diff --git "a/txt/Talmud/Bavli/Rishonim on Talmud/Ramban/Seder Kodashim/Chiddushei Ramban on Chullin/Hebrew/merged.txt" "b/txt/Talmud/Bavli/Rishonim on Talmud/Ramban/Seder Kodashim/Chiddushei Ramban on Chullin/Hebrew/merged.txt" new file mode 100644--- /dev/null +++ "b/txt/Talmud/Bavli/Rishonim on Talmud/Ramban/Seder Kodashim/Chiddushei Ramban on Chullin/Hebrew/merged.txt" @@ -0,0 +1,982 @@ +Chiddushei Ramban on Chullin +חידושי רמב"ן על חולין +merged +https://www.sefaria.org/Chiddushei_Ramban_on_Chullin +This file contains merged sections from the following text versions: +-Chiddushei HaRamban, Jerusalem 1928-29 +-https://www.nli.org.il/he/books/NNL_ALEPH001294828 + +חידושי רמב"ן על חולין + + + +Daf 1a + + + +Daf 1b + + + +Daf 2a + +מתני': הכל שוחטין ושחיטתן כשרה. אוקימנא לה למתני' בגמרא דשחיטתן כשרה בדיעבד חוץ מחש"ו דאפי' דיעבד נמי לא שמא יקלקלו את שחיטתן. הא דקתני שמא יקלקלו בל' עתיד לאשמועי' שאין מוסרין להם חולין לכתחי', ופירש"י ז"ל אפי' אחרים רואין אותם דמועדים הם תמיד לקלקל, פי' לפירושו וקעבר משום בל תשחית.
ולי נראה שאפי' אחרים רואין אותם מתוך שהם מועדין חוששין שמא ידרסו מעט ולאו אדעתייהו דהנך אחרים שרואין אותם לפיכך אין מוסרין להם חולין לכתחלה ומתני' ה"פ הכל שוחטין לכתחילה והכל שחיטתן כשרה דיעבד חוץ מחש"ו דאפי' דיעבד נמי שחיט' פסולה ולעולם אין שוחטין לכתחלה שמא יקלקלו בשחיטתן ואף על פי שאחרים עומדים על גביהן כדפירש"י.
ואיכא דק"ל הא מסיפא ש"מ דקתני וכולן ששחטו ואחרים רואין אותם שחיטתן כשרה דיעבד אין לכתחלה לא אע"פ שאחרים רואין אותם ואיכא למימר משום דלרבה בר עולא ורבינא האי וכולן ששחטו לאו אחש"ו קאי אלא למר אטמא במוקדשין ולמר אשאינן מומחין אבל חש"ו אימא אפי' לכתחלה נמי קמ"ל רישא ואע"ג דלכ"ע חש"ו לא נפקי מכללא כדמוכח בגמ' דאמרינן עלה מאן תנא דלא בעי' כוונה בחולין וכדפיר' עלה רש"י ז"ל מיהו אכתי היה לן למימר דילמא כי קתני שחיט' כשרה דמשמע דלכתחלה לא משום טמא במוקדשין א"נ משום שאינן מומחין או שאינן מוחזקין ולישנ' דשוה לכולהו קתני ומיהו חש"ו אפילו לכתחלה שחטי קמ"ל רישא דיעבד אין לכתחלה לא משום שמא יקלקלו בשחיט'.
וא"ת א"כ כשהקשו בגמ' לאביי ורבא אלא אכותי הא אמרת לכתחלה שחיט ואסיק בקשיא לימא לעולם דאפי' לכתחלה שחיט ומיהו לישנא דשוה לכולהו קתני. לאו מילתא היא דכיון דתנא ברישא דינו של כותי ל"ל למיהדר ולמכלליה בהדי חרש שוטה וקטן ולמתני נמי עליה שחיטתן כשרה דמשמע דיעבד אין לכתחלה לא לישתוק מינה לגמרי ולתני אחש"ו בלחוד ולא יכלול בו כותי כלל שכבר פירש דינו ואמר לכתחלה נמי שחיט.
ומה שפי' נכון הוא לדברי רבה בר עולא ורבינא אבל לאביי ורבא ורב אשי משמע דוכולן ששחטו אחש"ו קאי ומאי דאסיק בקשיא היינו לשון וכולן דהו"ל למתני ואם שחטו וכיון שכן מסיפא ש"מ דאין מוסרין להם חולין לכתחלה ואיכא למימר א) דתנא הוא לפרושי מלתיה חוץ מחש"ו שאין שוחטין לכתחלה לעולם שמא יקלקלו ואם שחטו סומכין על ראיית אחרים בדיעבד וזה הנכון לדברי הכל דאורחא דתנאי היא לעולם אין עושים לכתחלה ואם עשה כשר והא דאמר רבא זאת אומרת לתרוצי שמא יקלקלו קאמר לומר דהכא תנא אין מוסרין להם חולין לכתחלה וסיפא קתני אם עשה כשר ולאו למימרא דלא שמעינן ליה אלא מהאי.
ובשם ר"ת ז"ל פירשו אין מוסרין להם חולין לכתחלה במקום שאין אחרים רואין אותם ואפי' להתלמד שמא הרואה שאנו מוסרין להם לכתחלה לשחוט סבור ששחי' כשרה אפי' כשהם שוחטין בינם לבין עצמן ואין אחרים רואין אותם, ואין הטעם בלהתלמד מחוור. +גמרא: התם כדקתני טעמא לא שהאדם רשאי להמיר אלא שאם המיר מומר וסופג את המ'. פירש"י ז"ל דעקר ליה להכל דרישא דלא תימא לכתחלה הוא וה"ק הכל תמורה נוהגת בהם והא דתנא הכל ממירין ואיצטריך למתני' לא שאדם רשאי להמיר ולא נקט ברישא לשון קצרה הכל שהמירו תמורתן תמורה לשון התנאים הוא זה הכל שוחטין הכל סומכין הכל חייבין אע"ג דהוצרך להאריך ולפרש לא שינה התנא את לשונו.
ולא מחוור לי, משום דקס"ד השתא דכל הכל לכתחלה הוא ודוקא תני להו וכיון שכן היה לו לשנות את לשונו ולמתני לישנא דוקא ועוד דאי הכי במתני' נמי נימא דכולה דיעבד דהכי קתני הכל תורת שחיטה עליהן ששחיטתן כשרה ומשום דלשון תנאים הוא זה לא שינה את לשונו ואעפ"י שהיה לו לשנות לשון קצרה ואפשר שא"כ היה לו לפ' בפי' שאין הכל שוחטין לכתחלה כדקתני טעמא לא שהאדם רשאי להמיר וכו'.
ובספר הישר (סי' תלד) פי' דהכא נמי אעפ"י שאינו רשאי לכתחלה להמיר מ"מ ממירין הם לכתחלה כלומר שאפי' במזיד תמורתן תמורה ונתפסת בקדושה דלא תימא במתכוין לעבור לא יתפוס קמ"ל אעפ"י שיודע מזיד וממיר אלא שסופג את המ' ונתפסין בתמורה קתני כדמתרץ לה בגמרא בדוכתה והיינו דקאמרינן התם כדקתני טעמא לומר ההוא לכתחלה דהתם לאו לכתחלה דהתירא הוא אלא לכתח' שאם המיר מומר הוא.
ויש ששוא' כיון דמסקי' דהכל איכא לכת' ואיכא דיעבדמאי האי דקא מקשינן בתמורה הא גופה קשיא אמרת הכל ממירין לכתחלה והדר אמרת לא שאד' רשאי להמיר ומתרץ א"ר יהודה ה"ק הכל מתפיסין בתמורה וכו' כדאיתא התם דהא למסקנא דהכא ליכא קושיא ד"הכל" דיעבד נמי הוא.
ולדידי (אמר המגיה נ"ל להגיה ולדידיה ר"ל לפי' ס' הישר) נמי לא קשיא דכל הכל דלא הוי לכתחילה ע"כ הכי מתפרשא הכל מתפיסין בתמורה הכל מעריכין מתפיסין בערך והתם מפרש לה בגמרא משום דמפרשא במתני' דדיעבד הוא ומיהו כל היכא דהוי דיעבד ע"כ כה"ג מתפרש והכל שוחט' דהכא אי דיעבד הוא בכה"ג מתוקם הכל מכשירין בשחיטה ותמצא דהכא והתם חדא שיטה הוא. +הכל מעריכין ונערכין. מפורש בגמרא במקומה הכל מעריכין לאיתויי מופלא הסמוך לאיש ונערכין לאתויי מוכה שחין שאע"פ שאינו בדמים ישנו בערך ונודרין לאתויי מופלא סמוך לאיש לא צריך דהא תנא לי' בהכל מעריכין אלא איידי דתנא נידרין תנא נמי נודרין ונידרין לאתויי פחות מבן חדש שאעפ"י שאינו נערך ישנו בדמים.
ואי קשיא נידרין נמי מרישא שמעינן דכיון דאמרינן מוכה שחין אעפ"י שאינו בדמים ישנו בערך ממילא אע"פ שאינו בערך ישנו בדמים.
ולאו קושיא היא כלל דבשלמא מעריכין ונודרין חדא מילתא דכיון דסמוך לאיש נתרבה באחד ודאי נתרבה בכולן ובכל דיני הקדשות אבל פחות מבן חדש ומוכה שחין תרי גווני נינהו וצריך להביא שניה' ועוד דאפשר הי' לומר שאפי' דמים אין לו לפחות מבן חדש שאלו היה לו דמים היתה התורה נותנת קצבה לדמיו וכיון שלא נתנה בו ערך ש"מ שאין לו דמים כלל מן הדין ואע"פ שיש לו מקצת לוקחין בשוק התורה העידה שאינו שוה כלום.
וי"א דנודרין מכלל מעריכין שמעי' ליה משום דמופלא סמוך לאיש כי כתיב בנדרים הוא דכתיב וכיון דתנא מייתי ליה במעריכין כ"ש בנודרין אבל נערכין ונודרין צריכי. +הא דתניא טוב מזה ומזה שאינו נודר כל עיקר. ופרישנא בגמרא (נדרים דף ט' ע"א) תני נודב, נ"ל דלר"מ קראי הכי מתפרשי את אשר תדור שלם כלומר הנדר והתשלומין יהיו דבר אחד כלומר אל תאמר (אלא) הרי זו שנמצאו התשלומין הם הנדר בעצמן וטוב אשר לא תדור כלל אפי' בענין זה אלא שתביא עולותיך חולין לעזרה ותסמוך עליו ושחטהו מיד משתדור ולא תשלם כלומר וטוב שלא תדור כלל משתדור ולא תשלם כלומר שלא היו נדרים תשלומין אלא תאמר הרי עלי נמצא טוב מזה ומזה מביא עולתו חולין לעזרה והוצרך הכתוב ג' המדות לומר מפני שיש בנדר מה שאין בנדבה שהנדר יכול לבוא לידי לא יחל מה שאין דרך לבא כן בנדבה והנדבה יכולה לבוא לידי מעילה משא"כ בנדר אם אינו מפרישו עד שיביא בהמתו לעזרה ומפני זה אמר הכא טוב מזה ומזה שאינו נודר כל עיקר ור' יהודה נמי הכי דריש ליה לקרא אלא שהוא סובר שמה שאמר הכתוב את אשר תדור שלם היא מצוה וטוב שלא ידור כלל שהוא זירוז לו שמא יחזיר בו ולא יביא כלל.
ורש"י ז"ל [פי'] לר"מ טוב אשר לא תדור שמא תדור ולא תשלם וא"כ לא הוזכר בפסוק זה אלא שתי מדות שטוב מי שאינו נודר ממי שנודר שמא לא ישלם ולישנא דגמרא לא משמע הכי דקתני טוב מזה ומזה.
וי"א דלר"מ אפי' מביא עולתו חולין לעזרה טוב שלא יביא כלל והכי משמע להו בנדרים פ"ק ואין טעם בדבר מחוור ורש"י ז"ל כתב שהרגיל בנדרים בא לידי לא יחל כלומר אפי' בלא נדר כלל אסור שלא יהא רגיל בנדרים וי"א משום שהרגיל בקרבנות אינו ירא מן השגגות שסומך על קרבנותיו ומי שאינו מביא קרבן כלל הוא מדקדק על עצמו שלא יבא חטא על ידו אפילו בשוגג וה"נ משמע בתוספתא דפרקין דקתני ר' יהודה אומר טוב מזה ומזה מביא כשבתו לעזרה וסומך עליה ושוחט והיינו נודב דמתרץ בגמרא.
ולי נראה דלר"מ נדבה דב"ה עדיפא וכדר' יהודה הוא דמתרץ בגמרא נודב ולא כדר"מ ומשמעות דורשין דקראי איכא בינייהו והיינו דאמרי התם ואיבע"א אפי' לר' יהודה קתני דכשרין מתנדבין פי' וכ"ש ר"מ.
והקשו בתוס', לר"מ היאך אכלו שלמים במדבר ולדברינו אכלו נדבות כהלל והם אמרו לפי שנאסרו בבשר תאוה הותרו בשלמים ועוד הק' והכתיב וידר יעקב נדר וכתיב וידר ישראל וכתיב נדרו ושלמו לה' אלהיכם כל סביביו ותירצו דבשעת צרה שאני כמ"ש באגדה וידר יעקב נדר לאמר לאמר לדורות שיהיו נודרין בשעת צרתן. ולי נר' שלא אסרו אלא בקדשי מזבח שמא יבא לידי תקלה ואין בקרבנות צורך לגבוה דכתיב הנה שמוע מזבח טוב אבל לצדקה ולהפריש עישור לעניים ואין צ"ל לקיים מצות נשבעין ונודרין כדתנן נדרים סייג לפרישות. +והא דאקשי' אפי' ר' יהודה לא קאמר. פירש"י ז"ל אלמא מעריכין ונערכין לאו לכתחלה הוא דהא עלי הוא דליכא למימר בהו ה"ז ערך דהיכי מצי למימר אלו לערכי או לערך פ' אם לא נדר תתלה לערך פי' לפי' שאם אמר נמי אלו לערכי הקדש או הרי אלו לערכי אין זה ערך האמור בתורה אלא ערך שלו הוא שיהא מעריך את עצמו בכך ואפילו לא יהיה לו ערך הרי הקדישם בתור' הקדש וערך האמור בתורה הוא שיאמר ערכי עלי או שיאמר הריני כערכי כדאמרינן בפ"ב דמכילתין ואח"כ ידון בדמים שקצבה לו תורה. + +Daf 2b + +טמא בחולין מאי למימרא. פירש"י ז"ל פשיטא דהא לא הוזהרו ישראל על טהרת חוליהן. ואינו מחוור שאין ההקפדה באיסור טומאתן אלא לומר שלכתחלה מוסר אותם להם והן טהורין ועוד דכי אמרינן בחולין שנעשו על טהרת הקדש לא אתא לאשמועינן אלא שהם טהורין אבל איסור אין בטומאתן [ואפי'] למ"ד כקדש דמו לאו לאיסור טומאה שלהן קאמר ומ"ד לאו כקדש דמו לאו להתיר טומאתן אלא בדין טהרתן פליגי שלא כדברי רש"י ז"ל.
אלא ה"פ: טמא בחולין מאי למימרא פשיט' דהא לא כתיב' בהו שמירה ובודאי שחיט ויזהר שלא יגע בבשר דכיון דלא כתיב בהו שמירה פשיטא שאין חוששין ואפי' נעשית בטהרה או שנעשית על טהרת תרומ' ופריק בחולין שנעשו על טהרת הקדש וקסבר כקדש דמו וכיון דכקד' דמו ס"ד ליעביד בהו מעלה כקדשים וליבעי שימור וליסרינהו שמא יגע ולאו אדעתיה או משום גזרה דקדשי' קמ"ל.
וא"ת ל"ל למימר כקדש דמו דילמא לעולם לאו כקדש דמו [ומש"ה] הוא דשרי והיא גופא קמ"ל ואלמ' אמרי' לקמן בחולין גופיה לא אצטריכא ליה חולין שנעשו על טהרת הקדש לאו כקדש דמו וי"ל אי ס"ד דלאו כקדש דמו פשיטא דהא ליכא למיגזר משום מוקדשין דכמה מעלות יש ביניהם [ולא גזרינן אטו קדשים] ולאו משום שמא יגע ולאו אדעתי' שלא עשו להם מעלה כל כך ואי לאשמעינן היא גופה דלאו כקדש דמו ולהכי שרי לא אפשר דהא לא אשמעי' מינה שאעפ"י שהן כקדש דין הוא שמותר ולהכי אמרינן ההיא לא אצטריכא ליה ועוד לאשמועינן בעלמא מ"ש דתני לה גבי שחי' דמוקדשין. +ובמוקדשין לא ישחוט שמא יגע בבשר וכו'. יש ששואלין כאן האי טמא דאיטמי במת היאך שוחט במוקדשין הא בעו עזרה וטמאי מתים אסורים שם ואי איפשר להיות סכין ארוכה מהר הבית עד עזרת כהנים.
ונ"ל שאין זו קושיא שאפשר שעבר טמא ונכנס או עבר ושהה ובא לשחוט ולאו למימרא דהוא מותר אלא מתני' לא מיתניא לן שחיטה כשרה דיעבד ולא לכתחלה משום איסור טומאה דעזרה אלא היכא דאיכא חששא בשחיטה גופה ומש"ה מוקמינן דיעבד דמתני' דחיישינן שמא נגע בבשר עד שיאמר ברי לי וההיא דאיתא בפ' כל הפסולין ששחטו שחיטה נמי הכתיב לפני ה' ומתרץ אפשר דעביד סכין ארוכה בטמא שרץ הוא שאינו משתלח אלא ממחנה אחד, כן נ"ל.
ובתוספות מתרצים דטמאי מתים מותרים ליכנס למחנה לוייה שהוא הר הבית ובעזרת נשים וישראל דאמרינן במס' סוטה פ' היה נוטל והן אומרים הוציאוה שלא תטמ' העזרה והוינן בה מ"ט דדילמא מתה למימרא דמת אסור במחנה לויה והתניא טמא מת מותר ליכנס למחנה לויה. ולא טמא מת בלבד אמרו אלא אפילו מת עצמו שנאמר ויקח משה את עצמות יוסף עמו במחיצתו אמר אביי שמא תפרוס נדה הלכך יכול הוא לעמוד בשער ניקנור ולשחוט בעזרת כהנים מחנה שכינה.
ואין זה מספיק לפרק קושייתנו, דתנן במס' כלים (א,ח) החיל מקודש ממנו שאין כנענים וטמאי מתים נכנסים לשם עזרת נשים מקודשת ממנה וכו' וא"ת קשיא הך וי"ל דמדאורייתא מישרא שרו ורבנן הוא דגזור עלייהו משום נדות ויולדות וא"ת א"כ מאי האי דמקשי בגמרא גבי סוטה למימרא דמת אסור דילמא דרבנן קתני דאורייתא לא קתני י"ל אי ס"ד דמדאורייתא שרו לא הוי תנו והן אומרים הוציאוה אלא משהיא גוססת מוציאין אותה ולא היו צריכין להוציאה קודם לכן שמא תמות מ"מ הדרא קו' לדוכתה אלא שי"ל דמתני' דינא דאורייתא קתני וקודם גזרה היא להך לישנא דאיתוקמא כטמא מת.
ובתוס' מתרצים שלא אסרו מדבריהם טמאי מתים במחנה לויה אלא מן החיל ולפנים דרך כניסה דהיינו עזרת נשים שמשתמשת כניסה ויציאה לעזרת ישראל ועזרת כהנים דהיא מחנה שכינה דהתם גזרה שמא יכנס משם ולפנים אבל בשאר מקומות ממחנה לויה שאין נכנסין משם למחנה שכינה לא גזרו אפי' בסמכי' ממש למחנה שכינה הילכך משכחת לה שעומד באחד מן המקומות הסמוכין כגון שער ניקנור ושוחט בסכין ארוכה במחנה שכינה.
וראיה לדבר אמרו ביבמות (ז,ב)החצר החדשה שחדשו בה דברים ואמרו ט"י אל יכנס במחנה לויה פי' לא בכל מחנה לויה אמרו אלא כדתנן עזרת נשים מקודשת ממנו שאין ט"י נכנס לשם ואין חייבין עליה חטאת הרי שגזרו מ"מ על עזרת נשים ואלו במקום אחר שהוא קרוב ממחנה לויה למחנה שכינה טבולי יום נכנסין כדתנן בתמיד אירע קרי באחד מהם יוצא והולך לו במסבה ההולכת תחת הבירה ירד וטבל עלה ונסתפג בא וישב לו אצל אחיו הכהנים עד שהשערים נפתחים ויוצא והולך לו ואין לך סמוך למחנה שכינה יותר מבית המוקד שחציה בקדש וחציה בחול וט"י נכנס לשם אעפ"י שאסור בעזרת נשים מן הטעם שפי' ד). +ואם שחט ואמר ברי לי שלא נגעתי שחיטתו כשרה. איכא דק"ל ל"ל ברי לי כי מספקא ליה נמי שחי' כשרה דמכדי ע��רה ר"ה הוא וכיון שכן ספק טומאה בר"ה הוא וכל ספק טומאה בר"ה ספקו טהור ובליתיה גבן דנישייליה נמי ל"ל אחרים רואין אותם.
וניחא ליה כיון דשחיט רגלים לדבר דנגע וכל היכא דאיכא רגלים לדבר אפי' בר"ה ספקו טמא ואמר דה"נ אמרינן בפסחים (דף ט') גבי שפחתו של מציק שהטילה נפל לבור ובא כהן והציץ בו. לידע אם זכר או נקבה ובא מעשה לפני חכמים וטיהרוהו מפני שחולדה וברדלס מצויים שם ואקשינן והא אין ספק מוציא מידי ודאי ופרקינן שמא רוח הפילה והכא ברה"י הוא דגבי מדורות הכנענים מיתניא בתוספ' דאהלות ועוד דאי בר"ה ספקו טהור הוא ודאי וכיון שהוא רה"י כל הספקות נמי טמאין אלא כיון שהוא ספק הרגיל תולין להקל וכ"ש להחמיר שתולין בדבר הרגיל זה כתבו בתוספות.
ולזה הפי' טמא בחולין דשוחט באומר ברי לי הוא הא לאו הכי אפי' בדיעבד טמא ומפני זה יבטל הפי' הזה דכל דצ"ל ברי לי לאו לכתחלה ועוד לא נהיר' דספק טומאה בר"ה הלכתא גמירי לה כדאמרי' בכמה דוכתי בתלמודא ואיכא לקמן בפרקין ובפ' בתרא דע"ג ספק טומאה בר"ה התיר להם הא הלכתא גמירי להו כי איצטריך הלכתא (ע"כ) להיכא דאיכא רגלים לדבר אצט' דאי לאו הכי משום העמד דבר על חזקתו הוא טהור ואיכא דמתרץ הכ' כיון דשחיט כמאן דנגע דמי אי לאו דאמר ברי לי, וליתא.
אלא שאין הקושיא כלום, דבמוקדשי' בכה"ג לאו בספק טומאה דיינינן דהא בעי שימור דכתיב משמרת תרומותי אלא צריך שיהא ברי לו שהן טהורין ואי לאו אסור להקריבן. +דליתיה קמן דנישייליה. פי' וקמ"ל דסמכינן אראיית אחרים [כמו] דסמכינן אברי לי דידיה ולא אמרינן דילמא נגע ולאו אדעתייהו (וא"כ) [א"נ] קמ"ל דצריך ראיית אחרים הא לאו הכי אסורה שלא תאמר לכתחלה לא ישחוט ואם שחט שואלין אותו ואומר ברי לי ואם אי אפשר לבודקו כשרה קמ"ל ולשון ראשון הגון. +אי לימא דאיטמי במת בחלל חרב אמר רחמנא וכו'. יפה פירש"י ז"ל דהאי חרב הרי הוא כחלל הכא לא אצטריך דבלאו הכי מטמא בשר דגברא הוי אב וכלי ראשון ובשר שני אלא רבותא קאמר דאפי' ראשון הוי והא דמפרקינן דאיטמי בשרץ ה"ה דהו"ל לאוקמ' בדאיטמי בטמא' מת דהו"ל ראשון ואינו מטמא כלים כלל דהכי תנן במסכת אהלות פ"ק (ד') ג) טמאים במת (ג' טמאים) [א' טמא] טומאת ז' וא' טמא טומאת ערב ובמסכת פסחים (יד,א) אמרי' (בגד) [בנר] שנטמא בט"מ ואוקימנא בנר של מתכת [אלא דמשכחת לה] אי נגע דיקרב בדיקרב (טהור) [טמא]. ור"ח ז"ל כתב הכא דאע"ג דאיטמי בט"מ נעשה אב הטומאה ואי אפשר להעמיד'.
והראב"ד ז"ל פי' דהכי מקשינן, כיון דחרב הרי הוא כחלל וכי מעייל לסכין בעזרה הו"ל כמכניס ט"מ למקדש ואפי' למאן דלא ס"ל כשמואל דאמר המכניס טמא שרץ למקדש חייב כמת עצמו כה"ג מודה דהא נעשה אב הטומאה לטמא אדם ולטמא בגדים והוא דומיא דזכר ונקבה דכתי' מזכר עד נקבה תשלחו כדדריש לה בספרי ולהאי פירושא הא דאמרינן ואב הטומא' הוא דטמייה לסכין ואזיל סכין וטמיתי' לבשר תרתי קא פריך סכין גופיה אסור להכניסו שם במוקדשים ועוד שהוא מטמא הבשר בין במוקדשין בין בחולין. + +Daf 3a + +והא דאמרינן כגון שבדק בקרומי' של קנה ושחט בה. י"מ שאעפ"י שאין עושין כלי שרת מעץ ואפי' למ"ד עושין הא לאו כלי הוא אפ"ה כיון דשחיטה כשרה בזר זר נמי כי שחיט בסכין דידיה שחיט והיינו דאמרינן בפסחים מי שפסחו טלה תוחבו בצמרו מי שפסחו גדי הביא תחוב לו בין קרניו והא דאמרי' בפ' דם חטאת מנין לעול' שטעונ' כלי שנאמר ויקח את המאכלת וילפינן כולהו מעולה לומר דבעיא כלי בל דהו בין דחול בין דכלי שרת והכא בשתיקן הקרומית ועשאה כעין כלי.
