diff --git "a/json/Musar/Modern/Sichot Avodat Levi/Hebrew/Sichot Avodat Levi, Baltimore, 2018.json" "b/json/Musar/Modern/Sichot Avodat Levi/Hebrew/Sichot Avodat Levi, Baltimore, 2018.json"
new file mode 100644--- /dev/null
+++ "b/json/Musar/Modern/Sichot Avodat Levi/Hebrew/Sichot Avodat Levi, Baltimore, 2018.json"
@@ -0,0 +1,2278 @@
+{
+ "language": "he",
+ "title": "Sichot Avodat Levi",
+ "versionSource": "https://www.nli.org.il/he/books/NNL_ALEPH004409289",
+ "versionTitle": "Sichot Avodat Levi, Baltimore, 2018",
+ "status": "locked",
+ "license": "CC-BY",
+ "versionTitleInHebrew": "שיחות עבודת לוי, בולטימור תשע\"ח",
+ "actualLanguage": "he",
+ "languageFamilyName": "hebrew",
+ "isBaseText": true,
+ "isSource": true,
+ "isPrimary": true,
+ "direction": "rtl",
+ "heTitle": "שיחות עבודת לוי",
+ "categories": [
+ "Musar",
+ "Modern"
+ ],
+ "text": {
+ "Introduction": [
+ "בתוך אחת משיחותיו (לפנים מאמר פב) ייחד רבינו זצ\"ל דברים לבאר מטרתו במסירת שיחותיו, וראינו לנכון להציגם כאן כפתיחה לקובץ שיחותיו, וז\"ל: רצוני להקדים שהעיקר של השיחות אינו ללמוד \"ווארט\", אלא העיקר הוא שדברי התורה ישפיעו על האדם להשתנות לטובה. לפעמים אנשים מגידים לי שהם זוכרים איזה \"ווארט\" ששמעו ממני לפני הרבה שנים, אבל הם לא נשתנו מאז ועד עכשיו, ובזה הם מניחים את העיקר ותופסים את הטפל. ואפילו אם ה\"ווארט\" אינו מתקבל עליך אין זה מגרע כלל מהשיחה כיון שעיקר מטרת השיחה אינה ללמוד את ה\"ווארט\" אלא לקחת מוסר השכל ולהתעלות, ובפרט בימים אלו של חודש אלול שאנו צריכים להכין את עצמנו בשביל יום הדין הבא עלינו לטובה.",
+ "ועוד יש להעיר, שלפעמים אין רוצים לשמוע אותו דבר שאמרתי מכבר, אלא רוצים לשמוע דוקא חידוש. גם זו טעות היא, שהרי עיקר לימוד המוסר הוא כדי להתעורר, ולכן אדרבה, יש לחזור על הישנות כדי להחדיר את היסוד לתוך הלב. וכבר כתב הרמח\"ל במסילת ישרים בתחילת ספרו, \"החיבור הזה לא חברתיו ללמד לבני האדם את אשר לא ידעו, אלא להזכירם את הידוע להם כבר ומפורסם אצלם פירסום גדול וכו', אבל התועלת יוצא מן החזרה עליו וההתמדה, כי יזכרו לו הדברים האלה הנשכחים מבני האדם בטבע וישים אל לבו חובתו אשר הוא מתעלם ממנה\". וזכורני, שהג\"ר משה מרדכי אפשטיין זצ\"ל, כשהיה מוסר שיחה, היה חוזר על אותה שיחה שהגיד בשנה שעברה. והנה ר' משה מרדכי היה מחדש גדול, ובודאי היה לו הרבה לחדש, אבל אין זו המטרה של שיחת מוסר, אלא העיקר הוא להתעורר ולהשתנות, ובזה אין נפקא מינה אם שומעים חידושים או לא.",
+ "והנה יש מי שמפרש שזו היא כוונת הפסוק במשלי (כ\"ח, ט'), \"מסיר אזנו משמוע תורה, גם תפילתו תועבה\", שלפעמים כששומעים דבר תורה שכבר שמעו מכבר אומרים \"כבר שמעתי דבר זה ואין זה חידוש\", ולכן מדה כנגד מדה כשמתפלל להקב\"ה אומר לו הקב\"ה \"כבר שמעתי אותה תפילה כבר ואין זה חידוש ולכן לא אקשיב לתפילתך\", וממילא מי שמסיר אזנו מלשמוע דבר תורה באמרו שכבר שמעו אז תפילתו תהיה תועבה לפני הקב\"ה, שגם הקב\"ה יאמר לו שכבר שמע תפילה זו."
+ ],
+ "": [
+ [
+ "פרשת בראשית",
+ "מאמר א' – תכלית הבריאה",
+ "א) צדיקים מקיימים את תכלית הבריאה",
+ "בראשית ברא אלקים וגו' (בראשית א', א'), ופירש\"י, \"ולא אמר ברא ה', שבתחלה עלה במחשבה לבראותו במדת הדין, ראה שאין העולם מתקיים, הקדים מדת רחמים ושתפה למדת הדין, היינו דכתיב (בראשית ב', ד') 'ביום עשות ה' אלקים ארץ ושמים'\".",
+ "והנה דברי רש\"י תמוהים הם, שמשמע שהקב\"ה רצה לברוא את העולם באופן אחר, אלא שחזר בו כשראה שלא היה יכול לברוא את העולם כרצונו שהיה רוצה שיתקיים העולם על פי מדת הדין בלבד, וכביכול הוכרח לפעול נגד רצונו ולשתף מדת הרחמים עם מדת הדין, ודבר זה תמוה הוא, שאיך שייך להיות חזרה אצל ה��ב\"ה?",
+ "ונראה לומר בזה, שאין כוונת רש\"י לומר שהקב\"ה חזר בו, אלא כוונתו היא ש\"בתחילה עלה במחשבה\" רוצה לומר מה שהיה הקב\"ה עושה אם היה שייך, זאת אומרת שעיקר כוונת הבריאה היא שבני אדם יתקיימו על פי מדת הדין, אלא שרוב בני אדם אינם יכולים להתקיים על פי מדת הדין בלבד, ולכן הקב\"ה שיתף בשבילם את מדת הרחמים עם מדת הדין כדי שהעולם יתקיים. אבל צדיקים באמת יכולים להתקיים על פי מדת הדין ולכן הקב\"ה מתנהג עמהם בלי שיתוף מדת הרחמים כפי עיקר כוונת הבריאה. ומכיון שתכלית הבריאה היא בשביל הצדיקים, ממילא הם מקיימים את עיקר כוונת הבריאה.",
+ "יסוד זה שהצדיקים הם תכלית הבריאה מבואר בדברי הרמב\"ם בהקדמתו לפירוש המשניות שכתב, \"נתבאר מכל אשר אמרנו שהכוונה בבריאת כל מה שיש בתוך העולם ההווה והנפסד אינו אלא איש שלם כולל החכמה והמעשה כמו שאמרנו, וכשתתבונן ותלמד מדבריהם ע\"ה אלו שני הענינים ר\"ל החכמה והמעשה מאשר בארוהו ורמזוהו תדע כי על נכון אמרו (בברכות ח' א') שאין לו להקב\"ה בעולמו אלא ארבע אמות של הלכה\". ומבואר מדברי הרמב\"ם שתכלית הבריאה היא בשביל \"איש שלם כולל החכמה והמעשה\", ועל זה כוונו חז\"ל באמרם ש\"אין לו להקב\"ה בעולמו אלא ד' אמות של הלכה בלבד\", וע\"ש ברמב\"ם שהאריך בזה.",
+ "ב) שתוק כך עלה במחשבה לפני",
+ "על פי מה שנתבאר יש לבאר הא דאיתא במס' מנחות (כ\"ט ב'), \"אמר לו (הקב\"ה למשה רבינו) אדם אחד יש שעתיד להיות בסוף כמה דורות ועקיבא בן יוסף שמו, שעתיד לדרוש על כל קוץ וקוץ תילין תילין של הלכות וכו', אמר לפניו רבונו של עולם הראיתני תורתו הראני שכרו, אמר לו חזור לאחורך, חזר לאחוריו, ראה ששוקלין בשרו במקולין, אמר לפניו רבש\"ע זו תורה וזו שכרה, א\"ל שתוק כך עלה במחשבה לפני\".",
+ "ומבואר מהגמ' שמשה רבינו תמה איך שייך שרבי עקיבא יענש במיתה משונה וחמורה, והקב\"ה השיב לו ש\"כך עלה במחשבה לפני\". והנה תשובת הקב\"ה היא סתומה, שאיך זה יישוב לתמיהת משה רבינו?",
+ "ויש מבארים (מגלה עמוקות פ' ויגש ד\"ה הא לכם זרע) על פי הא דאיתא בברכות (ס\"א ב'), \"בשעה שהוציאו את רבי עקיבא להריגה זמן קריאת שמע היה והיו סורקים את בשרו במסרקות של ברזל והיה מקבל עליו עול מלכות שמים (קורא קריאת שמע, רש\"י), אמרו לו תלמידיו רבינו עד כאן, אמר להם כל ימי הייתי מצטער על פסוק זה 'בכל נפשך' (ואתחנן ו', ה') אפילו נוטל את נשמתך, אמרתי מתי יבא לידי ואקיימנו ועכשיו שבא לידי לא אקיימנו\". ומבואר שרבי עקיבא היה מצפה ומשתוקק למות במיתה משונה, ולפי זה יש מבארים שהקב\"ה השיב למשה רבינו שמחשבת רבי עקיבא [דהיינו רצונו למות במיתה משונה] עלתה לפני, ולכן מלאתי את רצונו והרגתיו באותה מיתה שביקש לעצמו. אמנם נראה שאין זו משמעות הגמ', שלשון הגמ' \"כך עלה במחשבה לפני\" משמע שהמחשבה היא מחשבת הקב\"ה בעצמו ולא מחשבת רבי עקיבא.",
+ "והשל\"ה (בראשית תורת אור אות ט') והתורת חיים (ב\"ק נ' א') ביארו את תשובת הקב\"ה על פי מה שנתבאר לעיל שצדיקים מקיימים את עיקר כוונת הבריאה שהעולם יתקיים ע\"פ מדת הדין וזו היא ה\"מחשבה\" של הקב\"ה, ולפי זה יש לומר שהקב\"ה התנהג עם רבי עקיבא ע\"פ מדת הדין בלי שום שיתוף של מדת הרחמים ולכן מת במיתה משונה, ולכן הקב\"ה אמר למשה רבינו \"כך עלה במחשבה לפני\", ר\"ל שהקב\"ה התנהג עם רבי עקיבא כפי מחשבתו לברוא את העולם במדת הדין בלבד.",
+ "ג) המקור למסירות נפש של כלל ישראל",
+ "והנה מבואר בגמ' ברכות הנ\"ל שרבי עקיבא היה מצטער כל ימיו מתי יזכה לקיים את הפסוק בכל נפשך אפילו נוטל את נשמתך. וקשה, למה אנו מוצאים רק אצל רבי עקיבא שהיה משתוקק ליהרג על קידוש השם ולקיים את הפסוק של \"בכל נפשך\"?",
+ "ונראה לומר בזה, שאנו רואים אצל רובא דאינשי שאם היה אחד בא ואומר לו 'לך עבוד עבודה זרה או אהרוג אותך' בודאי היה מוסר עצמו למיתה, ואפילו קל שבקלים היה מוסר את נפשו ליהרג על קידוש השם, וכמה וכמה עובדות היו כן בתקופות כלל ישראל. ויש להשתומם, מה המקור לכח זה של מסירות נפש? והתירוץ לזה הוא שהאבות הקדושים ע\"ה השרישו כח זה בכלל ישראל. אברהם אבינו היה חולק על דעת המון העם שהיו עובדים את השמש והיה בסכנה כמה פעמים וגם הושלך ע\"י נמרוד לכבשן האש והיה גולה ממקום למקום (כמבואר ברמב\"ן עה\"ת פ' נח י\"א, כ\"ח), וע\"י מסירות נפשו להקב\"ה השריש מדה זו בנפשותינו שאנו יוצאי חלציו. [ונראה שזהו ביאור ענין \"מעשה אבות סימן לבנים\" (עי' תנחומא לך לך ט'), שכל פרט של מעשיהם השריש מדות וכחות בזרעם.] אבל רבי עקיבא לא ירש מדה זו מאברהם אבינו מאחר שהוא היה בן גר (וכמו שכ' הרמב\"ם בהקדמה ליד החזקה שיוסף אביו של רבי עקיבא היה גר צדק), ולכן רבי עקיבא חשש שמא מדה זו חסרה לו ולכן היה משתוקק למסור את נפשו בפועל כדי שישריש בעצמו מדה זו של מסירות נפש."
+ ],
+ [
+ "מאמר ב' – בחירה של אדם הראשון קודם החטא",
+ "(חיזוק לתחילת הזמן)",
+ "א) ביאורו של הגר\"ח מוואלאזין ביצר הרע של אדם הראשון",
+ "מעלתו גדולתו וקדושתו של אדם הראשון קודם חטא עץ הדעת הן למעלה מהשגתנו. אבל זה מבואר שקודם חטא עץ הדעת לא היתה לו ידיעה של רע, ובלי ידיעת הרע לא שייך שהיה לו יצר הרע, וכמו שכתוב \"ויהיו שניהם ערומים האדם ואשתו ולא יתבוששו\" (בראשית ב', כ\"ה), ופירש\"י, \"ולא יתבוששו שלא היו יודעים דרך צניעות להבחין בין טוב לרע, ואף על פי שניתנה בו דעה לקרות שמות, לא נתן בו יצר הרע עד אכלו מן העץ ונכנס בו יצר הרע וידע מה בין טוב לרע\". וגם זה ברור שגם קודם החטא היתה לו בחירה, שהרי מהות האדם היא היותו בעל בחירה. ועוד, שאם לא היתה לו בחירה איך נענש על חטא עץ הדעת?",
+ "אבל לכאורה זהו תרתי דסתרי, איך היתה לאדם הראשון בחירה קודם החטא בלי ידיעת הרע ובלי יצר הרע?",
+ "הג\"ר חיים מוואלאזין זצ\"ל בספרו נפש החיים (שער א' פ\"ו בהג\"ה ד\"ה והענין) כתב ביישוב קושיא זו, \"והענין כי קודם החטא, עם כי ודאי שהיה בעל בחירה גמור להטות עצמו לכל אשר יחפוץ להיטיב או להיפך ח\"ו וכו', אמנם לא שהיה ענין בחירתו מחמת שכחות הרע היו כלולים בתוכו, כי הוא היה אדם ישר לגמרי כלול רק מסדרי כחות הקדושה לבד, וכל עניניו היו כולם ישרים קדושים ומזוככים טוב גמור, בלי שום עירוב ונטייה לצד ההיפך כלל, וכחות הרע היו עומדים לצד וענין בפני עצמם חוץ ממנו, והיה בעל בחירה ליכנס אל כחות הרע ח\"ו, כמו שהאדם הוא בעל בחירה ליכנס אל תוך האש, לכן כשרצה הס\"א להחטיאו הוצרך הנחש לבוא מבחוץ לפתותו, לא כמו שהוא עתה, שהיצר המפתה את האדם הוא בתוך האדם עצמו, ומתדמה להאדם שהוא עצמו הוא הרוצה ונמשך לעשות העוון, ולא שאחר חוץ ממנו מפתהו וכו'\".",
+ "ב) כל מצוה ניתנה עם יצר הרע ובי��ור חדש ביצה\"ר של אדם הראשון",
+ "ונראה לומר בזה אופן נוסף, דהנה מבואר בקדמונים שכל המצוות כוללות את היצר הרע לעבור על אותה מצוה. יצר הרע זה הוא כמו מלאך שתפקידו הוא שיהיה לאדם נסיון הבחירה באותה מצוה, שרק ע\"י נסיון הבחירה אפשר לאדם לקבל שכר עבור קיום המצוה. והנה הקב\"ה צוה לאדם שלא יאכל מעץ הדעת, וכמו שכתוב \"ויצו ה' אלקים על האדם לאמר מכל עץ הגן אכל תאכל, ומעץ הדעת טוב ורע לא תאכל ממנו כי ביום אכלך ממנו מות תמות\" (בראשית ב', ט\"ז-י\"ז). ולכן אע\"פ שבאופן כללי לא היתה לאדם הראשון שום ידיעה של רע, אבל מכל מקום היה לו יצר הרע על מצוה זו שלא לאכול מעץ הדעת.",
+ "והנה לפי מה שנתבאר יוצא שכפי חומר המצוה כך הוא כח יצר הרע של אותה מצוה, שהרי היצר הרע ניתן לנו במקביל לאותה מצוה. ואז מי שמתגבר על אותו יצר הרע מקבל שכר כפי כח היצר הרע שהתגבר עליו. ונראה שזהו הביאור מה שאמרו חז\"ל (פאה פ\"א מ\"א) \"תלמוד תורה כנגד כולם\", שמאחר שתלמוד תורה הוא המצוה הכי גדולה בתורה, לכן היצר הרע להבטל מלימוד התורה הוא הכי גדול, וממילא מי שמתגבר על יצר הרע זה מקבל שכר כנגד כולם, שהרי התגבר על היצר הרע הכי גדול.",
+ "ועוד נראה לפרש על פי זה הא דאיתא במס' מכות (כ\"ג ב'-כ\"ד א'), \"'תורה צוה לנו משה מורשה' (וזאת הברכה ל\"ג, ד'), תורה בגימטריא שית מאה וחד סרי הוי, אנכי ולא יהיה לך מפי הגבורה שמענום\", ור\"ל שמשה רבינו לימד אותנו תרי\"א מצוות, והקב\"ה בעצמו לימד אותנו רק שתי מצוות, דהיינו אנכי ולא יהיה לך. וקשה, למה לימד אותנו רק שתי מצוות ולא כל המצוות? ונראה לבאר בזה על פי מה שנתבאר שכח יצר הרע של מצוה הוא כפי חומר המצוה, והנה כל מצוה שניתנה מאת הקב\"ה בעצמו נחשבת מצוה שהיא חמורה מאד מאחר ששמענו אותה מפי הקב\"ה בעצמו, וממילא כח יצר הרע של אותה מצוה היה צריך להיות חזק מאד והיה קשה מאד להתגבר על אותו יצר הרע [וכמו שמצינו שבני ישראל נכשלו הרבה פעמים בעוון עבודה זרה כיון שיצר הרע של אותה מצוה היה חזק מאד], ולכן צוה הקב\"ה למשה שהוא ילמד שאר המצוות לבני ישראל כדי ששאר המצוות לא יהיו חמורות כל כך ויהיה להם יצר הרע שאינו חזק כל כך.",
+ "ג) כח האדם להתגבר על היצר הרע",
+ "והנה יצר זה הבא עם המצוה עצמה ניתן באופן שהאדם יוכל להתגבר עליו, שהרי כל תפקידו הוא רק שיהיה לאדם נסיון הבחירה. אלא שאם האדם אינו מתגבר על היצר הרע אז כחות הרע מתגברים עד שקשה לאדם להתגבר עליהם. וזהו מה שאמרו חז\"ל באבות (ד', ב') \"עבירה גוררת עבירה\", שהתגברות כחות הרע שבאו מהעבירה הראשונה מביאות את האדם לשאר עבירות.",
+ "ונראה שזהו ביאור דברי התנחומא (בראשית ז'), \"אתה אומר שהוא רע מי יוכל לעשותו טוב, אמר הקדוש ברוך הוא אתה עושה אותו רע וכו'\". ור\"ל שהאדם יכול להתגבר על היצר הרע ואז באמת היצר הרע אינו רע שתפקידו הוא דבר טוב שיהיה לאדם נסיון הבחירה, אלא שהעבירות שכבר עשה האדם הגבירו את היצר הרע עד שקשה להתגבר עליו ועכשיו הוא באמת רע, ולכן הקב\"ה אמר \"אתה עושה אותו רע\".",
+ "וכן מבואר ממה שאמרו חז\"ל במס' סוכה (דף נ\"ב א'), \"יצר הרע בתחילה דומה לחוט של בוכיא ולבסוף דומה כעבותות העגלה\", שיצר הרע ניתן לאדם באופן שיכול להתגבר עליו, ואז היצר הרע דומה לקורי עכביש שהוא מורכב מחוטים דקים וקלושים, אבל בשעה שהאדם מתחיל לחטוא והולך אחר עצת ��צר הרע אז מתגברים כחות הרע עד שהיצר הרע דומה לחבלים עבים שקשה מאד להתגבר עליו.",
+ "וכן מצינו במנחות (כ\"ט ב'), \"ומפני מה נברא העולם הזה בה\"י, מפני שדומה לאכסדרה (שפתוח מתחתיו, רש\"י) שכל הרוצה לצאת יצא, ומ\"ט תליא כרעיה, דאי הדר בתשובה מעיילי ליה, וליעייל בהך, לא מסתייעא מילתא (דהבא ליטהר בעי סיוע מפני יצר הרע הלכך עבדי ליה סיוע פתח יתירה, רש\"י)\". ומבואר שמי שכבר חטא ורוצה לחזור בתשובה צריך ל\"פתח יתירה\", והיינו משום שע\"י החטא התגברו כחות הרע ולכן לא יהיה נקל לחזור בתשובה.",
+ "יסוד זה נלמד ג\"כ מהא דאיתא במס' שבת (קמ\"ו א'), \"מפני מה עובדי כוכבים מזוהמין, שלא עמדו על הר סיני, שבשעה שבא נחש על חוה (כשנתן לה עצה לאכול מן העץ בא עליה, רש\"י) הטיל בה זוהמא, ישראל שעמדו על הר סיני פסקה זוהמתן, עובדי כוכבים שלא עמדו על הר סיני לא פסקה זוהמתן\". והביאור בזה הוא כמו שנתבאר, שכחות הרע התגברו באדם ע\"י חטא עץ הדעת, ולכן נחשב כאילו יש זוהמא בגוף האדם מחמת העבירות. אולם בשעת מתן תורה התעלו ישראל עד שזוככו מאותה התגברות של היצר הרע וחזרו למעלת אדם הראשון קודם חטא עץ הדעת, ונמצא שמתן תורה היה בבחינת מעשה בראשית. ונראה שבזה מבואר מה שאמרו במס' עבודה זרה (ג' א'), \"ויהי ערב ויהי בקר יום הששי, מלמד שהתנה הקדוש ברוך הוא עם מעשה בראשית ואמר אם ישראל מקבלין את תורתי מוטב, ואם לאו אני אחזיר אתכם לתוהו ובוהו\", שמתן תורה היה כמו מעשה בראשית עצמו, ולכן יש תנאי במעשה בראשית שקיומו תלוי במתן תורה.",
+ "מכל זה נלמד מוסר השכל ליזהר מחטא קודם שיתגבר עלינו היצר הרע. וכשבן תורה מגיע לישיבה בתחילת זמן חדש היא התחלה חדשה בעבורו, ולכן עכשיו בתחילת זמן החורף צריך לדקדק ביותר שלא יבוא לידי מכשול.",
+ "ד) חסידים הראשונים היו שוהין שעה אחת",
+ "תחילת זמן החורף היא ג\"כ הזמן שבו אנו יכולים להחדיר בתוכינו כל המדרגות שהשגנו בחודש אלול ובימים הנוראים.",
+ "איתא בברכות (ל\"ב ב'), \"חסידים הראשונים היו שוהין שעה אחת ומתפללין שעה אחת וחוזרין ושוהין שעה אחת\". והנה מה ששהו שעה אחת לפני התפילה היתה כדי להכין את עצמם לתפילה, וגם להתבונן בגודל מדריגת התפילה שנקראת \"עבודה שהיא בלב\" (וכדאיתא בתענית ב' א'), וגם כדי להכיר את הערך של מצות תפילין. [ופעם אחת שאלני רופא אחד [שלא היה שומר תומ\"צ] מה החשיבות של מצות תפילין, והלא היא רק קופסה שחורה עם רצועות? והשבתי לו שתפילין הם כמו מוח האדם, שאע\"פ שממראיתו החיצוני לא נראה כדבר חשוב כל כך, מ\"מ אנו יודעים שהרבה כחות טמונים בתוכו, וכמו כן בתפילין שטמון בתוכו כחות רוחניים לאין שיעור.] ומה ששהו שעה אחת לאחר התפילה היתה כדי להתבונן על מה שנתעלו מחמת התפילה כדי להחדיר מעלות אלו בתוכם ולא יפסידו את מה שהשיגו.",
+ "בשבילנו חודש אלול הוא כמו השעה אחת לפני התפילה, שאנו מכינים את עצמנו לימי הדין והתשובה. הימים הנוראים וחג הסוכות עד שמחת תורה הם כמו השעה אחת של התפילה עצמה. עכשיו בתחילת זמן החורף הוא כמו השעה אחת של אחר התפילה, שאנו צריכים להזהר שלא נפסיד כל מה שהשגנו בימים הנוראים וחג הסוכות.",
+ "העצה היעוצה לזה היא שכל אחד יחזק את עצמו בשני דברים, להיות מסודר וללמוד מוסר. מי שמסדר את עצמו בתחילת הזמן יראה הצלחה בלימודו ובכל דרכיו. מעלת הסידור מבואר ממה שכתוב בסוף מעשה בראשית \"וירא אלקים את כל אשר עשה והנה טוב מאד\" (בראשית א', ל\"א), שהכוונה בזה היא שאע\"פ שבכל פרט של הבריאה כבר נאמר \"כי טוב\", מכל מקום יש מעלה נוספת שכל פרטי הבריאה מסודרים באופן נפלא, ועל זה נאמר \"טוב מאד\". וגם צריך ללמוד ספרי מוסר כגון חובות הלבבות, שערי תשובה, או מסילת ישרים, ועל ידי זה כל המדרגות שהשגנו בחודש תשרי ישארו בנו ולא נפסידם.",
+ "ויש לציין מה שכתב הג\"ר יהונתן אייבשיץ בספר \"יערות דבש\" (ח\"א דרוש ט\"ו), \"כי באמת חשבתי כי ממש חובה לדרוש בתוכחת מוסר בימי גשמים, כי בימות החמה יש זמנים רשומים המעוררים אדם לתשובה, ימי ספירת עומר יודעים המוני עם שימים אלו ימי דין, וכן ימים אשר בעו\"ה אויבינו השיבנו בין המצרים, ומכל שכן ארבעים יום שעלה משה למרום, ואצ\"ל אלול וירח איתנים, בימים אלו החי יתן אל לבו לשוב אל ה', אבל בחורף אין זמן רשום לשום אות ולהזכיר לאדם יראת ה' וכו'\". לכן עכשיו שימי החורף ממשמשים ובאים יש להתחזק במוסר ולימוד התורה, שהרי אין כאן שום זמן מסויים לעוררנו לתשובה כמו שיש בשאר השנה וכמו שהעיר הג\"ר יהונתן."
+ ],
+ [
+ "מאמר ג' – בזעת אפיך תאכל לחם",
+ "א) ביאור קללת הנחש",
+ "ויאמר ה' אלקים אל הנחש כי עשית זאת ארור אתה מכל הבהמה ומכל חית השדה על גחנך תלך ועפר תאכל כל ימי חייך (בראשית ג', י\"ד). והנה אם נדמה קללת הנחש לקללת אדם הראשון היה נראה שקללת אדם הראשון חמורה מקללת הנחש, שהרי פרנסת הנחש מזומנת לו בלי שום יגיעה [ואין לומר שעפר אינו מאכל נחשים והנחש נתקלל לאכול עפר נגד טבעו, שהרי כתוב בפירוש \"ונחש עפר לחמו\" (ישעיה ס\"ה, כ\"ה)], ואילו האדם נתקלל שלא ישיג את מאכלו בלי יגיעה וכדכתיב \"בזעת אפיך תאכל לחם\" (בראשית ג', י\"ט). ולכאורה, מאחר שהנחש הוא שהחטיא את האדם, ראוי הוא שקללת הנחש תהיה חמורה מקללת האדם.",
+ "ונראה לומר בזה, שבאמת קללת הנחש חמורה, שהרי אי אפשר להרגיש סיפוק הנפש ממה שמקבלים בחנם בלי שום יגיעה ועמילות. ולכן, אע\"פ שהאדם צריך לעמול בזיעת אפים להשיג את פרנסתו, מכל מקום הוא מרגיש סיפוק הנפש במה שהוא אוכל מיגיע כפיו, אבל הנחש אינו מרגיש שום סיפוק הנפש ממאכלו מאחר שאינו צריך לעמול בשבילו כלל.",
+ "ב) מעלת העמילות",
+ "מעלת העמילות מבוארת בדברי הגמ' בסנהדרין (צ\"ט ב'), \"אמר רבי אלעזר, כל אדם לעמל נברא, שנאמר (איוב ה', ז') 'כי אדם לעמל יולד', איני יודע אם לעמל פה נברא אם לעמל מלאכה נברא, כשהוא אומר 'כי אכף עליו פיהו' הוי אומר לעמל פה נברא, ועדיין איני יודע אם לעמל תורה אם לעמל שיחה, כשהוא אומר (יהושע א', ח') 'לא ימוש ספר התורה הזה מפיך' הוי אומר לעמל תורה נברא, והיינו דאמר רבא כולהו גופי דרופתקי נינהו טובי לדזכי דהוי דרופתקי דאורייתא (כל הגופין לעמל נבראו וכו', אשריו למי שזכה והיה עמלו וטרחו בתורה, רש\"י)\".",
+ "וחזינן שכל עמילות היא מעלה לאדם, וחז\"ל מלמדנו שאשרי מי שזוכה שעמלו בתורה. והביאור בזה הוא כנ\"ל, שבלי עמילות אי אפשר להרגיש סיפוק בחיים. [ובס' דעת תבונות לרמח\"ל ביאר שמטעם זה אנו צריכים לעמול כדי לקבל שכר בעולם הבא כדי שהשכר יהיה יגיע כפינו ולא יהיה נהמא דכיסופא, וציין לדברי הירושלמי בערלה (פ\"א ה\"ג) \"מאן דאכיל דלאו דיליה ב��ית לאיסתכולי באפיה\".]"
+ ],
+ [
+ "פרשת נח",
+ "מאמר ד' – והלכת בדרכיו",
+ "א) עיקר הליכה בדרכי ה' הוא ע\"י גמילות חסדים",
+ "אלה תולדות נח, נח איש צדיק תמים היה בדורותיו, את האלקים התהלך נח (נח ו', ט'). וכתב הספורנו, \"את האלקים התהלך נח, הלך בדרכיו להטיב לזולתו והוכיח בני דורו כדברי רז\"ל\". ומבואר מהספורנו ש\"הילוך עם האלקים\" היינו הטבה לזולתו.",
+ "וכן מבואר מדברי הספורנו על הפסוק, \"ויתהלך חנוך את האלקים\" (בראשית ה', כ\"ב), שכתב הספורנו, \"ויתהלך חנוך את האלקים, התהלך בדרכיו להיטיב לזולתו בצדקה ותוכחת\". ויש לימוד נוסף מדברי הספורנו שההטבה לבני אדם היא בשני דרכים, בגשמיות [צדקה] וברוחניות [תוכחה].",
+ "והנה זה פשוט שהילוך עם האלקים הוא מדרגה גבוהה מאד, ומסתמא אם היינו נשאלים מה הדרך להשיג \"הילוך עם אלקים\" היינו משיבים שצריך להשיג את סודות הבריאה ורזי התורה, אבל מדברי הספורנו מבואר שכל אדם יכול להשיג מדרגת הילוך עם אלקים ע\"י הטבה לבני אדם ברוחניות וגשמיות.",
+ "כעין לימוד זה מצינו גם בדברי חז\"ל. כתוב בפ' עקב (י', יב), \"ועתה ישראל מה ה' אלקיך שואל מעמך כי אם ליראה את ה' אלקיך ללכת בכל דרכיו וגו'\", ואיתא שם בספרי (פיסקא מ\"ט), \"ללכת בכל דרכיו, אלו הן דרכי המקום וכו', אלא נקרא המקום רחום אף אתה היה רחום, הקב\"ה נקרא חנון אף אתה היה חנון וכו'\". ומבואר שהליכה בדרך ה' היא גמילות חסדים. וכן מבואר בסוטה (י\"ד א'), \"מאי דכתיב 'אחרי ה' אלקיכם תלכו' (ראה י\"ג, ה'), וכי אפשר לו לאדם להלך אחר שכינה וכו', אלא להלך אחר מדותיו של הקב\"ה, מה הוא מלביש ערומים וכו' אף אתה הלבש ערומים, הקב\"ה ביקר חולים וכו' אף אתה בקר חולים, הקב\"ה ניחם אבלים וכו' אף אתה נחם אבלים, הקב\"ה קבר מתים וכו' אף אתה קבור מתים\". [וברמב\"ם (סה\"מ מ\"ע ד' והל' דעות פ\"א הל' ה'-ו') מבואר שזהו ג\"כ ביאור הפסוק של \"והלכת בדרכיו\" (כי תבוא כ\"ח, ט').]",
+ "ומבואר שהליכה בדרכי ה' אינה מחייבת את האדם להבין מחשבות רוחניות וכדומה, אלא היא מחייבת את האדם לעסוק בגמילות חסדים ולהטיב לחבירו בין בגשמיות ובין ברוחניות.",
+ "ב) ביאור תואר צדיק",
+ "נח היה מוכתר גם בתואר של צדיק, וכמו שכתוב \"נח איש צדיק\". גם תואר זה רגילים להבין שהוא שייך רק לאדם שעוסק כל היום בעניני רוחניות. אבל מדברי חז\"ל יש ללמוד שתואר זה הוענק למי שמטיב עם אחרים ודואג לטובתו של כל אחד ואחד וכמו שיתבאר.",
+ "איתא במדרש תנחומא (נח סי' ה'), \"איש צדיק, על שזן בריותיו של הקדוש ברוך הוא נקרא צדיק, שני בני אדם נקראו צדיקים על שזנו את הבריות, נח ויוסף, שכך כתיב בו 'על מכרם בכסף צדיק' (עמוס ב', ו'), וכתיב בו 'ויכלכל יוסף' (ויגש מ\"ז, י\"ב)\". דברי חז\"ל ברור מללו שנח ויוסף זכו לתואר \"צדיק\" על שעסקו בפרנסת העולם.",
+ "ונראה שזהו ביאור הפסוקים בתהלים (קמ\"ה, ט\"ז-י\"ז), \"פותח את ידך ומשביע לכל חי רצון, צדיק ה' בכל דרכיו וגו'\", ומבואר שהקב\"ה בעצמו נקרא צדיק על שהוא משביע לכל חי רצון.",
+ "והנה חז\"ל תיארו היטב את גודל הטירחה שסבל נח בתיבה. איתא בתנחומא (סימן ב'), \"כל אחד ואחד מכל מין ומין האכילם מה שלמד, הגמל תבן, והחמור שעורים, וכן כולם מה שלמד היה אוכל ו��ו', יש בהמה שהיא אוכלת בשעה אחד ביום ויש בשתים ויש בשלש ויש בשליש הלילה ויש באמצעו ויש בקרות הגבר, אמרו רבותינו י\"ב חדש בתיבה לא ראה שינה לא ביום ולא בלילה שהיה עוסק וזן הבריות שעמו\". [וכעין זה איתא בקיצור בסנהדרין (ק\"ח ב').]",
+ "ויעוין ברמב\"ן על הפסוק \"ומכל החי מכל בשר שנים מכל תביא אל התיבה להחיות אתך\" (נח ו', י\"ט) שכתב, \"צוהו שיתעסק ויעזור אותם הוא בכניסתם בתיבה, וישתדל בהם שיחיו, כאשר ישתדל בנפשו\". דברי הרמב\"ן הם תיאור מדוייק של דרך הצדיק שהוא משתדל להטיב לאחרים כאשר ישתדל בנפשו.",
+ "כתוב, \"עשה לך תיבת עצי גפר קנים תעשה את התבה וכפרת אתה מבית ומחוץ בכפר\" (נח ו', י\"ד), ופירש רש\"י, \"עשה לך תיבת, הרבה ריוח והצלה לפניו, ולמה הטריחו בבנין זה, כדי שיראוהו אנשי דור המבול עוסק בה מאה ועשרים שנה ושואלין אותו מה זאת לך, והוא אומר להם עתיד הקדוש ברוך הוא להביא מבול לעולם, אולי ישובו\". ונראה שגם זה תפקידו של נח בהיותו צדיק הדור, שישתדל להציל את העולם מהמבול על ידי שיוכיחם לעשות תשובה כדי להצילם מהמבול.",
+ "ומכל זה למדנו עד כמה יש לאדם להשתדל בכל כחו לעסוק בגמילות חסדים ולעשות כל מה שביכולתו כדי להטיב לאחרים בין ברוחניות ובין בגשמיות, ובזה ילך בדרכי ה' ויזכה לתואר של צדיק.",
+ "ג) מי שאינו מרגיש בצרת חבירו נקרא אכזר",
+ "ויש להוסיף נקודה נוספת בענין זה, שהנה כתב הרמב\"ם בהל' תעניות (פרק א' הל' ג'), \"אבל אם לא יזעקו ולא יריעו אלא יאמרו דבר זה ממנהג העולם אירע לנו וצרה זו נקרה נקרית הרי זו דרך אכזריות וגורמת להם להדבק במעשיהם הרעים ותוסיף הצרה צרות אחרות\". ומבואר מדברי הרמב\"ם שמי שאינו מתפלל בעת צרה נקרא אכזר.",
+ "ודבר זה תמוה הוא, שהרי לכאורה זה הוא חסרון באמונה, שהוא אינו מאמין שהצרה היא עונש מהקב\"ה על מעשינו הרעים, וא\"כ ראוי יותר לקוראו מקטני אמנה ולא לקוראו אכזר.",
+ "אולם היישוב לזה הוא שהרי כשבאה צרה על אדם פרטי אותו אדם אינו מתעלם מהצרה כלל אלא הוא מתפלל בכל כוחו להעביר את הגזירה הרעה, אלא רק כשהצרה היא על אדם אחר אז אינו זועק. וממילא אין זה חסרון באמונה אלא הוא חסרון בהרגשתו, שהוא אינו מרגיש כשבאה צרה על אדם אחר, וממילא הוא נקרא אכזר, שאם לא היה אכזר איך לא ירגיש בצרת חבירו. ויש ללמוד מזה עד כמה אנו צריכים לפתוח את הלב כדי שלא נהיו אכזרים כשבאות צרות ח\"ו."
+ ],
+ [
+ "מאמר ה' – עת צרה היא ליעקב",
+ "(שיחה שנמסרה בימי מלחמת יום הכפורים בשנת תשל\"ד)",
+ "א) חורבן היחיד כחורבן העולם",
+ "עכשיו עת צרה היא בארץ ישראל, ויש כמה לימודים העולים מתוך פרשת נח שמהם נוכל להתעורר להשתתף בצער אחינו בני ישראל ולהתחזק בלימוד התורה.",
+ "בפסוק הראשון של פרשת נח (ו, ט') כתוב \"נח\" שלש פעמים. ואיתא במדרש תנחומא (סי' ה'), \"שלש פעמים בפסוק למה, זה אחד משלשה שראו ג' עולמות, נח ודניאל ואיוב, נח ראה עולם בישובו וראהו בחורבנו וחזר וראהו בישובו, דניאל ראה בנין בית ראשון וראהו חרב וחזר וראהו בנוי בבנין בית שני, איוב ראה בנין ביתו וחורבנו וחזר וראה בישובו\".",
+ "מבואר במדרש שיש צד השוה בין נח ודניאל ואיוב ששלשתם ראו בנין וחורבן ובנין. אלא שנראה לומר שיש כאן שלשה סוגים של בנין וחורבן. שנח ראה בנין וחורבן העולם, דניאל ראה בנין וחורבן של כלל ישראל, ואיוב ראה בנין וחורבן של יחיד. ובאמת כולם מקבילים זה לזה, שהרי כל העולם נברא בשביל ישראל [וכמו שהביא רש\"י עה\"פ \"בראשית ברא אלקים\" (א, א) את מה שדרשו חז\"ל (עי' ילקוט שמעוני בראשית רמז ב') \"בשביל ישראל שנקראו ראשית\"] ונמצא שחורבן ישראל הוא כמו חורבן העולם, ואיתא בסנהדרין (ל\"ז א'), \"כל המאבד נפש אחת מישראל מעלה עליו הכתוב כאילו איבד עולם מלא וכו', לפיכך כל אחד ואחד חייב לומר בשבילי נברא העולם\", ומבואר מזה שגם חורבן היחיד נחשב כחורבן העולם. מזה יש ללמוד עד כמה אנו צריכים להרגיש בצער אחינו בארץ ישראל שהרבה מהם נהרגים במלחמה ר\"ל, וחורבן כל אחד מהם הוא כמו חורבן העולם.",
+ "ב) הגנה בזמן מדת הדין",
+ "יש להתעורר ג\"כ מדברי המדרש על הפסוק \"צא מן התיבה\" (נח ח', ט\"ז), דאיתא בבראשית רבה (פ' נח פרשה ל\"ד אות א'), \"וידבר אלקים אל נח לאמר צא מן התיבה, 'הוציאה ממסגר נפשי להודות את שמך בי יכתירו צדיקים כי תגמול עלי' (תהלים קמ\"ב, ח'), 'הוציאה ממסגר נפשי' זה נח שהיה סגור בתיבה י\"ב חדש\". ומבואר במדרש שמה שלא יצא נח מן התיבה עד שאמר לו הקב\"ה לצאת הוא משום שהיה סכנה לו לצאת מן התיבה אע\"פ שכבר כלו מי המבול. וקשה, וכי איזו סכנה יש לאחר שכבר כלו מי המבול?",
+ "ונראה לומר בזה שהמבול היה עת דין ומשפט בעולם, ורק מי שנמצא בתיבה היה מוגן ממדת הדין, ולכן היה ירא לצאת עד שאמר לו הקב\"ה שכבר אין סכנה לו לצאת. מזה למדנו שבזמן שיש דין ומשפט בעולם כל אחד צריך הגנה ממדת הדין.",
+ "כיום, שאחינו בארץ ישראל נלחמים במלחמה קשה בודאי שהוא עת דין ומשפט בעולם, ולכן אנו צריכים לזכויות נוספות. והנה זכות לימוד התורה מצלת את האדם מן הדין [וכעין מה שאמרו חז\"ל (סנהדרין צ\"ח ב') \"מה יעשה אדם וינצל מחבלו של משיח, יעסוק בתורה ובגמילות חסדים\"]. נלך ונתחזק בלימוד התורה ונתפלל להקב\"ה שיציל את כלל ישראל, ובעז\"ה נזכה להגאל בקרוב.",
+ "יש לימוד נוסף מפסוק הנ\"ל, דאיתא בבראשית רבה (נח פ' ל\"ד אות ד'), \"צא מן התיבה, כתיב (קהלת י', ד') 'אם רוח המושל תעלה עליך מקומך אל תנח' מדבר בנח, אמר נח כשם שלא נכנסתי בתיבה אלא ברשות כך אין אני יוצא אלא ברשות\". מזה מוכח שדרך ארץ להכנס ברשות ולצאת ברשות. כך בישיבה דרך ארץ הוא שכל בחור יבקש רשות כשרוצה לצאת מהישיבה, וישאל בשלום רבותיו כשחוזר לישיבה.",
+ "ג) מצוות שכליות",
+ "כי לימים עוד שבעה אנכי ממטיר על הארץ ארבעים יום וארבעים לילה (נח ז', ד'). איתא בבראשית רבה (נח פ' ל\"ב אות ה'), \"א\"ר שמעון בן יוחאי, הן עברו על התורה שניתנה לארבעים יום, לפיכך ארבעים יום וארבעים לילה\".",
+ "דברי המדרש קשים להולמם, שהתורה עדיין לא ניתנה ואיך נענשו על שעברו את התורה? ודוחק לומר שכוונת המדרש היא על ז' מצוות בני נח, שהרי אין זה שייך לארבעים יום של מתן תורה.",
+ "ונראה שכוונת המדרש היא שאע\"פ שעדיין לא ניתנה התורה מכל מקום יש הרבה מצוות בתורה שהן שכליות וראוי לאדם לקיימן אע\"פ שלא נצטוה עליהם. ולכן דור המבול נענשו על שעברו על מצוות שכליות שבתורה. מזה יש ללמוד עד כמה יש להזהר לדקדק בכל פרט ופרט מהתורה, ועכשיו בעת צרה בארץ ישראל כל שכן שאנו צריכים להתחזק בלימוד התורה וקיומה."
+ ],
+ [
+ "מאמר ו' – נס וטבע",
+ "א) דרך הקב\"ה לקרב את הנס לטבע",
+ "ומכל החי מכל בשר שנים מכל תביא אל התיבה להחיות אתך זכר ונקבה יהיו (נח ו', י\"ט). כתב הרמב\"ן, \"ידוע כי החיות רבות מאד, ומהן גדולות מאד כפילים וכראמים וזולתם, והרמש הרומש על הארץ רב מאד, גם מעוף השמים מינים רבים אין להם מספר וכו', והנה יצטרך להביא מכולם שיולידו כמותם, וכאשר תאסוף לכולם מאכל אשר יאכל לשנה תמימה לא תכיל אותם התיבה הזאת ולא עשר כיוצא בה, אבל הוא נס, החזיק מועט את המרובה, ואם תאמר יעשנה קטנה ויסמוך על הנס הזה וכו', עשו אותה גדולה למעט בנס, כי כן הדרך בכל הנסים שבתורה או בנביאים לעשות מה שביד אדם לעשות, והשאר יהיה בידי שמים\".",
+ "למדים אנו מדברי הרמב\"ן שדרך הקב\"ה לקרב את הנס לטבע ככל האפשר, ואף אם אי אפשר להתנהג לגמרי בדרך הטבע, מכל מקום הנס יהיה קרוב לטבע, וכמו שדורשי רשומות אמרו ש\"הטבע\" בגימטריא \"אלקים\" (עי' פרדס רמונים שער י\"ב פרק ב').",
+ "ב) ההנהגה עם צדיקים היא למעלה מן הטבע",
+ "אולם בגמ' מבואר שיש אנשים שזכו להנהגה שהיא למעלה מן הטבע, ואצלם לא מיעט הקב\"ה בנס כלל, וכמו שמסופר בגמ' בתענית (כ\"ה א') אודות רבי חנינא בן דוסא, שפעם אחת הדליקה בתו חומץ במקום שמן, ואמר לה רבי חנינא בן דוסא, \"מי שאמר לשמן וידלוק הוא יאמר לחומץ וידלוק\", והנר דלק עד מוצאי שבת והביאו ממנו אש להבדלה. עוד מסופר שם ששכינתו בנתה בית, והקורות לא היו ארוכות כמדת הבית, ואמר לה רבי חנינא בן דוסא שהקורות תתארכו, והתארכו עד שבלטו מן הבית אמה מכאן ואמה מכאן. ומוכח שרבי חנינא בן דוסא זכה לחיות במדרגה שהיא למעלה מן הטבע וזכה להרבה נסים אפילו באופן שהקב\"ה היה יכול לעוזרו בדרך הטבע בלי להזדקק לנס.",
+ "ונראה לומר בזה, שצדיקים שעובדים את הקב\"ה במסירות נפש למעלה מטבעם, זוכים מדה כנגד מדה שהקב\"ה נוהג עמהם למעלה מן הטבע. יסוד זה מבואר מתוך הגמ' בברכות (כ' א'), \"אמר ליה רב פפא לאביי מאי שנא ראשונים דאתרחיש להו ניסא ומאי שנא אנן דלא מתרחיש לן ניסא וכו', אמר ליה קמאי הוו קא מסרי נפשייהו אקדושת השם אנן לא מסרינן נפשין אקדושת השם וכו'\". ומבואר שמי שמוסר נפשו בשביל הקב\"ה [דהיינו שהוא מוותר על כבודו בשביל כבוד שמים] זוכה למדרגה זו שהקב\"ה עושה עמו נסים."
+ ],
+ [
+ "מאמר ז' – צדיק תמים היה בדורותיו",
+ "א) הליכה נגד הזרם בדור של רשעים",
+ "אלה תולדות נח נח איש צדיק תמים היה בדורותיו (נח ו', ט'). כתב רש\"י, \"בדורותיו, יש מרבותינו דורשים אותו לשבח, כל שכן שאילו היה בדור צדיקים היה צדיק יותר, ויש שדורשים אותו לגנאי, לפי דורו היה צדיק, ואילו היה בדורו של אברהם לא היה נחשב לכלום\".",
+ "במס' סנהדרין (ק\"ח א') מבואר שזו היא מחלוקת בין רבי יוחנן וריש לקיש, שריש לקיש דורש לשבח, ורבי יוחנן דורש לגנאי. וקשה, מאחר שאפשר לדורשו לשבח ואפשר לדורשו לגנאי, למה דרש רבי יוחנן לגנאי?",
+ "ונראה לומר בזה, שאע\"פ שנראה כמו גנאי, מכל מקום שבח נפלא טמון בתוך הגנאי הזה, והיינו משום שבדור שכל בני אדם הם רשעים, קשה מאד ללכת נגד הזרם ולהיות צדיק. ולכן, אע\"פ שנח לא היה צדיק גדול ולא היה נחשב צדיק בדורו של אברהם אבינו, מכל מקום פלא גדול הוא שלא נעשה רשע ככל שאר בני דורו, ויש להתפעל ולהשתומם על מה שהשיג.",
+ "ב) החשיבות של תורה ומצוות בזמנינו",
+ "מסופר שתלמיד אחד שאל את האריז\"ל, למה מחשיבים בשמים את עבודת ה' שלנו נגד עבודת ה' של התנאים והאמוראים ודורות הקדמונים? הם היו במדריגה עליונה, ובודאי עבודת ה' שלהם עשתה רושם גדול בשמים. אבל אנו קטני ערך, ומה חשיבות יש לעבודת ה' שלנו?",
+ "האריז\"ל השיב לתלמיד זה בסיפור. פעם אחת קיבל מלך מצרים ציפור מדברת במתנה. המלך הראה ציפור נפלא זה לכל העומדים בחצר המלך כדי שכולם יתפעלו על הציפור שלמד לדבר. האריז\"ל שאל, למה יש פלא במה שעוף מדבר? והלא כל בני אדם מדברים ואין אדם מתפעל מזה. האריז\"ל אמר שהתירוץ לזה הוא פשוט. בני אדם הם בעלי שכל, ואין זה פלא שבן אדם יודע לדבר. אבל עוף אינו בעל שכל, ולכן הוא פלא גדול שיש עוף שהוא מדבר.",
+ "בזה, אמר האריז\"ל, מובן למה יש חשיבות לעבודת ה' שלנו. אין זה פלא שבן אדם יהיה צדיק בדור התנאים והאמוראים. אבל מי שהוא בדור של קטני ערך, אז כל מדרגה קטנה היא פלא גדול, לכן בשמים מחשיבים מאד את עבודת ה' שלנו, אף אם היא במדרגה נמוכה.",
+ "זו היא ג\"כ כוונת רבי יוחנן שדורש \"לדורותיו\" לגנאי, שאע\"פ שיש גנאי שרק בדור המבול היה נחשב לצדיק ובדור של אברהם לא היה נחשב לכלום, מכל מקום דוקא בדור המבול יש להתפעל ולהשתומם על המדרגה שזכה אליה, ולכן בתוך הגנאי יש שבח גדול מאד.",
+ "זה הוא לימוד בשבילנו. טעות גדולה היא להתייאש מלימוד התורה במה שיאמר שאין חשיבות למעט התורה שיש לנו ביחס לדורות הראשונים שהיו גאונים וגדולי תורה. האמת הוא להיפך. בדורות שלפנינו לא היה קשה להשיג גדלות בתורה. אבל בדור שלנו שלימוד התורה הוא נגד הזרם, אז אפילו אם יזכה למעט תורה הוא פלא גדול, ובשמים מחשיבים אותו מאד.",
+ "ועוד יש להעיר, שאע\"פ שבדרך כלל תלמידי חכמים שבדורנו אינם מופלגים כמו בדורות שעברו, מכל מקום יש לנו לכבדם בכל ההידורים של תלמיד חכם מופלג של דורות שעברו, שכיון שבעיני העם הם מופלגים ממילא אם מכבדים אותם הרי זה חשיבות וכבוד לתורה עצמה.",
+ "והנה דוגמא לחשיבות התורה של דורות שעברו. מסופר על הג\"ר שלמה הכהן מווילנא [בעל ספר בנין שלמה] שהיה לו בביתו מעות שאנשים שלחו לו לנשואי בניו ובנותיו. פעם אחת פרצו גנבים לתוך ביתו וגנבו ממנו כל הכסף, והיו בני ביתו יראים להגיד לו, אבל הוא הבין שאירע גניבה בביתו. ר' שלמה היו לו בביתו הרבה ספרים שהיו יקרי המציאות כגון רבינו ירוחם, הסמ\"ג, והתורת כהנים עם פירושי הראב\"ד ומנחת אהרן. ר' שלמה מיהר לביתו וראה שכל ספריו היו במקומם, ואז הפטיר, \"איך אומרים שהיתה כאן גניבה, והלא כל הספרים הם על מקומם!\" לא עלה על דעתו של ר' שלמה שהמדובר היה אודות הכסף, כיון שחשיבות התורה היתה גדולה בעיניו כל כך עד שחשב שאם גנבים היו כאן היו גונבים ממנו הספרים ולא הכסף! בדור של גדולי תורה כמו רבי שלמה זצ\"ל לא היה קשה כל כך להשיג גדלות בתורה, אבל בדור שלנו הוא קשה מאד, ולכן כל מדריגה היא פלא גדול."
+ ],
+ [
+ "מאמר ח' – שילוח העורב",
+ "א) הצלת העורב בשביל אליהו הנביא",
+ "וישלח את העורב ויצא יצוא ושוב עד יבושת המים מעל הארץ (נח ח', ז'). איתא בבראשית רבה (נח פרשה ל\"ג אות ה'), \"ר' יודן בשם ר' יודה ב\"ר סימון, התחיל משיבו תשובות, א\"ל מכל בהמה חיה ועוף שיש כאן אין אתה משלח אלא לי, א\"ל מה צורך לעולם בך לא לאכילה לא לקרבן, רבי ברכיה בשם רבי אבא בר כהנא אמר, אמר לו הקדוש ברוך הוא קבלו שעתיד העולם להצטרך לו, אמר לו אימתי, אמר לו 'עד יבשת המים מעל הארץ', עתיד צדיק אחד לעמוד ולייבש את העולם ואני מצריכו לו הה\"ד (מלכים א י\"ז, ו') 'והעורבים מביאים לו לחם ובשר בבוקר ולחם ובשר בערב'\".",
+ "ממדרש זה למדנו חידוש גדול. כל קיומו של העורב בזמן המבול היה בזכות מעשה קטן שעתיד להעשות ע\"י העורב לאחר זמן מרובה שהעורב עתיד לכלכל את אליהו הנביא. מכאן צריכים אנו ללמוד שכל מעשה הוא חשוב לפני הקב\"ה, ואפילו אם נראה לנו כדבר קטן. ולכן, אל תבוז מעשה קטן של חסד, שאי אפשר לשער את חשיבותו.",
+ "אבל הא גופא קשיא, למה נבחר העורב שהוא עוף טמא לכלכל את אליהו הנביא? וכי אינו ראוי לאליהו הנביא שעוף טהור יכלכלנו?",
+ "ב) שני סוגים של צדיקים",
+ "ה\"קהלת יצחק\" (מהג\"ר יצחק רייטבורד זצ\"ל) בפרשה זו יישב קושיא זו באופן נפלא, דהנה ידוע שיש שני סוגים של צדיקים, יש צדיקים שכאשר הם רואים אדם שמעוות את דרכו אז יחם לבבם ורוצים לעוקרו ולאבדו מן העולם. אבל יש צדיקים אחרים שדבריהם בנחת נשמעים ושמאלם דוחה וימינם מקרבת עד אשר יכיר החוטא מעט מעט את דרכו הרעה וישוב אל ה'. הדרך השני הוא הדרך הנכונה ללכת בה.",
+ "וכתב הקהלת יצחק ששמע שפעם אחת ראה הג\"ר ישראל סלנטר לאיש אחד שעשה דבר שלא כהוגן ונלהב מזה מאד וימלא עליו חימה. באותו זמן היה רבי ישראל קצת חולה, והיו יראים שהכעס יזיק לבריאותו. לכן ביקשו מידידו הרב אליהו מקארטינגא שיראה בחכמתו להשקיט את כעסו של רבי ישראל. הרב אליהו אמר לו דאיתא במס' שבת (ל\"ג ב') כשיצא רבי שמעון בר יוחאי ובנו מהמערה ראו אנשים שהיו חורשים וזורעים ואמר רשב\"י, \"מניחין חיי עולם ועוסקין בחיי שעה\". וכל מקום שנתנו עיניהן מיד נשרף. יצתה בת קול ואמרה להם, \"להחריב עולמי יצאתם? חיזרו למערתכם!\" ודברי הגמ' קשים להבין, שאם באמת היו ראויים להשרף למה התרעם עליו הקב\"ה שהוא מחריב את עולמו, ואם לא היו צריכים להשרף א\"כ למה נשרפו כשנתן רשב\"י את עיניו עליהם? ותירץ הרב אליהו שכשיצא רשב\"י מהמערה היה מביט על הכל בעין רעה, ובהבטה כזו באמת ראויים הם להשרף, אבל באמת אין צריך להביט בעין רעה, שאפשר להביט בעין טובה, ולכן התרעם עליו הקב\"ה וצוה להם לחזור להמערה. והרב אליהו אמר שכמו כן אין לו לרבי ישראל לכעוס על אנשים אלו, ויש לדון אותם לכף זכות ואין לו להביט עליהם בעין רעה.",
+ "וכתב הקהלת יצחק שבזה מיושב למה דוקא העורב כלכל את אליהו הנביא, דהנה אליהו הנביא היה מן הכת הנלהבים [וכדאיתא בסנהדרין (קי\"ג ב') אליהו קפדן הוה], לכן צוה הקב\"ה שהעורבים יכלכלנו להורות לו שילמוד מהם שאף שהעורבים הם אכזרים מכל מקום הם מרחמים עליו ומביאים לו לאכול, וכל שכן שאליהו צריך לרחם על ישראל ולתת להם מים [שהרי הגשם היה תלוי בו וכדכתיב \"ויאמר אליהו התשבי מתושבי גלעד אל אחאב חי ה' אלקי ישראל אשר עמדתי לפניו אם יהיה השנים האלה טל ומטר כי אם לפי דברי\" (מלכים א' י\"ז, א').]",
+ "ובזה ביאר הקהלת יצחק את המדרש הנ\"ל, דהנה נח רצה לגרש את העורב מן התיבה בעבור שהעורב שימש בתיבה (כדאיתא בסנהדרין ק\"ח ב'), והקב\"ה אמר לנח לקבל את העורב שעתיד העולם להצטרך לו בימי אליהו הנביא, והיינו משום שדוקא העורב יכול ללמד ל��ליהו הנביא שצריך לרחם על ישראל ולא להיות אכזרי."
+ ],
+ [
+ "פרשת לך לך",
+ "מאמר ט' – כל מעשיך יהיו לשם שמים",
+ "א) עיקר נסיונו של אברהם אבינו",
+ "ויאמר ה' אל אברם לך לך מארצך וממולדתך ומבית אביך אל הארץ אשר אראך (לך לך י\"ב, א'). ופירש רש\"י, \"להנאתך ולטובתך\". [ובפסוק ב' פירש רש\"י שהקב\"ה הבטיחו על הבנים ועל הממון ועל השם.] ויש לתמוה, שזהו אחד מהעשרה נסיונות שנתנסה בהם אברהם אבינו, ואיך זה נסיון בשבילו אם הקב\"ה אמר לו שיהיה להנאתו ולטובתו ויזכה לבנים וממון ושם?",
+ "ונראה לומר שעיקר הנסיון היה אם אברהם אבינו ילך לשם שמים לקיים מצות בוראו או אם ילך כדי להשיג בנים וממון ושם. ובאמת בפסוק עצמו מבואר כן, שכתוב (בפסוק י\"ב), \"וילך אברם כאשר דבר אליו ה'\", ומבואר שהתורה הדגישה שהליכת אברהם היתה רק \"כאשר דבר אליו ה'\" ולא לטובת עצמו כלל. ונראה שזהו מה שאמר אברהם אבינו \"ואנכי עפר ואפר\" (וירא י\"ח, כ\"ז), ואיתא בחולין (פ\"ט א'), \"נתתי גדולה לאברהם, אמר לפני ואנכי עפר ואפר\". ור\"ל שאין לעצמו שום חשיבות ואינו חושב בשביל עצמו אלא שהוא עושה הכל לשם שמים.",
+ "ב) קיום מצוות לשם שמים",
+ "ובאמת בכל מצוה שיש בה הנאת הגוף [כגון עונג שבת ושמחת יו\"ט] צריך להזהר לקיים את המצוה לשם שמים ולא בשביל הנאת עצמו. ונראה לבאר בזה את דברי הנביא ישעיה שאמר, \"וקראת לשבת עונג לקדוש ה' מכובד\" (ישעיה נ\"ח, י\"ג). והנה ידוע שמה שאמר \"וקראת לשבת עונג\" היינו מצות עונג שבת, אבל מה כוונתו במה שאמר \"לקדוש ה' מכובד\"? והגמ' בשבת (קי\"ט א') ביארה \"זה יום הכפורים שאין בו לא אכילה ולא שתיה, אמרה תורה כבדהו בכסות נקיה\". וצ\"ב, מה הקשר בין מצות עונג שבת ותענית יום הכפורים, ולמה נכתבו ביחד? אבל לפי האמור יש לומר שכוונת הנביא היא שכשם שבודאי תענית יוה\"כ היא לשם שמים שהרי אין בו שום הנאת הגוף כלל, הוא הדין שמצות עונג שבת צריכה להתקיים לשם שמים ולא לשם הנאת עצמו.",
+ "אלא שצריך ביאור, איך שייך לומר שמצות עוגנ שבת צריכה להתקיים בלי הנאת עצמו, והלא על כרחך יש בה הנאת הגוף ואי אפשר להיות כמו אכילת יום הכפורים?",
+ "ונראה לבאר דבר זה על פי דברי התוספות בביצה, דהנה איתא בשבת (כ\"ה א'), \"כשם שמצוה לשרוף הקדשים שנטמאו כך מצוה לשרוף את התרומה שנטמאת\". ובגמ' שם (כ\"ד ב') יליף מקראי שאין שורפין קדשים ביו\"ט, ומבואר שם בגמ' שכשם שאין שורפין קדשים טמאים ביו\"ט הוא הדין שאין שורפין תרומה טמאה ביו\"ט. והקשו התוס' בביצה (כ\"ז ב' ד\"ה ועל החלה) איך שייך לדמות תרומה לקדשים, והלא בקדשים אסור ליהנות ממנו בשעת שריפה ולכן שפיר אי אפשר לשורפן ביו\"ט מאחר שאין בהם צורך הדיוט, אבל בתרומה מותר ליהנות ממנה בשעת שריפה וא\"כ יש בה צורך אוכל נפש ויש להתיר את שריפתה ביו\"ט. ותירצו התוס', \"דתחת תבשילו הואיל ואית ביה נמי צורך גבוה בטל ליה צורך הדיוט אצל צורך גבוה והוי כאילו כולו של גבוה\". וכוונתם לומר שלא נחשב צורך הדיוט כלל מאחר שעיקר תפקיד השריפה הוא בשביל מצות ביעור תרומה שנטמאת, ומה שנהנה ממנו בשעת ביעורו היא דבר צדדי.",
+ "ולפי זה נראה לומר שכן הוא בכל מצוה שיש בה הנאת הגוף, שאם עיקר כוונתו היא לקיים את מצות הקב\"ה אז לא נחשב לצורך הנאת עצמו כלל, אע\"פ שבודאי יש כאן הנאת הגוף. ולפי זה מובן מה שמבואר בדברי הנביא שמצות עונג שבת ותענית יום הכפורים ראויות להיות שוות, שאם עיקר כוונתו במצות עונג שבת היא לשם שמים אז נחשב כאילו אין בה הנאת הגוף כלל כמו בתענית יום הכפורים.",
+ "ג) טבעי הוא לישראל לקיים מצוות לשם שמים",
+ "ונראה לומר עוד, שאחר שאברהם אבינו עמד בנסיון והלך לשם שמים ולא הלך לשם הנאת עצמו, בזה השריש מדה זו ביוצאי חלציו, ולכן עשיית מצוות לשם שמים הוא טבעי לבני ישראל.",
+ "וראיה לזה הוא מהגמ' בבבא בתרא (דף י' ב'), \"תניא אמר להן רבן יוחנן בן זכאי לתלמידיו, בני מהו שאמר הכתוב (משלי י\"ד, ל\"ד) 'צדקה תרומם גוי וחסד לאומים חטאת', נענה רבי אליעזר ואמר 'צדקה תרומם גוי' אלו ישראל וכו', 'וחסד לאומים חטאת' כל צדקה וחסד שאומות עובדי כוכבים עושין חטא הוא להן שאינם עושין אלא להתגדל בו וכו', ודעביד הכי לאו צדקה גמורה היא, והתניא האומר סלע זה לצדקה בשביל שיחיו בני ובשביל שאזכה לעולם הבא הרי זה צדיק גמור, לא קשיא כאן בישראל כאן בעובד כוכבים\". ופירש\"י (בד\"ה כאן בישראל), \"ישראל דעתן לשמים בין יחיה בין לא יחיה אינו מהרהר אחר מדת הדין, אבל עכו\"ם אינו נותן אלא ע\"מ כן ואם לאו מתחרט\". ויש לומר שהביאור בזה הוא שטבעי הוא לישראל להיות דעתם לשמים, והיינו משום שמדה זו הושרשה בנו ע\"י אברהם אבינו ע\"ה.",
+ "יסוד זה שטבעי הוא לישראל לקיים מצוות לשם שמים מבואר ג\"כ מדברי הרמב\"ם בהל' גירושין (פ\"ב ה\"כ) שכתב, \"מי שהדין נותן שכופין אותו לגרש את אשתו ולא רצה לגרש, בית דין של ישראל בכל מקום ובכל זמן מכין אותו עד שיאמר רוצה אני וכו', ולמה לא בטל גט זה שהרי הוא אנוס וכו', שאין אומרין אנוס אלא למי שנלחץ ונדחק לעשות דבר שאינו מחוייב מן התורה לעשותו כגון מי שהוכה עד שמכר או נתן, אבל מי שתקפו יצרו הרע לבטל מצוה או לעשות עבירה והוכה עד שעשה דבר שחייב לעשותו או עד שנתרחק מדבר שאסור לעשותו אין זה אנוס ממנו אלא הוא אנס עצמו בדעתו הרעה, לפיכך זה שאינו רוצה לגרש מאחר שהוא רוצה להיות מישראל רוצה הוא לעשות כל המצות ולהתרחק מן העבירות ויצרו הוא שתקפו וכיון שהוכה עד שתשש יצרו ואמר רוצה אני כבר גרש לרצונו וכו'\". ומבואר שמאחר שסתם ישראל רוצה לעשות כל המצוות לכן אם אנסוהו לכתוב גט במקום שחייב לעשות כן אנו אומרים שלא עשה כן באונס אלא ברצון.",
+ "ד) ביאור הענין שמתוך שלא לשמה בא לשמה",
+ "והנה חז\"ל אמרו (בפסחים נ' ב'), \"לעולם יעסוק אדם בתורה ובמצוות אף על פי שלא לשמה שמתוך שלא לשמה בא לשמה\". ונראה שהביאור בזה הוא ג\"כ שאברהם אבינו השריש בנו מדה זו של עשיית מצוות לשם שמים, ולכן אף אם האדם לא השיג עדיין מדריגה זו בפועל, אבל מכל מקום מדריגה זו נמצאת בתוכו בכח, ובודאי יגיע לאותה מדרגה במשך הזמן. אבל מאחר שמדריגת לשמה היא רק משום כח זה הנמצא בתוכו בירושה מאברהם אבינו, נמצא שאם יעקור כח זה מקרבו על ידי עשיית עבירות הרבה, שוב לא יהיה יכול להגיע למדריגת לשמה ע\"י שיעשה מצוות שלא לשמה.",
+ "ונראה לבאר בזה את דברי הגמ' בפסחים (ח' ב'), \"מפני מה אין פירות גינוסר (מתוקין מאד, רש\"י) בירושלים, כדי שלא יהו עולי רגלים אומרים אלמלא לא עלינו אלא לאכול פירות גינוסר בירושלים דיינו נמצאת עלייה שלא לשמה\". ויש להקשות, מה החסרון אם יעלו שלא לשמה, והלא מתוך ש��א לשמה בא לשמה. אבל לפי הנ\"ל יש לומר שיש בני אדם שלא שייך אצלם כלל זה שמתוך שלא לשמה בא לשמה מאחר שכבר עקרו מקרבם כח זה שירשו מאברהם אבינו.",
+ "ויש להוסיף בזה, שהרי כלל ישראל מצטיינים גם במה שהם גומלי חסדים [וכדאיתא ביבמות (ע\"ט א') \"שלשה סימנים יש באומה זו, הרחמנים והביישנין וגומלי חסדים\"], וזה הוא ג\"כ מכח אברהם אבינו שהשריש בנו מדת החסד. וכל זה נכלל במושג של \"מעשה אבות סימן לבנים\", שהרמב\"ן (בפ' לך לך י\"ב, ו') כתב, \"אומר לך כלל תבין אותו בכל הפרשיות הבאות בענין אברהם יצחק ויעקב, והוא ענין גדול הזכירוהו רבותינו בדרך קצרה, ואמרו (תנחומא לך לך ט') כל מה שאירע לאבות סימן לבנים, ולכן יאריכו הכתובים בספור המסעות וחפירת הבארות ושאר המקרים, ויחשוב החושב בהם כאלו הם דברים מיותרים אין בהם תועלת, וכולם באים ללמד על העתיד כי כאשר יבוא המקרה לנביא משלשת האבות יתבונן ממנו הדבר הנגזר לבא לזרעו\". וכמו כן נראה לומר שמה שהאריכה תורה במדת חסדו של אברהם אבינו הוא משום שחסדו של אברהם אבינו השריש גם בנו מדה זו.",
+ "ה) כלום מעשה בא לידך",
+ "והנה לעיל ביארנו שעיקר הנסיון של \"לך לך\" היה לברר אם אברהם הוא במדריגה גדולה כל כך שיכול לקיים את המצוה רק לשם שמים. ונראה לבאר בזה את דברי הגמ' בעבודה זרה (י\"ח א') שמבואר שם שרבי חנינא בן תרדיון היה מקהיל קהלות ברבים ועוסק בתורה ולא היה חושש לגזירת הרומיים, והוא שאל את רבי יוסי בן קיסמא, \"מה אני לחיי העולם הבא?\", ורבי יוסי בן קיסמא השיב, \"כלום מעשה בא לידך?\" ודברי הגמ' תמוהים הם, שהרי חז\"ל אמרו (במס' סנהדרין צ' א') שכל ישראל יש להם חלק לעולם הבא, וא\"כ למה היה מפחד שלא יזכה לעולם הבא? ועוד, מה הביאור בתשובת רבי יוסי בן קיסמא \"כלום מעשה בא לידך\", שאיך שייך לדעת על ידי מעשה אחד אם יזכה לעולם הבא?",
+ "ונראה לומר בזה, דהנה איתא בסנהדרין (ע\"ד א'), \"כל עבירות שבתורה אם אומרין לאדם עבור ואל תהרג יעבור ואל יהרג חוץ מעבודה זרה וגילוי עריות ושפיכות דמים\". ויש להסתפק אם מותר לו להחמיר על עצמו ולמסור את נפשו גם בשביל שאר עבירות. וכתב הרמב\"ם בהל' יסודי התורה (פ\"ה ה\"ד), \"כל מי שנאמר בו יעבור ואל יהרג ונהרג ולא עבר הרי זה מתחייב בנפשו\". הרי שהרמב\"ם סובר שאסור לאדם למסור את נפשו בשביל שאר עבירות [ופליג בזה על הרא\"ש (ע\"ז פרק ב' סי' ט') והר\"ן (שבת כ\"ב ב' מדפי הרי\"ף ד\"ה ומקשו)]. ואפשר שלדעת הרמב\"ם אם אדם החמיר ומסר את נפשו במקום שלא היה לו לעשות כן נחשב כמאבד עצמו לדעת שאין לו חלק לעולם הבא (עי' פני יהושע בבבא מציעא דף נ\"ט א' ד\"ה ואמר מר זוטרא, ועי' בשו\"ת תשובה מאהבה חלק יו\"ד סי' ת\"ח, ואכ\"מ).",
+ "אולם, הכסף משנה (שם) כתב בשם הנימוקי יוסף (בסנהדרין דף י\"ח א' מדפי הרי\"ף ד\"ה והמקדש את השם) שאפילו לפי שיטת הרמב\"ם אם הוא אדם גדול וחסיד ירא שמים ורואה שהדור פרוץ בכך רשאי לקדש את השם ולמסור עצמו אפילו על מצוה קלה כדי שיראו העם וילמדו ליראה את השם ולאהבו בכל לבם.",
+ "והנה רבי חנינא בן תרדיון מסר את נפשו בשביל מצות תלמוד תורה [שלבסוף הרגוהו הרומיים בשביל שהיה מקהיל קהילות ברבים ומלמד להם תורה], וא\"כ חלקו בעולם הבא תלוי באם הוא אדם גדול וחסיד ירא שמים, שאם הוא באמת אדם גדול יכול למסור את נפשו אפילו על שאר מצוו�� ולא יחשב כמאבד עצמו לדעת, אבל אם אינו אדם גדול אסור לו להחמיר על עצמו ולמסור את נפשו, ואם יעשה כן יחשב מאבד עצמו לדעת שאין לו חלק לעולם הבא.",
+ "ונראה שזו היא כוונת רבי חנינא בן תרדיון ששאל את רבי יוסי בן קיסמא, \"מה אני לחיי העולם הבא\", דהיינו שהוא שואל אם נחשב כאדם גדול שמותר לו למסור את נפשו אפילו בשאר מצוות ולא יפסיד בזה את חלקו בעולם הבא. ורבי יוסי בן קיסמא השיב לו, \"כלום מעשה בא לידך\", דהיינו שביקש ממנו להוכיח לו על ידי מעשה שעשה שהוא במדריגת חסיד שהוא עושה לפנים משורת הדין. ומבואר שם בגמ' שרבי חנינא בן תרדיון השיב לו, \"מעות של פורים נתחלפו לי במעות של צדקה וחלקתים לעניים\", דהיינו שהראה לו איך שהוא עושה לפנים משורת הדין אפילו במקום שיש הפסד ממון בשבילו.",
+ "יש ללמוד מזה את החשיבות של עשיית מצוות לשמן, ובפרט במצות תלמוד תורה, שהגר\"א אמר עליה (בשנות אליהו ריש פאה) ש\"כל תיבה ותיבה שלמד בה הוא מצוה בפני עצמה\"."
+ ],
+ [
+ "מאמר י' – וילך אתו לוט",
+ "א) להזהר מלגרום היזק לחבירו",
+ "וילך אברם כאשר דבר אליו ה' וילך אתו לוט (לך לך י\"ב, ד'). וכתב החזקוני, \"לפי שהרן אביו מת באור כשדים בגלל אברהם אחיו כמו שאמרו רבותינו היה לו לוט כבן בית\".",
+ "וכוונת החזקוני היא, שכתוב בסוף פרשת נח (י\"א, כ\"ח), \"וימת הרן על פני תרח אביו בארץ מולדתו באור כשדים\". וכתב רש\"י, \"ומדרש אגדה (ב\"ר נח פר' ל\"ח סי' י\"ג) יש אומרים שעל ידי אביו מת, שקבל תרח על אברם בנו לפני נמרוד על שכתת את צלמיו והשליכו לכבשן האש, והרן יושב ואומר בלבו אם אברם נוצח אני משלו, ואם נמרוד נוצח אני משלו, וכשניצל אברם אמרו לו להרן משל מי אתה, אמר להם הרן משל אברם אני, השליכוהו לכבשן האש ונשרף, וזהו אור כשדים\". ועל פי זה כתב החזקוני שמאחר שהרן מת בגלל אברהם לכן הרגיש אברהם שהוא אחראי למיתתו, ומטעם זה קירב אברהם אבינו את לוט בן הרן והיה לו כבן בית. והנה אברהם אבינו לא פשע כלל במיתת הרן, אלא שבדרך ממילא גרם למיתתו, ואעפ\"כ הרגיש אחריות למיתתו. מזה למדנו שמי שגרם למיתת חבירו ר\"ל צריך כפרה מאחר שגרם למיתתו אע\"פ שלא היה פושע במיתתו כלל.",
+ "דבר זה יש ללמוד גם מדברי הגמ' בסנהדרין (צ\"ה א'), \"אמר ליה הקדוש ברוך הוא לדוד, עד מתי יהיה עון זה טמון בידך, על ידך נהרגה נוב עיר הכהנים ועל ידך נטרד דואג האדומי ועל ידך נהרגו שאול ושלשת בניו (לפי שקבל אחימלך את דוד בנוב אמר ליה שאול סוב ופגע בכהני ה' נמצא שעל ידך נהרגו ואתה נכשל, ובחטא זה נהרג שאול ושלשת בניו במלחמת פלשתים, רש\"י)\".",
+ "ויעוין בשו\"ת מהר\"י ווייל (סי' קכ\"ה ומובא בשו\"ת צמח צדק [הראשון] סימן ו' מהרב מנחם מנדל קרוכמל אב\"ד ניקולשבורג) שנשאל אודות מי ששלח שליח שנהרג בדרך אם צריך כפרה או לא, וכתב שיש ללמוד מהגמ' בסנהדרין הנ\"ל שאע\"פ שדוד המלך לא פשע במיתות אלו מכל מקום נענש עליהם, ולכן המשלח צריך כפרה.",
+ "ב) דברי חז\"ל בכמה מקומות שהגורם למיתת חבירו צריך כפרה",
+ "ובאמת, מצינו בכמה מקומות בדברי חז\"ל שמי שגרם למיתת חבירו אפילו בגרמא בעלמא צריך כפרה, שהנה איתא במשנה במכות (י\"א א'), \"לפיכך אימותיהן של כהנים מספקות להן מחיה וכסות כדי שלא יתפללו על בניהם שימותו\". ואיתא בגמ', \"טעמא דלא מצלו הא מצלו מייתי, והכתיב (משלי כ\"ו, ב') 'כצפור לנוד כדרור לעוף כן קללת חנם לא תבא', אמר ההוא סבא מפירקיה דרבא שמיע לי, שהיה להן לבקש רחמים על דורן ולא בקשו\". ומבואר מהגמ' שנחשב כאילו הכהן גדול גרם להרציחה בשוגג, ולכן הוא אחראי בשביל הגלות של הרוצח, עד כדי כך שאם הרוצח יתפלל שהכהן גדול ימות כדי שיוכל לצאת מהעיר מקלט תתקבל תפלתו!",
+ "וכן מצינו בהגמ' בנדה (ס\"א א'), \"תנא, הוא הבור שמילא ישמעאל בן נתניה חללים, דכתיב (ירמיהו מ\"א, ט') 'והבור אשר השליך שם ישמעאל את כל פגרי אנשים אשר הכה ביד גדליה', וכי גדליה הרגן, והלא ישמעאל הרגן, אלא מתוך שהיה לו לחוש לעצת יוחנן בן קרח (אמר לו לגדליה שמעתי שבא ישמעאל בן נתניה להרגך, רש\"י) ולא חש מעלה עליו הכתוב כאילו הרגן\". ולמדנו שגדליה נחשב כאילו הוא הרג את כל האנשים האלו משום שלא חשש לדברי יוחנן בן קרח.",
+ "ג) שכר למי שגורם להצלת חבירו",
+ "והנה עד כאן דיברנו בענין העונש של מי שגרם למיתת חבירו, אמנם מבואר בדברי חז\"ל שמדה זו נוהגת גם לאידך גיסא, שמי שגרם להצלת חבירו מקבל שכר גדול, דאיתא במס' נדה (ס\"א א'), \"'ויאמר ה' אל משה אל תירא' (חוקת כ\"א, ל\"ד), מכדי סיחון ועוג אחי הוו דאמר מר סיחון ועוג בני אחיה בר שמחזאי הוו, מאי שנא מעוג דקמסתפי ומאי שנא מסיחון דלא קמסתפי, א\"ר יוחנן אר\"ש בן יוחי מתשובתו של אותו צדיק אתה יודע מה היה בלבו, אמר שמא תעמוד לו זכות של אברהם אבינו, שנאמר (לך לך י\"ד, י\"ג) 'ויבא הפליט ויגד לאברם העברי', ואמר רבי יוחנן זה עוג שפלט מדור המבול\". ולמדנו מהגמ' שמשה רבינו היה ירא מעוג מלך הבשן מפני שסייע לאברהם אבינו בהצלת לוט.",
+ "ובאמת כוונת עוג לא היתה לשם שמים, אלא להיפך, כוונתו היתה שימות אברהם אבינו במלחמה, וכמו שאמרו חז\"ל בבראשית רבה (לך לך פרשה מ\"ב סי' ח'), \"'ויבא הפליט', ריש לקיש בשם בר קפרא, הוא עוג הוא פליט, ולמה נקרא שמו עוג, שבא ומצא את אברם יושב ועוסק במצות עוגות, הוא לא נתכוון לשם שמים, אלא אמר אברהם זה קוניון הוא (קנאי ונוקם), ועכשיו אני אומר לו נשבה בן אחיך והוא יוצא למלחמה ונהרג ואני נוטל את שרי אשתו\" (ומובא ברש\"י עה\"ת שם). ולכן יש ללמוד מזה דבר נפלא, שהאדם מקבל שכר אם גרם לטובת חבירו אף אם כוונתו היתה לרעתו! ולפ\"ז אין לשער את גודל השכר למי שהטיב לחבירו לשם שמים.",
+ "מכל זה יש ללמוד שצריך להזהר מאד שלא לגרום היזק לחבירו, ולאידך גיסא יש להשתדל מאד להטיב לחבירו, שהרי הקב\"ה אינו מתעלם משום פעולה של האדם ואפילו מה שעשה ע\"י גרמא בעלמא."
+ ],
+ [
+ "מאמר י\"א – לך לך מארצך – השפעת הסביבה",
+ "א) התוקף של השפעת הסביבה",
+ "ויאמר ה' אל אברם לך לך מארצך וממולדתך ומבית אביך אל הארץ אשר אראך (לך לך י\"ב, א'). והנה הקושיא מפורסמת, למה נכתב בתחילה ארצו ואח\"כ מולדתו ואח\"כ בית אביו, והלא בשעת יציאתו הוא יוצא מתחילה מבית אביו ואח\"כ ממולדתו ורק אח\"כ הוא עוזב את ארצו?",
+ "והאלשיך תירץ שהפסוק לא מדבר ביציאת הגוף בלבד, אלא הוא מדבר גם ביציאת הנפש. אברהם אבינו נתגדל ונתחנך בסביבה של עבודה זרה. הצווי של \"לך לך\" הוא להוציא את נפשו מכל השפעה של עבודה זרה. ובזה האדם יוצא מתחילה מהשפעת ארצו, ורק בסוף הוא מוציא מנפשו את השפעת משפחתו שהיא חזקה יותר מהשפעת ארצו, ולכן הקב\"ה אמר לאברהם שיצא מתחילה מהשפעת ארצו, ואח\"כ יצא מהשפעת מולדתו, ובסוף יצא מהשפעת בית אביו.",
+ "ביאור זה של האלשיך דומה לביאור האריז\"ל על הסתלקות אליהו הנביא מאלישע, שהנה כתוב בספר מלכים (מ\"ב ב' ג'), \"ויצאו בני הנביאים אשר בית אל אל אלישע ויאמרו אליו הידעת כי היום ה' לוקח את אדניך מעל ראשך, ויאמר גם אני ידעתי החשו\". ומבואר בפסוק שבני הנביאים ידעו ברוח קדשם שאליהו הנביא יסתלק מהם באותו יום, אבל הם חשבו שאלישע עדיין לא ידע, ולכן הגידו לו. וקשה, למה חשבו שרק הם יודעים ברוח קדשם, ואלישע אינו יודע?",
+ "וביאר האריז\"ל (מובא בספר צפנת פענח מהמהרי\"ט פרשת בהעלותך סוף דרוש ב') שנבואת שאר הנביאים שבאותו הדור היתה באמצעות אליהו, שכולם קיבלו שפע הנבואה ממנו, וכל הגדול מחבירו קרוב יותר אל ההשפעה. ולכן בני הנביאים שלא היו קרובים לאליהו כמו אלישע הרגישו מיד את מיעוט ההשפעה בהתקרב הסתלקות אליהו, והם חשבו שאלישע שהוא קרוב יותר למקור ההשפעה לא ירגיש עדיין שזמן הסתלקות אליהו קרובה לבוא. והאריז\"ל אמר שהמשל לזה הוא גוף האדם, שבתחילת הסתלקות נפש האדם בשעת מיתתו ירגישו מיד האברים הרחוקים מהלב כמו הרגלים, ורק אח\"כ ירגישו האברים הקרובים אל הלב.",
+ "הסתלקות אברהם אבינו מההשפעה הרעה מארצו דומה לזה, שמתחילה מסתלקת השפעת ארצו, ואח\"כ השפעת מולדתו, ורק אח\"כ מסתלקת השפעת בית אביו, מאחר שהשפעת בית אביו קרובה לו יותר מהשפעת מולדתו וארצו.",
+ "יש ללמוד מזה שהארץ משפיעה על האדם, ואפילו אם אין לו מגע ישיר עם בני ארצו, מכל מקום הסביבה משפיעה על האדם, ולכן צריך להזהר שלא להמצא בסביבת אינשי דלא מעלי שאי אפשר שלא יעשו רושם עליו.",
+ "ב) אפילו יעקב אבינו היה ירא מהשפעת הסביבה",
+ "ומצינו שגם יעקב אבינו היה מפחד מהשפעת הסביבה, שהנה הקב\"ה הבטיח ליעקב אבינו [בחלום הסולם], \"והנה אנכי עמך ושמרתיך בכל אשר תלך\" (ויצא כ\"ח, ט\"ו), ומיד אח\"כ נדר יעקב אבינו ואמר, \"אם יהיה אלקים עמדי ושמרני בדרך הזה אשר אנכי הולך ונתן לי לחם לאכל ובגד ללבוש וגו', והאבן הזאת אשר שמתי מצבה יהיה בית אלקים וכל אשר תתן לי עשר אעשרנו לך\" (ויצא כ\"ח, כ'-כ\"ב). ופירש רש\"י, \"אם יהיה אלקים עמדי, אם ישמור לי הבטחות הללו שהבטיחני להיות עמדי כמו שאמר לי והנה אנכי עמך, ושמרני, כמו שאמר לי ושמרתיך בכל אשר תלך\". ומבואר מרש\"י שיעקב אבינו היה ירא שהקב\"ה לא יקיים את הבטחתו במה שאמר \"והנה אנכי עמך ושמרתיך\". וקשה, איך שייך שיעקב אבינו היה מסתפק בהבטחת הקב\"ה? והרמב\"ן תירץ שהיה ירא שמא יגרום החטא.",
+ "אולם הכלי יקר פירש שהבטחת הקב\"ה במה שאמר \"ושמרתיך\" ובקשת יעקב אבינו שאמר \"ושמרני\" אינן דומות זו לזו כלל, שהבטחת הקב\"ה היתה אודות שמירת הגוף, ועל זה לא היה מסתפק יעקב אבינו כלל, שבודאי הקב\"ה ישמור את הבטחתו, אלא שיעקב אבינו היה ירא משמירת הנפש שמא יושפע מדרכי לבן, ע\"ש. ומכאן יש ללמוד דבר נורא שאע\"פ שיעקב אבינו למד תורה בבית עבר י\"ד שנים [כמו שגילו לנו חז\"ל במס' מגילה (י\"ז א')], אעפ\"כ היה ירא מאד מהשפעת הסביבה.",
+ "ג) כותלי בית המדרש מגינים בלי הבטחה מיוחדת",
+ "ונראה לבאר בזה דבר נוסף, שהנה מה שהבטיח הקב\"ה ליעקב אבינו \"והנה אנכי עמך ושמרתיך בכל אשר תלך וגו'\" [דהיינו שהקב\"ה הבטיח ליעקב אבינו לשומרו מכל נזק ובפרט מעשו שרוצה להורגו] היה כשיצא מבאר שבע ללכת לחרן, לאחר שישב בישיבת שם ועבר י\"ד שנה. וקשה, שהרי הבטחה זו הוצרכה כבר לפני י\"ד שנה כשקיבל הברכות מיצחק אבינו ואז כעס עליו עשו אחיו ורצה להורגו? אלא שמכאן מוכח שכל זמן שהיה יעקב אבינו בכותלי בית המדרש לא היה צריך להבטחה מיוחדת מפני שהתורה הגינה עליו, ורק לאחר שיצא מכותלי בית המדרש אמר לו הקב\"ה שהוא נותן לו הבטחה מיוחדת.",
+ "ד) השפעת הסביבה עלולה להשפיע על מדות האדם",
+ "ובאמת, גם אם האדם לא יושפע מהסביבה להתרשל בקיום המצוות, מכל מקום הסביבה עלולה להשפיע על מדותיו והשקפותיו, וכמו שמצינו ביעקב אבינו ששלח לעשו אחיו, \"עם לבן גרתי\" (וישלח ל\"ב, ה'), ופירש רש\"י, \"גרתי בגימטריא תרי\"ג, כלומר עם לבן הרשע גרתי ותרי\"ג מצות שמרתי ולא למדתי ממעשיו הרעים\". וקשה, למה הוסיף יעקב אבינו לומר \"ולא למדתי ממעשיו הרעים\", והלא כבר אמר ש\"תרי\"ג מצוות שמרתי\"?",
+ "ומבואר מזה שיש שתי סכנות בישיבה אצל לבן, האחד שיושפע ממנו שלא לשמור תרי\"ג מצוות, ויש סכנה נוספת שאפילו אם לא יתרשל בקיום תרי\"ג מצוות מכל מקום יתכן שילמד ממעשיו הרעים של לבן ויופגמו מדותיו והשקפותיו, ולכן יעקב אבינו אמר שני דברים, חדא, \"תרי\"ג מצוות שמרתי\", ור\"ל שלא למד מלבן שלא לשמור את התרי\"ג מצוות, ועוד אמר \"ולא למדתי ממעשיו הרעים\", ור\"ל שלא נפגמו מדותיו והשקפותיו. ולמדנו מזה עד כמה יש להזהר מהשפעת הסביבה."
+ ],
+ [
+ "מאמר י\"ב – מעלת הסדר",
+ "א) ניכוש בשעת הניכוש",
+ "איתא בבראשית רבה (לך לך ל\"ט ח'), \"אמר רבי לוי בשעה שהיה אברהם מהלך בארם נהרים ובארם נחור, ראה אותן אוכלים ושותים ופוחזים, אמר הלואי לא יהא לי חלק בארץ הזאת וכיון שהגיע לסולמה של צור ראה אותן עסוקין בניכוש בשעת הניכוש, בעידור בשעת העידור, אמר הלואי יהא חלקי בארץ הזאת, אמר לו הקדוש ברוך הוא 'לזרעך אתן את הארץ הזאת' (לך לך י\"ב, ז')\".",
+ "וצריך ביאור, למה רצה אברהם אבינו לשבת דוקא בארץ שעסקו בניכוש בשעת הניכוש?",
+ "והנה הסבא מסלובודקה זצ\"ל היה רגיל לומר שמכאן רואים את המעלה המיוחדת של \"סדר\", שאברהם אבינו רצה לדור דוקא במקום שמעשיהם היו מסודרים.",
+ "ב) הסדר בבריאה",
+ "ונראה להוסיף בזה, שהנה כתוב (בראשית א', ל\"א), \"וירא אלקים את כל אשר עשה והנה טוב מאד\". ונראה לומר בביאור פסוק זה, שאע\"פ שבכל פרט של הבריאה כבר כתוב שהיה טוב, מכל מקום יש מעלה נוספת במה שכל פרטי הבריאה מסודרים באופן שכל פרט של הבריאה משמש עם כל שאר פרטי הבריאה בסדר נפלא. ולכן התורה אמרה שהקב\"ה ראה את \"כל אשר עשה\" וראה את הסדר הנפלא של כל פרטי הבריאה ואמר שזה \"טוב מאד\".",
+ "והנה האדם צריך ללכת בדרכי הקב\"ה כדאיתא בסוטה (י\"ד א'), \"אלא להלך אחר מדותיו של הקב\"ה, מה הוא מלביש ערומים וכו' אף אתה הלבש ערומים וכו'\". ומאחר שאחת ממדותיו של הקב\"ה היא הסדר, שהרי ברא את עולמו בסדר נפלא, לכן האדם גם כן צריך להיות מסודר.",
+ "ונראה שמטעם זה רצה אברהם אבינו לדור במקום שהיו \"עסוקין בניכוש בשעת הניכוש, בעידור בשעת העידור\", שאנשים אלו היו משתמשים בבריאה כדרך שהוקבעה הבריאה, דהיינו במהלך של סדר. אנו צריכים להתעורר מזה להעריך את מעלת הסדר ומתוך כך נבין את החשיבות של שמירת סדרי הישיבה."
+ ],
+ [
+ "מאמר י\"ג – בטחון והשתדלות",
+ "א) שיטת הרמב\"ן שירידת אברהם אבינו למצרים היתה חטא בשוגג",
+ "ויהי רעב בארץ וירד אברם מצרימה לגור שם כי כבד הרעב בארץ (לך לך י\"ב, י'). כתב הרמב\"ן, \"ודע כי אברהם אבינו חטא חטא גדול בשגגה שהביא אשתו הצדקת במכשול עון מפני פחדו פן יהרגוהו, והיה לו לבטוח בשם שיציל אותו ואת אשתו ואת כל אשר לו, כי יש באלקים כח לעזור ולהציל. גם יציאתו מן הארץ שנצטווה עליה בתחילה מפני הרעב עון אשר חטא, כי האלקים ברעב יפדנו ממות, ועל המעשה הזה נגזר על זרעו הגלות בארץ מצרים ביד פרעה, במקום המשפט שמה הרשע והחטא\".",
+ "מבואר מדברי הרמב\"ן שירידת אברהם אבינו למצרים מחמת הרעב נחשבה לחטא מכיון שהיה לו לבטוח בהקב\"ה, ועוד מבואר מדבריו שהחטא היה בשוגג. והנה אם היה בשוגג משמע שאברהם אבינו שגה במה שהיה חושב שאין בזה חטא. וצריך ביאור, למה היה חושב שהנהגתו אינה סותרת למדת הבטחון, ולמה באמת נחשב לשגיאה?",
+ "ב) ביאור חובת השתדלות",
+ "ונראה לבאר את דברי הרמב\"ן בהקדם ביאור ענין הבטחון, שהנה שיטת החובות הלבבות היא שמי שהוא שלם במעשיו ובוטח בהקב\"ה אין צריך להשתדל בפרנסתו כלל, וכמו שכתב בשער הבטחון (פרק ג'), \"ואם הוא מגביר עבודת האלקים ובוחר ביראתו ובוטח בו בעניני תורתו ועולמו, וסר מן הדברים המגונים וכוסף למדות הטובות, לא יבעט במנוחה ולא יטה אל השלוה, ולא ישיאהו היצר ולא יפת בכשפי העולם, יסתלק מעליו טורח הגלגול והסבוב בהבאת טרפו וכו', ויבואהו טרפו בלי טרח ובלי יגיעה כפי ספוקו ומזונו וכו'\". אולם יש חולקים וסוברים שגזרה היא על האדם להשתדל בפרנסתו על פי דרכי הטבע [וכמו שכתב הרמח\"ל במסילת ישרים (בפרק כ\"א), \"אשר על כן חייב אדם להשתדל איזה השתדלות לצורך פרנסתו, שכן גזר המלך העליון, והרי זה כמס שפורע כל המין האנושי אשר אין להמלט ממנו\"].",
+ "הגר\"א (בביאורו במשלי ג', ה') ביאר בזה את דברי הגמ' בראש השנה (כ\"ו ב'), \"לא הוו ידעי רבנן מאי (תהלים נ\"ה, כ\"ג) 'השלך על ה' יהבך והוא יכלכלך', אמר רבה בר בר חנה יומא חד הוה אזלינא בהדי ההוא טייעא הוה דרינא טונא (נושא משוי, רש\"י), ואמר לי שקול יהביך ושדי אגמלאי\". הגר\"א ביאר שהחכמים הסתפקו במדת הבטחון אם הם מחוייבים להשתדל והבטחון בה' הוא שיצליחו בהשתדלותם או שיבטחו בה' לגמרי ואין להם להשתדל כלל, עד שפעם אחת רבה בר בר חנה היה נושא משוי וחשב שיצטרך לבקש מהטייעא שישא אותו בשבילו וגם יצטרך לשלם לו עבור טרחו, אבל הטייעא ביקש ממנו לישא בשבילו, ובזה נתגלה לו מן השמים שאם אתה בוטח בהקב\"ה אין צריך להשתדל כלל.",
+ "ג) אין לשאוף למדריגות שאינן ראויות לו",
+ "אלא שמדריגה זו שייכת רק למי שבאמת עומד באותה מדריגה, וכמו שמסופר על רבי ישראל סלנטר זצ\"ל שאמר שמי שהוא בעל בטחון גמור יכול לקנות כרטיס הגרלה ומובטח לו שיזכה בפרס. אדם אחד עשה כן, וקנה כרטיס הגרלה שיכול לזכות בו מאה אלף רובל. אותו אדם בא לפני רבי ישראל, ורבי ישראל הציע לו שיקנה ממנו את הכרטיס בעשרת אלפים רובל, ואותו אדם הסכים לזה מיד. אמר לו רבי ישראל, בזה הוכחת שאין לך בטחון אמיתי, שאם היה לך בטחון אמיתי לא היית מסכים למוכרו בעשרת אלפים רובל, שהרי היית בטוח שתזכה במאה אלף רובל, ולכן בשבילך לא תועיל עצה זו שלא להשתדל ורק לקנות כרטיס הגרלה.",
+ "יסוד זה מתבאר גם מתוך דברי הגמ' בחולין (ק\"ה א'), \"אמר מר עוקבא אנא להא מלתא חלא בר חמרא לגבי אבא (לדבר זה אני גרוע מאבי כחומץ בן יין, רש\"י), דאילו אבא כי הוה אכיל בשרא האידנא לא הוה אכל גבינה עד למחר עד השתא, ואילו אנא בהא סעודתא הוא דלא אכילנא לסעודתא אחריתא אכילנא\". ומבואר שאביו של מר עוקבא המתין כ\"ד שעות בין אכילת בשר לגבינה, ואילו מר עוקבא שלא היה במדרגת אביו המתין רק מסעודה לסעודה. וקשה, שאפילו אם מר עוקבא אינו במדרגת אביו, למה לא החמיר כמו אביו להמתין כ\"ד שעות? ומוכח מזה שכל אדם צריך לנהוג כפי מדריגתו, ואין לו להחמיר כפי מדריגה שהיא גבוהה ממנו.",
+ "וכעין זה מצינו במסכת דרך ארץ זוטא (פרק ה' הל' ה', וכעין זה בדרך ארץ רבה פ\"ז ה\"ה), \"לא יהא אדם ער בין הישנים, ולא ישן בין הערים, ולא בוכה בין השוחקים, ולא שוחק בין הבוכים, ולא יושב בין העומדים, ולא עומד בין היושבים, ולא קורא בין השונים, ולא שונה בין הקורים. כללו של דבר, לא ישנה אדם מדעת הבריות\". מטעם זה אינו ראוי לאדם לנהוג במילי דחסידותא במקום שאין אחרים נוהגים כמותו. [אך בדבר שהוא מעיקר הדין אין לו להתבייש מאחרים, וכמו שכתב הרמ\"א (בשו\"ע או\"ח סי' א' סעיף א'), \"ולא יתבייש מפני בני אדם המלעיגים עליו בעבודת השי\"ת\".]",
+ "אולם, אין לחשוב שאין לו לאדם לשאוף למדריגות גבוהות, אבל שאיפה זו צריכה להיות מתוך אהבה להקב\"ה ולא מתוך גבהות הלב. דוגמא לזה הוא הא דאיתא בחגיגה (דף ט' ב'), \"מאי דכתיב (מלאכי ג', י\"ח) 'ושבתם וראיתם בין צדיק לרשע בין עובד אלקים לאשר לא עבדו' וכו', אמר ליה עבדו ולא עבדו תרוייהו צדיקי גמורי נינהו, ואינו דומה שונה פרקו מאה פעמים לשונה פרקו מאה ואחד\". הביאור בזה הוא שכרגיל אדם פוסק מללמוד כשמגיע למספר מסויים של חזרות. אבל מי שאוהב ללמוד תורת ה' לא יפסיק אלא ימשיך ללמוד ולא יאמר שכבר הגיע עד הסוף. זו היא שאיפה להשיג מדריגה גבוהה בתורה שנובעת מתוך אהבה ולא מתוך גבהות הלב.",
+ "ד) ביאור שגיאתו של אברהם אבינו",
+ "ועל פי זה נראה לומר ששגיאתו של אברהם אבינו היתה שהוא חשב מתוך ענוותנותו שאינו במדריגה גבוהה של בטחון, ולכן אסור לו להתנהג במדריגת הבטחון שהיא למעלה ממנו, וצריך לעשות השתדלות להציל את אשתו מיד פרעה ולפרנס את עצמו ברעב. אולם, שגה בזה, שבאמת כבר נמצא באותה מדריגה גבוהה והיה לו להתנהג באותה מדריגה, ולכן נחשבת שגיאתו לחטא בשוגג."
+ ],
+ [
+ "מאמר י\"ד – אברהם מגייר את האנשים ושרה מגיירת את הנשים",
+ "א) תמיהה על שאין אנו משתדלים לגייר כמו שעשו האבות הק'",
+ "ויקח אברם את שרי אשתו וגו' ואת כל רכושם אשר רכשו ואת הנפש אשר עשו בחרן וגו' (לך לך י\"ב, ה').",
+ "איתא בבראשית רבה (וישב פרשה פ\"ד סי' ד'), \"א\"ר חוניא, אברהם היה מגייר את האנשים ושרה מגיירת את הנשים, ומה ת\"ל '[ואת הנפש] אשר עשו', אלא מלמד שהיה אברהם אבינו מכניסן לתוך ביתו ומאכילן ומשקן ומקרבן ומכניסן תחת כנפי השכינה, יעקב גייר גיורים דכתיב (וישלח ל\"ה, ב') 'ויאמר יעקב אל ביתו וגו' ויתנו אל יעקב וגו'', ביצחק לא שמענו, והיכן שמענו, רבי יצחק ותאני לה משום רבי הושעיא רבה בשם ר' יהודה בר סימון, כאן כתיב (וישב ל\"ז, א') 'וישב יעקב בארץ מגורי אביו', מאי מגורי אביו, מגיורי אביו\".",
+ "מדברי המדרש מבואר שכל האבות השתדלו להכניס בני אדם תחת כנפי השכינה ולגיירם. והנה חז\"ל אמרו (תנא דבי אליהו רבה פרק כ\"ג), \"לפיכך יהיו אומרים כל אחד ואחד מתי יגיעו מעשיי למעשה אברהם יצחק ויעקב\", דהיינו שיש לנו ללכת בדרכי האבות. לפ\"ז, למה אין אנו משתדלים לקרב גוים תחת כנפי השכינה ולגיירם כמו שעשו האבות?",
+ "ב) החילוק בין גיור בזמן האבות לגיור לאחר מתן תורה",
+ "ונראה לומר בזה בהקדם דברי הגמ' בפסחים (דף פ\"ז ב'), \"לא הגלה הקדוש ברוך הוא את ישראל לבין האומות אלא כדי שיתוספו עליהם גרים\". וכתב החיד\"א בספר מראית העין, \"כי ניצוצות הקדושה ונשמות קדושות נטמעו בסט\"א, וזוהי סיבת גלות ישראל בכמה ארצות ובקצוי ארץ, והעיקר הוא דעל ידי השעבוד והמצוות והלימוד בכל מקום מתבררים ניצוצי הקדושה והחלו עולין לשכינה מידי יום יום וכו', והטיבו אשר דיברו רז\"ל שהגלה ישראל לבין אומות העולם כדי שיתוספו עליהם גרים, שהם מבררים תדיר ניצוצי הקדושה ועולים לשכינה עד עת קץ וכדאמרן, וכל הגלויות הם לברר ניצוצי הקדושה והם מתבררים בכח התורה והמצוות והגלות ובאמצעות השכינה וכו'\". [ועי' בחיד\"א בשם הגדולים (במערכת ספרים בערך תלמוד בבלי) שביאר ביסוד זה מה שאנו מוצאים שמדינה שהיתה בה הרבה תורה במשך מאות בשנים נשארה לאחר כן בלא תורה, שכבר נלקחו ממנה כל ניצוצות הקדושה הנמצאות שם.]",
+ "ומבואר מדברי החיד\"א שהוספת הגרים באה ע\"י שהם נמשכים לתורה ומצוות ע\"י ניצוצות הקדושה שבהם, ולכן כשבני ישראל דרים באיזה מקום בגלות ולומדים תורה ועוסקים במצוות הם מושכים אליהם את ניצוצות הקדושה שבתוך הגוים, ואז יתוספו עליהם גרים.",
+ "אולם נראה לומר שכל זה הוא רק לאחר מתן תורה, אבל קודם מתן תורה לא שייך לעשות כן, שרק ע\"י שקבלנו את התורה אנו יכולים למשוך אצלנו את ניצוצות הקדושה המפוזרים בעולם ע\"י לימוד התורה.",
+ "ולפ\"ז מתברר למה האבות השתדלו לגייר ואין אנו הולכים בעקבותיהם, שהרי האבות הוצרכו להשתדל בגירות מאחר שהיו לפני מתן תורה ולא היו יכולים למשוך את הגוים הראויים להתגייר ע\"י מעשיהם, אבל לאחר מתן תורה אנו יכולים למשוך את הגוים הראויים להתגייר [דהיינו אותם שנמצאות בהם ניצוצות של קדושה] ע\"י לימוד התורה ועיסוק במצוות."
+ ],
+ [
+ "פרשת וירא",
+ "מאמר ט\"ו – הפרד נא מעלי",
+ "א) תמיהה על הגירוש של לוט",
+ "התורה מספרת לנו שאברהם אבינו היה משתוקק להכניס אורחים לביתו, ולכן ישב בפתח אהלו כחום היום אע\"פ שהיה עדיין כואב מהברית מילה. וכן מצינו הצטיינותו בהכנסת אורחים לקמן שכתוב, \"ויטע אשל בבאר שבע\" (וירא כ\"א, ל\"ג), וכתב רש\"י, \"אשל, רב ושמואל, חד אמר פרדס להביא ממנו פירות לאורחים בסעודה, וחד אמר פונדק לאכסניא ובו כל מיני פירות\" (ומקורו מסוטה י' א').",
+ "אברהם אבינו עסק גם כן בהכנסת בני אדם תחת כנפי השכינה, וכמו שכתוב, \"ויקח אברם את שרי אשתו וגו' ואת הנפש אשר עשו בחרן\" (לך לך י\"ב, ה'), וכתב רש\"י, \"אשר עשו בחרן, שהכניסן תחת כנפי השכינה, אברהם מגייר את האנשים, ושרה מגיירת הנשים\", וכמו שתרגם אונקלוס, \"וית נפשתא דשעבידו לאוריתא בחרן\".",
+ "אלא שלפי זה יש לתמוה למה גירש את לוט בן אחיו מביתו, וכמו שכתוב, \"ויהי ריב בין רועי מקנה אברם ובין רועי מקנה לוט וגו', ויאמר אברם אל לוט אל נא תהי מריבה ביני ובינך ובין רועי ובין רועיך וגו', הלא כל הארץ לפניך הפרד נא מעלי וגו'\" (לך לך י\"ג, ז'-ט'). והרי אברהם אבינו הכניס כל עובר אורח לביתו, ולמה יגרע לוט מאורח פשוט?",
+ "ב) אין להכניס אורחים אם ישפיעו לרעה על בני ביתו",
+ "ונראה לומר שבאמת לוט היה גרוע מאורח פשוט, שאילו אורח פשוט אי אפשר לדעת אם ישפיע לרעה על אחרים שבביתו, ולכן יכול לדון כל אחד מהם לכף זכות ואינו צריך לגרשם מביתו כל זמן שאינו מודע שיש להם תכונות רעות. אבל מאחר שאברהם אבינו ידע מהתכונות הרעות של לוט, הוצרך לגרשו מביתו פן ישפיע לרעה על אחרים שבביתו.",
+ "אבל קשה, מה מדה רעה מצא בלוט שבגלל זה הוצרך לגרשו מביתו כדי שלא ישפיע לרעה? והרי מצינו שלוט קיים את מצות הכנסת אורחים במסירות נפש, וכמו שמצינו שהזמין את המלאכים לביתו כשבאו לסדום למרות הסכנה שבדבר. ועוד מצינו שלא גילה את הסוד ששרה היא אשת אברהם, ובזכות זו הציל הקב\"ה את לוט ממהפכת סדום, וכמו שכתוב, \"ויהי בשחת אלקים את ערי הככר ויזכור אלקים את אברהם וישלח את לוט מתוך ההפכה וגו'\" (וירא י\"ט, כ\"ט), וכתב רש\"י, \"ויזכור אלקים את אברהם, מהו זכירתו של אברהם על לוט, נזכר שהיה לוט יודע ששרה אשתו של אברהם, ושמע שאמר אברהם במצרים על שרה אחותי היא, ולא גילה הדבר שהיה חס עליו, לפיכך חס הקדוש ברוך הוא עליו\" (ומקורו מב\"ר פר' נ\"א סי' ו'). ועוד מצינו שלוט עזב את ארץ מולדתו כדי ללוות את אברהם ולשרתו, וכמו שכתב הרמב\"ן בפרשת כי תצא (כ\"ג, ז') שמטעם זה נצטוו ישראל שלא ללכת למלחמה בעמון ומואב בני לוט, מפני ש\"ה' שמר לבני לוט זכות אביהם שליוה את נביאו בדרך אשר שלחו ה' ולכך הנחילם מנחלת אברהם\".",
+ "ג) לוט היתה לו חמדת הממון",
+ "ונראה שבאמת לוט היה אדם גדול אלא שהיה לו חסרון אחד, והיינו חמדת הממון, דהנה סיבת גירושו של לוט היתה המריבה שבין רועי מקנה אברהם ובין רועי מקנה לוט, וכתב רש\"י, \"לפי שהיו רועים של לוט רשעים ומרעים בהמתם בשדות אחרים, ורועי אברם מוכיחים אותם על הגזל, והם אומרים נתנה הארץ לאברם ולו אין יורש ולוט יורשו ואין זה גזל\" (ומקורו מב\"ר פמ\"א סי' ה'). ומבואר שחמדת הממון של לוט השפיע על רועיו להרעות בהמותיו בשדות אחרים. ומאחר שבגלל מריבה זו גירש אברהם את לוט מביתו מוכח שסיבת גירושו היתה חמדת הממון.",
+ "ובאמת הצעד הראשון שעשה לאחר יציאתו מבית אברהם היה הליכה אחר חמדת הממון, וכמו שכתוב, \"וישא לוט את עיניו וירא את כל ככר הירדן כי כלה משקה וגו', ויבחר לו לוט את כל ככר הירדן וגו', ולוט ישב בערי הככר ויאהל עד סדם, ואנשי סדום רעים וחטאים לה' מאד\" (לך לך י\"ג, י'-י\"ג). הרי שחמדת הממון גרמה ללוט לבחור לדור בסדום מפני עושר הארץ אע\"פ שאנשי סדום היו רעים וחטאים.",
+ "ונראה שבזה מבואר מה שכתוב במלחמת המלכים, \"ויקחו את לוט ואת רכושו בן אחי אברם וילכו והוא יושב בסדום\" (לך לך י\"ד, י\"ב). וכתב רש\"י, \"והוא יושב בסדום, מי גרם לו זאת, ישיבתו בסדום\", ורוצה לומר שלוט דר בסדום מפני חמדת הממון, ולכן מדה כנגד מדה ניטל כל ממונו ממנו.",
+ "והנה אם לוט היה נשאר אצל אברהם אבינו לא היה ממונו נפסד, ורק משום שנטה אחר תאוותיו ל��שיג ממון אבד את ממונו. ויש ללמוד מזה שלא ללכת אחר נטיית הלב לחמוד ממון, שחמדת הממון מוציאה את האדם מלימוד התורה, ויכולה לגרום ההיפך דהיינו אבידת ממונו.",
+ "והנה מה שבני אדם חומדים ממון הוא משום שמרגישים כתושבים בעולם הזה, ושוכחים שהם בעולם הזה רק כאורח הנוטה ללון. ונראה לומר בדרך דרוש שזו היא כוונת אברהם אבינו כשאמר לבני חת, \"גר ותושב אנכי עמכם\" (חיי שרה כ\"ג, ד'), שכוונת אברהם אבינו לומר שאע\"פ שהוא נראה כמו תושב, שהרי יש לו עושר וכבוד, מכל מקום האדם צריך להרגיש שהוא רק כגר בעולם הזה, ואין שום חשיבות להעשירות. [ונראה שזו היא כוונת הפסוק בתהלים (ל\"ט, י\"ג), \"כי גר אנכי עמך, תושב ככל אבותי\", שהכוונה היא שאף אם האדם יש לו הצלחה בעולם הזה והוא כמו תושב, צריך להרגיש שהוא רק כמו גר בעולם הזה.] וזה הוא ההבדל בין אברהם אבינו שלא היה חומד ממון מפני שהרגיש כגר בעולם הזה, ובין לוט שהיה חומד ממון מפני שהרגיש כמו תושב בעולם הזה.",
+ "ד) הרחיק את לוט מפני שלא הושפע מאברהם אבינו",
+ "ונראה להוסיף נופך בביאור ההבדל שבין לוט ואורח פשוט, שהרי מה שאברהם אבינו קירב הרבה אנשים היינו משום שאותם אנשים הושפעו ממנו ונתעלו ונתקרבו יותר להקב\"ה, ולכן אע\"פ שבתחילת ביאתם היו רחוקים מדרך ה' מכל מקום כל זמן שנשארו אצל אברהם אבינו נתעלו ביראת שמים. אבל לוט כבר היה אצל אברהם אבינו שנים רבות ולא הושפע ממנו כל כך ולא היה נתעלה במה שהיה נשאר בביתו של אברהם אבינו, לכן אברהם אבינו הרחיק את לוט מביתו אף בזמן שהיה מקרב אנשים זרים ומכניסם לביתו.",
+ "ויש ללמוד מזה שחיוב לימוד המוסר חל ביותר על אנשים מבוגרים שכבר למדו מוסר ולא הושפעו ממנו כל כך כמו שהיו צריכים. וכן מצינו בגדולי עולם שעסקו במוסר גם בימי זקנותם, וכמו מרן רשכבה\"ג הג\"ר חיים עוזר זצ\"ל שלמד בספר מסילת ישרים בכל יום בימי הנופש בקיץ, וכן היה רגיל רבי איצלה בלאזער זצ\"ל מפטרבורג לומר שאפילו גדולי עולם צריכים ללמוד מוסר.",
+ "יש תוצאות גדולות מלימוד המוסר, וכל בחור שילמוד מוסר בקביעות יראה מזה תועלת מרובה שתשאיר עליו רושם לכל ימי חייו."
+ ],
+ [
+ "מאמר ט\"ז – באשר הוא שם",
+ "א) הסתירה בין באשר הוא שם ונידון על שם סופו",
+ "וישמע אלקים את קול הנער ויקרא מלאך אלקים אל הגר מן השמים ויאמר לה מה לך הגר אל תיראי כי שמע אלקים אל קול הנער באשר הוא שם (וירא כ\"א, י\"ז). ופירש רש\"י, \"באשר הוא שם, לפי מעשים שהוא עושה עכשיו הוא נדון ולא לפי מה שהוא עתיד לעשות, לפי שהיו מלאכי השרת מקטרגים ואומרים רבונו של עולם, מי שעתיד זרעו להמית בניך בצמא אתה מעלה לו באר, והוא משיבם עכשיו מה הוא, צדיק או רשע, אמרו לו צדיק, אמר להם לפי מעשיו של עכשיו אני דנו וזהו באשר הוא שם, והיכן המית את ישראל בצמא, כשהגלם נבוכדנצר וכו', כשהיו מוליכין אותם אצל ערביים היו ישראל אומרים לשוביהם בבקשה מכם, הוליכונו אצל בני דודנו ישמעאל וירחמו עלינו וכו', ואלו יוצאים לקראתם ומביאין להם בשר ודג מלוח ונודות נפוחים, כסבורים ישראל שמלאים מים, וכשמכניסו לתוך פיו ופותחו, הרוח נכנס בגופו ומת\".",
+ "וכן איתא בראש השנה (ט\"ז ב'), \"ואמר רבי יצחק, אין דנין את האדם אלא לפי מעשיו של אותה שעה שנאמר, 'כי שמע אלקים אל קול הנער באשר הוא שם'\".",
+ "ומבואר שאם ישמעאל היה נידון על שם סופו היה חייב מיתה על שזרעו עתידים להמית את בני ישראל בצמא, אלא שמאחר שאין דנים את האדם אלא לפי מעשיו של אותה שעה לא נענש ישמעאל.",
+ "והנה הקושיא מפורסמת (עי' מהרש\"א ר\"ה ט\"ז ב'), שמצינו להיפך מזה בבן סורר ומורה שהוא נידון על שם סופו, וכדאיתא במשנה בסנהדרין (ע\"א ב'), \"בן סורר ומורה נידון על שם סופו, ימות זכאי ואל ימות חייב\". ואיתא בגמ' (ע\"ב א'), \"וכי מפני שאכל זה תרטימר בשר ושתה חצי לוג יין האיטלקי אמרה תורה יצא לבית דין ליסקל, אלא הגיעה תורה לסוף דעתו של בן סורר ומורה שסוף מגמר נכסי אביו ומבקש למודו ואינו מוצא ויוצא לפרשת דרכים ומלסטם את הבריות, אמרה תורה ימות זכאי ואל ימות חייב\" (ומובא ברש\"י בפ' כי תצא כ\"א, י\"ח). ומבואר שבאמת עונשים לאדם בשביל עבירות שעתיד לעבור, לא בתורת עונש ממש אלא כדי להצילו מעשיית העבירה. ולפי זה יש להקשות למה נידון ישמעאל לפי מעשיו של אותה שעה ולא דנו אותו על שם סופו?",
+ "והמזרחי תירץ שהבן סורר ומורה כבר התחיל לעשות את הדברים המביאים אותו לחיוב מיתה, ולכן נידון על שם סופו, אבל ישמעאל לא התחיל בעבירה, ולכן נידון באשר הוא שם.",
+ "וקשה, שלכאורה הוא להיפך, שישמעאל גרוע מבן סורר ומורה, שהרי הבן סורר ומורה לא עבר עדיין על חיוב מיתה אלא שהוא עשה דברים שיביאו אותו לאותה עבירה, אבל ישמעאל כבר עבר על עבירות חמורות שחייב מיתה בשבילן, וכמו שמבואר ברש\"י על הפסוק, \"ותרא שרה את בן הגר המצרית אשר ילדה לאברהם מצחק\" (וירא כ\"א, ט'). ופירש רש\"י, \"מצחק, לשון עבודה זרה וכו', דבר אחר לשון גילוי עריות וכו', דבר אחר לשון רציחה וכו'\". ואם כן איך השיב הקב\"ה למלאכים שיש לדון את ישמעאל לפי מעשיו של אותה שעה, והלא באותה שעה כבר עבר על עבירות חמורות?",
+ "ב) קטרוג המלאכים היה מדין מדה כנגד מדה",
+ "ונראה לומר בזה בהקדם ביאור דברי המלאכים שאמרו \"מי שעתיד זרעו להמית בניך בצמא אתה מעלה לו באר\", שיש להעיר למה אמרו \"בצמא\", שמה איכפת לנו אם הוא בצמא או ע\"י דבר אחר. ונראה שמבואר מזה שלא כוונו המלאכים בקטרוגם לומר שיש לדונו על שם סופו כדי שימות זכאי וכמו בבן סורר ומורה, אלא כוונתם לומר שלא שייך להציל ישמעאל ממיתה בצמא מאחר שזרעו עתידים להמית את בני ישראל בצמא, והוא מדה כנגד מדה [וכדאיתא בסוטה (ח' ב') במדה שאדם מודד בה מודדין לו]. ועל זה השיב הקב\"ה למלאכים שלא שייך לדון ע\"י מדה כנגד מדה אם עדיין לא עבר על העבירה.",
+ "אלא שלפי זה יש להקשות איך חשבו המלאכים שיש לדונו ע\"י מדה כנגד מדה, והלא בודאי לא שייך מדה כנגד מדה בעבירה שלא נעשתה וכמו שהשיב להם הקב\"ה?",
+ "ג) שורש העבירה",
+ "ונראה לומר שאע\"פ שהעבירה עדיין לא יצאה מכח אל הפועל, מכל מקום שורש החטא כבר נמצא בכח, והמלאכים חשבו שאפשר לדון ע\"י מדה כנגד מדה בשביל שורש העבירה שכבר נמצא באדם. והקב\"ה השיב להם שאע\"פ שבודאי הם צודקים ששורש העבירה כבר נמצא באדם, מכל מקום ההנהגה של מדה כנגד מדה לא שייכת כל זמן שלא יצאה העבירה מכח אל הפועל.",
+ "ולפ\"ז מיושבת מה שהקשינו שישמעאל כבר עבר על עבירות חמורות וגם מה שהקשינו שזה סותר מה שאנו אומרים בבן סורר ומורה שימות זכאי ואל ימות חייב, שהרי הדיון בין המלאכים והקב\"ה לא היה אם חייב מיתה, אלא הדיון הוא אם הנהגת מדה כנגד מדה שייכת בשביל עבירה שהיא בעתיד.",
+ "ד) אנחנו ואבותינו חטאנו",
+ "ונראה שעל פי יסוד זה [ששורש העבירה נמצא באדם אפילו הרבה דורות לפני עשיית העבירה] יש לבאר את נוסח הוידוי \"אבל אנחנו ואבותינו חטאנו\", שיש להקשות למה אנו מתוודים על חטאי אבותינו, אבל לפי מה שנתבאר יש לומר שאין אנו מתוודים על חטאי אבותינו, אלא כוונתנו לומר שחטאינו כבר נמצאו בכח אצל אבותינו, אלא שלא יצאו עדיין לפועל, ולכן אבותינו משתתפים בחטאינו, וממילא הוידוי על חטאינו צריך לכלול את אבותינו.",
+ "ונראה שבזה יש לבאר גם את דברי הגמ' בפסחים (דף ס\"ו ב'), \"אמר רבי מני בר פטיש, כל שכועס אפילו פוסקין עליו גדולה מן השמים מורידין אותו, מנלן, מאליאב, שנאמר (שמואל א' י\"ז, כ\"ח) 'ויחר אף אליאב בדוד ויאמר למה זה ירדת ועל מי נטשת מעט הצאן ההנה במדבר אני ידעתי את זדנך ואת רוע לבבך כי למען ראות המלחמה ירדת', וכי אזל שמואל לממשחינהו בכולהו כתיב (שמואל א' ט\"ז, ח') 'לא בזה בחר ה'', ובאליאב כתיב (שם פסוק ז') 'ויאמר ה' אל שמואל אל תבט אל מראהו ואל גבה קומתו כי מאסתיהו', מכלל דהוה רחים ליה עד האידנא\".",
+ "ומבואר מהגמ' שאליאב היה ראוי להיות מלך אלא שהפסיד את המלכות בשביל שכעס. וקשה, שהכעס היה לאחר זמן, ואיך הפסיד את המלכות בשביל כעס שעדיין לא קרה? ורש\"י עמד על זה וכתב (בד\"ה לא בחר), \"ואף על גב דהאי מעשה דמשיחה קדים לרגזנות, מיהו לא מצינו בו דופי אלא זה בלבד, ומפני שגלוי לפניו שהוא רגזן מאסו\". אולם, אע\"פ שגלוי לפני הקב\"ה שעתיד לכעוס, מכל מקום איך נענש על העתיד?",
+ "אלא שלפי מה שנתבאר יש לומר שאע\"פ שלא עבר עדיין על העבירה של כעס, מכל מקום שורש העבירה כבר נמצא בו, ולכן הקב\"ה אמר \"כי מאיסתיהו\", בגלל שורש העבירה שהיה בקרבו.",
+ "ונראה שזהו גם כן הביאור בדברי הגמ' בעבודה זרה (דף י\"ח ב'), \"אמר רב שמואל בר נחמני א\"ר יונתן, 'אשרי האיש אשר לא הלך בעצת רשעים' (תהלים א', א') זה אברהם אבינו שלא הלך בעצת אנשי דור הפלגה שרשעים היו וכו', 'ובדרך חטאים לא עמד' שלא עמד בעמידת סדום שחטאים היו וכו', 'ובמושב לצים לא ישב' שלא ישב במושב אנשי פלשתים מפני שלצנים היו שנאמר (שופטים ט\"ז, כ\"ה) 'ויהי כטוב לבם ויאמרו קראו לשמשון וישחק לנו'\". ומבואר מהגמ' שחז\"ל משבחים את אברהם אבינו על שלא ישב במושב אנשי פלשתים שהיו לצים, והראיה שהם לצים הוא ממה שאירע הרבה מאות שנים לאחר כן בזמן שמשון. וקשה, איך שייך להביא ראיה שהפלשתים בימי אברהם היו לצים ממה שאירע בזמן שמשון? ונראה לומר שהביאור בזה הוא כמו שכבר נתבאר שאם הפלשתים היו לצים בזמן שמשון אז בודאי ששורש העבירה של ליצנות כבר נמצא בם בזמן אברהם, שמעשה הליצנות שאירע הרבה מאות שנים לאחר כן הושפע משורש של ליצנות שהיה שקוע בנפשם.",
+ "והנה מדה טובה מרובה ממדת פורענות (כדאיתא בסוטה י\"א א'), ולכן אם כך היא כחה של עבירה, שהשורש של האבות משפיע כל כך על בניהם, כל שכן שמדות טובות שמושרשות באבות משפיעות על בניהם.",
+ "ה) שורש המצוה – יציאת מצרים בזכות קבלת התורה",
+ "ובאמת אנו מוצאים כן במדה טובה, שהנה כתוב בפ' שמות, \"ויאמר משה אל האלקים מי אנכי כי אלך אל פרעה וכי אוציא את בני ישראל ממצרים, ויאמר וגו' בהוציאך את העם ממצרים תעבדון את האלקים על ההר הזה\" (שמ��ת ג', י\"א-י\"ב). ויעוין שם ברש\"י שפירש שמשה רבינו שאל מהקב\"ה באיזה זכות יזכו בני ישראל לעשיית נסים וליציאת מצרים, והקב\"ה השיב לו שעתידים לקבל התורה על ההר הזה לסוף שלושה חדשים שיצאו ממצרים.",
+ "והנה עדיין לא קיבלו ישראל את התורה, ואעפ\"כ זכו ליציאת מצרים ונסים ונפלאות בזכותה! והביאור בזה הוא כנ\"ל, שאע\"פ שעדיין לא קיבלו את התורה בפועל, מכל מקום כבר נמצא בם השורש לקבלת התורה."
