (בא לאדוני), והיום שלשה ימים ראיתיו שאנן ושליו. ואמרו לו עקיצה קטנה של שועל הביאה לו את המות. ואמר להם אל תיראו כי בעזר האל אני מרפא אותו, וילך הוא במהירות אל השדה וילקט מיני עשבים ידועות לו, וירץ ויבא אל אדוניו ויכתוש את העשבים במכתש, וישם על רגל אדוניו פעמים שלש, מיד התחיל להרפא, ביום השלישי נתרפא וקם על רגליו, וישתוממו הרופאים ויהללו את האלהים אשר ברא מיני סגולות בעשבים. ובזה אנו מבינים מה שאמר רבי אליעזר בפרקי אבות, ועקיצתם עקיצת עקרב (ונשיכתן נשיכת שועל). וכן שמענו כמה מיני ��לאים שנמצא להם רפואות בעולם בדמים קלים בדרך סגולה. ועל דרך זו יש לנו לבקש בשדה אשר ברכו ה', הוא הגמרא מיני סגולות ורפואות קלות לרפאות חולי הנפש החלושים, שאין כח לסבול הרפואות הקשות. והנה מצאנו לרז\"ל שאמרו:", + "\"כל העונה 'אמן יהא שמיה רבא' בכל כחו, אפילו היה בו שמץ מינות מוחלין לו\". והחמירו בזה בזוהר ואמרו שצריך שיזעזע כל איבריו ולענות בקול. ומי שהוא רגיל לעשות כן, הנה הוא מבושר שנמחלו לו עונותיו, אם לא ישוב לכסלה. – הרי סגולה א'.", + "סגולה ב' – כל הזהיר וזריז בשמירת שבת בכל תנאיו ובכל דקדוקיו, אפילו עבד ע\"ז כאנוש מוחלין לו, שנאמר שומר שבת מחללו, אל תקרי מחללו אלא מחול לו. ואל תקשי לך מה הוסיף בעשותו מצות שבת כדי לכפר עונותיו, הרי זו אחת מן המצות שהוא חייב בהן, דיש לומר על הזירוז הוא דמכפר וכן בעניית אמן.", + "סגולה ג' – יכוין בשירת הים שאומרים בכל יום לאומרה בקול רם ובשמחה רבה כאילו אותה שעה יצא ממצרים. שהרי אמרו במדרש ויסע משה את ישראל מים סוף, שהסיעם מעונותיהם שנמחלו על ידי השירה שאמרו, שכל מי שנעשה לו נס ואומר שירה, נמחלו לו עונותיו. הנה שצונו לומר שירה זו בכל יום, כדכתיב ויאמרו לאמר, וכדכתב רשב\"י ע\"ה שרוצה לומר שיאמר אותו בכל יום בשמחה רבה כשעה ראשונה שאמרנו אותה, ודאי כח סגולתה כל יום כשעה ראשונה למהדרין.", + "סגולה ד' – אמרו חז\"ל כל המעביר על מדותיו מעבירין לו על כל פשעיו, שנאמר נושא עון ועובר על פשע. למי נושא עון למי שעובר על פשע כו'. לכן יוכיח האדם את נפשו ויאמר לו למה תסבלי יסורין בעוה\"ז ובגהינם על עונותיך, הלא טוב לך לסבול חרפת אנוש וגדופיו, ולא תענה ותשמח ביסורין אלו, כי תועלת רפואה הם לנפשך, זרח בחשך אורך. כמו שאמרו רז\"ל הנעלבים ואינן עולבים שומעים חרפתם ואינן משיבים, עושים מאהבה ושמחים ביסורין, עליהם הכתוב אומר ואוהביו כצאת השמש בגבורתו. פירש החסיד ששלש מדריגות פירש התנא זו למעלה מזו. ראשונה מי ששומע חרפתו ומשיב אבל אינו מכלים את חבירו בתשובתו. שנית שאינו משיב כלל אך לבו מר בקרבו. שלישית ששמח ביסורין, הם בדברים של חרפה אשר שמע, אולי גם השם יכפר עונותיו.", + "סגולה ה' – היא ההתבודדות שיפרוש במקום מיוחד שלא יראוהו בני־אדם וישא עיניו למרום, אל מלך יחיד עילת כל העילות וסבת כל הסיבות, כמטרה לחץ כמים הפנים לפנים כן לב האדם לאדם. ועל־דרך זה כאשר הוא יבא לשום פניו אל אלהיו, כן הוא יתברך ישים אליו ויחדיו ידובקו. כך שמעתי מפי מורי, הרב החסיד הקדוש במוהר\"ר יוסף סאגיס ז\"ל וכך הוא היה עושה. וכן מצאתי לרבינו יצחק דמן עכו, שכמה חסידים היו עושין כן בימיו. ודוק ותשכח כן בדברי הרמב\"ם והרמב\"ן וחובת הלבבות והר' יונה ז\"ל", + "סגולה ו' – ישמח בחשק דברי חכם כשדורש יראת שמים ודברי אגדה שמושכין לבו של אדם, כמו שאמרו חז\"ל שבזה ימחול עונותיו. וחייבים אנחנו לשמוע לקול מוכיח, דהכי קבלנו בסיני. במסרה ג' ונשמע. א' נעשה ונשמע. ב' ונשמע קולו בבואו אל הקדש. ג' ונשמע פתגם המלך. קבלנו נעשה ונשמע עד עולם כל אשר יצונו וגם קבלנו כל עת וזמן יבא מאן דהוא מרבנן, ידרוש תוכחה שנשמע קולו בבואו אל הקדש, דהיינו בית הכנסת שנקרא מקדש מעט לדרוש לרבים, למה כי לא לדרוש הכבוד כי אם למלך, הוא מלכו של עולם. וזהו אומרו ונשמע פתגם המלך, על דרך שאמרו בכל מקום שנאמר במגילת אסתר מלך סתם, (ולא אמר בהדיא אחשורוש) הוא מלכו של עולם, אע\"פ שאין מקרא יוצא מדי פשוטו. וכן אמר משה רבינו ע\"ה כשאמר ברבים תוכחת האזינו השמים, הם העשירים הגדולים, על דרך היקום אשר ברגליהם, שפירשו שהממון מקים האדם על רגליו. ותשמע הארץ הם העניים שפלים כארץ, ולמה כי לא תתנו לי הכבוד כי לה'. זהו שאמר הכתוב כי שם ה' אקרא הבו גודל לאלקינו. אי־נמי ונשמע פתגם, כבר ידעתם מה שאמר בזוהר בת קול יוצאת בכל יום ומכרזת שובו בנים שובבים, ובת קול יוצאת מהר חורב ומכרזת אוי להם לבריות מעלבונה של תורה. דקשה למי מכריזים, והלא אין אנו שומעים כלום, אלא ודאי אף על־גב דאיהו לא חזי מזליה חזי, (כמ\"ש במסכת מגילה), הכי־נמי אע\"ג דאיהו לא חזי מזליה חזי, כדכתיב נפלאים מעשיך (נפלא) לשון כיסוי. כמו כי יפלא ממך דבר, ואפילו־הכי ונפשי יודעת, שעם היותם נפלאים אפילו הכי נפשי יודעת, וזהו שלפעמים מתעורר באדם רוח טהרה מקול הקורא לאזן נשמתו. ומכל־מקום לא יזכה לזה רק השומע לקול החכם המוכיח, והיינו דכתיב והיה אם שמוע תשמע, כלומר אם שמוע למוכיח באזן בשר, תזכה לשמוע באזן הלב כרוז מלכו של עולם, והיינו ונשמע פתגם המלך. שעל־ידי רוח הקודש ידעו בסיני זה הענין, ואמרו ודאי דנשמע קול המוכיח, לפי שאז נזכה לשמוע פתגם המלך. אמר הנביא ירמיה נחפשה דרכינו ונחקורה. זהו שאמר במקום אחר והיה עקב תשמעון. ואמרו רז\"ל אם תשמרו ותעשו אפילו מצות הקלות שאדם דש בעקבו. ואמר הכתוב עון עקבי יסובני. הכא נמי דרכינו אלו העונות שאנו דורכים ברגלינו ודשים בעקבנו. ונשובה אל ה', שאם לא ידע החולי מחוליו איך יבקש רפואה. והנה חיפוש דרכינו, כמאמר רז\"ל רובם בגזל ומיעוטם בעריות, וכלם באבק לשון הרע. לכן יש לדקדק מאד בחומרת הגזל, דאפילו שוה פרוטה נחשב לשפיכות דמים. והעושה מלאכת חבירו בלי אמונה נקרא גזלן. והסתכלות בעריות עון פלילי הוא ונקרא נואף, דכתיב ועין נואף שמרה נשף ויד ליד לא ינקה רע. מגהינם ואפילו הרהור בעבירה פוגם הנשמה. ועון לשון הרע גדול מנשוא שהוא שקול כעבודה־זרה, גילוי עריות ושפיכות דמים. לפיכך הוא חמור יותר מכולם, וכדי שלא יבא לידי לשון הרע, צריך אדם להרגיל עצמו להיות כאלם, כמו שאמרו רבותינו ז\"ל על פסוק האמנם אלם צדק תדברון. מה אומנות יקח האדם כדי להנצל (עצמו) מלשון הרע, יעשה תמיד עצמו כאלם ולא ידבר רק צדק שהיא התורה, כדכתיב מה אהבתי תורתך כל היום היא שיחתי.", + "וזה לשון רבינו האי גאון ז\"ל בספר מוסר השכל:", + "שים לשונך בפיך אסורה, וכאלם היה בין החבורה. ואל תרפה ארי אסור בחבלך1דימה הלשון לארי טורף שהוא אסור בחבל, ואם אותו תשלח ואכלך, ועל שלש תועבות אלה הזהיר הקב\"ה בקריאת שמע, שצונו לקרוא בכל יום פעמים כדי שנשמור נפשנו מאד מהם. על עון הזנות הזהיר בהדיא בפרשה שלישית של קריאת שמע, ולא תתורו אחרי לבבכם ואחרי עיניכם אשר אתם זונים. ועל עון הגזל הזהיר בפרשה שנית ואספת דגנך ולא של אחרים, וכפל הדבר שלשה פעמים לחזק העין, כמו שאמרו רז\"ל 'מגל זו' – 'מזל זו' – 'מגל זו' שלשה פעמים שהיו אומרים במצות העומר כדי לחזק, הכי־נמי כפל 'דגנך', 'תירושך', ו'יצהרך' (לחזק). ועל לשון הרע הזהיר בפרשה ראשונה שכתב תיקונה ודברת בם. ופירשו רז\"ל בם מיעוטא הוא, (בם תדבר) ולא בדברים בטלים, ולאו הבא מכלל עשה – עשה, וכל המרבה דברים מביא חטא – לשון הרע. וכן נחפשה דרכינו ונחקורה בשלש תועבות אחרות, דתנן הקנאה והתאוה והכבוד מוציאין את האדם מן העולם. ופירשו ז\"ל ��ן העולם הזה ומן העוה\"ב, וגם אלו נרמזו בקריאת־שמע, ויש לתת לב בכל יום בעת קריאת־שמע כדי להשמר מהם תמיד.", + "הכבוד: מי שהוא עבד לא יתגאה לפני המלך, כדכתיב אל תתהדר לפני מלך. וכתיב וה' אלהיכם מלככם. ואנחנו לפניו תמיד, דמלא כל הארץ כבודו, וכתיב האותי לא תיראו אם מפני לא תחילו. וכתיב המכעיסים אותי על פני תמיד. ודרך בני אדם להתכבד במלבושים, דרבי יוחנן קרי למאניה מכבדותיה. ואין נאה ההידור והכבוד אלא למלכו של עולם. שנאמר זה הדור בלבושו. וכתיב ה' מלך גאות לבש. ולרמוז זה מצות ציצית בבגדנו. והיה לכם לציצית. והיה הוא השם כי י\"ב צרופין יש לו2כלומר לשם הוי\"ה, וזה אחד מהם, לכם בהיפוך אותיות מלך, וראיתם בהיפוך אותיות ויראתם, כי העבד לא ילבוש גאות אלא יכוין בלבושיו להדר את המלך, כי אין לבא אל המלך בלבוש שק. ורבי פלוני מציין נפשיה ומצלי, דכתיב השתחוו לה' בהדרת קדש. ואפילו הכי קרי נמי בחרדת3שיעמוד באימה וביראה ובחרדה. כדאיתא במסכת ברכות משום אל תתהדר לפני מלך. לכבודך אלא לכבודו. ואנו אומרים בכל יום ברוך אלקינו שבראנו לכבודו, הרי הרחקת הכבוד. ולב שפל בפרשה שלישית של ציצית, והיינו דכתיב מכנף הארץ זמירות שמענו. פירשו במדרש דעל כנף הציצית קאמר, ולפי זה הארץ רמז לישראל שהם משפילין עצמן כארץ, ועליהם אמרו רז\"ל שאמר הכתוב דור הולך ודור בא, אלו עובדי גלולים, והארץ לעולם עומדת אלו ישראל, דכתיב בהו כי תהיו אתם ארץ חפץ. וכנף הציצית רמז להם לישראל וסימן להשפיל עצמם. והתאוה רמוזה בפרשה שניה דכתיב ואכלת ושבעת וכתיב בתריה השמרו לכם פן יפתה לבבכם, פירוש פן תמשכו אחר תאות העולם, אלא מיד ששבעת משוך ידך. תרגום וכי תרחיב וארי יפתי, שאם תמשכו היא גרמה לוסרתם מדרך השם מעט מעט עד שתעבוד אלהים אחרים, כענין שנאמר ויאכלו וישתו ויקומו לצחק. ופירוש צחוק כולל ע\"ז ג\"ע וש\"ד, כמו שלמדו מן הפסוקים וכן עולה עם המלה סמא\"ל, כי מיד בראות השטן כי האדם מוסיף אכילה ושתיה, מרקד לפניו להכשילו בכל העבירות. והקנאה רמוזה בפרשה ראשונה בפסוק ראשון דקריאת שמע, מקובלת בידינו מיעקב אבינו עליו השלום בעת שנסתלק מן העולם צונו וזרזנו על יחוד השם, כדאיתא במסכת ברכות, וכדכתב הרמב\"ם ז\"ל. ונרמז בכתוב כדכתיב הקבצו ושמעו בני יעקב כו', דקשה מאי הקבצו, הרי אמר להם האספו ואגידה לכם, והרי הם לפניו. אלא פירוש האספו על הגופות, ואחר שהיו לפניו צוה אותם שיסירו מלבם קנאה שנאה ותחרות, כאלו הם איש אחד נפש אחת, שאם לא יעשו כן אי אפשר לקבל עליהם יחוד שירצה וישרה עליהם, כדכתב רשב\"י דהיינו והוא באחד ומי ישיבנו. דהפסוק קשה להבין דהול\"ל והוא אחד מאי באחד, אלא רוצה לומר הוא יתברך אינו שורה כי אם בישראל ביחוד לב אחד בלי קנאה דוגמת מלאכי השרת, דכתיב בהו כלם אהובים וכלם מקבלים עליהם עול מלכות שמים, ואמרו באבות דרבי נתן דהמלאכים מכבדים זה לזה, וכל אחד אומר פתח אתה, שאתה גדול ממני. וזהו לשון שמע שאמרו המקובלים שהוא לשון קיבוץ, כמו וישמע שאול את העם. וכל אחד בעת קריאת שמע מייחד לבו עם כל עדת בני ישראל, ומדבר אליהם שמי ישראל כלנו באהבה וקשר לב אחד בלי קנאה ושנאה, ועתה אנו מקבלים יחוד אלקינו עלינו ואומרים ה' אלקינו ה' אחד. עכ\"ל. וכיון שבמעשה העגל אבדו היחוד דשיתפו ואמרו אלה אלקיך ישראל אשר העלוך, ואין דור ודור שאין לוקחים אונקי אחת של עגל, לכן צרי�� כל אחד מישראל כשמייחד השם באמרו ה' אלקינו ה' אחד, לכוון לתקן עון העגל ששתפו דבר אחר. ויעקב אבינו ע\"ה כשראה לעשו קרא קריאת שמע כדאיתא במגלה עמוקות. ע\"כ נראה לי דרמז לשרו של עשו שהוא סמא\"ל שאע\"פ שעתיד להחטיא לישראל בעון העגל ולאבד מהם היחוד באומרים העלוך לשון רבים, עכ\"ז אינו יכול עמו, שהרי הם עתידין לתקן עון זה ביחוד של קריאת שמע. ולרמוז לזה קרא קריאת שמע, וגם ישראל לא היו נוצחין במלחמה כי־אם בזכות יחוד השם שמיחדים בקריאת שמע כאמרם רז\"ל והיה כקרבכם אל המלחמה ונגש הכהן ודבר אל העם שמע ישראל. אמר רשב\"י אמר להם אפילו אין יש ביניכם זכות כי אם קריאת שמע שחרית וערבית וכו'. וקודם בואי לכתוב תיקוני כמה עבירות חמורות, נקדים לכתוב עשרים דברים שצריך שיתחזק בהם הבעל תשובה, וירגיל בהם עד שיעשו בו טבע שני, כדי שיקבל אח\"כ בשמחה סגופי העבירות ויוכל לסובלם ולא יבא לבעוט, כתב החסיד הקדוש רבינו יונה ז\"ל בספר שערי תשובה עיקרי תשובה עשרים:", + "הא' – החרטה על מעשיו הרעים שעשה, ולומר מה עשיתי, איך לא היה פחד אלהים נגד עיני ולא יגורתי מפני האף וחימה.", + "הב' – עזיבת החטא. יעזוב רשע דרכו ויגמור בכל לבו שלא ישוב בדרך ההוא עוד עד יום מותו.", + "הג' – היגון הגדול, יתחולל ברעיוניו ויאנח במרירות לב ונפשו תהיה מרה לו כי הכעיס למי שבראו וברא השמש והירח והשמים והארץ, והכל מעשה ידיו.", + "הד' – הצער במעשה, כמו שנאמר שובו עדי בכל לבבכם. בצום ובכי ובמספד.", + "הה' – הדאגה והפחד והעונש מהעונות שעשה וכמה רעה עתידה לבא עליו ואיך ינצל.", + "הו' – הבושה הגדולה שיבוש מהמלך ולא ישא פניו, שנאמר בושתי וגם נכלמתי. בושו והכלמו.", + "הז' – הכנעת הלב שיודע שהממרה על דבר המלך הגדול, שוודאי נגרע מערכו, והוא נתעב ונאלח ויהיה נבזה בעיניו נמאס כמוכה שחין ולא ישוב למגדף לו.", + "הח' – הכנעה במעשה שיהיו עיניו תמיד שחוח למטה לארץ ודיבורו בקול נמוך וידבר רכות ולא קשות.", + "הט' – שבירת התאוה הגשמית. יפרוש מן התענוגים ולא יאכל רק לשובע נפשו וקיום גופו ולא יגש לאשתו רק לקיים מצות פריה ורביה.", + "הי' – ייטיב פעלו בדבר אשר זדה. אם הסתכל בעריות יתנהג בשחוח עינים תמיד ויכוין לעסוק בתורה ויאיר עיניו בתורה שבכתב. רצו רגליו אל עבירה ירוץ תמיד לדבר מצוה. לשון שקר מכאן ואילך ידבר אמת ופיו יפתח בחכמה. ידים שופכות דם או גזל שהוא ש\"ד, יפתח ידיו לעני ליתום ולאלמנה ויציל עשוק מיד עושקו. לב חורש מחשבות און, יטהר ויתבונן בגדולת יוצרו. שם מחלוקת בין איש לחבירו יבקש שלום וירדפהו תמיד.", + "הי\"א – חיפוש דרכיו שנאמר נחפשה דרכינו ונחקורה, כדי שיזכור כל הדברים שחטא כדי שיתודה ויכנע ולא יוסיף לחטוא בהם.", + "הי\"ב – לחקור גודל כל אחד מעונותיו איזה חיוב מלקות או כרת או מיתת בית־דין, למען יכנע וימרר בבכי וכתיב ראי דרכך בגיא דעי מה עשית.", + "הי\"ג – שיהיו העבירות הקלות חמורות בעיניו. שאין לו להסתכל בקטנות העבירה אלא בגדולת המלך שצוה עליה.", + "הי\"ד – הוידוי בפרטות דכתיב והתודה אשר חטא עליה. ויש לו להזכיר גם עונות אבותיו דכתיב והתודו אם עונם ואת עון אבותם.", + "הט\"ו – התפלה שיתפלל לה' ויבקש רחמים שימחול לו וימחוק עונותיו, שנאמר הרב כבסני מעוני. ומחטאתי טהרני.", + "הט\"ז – תיקון המעוות ישיב הגזילה אשר גזל או את העושק אשר עשק. ופירוש עושק שהיה חייב ממון לחבירו ומעכב מלפרע לו. וכן אם ציער את חבירו בדברים או הלבין פניו או סיפר לשון הרע אין לו כפרה עד שיבקש ממנו מחילה.", + "הי\"ז – לרדוף תמיד פעולת החסד והאמת, שנאמר בחסד ואמת יכופר עון. החסד צדקה וגמילות־חסדים והאמת שיחזיק ידי אנשי האמת וינשא ראשם ואנשי השקר ישפיל. ויקרא תמיד את ה' בכל עוזו.", + "הי\"ח – שיהיה חטאתו נגדו תמיד עד יום מותו, שנאמר וחטאתי נגדי תמיד.", + "הי\"ט – עזיבת חטאו אם נזדמן לו אותו החטא יכבוש את יצרו ויברח כמפני חרב מפני יראת אלהיו. ואף אם לא יזדמן – בעת אמרו בכל נפשך יכוין אפילו הוא נוטל את נפשו בשלש עבירות בע\"ז ובג\"ע וש\"ד, שאם יבואו לידו ימסור נפשו ולא יחטא בעבור אהבת ה' ית'.", + "הכ' – להשיב רבים מעון כאשר תשיג ידו, שנאמר והשיבו מכל פשעיכם, למדנו כי זה מעיקרי התשובה ע\"כ.", + "אלו תקוני קצת העבירות ביותר חמורות בקיצור נמרץ, דשאר תקוני כל העבירות הלא הם כתובים בספרי המקובלים, ומיראת האריכות לא יכולתי לכתוב כולם פה. החוטא בזרע לבטלה עון גדול, הוא עון של דור המבול, תשובתו שמונים וארבע תעניות כמנין שנותיו של יעקב אבינו ע\"ה שהיה בן פ״ד שנים ולא ראה קרי. וקודם התעניות יטבול ויאמר פסוק ויקרא אלהים ליבשה ארץ ולמקוה המים קרא ימים בדמעה, ויכוין שהקב\"ה יטהר נפשו על דרך וזרקתי עליכם מים טהורים וטהרתם. חטא במשכב זכור יטבול ויתענה רל״ג תעניות כמנין זכור, ובכל בקר וערב של תעניות יאמר פסוקים אלו: זָכוֹר תִּזְכּוֹר וְתָשׁוֹחַ עָלַי נַפְשִׁי (איכה ג, כ). ואומר: וַאֲנִי אָמַרְתִּי בְחָפְזִי נִגְרַזְתִּי מִנֶּגֶד עֵינֶיךָ אָכֵן שָׁמַעְתָּ קוֹל תַּחֲנוּנַי בְּשַׁוְּעִי אֵלֶיךָ (תהלים לא, כג). הבא על כותית או על בהמה חיה ועוף בין טמאים בין טהורים, פגמו גדול – יתענה רי\"ו תעניות וסגופים וטבילות ומלקיות, כל מה שיוכל המרבה – הרי תשובה משובחת. הבא על הנדה יתענה נ\"ט תעניות כמנין נדה, ועל כל אחד מאלו העבירות ילקה וילבש שק ויתפלש באפר ויעשה מספד מר יותר מאילו מת לו בנו יחידו בכורו מוטל לפניו. שהרי אין לאיש נכבד מנפשו, ועוד הרי המלאכים שהיו סביביו רחוקים ממנו ארבע אמות, יען כי מנודה לרב מנודה לתלמיד, וכולם מנדין לרשע הזה אשר פגם בספירותיו, ועצב את רוח קדשו ובכל יום מכריזין עליו בשמים. הנשבע לשוא ולשקר יתענה שלשים ושבעה תעניות כמנין הבל שיצא מפיו. המקלל את אביו ואמו או מבזה אותם בדברים או בלתי מכבד אותם, עון גדול הוא, יתענה ששים תעניות ושק ואפר יציע. אמרו הראשונים תשובה בראשי־תיבות ת'ענית ש'ק ו'אפר ב'כי ה'ספד. והתענית צריך צדקה, מה שהיה צריך לאכול ביום ההוא יתן לעניים. וכן אמר רבינו שלמה מלכו ז״ל תענית נוטריקון תת עני כארז\"ל אגרא דתעניתא צדקה; המדבר בבית הכנסת יתענה ארבעים יום בין רצופים בין מופלגים כנגד התורה שניתנה למ' יום, וזלזל בה בדברו בבית־הכנסת דברים בטלים ולא חשש לספר תורה העומדת בבית־הכנסת. הגורם איבוד ממון כאילו המית אותו ואת אשתו ואת בניו, צריך לפרוע כל מה שהפסיד לו בגרמותו, ויעשה שורה של בני אדם לבקש ממנו מחילה וילקה ויתענה יותר משתי שנים ויתודה כל ימיו שנחשב כאלו הרג לו ולאשתו ולבניו.", + "הולך רכיל אין לו תקנה כמו הנחש, לכן תשובתו לעזוב מעשיו הרעים עזיבה עולמית וישוב בתשובה שלימה, ויתודה כל ימיו ויהיו כל עסקיו בתורה ומצות, ולשים שלום בין אדם לחבירו ובין איש לאשתו ולעסוק בעסק מחייתו. המלבין פני חבירו ברבים אין לו חלק לעולם הבא, וצריך להתענות כמה תעניות וילקה, וגם יתודה כל ימיו. המכנה שם רע לחבירו שהוא בוש ממני, יבקש ממנו מחילה בפני רבים, וגם ילקה ויתודה לכל הפחות שלשים יום ויצטער כל ימיו על עון גדול כזה ולא יוסיף עוד. החונף ובעל גאוה יתענה מ' יום וילקה בכל יום. המנבל פיו עון פלילי הוא, ויתחרט ויתודה כל ימיו על רוע מעלליו ויתענה לפחות חצי שנה שני וחמישי ויחשוב תמיד בלבו שלא נברא פה לאדם כי־אם לעסוק בתורה ולדבר חפצי שמים. הגוזל או גונב ממון חבירו, יפרע לו ויבקש ממנו מחילה ויש לו ללקות על לאו זה ולהתענות כמה תעניות כי על כל עבירה צריך להתענות ארבעים יום, ועל כריתות ומיתות בית דין כפלים, ולצער ולסגף גופו. על לא תשא יותר מכל. ויתודה בכל יום, וכשמשיב הגזלה יזהר שלא לקבל פקדונות ויתן צדקה יותר מכל אדם, ויעשה גמילות חסדים בגופו ובממונו וִיוַתֵּר משלו לעמלי תורה ואז ימצא כפרה . הלוקח רבית מישראל צריך להשיב הרבית לו או ליורשיו וילקה ויתודה ויתענה כל הפחות שנה תמימה. ולא ילוה אפי׳ לנכרי שנה תמימה בין ברבית קצוצה בין באבק רבית ואפילו רבית דברים אסור. וכל הנוטל רבית מישראל אינו קם בתחיית המתים כדאיתא בתנחומא, לכן יעשה תשובה גמורה. המאנה את הגר צריך לבקש ממנו מחילה וגם ילקה ויתודה ויתענה ארבעים יום. חטא בראית עין יבכה עד שיזלו עיניו פלגי מים. חטא במאכל ובמשתה מדברים אסורים או בריבוי תענוגים לבא תמיד במשתאות ובטיולים, ירבה בצומות עד שיחליש גופו עד שימרוק חלבו ודמו, וגם יתבודד בביתו ויתחבר תמיד עם העניים, חטא בחילול השם יודה על פשעיו נגד הרבים, ויאמר אל תלמדו ממני שאני חטאתי עויתי ופשעתי, רשעתי חללתי השם באולתי ויתענה כמה וכמה תעניות, וילקה ויתודה על עונותיו בכל יום עד יום מותו. (ועיין בתחלת הספר בקונטרס החידושים), כללו של דבר, התשובה אין לה קץ ותכלית. כל אותם ששנינו שאין להם חלק לעוה״ב מיירי כשלא עשו תשובה, אבל עשו תשובה כהוגן, אין לך דבר שיעמוד בפני התשובה. ואם בקשת לידע כחה של תשובה, צא ולמד מקין ומאחאב ומאנשי ענתות ומאנשי גינוה ומדוד מלך ישראל וממנשה ומיכניה המלך, שכל אלו עשו תשובה ונתבטלה הגזירה והשבועה. וכן מפרעה שמרד בהקדוש ב״ה ולבסוף עשה תשובה ומלך בנינוה, צא ולמד מריש לקיש ושתי רעיו שהיו גוזלים בהרים, ריש לקיש עשה תשובה וירש גן עדן וחביריו שלא עשו תשובה ירשו גיהגם. צריך כל אדם להתפלל שלא יאסף מן העולם בלא תשובה, כמו שהתפלל דוד המלך ע״ה אל תאסוף עם חטאים נפשי, שפירושו שלא יאספנו מעולם הזה בלא תשובה אלא יניחנו בעולם עד שיעשה תשובה שלימה להכין לעצמו צידה לדרכו, כי אין מעשה המצוה בשאול אשר הוא הולך שם. צריך בעלי תשובה שישיב רבים מעון, וילמד וידריך בני אדם בדרך ישרה ויזהירם בתשובה ויוכיחם ויודיעם עונשן ומתן שכרן, איך הקב״ה מקבל תשובה, כמו שאמר דוד המלך ע״ה בתפלתו גל עיני וכו' אלמדה פושעים דרכיך וחטאים אליך ישובו.", + "מליצת מטטרו\"ן.", + "מליצה זו אמר מטטרו\"ן שר הפנים: בני אל תחטא בעינים. פן תכשל בזה ובבא. וישקול במאזנים כעדים שנים. ואל חטטא באזניך. בשמע שוא לפניך שלא ישמע בפני אדוניך. בעת שתעמוד בתחנוניך. ואל תחטא באף ובריח פן תהיה מכל טוב קרח. כי מפניו לא תוכל לברוח. ואל תחטא בפיך ובלשונך כי בעל כנפים יגיד עונך. ולא ת��עיל כל הונך. לבא ולהתחנן לפני קונך. ואל תחטא במאכלך. ולא תקלקל מעלליך. כי גופך ושכלך לא תעמוד בגורלך. ואל תחטא בידך. כי איך תעמוד לפני שודדך. ככלות כחך וסודך. ומעשיך יעידו כנגדך. ולא תחטא בלבבך. ובעוות מחשבך. ובכליות קרבך. המלך4 התייעץ בקונך. יודע כל ענינך. ואל תחטא בשאר אבריך ויעידו על כל דבריך. הנה ככלות בשרך. יגידו אמריך ואל תחטא במשגל. ולא בראיה יופי שגל. כי האביונה5הוא כינוי לאבר המשגל סופה לרגל. ואל תחטא ברגליך. ורוץ למצוה מעגליך. להרגיל עם צדיק רגליך. ואל תחטא ברוחך ובנשמתך רק עסוק בתורה כפי כוחך ואל תחטא לפני בוראך. זכור כי הוא בראך.. הלא הוא אביך הוא מוראך והוא יכלכלך. עד זקנה ושיבה לא יעזבך. עד כאן כתב בספר החרדים (בדף ס\"ו ע\"א).", + "וזה מצאתי בתוך ספר המקובל איש האלהי חסידא קדישא הרב רבי יצחק לוריא אשכנזי זצוקלה\"ה. בספר א' כתיבת יד נקרא בית מדות6אינו אותו ספר בית מדות שהוא בדפוס מ\"כ כל מה שתמצא בדברי ראשונים תוכחות על עון סיגופים ויסורים קשים שלג וחרולים והפסקות עינויים, לא נזכררו אלא למי שאין בן תורה, אבל מי שתורתו אומנותו ויודע דעת ויראת ה'. זאת היא תקנתו, לא יחלש ולא יבטל מלימודו אך יום אחד מן השבוע, יתרחק מבני אדם ויתבודד בינו לבין קונו, ותתקשר מחשבתו בו כאילו כבר עומד לפניו ביום הדין וידבר לאל ית' רכות כאשר ידבר העבד לרבו והבן לאביו ע\"כ.", + "שם דף ע״א ע״א: העולם ים סוער עגול תל עפר בתוכו, הנשמה איש עומד על התל ועץ החיים נטוע עליו, אם הוא חכם לב יתחזק ויתקשר באילן, כי היום או מחר יכה בחזקה גלי הים בתל ויהרס, ואם לא יהיה הוא נקשר באילן ישטפוהו בתל, היינו דכתיב עץ חיים היא למחזיקים בה ותומכיה מאושר. וכתיב על זאת יתפלל כל חסיד אליך לעת מצוא, דהיינו מיתה שנאמר למות תוצאות. כדפירשו במסכת ברכות. רק לשטף מים רבים אליו לא יגיעו, אליו היינו נשמה, אתה סתר לי ע״כ.", + "צריך לכל הבא לשאול תשובה, שלא להכביד עליו פן יתקשה בעיניו הדברים, ובסוברו שלא יוכל לסבול יבעט ויאמר כאשר אבדתי אבדתי. לכן צריך להקל בפניו דרכי התשובה ולומר אין לך אלא עזיבת המעללים הרעים בלבד, עד שירגיל זמן בזה, ואח״כ להרגילו בתענית מעט מעט, וכן בסיגופים השייכים לאותו עון שבידו, דכיון שכבר קבל עליו לשוב, מן השמים מסייעים אותו, ואח״כ כל מה שמכבידים עליו מקבל. רמז לדבר, על עון החמור של עגל הקיל הקב״ה בכפרתם וגזר לתת העשיר והעני מחצית השקל לכפר על נפשותם, ואח״כ סיגפנו בטלטולים וגליות וגזירות למרק עון העגל כנודע. ואם מיד בשובם הי' מודיעם על כל זה היו בועטים, אך הקיל הדבר בעיניהם במחצית השקל בלבד, ואחר שקבלו עליהם נטהרו, ומסייעים מן השמים לסבול עול הגליות וגזירות הרעות על העגל, וכארז״ל אין דור שאין לוקחים אונקיא מעון העגל. הקב״ה יעזרנו ויסייענו לשוב אליו כל ימי חיינו אנס״ו.", + "וכמו שכתב ר\"ת בספר הישר בדף י״ו ו״ז וז\"ל: ודע שלא יקוץ האדם בשום מעשה רק בהתחלתו, וכשיאריך בו ימים ושנים יהיה לו הכל מנהג ותדבק בו נפשו, ואע״פ שיש בו טורח גדול, כי כן נראה כל המרגיל עצמו לאכול דבר שלא אכל מימיו, או דבר אשר ימאסנו או דבר מר, אם יתנהג