ולא נהיר' שהסכינים כלי שרת היו ואי ס"ד לא בעינן כלי שרת בשחיט' היאך הסכינים קדושים ומקדשין אלא היינו טעמא משום דסכין למאי קאתי לקדשיה לדם בצואר הבהמה וכי הדר אקדשי' לה בכלי שרת דקבל' בדיעבד לית לן בה.
וה"נ אמרינן בפ' היה מביא במסכת סוטה ט), והיינו דתניא בתוספתא (מנחות א,ב) חומר בקמיצה מבשחיטה שהקמיצה טעונה כלי משא"כ בשחי' לומר דשחיטה כשרה (בכל) [בלא] כלי שרת. +הכל שוחטין ואפי' כותי בד"א כשישראל עומד על גביו. פי' לאו כשהיה כותי שוחט בשלו לעצמו דהתם לעולם מותרת כיון דאחזי' דלא חיישינן שמא אירע לו בשחיטה שהייה ודרסה וחלדה שלא מדעת דהא אמרינן רוב מצויין אצל שחיטה מומחי' הם ואוכלין ממה ששחטו (והני) [והניחו ו]לא חיישי' למשאל ולמבדק כלל אי אירע להם חלדה ודרסה אלמא אין פסול בה כדרך השוחטין ואפי' כשאין מומחין דהא בלישנא בתרא דרבינא נמי בשהייה בדקי' משום טלפוי במילי אחרינא לא וכן לקמן נמצא תרנגולת שחוטה אין חוששין שמא אירע לו פיסול.
תדע דהא בנכנס ויוצא שרא רבא דומי' דיין נסך משום נתפס עליו כגנב הוא ואם תחוש שמא אירע פיסול בשחיטה שלא מדעת אין כאן נתפס דמה יש לו לעשות אין אדם נתפס כשאינו מגלה כך וכך אירע לי באונס ולא מצינו היתר בכך אלא ודאי סתם שוחטין בלא דרסה וחלדה עושין וכיון שכן ודאי כותי השוחט לעצמו כישראל הוא וסתם שחיטה כשרה היא והתם היינו טעמא דכיון שהוא מוכר ונותן לו חוששי' שמא מתחלה על מנת למכור שחט ולא הקפיד ודרס והחליד להעבירנו (א"נ כיון דלא דריס) משא"כ בישראל דכל השוחטים מדקדקין ושוחטי' הם ובישראל עומד על גביו מותר דהא חזי ליה א"נ מירתת מיני' דומיא דשומר בחנות.
ויש לפרש דכשבדק סכין ונתן לו הוא או שבודק לאחר שחיטה הא לאו הכי חוששין שמא בסכין פגומה שחט לנו והא דלא איתמר הכי בגמ' כדאיתמר בעבריין משום דלכתחילה ודיעבד דמתנית' בישראל עומד על גביו יב) וחותך כזית בשר הוא (ומאי קמ"ל ברייתא טפי ממתני') יג).
ויש לפרש דישראל עומד על גביו ורואה אותו בודק סכין ושוחט מותר דמסתפי מניה הוא חייש דילמא בדיק ליה לסכין ומוצאין אותו פגום ואין לוקחין ממנו כדאמרינן בפ' אין מעמידין בין הגיחות שחט דכיון דכ"ע אפכי מירתת דילמא השתא חזו לי אלמא כותי חייש שמא ירגישו בו ולא יקחו ממנו ונזהר לעשות בהכשר כישראל כנ"ל ודייקא נמי דלא קתני ברייתא דכותי בדיקה דסכין כלל. +התם מי קתני מניח המניח קתני אלא מהכא. ורש"י ז"ל גריס מסיפא, וכן כתב, ורישא אסיפא לא תיקשי דלא זו אף זו קתני כלומר ולאו דיעבד בלבד אלא אף לכתחלה ואינו כן דהא דשומר בפ' ר' ישמעאל והא דהמניח בפ' השוכר ולא קשיין אהדדי דהא דהמניח נמי לכתחלה הוא והא דלא קתני מניח משום שאינו צריך שיהא מניחו בחנותו ויהא נכנס ויוצא והכי קתני המניח כו' אינו צריך להיות מושיב שם שומר אלא ישראל יוצא ונכנס והיינו דקס"ד דרבא אלא דאקשי' מנא לך הא דהא לא קתני יניח כלומר לשון שמשמעותו בהכרח לכתחל' אלא המניח קתני ואפשר שפירושו אם הניח דמשמע הכי ומשמע הכי ומי קתני יניח לאו דוק' דלאו לישנ' דתנ' הוא כלל אלא מניח אדם כו' ויוצא ונכנס ומותר והך פירכ' לאו אביי קא מקשה לה דלדידיה אפי' יוצ' ונכנס לא וטעמ' דידיה משום דהתם לא נגע הכא נגע כדלקמן אלא גמ' פריך לה לרבא לכתחלה מנא ליה. + +Daf 3b + +בודק סכין ונותן לו ומותר לאכול משחיטתו. פי' לכתחלה מוסר לו חולין ושוחט עבריין ואוכל ישראל ואם הסכין נמצ' חוזר ובודקו ��אחר שחיטה כדבעינן לפרושי לקמן אבל לא בדק ונתן לו לא ישחוט פשטה של שמועה לומר דהיכ' דבדק לו סכין מוסר לו לשחוט ולאכול לכתחלה והיכ' דלא בדק לו שחי' תלויה לבדוק סכין אחריו והיינו דיעבד דמתני' ואעפ"י שאם רצה מוסר לו לכתחלה לשחוט ובודק לו אחריו ואוכל כיון שזה על הספק הוא מוסר ועל הבדיקה שבסוף הוא סומך שאם אינו בודק אסורה היינו דיעבד והיינו שחיטתן כשרה.
אבל יש לפ' שאם לא בדק לו סכין מתחל' ונתן לו לא ישחוט אעפ"י שדעתו לבדוק לאחר שחיט' גזירה שמא יאמרו מותר לאכול משחיטת מומר אעפ"י שלא בדק ישראל הסכין שהרי מוסר לו זה חולין והוא בודק סכין ושוחט ומיהו אם שחט יבדוק סכינו אחריו ומותר ואי ליתיה לסכין אסורה דילמא בסכין פגומה שחט והוא אינו נאמן לומר בדקתי אותו וכן הא דאמרינן לעיל גבי כותי יוצא ונכנס לא ישחוט ואם שחט חותך כזית בשר ה"נ פירוש' דלכתחלה לא משום שמא יאמרו שחיטת כותי מותרת.
ולישנא קמא דטמא במוקדשין הכי קאמרי' בה לא ישחוט שמא יגע בבשר ופירש"י ז"ל דאסור הוא גזרה דרבנן הוא משום לך לך אמרי נזירא.
וכן אי אתה מפרש הא דאמר הכל ה"נ אם הם מומחין שאין מוחזקי' לומר דמוסר לו לכתחלה ואם שחט והלך לו ומצאו שחוט הולך ואוכל ואינו חושש ולא צריך למהדר אבתריה אלא חזקתו שחיט ואם אין יודעים בו שהוא יודע הלכות שחיטה אין מוסרין לו לשחוט חולין לכתחלה אעפ"י שדעתו לבדוק שמא יאמרו מותר לאכול משחיטת מי שאינו יודע הלכות שחיטה ומיהו אם שחט בודקין אותו אם יודע מותר לאכול ואם לאו אעפ"י שהלך לו אסור לאכול משחיטתו דלא ס"ל רוב מצויין אצל שחיטה מומחין הם..
ואי קשיא לך ל"ל לרבינא לאוקמי סיפ' בדליתי' קמן לימא ואם שחטו ואחרים רואין אותם אעפ"י שאינן יודעים שחיטתן כשרה ואדינא דסליק מינה קאי וי"ל לאשמועינן דלא סמכינן ארוב מצויין אצל שחי' וסברא דנפשיה קאמר ליה אע"ג דבגמרא קאמרי אסור לאכול משחיטתו לברורי דינא קאמרי אבל מתני' שוחטין ושחיטתן כשרה קתני ועלה קאמר וכולן ששחטו וליכא במתני' מי שנבדק ואינו יודע הלכות שחיטה כלל הלכך ניחא למימריה בכלא ומתני' כולה כפשטה אתיא דקתני מומחין שוחטין ושאינן מומחין שחיטתן כשרה כשנבדקו ואחרים רואין אותם אעפ"י שלא נבדקו.
ולישנא בתרא דרבינא דאמר מוחזקין שוחטין ואעפ"י שאינן מומחין ופירש"י ז"ל שאין אנו יודעים אם יודעי' אם לאו ה"נ מפרשינן לה שרשאי למסור להם חולין לכתחלה ואם הוא נמצא בודקין אותו לאחר שחי' אם יודע הלכות שחיטה מותר לאכול ואין חוששין שמא ילך לו או שמא יאמרו מותר לאכול משחיטת בני אדם שאינן מומחין לנו דרוב מצויין אצל שחיטה מומחין הם ובלבד שיהיו מוחזקין אבל אם לא שחט לפנינו ב' ג' פעמים אין מוסרין לו חולין לכתחלה חוששין שמא נתעלף ואפי' היה דעתו לשואלו אחר שחיטה חוששין שמא יאמרו מותר לאכול משחיטת מי שאינו מוחזק.
ויש לפרש כולהו משום שמא ישכח ולא יבדוק והא דאמרי' ברי לי שלא נתעלפתי ולא שיילינן ליה בידיעה דהלכות שחי' משום דבמומחה נמי קאמרינן שלא ישחוט שמא יתעלף א"נ משום דלפרושי דיעבד דמתני' ואחרים רואים אותם אתי השתא ואלו המחאה דה' שחיטה אינה מעכבת לכתחלה ולא דיעבד ליבעי אחרים.
ועכשיו לפי דברינו נתקיימו דברי הגאונים ז"ל שהסכימו כולם דהיכ' דשחט חד ואיתיה קמן למיבדקיה דצריך למיבדקיה אם יודע הל' שחיטה מותר לאכול משחיטתו ואם לאו אסור לאכול משחיטתו ולא אמרו רוב מצויין אצל שחיטה מומחין הם אלא היכא דליתיה קמן אבל איתיה ��מן צריך למיבדקיה.
וקבלה היא ונקבל בסבר פנים יפות, שאין סומכין על רוב גרוע ושמיעוטו מצוי אלא במקום דלא אפשר ואפי' לרבנן דלא חיישי למעוטא ובט' חנויות דהא רובא דאיתי' קמן נמי מסתברא דלא אזלינן בתר רובא אלא היכא דליכא דידע אבל ודאי צריך הוא לשאול החנוונים אם יש מי שיודע שהיא אסורה או מותרת דהא גבי יוחסין לא סמכו על הרוב אלא תרי רובי בעינן והיאך איפשר שבאיסורין הולכין אחר הרוב ועשאוהו כודאי לכתחלה ועוד דאיכא נמי חזקה דאיסור' שבהמ' בחייה בחזקת איסור עומדת ורובא דאיכא חזקה בהדה לא עשאוהו כודאי כדאיתא במסכת נדה אלא משום דבהמה לא אתרעי סמכי' עלה ודייך אם תסמוך עלה בשעה שאין לפנינו ואשכחן כה"ג במס' נדה בפ' בא סימן דאמר רבא קטנה שהגיעה לכלל שנותיה ולא הביאה ב' שערות אינה ממאנת חזקה הביאה ב' שערות ואמרי' עלה כי אמר רבא חזקה למיאונין אבל לענין חליצה בעיא בדיקה א) ומפני טעם זה הוצרכו כל הטרפו' למיבדק בסירכות שבריאה מפני שמיעוטן מצוי והיינו דאמרינן מצא תרנגול בשוק וכו' ולא אמרו שמוסרין חולין לכתחלה לכל אדם דאלמא אין מוסרין אלא בכיוצ' כזה כלומר כשאי אפשר לבודקו כגון דאזל ליה לעלמ' כמסורת הגאונים ז"ל.
ומיהו אחד ששחט ואין מומחה לנו והלך לו אע"פ שאנו סומכין על רוב שלו בהמחאה צריך עיון אם צריך לבדוק בסי' מי סמכינן עליו דשחט רוב ובדק או אזלינן בתר חזקה דבהמה ובעל הלכות ז"ל אמר והיכא דשחט ואזל ליה בלעלמא ולא ידעינן אי בדיק בה' שחיטה ובדק הבהמה ושחטה שפיר משמע דצריך למבדקיה ואיכא למימר רוב חברים הם אצל שחיטה וסמכינן עלייהו שלא יוציאו דבר שאינו בדוק מתחת ידם אעפ"י דאיכא חזקה לאיסור דודאי הוא וצ"ע.
ואם אמר בדקתיה נאמן ודאי ומיהו אפי' איתיה קמן סמכינן ארוב מצויין אצל שחיטה מוחזקי' הם מדאמרי' לעלפויי לא חיישינן משמע כלל לא חיישינן לה למלתא ולקמן נמי דקאמר אימא אינש אחרינא שמע ושחט רוב מצויין אצל שחיטה מומחין הם הו"ל למימר נמי מוחזקין הם אלא ש"מ דלעלפויי לא חיישינן ואע"פ שאנו יודעים שלא שחט זה מעולם ולא היה אומן בכך מוסרין לו חולין לכתחלה וכן נראה מדברי הגאונים ז"ל שאלמלא כן היו מצריכין אותו לישאל כל היכא דלא אזיל ליה לעלמא.
אבל הרב המחבר ז"ל כתב ישראל שיודע הלכות שחיטה הרי זה לא ישחוט בינו לבין עצמו לכתחלה עד שישחוט בפני חכם פעמי' רבות עד שיהא רגיל וזריז ואם שחט לכתחלה בינו לבין עצמו שחיטתו כשרה ואפשר שמפני כן אמרו לעלפויי לא חיישינן ב) לומר דאפי' איתי' קמן לא בדקינן ליה אבל לכתחלה מ"מ אין מוסרין לו ואין הדעת נותנת כן שמה שאמרו לכתחלה לא ישחוט דיעבד נמי אם אפשר לבודקו בודקין אותו. +כולהו כרבינא לא אמרי להך לישנא דאמרת מומחין אין שאינן מומחין לא רוב מצויין אצל שחיטה מומחי' הם. ליכא לפרושי פירכא משום סיפא דבעי אחרים רואין אותו וכיון דרוב מצויים אצל שחיטה מומחי' הם אפי' אין אחרים רואין אותם כשרה דהא אנן לכולהו קאמרינן ואביי ורבא ורב אשי לימרו כרבינא ולוקמו וכולן ששחטו אחש"ו בלחוד כדקא מוקי לה השתא אלא הכי קאמרי' רוב מצויין אצל שחיטה מומחין הם ושוחטין לכתחלה וא"צ בדיקה כלל.
ולדעת הגאונים ז"ל נמי כיון שהם מומחין ומוסר לו תולין לכתחלה ואם אינו מצוי אוכל והולך כרצונו כה"ג לכתחלה הוא ולא מיתני לן שחיטתו כשרה דיעבד אלא במי ששחיטתו אסורה עד שיבדוק א"נ כל מי שמותר למסור לי חולין לכתחלה הוא אבל הני דמתניתין אסור למסור להם אע"פ שדעתו לבודקן משום גזרה כדפרישית. +אלא רבא מ"ט לא אמר כשמעתי'. איכא למידק הכא והא רבא הוא דאמר חדא לאתויי כותי וחדא לאתויי עבריין כדאיתא לקמן ואיכא למימר דהכא דייקינן עליה דרבא אמאי לא מוקי רישא דמתניתין לכתחלה ודיעבד בבודק בסכין ונותן לו ובבודק לאחר שחיטה כשמעתיה דאלו בסיפא לכתחלה תני הכל שוחטין ולא מפרש אי בבדיק' דסכין אי בלא בדיקה ולא מיתניא ליה שמעתא במתני'. + +Daf 4a + +אלא איכא בינייהו דלא כתיבא ואחזוק בה בלחוד איכא בינייהו. דת"ק סבר חמץ בפסח דכתיב' אין אבל דלא כתיבא לא אע"ג דאיחזוק ורשב"ג סבר כיון דאיחזוק אע"ג דלא כתיבא נמי אבל כתיבא אע"ג דלא איחזוק מודה רשב"ג דהא חמץ בפסח כולהו מודו ביה דסמכינן עלייהו ואע"ג דלא איחזוק דהא מעיקרא אמרי' דכתיבא ולא אחזוק בה איכא בינייהו ומשמע דחמץ בפסח כתיבא ולא איחזוק הוא ולהכי נקט ת"ק חמץ בפסח למימרא דאפי' חמץ בפסח דכתיבא ולא איחזוק סמכי' עלייהו.
והאי פירושא לא מסתגי בגיטין פ"ק כל גט שיש עליו עד כותי פסול חוץ מגיטי נשים והוינן בה בגמ' מני אי ת"ק אפי' שאר שטרו' נמי אי רשב"ג אי דאיחזוק אפי' שאר שטרות נמי אי ר"א אפי' גט אשה נמי לא אלמא לת"ק כיון דכתיבא אע"ג דלא אחזוק (אחזוק ולא כתיבא) ולרשב"ג אחזוק דוקא כתיבא ולא אחזוק לא.
אלא ה"פ: דלא כתיבא ואחזיקו בה נמי איכא בינייהו דת"ק סבר כתיבא אע"ג דלא אחזוק אחזוק ולא כתיבא לא הכל תלוי בכתיבה והיינו דנקט חמץ בפסח לומר כתיבא אע"ג דלא איחזוק אבל לא כתיבא אע"ג דאיחזוק [לא] ורשב"ג סבר איחזוק אע"ג דלא כתיבא כתיבא אי איחזוק אין ואי לא לא שהכל תלוי בחזקה.
ואי ק"ל הא דאמרינן בריש שמעתי' איחזוק בדלא כתיבא תנאי היא דאלמא לא פליגי אלא בהכי הא לא תיקשי דגמ' מאי דצריכא ליה קאמר. הא דאמרת כיון דאיחזוק איחזוק תנאי היא ולא בא עכשיו לפרש כל דברי ת"ק ורשב"ג.
ואיכא דגרסי איחזוק ולא אחזוק תנאי היא ובסיפא גרסינן אלא איכא בינייהו נמי דלא כתיבא ואיחזוק בה ואין צורך בכך מאחר שאינו ברוב הנוסחאו' כך שמעתי לזו.
ולי נראה כלישנא בתרא דוקא דלא כתיבא בלחוד איכא בינייהו והתם בגיטין לא נחתי בגמרא למידק מאי בינייהו אי כלישנא קמא דהכא אי כלישנא בתרא אלא פריך סתם דגיטין ושטרות תרוויהו כתיבי הילכך לת"ק דבעי כתיבא קשיא ואי בעי נמי חזקה היינו פרכיה דרשב"ג ולמאן דאדכר חזקה פרכי' חזקה ואי סגי ליה בכתיבה היינו פרכיה דת"ק. +והא דאמר רבא ישראל עבריין אוכל נבלות לתאבון בודק סכין ונותן לו. משום דלא שביק היתירא ואכיל איסורא. כבר פרשתי שכל השוחט כדרכו הוא ואין חוששין שמא שהה או דרס שלא לרצון ולהכי קאמרינן השתא דודאי עבריין זה אינו שוחט בפסול לדעת שאין זה טורח לו כשהי' שוחט כדרכו ואין חוששין שמא נתעלף מעט ושהה שהרי הוא מקפיד ונותן דעתו לשחוט יפה ודינו כישראל דלא חיישינן לעלפויי ולמאן דחייש הכא נמי במוחזק כישראל ומדקאמר סתם משמע דדינו כישראל לכל דבר חוץ מבדיקת סכין ואם נפסוק בישראל ששחט שאנו צריכין לבדוק בסי' אחריו כדברי בעל ההלכות גם עבריין זה כישראל הוא אבל אם נאמר בישראל רוב מומחין אצל שחי' מומחים וחברים הם ושוחטים לכתחלה וזה בדק ומצא שחוט ואם לאו לא היה מוציא דבר שאינו מתוקן מתחת ידו בעבריין ודאי א"ל כן דאם (נתנה לו) [נתנבלה] בידו אוכל הוא אותו לתאבון שלו ועוד אין נ"ל על סתם בני אדם חברים הם שלא להוציא דבר שאינו מתוקן מתחת ידם.
אלא שעדיין יש לי לומר שכל המומחה לשחיטה רוב הוא שוחט ואינו מסלק ידו עד שידע ששחט רוב כדרכו או שבודק ואם לא שחט רוב (חוסר) [ממהר] וגומר בכדי שלא יהיה שם שיעור שהייה שכל מי שאינו שוחט רוב אינו מומחה לשחיט' וזו סברא קרובה והגונה הלכך אף עבריין זה כיון דבעי למישחט בהיתרא בוודאי כך נהג כדרך השוחטין ולא פירש עד ששחט רוב.
ונראה שאפי' בא לשחוט בהמות הרבה שוחט לכתחלה בבדיקה ראשונה שבדק סכין ונותן לו ואם אבד סכין לאחר שחיטתו דינו כדין ישראל ששחט בהמות הרבה ואבד הסכין קודם בדיקה וכמו שפי'.
ויש שאומרים שבודק סכין ונותן לו בין כל אחת ואחת ואם לא בדק לכתחלה לא ישחוט. +והא דאמרינן מיטרח לא טרח. ק"ל דהא אמרינן לקמן מפני שהן מחליפין.
ויש שגורסי' חמצן של עוברי עבירה אחר הפסח מותר בהנאה מיד ומפרשים דאע"ג דסמכי אחזקה דלא שביק התירא ואכיל איסורא למישרי ליה בהנאה אבל באכילה לא סמכינן עלייהו משום דמטרח לא טרח והא דמייתיה ליה תניא דמסייע לך לומר דסמכינן אחזקה דלא שביק היתר ואכיל איסור באיסור בהנא' הלכך היכא דליכא טורח כלל אפי' באכיל' סמכי' עליה.
וזה שיבוש גמור, חדא "מפני שהן מחליפין"קתני דודאי מחליפין ולא קתני שאני אומר החליפו ועוד דכיון דחיישינן באיסור דרבנן לאיסור אכילה אין לנו ראיה להתיר באיסורי דאורייתא אע"פ שאין בה טורח כלל.
אלא שאין כאן קושיא דגבי סכין לא טרח שמא לא ימצא סכין בשעת צרכו ונמצא שאינו אוכל נבלתו לתאותו אבל גבי מחליף כמה מחליפין יזדמנו לו היום או מחר ואינו חושש לאכילה מיד הלכך נותן דעתו ומחליף ודאי.
ופירש"י ז"ל מותר מיד ואע"ג דלא שהה כדי לאפות דודאי עבר עליו הפסח וא"כ קשי' הא דאמרי' האי מני ר' יהודה הוא דאמ' חמץ לאחר הפסח דאוריית' דלדידיה אפי' חמץ של נכרי שעבר עליו הפסח אסור באכילה מן התורה.
וי"א דהאי סברוה אליבא דרב אחא בר יעקב איתמר דאמר יליף ר"י שאור דאכילה משאור דראיה מה שאור דראיה שלך אי אתה רואה אבל אתה רואה של אחרים ושל גבוה אף שאור דאכילה כלומר ג) שעבר עליו הפסח שלך אי אתה אוכל אבל אתה אוכל של אחרים ושל גבוה, ואע"ג דאמרינן התם בפסחים דרב אחא בר יעקב הדר ביה מהך סברא לאו מתיובתא ופרכא הדר ביה והני רבנן סברוה כסברא קמא דרב אחא בר יעקב.
ולי נראה שפי' מותר מיד קודם שיכלה חמץ שנשאר להם ובלבד בכדי שיעשו ומפני שהן מחליפין מותר שאלמלא אין מחליפין אין תולין להקל לומר שמא זה נאפה אחר הפסח עד שיכלה ודאי לחמץ מן הבית שהרי הוחזק האיסור בידיהם אבל מאחר שהם מחליפין אין לחוש שאני אומר החליפו ובחמץ שנאפה לאחר הפסח החליפו ומיהו בפת צוננת הרבה שנאפה ודאי קודם הפסח ודאי אסור להך סברא ואוקימנא כר"ש וכל פת מותרת.
וכתב רש"י ז"ל ואע"ג דהשתא נמי אסור לגביה דהא מתהני מחמץ שעבר עליו הפסח דאי לאו דיהביה לנכרי לא הוה יהיב ליה דידיה אפ"ה כמה דמצי למעבד בהתיר' פורתא עביד ולדידן מיהא שרי דאין לך איסור הנאה תופסת את חליפיו אלא ע"ג והקד' ושביעית וי"א שאף לעצמו מותר וטעות הוא בידם דא"כ מצינו דמים לחמץ בפסח ולשור הנסקל שאם רצה למכרו לנכרי מותר ותנן האוכל תרומת חמץ בפסח פטור מן התשלומין ומדמי עצים, אלו דברי רש"י ז"ל.