+ ],
+ [
+ "מאמר י\"ז – נסיון העקידה",
+ "א) ההבדל בין נסיון אור כשדים ונסיון העקידה",
+ "ויהי אחר הדברים האלה והאלקים נסה את אברהם, ויאמר אליו אברהם, ויאמר הנני, ויאמר קח נא את בנך את יחידך אשר אהבת את יצחק ולך לך אל ארץ המוריה והעלהו שם לעלה על אחד ההרים אשר אומר אליך (וירא כ\"ב, א'-ב').",
+ "והנה מבואר בפסוק בפירוש שהצווי להעלות את יצחק לקרבן היה נסיון, וכמו שכתוב \"והאלקים נסה את אברהם\". ולכאורה, הנסיון היה להראות מסירות נפש בשביל הקב\"ה, שהוא מוכן להקריב את בנו על המזבח לקיים את רצון ה'.",
+ "וקשה, שאברהם אבינו כבר הראה מסירות נפשו בשביל הקב\"ה באור כשדים, וכמו שכתב רש\"י (בפרשת נח י\"א, כ\"ח) בשם מדרש אגדה (ב\"ר פרשה ל\"ח סי' י\"ג) שהשליכו את אברהם לכבשן האש באור כשדים מפני שכיתת את צלמי אביו, וא\"כ למה הוצרך אברהם אבינו להבחן באותו נסיון פעם נוספת?",
+ "ונראה, שנסיון העקידה לא היה רק להראות שהוא מוכן למסור את נפשו או נפש בנו בשביל רצון ה', אלא הנסיון היה להראות שכל האהבות מתבטלות במקום אהבת ה', שהרי יצחק היה בנו יחידו שנולד לו לאחר מאה שנה, וא\"כ כשהעלה את יצחק על המזבח הראה שאהבתו ליצחק בנו מתבטלת במקום אהבתו להקב\"ה.",
+ "ונראה שעל פי מה שנתבאר יש לבאר את המדרש (בב\"ר פרשה נ\"ה סי' ז') המובא ברש\"י, דהנה הקב\"ה אמר לאברהם, \"קח נא את בנך את יחידך אשר אהבת את יצחק\", ופירש רש\"י, \"את בנך, אמר לו שני בנים יש לי, אמר לו את יחידך, אמר לו זה יחיד לאמו וזה יחיד לאמו, אמר לו אשר אהבת, אמר לו שניהם אני אוהב, אמר לו את יצחק, ולמה לא גילה לו מתחלה וכו', וכדי לחבב עליו את המצוה וליתן לו שכר על כל דבור ודבור\". וצ\"ב מה כוונת רש\"י שע\"י אריכות הלשון יקבל אברהם שכר על כל דיבור ודיבור. ופירש המזרחי, \"כדי לחבב את בנו בעיניו בכל אותן התוארים של חיבה, לתת לו שכר על כל דיבור ודיבור של תוארי החיבוב, כי כפי ריבוי החיבובים ככה הוא צערו בזביחתו, ולפום צערא אגרא\". ונראה לבאר את דברי המזרחי על פי דרכנו, שמאחר שנסיון העקידה היה להראות שאהבתו לבנו מתבטלת במקום אהבתו להקב\"ה, לכן הקב\"ה חיבב את יצחק בעיני אברהם כדי להגדיל אהבתו לבנו ובזה יגדל הנסיון.",
+ "ב) ביאור ענין יראת הרוממות",
+ "אלא שיש להקשות, שממה שאמר המלאך לאברהם מוכח שנסיון העקידה היה להראות יראתו להקב\"ה, דהנה המלאך אמר לאברהם (בפסוק י\"ב), \"אל תשלח ידך אל הנער וכו' כי עתה ידעתי כי ירא אלקים אתה וכו'\", הרי שע\"י העקידה נקרא אברהם אבינו \"ירא אלקים\". אולם, מאידך גיסא מצינו שאברהם אבינו נקרא \"אוהב ה'\" וכמו שכתוב, \"אברהם אוהבי\" (ישעיה מ\"א, ח', עי' סוטה ל\"א א'), וצריך עיון.",
+ "ונראה לומר שמה שנקרא אברהם \"ירא אלקים\" אין זה מפני יראת העונש, אלא מפני יראת הרוממות, ויראה זו קרובה לאהבת ה', דהנה אהבת ה' ה��א ההרגשה שהאדם מרגיש כשמכיר כל החסד שהקב\"ה עושה עמו, ויראת הרוממות היא דומה לזה, שהרי יראת הרוממות אינה רק הכרת גדלות ה', אלא יראת הרוממות היא שהאדם מכיר את הפער העצום שבין גדלות הקב\"ה ושפלות האדם ושאעפ\"כ הקב\"ה עושה חסד עם בני אדם. ונמצא שיראת הרוממות ואהבת ה' הם שני צדדים של מטבע אחת, ששתיהן נובעות מהכרת החסד שהקב\"ה עושה עם בני אדם. ולכן, אע\"פ שנסיון העקידה היה להראות אהבתו להקב\"ה, המלאך עדיין יכול לומר ש\"עתה ידעתי כי ירא אלקים אתה\"."
+ ],
+ [
+ "פרשת חיי שרה",
+ "מאמר י\"ח – לא תקח אשה לבני מבנות הכנעני – כחות הנפש",
+ "א) מדות האדם טבועות בנפשו",
+ "ויאמר אברהם אל עבדו זקן ביתו המושל בכל אשר לו שים נא ידך תחת ירכי, ואשביעך בה' אלקי השמים ואלקי הארץ אשר לא תקח אשה לבני מבנות הכנעני אשר אנכי יושב בקרבו (חיי שרה כ\"ד, ב'-ג').",
+ "וצריך ביאור, למה רצה אברהם אבינו שיצחק יתחתן עם אשה ממשפחת בית אביו? והלא היו עובדי עבודה זרה!",
+ "ונראה שמבואר מזה, שיש הבדל יסודי בין מדות ומעשים. מדות האדם נובעות מפנימיותו והן טבועות בכחות נפשו, וקשה מאד לשנותן. אבל מעשי האדם הם רק החיצוניות, ושייך לשנותם. אברהם אבינו ידע שמדת החסד שהיתה טבועה בקרבו מקורה ממשפחתו. אברהם אבינו רצה שיצחק יקח אשה שיש לה מדות טובות אלו, לכן צוה לאליעזר עבדו לקחת אשה מבנות משפחתו שידע שמדות טובות אלו טבועות בקרבן.",
+ "ואף בתו של אליעזר עבדו שהיה גדול בתורה לא רצה בשביל יצחק בנו, וכמו שביאר רש\"י (כ\"ד, ל\"ט) ש\"בני ברוך ואתה ארור, ואין ארור מדבק בברוך\", ורוצה לומר שאע\"פ שאליעזר התגבר על נטיות נפשו ועלה לגדלות בתורה, מכל מקום התכונות הרעות של הכנענים נשארו דבוקות בו, ולכן בתו אינה ראויה להנשא ליצחק, שהרי המדות הרעות של הכנענים עלולות להמצא בבתו וביוצאי חלציה.",
+ "ב) רצונות האדם ונגיעות",
+ "והנה הרצונות של האדם הן ג\"כ מחמת פנימיותו, אלא שאם האדם יש לו נגיעות אינו יכול להכיר מה הסיבה האמיתית של רצונותיו.",
+ "יסוד זה מתבאר מתוך דברי רש\"י על הפסוק, \"ואומר אל אדני, אֻלַי לא תלך האשה אחרי\" (כ\"ד, ל\"ט). וכתב רש\"י, \"אֵלַי כתיב, בת היתה לו לאליעזר והיה מחזר למצוא עילה שיאמר לו אברהם לפנות אליו להשיאו בתו, אמר לו אברהם בני ברוך ואתה ארור, ואין ארור מדבק בברוך\".",
+ "והקשו המפרשים (עי' שפתי חכמים), למה כתבה התורה \"אלי\" חסר ו' רק כשאליעזר סיפר ללבן ובתואל מה שקרה לו, ולא כתבה התורה כן בפעם הראשונה כשאברהם אבינו דיבר לאליעזר [ששם כתוב (כ\"ד, ה') \"אולי\" עם ו'].",
+ "ונראה לומר שהתורה לא כתבה \"אלי\" בלא ו' עד שאליעזר בעצמו הכיר שהיה לו נגיעות ושמה שאמר לאברהם \"אולי לא תלך האשה\" היה מחמת שרצונו היה שבתו תינשא ליצחק, שהנה אדם שיש לו נגיעות אינו מכיר את נגיעותו, אבל לאחר שסרה הנגיעות אפשר לאדם לראות למפרע שהיתה לו נגיעות. [וכמו שנפסק בשו\"ע חו\"מ (סי' ל\"ג סעיף ט\"ו) שמי שהיה נוגע בעדות בשעת ראיית העדות ונסתלקה הנגיעות כשר להעיד, עי' רשב\"א בב\"ב (מ\"ג א' ד\"ה ואמאי) בשם הראב\"ד.] לפי זה, כל זמן שאליעזר חשב שיש אפשרות שבתו תינשא ליצחק לא ידע שיש לו נגיעות, ולכן לא הכיר שמה שאמר לאברהם \"אולי לא תלך האשה\" היה מחמת נגיעותו. אבל לאחר שכבר היה ברור שרבקה תינשא ליצחק ושוב לא היה שום אפשרות שבתו תינשא ליצחק אז הכיר שמה שאמר לאברהם היה מחמת נגיעותו, ורק אז כתבה התורה \"אלי\" חסר ו' לרמוז שכוונת אליעזר בפנימיות נפשו היתה שבתו תינשא ליצחק.",
+ "[ובדרך אגב, יש להעיר על גודל צדקתו של אליעזר עבד אברהם, שאע\"פ שהיה רצונו שבתו תינשא ליצחק אין אנו רואים ממנו שום רמז של תרעומת כלל כשהוגד לו שדבר זה לא שייך, ולהיפך כל כוונתו היתה להשיג שידוך הגון ליצחק אבינו וכל מעשיו היו לשם שמים ויש לנו להתעורר מזה.]",
+ "ג) לשון התורה נכתבה כפי עיקר פנימיות האדם",
+ "ונראה לומר עוד, שמאחר שהעיקר הוא הרצון שבפנימיות נפש האדם, ממילא לשון התורה נכתבת על פי עיקר רצון האדם ולא כפי מה שנראה לעינינו. יסוד זה יש ללמוד מלשון התורה בויכוח של יעקב ולבן, שכתוב, \"ויחר ליעקב וירב בלבן ויען יעקב ויאמר ללבן מה פשעי מה חטאתי כי דלקת אחרי\" (ויצא ל\"א, ל\"ו). ואמרו חז\"ל על זה בבראשית רבה (ויצא פ' ע\"ד אות י'), \"קפדנותן של אבות ולא ענותנותן של בנים, קפדנותן של אבות מנין, 'ויחר ליעקב וירב בלבן ויען יעקב ויאמר ללבן מה פשעי ומה חטאתי כי דלקת', דא את סבור שמא מכות או פצעים יהיו שם אלא דברי פיוסים, יעקב מפייס את חמיו, 'כי מששת את כל כלי מה מצאת מכל כלי ביתך' (ויצא ל\"א, ל\"ז)\". וכוונת המדרש היא שלשון התורה משמע שהיה כאן מריבה בין יעקב ולבן, שהרי התורה כתבה שכעס יעקב והיה רב עם לבן, ואילו דברי יעקב אבינו הם דברי פיוסים, שיעקב הסביר ללבן שאין לו סיבה לכעוס עליו, שהרי לא גזל ממנו כלום ועבד אצלו הרבה שנים באמונה וכמבואר בפסוקים. ועל זה אמר המדרש שזו היא מדרגת \"קפדנותן של אבות\" שאפילו בשעה שהם כועסים אינם מדברים רק דברי פיוסים.",
+ "ומכל מקום יש ללמוד מזה שלשון התורה הוא כפי פנימיות האדם, שהרי רק בפנימיות נפשו של יעקב אפשר לומר שכעס יעקב אבינו והיה רב עם לבן, שהרי מה שנראה לעינינו היה רק דברי פיוס, וכמו שנתבאר.",
+ "ד) אחרונים שלא נתגלה עוונם",
+ "והנה מאחר שרגיל הוא שהאדם אינו מכיר את פנימיותו, לכן יש סכנה שהאדם יעבור עבירה בפנימיות נפשו ולא ידע שיש כאן עבירה כלל.",
+ "ונראה שבזה יש לבאר את הגמ' ביומא (ט' ב'), \"מקדש ראשון מפני מה חרב מפני שלשה דברים שהיו בו, עבודה זרה וגלוי עריות ושפיכות דמים וכו', אבל מקדש שני שהיו עוסקין בתורה ובמצות וגמילות חסדים מפני מה חרב, מפני שהיתה בו שנאת חנם וכו', רבי יוחנן ורבי אלעזר דאמרי תרווייהו, ראשונים שנתגלה עונם (לא היו מכסין פשעיהם, רש\"י) נתגלה קצם (לפי מלאות לבבל שבעים שנה אפקוד אתכם, רש\"י), אחרונים שלא נתגלה עונם (בני מקדש שני רשעים היו בסתר, רש\"י) לא נתגלה קצם\". והנה רש\"י ביאר שכוונת הגמ' לומר שבמקדש ראשון לא הסתירו את חטאיהם, משא\"כ במקדש שני שהסתירו את חטאיהם.",
+ "אבל נראה לבאר את דברי הגמ' באופן אחר, שמאחר שבמקדש ראשון חטאו בעבודה זרה וגילוי עריות ושפיכות דמים שהן עבירות שחומרתן מפורסמת ממילא הם ידעו בעצמם שעשו עבירות חמורות, ולכן הגמ' אמרה ש\"נתגלה עונם\", שרוצה לומר שעונם נתגלה לעצמם, שהם ידעו בעצמם שחטאו. אבל במקדש שני שחטאו בשנאת חנם שהיא עבירה התלויה בפנימיות האדם, לכן הם לא ידעו בעצמם שחטאו כלל, ולכן הגמ' אמרה ש\"לא נתגלה עונם\", שרוצה לומר שעונם לא נתגלה לעצמם, שהם בעצמם לא ידעו שחטאו. מטעם זה העבירות של מקדש שני חמורות יותר מהעבירות של מקדש ראשון, שהרי אם האדם יודע שחטא יש תקוה שיעשה תשובה, אבל אם האדם אינו יודע כלל שחטא לא שייך לו לעשות תשובה.",
+ "על דרך זה העיר גדול אחד על הפסוק בקהלת \"אל תהי צדיק הרבה וגו' אל תרשע הרבה\" (קהלת ז', ט\"ז-י\"ז), שצדיק הרבה גרוע מרשע הרבה, שהרי מי שהוא רשע יודע שהוא רשע ויכול לחזור בתשובה, אבל מי שהוא \"צדיק הרבה\" וחושב בעצמו שאין כמותו בצדקותו ואינו מכיר כלל את חסרונותיו אין תקוה שיעשה תשובה שהרי הוא חושב שהוא צדיק גמור.",
+ "ה) סמיכות הפרשיות של פרשת לך לך ופרשת וירא",
+ "והנה לעיל ביארנו שמדת החסד של אברהם אבינו היתה טבועה בנפשו. נראה שדבר זה יש ללמוד גם כן מסמיכות הפרשיות, שהנה פרשת המילה של אברהם אבינו ובני ביתו בסוף פרשת לך לך סמוכה לפרשת החסד והכנסת האורחים של אברהם אבינו בתחילת פרשת וירא. ויש להעיר, מה רצתה התורה ללמדנו בסמיכות זו?",
+ "ונראה לבאר סמיכות זו בהקדם ביאור סמיכות הפרשה של עגלה ערופה, שהנה פרשת עגלה ערופה (סוף פ' שופטים כ\"א, א'-ט') כתובה בין שתי פרשיות של מלחמה, שלפניה כתוב (כ', א') \"כי תצא למלחמה\" [בענין משוח מלחמה], ואחריה (תחילת פ' כי תצא, כ\"א, י') כתוב \"כי תצא למלחמה\" [בענין יפת תואר]. ונראה לומר בזה, שמי שלוחם במלחמה יכול להפסיד את החשיבות ואת הערך של חיי האדם, שהרי במלחמה צריך להרוג הרבה אנשים ורואה הרבה בני אדם הרוגים. לכן, כתבה התורה את פרשת עגלה ערופה באמצע הפסוקים המדברים אודות מלחמה, שמעגלה ערופה יש ללמוד את הערך של נפש יחידה, שאנו רואים שהעיר הקרובה אל החלל צריכה כפרה על מת שנמצא סמוך לעיר.",
+ "והנה אברהם אבינו מל את כל אנשי ביתו, וגם זה יכול להוליד אכזריות בנפש האדם אחרי שהוא חבל הרבה אנשים. אבל התורה כתבה מיד פרשת החסד של אברהם אבינו, שממנה אנו רואים שמדת החסד היתה טבועה בנפשו ואי אפשר לו להעשות אכזר ואפילו אם יעשה פעולות שיש בכחן להוליד אכזריות בנפש האדם.",
+ "ו) מדות רעות מעוורות את האדם",
+ "והנה מי שתכונות רעות ומדות רעות טבועות בנפשו, קשה לו להכיר את האמת, ולפעמים יביא על עצמו אסון מפני שמדותיו הרעות מעוורות את עיניו ואינו יכול להכיר את האמת כלל.",
+ "יסוד זה יש ללמוד מדברי הגמ' בסנהדרין (קי\"ג א'), \"'וישבע יהושע בעת ההיא לאמר ארור האיש לפני ה' אשר יקום ובנה את העיר הזאת את יריחו בבכרו ייסדנה ובצעירו יציב דלתיה' (יהושע ו', כ\"ו), תניא, לא יריחו על שם עיר אחרת ולא עיר אחרת על שם יריחו דכתיב (מלכים א' ט\"ז, ל\"ד) 'בנה חיאל בית האלי את יריחה באבירם בכרו יסדה ובשגוב צעירו הציב דלתיה וכו'', באבירם בכורו היה לו ללמוד לאותו רשע בשגוב צעירו וכו', אחאב שושביניה הוה (אוהבו של חיאל היה אחאב, רש\"י), אתא איהו ואליהו למשאל בשלמא בי טמיא (בית האבל, רש\"י), יתיב וקאמר דילמא כי מילט יהושע הכי לט לא יריחו על שם עיר אחרת ולא עיר אחרת על שם יריחו, אמר ליה אליהו אין, אמר ליה השתא לווטתא דמשה לא קא מקיימא דכתיב (עקב י\"א, ט\"ז) 'וסרתם ועבדתם וגו' וכתיב וחרה אף ה' בכם ועצר את השמים וגו'', וההוא גברא אוקים ליה עבודה זרה על כל תלם ותלם ולא שביק ליה מיטרא דמיזל מיסגד ליה לווטתא דיהושע תלמידיה מקיימא וכו'\".",
+ "ומ��ואר מהגמ' שחיאל בנה את יריחו, וגרם למיתתם של כל בניו, והיה לו ללמוד מהמיתות הראשונות ולא למד, מפני שמדותיו הרעות עוורו אותו ולא היה יכול להכיר את האמת כלל.",
+ "ויתירה מזו אנו רואים באחאב, שהיה לו ללמוד ממיתות בניו של יחיאל לירא מהקב\"ה ולפרוש מעבודה זרה ולחזור בתשובה, ולא זו בלבד שלא למד מזה כלום, אלא שהתחזק בדרכיו הרעים מחמת זה, עד שהתפאר לאליהו הנביא שקללתו של משה רבינו אינה מתקיימת.",
+ "[ומה שבאמת לא התקיימה עדיין קללתו של משה רבינו, נראה שדורו של אחאב לא היו ראויים שיבוא עליהם העונש פתאום, שהרי כשהקב\"ה מעניש פתאום כמו בדור המדבר הרי זה גילוי פנים של הקב\"ה שאנו רואים יד הקב\"ה בברירות, אבל כשהקב\"ה מאחר את הפורענות הרי זה הסתר פנים של הקב\"ה שאינו ניכר כל כך שפורענות זו היא מחמת עבירה מסויימת.]",
+ "ומכל זה יש ללמוד שהאדם צריך לעבוד על פנימיותו, וזה שייך רק ע\"י לימוד המוסר והתמדה בלימוד התורה."
+ ],
+ [
+ "מאמר י\"ט – אותה הוכחת לעבדך ליצחק – מעלת החסד",
+ "א) רבקה נבחרה בשביל מעשה חסד",
+ "אליעזר עבד אברהם אמר, \"והיה הנערה אשר אומר אליה הטי נא כדך ואשתה ואמרה שתה וגם גמליך אשקה, אותה הוכחת לעבדך ליצחק ובה אדע כי עשית חסד עם אדני\" (חיי שרה כ\"ד, י\"ד).",
+ "והנה אליעזר היה מבקש אשה בשביל יצחק שתהיה אחת מהאמהות ושכלל ישראל יצאו ממנה. ועם כל זה, הבחינה היתה אם תעשה מעשה קטן של חסד לתת מים לאליעזר וגמליו. מכאן אנו רואים את החשיבות של כל מעשה חסד, ואפילו אם בעינינו נראה רק כמעשה קטן.",
+ "והנה איתא בבראשית רבה (חיי שרה פר' ס' סי' ח'), \"א\"ר אחא יפה שיחתן של עבדי בתי אבות מתורתן של בנים, פרשתו של אליעזר שנים וג' דפים הוא אומרה ושונה, ושרץ מגופי תורה ואין דמו מטמא כבשרו אלא מריבוי המקרא\" (ומובא ברש\"י כ\"ד, מ\"ב). ומבואר מהמדרש שיש לתמוה על מה שהאריכה התורה כל כך בסיפור של אליעזר עבד אברהם. ויש להעיר, שלא מצינו בשום מקום שחז\"ל תמהו על מה שהאריכה התורה בסיפור של חסדו והכנסת האורחים של אברהם אבינו בתחילת פרשת וירא. מזה מוכח שאריכות הסיפור של חסד והכנסת אורחים אינה תמוהה כלל, שהרי יש צורך גדול להאריך בסיפור זה ללמדנו את החשיבות של חסד ושיהא קבוע בלב האדם.",
+ "ויש להעיר, שאפילו אצל אברהם אבינו עצמו מצינו שהתורה לא האריכה בקיום המצוות של אברהם אבינו, שהרי איתא במס' יומא (כ\"ח ב'), \"קיים אברהם אבינו כל התורה כולה, שנאמר 'עקב אשר שמע אברהם בקלי וגו'' (תולדות כ\"ו, ה'), אמר רבא ואיתימא רב אשי, קיים אברהם אבינו אפילו עירובי תבשילין, שנאמר תורתי, אחת תורה שבכתב ואחת תורה שבעל פה\". הרי שהתורה כתבה רק ברמז שאברהם אבינו קיים את כל התורה כולה, ואפילו איסורים דרבנן, אבל בענין החסד של אברהם אבינו התורה האריכה מאד. ומזה מוכח כמו שנתבאר שהתורה רוצה לקבוע בלב האדם את החשיבות של מעשים של חסד, ולכן התורה לא חסכה מילים כדי שנראה בבירור את החשיבות של חסד ומדות טובות.",
+ "ב) מעלת החסד אפילו אם אינו לשמה",
+ "ויש להעיר שחסד הוא חשוב כל כך עד שאפילו חסד שלא לשמה הוא חשוב מאד. וראיה לזה הוא ממה שכתוב \"ויפנו ויעלו דרך הבשן ויצא עוג מלך הבשן לקראתם הוא וכל עמו למלחמה אדרעי, ויאמר ה' אל משה אל תירא אותו כי בידך נתתי אתו ואת כל ��מו ואת ארצו וגו'\" (חקת כ\"א, ל\"ג-ל\"ד). וכתב רש\"י, \"אל תירא אותו, שהיה משה ירא להלחם, שמא תעמוד לו זכותו של אברהם, שנאמר (לך לך יד, יג) 'ויבא הפליט', הוא עוג, שפלט מן הרפאים שהכו כדרלעומר וחביריו בעשתרות קרנים, שנאמר (דברים ג', י\"א) 'כי רק עוג מלך הבשן נשאר מיתר הרפאים'\". ומבואר מרש\"י שמשה רבינו היה מתיירא מזכותו של עוג מלך הבשן על החסד שעשה עם אברהם אבינו שהגיד לו שלוט בן אחיו נשבה. וכתוב בדעת זקנים מבעלי התוספות, \"ואם תאמר והלא כוונתו לרעה היתה כדי שיהרג אברהם ויקח שרה, יש לומר כיון דהצלה באה על ידו היה לו לירא\". ומבואר מכאן דבר נורא, שמעשה חסד חשוב כל כך עד שמשה רבינו היה מתיירא מחמת זכות החסד שעשה עוג אע\"פ שכוונתו היתה לרעה."
+ ],
+ [
+ "מאמר כ' – דרך ארץ",
+ "א) דרך ארץ קדמה לתורה",
+ "וירץ העבד לקראתה ויאמר הגמיאיני נא מעט מים מכדך, ותאמר שתה אדוני ותמהר ותורד כדה על ידה ותשקהו, ותכל להשקותו ותאמר גם לגמליך אשאב עד אם כלו לשתות, ותמהר ותער כדה אל השוקת ותרץ עוד אל הבאר לשאוב ותשאב לכל גמליו (חיי שרה כ\"ד, י\"ז-כ').",
+ "יש כמה לימודים מהתנהגות רבקה עם אליעזר עבד אברהם. ראשית, אנו רואים את מדת החסד של רבקה. שנית, אנו רואים את זריזותה, וכמו שכתוב \"ותרץ עוד אל הבאר\". אבל יש כאן לימוד נוסף, שרבקה התנהגה עם אליעזר בדרך ארץ, שהקפידה לקרוא לו \"אדוני\".",
+ "ובאמת חז\"ל בהרבה מקומות לימדו אותנו שהאדם צריך להתנהג עם הכל בדרך ארץ, וכדאיתא בתנא דבי אליהו רבא (פרשה א'), \"'לשמור את דרך עץ החיים' (בראשית ג', כ\"ד), זו דרך ארץ, מלמד שדרך ארץ קדמה לעץ החיים, ואין עץ החיים אלא תורה, שנאמר 'עץ חיים היא למחזיקים בה וגו'' (משלי ג', י\"ח)\". מכאן אנו למדים שהתנהגות בדרך ארץ היא היסוד לתורה ומצוות, ולכן דרך ארץ קדמה לתורה. וידוע איך שהפליא במדה זו מרן רשכבה\"ג הג\"ר חיים עוזר זצ\"ל שהיה מחשיב כל אחד שבא לשואלו על איזה ענין.",
+ "ב) נבילה טובה הימנו",
+ "וכן אמרו רז\"ל במדרש (ויקרא רבה פ' ויקרא פ\"א סי' ט\"ו), \"'ויקרא אל משה וידבר ה'' (ויקרא א', א'), מיכן אמרו כל תלמיד חכם שאין בו דעת נבלה טובה הימנו, תדע לך שכן צא ולמד ממשה אבי החכמה אבי הנביאים שהוציא ישראל ממצרים ועל ידו נעשו כמה נסים במצרים ונוראות על ים סוף ועלה לשמי מרום והוריד תורה מן השמים ונתעסק במלאכת המשכן, ולא נכנס לפני ולפנים עד שקרא לו שנאמר 'ויקרא אל משה וידבר'\". ומבואר מדברי המדרש שתלמיד חכם שאין בו דעת היינו תלמיד חכם שאינו מתנהג עם דרך ארץ, שהרי המדרש הוכיח כן ממשה רבינו שלא נכנס לקודש הקדשים עד שהקב\"ה קרא לו שהוא ענין של דרך ארץ. אלא שצריך ביאור, למה אמרו חז\"ל שתלמיד חכם שאינו מתנהג עם דרך ארץ גרוע מנבילה?",
+ "ונראה לומר, שאע\"פ שנבילה היא דבר המסריח עד מאד, מכל מקום אינו מזיק כל כך שהרי בני אדם מרגישים שהיא מסרחת ומתרחקים ממנה. אבל בני אדם אינם יודעים שיש להתרחק מתלמיד חכם שאינו מתנהג בדרך ארץ, שהם חושבים שמאחר שהוא תלמיד חכם בודאי הוא אדם חשוב ויש לדבוק בו, אבל האמת הוא שצריך להתרחק מתלמיד חכם כזה כדי שלא ילמד ממנו להתנהג עם חוסר של דרך ארץ. ולכן אמרו חז\"ל שנבילה טובה הימנו, שבני אדם יודעים להתרחק מנבילה אבל אינם יודעים שצריך להתרחק מתלמיד חכם שאין בו דרך ארץ.",
+ "ונראה שכעין זה מבואר במשנה באבות, ששנינו (פ\"ה מי\"ט), \"כל מי שיש בידו שלשה דברים הללו מתלמידיו של אברהם אבינו, ושלשה דברים אחרים מתלמידיו של בלעם הרשע, עין טובה ורוח נמוכה ונפש שפלה מתלמידיו של אברהם אבינו, עין רעה ורוח גבוהה ונפש רחבה מתלמידיו של בלעם הרשע\". ממשנה זו משמע שיש שני סוגים של בני אדם. יש בני אדם שיש להם מדות טובות והם שייכים לחבורת אברהם אבינו, ויש בני אדם שיש להם מדות רעות והם שייכים לבלעם הרשע. והנה מאחר שהמשנה לא דיברה כלום אודות לימוד התורה, ממילא מבואר שאפילו מי שהוא תלמיד חכם, אם יש לו מדות רעות הוא שייך לחבורת בלעם הרשע. וכל זה מתבאר על פי מה שמובא מהגר\"א בספר אבן שלמה (פרק א') ש\"כל עבודת ה' תלוי בתיקון המדות שהם כמו לבוש למצוות וכללי התורה\".",
+ "עוד אמרו חז\"ל (מס' חיבוט הקבר פ\"ד מובא בראשית חכמה שער היראה פרק י\"ב), \"בשעה שאדם נפטר מן העולם לא די שהוא נבהל ממלאך המות וכו' אלא שואל לו כלום עסקת בתורה ובגמילות חסדים, והמלכת לקונך שחרית וערבית, והמלכת את חבירך בנחת רוח\". ומבואר שבתחילה שואלים לאדם לאחר מיתתו אם המליך את הקב\"ה על עצמו, ואז שואלים אותו אם המליך את חבירו על עצמו. מזה יש ללמוד שהתנהגות עם חבירו בכבוד ובדרך ארץ היא דומה במדרגה עם כבוד שמים.",
+ "עוד אמרו חז\"ל (בבא מציעא פ\"ו ב'), \"אמר רבי תנחום בר חנילאי, לעולם אל ישנה אדם מן המנהג, שהרי משה עלה למרום ולא אכל לחם, מלאכי השרת ירדו למטה ואכלו לחם, ואכלו סלקא דעתך? אלא אימא נראו כמי שאכלו ושתו\". ובבראשית רבה (וירא פר' מ\"ח סי' י\"ד) איתא, \"עלת לקרתא הלך בנימוסיה\". ומבואר שמה שמשה רבינו לא אכל כשהיה בשמים ומה שהיה נראה כאילו המלאכים היו אוכלים כשהיו בארץ הוא ענין של דרך ארץ, שכל אדם צריך להתנהג עם הנימוסים של המקום שבו הוא נמצא. מכל זה יש ללמוד כמה החמירו חז\"ל בענין של דרך ארץ ונימוסים.",
+ "ג) \"שאם ידעתי לא ישנתי במקום קדוש כזה\"",
+ "כתוב בפרשת ויצא (כ\"ח, ט\"ז), \"וייקץ יעקב משנתו ויאמר אכן יש ה' במקום הזה ואנכי לא ידעתי\", ופירש רש\"י, \"שאם ידעתי לא ישנתי במקום קדוש כזה\".",
+ "והדברים מתמיהים, שהרי לא היתה זו שינה רגילה כלל, אלא היתה זו שינה של נבואה, שיעקב אבינו ראה את הסולם המוצב ארצה וזכה להרבה גילויים נפלאים באותה שעה, וא\"כ איך אמר יעקב אבינו שאם היה יודע מתחילה שמקום זה הוא מקום קדוש שלא היה הולך לישון באותו מקום?",
+ "והסבא מסלבודקא ביאר שמכאן אנו למדים עד היכן מגיע החיוב של דרך ארץ, שכיון שאינו דרך ארץ לישון במקום קדוש, א\"כ היה כדאי לו להפסיד כל מה שזכה באותה שינה כדי שלא יפגע במדת דרץ ארץ!",
+ "ד) אחריות בגלל חסרון דרך ארץ",
+ "גם בני נח חייבים להתנהג בדרך ארץ, ואם אינם מתנהגים בדרך ארץ אפשר לבוא גם לעונש מיתה, וכמו שמתבאר מתוך דברי הגמ' בבבא קמא, שהנה כתוב (בפ' וירא כ', ב'-ז'), \"ויאמר אברהם אל שרה אשתו אחותי היא, וישלח אבימלך מלך גרר ויקח את שרה, ויבא אלקים אל אבימלך בחלום הלילה ויאמר לו הנך מת על האשה אשר לקחת והיא בעולת בעל, ואבימלך לא קרב אליה ויאמר ה' הגוי גם צדיק תהרוג, הלא הוא אמר לי אחותי הוא והיא גם היא אמרה אחי הוא, בתם לבבי ובנקיון כפי עשיתי זאת, ויאמר אליו האלקים בחלום גם אנכי ידעתי כי בתם לבבך עשית זאת ואחשוך גם אנכי אותך מחטוא לי על כן לא נתתיך לנגוע אליה, ועתה השב אשת האיש כי נביא הוא ויתפלל בעדך וחיה ואם אינך משיב דע כי מות תמות אתה וכל אשר לך\". ומבואר מהפסוקים שאבימלך היה חייב מיתה אם היה בא על שרה אע\"פ שהיה אומר מותר, שהיה סבור ששרה היא אחותו של אברהם ולא אשתו.",
+ "והגמ' בבבא קמא (צ\"ב א') ביארה, \"'השב אשת האיש' מכל מקום, ודקא אמרת 'הגוי גם צדיק תהרוג הלא הוא אמר לי אחותי היא והיא גם היא אמרה אחי הוא', נביא הוא וממך למד, אכסנאי שבא לעיר על עסקי אכילה ושתיה שואלין אותו או על עסקי אשתו שואלין אותו, אשתך היא אחותך היא, מכאן לבן נח שנהרג שהיה לו ללמוד ולא למד\". ופירש רש\"י, \"שהיה לו ללמוד דרך ארץ ולא למד, מדקאמר ליה רחמנא נביא הוא דמשמע אין ממש בדבריך וראוי אתה ליהרג\". ור\"ל שאבימלך לא התנהג בדרך ארץ לשאול את האורחים שבאו לעיר אם יש להם מאכל ומשתה, אלא מיד שאל אותם אם אשה זו היא אשתו או אחותו, ובגלל כן הבין אברהם אבינו שצריך לשקר ולומר שהיא אחותו. ועכ\"פ יש ללמוד שאבימלך היה חייב מיתה מחמת טעות שסיבתה היתה חסרון דרך ארץ.",
+ "ה) הוי מקדים בשלום כל אדם",
+ "איתא באבות (פ\"ד מט\"ו), \"הוי מקדים בשלום כל אדם\". הקדמת שלום היא ענין של דרך ארץ. ומבואר במס' ברכות (דף י\"ג א') שבאופנים מסויימים מותר להפסיק באמצע קריאת שמע כדי לשאול שלום או להשיב שלום. ומסופר על החפץ חיים זצ\"ל שהיה מקפיד לשאול בשלום כל אדם שפגש בדרך.",
+ "לדאבוננו, יש מקומות שאינם מכירים את גודל הענין של דרך ארץ, ואינם רגילים לשאול בשלום של מי שפוגש ברחוב. אדם אחד סיפר לי שהיה בשכונה אחת בשבת, ואיחל \"גוט שבת\" לכל מי שפגש ברחוב, והופתעו מהתנהגותו, וחשבו זה לחסרון דרך ארץ!",
+ "ו) דרך ארץ לשאול בשלום אכסניא שלו",
+ "כתוב בפרשת וירא \"ויאמרו אליו איה שרה אשתך ויאמר הנה באהל\" (י\"ח, ט'). וכתב רש\"י, \"ויאמרו אליו, נקוד על אי\"ו שבאליו, ותניא רבי שמעון בן אלעזר אומר כל מקום שהכתב רבה על הנקודה אתה דורש הכתב וכו', וכאן הנקודה רבה על הכתב אתה דורש הנקודה, שאף לשרה שאלו איו אברהם, למדנו שישאל אדם באכסניא שלו לאיש על האשה ולאשה על האיש\" (ומקורו מב\"ר וירא פמ\"ח סי' ט\"ו).",
+ "מדברי חז\"ל אנו למדים הלכה למעשה שאם אדם מגיע לבית כדי לדבר עם האיש, והנה אין האיש בבית, אז דרך ארץ הוא לשאול לאשתו אודות בעלה. והנה חז\"ל אמרו באבות (פ\"א מ\"ה), \"אל תרבה שיחה עם האשה\", ולכן לכאורה הדרך הנכונה היא להמנע מלשאול את האשה אודות בעלה, ואעפ\"כ הורו לנו חז\"ל שצריך להתנהג בדרך ארץ ולשאול את האשה. מזה יש ללמוד כמה חביב הוא דרך ארץ בעיני הקב\"ה.",
+ "ז) דרך ארץ ליטול רשות בשעת יציאה",
+ "כתוב בפרשת ויצא, \"ויהי כאשר ילדה רחל את יוסף ויאמר יעקב אל לבן שלחני ואלכה אל מקומי ולארצי\" (ויצא ל', כ\"ה). ומבואר בפסוק זה שיעקב אבינו ביקש רשות מלבן לחזור לארץ ישראל. והנה לבן לא נתן לו רשות, וכמו שכתוב, \"ויאמר אליו לבן אם נא מצאתי חן בעיניך נחשתי ויברכני ה' בגללך\" (שם פסוק כ\"ז), ולכן יעקב אבינו נשאר שם, ולא יצא מבית לבן עד שצוה לו הקב\"ה לצאת, וכמו שכתוב, \"ויאמר ה' אל יעקב שוב אל ארץ אבותיך ולמולדתך ואהיה עמך\" (שם ל\"א, כ\"ג).",
+ "ונראה שיעקב אבינו לא רצה לצאת בלי רשות מפני שאין זה דרך ארץ, שהרי יעקב אבינו זכה להרבה דברים בבית לבן [שנשא את בנות לבן, ורוב השבטים נולדו שם], ולכן אינו נכון לצאת מביתו כל זמן שלא קיבל רשות. והנה זה דבר נפלא, שיעקב אבינו היה מוכן להתעכב בבית לבן שהיה מקום עבודה זרה ולבן היה מרמה אותו ו\"לבן ביקש לעקור את הכל\", וכל זה רק משום שאין זה דרך ארץ לצאת מבית אכסניא שלו בלי רשות.",
+ "וכן מצינו במשה רבינו, שהנה הקב\"ה צוה למשה רבינו לעזוב בית יתרו ולחזור למצרים כדי שיוציא את בני ישראל ממצרים, ואעפ\"כ לא יצא משה רבינו עד שנטל רשות מיתרו וכמו שכתוב, \"וילך משה וישב אל יתר חותנו ויאמר לו אלכה נא ואשובה אל אחי אשר במצרים ואראה העודם חיים ויאמר יתרו למשה לך לשלום\" (שמות ד', י\"ח).",
+ "וכן יש ללמוד ענין זה של דרך ארץ מדברי הגמ' במועד קטן (ט' א'), \"רבי יונתן בן עסמיי ורבי יהודה בן גרים תנו פרשת נדרים בי רבי שמעון בן יוחי, איפטור מיניה באורתא, לצפרא הדור וקא מפטרי מיניה, אמר להו ולאו איפטריתו מיני באורתא, אמרו ליה למדתנו רבינו תלמיד שנפטר מרבו ולן באותה העיר צריך ליפטר ממנו פעם אחרת\". הרי שהיו מקפידים מאד על הענין של נטילת רשות בשעת יציאה.",
+ "ח) מעלת אדם הגון",
+ "ויש להעיר על עוד דבר נפלא, שמבואר במדרש שאפילו אם יש מי שנחשב \"אדם גדול\" מכל מקום יש מדריגה נוספת של \"אדם הגון\" [דהיינו אדם שיש לו דרך ארץ ומדות טובות] שהיא נעלה ממעלת אדם גדול, שהנה כשבאו המלאכים בדמות אורחים לאברהם אבינו רץ אברהם אבינו לקראתם, ואיתא בבראשית רבה (וירא פרשה מ\"ח סי' ט'), \"אמר אם רואה אני ששכינה ממתנת עליהם אני יודע שהן בני אדם גדולים, ואם אני רואה אותן חולקים כבוד אלו לאלו אני יודע שהן בני אדם מהוגנין, וכיון שראה אותן חולקין כבוד אלו לאלו ידע שהן בני אדם מהוגנין\". ומבואר מדברי המדרש שלא די לו במה שהם בני אדם גדולים, אלא שרצה לברר גם כן שהם בני אדם מהוגנים, דהיינו שיש להם מדות טובות ודרך ארץ, ורק אז רץ אברהם אבינו לקראתם."
+ ],
+ [
+ "פרשת ויצא",
+ "מאמר כ\"א – לימוד מביא לידי מעשה",
+ "א) תמיהה למה לימוד התורה של האבות לא נכתבה בפירוש בתורה",
+ "והנה חז\"ל במס' מגילה (י\"ז א') הוכיחו שכשיצא יעקב אבינו מבית אביו הלך מתחילה לישיבת עבר ולמד תורה שם י\"ד שנים. ויש להעיר, למה לא נכתב בתורה בפירוש?",
+ "וכן יש לתמוה על מה שאמרו חז\"ל במס' יומא (כ\"ח ב'), \"אברהם אבינו זקן ויושב בישיבה היה וכו', יצחק אבינו זקן ויושב בישיבה היה וכו', יעקב אבינו זקן ויושב בישיבה היה\". הרי שכל האבות היו ראשי ישיבה והרביצו תורה להרבה בני אדם, וכל זה נכתב בתורה רק ברמז.",
+ "אולם, לענין מעשי האבות הדבר הוא להיפך, שהתורה האריכה מאד בסיפור מעשיהם של האבות. וצריך ביאור, מה הבדל בין סיפור מעשיהם הטובים ובין סיפור תורתם?",
+ "ב) תכלית לימוד התורה היא מעשים טובים",
+ "ונראה לומר בזה בהקדם דברי הגמ' במס' קידושין (מ' ב'), \"וכבר היה רבי טרפון וזקנים מסובין בעלית בית נתזה בלוד, נשאלה שאילה זו בפניהם, תלמוד גדול או מעשה גדול, נענה רבי טרפון ואמר מעשה גדול, נענה ר\"ע ואמר תלמוד גדול, נענו כולם ואמרו תלמוד גדול שהתלמוד מביא לידי מעשה\". ומבואר שמעלת תלמוד תורה היא במה שהוא מביא לידי מעשים טובים. וכן מבואר מדברי הרמב\"ם בהל' תלמוד תורה (פ\"ג ה\"ג) שכתב, \"אין לך מצוה בכל המצות כולן שהיא שקולה כנגד תלמוד תורה אלא תלמוד תורה כנגד כל המצות כולן שהתלמוד מביא לידי מעשה\".",
+ "ולפ\"ז יש לומר שמטעם זה התורה האריכה רק בסיפור מעשיהם הטובים של האבות ולא בלימודם בתורה, שהרי מעשיהם הטובים הם פרי לימודם בתורה, ולכן התורה כתבה רק את התכלית שיצאה מלימודם.",
+ "ג) קשר לתורה מבטיח תשובה",
+ "איתא במשנה בסנהדרין (ע\"א ב'), \"בן סורר ומורה נידון על שם סופו, ימות זכאי ואל ימות חייב\". והגמ' (ע\"ב א') הביאה לברייתא, \"רבי יוסי הגלילי אומר, וכי מפני שאכל זה תרטימר בשר ושתה חצי לוג יין האיטלקי אמרה תורה יצא לבית דין ליסקל, אלא הגיעה תורה לסוף דעתו של בן סורר ומורה שסוף מגמר נכסי אביו ומבקש למודו (מה שהורגל בבשר ויין, רש\"י) ואינו מוצא ויוצא לפרשת דרכים ומלסטם את הבריות אמרה תורה ימות זכאי ואל ימות חייב\".",
+ "והנה מובא בירושלמי (סנהדרין פ\"ח ה\"ז), \"צפה הקדוש ברוך הוא שסוף זה עתיד לגמר ניכסי אביו ואת ניכסי אמו ויושב לו בפרשת דרכים ומקפח את הבריות והורג את הנפשות וסופו לשכח את תלמודו, ואמרה תורה מוטב שימות זכאי ואל ימות חייב\". והנה הירושלמי מפרט כל מה שיארע לבן סורר ומורה אם לא יהרג מקל לחמור, שמתחילה יכלה נכסי הוריו, ואז ילסטם את הבריות, ויבוא גם להרוג נפשות. ואחר כל זה אמר הירושלמי ש\"סופו לשכח את תלמודו\". וקשה, מה השייכות בין שכחת תלמודו להריגת בן סורר ומורה? וכי הוא נהרג בשביל ששכח את התורה שלמד? והלא הוא נהרג בשביל שהוא עתיד להרוג נפשות?",
+ "ונראה לומר בזה, שכל זמן שלא שכח את התורה שלמד עדיין יש תקוה שיחזור בתשובה, אבל אם ישכח את תלמודו שוב אין תקוה בשבילו. ולכן אמר הירושלמי שהבן סורר ומורה נהרג בשביל שהוא עתיד להרוג, ואין אנו מצפים שישוב בתשובה שהרי סופו לשכוח את תלמודו.",
+ "מכל זה מבואר שקשר לתורה היא הערובה היחידה שיש לנו שבסוף יחזור האדם למוטב. וכן אמרו חז\"ל באיכה רבה (פתיחתות אות ב'), \"הלואי אותי עזבו ותורתי שמרו, מתוך שהיו מתעסקין בה המאור שבה היה מחזירן למוטב\".",
+ "וכעין זה ביאר רבי מאיר שמחה ב\"משך חכמה\" (עקב י\"א, י\"ג), שבפרשה הראשונה של קריאת שמע לא כתוב \"השמרו לכם פן יפתה לבבכם וגו'\", כיון שהפרשה הראשונה מדברת אודות לימוד התורה, והתורה מגינה את האדם מן העבירה, אבל הפרשה השניה מדברת אודות עבודת ה' על ידי המצוות [וכמו שכתוב \"והיה אם שמוע תשמעו אל מצותי וגו'\", ורק בסוף הפרשה מובא הענין של לימוד התורה] ולכן כתוב בה \"השמרו לכם פן יפתה לבבכם\" כיון שעשיית המצוות כשהיא לעצמה אינה מגינה מן החטא ולכן יש לחשוש שהאדם יבוא אף לידי עבודה זרה. ומזה מבואר ג\"כ שקשר לתורה מוכרח כדי שהאדם ילך בדרך התורה ולא ימוט."
+ ],
+ [
+ "פרשת וישלח",
+ "מאמר כ\"ב – כל האומר ראובן חטא אינו אלא טועה",
+ "א) לשון התורה אינה שוה ללשון בני אדם",
+ "ויהי בשכון ישראל בארץ ההוא וילך ראובן וישכב את בלהה פילגש אביו וישמע ישראל ויהיו בני יעקב שנים עשר (וישלח ל\"ה, כ\"ב).",
+ "ואיתא במס' שבת (נ\"ה ב', ומובא כאן ברש\"י), \"אמר רבי שמואל בר נחמני אמר רבי יונתן, כל האומר ראובן חטא (במעשה בלהה, רש\"י) אינו אלא טועה שנאמר 'ו��היו בני יעקב שנים עשר' מלמד שכולן שקולים כאחת, אלא מה אני מקיים 'וישכב את בלהה פילגש אביו', מלמד שבלבל מצעו של אביו ומעלה עליו הכתוב כאילו שכב עמה; תניא, רבי שמעון בן אלעזר אומר, מוצל אותו צדיק מאותו עון ולא בא מעשה זה לידו וכו', אלא מה אני מקיים 'וישכב את בלהה פילגש אביו', עלבון אמו תבע, אמר אם אחות אמי היתה צרה לאמי שפחת אחות אמי תהא צרה לאמי, עמד ובלבל את מצעה\".",
+ "והדברים תמוהים, שאם באמת לא חטא ראובן בגילוי עריות, וכל מה שעשה היה רק שבלבל מטתו של יעקב מפני שתבע עלבון אמו, א\"כ למה כתבה התורה \"וישכב את בלהה\"?",
+ "והתירוץ לזה הוא, שלשון התורה אינה שוה ללשון בני אדם. בלשון בני אדם רק גילוי עריות ממש נחשב לעבירת \"לא תנאף\" משום שאינו חמור כל כך בעינינו אם האדם עבר \"רק\" על אביזרייהו דעריות או שחטא \"רק\" במחשבה. אבל בעיני התורה אינו כן, שאם האדם נכשל בגילוי עריות באופן דק מאד, עדיין נחשב לעבירת גילוי עריות. לשון התורה נכתבה כפי השקפת התורה, ולכן אע\"פ שראובן לא חטא בגילוי עריות ממש, מכל מקום התורה כתבה \"וישכב את בלהה\" שהרי סוף סוף עבר על גילוי עריות, אע\"פ שהיה באופן דק מאד.",
+ "אלא שיש להקשות, שמאחר שהתורה כתובה כדי להורות לבני אדם את אשר יעשו, א\"כ למה לא כתבה התורה בלשון המובן לנו?",
+ "ונראה לומר בזה, שדברי התורה נכתבו בשביל כל הדורות ובשביל כל בני אדם, וכשהקב\"ה צוה לנו בהר סיני \"לא תנאף\" יש בזה אזהרה לכל אחד ואחד מישראל, ואפילו בשביל הדור שעמדו על הר סיני שהיו במדריגה גבוהה ואין צורך לצוותם על \"לא תנאף\" ממש. ועל כרחך אזהרת \"לא תנאף\" בשבילם הוא אזהרה על כל האביזרייהו דגילוי עריות ובשביל חטאים במחשבה וכדומה. מכל זה אנו צריכים ללמוד שאין לאדם לזלזל באיסורים \"קלים\" של עריות כגון הסתכלות באשה וכדומה, שכל אלו נכללים ג\"כ בלאו ד\"לא תנאף\".",
+ "ב) עבירת לא תרצח בעיני התורה",
+ "ולפי זה, בכל עבירה אנו צריכים לעיין בדברי התורה ובדברי חז\"ל ונראה מה הם האופנים הדקים שנחשבים לעבירה בעיני התורה.",
+ "ולדוגמא ניקח \"לא תרצח\". כפשוטו, רק מי שעושה מעשה רצח ממש עובר על לא תרצח. אולם, כשנעיין בדברי חז\"ל נמצא שיש אופנים אחרים שעוברים על \"לא תרצח\" בעיני התורה, וכדאיתא בבבא מציעא (נ\"ח ב'), \"תני תנא קמיה דרב נחמן בר יצחק, כל המלבין פני חבירו ברבים כאילו שופך דמים, אמר ליה שפיר קא אמרת דחזינא ליה דאזיל סומקא ואתי חוורא\". הרי שחז\"ל ביארו לנו שהמלבין פני חבירו ברבים נחשב בעיני התורה כאילו עבר על עבירת שפיכת דמים!",
+ "דוגמא נוספת למושג זה יש במס' שמחות (פ\"ח), \"וכשנאחזו רבן שמעון ורבי ישמעאל וגזרו עליהן שיהרגו, היה רבי ישמעאל בוכה, ואמר לו רבן שמעון ברבי, בשתי פסיעות אתה נתון בחיקן של צדיקים ואתה בוכה, אמר לו וכי בוכה אני על שאנו נהרגין, בוכה אני על שאנו נהרגין כשופכי דמים וכמחללי שבתות, אמר לו שמא בסעודה היית יושב או ישן היית, ובאתה אשה לשאול על נדתה ועל טומאתה ועל טהרתה, ואמר לה השמש שהיית ישן, והתורה אמרה, (משפטים כ\"ב, כ\"ב) 'אם ענה תענה אותו', ומה כתיב אחריו (בפסוק כ\"ג), 'וחרה אפי והרגתי אתכם בחרב'\". ומבואר שמה שנחשבת לעבירה קטנה בעינינו נחשבת בעיני התורה כעבירה חמורה.",
+ "ג) יישוב דברי המדרש",
+ "ונראה שלפי מה שנתבאר יש ליישב את דברי המדרש, שהנה ��תוב בפרשת וישלח, \"ובני יעקב באו מן השדה כשמעם ויתעצבו האנשים ויחר להם מאד כי נבלה עשה בישראל לשכב את בת יעקב וכן לא יֵעָשֶֹה\" (ל\"ד, ז'). ואיתא בבראשית רבה (וישלח פר' פ' סי' ז'), \"וכן לא יעשה, אפילו באומות העולם, שמשעה שלקה העולם בדור המבול עמדו וגדרו עצמן מן העריות\" (ומובא ברש\"י על הפסוק). ומבואר מהמדרש, שהגוים בזמן האבות היו גדורים מעבירת גילוי עריות.",
+ "והדבר תמוה, שהרי איתא במכילתא (יתרו מסכתא דבחדש פרשה ה'), \"ולפיכך נתבעו אומות העולם בתורה כדי שלא ליתן פתחון פה להם כלפי שכינה לומר אילו נתבענו כבר קיבלנו עלינו, הרי שנתבעו ולא קבלו עליהם, שנאמר 'ויאמר ה' מסיני בא וגו'', נגלה על בני עשו הרשע ואמר להם מקבלים אתם עליכם את התורה, אמרו לו מה כתיב בה, אמר להם 'לא תרצח', אמרו לו זו היא ירושה שהורישנו אבינו, שנאמר 'ועל חרבך תחיה', נגלה על בני עמון ומואב, אמר להם מקבלים אתם את התורה, אמרו לו מה כתוב בה, אמר להם 'לא תנאף', אמרו לו כולנו מניאוף דכתיב 'ותהרין שתי בנות לוט מאביהם', והיאך נקבלה\". ומבואר שלא היו גדורים מגילוי עריות, ולכן לא קיבלו בני עמון ומואב את התורה שהרי לא רצו להזהר ב\"לא תנאף\".",
+ "אולם, לפי מה שנתבאר יש לומר שאע\"פ שהיו גדורים מניאוף כפשוטו, מכל מקום לא היו נזהרים מכל האופנים האחרים של ניאוף, שבעיני התורה נחשבים ג\"כ כניאוף, ולכן אמרו שאינם רוצים לקבל את התורה מפני שאינם רוצים לקבל \"לא תנאף\" על עצמם.",
+ "ד) דוגמאות מדברי חז\"ל",
+ "ובאמת אנו מוצאים מושג זה בהרבה מקומות בדברי חז\"ל. איתא במס' חולין (קל\"ג א'), \"אמר אביי מריש הוה חטיפנא מתנתא, אמינא חבובי קא מחביבנא מצוה, כיון דשמענא להא 'ונתן' (שופטים י\"ח, ג') ולא שיטול מעצמו (ונתן לכהן ולא שיטול הכהן מעצמו, רש\"י), מיחטף לא חטיפנא, מימר אמרי הבו לי (הייתי שואלו בפה מלא שהייתי סבור שהוא חיבוב מצוה, רש\"י), וכיון דשמענא להא דתניא, 'ויטו אחרי הבצע' (שמואל א' ח', ג'), ר' מאיר אומר בני שמואל חלקם שאלו בפיהם (שלא היה עבירת גזל בידם אלא חלק לויה כגון מעשר ראשון היו שואלין בפיהם, רש\"י), מימר נמי לא אמינא וכו'\". ומבואר שאביי היה רוצה להראות חביבות למצות מתנות כהונה, ולכן היה מבקש מאחרים שיתנו לו מתנותיהם, אבל שוב הכיר שבעיני התורה זה נחשב ל\"בצע\" דהיינו גזל! הרי כאן דבר נפלא, שאפילו אביי לא היה יודע שיש כאן עבירה כלל, ואדרבה, חשב שיש כאן מצוה גדולה, אבל כשהעמיק בתורה הבין שבעיני התורה יש כאן גזל.",
+ "ואיתא במשנה במס' שבת (נ\"ד ב'), \"פרתו של רבי אלעזר בן עזריה היתה יוצאה ברצועה שבין קרניה שלא ברצון חכמים (שהרצועה נחשבת כמשאוי ועבר על איסור שביתת בהמתו)\". ואיתא בגמ' (שם), \"תנא, לא שלו היתה אלא של שכינתו היתה, ומתוך שלא מיחה בה נקראת על שמו\". ולמדים אנו מדברי חז\"ל, שאע\"פ שרבי אלעזר בן עזריה לא עבר על איסור שביתת בהמתו, מכל מקום בעיני התורה נחשב כאילו עבר מאחר שלא מנע את שכינתו מלעבור על האיסור.",
+ "ויש להוסיף, שרבי עקיבא איגר (בתוס' רעק\"א שבת פ\"ה מ\"א) הסתפק אם נשים מוזהרות על איסור שביתת בהמתו מאחר שהוא רק מצות עשה ונשים פטורות ממצות עשה שהזמן גרמא, ובהגהת תלמידו שם תמה עליו מסוגיא זו שהרי לשון \"שכינתו\" (שהיא לשון נקיבה) משמע שהיתה אשה, וא��פ\"כ הגמ' אמרה שראב\"ע היה צריך למחות בה, ומבואר שגם נשים מוזהרות באיסור שביתת בהמתו. אך יש לומר שזה עצמו הטעם שראב\"ע לא מיחה, שהוא סבר שאשה פטורה משביתת בהמתו, אלא ששאר חכמים חלקו עליו, ולכן אמרה המשנה שלא היה ברצון חכמים, ואעפ\"כ נחשב כאילו עבר בעצמו על איסור שביתת בהמתו! הרי שעבירה דקה מאד נחשבת בעיני התורה כגוף האיסור.",
+ "ואיתא בבבא מציעא (פ\"ג א'), \"רבה בר בר חנן תברו ליה הנהו שקולאי (נושאי משאות, רש\"י) חביתא דחמרא, שקל לגלימייהו, אתו אמרו לרב, אמר ליה הב להו גלימייהו, אמר ליה דינא הכי, אמר ליה אין, (משלי ב', כ') 'למען תלך בדרך טובים' (לפנים משורת הדין, רש\"י), יהיב להו גלימייהו, אמרו ליה עניי אנן וטרחינן כולה יומא וכפינן ולית לן מידי, אמר ליה זיל הב אגרייהו, אמר ליה דינא הכי, אמר ליה אין, (משלי שם) 'וארחות צדיקים תשמור'\". ומבואר מהגמ' שרב צוה לרבה בר בר חנן לשלם שכר לפועלים אע\"פ שנשברו חביותיו מחמת פשיעתם כיון שזו היא \"ארחות צדיקים\", וכל שכן שלא יקח בגדיהם מהם. וכשנעיין בדברי הגמ' מוכח שרב אמר לו שבשבילו זה הדין [שהרי כששאל לרב \"דינא הכי?\" השיב לו רב שאכן זהו הדין]. ומבואר שאע\"פ שבעינינו אין לו שום סיבה לשלם להם את שכר פעולתם, מכל מקום השקפת התורה אינה שוה להשקפתינו, ובעיני התורה יש לו לעשות כן ונחשב בשבילו שזהו הדין!",
+ "וכעין זה מבואר מדברי חז\"ל לענין עשו הרשע, דאיתא במס' בבא בתרא (ט\"ז ב'), \"חמש עבירות עבר אותו רשע באותו היום, בא על נערה מאורסה, והרג את הנפש, וכפר בעיקר, וכפר בתחיית המתים, ושט את הבכורה עכ\"ל. וכתבו התוס' (שם בד\"ה בא), \"ואם תאמר והלא לא נצטוו בני נח על נערה המאורסה כדאמרי' בפ' ארבע מיתות (סנהדרין נ\"ז ב') בעולת בעל יש להן נכנסת לחופה ולא נבעלה אין להן, ואומר ר\"י דאף על פי שלא נצטוו מכל מקום מכוער הדבר וכו' עכ\"ל. הרי שחז\"ל החשיבו את מה שעשה עשו לעבירת נערה המאורסה אע\"פ שהיה רק בגדר מכוער הדבר. והביאור הוא שאע\"פ שעל פי עיקר הדין לא עבר על איסור נערה המאורסה אבל מכל מקום בעיני התורה נחשב כאילו עשה עבירה זו.",
+ "מכל מה שנתבאר אנו צריכים ללמוד שכשהתורה מספרת על עבירות שנעשו אינם כפשוטם, שהרי אפילו אם העבירה היתה רק באביזרייהו או שהיתה רק במחשבה נחשבת בעיני התורה כמו העבירה עצמה, ולשון התורה נכתבה כפי השקפה זו."
+ ],
+ [
+ "מאמר כ\"ג – תורה תבלין",
+ "א) שינוי בתכונות הנפש לא שייך בדרך הטבע",
+ "כתב הרמב\"ן בתחילת הפרשה (ל\"ב, ד'), \"נכתבה הפרשה הזאת להודיע כי הציל הקדוש ברוך הוא את עבדו וגאלו מיד חזק ממנו, וישלח מלאך ויצילהו, וללמדנו עוד שהוא לא בטח בצדקתו והשתדל בהצלה בכל יכלתו\".",
+ "ונראה שכוונת הרמב\"ן היא שיעקב אבינו הוצרך לנס כדי להנצל מעשו אחיו, ואע\"פ שצדיק כיעקב אבינו בודאי יזכה לנס, מכל מקום לא רצה לסמוך על הנס, לכן השתדל בהצלה בדרך הטבע בכל יכולתו.",
+ "והנה יעקב אבינו לא הוצרך לשינוי בחוקי הטבע, אלא הוצרך רק שעשו אחיו לא יתנפל עליו להורגו ויתנהג עמו באחווה. מזה מוכח ששינוי טבעו של עשו מאכזריות לאחווה הוא בגדר נס, וגם בזה שייך הכלל שאין סומכין על הנס.",
+ "יסוד זה ששינוי בתכונות הנפש של האדם הוא בגדר נס מבואר בבבא בתרא (ט\"ז א'), \"אמר רבא, בקש איוב לפט��ר את כל העולם כולו מן הדין, אמר לפניו רבונו של עולם בראת שור פרסותיו סדוקות, בראת חמור פרסותיו קלוטות, בראת גן עדן בראת גיהנם, בראת צדיקים בראת רשעים, מי מעכב על ידך\". ור\"ל שכמו שטבע העולם הוא שפרסות השור סדוקות, כמו כן טבע העולם הוא שאיש פלוני יהיה צדיק ואיש אלמוני יהיה רשע.",
+ "ב) התורה יכולה לשנות את האדם כנגד דרך הטבע",
+ "אולם הגמ' שם אומרת שחבריו של איוב השיבו לו, \"ברא הקב\"ה יצר הרע, ברא לו תורה תבלין\". ור\"ל שע\"י התורה אפשר להפוך רשע לצדיק למרות שהוא כנגד חוקי הטבע.",
+ "ויעוין באגרת המוסר של רבי ישראל סלנטר זצ\"ל שביאר שיש שתי בחינות ב\"תורה תבלין\". האחד היא \"בחינה גשמית\", דהיינו שהתורה משפיעה על האדם באופן שמובן לנו, שאם ילמוד את התורה של עבירה מסויימת ישריש בעצמו את החומר של אותה עבירה, שאם רוצה להשמר מעניני גאוה ילמוד את המאמרים של חז\"ל המדברים על הגאוה, ואם רוצה להתחזק בשמירת דיני ממונות ילמוד בעיון את הסוגיות של דיני ממונות, וכן בכל העבירות.",
+ "אבל יש גם \"בחינה רוחנית\", דהיינו שהתורה ג\"כ משפיעה לנו בדרך רוחני באופן שאינו מובן לנו, והוא מה שאמרו חז\"ל במס' סוטה (כ\"א א'), \"תורה בעידנא דעסיק בה מגנא ומצלא וכו'\", דהיינו שהתורה מצלת אותו מן החטא, ואפילו אם ילמוד \"שור שנגח את הפרה\" התורה תצילנו מחטא של לשון הרע וכדומה. אולם, לא תועיל לו בחינה הרוחנית אם לא יקדים לזה את בחינה הגשמית.",
+ "אלא שיש סכנה בדבר זה, שהאדם עלול לחשוב שכדי לתקן את נשמתו צריך ללמוד רק מה שמועלת לעצמו, כדי שבחינה הגשמית ובחינה הרוחנית של לימוד התורה תצילנו מעבירות. אבל באמת לא זו הדרך, וכבר הזהירנו החתם סופר בהקדמתו לשו\"ת חלק יו\"ד שהאדם מחוייב ללמד לאחרים ויש יותר שכר וסייעתא דשמיא כשילמוד עם אחרים, ע\"ש שהאריך בזה. ולכן לא יפה היא מה שמקצת בחורים לומדים בחדריהם בערב ואינם לומדים בבית המדרש. אם ילמדו בבית המדרש יש בזה חיזוק לתלמוד תורה דרבים, ועוד שיכול לעזור למי שאינו מבין את הגמ' בעצמו.",
+ "ומסופר על רבי איצלה זצ\"ל שכשהיה לומד בבית המדרש היו הבעלי בתים מבקשים ממנו לבאר להם פירוש המלים בגמ' שהיו לומדים והיה לומד עמהם, אע\"פ שבאותו זמן היה יכול ללמוד בעצמו ולחדש חידושי תורה נפלאים."
+ ],
+ [
+ "פרשת וישב",
+ "מאמר כ\"ד – לכו וראו מפעלות אלקים – זכות מכירת יוסף",
+ "א) תמיהה על מה שמשמע ממדרשים שמכירת יוסף היתה זכות לשבטים",
+ "ההשקפה הראשונה היא ששנאת האחים ליוסף והמכירה שאירעה מחמתה לא היתה זכות להם. אף שבודאי החטא היה בשוגג וכוונתם היתה לשם שמים מכל מקום לכאורה לא שייך לדבר אודות \"מעלת\" מכירת יוסף.",
+ "אולם, בדברי חז\"ל אנו מוצאים להיפך, שאכן מכירת יוסף נחשבת כאילו זכו לעשות דבר טוב, דאיתא בבראשית רבה (וישב פרשה פ\"ד סי' י\"ז), \"'וישבו לאכול לחם' (וישב ל\"ז, כ\"ה), א\"ר אחוה בר זעירא עבירתן של שבטים זכורה היא לעולם, תקוה היא לעולם\". ומבואר להדיא מדברי המדרש, שזכות מכירת יוסף קיימת לעולם. והדברים תמוהים, איך שייך לומר שמכירת יוסף למצרים היא חשובה כל כך עד שזכותה קיימת לדורי דורות?",
+ "ואיתא עוד בבמדבר רבה (נשא פרשה י\"ג סי' י\"ח), \"אף על פי שאירע לשבטים שבא לידיהם מכירת יוסף, את סבור שלא היה בא לידם אותו המעשה אלא א\"כ היו רשעים במעשה אחרים? לאו! אלא צדיקים גמורים היו ולא בא לידם חטא מעולם וכו', ולפי שמכירת יוסף זכות היה לו שהיא גרמה לו למלוך וזכות היתה לאחיו ולכל בית אביו שכלכלם בלחם בשני רעבון לכך נמכר על ידם שמגלגלין זכות על ידי זכאי וכו'\". הרי שמכירת יוסף נחשבת לזכות, והשבטים \"זכו\" למכור את יוסף משום שמגלגלין זכות ע\"י זכאי!",
+ "ב) מכירת יוסף נחשבת לביצוע השגחת הקב\"ה",
+ "ונראה לומר בזה, שמבואר בכמה מקומות בדברי חז\"ל שההשגחה העליונה כבר החליטה שיוסף ירד למצרים כדי שיעקב ובניו ירדו אחריו, וכמו שכתוב \"וישלחהו מעמק חברון\" (וישב ל\"ז, י\"ד), ופירש רש\"י (ומקורו מסוטה י\"א א'), \"מעצה עמוקה של אותו צדיק הקבור בחברון, לקיים מה שנאמר לאברהם בין הבתרים (לך לך ט\"ו, י\"ג) 'כי גר יהיה זרעך'\". וכן אמרו חז\"ל במס' שבת (פ\"ט ב'), \"ראוי היה יעקב אבינו לירד למצרים בשלשלאות של ברזל אלא שזכותו גרמה לו\".",
+ "והנה לכל עבירה יש שני חלקים, מעשה העבירה ומחשבת העבירה. והנה במכירת יוסף לא שייך לומר שמעשה העבירה היה חטא, שהרי ההשגחה העליונה רצתה שיוסף ירד למצרים וא\"כ מכירת יוסף היא ביצוע מחשבתו של הקב\"ה, וגם לא שייך לומר שמחשבת העבירה היתה חטא, שהרי אחי יוסף חשבו שרשאים להרוג את יוסף מדין \"הבא להורגך השכם להורגו\" (סנהדרין ע\"ב א'), שהם חשבו שיוסף רוצה להמיתם בעולם הזה או בעולם הבא וכמו שביאר היטב הספורנו (בפרק ל\"ז פסוק י\"ח, ע\"ש היטב). ומאחר שאין כאן שום עבירה, ממילא נשארת רק הזכות של מכירת יוסף, שאחי יוסף זכו לבצע את השגחת הקב\"ה בעולם.",
+ "ג) פעולות האדם נידונות על פי תוכניתו של הקב\"ה",
+ "ונראה שלמדים מכאן יסוד גדול, שפעולות האדם נידונות על פי תוכניתו של הקב\"ה. ולכן מאחר שההשגחה העליונה רצתה שיעקב ובניו ירדו למצרים, ומכירת יוסף היתה ההכנה לזה, ממילא המכירה נחשבת לשליחותו של הקב\"ה, והשבטים זכו לבצע את השליחות משום שמגלגלין זכות ע\"י זכאי. וכן אמר יוסף בעצמו לאחיו, \"ואתם חשבתם עלי רעה, אלקים חשבה לטובה\" (ויחי נ', כ'). וכן מפורש במדרש הנ\"ל, \"מכירת יוסף זכות היה לו שהיא גרמה לו למלוך וזכות היתה לאחיו ולכל בית אביו שכלכלם בלחם בשני רעבון\".",
+ "ונראה שבזה מבואר דברי המדרש בבראשית רבה (וישב פרשה פ\"ד סי' ח'), \"רבי שמעון בן לקיש בשם רבי אלעזר בן עזריה, 'לכו וראו מפעלות אלקים' (תהלים ס\"ו, ה'), וכתיב בתריה (בפסוק ו') 'הפך ים ליבשה', למה 'וישנאו אותו' (וישב ל\"ז, ד'), בשביל שיקרע הים לפניהם\". ונראה שכוונת המדרש היא ששנאת האחים ליוסף היתה חלק מהשגחת הקב\"ה, שבזה הביא הקב\"ה את יוסף למצרים, ואח\"כ באו יעקב ובניו, וכל זה נעשה במהלך של \"סוף מעשה במחשבה תחילה\", שסוף יציאת מצרים בקריעת ים סוף כבר הוכן מזמן מכירת יוסף.",
+ "ד) האדם רואה רק את הפרטים",
+ "אכן, אי אפשר לאדם להבין את פעולות הקב\"ה, שאנו רואים רק את הפרטים, ואין אנו יכולים לראות את כללות הענין, ולכן אנו שמחים על מה שבאמת הוא רע בשבילנו, וכן אנו עצבים על מה שבאמת הוא טוב בשבילנו. וכן כתב הגר\"א באגרתו, \"ולשמחה מה זו עושה, כי מחר תבכה מאשר היום תשחק\".",
+ "מטעם זה התאבל יעקב אבינו ימים רבים על יוסף מפני שהוא ראה רק מה שהיה בפניו, ולא היה יכול להבין שכל מה שנעש�� היה חלק קטן מהשגחת הקב\"ה להביא אותו ואת בניו למצרים. וכן אמרו חז\"ל באיכה רבה (פרשה ג' סי' מ'), \"אף יעקב כן, אני עוסק להמליך את בנו במצרים והוא מתרעם, ואומר (ישעיה מ', כ\"ז) 'למה תאמר יעקב ותדבר ישראל נסתרה דרכי מה''\".",
+ "ונראה שחז\"ל במס' ברכות (ס' ב') מכוונים ללמדנו יסוד זה, דאיתא בגמ', \"אמר רב הונא אמר רב משום רבי מאיר וכן תנא משמיה דרבי עקיבא, לעולם יהא אדם רגיל לומר כל דעביד רחמנא לטב עביד, כי הא דרבי עקיבא דהוה קאזיל באורחא, מטא לההיא מתא, בעא אושפיזא לא יהבי ליה, אמר כל דעביד רחמנא לטב, אזל ובת בדברא (ולן בשדה, רש\"י), והוה בהדיה תרנגולא וחמרא ושרגא, אתא זיקא כבייה לשרגא, אתא שונרא אכליה לתרנגולא, אתא אריה אכלא לחמרא, אמר כל דעביד רחמנא לטב, ביה בליליא אתא גייסא שבייה למתא, אמר להו לאו אמרי לכו כל מה שעושה הקדוש ברוך הוא הכל לטובה\". והנה כל מעשה פרטי שאירע לרבי עקיבא היה נראה כמעשה רע, אבל לבסוף הבין שכל מעשה פרטי היה חלק של ההשגחה להצילו מהשודדים, וכמו שפירש רש\"י (שם), \"אילו היה נר דלוק היה הגייס רואה אותי, ואילו היה החמור נוער או התרנגול קורא היה הגייס בא ושובה אותי\". ועל זה אמר רבי עקיבא שכל מה שעושה הקב\"ה הכל לטובה, אע\"פ שבכל מעשה פרטי אי אפשר לנו לראות את הטובה.",
+ "ה) משל של החפץ חיים",
+ "החפץ חיים (בח\"ח עה\"ת פ' כי תשא) הסביר זאת במשל נפלא, שאורח אחד בא לבית הכנסת וראה שהגבאי מחלק עליות לכהן וללוי מן הדרום, לשלישי מן המזרח, לרביעי מן המערב, לחמישי וששי מן הצפון. ויתמה עליו ויאמר, \"למה קראת אלה מן הדרום? הלא ישנם נכבדים מהם בצד מזרח! ולמה בירר לו את השלישי דוקא מן המזרח? והלא יכול היה לקרוא גם לשלישי מן המערב או מן הדרום?\" וכן תמה על כל העליות.",
+ "השיב פיקח אחד לאורח הזה, \"אדוני בא לשבת אחת, ורוצה לדעת סדר העליות בבית הכנסת! אילו היית פה כמה שבועות זה אחר זה, היית רואה את החלוקה של הגבאי שהיא בסדר נכון. בשבוע הראשון של החודש כיבד את הכהן ואת הלוי של צד מזרח, ועכשיו הוא מזמין אלו שבדרום. ואת השלישי שהוא קורא עכשיו מן המזרח הוא בשביל שבשבת העברה כיבד בזה העלייה אחד הנכבדים שבצפון, וכן הדין בכל העליות, מדלג על אותם האנשים שכבר נקראו ומזמין אחרים תחתיהם\".",
+ "כן הוא ממש בעניננו. האדם בא לעולם הזה לרגעים אחדים, כי כמה הם ימי שנותיו? והוא רוצה לדעת תירוץ על כל הקושיות, מפני מה זה עני וזה עשיר, אילו היה חי פה כמה מאות שנים ביחד היה רואה שלפני מאה שנה היה זה העני עשיר, והעשיר היה עני, ונבחנו אז בנסיון, זה בנסיון העושר וזה בנסיון העוני, ועתה נהפך גורלם. אבל עתה שימי האדם קצרים מאד ואינו רואה את העולם ועניניו בכל היקפם, כאכסנאי העובר ממקום למקום, אין לנו לחקור אחר הנהגתו של הקב\"ה, וצריך האדם להתהלך עמו בתמימות ולהאמין שכל מה שהקב\"ה עושה הוא לטובה.",
+ "מכל זה יש ללמוד שהאדם צריך להרגיש שכל מה שנעשה לו הוא חלק של חשבון גדול, ואין לו להצטער על צרה פרטית שאירעה לו, שהרי יכול להיות שזה הוא חלק מהשגחת הקב\"ה לטובתו.",
+ "ו) עשרה הרוגי מלכות ומכירת יוסף",
+ "אלא שיש להעיר על זה ממה שגילו לנו רבותינו שעשרה הרוגי מלכות נהרגו בעון מכירת יוסף (עי' רבינו בחיי פ' מקץ מ\"ד, י\"ז, מדרש אלה אזכרה), שלפי מה שביארנו אין כאן שום עבירה כלל, ולמה ��שמר עון מכירת יוסף עד זמן הריגת עשרה הרוגי מלכות?",
+ "ונראה שאע\"פ שהשבטי י-ה חשבו שהם צודקים במכירת יוסף והעבירה נעשתה בשוגג, מכל מקום הקב\"ה מדקדק עם צדיקים כחוט השערה (כדאיתא בב\"ק נ' א'), ולכן נחשב כעבירה שהיה להם להזהר יותר ולהבין שהמכירה לא היתה נכונה. ונראה שמטעם זה ציער יוסף את אחיו כשהגיעו למצרים, שקראם מרגלים ושם את שמעון בבית האסורים והאשימם בגזילת גביע שלו, שיוסף הצדיק הבין שמכירתו נחשבת לעבירה ולכן רצה שאחיו יצטערו כדי שיתכפרו על חטאם [אלא שלא היה מספיק וכמו שהבאנו שעשרה הרוגי מלכות נהרגו בעון מכירת יוסף, ובאמת יש להתעורר מזה על החומר של חטא]. אבל מכל מקום מאחר שהמכירה מצד עצמה היתה ביצוע השגחת הקב\"ה וסו\"ס העבירה נעשתה רק בשוגג, לכן עדיין נחשבת המכירה כזכות וכמו שביאר המדרש שזכות מכירת יוסף \"זכורה היא לעולם\"."
+ ],
+ [
+ "פרשת ויגש",
+ "מאמר כ\"ה – אוי לנו מיום הדין אוי לנו מיום התוכחה",
+ "א) למה נתביישו אחי יוסף ומה כוונת המדרש שמכאן יש ללמוד ש\"אוי לנו מיום הדין\"",
+ "ויאמר יוסף אל אחיו אני יוסף העוד אבי חי ולא יכלו אחיו לענות אותו כי נבהלו מפניו (ויגש מ\"ה, ג'). ופירש רש\"י, \"נבהלו מפניו, מפני הבושה\". וצריך ביאור, שבפשטות אחי יוסף נבהלו מפני שהופתעו שיוסף נעשה מושל במצרים, אבל מהיכי תיתי לומר שנתביישו?",
+ "והנה איתא בבראשית רבה (ויגש פרשה צ\"ג סי' י'), \"'ולא יכלו אחיו לענות אותו', אבא כהן ברדלא אמר, אוי לנו מיום הדין אוי לנו מיום התוכחה וכו', יוסף קטנן של שבטים היה ולא היו יכולים לעמוד בתוכחתו, הדא הוא דכתיב 'ולא יכלו אחיו לענות אותו כי נבהלו מפניו', לכשיבא הקדוש ברוך הוא ויוכיח כל אחד ואחד לפי מה שהוא וכו' על אחת כמה וכמה\". ומבואר במדרש שאמירת \"אני יוסף\" נחשבת לתוכחה, ואחי יוסף נבהלו מתוכחתו של יוסף. וצריך ביאור, שיוסף הצדיק לא אמר שום דברי תוכחה כלל, וא\"כ איך שייך ללמוד מכאן את חומר התוכחה של הקב\"ה? ועוד צריך ביאור, למה כתב המדרש שתי לשונות, \"יום הדין\" ו\"יום התוכחה\", ומה החילוק ביניהם?",
+ "ב) ביאור ענין יראת הרוממות",
+ "ונראה לומר בזה, בהקדם ביאור הענין של יראת הרוממות. יש שני סוגי יראה, יראת העונש ויראת הרוממות. יראת העונש היא שהאדם מונע את עצמו מלחטוא בשביל שאינו רוצה להתייסר ביסורי גיהנם [וכמו שכתב הרמב\"ן (בהקדמתו לפירושו על ספר איוב) שמוטב לאדם להיות נידון ביסורי איוב כל ימיו מלהענש ביסורי גיהנם אפילו שעה אחת]. יראת הרוממות היא יראת הכבוד מהקב\"ה, דהיינו שהאדם מכיר את הדר גאונו ותפארתו של הקב\"ה ומתבייש משפלותו וממילא אינו בא לידי חטא. [ויעוין בספר העיקרים (מאמר ג' פרק ל\"ג) שביאר בזה את דברי הפסוק (תהלים ב' י\"א), \"עבדו את ה' בשמחה וגילו ברעדה\", וכתב, \"שעיקר עבודת השם יתברך ראוי שתהיה ביראה ורעדה כשתשער הנפש רוממות ה' והתנשאותו ותירא ממנו בהיותה מבחנת שפלות ערכה וגודל מעלתו, ותגיל ותשמח באותה היראה והרעדה בעבור ששערה הדבר הנורא שראוי לירא ממנו, שזה יורה על שלמותה ובריאות שכלה, ובגילה הזאת שתשיגו תהיה עבודתכם שלמה, ועל כן אמר וגילו ברעדה להורות שהשמחה נותנת גמר ושלמות אל העבודה\".]",
+ "והנה איתא בברכות (ל\"ג ב'), \"ואמר רבי חנינא הכל בידי שמים חוץ ��יראת שמים, שנאמר 'ועתה ישראל מה ה' אלקיך שואל מעמך כי אם ליראה' (עקב י' י\"ב), אטו יראת שמים מילתא זוטרתא היא?! והאמר רבי חנינא משום רבי שמעון בן יוחי אין לו להקדוש ברוך הוא בבית גנזיו אלא אוצר של יראת שמים וכו', אין, לגבי משה מילתא זוטרתא היא, דאמר רבי חנינא משל לאדם שמבקשים ממנו כלי גדול ויש לו דומה עליו ככלי קטן, קטן ואין לו דומה עליו ככלי גדול\".",
+ "ודברי הגמ' תמוהים הם, שאע\"פ שיראת שמים היא מילתא זוטרתא בשביל משה רבינו, מכל מקום איך שייך למשה רבינו לומר לכלל ישראל שיראת שמים היא דבר קטן כיון שבשבילם יראת שמים איננה מילתא זוטרתא כלל? והגר\"א (בביאורו על שמואל א' ב', ו') תירץ שמה שאמרה הגמ' \"לגבי משה\" אינו רוצה לומר משה רבינו בלבד, אלא רוצה לומר כל דור המדבר, שהרי כולם היו סמוכים למשה רבינו וכולם היו \"לגבי משה\" דהיינו אצל משה. והביאור בזה הוא שכל הדור ראו את גדולת משה רבינו והושפעו מגדלותו שעוררה בקרבם רגשי כבוד ומורא למשה רבינו, וממילא הגיעו למדרגת יראת הרוממות גם אצל הקב\"ה. נמצא שבשביל כל אותו הדור היתה יראת שמים מילתא זוטרתא, ולכן יכול משה רבינו לומר להם שיראת שמים היא דבר קטן. זה דומה למי שנמצא במחיצתו של החפץ חיים זצ\"ל או רבינו עקיבא איגר זצ\"ל שנקל הוא להגיע למדריגת יראת הרוממות שהרי גדלותם מעוררת בקרבו רגשי כבוד ומורא.",
+ "והנה בודאי כל אדם חושב שלאחר מאה ועשרים שנה כשיצטרך לתת דין וחשבון לפני הקב\"ה על כל מעשיו וישאלו אותו אם קבע עתים לתורה שישיב לבית דין של מעלה שהיה טרוד בעניניו ולכן לא היה יכול ללמוד תורה. אבל האמת הוא, שכשיעמוד האדם לפני הקב\"ה ויראה את גדלותו וכבודו והדרו וירגיש את שפלותו אז יתבייש בעצמו וכבר לא ירהיב עוז בנפשו לומר לפני מלך מלכי המלכים את טענותיו, שמעצמו יבין שאין שום תוקף לטענותיו. נמצא שהקב\"ה אינו צריך להוכיח את האדם בפירוש, שיראת רוממותו של הקב\"ה כבר \"יוכיח\" אותו על מעשיו.",
+ "ג) אני יוסף",
+ "והנה כזה אירע גם לאחי יוסף. במשך הרבה שנים חשבו אחי יוסף שכל מה שעשו ליוסף היה הכל כדת וכדין. כשיוסף אמר להם \"אני יוסף\" נדהמו, שהרי ברגע אחד נתברר להם שיותר מעשרים שנה חיו בטעות. מיד נתביישו בעצמם ולא הרהיבו עוז בנפשם לפתוח את פיהם, ומחמת התדהמה לא היו יכולים אפילו להשתדל לפייס את יוסף ולומר לו שהם מתחרטים על המכירה. והנה בזה יובן לנו מה שפירש רש\"י שלא יכלו אחיו לענות אותו כי נבהלו מפניו \"מפני הבושה\".",
+ "ולפ\"ז מבוארים גם את דברי המדרש שדברי יוסף נחשבים כתוכחה ושמכאן יש ללמוד שיש לנו לירא מהתוכחה של יום הדין, שהנה עיקר התוכחה היא להראות את האדם איך שהוא טועה בדרכיו, וממילא אמירת \"אני יוסף\" נחשבת כתוכחה, שהרי בשתי מילים אלו הוכיח להם שכל מעשיהם היו בטעות. ועל זה ביאר המדרש שכמו כן כשאדם עומד לפני כסא הכבוד ויראה את כבודו וגדלו של הקב\"ה יבין מעצמו שאין שום תוקף לכל \"התירוצים\" שיש לו על דרכיו, ומיד יתבייש בעצמו ולא יוכל לפתוח את פיו.",
+ "וכן מובן לפי זה לשון המדרש שכתב \"יום הדין\" ו\"יום התוכחה\", שהנה החילוק בין דין ותוכחה הוא ש\"דין\" היינו העונש על עצם העבירה, ו\"תוכחה\" היינו שהקב\"ה מוכיח להאדם את התוצאות של החטא, והוא הדין באחי יוסף, שיש שני חלקים לטעותם, האחד שיוסף לא היה חייב מיתה ולכן אם היו הורגים אותו היה נחשב לרציחה, והשני הוא שאם היו הורגים את יוסף לא היה יכול יוסף להגיע למצרים ולא היה יכול לכלכל את משפחתו בשנות הרעב ויש אפשרות שהיו מתים ברעב ח\"ו. ויש להתעורר מזה שאם האדם חוטא יענש גם על תוצאות החטא, ולכן אם בני אדם או בני משפחתו למדים ממנו לחטוא גם על זה יענש.",
+ "ד) ביאור חרדת יצחק",
+ "ולפי מה שנתבאר יש לבאר את דברי המדרש, דהנה כתוב בפרשת תולדות (כ\"ז, ל'-ל\"ג), \"ויהי כאשר כלה יצחק לברך את יעקב ויהי אך יצא יצא יעקב מאת פני יצחק אביו ועשו אחיו בא מצידו, ויעש גם הוא מטעמים ויבא לאביו ויאמר לאביו יקום אבי ויאכל מציד בנו בעבור תברכני נפשך, ויאמר לו יצחק אביו מי אתה ויאמר אני בנך בכורך עשו, ויחרד יצחק חרדה גדלה עד מאד ויאמר מי אפוא הוא הצד ציד ויבא לי ואוכל מכל בטרם תבוא ואברכהו גם ברוך יהיה\". ומבואר שבשעה שהבין יצחק שמי שקיבל את הברכות לא היה עשו אלא יעקב מיד הרגיש חרדה גדולה, ואיתא בבראשית רבה (תולדות פרשה ס\"ז סי' ב'), \"'ויחרד יצחק חרדה גדולה עד מאד', א\"ר חמא ברבי חנינא, מאד מחרדה שחרד על גבי המזבח\", ומבואר שחרדה זו היתה גדולה מהחרדה שהרגיש בשעת העקידה. וקשה, למה חרד כל כך בשעה זו?",
+ "ונראה, שהחרדה בשעת העקידה היתה חרדה ממיתה, אבל החרדה כאן היא הפחד שמא לא התנהג כראוי, ואין לך חרדה גדולה יותר מההבנה שלא הכריע כראוי. יצחק אבינו היה חושב במשך עשרות שנים שעשו הרשע הוא הבן שראוי לקבל את הברכות, והתנהגותו עם בניו היתה מבוססת על הנחה זו. עכשיו הבין שבאמת יעקב אבינו ראוי לקבל את הברכות [וכמו שאמר יצחק אבינו \"גם ברוך יהיה\"], וכל השנים הללו שהיה מקרב את עשו והיה מראה לו חיבה יתירה היה הכל מחמת הבנה זו. לכן, חרדה זו היתה גדולה מחרדת העקידה, שאע\"פ שבשעת העקידה היה חרד ממיתה, מכל מקום אפילו חרדת מיתה אינה דומה לחרדה שהאדם מרגיש בשעה שמבין ששגה במעשיו.",
+ "ה) ביאור חרדת רבן יוחנן בן זכאי",
+ "איתא בברכות (כ\"ח ב'), \"וכשחלה רבי יוחנן בן זכאי נכנסו תלמידיו לבקרו, כיון שראה אותם התחיל לבכות, אמרו לו תלמידיו וכו' מפני מה אתה בוכה, אמר להם אילו לפני מלך בשר ודם היו מוליכין אותי שהיום כאן ומחר בקבר שאם כועס עלי אין כעסו כעס עולם ואם אוסרני אין איסורו איסור עולם ואם ממיתני אין מיתתו מיתת עולם ואני יכול לפייסו בדברים ולשחדו בממון אף על פי כן הייתי בוכה, ועכשיו שמוליכים אותי לפני מלך מלכי המלכים הקדוש ברוך הוא שהוא חי וקיים לעולם ולעולמי עולמים שאם כועס עלי כעסו כעס עולם ואם אוסרני איסורו איסור עולם ואם ממיתני מיתתו מיתת עולם ואיני יכול לפייסו בדברים ולא לשחדו בממון, ולא עוד אלא שיש לפני שני דרכים אחת של גן עדן ואחת של גיהנם ואיני יודע באיזו מוליכים אותי ולא אבכה?\".",
+ "והנה דברי הגמ' צריכים ביאור, והלא רבן יוחנן בן זכאי בודאי היה צדיק, ואיך הסתפק בזה עד שאמר שאינו יודע אם מוליכים אותו לגן עדן או לגיהנם?",
+ "עוד יש לתמוה מהא דאיתא בסוכה (כ\"ח א'), \"אמרו עליו על רבן יוחנן בן זכאי שלא הניח מקרא ומשנה תלמוד הלכות ואגדות, דקדוקי תורה ודקדוקי סופרים, קלים וחמורים וגזרות שוות, תקופות וגימטריאות שיחת מלאכי השרת ושיחת שדים ושיחת דקלים, משלות כובסין משלות שועלים, דבר גדול ודבר קטן, דבר גדול מעשה מרכבה, דבר קטן הויות דאביי ורבא\". הרי מבואר שגדלותו בתורה היתה מדהימה, ולכאורה אין מקום לאיש כזה להסתפק אם הולך לגן עדן או לגיהנם!",
+ "ונראה, שזה בעצמו היה הסיבה להפחד והחרדה, שהרי בודאי רבן יוחנן בן זכאי ידע בעצמו את כחות נפשו, ולכן הוא ידע שאע\"פ שהשיג הרבה מדרגות בחייו, מכל מקום כפי כחות נפשו חשש שמא היה יכול להשיג יותר, ומטעם זה הסתפק אם הוא הולך לגן עדן או לגיהנם, שאע\"פ שלעינינו גדלותו היא למעלה מהשגתינו, מכל מקום הוא בעצמו לא ידע אם מן השמים ידונו אותו לזכות או לחובה, שיש מקום לירא שיאמרו שכפי כחות נפשו לא השיג מה שהיה יכול להשיג.",
+ "ו) ארור אשר לא יקים את דברי התורה הזאת",
+ "ואולי יש סיבה נוספת לחרדת ריב\"ז, שהרי מבואר במס' גיטין (דף נ\"ו ב') שאספסיינוס קיסר אמר לריב\"ז שיכול לבקש ממנו איזה בקשות, וריב\"ז ביקש ממנו שיתן לו יבנה וחכמיה, ומשפחת הנשיא רבן גמליאל, ורופא שירפא את רבי צדוק. והגמ' אמרה שטעה בזה שהיה לו לבקש ממנו שיעזוב את ירושלים ולא יחריב אותה. והגמ' ביארה שהסיבה שריב\"ז לא שאל ממנו בקשה זו משום שחשב שזו בקשה גדולה יותר מדאי ואז לא יקבל ממנו כלום, ע\"ש בסוגיא. ועכ\"פ מבואר שיש אפשרות שריב\"ז היה יכול להציל את ירושלים ובית המקדש ולא עשה כן. ואולי שמטעם זה הסתפק אם ילך לגן עדן או לגיהנם, שאפשר שהיה יכול לעזור את כלל ישראל ולא עשה כן.",
+ "ויש ללמוד מזה את החומר של הדין בשמים, ויש לנו להתחזק מזה להשיג כל מה שאנו יכולים להשיג כפי כחות נפשנו ולעזור את כלל ישראל ככל מה שאפשר. ואיתא בירושלמי במס' סוטה (פ\"ז ה\"ד) על הפסוק \"ארור אשר לא יקים את דברי התורה הזאת\", \"למד ולימד ושמר ועשה והיתה ספיקה בידו להחזיק ולא החזיק הרי זה בכלל ארור\", הרי שאפילו מי שלמד ולימד את התורה וקיים את כל המצוות, מכל מקום אם היה יכול לעשות יותר בשביל חיזוק התורה ולא עשה כן, הרי הוא בכלל ארור, והדברים נוראים."
+ ],
+ [
+ "מאמר כ\"ו – בכל נפשך",
+ "א) למה היה יעקב אבינו קורא קריאת שמע",
+ "ויאסר יוסף מרכבתו ויעל לקראת ישראל אביו גשנה וירא אליו ויפל על צואריו ויבך על צואריו עוד (ויגש מ\"ו, כ\"ט). פירש רש\"י, \"אף כאן הרבה והוסיף בבכי יותר על הרגיל, אבל יעקב לא נפל על צוארי יוסף ולא נשקו, ואמרו רבותינו שהיה קורא את שמע\". וצריך ביאור, למה לא נשק יעקב את יוסף, ולמה היה קורא קריאת שמע?",
+ "ב) בכל לבבך ובכל נפשך ובכל מאדך",
+ "ונראה לבאר את דברי רש\"י בהקדם ביאור בהא דאיתא בברכות (ס\"א ב'), שהנה כתוב בפרשת קריאת שמע (ואתחנן ו', ה'), \"ואהבת את ה' אלקיך בכל לבבך ובכל נפשך ובכל מאדך\", וביארה הגמ', \"רבי אליעזר אומר, אם נאמר 'בכל נפשך' למה נאמר 'בכל מאדך', ואם נאמר 'בכל מאדך' למה נאמר 'בכל נפשך', אלא אם יש לך אדם שגופו חביב עליו מממונו לכך נאמר 'בכל נפשך', ואם יש לך אדם שממונו חביב עליו מגופו לכך נאמר 'בכל מאדך'\".",
+ "ונראה שהביאור בזה הוא שמצות \"ואהבת את ה' אלקיך\" מחייבת שהאדם יבטל כל מה שהוא אוהב לאהבת ה', ולכן אם האדם אוהב את גופו יותר מהכל צריך לקיים מצות ואהבת ע\"י שהוא מבטל את אהבת גופו לאהבת הקב\"ה, ואם הוא אוהב את ממונו יותר מהכל צריך לקיים מצות ואהבת ע\"י שהוא מבטל את אהבת ממונו לאהבת הקב\"ה.",
+ "לפי זה, עיקר זמן קיום מצות \"ואהבת\" הוא בזמן שהאדם מרגיש אהבת גופו או ממונו, שבאותו זמן צריך לקבל עליו מלכות שמים ולבטל אהבת עצמו מחמת אהבת הקב\"ה.",
+ "ונראה שזהו הביאור בהא דאיתא בברכות (שם), \"בשעה שהוציאו את רבי עקיבא להריגה זמן קריאת שמע היה והיו סורקים את בשרו במסרקות של ברזל והיה מקבל עליו עול מלכות שמים, אמרו לו תלמידיו רבינו עד כאן, אמר להם כל ימי הייתי מצטער על פסוק זה 'בכל נפשך' אפילו נוטל את נשמתך אמרתי מתי יבא לידי ואקיימנו ועכשיו שבא לידי לא אקיימנו\". ומבואר מהגמ' שרבי עקיבא הרגיש שעדיין לא קיים מצות ואהבת, שהרי במצות ואהבת נאמרה \"בכל נפשך\", וממילא לא שייך לקיים מצות ואהבת אא\"כ האדם נמצא במצב שאהבת נפשו גדולה כל כך עד שהיא יכולה להיות סתירה לאהבת הקב\"ה, שבאותה שעה צריך לבטל אהבת נפשו מפני אהבת הקב\"ה. לכן, באותה שעה שהיו מסרקים את בשרו במסרקות של ברזל [מפני שהיה מלמד תורת ה' ברבים נגד גזירת הרומיים], אז יכול הוא לקיים מצות ואהבת ע\"י שהוא מקבל עליו עול מלכות שמים ומבטל את כל האהבות לאהבת הקב\"ה.",
+ "לפ\"ז מובן היטב למה היה יעקב אבינו קורא קריאת שמע בפעם הראשונה שראה את בנו לאחר כ\"ב שנה, שהרי אי אפשר לשער את האהבה לבנו שהרגיש בשעה זו, ולכן מצות ואהבת מחייבת שבשעה זו צריך לקבל עליו עול מלכות שמים ולבטל אהבת בנו לאהבת הקב\"ה, ושפיר אמרו רבותינו שיעקב אבינו היה קורא קריאת שמע."
+ ],
+ [
+ "פרשת ויחי",
+ "מאמר כ\"ז – יסורין",
+ "א) הטעם שדוד המלך צוה את שלמה בנו להמית יואב ושמעי בן גירא",
+ "כתוב בהפטרת פרשת ויחי, \"ויקרבו ימי דוד למות ויצו את שלמה בנו לאמר, אנכי הולך בדרך כל הארץ וחזקת והיית לאיש וגו', וגם אתה ידעת את אשר עשה לי יואב בן צרויה אשר עשה לשני שרי צבאות ישראל לאבנר בן נר ולעמשא בן יתר ויהרגם וישם דמי מלחמה בשלום ויתן דמי מלחמה בחגרתו אשר במתניו ובנעלו אשר ברגליו, ועשית כחכמתך ולא תורד שיבתו בשלום שאול וגו', והנה עמך שמעי בן גרא בן הימיני מבחורים והוא קללני קללה נמרצת ביום לכתי מחנים והוא ירד לקראתי הירדן ואשבע לו בה' לאמר אם אמיתך בחרב, ועתה אל תנקהו כי איש חכם אתה וידעת את אשר תעשה לו והורדת את שיבתו בדם שאול\" (מלכים א' פרק ב' פסוקים א'-ב', ה'-ו', ח'-ט').",
+ "והנה על מה שאמר דוד \"ולא תורד שיבתו בשלום שאול\", פירש רש\"י (שם), \"אל תניחהו למות מיתת עצמו וליפול בגהינם\". ומבואר מזה שלא היה כאן נקמה בעלמא, אלא שדוד המלך רצה להצילם מעונשי גיהנם, ולכן צוה את שלמה בנו להמיתם כדי שיקבלו את עונשם בעולם הזה.",
+ "ב) מוטב לקבל יסורים בעולם הזה מלהענש בגיהנם",
+ "והביאור בזה הוא כמו שכתב הרמב\"ן (בהקדמתו לפירושו על ספר איוב) שמוטב לאדם להיות נידון ביסורי איוב כל ימיו מלהענש ביסורי גיהנם אפילו שעה אחת, ומבואר מזה שלא שייך לנו להבין את הגמול בעולם הבא. וממילא טובה גדולה היא לאדם לקבל את עונשו בעולם הזה ולהתכפר וינצל בזה מדינה של גיהנם.",
+ "וכן אמרו חז\"ל להדיא במס' עבודה זרה (ד' א'), \"והיינו דאמר ר' אבא, מאי דכתיב 'ואנכי אפדם והמה דברו עלי כזבים' (הושע ז', י\"ג), אני אמרתי אפדם בממונם בעוה\"ז כדי שיזכו לעולם הבא והמה דברו עלי כזבים, והיינו דאמר רב פפי משמיה דרבא, מאי דכתיב 'ואני יסרתי חזקתי זרועותם ואלי יחשבו רע' (הושע ז', ט\"ו), אמר הקדוש ברוך הוא אני אמרתי איסרם ביסורין בעולם הזה כדי שיחזקו זרועותם לעוה\"ב ואלי יחשבו רע\". עוד איתא שם, \"אמשול לכם משל למה הדבר דומה, לאדם שנושה משני בני אדם, אחד אוהבו ואחד שונאו, אוהבו נפרע ממנו מעט מעט, שונאו נפרע ממנו בבת אחת\". ופירש רש\"י, \"כן ישראל נפרע מהן הקדוש ברוך הוא את כל עונותיהן בעוה\"ז כדי שיזכו ליום הדין ועובדי כוכבים אינו נפרע מהן כלל כדי לטרדן מן העוה\"ב\".",
+ "וכן מבואר מהא דאיתא במס' סנהדרין (ק\"א א'), \"כשחלה רבי אליעזר נכנסו תלמידיו לבקרו, אמר להן חמה עזה יש בעולם (על עצמו היה אומר, שכעס עליו המקום והכביד חוליו, רש\"י), התחילו הן בוכין ורבי עקיבא משחק, אמרו לו למה אתה משחק, אמר להן וכי מפני מה אתם בוכים, אמרו לו אפשר ספר תורה שרוי בצער ולא נבכה, אמר להן לכך אני משחק, כל זמן שאני רואה רבי שאין יינו מחמיץ ואין פשתנו לוקה ואין שמנו מבאיש ואין דובשנו מדביש (כלומר שהיתה הצלחה בכל מעשיו, רש\"י), אמרתי שמא חס ושלום קיבל רבי עולמו (כל שכרו, רש\"י), ועכשיו שאני רואה רבי בצער אני שמח (שכרו משתמר להבא, לכך אני שמח, רש\"י), אמר לו עקיבא כלום חיסרתי מן התורה כולה, אמר לו לימדתנו רבינו 'כי אדם אין צדיק בארץ אשר יעשה טוב ולא יחטא' (קהלת ז', כ')\". ולמדנו מגמ' זו שאפילו אצל צדיק כמו רבי אליעזר מוטב לו לקבל עונשים על החטאים הדקים שעשה בחייו כדי שלא יצטרך להענש בעולם הבא.",
+ "ג) הקב\"ה מייסר מתוך אהבה",
+ "ונראה שבזה מבוארים דברי הגמ' בברכות (ה' א'), \"כל שהקדוש ברוך הוא חפץ בו מדכאו ביסורין\", שהרי לפי מה שנתבאר עונשים בעולם הזה הם חסד להאדם כדי שלא יצטרך להענש בעונשי גיהנם, ולכן מובן הוא שרק מי שהקב\"ה חפץ בו זוכה שייסוריו יהיו בעולם הזה, אבל מי שאין הקב\"ה חפץ בו לא יזכה לזה.",
+ "ויעוין שם בברכות דאיתא התם, \"נאמר ברית במלח ונאמר ברית ביסורין, נאמר ברית במלח דכתיב 'ולא תשבית מלח ברית' (ויקרא ב', י\"ג), ונאמר ברית ביסורין דכתיב 'אלה דברי הברית' (כי תבוא כ\"ח, ס\"ט), מה ברית האמור במלח מלח ממתקת את הבשר אף ברית האמור ביסורין יסורין ממרקין כל עונותיו של אדם\". וגם מזה מבואר שתכלית היסורין הוא למרק את האדם מהלכלוך של חטאיו, ושזה הוא חסד שהקב\"ה עושה עם בני ישראל שהם בני בריתו.",
+ "ד) כל האומר הקב\"ה וותרן יוותרו חייו",
+ "ובזה נראה לבאר הא דאיתא במס' בבא קמא (נ' א'), \"כל האומר הקדוש ברוך הוא וותרן הוא יוותרו חייו (יופקרו חייו וגופו, רש\"י)\", שמפשטות של הגמ' נראה שדבר רע הוא מאד לומר שהקב\"ה מוותר על החטאים של האדם. ויש להקשות, שאפילו אם נאמר שאינו נכון לומר כן, אבל למה הוא חמור כל כך עד שהעונש לזה הוא שיופקרו חייו.",
+ "ונראה לומר בזה, שהגמ' מדברת במי שאומר שהקב\"ה מוותר על חטאי האדם בעולם הזה, וממילא עוונו שמור לעולם הבא. ובודאי דבר רע הוא לומר כן, שאז בני אדם חושבים שיצטרכו להענש בעונשים חמורים של גיהנם ואין להם שום מנוס מזה. ולכן הוצרכו חז\"ל לומר בתקיפות שאינו כן, אלא שאין הקב\"ה מוותר בעולם הזה, והוא מעניש את האדם בעולם הזה באופן שינצל על ידי זה מעונשי גיהנם בעולם הבא.",
+ "מכל זה אנו למדים שחסד גדול עושה לנו הקב\"ה ע\"י יסורין שהוא מביא על האדם, ויסורין אינם עונשים, אלא הוא אחד מדרכי הקב\"ה שעושה כדי להקל את העונש שהאדם חייב.",
+ "ה) ביאור בהתנהגות שלמה המלך בשמעי בן גירא",
+ "והנה לעיל הבאנו איך שדוד המלך צוה את שלמה המלך להרוג את שמעי בן גירא. ויש להעיר על הדרך ששלמה המלך קיים צוואה זו, שהנה כתוב \"וישלח המלך ויקרא לשמעי ויאמר לו בנה לך בית בירושלים וישבת שם ולא תצא משם אנה ואנה, והיה ביום צאתך ועברת את נחל קדרון ידוע תדע כי מות תמות דמך יהיה בראשך\" (מלכים א' ב', ל\"ו-ל\"ז), ואח\"כ כתוב איך ששמעי בן גירא לא ציית לדברי שלמה המלך ושלמה המלך הרגו. וקשה, למה הוצרך שלמה המלך לבוא עליו בעקיפים ולמה לא הרגו מיד לקיים את דברי דוד אביו?",
+ "ונראה לומר בזה ששלמה המלך היו לו שתי מצוות שהיו מנוגדות זו לזו, שמחד גיסא היה מחוייב לקיים מצות דוד אביו, אבל מאידך גיסא לא היה יכול להורגו כיון ששמעי בן גירא היה רבו וכמבואר בברכות (דף ח' א'), ולכן הדרך שקיים מצות דוד אביו היה על ידי שציוה את שמעי שלא לעזוב ירושלים, ואז כשלא יקיים את מצותו יהיה בגדר מורד במלכות ואז יכול להורגו. ולפעמים במצבים מיוחדים יכול האדם לעשות חשבונות כמו אלו, אבל צריך שיהיה על פי דעת תורה."
+ ],
+ [
+ "מאמר כ\"ח – יעקב אבינו לא מת",
+ "א) רק יעקב אבינו לא מת אבל ישראל מת",
+ "כתוב, \"ויחי יעקב בארץ מצרים שבע עשרה שנה וגו', ויקרבו ימי ישראל למות ויקרא לבנו ליוסף וגו'\" (ויחי מ\"ז, כ\"ח-כ\"ט). ויש להעיר על שינוי שמו של יעקב אבינו, שבתחילה נקרא \"יעקב\" ולבסוף נקרא \"ישראל\". [ועי' באוה\"ח הק' מה שכתב בזה.]",
+ "ובאלשיך הק' ביאר בזה על פי דברי הגמ' בתענית (ה' ב'), \"הכי אמר רבי יוחנן, יעקב אבינו לא מת, אמר ליה וכי בכדי ספדו ספדניא וחנטו חנטייא וקברו קברייא, אמר ליה מקרא אני דורש שנאמר 'ואתה אל תירא עבדי יעקב נאם ה' ואל תחת ישראל כי הנני מושיעך מרחוק ואת זרעך מארץ שבים' (ירמיה ל', י'), מקיש הוא לזרעו, מה זרעו בחיים אף הוא בחיים\". וביאר האלשיך שכוונת הגמ' היא שיש שתי בחינות ליעקב אבינו, שיש בחינה נמוכה הנקראת \"יעקב\" [מלשון \"וידו אוחזת בעקב עשו\" (תולדות כ\"ה, כ\"ו)] ויש בחינה גבוהה הנקראת \"ישראל\" [מלשון \"כי שרית עם אלקים\" (וישלח ל\"ב, כ\"ט)], וכוונת הגמ' היא שבחינת \"ישראל\" באמת הסתלק, אבל בחינת \"יעקב\" לא הסתלק, ולכן שפיר אמרה הגמ' ש\"יעקב אבינו לא מת\", וע\"ש שהאריך הרבה בביאור דבר זה. ובזה מבואר ג\"כ שינוי לשון הפסוק, שכיון שרק בחינת \"ישראל\" הסתלק, לכן כשהפסוק מדבר אודות מיתת יעקב אבינו נקרא \"ישראל\".",
+ "ב) מה הוא בחיים אף זרעו בחיים",
+ "ונראה לבאר את דברי הגמ' בתענית כעין דברי האלשיך אבל באופן אחר קצת, שהרי מקור דברי הגמ' הוא מהדרשה \"מה זרעו בחיים אף הוא בחיים\", ונראה שהעומק בזה הוא שידוע שמי שבניו הולכים בדרכיו ועוסקים בתורה ובמצוות נחשב כאילו האב עדיין בחיים, ולכן הגמ' אמרה שכיון שזרעו בחיים [דהיינו ששומרים את התורה ועוסקים בה] ממילא נחשב כאילו הוא ג\"כ בחיים, שהרי הם הולכים באותו דרך שסלל להם, וממילא שפיר יש לומר ש\"יעקב אבינו לא מת\".",
+ "אבל כל זה שייך רק בבחינת \"יעקב\", שהרי יש לנו שייכות לבחינת יעקב אבינו שהוא הבחינה הנמוכה שאפשר לנו להשתייך לה בזמן הזה, אבל בחינת \"ישראל\" היא מדריגה שאין לנו שום אפשרות להשתייך לה כלל במצבנו היום, ולכן \"ישראל אבינו מת\" שהרי אין לזרעו היום שום שייכות לאותה מדריגה, אבל \"יעקב אבינו לא מת\", שהרי יש לנו שייכות לאותה מדריגה."
+ ],
+ [
+ "פרשת שמות",
+ "מאמר כ\"ט – שלח נא ביד תשלח – זהירות בכבוד חבירו",
+ "א) משה רבינו מיאן להיות הגואל בשביל כבודו של אהרן אחיו",
+ "ויאמר בי ה' שלח נא ביד תשלח (שמות ד', י\"ג). ופירש רש\"י, \"ביד תשלח, ביד מי שאתה רגיל לשלוח, והוא אהרן\".",
+ "והנה דברי רש\"י מבוארים היטב בילקוט שמעוני (פ' שמות רמז קע\"ב), \"'שלח נא ביד תשלח', את סבור שמא עיכב משה שלא ילך, לא עשה אלא כמכבד אהרן, אמר משה עד שלא עמדתי היה אהרן אחי מתנבא להם שמונים שנה וכו', אמר כל השנים הללו היה אהרן מתנבא להם עכשיו אני בא לתחומו של אחי שיהיה מצר, לכך לא בקש משה לילך וכו'\". ומבואר מהמדרש שמשה רבינו לא רצה להיות שלוחו של הקב\"ה להוציא את בני ישראל ממצרים מפני שחשש פן יפגע בכבודו של אהרן שהיה נביאם של ישראל עד הנה.",
+ "וקשה טובא, שאם הקב\"ה צוהו להוציאם ממצרים א\"כ בודאי הוא ראוי לתפקיד זה יותר מאהרן, וא\"כ איך שייך שמשה מיאן להיות מושיעם של ישראל?",
+ "וביאר הסבא מסלבודקא שמכאן מבואר החומר של פגיעה בכבוד חבירו, שאע\"פ שקבלת התפקיד של \"מושיעם של ישראל\" היא לטובת כלל ישראל והקב\"ה בעצמו ביקש ממנו שיקבל עליו תפקיד זה, מכל מקום אינו כדאי לעשות כן אם על ידי זה יפגע בכבודו של חבירו. והרבה פעמים שמעתי מהסבא מסלבודקא שהיה מדגיש החומר של פגיעה בכבוד חבירו.",
+ "ב) מאה קולות בר\"ה מקבילות למאה בכיות של אם סיסרא",
+ "כתב הערוך (בערך ערב, ומובא בתוס' ר\"ה ל\"ג ב' ד\"ה שיעור), \"והני דמחמרי ועבדי ל' כדיתבי ול' בלחש ול' על הסדר כנגד מאה פועיות דפעתא אימיה דסיסרא, ואלו י' אינון כשגומרים כל התפלה קל תקועייא דיחידאה מתבעי למהוי י', תשר\"ת תש\"ת תר\"ת, ואלו הן ק'\".",
+ "ומבואר מהערוך שמה שנוהגים לתקוע מאה קולות בראש השנה הוא כנגד המאה קולות של בכייה של אמו של סיסרא שבכתה כשבנה לא חזר ממלחמתו נגד בני ישראל [וכמו שכתוב \"ותיבב אם סיסרא\" (שופטים ה', כ\"ח)]. וקשה טובא, מה השייכות בין הבכיות של אם סיסרא ותקיעת שופר בראש השנה?",
+ "ונראה לומר בזה, שבני ישראל צריכים כפרה מאחר שגרמו צער לאמו של סיסרא כיון שבנה נהרג מחמתם, ולכן המאה קולות בראש השנה [שהם בקול של בכי כמבואר בראש השנה (ל\"ג ב')] מתקנים מה שפגמו בעולמות העליונים ע\"י שגרמו לאם סיסרא לבכות כשבנה לא חזר ממלחמה.",
+ "ומכאן יש ללמוד עד היכן הדברים מגיעים, שאע\"פ שאם סיסרא היתה נכרית, וכלל ישראל לחמו נגד סיסרא כדי להגן על עצמם, מכל מקום יש טענה על כלל ישראל במה שגרמו לה צער, וממילא צריכים לתקן דבר זה ע\"י קול השופר בראש השנה.",
+ "ג) זהירות בכל מילה ומילה",
+ "יש ללמוד את גודל הענין של זהירות בכבוד חבירו גם מדברי הילקוט שמעוני, שהנה כתוב בספר שמואל (שמואל א' ט', ה'), \"המה באו בארץ צוף ושאול אמר לנערו אשר עמו לכה ונשובה פן יחדל אבי מן האתונות ודאג לנו\". וכוונת הפסוק היא ששאול ועבדו היו מחפשים את האתונות של אביו שנאבדו, ושאול אמר לנערו שהגיע זמן לשוב לבית אביו כדי שלא ידאג אביו אודותיהם. עוד כתוב שם (בפרק י' פסוק ב') ששמואל אמר לשאול, \"והנה נטש אביך את דברי האתונות ודאג לכם לאמר מה אעשה לבני\".",
+ "ואיתא בילקוט שמעוני (שמואל א' רמז ק\"ח), \"מפני מה זכה שאול למלכות מפני הענוה דכתיב 'ודאג לנו' שקל עבדו כיוצא בו, אבל שמואל לא אמר כן אלא 'והנה נטש אביך את דברי האתונות ודאג לכם לאמר מה אעשה לבני'\". וכוונת המדרש היא ששאול מתוך ענוותנותו היתירה דקדק מאד להזהר בכבוד עבדו ואמר שאביו דואג לשניהם, ולא רק שאביו דואג בשביל בנו, אבל שמואל לא דקדק בזה והוא אמר שאביו דואג רק בשביל בנו. בזכות זה זכה שאול למלכות.",
+ "והנה כל זה היה רק בזכות מילה אחת, ששאול אמר \"לנו\" ולא אמר \"לי\", ומכאן יש ללמוד עד כמה שאנו צריכים להזהר בכבוד הבריות שלא לומר אפילו מילה אחת של זלזול לחבירו.",
+ "ד) נבוכדנצר קיבל שכר על זהירותו בכבודו של הקב\"ה",
+ "יש ללמוד את החשיבות של כל מילה ומילה גם מהמעשה שמסופר במס' סנהדרין (צ\"ו א') אודות נבוכדנצר, \"הני ארבע פסיעות מאי היא, דכתיב (ישעיה ל\"ט, א') 'בעת ההיא שלח מראדך בלאדן בן בלאדן מלך בבל ספרים ומנחה אל חזקיהו וישמע כי חלה ויחזק', משום כי חלה חזקיהו ויחזק שדר ליה ספרים ומנחה, אין, 'לדרוש המופת אשר היה בארץ' (דברי הימים ב' ל\"ב, ל\"א), דאמר רבי יוחנן אותו היום שמת בו אחז שתי שעות היה, וכי חלה חזקיהו ואיתפח אהדרינהו קודשא בריך הוא להנך עשר שעי ניהליה, דכתיב (ישעיה ל\"ח, ח') 'הנני משיב את צל המעלות אשר ירדה במעלות אחז בשמש אחרנית עשר מעלות ותשב השמש עשר מעלות במעלות אשר ירדה', אמר להו מאי האי (מרודך אמר להם מה זה), אמרו ליה חזקיהו חלש ואיתפח, אמר איכא גברא כי האי ולא בעינא לשדורי ליה שלמא, כתבו ליה שלמא למלכא חזקיה שלם לקרתא דירושלם שלם לאלקא רבא, נבוכדנאצר ספריה דבלאדן הוה, ההיא שעתא לא הוה התם, כי אתא אמר להו היכי כתביתו, אמרו ליה הכי כתבינן, אמר להו קריתו ליה אלקא רבא וכתביתו ליה לבסוף?! אמר אלא הכי כתובו שלם לאלקא רבא שלם לקרתא דירושלם שלם למלכא חזקיה, אמרי ליה קריינא דאיגרתא איהו ליהוי פרוונקא, רהט בתריה (נבוכדנצר רץ אחר השליח שהיה נושא את האגרת), כדרהיט ארבע פסיעות, אתא גבריאל ואוקמיה, אמר רבי יוחנן אילמלא בא גבריאל והעמידו לא היה תקנה לשונאיהם של ישראל\".",
+ "רואים אנו מדברי הגמ', שנבוכדנצר הקפיד לכבד את הקב\"ה באגרת שנשלחה לחזקיה המלך, וגם רץ אחר השליח כדי לתקן את האגרת, ובגלל זה זכה להרבה שכר בעולם הזה. והנה קפידת נבוכדנצר היתה רק ששמו של הקב\"ה יכתב בראש ולא בסוף, ודבר זה הוא רק זהירות בכבודו של הקב\"ה. ויש ללמוד מכאן עד כמה יש להזהר בכל מילה ומילה שלא יהיה בדבריו שום זלזול ופגיעה בכבודם של אחרים."