בו ימים אז לא יכבד עליו ויהיה לו כמנהג וידבק בנפשו. ע״כ אומר כי המרגיל נפשו בעבודה, אל יתחיל בעניינים קשים כי־אם בעניינים קלים, ואם לא יוכל לעשותם אע״פ שהם קלים יעשה קצתם, וכל אשר ילך יוסיף עליהם. ובראותו כי תקוץ נפשו מהם, ימעט ויעשה קצתם ואל יניח הכל. והענינים הקלים הם כמו התפלה, והצלה שלו לעזור לעניים כפי יכלתו, ולבקר חולים וללוות מתים, אך העניינים הכבדים כגון להתענות בצומות, ולהמנע מכל תאוה כשנזדמן לו, ולהשמר מן האונאה והגזל והשבועה והכעס והקנאה. יש לאדם לחנך את נפשו ולהרגילה כאשר ירגיל האב לבנו, וללמד אותו דרך ארץ, כי הוא צריך בראשונה ללמד לו העסקים שהן קלים אשר אין בהם טורח ולא יגיעה, וכל אשר ילך יוסיף עליהם ואז לא יקוץ בהם הבן. אך אם בתחלה ילמדהו העסקים הכבדים, יקוץ בהם ויהיה לו סיבה למחוסר כל, ולא ישוב אליו עכ\"ל לעניננו. כן הבא לשאול תשובה, צריך להקיל מעליו עד שירגיל במועט, וילך ויוסיף כדפרישית, שאז לא יבא לקוץ ולבעוט." + ], + [ + "יסוד היסודות ועיקר הכל להשגת שלימות הנפש, שלא יזיז האדם מבין עיניו אחרית דבר. כי אחרית כל דבר העולם־הזה הבל המה, כי הכל היה מן העפר והכל חוזר אל העפר. ובעזיבת החמדות העוברות ובטלות לא יוציא זמנו לריק ולא יתום כחו להבל ויוציא זמנו באהבת הבורא, וההרגל יבטיחהו שלא יסור עוד לעולם אהבת הקדושה מלבו.", + "וכמו שכתב ר\"ת ז\"ל בספר הישר דף כ\"ו ע\"ב. וזה לשונו:", + "כשיחקור המשכיל על טובת עולם הזה, יכיר כי כל טובה אשר נחלקה לו לא יוליך עמו במותו ולא ירד אחריו כבודו, אך יניח הכל וילך כבודו נעור וריק. לבד מטובה אחת אם נחלקה לו, היא אהבת הבורא, זו לבדה תלך לפניו, והלך לפניך צדקך. ועל־כן אמר דוד המלך ע\"ה אם תדרשהו ימצא לך, ואמר ועת לדרוש את ה׳. ואמר הנביא דרשו ה׳ בהמצאו קראוהו בהיותו קרוב. ואנו צריכים לחקור ולשאול למה אמר בהמצאו, היש עת שימצא ועת אשר לא ימצא, וכשנתבונן בדבר הזה נכיר כי יש עתים אשר ימצא האל לדורשיו ועתים לא ימצא, ועל כן אמר דרשו ה׳ בהמצאו. העת הראשונה שיקנה האדם שכל, כמ ושנאמר ומצא חן ושכל טוב בעיני אלקים ואדם. כי טרם שיקנה האדם שכל לא יכיר את בוראו. ועל כן לא ימצא לו. והשנית טרם שיעשה עונות ויכעיס אלהיו, אז לבו ישר ונקי, ובלב זך ונקי ימצא האל, וכשיחטא לו ויעבור על םצותיו לא ימצא לו כי־אם אחר יגיעה רבה מאד, עד אשר יכנע וינקה לבבו מטומאתו בתשובה שלימה. והשלישית בשעה שהצבור מתענים, כי תפלת הקהל היא יותר מקובלת מתפלת היחיד, והרביעית טרם שיתחבר לאנשים רעים ולאפיקורסים ותאבד אמונתו ולא תוכל להרפא לעולם. והחמישית בעוד שהוא במרחב כי בעת צרה ישוב האדם בעל־כרחו ולא ימצא לו אלא אם יעשה למען שמו. ועתות הצרה הם בעת חוליו ובעת היותו ביד אויביו או במיצר ובעת היותו עני ואביון ובעת בואו בימים ובעת לכתו בדרכים מסוכנים ובעת עוברו בימים ובעת שתחלש כחו ותאבד עצתו. אלה החמש עתים אשר הקדמנו, כשיבקש אדם בהם אז בוראו ימצא לו גם בטרם שיקראנו ועננו כמו שאמר והיה טרם יקראו ואני אענה. ועל כן יש למשכיל להזהר באלה העתים בטרם יאבדו מרשותו, ואז ינחם ולא יועיל לו. וראוי למשכיל לדעת ולראות כמה עתים נאבדו לו וכמה עתים נשארו לו וימהר באלה הנשארים לו לבקש מהם רצון אלהיו, בטרם יאבדו כאשר נאבדו האחרים, והשם יחזירנו לעשות הטוב בעיניו וימצא לנו בכל קראנו אליו עכ\"ל.", + "הרי בהתחיל האדם לעבוד לבוראו מקטנותו, נמצא עובדו זמן רב עד זקנותו, וזה אינו מביאו כי אם שמיד התחיל להשכיל בכל חמדות ��עולם כי הבל המה ומאס בהם מלהוציא זמן לרדוף אחריהם והרגיל רדיפתו אחר אהבת הבורא. ועוד שכל מואס רדיפת השגת חמדות הגשמיות, שחייו הם חיים – שאוכל ושותה ויישן וילבש במיעוט שיש בו, מה שאין כן החומד בהשגת הדברים הגשמיים שלבו בל עמו תמיד, ואינו אוכל ושותה וישן, שהנשמה היא טורדתו, ומה לו לאדם בחיים אלו, שאין למדת החמדה קצבה לומר כשאגיע למצוא חפץ פלוני ינוח, כי כל עוד שכביר מצא ידו, עוד נתוסף לו התאוה, כהשותה מים מלוחים' כל עוד ששותה מתרבה צמאו, וכדברי רז\"ל אין אדם מת וחצי תאותו בידו. וכיון שכך איך לא יתן המשכיל נגד עיניו שמוציא זמנו לריק לטורח' להזמין לאדם מכל אשר מאסף תחת ידו בעולם העובר, אחר שבעת שמוציאים אותו לקוברו תלוי שבחו אם נזדמן מקום עפר תחוח או קשה במקום קבורתו. אם יתעכל בשרו מחר אם לא. אם במקום לח או יבש כדי שימהר לרום רימה כי טוב לו, כי אך בשרו עליו יכאב כי בעוד הבשר עליו יכאב מעקיצת הרימה. ולאיש אשר הכנות אלו למנוחות ושאננות לו, מה ירדוף אחר חמדות הגשמיות. האם מועילים לו במותו לומר בית בנו לפלוני במותו בחמודות שטרח להצילו מן הרימה. מטה מכסף ומזהב שמו תחתיו להצילו מתולעת, הלבישוהו רקמה להצילו מהרקבון. אדרבא אם כה יעשה לו צעוק יצעק יתאחד בשרו עליו ויכאב לאין מרפא. וכיון שכן מה לאדם להוציא ימי חייו בטורח השגת הדברים הגשמיים להכין לאחרים. ואפשר מכין לאדם שאינו כשר שיכעיס עם טורח ועמלו להקב״ה. כמו שעינינו הרואות כמה נחלו ממון אחרים ועשו עם אותו ממון כל התועבות אשר שנא ה׳, ונמצא זה הכין להזמין למכעיסי השם, וכמה מן העונשים והמשפטים יגיעו לנפשו כל זמן שזה מכעיס לבוראו בממונו במקום אשר היה ראוי לפזר ממנו לעניים ועמלי תורה, שכל זמן שמוציאים תורה מפיהם מנוחות ושאננות מגיעים לנפשם, ונמצא שהולך עמו יגיעו ועמלו, מה צער מגיע לנפש האדם שלא עסק עם ממונו כראוי לו לעשות. בספרם בין החיים צדקות וחסדים מן המתים שעשו בחייהם ואין מזכירים אותו ביניהם, ואם זוכרים ממנו מזכירם ומשחקים ואומרים אל ינוח נפשו של פלוני כשם שלא מצא אדם ממנו מנוחה בעודו בחיים, טוב מותו מחייו, ונפשו שומעת ומתאבלת ורוצה לחזור בזה העולם ואינה יכולה, דואבת בראותה ממונו והונו ביד אחרים ועל זרים מלבושיו, ונפשו ערומה מבלי לבוש בבושה, ואין מושיע לה וזכרה הטורח שטרח וכמה נסתכן להשיג כל דבר, וכמה חטא להשיגו ועכשיו זרים נהנים ממנו בלי עמל וטורח, חורק בשיניו ומכה על פניו ואין מנחם לו, כי כל מי שעושה הרעה בידיו אין מי שירחם עליו, ואתה בן אדם שים כל זה נגד עיניך וראה בשכלך כי הדברים אמתיים ממשמשים ובאים, ותנוח נפשך מטורח יגיעת השגת ההבל, ושים כל מגמת נפשך להכין מנוחות לנפשך בעולם שאין קץ ותכלית בו, ובחידושי תענוגיו דברים שאין אדם קץ בהם, כי מרגע לרגע מתחדשים לאין מספר.", + "ולמען תלך בדרך טובים, אכתוב לך ל״ו דברים שכתב בעל ספר אזהרות הקודש, והוא ספר מעט הכמות ורב האיכות. כדי שתקנה עמהם מעדנים לנפשך בעלותה למעלה ביוצאה מן הגוף, ותתלבש בלבוש זיו ואורה הנעשה מקיום ל״ו דברים אלו, וגם תציל את עצמך מל״ו כריתות שבתורה:", + "(א) יהא אדם זהיר לעשות כל מצוה בשמחה גדולה. כתב האר״י זלה״ה האדם שעושה מצוה בלא שמחה נענש, שנאמר תחת אשר לא עבדת את ה׳ אלהיך בשמחה. והעיד עליו בעצמו האר״י זלה״ה שעל ידי זה זכה לרוח הקודש. וז״ל הרב מהר״ם אלשיך זלה׳׳ה לעושים לשמה יש הפרש לפי בחינ��תיהם, זה עובד בשמחה וזה שלא בשמחה, וגם לעושים בשמחה – זה עושה בשמחה מועטת וזה עושה בשמחה יתירה ממנו, וכל המוסיף יוסיפו לו שכרו. ועל דרך זה בחינות לאל דעות ה' אין מספר, ועבד היודע ברבו שאפילו הרעות שלו הן טובים לכפר עון ודאי יעבוד בשמחה.", + "(ב) יהא אדם זהיר בתפלתו בכוונה שלימה, שבזמן שבית המקדש היה קיים אדם חוטא ומביא קרבן, ועכשיו תפלה במקום קרבן, על־כן ישים אדם אל לבו בשעה שעומד בתפלתו לבטל כל המחשבות זרות, שכשם שהמחשבה פוסל בקרבן, פוסלת גם כן בתפלה. וכתב בספר חסד לאברהם: עכשיו חיוני השכינה מספיחי תפלה, לכן כל מחשבתו של אדם לא יהיה עליו ועל צרכיו רק על השכינה, וזהו לשון ראשית חכמה: כל העושה מצוה או מתפלל או עוסק בתורה, ישים מגמת נפשו אל השכינה ויאמר תחלה לשם יחוד קודשא בריך הוא ושכינתיה, והוא וצרכיו ממילא בכלל הברכה.", + "(ג) יהא אדם זהיר בתפלתו וידע באיזה לשון יתפלל. כתב מוהר״ם אלשיך זלה״ה פרשת בהעלותך, אותם בני־אדם העומדים להתפלל על עצמם ואומרים רבונו של עולם, אל רחום וחנון אתה, ארך אפים ורב חסד, רחם עלינו, ומרבים בתפלה ובתתנונים, אותם בני אדם מעוררים מדת הדין עליהם לקטרג לעיין עליהם ונבדקים במעשיהם אם ראוים הם או לאו. אלא כל אדם שרוצה להתפלל על איזה דבר יקדים וידוי תכף בתחלתו בכלל ובפרט, ויאמר חטאתי וכו׳. ואחר זה ירבה בתפלה ותחנונים על צרכיו ואז יקרא וה' יענה.", + "(ד) יהא אדם זהיר כשמרים קולו בתפלתו או בתורתו, יתכוין מה שאמר ראשית חכמה בשער הקדושה לחטא קרי אין תשובה, ומכל מקום תשובתו הוא על ידי צעקה בתורה ותפלה, כמו שנאמר צעקו וה' שמע.", + "(ה) יהא אדם זהיר להתפלל תמיד על זרעו ועל זרע זרעו מעתה ועד עולם שלא יצא ממנו פסול. כמו שאמר בספר שני לוחות הברית ז\"ל: מעשה בחסיד אחד שהתפלל תמיד בחצות הלילה בבכיה שלא יצא ממנו שום פסול, וזכה ששבעה בניו היו ת\"ח גדולים. ומכל מקום שמזכיר בתפלתו יראת השם, יהי כוונתו בלבו על זרעו ועל זרע זרעו. כגון 'ויחד לבבנו לאהבה וליראה את שמך' וכהאי־גוונא.", + "(ו) יבא אדם זהיר ביומא דדינא בעלמא, לא ידבר בר נש בפני עצמו, ולכן בראש השנה לא יתפלל אדם ביחיד. וכן כתב בזוהר פרשת בשלח אע\"פ דצדיקים אינון, אינון רשימין תחילה ומתפרעין מינייהו, לכן שומר נפשו ירחק מהם.", + "(ז) יהא אדם זהיר להקדים לכל דבר תפלתו, כי מקודם בקל יותר לבטל הרעה, כמו שאמרו רז\"ל ה\"ה לעולם יקדים אדם תפלה לצרה, על כן נהגו אנשי מעשה קודם שעושים איזה שמחת נישואין בנו או בתו להתפלל שלא ישלוט מדת הדין ועין הרע. ומנהג נכון הוא.", + "(ח) יהא אדם זהיר בכוונתו בתפלתו לכוין נגד קודש הקדשים כמו שאמר בשלמה ע\"ה שבקש מהשם על זה שאותו מקום יצליח ויעשה פרי למי שיכוין להתפלל שם, וכן מפורש. והיא סגולה גם־כן לבטל הרהורים רעים שיחשוב בלבו כאלו עומד שם היום. עוד סגולה אחרת כתב ספר ראשית חכמה לבטל הרהורים רעים בתפלה שיחשוב בלבו כאלו עומד בגן עדן ויעלה בזכרונו אותם הצדיקים שהיה מכירן בחייהם יושבים שם והוא עומד נגדם מרחוק.", + "(ט) יהא אדם זהיר כשנותן פרוטה לעני לייחד שם הגדול. כי פרוטה היא יו\"ד של שם הוי\"ה ב\"ה, ובעל הבית הנותן פרוטה בחמש אצבעות הוא ה' ראשונה, וכשפושט ידו ליתן לעני, פשיטות ידו כדמות וא\"ו והעני המקבל ממנו בחמש אצבעות הוא ה\"א אחרונה שבשם, ובזה נשלם השם. כן כתב האר\"י זלה\"ה. ואם פתאום נזדמן לאדם ענ�� ופרנסתו היא מצומצמת בידו, ידע שהקב\"ה רוצה להצילו מאיזה ורעניות [כמעשה שהובא בספר הזוהר פרשת בהר, עיין שם ושם תמצא מעשה נפלא].", + "(י) יהא אדם זהיר לחפש דרכיו ולתקן מעשיו מדי יום ביומו, ואלו נקראין בספר הזוהר מארי דחושבנא. דהיינו בכל לילה קודם שינה יחשוב אדם בלבו מה שקלקל באותו יום, ויעשה תשובה עליו בחרטה גמורה. הבט וראה מה שאמר בעל עשרה מאמרות [הביאו ספר זרע ברך חדש פרשת וילך] דאפילו כל פרטי תנועות האדם, ואפילו נודד עפעף עין או פוצה פה ומצפצף יחקקו למעלה ואפילו הרהור הלב. ע\"כ אל יאמר האדם שאין לחפש אלא על כ\"א מעבירות שיש בהן מעשה כגון גזל וכה\"ג. אלא שצריך לפרוש ולשוב גם מדעות הרעות מן הכעס מן הערוה מן הקנאה מן התאוה מרדיפות המאכלות וכה\"ג, מהכל צריך לשוב ואלו קשים יותר מן העונות שיש בהם מעשה, שבזמן שאדם רגיל בהן קשה לפרוש, ועל זה נאמר יעזוב רשע דרכו. וכשיבא איזה הרהור פתאום יגער בזריזות ויאמר אש תמיד תוקד על המזבח לא תכבה. סעפים שנאתי ותורתך אהבתי.", + "(יא) יהא אדם זהיר בדיבורו היוצא מפיו לעשות משמרת למשמרתו. הבט וראה דוד המלך ע\"ה אמר אם אלהים הסיתך בי. אמר הקב\"ה מסית קראתני, חייך שאתה נכשל וכו'. שמכח זה נפלו אחר כך כמה אלפים מישראל בדבר כמבואר בכתובים.", + "(יב) יהא אדם זהיר בדיבור היוצא מפיו, יהא בדחילו ורחימו, הבט נא וראה מה שכתב ר\"ת בשם התקונים שכל אבר שלא נתקן כראוי חוזר לבא בגלגול אפילו קול ודבור שלא הוציא בדחילו ורחימו להיות השם שלם חוזר בגלגול. ועונש הגלגול הוא מר לנשמה יותר מגהינם, ק\"ו בן בנו של ק\"ו שומר פיו ולשונו שלא יטמא בלשון הרע, וכ\"ש בניבול פה ח\"ו, דאז טמא טמא יקרא. ולכן יחרד כל אדם חרדה גדולה מיום הדין הגדול והנורא ושומר פיו ולשונו שומר מצרות נפשו ונשמתו כראוי. ולעשות משמרת ומסגרת לשקול את הדיבור קודם שיצא מפיו, ואז טוב לו.", + "(יג) יהא אדם זהיר במדת השתיקה לשם שמים, כי היא רפואה לכל. ראה תראה מה שכתב בספר החסידים סי' תתשמ\"ו וז\"ל: לולא שבני אדם מגידים מה שרואים היו רואים דברים הרבה כמו שרואים הבהמות שאין מגידות. וכתב שם אדם שינזק אם יגיד מה שראה תוך עשרה ימים סכנה לו. וכן כל אדם ישקול דיבורו קודם שיצא מפיו.", + "(יד) יהא אדם זהיר שלא לאכול בכל מקום, וכן איתא בזוהר שמות. בשביל שאכלו לחם רע עין היה הגלות ת' שנה. וכתב שם אדם הלהוט אחר מעיו והנאת גוף, ישחוט עצמו ולא יאכל אצל רע עין.", + "(טו) יהא אדם זהיר מאד מאד שלא ינדור אף בעת צרה. וכתב בספר החסידים אע\"פ דתוספות כתבו שנודרים בעת צרה, הני־מילי דורות הראשונים שהיו בטוחים בעצמם שלא ישנו את דבריהם מכל מניעות שבעולם, מה שאין כן דורות אחרונים. ואמרו בירושלמי הנודר – פנקסו פתוח עליו, שמשים עצמו חסיד שבטוח לקיימו. על כן שומר נפשו ירחק מהם פן ח\"ו יכשל בעון נדרים, כי חלוקים בענייני נדרים ק\"ו באם הוא רוצה להפר, כמה וכמה חלוקי דינים בהפרת נדרים שהעולם עתה אינן בקיאין בהם. וצריך ללמוד אותם בשולחן ערוך להיות בקי בהם אם ראויים להתירם אם לא, וכי לא דבר קטן הוא, על כן טוב להרחיק ממנו כמטחוי קשת שלא יכשל. הבט וראה מהתפארת ישראל – יעקב אבינו ע\"ה נכשל בזה, ואם בארזים נפלה שלהבת וכו'. ואם רוצה לקבל עליו, יאמר בלי נדר, ואפילו הכי מצוה לקיימו כמו שכתב בספר שני לוחות הברית ז\"ל. מ\"מ הוא בכלל מוצא שפתיך תשמור. ושב ורפא לו.", + "(טז) יהא אדם זהיר כשבא למדות חסידות ופרישות שלא לנטות ימין או שמאל ממילי דחסידות, שמתוך כך יכול להוסיף קדושה ורוח הקודש מסייעתו להתגבר ממדרגה למדרגה אף כשהוא אדם חלש, הוא הנותן ליעף כח, מה שאין כן כשסותר דבר אחד מהחסידות ופרישות, אז רוח הקדש מסתלקת ממנו ושוב לא יכול לעמוד בקדושתו מחמת חולשת הכח (ועיין מזה זוהר פרשת תרומה בפסוק תקחו את תרומתי).", + "(יז) יהא אדם זהיר כשמוכיח איזה אדם על מעשיו הרעים שלא להזכירו העבירה בפירוש כי־אם דרך רמז, כמו שכתב הזוהר פרשת קדושים ובתוספתא. וכן הוא בדרז׳׳ל הוכח תוכיח אפילו מאה פעמים, יכול אפילו מתבייש על ידו, ת׳׳ל ולא תשא עליו חטא, ומשמעות הזוהר שם דוקא בפעם ראשון יזכור רק דרך רמז.", + "(יח) יהא אדם זהיר שלא לדבר דלטורין על ישראל, אפילו ישראל אינן עושים רצונו, רצה הקב״ה לזכות את ישראל לדבר עליהם דבר טוב, וראיה מפורשת מאליהו הנביא כדאיתא ברז״ל ומגדעון. וכל שכן שירגיל אדם עצמו במדה זו לדון את חבירו לכף זכות לעולם. ואפילו בתוכחה יהא נזהר מלדבר שמץ רע על ישראל. שעל ידי שאמר משה רבינו עליו השלום לישראל 'תרבות אנשים חטאים' יצא ממנו בן בנו שנעשה עבד לע״א. וכן נ׳׳כ הובא בספר החסידים באזהרה גדולה על זה.", + "(יט) יהא אדם זהיר להיות מן הנעלבים ואינן עולבים, ראה דוד המלך עליו השלום ששמעי בן גרא קלל אותו בקללה נמרצה, ורצה אבישי לפגוע בו ואמר לו דוד הנח לו כי אלהים אמר כו׳, אולי ירא ה׳ בעניי וכו'. ואף שסקל עליו באבנים ובעפר, אפילו הכי לא הניח לעשות לו דבר. ואמרו במדרש באותו פעם נמנו בבית דין של מעלה להיות דוד אחד מארבעה במרכבה.", + "(כ) יהא אדם זהיר במדת הענוה מאד, ויתרחק מהגאוה בדיבור ובמעשה ובמחשבה, דאפילו במחשבה נקרא תועבה, שנאמר תועבת ה׳ כל גבה לב. וכל שכן בדבור וכל שכן במעשה. הבט וראה מה שאמרו רבינו ז׳׳ל בשביל שאמרו המלאכים 'משחיתים אנחנו' נדחו ממחיצתו, אף על גב שתוך כדי דבור חזרו ואמרו שה׳ שלחם. גם מה שאמרו רז\"ל בחזקיה עליו השלום, על ידי שאמר לישעיה 'מארץ רחוקה באו אלי' נענש. ראה תראה כמה תכבד העבודה, והשומר נפשו ירחק ממנו. וכתב בספר שני לוחות הברית, האדם המקבל בלבו להיות עלוב ואינו עולב, שומע חרפתו ואינו משיב, אין צריך רב ללמדו שהשכינה מלמדתו.", + "(כא) יהא אדם זהיר כשדורש ברבים וקונה שם טוב, לא יהנה לבו ח״ו מזה, כמו שמצינו ברז\"ל באחד מי׳ הרוגי מלכות ששאלו ממנו חביריו, מפני מה נענש במיתה חמורה כזו, וא״ל שמא כשדרשת ברבים נהנה לבך והסכים עמו. ע״כ מאד מאד יהא נזהר בו, ואם יבא איזה הנאה בלבו מחמת מספר שבחיו וערב לו, ישים אל לבו תכף בתוך הדרש, ויאמר לבי לבי הרחק מן הכבוד, כמה וכמה אנשים שהיה להם כבוד וגדולה, ועברו ומתו והיו כלא היו. וכן בכל מצוה או תורה לא יהנה ח״ו מן הבריות על אשר עשה אותו, רק ישמח שמחת מצוה על אשר זכה לעשות מצוה זו לשם שמים, ויאמר בפה מלא בתוך הדרש וכל שכן מקודם, לשם יחוד קודשא בריך הוא ושכינתיה, ועל ידי זה ינצל מהמכשול ומדין הקשה. וגם יראה להשמר מעין הרע בדרש, כי שכיח היזק ראיה בזה.", + "(כב) יהא אדם זהיר בכבוד הספרים, ובזיון שבא על אדם הוא בשביל ביזוי הספרים, כמ״ש רז״ל המכבד את התורה וכו'. וכתב בספר החסידים אדם שיודע שיפיח בשינה, אל ישכב תוך חדר של ספרים אם־לא שמכסה אותם.", + "(כג) יהא אדם זהיר כשבא לו בשורה טובה, יאמר בזריזות 'הודו לה׳ כי טוב כי לעולם חסדו'. כתב בעל שני לוחות הברית אע״ג דהיא הנאה מועטת יהיה עליו כמרובה וישבח ה׳ עליו.", + "(כד) יהא אדם זהיר לשמור נפשו שלא יהא גרמא בנזיקין בהלויית המת שלא יפגע בנשים. ובזוהר פרשת ויקהל נשבע הוא בשבועה גמורה ואמר דרובא דעלמא מתו בלא עתם בשביל שלא שמרו נפשם מזה. עיין שם באריכות, ושומר נפשו ירחק מהם.", + "(כה) יהא אדם זהיר כשיוצא לדרך לפרוע נדריו ואל ישהה נדרו (כמו מעשה דההוא טעיא במדרש ילקוט קהלת). צדק לפניו יהלך וישם לדרך פעמיו.", + "(כו) יהא אדם זהיר לחדש חדושי תורה ויראה להשיג יותר מהשגתו ויתפלל למי שהחכמה שלו. דכשם שחייב אדם בפריה ורביה, כך חייב אדם בפריה ורביה בתורה, שנאמר ישרצו המים. ואין מים אלא תורה. ויהא זהיר לחדש חידושים להיותם חקוק על לבו, והוא עטרה לראשו כשהולך לעולמו, וחרפה ובושה גדולה לנשמתו כששואלין אותו מה חידש בלמודו ואינו יודע. וזה רמזו רז\"ל כל השוכח דבר אחד ממשנתו וכו׳. שמעתי אומרים על הרב רבי שמואל קאיידונובר ז\"ל שמצאו אותו חוזר חידושיו בעת קבוע.", + "(כז) יהא אדם זהיר לראות תמיד לרדוף אחר חבירו להחזירו למוטב, כמ״ש בזוהר דאלמלי הוו ידעי עלמא כמה שכרו גדול, היו רודפים אחריו תמיד כמי שרודף אחר כסף וזהב. ובפרט בעבירה המפורסמת בין המון העם בעונותינו הרבים בעבירות המפורסמות בתורה, הירא והחרד דבר ה׳ לקנאות קנאת ה׳ צבאות, לפקח עם אותם אנשים להדריכם בדרך ישרה, וגם להודיעם עונש העבירה כמה עונשו גדול מאוד, אולי ואולי יתנו מקום לדבר להרהר תשובה בלבם ולסור מדרכם הרעה, והחי יתן אל לבו, הלא סוף אדם למות, ומי יודע מה יולד יום והכל לפי חשבון. גם רוב המוני העם מניחים תפילין על המצח ולא על המוח, וצריך אזהרה גדולה על זה ולא יזידון עוד.", + "(כח) יהא אדם זהיר כשהוא חלוש ואוכל בזמן שראוי להתענות, יכוין לבריאות הגוף לעבודת בוראו, דזה כלל גדול בתורה, בכל דרכיך דעהו והוא ישר אורחותיך. דצריך האדם לשמור גופו וחי בהם, והיא היא עבודת הבורא שלא יהא ח״ו כמאבד עצמו לדעת דאין לו חלק לעולם הבא. וכן יאמר בפה מלא כשיושם לפניו לאכול, אין אני אוכל להנאת גופי רק לבריאת גופי לעבודת בוראי, אף על פי שהקב״ה יודע מחשבות, מ״מ בזה הדיבור בורא מלאך חדש, גם מסלק מעליו מדת־הדין, וזהו ונשמרת מכל דבר רע. והכלל כל מעשיך יהיו לשם שמים וטוב לך.", + "(כט) יהא אדם זהיר שלא לשמוח עצמו בעולם הזה. ועיקר חיבוט הקבר בא על זה. הבט וראה מה שאמרו רז׳׳ל במדרש הצור תמים פעלו. מעיד אני עלי שמים וארץ אין כל בריה יורד לידי צער אלא מתוך שאוכל ושותה ושמח הוא ואשתו ובניו. כי גם אמרו במדרש, אברהם לא שמח בעולמו, יצחק לא שמח בעולמו. ע״כ כל אדם יזהר שלא יתענג עצמו ביותר ולסגף עצמו כל מה דאפשר לתקן פגם העבירות, והחי יתן אל לבו כמה וכמה מעשים רעים עשה כל ימיו בעולם מיום הולדו, והפגם הגדול שקלקל האדם בעוה״ז בחטאו מנעוריו עד היום הזה, ושב ורפא לו.", + "(ל) יהא אדם זהיר לדבר דברי תורה אחר אכילתו, אחד המרבה ואחד הממעיט, ואם אין ספר מצוי לו יהא חקוק על לבו בעל פה איזה משנה או דין מש״ע, וראוי לומר דין זה מש״ע. אדם השומע ברכת המזון ולא אכל, כשאומר המברך נברך שאכלנו וכו׳, יאמר הוא ברוך ומבורך שמו תמיד לעולם ועד. ובעשרה יאמר ברוך אלקינו ומבורך שמו תמיד לעולם ועד. ועל זה המחשבה טובה מצרף כאלו בירך במזומן. ואם אוכל עם אחרים ואומר דברי תורה על השולחן לשם שמים לזכו�� הרבים, מה טוב. ויזהר שלא ישהה אחר אכילתו הרבה בישיבה אחת בלי הפסק, רק ד׳ אמות, דקשה לגוף מאד.", + "(לא) יהא אדם זהיר שאינו יכול לסגף עצמו בתענית, ובמה יתרצה עבד אל אדוניו, כתב בשל״ה יבחר יום אחד על כל פנים בחודש ויתבודד בחדר וישפוך לבו לפני ה׳ בתפלה ותחנונים ווידוים כבן המתרצה בפני אביו ושב ורפא לו.", + "(לב) יהא אדם זהיר לקדש אכילתו, ויחשוב לו כקרבן ולכוין להוציא ניצוצי קדושה מהמאכל, ומאד מאד צריך ליזהר בברכת הנהנין. הבט וראה מ״ש האר״י ז\"ל כמה יש ליזהר בברכת הנהנין, שמא אביך מגולגל בו ונמצא אתה הורגו, דכמה וכמה נשמות מגולגלים בדומם צמח חי בלתי מדבר, ולכן כשמברך בכוונה מעלה הנשמה ממדריגה למדריגה. ולא כהמון עם החוטפים הברכה בשיניהם ומבליעים בלשוניהם והברכה לא כדת וכהלכה, אוי להם מיום תוכחה.", + "(לג) יהא אדם זהיר להתרחק מספק איסור אכילה ושתיה, כי כל עמל אדם לפיהו בשביל פיהו. בר\"ח חסידים הראשונים מרחיקין ע׳ דרבים מספק איסור אכילה ושתיה. ואותם אנשים המזידים, אוי להם ואוי לנפשם מיום הדין, וכל ישראל ישמעו ויראו ולא יזידון עוד.", + "(לד) יהא אדם זהיר לומר פרשת קרבנות בכל יום, כמו שאמרו רז״ל כל העוסק בתורת עולה וכו'. ובמדרש הנעלם אמרו האי מאן דמדכר בבתי כנסיות ובבתי מדרשות, עניינא דקורבניא ויכוין בהו, ברית כרותה דאינון מלאכי דמדכרין חוביא דבר נש לא יוכל למעבד ליה בישא אלא טבא עכ\"ל. גם בפרשת הקטורת ז\"ל הזוהר, אמר רבי שמעון אי בר נש ידעו כמה מעליא עובדא דקטורת קמי קודשא בריך הוא, הוי נטלי כל מלה והוי סלקי עטרה על ראשייהו ככתרא דדהבא.", + "(לה) יהא אדם זהיר בהסתכלות נשים. וכתב בר״ת הרואה אף שלא בכוונה באשת איש ונהנה בראיה נענש באותו העולם, קל וחומר בן בנו של ק״ו שלא יכוין להסתכל ולהנות ח״ו. אך כי לא נתנה תורה למלאכי השרת ולאו כל אדם זוכה להתבודד תמיד בחדרו שלא להסתכל בילוד אשה. ע״כ אותם אנשים המובלעים בין הנשים כבני ביתו, ישים אל לבו תחלה לבטל כל הרהורים וכל מחשבות זרות שלא יהנה ח״ו, שלא יענש לעתיד עין תחת עין. כמ״ש בזוהר ממונה אחד קאים על קברו ותבר ליה עיניו של זה, וכמה נחשים ועקרבים וכלהו עקצי ליה, ע״כ שומר נפשו ירחק מהם.", + "(לו) יהא אדם זהיר מכעס, כי עונשו מר מאד. האר\"י זלה\"ה הקפיד בענין הכעס יותר מכל העבירות, ואולי אין לו תקנה כי הוא תמיד ככלב שב אל קיאו. בזוהר: דא איהו בר נש דמריד במריה, ואסור לאתקרבא בהדיה, כי במה הוא נחשב עבודת גלולים אתחשב, האי בר נש, ומאן דאתחבר עמיה כמה דמתחבר בע\"ג ממש, בגין דע\"ג ממש שריא בגויה, דעקר קודשא עילאה ושרי באתריה אל זר. עוד שם: ממונין נטלין אילין מילין בישין, כל אילן דזרק בר נש ברוגזא וסליק ואמר דא הוא קורבנא דפלניא דקריב לסטרא דילן, וכרוזא קראין בכל אילין רקיעיא ויי לפלניא דאזיל בתר אל זר ופלח לאל אחר, וכרוז קארי זמנא תניינא אוי להם כי נדדו ממני, זכאה איהו בר נש דאסתמר מאורחייהו. עכ\"ל. הבט נא וראה עד כמה תכבד העבודה הפגם הגדול של מדה רעה כעס, על כן הירא והחרד לדבר ה' ישים אל לבו תמיד דברי הזוהר הנזכר לעשות גדרים ומשמרת למשמרת שלא יכשל עוד בפגם הגדול ונפשו כעפר לכל תהיה ושב ורפא לו.", + "הרי לך ל\"ו דברים שתתנהג בהם לסור ממוקשי מות, ואע\"פ שיש מהם קשים לכאורה לקיימם, ההרגל בהם נעשה טבע שני. הבט וראה רמז נכון על פסוק שמן זית זך כתית למאור להעלות נר תמיד. מה השמן הזה אינו יוצא כי־אם על־ידי כתישה, וזהו שמן זית זך כתית, ירצה נעשה זך על־ידי