ואיכא דרמי, והרי ערלה ואסורה בהנאה וחליפי מותרים דתנן מכרן וקדש בדמיהן מקודשת וזו אינה קושיא לפי שכל איסורי הנאה שאינן תופסין דמיהם אין חילופיהן אסורין אלא מפני שהוא כנהנה מהן עצמן ולפיכך אינן אסורין אלא לבעלים המחליפין אבל לאחר מותרין וכיון שכן מותרין לאשה ממילא נקנית ועוד שאין איסורו לעולם אלא קנס מדבריהם שאסרוהו עליו בלבד הלכך מקודשת וכן פירש"י ז"ל במס' ע"ג פ' רי"ש, ואין דינו מחוור לי ועוד חמץ לאחר הפסח לר"ש קנס מדבריהם וחליפי' נמי קנס הם מה הועי' בחליפיו מ"מ איסורי קנס הם דהא אפי' לר"ש חמץ לאחר הפסח אין לו דמים וי"ל מ"מ הם מחליפין להקל שלא יאכלו אותו חמץ לפי שחמור עליהם ביותר.
אבל בירוש' מצאתי במס' קידושין (ב,ח) ר' חגאי בש"ר זעירא כשאין דמיהן, א"ר חנינא זאת אומרת שמקדשין פי' לפי' מקודשת לפי שאין אלו דמיהן שאין להם דמים ואין תופסין אותם באיסור ואינו אלא גזל ביד מוכר, ולפ"ז הטעם נראה דאף מוכר עצמו מותר באותן דמים לפי שאינן דמים ולא מצינו דמים לחמץ בפסח שכיון שהן אסורין בהנאה דעצמן ואסור לו נמי למוכרן וליתנן במתנה אין גופן ממון ואינן דבר הגור' לממון אלא דבר העומד לישרף הם אלא שאם מכרן אין בהם כח לתפוס דמי' באיסור דכל דלא נפיק מאיסורו כגון הקדש אינו תופס דמים באיסור אלא ע"ג ושביעי' כדאיתא פ' רי"ש וכ"כ ה"ר משה הספרדי ז"ל שהדמים מותרין.
ויש מק' דהכא אמר רבא לא שביק התיר' ואכיל איסורא ולא אשכחן הכא מאן דפליג עליה ובמ' גיטין פ' השולח אמרינן נאמן אדם לומר פרוזבול היה לי ואבד מ"ט כיון דתקון רבנן לא שביק התירא ואכיל איסורא ואמרינן תנאי היא, וי"ל דטעמא דמ"ד אינו נאמן משום דמי יימר דמזדקקי ליה בי דינא וטרחא רבתי היא ומיטרח כולי האי לא טרח וטעמיה דמ"ד נאמן משום דישראל מיטרח נמי טרח. + +Daf 4b + + + +Daf 5a + +קרי לה נערה וקרי לה קטנה וכו'. וק"ל והכתיב ונער קטן נוהג בם, ואיכא דמתרצי דגבי זכר ליכא קפידא משום דאין לו ימי נערות כקטנה ומאי נער קטן שגדל כענין שנא' והנער נער אבל בנקבה שיש חילוק בין נערות לקטנות ק"ל, והאי תירוצא לא נהיר דהא בפ' בתרא דסוטה דריש נמי נערים קטנים דגבי אלישע קטני אמנה ומנוערים מן המצות ועל שם מקומן כי הכא אלא דאיכא למימר דהתם לאו משום קושיא דקרי להו נערים וקרי להו קטנים אלא משום דאלישע לא היה מקפיד אקטנים ולא אנערים ולא היה עניש להו ורש"י ז"ל לא פי' כן וק"ל והא גבי רבקה כתי' והנער' ואפ"ה איכא מ"ד שהיתה פחותה מבת ג' שנים שהית' עושה מעשה נערות ויודעת בטיב של דבר ולא כקטנה. וי"ל נערה אפי' קטנה במשמע אבל מכיון דקפיד קרא וקרי לה קטנה היכי הדר וקרי לה נערה והיינו דאמרינן קרי לה נערה וקרי לה קטנה. +א"ה עורביים מיבעי ליה. יפה פי' רש"י ז"ל דלא למיטעי בעורבים ממש שהרי מצינו פלשתים ומצרים על שם אביהם ועל שם מקומן כפתורים היוצאים מכפתור וגבעונים על שם גבעון העיר, וכן נראה שמה שהקשה מדר' פדת בנערה קטנה ולא הקשה מכמה מקראות דקרי על שם מקומן. הכי נמי קאמר דאשכחן דמישתעי קרא הכי דקרי באינשי על שם מקומן כשמא דמשמע דהוא שמא דידהו ופריק א"כ לימא עורביים דהתם כיון דקרי לה נערה וקרי לה קטנה ליכא למיטעו אבל הכא כיון דאישתעי לן קרא ניסא היכי הוה ליפרוט בהדיא דלא ניטעי. + +Daf 5b + +עבריין לאכול חלב מביא קרבן על הדם איכא בינייהו. איכא מאן דק"ל ולימא עבריין לדבר אחד עבריין לכל התורה כולה תנאי היא איכא למימר אה"ן והיינו דאמרן לעיל קסבר עבריין לדבר אחד לא הוי עבריין לכל התורה כולה דאלמא איכא מאן דסבר הוי עבריין ולית ליה מן הבהמה ואי אית ליה מפיק ליה לדומין [פי' - לדומין לבהמה] ממש כגון רועה בקר שמקבלין מהן אעפ"י שאינן יודעים לשם מי הקדישו לשם מי נדרו וה"נ מפורש בפ' הדר דלר"מ עבריין לדבר אחד הוי עבריין לכל התורה ��ולה והא דתניא מקבלין קרבנות מפושעי ישראל ר"ש היא ומניה פרכינן.
ור"ת ז"ל כתב דחלב ודם שקולים הם ובלאו אחד נאמרו שניהם ובכרת ובטעם אחד נאסרו מפני שניתנו לכפר על המזבח ועבריין לזה דינו כעבריין לזה אלא שהוא שב מידיעתו עכשיו אע"ג דאכתי לא פקר ביה ולפי' אמר עבריין לאכול חלב מביא קרבן על הדם ולא אמר עבריין לדבר אחד מביא קרבן על דבר אחר. (חסר) + +Daf 6a + + + +Daf 6b + + + +Daf 7a + + + +Daf 7b + + + +Daf 8a + + + +Daf 8b + + + +Daf 9a + + + +Daf 9b + + + +Daf 10a + + + +Daf 10b + + + +Daf 11a + + + +Daf 11b + + + +Daf 12a + + + +Daf 12b + + + +Daf 13a + + + +Daf 13b + + + +Daf 14a + + + +Daf 14b + + + +Daf 15a + + + +Daf 15b + + + +Daf 16a + + + +Daf 16b + +שמתחלה נאסר להם בשר תאוה. פירש"י ז"ל שלא הותרו אלא להביא שלמים ולאכול דכתיב ואל פתח אהל מועד וכו' ולרע"ק דאמר בשר תאוה לא איתסר כלל קרא בשלמים כתיב אבל בחולין שרי.
וי"מ דההוא ודאי בקדשים איירי לכ"ע דהיינו שחוטי חוץ ומצוה הנוהגת לדורות היא והכי מידריש בת"כ ובכל מקום וליכא דפליג תדע דהא לא א"ר ישמעאל שמתחלה נאסר להם בשר תאוה דכתיב ואל פתח אהל מועד לא הביאו וכו' וטעמא דרי"ש ורע"ק מפורש בברייתא כל חד וחד נקיט קרא דידיה וכדמפ' ואזיל בגמ'. + +Daf 17a + +רע"ק סבר בשר תאוה לא איתסר כלל. והא דכתיב כי ירחק ממך וזבחת למאי אתא ע"כ ללמד שמתחלה לא היו צריכין לזביחה והא דכתיב בכל אות נפשך תאכל בשר כי תאוה נפשך לאכול בשר לא בא אלא לומר בכל אות נפשך תאכל בשר ובלבד בזביחה אבל בנחירה לא תאכל לעולם.
ואפשר שמתחלה בשר תאוה התירו להם במדבר בשר נחירה ועכשיו אסר להם שלא יאכלו בשר תאוה אלא בזביחה ורי"ש סבר בשר נחירה לא אשתרו כלל הלכך הא דכתב רחמנ' בכל אות נפשך תאכל בשר כי תאוה נפשך לאכול בשר להתיר אתא ולמדנו ממנו (שלא נאסר) [שנאסר] להם ולפי שהיה ובכלל איסור ובא לכלל היתר הוצרך הכתוב לחדש שבזביחה יאכלו ולפיכך כתוב וזבחת כשהתי' בשר תאוה צוה להם בשחיטה שאלמלא כן מנין לנו שחיטה בחולין כלל.
אבל רש"י ז"ל פי' דהאי דכתי' וזבחת מפיק ליה רי"ש לדרשי אחריני לומר שאין לך בפסולי המוקדשין שנפדו אלא התר זביחה ואכילה כדדריש בבכורות א"נ לומר לך בריחוק מקום אתה זובח ואי אתה זובח בקירוב לאסור שחיטת חולין בעזרה, ולישנ' דגמרא דייקא כדפרישי' דלפרושי טעמייהו דרי"ש ורע"ק אתמר הכא דרי"ש סבר ורע"ק סבר וכו' והנך דרשי ממילא מישתמעי מינה מריבוייא דלישנא דקרא דכי ירחק תדע דהא מקשי' לרי"ש מכאשר יאכל את הצבי ואת האיל אינהו גופייהו מי הוו שרו בבשר תאוה ואי מהאי קרא [פי' – דשחוטי חוץ] נסיב לה הא מפורש הוא אשר ישחט שור או כשב או עז וכתיב נמי ואל פתח אהל מועד לא הביאו שאין הכתוב מדבר אלא בראויין לפתח אהל מועד ועוד לרי"ש מצות כיסוי הדם שנאמרה באותה פרשה ואיש איש אשר יצוד וגו' אינה מצוה הנוהגת בשעה שהמצוה האחרת נוהגת שהרי כשבשר תאוה אסור אין שוחטין אלא קרבנות ואין דם קרבנות מתכסה אלא ללישנא דמסקינן כצבי ואיל ועוף שאינו קרב טעון כיסוי.
ואי קשיא, מנא להו לרי"ש ורע"ק הכי דלמא בשר תאוה לא איתסר ונחירה לא אישתרי וקראי להנך דרשי אתו כי תאוה ללמד דרך ארץ שלא יאכל בשר אלא לתאבון וכי ירחק לומר בריחוק מקום אתה זובח לאו מילתא היא דהא כי ירחיב ה' אלהיך כתיב וע"כ לחדש לך דין אחר לאחר ביאת הארץ אתא למר קאי אקרא גופיה ולמר מדריש אקרא דלקמיה הא לכ"ע דין מחודש הוא דכתי' הכא.
וי"א דלעולם הא כתב רחמנ' ואל פתח אהל מועד לא הביאו אפי' בחולין קאמר לומר שלא ישחטו אלא קדשים לשלמים ובהא פליגי ר��"ק סבר לא איתסר בשר תאוה כלל וזה שאמר הכתוב ואל פתח אהל מועד לא הביאו אסר השחיטה בחולין על כרחין בשר נחיר' היו אוכלין רי"ש סבר בשר נחירה לא אישתרי כלל וממילא נאסר בשר תאוה מדכתיב ואל פתח אהל מועד וכו'.
וכבר כתבתי שזה טעות לומר דברי הכל הוא ליאסר שחיט' בחולין משום דפרשת שחוטי חוץ לדורות כתיב וכדאיתא בת"כ ואם כדברי אלו ברייתא דספרא אמאן תרמייה.
ועוד ק"ל לשיטתו של רש"י ז"ל דתניא במס' זבחים דם יחשב לרבות את הזורק דברי רי"ש אלמא לרי"ש נמי קראי נמי בשחוטי חוץ כתיבי ועיקר טעמייהו דרע"ק ורי"ש דמר אמר בשר תאוה לא איתס' כלל ומר אמר בשר נחירה לא אישתרי לא מתפרש בגמ' אלא סברא היא מר ניחא ליה למימר הכי ומידרשינהו לקראי בהכי ומר ניחא ליה בהכי.
ואפשר דטעמיה דרע"ק לא אתסר מדכתיב אך כאשר יאכל את הצבי ואת האיל כן תאכלנו כדאמרינן בסמוך ורי"ש דאמר בשר נחירה לא אישתרי כלל שלא מצינו חובת הגוף תלויה בארץ ומצינו להם שחיטה במדבר הצאן ובקר ישחט להם ועוד דכתיב ושחט את בן הבקר ולית ליה קדשים שאני.
ואחר שכתבתי כל זה מצאתי סעד לרש"י ז"ל במדרש אגדה באלה הדברים רבה רבנן אמרי הרב' דברים אסר הקב"ה וחזר והתירן במקום אחר תדע לך אסר הקב"ה לשחוט ולאכול לישראל עד שיביאנו פתח אהל מועד שנאמר ואל פתח אהל מועד מה כתיב שם דם יחשב לאיש ההוא וכאן חזר והתירן להם שנאמר בכל אות נפשך נפשך תאכל כשר מנין ממה שקרינו בענין כי יכרית ה' אלהיך. וכן נראה עוד בברייתא השנויה במחלוקת רי"ש ורע"ק בויקרא רבה בפרשה זו.
מעתה צריכין אנו להדחק ולתרץ מה שהדחקנו בו פירו' זו של רש"י ז"ל למעלה ונאמר דלרי"ש איתסר בשר תאוה אלא שהיו מקריבין ומקדישין שלמי' במשכן ואם שחט חייב כרת חזר והתיר להם תולין בחוץ ונשאר כרת בקדשים בחוץ לדורות. +איברי בשר נחירה שהכניסו ישראל. פי' דלרע"ק מהו אבל נחרו משבאו לארץ ודאי אסורין לאחר מכאן ואפי' בשבע שכבשו נמי אסורין דכי שרא להו רחמנא שלל כנענים שלא להפסיד מהם כל טוב אבל לא לנחור משלהם ולאכול שהיה להם לשחוט ולרי"ש דאמר בשר נחירה מעיקרא לא אישתרו להו אם נחרו והכניסו לארץ בלאחר מכאן ליכא למיבעי דאסורין הן ואי נמי בז' שכבשו אסורין הן ודאי לפי שהיה להם לשחוט אלא אליבא דרע"ק מיבעי ליה.
וכן נמי באיברי בשר תאוה ששחטו מחול לרי"ש לא קמיבעיא ליה כלום דפשיטא ליה שכן אסורין כל זמן דהוי מקרבי למשכן ואפשר להם לשחוט שלמים ולאכול וכדכתיב וכי ירחק דמשמע בריחוק מקום אתה זובח ואי אתה זובח בקירוב מקום אלא שלמים.
וי"א בשר תאוה לרי"ש פשיטא ליה דמותר כיון דעתיד להתיר להם לאחר כיבוש וחילוק לא החמיר עליהם בשעת כיבוש וחילוק דהשתא לאו דידהו יהיב להו דידהו שקיל מינייהו. + +Daf 17b + +סכין שיש בו פגימות הרבה תידון כמגירה. פירש"י ז"ל ואפי' כולן מסוכסכות מדקא פליג כשאין בה אלא פגימה א', וזה אמת.
אבל מה שפירש במסוכסכת שיש לה עוקץ אחד זקוף והב' מוחלק במשחזת ופי' הטעם בפיסול פגימות הרבה שעוקצי פגימה קורעין הן ואין חותכין [בין בעוקצו] בין בפגמי כשהוא יורד ממנו כלומר בין בהולכה בין בהובאה ובחדא דקיימא ארישא דסכינא שחיטתו כשרה מפני כשהוליך לא היה כח לסכין להחליש עד שעבר הפגם ואין כאן ספק נגע הסכין בעוקץ בסי' אבל אוגרת מורשא קמא מחליש עור ובשר והשני בא לפגוע בסי' וקורעו זה אינו מחוור כשהכשירו בשחיטה הכשירו ואפילו בעור שנפגם ואפי' בחצי קנה פגום נמי הכשירו דליכא למימר מחליש עור ועוד שב' מורשות האוגרות סמוכו' ותכופות הן שאי אפשר לא' לחתוך עור ובשר קודם שתגע הב' והיה לו להכשיר בה בדקיימ' ארישא דסכינ' והוליך ולא הביא לפי' הזה.
ואין לי בזה טעם ברור, אבל פי' מסוכסכת מרוח א' שעוקץ הפגימה כפוף כעין מגל קציר ופי' מורשא מחליש ובזע היינו בסי' שהעור שנחלש המורשא מסתכסכת בו וקורעת ואין המסוכסכת קורעת אלא מצדה הא' שהפגימה בה וזה עיקר הוא.
ומיהו פסולפגימות הרבה במסוכסכות אינו מתחוור אלא שאימר דכי איכא טובא גזרינן שמא תחזור הסכין לאחוריו מעט ופגעה פנימה בסי' וקרעו אבל בחדא ליכא למיגזר.
והיינו טעמא דמגל קציר דרך הולכתה שאע"פ שאין לחוש בה לקריעה לא הכשירה אלא לטהרה מידי נבלה אבל באכילה אסורה גזרו הולכה אטו הובאה ואע"ג דבמגל יד בדיעבד לא גזרי' צדו הא' אטו צדו הב' משום דהא שכיחא טפי שאפי' שלא לדעתו של שוחט אפשר שהביא מעט בהולכתה ונפסלה שחיטתו וכן בסכין שיש בה פגימות הרבה אפי' מסוכסכות אבל כשיש בה פגימה א' ליכא למיחש ומיהו דוקא דקיימ' ארישא דסכינא אבל באמצע גזרי' שמא יחזור ויבוא ולא ידוע כדפרישי' וזה אינו מחוור בפגימה אחת ליכא למיחש דמינכרא מילתא.
ועוד תמיה לי מילתא, ל"ל פגימות הרבה אפי' בפגימה א' כעין פגימות הרבה והיכי דמי דלא קיימא ארישא דסכינא שחיטתו פסולה והא לא ק' לרבינו הגדול דסבר דכי אוקימת' כשהוליך ולא הביא הדר ביה מתירוץ קמא דאוקי כגון דקיימא ארישא דסכינא אלא אפי' קיימא באמצעיתא דסכינא כל הוליך ולא הביא שחיטתו כשרה, ואי קשיא מעיקר' כי אוקמה כגון דקיימא ארישא דסכינא ליפריך אי הכי רישא מאי איריא פגימות הרבה ולא קשיא דעדיפא מיניה טפי טובא אקשי ליה מינה ובה.
ומסייע הך סברא דמרן ז"ל דאמרינן בסמוך כאן שהוליך והביא כאן שהוליך ולא הביא ולא מסיימו בה דקיימא היכא אבל רש"י ז"ל פי' כדקיימא ארישא דסכינא וכן הוא לפי דרך פירושו וכך נמי פסק בעל ה"ג.
והוי יודע דהאי סכין דקאמרי' הכא בסכין שיש בה שיעור שחי' בלחוד דהיינו מלא צואר וחוץ לצואר כמלא צואר ואם יותר מכאן אע"פ שיש בה פגימות הרבה אפשר שלא תידון כמגרה כגון דמרחקי מהדדי שיעור שמוליך ביניהם כשיעור שחיטה.
והכי תניא סכין שיש בה פגימות הרבה הרי זו כמגרה אם יש לה בין פגימה לחברתה מלא שתים בצואר שחיטתו כשרה אין בה אלא פגימה אחת וכו' והך ברייתא כולה כשהוליך ולא הביא לפיכך בשתי פגימות שאין בין פגימה לחברתה מלא ב' צוארים פסולה אבל הוליך והביא ונשמר שלא נגע בפגימות אפי' אין בין פגימה לחברתה אלא כל שהיא שחיטתו כשרה ולא גזרינן בדיעבד שמא יגע בפגימות כדגזרינן במי שהעביר הפנימות בצואר דרך הולכה דשאני התם שמא הביא ידיו לאחוריו שלא מדעת כמו שפי'.
ויש לי לדקדק, בשוחט עוף בסכין שיש בה פגימה אחת בקנה למה הוא פוסל שהרי פגימה קטנה אי אפשר שיקרע מן הסי' אלא משהו ותהוי כקוץ בעלמא הא קנה ברובו הוא וכשהפגימה באמצע הסכין י"ל שמא שחט חציו בחדידה וקרע משהו המשלים לרוב בפגימה ונפקא חיותא בפגימה כדאמרינן לקמן בשחט ישראל וגמר א"י אלא היכא דקיימא פגימה בראש הסכין מאי איכא למימר אלא כל זה גזרה כדפיר' לעיל וכאן נמי גזרו ולא הכשירו סכין אלא בראוי לשחוט בו עוף שחצי קנה שלו פגום ושראוי נמי לשחיטות כולם. +וכולן פגימתן כדי פגימת מזבח. וכמה פגי' מזבח כדי שתחגור בו צפורן. שמא גמרא גמירי לפגימת המזבח ששיעורה כן ולפיכך שיערו האחרות בה ותמה אני אם פגי' סכין ושיעורה כדי שתחגור בה צפורן א"כ למ�� צריכה אבישרא ומאן דבדיק במיא וכחוט השערה למה להו כולי האי הנהו ודאי א"ל דהכי בדקי בחוט השערה ובשמשא ובמיא אי אית בה פגימה או אין בה אם יש בה חוזרין ובודקין שיעורא כחגורת צפורן, וכל זה דוחק.
ומ"מ אבישרא דקאמרינן צריכה ובשרא אכלה בשרא לבדקיה אמאי הרי שיעור' בצפורן ואין בדיקת בשר ולא כלום.
ונ"ל דאמוראי נינהו. דלמאן ובדיק אבישרא ואטופרא וחוט השערה ושמש' ומיא אפי' פגימה קטנה שבקטנות שאין הצפורן חוגר בה פוסלת בשחיטה ובלבד שתחגור או צפורן או בשר או אפי' חוט השערה אבל אם אינה חוגרת כלום הרי זה דומה לסאסא, ורש"י ז"ל פי' דמיא לסאסא שאין פיה חלק אבל פגם אין בה ומדמבעיא לן הא שאין בה פגם ש"מ כל פגם פוסל בה והכי קי"ל דהא רבנן בתראי הכי ס"ל ורבינו הגדול ז"ל נמי לא כתבה להא דרב חסדא וכן בעל הלכות ראשונות לא הזכירה כלל וכתב סכינא כי בדקי לה בשמשא ובמיא וחוט השערה וצריכא אבישר' ואטופרא וכו'.
ומיהו ק"ל הא דאמרינן ואידך בחולין לא קא מיירי לימא דלא סבר לה הכי וא"ל דה"ל למימר ד' פגימות הן ג' כדי שתחגור בה צפורן ואחת בכל שהוא.
והא דאמרי' כפגי' מזבח שפוסלת פירש"י ז"ל כדילפינן בשחיטת קדשים בפ' קדשי קדשים וזבחת עליו את עולותיך וכי עליו אתה זובח אלא בזמן שהוא שלם ולא בזמן שהוא חסר ובאבנא כל שהוא דכתיב אבני' שלמות.
ואיכא דרמי הכי אי הכי קרא דעליו כי אתא לסידא אתא א"כ נימא נמי כל שהוא וא"ל עליו קרינן ביה כל היכא דלא מינכר חסרון דידיה ובפחות מכזית לא מינכ' אבל אבנים שלמות לגמרי משמע ומיהו בפחות מכאן לאו פגימה כלל, א"נ סברא הוא שאין אבן שלמה אא"כ חלקה לגמרי שלא תחגור בה צפורן אבל בסיד אי אפש' ושלם הוא עד דהוי כזית, וי"מ ד"עליו" כי אתא לאבנים הוא דאתא דאי מאבנים שלמות ה"א ה"מ בשעת בנין לכך נאמר עליו אבל חסרון הסיד מדבריהם הוא ולפיכך לא החמירו בו. + +Daf 18a + +הא דמתרצי' שן אשן, (ולא ק') הא בחדא הא בתרתי [ולא קאמר הא בתלושה הא המחוברת] משום דקתני והשינים דמשמע תרי [ואי במחוברת אפילו חדא]. ועוד דאי במחוברת היינו צפורן. +צפורן אצפורן ל"ק הא בתלושה הא במחוברת. משום דבתרתי ליכא לאוקומי דהיינו שינים ועוד דלא קתני צפרנים. +והא ר' יוסי ב"ר יהודה לא אמר אלא בטבעת גדולה אבל בשאר טבעות לא. פירש"י ז"ל דשאר טבעות למטה מטבעת גדולה הם ולאו משום מוגרמת אלא לומר דלא אמרינן רובו ככולו לשוויי הטבעות כקנה דליהוו מקום שחיטה אלא בין טבעת לטבעת והא דאמרינן אבל מוגרמתא דרב ושמואל לאו מוגרמה ממש אלא כל שיוצא ממקום שחי' הגרמה קרי לה ובפ' הגוזל עצים כתב מוגרמתא שחט מתוך אחת הטבעות והגרים לחוץ בין טבעת לטבעת ושייר החוט על פני (כולה) [רובה] ור"י ב"ר יהודה מכשר לה.
וכמה האריך עלינו את הדרך ועל רב ושמואל עצמן שהשוחט בהמה ועוף אינו יכול לכוין שיארע לו שחיטה בין טבעת לטבעת וצריך הוא לקרוע עור ובשר ולראות ולכוין ולשחוט בין הטבעת ולואי שיזדמן לו שהטבעות סמוכות ביותר ועוד שא"כ הלכה הוא והך מוגרמתא אסורא ולא מצינו כן בתלמוד שבשיעור מקום השחיטה תהא שם מקום פסול לשחי', ועוד שרש"י ז"ל כתב דתניא בתוספתא מצות שחיטה מן הטבעת ועד הריאה וכדאיתא נמי בפ' אלו טרפות וממשמע שכל מן הטבעת ועד הריאה מקום שחי' הוא לא שנא בטבעת ולא שנא בין טבעת לטבעת ועוד שלא מצינו לבעלי ההלכות שהזכירו זה הכלל.