+ ],
+ [
+ "מאמר ל' – דקדוק במעשים",
+ "א) משה רבינו התעצל במילת בנו",
+ "ויהי בדרך במלון ויפגשהו ה' ויבקש המיתו, ותקח צפורה צור ותכרות את ערלת בנה ותגע לרגליו ותאמר כי חתן דמים אתה לי, וירף ממנו אז אמרה חתן דמים למולות (שמות ד', כ\"ד-כ\"ו). ופירש רש\"י, \"ויבקש המיתו המלאך למשה, לפי שלא מל את אליעזר בנו, ועל שנתרשל נענש מיתה; תניא אמר רבי יוסי, חס ושלום לא נתרשל, אלא אמר אמול ואצא לדרך, סכנה היא לתינוק עד שלשה ימים, אמול ואשהה שלשה ימים, הקדוש ברוך הוא צוני (בפסוק י\"ט) 'לך שוב מצרים', ומפני מה נענש, לפי שנתעסק במלון תחלה, במסכת נדרים (דף ל\"א ב')\".",
+ "וכתוב בדעת זקנים מבעלי התוספות, \"ותימה שהרי למחרתו צריך לצאת ויסתכן הולד, ויש לומר שאותו ולד היה במקום שלן לאחר שפגע בו אהרן ואמר לו על הראשונים אנו מצטערים ואתה בא להוסיף עליהם וכו', וחזרה משם צפורה ובניה, וא\"כ כיון שהיה בדעתם לחזור היה יכול למולו קודם שיתעסק במלון ותהיה צפורה ממתנת שם עד שיתרפא הנער ממילתו ולכך נענש\".",
+ "והנה מדברי הדעת זקנים יוצא שלא מדובר כאן בעצלות כפשוטו, אלא בעיקרו יש כאן טעות, שהרי בעצם היו נוסעים בדרך, ובמצב כזה לא שייך למול את בנו שיסתכן הולד בדרך, אלא שמשה רבינו לא הכיר שצפורה יכולה להשאר שם במלון עד שיתרפא הילד, וחז\"ל גילו לנו שיש כאן משהו של עצלות שגרמה למשה רבינו לטעות. ונמצא שאע\"פ שמשה רבינו היה נוסע בדרך לקיים את שליחותו של הקב\"ה להוציא את בני ישראל ממצרים, מכל מקום כשטעה קצת מיד נתחייב במיתה.",
+ "מכאן יש ללמוד עד כמה שאנו צריכים להזהר במעשינו שלא יהיה בהם שום חסרון או טעות כלל, שאף אם אנו עוסקים במעשים טובים, ולא בעבירות ח\"ו, עדיין יש לדאוג שמא יש טעות בפרט אחד.",
+ "ב) חטאו של ראובן",
+ "יסוד זה יש ללמוד גם מהא דאיתא בבראשית רבה (וישב פר' פ\"ד סי' י\"ט), \"אמר לו הקדוש ברוך הוא (לראובן) מעולם לא חטא אדם לפני ועשה תשובה ואתה פתחת בתשובה תחלה, חייך שבן בנך עומד ופותח בתשובה תחלה ואיזה זה הושע, שנאמר (הושע י\"ד, ב') 'שובה ישראל עד ה' אלקיך'\". ודברי המדרש תמוהים הם, שהרי מצינו באדם הראשון שחטא ועשה תשובה, וכן מצינו בקין, וא\"כ איך שייך לומר שראובן הוא הראשון שחטא ועשה תשובה?",
+ "ונראה לומר בזה, דאיתא במס' שבת (נ\"ה ב'), \"כל האומר ראובן חטא אינו אלא טועה\", וכוונת הגמ' היא שראובן לא חשב לעשות עבירה, אלא שהוא חשב שיש כאן מצות כיבוד אם למחות על כבודו של אמו, אלא שכל זה היה טעות בידו, ובאמת לא היה לו לעשות כן, ונמצא שאע\"פ שראובן לא ידע אז שהיה בזה חטא, אעפ\"כ בעיני הקב\"ה נחשב לחטא מאחר שאם היה מתבונן קודם לכן לא היה בא לידי טעות.",
+ "ולפי זה יש לבאר את המדרש, שהרי ראובן היה הראשון שחטא באופן שלא היה יודע שהיה חוטא, ואעפ\"כ שב בתשובה. וא\"כ כוונת המדרש היא שראובן היה הראשון שחטא ועשה תשובה אף על חטא שהיה רק טעות בחשבון ולא חטא ממש, ובזה פָּתַח פֶּתַח חדש לדופקי בתשובה.",
+ "גם מכאן יש ללמוד כמה יש לנו לדקדק במעשינו, שאפילו אם האדם חושב לעשות מצוה עדיין יש אפשרות שהוא טועה בחשבון ובאמת מה שהוא עושה נחשב לעבירה.",
+ "ג) יפשפש במעשיו",
+ "איתא במס' ברכות (ה' א'), \"אם רואה אדם שיסורין באין עליו יפשפש במעשיו\". ומשמע שכוונת הגמ' היא שיפשפש במעשים עצמם לראות אם יש בהם צד רע או לא. ולפ\"ז אין כוונת הגמ' לעבירות גלויות, שהרי בזה אין צריך פשפוש כלל, שהאדם יודע שהן עבירות, אלא כוונת הגמ' היא שיפשפש במעשים טובים שעושה לראות שמא יש חסרון במעשיו, ואע\"פ שהוא חושב לעשות מצוה, מכל מקום שמא יש קצת עבירה מעורבת בתוך מעשיו.",
+ "עוד איתא שם, \"פשפש ולא מצא יתלה בביטול תורה\". ונראה שכוונת הגמ' היא, שלפעמים עשיית מצוות ומעשים טובים דוחים מצות תלמוד תורה, ולכן צריך לפשפש במעשיו לראות שמא ביטל מן התורה מפני שחשב שצריך לקיים איזה מצוה או מעשה טוב, ובאמת לא היה לו לעשות כן.",
+ "מכל זה יש ללמוד עד כמה שאנו צריכים לדקדק במעשינו שיהיו טובים בשלימות, ולא יהיה בהם שום חסרון.",
+ "ד) דקדוק בהלכה ואפילו בשעת התרגשות",
+ "איתא במס' ברכות (ס\"א א'), \"דתניא לא יהלך אדם אחורי אשה בדרך ואפילו אשתו וכו', אמר רב נחמן, מנוח עם הארץ היה (לא שימש תלמידי חכמים שלא למד משנה זו ששנינו לא יהלך אדם אחורי אשה ואפילו היא אשתו, רש\"י), דכתיב 'וילך מנוח אחרי אשתו' (שופטים י\"ג, י\"א) וכו', אמר רב אשי ולמאי דקאמר רב נחמן מנוח עם הארץ היה אפילו בי רב נמי לא קרא, שנאמר 'ותקם רבקה ונערותיה ותרכבנה על הגמלים ותלכנה אחרי האיש' (חיי שרה כ\"ד, ס\"א), ולא לפני האיש\".",
+ "הסבא מסלבודקא זצ\"ל העיר שיש ללמוד מכאן שתלמיד חכם לא ישכח מלנהוג כראוי ואפילו בשעת התרגשות גדולה, שהרי מאורע זו היה זמן של התרגשות גדולה בשביל מנוח, שהרי ידע שהאיש שדיבר אל אשתו היה שלוח מהקב\"ה והיה הולך אחרי אשתו לְהֵרָאוֹת אל איש האלקים [שאח\"כ התברר להם שבאמת היה מלאך], ולכאורה נקל הוא בזמן כזה לשכוח את עצמו וללכת אחרי אשתו אף אם הוא יודע שאין לעשות כן. אבל מהגמ' מבואר להיפך, שאם היה תלמיד חכם לא היה שייך שישכח את לימודו אפילו בשעת התרגשות ובודאי לא היה הולך אחרי אשתו, ועל כן הוכרחה הגמ' לומר שהיה עם הארץ.",
+ "ועוד יש להוכיח מהגמ' שאם היה תלמיד חכם בודאי היה מדייק מהפסוק שנכתב אצל רבקה שהלכה אחרי האיש ולא לפני האיש, אע\"פ שהוא רק דיוק ולא נכתב בפירוש שהאדם לא ילך אחרי האשה, והרבה יש לנו להתעורר מזה."
+ ],
+ [
+ "מאמר ל\"א – מדת החסד ומדת הדין",
+ "א) ביאור הצל\"ח בדברי הגמ' בפסחים",
+ "איתא בפסחים (נ' א'), \"'והיה ה' למלך על כל הארץ ביום ההוא יהיה ה' אחד ושמו אחד' (זכריה י\"ד, ט'), אטו האידנא לאו אחד הוא, אמר רבי אחא בר חנינא לא כעולם הזה העולם הבא, העולם הזה על בשורות טובות אומר ברוך הטוב והמטיב ועל בשורות רעות אומר ברוך דיין האמת, לעולם הבא כולו הטוב והמטיב\".",
+ "ובפשטות כוונת הגמ' היא, שלעתיד לבוא לא יהיה שום רע בעולם, וממילא רק יהיו בשורות טובות, ולכן נברך רק ברכת הטוב והמטיב ולא דיין האמת. וקשה, שמהגמ' משמע קצת שיש הבדל בברכה עצמה בין עולם הזה ועולם הבא, ואם כוונת הגמ' היא רק שלעוה\"ב לא יהיה שום רע א\"כ אין זה חילוק בברכה עצמה, אלא שלעתיד לבוא אין שום אפשרות לברך ברכת דיין האמת.",
+ "והצל\"ח (שם) תירץ שההבדל בין ברכת דיין האמת וברכת הטוב והמטיב היא, שבברכת הטוב והמטיב אנו מכירים את מדת החסד של הקב\"ה, ובברכת דיין האמת אנו מכירים את מדת הדין של הקב\"ה. אבל זהו רק משום שאין אנו מכירים את הטובה שיש בדינו של הקב\"ה, ולכן לא שייך לנו לברך הטוב והמטיב על בשורות רעות, אבל אם היינו מכירים שכל מה שנראה לנו רע הוא באמת לטובה אז גם על הרע נוכל לברך הטוב והמטיב, שבאמת גם הרע היא ממדת החסד. ולכן הצל\"ח פירש שכוונת הגמ' היא, שלעתיד לבוא נבין למפרע איך שכל מה שאירע לנו שהיינו חושבים שהיה רע באמת היה הכל לטובה, ולכן לעתיד לבוא נברך הטוב והמטיב גם על הדברים הרעים שאירע לנו בעבר, מאחר שאז נבין איך שהכל היה לטובה מכח מדת החסד של הקב\"ה.",
+ "ב) ביאור הדו-שיח בין הקב\"ה ומשה",
+ "ונראה שבדברי הצל\"ח יש לבאר את הדו-שיח בין הקב\"ה ומשה רבינו בסוף פרשת שמות ובתחילת פרשת וארא.",
+ "וישב משה אל ה' ויאמר, ה' למה הרעותה לעם הזה למה זה שלחתני, ומאז באתי אל פרעה ל��בר בשמך הרע לעם הזה והצל לא הצלת את עמך; ויאמר ה' אל משה, עתה תראה אשר אעשה לפרעה כי ביד חזקה ישלחם וביד חזקה יגרשם מארצו; וידבר אלקים אל משה ויאמר אליו, אני ה' וגו' (שמות ה', כ\"ב – וארא ו', ב').",
+ "והנה מהמשך הפסוקים משמע שמה שאמר הקב\"ה בתחילת פרשת וארא \"אני ה'\" היא תשובה למה שאמר משה בסוף פרשת שמות \"למה הרעותה לעם הזה\". וצריך ביאור, איך זה תשובה לטענת משה רבינו? ועוד צריך ביאור, למה כתבה התורה ש\"אלקים\" אמר \"אני ה'\", שלכאורה היה ראוי לומר ש\"ה'\" אמר \"אני ה'\", או ש\"אלקים\" אמר \"אני אלקים\".",
+ "והנה הרבה ביאורים נאמרו בפסוק זה, אך בדברי הצל\"ח יש לבאר באופן נוסף, שידוע ששם \"אלקים\" הוא מדת הדין, ושם הוי\"ה הוא מדת החסד, ולכן יש לומר שהקב\"ה אמר למשה שאתה מתרעם עלי על מה ש\"הרעותי\" לעם הזה, מפני שכל זה נראה לך כדבר רע, אבל באמת הכל הוא לטובה אלא שהטובה אינה ניכרת בעולם הזה, ולכן \"אלקים\" – דהיינו מדת הדין – אמר למשה רבינו ש\"אני ה'\", דהיינו שבאמת הכל הוא לטובה מכח מדת החסד שמקורו בשם הוי\"ה, אלא שנראה לך כאילו היא מדת הדין.",
+ "ג) רשעים מהפכים מדת הרחמים למדת הדין",
+ "איתא בבראשית רבה (ויצא פ' ע\"ב אות ג'), \"אוי להם לרשעים שהם מהפכין מדת רחמים למדת דין, בכל מקום שנאמר ה' מדת רחמים שנאמר (כי תשא ל\"ד, ו') 'ה' ה' א-ל רחום וחנון ארך אפים ורב חסד', וכתיב (בראשית ו', ה'-ז'), 'וירא ה' כי רבה רעת האדם בארץ וכו', וינחם ה' וכו', ויאמר ה' אמחה וכו''\". מדברי המדרש מבואר, שאע\"פ ששם הוי\"ה הוא מדת הרחמים, מכל מקום הקב\"ה משמש עם מדה זו להעניש את הרשעים, ומטעם זה אמרו חז\"ל שהרשעים מהפכים מדת הרחמים למדת הדין.",
+ "הכלי יקר מפרש בזה את דברי הפסוק בפרשת וירא (י\"ט, י\"ד), \"ויצא לוט וידבר אל חתניו לוקחי בנותיו ויאמר קומו צאו מן המקום הזה כי משחית ה' את העיר ויהי כמצחק בעיני חתניו\". וכתב הכלי יקר, \"לפי שאמר להם כי משחית ה' את העיר, הזכיר שם של רחמים, על כן היה כמצחק בעיניהם, כי אמרו וכי שם של רחמים ישחית ויחבל, אבל האמת כן הוא, כי רשעים מהפכים מדת רחמים למדת הדין\". וכוונתו היא, שמהפסוק משמע שחתניו לא האמינו כי המלאכים ישחיתו את העיר, אלא שקשה לפרש כן, שהרי כבר ראו שהכו את בני העיר בסנורים, וא\"כ למה לא האמינו שיש כח בידם להשחית את העיר? ועל כן פירש הכלי יקר, שצחקו על זה שלוט אמר להם שישחיתו את העיר בכח השם של מדת הרחמים, שבעיניהם לא שייך דבר כזה, שאיך שייך שמדת הרחמים תשחית את העיר. אבל באמת טעו בזה, שהקב\"ה משמש עם מדת הרחמים להעניש את הרשעים, וכמו שמבואר במדרש הנ\"ל.",
+ "אלא שעדיין צריך ביאור, איך שייך שהעונשים יבואו מכח מדת הרחמים, והלא המציאות של עונש היא דין, וזהו ההיפך של מדת הרחמים?!",
+ "ונראה שבמקום שהדין בא מכח מדת הרחמים, הביאור הוא שאם אחד רוצה לעכב את מדת הרחמים מלעשות את החסד ואת הרחמים, אז מדת הרחמים מעניש אותו כדי שיוכל להמשיך במדת הרחמים. והנה העבירות של הרשעים מונעים את הרחמים מן העולם, ולכן מדת הרחמים צריכה להעניש את הרשע כדי שהרשע לא יעכב את החסד ואת הרחמים מן העולם.",
+ "משל למה הדבר דומה, לאב שרוצה להיטיב לבנו, ומגודל אהבתו אליו נתן לו תפוח. אם יבוא אדם ויקח את התפוח מבנו, בודאי יכעס האב עליו. נמצא שהאהבה של האב לבנו גרם לו לכעוס על אותו אדם שרצה לעכב אותו מלהיטיב לבנו, ו��יינו שאותו אדם היפך את מדת הרחמים של האב למדת הדין.",
+ "מכל זה אנו למדים שאנו צריכים להתחזק באמונה ולהכיר עד כמה שאפשר שהכל הוא מכח מדת טובו וחסדו של הקב\"ה, אלא שעכשיו אין אנו יכולים להכיר את הטובה והחסד."
+ ],
+ [
+ "פרשת וארא",
+ "מאמר ל\"ב – שמותיו של הקב\"ה",
+ "א) אמונת ישראל בגאולה ממצרים",
+ "לכן אמור לבני ישראל אני ה', והוצאתי אתכם מתחת סבלות מצרים והצלתי אתכם מעבודתם וגאלתי אתכם בזרוע נטויה ובשפטים גדולים, ולקחתי אתכם לי לעם והייתי לכם לאלקים, וידעתם כי אני ה' אלקיכם המוציא אתכם מתחת סבלות מצרים, והבאתי אתכם אל הארץ אשר נשאתי את ידי לתת אותה לאברהם ליצחק וליעקב ונתתי אותה לכם מורשה אני ה', וידבר משה כן אל בני ישראל ולא שמעו אל משה מקוצר רוח ומעבודה קשה (וארא ו', ו'-ט').",
+ "וצריך ביאור, מה היה החסרון באמונתם שגרם להם שלא להאמין למשה רבינו? ועוד יש להעיר מדברי הפסוק בפרשה שעברה, \"וילך משה ואהרן ויאספו את כל זקני בני ישראל, וידבר אהרן את כל הדברים אשר דבר ה' אל משה ויעש האותות לעיני העם, ויאמן העם וישמעו כי פקד ה' את בני ישראל וכי ראה את ענים ויקדו וישתחוו\" (שמות ד', כ\"ט-ל\"א). הרי עינינו רואות שבני ישראל האמינו בתחילה שהקב\"ה יוציאם ממצרים! וצריך לומר שלאחר שפרעה הכביד את העבודה על בני ישראל אז הוחלשה אמונתם וכמו שהתורה העידה \"מקוצר רוח ומעבודה קשה\". אבל עדיין צריך ביאור, למה תחלש אמונתם בהבטחת הגאולה מחמת הכבדת העבודה?",
+ "ועוד יש לתמוה שחז\"ל ביארו שאמונתם היתה גדולה כל כך עד שלא הוצרכו להאותות שהראה להם משה רבינו, דאיתא בשמות רבה (פרשה ה' סי' י\"ג), \"יכול לא האמינו עד שראו האותות, לא, אלא וישמעו כי פקד ה', על השמועה האמינו ולא על ראיית האותות, ובמה האמינו על סימן הפקידה שאמר להם, שכך היה מסורת בידם מיעקב, שיעקב מסר את הסוד ליוסף ויוסף לאחיו ואשר בן יעקב מסר את הסוד לסרח בתו ועדיין היתה היא קיימת, וכך אמר לה כל גואל שיבא ויאמר לבני פקוד פקדתי אתכם הוא גואל של אמת, כיון שבא משה ואמר פקוד פקדתי אתכם מיד ויאמן העם, במה האמינו כי שמעו הפקידה וכו'\". ולמדים אנו מדברי המדרש, שלא זו בלבד שהאמינו שהקב\"ה יוציאם ממצרים, אלא שהאמינו אפילו בלי עשיית האותות. ולכן תגדל הפליאה, למה לא שמעו אל משה אחרי כן?",
+ "ב) שתי הנהגות של הקב\"ה כנגד שני שמות של הקב\"ה",
+ "ונראה ליישב קושיות אלו בהקדם ביאור דברי פרעה שאמר למשה, \"מי ה' אשר אשמע בקולו לשלח את ישראל, לא ידעתי את ה' וגם את ישראל לא אשלח\" (שמות ה', ב'). ויש לעיין, לְמַה התכוון פרעה כשאמר \"לא ידעתי את ה'\"? ובזוהר (מקץ ח\"א דף קצ\"ה א') כתב בזה, \"בההוא רשע דפרעה דאיהו אמר לא ידעתי את ה' ופרעה חכים הוה מכל חרשוי אלא ודאי שמא דאלקים הוה ידע וכו', ובגין דמשה לא אתא לגביה אלא בשמא דה' ולא בשמא דאלקים ודא הוה קשיא קמיה מכלא, דאיהו הוה ידע דהא שמא דא איהו שליט בארעא ובשמא דה' לא הוה ידע ועל דא קשיא קמיה שמא דא\". (תרגום: באותו רשע פרעה שהוא אמר לא ידעתי את ה', והוא היה חכם יותר מכל חרטומיו, אלא ודאי ששם אלקים היה יודע וכו', ומשום שמשה לא בא אליו זולת בשם ה' ולא בשם אלקים היה קשה לפניו להבין דבר זה יותר מן הכל, שהוא היה יודע שהשם אלקים הוא השולט בארץ ובשם ה' לא היה יודע ועל כן היה קשה לפניו השם הזה.)",
+ "ומבואר מדברי הזוהר שהשם הוי\"ה והשם אלקים הם כנגד שתי הנהגות שונות של הקב\"ה, שהשם אלקים \"שליט בארעא\", ורוצה לומר שהשם אלקים הוא כנגד הנהגת הקב\"ה בתוך הטבע [וכמו שדורשי רשומות אמרו ש\"הטבע\" בגימטריא \"אלקים\" (עי' פרדס רמונים שער י\"ב פרק ב')]. אבל שם הוי\"ה הוא כנגד הנהגת הקב\"ה שהיא למעלה מן הטבע. ולפ\"ז פרעה התכוון לומר שבדרך הטבע אי אפשר להוציא את בני ישראל ממצרים, ולכן במדת אלקים שהיא בתוך הטבע אי אפשר להוציאם, אבל משה רבינו אמר לפרעה שיש מדה אחרת שהיא למעלה מן הטבע והיא מדת השם של הוי\"ה, אבל פרעה השיב לו שהוא כופר בשם הוי\"ה – \"לא ידעתי את ה'\".",
+ "ג) אמונת ישראל הוחלשה מחמת טומאת מצרים",
+ "ובזה נראה לבאר מה שהתורה סיפרה לנו שבני ישראל לא שמעו אל משה מקוצר רוח ומעבודה קשה, והקשינו שבפרשה שעברה כתוב שהעם האמינו אל משה וא\"כ למה אח\"כ לא שמעו אל משה, אבל לפי מה שנתבאר יש לומר שאע\"פ שבני ישראל האמינו בהקב\"ה והאמינו שיוציאם ממצרים, מכל מקום אמונתם הוחלשה מחמת טומאת מצרים ולכן אע\"פ שהאמינו באמונה שלימה בהנהגת הקב\"ה שהיא בתוך הטבע, אבל לא האמינו כראוי בהנהגת הקב\"ה שהיא למעלה מן הטבע, ולכן אחרי שפרעה הכביד עליהם את השעבוד והכירו שלא יהיה שייך לצאת ממצרים בדרך הטבע, אז כבר לא שמעו אל משה מקוצר רוח ומעבודה קשה.",
+ "ונראה שזו היא ג\"כ כוונת הפסוק בפרשת בראשית (ד', כ\"ו), \"אז הוחל לקרוא בשם ה'\", ופירש רש\"י, \"לשון חולין לקרא את שמות האדם ואת שמות העצבים בשמו של הקדוש ברוך הוא לעשותן עבודה זרה ולקרותן אלהות\". ויש לומר שהכוונה בזה היא שהשם של ה' שהיא הנהגה שהיא למעלה מן הטבע נעשה חולין באותו זמן של דור אנוש, שאע\"פ שעדיין האמינו בכוחו של הקב\"ה בתוך הטבע אבל אמונתם במה שהיא למעלה מן הטבע נעשית רופפת."
+ ],
+ [
+ "מאמר ל\"ג – הכרת הטוב (א)",
+ "א) הכרת הטוב עם הדומם",
+ "ויאמר ה' אל משה אמור אל אהרן קח מטך ונטה ידך על מימי מצרים על נהרותם על יאוריהם ועל אגמיהם ועל כל מקוה מימיהם ויהיו דם וגו' (וארא ז', י\"ט). והקושיא מבוארת, למה צוה הקב\"ה שאהרן יהפוך את הדם למים ולא צוה למשה? וכן מצינו במכת צפרדע שהקב\"ה אמר למשה, \"אמור אל אהרן נטה את ידך במטך וגו', והעל את הצפרדעים על ארץ מצרים\" (וארא ח', א'). ותירץ רש\"י, \"לפי שהגין היאור על משה כשנשלך לתוכו, לפיכך לא לקה על ידו לא בדם ולא בצפרדעים, ולקה על ידי אהרן\" (ומקורו משמות רבה פרשה ט' סי' י' ופרשה י' סי' ד'). וכן כתוב במכת כנים, \"ויאמר ה' אל משה אמור אל אהרן נטה את מטך והך את עפר הארץ והיה לכנים בכל ארץ מצרים\" (וארא ח', י\"ב). ופירש רש\"י, \"לא היה העפר כדאי ללקות על ידי משה לפי שהגין עליו כשהרג את המצרי ויטמנהו בחול ולקה על ידי אהרן\" (ומקורו משמות רבה פרשה י' סי' ז'). מכל זה מבואר שמדת הכרת הטוב שייכת גם בדבר הדומם כמו מים ועפר.",
+ "ובשיטה מקובצת בב\"ק (צ\"ב ב') סיפר בשם הר\"י מיגש שפעם אחת הובא דין תורה לפני הרי\"ף אודות בית מרחץ, והרי\"ף מיאן לדון על המרחץ מפני שכמה שנים לפני כן נהנה מאותו מרחץ שרחץ בו בשעה שהיה חולה. הרי שגם הרי\"ף נזהר בהכרת הטוב בדבר הדומם.",
+ "ויעוין בפרשת מטות שכתוב, \"וידבר ה' אל משה לאמר; נקום נקמת בני ישראל מאת המדינים אחר תאסף אל עמיך; וידבר משה אל העם לאמר החלצו מאתכם אנשים לצבא ויהיו על מדין לתת נקמת ה' במדין וגו'; וישלח אותם משה וגו'\" (מטות ל\"א, א'-ג', ו'). ואיתא בבמדבר רבה (מטות פרשה כ\"ב אות ד'), \"'וישלח אותם משה', אמר הקדוש ברוך הוא למשה נקום נקמת אתה בעצמך והוא משלח את אחרים, אלא מפני שנתגדל בארץ מדין אמר אינו בדין שאני מצר למי שעשה בי טובה, המשל אומר בור ששתית ממנו אל תזרוק בו אבן\". הרי שמשה רבינו לא הלך ללחום במדין בעצמו משום הכרת הטוב. והנה המדינים אינם מרויחים בזה, שהרי הם יהיו נהרגים ע\"י השלוחים, אלא שמוכח שזו היא מדה באדם שצריך לנהוג בהכרת הטוב, אע\"פ שאין בזה שום תועלת למקבלי הטובה.",
+ "ומכל זה מבואר שמדת הכרת הטוב היא חשובה כל כך עד שהיא צריכה להיות מושרשת בתוך האדם, ולכן צריך להכיר טוב גם לדבר הדומם, אלא שטעם הדבר צריך ביאור.",
+ "ב) העולם נברא בזכות ביכורים ויסוד מצות ביכורים הוא הכרת הטוב",
+ "והנה יסוד מצות ביכורים הוא הכרת הטוב, וכמו שכתוב, \"ובאת אל הכהן אשר יהיה בימים ההם ואמרת אליו הגדתי היום לה' אלקיך כי באתי אל הארץ אשר נשבע ה' לאבותינו לתת לנו\" (כי תבוא כ\"ו, ג'). ופירש רש\"י, \"שאינך כפוי טובה\" (ומקורו בספרי שם). וכן מבואר מדברי החינוך על מצות ביכורים (מצוה תר\"ו), \"על כן בהיטיב אליו השם ברוך הוא ובברכו אותו ואת אדמתו לעשות פירות וזכה להביאם לבית אלקינו, ראוי לו לעורר לבבו בדברי פיהו ולחשוב כי הכל הגיע אליו מאת אדון העולם, ויספר חסדיו יתברך עלינו ועל כל עם ישראל דרך כלל\". ולא זו בלבד, אלא שמבואר מהפסוקים של ביכורים שחלק של הכרת הטוב הוא על שהקב\"ה נתן לנו את ארץ ישראל וכמו שכתוב \"כי באתי אל הארץ וגו'\". והנה גם מי שנולד בארץ ישראל צריך לומר כן, ואע\"פ שקשה להרגיש הכרת הטוב על מה שהיה לו מזמן שנולד, מכל מקום האדם צריך לעורר את עצמו ולהביא את עצמו להרגשה של הכרת הטוב.",
+ "עוד אמרו חז\"ל בבראשית רבה (פרשה א' סי' ד'), \"בזכות ג' דברים נברא העולם, בזכות חלה, ובזכות מעשרות, ובזכות בכורים\".",
+ "והנה בהצטרף שני יסודות אלו אנו למדים שהעולם נברא בזכות מדת הכרת הטוב, שהרי יסוד מצות ביכורים הוא הכרת הטוב, וחז\"ל לימדונו שהעולם נברא בזכות ביכורים! וצריך ביאור, למה חשובה מדת הכרת הטוב כל כך עד שהיא הזכות לבריאת העולם?",
+ "ג) הכופר בטובתו של חבירו",
+ "ונראה לבאר כל זה על פי מה שאמרו חז\"ל (עי' פסיקתא זוטרתא פרשת שמות פרק א' אות ח'), \"כל הכופר בטובתו של חבירו לסוף כופר בטובתו של מקום\". והנה זה פשוט שיסוד עבודת ה' הוא הכרת הטוב להקב\"ה על כל מה שגמלנו, ומדברי חז\"ל אנו למדים שאם אין לו הכרת הטוב לחבירו, אז לא יוכל להכיר את טובת הקב\"ה. ונראה שמטעם זה צריך להכיר טוב גם לדבר הדומם, שמאחר שמדת הכרת הטוב היא היסוד לעבודת ה', ממילא האדם צריך להשריש מדה זו בקרבו.",
+ "ובזה נראה ליישב את המנהג שנוהגים לברך את הכהנים לאחר נשיאת כפיים ואומרים להם \"יישר כוחכם\" (עי' מטה אפרים סי' תקצ\"ב סעיף י\"א, ומשנה ברורה סי' קכ\"ח ס\"ק ס'), שהרבה תמהו על זה שמה שייך להודות לכהנים על מה שברכו את ישראל, והלא הם מצווים לעשות כן (עי' רש\"ש שביעית פ\"ד מ\"ב). אבל לפי מה שנתבאר יש לומר בפשיטות, שכדי להשריש מדה זו בתוכינו אנו צריכים להכיר טובה לכל ואפילו לדבר הדומם, ולכן אע\"פ שאין אנו מחוייבים להודות לכהנים, מכל מקום יש לנו להכיר את טובתם כדי שמדת הכרת הטוב תהיה מושרשת בתוכינו.",
+ "ומסופר שפעם אחת הגיע בחור אחד ללמוד בישיבתו של החפץ חיים בראדין, וכששאל אותו אם יש לו מקום דירה ושאר צרכיו והשיב בשלילה, מיד קם החפץ חיים זצ\"ל, וטרח בעצמו לסדר לאותו בחור מקום דירה וכו'. והחפץ חיים ביאר את מעשיו, שפעם אחת כשהיה בעיר ווילנא היה בבית זקנו של אותו בחור, וכיבדו מאד, וא\"כ רצה החפץ חיים להכיר טוב לנכדו.",
+ "ומדרכי היצר שאם הוא מחוייב להכיר טובה לחבירו אז הוא חושב מחשבות על חבירו איך שהוא אדם רע עד שלא זו בלבד שאינו מכיר לו טובה אלא שהוא משלם לו רעה תחת טובה. ומסופר על החתם סופר שפעם אחת היה אדם שציער לו הרבה, ואמר החתם סופר, \"איני מבין מדוע אדם זה מציק לי כל כך, הרי מעולם לא עשיתי לו שום טובה!\"",
+ "ורואים ג\"כ מהגמ' בכתובות עד היכן מגיע חיובה של הכרת הטוב, דאיתא שם (ק\"ה ב'), \"אמימר הוה יתיב וקא דאין דינא, פרח גדפא ארישיה (פרחה נוצה על ראשו), אתא ההוא גברא שקליה, א\"ל מאי עבידתיך, א\"ל דינא אית לי, אמר ליה פסילנא לך לדינא\". ומבואר מהגמ' שאע\"פ שאותו האיש רק הסיר נוצה ממנו נפסל אמימר לדון את דינו, והיינו משום שאפילו על דבר קטן יש חיוב הכרת הטוב, וממילא נחשב כאילו אותו האיש נתן לו שוחד.",
+ "ד) הכרת הטוב וחטא עץ הדעת",
+ "איתא בעבודה זרה (ה' א'), \"תנו רבנן, 'מי יתן והיה לבבם זה להם' (ואתחנן ה', כ\"ו), אמר להן משה לישראל, כפויי טובה בני כפויי טובה, בשעה שאמר הקדוש ברוך הוא לישראל 'מי יתן והיה לבבם זה להם', היה להם לומר תן אתה, כפויי טובה דכתיב 'ונפשנו קצה בלחם הקלוקל' (חוקת כ\"א, ה'), בני כפויי טובה דכתיב 'האשה אשר נתתה עמדי היא נתנה לי מן העץ ואוכל' (בראשית ג', י\"ב)\". ומבואר מדברי הגמ' שבני ישראל נקראים \"בני כפויי טובה\" מפני שהם מיוצאי חלציו של אדם הראשון, והוא היה כפוי טובה במה שרמז בדבריו שהקב\"ה גרם לו לחטוא בעץ הדעת במה שנתן לו את חוה אשתו שהיא האכילתו מן עץ הדעת, שבזה לא היה מכיר את טובת הקב\"ה שנתן לו את אשתו.",
+ "ונראה שלא בחנם נמצאת מדת כפיית הטוב בחטא עץ הדעת, שמאחר שמדת הכרת הטוב היא היסוד לעבודת ה', לכן חסרון במדת הכרת הטוב היה חלק מחטא הקדמון של אדם הראשון.",
+ "ה) הכרת טובתו של הקב\"ה בברכה ראשונה",
+ "ונראה לבאר בזה ג\"כ את דברי הגמ' בברכות (ל\"ה א'), \"אמר רב יהודה אמר שמואל כל הנהנה מן העולם הזה בלא ברכה כאילו נהנה מקדשי שמים, שנאמר 'לה' הארץ ומלואה' (תהלים כ\"ד, א'), רבי לוי רמי, כתיב 'לה' הארץ ומלואה', וכתיב 'השמים שמים לה' והארץ נתן לבני אדם' (תהלים קט\"ו, ט\"ז), לא קשיא כאן קודם ברכה כאן לאחר ברכה\". ומבואר מדברי הגמ' שכשאוכל בלא ברכה נחשב כמו מעילה שהוא נהנה מקדשי שמים, ואעפ\"כ אם מברך עליה אז לא נחשב למעילה. וצריך ביאור, שאם נחשב כמו הקדש א\"כ איך יפקיע הברכה את הקדושה?",
+ "ונראה לומר בזה, שהרי איתא במס' יומא (נ\"ט ב'), \"אין לך דבר שנעשית מצותו ומועלין בו\", ומבואר מזה שהקדושה נשארת בקדשי שמים רק כל זמן שלא נתקיימה בו מצוותו, אבל לאחר שנעשית מצוותו שוב לא נחשב להקדש [ולמשל, דם שנזרק על המזבח כהלכתו אין בו שום קדושה כיון שכבר נעשית מצוותו]. והנה תכלית בריאת העולם היא שבני ��דם יכירו בטובתו של הקב\"ה ויודו וישבחו לו, וממילא כשמברכים ברכה ראשונה על פרי או שום דבר מאכל הרי מקיימים בו את תכליתו ומצוותו ואז פקעה קדושתו כיון שנעשית מצוותו, ועל כן אמרו חז\"ל שקודם הברכה נחשב כאילו נהנה מקדשי שמים אבל לאחר הברכה שכבר הכיר בטובתו של הקב\"ה אז נתקיים בו את הפסוק \"והארץ נתן לבני אדם\".",
+ "ו) קטנתי מכל החסדים",
+ "ויש להוסיף בזה שמדת הכרת הטוב מחייבת שלא נחזיק טובה לעצמנו על מה שעמלנו לקיים מצוותיו של הקב\"ה, אלא אנו צריכים להכיר שהכל הוא מגודל חסדיו של הקב\"ה, שהרי יעקב אבינו אמר (וישלח ל\"ב, י\"א), \"קטנתי מכל החסדים ומכל האמת אשר עשית את עבדך\", וביאר רש\"י, \"נתמעטו זכיותי על ידי חסדים ואמת שעשית עמי\". והנה יעקב אבינו למד תורה בישיבת שם ועבד י\"ד שנה, ובכל אותן שנים לא שכב בלילה שהיה עוסק בתורה, וכמו שפירש רש\"י בפרשת ויצא (כ\"ח, י\"א ד\"ה וישכב), וא\"כ היה לו הרבה זכויות על מסירותו ללמוד תורה בעמלות נפלאה ואעפ\"כ אמר שאינו כדאי לקבל חסדיו של הקב\"ה.",
+ "ומבואר מזה שכל מה שעמלנו לקיים מצוותיו של הקב\"ה ולעבדו לא נחשב לכלום נגד כל מה שהקב\"ה מטיב עמנו ונותן לנו חיים, ולכן אנו צריכים להכיר טובתו של הקב\"ה ולא להרגיש שהקב\"ה מטיב עמנו בשכר עמלינו."
+ ],
+ [
+ "מאמר ל\"ד – התבוננות (א)",
+ "א) התעלות שייכת רק ע\"י התבוננות",
+ "ויעשו כן משה ואהרן כאשר צוה ה' וירם במטה ויך את המים אשר ביאור לעיני פרעה ולעיני עבדיו ויהפכו כל המים אשר ביאור לדם; והדגה אשר ביאור מתה ויבאש היאור ולא יכלו מצרים לשתות מים מן היאור ויהי הדם בכל ארץ מצרים; ויעשו כן חרטומי מצרים בלטיהם ויחזק לב פרעה ולא שמע אלהם כאשר דבר ה'; ויפן פרעה ויבא אל ביתו ולא שת לבו גם לזאת (וארא ז', כ'-כ\"ג).",
+ "התורה מגלה לנו בזה למה לא התרשם פרעה ממכת דם ומכל שאר המכות, שהרי פרעה \"לא שת לבו\", ור\"ל שלא התבונן במכות, ולא חשב מה היא התכלית של המכות, ומה רוצה הקב\"ה ממנו.",
+ "ובאמת זהו יסוד גדול בעבודת ה', שאם אינו מתבונן במעשיו לא יוכל לתקן ולשפר את דרכיו. מטעם זה פתח הרמח\"ל את ספרו מסילת ישרים ביסוד זה והדגיש שאי אפשר להתעלות מלימוד ספרו אא\"כ יחזור עליו פעמים רבות, שכתב, \"על כן אין התועלת הנלקט מזה הספר יוצא מן הקריאה בו פעם אחת, כי כבר אפשר שלא ימצא הקורא בשכלו חדושים אחר קריאתו שלא היו בו לפני קריאתו, אלא מעט, אבל התועלת יוצא מן החזרה עליו וההתמדה. כי יזכרו לו הדברים האלה הנשכחים מבני האדם בטבע, וישים אל לבו חובתו אשר הוא מתעלם ממנה\". וכוונתו לומר שקריאה פעמים רבות עוזרת לאדם להתבונן בדרכיו שרק אז לא יתעלם מחובתו בעולמו.",
+ "ורבינו יונה בשערי תשובה (שער ג' אות ט\"ו) הזהיר אותנו שנתבונן בדרכינו, שכתב, \"ונאמר על האנשים שאינם עורכים מחשבות להתבונן תמיד ביראת ה' (ישעיה כ\"ט, י\"ג–י\"ד) 'ותהי יראתם אותי מצות אנשים מלומדה לכן הנני יוסיף להפליא את העם הזה הפלא ופלא'\".",
+ "ב) ההבדל בין נעמן ונבוזראדן",
+ "איתא בגיטין (נ\"ז ב'), \"תנא, נעמן גר תושב היה, נבוזראדן גר צדק היה\". ונראה שהגמ' רוצה שנתבונן בשני אנשים אלו, למה אחד מהם נעשה רק גר תושב [שמקבל שלא לעבוד עבודה זרה, ואינו רוצה להתגייר ולהעשות יהודי], והשני נעשה גר צדק? ולכן, מתחילה נזכיר הסיפור של שני אנשים אלו, ושוב נתבונן על ההבדל שביניהם.",
+ "הגמ' בגיטין מספרת שנבוזראדן רב טבחים הגיע לבית המקדש וראה שהדם של זכריה הנביא היה רותח, מתחילה אמרו לנבוזראדן שהוא דם זבחים, אבל לבסוף הוכרחו להגיד לו האמת שלפני הרבה שנים הרגו היהודים את זכריה הנביא מפני שהיה מוכיחם לחזור בתשובה. נבוזראדן הרג כמה יהודים כדי לפייס את דם זכריה ולא הועיל עד שאמר, \"זכריה, זכריה, טובים שבהן איבדתים, ניחא לך דאבדינהו לכולהו?!\", שאז נח הדם. באותה שעה הרהר תשובה בדעתו ואמר, \"ומה אם על נפש אחת כך, ההוא גברא דקטל כל הני נשמתא על אחת כמה וכמה!\" ואז ברח ונתגייר.",
+ "המעשה של נעמן מסופר בספר מלכים (מלכים ב' פרק ה'). נעמן היה שר צבא של מלך ארם ונצטרע. נערה ישראלית שנשבית יעצה לו ללכת לאלישע הנביא והוא ירפא אותו מצרעתו. הלך לאלישע, ואלישע אמר לו לרחוץ שבע פעמים בירדן. כשטבל בירדן נתרפא מיד מצרעתו ונעשה בשרו כבשר נער קטן. כשחזר לאלישע הנביא אמר לו, \"הנה נא ידעתי כי אין אלקים בכל הארץ כי אם בישראל!\" אבל נעמן לא נתגייר אלא שקיבל על עצמו שלא לעבוד עבודה זרה ונעשה גר תושב (ע\"ש בספר מלכים).",
+ "ונראה שלפ\"ז כוונת הגמ' בגיטין היא שנבוזראדן ונעמן שניהם ראו השגחת ה', ואעפ\"כ אחד מהם נתגייר ואחד מהם לא נתגייר. ומזה יש ללמוד, ששני אנשים יכולים לראות אותו דבר, ואחד מהם יתעורר והשני לא יתעורר. והטעם לזה הוא, שאף אם האדם יראה דבר המעורר אותו, מכל מקום אם אינו מתבונן במעשיו ובדרכיו, לא ישנה את דרכיו כלל.",
+ "ג) תוכחה על אי-התבוננות",
+ "ומסופר שאירע פעם אחת בביתו של הגאון הר\"ר אפרים זלמן מרגליות זצ\"ל, שהיה עשיר גדול, שאחד מבני ביתו שבר כלי, והגרא\"ז מרגליות הוכיחו על זה, ושוב ביאר שאינו מקפיד על החפץ עצמו, אלא שהקפיד על שלא התבונן במעשיו, שהאדם צריך לחשוב בכל מעשה שיעשה קודם שיעשנו, ולא יעשה שום דבר בלי הכוונה הנצרכת בה.",
+ "ובאמת, החשיבות של לימוד המוסר הוא משום שלימוד המוסר צריך להביא את האדם להתבוננות וחשבון הנפש, שרק ע\"י התבוננות במעשיו יכול לתקן את דרכיו. ובזוה\"ק (חלק ג' פרשת קרח קע\"ח א') מובא שכל מי שמתבונן במעשיו נקרא \"מרא חושבנא\" כיון שהוא תמיד עושה חשבון הנפש.",
+ "ד) צדיק מתבונן אבל רשע אינו מתבונן",
+ "איתא בתנחומא (וזאת הברכה סי' ז'), \"רשע בחייו חשוב כמת מפני שרואה חמה זורחת ואינו מברך יוצר אור, שוקעת אינו מברך מעריב ערבים, אוכל ושותה ואינו מברך עליה, אבל הצדיקים מברכין על כל דבר ודבר שאוכלין ושותין ושרואין וששומעין\". והנה הפשטות בביאור דברי המדרש היא שהרשעים כופרים בהשגחת הקב\"ה בעולם ולכן אינם מברכים לו, אבל הצדיקים מאמינים בהשגחת הקב\"ה ולכן מברכים ומשבחים לו.",
+ "ונראה לומר ביתר עומק, ששבח והודאה להקב\"ה היא תוצאה של התבוננות, שאם האדם מתבונן בבריאה אז יתפעל מגדלותו של הקב\"ה וממילא יברך לו וישבח לו, אבל אם אינו מתבונן כלל לא יבוא לידי ברכה. וזהו ההבדל בין צדיקים ורשעים, שהצדיק הוא אדם שמתבונן ולכן מברך ומשבח להקב\"ה על כל דבר ודבר, אבל הרשע אינו מתבונן במה שהוא רואה ולכן רואה חמה זורחת ואינו מברך עליה."
+ ],
+ [
+ "פרשת בשלח",
+ "מאמר ל\"ה – נסיון",
+ "א) למה לא עשה הקב\"ה נס מיד?",
+ "מצינו שהקב\"ה לא עשה נסים לבני ישראל במדבר עד שנצטערו מתחילה. בקריעת ים סוף רדף פרעה אחריהם ומצא אותם חונים על הים, ובני ישראל פחדו כל כך עד שאמרו אל משה, \"המבלי אין קברים במצרים לקחתנו למות במדבר\" (בשלח י\"ד, י\"א), ואח\"כ קרע להם את הים. וכן כשהגיעו למרה מצאו שהמים מרים הם, והתלוננו על משה, ורק אז עשה הקב\"ה להם נס והמתיק את המים. וכן כשהגיעו לאילים ולא היה להם מה לאכול והתלוננו על משה ואמרו לו, \"מי יתן מותנו ביד ה' בארץ מצרים\" (בשלח ט\"ז, ג'). וכן הרבה פעמים במשך הזמן שבני ישראל היו במדבר.",
+ "ויש לתמוה, למה לא עשה הקב\"ה נס מיד, ולמה הוצרכו בני ישראל להצטער בכל פעם עד שזכו לנס?",
+ "ב) תפקיד נסיון הוא להעלות את האדם מטבעו",
+ "ונראה לומר שהקב\"ה ציער את בני ישראל והעמיד אותם בנסיון כדי לרומם אותם, שרק ע\"י נסיונות אפשר לאדם להתעלות. ולכן אחרי יציאת מצרים, בזמן ההתייסדות של כלל ישראל, העמידם בהרבה נסיונות כדי להעלות אותם ממדרגתם הפחותה ולהעמידם במדרגה גבוהה.",
+ "ויעוין במה שכתב הרמח\"ל בספרו מסילת ישרים (פרק א'), \"ונמצא שהוא מושם באמת בתוך המלחמה החזקה, כי כל עניני העולם בין לטוב בין לרע הנה הם נסיונות לאדם וכו', עד שנמצאת המלחמה אליו פנים ואחור, ואם יהיה לבן חיל וינצח המלחמה מכל הצדדין, הוא יהיה האדם השלם אשר יזכה לידבק בבוראו ויצא מן הפרוזדור הזה ויכנס בטרקלין לאור באור החיים\".",
+ "ובאמת המהר\"ל ביאר שלשון \"נסיון\" הוא כמו \"נס\" מאחר שנסיון מעלה את האדם מטבעו כמו שנס הוא למעלה מדרך הטבע, וכמו שכתב המהר\"ל בספר דרך חיים (פ\"ה מ\"ג), \"כי כל לשון נסיון מלשון נס, שכשם שהנס הוא בלתי טבעי כך הנסיון הוא בלתי טבעי, כי אם אין המנוסה נוהג שלא בטבע אינו יכול לעמוד בנסיון\".",
+ "וכן מבואר מהא דאיתא בסנהדרין (ק\"ז א'), \"אמר לפניו רבונו של עולם מפני מה אומרים אלקי אברהם אלקי יצחק ואלקי יעקב ואין אומרים אלקי דוד, אמר אינהו מינסו לי ואת לא מינסית לי\". הרי מבואר שגדלותם של האבות הקדושים היא שעמדו בנסיון.",
+ "ולפ\"ז נסיון הוא חסד לאדם, כדי לעזור לו לעלות ממדרגה למדרגה. ונראה שזו היא כוונת חז\"ל בשמות רבה (פ' משפטים פרשה ל\"א סי' ג'), \"אשרי אדם שהוא עומד בנסיונו, שאין בריה שאין הקדוש ברוך הוא מנסה אותה\".",
+ "וכעין זה מבואר במדרש בשמות רבה (שמות פרשה ב' אות ג'), \"אין הקדוש ברוך הוא נותן גדולה לאדם עד שבודקהו בדבר קטן ואח\"כ מעלהו לגדולה, הרי לך שני גדולי עולם שבדקן הקדוש ברוך הוא בדבר קטן ונמצאו נאמנים והעלן לגדולה, בדק לדוד בצאן ולא נהגם אלא במדבר להרחיקם מן הגזל וכו' אמר ליה הקדוש ברוך הוא נמצא אתה נאמן בצאן, בוא ורעה צאני וכו', וכן במשה הוא אומר 'וינהג את הצאן אחר המדבר' (שמות ג', א') להוציאן מן הגזל, ולקחו הקדוש ברוך הוא לרעות ישראל וכו'\". הרי מבואר שרק ע\"י נסיון היה אפשר לעלות ממדריגה למדריגה.",
+ "ג) מדרגת בני ישראל אצל הים סוף",
+ "כתוב \"ופרעה הקריב וישאו בני ישראל את עיניהם והנה מצרים נוסע אחריהם וייראו מאד ויצעקו בני ישראל אל ה'; ויאמרו אל משה המבלי אין קברים במצרים לקחתנו למות במדבר מה זאת עשית לנו להוציאנו ממצרים; הלא זה הדבר אשר דברנו אליך במצרים לאמר חדל ממנו ונעבדה את מצרים כי טוב לנו עבוד את מצרים ממותנו במדבר\" (בשלח י\"ד, י'-י\"ב).",
+ "ופירש רש\"י, \"ויצעקו, תפשו אומנות אבותם, באברהם הוא אומר (וירא י\"ט, כ\"ז) 'אל המקום אשר עמד שם', ביצחק (חיי שרה כ\"ד, ס\"ג) 'לשוח בשדה', ביעקב (ויצא כ\"ח, י\"א) 'ויפגע במקום'\".",
+ "ומבואר מזה שמתחילה התפללו אל הקב\"ה שיצילם, ובזה נהגו כמו האבות שהצטיינו בתפלה. אלא שמיד אחרי כן התחילו להתלונן והטיחו דברים כלפי מעלה ואמרו, \"מה זאת עשית לנו להוציאנו ממצרים\".",
+ "והדברים תמוהים, איך שייך שברגע אחד נהגו כמו האבות ושמו את בטחונם בהקב\"ה והתפללו לו, ומיד לאחר כן נהגו באופן אחר לגמרי והטיחו דברים כלפי מעלה?!",
+ "ובספר הזכרון (על פירוש רש\"י עה\"ת) כתב ליישב, \"ובשם הרב ר' יצחק אבוהב ז\"ל שמעתי שכוונת המדרש הזה הוא שלא היתה תפלתם בתום לבב אלא מנהג אבותיהם כמצות אנשים מלומדה שאין דרך המתפלל ומתחנן להטיח דברים ולומר המבלי וגו'\". ומבואר שתפלת בני ישראל אצל הים סוף לא היתה מעומק לבם, אלא התפללו מתוך הרגלם כמצות אנשים מלומדה. ובאמת שתפלה מעומק הלב היתה למעלה מטבעם באותה שעה, ולכן מיד לאחר כן התחילו לנהוג כמו שהיה טבעם באמת והתלוננו והטיחו דברים כלפי מעלה.",
+ "וזהו כמו שכתוב בספר ישעיה (כ\"ט י\"ג), \"ויאמר ה' יען כי נגש העם הזה בפיו ובשפתיו כבדוני ולבו רחק ממני, ותהי יראתם אותי מצות אנשים מלומדה\". והנה כדי שתפלה לא תהיה מתוך ההרגל, צריך האדם להכיר שכל תפלה היא מיוחדת, ואין לו לחשוב שהתפלה שהוא מתפלל עכשיו היא כמו התפלות שכבר התפלל.",
+ "והיוצא מכל זה הוא, שתפקיד האדם הוא שלא להשאר במדרגה שהיא טבעית לו, אלא צריך לרומם את עצמו למדרגה שהיא למעלה מטבעו.",
+ "ד) אינו דומה שונה פרקו מאה פעמים וכו'",
+ "ונראה שבזה יש לבאר את דברי הגמ' בחגיגה (ט' ב'), \"אמר ליה בר הי הי להלל, מאי דכתיב (מלאכי ג', י\"ח) 'ושבתם וראיתם בין צדיק לרשע בין עובד אלקים לאשר לא עבדו', היינו צדיק היינו עובד אלקים, היינו רשע היינו אשר לא עבדו (מי הוא צדיק ומי הוא עובד אלקים, הלא אחד הוא, רש\"י), אמר ליה עבדו ולא עבדו תרוייהו צדיקי גמורי נינהו, ואינו דומה שונה פרקו מאה פעמים לשונה פרקו מאה ואחד\".",
+ "ונראה שכוונת הגמ' היא שמספר מאה הוא מספר מסויים, וטבע בני אדם הוא להגיע עד מקום מסויים ולא להשתדל יותר, ולכן מי ששונה פרקו מאה פעמים אינו משתדל לרומם את עצמו למעלה מטבעו, אבל לימוד במספר מאה פעמים ואחד הוא יציאה מדרך הטבע, ולכן הוא נקרא \"עובד אלקים\", שהרי הוא רוצה לקרב את עצמו להקב\"ה ולא להשאר בטבעו כמצות אנשים מלומדה.",
+ "ונראה לבאר בזה הא דאיתא בירושלמי בברכות (פ\"ט ה\"ה), \"תני רבי שמעון בן יוחאי אומר, אם ראית את הבריות שנתייאשו ידיהן מן התורה מאד עמוד והתחזק בה ואתה מקבל שכר כולם\". ונראה שכוונת הירושלמי היא שבזמן שבני אדם מתייאשים מן התורה יש נסיון גדול למי שרוצה לקיים את התורה, ולכן אם בכל זאת הוא עומד בנסיון והולך כנגד הטבע ומקיים את התורה אז הוא זוכה לקבל שכר כנגד כולם.",
+ "ולפ\"ז בזמנינו שלדאבוננו רוב היהודים אינם מקיימים את התורה, יש הזדמנות גדולה בשבילנו להלוך כנגד הזרם ולקיים את התורה וליטול שכר כנגד כולם.",
+ "ה) האומץ של בני ישראל היה מכח שבט לוי שהיו לומדי התורה במצרים",
+ "ונראה להוסי�� בזה, שעצם היציאה ממצרים הוצרכה לאומץ הלב, ופרעה הכיר שעם ישראל קיבלו אומץ זה משבט לוי שלא היו שבורי לב מחמת שהיו לומדים תורה כל זמן היותם במצרים כיון שלא היו בכלל השעבוד, וכמו שכתוב (שמות ה', ד'), \"ויאמר אליהם מלך מצרים למה משה ואהרן תפריעו את העם ממעשיו, לכו לסבלותיכם\", ופירש רש\"י, \"לכו לסבלותיכם, לכו למלאכתכם שיש לכם לעשות בבתיכם, אבל מלאכת שעבוד מצרים לא היתה על שבטו של לוי, ותדע לך שהרי משה ואהרן יוצאים ובאים שלא ברשות\".",
+ "ונראה שזה מרומז בתחילת הפרשה, ששמעתי מהג\"ר משה מרדכי אפשטיין זצ\"ל שדייק שבפסוקים הראשונים של הפרשה כתוב \"העם\" הרבה פעמים, וכמו שכתוב בתחילת פרשת בשלח (י\"ג, י\"ז-י\"ח), \"ויהי בשלח פרעה את העם וגו', כי אמר אלקים פן ינחם העם וגו', ויסב אלקים את העם וגו'\". הרי שבשני פסוקים הראשונים נקראו \"עם\". וכתוב עוד לקמן (י\"ד, ה'), \"ויוגד למלך מצרים כי ברח העם, ויהפך לבב פרעה ועבדיו אל העם, ויאמרו מה עשינו כי שלחנו את ישראל מעבדנו\". הרי שגם כאן התורה הזכירה את בני ישראל שתי פעמים בלשון \"עם\", ואילו בסוף פסוק זה כתוב, \"ויאמרו מה זאת עשינו כי שלחנו את ישראל מעבדנו\", הרי שכאן נקראו \"ישראל\". ויש להקשות, למה נקראו מתחילה בלשון \"עם\", ולמה כאן נקראו \"ישראל\"?",
+ "ונראה לומר בזה, שהנה ידוע הוא שלשון \"ישראל\" לעומת לשון \"עם\" הוא לשון חשיבות. ולכן יש לומר ש\"ישראל\" בפסוק זה מורה על שבט לוי שהיו חשובי העם כיון שהיו לומדי התורה, והיו המצריים מתלוננים ואומרים מה זאת עשינו שפטרנו שבט לוי מן השעבוד, שהרי עכשיו כל העם יוצאים ממצרים כיון ששבט לוי שהם לומדי התורה בראשם שמעודדם לצאת ונותנים לשאר העם את האומץ ללכת בארץ לא זרועה כדי להשתחרר משעבוד מצרים."
+ ],
+ [
+ "מאמר ל\"ו – עצבות",
+ "א) אם תעזבני יום יומיים אעזבך",
+ "כתוב, \"ויסע משה את ישראל מים סוף ויצאו אל מדבר שור וילכו שלשת ימים במדבר ולא מצאו מים\" (בשלח ט\"ו, כ\"ב). ואיתא בבבא קמא (פ\"ב א'), \"דורשי רשומות אמרו אין מים אלא תורה שנאמר 'הוי כל צמא לכו למים' (ישעיה נ\"ה, א'), כיון שהלכו שלשת ימים בלא תורה נלאו, עמדו נביאים שביניהם ותיקנו להם שיהו קורין בשבת ומפסיקין באחד בשבת וקורין בשני ומפסיקין שלישי ורביעי וקורין בחמישי ומפסיקין ערב שבת כדי שלא ילינו ג' ימים בלא תורה\". ומבואר מהגמ' ש\"מים\" באותו פסוק היינו תורה, ולכן כוונת התורה היא שבני ישראל הצטערו מיגיעת הדרך בשביל שהלכו שלשה ימים בלי תורה.",
+ "ולפ\"ז נראה לבאר את הפסוק שאחריו, \"ויבואו מרתה ולא יכלו לשתות מים ממרה כי מרים הם על כן קרא שמה מרה\" (שם פסוק כ\"ג), שכוונת התורה היא שאחר שהלכו שלשה ימים בלא תורה ורצו לחזור לתורה אז טעמו טעם מר בתורה ולא הרגישו עוד את מתיקות התורה, שרק מי שלומד תדיר בכל יום יכול לטעום את מתיקות התורה.",
+ "והביאור בזה הוא, שהנה חז\"ל אמרו (ספרי עקב פיסקא מ\"ח, ירושלמי ברכות פ\"ט מ\"ה) אודות לימוד התורה ש\"אם תעזבני יום יומיים אעזבך\", ור\"ל שכשם שהוא מתרחק מן התורה גם התורה מתרחקת ממנו, ולכן אם הוא עוזב את התורה יום אחד נמצא שהתרחק מן התורה שיעור שני ימים. ולכן, קשה מאד לחזור לתורה לאחר שעזב את התורה, ואז יש לתורה טעם מר.",
+ "והנה סכנה גדולה כרוכה בזה, שכשקשה לאדם ללמוד, א�� היצר הרע משתדל להפילו למצב של עצבות ויאוש, והיצר הרע יגיד לו שלא יצליח בתורה וטוב לו לעזוב את התורה. אבל זו היא רק עצת היצר שבאמת אין סיבה ליאוש, שאע\"פ שהתרחק מן התורה וקשה לחזור, מכל מקום בקצת התאמצות יכול לחזור לתורה ולהצליח בלימודו.",
+ "ב) רפו ידיהם מן התורה",
+ "כתוב בסוף הפרשה, \"ויבוא עמלק וילחם עם ישראל ברפידים\" (בשלח י\"ז, ח'), ואמרו חז\"ל (סנהדרין ק\"ו א', מכילתא כאן מסכתא דעמלק פרשה א') ש\"רפו ידיהם מן התורה\". והדברים תמוהים מאד, שהרי רפידים היתה החנייה האחרונה לפני מתן תורה, ולכאורה זה הוא הזמן המסוגל ביותר להתעלות בתורה, ואיך שייך שבאותו זמן התרפו מן התורה?!",
+ "ונראה לומר, שהאמת הוא להיפך, שאותו זמן הוא המסוגל ביותר לפעולת יצר הרע, שהיצר הרע הגיד להם שאינם חשובים כל כך לקבל את התורה, ונפלו בני ישראל למצב של עצבות ויאוש וממילא רפו ידיהם מן התורה.",
+ "ג) ירבעם התייאש",
+ "ונראה לבאר בזה את דברי הגמ' בסנהדרין (ק\"ב א'), \"'אחר הדבר הזה לא שב ירבעם מדרכו הרעה' (מלכים א' י\"ג, ל\"ג), מאי אחר, אמר רבי אבא אחר שתפשו הקדוש ברוך הוא לירבעם בבגדו ואמר לו חזור בך ואני ואתה ובן ישי נטייל בגן עדן, אמר לו מי בראש, בן ישי בראש, אי הכי לא בעינא\". ויש לתמוה מאד על דברי הגמ', שהקב\"ה הציע לירבעם למחול לו על הכל ולטייל עמו בגן עדן, וירבעם מיאן רק בשביל שדוד המלך ילך בראש?!",
+ "ונראה לומר בזה, שכשירבעם שמע שדוד ילך בראש, מיד תקף בו היצר הרע והפילו למצב של עצבות ויאוש, וכשבן אדם במצב של עצבות עלול הוא לטעות, ולכן ירבעם מיאן לטייל עם הקב\"ה בגן עדן!",
+ "ומכל זה למדנו שהיצר הרע יכול להפיל את האדם למצב של עצבות ויאוש ועי\"ז יגרום לו לעזוב את התורה. ולכן, כל אחד צריך לחזק את עצמו, ולא להניח את היצר הרע לעשות כן. ואם היצר הרע משתדל לשכנע אותו שאינו מצליח בלימודו, צריך האדם לדעת שהאמת אינו כן, אלא שבאמת הוא מצליח בלימודו אלא שלפעמים אין ההתעלות ניכרת מיד עד לאחר זמן גדול.",
+ "ועוד צריך כל אחד לדעת, שאפילו אם האדם התרחק מן התורה, אין לו להתייאש, שאע\"פ שקשה לחזור, מכל מקום אם מחזק את עצמו יכול לעשות כן.",
+ "ד) מפרעה יש ללמוד שאין להתייאש",
+ "יסוד זה יש ללמוד מפרעה מלך מצרים, וזה על פי הא דאיתא בפרקי דרבי אליעזר (פרק מ\"ג), \"תדע לך כח התשובה, בא וראה מפרעה מלך מצרים שמרד בצור עליון הרבה מאד שנאמר 'מי ה' אשר אשמע בקולו' (שמות ה', ב'), ובאותו לשון שחטא בו בלשון עשה תשובה שנאמר 'מי כמוכה באלים ה'' (בשלח ט\"ו, י\"א), והצילו הקב\"ה מבין המתים וכו' לספר כח גבורתו וכו', והלך ומלך בנינוה\".",
+ "ומבואר מכאן דבר נפלא, שפרעה היה מלך על מצרים והקב\"ה הרג את חילו וטבעם בים והוציא את בני ישראל מארץ מצרים, והיה לו לפרעה ליפול למצב של עצבות ויאוש. אבל אין זה מה שאירע לו, אלא למד ממה שנעשה לו וחזר מדרכו הרעה ולבסוף נעשה מלך על נינוה, והחזיר את כל העיר בתשובה כמבואר בספר יונה. מזה יש ללמוד, שאפילו אם האדם נפל הרבה ממדרגתו אין לו להתייאש, אלא צריך לחדור לתוך לבו שאפשר לו להתעלות ואין שום סיבה להתייאש.",
+ "ה) מעין המתגבר בחידושי הלכה",
+ "ויש להוסיף בזה מה שאמר הג\"ר ישראל סלנטר ששו\"ע שלו גדול משו\"ע שלנו, שע\"י עמילותו בתורה זכה למצוא חי��ושי דינים שאינם מופיעים בשולחן ערוך. ואולי יש לפרש שהיסוד בזה הוא שהקב\"ה \"מחדש בטובו בכל יום תמיד מעשה בראשית\", ולכן כשם שהקב\"ה מחדש את העולם תמיד, כן אנו צריכים לחדש חידושי תורה כדי להתדמות למדותיו של הקב\"ה. וא\"כ מי שרוצה לחזק את עצמו בתורה יש לו להשתדל ככל מה שאפשר לעמול בתורה עד שיגיע למדריגה של חידושי תורה."
+ ],
+ [
+ "פרשת יתרו",
+ "מאמר ל\"ז – חומר החטא",
+ "א) חטא הוא כמו כוכב",
+ "והגבלת את העם סביב לאמר השמרו לכם עלות בהר ונגוע בקצהו כל הנוגע בהר מות יומת (יתרו י\"ט, י\"ב). ועוד כתוב, \"ויאמר ה' אל משה רד העד בעם (התרה בהם שלא לעלות בהר, רש\"י) פן יהרסו אל ה' לראות ונפל ממנו רב\" (שם י\"ט, כ\"א). ומבואר שמשה רבינו הזהיר את בני ישראל פעמיים שלא לעלות בהר. ופירש רש\"י (בפסוק כ\"ד), \"שמזרזין את האדם קודם מעשה, וחוזרין ומזרזין אותו בשעת מעשה\". ומבואר שאפילו בני ישראל במדבר שקיבלו את התורה וראו את השכינה בעיניהם הוצרכו לאזהרה אחר אזהרה כדי שלא יעברו על מצות ה' שצוה שלא יעלו על ההר.",
+ "והדברים תמוהים, שידענו שבני ישראל הגיעו באותו זמן למדרגת אדם הראשון קודם החטא, וכדאיתא במס' שבת (קמ\"ו א'), \"שבשעה שבא נחש על חוה הטיל בה זוהמא, ישראל שעמדו על הר סיני פסקה זוהמתן\", ור\"ל שבשעה שהגיעו להר סיני פסקה זוהמת החטא של אדם הראשון. וכן יש להעיר ממה שאנו אומרים בהגדה של פסח, \"אילו קרבנו לפני הר סיני ולא נתן לנו את תורה דיינו\", שהכוונה בזה היא שכבר בהתקרבותם לפני הר סיני זכו למדרגות גדולות עד שהיו יכולים להשיג את התורה בעצמם ע\"י שכלם וכמו האבות שקיימו את כל התורה עד שלא ניתנה, ולכן אנו אומרים שאם קרבנו לפני הר סיני ולא נתן לנו את התורה דיינו, שהרי באותה מדריגה היינו יכולים להשיג את התורה בלי נתינת התורה. ולפ\"ז יש לתמוה, למה הוצרכו בני ישראל להיות מוזהרים שתי פעמים, והלא באותה שעה היו צדיקים גמורים, ובודאי די להם באזהרה אחת.",
+ "אלא שמכאן יש ללמוד את חומר החטא, שאע\"פ שדבר רחוק הוא שבני ישראל יעברו על מצות ה' מכל מקום הוצרכו לאזהרה יתירה. וכל מה שתמהנו על מה שנצטוו פעמיים הוא רק משום שאין אנו מכירים את חומר החטא, אבל אם היינו מכירים את חומר החטא לא היינו מקשים כלום.",
+ "והג\"ר ישראל סלנטר דימה את החטא לכוכב, שכמו שכל כוכב הוא גדול מאד אלא שנראה לנו כנקודה קטנה מפני שאנו רחוקים ממנו, כמו כן חטא נראה לנו כדבר קטן מפני שאנו רחוקים מלהכירו אע\"פ שבאמת הוא גדול מאד.",
+ "ב) סיפור הגמ' באבדן",
+ "הבה נלמוד את דברי הגמ' ביבמות (ק\"ה ב') שממנו יש ללמוד את חומר החטא. \"אדהכי אתא רבי למתיבתא, אינהו דהוו קלילי יתיבו בדוכתייהו, רבי ישמעאל ברבי יוסי אגב יוקריה הוה מפסע ואזיל (מחמת כובדו שהיה בעל בשר היה הולך לאט), אמר ליה אבדן מי הוא זה שמפסע על ראשי עם קדוש, אמר ליה אני ישמעאל בר' יוסי שבאתי ללמוד תורה מרבי וכו', באותה שעה נצטרע אבדן (עונשו של לשון הרע נגעים, רש\"י) וטבעו שני בניו ומאנו שתי כלותיו, אמר רב נחמן בר יצחק בריך רחמנא דכספיה (שביישו) לאבדן בהאי עלמא\". ומבואר מכאן דבר נורא, שאע\"פ שאבדן סיפר לשון הרע רק פעם אחת אעפ\"כ נענש באופן חמור מאד שאירע לו אסונות גדולים. וכן מצינו ביהודה שנענש שמתו אשתו ושני בניו מפני שהתחיל להציל את יוסף ולא גמרו וכדאיתא במס' סוטה (י\"ג ב'), \"כל העושה דבר ולא גמרו וכו' אף קובר אשתו ושני בניו דכתיב 'ותמת בת שוע אשת יהודה וגו'' (וישב ל\"ח, י\"ב) וכתיב 'וימת ער ואונן' (פינחס כ\"ו, י\"ט)\".",
+ "אין אנו מבינים כל זה מפני שאין אנו מכירים את חומר החטא, אבל מוטל עלינו לעשות כל מה שנוכל להכיר את חומר החטא עד מקום שידינו מגעת ע\"י התבוננות וע\"י לימוד בספרי מוסר."
+ ],
+ [
+ "מאמר ל\"ח – אמונה (ב)",
+ "א) העיקר הגדול שנלמד מהמשנה במס' חולין",
+ "כתוב, \"ויאמר ה' אל משה הנה אנכי בא אליך בעב הענן בעבור ישמע העם בדברי עמך וגם בך יאמינו לעולם וגו'\" (יתרו י\"ט ט'). ומבואר מפסוק זה שאמונת בני ישראל בנבואת משה רבינו היתה מחמת שראו את הקב\"ה מדבר עם משה. וכן מבואר ממה שכתוב בסוף הפרשה, \"ויאמר ה' אל משה כה תאמר אל בני ישראל אתם ראיתם כי מן השמים דברתי עמכם\" (שם כ', י\"ט).",
+ "והנה איתא במשנה במס' חולין (ק' ב'), \"נוהג בטהורה ואינו נוהג בטמאה (איסור גיד הנשה נוהג רק בבהמה טהורה), רבי יהודה אומר אף בטמאה, אמר ר' יהודה והלא מבני יעקב נאסר גיד הנשה ועדיין בהמה טמאה מותרת להן, אמרו לו בסיני נאמר אלא שנכתב במקומו\".",
+ "וכתב הרמב\"ם בפירוש המשניות (שם), \"ושים לבך על העיקר הגדול הנכלל במשנה הזאת, והוא מה שאמר מסיני נאסר, לפי שאתה הראית לדעת שכל מה שאנו מרחיקים או עושים היום אין אנו עושין אלא במצות הקב\"ה ע\"י משה רבינו ע\"ה, לא שהקב\"ה אמר זה לנביאים שלפניו, כגון זה שאין אנו אוכלין אבר מן החי אינו מפני שהקב\"ה אסרו לנח אלא לפי שמשה אסר עלינו אבר מן החי במה שצוה בסיני שיתקיים איסור אבר מן החי, וכן אין אנו מלין מפני שאברהם אבינו ע\"ה מל עצמו ואנשי ביתו אלא מפני שהקב\"ה צוה אותנו ע\"י משה רבינו שנימול כמו שמל אברהם אבינו ע\"ה, וכן גיד הנשה אין אנו הולכים אחר איסור יעקב אבינו אלא מצות משה רבינו ע\"ה, הלא תראה מה שאמרו תרי\"ג מצוות נאמרו לו למשה מסיני, וכל אלו בכלל המצוות\".",
+ "ומבואר מדברי הרמב\"ם, שעיקר גדול הוא שקיום כל המצוות הוא רק מחמת מצות משה רבינו מפי הקב\"ה. וצריך ביאור, למה מצוות התורה צריכות להיות מפי משה רבינו?",
+ "ב) עינינו ראו ולא זר",
+ "ונראה לבאר את דברי הרמב\"ם על פי מה שכתב בעצמו בהל' יסודי התורה (פ\"ח ה\"א), \"משה רבינו לא האמינו בו ישראל מפני האותות שעשה, שהמאמין על פי האותות יש בלבו דופי שאפשר שיעשה האות בלט וכשוף וכו', ובמה האמינו בו במעמד הר סיני שעינינו ראו ולא זר ואזנינו שמעו ולא אחר האש והקולות והלפידים והוא נגש אל הערפל והקול מדבר אליו ואנו שומעים משה משה לך אמור להן כך וכך וכו', ומנין שמעמד הר סיני לבדו היא הראיה לנבואתו שהיא אמת שאין בו דופי שנאמר 'הנה אנכי בא אליך בעב הענן בעבור ישמע העם בדברי עמך וגם בך יאמינו לעולם', מכלל שקודם דבר זה לא האמינו בו נאמנות שהיא עומדת לעולם אלא נאמנות שיש אחריה הרהור ומחשבה\".",
+ "ולמדנו מדברי הרמב\"ם שכל האמונה בתורה שייכת רק מפני מעמד הר סיני, שבאותו מעמד ראו בני ישראל את הקב\"ה מדבר עם משה, ורק זה נחשב לאמונה שלימה מאחר שראו כן בעיני עצמם, ולא היתה אמונה מחמת אותות ומופתים.",
+ "ולפי זה מובנים דברי הרמב\"ם במס' חולין, שקיום כל המצוות צריך להיות רק מחמת מצות משה רבינו מפי הקב\"ה, שרק אצל משה שייך אמונה שלימה מאחר שראו בעצמם את הקב\"ה מדבר עם משה.",
+ "ולמדנו מזה, שאם נקיים מצוה בלי אמונה שלימה הרי זה פגם במצוה עצמה, שרק מטעם זה אנו צריכים לשמוע כל מצוה ומצוה מפי משה רבינו כדי שקיום המצוה יהיה עם האמונה הראויה.",
+ "ואע\"פ שרק אבותינו ראו את מעמד הר סיני, מכל מקום כבר כתב הרמב\"ן (פרשת ואתחנן ד', ט'), \"כי כשנעתיק גם כן הדבר לבנינו ידעו שהיה הדבר אמת בלא ספק כאלו ראוהו כל הדורות, כי לא נעיד שקר לבנינו ולא ננחיל אותם דבר הבל ואין בם מועיל\"."
+ ],
+ [
+ "מאמר ל\"ט – קדושת הר סיני",
+ "א) קדושת הר סיני היתה רק לזמן",
+ "והגבלת את העם סביב לאמר השמרו לכם עלות בהר ונגוע בקצהו, כל הנוגע בהר מות יומת, לא תגע בו יד כי סקול יסקל או ירה יירה אם בהמה אם איש לא יחיה, במשוך היובל המה יעלו בהר (יתרו י\"ט, י\"ב-י\"ג). ופירש רש\"י, \"במשוך היבל, כשימשוך היובל קול ארוך הוא סימן סילוק שכינה והפסקת הקול, וכיון שנסתלק הם רשאין לעלות\" (ומקורו מתענית דף כ\"א ב'). ומבואר שקדושת הר סיני היתה רק לשעה, ולכן כשנגמר מתן תורה פקעה קדושת ההר והותרו בני ישראל לעלות על הר סיני.",
+ "ויש להקשות, שלענין קדושת בית הכנסת הוא להיפך, שקדושתה אינה בטילה עולמית, וכדאיתא במס' מגילה (כ\"ח א'), \"בית הכנסת שחרב אין מספידין בתוכו וכו' שנאמר 'והשמותי את מקדשיכם' (בחוקותי כ\"ו ל\"א), קדושתן אף כשהן שוממין\", וא\"כ למה נשתנה קדושת הר סיני שנתבטלה מיד לאחר מתן תורה, והלא קדושת הר סיני גדולה יותר מקדושת בית הכנסת, שאפילו עלייה להר נאסרה?!",
+ "ב) קדושת הר סיני היא בעצמה קדושת התורה",
+ "ונראה לומר בזה, שקדושת בית הכנסת חלוקה ביסודה מקדושת הר סיני, שקדושת בית הכנסת נובעת מהמקום, שהמקום מיוחד לתורה ולתפילה, ולכן לא שייך שתתבטל קדושתה שהרי המקום עצמו נתקדש והמקום עדיין ישנו שם. אבל קדושת הר סיני לא היתה מחמת המקום, אלא שקדושת הר סיני היא בעצמה קדושת התורה, ולכן בכל מקום שהתורה נמצאת שם יש קדושת הר סיני. ולכן בשעה שהתורה היתה בהר סיני אז אותו מקום נתקדש בקדושת התורה, אבל לאחר שנגמר מתן תורה אז בכל מקום שהתורה נלמדת שם נמצאת קדושת הר סיני.",
+ "ג) לימוד התורה באימה וביראה",
+ "ונראה לבאר בזה את דברי הגמ' בברכות, דאיתא שם (כ\"ב א'), \"'והודעתם לבניך ולבני בניך', וכתיב בתריה 'יום אשר עמדת לפני ה' אלקיך בחורב' (ואתחנן ד', ט'-י'), מה להלן באימה וביראה וברתת ובזיע אף כאן באימה וביראה וברתת ובזיע\". ומבואר מהגמ' שאופן לימוד התורה צריך להיות כמו לימוד התורה במעמד הר סיני, ולכן הלימוד צריך להיות באימה וביראה וברתת ובזיע.",
+ "וקשה, איך שייך לדמות לימוד התורה שבכל הדורות למעמד הר סיני, שבודאי מתן תורה מפאת גודל קדושתה היה באימה וביראה וברתת ובזיע, אבל איך שייך לדמות לזה לימוד התורה בכל הדורות?",
+ "אבל לפי מה שנתבאר מיושב היטב, שהרי קדושת הר סיני לא פקעה כלל, אלא עדיין היא נמצאת אצל כל מי שלומד תורה, ולכן לימוד התורה שבכל הדורות צריך להיות כמו מעמד הר סיני, שהרי קדושתן שוה.",
+ "ד) האבן הזאת דומה להר סיני",
+ "ויעוין בשיר השירים רבה (פרשה א' אות א'), \"בא וישב לו לפני רגליו של ר' אליעזר ובית מדרשו של רבי אליעזר היה עשוי כמין ריס ואבן אחת היתה שם והיתה מיוחדת לו לישיבה, פעם אחת נכנס ר' יהושע התחיל מנשק אותה האבן ואמר האבן הזאת דומה להר סיני, וזה שישב עליה דומה לארון הברית\". מבואר מהמדרש שהאבן שישב עליה רבי אליעזר דומה להר סיני. וצריך ביאור, מה הדמיון בין הר סיני והאבן שישב עליה רבי אליעזר?",
+ "ונראה שמדברי המדרש יש להוכיח כדברינו, שהאבן שישב עליה רבי אליעזר בשעה שלומד תורה דומה להר סיני, שהרי קדושת הר סיני נמצאת בכל מקום שהתורה נלמדת.",
+ "ה) בני ישראל החזיקו את קדושת התורה על הר סיני",
+ "ונראה שעומק דבר זה נלמד מדברי המשך חכמה שכתב (יתרו י\"ט, י\"ב), \"'והגבלת את העם סביב לאמר', הענין דהכבוד האלוקי והנבואה היה עד מקום שישראל עומדים נגד ההר וכו', כן כאן היו ישראל המחיצות החוצצים בין גלוי כבוד אלקים לזולתו, ולכן ההר היה אסור בנגיעה שלא כלתה מקום הכבוד מן ההר, ולכן אמר כי הכבוד יש לו גבול, ומה גבולו, זה 'העם סביב', וזה 'והגבלת', במה, 'את העם', עם 'העם סביב', שהם יהיו המגבילים וכו', ולכן כיון שישראל המה היו מחיצות הכבוד והמה היו משכן לאלקות, כן נשאר קדושתן לעולם, וכמו שאמר (תרומה כ\"ה, ח') 'ושכנתי בתוכם', וכמו שכתוב (ירמיה ז', ד') 'היכל ה' המה', ולכן (מגילה כ\"ט א') 'גלו לבבל שכינה עמהם', וכמו מחיצות וקרשי המשכן, אבל ההר, קדושתו לשעה, וכמו כל מקום שעמד המשכן, לכן בהר כתוב ההיתר תיכף 'במשוך היובל המה יעלו בהר' שמעיקרא לא נתקדש רק לשעה, אבל ישראל קדושתן לעולם וכו'\".",
+ "אנו לומדים דבר נפלא מדברי המשך חכמה, שבני ישראל היו הכלים שהחזיקו את קדושת הר סיני, ונמצא שההר לא היה קדוש מחמת עצמו, אלא ישראל שהיו סביב ההר נתקדשו בקדושת התורה, והם שהחזיקו את קדושה התורה על הר סיני.",
+ "איתא במס' אבות (פ\"ג מ\"ו), \"רבי חלפתא איש כפר חנניה אומר עשרה שיושבין ועוסקין בתורה שכינה שרויה ביניהם\". גדול אחד היה אומר על דברי משנה זו, שיש למלאך להפחד להכנס למקום זה, שהרי השכינה שרויה שם. דברי גדול זה מובנים מאד על פי כל מה שנתבאר שבמקום שהתורה נלמדת שם שורה קדושת הר סיני."
+ ],
+ [
+ "פרשת משפטים",
+ "מאמר מ' – חומר העבירה",
+ "א) חומר עבירה שבני אדם מזלזלים בה",
+ "ומכה אביו ואמו מות יומת וגו', ומקלל אביו ואמו מות יומת (משפטים כ\"א, ט\"ו-י\"ז). והנה התורה כתבה את הדין של מכה אביו ואמו ואת הדין של מקלל אביו ואמו סמוכים זה לזה כיון שהם דומים זה לזה, שבשניהם הבן מזלזל בכבודם של הוריו. אלא שיש להעיר על הבדל גדול שביניהם, שהמכה אביו ואמו חייב חנק (כדאיתא בסנהדרין פ\"ד ב') שהיא המיתה הקלה שבארבע מיתות בית דין, ואילו המקלל אביו ואמו חייב סקילה (כדאיתא בסנהדרין נ\"ג א') שהיא המיתה החמורה. וצריך ביאור, למה החמירה תורה במקלל יותר ממכה?",
+ "והרמב\"ן כתב בביאור דבר זה, \"והחמיר במיתת המקלל יותר ממיתת המכה, מפני שחטא הקללה מצוי יותר, שהכסיל כאשר יכעוס והתקצף וקלל במלכו ובאביו ואמו תמיד כל היום, והעבירה כפי מציאותה תמיד צריכה ייסור גדול\".",
+ "ומבואר מדברי הרמב\"ן שבני אדם אינם מחשיבים קללה לחטא כל כך כמו מכה מאחר שקללה היא רק דיבור בעלמא ולכן בני אדם מזלזלים בה. מטעם זה החמירה התורה בעונש מקלל יותר מבמכה כדי שבני אדם יקחו מוסר וילמדו להזהר גם במקלל כמו במכה.",
+ "יסוד זה שהתורה החמירה בחטאים שבני אדם מקילים בה יש ללמוד ג\"כ מדברי רבינו יונה בשערי תשובה (שער ג' אות קמ\"א) שכתב, \"ועוד אמרו (בבא מציעא נ\"ט א') המלבין פני חבירו ברבים אין לו חלק לעולם הבא, ומה שלא אמרו כן על הרוצח שאין לו חלק לעולם הבא, כי המלבין פני חבירו איננו מכיר גודל חטאו, ואין נפשו מרה לו על עוונו כמו הרוצח, על כן הוא רחוק מן התשובה\".",
+ "ומבואר מדברי רבינו יונה שבאמת הרוצח בידים חמור ממלבין פני חבירו, ואעפ\"כ חז\"ל אמרו שאין לו חלק לעולם הבא רק על מי שמלבין פני חבירו ברבים, שמאחר שבני אדם מזלזלים באיסור זה כיון שהוא רק דיבור בעלמא, לכן עונשו של מלבין פני חבירו חמור.",
+ "וכשם שהתורה החמירה בחטא שבני אדם מזלזלים בו, כמו כן החמירו החכמים בחטא שבני אדם מזלזלים בו. ונראה שזהו הביאור בהא דאיתא בסנהדרין (מ\"ו א'), \"ומעשה באחד שרכב על סוס בשבת בימי יוונים והביאוהו לבית דין וסקלוהו, לא מפני שראוי לכך אלא שהשעה צריכה לכך\". ונראה שמה שאמרה הגמ' \"שהשעה צריכה לכך\" רוצה לומר שבני אדם חשבו שרכיבה על גבי בהמה בשבת אינה חמורה כל כך מפני שהיא רק איסור מדרבנן, לכן הוצרכו החכמים שבאותו הדור להרוג אדם שחילל שבת ע\"י איסור רכיבה להראות לכל את חומר האיסור.",
+ "ועלינו לדעת, שמה שבני אדם חושבים שעבירות מסויימות הן קלות ומזלזלים בהן היינו משום שהם משועבדים לרצונותיהם, שרצון האדם ללכת אחר יצרו מפתה אותו לחשוב שהעבירות אינן חמורות כל כך. ולכן, העצה היעוצה לזה היא להרגיל את עצמו לשעבד את רצונותיו לרצון התורה.",
+ "ב) הכנת האדם לעבירה גרועה יותר מעבירה עצמה",
+ "והנה יש נקודה נוספת בחומר העבירה, והיא הכנת האדם לעבירה, שאין דמיון בין עבירה שנעשית בלי הכנה לעבירה שנעשית בהכנה, שהרי אם עבר עבירה בלי מחשבה תחילה אז הוא קרוב לתשובה, אבל אם הוא מכין את עצמו לעבירה וחושב עליה הרבה לפני שהוא עובר את העבירה אז הוא כבר שקוע בעבירה אפילו לפני עשיית העבירה, ותוצאות הכנת העבירה גרועות מהעבירה עצמה, וכמו שאמרו חז\"ל במס' יומא (כ\"ט א') ש\"הרהורי עבירה קשו מעבירה\".",
+ "ובספר חכמה ומוסר מהסבא מקעלם (חלק א' מאמר ע\"ד) ביאר בזה את דברי הברייתא במס' שבת (דף ע\"ה ב'), \"תנו רבנן, כתב אות אחת גדולה ויש במקומה לכתוב שתים פטור, מחק אות גדולה ויש במקומה לכתוב שתים חייב, אמר רבי מנחם ברבי יוסי וזה חומר במוחק מבכותב\", שיש לתמוה מה חידש רבי מנחם ברבי יוסי, והלא אנו רואים בעצמנו שבזה מוחק חמור מכותב. וביאר הסבא מקעלם שמלאכת מחיקה אסורה מדאורייתא רק אם היא על מנת לכתוב [כמבואר במשנה במס' שבת (בדף ע\"ג א'), \"הכותב שתי אותיות והמוחק על מנת לכתוב שתי אותיות\"], ונמצא שמלאכת מחיקה היא הכנה למלאכת כתיבה, ומטעם זה אם מחק אות אחת על מנת לכתוב במקומה שתי אותיות חייב, שאע\"פ שהמלאכה בעצמה היא רק אות אחת שהיא חצי שיעור, אבל היא הכנה לשיעור שלם של כתיבת שתי אותיות, ונמצא שבאופן זה ההכנה חמורה מהעבירה. וזהו כוונת רבי מנחם ברבי יוסי שאמר \"וזה חומר במוחק מבכותב\", שמהלכה זו יש ללמוד את חומר הענין של הכנה לעבירה שלפעמים היא חמורה מהעבירה עצמה."
+ ],
+ [
+ "מאמר מ\"א – נעשה ונשמע",
+ "א) רז שמלאכי השרת משתמשין בו",
+ "ויקח ספר הברית ויקרא באזני העם ויאמרו כל אשר דבר ה' נעשה ונשמע (משפטים כ\"ד, ז').",
+ "איתא במס' שבת (פ\"ח א'), \"אמר רבי אלעזר בשעה שהקדימו ישראל נעשה לנשמע יצתה בת קול ואמרה להן מי גילה לבני רז זה שמלאכי השרת משתמשין בו דכתיב 'ברכו ה' מלאכיו גבורי כח עושי דברו לשמוע בקול דברו' (תהלים ק\"ג, כ'), ברישא עושי והדר לשמוע\".",
+ "וצריך ביאור, מה החשיבות של אמירת נעשה קודם לנשמע? ועוד צריך ביאור, מה כוונת הגמ' שמלאכי השרת משתמשין בו?",
+ "ב) הקדמת נעשה לנשמע ומדרגת דור המדבר",
+ "ונראה לומר בזה בהקדם דברי הגמ' בברכות (י' א'), \"מה הקדוש ברוך הוא מלא כל העולם אף נשמה מלאה את כל הגוף וכו'\". וצריך ביאור, מה כוונת הגמ' שהנשמה מלאה את כל הגוף, ואיך זה דומה למה שהקב\"ה מלא כל העולם?",
+ "ונראה לבאר שמקור רצונו של אדם הוא הנשמה, שכשהנשמה רוצה שהגוף יגביה את ידו, אז מיד הגוף מגביה את ידו, וכן לכל אבר מאברי הגוף. ונמצא שכל חלקי הגוף מתבטלים לגמרי אל הנשמה, שהרי רצונו של הנשמה מתבצע מיד בגוף. וכמו כן הקב\"ה מלא את כל העולם, שכל רצונו של הקב\"ה מתבצע מיד בבריאה ע\"י המלאכים העושים את רצונו, ונמצא שהעולם מתבטל לגמרי אל הקב\"ה כמו שהגוף מתבטל אל הנשמה.",
+ "ונראה שזהו ג\"כ הפירוש של נעשה קודם לנשמע, שמצות הקב\"ה מתבצעת מיד [\"נעשה\"], ואין השומע דן אם לעשות את המצוה או לא, אלא שעושה אותה מיד.",
+ "ולפ\"ז יש לבאר מה שהמלאכים מקדימים נעשה לנשמע, שהכוונה בזה היא שהם מוכרחים לקיים רצונו של הקב\"ה והעשייה מתקיים מיד, וכאילו ה\"נעשה\" הוא קודם ל\"נשמע\".",
+ "והנה בשעה שעמדו ישראל לפני הר סיני הגיעו למדרגה זו של המלאכים, שרצונותיהם התבטלו לגמרי לרצונו של הקב\"ה, ולכן הכריזו נעשה ונשמע. אין אנו באותה מדריגה, אבל עבודתנו היא להגיע למדרגה זו ככל מה שנוכל, והעצה לזה הוא לימוד התורה בעמילות, שבזה יכיר את חשיבות המצוות ויבין שהאדם צריך לקיים את המצוות מיד בלי להסס כלל."
+ ],
+ [
+ "פרשת תרומה",
+ "מאמר מ\"ב – שבירת רצונותיו",
+ "א) בתוכו לא נאמר אלא בתוכם",
+ "ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם (תרומה כ\"ה, ח'). ומובא בספרים (עי' כאן באלשיך) שדרשו מפסוק זה, \"בתוכו לא נאמר אלא בתוכם\", ור\"ל שהתורה לא אמרה שהשכינה תשרה רק במקדש, אלא שהשכינה תשרה בתוך כל אחד ואחד מישראל. אחד מהלימודים מדרשה זו הוא שהשפעת השכינה היא בתוך כל אחד מישראל ולכן השכינה שבתוך האדם יכולה להשפיע על האדם לחיות על פי התורה ולא להיות נמשך אחר השפעת הגוף.",
+ "ובאמת שבירת רצונות הגוף היא היסוד לעבודת האדם. ויש ללמוד דבר זה מביאורו של הג\"ר ישראל סלנטר זצ\"ל בהא דאיתא במס' בבא מציעא (בדף ל\"ב ב'), \"תא שמע אוהב לפרוק ושונא לטעון מצוה בשונא כדי לכוף את יצרו, ואי סלקא דעתך צער בעלי חיים דאורייתא הא עדיף ליה; אפילו הכי כדי לכוף את יצרו עדיף\". ומבואר שהגמ' רצתה להביא ראיה שצער בעלי חיים לאו דאורייתא, שהרי חז\"ל לימדונו שעדיף לטעון את בהמתו של שונאו כדי לכוף את יצרו, אע\"פ שבהמתו של אוהבו רובצת תחת משאה ומצטערת. והגמ' תירצה שאף אם נאמר שצער בעלי חיים הוא דאורייתא מכל מ��ום עדיף לכוף את יצרו במקום לקיים את המצוה של צער בעלי חיים. וקשה, שאם צער בעלי חיים באמת הוא דאורייתא למה נדחה במקום כפיית יצרו? ותירץ הג\"ר ישראל שמכאן יש ללמוד ששבירת רצונותיו וכפיית יצרו היא יסוד גדול בתורה, לכן יכולה היא לדחות את המצוה של צער בעלי חיים.",
+ "ב) וראך ושמח בלבו",
+ "אך אין זה דבר קל, שהתגברות הגוף גדולה עד מאד, וקשה מאד להנצל מהשפעתו. אך מי שמתגבר על גופו שכרו הרבה מאד, והעולם יתעלה בזכותו, וכמבואר מהא דאיתא במדרש (מדרש סודי רזיי מרבי אלעזר בעל הרוקח חלק א' אות ז'), \"בשעה שאמר הקדוש ברוך הוא לישראל 'ועשו לי מקדש ושכנתי' נתקבצו כל שרי כתות של מעלה ובאו להקב\"ה ואמרו לו רבש\"ע מה לך לדור ולשכון במקום טומאה מוטב לך לשכון בינינו שאנו טהורים ואנו במקום טהרה שרוים תשכון בינינו ואל תשכון בתוכם, אמר להם הקדוש ברוך הוא יש לי אדם אחד למטה (אהרן הכהן) ששקול כנגד כולכם וכו', ובו כתיב (שמות ד', י\"ד) 'וראך ושמח בלבו', כיון ששמעו כן שתקו כולם וצוה למשה 'ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם'\". והנה פסוק זה מדבר באהרן הכהן, שמשה רבינו לא רצה לקבל על עצמו להיות מנהיגם של ישראל שהיה ירא שתחלש דעתו של אחיו הגדול, ואמר לו הקב\"ה שלא זו בלבד שאהרן לא יתקנא בגדולתך, אלא אדרבה ישמח מאד, ולא יהיה זה מן השפה ולחוץ, אלא יהיה שמחה בלבו. ולפ\"ז מבואר מהמדרש שמה שזכו ישראל להשראת השכינה היתה בזכות אהרן הכהן שהיה שמח בגדולת אחיו הקטן. והביאור בזה הוא, שאהרן הכהן היה בו ממדותיו של הקב\"ה, ולכן היה מלא אהבה לאחיו, וכן היה נוהג לכל אדם, וכמו שהעידו חז\"ל (באבות פ\"א מי\"ב) שאהרן הכהן היה \"אוהב את הבריות ומקרבן לתורה\". מדה זו שייכת רק במי שהתגבר על השפעת הגוף והוא חי על פי מדותיו של הקב\"ה.",
+ "ג) גודל השפעת הגוף",
+ "כח ההתגברות של הגוף על הנשמה אפשר ללמוד מהסיפור הבא. מעשה והגיע משולח לוואלאזין לאסוף כסף לצדקה. חזותו החיצונית שיכנעה את בני העיר שהמשולח הוא אדם נכבד שראוי לתת לו צדקה בנדיבות הלב. כשהגיע המשולח לביתו של רבי חיים מוואלאזין, החליט רבי חיים שלא לתת לו מאומה. לאחר זמן, גילו שאותו המשולח היה מגבאי המסיון [missionary]. בני העיר תמהו על זה איך ידע רבי חיים שהאיש הזה הוא נוכל ורמאי?! ענה להם רבי חיים שכשהגיע המשולח לביתו הרגיש בעצמו רצון עז לתת לו צדקה. אז הבין שאין זו עצת יצר הטוב, שהרי יצר הרע משתדל בכל כחו להטיל עליו עצלות בקיום המצוות ובמשולח הזה הרגיש התלהבות חזקה לתת לו צדקה, ולכן בודאי זו היא עצת יצר הרע שרוצה שיתן צדקה לאיש זה.",
+ "מסיפור זה מוכח שהתגברות הגוף על הנשמה גדולה עד מאד, עד שאפילו רבי חיים מוואלאזין הרגיש עצלות בקיום המצוות מכח השפעת הגוף."
+ ],
+ [
+ "מאמר מ\"ג – קדושת האדם לעומת קדושת המשכן",
+ "א) פרטי המשכן רומזים לעולמות עליונים אבל האדם עצמו מן העליונים",
+ "איתא בשמות רבה (פרשת תרומה פ' ל\"ג אות ד'), \"אתה מוצא כל מה שברא הקדוש ברוך הוא למעלן ברא למטן וכו', למעלן (ישעיה ו', ב') 'שרפים עומדים ממעל לו', למטן (תרומה כ\"ו, ט\"ו) 'עצי שטים עומדים', למעלן כרובים שנאמר (ישעיה ל\"ז, ט\"ז) 'יושב הכרובים', למטן (תרומה כ\"ה, כ') 'והיו הכרובים וכו'', למעלן (תהלים ק\"ד, ב') 'נוטה שמים כיריעה', ולמטן (תרומה כ\"ו, א') 'עשר יריעות וכו'', ולא עוד אלא שחביבין כל מה שלמטן משל למעלן, תדע לך שהניח מה שלמעלן וירד בשלמטן שנאמר (תרומה כ\"ה, ח') 'ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם וכו''\", ע\"ש באריכות.",
+ "מדברי המדרש מבואר שהמשכן כלל בתוכו גם את העולמות העליונים, וכל פרטי המשכן היו רמזים לענינים רוחניים בעולמות העליונים. והנה לכאורה קדושת המשכן היתה יתירה גם על קדושת העליונים, שהרי הקב\"ה בחר לשכון בתוכו וכמו שכתוב \"ושכנתי בתוכם\".",
+ "אלא שאעפ\"כ נראה שקדושת האדם יתירה אפילו על קדושת המשכן, שהרי האדם נברא בצלם אלקים עצמו, וכמו שכתוב \"ויברא אלקים את האדם בצלמו, בצלם אלקים ברא אותו\" (בראשית א', כ\"ז). וגם קדושת האדם נובעת מהקב\"ה בעצמו, וכמו שכתוב \"ויפח באפיו נשמת חיים\" (בראשית ב', ז'). ונמצא שקדושת האדם היא עצמה קדושת נשמת פיו של הקב\"ה, ויתירה קדושה זו על של משכן, שהרי המשכן רק רומז לדברים עליונים, אבל האדם הוא עצמו מן העליונים.",
+ "ב) זהירות בקדושת האדם",
+ "וכל אדם יקח מזה מוסר השכל להזהר במעשיו ודרכיו כדי שלא יאבד את קדושתו. אולם, יש להוסיף שלא כל אדם נתקדש באופן שוה, שקדושה ניתוספת באדם ע\"י התורה שהוא לומד, ולכן האדם צריך להזהר שיהיה תמיד עולה ברוחניות ולא יתרשל בלימוד התורה ותפילה בציבור וכדומה, שאם אינו מחזק את עצמו תמיד הרי ממילא יפול ממדרגת קדושתו.",
+ "והנה איתא ביומא (דף ט' ב'), \"ומה רבי אלעזר דמרא דארעא דישראל הוה ולא הוה משתעי ריש לקיש בהדיה וכו', דמאן דמשתעי ריש לקיש בהדיה בשוק יהבו ליה עיסקא בלא סהדי וכו'\". ומבואר מהגמ', שריש לקיש כמעט לא דיבר עם שום אדם, עד שאם דיבר עם בן אדם על כרחך שאדם זה הוא אדם גדול מאד, ואפשר לתת לו ממון בלי עדים. וצריך עיון, למה היה נוהג ריש לקיש שלא לדבר עם בני אדם?",
+ "והסבא מסלובודקה זצ\"ל (בספר אור צפון ח\"ב עמ' קע\"ה) ביאר בזה על פי הא דאיתא במס' מגילה (דף כ\"ז א'), \"מניחין ספר תורה על גבי תורה ותורה על גבי חומשין וחומשין על גבי נביאים וכתובים, אבל לא נביאים וכתובים על גבי חומשין ולא חומשין על גבי תורה\". ולמדנו מדברי הגמ', שבתשמישי קדושה אסור להניח אחד על גבי חבירו באופן שמניחין קדושה קלה על גבי קדושה חמורה. והנה אם זה הדין בתשמישי קדושה א\"כ כל שכן באדם שהוא עצמו מן העליונים שאין לו להתחבר עם מי שפחות ממנו בקדושה. ולפי זה יש לומר שזהו הביאור גם בהנהגת ריש לקיש, שלא דיבר עם מי שהיה קטן ממנו בתורה כדי שלא להתחבר בקדושה שהיא פחותה מקדושתו.",
+ "ומכל זה למדנו את מעלת קדושת האדם, שכל תוספת של תורה מטלת תוספת של קדושה בתוך האדם, והאדם צריך להכיר את כל זה כדי שיזהר בקדושתו. ונכלל בזה שיזהר שלא להתחבר עם בני אדם שעלולים להורידו ממדרגתו."
+ ],
+ [
+ "מאמר מ\"ד – מעלת לימוד התורה לתינוקות של בית רבן",
+ "א) הכנה לדורות הבאים",
+ "ועורות אילים מאדמים ועורות תחשים ועצי שטים (תרומה כ\"ה, ה'). פירש רש\"י (ומקורו ממדרש תנחומא סי' ט'), \"ועצי שטים, מאין היו להם במדבר, פירש רבי תנחומא, יעקב אבינו צפה ברוח הקודש שעתידין ישראל לבנות משכן במדבר והביא ארזים למצרים ונטעם וצוה לבניו ליטלם עמהם כשיצאו ממצרים\". ולמדנו מדברי רש\"י, שיעקב אבינו הכין את עצי השטים כדי שיוכלו יוצ��י חלציו לבנות את המשכן.",
+ "ויעוין בדעת זקנים מבעלי התוספות בפרשת ויקהל (ל\"ז א') שכתב, \"עצי שטים, לפי שעתידין לחטוא בשטים העמיד להם זה לכפר על מעשה שטים\". ונראה שכוונתם היא שמה שהוצרכו לעצי שטים [יותר משאר עצים] הוא כדי שיתכפרו בני ישראל על מה שעתידים לחטוא בשטים [כשחטאו בבנות מואב כמבואר בפרשת בלק (כ\"ה, א').]",
+ "ואם נצרף את דברי המדרש תנחומא ודברי הבעלי תוספות, אז יוצא שיעקב אבינו הכין את הכפרה ליוצאי חלציו בשביל מה שעתידים לחטוא בבנות מואב, ויש ללמוד מכאן עד כמה חשובה היא ההכנה לדורות הבאים.",
+ "והנה המשך הדורות זקוק הוא ללימוד לתינוקות של בית רבן להשפיע עליהם לשמור את דרך התורה, שהרי אם אין גדיים אין תיישים, ואין לשער את החשיבות שיש בזה.",
+ "וכן מבואר מהמדרש בויקרא רבה (שמיני פ' י\"א אות ז'), \"משל למלך שמסר את בנו לפדגוג והיה הפדגוג שונא אותו, אמר אם אני הורג אותו עכשיו נמצאתי מחייב ראשי למלך, אלא הריני מושך את יונקתו ממנו והוא מת מאליו, כך אמר אחז (המלך), אם אין גדיים אין תיישים, אם אין תיישים אין צאן, אם אין צאן אין רועה, אם אין רועה אין עולם; כך אמר אחז, אם אין קטנים אין תלמידים, אם אין תלמידים אין חכמים, אם אין חכמים אין תורה, אם אין תורה אין בתי כנסיות ובתי מדרשות, אם אין בתי כנסיות ובתי מדרשות אין הקדוש ברוך הוא משרה שכינתו בעולם, מה עשה עמד ונעל בתי כנסיות ובתי מדרשות\". ומבואר להדיא מדברי המדרש שרק אם מלמדים תורה לתינוקות של בית רבן שייך שיהיה תלמידי חכמים בדור הבא, שהרי \"אם אין תלמידים אין חכמים\".",
+ "ב) אברהם נקרא \"אוהבי\" בשביל שהיה משפיע לאחרים",
+ "והנה כתוב בספר ישעיה, \"זרע אברהם אוהבי\" (מ\"א, ח'). וביאר החתם סופר (מובא ב\"פיתוחי חותם\" הנדפס בריש שו\"ת חתם סופר חלק יו\"ד), שהטעם שאברהם נקרא אוהבו של הקב\"ה הוא משום שאם היה רוצה אברהם היה יכול לפרוש את עצמו מעניני עולם הזה ולקדש את גופו להיות כמו מלאך ה' צבאות, אלא שאם היה עושה כן היה מטיב רק לעצמו ולא היה יכול להשפיע על אחרים כלל. ואברהם אבינו ראה שחנוך היה לפני המבול, והוא זיכך את עצמו עד שנתקדש כמו מלאך [וכדאיתא בזוה\"ק (בראשית נ\"ו ב'), \"חנוך נטיל ליה קודשא בריך הוא מארעא ואסקיה לשמי מרומים ואמסר בידיה כל גנזי עלאין\"], ולא השפיע על בני דורו כלל, ולכן בא עליהם המבול. ולכן אברהם אבינו בחר להיות מעורב עם הבריות ולהשפיע עליהם ולקרבם אל הקב\"ה [וכמו שכתוב \"ואת הנפש אשר עשו בחרן\" (לך לך י\"ב, ה'), ואונקלוס תירגם \"וית נפשתא דשעבידו לאוריתא בחרן\"], אע\"פ שבזה לא יוכל לקדש ולזכך את עצמו כל כך. ומאחר שעשה כן בשביל הקב\"ה לכן נקרא אוהבו של הקב\"ה.",
+ "והנה כל מי שעוסק בחינוך תינוקות של בית רבן הוא כמו אברהם אבינו שהוא נקרא אוהבו של הקב\"ה בשביל שהוא משפיע על אחרים ומקרבם אל דרך התורה.",
+ "ג) מי שמלמד לאחרים עושה נחת רוח ליוצרו",
+ "ונראה שבזה יש ליישב את דברי הגמ' בברכות, דאיתא שם (בדף י\"ז א'), \"אשרי מי שגדל בתורה ועמלו בתורה ועושה נחת רוח ליוצרו\", שיש להקשות שמה ניתוסף במה שאמרו \"ועושה נחת רוח ליוצרו\", והלא כבר נאמר שגדל בתורה ועמלו בתורה, וא\"כ פשיטא שהוא עושה בזה נחת רוח ליוצרו.",
+ "אלא שלפי מה שנתבאר יש לומר שאין אדם עושה נחת רוח להקב\"ה אא\"כ הוא משפיע לאחרים ואינו עושה לעצמו בלבד, ונמצא שאע\"פ שאדם גדל בתורה ועמלו בתורה, מכל מקום אינו עושה נחת רוח להקב\"ה אא\"כ הוא לוקח מזמנו כדי להשפיע על אחרים, ולכן הוצרכו להוסיף \"ועושה נחת רוח ליוצרו\".",
+ "ד) כמה גדולים מעשי חייא",
+ "כל זה מפיץ אור על דברי הגמ' בכתובות, דאיתא שם (בדף ק\"ג ב'), \"והא הוה רבי חייא (ולמה לא מינה אותו רבי להיות ראש ישיבה לאחר פטירתו) וכו', ר' חייא עסוק במצות הוה ורבי סבר לא אפגריה (לא אבטלו ממצוות, רש\"י), א\"ל ר' חייא אנא עבדי דלא משתכחה תורה מישראל, דאייתינא כיתנא ושדיינא (זרענא, רש\"י), ומגדלנא נישבי (ואני עושה רשתות), וציידנא טביא (ואני צד צביים), ומאכילנא בישרא ליתמי, ואריכנא מגילתא (ומתקן אני קלפים, רש\"י) ממשכי דטביא, וסליקנא למתא דלית בה מקרי דרדקי, וכתיבנא חמשא חומשי לחמשא ינוקי ומתנינא שיתא סידרי לשיתא ינוקי, לכל חד וחד אמרי ליה אתני סידרך לחברך, והיינו דאמר רבי כמה גדולים מעשה חייא\". ומבואר מדברי הגמ' שרבי חייא היה ראוי להמנות להיות ראש ישיבה לאחר פטירת רבי, ומה שלא נתמנה לתפקיד זה היה משום שלא היה לו פנאי להיות ראש ישיבה מאחר שהיה עוסק בהרבצת תורה לתינוקות של בית רבן. ומוכח שמעלת לימוד התורה לתינוקות של בית רבן חשובה יותר מתפקיד של ראש ישיבה!",
+ "ויעוין במס' סוכה (כ' א'), \"דאמר ריש לקיש, הריני כפרת רבי חייא ובניו (יסורין הבאין עלי לכפרתו של ר' חייא ובניו יהיו, ולשון כבוד הוא זה, רש\"י), שבתחילה כשנשתכחה תורה מישראל עלה עזרא מבבל ויסדה, חזרה ונשתכחה עלה הלל הבבלי ויסדה, חזרה ונשתכחה עלו רבי חייא ובניו ויסדוה\". ומבואר שרבי חייא הצליח בהרבצת התורה לתינוקות של בית רבן כל כך עד שריש לקיש אמר עליו שחזר וייסד את התורה בארץ ישראל לאחר שנשתכחה.",
+ "מכל זה יש לנו להתעורר על מעלת לימוד התורה לתינוקות של בית רבן, שהוא מכין בזה את הדורות הבאים להיות דבוקים להקב\"ה ונקרא אוהבו של הקב\"ה, וכמה גדולים מעשיהם של המחנכים!",
+ "ה) חובת המחנך שתלמידיו יבינו היטב את מה שלומדים",
+ "ועוד צריך המחנך להזהר שתלמידיו יבינו היטב את מה שהם לומדים. יסוד זה מבואר מדברי הספורנו, שהרי כתוב, \"ויאמר ה' אל משה עד אנה מאנתם לשמור מצותי ותורותי\" (בשלח ט\"ז, כ\"ח), דהיינו שהקב\"ה הוכיח את משה רבינו על שיצאו מן העם ללקוט מָן ביום השבת. וצריך ביאור, שהרי משה רבינו לא היה אשם בזה כלל, ולמה הוכיח אותו הקב\"ה על זה? וכתב הספורנו, \"הנה החטא בשמירה נעשה בין כולכם, כי אתה אף על פי שלא יצאת עמהם ללקוט, גרמת שיצאו, שלא למדת אותם הלכות שבת וענינן, רק אמרת ששת ימים תלקטוהו ולא שבעת ימים, ובזה מרו את פיך, ואמרת וביום השביעי שבת לא יהיה בו והם לא האמינו לדברך, אבל לא למדתם מצוותי שבכלל מלאכה תהיה לקיטת המן שחייב בה הלוקט משום תולש והבאתו מרשות לרשות, שהיא מכלל המלאכות גם כן וכו'\". ומבואר מדבריו שהקב\"ה הוכיח את משה רבינו על אשר לא ביאר היטב את הענין של שבת לבני ישראל, שאילו הסביר היטב את האיסור של מלאכת שבת לא היו יוצאים ללקוט מָן בשבת. ומבואר מכאן איך צריך המחנך להזהר בדבריו שתלמידיו יבינו היטב את מה שהם לומדים.",
+ "ו) המחנך צריך להכיר את מעלת תפקידו",
+ "ובאמת אם המחנך אינו מכיר את מעלת לימוד התורה ��תשב\"ר, לא יצליח כלל, שהרי המחנך צריך להתמודד בדאגות וצרות הקשורות לחינוך הילדים, ולפעמים יש מחלוקת, אלא שאם כוונתו לשם שמים שהוא מכיר את הגדלות של חינוך הבנים אז כל הצרות יהיו טפילות להעיקר של חינוך הבנים, והכל כדאי כדי שיזכה לחנך את הדור הבא לתורה ויראת שמים, אבל אם החינוך הוא רק אומנות, אז יש אומניות אחרות שטובות יותר מחינוך הבנים ולא יוכל להתמודד עם הנסיונות של עולם החינוך.",
+ "ובאמת בכל דבר אם האדם אינו מכיר את הטובה שיש לו אז נחשב כאילו אין לו אותה טובה כלל. וזו היא כוונת המשנה במס' אבות (פ\"ג מי\"ד), \"חביבין ישראל שנקראו בנים למקום, חיבה יתירה נודעת להם שנקראו בנים למקום\", שהמשנה מדגישה שכלל ישראל יודעים שנקראו בנים למקום, שאם לא כן אין זה נחשב לטובה כלל. וכן מבואר ג\"כ מדברי ההגהות אשר\"י בבבא מציעא (בפרק שני) שכתב בשם האור זרוע, \"ומעשה אירע באחד שקנה בדיל מנגר עכו\"ם בחזקת בדיל לכסות גגו, ושוב נמלך ומכרו לישראל אחר בחזקת בדיל, ואח\"כ נמצא שהוא כולו כסף מבפנים אך בחוץ היה מחופה בבדיל, ופטרו ה\"ר אליעזר ממי\"ץ כי אמר שלא זכה בו הישראל שקנה מן העכו\"ם כיון שלא ידע ולא נתכוין לקנות הכסף\". ומבואר מזה שמי שחושב שיש בידו רק בדיל אז אין לו שום קנין על הכסף, והוא הדין מי שיש לו טובה אבל אינו יודע ומכיר אותה אז נחשב כאילו אין לו שום זכייה על אותה טובה."
+ ],
+ [
+ "פרשת תצוה",
+ "מאמר מ\"ה – הכנה",
+ "א) כוונה לשם שמים בעשיית בגדי כהונה",
+ "ואתה תדבר אל כל חכמי לב אשר מלאתיו רוח חכמה ועשו את בגדי אהרן לקדשו לכהנו לי, ואלה הבגדים אשר יעשו וגו', והם יקחו את הזהב ואת התכלת ואת הארגמן ואת תולעת השני ואת השש (תצוה כ\"ח, ג'-ה').",
+ "וכתב הספורנו (בפסוק ג'), \"לקדשו, לשם כך יעשו הבגדים\". ור\"ל שהחכמי לב צריכים לעשות את הבגדים לשם קדושת בגדי כהונה. עוד כתב הספורנו (בפסוק ה'), \"והם יקחו את הזהב, וכמו שיכוונו בעת העשייה כן יכוונו כשיקחו את הזהב וכו'\". ור\"ל שכשם שהחכמי לב מצווים לעשות את הבגדים לשם קדושת בגדי כהונה, כמו כן צריכים לקחת את החומר מיד המנדבים לשם קדושת בגדי כהונה, והיינו שמעשה הקבלה עצמו צריך להיות בכוונה הרצויה.",
+ "ודברי הספורנו צריכים עיון, דבשלמא עשיית הבגדים צריכה להיות בכוונה הרצויה, שהרי חלות שם בגדי כהונה נעשית ע\"י העשייה ולכן צריכה להעשות בקדושה, אבל מה איכפת לנו בכוונתם בשעת קבלת החומר מיד המנדבים?",
+ "ב) שלימות שייכת רק אם כל הענין נעשה בקדושה",
+ "ונראה לומר בזה בהקדם דברי הגמ' בבבא מציעא (דף פ\"ה ב'), \"אמר ליה רבי חייא לרבי חנינא בהדי דידי קא מינצית דעבדי לתורה דלא תשתכח מישראל, מאי עבידנא, אזלינא ושדינא כיתנא (זורע אני זרעוני פשתן, רש\"י), וגדילנא נישבי (וקולע אני ממנו רשתות ומכמורות, רש\"י), וציידנא טבי (ואני צד צביים, רש\"י), ומאכילנא בשרייהו ליתמי, ואריכנא מגילתא (ומתקן אני מעורותיהן קלפים, רש\"י), וכתבנא חמשה חומשי, וסליקנא למתא (למקום שאין מלמדי תינוקות, רש\"י), ומקרינא חמשה ינוקי בחמשה חומשי ומתנינא שיתא ינוקי שיתא סדרי, ואמרנא להו עד דהדרנא ואתינא אקרו אהדדי ואתנו אהדדי, ועבדי לה לתורה דלא תשתכח מישראל\".",
+ "והנה עיקר ה��כלית של רבי חייא היתה שהתינוקות ילמדו את כל התורה, ולכן לימד חלק אחד של התורה לכל ילד, והורה להם שכל אחד ילמד לחביריו מה שלמד מרבי חייא כדי שכל אחד מהתינוקות ידעו את כל התורה. אבל קשה, שאם כן למה כל הטירחא הזאת, לזרוע את הפשתן ולעשות רשתות ולצוד צביים ולעשות קלפים וכו', והלא יכול לקנות חמשה חומשי תורה שכבר כתובים?",
+ "וידוע בשם הגר\"א שתירץ שרק אם כל הענין מתחילתו ועד סופו בקדושה וטהרה, אז יכול להיות בטוח שיצליח ושהתורה שהתינוקות ילמדו תתקיים בידם. (ועי' בריש ביאור הגר\"א על התיקוני זוהר בליקוט שעל האידרא פרשת נשא ד\"ה ועאלו בחקלא שכתב, \"כי אין השכינה שורה אלא על פועל צדק וכו', וכן רבי חייא בפרק הפועלים דשדי כיתנא וכו' ראה שיהיה מתחילה ועד סוף בפועל צדק וכו'\".)",
+ "ונראה שזהו גם כן הביאור בדברי הספורנו, שהקב\"ה רצה שהבגדי כהונה יהיו בתכלית הקדושה, ולכן צוה שכל תהליך עשיית הבגדים מתחילה ועד הסוף יהיה לשם קדושת בגדי כהונה, ואפילו לקיחת החומר מיד המנדבים.",
+ "ויעוין בספורנו בפ' פקודי (ל\"ח, כ\"א) שביאר שמשכן משה לא נפל ביד האויבים כיון שנבנה ע\"י מיוחסים וצדיקים שבדור, אבל בית ראשון שנבנה במקצתו ע\"י עבדי חירם מלך צור נפל ביד האויבים. וזהו על דרך הספורנו הנ\"ל שהכנה בקדושה הוא דבר חשוב עד מאד.",
+ "וכעין זה מבואר מדברי המשך חכמה, דהנה כתוב בספר מלכים א' (ח', י\"ח), \"יען אשר היה עם לבבך לבנות בית לשמי הטיבות כי היה עם לבבך\", דהיינו שהנביא אמר לדוד המלך שאע\"פ שלמעשה הוא לא יזכה לבנות את בית המקדש מכל מקום דוד המלך הטיב לעשות במה שהיה רוצה לבנות את בית המקדש. וכתב המשך חכמה (על הפטרת פ' פקודי) שדברי הפסוק הנ\"ל מבוארים ע\"י דברי הגמ' בסוטה (ט' א'), \"זה משה ודוד שלא שלטו שונאיהם במעשיהם, דוד, דכתיב טבעו בארץ שעריה (איכה ב', ט')\", וכוונת הגמ' היא שהשערים לא נפלו ביד הגוים כיון שהיו מעשי ידיו של דוד המלך, וביאר המשך חכמה שמאחר שדוד רצה כל כך לבנות את בית המקדש ממילא מחשבותיו הטובות היו קבועות בשערים שבנה וממילא לא שייך ששעריו יפלו ביד הגוים כיון שהוכנו ע\"י דוד המלך, ובזה מבואר מה שאמר הנביא \"הטיבות\" שלשון זה הוא פועל יוצא שמשמע שהוא גרם טוב לדבר אחר, והיינו משום שמחשבותיו הטובות נקבעו בשערים עצמם וזה הגין עליהם שלא יפלו ביד הגוים בשעת החורבן. ומבואר מכל זה שהכנה בקדושה עושה שינוי בגוף הדבר בעצמו שיהיה במדריגה גדולה. וראוי לנו להתעורר מכל זה לעשות הכנה למצוות בקדושה ככל מה שאפשר."