הכתישה, וזהו לדעת וללמד בני אדם שילמוד לכתת ולהרגיל את עצמו במצות, כדי שיאיר נשמתו לפני הקב\"ה. וזה להעלות נר תמיד. הנשמה שנקראת נר, דכתיב נר ה' נשמת אדם. יעלה ויאיר לפני ה'. ובפרט שגוף האדם רומז אל המנורה: שתי אזנים ושתי זרועות ושתי ארכובות הם כנגד ששה קנים הבולטות מן הגוף, שלשה מול צד, והגוף עצמו קנה האמצעי, והדעת שבראש מאיר לכל. (עיין באורך בספר שני לוחות הברית, ואכלת כנפשך שבעך בענין דוגמת המנורה לגוף אדם, קראהו משם). הרי דעת האדם מאיר לאדם להדריכו בדרכי השם ולעשות אופנים לגרש מקרבו ביצר המונעו על־ידי ההרגל, כמדובר דכל הרגל נעשה טבע שני." + ], + [ + "יום המיתה ויום הקבורה. שים בן אדם נגד עיניך ותשוב כאילו בא עת פקודתך ואתה מת מוטל על גבי קרקע באמצע הבית, וכאילו אשתך ובניך ובני ביתך וכל אוהביך ורעיך יושבים אצלך ומסבבים לך בקינות ערוכות ובקול בכיה ממרר את שומעיהם. ונשמתך מרחפת, על גבי גופך הולכת מראש לרגלים ומן הרגלים לראות מקום לחזור ליכנס בגוף ואינה יכולה. מתאבלת ושותקת ודוממת כאשה עטופה שחורים על אלוף נעוריה, הולכת מבית לעליה ומן העליה לבית, לראות מקומות המורגלות לישיבתה ביושבה עם הגוף. משם נוסעת אל מקום אוצר חמדותיה ומלבושי תפארתה. ומצטערת ודואגת היאך תניחם והיא ערומה ונרתק גופו מבלי לבוש מוטל ערום כאבן שאין לה הופכים, וידמה גם נגד עיניו כאלו באים לרחצו במים קרים ואין חוששים עוד עליו על הצינה, ומלבישים אותו בתכריכין בלבד מכל עמלו אשר עמל, ומכל הטורח אשר טרח כל ימי חייו ושאר מלבושיו הנחמדים וממונו מוכן ומזומן לבעל אשתו. וידמה לו כאלו מניחין אותו בארון ועל כתף יסבלוהו, מוציאים אותו מביתו על מנת שלא להחזיר. ואשתו ובניו צועקים אחריו בקול יללה, אינו חוזר פניו אליהם ואין משיב להם כמו שהיה רגיל בחייו בצאתו מביתו, שאשתו ובניו היו שואלים ממנו בחזרתך תביא כל חמדה וכל מין מאכל, ועל כל דבר היה משיב להם הן הן. ועתה יוצא ושותק. יורדים עמו עד הקבר מכסים אותו בעפר על פניו ואינן יכולים להושיעו, צועקים אבי אבי ומשיב אין להם עד שמתיאשים ממנו וחוזרים לביתם בידים רקניות ממנו. הוא נשאר בקבר בדד מושבו, לחורב ביום ולקרח בלילה לשמיר ולשית יהיה ובנשף בערב יום עליו יצעקו כפירים אין מקום לנוס ואין חור להנצל שם. והנפש העלובה מטפסת ויורדת מטפסת ועולה על הגוף תוך קברו אולי תוכל ליכנס בו. טורחת בזה עד ג' ימים, בראותה כריסו מתבקעת מתיאשת ממנו, הולכת לבית ומבית לקבר עד ז' ימים. וכראותה כי אין תקוה פורחת באויר העולם לבקש מקום מנוח למצוא מרגוע לה, מפצרת לעלות למעלה מוצאת מסך מבדיל וחומת נחשת שעשה עם עונותיו שאינה יכולה לעבור. פוגעים אותה מלאכי חבלה דוחים ודוחפים אותה מיד ליד באימות ופחדים ובשפטים גדולים כפי רשעותה. ובתשלום השבעה הולכים בניו ואשתו לבקר את קברו, והנה עלה כלו קמשונים כסו חרולים וגדר אבניו של קברו נהרסה. אשתו נותנת עליו בקולה, אולי יעננה ובניו בבכיה ממשמשים על קברו, אולי ירגיש ואין קול ואין עונה. גומרים בדעתם אם יוכל היה לדבר, היה משיב שובו בנים (שובבים), שאיני חוזר עוד אליכם עד עולם, עוד לא תראוני פני נהפכו לעפר ויתפרדו כל עצמותי לא נשאר בו צורה ולא גוף ולא דמות הגוף. מיד חוזרים לביתם ומניחים לו שם. הוא מתעסק בדינ�� וחשבונו ומשפט נפשו והם מתעסקים בדרכי חיים במשתאות ומעדנים וטיולים ובנינים ונשואי בנים בנגונים בשמחות וגיל. הנה כל זה ידמה אדם תמיד נגד עיניו ויכניע יצרו. אם אבן הוא נמוח ואם ברזל הוא מתפוצץ. וכל זה כללו רז\"ל בדיבור אחד, לעולם ירגיז אדם יצ״ט על יצה״ר וכו'. עד יזכור לו יום המיתה. רמזו בזה שיזכור וישים נגד עינו כל מה שיגיע לו ביום המיתה עד קברו כנזכר. לכן לא אמר יזכור לו המיתה דמשמע שיזכור שימות בלבד. דמזה בלבד אינו מתפעל כל כך להכניע יוצרו. כ״א שיזכור וישים נגד עיניו כל הנעשה לו ביום המיתה, שבדמיון זה אולי יתפעל להכניע היצר הקשה כברזל והצר הצורר תמיד בלי השקט כלל. והנני מסדר לפניך בין אדם סדר נפלא ונורא, והוא דרך וידוי ותחינה ובקשה לבא עמה לפני יוצר הכל. ומה טוב ומה נעים שתהיה שגורה בפי כל אדם לאומרה תמיד. שמועלת לכמה מעלות הנשמה ולסליחה ולכפרה, וגם לשבח והלול לאל נורא עלילה. כאשר עיני הרואה יראו מישרים ושפת אמת תכון לעד:", + "ה' אלהי אשר יצרתני ובראתני ועשיתני והוצאתני מאין ליש. צור כל העולמים המתלבש בעשר ספירות בלימה. מוכתר בכתרי כתרים, מקום החכמה והבינה בעל החסד והגבורה תפארת ישראל. תפארתך לנצח נצחים הוד והדר לבשת. יסוד כל היסודות מלכותך בכל משלה. בראת שמים וכל צבאם, הארץ וכל אשר בה על ידי שכינת עוזך. ומכל הבריאות עולה תמיד הלול וקילוס כתרים על ראשך. מודה אני לפניך צורי וגואלי, מושיעי מגיני, הודאה גמורה שלימה בכל רעיוני, וכל מחשבותי, ובחכמתי ובבינתי ובדעתי ובשכלי ובהשכלתי ובנפשי וברוחי ובנשמתי ובכחי ובגבורתי ובבריאותי ובאמצי ובחזקי ובגופי ובעודי ובבשרי ובדמי ובעצמותי ובגידי ובעורקי ובכל אברי ובדבורי ובמאמרי ובקולי ובהבל פי. ובראייתי ובהסתכלותי ובעיוני ובריחי ובטעמי ובמשושי ובעריכותי וכל תנועתי. בעמידתי ובקומי ובהילוכי ובמצבי ובשכבי ובהקיצי ובהתעוררי ובשארי כל הפרטים הנמצאים בגופי. בכולם מודה ומעיד אני שאם (יהיו) כל העולמות שבראת ויש בכחך לברוא, וכן המספר הזה יהיה חוזר חלילה לעד לעולמי עולמים, יהיו מלאים חרדל, כל חרדל וחרדל מתחלק לשיעור מספר מלא כל העולמות פיות. וכל פה ידבר תהלות בשיר ושבחות כולם בבת אחת תמיד לא יחשו לעד לנצח נצחים במרוצת הדבור, בשיעור שאדם דובר דיבור אחד הם אומרים אלף דברי שירה. עדיין אינן יכולים להניע לספר התחלת שבח אחד ממדותיך, כ״ש וק\"ו בן בנו של ק״ו שבח כל חמדה ואין לעלות על לב וברעיון ובמחשבה שבח מדותיך דאין חקר וקץ ותכלית, ולך לבדך גלויות. כי נעלית על כל השבחים ועל כל התהלות והגדולות ונתקדשת על כל הקדישות ונתרוממת על כל התרוממות. והתנשאת על כל התנשאות ונעלית על כל הברכות והטהרות ונתגברת על כל החסדים והצדקות והמשפטים והמוסרים. כי ממך הכל שאתה מקור לכולם, וממך נובעים ויוצאים ומתפזרים ומתפרדים למקומות אשר אתה חפץ. כי מלכותך בכל משלה ואין אלוה מבלעדיך, ואין צור זולתך אשר יעשה כמעשיך וכגבורותיך. וכל הנאצלים והברואים והיצורים והנעשים מהמדרגה היותר גדולה שבשמי השמים עד שלשול קטן שבארץ, כולם מכירים ויודעים ומבינים ומגידים ומעידים על אלהותך ויחוד שכינתך כי אין זולתך אלוה, בורא ויוצר ועושה כרצונו. ואין מי שיאמר לך מה תעשה ומה תפעל, וממך מקוים ומייחלים כולם חיות ומזון, ביודעים שאתה בראתם וחיותם ומיתתם בידך, ויודעים ומעידין באמת דסמא\"ל ובת זוגו הבל המה מעשים תעתועים וכאפ�� ואין נחשבו, הבל ואין בם מועיל, עבד רשע, מורד ברבו דרכו חשך וחלקלקות. המה יאבדו ואתה תעמוד וכולם כבגד יבלו, הוא ובת זוגו המרשעת וכל חיילותיו. והאלילים כליל יחלוף ועובדיהם יכסו פניהם קלון בושה וכלימה תכסה עליהם. ואתה ה׳ לעולם תשב כסאך לדור ודור, כי אתה המלך הגדול והקדוש אדון הכל דן כל נברא לתת לכל אחד כדרכיו וכפרי מעלליו, כי מלך אוהב צדקה ומשפט אתה, מלך אביר מלך ברוך מלך גדול מלך דגול מלך הדור מלך ותיק מלך זך מלך חנון. מלך טהור מלך ישר מלך כביר מלך לעד מלך מלכים. מלך נורא מלך סועד מלך עוזר מלך פודה מלך צדק מלך קדוש מלך רם מלך שומר מלך תמים. מלך תומך מלך שוכן עדי עד מלך רחום מלך קדמון מלך צייר מלך פוקד מלך עשיר מלך סומך. מלך נוצר חסד מלך ממית ומחיה מלך לומד זכות ישראל מלך כבוד, מלך יוצר מלך טהור מלך חומל מלך זוכה מלך ומזכה מלך המושיע מלך דובר צדקות מלך גואל מלך בורא מלך אדיר. מלך אמיץ מלך תם מלך בונה עולמות ומחריבן מלך שומע תפלה מלך גבור מלך רם ונשא מלך דובר שלום מלך קונה שמים וארץ מלך המתגאה על כל גאים מלך צח מלך ומולך לעד מלך פוצה מלך זוכר זכיות ישראל מלך עליון מלך חסיד מלך סובל ומאריך אפו, מלך טוב מלך נשגב מלך יראוי מלך מפוחד מלך כובש כעסו מלך לובש רחמים. מלך אחד יחיד ומיוחד על כל המיוחדים מלך בוחר בטובים מלך גומל חסדים מלך דורש עמו ישראל מלך המשפט המאיר לכל העולמות מלך וותרן זן ומפרנס בשפע מלך זכרן זכר עניים ושפלים. מלך חושק להטיב מלך טובל ומטהר טמאים. מלך יועץ מלך כהן מלך לוחם מלחמות ישראל מלך מנצח ומנוצח. מלך נעים מלך סוגר ופותח מלך עונה בעת צרה מלך פודה ומציל מלך צופה ומביט הכל, מלך קרוב לכל קוראיו מלך רוצה בתשובת השבים מלך שובר ארזים מלך תמים דעות:", + "ויאמר זהו השיר שאומרים בכל יום בכסא הכבוד לאדון אלוהי ישראל, גם כשהנשמה עולה למעלה פותחת פיה ואומרת תהלה ושירה וברכה ושבח וניצוח והלל והודאה למי שאמר והיה העולם. אזכרה אלהים ואהמיה כי בך נפשי חסיה. ועילום וניגון וגילה ורינה ודיצה וחדוה וששון ושמחה ואהבה ואחוה וריעות ונוי ונועם וענוה ואמת וצדק ויושר וסגולה ופאר ועוז ועילוז ועילוץ ונחת ומנוחה ונחמה שלום ושלוה ובטח והשקט ושאנן וטובה וחן וחסד ורחמים ויופי ותואר והדר וחמלה וחנינה וזיו וזוהר ועיטור ונוגה ואור ונפלאות וישע ורקח ממולח. מאור ואדירות ועריצות ועזר כח וגבורה ויקר וחוזק ותוקף וממשלה ואומץ זרועותיו וזיו וזוהר ומהוה ולקח טוב ולבבות ופדות ונביאה וקריאה וגבורה וחיל וגדולה וקדושה וטהרה ונקיות ומלכות והוד והדר וכבוד ותפארת לאדון אלקי ישראל מלכנו. אל מעוטר ברק אור אמתת הנמצאות אדון הענינים הנצחיים נתיב הידיעות והמושכלות מבוע החסדים סגולת הצדקות הבלתי משוערות נעימת הקולות פועל האורות והאפלות. בידך אפקיד רוחי ופי תהיה מאושר ומיושר מרוחך הנצח. לא אירא מחרב לשונות רמיה. למען חסדך עשה לשוני כחץ שחוט וכח זכרוני יהיה כפועל תמיד ונפשי תהיה מזומנת בהגדות האמתות וימינך הנאדרת תסעדני בקולות ובלמידה תרנני בזריזות בפתיחה ומבוא ומחשבה הועיל לי באגדה ובשמיעת רוחנית ונביאות בעצות נפלאות בהשכלות מגיעות הדברים הנכבדים. אמן.", + "ובהיות שאתה ה׳ אלקי האלקים ואדוני האדונים, מלך מלכי המלכים, ואני בשר ודם בושה סרוחה רימה גוף עפר גוף נגוף תכלית המיאוס והריחוק ועכ\"ז חטאתי לפניך איך יהיה לי פנים לבקש מחילה וסליחה לפני כסא כבודך. אף על פי שכל ימי היותי חי על האדמה יתהפכו דמעות עיני לימים ונהרות לטבול בהם תמיד לטהר חלאת עונותי ויעשו עצמותי כעצים למערכת לשרוף תמיד כל אברי ואשפוך דמי כדם הקרבנות והקטר חלבי בקרבי ויעלה עשן ממזבח לבבי מרתיחות אש הקודחת שנבערה בי מהתעניות והסיגופים. ואם אני בעצמי אשים תכונת תבנית צורתי במזבח, כדי שאש תמיד תוקד עליו לא תכבה. לא יספיק כל זה לתת לי מקום ופנים לבא לפניך שתמחול לי על כל מה שהכעסתיך. אך לקחתי חוזק בעצמי ועצה בלבי למצוא מקום ופנים לשוב אליך בשומי בדעתי שאדרבה כפי גדלך ומעלתך ורוממותך כך גודל ענותנותך ורחמנותך וכפי מעוט דלותי דקותי שפלותי ואפלתי והייתי כלא הייתי וכאלו לא היה הוויית מציאותי כך היה שיעור דעתי ושכלי בעת שחטאתי לפניך. שנמצא שהייתי כלא הייתי, גם ידעתי כי אשמתי לא תזיק לך ומחילתי לא תחסר ממך. אנא אלוקי מחול לי מה שלא יזיק לך ותן לי מה שלא יחסר ממך. ועוד נתחזקתי לבא אצלך ובטחתי שתרחמני לסלוח לי בעצת כליותי שיעצוני עזרוני באמרותם אמצוני בעצתם ובדבריהם העמידוני. ויענו ויאמרו לי. בן אדם מה לך נרדם בכובד עונותיך קום קרא אל אלהיך בתשובה ובוידויים שבוודאי יקבלך. שעל התשובה נתייסד עולמו ועל איש כמוך נקרא רחום וחנון נושא עון ועובר על פשע, לא על שומרי תורתו מאל\"ף ועד תי\"ו. ובשומעי דבריהם כי נעמו השלכתי מסוה הבושה מעל פני ונתעוררתי ונתחזקתי לבא לפניך לבקש מחילה וסליחה וכפרה, אע\"פ שלא הנחתי עבירה שלא עשיתי אשמתי בגדתי כו' עד סוף הוידוי. ויהי רצון מלפניך מלכי ואלקי שהכנעת אמירת הוידוי הזה לפניך יחשב כאלו דנתי בשבעה מדורי גהינם עד שיעור מירוק כל מה שחטאתי לפניך. ואם ח\"ו הרביתי לפשוע עד שהדין מחייב לנעול דלתי התשובה לפני. קבלני בחתירה שתחת כסא כבודך כאשר קבלת למנשה ולשאר הפושעים כמוהו בשובם אליך. מחול לי מה שחטאתי והעויתי ופשעתי לפניך בין באונס בין ברצון, בין במזיד על דברי תורה ועל דבר סופרים. ועל כל גדר וסייג בין חמור ובין קל. שמכיר אני בסכלותי ואולתי ושטותי כי הסכלתי עשו ושטותי גרמה לי ועצת יצרי בלבלו דעתי וכהו עיני והייתי ממש כמשתגע וכאילו לא הייתי בין החיים, וכמעט אנוס ביצרי הייתי, ועל זה סמכתי שתקבלני בתשובה כמדתך לעשות חסד תמיד, כי על זה בראת עולמך דכתיב אמרתי עולם חסד יבנה.", + "ובהיות שהאדם אשר מחומר קרוץ מעותד לחטוא מתגרת יצרו בקרבו תמיד יום ולילה לא ישבות, לכן מפיל אני תחינתי לפי כסא כבודך, ה' אלקי ואלקי אבותי. אברהם יצחק ויעקב. שתעשה עמי אות לטובה, כמדתך להטיב תמיד ואינך חפץ במות המות. יודע אני נאמנה שאף על פי שמסרת הבחירה ביד האדם ללכת בדרך שלבו חפץ מטוב ועד רע, עם כל זה גלוי לפני כסא כבודך אחרית כל אדם אם יהיה טוב או רע, ואם יצא מן העולם צדיק או רשע. ואין ידיעתך מכריח לשום אחד משני הדרכים, לכן אם גלוי וידוע לפניך שחס וחלילה סופו למות חייב. מרצוני הטוב בלב שלם ובנפש חפיצה, רוצה אני שתכרית ימי ושנותי, ותן אותם תוספות על ימי עושים רצונך וכריתות ימי ושנותי יהיה מחילה וסליחה וכפרה על כל מה שהכעסתיך במעשי מיום היותי עד היום הזה, ואזכה לראות באור החיים ונפשי תהיה צרורה תחת כסא כבודך אמן.", + "ואם עתיד אני למות זכאי, זך בלי שמרים חף אני ולא עון בי, מעתה ומעכשיו הוסיף ימים על ימי ושנים על שני בבני חיי ומזוני, עוסקים בתורה ובמצות לשמה ושפע רב כדי לעבדך תמיד בשמחה רבה בלי עצבות כלל, ולהיות זוכה ומזכה אחרים עמי. ולפרסם ולרומם ולגדל אלקותך בכח אשר תתן לי ואזכה לראות בביאת משיח בן יוסף ומשיח בן דוד ובבנין בית המקדש אמן. יהיו לרצון אמרי פי והגיון לבי לפניך ה׳ צורי וגואלי.", + "ובהיות שענין הכעס הוא רע עד מאד כאשר הזכרתי בפרק דלעיל מזה (סימן ל״ו) והוא גרמא למנוע לאדם להכניע את לבבו הערל. אכתוב לך מענייני ביטול הכעס. שכתב בספרתוצאות חיים (דף צ״ו וצ״ז) וזה לשונו. הרוצה שלא יהיה כעסן ילך אחר עיקר הדברים הנאמרים או הנעשים לו להכעיסו. ולא ישים לבו ודעתו אחר מראה עיניו או משמע אזניו, אלא אחר פעולת האומרים או העושה אותם. אם הוא כסיל ובער תתקרר דעתו ורתיחת כעסו, כי יאמר שוטה הוא זה, דבריו לא בהשכל רק כציפצוף העופות או נביחת הכלב וכיוצא. ואם הוא חכם ומשכיל יחשוב ויכיר כי לטובתו אומר לו, ויקבל דבריו וישמח בהם. ואם הדברים או המעשים בלתי ראוים והגונים או באו מצד עצבו שאמרם או עשאם, ויבא משכיל או כסיל חכם או סכל ויזכירם. לא יסתכל אל המזכירים רק אל המעשים, הואיל והיא מכיר כי אמת הוא שאמרם או עשאם ותבא לו תועלת גדול בזה, כי יתקן את מדותיו. עוד עצה טובה להקל את הכעס ולעצור אותו. שכאשר יהיה לאדם משא ומתן עם אחד לא טוב. יהיה מוסכם בלבו הסכמה שלימה לסבול ממנו כל מיני עלבון בדיבור ובמעשה, כי כאשר ימתין האדם מחבירו שיעליבהו בדבור ובמעשה לא יבא לו פתאום ולא יכעוס. כן יעשה עד שינצל ממנו כמוצל משור המועד בימי ניסן, ובזה יהיו חייו חיים טובים. גם דברים המביאים את האדם לידי הכנעה ובטול הכעס. כאשר יחשוב בחליפתו יבוא אליו המות במהרה והפסק תאותיו ותקותו וצורת עמדי בקברות. וגם כאשר יעבור על לב האדם מה שהוא חייב לו מהעבודות האלהית, רוב חסדיו עליו וגודל טובו, והתעלמותו אליו מהמצות השמיעיות והשכליות וקיצורו בהם, והפסק טובותיו ואמתלאותיו, יום החשבון וחרטתו במעמד הגדול, יכניע וישבר רוחו, וכמ״ש ומי מכלכל את יום בואו. והכי איתא בזוהר (פרשת מקץ דף ר״א ע״ב). כאשר יתן האדם אל לבו שבוראו כועס עליו על מה שחטא בגאותו וכעסו וכל מעשיו בספר נכתבים, ואין עונו נמחק מהרה. כמה יבוש ויכלם לעתיד בראות מעשיו חקוקים לפניו, ואיך לא יבוש שיכריזו עליו מלמעלה פ' עבד ע״ג וכיוצא. ואין לך דבר שיבטל הדבקות יותר מהכעס וע״י הכעס תסתלק ממנו הנשמה. עוד מהדברים המבטלים את הכעס, כי כאשר יספרו בגנותו אם יזכירו לו מה שעשה, יודה על נפשו בקיצורו ואל יחזור אחר אמתלאות להנקות ממנו ולזכות עצמו. ואל ישתדל להכלים המספר ואל יאשימנו על אשר גלה אותו. אבל יאמר לו שאין זה אלא שיעור קטן מרוע מעשיו נגד מה שלא ידע ממנו ושאילו היה נגלה לו רוע מעלליו ועונותיו היה בורח ממנו. ויודה לו על אשר גלה עליו מעט מהרבה ליסרו כדי שישוב. ואם מה שסיפרו עליו שקר, האומרו עליו מאבד זכיותיו. עוד מהדברים המבטלים את הכעס הם כאשר יסתכל האדם כמה קלקולים נמשכים מהכעס. כי מי שהוא כועס פתאום ולא יאריך אפו יבא לידי שפיכות דמים. (ומעשה גדול בספר החסידים סי׳ תרנ״ח ע״ש, ובפרק קמא דגיטין ובפרק ב׳ דשבת דברים רבים כהמה על הכועס ומטיל אימה יתירה בתוך ביתו). גם נראה לי לבטל הכעס. מיד בעת כעסו ישים נגד עיניו צורת בניו שמתו לו והשתנות פניהם שנשתנו בחלים. ואם לא מתו לו בנים, ישים נגד עיניו כאלו רואה בניו מתים מוטלים לפניו. מיד ישקוט מכעסו. ואם בחור הוא שלא נשא עדיין אשה, בעת התחלת כעסו ידמה ��יצייר נגד עיניו חלל חרב שחוט לפניו, ועדיין מפרפר ודמו שותת ממקום השחיטה ומיד ינוח מכעסו. גם נראה לי לתיקון כל העבירות, אם ת\"ח הוא ישתדל להרבות חדושים בלימודו, ועל ידי החדושים נבנים עולמות ושמים חדשים כדאיתא בזוהר. ונמצא בונה החרבות שהחריב בעונותיו, הרי מתקן מה שקלקל, בונה מה שהרס. ואם אינו בר הכי לחדש, יחזיק בידי המחדשים שיעסקו ויחדשו לשמו, דשלוחו של אדם כמותו. ואם אין ידו משגת להחזיק בממון ישתדל בכחו לשמש לת״ח המחדשים חדושי תורה, ויכין לפניהם הספרים וכל מיני הכנה באופן שלא יפסיק להם דבר מלחדש, ובזה יהיה גם לו חלק בחדושי התורה שמתחדשים מסבת הבנותיו. גם יתחרט על העבר שלא עסק בתורה לחדש בה. וישתדל בבניו שיעסקו בתורה ויחדשו בה חידושים. וילך לשמוע לדרשנים האומרים חדושי התורה ויעצב בלבו, איך הוא לא זכה ויאמר בינו לבין עצמו, הלואי יהיה לו השכלה כדי לחדש כמוהו, אפילו חידוש אחד ולמות אחר כך. ומחשבה טובה הקדוש ברוך הוא מצרפה למעשה ובפרט שמתאוה לזכות לחדש, ואף על פי שאחר כך ימות. ונראה רמז לדבר אחר מעשה העגל שע״ג כולל כל עבירות שבתורה, ויקהל משה את העם, הזכיר להם ענין שבת לרמוז להם שיקהלו קהלות ברבים לדרוש בשבתות ובמועד הלכות פסח בפסח הלכות עצרת בעצרת כשארז\"ל ועשה זה כדי שעל ידי חדושי הדרושים יתקנו ויבנו החורבות שהחריבו בעשיית העגל. שאין דבר שיוכל לתקן ולבנות ההריסות כ״א החדושי' שאדם מחדש בתורה. ולמפורסמות אינן צריכות להרבות בראיות. שהרי כשם שתחלת בנין העולם היה על ידי התורה כדרז׳׳ל, אמרה תורה בי היה מסתכל הקב\"ה וברא את העולם וכו'. כך תיקון ההריסות כי על ידי העונות אינו אלא כי אם ע\"י התורה הקדוש ברוך הוא יזכנו בה לעולם אמן סלה ועד. ואם אמור יאמר האדם מה יכולת יש בהבל היוצא מפי שאין בו ממש לתקן ולבנות בניינים. הבט וראה שיש כח בדבור היוצא מפי מלך שלטון להמית ולדחות, לבנות ולהרוס אע\"פ שבדבור עצמו אין בו ממש כי אינו אלא קול הבל שהוציא מפיו. וכן תראה הראיה אין בה ממש ומי שרואה בעין הרע בראייתו. והיענה מבטת בעיניה ראיה תדירית בביצה, ומכח הראיה מחממת אותם ומוציאה אפרוחיה. וכן הרוח אין בו ממש כי אם קול הברה נשמע ממנו ופועל לשבר הרים ולפרק סלעים ולהפיל אותם. כל שכן וק\"ו בן בנו של ק\"ו הבל היוצא מן התורה שבה נברא העולם שנבנים שמים מחודשים. וכל הדברים הרוחניים אין דעת האדם יכול לצייר נגד עיניו כפעולה הגופניות, כי אין לאדם לעסוק להשיג דעת הבורא כי יוציא כל זמנו לריק וכל שיחשוב שהשיג דבר, ימצא עצמו רחוק רחוק כדמות בן בחיי אביו שירצה להגיע למספר שניו של אביו, יוציא זמנו לריק. שכל שנה ושנה שיעבור עוד עליו, נמצא רחוק עוד משני אביו. כך הרוצה לחקור להשיג דעת המקום אין לו לאדם כי אם לקיים מה שצוה עסק התורה ומצותיה ודברי חכמים שפירשוה, כי דבריהם אמת כקדוש ברוך הוא ותורתו שהוא אמת, והם אמרו שעל ידי הבל היוצא מפי האדם נבנים שמים חדשים בוודאי שכך האמת. ואין לנו עסק כי אם לקיים דבריהם. וכחולה הזה שאין לו הכרח לידע בסממנים שנותן לו הרופא, כי אם לעשות מה שמצוה עליו, לאכול ולשתות מהן, בזה דוקא תלוי רפואתו ובריאתו. ומצאתי ראיה לדבר שהתורה הוא תרופה לכל חטא ועון. בזוהר בפרשת קדושים (דף פ׳ דפוס מנטובה) וז\"ל כל מאן דאשתדל באורייתא אע״ג דאתגזר עליה עונשא מלעילא על עונותיו, ניחא ליה מכל קרבנין דעלמא, ועדיין וההוא עונשא אתקרע, ובגין דילעי בה לשמה, קוב\"ה אתפייס בהדיה. ת״ח לא אתדכי ב״נ לעלמין אלא במילין דאורייתא, בגין כך מילין דאורייתא לא מקבלין טומאה, בגין דההוא קיימה לדכאה לארץ מסאבין ואסותא באורייתא אשתכח ע״כ. וכן בתקונים (תקון כ\"ב דף מ\"ה ע\"א). עיין לקמן פרק מ\"ד." + ], + [ + "יראה האדם ויסתכל האילנות וצמחי האדמה, עשבים פרחים וציצים ומיני שושנים, בימי הקיץ עומדים דשנים ורעננים, והאילנות טעונים פירות וכל צמח האדמה נותנים ריח, עומדים בצביונם ובמקומותם, כל רואיהן מתעדנין בהם. מי יאמר ומי יחשוב שיכול ליפול בהם העקירות והיבשות והכלון. ועכ״ז עינינו הרואות שבהגיע זמן החורף הכל כלה ונפסד. כל העשבים והפרחים חוזרים לעפר דק וכל אילן עלהו יבול, והלוחלוחית סר מהם עד שחזר לעץ יבש. והאדם הנמשל לעץ דכתיב כי האדם עץ השדה. ונמשל לחציר, דכתיב כל הבשר חציר וכל חסדו כציץ השדה. איך יבטח בהונו ובממונו ורוב בניו ובריאות גופו, שכשם שמעותד הכליון על העץ והחציר, כך יפול עליו. שבעוברו מחצי שניו ולמעלה נכנס לבחינת ימי החורף כאילן, ומתחיל בו העדר ואפיסת הכחות, וזיו פניו משתנים וטבעו מתהפך ומתחיל למאוס בחמדות העולם ובטעמי המאכלים, כאדם שמתחיל בו חולי מתחיל למאוס בכל מאכל אף שהוא מוטעם. וכיון שכן למה לא יתפוס האדם ההפך כדי לבא אל המנוחה. רצוני לומר שמיד בבואו בעולם יתפוס הטורח בעבודת הבורא, ויעמוד ערום מבלי לבוש בחמדות הגופניות. ויוציא כל זמנו על התורה ועל העבודה, כדי שכשיבאו ימי החורף הם הימים שיוצא מן העולם, יתחיל לפרוח ולטעון פירות מפרי מעשיו הטובים שעשה ולתת ריח כפרחים וציצים מחדושי התורה שחידש בעמלו. ולעמוד בצביונו ימים אין מספר, פריו יתן בעתו ועלהו לא יבול לעולם ועד, וכל אשר יעשה יצליח. גם יעשה האדם הפך האילן שבזמן שמתלבש בענפים ועלין ופירות, דהיינו בימי הקיץ זמן הטיול והתענוג, אז יפשוט עצמו האדם מכל התענוגים אף שהזמן גורם יתגבר על יצרו ויפשיט עצמו מכל חטא ועון. ובימי החורף שהאילנות מתפשטים מכל פרי ועלה, אז ישתדל להלביש עצמו בלימוד התורה בכל כחו. כי הלילות ארוכים והיום מעונן והמטר יורד ואין לו מקום לצאת ולבוא אנה ואנה, יוצא כל זמנו לעשות לבוש לנפשו מתורה ומצות. כי הזמן נותן לו יד ואין מקום ליצרו לפתותו בטיולי ובתענוגי הזמן, כי אינן נמצאים אז. ובפרט כראות האדם שאם יחטא בימי החורף יכפל עונשו כיון שאין הכנות לחטוא וחוטא, שאינו דומה החוטא בזמן הקיץ שנמצאים התענוגים והטיולים, שנמצא הזמן נותן לו יד סיוע לחטוא, שלא יהיה עונשו כל כך כהחוטא בימי החורף שלא נמצא בו להתענוגים והטיולים, שבוודאי החוטא בו יכפול עונשו, שהרי הוא עצמו מגרה יצר הרע עליו, ונראה דעל זה היה מתרעם הקב״ה על ישראל, באומרו אסוף אסיפם נאם ה׳ אין ענבים בגפן ואין תאנים בתאנה והעלה נבל ואתן להם יעברום. דקשה אומרו לאוספם ולהכריתם בזמן שאין פירות באילנות אין ענבים בגפן ואין תאנים בתאינה ואפילו עלה נבל. לא כן שהרי בחדש אב גלו בזמן שאילנות טעונים פירות כדי שימצאו בדרכים לאכול ביוצאם בגלות וישבו בצל האילנות כארז״ל, דמזה הטעם הגלם בתדש אב. ועוד נדקדק בכפל אסוף אסיפם. אמנם הכוונה הוא שמתרעם הפסוק שחטאו בזמן שלא היה נותן להם הזמן יד לחטוא, דהיינו בימי החורף שאין פרי ואין עלה באילן לטייל ולהתעדן. ואין זו אלא שהיו מגרים הם עליהם את היצר הרע, לכן ראוים לעונש כפול. ושיעור הפסוק אסוף אסיפם בכפל, הרו��ז לעונש הכפול, משום שבזמן שאין ענבים בגפן ואין תאנים בתאנה וגם העלה נבל, דהיינו בימי החורף גם בזה הזמן, ואתן להם שהיא התורה יעברו, לכן אסוף אסיפם בעונש כפול. שאם רוב חטאתם היו בימי הקיץ, ימי תענוג שהזמן מסייעתם, החרשתי.", + "הנה כדי שיוכל האדם לבא בניצוח עם יצרו, ידמה אדם