ויש מן המפרשים שפי' כך לא א"ר יוסי דרובה של טבעת כשרה אלא בטבעת גדולה לפי שהוא רובה של קנה שהרי מקפת כל ��קנה אבל אם שחט בשאר הטבעות רוב הטבעות והגרים עד שיצא חוץ לטבעת גדולה שחיטתו פסולה שאין רוב הטבעת ברוב הקנה והיינו מוגרמתא דרב ושמואל ומוגרמת ממש היא והלכתא כרב ושמואל לחומרא.
וטוב מזה ומזה שמעתי ששאר הטבעות עבות מצד א' יותר מן הצד הב' מפני עור הטבעת שהוא על עור הקנה שהוא קרום פנימי וכששחט רוב עובייו עדיין לא שחט רוב חללו של קנה ורב ושמואל מספקא להו קנה אי ברוב עובייו אי ברוב חללו לפיכך כששחט בשאר הטבעות רוב עוביה והגרים כלפי הראש ויצא חוץ לטבעת גדולה חוששין לה ואסורה, והיינו דאמרינן בפ' א"ט דרב בדיק ברוב עוביה.
והיינו דגרסינן בפ' הגוזל ההיא מגרמתא דאתא לקמיה דרב טרפה ופטריה לטבחא לשלומי פגעו ביה רב כהנא ורב אסי א"ל עבד בך תרתי דאי בעי מכשר ליה כר' יוסי בר' יהודה והיינו מוגרמתא דשאר טבעות דמספקא ליה לרב הכא ובפ' א"ט א"ל רב כהנא ורב אסי למדתנו רבינו ברוב חללה הכא נמי לעולם מוגרמת היא עד שישחוט רוב חללה דקיי"ל כרבב"ח דסבר הכי בפא"ט, ולפיכך השמיטה רבינו הגדול ז"ל. + +Daf 18b + +ה"ג בנוסחי וכן בפר"ח: א"ר פפא משמיה דרבא פגע בחיטי טריפה. ופשטינן לה דאמוראי נינהו מדאיתמר א"ר פפא משמיה דרבא שייר בחיטי כשרה דהיינו שייר בכולהו חיטי והיינו פגע ולא נגע אלמא לא אמר רבא לעיל טריפה אלא בפגע ונגע.
רב אחא משמיה שייר בחיטי טרפה ולדידיה פגע ולא נגע נמי טריף ורש"י ז"ל פי' שייר בחיטי שהניח מקצתן לצד הראש ומקצתן לצד הקנה, ונראה שגירסתו מוחלפת היא. + +Daf 19a + +ובהגרים שלישין לא איפסיקא הלכתא כמאן ונקיטי מיניה חומרי דרב הונא ורב יהודה ולא שריא לעולם עד דאיכא ב' שלישין שחוטין במקום אחד. ורבינו הגדול ז"ל השמיטן ולא נתברר למה.
אבל מצאתי בשם הראב"ד ז"ל דמשום דאיפסיק' הלכתא כר"ח ן' אנטיגנוס דמכשר משפוי כובע ולמטה ולדידיה אין הגרמה כל עיקר בקנה דלמעלה מחתך בשר בעלמא דלאו קנה מיקרי אלא פיקה של גרגרת מקרי ואין בה פיסול הגרמה משליש דבההיא הגרמה לא נפקא חיותא דכבשרא בעלמא דמי ומשום עיקור סי' הוא ולא מטרפה עד דאיפרק איפרוקי דלא עדיפא מתרבץ הוושט וכל היכא דאיכא רובה בשחיטה כשרה כך מצאתי.
ואינו כלום דהא ר"ן דאכשר משפוי כובע ולמטה כר"ח ן' אנטיגנוס ס"ל ובעי מניה שחט שליש והגרים שליש ושחט שליש מהו וא"כ לימא להו שחיטתו כשרה ודסביר' לן כר"ח ן' אנטיגנוס ודברים הללו אין להם על מה שיסמוכו כלל. +והא דא"ר הונא מחלוקת שהגרים שליש ושחט ב' שלישים דר' יוסי כר' יהודה סבר מידי דהוה אחצי קנה פגום. לאו דוקא שחט ב' שלישים אלא לר"י בר' יהודה ה"ה הגרים שליש ושחט שליש כדקא מדמי לה לקנה פגום ועוד דהא איהו מכשר הגרים שליש ושחט שליש והגרים ובודאי הגרמה שבסוף אינה מכשרתה אלא שחיטת שליש אמצעי היא מכשרתה ואם הניחה נמי כשרה.
ורש"י ז"ל כתב מידי דהוה אחצי קנה פגום ומיהו הכא בתוספת כל שהוא לא סגי ליה דלא מצטרפ' הגרמה לאכשורי שחיט' הואיל ולאו מקום שחיטה הוא, וק"ל א"כ רב הונא גופי' כמאן אלא אפשר שפי' הרב ז"ל שמעתא דרב אסי אפי' לרב יהודה.
וכללא דשמעתא, רב הונא עביד הגרמה במקום הראוי לשחיטה והלכך הכל תלוי בשחיטת רובו של קנה אם אותו מקום בשחיטה כשר בהגרמה פסול ורב יהודה סבר הגרמה לאו במקום שחיטה הלכך בעינן רוב קנה בשחיטה בין בתחילה בין בסוף דהגרמה לית' אלא במקום טרפות וכל זמן שנגרם רוב אסורה לא נגרם רוב אינה אסורה מחמת אותה חתיכה ונכשר' בשחיט' מקום שחיט'.
ולענין השמועה ודאי דרב הונ�� מכרעא דחזינא רב חסדא דאית ליה כוותיה בתרוייהו לישני דרב אסי דקא נסיב לה תלמודא מידי דהוה אחצי קנה פגום והיינו שיטה דרב הונא כדפי' דלר' יהודה הו"ל למימר דר"י בר' יהודה סבר הא איכא רוב בשחיטה ורבנן סברי כי נפקא חיותא בעי' רובא בשחיטה וליכא וא"ל נמי הכא לא גזרו כך דאלמא רב חסדא כרב הונא ס"ל וכרב אסי נמי לישנא בתרא כדרב הונא מכרעא ואע"ג דרב הונא אמרה כיון דמשמיה דרב אסי אמרה ש"מ הלכתא כוותיה ולישנא קמא ליתא אפי' לר' יהודה ור' יוחנן לא קביל מיניה דר' אלעזר כלום אלא לגלג בנקובה מיהו ליכא הכרע למישרי איסורא דאורייתא ובעי' רוב בשחיטה במקום א' וה"מ כולהו בקנה דנקובתו אינה אוסרת אבל הגרמה בוושט אפי' הגרים משהו ושחט ב' שלישים טרפה, והיינו עובדא דרבא בר"פ אלו טרפות. + +Daf 19b + + + +Daf 20a + +א"ל ר' ירמיה כ"ש דמוליך ומביא במליקה כשר. פירש"י ז"ל משום דכל היכא דאפשר למעבד בשחיטה טפי עדיף. ואיכא דק"ל בני ר' חייא דסברי מוליך ומביא במליקה פסול דאלמא לא מבעי למעבד בשחיטה אמאי סברי אף מחזיר סי' הא הוא בדרך שחיטה.
וי"ל מחזיר סי' לאו דרך שחיטההוא אלא בדיעבד הלכך במליקה נמי בדיעבד כשר ומ"ד נמי מחזיר דוקא לאו משום דדרך שחי' בעי אלא שלא תעשה בה מעשה טרפה קודם עיקר מליקה שהיא חתיכת סי' ומ"ד מחזיר אפי' בדיעבד לא משום דרחמנא אמר ממול ערפו ואם החזיר הסי' לאו ממול עורף הוא דסי' מיקרו צואר ועוד כדרכו בעי'. +למעוטי שן וצפורן. פירש"י ז"ל במחובר וה"ק כשר במליקה כגון צפורן מחובר פסול בשחיטה וה"ה לשן ואיידי דתנא סיפא תנא רישא שן וצפורן בהדיא תני להו שפסולין בשחיט' ולהכשיר במליקה נמי פשיטא דמליקה בעצמו של כהן היא זה תורף פירושו.
ואין זה נכון, חדא דהו"ל למימר צפורן ל"ל לאדכורי שן דאי משום מתני' דקתני השינים והצפורן ההוא בתלוש הוא ועוד שכולה סוגיא ארישא דהא מתני' קיימא דהיינו כשר בשחיטה פסול במליקה.
לפיכך נראין הדברי' כגי' ר"ח ז"ל שהוא גורס למעוטי סכין וצפורן וכך פירוש' רישא למעוטי סכין דהיינו כל שהוא שם תלוש שבעולם הכשר בשחיטה ופסול במליקה וסיפא למעוטי צפורן דהיינו מחובר שפסול בשחיטה וכשר במליקה ושיטה דמתני' קא פריש ברישא וסיפא ואקשינן סכין וצפורן בהדיא קתני להו גבי שחיטה תנא ברישא דמתני' וגבי מליקה נמי תנינא במתני' מלק בסכין מטמא בגדים אבית הבליעה דאלמא מליקה בתלוש היא פסולה ובעצמו של כהן היא.
ומה שהשיב רש"י ז"ל ואמר דהא בתלוש לא מקריא מליקה ואפי' מליקה פסולה איני יודע מהו שאעפ"י שאין מליקה אלא בעצמו של כהן מ"מ ראוי הוא לומר כשר בשחיטה פסול במליקה לומר שאינה נק' מליקה. ועוד הא מנ"ל אדרבה מצינו שעקם הכתוב ב' וג' תיבות ללמד שמליקה בעצמו של כהן כדתניא בפ' קדשי קדשים והקריבו הכהן אל המזבח ומלק. וכי תעלה על דעתך שזר קרב על גבי מזבח אלא מגיד שלא תהא מליקה אלא בעצמו של כהן ועוד דתנן מלק בסכין. +הא דא"ר ירמיה כל הכשר בשחיטה כנגדו בעורף כשר במליקה. כך פירש"י ז"ל דלאו בהלכות שחיטה איירי דא"כ איכא למפ' טובא כל הלכו' מליקה לאו בהלכות שחיטה נינהו בתלוש ומחובר ומוליך וקוצץ אלא בהכשר מקום מיירי ופרכינן הא פסול דע"כ שמואל משום הך דיוקא נקט לה דאי משום היא גופה לאשמועינן דמול עורף כשר במליקה בהדיא קתני לה במתני' אלא שמואל פסול אתא לאשמועינן ולמעוטי מאי ואוקימנא למעוטי שפוי ראשו משהתחיל הראש לשפע דהיינו שפוי דכובע שכדרך שאמרו בבהמה כך אמרו בעוף דמשפוי ולמעלה שחיטתו פ��ולה וקמ"ל שמואל דאף מליקתו פסולה. +הא דאמרינן כדתני' רמי בר יחזקאל אין עיקור סי' לעוף. לא אמרן אלא למ"ד אין שחיטה לעוף מן התורה. כל שפסק סי' שלו או חותכן בצואר כשר מן התורה הא אם חנק אותו או רצץ ראשו באבן ודאי אסור ושמא תאמר עיקור סי' מלחי כמרצץ את מוחו דמי או כשובר את רגלו קמ"ל כחותך סי' במקו' שחיט' הוא והוא שעקרן אדם ביד בשעת שחיטה דמחמת עצמו טרפה היא ולהכי קאמר שאם היה שוחט ועקר סימן בידו מותר ואפי' גזרת חכמים אין בו ואע"פ שגזרו בשאר הלכות שחי' כגון שהיה וחלדה בזו לא גזרו.
ואקשינן אדרבה למ"ד יש שחיטה לעוף מן התורה הכי גמירי לה לפי שיש בעיקור סי' בבהמה חומר בשעת שחיטה שהיא נבלה מהלמ"מ וגמירי בעוף דמשהתחי' בשחיטה אם נעקרו אין בו נבלות אלא טרפות ודאי יש בו ולהוציאו מידי נבלה איתמר א"נ לומר שאם חתכן בסכין בראשן כשוחטן במקום שחיטה הן דליכא בהו הגרמה כלל אבל למ"ד אין שחיטה לעוף מן התורה לא מיתוקמא דמדבריהם מיהא יש בו עיקור.
וא"ת דילמא רמי בר יחזקאל נמי דבר תורה קתני אף שהיה וחלדה אין בו, ועוד א"ב הו"ל למימר הכי אין עיקור בעוף דבר תורה וטפי עדיף לן לתרוצ' לדבר הנוהג מלהעמידה דבר תורה (וא"כ ק"ו) [ואמר רבינא אמר רבין בר קיסרי] למליקה איתמר לומר שאינה נבלה שאין הלכה בנבלות שלה אלא בשעת שחיטה אבל בשעת מליקה הרי הוא כעוקרו קודם לכן שהיא טרפה ואין טרפות מליקה אוסרתה דסי' שהרי הוא שובר מפרקת ומטרף קודם לכן וכיון שנשברה מפרקת חיבור בסי' בלחי מה יועיל לו הלכך אין עיקור, וכבר כתבתי מזה למעלה.
ומצאתי אני המעתיק עוד כתב יד לרבי' המחבר ז"ל וז"ל עוד יש לי לפ' עיקור סי' כפשוטו שנעקרו מן הלחי לגמרי ובין בשעת שחיטה ובין שלא בשעת שחי' דינן שוה וכדאמרינן בר"פ א"ט והאיכא עיקור סי' ומה שאמרו אלו הן הלכות שחיטה לישנא בעלמא נקט לפי שהטבח צריך לידע הלכה זו שאם נשמטו לו בשעת שחיטה אסורה דאל"כ שמא יארע לו כן ולא ידע דאסור ומה שאמרו אין עיקור סי' בעוף לא להכשיר סי' שנעקרו מאליהן קודם שחיטה אלא אם עקרן בסכין כאלו שחטן במקומן ולית בהו הגרמה באותו מקום דהכי גמירי לה, ולישנא דגמרא דמליקה לומר שאם בא כהן לעקרן בצפורן לאחר שחתך מפרקת כמולק אותם במקום שחיטה הוא דהיינו נמי גמרא דהלמ"מ וההיא דאמרי' סי' שנדלדלו ברובן לאו דוקא דנדלדלו ברובן דא"כ כעקורין חשיבי ובכלל עיקור סי' הוא דנבלה אלא סירכיה דמתני' נקט דקתני נקובת הוושט ופסוקת הגרגרת בטרפות וכולה אליב' דרע"ק א"נ עיקור סי' שנעקרו כולן נבלה ונדלדלו רובן דאיקפל איקפולי טרפה וא"ת מ"ש מנקובת הוושט דנבלה התם מקום שחי' הכא לאו מקום שחיטה ומיהו נעקרו כולן כיון דלא חיי כלל לא גרע מנטילת ירך וחלל שלה, ע"כ מה שמצאתי אני בענין העיקור. + +Daf 20b + +הא דאמר זעירי נשברה מפרקתו ורוב בשר עמה נבלה. לומר שמטמאה במשא מעתה וכדשמואל דאמר נשברה מפרקת ורוב בשר עמה מטמאה והיינו מחיים דאי לאחר מיתה פשיטא.
ואיכא למידק הא דתנן דנתזו ראשיהן אע"פ שמפרכסין טמאין ואפי' למ"ד כהבדל' עולת העוף [לר"א בר"ש] קשיא דדווקא נשברה מפרקת ברוב [בשר] ורוב ב' סי' אבל מפרקת ורוב בשר לא.
ושמא זה הזקיקו לרש"י ז"ל לפרשה בח' שרצים ושמא יש להם חיות יותר מאדם ובהמה וחיה ועוף אבל אינו מספיק דתנן לקמן השוחט לנכרי אסורה ואינה מטמא' טומאת נבלות עד שתמות או עד שיתיז את ראשה דאלמא בבהמה נמי בעי' התזת הראש לגמרי או כהבדלת העוף לר"א בר' שמעון. ועוד שמשנתנו מפורש' היא באדם ובבהמה ובחיה ובעוף, וכך היא שנויה במס' אהלות פ"א אדם אינו מטמא עד שתצא נפשו אפילו מגוייד וכו' וכן בהמה וחיה אינן מטמאין עד שתצא נפשה הותזו ראשיהן אעפ"י שמפרכסין טמאין.
ויש שמתרצין דמפרקת ורוב בשר נבלה ונחתכו רוב הסי' ומפרקת בלא רוב בשר נבלה והיינו הבדלת עולת העוף לראב"ש שאין חובה להבדיל בעולת העוף ברוב בשר ולא הוקשה לחטאת העוף בכך וזה רחוק שא"כ מצינו הבדלה בחטאת העוף שאינה בעולת העוף והתורה אמרה בחטאת העוף לא יבדיל ובעולת העוף בעי' הבדלה ואלו הוה הכי לא הוה תני בברייתא ובעולה ב' או רוב ב' דמשמע רוב מפרקת ורוב בשר כדין חטאת היתה נעשית.
וי"א דכי אמרינן נבלה ומטמאה במשא ואדם באהל ה"מ כשנשבר' ע"י מכה או בנפילה וכמעש' שהיה דריסוק מקרבת מיתתו אבל בהתזת סכין וחרב אינה מטמאה עד שתצא נפשה או עד שיתיז את ראשה לגמרי, וזו דרך פשרה משובשת. ומי מזקיקנו לכל זה וכי ר' מני דפריש בהבדלת עולת עוף תנא הוא שמואל וזעירי אמרי לך מאי עד שיתיז את ראשה שבירת מפרקת ורוב בשר אפי' בלא רוב סי' כלל דהא נמי התזה מקריא שהרי הראש תלוי הוא בסי'. + +Daf 21a + +מה חטאת בהמה אינה באה אלא מן החולין וביום ובידו הימנית. דקדק רש"י ז"ל ל"ל למיתני כמשפט חטאת בהמה לוקמה אחטאת העוף דסליק מניה ולהנך מילי בלחוד דהא חטאת העוף נמי אינה באה אלא מן החולין וביום ובידו הימנית ולוקים מיעוט' דוהקריבו לחלק בענין הבדלה וניחא ליה משום דבחטאת העוף גופיה לא כתיב הכי אלא בחטאת בהמה כתיב כדלקמן ומהתם ילפינן להו בהיקשא וקי"ל בכל התורה למדין למד מן הלמד חוץ מן המוקדשין.
ויש דן אחר טעמו דכיון דכתיב כמשפט כמאן דכתו' בגופיה דמי דהכי אמרינן בפ' איזהו מקומן כיון דכתי' כאשר יורם כמאן דכתיב בגופיה דמי וחוזר ומלמד בהקש ביותרת הכבד לשעירי ע"ג ולאו מילתא היא דכיון דחטאת העוף מהקישא אתי לא אמר רחמנא בעולת העוף שתהא כמשפטה שא"כ הרי למדה תורה למד מן הלמד אבל התם כתיב כאשר יורם וכמאן דכתיב ביה דמי ולמדין ממנו לאחרים שלא מדבר הנלמד אנו למדין אלא מדבר המפורש.
ואיכא למידק ל"ל למיגמר מחטאת בהמה לחולין תיפוק ליה כל דבר שבחובה אינו בא אלא מן החולין כדאמרינן במס' חגיגה מדכתיב מסת ידך וא"ל שאני עולת ראיה שהיא חובה ממש עליו אבל הדבר הבא על החטא אימא ליתי דלאו חובה מעיקרא היא, צריכה. + +Daf 21b + +רבי ישמעאל אומר כמשפט חטאת העוף מה להלן ממול עורף אף כאן ממול עורף. וכ"ת איפוך אנא מסתברא לשם מליקה אתא שכל שנקרא מליקה תהא במקום אחד שלא בא הכתוב לסתום אלא לפרש וכיון שמקרא א' מרבה ומקרא א' ממעט מסתברא ריבויא אעיקר מליקה ולא אהבדלה שהוא דבר אחר. תדע דאפילו למ"ד דלא דריש כמשפט חטאת העוף ממליקה גמר ממול עורף שכל עיקר שם מליקה ממול עורף הוא.
אבל רש"י ז"ל פיר' דר' ישמעאל נמי אמלק והקטיר דת"ק סמיך ונפקא ליה מניה הראש בעצמו והגוף בעצמו והא דנקט טעמא מוהקריבו משום דמומלק לחודיה בלא והקריבו לא מצי יליף דהו"א מה הקטרה בראשו של מזבח אף מליקה נמי כדאמרינן לת"ק בסמוך דהא ע"כ ס"ל לרבי ישמעאל ב' דוקא כרבנן דכיון דמוקמי' הקישא אמול עורף וחלוקה אהבדלה ליכא למימר מסי' א' פלגיה ואוקמי' ארוב ב' דהא לא [ב'] כתיבי ולא רוב ב' כתיבי אלא אהבדלה כתיבה ולא יבדיל וכי כתיב והקריבו בעולה וליתן לה הקרבה אחרת להטעינה הבדלה וכל שישנו בשחיטה צריך הבדלה. ולפ"ז הא דלא קתני במלתיה דרי"ש ומלק והקטיר משום דאמלתיה דת"ק סמיך ועוד דעיקר טעמא לשא��נו מבדיל מוהקריבו ומלק והקטיר לדרשא אחריתי אתא אלא דדרשינן ביה נמי האי לגלויי אתא דוהקריבו לגמרי ממעט.
ועדיין אינו מחוור לי דלת"ק כולה מילתא דהבדלה מוהקריבו למדנושמליקה והקטרה לגמרי הוקשו בין לראש המזבח בין לגוף בפני עצמו אבל ומלק והקטיר לא מסייע לן בדרשא דהבדלה כלל ורש"י ז"ל טורח להעמידה לומר שכל א' מלמד על חברו ואין לנו משמעות בדבר.
ויש שואלים כאן האי והקריבו הא מפקינן ליה לדרשא אחרינא במסכת זבחים בפ' ק"ק דת"ר והקריבו מה ת"ל לפי שנאמר והקריב מן התורים יכול המתנדב עוף לא יפחות מב' פרידות כאחד ת"ל והקריבו ודריש והקריבו וא"ל כולה קרא יתירה הוא דהא והקריבו אחרינא כתיב ודריש והקריבו והקריב לחודיה הואיל ומיותר משמע מיעוטא לומר חלוקה הקרבה זו מהקרבת חטאת העוף ודריש נמי והקריבו דמשמע אפי פרידה א'. ואני תמה למה לא העמידו מיעוט זה דוהקריבו לחלק בין עולת העוף שבנדבה לעולת העוף שבחובה ושמא כיון דחטאת בהמה דנדבה וחובה שוין וכן העולות לא בעי למימר הכי. +רבי אלעזר בר' שמעון אומר מה להלן אוחז בראש ובגוף ומזה אף כאן אוחז בראש ובגוף ומזה. (כש') [כך שמעתי] פירושא שיכול לאחוז בראש ובגוף ולהזות מיהו אם רצה מבדיל דתניא ראב"ש אומר שמעתי שמבדילין בין חטאת העוף ובין עולת העוף ולמה נאמר לא יבדיל [א"צ להבדיל] שאם רצה היו מבדילין בזבחים פ' ק"ק (סה,ב). + +Daf 22a + + + +Daf 22b + +ה"ג: לא לישתמיט קרא ונכתוב מן התורים או מן היונה. כלומר ולמה שנה עליו הכתוב בכל מקום לומר בני ש"מ לעכב ואקשי' ואימא בני היונה דכתב רחמנא בני קטנים אין גדולים לא תורים אי בעי גדולים אי בעי קטנים. פי' לפי שבני יונה שנה בהן הכתוב לומר בני לעכב אבל תורים אורחיה דקרא הוא ותור בן יומו נמי בכלל תורי' הוא ומפרקינן דומיא דבני יונה.
ויש דגרסי לא לישתמיט קרא ולכתוב מן בני התורים או מן היונה ואינה מחוור' שא"כ היאך חזרו והקשו תורים אי בעי גדולים אי בעי קטנים הא אמרן דמדלא כתוב בני דוקא הוא. וי"ל דהכי נמי קאמר שאין טעם זה עיקר משום דאורחי' דקרא למימר הכי ולאי מיעוטא הוא. +אלא אי אמרת ספקא איצטריך למעוטי ספק'. פירש"י ז"ל מי איכא ספקא קמי שמיא אי פשיטא לך דגדולים נינהו איתנהו בתורים ואי פשיטא לך דבני יונה נינהו איתנהו בבני יונה וכיון דלא פשיטא לן לא הא ולא הא מהיכא תיסק אדעתין לאכשורינהו.
ולהאי פי' ניחא הא דאמרינן במס' חגיגה גבי זכורך להוציא טומטום ואנדרוגינוס ואקשי' בשלמא אנדרוגינוס איצטריך סד"א הואיל ואית ביה צד זכרות ליחייב קמ"ל בריה הוא אלא טומטום ספקא הוא אצטר' קרא למעוטי ספקא והכי נמי קאמר דכיון דלא פשיטא לן ודאי לא מייתי עולת ראיה שמא יביא חולין לעזרה. ואינו מחוור שהיה לנו לומר שיתנדב ויביא עולה ושמא אינו חייב להתנדב בספק ראיה.
וההיא דאמרינן (נזיר סה, ב) אם שער לבן קדם לבהרת טהור ספק טמא ר' יהושע קיהה ואמרי' מאי קיהה קיהה וטיהר משום דכתיב לטהרו או לטמאו וק"ל אצטריך קרא למעוטי ספקא ל"ק להאי פי' משום דאי לא מיעט רחמנא לחומרא אזלינן והייתי מטמא לפי' הוצרך הכתוב לטהר.
ואי ק"ל הא דתניא בפר"א דמילה ערלתו ערלתו ודאי דוחה שבת ואין ספק ולא אנדרוגינוס ולא נולד בין השמשות ולא נולד כשהוא מהול דוחה את השבת למעוטי ספק ונולד בין השמשות ל"ק עיקר קרא כי אתא למעוטי אנדרוגי' דבריה היא ולמעוטי נולד כשהוא מהול אתא ולמ"ד נולד כשהוא מהול חייב למעוטי אנדרוגינוס דבריה הוא ותנא הוא דסמיך לכו��הו ספקי אקראי וי"א איצטריך סד"א שבת לגבי מילה כחול שויוה רבנן ושבת נדחית וספק מילה לא תדחה קמ"ל.