+ ],
+ [
+ "פרשת כי תשא",
+ "מאמר מ\"ו – כח הציבור",
+ "א) סכנת פקידת בני ישראל",
+ "כי תשא את ראש בני ישראל לפקודיהם ונתנו איש כופר נפשו לה' בפקוד אותם ולא יהיה בהם נגף בפקוד אותם (כי תשא ל', י\"ב). ומבואר מהפסוק, שפקידת בני ישראל עלולה לגרום מגיפה, אלא שאם יתנו כופר נפשם אז לא יהיה נגף בתוכם. וצריך ביאור, למה תגרום פקידת בני ישראל למגיפה?",
+ "וביאר בזה רבינו בחיי, \"וגילה לך הכתוב כי העם הנפרט במניינו כל אחד לגלגלותם, הנה הוא מושגח מבעל ההשגחה יתעלה וכל מעשיו נפרטין לפניו ואז יחול הנגף, מה שאין כן בתחילה שהיה ענינו נמשך בכלל הרבים, אבל עתה בהיות כל יחיד ויחיד וכל מעשיו נפרטין אי אפשר מבלתי עונש, וכענין שהשיבה השונמית לאלישע 'בתוך עמי אנכי יושבת' (מלכים ב ד', ג'), כלומר איני רוצה שתתפלל בשמי לפני המלך או אל שר הצבא, מוטב לי שיהיה עניני נכלל בכלל הרבים ולא נפרטת פן אענש, וידוע (עי' זוה\"ק חלק ב' בשלח מ\"ד א'-ב') כי אותו היום שכתוב בו 'ויהי היום' ראש השנה היה וכו', וכן תמצא בספר רות 'וילך איש מבית לחם יהודה' (רות א', א'), הזכירו הכתוב סתם, וכשנפרט אחר כן ונזכר (שם פסוק ב') 'ושם האיש אלימלך', מה כתיב שם, (שם פסוק ג') 'וימת אלימלך'\".",
+ "ומבואר מדברי רבינו בחיי שאם האדם הוא חלק של הציבור אז בשמים אין מעיינים כל כך במעשיו הפרטיים, אבל אם אינו חלק של הכלל אז יעיינו במעשיו. ולכן פקידת בני ישראל היא סכנה להם, שהרי כל אחד מישראל נמנה בפני עצמו, ולכן גם בשמים יעיינו במעשיהם של כל יחיד בפני עצמו. ומפני זה הוצרכו בני ישראל לכופר נפש כדי להגן עליהם, וזה הוא המחצית השקל.",
+ "ונראה שזהו הביאור במה שכתוב, \"העשיר לא ירבה והדל לא ימעיט ממחצית השקל\" (כי תשא ל', ט\"ו), כדי שכל אחד יהיה בכלל הציבור ככל מה שאפשר.",
+ "יסוד זה מבואר גם מדברי הספורנו על הפסוק, \"ויביאו את קרבנם לפני ה' שש עגלות צב ושני עשר בקר עגלה על שני הנשיאים ושור לאחד ויקריבו אותם לפני המשכן\" (נשא ז', ג'). ומבואר בפסוק שכל שני נשיאים השתתפו בעגלה אחת. ויש לעיין, למה לא נתנו כל נשיא עגלה בפני עצמו? וביאר הספורנו, \"עגלה על שני הנשיאים, לאות אחווה ביניהם אשר בה יהיו ראויים שתשרה שכינה ביניהם וכו'\". ולמדנו מדברי הספורנו שכדי לזכות להשראת השכינה צריכים להיות באחווה, ולכן לא נתנו כל נשיא עגלה בפני עצמו.",
+ "ב) סיפור ברבי מאיר שמחה",
+ "וידוע מה שמסופר על רבינו מאיר שמחה זצ\"ל בעל ה\"אור שמח\", שהגאון הנ\"ל היה שוכב חולה בימיו האחרונים, ונזדמן שם רבי אלחנן זצ\"ל, ורבי אלחנן הציע לרבי מאיר שמחה שישלח טלגרמות לכל הישיבות כדי שיתפללו לרפואתו. רבי מאיר שמחה עשה בידו תנועת סירוב, והסביר שעדיף להכלל בתפלת רבים וכמו שאמרה האשה השונמית \"בתוך עמי אנכי יושבת\", וכדברי רבינו בחיי.",
+ "ג) אל תהי צדיק הרבה ואל תרשע הרבה",
+ "ונראה לבאר בזה את דברי הפסוק (קהלת ז', ט\"ז), \"אל תהי צדיק הרבה\", שכוונת הפסוק היא שסכנה היא לאדם להיות צדיק בעיני עצמו, שהרי בזה הוא מעורר דין על עצמו שבשמים ידקדקו עליו לראות אם הוא באמת צדיק כל כך או לא.",
+ "והנה בפסוק שם (בפסוק י\"ז) כתוב גם כן, \"אל תרשע הרבה\", ונראה שכוונת הפסוק היא שגם ההיפך הוא אמת שאין לו לאדם להיות רשע בעיני עצמו, שאז יתייאש מלהיטיב את מעשיו, שהרי יחשוב כיון שמכל מקום הוא רשע א\"כ אין שום סיבה למנוע מלעשות עבירות נוספות.",
+ "ובספר העיקרים (מאמר ד' פרק כ\"ו) ביאר בזה את הפסוק, \"כי עמך הסליחה למען תורא\" [ור\"ל שכיון שהקב\"ה סולח לחוטאים ממילא בני אדם ייראו ממנו], שיש להקשות על הפסוק איך שייך לומר שבני אדם יראים מהקב\"ה כיון שהוא סולח לחוטאים, והלא אם הוא סולח להם לא ייראו ממנו כיון שיחשבו שאפילו אם יחטאו אין זה רע כל כך כיון שהקב\"ה יסלח להם. ותירץ בספר העיקרים שכוונת הפסוק היא שאם הקב\"ה לא יסלח לחוטאים אז אם יחטא האדם יחשוב בעצמו שאין שום תקוה לנפשו ואז יעשה עבירות נוספות כיון שהוא תקוע במצב של חטא, ואז תתדרדר היראת שמים שלו, אבל עכשיו שהקב\"ה סולח לעושים תשובה אז לא יתייאש האדם כיון שהוא יודע שיש תקוה לנפשו וממילא אפילו אם יחטא ישתדל להתקרב להקב\"ה ויתחזק ביראת שמים.",
+ "והנה כל בני הישיבה הם ציבור אחד, ולכן צריך כל אחד ואחד להכלל בציבור של הישיבה ע\"י שמירת הסדרים ושמירת התקנות של הישיבה."
+ ],
+ [
+ "מאמר מ\"ז – חטא העגל",
+ "א) שיטת הרמב\"ן שביקשו אמצעי במקום משה רבינו",
+ "ידוע קושיית המפרשים, איך שייך שבני ישראל חטאו בעבודה זרה, והלא הם ראו בעצמם איך שהקב\"ה דיבר עם משה ונתן לו את התורה?",
+ "ויעוין ברמב\"ן שעמד בזה (כי תשא ל\"ב, א') וכתב, \"אבל היו מבקשין משה אחר, אמרו, משה שהורה לנו הדרך ממצרים ועד הנה, שהיו המסעים ע\"פ ה' ביד משה, הנה אבד ממנו, נעשה לנו משה אחר שיורה הדרך לפנינו ע\"פ ה' בידו, וזה טעם הזכירם משה האיש אשר העלנו, לא הא-ל אשר העלם, כי יצטרכו לאיש אלקים וכו', שלא בקשו העגל להיות להם לאל ממית ומחיה, וקבלו עבודת אלקותו עליהם, אבל ירצו שיהיה להם במקום משה מורה דרכם וכו'\".",
+ "ולמדנו מדברי הרמב\"ן, שבאמת לא חטאו בני ישראל בעבודה זרה ממש, שהם הכירו היטב שהקב\"ה הוא האלקים, אלא שרצו שיהיה להם אמצעי שינהיג אותם על פי הקב\"ה.",
+ "אלא שא\"כ צריך עיון, למה נענשו בני ישראל כל כך בשביל חטא העגל, והלא אין זה עבודה זרה גמורה?",
+ "ב) ביאור דברי המדרש שהחטא היה משום שהם בעצמם הקדימו נעשה לנשמע",
+ "ונראה לומר בזה בהקדם דברי המדרש, דהנה איתא בשמות רבה (כי תשא פ' מ\"א אות א'), \"אמר ר' שמואל בר נחמן, נאה היה לאבותינו לקבל את התורה ולומר 'כל אשר דבר ה' נעשה ונשמע' (משפטים כ\"ד, ז'), שמא נאה היה להם לומר 'אלה אלהיך ישראל' (כי תשא ל\"ב, ד'), אתמהא\".",
+ "ולמדנו מהמדרש שעיקר הטענה על בני ישראל היתה שמאחר שהם בעצמם אמרו נעשה ונשמע, א\"כ איך אמרו ג\"כ אלה אלהיך ישראל בחטא העגל.",
+ "והדברים תמוהים, והלא לכאורה חטא העגל הוא עבירה מצד עצמה, ואיך אמר המדרש שהחטא היה מחמת שהם בעצמם אמרו נעשה ונשמע בקבלת התורה?",
+ "ונראה לבאר את המדרש ע\"פ מה שאמרה הגמ' במס' שבת (פ\"ח א'), \"אמר רבי אלעזר בשעה שהקדימו ישראל נעשה לנשמע יצתה בת קול ואמרה להן מי גילה לבני רז זה שמלאכי השרת משתמשין בו וכו'\". וצריך ביאור מה החשיבות של הקדמת נעשה לנשמע? ועוד, מה כוונת הגמ' שמלאכי השרת משתמשין בו?",
+ "ובמקום אחר (בפרשת משפטים) ביארנו בזה ע\"פ הא דאיתא במס' ברכות (י' א'), \"מה הקדוש ברוך הוא מלא כל העולם אף נשמה מלאה את כל הגוף וכו'\". וצריך ביאור, מה כוונת הגמ' שהנשמה מלאה את כל הגוף, ואיך זה דומה למה שהקב\"ה מלא כל העולם? וביארנו בזה שמקור רצונו של אדם הוא הנשמה, שכשהנשמה רוצה שהגוף יגביה את ידו, אז מיד הגוף מגביה את ידו, וכן לכל אבר מאברי הגוף. ונמצא שכל חלקי הגוף מתבטלים לגמרי אל הנשמה, שהרי רצונו של הנשמה מתבצע מיד בגוף. וכמו כן הקב\"ה מלא את כל העולם, שכל רצונו של הקב\"ה מתבצע מיד בבריאה ע\"י המלאכים העושים את רצונו, ונמצא שהעולם מתבטל לגמרי אל הקב\"ה כמו שהגוף מתבטל אל הנשמה. ולכן יש לומר שזהו ג\"כ הפירוש של נעשה קודם לנשמע, שמצוות הקב\"ה מתבצעת מיד [\"נעשה\"], ואין השומע דן אם לעשות את המצוה או לא, אלא שעושה אותה מיד, וכאילו עשאה לפני השמיעה. ולפ\"ז יש לבאר מה שהמלאכים מקדי��ים נעשה לנשמע, שהכוונה בזה היא שהם מוכרחים לקיים רצונו של הקב\"ה והעשייה מתקיים מיד, וכאילו ה\"נעשה\" הוא קודם ל\"נשמע\". והנה בשעה שעמדו ישראל לפני הר סיני הגיעו למדרגה זו של המלאכים, שרצונותיהם התבטלו לגמרי לרצונו של הקב\"ה, ולכן הכריזו נעשה ונשמע.",
+ "והנה מי שמגיע למדרגה שרצונו של הקב\"ה מתבצע מיד על ידו וכמו המלאכים, בודאי אינו צריך לאמצעי כלל, והוא יכול להתייחס אל הקב\"ה בישירות. ולפ\"ז יש לבאר את דברי המדרש הנ\"ל, שמאחר שבני ישראל הקדימו נעשה לנשמע א\"כ הגיעו למדרגת המלאכים שאינם צריכים לאמצעי, א\"כ לא היה להם לומר ג\"כ אלה אלהיך ישראל, שהרי מהכרזה זו משמע שצריכים לאמצעי [וכמו שכתב הרמב\"ן], ובזה הם מאבדים את מדריגתם של הקדמת נעשה לנשמע.",
+ "ג) עיקר חטא העגל היה שלא רצו להתייחס להקב\"ה בלי אמצעי",
+ "ולפ\"ז יש לבאר את חטא העגל, שיש לומר שאם בני ישראל לא הקדימו מתחילה נעשה לנשמע, אז לא היה עבירה כל כך במה שאמרו אלה אלהיך ישראל, שהרי רצו בזה רק להשיג אמצעי להיות במקומו של משה רבינו. אבל מאחר שהם בעצמם הקדימו נעשה לנשמע, א\"כ הם במדריגה גבוהה עד מאד וכמו המלאכים, ובמדרגה זו אינם צריכים לאמצעי כלל. ולכן, חטא גדול הוא שבעטו בהקב\"ה וכאילו אמרו לו שאינם רוצים להיות קרובים לו כל כך, ונוח להם להתייחס להקב\"ה על ידי אמצעי.",
+ "ד) אם הקב\"ה ישכח את מעשה העגל יש לדאוג שישכח את מעשה סיני",
+ "ונראה שבזה יש לבאר את דברי הגמ' בברכות (דף ל\"ב ב'), \"'התשכח אשה עולה' (ישעיה מ\"ט, ט\"ו), אמר הקדוש ברוך הוא כלום אשכח עולות אילים ופטרי רחמים שהקרבת לפני במדבר, אמרה לפניו רבונו של עולם הואיל ואין שכחה לפני כסא כבודך שמא לא תשכח לי מעשה העגל, אמר לה 'גם אלה תשכחנה' (שם) (גם אלה, מעשה העגל שאמרו אלה אלהיך ישראל, רש\"י), אמרה לפניו רבונו של עולם הואיל ויש שכחה לפני כסא כבודך שמא תשכח לי מעשה סיני, אמר לה 'ואנכי לא אשכחך' (שם) (ואנכי זה מעשה סיני שנאמר בו אנכי ה' אלקיך, רש\"י), והיינו דאמר רבי אלעזר אמר רב אושעיא, מאי דכתיב 'גם אלה תשכחנה' זה מעשה העגל, 'ואנכי לא אשכחך' זה מעשה סיני\".",
+ "ומבואר מדברי הגמ' שאם הקב\"ה ישכח את מעשה העגל יש לדאוג שישכח את מתן תורה בהר סיני, וקשה מה השייכות בין זה לזה?",
+ "ונראה לומר, שכבר נתבאר שעיקר חטא העגל היה משום שכלל ישראל אמרו נעשה ונשמע ובזה הם מראים שהם במדריגה שהם מתבטלים לגמרי לרצונו של הקב\"ה ואינם צריכים לאמצעי כלל, וא\"כ חטא העגל הוא עבירה גדולה מאד, שבזה הם מראים שבאמת הם רוצים באמצעי. ולפ\"ז אם הקב\"ה ישכח את מעשה העגל, יש לדאוג שהקב\"ה ישכח את מה שאמרו בני ישראל נעשה ונשמע בהר סיני, שאולי כדי שישכח את מעשה העגל צריך מתחילה לשכוח את מעשה סיני, שהרי החומר של חטא העגל מבוסס על מה שאמרו בני ישראל נעשה ונשמע בהר סיני. ולכן הוצרך הקב\"ה להגיד לכנסת ישראל שאע\"פ שישכח את מעשה העגל מכל מקום לא ישכח את מעשה סיני, וכל זה הוא מחמת האהבה היתירה שהקב\"ה אוהב את כלל ישראל, ולכן הקב\"ה ישכח [כביכול] את הרע ולא ישכח את הטוב."
+ ],
+ [
+ "מאמר מ\"ח – הנהגת השכינה",
+ "א) תמיהה על התרגום",
+ "ושלחתי לפניך מלאך וגרשתי את הכנעני האמורי וגו', כי לא אעלה בקרבך כי עם קשה ערף אתה וגו' (כי תשא ל\"ג, ב'-ג'). ופירש רש\"י, \"כי ל�� אעלה בקרבך, לכך אני אומר לך ושלחתי לפניך מלאך, כי עם קשה ערף אתה, וכששכינתי בקרבכם ואתם ממרים בי מרבה אני עליכם זעם\".",
+ "ומבואר מרש\"י, שכוונת הפסוק היא שהקב\"ה יסלק את שכינתו מבני ישראל, כדי שאם יחטאו לא ירבה עליהם את זעמו.",
+ "אולם, התרגום כתב, \"ארי לא אסליק שכינתי מבינך וכו'\", ומשמע שר\"ל שהקב\"ה לא יסלק את שכינתו מבני ישראל. והדברים תמוהים, שלכאורה כוונת הפסוק היא שמחמת חטא העגל לא יזכו בני ישראל להשראת השכינה, וא\"כ איך ביאר התרגום שכוונת התורה היא שבאמת לא יסלק הקב\"ה את שכינתו.",
+ "ב) שתי הנהגות של הקב\"ה",
+ "ונראה לומר בזה, שהנה ידוע שיש שתי הנהגות שונות של הקב\"ה, שיש הנהגה שהוא למעלה מן הטבע, אבל יש הנהגה שהוא בתוך הטבע. שם הוי\"ה הוא כנגד ההנהגה שהיא למעלה מן הטבע, אבל השם אלקים הוא כנגד הנהגת הקב\"ה שהוא בתוך הטבע [וכמו שדורשי רשומות אמרו ש\"הטבע\" בגימטריא \"אלקים\" (עי' פרדס רמונים שער י\"ב פרק ב')]. גם השם אדנות הוא בתוך הנהגת הטבע [וכמו שכתב המהר\"ל באור חדש (אסתר ו', י\"א), \"ושם אדנות בו מנהיג עולם הטבע כמו האדון שהוא מושל ומנהיג כסדר שלו\".]. עוד מבואר בזוה\"ק ששם אדנות הוא כנגד השכינה [וכמו שכתב בזוה\"ק (סתרי תורה דף צ\"ט ב'), \"ולגבי שכינתא אמר בשמא אדנ\"י\"]. ונמצא שהשכינה היא כנגד הנהגת הקב\"ה בתוך הטבע.",
+ "והנה יש חילוק בין שתי ההנהגות הנ\"ל לענין עונשים, שמצד ההנהגה שהיא למעלה מן הטבע היה ראוי שאם אחד יחטא שיענש מיד. אבל מצד ההנהגה שהיא בתוך הטבע לא יגיע לו העונש, שהרי מצד הטבע העולם כמנהגו נוהג על פי חוקי הטבע. אולם, למעשה השם הוי\"ה מלובש בתוך השם אדנות [שהשם אדנות היא הקריאה לשם הוי\"ה], ולכן ההנהגה למעשה היא שילוב בין שתי ההנהגות, ולכן הקב\"ה מאריך את אפו אבל לבסוף יענש החוטא על חטאו אא\"כ יעשה תשובה.",
+ "ג) בני ישראל הוצרכו לחיות ע\"פ הנהגת מדריגת השכינה",
+ "והנה בני ישראל בשעת מתן תורה הגיעו למדרגה שיוכלו לחיות על פי ההנהגה שהיא למעלה מן הטבע, דהיינו ההנהגה של השם הוי\"ה ולא ההנהגה של השראת השכינה. אבל כיון שחטאו בעגל נפלו ממדריגתם ועכשיו אי אפשר להם לחיות ע\"פ הנהגת שם הוי\"ה, והוצרכו לחיות על פי ההנהגה של השראת השכינה שהיא השילוב בין טבע ולמעלה מן הטבע.",
+ "ולפי זה כוונת התרגום מבוארת כמין חומר, שהתורה אמרה \"כי לא אעלה בקרבך\", דהיינו שהשם הוי\"ה לא יעלה ביניהם לבדו, אלא שצריך שההנהגה של שכינה תישאר ביניהם, ולכן אמר התרגום ש\"לא אסליק שכינתי מבינך\", שהקב\"ה לא יסלק את ההנהגה של שכינה שהרי אי אפשר להם לחיות ע\"פ ההנהגה של השם הוי\"ה לבדו."
+ ],
+ [
+ "פרשת ויקהל",
+ "מאמר מ\"ט – זריזות",
+ "א) ביאור מדת הזריזות",
+ "והנשאם הביאו את אבני השהם ואת אבני המלאים לאפוד ולחשן (ויקהל ל\"ה, כ\"ז). וכתב רש\"י (ומקורו מספרי פרשת נשא פיסקא מ\"ה, ובמדבר רבה פ' נשא פ' י\"ב אות ט\"ז), \"אמר רבי נתן, מה ראו נשיאים להתנדב בחנוכת המזבח בתחלה, ובמלאכת המשכן לא התנדבו בתחלה, אלא כך אמרו נשיאים יתנדבו צבור מה שמתנדבין, ומה שמחסירים אנו משלימין אותו, כיון שהשלימו צבור את הכל וכו', אמרו נשיאים מה עלינו לעשות, הביאו את אבני השהם וגו', לכך התנדבו בחנוכת המזבח תחלה, ולפי שנתעצלו מתחלה נחסרה או�� משמם, והנשאם כתיב\".",
+ "ומבואר שהוקשה לרש\"י שתי קושיות. חדא, למה במלאכת המשכן התנדבו בסוף? ועוד הוקשה לרש\"י, למה כתוב \"והנשאם\" חסר יו\"ד, שהיה לו לכתוב \"והנשיאים\". ותירץ רש\"י [ע\"פ מדרשי חז\"ל] שמדת העצלות גרמה לנשיאים שלא התנדבו עד הסוף, ונענשו בכך שנחסרה אות אחת משמם.",
+ "וקשה, שרש\"י בעצמו ביאר כוונת הנשיאים שלא התנדבו תחילה, שהם חשבו שהציבור לא יוכלו לנדב כל מה שנצרך למשכן, ולכן אמרו שהם מוכנים לנדב כל מה שנצרך למשכן אפילו אם הוא סך גדול מאד, ולכן אמרו שמתחילה יתנדבו הציבור, והם יתנדבו כל מה שחסר. ונמצא שמה שעשו הנשיאים היה מחמת נדיבות הלב ולא מחמת עצלות.",
+ "ונראה שמכאן יש ללמוד שמי שנוהג בזריזות אינו עושה חשבונות, אלא עושהו מיד. והביאור בזה הוא שזריזות מראה על חביבות, ולכן מי שמחבב את המצוות יעשה את המצוות מיד בלי שום איחור. ולכן אם הנשיאים היו זריזים היו מתנדבים מיד בלי שום חשבונות, וממה שהתנדבו בסוף יש ללמוד שהיו חסרים במדת הזריזות.",
+ "ב) הגורם העיקרי של מעשינו",
+ "ועוד מבואר מכאן דבר נורא, שאפשר לאדם להתנהג על פי שיקול הדעת, ובאמת מעשיו הם מחמת מדה רעה הטמונה בתוך נפשו, ולכן הנשיאים חשבו שמה שאיחרו לנדב למלאכת המשכן היה מחמת נדיבות לבם, ובאמת היה מחמת מדת העצלות, אלא שמדה זו היתה טמונה בנפשם ולא הכירו שהעצלות היתה הגורם העיקרי של מעשיהם.",
+ "כעין זה ביארנו לעיל (בפרשת חיי שרה), שאליעזר עבד אברהם לא הבין נגיעות עצמו, ולכן מתחילה כששאל מאברהם אבינו מה לעשות אם בני משפחתו לא יתנו אשה ליצחק [האם ילך לבנות הכנעני] לא הבין ששאילתו היתה מחמת נגיעות שרצה שבתו תינשא ליצחק, ורק בסוף כשהכיר שרבקה תינשא ליצחק אז הכיר שמה ששאל מתחילה היה מחמת נגיעותו. מכאן למדנו עד כמה אנו צריכים להבין את מעשינו כדי שלא ניכשל."
+ ],
+ [
+ "פרשת פקודי",
+ "מאמר נ' – פרטים",
+ "א) י\"ח פעמים \"כאשר צוה ה' את משה\"",
+ "בבואם אל אהל מועד ובקרבתם אל המזבח ירחצו כאשר צוה ה' את משה (פקודי מ', ל\"ב). וכתב הבעל הטורים, \"והם י\"ח פעמים כאשר צוה ה' את משה וכו', וכנגדם תקנו י\"ח ברכות\". [ומקורו מירושלמי ברכות (פ\"ד ה\"ג), \"ולמה שמונה עשרה וכו', רבי שמואל בר נחמני בשם ר' יוחנן, כנגד י\"ח ציוויין שכתוב בפרשת משכן שני וכו'\".]",
+ "מבואר מכאן שכל פרט ופרט יש לו חשיבות בפני עצמו, ולכן נאמר \"כאשר צוה ה' את משה\" י\"ח פעמים כנגד כל פרט של המשכן, וחז\"ל תקנו שמונה עשרה ברכות כנגד כל פרט של המשכן. יש ללמוד מכאן שטעות היא לחשוב שמספיק אם האדם עושה את המצוה בכלליות בלי קיום כל הפרטים, שמאחר שכל פרט יש לו חשיבות, לכן אם החסיר פרט אחד הרי זה קלקול בכל המצוה.",
+ "ב) התורה נתנה תיאור מפורט של הכנסת אורחים של אברהם אבינו",
+ "וימהר אברהם האהלה אל שרה, ויאמר מהרי שלש סאים קמח סלת לושי ועשי עוגות, ואל הבקר רץ אברהם ויקח בן בקר רך וטוב ויתן אל הנער וימהר לעשות אותו, ויקח חמאה וחלב ובן הבקר אשר עשה ויתן לפניהם והוא עומד עליהם תחת העץ ויאכלו (וירא י\"ח, ו'-ח'). הרי שהתורה נתנה תיאור מפורט של הכנסת אורחים של אברהם אבינו, איך שהגיש להם עוגות, בשר, חמאה וחלב, ואיך שהוא הכין את הכל בשביל האורחים. וקשה, מה לומדים מכל זה, והלא די לנו לדעת שאברהם אבינו הצטיין במצות הכנסת אורחים?",
+ "אלא שגם מכאן יש ללמוד שכל פרט של המצוה יש לו חשיבות, ולכן כל הפרטים של ההכנסת אורחים של אברהם אבינו חשוב בפני עצמו. וכן מבואר מהא דאיתא בבבא מציעא (פ\"ו ב'), \"בשכר חמאה וחלב זכו למן, בשכר והוא עומד עליהם זכו לעמוד הענן, בשכר יוקח נא מעט מים זכו לבארה של מרים\". הרי שכל פרט בפני עצמו היה זכות לבני ישראל, וזכו לדבר אחד כנגד כל פרט ופרט.",
+ "ג) אש זרה",
+ "ויקחו בני אהרן נדב ואביהוא איש מחתתו ויתנו בהן אש וישימו עליה קטרת ויקריבו לפני ה' אש זרה אשר לא צוה אותם, ותצא אש מלפני ה' ותאכל אותם וימותו לפני ה' (שמיני י', א'-ב'). ופירש רש\"י, \"רבי אליעזר אומר לא מתו בני אהרן אלא על ידי שהורו הלכה בפני משה רבן\" (ומקורו ממס' עירובין דף ס\"ג א'). וקשה, שמשמע שההקטרה היתה כהלכה אלא שלא שאלו מתחילה למשה רבינו, וא\"כ איך קראה התורה לזה \"אש זרה\", והלא אין שום חסרון באש עצמה, אלא שבני אהרן חטאו במה שהורו הלכה בפני רבם.",
+ "ותירץ המהר\"ל בגור אריה (שם), \"אע\"ג דקרא כתיב אש זרה אשר לא צוה אותם, מפני שאותו אש שהקריבו הורו הלכה בפני משה רבם נקרא 'אש זרה', דכיון דהורו הלכה בפני משה רבם היה אותו אש זר לפני ה' ואינו אש של קטורת\".",
+ "ולמדנו מהמהר\"ל דבר נורא, שמאחר שהחסירו פרט אחד במצוה שוב לא נחשבת אש של קטורת אלא נחשבת אש זרה. והביאור בזה הוא כמו שנתבאר לעיל שכל פרט של המצוה יש לו חשיבות, ואם פרט אחד חסר זהו קלקול בכל המצוה. מכל זה יש ללמוד עד כמה אנו צריכים להזהר בכל הפרטים של המצוות, שלא נחסיר אפילו אחד מהם."
+ ],
+ [
+ "פרשת תזריע",
+ "מאמר נ\"א – צרעת",
+ "א) צרעת באה לעורר את האדם לתשובה",
+ "כתב הרמב\"ן (פ' תזריע י\"ג, מ\"ז), \"זה איננו בטבע כלל ולא הווה בעולם, וכן נגעי הבתים, אבל בהיות ישראל שלמים לה' יהיה רוח השם עליהם תמיד להעמיד גופם ובגדיהם ובתיהם במראה טוב, וכאשר יקרה באחד מהם חטא ועון יתהוה כיעור בבשרו או בבגדו או בביתו, להראות כי השם סר מעליו\".",
+ "למדנו מדברי הרמב\"ן שהתפקיד של צרעת היה לקרב את בני ישראל לאביהם שבשמים, שבזמן שבני ישראל עומדים במדריגה גבוהה זוכים שיקבלו סימנים מן השמים לעוררם לתקן מה שצריך תיקון.",
+ "ויעוין עוד בדברי הספורנו על הפסוק \"והבגד כי יהיה בו נגע צרעת\" (תזריע י\"ג, מ\"ז), שהאריך בענין זה ג\"כ איך שטומאת צרעת היא כדי לעורר את האדם לתשובה, ע\"ש היטב.",
+ "ב) מצרעת יש ללמוד את החשיבות של כח הדיבור",
+ "אלא שצריך ביאור, למה הקפידה התורה שהכל יעשה ע\"י דיבורו של הכהן, שהרי צרעת מטמאה רק אחרי שהכהן אומר שהוא טמא ואין הצרעת מיטהרת רק ע\"י הכהן.",
+ "והחפץ חיים (מובא בח\"ח עה\"ת פ' מצורע י\"ד, ב') תירץ, \"ומכיון שמחלת הנגעים באה על חטא הלשון, על כן צוותה התורה לרפא את החטא ג\"כ בכח הדיבור, להראות כי מות וחיים ביד הלשון\". ור\"ל שצרעת באה כעונש על לשון הרע כמבואר במס' ערכין (דף ט\"ו ב'). והנה אחת מסיבות החטא של לשון הרע הוא שבני אדם אינם מחשיבים את מה שהם מדברים, שהם חושבים שהוא רק \"מילי בעלמא\". ועל כן רצתה התורה להראות לנו את החשיבות של כח הדיבור, ולכן צוותה התורה שטומאת צרעת וטהרת צרעת תהיה הכל ע\"י דיבו��ו של הכהן, להראות לנו את הכח של דיבור אחד.",
+ "ג) מיולדת יש ללמוד את החשיבות של מחשבות",
+ "עוד מצינו שהתורה מלמדנו את החשיבות של המחשבות של האדם, דהנה בריש פרשת תזריע למדנו שאשה שילדה זכר מיטהרת לבעלה אחרי שבעה ימים, אבל אסורה לאכול קודש או להכנס למקדש עד שתמתין שלשים ושלשה ימים שאז תביא קרבן ותיטהר לגמרי [ובנקבה מיטהרת לבעלה אחרי י\"ד ימים, ואסורה בקדשים עד אחרי ששים וששה ימים]. וצריך ביאור, שאם כבר טהורה לבעלה אחרי שבעה ימים למה אינה יכולה להטהר גם לקדשים עד אחרי שלשים ושלשה ימים. והספורנו ביאר (תזריע י\"ב, ח'), \"כי כל ימי זוב טומאתה תהיינה כל מחשבותיה פונות אל עסקי כלי הזרע ופעולתם, ולא תהיה ראויה למקדש וקדשיו עד שתביא כפרתה ותפנה אל הקודש\".",
+ "ולמדנו מדבריו דבר נורא, שהגורם העיקרי של טומאתה הארוכה היא מחשבותיה, שבכל הימים האלו מחשבותיה פונות על עניני אישות ופריה ורביה, ולכן טהרתה מתעכבת עד שתטהר את מחשבותיה, ורק אז תהיה יכולה להכנס למקדש ולאכול מן הקדשים.",
+ "ד) עיקר האדם הוא הרוחניות שבו",
+ "אלא שכל זה צריך ביאור, למה יהיו דיבור האדם ומחשבותיו חשובים כל כך עד שטומאת צרעת וטומאת יולדת הן תוצאות של פגם בדיבורו ומחשבותיו של האדם?",
+ "ונראה לומר בזה, דהנה כתוב, \"ויברא אלקים את האדם בצלמו, בצלם אלקים ברא אותו\" (בראשית א', כ\"ז). ומבואר מזה שעיקר האדם הוא רוחניותו, שהרי הוא צלם אלקים וממילא הוא חלק אלוק ממעל. ועוד כתוב, \"ויפח באפיו נשמת חיים ויהי האדם לנפש חיה\" (בראשית ב', ז'), הרי שחיות האדם היא ע\"י נשמת פיו של הקב\"ה, וא\"כ בודאי שעיקר האדם הוא הרוחניות שבו שבאה מהקב\"ה. ונראה שמטעם זה החמירה התורה כל כך בדיבורו ומחשבותיו של האדם, שהרי דיבור ומחשבה הם ענינים רוחניים, ולכן כל חסרון בהם הוא פגיעה בעצם האדם.",
+ "ה) דיבור האדם פועל בשמים",
+ "יש לימוד נוסף מצרעת לענין כח הדיבור של האדם, והוא שדיבור האדם יכול לפעול בשמים. דהנה כתוב, \"ובא אשר לו הבית והגיד לכהן לאמר כנגע נראה לי בבית\" (מצורע י\"ד, ל\"ה). ואיתא במסכת נגעים (פי\"ב מ\"ה), \"כיצד ראיית הבית ובא אשר לו הבית והגיד לכהן לאמר כנגע נראה לי בבית, אפילו תלמיד חכם ויודע שהוא נגע ודאי לא יגזור ויאמר נגע נראה לי בבית, אלא כנגע נראה לי בבית\". והנה נחלקו המפרשים למה אסור לתלמיד חכם לומר \"נגע\" [וצריך לומר \"כנגע\"], שאע\"פ שהדין הוא שהנגע אינו טמא עד שהכהן יאמר שהוא טמא, מכל מקום אין זה סיבה לאסור על הת\"ח לומר \"נגע\". ועי' במזרחי וגור אריה כאן מה שכתבו בזה.",
+ "והתוספות יום טוב (נגעים שם) תירץ, \"ולי נראה בהפך, דלהכי הקפידה התורה מלומר נגע כדי שלא לפתוח פיו לשטן לו וכו', הרי אפשר שיחזור ויכהה טרם בוא הכהן\". ומבואר מדברי התוספות יום טוב שדיבור האדם פועל בשמים, ואם יאמר \"נגע\" אפשר שזה יגרום לנגע להטמאות ע\"י הכהן ולא יכהה הנגע קודם ראיית הכהן.",
+ "יסוד זה מבואר גם בדברי הגמ' במועד קטן (דף י\"ח א'), \"פנחס אחוה דמר שמואל איתרע ביה מילתא (בפנחס אחוה, דפנחס הוה אבל, רש\"י), על שמואל למישאל טעמא מיניה (לדבר על לבו דפנחס, רש\"י), חזנהו לטופרי דהוו נפישן (שצפרניו היו ארוכים), אמר ליה אמאי לא שקלת להו, אמר ליה אי בדידיה הוה (אילו היית אבל, רש\"י) מי מזלזלת ביה כולי האי, הואי 'כשגגה שיצא מלפני השליט' (קהלת י', ה') ואיתרע ביה מילתא (אבילות, רש\"י) בשמואל, על פנחס אחוה למישאל טעמא מיניה, שקלינהו לטופריה חבטינהו לאפיה (זרקינהו מרוב כעס, רש\"י), אמר ליה לית לך ברית כרותה לשפתים, דאמר רבי יוחנן מנין שברית כרותה לשפתים, שנאמר 'ויאמר אברהם אל נעריו שבו לכם פה עם החמור ואני והנער נלכה עד כה ונשתחוה ונשובה אליכם' (וירא כ\"ב, ה'), ואיסתייעא מלתא דהדור תרוייהו\".",
+ "ומבואר מדברי הגמ' שדיבורו של אדם פועל בשמים, ומכיון שפנחס אחיו של שמואל הזכיר אבילות בשמואל לכן נפטר קרובו של שמואל ונעשה אבל, וגם דיבורו של אברהם אבינו פעל בשמים, ומכיון שאמר \"נשובה\" לכן חזרו שניהם.",
+ "והנה איתא במס' שבת (קכ\"ז ב'), \"הדן חבירו לכף זכות דנין אותו לזכות\". ובפשטות כוונת הגמ' היא שאם ראובן דן את שמעון לכף זכות, אז מדה כנגד מדה דנין ראובן בשמים לכף זכות. אולם יעוין בשיטה מקובצת בכתובות (מ' א' בשם הרא\"ם) שפירש להיפך, שאם ראובן דן את שמעון לכף זכות, אז גם בשמים דנים את שמעון לכף זכות, שדיבורו של ראובן שדן את שמעון לכף זכות מלמטה, גורם שגם בשמים דנים את שמעון לכף זכות.",
+ "וכן מבואר מדברי הספורנו על הפסוק, \"ותקח צפרה צור ותכרות את ערלת בנה ותגע לרגליו ותאמר כי חתן דמים אתה לי\" (שמות ד', כ\"ה), וכתב הספורנו, \"עשיתי זה כי אתה כשנשאתני והיית חתן לי התנית עמי שנמול את בנינו ונוציא מהם דם ברית, וכל זה אמרה לזכות משה לפני המבקש להמית\". וכוונת הספורנו היא שהמלאך בא להרוג את משה על שהתעצל במצות מילה, ואז אמרה צפורה אשתו שכשבעלה נשא אותה התנה עמה שימולו את בניהם, ואמירת צפורה היתה לימוד זכות על משה רבינו שבאמת הוא מחשיב מצות מילה וזה הועיל שהמלאך יעזבנו ולא יהרגנו. ומבואר מכאן את הכח של דיבור האדם, שמשמע מדברי הספורנו שרק על ידי אמירתה הועילה להצילו, אבל אם לא היתה אומרת כלום לא היתה זכות זו מועלת לו כלל.",
+ "ונראה שיסוד זה מבואר על פי הפסוק בפרשת בראשית (ב', ז'), \"וייצר ה' אלקים את האדם עפר מן האדמה ויפח באפיו נשמת חיים ויהי האדם לנפש חיה\", ואונקלוס תירגם נפש חיה ל\"רוח ממללא\", דהיינו רוח המדברת. ומכאן למדנו שמעלת האדם היא כח הדיבור, וכח הדיבור של האדם הוא חזק כל כך עד שהוא פועל גם בשמים.",
+ "ונראה שלפי זה יש לתת טעם נוסף למה החמירה התורה כל כך בעוון לשון הרע, שיש לומר שאם האדם מדבר בגנות חבירו, זה פועל גם בשמים, ובזה יכול באמת לגרום היזק לחבירו, אבל בני אדם מזלזלים בעוון לשון הרע מכיון שהם חושבים שהוא רק מילי בעלמא. והעונש לזה הוא צרעת, שהרי בצרעת אנו רואים בעליל איך שדיבורו של אדם עושה רושם, שהרי צרעת אינה מטמאה כלל עד שהכהן אומר שהוא טמא. אנו צריכים להתעורר מכל זה להזהר בכל היוצא מפינו, שלא נפגום את כח הדיבור, ושנגרום רק טובות בדיבורנו."
+ ],
+ [
+ "פרשת קדושים",
+ "מאמר נ\"ב – קדושים תהיו",
+ "א) קדושים תהיו – פרושים תהיו",
+ "דבר אל כל עדת בני ישראל ואמרת אלהם קדושים תהיו כי קדוש אני ה' אלקיכם (קדושים י\"ט, ב'). חז\"ל ביארו במדרש (תורת כהנים פ' קדושים פרשה א'), \"קדושים תהיו, פרושים תהיו\". וכתב הרמב\"ן, \"והענין כי התורה הזהירה בעריות ובמאכלים האסורים והתירה הביאה איש באשתו ואכילת הבשר והיין, א\"כ ימצא בעל התאוה מקום להיות שטוף בזמת אשתו או נשיו הרבות, ולהיות בסובאי יין בזוללי בשר למו, וידבר כרצונו בכל הנבלות, שלא הוזכר איסור זה בתורה, והנה יהיה נבל ברשות התורה, לפיכך בא הכתוב, אחרי שפרט האיסורים שאסר אותם לגמרי, וצוה בדבר כללי שנהיה פרושים מן המותרות\".",
+ "ולמדנו מדברי הרמב\"ן שצווי התורה של \"קדושים תהיו\" הוא שלא נרדוף אחרי התאוות ושלא נהיו נמשכים אחרי המותרות. והנה מצוה זו נאמרה ל\"כל עדת בני ישראל\" כמו שמבואר בפסוק, וא\"כ מוכרחים אנו לומר שמצוה זו היא לכל אחד ואחד, ולא רק לגדולי ישראל.",
+ "וקשה, שאיך שייך לומר שכל אחד ואחד חייב להיות במדריגה זו, והלא זו היא מדריגה גדולה מאד, שרק יחידים מסוגלים להגיע אליה?",
+ "ונראה לומר, שכל אחד ואחד חייב להזהר מן המותרות לפי מדרגתו, שאע\"פ שלפי מדריגתנו אנו יכולים לפרוש רק מדברים מסויימים ורק במדה מסויימת, אעפ\"כ דבר זה נחשב לקדושה ואנו מקיימים בזה את המצוה של \"קדושים תהיו\". ולדוגמא, מי שיש לו תאווה גדולה להבטל מן התורה והוא מתגבר על יצרו ולומד כבר נקרא קדוש.",
+ "והראיה לזה הוא, שהתורה קראה לנזיר \"קדוש\", וכמו שאמרה התורה \"כל ימי נזרו קדוש הוא לה'\" (נשא ו', ח'), אע\"פ שנזיר אינו פורש את עצמו מכל התאוות ומכל המותרות אלא רק מיין ותגלחת וטומאת מת. ועל כרחך מבואר מזה שכל פרישה מן התאוות נחשבת לקדושה.",
+ "ב) הטעם שקרבן שלמים מובא בפרשת קדושים",
+ "ונראה להוסיף בזה, שהנה התורה דיברה אודות קרבן שלמים בתחילת פרשת קדושים, וכמו שכתוב, \"וכי תזבחו זבח שלמים לה' לרצונכם תזבחו\" (י\"ט, ה'). ויש להעיר למה רק קרבן זה מובא בפרשה זו?",
+ "ויש לומר, שיש שיטה במס' זבחים (קט\"ז א') שלא הקריבו בני נח שלמים, דהיינו שאפילו בני ישראל לא הקריבו שלמים קודם מתן תורה. והטעם לזה הוא שהדין המיוחד של קרבן שלמים הוא שחלק ממנו נאכל להדיוט, והיינו משום שיש קדושה אפילו באכילת הדיוט. והנה דרגה זו שייכת רק ע\"י התורה, שהרי התורה צוותה לנו \"קדושים תהיו\", שאפילו דברים של חול צריכים להיות בדרגה של קדושה.",
+ "ומעתה מובן מאד למה קרבן שלמים מובא בפרשת קדושים, כיון שענינו של קרבן שלמים וענינו של \"קדושים תהיו\" הם דבר אחד.",
+ "ג) קדושה היא הכנה לקבלת התורה",
+ "איתא במדרש (ויקרא רבה פ' קדושים פ' כ\"ד סי' ה'), \"פרשה זו נאמרה בהקהל וכו' מפני שעשרת הדברות כלולין בתוכה, 'אנכי ה' אלקיך' (יתרו כ', ב') וכתיב הכא 'אני ה' אלקיכם', 'לא יהיה לך' וכתיב הכא 'ואלהי מסכה לא תעשו לכם', 'לא תשא' וכתיב הכא 'ולא תשבעו בשמי', 'זכור את יום השבת' וכתיב הכא 'את שבתותי תשמורו', 'כבד את אביך ואת אמך' וכתיב הכא 'איש אמו ואביו תיראו', 'לא תרצח' וכתיב הכא 'לא תעמוד על דם רעך', 'לא תנאף' וכתיב הכא 'מות יומת הנואף והנואפת', 'לא תגנוב' וכתיב הכא 'לא תגנובו', 'לא תענה' וכתיב הכא 'לא תלך רכיל', 'לא תחמוד' וכתיב הכא 'ואהבת לרעך כמוך'\".",
+ "ומבואר במדרש שכל העשרת הדברות כלולות בפרשת קדושים. וצריך ביאור, מה יש לנו ללמוד מזה?",
+ "ונראה לומר, שהתורה רצתה ללמדנו שקדושה היא הכנה לקבלת התורה, ולכן אנו יכולים לקבל את התורה רק אם אנו מתנהגים בקדושה. ומאחר שכל עשרת הדברות כלולות בפרשה זו, ממילא הקדימה התורה לומר \"קדושים ת��יו\". ובאמת גם בפרשת יתרו הקדימה התורה לצוות אותנו על הקדושה לפני קבלת התורה, וכמו שכתוב, \"ואתם תהיו לי ממלכת כהנים וגוי קדוש\" (יתרו י\"ט, ו').",
+ "ומזה יש ללמוד שקיום המצוות בלתי ההכנה הראויה היא פגם בעצם המצוה, ולכן התנהגות בקדושה אינה מצוה בפני עצמה אלא היא הכנה לקיום המצוות כדי שהמצוות לא יהיו חסרות בעצם קיומן.",
+ "וכעין זה מצינו בנדב ואביהוא, שהתורה אמרה שמתו מפני שהקריבו אש זרה (כמבואר בפרשת שמיני י', א'), ואילו חז\"ל אמרו שמתו מפני שהורו הלכה בפני משה רבם, כמבואר במס' עירובין (דף ס\"ג א'). ולכאורה, דברי חז\"ל הם כנגד דברי הפסוק עצמו! אבל לפי מה שנתבאר יש לומר שהמצוה של הקטרת האש לא נעשית בההכנה הראויה, שנדב ואביהוא היו צריכים לשאול את משה רבם קודם ההקטרה, וכיון שהכנת המצוה לא היתה ראויה, אז גם עצם המצוה נפגמת בכך, ולכן האש היתה נחשבת אש זרה.",
+ "ועל כגון זה אמרה התורה, \"כי ישרים דרכי ה', וצדיקים ילכו בם, ופושעים יכשלו בם\" (הושע י\"ד, י'), שהרי מעשה אחד נעשה ע\"י צדיק ורשע, ובשביל הצדיק נחשב למצוה כיון שנעשה בההכנה הראויה, אבל בשביל הרשע לא נחשב למצוה כלל כיון שאין לו ההכנות הראויות לקיום המצוה.",
+ "ד) קדושת המחשבה",
+ "ויש להעיר, שמלבד קדושה במעשים, האדם צריך להזהר שגם מחשבותיו יהיו קדושות. וידוע דברי הג\"ר חיים מוואלאזין זצ\"ל שכתב בנפש החיים (שער א' פרק ד'), \"אם כן בעת אשר יתור האדם לחשוב בלבבו מחשבה אשר לא טהורה בניאוף ר\"ל הרי הוא מכניס זונה סמל הקנאה בבית קדשי הקדשים העליון נורא בעולמות העליונים ח\"ו, ומגביר ר\"ל כחות הטומאה והסטרא אחרא בבית קדשי הקדשים העליון, הרבה יותר ויותר ממה שנגרם התגברות כח הטומאה על ידי טיטוס בהציעו זונה בבית קדשי הקדשים במקדש מטה, וכן כל חטא ועוון אשר כל איש ישראל מכניס בלבו ח\"ו אש זרה, בכעס או שארי תאוות רעות ר\"ל, הלא הוא ממש כענין הכתוב, 'בית קדשנו ותפארתנו אשר וגו' היה לשריפת אש' (ישעיה ס\"ד, י'), הרחמן יתברך שמו יצילנו וכו'\". מכל זה יש ללמוד עד כמה אנו צריכים להשתדל להתנהג בקדושה כפי ערכנו."
+ ],
+ [
+ "פרשת בהר",
+ "מאמר נ\"ג – התבוננות (ב)",
+ "א) איך לא שמרו ישראל את השמיטה כשראו את הנס של תבואת השנה הששית",
+ "וכי תאמרו מה נאכל בשנה השביעית הן לא נזרע ולא נאסוף את תבואתנו, וצויתי את ברכתי לכם בשנה הששית ועשת את התבואה לשלש השנים (בהר כ\"ה, כ'-כ\"א). ומבואר שהקב\"ה יעשה נס גלוי לשומרי השמיטה, ותבואה של השנה הששית תהיה מרובה כל כך עד שיאכלו ממנה שלש שנים.",
+ "והנה כתוב (בפ' בחוקותי כ\"ו, ל\"ד-ל\"ה), \"אז תרצה הארץ את שבתותיה כל ימי השמה ואתם בארץ איביכם אז תשבות הארץ והרצת את שבתותיה, כל ימי השמה תשבות את אשר לא שבתה בשבתותיכם בשבתכם עליה\". וכוונת הפסוק היא שארץ ישראל תהיה שוממה ותשבות בזמן הגלות כדי שיתכפרו בני ישראל על אשר לא שמרו את השמיטה ולא שבתה הארץ כשהיו בארץ ישראל. ופירש רש\"י, \"שבעים שנה של גלות בבל הן היו כנגד שבעים שנות השמיטה ויובל שהיו בשנים שהכעיסו ישראל בארצם לפני המקום ארבע מאות ושלשים שנה\".",
+ "והנה זה פשוט שבני ישראל לא שמרו את השמיטה מפני שלא בטחו בהקב\"ה והיו יראים שלא יהיה להם מה לאכול אם לא יעבדו את הארץ בשנת השמיטה. אלא שדבר זה הוא תמוה, שכולם ראו את הנס הגדול של ריבוי התבואה בשנה הששית, וא\"כ איך העלימו עין מכל זה, ולמה היו יראים לשמור את השמיטה?",
+ "ב) קושיות נוספות בענין זה",
+ "כעין זה יש לתמוה על הגמ' בקידושין (דף כ' א'), \"בא וראה כמה קשה אבקה של שביעית, אדם נושא ונותן בפירות שביעית לסוף מוכר את מטלטליו וכו', לא הרגיש (לא שם לבו לפורענות הבא עליו לחזור בו מעבירה שבידו, רש\"י) לסוף מוכר את שדותיו וכו', לא באת לידו עד שמוכר את ביתו וכו', לא באת לידו עד שמוכר את בתו וכו', לא באת לידו עד שלוה ברבית וכו', לא באת לידו עד שמוכר את עצמו וכו'\". וצריך עיון, איך לא הרגיש בכל העונשים הנוראים שבאו עליו, ולמה לא חזר בתשובה?",
+ "עוד יש לתמוה, שכתוב בספר יהושע (ו', כ\"ו), \"וישבע יהושע בעת ההיא לאמר ארור האיש לפני ה' אשר יקום ובנה את העיר הזאת את יריחו, בבכורו ייסדנה ובצעירו יציב דלתיה\". וכתוב בספר מלכים א' (ט\"ז, ל\"ד), \"בימיו בנה חיאל בית האלי את יריחו, באבירם בכורו יסדה ובשגוב צעירו הציב דלתיה כדבר ה' אשר דבר ביד יהושע בן נון\". והדברים תמוהים, והלא חיאל ראה את בניו מתים זה אחר זה, וא\"כ למה לא הרגיש שזהו קיום קללת יהושע, ואיך המשיך בבנין יריחו עד שמתו כל בניו?!",
+ "ועוד יש לתמוה, שכתוב בפרשת וארא (ט', כ'-כ\"א), \"הירא את דבר ה' מעבדי פרעה הניס את עבדיו ואת מקנהו אל הבתים, ואשר לא שם לבו אל דבר ה' ויעזוב את עבדיו ואת מקנהו בשדה\". ור\"ל שמשה רבינו הזהירם שכל מה שימצא בשדה ימות במכת ברד, ואעפ\"כ הרבה מצריים השאירו את עבדיהם ואת צאנם בשדה. וקשה, והלא כבר ראו בהמכות הראשונות שיש יכולת ביד הקב\"ה לקיים את דברו ולהביא מכות שלא על דרך הטבע, וא\"כ למה לא פחדו והשאירו את קניינם בשדה?!",
+ "ג) האדם לא יכיר כלום בלי שימת לב והתבוננות",
+ "ונראה שהיישוב לכל זה נמצא בלשון התורה עצמה במכת ברד שכתוב, \"ואשר לא שם לבו\". ומשמע מלשון זה שמה שגרם להם להעלים עין מהסכנה הרוחפת עליהם הוא משום שלא שמו לב, דהיינו שלא התבוננו במעשיהם, והתנהגו בלי שימת לב בדרכיהם. התורה גילתה לנו בזה דבר נורא, שאם האדם מתנהג בלי שימת לב והתבוננות לא יכיר כלל במה שנגד עיניו!",
+ "ולפ\"ז יש ליישב את כל הקושיות שהבאנו לעיל, שאע\"פ שבהתבוננות מועטת יוכלו להכיר מיד את התוצאות הנוראות של מעשיהם, מכל מקום אם האדם לא יתבונן אז לא יכיר את זה כלל [ובפרט כשיש לו נגיעות ממון כגון מי שעשה סחורה בפירות שביעית].",
+ "ד) ביאור דברי הרמב\"ן שמשה רבינו הכין את בני ישראל לראיית הנסים",
+ "ונראה עוד שבזה מתבארים דברי הרמב\"ן, שהנה כתוב בסוף פרשת וזאת הברכה (ל\"ד, י\"ב), \"ולכל היד החזקה ולכל המורא הגדול אשר עשה משה לעיני כל ישראל\", וכתב הרמב\"ן, \"וטעם אשר עשה משה, שהכין והראה זה לעיני כל העם וכו', כי משה לא עשה היד החזקה והמורא הגדול, רק הכין אותם, ובעבורו נעשו לעיני כל ישראל\". וצריך ביאור, מה היא כוונת הרמב\"ן במה שכתב שמשה רבינו \"הכין אותם\"?",
+ "ונראה לומר שכוונתו היא שבני ישראל לא היו יכולים להכיר בעצמם שכל הנסים הם מעשי ידיו של הקב\"ה, ולכן הוצרך משה רבינו להכין את ישראל לראיית הנסים על ידי שהיה מסביר להם איך שהנסים אינם מקרה בעלמא אלא הם השגחת הקב\"ה. והיינו משום שאע\"פ שבהתבוננות מועטת קל הוא להכיר מיד אי�� שהנסים הם למעלה מדרך הטבע ושהם גילוי להשגחתו ויכולתו של הקב\"ה, אעפ\"כ עלולים הם להעלים עין מכל זה אם לא יתבוננו כלל, ולכן משה רבינו הכינם ועודדם להתבונן בכל הנסים.",
+ "ה) למה לא התעוררו מהנסים",
+ "ובזה מיושבת עוד תמיהה, שהרי כתוב בתוכחה (פ' בחוקותי כ\"ו, ל\"ד-ל\"ה), \"אז תרצה הארץ את שבתתיה כל ימי השמה ואתם בארץ איביכם אז תשבת הארץ והרצת את שבתותיה, כל ימי השמה תשבות את אשר לא שבתה בשבתותיכם בשבתכם עליה\", וכתב רש\"י, \"שבעים שנה של גלות בבל הן היו כנגד שבעים שנות השמטה ויובל שהיו בשנים שהכעיסו ישראל בארצם לפני המקום ארבע מאות ושלשים שנה\", ונמצא שמפורש בפסוק שגלות בבל היתה עונש על שלא שמרו ישראל את השמיטה. ופשוט הוא שהטעם שלא שמרו את השמיטה היה מפני שהיו יראים שמא לא יהיה להם מה לאכול אם לא יזרעו בשנת השמיטה.",
+ "ודבר זה תמוה הוא, שהרי מפורש בתורה (בהר כ\"ה, כ'-כ\"ב), \"וכי תאמרו מה נאכל בשנה השביעית הן לא נזרע ולא נאסף את תבואתנו, וצויתי את ברכתי לכם בשנה הששית ועשת את התבואה לשלש השנים, וזרעתם את השנה השמינית ואכלתם מן התבואה ישן עד השנה התשיעית עד בוא תבואתה תאכלו ישן\", ומבואר מזה שאותם ששמרו את השמיטה נתברכה תבואתם עד שבדרך נס היה להם מה לאכול עד קצירת התבואה החדשה, וא\"כ אותם שלא שמרו את השמיטה בודאי ראו כל זה וממילא אין להם לירא כלל מאחר שעיניהם ראו את הניסים שהקב\"ה עושה לשומרי שמיטה, וממילא תמוה מאד איך לא שמרו ישראל את השמיטה?",
+ "אבל לפי מה שנתבאר יש לומר שבודאי ראו את הניסים בעיניהם אבל לא התבוננו ולא הכירו, שהרי כבר הוכחנו בהרבה ראיות שאפשר לאדם לראות את האמת בעיניו ואעפ\"כ לא יכיר אותו כלל אם לא יתבונן במה שהוא רואה.",
+ "ויש לנו ללמוד מכל זה איך שאנו צריכים להתבונן בדרכינו ולהשים את לבנו למעשינו, ובפרט על ידי לימוד המוסר."
+ ],
+ [
+ "מאמר נ\"ד – אמונה (ב)",
+ "א) הסמיכות בין שמיטה לאונאת ממון",
+ "וכי תמכרו ממכר לעמיתך או קנה מיד עמיתך אל תונו איש את אחיו (בהר כ\"ה, י\"ד). פסוק זה הוא האיסור של אונאת ממון, שאם אדם מוכר חפץ לחבירו ולוקח יותר משויו עובר בלאו זה. והנה הפסוקים הקודמים מדברים אודות שמיטה, וכמו שכתוב, \"ובשנה השביעית שבת שבתון יהיה לארץ וגו'\" (פסוק ד'), וא\"כ יש להעיר מה ביאור הסמיכות בין שמיטה לאונאת ממון?",
+ "ב) שמיטה ואונאה מורות על אמונה בהקב\"ה",
+ "ונראה לומר בזה, שמצות שמיטה היא הצגה נפלאה של אמונה בהקב\"ה, שהרי אם האדם לא יזרע את שדהו איך יפרנס את בני ביתו? וכל שכן בשנת היובל שאז לא יזרע את שדהו לשנתיים! והנה התורה הגידה לנו איך יזון את משפחתו, וכמו שכתוב בפירוש, \"וכי תאמרו מה נאכל בשנה השביעית, הן לא נזרע ולא נאסוף את תבואתנו, וצויתי את ברכתי לכם בשנה הששית ועשת את התבואה לשלש השנים, וזרעתם את השנה השמינית ואכלתם מן התבואה ישן עד השנה התשיעית עד בוא תבואתה תאכלו ישן\" (כ\"ה, כ'-כ\"ב). הרי שהתורה מארכת להגיד לנו שאין לנו לדאוג מה נאכל, שהקב\"ה מבטיח שיהיה להם כל כך תבואה בשנה הששית כדי שיהיה להם מה לאכול עד שיקצרו את התבואה החדשה בשנה התשיעית. ונמצא שמצות שמיטה מבוססת על האמונה בהקב\"ה, שהרי התורה אומרת בפירוש שהמצוה הזאת שייכת רק בגלל הבטחת הקב\"ה, וא\"כ מי ששומר שמיטה ��גלה לנו שהוא בוטח שהקב\"ה יזמין לו פרנסתו כמו שהבטיח.",
+ "והנה מי שעובר על איסור אונאת ממון ומרמה את חבירו ומרויח כסף שלא ביושר, זה הוא גילוי שאינו בוטח בהקב\"ה שיזמין לו פרנסתו, ולכן הוא מרגיש שהוא צריך להרויח כסף באיסור, וא\"כ מי שזהיר במצות אונאה ואינו מרמה את חבירו, הרי הוא מגלה לנו שהוא בוטח בהקב\"ה שיזמין לו פרנסתו.",
+ "ומעתה מובן למה נסמכו הפסוקים של שמיטה ואונאת ממון, שכשם שמי ששומר שמיטה מגלה לנו שהוא בוטח שהקב\"ה יזמין לו פרנסתו, כן הוא במי שזהיר במצות אונאת ממון."
+ ],
+ [
+ "פרשת בחוקותי",
+ "מאמר נ\"ה – קללות שבתורת כהנים",
+ "א) רק בקללות שבתורת כהנים יש הדגשה על ביטול תורה",
+ "אם בחוקותי תלכו ואת מצותי תשמרו ועשיתם אותם וגו' (בחוקותי כ\"ו, א'). ופירש רש\"י (ומקורו מספרי פ' בחוקותי פרשתא א', א'), \"אם בחוקותי תלכו, יכול זה קיום המצוות, כשהוא אומר ואת מצוותי תשמרו, הרי קיום המצות אמור, הא מה אני מקיים אם בחוקותי תלכו, שתהיו עמלים בתורה\". הרי מבואר שהברכות תלויות בעמלות בתורה. ולפי זה גם הקללות תלויות בביטול תורה, שהרי הקללות הן ההיפך של הברכות כמבואר בהפסוקים.",
+ "ויש להעיר, שהנה יש שתי פרשיות של קללות בתורה, הקללות בפרשה זו שנקראות בחז\"ל \"קללות שבתורת כהנים\", והקללות שבפרשת כי תבוא שנקראות בחז\"ל \"קללות שבמשנה תורה\", ורק בקללות שבפרשת בחוקותי יש הדגשה על עמלות בתורה, אבל בפרשת כי תבוא אין אנו מוצאים שום רמז בפסוק לעבירה של ביטול תורה, וצריך ביאור בחילוק זה בין הקללות שבתורת כהנים והקללות שבמשנה תורה.",
+ "ב) טעם קריאת קללות שבתורת כהנים דוקא לפני שבועות",
+ "ונראה לומר בזה, בהקדם ביאור דברי הגמ' במגילה, דאיתא במס' מגילה (ל\"א ב'), \"תניא, רבי שמעון בן אלעזר אומר, עזרא תיקן להן לישראל שיהו קורין קללות שבתורת כהנים קודם עצרת ושבמשנה תורה קודם ראש השנה, מאי טעמא, אמר אביי ואיתימא ריש לקיש, כדי שתכלה השנה וקללותיה, בשלמא שבמשנה תורה איכא כדי שתכלה שנה וקללותיה, אלא שבתורת כהנים אטו עצרת ראש השנה היא, אין, עצרת נמי ראש השנה היא דתנן ובעצרת על פירות האילן\".",
+ "ומבואר מהגמ', שחז\"ל תקנו שנקרא את הקללות לפני ראש השנה, ובזה יש רמז ש\"תכלה השנה וקללותיה\", ולכן קוראים את אחת מהקללות לפני ראש השנה, וקוראים את הקללות האחרות לפני שבועות שגם הוא נחשב ראש השנה. אלא שצריך ביאור, למה קוראים לפני ראש השנה דוקא את הקללות שבמשנה תורה, וקוראים לפני שבועות דוקא את הקללות שבתורת כהנים?",
+ "ג) דברי הרמב\"ן שקללות שבתו\"כ מדברות בחורבן בית ראשון וקללות שבמשנ\"ת מדברות בחורבן בית שני",
+ "ונראה ליישב את הקושיות הנ\"ל על פי דברי הרמב\"ן (בחוקותי כ\"ו, ט\"ז) שכתב, \"ודע והבן כי האלות האלה ירמזו לגלות ראשון, כי בבית הראשון היו כל דברי הברית הזאת הגלות והגאולה ממנו, שכן תראה בתוכחות, שאמר 'ואם בחקתי תמאסו ואם את משפטי תגעל נפשכם', ואמר 'להפרכם את בריתי', והזכיר בהם במות וחמנים וגלולים (כ\"ו, ל'), כי היו עובדי עבודת כוכבים ועושים כל הרעות וכו', ואמר בגלות (כ\"ו, ל\"ד-ל\"ה) 'אז תרצה הארץ את שבתותיה וגו' כל ימי השמה תשבות את אשר לא שבתה', שהיו שנות הגלות כשנים אשר בטלו השמיטות, וכן אמר הכתוב בגלות ההוא (דברי הימים ב' ל\"ו, כ\"א) 'למלאות דבר ה' בפי ירמיהו עד רצתה הארץ את שבתותיה כל ימי השמה שבתה למלאות שבעים שנה', כן התרה בהם וכן הגיע אליהם, א\"כ דבר ברור הוא שעל הגלות ההוא דיבר הכתוב וכו', וכל אלה דברים ברורים בברית הזאת שהוא באמת ירמוז לגלות הראשון והגאולה ממנו, אבל הברית שבמשנה תורה ירמז לגלותנו זה ולגאולה שנגאל ממנו, כי הסתכלנו תחילה שלא נרמז שם קץ וקצב ולא הבטיח בגאולה, רק תלה אותה בתשובה, ולא הזכיר בעבירות ההם שיעשו אשרים וחמנים ושיעבדו עבודת כוכבים כלל, אבל אמר (כי תבוא כ\"ח, ט\"ו) 'והיה אם לא תשמע בקול ה' אלקיך לשמור לעשות את כל מצותיו וחוקותיו', אמר כי מפני שיעברו על קצת מצותיו שלא ישמרו ויעשו את כולן יענשו, שכך היה בבית שני, כמו שאמרו (יומא ט' ב') שבית ראשון מפני מה חרב, מפני עבודת כוכבים וגילוי עריות ושפיכות דמים, בית שני שאנו בקיאים בהם שהיו עוסקין בתורה ובגמילות חסדים מפני מה חרב, מפני שנאת חנם שהיתה ביניהם וכו', ואמר בקללות (כי תבוא כ\"ח, מ\"ט) 'ישא ה' עליך גוי מרחוק מקצה הארץ כאשר ידאה הנשר', שבאו עליהם עם רומי הרחוקים מהם מאד וכו', וכן 'והפיצך ה' בכל העמים מקצה הארץ ועד קצה הארץ' (כי תבוא כ\"ח, ס\"ד), הוא גלותנו היום שאנו מפוזרים מסוף העולם ועד סופו וכו'\", ע\"ש באריכות נפלאה בענין זה.",
+ "ומבואר מדברי הרמב\"ן שהקללות שבתורת כהנים מדברות בחורבן בית ראשון, אבל הקללות שבמשנה תורה מדברות בחורבן בית שני.",
+ "ד) יישוב הקושיות על פי דברי הרמב\"ן",
+ "ונראה שבזה יש ליישב למה אנו קוראים את הקללות שבתורת כהנים לפני שבועות, דהנה איתא במס' בבא מציעא (פ\"ה א'), \"אמר רב יהודה אמר רב, מאי דכתיב 'מי האיש החכם ויבן את זאת ואשר דבר פי ה' אליו ויגדה על מה אבדה הארץ' (ירמיה ט', י\"א), דבר זה אמרו חכמים ולא פירשוהו אמרו נביאים ולא פירשוהו עד שפירשו הקדוש ברוך הוא בעצמו, שנאמר 'ויאמר ה' על עזבם את תורתי אשר נתתי לפניהם' (ירמיה ט', י\"ב), אמר רב יהודה אמר רב שלא ברכו בתורה תחילה\". והר\"ן בנדרים (פ\"א א' ד\"ה דבר זה) ביאר בשם רבינו יונה שלא היתה התורה חשובה בעיניהם כ\"כ שיהא ראוי לברך עליה שלא היו עוסקים בה לשמה ומתוך כך היו מזלזלין בברכתה. ונמצא שמבואר מהגמ' שחורבן בית ראשון [שבזה מדבר הפסוקים בס' ירמיה] היה בשביל שזלזלו בלימוד התורה, ומאחר ששבועות הוא זמן של קבלת התורה, לכן אותו זמן מסוגל להתחזקות בלימוד התורה ובתיקון אותו פגם שגרם לחורבן בית המקדש, שהרי בכל שנה מתעוררת אותה השפעה של קבלת התורה שהיתה בימי מתן תורה, וכמו שכתב בשו\"ת הרשב\"א (חלק ג' סי' ר\"צ), \"שהימים נפעלים כפי ענין התחלת בריאתם\", ולכן קוראים לפני שבועות את הקללות שבתורת כהנים כיון שאותן קללות הן מחמת שזלזלו בלימוד התורה.",
+ "ובזה יש ליישב ג\"כ למה אנו קוראים את הקללות שבמשנה תורה לפני ראש השנה, שהרי מבואר מהגמ' ביומא (בדף ט' ב') שחורבן בית שני היה בשביל העבירה של שנאת חנם, והזמן של ימים נוראים הוא זמן של תשובה, ולכן עבירות שבין אדם לחבירו הן צריכים תיקון בפרט בימים אלו, ושנאת חנם גורמת להרבה עבירות שבין אדם לחבירו, ולכן כדי שנתעורר להתחזק בענין בין אדם לחבירו בימים נוראים אנו קוראים לפני ראש השנה את הקללות שבמשנה תורה שמדברות בחורבן בית שני שהיה בשביל עבירת שנאת ��נם.",
+ "ובזה מיושב ג\"כ למה רק בקללות שבתורת כהנים יש הדגשה על עמילות בתורה, שהרי לפי דברי הרמב\"ן קללות אלו מדברות בחורבן בית ראשון, והגמ' בבבא מציעא ביארה שאותו חורבן היה בשביל שלא ברכו בתורה תחילה, דהיינו שזלזלו בלימודה, ולכן רק בקללות אלו יש הדגשה על עמלות בתורה.",
+ "ה) עמילות בתורה אינה מדריגה נוספת בלימוד התורה",
+ "והנה אפשר שיטעה האדם לומר שעמילות בתורה היא מדריגה נוספת, שיש לימוד תורה בלי עמילות ויש מדריגה נוספת של לימוד התורה עם עמילות. אולם מרש\"י מבואר שאינו כן, שהרי כבר הבאנו את דברי רש\"י בתחילת הפרשה שכתב ש\"אם בחוקותי תלכו\" ר\"ל שתהיו עמלים בתורה, ויעוין לקמן בפסוק י\"ד גבי הקללות שרש\"י מפרש שמה שכתוב \"ואם לא תשמעו לי\" ר\"ל שלא תשמעו להיות עמלים בתורה, ובפסוק ט\"ו רש\"י מסכם את כל העבירות המפורטות בפסוקים י\"ד-ט\"ו, וכתב \"הרי שבע עבירות, הראשונה גוררת השניה, וכן עד השביעית ואלו הן, לא למד, ולא עשה וכו'\", ונמצא שמה שכתב רש\"י \"לא למד\" הוא כנגד מה שפירש \"לא להיות עמלים בתורה\". וא\"כ ברור הוא שעמילות בתורה היא הצורה של לימוד התורה ולא שייך לימוד תורה בלי עמילות. ומכיון שרש\"י פירש שאם לא למד אז עבירה גוררת עבירה עד שמגיעה לקללות ח\"ו, ממילא אם לומד בלי עמילות נחשב בעיני התורה כאילו לא למד, ועבירה גוררת עבירה ח\"ו עד שמגיע לקללות.",
+ "והנה מבואר במס' סנהדרין (צ\"ט א') שהפסוק \"כי דבר ה' בזה\" (שלח ט\"ו, ל') נאמר על מי שאפשר לו לעסוק בתורה ואינו עוסק, ומאחר שמי שלומד בלי עמילות נחשב כאילו לא למד כלל, ממילא מי שלומד בלי עמילות נחשב שהוא מבזה את דבר ה'.",
+ "וכעין זה יש להעיר מדברי הגמ' בשבת (פ\"ח ב'), \"היינו דאמר רבא, למיימינים בה סמא דחיי, למשמאילים בה סמא דמותא\", ופירש רש\"י, \"למיימינים, עסוקים בכל כחם וטרודים לדעת סודה כאדם המשתמש ביד ימינו שהיא עיקר\". ומבואר מהגמ' שאם אחד עוסק בתורה בכל כחו נחשבת התורה כסם חיים, אבל למי שאינו עוסק בה בכל כחו נחשבת התורה כסם מות.",
+ "וכן מבואר מדברי המדרש בבראשית רבה (פ' ויחי פרשה צ\"ז אות ג') על הפסוק \"וידגו לרוב בקרב הארץ\" (ויחי מ\"ח, ט\"ז), \"מה דגים הללו גדלין במים כיון שיורדת טפה אחת מלמעלה מקבלין אותה בצמאון כמי שלא טעמו טעם מים מימיהון, כך הן ישראל גדלין במים בתורה כיון שהן שומעין דבר חדש מן התורה הן מקבלין אותו בצמאון כמי שלא שמעו דבר תורה מימיהון\". ומבואר מהמדרש שצורת הלימוד של תורה היא בצמאון, ולכן מי שלומד תורה בלי חשק וצמאון חסר לו בעצם צורת הלימוד של התורה.",
+ "ו) לימוד התורה בחשק כמו נער",
+ "ועל דרך זה היה הג\"ר ישראל סלנטר זצוק\"ל מפרש את הפסוק בהושע (י\"א, א'), \"כי נער ישראל ואוהבהו\", שכוונת הפסוק היא שאם כלל ישראל נוהגים כמו נער שתמיד רוצה לקבל ויש לו את הרעננות של ימי הנערות ואינו חושב על עצמו שכבר יודע הוא את הכל אז הקב\"ה אוהבם, אבל אם חושבים שאין להם עוד מה לקבל אז לא יזכו לאהבת הקב\"ה.",
+ "והסבא מקעלם זצ\"ל ביאר שזו היא כוונת בעל הטורים על הפסוק (תרומה כ\"ה, י\"ח), \"ועשית שנים כרובים זהב\", שכתב בעל הטורים, \"כרובים, כרביא, כי נער ישראל ואוהבהו\", וכוונתו היא דאיתא במס' סוכה (ה' ב'), \"ומאי כרוב, אמר רבי אבהו כרביא (כתינוק), שכן בבבל קורין לינוקא רביא\", ור\"ל שהכרובים היו בצורת תינוקות, ומטעם זה נקראו כרובים, שמשמעו בלשון בבל הוא \"כתינוק\", ומזה אנו למדים שכדי לזכות להשראת השכינה אנו צריכים להיות בבחינת נער וכמו שכתוב \"כי נער ישראל ואוהבהו\".",
+ "והוסיף הסבא מקעלם שמטעם זה חכם נקרא בלשונם של חז\"ל \"תלמיד חכם\", כי רק מי שמחזיק עצמו כמו תלמיד שעדיין יש לו הרבה ללמוד נחשב לחכם באמת, אבל אם אין לו את השאיפות והחשק ללמוד יותר אז חסר לו את החשיבות של חכם. הדברים נוראים, ואנו צריכים להתעורר מזה ללמוד בעמילות ובחשק."
+ ],
+ [
+ "פרשת נשא",
+ "מאמר נ\"ו – פנימיות וחיצוניות (א)",
+ "א) הפנימיות של קרבנות הנשיאים לא היו שוות",
+ "כתב הרמב\"ן (נשא ז', ב'), \"ועוד בזה טעם אחר במדרשם, כי לכל אחד מהנשיאים עלה במחשבה להביא חנוכה למזבח ושתהיה בזה השיעור, אבל נחשון חשב בשיעור הזה טעם אחד וזולתו כל אחד מהנשיאים חשב טעם בפני עצמו וכו', ולכך השוה אותם הכתוב לפרט כל אחד בעצמו כאילו לא הוזכר האחר וכו'\". מבואר מהרמב\"ן שאע\"פ שהקרבנות של כל אחד מהנשיאים היו שוים, מכל מקום התורה פירטה כל קרבן של כל נשיא בפני עצמו כיון שכל נשיא חישב בלבו כוונה אחרת במנין הקרבנות, ע\"ש היטב ברמב\"ן.",
+ "אולם, דברי הרמב\"ן צריכים ביאור, שסוף סוף הקרבנות היו שוים לגמרי, וא\"כ עדיין קשה למה פירטה התורה לכל נשיא בפני עצמו?",
+ "ונראה שמבואר מזה, שהעיקר של כל דבר הוא הפנימיות ולא החיצוניות, ולכן אע\"פ שלמראה עינינו הקרבנות היו שוים, מכל מקום כיון שכוונת כל נשיא היתה מיוחדת, והכוונה היא הפנימיות של הקרבת הקרבן, נמצא שהעצמיות של הקרבנות לא היו שוות, ולכן הוצרכה התורה לפרט כל קרבן של כל נשיא בפני עצמו.",
+ "ולמדנו מזה, שאם יש שני אנשים שעושים מצוה, ולדוגמא ששניהם לומדים תורה, ואחד מהם לומד ביותר התלהבות ועמקות מחבירו, הרי לימוד התורה של אחד מהם שונה במהותו מהלימוד של חבירו, שאע\"פ שבחיצוניות שניהם שוים, מכל מקום בהפנימיות הם שונים לחלוטים.",
+ "ב) קדושת התורה טמונה בפנימיות כאש בגחלת",
+ "ויעוין במה שכתב הרמח\"ל בספר דרך עץ החיים, \"ואף גם זאת, הנה בדקדוק גדול נמשלה (התורה) לאש ובהשוואה מדוקדקת, כי כאשר תראה הגחלת שאינה מלהבה והשלהבת היא בתוכה כמוסה וסגורה, אשר בהפיח בה אז תתפשט ותתלהב ותצא מתרחבת והולכת, ובשלהבת ההיא נראים כמה מיני גוונים, מה שלא נראה בתחילה בגחלת, והכל מן הגחלת יוצא, כן התורה הזאת אשר לפנינו, כי כל מלותיה ואותיותיה כמו גחלת הן, אשר בהניח אותם כן כאשר הן, לא יראו כי אם גחלים וגם כמעט עמומות, ומי שישתדל לעסוק בה, אז תתלהב מכל אות שלהבת גדולה, ממולאה בכמה גוונים, הן הידיעות העומדות צפונות בתוך האות ההיא\".",
+ "ולמדנו מדברי הרמח\"ל שקדושת התורה טמונה בפנימיותה, והיא נראית רק אם אתה \"מפיח\" בה, וכן הוא לגבי לימוד התורה וקיום המצוות בכלל, שהעיקר היא הפנימיות, ששם טמונה קדושת התורה והמצוות.",
+ "ג) כל קריאת שמע היא מיוחדת",
+ "והנה איתא במס' ברכות (בדף ס\"ג ב'), \"אמר רבי תנחום בריה דרבי חייא איש כפר עכו, תדע שהרי אדם קורא קריאת שמע שחרית וערבית וערב אחד אינו קורא דומה כמי שלא קרא קריאת שמע מעולם\". וכוונת הגמ' צריכה ביאור, למה נחשב כאילו לא קרא קריאת שמע מעולם במה שפעם אחת לא קרא קריאת שמע?",
+ "ונראה שדברי הגמ' מבוארים היטב על פי שנתבאר שעיקר מהות המצוה היא פנימיותה, שלפי זה כל תפילה וכל קריאת שמע היא מיוחדת, שמחשבות האדם תמיד משתנות, וכוונתו היום אינה שוה לכוונתו למחר, ולכן אם לא קרא קריאת שמע היום לא יוכל לעולם להשלים קריאה זו שהרי כל קריאת שמע יש לה צורה מיוחדת, ושפיר אמרו חז\"ל ש\"דומה כמי שלא קרא קריאת שמע מעולם\".",
+ "ד) יש טעמים רבים למצוות שתלוים בפנימיותה ואינם ידועים לנו",
+ "והנה כיון שעיקר המצוה הוא פנימיותה א\"כ בודאי יש טעמים רבים של המצוה שהם מחמת פנימיות המצוה שאינם ידועים לנו כלל, וממילא כל מה שמסרו לנו חז\"ל בטעמי המצוות הוא רק כטיפה מן הים של המצוה שהרי עיקר המצוה סתום ממנו.",
+ "ויש להוכיח יסוד זה מדברי חז\"ל בענין טעם המצוה של תכלת, דאיתא במס' מנחות (מ\"ג ב'), \"היה רבי מאיר אומר מה נשתנה תכלת מכל מיני צבעונין מפני שהתכלת דומה לים וים דומה לרקיע ורקיע לכסא הכבוד\", הרי מבואר שטעם המצוה הוא שהצבע של תכלת מזכיר לנו את כסא הכבוד. וקשה, דאיתא במס' בבא מציעא (ס\"א ב'), \"אני הוא שהבחנתי במצרים בין טפה של בכור לטפה שאינה של בכור אני הוא שעתיד ליפרע וכו' ממי שתולה קלא אילן בבגדו ואומר תכלת הוא\", ומבואר מזה שהצבע של קלא אילן דומה ממש לצבע של תכלת ולכן היו רמאים שצבעו את הציצית בקלא אילן והיו אומרים שהוא תכלת, ואעפ\"כ רק תכלת ממש כשר למצוה ולא קלא אילן, והנה אם טעם המצוה הוא רק כדי שהצבע של התכלת יזכיר לנו את כסא הכבוד א\"כ גם קלא אילן יתכשר למצות ציצית כיון שצבעו הוא שוה לצבעו של תכלת, אלא שמבואר מזה שיש טעמים רבים למצוות שאינם ידועים לנו כלל מלבד הטעמים שמסרו לנו חז\"ל, ומחמת אותם טעמים הנסתרים צריך להשתמש רק בתכלת למצוה ולא בקלא אילן."
+ ],
+ [
+ "פרשת בהעלותך",
+ "מאמר נ\"ז – עונג המצוות",
+ "א) למה הצטערו אהרן הכהן ורבי עקיבא",
+ "דבר אל אהרן ואמרת אליו בהעלותך את הנרות אל מול פני המנורה יאירו שבעת הנרות (בהעלותך ח', ב'). וכתב רש\"י, \"למה נסמכה פרשת המנורה לפרשת הנשיאים, לפי שכשראה אהרן חנוכת הנשיאים חלשה דעתו שלא היה עמהם בחנוכה לא הוא ולא שבטו, אמר לו הקדוש ברוך הוא חייך שלך גדולה משלהם שאתה מדליק ומטיב את הנרות\".",
+ "ודברי המדרש תמוהים הם, והלא אהרן הכהן היה מקריב קרבנות הרבה, וא\"כ למה חלשה דעתו במה שלא היה יכול להקריב קרבן בחנוכת הנשיאים? [ועי' ברמב\"ן מה שביאר בזה.]",
+ "ונראה לומר בזה, שכל מצוה ומצוה נותנת לאדם תענוג גדול לאין שיעור, והוא התענוג שבדרך כלל מרגישים רק בעולם הבא, אבל הצדיקים יכולים להשיג תענוג זה גם בעולם הזה, וא\"כ אע\"פ שאהרן היה מקריב קרבנות אחרים, עדיין חלשה דעתו בעבור שלא היה לו חלק בהקרבנות של חנוכת הנשיאים ולא היה יכול להשיג אותו תענוג של אותה מצוה.",
+ "כעין זה אנו מוצאים אצל רבי עקיבא, דאיתא במס' ברכות (ס\"א ב'), \"בשעה שהוציאו את רבי עקיבא להריגה זמן קריאת שמע היה והיו סורקים את בשרו במסרקות של ברזל והיה מקבל עליו עול מלכות שמים, אמרו לו תלמידיו רבינו עד כאן, אמר להם כל ימי הייתי מצטער על פסוק זה 'בכל נפשך' (ואתחנן ו', ה') אפילו נוטל את נשמתך אמרתי מתי יבא לידי ואקיימנו, ועכשיו שבא לידי לא אקיימנו\".",
+ "ומבואר מהגמ' שרבי עקיבא הרגיש שחסר לו במה שלא זכה לקיים את המצוה של \"בכל נפשך\". וקשה, והלא רבי עקיבא זכה ללמוד כל התורה כולה וקיים כל המצוות שהיו שייכות לו, ולמה הרגיש שיש לו חסרון במה שלא קיים מצוה זו? ונראה שמבואר מזה כמו שאמרנו, שכל מצוה ומצוה נותנת לאדם עונג גדול עד אין שיעור, וצדיקים כמו רבי עקיבא מרגישים תענוג זה גם בעולם הזה, ולכן הם מצטערים על כל מצוה שאינם יכולים לקיים, ואין להם מנוחה עד שהם זוכים לקיים אותה מצוה.",
+ "ב) עולמך תראה בחייך",
+ "בעל ההפלאה בספרו פנים יפות (עקב י\"א, כ\"א) ביאר בזה את הגמ' במס' ברכות (י\"ז א'), \"כי הוו מפטרי רבנן מבי רבי אמי ואמרי לה מבי רבי חנינא אמרי ליה הכי, עולמך תראה בחייך\", ור\"ל שהחכמים בירכו זה את זה שיראו עולמם בחייהם, וצריך ביאור מה היא הכוונה בזה? והפנים יפות ביאר, \"והטעם בזה אף שתענוג עוה\"ב שעה אחת יותר מכל חיי עוה\"ז והיה ראוי להתאוות לתענוג עולם עליון, אלא הענין הוא כמ\"ש עולמך תראה בחייך, כי הצדיקים הגדולים מתענגים בתענוג עולם עליון אף שהם בעוה\"ז\".",
+ "וכוונתו לומר שצדיקים גדולים הם במדריגה שהם מרגישים את הטעם של עולם הבא גם בהיותם בעולם הזה, ולכן החכמים בירכו זה את זה ש\"עולמך תראה בחייך\", שיזכו להגיע בחיי עולם הזה לאותה מדריגה שיהיו יכולים להרגיש את טעם עולם הבא גם בהיותם בעולם הזה.",
+ "ומה שאין אנו מרגישים הנאה זו בעולם הזה, נראה להסביר זה במשל. אם לוקחים תינוק בן שלש ומלבישים אותו בבגדים חשובים ומושיבים אותו בפלטין גדול, אין התינוק שמח בכל זה, שאין לו דעת ואין לו יכולת להבין את החשיבות של דברים אלו ולכן לא איכפת לו בבגדי זהב או בפלטין גדול, ואדרבה הוא מצטער הרבה כיון שהוא רק רוצה לשחק עם המשחקים שלו. אבל כשלוקחים אדם מבוגר ובר דעת ומלבישים אותו בבגדים חשובים ומושיבים אותו בפלטין גדול, הרי אותו אדם מתענג תענוג גדול שהוא יודע את החשיבות של הבגדים והפלטין. כן הוא ג\"כ בעניני רוחניות. אנו חסרים את הדעת הנצרכת להבין את התענוג הרוחני של קיום המצוות ואנו כמו התינוק שאין לו דעת ואינו מתענג מדברים שהם חשובים בעצם, אבל הצדיקים מבינים את החשיבות של המצוות, ולכן הם מתענגים גם בעולם הזה בקיום המצוות וטועמים את התענוג של העולם הבא גם בעולם הזה.",
+ "ג) שכר מצוה מצוה",
+ "ונראה שזו היא כוונת חז\"ל במס' אבות (פ\"ד מ\"ב), \"שכר מצוה מצוה\", שהשכר של המצוה היא המצוה עצמה, שכיון שעשיית המצוה נותנת לאדם תענוג גדול וטעם של עולם הבא, הרי המצוה עצמה היא שכרה.",
+ "ונראה שבזה מתבארים גם דברי הגמ' בברכות (ט' ב'), \"אמר ליה רבי אלעא לעולא כי עיילת להתם שאיל בשלמא דרב ברונא אחי במעמד כל החבורה דאדם גדול הוא ושמח במצות, זימנא חדא סמך גאולה לתפלה ולא פסיק חוכא מפומיה כוליה יומא\". וחזינן שמצוה אחת של סמיכת גאולה לתפילה היתה משמחת את רב ברונא כל כך עד שהשמחה היתה ניכרת על פניו כל היום, ורבי אילעא אמר שמזה מוכח שהוא אדם גדול. וצריך ביאור, איך מוכח משמחתו שהוא אדם גדול? אבל לפי מה שביארנו הענין מובן היטב, שמשמחתו מוכח שרב ברונא הרגיש את התענוג של המצוה, ורק אנשים גדולים יכולים להרגיש כן, שאנשים שהם קטני ערך כמותינו אינם מרגישים את טעם עולם הבא בהיותם בעולם הזה, ולכן מאחר שרב ברונא הרגיש את התענוג בודאי שהוא אדם גדול.",
+ "וכמו כן מסופר על הגר\"א שלפני פטירתו אחז בציציותיו ואמר בבכייה כמה הוא קשה להפרד מעולם הזה שעל ידי מצוה קלה כמו מצות ציצית יכול לזכות לנצחיות. הגר\"א הכיר את חשיבות המצוות ולכן הרגיש את התענוג של המצוות אף בעולם הזה.",
+ "ד) ראויה היתה פרשת טמאים שתיאמר ע\"י משה",
+ "ויהי אנשים אשר היו טמאים לנפש אדם ולא יכלו לעשות הפסח ביום ההוא ויקרבו לפני משה ולפני אהרן ביום ההוא, ויאמרו האנשים ההמה אליו אנחנו טמאים לנפש אדם למה נגרע לבלתי הקריב את קרבן ה' במועדו בתוך בני ישראל, ויאמר אלהם משה עמדו ואשמעה מה יצוה ה' לכם (בהעלותך ט', ו'-ח'). ומבואר מפסוקים אלו, שבתחילה לא נצטוו ישראל על פסח שני, אלא שהטמאים התלוננו למשה רבינו על שלא היו יכולים להקריב את הקרבן פסח, ואז נצטוו על פסח שני.",
+ "וחז\"ל אמרו בספרי (בהעלותך פיסקא ס\"ח, ומובא ברש\"י בהעלותך ט', ז'), \"ראויה היתה פרשת טמאים שתיאמר על ידי משה אלא שזכו אלו שתיאמר על ידיהם שמגלגלים זכות על ידי זכאי וחובה על ידי חייב\". ומבואר מדברי חז\"ל שהטמאים שהתלוננו היו בגדר \"זכאים\" דהיינו שהיו להם זכויות, ולכן הם זכו שפרשת פסח שני ניתנה על ידיהם. וכן מבואר מדברי הספרי (בהעלותך פסקא ס\"ח), \"'ויאמרו האנשים ההמה אליו', מגיד שהיו בני אדם כשרים וצדיקים וחרדים על המצוות\". אלא שצריך ביאור, באיזה זכות זכו?",
+ "אבל לפי מה שנתבאר מיושב היטב, שכיון שהתלוננו למשה רבינו ואמרו \"למה נגרע\", על כרחך שהצטערו על שלא זכו לקיים את המצוה, וכבר נתבאר שצער על אי־קיום המצוות שייך רק באנשים גדולים שיודעים את הערך האמיתי של המצוות ושהם מרגישים את התענוג של המצוות גם בעולם הזה, וכיון שהיו אנשים גדולים זכו שפרשת פסח שני נאמרה על ידיהם.",
+ "ומכל זה יש ללמוד שמי שיש לו תשוקה אמיתית לרוחניות יזכה לסייעתא דשמיא בעבודת ה'.",
+ "ה) צריך לזכות להזדמנות לקיים מצוות",
+ "ונראה לבאר את פרשת פסח שני באופן נוסף על פי מה שכתב הספורנו (בהעלותך ט', ז'), \"אנחנו טמאים לנפש אדם למה נגרע, מאחר שהיתה טומאתנו לדבר מצוה למה תהיה גוררת עבירה\", ור\"ל שכלל הוא בידינו שמצוה גוררת מצוה ועבירה גוררת עבירה (כדאיתא באבות פ\"ד מ\"ב), ומאחר שטומאתם היתה לדבר מצוה [וכמו שאמרו חז\"ל (סוכה כ\"ה א') שהיו עוסקים במת מצוה, ע\"ש], א\"כ איך שייך שאותה מצוה גרמה לעבירה שלא יכלו לקיים מצות קרבן פסח.",
+ "ודבריו תמוהים, איך שייך לומר שיש כאן \"עבירה\", והלא אנוסים היו ואונס פטריה רחמנא, ואין כאן שום עבירה?",
+ "ונראה לפרש את דברי הספורנו בהקדם דברי החתם סופר, דהנה איתא במס' מגילה (ט\"ז ב'), \"'כי מרדכי היהודי משנה למלך אחשורוש וגדול ליהודים ורצוי לרוב אחיו' (אסתר י', ג'), לרוב אחיו ולא לכל אחיו, מלמד שפירשו ממנו מקצת סנהדרין (לפי שבטל מדברי תורה ונכנס לשררה, רש\"י)\". ומבואר שמקצת הסנהדרין פירשו ממרדכי הצדיק כיון שהיה מתבטל מלימוד התורה. ויעוין בט\"ז (יו\"ד סי' רנ\"א ס\"ק ו') שהקשה איך שייך לומר שזה נחשב ביטול תורה, והלא היה עוסק בצרכי ציבור והיה מצוה שאי אפשר להעשות ע\"י אחרים וממילא פטור הוא ממצות תלמוד תורה, וע\"ש מה שתירץ. והחתם סופר (בדרשות חת\"ס עמ' קצ\"ג א') תירץ, \"ונראה לי להסביר דודאי פיקוח נפש דוחה תלמוד תורה, והיה מרדכי מחוייב לבטל משום פיקוח נפש, אך הקב\"ה שהזמין מצוה זו למרדכי ולא לאחר, על כרחך משום שתורתו של אחרים היא חביבה יותר, ולא רצה הקב\"ה שיתבטלו הם מתלמוד תורה, על כן הזמין למרדכי, ומשהבינו אנשי כנסת הגדולה כך הורידוהו מדריגה אחת\".",
+ "למדנו מדברי החתם סופר שאם האדם הוכרח להתבטל מן המצוה סימן הוא שמן השמים אינם מחשיבים אותו כל כך, ולכן ממה שמרדכי הוכרח להתבטל מלימוד התורה סימן הוא שבשמים אינם מחשיבים את תורתו כל כך.",
+ "מעתה דברי הספורנו מבוארים היטב, שאותם אנשים שלא יכלו להקריב קרבן פסח הבינו שאם הקב\"ה סיבב שלא יוכלו לקיים את המצוה סימן הוא שמן השמים יש פקפוק על מעשיהם, לכן טענו שכיון שנטמאו לדבר מצוה א\"כ אין שום חסרון במעשיהם ולמה סיבב הקב\"ה שלא יהיו יכולים להקריב קרבן פסח. משה רבינו השיב להם שבאמת הם צודקים, ויכולים להקריב את הקרבן בפסח שני.",
+ "מכל זה למדנו יסוד גדול שאנו צריכים לזכות לקיים את מצוות הקב\"ה, ואם אחד אנוס מלקיים מצוה מסויימת יש אפשרות שזה הוא סימן מן השמים שיש חסרון במעשיו, והאדם צריך להתעורר מזה ולתקן את דרכיו."
+ ],
+ [
+ "מאמר נ\"ח – תכלית הנסיונות",
+ "א) למה האריכה התורה בסיפור אורך החניות",
+ "וביום הקים את המשכן כסה הענן את המשכן לאהל העדות ובערב יהיה על המשכן כמראה אש עד בקר; כן יהיה תמיד הענן יכסנו ומראה אש לילה; ולפי העלות הענן מעל האהל ואחרי כן יסעו בני ישראל ובמקום אשר ישכן שם הענן שם יחנו בני ישראל; על פי ה' יסעו בני ישראל ועל פי ה' יחנו כל ימי אשר ישכון הענן על המשכן יחנו; ובהאריך הענן על המשכן ימים רבים ושמרו בני ישראל את משמרת ה' ולא יסעו; ויש אשר יהיה הענן ימים מספר על המשכן על פי ה' יחנו ועל פי ה' יסעו; ויש אשר יהיה הענן מערב עד בקר ונעלה הענן בבקר ונסעו או יומם ולילה ונעלה הענן ונסעו; או יומים או חדש או ימים בהאריך הענן על המשכן לשכון עליו יחנו בני ישראל ולא יסעו ובהעלותו יסעו; על פי ה' יחנו ועל פי ה' יסעו את משמרת ה' שמרו על פי ה' ביד משה (בהעלותך ט', ט\"ו-כ\"ג).",
+ "ומבואר מפסוקים אלו שבני ישראל נסעו על פי ענני הכבוד, שכשנסעו ענני הכבוד ידעו שגם הם צריכים לנסוע, וכששכנו העננים ידעו שגם הם צריכים לשכון שם. ועוד מבואר מהפסוקים שלפעמים חנו במקום אחד ימים רבים, אבל לפעמים חנו במקום אחד יום אחד, שני ימים, או חודש. וצריך ביאור, למה הוצרכה התורה להאריך בכל זה, שמה יש ללמוד מעובדה זו שלפעמים חנו במקום אחד לזמן ארוך ולפעמים לזמן קצר.",
+ "ב) התורה רצתה להודיענו שבני ישראל נסעו על פי ה' אף באופן שהיה טירחא יתירה",
+ "והרמב\"ן (שם) כתב בזה דברים נפלאים, \"וטעם ובהאריך הענן, לומר כי אם יאריך הענן על המשכן ימים רבים, והמקום ההוא איננו טוב בעיניהם והיו חפצים ומתאוים מאד לנסוע מן המקום, אעפ\"כ לא יעברו על רצון השם, וזה טעם ושמרו בני ישראל את משמרת ה' ולא יסעו, כי מיראת השם ומשמרם משמרת מצותו לא יסעו, וכן אם יהיה הענן ימים מספר כשנים או שלשה ימים והיו העם יגעים מאד וענה בדרך כחם יעשו רצון השם ללכת אחרי הענן, וסיפר עוד כי יש שלא יעמדו רק לילה אחד ויסעו בבקר אף על פי שהוא טורח גדול להם, ולפעמים יעמוד הענן יומם ולילה, כי הלכו כל הלילה ובאו במקום ההוא בבקר וינוח הענן שם כל היום ההוא וכל הלילה ונעלה בבקר השני ונסעו, והוא טורח ��דול מן הראשון, כי היו העם סבורים שיעמדו שם ופרקו העגלות והניחו משאם כמנהג הבאים מן הדרך ובהעלות הענן יחזרו לטעון ולא יוכלו לעשות להם תקון לדרך, או יומים ויסעו בלילה. ויתכן שאירע להם במסעות שעשו כמסופר בכאן ולא בענין אחר, כי עמד הענן מערב ועד בקר ויומם ולילה ויומים וחדש ושנה, ולכך הזכיר הכתוב אלו השעורין בפרטן וכו'\".",
+ "ומבואר מדברי הרמב\"ן, שהתורה האריכה בסיפור כל הענין ללמדנו שלפעמים המסעות היו נסיון גדול לבני ישראל, שהוצרכו לנסוע באופן שהיה כרוך בזה טירחא יתירה. ובני ישראל תמיד נסעו אחרי ענני הכבוד בשביל ששמרו את משמרת ה' על פי ה' ביד משה [וכלשון הפסוק].",
+ "ונראה להעמיק יותר בזה ולומר שכוונת התורה היא שהקב\"ה רצה להטריח את בני ישראל ולהעמידם בנסיונות רבות. וכוונת הקב\"ה היתה שאע\"פ שדור המדבר היו במדריגה גבוהה מאד [שהם היו הדור שאמרו נעשה ונשמע בהר סיני], מכל מקום כדי להוריש את מדריגתם לצאצאיהם צריכים לעמוד בנסיון כדי שעל ידי העמידה בנסיון ישרישו מדותיהם בנפשם וממילא מדותיהם יעברו לבניהם ולצאצאיהם אחריהם."
+ ],
+ [
+ "פרשת שלח",
+ "מאמר נ\"ט – חטא המרגלים",
+ "א) המרגלים היו כשרים וא\"כ איך חטאו",
+ "וישלח אותם משה ממדבר פארן על פי ה' כולם אנשים ראשי בני ישראל המה (שלח י\"ג, ג'). ופירש רש\"י, \"כל אנשים שבמקרא לשון חשיבות, ואותה שעה כשרים היו\" (ומקורו של רש\"י מבמדבר רבה פ' שלח פרשה ט\"ז סי' ה'). והדברים תמוהים, שאם באמת היו כשרים, איך נהפכו בזמן קצר לרשעים?",
+ "אולם, מצינו באלישע בן אבויה שהיה אחד מן התנאים והיה אדם גדול, ולבסוף יצא לתרבות רעה עד שנקרא \"אחר\". אלא שיש לחלק בין אחר והמרגלים, שאחר היה לו חסרון בחינוכו וכמו שהתוס' בחגיגה (ט\"ו א' ד\"ה שובו בנים) הביאו בשם הירושלמי (חגיגה פ\"ב ה\"א), \"אבויה אבי הוה מגדולי ירושלים, וביום שבא למהולי קרא לכל גדולי ירושלים והושיבן בבית אחד ולר\"א ולר' יהושע במקום אחר, מן דאכלין ושתין שרין מטפחין ומרקדים אמרי עד דאלין עסקין בדידהו נעסוק בדידן, ישבו ונתעסקו בדברי תורה, ירדה אש מן השמים והקיפה אותן, אמר לון אבויה אבא גברין מה באתם לשרוף ביתי, אמרו לו ח\"ו אלא יושבין היינו וחוזרין דברי תורה מתורה לנביאים ומנביאים לכתובים והיו הדברים שמחים כנתינתן מסיני לא באש נתנו, אמר הואיל וכך כחה של תורה אם יתקיים הבן הזה לתורה אני מפרישו, ולפי שלא היתה כוונתו לשמים לפיכך לא נתקיימו בו\". ומבואר שמאחר שתחילת חינוכו לא היה לשם שמים והכנתו לתורה היתה פגומה לכן בסוף יצא לתרבות רעה. עוד אמרו חז\"ל במס' חגיגה (ט\"ו ב'), \"אמרו עליו על אחר בשעה שהיה עומד מבית המדרש הרבה ספרי מינין נושרין מחיקו\", ע\"ש. ונמצא שאלישע בן אבויה לא יצא לתרבות רעה באופן פתאומי, אלא שהשפעות רעות הצטברו בו עד שלסוף יצא לתרבות רעה.",
+ "אבל אצל המרגלים לא מצינו בחז\"ל שהיה להם חסרון מתחילה שגרם להם לחטוא, וא\"כ עדיין קשה להבין איך שייך שאנשים גדולים ירדו ממדרגתם בתוך זמן קצר של ארבעים יום?",
+ "ב) המרגלים היו יראים שהבטחת הקב\"ה שיירשו את שלל הכנענים לא תתקיים אם לא ירגלו את הארץ",
+ "אלא שאם נעיין היטב בפרשת מרגלים, נמצא פגמים קלים מאד שגרמו להם לחטוא.",
+ "איתא בילקוט שמעוני (פרשת שלח רמז תשמ\"ב), \"אמרו ישראל למשה רבינו נשלחה אנשים לפנינו, אמר להם למה, אמרו לו שכבר הבטיחנו הקדוש ברוך הוא ואמר לנו שאנו נכנסים לארץ כנען ויורשין כל טוב וכו', והרי שמעו שאנו נכנסים והם עושין בהן בתי מטמוניות, אם מטמינים הן את ממונם ואנו נכנסין ולא נמצא כלום נמצא דברו של הקדוש ברוך הוא בטל, אלא ילכו מרגלים לפנינו וכו'\".",
+ "ומבואר ממדרש זה שכוונת המרגלים היתה לטובה, שלא רצו שיתחלל שמו של הקב\"ה אם יגיעו לארץ ישראל ולא ימצאו כל הרכוש שהובטח להם שהרי הכנענים יטמינו את כל רכושם. אלא שאע\"פ שכוונתם היתה לשם שמים, מכל מקום יש בזה קצת חסרון, שהרי היו להם ללכת אחרי דברי הקב\"ה בלי שום חשבונות, ואם הקב\"ה מצווה להם להכנס לארץ ישראל יש להם ללכת אחרי דבריו בתמימות.",
+ "ויש להוסיף על זה, שחז\"ל אמרו במס' סוכה (בדף נ\"ב ב'), \"יצרו של אדם מתגבר עליו בכל יום ומבקש להמיתו וכו', ואלמלא הקדוש ברוך הוא שעוזר לו אינו יכול לו\". ולמדנו מדברי חז\"ל שכדי להתגבר על יצר הרע אנו צריכים לסייעתא דשמיא, ולכאורה רק מי שהולך אחרי דברי הקב\"ה ומציית למצוותיו זוכה לסייעתא דשמיא. והנה אמרו חז\"ל (במדבר רבה פ' שלח פ' ט\"ז אות ז'), \"אף על פי שאמר הקדוש ברוך הוא שלח לך לא היה מן הקדוש ברוך הוא שילכו, למה, שכבר אמר להן הקדוש ברוך הוא שבחה של א\"י וכו', ומהו שלח לך אנשים, אלא ישראל הן בקשו הדברים הללו וכו', באותה שעה נתקרבו ישראל אצל משה שנאמר 'ותקרבון אלי כלכם וכו'' (דברים א', כ\"ב), אלא אמרו (שם) 'נשלחה אנשים לפנינו ויחפרו לנו', אלא שלא האמינו וכו'\".",
+ "ומבואר מדברי חז\"ל שכלל ישראל רצו לרגל את ארץ ישראל, ובקשו מאת משה רבינו שישיג \"הסכמה\" מהקב\"ה על בקשתם, וא\"כ אע\"פ שאמר הקב\"ה \"שלח לך אנשים\", מכל מקום לא נחשב צווי של הקב\"ה, וכמו שפירש רש\"י, \"שלח לך לדעתך, אני איני מצוה לך, אם תרצה שלח\". ומאחר שלא היו הולכים ע\"פ הדרכת הקב\"ה ממילא לא זכו לסייעתא דשמיא, ומיד התגבר יצר הרע עליהם, וכמו שהתבאר לעיל שבלי סייעתא דשמיא האדם עלול ליפול מיד בעצת יצר הרע, ולכן מיד נפלו המרגלים ממדרגתם עד שחטאו.",
+ "ג) מקור חטא המרגלים הוא הנגיעות שעיוורה את עיניהם",
+ "והנה השל\"ה הק' (פרשת שלח, תורה אור, אות י\"א) ביאר את טעות המרגלים באופן אחר, דהנה המרגלים אמרו, \"וכל העם אשר ראינו בתוכה אנשי מדות\", והשל\"ה ביאר שהכוונה היא שהיו בעלי מדות טובות, ומטעם זה אמרו המרגלים שאי אפשר להם לכבוש את ארץ ישראל, שהרי הקב\"ה אמר לאברהם אבינו שבזמנו לא היה אפשר לו לרשת את ארץ ישראל שהרי \"לא שלם עון האמורי עד הנה\" (לך לך ט\"ו, ט\"ז), ופירש רש\"י (שם, וכן איתא בזוה\"ק פ' וירא ח\"א קי\"ג ב'), \"שאין הקדוש ברוך הוא נפרע מאומה עד שתתמלא סאתה\", דהיינו שאין הקב\"ה נפרע מן האומה עד שהרשיעו כל כך עד שראויים להענש, וכיון שאנשי ארץ כנען היו בעלי מדות טובות [לפי ראות עיניהם של המרגלים], וגם בני ישראל אינם נקיים לגמרי שהרי חטאו הרבה פעמים במדבר, לכן בודאי לא הגיע זמנם להענש ואי אפשר לכבוש אותם.",
+ "אלא שלפי זה יש להקשות, איך זה נחשב לחטא מחמת שהיתה להם טעות בהשקפה, שהם באמת חשבו שאי אפשר להם להכנס לארץ ישראל מחמת שהיו חושבים [בטעות] שהכנענים לא היו חוטאים כל כך ולא הגיע הזמן להכנס לארץ ישראל.",
+ "ונראה לומר בזה שאע\"פ שכוונתם החיצונה היתה לטובה מכל מקום כוונתם הפנימית היתה להיפך לגמרי, שהרי איתא בזוהר הקדוש (פ' שלח ח\"ג דף קנ\"ח א'), \"כולהו זכאין הוו ורישי דישראל הוו, אבל אינון דברו לגרמייהו עיטא בישא, אמאי נטלי עיטא דא, אלא אמרו אי ייעלון ישראל לארעא נתעבר אנן מלמהוי רישין, וימני משה רישין אחרנין, דהא אנן זכינן במדברא למהוי רישין, אבל בארעא לא נזכי, ועל דנטלי עיטא בישא לגרמייהו מיתו אינון וכל אינון דנטלן מלייהו\". (תרגום – כולם היו צדיקים וראשי ישראל, אלא שלקחו עצה רעה לעצמם, למה לקחו עצה זו, אלא אמרו אם יכנסו ישראל לארץ ישראל יעברו אותנו מלהיות ראשים ומשה ימנה ראשים אחרים, שהרי זכינו במדבר להיות ראשים, אבל בארץ ישראל לא נזכה, ועל שלקחו עצה רעה לעצמם מתו, הם וכל שקבלו את דבריהם.) ומבואר מדברי הזוהר הק' שהמרגלים לא רצו להפסיד את מעמדם בתוך הציבור וידעו שכשיכנסו לארץ ישראל לא יוכלו להשאר במעמדם, ולכן הלשינו על ארץ ישראל כדי שישארו במדבר.",
+ "והנה בהשקפה ראשונה נראה כאילו המרגלים הם רשעים גמורים שרוצים להזיק לכל האומה באופן נורא מאד רק כדי שלא יפסידו מעמדם. אולם, נראה שכוונת הזוה\"ק היא שהמרגלים היו נוגעים בדבר, והנגיעות עיוורה את עיניהם, ולכן חשבו שאינם יכולים לכבוש את ארץ ישראל מחמת המדות טובות של הכנענים. ולפ\"ז נראה לבאר שעיקר חטא המרגלים היה במה שלא התבוננו במחשבותם, שאילו היו מתבוננים בעצמם היו מכירים מיד שכל מה שאומרים הוא מחמת הנגיעות.",
+ "והנה מזה יש ללמוד שאנו צריכים להתבונן היטב להבין מה הוא המקור של מחשבתינו, שלפעמים אנו מחזיקים בשיטות שאינן נכונות מחמת איזו נגיעה שנמצאת בלבנו.",
+ "ד) חומר החטא נמדד לפי תוצאותיו",
+ "יש נקודה נוספת בחטא המרגלים, והיא שאף אם האדם עבר על חטא קל, מכל מקום אם תוצאת החטא היא רעה עד מאד ממילא גם החטא נחשב לעבירה חמורה עד מאד. וכאן הרי המרגלים גרמו לישראל להתייאש מלהכנס לארץ ישראל ובכו בכייה של חנם והוצרכו להשאר במדבר ארבעים שנה, ונמצא שהתוצאה של חטא המרגלים היתה נוראה וגדולה עד מאד.",
+ "ונראה שזה נכלל בדברי הרמב\"ם שכתב בהל' תשובה (פ\"ג ה\"ב), \"אדם שעונותיו מרובין על זכיותיו מיד הוא מת ברשעו וכו', וכן מדינה שעונותיה מרובין מיד היא אובדת וכו', וכן כל העולם כולו אם היו עונותיהם מרובין מזכיותיהן מיד הן נשחתין וכו', ושקול זה אינו לפי מנין הזכיות והעונות אלא לפי גודלם, יש זכות שהיא כנגד כמה עונות וכו', ויש עון שהוא כנגד כמה זכיות וכו'\". ומבואר מדבריו שאפשר לחטא קל להיות כנגד הרבה עבירות, ונראה שאחת מהסיבות לזה הוא שחומר החטא נמדד לפי תוצאותיו וכמו שנתבאר.",
+ "ה) הצורך בהתבוננות",
+ "והעצה היעוצה לזה הוא שהאדם צריך להתבונן בכל דרכיו, ולהתעמק בכל מעשיו, ולראות אם יש במעשיו ודרכיו מה שנראה לו שאינו חמור כל כך ובאמת אינו כן.",
+ "ונראה לבאר בזה את הסמיכות של פרשת מקושש ופרשת ציצית בסוף הפרשה, שהנה כתוב בפרשת ציצית, \"והיה לכם לציצת וראיתם אתו וזכרתם את כל מצות ה' ועשיתם אתם\" (שלח ט\"ו, ל\"ט). ומבואר מזה שיסוד מצות ציצית הוא התבוננות במצוות כדי שיקיים אותן כראוי. והנה המקושש חילל את השבת מפני שלא התבונן בקדושת השבת ולא היתה שבת חמורה בעיניו כראוי, ולכן מצות ציצית שהיא כנגד חשיבות ההתבוננות במצוות היא תיקון לחילול שבת של המקושש, ו��כן שתי פרשיות אלו סמוכות זו לזו.",
+ "אפשר ללמוד את החשיבות של הבנת עצמנו מסיפור הבא. מעשה והגיע משולח לוואלאזין לאסוף כסף לצדקה. חזותו החיצונית שיכנעה את בני העיר שהמשולח הוא אדם נכבד שראוי לתת לו צדקה בנדיבות הלב. כשהגיע המשולח לביתו של רבי חיים מוואלאזין, החליט רבי חיים שלא לתת לו מאומה. לאחר זמן, גילו שאותו המשולח היה מגבאי המסיון [missionary]. בני העיר תמהו על זה איך ידע רבי חיים שהאיש הזה הוא נוכל ורמאי?! ענה להם רבי חיים שכשהגיע המשולח לביתו הרגיש בעצמו רצון עז לתת לו צדקה. אז הבין שאין זו עצת יצר הטוב, שהרי יצר הרע משתדל בכל כחו להטיל עליו עצלות בקיום המצוות ובמשולח הזה הרגיש התלהבות חזקה לתת לו צדקה, ולכן בודאי זו היא עצת יצר הרע שרוצה שיתן צדקה לאיש זה.",
+ "מסיפור זה מוכח שאם האדם אינו מכיר את עצמו אפשר לו לבוא לידי טעויות חמורות, וכמו שאירע למרגלים. אנו צריכים להכיר שרק ע\"י התבוננות אפשר להכיר את עצמנו ולא להכשל בטעויות."
+ ],
+ [
+ "פרשת קרח",
+ "מאמר ס' – נגיעות",
+ "א) מה ראה קרח לחלוק על משה ואהרן ולמה נתקדשו המחתות של החמשים ומאתים איש",
+ "ויקח קרח בן יצהר בן קהת בן לוי ודתן ואבירם בני אליאב ואון בן פלת בני ראובן, ויקומו לפני משה ואנשים מבני ישראל חמשים ומאתים נשיאי עדה קריאי מועד אנשי שם, ויקהלו על משה ועל אהרן ויאמרו אלהם רב לכם כי כל העדה כלם קדושים ובתוכם ה' ומדוע תתנשאו על קהל ה' (קרח ט\"ז, א'-ג').",
+ "והנה הקושיא גלויה, מה ראה קרח לחלוק על משה רבינו ועל כהונתו של אהרן הכהן? ובאמת חז\"ל כבר תמהו כן, וכדאיתא במדבר רבה (קרח פרשה י\"ח אות ח', ומובא ברש\"י כאן), \"וקרח שפקח היה, מה ראה לשטות הזה\".",
+ "ועוד יש לתמוה, שהחמשים ומאתים איש שהיו עם קרח הקריבו קטורת על מחתות כדי לבדוק אם הם נבחרים ע\"י הקב\"ה לכהונה, ואחר שמתו צוה הקב\"ה את משה לעשות ציפוי למזבח מהמחתות כיון שנתקדשו, וכמו שכתוב, \"את מחתות החטאים האלה בנפשותם ועשו אתם רקועי פחים צפוי למזבח כי הקריבם לפני ה' ויקדשו\" (קרח י\"ז, ג'), ודבר זה תמוה מאד, למה נתקדשו המחתות, והלא הקטורת שהקריבו לא היתה ראויה להקטרה כיון שעל ידה רצו לחלוק על משה ואהרן.",
+ "ב) הנגיעות עיוורה את עיני קרח שהאדם אינו מכיר את הנגיעות שיש בלבו",
+ "ונראה שלפעמים האדם עצמו אינו יודע את הסיבה האמיתית של מעשיו, שהוא חושב שהוא עושה מעשה של צדקות ובאמת הסיבה האמיתית של מעשיו אינה הגונה כל כך. וזהו מה שאירע לקרח, שהסיבה האמיתית של מעשיו היתה קנאה ותאות הכבוד, שקרח היה מאוכזב שהוא לא נבחר להיות כהן גדול, אבל קרח לא ידע שזו היא הסיבה של מעשיו, שהוא היה חושב שהוא צדיק הרוצה להתקרב להקב\"ה ע\"י עבודה בבית המקדש, ואילו ידע קרח את הסיבה האמיתית של מעשיו לא היה שייך לו לעשותו, אבל הנגיעות עיוורה את עיניו והוא היה חושב שכל מה שהוא עושה היה בצדק.",
+ "ובמקום אחר ביארנו בזה את דברי רש\"י על הפסוק גבי אליעזר עבד אברהם, \"ואומר אל אדני, אֻלַי לא תלך האשה אחרי\" (כ\"ד, ל\"ט). וכתב רש\"י, \"אֵלַי כתיב, בת היתה לו לאליעזר והיה מחזר למצוא עילה שיאמר לו אברהם לפנות אליו להשיאו בתו, אמר לו אברהם בני ברוך ואתה ארור, ואין ארור מדבק בברוך\". והקשו המפרשים (עי' שפתי חכמים), למה כתבה התורה \"אלי\" חסר ו' רק כשאליעזר סיפר ללבן ובתואל מה שקרה לו, ולא כתבה התורה כן בפעם הראשונה כשאברהם אבינו דיבר לאליעזר [ששם כתוב (כ\"ד, ה') \"אולי\" עם ו']. ונראה לומר שהתורה לא כתבה \"אלי\" בלא ו' לרמוז שאליעזר רצה שבתו תינשא ליצחק עד שאליעזר בעצמו הכיר שהיה לו נגיעות ומה שאמר לאברהם \"אולי לא תלך האשה\" היה מחמת שרצונו היה שבתו תינשא ליצחק, שהנה אדם שיש לו נגיעות אינו מכיר את נגיעותו, אבל לאחר שסרה הנגיעות אפשר לאדם לראות למפרע שהיה לו נגיעות. [וכמו שנפסק בשו\"ע חו\"מ (סי' ל\"ג סעיף ט\"ו) שמי שהיה נוגע בעדות בשעת ראיית העדות ונסתלקה הנגיעות כשר להעיד, עי' רשב\"א בב\"ב (מ\"ג א' ד\"ה ואמאי) בשם הראב\"ד.] לפי זה, כל זמן שאליעזר חשב שיש אפשרות שבתו תינשא ליצחק לא ידע שיש לו נגיעות, ולכן לא הכיר שמה שאמר לאברהם \"אולי לא תלך האשה\" היה מחמת נגיעותו. אבל לאחר שכבר היה ברור שרבקה תינשא ליצחק ושוב לא היה שום אפשרות שבתו תינשא ליצחק אז הכיר שמה שאמר לאברהם היה מחמת נגיעותו, ורק אז כתבה התורה \"אלי\" חסר ו' לרמוז שכוונת אליעזר בפנימיות נפשו היתה שבתו תינשא ליצחק. ומבואר מזה גם כן שהאדם אינו יכול להכיר את הסיבה האמיתית של מעשיו במקום שמעשיו נגרמים ע\"י סיבה שאינה נכונה.",
+ "ובזה מבואר גם כן למה נתקדשו המחתות של החמשים ומאתים איש, שאע\"פ שהסיבה האמיתית של מעשיהם לא היתה טובה, מכל מקום כיון שלמעשה מה שעשו היה לשם שמים [כיון שחשבו שהם עושים מעשה של צדקות] ממילא נתקדשו המחתות.",
+ "ג) החילוק בין קרח ועדתו ואנשי פסח שני",
+ "ויש להעיר, שבפסח שני ג\"כ התלוננו על מה שלא היו יכולים להקריב את הקרבן פסח, ושם לא מצינו שנענשו על שאמרו \"למה נגרע\", וא\"כ למה נענשו קרח ועדתו, והלא הם ג\"כ התלוננו ואמרו \"למה נגרע\".",
+ "ונראה שעל פי מה שנתבאר יש חילוק גדול בין קרח ועדתו והאנשים אשר התלוננו גבי קרבן פסח, שקרח ועדתו לא היתה כוונתם לשם שמים באמת, אלא היתה מחמת נגיעה רעה, ולכן כל מה שהתלוננו נחשב לחטא גדול עד שאבדו את חלקם בעולם הבא. אבל האנשים אשר התלוננו גבי קרבן פסח היתה כוונתם לשם שמים באמת, וכמו דאיתא בספרי (בהעלותך פיסקא ס\"ח), \"ויאמרו האנשים ההמה אליו, מגיד שהיו בני אדם כשרים וצדיקים וחרדים על המצוות\", ולכן נחשב לזכות גדולה במה שבקשו לקיים מצות קרבן פסח.",
+ "ד) למה הוצרכו להאות של מטה אהרן",
+ "והנה כתוב לקמן בפרשה זו, \"דבר אל בני ישראל וקח מאתם מטה מטה לבית אב מאת כל נשיאהם לבית אבותם שנים עשר מטות איש את שמו תכתוב על מטהו, ואת שם אהרן תכתוב על מטה לוי כי מטה אחד לראש בית אבותם, והנחתם באהל מועד לפני העדות אשר אועד לכם שמה, והיה האיש אשר אבחר בו מטהו יפרח והשכותי מעלי את תלנות בני ישראל אשר הם מלינים עליכם, וידבר משה אל בני ישראל ויתנו אליו כל נשיאיהם מטה לנשיא אחד מטה לנשיא אחד לבית אבותם שנים עשר מטות ומטה אהרן בתוך מטותם, וינח משה את המטת לפני ה' באהל העדות, ויהי ממחרת ויבא משה אל אהל העדות והנה פרח מטה אהרן לבית לוי ויצא פרח ויצץ ציץ ויגמל שקדים\" (קרח י\"ז, י\"ז-כ\"ג). ומבואר מפסוקים אלו שהיו צריכים להוכיח שבאמת אהרן הכהן נבחר מאת הקב\"ה להיות כהן גדול, לכן נצטוו מאת הקב\"ה להניח את המטות באהל מועד, ורק המטה של אהרן פרח.",
+ "והדברים תמוהים, שכבר ראו הכל איך שקרח ועדתו נהרגו ��יון שהיו חולקים על הבחירה של אהרן הכהן, וא\"כ מאיזה טעם הוצרכו לאות נוספת?",
+ "ונראה שלפי מה שנתבאר גם קושיא זו מיושבת, שכיון שכאן אין אנו עסוקים בטענה שכלית, אלא שכאן אנו עסוקים בקנאה ותאות הכבוד שהם מעוורים את עינים לכן לא היה די בעונש של קרח ועדתו כדי להוכיח את כהונתו של אהרן, אלא הוצרכו לאות שיוכיח להדיא שהקב\"ה בוחר רק באהרן להיות כהן גדול.",
+ "מכל זה אנו צריכים ללמוד שיש כח בנגיעות לעוור את עינינו, ולכן אנו צריכים להזהר מאד לעשות את מעשינו לשם שמים באמת בלי שום נגיעות."