עצמו לאחת מן האבנים היקרות הסגלויות דמצד הגוף החומרי שלו הוא כאבן עצמה, דסוף סוף אבן דומם היא, אין בה לא טעם ולא ריח. ומצד נשמה הטהורה שבו הוא כסגולת האבן היקרה שיש אבן סגולתה להחכים הנושא אותה עליו. ויש אבן שגורם הצלחה לכל נושא אותה כנודע מחכמי המחקר בסגולת האבנים היקרות. (עיין ברבינו בחיי ז\"ל באבני האפוד). ובזה בבא יצרו לפתותו שיחטא ויעשה מה שלבו חפץ ולא יגיע לו מהעונש כיו ןשנשמתו ממקום קדוש חוצבה מתחת כסא הכבוד, והוא סגולה יקרה, איך יתכן שיפול בה עונש החרפה והכליון באומרו לו כן יתן דעתו אל הגוף דסוף סוף אבן דומם הוא ובאבן יפול השבירה וההפסד. ואם יבא לפתותו שלא לקיים שום תורה ומצוה כיון שהוא גוף עפר אבן דומם ומה שכר יכול להגיע לאבן. יתן האדם דעתו לסגולה הגנוזה באבן כמדובר שהיא בחינת הנשמה שבו שהיא חשובה ויקריה מעותדת לקבל שכר. ובזה פי' מוהר\"ש אוזידה ז,ל על משנת עקביא כו' הסתכל בשלשה דברים ואין אתה בא לידי עבירה. דע מאין באת ולאן אתה הולך ולפני מי אתה עתיד ליתן דין וחשבון: מאין באת מטפה סרוחה וכו'. דלמה תנא ודר מפרש. דהוי ליה למימר מיד מאין באת בטפה סרוחה. אלא שחילק לרמוז על צד הגוף ונשמה, שאם יבא לחטוא באומרו שנשמתו ממקום עליון ולא יגיע לו עונש יחשוב שבא מטפה סרוחה. מה מעלה יכול להשיכ בקיום דתורה, יחשוב שנשמתו ממקום קדוש. וזהו דקאמר תחלה סתם מאין באת, לרמוז על הנשמה שבאה מתחת כסא הכבוד. תראנו משם יותר מפורש.", + "גם כדי שימנע האדם עצמו מלחטוא, יחשוב בדעתו שכשם שאם יגיע לו מכת חרב וכדומה, מרגיש צער גדול, ולכן משתמר עצמו שנגע לא יקרב באהלו. כך אין ראוי שיעשה הוא עצמו צער זה לחבירו, כיון שמכיר בגודל הצער. על דרך ואהבת לרעך כמוך. והנה כיון שאם ירעב או יוכה, מצטער מאד, איך יעשה כך אל חבירו. שהנה בחטאו, רעב כי יבא בעיר, דבר כי יבא, והן כל חולי וכל מכה, כי בחטאו נתפסים כולם בכל הרעה הבאה כיון שכל ישראל ערבים זה לזה. ובשומו כך נגד עיניו תמיד, שבחטאו מזיק לחבירו, מה שאינו רוצה לעצמו יפרוש מלחטוא, ואם יחטא יחזור מיד לתקן הנזק שגרם, כדי שלא להזיק לאחרים כאשר אינו רוצה לעצמו. והוא ע״ד שפירשו המפרשים ז\"ל על פסוק אם כסף תלוה את עמי את העני עמך. ירצה כשבא לתת לעני, יחשוב בנפשו שאם הוא עני ויתנו לו מעט מצטער הרבה, ובזה ירבה במתנות לתת די מחסורו אשר יחסר לו, אפי׳ סוס לרכוב עליו אם היה למוד בזה. וזהו את העני עמך. כלו׳ יקח העניות לעצמו, לחשוב אם הוא יהיה עני, ירצה שירבו לו במתנה כמדובר, ובזה ירבה לתת וכו׳. ועל זה אמרו חכמים ז׳׳ל, דכל התורה כולה תלויה בואהבת לרעך כמוך. מאי דסני לך לחברך לא תעביד. דכיון שאין עושה לחבירו מה שאינו רוצה לעצמו, מונע עצמו מלחטוא כדי שלא תבא רעה לעולם על חטאו ונלקים כולם, והוא דבר שאינו רוצה לעצמו. נמצא שבואהבת לרעך כמוך תלויה כל התורה, שע״י כך אינו עובר על דבר מן התורה, ומקיימה כדי שיבא לעולם טוב ולא רע, דבר הרוצה לעצמו כמדובר, ילמוד אדם מחיה אחת שעורה טוב מאד, ובראותה עצמה בעת מיתתה עומדת על אם הדרך, מקום שעוברים שם ב״א, ומתה שם כדי שימצאו אותה ויהנו מעורה. ולמה לא יהיה יתרון אל האדם שהכל נברא בשבילו, שיהנו ממנו בחייו ובמותו. שבהיות האדם עובד האלהים מגין על דורו בזכותו, שנזונין בעבורו. על דרך שאמרו רבותינו זלה״ה כל העולם ניזון בשביל חנינא בני וכו׳. וגם במותו מתפלל על החיים והקב״ה עושה בעבורו. כדאיתא בזוהר אלולי תפלתם של המתים על החיים לא היו קיימים. גם כשהחיים מזכירים הצדיקים המתים בעת צרתם, הקב״ה עושה בשבילם, שהרי במעשה העגל אמר מרע״ה בתפלתו, זכור לאברהם ליצחק וליעקב וכו' ונענה. ואם חס ושלום ימות אדם חייב, מה יענה ליום הדין, שהחיה טוב ממנו, שהרי החיה יש הנאה ממנה במותו, מה שאין כן ממנו לא בחייו ולא במותו. ילמוד אדם מן הזמירה וויגאר״ה בלעז, שלא להפסיק פיו מעסק התורה, ולהלל ולזמר להקב״ה בלתי הפסק, ואע״פ שימות בעמלו, על דרך אדם כי ימות באהל. שהרי הזמירה בימי הקיץ משוררת באילן בלתי הפסק עד שמתבקעת כריסה ואינה חוששת על מיתתה כדי לזמר, ואף על פי שאינה מקבלת שום שכר על זה. כ״ש וק״ו שלא יפסיק אדם פיו מעסק התורה, ואף על פי שימות לא ישים לבו על זה, בערך דיש לו שכר בעמלו. וכמו שמבואר אצלי בחבור של הדרושים שחיברתי על מאמר חש בראשו יעסוק בתורה וכו׳. דקשה לכאורה שעינינו הרואות שאדם החושש בראשו אף על פי שיעסוק בתורה אין כאבו עובר ממנו, ואיך אמר חש בראשו יעסוק בתורה כאלו בעסקו בתורה כאבו מתרפא, ואינו כן שעינינו רואות שאין הכאב עובר ממנו. אלא הכוונה לומר שאין עת שיכול האדם ליפטר מן התורה אפי׳ כשהוא חולה. וזה הוא חש בראשו יעסוק בתורה, כלומר אע״פ שיהיה לו מיחוש ראש יעסוק בתורה, וכן חש בכל גופו. ובעשותו כך שגם בשעת המיחוש והכאב עוסק בתורה ואינו חושש, רואה השם בצערו ומרפא אותו, שנאמר רפאות תהי לשרך וכו׳. אך אפי׳ בשעת החולי אין צריך להפסיק מזמר התורה, ק״ו מהזמירה שאינה חוששת על מיתתה כדי לזמר. ופי׳ החכם השלם כמהר״ר ידידיה אבולעפיה נר״ו בזה דע״ז כוון דהמע״ה בפסוק זמירות היו לי חקיך בבית מגורי. כלומר הייתי כזמירתא לומר בלימוד חקיך בלי הפסק ולא חשתי על חיי כזמירה זו. והנה דורשו לשבח ונכון. וזהו שארז\"ל כל מה שברא הקב״ה בעולמו לא בראו אלא לכבודו. כלומר אפי׳ הדברים שתראה שהן מותר בעולם, כגון יתושים ופרעושים וכזמירה וכיוצא בה, דע שהרי הם בכלל הבריאה, כארז׳׳ל במדרש. ובראם לכבודו שילמדו מהם לירא את השם הנכבד והנורא ולעבדו ולדבקה בו. על דרך מלפנו מבהמות ארץ ומעוף השמים יחכמנו. שכמה דברים נלמד מהם כנזכר ברז\"ל וכענין הזמירה כנזכר. גם אל ישים אדם לבו על שמשתנים פניו ומשחירים בעסק התורה והמצות, וכארז״ל אין אדם עומד על דברי תורה אלא אם כן משחיר פניו עליה, דכתיב שחורות כעורב כו׳. בערך שע״י צער זה קונה אריכות ימים וזוהר וקירון פנים בעולם שכלו טוב שכלו ארוך. ילמוד מחיה א׳ שיש שביצים שלה מועילים לרפואה וכשרודפים אחריה ללוכדה בעבור הביצים יודעת שע׳׳ז רודפים אחריה, מה עושה עוקרת אותם בשיניה בעת הרדיפה ומשלכת אותם, ובזה נמנעים מלרדוף אותה וניצלת החיה בזה. הרי חיה זו אינה חוששת לצער השעה וסובלת אותו כדי לקנות חיים, כ״ש וק״ו שאין לאדם לחוס על צער השעה, עסק התורה והמצות כדי לקנות חיים ארוכים ותענוגי הנשמות בעולם שכלו טוב וארוך. ילמוד ג״כ מהשועל שהוא מלא ערמות וחתבולות לבקש מזונותיו ולשמור חייו להציל את עצמו מיד כל רודף אותו ומבקש מיתתו, והוא חכם וערום לעמוד על שמירתו. גם האדם ילמוד ממנו להיות ערום ביראה, חכם במושכלות אלהיות. יחשוב תחבולות כיצד יבא לידו קיום כל מצוה לשמור חייו שלא יפול ביד מלאך המות. ילמוד האדם מן הדבורה שמהפכת העשב בפיה לדבש מתוק, ומשליכה בפיה בכוורת להנאת העולם. שאם היתה מוציאה דרך בית הרעי היתה אסורה משום היוצא מן הטמא טמא (עיין בכל בו). כ\"ש וק\"ו שיש כח באדם על ידי עסק התורה להפוך בהבל היוצא מפיו המר למתוק, להפוך מדת הדין למדת רחמים, להמתיק הדינין ושיהנו כל העולם ממתקו ודבשו. ולכן הקב\"ה משבח לכנסת ישראל כשהם טובים, נופת תטופנה שפתותיך כלה. שעל ידי השפתים ששונים בתורה ממתיקין הדינים כדבש ונופת צופים, ומושך הנאה לכל העולמות. ופי' החכם השלם כמהר\"ר ידידיה אבולעפייא נר״ו שנלמוד גם מהדבודה שאינה מוציאה הדבש דרך בית הרעי מקום טמא, שיהיה תורתו בטהרה כדי שילמדו ממנו תורה. כארז״ל על פסוק כי מלאך ה׳ צבאות הוא. אם דומה ת״ח למלאך השם תורה יבקשו מפיו ואם לאו לאו. גם יש ללמוד אפי׳ מהנחש הרשע המקולל – לעבודת הבורא, שהרי הנחש טורח להזיק אע״פ שאינו מגיע לו שום תועלת, כארז״ל אומרים לנחש ארי טורף ואוכל, אתה מה הנאה יש לך כו׳. כ״ש וק\"ו בן בנו של ק״ו שראוי לאדם שיטרח להמשיך תועלת לו ולכל העולם, שהוא זוכה לשכר הצפון, ובשבילו ניזון העולם כנודע. ואם ח״ו יקלקל מעשיו, מזיק לו ולכל העולם, ואז הוא יותר רע ומר מן הנחש הארור. לפי שהנחש כשמזיק לאחרים אע״פ שאין לו תועלת גם נזק אינו מגיע לו. לא כן האדם המקלקל דרכיו שמגיע נזקו לזולתו ולעצמו, שנמצא מלבד שאין לו תועלת גם הגיע לו נזק רב ועונש קשה שמאבד שכר עוה״ב ונידון במשפטי גיהנם, וכמה מהביוש מגיע לרשע ביום הדין בהיותו גרוע מהנחש שאין לו תקנה, כארז״ל כלם מתרפאים לעתיד חוץ מן הנחש. גם אל יקל בעיני האדם איזה דבור שיכול ללמוד או איזה חדוש שחידש בתורה, אפילו שהוא קטן אל יקטן לו בעיניו, אלא יגדלהו ויחשבהו בעיניו דזהו מביאו לטרוח לחדש עוד, עד שירגיל ויחדש חדושים גדולים וסודות נפלאים, ויטע בכל העולמות נטיעות ואילנות גדולות מחדושי תורתו עד שיעשו גנות ופרדסים. ילמוד מן הזורע זרע קטן כחרדל, זורעים אותו ונעשה אילן גדול השרשים וענפים ועלין ופירות ונוטעים מענפיו נטיעות עד שנעשים גנות ופרדסים לרוב. ומי גרם לכל זה, שלא הקטין האדם הזרע בעיניו לבזותו ולפרקו להשליכו, אלא נתגדל בעיניו וזרעו ושמרו עד שגרם לכל זה, כך החדוש בתורה אפילו קטן הוא בזריעה כמדובר, והדבר מובן. ומה טוב ומה נעים כל חדוש שיחדש האדם בתורה, אפי׳ חדוש קטן להעלותו כרגע על הספר בדיו למען יעמוד ימים רבים שלא ישכחו. כמו שראיתי בהקדמת ספר אחד שאדם שאינו כותב חדושיו בתורה בעבור שהוא קטן בעיניו, עתיד לתת דין וחשבון על זה. משום שאומרים לו בפנקס הסחורות כותב אדם מה שחייבים לו וחייב לאחרים אפי׳ עד חצי פרוטה, אומרים לו וכי יותר חביב היה בעיניך חצי פרוטה שכתבת אותה לשכוח לאבדה מחדוש של תורה אפי׳ שיהיה קטן. לכן צריך אדם לכתוב כל מה שמחדש בתורה שלא ישכח ואפילו חדוש קטן. ונראה דזה שארז״ל אשרי מי שבא לכאן ותלמודו בידו. ירצה תלמודו דייקא שמביא בידו כל מה שלמד וחידש שלא שכחו, וכיצד שכתבו, שעל ידי כך אינו נשכח אותו חדוש מן העולם ומוליכו בידו במותו, וזהו ג״כ כוונת התנא כל השוכח דבר אחד ממשנתו כאלו מתחייב בנפשו. שהכוונה כל השוכח דבר אחד ממשנתו דייקא, שהוא משנתו שחידש, וכיצד לא ישכח, יכתוב אותו על הספר, שכל זמן שישכח רואה ויזכור. ��יש תועלת גדול מחדוש אפילו קטן לקשר עמו איזה ענין או לבוא להבין עמו ענין גדול, והוא משל לאבנים הקטנים שמשימין בבנין אבנים גדולות בין אבן לאבן להעמיד הבנין, ונמצא שהאבנים הקטנים גורמים בקיום הגדולות שלא יפלו ויעמוד כל הבנין הגדול. כך ע׳׳י חדוש קטן נבנה בנין גדול. וזה מעשה בכל יום בין החכמים, ובפרט בין כת חכמים הדורשים רשימות שע׳׳י חדוש או הקדמה קטנה בונים מגדל אחד חזק בנוי לתלפיות נחמד למראה ומתוק לנפש. לכן אין לבזות מלכתוב חדוש אפי׳ קטן. וגם אין לבזות משמוע חדוש קטן שהכל בכלל תורה הוא. ילמוד אדם מן החתול לעשות אופנים שלא ליפול ביד נחש הקדמוני, הוא שטן הוא יצה״ר הוא מלאך המות. אלא יעשה אדרבא שהנחש ימסור בידו. הרי החתול כשרואה נחש חופר חפירה בארץ שיעור אורכו ואח״כ מתחיל לעמוד נגד הנחש להורגו ומתחיל להכותו בצפורניו. וכראוהו שהנחש רץ כנגדו מיד מתפשט בתוך החפירה באופן שאין הנחש יכול להתקשר בו, ודוחקו להמיתו ומשם מן החפירה מכה בו בצפורניו עד שמחלישו וממיתו. כך יבקש האדם תחבולות כשׂכים בצדו, להנצל עצמו מיד הנחש הוא יצה״ר. דכשם שיש תחבולה להמית הנחש הידוע הבא משורשו, כך יש תחבולה לעקור השורש עצמו הוא נחש הוא יצה״ר ע״י התורה וקיום מצותיה, ובהזכרת יום המיתה כארז״ל, והקב״ה בעבור חסדיו ורחמיו הרבים ירחיקהו ממנו אמן.", + "ילמוד אדם דרך ארץ מסרטן של ים שאינו אוכל כי אם בשתי אצבעות . כי כמה מהדופי לאותם בני אדם האוכלים בכל האצבעות כאשר ראו עיני, ונמאסים כל האוכלים עמו עד שידם מסלקים מן האכילה מרוב המיאוס. ובפרט אם ת״ח הוא מחלל תורתו וגורם לכל רואיו שיאמרו טוב שלא היינו ת״ח, אוי להם ואוי על נפשם, שהתורה נהפך להם לרועץ (לצער), מדורות פתנים בקרבם, טוב להם שלא יצא שם חכם עליהם, טוב להם שלא יצאו לאויר העולם. ובדרז׳׳ל למדנו צניעות מן הגמל ולברוח מן הגזל מן הנמלה שבורחת מן הגזל. גם נלמד ממנה ביטול הבטלה, שכל היום טורחת למאכלה בזריזות, ושלשה בתים יש לה כדי לתת מאכלה באמצעות שלא ישלוט בה הרקבון. כלל העולה שאע\"פ שהתורה הקדושה דרכיה דרכי נועם ומודיעה לאדם דרכי החיים והדרך ארץ השלם והמעולה, עכ״ז נתן הקב״ה טבע מוטבע בב״ח מדברים מעולים כנזכר. כדי שיתפעל האדם על ידם לקיים דרכי התורה, בראותו שאם יעשה בהפך הוא פחות מהבעל חי בלתי מדבר ההולך על ארבע. שהרי נמצא בהם דברים מעולים מד״א ומהרחקת הגזל והנזק כמדובר, מה שאין בו. וע\"י כך ירוץ לתורה ללמוד ממנה להיישיר בדרכיו, לקנות שלימות המדות ודרכי נועם הנותנים עלוי והתרוממות לנשמתו לעלות בסולם התורה עד כסא הכבוד, מקום שמשם חוצבה להתקשר בקונו. כדאיתא בזוהר זכאה חולקא דצדיקייא דמתקשרים נפש ברוח ורוח בנשמה ונשמה בקוב\"ה, ע׳׳כ. והאדם מקדש ד׳ חלקיו שבו ע״י התורה שהתורה תתחלק לד׳: אותיות, נקודות, טעמים ותגין. וכל חלק מאלו נותן כח קדושה לד׳ חלקיו: עור ובשר עצמות וגידים. דארבע חלקי התורה מקושרים בד' אותיות הוי׳׳ה. שנכללים בהם י׳ ספירות בלימה. וכיון שאדם עוסק בתורה שהיא מתחלקת לארבעה דברים כנזכר, יושפע על ד׳ חלקיו ועל ד׳ יסודותיו, והכל מהשפעת י׳ ספירות הנכללים בד׳ אותיות השם הגדול כמדובר. שהנה עשר ספירותיו ית׳ נכללו בד׳ אותיות שמו הגדול, כנודע דקוצו של יו\"ד רמז לכתר. וגוף היו״ד רמז לחכמה. והה״א רמז לבינה . והוי״ו רמז לשש ספירות. והה״א אחרונה רמז למלכות. וכשרצה לברוא העולם בתחלה בעולם הבריאה ברא ד׳ עמודים, רמז כי הם תחת ממשלת י׳ ספירות. וכן בעולם היצירה ד׳ מחנות שכינה וכן בעשיה ארבע יסודות רוחניים גשמיים בסוד אבי״ע אצילות בריאה יצירה עשיה. ונתן שכל באדם שיתן אל לבו דשמא דמריה עליה די בראו מד׳ יסודות, שורשם ד׳ אותיות שמו הגדול. וזהו שאמרו האבות הן הן המרכבה, כל אחד לבדו בפרט, וכלם הרכבה אחת דרך כלל אברהם בחסד, בו מתגלה היו׳׳ד, יצחק בגבורה בו מתגלה הה״א, יעקב בוי״ו ובה״א אחרונה, יגל יעקב בה״א ישמח ישראל בוי״ו כמבואר בזוהר. וכשיצאו ישראל ממצרים וקרבו לסיני וזכו להיות מרכבה דרך פרט כל אחד לבדו, לכך אמר להם בלשון יחיד, אנכי ה׳ אלהיך. כי לכל אחד דבר (והרמב\"ן ז\"ל) ור\"ל ה׳ אלהיך. מושל עליך בד׳ יסודותיך, כל אות ביסוד שלו, יו״ד ביסוד המים, ה״א ביסוד האש, וי״ו ביסוד הרוח, ה״א ביסוד העפר, וכשהשרה שכינתו בניהם עשאם ד׳ דגלים, כלם יחד מרכבה דוגמת ד׳ מחנות שכינה שביצירה, חזר לדבר אליהם דרך כלל בפ׳ קדושים, אני ה׳ אלהיכם נגד אנכי ה׳ אלהיך. איש אמו ואביו תיראו נגד כבד את אביך. וכן כלם כמפורש בדברי רז\"ל. (ע׳ בס׳ החסידים דף ט״ו דברים צודקים לזה). הרי עיני כל משכיל רואה מעלת האדם, ושבעבורו נבראו כל הנבראים, ולכן כלם נותנים עזר וסיוע לאדם, שמהם ילמד להיישיר דרכו ולהעמיד ולקיים כל הבריאה כנז\"ל. כמה יש ללמוד מן החיות ומן הבהמות, כדכתיב מלפנו מבהמות ארץ. ושלמה המע״ה מוכיח לעצל מן הנמלה, וכמה וכמה יש ללמוד מהם. עיין בחכמי המחקר בדברים הסגוליים המוטבעים בבריות אשר ילמוד מהם האדם לתקן מדותיו כדי שלא להיות פחות ונעדר מהם. כי חסרון גדול יגיע לנפשו ביום הדין, בנמצאה בהמה או חיה שלם ממנו, אוי לאותה בושה וכלימה. למה לא ילמד אדם משמים וארץ ימים ונהרות מדברות ואילנות ועשבים ובהמות וחיות ועופות ושקצים ורמשים, שכלם יודעים ומכירים לבוראם ואומרים שירה לפניו בכל יום, כל אחד השירה השייך לו כמבואר בספר פרק שירה. ולמה יגרע מהם להתרשל בעבודת בוראו כיון שהטיב הקב׳׳ה עמו להמשילו על כל הבריות להיות אדון עליהם, וכל שת תחת רגליו. דמה יאמר ומה ידבר ומה יענה ביום הדין הגדול. דאין טענה לומר הנחש השיאני ולא יכולתי, בהיות הוא אש ואני נעורת, ואיך הנעורת יעמוד בפני האש ולא יחזור לעפר דק. שהרי דנין לו כחסידים גמורים שאע״פ שהם בו״ד כמוהו עמדו נגד יצרם ובטלוהו בטול לגמרי, כי לא חששו לדבריו ולא הטו אזן נגד אהבתו יתברך הדבוקה בהם בצפורן לבשר, וכאזור לגוף ויותר. וכדרז״ל מעשה בחסיד אחד שהיה עומד ומתפלל ובא הזאב ונטל בנו מאצלו ולא הפסיק את תפלתו, ואחר שסיים אמרו לו תלמידיו רבינו לא חסת בעצמך כשבא הזאב ונטל את בנך מאצלך, אמר להם תיתי לי שלא חסתי בו. לא הספיק לגמור את הדבר עד שבא הזאב והחזיר את התינוק למקומו. אמר לו אביו, מה עשה לך הזאב. אמר לו הכניסני לתוך חורבה, ושמעתי בת קל שהיתה אומרת לו, לא על זה שלחתי אותך אלא על בן פלוני, ולא הספיק הנער לגמור את הדבר עד ששמעו קל בכי צועקים ואומרים בן פלוני נשכו הזאב עכ\"ל. וכאלה מעשיות רבות בתלמוד ובמדרשים מורים ומעירים על הדבקיות. וא\"כ איך יוכל האדם לפטור עצמו מן הדין לומר לא יכלתי לעמוד ביצרי, שאי אפשר לנעורת שיעמוד בפני האש, הרי כמה כמוך עמדו, והטעם שהתחילו לטהר עצמם ולהתחיל במלחמה עם יצרם והקדוש ברוך הוא עזרם כדרז״ל, בא לטהר מסייעין אותו. ועוד אמרו אלולא הקדוש בדך הוא עוזרו לא היה יכול לו וכו'. ולמה גם כן לא נכנסת אתה להלחם עם יצרך כד�� שיסייעוך מן השמים, אם כן חייב אתה. הבט וראה בדבקותו של חור עם הקב״ה שנהרג על קדוש השם כדי שלא לעשות העגל, כאומרם ז״ל וזכה שיצא ממנו בצלאל שעשה משכן להשראת שכינה בתחתונים, כדכתיב בפרשת פקודי ובצלאל בן אורי בן חור למטה יהודה עשה את כל אשר צוה ה׳ את משה. ראה כמה הדבקות גורם, גם ילמוד האדם לדבקות בהקדוש ברוך הוא מן הבהמה שהיו באים מעצמם שיטוו מעליהם צמר למעשה המשכן. כאשר אמרו רבותינו ז׳׳ל חכמה ובינה, בהמה בהמה כתיב. גם ילמוד מצפרדעים במצרים שמסרו את עצמן לכבשן האש לקדש שמו יתברך כמו שאמרו חז׳׳ל. וכן פרים של אליהו, וכל שכן וקל וחומר דאדם בעל חכמה ובינה ומוכן לשבר שימות את עצמו על התורה ועל העבודה לקדש שמו יתברך. ואמרו במדרש פרשה מסעי אמר הקב״ה למדו מפרו של אליהו, בשעה שאמר אליהו לעובדי הבעל בחרו לכם הפר האחד כי אתם הרבים. נתקבצו ת״נ נביאי הבעל ות׳׳נ נביאי האשרה ולא יכלו להזיז את רגלו מן הארץ. ראה מה כתב שם ויתנו לנו ב׳ פרים ויבחרו להם הפר האחד וינתחוהו וישומו על העצים ואש לא ישימו, ואני אעשה את הפר ואנתחהו ואש לא אשים. מה עשה אליהו, אמר להם בחרו שני פרים תאומים מאם אחד הגדילים על מרעה אחד, והטילו להם גורלות, א׳ לשם וא׳ לשם הבעל, ובחרו להם הפר האחד. ופרו של אליהו מיד נמשך אחריו, ופר שעלה לשם הבעל, נתקבצו כל נביאי הבעל ונביאי האשרה ולא יכלו להזיז את רגלו, עד שפתח אליהו ואמר לו לך עמהם. השיב הפר וא״ל לעיני כל העם אני וחברי יצאנו מבטן אחד מפרה אחת, ונתגדלנו במרעה אחד, והוא עלה בחלקו של מקום, ושמו של הקב״ה מתקדש עליו, ואני עליתי בחלק הבעל להכעיס את בוראי. אמר לו אליהו פר פר אל תירא, לך עמהם ואל ימצאו עלילה, שכשם ששמו של הקב״ה מתקדש על אותו שעמי, גם מתקדש עליך. א״ל וכך אתה מיעצני, שבועה איני זז מכאן עד שתמסרני בידם, שנאמר ויקחו את הפר אשר נתן להם אליהו. ואתה למד מאליהו שאמר להם ויתנו לנו ב׳ פרים. ועוד א״ל בחרו לכם הפר האחד ועשו ראשונה. ובסוף כתיב ויקחו את הפר אשר נתן להם. כתיב מלפנו מבהמות ארץ ומעוף השמים יחכמנו, אמר הקב״ה למדו מן העורבים שהיו מכלכלים לאליהו, שנאמר ואת העורבים צויתי לכלכלך שם. ומהיכן היו מביאים לו לחם ובשר בבקר ובערב, משלחנו של יהושפט, ולא היו רוצים ליכנס בביתו של אותו רשע אחאב להוצא משלחנו כלום בשביל אותו צדיק, מפני שהיה בביתו ע״א, הוי מעוף השמים יחכמנו. אמר הקב״ה למדו מפרו של אליהו ומן העורבים ואל תפנו אל האלילים להסתכל בה, מנין ממה שקראו בענין, והורשתם את כל יושבי הארץ מפניכם עכ״ל. צא ולמד קדושה מן החסידה, שאחר שמזדווגת עם בן זוגה טובלת בים, ועוד לה שמקנאת על הזנות. גם למד מן התורים ובני יונה שאינן כשאר העופות שמזדווגים בכל מה שמוצאים, אך להם יש זיווג מיוחד כנודע מרז״ל. גם ילמד אדם מן התרנגול שמפייס ואח״כ בועל כארז״ל. וכן תמצא ללמוד דברים רבים מן הבעלי חיים להיישיר דרכיך. ומה פנים ונשיאת ראש יהיה לאדם ביום דין אם ימצאו מעשיו מקולקלים, שנמצא פחות מהבעלי חיים הבלתי מדברים, כמדובר לעיל . צא ולמד לעשות חסד תמיד, ואפילו שיהיה טורח גדול, ואע״פ שלא יגיע לך תועלת מתרנגולתא ברא דאמרינן במסכת גיטין פרק ז׳ דתרנגולתא ברא נקיט שמירא משרא דימא, וניתן לו משום דנאמן בשבועתיה. ומאי עביד ביה ממטי ליה לטורא דלית בהו ישוב. ומנח להי אשינא דטורא ופקע טורא, ומנקיט מייתי ביזרא דאילנא ושדי התם והוי ישוב. והיינו דמתרגמינן נגר טורא, הרי ��מה טורח לעשות חסד לעולם אף על פי שאין לו צורך ממנו, (ועיין עוד מעניינים אלו בפרק ל')." + ], + [ + "יבחר האדם ויבקש הדרכים היותר נאים ומשובחים לקיום המצות, כי עשייתם בדרך היותר נאות, והמשובה מאירים הנשמה ומסירין ממנה החלודה שנעשה עליה כמסך מבדיל מעשיית העבירות. כי העבירות מלכלכין נפשו של אדם, ושנאוי לפני השם ולפני כל מלאכיו עד שירחץ וינקה הטומאה שדבק בנפשו, והוא על ידי קיום המצות. ולכן אכתוב לך התנאים שאדם צריך ליזהר בכל מצוה ומצוה לעשותה כהלכתה כדי שתקובל לרצון לפני מלכנו יוצרנו ית׳, ולא ייעול בכיסופא לעלמא דאתי. והם י״ז תנאים (הביאם הרב בעל ספר החרדים ז״ל בדף ו׳ ע\"א באורך, לפי שמאריך בראיות על כל תנאי ותנאי). ואני אביאם בקיצור נמרץ כי אין כוונתי כי אם שידע האדם התנאי לקיימו לזכך נפשו, ואם ירצה לידע מקור כל תנאי יראהו בספר הנ״ל. (התנאי א׳) שיעשה כל מצוה ומצוה בכוונה לצאת ידי חובתו כדפסקו הרי״ף והרמב״ם מצות צריכות כוונה. (התנאי הב׳ והג׳) לעשות המצוה ביראה ובאהבת רבה כדאמר רשב״י ז״ל כל פקודא דלאו איהו בדחילו ורחימו לאו פקודה היא. (התנאי הד׳) השמחה הגדולה במצוה. דכל מצוה ומצוה שתזדמן לו, דורונא דשדר ליה קוב״ה, ולפי רוב השמחה יגדל שכרו. וגילה האר״י זלה״ה לאיש סודו שזכה לכל אותה חכמה בעבור השמחה שהיה משמח בעשיית כל מצוה. (התנאי הה׳) שיעשה המצוה כולה ולא מקצתה. כארז״ל אם התחלת גמור. עוד אמרו המתחיל במצוה ואינו גומרה מורידין אותו מגדולתו וקובר אשתו ובניו. (התנאי הו׳) הדקדוק הגדול במצוה לעשותה כתקנה וכל פרטיה ודקדוקיה כמצותה. (התנאי הז') הריצה והרדיפה לקראת מצוה, דכתיב דרך מצותיך ארוץ כי תרחיב לבי. (התנאי הח׳) כל מצוה שיכול הוא לעשותה בידו, יעשה בידו ולא ע״י שליח, דמצוה בו יותר מבשלוחו. ובצורכי שבת היו האמוראים בעצמם עוסקים. (התנאי הט׳) המצוה שתבא לידו תחלה יעשנה, ולא יניחנה עד שיעשה אחרת תחלה, כדאמרי׳ אין מעבירין על המצות. (התנאי הי׳) לא יעשה שתי מצות כאחת, שמא לא יוכל להזדרז בשניהן, כדאמרי׳ אין עושין מצות חבילות חבילות. (התנאי הי״א) שיזהר בכבוד המצות, דכתיב גכי מצות כסוי הדם, וכסהו בעפר. במה ששפך יכסה, דהיינו ביד ולא ברגל. ומתנחומא פרשת ויגש. אמר רשב״י אמר הקב״ה הוו מכבדין את המצות שהם שלוחי, ושלוחו של אדם כמותו, אם כבדת אותם כאלו לי כבדת, ואם בזית אותם כאלו לי בזית . (התנאי הי״ב) שלא יחמיץ המצוה, אלא בהגיעה לידו ימהר לעשותה ולא יאמר מחר אעשנה. וראיה מאברהם וישכם בבקר. ויהושע על שנתעצל נתקצרו מחייו עשר שנים. (התנאי הי״ג) הוא הדור מצוה, שנאמר זה אלי ואנוהו. ודרשו רז״ל התנאה לפניו במצות, אתרוג נאה, סוכה נאה, טלית נאה. וכן בכל המצות. ואמרו הדור מצוה עד שליש במצוה. (התנאי הי״ד) שתהי' ממתין ומשתוקק מתי תבא המצוה לידו לקיימה, דכתיב ולמדתם אותם ושמרתם לעשותם, לשון המתנה כמו ואביו שמר את הדבר. (התנאי הט״ו) זריזות גדול במצוה, כי דבר שמצותו ביום יקדים בבקר לעשותה, וילפינן מאברהם, וכל מצוה שמצותו בלילה יקדים בתחילת הלילה. (התנאי הט״ז) שישתדל האדם לעשות המצוה בחברה ולא ביחיד, שכל המצות לימוד התורה נאמר חרב אל הבדים ונואלו. חרב על שונאיהם של ת\"ח שעוסקים בתורה בד בד, וכן בכל המצות יש שכר יותר בהיות המצוה נעשית ע\"י רבים, כדאמרו במסכת יומא במצות קרבן פסח שחט השוחט וקבל הכהן, נתנו לחבירו וחבירו לחבירו כדי שיתעסקו ר��ים במצוה וכו'. (התנאי הי״ז) שלא יעשה המצוה חינם אלא יקנה אותה בשכר שלם ולא יקפיד כלל, כדי להעביר רוח הטומאה, כדאיתא בזוהר פ' תרומה עכ\"ל בקיצור נמרץ, עיין במקומו יותר באורך כמדובר.", + "ובהקדמת הרוקח מצאתי דברים שייכים לחיבור הנכבד הזה המדריכים לאדם אל היראה ואהבת בוראו, וראיתי להביאם וז\"ל:", + "אין אהבה כאהבת השם. אין