וי"ל שכל שהוא ספק נולד מדעת בני אדם איצטריך קרא למעטו או לרבותו כגון ספק נולד שער לבן קודם לבהרת וכגון נולד לבין השמשות שאי אפשר לעמוד עליו מן התורה אבל ספק תחלת הציהוב אפשר לעמוד עליו מן התורה אם דינו כגדולים או כקטנים וכיון שכן קשיא היכי ממעיט ליה רחמנא מגדולים וקטנים ואי משום ספקא מי איכא ספקא קמי שמיא ולשון איצטריך לאו דוקא אלא היכי אפשר דמשום ספקא ממעט ליה וכן גבי טומטום לאו דוקא וה"פ היכי ממעט ליה רחמנא אדרבה יש לו לדונו כדין ספקות שלנו דכיון דאפשר דאיש הוא חייב בראיה מן הדין והאיך מיעטו תורה ומקצת נוסחי נמי ראיתי כאן אתא קרא למעוטי ספקא וכן בפ' אלו מומין גבי בכור אתא קרא למעוטי ספקא כלומ' ודאי חייב בבכורה. + +Daf 23a + +והא [דאמר] למעוט' נרבע בעופות. וס"ל יש נרבע בעופות (או) [ואי] אין נרבע קרא כי איצטריך למעוטי נעבד דאיבעיא לן בזבחים [פה,ב] יש נרבע בעופות או אין נרבע בעופות. + +Daf 23b + +או דילמא בבריה נמי מתני. ואי ק"ל היאך מייתי ומתני דאי כבש הוא ליהוי מותר נדבה הרי אין מתנדבים נסכים לא ב' ולא ג' ולא ה' כדאיתא בפ' בתרא דמנחות. א"ל (אנא) [הכא] בכה"ג קרבי בהדי אחריני דלא אפשר כך כתב רש"י ז"ל.
וק"ל היכי מייתי ומתני דילמא כבש הוא וה"ל ריבה שמנה. ותנן בפ"ק דמנחות (יא,א) ריבה שמנה חסר שמנה חסר לבונתה פסולה. ואמרינן עלה בגמרא לא מיבעיא דחולין ודחברתה דפסיל אלא אפילו הפריש לה ב' לוגין פסולה ואין צ"ל חסר שמנה לגמרי שלא נתן בה שמן כלל ונראה שאינו ריבה שמנה אלא כשנתערב בה שמן של חברתה והיא לא נתערבה עמה אבל בכאן כיון שאף המנחות עצמן נתערבו לא נתרבה שמנה של זו אלא שמן חברתה היא, וצ"ע. +הא דאמרינן לר"מ מדלקי עליה חמץ הוא. לומר שיוצא בו משום חמץ שבתודה. ק"ל דהתם נוקשה הוא ומשום נוקשה הוא דלקי מכל מחמצת ולא הוי חמץ גמור וללקי משום חמץ ונוקשה לגבי תודה לא מקרי חמץ כדאמרינן פ' כל המנחות אין מחמיצים בתפוחים משום רחב"ג אמרו מחמיצים בתפוחי' כמאן אזלא הא דתנן תפוח שריסקו ונתנו לתוך העיסה וחמצה הרי זו אסור' נימא רחב"ג הוא אפ"ת רבנן נהי דחמץ גמור לא הוי נוקשה בעלמ' הוי אלמא נוקש' בתודה לאו חמץ.
וי"ל דהתם לכתחלה קאמר דאין מחמיצים בתפוחים דלאו חמץ יפה הוא וכענין ששנינו שם אף הוא אינו מן המובחר אבל דיעבד יוצא בו ואפשר דגווני דנוקשה טובא הוו ושל תפוחים גריעא משאור והיינו דקאמר נוקשה בעלמא. + +Daf 24a + +אמר קרא ושחט וחוקה. פי' וכל מקום שנאמר חוקה אינו אלא לעכב והכי איתא במסכת (יבמות) [מנחות יט,א].
ואי ק"ל הא דאמרינן בשחיטת קדשים שלא רחץ ידים ורגלים מנלן יליף חוקה חוקה ממחוסר בגדים והתם עיכוב' הוא אלמא כל חוקה אינו לעכב.
והיה ר"ת ז"ל אומר דכל היכא דאמרינן חוקה לעכב מג"ש דמחוסר בגדים נפקא לן כי התם ולא דאייק. חדא מדאיתמר התם (ביבמות) באמר רב כל מקום שנאמר תורה וחוקה אינו אלא לעכב וקס"ד תורה וחוקה תרווייהו ואסיקנא ו) אפי' תורה בלא חקה וחקה בלא תורה ה"נ הוא. ועוד דאי מג"ש היכי דרשינן ק"ו וכי אתי ק"ו ומבטל ג"ש.
ושמעתי שכך פירושה של אותה שמועה שבזבחים, מנין שמחלל עבודה נימא דכשרין אלא שלא עלו לבעלים לשם חובה דחוקה עיכוב' להכי מהניא לן ופריק ממחוסר בגדים והתם כתוב בזמן שבגדיהם עליהם כהונתם עליהם אין בגדיהם עליהם אין כהונתם עליהם והוו להו זרים ומחללי עבוד' זה תירוץ רבינו נ"ר.
וי"ל דהתם כתיב ירחצו מים ולא ימותו מצוה על הכהניםלקדש אבל עבודה אינה פסולה בכך שלא תלה הכתוב עבודה בקידוש כלל כמו שתלה הכשר דפרה בשחיטה ולפי' חוקה שכתוב בה אינה אלא לעכב אבל התם ליכא למימר הכי, זה נ"ל. +והא גבי יוה"כ דכתיב גורל וחוקה ודרשינן ק"ו דתניא וכו'. איכא למידק והא הך מתני' אוקי' במסכת יומא כר' יהודה דסתם ספרא מני ר"י ואלו ר"י סבר לא נאמרה חוקה אלא בבגדי לבן האמורי' בפנים אלא דלרווחא דמילתא אוקמה. + +Daf 24b + +נתמלא זקנו ראוי ליעשות ש"ץ ויורד לפני התיבה. פירש"י ז"ל ש"ץ לכל צרכיהם לתקוע שופר ולרדות ולמנות פרנס. ולא מחוור ששליח ב"ד הוא עושה כן. ועוד שהממונה לצרכי הצבור כגון אלו הוא הנקרא בתלמוד חזן הכנסת ולא מצינו שנקרא ש"ץ, אלא חדא קתני ראוי ליעשות ש"ץ לפני התיבה.
ואי קשיא הא דתנן במגילה קטן פורס על שמע אינו יורד לפני התיבה ואינו נושא את כפיו אלמא משיביא ב' שערות יורד לפני התיבה ונושא את כפיו. ל"ק דהתם יורד שצריכין לו ואין שם אחר אבל אינו כבוד לצבור ואינו ראוי להם למנותו ש"ץ קבוע לירד לפני התיבה ונושא את כפיו עד שתתמלא זקנו והיינו דקתני ראוי ליעשות ש"ץ ויורד לפני התיבה ולא קתני נתמלא זקנו יורד לפני התיבה, א"נ כשר כדקתני הכא כשר לעבודה.
והא דאמרינן בשלהי פ' לולב הגזול קטן היודע לנענע חייב בלולב וכו' היודע לפרוש את כפיו חולקים לו תרומה בבית הגרנות בשלמד קאמר לפי שבא לכלל כהן משרת אבל לא שיהא נושא כלל עד שיבא ב' שערו' ולא ראוי לישא עד שיתמלא זקנו.
ובתוספות מפרשים שהוא פורס עם הגדולים לבסומי קלא כמו שהיו עושים בשיר כדאמרינן בערכין בין רגלי הכהנים היו עומדים וצוערי הלוים היו נקראים, ורש"י פיר' כשהביאו ב' שערות ולא משמע הכי דרישא קתני קטן וסיפא נמי קתני קטן. היודע לשחוט מותר לאכול משחיטתו והוא שגדול עומד על גביו. והיינו ודאי בקטן ממש.
ובסדורא דרב עמרם גאון אשכחית שהשיב רב נטרונאי גאון ז"ל ראינו שזה שאמרו חכמים אינו עובר לפני התיבה ואינו נושא את כפיו עד שיתמלא זקנו כך מצו' מן המובחר וכמה דאפשר למהוי גברא מליא טפי עדי' מינוקא אבל במקום שמבטל מן הקדושה וברוך וימלוך ויש"ר אפי' בן י"ג שנה ויום א' בדלא אפשר נעשה ש"ץ דאמרי' זה הכלל כל שאינו מחוייב בדבר אינו מוציא את הרבים י"ח טעמא כשלא הגיע לכלל מצות אבל בן י"ג ויום א' דלא אפשר ש"ד חבל במ"ס משוי בין בעל שער בין שאינו בעל שער שלא עלה זקנו שנר' כסריס מ"מ לכתחלה הוא הא בדלא אפשר משיביא ב' שערות ועדיין אין זקנו (מוגבל) [מגודל]. +התורה העידה על כלי חרס ואפי' מלא חרדל. פירש"י ז"ל אעפ"י שהכלי אינו נוגע בכולן אלא בסמוך לדפנות והאמצעיים טמאי' מן האויר ואי אתה יכול לומר שזה מטמא את זה שאין כביצה בא', ועוד שאין אוכל מטמא אוכל, ועוד א"כ זה ב' וזה ג' והג' לא יעשה ד' ואין צ"ל ה' וו' אפילו בקדש ולקמן בפ' השוחט אכתוב בזה בס"ד דעת ר"ת ז"ל שאומר שאין פחות מכביצה אוכלין מקבלין טומאה כלל. + +Daf 25a + +ארבעה תוכו כתיבי חד לגופי' וחד לג"ש. פי' דהו"ל למכתב בחד תוך ובחד כל אשר בו יטמא ומשו"ה מופנה לג"ש. ורש"י ז"ל כתב דבכל חד הו"ל למיכתב תוך וא"כ לג"ש מאן מופנה. +וחד תוכו ולא תוך תוכו ואפי' כלי שטף מציל. פירש"י ז"ל לא מיבעיא פנימי של חרס דמציל אלא אפי' פנימי של שטף דמקבל טומאה מגבו וא"ל לא יחוץ מפני הטומאה מציל הוא על האוכלים שבתוכו שהרי גם הוא לא נטמא וחוצץ ואי משום דנגע בחיצון חיצון ראשון הוא ואין כלי מקבל טומאה אלא מאב הטומאה ואי משום דקאי באויר כלי חרס וכתיב כל אשר בתוכו יטמא ה"מ אוכלין ומשקין דתניא בפסחים יכול כל הכלים מטמאין באויר כלי חרס ת"ל כל אשר בתוכו יטמא וסמיך ליה מכל האוכל אשר יאכל אוכלין ומשקין מטמאין מאויר כלי חרס ואין כל הכלים מיטמאין מאויר כלי חרס.
ואיכא דק"ל ל"ל תוכו הא מדינא נפקא שאין הכלי מקבל טומאה מאויר כלי חרס וחוצץ בפני הטומאה, ולאו מילתא היא דאיצט' סד"א אע"ג דכלי טהור ומ"מ אוכלין שבתוכו באויר חיצון הם והתורה העידה עליו נטמא כל מה שבאויר קמ"ל תוכו ולא תוך תוכו, כך פי' לנו רבינו נר"ו.
ואפי' כלי שטף דקאמר לאו משום דלהכי איצטריך אלא ה"ק דתוכו אתא למעוטי תוך תוכו שאינו כתוכו וממילא ממעטי כל הכלי' דאפי' כלי שטף ממעיט דהא אין כלי מקבל טומאה.
וי"ל דקרא לכלי שטף איצטריך דכלי חרס כיון דמינה הוא פשיטא דמחריב בה דהכי אמרינן בשמעתא קמייתא דזבחים חטאת ששחטה על מי שמחוייב חטאת פסול העל מי שמחויי' עולה כשרה ופרכינן אלמא דמינה מחריב בה דלאו מינה לא מחריב בה והתניא תוך ולא תוך תוכו ואפי' כלי שטף מציל וזה עיקר.
ואיכא למידק, מנא לן לאפוקי תוך תוכו דמטמא כגון שרץ בפנימי שלא יטמאנו לחיצון דתניא בספרא אל תוכו כשיפול לתוכו טמא ולא כשיפול לתוך תוכו כיצד חבית שהיא נתונה בתנור ופיה למעל' מן התנור והשרץ בחבית ואוכלין ומשקין בתנור טהורין וכו' כל אשר בתוכו ולא מה שבתוך תוכו כיצד השרץ בתנור והכי נמי אמרינן בנדה ביוצא דופן גבי שרץ בקוטמו והכניסו לאויר התנור תוכו אמר רחמ' ולא תוך תוכו והכא נמי הא אפקתינהו לכולהו תוך תוכו.
א"ל מג"ש הוא דקי"ל לתנא דכיון דמיעט רחמנא תוך תוכו בנטמא ואיתקוש לטמא ולטמא מג"ש דחד תוך ממילא תוך תוכו אף ליטמא אינו מטמא. + +Daf 25b + +הא דאמר ר"נ כלי עצם ככלי מתכות דמו. לא לכל אמר דפשוטיהן ככלי עץ דתנן במסכת טהרות ומייתו לה במסכת שבת פ"ק כלי עץ וכלי עצם פשוטיהם טהורי' ושמעתין נמי מוכחא דכלי עצם מכל מעשה עזים איתרבאי ואיתקוש לכלי עץ אלא ר"ן לענין גולמי כלי עצם קאמר שהן טהורים כגולמי כלי מתכו'. +
והא דאמרינן במסכת שבת בפרק (המצניע) [המוציא יין דף פא,א] (אפילו) [חפי]פותחת טהורין קבען בפותחת טמאין כפותחת של עץ וחפין של מתכת והא פירשתיה שם, אבל רש"י ז"ל פירשה שם בשל עצם ואמר שפשוטיהן טמאין והכי איתא בהכל שוחטי', ואינה. +אי רבנן אע"ג דאחמיץ נמי לא אי ר' יהודה אע"ג דלא אחמיץ. איכא דק"ל, ולוקחה ביותר מכדי מדתו ורבנן היא וניחא לי דקים להו בגמרא דביותר מכדי מדתו אע"ג דלא אחמיץ נמי אפי' לרבנן חייב במעשר ולוקח בכסף מעשר, ואי ק' לימא ר"ן בשלא החמיץ מחלוקת ומתני' רבנן היא וניחא ליה לרש"י ז"ל דקסבר ר"ן דכיון שלא מצא אלא כדי מדתו אי לא החמיץ לא מחייב ר' יהודה.
ול"נ לומר דקים להו לרבנן דגמרא דרבנן אפי' ביותר מכדי מדתו ואפי' החמיץ פטרי כל אימת דלא רמא תלתא ואתא ד' כדאמרי' בפ' המוכר פירות שמרים שיש בהם טעם יין מברכין עליהן שהכל והוינן בה מיהא ומתרצין ה"ה דאפילו ביותר מכדי מדתו פליגי כל אימת דלא רמא תלתא ואתא ד' כמזיגה דרבא והא דקא מפליג בכדי מדתו להודיעך כחו דר' יהודה אלמא לרבנן אפי' החמיץ ואפי' יותר מכדי מדתו לאו חמרא הוא כלל הילכך ליכא לאוקמה למתני' כרבנן דבדרמא תלתא ואתי ד' לא מיתוקמא דההוא חמרא מעליא הוא [ואע"ג דלא החמיץ] והכי קתני מתני' [עד שלא החמיץ אינו ניקח ופוסל] משהחמיץ ניקח ואינו פוסל [הא] ואע"ג דהחמ��ץ נמי מיא הוא.
והא דא"ר אלעזר הכל מודים שאין מפרישין עליו ממקום אחר אא"כ החמיץ לומר דלר' יהודה אפי' בלא החמיץ נמי פליג אבל רבנן לעולם לאו חמרא הוא אפי' החמיץ ואפי' יותר מכדי מדתו עד דרמו תלתא ואתו ד' דהיינו מזיגה דרבה ולר"א נמי מתני' ר' יהודה הוא ובעי החמיץ משום דכמפרישין עליו ממקום אחר דמי הא לרבנן חמרא בעי.
ופי' תמד שמרים שנתן עליהם מים מדקא מקשה עלה מהא דקתני המתמד ונתן מים במדה והתם בשמרים היא מסוגיא דבפ' המוכר פירות דרמי עלה הא דתניא שמרים שנתן בהם מים ובמסכתא פסחים פ' ואלו עוברין איתמר עלה ל"ק הא בדחמר' הא בדפורצני ופירשוה (אלא) [הא] בדמתמד בדחמרא, וכן פירש"י ז"ל שם אבל כאן פיר' במשנתנו המתמד מים הניתנים בחרצנים. + +Daf 26a + +אי שבקיה הוה מחמיץ. פירוש ואע"ג דמספקא אין לוקחין אותו בכסף מעשר ופוסל נמי מקוה מיהו מתני' אינו ניקח קתני לומר אפי' לקחו יחזרו מעות למקומם ויאכל התמד בכל מקום, א"נ הכי מקשה היכי פסיק ותני דיניה דהאי והרי הוא צריך לבדקו אם מחמיץ אם לאו ופריק דכשבדק קאמר, ורש"י ז"ל פי' דהוה לן למיזל בתר רובא ורוב מחמיצין הן. +רבא אמר הא מני ר' יוחנן ן' נורי היא לאו אמר ר' יוחנן ן' נורי בתר חזותא אזלינן. פירש"י ז"ל דרבא לתרוצ' למתני' לר"ן בעי ואמר דאע"ג דפירא הוי מיהו השתא כיון דחזותיה מיא פוסל את המקוה ואינו ניקח בכסף מעשר הוא דטעמיה מים שהמים לר' יוחנן ן' נורי מבטלין היין לגמרי לעשותו כמותן כל זמן שמראהו כמראה מים ור"ן דאמר כרבנן דלא אזלי בתר חזותא בקרטוב' של חלב.
וא"ת בשלשת לוגין מים שנפל לתוכן קרטוב יין ומראהו כמראה יין אמאי אינן פוסלין כיון דלאו בתר חזותא אזלי רבנן איכא למימר שאני לפסול את המקוה שלא גזרו אלא על מים גמורים שמראיהם כמים דלאו מיא מיקרו אלא חמרא מזיגא מיקרו.
ורש"י ז"ל מהסס בה וגריס בריש' נמי שלשת לוגין מים חסר קרטוב ואינו מתחוור לי שעדיין י"ל בתר חזותא אזלינן לר' יוחנן ן' נורי בשאין סופו להשתנות ממנה אבל כגון זה שסופו להחמיץ כיון שאלו מתחלה היה כן ניקח בכסף מעשר הוא אף בשנתגלה הדבר למפרע קנה מעשר.
ולי נראה דרבא לפרוקא למתני' אתא דאקשינן מני ומוקי לה כריב"ן דאמר שאינו פוסל את המקוה עד שיחמיץ וה"ה לענין מעשר שאין התמד חייב במעשר ולא ניקח בכסף מעשר עד שיחמיץ ופליג' אדר"ן דאמר בשהחמיץ מחלוקת ומתני' ר' יהודה היא אלא פלוגתא דר"י ות"ק דידיה בין כשהחמיץ בין כשלא החמיץ ומתני' ריב"ן היא.
וזה הלשון נראה נכון, אלא שיש לי לדקדק מלישנא דגמר' דקאמ' לא אמר ריב"ן בתר חזותא אזלינן הכא נמי זיל בתר חזותא וטעמא וחזות' דהאי מיא נינהו מפרש טעמא דרישא ואנן רישא וסיפ' ק"ל מני וה"ל למימר והכא טעמא וחזותא דהאי מיא ודהאי חמרא.
וי"ל נקיט טעמא דרישא לדמייה לריב"ן לומר דעד שלא החמיץ חזותא דמיא הוא הלכך שלשת לוגין ממנו שהן ג' לוגין מיא חסרי' שנפל בהם יין פוסלין אותו בחזותיה דהא ודאי כטעמא הוא והא קאמר ריב"ן עלה דפוסל מקוה ומינה דסיפ' אינו פוסל לריב"ן. +ופליגא נמי דרבי אלעזר אדר"נ קמייתא. דאמר ר"א הכל מודים שאין מפרישין עליו ממקום אחר אא"כ החמיץ. [והא דאין מפרישין] ממקום אחר אפילו (הכי) [הוא] כיוצא בו שלא החמיץ לא שמא זה עתיד להחמיץ והוי פירי ואין זה עתיד להחמיץ והוי מן הפטור על החיוב ומן החיוב על הפטור.
וק"ל, דא"כ היינו ודאי סברא דר"ן דאמר דלא הוי יין אלא כשהחמיץ ולר"ן נמי כיון דקאמר איגלאי מילתא למפרע דפירא הוי ע"כ אין מפרישי�� מתמד זה על תמד אחר קודם שהחמיצו ולדידיה לא מצי ר' יהודה למפטר לגמרי בלא החמיץ דדילמא אי שבקיה מחמוץ הוא ונמצא שותה טבלים למפרע אלא כששייר ממנו בכוס ולא החמיץ כדמוקי לה למתני' דההיא ר' יהודה אלא דמשמע דר"א לאו משום חששא דמחמיץ קאמר אלא אפי' נשתייר זמן מרובה ולא החמיץ קאמר דאין מפרישים ממנו על מקום אחר חוששין שמא בזה יש בו יין מעורב ובזה אין בו או שבזה יין הרבה ובזה מעט, כן נ"ל. + +Daf 26b + +הא דאמרי' לא שנו אלא שתמדו במים טהורין ונטמאו. ה"פ: כשתמדו במים טהורין ונטמאו קוד' שהחמיצו מים גמורים הוא שנטמאו והיין בטל בהם לפי' נטהרו בהשק' כדין מים ואע"ג דפיר' קפי מלעי' פיר' גופי' מיא נינהו אבל טמאין מעיקר' כיון שבשעת טומאה מים גמורים הם ועכשיו נתערבו בהם פירות והמים הם הטמאי' ולא הפירות אין השקה עולה להם שהרי מי שלא נטמא הוא הנשק.
וא"ל רב אשי מאי שנא דהאי פיר' קפי מלעיל אע"ג דתמדו במים טהורין אין השקה עולה להן שאין השקה מטהרת אלא מתורת זריעה אין זריעה לפירי במים אלא משום דמיבלבלי הכא נמי מבלבלי ועלתה להן השקה וטהורין. +הא דתנן כל מקום שיש תקיעה אין הבדלה. פירשתיה במס' שבת פ' ואלו קשרים. + +Daf 27a + +מתני': השוחט ב' בבהמה לכתחלה אלא עד כמה לישחוט וליזול. פי' דאי משום הוורידין מדר' יהודה כיון דא' בעוף וב' בבהמה (הוורידין כמנקב) [צריך שחיטה והוורידין סגי במנקב] לא מיבעיא ליה למתני' השוחט ושחיטה כשרה דמשמע לכתחלה לא א"נ משום דלרבנן ודאי אפי' לכתחלה לא בעי למשחט הוורידין כלל כדתניא לקמן מאחר שלא הוזכרו וורידין אלא משום דם מ"ל בשעת שחיטה מ"ל שלא בשעת שחיטה, ועוד דוורידין דר' יהודה גופיה בעוף נשנו אבל בבהמה כיון דמנתחה אבר אבר לא כדאמרינן לקמן.
ומפרקי' אבע"א אאחד בעוף אבע"א ארובו של אחד כמוהו ותרווייהו איתנהו דלכתחלה לא סגי ליה באחד בעוף ולא ברוב ב' בין בעוף בין בבהמה אלא עד דשחיט כולהו סימנים בין בעוף בין בבהמה ולא משום דם אלא משום שמצות שחיטה על ב' שלמים בין בעוף בין בבהמה דהכי אגמרי' רחמנא למשה למשחט ב' ורובו של אחד בעוף ושל ב' בבהמה ככולן.
ואפשר דכי בעי' יותר מרוב א' בעוף ורוב ב' בבהמה מדרבנן הוא דבדאוריי' לא מפליג רחמ' בכל מקום בין לכתחלה לדיעבד והרי הטילן הכתוב לעוף בין בהמה לדגים שלא לחייבו כלל אלא בסי' א' אלא מדרבנן כדאמרינן לקמן מדרבנן דילמא לא אתי למיעבד פלגא והכי נמי משום גזירה. +וליטעמיך שהייה דרסה חלדה הגרמה ועיקור מי כתיבי. פי' רב כהנא קא' וליטעמיך דסלקא אדעתין מן הצואר דקאמרינן מקראי נפקא ולא גמרא שהיה דרסה חלדה הגרמה ועיקור מנא לן אלא גמרא והואיל והני בגמ' תלנהו רחמ' כולהו הלכו' שחיטה נמי גמ' ומגמ' קי"ל דממקום ששחטהו צואר הוא ואתא למימר בפי' דלא לשווייה לכוליה צואר גיסטרא ויש בזה בתלמוד הרבה מתפרש על זה הדרך ורש"י ז"ל מחק רובן. +והא דאמרינן דרסה גמ'. משום דהא דדרשינן לקמן משום דכתיב חץ שחוט לשונם אסמכת' דרבנן הוא ומדברי קבלה נמי הוא ולשון אחר שפירש"י ז"ל דלא לישוייה גיסטרא דהיינו משום דרסה הא דנקט דרסה שטפא הוא. ואין פי' זה נכון אעפ"י שנמצאו בתלמו' שטפי טובא כגון ההיא ואיתמר בב"ק עבדים ושטרות נמי מיקנו ומס' תענית הואיל והעם מתפללין בתעניו' ובמעמדות. +אין לי אלא נתחים שישנן בכלל הפשט. פירש"י ז"ל אין לי שקרויי' נתחים אלא שישנן בכלל הפשט' דכתיב והפשיט ונתח וגבי עריכה נמי דכתיב בנתחי' הנפשטים קאמר מנין לרבות להערכה את הראש שכבר הותז ואינו בכלל הפשטה אלא קרב כמות שהוא כדאמרינן בזבחים [פ"ה ע"ב] צמר שבזקן תיישים והקרנים והטלפים ג) ת"ל את ראשו.