+ ],
+ [
+ "מאמר ס\"א –כמה קשה כח המחלוקת",
+ "א) למה נהרגו יונקי השדיים",
+ "ויעלו מעל משכן קרח דתן ואבירם מסביב ודתן ואבירם יצאו נצבים פתח אהליהם ונשיהם ובניהם וטפם (קרח ט\"ז, כ\"ז). ופירש רש\"י (ומקורו מבמדבר רבה פ' קרח פרשה י\"ח סי' ד'), \"בא וראה כמה קשה המחלוקת, שהרי בית דין של מטה אין עונשין אלא עד שיביא שתי שערות, וב\"ד של מעלה עד עשרים שנה, וכאן אבדו אף יונקי שדים\". והנה דברי חז\"ל אלו צריכים ביאור, שאם באמת אין בית דין של מעלה עונשים את הילדים א\"כ למה נהרגו הילדים מחמת המחלוקת?",
+ "ב) המדות מצויות באדם בכח אע\"פ שעדיין לא יצאו לפועל",
+ "ונראה לבאר דבר זה על פי דברי הגמ' בפסחים (דף ס\"ו ב'), \"אמר רבי מני בר פטיש, כל שכועס אפילו פוסקין עליו גדולה מן השמים מורידין אותו, מנלן, מאליאב, שנאמר (שמואל א' י\"ז, כ\"ח) 'ויחר אף אליאב בדוד ויאמר למה זה ירדת ועל מי נטשת מעט הצאן ההנה במדבר אני ידעתי את זדונך ואת רוע לבבך כי למען ראות המלחמה ירדת', וכי אזל שמואל לממשחינהו בכולהו כתיב (שמואל א' ט\"ז, ח') 'לא בזה בחר ה'', ובאליאב כתיב (שם פסוק ז') 'ויאמר ה' אל שמואל אל תבט אל מראהו ואל גבה קומתו כי מאסתיהו', מכלל דהוה רחים ליה עד האידנא\". ומבואר מהגמ' שאליאב היה ראוי להיות מלך אלא שהפסיד את המלכות בשביל שכעס. וקשה, שהכעס היה לאחר זמן, ואיך הפסיד את המלכות בשביל כעס שעדיין לא קרה? ורש\"י עמד על זה וכתב (בד\"ה לא בחר), \"ואף על גב דהאי מעשה דמשיחה קדים לרגזנות, מיהו לא מצינו בו דופי אלא זה בלבד, ומפני שגלוי לפניו שהוא רגזן מאסו\". אולם יש להקשות על רש\"י, שאע\"פ שגלוי לפני הקב\"ה שעתיד לכעוס, מכל מקום איך נענש על העתיד? ונראה שהביאור בדברי רש\"י הוא שמדת הכעס היתה נמצאת באליאב בכח, אלא שעדיין לא יצאה לפועל, ולכן אע\"פ שעדיין לא כעס ולא שייך לומר שחטא כלל, מכל מקום נפסל מלהיות מלך כיון שמי שיש בו מדת הכעס אינו ראוי להיות מלך.",
+ "ונראה שזהו גם הביאור במה שאמרו חז\"ל במשנה בסנהדרין (ע\"א ב'), \"בן סורר ומורה נידון על שם סופו, ימות זכאי ואל ימות חייב\". ואיתא בגמ' (ע\"ב א'), \"וכי מפני שאכל זה תרטימר בשר ושתה חצי לוג יין האיטלקי אמרה תורה יצא לבית דין ליסקל, אלא הגיעה תורה לסוף דעתו של בן סורר ומורה שסוף מגמר נכסי אביו ומבקש למודו ואינו מוצא ויוצא לפרשת דרכים ומלסטם את הבריות, אמרה תורה ימות זכאי ואל ימות חייב\" (ומובא ברש\"י בפ' כי תצא כ\"א, י\"ח). ומבואר מדברי הגמ' שהבן סורר ומורה עדיין לא חטא כלל, אלא שהוא נהרג כדי שלא ימות חייב. וקשה טובא, שהראשונים על התורה פירשו שאכן הבן סורר ומורה עבר על עבירה, שהאבן עזרא (כי תצא כ\"א, י\"ח) פירש שהוא כ��ו אפיקורוס כי לא יבקש חיי העולם הזה כי אם להתענג בכל מיני מאכל ומשתה, והרמב\"ן (כי תצא כ\"א, י\"ח) פירש שיש עליו שני עונשין, האחד שהוא מקלה אביו ואמו וממרה בהם, והשני שהוא זולל וסובא ועובר על מה שנצטוינו (קדושים י\"ט, ב') \"קדושים תהיו\", ולכאורה דבריהם סותרים את דברי חז\"ל שאמרו שהבן סורר ומורה נידון על שם סופו. אלא שלפי מה שנתבאר נראה שאין שום סתירה בין דברי הראשונים ודברי חז\"ל, שכוונת הראשונים היא שהחטאים \"הקטנים\" של הבן סורר ומורה הם סימנים למה שעתיד להיות, שהכל נמצא בו בכח בתחילה, אלא שעדיין לא יצאה לגמרי לפועל.",
+ "ונראה שזהו גם כן הביאור במה שצוה אברהם אבינו לאליעזר עבדו שלא יקח אשה ליצחק רק ממשפחת בית אביו, שלכאורה צריך ביאור, למה רצה אברהם אבינו שיצחק יתחתן עם אשה ממשפחת בית אביו? והלא היו עובדי עבודה זרה! אלא הביאור הוא שמשפחת אברהם היו בעלי מדות טובות, והמדות הם הכח בתוך האדם שקובע מה יהיה האדם כשכחותיו יוצאות אל הפועל, ועוד שהבן יורש את כחות האב, וכיון שאברהם רצה שזרעו יקבלו את הכחות של מדות טובות, ממילא חיפש אשה שבאה ממשפחה של בעלי מדות טובות.",
+ "ונראה שמטעם זה נהרגו אף יונקי השדיים שבעדת קרח, שאע\"פ שלא חטאו כלל, מכל מקום המדות הרעות של אביהם טבועות בנפשם, ואע\"פ שעדיין לא יצאו לפועל, מכל מקום כבר נמצאו בם בכח.",
+ "ג) הריגת הנשים והטף של עיר הנדחת",
+ "כתב הרמב\"ם בהל' עבודה זרה (פ\"ד ה\"ו) לענין אנשי עיר הנדחת, \"נמצאו (העובדי ע\"ז) רובה מעלין אותן לבית דין הגדול וגומרין שם דינם והורגין כל אלו שעבדו בסייף, ומכין את כל נפש אדם אשר בה לפי חרב טף ונשים אם הודחה כולה, ואם נמצאו העובדים רובה מכים את כל הטף ונשים של עובדים לפי חרב\". ומבואר מדברי הרמב\"ם שאם רוב העיר עבדו עבודה זרה ונהרגין על פי ההלכה של עיר הנדחת, אז הורגים גם את הנשים והטף של העובדים. וכתב המנחת חינוך (מצוה תס\"ד אות כ') שאע\"פ שלא עבדו עבודה זרה מכל מקום גזירת הכתוב היא מדכתיב (ראה י\"ג, ט\"ז) \"החרם אותה ואת כל אשר בה\".",
+ "ודבר זה תמוה הוא, מה הטעם שהתורה צוותה להרוג בני אדם שהם נקיים לגמרי משום פשע? אבל לפי מה שנתבאר יש לומר, שכשם שבמחלוקת נהרגים אף הנשים והטף כיון שהם בני המשפחה של בעל המחלוקת והמדה של מחלוקת טבועה בנפשם אלא שעדיין לא יצאה לפועל, אם כן יש לומר שהוא הדין בבני המשפחה של אנשי עיר הנדחת, שאע\"פ שלא עבדו עבודה זרה בפועל מכל מקום כיון שהיא טבועה בנפשם שהרי הם חיים בעיר שרובה עובדי עבודה זרה והם בני המשפחה של אותם שעבדו עבודה זרה ממילא גם הם צריכים ליהרג.",
+ "ד) קטני עיר הנדחת שעבדו ע\"ז נהרגים כדין בני נח",
+ "אלא שיש להעיר שביאור זה אינו עולה עם מה שמובא בשם הגר\"א (בשנות אליהו בליקוטים שבסוף מס' שביעית), \"גם צריך ליתן טעם מפני מה מרובים בסייף ויחיד בסקילה, וגם מרובים אינן צריכין התראה ויחיד צריך התראה, וגם במרובין ממונם אבד וביחידים ממונם פלט, צריך לומר דעיר הנדחת שכמעט כל העיר חטאו עשאן התורה כעובד כוכבים שחטא, ובעובד כוכבים לכל העבירות שעשה מיתתו בסייף וגם בעובד כוכבים אינו צריך התראה שאזהרתו זו התראתו, וגם ממונו של עובד כוכבים היה הפקר, אבל יחידים שעבדו עבודה זרה דינם כישראל ובישראל יש מיתות חלוקות לפי העבירות שעשה, לכך יחידים צר��כין התראה וגם מיתתם בסקילה וגם ממונם פלט כדין הרוגי בית דין נכסיהם ליורשים וכו'\".",
+ "והנה לפי הגר\"א יש לומר שמה שקטנים נהרגים מיירי בקטנים שעבדו עבודה זרה, ואע\"פ שקטנים אינם בני עונשים, מכל מקום זהו רק בקטני ישראל, אבל כיון שאנשי עיר הנדחת נחשבים כאילו הם בני נח ממילא גם הקטנים נענשים כיון שאין שיעורים בבני נח והשיעור של י\"ג שנה לעונשים לא שייך בהם [וא\"כ מיירי בקטנים שיש בהם קצת דעת, דאל\"כ הוא כמעשה קוף בעלמא]."
+ ],
+ [
+ "פרשת חקת",
+ "מאמר ס\"ב – חטא מי מריבה",
+ "א) שיטת תרגום יונתן בענין מי מריבה",
+ "וידבר ה' אל משה לאמר; קח את המטה והקהל את העדה אתה ואהרן אחיך ודברתם אל הסלע לעיניהם ונתן מימיו והוצאת להם מים מן הסלע וגו'; ויקח משה את המטה מלפני ה' כאשר צוהו; ויקהלו משה ואהרן את הקהל אל פני הסלע ויאמר להם שמעו נא המורים המן הסלע הזה נוציא לכם מים; וירם משה את ידו ויך את הסלע במטהו פעמים ויצאו מים רבים ותשת העדה ובעירם; ויאמר ה' אל משה ואל אהרן יען לא האמנתם בי להקדישני לעיני בני ישראל לכן לא תביאו את הקהל הזה אל הארץ אשר נתתי להם; המה מי מריבה אשר רבו בני ישראל את ה' ויקדש בם (חקת כ', ז'-י\"ג).",
+ "והנה מבואר בפסוקים אלו שמשה ואהרן חטאו במי מריבה ולכן נגזר עליהם שלא יכנסו לארץ ישראל. אלא שאינו מבואר בפירוש מה היה החטא שנענשו עליו, ורבו הפירושים בענין זה. רש\"י (בפסוק י\"ב) פירש שחטאו במה שהכו את הסלע ולא דיברו אל הסלע כמו שנצטוו. הרמב\"ם (בשמונה פרקים) פירש שהחטא היה שמשה רבינו כעס עליהם [כמו שאמר \"שמעו נא המורים\"] ולכן חשבו בני ישראל שהקב\"ה הוא בכעס, ובאמת הקב\"ה לא היה בכעס עליהם ובזה נתחלל שמו של הקב\"ה. הרמב\"ן (בפסוק ח') פירש שחטאו במה שאמרו \"נוציא לכם מים\" ולא אמרו \"יוציא\", שמלשון זה משמע שהם הוציאו את המים בחכמתם ולא היה נס מאת הקב\"ה.",
+ "אבל מתרגום יונתן מבואר דרך אחרת בענין חטא מי מריבה, שכתוב בתרגום יונתן (בפסוק ח'), \"סב ית חוטר ניסיא וכנש ית כנישתא אנת ואהרן אחוך ותומון תריכון ית כיפא בשמא רבא ומפרשא כד הינון חמיין ויתן מוהי, ואין יסרב לאפוקי מחי אנת לחודך ביה בחוטרא דבידך ותהנפק להון מיא מן כיפא\". (תרגום, קח את המטה של נסים, והקהל את העדה אתה ואהרן אחיך, ותשביעו שניכם את הסלע בשם הגדול והמפורש כאשר הם רואים ויתן מימיו, ואם יסרב להוציא מימיו תכה אתה לבדך במטה שבידך ותוציא להם מים מן הסלע.)",
+ "מדברי התרגום יונתן יוצא שמתחילה צוה הקב\"ה \"ודברתם אל הסלע לעיניהם ונתן מימיו\", דהיינו שידבר אל הסלע וישתדל להוציא להם מים ע\"י דיבור, ואח\"כ צוה הקב\"ה \"והוצאת להם מים מן הסלע\", דהיינו שאם המים לא יצאו ע\"י דיבור אז יוציא מים בדרך אחרת והיינו ע\"י הכאה. ונמצא שחטאו של משה היה שהיה לו להשתדל מתחילה להוציא מים ע\"י דיבור, והוא לא עשה כן, אלא מיד הכה את הסלע, ולכן נענש.",
+ "וצריך ביאור, למה לא שמע משה רבינו לדברי הקב\"ה, ולמה לא השתדל מתחילה להוציא מים ע\"י דיבור אל הסלע? ועוד צריך ביאור, למה צוה הקב\"ה להוציא מים בשתי דרכים, שדרך אחד הוא לכתחילה ודרך שני הוא בדיעבד, שלכאורה היה לו לצוות רק דרך אחד?",
+ "ב) שני אופנים של נסים",
+ "ונראה לומר בביאור דברי התרגום יונתן, שיש שני א��פנים של נסים, יש נס שהוא מלובש בתוך הטבע, ויש נס שאין לו שום שייכות להטבע. הוצאת מים ע\"י דיבור הוא נס שאין לו שום שייכות להטבע כלל, אבל הוצאת מים ע\"י הכאה היא נס שיש לו קצת שייכות להטבע [אע\"פ שבודאי שגם הוצאת מים ע\"י הכאה הוא למעלה מן הטבע]. והנפקא מינה ביניהם היא שכדי לזכות לנס שאין לו שום שייכות להטבע צריך להיות במדריגה גדולה, ואז ע\"י הנס יתקדש שמו של הקב\"ה יותר, שהרי הנס היה לגמרי למעלה מן הטבע. אבל לזכות לנס שהוא קצת בתוך הטבע אין צריך להיות במדריגה גדולה כל כך, ואז גם הקידוש שם שמים ע\"י הנס לא יהיה גדול כל כך כיון שהנס לא היה גדול כל כך.",
+ "והנה משה רבינו היה חושש שבני ישראל אינם ראויים לזכות להוצאת מים ע\"י דיבור, ולכן אע\"פ שהקב\"ה צוה לו שמתחילה יש להשתדל להוציא מים ע\"י דיבור, מכל מקום הוא לא עשה כן אלא מיד הוציא מים ע\"י הכאה. ועדיין צריך ביאור, איך סמך משה על דעתו ולא עשה כמו שנצטוה שישתדל מתחילה להוציא מים ע\"י דיבור?",
+ "ג) קיום רצונו של הקב\"ה בתמימות",
+ "ונראה לומר בזה שמשה רבינו ראה איך שבני ישראל היו מתקוטטים עמו אודות המים והיה סובר שבודאי אינם ראויים לזכות להוצאת מים ע\"י דיבור עם הסלע, וא\"כ אם ידבר אל הסלע ולא יוציא מים יתברר לעין כל שבני ישראל אינם דבקים כראוי בהקב\"ה, ויש לחשוש שבני ישראל יתייאשו ויגרום להם לרדת יותר ולבוא לידי עבירות גדולות. ולכן התחכם משה רבינו להכות את הסלע בלי שידבר עם הסלע תחילה, ובזה מנע את המכשול שהיה נגרם ע\"י דיבור עם הסלע.",
+ "הצטדקות זו דומה למה שעשה אהרן הכהן בחטא העגל, וכדאיתא בסנהדרין (ז' א'), \"שנאמר 'וירא אהרן ויבן מזבח לפניו' (כי תשא ל\"ב, ה'), מה ראה, אמר רבי בנימין בר יפת אמר רבי אלעזר, ראה חור שזבוח לפניו, אמר אי לא שמענא להו השתא עבדו לי כדעבדו בחור, ומיקיים בי 'אם יהרג במקדש ה' כהן ונביא' (איכה ב', כ') ולא הויא להו תקנתא לעולם, מוטב דליעבדו לעגל אפשר הויא להו תקנתא בתשובה\". הרי שאהרן הכהן חטא כדי לעכב את בני ישראל מלעשות עבירה גדולה של הריגת כהן ונביא, והכא נמי משה רבינו חטא ע\"י שלא שמע לדברי הקב\"ה כדי למנוע את בני ישראל מלהכשל בעבירות גדולות.",
+ "והנה אע\"פ שכוונת משה רבינו היתה לטובה מכל מקום עדיין חטא בזה שהיה לו לילך בתמימות עם הקב\"ה ולא לעשות שום חשבונות, וכמו שמצינו באברהם אבינו שהיה יכול לומר שאם ישמע לדברי הקב\"ה לשחוט את בנו היה גורם בזה חילול שם שמים, ואעפ\"כ לא היסס מלשמוע לדברי הקב\"ה והלך בתמימות לשחוט את בנו. וכמו כן במשה רבינו, אע\"פ שכוונתו לטובה, מכל מקום כיון שהקב\"ה צוהו בפירוש שמתחילה יש לו לדבר אל הסלע היה לו ללכת בתמימות ולא לעשות שום חשבונות."
+ ],
+ [
+ "פרשת בלק",
+ "מאמר ס\"ג – כח התפילה (א)",
+ "א) תמיהה על דברי הקב\"ה לבלעם",
+ "ויאמר אלקים אל בלעם לא תלך עמהם לא תאור את העם כי ברוך הוא (בלק כ\"ב, י\"ב). \"ויבא אלקים אל בלעם לילה ויאמר לו אם לקרוא לך באו האנשים קום לך אתם ואך את הדבר אשר אדבר אליך אותו תעשה\" (שם כ\"ב, כ').",
+ "ומבואר מפסוקים אלו, שמתחילה צוה הקב\"ה את בלעם שלא ילך עם בלק, ושוב דיבר הקב\"ה עם בלעם פעם שנית ואז אמר לו הקב\"ה שיכול ללכת עם בלק. והדברים תמוהים, שממה נפשך, אם רצונו של הקב\"ה שילך עמהם א\"כ למה מתחילה אמר לו שלא ילך, ואם רצונו שלא ילך א\"כ איך אמר לו אח\"כ שילך?",
+ "ב) התפילה מועלת יותר כשהבקשה מפורטת",
+ "ונראה לבאר דבר זה בהקדם דברי התוס', דהנה איתא במשנה בבבא מציעא (דף ק\"ה ב'), \"המקבל שדה מחבירו ואכלה חגב או נשדפה, אם מכת מדינה היא מנכה לו מן חכורו, אם אינה מכת מדינה אין מנכה לו מן חכורו (דאמר לו מזלך גרם, רש\"י)\". ומבואר מהמשנה שאם כל השדות הוכו אין אומרים שהיה מחמת מזלו של החוכר, אבל אם רק שדה זו הוכה אז החוכר אחראי שאנו אומרים שמזלו של החוכר גרם.",
+ "ואיתא בגמ' (בדף ק\"ו א'), \"אמר ליה זרעה חיטי ואזל הוא וזרעה שערי ואשתדוף רובא דבאגא ואשתדוף נמי הנך שערי דיליה מאי, מי אמרינן דאמר ליה אילו זרעתה חיטי הוה נמי משתדפא או דלמא מצי אמר ליה אילו זרעתה חיטי הוה מקיים בי 'ותגזר אמר ויקם לך' (מה שתבקש מן היוצר יעשה, ואני לא בקשתי מן השמים בתחילת השנה שיצליחני בשעורים אלא בחטין, רש\"י), מסתברא דאמר ליה אי זרעתה חיטי הוה מקיים בי 'ותגזר אומר ויקם לך ועל דרכיך נגה אור' (איוב כ\"ב, כ\"ח)\".",
+ "ומבואר מגמ' זו שבאופן שבעל השדה ביקש מן החוכר שיזרע חטים והוא זרע שעורים ורוב השדות שבמקום זה נשדפו וגם שדה זו נשדפה, אינו יכול לומר שהוא מכת מדינה, שבעל השדה יכול לטעון שהוא התפלל שהחטים יצליחו, ואילו היה יודע שהחוכר זרע שעורים היה מתפלל שהשעורים יצליחו והקב\"ה היה מקבל את תפילתו למרות ששאר השדות נשדפו, וממילא החוכר אחראי להפסד השעורים.",
+ "ואיתא עוד בגמ' (שם), \"אמר שמואל, לא שנו אלא שזרעה וצמחה ואכלה חגב אבל לא זרעה כלל לא, דאמר ליה אילו זרעתה הוה מקיים בי 'לא יבשו בעת רעה ובימי רעבון ישבעו' (תהלים ל\"ז, י\"ט), מתיב רב ששת, רועה שהיה רועה והניח עדרו ובא לעיר ובא זאב וטרף ובא ארי ודרס אין אומרים אילו היה שם היה מציל אלא אומדין אותו אם יכול להציל חייב ואם לאו פטור, ואמאי נימא ליה אי הוית התם הוה מקיים בי 'גם את הארי גם הדוב הכה עבדך' (שמואל א' י\"ז, ל\"ו), משום דאמר ליה אי הוית חזית לאיתרחושי לך ניסא הוה איתרחיש לך ניסא כרבי חנינא בן דוסא דמתיין עיזי דובי בקרנייהו, ונימא ליה נהי דלניסא רבה לא הוה חזינא לניסא זוטא חזינא, קשיא\".",
+ "ומבואר מגמ' זו שמה שהחוכר יכול לטעון שהוא מכת מדינה הוא רק באופן שבאמת זרע את השדה אלא שנשדפה השדה, אבל אם לא זרע את השדה אינו יכול לטעון שאם היה זורע את השדה גם שדה זו היתה נשדפה, שבעל השדה יכול לטעון שאם החוכר היה זורע אז זכות בעל השדה היתה מצלת את השדה מן השדפון. אלא שהגמ' פריך ממה שמבואר בברייתא שאם השומר עזב את העדר ובא ארי או זאב והרג את הצאן אנו אומדים אם השומר היה יכול להציל אילו היה שם, ואם האומדנא היא שגם אם היה השומר שם לא היה יכול להציל אז השומר פטור, ולכאורה למה הוא פטור, והלא בעל הבהמות יכול לטעון שאם השומר היה שם היה זוכה לנס וכדאמרינן גבי השדה שאם היה זורע היה זוכה לנס.",
+ "ויעוין שם בתוס' (בד\"ה לניסא זוטא) שהקשו מה הדמיון בין הריגת הצאן ושדפון של השדה, והלא לעיל בגמ' אמרינן שבעל השדה מתפלל שהקב\"ה יצליח את התבואה, וממילא שפיר יש לחלק בין שדפון שזכותו תעמוד לו מאחר שהתפלל בעד התבואה ובין הריגת הצאן שבעל הבהמות לא התפלל בעד הצאן. ותירצו התוס', \"ויש לומר דשמואל מיירי כגון שאמר ליה זרע כל מה שתרצה דהשתא לא מצי למימר הוה מקיים בי ותגזר אומר ויקם לך, דבסתמא לא היה מקבל הקדוש ברוך הוא תפלתו של זה שיצליח כל מה שיזרע אם לא שיעשה לו נס, ולא קאמר לעיל הוה מקויים בי ותגזר אומר אלא לפי שמתפלל על מין אחד של חטין\".",
+ "וכוונת התוס' היא שמה שבעל השדה יכול לטעון שאם היה מתפלל כראוי היה הקב\"ה שומע את תפילתו היינו רק באופן שהתפלל על דבר מיוחד, אבל כשהתפלל באופן כללי אינו יכול לטעון שהקב\"ה היה שומע את תפילתו כיון שקבלת תפילתו באופן שלא התפלל על דבר מיוחד נחשב לנס.",
+ "ודברי התוס' צריכים ביאור, מה החילוק בין אם התפלל באופן כללי או אם התפלל על דבר מיוחד, ולמה באופן אחד נחשב לנס ובאופן אחר לא נחשב לנס?",
+ "ג) דברי הגר\"א בענין אמירת \"נא\" שתי פעמים",
+ "וכעין זה יש לתמוה על דברי הגר\"א, דהנה כתוב, \"אעברה נא ואראה את הארץ הטובה אשר בעבר הירדן ההר הטוב הזה והלבנון, ויתעבר ה' בי למענכם ולא שמע אלי ויאמר ה' אלי רב לך אל תוסף דבר אלי עוד בדבר הזה\" (ואתחנן ג', כ\"ה-כ\"ו). ור\"ל שמשה רבינו ביקש רשות מהקב\"ה להכנס לארץ ישראל, והקב\"ה השיב לו שלא יוסיף לדבר אליו עוד בדבר הזה. והדברים צריכים ביאור, למה אמר הקב\"ה שלא יוסיף להתפלל אליו, והלא אם הקב\"ה אינו רוצה לקבל את תפילתו לא יהיה חילוק בין אם משה יתפלל פעם נוספת או לא.",
+ "וביאר בזה הגר\"א (מובא בספר דברי אליהו), \"יש לפרש ע\"פ מה דאיתא בזוהר הק' (לא ידוע מקומו) שמשה רבינו ע\"ה היה לו קבלה על תפילה שאם יאמר שתי פעמים 'נא' בודאי יקובל תפילתו, ולכך גבי מעשה מרים כתיב 'ויאמר א-ל נא רפא נא לה' (בהעלותך י\"ב, י\"ג), שאמר שתי פעמים 'נא' ולפיכך נתקבלה תפילתו, ולכך כאשר רצה משה רבינו ע\"ה לכנוס לארץ ישראל אמר אעברה 'נא' ורצה לומר גם בפעם השני 'נא' היינו ואראה 'נא' ואם אמר היה מקובל תפילתו, לכך 'ויאמר ה' אלי אל תוסף דבר אלי עוד בדבר הזה', היינו דבר הזה תיבת 'נא' אל תוסף דבר אלי עוד בפעם שנית, ולכך נאמר 'עוד בדבר הזה'\".",
+ "ומבואר מדברי הגר\"א שאם משה רבינו היה מתפלל באמירת 'נא' שתי פעמים בודאי היתה תפילתו מתקבלת. וצריך עיון טובא, שאם הקב\"ה אינו רוצה לקבל את תפילתו מה יועיל שיאמר \"נא\" עוד פעם?",
+ "ד) יש טבע בבריאה שתפילה מתקבלת אם נעשית ע\"פ חוקי התפילה",
+ "ונראה שמבואר מדברי הגר\"א שיש טבע בבריאה שהתפילה מתקבלת, אלא שזהו רק אם הוא מתפלל על פי החוקים שהקב\"ה קבע בתפילה. ומשה רבינו ידע שאם יתפלל \"נא\" שתי פעמים היה הקב\"ה מוכרח לקבל את תפילתו, ולכן צוה הקב\"ה את משה שלא יאמר \"נא\" פעם נוספת כדי שלא יצטרך לקבל את תפילתו.",
+ "וכן הוא ג\"כ הביאור בדברי התוס' בבבא מציעא, שיש חוק בתפילה שהתפילה צריכה להיות על דבר מיוחד כדי שתתקבל תפילתו, ולכן אם התפלל על דבר מיוחד ונענה לא נחשב לנס, אבל אם התפלל באופן כללי ואעפ\"כ נענה אז נחשב לנס, שהרי הקב\"ה קיבל את תפילתו אע\"פ שלא התפלל על פי חוקי התפילה.",
+ "ויש להוכיח שאכן יש חוק בתפילה שהיא צריכה להיות על דבר מיוחד, דהנה כתוב, \"וישמע הכנעני מלך ערד יושב הנגב כי בא ישראל דרך האתרים וילחם בישראל וישב ממנו שבי, וידר ישראל נדר לה' ויאמר אם נתון תתן את העם הזה בידי והחרמתי את עריהם\" (חוקת כ\"א, א'-ב'), ופירש רש\"י, \"יושב הנגב זה עמלק וכו', ושינה את לשונו לדבר בלשון כנען, כדי שיהיו ישראל מתפללים להקב\"ה לתת כנענים בידם והם אינם כנענים, ראו ישראל לבושיהם כלבושי עמלקים ולשונם לשון כנען, אמרו נתפלל סתם, שנאמר אם נתון תתן את העם הזה בידי\" (ומקורו בילקוט שמעוני חוקת רמז תשס\"ד). ומבואר ממדרש זה שרצו בני ישראל להתפלל על דבר מיוחד, והיינו משום שזהו מחוקי התפילה שהיא מתקבלת רק אם התפילה היא על דבר מיוחד, אלא שלא היו יכולים להתפלל על דבר מיוחד כיון שלא ידעו אם הם נלחמים בעמלקים או בכנענים ולכן הוצרכו להתפלל באופן כללי, אלא שהקב\"ה עשה להם נס ואעפ\"כ קיבל את תפילתם.",
+ "ה) יש חוקים גם בקללה",
+ "ונראה שעל פי זה יש ליישב את מה שהקשינו בענין בלעם, דלעיל הקשינו למה מתחילה אמר לו הקב\"ה שלא ילך ואח\"כ אמר לו שילך, אבל לפי מה שנתבאר בענין תפילה שאם התפילה היא כפי חוקי התפילה אז הקב\"ה מוכרח לקבל את תפילתו, יש לומר שהוא הדין לענין קללה שאם הוא מקיים את 'חוקי הקללה' אז הקב\"ה מוכרח לקבל את קללתו. ויש לומר שאחד מחוקי הקקלה הוא שהקללה צריכה להיות בלי שום פניה עצמית כלל. והנה מתחילה כשביקש בלק מבלעם שיקלל את ישראל לא הבטיח לו עושר וכבוד, ואילו היה בלעם מקלל את בני ישראל באותה פעם לא יהיה בשביל שום פניה עצמית אלא מחמת שנאתו את ישראל, ואז הקללה יכולה להתקיים, וממילא אמר לו הקב\"ה שלא ילך עמהם. אבל כשמיאן בלעם ללכת לקללם, אז אמר בלק לבלעם, \"כי כבד אכבדך מאד וכל אשר תאמר אלי אעשה\" (בלק כ\"ב, י\"ז), דהיינו שיתן לו עושר וכבוד, ובלעם השיב, \"אם יתן לי בלק מלא ביתו כסף וזהב לא אוכל לעבור את פי ה' אלקי לעשות קטנה או גדולה\", דמשמע שעכשיו בלעם רוצה את ממונו של בלק וכמו שפירש רש\"י שם. ומעתה אין שום כח בקללותיו של בלעם, שכיון שהוא עושה בשביל פניה עצמית, ממילא לא תתקיימו קללותיו. מטעם זה אמר לו הקב\"ה שילך, שהרי עכשיו אפילו אם יקלל את ישראל לא יהיה שום תוקף לקללותיו."
+ ],
+ [
+ "מאמר ס\"ד – מנהיגי ישראל",
+ "א) תמיהה על דברי בלעם",
+ "ויאמר בלעם אל האלקים בלק בן צפר מלך מואב שלח אלי (בלק כ\"ב, י'). וכתב רש\"י (ומקורו מבמדבר רבה פרק כ' סי' ט'), \"אף על פי שאיני חשוב בעיניך, חשוב אני בעיני המלכים\". והנה דברי בלעם אינם מובנים כלל, למה היה חושב שאיכפת לו להקב\"ה שהוא מלך מלכי המלכים שמלכי בשר ודם מכבדים את בלעם?",
+ "והנה מצינו הרבה פעמים בפרשה זו איך שכל כוונת בלעם היתה לקטרג על כלל ישראל, וממילא יש לומר שגם בפסוק זה כוונתו היתה לקטרג על כלל ישראל. אלא שעדיין צריך ביאור, איך דברים אלו מהווים קטרוג על כלל ישראל?",
+ "ב) כוונת בלעם לקטרג על כלל ישראל שאינם מכבדים כראוי את מנהיגיהם",
+ "ונראה לומר בזה בהקדם ביאור מהותו של בלעם, שכתוב בפרשת וזאת הברכה (ל\"ד, י'), \"ולא קם נביא עוד בישראל כמשה אשר ידעו ה' פנים אל פנים\". ואיתא בבמדבר רבה (נשא פרשה י\"ד סי' כ'), \"לא קם נביא עוד בישראל כמשה, בישראל לא קם אבל באומות העולם קם, כדי שלא יהא פתחון פה לאומות העולם לומר אילו היה לנו נביא כמשה היינו עובדים להקב\"ה, ואיזה נביא היה להם כמשה, זה בלעם בן בעור\".",
+ "מדברי המדרש אנו למדים שבלעם הרשע היה בבחינת \"זה לעומת זה\" כנגד משה רבינו, כאילו הוא היה ה\"משה\" של אומות העולם.",
+ "ומעתה נראה לבאר את דברי בלעם שהיתה כוונתו לומר שהוא עדיף ממשה רבינו, שהרי כלל ישראל אינם מכבדים את משה רבינו [שהרי מרדו כנגדו במעשה קרח, וגם הרבה פעמים התלוננו במדבר] ואילו הוא מכובד מאד על ידי מלכי אומות העולם שמשחרים לפתחו. ולכן אמר להקב\"ה, \"אע\"פ שאיני חשוב בעיניך מכל מקום חשוב אני בעיני המלכים, ובזה מוכח שיש לי לקלל את בני ישראל כיון שהם כל כך מקולקלים שאינם מכבדים את מנהיגיהם\".",
+ "ג) ההבדל בין מנהיגי ישראל ומנהיגי אומות העולם",
+ "אלא שלפ\"ז יש לעיין איך ענה הקב\"ה לקטרוג זה של בלעם? ונראה לומר בזה, שהרי הקב\"ה אמר לבלעם הרשע, \"ואך את הדבר אשר אדבר אליך אותו תעשה\" (כ\"ב, כ'). וכן אמר לו, \"ואפס את הדבר אשר אדבר אליך אותו תדבר\" (כ\"ב, ל\"ה). ונראה שעומק הכוונה בזה היא שהקב\"ה השיב לבלעם שהטעם שהם מכבדים אותך הוא רק משום שאתה אומר להם מה שהם רוצים לשמוע, אבל ברגע שאתה אומר להם את האמת אז מיד יעזבוך, וכמו שבלק אמר לבלעם, \"ועתה ברח לך אל מקומך אמרתי כבד אכבדך והנה מנעך ה' מכבוד\" (כ\"ד, י\"א).",
+ "והנה בזה הראה הקב\"ה לבלעם את הפער הגדול שבין מנהיגי אומות העולם ומנהיגי ישראל, שמנהיגי אומות העולם רוצים רק להתכבד במה שהם המנהיגים, ולכן הם אומרים לציבור שלהם רק מה שהם רוצים לשמוע, אבל מנהיגי ישראל אינם רוצים בכבוד, אלא הם רוצים להיטיב לכלל ישראל ולהנהיגם בדרך הישר, ולכן מצינו לפעמים שהציבור מתנהגים שלא בכבוד הראוי כיון שקשה לשמוע את האמת."
+ ],
+ [
+ "מאמר ס\"ה – הסכנה של הפקרות",
+ "א) איך שייך שדור המדבר נכשלו בבנות מואב ובבעל פעור",
+ "וישב ישראל בשטים ויחל העם לזנות אל בנות מואב, ותקראן לעם לזבחי אלהיהן ויאכל העם וישתחוו לאלהיהן, ויצמד ישראל לבעל פעור ויחר אף ה' בישראל (בלק כ\"ה, א'-ג').",
+ "והדברים תמוהים, איך שייך שדור המדבר נפלו ממדרגתם כל כך עד שחטאו בבנות מואב? והלא זה הוא הדור שקבלו את התורה בהר סיני, ועליהם אמרו חז\"ל (מכילתא מסכתא דשירה פרשה ג'), \"ראתה שפחה על הים מה שלא ראה יחזקאל בן בוזי\"? ועוד צריך ביאור מה שמבואר בפסוק שהחטא של בנות מואב היה קשור עם החטא של עבודה זרה של בעל פעור, שיש להתבונן מה הקשר בין שתי עבירות אלו?",
+ "ב) ביאור העבודה זרה של בעל פעור",
+ "ונראה ליישב כל זה בהקדם ביאור הענין של בעל פעור. איתא במשנה בסנהדרין (ס' ב'), \"הפוער עצמו לבעל פעור (מתריז רעי בפניו, רש\"י) זו היא עבודתה\". ואיתא בגמ' (ס\"ד א'), \"מעשה בנכרית אחת שהיתה חולה ביותר, אמרה אם תעמוד ההיא אשה מחוליה תלך ותעבוד לכל עבודה זרה שבעולם, עמדה והלכה לכל עבודה זרה שבעולם, כיון שהגיע לפעור שאלה לכומרים במה עובדין לזו, אמרו לה אוכלין תרדין ושותין שכר ומתריזין בפניה, אמרה מוטב שתחזור ההוא אשה לחוליה ולא תעבוד עבודה זרה בכך\". ועוד איתא שם, \"מעשה בסבטא בן אלס שהשכיר חמורו לנכרית אחת, כיון שהגיעה לפעור אמרה לו המתן עד שאכנס ואצא, לאחר שיצאה אמר לה אף את המתיני עד שאכנס ואצא, אמרה לו ולא יהודי אתה, אמר לה ומאי איכפת ליך, נכנס פער בפניו וקינח בחוטמו והיו כומרין מקלסין לו ואומרים מעולם לא היה אדם שעבדו לזו בכך\".",
+ "מבואר מדברי הגמ' שהעבודה זרה של בעל פעור היתה לעשות מעשה של הפקרות ובזיון בפני העבודה זרה. והנה אמרו חז\"ל במס' שבת (ק\"ה ב'), \"המקרע בגדיו בחמתו והמשבר כליו בחמת�� והמפזר מעותיו בחמתו יהא בעיניך כעובד עבודה זרה, שכך אומנתו של יצר הרע היום אומר לו עשה כך ולמחר אומר לו עשה כך עד שאומר לו עבוד עבודה זרה והולך ועובד\". וכוונת חז\"ל היא שבשעה שהאדם כועס אין שכלו פועל בקרבו, והוא עושה מעשים בלי דעת. בשעה כזו אפשר לאדם להגיע אפילו לעבודה זרה, כיון שרק שכלו של האדם מונע אותו מלחטוא.",
+ "והנה גם מעשים של הפקרות גורמים לאדם לעשות מעשים בלי שכל, כיון שהיסוד של הפקרות הוא פעולות בלי גדרים וסייגים, ולכן בשעה שהאדם עוסק בהפקרות הוא עלול להגיע לכל החטאים. וזהו היסוד של עבודת בעל פעור, שכל עבודתו הוא להתנהג בהפקרות באופן שהוא מאוס ונגד טבעו של העולם ולשבור כל הגדרים ולתת חשיבות למה שהוא מאוס לשאר בני אדם.",
+ "ג) עבודת בעל פעור היתה הפתח להחטא של בנות מואב",
+ "והנה הגמ' בסנהדרין (ק\"ו א') תיארה איך פיתו בנות מואב את בני ישראל, \"אמרה לו רצונך שתשתה כוס של יין, כיון ששתה בער בו, אמר לה השמיעי לי, הוציאה יראתה מתוך חיקה, אמרה לו עבוד לזה, אמר לה הלא יהודי אני, אמרה לו ומה איכפת לך כלום מבקשים ממך אלא פיעור\". ודברי הגמ' צריכים ביאור, שאם כוונת בנות מואב היתה להחטיא את בני ישראל בזנות א\"כ למה ביקשו מהם לעבוד לבעל פעור. ונראה שמבואר מהגמ' שהבנות מואב הבינו שיש אפשרות שבני ישראל יחזרו בהם ולא יזנו עמהן, ולכן ביקשו מהם שמתחילה יעבדו לבעל פעור, ואז היו בטוחות שבני ישראל יזנו עמהן.",
+ "ומעתה מיושבת מה שהקשינו למעלה איך נפלו ישראל ממדרגתם עד שחטאו בזנות בבנות מואב, שלפי מה שנתבאר יש לומר שכיון שעבדו לבעל פעור והיו במצב של הפקרות ממילא היו עלולים לרדת ממדרגתם כיון שמתנהגים בלי גדרים וסייגים ושוב אין שכלם פועל בקרבם.",
+ "ד) הפקרות במחשבה",
+ "ונראה לבאר בזה את דברי הגמ' בנדה (י\"ג ב'), \"המקשה עצמו לדעת יהא בנדוי, ולימא אסור, דקמגרי יצה\"ר אנפשיה, ורבי אמי אמר נקרא עבריין, שכך אומנתו של יצר הרע היום אומר לו עשה כך ולמחר אומר לו עשה כך ולמחר אומר לו לך עבוד עבודת כוכבים והולך ועובד\". וצריך ביאור, למה אמרה הגמ' שדוקא החטא של מקשה עצמו לדעת יכול להביא את האדם לעבודה זרה?",
+ "אולם, לפי מה שנתבאר יש לומר, שהחטא של מקשה עצמו לדעת אינו חטא רגיל, אלא הוא חטא שכולל הפקרות במחשבה, וכיון שהאדם מתנהג בהפקרות כבר הוא עלול לכל העבירות שבעולם כיון שכבר אין לו סייגים וגדרים.",
+ "והנה רבי איצלה בלאזער זצ\"ל מפטרבורג אמר שאינו כדאי ללכת ברחובות של קאוונא כדי לשמוע דברי מוסר ממנו כיון שיש השפעות רעות ברחובות העיר. ואם זה היה בזמנו, כל שכן בזמנינו שהרחוב מלא בהפקרות ובפריצת כל הגדרים שיש סכנה להיות ברחוב יותר ממה שצריכים.",
+ "אנו צריכים להתחזק מאד בענינים אלו ולהזהר מאד מהפקרות בין במחשבה ובין במעשה, כיון שהפקרות היא הפתח לכל העבירות שבתורה."
+ ],
+ [
+ "פרשת פינחס",
+ "מאמר ס\"ו – כח היחיד",
+ "א) המעשה של היחיד משפיע על הציבור",
+ "פינחס בן אלעזר בן אהרן הכהן השיב את חמתי מעל בני ישראל בקנאו את קנאתי בתוכם ולא כליתי את בני ישראל בקנאתי (פינחס כ\"ה, י\"א). והנה פינחס היה רק איש אחד, ואעפ\"כ הציל את כלל ישראל מכלייה. ולמדנו מכאן שלפעמים אפשר ליחיד להשאיר רושם על הציבור כולו, ו��ין לו לומר שהוא רק יחיד ואין מעשיו נחשבים לכלום.",
+ "וכשם שזה אמת לטובה, כן הוא ג\"כ לרעה, שאפשר ליחיד להזיק את הציבור כולו, וכמו שכתוב, \"וימעלו בני ישראל מעל בחרם, ויקח עכן בן כרמי בן זבדי בן זרח למטה יהודה מן החרם, ויחר אף ה' בבני ישראל\" (יהושע ז', א'), וחזינן שאע\"פ שרק עכן לקח מן החרם של יריחו, מכל מקום כתוב \"וימעלו בני ישראל\", הרי שהחטא של היחיד עושה רושם על הציבור כולו.",
+ "וכן מבואר מהא דאיתא במס' ערכין (ט\"ו א'), \"עשר נסיונות ניסו אבותינו להקב\"ה, שנים בים, ושנים במים, שנים במן, שנים בשליו, אחת בעגל ואחת במדבר פארן\". וביארה הגמ' שה\"שנים במן\" הוא משום שבני ישראל נצטוו שלא להותיר מן המן עד הבוקר ועברו על הצווי והותירו. והנה רק דתן ואבירם הותירו מן המן וכמו שפירש רש\"י עה\"ת (בשלח ט\"ז, כ', ומקורו משמות רבה בשלח פרשה כ\"ה סי' י'), וא\"כ איך אמרו חז\"ל שזהו אחת מהנסיונות שניסו אבותינו להקב\"ה. אלא שמבואר מזה כמו שביארנו שאע\"פ שרק דתן ואבירם עשו כן, מכל מקום המעשה של היחיד משפיע על כל הציבור.",
+ "ונראה שזו היא כוונת חז\"ל במה שאמרו במס' קידושין (מ' ב'), \"לפי שהעולם נידון אחר רובו והיחיד נידון אחר רובו, עשה מצוה אחת אשריו שהכריע את עצמו ואת כל העולם לכף זכות, עבר עבירה אחת אוי לו שהכריע את עצמו ואת כל העולם לכף חובה\". חז\"ל מדגישים בזה שיש כח ביד היחיד להשאיר רושם על הציבור בין לטובה ובין לרעה, ולכן כל אחד צריך לדעת כן ולהזהר במעשיו.",
+ "ב) הכל תלוי במסירות נפש",
+ "אולם, הכח של היחיד להשפיע על הציבור תלוי במסירות נפשו, שככל שהיחיד מוסר את נפשו יותר יכול הוא להשפיע יותר על הציבור. יסוד זה למדנו מדברי הגמ' במס' שבת (ק\"ל א'), \"כל מצוה שמסרו ישראל עצמן עליהם למיתה בשעת גזרת המלכות כגון עבודת כוכבים ומילה עדיין היא מוחזקת בידם, וכל מצוה שלא מסרו ישראל עצמן עליה למיתה בשעת גזרת המלכות כגון תפילין עדיין היא מרופה בידם, דאמר רבי ינאי תפילין צריכין גוף נקי כאלישע בעל כנפים וכו', ואמאי קרו ליה אלישע בעל כנפים, שפעם אחת גזרה מלכות הרשעה גזרה על ישראל שכל המניח תפילין על ראשו יקרו את מוחו, והיה אלישע מניח תפילין ויצא לשוק, וראהו קסדור אחד, רץ מלפניו ורץ אחריו, כיון שהגיע אצלו נטלן מראשו ואחזן בידו, אמר ליה מה בידך, אמר לו כנפי יונה, פשט את ידו ונמצאו בה כנפי יונה, לפיכך היו קוראין אותו בעל כנפים\".",
+ "וכתבו התוס' שם (בד\"ה אמר ליה) בשם רבינו שמואל, \"הרי שלא מסר עצמו לומר תפילין הן\". ולפי מה שכתבו התוס' כוונת הגמ' היא שאע\"פ שבודאי אלישע בעל כנפים התנהג במסירות נפש, מכל מקום בפרט אחד לא התנהג במסירות נפש, דהיינו שלא מסר נפשו לומר להקסדור שהוא מניח תפילין, וממילא מצות תפילין היא מרופה בידינו, אבל אם אלישע היה מוסר את נפשו לומר שהוא מניח תפילין כנגד גזירת המלכות אז היתה מצות תפילין מוחזקת בידינו. ולמדנו מכאן דבר נפלא, שמסירות הנפש של יחיד יכול להשפיע על כל הדורות, כמו שאלישע היה יכול להשפיע על כל הדורות אילו היה מוסר את נפשו יותר על מצות תפילין.",
+ "וכן מבואר מדברי המדרש בשיר השירים רבה (פרשה ד' אות י\"ב), \"שרה ירדה למצרים וגדרה עצמה מן הערוה וכל הנשים נגדרו בזכותה, יוסף ירד למצרים וגדר עצמו מן הערוה ונגדרו כל הזכרים בזכותו\". גם מכאן יש ללמוד שמסירות ה��פש של היחיד משפיע על הציבור כולו, ששרה ויוסף גדרו עצמם מן הערוה במסירות נפש, וזה השפיע על כלל ישראל, שכשירדו למצרים היו גדורים מן הערוה אע\"פ שדרו בין המצריים שהיו שטופי זימה יותר ממאתים שנה.",
+ "וכן פינחס שהרג את זמרי היה במסירות נפש, שהנה האבן עזרא והדעת זקנים פירשו שמה שאמר הקב\"ה \"הנני נותן לו את בריתי שלום\" (פינחס כ\"ה, י\"ב) היינו לומר שהקב\"ה הבטיח את פינחס שאינו צריך לירא שקרובי זמרי ירצו להורגו. ולמדנו מזה שפינחס הרג את זמרי אע\"פ שידע מראש שהוא נותן את נפשו בסכנה כיון שקרובי זמרי ירצו לנקום בשביל מיתת זמרי וישתדלו להרוג את פינחס [אלא שאח\"כ הבטיח לו הקב\"ה שלא יהרגוהו].",
+ "ובאמת, המסירות נפש של פינחס היתה [במדה מסויימת] גדולה ממסירות נפשו של אברהם אבינו בעקידת יצחק, שהרי אברהם אבינו נצטווה מאת הקב\"ה להעלות את יצחק בנו לעולה, ולכן כשהשטן השתדל לשכנע את אברהם שלא ללכת להר המוריה, ענה לו אברהם אבינו \"אני בתומי אלך\" (כמסופר בסנהדרין פ\"ט ב'), ור\"ל שכיון שהקב\"ה צוה לו ללכת ממילא הוא הולך בתמימות. אבל פינחס לא נצטווה מאת הקב\"ה להרוג את זמרי, וכמבואר בסנהדרין (פ\"ב א') שהוא רק בבחינת \"קנאין פוגעין בו\".",
+ "ג) גדול מה שנאמר בעובדיה",
+ "ונראה שלפי מה שנתבאר יש לבאר את דברי הגמ' בסנהדרין (ל\"ט ב'), דהנה כתוב בפרשת וירא (כ\"ב, י\"ב) בפרשת העקידה, \"כי עתה ידעתי כי ירא אלקים אתה\", ובעובדיה הנביא כתוב (במלכים א' י\"ח, ג'), \"ועובדיהו היה ירא את ה' מאד\", והגמ' ביארה על זה, \"גדול שנאמר בעובדיהו יותר ממה שנאמר באברהם, דאילו באברהם לא כתיב מאד, ובעובדיהו כתיב מאד\". וצריך ביאור, איך שייך לומר שעובדיה היה גדול מאברהם אבינו, והלא זכות העקידה עומדת לכלל ישראל לדורות, ואברהם אבינו הוא ראש האומה, ובודאי שאברהם אבינו היה גדול מעובדיה.",
+ "ונראה לפרש, שאע\"פ שבודאי אברהם אבינו היה גדול מעובדיה, מכל מקום בפרט אחד גדלה זכותו של עובדיה, שהרי כשהרגה איזבל את נביאי ה', החביא עובדיה מאה נביאים במערה ובזה הציל את הנביאים מהריגה. והנה אין זה מצוה פרטית שעשה בעצמו, אלא שמסר את נפשו להיטיב להציבור כולו, ובזה שפיר נוכל לומר שגדול מה שנאמר בעובדיה יותר ממה שנאמר באברהם, כיון שמסירות נפשו היתה בשביל הציבור כולו.",
+ "מכל זה אנו יכולים להכיר את גודל האחריות שכל אחד צריך להרגיש, ואיך שהוא צריך להזהר במעשיו כיון שכל מעשה בין לטוב ובין לרע משפיע על הציבור. ואם האדם עומד בנסיון הוא משפיע על הציבור יותר כיון שהמעשה בא במסירות נפש."
+ ],
+ [
+ "מאמר ס\"ז – שמחה של מצוה",
+ "א) מה הקשר בין קרבנות החג והקללות שבמשנה תורה",
+ "ובחמשה עשר יום לחדש השביעי מקרא קדש יהיה לכם וגו', והקרבתם עולה אשה ריח ניחוח לה' פרים בני בקר שלשה עשר אילים שנים כבשים בני שנה ארבעה עשר תמימים יהיו וגו', וביום השני פרים בני בקר שנים עשר אילים שנים כבשים בני שנה ארבעה עשר תמימים, ומנחתם ונסכיהם לפרים לאילים ולכבשים במספרם כמשפט (פינחס כ\"ט, י\"ב-י\"ג, י\"ז-י\"ח).",
+ "ומבואר שהפרים מתמעטים והולכים, שביום ראשון של חג הסוכות מקריבים שלשה עשר פרים, וביום השני מקריבים שנים עשר, וכן הלאה, ואם תעשה חשבון תמצא שבשבעה ימים של סוכות מקריבים שבעים פרים. אב�� הכבשים אינם משתנים, שבכל יום מקריבים ארבעה עשר כבשים, ואם תעשה חשבון תמצא שבשבעה ימים של סוכות מקריבים תשעים ושמונה כבשים. ובביאור חילוק זה בין הפרים והכבשים, כתב רש\"י (בפסוק י\"ח), \"לפרים, פרי החג שבעים הם, כנגד שבעים אומות שמתמעטים והולכים, סימן כליה להם, ובימי המקדש היו מגינין עליהם מן היסורין; ולכבשים, כנגד ישראל וכו', והם קבועים, ומניינם תשעים ושמונה לכלות מהם תשעים ושמונה קללות שבמשנה תורה\".",
+ "ולמדנו מדברי רש\"י, שיש קשר בין הקללות שבמשנה תורה [בפרשת כי תבוא] וקרבנות החג, שמספר הכבשים שוה למספר הקללות, ומזה מוכח שקרבנות החג מגינות על בני ישראל שלא תבואו עליהם הקללות. וצריך ביאור, למה דוקא קרבנות החג מגינות על ישראל מהקללות?",
+ "ב) שמחה היא מצוה בפני עצמה",
+ "ונראה לבאר דבר זה בהקדם ביאור מה שכתוב בפרשת הקללות, \"תחת אשר לא עבדת את ה' אלקיך בשמחה ובטוב לבב מרב כל\" (כי תבוא כ\"ח, מ\"ז). וכתב רבינו בחיי (שם), \"תחת אשר לא עבדת את ה' אלקיך בשמחה, יאשימנו הכתוב בעבדו ה' יתברך ולא היתה העבודה בשמחה, לפי שחייב האדם על השמחה בהתעסקו במצוות, והשמחה במעשה המצוה מצוה בפני עצמו, מלבד השכר שיש לו על המצוה יש לו שכר על השמחה, ועל כן יעניש בכאן למי שעובד עבודת המצוה כשלא עשאה בשמחה, ולכך צריך שיעשה אדם המצוות בשמחה ובכוונה שלמה וכו'\".",
+ "ולמדנו דבר נפלא מדברי רבינו בחיי, שמי שמקיים את המצוות בלי שמחה אין זה רק שיש חסרון במצוה, אלא שהוא מבטל את מצות השמחה שהיא מצוה בפני עצמה, ומצוה זו היא חמורה כל כך עד שהקללות באות כעונש על ביטולה של מצוה זו.",
+ "ולפ\"ז מיושב מה שהערנו איך קרבנות החג מגינות על ישראל מפני הקללות, שהרי סוכות הוא זמן של שמחה, וכמו שאמרו חז\"ל בילקוט שמעוני (אמור רמז תרנ\"ד), \"אתה מוצא שלש שמחות כתיב בחג, 'ושמחת בחגך' (ראה ט\"ז, י\"ד), 'והיית אך שמח' (שם פסוק ט\"ו), 'ושמחתם לפני ה' אלקיכם שבעת ימים' (אמור כ\"ג, מ'), אבל בפסח אין אתה מוצא שכתוב בו אפילו שמחה אחת\", הרי שהתורה מגלה לנו שסוכות הוא זמן של שמחה, וכן תקנו חז\"ל לומר בתפילת שמונה עשרה של סוכות \"זמן שמחתנו\", לכן באותו זמן אנו יכולים להתעלות במדרגת השמחה, וממילא זה מגין עלינו מפני הקללות, כיון שהקללות באות רק משום שאנו חסרים במצוה זו של שמחה.",
+ "ג) החשיבות של מצות שמחה",
+ "אלא שצריך ביאור, למה חמורה מצות שמחה כל כך עד שהתורה מלמדנו שהקללות באות ח\"ו על שאין מקיימים את המצוה של שמחה?",
+ "ונראה לומר בזה, שמי שמעריך את המצוות ומכיר את חשיבותם ממילא ישמח כשהוא מקיים את המצוות. ולכן, מי שאינו שמח בקיום המצוות סימן הוא שאין המצוות חשובות בעיניו, וממילא התורה אמרה שהקללות באות על ישראל ח\"ו כשאין מקיימים את המצוות בשמחה.",
+ "ויעוין בספורנו על הפסוק, \"ולא תסור מכל הדברים אשר אנכי מצוה אתכם היום ללכת אחרי אלהים אחרים לעבדם\" (כי תבוא כ\"ח, י\"ד). וכתב הספורנו, \"שלא ישנו את מצוות הא-ל יתברך, בפרט ענין המשפט, ולא ימירו את שאר המצוות במנהגי הדיוט ומצות אנשים מלומדה וכו', כי בזה האופן אין לך ללכת אחרי אלהים אחרים לעבדם גדול מזה וכו'\". ודבר נפלא למדנו מדברי הספורנו שעשיית המצוות כמצות אנשים מלומדה חמורה כמו עבודה זרה. ובאמת חומר הדבר מבואר מפסוק מפורש בספר י��עיה (כ\"ט, י\"ג-י\"ד), \"ויאמר ה' יען כי נגש העם הזה בפיו ובשפתיו כבדוני ולבו רחק ממני ותהי יראתם אותי מצות אנשים מלומדה לכן הנני יוסיף להפליא את העם הזה הפלא ופלא וגו'\".",
+ "ד) קיום המצוות גורם לשמחה",
+ "ונראה לפרש בזה את הגמ' בברכות (ל' ב'), \"אביי הוה יתיב קמיה דרבה, חזייה דהוה קא בדח טובא (שהיה שמח יותר מדאי), אמר 'וגילו ברעדה' כתיב (תהלים ב', י\"א, ומשמע שאינו ראוי לשמוח כל כך), אמר ליה אנא תפילין מנחנא\". וצריך ביאור, מה כוונת אביי כשהשיב שהוא מניח תפילין, ואיך זה תשובה לתוכחת רבה שהוכיח אותו על שהיה שמח יותר מדאי? והנה רש\"י פירש שרבה הוכיח את אביי שהוא נראה כפורק עולו של הקב\"ה כיון שהוא שמח כל כך, ועל זה השיב אביי שכיון שהוא מניח תפילין בזה מוכח שהוא משועבד להקב\"ה ואינו פורק עול, ע\"ש ברש\"י. אבל לפי האמור יש לומר שאביי השיב שכיון שהוא לובש תפילין אי אפשר לו שלא לשמוח, שמאחר שהוא מעריך את המצוה ומכיר את חשיבותה ממילא הוא שמח על שזכה לקיים את המצוה.",
+ "וכן היא כוונת הגמ' בברכות (ט' ב'), \"אמר ליה רבי אלעא לעולא, כי עיילת להתם שאיל בשלמא דרב ברונא אחי במעמד כל החבורה דאדם גדול הוא ושמח במצות, זימנא חדא סמך גאולה לתפלה ולא פסיק חוכא מפומיה כוליה יומא\", שרב ברונא הכיר היטב את חשיבות המצוות, ולכן כשזכה לקיים את מצות סמיכות גאולה לתפילה היה שמח בזה כל היום.",
+ "ה) חשיבות המצוות",
+ "ויסוד זה של חשיבות המצוות מבואר גם ממה שכתוב, \"וידבר ה' אל משה לאמר; נקום נקמת בני ישראל מאת המדינים אחר תאסף אל עמיך\" (מטות ל\"א, א'-ב'). ומבואר שמשה רבינו ימות אחר מלחמת מדין, וכתב רש\"י (בפסוק ג'), \"אף על פי ששמע שמיתתו תלויה בדבר עשה בשמחה ולא איחר\". הרי שמשה רבינו לא איחר בקיום מצות הקב\"ה אע\"פ שבזה הוא ממהר את מיתתו, שמשה רבינו העריך מאד את המצוות וכל חיותו היתה לקיים את מצות בוראו ולכן קיים את המצוות בשמחה וממילא לא איכפת לו אם בזה הוא ממהר את מיתתו.",
+ "ויעוין בירושלמי במועד קטן (פ\"ג ה\"ח) בענין החומרות שיש באבילות על אביו ואמו יותר משאר קרובים [כגון שהוא צריך לקרוע את כל בגדיו עד שהוא מגלה את לבו] שהוא \"מפני שבטלת ממנו מצות כיבוד\". הרי שהאבילות על אביו ואמו היא גם אבילות על ההפסד של המצוה, ששוב לא שייך לקיים מצות כיבוד אב ואם. וגם כאן אנו רואים את החשיבות של כל מצוה, שההפסד ביכולתו לקיים את המצוה הוא סיבה לאבילות.",
+ "וכן מבואר ממה שכתוב בספר שמואל א', \"ויאמרו אנשי דוד אליו הנה היום אשר אמר ה' אליך הנה אנכי נותן את איבך בידך ועשית לו כאשר ייטב בעיניך ויקם דוד ויכרות את כנף המעיל אשר לשאול בלט; ויהי אחרי כן ויך לב דוד אותו על אשר כרת את כנף אשר לשאול\" (כ\"ד, ד'-ה'). והנה שאול המלך רצה להרוג את דוד, ונמצא ששאול היה רודף והיה מותר לדוד להרוג את שאול המלך, ותחת זה כרת דוד המלך את כנף מעילו של שאול כדי להראות לשאול שהיה יכול להורגו ולא הרגו. אולם אחרי כן התחרט דוד המלך על שכרת את כנף מעילו של שאול. וביאר בזה המדרש שוחר טוב (תהלים מזמור ז') שהוא משום \"שביטלו ממצות ציצית שעה אחת\". הרי שדוד המלך החשיב את המצוות כל כך עד שהתחרט על שגרם לשאול המלך להבטל שעה אחת ממצות ציצית.",
+ "וכתב בספר החרדים (בהקדמה), \"וכן גילה הרב החסיד המקובל מהר\"ר יצחק אשכנזי זצ\"ל (דהיינו האריז\"ל) לאיש סודו שכל מה שהשיג שנפתחו לו שערי החכמה ורוח הקודש בשכר שהיה שמח בעשיית כל מצוה שמחה גדולה לאין תכלית\".",
+ "וכן מבואר ממה שאמרו חז\"ל במס' שבת (ק\"ל א'), \"כל מצוה שקיבלו עליהם בשמחה כגון מילה וכו' עדיין עושין אותה בשמחה, וכל מצוה שקבלו עליהם בקטטה כגון עריות וכו' עדיין עושין אותה בקטטה דליכא כתובה דלא רמו בה תיגרא\".",
+ "ויש להביא דמיון לזה מדברי ההגהות אשר\"י בבבא מציעא (פ\"ב סי' ט') בשם האור זרוע, \"ומעשה אירע באחד שקנה בדיל מנגר עכו\"ם בחזקת בדיל לכסות גגו ושוב נמלך ומכרו לישראל אחר בחזקת בדיל ואח\"כ נמצא שהוא כולו כסף מבפנים אך בחוץ היה מחופה בבדיל, ופטרו ה\"ר אליעזר ממי\"ץ כי אמר שלא זכה בו הישראל שקנה מן העכו\"ם כיון שלא ידע ולא נתכוין לקנות הכסף, והודה לו רבינו תם\". ולמדנו דבר נפלא מזה, שאם אינו מכיר את מה שיש לו לא נחשב שהוא קניינו, והוא הדין לענין המצוות, שאף אם הוא מקיים את המצוות מכל מקום אם אינו מכיר את מה שיש לו ואינו יודע את חשיבותן לא נחשב שהוא קניינו.",
+ "ומכל זה אנו צריכים ללמוד איך שאנו צריכים להעריך את המצוות ולהכיר את חשיבותן, ובזה נזכה לקיימן בשמחה, ובפרט במצות תלמוד תורה שכל תיבה ותיבה היא מצוה בפני עצמה, וכמו שכתב הגר\"א בשנות אליהו (פאה פ\"א מ\"א), \"שכל תיבה ותיבה בפני עצמה הוא מצוה גדולה וכו', א\"כ כשלומד למשל דף אחד מקיים כמה מאות מצוות וכו'\"."
+ ],
+ [
+ "מאמר ס\"ח – נוצר תאנה יאכל פריה",
+ "א) פני משה כפני חמה פני יהושע כפני לבנה",
+ "ויאמר ה' אל משה קח לך את יהושע בן נון איש אשר רוח בו וסמכת את ידך עליו; והעמדת אותו לפני אלעזר הכהן ולפני כל העדה וצויתה אתו לעיניהם; ונתתה מהודך עליו למען ישמעו כל עדת בני ישראל (פינחס כ\"ז, י\"ח-כ'). מפסוקים אלו מבואר שמשה רבינו השפיע על יהושע מגדולתו, והמשיך הודו על יהושע כדי שיהושע ידמה למשה רבינו ובני ישראל ישמעו לו.",
+ "אולם, איתא בבבא בתרא (ע\"ה א'), \"ונתתה מהודך עליו ולא כל הודך, זקנים שבאותו הדור אמרו, פני משה כפני חמה פני יהושע כפני לבנה, אוי לה לאותה בושה אוי לה לאותה כלימה\". אנו למדים מדברי הגמ' שהודו של יהושע לא היה שוה להודו של משה רבינו, שהודו של משה היה דומה לפני החמה ואילו הודו של יהושע היה דומה לפני הלבנה. אלא שצריך ביאור מה היא כוונת הגמ' שהזקנים היו מבויישים מזה עד שאמרו \"אוי לאותה בושה אוי לאותה כלימה\".",
+ "והנה הרשב\"ם (שם) פירש שהיו מבויישים שהכבוד של מנהיגם נתמעט כל כך בזמן קצר, שמשה רבינו היה דומה לפני חמה, ויהושע שהיה ה\"יורש\" של משה רבינו לא היה יכול להגיע לכבודו.",
+ "אלא שלפי זה צריך ביאור, למה רק הזקנים שבאותו הדור אמרו כן, והלא גם הצעירים יכולים לראות ההבדל שבין משה ויהושע, וא\"כ למה לא אמרו ג\"כ \"אוי לאותה בושה אוי לאותה כלימה\"?",
+ "ב) הזקנים הכירו את משה בצעירותו",
+ "בספר עליות אליהו (בהערה כ') כתב לפרש בשם הגאון רבי חיים מוואלאזין שהצעירים לא הכירו את משה רבינו בצעירותו, שהרי הם הכירו את משה רבינו רק כשהיה זקן, ולכן צעירי הדור יכולים לטעות ולומר שמשה רבינו הגיע לדרגה של \"פני חמה\" רק בימי הזקנה, וכשיגיע יהושע לימי זקנה אז יהיה גם הוא דומה ��פני חמה, ובאמת אין כל כך הבדל בין משה רבינו ויהושע. אולם הזקנים שבאותו הדור הכירו את משה רבינו בצעירותו, והם ידעו שגם בצעירותו היה פניו דומה לפני החמה, ואין זה מדריגה שהגיע אליה רק בימי הזקנה, ולכן הם יכולים להכיר שיהושע לא יגיע לעולם למדרגת משה רבינו, וממילא רק הזקנים אמרו \"אוי לאותה בושה אוי לאותה כלימה\".",
+ "ג) מעלת סידור הספסלים",
+ "רבי יצחק מוואלאזין (מובא בהגה\"ה בספר רוח חיים על אבות פ\"א מ\"א) פירש את דברי הגמ' באופן אחר על פי דברי המדרש במדבר רבה (פינחס פרשה כ\"א אות י\"ד), \"אמר לו הקדוש ברוך הוא, 'נוצר תאנה יאכל פריה' (משלי כ\"ז, י\"ח), בניך ישבו להם ולא עסקו בתורה, יהושע הרבה שרתך והרבה חלק לך כבוד, והוא היה משכים ומעריב בבית הועד שלך, הוא היה מסדר את הספסלים והוא פורס את המחצלאות, הואיל והוא שרתך בכל כחו כדאי הוא שישמש את ישראל שאינו מאבד שכרו, קח לך את יהושע בן נון לקיים מה שנאמר 'נוצר תאנה יאכל פריה'\".",
+ "מדברי המדרש מבואר שעיקר בחירת יהושע היה מחמת שיהושע היה משרת את משה רבינו, שהוא היה מסדר את הספסלים בבית מדרשו של משה והיה פורס את המחצלאות. והנה מה שעשה יהושע היו אחרים ג\"כ יכולים לעשות, אלא שסידור הספסלים היה טירחה בעיני האחרים, אבל בעיני יהושע היתה זכות גדולה לעסוק בסידור הספסלים בבית מדרשו של משה רבינו. והקב\"ה אמר שיהושע יקבל שכרו במה שהוא יירש את המנהיגות של משה רבינו.",
+ "ובזה ביאר רבי יצחק מוואלאזין את דברי הגמ' בבבא בתרא, שכל השנים שראו גדלותו של משה רבינו לא נתביישו, שהרי אי אפשר להם להיות כמשה רבינו, שהרי משה רבינו היה במדריגה גבוהה כבר מזמן שנולד, וכמו שאמרו חז\"ל במס' סוטה (י\"ב א'), \"בשעה שנולד משה נתמלא הבית כולו אור\", ולכן איך שייך לאנשים אחרים להתבייש על שהם לא הגיעו למדריגת משה רבינו. אולם כל אחד היה יכול להיות כיהושע, אלא שרק יהושע השתדל לשרת את משה רבינו ולסדר את הספסלים בבית מדרשו, ובזה באמת יש להתבייש, שהרי הם היו יכולים להגיע למדריגת יהושע, ורק מחמת עצלות לא הגיעו לאותה מדריגה. ולכן כשראו שפני יהושע היה כפני לבנה התביישו ואמרו \"אוי לאותה בושה ואוי לאותה כלימה\", שהרי גם הם היו יכולים להיות כפני לבנה.",
+ "ונראה שבזה מבואר ג\"כ למה רק הזקנים אמרו כן, שהרי הזקנים ידעו היטב שגם הם היו יכולים להיות כיהושע אלא שהם לא ניצלו את ההזדמנות, ולכן הם התביישו מזה מאד עד שאמרו \"אוי לאותה בושה וכו'\".",
+ "מכל זה יש ללמוד שזכות גדולה היא לסדר את בית המדרש כדי שהלומדים יוכלו ללמוד ברווח, ולכן לכל הפחות כל אחד יזהר להחזיר את הספרים אחרי השימוש, ואל יהיה דבר זה קל בעיניו."
+ ],
+ [
+ "פרשת מטות",
+ "מאמר ס\"ט – זה לעומת זה עשה האלקים",
+ "א) השייכות בין מיתת בלעם הרשע ומיתת משה רבינו",
+ "וידבר ה' אל משה לאמר; נקום נקמת בני ישראל מאת המדינים אחר תאסף אל עמיך (מטות ל\"א, א'-ב'). מפסוקים אלו מבואר שמשה רבינו ימות אחר מלחמת מדין, וכמו שכתב רש\"י (בפסוק ג'), \"אף על פי ששמע שמיתתו תלויה בדבר עשה בשמחה ולא איחר\".",
+ "ויצבאו על מדין כאשר צוה ה' את משה ויהרגו כל זכר; ואת מלכי מדין הרגו על חלליהם וגו', ואת בלעם בן בעור הרגו בחרב (פסוקים ז'-ח'). מפסוקים אלו מבואר שחלק ממלחמת מדין היה ההריגה של בלעם הרשע.",
+ "מכל זה נראה להסיק שמיתת משה רבינו היתה תלויה במיתת בלעם הרשע, שהרי הקב\"ה גילה שמיתת משה תלויה במלחמת מדין, וחלק ממלחמה זו היה הריגת בלעם הרשע. וצריך ביאור בטעמו של דבר.",
+ "ב) ולא קם נביא עוד בישראל כמשה",
+ "ונראה לבאר דבר זה בהקדם מה שאמרו חז\"ל על הפסוק \"ולא קם נביא עוד בישראל כמשה\" (וזאת הברכה ל\"ד, י'), דאיתא בספרי (פ' וזאת הברכה פיסקא שנ\"ז אות י'), \"ולא קם נביא עוד בישראל כמשה, בישראל לא קם אבל באומות העולם קם, ואיזה זה זה בלעם בן בעור\".",
+ "ונראה שדבר זה מיוסד על מה שכתוב, \"גם את זה לעומת זה עשה האלקים\" (קהלת ז', י\"ד), ואיתא במס' חגיגה (ט\"ו א'), \"מאי דכתיב 'גם את זה לעומת זה עשה האלקים', אמר לו כל מה שברא הקדוש ברוך הוא ברא כנגדו וכו', ברא צדיקים ברא רשעים, ברא גן עדן ברא גיהנם וכו'\". ומבואר מזה שכל מה שיש בעולם צריך להימצא בשני צדדים, בצד הקדושה ובצד הטומאה. ונמצא שהיחס בין משה רבינו ובלעם הרשע היה בגדר \"זה לעומת זה\", שבאותה מדריגה של נבואה היה משה רבינו בצד הקדושה ובלעם הרשע היה בצד הטומאה.",
+ "ולפ\"ז לא שייך למשה רבינו להיות נעדר מן העולם רק אם גם בלעם הרשע יעדר מן העולם, ומטעם זה היתה מיתת משה רבינו תלויה במיתת בלעם הרשע, וכדי שמשה רבינו ימות צריך מתחילה שבלעם הרשע ימות.",
+ "ג) נבואה וביטול יצר הרע של עבודה זרה",
+ "יסוד זה יש ללמוד גם מדברי הגר\"א, דאיתא בסדר עולם (פרק ל'), \"'ועמד מלך גבור וגו', וכעמדו תשבר וגו'' (דניאל י\"א, ג'-ד'), הוא אלכסנדרוס מקדון שמלך י\"ב שנה, עד כאן היו הנביאים מתנבאים ברוח הקדש\", וכתב שם הגר\"א בביאורו לסדר עולם, \"עד כאן היו הנביאים, פי' משהרגו את היצר הרע בטלה הנבואה\".",
+ "וכוונת הגר\"א היא להא דאיתא ביומא (ס\"ט ב') ובסנהדרין (ס\"ד א'), \"'ויצעקו אל ה' אלקים בקול גדול' (נחמיה ט', ד'), מאי אמור, אמר רב ואיתימא רבי יוחנן, בייא בייא (לשון זעקה וקובלנא, רש\"י), היינו האי דאחרביה למקדשא וקליה להיכליה וקטלינהו לכולהו צדיקי ואגלינהו לישראל מארעהון ועדיין מרקד בינן כלום יהבתיה לן אלא לקבולי ביה אגרא לא איהו בעינן ולא אגריה בעינן (מבקשין רחמים שימסר בידם יצר הרע של עבודה זרה, רש\"י), נפל להו פיתקא מרקיעא דהוה כתב בה אמת (כלומר, מסכים אני עמכם, רש\"י), וכו', מסרוהו ניהליהו, נפק אתא כי גוריא דנורא מבית קדשי הקדשים, אמר להו נביא לישראל היינו יצרא דעבודה זרה וכו'\". ומבואר מדברי הגמ' שבזמן תחילת בית שני ביקשו רחמים שיתבטל היצר הרע של עבודה זרה, ומן השמים הסכימו להם.",
+ "ועל זה העיר הגר\"א שגם ביטול הנבואה היה באותו זמן, והגר\"א הוסיף עוד לומר שביטול היצר הרע של עבודה זרה היה הסיבה לביטול נבואה. והיינו כמו שנתבאר שהעולם מיוסד באופן של \"זה לעומת זה\", ועבודה זרה ונבואה הם גם כן ביחס של \"זה לעומת זה\", ולכן ביטול היצר הרע של ע\"ז גרם לביטול הנבואה.",
+ "אך דבר זה צריך ביאור, מה השייכות בין היצר הרע שמפתה את האדם להשתחוות לעצים ואבנים שהוא לכאורה שטות והבל ובין נבואה שהיא הגילוי של הקב\"ה לבני אדם?",
+ "ד) עבודה זרה היתה פועלת",
+ "אבל התשובה לזה היא, שבאמת עבודה זרה לא היתה שטות והבל, ובאמת אותם שהיו עובדים ל��בודה זרה קיבלו השפעות טובות מחמת עבודתם. דבר זה הוא כמעט מפורש בספר ירמיה (מ\"ז, ט\"ו-י\"ח), \"ויענו את ירמיהו כל האנשים היודעים כי מקטרות נשיהם לאלהים אחרים וכל הנשים העמדות קהל גדול וכל העם היושבים בארץ מצרים בפתרוס לאמר; הדבר אשר דברת אלינו בשם ה' איננו שומעים אליך; כי עשה נעשה את כל הדבר אשר יצא מפינו לקטר למלכת השמים והסיך לה נסכים כאשר עשינו אנחנו ואבתינו מלכינו ושרינו בערי יהודה ובחוצות ירושלם ונשבע לחם ונהיה טובים ורעה לא ראינו; ומן אז חדלנו לקטר למלכת השמים והסך לה נסכים חסרנו כל ובחרב וברעב תמנו\". מפסוקים אלו מבואר להדיא שהם קיבלו השפעה של לחם וטובה רק בזמן שהקריבו קרבנות לעבודה זרה, ובזמן שהיו חדלים מלהקריב את הקרבנות לא קיבלו השפעות אלו.",
+ "וכן מהגמ' בסנהדרין מוכח שעבודה זרה לא היתה שטות והבל, דאיתא שם (ק\"ב ב'), \"רב אשי אוקי אשלשה מלכים, אמר למחר נפתח בחברין (נדרוש בחברינו שהיו תלמידי חכמים כמותנו ואין להם חלק לעתיד, רש\"י), אתא מנשה איתחזי ליה בחלמיה, אמר חברך וחבירי דאבוך קרית לן (כלומר וכי סבור אתה שנהיה חבירך וחבירי דאבוך, רש\"י), מהיכא בעית למישרא המוציא (אינך יודע מאיזה מקום בפת אתה צריך לבצוע המוציא, רש\"י) וכו', אמר ליה מאחר דחכימתו כולי האי מאי טעמא קא פלחיתו לעבודת כוכבים, אמר ליה אי הות התם הות נקיטנא בשיפולי גלימא ורהטת אבתראי (היית מגבה שפת חלוקך מבין רגליך כדי שתהא קל לרוץ, והיית רץ לשם מפני יצר עבודה זרה שהיה שולט, רש\"י), למחר אמר להו לרבנן נפתח ברבוותא (נתחיל לדרוש ברבותינו, ולא אמר בחבירינו, רש\"י)\". ולמדנו מדברי הגמ' שמתחילה חשב רב אשי שכיון שמנשה המלך עבד לעבודה זרה לא היה חכם כל כך, אך מנשה הופיע לרב אשי בחלום והוכיח לו שחכם גדול היה, ואעפ\"כ עבד לעבודה זרה, וא\"כ מוכרחים אנו לומר שעבודה זרה לא היתה שטות והבל כיון שאפילו חכמים גדולים עבדו לע\"ז.",
+ "ובזה מבואר היטב מה שנתבאר לעיל שעבודה זרה ונבואה הם בגדר זה לעומת זה, שעבודה זרה היא הדביקות לכחות הטומאה שיש בעולם, ונבואה היא דביקות לכחות של קדושה וטהרה שישנן בעולם, וממילא המדריגה של היצר הרע של עבודה זרה בעולם צריכה להיות ביחס של \"זה לעומת זה\" עם נבואה, ולכן כשהרגו את היצר הרע של עבודה זרה נתבטלה הנבואה וכדברי הגר\"א."
+ ],
+ [
+ "פרשת שופטים",
+ "מאמר ע' – השפעת המעשים",
+ "א) תמיהה על חטאו של שאול",
+ "בסוף פרשת שופטים (בפרק כ\"א) אנו קוראים בפרשת עגלה ערופה שאם נמצא אדם שנהרג בין שתי עיירות אז זקני הסנהדרין הגדול באים מלשכת הגזית כדי למדוד איזו עיר היא הקרובה, ואז העיר הקרובה אל המת צריכה להביא עגלה אל נחל איתן ועורפים שם את העגלה וזקני העיר רוחצים את ידיהם ואומרים \"ידינו לא שפכו את הדם הזה ועינינו לא ראו\". מפרשה זו אנו למדים את החשיבות של החיים, שהרי עורפים את העגלה לכפר על ההריגה אע\"פ שבני העיר הקרובה לא היו אחראים בהריגתו.",
+ "ואיתא במס' יומא (כ\"ב ב'), \"'וירב בנחל' (שמואל א' ט\"ו, ה'), אמר רבי מני על עסקי נחל, בשעה שאמר לו הקדוש ברוך הוא לשאול 'לך והכית את עמלק' (שמואל א' ט\"ו, ג'), אמר ומה נפש אחת אמרה תורה הבא עגלה ערופה כל הנפשות הללו על אחת כמה וכמה, ואם אדם חטא בהמה מה חטאה, ואם גדולים חטאו קטנים מה חטאו, יצאה בת קול ואמרה לו 'אל תהי צדיק הרבה' (קהלת ז', ט\"ז)\". הרי ששאול המלך למד מפרשה זו של עגלה ערופה לחוס על החיים, ולכן לא הכרית את עמלק לגמרי ועבר בזה על מצות הקב\"ה שצוה לו להכרית את עמלק.",
+ "והדברים תמוהים, והלא הקב\"ה בעצמו הגיד לו בפירוש [ע\"י שמואל הנביא] להכרית את עמלק, וכמו שכתוב, \"עתה לך והכיתה את עמלק והחרמתם את כל אשר לו ולא תחמול עליו והמתה מאיש עד אשה מעולל ועד יונק משור ועד שה מגמל ועד חמור\" (שמואל א' ט\"ו, ג'), וא\"כ איך שייך לדרוש קל וחומר כנגד צווי מפורש מאת הקב\"ה בעצמו?",
+ "ב) תמיהה על סדר הפרשיות",
+ "לפני שנבוא ליישב קושיא זו, יש להקדים קושיא אחרת, שיש להעיר על סדר הפרשיות בסוף פרשת שופטים ובתחילת פרשת כי תצא, שהרי התורה כתבה מתחילה שלש פרשיות בענין מלחמה, ואז כתבה התורה את פרשת עגלה ערופה, ואז כתבה עוד פרשה המדברת בענין מלחמה, שבתחילת פרק כ' מובאת הפרשה של משוח מלחמה, ובפסוק י' מתחלת הפרשה של קריאת שלום בשעת מלחמה, ובפסוק י\"ט מתחלת הפרשה של השחתת האילנות בשעת מלחמה. ואז בפרק כ\"א מובאת הפרשה של עגלה ערופה, ובפסוק י' מתחלת הפרשה של אשת יפת תואר [בתחילת פרשת כי תצא] שהוא ג\"כ בענין של מלחמה [וכמו שכתוב \"כי תצא למלחמה\"]. הרי שלפני פרשת עגלה ערופה יש שלש פרשיות בענין מלחמה, ואחריה יש עוד פרשה בענין מלחמה.",
+ "ולכן יש לתמוה, למה כתבה התורה את פרשת עגלה ערופה באמצע הפרשיות המדברות בענין מלחמה? והלא עגלה ערופה אינה שייכת כלל לענין של מלחמה!",
+ "ג) מלחמה עלולה לגרום זלזול בחשיבות החיים",
+ "ונראה לומר בזה, שידוע ש\"האדם נפעל לפי פעולותיו\" (לשון החינוך במצוה צ\"ט), ולכן כל מה שהאדם עושה בחייו – בין לטוב בין לרע – משפיע עליו. ולכן אם האדם מרבה לעשות מעשים של חסד אז הוא מתרגל במעשי חסד וזה גורם לו לעשות מעשים נוספים של חסד. ולהיפך, אם הוא עושה מעשי אכזריות, אז הוא מתרגל להיות אכזרי, ואז קל הוא לו לעשות מעשים של אכזריות.",
+ "והנה מי שלוחם במלחמה והורג אנשים הוא מתרגל בהריגה, ואע\"פ שהריגה במלחמה מותרת, מכל מקום האדם על כרחו נפעל לפי פעולותיו, וממילא החיים אינם חשובים בעיניו כמו שהיה לפני המלחמה. ודבר זה הוא רע מאד, שבקל יוכל לבוא לידי שפיכות דמים.",
+ "ונראה שהסדר של עגלה ערופה היא הרפואה לזה, שבזה הוא עושה להיפך לגמרי, שכל הסדר של עגלה ערופה צועק שחשיבות החיים של איש אחד אין לו שיעור, שהרי בשביל הריגת איש אחד יוצאים זקני הסנהדרין מלשכת הגזית אך ורק כדי לברר איזו עיר היא קרובה, ואז זקני אותה עיר צריכים לנסוע לנחל איתן ולעשות שם את כל הטקס של עגלה ערופה, וכו'. וכל זה מחדיר בתוך האדם את החשיבות של החיים, ובזה הוא נפעל להיפך מכפי שהיה נפעל בשעת המלחמה.",
+ "ויש לומר שמטעם זה כתבה התורה את הפרשה של עגלה ערופה בתוך הפרשיות של מלחמה, שהרי עגלה ערופה היא הרפואה לתוצאות הרעות של עסק במלחמה, שמלחמה משפיע על האדם לזלזל בחיים, ועגלה ערופה משפיע על האדם להעריך את החיים, ולהבין שכל אדם הוא עולם מלא, ו\"כל המאבד נפש אחת מישראל מעלה עליו הכתוב כאילו איבד עולם מלא\" (סנהדרין ל\"ז א').",
+ "ד) ביאור הקל וחומר מעגלה ערופה",
+ "ולפי זה מובן היטב הקל וחומר שעשה שאול המלך מעגלה ערופה, שמעגלה ערופה אנו למדים שצריכים לפעול כנגד הפעולות של המלחמה, שמלחמה משפיע על האדם להיות אכזרי ולזלזל בשפיכות דמים, ועגלה ערופה משפיע על האדם להיפך, להחשיב ולהעריך את החיים ולהבין שכל אדם הוא עולם מלא.",
+ "מטעם זה היה שאול המלך ירא שאם בני ישראל יכלה את עמלק לגמרי אז מעשה זה ישפיע עליהם לזלזל בשפיכות דמים, לכן צוה שאול המלך שלא לאבדם לגמרי כדי להשריש בלבם מדת החמלה והרחמנות. והקב\"ה השיב לו, \"אל תהי צדיק הרבה\" כמבואר בגמ'.",
+ "אבל עדיין צריך ביאור, שלפי זה למה באמת צוה הקב\"ה לישראל להכרית את עמלק? והלא זה ישחית את לבות בני ישראל, ששפיכות דמים תהיה קל בעיניהם!",
+ "ה) פנימיות המצוות",
+ "ונראה ליישב, שיש שני חלקים בכל מצוה, שיש צד הגשמי של המצוה, ויש ג\"כ צד רוחני של המצוה. הצד הגשמי הוא המראה החיצוני של המצוה, שהמצוות מזכירים אותנו להבין ענינים שונים, וכגון מצות קריאת שמע שתכליתה שנזכור את הלימודים שבפרשת שמע, וכגון מצות סוכה שמזכירה אותנו את החסד שעשה עמנו הקב\"ה כשיצאנו ממצרים. אבל הצד הרוחני של המצוה הוא מה שהמצוה משפיעה על נשמתו של האדם באופנים שאינם מובנים לנו.",
+ "יסוד זה מבואר ממה שאמרו חז\"ל במס' בבא מציעא (ס\"א ב'), \"אני הוא שהבחנתי במצרים בין טפה של בכור לטפה שאינה של בכור אני הוא שעתיד ליפרע ממי וכו' שתולה קלא אילן בבגדו ואומר תכלת הוא\". והנה איתא במס' סוטה (י\"ז א'), \"מה נשתנה תכלת מכל מיני צבעונין, מפני שהתכלת דומה לים וים דומה לרקיע ורקיע דומה לכסא הכבוד\". ומבואר מזה שצבע התכלת מחדיר בנו יראת שמים מפני שהוא מזכיר לנו את כסא הכבוד. והנה גם קלא אילן הוא אותו צבע של תכלת, ואם נטיל קלא אילן בטלית גם בזה נזכור את כסא הכבוד כמו בתכלת, וא\"כ למה החמירה התורה כל כך במי שמטיל קלא אילן בבגדו עד שאומר הקב\"ה \"אני הוא שעתיד ליפרע\"?",
+ "ונראה שמבואר מזה שאע\"פ שבצד הגשמי של המצוה אין חילוק בין קלא אילן ותכלת, מכל מקום בצד הרוחני של המצוה יש הבדל גדול ביניהם, שתכלת אמיתי משפיע על נשמתו של האדם בגלל הכח הרוחני שטמון בתוך המצוה, אבל קלא אילן אינו פועל על נשמתו כלל כיון שאין בו שום מצוה. ומטעם זה מי שמטיל קלא אילן במקום תכלת עתיד ליתן את הדין כיון שהוא מונע מהלובשים את כח הרוחני של המצוה.",
+ "ונראה שזהו הביאור בפסוק, \"תורת ה' תמימה משיבת נפש\" (תהלים י\"ט, ח'), ש\"תמימה\" הוא מלשון שלימות, ולכן כוונת הפסוק היא שרק אם המצוה מתקיימת בשלימות בכל פרטי ההלכה אז היא יכולה להיות \"משיבת נפש\" דהיינו להשפיע על נשמתו, שהכח הרוחני הטמון במצוה פועלת רק אם המצוה נעשית כהלכתה.",
+ "ופעם אחת שאלני רופא אחד [שלא היה שומר תומ\"צ] מה החשיבות של מצות תפילין, והלא היא רק קופסה שחורה עם רצועות? והשבתי לו שתפילין הם כמו מוח האדם, שאע\"פ שממראיתו החיצוני לא נראה כדבר חשוב כל כך מ\"מ אנו יודעים כמה כחות טמונות בתוכו, וכמו כן בתפילין שטמון בתוכו כחות רוחניים לאין שיעור.",
+ "ו) הצווי של הקב\"ה השפיע עליהם להגן מהשפעת המלחמה",
+ "ולפי זה יש לומר שמכיון שהקב\"ה צוה שיכריתו את עמלק והיתה מלחמת מצוה, א\"כ הכח הרוחני שבמצוה יגן עליהם שלא יוזקו מחמת המצוה, וכל מה שנתבאר שמלחמה יכולה להשפיע על האדם להיות רוצח זה הוא רק במלחמת הרשות, אבל במלחמת מצוה אין שום חשש. וזו היתה טעותו של שאול, שהוא חש�� שגם במלחמת מצוה יש חשש שיפעלו כפי פעולותיהם להיות רוצחים, ולכן למד מעגלה ערופה שצריכים להזהר שלא יושפעו מהמלחמה, אבל האמת היא שבמלחמת מצוה אין שום חשש מחמת הכח הרוחני שטמון בתוך המצוה."
+ ],
+ [
+ "פרשת כי תצא",
+ "מאמר ע\"א – בן סורר ומורה",
+ "א) וכל ישראל ישמעו וייראו",
+ "כי יהיה לאיש בן סורר ומורה איננו שומע בקול אביו ובקול אמו ויסרו אתו ולא ישמע אליהם; ותפשו בו אביו ואמו והוציאו אתו אל זקני עירו ואל שער מקומו; ואמרו אל זקני עירו בננו זה סורר ומורה איננו שומע בקלנו זולל וסובא; ורגמהו כל אנשי עירו באבנים ומת ובערת הרע מקרבך וכל ישראל ישמעו ויראו (כי תצא כ\"א, י\"ח-כ\"א).",
+ "והנה ממה שכתוב בסוף הפרשה \"וכל ישראל ישמעו וייראו\" [ופירש רש\"י, \"מכאן שצריך הכרזה בב\"ד, פלוני נסקל על שהיה בן סורר ומורה\"] מוכח שהתורה רצתה שנלמוד ממה שאירע לבן סורר ומורה, ולכן אם ב\"ד הרגו את הבן סורר ומורה, אז כל ישראל צריכים לשמוע ולקחת מוסר השכל.",
+ "אלא שיש לתמוה על זה מהא דאיתא בסנהדרין (ע\"א א'), \"בן סורר ומורה לא היה ולא עתיד להיות, ולמה נכתב דרוש וקבל שכר\". ולמדנו מדברי הגמ' שפרשת בן סורר ומורה נכתבה בתורה רק כדי שנלמוד את הפרשה, ולעולם לא יארע הריגת בן סורר ומורה בבית דין, וא\"כ לאיזה צורך כתבה התורה שכל ישראל ישמעו את ההריגה בבית דין וייראו, והלא לעולם לא יהיה וא\"כ לא שייך לצוות להם שישמעו.",
+ "ב) תמיהה בפלוגתת רבי שמעון ורבי יונתן",
+ "ונראה ליישב קושיא זו בהקדם ביאור מחלוקת רבי שמעון ורבי יונתן בברייתא בסנהדרין (שם), \"אמר רבי שמעון וכי מפני שאכל זה תרטימר בשר ושתה חצי לוג יין האיטלקי אביו ואמו מוציאין אותו לסוקלו אלא לא היה ולא עתיד להיות ולמה נכתב דרוש וקבל שכר, אמר רבי יונתן אני ראיתיו וישבתי על קברו\".",
+ "והנה בפשטות יש כאן פלוגתא בין רבי שמעון ורבי יונתן, שרבי שמעון אמר שאי אפשר לפרשת בן סורר ומורה להיות למעשה, שהרי אביו ואמו צריכים להביאו לבית דין, ולא שייך שהוריו יביאוהו לבית דין לסוקלו אם כל מה שעשה היה רק שאכל בשר ויין, אבל רבי יונתן פליג ואמר שהוא יודע בבירור שבן סורר ומורה אירע לכל הפחות פעם אחת, והוא בעצמו ביקר בקברו של אותו בן סורר ומורה.",
+ "אלא שלפי זה למה הוצרך רבי יונתן להגיד שישב על קברו, והלא די היה לו לומר שהוא יודע בבירור שפעם אחת אירע בן סורר ומורה, ומאי איכפת לנו אם ביקר בקברו או לא?",
+ "ג) ראייה לאחור קלה יותר מראיית הנולד",
+ "ונראה לומר בזה על פי מה שיש מפרשים שבאמת אין כאן פלוגתא בין רבי שמעון ורבי יונתן, ורבי יונתן מודה שבן סורר ומורה שנסקל בבית דין לא היה ולא עתיד להיות, ורבי יונתן מיירי בבנים סוררים שלא הובאו לבית דין, וכוונת רבי יונתן היא שהטבע של ההורים הוא לכסות את פשעי בניהם, ולכן אף אם הבן מתחיל לעסוק בעבירות, ההורים יעלימו עיניהם ממעשיו, והבן ילך ויתדרדר. ומתי יבינו ההורים שהבן הוא במצב רע, כשכבר נהרג על ידי מעשיו הרעים [לסטיות, שפיכות דמים, וכדומה], ואז יוכלו ההורים לראות לאחור, ויבינו שכל זה התחיל כשכבר היה נער, אלא שהם לא עשו מה שביכולתם לעזור לו מכיון שבאותה שעה העלימו את עיניהם מתעלוליו. וזהו שאמר רבי יונתן ש\"אני ראיתיו וישבתי על קברו\", שרוצה לומר שאחר שהוא כבר בקבר אז יכולים לראות שכל זה התחיל לפני כמה שנים.",
+ "ונראה שזהו מה שאמרה התורה \"וכל ישראל ישמעו וייראו\", שכשאנו רואים מי שמת כרשע אז נוכל לראות לאחור ונבין שכל זה התחיל לפני כמה שנים כשהתחיל לעסוק בעבירות קלות כשהיה נער, ואז הכל צריכים לקחת מוסר השכל מזה וללמוד שמה שהאדם עושה בנערותו הוא שורש למה שיארע הרבה שנים לאחר מכאן, ואם האדם נכשל בעבירות \"קטנות\" כשהוא נער אז העבירות מתגברות במשך השנים."
+ ],
+ [
+ "מאמר ע\"ב – הכרת הטוב (ב)",
+ "א) עמון ומואב נענשו על שהם כפויי טובה",
+ "לא יבא עמוני ומואבי בקהל ה' גם דור עשירי לא יבא להם בקהל ה' עד עולם; על דבר אשר לא קדמו אתכם בלחם ובמים בדרך בצאתכם ממצרים ואשר שכר עליך את בלעם בן בעור מפתור ארם נהרים לקללך (כי תצא כ\"ג, ד'-ה').",
+ "כתב הרמב\"ן, \"והנראה אלי כי הכתוב הרחיק שני האחים האלה שהיו גמולי חסד מאברהם, שהציל אביהם ואמם מן החרב והשבי, ובזכותו שלחם השם מתוך ההפכה, והיו חייבין לעשות טובה עם ישראל, והם עשו עמהם רעה, האחד שכר עליו בלעם בן בעור והם המואבים, והאחד לא קדם אותו בלחם ובמים כאשר קרבו למולו וכו'\".",
+ "מבואר מדברי הרמב\"ן שהאיסור של עמוני ומואבי הוא על שם שהם כפויי טובה, שהם קיבלו טובה מאברהם אבינו, והיה להם להכיר טובה זו לישראל, ואדרבה, הם שלמו רעה תחת טובה.",
+ "ודבר זה צריך ביאור, למה נענשו עמון ומואב בעונש חמור כזה רק בשביל שהם כפויי טובה? והלא לכאורה כפיית הטוב אינה מן החמורות!",
+ "ב) כפויי טובה בני כפויי טובה",
+ "ועל דרך זה יש להעיר על דברי הגמ' בעבודה זרה (ה' א'-ה' ב'), \"'מי יתן והיה לבבם זה להם' (ואתחנן ה', כ\"ו), אמר להן משה לישראל כפויי טובה בני כפויי טובה (אינן מכירין להחזיק טובה לבעלים, רש\"י), בשעה שאמר הקדוש ברוך הוא לישראל מי יתן והיה לבבם זה להם היה להם לומר תן אתה (לכך קראם כפויי טובה שלא רצו לומר אתה תן לפי שלא היו רוצים להחזיק לו טובה בכך, תוס'), כפויי טובה דכתיב 'ונפשנו קצה בלחם הקלוקל' (חוקת כ\"א, ה'), בני כפויי טובה דכתיב 'האשה אשר נתתה עמדי היא נתנה לי מן העץ ואוכל' (לשון גנאי הוא שתולה הקלקלה במתנתו של מקום והוא עשאה לו לעזר, רש\"י) (בראשית ג', י\"ב)\". אנו למדים מדברי הגמ' שמשה רבינו האשים את בני ישראל על שהם כפויי טובה, ועוד הוסיף בזה שמדה רעה זו מושרשת בקרבם מאדם הראשון שגם הוא היה כפוי טובה. ומבואר מדברי הגמ' עד כמה חמורה היא הענין של הכרת הטוב. אלא שגם כאן יש לתמוה, למה חמורה מדה זו כל כך?",
+ "ג) אפשר ללמוד מדות טובות מהבריאה עצמה",
+ "ונראה לבאר דבר זה בהקדם דברי הגמ' בעירובין (ק' ב'), \"אילמלא לא ניתנה תורה היינו למידין צניעות מחתול וגזל מנמלה ועריות מיונה\". למדנו מהגמ' דבר נפלא, שאפשר ללמוד מדות טובות מהבריאה עצמה. ונראה שזה נכלל במה שאמרו חז\"ל (זוה\"ק פרשת תרומה דף קס\"א ב'), \"אסתכל באורייתא וברא עלמא\", שהעולם הוא בבואה של התורה, ולכן אם אנו מוצאים מדות טובות בבריאה עצמה, אנו צריכים ללמוד מזה.",
+ "ויש ללמוד מזה שאפשר להבין את יסודות התורה מהבריאה עצמה, וממילא מי שיש לו לב להבין ועינים לראות יוכל להסתכל בבריאה וללמוד מה הן המדות שהן חמורות. אלא שחטאינו מעוורים את עינינו, ואין אנו יכולים ללמוד מהבריאה, וכמו שאמר שלמה המלך ע\"ה, \"אשר עשה האלקים את האדם ישר, והמה בקשו חשבונות רבים\" (קהלת ז', כ\"ט), שהאדם בטבעו הוא ישר ונקי, אלא שחטאינו קלקלו אותנו.",
+ "ונראה שמטעם זה אין אנו מבינים את גודל הענין של הכרת הטוב ואת חומר הענין של כפיית הטוב, שאין לנו עינים להסתכל בבריאה ולדעת איזה מדה היא חמורה. ולכן אנו תמהים למה נענשו עמון ומואב בעונש חמור כל כך רק בשביל שהם היו כפויי טובה, שהרי אין לנו את היכולת להבין.",
+ "ד) מתי יגיעו מעשי למעשי אבותי",
+ "ונראה שזהו הביאור במה שאמרו חז\"ל בתנא דבי אליהו רבה (פרק כ\"ה), \"שכל אחד ואחד מישראל חייב לומר מתי יגיעו מעשי למעשה אבותי אברהם יצחק ויעקב\", שלכאורה אי אפשר לתבוע שנהיה גדולים כמו האבות הקדושים, וא\"כ איך שייך שהאדם יבקש להיות כמותם.",
+ "ולכן נראה שכוונתם לומר שכמו שהאבות הסתכלו בבריאה ולמדו את יסודות התורה מהבריאה [שהרי הם חיו קודם מתן תורה], א\"כ גם אנו שואפים להיות במדריגה שנוכל להבין את הלימודים של הבריאה, אבל אין כוונתם לומר שנהיה באותה מדריגה ממש כמו האבות."
+ ],
+ [
+ "חודש אלול וימים נוראים",
+ "מאמר ע\"ג – תשובה וחודש אלול",
+ "א) סגולת הזמן של חודש אלול",
+ "חודש אלול הוא זמן המסוגל לתשובה. בדורות שעברו הכירו את סגולת החודש והיו מתחזקים בלימוד התורה ובאמירת תהלים, מיעטו בדיבורם, והיתה ניכרת על פניהם אימת הדין. ידוע שרבי איצלה בלאזער זצ\"ל מפטרבורג היה לו תענית דיבור מראש חודש אלול עד יום הכפורים, והיה סוגר את עצמו בחדר והיה עוסק רק בתורה ותפלה. וכעין זה כתב השל\"ה הק' (מס' ראש השנה פרק נר מצוה), \"כל שלשים יום שלפני ראש השנה מחוייב לבער החמץ, הוא החמץ המעוול, וביום שלשים שהוא ערב ראש השנה יום אחרון מהשנה אזי אין ביעור חמץ אלא שריפה, ויהיה מודה ועוזב ובל יראה ובל ימצא עוד אפילו במשהו\". והגאון בעל הנודע ביהודה מרוב אימת הדין מיעט בכתיבת תשובות בימים אלו, וכמו שכתב בשו\"ת נוב\"י (מהד\"ת חו\"מ סי' כ\"ה), \"מכתבו קבלתי, ויען בימים האדירים הנוראים ועול הציבור עלי ביותר וגם שערי דמעה אינם ננעלות וראשי כבד עלי לכן לא עיינתי בשאלות הבאים כי אם בדברים הנחוצים ביותר\".",
+ "בפרקי דרבי אליעזר מבואר שמעלת חודש אלול היא שאז נתרצה הקב\"ה אחר שחטאו בעגל וצוה למשה רבינו לעלות להר סיני לקבל את הלוחות השניות, דאיתא שם (בפרק מ\"ו), \"ובי\"ז בתמוז שבר את הלוחות והרג את חוטאי ישראל ועשה ארבעים יום במחנה עד ששרף את העגל וכתתו כעפר הארץ והרג את כל אשר נשק לעגל וכו', ובראש חודש אלול אמר הקב\"ה למשה עלה אלי ההרה [לקבל לוחות שניות] והעבירו שופר בכל המחנה שהרי משה עלה להר שלא יטעו עוד אחר העבודה זרה [ומשה רבינו שהה שם בהר סיני עד יוה\"כ שאז היתה גמר הכפרה וקיבל את הלוחות השניות] והקב\"ה נתעלה אותו היום באותו שופר שנאמר (תהלים מ\"ז ו') 'עלה אלקים בתרועה ה' בקול שופר', ועל כן התקינו חכמים שיהיו תוקעין בשופר בראש חודש אלול בכל שנה ושנה\". למדנו מדברי חז\"ל שתקיעת שופר בראש חודש אלול בכל שנה ושנה היא זכר לריצוי שזכו כלל ישראל אחרי שחטאו בעגל, ותקיעות המתחילות בראש חודש אלול צריכות לעורר אותנו להשתדל לזכות עוד פעם לאותו ריצוי.",
+ "כעין זה מבואר בתנא דבי אליהו (תדב\"א זוטא סוף פרק ד'), \"ארבעים ימים האחרונים שעלה משה שנייה להר סיני להביא תורה לעמו, גזרו ישראל יום צום יום תענית, יום האחרון שבכולם שהוא סוף ארבעים, גזרו תענית ולנו בתעניתם, כדי שלא ישלוט בהם יצר הרע, ולמחרת השכימו ועלו לפני הר סיני, הן בוכין לקראת משה, ומשה בוכה לקראתם, עד שעלתה אותה בכייה למרום, באותה שעה נתגלגלו רחמיו של הקדוש ברוך הוא עליהן, ובישרה אותן רוח הקודש בשורות טובות ונחמות, ואמר להן, בניי, נשבע אני בשמי הגדול שלי, שתהא לכם בכייה זו בכיית שמחה, ויהיה לכם יום זה יום סליחה וכפרה ומחילה, לכם ולבניכם ולבני בניכם עד סוף כל הדורות\". מבואר מהתנא דבי אליהו שמה שיום הכפורים הוא יום סליחה וכפרה הוא משום שכלל ישראל זכו לסליחה וכפרה מחטא העגל בשעה שחזר משה רבינו מהר סיני בעשירי בתשרי.",
+ "ונמצא שמראש חודש אלול ועד יום הכפורים הוא זמן של קורבה להקב\"ה וזמן סליחה וכפרה, וכל זה נקבע מפני שבאותו זמן זכו בני ישראל לריצוי וסליחה וכפרה אחרי חטא העגל. וכן מבואר ממה שהקדמונים (עי' אבודרהם סדר תפלת ראש השנה בסוד\"ה גרסינן בפ\"ק דראש השנה) נתנו סימן לחודש אלול בפסוק \"אני לדודי ודודי לי\" (שה\"ש ו', ג') שהוא ראשי תיבות \"אלול\".",
+ "ונמצא שעבודת חודש אלול כוללת שתי בחינות, האחד כדי לקבל הסגולה המיוחדת של החודש, ועוד כדי שהאדם יכין את עצמו בשביל ראש השנה. ממילא צריכים אנו להבין מה היא המהות של ראש השנה כדי שנהיו יכולים להכין את עצמנו.",
+ "ב) ביאור מנהג בני אשכנז שאין מתחילים לומר סליחות בר\"ח אלול",
+ "כתב השו\"ע (באו\"ח תקפ\"א סעיף א'), \"נוהגים לקום באשמורת לומר סליחות ותחנונים מראש חדש אלול ואילך עד יום הכפורים\". והרמ\"א כתב, \"ומנהג בני אשכנז אינו כן וכו', ועומדים באשמורות לומר סליחות ביום א' שלפני ראש השנה\".",
+ "ומנהג בני אשכנז צריך ביאור, שכבר נתבאר שחודש אלול הוא זמן המסוגל לתשובה וקורבה להקב\"ה, וא\"כ למה אין מתחילים לומר סליחות מיד בראש חודש אלול?",
+ "ונראה לבאר, דהנה איתא במשנה במס' ברכות (ל' ב'), \"אין עומדין להתפלל אלא מתוך כובד ראש; חסידים הראשונים היו שוהין שעה אחת ומתפללין כדי שיכוונו לבם לאביהם שבשמים\". והביאור בזה הוא, שכדי להגיע למדרגה של \"מתפלל\" צריך לזה הכנה גדולה.",
+ "ונראה שמטעם זה אין מתחילים בסליחות בראש חודש אלול, שהרי תפילה צריכה הכנה, ולכן אי אפשר להתחיל אמירת הסליחות לפני שמכינים את עצמנו לזה, וכיון שבני אדם מתחילים להכין את עצמם לתשובה ותפילה בראש חודש אלול, ממילא לא שייך להתחיל בסליחות באותו זמן כיון שעדיין לא הכינו את עצמם במדה מספקת. אבל לאחר שלש שבועות של הכנה בחודש אלול, אז כבר אנו מוכנים להתחיל באמירת הסליחות.",
+ "מכל זה מבואר שההכנה מראש חודש אלול היא נחוצה מאד, שרק ע\"י הכנה ראויה אפשר להגיע למדרגת \"מתפלל\" ולומר סליחות כהוגן.",
+ "ג) תשובה היא קלה אלא שצריך להתעורר לתשובה",
+ "והנה מאחר שחודש אלול הוא זמן המסוגל לתשובה, ממילא תשובה היא קלה יותר בחודש אלול. ובאמת תשובה היא קלה בכל השנה, שהרי כתוב (בפרשת נצבים ל', י\"א-י\"ד) \"כי המצוה הזאת אשר אנכי מצוך היום לא נפלאת היא ממך ולא רחוקה היא וגו', כי קרוב אליך הדבר מאד בפיך ובלבבך לעשותו\". ומבואר ש\"המצוה הזאת\" ��יא קלה והיא קרובה אלינו מאד. והרמב\"ן (שם) ביאר ש\"המצוה הזאת\" היא תשובה, שכתב, \"אבל 'המצוה הזאת' על התשובה הנזכרת וכו', והטעם, לאמר כי אם יהיה נדחך בקצה השמים ואתה ביד העמים תוכל לשוב אל ה' ולעשות ככל אשר אנכי מצוך היום, כי אין הדבר נפלא ורחוק ממך אבל קרוב אליך מאד לעשותו בכל עת ובכל מקום\".",
+ "וקשה טובא, שאם תשובה היא קלה בכל השנה ובפרט בחודש אלול, א\"כ למה נמנעים בני אדם מלעשות תשובה? ואם תשאל אותם, בודאי ישיבו שתשובה היא קשה מאד, והאמת הוא להיפך שתשובה היא קלה מאד לעשותה!",
+ "ונראה, שאע\"פ שתשובה היא קלה, מכל מקום לא שייך לשוב בתשובה בלי התעוררות לתשובה, שהרי רק אם האדם חושב על חובתו בעולמו אז יתעורר לתשובה, אבל אם הולך אחר מדת ההרגל ועושה הכל כמצות אנשים מלומדה, לא יעשה תשובה כלל. וכן מבואר מדברי רבינו יונה בשערי תשובה (שער ג' אות ט\"ו) שכתב, \"ונאמר על האנשים שאינם עורכים מחשבות להתבונן תמיד ביראת ה' 'ותהי יראתם אותי מצות אנשים מלומדה לכן הנני יוסיף להפליא את העם הזה הפלא ופלא' (ישעיה כ\"ט, י\"ג-י\"ד)\". למדנו מדברי רבינו יונה שהאדם צריך לערוך מחשבות להתבונן ביראת ה' כדי להוציא את עצמו ממצב של מצות אנשים מלומדה, ובדרך כלל לא יתבונן האדם על כל זה רק אם יתעורר לזה מחמת איזה התעוררות.",
+ "ד) הכח של הרהור תשובה",
+ "ובאמת, אפילו התעוררות קטנה של תשובה יכולה להביא את האדם לעשות תשובה. וכן מבואר מדברי הרמב\"ם שכתב בהל' אישות (פ\"ח ה\"ה), \"(המקדש את האשה ואמר) על מנת שאני צדיק אפילו רשע גמור הרי זו מקודשת מספק שמא הרהר תשובה בלבו\". והלחם משנה שם תמה שאם יש צד לומר שמא הרהר תשובה בלבו א\"כ מי שמקדש לפני עדים שהם פסולי עדות ג\"כ ניחוש שמא העדים הרהרו תשובה בלבם ותהא האשה מקודשת מספק. ותירץ הלחם משנה, \"דהכא אומר בפנינו ע\"מ שאני צדיק וכיון שהוציאו בפנינו חיישינן דילמא הרהר בלבו\". ולמדנו מזה שכיון שהוציא בפיו שהוא צדיק יש אפשרות שהדיבור הזה גרם להרהור תשובה, ואפשר שההרהור תשובה גרם לתשובה גמורה עד כדי כך שמי שהיה רשע גמור יש לחשוש שמא עכשיו הוא כבר בגדר צדיק! הרי שאפילו התעוררות קטנה יכולה להביא את האדם לתשובה!",
+ "ויש ללמוד יסוד זה גם ממעשה של יקום איש צרורות, דהנה איתא בבראשית רבה (פרשת תולדות פרשה ס\"ה סי' כ\"ב), \"ויקום איש צרורות היה בן אחותו של ר' יוסי בן יועזר איש צרידה והוה רכיב סוסיא בשבתא, אזל קומי שריתא למצטבלא (הוליכו לפניו קורה לתלות בו את דודו ר' יוסי בן יועזר), א\"ל חמי סוסי דארכבי מרי וחמי סוסך דארכבך מרך (ראה הסוס שהרכיבני עליו אדוני וראה סוסך שהרכיבך עליו אדונך), א\"ל אם כך למכעיסיו ק\"ו לעושי רצונו, א\"ל עשה אדם רצונו יותר ממך, אמר לו ואם כך לעושי רצונו קל וחומר למכעיסיו, נכנס בו הדבר כארס של עכנא, הלך וקיים בעצמו ארבע מיתות בית דין סקילה שריפה הרג וחנק, מה עשה, הביא קורה נעצה בארץ וקשר בה נימא וערך העצים והקיפן גדר של אבנים ועשה מדורה לפניה ונעץ את החרב באמצע והצית האור תחת העצים מתחת האבנים ונתלה בקורה ונחנק קדמתו האש נפסקה הנימה נפל לאש קדמתו חרב ונפל עליו גדר ונשרף, נתנמנם יוסי בן יועזר איש צרידה וראה מטתו פרחה באויר, אמר בשעה קלה קדמני זה לגן עדן\". ממעשה זה מבואר שאע\"פ שיקום איש צרורות היה מחלל שבת בפרהסיא מכל מקום כיון ששמע דברי דודו רבי יוסי בן יועזר מיד התעורר לתשובה גמורה. מזה מוכח עד היכן מגיע הכח של התעוררות קטנה של תשובה!",
+ "ה) שמחת התשובה",
+ "והנה אם האדם זוכה להתעוררות תשובה, צריך להודות ולהלל להקב\"ה שהטיב עמו שהתעורר לתשובה.",
+ "ונראה לבאר בזה את הפסוקים בתהלים (נ\"א, א'-ב'), \"למנצח מזמור לדוד בבוא אליו נתן הנביא כאשר בא אל בת שבע\". והנה ממה שכתוב \"מזמור לדוד\" משמע שדוד היה שמח על זה. ויש לתמוה למה היה דוד שמח על מה שחטא בבת שבע, והפסוק היה ראוי לכתוב \"קינה לדוד\"! אלא הביאור בזה הוא שדוד המלך היה שמח במה שזכה להתעורר לתשובה ע\"י תוכחת נתן הנביא.",
+ "ויש בזה מוסר השכל, שהרי חז\"ל אמרו במס' שבת (נ\"ו א') ש\"כל האומר דוד חטא אינו אלא טועה\", שאע\"פ שבת שבע היתה אשת אוריה מכל מקום לא היתה אשת איש גמורה באותה שעה, שהרי \"כל היוצא למלחמת בית דוד כותב גט כריתות לאשתו\" (כמבואר בגמ' שם), ונמצא שאע\"פ שלא היה חטא גמור מכל מקום היה שמח במה שזכה להתעורר לתשובה.",
+ "ו) תשובה על ספק חטא",
+ "והנה דוד המלך הכיר שחטא ושב בתשובה אע\"פ שלא היה חטא גמור. ובאמת כשהחטא אינו ברור יש סכנה שהאדם לא יכיר בחטאו, וכמו שכתב הרמ\"א בשלחן ערוך (או\"ח סי' תר\"ג סעיף א'), \"וספק עבירה צריך יותר תשובה מעבירה ודאי, כי יותר מתחרט כשיודע שעשה משאינו יודע, ולכן קרבן אשם תלוי הוצרך להיות יותר ביוקר מחטאת\". וצריך האדם להזהר בזה מאד.",
+ "ז) במקום קדושה טמונה האפשרות לטומאה",
+ "והנה איתא ביבמות (ס\"א א'), \"קברי עובדי כוכבים אינן מטמאין באהל שנא' (יחזקאל ל\"ד, ל\"א) 'ואתן צאני צאן מרעיתי אדם אתם', אתם קרויין אדם ואין העובדי כוכבים קרויין אדם\". מבואר מכאן יסוד גדול, שמאחר שיהודי קרוב לקדושה יותר מנכרי, ממילא כשמסתלק הקדושה במיתתו אז כחות הטומאה אוחזים בו יותר מנכרי. לכן, יהודי שמת מטמא טומאת אהל, ואילו נכרי שמת אינו מטמא טומאת אהל. וכן מבואר מאיסור אכילת פיגול, שאיסור אכילת פיגול הוא חיוב כרת, ואילו איסור אכילת נבילה אינו אלא לאו בלבד. והיינו משום שפיגול היה לו אפשרות להיות קרבן, לכן כשנפסל נעשה גרוע יותר מדבר אחר שמעולם לא היה קדוש.",
+ "ונראה, שיסוד זה נוהג גם בענין זמן, לכן כל תקופה של זמן שיש לה אפשרות לעלייה ברוחניות, והאדם אינו מנצל את הזמן כראוי, אז האדם נופל ברוחניות יותר משאר זמנים. וכן אמרו תלמידי הג\"ר ישראל סלנטר זצ\"ל בשמו שטמטום הלב חזק יותר בחודש אלול משאר ימות השנה. לכן בחודש אלול שהוא זמן של תשובה ועלייה ברוחניות, צריך כל אדם לנצל את הזמן כראוי כדי שלא יפסיד את מדרגתו הרוחנית.",
+ "ואפילו אם אינו מוכן לחזור בתשובה גמורה, מכל מקום יכול לעשות רק את ההתחלה, וכמו שמבואר בויקרא רבה (פרק כ\"ה סי' א'), \"רב הונא אמר אם נכשל אדם בעבירה חייב מיתה בידי שמים, מה יעשה ויחיה, אם היה למוד לקרות דף אחד קורא שני דפים, ואם היה למוד לשנות פרק אחד ישנה שנים\". מכאן למדנו שהעיקר הוא לעשות דבר קטן כדי להתחיל את התהליך של תשובה, ואפילו אם האדם חושב שקשה לו לחזור בתשובה שלימה.",
+ "ואיתא במס' יבמות (מ\"ח ב'), \"מפני מה גרים בזמן הזה מעונין ויסורין באין עליהן וכו', מפני ששהו עצמם להכנס תחת כנפי השכינה\". ולמדנו מדברי הגמ' את הגנות של התאחרות, שכשם שגרים נענשו על שה��אחרו להכנס תחת כנפי השכינה, כמו כן אין לנו להתאחר לשוב בתשובה, ובפרט בחודש אלול שהזמן מסוגל לתשובה.",
+ "ח) כל התחלות קשות",
+ "לפעמים האדם מהסס מלעשות תשובה בשביל שהוא קשה בשבילו. אבל באמת רק ההתחלה היא קשה \"שכל התחלות קשות\" (מכילתא דרבי ישמעאל מסכתא דבחדש פרשה ב' ד\"ה ועתה אם). וכן אמרו חז\"ל בספרי (ריש פרשת ראה), \"לפי שנאמר (בפ' נצבים ל', י\"ט) 'החיים והמות נתתי לפניך הברכה והקללה', שמא יאמרו ישראל הואיל ונתן הקב\"ה לפנינו שני דרכים דרך החיים ודרך המות נלך באיזו מהם שנרצה, תלמוד לומר (שם) 'ובחרת בחיים למען תחיה אתה וזרעך', משל לאחד שהיה יושב בפרשת דרכים, והיו לפניו שני שבילים, אחד שתחילתו מישור וסופו קוצים ואחד שתחילתו קוצים וסופו מישור, והיה מודיע את העוברים ואת השבים ואומר להם שאתם רואים שביל זה שתחילתו מישור בשתים ושלש פסיעות אתה מהלך במישור וסופו לצאת בקוצים, ואתם רואים שביל זה שתחילתו קוצים בשתים ושלש פסיעות אתה מהלך בקוצים וסופו לצאת במישור, כך אמר להם משה לישראל אתם רואים את הרשעים שהם מצליחים בשנים ושלשה ימים הם מצליחים בעולם הזה וסופו לדחות באחרונה וכו', והם רואים את הצדיקים כשהם מצטערים בעולם הזה בשנים ושלשה ימים מצטערים וסופן לשמוח באחרונה וכו'\". מבואר מהספרי ש\"בחירה בחיים\" באמת היא קשה והוא מלא נסיונות, אלא שהיא קשה רק בההתחלה, וכמו השביל שתחילתו היה מלא קוצים אבל אח\"כ היה כולו מישור.",
+ "ט) בטחון שהקב\"ה יעזרנו בעבודתנו",
+ "ועוד צריך לדעת שהצלחה במלחמת האדם נגד היצר הרע שייכת רק ע\"י בטחון בהקב\"ה. יסוד זה למדנו מדברי התורה בענין מלחמה, שכתוב (שופטים כ', ג'), \"אל ירך לבבכם אל תיראו ואל תחפזו ואל תערצו מפניהם\", ופירש רש\"י (ומקורו מדברי המשנה בסוטה דף מ\"ב א'), \"אל ירך לבבכם מצהלות סוסים, אל תיראו מהגפת התריסין, ואל תחפזו מקול הקרנות, ואל תערצו מקול הצווחה\", שהגוים עושים הרבה דברים כדי להפחיד את בני ישראל, והתורה מצווה לנו שכדי לזכות לניצחון במלחמה צריך לבטוח בהקב\"ה ולא לירא מכל הדברים האלו. כמו כן במלחמת האדם נגד היצר הרע, צריך לבטוח בהקב\"ה שיעזרנו, ואין לו לפחוד מכל הדברים שהיצר הרע עושה כדי להפחיד את האדם.",
+ "י) החסד של מחילת עוונות",
+ "ועוד צריך לדעת שמחילת עוונות היא חסד גדול מאת הקב\"ה. יסוד זה מבואר מתוך הפיוט של \"דיינו\" בהגדה של פסח, שמתחילה אנו אומרים \"אילו הוציאנו ממצרים ולא עשה בהם שפטים, דיינו\", ואח\"כ בעל ההגדה מונה את החסדים שעשה עמנו הקב\"ה כמו קריעת ים סוף, אכילת המן, שבת קודש, ומתן תורה. ובסוף הפיוט אומרים \"ובנה לנו את בית הבחירה לכפר על כל עוונותינו\". הרי מבואר שכפרת עוונות הוא החסד הכי גדול, אפילו יותר מיציאת מצרים ומתן תורה.",
+ "וכן מבואר מתוך דברי התפילה בתפילת נעילה, שאנו מתפללים, \"אתה נותן יד לפושעים וימינך פשוטה לקבל שבים\", שיש להתעורר על השינוי בלשון, שמתחילה אנו אומרים \"יד\" ואח\"כ אומרים \"ימינך\". ונראה לפרש ש\"יד\" הוא יד שמאל ו\"ימינך\" הוא יד ימין, וכוונת התפילה היא שאע\"פ שבדרך כלל הימין מקרבת והשמאל דוחה [וכדאיתא בסוטה (דף מ\"ז א')], מכל מקום אם האדם עושה תשובה הקב\"ה מקרב אותו בין ביד ימין ובין ביד שמאל.",
+ "והנה בודאי צריכים הכנה גדולה כדי לזכות לחסד גדול כמו מח��לת עוונות, ולכן בימים אלו אנו צריכים להכין את עצמנו לראש השנה ויום הכפורים.",
+ "יא) ההעזה של בקשת צרכיו בלי עשיית תשובה",
+ "והנה מי שלא עשה תשובה בראש השנה, לא די לו שהפסיד את ההזדמנות הנפלאה של ימי התשובה, אלא שנחשב כאילו הוא מעיז פניו להקב\"ה. יסוד זה מתבאר ממה שכתוב בתהלים (ק\"ט, ז'), \"בהשפטו יצא רשע, ותפילתו תהיה לחטאה\", ופירש במצודות דוד, \"בהשפטו, כשיהיה נשפט על מעשיו יצא חייב; תהיה לחטאה לא תחשב לזכות כי אם למזכרת עון לומר עליו בשמים איך מלאו לבו לשאול צרכיו מה' ואין לבו שלם עמו\". ומבואר מפסוק זה שאם האדם אינו הולך בדרך הישר והוא מתפלל ומבקש את צרכיו מאת הקב\"ה הרי זה נחשב לחטא כיון שזו היא העזה לבקש את צרכיו בעוד שהוא חוטא לפניו, שהרי הוא מבקש מהקב\"ה שיעזרנו לחיות חיים של מרידה בהקב\"ה. ולכן אם אינו חוזר בתשובה בראש השנה שהוא זמן תשובה כל שכן שנחשב כאילו הוא מעיז פניו להקב\"ה ח\"ו.",
+ "יב) התשובה צריכה להיות אמיתית",
+ "ואפילו אם עושה תשובה צריך להזהר שתשובתו תהיה אמיתית, דהיינו שהוא מחליט בדעתו לשנות את דרכיו באמת, וכמו שכתב הרמב\"ם בהל' תשובה (פרק ב' הל' ב'), \"ויעיד עליו יודע תעלומות שלא ישוב לזה החטא לעולם\" [ובפרט שיש אחרונים שסוברים שאם חזר לסורו אחרי כן תשובתו מתבטלת למפרע (עי' לחם משנה שם, ובכוכבי אור מאמר ז'), אלא שיעוין במאירי בחיבור התשובה במאמר א' פרק ט' שמשמע מדבריו שמקיל בדבר].",
+ "יג) אפילו אם תשובתו לא התקבלה בר\"ה אפשר לה להתקבל ביום הכפורים",
+ "וגם אין זה מספיק לעשות תשובה בראש השנה, אלא שצריך להמשיך בעבודת השובה עד יום הכפורים, שמא תשובתו לא התקבלה בראש השנה ותהיה מתקבלת ביום הכפורים, והיינו משום שמדת החסד ביוה\"כ גדולה יותר מבראש השנה, וכתבו הספרים (פנ\"י ר\"ה ט\"ז ב' ד\"ה והנה במאמר, חיי אדם כלל קמ\"ד סעיף ה', ועי' זוה\"ק פ' אחרי מות דף ס\"ז א') שהטעם בזה הוא מפני שבראש השנה הקב\"ה דן את העולם ע\"י הבית דין של מעלה וממילא אינו מתנהג במדת החסד כל כך כיון שהמקטרגים מעכבים על ידו, משא\"כ ביום הכפורים שהקב\"ה דן בעצמו שאז הוא מתנהג במדת החסד בלי שיעכבו על ידו.",
+ "ונראה שזהו הביאור במשנה בסוף יומא (דף פ\"ה ב'), \"אמר רבי עקיבא, אשריכם ישראל, לפני מי אתם מיטהרין ומי מטהר אתכם, אביכם שבשמים\", ולדברינו כוונת המשנה היא שביום הכפורים הקב\"ה מטהר אותנו בעצמו, ואז אנו יכולים לזכות למדריגה של טהרה שאי אפשר להשיג בשאר ימות השנה, כיון שרק ביום הכפורים הקב\"ה דן אותנו בעצמו בלי הבית דין של מעלה.",
+ "והנה אע\"פ שביום הכפורים אפשר לזכות למדת חסדו של הקב\"ה, אבל מכל מקום הקב\"ה אינו סולח לעוונותינו אא\"כ עושים תשובה, וכמו הדין הנפסק לענין מצות פריקה בבבא מציעא (ל\"ב א') שאם הלך וישב לו ואמר הואיל ועליך מצוה אם רצונך לפרוק פרוק פטור, וכמו כן הקב\"ה אומר לנו שהוא מוכן לסלוח לנו אם אנו משתדלים להתקרב אליו ע\"י עבודת התשובה."