למד כלמד התורה. אין עטרה כענוה. אין זכר כשם טוב. אין ריוח כעשיית המצות. אין חן כקיום התורה, אין זכות כמזכה את הרבים. אין קרבן כשבירת הלב. אין חכמה כחכמת התורה, אין יראה כיראת הבורא. אין שמחה כשמחת מצוה, אין קדושה כפרישות, אין בקשה כסליחת העון, אין מדה כבושת הפנים. אין חסד כהוכחת חבירו. אין אמונה כהצנע לכת, אין דרך כגמילות חסדים. אין כושר כארך רוח. אין יושר כמיושר לשמים. אין חסיד כשמירה מן החנופה. אין תם כמכבד בני ביתו. אין מדה כעובר פשע. אין אמונה כאמונת היחוד. אין לקח כשבירת הלב. אין עבודה כעבודת האל, אין ערב כעריבת הדעת. אין רצון כדיבוק חכמים. אין לאהוב כלב טוב. אין לשנוא כגאוה. אין קשה כמחלוקת. אין רע כלשון רע. אין לרחוק כמדבר גדולות. אין שיחה בטילה בלי אשמה, אין ישיבת עמי הארץ בלי לצון. אין מושב לצים בלי עון. אין עמדית הרקים בלי זדון. אין כת פריצים בלי רשע. אין קלות ראש בלי ניאוף. אין מחלוקת בלא פשע. אין הרהור חטא בלי חילול השם. אין אשמה בלא איבה. אין לעג כמו ליצנות. אין עבירה כמו עזות. אין זדון כמו זדון שבועה. אין רשע כמו עין רע. אין תיעוב כחליקת לשון. אין שונא כיצה\"ר. אין אויב כחשק תאוה. אין אוהב אמיתי מן יצר טוב. אין למעלה מלב טוב. אין ערמה מן עומד בנסיון. אין זירוז מן הזכירה. אין רשף מן רשף היראה. אין חוזק מן החסידות בתחלתו." + ], + [], + [], + [], + [ + "יקום האדם ויתעורר הבוחר בדרכי הבורא ויראה מ\"ש הרב בעל עוללות אפרים, ויקנה בדרכיו מוסר טוב לנפשו, וז\"ל: הזכיר הנביא שלשה פעמים 'הוי'. א' הוי מושכי העון בחבלי השוא. ב' הוי חכמים בעיניהם. ג' גבורים לשתות יין. לפי שמצד שלש סבות אשר על פיהם יהיה כל חטאת וכל עון. סבה א' היא מצד קלות החטא בעיני האדם. כי כמה עבירות מצינו שבני אדם בעקביהם דשים ועוברים עליהם בכל יום, כרכילות ולשון הרע ושבועת שוא, ושחוק וקלות ראש וכאלה רבות, והן ראשי עבירות. ולסבת קלותם בעיני ההמון, ע\"כ פתאים עברו ונענשו, ושונין עד שנעשה אצלם כהיתר גמור. ונראה שלזה כוונו ז\"ל, שיצר הרע יהיה לעתיד בעיני הרשעים כחוט השערה, יראה כל חטא קטן, ולהיותו קטן, זה החלו עובר ושונה ומשלש עד שעושה חבילות חבילות של עבירות, עד שיעשה חוט זה כעבותות העגלה, וכארז\"ל יצה\"ר דומה תחלה לחוט של עכביש, ואח\"כ כעבותות העגלה, ובהפך זה בעיני הצדיק כל העבירות שוות, כקטן כגדול, כלם דומים בעיניו כהר גבוה, וחדל לעשות מסבה זו. ובדרך זו אמרו ז\"ל, כל הגדול מחבירו יצרו גדול ממנו. הסבה השנית היא להיות כל אדם חכם בעיניו, ודרך ישר בעיניו, וכל אחד מראה מ\"ט פנים טהור על השרץ שבידו, המטהר והמדמע קודש בחול וחול בקודש, ובסיבת היותו חכם בעיניו, אינו שומע בקול מוסרו לעולם, ואינו בא לידי חרטה ותשובה לעולם, וסיבה זו גלויה וידועה, והיא ברבת בני עמנו. הסבה הג' היא להיות האדם שטוף בתאווה וחמדת הבלי העולם, הן באכילה ושתיה ומלבוש ועושר ונכסים וכבוד וזולתם. אלו הם המכים את האדם בסנוירים, באופן שטח מראות עיניהם, מ��אות מה תהא באחריתו, בחושבו כי לעולם חוסן. על שלש סיבות אלו בא כל יצור לכלכל משפט זה, שנא' ויגבה ה' צבאות במשפט, וסמיך ליה שלשה 'הוי' שהזכרנו. נגד הראשון סבת קלות החטא, זהו שאמר הוי מושכי העון בחבלי השוא וכעבותות העגלה חטאה. ומפסוק זה למדו ז\"ל שהיצר הרע דומה לחוט, ועל הדרך שנתבאר. נגד השני סבת היותו חכם בעיניו, זה שנאמר הוי חכמים בעיניהם. נגד השלישי סבת היותו שטוף בתאוה, זהו שאמר הוי גבורים לשתות יין. המשיל כל החמדות למשתה היין המבלבל דעתו ושכלו של אדם. וכן אמר שלמה ע\"ה, למי אוי למי אבוי למי מדנים למאחרים על היין. היינו בשביל התענוגים ההם, הוא מאחר המוקדם ומקדים המאוחר. ע\"ד אומרם חז\"ל, כל שיראת חטאו קודמת לחכמתו, וכאלה רבות בעניני אלהיים הראויות להקדים בזמן ובמעלה, והוא מאחר ומקדים טעימת מתיקת הבלי העולם אשר להם החיך יאמר לי לי עכ\"ל.", + "עוד כתב על פסוק (כי המצוה הזאת) אשר אנכי מצוך היום (לא נפלאת) וכו'. נראה לי שבא להורות שיש ארבע סיבות המונעים את האדם מדרכי התשובה. סבה ראשונה היא מי שעונותיו נפלאים ממנו, ואינו יודע במה שחטא, בודאי שלא יבקש לעולם רפואה למכתו, לא חלי ולא מרגיש, כמו שנתפאר דוד ע\"ה לאמר כי פשעי אני אדע. סבה ב' היא בהיפוך זה, שמקצתם מתיאשים מן התשובה בראותם כי עונותם רבו ראשם וגדלו עד לשמים. סבה ג' היא מצויה ברוב בני עמנו, הם השטופים בתאוות העוה\"ז, ומרחיקין זמן התשובה מיום אל יום עד אשר ימצא עת פנוי, ולעולם לא יהיה פנוי, ונמצא כל ימיו בעבירה. סבה ד' היא מצויה בסוחרים ותגרים, הדוחין ג\"כ התשובה עד מכרם הסחורה כפי חפצם, ונמצא עסק אחד גורר לו ולחבירו עד שימות בחטאו. וזהו כנגד סבה ראשונה אמר לא נפלאת היא. לא תמצא התשובה במי שמעשיו נפלאים ממנו. כנגד השניה אמר ולא רחוקה היא. לא תמצא התשובה במי שמרחיקים עצמן בזמן, לאמר ליצרו הטוב לך ושוב ומחר אעשה כדבר המלך. וכן אמר שלמה אל תתהלל ביום מחר כי לא תדע מה ילד יום. כנגד השלישית אמר לא בשמים היא. לא תמצא דרך התשובה במתייאשין ממנה מצד שעונותיהם גדלו עד לשמים. כנגד הד' אמר ולא מעבר לים היא. לא תמצא התשובה בסוחרים לים כאמור. או יאמר ולא מעבר לים היא, על דרך ארז\"ל היום לעשותם ולא למחר לעשותם לעולם הבא, לכך אמר ולא מעבר לים היא. כי המליץ הבדרשי ז\"ל המשיל עה\"ז לים זועף, נמצא שעה\"ב היא מעבר לים, זש\"ה 'לא מעבר לים', כי היום לעשותם ולא למחר לעשותם. והוא זירוז גדול לאדם שישוב אל ה' בבחרותו, כי לא תדע מה ילד יום עכ\"ל.", + "ונראה לי עוד ששה סיבות המרשלות לאדם מדרך תשובה, ולכל אחד ואחד סתירתה בצדה. והנם רמוזות בפסוקים שובה ישראל עד ה' אלהיך כי כשלת בעונך. קחו עמכם דברים ושובו אל ה' וכו'. סבה ראשונה המונעות לחוטא לשוב, באומרו שאע\"פ שישוב, מעולם אינו יכול לחזור למעלתו הראשונה כמקודם החטא, שהייתי בכינוי 'ישראל' המורה על המעלה והצדקות כי אם בשם 'יעקב' המורה על השפלות והחטא, דכשלא הגונין מתכנים בשם יעקב כנודע, ולשלול זה אמר הנביא שובה ישראל. כלומר שובה בתשובה, ותזכה לשם ישראל כמקודם החטא. סבה ב' מתרשל אדם מעשות תשובה באומרו אע\"פ שאזכה לעה\"ב, איני יכול לזכות למעלה זו, שהיא לעמוד עם הצדיקים העומדים לפני השכינה. מדרגה גדולה מן המלאכים, שהמלאכים מבחוץ והם מבפנים נגד השכינה, מדרגה העליונה. והמלאכים שואלים לצדיקים מה פעל אל, מה הלכה חידש היום, לכן לשלול זה אמר עד ה' אלהיך. ר\"ל עם התשובה תשוב לעמוד עד ה' אלהיך, עד ועד בכלל, קרוב לו באופן שאתה מבפנים והמלאכים מבחוץ, כדאיתא במדרש פ' דברים (ד' רפ\"ו ע\"ד). סבה ג' מתרשל אדם מעשות התשובה בהיות מכיר בטבעו שאינו יכול לסבול תענית וסיגופים. לשלול זה אמר קחו עמכם דברים ושובו אל ה'. כלומר בדברים בלבד תוכלו לשוב עד ה', בוידוי דברים כארז\"ל. סבה ד' מתרשל לפעמים לשוב, משום שמתבייש לעמוד בפני איזה חכם לשאול ממנו דרכי התשובה. לשלול זה אמר ושובו אל ה'. ירצה די שתשובו אל ה' ביניכם לבין עצמיכם, בלי שתצטרכו לשאול משום אדם, כי אין לבעל תשובה כ\"א עזיבת החטא ושלא ישוב בו לעולם ווידוי דברים. ודבר זה אין צריך לימוד מאחרים. סבה ה' לפעמים מתרשל החוטא לשוב, באומרו מכיר אני בעצמי שעשיתי חבילות חבילות חבילות של עבירות, ואימתי יכול אני לעשות כנגדם חבילות חבילות של מצות. לשלול זה אמר אמרו אליו כל תשא עון וקח טוב. מלמד שיאמרו לפניו ית' שיכפר כל עון, וקח אותם לטוב כאלו הם מצות, שיהפך העבירות למצות, יען שמצטערים מאד בעזיבת הרגל העבירות שבידם, ובזה נמצא דמיד בשובם נמצאים בידם חבילות של מצות מן העבירות שיתהפכו לזכיות. סבה ו' מתרשל בחושבו שכדי לעלות למדרגה שהעבירות יתהפכו לו לזכיות, צריך להרבות בקרבנות, ובזמן שאין קרבן יצטרך בהוצאות רבות במקום קרבנות, כגון לפזר מעותיו לצדקה, ובחושבו כך בא למנוע. לשלול זה אמר ונשלמה פרים שתפינו. כלומר שיח השפתים, ללמוד במעשה הקרבנות, יחשב כהקרבת כל הקרבנות, כארז\"ל כל העוסק בתורת עולה כאלו הקריב עולה וכו'.", + "והנני כותב כאן מ\"ש בספר אבן בוחן, וישא משלו על עוזבי ה'. העולם קרקע שוה, ובקצהו בור עמוק, גוב אריות אין מים בו, זולתי נחשים וצפעונים אשר אין להם לחש, רבים יהמו כדובים ככפיר ותנין. ואדם הסכל הולך סביב לו. עודנו מסתכל בתוכו צוחק ונופל. ובחמלת השם עליו אולי ישוב וניחם, הקרה לפניו מדי נפלו שורש עשבים צומחים בכותלי הבור, ונאחז בסבך השורש לבל ירד מטה פן יבלע, ובין כך ובין כך נשא עיניו וראה חור קטן ובו הלך דבש, ושלח ידו להתפרנס ממנו תמיד, ידו האחת מחזקת בשורש ובשניה ירדה הדבש להשיב אל פיו, ועודינו פעם אוכל ופעם חדל, והנה שתי חולדות, אחת לבנה ואחת שחורה, אוכלות תמיד שורש העשב, ואותו הפתי לפתותו הדבש שמצא, לא ירגיש לזה אפילו חולדות אוכלות אותו, והוא לא ידע עד יעקר העשב מעיקרו ויפול פתאום לארעית גובא, ינותח לנתחים בתוך לבאים ואכלוהו ויאכלוהו ואין אומר השב. חסר תבונות נחרש ואאלפך חכמה, הנמשל בזה המשל המופלא, העשוי לרמז אחרית נבלים לבד. ובהפך הדין תהפך לשומרי דרך השם. אולם שהעולם קרקע שוה, כן היא באמת לעיני החוטאים, ברצפת בהט ושש, אין בו תלוליות וגומות, ובקצהו בקצה החיים, סוף של האדם, קבר פתוח שוחה עמוקה בתחתית מלאכי חבלה, יהמו כגורי אריות יכספו לטרוף נפש, רשע אִוְתָה רע, ובעוד אנשים ארורים פניהם למטה ונופלים עד קרוב לקרקע הבור הזה, כי גם בחיים קרוים מתים, אלא שהם מסתבכין בסבך עץ החיים הגשמיים, והם מוצאים סביבם ממתקי הזמן, כדבש למתוק אוכלים בהשקט ובבטחה, ושוכחים מבורות אדמה אשר תחתיהם, והעולם לא נתן בלבם שייראו, פן יפלו בתוך הבור אשר שם ערוב כבד ישלטו הדובים המה בנתחיהם. עודם נואשים מתוך הסכנה, והנה שתי החולדות הלבנה והשחורה, והם היום והלילה, מדקדקות חוטי חייהם אשר יתלו בהם, אשר ינתקו בהם באחרונה ויפלו לגמרי, אהה ליום בעת שחור ורגע וזעם, עת אשר אכלו צוף דבש פרי מעלליהם, י��כלו פרי נבלה ללענה עכ\"ל.", + "ואל יבטיחך יצרך לומר מה אעשה, שכל אשר תאוה נפשי מכל דבר רע איני יכול מלעבור לעשותה, זהו שקר ודבר כזב, מה תענה שאתה מתאוה להיות מלך, ואע\"פ שאינך ממלא תאותך אינך מת, וכן אתה מתאוה לשכב עם כל אשה שעיניך רואות, ואע\"פ שאינך יכול לעשות רצונך אינך מת. וכן כמה דברים שהרשע מתאוה ואינו יכול למלאות תאותו ואינו מת בשביל זה, וא\"כ איך תוכל להשיב ביום הדין, לא יכולתי לנצח תאותי שהייתי מת. ומה גם שקדם הצווי עליך, ואהבת את ה' אלהיך בכל לבבך ובכל נפשך. אפילו שנוטל את נפשך. נקוט האי כללא בידך, שכל עצת היצר עליך, לבטל מצוה ולעשות דבר נגד רצונו יתברך, אע\"פ שהוא בראיות חזקות וברורות המורים היתר, אל תאמן שהכל שקר וכזב, והם ראיות בנויות על קו תוהו ואבני בהו, אלא דחולשת שכלך אין מבין סתירת ראיותיו. הלא תראה בעיניך, אף כי חלוש הוא, איך כל ראיותיו שקר, שהרי צוה לך יוצרך שלא תאבה ולא תשמע דבריו בראיות ושלא בראיות, כי לא נתן ציוויו לשיעורי', א\"כ החיוב מוטל עליך, לקיים כל הכתוב בספר תורת משה ובתורה שבעל פה, ואין לשמוע לשום מסית לנטות ימין ושמאל. גם הנני מודיעך דרך בלימודך, באופן שלא ימצא יצרך פתח לבטלך. שאם ימצא סדק כחודה של מחט לבטלך, ירחיק הסדק כפתחו של אולם, ואז תלכד ברשתו באופן שלא תוכל לצאת, דע כשאתה לומד, אל תבחר חדרי משכיות האדמה וחלונותיו, מהן פונות לרוח ומהן לים ומהן לפרדסים ומהן להרים וגבעות. באומרך דזכות אויר כל זה מחכים, ומאיר לעינים להבין בעומק למודך. דע כי זהו בכלל פתוי היצר, כדי שתתענג עם הראיה והרוח הנושב לקרר חמימותיך ותתגרה בך השינה בתרדמה כל היום מרוב העונג ותתבטל מלימודך. ואף שלא תישן בתחילת לימודך, תתפתה לו שתביט בשכיות הכותלים והצורות שבו כדי שתתברך יוצרך, ברוך שחלק מחכמתו ליראיו אם הצייר ישראל, ואם גוי שתברך ברוך שחלק מחכמתו לב\"ו, ואין כוונתו שתברך יוצרך רק לבטלך מלמודך המביא לידי מעשה, ולהכניסך ולהרגילך לשמוע לו, וכן פעמי' יתן בלבך לפנות אל עבר הים, באומרו ראית הים מאיר העינים ומחדד השכל. ופעמים לראות אל הפרדסים עד שיסיר מלמודך מכל וכל.", + "לכן כשתרצה ללמוד תורה, בחר לך מקום שפל קירות המקום בנין לבנים, והתקרה עצים קטנים. שעם זה אין מקום טוב שתתן עיניך כי אם על הספר שלפניך ועל כתיבת חידושך שבידך. יען שאם תחזור פניך אל קיר המקום, תדאג נפשך בראותך חורים חורים, מלאי' נמלים ובתוכם שריקות עכברים, ואם לתקרה תשא עיניך אשר תראה בית עכביש מפסיקים בין אויר הבית והתקרה, ועל ידי כך אינך מסיר עיניך מעל הספר, וכל דעתו ועינו על מה שכתוב לפניך, ואז תבין יראת ה' ודעת קדושים תמצא, כיון שאין יד ופתח ליצרך להסיר עיניך מעל הספר, באומרך ראה זה חדש, כי אין מקום לפנות בארבע רוחות הבית, שלא תבכה ותקונן על הראיה. והנה התנא הקדוש רמז מזה באומרו, כך היא דרכה של תורה, פת במלח תאכל וכו' עד ועל הארץ תישן. רומז שאין התורה נקנית לא בתענוג המאכל והמשתה, ולא בתענוגי המקום כי אם על הארץ תישן, והשינה בבית מושבו היא, הרי רמז שישכן בבית החצרים ושפלים יותר סמוכים לארץ. ואני הכותב מעיד אני עלי שמים וארץ, שרוב מה שחנני השם לחדש בתורה למלאכת עול הדרוש שעלי, מדי שבת בשבתו, היום ת\"ל כמו שלשים שנה, היה במקומות שפלים ועל הארץ, ובתוך אנשים עניים נבונים שפלים ונמוכי הרוח, כי בודאי במקומות אלו שכינה שורה ומסייעת לאדם להבין ולחדש בתורה, ��פך המבקש ללמוד בעליות הגבוהות, דבית גאים ישחק ה'. יש ענין אחר בהלומדי' במקומות השפלים ובתוך נבונים נמוכי הרוח, דכיון שהמקום שפל וכן העומדים אצלו, לבו שפל עליו ונכנע יצרו, ויוסר עם זה המסך המבדיל בינו לבין קונו על ידי רום לבבו, ושכינה שריא עליו, כדכתיב ואת דכא ושפל רוח. (אני עם דכא כארז\"ל). וכיון דשכינה שריא עליו, היא מדריכתו בדרך ההשכלה, בכל אשר ילמוד יצליח. ודע באמת שיותר יוכל האדם ללמד ולהרבות בתורה עם אנשים ת\"ח נמוכי הרוח, אעפ\"י שאינם יודעים כל כך, ממה שיכול ללמד עם חכמים מחוכמים המחזיקים עצמם גדולים אין כמותם בעולם מרוב עומק שכלם ומתגאים על זה. לפי שכל עת שיאמר בפניהם מחידוש שך הלכה פסוקה, מרוב גאותם אין מחזיקים לו טובה, ודוחים דבריו בשתי ידים, וכראות זה כך, מת לבו בקרבו מרוב דאגתו, ובזה אינו משתדל עוד לחדש, באומרו שאין בשכלו להשיב עוד, ומאמת בלבו כי לא נברא ללמוד תורה, ד'טפש' גזר עליו, וא\"כ מה לו ולצרה, לטרוח להבל ולבהלו ופורש עצמו למלאכה, לבקש פרנסתו דלזה נברא, אוי להם ואוי לנפשם לגורמים כך, לא כן הלומד תורה בין עניים בעלי תורה ונמוכי הרוח, ואע\"פ שאין חכמים כל כך, דכל חידוש שאומר לפניהם גדול בעיניהם ומחבבים אותו, ומגדילים החדוש כאלו היום ניתן מסיני, ובראות זה כך נכנס שמחה בלבו ומתלהב לחדש עוד ולהבין, ולא פסיק גירסא מפומי', עד שמתגדל בתורה, ובאמת אז מחדש חדושים נפלאים, ויתמהו השומעים ומברכים ברוך שחלק מחכמתו ליראיו. וכל זה גרם על שקבע תלמודו עם חכמים עניים ונמוכי רוח, צאו וראו שכך הוא, ולמפורסם אין צריך ראיה.", + "עוד לך כלל גדול, שלא ימצא יצרך פתח לשלוט בך בלכתך בלבדך בשוק, ואתה רואה נשים באות לקראתך, שים עיניך לארץ עד יעבורו, ואל תסתכל בהן, תדע שהראיה פתח להכניסך בהרהורים רעים, שתראה שיתגבר עליך בחוזק שתשא עיניך לראותם, ואם אין בראיה זו כלום, למה מתגבר עליך, עד שכמעט לא כל אדם יכול לעמוד בנסיון זה, כי אם מי שאהבת בוראו חקוקה בלבו, ואני כמה פעמים עשיתי תגר על הנשים היושבות בפתח החצרים לרוח היום, וכל עובר ושב מסתכל בהן בתאות יצרו, וכמה רעות נמשכות מזה כארז\"ל, עינא ולבא תרי סרסורי דעבירה. ואם אמר יאמר האדם, מכיר אני בעצמי שיש בידי עבירות גדולות, סוגרות דלתי התשובה, וא\"כ לא עלי נאמרו הגדרים, ומה לי לראות או שלא לראות בעריות, דכאשר אבדתי אבדתי, דע שטועה אתה, שאין דבר שיעמוד בפני התשובה, וכמ\"ש החסיד בעל ראשית חכמה בשער הקדושה פרק י\"ו. כל מה שיאמר לך בעל הבית עשה חוץ מצא. בעל הבית דהיינו הקדוש ב\"ה, כל מה שיאמר לך עשה מהמצות עשה, חוץ מצא מביתי, כענין אלישע אחר, אל תשמע לו אלא תכנס בתשובה, כי זה חשקו של הקדוש ברוך הוא, אלא שרוצה לנסות אותך עד כאן.", + "ובכוונת המאמר שובו בנים שובבים חוץ מאחר וכו'. שנראה שאף שישוב אינו מתקבל, פי' הרב שני לוחות הברית ז\"ל דף צ\"ח ע\"ב בהג\"ה. שהענין שהקב\"ה חפץ חסד הוא, וחושב מחשבות לבלתי ידח ממנו נדח. ע\"כ הוא תובע בפה, ומקדים לבני אדם, ומבקשם שיעשו תשובה, אבל איש כזה כאלישע אחר, אינו הגון שהש\"י יפציר בו להשיאו עצה טובה שיעשה תשובה, רק אם יעשה מעצמו יעשה. ולא שיפתח הש\"י. וזהו שובו בנים שובבים, אני פותח לכם שתעשו תשובה חוץ מאחר. וק\"ל עכ\"ל.", + "ונראה לי דמאמר זה מכריז ואומר לכל חוטא אף על פי שהגדיל לחטוא שישוב אל ה', משום דקאמר שובו בנים שובבים חוץ מאלישע שידע בכבודי ומרד וכו'. טעמא שידע בכבודו ומרד, מה שאין כן איזה חוטא בעלמא שאינו אדם גדול כאלישע שידע בכבודו, ובפרט בזמנים אלו דמי יודע בכבודו, וכיון שכן ישוב אל ה' וירחמהו, כיון שלא ידע בכבודו ומרד רק בחוסר ידיעתו.", + "עוד נראה כוונה אחרת במאמר, שהוא שורש ללמד ממנו כח התשובה, שהדברים אלו רומז הקב\"ה לאלישע אופן תשובתו ואל יתיאש מן הרחמים, וזהו שובו בנים שובבים חוץ מאלישע, כלומר חוץ מאלישע שאיני אומר שישוב, משום שידע בכבודי ומרד ויש עליו קטרוגים הרבה שאין מניחין לקבלם, משמע מכאן שרצונו ית' לשוב אלא שאין אומר לו שישוב, לטובתו שלא יקטרגו עליו, אך בעשות תשובה יש מקום לקבלו, דהיינו בחתירה שתחת כסא כבודו, דשם אין שייך קטרוג, ונכון,", + "ונוכל לומר שהוא גם כן ע\"ד הרף ממני ואשמידם. מי מעכבו דקאמר הרף ממני, אלא שפתח למשה (פתח) שיתפלל (כארז\"ל). גם בנדון זה, מה צורך לבת קול לצאת ולומר שובו בנים שובבים חוץ מאלישע. יניח הדבר בשב ואל תעשה, ואם יעשה תשובה אל יקבל אותו, דמה צורך להכריז שאינו מקבלו, אין זאת כ\"א לעוררו שישוב ואל יתיאש מן הרחמים שאין לו תשובה. גם ראוי להבין אומרו שידע בכבודי ומרד, שגם ירבעם היה גדול כאלישע ומרד, ואחזו הקב\"ה בבגדו וא\"ל חזור בך וכו'., יש לומר דידע בכבודו דקאמר, הוא שראה מעלת מט\"ט עד שטעה בשתי רשויות, ומגדולת העבד גדולת האדון נודעת, ולכן אלישע שנכנס בפרדס וראה גדולת מט\"ט, עליו שייך לומר ידע בכבודי וק\"ל, באופן שאין דבר שיעמוד בפני התשובה, וא\"כ איך יוכל האדם לומר מכיר אני ברבוי עונותי ואין לי תשובה, ואעשה מה שלבי חפץ. לא זו היא הדרך, ולא זו היא העיר. אלא אעפ\"י שהרבה להאשים, יותר מעלה קונה עם התשובה, כיון שהורגל בעבירות ועכ\"ז שב אל ה', דקשה עליו כמות לשוב, עד שכמעט יכול למות כארז\"ל. מה שאין כן מי שלא הרבה לחטוא.", + "עוד אלמדך דרך בעשותך איזה מצוה, שלא ימצא יצרך מקום לעכבך ולמונעך ממנה, והוא בבא המצוה לידך, מיד קום רוץ לעשותה בלי שתחשוב עליה כלל, שאם תתעכב רגע לחשוב בה, יש לו מקום לבלבלך במחשבות ועצות רעות, משא\"כ כשמיד בבואה רצת אליה שוב אינו יכול כיון שאחז צדיק דרכו והתחיל במצוה. גם בבקר כשתעור משנתך מיד שתפתח עיניך השלך הכסתות מעליך וקום על רגלך ואל תחשוב אפי' רגע בענין קומתך, דזהו פתחו של יצר להתחיל לפתותך שלא תסכים לתפלה, גם לזרז אדם בעצמו לקום מיד על מטתו להשכים לבית הכנסת. ישים נגד עיניו שאם יאמרו לו שנפל אש בבית מיד יקום לברוח פן ישרף, ואע\"פ שהוא חורף גדול וכבדות השינה עליו וגשם ומטר, לא יחוש על כל זה כדי להציל עצמו משריפה, ואע\"פ שלא היה נשרף רק הגוף ולא הנשמה, כל שכן וקל וחומר שלא יתרשל לקום לעבודת בוראו להציל נפשו וגופו משריפת גהינם אשר אשו לא תכבה. ולא יחוש לא לצינה ולעריבות השינה ולא לשום דבר. וכן אם תשכב על מטתך ויבא עליך רוצח וחרבו שלופה בידו, מיד תקום לברוח בלי מתון לחשוב מה זה ועל מה זה. שים נגד עיניך שאם לא תקום להשכים לתפלה, חרבו של מלאך המות עליך בלי מקום לברוח להנצל ממנה כחרבו של בשר ודם, שעל ידי בריחה יכול אדם להציל עצמו ממנו. גם שים נגד עיניך שאם לך דבר מלך ושלטון שתשכים לפתחו, שרוצה לצוות לך דבר, בודאי שלא תישן כל הלילה עד הבוקר כדי שלא תכביד עליך השינה בבקר ולהשכים לפתחו כדי שלא לבטל דבריו. כל שכן וקל וחומר לקום באשמורת להשכים להקביל פני שכינה ולקבל שכר לעוה\"ב. ולא בלבד בעבור דבר מלך אתה משכים מיראת המלכות כראו��, אלא אפילו בעבור איזה דבר ריוח שיש לך, שאם יעבור השעה תפסיד, אתה משכים בלי איחור כלל ואינך חושש לא לצינה ולא לשינה, וגם אין מעכב לך גשם ומטר ושטף מים רבים. וכיון שכן לא תהיה כהנית כפונדקית, לקום באשמורת להתפלל לבוראך הזן ומפרנס אותך.", + "ילמד אדם מאיש שיש לו תשוקה לאשה וקבע לה זמן שיבא אליה באשמורת הבוקר שאז אין בעלה אתה בבית, לא יאחר רגע וכל הלילה לא יחשה מלשאול האור הבוקר ולא ישקוט לקום בצינת החורף לצאת לחוץ לראות אם האיר פני המזרח כדי למהר הליכתו שם, ואע\"פ שמסתכן בעצמו שאפשר יבא בעלה פתע פתאום ויהרגנו כי קנאה חמת גבר ולא יחמול ביום נקם, וגם מאבד נפשו ונותנה לחרפות, דהבא על אשת איש אין לו חלק לעולם הבא, ועם כל זה אינו משים שום דבר נגד עיניו בערך אהבת תשוקתו. כל שכן וקל וחומר דצריך לעשות כל זה על אהבתו יתברך, שימשך לו הן בעליונים ובתחתונים וחיים בעולם הזה ובעולם הבא ושכר הרבה עין לא ראתה. או איש אשר בו שבר רגל או שבר יד שנפל בלילה ונשבר, לא ישקוט מלבקש רחמים שיאור היום להשכים לפתח הרופא שיבקש לו רפואה. והנה אדם עושה כך לרפאות אבר אחד, איך לא יעשה כך להשכים רפואה לנפשו ולכל גופו, שכל אברים כלולים בו, להשכים לפני בוראו ולשאול ממנו סלח לנו אבינו כי חטאנו, שהוא רפואת הנפש, ורפאנו ה' שהיא רפואת הגוף. וכאן ודאי וגבי רפואת בשר ודם ספק. והרביתי במשלים אם שמן האחד מובן לכלם, משום ששנוי הדברים במלות שונות מושכין את הלב כנודע ומתפעלים יותר לשומעיהם, כי ברוב דברים לו יחדל פשע, כי ברוב השמיעה יחדל עצמו מלפשוע.", + "שמח לבי ויגל כבודי לפני בוראי, שפעם אחת הרביתי דברי מוסר ברבים ביום שבת קודש בשעת הדרש, והיה שם איש אחד שהיה מזמין לו אשת איש להלוך אצלה בליל מוצאי שבת, וכשמעו דברי המוסר ברבוי ומלות שונות, נשבע ליצרו ופירש ובליל מוצאי שבת בא להחזיק לי טובה וסיפר לי הענין והודה ולא בוש. הרי שבענין המוסר צריך לכפול הדברים המלות שונות שעל ידי כך עושים רושם, מה שאין כן בקיצור ובמהירות ובדרך העבירה.", + "כתה הכל בו בהלכות תשובה, כל המתענה ארבע פעמים בשנה, שלשה ימים רצופים ושלשה לילות, הקב\"ה מוחל לו על כל עונותיו. ואלו הם קודם עשרה בטבת. קודם י\"ז בתמוז. קודם ראש השנה. ובעשרת ימי תשובה עכ\"ל.", + "כתב בעל קיצור של\"ה ז\"ל, קודם עשרה בטבת הוא היינו ה' טבת ט' טבת וי' בטבת. כי בכלם אירעו מאורעות לישראל כנזכר בתענית צדיקים. אבל מה שכתוב קודם י\"ז בתמוז, נראה לי שיתחיל יום ראשון מי\"ז בתמוז ויתענה י\"ז י\"ח י\"ט, כי כל מה שהוא בין המצרים מצוה טפי. ועוד יותר טוב שלא יתחיל קודם הצום י\"ז, ואולי יחלוש וח\"ו יהיה מוכרח לאכול בצום של שבעה עשר. וידוע שהתענית הוא כקרבן כמו חלבו שיקריב ודמו להקב\"ה, על כן צריך להיות ממש דוגמת הקרבן להתודות שהוא הדיבור, שאם לא כן זבח רשעים תועבה. ומחשבה שצריך לשמו, כי כל הזבחים שנזבחו שלא לשמן פסולין, שהמחשבה מפגלת הקרבן, כך צריך הבעל תשובה להיות חושב על מה הוא מתענה, ועל מה שהוא עושה תשובה, והמעשה הוא התענית שמקריב חלבו ודמו ע\"כ.", + "ועוד אמרו רז\"ל מדאמר קרא, זאת תורת העולה זאת תורת החטאת. כל העוסק בפרשת הקרבנות כאלו הקריב קרבנות, על כן מי שאינו יכול להתענות וגמר בלבו לעשות תשובה, יעסוק בקרבנות ונחשב לו כאלו הקריב קרבן. ופשיטא מי שיוכל להתענות ועוסק גם כן בקרבנות שטובים שניהם כאחד.", + "כתב הזוהר שבהיכל נוגה יש כתות מלאכים שמכריזין ברקיע, כל מאן דמחייב נגיפה שיהא בנזיפה עד שיעשה תשובה קמי מריה, וכד תב בתשובה קמי קוב\"ה אלו מלאכים שראין ליה ואכריזו עליה שרא נזיפה מכאן והלאה צלותיה אעלת קמי קוב\"ה, ועד דלא שב בתשובה נזוף הוא דסתמין ליה כל תרעי שמיא ולא סרסא ודחיין ליה לבר. על כן צריך כל אדם לפשפש במעשיו