וק"ל אם אינו בכלל הפשטה מריבויי דאת אעפ"י שלא הותז צריך הכתוב לרבותו לכלל הערכה מאחר שהוציאו מכלל הפשט ואין נתחים אלא שישנן בהפשט ומנין לשחיטה מן הצואר מכאן.
אלא י"ל מדכתיב והפשיט את העולה ונתח אותה מכולה עולה משמע דאיתא בכלל דמפשט והדר מנת' והראש ודאי בכלל נתוח וע"כ ישנו בכלל הפשט ואי משום דכתיב את ראשו הו"א לרבות קרנים הוא דאתא והשתא קאמר תנא אין לי בכלל הערכה אלא נתחים שישנן בכלל הפשטה שאח"כ מנתח ועורך אותם מנין לרבות הראש שאינו בכלל הפשטה משום שכבר מנותח הוא שכבר הותז ת"ל את הראש לכך אנו למדין שכבר הותז (ומנין) [וכיון] שכבר הותז לא קרינן ביה והפשיט ונתח שהרי מנותח מעיקרא הוא וריבה אותו הכתוב לעריכה אלמא שחיטה מן הצואר היא והותז בשחיטה הוא ומהשתא ידעינן דכי רבי רחמנא את ראשו דמשמע לרבות הטפל לראשו אין צ"ל עור שהרי אינו בכלל הפשט אלא אפי' צמר שבזקן תיישים וקרנים, כן נ"ל.
וללשון רש"י ז"ל יש לתקן שאם לא הותז אעפ"י שאינו בכלל הפשט ע"כ בכלל ונתח הוא ואכולהו נתחים כתיב וערכו השתא שכבר הותז ואינו בכלל זה הכתוב כלל לא בהפשט ולא בניתוח אינו נמי בכלל וערכו דאנתחים דהפשיט ונתח הסמוך לא קאי לכך הוצרך לרבותו וממילא למדנו שהותז כשחי' ושחי' במוקדשין מן הצוואר. + +Daf 27b + +אין שחיטה לעוף מן התורה. יפה פירש"י ז"ל לומר שאין נחירה ועיקור פוסל בו וכ"ש שהייה חלדה והגרמה ודרסה ובלבד שתהא שחיטתו מן הצואר בסי' וכדאמרינן הכא נמי נהי דכיון דתבר לה שדרה ומפרקתה הו"ל טרפה אלמא יש שחיטה לעוף מן הסי' ועוד שהרי הקיש הכתוב עוף לבהמה וע"כ מה בהמה שחי' מן הצואר אף עוף שחי' מן הצואר ולא פליג ר' יצחק בר' פינחס אכולהו תנאי דלעיל דאי הכי היכי אמרינן בגמ' מאן תנא דפליג עליה דר' אלעזר הקפר האי תנא הוא.
ועוד אמרינן במנחו' (מה,א) נבלה וטרפה לא יאכלו הכהנים כהנים הוא דלא אכלי הא ישראל אכלי כהנים אצטריכא ליה סד"א הואיל ואישתרי מליקה לגבייהו לא ליחייבו כלל קמ"ל אלמא מליקה נבלה או טרפה וליכא מאן דפליג שעל דבר זה לא נגנז ס' יחזקאל כדמפורש התם ומיהו איכא למימר ולמידק מהא דתנן במס' נזיר דאינו מדיר בנו בנזיר ומפורש בגמ' ר' יוחנן אמר הלכה ר' יוסי בר חנינא אמר כדי לחנכו במצות בשלמא לר' יוחנן משום הכי אכלי כהני מליקה אלא לריב"ח דאמר כדי לחנכו במצות היכי אכלי כהני מליקה ומהדר קסבר אין שחיטה לעוף מן התורה וחולין שנשחטו בעזרה לאו דאורייתא אלמא אפי' מליקה נמי שריא מדאורייתא.
ואיכא למימר דה"פ: דלמ"ד אין שחיטה לעוף מן התורה אפשר שמחזי' סי' לאחורי העורף ומולק בצפורן ואח"כ חותך שדרה ומפרקת ואלו למ"ד יש שחיטה לעוף מן התורה לא משכחת לה לעולם שתהא מותרת.
והא דאמרי' מלמד שנצטוה משה על רוב א' בעוף דאלמא סבר ר' יש שחיטה לעוף מן התורה קשיא דהתם במסכת נזיר אמרינן עלה הא דר' ות"ק דידיה דכ"ע לחנכו במצות וא"כ היכי אכיל כהן מליקה הא איכא דרסה והא בצפורן מחוב' שחיט ולר' שחיטה בתלוש וי"ל מביא חטאת ואינו נאכל וחולין בעזרה לאו דאורייתא א"נ ההיא דחיה בעלמא היא. + +Daf 28a + + + +Daf 28b + +לא לכל א"ר יהודה אלא בעוף הואיל וצולהו כאחד. פירוש צולהו לאו דוקא אלא אורחא דמלתא נקט. א"נ קמ"ל שאפי' לצלי בעי ר' יהודה שחיטת הוורידין.
וי"א דלקדרה לא סגי בחתיכת הוורידין אלא עד דחתיך חוט��ן ומלח להו כדאמרינן לקמן פ' (כל הבשר כמו זריקה) [גיד הנשה (צג,ב), וכן מזרקי].
וכן כתב הראב"ד ז"ל, דמדקאמר צולהו ממש לצלי היא דסגי ליה בחתיכת הוורידין אבל לקדרה צריך לחתוכי לחוטין שבתוך הבשר גופייהו ולימלחינהו ולא סגי בחתיכת הוורידין לפי שאין כח מלח גדול ככח האש ומסתברא כוותיה דאי ס"ד שחיטת הוורידין לקדרה נמי סגיא מהניא בבהמה נמי משכחת לה דהא איכא חוטין שבלחי וחוטין דידא ודלועא דמצרכינן להו לקמן חיתוך לקדרה ולימא דתעלה להן שחיט' וורידין במקום חתוכן אלמא ש"מ אע"פ ששחטן צריך חיתוך ואעפ"י שנחתכה אבר אבר בעוף נמי [לקדירה] אע"פ ששחט וורידין צריך לחתכן ולא אמרו אלא לצלי דעוף אם שחט וורידין אין צריך חיתוך ובבהמה [לצלי] אם חתכה אבר אבר לא צריך. הא לקדרה עוף ששחט וורידין ובהמה שחתכה שניהם צריכין חיתוך.
ויש להקל ולומר שלא הוזכרו חוטין אלא בבהמה אבל חוטי העוף כבשר ואין לו אלא אותן חוטין שמנו חכמים באותו ענין ולא הוזכרו וורידין אלא משום דם הנבלע באיברים ובבשר ולפי' אם שחט וורידין צולהו כולו כא' ולקדר' מולחו כולו כא' ואם לא שחטן צריך חיתוך אבר אבר למרק דם מן הבשר עצמו ולאחר חתיכתו איברים צולהו או מולח ומבשל אבל בבהמה למרק בשר אינו צריך שהרי מחתכה ולמרק חוטין וגידין אינו מועיל, וכזה נהגו.
ושוב ראיתי לר"ח ז"ל בלשון הזה, ודייקינן מדקאמר צולהו מכלל דכולהו בבשול לא ובצלייה נמי עוף אבל בהמה לא היה נר' שהוא מסכים ללשון הראשון להצריך חיתוך לגידי העוף ואינו מולחו כולו כאחד ובבהמה אפי' לצלי צריך חיתוך איברים ומיהו אם לא חתכה איברים חותך חוטין ודיו בכך שלא מצינו איסור בצליית בהמה שלימה כעין פסחים.
ואפשר ששחיטת וורידין עצמן מכשרת הבהמה שלימה לצלי ולא אמרו אלא שהואיל ומנתחה לא צריך אבל אם רצה בה בעוף הכשרה כעוף. ומה שאמרו לא א"ר יהודה אלא בעוף לאו דוקא אלא לא הצריך ר' יהודה אלא בעוף שדרכו לצלותו כא' וכך מצאתי בה"ג, ועיקר הוא.
וקי"ל בוורידין כר' יהודה דסוגיין כוותיה ואמרינן במסכת ברכות הזהרו בוורידין כר' יהודה ושמעתי שאם לא שחט את הוורידין לר' יהודה פסולה מדקתני מתני' השוחט דיעבד וא"ר יהודה עלה עד שישחוט את הוורידין ותניא נמי שחט ב' חצאי סימני' בעוף פסול, ואין צ"ל בבהמה ר' יהודה אומר בעוף עד שישחוט את הוושט ואת הוורידין משמע דאשחיטתו פסולה קאמר עד שישחוט את הוורידין.
ותדע דהא שחי' וושט וורידין נמי דיעבד היא דאלו לכתחלה ושט וקנה וורידין בעי' אלמא וורידין נמי בדיעבד צריכי לישחט. ובתוספתא תניא בהדיא ר' יהודה פוסל לעולם עד שישחוט וכו' ומיהו פוסל גמור ליכא למימר דבחתוך אבר אבר [סגי] ולא מסיימי' בה פסול לעולם ומיהו עיכוכא הוא ואם צלהו כולו נאסר אא"כ חתכו אבר אבר.
ואי קשיא אי ר' יהודה דיעבד נמי אסר מאי האי דאמרינן לקמן אלא אי אמרת בקדשים אמאי פליגי רבנן עליה משום דר' יהודה אסר דיעבד נמי ורבנן סברי מצוה למרק הכל ואם לא מרק כשר לאו קושיא היא דאי מתני' בקדשי' לא אפשר דר' יהודה פסל בדיעבד דהא אין אדם אוסר למזבח אלא לכתחלה קאמר משום דכתיב ואת כל דם הפר ולא אפשר לרבנן לאפלוגי עליה כלל ורב פפא לרווחא דמילתא אמר דבלאו הכי היה ליה למידק מדתניא בעוף עד שישחוט ואלו במוקדשין אף בבהמה אלא מגופא דמתני' בעי לאתויי שלא תאמר מחלוקת אחרת נחלקו בברייתא. +מחצה על מחצה כרוב. פי' קס"ד דמאי רובו של א' כמוהו דקתני בשייר כלומר אם שייר רוב סי' כאלו לא שחטו דהכי ��גמריה רחמנא למשה ומשו"ה פריך מסיפא ופריק מדרבנן וכולה נמי מדרבנן. + +Daf 29a + +והא דאסיקנא בשחיטה דבעינן רוב הנראה לעינים. פירש"י ז"ל שיהא רוב גמור וניכר פי' לפירושו לאפוקי מחצה על מחצה שאינו כרוב שכל שהוא יותר ממחצה נראה לעינים הוא.
ואין פי' כענין שאמרו בברכות (דף מ"ח ע"א) רובא דמינכר בעי' שהוא רוב גדול שניכר מרחוק. תדע דהא גבי טרפה נמי אמרינן דבעינן רוב הנראה לעינים ואין ספק שכל שהוא יותר ממחצה בין בחוט השדרה בין בקנה פגום טרפה וכדפירש"י ז"ל. ותניא בת"כ ולהבדיל בין הטמא ובין הטהור וכו' צריך לומר בין חמור לפרה והלא כבר מפורשין הן א"כ מה ת"ל ולהבדיל בין הטמא בין בהמה טמאה לך בין טהורה לך בין שנשחט רובו של קנה לשלא נשחט אלא חציו וכמה הוא בין רובו לחציו מלא שערה ולא היה צריך רבינו הגדול ז"ל לכתוב בהלבו' ודוקא רוב הנראה לעינים דהא תנן חצי א' בעוף וא' וחצי בבהמה אבל נראה שאין זה מסכים עם מה שכתבנו ואין בו בית מיחוש. +הי בחולין והי בקדשים. פירוש נ"מ לוורידין כר' יהודה דאי רישא במוקדשין בחולין לא צריך ועוד לכדרב אשי בששחט ב' ראשין דאי במוקדשין בחולין לכתחלה נמי ועוד ברוב של א' כמוהו דלא קתני רישא עליה שחיטתו כשרה בדיעבד אבל לכתחלה לא והשוחט אפשר לפ' דאאחד בעוף קאי אבל סיפא קתני או רוב ב' בבהמה שחיטתו כשרה דמשמע דיעבד אבל לכתחלה לא ואי במוקדשין בחולין י"ל אפי' לכתחלה נמי וזה אינו מחוור דמסקנא דסיפא במוקדשין ומסתמא לכתחלה בעי' ב' בין בעוף בין בבהמה ולישנא דלעיל לא פליג, ותרוייהו איתנהו. +ואמר רב כהנא תזבחהו כתיב. פירש"י ז"ל ויש אם למסורת. ותמהני א"כ היכי א"ר יוחנן זו דברי ראב"ש סתימאה הא כמה אשלי רברבי איפליגו ביש אם למקרא ולמסו'. ויש לפרש דהכא משום הכי דרשי מסורת משום דמסורת גופיה לא מכחיש להו למקרא דתזבחהו לכל חד וחד אמר רחמנ' וכמה מצות בתורה בלשון רבים נאמרו כדכתיב וכי תזבחו זבח תודה לפי' דריש ר"ש האי מסורת ורבנן לא דרשי לי' אי משום דלית להו יש אם למסו' כלל אי משום דתזבחוהו תזבח לא משמע להו ולגופיה אצטריך שאין אחד שוחט ב' זבחים או שמא ממקום אחר נתרבה להם או מדכתיב תזבחוהו תזבחו.
והא דתנן ומרק אחר שחיטה על ידו. אפי' לראב"ש אתיא שכיון שאינו דבר המעכב בשחיט' אינו בכלל ב' שוחטים זבח א' שהרי כהן הדיוט אינו שוחט בו ביום וממרק על ידו משום דלא מקריא שחי' כדמפ' בגמ'. + +Daf 29b + +הויא ליה עבודה בזר ותנן כל עבודות יוה"כ אינן כשרות אלא בו. פי' לאו דוקא לפוסלו שהרי אפי' בפרו של כ"ג מסקי' בפ' טרף בקלפי שכשרה בזר אלא מ"מ אין מוסרין עבודה בו ביום אלא לכ"ג והיינו דקאמר לכתחלה היכי שביק ליה וכו'.
ובתוס' מפרשים לשון אחר דמירוק שחיטה צורך קבלה דלדם הוא צריך ומקבלה ואילך מצות כהונה וזה כבר התחילו בקבלה קודם מירוק והתחילה מצות כהונה.
וזה אינו נ"ל, דהא ס"ד השתא לא מירוק יהא פסול ועיקר שחי' היא. ועוד א"כ שחי' בזר שכשרה בלא מירוק הוא ואדרבה א"ת לא מירק כשרה שחיט' הו"ל מירוק צורך קבלה וטפי מיפסיל באחר. ויש להם לדחוק ולומר דכיון דבחולין לא צריך ודאי לאו שחיטה הוא ואם פוסל בדיעבד פוסל מדין קבלה הוא ואי כשר בדיעבד אף צורך קבלה לא הוי. +ור' יוחנן אמר ישנה לשחיטה מתחלה ועד סוף. איכא דק"ל דאמר רבא ביבמות פ' החולץ הלכה כריש לקיש בהני תלת ובשאר הלכה כר' יוחנן אלמא ישנה לשחיטה מתחלה ועד סוף ס"ל לרבא כרבי יוחנן ובמסכת זבחים (ל,א) א"ל רבא לאביי מי סברת ישנה לשחי' מתחלה ועד סוף אינה לשחיטה אלא בסוף אלמא בהא נמי כר"ל ס"ל וא"ל הכא משמיה דלוי אמרה ר"ל לשמעתי' ולאו שמעתא דידיה אלא דלוי היא וזה צ"ע ובדיקה.
ובה"ג כתב כאן והלכתא אינה לשחיטה אלא בסוף מן מה דאי' בתמיד נימא קסברי אחרים אינה לשחיט' אלא לבסוף וכדרבא דאמר עדיין היא מחלוקת והא דרבא איתא בכל הזבחים ותו טעמא אחרינא מהכא רבא אמר פרכוס שאמרו בסוף שחי' אלו דבריו ז"ל והא דפרכוס אינ' (סתם) [ראיה]. +שהרי עשה בו מעשה חטאת העוף למטה. פירוש שאילו לא נעשה בו [אלא] מעשה חטאת העוף אמרינן נמשכת עולת העוף ונעשית חטאת העוף וכדאמרינן (בפ"ק) [בפ"ז] דשחיטת קדשים אבל מכיון שנעשה בה מעשה חטאת ומעשה עולה פסולה. +כיצד אירע בה פיסול בשחיטה אינה מטמאה בגדים. פירש"י ז"ל כגון שנתנבלה דאין כאן עבודה אם שרף אותה או אסף אפרה ולא נגע בה אפי' נגע בה בפשוטי כלי עץ שלא טמאתו משום נבלה אינו טמא משום מתעסק בפרה והיינו דאמרי' נפסלה בשחיטתו קאמרת שאני התם דאיגלאי מילתא למפרע דלאו שחיטה כלל.
ואינו נכון, שאם בשאר פסולין אינו כן ליפלוג וליתני בדידה בד"א כשנתנבלה אבל אירע בה פיסול אחר קודם פיסולה מטמאה בגדים [וכמו דאמר בגמ'] מדלא קתני הכי ש"מ דאינה לשחיטה אלא לבסוף.
אלא מאי אירע בה פיסול כגון שעשה בה מלאכה בין בתחלה בין באמצע בין בסוף והיינו דקתני מטמאין בגדים ופוסלין אותה במלאכה ואינן מטמאין בגדים כיצד וכו' ואפי' בפיסול מלאכה אמר רבא דכיון שלא נגמרה כדין פרה איגלאי מילתא דלאו פרה הוא שאין דין פרה עליה עד שתשחט ולכשתשחט [בפסול] איגלאי מילתא שאינה מטמאה מתחילת שחיטתה לפי שישנה לשחי' מתחילה ועד סוף והא דקא פליג בהזאתה קודם פיסולה וכו' ה"ה בשרפתה אירע בה פיסול בשרפת' קודם פיסולה מטמא' בגדים ולאחר פיסולה אינה מטמאה בגדים אלא בהזאתה רבותא קמ"ל שמשעה שנשחטה מקריא פרה וכ"ש בשרפתה שכבר הוזה דמה. ומיהו לפי הספרים שכתוב בהם נתקלקלה שחיטה קאמרת משמע כלשון רש"י דקלקול שחיטה היינו פסולה. + +Daf 30a + +ה"ג רש"י ז"ל והוינן בה טעמא דשלא לשמו הא סתמא פטור וכו'. ודקתני לשמו פטור (הני) [היינו] סתמא (קמ"ל). וק"ל דילמא לשמו פטור דקאמר לשמו ממש שלא לשמו דאמר סתמא. וי"ל סתמא לא מקריא שלא לשמו שכיון שהוא פסח כל סתמא לאו שלא לשמו הוא.
והרב אב ב"ד פי' בשם הרב ר' משה בר יוסף דע"כ לשמו היינו סתמא ושלא לשמו דוקא שאם סתמו לשלא לשמו כי שחטו לשמו בפי' הוו להו שלמי' ששחטן לשם פסח ותנן ושאר כל הזבחים ששחטן בין לשמן בין שלא לשמן חייב והגי' הנכונ' לפי' הזה והוינן בה לשמו אמאי פטור פסח בשאר ימות השנה הוא. והפי' (ה)נכון, ועיקר הוא. +השוחט בב' או בג' מקומות. פירש"י ז"ל שחתך כאן וחזר וחתך למעלה כלפי הראש או למטה כלפי הגוף. ואינו לשון מבואר ותימה הוא א"כ שחט מיעוט סימנים למטה ומיעוט למעלה למה תכשר לא שחט אלא מיעוט דהא ודאי בעינן רוב עוביו או רוב חללו של סי'.
ויש שפי' כגון ששחט בב' סכיני' רוב סי' ואינו יודע איזו נעשית תחלה שבה נכשרת השחיטה והא דאקשינן מהא דשחט את הוושט למעל' משום דסד"א דבעוף הוא שאינו יודע איזו שחיטה מכשרתו, וזה שיבוש ודברי הבאי.
ושמעתי בפירו', כגון ששחט מיעוט סי' למעלה בצד שכנגד הפנים ואח"כ הפך הסי' ושחט בצדן הסמוך לעורף ואח"כ באיברין מכאן ומכאן וכל השחוטות במקום א' מקיפו' את הסי' אלא שאינן נוגעות זו בזו ויש בהם רוב סי' שחופי ולפי' שחיטתו כשרה, וזה הפי' נכון וברור ועולה כהוגן. והא דאותיב עליה ר"�� ב' אוחזים ושוחטים ואפי' א' למעלה יש לפ' משום דקס"ד למעלה בצד הסי' שכלפי הפנים ולמטה בצדו שסמוך לעורף או בצדדיו ופריק בסכין א' וב' בני אדם והן שוחטים באלכסון.
ור"ח מפרש כגון ששחט וושט למעלה סמוך לראש ושחט הקנה למטה מאותה שחיטה כלפי הגוף והיינו ברייתא דר' אבין. ולפי דעתי שכל זה אמת בין ששחט רוב הקיפו של סי' בב' או ג' מקומות זו כנגד זו בהקף של סי' במקום א' או ששחט מיעוטו כלפי העורף למטה ומיעוטו כלפי פנים למעלה או ששחט וושט למטה וקנה למעלה הכל בכלל ודין א' הוא והיינו א' למעלה וא' למטה דמתני' ופרכינן דר' אבין דטעמא דכולהו משום דשחיטה מפורעת.
ובשאלות דרב אחאי בסדר בהעלותך כתב היכא דשחט מקצת סי' בחדא דוכתא ונדחי ידיה לדוכת' אחריתי ושחט הנך סי' באידך גיסא בין זה כנגד זה בין שלא כנגד זה וכו'. וכן עיקר כדברי הגאון שאלו לפי' ר"ח לא משכחת ג' מקומות לעולם. + +Daf 30b + +תחת מטלית. פירש"י ז"ל הכרוכות לה סביב צוארה ובעל ההלכות כתב דהך רוקעתא דמדבקה בקירה או בקנדרוס או רוק ודביקה ההיא עילוי דמדבקא אפקותא דחיותא ועייל סכינא תותי ההיא רוקעתא וכן עיקר. ומדברי כולם נלמוד שאם פירש טליתו עליה שאינה נקרא' חלדה. +החליד במיעוט סימנין. בעיא זו בחלדה וחברתה בשהייה יצאו עליהם כמה עסיקי', ורש"י ז"ל פירשה במיעוט בתרא ולמדין ממנו דאע"ג דאשתחיט רובה דאתכשרה לה שחיטה אסור לחתוך אותו בשהייה או חלדה. והק' רש"י ז"ל עצמו הא דשנינן לעיל שחט קנה ושהה בה וגמרה כשרה ואקימנא בעוף ממה נפשך וכו' ואמר דשנוי' היא ולא סמכינן עלה וטעמא משום דמחצה על מחצה אינו כרוב ונניח זה מפני שהוא סוגיא למאי דס"ד מעיקרא. וי"ל דלההוא לישנ' לית לן בעיא דרב פפא אלא ס"ל במיעוט סי' כשרה.
אבל ק' לן טובא הא דאמרינן פ"ק גבי שוחט ב' שלישים והגרים שליש דברי הכל כשרה דהא תנן ורוב של א' כמוהו ולכולהו לישני דאיתמר התם ליכא מאן דפסל שחט ב' שלישים והגרים אלא כשתמצי לומר דלית ליה רובו של א' כמוהו [אבל אי אית לן רובו של א' כמוהו] לא מתפסלא תו בהגרמה וכ"ש בחלדה ושהייה שמצינו שהחמירו בה משום דלאו מקום שחיטה הוא ועוד מצאנו דתניא בתוספתא שחט א' או רוב א' בעוף אעפ"י ששהה לזמן מרובה וגמרה שחיטתו כשרה, לפי' נדחו דברי רש"י ז"ל.
והראב"ד ז"ל מקיים דבריו, לומר שכיון דלכתחלה בעינן ב' סי' קמיבעיא ליה כיין דאצרכוה רבנן למגמרה לשחיטה אצרכוה נמי בכשרות כי היכי דלא ליתי לידי קלקול שחיטה ופסולה דרבנן מבעיא ליה ומתרץ בה דליתיה להאי דינא אלא בשהייה וחלדה אבל הגרמה דחוץ למקום שחיטה וניכר הוא שרוב שחיטה כראוי מותרת ושהייה עצמה אינה אלא בוושט אבל בקנה לא עדיף מיעוטא בתרא ממיעוטא קמא, וכן התוספתא בקנה הוא.
וכל אלו דברי הבאי הם דהא אפי' פסולא דרבנן לא גזרו בה בשוחט רוב ב' והניח המיעוט הלכך כי מגרמה בפיסול נמי לאו כלום הוא וכן חילוק שבין קנה לוושט אינו כלום. ולפי דבריו יותר נראה ראוי לאסור שוהה ומחליד במיעוט קמא דקנה משום גזרה משום דקעביד מצות שחיטה בפסול.