+ ],
+ [
+ "מאמר ע\"ד – שלשה ספרים נפתחים",
+ "א) שיטת התוס' שהדין בראש השנה הוא על עולם הבא",
+ "איתא במס' ראש השנה (ט\"ז ב'), \"אמר רבי כרוספדאי אמר רבי יוחנן, שלשה ספרים נפתחין בראש השנה, אחד של רשעים גמורין ואחד של צדיקים גמורין ואחד של בינוניים, צדיקים גמורין נכתבין ונחתמין לאלתר לחיים, רשעים גמורין נכתבין ונחתמין לאלתר למיתה, בינוניים תלויין ועומדין מראש השנה ועד יום הכפורים, זכו נכתבין לחיים, לא זכו נכתבין למיתה\".",
+ "וכתבו התוס' (בד\"ה ונחתמין לאלתר לחיים), \"מדקא חשיב בינוניים משמע דצדיקים קרי למי שזכיותיו מרובים, ורשעים גמורים למי שעונותיו מרובים, ופעמים הצדיקים נחתמין למיתה ורשעים גמורים לחיים דכתיב ומשלם לשונאיו אל פניו להאבידו, דאמרינן בסוף פ\"ק דקדושין (דף ל\"ט ב') מי שזכיותיו מרובין מעונותיו דומה כמי ששרף את כל התורה כולה ולא שייר ממנה אות אחת, ואי עונותיו מרובין מזכיותיו דומה כמי שקיים כל התורה כולה ולא חיסר אות אחת, וכל זה דקרי הכא גבי רשעים מיתה וגבי צדיקים חיים כלומר לחיי העולם הבא\".",
+ "ומבואר מדבריהם שהוקשה להתוס' איך שייך לומר שצדיקים נחתמין לחיים, והלא לפעמים נגזר על הצדיק מיתה או ייסורין כדי שיתכפר על עוונותיו, ופעמים שנגזר על הרשע חיים טובים כדי שיאכל שכרו בעולם הזה ולא יזכה לעולם הבא. ועל זה תירצו שאין כוונת הגמ' לחיים או מיתה בעולם הזה, אלא לחיים או מיתה בעולם הבא.",
+ "וקשה טובא, שבודאי הדין של ראש השנה הוא בשביל עניני עולם הזה, שמה שייך לדון את האדם בכל שנה על מה שיהיה לאחר מיתתו בעולם הבא. וכן העיר בזה בחי' הריטב\"א (שם) שכתב, \"ואין דנין בו כלל מן הראוי לנפש בעולם הנשמות, שאין גוזרין אלא דין שראוי ליגמר לאלתר וכו'\".",
+ "ב) כוונת התוס' שעל ידי הדין של עולם הבא דנים עניני עולם הזה",
+ "ונראה לבאר את דברי התוס', שבודאי הדין של ראש השנה הוא בעניני עולם הזה, אלא שמתחילה צריך לבאר אם האדם הוא צדיק או רשע, שהרי הדין לגבי צדיק שונה מהדין של רשע, שהצדיק זוכה לסייעתא דשמיא כדי שיזכה לחיי עולם הבא, ואילו ברשע הוא להיפך, שמשתדלים מן השמים שיאכל כל שכרו בעולם הזה כדי שלא יזכה לעולם הבא. ולכן מתחילה דנים על כל אדם בראש השנה מה הוא דינו לגבי עולם הבא, ואז דנים מה יהיה דינו באותה שנה בעולם הזה.",
+ "ולכן אם נפסק על האדם שהוא צדיק לגבי עולם הבא, אז הדין הוא לעזור לו בעבודת ה', ולפעמים יזכה לחיים טובים כדי שיוכל לעבוד את הקב\"ה, ולפעמים יקבל ייסורין כדי שיתכפר לו על עוונותיו, ואם נפסק על האדם שהוא רשע, אז הדין הוא שיפסיד חלקו לעולם הבא, ולכן לפעמים יפסק עליו חיים טובים בעולם הזה כדי שיפסיד את חלקו בעולם הבא.",
+ "ג) \"למענך אלקים חיים\"",
+ "ונראה לומר שעפ\"ז יתבאר מה שאנו מתפללים בעשרת ימי תשובה, \"זכרנו לחיים מלך חפץ בחיים וכתבנו בספר החיים למענך אלקים חיים\", שיש להקשות על תפילה זו, שאחרי שמבקשים שנזכה לחיים טובים מה כוונתינו כשאנו מוסיפים ואומרים \"למענך אלקים חיים\".",
+ "אבל לפי מה שנתבאר יש לומר שאנו מתפללים שהחיים טובים יהיה באופן שהוא סיוע לעבודת ה', והיינו שנזכה להיות נחשבים צדיקים שזוכים לחיים טובים כדי לעזור להם בעבודתם ולא כדי שיפסידו שכרם, ולכן אנו אומרים \"למענך אלקים חיים\", שהחיים טובים יהיו למען ה'."
+ ],
+ [
+ "מאמר ע\"ה – לזכות בדין ע\"י חסד",
+ "א) הצלה מגזירה רעה ע\"י גמילות חסדים",
+ "בימים הנוראים כל באי עולם עוברים לפני הקב\"ה ועומדים בדין, לכן אנו צריכים לחפש עצה לזכות בדין. והנה חז\"ל גילו לנו שע\"י גמילות חסדים אפ��ר לזכות בדין, שהרי איתא בראש השנה (י\"ח א'), \"מנין לגזר דין שיש עמו שבועה שאינו נקרע שנאמר (שמואל א' ג', י\"ד) 'ולכן נשבעתי לבית עלי אם יתכפר עון בית עלי בזבח ובמנחה'; אמר רבא בזבח ובמנחה אינו מתכפר אבל מתכפר בתורה; אביי אמר בזבח ומנחה אינו מתכפר אבל מתכפר בתורה ובגמילות חסדים; רבה ואביי מדבית עלי קאתו רבה דעסק בתורה חיה ארבעין שנין אביי דעסק בתורה ובגמילות חסדים חיה שיתין שנין\". ומבואר מדברי הגמ' שבזכות גמילות חסדים אפשר לזכות בדין אף באופן שכבר נגזרה עליו גזירה רעה.",
+ "כעין זה יש ללמוד מדברי הגמ' בשבת (קנ\"ו ב'), \"דרבי עקיבא הויא ליה ברתא, אמרי ליה כלדאי (חוזים בכוכבים, רש\"י) ההוא יומא דעיילה לבי גננא (לחופה לנישואין) טריק לה חיויא ומיתא, הוה דאיגא אמילתא טובא, ההוא יומא שקלתא למכבנתא דצתא בגודא (תחבתה בכותל) איתרמי איתיב בעיניה דחיויא, לצפרא כי קא שקלה לה הוה קא סריך ואתי חיויא בתרה, אמר לה אבוה מאי עבדת, אמרה ליה בפניא אתא עניא קרא אבבא והוו טרידי כולי עלמא בסעודתא וליכא דשמעיה קאימנא שקלתי לריסתנאי (מנה שלי) דיהבית לי יהבתיה ניהליה, אמר לה מצוה עבדת, נפק רבי עקיבא ודרש 'וצדקה תציל ממות' (משלי י', ב'), ולא ממיתה משונה אלא ממיתה עצמה\". מבואר מדברי הגמ', שאע\"פ שכבר נגזר על בתו של רבי עקיבא שתמות ביום חופתה מכל מקום הצילה את עצמה ממיתה ע\"י שעשתה חסד עם עני.",
+ "ב) החשיבות של מעשה קטן של חסד",
+ "עוד גילו לנו חז\"ל, שאפילו מעשה קטן של חסד, שאין לו שום חשיבות בעינינו, באמת חשיבותו היא למעלה מהשגתינו, וכדאיתא בבבא מציעא (פ\"ו ב'), \"אמר רב יהודה אמר רב כל מה שעשה אברהם למלאכי השרת בעצמו עשה הקדוש ברוך הוא לבניו בעצמו, וכל מה שעשה אברהם על ידי שליח עשה הקדוש ברוך הוא לבניו על ידי שליח, 'ואל הבקר רץ אברהם' (וירא י\"ח, ז'), 'ורוח נסע מאת ה'' (בהעלותך י\"א, ל\"א), 'ויקח חמאה וחלב', 'הנני ממטיר לכם לחם מן השמים' (בשלח ט\"ז, ד'), 'והוא עומד עליהם תחת העץ', 'הנני עומד לפניך שם על הצור וגו'' (בשלח י\"ז, ו'), 'ואברהם הולך עמם לשלחם', 'וה' הולך לפניהם יומם' (בשלח י\"ג, כ\"א), 'יוקח נא מעט מים', 'והכית בצור ויצאו ממנו מים ושתה העם' (בשלח י\"ז, ו')\". ומוכח שכלל ישראל זכו למן וליציאת מים מן הסלע ולעמודי ענן ואש מכח החסד שעשה אברהם אבינו עם השלשה מלאכים שבאו לבקרו.",
+ "ובאמת חז\"ל לימדו אותנו שאין אנו מבינים את החשיבות של מעשה חסד, וכמו שאמרו ברות רבה (פרשה ה' סי' ו'), \"ואילו היה יודע בועז שהקב\"ה מכתיב עליו 'ויצבט לה קלי ותאכל ותשבע ותותר' (רות ב', י\"ד), עגלות מפוטמות היה מאכילה\".",
+ "גם היצר הרע משתדל לבטל ממנו מצוה זו. החפץ חיים היה מספר שכשהיה בווילנא פגש בגבאי צדקה של בריסק שהיה מאסף כתפים בווילנא, וכשהיה בבריסק פגש בגבאי צדקה של ווילנא. והחפץ חיים ביאר שהיצר הרע אומר שאם אינו יכול לבטל מהם מצות צדקה לגמרי, לכל הפחות יבטל מהם את קיום הדין של עניי עירך קודמים.",
+ "כתב רבינו יונה בשערי תשובה (שער ג' אות נ\"ד), \"וחייב אדם לחשוב מחשבות להעלות עצות הגונות ומתוקנות לחברו, וזה אחד מעיקרי דרכי גמילות חסדים, שנאמר (משלי כ\"ז, ט') 'שמן וקטרת ישמח לב ומתק רעהו מעצת נפש'\". ולמדנו מדבריו שחיוב גמילות חסדים כולל מה שהוא חושב בדעתו איך הוא יכול לעזור לחבירו. והנה בחורי הישיבה יכולים לגמול חסד ע\"י שלומדים עם בחורים אחרים שאין להם חברותא, או על ידי שעוזרים לבחורים צעירים, וכן יש הרבה הזדמנויות בישיבה לגמול חסד עם אחרים ולהתחזק בבין אדם לחבירו, ועל ידי זה בעזהי\"ת נזכה בדין."
+ ],
+ [
+ "מאמר ע\"ו – כבני מרון",
+ "א) כחיילות של בית דוד",
+ "כתוב בתורה, \"ובחודש השביעי באחד לחודש מקרא קודש יהיה לכם כל מלאכת עבודה לא תעשו יום תרועה יהיה לכם\" (פינחס כ\"ט, א'). ונמצא שמהותו של היום כפי מה שכתוב בתורה היא שהוא \"יום תרועה\". ובאונקלוס תרגם \"יום יבבא יהא לכון\", דהיינו שהוא יום של בכייה מפני הפחד של יום הדין.",
+ "חז\"ל הוסיפו לגלות לנו אודות מהותו של ראש השנה, וכדאיתא במשנה במס' ראש השנה (ט\"ז א'), \"בארבעה פרקים העולם נידון, בפסח על התבואה, בעצרת על פירות האילן, בראש השנה כל באי עולם עוברין לפניו כבני מרון\".",
+ "והגמ' (בדף י\"ח א') ביארה, \"מאי כבני מרון, הכא תרגימו כבני אמרנא [ככבשים שמונין אותן לעשרן ויוצאין זה אחר זה בפתח קטן שאין יכולין לצאת כאחד, רש\"י], ריש לקיש אמר כמעלות בית מרון [הדרך קצר ואין שנים יכולין לילך זה בצד זה שהעמק עמוק משני צידי הדרך, רש\"י], רב יהודה אמר שמואל כחיילות של בית דוד [וכך היו מונין אותם יוצאים זה אחר זה בצאתם למלחמה, רש\"י]\".",
+ "נמצא שיש לנו שלשה ביאורים בענין הדין של ראש השנה; א) כמו כבשים שהולכים להמנות בשביל הפרשת מעשר בהמה, ב) כמו מי שהולך במעלות ומורדות בהר משופע, ג) כמו חייל במלחמה. והנה דברי חז\"ל עמוקים הם, וצריכים אנו להתעמק בדבריהם כדי להבין מה הם השלוש חלוקות בדינו של ראש השנה.",
+ "ב) כל היוצא למלחמת בית דוד כותב גט כריתות לאשתו",
+ "ונראה לבאר שהחלוקה הראשונה היינו אדם שלא הצליח לשוב בשנים שעברו אבל עכשיו פתאום נפלה בלבו מחשבה של תשובה, והוא כמו כבש שמתחילה היה הולך עם שאר הכבשים אלא שפתאום נבחר להתקדש בקדושת מעשר.",
+ "החלוקה השניה מלמדת אותנו שמצוי הוא שיהיה שינוי במדרגת האדם, שלפעמים מי שנתעלה בשנה שעברה יפול ממדרגתו בשנה הזאת ולפעמים מי שירד בשנה שעברה יתעלה בשנה הזאת, והוא כמו מעלות ומורדות שבהר, שפעמים הוא עולה ופעמים הוא יורד.",
+ "החלוקה השלישית מלמדת אותנו שאפילו מי שהוא במדריגה גובהה צריך לפחוד מיום הדין, שהרי איתא במס' סוטה (מ\"ד ב'), \"שח בין תפילה לתפילה (בין הנחת תפילין של יד לתפילין של ראש, רש\"י) עבירה היא בידו וחוזר עליה מעורכי המלחמה\". וכעין זה איתא בירושלמי (מובא בהגהות מיימונית הל' תפלה פרק ז' אות ע' ובשאר ראשונים, וליתא בירושלמי לפנינו), \"המספר בין ישתבח ליוצר אור עבירה היא בידו וחוזר עליה ממערכי המלחמה\". ומבואר שרק צדיקים גמורים יצאו למלחמה. אולם איתא במס' שבת (נ\"ו א'), \"כל היוצא למלחמת בית דוד כותב גט כריתות לאשתו\". ומוכח מזה שאע\"פ שהחיילים היו צדיקים גמורים מכל מקום היו יראים לנפשם ולכן כתבו גט לנשותיהם כדי שלא ישארו עגונות אם יפלו במלחמה. וצריך לומר, שמדת הדין שולטת במלחמה, ולכן גם צדיק גמור צריך להיות ירא לנפשו שהרי הוא עומד בדין. וזהו ביאור המשל שבראש השנה הקב\"ה דן את העולם כחיילות של בית דוד, שכל אדם צריך להר��יש כמו החיילים של דוד המלך, שהיו יראים מהדין אע\"פ שהיו צדיקים גמורים.",
+ "ועוד נראה להוכיח שמה שנחשב לפנים משורת הדין לאדם בינוני נחשב כמו עיקר הדין למי שהוא במדריגה גבוהה, דאיתא במס' בבא מציעא (פ\"ג א'), \"רבה בר בר חנן תברו ליה הנהו שקולאי (נושאי משאות, רש\"י) חביתא דחמרא, שקל לגלימייהו, אתו אמרו לרב, אמר ליה הב להו גלימייהו, אמר ליה דינא הכי, אמר ליה אין, (משלי ב', כ') 'למען תלך בדרך טובים' (לפנים משורת הדין, רש\"י), יהיב להו גלימייהו, אמרו ליה עניי אנן וטרחינן כולה יומא וכפינן ולית לן מידי, אמר ליה זיל הב אגרייהו, אמר ליה דינא הכי, אמר ליה אין, (משלי שם) 'וארחות צדיקים תשמור'\". ומבואר מהגמ' שרב צוה לרבה בר בר חנן לשלם שכר לפועלים אע\"פ שנשברו חביותיו מחמת פשיעתם כיון שזו היא \"ארחות צדיקים\", וכל שכן שלא יקח בגדיהם מהם. וכשנעיין בדברי הגמ' מוכח שרב אמר לו שבשבילו זה הדין [שהרי כששאל לרב \"דינא הכי?\" השיב לו רב שאכן זהו הדין]. ומבואר מזה שאע\"פ שלרוב העולם זה הוא לפנים משורת הדין, אבל למי שהוא במדריגת רבה בר בר חנן נחשב זה כמו עיקר הדין. והנה בני הישיבה שעוסקים כל היום בתורה ובמצוות בודאי נחשבים כמי שהוא במדריגה גבוהה, ונמצא שהדין קשה יותר בשבילם וצריכים הם להכין במדה יתירה בשביל יום הדין.",
+ "ג) זכייה בדין ע\"י גמילות חסדים",
+ "אלא שיש להעיר מהא דאיתא עוד בגמ' שם, \"אמר רבה בר בר חנה אמר רבי יוחנן, וכולן נסקרין בסקירה אחת\". ונראה לומר שכוונת הגמ' היא, שיש שני דינים בראש השנה, הדין הראשון הוא על מעשה האדם בנוגע להאדם עצמו, שהקב\"ה דן את האדם לראות אם זכויותיו מרובות על חובותיו או לא. אבל הדין השני הוא על מעשה האדם איך הם מתייחסים להציבור, שאם הרבים צריכים לו והוא מטיב להם בצדקה וגמילות חסדים יכול לזכות בדין, אע\"פ שזכויותיו אינן מרובות כל כך.",
+ "ד) דין בראש השנה על ביטול תורה",
+ "והנה אחד מן הדברים שהאדם נידון בהם הוא ביטול תורה, וכדאיתא במס' סנהדרין (ז' א'), \"אין תחילת דינו של אדם נידון אלא על דברי תורה\". ויעוין שם בתוס' (בד\"ה אלא על דברי תורה) שהקשו שבמס' שבת (בדף ל\"א א') מבואר להיפך, שמתחילה שואלין את האדם אם נשא ונתן באמונה, ורק אח\"כ שואלים אותו אם קבע עתים לתורה, ע\"ש מה שתירצו.",
+ "ונראה לומר בזה, שתלמוד תורה שונה ממשא ומתן לענין תשובה, שהרי אם נשא ונתן שלא באמונה יכול לתקן את העבירה ע\"י שמחזיר את הממון לבעליו, אבל אם נכשל בביטול תורה אי אפשר לתקן את העבירה, שהרי כל רגע מחוייב בלימוד התורה, ואין כאן שום רגע פנוי שיכול להשלים בו את הזמן שנתבטל מן התורה.",
+ "ולפי זה יש לומר שלענין ביטול תורה דנים את האדם בכל שנה בראש השנה אע\"פ שעדיין לא מת, שהרי העבירה כבר נגמרה ואפשר לדונו מיד, אבל לענין משא ומתן שלא באמונה לא שייך כל כך לדונו בראש השנה אם הוא עדיין חי, שהרי העבירה עדיין לא נגמרה, שעדיין יש לו זמן לתקן ע\"י שיחזיר את הממון לבעליו. ומעתה יש לומר, שהגמ' בסנהדרין מיירי בעולם הזה, שבעולם הזה דנים את האדם תחילה על דברי תורה מאחר שהעבירה כבר נגמרה, אבל הגמ' בשבת מיירי בעולם הבא, שאז לא שייך לתקן שום עבירה, ואז דנים את האדם תחילה אם נשא ונתן באמונה."
+ ],
+ [
+ "מאמר ע\"ז – תכלה שנה וקללותיה",
+ "א) תפקיד התוכחות בפרשיות בחוקותי וכי תבוא",
+ "איתא במס' מגילה (ל\"א ב'), \"תניא, רבי שמעון בן אלעזר אומר, עזרא תיקן להן לישראל שיהו קורין קללות שבתורת כהנים קודם עצרת ושבמשנה תורה קודם ראש השנה, מאי טעמא, אמר אביי ואיתימא ריש לקיש כדי שתכלה השנה וקללותיה\". וקשה, איך מועלת קריאת התוכחה לבטל את הקללות?",
+ "והנה לפני שנבוא ליישב קושיא זו, צריכים אנו להתבונן במהות התוכחות שבפרשיות בחוקותי וכי תבוא.",
+ "כתב הרמב\"ם (בפירושו למשניות בריש פרק חלק), \"היעודים הטובים והנקמות והרעות הכתובות בתורה ענינם הוא וכו' אם תעשה המצוות האלה אסייע לך על עשייתם והשלימות בהם ואסיר מעליך המעיקים והמונעים כולם, לפי שהאדם אי אפשר לעשות לו המצוות לא כשהוא חולה ורעב או צמא ולא בשעת מלחמה ומצור וכו', הנה כי אין תכלית שכר עשיית התורה באלה הדברים כולם, וכמו כן אם עברו על התורה יהיה עונשים שיארעו להם אותם הרעות כולם עד שלא יוכלו לעשות מצוה וכמו שנאמר 'תחת אשר לא עבדת וכו'' (כי תבוא כ\"ח, מ\"ז), וזהו ענין אמרם ז\"ל שכר מצוה מצוה ושכר עבירה עבירה\".",
+ "מבואר מדברי הרמב\"ם שהברכות האמורות בפרשיות אלו אינן שכר על קיום המצוות, אלא הוא הבטחה שיזכה האדם לסייעתא דשמיא כדי שיוכל לקיים את התורה כהלכתה. וכן הקללות האמורות בפרשיות אלו אינן עונש על עשיית עבירות אלא הוא הודעה שלא יזכה לסייעתא דשמיא בעבודת ה', ויקשה עליו לקיים את התורה.",
+ "ב) ביאור למה לא דיברה התורה אודות שכר ועונש בעולם הבא",
+ "אלא שצריך ביאור, למה באמת לא ביארה התורה את השכר שיזכה לו אם יקיים את התורה ואת העונש שיארע לו אם לא יקיים את התורה.",
+ "ויעוין באבן עזרא (האזינו ל\"ב, ל\"ט) שעמד בזה וכתב, \"ולפי דעתי, שהתורה ניתנה לכל, לא לאחד לבדו, ודבר העולם הבא לא יבינו אחד מני אלף, כי עמוק הוא, ושכר העולם הבא תלוי בדבר הנשמה\". וכוונתו היא שהשכר בעולם הבא הוא דבר רוחני, ואי אפשר לבני אדם להבינו, ולכן לא דיברה התורה אודות הגמול בעולם הבא כלל. והרמב\"ן כתב (בהקדמתו לפירושו על ספר איוב) שמוטב לאדם להיות נידון ביסורי איוב כל ימיו מלהענש ביסורי גיהנם אפילו שעה אחת, ומבואר מזה שלא שייך לנו להבין את הגמול בעולם הבא. וכן אמרו חז\"ל (באבות פ\"ד מי\"ז) בענין השכר בעולם הבא ש\"יפה שעה אחת של קורת רוח בעולם הבא מכל חיי העולם הזה\". מבואר שאי אפשר לנו להבין את השכר בעולם הבא.",
+ "והנה אם הברכות והקללות אינן שכר ועונש על קיום או אי-קיום של המצוות, אלא הן רק הודעה שסייעתא דשמיא בעבודת ה' תלויה בקיום המצוות, נמצא שתכלית הברכות והקללות היא לעורר את האדם לקיים את מצות ה'.",
+ "ג) ביאור ההבדל בין התוכחה בפרשת בחקותי והתוכחה בפרשת כי תבוא",
+ "ועדיין צריך ביאור, למה כתבה התורה את הברכות והקללות שתי פעמים? וכי הוצרכה התורה לעורר אותנו לתשובה פעמיים?",
+ "ונראה לומר בזה בהקדם דברי הרמב\"ן, דהנה הרמב\"ן (פרשת בחוקותי כ\"ו, ט\"ז) ביאר שתיאור הקללות בפרשת בחוקותי מדבר בקללות שיהיו בחורבן בית המקדש הראשון, ותיאור הקללות בפרשת כי תבוא מדבר בקללות שיהיו בחורבן בית שני. [עיין שם ברמב\"ן שביאר את זה באריכות.]",
+ "לפי זה יש לומר שהתוכחה בפרשת בחוקותי באה לעורר אותנו לשוב בתשובה מאותן עבירות שגרמ�� לחורבן הבית הראשון, והתוכחה בפרשת כי תבוא באה לעורר אותנו לשוב בתשובה מאותן עבירות שגרמו לחורבן הבית השני.",
+ "והנה חורבן הבית הראשון היה בשביל ביטול תורה, וכדאיתא בנדרים (דף פ\"א א'), \"דאמר רב יהודה אמר רב מאי דכתיב 'מי האיש החכם ויבן את זאת' (ירמיה ט', י\"א), דבר זה נשאל לחכמים ולנביאים ולא פירשוהו עד שפירשו הקדוש ברוך הוא בעצמו דכתיב 'ויאמר ה' על עזבם את תורתי וגו'' (שם פסוק י\"ב), היינו לא שמעו בקולי היינו לא הלכו בה, אמר רב יהודה אמר רב שאין מברכין בתורה תחלה\". [ואע\"פ שמבואר ביומא (ט' ב') שנחרב בשביל עבודה זרה וגילוי עריות ושפיכות דמים, מכל מקום אם לא חטאו גם בביטול תורה לא היה הבית נחרב, וכמו שאמרו חז\"ל (ירושלמי חגיגה פ\"א ה\"ז, איכה רבה פתיחתא ב'), \"וויתר הקב\"ה על ע\"ז ועל גילוי עריות ועל שפיכות דמים, ולא וויתר על ביטול תורה\".] אבל חורבן הבית השני היה בשביל שנאת חנם, וכמבואר ביומא (ט' ב').",
+ "ונמצא שקריאת התוכחה בפרשת בחוקותי צריכה לעורר אותנו לשוב בתשובה מעבירת ביטול תורה, וקריאת התוכחה בפרשת כי תבוא צריכה לעורר אותנו לשוב בתשובה מעבירת שנאת חנם.",
+ "ומעתה דברי הגמ' במגילה מבוארים היטב, שמה שאמרו חז\"ל שיש לקרוא את הקללות שבתורת כהנים קודם שבועות היינו כדי שנשוב בתשובה מעבירת ביטול תורה לפני שבועות, שהרי שבועות הוא יום מתן תורה, ועוד אמרו שיש לקרוא את הקללות שבפרשת כי תבוא לפני ראש השנה כדי שנתחזק בעניני בין אדם לחבירו ושנאת חנם לפני ראש השנה."
+ ],
+ [
+ "מאמר ע\"ח – כי חדות ה' היא מעוזכם",
+ "א) למה בכו העם כששמעו קריאת התורה של ראש השנה",
+ "כתוב בספר נחמיה (פרק ח', פסוקים ב'-ג'), \"ויביא עזרא הכהן את התורה לפני הקהל מאיש ועד אשה וכל מבין לשמוע ביום אחד לחדש השביעי, ויקרא בו לפני הרחוב אשר לפני שער המים וגו'\". ומבואר מפסוק זה שעזרא היה קורא בתורה לפני העם בראש השנה, שהרי כתוב בפסוק שזה היה ביום ראשון של החודש השביעי שהוא ראש השנה.",
+ "והפסוק ממשיך שם (בפסוקים ט'-י'), \"ויאמר נחמיה הוא התרשתא ועזרא הכהן הסופר והלוים המבינים את העם לכל העם היום קדוש הוא לה' אלקיכם אל תתאבלו ואל תבכו, כי בוכים כל העם כשמעם את דברי התורה, ויאמר להם לכו אכלו משמנים ושתו ממתקים ושלחו מנות לאין נכון לו כי קדוש היום לאדונינו ואל תעצבו כי חדות ה' היא מעוזכם\".",
+ "ולמדנו מזה שקריאת התורה בראש השנה הביאה את העם לבכייה, ועזרא ונחמיה אמרו להם שאין זה נכון לבכות ביום זה, ולהיפך יש להם לשמוח ביום זה.",
+ "וצריך ביאור, מה כתוב בקריאת התורה של ראש השנה שגרם להם לבכות כל כך. ועוד יש להקשות, שמכיון שראש השנה הוא יום הדין, א\"כ איך אמרו להם שראש השנה הוא יום של שמחה, והלא כיון שהוא יום הדין איך אפשר לשמוח בראש השנה.",
+ "ב) מקריה\"ת של ר\"ה למדנו שמדת חסד אינה עומדת במקום עבירות",
+ "ונראה לומר בזה, שהנה כתוב בקריאת התורה של ראש השנה, \"ותרא שרה את בן הגר המצרית אשר ילדה לאברהם מצחק; ותאמר לאברהם גרש האמה הזאת ואת בנה כי לא יירש בן האמה הזאת עם בני עם יצחק; וירע הדבר מאד בעיני אברהם על אודות בנו; ויאמר אלקים אל אברהם אל ירע בעיניך על הנער ועל אמתך כל אשר תאמר אליך שרה שמע בקולה וגו'; וישכם אברהם בבוקר ויקח לחם וחמת מים ויתן אל הגר שם על שכמה ואת הילד וישלחה וגו'\" (וירא כ\"א, ט'-י\"ד).",
+ "ומבואר מפסוקים אלו שישמעאל היה \"מצחק\" [ומבואר בחז\"ל שהיה עוסק בדברים רעים, עי' רש\"י עה\"ת שם], ובשביל זה גירש אברהם אבינו אותו בקצת לחם ומים. והנה אברהם אבינו היה עמוד החסד כידוע, ובראש השנה אנו סומכים גם על זכותו [וכמבואר בראש השנה (דף ט\"ז א'), \"תקעו לפני בשופר של איל כדי שאזכור לכם עקידת יצחק בן אברהם\", הרי שאנו מזכירים יצחק אבינו עם אברהם אבינו], ואעפ\"כ כבש מדת חסדו ונעשה כאכזרי על בנו. מזה יש ללמוד שמדת החסד אינה מועלת בשביל מי שעבר עבירות כמו שלא הועילה לישמעאל.",
+ "מעתה מובן מאד למה בכו העם כששמעו את קריאת התורה של ראש השנה, שנתייאשו מלזכות למדת חסדו של הקב\"ה מחמת העבירות שהיו בידם.",
+ "אלא שלפ\"ז יש לתמוה שאם בכייתם היתה ראויה ליום הדין של ראש השנה, א\"כ איך אמרו להם עזרא ונחמיה שאין להם לבכות אלא אדרבה יש להם לאכול ולשתות ולשמוח?",
+ "ג) יראת שמים היא סיבה לשמחה",
+ "אלא שקושיא זו מיוסדת על טעות גדולה, שהעולם חושבים שיראת שמים היא סיבה להיות בעצבות, אבל האמת הוא להיפך, שיראת שמים היא סיבה להיות בשמחה על שזכה להיות חלק של עם ה' והקב\"ה נמצא קרוב לו.",
+ "ודוגמא לזה היא מצות מעשר שני, שהנה כתוב, \"ואכלת לפני ה' אלקיך וגו' מעשר דגנך תירושך ויצהרך וגו' למען תלמד ליראה את ה' אלקיך כל הימים וגו', ואכלת שם לפני ה' אלקיך ושמחת אתה וביתך\" (ראה י\"ד, כ\"ג-כ\"ו). הרי שהתורה מעידה לנו שמצות מעשר שני מביאה ליראת שמים וגם לשמחה. והתוס' ביארו בבבא בתרא (כ\"א א' ד\"ה כי מציון תצא תורה) וז\"ל לפי שהיה רואה קדושה גדולה והכהנים עוסקים בעבודה היה מכוון לבו יותר ליראת שמים וללמוד תורה, כדדרשינן בספרי למען תלמד ליראה וגו' גדול מעשר שני שמביא לידי תלמוד, לפי שהיה עומד בירושלים עד שיאכל מעשר שני שלו והיה רואה שכולם עוסקים ביראת שמים ובעבודה היה גם הוא מכוון ליראת שמים ועוסק בתורה עכ\"ל. ומבואר מזה שכשהיה נוסע לירושלים ושוהה שם כדי לאכול מעשר שני שלו היה זוכה להתעלות ביראת שמים על ידי כל מה שראה בירושלים, ואעפ\"כ כתבה התורה \"ושמחת אתה וביתך\", דהיינו שזכייה ביראת שמים היא סיבה לשמחה.",
+ "והנה בודאי אין כוונתנו לומר שיראת שמים היא שמחה של הוללות, שבודאי מי שזוכה ליראת שמים מתנהג בכובד ראש, אלא שעם כל זה יש שמחה מחמת ההתקרבות להקב\"ה, וכמו שכתוב \"וגילו ברעדה\" (תהלים ב', י\"א).",
+ "ד) ביאור דברי הפסוקים",
+ "ונראה שלפי זה יש לבאר את דברי הפסוקים, שהנה עזרא ונחמיה אמרו להעם \"היום קדוש הוא לה' אלקיכם\", ור\"ל שהיום הוא ראש השנה שהוא יום של התקרבות להקב\"ה, ולכן \"אל תתאבלו ואל תבכו\", שהיום אינו ראוי לבכייה של אבילות, שאע\"פ שהוא יום דין ולכן יש להיות בכובד ראש ויש להכיר את חשיבות העבודה ועומק הדין, אבל מכל מקום הוא זמן של שמחה, שהרי כיון שהוא יום הדין הוא ג\"כ יום של התקרבות להקב\"ה.",
+ "ולבסוף אמרו להם, \"ואל תעצבו כי חדות ה' היא מעוזכם\", ור\"ל שיראת שמים אינה סיבה להיות בעצבות וכמו שנתבאר, שהאמת הוא להיפך, שיראת שמים נותנת לאדם חדוה ושמחה בהקב\"ה והיא מבטח ומעוז בשבילו."
+ ],
+ [
+ "מאמר ע\"ט – הכרת החטא",
+ "א) כי כשלת בעונך",
+ "כתוב בספר הושע (י\"ד, ב'), \"שובה ישראל עד ה' אלקיך כי כשלת בעונך\". וצריך ביאור, מה כוונת הנביא כשאמר \"כי כשלת בעונך\", שפשוט הוא שהאדם צריך לשוב בתשובה מפני שנכשל בעון.",
+ "ונראה לומר שכוונת הנביא היא שאי אפשר לשוב בתשובה אא\"כ יכיר תחילה שחטא הוא כשלון לאדם, וכל זמן שאינו מכיר את חומר העבירה לא שייך תשובה כלל, ולכן הנביא אמר לבני ישראל שיש להם להכיר שעוונותיהם היא כשלון להם, ולכן יש להם לשוב בתשובה.",
+ "ב) פתחת בתשובה תחילה",
+ "ולפ\"ז יש לבאר את דברי המדרש (בראשית רבה פרשה פ\"ד סי' י\"ט), \"'וישב ראובן אל הבור' (וישב ל\"ז, כ\"ט), והיכן היה וכו', רבי אליעזר אומר בשקו ובתעניתו וכו', אמר לו הקדוש ברוך הוא מעולם לא חטא אדם לפני ועשה תשובה ואתה פתחת בתשובה תחלה, חייך שבן בנך עומד ופותח בתשובה תחלה ואיזה זה הושע, שנאמר 'שובה ישראל עד ה' אלקיך'\". והקושיא מפורסמת, איך אמר המדרש שראובן היה הראשון שעשה תשובה, והלא אדם וקין כבר עשו תשובה על חטאם.",
+ "ונראה לומר, שהמדרש אמר אודות ראובן ש\"פתחת בתשובה תחילה\", ויש לומר שהכוונה בזה היא שראובן הגיע לתשובה מעצמו, ולכן הוא עשה פתח לתשובה. ולפ\"ז מובן היטב שאדם הראשון וקין לא פתחו בתשובה, דהיינו שלא הגיעו לעשות תשובה מעצמם, שהרי הקב\"ה אמר להם שחטאו, ובודאי הכירו שחטאו. אבל חטאו של ראובן היה דק מאד, שראובן לא חשב שעשה עבירה, וכן חז\"ל אמרו (במס' שבת דף נ\"ה ב') ש\"כל האומר ראובן חטא אינו אלא טועה\". ולכן, ראובן הוצרך להכיר מעצמו את חטאו, ולכן אמר המדרש שראובן היה הראשון שהגיע לאותה הכרה מעצמו.",
+ "יסוד זה מרומז בסדר הברכות בתפילת שמונה עשרה, שבתחילה אנו אומרים ברכת \"אתה חונן\", ומיד לאחריה אנו אומרים ברכת \"השיבנו אבינו לתורתך\", והיינו משום שבתחילה האדם צריך דעת כדי להכיר את החטא, ורק אח\"כ יש לו אפשרות לשוב בתשובה. גם בתפילת \"אבינו מלכנו\" יש רמז לזה, שאנו אומרים, \"כלה דבר וחרב ורעב ושבי ועון ושמד מבני בריתך\", שאנו מזכירים \"עון\" אצל \"דבר וחרב ורעב וכו'\", להראות שעון הוא כשלון ואסון לאדם כמו חרב ורעב.",
+ "ורבינו יונה (על הרי\"ף בברכות דף א' ב' מדפי הרי\"ף) ביאר לפי זה למה החמירה התורה באשם תלוי שצריך להביא בהמה שהיא שוה ב' סלעים, ואילו לענין חטאת יכול להביא בהמה שאינה שוה כל כך, והיינו משום שקרבן חטאת הוא על הודאי והאדם יש לו הכרת החטא ולכן משים האדם החטא אל לבו ודואג ומתחרט עליו וחוזר בתשובה שלימה, אבל באשם תלוי שהוא על הספק עושה סברות ואומר אותה חתיכה שאכלתי אולי היתה מותרת ולא ישית אל לבו לשוב ולזה החמירו בו יותר.",
+ "וכן מצינו בתנאים ואמוראים שהכירו בעומק החטא ולכן דקדקו מאד בשמירת המצוות כהלכה, וכמו שמצינו ברב הונא (מועד קטן כ\"ה א'), \"יומא חד אתהפיכא ליה רצועה דתפילין ויתיב עלה ארבעין תעניתא\", דהיינו שיום אחד כשלבש תפילין הכיר שאחת מהרצועות נהפכו, ואע\"פ שזו היא עבירה קלה עד מאד מכל מקום התענה בשביל זה ארבעים יום מפני שהכיר בחומר החטא.",
+ "וכן מצינו במס' תענית (כ\"א א'), שמסופר שם שנחום איש גם זו היה סומא משתי עיניו וגידם בשתי ידיו וקיטע משתי רגליו וכל גופו היה מלא שחין, ודבר זה אירע לו מפני שפעם אחת בא אליו עני וביקש ממנו לפרנסו, ונחום איש גם זו אמר לו להמתין עד שיפרוק מן החמור, ומתוך כך מת העני, ולכן לכפר על חטא זה קיבל עליו נחום איש גם זו כל העונשים הנזכרים לעיל. והנה חטא זה היה דק מאד, שהרי נחום איש גם זו רצה ליתן לו צדקה אלא שביקש ממנו להמתין מעט ולא ידע כלל שימות העני מחמת זה, ואעפ\"כ קיבל עליו עונשים אלו לכפרה, והיינו משום שנחום איש גם זו ידע היטב את חומר העבירה, ולכן אפילו חטא קל כזה צריך כפרה.",
+ "ג) \"אתה יודע רזי עולם\"",
+ "ונראה שזהו הביאור בנוסח הוידוי בתפילות יום הכפורים, שאנו מתפללים \"אתה יודע רזי עולם ותעלומות סתרי כל חי\", שיש להעיר על כפילות הלשון, שמה ההבדל בין ידיעת \"רזי עולם\" ובין ידיעת \"תעלומות סתרי כל חי\".",
+ "אולם לפי מה שנתבאר יש לומר שידיעת רזי עולם היינו הידיעה בחומר העבירה, שאי אפשר לבני אדם להבין את עומק הקלקול של חטא, ורק הקב\"ה יודע זה לאמיתו. ויש בחינה נוספת, שאי אפשר לאדם לדעת היטב אם האדם מתחרט מן העבירה כל כך עד שלא ישוב לחטא זה, וזו היא ידיעת תעלומות סתרי כל חי, שחרטה היא דבר שנעשית בעומק לבו של האדם והוא נעלם ונסתר בתוכו, ורק הקב\"ה יודע זה לאמיתו. וענין זה מתבאר מתוך דברי הרמב\"ם בהל' תשובה (פרק ב' הל' ב') שכתב, \"ומה היא התשובה הוא שיעזוב החוטא חטאו ויסירו ממחשבתו ויגמור בלבו שלא יעשהו עוד וכו', וכן יתנחם על שעבר וכו' ויעיד עליו יודע תעלומות שלא ישוב לזה החטא לעולם\".",
+ "ד) הרחק משכן רע",
+ "ונראה לבאר בזה את דברי המשנה במס' אבות (פ\"א מ\"ז), \"נתאי הארבלי אומר, הרחק משכן רע ואל תתחבר לרשע\", שלכאורה דברי המשנה תמוהים הם, שבודאי רשע הוא גרוע משכן רע, וא\"כ למה אמרה המשנה שברשע צריך רק שלא להתחבר עמו, ואילו בשכן רע אמרה המשנה שלא די שאין לו להתחבר עמו, אלא שצריך להרחיק את עצמו ממנו?",
+ "ונראה ליישב את דברי המשנה בהקדם דברי הגמ' בברכות (ח' א'), \"אמר ריש לקיש, כל מי שיש לו בית הכנסת בעירו ואינו נכנס שם להתפלל נקרא שכן רע\", הרי שחז\"ל ביארו ש\"שכן רע\" היינו מי שאינו מצטרף עם חביריו בבית הכנסת בשעת התפילה, והנה עבירה זו חמורה היא מאד, וכמו שמובא שם בהמשך הגמ', \"ולא עוד אלא שגורם גלות לו ולבניו\", אלא שבני אדם אינם מכירים את חומר החטא.",
+ "ובזה מבוארים דברי המשנה באבות, שלאור דברי הגמ' בברכות מה שאמרה המשנה באבות שצריך להתרחק מ\"שכן רע\" היינו שצריך להתרחק ממי שאינו מגיע לבית הכנסת בשעת התפילה, וממילא יש לפרש כוונת המשנה שבודאי הכל מכירים שמעשי הרשע רעים הם מאד, וא\"כ אם רק לא יתחברו עמו לא יושפעו ממעשיו הרעים, שהרי הכל מכירים שמעשיו הם רעים, וא\"כ שפיר אמרה המשנה ש\"אל תתחבר לרשע\", אבל בשכן רע [דהיינו מי שאינו הולך לבית הכנסת] אינו מספיק רק שלא להתחבר עמו, שכיון שבני אדם אינם חושבים שמעשיו הם רעים כל כך, בקל יושפעו ממנו, ולכן אמרה המשנה \"הרחק משכן רע\". וזהו כעין דברי רבינו יונה שביאר שהתורה החמירה באשם תלוי כיון שבני אדם אינם מכירים את החומר של ספק עבירה.",
+ "ה) עבירה היא גם מציאות של טומאה ואעפ\"כ תשובה מועלת",
+ "יש נקודה נוספת בחומר החטא, והיינו שיש שני חלקים בעבירה, האחד שהאדם עבר על מצות קונו, והשני שיש מציאות של טומאה שנוצרת בתוך האדם מחמת העבירה שעשה.",
+ "ולפ\"ז גם לענין עונש יש שני חלקים, שהאדם ראוי להענש מחמת שעבר על מצות קונו, והאדם צריך להענש גם לנקות את הטומאה שנוצרה בקרבו מחמת טומאת העבי��ה. ונמצא שכשאדם עושה תשובה, תיקון התשובה הוא ג\"כ בשני ענינים אלו; שהאדם נפטר מהעונש שראוי לו מחמת שעבר על מצות קונו, והאדם זוכה ג\"כ להטהר מטומאת העבירה ושוב אין צריך להענש לנקות את זוהמת העבירה.",
+ "ונראה ליישב בזה את קושיית רבי איצלה פרטברגר (בכוכבי אור מאמר ג'), שהנה כתוב בספר יחזקאל (ל\"ג, י'-י\"א), \"ואתה בן אדם אמור אל בית ישראל כן אמרתם לאמר כי פשעינו וחטאתינו עלינו ובם אנחנו נמקים ואיך נחיה, אמור אליהם חי אני נאם ה' אלקים אם אחפץ במות הרשע כי אם בשוב רשע מדרכו וחיה שובו שובו מדרכיכם הרעים ולמה תמותו בית ישראל\". ופירש רש\"י, \"כן אמרתם, לפיכך אין אתם חפצים לשוב כסבורין אתם שלא תועיל לכם תשובה\". ומבואר מזה שדורו של יחזקאל היו סבורים שאי אפשר להם לעשות תשובה, ולכן הוצרך הנביא לומר להם שבאמת אינו כן, שהרי אין הקב\"ה רוצה במיתת הרשע.",
+ "ותמה על זה רבי איצלה, איך שייך להיות שאותו דור היו במדריגה גבוהה עד כדי שרצו לעשות תשובה, והדבר היחידי שהיה מעכב להם היתה האמונה שאין תשובה מועלת, והלא המציאות של תשובה כתובה בתורה ואיך שייך לומר שלא האמינו בזה?",
+ "ונראה שעל פי דברינו יש ליישב קושיא זו, שבודאי האמינו שתשובה מועלת, אבל הם חשבו שתשובה מועלת רק לגבי מה שעבר האדם על מצות קונו, שאם האדם מתחרט על מה שעשה שוב לא יענש על שלא קיים דברי ה', אבל טומאת העבירה היא מציאות שנמצאת בתוך האדם ואיך שייך לומר שתשובה מועלת לזה, ולכן נתייאשו מלשוב בתשובה עד שהנביא הבטיח להם שתשובה מועלת לגמרי ואפילו לגבי טומאת העבירה.",
+ "ומכל זה למדנו עד היכן מגיע חומר החטא שהיא מציאות של טומאה בתוך האדם, אבל למדנו מזה ג\"כ עד היכן מגיע כחה של תשובה שהיא יכולה לנקות את האדם מזוהמת החטא אע\"פ שאותה זוהמא היא מציאות בתוך האדם.",
+ "ו) שכחת ההתעוררות",
+ "והנה יש שני סוגים של תשובה, שיש תשובה הבאה מכח השכל, ויש תשובה הבאה מתוך התפעלות והתעוררות הלב. בדרך כלל תשובה הבאה מכח השכל מתקיימת גם לאחר זמן, אבל אם האדם מגיע להכרת החטא מחמת איזה התעוררות יש סכנה בדבר שאפשר שלאחר זמן ישכח את ההתעוררות ולא תתקיים התשובה.",
+ "ונראה שזו היא כוונת הפסוק בפרשת וילך (ל\"א, י\"ז-י\"ח), \"וחרה אפי בו ביום ההוא ועזבתים והסתרתי פני מהם והיה לאכול ומצאהו רעות רבות וצרות ואמר ביום ההוא הלא על כי אין אלקי בקרבי מצאוני הרעות האלה, ואנכי הסתר אסתיר פני ביום ההוא על כל הרעה אשר עשה כי פנה אל אלהים אחרים\". וצריך ביאור, שאם בני ישראל יכירו את חטאם ויאמרו \"על כי אין אלקי בקרבי מצאוני הרעות האלה\", א\"כ למה יוסיף הקב\"ה להסתיר את פניו מהם, והלא התוודו על חטאם.",
+ "אבל לפי מה שנתבאר יש לומר, שהתורה הדגישה שבני ישראל יאמרו כן \"ביום ההוא\", ור\"ל שיתעוררו להתוודות על חטאם רק לפי שעה, אבל לאחר מכן ישכחו את ההתעוררות לתשובה, ולכן הקב\"ה יוסיף להסתיר את פניו מהם, שאין זה נחשב תשובה על חטאם.",
+ "ז) כל הרואה סוטה בקלקולה יזיר עצמו מן היין",
+ "והעצה היעוצה לזה הוא שהאדם יעשה קבלה על עצמו בשעת ההתעוררות כדי שיזכור את ההתעוררות. ונראה שזו היא כוונת הגמ' בסוטה (ב' א'), \"כל הרואה סוטה בקלקולה יזיר עצמו מן היין\", שכל הרואה את הסוטה בקלקולה יתעורר להזהר בעניני עריות, אלא שהאדם עלול לשכוח את ההתעוררות, אבל אם ��קבל נזירות על עצמו מחמת ההתעוררות אז יש רושם לההתעוררות וזה מועיל שלא ישכח.",
+ "ח) זהירות שלא ישפיע לרעה על חבירו",
+ "והנה אם האדם צריך להזהר להתעורר ולהתעלות בימים אלו, כל שכן שצריך להזהר שלא יזלזל בשום מצוה, שבזה הוא משפיע על אחרים הרואים אותו שגם הם יזלזלו במצוות. ויעוין בראש השנה (י\"ז א') ש\"פושעי ישראל בגופן\" היינו קרקפתא דלא מנח תפילין. וכתבו התוס' (שם בד\"ה קרקפתא) בשם רבינו תם שהגמ' מיירי באופן שמצות תפילין בזויה עליו שמגונות עליו רצועות של תפלין שבראשו. וכתב הקרבן נתנאל על הרא\"ש (פ\"ק דראש השנה סי' ה' אות י') בשם העשרה מאמרות דלאו דוקא נקט תפילין, שהוא הדין מי שמבזה אחת משאר המצוות נקרא פושעי ישראל בגופן. ולמדנו עד כמה אנו צריכים להזהר שלא נבזה אחת מהמצוות, שהרי אם אחד מזלזל במצוה, לא זו בלבד שהוא חוטא בזה, אלא שהוא גורם לאחרים שגם הם יזלזלו במצוות. ודוגמא לזה הוא המשל המפורסם של האמבטי הרותחת (ומובא ברש\"י עה\"ת כי תצא כ\"ה, י\"ח) שאין כל בריה יכולה לירד בתוכה, בא בן בליעל אחד קפץ וירד לתוכה, שאף על פי שנכוה, הקרה אותה בפני אחרים. הרי למדנו כמה נקל הוא להשפיע על אחרים לזלזל במצוות, ולכן בימים הנוראים אנו צריכים להתחזק בזה מאד שלא נהיה בנו שום שמץ של פושעי ישראל בגופן."
+ ],
+ [
+ "מאמר פ' – תוצאות העבירה",
+ "א) ספרי חיים וספרי מתים",
+ "איתא במס' ראש השנה (ל\"ב ב'), \"מכלל דבראש השנה ליכא הלל, מאי טעמא, אמר רבי אבהו, אמרו מלאכי השרת לפני הקדוש ברוך הוא, רבונו של עולם מפני מה אין ישראל אומרים שירה לפניך בראש השנה וביום הכפורים, אמר להם, אפשר מלך יושב על כסא דין וספרי חיים וספרי מתים פתוחין לפניו וישראל אומרים שירה?!\". ונראה בביאור דברי הגמ' שבראש השנה יש שני ספרים הפתוחים לפני הקב\"ה, והקב\"ה דן כל מי שנמצא בספרים אלו. ספר אחד כולל מי שהוא בחיים, והספר השני הוא בשביל המתים.",
+ "הרי שהקב\"ה דן בראש השנה גם את המתים. וקשה, איך שייך לדונם, והלא כבר נידונו כשהיו בחיים וכשמתו, וא\"כ למה הם נידונים בכל שנה ושנה בראש השנה.",
+ "ונראה לומר בזה, שיש שני חלקים לעבירה, האחד הוא העבירה עצמה, והשני הוא תוצאות העבירה. ולדוגמא, אם השפיע לרעה על חבירו, אז כל עבירה שחבירו עושה מחמת השפעתו היא על חשבונו. ולכן כל שנה ושנה צריכים המתים להיות נידונים על כל מה שנעשה באותה שנה מחמת השפעתם.",
+ "ונראה לבאר בזה את דברי התפילה במוסף בראש השנה, שאנו מתפללים בזכרונות, \"אתה זוכר את כל המפעל וגם כל היצור לא נכחד ממך\", שנראה לפרש ש\"כל המפעל\" רוצה לומר שהקב\"ה זוכר את כל המעשה, דהיינו המעשה ותוצאותיו, שרק אם יזכור את תוצאות החטא שייך לומר שהוא זוכר את \"כל המפעל\". [ומה שמוסיפים \"וגם כל היצור לא נכחד ממך\", רוצה לומר שהקב\"ה זוכר את כל האדם, שהרי אין אדם דומה לחבירו, ואין כחות בני אדם דומות זו לזו, ולכן כל אדם נידון לפי מה שהוא אדם.]",
+ "ב) אל תבוא במשפט את עבדך",
+ "ונראה לבאר בזה את דברי הילקוט שמעוני (תהלים רמז תש\"ג), \"'לדוד שפטני ה' כי אני בתומי הלכתי' (תהלים כ\"ו, א'), כתוב אחד אומר 'אל תבא במשפט את עבדך' (תהלים קמ\"ג, ב'), וכתוב אחד אומר 'שפטני ה' וכו'', בעולם הזה שפטני, ולעתיד אל תבא במשפט\". וצריך ביאור, מה ההבדל בין עולם הזה ולעתיד לבוא, שדוד המלך מוכן להיות נידון בעולם הזה ולא בעולם הבא.",
+ "ונראה לומר, שעבירות האדם הן מוגבלות, ולכן דוד המלך היה מוכן להיות נידון עליהן, אבל אין סוף לתוצאות העבירות, ולכן היה מבקש מאת הקב\"ה שלא להיות נידון עליהם. ואע\"פ שחז\"ל אמרו (במס' שבת נ\"ו א') ש\"כל האומר דוד חטא אינו אלא טועה\", מכל מקום עדיין היה ירא שמא אחרים שחשבו שחטא למדו ממנו ועשו עבירות.",
+ "ג) דין וחשבון",
+ "ונראה שזו היא ג\"כ כוונת המשנה באבות (ג' א'), \"עקביא בן מהללאל אומר הסתכל בשלשה דברים ואי אתה בא לידי עבירה, דע מאין באת, ולאן אתה הולך, ולפני מי אתה עתיד ליתן דין וחשבון\", שלכאורה צריך ביאור מה ההבדל בין \"דין\" ו\"חשבון\"?",
+ "אבל לפי מה שנתבאר יש לומר ש\"דין\" הוא על העבירה עצמה, שהאדם נידון על העבירות שעבר, אבל \"חשבון\" הוא תוצאות העבירה, שלזה צריך חשבון, שמחשבים כל מה שנגרם מחמת העבירה."
+ ],
+ [
+ "מאמר פ\"א – סייגים",
+ "א) ראש השנה הוא יום של פחד והתפעלות",
+ "בחזרת הש\"ץ של תפילת מוסף בראש השנה ויום הכפורים אנו אומרים, \"ומלאכים יחפזון וחיל ורעדה יאחזון ויאמרו הנה יום הדין!\" הרי שראש השנה הוא יום של פחד ואימה. וכן מבואר מתוך הפסוקים בספר נחמיה (ח' ,ט'), ששם מבואר שהיו קוראים מתוך ספר התורה בראש השנה, וכתוב, \"ויאמר נחמיה וגו' ועזרא הכהן הסופר וגו' לכל העם היום קדוש הוא לה' אלוקיכם אל תתאבלו ואל תבכו, כי בוכים כל העם כשמעם את דברי התורה\". ונראה פשוט, שכיון שהיה בראש השנה והיו שרויים בפחד מאימת הדין לכן התחילו לבכות כששמעו את קריאת התורה.",
+ "ויעוין במנהגי מהרי\"ל (בהל' תשעה באב ומובא ברמ\"א באו\"ח סי' תכ\"ו סעיף ב') שכתב, \"בחודש תשרי לא היה מקדש אותה עד מוצאי יום כיפורים דמקודם לכן מאויימים מיום הדין וליכא שמחה\". ומוכח שהפחד הוא גדול כל כך עד שאין ראוי [לדעת המהרי\"ל] לקדש את הלבנה. וכן מצינו שימים אלו נקראו \"יום דינא רבא\", שהרי כתוב בספר איוב (ב', א'), \"ויהי היום ויבואו בני האלוקים להתיצב על ה'\", וכתב התרגום \"והוה יום דינא רבא יום שבוק סרחניא ואתו כתי מלאכיא למיקם בדינא קדם ה'\". הרי שימים אלו שהם ימי סליחה וכפרה [\"יום שבוק סרחניא\"] נקראו גם כן \"יום דינא רבא\".",
+ "אבל בודאי ימים אלו הם ימי תשובה, והביאור בזה הוא שההתפעלות שלנו מהפחד של אימת דין מעוררת אותנו לשוב בתשובה שלימה, וממילא עבודת התשובה ואימת הדין משלימים זה את זה.",
+ "ב) התפעלות אינה מספקת בלי סייגים",
+ "אבל האדם צריך להזהר שלא לחשוב שההתפעלות לעצמה מספקת, שהרי בלי סייגים אי אפשר להזהר מן החטא כיון שהאדם עלול לחטא ואין כח באדם למנוע עצמו מלחטוא. ממילא עבודת התשובה צריכה לכלול גם ההחלטה של האדם לעשות סייגים כדי להרחיק את עצמו מן החטא.",
+ "ונראה שיסוד זה מבואר מדברי הגמ' בסוטה (ב' א'), \"כל הרואה סוטה בקלקולה יזיר עצמו מן היין\". ומבואר מכאן שאע\"פ שראיית קלקולה של הסוטה מעוררת את האדם שלא לחטוא בזנות ופריצות כמו הסוטה מכל מקום אין זה מספיק אלא שצריך לעשות סייגים כדי להרחיק את עצמו מן החטא, ולכן יחליט שלא לשתות יין, כיון שיין הוא דבר המרגיל את האדם לחטוא בזנות.",
+ "ג) חנוך מת לפי שלא עשה סייגים",
+ "איתא בבראשית רבה (פ' בראשית כ\"ה, א'), \"אמר ר' איבו, חנוך חנף היה, פעמים צדיק פעמים רשע, אמר הקב\"ה עד שהוא בצדקו אסלקנו\". והנה דברי המדרש תמוהים ביותר, שמבואר מהמדרש שחנוך היה צדיק רק לפעמים, ולכן הקב\"ה הוצרך לסלקו מן העולם בשעה שהיה צדיק. אבל מדברי חז\"ל במקום אחר מבואר שחנוך היה קדוש כל כך עד שהמלאך שנקרא \"שר העולם\" הוא חנוך (כדאיתא בילקוט שמעוני ישעיה סוף רמז תנ\"ב).",
+ "ובספר \"לבית יעקב\" (בדרוש י') ביאר שבאמת חנוך היה קדוש וטהור ולא היה רשע כלל, אבל חנוך לא רצה לעשות לו סייגים, שרצונו היה להתגבר על יצרו בלי העזר של סייגים, ומה שאמרו במדרש ש\"פעמים רשע\" אין כוונתם לומר שחטא, אלא שהיה קרוב לעבירה כמו שהרשעים קרובים לעבירה, אבל הוא תמיד התגבר על יצרו. אבל דרכו לא היה מרוצה בעיני הקב\"ה, שכל אדם צריך לעשות לו סייגים כדי שיהיה בטוח שלא יחטא כלל, ולכן הקב\"ה המיתו.",
+ "מכל זה יש ללמוד שאם חנוך שהיה קדוש וטהור היה צריך לעשות לו סייגים כדי שלא יחטא, כל שכן שאנו צריכים לעשות סייגים כדי להתרחק מן העבירה עד כמה שאפשר.",
+ "ד) התחברות עם ציבור של יראי שמים היא סייג מפני עבירה",
+ "כתוב באיכה (ג', ל\"ט-מ'), \"מה יתאונן אדם חי גבר על חטאיו, נחפשה דרכינו ונחקורה ונשובה עד ה'\". והנה בתחילה כתוב בלשון יחיד (\"אדם חי\"), ובסוף כתוב בלשון רבים (\"נחפשה דרכינו\"). וקשה, למה שינה הכתוב מיחיד לרבים?",
+ "ויעוין באלשיך (שם) שביאר שאם האדם מתחבר עם אנשים יראי שמים זה עוזר לו שלא יחטא, שהרי חבריו ורעיו יוכיחוהו ויעמידוהו על דרך הישר. ופסוק זה מרמז לנו יסוד זה, שהטעם שהפסוק שינה ללשון רבים הוא ללמדנו שאם האדם חוטא (\"גבר על חטאיו\"), והוא רוצה להתרחק מן העבירה, יש לו להתחבר עם הרבים ובזה יעזוב את החטא.",
+ "מכל מזה יש ללמוד שאפילו אם האדם עולה ממדריגה למדריגה ביראת שמים, אל יבטח בעצמו לומר שהוא שמור מן העבירה, שהרי כל אדם – אפילו הגדול שבגדולים – צריך לעשות סייגים מפני עבירה כדי להתרחק מן החטא עד כמה שאפשר."
+ ],
+ [
+ "מאמר פ\"ב – זכות עקידת יצחק",
+ "א) מטרת השיחה היא להתעורר ולהשתנות",
+ "בתחילת שיחה זו רצוני להקדים שהעיקר של השיחות אינו ללמוד \"ווארט\", אלא העיקר הוא שדברי התורה ישפיעו על האדם להשתנות לטובה. לפעמים אנשים מגידים לי שהם זוכרים איזה \"ווארט\" ששמעו ממני לפני הרבה שנים, אבל הם לא נשתנו מאז ועד עכשיו, ובזה הם מניחים את העיקר ותופסים את הטפל. ואפילו אם ה\"ווארט\" אינו מתקבל עליך אין זה מגרע כלל מהשיחה כיון שעיקר מטרת השיחה אינה ללמוד את ה\"ווארט\" אלא לקחת מוסר השכל ולהתעלות, ובפרט בימים אלו של חודש אלול שאנו צריכים להכין את עצמנו בשביל יום הדין הבא עלינו לטובה.",
+ "ועוד יש להעיר, שלפעמים אין רוצים לשמוע אותו דבר שאמרתי מכבר, אלא רוצים לשמוע דוקא חידוש. גם זו טעות היא, שהרי עיקר לימוד המוסר הוא כדי להתעורר, ולכן אדרבה, יש לחזור על הישנות כדי להחדיר את היסוד לתוך הלב. וכבר כתב הרמח\"ל במסילת ישרים בתחילת ספרו, \"החיבור הזה לא חברתיו ללמד לבני האדם את אשר לא ידעו, אלא להזכירם את הידוע להם כבר ומפורסם אצלם פירסום גדול וכו', אבל התועלת יוצא מן החזרה עליו וההתמדה, כי יזכרו לו הדברים האלה הנשכחים מבני האדם בטבע וישים אל לבו חובתו אשר הוא מתעלם ממנה\". וזכורני, שהג\"ר משה מרדכי אפשטיין זצ\"ל, כשהיה מוסר שיחה, היה חוזר על אותה שיחה שהגיד בשנה שעברה. והנה ר' משה מרדכי היה מחדש גדול, ובודאי היה לו הרבה לחדש, אבל אין זו המטרה של שיחת מוסר, אלא העיקר הוא להתעורר ולהשתנות, ובזה אין נפקא מינה אם שומעים חידושים או לא.",
+ "ווהנה יש מי שמפרש שזו היא כוונת הפסוק במשלי (כ\"ח, ט'), \"מסיר אזנו משמוע תורה, גם תפילתו תועבה\", שלפעמים כששומעים דבר תורה שכבר שמעו מכבר אומרים \"כבר שמעתי דבר זה ואין זה חידוש\", ולכן מדה כנגד מדה כשמתפלל להקב\"ה אומר לו הקב\"ה \"כבר שמעתי אותה תפילה כבר ואין זה חידוש ולכן לא אקשיב לתפילתך\", וממילא מי שמסיר אזנו מלשמוע דבר תורה באמרו שכבר שמעו אז תפילתו תהיה תועבה לפני הקב\"ה, שגם הקב\"ה יאמר לו שכבר שמע תפילה זו.",
+ "ב) תקיעה בשופר של איל מזכיר לנו את ההכנה של יצחק אבינו בשעת העקידה",
+ "איתא במס' ראש השנה (ט\"ז א'), \"אמר רבי אבהו, למה תוקעין בשופר של איל, אמר הקדוש ברוך הוא תקעו לפני בשופר של איל כדי שאזכור לכם עקידת יצחק בן אברהם ומעלה אני עליכם כאילו עקדתם עצמכם לפני\". ודברי הגמ' סתומים הם, למה תיחשב תקיעת שופר כאילו עקדנו את עצמנו על המזבח לפני הקב\"ה? ועוד יש להקשות, למה הדגישה הגמ' את המעשה של עקידה [שהוא קשירת ידיו ורגליו], והלא עיקר הזכות היתה במה שאברהם ויצחק אבינו היו שמחים לקיים מצות הקב\"ה במסירות נפש?",
+ "ונראה לבאר את דברי הגמ' בהקדם דברי המדרש בבראשית רבה (וירא פרק נ\"ו סי' ח'), \"אמר רבי יצחק, בשעה שביקש אברהם לעקוד יצחק בנו, אמר לו, אבא בחור אני וחוששני שמא יזדעדע גופי מפחדה של סכין ואצערך, ושמא תיפסל השחיטה ולא תעלה לך לקרבן, אלא כפתני יפה יפה, מיד 'ויעקוד את יצחק', כלום יכול אדם לכפות בן שלושים ושש שנה, אלא לדעתו\".",
+ "ומבואר מדברי המדרש שלא זו בלבד שיצחק אבינו הניח לאביו לשוחטו, אלא שגם עשה הכנות כדי שהשחיטה תיעשה בשלימות ולא יפסל על ידי שיזיז קצת אחד מאבריו. וכן בודאי אברהם אבינו הכין עצמו לקיים את המצוה לשחוט את בנו בשלימות ובמסירות נפש מליאה. ונמצא שאע\"פ שהשחיטה עצמה לא קרה, מכל מקום ההכנה למסירות נפשו של יצחק היתה בשלימותה בין מצד אברהם אבינו ובין מצד יצחק אבינו. ולפי זה יש לומר שזכות עקידת יצחק אינה רק שהיו מזומנים למסור נפשם בשביל הקב\"ה, אלא הזכות היתה במה שהכינו את עצמם כדי שמסירות הנפש תהיה בשלימות.",
+ "ג) צריך הכנה כדי שבשעת התקיעות יהיה במצב של מסירות נפש",
+ "ולפ\"ז יש לומר שכוונת הגמ' בראש השנה היא שאם האדם מכין את עצמו כדי שבשעת התקיעות יהיה מוכן ומזומן למסור את נפשו להקב\"ה אז נחשב כאילו עקד את עצמו על המזבח, ומטעם זה הדגישה הגמ' את מעשה העקידה כיון שמה שעקד אברהם אבינו את יצחק הוא משום שיצחק אבינו רצה להכין את עצמו למסור את נפשו בשלימות. והנה מדריגה זו אינה באה בקלות, וממילא מזה יש להתעורר שצריך לעסוק הרבה בהכנה לפני ראש השנה, שרק אז אפשר לבוא במדה מסויימת להרגש זה של מסירות נפש בשעת התקיעות.",
+ "ונראה לומר עוד שמטעם זה נוהגים לתקוע את השופר כל יום בחודש אלול, כיון שחודש זה מיועד להיות זמן של הכנה לפני יום הדין, וכיון שתקיעת שופר צריכה להזכיר לנו את הכנת יצחק אבינו למסור את נפשו, לכן התקיעות של חודש אלול מעוררים אותנו לנצל חודש זה ל��כין בשביל יום הדין.",
+ "ויש להוסיף בזה, שהגמ' בראש השנה (ל\"ג ב') ביארה שהקול של תרועה צריכה להיות דומה לקול של בכייה כיון שהתרגום של \"יום תרועה יהיה לכם\" הוא \"יום יבבא יהא לכון\", ונמצא שהתורה מגלה לנו שההרגש בלב בראש השנה צריך להיות חזק כל כך עד שהוא מביא את האדם לידי בכייה. והנה הרגש זה בא רק אם מכינים הרבה לפני ראש השנה, ונמצא שזהו טעם נוסף למה הוא נחוץ כל כך שהאדם יכין את עצמו לפני ראש השנה."
+ ],
+ [
+ "מאמר פ\"ג –חשיבות של מעשה קטן",
+ "א) בשבילנו העבודה של חודש אלול היא להכיר שיום הדין ממשמש ובא",
+ "העבודה של חודש אלול היא בעיקר להכין בשביל יום הדין שממשמש ובא. הכנה זו כוללת שני דברים. הראשון הוא להתחזק בעבודת ה', ולכן מרבים במעשים טובים ולימוד התורה ומתחזקים בתפילה. השני הוא לחזק ההכרה שיש יום הדין ושהקב\"ה יעמיד אותנו במשפט.",
+ "בדורות שעברו הכירו היטב שיש יום הדין והרגישו שבחודש אלול מתקרבים למשפטו של ראש השנה ויום הכפורים, ולכן לא עסקו כל כך בהתחזקות הכרה זו, אלא עסקו בעיקר בריבוי מעשים טובים ולימוד התורה וזו היתה עיקר עבודתם בחודש אלול. אבל בשבילנו הסדר צריך להיות להיפך, שהרי ההכרה שיש באמת יום הדין היא חלושה בשבילנו, ולכן עיקר עבודתנו בחודש אלול היא להגיע ככל מה שאפשר להכרה זו שיש באמת יום הדין.",
+ "ב) אין אנו מבינים כראוי שכל מעשה של האדם פועל הרבה בעולם",
+ "צריכים אנו להבין, למה באמת הוא כל כך קשה לנו להכיר שהקב\"ה יעמיד אותנו במשפט? ונראה שהסיבה לזה היא שקשה לנו להכיר שכל מעשה קטן חשוב לפני הקב\"ה, שהרי בדינו של הקב\"ה אנו נשפטים על כל מעשינו ואפילו על מה שנראה לנו כדבר קטן מאד. והטעם שאין אנו מעריכים את פעולות האדם הוא משום שאין אנו מבינים את גדלות האדם, אבל אם היינו מבינים כראוי את גדלות האדם מיד היינו מבינים גם כן שיש חשיבות לכל מעשי האדם ואפילו המעשים הקטנים, ושכל פעולה של האדם פועל הרבה בעולם בין לטוב ובין למוטב.",
+ "ונראה שיסוד זה יוצא מדברי הגמ' בבבא בתרא (ע\"ח ב'), \"מאי דכתיב (חקת כ\"א, כ\"ז) 'על כן יאמרו המושלים וגו'', 'המושלים' אלו המושלים ביצרם, 'בואו חשבון' בואו ונחשב חשבונו של עולם, הפסד מצוה כנגד שכרה ושכר עבירה כנגד הפסדה, 'תבנה ותכונן' אם אתה עושה כן תבנה בעולם הזה ותכונן לעולם הבא\". והנה בגמ' זו חז\"ל מלמדים אותנו איך שהאדם צריך לעשות \"חשבון\", ובזה כוונו לומר שהאדם צריך לדעת שכל מעשה קטן חשוב עד מאד, שהרי כל \"חשבון\" הוא לעולם בדקדוק של כל פרט קטן. ויש להוסיף בזה, שהרי פשוטו של אותו מקרא מדבר אודות מלחמה, ובמלחמה כל פרט חשוב מאד, כיון שכל טעות קטנה עלולה לגרום להריגת הרבה אנשים.",
+ "ג) על כל פסיעה ופסיעה",
+ "והנה בהרבה מקומות גילו לנו חז\"ל שאפילו המעשה הקטן ביותר פועל הרבה, וכדאיתא בירושלמי בנזיר (פרק ז' הל' א', ומובא ג\"כ במס' דרך ארץ פ\"ז ה\"י), \"אמר ר' עקיבא כך היה תחילת תשמישי לפני חכמים, פעם אחת הייתי מהלך בדרך ומצאתי מת מצוה ונטפלתי בו כארבעת מילין עד שהבאתיו למקום קברות וקברתיו, וכשבאתי והרציתי את הדברים לפני ר' אליעזר ור' יהושע, אמרו לי על כל פסיעה ופסיעה שפסעת מעלה עליך כאילו שפכת דם נקי\". [ועי' בתוס' בכתובות (י\"ז א' ד\"ה מבטלין) שדנו אם הוא משום עון ביטול תורה או משום שעבר על הדין שמת מצוה קנה מקומו.] ומבואר שכל מעשה קטן יש לו חשיבות, ולכן אם האדם הולך בעבירה, הוא נענש על כל פסיעה ופסיעה.",
+ "ואם כך היא המדה במדת הדין, קל וחומר שכך היא המדה במדה טובה, וכן מבואר מדברי הגמ' בסנהדרין (צ\"ו א') שכשנבוכדנצר היה צעיר הוא היה הסופר של בלאדן, ובלאדן שלח מכתב לחזקיהו המלך ולא נתן כבוד כראוי להקב\"ה באותו מכתב, ורץ נבוכדנצר להשיב את השליח כדי לתקן את המכתב, והגמ' סיפרה שאחר שנבוכדנצר רץ ארבע פסיעות בא גבריאל המלאך והעמידו, ובזכות אותן ארבע פסיעות שרץ לכבודו של הקב\"ה זכה למלכות. ואיתא בגמ', \"אמר רבי יוחנן אילמלא בא גבריאל והעמידו לא היה תקנה לשונאיהם של ישראל\", ופירש רש\"י \"שהיה שכרו מרובה והיה לו רשות לאבד שאריתנו\". ומבואר מזה שיש שכר גדול בכל פסיעה ופסיעה של הליכה לדבר מצוה, עד שנבוכנדצר זכה להיות מלך בזכות ארבע פסיעות.",
+ "והחשיבות של כל מעשה קטן מבוארת גם כן מדברי המדרש ברות רבה (פרשה ה' אות ו'), \"בא הכתוב ללמדך שאם אדם עושה מצוה יעשנה בלבב שלם שאלו היה ראובן יודע שהקב\"ה מכתיב עליו (וישב ל\"ז, כ\"א) 'וישמע ראובן ויצילהו מידם', בכתפו היה מוליכו אצל אביו, ואילו היה יודע אהרן שהקב\"ה מכתיב עליו (שמות ד', י\"ד) 'הנה הוא יוצא לקראתך', בתופים ובמחולות היה יוצא לקראתו, ואלו היה יודע בעז שהקב\"ה מכתיב עליו (רות ב', י\"ד) 'ויצבט לה קלי ותאכל ותשבע ותותר', עגלות מפוטמות היה מאכילה\". ונראה שחז\"ל מלמדים אותנו שממה שהתורה סיפרה לנו את המעשים הקטנים של ראובן ואהרן ובועז מוכח שכל מעשה קטן יש לו חשיבות, ואילו היו צדיקים אלו יודעים מראש עד היכן הדברים מגיעים היו משתדלים לעשות יותר ממה שעשו.",
+ "ויש להוסיף בזה שגדלות אמיתית ניכרת רק על ידי מעשים קטנים, שהרי כל אדם מכיר את החשיבות של מעשים גדולים, ולכן במדה מסויימת נקל הוא למסור נפשו על קידוש השם מלדקדק במעשים הנראים לו כקטנים וחסרי ערך. אבל אדם גדול מכיר את החשיבות של כל מעשה קטן, ולכן אנשים גדולים מצטיינים בזהירותם ובדקדוקם בכל דבר, בין שהוא דבר גדול ובין שהוא דבר קטן.",
+ "ד) כח הדיבור",
+ "אנו צריכים לדעת גם כן שכל דיבור של האדם עושה רושם גדול. וכן מבואר מדברי הגמ' בחגיגה (ט\"ו ב'), \"אשכחיה רבה בר שילא לאליהו, אמר ליה מאי קא עביד הקדוש ברוך הוא, אמר ליה קאמר שמעתא מפומייהו דכולהו רבנן ומפומיה דרבי מאיר לא קאמר, אמר ליה אמאי, משום דקא גמר שמעתא מפומיה דאחר, אמר ליה אמאי רבי מאיר רמון מצא תוכו אכל קליפתו זרק, אמר ליה השתא קאמר מאיר בני אומר וכו'\". ומבואר מהגמ' שהיה קטרוג בשמים על רבי מאיר על שהיה לומר תורה אצל אלישע בן אבויה (שנקרא \"אחר\"), ולכן הקב\"ה לא רצה לומר שמעתא בשמו של רבי מאיר. אבל לאחר שרבה בר שילא לימד זכות על רבי מאיר מיד שינה הקב\"ה את דרכו ואמר שמעתא בשמו של רבי מאיר.",
+ "והנה רבה בר שילא היה הרבה דורות אחר רבי מאיר, ונמצא שכבר היה הרבה שנים שהקב\"ה לא אמר שמעתא בשם רבי מאיר, ואעפ\"כ מיד חזר בו הקב\"ה לאחר שרבה בר שילא דיבר בזכותו של רבי מאיר. ומזה מבואר כמה גדול כח הדיבור של האדם, שבכחו לשנות את דרך הקב\"ה.",
+ "ה) האדם יכול להטות את עצמו לשני הצדדים",
+ "איתא בקידושין (מ' ב'), \"לעולם יראה אדם עצמו כאילו חציו חייב וחציו זכאי, עשה מצוה אחת אשריו שהכריע עצמו לכף זכות, עבר עבירה אחת אוי לו שהכריע את עצמו לכף חובה וכו', ר' אלעזר בר' שמעון אומר, לפי שהעולם נידון אחר רובו והיחיד נידון אחר רובו, עשה מצוה אחת אשריו שהכריע את עצמו ואת כל העולם לכף זכות, עבר עבירה אחת אוי לו שהכריע את עצמו ואת כל העולם לכף חובה וכו'\". ולמדנו מדברי הגמ' שמעשה אחד של האדם יכול להביא טובה גדולה לכל העולם ויכול להביא גם כן חורבן נורא על כל העולם.",
+ "ונראה להוסיף בביאור דבר זה, שהנה כתוב בפרשת בראשית (ב', ז'), \"וייצר ה' אלקים את האדם עפר מן האדמה ויפח באפיו נשמת חיים ויהי האדם לנפש חיה\". ולמדנו מדברי התורה שיש באדם שני חלקים, עפר מן האדמה, ונשמת חיים מפיו של הקב\"ה. ולפי זה, יש בכח האדם להטות את עצמו לצד עפר או לצד נשמת חיים. אם הוא מטה את עצמו לצד הרע אז הוא יורד עד למטה ונחשב כמו עפר מן האדמה, אבל אם הוא מטה את עצמו לצד הטוב אז הוא עולה למדרגה של נשמת חיים מפיו של הקב\"ה ובזה הוא יכול להיות גדול יותר ממלאך! וכיון שהוא עומד באמצע, אז כל מעשה קטן יכול להכריע את עצמו לצד אחד.",
+ "מכל זה יש לנו להתעורר להזהר במעשינו ובדיבורינו, ובפרט בחודש אלול שאנו מכינים את עצמנו לימי הדין של ראש השנה ויום הכפורים."
+ ],
+ [
+ " מאמר פ\"ד – כח התפילה (ב)",
+ "א) תקיעת שופר ככהן גדול לפני ולפנים",
+ "איתא במס' ראש השנה (כ\"ו א'), \"עולא אמר, היינו טעמא דרבנן (ששופר של פרה פסול למצות תקיעת שופר) כדרב חסדא, דאמר רב חסדא מפני מה אין כהן גדול נכנס בבגדי זהב לפני ולפנים לעבוד עבודה לפי שאין קטיגור נעשה סניגור (ושופר של פרה נמי קטיגור דעגל הוא, רש\"י) וכו', והא איכא בגדי זהב מבחוץ, מבפנים קא אמרינן, שופר נמי מבחוץ הוא, כיון דלזכרון הוא כבפנים דמי\". מבואר מדברי הגמ' שמצות תקיעת שופר חשובה כמו כניסת כהן גדול לפני ולפנים ביום הכפורים.",
+ "ואיתא במשנה במס' יומא (נ\"ב ב'), \"ומתפלל תפלה קצרה בבית החיצון ולא היה מאריך בתפלתו שלא להבעית את ישראל\". מבואר מזה שזמן כניסת הכהן גדול לפני ולפנים היתה זמן דין, ולכן הכ\"ג עלול להענש בהיותו שם, ולכן מיהר לצאת ולא האריך בתפלתו. ולפי מה שנתבאר שתקיעת שופר חשובה כמו כניסת כהן גדול לפני ולפנים, א\"כ גם זמן תקיעת שופר הוא זמן דין. ולכן אנו צריכים להתבונן איך זוכים בדין בראש השנה?",
+ "ב) תפילה שלימה",
+ "ונראה שעל ידי תפילה בכוונה אפשר לזכות בדין, וכן מבואר מהא דאיתא במס' ראש השנה (י\"ח א'), \"שנים שעלו למטה וחוליין שוה, וכן שנים שעלו לגרדום [בית וועד שנדים בו נפשות להריגה, רש\"י] לידון ודינן שוה [שניהם נתפשו על דבר אחד, רש\"י], זה ירד [מן המטה, רש\"י] וזה לא ירד, זה ניצל [מן הוועד, רש\"י] וזה לא ניצל, מפני מה זה ירד וזה לא ירד זה ניצל וזה לא ניצל, זה התפלל ונענה וזה התפלל ולא נענה, מפני מה זה נענה וזה לא נענה, זה התפלל תפילה שלימה [נתכוון, רש\"י] נענה וזה לא התפלל תפלה שלימה לא נענה\".",
+ "והנה אנו רואים מכאן דבר נפלא, שמדריגת הכוונה בתפילה יכולה להיות ההבדל בין חיים למות, שהרי בגמ' זו מבואר שהסיבה שתפילתו נתקבלה היתה מפני שהתפלל תפילה שלימה, ורש\"י פירש שר\"ל שנתכוון בתפילתו. וא\"כ בודאי ביום הדין של ראש השנה שאנו רוצים לזכות לחיים צריכים אנו להתחזק בכוונה בתפילה, שהרי בראש ה��נה הדין הוא על חיינו ממש, וההבדל בין חיים למות יכול להיות מדריגת הכוונה בתפילה.",
+ "ג) קריאה באמת",
+ "עוד מבואר בגמ' הנ\"ל, שיש תנאי בתפילה שאינה מתקבלת בלי כוונה. ובשם הגר\"א אומרים שזהו הביאור בדברי הפסוק ב\"אשרי\", \"קרוב ה' לכל קוראיו לכל אשר יקראוהו באמת\" (תהלים קמ\"ה, י\"ח), שיש להקשות שבכל שאר הפסוקים שבאותו פרק יש אות ו' באמצע הפסוק, וכמו בפסוק \"בכל יום אברכך ואהללה שמך לעולם ועד\" [חוץ מפסוק \"חנון ורחום ה' ארך אפים וגדל חסד\" שלא כתוב \"וארך אפים\"]. והגר\"א ביאר ש\"קריאה באמת\" היינו תפילה בכוונה, ולכן אם היה כתוב \"קרוב ה' לכל קוראיו ולכל אשר יקראוהו באמת\" עם ו', היה משמע שאפשר לתפלה להתקבל בלי כוונה אלא שיש מעלה נוספת לקרוא לה' באמת, ולכן הוצרכה התורה לכתוב את הפסוק בלי ו' באמצע ללמד שסוף הפסוק הוא תנאי לתחילת הפסוק, שקרוב ה' לכל קוראיו בתנאי שיקראוהו באמת.",
+ "והנה תנאי זה שהתפילה צריכה להיות \"באמת\" כולל גם כן שדברי התפילה צריכים להיות אמת ואין התפילה מתקבלת אם דברי התפילה הם דברי השקר. וכן מבואר מרש\"י בפרשת חוקת (כ\"א, א'), שכתוב, \"וישמע הכנעני מלך ערד יושב הנגב כי בא ישראל דרך האתרים וילחם בישראל וגו'\", ופירש רש\"י (ע\"פ התנחומא), \"יושב הנגב, זה עמלק וכו', ושינה את לשונו לדבר בלשון כנען כדי שיהיו ישראל מתפללים להקב\"ה לתת כנענים בידם והם אינם כנענים, ראו ישראל לבושיהם כלבושי עמלקים ולשונם לשון כנען, אמרו נתפלל סתם, שנאמר 'אם נתון תתן את העם הזה בידי' (שם פסוק ב')\". ומבואר שאם היו מתפללים להנצל מהכנענים לא שייך לתפלתם להתקבל מאחר שהם צריכים להנצל מהעמלקים ולא מהכנענים, והיינו כמו שנתבאר שהתפילה צריכה להיות אמת כדי להתקבל, ואם מתפללים להנצל מכנענים ובאמת הם עמלקים אין זה תפילת אמת.",
+ "ד) \"ותפילתו תהיה לחטאה\"",
+ "עוד צריך האדם לדעת שאם מבקש את צרכיו מהקב\"ה בעוד שהוא חוטא לפניו, הרי תפילה זו היא מזכרת עון, ונחשב כאילו מרשיע עוד יותר על ידי תפילה זו.",
+ "יסוד זה מתבאר ממה שכתוב בתהלים (ק\"ט, ז'), \"בהשפטו יצא רשע, ותפילתו תהיה לחטאה\", ופירש במצודות דוד, \"בהשפטו, כשיהיה נשפט על מעשיו יצא חייב; תהיה לחטאה לא תחשב לזכות כי אם למזכרת עון לומר עליו בשמים איך מלאו לבו לשאול צרכיו מה' ואין לבו שלם עמו\". ולפ\"ז מבואר מפסוק זה שאם האדם אינו הולך בדרך הישר והוא מתפלל ומבקש את צרכיו מאת הקב\"ה הרי זה נחשב לחטא כיון שזו היא העזה לבקש את צרכיו בעוד שהוא חוטא לפניו, שהרי הוא מבקש מהקב\"ה שיעזרנו לחיות חיים של מרידה בהקב\"ה.",
+ "ה) גם מי שיש לו זכויות צריך להתפלל",
+ "יש נקודה נוספת בתפילה, שאף מי שיש לו זכויות, מכל מקום לפעמים הזכויות אינן פועלות בעבורו בלי תפילה. דבר זה יש ללמוד מדברי הגמ' בבבא קמא (נ' א'), \"תנו רבנן, מעשה בבתו של נחוניא חופר שיחין שנפלה לבור גדול, באו והודיעו את רבי חנינא בן דוסא, שעה ראשונה אמר להם שלום, שניה אמר להם שלום, שלישית אמר להם עלתה וכו', אמרו לו נביא אתה, אמר להם לא נביא אנכי ולא בן נביא אנכי אלא כך אמרתי דבר שאותו צדיק מצטער בו יכשל בו זרעו, אמר רבי אחא אף על פי כן מת בנו בצמא שנאמר 'וסביביו נשערה מאד' (תהלים נ', ג'), מלמד שהקדוש ברוך הוא מדקדק עם סביביו אפילו כחוט השערה\".",
+ "ודברי הגמ' תמוהים הם ��כמו שהקשו התוס' שם (בד\"ה דבר), שאיך אמר רבי חנינא שבודאי בתו תינצל מהבור בזכות אביה שהיה חופר בורות, והלא לא הועילה זכותו של נחוניא בשביל בנו שמת בצמא. ותירץ השיטה מקובצת, \"ולרבינו נראה לפרש, אמרתי כלומר השמעתי דבר זה לפני הקדוש ברוך הוא והם דבר שנצטער וכו' והסכים הקדוש ברוך הוא לִדְבָרַי, שכן דרכו של הקדוש ברוך הוא שמסכים לסברת הצדיקים שבדור, וכשמת בנו בצמא כבר מת רבי חנינא\". ומבואר מדבריו שזכותו של נחוניא הועילה לבתו רק ע\"י תפילת רבי חנינא בן דוסא, ולכן לא ניצול בנו בזכותו, שהרי באותו זמן כבר מת רבי חנינא בן דוסא ולא התפלל בעבורו. ולמדנו מזה עד כמה אנו צריכים לתפילה, שגם מי שיש לו זכויות לא תינצל בלי תפילה."
+ ],
+ [
+ "מאמר פ\"ה – יצר הרע",
+ "א) יצר הרע מתגבר עליו בכל יום",
+ "איתא במס' קידושין (ל' ב'), \"ואמר ר\"ש בן לוי יצרו של אדם מתגבר עליו בכל יום ומבקש המיתו וכו', ואלמלא הקדוש ברוך הוא עוזרו אין יכול לו וכו'\". וצריך ביאור, למה ברא הקב\"ה את יצר הרע חזק כל כך שאי אפשר להנצל ממנו בלי עזרת הקב\"ה?",
+ "ונראה ליישב את דברי הגמ' בקידושין על פי מה שכתב הג\"ר חיים מוואלאזין זצ\"ל בספרו נפש החיים (שער א' פ\"ו בהג\"ה ד\"ה והענין), \"והענין כי קודם החטא, עם כי ודאי שהיה בעל בחירה גמור להטות עצמו לכל אשר יחפוץ להיטיב או להיפך ח\"ו וכו', אמנם לא שהיה ענין בחירתו מחמת שכחות הרע היו כלולים בתוכו, כי הוא היה אדם ישר לגמרי כלול רק מסדרי כחות הקדושה לבד, וכל עניניו היו כולם ישרים קדושים ומזוככים טוב גמור, בלי שום עירוב ונטייה לצד ההיפך כלל, וכחות הרע היו עומדים לצד וענין בפני עצמם חוץ ממנו, והיה בעל בחירה ליכנס אל כחות הרע ח\"ו, כמו שהאדם הוא בעל בחירה ליכנס אל תוך האש, לכן כשרצה הס\"א להחטיאו הוצרך הנחש לבוא מבחוץ לפתותו, לא כמו שהוא עתה, שהיצר המפתה את האדם הוא בתוך האדם עצמו, ומתדמה להאדם שהוא עצמו הוא הרוצה ונמשך לעשות העוון, ולא שאחר חוץ ממנו מפתהו וכו'\".",
+ "ולמדנו מדבריו שיש שני סוגים של יצר הרע, יש יצר הרע שהוא חוץ לאדם, ויצר הרע זה אינו חזק כל כך אלא שע\"י יצר הרע זה יש אפשרות לאדם לבחור ברע, אבל האדם יכול ג\"כ לבחור בטוב, ואינו צריך לעזרת הקב\"ה. אבל יש יצר הרע שהוא בתוך האדם והאדם נמשך מאליו אחר היצר הרע, ולא שייך להנצל מיצר הרע זה בלי עזרת הקב\"ה.",
+ "ולפ\"ז יוצא שהקב\"ה לא ברא את היצר הרע באופן זה, אלא ע\"י עבירת האדם התגבר היצר הרע עד שאי אפשר להנצל ממנו בדרך הטבע בלי סייעתא דשמיא. וזהו כמו שאמרו חז\"ל במס' אבות (פ\"ד מ\"ב) ש\"עבירה גוררת עבירה\", דהיינו שהעבירה מחזקת את היצר הרע שבתוך האדם, ובזה מביאו לשאר עבירות.",
+ "ב) קלקול בבריאה ע\"י החטא",
+ "והנה לא זו בלבד שהיצר הרע נכנס לתוך האדם מחמת החטא, אלא שהבריאה עצמה נתקלקלה מחמת החטא, וכמו שמפורש בפסוקים שנגזרה מיתה על האדם, וגם צריך לאכול לחם ע\"י זיעת אפיים וכדומה.",
+ "ונראה לבאר בזה את דברי הגמ' בעבודה זרה (י\"ז א'), \"אמרו עליו על ר\"א בן דורדיא שלא הניח זונה אחת בעולם שלא בא עליה, פעם אחת שמע שיש זונה אחת בכרכי הים והיתה נוטלת כיס דינרין בשכרה, נטל כיס דינרין והלך ועבר עליה שבעה נהרות, בשעת הרגל דבר הפיחה אמרה כשם שהפיחה זו אינה חוזרת למקומה כך אלעזר בן דורדיא אין מקבלין אותו בתשובה, הלך וישב בין שני הרים וגבעות, אמר הרים וגבעות בקשו עלי רחמים, אמרו לו עד שאנו מבקשים עליך נבקש על עצמנו וכו', אמר שמים וארץ בקשו עלי רחמים, אמרו עד שאנו מבקשים עליך נבקש על עצמנו וכו', אמר חמה ולבנה בקשו עלי רחמים, אמרו לו עד שאנו מבקשים עליך נבקש על עצמנו וכו', אמר כוכבים ומזלות בקשו עלי רחמים, אמרו לו עד שאנו מבקשים עליך נבקש על עצמנו וכו', אמר אין הדבר תלוי אלא בי, הניח ראשו בין ברכיו וגעה בבכיה עד שיצתה נשמתו, יצתה בת קול ואמרה ר\"א בן דורדיא מזומן לחיי העולם הבא\".",
+ "ומבואר בגמ' שאלעזר בן דורדיא ביקש מחלקים שונים בבריאה שהם יבקשו רחמים עליו. וקשה טובא, שמה השייכות בין חטאיו ובין הבריאה? אבל לפי מה שנתבאר יש לומר שכיון שהבריאה עצמה נתקלקלה מחמת החטאים של האדם ממילא גם הם משתתפים עמו.",
+ "ג) אני הוא קודם שיחטא האדם",
+ "ולפי זה יש לבאר את דברי הגמ' בראש השנה (י\"ז ב'), \"'ה' ה'' (כי תשא ל\"ד, ו'), אני הוא קודם שיחטא האדם ואני הוא לאחר שיחטא האדם ויעשה תשובה\". והנה גמ' זו מיירי בשלש עשרה מדות של רחמים, וממילא משמע ש\"אני הוא קודם שיחטא האדם\" הוא מהמדות של רחמים. וקשה טובא, למה צריך רחמים קודם החטא.",
+ "וכבר עמד בזה הרא\"ש (פ\"ק דראש השנה סי' ה'), שכתב, \"וא\"ת מה צריך האדם למדת רחמים קודם שיחטא. ויש לומר אף על פי שגלוי וידוע לפניו שסופו לחטוא מתנהג עמו במדת רחמים באשר הוא שם\".",
+ "ונראה ליישב קושיא זו באופן נוסף על פי מה שנתבאר שמזמן חטא אדם הראשון כבר נכנס היצר הרע בתוך האדם וגם נתקלקלה הבריאה, שלפי זה כל חטא שהאדם עושה עכשיו הוא מכח הקלקול בבריאה שלפני חטא שלו, ולכן אפילו קודם שהוא חוטא בפועל כבר נתגברה מדת הדין בעולם, ושפיר צריך רחמים אפילו קודם החטא.",
+ "מכל זה יש ללמוד שאי אפשר לנו היום להתגבר על היצר הרע בלי סייעתא דשמיא, וממילא בימים אלו אנו צריכים להתחזק מאד בתפילה כדי שנזכה שהקב\"ה יעזור לנו בעבודת התשובה."
+ ],
+ [
+ "מאמר פ\"ו – כח התשובה",
+ "א) דרשו ה' בהמצאו",
+ "איתא במס' ראש השנה (י\"ח א'), \"אמר רב שמואל בר איניא משמיה דרב, מניין לגזר דין של צבור וכו' אף על גב שנחתם נקרע שנאמר 'כה' אלקינו בכל קראנו אליו' (ואתחנן ד', ז'), והכתיב 'דרשו ה' בהמצאו' (ישעיה נ\"ה, ו'), התם ביחיד הכא בצבור, ביחיד אימת, אמר רבה בר אבוה אלו עשרה ימים שבין ראש השנה ליום הכפורים\".",
+ "ומבואר מזה שבעשרת ימי תשובה הקב\"ה הוא קרוב לנו ביותר, ולכן הנביא צוה לנו לדרוש ולבקש את ה' בימים אלו. והנה זו היא הזדמנות מיוחדת לחזור בתשובה כיון שהתשובה מתקבלת ביותר בזמן זה שהקב\"ה קרוב לנו, ותביעה גדולה היא על האדם שאינו מנצל את הזמן.",
+ "וכן כתב רבינו יונה בשערי תשובה (שער א' אות ב'), \"ודע, כי החוטא כאשר יתאחר לשוב מחטאתו יכבד עליו מאד ענשו בכל יום כי הוא יודע כי יצא הקצף עליו ויש לו מנוס לנוס שמה והמנוס הוא התשובה, והוא עומד במרדו והנו ברעתו ובידו לצאת מתוך ההפכה ולא יגור מפני האף והחמה, על כן רעתו רבה. ואמרו רבותינו זכרונם לברכה על הענין הזה (קהלת רבה ז, ט\"ו) משל לכת של לסטים שחבשם המלך בבית האסורים וחתרו מחתרת, פרצו ויעבורו ונשאר אחד מהם, בא שר בית הסוהר וראה מחתרת חתורה והאיש ההוא עודנו עצור ויך אותו במטהו, אמר לו, קשה יום, הלא המחתרת חתורה לפניך ואיך לא מהרת המלט על נפשך\".",
+ "ועוד איתא במס' שבת (ל\"ב א'), \"עלה למטה ונפל יהי דומה בעיניו כמי שהעלוהו לגרדום לידון, שכל העולה לגרדום לידון אם יש לו פרקליטין גדולים ניצול, ואם לאו אינו ניצול, ואלו הן פרקליטין של אדם, תשובה ומעשים טובים, ואפילו תשע מאות ותשעים ותשעה מלמדים עליו חובה ואחד מלמד עליו זכות ניצול וכו'\". ומבואר מגמ' זו, שההשקפה הנכונה של חולה צריכה להיות שחייו הוא בסכנה מחמת שדנים אותו בשמים אם יחיה או ימות, והדרך לזכות לחיים הוא על ידי תשובה ומעשים טובים.",
+ "וזו היא סיבה נוספת להנחיצות של תשובה בימים אלו, שהרי בימים אלו כולנו נחשבים כאילו \"העלוהו לגרדום לידון\", והדרך להנצל הוא רק על ידי תשובה ומעשים טובים.",
+ "ב) תשובת אדם הראשון",
+ "והנה עד היכן כחה של תשובה מתבאר מתוך דברי המדרש, שהנה איתא בבראשית רבה (פ' בראשית פרשה כ\"ב סי' י\"ג), \"פגע בו אדם הראשון (בקין), א\"ל מה נעשה בדינך, א\"ל עשיתי תשובה ונתפשרתי, התחיל אדם הראשון מטפח על פניו, אמר כך היא כחה של תשובה ואני לא הייתי יודע, מיד עמד אדם הראשון ואמר (תהלים צ\"ב א') 'מזמור שיר ליום השבת וגו''\".",
+ "המדרש הזה אומר דרשיני, שמה השייכות בין הכרת האדם שתשובה מועלת והפסוק של מזמור שיר ליום השבת?! ועוד קשה, למה לא ידע האדם שתשובה מועלת?",
+ "ג) מזמור שיר ליום השבת",
+ "ונראה לומר שאדם הראשון חשב שתשובה מועלת רק אם האדם התעורר לתשובה מעצמו, אבל אם התשובה היא מחמת אתערותא דלעילא ע\"י תביעת הקב\"ה אז אין תשובה מועלת. וזהו מה שלמד מקין בנו, שאע\"פ שהתשובה לא היתה מאתערותא דלתתא, אלא שהקב\"ה תבע את קין על חטאיו וקין שב בתשובה, אעפ\"כ קיבל הקב\"ה את תשובתו.",
+ "ולפ\"ז יש לבאר למה אמר אדם הראשון באותה שעה \"מזמור שיר ליום השבת\", דהנה איתא בברכות (מ\"ט א') שכוונת הברכה \"מקדש ישראל והזמנים\" היא מקדש ישראל דקדשינהו לזמנים, ור\"ל שיו\"ט אינו דומה לשבת, שיו\"ט נקבע ע\"י ב\"ד של ישראל שקובעים את ראש חודש, אבל שבת נקבעת ע\"י הקב\"ה שהוא קבע שיום השביעי יהיה שבת. ונמצא שתשובה הבאה מאתערותא דלעילא דומה לשבת שגם היא באה ע\"י הקב\"ה, ולכן כשהכיר אדם הראשון שתשובה מועלת אפילו אם היא באה ע\"י אתערותא דלעילא מיד אמר \"מזמור שיר ליום השבת\".",
+ "ונראה שיש בחינה נוספת בקשר שבין יום השבת ותשובה, שהנה יום השבת אינו רק יום אחד בשבוע, אלא היא במדריגה אחרת לגמרי, שהרי נחשב ל\"מעין עולם הבא\" (וכדאיתא בברכות דף נ\"ז ב'), ונמצא שביום השבת העולם הוא כמציאות חדשה שאינה דומה לשאר ימות השבוע, וממילא הדמיון בין תשובה ויום השבת הוא שכשם שיום שבת הוא מציאות חדשה, הוא הדין מי שעשה תשובה נחשב כמציאות חדשה. ופשוט הוא שזהו רק במי ששינה דרכיו לגמרי, ולא די בזה רק להתחרט ולא להשתנות, אבל מי שבאמת משתנה זוכה להיות בריה חדשה."
+ ],
+ [
+ "מאמר פ\"ז – חמשה עשר באב ויום הכפורים",
+ "א) לא היו ימים טובים לישראל…",
+ "איתא במס' תענית (ל' ב'), \"אמר רבן שמעון בן גמליאל, לא היו ימים טובים לישראל כחמשה עשר באב וכיום הכפורים, בשלמא יום הכפורים משום דאית ביה סליחה ומחילה יום שניתנו בו לוחות האחרונות, אלא חמשה עשר באב מאי היא וכו'\",. ויעוין שם בגמ' שיש כמה תירוצים לשאלה זאת, ואחד מהם (בדף ל\"א א') הוא, \"רבה ורב יוסף דאמרי תרוייהו, יום שפסקו מלכרות עצים למערכה, דתניא רבי אליעזר הגדול אומר מחמשה עשר באב ואילך תשש כחה של חמה ולא היו כורתין עצים למערכה לפי שאינן יבשין, אמר רב מנשיא וקרו ליה יום תבר מגל (שבירת הגרזן שפסק החוטב מלחטוב עצים, רש\"י), מכאן ואילך דמוסיף יוסיף (מכאן ואילך, מחמשה עשר באב ואילך, דמוסיף לילות על הימים לעסוק בתורה יוסיף חיים על חייו, רש\"י) וכו'\".",
+ "ומבואר מתירוץ זה שהיום טוב של חמשה עשר באב הוא משום שפוסקים באותו זמן מלכרות עצים למזבח, ועוד מבואר שם בגמ' שבזמן זה הלילות מתארכים, ומי שמוסיף ללמוד תורה יוסיף חיים לעצמו. אלא שעדיין צריך ביאור, למה זמן פסיקת כריתת עצים הוא יום טוב עד שהגמ' אמרה שלא היו ימים טובים לישראל כט\"ו באב?",
+ "ב) השמחה של פסיקת כריתת עצים למזבח",
+ "ומצינו להראשונים שנחלקו בזה, שהרשב\"ם בב\"ב (קכ\"א ב' ד\"ה מניסן) כתב, \"ואותו יום שפסקו היו שמחים לפי שבאותו יום היו משלימין מצוה גדולה כזאת\", ומשמע מדבריו שהיתה שמחת סיום, ששמחו בסיום המצוה כמו ששמחים בסיום מסכתא.",
+ "אולם רבינו גרשום (בב\"ב שם) כתב, \"ולפי שעה שהיו עסוקים לכרות עצי המערכה היו מתבטלין בתלמוד תורה, אבל אותו יום פסקו ועשאוהו יום טוב שמיכן ואילך היו עוסקין בתורה\". ולמדים מדבריו דבר נפלא, שאע\"פ שהיו עוסקים במצוה חשובה מאד דהיינו כריתת עצים למזבח, מכל מקום כשסיימו אותה מצוה והיו יכולים ללמוד באותו זמן היו שמחים מאד עד שעשאוהו יו\"ט.",
+ "אבל יש ללמוד מזה דבר נוסף, שהנה בודאי אותם שהיו עוסקים בכריתת העצים היו קובעים עתים ללמוד תורה בכל יום, אלא שעכשיו יכולים ללמוד יותר, וגם זה הוא סיבה ליום טוב.",
+ "עוד יש להעיר שלשון הגמ' היא, \"לא היו ימים טובים לישראל כחמשה עשר באב וכיום הכפורים\", שממה שהקדימו ט\"ו באב ליוה\"כ מוכח שהיו\"ט של ט\"ו באב גדול יותר מהיו\"ט של יוה\"כ.",
+ "ודבר זה צריך ביאור, שהרי היו\"ט של יוה\"כ הוא משום שאותו יום הוא יום של סליחה ומחילה, וא\"כ איך שייך לומר שט\"ו באב חשוב יותר מיוה\"כ?",
+ "אלא שמוכח מזה דבר נפלא, שהרווחת זמן כדי ללמוד תורה חשובה יותר מסליחה ומחילה, ויש להתעורר מזה להרבות זמן בלימוד התורה ולדעת איך חשובה כל רגע של לימוד התורה."
+ ],
+ [
+ "מאמר פ\"ח – \"כי קרוב הדבר מאד\"",
+ "א) מה היא \"המצוה הזאת\"",
+ "כי המצוה הזאת אשר אנכי מצוך היום לא נפלאת היא ממך ולא רחקה היא; לא בשמים היא לאמר מי יעלה לנו השמימה ויקחה לנו וישמיענו אותה ונעשנה; ולא מעבר לים היא לאמר מי יעבר לנו אל עבר הים ויקחה לנו וישמיענו אותה ונעשנה; כי קרוב אליך הדבר מאד בפיך ובלבבך לעשותו (נצבים ל', י\"א-י\"ד).",
+ "מבואר מפסוקים אלו שיש מצוה שיש לטעות עליה ולחשוב שהיא \"בשמים\" דהיינו שהיא רחוקה מהשגת האדם, ובאמת אינו כן שהיא קרובה מאד אל האדם והיא בגדר \"בפיך ובלבבך לעשותו\".",
+ "מדברי חז\"ל מבואר ש\"המצוה הזאת\" היא התורה, וכמו שאמרו חז\"ל במס' עירובין (נ\"ה א'), \"רבא אמר 'לא בשמים היא', לא תמצא במי שמגביה דעתו עליה כשמים ולא תמצא במי שמרחיב דעתו עליה כים, רבי יוחנן אמר 'לא בשמים היא', לא תמצא בגסי רוח 'ולא מעב�� לים היא' לא תמצא לא בסחרנים ולא בתגרים\". וכוונת הגמ' היא שהתורה לא תתקיים אצל האדם אם האדם הוא בעל גאוה או אם הוא טרוד מאד ברדיפה אחר פרנסתו. וכן אמרו חז\"ל במס' בבא מציעא (נ\"ט ב'), \"מאי 'לא בשמים היא', אמר רבי ירמיה שכבר ניתנה תורה מהר סיני אין אנו משגיחין בבת קול\", דהיינו שכוונת הפסוק היא שפסק ההלכה תלוי בדעת חכמי התורה ואין ההלכה נפסקת מן השמים.",
+ "אבל הרמב\"ן בפירושו כתב, \"אבל 'המצוה הזאת' על התשובה הנזכרת וכו', ונאמרה בלשון הבינוני לרמוז בהבטחה כי עתיד הדבר להיות כן; והטעם, לאמר כי אם יהיה נדחך בקצה השמים ואתה ביד העמים תוכל לשוב אל ה' ולעשות ככל אשר אנכי מצוך היום, כי אין הדבר נפלא ורחוק ממך, אבל קרוב אליך מאד לעשותו בכל עת ובכל מקום; וזה טעם בפיך ובלבבך לעשותו, שיתודו את עונם ואת עון אבותם בפיהם וישובו בלבם אל ה' וכו'\".",
+ "והנה לדעת הרמב\"ן כוונת הפסוקים היא שאל יטעה האדם לומר שהתשובה היא רחוקה מאד מהאדם וכמעט אי אפשר לאדם לעשותה, שהרי האמת הוא להיפך, שהתשובה היא קרובה מאד אל האדם ויכול לעשותה בקלות.",
+ "ב) למה חושבים שהתשובה \"בשמים היא\"",
+ "אלא שיש לתמוה, שאיך שייך לומר שהאדם יטעה לחשוב שהתשובה היא כמעט בגדר אי אפשר ונחשב כאילו התשובה \"בשמים היא\", אם האמת הוא שהיא כל כך קרובה אל האדם עד שאמרה התורה שהיא \"בפיך ובלבבך לעשותו\"?!",
+ "ועוד יש לתמוה, שחז\"ל אמרו במס' עירובין (ק' ב'), \"אילמלא לא ניתנה תורה היינו למידין צניעות מחתול וגזל מנמלה ועריות מיונה דרך ארץ מתרנגול\", דהיינו שאפשר ללמוד דברי תורה מהבריאה עצמה, ולכאורה הביאור בזה הוא ש\"איסתכל באורייתא וברא עלמא\" (כדאיתא בזוה\"ק פ' תרומה דף קס\"א ב'), שהבריאה בעצמה נבראת על פי התורה וממילא אפשר ללמוד דברי תורה מהבריאה בעצמה, ועל דרך זה למדו תורה קודם מתן תורה, והנה אם כן הוא בבעלי חיים כמו חתול ונמלה כל שכן שהוא כן בהאדם עצמו, וממילא גוף האדם הוא בבואה של התורה הקדושה, ולפ\"ז ראויים אנו להיות קרובים כל כך אל התורה כיון שמציאותינו היא בבואה של התורה, וא\"כ מה קרה שאנו כהיום כל כך רחוקים מן התורה?!",
+ "ג) תמיהות על שני מדרשות אודות אדם הראשון",
+ "ועוד יש לתמוה, שהנה איתא בבראשית רבה (פ' בראשית י\"ט, י\"ב), \"אמר רבי אבא בר כהנא, 'ואכלתי' אין כתיב כאן אלא 'ואוכל', אכלתי ואוכל\". וכוונת המדרש היא שאדם הראשון אמר, \"האשה אשר נתתה עמדי היא נתנה לי מן העץ ואוכל\" (בראשית ג', י\"ב), ו\"אוכל\" הוא לשון עתיד, ומבואר מזה שאדם הראשון אמר שמלבד מה שהוא אכל כבר הוא רוצה להמשיך לאכול מן עץ הדעת, ודבר זה תמוה הוא, איך שייך לומר שאדם הראשון מרד באופן גלוי כנגד הקב\"ה שמלבד מה שחטא גם יש בדעתו להוסיף לחטוא?!",
+ "ועוד יש לתמוה, שאיתא בבראשית רבה (פ' בראשית כ\"ב, י\"ג), \"פגע בו אדם הראשון (בקין), אמר לו מה נעשה בדינך, אמר לו עשיתי תשובה ונתפשרתי, התחיל אדם הראשון מטפח על פניו, אמר כך היא כוחה של תשובה ואני לא הייתי יודע\", ומבואר מהמדרש שאדם הראשון לא ידע שיכול הוא לחזור בתשובה על חטאו, ורק לאחר שפגע בקין שחזר בתשובה ונתקבלה תשובתו הבין שגם הוא יכול לחזור בתשובה. ויש לתמוה, שהנה התשובה נבראת קודם שנברא העולם וכדאיתא במס' נדרים (ל\"ט ב'), והיינו משום שאי אפשר לעולם להתקיים בלי תשובה, וא\"כ אי�� שייך שאדם הראשון לא ידע ששייך לחזור בתשובה?!",
+ "ד) היצר הרע מתגבר על ידי חטאי האדם",
+ "ונראה ליישב כל זה בהקדם מה שמבואר בקדמונים שכל המצוות כוללות את היצר הרע לעבור על אותה מצוה. יצר הרע זה הוא כמו מלאך שתפקידו הוא שיהיה לאדם נסיון הבחירה באותה מצוה, שרק ע\"י נסיון הבחירה אפשר לאדם לקבל שכר עבור קיום המצוה. והנה הקב\"ה צוה לאדם שלא יאכל מעץ הדעת, וכמו שכתוב \"ויצו ה' אלקים על האדם לאמר מכל עץ הגן אכל תאכל, ומעץ הדעת טוב ורע לא תאכל ממנו כי ביום אכלך ממנו מות תמות\" (בראשית ב', ט\"ז-י\"ז). ולכן אע\"פ שבאופן כללי לא היתה לאדם הראשון שום ידיעה של רע, אבל מכל מקום היה לו יצר הרע על מצוה זו שלא לאכול מעץ הדעת.",
+ "והנה יצר זה הבא עם המצוה עצמה ניתנה באופן שהאדם יוכל להתגבר על היצר, שהרי כל תפקידו הוא רק שיהיה לאדם נסיון הבחירה. אלא שאם האדם אינו מתגבר על היצר הרע אז כחות הרע מתגברים עד שקשה לאדם להתגבר עליהם. וזהו מה שאמרו חז\"ל באבות (ד', ב') \"עבירה גוררת עבירה\", שהתגברות כוחות הרע שבאו מהעבירה הראשונה מביאות את האדם לשאר עבירות. וכן אמרו חז\"ל במס' סוכה (דף נ\"ב א'), \"יצר הרע בתחילה דומה לחוט של בוכיא ולבסוף דומה כעבותות העגלה\", שיצר הרע ניתן לאדם באופן שיכול להתגבר עליו, ואז היצר הרע דומה לקורי עכביש שהוא מורכב מחוטים דקים וקלושים, אבל בשעה שהאדם מתחיל לחטוא והולך אחר עצת יצר הרע אז מתגברים כוחות הרע עד שהיצר הרע דומה לחבלים עבים שקשה מאד להתגבר עליו.",
+ "וכן מבואר מדברי התנחומא (בראשית ז'), \"אתה אומר שהוא רע מי יוכל לעשותו טוב, אמר הקדוש ברוך הוא אתה עושה אותו רע וכו'\". ור\"ל שהאדם יכול להתגבר על היצר הרע ואז באמת היצר הרע אינו רע שתפקידו הוא דבר טוב שיהיה לאדם נסיון הבחירה, אלא שהעבירות שכבר עשה האדם הגבירו את כח היצר הרע עד שקשה להתגבר עליו, ועכשיו הוא באמת רע, ולכן הקב\"ה אמר \"אתה עושה אותו רע\".",
+ "ה) יישוב הקושיות",
+ "ולפי זה נראה ליישב מה שמבואר במדרש שאדם הראשון אמר \"אכלתי ואוכל\", שאין כוונתו לומר שהוא רוצה לאכול פעם נוספת מעץ הדעת, אלא כוונתו לומר שנפשו נפגמה כל כך מהחטא וירד פלאים ממדרגתו הראשונה ממילא הוא משער בנפשו שלא יוכל להתגבר על יצרו בפעם הבאה שהרי יצרו התחזק מאד על ידי חטאו. ולכן אמר \"אכלתי ואוכל\", דהיינו שהוא מרגיש שאינו יכול לעצור בעצמו מלאכול.",
+ "וכן מבואר לפי זה מה שמבואר במדרש שאדם הראשון לא ידע את כוחה של תשובה עד שפגע בקין, שבודאי אדם הראשון ידע שיש תשובה, אלא שהוא סבר שכיון שהוא ירד כל כך ממדרגתו הראשונה ממילא התשובה היא קשה כל כך בשבילו עד שהוא כמעט בגדר אי אפשר, אלא שכיון שפגע בקין שחזר בתשובה ונתקבלה תשובתו אז הבין שאף למי ששקוע בחטא שייך לו לחזור בתשובה אע\"פ שהיא קשה.",
+ "ונראה שבזה מיושב גם כן מה שהקשינו לעיל שאם כל הבריאה וכל שכן האדם הוא בבואה של התורה עצמה א\"כ למה אנו רחוקים כל כך מהתורה, שלפי זה הדבר מבואר היטב, שהאדם נברא באופן שהוא קרוב מאד להקב\"ה, אלא שכל עבירה מוסיפה טומאה בהאדם ומרחיקה אותו מן הקב\"ה, וממילא אנו רחוקים כל כך מהקב\"ה.",
+ "וכן מיושבת בזה כוונת הפסוקים, שכבר הערנו שמהפסוק משמע שאפשר לאדם לטעות ולומר שהתשובה \"בשמים היא\" דהיינו שהיא כמעט בגדר אי אפשר ובאמת התשובה היא קרובה מאד להאדם, והקשינו שאיך שייך להאדם לטעות כל כך, שאם התשובה באמת קרובה מאד אל האדם למה יחשוב להיפך ממש, אבל לפי מה שנתבאר יש ליישב שכוונת הפסוקים היא שבאמת התשובה היא קרובה מאד אל האדם והיא בגדר \"בפיך ובלבבך לעשותו\", אלא שזהו רק אם האדם לא מרחיק את עצמו מן הקב\"ה, אבל אם האדם שקוע בעבירות אז באמת התשובה אינה כל כך קלה ושוב אינה בגדר \"בפיך ובלבבך לעשותו\", וממילא התורה אמרה שאל יחשוב האדם שהתשובה נבראת באופן שהיא קשה מאד, שהאמת הוא שהתשובה היא קלה מאד אם האדם לא מרחיק את עצמו כל כך מן הקב\"ה.",
+ "ו) ביאור מה שאמרו דורו של יחזקאל \"נהיה ככל האומות\"",
+ "ונראה שבזה יש לבאר ג\"כ את דברי המדרש תנחומא (פ' נצבים סי' ג') שכתב, \"וכן אתה מוצא כשבקשו לפרוק עול שבועתו בימי יחזקאל וכו' אמרו לו בן כהן הקונה את העבד מהו שיאכל בתרומה, אמר להם אוכל, אמרו לו אם חזר כהן ומכרו לישראל לא יצא מרשותו, אמר להם הן, אמרו לו אף אנו כבר יצאנו מרשותו, נהיה ככל האומות, וכו' אמר להם כל זמן שלא מכרו ברשותו הוא, ואתם לא נמכרתם בדמים וכו'\".",
+ "והנה פשטות דברי המדרש היא שבני ישראל רצו למרוד בהקב\"ה ולהיות ככל האומות, ולכן אמרו ליחזקאל שכיון שכבר יצאו מרשותו של הקב\"ה ממילא הם רוצים להיות ככל האומות.",
+ "אבל לפי מה שנתבאר נראה שכוונת המדרש היא שאחר שחטאו ישראל כל כך עד שנחרב בית המקדש וגלו מארצם חשבו שהם משוקעים בחטא כל כך עד שאי אפשר להם לחזור בתשובה, ולכן יש להם להיות ככל האומות כיון שאי אפשר להם להיות ברשותו של הקב\"ה.",
+ "והנה למעשה יחזקאל הנביא השיב להם שהם עדיין ברשותו של הקב\"ה ובאמת אפשר להם לחזור בתשובה, אע\"פ שבודאי התשובה תהיה קשה כיון שנתרחקו כל כך מהקב\"ה על ידי חטאיהם.",
+ "ז) ביאור הירושלמי במס' מכות",
+ "איתא בירושלמי במס' מכות (פרק ב' הל' ו'), \"שאלו לחכמה, חוטא מהו עונשו, אמרו להם 'חטאים תרדף רעה' (משלי י\"ג, כ\"א), שאלו לנבואה, חוטא מה עונשו, אמרה להן 'הנפש החוטאת היא תמות' (יחזקאל י\"ח, ד'), שאלו לקודשא בריך הוא, חוטא מהו עונשו, אמר להן יעשו תשובה ויתכפר לו\".",
+ "והנה דברי חז\"ל אלו תמוהים ביותר, שהרי תשובה היא חלק של התורה, ואיך שייך לומר שחכמה ונבואה חשבו שלא שייך תיקון לחוטא. ועוד שכבר הבאנו לעיל שמבואר במס' נדרים (ל\"ט ב') שתשובה נבראת קודם שנברא העולם, וממילא מוכח מזה שתשובה היא חלק של הבריאה, ולכן קשה טובא איך לא ידעו חכמה ונבואה שיש מושג של תשובה.",
+ "אבל לפי מה שנתבאר דברי הירושלמי מבוארים היטב, שבודאי מי שחטא פעם אחת ואינו משוקע בחטא בודאי יש לו תיקון על ידי תשובה, אבל מי שחטא כל כך עד שנפשו מקולקלת ביותר והוא משוקע בחטא הוה אמינא שאין שום תיקון לזה, ועל זה אמרו חכמה ונבואה שאין לו תיקון, אבל הקב\"ה בכבודו ובעצמו השיב להם שאף באופן זה יש תיקון של תשובה, אלא שתשובה באופן זה לא תבוא בקלות כל כך וכמו שביארנו.",
+ "ונראה שלשון הירושלמי מדוייקת, שלדברי הירושלמי נבואה השיבה ש\"הנפש החוטאת היא תמות\", והנה מי שחטא פעם אחת לא יקרא \"נפש החוטאת\", ורק מי שחטא הרבה פעמים נקרא כן, ולכן מוכח מזה כמו שביארנו שהירושלמי מדבר רק במי שהוא משוקע בחטא, אבל בודאי תשובה למי שחטא פעם אחת היא דבר קל ונחשב \"קרוב אליך הדבר מאד\"."