לשוב מיד על מה שעבר כדי שיתירו לו מיד משמים ולא יהא בנזיפה. גם המרגיש במה שחטא מיד עושה תשובה, והרבה קל לו לשוב מעבירה אחת דאינה צריכה תעניות וסגופים הרבה, מה שאין כן כשאין שם על לב מה שחוטא שמרבה בכל יום להוסיף על חטאתו פשע, ונכבד המשא עליו כשרוצה לשוב מכלם, כרבם כן כובד סגופיו ואינו יכול לסבול ובועט בכל. לכן לתיקון זה יחשוב אדם לשוב בכל עת ורגע, ולא תזוז מחשבה זו ממנו, ומחשבה טובה קוב\"ה מצרפה למעשה, וכיון שכן בבוא לעשות תשובה בפועל, אין צורך כובד הסיגופים כל כך, כיון דקדמה לו המחשבה תמידית מקודם ונמחל קצת עם זה. ולכן בתשובה קצת בנקל מועיל, דהיינו מיעוט תעניות וסיגופים.", + "ובהיות שלא כל אדם מתעורר לעשות תשובה בראותו עצמו בריא אולם, רק בבוא ימי הזקנה, ורובם עד דכדוכה של מות. וכיון שנשתרשו כל חייהם בהבלי הזמן בעצת המסית סמא\"ל הרשע, הוא שטן הוא יצר הרע, בעת יציאת נשמתו יפתחו שיכפר בקונו וינצל. והאיש אשר הלך אחר עצתו כל חייו, בראות עצמו בצער המיתה, מתפתה ושומע לו וכופר בחושבו שעם זה ינצל מאותו צער. לא כן המוחזק כל חייו בהקב\"ה ובתורתו, בועט בעצת סמא\"ל הרשע שהורגל שלא לשמוע לו, ולכן בבוא אז לפתותו אינו נוטה אזן, אדרבה מקלל ומודיע לו שהבל הוא.", + "וסיפר לי חד מרבנים שאביו הרב ז\"ל הלך בשליחות, ובאחת הערים שנכנס היה כת בחורים כל ימינם אכילה ושתיה ומלאו תאותם מכל מה שלבם חפץ, לא היה עבירה שהשליכו אחרי גיום, שכלם עשו לא נזורו אחור, והיו כופרים בכל מה שכתוב בתורה, וא\"צ לומר בתורה שבעל פה. וחלה אחד מהם למות, וכשנכנס בחוליו התחיל לצעוק בקול מר והיה אומר לעומדים אצלו, הצילו אותי מזה העומד לפני וחרב שלופה בידו לחתוך בשרי חתיכות חתיכות. גם ראו שעושים למי שעשה עבירה פלוני כאשר עשיתי אני עם חבירי עושים לו כך וכך שפטים. וכן היה מזכיר כל מה שעשה עם חביריו, והיה צועק מר ואוי ואבוי, ומחלה ומשתטה לפני כל הבא לבקרו, שעשיר היה ומרבים העם לבא שיצילו אותו מהמשפטים שמורה לו המלאך המות לעשות בו ולכל העושה כמותו. ודברים כאלו רבים עד שהיו מרבים העם לבא לראות בעיניהם כל מה שאמרו רז\"ל שרואה הרשע בשעת מותו, והיו אנשים נשים וטף מהרהרים בתשובה. והיה בצעקה זו כמו ח' או ט' ימים ועד שאבי החולה קרא לחכמים והלכו אצלו ושאלו מה היה רואה, והיה מגיד להם שהי' רואה למה\"מ לא כדמיון כ\"א ראיה ודאית, ומראה לו המשפטי' המעותדין לו ולחביריו, והיה עושה לו הכעסות גדולות, אמרו לו החכמים שיאמר שמע ישראל ה' אלהינו ה' אחד, ויתודה על חטאיו. והוא ענה חלילה לי מעשות זאת כדבריכם, משום שהשטן העומד כנגדו אומר לו שאם יאמר כן יעשה בו שפטים, ואם לא יאמר הוא יצילהו מצער חוליו, ואדרבה היה מחרף ומגדף כשהיו מפצירין אותו שיאמר שמע ישראל, והפצירו בו עד בוש ולא אבה לשמוע בקול מוריו. ויצאה נפשו באומרו איני אומר שמע ישראל, ונפנה והלך לחרפות. והחכמים פירשו מאצלו מיד שלא ידבק בלבושיהם מטומאתו עד כאן.", + "הרי כיון שהרשע מתדבק בחייו עם סמא\"ל, גם במותו מפתהו לכפור. לכן תקנו ��קדמונים ז\"ל שימסור האדם מודעא בחייו שאם ח\"ו מסיבת בלבול דעתו יודה אל דברי המסית, יהיו דבריו כחרס הנשבר וכדבר שאין בו ממש. וקודם מסירת מודעא הזאת צריך האדם שישוב בכל לבו מהעבירות שבידו שעשה מנעוריו עד היום הזה. אע\"פ שכבר עשה תשובה ונתחרט ועזב את דרכיו המקולקלים, ועשה תשובה על כל העבירות שעשה, שמא לא עשה תשובה שלימה בכל לבבו, אבל עכשיו שמזכיר יום המיתה בוודאי צריך שישוב בכל לבבו כמו שאמרו בגמרא על פסוק רגזו ואל תחטאו אמרו בלבבכם וכו'. ואם לאו יזכיר יום המיתה, כדי שלא יהיה כטובל ושרץ בידו. לכן ישוב בכל לבבו.", + "וזה לשון המודעא:", + "יהי רצון מלפניך ה' אלהי ואלהי אבותי, האל הגדול הגבור והנורא, אשר בידו נפש כל חי ורוח כל בשר איש, כשתגיע אחר אריכות ימים ושנים בעבודתו יתברך שמו, עת פקודתי ברצון הטוב והפשוט ברחמיו ובחסדיו ובחמלתו עלי ליטול ממני נשמתי. שתהיה בעת הזאת דעתי צלולה ונכונה ומיושבת עלי ובשכלי כמאז ומקדם, להיות דבוק בו ובאחדותו ברוך הוא, ושלא לזוז מיראתו ואהבתו עד יציאת נשמתי מגופי עד ועד בכלל, ובקבלת עול מלכותו ואחדותו עלי, ה' אחד ושמו אחד. ותהיה גם כן דעתי צלולה ומיושבת עלי להצדיק דינו ברוך הוא אמת ודינו וגזרתו אמת. והכל הוא בחסד וברחמים עלי, ואעשה לו רצונו ברוך הוא הוא ביראה ובאהבה, כי רב ושליט הוא. ובאם שיהיה רצון הבורא ברוך הוא ורצונו הטוב והפשוט לאחר אריכות ימים ושנים בעבודתו יתברך שמו, כשתגיע עת הזאת ליסרני ביסורין קשים, ויהיה לי בלבול וטירוף הדעת חס וחלילה, הריני מצדיק דינו הקדוש והטהור של חסד ורחמים עלי, אתה צדיק על כל הבא עלי כי אמת עשית ואני הרשעתי. אמנם באם שיבא חס וחלילה בעת הזאת המסית והמדיח המקטרג הגדול, יצרי הרע מנעורי להסית ולהדיח ולפתות אותי חס וחלילה לכפור בעושי יוצרי ובוראי מלך המלכים הקב״ה או בתורתו הקדושה והטהורה או במצותיה, הן מצות דאורייתא או מדברי קבלה או מדרבנן, תורה שבכתב או תורה שבעל פה או סייג וגדר ושמרת למשמרת חס וחלילה. הריני מוסר מודעא בצירוף קב״ה ושכינתיה לפניכם עדה קדושה במודעא גמורה בכל דיני מסירת מודעא שתקנו חכמים ז״ל, שיהא הפתוי ההוא שיסית וידיח אותי כאפס וכאין וכחרס הנשבר. באם שחס וחלילה אודה לו חלילה וחלילה מתוך צער ובלבול וטירוף הדעת ושכלי ולבי בל עמי, ואין אדם נתפס על צערו. אבל האמת מודה אני לפניכם בהודאה גמורה שאני מאמין באלהים הבורא ית׳ שמו, שהוא אחד ושמו אחד, ואני מקבל עלי עול מלכותו. שמע ישראל ה׳ אלהינו ה׳ אחד ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד. וה׳ אלהים אמת ותורתו אמת, משה עבדו נאמן ביתו אמת ותורה שבכתב ושבעל פה אמת, וכל מצות דאורייתא ומדברי קבלה ומדרבנן אמת, וכל דקדוקי מצות אמת. ואני מאמין בהם באמונה שלימה, תהלות לאל ית׳ בלב שלם ובנפש חפצה, אל אחד נאמן, אדון כל המעשים ברוך הוא. ואין אני כופר חלילה וחלילה בשום מצוה מהמצות קטנה או גדולה מדאורייתא ומדברי קבלה ומדרבנן, רק את האלהים אני ירא. אני מאמין בי״ג עיקרים בכלל ובפרט. שהבורא יתברך שמו הוא ראשון והוא אחרון ומבלעדיו אין אלהים. ושיש שכר טוב לצדיקים לעוה״ב ועונש רע ומר לרשעים. ושיהיה תחיית המתים בעת שיעלה רצון הבורא יתברך שמו, שבידו להמית ולהחיות. ובביאת המשיח. והבורא יתברך שמו אינו גוף ולא דמות הגוף. והוא אור גדול ונורא מאוד. אור קדוש וטהור, אור קדמון אור צח אור מצוחצח. אור זך ונקי אור טמיר ונעלם. אור פשוט אין סוף ברוך הוא. והוא חי וקיים מקור מים חיים ה׳ וממנו תוצאות חיים. ויקוים בי מקרא שכתוב ואתם הדבקים בה׳ אלהיכם חיים כלכם היום. ונאמר כי בי ירבו ימיך ויוסיפו לך שנות חיים. לחיים טובים ולשלום תכתבנו אלהים חיים. אמן (יהיו לרצון אמרי פי והגיון לבי לפניך ה׳ צורי וגואלי):", + "וטוב לאומרה ברבים כדי לזכות את הרבים, ואני המחבר קראתיה ברבים בתוך הדרוש ברב עם הדרת מלך. ואמרתי לעם שיתכוונו עמי במסירת מודעא זו לעת מצוא זו מיתה. שאפשר ימות אדם פתאום המיתה מצויה. לכן טוב לאומרה בחיים חייתו. גם כן אפשר דבעת חוליו תטרוף דעתו או לא ימצא בידו אז נוסח המודעא, לכן טוב לאומרה בהיותו בריא שדעתו מיושבת עליו כדי שימסרנה בלב טוב ובנפש חפצה בלי עונש כלל, כי סמוך למיתתו נראה כמוכרח. גם מצאתי בספר קיצור שני לוחות הברית (דף ק״נ ע״ב) וזה לשונו, מצאתי במגילת סתרים של מקובל גדול, וכתוב שם בשם הישיש הזקן המקובל ר׳ יהושע ז״ל שקבל מרבו ז״ל, כי האדם בשעת יציאת נשמתו, השטן עומד על ימינו לשטנו, ואומר לו כפור בה׳ אלהי ישראל, והנשמה ממאנת. ואפשר שיבא לידי הודאה ח״ו, מאי תקנתיה להנצל ממנו. יכוין בי״ג עקרים. ואם אינו בשכלו או שאינו יודע על פה, יקראו לפניו בנו או אביו או אוהבו, והוא יודה להם וטוב לו: (ויאמר): אני מאמין באמונה שלימת במציאות הבורא יתברך שמו וביחודו אשר אינו גוף. והוא קדמון לכל. וראוי לעובדו לבדו. ונתן נבואה לבני אדם. ומשרע״ה היה אדון כל הנביאים. ומן השמים נהן לנו ה׳ את התורה על ידו. ולא תתחלף בשום זמן. יודע כל מעשה בני אדם. גומל טוב לצדיקים ורע לרשעים. ושישלח לנו משיחנו. ושיחיו המתים לקץ הימים. וכן אני מאמין כל אשר הורו וציוו לנו כל החכמים בתורה שבעל פה המקובל אצל כל ישראל. ואם עלה בדעתי איזה הרהור נגד עיקר הדת ותורה שבעל פה, אני מתחרט וחוזר בי, ואני שואל מחילה מה׳ אלהי ישראל ומתורתו. עכ״ל:", + "אמר המחבר אליהו הכהן, כשהיה אדוני אבי ז״ל הולך לבקר את החולה, לא היה זז משם עד שהיה מכריחו לומר יגדל ששם הי״ג עיקרים. ועד עכשיו לא ידעתי טעמו של דבר, כי בודאי היה הטעם כדי להצילו שלא יכריחהו מלאך המות לכפור באלהי ישראל, דזהו תקנתו כמדובר. מצאתי מודעא לענין זרע לבטלה בספר קסת יהונתן (ועיין לעיל בקונטרס החידושים, תיקון לזרע לבטלה). וזה לשונו. סדר מסירת מודעא, דהיינו שצריכים להיות עדה שלימה עשרה אנשים מלבד אותו שמוסר מודעא, וצריכים להיות כשרים זה לזה, ולאותו המוסר מודעא. ונוהגין לעשות כן בין כסא לעשור או אף בתוך השנה מי שירצה. ונוהגין שכל אחד יתן נדבת לבו דבר מה לצדקה מקודם.", + "וזה לשון המודעא:", + "שמעו נא רבותי, אמרי פי את אשר עם לבבי, הלא ידעתם אשר קליפה קדמה לפרי צדיק עץ חיים. וע״כ מיום ברוא אלהים אדם הראשון לכל נוצר, תיכף בא היצר הרע הוא השטן הוא מלאך המות בחלקלקות לשונו מדבר גדולות, מילין לצד עילאה ימלל, והסית אותי לאכול מעץ הדעת טוב ורע למרות את פי אלהי ישראל מלך מלכי המלכים הקב״ה וברוך שמו ומיוחד בפי כל בשמים ובארץ. ואחר נעלה ברוח סערה ואש מתלקחת בשמים וקטרג עליו עד אשר נגזר מיתה עליו ועל כל דורות הבאים עד ימות המשיח. ומאז ועד עתה זה דרכו כל הימים לרבות הלילות על משכבו סליקו רעיונים והרהורים רעים לשמים, ויצפון לדם ישרים לבלות שאול ואוצר רחם לאכזרי וכל מעשיו להפיל את האדם מאיגרא רמא לבירא עמיקתא, ואלמלא הקב״ה עוזר לנו אין ��ידינו להתחזק עליו וכל ימי חיי האדם בצער גדול. והנה בכל מקום אשר המצא ימצא מקום מוכן לפרעון חובות ישנים וגם חדשים מקרוב, הוא בעצמו או גירי דיליה. והנה יודע לכם את אשר אמרו חז״ל אשר בשעת הסכנה הגדולה הלא היא בעת אשר הוא סמוך ליציאת נשמת האדם, ואז הזמן היותר נאות להשיב הפקדון אשר הפקד אתו כל ימי הבלו, לעשות תשובה ויתודה על עונו עד דכדוכה של נפש, ויקבל עליו עול מלכות שמים רבה וימסור נפשו רוחו ונשמתו לאשר נתנו. והוא לא כן ידמה, הפך עליו בלהות חלק משמן חכו והמה פתיחות לבלות שאול ואבדון נפשו לאמר לך עבוד אלהים אחרים, ובזה יערב ויבושם לך, והקל מעליך עול היסורים הקשים והמרים, וכל מגמתו להפילו שחת והוא ימשול בו בגופו, לעורר עליו דיני דינין קשים ומרים כלענה וראש, הכל לשוחטו בסכין פגום ולעשות טרפה ח״ו, מלבד שאר אונסים אשר יקצרו כמה יריעות מהכיל. והנה עם מה שאמרו חז״ל אין אדם נתפס על צערו, ואנוס רחמנא פטרו, מ״מ אם אינו עושה כלה עושה מחיצה בינו לבין אבינו שבשמים, ע״כ הנני מוכן ומזומן מהיום עד אחר מיתה למסור נפשי רוח ונשמתי לאל רחום וחנון עילת כל העילות וסיבת כל הסיבות ב״ה וב״ש, ובפניכם אני מוסר כל החלקים אשר הם המה בי מנפש ורוח ונשמה להקב״ה אשר בחסדו הגדול נתן אלי, וכל מה שעשה מהיום עד עולם נגד המסירת מודעא הזאת, הלא המה בטלים ומבוטלים ולא יהא ממש בדבורי ובמחשבתי או ברמיזתי ומכל שכן במעשה ח״ו, והנני מבקש מאת מעלתכם שתצרפו עמכם השכינה הקדושה והטהורה לבטל כל מה שעשה מהיום עד עולם נגד מסירת המודעא הזאת, ולא יהא ממש בדיבורי או ברמיזתי או במחשבותי לבטל אחת ממצות הקב״ה, ומכל שכן דבר היוצא מן הכלל כלו. כי אני הנני מוסר מהיום באהבה גמורה גופי ונשמתי לאל יחיד ומיוחד אשר האציל וברא יצא ועשה כל העולמות וכל הברואים. ובאם אשר יעלה על מחשבתי ח״ו נגד מסירת המודעא הזאת, בודאי כי הוא באונס גמור והכרח גדול. ובאם המלאך המשחית יבא לקטרג עלי מחמת אותה המחשבה יהיו דבריו למה ולא כלום ולא יעשה שום רושם כלל. גם אבקש ממעלתכם מאחר שאין צדיק בארץ בזמן הזה אשר לא קרה לו מקרה בלתי טהור בהוצאת זרע לבטלה באיזה אופן שיהיה. ואותן הטיפות המה חושבין אותי להם לאב ורוצין ליהנות ממני וממטתי אחר מיתתי באומרם כי אתה אבינו. בכן אבקש ממעלתכם תפלה שתעזרוני לבקש את פני ממה״מ הקב״ה להכניס לקדושה כל אותן הטיפות שיצאו ממני לבטלה. הן באונס הן ברצון בן בשוגג הן במזיד הן ער הן ישן הן בגלגול זה הן בגלגולים אחרים הקודמים. ע״י שם הקדוש היוצא מפסוק חיל בלע ויקיאנו. בשילוב שם הוי״ה בניקוד שור״ק כזה (יחהבוו״ה), הנני מחרים ומנדה אותם המזיקים ושדין ולילין ורוחין שנבראו מטיפות קרי וזרע שלי כלם בכלל שלא יגעו בי או במטתי או בבגדי ולא ילוו אותו לקברי ולא יהיה להם רשות ליגע בי ובנפשי בשום אופן שבעולם. ואתם גם אתם תצרפו עמכם השכינה ותחרימו אותן באופן שלא יהיה להן כח לילך אחר מטתי ומכל שכן ליגע בי ובבגדי או בגופי או בנפשי. (אחר שאמר המוסר מודעא כל זה יאמרו העדה שלימה כולם בכלל):", + "בצירוף קודשא בריך הוא ושכינתיה, קבלנו המסירות מודעא זאת אשר מסר (פלוני ב״פ) גופו נפשו רוחו ונשמתו לעילת כל העילות וסיבת כל הסיבות. אבל מה שיעשה מהיום נגד מסירת מודעא זאת, הן במעשה הן בדבור הן במחשבה, אנחנו מבטלים אותו המעשה או הדבור או המחשבה בצירוף קוב״ה ושכינתיה, ולא יעשו ב ו (בפלוני בן פלונית) שום רושם כלל. גם מחרימים אנחנו בית דין בצירוף קוב״ה ושכינתיה כל טיפות זרע שיצא (מפלוני בן פלונית) לבטלה עד היום הזה. גם אשר יצא ממנו בגלגולים הקודמים, גם אשר יצא ממנו לבטלה באונס מהיום עד אחר מיתתו, שלא יגעו (בפלונית בן פלונית), הן בו בעצמו בגופו או בנפשו הן בבגדיו הן במטתו. ולא ילוו אותו לקברו. וצדקו יהלך לפניו וכבוד ה׳ יאספו וינוח על משכבו בשלום. עכ״ל:", + "וכתב בספר טעמי המצות של הרב רבי מנחם הבבלי (סימן פ\"ו) והאריך בעונש המוציא שכבת זרע לבטלה וכתב כשמוציא זרע לבטלה, בשערו אשר סביביו מתעטפים שם כחות הטומאה, משם נבראים רוחות רעות והמה נקראים נגעי בני אדם. ואחר מיתתו אינם מתפרדים ממנו ומלוים אותו כי הם בניו, ואין צער גדול מזה רחמנא ליצלן, ותיקנו להקיפו י׳ טבולי יום, והם יריצוהו אל הבור עכ״ל. וכתב של״ה ואם בחייו מחרים בשופר עם עשרה ת״ח ששום אחד מבניו לא ילווהו. ר\"ל א פי' בניו הנולדים לו מאשתו לא ילווהו ולא ילכו אחריו. אז גם בניו הנולדים לו משכבת זרע לבטלה מוכרחים ג״כ שלא ילווהו אותו. ע״כ:", + "וכתב הרקנט״י ז״ל בפ׳ ויחי, ואמרו קצת חכמי הקבלה, צריך ליזהר כל אדם בעת מותו שלא ישאר כלום מאבריו חוץ למטה. כי כל הנשאר ממנו חוץ למטה לא יאסף בקבורה העליונה, וזה ידוע ליודעי חן על מה מרמזת המטה, וסביב המטה מיני משחית, לפיכך צריך שיאסף אל עמיו ולא לחוץ לכחות הטומאה, וזה ענין האסיפה הנאמר בצדיקים. א״כ אותו אבר שהוא חוץ למטה נפסל ביוצא, וטמא טמא יקרא, וכנגדו הנשמה נשארת פגומה מקדושה, ע״כ שומר נפשו ירחק מהם. על כן העומדים אצל הגוסס יזהרו על כך, והזהיר ידבק בשכינה. והנה כשם שיש נגעים גופניים הבאים בגוף האדם, כי הם הנגעים הרוחניים הנעשים מן העבירות, פוגמים את הנפש. וכדוגמת טהרת ונגעי הגוף, כך טהרת נגעי ב״א הנעשים מן העבירות ופוגמים הנשמה. כשם שבנגעי הגוף ביום טהרתו והובא אל הכהן, כדכתיב בפ׳ מצורע, זאת תהיה תורת המצורע ביום טהרתו והובא אל הכהן. כך אין מציאות שיכולה הנשמה לראות פני הכהן הגדול ה׳ צבאות אם לא יטהר. לכן ישתדל האדם לטהר עצמו בעוה״ז, שאם לא יטהר ידחו נשמתו לחוץ עד שיטהר במשפטי גיהנם הקשים והרעים. רחמנא ליצלן. ויתן בלבנו אהבתו ויסייענו לטהר נשמתנו אמן יהי רצון. (וכיון שהבעל תשובה צריך התרה כתבתי לך זה) כל מי שעושה התרה אחר שמתירין לו יאמר:", + "יהי רצון מלפניך ה׳ אלהי ואלהי אבותי, שכל הקללות והארורים ונדויים ונזופים והחרמות והשמתות שקללתי או שאררתי או שנדיתי או שהחרמתי או ששמתתי את עצמי או אשתי או בני ביתי או את אחרים אשר מזרע ישראל המה. או אחרים שקללו או שאררו או שנידו או שהחרימו או ששמתו אותי או אשתי או את זרעי או את בני ביתי. יה״ר מלפניך ה׳ אלהי ואלהי אבותי, אלהינו שבשמים ובארץ, שאל ישלטו בנו ואל יעשו רושם. וכל הקללות יתהפכו לברכה, כמ״ש ויהפוך ה' אלהיך לך את הקללה לברכה כי אהבך ה׳ אלהיך:", + "ואחר כך כל העדה הקדושה יחזרו ויאמרו לו ג׳ פעמים בלשון הזה. כולם מותרים לך, כולם שרויים לך, כולם מחולים לך. כשם שאנחנו מתירין לך בבית דין של מטה כך יהיו מותרין בבית דין של מעלה ולא יעשו בך רושם כלל. וכל הקללות יהיו כולם לברכה כדכתיב ויהפוך ה' אלהיך לך את הקללה לברכה כי אהבך ה׳ אלהיך:", + "גם מענין קרי מצאתי בספר חוקי חיים (דף קפ״ה ע״ב) אם ראה קרי ח\"ו, כשניעור משינתו יטול ידיו ויאמר. רבונו של עולם, עשיתי זה בלא כוונה רק בהרהורים רעים ובמחשבית, לכן יהי רצון מלפניך ה׳ אלהי ואלהי אבותי מחוק ברחמיך הרבים עון זה והצילני מהרהורים רעים וכיוצא בהם לעולם ועד. אמן כן יהי רצון. ובשעת נטילה יכוין כאילו טבל במים דכתיב ארחץ בנקיון כפי. ויעלה לו כאילו טבל:" + ], + [ + "ידעתי המחשבות ורצונות האדם שהם לשמוע דברי מוסר הבאים מילי מילי המושכים לבו של אדם. לכן ראיתי לחבר שני פרקים, פרק זה ושאחריו מדברי ספר התפוח מרבינו שלמה זצלל\"ה. שהוא מוסר דרך מליצה דברים נכוחים בשפה ברורה. וחלקתי הדברים לשני פרקים, יען שלא יכבד על הקורא, דכיון שיש ריוח בין הדבקים מתחזק לב האדם להיות קורא ושונה. וזה לשונו:", + "הבה נתחכמה לתור לנשמה מנוחה שלימה בשכבה ובקומה לעתיד לבא. והיה כי תבא לפני יוצרה לדעת הטובה היא אם רעה אם המצא טהורה ונאה. חפץ בה המלך ונקראה לפני השם להלך והוא בהיכל המלך. תחת כסא אדוניה והאיר אל עבר פניה. מזיו שכינתו תשבע קדושה וישם כתר מלכות בראשה. וראשית עבודתנו בהקיצנו משינתנו. נכין לבבנו ליחד אלהינו. ולכל פעולה נקדים התפלה. יחד עשיר ואביון תהלות לאל עליון. יתנו נעימות למחזיר נשמות. להודות לה׳ ולהלל לשם תפארתו ישיב הפקדון אשר אתו בלב שלם לקרוא כלם בשם אלהיכם אל עולם. איש איש לפי דעתו ושכלו אשר ימצא לו. בתפלה יכונן לבוא אל המלך ולהתחנן בית אלהים יהלך ימהר יחיש אשר בידו נפש כל חי ורוח כל בשר איש. זאת התורה כל אשר יקרא אל ה׳ ויבקשנו בית אל ימצאנו ושם ידבר תחנונים לא ישא פנים יכוף כאגמון ראשו לבקש על נפשו. כי תבא מעון ביתו שים כבוד תהלתו. דום מדברי הבל וְתִפְלָה ותן לאל תהלה. ורוממו תחת לשונך כבד ה' מהונך. עמוד לפניו במורא כי ה' עליון נורא, באימה ובפחד ורעדה לשמוע בקול תודה. את ה' תירא וגופך תרעד כי תשיתהו ברכות לעד. בוראך שָׁוֶה נגדך תמשילהו במעשה ידיך. תגיד מה מעשיו ומעלליו הוד והדר תשוה עליו. ועת התיצבך נגדו תכין לבך לעובדו. וקבל עול מלכותו וליחד אלהותו. אם לקראת אלהיך תכון אף ה׳ ישכון. כי תפגע בו וראך ושמח בלבו. ישמח יקח תפלתך, ימלא ה׳ כל משאלותיך. יתן לך כלבבך כי תשית אליו לבך.", + "ואחר התפללו תפלתו יצא אדם לפעלו ולעבודתו. ובכל מעשיו ועניניו לא ישכח את אדוניו. ויזכור בכל מפעליו ה' הנצב עליו. ויחשוב במחשבתו מה׳ כל משפטו לא יוכל לחחבא. כי מלאכיו יצוה. לכתוב גלוי ונסתר, ולהיות עדים בשטר. וכל רגעי שעותיך זכרה יום מותך מה היה ראשיתך ומה יהיה אחריתך. ותלבש חרפה מימי הפקודה. אשר יביאך אדון העולם במשפט על כל נעלם, ואת רוח הטומאה היא רוח הקנאה תעביר מעליך, וידעת כי שלום אהלך. יזהר ממנה בדבור במחשבה רשפיה רשפי אש שלהבת בחיים עצמות מרקבת. ואחריתה דרכי מות. ומשם יפרד חילוק הלבבות. רוב האיכות דברי ריבות. אש ולהבות. מים רבים לא יוכלו לכבות. שורש שנאת אח אחיהו היא קנאת איש מרעהו. ומן הקנאה תצמח שנאת חנם זו היא פתחו של גיהנם. השמר פן תכוה בגחלתה ואל תקרב לפתח ביתה. אשר בגאוה ינהיג עצמו בעליו אין עמו. ישלח אף ועברה למרבה המשרה. ממעלתו וכבודו יורידנו עמוק עמוק מי ימצאנו. ימח זכרו ושמו כאשר יבער הגלל עד תומו. פגע האסון יעורר כל איש צורר. למי תרחק ממקומה ואל ידבק בידך מאומה. כי הגבהות והגאוה המה מי מריבה. איעצך עצה טובה תזרעם כמו רוח. עליהם לבך אם נפתה, נבול תבול גם אתה. אם תבחר בם תפול ולא תקום כי ירחק ממך המקום. והאוחז במדות השפלות ��הענוה ששון ושמחה ימצא בה. לבו ורוחו בדכאו בשמים הכין כסאו. תחת כסא הכבוד מחיצתו כי שם ביתו. יתענג מזיו השכינה ועיניו אל קדוש ישראל תראינה. יניח אדם הגאות לבעליה למאיר לארץ ולדרים עליה. את הכל יצר וברא האל הגדול הגבור והנורא. במעשיו בחכמה כלם מושל בגבורתו עולם. אין קצה לגדולתו ואין תכלית אל ממשלתו. אם מדת הענוה בגבולך רוח המושל יעלה עליך. וכל האוהב דברי בלע מארץ חיים יבולע.", + "איבה ישית יכריתה איש מעם רעהו ואשה מאת רעותה, וכפי עוותתו מאריך ברעתו. אותו על העצים יעריכו מפיו לפידים יהלוכו. נידון בגחלי רתמים ארכו לו שם הימים. כי הלכו רכילים עושה אורים גדולים. יחד עשירים ודלים. בעונש זה שקולים. בלשונם נתלים ולחומם כגללים. יפרוץ בם פרץ כמרגלים את הארץ. תקולע נפשם כי תצא מן הקצה אל הקצה. מפה ומפה מורים להם חצים כל אבריהם מפרקים ומרצצים. צריהם במהרה רצים והנוגשים אצים. נדונים בצינים פחים משלחי מדנים בין אחים. ביד פשעם משתלחים כמשפטם בחרבות וברמחים. בעמקי שאול קרואים, וינטשו בעמק רפאים. והמקבלים את דבריהם תועבת ה' גם שניהם נגד פניו מעלליהם חלץ מהם. כי מחזיקי ידם קרוב יום אידם. גם הם יקחו חלקם ואכלו את חוקם. נפש החוטאת בלשון הרע מטומאה נגועה ומדוכאה, והנה היא לא\"ה דוחים אותה והודפים את שר האופים, היו תהיה לנדה, וכתב לה ספר כריתות ונתן בידה. ירדנה בפרך יבא אידה היא העולה על מוקדה לאש תהיה לאוכלה כי רבים חללים הפילה. גם הליצנות תפר יראה וירא ה' כי שנואה. הן היא תועבה ומאוסה וירע בעיני ה' את אשר עשה. המחזיק בה משוקץ ומתועב אך בשרו עליו יכאב. מכונה נקרא נבל ונפשו עליו תאבל. יכין ללצים שפטים בעקרבים ושוטים. יובלו ליום עברות ויחנו במוסרות. לכן כל איש מה' ישאל אשר לא יתגאל. ומדת יראת הבושה מהור ימהרנה לו לאשה. תחשוך אותה מחטוא כי ה' אתו. חיי עולם יקנה ורצון שוכני סנה. נפש המרבה אשמה יוסף עצב עמה. כבודה ימיר בכלימה בעבור הרעימה. ועל כל פעולותיה דבריה ומחשבותיה ומעשיה נוכחת והיא כפורחת. תשכון הגויה יחידה בשחותו משכנתה ומגרת ביתה. גם הבשר יקרב למוסר לתת לו כפעלו והמת יהיה לו מות ואסון יקבהו יפרוש כנפיו יקחהו. עת בא חליפתו ישאהו על אברתו. נפש תנוד לבלי חוק, ותתצב אחותו מרחוק. מאור אל חשך יהדפהו באשר חללים שם הוא. ולרעיו ובני ביתו ישנא בדד ישב מחוץ למחנה. דבר ריע ואוהב נחוץ יוציאוהו ויניחוהו מחוץ. יכרו הקבר מהרה וישליכו אותו הבורה. ירה יירה בשחותו מזה ומזה לכסותו. אוהביו ורעיו ישכחו אותו ולא ידע איש את קבורתו. למכתו אין תרופה ובשר בשדה טריפה. לא יתהדר בריבו והונח במכאוב על משכבו. התולעים בקרבו עולים ויורדים בו. יגור באפלות במחשכים במצולות. ליחה ינוס ויכלה והוא כרקב יבלה. ומן החיל אשר עשה מאומה לא ישא. מעללי נפש והגוף ומעבידיהם עד האלקים יבא דבר שניהם. כצאן לטבח נלקחים בית שר הטבחים לכרות שם כירה לשתות שם מים ממרה, מים המרים שותים ויאכלו זבחי מתים, יחלק יפריד חברתם ויפץ ה' אותם. למשפט באות למות תוצאות. ואם הנשמה תיישר אורחותיה והעלה את נרותיה. בצד שכינה מקומה אצלה להיות עמה. והגוף אם יכשר על ספר הישר יכתב זכרונו, הוא ראשית אונו. השם יסעדנו לשומרו ירחמהו עושהו ויוצרו. ישכון לבטח בקרבו ולא יאכל את בשרו. באמת ובתמים ליוצרו אם יעבוד והיתה מנוחתו כבוד. כמה מעלות טובות לחשוב מחשבות. לקיים המצות תולדות ואבות. ולהתרחק מן העונות ומריב לשונות. ולעבוד הבורא ברצון ובאהבה בגילה ברינה ובשמחה רבה. חזק ואזור מתניך עשות רצונו כרצונך ותחשוב כל רעיונך הוא אביך קנך. תן בלבך להכיר יחודו אין עוד מלבדו. נוצר נפשך זוכרהו בכל דרכיך דעהו. לו תכין כל מחשבותיך והוא יישר אורחותיך.", + "העשיר אל ירום לבבו כי הרבה כספו וזהבו. הטובה הנתונה אליו יכירנה ותחת רגליו הגאוה ישפילנה. ויחשוב כי לא מחכמתו ירבה כבוד ביתו. וידע כי עושרו וכבודו הביא אלוה בידו. לו הכח והממשלה וכי הוא