ובא ר"ת ז"ל ופי' שהיה במיעוט קמא דוושט. וגם זה אינו נכון שכל שנעשה בה מעשה טרפה נפסל בשהייה ודרסה וחלדה והגרמה. ועוד שאם אין שהייה במיעוט קמא דוושט אין שהייה בעוף כלל וזה אי אפשר דהא איתקוש להדדי ועוד תפשוט מכל הני דאמרינן כדי שחיטת עוף לעוף ובהמה לבהמה ומפורש מצאו בתוספת' שחט מיעוטו של וושט ושהה כדי שחי' ואח"כ שחט את שניהם או שנקב את הוושט ואח"כ שחט שניהם טרפה.
אבל בהחל��ד במיעוט סי' פי' ר"ת ז"ל פי' נכון כגון ששחט רובו של וושט או רובו של קנה והחליד את הסכין תחתיו ושחט באותה חלדה את הב' מי אמרינן כיון דמידי דבעיא שחיטה הו"ל החליד בין סי' לסי' ופסולה או דילמא מכיון דלא מעכבי בשחיט' הו"ל כתחת העור וכשרה א"נ קא מיבעיא ליה לרב תחת מיעוט סי' אי אינו יודע או יודע הוא שפסולה בודאי כיון שישנו בכלל שחיטה.
וכן נראה פי' זה מדברי בעל ההלכות הראשונות וכן פר"ח והרב רבינו משה בר מיימון הספרדי כתבו ומקצת נוסחאות כתוב בהן החליד את הסכין במיעוט סי' ונוטה למה שכתבנו.
וכן נראין הדברים שאין בעיא זו של החליד במיעוט סי' ואותו של שהה במיעוט סי' (ואותו של שהה במיעוט סי') מתפרשות בפי' א' מפני שזו בעיא דרב פפא וזו בעיא דרב הונא בר נתן וה"ל לאקשויי היינו דרב פפא כדאמרינן בפרקין לאו היינו דבעי אילפא וכן בכל מקום וכן ראוי עוד לפ' כפירושו שלא יהא דין זה נוהג בדרסה ובשאר הלכות שחיטה וכל זה מוכיח ומחזיק הפי' הזה אשר כתבנו אבל בשהה במיעוט סי' פי' הרב ז"ל אם שהה בכדי שישחוט מיעוט סי' מהו וא"כ אין שיעור לשהייה כלל בשחיטה אחרת שכל שהוא בוושט אין לו שיעור.
ואחרים פי' כגון ששהה בשחיטת מיעוט סי' בבהמה ואח"כ שחט הב' מי אמרי' כמחתך בשר בעלמא הוא והויא שהייה או דילמא מכיון שמצות שחי' עליו אינה נק' שהייה והו"ל כשוחט בסכין רע. וסלקא בתיקו. +הא דתנן התיז את הראש בבת א'. וסופה היה שוחט והתיז את הראש אם יש בסכין וכו'. תמהני למ"ל התיז את הראש אפי' התיז סי' בלחוד נמי פסולה, וקרובני לומר שאם היה שוחט וחתך אי בהולכה אעפ"י שאין בסכין כמלא צואר כשרה (שאי אפשר) [שאפשר] לסי' להשחט בהולכה קטנה דרכים הם אצל סכין מחודדת לא אמרו אלא במוליך והתיז הראש לגמרי שאי אפשר להתזה בלא דרסה ואם יש בסכין מלא צואר חוץ לצואר כשרה דבהעברת מלא צואר שחוצה לו חתך סי' ומלא צואר אחר דחק למטה והתיז הראש.
וא"ת מ"מ קשיא רישא, דההיא במכה עסקינן כגון שעושין בסייף יאפי' לא התיז אלא סי' פסולה איכא למימר דגם ענין דרסה אתא לאשמועינן שהיא ענין התזה אבל סיפא דינו קתני ודוקא הוא, א"נ תנא רישא משום סיפא, וזה צ"ע שלא ראיתי לבעלי הלכות מדקדקים בכך.
ועוד ראיתי בתוספתא (ב,א) היה שוחט וחתך את הראש בבת אחת אם נתכוין לכך שחיטתו פסולה ואם לאו שחיטתו כשרה כלומר אם נתכוין לחתוך כל הראש לפי שדרס עליו בכח ואם לא נתכוין לכך אלא היה שוחט ומוליך בנחת כדרכו ומתוך חריפות הסכין נחתך הראש בהולכה מותר כי זה לא פי' בעלי ההלכות, ואינו ברור וצריך תלמוד.
והא דקתני היה שוחט והתיז ב' ראשון כא' אם יש בסכין מלא צואר א' ואוקימנא בחוץ לצואר היינו שתפס ב' ראשין והניח סכין על שניהם והיה מלא הצואר אחד בראשו של סכין חוץ לב' הצוארין וכשהוליך נמצא שחותך הצוארין בהולכה כמלא צואר א' והיינו דדייקינן עלה בגמרא השתא בבהמה א' וכו' הא אלו לא הניח הסכין על שניהם כא' אלא שהוליך על ב' צוארין בהולכה כמלא וכו' י"ל שהראשון כשר דהא עבר עליו הולכה דב' מלא צוארין והב' פסול עד שיהא בסכין מה שהוא חוץ לצוארין וי"ל דהואיל ובב' דרס אף בראשון דרס שהרי מעביר על שניהם בענין שוה וכיון שא"א שלא דחק על השני ודרס אף הראשון בדרסה נחתך בודאי. + +Daf 31a + +איבעיא להו מלא צואר וחוץ לצואר כמלא צואר. ק"ל , בשלמא אי אמרינן מלא צואר וחוץ לצואר כמלא צואר ניחא דמתני' הכי קתני אם יש בסכין מלא צואר מבחוץ שחיטתו כשרה לפי שהוליך אותו מלא צואר אלא אי אמרת מלא צואר וחוץ לצואר מה שהוא הא מתני' לא קתני אלא מלא צואר בלחוד ולא קתני חוץ לצואר (מציגו) ואפשר דקס"ד דמלא צואר שוחק קתני דאיכא משהו מבחוץ ויש נוסחאות שכתוב בהם כמלא צואר ולפיכך אפשר היה לי לומר דבעינן מלא צואר וחוץ לצואר משהו.
הא דתנן אפי' כל שהוא באיזמל שמעתי שכך פירושה אפי' כל שהוא חוץ לצואר קאמר והא דאמרינן בגמרא מחטא מאי בששחט בה לאורכה כסכין אלא מפני שראשה חד דומיא דאיזמל שיש לו קרני' דבזעייא ברישא ומחטא דאושכפי מתוך שארוכה כסכין שמא אין חוששין.
ולאו מילתא היא, חדא דמעיקרא כדקס"ד דלא בעינן אלא משהו חוץ לצואר וע"כ הא דקתני מתני' אפי' כל שהוא בשאין בו מלא צואר הוא והשתא נמי לא סתרינן לה בלא ראיה וכן נראה מכל דברי רבותינו הגאונים ובעלי ההלכות ז"ל.
ופי' מחטא מאי שישחוט בחודה ויוליך ויביא ומש"ה אמרינן דודאי מבזע בזע אבל מחטא דאושכפי מחודדת בצדה כסכין.
ומתני' בין בעוף בין בבהמה היא שאלמלא היה בעוף ולא בבהמה היו רבותינו מפרשים כן בגמרא ואמת שכת' ר"ח ז"ל קבלה בידינו דבבהמה בעינן כה"ג מלא צואר וחוץ לצואר כמלא צואר והא דתנן אפי' באיזמל ואפי' כל שהוא בעוף אבל לא בבהמה. ורבינו ז"ל כ' דבריו ובלשון איכא מ"ד אבל אין לו על מה שיסמוך בגמ'. +והא אמרה רבא חדא זמנא. פירש"י ז"ל דמתני' נמי לא ק"ל למ"ל לתנא למיתני תרתי אלא משום דרבא הוא דדייק הא הפילה כשרה. ותנא לא תני לה בהדיא הא אמרה רבא חדא זימנא שאלמלא רבא הוה אמינא כל שלא כיון לשחיטה נפלה קרי ליה ולא קרינן ביה מה שאתה זובח אתה אוכל אלא בזובח לדעת אבל שלא לדעת אסור.
ויש לפ' דלרבא קפריך, ל"ל לאשמועי' הכא דמדיוקא דמתני' לא בעי כוונה בשחיטה הא אשמעינן בפרקא קמא דסתם לן תנא לא בעי כוונה ור' נתן היא ול"ל לרבא למימרא ב' זימני דכל דלא בעי כוונה ר' נתן ומתני' ודאי פשיטא לן דצריכי דהתם דינא דאין להם דעת קתני באחרים רואין ואין רואין לכתחלה ודיעבד (וליכא) [והכא] דין נפלה קתני ולגופייהו קתני להו.
ומפרקי' התם הוא ומכוין לשום חתיכה בעולם. ואיכא למידק היכי אמרי' התם הוא משום דקא מכוין לשום חתיכה בעולם אי מכוין לשום חתיכה אפי' רבנן נמי מודו כדאמרינן לקמן לרבנן בכוונה לזביחה לא בעי' לחתיכה בעינן ור' נתן לא בעי כלום דלנועצה בכותל לאו חתיכה כלום הוא.
ולפרש"י ז"ל ל"ק, דה"ק: אי תנא הא הו"א כוונת שחי' של חש"ו ככוונת חתיכה דמי דלכתחילה מיהא יש להם דעת והו"א דרבנן היא דלא תיקום סתמא כיחידאה לפיכך הוצרך התנא לשנות הא הפילה כשרה לאשמעינן דלא בעי' כוונה לחתיכה כלל ובא זה ולימד על זה דכוונת חש"ו לאו כוונה היא ומתני' ר' נתן כי היכי דלא ליקשי סתמא אסתמ'.
ולפי הפי' הב' הכי נמי קאמר דאי אשמעינן רבא התם דדיוק' דמתני' לא בעי כונה לשחיטה הו"א משום דמכוין לחתיכה היא ולאו ר' נתן אלא רבנן לכך איצטריך רבא להביא זו ללמד עליה דסתמא רבי נתן ולא בעי כלום דחש"ו לית להו כוונה ולא דחקינן לאוקומי סתמ' כרבנן.
ויש שמחלקין בפירושין בין שם חתיכה בעולם שהזכירו כאן ובין כוונה לחתיכ' שאמרו לקמן.
ואיכ' למידק אשמעתין, דתנן (גיטין כב,ב) הכל כשרין לכתוב הגט אפי' חש"ו והוינן בה והא לאו בני דעה נינהו וא"ר הונא והוא שיה' גדול עומד על גביו אלמא כשגדול עומד על גביו אית להו כוונ' הכא נמי הרי אחרים רואין אותם.
וי"ל שאני גדול עומד על גביו שאימת גדול עליהן אבל הכא אחרים רואין ואינן עומדים על גביו ולפי' אינם מכוונים שלדעת עצמן הם עושים. והיינו דגרסי' ביבמו�� פ' מצות חליצה החרש והחרשת שחלצה חליצתן פסולה ואמרי' בגמ' מאי לאו משום דלאו בני דעה נינהו ואסי' לא לפי שאינן בואמ' ואמרה ודייקינן מינה בגמ' דקריאה מעכבת משמע דבני דעה נינהו דאי לא חליצתן פסולה דבעינן שיתכוונו שניהם והיינו כשאחרים עומדים על גבן שחליצה בב"ד הוא והם עומדין על גבן ומזהירין אותם.
ואין תירוץ זה עולה כהוגן, משום דתניא בתוספת' [יבמות] פי"א וחולצת מן השוטה וכן שוטה שחלצה וחולצת מן הקטן וכן קטנה שחלצה תצא היא וי"ג דבר בה והיינו משום דלאו בני דעה נינהו דהא בואמר ואמרה איתנהו.
אלא ודאי חרש הוא דאית ליה דעת אבל שוטה וקטן אפי' אחרים עומדים על גבן לית להו כוונה וגבי חליצה בעינן כוונה גמורה שיתכוון להוציאה בכך שחליצה מוטעת כגון שאומרים לו בכך אתה כונסה פסולה ושוטה וקטן אין כוונתם לא לכנוס ולא לפטור וכל כוונתם אפי' באחרים עומדים על גבן אינה אלא כעין חתיכה בעלמא ולאו כוונת מעשה חיוב או פטור לפי' חליצתם פסולה אבל התם כתיבת גט כיון שהם כותבין במצות הבעל לשמה של פלונית על מנת ליתן לה אינו צריך דבר אחר ומיהו מסקנ' דהתם הוא ששייר מקום התורף לפי שאין כוונתם לשם ואפי' גדול עומד על גביו. +לאסור כרת התרתם לאסור מיתה לא כ"ש. ואיכא למידק, הרי מעת לעת ומפקיד' לפקידה שבנדה שלא אמרו אלא לטהרו' אבל לבעלה לא החמירו כ"כ וכן יש קולות אחרות במס' נדה לבעלה יותר מבטהרות איכא למימר התם לפי שהם חומרות יתירות מדבריהם חששו שמא יהא לבו נוקפו ופורש ולפיכך לא החמירו בו כ"כ אבל בנדה שנאנסה וטבלה אין לחוש לכך לפי' ראוי היה להחמיר בבעלה מבטהרות. + +Daf 31b + +הוחזק אין לא הוחזק לא. כלומר שאלו לא הוחזק אף לחולין נמי אסור. וא"ת היינו סיפ' טבל ולא הוחזק כאלו לא טבל כלל אה"נ תנא סיפא לגלויי רישא שאם לא הוחזק כלל אסור אף לחולין.
ואי קשי' לר"נ דאמר בסיפא כאלו לא טבל למע' אבל טבל לחולין הא תנא ליה ריש' דקתני אע"פ שהוחזק לחולין אסור למע' איכא למימר סד"א הוחזק לחולין אסור למע' מפני שטבל על דעת חולין דלא נזהר בחומר מעשר אבל לא הוחזק כלל אימ' מותר אף במע' קמ"ל אי נמי הא קמ"ל דטבל לחולין אף על פי שלא הוחזק.
והא דפליגי רב ור' יוחנן בטבילה שלא בכוונה ופליגי תנאי בשחיטה דוק' במצות הללו שהן מתירים ויש בהם הכשר לדבר אחר טבילה מתרת אשה לבעלה ושחיטה מתרת בשר לאכילה ואינן בעצמן דבר שבחובה אבל בשאר מצות של חובה אי בעי כוונה לצאת ולעבור לא מיירי כלל אלא פלוגת' דתנאי ואמוראי היא בפסחים ובר"ה ולא שייכי בהנך דשמעתין כלל אלא בין לרב בין לר' יוחנן בלצאת ולעבור אי כמר אי כמר דלמר מכשירין קילי טפי במעשה תלנהו רח' והא אתעביד ליה תדע דהא נפלה מן הגשר טהורה לביתה כרב ואלו מתעסק בתקיעה לדברי הכל לא יצא כיון דלא מכוין לתקיעה כלל ולמר אפי' ירדה להקר לא טהרה ודילמא בתוקע ס"ל יצא, כן נ"ל.
ואע"ג דרב ור' יוחנן הלכה כר' יוחנן הכא מספק' לי מסוגית אין דורשין דאסקיה ר"ן כרב ולא מדכרינן התם דר' יוחנן כלל מיהו לחומר' נקטינן ולא ידעתי מהם למה לא הוזכרו בהלכות. + +Daf 32a + +ה"ג: אמר רב פפא בעומדת להטיל. ול"ג איכא בינייהו משום דלא פליגי הני רבנן אשיעור הגבהה והרבצה כלל תדע דהא מתני' נמי כדי שחיטה קתני כדאמרי אינהו כדי שחיטה ואפ"ה פריש ר' יוסי בר חנינא בכלל העמדה והרבצה דצורך שחיטה הם ועוד שלא שאלו בגמ' מאי בינייהו כדי שיתרץ רב פפא עומדת להטיל איכ' בינייהו ודעת הגאונים ורבינו כן שהלכה כריב"ח וכן כ��ב בה"ג.
משמע נמי דלא פליג נמי אשחיטת עוף אלא אי כשמואל ור' יוחנן אי כרב ואע"ג דאיהו אמר דקה לדקה דהכי אגמריה רחמנא למשה בשיעור שהייה כדי שחיטת בהמה ולא בעוף הלכך שיעור שהייה כדי שיגביהנה וירביצנה וישחוט דקה לדקה ולעוף ולגסה לגסה וזה דעת רבי יצחק וכן עיקר אבל רש"י ז"ל מחמיר לכדי שחיטת עוף לעוף.
ויש לדון בשיעור הזה [אי אמרינן דשיעור] שהייה שתהא כדי שחיטת (רוב) ב' בבהמה וכדי שחי' (רוב) א' בעוף וכדי שחיטה [לכתחילה] גמריה למשה [או דנימא דמעיקר דינא] על רוב ב' בבהמה ורוב א' בעוף נצטוה ה) ואלמלא שאין ל' הגמר' כן הייתי אומר היינו בעיא דרב הונא בר נתן ו) ומיהו עור אית' בשיעור שהיה דכיון דלא משחטי סימנים עד דחתיך עור כדי שחיטה כדשחטו אינשי גמירי. + +Daf 32b + +ה"ג: איתיביה רב אחא בר רב הונא לרבא שחט את הוושט. והיה רבא סבור לומר דהא דקתני רישא שחט את הוושט ופסק הגרגרת בבת אחת קאמר. ואקשי ליה רב אחא ב' תשובות בי בר חדא דהיינו רישא דבת א' לא קתני שאין בין בת אחת לזה אחר זה ולא כלום. ועוד הא תניא אח"כ כלומר בברייתא קתני אח"כ ומאי דלא פירש בהדיא במתני' פי' בברייתא.
ויש נוסחאות שכתוב בהם ואח"כ בהך מתני' דאיתביה רב אחא לרבא וב' תשובות בדבר חדא היאך עלה על דעת רבא לומר וכבר שחט וברייתא קתני ואח"כ ועוד שהיה לו להקשות ממשנתנו. + +Daf 33a + +ליתכשרו בחיבת הקדש. איכא למידק והא אין טומאת ידים במקדש כדאמרינן (בזבחים) [בפסחים דף י"ט] זכינו שאין טומאת ידים במקדש וכי מתכשרי מאי הוי איכא למי' ה"מ בעבודות שאינן כשרות אלא בכהנים אבל באכילת בעלים יש טומאה לידים במקדש שאין בעלי' זריזין לשמור ידיהם. א"נ הכי ק"ל מאי שנא כי לא יצא מהם דם משום דלא מתכשרי בדם שחיטה יתכשרו בחיבת הקדש. + +Daf 33b + +וחכמים אוסרים במעשר. פי' משום מעלה דעבוד רבנן מעשר כתרומה ואחמור בטומאה של דבריהם אבל לא שהב' עושה ג' במעשר דמעשר כחולין הוא לגבי טומאה כדאמרינן גבי ע"י דטבל ועלה אוכל במעשר העריב שמשו אוכל בתרומה כדמפקינן לה מקראי ביבמות בפ' הערל ומש"ה אסי' בסמוך דלא עבוד רבנן מעלה אלא באכילה דמעשר אבל בנגיעה דמעשר לא ואעפ"י שכל הטעון ביאת מים מד"ס שני הוא דאלמא אין ב' עושה ג' במעשר. + +Daf 34a + +ואנא אמינא ר' יהושע היא ולא מיבעיא קאמר לא מיבעיא חולין שנעשו על טהרת הקדש. פי' קסבר עולא כר' אסי דאמר האוכל ג' של חולין שנעשו על טהרת הקדש נעשה גופו ב' לקדש כדאי' בשמעתי' ור' אסי נמי קאמר לא מיבעיא קאמר וכו' אלמא עולא ור' אסי אמרו דבר אחד.
ולא ידעתי מי הזקיקו לרש"י ז"ל בל' ראשון ל"מ קאמר לומר דכ"ש שיש בהם ג' אבל לא אמר שהג' עושה האוכלו ב' אלא בחולין שנעשו על טהרת תרומה לפי שטהרתה טומאה היא אצל הקדש חדא ללישנא דגמרא דצריך למימר ל"מ קאמר לא דייקא הכי ור' אסי נמי בלשון הזה קאמר שהאוכל ג' ב' ועוד שא"כ ג' מחלוקות בדברי ר' יהושע ואין עליך לדין כלשון ראשון אלא כלשון אחרון שפירש"י ז"ל דלעילא ג' של חולין שנעשו על טהרת הקדש כג' שנעשה על טהרת תרומה לגמרי והאוכלו ב' להקדש כמו שפי'. ולפי לשון זה עולא בהדי' פליג אדרבה בר בר חנה דאמר אף אני לא אמרתי אלא בחולין שנעשו על טהרת תרומה שטהרתה טומאה היא אצל הקדש שלדברי עולא שוין הן לגמרי.
ומיהו יש שאלה מנא להו דלרבה בב"ח מתני' דלא כר' יהושע דילמא לעולם ר' יהושע וכי ממעט ר' יהושע חולין שנעשו על טהרת הקדש משני ממעט להו אבל לעולם יש בהם ג' כדקאמר לי' ר"א ג' ב' למה וא"ל אף אני לא אמרתי וזה שאלה קשה לפי אותו לשון ראשון של רש"י ז"ל והוצרך הוא לתרץ ולומר דאי טעמא יהיב למילתי' ואמר דאלו חולין הוא שנעשה (חולין) [שני] לקדש בחולין שנעשו על טהרת תרומה והיינו משום דטהרת' טומאה היא אצל הקדש ולעולם ג' בחולין שנעשו על טהרת הקדש מאי קא מותיב לי' ר"א ג' ב' למה הא אשמעינן ר' יהושע טעמיה.
ואין תירוץ זה נכון ולא מחוור. חדא שאעפ"י שדברי ר' יהושע מפורשין בחולין שנעשו על טהרת תרומה דווקא עדיין י"ל לר"א פתחון פה לשאול למה ומאי שנא אלו מאלו ועוד שדברי ר' יהושע מתחלה סתם נאמרו על חולין שנעשו על טהרת תרומה, (גליון) והי' ר"א שיאמר חולין שנעשו על טהרת הקדש שהג' עושה ב' לו וריה"ו אמר אלא חולין שנעשו על טהרת תרומה אבל בנעשים על טהרת הקדש ג' יש בהם אלא שאינו עושה ב' כדברי עולא והרי הרב ז"ל אמר דלעולא נמי אית ליה אף אני לא אמרתי וכו' אלא קסבר דטעמא הוא דיהיב למלתי' שלישי למה שני משום דתרומה טהרתה טומאה היא אצל הקדש אבל חולין שנעשו על טהרת הקדש אית בהו שלישי אלא שאינן עושין שני וא"כ מה ראה עולא בדברי חברי' לעשותן חולקין עליו זה ודאי אי אפשר.
אבל לפי הלשון האחר שכתבנו לומר דכיון דשמעינן ליה לרב' בר בר חנה דא"ר יהושע דוקא קאמר בשלישי שנעשו על טהרת תרומה ושמעינן נמי למקצת חבריי' דאמרי מתני' דלא כר' יהושע כדאמר ר' אלעזר א"ר הושעי' לעיל ממיל' שמעינן דרבב"ח היא ומשמעת' הוא דנפק' להו ולא בעי לאפושי ג' מחלוקת בדברי ר' יהושע.
וליכא למימר דמסתבר' להו לרבנן (וגמ') [דגמ'] דאי טעמיה דר' יהושע בג' שעושה ב' משום דטהרתה טומאה הוא אצל הקדש הה"נ לג' של חולין שנעשו על טהרת הקדש שאף הן טומאה אצל הקדש אלא דס"ל שאין בהן ג' כלל דהא ליתא דתנן בחומר בקודש ר' יוחנן ן' גודגדא היה אוכל בטהרת הקדש כל ימיו והית' מטפחתו מדרס לחטאת אלמא לקדש גופיה טהור וכ"ש בפירי [לאכול פירות] וטעמיה דר' יהושע לעולא משום דכולהו טומאות דרבנן אשני אוקמינהו ולא משום דטהרת חולין שנעשו על טהרת הקדש נמי טומאה היא אצל הקדש עצמו.
תדע דהא פרכינן אדר' אסי מהא דאף אני לא אמרתי אלא בתרומה שטהרתה טומאה היא אצל הקדש ולא מתרץ דלא מיבעי' קאמר ל"מ בקדש דאית בהו שלישי אלא אף בתרומה איכא ג' ומפ' טעמא בתרומ' וה"ה לקד' דתרווייהו טהרתן טומא' הוא אצל הקדש דהא לר' אסי גופיה ל"מ קאמר דקאמרי אאית בהו שלישי בלחוד קאמר אבל דליהוי ג' ב' טפי הוי רבות' בקדש מבתרומה והלכך מצינן לתרוצי הכי אף אני לא אמרתי אלא בתרומה וה"ה לחולין שנעשו על טהרת הקדש ולאפוקי קודש עצמו דלא אלא ש"מ שאין לומר בחולין שנעשו על טהרת הקדש דטהרתן ליהוי טומאה אצל הקדש לכשתמצי לומר כקדש דמו ואית בהו ג'.
ויש מתרצים דאי ס"ד יש בהן ג' בחולין שנעשו על טהרת הקדש הואיל ופירש רבי יהושע דין ג' שנעשו על טהרת תרומה למה לא פירש דין ג' שנעשה על טהרת הקדש אם הוא ג' ופוסל את הגוף אם לא אלא ש"מ שאין בהן ג' כלל.