+ ],
+ [
+ "חנוכה",
+ "מאמר פ\"ט – הנס של פך השמן ותורה שבעל פה",
+ "א) חילוק בין נס שניתן להכתב בתנ\"ך ובין נס שלא ניתן להכתב בתנ\"ך",
+ "איתא במס' יומא (כ\"ט א'), \"אמר רב אסי, למה נמשלה אסתר לשחר, לומר לך מה שחר סוף כל הלילה אף אסתר סוף כל הנסים, והא איכא חנוכה, ניתנה לכתוב קא אמרינן\".",
+ "ומדברי הגמ' משמע שנס חנוכה ונס פורים שייכים לשני סוגים של נסים, שנס פורים שייך לסוג של נסים שניתנים להכתב בתנ\"ך, ונס חנוכה שייך לסוג של נסים שאינם ניתנים להכתב בתנ\"ך. וצריך ביאור, מה החילוק בין נס שנכתב בתנ\"ך לנס שלא נכתב בתנ\"ך?",
+ "ב) התכלית של הנס",
+ "ונראה לבאר החילוק בהקדם ביאור הנס של פך השמן, שהנה זה פשוט שאין הקב\"ה עושה נסים בחנם, ורצונו להנהיג את העולם בדרך הטבע, אלא שלפעמים יש צורך לעשות נס וכגון להשריש אמונה בכלל ישראל כמו הנסים של יציאת מצרים וקריעת ים סוף, ולכן היה נראה לומר שגם הנס של פך השמן היה כדי להשריש אמונה בכלל ישראל, אלא שאנו צריכים להתבונן איך התחזקה האמונה של בני ישראל ע\"י הנס של פך השמן?",
+ "ונראה לומר שבזמן של נס חנוכה נחלשה האמונה בתורה שבעל פה, שהרי באותו זמן הופיעו הצדוקים שלא האמינו בתורה שבעל פה, וממילא נתן הקב\"ה לנו את הנס של השמן כדי שאמונתנו בתורה שבעל פה תתחזק.",
+ "אלא שעדיין יש לעיין, מה השייכות בין נס השמן ותורה שבעל פה, ואיך התחזקה האמונה בתורה שבעל פה ע\"י הנס של פך השמן?",
+ "והנראה לומר בזה, שהרי איתא במס' שבת (דף כ\"א ב'), \"שכשנכנסו יוונים להיכל טמאו כל השמנים שבהיכל\", ומבואר מזה שהוצרכו לנס כיון שהשמן נטמא ע\"י היוונים. ותמה על זה הפני יהושע, \"ולכאורה יש לתמוה כל טורח הנס זה למה, דהא קי\"ל טומאה הותרה בציבור (עי' יומא נ' א') והיו יכולין להדליק בשמן טמא\".",
+ "ואולם יעוין בפרי חדש (באו\"ח סי' תר\"ע) שתירץ את קושיית הפני יהושע ע\"פ מה שהקשה איך שייך שהיוונים טימאו את השמנים, והלא לא מצינו שום טומאה לנכרי מחיים. ותירץ שכיון שחז\"ל גזרו על הגוים שיהיו כזבים לכל דבריהם (כדאיתא בנדה דף ל\"ד א'), א\"כ יש לומר שהשמן נטמא בטומאת זיבה. ולפ\"ז יישב הפר\"ח את קושיית הפני יהושע, שהרי רק טומאת מת הותרה בציבור, ולא טומאת זיבה (כדאיתא בפסחים דף ס\"ז א').",
+ "לפי זה יוצא שמן התורה השמן היה טהור לגמרי, וכל טומאתו היתה רק מדרבנן שגזרו על הגוים שמטמאים כזבים, וא\"כ הנס של פך השמן הוצרך רק בשביל הדין דרבנן.",
+ "וממילא מיושבת בזה איך התחזקה האמונה בתורה שבעל פה ע\"י הנס של פך השמן, שהרי הכח של החכמים לתקן תקנות דרבנן הוא רק מכח התורה שבעל פה, וכיון שהנס בא בשביל דין דרבנן ממילא האמונה בתורה שבעל פה התחזקה ע\"י הנס.",
+ "ובזה מבוארים דברי הגמ' ביומא שמבואר ממנה שיש שני סוגים של נס, אחד שניתן להכתב ואחד שלא ניתן להכתב, שיש לומר שכוונת הגמ' היא שיש חילוק בין נס שבא לחזק את האמונה בתורה שבעל פה שנס כזה לא ניתן להכתב בתורה שבכתב, ובין נס שבא לחזק את האמונה בתורה שבכתב שנס כזה בודאי ניתן להכתב בתורה שבכתב.",
+ "והנה מאחר שימי חנוכה הם ימים של התחזקות באמונה בתורה שבעל פה, ממילא יש לנו להתחזק ביותר בלימוד תורה שבעל פה בימים אלו.",
+ "ג) עיקר לימוד התורה הוא על מנת ללמד",
+ "והנה התחזקו�� בלימוד התורה אינה רק שילמוד לעצמו שהרי אינו מקיים את מצות תלמוד תורה בשלימות אא\"כ היא על מנת ללמד לאחרים, ורק לימוד התורה על מנת ללמד מגין עלינו והוא יסוד קיום העולם. דבר זה יש ללמוד מדברי הספורנו, שהנה הקב\"ה אמר ליצחק אבינו, \"והרביתי את זרעך ככוכבי השמים ונתתי לזרעך את כל הארצות האל והתברכו בזרעך כל גויי הארץ, עקב אשר שמע אברהם בקולי וישמור משמרתי מצותי חקותי ותורתי\" (תולדות כ\"ו, ד'-ה'), ומבואר מזה שהבטחת הקב\"ה ליצחק לא היתה בזכותו של יצחק עצמו, אלא בשביל אברהם אבינו.",
+ "וכתב על זה הספורנו, \"הנה ליצחק תלה בזכות אחרים עתה וכו', ולא כן אמר ליעקב, כל שכן לאברהם, וזה היה קודם שהתעורר יצחק לקרוא בשם ה', אבל אחר שקרא בשם ה' נאמר (תולדות כ\"ו, כ\"ח-כ\"ט), 'ואבימלך הלך אליו מגרר' ואמרו 'ראה ראינו כי היה ה' עמך וכו' אתה עתה ברוך ה'', ולא מצאוהו עוד תלאות מקנאים ודברי ריבות כאשר בראשונה, אמנם ליעקב לא תלה בזכות אחרים כלל, כי הוא אמנם מנעוריו יושב אהלים ללמוד וללמד דעת את העם בפרט באהלי שם ועבר ששם עלה כל מבקש ה' בלי ספק\".",
+ "ולמדנו מדברי הספורנו שהרבצת התורה היא זכות גדולה כל כך, וזוכה בזה לברכות בשביל עצמו, אבל אם לומד תורה רק לעצמו אינו ראוי לברכות בזכות עצמו, ולכן יצחק אבינו לא זכה לברכות בזכות עצמו עד שהתחיל לקרוא בשם ה' ולפרסם ידיעת ה'.",
+ "ד) מה גרם לרב לרדת לבבל",
+ "ונראה לבאר בזה את דברי הגמ' במכות (כ\"ד א'), \"אמר רב, מסתפינא מהאי קרא 'ואבדתם בגוים' (בחוקותי כ\"ו, ל\"ח), מתקיף לה רב פפא דלמא כאבידה המתבקשת וכו', אלא מסיפא דקרא 'ואכלה אתכם ארץ אויביכם'\". ומבואר שרב היה ירא שהיהודים בגלות יהיו אבודים בין הגוים. וצ\"ב מה יש לנו ללמוד מגמ' זו?",
+ "אולם יעוין בגיטין (ו' א'), \"אמר ר' אבא אמר רב הונא, עשינו עצמינו בבבל כארץ ישראל לגיטין מכי אתא רב לבבל\". ופירש רש\"י, \"מכי אתא רב לבבל וקבע ישיבה בסורא\". ומבואר מזה שרב היה עוסק בהרבצת התורה בבבל עד שהיהודים בבבל גדלו בתורה ונעשו שוים ליהודים שהיו בארץ ישראל. ויש להתבונן, מה גרם לרב לעזוב ארץ ישראל ולעסוק בהרבצת התורה בבבל? ויש לפרש שכיון שהיה ירא שמא יתקיים הפסוק של \"ואכלה אתכם ארץ אויביכם\", לכן עסק בהרבצת התורה בבבל כדי שתהיה להם זכות קיום בחו\"ל ע\"י לימוד התורה.",
+ "והנה אם רב היה נשאר בארץ ישראל ולא היה עוסק בהרבצת התורה, בודאי היה עולה הרבה במעלות התורה, אבל רב הבין שהעיקר אינו ללמוד בשביל עצמו, אלא ללמד לאחרים, לכן השקיע את עצמו בהרבצת התורה בין יהודי בבל.",
+ "ה) לא יפסיד ע\"י הרבצת התורה",
+ "והנה מדברי החתם סופר יש ללמוד חידוש נוסף, שהקב\"ה נותן לו במתנה מה שהפסיד במה שנתן מזמנו לאחרים, שהנה כתוב, \"וה' אמר המכסה אני מאברהם אשר אני עושה וגו', כי ידעתיו למען אשר יצוה את בניו ואת ביתו אחריו ושמרו דרך ה' לעשות צדקה ומשפט למען הביא ה' על אברהם את אשר דבר עליו\" (וירא י\"ח, י\"ז-י\"ט), ומשמע שהקב\"ה אמר שהוא יגלה לאברהם אבינו את אשר הוא עתיד לעשות לאנשי סדום כיון שאברהם אבינו מצוה את בניו ואת ביתו אחריו ללכת בדרך ה'. וקשה טובא, מה הקשר בין זה לזה?",
+ "וכתב על זה החתם סופר, \"יש לפרש אי היה אברהם מגיע במדרגת נבואתו להודיעו אשר יעשה במשפט אומה או עיר פלוני לא היה נמנע ממנו הידיעה כמו שנאמר לישעיה וירמיה ויחזקאל על כמה אומות מה שאינו נוגע לישראל כלל וכו', אבל לא הגיע מדרגת נבואת אברהם לידי כך, אמנם לא מפני שלא היה ראוי אלא שלא היה פנאי לייחד מחשבתו ולהתבונן בענינים גבוהים כאלו מפני שהיה מתעסק עם בניו ואת ביתו אחריו ללמדם דרך ה', ואותם לא הגיעו בתחילת לימודם אלא במדריגה פחותה לעבוד על מנת לקבל פרס למען הביא ה' על אברהם את אשר דיבר עליו, וכיון שהשפיל דעתו ושכלו לכבוד השי\"ת ללמדם דרך ה' והפסיד לעצמו מדרגת נבואתו לכן אמר הקב\"ה המכסה אני, כי בשביל זה יפסיד, הלא ידעתי שכל עצמו שלא הגיע הוא לזה רק למען אשר יצוה את ביתו ואת בניו אחריו\".",
+ "ולמדנו מדברי החתם סופר שמה שהאדם מונע מעצמו מדריגות גבוהות כדי שיעסוק בהרבצת התורה הוא סיבה שהקב\"ה יזכה לו במתנה באותן מדריגות עצמן ולא יפסיד האדם ברוחניות במה שהוא מוסר את נפשו בשביל התורה.",
+ "ובאמת מסופר על החתם סופר שפעם אחת נשאל אם יש להבטל מלימודו כדי שילמד לתינוקות של בית רבן בעירו, והשיב החתם סופר ששעה אחת עם תלמידים הוא כנגד הרבה שעות ביחיד ויזכה לתורה יותר ע\"י לימוד עם התלמידים.",
+ "ואומרים בשם הגר\"ח זצ\"ל שמה שיש מ\"ח קניינים לתורה היינו משום שלא שייך לקנות תורה ע\"י הלימוד בלבד, שהתורה נקנית רק במצבים מסויימים ובהכנה גדולה, וממילא אם יעסוק בלימוד התורה ע\"מ ללמד יותר נקל לו לקנות את התורה כיון שמדרגת לימוד התורה לתלמידים היא גדולה כל כך.",
+ "אבל יש להעיר, שהתורה אמרה \"ושננתם לבניך\" (ואתחנן ו', ז'), וחז\"ל דרשו (ספרי פ' ואתחנן פיסקא ט'), \"בניך אלו תלמידיך, וכן אתה מוצא בכל מקום שהתלמידים קרויים בנים\". וצריך ביאור, שאם הכוונה היא לתלמידים, למה לא אמרה התורה בפירוש \"ושננתם לתלמידיך\"? אלא שמבואר מזה שהקיום של לימוד עם תלמידים הוא רק אם הוא מחשיב את התלמידים כאילו הם בניו, שהוא מתעניין במצבם בין ברוחניות ובין בגשמיות, ומקיים את הקשר אתם אפילו לאחר שעזבו את כותלי בית המדרש.",
+ "ועוד יש להעיר, דאיתא במס' בבא בתרא (קט\"ז א'), \"דרש רבי פנחס בר חמא כל שיש לו חולה בתוך ביתו ילך אצל חכם ויבקש עליו רחמים\", וכתב על זה בנימוקי יוסף (שם דף נ\"ג א' מדפי הרי\"ף ד\"ה גרסי' בגמ'), \"דמנהג זה בצרפת כל מי שיש לו חולה מבקש פני הרב התופס ישיבה שיברך אותו\", ולמדנו מזה שאם מבקשים ברכה אין הולכים אצל צדיק העיר אלא דוקא למי שעוסק בלימוד תורה לתלמידים.",
+ "ו) העונש למי שאינו רוצה להשפיע על אחרים",
+ "והנה כתוב, \"ויקם בלילה הוא ויקח את שתי נשיו ואת שתי שפחותיו ואת אחד עשר ילדיו וגו'\" (וישלח ל\"ב, כ\"ג). ופירש רש\"י, \"ואת אחד עשר ילדיו, ודינה היכן היתה, נתנה בתיבה ונעל בפניה שלא יתן בה עשו עיניו, ולכך נענש יעקב שמנעה מאחיו שמא תחזירנו למוטב, ונפלה ביד שכם\". ובבראשית רבה (וישלח פרשה ע\"ו אות ט') מובא מדרש זה ביתר ביאור, \"ודינה היכן היא, נתנה בתיבה ונעל בפניה, אמר הרשע הזה עינו רמה היא שלא יתלה עיניו ויראה אותה ויקח אותה ממני, ר\"ה בשם ר' אבא הכהן ברדלא אמר, אמר לו הקדוש ברוך הוא 'למס מרעהו חסד' (איוב ו', י\"ד), מנעת מרעך חסד, מנעת חסדך מן אחוך וכו'\".",
+ "ומבואר מהמדרש שיעקב אבינו היה מחוייב לעשות חסד של רוחניות עם עשו במה שיתן לו דינה בתו לאשה, כיון שאפשר שדינה תשפיע עליו לחזור למוטב.",
+ "ולכאורה הדברים תמוהים, איך שייך לתבוע מיעקב אבינו לעשות חסד עם עשו אחיו ע\"י שישיא את בתו לו לאשה, והלא האפשרות שהיא תחזירנו למוטב היתה קטנה מאד, שהרי עשו היה שונא את יעקב ורצה להורגו, ועשו היה בא בארבע מאות איש ויעקב היה בסכנה גדולה והיה ירא שמא יהרוג עשו את כל משפחתו, ואם עשו לא יחזור למוטב אז דינה תהיה מוכרחת לדור כל ימיה עם רשע גדול.",
+ "אנו רואים שעם כל זה נענש יעקב אבינו במה שלא השתדל להשפיע לטובה על עשו ולעשות חסד עמו ברוחניות.",
+ "[ויש להעיר שלמדנו מכאן דבר נוסף, דהיינו עד היכן מגיע הכח של אשתו של אדם, שאע\"פ שעשו הרשע נתגדל בצלם של אברהם ויצחק אבינו ורבקה אמנו ובכל זאת לא הושפע מהם, אעפ\"כ אם אשתו תהיה צדקת אז יש מקום לקוות שהיא תחזירנו למוטב.]",
+ "ז) נס נוסף – שלא הקשו קושיות",
+ "זכורני, בזמן התייסדות ישיבתנו הק' \"נר ישראל\", היה כאן בבלטימור בעל הבית אחד, אדם חשוב ונכבד שהיה ג\"כ תלמיד חכם וירא שמים, ששאל אותי, איך שייך שיצליח הישיבה?! והרי הישיבה זקוקה לאלפי אלפים דולרים לשנה, ואיך יהיה אפשר לקבץ סכום גדול כזה? השבתי לו, שידוע הוא שהבית יוסף (בסי' תר\"ע) הקשה למה קבעו חנוכה שמונה ימים, והלא השמן שבפך היה בו כדי להדליק יום אחד, ונמצא שהנס היה רק בשביל שבעה ימים? וגדול אחד תירץ על פי מה שהקשו התוס' בשבת (כ\"א ב' ד\"ה שהיה מונח) מה מועיל מה שמצאו פך אחד של שמן שהיה מונח בחותמו של כהן גדול, והלא חז\"ל גזרו על הנכרים שיהיו כזבים, וא\"כ אפשר שנכרי אחד הסיט את הפך ונטמא השמן בטומאת היסט. וגדול אחד תירץ שזה בעצמו הוא הנס של היום הראשון, שלא הקשו שום קושיות, שאם היו מקשים את קושיית התוס' לא היו יכולים להדליק אפילו יום אחד! וכן הוא בהתייסדות הישיבה, שההצלחה שייכת רק משום שאין אנו מקשים שום קושיות, שמיד שנשאל איך שייך שנצליח לא יהיה שייך לייסד את הישיבה.",
+ "ולמדנו מכאן יסוד גדול, שלפעמים האדם צריך רק לעשות מה שצריך והקב\"ה יסייע לו, שאם ישאל לעצמו איך שייך שיצליח, אז לא יהיה שייך לו לעשות כלום!"
+ ],
+ [
+ "מאמר צ' – שלימות המעשים",
+ "א) החשמונאים עברו על \"לא יסור שבט מיהודה\"",
+ "כתב הרמב\"ן (בפרשת ויחי מ\"ט, י' עה\"פ \"לא יסור שבט מיהודה\") \"וזה היה עונש החשמונאים שמלכו בבית שני, כי היו חסידי עליון, ואלמלא הם נשתכחו התורה והמצות מישראל, ואף על פי כן נענשו עונש גדול, כי ארבעת בני חשמונאי הזקן החסידים המולכים זה אחר זה עם כל גבורתם והצלחתם נפלו ביד אויביהם בחרב, והגיע העונש בסוף למה שאמרו רז\"ל (בבא בתרא ג' ב') כל מאן דאמר מבית חשמונאי קאתינא עבדא הוא, שנכרתו כלם בעון הזה. ואף על פי שהיה בזרע שמעון עונש מן הצדוקים, אבל כל זרע מתתיה חשמונאי הצדיק לא עברו אלא בעבור זה שמלכו ולא היו מזרע יהודה ומבית דוד, והסירו השבט והמחוקק לגמרי, והיה עונשם מדה כנגד מדה, שהמשיל הקדוש ברוך הוא עליהם את עבדיהם והם הכריתום\".",
+ "ולמדנו מדברי הרמב\"ן שהאסון הגדול שאירע להחשמונאים, שכולם נהרגו ועבדיהם משלו בהם, היה בשביל שהמלך צריך להיות משבט יהודה, וכמו שכתוב \"לא יסור שבט מיהודה\", והם מלכו אע\"פ שהיו כהנים ולא היו משבט יהודה.",
+ "ב) למה נענשו החשמונאים כל כך",
+ "ודבר זה תמוה הוא, והלא החשמונאים היו חסידי עליון, והם הצילו את התורה והמצוות מהשפעת היוונים, וא\"כ אע\"פ שעברו על \"לא יסור שבט מיהודה\", למה נענשו בעונש גדול כל כך שכולם נהרגו, ולא ניצולו בזכות המצוה הגדולה שעשו?",
+ "ואין לומר שמה שעשו החשמונאים לא היה חשוב כל כך, שהרי איתא במשנה בבבא קמא (ס\"ב ב'), \"גמל שהיה טעון פשתן ועבר ברשות הרבים ונכנס פשתנו לתוך החנות ודלקו בנרו של חנוני והדליק את הבירה בעל גמל חייב, הניח חנוני נרו מבחוץ החנוני חייב, רבי יהודה אומר בנר חנוכה פטור\". וביארה הגמ' דכיון דבמצוה קא עסיק כולי האי לא אטרחוה רבנן להגביה את הנר חנוכה למעלה מהגמל. הרי מבואר שהענין של פרסומי ניסא ע\"י נר חנוכה הוא גדול כל כך עד שאינו חייב לשלם בשביל ההיזק.",
+ "ואין לומר שענין ממון חבירו אינו חמור כל כך [וממילא אין ראיה ממה שבנר חנוכה פטור], שהרי הגמ' בבבא קמא (ס' ב') הסתפקה אם אפשר להציל את עצמו בממון חבירו, והתוס' שם (בד\"ה מהו) ביארו דמיירי באופן שהציל את חייו במקום פיקוח נפש בממון חבירו, ואיבעיא לגמ' אם חייב לשלם או לא, הרי שיש צד לומר שחייב לשלם בשביל ממון חבירו אפילו במקום פיקוח נפש [ועיין שם בהגהות מהר\"ץ חיות], ואעפ\"כ בנר חנוכה פטור על ההיזק. הרי שענין נר חנוכה הוא נשגב מאד, וכל זה בא ע\"י החשמונאים, ומ\"מ כולם נהרגו בשביל שעברו על \"לא יסור שבט מיהודה\", והזכות של חנוכה לא הגינה עליהם, והוא פלא.",
+ "ואין לומר שהעבירה היתה גדולה כל כך כיון שעברו בשאט נפש על מצות התורה, שהרי נראה שהם חשבו שיש להם לקבל על עצמם את המלכות כיון שהיו חסידי עליון ולא היו שם אחרים שהיו ראויים למלכות, וא\"כ כוונתם היתה לשם שמים.",
+ "ג) חסרון בפרט אחד מקלקל את המצוה כולה",
+ "ונראה ליישב קושיא זו בהקדם ביאור החטא של נדב ואביהוא, שהרי כתיב \"ויקחו בני אהרן נדב ואביהוא איש מחתתו ויתנו בהן אש וישימו עליה קטרת ויקריבו לפני ה' אש זרה אשר לא צוה אותם, ותצא אש מלפני ה' ותאכל אותם וימותו לפני ה'\" (שמיני י', א'-ב'). ופירש רש\"י, \"רבי אליעזר אומר לא מתו בני אהרן אלא על ידי שהורו הלכה בפני משה רבן\" (ומקורו ממס' עירובין דף ס\"ג א'). וקשה, שמשמע שההקטרה היתה כהלכה אלא שלא שאלו מתחילה למשה רבינו, וא\"כ איך קראה התורה לזה \"אש זרה\", והלא אין שום חסרון באש עצמה, אלא שבני אהרן חטאו במה שהורו הלכה בפני רבם.",
+ "ותירץ המהר\"ל בגור אריה (שם), \"אע\"ג דקרא כתיב אש זרה אשר לא צוה אותם, מפני שאותו אש שהקריבו הורו הלכה בפני משה רבם נקרא 'אש זרה', דכיון דהורו הלכה בפני משה רבם היה אותו אש זר לפני ה' ואינו אש של קטורת\".",
+ "ולמדנו מהמהר\"ל דבר נורא, שמאחר שהחסירו פרט אחד במצוה שוב לא נחשבת אש של קטורת אלא נחשבת אש זרה. והביאור בזה הוא שכל פרט של המצוה יש לו חשיבות, ואם פרט אחד חסר זהו קלקול בכל המצוה.",
+ "ולפ\"ז מובנים מאד דברי הרמב\"ן שכתב שנהרגו החשמונאים על שעברו על \"לא יסור שבט מיהודה\", שאע\"פ שמצוה גדולה עשו במה שהנהיגו את המלחמה נגד היוונים וגרמו בזה לקידוש שם שמים והתחזקות בתורה ומצוות, מכל מקום כיון שלא עשו מצוה זו בשלימות, שהרי לקחו עי\"ז את המלוכה לעצמם אע\"פ שלא היו משבט יהודה, ממילא קלקלו בזה את המצוה, ושוב לא הגינה עליהם זכות המצוה."
+ ],
+ [
+ "מאמר צ\"א – פנימיות וחיצוניות (ב)",
+ "א) על איזה נס תקנו חנוכה",
+ "איתא במס' שבת (כ\"א ב'), \"מאי חנוכה, דתנו רבנן בכ\"ה בכסליו יומי דחנוכה תמניא אינון דלא למספד בהון ודלא להתענות בהון, שכשנכנסו יוונים להיכל טמאו כל השמנים שבהיכל, וכשגברה מלכות בית חשמונאי ונצחום בדקו ולא מצאו אלא פך אחד של שמן שהיה מונח בחותמו של כהן גדול ולא היה בו אלא להדליק יום אחד נעשה בו נס והדליקו ממנו שמונה ימים, לשנה אחרת קבעום ועשאום ימים טובים בהלל והודאה\". ופירש רש\"י, \"מאי חנוכה, על איזה נס קבעוה\".",
+ "ומבואר מהגמ' ורש\"י שהיו\"ט של חנוכה נקבעה מחמת הנס של השמן. וקשה טובא, למה לא אמרה הגמ' שהנס היה במה שנצחו את היוונים, ורבים נפלו ביד מעטים, שבודאי היה נס גדול? ותירץ המהר\"ץ חיות שלא שייך לקבוע יו\"ט אלא על נס היוצא חוץ מדרך הטבע, ולכן אע\"פ שהנס העיקרי היה הנצחון על היוונים, מכל מקום קביעות היו\"ט של חנוכה היתה ע\"י הנס של השמן.",
+ "ונראה להוסיף בזה, דהנה איתא במגילה (י\"ד א'), \"ארבעים ושמונה נביאים ושבע נביאות נתנבאו להם לישראל ולא פחתו ולא הותירו על מה שכתוב בתורה חוץ ממקרא מגילה\", ומבואר מדברי הגמ' שהוספת יו\"ט שייכת רק ע\"י נביא, ולכן פורים ניתוסף ע\"י הנביאים שהיו קיימים באותו זמן.",
+ "אלא שלפ\"ז יש לתמוה איך שייך להוסיף את היו\"ט של חנוכה, והלא בזמן חנוכה כבר נתבטלה הנבואה. ונראה שמטעם זה אמרה הגמ' שהיו\"ט של חנוכה נקבע ע\"י הנס של השמן, שכיון שראו בזה נס שהיה למעלה מדרך הטבע, הרי זה כמו נבואה מאת הקב\"ה, ובזה ניתנה להם הרשות להוסיף את היו\"ט של חנוכה.",
+ "ב) שני חלקים בנס חנוכה, וביאור פלוגתת ב\"ש וב\"ה",
+ "ולפ\"ז יוצא שיש ב' חלקים לחנוכה, הנס של המלחמה, והנס של השמן. הנס של המלחמה הוא \"החלק הגשמי\" של היו\"ט, שהכל ראו איך שהיהודים נצחו את היוונים אבל הכל היה בדרך הטבע, אבל הנס של השמן הוא \"החלק הרוחני\" של היו\"ט, שנס זה אירע בהיכל בבית המקדש ולא נעשה לעין כל, אלא שנס זה היה למעלה מדרך הטבע והיה כעין התגלות של נבואה.",
+ "ונראה לבאר בזה פלוגתת בית שמאי ובית הלל, דאיתא במס' שבת (כ\"א ב'), \"בית שמאי אומרים יום ראשון מדליק שמונה, מכאן ואילך פוחת והולך, ובית הלל אומרים יום ראשון מדליק אחת, מכאן ואילך מוסיף והולך\". ונראה לפרש שב\"ש וב\"ה נחלקו מה הוא עיקר הנצחון של חנוכה, שבית שמאי סוברים שעיקר הנצחון היה החלק הגשמי, שהיהודים נצחו את היוונים במלחמה, והנה נצחון זה היה רק לזמן קצוב, שהרי לבסוף מאתים שנה נחרב בית המקדש ונפלו היהודים ביד הגויים, ונמצא שנס זה פוחת והולך, וממילא אמרו בית שמאי שגם הנרות צריכים להיות פוחתים והולכים. אבל בית הלל סוברים שעיקר הנצחון היה החלק הרוחני, ונצחון זה הוא לדורות ואין זה פוחת כלל, ולכן אמרו בית הלל שגם הנרות צריכים להיות מוסיפים והולכים.",
+ "ג) החשיבות של לומדי התורה",
+ "והנה איתא בפסחים (ק\"ד א') שרבי מנחם בר סימאי היה נקרא \"בנן של קדושים\" משום דלא איסתכל בצורתא דזוזא. וצריך ביאור, למה נקרא בנן של קדושים רק משום שלא הסתכל בצורה של זוז?",
+ "ונראה לבאר בזה על פי מה שנתבאר לעיל שיש חלק גשמי ויש חלק רוחני, וגם בזוז יש חלק חיצוני ויש חלק פנימי, החלק החיצוני של הזוז הוא הצורה שעליה, והחלק הפנימי של הזוז הוא השוויות של הזוז, וכיון שרבי מנחם בר סימאי לא הסתכל מעולם בצורה של הזוז, מזה מוכח שהוא מסתכל בכל דבר על החלק הפנימי ואינו משים לב כלל לחלק החיצוני, ומטעם זה זכה לתואר \"בנן של קדושים\".",
+ "והנה גם בציבור יש חלק חיצוני וחלק פנימי, ובודאי לומדי התורה הם החלק הפנימי, שאע\"פ שאינם נראים כל כך מן החוץ, מכל מקום הם עוסקים בתורה ויראת שמים, ולכן בודאי נחשבים לעיקרו של הציבור.",
+ "והנה התכלית של צעירי אגודת ישראל היא לחזק כלל ישראל בדרך התורה, ואין להם שום עסק עם הפוליטיקה, אלא כל התענינותם היא רק בתורה ויראת שמים, ולכן ראוי מאד לחזק את האירגון הזה.*",
+ "* שיחה זו נאמרה בכינוס לצעירי אגודת ישראל – חנוכה תשל\"ב."
+ ],
+ [
+ "מאמר צ\"ב – נצחון החשמונאים והשפעת המנורה",
+ "א) שיטת הרמב\"ן שאהרן הכהן הובטח על נס המנורה בזמן החשמונאים",
+ "כתב רש\"י בריש פרשת בהעלותך (ח', ב'), \"למה נסמכה פרשת המנורה לפרשת הנשיאים, לפי שכשראה אהרן חנוכת הנשיאים חלשה דעתו שלא היה עמהם בחנוכה לא הוא ולא שבטו, אמר לו הקדוש ברוך הוא, חייך שלך גדולה משלהם שאתה מדליק ומטיב את הנרות\". ומבואר מדברי רש\"י בשם המדרש (עי' במדבר רבה בהעלותך פרק ט\"ו סי' ו') שהציווי על הדלקת נרות המנורה בבית המקדש על ידי אהרן הכהן הוא לנחמו על שלא השתתף בחנוכת הנשיאים.",
+ "והרמב\"ן תמה על רש\"י [שסובר שהמדרש מיירי בהדלקת הנרות בבית המקדש בכל יום], למה הדלקת הנרות בכל יום היא נחמה יותר מהקטרת הקטורת בכל יום וגם כל עבודת הקרבנות שנעשית רק על ידי אהרן ובניו? ולכן הרמב\"ן ביאר שאין כוונת המדרש על המצוה להדליק את המנורה בבית המקדש בכל יום, אלא כוונת המדרש היא לחנוכת בית המקדש שנעשית על ידי החשמונאים בזמן נס חנוכה, ואותה חנוכה היתה על ידי הנס של המנורה.",
+ "וכתב עוד הרמב\"ן, \"וראיתי עוד בילמדנו (תנחומא בהעלותך ה') וכן במדרש רבה (ט\"ו ו'), 'אמר לו הקדוש ברוך הוא למשה, לך אמור לאהרן אל תתירא, לגדולה מזאת אתה מוכן, הקרבנות כל זמן שבית המקדש קיים הן נוהגין, אבל הנרות לעולם אל מול פני המנורה יאירו וכל הברכות שנתתי לך לברך את בני אינן בטלין לעולם.' והנה דבר ידוע שכשאין בית המקדש קיים והקרבנות בטלין מפני חורבנו אף הנרות בטלות, אבל לא רמזו אלא לנרות חנכת חשמונאי שהיא נוהגת אף לאחר חורבן בגלותנו\".",
+ "והעולה מדברי הרמב\"ן הוא שהתורה מרמזת לנו על נס המנורה שיהיה בזמן החשמונאים, ושיש תכונה מיוחדת באותה הדלקה שהיא קיימת לעולם כיון שמדליקים נר חנוכה גם בזמן שאין בית המקדש קיים. וצריך ביאור, מה עומק הכוונה בזה?",
+ "ב) מצות מנורה מיוחדת שהשפעתה היא לעולם והחשמונאים ניצלו השפעה זו",
+ "ונראה לומר בזה, שהנה כל מצוה משפיעה שפע של רוחניות להעולם, אלא ששפע זה הוא רק בזמן קיום המצוה, אבל כשאין המצוה מתקיימת לא שייכת לאותה מצוה להשפיע להעולם. אבל במצות הדלקת נרות המנורה נתחדשה שיש תכונה מיוחדת להשפעת המנורה שאפילו שלא בזמן הדלקתה היא משפיעה להעולם, ולכן אפילו בזמן שאין ההדלקה נעשית בפועל עדיין נמצאת השפעתה בעולם למי שיכול להשיגה. והנה בדרך כלל אין אנו מרגישים את ההשפעה כיון שיש מסך המבדיל ביננו ובין השפעות הרוחניות, אבל לפעמים בני אדם מתנהגים במסירות נפש למעלה מן הטבע ואז יכולים לנצל אותה השפעה רוחנית שנמצאת בעולם כל הזמן.",
+ "והנה החשמונאים ראו איך שהיוונים מתעים את היהודים לתעות מדרך התורה, ולכן הלכו למלחמה כנגד היוונים אע\"פ שהם היו מעטים נגד רבים, ועל ידי מסירות נפש זו שהיא למעלה מן הטבע זכו להרגיש את השפעת המנורה, ומטעם זה הדליקו את המנורה כשנצחו על היוונים. ומטעם זה ג\"כ היתה הדלקתם במשך שמונה ימים, כיון שמספר שבע הוא המספר של הטבע [כמו ימי השבוע], ומספר שמונה הוא למעלה מן הטבע להורות על החשמונאים שנתעלו על ידי מסירות נפשם להתנהג למעלה מן הטבע וזכו לקבל השפעת מצות המנורה."
+ ],
+ [
+ "מאמר צ\"ג – ברכת הרואה בנר חנוכה",
+ "א) הברכה על ראיית נר חנוכה אין דוגמתה בשאר מצות",
+ "והנה איתא במס' שבת (כ\"ג א'), \"אמר רב יהודה, יום ראשון הרואה מברך שתים ומדליק מברך שלש, מכאן ואילך מדליק מברך שתים ורואה מברך אחת\". וכוונת הגמ' היא שמי שאינו מדליק את המנורה, אע\"פ שאינו יכול לברך \"להדליק נר של חנוכה\", אעפ\"כ יכול הוא לברך ברכת \"שעשה נסים\". הלכה זו צריכה ביאור, היכן מצינו חיוב ברכה למי שאינו מקיים את המצוה?",
+ "ב) זכותו של יפת הוא בפיו ועיניו ולכן הנצחון על יון הוא ג\"כ בפינו ובעינינו",
+ "ונראה לבאר דבר זה בהקדם דברי המדרש בבראשית רבה (נח פרשה ל\"ו סי' ה') על הפסוק (נח ט', כ\"ב), \"וירא חם אבי כנען את ערות אביו ויגד לשני אחיו בחוץ\", וכתב המדרש, \"אמר רבי יעקב בר זבדי, מה טעם עבד יוצא בשן ועין, מהכא וירא ויגד\". ומבואר מדברי המדרש שחם בן נח חטא בעיניו [כדכתיב \"וירא\"] ובפיו [כדכתיב \"ויגד\"] כשראה את ערות אביו והגיד לשני אחיו בחוץ, ונתקלל על ידי נח להיות עבד עבדים לאחיו, אלא שאם ילקה בעינו או בשינו יוצא לחירות, שאז נתקן הפגם שנעשה על ידי עיניו ופיו של חם.",
+ "והנה יפת ושם לא זלזלו בכבוד אביהם ולכן במקום עבדות זכו לגדולה. וכל כוחה של מלכות יון [שבאה מיפת] הוא בזכות פעולתו של יפת שלא חטא בעיניו ובפיו כיון שלא הסתכל בערות אביו ולא דיבר אודותיו כמו שעשה חם אחיו.",
+ "ויש לומר שמטעם זה הנצחון על מלכות יון כולל שני חלקים אלו, דהיינו העינים והפה, שאנו חייבים להודות ולהלל בפינו, וגם יש מצוה לראות את הנרות בעינינו, וממילא יש ברכה על הרואה נר חנוכה שכאמור הוא דבר שלא מצינו בכל מקום, שמי שאינו מקיים את המצוה בעצמו עדיין מברך על ראייתה.",
+ "יש לנו ללמוד מוסר השכל מזה, איך כל מעשה קטן חשוב הוא עד מאד, שהרי מה שעשה יפת היה נראה לנו כדבר קטן, ואעפ\"כ נשאר זכות אותו מעשה להרבה דורות. והנה יש אנשים שנכנסים לעצבות כיון שזה מעורר פחד על שכל חטא קטן הוא באמת דבר גדול. אבל אין זה מועיל להאדם להתרכז על צד החטא, אלא יש לנו ללמוד מזה שכל מצוה שאנו עושים הוא דבר גדול עד מאד ולכן ראוי לנו לשמוח על זה."
+ ],
+ [
+ "פורים",
+ "מאמר צ\"ד – מלחמה לה' בעמלק",
+ "א) תמיהה על שלא התפלל משה במלחמת עמלק",
+ "ויבא עמלק וילחם עם ישראל ברפידים, ויאמר משה אל יהושע בחר לנו אנשים וצא הלחם בעמלק מחר אנכי נצב על ראש הגבעה ומטה האלקים בידי, ויעש יהושע כאשר אמר לו משה להלחם בעמלק ומשה אהרן וחור עלו ראש הגבעה, והיה כאשר ירים משה ידו וגבר ישראל וכאשר יניח ידו וגבר עמלק (בשלח י\"ז, ח'-י\"א).",
+ "איתא במס' ראש השנה (כ\"ט א'), \"'והיה כאשר ירים משה ידו וגבר ישראל וגו'', וכי ידיו של משה עושות מלחמה או שוברות מלחמה, אלא לומר לך כל זמן שהיו ישראל מסתכלין כלפי מעלה ומשעבדין את לבם לאביהם שבשמים היו מתגברים, ואם לאו היו נופלים\".",
+ "והנה בכל שאר הצרות שאירעו לבני ישראל במדבר עמד משה רבינו בתפלה לפני הקב\"ה שיושיע את עמו, ואילו במלחמת עמלק לא התפלל בעדם כלל אלא הרים את ידיו כדי שבני ישראל ישעבדו את לבם להקב\"ה מעצמם. וצריך ביאור, למה לא התפלל משה רבינו בעדם גם במלחמת עמלק?",
+ "ב) נצחון נגד עמלק שייך רק ע\"י חיזוק בתורה",
+ "ונראה לומר בזה, שהנה יצחק אבינו בירך את עשו, \"והיה כאשר תריד ופרקת עלו מעל צוארך\" (תולדות כ\"ז, מ'). ואיתא בבראשית רבה (תולדות פרשה ס\"ז סי' ז'), \"א\"ר יוסי בר חלפתא, אם ראית אחיך פורק עולה של תורה מעליו גזור עליו שמדים ואתה שולט בו\". ומבואר שיצחק אבינו הבטיח את עשו שאם בני ישראל יפרקו את עול התורה יכול הוא לשלוט עליהם. ונמצא שכל זמן שבני ישראל נמצאים במצב של פריקת עול התורה לא תועיל שום תפילה להנצל משליטתו של עשו.",
+ "ונראה שבזה מיושב למה לא התפלל משה רבינו בעד כלל ישראל במלחמת עמלק, שהנה כתוב במלחמת עמלק, \"ויבא עמלק וילחם עם ישראל ברפידים\", ואיתא בסנהדרין (ק\"ו א'), \"מאי לשון רפידים וכו', רבי יהושע אומר שריפו עצמן מדברי תורה\". ולפ\"ז מבואר בפסוק שעמלק שהוא מזרעו של עשו בא להלחם בישראל בשביל שרפו ידיהם מן התורה, והיינו שפרקו את עול התורה מעליהם. [וכן מבואר להדיא במדרש תנחומא (בשלח סי' כ\"ה), \"אין רפידים אלא שרפו ידיהם מן התורה ולפיכך עמלק בא עליהם\".] וכבר נתבאר שבמצב כזה לא תועיל שום תפילה להנצל מזרעו של עשו נגד ברכת יצחק, ולכן משה רבינו עמד על ראש הגבעה והרים את ידיו למעלה כדי שבני ישראל יסתכלו כלפי מעלה וישעבדו את לבם לאביהם שבשבמים ויקבלו עליהם את עול התורה, ואז לא יוכלו עמלק לשלוט עליהם.",
+ "וכן אנו מוצאים במלחמת עמלק של פורים שקבלו עליהם את התורה מחדש, וכדאיתא במס' שבת (פ\"ח א'), \"הדור קבלוה בימי אחשורוש דכתיב (אסתר ט', כ\"ז) 'קימו וקבלו היהודים', קיימו מה שקיבלו כבר\", והיינו משום שלא היו יכולים ללחום בעמלק לולי קבלת עול התורה.",
+ "ג) זכור את אשר עשה לך עמלק",
+ "ונראה שגם התפקיד של מצות זכירת מחיית עמלק הוא כדי שנתחזק בלימוד התורה, שאם נזכור מה שעמלק עשה לנו, והרי כל כחם הוא רק ע\"י רפיון ידים של כלל ישראל מן התורה, אז נתחזק בלימוד התורה.",
+ "וכן מבואר מדברי המדרש תנחומא (בפ' כי תצא סי' י\"ב, ומובא בילקוט שמעוני בשלח רמז רס\"א), \"משל למלך שהיה לו כרם, והקיפו גדר, והושיב בו המלך כלב נשכן, אמר המלך כל מי שיבא ויפרוץ הגדר ינשכו הכלב, לימים בא בנו של מלך ופרץ הגדר, נשכו הכלב, כל מקום שהיה מבקש להזכיר חטא של בנו שפרץ הכרם, אמר לו זכור אתה שנשכך הכלב, כך כל זמן שהקב\"ה מבקש להזכיר חטאן של ישראל מה שעשו ברפידים שאמרו 'היש ה' בקרבנו אם אין' (בשלח י\"ז, ז'), הוא אומר להם 'זכור את אשר עשה לך עמלק' (כי תצא כ\"ה, י\"ז)\". ומבואר שמצות זכירת עמלק היא כדי להזכיר להם את מה שעשו ברפידים, וכבר נתבאר שרפידים נקרא על שם שרפו ידיהם מן התורה, ונמצא ששורש החטא של רפידים הוא רפיון ידים מן התורה, ומצות זכירת עמלק באה לעורר אותנו שנתחזק בתורה.",
+ "גם גזירות המן שהיה מזרע עמלק היו כדי לעורר א��תנו להתחזק בתורה, וכלל ישראל זכו לנס ע\"י שפשפשו במעשיהם והתחזקו בתורה וקבלו את התורה מחדש.",
+ "והנה אומרים בשם האריז\"ל (ומקורו בתקו\"ז תקון כ\"א) ש\"יום הַכִּפּוּרִים\" הוא יום כְּפּוּרִים, דהיינו שהוא כעין פורים. ולדרכנו, הביאור בזה הוא ששני ימים אלו הם זמן תשובה, שגם פורים הוא זמן של תיקון המעשים והתחזקות."
+ ],
+ [
+ "מאמר צ\"ה – משנכנס אדר מרבין בשמחה",
+ "א) תמיהה על רש\"י בתענית",
+ "איתא במס' תענית (כ\"ט א'), \"אמר רב יהודה בריה דרב שמואל בר שילת משמיה דרב, כשם שמשנכנס אב ממעטין בשמחה כך משנכנס אדר מרבין בשמחה, אמר רב פפא הלכך בר ישראל דאית ליה דינא בהדי נכרי לישתמיט מיניה באב דריע מזליה ולימצי נפשיה באדר דבריא מזליה\". ומבואר שיש שמחה מיוחדת בחודש אדר, והמזל של בני ישראל הוא חזק מאד בחודש זה, ולכן מי שיש לו דין עם נכרי ישתדל ללכת לערכאות לדון עם הנכרי בחודש אדר דוקא.",
+ "אולם יעוין ברש\"י שכתב (בד\"ה משנכנס אדר), \"ימי נסים היו לישראל, פורים ופסח\". ודבריו תמוהים, שאם הריבוי שמחה הוא בשביל שפורים ופסח הם ימי נסים, א\"כ למה לא נאמר שיש ענין של \"מרבין בשמחה\" גם בחודש ניסן?",
+ "ב) דברי התנחומא שכפיית הר כגיגית היתה בשביל תורה שבע\"פ",
+ "ונראה לבאר את דברי רש\"י בהקדם ביאור דברי הגמ' בשבת (פ\"ח א'), \"'ויתיצבו בתחתית ההר' (יתרו י\"ט, י\"ז), אמר רב אבדימי בר חמא בר חסא, מלמד שכפה הקדוש ברוך הוא עליהם את ההר כגיגית ואמר להם אם אתם מקבלים התורה מוטב ואם לאו שם תהא קבורתכם\". ופשטות דברי הגמ' היא שבני ישראל לא קבלו את התורה ברצון והוצרכו לכפייה ע\"י שהקב\"ה כפה עליהם את ההר כגיגית.",
+ "והקשו התוס' (בד\"ה כפה) שכבר הקדימו נעשה לנשמע, וא\"כ קבלת התורה היתה ברצון גמור ואיך אמרה הגמ' שקבלת התורה היתה בכפייה, וע\"ש מה שתירצו.",
+ "ובאמת קושיא זו הוקשה ע\"י המדרש תנחומא (נח סי' ג'), שכתב \"ולא קבלו ישראל את התורה עד שכפה עליהם הקדוש ברוך הוא את ההר כגיגית שנאמר 'ויתיצבו בתחתית ההר', ואמר רב דימי בר חמא א\"ל הקדוש ברוך הוא לישראל אם מקבלים אתם את התורה מוטב ואם לאו שם תהא קבורתכם, ואם תאמר על התורה שבכתב כפה עליהם את ההר, והלא משעה שאמר להן מקבלין אתם את התורה ענו כולם ואמרו נעשה ונשמע מפני שאין בה יגיעה וצער והיא מעט, אלא אמר להן על התורה שבע\"פ שיש בה דקדוקי מצות קלות וחמורות והיא עזה כמות וקשה כשאול קנאתה\". ומבואר מהמדרש תנחומא שקבלת התורה ברצון היתה רק על תורה שבכתב, והוצרכו לכפייה בשביל קבלת תורה שבעל פה.",
+ "ונראה לומר שכוונת התנחומא היא שתורה שבעל פה היא ארוכה מארץ מדה [שבאמת התורה שבעל פה שבידינו היא רק חלק קטן ממה שהיתה בשנים קדמוניות, כמבואר בב\"מ (פ\"ד א') שעל כל הלכה ששמע ריש לקיש מרבי יוחנן היה מקשה כ\"ד קושיות, ורבי יוחנן היה משיב לו כ\"ד תירוצים, וכעין זה איתא בשבת (ל\"ג ב') ברבי שמעון בן יוחאי ורבי פינחס בן יאיר, ע\"ש. עוד מצינו בעבודה זרה (י\"ד ב') שמסכת עבודה זרה של אברהם אבינו היתה בו ד' מאות פרקים, ויש לנו רק חמש], ולכן היו יראים לקבל את עול תורה שבעל פה, והוצרכו לכפייה.",
+ "ג) קבלת התורה של פורים היא בלי אתערותא דלעילא",
+ "ונראה ליישב את קושיית התוס' באו��ן אחר, שהנה בני ישראל שבאותו דור ראו את הנסים של עשר מכות וקריעת ים סוף וראו גם את השכינה שורה על הר סיני, ומרוב התפעלות קבלו את התורה. ונמצא שלא באו לאמונה בהקב\"ה ולקבלת התורה ע\"י עצמם וע\"י שכלם, אלא ע\"י אתערותא דלעילא, שהקב\"ה הראה להם הרבה נסים גלויים ודברים נפלאים עד שלא היו יכולים לחשוב אחרת מרוב ההתפעלות. כמובן, אמונה כזו לא תתמיד, ודורות הבאים שלא ראו כל זה ולא הרגישו את ההתפעלות לא ימשיכו לקבל את התורה ברצון, ולכן הוצרכו לכפייה בשביל הדורות הבאים.",
+ "בזה נראה לבאר גם את המשך הגמ' בשבת, \"אמר רבא אף על פי כן הדור קבלוה בימי אחשורוש דכתיב (אסתר ט', כ\"ז) 'קימו וקבלו היהודים' קיימו מה שקיבלו כבר\". ונראה שהביאור בזה הוא, שקבלת התורה של מעמד הר סיני היתה מתוך נסים גלויים וקיבלו את התורה מרוב ההתפעלות ולא מכח שכלם. אבל קבלת התורה של פורים היתה מחמת אתערותא דלתתא, שכלל ישראל הכירו מעצמם ע\"י שכלם את גדלות הקב\"ה מתוך הטבע. קבלה זו יש לה קיום, מאחר שבאו להכרה זו מעצמם. ולכן אמר רבא \"הדור קבלוה בימי אחשורוש\" ששוב אין צריך לכפיית הר כגיגית, שמעתה קבלת התורה תמשיך להיות ברצון גם לדורות הבאים.",
+ "ונראה שבזה יש לבאר את השמחה המיוחדת של פורים, שידוע הוא שהאדם מחבב את מה שמשיג בכחות עצמו יותר ממה שניתן לו מאחרים. ולכן כל מה שהשיגו ישראל ביציאת מצרים ומעמד הר סיני לא היה חביב להם כל כך, מאחר שהכל היה ע\"י אתערותא דלעילא ולא מכחות עצמם כלל. אבל האמונה בהקב\"ה וקבלת התורה שהשיגו ישראל בימי אחשורוש היתה מכח הכרת שכלם ולא ע\"י אתערותא דלעילא, ולכן הוא חביב להם מאד, וגורם לשמחה מופלגת.",
+ "ועפ\"ז נראה ליישב את קושייתנו למה מרבין בשמחה רק באדר ולא בניסן, והלא פסח הוא ימי נסים לישראל כמו פורים. אבל לפי מה שנתבאר מבואר ששמחת ימי הנסים של פסח אינה שלימה מאחר שהוא ע\"י אתערותא דלעילא, אבל שמחת ימי הנסים של פורים היא שמחה יתירה שהיא מחמת מה שהשגנו מעצמנו, ולכן רק משנכנס אדר מרבין בשמחה.",
+ "ד) הגר\"א לא קיבל מגידים מן השמים",
+ "והנה אנו מוצאים דוגמא ליסוד זה בדברי הגר\"ח מוואלאזין בהקדמתו לביאור הגר\"א לספרא דצניעותא, שכתב על הגר\"א, \"והעולה על כולם, הן הן גבורותיו ונוראותיו, כי לא הראה את נפשו טוב רק בעמלו אשר עמל בחכמה ובדעת ובכשרון, ואחר רב יגיעותיו וכאשר חסו עליו מן השמים ונתגלו לו מעיינות החכמה רזין דרזין נסתרין דסתרין זו היה אצלו מתת אלקים, וזולת זה נפשו לא רצה בם, אף כי רצו למסור לו מן השמים בלא שום עמל ויגיעת בשר רזין וסתרין עליוני עליונין על ידי מגידים מארי דרזין ושרי התורה, לא נשא עיניו לזה, עמו היתה וריחקה\".",
+ "ומבואר מדברי הגר\"ח שהגר\"א היה יכול לקבל סודות התורה על ידי מגידים מן השמים בלי שום עמל ויגיעה, ומיאן לקבלם כיון שהיה רוצה שתורתו תהיה מתוך יגיעת עצמו ועמלותו.",
+ "ה) הימים נפעלים כפי ענין התחלת בריאתם",
+ "והנה בכל שנה מתעוררת אותה השפעה של קבלת התורה שהיתה בימי מרדכי ואסתר, וכמו שכתב בשו\"ת הרשב\"א (חלק ג' סי' ר\"צ), \"שהימים נפעלים כפי ענין התחלת בריאתם\". ולכן יש סגולה מיוחדת בחודש אדר לעלייה בתורה, והריבוי שמחה של אדר הוא טפל לעיקר מעלת חודש אדר שהיא קבלת התורה. ובודאי שבלי הכנה לא יזכה האדם לסגולות החודש ויום הפורים, אבל אם יכין את עצמו ע\"י התחזקות בתורה אז יזכה לשמחה האמיתית של חודש אדר ויום הפורים."
+ ],
+ [
+ "מאמר צ\"ו – אל תדמי בנפשך להמלט בית המלך מכל היהודים",
+ "א) ביאור ויכוח מרדכי אסתר",
+ "ויגד לו מרדכי את כל אשר קרהו וגו' ולצוות עליה לבוא אל המלך להתחנן לו ולבקש מלפניו על עמה וגו', ותאמר אסתר להתך ותצוהו אל מרדכי, כל עבדי המלך ועם מדינות המלך יודעים אשר כל איש ואשה אשר יבוא אל המלך אל החצר הפנימית אשר לא יקרא אחת דתו להמית לבד מאשר יושיט לו המלך את שרביט הזהב וחיה וגו', ויאמר מרדכי להשיב אל אסתר אל תדמי בנפשך להמלט בית המלך מכל היהודים, כי אם החרש תחרישי בעת הזאת רוח והצלה יעמוד ליהודים ממקום אחר ואת ובית אביך תאבדו ומי יודע אם לעת כזאת הגעת למלכות (אסתר ד', ח'-י\"ד).",
+ "מדברי המגילה מבואר שמרדכי ואסתר היו מתווכחים אם תלך אסתר לאחשורוש מיד או שתמתין עד שהמלך יקרא לה מעצמו, שמרדכי רצה שתלך מיד, ואסתר רצתה להמתין. וצריך ביאור, מה הוא השורש של מחלוקת זו? וכי לא רצתה אסתר למסור את נפשה להצלת היהודים?",
+ "ונראה לומר שמרדכי ואסתר הסכימו שאי אפשר להנצל מצרה זו בלי נס, ואין להם לקוות לישועה בדרך הטבע. לכן אסתר טענה, מאחר שאפילו אם תלך למלך לא תצליח בלי נס, על כן אין לה לילך כלל והקב\"ה יעשה נס בלי הליכתה. אבל מרדכי אמר לה שלא יזכו לנס רק אם יעשו את ההתחלה בעצמם, ואז הקב\"ה יעשה להם נס וישלח ברכה במעשה ידיהם.",
+ "ב) מרדכי מן התורה מנין",
+ "ונראה לבאר בזה את דברי הגמ' בחולין (דף קל\"ט ב'), \"מרדכי מן התורה מנין דכתיב (כי תשא ל', כ\"ג) 'מר דרור' ומתרגמינן 'מירא דכיא'\". והנה הפסוק של \"מר דרור\" מדבר בבשמים הניתנים בשמן המשחה. ואיתא בכריתות (ה' ב') אודות שמן המשחה, \"והלא נסים הרבה נעשו בו מתחלתו ועד סופו, תחלתו לא היה אלא י\"ב לוג ובו נמשח המשכן וכליו ואהרן ובניו כל שבעת ימי המלואים ובו נמשחו כהנים גדולים ומלכים וכולו קיים לעתיד לבא\". ולמדנו משמן המשחה שאע\"פ שכולו מתנהג בדרך נס מכל מקום צריך התחלה מצד האדם לעשות י\"ב לוג של שמן המשחה. וכן היה נוהג מרדכי בנס פורים, לעשות את ההתחלה מצד האדם ואז הקב\"ה יעשה להם נס, ומטעם זה השם \"מרדכי\" מרומז בשמן המשחה."
+ ],
+ [
+ "מאמר צ\"ז – הדור קבלוה בימי אחשורוש",
+ "א) תמיהה על שדור המדבר לא קיבלו את התורה ברצון",
+ "איתא בשבת (פ\"ח א'), \"'ויתיצבו בתחתית ההר' (יתרו י\"ט, י\"ז), אמר רב אבדימי בר חמא בר חסא מלמד שכפה הקדוש ברוך הוא עליהם את ההר כגיגית ואמר להם אם אתם מקבלים התורה מוטב ואם לאו שם תהא קבורתכם, אמר רב אחא בר יעקב מכאן מודעא רבה לאורייתא (שאם יזמינם לדין למה לא קיימתם מה שקבלתם עליכם יש להם תשובה שקבלוה באונס, רש\"י), אמר רבא אף על פי כן הדור קבלוה בימי אחשורוש (מאהבת הנס שנעשה להם, רש\"י) דכתיב 'קימו וקבלו היהודים' (אסתר ט', כ\"ז), קיימו מה שקיבלו כבר\".",
+ "והדברים תמוהים, שהיוצא מדברי הגמ' הוא שבני ישראל בימי אחשורוש היו במדריגה גבוהה, שרק בימי אחשורוש קיבלו את התורה מרצון, ואילו בימי משה רבינו קיבלו את התורה באונס. וקשה, שאיך שייך לומר כן, והלא מבואר בדברי חז\"ל שבני ישראל במעמד הר סיני הגיעו למדרגת אדם הראשון קודם החטא, וכדאיתא במס' שבת (קמ\"ו ב'), \"שבשעה שבא נחש על חוה הטיל בה זוהמא, ישראל שעמדו על הר סיני פסקה זוהמתן\", ור\"ל שבשעה שהגיעו להר סיני פסקה זוהמת החטא של אדם הראשון. וכן יש להעיר ממה שאנו אומרים בהגדה של פסח, \"אילו קרבנו לפני הר סיני ולא נתן לנו את תורה דיינו\", שהכוונה בזה היא שכבר בהתקרבותם לפני הר סיני זכו למדרגות גדולות עד שהיו יכולים להשיג את התורה בעצמם ע\"י שכלם וכמו האבות שקיימו את כל התורה עד שלא ניתנה, ולכן אנו אומרים שאם קרבנו לפני הר סיני ולא נתן לנו את התורה דיינו, שהרי באותה מדריגה היינו יכולים להשיג את התורה בלי נתינת התורה. ולפ\"ז איך שייך שבימי אחשורוש קיבלו את התורה ברצון, מה שדור המדבר לא היו יכולים לעשות?",
+ "ב) השגחת הקב\"ה בתוך הטבע",
+ "ונראה לומר בזה בהקדם דברי הגמ' בסנהדרין (דף מ\"ב א') לענין קידוש לבנה, \"אמר ליה רב אחא מדיפתי לרבינא וליבריך הטוב והמטיב (ליבריך מיהא הטוב והמטיב שכל שעה הוא מטיב לנו במילואתה תמיד שמוספת להאיר לעולם, רש\"י), אמר ליה אטו כי חסר מי מברכינן דיין האמת דלבריך הטוב והמטיב, וליברכינהו לתרוייהו, כיון דהיינו אורחיה לא מברכינן (בכל חודש בריאת עולם כמנהגו היא ואין כאן דין פורענות בחסרונה ולא הטבתה לנו חסד במילואתה, רש\"י)\". וכוונת הגמ' להקשות, שבחציו הראשון של החודש נברך הטוב והמטיב על אור הלבנה, שהרי הקב\"ה מטיב לנו ע\"י שהלבנה מוסיפה להאיר בכל יום. ועל זה תי' הגמ' דהיינו אורחיה ולכן לא שייך לברך הטוב והמטיב.",
+ "וקשה, שאיך אמרה הגמ' שלא נחשב הטבה כיון דהיינו אורחיה, והלא הקב\"ה ברא את העולם באופן שהלבנה תאיר לנו וא\"כ בודאי הקב\"ה מטיב לנו בזה, ומה איכפת לנו שהוא דרך העולם?",
+ "ונראה שמבואר מזה שאין אנו מתעוררים לראות את השגחת ה' בבריאה ע\"י הנסים הנסתרים שאנו רואים בכל יום בתוך הטבע. ולכן אע\"פ שבודאי הקב\"ה מטיב לנו ע\"י אור הלבנה מכל מקום לא שייך לנו לברך על זה מאחר שאין אנו מכירים הטבה זו.",
+ "ג) הצדיקים מברכין על כל דבר ודבר",
+ "ומאחר שקשה כל כך להכיר את השגחת ה' בתוך הטבע, לכן רק צדיקים זוכים למדרגה זו, וזה הוא מה שמבדיל בין צדיק לרשע, שבודאי הרשע היה מכיר את השגחת ה' אם היה רואה נס גלוי, אלא שהוא כופר בהשגחת ה' שהיא בתוך הטבע. ונראה שזהו הביאור בדברי התנחומא (וזאת הברכה סי' ז'), \"רשע בחייו חשוב כמת מפני שרואה חמה זורחת ואינו מברך יוצר אור, שוקעת אינו מברך מעריב ערבים, אוכל ושותה ואינו מברך עליה, אבל הצדיקים מברכין על כל דבר ודבר שאוכלין ושותין ושרואין וששומעין\". הצדיקים מברכים על כל דבר מאחר שהם רואים את יד ה' בכל דבר, אבל הרשע אינו מברך על זריחת החמה ועל שקיעת החמה מאחר שהוא כופר בהשגחת ה' בתוך הבריאה.",
+ "וכן מבואר מדברי הרמב\"ן בסו\"פ בא (י\"ג, ט\"ז), \"ומן הנסים הגדולים המפורסמים אדם מודה בנסים הנסתרים שהם יסוד התורה כולה, שאין לאדם חלק בתורת משה רבינו עד שנאמין בכל דברינו ומקרינו שכולם נסים אין בהם טבע ומנהגו של עולם בין ברבים בין ביחיד וכו'\".",
+ "וכן יש ללמוד יסוד זה מדברי הספורנו על הפסוק \"ויפתח ה' את פי האתון\" (בלק כ\"ב, כ\"ח), שהספורנו כתב, \"נתן בה כח לדבר, כענין 'ה' שפתי תפתח' (תהלים נ\"א, י\"ז), וכל זה היה כדי שיתעורר בלעם לשוב בתשובה בזכרו כי מה' מענה לשון וכו'\". וכוונת הספורנו היא שכ�� אדם הוא אילם עד שהקב\"ה יפתח פיו, והקב\"ה פתח את פי האתון כדי שבלעם יכיר שכמו שהאתון דיבר רק בשביל שהקב\"ה פתח את פיו, כן בלעם אינו יכול לדבר אא\"כ הקב\"ה יפתח פיו. ועוד מבואר מדברי הספורנו שזו היא עומק כוונת הפסוק של \"ה' שפתי תפתח\", שהאדם המתפלל להקב\"ה צריך להכיר שאפילו התפילה עצמה אפשר רק בשביל שהקב\"ה פתח את פיו. ונראה שמטעם זה אומרים פסוק זה לפני שמונה עשרה כדי להזכיר לנו את היסוד הזה בשעה שאנו מתפללים.",
+ "יסוד זה מבואר גם מדבריו הנפלאים של הכתב סופר, שהנה איתא במס' ברכות (ז' ב'), \"מיום שברא הקדוש ברוך הוא את עולמו לא היה אדם שהודה להקדוש ברוך הוא עד שבאתה לאה והודתו, שנאמר 'הפעם אודה את ה'' (ויצא כ\"ט, ל\"ה)\". ולכאורה דברי הגמ' תמוהים הם, וכי האבות הקדושים לא הודו להקב\"ה, והלא מבואר בכמה מקומות בתורה שהקריבו קרבנות להקב\"ה והודו ושבחו לו, ואיך שייך לומר שלאה היתה הראשונה שהודה להקב\"ה? ותירץ הכתב סופר (עה\"ת שם) ע\"פ הא דאיתא במס' שבת (קי\"ח ב'), \"כל הקורא הלל בכל יום הרי זה מחרף ומגדף\", והקושיא מפורסמת למה הוא רע לקרוא את ההלל בכל יום, והלא לכאורה כל המרבה הרי זה משובח?! ותירץ הכתב סופר שיש שני סוגים של הלל והודאה, יש הלל על נסים, ויש הלל על הנהגת הקב\"ה בתוך הטבע. קריאת ההלל שאנו קוראים בימים טובים הוא הלל על הנסים שעושה הקב\"ה עמנו [שהרי הפסוקים מדברים על הנסים של יציאת מצרים], אבל האדם צריך להודות ג\"כ על מה שהקב\"ה מטיב עם האדם בתוך הנהגת הטבע, וכמו שאמרו חז\"ל (בבראשית רבה פ' בראשית פ' י\"ד סי' ט') על הפסוק \"כל הנשמה תהלל י-ה\" (תהלים ק\"ן, ו') ש\"על כל נשימה ונשימה שאדם נושם צריך לקלס לבורא\". והנה אם האדם מהלל להקב\"ה רק על הנסים שהקב\"ה עושה, אז הוא מראה בעצמו שהוא מאמין שרק הנסים הם מעשה ידיו של הקב\"ה, אבל הטבע הוא בגדר עולם כמנהגו נוהג, ואין הטבע מושגחת בהשגחתו של הקב\"ה. ובזה מבוארת דברי הגמ' במס' שבת, שאם הוא קורא את ההלל בכל יום אז הוא מראה שיש להלל ולהודות להקב\"ה רק על הנסים ולא על הטבע, והרי זה מחרף ומגדף שבזה הוא כופר בהשגחת הקב\"ה בתוך הטבע ואומר שהטבע הוא רק מקרה. ובזה ביאר הכתב סופר גם את הגמ' במס' ברכות, שאע\"פ שבודאי האבות הקדושים הודו ושבחו להקב\"ה, אבל הקב\"ה התנהג עם האבות שלא בדרך הטבע והרבה נסים נעשו להם, ולכן כל מה שהם מודים ומשבחים להקב\"ה מורה רק על הנהגה של נסים, ואין זה הודאה על מה שהקב\"ה משגיח על האדם בתוך הנהגת הטבע, אבל הקב\"ה לא עשה שום נס עם לאה, וכל הילדים שנולדו לה נולדו בדרך הטבע, ואעפ\"כ הודה להקב\"ה, ולכן שפיר אמרה הגמ' שהיא הראשונה שהודה להקב\"ה על מה שהקב\"ה מטיב עם בריותיו בתוך הטבע ולא אמרה שהוא רק מקרה. ועכ\"פ מבואר מדברי הכתב סופר שמדרגה גדולה היא להכיר את השגחת הקב\"ה בתוך הטבע ולהודות להקב\"ה על זה.",
+ "ד) קבלת התורה בימי אחשורוש",
+ "ונראה שבזה יש לבאר את דברי הגמ' בשבת, שאע\"פ שבודאי אי אפשר לנו להשיג את מדריגת דור המדבר בשעה שעמדו לפני הר סיני, מכל מקום היה להם חסרון אחד, שכל מה שהכירו את הקב\"ה היה ע\"י נסים גלויים, ומעולם לא פיתחו את היכולת להכיר את הקב\"ה מתוך הטבע. ומאחר שלא הכירו את הקב\"ה בתוך הבריאה עצמה לכן לא היו יכולים לקבל את התורה בשלימות, ולכן קבלתם נחשבת מאונס. אבל בימי אחשורוש הכירו את הקב\"ה בתוך הטבע ע\"י הנסים הנסתרים שאירעו להם, ולכן הם היו מסוגלים לקבל את התורה מרצון.",
+ "מכל זה יש ללמוד שאנו צריכים להתבונן בבריאה ולהרגיל את עצמנו להכיר את השגחת ה' בתוך הטבע."
+ ],
+ [
+ "פסח",
+ "מאמר צ\"ח – חג המצות ושמחה של מצוה",
+ "א) ריבוי המצוות בליל הסדר",
+ "חג הפסח ממשמש ובא, ואנו צריכים להיות בשמחה גדולה על האושר שלנו שאנו זוכים לקיים את המצוות החשובות של חג הפסח. בליל הסדר אנו זוכים לקיים מצות אכילת מצה שהיא מצוה חשובה עד מאד, ובתורה נקראת היום טוב \"חג המצות\" על שם מצות אכילת מצה, ובזוה\"ק (חלק ב' פרשת תצוה דף קפ\"ג ב') קורא למצה \"מיכלא דאסוותא\" – מאכל של רפואה – שמצות מצה חשובה כל כך שהיא נותנת רפואה רוחנית לנפש האדם. חשיבות נוספת יש לליל הסדר שאנו מקיימים בו הרבה מצוות, ואומרים בשם הגר\"א שהסכום של כל המצוות של ליל הסדר [כולל כל מצוות דאורייתא ודרבנן וכל ברכה] הוא ששים וארבע מצוות.",
+ "ב) שמחה של מצוה",
+ "ובאמת כל מצוה פרטית ראויה לעורר בנו הרגשים של שמחה, שהרי אי אפשר לתאר את החשיבות של כל מצוה, ואפילו מצוה שנראית לנו כמצוה קלה, וכמו שכתב רבינו יונה בשערי תשובה (שער ג', אות ט'-י'), \"ואמרו רז\"ל (אבות פ\"ב מ\"א) הוי זהיר במצוה קלה כבחמורה שאין אתה יודע מתן שכרן של מצוות וכו', מתן שכר על כל מצוה לא נתפרש בתורה כדי שלא יחדלו לקיים המצוות הקלות ויתעסקו בחמורות לבדנה, ומשלו על זה מענין המלך אשר אמר לעבדיו לנטוע בפרדסו כל עץ נחמד, ושכר אמר לתת להם, ולא הודיעם שכר מטע כל אילן, כי חפץ המלך אשר לא יחסר כל בפרדסו, על כן יטעו רב מינים נטעי נעמנים, ואילו ידעו עבדיו שכר נטיעות כל עץ מעצי הפרדס, אז יתנו את כל עמלם בנצרי מטעיו אשר שכרם רב מן השאר להרבות השכר, כן ענין המצוות, כי הואיל השם לזכות את ישראל בקיום כל המצוות להנחילם חיי עולם ולהיות כל המצוות יחדיו לוית חן לראשם, כי בהשלים חק מלאכתם תהי משכורתם שלמה מעמו וכו', והמצוה הקלה שכרה גדול והפלא אשר לא ימד ולא יספר וכו'\".",
+ "ויעוין בברכות (דף ט' ב'), \"אמר ליה רבי אלעא לעולא, כי עיילת להתם שאיל בשלמא דרב ברונא אחי במעמד כל החבורה דאדם גדול הוא ושמח במצות, זימנא חדא סמך גאולה לתפלה ולא פסיק חוכא מפומיה כוליה יומא\". רב ברונא הכיר את חשיבות המצוות, ולכן לא היה גבול לשמחתו כשזכה לקיים מצוה אחת של סמיכות גאולה לתפילה.",
+ "וכעין זה מצינו בגמ' בברכות (דף ל' ב') אודות אביי, \"אביי הוה יתיב קמיה דרבה, חזייה דהוה קא בדח טובא, אמר 'וגילו ברעדה' כתיב (תהלים ב', י\"א), אמר ליה אנא תפילין מנחנא\". אביי היה שמח מאד בלבישת התפילין מאחר שהכיר את פנימיות המצוה וידע את חשיבותה (ע\"ש בתלמידי רבינו יונה, אולם רש\"י שם פירש באופן אחר).",
+ "ג) הכרת פנימיות המצוה",
+ "ובאמת, אם נבין את פנימיות המצוות בודאי נרגיש שמחה לאין שיעור, אלא שאנו רואים רק את חיצוניות המצוה. נקח לדוגמא את מצות השבת. אנו רואים יום של מנוחה ועונג, אבל אין אנו מכירים את גודל הרוחניות הטמונה במצוה זו. והנה איתא בויקרא רבה (אמור פרשה כ\"ז סימן י'), \"'והיה שבעת ימים תחת אמו' (אמור כ\"ב, כ\"ז), ר' יהושע דסכנין בשם ר' לוי אמר, משל למלך שנכנס למדינה וגזר ואמר כל אכסנין שיש כאן לא יראו פני עד שיראו פני המטרונ�� תחלה, כך אמר הקדוש ברוך הוא לא תביאו לפני קרבן עד שתעבור עליו שבת, שאין ז' ימים בלא שבת, ואין מילה בלא שבת, הה\"ד 'ומיום השמיני והלאה ירצה'\". ומבואר במדרש שטעם מילה ביום השמיני הוא כדי שתעבור עליו שבת קודם המילה. מכאן רואים את גודל קדושת השבת, שזכות השבת נותנת לתינוק את היכולת להמול. מקור כח זה של השבת נובע מעצם בריאת העולם, שהעולם היה רופף ורועד בששת ימי בראשית עד שבאה שבת ונתחזקה העולם (כמבואר בבראשית רבה פרשה י' סוף אות ט').",
+ "על פי יסוד זה נראה לבאר את דברי הגמ' בבבא מציעא (דף ס\"א ב'), \"אמר רבא, למה לי דכתב רחמנא וכו' יציאת מצרים גבי ציצית וכו', אמר הקדוש ברוך הוא אני הוא שהבחנתי במצרים בין טפה של בכור לטפה שאינה של בכור, אני הוא שעתיד ליפרע וכו' ממי שתולה קלא אילן בבגדו ואומר תכלת הוא\". ומשמע שעונש גדול מגיע למי שלובש ציצית שצבועים בקלא אילן במקום תכלת. וקשה, למה נחשב מעשה זה לחטא כה גדול? ונראה לומר בזה שמי שלובש קלא אילן במקום תכלת חושב בדעתו שאין חילוק בין קלא אילן ותכלת מאחר שהצבע של שניהם שוים. אבל מחשבה זו שייכת רק אם האדם אינו מכיר את פנימיות המצוה, שאם יכיר שיש פנימיות אינסופית לכל מצוה אז בודאי יבין שאי אפשר לצבוע בקלא אילן במקום תכלת. מטעם זה מגיע לו עונש גדול, שהרי הוא חושב שאין שום פנימיות למצוות וזה הוא סילוף במהות המצוה.",
+ "ד) שמחה אמיתית ושמחה שטחית",
+ "והנה שמחה בקיום המצוות היא שמחה אמיתית, והאדם צריך לדעת שיש שני סוגים של שמחה; שמחה פנימית ואמיתית ושמחה שטחית. מי שזוכה ללמוד תורה ולקיים מצוות ירגיש שמחה פנימית ויחיה חיים של אושר אמיתי. אבל הרגשת שמחה מחמת עשירות ושאר תענוגי עולם הזה אינו אלא שמחה שטחית ואינה נותנת לאדם אושר אמיתי. יש הרבה עשירים שאם נשאל אותם אם יש להם אושר אמיתי ישיבו שיש להם הרבה צרות ממשפחתם ושאר צרות, ורגיל הוא שצרות אלו נגרמות מהעשירות, באופן שלא זו בלבד שאינם משיגים אושר מהעשירות, אלא הוא להיפך שסובלים הרבה צרות מהעשירות. אבל מי שעוסק בתורה ומקיים מצוות יחיה חיים של שמחה אמיתית ואושר אמיתי, ואפילו אם תהיו צרות בחייו לא ישברו אותו, ששמחת החיים שלו תתן לו את האומץ לחיות חיים של שמחה אמיתית, ונמצא שלא זו בלבד שזוכה לעולם הבא אלא הוא זוכה גם לעולם הזה."
+ ],
+ [
+ "ספירת העומר",
+ "מאמר צ\"ט – ימי הספירה – הכנה לקבלת התורה",
+ "א) טעמי מצות ספירת העומר",
+ "כתב בספר החינוך (מצוה ש\"ו), \"משרשי המצוה על צד הפשט, לפי שכל עיקרן של ישראל אינו אלא התורה וכו' והיא העיקר והסיבה שנגאלו ויצאו ממצרים כדי שיקבלו התורה בסיני ויקיימוה וכו', וענין גדול הוא להם, יותר מן החירות מעבדות וכו', ומפני כן כי היא כל עיקרן של ישראל ובעבורה נגאלו ועלו לכל הגדולה שעלו אליה, נצטוינו למנות ממחרת יום טוב של פסח עד יום נתינת התורה, להראות בנפשנו החפץ הגדול אל היום הנכבד הנכסף ללבנו, כעבד ישאף צל, וימנה תמיד מתי יבוא העת הנכסף אליו שיצא לחירות, כי המנין מראה לאדם כי כל ישעו וכל חפצו להגיע אל הזמן ההוא וכו'\". מהחינוך מבואר שיסוד ספירת העומר הוא להראות איך שאנו מצפים לקבלת התורה.",
+ "אולם השל\"ה הק' (מס' פסחים פרק תורה אור אות קי\"ג) מביא מהזוה\"ק (חלק ג' פרשת אמור דף צ\"ז א') שבני ישראל נטמאו בגלות מצרים והוצרכו לספור שבעה שבועות כמו אשה נדה שסופרת שבעה נקיים כדי להטהר. ודבר זה מיוסד על דברי הזוהר חדש (בריש פרשת יתרו) שבני ישראל במצרים היו שקועים במ\"ט שערי טומאה, ובמ\"ט ימים שבין יציאת מצרים ומתן תורה יצאו ממ\"ט שערי טומאה ונכנסו למ\"ט שערי טהרה. ולפ\"ז יסוד מצות ספירת העומר הוא הכנה לקבלת התורה.",
+ "ב) ההכרח להכנה בשביל קבלת התורה",
+ "ונראה שהכנת בני ישראל לקבלת התורה כבר התחילה לפני יציאת מצרים, שהרי מבואר בראש השנה (דף י\"א א') שבראש השנה בטלה עבודה מאבותינו במצרים, דהיינו שששה חדשים לפני יציאת מצרים כבר שוחררו מהעבדות. ונראה שאע\"פ שבראש השנה של אותה שנה עדיין לא התחיל הזיכוך של בני ישראל ממ\"ט שערי טומאה, מכל מקום ע\"י ביטול העבדות היו יכולים כבר להכין את עצמם ליציאת מצרים. ועוד יש להעיר שבסוף המ\"ט ימים שבין יציאת מצרים וקבלת התורה ניתוספה עוד הכנה דהיינו שלשת ימי הגבלה, שבהם פירשו מנשותיהם כדי לטהר את עצמם לקראת קבלת התורה. ומכל זה מבואר שהכנה היא הכרחית לקבלת התורה.",
+ "ונראה שזהו גם הביאור בדברי המדרש (איכה רבה פרשה ב' סימן י\"ג), \"'מלכה ושריה בגוים אין תורה' (איכה ב', ט'), אם יאמר לך אדם יש חכמה בגוים תאמין וכו', יש תורה בגוים אל תאמין, דכתיב 'מלכה ושריה בגוים אין תורה'\". ונראה שהטעם בזה הוא שהתורה צריכה הכנה בקדושה וטהרה, וכל זה לא שייך בגוים.",
+ "ג) רוחניות צריכה הכנה",
+ "ובאמת, אין זה בקבלת התורה בלבד, אלא כל דבר רוחני צריך הכנה כדי להשיגו. גם בתפלה מצינו ענין הכנה, שכדי לקבל עול מלכות שמים בקריאת שמע ולבקש את צרכינו בתפלת שמונה עשרה אנו צריכים להכין את עצמנו ע\"י פסוקי דזמרה שהם דברי שבח להקב\"ה. וכן מצינו במשנה במס' ברכות (ל' ב'), \"חסידים הראשונים היו שוהין שעה אחת ומתפללין כדי שיכוונו לבם לאביהם שבשמים\", שהחסידים הראשונים הכירו שיכולים להגיע למדריגות גבוהות בתפילתם אם יכינו עצמם כראוי.",
+ "ד) אנו צריכים להשתדל להגיע לאותן המדריגות שבני ישראל הגיעו אליהן בשעת מתן תורה",
+ "יש תועלת נוספת בההכנה ליום קבלת התורה, והוא שחז\"ל מלמדים אותנו שהאדם צריך להשתדל להגיע לאותה מדריגה שבני ישראל עמדו עליה בשעת מתן תורה, דאיתא במס' ברכות (ס\"ג ב'), \"'הסכת ושמע ישראל היום הזה נהיית לעם' (כי תבוא כ\"ז, ט'), וכי אותו היום נתנה תורה לישראל, והלא אותו יום סוף ארבעים שנה היה, אלא ללמדך שחביבה תורה על לומדיה בכל יום ויום כיום שנתנה מהר סיני\". הרי שהתורה צריכה להיות חביבה עלינו עכשיו כמו שהיתה חביבה עלינו בשעת מתן תורה.",
+ "עוד אמרו חז\"ל במס' ברכות (כ\"ב א'), \"'והודעתם לבניך ולבני בניך' וכתיב בתריה 'יום אשר עמדת לפני ה' אלקיך בחורב' (ואתחנן ד', ט'-י'), מה להלן באימה וביראה וברתת ובזיע אף כאן באימה וביראה וברתת ובזיע\". הרי שאנו צריכים ללמוד את התורה מתוך אימה ויראה כמו שהיתה בשעת נתינתה. וכל זה לא שייך בלי הכנה, אבל אם אנו מכינים את עצמנו אנו יכולים להגיע במקצת כפי ערכנו אל אותן המדריגות של קבלת התורה.",
+ "ה) הסכנה בפגם בהכנת האדם לקבלת התורה",
+ "אכן, צריך להזהר מאד שלא יהיה שום פגם בהכנה, שהרי כל פגם קטן בהכנת האדם לתורה יכולה לגרום לתוצאות נוראות בסוף, שהנה מצינו באלישע בן אבויה [הנקרא \"אחר\"] שאע\"פ שהיה גדול בתורה מכל מקום יצא לתרבות רעה, והשורש לזה היה חסרון בחינוכו, וכמו שהביאו התוס' בחגיגה (ט\"ו א' ד\"ה שובו בנים) בשם הירושלמי (חגיגה פ\"ב ה\"א), \"אבויה אבי הוה מגדולי ירושלים, וביום שבא למהולי קרא לכל גדולי ירושלים והושיבן בבית אחד ולר\"א ולר' יהושע במקום אחר, מן דאכלין ושתין שרין מטפחין ומרקדים אמרי עד דאלין עסקין בדידהו נעסוק בדידן, ישבו ונתעסקו בדברי תורה, ירדה אש מן השמים והקיפה אותן, אמר לון אבויה אבא גברין מה באתם לשרוף ביתי, אמרו לו ח\"ו אלא יושבין היינו וחוזרין דברי תורה מתורה לנביאים ומנביאים לכתובים והיו הדברים שמחים כנתינתן מסיני לא באש נתנו, אמר הואיל וכך כחה של תורה אם יתקיים הבן הזה לתורה אני מפרישו, ולפי שלא היתה כוונתו לשמים לפיכך לא נתקיימו בו\". ומבואר שמאחר שתחילת חינוכו לא היה לשם שמים והכנתו לתורה היתה פגומה לכן בסוף יצא לתרבות רעה.",
+ "העולה מכל זה הוא שצריך לנצל את ימי הספירה לצורך הכנה לקבלת התורה. השגת האדם בתורה היא כפי הכנתו, והימים המסוגלים להכנה זו הם ימים אלו שבין פסח לשבועות."
+ ],
+ [
+ "מאמר ק' – מיתת תלמידי רבי עקיבא",
+ "א) תמיהה על סיבת מיתת תלמידי רבי עקיבא",
+ "איתא ביבמות (דף ס\"ב ב'), \"שנים עשר אלף זוגים תלמידים היו לו לרבי עקיבא מגבת עד אנטיפרס, וכולן מתו בפרק אחד מפני שלא נהגו כבוד זה לזה, והיה העולם שמם עד שבא רבי עקיבא אצל רבותינו שבדרום ושנאה להם וכו', תנא כולם מתו מפסח ועד עצרת\".",
+ "והנה ממה שמתו כולם בין פסח לעצרת שהוא הזמן של הכנה לקבלת התורה מבואר שמתו מפני שלא היו ראויים לתורה. אבל הגמ' אמרה שמתו מפני שלא נהגו כבוד זה לזה. ולפ\"ז מוכח שמה שלא נהגו כבוד זה לזה הוא הסיבה שלא היו ראויים לתורה. וצריך ביאור, מה הקשר בין הנהגת כבוד זה לזה וקבלת התורה?",
+ "ואיתא עוד במס' מנחות (ס\"ח ב'), \"יתיב רבי טרפון וקא קשיא ליה מה בין קודם לעומר לקודם שתי הלחם, אמר לפניו יהודה בר נחמיה, לא אם אמרת קודם לעומר שכן לא הותר מכללו אצל הדיוט תאמר קודם לשתי הלחם שהותר מכללו אצל הדיוט, שתק רבי טרפון, צהבו פניו של רבי יהודה בן נחמיה, אמר לו רבי עקיבא, יהודה צהבו פניך שהשבת את זקן, תמהני אם תאריך ימים, אמר רבי יהודה ברבי אלעאי, אותו הפרק פרס הפסח היה כשעליתי לעצרת שאלתי אחריו, יהודה בן נחמיה היכן הוא, ואמרו לי נפטר והלך לו\". ומבואר מהגמ' שכיון שיהודה בן נחמיה הרגיש במקצת שמחת ניצוח שידע דבר שלא ידע בו רבי טרפון נענש מחמת כן במיתה. ואנו רואים מזה עד היכן הדברים מגיעים בענין זה של \"לא נהגו כבוד זה לזה\". והדבר צריך ביאור, למה הוא חמור כל כך עד שמגיע לעונש מיתה?",
+ "ב) מעלת לימוד התורה מחברים",
+ "ונראה לומר בזה בהקדם ביאור דברי הגמ' בעירובין (דף נ\"ג א'), \"והאמר רבי יוחנן, שנים עשר תלמידים היו לו לרבי אושעיא בריבי, ושמונה עשר ימים גידלתי ביניהן, ולמדתי לב כל אחד ואחד (כמה היה מחודד, כלומר, בכולן הכרתי מה חריפות יש מזה לזה, רש\"י) וחכמת כל אחד ואחד (כמה זה חכם מזה, וכמה למד יותר ממנו, רש\"י)\". וצריך ביאור, מה התועלת בידיעה זו, ולמה השתדל רבי יוחנן לדעת את המעלות של תלמידי רבי אושעיא?",
+ "ונראה, דהנה איתא בתענית (דף ז' א'), \"הרבה ��מדתי מרבותי, ומחבירי יותר מרבותי, ומתלמידי יותר מכולן\". ומבואר שמה שאפשר ללמוד מחביריו הוא יותר ממה שאפשר ללמוד מרבותיו. אלא שלא שייך ללמוד מחביריו אא\"כ מחשיב אותם ומכיר את המעלות של כל אחד מחביריו. ובזה מבואר למה השתדל רבי יוחנן לדעת את המעלות של תלמידי רבי אושעיא, שהרי הם היו חביריו, ורבי יוחנן רצה ללמוד תורה מהם, ולכן היה צריך מתחילה להחשיב אותם ולדעת את מעלותיהם. וזה נכלל במה דאיתא באבות (פ\"א מי\"ב), \"אוהב את הבריות ומקרבן לתורה\", שע\"י שבני אדם מחשיבים זה את זה ואוהבים זה את זה יכולים ללמוד תורה זה מזה.",
+ "ולפ\"ז יש לבאר ג\"כ את מיתת תלמידי רבי עקיבא, שמאחר שלא נהגו כבוד זה לזה נמצא שלפי מדרגתם לא הכירו את המעלות של חביריהם במדה מסויימת, וממילא היה בזה קצת פגם ביכולתם ללמוד תורה זה מזה. מטעם זה מתו בין פסח לעצרת שהוא הזמן של הכנה לקבלת התורה, שהרי לפי מדריגתם היו חסרים את העיקר הגדול של לימוד תורה מחברים.",
+ "בזמן הזה של הכנה לקבלת התורה מוטל עלינו לתקן את החטא של תלמידי רבי עקיבא ע\"י שלום ואחדות בין תלמידי הישיבה, ובזה נזכה לקבלת התורה בשלימות."
+ ],
+ [
+ "שבועות",
+ "מאמר ק\"א – רפיון ידים מן התורה",
+ "א) רפיון ידים – ענוה פסולה",
+ "ויבא עמלק וילחם עם ישראל ברפידים (בשלח י\"ז, ח'). איתא במס' סנהדרין (ק\"ו א'), \"מאי לשון רפידים וכו', רבי יהושע אומר שריפו עצמן מדברי תורה\", ור\"ל שסיבת ביאת עמלק היתה רפיון ידיהם של בני ישראל מן התורה. וכעין זה איתא במכילתא דרבי ישמעאל (מסכתא דעמלק פרשה א'), \"אין רפידים אלא רפיון ידים, לפי שרפו ישראל ידיהם מדברי תורה לכך בא שונא עליהם, לפי שאין השונא בא אלא על רפיון ידים מן התורה\". ויש לשאול, מה היתה סיבת התרשלותם בלימוד התורה, ומה גרם לרפיון הידים?",
+ "ונראה לבאר, שמה שלא התלהבו מלימוד התורה היתה מחמת שחשבו שאינם ראויים לקבל את התורה. ואע\"פ שהקב\"ה כבר עשה להם הרבה נסים, אעפ\"כ היצר הרע הטיל בהם ענווה פסולה, ומתוך כך היו חסרים הערכה עצמית. ובאמת מדה מגונה זו מצויה בינינו גם היום, שהרבה בני תורה מתרשלים בלימודם מחמת שאינם מחשיבים את לימודם, שחושבים שלימוד התורה של אנשים קטנים כמונו אין לו שום ערך. זו היא טעות מוחלטת, ובני תורה צריכים הרבה חיזוק להתגבר על זה.",
+ "ב) רפיון ידים – עצלות",
+ "יש סיבה נוספת לרפיון ידים, והיא מדת העצלות. וכן כתב האור החיים הק' (בשלח י\"ז, ח'), \"'ויבא עמלק וגו'', להיות שנתעצלו בתורה וכו'\". הרבה חיזוק נצרך כדי להתגבר על מדת העצלות וללמוד בהתמדה, וכדאיתא בברכות (ל\"ב ב'), \"ארבעה צריכין חיזוק, ואלו הן תורה ומעשים טובים תפילה ודרך ארץ\". ואיתא עוד בברכות (ס\"ג ב'), \"מנין שאין דברי תורה מתקיימין אלא במי שממית עצמו עליה, שנאמר (חקת י\"ט, י\"ד) 'זאת התורה אדם כי ימות באהל'\".",
+ "וכבר אמר שלמה המלך במשלי (כ\"ב, י\"ג) \"אמר עצל ארי בחוץ, בתוך רחובות ארצח\", ופירש רש\"י, \"אמר עצל ארי בחוץ, איך אצא ללמוד תורה\".",
+ "ובענין גנות לימוד התורה מתוך עצלות, יעוין במס' שבת (פ\"ח ב'), \"למיימינים בה סמא דחיי, למשמאילים בה סמא דמותא\", ופירש רש\"י (בדף ס\"ג ב' ד\"ה למשמאילין) ש\"משמאילים\" היינו \"שאין יגעים בה כל צרכן\". ומבואר שלימוד התורה שלא ביגיעה ככל הצורך נחשב כסם המות!",
+ "ג) כחו של היצר הרע",
+ "טעם נוסף לצורך חיזוק בלימוד התורה הוא משום שעיקר התנגדות של היצר הרע היא ללימוד התורה, וכמו שמסופר על הגאון ר' יוסף פריימר זצ\"ל, הנקרא רבי יוסלה סלוצקר, שבבחרותו למד בישיבת וואלאזין והיה חביב מאד אצל ראש הישיבה הג\"ר חיים מוואלאזין שהיה בטוח בו שעתיד להיות אחד מגדולי הדור. פעם אחת נתקבל מכתב אצל הגר\"ח מביתו של רבי יוסלה שעסקו של אביו של רבי יוסלה אינו עולה יפה והם מבקשים ממנו לחזור לבית לעזור למשפחתו בבית המסחר. הגר\"ח הטמין את המכתב ולא מסרו לרבי יוסלה. אחרי חצי שנה הגיע מכתב נוסף שעסקו של אביו נסגר, והמשפחה גורשה מביתם, והם גרים בחוץ ללא אוכל, ומפצירים בו שיחזור לבית. הגר\"ח הטמין גם את המכתב הזה. עברה עוד חצי שנה, והגיע עוד מכתב שאביו של רבי יוסלה נפטר, ושוב הטמין הגר\"ח את המכתב ולא הראהו לרבי יוסלה. לאחר זמן הרבה, לקח הגר\"ח את כל המכתבים ומסרם לרבי יוסלה, והזדעזע רבי יוסלה מכל הצרות שעברו על משפחתו. ואז אמר לו הגר\"ח, שמזה רואים עד היכן מגיע כחו של היצר הרע, שיכול לגרום למשפחה כל הצרות האלו רק מפני שרצה שרבי יוסלה לא ילמוד תורה ולא יצמח להיות גדול בתורה.",
+ "וכעין זה אמר החפץ חיים להג\"ר אלחנן וואסרמאן (מובא בקובץ מאמרים עמ' פ\"ח), \"דעם יצר הרע ארט ניט א יוד זאל פאסטען און וויינען און דאוונען א גאנצען טאג אבי ניט לערנען\" (תרגום: לא איכפת לו ליצה\"ר שיהודי יתענה ויבכה ויתפלל כל היום ובלבד שלא ילמוד). היצר הרע איכפת לו רק שיהודים לא ילמדו תורה, ולכן מי שרוצה ללמוד תורה צריך להתגבר מאד על היצר הרע שכל התענינות שלו הוא לעכבו מלימוד זה. כל זה שייך לכל השנה, אבל הוא נוגע בפרט בזמן הזה בימי הספירה שהוא הזמן של הכנה לקבלת התורה."
+ ],
+ [
+ "מאמר ק\"ב – עליונים ששו ותחתונים עלזו בקבלת תורה הכתובה מסיני",
+ "א) המלאכים התנגדו לנתינת תורה שבעל פה לישראל",
+ "עליונים ששו ותחתונים עלזו בקבלת תורה הכתובה מסיני – פיוט מתפילת מוסף ביום א' של שבועות. והנה מה שאמר הפייטן ש\"עליונים ששו\" ר\"ל שהמלאכים ששו במה שהתורה ניתנה לבני ישראל.",
+ "ויש לתמוה על הפייטן, שלכאורה דבריו הם כנגד הגמ', דאיתא בשבת (פ\"ח ב'), \"בשעה שעלה משה למרום אמרו מלאכי השרת לפני הקדוש ברוך הוא רבונו של עולם מה לילוד אשה בינינו, אמר להן לקבל תורה בא, אמרו לפניו חמודה גנוזה שגנוזה לך תשע מאות ושבעים וארבעה דורות קודם שנברא העולם אתה מבקש ליתנה לבשר ודם, מה אנוש כי תזכרנו ובן אדם כי תפקדנו, ה' אדנינו מה אדיר שמך בכל הארץ אשר תנה הודך על השמים\". ומבואר מהגמ' שהמלאכים לא רצו שהקב\"ה יתן את התורה לישראל, ואמרו להקב\"ה שיתן הודו על השמים ולא יורידנו לארץ, וא\"כ איך אמר הפייטן שהעליונים ששו כשקיבלו בני ישראל את התורה?",
+ "ונראה ליישב קושיא זו בהקדם ביאור שני החלקים של התורה, דהיינו תורה שבכתב ותורה שבעל פה. אנו מורגלים לחשוב שתורה שבעל פה כוללת כל מה שאינו כתוב בפירוש בתורה שבכתב. אבל באמת אינו כן, שבאותיות של התורה שבכתב נכללת כל חכמת התורה, וכמו שכתב הרמב\"ן (בהקדמתו לספר בראשית), \"וכל הנמסר למשה רבינו בשערי הבינה הכל נכתב בתורה בפירוש או שרמוזה בתיבות או בגימטריאו�� או בצורת האותיות וכו'\", הרי שכל שערי הבינה נכללים בתורה שבכתב. ולפ\"ז מה היא תורה שבעל פה? ונראה לומר, שתורה שבעל פה היא הבעלות על התורה לפסוק את דיני התורה, דהיינו שנמסר כח לב\"ד של מטה להכריע את כל הספיקות שבתורה בעל פה, והקב\"ה וכל הפמליא של מעלה כפופים לפסק דינם של ב\"ד של מטה, וכמו שאמרו חז\"ל (בבבא מציעא נ\"ט ב') ש\"לא בשמים היא\". גם מצינו שהבריאה עצמה משועבדת לפסק דינו של ב\"ד של מטה, וכדאמרינן בירושלמי (כתובות פ\"א ה\"ב, נדרים פ\"ו ה\"ח, סנהדרין פ\"א ה\"ב), \"בת שלש שנים ויום אחד ונמלכין ב\"ד לעברו הבתולין חוזרין ואם לאו אין הבתולין חוזרין\", וכוונת הירושלמי היא שבתולים של ילדה פחותה מבת שלש שנעקרו חוזרים, ואם ב\"ד הוסיפו חודש אחד ע\"י עיבור השנה אז יתוסף לה חודש נוסף [עד יום הולדת השלישי] שבתוליה יכולים לחזור, הרי שפסק דינו של ב\"ד של מטה משנה את מציאות הבריאה.",
+ "לפ\"ז יש הבדל גדול בין שני חלקי התורה, שבמה שהקב\"ה נותן את התורה שבכתב לבני ישראל אינו לוקח את התורה שבכתב מהמלאכים, שהרי שניהם יכולים לזכות בתורה שבכתב בשוה. אבל לענין תורה שבעל פה לא שייך ליתנה גם לבני ישראל וגם למלאכים, שאם בני ישראל הם הבעלים על התורה שבעל פה, אז בעל כרחך המלאכים אינם הבעלים.",
+ "ומעתה יש לומר, שמה שאמרו המלאכים להקב\"ה שלא יתן את התורה לבני ישראל, היינו שלא יתן את התורה שבעל פה לבני ישראל כדי שהמלאכים ישארו הבעלים על התורה, אבל מעולם לא התנגדו לנתינת תורה שבכתב לבני ישראל. ואדרבה, המלאכים שמחו שהתורה שבכתב ניתנת גם לבני ישראל.",
+ "ונראה שבזה מיושבים דברי הפייטן כמין חומר, שהפייטן אמר שהמלאכים ששו \"בקבלת תורה הכתובה מסיני\", הרי להדיא ששמחת המלאכים היתה אודות קבלת התורה שבכתב, אבל על התורה שבעל פה לא שמחו, ואדרבה, ביקשו מהקב\"ה שלא יתן אותה לבני ישראל.",
+ "ב) הבעלות על תורה שבעל פה היא בזכות הציבור",
+ "והנה כח זה שנמסר לבית דין מגיע להם בזכות כלל ישראל, שהרי הב\"ד הם מנהיגי הציבור. ונראה שעל פי זה יש להבין את דברי הגמ' במנחות (ס\"ה א'), \"מריש ירחא דניסן ועד תמניא ביה איתוקם תמידא דלא למספד, שהיו צדוקים אומרים יחיד מתנדב ומביא תמיד וכו', מתמניא ביה ועד סוף מועדא איתותב חגא דשבועיא דלא למספד שהיו בייתוסין אומרים עצרת אחר השבת\". ומבואר שהצדוקים והבייתוסים שכפרו בתורה שבעל פה בחרו בשני דברים דוקא להתנגדותם, והם שיחיד יכול לנדב את קרבן התמיד, וש\"ממחרת השבת\" היינו למחרתו של שבת בראשית ולא למחרתו של יו\"ט הראשון של פסח [וממילא ספירת העומר מתחלת ביום ראשון לשבוע והוא הדין חג השבועות].",
+ "וצריך ביאור, מה הצד השוה בין שני דברים אלו? ועוד צריך ביאור, שמאחר שעיקר התנגדות הצדוקים והבייתוסים היתה לתורה שבעל פה כידוע, א\"כ איך שני דברים אלו בפרט שייכים להתנגדות זו?",
+ "ונראה לומר, שהצד השוה בין שני דברים אלו הוא שהם מבטאים את כח הציבור, שמה שקרבן תמיד קרב דוקא מן הציבור הוא משום שהציבור יש להם כח מיוחד שלא שייך ליחידים. וגם מה שספירת העומר מתחלת ממחרתו של יום טוב מראה על כח הציבור, שהרי יום טוב נקבע ע\"י קידוש החודש של בית דין [שהבייתוסים רצו לספור ממחרתו של שבת בראשית, ושבת קביעא וקיימא ואינה תלויה בבית דין כלל], ומאחר שכל כחו של בית דין מגיע להם רק בגלל שהם נציגי הציבור, נמצא שגם בזה ההתנגדות שלהם היתה לכח הציבור.",
+ "ולפי מה שנתבאר הרי התנגדות לכח הציבור של כלל ישראל היא ג\"כ התנגדות לבעלות ישראל על תורה שבעל פה, שהרי הכח שניתן לחכמים להיות הבעלים על התורה שבעל פה מגיע להם בזכות הציבור, ולפ\"ז מיושב היטב למה הצדוקים והבייתוסים שהם המתנגדים הגדולים לתורה שבעל פה בחרו בשני דברים אלו להתנגדותם.",
+ "ג) הבעלות על תורה שבעל פה היא עיקר שמחת חג השבועות",
+ "ונראה להציע בחינה נוספת בהתנגדות הבייתוסים בביאורו של \"ממחרת השבת\", דהנה איתא בפסחים (ס\"ח ב') \"הכל מודים בעצרת דבעינן נמי לכם, מאי טעמא יום שניתנה בו תורה הוא\", ומבואר בגמ' שעיקר שמחת חג השבועות היא משום שהוא היום שבו ניתנה התורה לישראל. והנה זה פשוט דהיינו משום שחוגגים את חג השבועות חמשים יום אחרי יום טוב הראשון של פסח, כמו שקיבלו ישראל את התורה חמשים יום אחרי יציאת מצרים. והנה זה שייך רק אם מתחילים ספירת העומר למחרתו של יו\"ט הראשון של פסח, אבל אם חוגגים את חג השבועות חמשים יום אחרי שבת בראשית כדברי הבייתוסים אז לא יהיה חג השבועות יום שניתנה בו תורה. והנה כבר נתבאר שעיקר מעלת קבלת התורה היתה במה שכלל ישראל נעשים הבעלים על התורה שבעל פה. ומעתה מובן היטב שהבייתוסים שהתנגדו לתורה שבעל פה רצו לקבוע את חג השבועות באופן שלא יהיה היום שניתנה בו תורה לישראל.",
+ "ד) שמחת חג השבועות היא שמחת גמר בריאת העולם",
+ "ונראה לבאר את שמחת חג השבועות באופן אחר על פי ביאורו של השאילתות בענין עונג שבת, דהנה איתא בשאילתות דרב אחאי גאון (בפרשת בראשית שאילתא א), \"דמחייבין דבית ישראל למינח ביומא דשבתא, דכד ברייה קודשא בריך הוא לעלמיה ברייה בשיתא יומי ונח ביומא דשבתא וברכיה וקדשיה כאיניש דבני ביתא וכד מצבית ליה וגמר ליה לעיבידתיה עביד הילולא חד יומא כדאמרי אינשי הילול בתי\". וכוונת השאלתות היא שכמו שבני אדם עושים שמחת \"חנוכת הבית\" כשגומרים בנין ביתם, כך יום השבת היא שמחת הקב\"ה על שגמר את בריאת העולם.",
+ "והנה אמרו חז\"ל במס' שבת (פ\"ח א'), \"מאי דכתיב 'ויהי ערב ויהי בקר יום הששי' (בראשית א', ל\"א), ה\"א יתירה למה לי, מלמד שהתנה הקדוש ברוך הוא עם מעשה בראשית ואמר להם אם ישראל מקבלים התורה אתם מתקיימין ואם לאו אני מחזיר אתכם לתוהו ובוהו\". ולפ\"ז יוצא שבאמת לא נגמרה בריאת העולם עד שישראל קיבלו את התורה, שהרי הבריאה היתה בסכנה שלא תתקיים אם לא יקבלו ישראל את התורה. ויש לומר, שזו היא שמחת חג השבועות, שכמו שהקב\"ה שמח בבריאת העולם כעין שמחת חנוכת הבית, הוא הדין שיש לשמוח בחג השבועות שע\"י נתינת התורה לישראל יש קיום לבריאה.",
+ "ה) השמחה של חג השבועות הוא משום שקבלת לוחות הראשונות היתה קודם חטא העגל",
+ "אלא שיש להעיר בזה, שהרי יש לנו שני ימים טובים שנקבעו מחמת שמחת קבלת התורה, שחג השבועות נקבע מחמת שמחת קבלת התורה במתן לוחות הראשונות, ויום הכפורים נקבע מחמת שמחת קבלת התורה של מתן לוחות שניות וכדאיתא במס' תענית (ל' ב'), \"אמר רבן שמעון בן גמליאל לא היו ימים טובים לישראל כחמשה עשר באב וכיום הכפורים, בשלמא יום הכפורים משום דאית ביה סליחה ומחילה יום שניתנו בו לוחות האחרונות וכו'\", ולכן יש לתמוה למה חוגגים שני ימים טובים אלו בדרכים הפוכים מן הקצה אל הקצה, שבחג השבועות צריכים לאכול ולשתות, והכל מודים בו דבעינן נמי לכם, ואילו ביום הכפורים הוא להיפך, שכל אכילה ושתייה אסורה בו?",
+ "ונראה לומר בזה, שיש הבדל יסודי בין מתן תורה של לוחות הראשונות שהיה קודם חטא העגל ובין מתן תורה של לוחות השניות שהיה לאחר חטא העגל, שקודם חטא העגל השמחה של קבלת התורה היתה בלי שום גבולות כיון שעדיין לא חטאו, ולכן חג השבועות שהוא יום של קבלת לוחות הראשונות הוא יום של אכילה ושתיה והכל מודים בו דבעינן נמי לכם, אבל לאחר חטא העגל צריכים סוג אחר של שמחת התורה, דהיינו שמחה שהיא מתוך הכנעה ותשובה, ולכן יום הכפורים שהוא יום של קבלת לוחות השניות שהוא לאחר החטא הוא יום של תענית ותשובה."
+ ],
+ [
+ "מאמר ק\"ג – רות וערפה",
+ "א) טעם קריאת מגילת רות בחג השבועות",
+ "איתא בבבא בתרא (י\"ד ב'), \"למה נקרא שמה רות, שיצא ממנה דוד שריוהו להקב\"ה בשירות ותושבחות\". וכתב בספר בכור שור (בב\"ב שם), \"עי' מגן אברהם סי' ת\"צ (ס\"ק ח') שנתן טעם בשם הילקוט למה קורין רות בחג השבועות, ולענ\"ד הטעם פשוט על פי מה שכתבו תוס' חגיגה דף י\"ז (עמוד א' ד\"ה אף עצרת) בשם הירושלמי (חגיגה פ\"ב ה\"ג) דדוד מת בעצרת, והנה קיימא לן (בראש השנה דף י\"א א') הקב\"ה יושב וממלא שנותיהן של צדיקים מיום ליום, וכיון שמת בעצרת נולד ג\"כ בעצרת, ועיקר ספר רות לייחס את דוד, וכל שכן כמו שאמרו כאן דקריאת שם רות היה על שיצא ממנה דוד, ולהכי קורין רות ביום לידתו\".",
+ "ומבואר מזה שקוראים מגילת רות בחג השבועות, מאחר שרות זכתה שדוד המלך יצא ממנה, והרי דוד המלך נולד בחג השבועות כמו שמת בחג השבועות.",
+ "והנה ערפה, אחות רות, היתה אמו של גלית (כמבואר בסוטה מ\"ב ב'), האויב של דוד. ודבר זה מעורר את תמיהתנו, איך נעשה שצאצאי שתי אחיות הללו היו כל כך שונות זה מזה, שמרות יצא מלכות בית דוד, ומערפה יצא גלית?",
+ "ב) מרות וערפה יש ללמוד כחם של מעשים קטנים",
+ "והנה כתוב במגילת רות (רות א', י\"א-י\"ח), \"ותאמר נעמי לשתי כלותיה, לכנה שובנה אשה לבית אמה וגו', ותשאנה קולן ותבכינה, ותאמרנה לה כי אתך נשוב לעמך, ותאמר נעמי שובנה בנתי למה תלכנה עמי וגו', ותשנה קולן ותבכינה עוד, ותשק ערפה לחמותה ורות דבקה בה, ותאמר הנה שבה יבמתך אל עמה ואל אלהיה שובי אחרי יבמתך, ותאמר רות אל תפגעי בי לעזבך לשוב מאחריך כי אל אשר תלכי אלך וגו', ותרא כי מתאמצת היא ללכת אתה ותחדל לדבר אליה\".",
+ "והנה אנו רואים שכל השנים שרות וערפה חיו עם נעמי לא היה ניכר שום הבדל ביניהם. שתיהן בחרו להנשא ליהודים, ובזה ניכר שרצו להתקרב ליהדות. וגם עכשיו בכו שתי האחיות ביחד, שלא רצו לעזוב את נעמי. אלא שערפה היתה לה קצת חלישות הלב ולא אזרה כח ללכת עם נעמי לארץ ישראל. ערפה נשקה לחמותה ועזבה אותה וחזרה לדרכי הגוים. אבל רות נשארה שם, דבוקה לחמותה, ונכנסה תחת כנפי השכינה. רות היתה לה האומץ ורצון הלב להשאר עם נעמי, כמו שכתוב אח\"כ, \"ותרא כי מתאמצת היא ללכת אתה\".",
+ "מכל זה מבואר שמעשים קטנים יכולים לגרום תוצאות גדולות, שרות וערפה היו דומות זו לזו כל כך, אלא שהבדל קטן בכחות נפשם גרם שמרות יצא דוד המלך, ומערפה יצא גלית.",
+ "ולא עוד, אלא שמיד ירדה ערפה עצמה כמה מדריגות עד הדיוטא התחתונה, וכדאיתא בסוטה (מ\"ב ב'), \"למה נקרא שמה ��רפה, שהכל עורפין אותה מאחריה\". ופירש רש\"י, \"הפקירה עצמה כבהמה פנים כנגד עורף\". ואיתא ברות רבה (פרשה ב' סי' ט'), \"שם האחת ערפה, שהפכה עורף לחמותה\", דהיינו שאע\"פ שמתחילה היתה הולכת בדרכי חמותה, אבל אח\"כ עזבה את חמותה וגם את דרכה בחיים. וכל זה היה מחמת הבדל קטן בינה ובין אחותה, שערפה שלא השתדלה להשאר עם חמותה חזרה מיד לדרכי הגוים, אבל רות נשארה עם חמותה ונתגיירה ונעשית האם של מלכות בית דוד.",
+ "והנה גם מזקנו של רות וערפה יש ללמוד יסוד זה, שחז\"ל גילו לנו שרות וערפה היו צאצאי עגלון מלך מואב (כדאיתא בסוטה מ\"ז א', וסנהדרין ק\"ה ב'), ומצינו בעגלון שעמד מכסאו לכבוד הקב\"ה, וכמו שכתוב בספר שופטים (ג', כ'), \"ואהוד בא אליו והוא יושב בעלית המקרה אשר לו לבדו, ויאמר אהוד דבר אלקים לי אליך, ויקם מעל הכסא\". ואיתא ברות רבה (פרשה ב' סי' ט'), \"אמר לו הקדוש ברוך הוא, אתה עמדת מכסאך לכבודי, חייך הריני מעמיד ממך בן יושב על כסא ה'\", דהיינו שעגלון זכה שדוד המלך יצא ממנו בשביל שעמד לכבוד השם. הרי שגם מזה מוכח שתוצאות גדולות יכולות לבוא ממעשים הנראים לנו כקטנים.",
+ "והנה רות וערפה שתיהן האריכו ימים הרבה, שערפה נהרגה ע\"י אבישי בן צרויה בימי דוד המלך כדאיתא במס' סנהדרין (צ\"ה א'), ורות האריכה ימים עד ימי שלמה המלך כדאיתא במס' בבא בתרא (צ\"א ב'), \"זו רות המואביה שראתה במלכות שלמה בן בנו של בן בנה, שנאמר (מלכים א' ב', ט') 'וישם כסא לאם המלך', וא\"ר אלעזר לאמה של מלכות (שיצאו ממנה כל המלכים, רש\"י)\". עוד מבואר בספר שמואל (שמואל ב' פרק כ\"א) שארבעה בנים היו לערפה שכולם היו גבורים וענקים, וכולם נהרגו ע\"י דוד המלך ואנשיו [שאע\"פ שכתוב שם שהיו בני הרפה, מכל מקום כבר גילו לנו חז\"ל במס' סוטה (מ\"ב ב') שהרפה היינו ערפה]. ונמצא שרות וערפה חיו עד ששתיהן ראו איך בני ערפה נפלו ביד בני רות, ובזה ראו התוצאות של הדרכים השונות שבחרו בחייהן, וכמו שרמזו חז\"ל לזה במס' סוטה (מ\"ב ב'), \"אמר הקב\"ה יבואו בני הנשוקה ויפלו ביד בני הדבוקה\", וכמו שכתוב (רות א', י\"ד), \"ותשק ערפה לחמותה ורות דבקה בה\".",
+ "ג) עקשן מצליח",
+ "יש לימוד נוסף מרות וערפה. כל אדם יש לו נסיונות שונות בחיים. אם אדם רוצה להצליח בעבודת ה' צריך להתגבר בפני כל הקשיים העומדים לפניו. האדם צריך להתעקש \"צו בלייבען שטארק\" (להשאר חזק). דבר זה יש ללמוד מרות וערפה, שהרי שתיהן רצו להתדבק בכלל ישראל, שהרי נישאו ליהודים, אלא שרות התעקשה והצליחה, אבל ערפה לא היתה יכולה לעמוד בפני הנסיון והתוצאות היו נוראות."