המושל הוא אלהיו וקונו. אדון לביתו ומושל בכל קנינו. וברצונו יקח הונו ממנו אל כל אשר יחפוץ יתננו. וישים האל תמיד נגדו לזוכרו כל ימי חלדו. יבין כי מאין יצרו ובראו מאחר עלות הביאו. יתן אל פניו מוראו אשר גדלו המלך ואת אשר נשאו. ותמיד אל לבבו ישיב על שדה הארץ יחשב. רק העשיר בעושרו יתן לאלהים כפרו." + ], + [], + [], + [ + "יחקור האדם ויבקש הדברים הנוגעים אל שמירת גופו, לעשות אופנים שלא ישלוט בו יד בעל בחירה, כגון שונאים בעיר או לסטים בדרך וכדומה משאר הנזקים, כדי להיות חי על פני האדמה לעבוד את בוראו בבריאות, כדי שיוכל לעובדו כראוי. לכן הנה נא הואלתי לכתוב בפרק זה הדברים המועילים לשמירה ולקבלת תפלתו, ודברים סגוליים המועילים לתקן נפשו וגופו.", + "כתב בספר חקי חיים דף קע\"ז ע\"ב, הרוצה ליסע למרחקים, יתן לו אוהבו איזה מטבע ויעשה בו סימן, דהיינו שיעקם אותו מעט על המזוזה, ויאמר לו בזה הלשון, הנני נותן לך מטבע זו שתהיה אתה שלוחי כשתבא למקום חפצך, תשליך אותו לצדקה בעבורי, ואז נקרא שלוח מצוה ואינו ניזוק באותו הדרך. וכשרוצה ליסע למרחקים יאמר פרשת עקידה. ואחר כך יאמר כשם שאברהם בעל החסד עקד את יצחק שהוא גבורה, כך השם יתברך יעקוד כל אויבי ושונאי ומקטרגי מעלי ומעל כל ישראל אמן. ויאמר פסוק וירדו כל עבדיך אלה וכו'. ויאמר תחנה זו, ירמ\"י או\"א שתשלח שרים ומלאכים הקדושים היוצאים מזה הפסוק, שילכו עמי בכל דרכי, ויצילו אותו מכל אויבי ומכל מיני פורענות המתרגשות ובאות, ויחסמו כל השונאים וכל הצוררים בשם הזה דאל שד\"י, שאמר לעולם די, שלא יוכלו לשלוט בי כל האויבים והשונאים לרעה ויצליח את דרכי. אמן.", + "קבלה אמתית, קודם שיסע לדרכו יקח שלשה אוהבים ויאמר לפניהם הפסוק הזה ששה פעמים, שיר למעלות אשא עיני וכו' עזרי מעם ה' וכו'. ובכל פעם יענו אחריו אל יתן למוט וכו'. יתן צדקה לעני קודם שיסע לדרכו ואז יתפלל התפלות, כמ\"ש צדק לפניו יהלך וישם לדרך פעמיו. [ונאמר] והלך לפניך צדקך כבוד ה' יאספך. וילמוד מעט קודם צאתו לדרך אם הוא בעל תורה, וכשבא אצל המזוזה ומנשקה, יעמוד ברגל ימינו בחוץ לאסקופה ורגלו השמאל ישאר בפנים. ויאמר בשמך ט\"ל אטל\"ה ה' שומרי ה' צילי על יד ימיני, ה' ישמר צאתי ובואי לחיים ולשלום מעתה ועד עולם. ואח\"כ יאמר אוריא\"ל ועורירי\"ן בשמכם אלך, ותבקשו ממלך מלכי המלכים הקב\"ה בעדי שלא יגיע לי שום מקרה רע ופגע רע. שמרי\"אל ישמרני, ברכי\"אל יברכני, ילוי\"אל ילוני. ה' שומרי ה' צילי על יד ימיני. עזרי מעם ה' עושה שמים וארץ. שד\"י ישמרני שד\"י יצילני שד\"י יעזרני. ה' ישמור צאתי ובואי לחיים ולשלום מעתה ועד עולם. שמע ישראל ה' אלהינו ה' אחד. לישועתך קויתי ה'. מימיני מיכא\"ל ומשמאלי גבריא\"ל ומלפני אוריא\"ל ומאחרי רפא\"ל ועל ראשי שכינת אל. אתה גבור לעולם יי'. יכוין ר\"ת אש שם זה אגל\"א. וכשיוצא משער העיר יאמר \"בית יעקב לכו ונ��כה באור ה' כי כל העמים ילכו אשר בשם אלהיו ואני אלך בשם ה' אלהינו לעולם ועד\".", + "דיני לויה עד חוץ לשער ולפחות ארבע אמות, וקודם שיחזור המלוה לביתו יאמר 'שד\"ה'. ויחזור פניו לארבע רוחות העולם, וכן פעם שניה יאמר 'השד\"ה', ולא יסתכל אחרי ההולכים, מובטח שלא ינזק ההולך עד שיחזור לראותו והוא סוד נעלם. ויאמר ברכת כהנים. ויאמר ירמ\"י אלהינו שבשמים שיקויים בך (או בכם) ברכת כהנים, (בכל) הכוונה והפירושים שדרשו רז\"ל, ואתם תלכו לחיים ולברכה ובהצלחה ולשמחה ולשלום בלי פגע רע למקום חפצך, ותזכו לחזור לבתיכם לחיים ולשמחה ולשלום אמן.", + "וההולך בדרך יאמר תפלת הדרך. ואח\"כ יסבב בידו או במקלו ויאמר ג' פעמים, יוה\"ך ישמרני יוה\"ך יצילני יוה\"ך יעזרני. ואם יש עדו אחר עמו יאמר לו ג' פעמים שלום עליכם, ויענה הוא עליכם שלום. ואח\"כ יאמר פסוק ויעקב הלך לדרכו ויפגעו בו מלאכי אלהים ויאמר יעקב כאשר ר\"ם. וכשיאמר רא\"ם יכוין רפא\"ל אוריא\"ל מיכא\"ל. ואח\"כ יאמר חנוך ואליהו הלכו בדרך ולא הוזקו כך לא נזוק אנחנו ונלך בשם אלהינו לעולם ועד. ויאמר סימן לוי\"ה. דהיינו ל' פעמים לישועתך וכו' קויתי ה' וכו' לישועתך רויתי. ו' פעמים פסוק ויהי בנסוע וכו'. י' פעמים יברכך. ה' פעמים המלאך וכו'. ואח\"כ יאמר ז\"פ ויהי נועם. ויכפול בכל פעם הפסוק אורך ימים וכו'. ואח\"כ יאמר שיר למעלות אשא עיני וכו' ג\"פ, ואח\"כ יאמר פסוק זה ג\"פ. קומה ה' קדמה פניו הכריעהו פלטה נפשי מרשע חרבך. ג\"פ לאחור חרבך וכו'. ואח\"כ יאמר יהו\"ה אהי\"ה אשר אהי\"ה שד\"י צבאות משגב לנו אלהי יעקב סלה ג\"פ. יהו\"ה אהי\"ה אשר אהי\"ה צבאות אשרי אדם בוטח בך ג\"פ. יהו\"ה אהי\"ה אשר אהי\"ה ה' הושיעה המלך יעננו ביום קראינו ג' פעמים. ואח\"כ יאמר ג\"פ אתה סתר לי, פנים ואחור. בטחו בה' עדי עד כי ביה ה' צור עולמים ג\"פ לאחור \"עולמים וכו'\". ה' עוז לעמו יתן ה' יברך את עמו בשלום ג\"פ לאחור \"בשלום וכו'\". מגדל עוז שם ה' בו ירוץ צדיק ונשגב. ולכוין ב\"ו ירו\"ץ גימט' שד\"י. ויאמר יהי רצון מלפניך ה' אלהי הצבאות יושב הכרובים, חוסה נא וחמול עלי ותצילני מכל אויבים ולסטים שלא להרע לי ולכל הנלוים אלי לא בגופנו ולא במאדנו ולא בכל אשר לנו. וכן יהי רצון לפניך, אדון הרחמים והסליחות, הרוכב בערבות שתצילני מכל מיני אויבים ולסטים ושוללים ושודדים ומכל מיני כלי זיין ומכל מיני פורעניות המתרגשות לבא בעולם אמן סלה. ואח\"כ יאמר אדון עולם או אדיר איום ונורא. ולא יאמר קרב קץ נחמה רק קרב יום נחמה. כשפגע ביער קודם שיכנוס ליער יאמר שמך ה' ביער. ביער שמך ה'. ה' שמך ביער. קול ה' יחולל אילות ויחשוף יערות ובהיכלו כלו אומר כבוד. יכרסמנה חזיר מיער וזיז שדי ירענה. כאש תבער יער וכלהבה תלהט הרים כן תרדפם בסערך ובסופתך תבהלם. אז ירננו עמי היער מלפני ה' כי בא לשפוט את הארץ. הודו לה' כי טוב כי לעולם חסדו. ואמרו הושיענו אלהי ישענו וקבצנו והצילנו מן הגוים להודות לשם קדשך להשתבח בתהלתך.", + "כתב בסוף ספר אורחות צדיקים: הרוצה ליסע ממקום למקום או מבית לבית לדור, אלו ימים בחדש הם טובים: ב' בחדש או ד' או ט' או י\"א ט\"ו ט\"ז י\"ט כ\"א כ\"ז כ\"ט בחדש. אבל יום א' וג' וכ\"ה בחדש אינן טובים ושומר נפשו ירחק מהם.", + "בשחרית קודם נטילת ידים יאמר, ראשו כתם פז וכו', ואח\"כ ירחץ עיניו ויאמר, עיניו כיונים על אפיקי מים וכו'. ואח\"כ ירחוץ לחייו ויאמר, לחיו כערוגת הבושם וכו'. ואח\"ך ירחץ שפתיו ויאמר, שפתותיו שושנים וכו'. ואח\"כ ירחץ מיעיו ויאמר, מעיו עשת שן וכו'. ואח\"כ ישים ידיו על עיניו ויאמר, ויתד תהיה לך על אזנך וכו'. ואח\"כ ירחץ פניו ויאמר, פני אריה אל הימין וכו'. ואח\"כ כשינגבם יגביה ידיו למעלה ויאמר שאו ידיכם קדש וברכו את ה'. ואשא כפי אל מצותיך אשר אהבתי." + ], + [], + [], + [ + "יהיו הדברים והצווים האלו על חיוב המוטל על החזנים.", + "ותחלה נקדים דברי בעל קצור שני לוחות הברית מדפוס אמשטרדם (דף נ\"ו ע\"א) וזה לשונו:", + "שמעתי רמז גדול על מעלת שכר החזנים לשם שמים. ואם ח\"ו אין כוונתם לשם שמים עונשם הרבה. כתיב צדיק כתמר יפרח כארז בלבנון כו'. צדיק כתמר יפרח סופי־תיבות קרח. יפרח כארז בלבנון סופי תיבות חזן. אם כוונתו לשם שמים יפרח כארז בלבנון, כלומר יעלה למעלה כארז בלבנון. וידוע שיסוד לבנון בגימטריא חקל רמז לחקל תפוחין כידוע למארי קבלה שיזכו לראות פני שכינה. וגם חקל אותיות חלק, שיהא לו חלק לעולם־הבא, ואם לאו יהיה כקרח ח\"ו. ועליהם נאמר נתנה עלי בקולה על כן שנאתיה.", + "על כן ראוי לכל חזן להתפלל תפלה זו שלא ישלוט בו יצר הרע המסיתו למצוא חן בעיני הבריות לבד ולבו בל עמו לשם שמים. ויתפלל תפלה זו קודם התפלה, ויכלול תפלתו עם כל חזני ישראל כדי שתהיה תפלתו תפלת רבים שמקובלת ביותר.", + "יהי רצון מלפניך ה' אלהי ואלהי אבותי, היה נא עמי ועם כל חזני ושלוחי עמך בית ישראל. הורם מה שיאמרו, הבינם מה שידברו, ידעם מה שישאלו. שלא יכשלו בלשונם ושלא יכלמו בם שאונם, ואל יאמרו דבר שאינו הגון שלא כרצונך. ושלא יהרהרו בתפלתם מחשבת חוץ. ואל יחר גרונם. ותן להם אמיצות כח ובר לבב וכח להפליא על עבודתם עבודת הקדש מלאכת שמים שלא יכשל כח הסבל. ואל יהיה להם רפיון ידים. וישלוט בהם יצר טוב ולא ישלוט בהם יצר הרע. ותן בלבם אהבתך ויראתך לעמוד לפניך ולשרתך ולשורר ולברך בשמך. ויהיה עבודתם לשם שמים בלב שלם. יהיו לרצון אמרי פי והגיון לבי לפניך ה' צורי וגואלי. אמן וכן יהי רצון.", + "כתב הט\"ז בשם הרא\"ש ז\"ל שאין מעלת השליח צבור תלוי ביחוס משפחה, ואפילו אם הוא ממשפחה בזויה והוא איש טוב, מכל־מקום טוב לקרבו מאותו שהוא איש מיוחס ואינו צדיק, דרחמנא לבא בעי, כדכתיב לרחוק ולקרוב. אבל אם שניהם שוים פשיטא שהמיוחס קודם לשאינו מיוחס, כי אינו דומה תפלת צדיק בן צדיק וכו'. גם צריך החזן להתפלל בנחת מלה במלה ולפי פירוש המלות ולא במהירות. ולא ישגיח על אותם קלי הדעת שאומרים לו למהר כדי שלא יאריכו בבית־הכנסת, כי עול בית־הכנסת הוא משא כבד עליהם. כי על ידי־זה שהוא מתפלל במהירות הוא מקצר בשבחו של מקום, ואינו יכול להתפלל בכוונה לפי פירוש המלות. וגם אם יש קצת יחידים שיראת אלקים נוגע בלבבם להתפלל בכוונה מוכרחים גם־הם למהר. כי כל חזן שמתפלל במיתון ובנחת יהיה לו שכר הרבה מאד בעולם הזה שיאריך ימים בנעימות ובטוב ובעולם הבא יזכה לחזות בנועם ה' ולבקר בהיכלו, מדה כנגד מדה. וכן יזהרו החזנים שלא ימשיכו ויאריכו בניגון בתוך התיבה, אלא יאמרו יחד התיבות השייכים לפי פירוש המשמעות וחיבור, ואח\"כ ינגנו בין התיבות. וכן אל ימשיכו הניגון באמן יותר מדאי, אלא כדי השיעור שיוכל לומר אל מלך נאמן. כי מכח המשכת האמן שמאריך החזן שלא כדין והקהל שוהין ואין עונין אחריו אמן עד שיכלה הניגון מפי המנגן. הנה אם מפסיקין יותר מדאי בין קדיש ובין עניית אמן הוה בכלל אמן יתומה, שפירשו קצת מפרשים ז\"ל שלאחר זמן שסיים המתין הרבה ועונה, הוי אמן יתומה. על־כן יש ליזהר בזה. יש להזהיר החזנים ולהודיעם מה שכתב בזוהר פרשת נשא. כשאומרים ברכת כהנים, כשאומר יברכך ה' – יטה ראשו מעט כלפי ההיכל, וכשיאמר וישמרך ישא פניו להסתכל לצד ימין תחילה, והטעם לעורר מדת החסד. וכשיאמר יאר ה' יטה ראשו מעט כלפי ההיכל. וכשאומר ויחנך יהיה פניו נגד שמאל. שלום באמצע. וסימן יש\"א ראשי־תיבות י'מין ש'מאל א'מצע. ואם ח\"ו החזן מסתכל בשמאל תחילה הוא ח\"ו מעורר דין על הציבור. ע\"ש בזוהר שהאריך מאד שצריך החזן בתפלה להמשיך על הציבור חוט של חסד שהוא ימין, ואם החזן אינו עושה כן, יש לו עונש הרבה מאד ע\"ש שהאריך. עכ\"ל.", + "ונראה לי רמז נכון בשם חזן שהוא חי\"ת בתחלה ונו\"ן בסופו אותיות ח\"ן וזי\"ן באמצע, לרמוז אם החזן כוונתו להראות חן לציבור ולא לשם שמים, זי\"ן של מלאך המות מרקד בפניו ובו ימות. ומילוי אותיות חזן כזה, חי\"ת זי\"ן נו\"ן, האותיות אמצעיות כ\"ו שעולה מספר שם הוי\"ה. לרמוז שאם כוונתו לשמים שם הוי\"ה שורה עליו. גם חז\"ן נוטריקון חוזה נביא שהוא כחוזה וכנביא להגיד לצבור אם תפלתם מקובלת אם לאו, שהוא שלוחא דצבורא לידע על ידו אם תפלתם נתקבלה, אם שגורה בפיו אם לאו, סימן שלא נתקבלה וחוזרים בתשובה. וצריך החזן שלא ישנא לשום יחיד שבקהל ואע\"פ שעשה עמו רע, שאם יהיה שונא לו זהו סבה לטורדו מתפלתו, שבכל עת שרואהו בתפלתו מצטער ודואג וכוונתו מסתלקת ולבו בל עמו, ודברי תפלתו מן השפה ולחוץ. וגם כיון שהוא בשנאה עם חבירו איך מתפלל ויחד לבבנו לאהבה את שמך, שנמצא הוא כמרמה לקונו ח\"ו. ובמקום שיושפעו הקהל שפע ברכה בתפלתו הוא להפך ח\"ו. וגם גורם להמון העם שיוצאים ידי חובה בתפלתו שלא יצאו ונמצאו גורם להם שלא יצאו ידי חובת תפלה ונקרא חוטא ומחטיא. לכן כדי שיהיה דעת החזן צלולה עליו בשעת תפלה. צריך שיקדמוה מדות אלו. וותרן. ושלא יהיה מצר ליום מחר, מעביר על מדותיו. ומוחל על עלבונו. שפל ועניו וטוב לב ושמח. והטעם כיון שהוא וותרן מעולם לא ישנא לשום יחיד מהמתנדבים בעם ולא התנדב לו. דהוותרן הכל לפניו כאין. גם כשאינו מצער ליום מחר אם שאל הספקתו מגזברי הקהל או מאיזה יחיד ולא נתנו לו סיפוק כמה ימים ביחוד אין בלבו עליהם כיון שיש בידו פרנסת היום. גם בהיותו מעביר על מדותיו ומוחל על עלבונו, אף אם הקניטו איזה יחיד אין לבו עליו כדי שיצטער בראותו אותו בתפלתו. גם כשהוא שפל ועניו אפילו אם יחרפוהו לא ירגיש, וכמו שלא דברו עליו דמי. ובהיותו בכך מה שנאה יכול להיות לו עם שום יחיד. גם היות טוב לב אוהב כל אדם ואפילו טועים עמו ידונן לכף זכות. ובזה מעולם לא בא בשנאה עם אדם. גם לב שמח מסתפק בהכרחי ומשמח בחלקו, ואינו צר עין ומבטל הלשון הרע, שמדות אלו באדם מביאו לשנוא לכל אדם גדול ממנו בחכמה ובעושר ובאיזה ענין כנודע. ואע\"פ שכל הדברים הללו אסורין לכל אדם וצריך שיתרחק מהם בתכלית הריחוק, ובפרט ממדת הגאוה והקנאה. אך במי שהוא שליח צבור האיסור בכפל ועונשו בכפלים, לפי שמדות אלו מביאו להסיר דעתו מתפלתו ולבלבל כוונתו ולחשוב מחשבות בתוך התפלה בראותו שאין נודרים לו כיון שהוא נבל ולא וותרן מיד מצר ומקפיד ושונא. מה שאין כן החזן שהוא הפך מדות אלו כנזכר. גם בהיות החזן טוב לב ושמח, זהו סיבה שיחול עליו רוח הקודש בשעת תפלתו וממשיך בתפלתו שפע ברכה ורצון. על־דרך אין הנבואה שורה כי אם מתוך שמחה, דכתיב ויהי כנגן המנגן. ובזה יחול הברכה על הקה��. וכנודע מיצחק אבינו ע\"ה כשרצה להרך שאל שיעשה לו מטעמים כדי להמשיך שמחה ע\"י האכילה ושתיה, שעל־ידי כך ממשיך השפע בברכותיו כמו שפירשו ז\"ל.", + "גם כשהחזן גאה אינו קורא ליחיד לספר תורה בתואר הראוי לו, דהגאה מבזה הכל, ובזה קונה שונאים. ומה רצויה תפלה מפיו לפני המקום, כיון שהוא שונא ושונאים אותו. לכן צריך החזן להיות וותרן שפל ומעביר על מדותיו, ויחזק בהן כי שלש מדות אלו כוללות גם הנזכרות. דוק ותשכח הדבר ברור. וידע ההזן בי במקום שעולה להתפלל שהיא התיבה רומז לשכינה, ה\"א שבשם הוי\"ה, כן מקום שמניחים הספר תורה לקורא הוא רמז לה\"א אחרונה שבשם, והוא עומד בצורת וי״ו, והכל בכללות היא היו״ד שבשם, הרי שם הוי\"ה. וכיון שכן בכמה אימה ופחד צריך לעמוד וכל דעתו ומחשבתו יהיה בכוון תפלתו, להבין מה שמוציא מפיו ולקשר אהבתו ויראתו עם מי שמתפלל לפניו כדי שישמע תפלתו ויצאו כל הקהל ידי חובתו. גם כשמברך החזן בשמחות וגיל, או שאומר השכבה על שוכני עפר מיחידי הקהל, לא יגביה קולו כשמברך לעשיר וישפיל קולו ויגמגם דברו ויבליע שמות העניים כאלו הם בני בלי שם. שאז העניים מתביישים ברבים, והמלבין פני חבירו ברבים אין לו חלק לעולם הבא. ואוי להקהל שמוציא להם ידי חובה איש שאין לו חלק לעולם הבא. ודבר זה הרע והמר נולד לחזן שככה יעשה על היותו נבל נבהל להון ורע עין. וכיון שרואים שאין העניים מהמתנדבים בעם, באופן שיתקרב לו תועלת. כמשא כבד עליו הדבר היוצא מפיו לברכם או לקרוא להם בשם כתולדותם. או כשאומר על מתיהם השכבה. ומה יענה ביום הדין שבמקום הצדק שהוא הבית הכנסת ששם השראת השכינה, עושה בפניה כל אשר שנא ה׳ ושונא בפניו את אשר אהב. שהקב״ה אוהב עניים הוא, והוא מבזה אותם בפניו. היש עזות גדול לזה, היש עונש מספיק לזה. וכן תראה כמה חזנים שאין מתעסקים בעניי הקהל, לא בגילם ולא באבלם ושולחים שלוחים במקומם. כמלאך המות ששולח שלוחים להזיק כנודע. מטעם שאומר מה תועלת מגיע לי מזה העני. וכשמגיע איזה שמחה או אבל לאיזה עשיר אפילו מקהל אחר, משכימים קודם עלות השחר, ורצים באפלה ומסתכנים בעצמם לרוץ לרעה להכעיס את בוראם. שאם במקום שעוברים דרך שם יש כמה עניים אבלים מבקשים אחד למנין, אין נוטים אזן כדי למהר מהשכים לפתח העשיר לקונן על מתו בקול מר יתמרמר כאלו מתו ממש מוטל לפניו. קולם במר בוכה ולבם שמח בחושבם על שכר הקול שעתידין לקבל. וכל אחד מתחזק בקולו להתגבר על חבריו באומרו לפום צערא אגרא, ולי נוגע עוד מהחלק. והעשיר שמכיר שיש אבלים עניים בעיר ובאים רק אצלו. מכיר ברשעותם ומבזה אותם בלבו. וכשנותן להם השכר אינו נותן אחד מאלף ממה שחשבו ליקח. ויוצאים בפחי נפש ומחלקים ביניהם פרוטה לכל אחד כחילוק העני אשר ברחו ממנו. ונמצא אובדים שכר עולם הזה ושכר עולם הבא. והעשיר קנה עולמו בשעה אחת תחת אשר קנא לאלהיו לכבוד העניים. ומעשים הרעים הללו מונע מן החזן להיות וותרן ושלם במדות הנזכרים לעיל. ואיך לא יתן החזן נגד עיניו תמיד כי הוא במקום כהן גדול, דמתעסק בעבודה לכפר על העם, כי התפלות במקום תמידין תקנו. וכיון שכן כמה מהעונש יכול להגיע לו אם הולך חשכים ואין נוגה לו. דכמה פגם עושה באותה עבודה, והוא כאילו מועל בקדשים ממש. תחת שעל ידו ראוי שיתכפרו הקהל. ולכן צריך החזן גם כן להיות עיניו פקוחות להחזיר פניו לד' רוחות בית הכנסת, לראות אם יש מהמון העם מדבר איש את רעהו, או אחד מתנמנם. להרים קולו באותו צד כלאחר יד לעורר או להפסיק מלדבר. וידמה בדעתו כאלו עומד בבית המקדש עושה העבודה, והיחידים לפניו הם מאנשים אשר נמצאו במקדש וראו במעשה העבודה, שאם יטח יכולים למחותו. שעל ידי כך מטהר רעיוניו, כי מפנה כל מחשבות זרות ומתדבק באהבת הבורא שעומד בפניו ומדמה בדעתו כאלו בפניו רואה ומשגיח. ובזה נכנס יראה בכל לבו להתפלל בכל לבו, ואז תפלתו עולה כריח ניחוח לפני ה׳. גם יעשה החזן אופנים שלא יבא שום יחיד מהמון העם לקוץ בישיבתו בבית הכנסת מפני האיחור. כי יש מהמון העם דקשה להם הישיבה שם כמו שעומד בבית האסורים. לכן כדי שלא יבואו לחטוא, אל יאבד זמנו בניגונים להטעים קולו את העם, באומרו תי׳׳ר תי״ר תי״ר תי״ר כמה פעמים וא׳׳י וא״י כשיעור שעה. וביני ביני כל אחד מספר חלומו לחבירו שבצדו ממה שחלם בלילה כדי שיטיבהו. ומפסיק בין קדיש לברכו, ובכל המקומות שאין ראוי להפסיק. ובין כך וכך מתאחר הזמן – וכשמתחיל התפלה קץ בה. ומתוך צער ישיבתו שם הופך פניו בדאגה ואינו פותח פיו אפילו לענות אמן. לכן יקצר החזן מכל אלו הדברים, ומה טוב ומה נעים שלא לנגן כלל, ולהוציא כל אותו זמן לומר התפלה בנחת לאומרה מלה במלה בשפה ברורה. וגם תראה עוד חולי רעה, שכיון שנלאה החזן מחמת אריכות הניגון לומר תי״ר תי׳׳ר כמה פעמים, כשמתחיל התפלה ממהר בדיבורו משתי סיבות. כי נלאה מאריכות הניגון ורוצה להגיע למקום שמיוחד לו לנגן להשמיע קולו. וזה בידו לתקנו שלא יכשיל לאחרים. וכדי שלא יבא החזן לידי מכשול זה, אל יעשה החזנות כאומנות שאדם מתפרנס ממנו. דזהו מביאו לעשות דברים ולבקש אופנים במיני נגונים בחושבתו בדעתו שעם זה מוצא חן בעיני הקהל, וירבו בהספקתו, או לפחות יחזיקוהו לעולם ולא ימנו אחר תחתיו. אלא יעשה הענין לשם־שמים כאלו עושה בחנם על־ידי שבקשו ממנו בתחינה שיעשה. ויבטח בשם ה׳ וישען באלהיו כי הוא הזן ומפרנס, והוא מיישרו לעשות הטוב והישר בעיניו. דכיון שמשים בדעתו שעושה הדבר בחנם, עושה מה שלבו חפץ מהטוב, כי אין יראת בשר ודם מונעו מלעשות. גם צריך החזן שאם רואה שאין קולו ערב, אל ירבה בנגונים במקום שראוי. כמו נטילת רשות של ראש־השנה ויום־כיפור וכדומה, ובאריכות התיבה בסוף כל ברכה וברכה של עמידה. אלא יאמר במרוצה בהכנעה וביראה. דכיון שאין קולו ערב, קצין בקולו והם דואגים לשומעו. ומתוך כך באים להפסיק ולדבר. או לפחות לעשות רמזים כל אדם לחבירו כמצחקים ממנו. ונמצא גורם שחוטאים על ידו. גם יתפלל קודם שיעלה לתיבה שלא יבא מכשול על ידו, שיבאו מיחידי הקהל בעבורו להפסיק בתפלתם. ולא יקטרג השטן באותה תפלה. ושיתן לו הקב״ה צחות לשון שלא יבליע אות או תיבה מתפלתו, וח״ו יהיה קוצץ בנטיעות. דנוסח תפלות אנשי כנסת הגדולה תקנו על־פי המדות כלולות בהן שמות הקודש. ואם דובר ח״ו מלות שאין כהוגן שמוסיף או גורע, נמצא מפסיק בשמות וקוצץ בנטיעות, לכן יזהר שלא יאמר על פה, כי־אם עם הספר כדי שלא יבא להבליע תיבה או לדלג. גם יתפלל שהקב״ה יתן חנו עליו כדי שיתחבב תפלתו לכל שומע מפיו. וטוב לומר קודם שיתפלל י׳ פעמים פסוק ונח מצא חן בעיני ה׳. ומועיל מאד לחן והוא בדוק ומנוסה. וכן בכל דבר שאדם עושה. גם כשאומר החזן איזה פיוט כנהוג שאומר בחגים ובמועדים בניגון. יבחר שיהיה מהנגונים המכניעים את הלב ומביאים מורא ופחד. ושיהיו דברי הפיוט דברים נוגעים אל הלב בלשון זך ונקי, ודברים מסודרים כראוי כאילו ברוח־הקודש נאמרו. כגון שירי הקדמונים ושירי כמהר״ר ישראל נאגא״ר ז��״ל אשר העיר עליו האר״י הקדוש ז״ל, שהיה ניצוץ דוד המלך ע״ה וברוח הקודש אמרן. ומה גם אם הם שירים מסודרים על פי הקבלה. לפי שהניגון וסדר הדברים מכניס יראת השם בלב השומעים, ונותן לבם אל התפלה. מה שאין כך כשהפיוטים הם בניגון המעורר הריקוד והשמחה החיצונית, שמביא לשומעיהם לצחוק וקלות ראש ולפרוק מעליו עול מלכות שמים, ולהמליך יצרו עליו לטורדו, גם להרהורים רעים ולמחשבות זרות. והקולר תלוי על החזן הגורם. גם כשקורא הפרשה בתורה ידמה בעיניו כאלו התיבה שעומד בה הוא הר סיני, וכאלו אותה שעה מתקבלת מהר סיני וכאלו הקב״ה ופמליא שלו עומדים שם כשם שהיה בשעת מתן תורה. וכאלו הוא משה רבינו ע״ה האומרה, וכל הקהל העומדים סביב לסיני לשמוע מפיו תורה. ובהיותו מושרש בדבר זה, נכנס מורא בלבו ומכוין בקריאתו שלא להבליע תיבה או אות. בהיותו חושב שהוא כמתורגמן בין המקום ובין העם. ואל יהיה כוונתו בקריאתו להודיע את העם שהוא בקי בנגון הטעמים ובעריבות הקריאה, דמה מועיל לו זה כ״א לאבד שכר קריאתו. אך יעשה לשם שמים ודברים אלו מאליו באים. עוד צריך החזן כשיש חולה מיחידי הקהל שיכוין בתפלתו בברכת רפאנו שהקב״ה ירפאהו רפואה שלימה, שהרי ארז״ל שתפלת החולה עצמו מועיל מאד. והנה כיון שהחזן שלוחו של צבור הוא, ושלוחו של אדם כמותו, נמצא בהתפלל החזן עליו כאלו החולה בעצמו מתפלל; דפעמים החולה אינו בדעתו להתפלל או שאינו יודע שתפלתו מועלת או שלא נזכר. ובהיות הוא מתפלל עליו כאלו החולה בעצמו מתפלל. גם כשרואה החזן לאיזה יחיד נולד לו בן זכר, יגיל וישמח ויתן הודאה למקום, שהיוצאים ידי חובת תפלה על ידו פרים ורבים, אין זה כ״א שתפלתו רצויה לפני המקום. ואל ישמח בעבור התועלת המגיע לו ממה שנודרים לחזן ביום שבת קודש אבי הנולד וקרוביו דזהו מאליו בא. ומה לו לחוטא למנוע הודאה לבוראו בהיותו שמח לתועלתו ולא על מעלת תפלתו ומגלה למפרע שהתפלה היא בעיניו כאומנות לפרנסתו ולא על תועלת נשמתו. לכן כשמבקר החזן ליחידי הקהל בשבתות וימים טובים, אל יבקר לעשירים דוקא ולא לעניים, מהטעם שכתבנו שמעיד על עצמו שהתפלה כאומנות לפרנסתו, וראיה שמבקר דווקא למי שמגיע תועלת לאומנתו. שאם מבקר לכבוד שמוציאם ידי חובה, וכי לעשירים מוציא שמבקרם ולעניים אינו מוציא שאינו מבקרם. אין פחיתות גדול מזה שמעיד על עצמו. לכן יבקר לכולם או לא יבקר כלל, או מעט מזה ומעט מזה, כי אין לך מהדופי ומהפחיתות והגריעות והבזיון והחרפה כש״צ שרבים תלוים בו להוציאם ידי חובה. במקום היותו כשר עניו שגדול וקטן שוין לפניו עושה עצמו כעבד משרת בבית על פרנסתו שמכבד לרבו שלא ישלחהו מביתו. אוי לאותה בושה אוי לאותה כלימה. וכמה ביוש בעוה״ז ועונש לעוה״ב מגיע להקהל המקיימו עליהם לצאת ידי חובה על יד איש אשר בטחונו בבשר ודם, עליו אומר הקב״ה הכזה איש אבחרהו להתפלל לפני בעד הקהל הזה לכפר בעדו ולתת שאלתם ולמלאות בקשתם. הלא זה איש אשר אבחרהו לשרת לפני בעד הקהל. פתח תרצובות רשע התר אגדות מוטה. עניו שפל מעביר על מדותיו מוחל על עלבונו. לב טוב שמח בחלקו. וותרן טוב עין שמח בטובתו של חבירו, מרוחק מעין הרע מלשון הרע, שלם במדות, טוב לשמים, מקובל על הבריות, מרוצה לכל. ע\"י איש כזה אני מכפר בעדו ובעד כל הקהל. ואע״פ שלא יהיה ת״ח גדול, כיון שהוא ירא שמים ומסובב במדות אלו, די שיתכפר הקהל ע״י. ובלתי זו טוב להתפלל ביחיד מלשמוע תפלה מפיו. שהוא משל לצבור שהוצרכו לפייס למלך, ושלחו ��פייסו ע״י איש שהמלך שונא אותו ומבקש להורגו. שבמקום פיוס מעלים חמת המלך עליהם בכפל ממה שהיה מקדם. (ועיין בזוהר פרשת נשא בעונש החזן שאינו הגון). וכתב הטור א״ח סימן נ״ג צריך שיהיה ש״צ הגון, דכתיב נתנה עלי בקולה ע״כ שנאתיה. א״ר זוטרא בר טוביא אמר רב ואיתימא ר״א זה ש״צ שאינו הגון ויורד לפני התיבה, ואיזה הגון – שהוא ריקן מעבירות ופרקו נאה ושפל ברך, ומרוצה לעם ויש לו נעימה, וקולו ערב ורגיל לקרות תורה נביאים וכתובים, ואם אין מוצאין מי שיש בו כל המדות האלו, יבחרו הטוב