+ ],
+ [
+ "מאמר ק\"ד – ביטול תורה",
+ "א) וותרנותו של הקב\"ה",
+ "אמרו חז\"ל (ירושלמי חגיגה פ\"א ה\"ז, איכה רבה פתיחתא ב'), \"וויתר הקב\"ה על ע\"ז ועל גילוי עריות ועל שפיכות דמים, ולא וויתר על ביטול תורה\". ומשמע שהקב\"ה מוותר על שאר עבירות שבתורה ואפילו על עבירות חמורות, אלא שיש חטא אחד שהקב\"ה אינו מוותר עליו כלל, והיינו ביטול תורה.",
+ "והדברים תמוהים, שחז\"ל אמרו בפירוש להיפך, דאיתא במס' בבא קמא (נ' א'), \"כל האומר הקדוש ברוך הוא וותרן הוא יוותרו חייו (יופקרו חייו וגופו, רש\"י)\". הרי שאין הקב\"ה מוותר כלל, וא\"כ איך שייך לומר שהוא מוותר על הכל חוץ מביטול תורה?",
+ "ונראה לומר בזה, שיש שני סוגי וותרנות, יש וותרנות ליחיד ויש וותרנות לכל העולם. מה שאמרו חז\"ל שהקב\"ה אינו מוותר כלל היינו לומר שהיחיד צריך להענש על חטאיו [אם לא עשה תשובה], ולא שייך על זה שום וותרנות כלל. ומה שחז\"ל אמרו שהקב\"ה מוותר על כל העבירות, היינו שאינו מביא חורבן לעולם אף אם ישראל עוברים על עבירות חמורות שבתורה, אלא שיש חטא אחד שיוצא מן הכלל הזה, והוא עוון ביטול תורה.",
+ "אלא שיש להקשות, שהנה סיבת וותרנותו על העולם הוא משום שכבר נשבע הקב\"ה בשעת המבול ששוב לא יחריב את העולם, וא\"כ יש לו לוותר גם על עוון ביטול תורה.",
+ "ב) הבריאה מתקיימת רק בזכות התורה",
+ "ונראה לומר, שמה שהקב\"ה אינו מוותר על עוון ביטול תורה, אין זה משום שעונש ביטול תורה חמור מעוון שאר עבירות חמורות, אלא הוא משום שהבריאה כולה מתקיימת רק בזכות לימוד התורה, ובלי לימוד התורה תתבטל העולם מאליה ח\"ו, וכדאיתא בפסחים (ס\"ח ב'), \"אילמלא תורה לא נתקיימו שמים וארץ, שנאמר (ירמיהו ל\"ג, כ\"ה) 'אם לא בריתי יומם ולילה חוקות שמים וארץ לא שמתי'\", וא\"כ אם הבריאה תתבטל ח\"ו בעוון ביטול תורה אין זה כנגד השבועה שהקב\"ה נשבע בשעת המבול, שהרי הקב\"ה נשבע רק שלא יחריב את העולם, אבל לא נשבע מעולם שיעכב את הבריאה מביטול דממילא.",
+ "וכן מבואר מדברי הנפש החיים (בשער ד' פרק י\"א) שכתב, \"והאמת בלתי שום ספק כלל, שאם היה העולם כולו מקצה עד קצהו פנוי ח\"ו אף רגע אחד ממש מהעסק והתבוננות שלנו בתורה, כרגע היו נחרבים כל העולמות עליונים ותחתונים, והיו לאפס ותוהו ח\"ו\".",
+ "ג) על מה אבדה הארץ",
+ "ונראה שיש לבאר בזה את דברי הגמ' בבבא מציעא (פ\"ה א'), \"אמר רב יהודה אמר רב, מאי דכתיב 'מי האיש החכם ויבן את זאת ואשר דבר פי ה' אליו ויגדה על מה אבדה הארץ' (ירמיה ט', י\"א), דבר זה אמרו חכמים ולא פירשוהו אמרו נביאים ולא פירשוהו עד שפירשו הקדוש ברוך הוא בעצמו, שנאמר 'ויאמר ה' על עזבם את תורתי אשר נתתי לפניהם' (ירמיה ט', י\"ב), אמר רב יהודה אמר רב שלא ברכו בתורה תחילה\". ולמדנו מדברי הגמ' שהנביא מגלה לנו שחורבן בית ראשון היה בשביל שלא ברכו ברכת התורה. והר\"ן בנדרים (פ\"א א' ד\"ה דבר זה) ביאר בשם רבינו יונה שלא היתה התורה חשובה בעיניהם כ\"כ שיהא ראוי לברך עליה שלא היו עוסקים בה לשמה ומתוך כך היו מזלזלין בברכתה. והג\"ר ישראל סלנטר זצ\"ל (בספר אור ישראל מכתב ל\"א) ביאר שהיו לומדים את התורה רק כדי לדעת את ההלכה למעשה וכיון שהיו סבורים שלימוד התורה הוא רק הכשר מצוה בשביל עשיית המצוות, לכן לא ברכו עליה.",
+ "אלא שעדיין יש לתמוה, שלשון הפסוק שם היא, \"על מה אבדה הארץ\", שלכאורה עיקר החורבן הוא על בית המקדש, וא\"כ למה הדגישה התורה שאנו מדברים על איבוד הארץ?",
+ "ונראה לומר בזה, דאיתא במס' יומא (דף נ\"ד א'), \"'חמשים ושתים שנה לא עבר איש ביהודה שנאמר 'על ההרים אשא בכי ונהי ועל נאות מדבר קינה כי נצתו מבלי איש עבר ולא שמעו קול מקנה מעוף השמים ועד בהמה נדדו הלכו' (ירמיה ט', ט'), בהמה בגימטריא חמשין ושתים הוו, ותניא רבי יוסי אומר שבע שנים נתקיימה גפרית ומלח בארץ ישראל וכו'\". הרי מבואר מגמ' זו שחורבן בית ראשון לא היה רק חורבן בית המקדש, אלא גם חורבן הארץ עצמה, שהיתה שוממה לגמרי להרבה שנים. והנה ל��יל ביארנו שהארץ עצמה מתקיימת ע\"י לימוד התורה, שבלי לימוד התורה לא שייך להעולם להתקיים, וא\"כ מאחר שמבואר מהגמ' בנדרים שחורבן בית ראשון היה בשביל שזלזלו בלימוד התורה, א\"כ זה הביאה לחורבן הארץ עצמה [ואע\"פ שלא חרב העולם כולו, היינו משום שלא התבטלו מהתורה לגמרי, אלא שזלזלו בלימודה]. ומעתה יתבארו היטב דברי הגמ' בנדרים, ששאלת הנביא היתה \"על מה אבדה הארץ\", דהיינו איזה עבירה תביא חורבן לארץ עצמה, ועל זה השיב הקב\"ה, \"על עזבם את תורתי אשר נתתי לפניהם\", שזלזלו בלימוד התורה ולכן [במדה מסויימת] אבדה הארץ זכות קיומה.",
+ "ד) רגיל הוא שהאדם יבטל מן התורה שלא בידיעתו",
+ "איתא במס' ברכות (ה' א'), \"אמר רבא ואיתימא רב חסדא, אם רואה אדם שיסורין באין עליו יפשפש במעשיו וכו', פשפש ולא מצא (לא מצא עבירה בידו שבשבילה ראוין יסורין הללו לבא, רש\"י) יתלה בבטול תורה וכו'\".",
+ "וידועה קושיית העולם, והלא גם ביטול תורה הוא עבירה ככל שאר עבירות שבתורה, ואם כבר פשפש במעשיו מסתמא כבר פשפש אם יש בידו עון ביטול תורה וכבר הכריע שאין בידו עון ביטול תורה, וא\"כ איך אמרה הגמ' שיתלה בעון ביטול תורה.",
+ "ונראה לתרץ, שיש הרבה אופנים שבהם מותר להבטל מן התורה, וכגון אם יש מצוה שאי אפשר להעשות ע\"י אחרים (וכדאיתא במס' מועד קטן דף ט' ב'), או לצורך פרנסה וכדומה. אלא שבכל מקרה צריך שיקול הדעת אם הוא באמת מצוה שאי אפשר ע\"י אחרים וכדומה. וא\"כ רגיל הוא שהאדם נכשל בעוון ביטול תורה, והאדם בעצמו לא היה יודע מזה כלל שהוא סבר שלא היה בזה ביטול תורה כלל. ונמצא שביטול תורה שונה משאר עבירות שבתורה, שבשאר עבירות האדם יודע שעבר עבירה, אבל בביטול תורה רגיל הוא שהאדם יעבור עבירת ביטול תורה ולא היה יודע מזה כלל מאחר שטעה בשיקול הדעת והיה סובר שלא היה בזה עוון ביטול תורה כלל. וכן רגיל הוא שהאדם היה לומד אלא שהיה לומד בהתרשלות, וגם זה נחשב ביטול תורה, ובאופן כזה אי אפשר להאדם לדעת שהיה מתבטל מן התורה שהרי באמת היה לומד תורה אלא שלא היה לומד כמו שהיה צריך.",
+ "ולפ\"ז כוונת הגמ' היא, שאם פשפש ולא מצא בידו שום עבירה, יתלה בביטול תורה בלא מתכוון, שמסתמא היה נכשל בביטול תורה שלא בידיעתו.",
+ "ה) ביטול תורה אצל רבי עקיבא",
+ "דוגמא לעבירת ביטול תורה כזה מצאנו אצל רבי עקיבא, דאיתא במס' סנהדרין (ס\"ח א'), \"כשחלה רבי אליעזר נכנסו רבי עקיבא וחביריו לבקרו וכו', אמר להם למה באתם, אמרו לו ללמוד תורה באנו, אמר להם ועד עכשיו למה לא באתם, אמרו לו לא היה לנו פנאי, אמר להן תמיה אני אם ימותו מיתת עצמן, אמר לו רבי עקיבא שלי מהו, אמר לו שלך קשה משלהן (מפני שלבך פתוח כאולם, ואילו שמשתני היית למד תורה הרבה, רש\"י) וכו'\".",
+ "ומבואר מהגמ' שמה שרבי עקיבא נהרג במיתה משונה היה משום עוון ביטול תורה, שאם היה לומד תורה אצל רבי אליעזר היה לומד תורה הרבה.",
+ "והדברים תמוהים הם, שהרי מבואר במס' מנחות (כ\"ט ב') שהקב\"ה אמר למשה רבינו ש\"אדם אחד יש שעתיד להיות בסוף כמה דורות ועקיבא בן יוסף שמו שעתיד לדרוש על כל קוץ וקוץ תילין תילין של הלכות\", ומובא בגמ' שם שמשה רבינו הלך אצל שיעורו של רבי עקיבא \"ולא היה יודע מה הן אומרים\". הרי שרבי עקיבא היה לומד כל כך תורה עד שאפילו משה רבינו לא היה יכול להבין את תורתו, וא\"כ איך שייך לומר שנה��ג בעוון ביטול תורה.",
+ "ועל כרחך צריך לומר, שאפילו אדם כמו רבי עקיבא יתפס בעוון ביטול תורה אם היה יכול ללמוד יותר ולא למד, ומאחר שרבי עקיבא היה יכול ללמוד יותר אם היה משמש את רבי אליעזר, הרי זה נחשב ביטול תורה, ונענש על זה בהריגה ע\"י מיתה משונה, והדברים נוראים. מכל זה יש ללמוד עד כמה אנו צריכים להזהר בעוון ביטול תורה, שנקל הוא להכשל בו.",
+ "יסוד זה נלמד גם מדברי הגמ' במגילה (כ\"ח ב'), \"אמר ליה רב אחא בריה דרבא לרב אשי, אי אצטריך ליה לאיניש למיקרי גברא מבי כנישתא מאי (מאי ניעביד מאחר שאין נכנסין בהן שלא לצורך, רש\"י), אמר ליה אי צורבא מרבנן הוא לימא הלכתא, ואי תנא הוא לימא מתניתא, ואי קרא הוא לימא פסוקא\". ודברי הגמ' צריכים ביאור, מאי איפכת לן מה יאמר בבית הכנסת, שהעיקר הוא רק שלא יכנס לבית הכנסת שלא לצורך, ולכן צריך ללמוד מעט, וא\"כ למה אמרה הגמ' שאם הוא תלמיד חכם צריך לומר הלכתא, והלא גם הוא יכול לומר פסוק! ונראה שמבואר מזה שאם הוא תלמיד חכם ויכול ללמוד עכשיו הלכתא, נחשב כביטול תורה בשבילו אם הוא לומד עכשיו מקרא, ומבואר כנ\"ל שאם הוא יכול ללמוד יותר אז נחשב כביטול תורה אם הוא לומד פחות, אע\"פ שבאמת הוא לומד באותו זמן.",
+ "ו) יום שחסר מלימוד התורה אין לו תמורה",
+ "והנה איתא במס' ברכות (בדף ס\"ג ב'), \"אמר רבי תנחום בריה דרבי חייא איש כפר עכו, תדע שהרי אדם קורא קריאת שמע שחרית וערבית וערב אחד אינו קורא דומה כמי שלא קרא קריאת שמע מעולם\". וכוונת הגמ' צריכה ביאור, למה נחשב כאילו לא קרא קריאת שמע מעולם במה שפעם אחת לא קרא קריאת שמע?",
+ "ונראה לבאר את דברי הגמ' ע\"פ דברי הרמב\"ן (נשא ז', ב') שהקשה שמאחר שכל קרבנות הנשיאים בחנוכת המשכן היו שוות א\"כ למה הזכירה התורה כל נשיא ונשיא בפני עצמו? ותירץ, \"כי לכל אחד מהנשיאים עלה במחשבה להביא חנוכה למזבח ושתהיה בזה השיעור, אבל נחשון חשב בשיעור הזה טעם אחד וזולתו כל אחד מהנשיאים חשב טעם בפני עצמו\".",
+ "ולמדנו יסוד נפלא מדברי הרמב\"ן, שאע\"פ שלמראה העין כל קרבנות הנשיאים היו שוות, מכל מקום העיקר הוא המחשבה, ומאחר שכל נשיא ונשיא היתה לו מחשבה מיוחדת בשיעור קרבנותיו, א\"כ באמת הקרבנות לא היו שוות.",
+ "ולפי זה יש לומר, שכל תפילה וכל קריאת שמע היא מיוחדת, שמחשבות האדם תמיד משתנות, ומחשבותיו היום אינן שוות למחשבותיו למחר, וא\"כ כל קריאת שמע היא מיוחדת כיון שכל מה שהוא מכוון בשעת קריאתה היא מיוחדת, ולכן אם לא קרא קריאת שמע היום לא יוכל להשלים קריאה זו לעולם, ושפיר אמרו חז\"ל ש\"דומה כמי שלא קרא קריאת שמע מעולם\".",
+ "והנה יסוד זה שייך גם בלימוד התורה, שמה שהאדם מחדש בלימודו היום אינו דומה למה שהוא חידש אתמול ולמה שהוא יחדש למחר, ונמצא שהלימוד של היום הוא מיוחד, ואם לא ילמוד היום לא יוכל לעולם להשלים חסרון זה. ויש לנו להתעורר מזה לחזק את עצמנו בלימוד התורה שלא נאבד את ההזדמנות ללמוד ברציפות.",
+ "ז) אם הרב דומה למלאך ה' צבאות",
+ "איתא במס' חגיגה (ט\"ו ב'), \"מאי דכתיב 'כי שפתי כהן ישמרו דעת ותורה יבקשו מפיהו כי מלאך ה' צבאות הוא' (מלאכי ב', ז'), אם דומה הרב למלאך ה' צבאות יבקשו תורה מפיהו ואם לאו אל יבקשו תורה מפיהו\". וצריך ביאור, איך שייך לדמות את הרב למלאך, ומה רצו חז\"ל ללמדנו בזה?",
+ "ונראה לבאר דבר זה בהקדם דברי הגמ' במגילה (ג' א'), \"'ויהי בהיות יהושע ביריחו וישא עיניו וירא והנה איש עמד לנגדו וגו' וישתחו' (יהושע ה', י\"ג-י\"ד), והיכי עביד הכי, והאמר רבי יהושע בן לוי אסור לאדם שיתן שלום לחבירו בלילה חיישינן שמא שד הוא, שאני התם דאמר ליה 'כי אני שר צבא ה'' וכו', אמר לו אמש בטלתם תמיד של בין הערבים (היה לכם להקריב תמיד הערב ובטלתם אותו ונשתהיתם במארב העיר חנם שאין זמן מלחמה בלילה משתחשך, רש\"י) ועכשיו בטלתם תלמוד תורה (ועכשיו - שהוא לילה, היה לכם לעסוק בתורה, שהרי אינכם נלחמים בלילה, רש\"י), אמר לו על איזה מהן באת, אמר לו עתה באתי (על של עכשיו, רש\"י), מיד 'וילן יהושע בלילה ההוא בתוך העמק', אמר רבי יוחנן מלמד שלן בעומקה של הלכה\". ויעוין שם בגמ' שמכאן יש להוכיח שתלמוד תורה גדול יותר מהקרבת קרבן התמיד, שהרי המלאך אמר ליהושע שהעיקר מה שהוא תובע ממנו הוא ביטול תורה ולא ביטול העבודה. אולם ממה שאמרה הגמ' שיהושע תיקן זה במה שבמלחמה הבאה לן בלילה בעומקה של הלכה, מזה מוכח שהמלאך לא תבע ממנו לימוד תורה לבד, אלא תבע ממנו שילמוד בעיון ויעמיק בההלכה.",
+ "ועל פי זה יש לבאר את דברי הגמ' בחגיגה, שמה שאמרה הגמ' שהרב ידמה למלאך הכוונה בזה היא שהרב יתבע מתלמידיו שילמדו בעיון רב בכל המצבים וכמו המלאך שתבע מיהושע שילמדו בעיון אע\"פ שהיו עייפים מיגיעת המלחמה.",
+ "וגם מכאן יש להתעורר על החומר של ביטול תורה, שכל אחד ישתדל לעסוק בתורה בכל המצבים, ולא רק שילמוד תורה סתם, אלא שילמוד בעיון רב.",
+ "ח) עונש חמור בשביל ביטול תורה",
+ "והנה איתא במס' נדרים (ל\"ב א'), \"אמר רבי אבהו אמר רבי אלעזר, מפני מה נענש אברהם אבינו ונשתעבדו בניו למצרים מאתים ועשר שנים מפני שעשה אנגרייא בתלמידי חכמים, שנאמר 'וירק את חניכיו ילידי ביתו' (לך לך י\"ד, י\"ד)\". ומבואר מכאן שנענש אברהם אבינו על שגרם לתלמידי חכמים להתבטל מן התורה כדי להלחם נגד המלכים שלקחו את לוט.",
+ "וצריך ביאור, שאם יש כאן פיקוח נפש בודאי חייב להתבטל מן התורה כדי להציל את חייו של לוט ולמה נענש על זה, ואם לא היה פיקוח נפש א\"כ גם אברהם אבינו לא היה לו ללכת ולמה נענש רק בשביל שגרם לאחרים להתבטל מן התורה?",
+ "וצריך לומר שבאמת לא היה כאן פיקוח נפש, ומה שאברהם אבינו הלך בעצמו היינו משום שיש לו חיוב של הכרת הטוב ללוט, שמאחר שחיו ביחד הרבה שנים מסתמא עשה לוט עמו כמה טובות, ולכן לא נענש אברהם אבינו על שהלך בעצמו, אבל מכל מקום אין זה היתר לגרום אחרים להתבטל מן התורה כיון שאצלם לא היה שייך שום חיוב של הכרת הטוב ללוט.",
+ "והנה הרא\"ש כתב שם בפירושו, \"אף על פי שעבירת העונש מפורשת על אומרו 'במה אדע' (לך לך ט\"ו, ח') מ\"מ עבירה זו הענישתו להיות נופל בבמה אדע\". וכוונת הרא\"ש להקשות איך שייך לומר שמה שבני ישראל ירדו למצרים היה עונש לאברהם אבינו על שעשה אנגריא בתלמידי חכמים, והלא מפורש בפסוק שהיה זה עונש בשביל שלא האמין כראוי בהקב\"ה ושאל \"במה אדע כי אירשנה\". ועל זה תירץ הרא\"ש שזה הוא בבחינת \"עבירה גוררת עבירה\" (אבות פ\"ד מ\"ב), שעשה עבירה שגרם לתלמידי חכמים להתבטל מן התורה ממילא זה הביא לידי עבירה אחרת שאמר להקב\"ה \"במה אדע כי אירשנה\". ומכל מקום למדנו מזה החומר של עון ביטול תורה, שזה הביא לידי גלות מצרים.",
+ "ט) פלפול חברים",
+ "ויש להעיר בדבר נוסף שצריך חיזוק בלימוד התורה, והוא ענין פלפול חברים, דהנה בפרק ששי דמס' אבות מבואר ש\"פלפול התלמידים\" הוא אחד ממ\"ח קניינים שהתורה נקנית בהם, והיינו משום שע\"י פלפול חברים האחד מחדד את חבירו. אבל יש בזה גם מעלה נוספת, שבזה הוא מראה את אהבתו לתורה, שכשהוא שומע את חבירו מדבר בלימוד הוא משתתף עמו.",
+ "ונראה לפרש בזה את דברי רש\"י במס' בברכות, דאיתא התם (בדף ג' ב'), \"ואמר רבי זריקא אמר רבי אמי אמר רבי יהושע בן לוי אין אומרין בפני המת אלא דבריו של מת, אמר רבי אבא בר כהנא לא אמרן אלא בדברי תורה אבל מילי דעלמא לית לן בה\". ופירש רש\"י, \"אלא לדבר הלכה אסור לספר לפניו, שהכל חייבין לספר בהן, והמת דומם, והוה ליה 'לועג לרש חרף עושהו' (משלי י\"ז, ה')\". ומבואר מדברי רש\"י שכשאחד מדבר בלימוד אז חבריו מחוייבים להשתתף עמו, ומטעם זה אסור לדבר דברי תורה בפני המת שבזה הוא מבזה את המת, שהרי המת אינו יכול להשתתף עמו.",
+ "ומסופר על הג\"ר אליעזר גורדון זצ\"ל שפעם אחת עבר ליד בית מדרש, ושמע קול שני בחורים שמתווכחים זה עם זה בלימוד. ביקש רבי אליעזר להשתתף עמהם אלא שדלתות בית המדרש היו נעולות. רצונו להכנס היה עז כל כך עד שטיפס דרך החלון הפתוח, וקפץ וירד על רצפת בית המדרש, ומיד התחיל לדבר בלימוד עם שני הבחורים…",
+ "י) ביטול תורה באיכות הלימוד",
+ "עוד יש להעיר ששייך ביטול תורה גם באיכות הלימוד. לדוגמא, יש בחורים שמעיינים הרבה בספרי האחרונים ובזה הם מבלבלים את מוחם, ועוד שעי\"ז אינם מספיקים ללמוד כ\"כ דפים.",
+ "ומרן רשכבה\"ג הג\"ר חיים עוזר זצ\"ל פירש בזה בדרך צחות את דברי הגמ' בנדרים (פ\"א א'), \"הזהרו בבני עניים שמהן תצא תורה\", שיש לומר שכוונת הגמ' היא שבני עשירים יש להם הרבה ספרים, ולכן אם יש להם קושיא הם מחפשים בהרבה ספרים ובזה הם רק מבלבלים את מוחם ואינם משיגים שום בהירות בלימודם, אבל בני עניים אין להם הרבה ספרים, ולכן אם יש להם קושיא הם מייגעים בעצמם ליישב את הקושיא ומעמיקים בהסוגיא וממילא הדברים מתבררים אצלם.",
+ "ומקור למושג של ביטול תורה באיכות מצינו במס' מגילה (כ\"ח ב'), \"אמר ליה רב אחא בריה דרבא לרב אשי אי אצטריך ליה לאיניש למיקרי גברא מבי כנישתא מאי, אמר ליה אי צורבא מרבנן הוא לימא הלכתא, ואי תנא הוא לימא מתניתא, ואי קרא הוא לימא פסוקא, ואי לא לימא ליה לינוקא אימא לי פסוקיך, אי נמי נישהי פורתא וניקום\". והנה גמ' זו לא מיירי בלימוד התורה עצמו, אלא עוסק במי שצריך לקרוא אדם מבית הכנסת, ולכן כדי שלא תהיה כניסתו שלא לצורך צריך לומר דבר אחד של תורה בבית הכנסת, וא\"כ לכאורה אין נפקא מינה אם יאמר פסוק או ברייתא או הלכה, ועם כל זה הגמ' אומרת שכל אחד צריך לומר דבר תורה לפי יכולתו, שתלמיד חכם צריך לומר הלכה, ובעל ברייתות צריך לומר ברייתא, ובעל מקרא צריך לומר פסוק. ודבר זה צריך ביאור, למה צריך לכל זה? וצריך לומר שאם לומד תורה שלא כפי מדריגתו הרי זה נחשב לביטול תורה והוא חסרון בלימוד התורה עצמו עד שנחשבת כניסה לבית הכנסת שלא לצורך אם לומד תורה בתוכו למטה מיכולתו, והרי זה ראיה ברורה שיש מושג של ביטול תורה באיכות.",
+ "ועוד יש לציין את החשיבות של סדר בקיאות, שאם לומדים הרבה דפים וחוזרים עליהם הרבה פעמים ממילא מתבררת לו את האמת, משא\"כ אם אין לו ידיעות בש\"ס אז על כרחו יטעה בכמה דברים. ויש לבאר בזה את דברי הירושלמי במס' סנהדרין (פ\"ד ה\"א), \"אמר רבי, תלמיד וותיק היה לרבי מאיר והיה מטהר את השרץ ומטמאו מאה פעמים, אמרין ההוא תלמידא לא הוה ידע מורייה (לא ידע כלום להורות כהלכה ופילפול של הבל היה לו, פני משה), אמר ר' יעקב בר דסאיי דההוא תלמידא קטוע מטורא דסיני הוה (כלומר, שלא קבל לחלקו בתורה כלום מהר סיני דכל הנשמות היו שם וקבל כל א' חלקו בתורה, פני משה)\". ומבואר מהירושלמי, שאותו תלמיד היה טועה והיה סובר שבאמת אפשר לטהר את השרץ, ולכן אמרו שאותו תלמיד לא היה יודע איך להורות, וגם אמרו שלא קיבל את חלקו בתורה מהר סיני. ונראה שאותו תלמיד לא היה לומד בקיאות ולכן לא היה לו ידיעות רחבות בתורה וממילא היה שייך לו לטעות בזה, אבל מי שיש לו ידיעות רחבות בתורה ידע ממילא שאי אפשר לטהר את השרץ בשום פלפול שבעולם."
+ ],
+ [
+ "מאמר ק\"ה – מעמד הר סיני",
+ "א) אילו קרבנו לפני הר סיני",
+ "איתא בהגדה של פסח, \"אילו קרבנו לפני הר סיני ולא נתן לנו את התורה, דיינו\". ומבואר מזה שיש תועלת בקירבה לפני הר סיני אפילו לפני קבלת התורה. וצריך ביאור, מה מדרגה השיגו בני ישראל בשעה שקרבו לפני הר סיני?",
+ "ב) העיקר הגדול…",
+ "ונראה לבאר בזה בהקדם ביאור דברי הרמב\"ם, דאיתא במשנה בחולין (בדף ק' ב') בענין איסור גיד הנשה, \"נוהג בטהורה ואינו נוהג בטמאה, רבי יהודה אומר אף בטמאה, אמר ר' יהודה והלא מבני יעקב נאסר גיד הנשה ועדיין בהמה טמאה מותרת להן, אמרו לו בסיני נאמר אלא שנכתב במקומו\".",
+ "וכתב הרמב\"ם (שם) בפירוש המשניות, \"ושים לבך על העיקר הגדול הנכלל במשנה הזאת, והוא מה שאמר 'מסיני נאסר' לפי שאתה הראית לדעת שכל מה שאנו מרחיקים או עושים היום אין אנו עושין אלא במצות הקב\"ה ע\"י משה רבינו ע\"ה, לא שהקב\"ה אמר זה לנביאים שלפניו, כגון זה שאין אנו אוכלין אבר מן החי אינו מפני שהקב\"ה אסרו לנח אלא לפי שמשה אסר עלינו אבר מן החי במה שצוה בסיני שיתקיים איסור אבר מן החי, וכמו כן אין אנו מלין מפני שאברהם אבינו ע\"ה מל עצמו ואנשי ביתו אלא מפני שהקב\"ה צוה אותנו ע\"י משה רבינו שנמול כמו שמל אברהם אבינו ע\"ה, וכן גיד הנשה אין אנו הולכים אחר איסור יעקב אבינו אלא מצות משה רבינו ע\"ה, הלא תראה מה שאמרו תרי\"ג מצוות נאמרו לו למשה מסיני, וכל אלו מכלל המצוות\".",
+ "ולמדנו מדברי הרמב\"ם שממה שאמרה המשנה לענין גיד הנשה \"בסיני נאמר\" יש ללמוד שכל התרי\"ג מצוות נצטוו רק ע\"י משה רבינו, ואפילו מצוות שנצטוו קודם מתן תורה [כגון מילה ואבר מן החי] חזרו ונצטוו ע\"י משה רבינו. והרמב\"ם כתב שדבר זה הוא \"עיקר גדול\". וצריך ביאור למה זה הוא עיקר גדול, ולמה הוצרכו כל המצוות להצטוות ע\"י משה רבינו?",
+ "ג) עינינו ראו ולא זר",
+ "ונראה שהרמב\"ם אזיל בזה לשיטתו, שהנה כתב הרמב\"ם בהל' יסודי התורה (פ\"ח ה\"א), \"משה רבינו לא האמינו בו ישראל מפני האותות שעשה, שהמאמין על פי האותות יש בלבו דופי שאפשר שיעשה האות בלט וכשוף וכו', ובמה האמינו בו במעמד הר סיני שעינינו ראו ולא זר ואזנינו שמעו ולא אחר האש והקולות והלפידים, והוא נגש אל הערפל והקול מדבר אליו ואנו שומעים משה משה לך אמור להן כך וכך וכו'\". וכתב עוד (בהל' ג'), \"לפיכך אם עמד הנביא ועשה אותות ומופתים גדולים ובקש להכחיש נבואתו של משה רבינו אין שומעין לו ואנו יודעין בביאור שאותן האותות בלט וכשוף הן, לפי שנבואת משה רבינו אינה על פי האותות כדי שנערוך אותות זה לאותות זה, אלא בעינינו ראינוה ובאזנינו שמענוה כמו ששמע הוא וכו'\", ע\"ש באריכות בדבריו הנפלאים.",
+ "ומבואר מדברי הרמב\"ם שתכלית מעמד הר סיני היתה כדי שנהיו עדים בנבואת משה רבינו ובמתן תורה ולא נצטרך לסמוך על מה שקבלנו מאחרים. ולפ\"ז אם היינו מקיימים מצות מילה מפני המסורה מאברהם אבינו אז היה חסר לנו את ה\"עדות\" בקיום המצוות.",
+ "ונראה שזהו הביאור בדברי הרמב\"ם בפירוש המשניות בחולין, שמה שכל המצוות נצטוו לנו על ידי משה רבינו הוא \"עיקר גדול\", שרק ע\"י זה יש לקיום המצוות את המדרגה של \"עדות\", ואילו היינו מקיימים את המצוות מפני המסורה מהאבות, אז היה חסר לנו עיקר גדול בקיום המצוות.",
+ "ד) שני שלבים בקבלת התורה",
+ "ואולי יש לפרש בזה מה שהערנו בתחילת דברינו שאנו אומרים בהגדה של פסח, \"אילו קרבנו לפני הר סיני ולא נתן לנו את התורה, דיינו\", שמשמע שיש מעלה עצמית בעצם היותנו אצל הר סיני. וצריך ביאור, מה קרה לבני ישראל בהיותם אצל ההר לפני עצם קבלת התורה?",
+ "ונראה לפרש שיש שני שלבים בקבלת התורה, הראשון שהתעלו במדריגתם עד שהיו יכולים להשיג את התורה בשכלם, ויש שלב שני ששמעו את הקב\"ה מדבר עם משה רבינו ונותן לו את התורה.",
+ "והנה הגיעו להשלב הראשון מיד שבאו להר סיני, שהרי איתא במס' שבת (דף קמ\"ו א'), \"ישראל שעמדו על הר סיני פסקה זוהמתן\", שמשמע שעל ידי עצם הקירבה להר סיני פסקה זוהמתן והתעלו והגיעו למדרגה גבוהה, ויש לומר שעל ידי זה הגיעו למדריגת האבות הקדושים שיוכלו להבין את התורה. אלא שעדיין חסרים את המדריגה של \"עדות\" וה\"עיקר הגדול\" עד ששמעו בעצמם איך שהקב\"ה מדבר עם משה רבינו. ולכן שפיר אנו אומרים, \"אילו קרבנו לפני הר סיני ולא נתן לנו את התורה, דיינו\"!"
+ ],
+ [
+ "מאמר ק\"ו – כח הציבור בקבלת התורה",
+ "א) נעשה בלא נשמע",
+ "כתוב בפרשת יתרו (י\"ט, ז'-ח'), \"ויבא משה ויקרא לזקני העם וישם לפניהם את כל הדברים האלה אשר צוהו ה'; ויענו כל העם יחדו ויאמרו כל אשר דבר ה' נעשה, וישב משה את דברי העם אל ה'\".",
+ "ועוד כתוב בפרשת משפטים (כ\"ד, ג'-ז'), \"ויבא משה ויספר לעם את כל דברי ה' ואת כל המשפטים, ויען כל העם קול אחד ויאמרו כל הדברים אשר דבר ה' נעשה; ויכתב משה את כל דברי ה' וישכם בבקר ויבן מזבח תחת ההר וגו'; וישלח את נערי בני ישראל ויעלו עולות ויזבחו זבחים שלמים לה' פרים; ויקח משה חצי הדם וישם באגנות וחצי הדם זרק על המזבח; ויקח ספר הברית ויקרא באזני העם ויאמרו כל אשר דבר ה' נעשה ונשמע\".",
+ "מבואר מפסוקים אלו ששתי פעמים הראשונים אמרו רק \"נעשה\" ורק לבסוף אמרו \"נעשה ונשמע\". וצריך ביאור, למה מתחילה לא אמרו גם \"נשמע\"?",
+ "והנה בשתי פעמים הראשונים התורה הדגישה שכל העם ענו ביחד, שבפרשת יתרו כתוב \"ויענו כל העם יחדו\", ובפרשת משפטים כתוב \"ויען כל העם קול אחד\", והיה נראה לומר שבזה מבואר למה אמרו רק \"נעשה\", אבל יש לתמוה, מה הביאור בדבר זה?",
+ "ב) איך שייך לקיים את כל התרי\"ג מצוות",
+ "ונראה לומר בזה, שהנה שלימות האדם ע\"י התורה היא על ידי קיום מצוותיה, אבל אי אפשר ��אדם אחד לקיים את כל תרי\"ג מצוות התורה, שיש מצוות ששייכות רק לכהנים ויש מצוות ששייכות רק בלוים ויש מצוות ששייכות רק לנשים. ועם כל זה יש שני דרכים להיות נחשב כאילו קיים את כל מצוות התורה.",
+ "הדרך הראשון הוא על ידי התאחדות עם שאר כלל ישראל, שבהיותו חלק של הציבור נחשב כאילו הוא קיים את כל המצוות, כיון שבין כולם יש קיום של כל מצוות התורה.",
+ "הדרך השני הוא על ידי לימוד התורה, שהרי אמרו חז\"ל במס' מנחות (דף ק\"י א'), \"אמר רבי יצחק, מאי דכתיב, 'זאת תורת החטאת וזאת תורת האשם', כל העוסק בתורת חטאת כאילו הקריב חטאת וכל העוסק בתורת אשם כאילו הקריב אשם\". ונראה שאין זה דין מיוחד גבי קרבנות, אלא הוא הדין בכל מצוות התורה, אם אדם ילמד את הדינים והסוגיות של אותה מצוה נחשב כאילו קיים אותה מצוה. וממילא אם ילמד אדם את הדינים והסוגיות של כל המצוות נחשב כאילו קיים כל התרי\"ג מצוות.",
+ "ג) שתי קבלות כנגד שני הדרכים להיות נחשב כאילו קיים את כל המצוות",
+ "והנה איתא בזוה\"ק (זוהר חדש במדרש הנעלם פרשת אחרי מות דף ע\"ז א'), \"נעשה ונשמע, עשייה בעובדין טבין, ושמיעה באורייתא\", ומבואר מדברי הזוה\"ק ש\"נעשה\" הוא קבלה על עשיית מעשים טובים, ו\"נשמע\" הוא קבלה על לימוד התורה.",
+ "ומעתה נראה לומר, שכשאמרו ישראל \"נעשה ונשמע\" כוונתם היתה שהם מקבלים על עצמם גם לימוד התורה כדי שיוכלו לקיים את כל המצוות, וכמו שביארנו שעל ידי לימוד תורת המצוות נחשב כאילו קיים אותן המצוות.",
+ "ולפ\"ז יש לומר שבשתי פעמים הראשונים כשאמרו רק \"נעשה\" בלא \"נשמע\" כוונתם היתה לומר שיש דרך נוסף להיות נחשב כאילו קיים את כל המצוות, והיינו בהיותו באחדות עם הציבור כיון שבין כולם הם מקיימים את כל המצוות, ולכן באותם פסוקים כתוב שכל העם היו ביחד, שבפרשת יתרו כתוב \"ויענו כל העם יחדו\", ובפרשת משפטים כתוב \"ויען כל העם קול אחד\", שעל ידי התאחדות עם הציבור נחשב כאילו קיים את כל המצוות. ורק אח\"כ הוסיפו בני ישראל לומר שמלבד קיום כל המצוות על ידי הציבור, יש אפשרות להיות נחשב כאילו קיים לבדו את כל המצוות, והיינו על ידי לימוד התורה, ולכן אמרו ג\"כ \"נעשה ונשמע\"."
+ ],
+ [
+ "מאמרים והספדים",
+ "מאמר ק\"ז – שיחה שמסר בכנסיה הגדולה בארץ ישראל – שנת תש\"מ",
+ "א) המעלה של ציבור",
+ "כתוב בספה\"ק בשם אחד מגדולי עולם בדורות הקודמים שאם יתקבצו עשרה יהודים ביחד בכוונה אחת וברצון אחד, אע\"פ שאינם עוסקים בדברי תורה אלא שאינם עוסקים בדברים בטלים, יש שם השראת השכינה, ואפילו המלאכים אינם יכולים לעמוד שם. ממילא אסיפה זו שהיא קיבוץ של אלפי יהודים שבאו לכאן מכל קצוי הארץ, בודאי יש בה השראת השכינה, וכל אחד צריך להרגיש את הקדושה ולהבין את התועלת הגדולה שיוצאת מאסיפה זו.",
+ "גם מהמשנה בברכות אפשר ללמוד את הקדושה של קיבוץ הרבים, דאיתא במשנה (מ\"ט ב'), \"כיצד מזמנין, בשלשה אומר נברך וכו', בעשרה אומר נברך אלקינו וכו', במאה הוא אומר נברך ה' אלקינו וכו', ובאלף הוא אומר נברך לה' אלקינו אלקי ישראל וכו', ברבוא אומר נברך לה' אלקינו אלקי ישראל אלקי צבאות יושב הכרובים על המזון שאכלנו\". למדים אנו ממשנה זו שהזכרת שם שמים תלויה בגודל האסיפה, שככל שהקיבוץ גדול כך מרבים להזכיר את שם שמים. ונראה שהטעם לזה הוא שאם יש יותר אנשים אז יש ריבוי בכבוד שמים, שהרי יש כאן יותר אנשים ההולכים בדרכי ה'. וממילא באסיפה זו שנתקבצו במקום אחד אלפי אנשים ההולכים בדרך ה' בודאי יש כאן קדושה והשראת השכינה, וכל שכן באסיפה זו שתפקידה היא להרבות בכבוד שמים.",
+ "והנה מדברי חז\"ל מבואר שעשרה יהודים נקראו \"עדה\" וכמבואר במגילה (כ\"ג ב') ובשאר מקומות. ונראה שמבואר מזה שעשרה יהודים אינם רק אנשים בודדים שנמצאים במקום אחד, אלא שקיבוץ של עשרה אנשים הם מציאות חדשה, דהיינו שעכשיו נחשבים כ\"ציבור\". אלא שנראה שהשם \"עדה\" או \"ציבור\" שייך רק אם נאספים לתכלית אחת, שאז יש להם הצטרפות זה עם זה.",
+ "ב) תשעה וארון מצטרפים",
+ "ונראה לבאר בזה את דברי הגמ' בברכות (מ\"ז ב'), \"אמר רב הונא, תשעה וארון מצטרפין, אמר ליה רב נחמן, וארון גברא הוא?! אלא אמר רב הונא תשעה נראין כעשרה מצטרפין\". ומבואר כאן שיש הוה אמינא שאפילו תשעה נחשבים כעשרה אם נמצאים הם בבית הכנסת שיש שם ארון הקודש, אלא שהגמ' תמה על זה שארון הקודש אינו בן אדם ולכן לא שייך להחשיבו כהאיש העשירי. והדבר תמוה, מה היתה ההוה אמינא של הגמ' לומר שהארון נחשב כמו האיש העשירי?",
+ "ונראה לומר בזה שמה שעשרה יהודים נחשבים כציבור היינו משום שהם מתאחדים ביחד בכוונה אחת וכמו שנתבאר, אלא שלפעמים קשה מאד לאחד את האנשים הבודדים, אבל אם יש שם ארון הקודש אז קל הוא לאחד אותם, שהרי ארון הקודש מזכירם להתאחד זה עם זה בשביל התורה, ולכן יש הוה אמינא שאם יש שם ארון הקודש הם מצטרפים אפילו אם הם רק תשעה.",
+ "והנה באסיפה זו בודאי כולנו באים לכאן במחשבה אחת וברצון אחד, דהיינו להרים את קרן התורה ולהתחזק בתורה ויראת שמים, ולתקן מה שראוי לתקן בשביל שמירת התורה והמצוות, ולכן בודאי אנו מצטרפים ביחד להיות עדה קדושה, ושוב אין אנו אנשים בודדים לבד, אלא שאנו מתרוממים להיות ציבור אחד.",
+ "ג) ולא למדתי ממעשיו הרעים",
+ "והנה כיון שתפקידה של אסיפה זו היא להתחזק בתורה, אנו צריכים לדעת שחיים של תורה אינו רק שמירת תרי\"ג מצוות, שהרי אפילו יהודי ששומר את כל התרי\"ג מצוות אפשר לו להיות מושפע מהשפעות זרות, ובזה עלול להכשל בהנהגות ובמעשים שאינם ראויים לבן תורה כגון מותרות בחתונות, אע\"פ שאינו עובר בשום אחת מן התרי\"ג מצוות.",
+ "ובזה יש לבאר את דברי רש\"י על התורה, דהנה כתוב \"ויצו אותם לאמר כה תאמרון לאדני לעשו כה אמר עבדך יעקב עם לבן גרתי ואחר עד עתה\" (וישלח ל\"ב, ה'). וכתב רש\"י, \"גרתי בגימטריא תרי\"ג, כלומר עם לבן הרשע גרתי ותרי\"ג מצות שמרתי, ולא למדתי ממעשיו הרעים\".",
+ "ויש להעיר שתי הערות על רש\"י. חדא, למה איכפת לעשו אם יעקב אבינו שמר את תרי\"ג מצוות או לא? ועוד, למה סיים רש\"י \"ולא למדתי ממעשיו הרעים\", והלא כבר כתב רש\"י שיעקב אבינו שמר את התרי\"ג מצוות כשהיה בבית לבן, וא\"כ פשוט הוא שלא למד ממעשיו הרעים של לבן.",
+ "והנה על ההערה הראשונה יש לבאר בפשיטות שעשו חשב שהברכות שקיבל יעקב אבינו מיצחק אבינו לא יתקיימו, שהרי בודאי יעקב הושפע לרעה מלבן ולא שמר את התורה ובזה אבד יעקב אבינו את הברכות, ח\"ו. ולכן יעקב הגיד לו שאינו כן, אלא ששמר את התרי\"ג מצוות בעודו בבית לבן, ועדיין הוא זוכה בברכות. אלא שההערה השניה עדיין קשה, למה הוסיף רש\"י לכתוב \"ולא למדתי ממעשיו הרעים\"?",
+ "ונראה ל��מר שמה שכתב רש\"י \"ולא למדתי ממעשיו הרעים\" היא מדרגה נוספת, שהרי אפשר לאדם להיות שומר את כל התרי\"ג מצוות ועדיין יתנהג באופן שאינו ראוי לבן תורה, ולכן יעקב אבינו אמר לעשו שלא זו בלבד ששמר את כל התרי\"ג מצוות, אלא שיש בו מעלה נוספת שלא הושפע כלל ממעשיו הרעים של לבן, ולכן כל מעשיו הם כפי מה שראוי לאדם שחי על פי התורה.",
+ "בעזהשי\"ת, כולנו נקבל השפעה של חיזוק בתורה מאסיפה זו, ובודאי השכינה שורה על מעשה ידינו כיון שאנו מתאחדים ביחד למען הקב\"ה ותורתו, ונזכה להתנהג כמו בני יעקב אבינו שלא בלבד שהם שומרים את התרי\"ג מצוות, אלא שעוד הם נקיים מהשפעות מן החוץ, כי\"ר."
+ ],
+ [
+ "מאמר ק\"ח – שיחה שמסר בועידה של אגודת ישראל בשנת תשכ\"ד",
+ "א) סעודת מלוה מלכה היא כמו השעה אחת שאחר התפלה",
+ "איתא בברכות (ל\"ב ב'), \"חסידים הראשונים היו שוהין שעה אחת ומתפללין שעה אחת וחוזרין ושוהין שעה אחת\". והנה הכל מבינים למה שהו לפני התפילה, שהרי האדם צריך להכין את עצמו להתפלל שהרי התפילה נקראת \"עבודה שהיא בלב\" (וכדאיתא בתענית ב' א'). אבל צריך ביאור, למה הוצרכו לשהות לאחר התפילה? ונראה לומר ששהייה לאחר התפלה הועילה כדי להחדיר בתוך לבם את ההתעוררות וההתרוממות שהשיגו בשעת התפילה כדי שלא תפוג לאחר זמן.",
+ "והנה במשך יום השבת של הועידה הרגשנו כולנו התרוממות הרוח ויש לחוש שנפסיד מה שהשגנו. לכן, התאספנו פעם נוספת במוצאי שבת בסעודת מלוה מלכה כדי שמעמד זה יהיה ה\"שעה אחת שאחר התפלה\" ולא תפוג ההתרוממות לאחר זמן",
+ "ב) התפקיד של אגודת ישראל והתשובה ל\"מאי אהנו לן רבנן\"",
+ "איתא במס' סנהדרין (צ\"ט ב'), \"אפיקורוס וכו', רבא אמר, כגון הני דבי בנימין אסיא דאמרי מאי אהני לן רבנן, מעולם לא שרו לן עורבא ולא אסרו לן יונה (לא התירו לנו עורב ולא אסרו לנו יונה)\". ופירש רש\"י, \"לא אמרו לנו שום חידוש שלא מצינו בתורה\". ומבואר מדברי הגמ' שמי שמתרעם שחכמי ישראל לא חידשו שום דבר נחשב לאפיקורוס. והנה יש להעיר, מה באמת התשובה לטענה זו? מה באמת התפקיד של חכמי ישראל אם אינם מחדשים שום דבר?",
+ "אולם, התשובה לזה טמונה בתוך השאלה, שהרי חכמי ישראל עומדים על המשמר כדי שהתורה לא תשתנה, שמה שהוא מותר ישאר מותר, ומה שהוא אסור ישאר אסור, והסיבה שיש עדיין כלל ישראל ששומרים את התורה כצורתה היא רק בזכות חכמינו. וא\"כ התרעומת של \"לא שרו לן עורבא\" היא עצמה תפקידם של חכמי ישראל!",
+ "משל למה הדבר דומה, לאדם שיש לו מחלת לב, והוא עומד תחת טיפולו של רופא מומחה שנים רבות. פעם אחת, שאל אותו אדם לרופאו, \"עמדתי תחת טיפולך הרבה שנים, ושום דבר לא השתנה, וא\"כ מה היא התועלת של טיפולך?\" הרופא ענה לו, \"עצם העובדה שאתה חי הוא התועלת של טיפולי, שאילו לא השגת טיפול למחלתך כבר היית מת לפני הרבה שנים\".",
+ "והנמשל מובן מאליו, שנס גדול הוא שכלל ישראל עדיין חי וקיים לאחר אלפי שנים, והסוד לקיומנו הוא חכמי ישראל שהם נציגי התורה הקדושה, והעם עמדו מאחוריהם והלכו אחרי עצתם, וא\"כ זהו גופא מאי דאהנו לן רבנן.",
+ "תשובה זו היא מתאמת גם לאותם ששואלים מה התפקיד של אגודת ישראל, שהרי עצם העובדה שיש ישיבות ומוסדות התורה גם בארה\"ב והתורה חיה וקיימת מוכיח לנו שיש תועלת לאגודת ישראל. תפקיד האגודה אינה לשנות את ע�� ישראל, אלא לנצור ולשמור את עם התורה כדי ששום דבר לא ישתנה.",
+ "ג) קשר רשעים אינו מן המנין",
+ "יש אנשים אחרים שטוענים מה תועלת יש בהתחזקות של שמירת תורה ומצוות, והלא אפילו אם נתחזק מכל מקום עדיין מספרם של הכופרים בתורה גדול הרבה מאד ממספר יהודים ששומרים את התורה כצורתה.",
+ "והנה התשובה לטענה זו נמצאת בגמ' בסנהדרין (כ\"ו א), \"שבנא הוה דריש בתליסר רבוותא, חזקיה הוה דריש בחד סר רבוותא, כי אתא סנחריב וצר עלה דירושלים כתב שבנא פתקא שדא בגירא 'שבנא וסיעתו השלימו חזקיה וסיעתו לא השלימו' וכו', הוה קא מסתפי חזקיה אמר דילמא חס ושלום נטיה דעתיה דקודשא בריך הוא בתר רובא כיון דרובא מימסרי אינהו נמי מימסרי, בא נביא ואמר לו, 'לא תאמרון קשר לכל אשר יאמר העם הזה קשר', כלומר קשר רשעים הוא וקשר רשעים אינו מן המנין\".",
+ "ומבואר מדברי הגמ' שחזקיה המלך היה מתיירא משבנא כיון שישיבתו של שבנא היתה גדולה יותר מישיבתו של חזקיה. והנביא אמר לו שאין זה נחשב רוב כיון ש\"קשר רשעים אינו מן המנין\". וצריך ביאור, מה עומק הכוונה בזה?",
+ "ונראה לומר בזה ש\"רוב\" אינו רק מספר רב של פרטים בודדים, אלא הוא פרטים המצטרפים לכלל, ואי אפשר לפרטים להצטרף אא\"כ יש דבר המאחד את הפרטים. והנה התורה היא המצרפת והמאחדת אותנו להיות כלל אחד, וממילא \"קשר של רשעים אינו מן המנין\", כיון שאין להם שום צירוף זה לזה בלי התורה וממילא כולם הם רק בודדים.",
+ "ולכן הציבור של שומרי תורה ומצוות הוא גדול יותר מהציבור של היהודים שלדאבוננו אינם שומרים את התורה, שהרי הציבור שלנו מאוחד על ידי כח התורה, אבל הציבור שלהם הוא רק קיבוץ של אנשים שאין להם שום צירוף לזה.",
+ "ד) דוד המלך",
+ "והנה סעודת מלוה מלכה נקראת \"סעודתא דדוד מלכא משיחא\", וזה נוגע מאד למלוה מלכה הזאת, שהרי איתא בילקוט שמעוני (בראשית רמז מ\"א), \"'זה ספר תולדות אדם' (בראשית ה' א') העביר לפניו כל הדורות, הראהו דוד חיים חקוקין לו ג' שעות, אמר לפניו רבש\"ע לא תהא תקנה לזה, אמר כך עלתה במחשבה לפני, א\"ל כמה שני חיי, א\"ל אלף שנים, א\"ל יש מתנה ברקיע, א\"ל הן, א\"ל ע' שנים משנותי יהיו למזל זה וכו'\", ומבואר מדברי המדרש שדוד המלך היה ראוי לו להיות נפל אם לא שנתן לו אדם הראשון מתנה של שבעים שנים משנותיו, ולא עוד אלא שאנו אומרים \"דוד מלך ישראל חי וקיים\" (כדאיתא בראש השנה כ\"ה א').",
+ "וכל זה הוא סמל ודוגמא לנו, שהרי הרבה אמרו שעולם התורה לא יתקיים זמן רב, ואחד ממנהיגי החפשים אמר עלינו שלאחר 15 שנים כבר לא נהיו קיימים כלל וכלל, וכבר עברו מאז עשרות שנים והרי אנו חיים וקיימים, כמו דוד המלך שהיה נראה שלא יהיה לו שום קיום כלל, ולבסוף היה להיפך ש\"דוד מלך ישראל חי וקיים\"!"
+ ],
+ [
+ "מאמר ק\"ט – הספד על מרן המשגיח הרה\"ג מוהר\"ר דוד קראנגלאס זצוק\"ל",
+ "[תוך שבעה]",
+ "א) שלשה לבכי",
+ "איתא במועד קטן (כ\"ז ב'), \"'אל תבכו למת ואל תנדו לו' (ירמיה כ\"ב, י'), אל תבכו למת יותר מדאי, ואל תנדו לו יותר מכשיעור, הא כיצד, שלשה ימים לבכי, ושבעה להספד, ושלשים לגיהוץ ולתספורת, מכאן ואילך אמר הקדוש ברוך הוא אי אתם רחמנים בו יותר ממני\". וצריך ביאור, מה היא כוונת הגמ' ששלשה ימים הראשונים הם לבכי.",
+ "ונראה לבאר על פי מה שכתוב אצל הסתלקות אליהו הנביא בספר מלכים ב' (ב', י\"א-י\"ב), \"ויהי המה הולכים הלוך ודבר והנה רכב אש וסוסי אש ויפרדו בין שניהם ויעל אליהו בסערה השמים, ואלישע רואה והוא מצעק אבי אבי רכב ישראל ופרשיו ולא ראהו עוד וגו'\". וצריך ביאור, למה כתוב \"ואלישע רואה\", שהרי בודאי היה רואה כיון שהיה נוכח בשעת ההסתלקות. ועוד צ\"ב מה כוונת הפסוק \"והוא מצעק\". ונראה לפרש שבשעת ההסתלקות הצער הוא גדול לאין שיעור, ולכן אי אפשר להאריך ולבאר את המעלות של הנפטר, וכל מה שאפשר הוא רק לצעוק \"אבי אבי\", ולכן כוונת הפסוק היא שאלישע לא היה יכול לדבר במתינות, ולא היה יכול רק לראות את ההסתלקות ולצעוק מכאב לב \"אבי אבי\", אבל להספידו לא היה אפשר.",
+ "ולפ\"ז כוונת הגמ' במועד קטן היא ששלשה ימים הראשונים אי אפשר להספיד כראוי כיון שהצער הוא גדול כל כך, ואפשר רק לבכות ולצעוק, אבל לא שייך להאריך ולבאר את מעלות הנפטר, אבל לאחר שלשה ימים כבר אפשר להתחיל להספיד את הנפטר כראוי. ולכן עכשיו שכבר עברו שלשה ימים מהסתלקות המשגיח זצ\"ל כבר אפשר להתחיל להשתדל להספידו כראוי.",
+ "ב) אבידה רוחנית קשה יותר מאבילות רגילה",
+ "בתחילה אנו צריכים להבין שאבידה רוחנית כמו שאירע לנו קשה יותר מאבילות רגילה. והראיה לזה הוא מהא דאיתא בברכות (ה' ב') שרבי יוחנן היה מנחם אבלים ע\"י שהיה מראה להם את השן של הבן העשירי שלו שמת והיה אומר \"דין גרמא דעשיראה ביר\" (זה עצם של בן עשירי, רש\"י), הרי שנשאר במנוחת הנפש אפילו לאחר שמתו עשרה מבניו. אולם איתא בבבא מציעא (פ\"ד א'), \"הוה קא אזיל וקרע מאניה וקא בכי ואמר היכא את בר לקישא היכא את בר לקישא והוה קא צוח עד דשף דעתיה מיניה\", ור\"ל שלאחר שמת ריש לקיש ושוב לא היה לו מי שיכול לדבר עמו בלימוד היה רבי יוחנן קורע את בגדיו ובוכה ואומר \"היכא את בר לקישא\" (איפה אתה, בן לקיש) עד שנשתטה מחמת רוב צערו.",
+ "ומבואר מכאן דבר נורא, שלאחר שמתו עשרה מבניו לא יצא מדעתו, אבל כשמת ריש לקיש ושוב לא היה יכול לדבר עמו בלימוד נצטער כל כך עד שיצא מדעתו ונשתטה. הרי שאבידה רוחנית קשה יותר מאבילות רגילה. וכן אצלנו, אבידת המשגיח זצוק\"ל שהיא אבידה רוחנית קשה עלינו מאד מאד.",
+ "ג) המתעצל בהספדו של חכם",
+ "איתא במס' שבת (ק\"ה ב'), \"כל המתעצל בהספדו של חכם ראוי לקוברו בחייו, שנאמר 'ויקברו אותו בגבול נחלתו בתמנת סרח אשר בהר אפרים מצפון להר געש' (יהושע כ\"ד, ל'), מלמד שרגש עליהן הר להורגן (שלא הספידו כראוי, רש\"י)\". ומבואר מכאן שיש עונש חמור אם אין מספידים את החכם כראוי, ודבר זה נלמד ממה שבני ישראל לא הספידו את יהושע כראוי, והכתוב פירש שהיו חייבים מיתה בשביל זה. וצריך ביאור, איך שייך שיהושע לא נספד כראוי, וכי בני ישראל לא הכירו את המעלות של יהושע? ועוד יש לעיין, מה הפירוש שלא הספידוהו כראוי?",
+ "ונראה לומר, שכיון שיהושע היה המנהיג אחר משה רבינו לא התבוננו כל כך בהמעלות של יהושע כיון שהוא היה קטן ממשה רבינו. ולכן כשמת לא הספידוהו על כל מעלותיו כיון שאפילו בחייו לא שמו לב לזה. אבל אם היו שמים לב למעשי יהושע היו יכולים להספידו על כל מעלותיו, שהכניס את בני ישראל לארץ ישראל, והנהיג את המלחמות כנגד האומות שהיו דרים בארץ ישראל, ולימד תורה לישראל, וכו'. נמצינו למדים שכשמספידים לתלמיד חכם צריכים להספידו על כל מעלותיו, כדי שלא יחשב כמי שהתעצל בהספדו של חכם.",
+ "לכן כשאנו מספידים את המשגיח זצ\"ל, אנו צריכים להזכיר את כל מעלותיו כדי שלא נהיה מתעצלים בהספדו. אנו צריכים להזכיר איך שהיה גדול בתורה, בעל מוסר ומדות, בעל סדר נפלא, עסק בגמילות חסדים, והיו בו מעלות נוספות שהסתיר מבני אדם.",
+ "ד) מיתת צדיקים – כפרה או עונש",
+ "והנה מצינו סתירה בדברי חז\"ל אם מיתת צדיקים היא כפרה או עונש, שהרי איתא במשנה בסנהדרין (ע\"א ב'), \"מיתתן של רשעים הנאה להן והנאה לעולם ולצדיקים רע להן ורע לעולם\", ומשמע מזה שמיתת צדיקים היא עונש להדור.",
+ "ועוד כתוב בספר ישעיה (כ\"ט, י\"ג-י\"ד), \"ויאמר ה' יען כי נגש העם הזה בפיו ובשפתיו כבדוני ולבו רחק ממני ותהי יראתם אותי מצות אנשים מלומדה, לכן הנני יוסיף להפליא את העם הזה הפלא ופלא ואבדה חכמת חכמיו ובינת נבניו תסתתר\". ומבואר מהפסוקים שאם כלל ישראל מקיימים את המצוות באופן של \"מצות אנשים מלומדה\" אז העונש הוא \"ואבדה חכמת חכמיו\", דהיינו מיתת צדיקים. וכן אמרו חז\"ל להדיא באיכה רבה (פרשה א' אות ל\"ז), \"אבל בסילוקן של צדיקים כתיב 'לכן כה אמר ה' הנני יוסיף להפליא את העם הזה הפלא ופלא', וכל כך למה, 'ואבדה חכמת חכמיו ובינת נבוניו תסתתר'\".",
+ "אולם מצינו בחז\"ל במקום אחר שמיתת צדיקים מכפרת על הדור, שהרי איתא במס' מועד קטן (בדף כ\"ח א'), \"למה נסמכה מיתת מרים לפרשת פרה אדומה לומר לך מה פרה אדומה מכפרת אף מיתתן של צדיקים מכפרת\".",
+ "וכן אמרו חז\"ל בזוה\"ק (ח\"ג אחרי מות דף נ\"ו ב'), \"בכל זמנא דצדיקייא מסתלקי מעלמא דינא אסתלק מעלמא ומיתתהון דצדיקייא מכפרת על חובי דרא\" (תרגום: בכל זמן שצדיקים מסתלקים מן העולם, דין מסתלק מן העולם, ומיתת הצדיקים מכפרת על חטאי הדור).",
+ "ונראה שהיישוב לסתירה זו היא שבאמת מיתת הצדיקים היא עונש בשביל חטאי הדור, אלא שאם מתעוררים לתשובה על ידי מיתת הצדיק, אז מתעלה נפש הצדיק ואז מיתת הצדיק היא כפרה להדור.",
+ "גם אנו צריכים להתחזק ולהתעורר לתשובה ע\"י מיתת המשגיח זצ\"ל ובזה תהיה זכות גדולה להנפטר וגם תהיה כפרה בשבילנו. לכן אנו צריכים ללמוד ממנו להתחזק בלימוד התורה ובתפילה ולהרגיש טובת הזולת ברוחניות ולהיות בזה ממזכי הרבים.",
+ "ה) כספר תורה שנשרף",
+ "והנה איתא במס' מועד קטן (כ\"ה א'), \"העומד על המת בשעת יציאת נשמה חייב לקרוע, למה זה דומה, לספר תורה שנשרף שחייב לקרוע\". וצריך ביאור, למה נחשב יהודי כספר תורה? אולם, כבר כתב בזה הבית הלוי (בשו\"ת בית הלוי בהקדמה) שגוף התלמיד חכם הוא כמו הקלף של ספר תורה, וגוף התלמיד חכם עם התורה שבעל פה הוא כמו קלף שנכתב עליו תורה שבכתב. ולפ\"ז מי שלומד תורה הוא כמו ספר תורה ולכן בשעה שהוא מת הוא כמו ספר תורה שנשרף.",
+ "אלא שיש להקשות על זה, שספר תורה שנכתב שלא לשמה אין בו קדושת ספר תורה וכמו שנפסק בשו\"ע יו\"ד (סי' רע\"ד ס\"א), וקדושתו היא כמו קדושת חומשין וכדאיתא בשו\"ע יו\"ד (סי' רפ\"א ס\"ה), וא\"כ איך שייך לומר שכל יהודי שלומד תורה הרי הוא כספר תורה, והלא הרבה אנשים לומדים את התורה שלא לשמה.",
+ "ונראה לומר בזה, דהנה שיטת רבי יהודה היא (בגיטין כ' א') שאם כתב את האזכרות שבספר תורה שלא לשמן אפשר לתקנן על ידי שיעבור עליו קולמוס [ולכתוב את האזכרות בכתב על גבי כתב] ומקדשו. וא\"כ מי שלמד את התורה שלא לשמה אפשר לו לעשות תשובה ואז יהפך למדרגת ספר תורה. והנה בשעת מיתה בודאי הרהר תשובה בלבו, וא\"כ אף אם לא היה במדרגת ספר תורה לפני כן, מכל מקום בשעת מיתה הוא כמו ספר תורה, ומטעם זה אמרו חז\"ל שאם עומד על המת בשעת יציאת נשמה צריך לקרוע, שאפילו אם לא היה כספר תורה לפני כן, מכל מקום עכשיו הוא כמו ספר תורה.",
+ "והנה כל זה הוא בסתם בני אדם, אבל תלמידי חכמים הם בגדר ספר תורה כל הזמן, ולא רק בשעת מיתה. וממילא מיתת המשגיח זצ\"ל שהיה גדול בתורה ויראת שמים בודאי היא כמו שריפת ספר תורה, והוא אסון בשבילנו ובשביל כלל ישראל.",
+ "ו) השפעת המשגיח נשארת בתוכינו",
+ "איתא בבבא בתרא (דף ע\"ה א'), \"פני משה כפני חמה, פני יהושע כפני לבנה\". והנה אע\"פ שעיקר כוונת הגמ' היא להצביע על התמעטות ההשפעה ממשה רבינו ליהושע, מכל מקום יש כוונה נוספת במימרא זו, שכשם שאור הלבנה אינה מצד עצמה אלא היא מקבלת את אורה מהחמה, כמו כן אורו של יהושע היא ממה שקיבל ממשה רבינו, ולכן גם לאחר שמשה רבינו נפטר, עדיין נשארת השפעתו בתוך ישראל ע\"י יהושע.",
+ "מגמ' זו אנו יכולים לקבל קצת תנחומין, שאע\"פ שנפטר המשגיח זצ\"ל, מכל מקום מה שקבלנו ממנו עדיין נשאר בתוכינו, והשפעת המשגיח זצ\"ל תמשיך כל זמן שאנו מתחזקים באותן מדריגות שראינו אצלו. לכן, אנו צריכים להתחזק בלימוד המוסר וביראת שמים, ובזה אנו ממשיכים את השפעת המשגיח זצ\"ל.",
+ "ז) זכות זיכוי הרבים",
+ "איתא במס' שמחות (פרק ח') בענין מיתת בנו של רבי עקיבא, \"נתקבצו קהל גדול לכבוד בנו של רבי עקיבא וכו', ודרש ואמר, אחינו ישראל שמעו, לא שאני חכם, יש כאן חכמים ממני, ולא שאני עשיר, יש כאן עשירים ממני, אנשי דרום מכירין את רבי עקיבא, אנשי גליל מאין מכירין, האנשים מכירין את רבי עקיבא, הנשים והטף מאין, אלא יודע אני ששכרכם מרובה, שלא נצטערתם ובאתם אלא לכבוד תורה ולשם מצוה, מנוחם אני, אילו היו לי שבעה בנים וקברתים כשמת בני, ולא שאדם רוצה לקבור את בניו, אלא יודע אני שבני בן העולם הבא הוא, שזיכה את הרבים, וכל המזכה את הרבים אין חטא בא על ידו\".",
+ "מדברי רבי עקיבא אנו למדים שמיתה יכולה להיות זכות לנשמתו של הנפטר אם המיתה גורמת לקידוש שם שמים, שמטעם זה אמר רבי עקיבא שהוא יודע שבנו הוא בן עולם הבא כיון שזיכה את הרבים במיתתו במה שגרם שהציבור הראו כבוד התורה ע\"י שהגיעו להלוייה.",
+ "זו היא נחמה לפטירת המשגיח זצ\"ל, שנתעורר ונתחזק ונלך בדרכו, וזו תהיה עלייה לנשמתו בזה שפטירתו גרמה לזיכוי הרבים, ובפרט שהמשגיח זצ\"ל תמיד היה מדגיש את הזכות הגדולה של זיכוי הרבים, ויקויים בנו \"בלע המות לנצח ומחה ה' אלקים דמעה מעל כל פנים\" (ישעיה כ\"ה, ח'), אכי\"ר."
+ ],
+ [
+ "מאמר ק\"י – הספד על מרן המשגיח הרה\"ג מוהר\"ר דוד קראנגלאס זצוק\"ל",
+ "[לאחר שלושים]",
+ "א) חכמה היא למעלה משכל האנושי",
+ "איתא במכילתא דרבי ישמעאל (בשלח, מסכתא דויהי, פתיחתא ד\"ה ויקח משה), \"'ויקח משה את עצמות יוסף עמו' (בשלח י\"ג, י\"ט), להודיע חכמתו וחסידותו של משה, שכל ישראל עוסקין בביזה ומשה עוסק במצות עצמות יוסף, עליו הכתוב אומר 'חכם לב יקח מצות' (משלי י', ח')\". ��כעין זה אמרו חז\"ל במס' סוטה (י\"ג א'), \"בא וראה כמה חביבות מצות על משה רבינו, שכל ישראל כולן נתעסקו בביזה והוא נתעסק במצות, שנאמר 'חכם לב יקח מצות וגו''\".",
+ "ויש להעיר, שמדברי חז\"ל מבואר שמה שחיבב משה את המצוה נקרא חכמה. ונראה שהביאור בזה הוא, שחכמת התורה שהיא החכמה האמיתית היא למעלה משכל האנושי, ולכן רק מי שמכיר את הערך של המצוות ומתעסק בקיומן נקרא חכם. וכן מצינו במס' שבת (ל\"א א') שסדר קדשים נקרא חכמה, ולפי מה שנתבאר היינו משום שהשכל אינו מחייב להקריב קרבנות, וכיון שהוא למעלה משכל האנושי ממילא נקרא חכמה. דברים אלו מתאימים מאד להמשגיח זצ\"ל שהיה חכם לב אמיתי והיה מדקדק מאד בקיום המצוות.",
+ "ב) אם הרב דומה למלאך ה'",
+ "איתא במס' ברכות (ו' ב'), \"אגרא דהספידא דלויי\", ופירש רש\"י, \"להרים קול בלשון נהי ועגמת נפש, שיבכו השומעים\", ונמצא שלפי רש\"י \"דלויי\" הוא לשון הרמת קול. אבל יש מפרשים שהוא מלשון \"דולה ומשקה\", דהיינו ששכר ההספד הוא מה שדולים ושואבים ממעשי הנפטר. ולכן, עכשיו בשעת ההספד אנו צריכים להזכיר מעלותיו של המשגיח זצ\"ל וללמוד מהם.",
+ "והנה איתא במס' חגיגה (ט\"ו ב'), \"מאי דכתיב 'כי שפתי כהן ישמרו דעת ותורה יבקשו מפיהו כי מלאך ה' צבאות הוא' (מלאכי ב', ז'), אם דומה הרב למלאך ה' צבאות יבקשו תורה מפיהו ואם לאו אל יבקשו תורה מפיהו\". וצריך ביאור, איך שייך לדמות את הרב למלאך, ומה רצו חז\"ל ללמדנו בזה?",
+ "ונראה לבאר דבר זה בהקדם דברי הגמ' במגילה (ג' א'), \"'ויהי בהיות יהושע ביריחו וישא עיניו וירא והנה איש עמד לנגדו וגו' וישתחו' (יהושע ה', י\"ג-י\"ד), והיכי עביד הכי, והאמר רבי יהושע בן לוי אסור לאדם שיתן שלום לחבירו בלילה חיישינן שמא שד הוא, שאני התם דאמר ליה 'כי אני שר צבא ה'' וכו', אמר לו אמש בטלתם תמיד של בין הערבים (היה לכם להקריב תמיד הערב ובטלתם אותו ונשתהיתם במארב העיר חנם שאין זמן מלחמה בלילה משתחשך, רש\"י) ועכשיו בטלתם תלמוד תורה (ועכשיו שהוא לילה, היה לכם לעסוק בתורה, שהרי אינכם נלחמים בלילה, רש\"י), אמר לו על איזה מהן באת, אמר לו 'עתה באתי' (על של עכשיו, רש\"י), מיד 'וילן יהושע בלילה ההוא בתוך העמק', אמר רבי יוחנן מלמד שלן בעומקה של הלכה\". ויעוין שם בגמ' שמכאן יש להוכיח שתלמוד תורה גדול יותר מהקרבת קרבן התמיד, שהרי המלאך אמר ליהושע שהעיקר מה שהוא תובע ממנו הוא ביטול תורה ולא ביטול עבודת הקרבנות.",
+ "ועל פי זה יש לבאר את דברי הגמ' בחגיגה, שמה שאמרה הגמ' שהרב ידמה למלאך ה' הכוונה בזה היא שהרב יתבע מתלמידיו שילמדו בהתמדה ובתדירות ושלא יכשלו בעון ביטול תורה כמו המלאך שתבע כן מיהושע. ומובן מאליו שהרב בעצמו צריך להיות נאה דורש ונאה מקיים, שצריך ללמד תורה לתלמידיו בתדיריות כדי שממנו ילמדו את החשיבות של התמדה בלימוד התורה. יסוד זה ראינו אצל הנפטר זצ\"ל שמעולם לא חיסר שיעור אחד או תפילה בציבור, ותמיד היה דורש כן מתלמידיו.",
+ "ג) מיתת צדיקים כשריפת בית אלקינו",
+ "והנה אמרו חז\"ל במס' ברכות (ח' א'), \"מיום שחרב בית המקדש אין לו להקדוש ברוך הוא בעולמו אלא ארבע אמות של הלכה בלבד\". ומזה למדנו שהתיקון לחורבן בית המקדש הוא לימוד התורה, וכמו שאנו מתפללים \"שיבנה בית המקדש במהרה בימינו ותן חלקנו בתורתך\". ועוד אמרו חז\"ל במס' ראש השנה (י\"ח ב'), \"ששקולה מיתתן של צדיקים כשריפת בית אלקינו\". והנה אם מיתת הצדיק היא כמו חורבן בית המקדש, וכבר למדנו שאחר החורבן צריכים להתחזק ב\"ד' אמות של הלכה\", ממילא אנו למדים שלאחר מיתת הצדיק אנו ג\"כ צריכים להתחזק ב\"ד' אמות של הלכה\". ולכן החיוב מוטל עלינו להתעורר ממעלות הנפטר זצ\"ל ולהתחזק בהתמדה בלימוד התורה, וכן נלך בעקבותיו בשמירת הזמנים בין בתורה ובין בתפילה, ובזה יהיה עילוי לנשמתו."
+ ],
+ [
+ "מאמר קי\"א – זכרונות על מרן המשגיח הרה\"ג מוהר\"ר דוד קראנגלאס זצוק\"ל",
+ "[כינוס ליארצייט י' טבת תשל\"ו]",
+ "א) \"מִיָמַי\"",
+ "איתא במס' מגילה (כ\"ז ב'), \"שאלו תלמידיו את רבי אלעזר בן שמוע במה הארכת ימים, אמר להם מִיָמַי לא עשיתי קפנדריא לבית הכנסת וכו'\". וכן מובא שם אצל הרבה תנאים ואמוראים שנשאלו במה האריכו ימים, וכולם התחילו לומר \"מִיָמַי\". והביאור בזה הוא שעיקר מעלת הנהגות טובות הוא כשהם נעשים בתמידיות ובעקביות. ראינו מדה זו אצל המשגיח זצ\"ל, שכל הנהגותיו הנעלות היו בלי שום שינויים, והתמיד בהם עד שאנו יכולים לומר על הנהגותיו שהיו בגדר \"מִיָמַי\".",
+ "והנה כיון שראינו הנהגותיו בעצמנו אנו יכולים להתעורר ממנו, שאפשר להתעורר יותר ממה שרואים בעצמנו יותר ממה שאנו רק שומעים. והמפרשים ביארו בזה מה שכתוב בספר קהלת (ז', ב'), \"טוב ללכת אל בית אבל מלכת אל בית משתה באשר הוא סוף כל האדם, והחי יתן אל לבו\", שלכאורה יש להעיר שעיקר כוונת הפסוק לומר שהחי יזכור את יום המיתה ויתעורר מזה לחזור בתשובה, וא\"כ למה צריך ללכת אל בית האבל, אלא שמזה אנו למדים שאם ילך אל בית האבל יתעורר הרבה יותר משאם לא היה הולך אלא רק חושב אודות יום המיתה (ע\"ש באבן עזרא).",
+ "ב) תוכחת מגולה ואהבה מסותרת",
+ "והנה המשגיח זצ\"ל צמצם בתוכו שתי הנהגות שלכאורה סותרות זו את זו, שמצד אחד היה תקיף מאד בבחורי הישיבה והיה מקיים בהם מה שאמרו חז\"ל (כתובות ק\"ג ב') \"זרוק מרה בתלמידים\", אבל מצד שני היה אוהב את כל אחד מהתלמידים, וכולם הרגישו מאד את אהבתו אליהם. אבל האמת הוא ששתי הנהגות אלו אינן סותרות זו את זו כלל, שכך הוא הצורה של מנהיג ישראל, וכמו שמצינו במשה רבינו שהיה מרבה מאד להוכיח את בני ישראל, אבל גם מסר נפשו להציל את ישראל כשחטאו. והיינו משום שכל מה שהוכיח אותם היה רק מחמת רוב אהבתו אליהם. כן הוא אצל כל גדולי ישראל, וכן היה אצל המשגיח זצ\"ל שכל התוכחה שהוכיח את בני הישיבה היתה רק מתוך אהבה עמוקה.",
+ "והמפרשים ביארו בזה מה שאמר שלמה המלך (משלי כ\"ז, ה'), \"טובה תוכחת מגולה מאהבה מסותרת\", שר\"ל שאימתי תוכחת מגולה טובה, רק כשהיא באה מתוך אהבה מסותרת.",
+ "אהבת המשגיח זצ\"ל אצל כל התלמידים נבעה ג\"כ ממה שאמרו חז\"ל על הפסוק \"ושננתם לבניך\" (ואתחנן ו', ז'), שחז\"ל דרשו (ספרי פ' ואתחנן פיסקא ט'), \"בניך אלו תלמידיך, וכן אתה מוצא בכל מקום שהתלמידים קרויים בנים\". המשגיח זצ\"ל הרגיש שתלמידיו הם כמו בניו, וכן שמעתי ממנו שהיה נחלה כחולה ממש כשהיה רואה בחור מתבטל מתורה.",
+ "המשגיח זצ\"ל מסר נפשו בעד תלמידי הישיבה, והיה תמיד עומד על המשמר להשפיע ולהשגיח עליהם. אנו צריכים לזכור את הנהגותיו ולהתעורר מהם, יהי זכרו ברוך."
+ ],
+ [
+ "מאמר קי\"ב – סיום הש\"ס וכינוס לזכר נשמת המשגיח הרה\"ג מוהר\"ר דוד קראנגלאס זצ\"ל",
+ "[י\"א טבת תשל\"ז]",
+ "א) שנים שעשו",
+ "בני הישיבה למדו את כל הש\"ס ולכן אנו חוגגים את הסיום, אלא שיש להעיר שכל אחד למד רק מסכתא אחת, וא\"כ איך שייך לעשות סיום אם אין כאן אחד שסיים את הש\"ס?",
+ "ונראה לתרץ ע\"פ הא דאיתא במס' שבת (צ\"ג א'), \"אם לא יכול אחד להוציאו והוציאוהו שנים חייבין\", ומבואר מזה שאם אחד אינו יכול לעשות את הפעולה בעצמו ונעזר ע\"י חבירו נחשב כאילו כל אחד מהם עשאו בעצמו. ולכן אע\"פ שכל אחד לא סיים את הש\"ס בעצמו, מכל מקום כיון שכל אחד אינו יכול לסיים את הש\"ס בעצמו בשנה אחת, לכן נחשב כל אחד \"כאינו יכול\", וממילא נחשב כאילו עשאו בעצמו.",
+ "ב) פקודי ה' ישרים משמחי לב",
+ "והנה בסיום מסכת בישיבה, מלבד מה שאנו מרגישים את שמחת התורה וכמו שכתוב (תהלים ט', י\"ט), \"פקודי ה' ישרים משמחי לב\", עוד צריכים אנו להרגיש את השמחה והנעימות שיש בלימוד תורה בישיבה. לכן אף מי שאינו רואה הצלחה בלימודו, מכל מקום אין לו ליפול למצב של יאוש ועצבות, שהרי עצם לימודו בישיבה הוא הצלחה. אנו צריכים להחדיר יסוד זה בתוכינו, להכיר איך שאנו צריכים לשמוח על שיש לנו את היכולת ללמוד תורה בישיבה."
+ ],
+ [
+ "מאמר קי\"ג – הספד על הרה\"ג מוהר\"ר יוסף אליהו הענקין זצ\"ל",
+ "א) טעם גוזמאות בהספדים",
+ "איתא בשו\"ע יו\"ד (שד\"מ סעיף א'), \"ואסור להפליג בשבחו יותר מדאי, אלא מזכירין מדות טובות שבו, ומוסיפין בהם קצת, רק שלא יפליג\". וצריך ביאור, למה מותר לגזם בשבחו של מת, שאע\"פ שמגזימים רק במקצת, אבל הלא גם שקר מעט הוא שקר!",
+ "ונראה ליישב, שמאחר שאין אנו מכירים את החשיבות של תורה ומצוות, ממילא אם אין אנו מגזימים קצת בשבחו של הנפטר, ממילא אנו מקטינים את שבחו.",
+ "ונראה לבאר בזה את דברי הגמ' בשבת (קנ\"ג א'), \"אמר ליה רב לרב שמואל בר שילת, אחים בהספידא (בשעת מיתתי התאמץ בהספד שלי שיתחממו ויכמרו רחמי העומדים, רש\"י) דהתם קאימנא\". ונראה לפרש שכוונת רב היא שלאחר מיתתו יכיר באמת את החשיבות של התורה, ולכן אין לו לרב שמואל בר שילת לחשוש אם יגזים בהספד כיון \"דהתם קאימנא\", דהיינו \"שאני עומד שם\", ור\"ל שהוא כבר יהיה עומד בשמים ויכיר את האמת וידע שבאמת אין זה גוזמא כלל.",
+ "ומכל זה יש ללמוד שאנו צריכים להזהר שלא להפחית מכבודו של המת בהספדו. והנה הג\"ר הענקין זצ\"ל היה מגדולי הדור, ובודאי נקל הוא למעט בשבחו כיון שאין לנו ההבנה הראויה להבין את גדלותו האמיתית, ולכן אנו צריכים להשתדל מאד להספידו כראוי.",
+ "ב) מהותו של תלמיד חכם היא התורה שבעל פה",
+ "איתא במס' שבת (ק\"ה ב'), \"המתעצל בהספדו של חכם ראוי לקוברו בחייו, שנאמר 'ויקברו אותו בגבול נחלתו בתמנת סרח אשר בהר אפרים מצפון להר געש' (יהושע כ\"ד, ל'), מלמד שרגש עליהן הר להורגן (שלא הספידו כראוי, רש\"י)\". ומבואר מדברי הגמ' שמי שמתעצל בהספדו של חכם ראוי ליהרג ע\"י שיפילו הר עליו. וצ\"ב, למה לא אמרה הגמ' שראוי למות, ולמה הזכירו נפילת הר על ראשו?",
+ "ונראה לומר בזה, דאיתא במס' שבת (פ\"ח א'), \"'ויתיצבו בתחתית ההר' (יתרו י\"ט, י\"ז), אמר רב אבד��מי בר חמא בר חסא מלמד שכפה הקדוש ברוך הוא עליהם את ההר כגיגית ואמר להם אם אתם מקבלים התורה מוטב ואם לאו שם תהא קבורתכם\". וחזינן שבני ישראל בשעת מתן תורה היו ראויים להקבר תחת ההר אם לא יקבלו עליהם את התורה, וא\"כ בודאי יש קשר בין קבלת התורה והספידו של חכם, שהרי בשניהם העונש הוא נפילת ההר על הראש.",
+ "ונראה לבאר, דהנה כתבו התוס' (שם בד\"ה כפה), \"כפה עליהן הר כגיגית, ואף על פי שכבר הקדימו נעשה לנשמע שמא יהיו חוזרים כשיראו האש הגדולה שיצאתה נשמתן\". ור\"ל שהוקשה להתוס' איך שייך לומר שבני ישראל קיבלו את התורה רק משום שלא רצו להיות קבורים תחת ההר, והלא ממה שהקדימו נעשה לנשמע מוכח שרצו לקבל את התורה בלי שום כפייה, ועל זה תירצו התוס' שמתחילה קיבלו את התורה ברצון מלא, אלא שחזרו מקבלתם כשראו את האש הגדולה.",
+ "אולם, כבר עמד על קושיא זו במדרש תנחומא, ותירץ המדרש באופן אחר, דאיתא במדרש תנחומא (פ' נח סי' ג'), \"ולא קבלו ישראל את התורה עד שכפה עליהם הקדוש ברוך הוא את ההר כגיגית, שנאמר 'ויתיצבו בתחתית ההר', ואמר רב דימי בר חמא אמר להם הקדוש ברוך הוא לישראל אם מקבלים אתם את התורה מוטב ואם לאו שם תהא קבורתכם, ואם תאמר על התורה שבכתב כפה עליהם את ההר, והלא משעה שאמר להן מקבלין אתם את התורה ענו כלם ואמרו נעשה ונשמע מפני שאין בה יגיעה וצער והיא מעט, אלא אמר להן על התורה שבעל פה שיש בה דקדוקי מצות קלות וחמורות והיא עזה כמות וקשה כשאול קנאתה, לפי שאין לומד אותה אלא מי שאוהב הקדוש ברוך הוא בכל לבו ובכל נפשו ובכל מאודו\". ור\"ל שבני ישראל הקדימו נעשה לנשמע רק על התורה שבכתב, אבל על התורה שבעל פה לא קיבלו ברצון עד שכפה הקב\"ה עליהם הר כגיגית.",
+ "והנה מי שמתעצל בהספדו של חכם בודאי אינו מחשיב את התורה שבעל פה, שהרי התלמידי חכמים הם המבארים לנו את התורה שבעל פה, ומהותו של תלמיד חכם היא התורה שבעל פה.",
+ "ולפ\"ז דברי הגמ' מבוארים בטוב טעם ודעת, שמי שמתעצל בהספדו של חכם ראוי להקבר תחת ההר, שכמו שאיים הקב\"ה את בני ישראל שיהיו קבורים תחת ההר אם לא יקבלו את התורה שבעל פה, כמו כן מי שמתעצל בהספדו של חכם ואינו מחשיב את התורה שבעל פה ג\"כ ראוי להקבר תחת ההר.",
+ "דברים אלו תואמים מאד להנפטר הגדול הגאון הרב הענקין זצ\"ל, שכל מהותו היתה התורה שבעל פה. אלא שלא זו בלבד שהיה גדול בתורה, אלא שהיה גדול ג\"כ בגמילות חסדים.",
+ "ג) צדיק בתורה וגמילות חסדים",
+ "הקשה השל\"ה הק' (מס' תענית פרק תורה אור אות קל\"ד) דאיתא במס' ראש השנה (י\"ח ב'), \"ששקולה מיתתן של צדיקים כשריפת בית אלקינו\", שמשמע שמיתת הצדיק שוה לחורבן בית המקדש, ואילו באיכה רבה (פרשה א' סי' ל\"ז) איתא, \"מצינו שסילוקן של צדיקים קשה לפני הקדוש ברוך הוא יותר ממאה תוכחות חסר שתים שבמשנה תורה ומחורבן בית המקדש\", דהיינו שמיתת צדיקים קשה יותר מחורבן בית המקדש, וע\"ש בשל\"ה מה תירץ.",
+ "ונראה ליישב שיש שני סוגים של צדיק, יש צדיק שעוסק רק בתורה ויש צדיק שעוסק בתורה ובגמילות חסדים. והנה צדיק שעוסק רק בהרבצת התורה הוא כמו בית המקדש, ששניהם משפיעים רוחניים, ולכן צדיק כזה שמסתלק מאתנו הוא כמו חורבן בית המקדש [ולא יותר מחורבן ביהמ\"ק], אבל צדיק שעוסק בתורה ובגמילות חסדים הוא יותר מבית המקדש, שהרי משפיע לנו בין ברוחניות ובין בגשמיות, וא\"כ כשצד��ק כזה מסתלק מאתנו הוא קשה יותר מחורבן בית המקדש.",
+ "והנה מכיון שהנפטר זצ\"ל היה משפיע לנו בין בתורתו ובין בגמילות חסדים בודאי סילוקו קשה לנו יותר מחורבן בית המקדש.",
+ "ד) יקרא דחיי או יקרא דשכבי",
+ "איתא בסנהדרין (מ\"ו ב'), \"איבעיא להו, הספידא יקרא דחיי הוי או יקרא דשכבי הוי, למאי נפקא מינה דאמר לא תספדוה לההוא גברא וכו'\". והנה הפשטות בביאור דברי הגמ' הוא שיש להסתפק אם הספד הוא כבוד הנפטר שהרי מה שאנו מזכירים את שבחו של הנפטר הוא כבוד לו, או דילמא בזה אנו מכבדים את קרובי המת ע\"י שאנו משבחים את קרובם הנפטר.",
+ "אולם נראה לבאר את דברי הגמ' באופן אחר, ש\"יקרא דחיי\" אינם רק קרובי הנפטר, אלא כל שומעי ההספד, שע\"י ששומעים את מעשיהם הטובים של הנפטר מתעוררים לשפר את מעשיהם וללכת בדרכיו הישרים של הנפטר, וזו היא תועלת גדולה להם, או דילמא יש לומר להיפך שתכלית ההספד הוא \"יקרא דשכבי\", שכיון שהנפטר גרם לשומעי ההספד לשפר את מעשיהם, הרי זה זכות גדולה להנפטר.",
+ "ובדרך זה נראה לבאר מה שמצינו סתירה בדברי חז\"ל אם מיתת צדיקים היא כפרה להדור או שהוא עונש, שהרי אמרו חז\"ל בויקרא רבה (אחרי מות פרשת כ' אות י\"ב), \"א\"ר אבא בר אבינא מפני מה נסמכה פרשת מיתת מרים לאפר פרה, אלא מלמד שכשם שאפר הפרה מכפר כך מיתת הצדיקים מכפרת\". וכן אמרו חז\"ל בזוה\"ק (ח\"ג אחרי מות דף נ\"ו ב'), \"בכל זמנא דצדיקייא מסתלקי מעלמא דינא אסתלק מעלמא ומיתתהון דצדיקייא מכפרת על חובי דרא\" (תרגום: בכל זמן שצדיקים מסתלקים מן העולם, דין מסתלק מן העולם, ומיתת הצדיקים מכפרת על חטאי הדור). הרי שדברי חז\"ל ברור מללו שמיתת צדיקים היא כפרה להדור.",
+ "אולם מצינו להיפך במקום אחר, שהרי כתוב בספר ישעיה (כ\"ט, י\"ג-י\"ד), \"ויאמר ה' יען כי נגש העם הזה בפיו ובשפתיו כבדוני ולבו רחק ממני ותהי יראתם אותי מצות אנשים מלומדה, לכן הנני יוסיף להפליא את העם הזה הפלא ופלא ואבדה חכמת חכמיו ובינת נבניו תסתתר\". ומבואר מהפסוקים שאם כלל ישראל מקיימים את המצוות באופן של \"מצות אנשים מלומדה\" אז העונש הוא \"ואבדה חכמת חכמיו\", דהיינו מיתת צדיקים. וכן אמרו חז\"ל להדיא באיכה רבה (פרשה א' אות ל\"ז), \"אבל בסילוקן של צדיקים כתיב 'לכן כה אמר ה' הנני יוסיף להפליא את העם הזה הפלא ופלא', וכל כך למה, 'ואבדה חכמת חכמיו ובינת נבוניו תסתתר'\".",
+ "ונראה שהיישוב לסתירה זו היא, שהתועלת ממיתת צדיקים הוא ע\"י שהדור מתעורר לתשובה ע\"י מיתת הצדיק, שהרי זוכרים את מעשיו הטובים ומתעוררים ללכת בדרכיו, ובאופן זה מיתת צדיקים היא כפרה להדור, וגם נפש הצדיק מתעלה שהרי הדור התעלו מחמתו. אבל אם אין מתעוררים לתשובה אז מיתת הצדיק היא לריק, ובאופן זה נחשב מיתת הצדיק לעונש נורא.",
+ "לכן בהספד זה אנו צריכים להתעורר ללכת בדרכיו הטובים של הנפטר, ובזה נתעלה וגם יהיה זכות להנפטר. ובפרט שימי הדין של ראש השנה ויום הכפורים ממשמשים ובאים, וא\"כ עכשיו הזמן הוא מסוגל לתשובה.",
+ "ואל יחשוב האדם שתשובה מועלת רק אם היא מתוך שברון לב, שבאמת יש שני דרכים בתשובה. דרך אחד הוא ע\"י שברון לב ואנחה, אבל יש דרך אחרת בתשובה, והיינו שהאדם ישקול עניניו כדי לדעת מה תהיה הנהגתו בעתיד, ויחשוב עצות איך לחזק את עצמו בלימוד התורה. יסוד זה מרומז בדברי הגמ' בראש השנה (דף כ\"ו ב'), \"מאי קמיפלגי, מר סבר בראש השנה כמה דכייף איניש דעתיה טפי מעלי וכו', ומר סבר בראש השנה כמה דפשיט איניש דעתיה טפי מעלי וכו'\". ויש לבאר את דברי הגמ' ע\"פ הנ\"ל, שיש דרך אחד בתשובה שהיא מתוך כפיפות ושברון לב, וזו היא השיטה הסוברת דכמה דכייף איניש דעתיה טפי מעלי. אבל יש דרך אחרת שאינה מתוך שברון לב אלא מתוך התבוננות בדרכיו והיינו השיטה הסוברת דכמה דפשיט איניש דעתיה טפי מעלי.",
+ "והנה לאחרונה נפטר הרה\"ג אליהו משה שיסגל זצ\"ל, חתנו של מרן הרה\"ג הרב משה פיינשטין [שליט\"א] [זצ\"ל], ואיתא בירושלמי מס' יומא (פ\"א ה\"א), \"כשם שיום הכפורים מכפר על ישראל כך מיתתן של צדיקים מכפרת על ישראל\", ולכן עכשיו שהוא זמן מיתת צדיקים הוא כמו יום הכפורים, ולכן אנו צריכים לפשפש במעשינו, וללמוד יותר מהרגל שלנו, ויתקן מה שאפשר לתקן, ויקויים בנו \"ובלע המות לנצח וגו'\" (ישעיה כ\"ה, ח')."
+ ],
+ [
+ "מאמר קי\"ד – הספד על האדמו\"ר מסאטמאר הרה\"ג מוהר\"ר יואל טייטלבוים זצ\"ל",
+ "א) המתעצל בהספדו של חכם",
+ "איתא במס' שבת (ק\"ה ב'), \"המתעצל בהספדו של חכם ראוי לקוברו בחייו, שנאמר 'ויקברו אותו בגבול נחלתו בתמנת סרח אשר בהר אפרים מצפון להר געש' (יהושע כ\"ד, ל'), מלמד שרגש עליהן הר להורגן (שלא הספידו כראוי, רש\"י)\". ומבואר מדברי הגמ' שמי שמתעצל בהספדו של חכם ראוי ליהרג ע\"י שיפילו הר עליו. וצ\"ב, למה לא אמרה הגמ' שראוי למות, ולמה הזכירו נפילת הר על ראשו?",
+ "ונראה לומר בזה, דאיתא במס' שבת (פ\"ח א'), \"'ויתיצבו בתחתית ההר' (יתרו י\"ט, י\"ז), אמר רב אבדימי בר חמא בר חסא מלמד שכפה הקדוש ברוך הוא עליהם את ההר כגיגית ואמר להם אם אתם מקבלים התורה מוטב ואם לאו שם תהא קבורתכם\". וחזינן שבני ישראל בשעת מתן תורה היו ראויים להקבר תחת ההר אם לא יקבלו עליהם את התורה, וא\"כ בודאי יש קשר בין קבלת התורה והספידו של חכם, שהרי בשניהם העונש הוא נפילת ההר על הראש.",
+ "ונראה לבאר, דהנה הק' הראשונים (ע\"ש בתוד\"ה כפה) איך שייך לומר שבני ישראל קיבלו את התורה רק משום שלא רצו להיות קבורים תחת ההר, והלא ממה שהקדימו נעשה לנשמע מוכח שרצו לקבל את התורה בלי שום כפייה. ויעוין במדרש תנחומא (פ' נח סי' ג'), \"ולא קבלו ישראל את התורה עד שכפה עליהם הקדוש ברוך הוא את ההר כגיגית, שנאמר 'ויתיצבו בתחתית ההר', ואמר רב דימי בר חמא אמר להם הקדוש ברוך הוא לישראל אם מקבלים אתם את התורה מוטב ואם לאו שם תהא קבורתכם, ואם תאמר על התורה שבכתב כפה עליהם את ההר, והלא משעה שאמר להן מקבלין אתם את התורה ענו כלם ואמרו נעשה ונשמע מפני שאין בה יגיעה וצער והיא מעט, אלא אמר להן על התורה שבעל פה שיש בה דקדוקי מצות קלות וחמורות והיא עזה כמות וקשה כשאול קנאתה, לפי שאין לומד אותה אלא מי שאוהב הקדוש ברוך הוא בכל לבו ובכל נפשו ובכל מאודו\". ומבואר שגם המדרש הק' קושיית הראשונים, ותירץ שבני ישראל הקדימו נעשה לנשמע רק על התורה שבכתב, אבל על התורה שבעל פה לא קיבלו ברצון עד שכפה הקב\"ה עליהם הר כגיגית.",
+ "והנה מי שמתעצל בהספדו של חכם בודאי אינו מחשיב את התורה שבעל פה, שהרי התלמידי חכמים הם המבארים לנו את התורה שבעל פה, ומהותו של תלמיד חכם היא התורה שבעל פה.",
+ "ולפ\"ז דברי הגמ' מבוארים בטוב טעם ודעת, שמי שמתעצל בהספד�� של חכם ראוי להקבר תחת ההר, שכמו שאיים הקב\"ה את בני ישראל שיהיו קבורים תחת ההר אם לא יקבלו את התורה שבעל פה, כמו כן מי שמתעצל בהספדו של חכם ואינו מחשיב את התורה שבעל פה ג\"כ ראוי להקבר תחת ההר.",
+ "והנה הגמ' מיירי במה שבני ישראל התעצלו בהספדו של יהושע. ונראה שהסיבה לזה היה שיהושע עשה הרבה דברים בחייו, שלא זו בלבד שהכניס את בני ישראל לארץ ישראל, אבל גם המשיך את המסורה של תורה שקיבל ממשה רבינו ולימד את התורה לבני ישראל, ולכן נקל הוא להתעצל בהספדו כיון שקשה לפרט את כל מעלותיו. קושי זה קיים גם בהנפטר הגדול, שיש בו מעלות הרבה, שהיה גאון בתורה, מתמיד עצום, צדיק נשגב, ומנהיג של רבבות, ולכן אם לא נשתדל להספידו כראוי, נקל הוא לבוא לידי עצלות בהספדו.",
+ "ב) כיום בא השמש בצהרים",
+ "איתא במס' מועד קטן (כ\"ה ב'), \"כי נח נפשיה דרבי יוחנן פתח עליה רבי יצחק בן אלעזר קשה היום לישראל כיום בא השמש בצהרים, דכתיב 'והיה ביום ההוא והבאתי השמש בצהרים' (עמוס ח', ט'), ואמר רבי יוחנן זה יומו של יאשיהו\". ומבואר מדברי הגמ' שפטירת רבי יוחנן ופטירת יאשיה המלך היו דומות בזה שנחשבו כאילו שקעה השמש בצהרים. וצריך ביאור, מה עומק הכוונה במשל זה?",
+ "ונראה לומר בזה, שאם אדם אחד הוא בצער אז אותו אדם הוא כאילו הוא יושב בחושך, ואם כל הציבור בכל מקום שהם שרויים בצער אז הוא כאילו כולם יושבים בחושך. והנה כיון שהעולם עגול, כשמקצת בני אדם בחושך, יש בני אדם אחרים שהם באור, אבל כשהשמש שוקעת באמצע הצהרים הרי החושך הוא על כל העולם, ולכן פטירת יאשיה המלך ורבי יוחנן נמשלו לשקיעת השמש באמצע הצהרים כיון שמיתתם גרמה לצער לכל ישראל.",
+ "פטירת האדמו\"ר מסאטמאר זי\"ע היא ג\"כ כמו שקיעת השמש באמצע הצהרים כיון שהשפעתו היתה על כל המקומות שבהם דרים החרדים לדבר ה'; בארץ ישראל, באמריקא, באנגליה, וכו'.",
+ "ג) אנינות אחר אבילות",
+ "וירב בבת יהודה תאניה ואניה (איכה ב', ה'). והנה התרגום כתב, \"ואסגי בכנשתא דבית יהודה אבילותא ואנינותא\". ומבואר מהתרגום ש\"תאניה\" היינו אבילות, ו\"אניה\" היינו אנינות. והקשה האלשיך למה כתובים שלא כסדרם, שהרי אנינות באה קודם אבילות.",
+ "ונראה לומר בזה שזמן האנינות הוא כהשמת מוטל לפניו, ואבילות הוא לאחר הקבורה, ונמצא שתוקף הצער הוא בזמן האנינות, אבל בשעת האבילות כבר פג הצער במקצת. ולפ\"ז יש לומר שכוונת הפסוק היא שחורבן בית המקדש אינו דומה לשאר אבילות, שבאבילות רגילה הצער הולך ומתמעט, ולכן מתחילה יש תוקף הצער של אנינות, ולאחר מכן יש הצער של אבילות שהוא פחות יחסי מאנינות, אבל בחורבן בית המקדש אינו כן, שכל זמן שהמקדש חרב אנו יורדים ביותר עומק לתוך הגלות, ולכן הצער של הגלות הולך ומתרבה, ולכן האנינות הולכת ומתחדשת בכל הזמן, כאילו האנינות באה אחר האבילות, וממילא מתחילה כתובה תאניה שהיא אבילות ולבסוף כתובה אניה שהיא אנינות.",
+ "על פטירת האדמו\"ר מסאטמאר זצ\"ל אנו יכולים לומר ג\"כ שהאנינות באה אחר האבילות, שכל זמן שאנו חיים בלי הנפטר אנו מרגישים יותר את החסרון, ולכן כל יום נחשב כאילו הוא נפטר באותו יום. ויה\"ר שיקויים בנו, \"ובלע המות לנצח וגו'\" (ישעיה כ\"ה, ח')."
+ ],
+ [
+ "מאמר קט\"ו – הספד על הרה\"ג מוהר\"ר יצחק הוטנר זצ\"ל ראש ישיבת רבינו חיים ברלין",
+ "א) הפלא ופלא",
+ "בימים אלו נסתלק אחד מגדולי הדור, שהיה מרביץ תורה ברבים וממנהיגי הדור. אבידה היא לכלל ישראל ואין לה תמורה. באנו להספידו כדי שנבין את גודל החסרון והחלל שנתהווה בפטירתו.",
+ "לכן הנני יוסף להפליא את העם הזה הפלא ופלא ואבדה חכמת חכמיו ובינת נבניו תסתתר (ישעיה כ\"ט, י\"ד). וכתב רש\"י (ומקורו מאיכה רבה פרשה א' אות ל\"ז), \"קשה סילוקם של חכמי ישראל כפלים כחורבן בית המקדש וכל קללות שבמשנה תורה, שכולן אינן אלא הפלאה אחת, 'והפלא ה' את מכותך' (כי תבוא כ\"ח, נ\"ט), וכאן שתי הפלאות (\"הפלא ופלא\")\". וצריך ביאור, למה יש שתי פליאות במיתת צדיקים?",
+ "ונראה לפרש שיש שני חלקים להעונש של מיתת צדיקים. אחד, עצם העונש של הסתלקות הצדיק. והשני, שבני אדם אינם שמים על הלב את גודל העונש שאירע להם. ולכן תכלית ההספד היא לתקן את החלק השני, שנבין במקצת את גודל האבידה של מיתת הצדיק.",
+ "ב) מתי קשה מיתת הצדיק יותר מחורבן בית המקדש",
+ "הקשה השל\"ה הק' (מס' תענית פרק תורה אור אות קל\"ד) דאיתא במס' ראש השנה (י\"ח ב'), \"שקולה מיתתן של צדיקים כשריפת בית אלקינו\", שמשמע שמיתת הצדיק שוה לחורבן בית המקדש, ואילו באיכה רבה (פרשה א' סי' ל\"ז) איתא, \"מצינו שסילוקן של צדיקים קשה לפני הקדוש ברוך הוא יותר ממאה תוכחות חסר שתים שבמשנה תורה ומחורבן בית המקדש\", דהיינו שמיתת צדיקים קשה יותר מחורבן בית המקדש, וע\"ש בשל\"ה מה תירץ.",
+ "ונראה ליישב שיש שני סוגים של צדיקים, יש צדיק שאינו משפיע על אחרים בישירות, שאינו מרביץ תורה ואינו מלמד תורה לרבים, אלא שהוא עובד את הקב\"ה לעצמו, אלא שאחרים רואים אותו ומושפעים מהנהגותיו, ובזה הם מקבלים ממנו. צדיק כזה הוא כמו בית המקדש, שגם בבית המקדש אין ההשפעה בישירות, אלא כשאדם נכנס לבית המקדש הוא מרגיש את הקדושה ואת השראת השכינה ובזה הוא מושפע מבית המקדש. והנה על צדיק כזה אמרו חז\"ל שמיתת הצדיק שקולה כמו חורבן בית המקדש, כיון שדרך השפעתם דומים.",
+ "אבל יש סוג שני של צדיק שהוא משפיע על הציבור בישירות, שהוא מלמד לתלמידים, משפיע עליהם, מדריכם בדרך ישרה, ומורה להם את הדרך אשר ילכו בה. מיתת צדיק כזה קשה יותר מחורבן בית המקדש, שהרי השפעתו אינה רק במה שהם מושפעים ע\"י שרואים אותו, אלא שהצדיק בעצמו הולך ומשפיע להם.",
+ "בפטירת הרב הוטנר זצ\"ל בודאי אנו יכולים לומר שמיתתו קשה יותר מחורבן בית המקדש, שהרי הוא השפיע על הציבור בישירות, שלימד תורה לאלפי תלמידים, והעמיד דור של יראים ושלמים ע\"י שהשפיע עליהם בדיעות בחכמה ובמוסר.",
+ "ג) חושך בכל העולם",
+ "איתא במס' מועד קטן (כ\"ה ב'), \"כי נח נפשיה דרבי יוחנן פתח עליה רבי יצחק בן אלעזר קשה היום לישראל כיום בא השמש בצהרים, דכתיב 'והיה ביום ההוא והבאתי השמש בצהרים' (עמוס ח', ט'), ואמר רבי יוחנן זה יומו של יאשיהו\". ומבואר מדברי הגמ' שפטירת רבי יוחנן ופטירת יאשיה המלך היו דומות בזה שנחשבו כאילו שקעה השמש בצהרים. וצריך ביאור, מה עומק הכוונה במשל זה?",
+ "ונראה לומר בזה, שאם אדם אחד הוא בצער אז אותו אדם הוא כאילו הוא יושב בחושך, ואם כל הציבור בכל מקום שהם שרויים בצער אז הוא כאילו כולם יושבים בחושך. והנה כיון שהעולם עגול, כשמקצת בני אדם בחושך, יש בני אדם אחרים שהם באור, אבל כשהשמש שוקעת באמצע הצהרים הרי החושך הוא על כל העולם, ולכן פטירת יאשיה המלך ורבי יוחנן נמשלו לשקיעת השמש באמצע הצהרים כיון שמיתתם גרמה לצער לכל ישראל, שהרי השפעתם היתה על כל ישראל בכל מקום שהם.",
+ "כזה יש לומר בפטירת הרב הוטנר זצ\"ל, שתלמידיו היו בכל העולם, והשפעתו היתה מורגשת עליהם בכל מקום שהם, ועכשיו שהסתלק הרי יש חושך בכל העולם.",
+ "ד) אחד מבני חבורה שמת ידאגו כל החבורה",
+ "איתא במס' שבת (ק\"ו א'), \"אחד מבני חבורה שמת תדאג כל החבורה\". וצריך ביאור, למה ידאגו בני החבורה, והלא אם הנפטר מת מחטאיו לכאורה אין זה הוכחה על שאר בני החבורה?",
+ "ותירץ הג\"ר ישראל סלנטר זצ\"ל (מובא בחכמה ומוסר ח\"א מאמר י\"ח) ע\"פ מה שכתוב (תהלים י\"ט, י'), \"משפטי ה' אמת צדקו יחדו\", שכוונת הפסוק היא שמדת בשר ודם היא שכשנתחייב אדם למיתה אינם דנים אם בני המשפחה ראויים לאותו צער, משא\"כ הקב\"ה כשהוא מעניש את האדם במיתה הוא דן מתחילה אם משפחתו וידידיו ראויים לאותו צער של פטירת קרובם. ואם אינם ראויים לאותו צער אז הקב\"ה אינו מעניש את האדם. ולכן משפטי ה' \"צדקו יחדו\" דהיינו שהם ישרים מכל הצדדים. מטעם זה אמרה הגמ' שאם אחד מבני חבורה מת ידאגו כל החבורה, שהרי אם בני החבורה לא היו ראויים לאותו צער לא היה מת אחד מבני החבורה, ולכן יש הוכחה שיש חטאים בידם, וצריכים להתעורר לתשובה.",
+ "ולפ\"ז כל מי שמצטער במיתת האדם נכלל באותו עונש מיתה, ולכן פטירת האדם היא סיבה לדאגה לכל מי שמרגיש באותו צער. והנה בפטירת הגר\"י הוטנר כולנו מצטערים, שהרי הנפטר היה משפיע בתורה, במוסר, בהשקפה וביראת שמים, ולכן כולנו צריכים להיות בדאגה ולהרגיש שזהו עונש על כל אחד ואחד ממנו.",
+ "והנה יעוין בשו\"ת תשובה מאהבה (ח\"א סי' קע\"ד ומובא בפתחי תשובה יו\"ד שד\"מ אות א') שכשנפטר בעל הפני יהושע ז\"ל פסק הג\"ר יחזקאל לנדא ז\"ל בעל הנודע ביהודה שיש להספידו כיון שהיה רבן של כל בני הגולה אע\"פ שבעל הפני יהושע צוה שלא להספידו. והביאור בזה הוא שכיון שהיה רבן של כל בני הגולה א\"כ פטירתו היא עונש לכולם כיון שכולם מצטערים במיתתו, ולכן צריך להספיד את הנפטר כדי שיכירו את גודל העונש שאירע להם ויתעוררו לתקן את ההעדר שנשאר ע\"י הפטירה.",
+ "ה) לא נשארו לנו גפרורים",
+ "האבידה של הגר\"י הוטנר זצ\"ל יובן ע\"פ המשל הבא. בימים הקדמונים לא היה אור ברחוב בלילה, וכל אחד היה לוקח נר בידו להאיר לו את הדרך. אם כבה נר אחד לא היה אסון, כיון שהיו להם גפרורים והיו יכולים להדליק נר אחר. אבל כשכבו כל כך הרבה נרות עד שלא נשאר להם שום גפרורים להדליק נר נוסף אז נשארו בחושך.",
+ "והנמשל בזה הוא, שלפני השואה היו לנו הרבה גדולי תורה, וכשנפטר אחד מהם, אע\"פ שהיתה אבידה גדולה, מכל מקום נשארו לנו הרבה גדולים שהיו יכולים להדליק את אור התורה שכבה. אבל היום פטירת אדם גדול כמו הגר\"י הוטנר הוא אסון נורא, כיון שלא נשארו לנו נרות שיכולים להדליק את אור התורה שכבה בפטירתו. ואולי אם נתחזק בתורה ויראת שמים נוכל למלא במקצת את החלל שנשאר בפטירתו.",
+ "והנה איתא במס' ברכות (ו' ב'), \"אגרא דהספידא דלויי\", ופירש רש\"י, \"להרים קול בלשון נהי ועגמת נפש, שיבכו השומעים\", ונמצא שלפי רש\"י \"דלויי\" הוא לשון הרמת קול. אבל יש מפרשים שהוא מלשון \"דולה ומשקה\", ד��יינו ששכר ההספד הוא מה שדולים ושואבים ממעשי הנפטר, שבשעת ההספד אנו צריכים להתבונן במעשיו הגדולים של הנפטר כדי להתחזק בתורה ויראת שמים ומוסר, ובזה נמלא במקצת את החלל שנשאר ע\"י הפטירה. ואנו מקווים שבזה תישאר לנו השפעת הגאון הגדול ר\"י הוטנר זצ\"ל, ויקויים בנו \"בלע המות לנצח ומחה ה' אלקים דמעה מעל כל פנים\" (ישעיה כ\"ה, ח'), אכי\"ר."
+ ],
+ [
+ "מאמר קט\"ז – הספד על הרה\"ג מוהר\"ר יעקב קמינצקי זצ\"ל",
+ "א) והבאתי השמש בצהרים",
+ "אנו באים היום להספיד אדם גדול בענקים, מרביץ תורה, ראש ישיבה בישיבת תורה ודעת הרבה שנים, גדול בכל מקצועות התורה בין בתורה שבכתב ובין בתורה שבעל פה, גאון וצדיק, מדקדק במצוות שחי קרוב למאה שנה, ויש בפטירת אדם גדול כזה אבידה רוחנית גדולה.",
+ "איתא במס' מועד קטן (כ\"ה ב'), \"כי נח נפשיה דרבי יוחנן פתח עליה רבי יצחק בן אלעזר קשה היום לישראל כיום בא השמש בצהרים, דכתיב 'והיה ביום ההוא והבאתי השמש בצהרים' (עמוס ח', ט'), ואמר רבי יוחנן זה יומו של יאשיהו\". ומבואר מדברי הגמ' שפטירת רבי יוחנן היתה דומה לשקיעת השמש בצהרים. וצריך ביאור, למה פטירת רבי יוחנן נמשלה לשקיעת השמש בצהרים?",
+ "ונראה לומר בזה, שהנה רבי יוחנן היה מתלמידי רבינו הקדוש וכדאיתא בחולין (נ\"ד א') ובפסחים (ג' ב'), וזכה לאריכות ימים וכמו שכתב בסדר הדורות שהיה ראש ישיבה שמונים שנה. ונמצא שכל זמן שרבי יוחנן חי עדיין היה נשאר בעולם השפעתו של רבינו הקדוש, אבל כשנפטר רבי יוחנן הסתיימה תקופת רבינו הקדוש. וזהו הדמיון לשקיעת השמש בצהרים, שכשהשמש שוקעת באמצע היום יש חושך בכל העולם, וכמו כן בפטירת רבי יוחנן יש חושך בכל העולם כיון שלא נשאר לנו כלל שום חיבור לדורו של רבינו הקדוש.",
+ "כמו כן יש לומר בפטירת הג\"ר יעקב זצ\"ל. הנפטר היה מתלמידי הסבא מסלבודקא זצ\"ל והסבא מקלם זצ\"ל, וא\"כ כל זמן שהיה חי עדיין היה לנו חיבור לאותה תקופה ועדיין היה שייך לנו להיות מושפע מאותו הדור. אבל בפטירת הג\"ר יעקב זצ\"ל הסתיימה אותה תקופה, וירד לנו חושך באמצע היום.",
+ "ב) אין לנו תמורתו",
+ "איתא בירושלמי במס' ברכות (פ\"ב ה\"ח, ומובא ג\"כ בב\"ר מקץ פ' צ\"א אות ט'), \"ארבעה דברים תשמישו של עולם, וכולן אם אבדו יש להן חליפין, 'כי יש לכסף מוצא ומקום לזהב יזוקו ברזל מעפר יוקח ואבן יצוק נחושה' (איוב כ\"ח, א'-ב'), אלו אם אבדו יש להן חליפין, אבל תלמיד חכם שמת מי מביא לנו חליפתו מי מביא לנו תמורתו\". [וכעין זה איתא במס' הוריות (י\"ג א'), \"חכם שמת אין לנו כיוצא בו\".]",
+ "ונראה לומר שכוונת הירושלמי היא, שהכל מכירים את הערך של כסף וזהב וברזל ונחושת, ולכן אם אחד מהם חסרים לנו אנו משתדלים מאד להשיגם, ולכן לא שייך לומר עליהם ש\"אין לנו תמורתו\" שהרי בודאי נשיג אחרים במקומם. אבל חכם שמת אין לנו תמורתו, שכיון שאין מכירים את הגדלות של הנפטר ואין אנו מעריכים את תורתו, לכן אין אנו משתדלים למלא את החלל שנשאר לנו בפטירתו, וממילא חכם שמת אין לנו תמורתו.",
+ "ג) צדיק נתפס בעון הדור",
+ "והנה איתא במס' שבת (ק\"ו א'), \"אחד מבני חבורה שמת תדאג כל החבורה\". ונראה שטעמו של דבר הוא שהקב\"ה אינו מעניש את האדם במיתה אם זה יגרום צער למי שאינו ראוי לאותו צער, ולכן מיתת אחד מבני החבורה היא סימן שכל בני החבורה נידונו ולא זכו בדין, ולכן צריכים לדאוג על זה ולהתעורר לתשובה. והנה לגבי צדיק, כל ישראל נחשבים בני חבורתו, שהרי הצדיק נענש בעוון הדור (כדאיתא בשבת דף ל\"ג ב'), ולכן כל אחד צריך להכיר שפטירת הצדיק היא סימן שכל ישראל נידונו ולא זכו בדין, ולכן כל ישראל צריכים להתעורר לתשובה ולהתחזק בלימוד התורה וביראת שמים.",
+ "איתא בזוה\"ק (אחרי מות ח\"ג דף נ\"ו ב'), \"בכל זמנא דצדיקייא מסתלקי מעלמא דינא אסתלק מעלמא ומיתתהון דצדיקייא מכפרת על חובי דרא, ועל דא פרשתא דבני אהרן ביומא דכפורי קרינן לה למהוי כפרה לחוביהון דישראל, אמר קודשא בריך הוא אתעסקו במיתתהון דצדיקייא אלין ויתחשב לכו כאלו אתון מקרבין קרבנין בהאי יומא לכפרא עלייכו, דתנינן כל זמנא דישראל יהון בגלותא ולא יקרבון קרבנין בהאי יומא ואינון תרין שעירין לא יכלין לקרבא יהא להו דכרנא דתרי בני אהרן ויתכפר עלייהו\". (תרגום: בכל זמן שצדיקים מסתלקים מן העולם דין מסתלק מן העולם ומיתת הצדיקים מכפרת על עוונות הדור, ולכן אנו קוראים את הפרשה של בני אהרן ביום הכפורים כדי שתהא כפרה לעוונות הדור, אמר הקדוש ברוך הוא, תתעסקו במיתת צדיקים אלו ותיחשב כאילו אתם מקריבים קרבנות לכפר עליכם, ששנינו כל זמן שישראל הם בגלות ואינם מקריבים קרבנות באותו יום ואותם שני שעירים אינם יכולים להקרב יהיה להם הזכרון של שני בני אהרן ויכפר עליהם.)",
+ "ומבואר מדברי הזוה\"ק שזכרון מיתת הצדיקים של נדב ואביהוא מועיל לבני ישראל לזכות לכפרה ביום הכפורים. ולפ\"ז מיתת הצדיק היא כמו כפרת יוה\"כ, ולכן מוטל עלינו להתחזק בתורה ויראת שמים, ויקויים בנו \"בלע המות לנצח ומחה ה' אלקים דמעה מעל כל פנים\" (ישעיה כ\"ה, ח'), אכי\"ר."
+ ],
+ [
+ "מאמר קי\"ז – במלאות מאה שנה להסתלקותו של אדמו\"ר הגה\"צ רבי ישראל סלנטר זצוק\"ל – כ\"ה שבט תשמ\"ג",
+ "א) אין לנו שום השגה מגדולתו",
+ "היום הוא היארצייט של הג\"ר ישראל סלנטר זצ\"ל, ולכן יש להתבונן בגדולתו ומה אנו יכולים ללמוד ממנו. והנה יש גדולי עולם שבני התורה יודעים קצת מגדולתם, ולמשל בני תורה יודעים קצת מגדולתו של הסבא מסלובודקא זצ\"ל, ויש להם קצת השגה והבנה בו. אבל יש גדולים אחרים שאין בני התורה יודעים כלל את גדולתם. הגה\"צ רבי ישראל סלנטר זצ\"ל הוא גדול מהסוג השני. אע\"פ שכל בני התורה יודעים שהוא המייסד את תנועת המוסר, אין להם שום השגה מגדולתו, והוא בבחינת מלאך שאין לנו השגה מגדולתו כלל.",
+ "הג\"ר ישראל היה נודע ומפורסם בדורו כאיש שידע כל התורה כולה, שקדן ומתמיד נפלא, חידש פסקי הלכות במצוות שבין אדם לחבירו ובין אדם למקום, וחידש הידורים שאינם כתובים ברמב\"ם או בשו\"ע.",
+ "המסורת של הג\"ר ישראל מגיעה עד הגאון מווילנא, שהרי הוא היה תלמידו של הגה\"צ רבי זונדל מסלנט זצ\"ל, שהיה תלמידו של הגה\"צ רבי חיים מוואלאזין זצ\"ל שקיבל תורה מהגאון מווילנא זצ\"ל. ומכיון שרוב הישיבות בזמנינו נתייסדו ע\"י תלמידי הסבא מסלובודקא זצ\"ל, שהיה תלמידו של הסבא מקלם זצ\"ל, שהיה תלמידו של הג\"ר ישראל סלנטר, נמצא שהישיבות בזמנינו הם תחת השפעתו של רבי ישראל סלנטר.",
+ "הג\"ר ישראל העלים את גדלותו מבני אדם, אבל מי שהתבונן היטב בדרכיו היה יכול ללמוד הרבה פסקי הלכה מהנהגותיו. פעם אחת שמע הסבא מסלובודקא זצ\"ל שהג\"ר ישראל סלנטר היה נוסע מקאוונא לווילנא להתארח אצל חתנו שהיה תלמיד חכם מופלג. הסבא קנה כרטיס רכבת כדי שיסע באותה רכבת שהיה רוכב בה רבי ישראל סלנטר כדי ללמוד מהנהגותיו. כשהגיעו לווילנא פנה הסבא לחתנו של רבי ישראל והפציר בו להרשות לו להשאר אצלו לאותו שבת כדי שיראה הנהגותיו של רבי ישראל בשבת. הסבא אמר שבאותו שבת למד הרבה הלכות רק במה שהתבונן בהנהגותיו של רבי ישראל. והנה הסבא זצ\"ל היה מגדולי הדור, ואעפ\"כ אמר הסבא שהוא למד הרבה מהג\"ר ישראל. גדול אחד אמר על הג\"ר ישראל שהיה יכול לכתוב ספר כמו הנודע ביהודה בנקל בלי שום יגיעה.",
+ "ב) אם הראשונים כמלאכים…",
+ "איתא במס' שבת (קי\"ב ב'), \"אם ראשונים בני מלאכים אנו בני אנשים, ואם ראשונים בני אנשים אנו כחמורים, ולא כחמורו של רבי חנינא בן דוסא ושל רבי פנחס בן יאיר אלא כשאר חמורים\". וצריך ביאור, שמפשטות לשון הגמ' משמע שיש להסתפק אם דורות הראשונים היו בבחינת מלאכים או בבחינת אנשים, שהרי הגמ' אמרה \"אם ראשונים בני מלאכים וכו' ואם ראשונים בני אנשים וכו'\", ומה הספק בזה?",
+ "ונראה לומר, שכוונת הגמ' היא שאם האדם חושב בדעתו שדורות הראשונים היו בבחינת מלאכים אז הוא במדרגת בן אדם. אבל מי שחושב שדורות הראשונים היו בבחינת בני אדם אז הוא במדריגת חמור. ויש ללמוד דבר נוסף מדברי הגמ', שאפילו החמור היותר טוב שבעולם אינו אלא חמור בעלמא, ואין לו שייכות עם המדריגה של בן אדם, וכמו כן דורות האחרונים אין להם שום שייכות לדורות הראשונים, שאפילו המעלה הכי גדולה שאנו משיגים אין לה שום שייכות כלל לדורות הראשונים. ואין אנו מדברים אודות ראשונים כמו הרמב\"ם או הרשב\"א וכדומה, שבזה הכל מבינים שאין לנו שום שייכות למדריגתם, אלא אפילו הגדולים שהיו בדורו של החפץ חיים זצ\"ל הם בבחינת מלאכים אצלנו.",
+ "הג\"ר יחזקאל סרנא זצ\"ל היה עד ראייה לסיפור אחד שמתאר את גדולת החפץ חיים. פעם אחת הוצרך החפץ חיים לנסוע לאיזה מקום בשביל ענין של פיקוח נפש. החפץ חיים יצא מביתו ביום ראשון, והיה נוסע כל השבוע עד ערב שבת. הג\"ר יחזקאל סרנא, שהיה בחור באותו זמן, נסע עם החפץ חיים, וסיפר שכל זמן שהיו ברכבת לא אכל החפץ חיים ולא ישן, והיה עייף מאד. הגיעו ליעדם בערב שבת, והלך החפץ חיים להמקוה, ומיד ישב ללמוד. והנה החפץ חיים באותו זמן היה זקן מופלג למעלה משמונים שנה, ואעפ\"כ לא פסק פומיה מגירסא למרות העייפות העצומה שהרגיש באותה שעה. זו היא דוגמא של גדלות מדור שהיה קצת לפנינו, וכל שכן בדורו של רבי עקיבא איגר זצ\"ל ולמעלה בקודש.",
+ "לכן מובן הוא שככל שאנו מדברים אודות הג\"ר ישראל סלנטר, עדיין לא שייך לנו להשיג את גדולתו. הגרי\"ס לא הלך ד' אמות בלי תורה, ולכן כשהיה הגרי\"ס הולך ברחוב היה חוזר את הש\"ס בעל פה בלחש באופן שלא יבינו בו שאר בני אדם. המדות, ההנהגות, והיראת שמים של הגרי\"ס ותלמידיו הם כ\"כ למעלה מהשגתינו אע\"פ שחיו רק מאה שנים לפנינו.",
+ "דוגמא אחת של המדות של הגרי\"ס היא שכשהיה הגרי\"ס ברגעיו האחרונים של חייו, ערב שבת היה, והיה שם יהודי פשוט אחד שהיה משמש אותו. הגרי\"ס הבין שכשימות יפחד אותו יהודי המשמשו, ולכן ברגעיו האחרונים של חייו לקח זמן לדבר על לב אותו יהודי ואמר לו שאין שום סיבה לפחד מאדם מת ושכן הוא דרך כל הארץ, והצליח להרגיע את דעתו של אותו איש.",
+ "ג) הישיבות בזמנינו",
+ "כבר הזכרנו שהישיבות בזמנינו הם הפירות של הגרי\"ס, והטופס של הישיבות מושפעים מתנועת המוסר שהתחדשה ע\"י הגרי\"ס. ולכן היום, שהוא היארצייט של הגרי\"ס, אנו צריכים להזכיר לעצמנו שהמקור של הישיבות בזמנינו הוא ממי שאין לנו שום השגה מהשגתו ושהוא היה בבחינת מלאך אצלנו.",
+ "גם בחיי הגרי\"ס כל מגמתו היתה להרביץ תורה ולהשפיע על בני אדם להתעלות. כשהיה הגרי\"ס בן שבעים, עבר לצרפת. היהודים בצרפת היו במצב נורא של התבוללות, והגרי\"ס קיוה שישפיע עליהם להחזירם למוטב. הגרי\"ס הסביר שכשאדם נופל מהר גדול אי אפשר לעזור לו בשעת נפילה, אבל לאחר שהגיע לארץ אז אפשר לעזור לו. לכן היהודים במערב אירופא שנפלו לגמרי מיהדותם אפשר להשפיע עליהם להחזירם למוטב. ועוד אמר שבמדינות שהן תחת ממשלת רוסיא לא צריכים אותו שתלמדיו נמצאים שם [ר' איצל מפטרבורג, רבי שמחה זיסל מקלם, ור' נפתלי אמסטדרם], והם כבר משפיעים ומרביצים תורה שם.",
+ "הגרי\"ס לא חיבר שום ספרים, ובאמת היה גאון גדול והיה יכול לכתוב ספרים חשובים, אלא שחשב שתפקידו הוא להשפיע על הציבור, ולהיות מסור להם במסירות נפש. ובאמת אנו רואים היום שהישיבות בכלל ישראל נמשכים מאותן ישיבות שהלכו בדרך הגרי\"ס והשתייכו לתנועת המוסר, ואותן ישיבות שלא למדו מוסר לא נשארו. הבה ונתחזק בדרכיו והשקפותיו של הג\"ר ישראל סלנטר זצ\"ל, ונזכה ונחיה ונירש טובה וברכה, אכי\"ר."
+ ]
+ ]
+ },
+ "schema": {
+ "heTitle": "שיחות עבודת לוי",
+ "enTitle": "Sichot Avodat Levi",
+ "key": "Sichot Avodat Levi",
+ "nodes": [
+ {
+ "heTitle": "הקדמה",
+ "enTitle": "Introduction"
+ },
+ {
+ "heTitle": "",
+ "enTitle": ""
+ }
+ ]
+ }
+}
\ No newline at end of file