שבצבור בחכמה ובמע״ט. ואין ממנין אלא מי שנתמלא זקנו כו'. וא״א כתב בתשובה שנהגו במקומות אלו למנות בזוי המשפחות לש״צ. ויש בדבר הזה ביזוי מצוה, כאלו אינו כדאי למיוחסין שבישראל, והוא כשאר אומנות. וחלילה להיות מלאכת השם אומנות אלא עטרה לראש כו׳. גם אם הוא מיוחס ורשע מה תועלת לפני המקום ביחוס שלו. ואם הוא ממשפחה בזויה וצדיק, טוב לקרב מזרע רחוקים. ולא כמו שעושים באיזה מקומות שאע״פ שיהיה רשע גמור אין חוששין רק שיהיה נעים זמירות. והקב״ה אמר נתנה עלי בקולה על כן שנאתיה. וכתב הרב בית יוסף ז״ל בתשובה הרשב״א ז״ל. שאלת ש״צ שקולו ערב ומאריך בתפלתו כדי שישמיע קולו ערב, ומתגאה בכך אם ראוי למחות בו. תשובה דברים אלו אחר כוונת הלב הם אמורים. אם ש״צ זה שמח בלבו על שנותן הודאה להשי״ת בנעימה תבא עליו ברכה. שאחד מהדברים המחוייבים לש״צ הוא שיהיה לו נעימה, כדתניא בפרק ב׳ דתענית רבי יהודה אומר מרוצה לעם ויש לו נעימה וקולו ערב. אבל צריך להתפלל בכובד ראש ועומד באימה, כדאיתא בפרק אין עומדין. לפיכך ש״צ זה אם שמח ועומד ביראה, הרי זה משובח. אבל אם הוא מכוין להשמיע קולו ושמח בקולו, הרי זח מגונה, ועליו נאמר נתנה עלי בקולה כו׳. ומ״מ כל מי שמאריך בתפלתו לא טוב עושה. ובכמה מקומות אמרו לקצר מפני טורח הצבור עכ״ל.", + "ואני שמעתי משארי החכם המרומם כמהר״ר אברהם אפומאד״ו ז״ל שהיה בעיר ברוסה בשנים קדמונים ש״ץ אחד מופלג בזקנה. כשהיה קורא בספר תורה היה עושה תנועות בידו לרמוז מאורעת הקריאה. ונהג כן שנים הרבה. פעם אחת נכנס שם רב אחד ומנעו מזה, שנראה הדברים בעיניו דרך בזיון. ובעתוהו בחלום ואמרו לו איש אחד שהיה מכבד להקב״ה, והיה משמח בו מנעתו מלשמחו. מיד בשחר השכים הרב לפתחו של ש״צ לשאול ממנו מחילה ולבקש ממנו שיחזור לתנועותיו ע״כ. הרי שהכל הולך אחר הכוונה. וכמה מהשבח והגדולה לש״צ שהזקין ותש כחו ונשתנה קולו, לומר להקהל הוא בעצמו למנות אחר תחתיו לסייעו. כי זהו עדות גמורה ומודעה רבה שכל השנים שירתו היה לש״ש, שהרי עכשיו שרואה שאינו הגון למלאכה הוא עצמו מבקש ראוי למלאכה. וכמה משובח ומעולה הוא לפני המקום. והדבר בהפכו. וטוב לשליח צבור שיאמר תפלה זו על קבלת התפלות. הביאו בעל ספר מרגליות טובות. וזה נוסח התפלה:", + "שמע ה׳ תחנתי, ה׳ תפלתי יקח. ואם ביום מנוחתי לא תשמע, ביום צרתי אקראך כי תענני. ואם למלך בשר־ודם אתפלל ואקרא כל היום ישמע תחנתי. גם אתה ה׳ טוב וסלח ורב חסד לכל קוראיך. חנני ה׳ כי אליך אקרא כל היום. ואם שמעת לחנה מפני שהתנדבה בנה לעבודתך והשאלתו לקדושתך שמע וקבל תפלתי שאני מתנדב כל אשר לי לעשות רצונך ועבודתך. שמעה ה׳ תפלתי ושועתי האזינה אל דמעתי אל תחרש. שאם שערי תפלה ננעלו שערי דמעות לא ננעלו. למה יאמרו מבלתי יכולת ה׳ לקיים משאלותינו אוטם אזנו משמוע, ואתם מתפללים אל אל לא יושיע. ועתה יגדל נא כח ה׳ כאשר דברת וגו׳. וקיים בנו מקרא שכתוב והיה טרם יקראו ואני אענה עוד הם מדברים ואני אשמע. ולפחות קיים בנו והיה אחר שיקראו אענה ואחר שידברו אשמע שועתם וזעקתם, למה יאמרו הכסילים לא יראה יה ולא יבין אלהי יעקב. אנא אלהי אם חפצת שיאמינו אזן שומעת ועין רואה, ה׳ שמעה תפלתי ושועתי אליך תבא. שהנוטע אזן הלא ישמע, אם יוצר עין הלא יביט. הטה ה׳ אזניך ושמע, פקח עיניך וראה, ושמע את דבריהם אשר באו לחרף אלהים חי. למה יאמרו המינין עזב ה׳ את הארץ ואין לו עסק בנסתרותינו. לכן בקראי ענני אלהי צדקי בצר הרחבת לי חנני ושמע תפלתי. ואז יראו שאתה משגיח בפרטים ובוחן לבות וכליות, ולמה יאמרו כלו תפלות ישראל, בני אל חי, לפי שכלו חסדיו מרחם אותם ועת תפלתם חלף הלך לו. ואני תפלתי לך ה׳ עת רצון אלהים ברב חסדך ענני באמת ישעך. ולמה יחרפו למערכות ישראל לומר אין בהם איש צדיק שישמע ה׳ תפלתו. שה׳ תפלת צדיקים ישמע וקרוב ה׳ לכל קוראיו לכל אשר יקראוהו באמת. וגם כי תרבו תפלה איננו שומע. ה׳ אלהים עד מתי עשנת בתפלת עמך, האזינה אלהים תפלתי ואל תתעלם מתחנתי, והקשיבה לי וענני אריד בשיחי ואהימה. מקול אויב מפני עקת רשע כי ימיטו עלי און ובאף ישטמוני. ולמה יאמרו אין סגולה בלשון־הקדש להעלות תפלתכם לפני מלך מלכי המלכים הקב״ה, ומי בקש זאת מידכם והוא מצוה בלי תועלת ותם לריק כחכם. ועתה שמע אלהי את תפלת עבדך ואת תחנוני, הטה אלהי אזנך ושמע פקח עיניך וראה ועשה בשביל אונאתי, דכל השערים ננעלו חוץ משערי אונאה, ויראו כל בשר כי פי ה׳ דבר. למה יאמרו הפיקורסים שאתה אכזרי משמוע תפלתנו. שמעה ה׳ בקולי תהיינה אזניך קשובות לקול תחנוני. ואם קרוב ה׳ לנשברי לב איה קרבתך לשברון לבי ורוחי אליך, קוה קויתי ה׳ אם לא תשמע. הטה אזניך אלי ושמע שועתי וחזק אהבתי עמך שאהבתי שישמע ה׳ קול תחנוני. ולמה יאמרו שאתה גאה. גלה נא ענותנותך לכל כי ימינך פשוטה לקבל תפלתנו ברצון, אהבה כי אתה שומע תפלת כל פה. ובמה יודע איפוא מציאותך עתה שאין עוד נביא ולא אתנו יודע עד מה. עתה שהסתרת פניך ממנו עתה ששחה לעפר נפשנו, דבקה לארץ בטננו. כמו שבימי קדם היינו מראים מציאתך לכל העולם אם לא תשמע שועתנו. ובמה יודע כי אתה תשלם לאיש כמעשהו, ולא עולם כמנהגו נוהג אם לא תאזין לתחנתנו. ואם למעני העומד בביתך היום לא תעשה, עשה למען שלמה עבדך אשר התפלל לפניך ושמעת את תפלת עבדך ועמך ישראל אשר יתפללו אל המקום הזה, ואתה תשמע אל מקום שבתך אל השמים ושמעת וסלחת. כן תעשה עמי העומד היום במקדש מעט בבית־הכנסת, וגם עיני ולבי שם כל הימים. ואם היו אשי ריח ניחוח לפניך תמידין ומוספין נדרים ונדבות שבבית מקדשך היו מקריבין. עתה שנחרב בית מקדשנו ונשלמה פרים שפתינו, תכון תפלתי קטורת לפניך משאת כפי מנחת ערב. ואל תראה פשעי ועונותי לסתום תפלתי מעלות אליך, כ״א שמוע תשמע תפלתי. האזינה תחנוני, באמונתך ענני בצדקתך ואל תבא במשפט את עבדך כי לא יצדק לפניך כל חי. ואם לא תשמע אתה ה׳ תפלתי, למי אפנה ולמי אתחנן ולמי אשא עיני וכפי, האם אשים בשר זרועי האם אבטח על משענת קנה הרצוץ משאר הנמצאים שיקבלו שועתי ותחנתי, הלא מידך הכל ומי זה אמר ותהי ה׳ צוה. אנא אלהי שמע קול תחנוני בשועי אליך בנשאי ידי אל דביר קרשך.", + "(עוד מצאתי בכ״י תפלה שיאמר הש״ץ בעת שממנים אוחו לשליח צבור): ה׳ שפתי תפתח ופי יגיד תהלתך. אתח הוא ה׳ אלהי האלהים אשר גדול אתה וגדול שמך בגבורה, האל הגדול הגבור והנורא גדול העצה ורב העליליה אשר עיניך פקוחות על כל דרכי בני אדם. ממכון שבתך השמים תשגיח על כל יושבי ארץ. היוצר יחד לבם המבין אל כל מעשיהם, הזן ומפרנס מקרני ראמים ועד ביצי כנים. עיני כל אליך ישברו ואתה נותן להם את אכלם בעתו של כל אחד ואחד. והשגחתך מפורסמת לעיני כל יצוריך בכללם וגם בפרטם, ובפרט על יציר כפיך הוא האדם אשר תפקדנו לבקרים תבחננו לרגעים, ודרכיו אתה רואה וכל צעדיו תספור. ואני עבדך בן אמתך לשמע אזן שמעתיך, ועתה ראתה עיני השגחתך עלי רימה ותולעה צל עובר ציץ נובל עפר ואפר כמוני. לעשות עמי חסד להקימני מעפר ומאשפות הרימותני להושיבני עם נדיבים נדיבי עמך, ומאחר עלות הביאותני לעמוד לשרת לפניך ולברך בשמך. ועתה מה אשיב לה׳ כל תגמולוהי עלי. ואלו פי מלא שירה כים ולשוני רנה כהמון גליו ושפתותי שבח כמרחבי רקיע ועיני מאירות כשמש וכירח וידינו פרושות כנשרי שמים ורגלינו קלות כאילות אין אנו מספיקין וכו׳. לכן ידי שמתי למו פי, ולך דומיה תהלה, לפי שחנוניך הם חנונים ומרוחמיך הם מרוחמים ככתוב את אשר תחון יוחן וכו׳. לכן במתנת חנם אני מתחנן ומתפלל לפניך שתענה עתירתי ותשמע תפלתי ותתן לי קול נעים וערב וחזק מעתה ועד עולם. ואל יפסק קולו ואל יחר גרוני ולא אבוש במעני ואל אכשל בלשוני. ואהיה רצוי בעיניך ובעיני כל רואי. ונתתה לעבדך לשון למודים לדעת לעות את יעף דבר יעיר בבקר בבקר, יעיר לי אזן לשמוע בלימודים. ויהיה ערבים דברי באזני שומעיהם. והאר פניך על עבדך והאר עיני בתורתך ודבק לבי במצותיך ואל תביאני לידי נסיון ולא לידי בזיון ולא יבא לידי שום חטא ועון ותצילני מעין הרע ומיצר הרע משנאת הבריות. ואל ילעיגו הבריות עלי ולא על דברי, אלא תהיה עם פי בהגיוני ותורני מה שאומר בלי שום פקפוק. הסר ממני עקשות פה ולזות שפתים הרחק ממני. וחנני ושמע תפלתי כי אתת שומע תפלת כל פה, יהיו לרצון אמרי פי וגו׳. וצריך השליח צבור לכוין בתפלתו שהקב״ה יכפר בעד הקהל שלא יגיע להם שום נזק. כי התפלה במקום קרבן, ומה קרבן מכפר אף התפלה מכפרת. לכן הש״צ שמוציא אחרים ידי חובה הוא במקום הכהן המקריב ומברך את העם. וכן תראה רמז בפרשת נשא בנשיא המקריב ביום ראשון בפסוק ולזבח השלמים בקר שנים אילם חמשה עתודים חמשה כבשים בני שנה חמשה זה קרבן נחשון בן עמינדב וכו׳. ״חמשה ״זה קרבן ׳׳נחשון ר״ת חזן. ומפסיק קרבן באמצע לומר שעכשיו שבית המקדש חרב ונפסק הקרבן החזן יכוין בתפלתו שהיא במקום קרבן, שהקב״ה יכפר בעד כל הקהל הקדוש גדולים וקטנים, להשפיע עליהם שפע רצון בבני חיי ומזוני אמן. ונרמז חזן בקרבן הראשון של נחשון בן עמינדב לרמוז שיאמר החזן בינו לבין המקום. רבונו של עולם עמי נדב להיות אני שליח שלהם במקום הכהן המקריב. שמע תפלתי וקבל עתירתי כאלו הקריבו הקרבן לפניך, דשלוחו של אדם כמותו, וכפר על כל חטאתם להשרות שכינתך בתוכם לעולם. אנס״ו:" + ], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [ + "יום הגאולה והשלימות המושג אז באותו זמן, ישים אדם בדעתו ויעלהו תמיד על זכרונו, וידבר עם לבו כמצער על כל פרטי אברי גופו, מהשלמות הנמנע ממה שמגיע לכל אבר ואבר על היותו בגלות. והוא הגורם במעשיו הרעים חורבן המקדש בכל יום, כאמרם רז\"ל כל מי שאינו נבנה המקדש בימיו, כאלו נחרב בימיו. והטעם לפי שעונותיו הגורמים. ונמצא הוא מעמידו חרב, ולכן כאילו נחרב בימיו דמי.", + "לכן ידבר עם לבו – על כל אבר שבאבריו, יתחיל מראשו ויסיים ברגליו, וכה יאמר: ראשי ראשי! איך עונותי מונעים אותך מהיות מרכבה לשכינה, ודלת ראשך ארגמ\"ן (אוריא\"ל רפא\"ל גבריא\"ל מיכא\"ל נוריא\"ל), בהיות עונותי מעכבים הגאולה, אשר אז גילוי שכינה ומלכם בראשם. ולמה מצחי מונע אני לך מלהיות כתוב ונרשם עליך שם הוי\"ה, שעתיד הקב\"ה לרשום על כל אחד ואחד מישראל בזמן גאולתנו ופדות נפשנו, כדי שיתקיים \"וראו כל עמי הארץ כי שם ה' נקרא עליך ויראו ממך\".", + "ועל מה אזני! מונע אני מכם לשמוע בקול מבשר מבשר ואומר, מבשר טוב משמיע ישועה אומר לציון מלך אלהיך. ולשמוע חידושי הלכות ורזי תורה הנגלין בגאולה. ולמה עיני! מעלים ומכסה אני מכם, מלראות באור הצפון לצדיקים שנגנז מששת ימי בראשית, שעתיד הקב\"ה להוציאה מנרתקו בימות המשיח, המעוכב על עונותי, שאדם מביט וצופה בו מסוף העולם ועד סופו, וצדיקים מתרפאים בו. וגם מלראות את הנשמע כמתן תורה, כדכתיב על העתיד, \"וראו כל בשר יחדיו כי פי ה' דבר\". כלומר, יראו בעיניהם מה שפי ה' דבר, כמו בסיני רואים את הקולות, רואים את הנשמע.", + "וגם מלראות חידושי העולם ומלואו, כגון תחיית המתים, ואשה שתלד בכל יום, ושאין צער העיבור ולא צער הלידה. ושלא יצטרך התינוק לאחר לסייעו, כי מיד על רגליו יעמוד ובפניו ידבר פלאים, וכל עץ יטענו פרי מתוק לפה ומרפא לנפש. וכל עקר ועקרה יתרפאו, ואז ידלג כאיל פסח ותרון לשון אלם, ועינים הסתומות תפקחנה, ושלום רב בעולם ואין משחית ומזיק, ולא שום פגע רע בעולם. ולראות בנין בנוי בידי שמים בירושלים על תילה, וכל גבולה לאבני חפץ וחומת אש סביב לה, ומלאכי מרום שומרים אותה דרך מעלה וכבוד. וחטה תתמר כתמר, והארץ תוציא לחם אפויה וכלי מילת, ונטפו ההרים עסיס. וכאלה רבות, אין חקר ואין מספר. מונע אני אתכם מלראות, מסיבת עונותי המעכבים ביאת גאולת ישראל.", + "ואוי ואבוי עליך אפי! במנעי ממך ריחות המתחדשים בביאת הגואל, מדשאים ופירות אשר תנתן אז להם הריח טוב שניטל מהם, וגם מלהריח מריחות גן עדן אשר אז יצאו משם לעולם, כמו שנאמר \"עורי צפון ובואי תימן הפיחי גני יזלו בשמיו וגו'\".", + "ומדוע פי! גורם עונותי בעיכוב הגאולה, למנוע ממך הכנסת אכילת הלויתן בסעודות הצדיקים, ויתר מיני התענוגים אשר יעלו באותה סעודה קדושה. ולמה חיכי! מעכב אני ממך טעימת יין המשומר בענביו, יין חכלילי, כל טועמו אומר לי לי. ועל מה לשוני! אני מעכבך משיר ורינון, דאז ימלא שחוק פינו ולשוננו רנה, ומלהיות מפיק מרגליות מחידושי רזי התורה דאז, ומלאה הארץ דעה את ה' כמים לים מכסים. ומלספר תהלות ה' תמיד, על העבר ועל ההוה והעתיד.", + "ולמה צוארי! מעכב אני מלתלות עליך חרוזים הנעשים מחידושי תורה אשר יתגלו ויתפרסמו אז. ומדוע ידי! קושר אני אתכם מלשאת ולתת בסחורה מעורו של לויתן, שיתחלק לצדיקים לסחורה כאמרם רז\"ל. ולמה רגלי לנחושתים הוגשו, בהיותי מעכב אתכם מלעלות בית ה' בכל יום ויום, להקביל פני שכינה וללכת מחיל אל חיל, ללמוד וללמד ולשמוע חידושי הלכות שמתחדשים בכל יום.", + "וככלותו לדבר כל זה עם אבריו, יהפך עצמו לצד הנפש וידבר עמה וכה יאמר: צר לי עליך נפשי ואללי לי! וכאלה הגוף מדבר עמה ואומר: איך בחטאותי הכעסתיך ובעונותי צערתיך, ובפשעי העליתי חלודה, זוהמא מפסיק ביני וביניך, נתעבה עד קשה ��חומת ברזל ונחשת, ואסרתיך שם במצוק ובמצור בחשך אפלה שיעור למשמש בה. ולא הנחתי לך חור קטן, ואפילו סדק כחודה של מחט, כדי שתכנס לך אור דרך שם, ובכל עת ורגע השמעתיך שם פחדים מטינופי העבירות שהייתי מחדש בכל יום, ולא נתתי לך מנוחה כלל, למלאות רצונך אפילו פעם אחד לעבוד ליוצר הנשמות, ולגרום עם זה קירוב גאולת השכינה, אשר בגאולתה ינוסו יגון ואנחה. וכל אברי היו משיגים כל המעלות והטובות והשלימות אשר יהיו בימים ההם כנ\"ל. וממך מנעתי השלימות הגדול והשלם, שאתה חלק אלוה ממעל! ואינך יכולה להדבק עם הנ\"ל עד מלאת ימי טהרה, ממה שישבת בתוך הטומאה בגוף טמא כמוני. ולאיש אשר עשה ככה בעולמו, מה סופו ומה אחריתו, אנשי לבב לא שיערוהו, וחכמים לא ימדוהו, ונבונים לא ישקלוהו. ובזה בעלות אדם בלבו הטובות המונע ממנו בעונותיו, ונזק והצער והתקלות הגורם לנפשו ולגופו בהיותם נידונין יחד ביום בואם לדין על מה שעבר. אם חטא נותן לבו לשוב, ואם לא חטא שוב אינו חוטא. כי לא דבר ריק וקטן, לשרש בלבו כי הוא הגורם העיכוב הגאולה, דבר הנוגע לגאולת השכינה ולתועלת עליונים ותחתונים, ותיקון ארץ ומלואה, תבל ויושבי בה. והדברים השלימים הנוגעים לכל פרטי איבריו, מזדעזע וחוזר לאחוריו ושוב אינו חוטא. ולפחות אם יחטא, לא יהיה דרך זדון ומרד, כי אם דרך אונס, שאז אין החטא כבד ובנקל ימחק. ומה גם אם יעלה על לבבו שחטאו עושה פגם גדול, כי נשמתם של ישראל עמדו במעמד הר סיני ונתחייבו במצות, ואם כן פגם שעושה האדם, הוא פגם ודבר נרגש, על דרך אם פחות שבפחותים יקלל באדם גדול אינו נרגש מקללתו, מה שאין כן אם יקללהו גדול כמותו שמרגיש צער וקלון. לכן ישראל שנשמותיהן של כולם עמדו בסיני, כדכתיב בפרשת נצבים, \"כי את אשר ישנו פה וגו' ואת אשר איננו פה\". כאמרם רז\"ל פגם שלו נרגש.", + "ונראה דזהו כוונת פסוק \"אתם נצבים היום כלכם לפני ה' אלהיכם\". דמלת כלכם אך למותר, אלא אמר כלכם, לרמוז שעמדו בנציבה זו, לא אתם בלבד אלא כלכם, גם כל הכלולין בכם, שהן הנשמות העתידות להיות עד סוף כל הדורות, וזהו כלכם לפני ה' אלהיכם כמדובר." + ], + [ + "יום הנחמה וגילוי המשיח נעלמה מעיני כל חי, ומעיני השמים נסתרה – אלו המלאכים, כי לבא לפומא לא גלי. ובהיות שבפרק הקודם לזה דברתי מהדברים שיהיו באותן הימים, יחדתי סמוך לפרקו – פרק זה, שלא יוציא אדם זמנו לבקש קיצין ולומר בזמן פלוני יהיה הגאולה או בזמן פלוני, כי יוציא זמנו להבל, כי לא ישיג כולם מאחר שהדבר כמוס וסתום. ונפיק מזה חורבה, שהמון העם השומעים בראותם שבא הזמן המיועד ולא בא, בועט באמרו שוב אינו בא. כי אינם יודעים שכוונת הנותן את הקץ היה לומר, ראוי לבא בזמן פלוני אם יזכו, אך אם לא יזכו יתאחר עד זמן הקבוע להקב\"ה היודע הנסתרות. לכן אין לאדם כי אם לשרש בלבו אמונת עיקר ביאת הגואל, שהוא אחד משלש עשרה העיקרים. ויחשוב בלבו הישועות והטובות והמעלות השלמיות במושכלות הוגופניות המגיע לישראל באותן הימים, ויחשוק בחשק גדול ואהבה רבה ודבקות גדול, לאמר מי יתננו היות הגאולה בימי לבא באותם הימים, כאדם שיש לו חשוקה שנקשרה נפשו בנפשה, שכל חשקו ומחשבתו בה בלי פירוד ומקשר עמה כל מחשבתו, כן יהיה תאות נפשו על אותם הימים, כדי להשיג שלימות נפשו וגופו, להדמות לבוראו על ידי השגת סתרי רזי תורתו. ובזה נקרא שכל ימיו הוא מצפה הגאולה, ואם ימות אין דין עליו – צפית לישועה! כי אין קיווי גדול מז��. ובפרט שכוונת הקיווי אינו אלא כי אם כדי להבין ולידע סתרי תורה ולדבקה בה, ולהיות דומה לקונו כמדובר.", + "כי הנה כבר יש לו דמיון מעט לאלקים כמ\"ש בס\"ד, וכל שכן אז שיתרבה חכמתו ובינתו ויתרבה בשלמיות השכליות. הבט וראה בדמיון האדם לאלקים, בספר אורחות חיים (דף ר\"י ע\"ב) וז\"ל: ועתה שמע חכמה מופלאה, כמו שהאלקים עליון ומושל על כל האדם ועל כל העולם למעלה ולמטה, כן האדם כל עת שיעשה רצון בוראו, כי למשה ע\"ה אמר הקב\"ה במעשה העגל, \"הרף ממני ואשמידם וגו'\" ובמעשה קרח בלעה האדמה אותם ואת כל אשר להם על פיו, ואליהו נשבע שלא יהיה טל ומטר כי אם לפי דבריו, והוריד האש והרג לנביאי הבעל והחיה המת וגזר על אלישע להיות לו פי שנים ברוחו. וכן כל הקדושים אשר בארץ היו מושלים למעלה ולמטה ברצון הקב\"ה כשעושין רצונו, לכן הזהר לקיים תורותיו וחקותיו ומצותיו כדי שתזכה לרב טוב הצפון. וכמו שהאלקים יודע ומבין אחור וקדם, כן האדם שנתן לו אלקים חכמה, וכמו שמספיק אלקים ונותן לחם לכל בשר, כן האדם מכלכל את בני ביתו ומשרתיו ובהמתו. וכמו שהאלקים משלם גמול טוב ורע כן האדם. וכמו שהאלקים עושה בנין העולם ומוסדות הארץ ונטיית הרקיע ומקוה ימים, כן האדם עשוי לבנות וליסד לחרוש ולזרוע ולהצמיח ולנטוע ולעשות כל דבר, אך ביגיעה ותלאה והכל ברצון הבורא. וכמו שאין כל בריה יכולה לראות את האלקים, כך אין יכולת בריה לראות את הנשמה. וכמו שהאלקים יודע עתידות, כן גם האדם בעת אשר ינוח רוחו וגופו מלעשות בעמל צרכיו, וינוח וישקוט רוח החיים מלהתעסק בצרכי הגוף, אז יראה בחלומו עתידות ויראה רוחות המתים ומקומות שלא ראה, ודברים ותמיהות גדולות מה שאינו יכול לראות כשהוא ער. וכמו שאין בריה בעולם שיודעת סתרי האלקים, כך אין בריה מבני אדם שידע סתרי מחשבות לב האדם כי אם האלקים לבדו, ככתוב ה' יודע מחשבות אדם.", + "וברוב דברים ידמה האדם במעט מזעיר לאלקים. ולפי מיעוט הכח וקצרות החיים שנתן לו האלקים, הוסיף הקב\"ה יצה\"ר לטובתו ולרעתו, כדי לבחנו ולנסותו בין טוב ובין רע, וכדי להתגאות לבנות ולנטוע ולהרוס ולעקור נטוע ולהרוג ולייסר לצבור הון ולהלחם ולשלול ולקצוף עד מאד. אם לא היה היצר הרע בשביל אימת המות, לא היה עוסק בפריה ורביה, ולא היה בונה בנין ולא היה מתאוה לקנות מקנה וקנין, ולא היה נוטע וזורע, כי היה אומר בלבו, מאחר שנגזרה גזרת המות, מה לי לעמול לאחר, והיה כל העולם נאבד ונהרס. והקב\"ה לא ברא העולם מימי בראשית כי אם להבנות ולהתנהג ברחמיו הרבים על ידי בני אדם. ואם יתגבר ביצרו הטוב לכבוש ליצר הרע שלא יחטא לפני יוצרו, כי ישתמש ביצרו הרע לעשות הכל ביראת השם ברוך הוא בלא עון ופשע, זו היא טובתו, אשריו ואשרי יולדתו ע\"כ.", + "הרי אדם דומה מעט מזעיר לאלקים. וכל שכן בימות הגאולה, שירבה הקב\"ה לאדם חכמה ובינה, וישלימנו בתכלית השלימות כי אז יתגדל הדמיון, ומצד פנים זו יצפה לגאולה ולא להשגת מעלת הגופניות בלבד כמדובר. וכיון שממעלת העתידות לישראל לימות המשיח הם דברים תמוהים אשר עין לא ראתה, כמו אור הגנוז שאדם מביט וצופה מסוף העולם ועד סופו, וירושלים מיוסדת בנופך ספיר ויהלום, וכל אבן יקרה וכל גבולה לאבני חפץ וחומת אש סביב, ומלאכים שומרי החומות דרך מעלה וכבוד, ועורו של לויתן על חומותיה מבהיק זיוו מסוף העולם ועד סופו, ובמאכל בשרו כלולים כל מיני מטעמים. וגלוסקאות וכלי מילת מן הארץ, וההרים יטפו עסיס. והרה ויולדת ��חדיו, ואין צער הלידה ולא צער גידול בנים, ואשה תלד בכל יום ואין יגון ואנחה כי אם ששון ושמחה. ועושר רב מעלה וכבוד רב, ורוב חכמה ובינה ויופי וגדולה, ואין שליטת יצה\"ר כי אם לב בשר. ואין עקר ועקרה ואין מום בשום אדם, ובלע המות לנצח ותחיית המתים. ויזדמן לאדם לפניו כל מה שיתאוה לבו, ויכנס בגן עדן ויצא ויחזור ליכנס כשירצה. כי יפתח הקב\"ה שערי גן עדן כדי שיצאו משם לכאן ומכאן לשם כמ\"ש רבינו סעדיה גאון ז\"ל. וירושלים יתעלה ויתגדל עד כסא הכבוד כאמרם רז\"ל הביאו הילקוט. וכאלה רבות אין חקר ואין מספר, ובפרט שם הוי\"ה כתוב על מצחו של כל אחד ואחד, ועתידין שיקראו ג\"כ בשם הוי\"ה.", + "אם כן אין לאדם להתרעם על אריכות הגלות הזה, כי כפי המעלות המושגות אז אפילו לקטן שבקטנים, לא הגיע בעולם לגדול שבגדולים, אינו מהתימא האריכות. דלהשגה כזו צריך מירוק גדול ולפום צערא אגרא, ובפרט להשגת מעלות בלי פיסוק לעולם ועד. והוא משל לפועל שכפי שיעור גודל השכר סובל צער הפעולה ונקל בעיניו. הגם שיש לי טעם אחר לאריכות הגלות, שאדרבה לטוב לנו ולרחמים גדולים ומעלות אין מספר לעתיד, כי הנה ראה הקב\"ה שישראל מקיימים התורה והמצות בגלותם בטורח גדול ובהוצאות גדולות לכל מצוה ומצוה, ועכ\"ז אין ישראל בועטים ומוסרים נפשם, כדי שלא לעבור וסובלים עול המצות בכפלים מרוב הסייגים וגדרים שנתרבו, כי נתמעטו הלבבות ואין מבין, וכדי שלא ליכשל בא חומרא על חומרא וסייג על סייג, וכל אחד מישרראל שוקד ומחמיר עוד על עצמו. וכל זה מורה על הדבקות הגדול והחזק עם הקב\"ה. מה שאין כן בהיות ישראל על אדמתם, ומה גם שלא נכנסו אל הנסיון כמונו היום, בתוך הנסיון סבלנו הכל כמדובר, וערבה לה' והאריך גלותנו, כי שמחה רבה לפני כסא כבודו על קיום מצותיו ותורותיו מתוך צער ודוחק בשמחה ובטוב לבב כדפרישית. וגזרה חכמתו הרמה להאריך הגלות לראות בחשקנו עמו ובתורתו, כי שמחה רבה לפניו להראות אהבתנו עמו לכל צבא המרום במרום. ובשכר אריכות הצער להרבות בטובות סגוליות לא נראו כמותו, ואין צר וקטרוג יכול לקטרג, כיון שראו אהבתנו עמו ונכון.", + "אך שמעתי טעם אחר על אורך גלותנו, לפי שהקב\"ה גזר כל היום דוה. שהוא אלף שנים, שיומו אלף שנים, אך שיהיו אלו אלף שנים דוים עד מאד בלי השקט ומנוחה כלל. ובחמלתו עלינו כי ראה שלא יוכלו לסבול, האריך הגלות לחלק הצער והדוחק בשנים הרבה, כדי להקל מעלינו, ושיעור הגלות עד שישתלם הצער של אלף השנים הדוים שנתחלק למעוטים ביתר שנים נוספים על האלף, והוא יתברך יודע שיעור ההשלמה ע\"כ. ונראה דמזה הטעם אין אדם יכול להשיג יום הישועה אימתי, שאין ביכולתו לידע שיעור חילוק הצער של האלף הדוים, כמה שנים עוד צריך להוסיף עליהם כדי להקל מעליהם ודו\"ק.", + "עוד נ\"ל שהגזרה היא כל היום דוה האלף שנים והיו דוים ביותר, מכלל שיש שנים אחרים על האלף שאינם דוים. יקבל כל אחד מישראל עול הגלות עליו ואל יקוץ בתוכחתו של מקום, כי כל מה שהוא עושה לטוב לישראל הוא עושה, כי מה שהאריך הגלות לטוב לנו האריך כדפרישית. עד בא יבא עת גאולתנו ופדות נפשנו על ידו יתברך, לא על ידי מלאך ולא על ידי שליח. וכמאמר משה רבינו ע\"ה לישראל בפרשת וילך, בן מאה ועשרים שנה אנכי היום לא אוכל עוד לצאת ולבא וגו' ה' אלהיך הוא עובר לפניך וגו'. יהושע הוא עובר לפניך כאשר דבר ה'. שהכוונה בראות משה שנגזר עליו למות, התחיל לפייס את ישראל, ואמר דעו כי בן מאה ועשרים שנה אנכי ��יום. באופן שאין בי כח לצאת ולבא לפניכם לעשות צרכיכם. א\"כ אל תעצבו ממיתתי, דעו כי אחר מותי ה' אלהיך הוא בעצמו ההולך לפניך, אך לענין חילוק הירושות הוא על ידי יהושע, וזהו אומרו וירשתם יהושע הוא עובר לפניך כאשר דבר ה'. כל שכן וקל וחומר הגאולה אחרונה הזאת, שתהיה על ידו יתברך ויתעלה שמו, שהיא גאולה שאין לה קץ ותכלית." + ] + ] + }, + "schema": { + "heTitle": "שבט מוסר", + "enTitle": "Shevet Musar", + "key": "Shevet Musar", + "nodes": [ + { + "heTitle": "שער", + "enTitle": "Title" + }, + { + "heTitle": "הקדמת המחבר", + "enTitle": "Author's Preface" + }, + { + "heTitle": "מפתחות הפרקים", + "enTitle": "Index" + }, + { + "heTitle": "", + "enTitle": "" + } + ] + } +} \ No newline at end of file