וזה אינו מחוור לי משום שכיון שהוא שוה בו לדברי ר' אלעזר לא הוצרך לפ' ור"א בכל החולין קאמר בין הנעשים על טהרת הקדש בין שנעשים על טהרת תרומה כשתמצי לומר חולין שנעשו על טהרת הקדש יש בהן ג'. +דאלו (אוכל) [מאכל] כביצה. פירש"י ז"ל שהמאכל מקבל טומאה מכביצה אוכלין שנגעו בו מכלל שלטומאת עצמן בכל דהו ובמסכת פסחים פ' כ"ש כתב אוכלין ומשקין מטמאין בכל שהן אבל אין מטמאין אחרים אלא אוכלין בכביצה ומשקין ברביעית ואני שמעתי שאף לקבל טומאה בעינן כי האי שיעורא אלו דבריו ובמס' סוטה פי' טעמו מדתניא בספרא מכל האוכל מלמד שהוא מטמא בכל דהו יכול יטמא לאחרים אפי' בכל דהו ת"ל אשר יאכל אינו מטמא אלא בכביצה פי' בכביצה משום דדרשינן ביה אוכל הנאכל בבת אחת ושיערו חכמים אין בית הבליע' מחזי' יותר מכביצה והכי איתא בפ' בתרא דיומא (פ,א).
ורבי' יעקב ז"ל דן כשמיעתו של רש"י ז"ל ופי' שדין התורה בכביצה בין לטומאת עצמן בין לטמא אחרים ומד"ס מקבלין טומאה בכל דהו וההיא דספרא אסמכתא היא ויש כיוצא בזה בספרא וספרי הרבה וראיה הביאו לדבר מדתניא התם בספרא אותו תשבורו אותו אתה שובר לטהרתו ואין אתה שובר אוכל לטהרתן. וא"ת כל שהוא היאך עלה על הדעת שישבור אוכלין ויטהרו וזו אינה ראיה שהרי אמרו טלית שהתחיל לקורעה כיון שנקרע רובה טהורה וכדאיתא בפ' העור והרוטב ואע"ג דג' על ג' מקבל טומאה מן התורה לפיכך הוצרך הכתוב למעט שבירת אוכלין.
ועוד השיב ר"ת ז"ל מדאמרינן במסכת נזיר ובפרק אלו עוברין גבי השום והשמן של תרומה וכו' מקום מגעו אמאי פסול והא ליכ' כביצה אלמא אינו מקבל טומאה בפחות מכביצה ורש"י ז"ל מחקו מן הנוסחאות.
ועוד הביא ראיה מדאמרינן בפרק כ"ש טמא מת שסחט זיתים וענבים כביצה מכוונת טהורין ומפרש התם במשקין שלא הוכשרו עסקינן לאימת מטמו לכי סחיט להו כי סחיט להו בציר להו שיעורא ואמאי והא בכל שהוא מקבלין טומאה.
וזו הראיה אינה נכונה בעיני שאפי' כדבריו מדבריהם טמא והכא טהור קתני שאין לו טומאה כלל אלא כיון שסחט משקין שבהן מפרש פרישי ולא מבלע ההיא שעתא [וליכא] האי שיעור' דאוכל לטמויי משקין.
ועוד מדגרסינן במסכת שבת פ' המצניע (צא,א) בעא מיניה רבא מר"ן זרק כזית תרומה לבית טמא מהו למאי אי לענין שבת כגרוגרות בעינן אי לענין טומאה וכו' לעולם לענין שבת וכגון שהיה פחות מכביצה אוכלין והאי משלימו לכביצה מאי מדמצטרף לענין טומאה מיחייב אלמא אינו מקבל טומאה כלל אלא בכביצה. ויש לדחוק ולומר דהכי מיבעיא ליה כיון דחשוב צרוף לענין לטמא לאחרים מיחייב נמי משום שבת אעפ"י שכבר נטמאת קודם הצרוף של פחות מכביצה ואינו מתחייב באותו צרוך משום מטמא תרומה ואינו נכון ושם כתבתי.
עוד יש תשובה ממה ששנינו במס' אהלות פי"ג אלו ממעטין פחות מכביצה אוכלין וכו' וזה הכלל הטהור ממעט והטמא אינו ממעט אלמא פחות מכביצה אוכלין אין מקבלין טומאה. והרמב"ם ז"ל פירשה לזו בשאינן מוכשרים ופחות מכביצה אינן חשובין. ואינו מחוור דהא משמע דסיפא משום דבר המקבל טומאה קתני לה דומיא דשארא. ולדידי נמי קשיא שמעתא דהעור והרוטב דמקשינן ומי איכא כביצה אוכלין בחד דרא ודחיק לה טובא בחיטי דשמעון ן' שטח ולא קאמר דלקבל טומאה לא בעינן כביצה <ומ"מ מדרבנן מטמא>.
לפי' פי' ר"תז"ל שפחות מכביצה אוכלין אין להם טומאה מד"ת ויש להם טומאה מד"ס וכן מוכח ודאי במשניות דקתני אין בו כביצה הוא טמא ברפ"ב דמסכת טהרות אלמא מקבל טומאה והיינו מדבריהם וההיא דפ' המצניע לענין חיוב איתמר ומדאורייתא היא וכן מה ששנינו במס' אהלות מדאורייתא ואפשר שאעפ"י שגזרו עליהן טומא' ממעט בחלון שלא החמירו כל כך בטומאת אוכלין ואעפ"י ששאר הטומאות מדבריהן אינן ממעטין בדקתני התם בלבנה מבית הפרס באוכלין פחותין לא אחמור לפי שאינן ראויין ומתבטלין הם.
והא דאמרינן בנזיר והא ליכא כביצה ולא מוקמינן לה בטומא' של דבריהם אומר ר"ת ז"ל משום דע"י תערובת לא גוזר רבנן וכן הא דאמרינן בפ' אלו עוברין הפת שעפשה ונפסלה לאכי' אדם והכלב יכול לאוכלה מטמא טומאת אוכלים בכביצה היינו טעמא נמי שלא גזרו חכמים שיקבלו אוכלין טומאה בפחות מכביצה אלא באוכלין הראויין למאכל אדם שמא יאכל אפי' כביצה משום דדעתיה עלייהו אבל בשאינן ראויין לא גזור וזהו שהוצרך התנא לפרש בכביצה ולא קתני טומאת אוכלין סתם כדקתני סתם כדקתני בכל דוכתא. + +Daf 34b + +הא דתנן הראשון שבחולין טמא ומטמא. פירש"י ז"ל מטמא אוכלי תרומה והב' פוסל אוכלי תרומה והג' נאכל בנזיד הדמע כלומר אינו פוסל תרומה אלא נאכל הוא עמה שאם יש לו מקפ' של חולין שלישי נותן לתוכו תבלין ושום ושמן של תרומה ואקשינן ספינן במידי דפסול ליה גופיה ואכיל ליה תרומה בהדיא דהכא ודאי בחולין שנעשו על טהרת תרומה עסקינן מדמני בהו שלישי ופרקי' הנח לנזיד הדמע שאין בו כזית בכדי אכילת פרס ואינו אסור באכילת אותה תרומ' בטומאה לפי שאין אכילתה מצטרפת שאין בו כזית בכדי אכי' פרס.
והוא השיב על דברי עצמו ז"ל דליש' דתלמודאמשמע דלאו משום תבלי תרומה פריך אלא מדספינן ג' של חולין ועוד דבלאו תבלי תרומה מוזהר הוא מלפסול הגוף דאמרי' בפרק בתרא דיומא ולא תטמאו בהם ונטמתם בם מכאן לטומאת גופיה דאורייתא ואפי' למ"ד לאו דאורייתא איסורא דרבנן מיהא איכא.
ותמהני על זו הקושיא דטומאת גויה אי דאורייתא אי דרבנן היינו שגא יאכל אח"כ תרומה וקדשים א"נ ברגל דהא לאו דטומאת נבלות עצמן בהכי מיתוקמי והאיך יאסור כהן לפסול גופו בטומאת גויה והוא מותר לנגוע בנבלה עצמה.
והרב ז"ל חזר ופי' דבחולין גרידי קיימי והכי קתני והג' נאכל אפי' הוא נזיד הדמע כלומר מקפה של חולין ושום ושמן של תרומה ויגע בהן ב' של חולין משנתערבו והכי פריך דכיון דנזיד הדמע הוא ע"כ בטהר' תרומה בעי למיכליה מעתה והו"ל חולין שנעשו על טהרת תרומה כשנגעו בב' ואי אמרת בג' דידהו פסול גופא לתרומה ספינן ליה להאי כהן במידי דפסול ליה לגופי' ופריק הנח לנזיד הדמע דליכא כזית בכדי אכילת פרס ולא חולין שנעשו על טהרת תרומה הוו דלא בעו למיכלינהו בטהרת תרומה והוו להו כחולין גרידי זת"ד של רש"י ז"ל.
ובתוספות הקשו לפי' א"כ מעיקרא דס"ד דאיכא כזית בכא"פ היאך נאכל תרומה טמאה. ואין זו קושיא שיש להעמידה כשנגע הב' למקפה שהיא של חולין ולא נגע בשום ותבלין שבהם שהן תרומה ואינו פוסל התרומה עצמה בנגיעה זו.
ומיהו לדידי קשיא הא דאמרינן בפ' אלו עוברין מקפה של חולין ושום ושמן של תרומ' ונגע ט"י במקצתן לא פסל אלא מקום מגעו וא"ת חולין שנתערבו בשום ושמן של תרומה כחולין שנעשו על טהרת תרומה הוו פסול את כולה הא בחולין גופייהו אית להו ג' והתם מוקמינן לה בדאיכא כזית בכא"פ ש"מ דאפ"ה לית בהו ג'.
ולאו קושיא היא, דנהי דאית בהו ג' הקילו שלא יהא חיבור לענין ט"י ולא יפסול אלא מקום מגעו בין שנגע בשום ושמן בין שנגע במקפה עצמה ומה שפי' מטמא ופוסל לתרומה אינו כמשמעו.
אבל הפי' המחוור יותר לומר דכולה מתניתין בחולין שנעשו על טהרת תרומה היא והיינו דקתני טמא ומטמא ופוסל דאלמא דאית בהו ג' והך מתני' סיפא היא דמייתינן לעיל האוכל אוכל ראשון וכו' וקתני סיפא בחולין שנעשו על טהרת תרומה ועלה תנן הראשון שבחולין וכו' וכולהו בחולין שנעשו על טהרת תרומה ונזיד הדמע הוא מקפה של תרומה שנתן לתוכה שום ושמן של ג' זה והיכי ספינן ליה מידי דפסיל ליה גופיה ואכל תרומה ועובר על ונטמתם בם ופריק הנר לנזיד הדמע שאין כזית בכא"פ ואין גופן נפסל ואין התרומה מטמאת שאין ג' עושה ד' בתרומה זהו הנכון לפי הגמרא.
אבל ענין המשנה עצמה מתקשה בכך דקתני במסכת טהרות ספ"ב הא' והב' שבתרומ' טמאין ומטמאין הג' פסול ואינו מטמא הד' נאכל בנזיד הקדש הא' והב' והג' שבקדש טמאין ומטמאין הד' פסול ואינו מטמא הה' נאכל בנזיד הקדש קתני ג' בחולין דומיא דד' בתרומה וה' בקדש דלית בהו טומאה כלל וכן נמי משמע מתוך תרי בבי דסיפא דפסול גרסינן ולא פוסל והיינו בחולין גרידי דשני פוסל ואינו עושה ג' כלל וכן בכל הנוסחאות כתוב בהן פסול.
ובתוספות מפרשים מציעתא בתרומה שנעשית על טהרת הקדש וסיפא בקדש שנעשה על טהרת חטאת דאית בהו ד' וה', והרבה יש לי להשיב ועוד דסיפא התם בחולין גרידא הוא דתנן הב' שבחולין מטמא משקה חולין ופוסל אוכלי תרומה וכולה מתני' להעלותה בחולין שנעשו על טהרת הקדש בדוחק ובקושי הוא עולה.
ולפי מראות עיני אין כאן דרך עולה יפה בדרכו של רש"י ז"ל שנא' דמתני' בחולין גרידי היא אלא שנפרש הראשון שבחולין טמא ופוסל והשני פסול ואינו פוסל והג' אין צ"ל שאין לו שום טומאה בפני עצמו אלא אפילו נתערבה בו תרומה ונדמע ונגע בדימוע הזה הולכין אחר החולין ונאכל ולהכי מקשה הכא כיון שנדמע כחולין שנעשו על טהרת תרומה הן שהרי אפי' ט"י שנגע במקצתן פסל מקום מגעו וכי אכיל כהן למקום מגעו נפסל גופו וכ"ש בשאר טומאות שהן חיבור דפוסלות את כולן ואי אמרת נפסל גופו מלאכול בתרומה ספינן ליה מידי דפסיל ליה גופיה ואכיל בתרומה.
ופריק הנח לנזיד הדמע דליכא כזית בכא"פ ולא הוו חולין שנעשו על טהרת תרומה כלל ולא מפסלי לא כולן ולא מקצתן דתנן במס' ט"י עיסה שנדמעת או שנתחמצה בשאור של תרומה אינה נפסלת בט"י ואיתא בפ' יוצא דופן וכדמפו' בפסחים דקאמרי' מקום מגעו אמאי פסול הואיל (ואינו לוקה) [ולוקה] עליו בכזית בכא"פ הא לאו הכי לא מיפסיל אפי' מקום מגעו בט"י ואפשר דה"ה לשאר טימאות דשני שלא שנו בט"י להקל אלא לענין חיבור ואם נאמר נפסלת בשני כשאר טומאות אפ"ה כיון דאיכא תרומה כזית בכא"פ ליכא משום אוכל תרומה בפסול הגוף וקמ"ל מתני' דלא אמרינן נטמאת תרומה בנגיעה דשני אלא חולין שבדמוע נפסל ואין פוסלין את התרומה כלל ונאכל הנדמע אעפ"י שהגוף פסול אבל שני אינו נאכל בנזיד הדמע לפי שהב' עושה את התרומה שבתוך הדמע ג' ותרומה טמאה אוסרת לכהנים לא' ומאה כדאיתא במס' תרומות פ"ה. + +Daf 35a + +טהור לאכול בקדש שאין לך דבר שעושה ד'. פירש"י ז"ל שאין עושה ד' אלא ג' דקדש מקודש וכיון דד' לא עביד מיפסל נמי לא פסיל לגברא, והא דאמרינן לקמן תנאי הוא לדבריו דרב יצחק קאמר דאשכח תנאי דס"ל דאילו עושה ד' ולא ס"ל כתנא דתני ופוסל אוכלי קדש ואיהו סבור מדלא עביד ד' לא פסיל גברא נמי והא דקתני הרי הן כתרומה לא לכל דבר אלא לטמא ב' ולפסול א' אבל בתרומה פוסל הגוף ואלו בחולין שנעשו על טהרת הקדש אינו פוסל ואע"פ שמצינו בכל מקום שהאוכל כמאכל לפסול הגויה הכא שאני שאין לך דבר שהוא (מקום) [משום] קודש שעושה ד' כלל אלא קדש מקדש בלבד, זת"ד רש"י ז"ל.
ובתוס' שאלו, א"כ ג' למה דהא משמע דשם טומאה בג' עליו ואם אינו פוסל הגוף לקדש וכ"ש ודאי לתרומה מה טומאה יש עליו דקרינן ליה ג' דקתני עליה דר"א בר' צדוק הרי הן כתרומה לטמא ב' ולפסול א' מאי פסלותיה ומפרשים שנפסל מלהקדישו למזבח.
לשון אחר שמעתי שאומרים דהכי קאמר טהור לאכול בקדש לפי שאין בהן ג' כלל והוא עצמו טהור ואינו פסול שאלו היה ג' עצמו פסול פוסל הוא את האוכל מלאכול בקדש ומה טעם אין בהם ג' מפני שאין לך דבר נעשה בקדש ד' אלא קדש מקדש שלא גזרו חכמים ד' בדבר אחר אלמא אין קדושת הקדש חלה על שום דבר הנתפס בקדושתה להיות כמוה למעלות הטומאה ואינן אלא כחולין גרידי דכיון דלא היו כקדש חולין בעלמא נינהו הלכך אף שלישי אין בהם. +אלא קדש מקדש. פירש"י ז"ל הקדש גמור של קדושת הגוף כגון בשר קרבן וחלות התודה ומנחות שקדשן בכלי אבל שלישי של קדש דקדושת דמים לא והכי מפרש בברייתא דמס' טהרות בפ"ק.
ויש ששואלין כאן, ד' בקדש היכי משכחת לה אילימא דאיטמי אוכל בשרץ שני נמי לא עביד שאין אוכל מטמא אוכל כדאמרי' בפסחים ואדם וכלים אינן מקבלי' טומאה אלא מאב הטומאה אלא דנטמא אדם בשרץ דאדם ראשון ואוכל שנטמא בו שלישי בתרומה ואין צ"ל ד' בקדש היכי משכחת לה וא"ת ע"י משקין כגון דנגע שני במשקין התינח לשמואל דאמר טומאת עצמן יש להן מן התורה ולטמא אחרים מדבריהם אלא לרב דאמר טומאת משקין עצמן מדרבנן כדאיתא בפסחים ובע"ג מאי א"ל ולשמואל נמי תינח ג' ד' היכי משכחת לה הניחא למ"ד (פסחים יד,א) [אוכל מטמא] אוכל בתרומה או בקדשים, אלא למ"ד מקרא מלא דבר הכתוב ל"ש חולין ול"ש תרומה וקדשים מאי א"ל.
ורש"י ז"ל פי' דג' וד' מעלות דרבנן נינהו בתרומה וקדשים ומביא ראיה שהרי בפ' חומר בקדש קתני לה בהדי שש מעלות אחרונות כדאמרינן התם דלית בהו דררא דטומאה וכו' כמו שכתוב בפירושיו ולפי סברא זו נתרצה קושייתו מאליה.
ור"ת ז"ל פי' משכחת לה ע"י עצים ולבונה שחיבת הקדש מכשרתן ומשוי להו אוכלא ואע"ג דאיבעיא לן מונין בו א' וב' או לא ה"מ בלא הכשר מים אבל בהכשר מים מונין הלכך משכחת לה דאיטמי אדם בשרץ ואוכל באדם ועצים באוכל ולבונה בעצים א"נ משקין למ"ד טומאת עצמן יש להן כ"ש בשמן.
ולא מחוויר לי, שאפי' בהכשר מים ועצים ולבונה כיון דלאו אוכלא נינהו לא מנינן בהו א' וב' דכי מהניא חיבת הקדש לפיסולא דגופיה אבל מימנא ביה א' וב' לא שכל שלא נטמא אלא בחיבת הקדש בין בלא הכשר מים בין בהכשר מים קמיבעיא ליה לריש לקיש דאין מונין א' וב'.
וראיתי בתוס' שאמרו בשמו של ר' יעקב דמ"ד בפסחים אין אוכל מטמא אוכל סבר חיבת הקדש מונין בו א' וב' ומשכחת לה ע"י עצים ולבונה וריש לקיש דהכא סבר אוכל מטמא אוכל ומשכחת לה באוכלין עצמן ולפי שזו שאמרי בפ' כ"ש אמר רב אשי אף אנן נמי תנינא והבשר לרבות עצים ולבונה ועצים ולבונה בני אטמויי נינהו אלא מעלה הכא נמי מעלה לא מעל' של דבריהם קאמר דהא בשמעתין מוכח דהך דרשא לאו אסמכתא היא דמוכחינן מינה דחיבת הקדש דאורייתא אלא לומר שאינה טומאה גמורה ללקות עליה משום אוכל קדשים בטומאה אלא לפוסלן מעל גבי המזבח דהכי נמי קרי התם העריב שמשו אוכל בתרומ' מעלה ומפיק לה מקראי בפ' הערל ומה שאמרו במס' חגיגה דלית בהו דררא דטומאה דאורייתא פירושו לומר שאין בהם לחוש בחולין משום טומאה דאורייתא שרביעי בקדש רחוקה טומאתו מהן ור"ח ז"ל לא גריס דאורייתא זהו דרכם בתוס' ולדבריו ג' בתרומה לא משכחת לה בדידה לרב אלא בנגיעת קדשים בינתים.
ולי נר' דעצים ולבונה לאו בני איטמויי טומאת אוכלין מדאוריי' נינהו אלא מעלה דרבנן בעלמא ומה שאמרו בשמעתי' דהוי חיבת הקדש דאורייתא היינו דרשא דוהבשר ולרבות צריד של מנחות אתא ועצים ולבונה אסמכתא בעלמא ומעל' דרבנן בחיבת קדש דהכשר מים הוי דאורייתא ואתו רבנן וגזור בה הכשר אוכל ומעלה דרבנן הוא.
ומצאתי בירוש' דמס' סוטה בפ' כשם (ה,ג) עיקר טומאתו בקדש משום מעלה והתם נמי אמרו קודם שלא גזרו ד' בקדש שאל חגי הנביא את הכהני' תורה.
וכן שאלו בהא דאמרי'בצריד של מנחות היאך אפשר לממני ביה א' וב' אפי' בהכשר מים שהרי אין אוכל מטמא אוכל והתם ליכא למימר דמעלה מדבריהם היא דכי מיבעיא ליה לריש לקיש לשרוף ומדאורייתא כדמפרשינן לקמן בשמעתין ומפרקינן או כמ"ד אוכל מטמא אוכל בקדשים כדאיתא בפסחים או כשמואל דאמר טומאת עצמן יש להן ומונין בו א' וב' לומר אם מטמא אחרים כגון משקין אבל פשיטא שאינו מטמא צריד אחר שאין אוכל מטמא אוכל מן התורה. + +Daf 35b + +ר"ש אומר דם המת אינו מכשיר. פירש"י ז"ל דם בהמה שמתה מאליה ודם חלל שנהרג, ואין הפי' מחוור בעצמי לפי שאין חילוק בבהמה בין דם שחיטה לדם נחירה דמה לי קטלה דרך סי' מ"ל קטלה בשיווי גיסטרא.
ומפורשת היא במס' מכשירין פ"ב, והכי תנינן לה: אלו מטמאין ומכשירין זובו של זב ומי רגליו ורביעית דם מן המת ודם הנדה ר"ש אומר דם המת אינו מכשיר ואם נפל על הדלעת גוררה והיא טהורה והדר קתני דם שחיטה בבהמה ובחיה ובעופו' ושמעי' מינה שדם אדם שמת הוא שאמר ר"ש שאינו מכשיר ואעפ"כ דייקי' מינה הא דם שחיטה בבהמה מכשיר דאי לאו הכי לישמעינן דם שחיטה בבהמה וכ"ש דם המת שבאדם כדמקשה ואזיל.
וכן הא דתניא דם מגפתה אינו מכשיר לא בבהמה וחיה ועוף דהנהו אפי' לרבנן נמי דם מגפתן טהור דתנן התם יטמא חלב בהמה שלא לרצון שדם מגפתן טהור ובשמעתי' נמי אמרינן והו"ל דם מכה דאינו מכשיר אלא גם זו באדם היא שנויה מחיצונה היא ששנויה בחדא מן מכילתי דר' חייא ובר קפרא ולוי ולספרים שכתוב בהן מגפתה באשה נשנית ולית ליה לר"ש מ"ל קטלה כולה מ"ל קטלה פלגא ואע"פ ששנינו לא אם טמא חלב האשה שלא לרצון שדם מגפתה טמא ומייתו לה במס' שבת פ' חבית תנאי היא והאי תנא סבר אומרים באדם מ"ל קטלה כולה מ"ל קטלה פלגא ור"ש סבר אין אומרים כן באדם כשם שאין אומרים כן בבהמה לדברי חכמים. + +Daf 36a + +פרט לדם קילוח שאינו מכשיר. פירש"י ז"ל עד טיפה המשחרת שהיא בסוף הקילוח וללשון הזה ד' מיני דמים בהקזה שהנפש יוצאה בהן ראשון שותת ואדום שני מקלח שלישי משחיר ויוצא טיפין והיינו טיפה המשחרת דשותת הוא ואח"כ דם התמצית שהוא לאחר מיתה ואתיא כריש לקיש דאמר התם איזהו דם הקזה שהנפש יוצאה בו מטיפה המשחרת ואילך כלומר משעה שמשחיר כל זמן שהוא שותת ויורד עד שעה שיוציא התמצית שהוא לאחר מיתה ולא כר' יוחנן דאמר התם כל זמן שמקלח והתם נמי אמרי' תנאי היא דתניא איזהו דם הנפש וכו' ומייתי עלה נמי הך תנא דבי ר' ישמעאל לומר דהך נמי אתיא כר"ל.
ור"ת ז"ל פי' דטיפה המשחרת קודם הקילוח היא יוצאה והיא טיפה אחת שחור' שיוצאה בתחלת הקזה והיא שותת ואח"כ יוצא דם אדום והוא שותת ואח"כ יוצא דם והוא מקלח ואח"כ שותת ואח"כ משחיר והוא דם התמצית שחמש' מיני דמים הם לדבריו ולר"ל מטיפה המשחרת ואילך והן ג' דמים האדומים שבאמצע אבל ראשון ואחרון שהם שחורים לא ור' יוחנן סבר אף שני השותת שהוא אדום אינו דם הנפש עד שמקלח ולפי פי' זה הא דתניא ר' ישמעאל אומר לא אתיא לא כר"ל ולא כר' יוחנן מיהו תנאי היא התם בפ' דם שחי'.
וי"א כלשון ראשון, אלא שמפרשים כדברי ריש לקיש דמטיפה המשחרת ואילך פטור מכרת וליחייב על הראשונים, ואינו נכון. + +Daf 36b + +הבוצר לגת שמאי אומר הוכשר והלל אומר לא הוכשר ואודי ליה. הך תיובתא לא נהירא לי, מאי דומי', ואפשר דהכי פריך דבוצר לגת היינו טעמא דהוכשר משום גזירה שמא יבצרנו בקופות מזופפות מפני שדרך הבוצרים כך והכא נמי כיון שדרך המנחות לבוללן בשמן שהוא מכשיר או במים למאן דאית ליה הכי במסכת מנחות נימא שנטמא הצריד גזירה משום הנוגעין בדבר המכשיר.
וא��פ"כ אינו מחוור שאם אמרו במשקין שמכשירין שלא לרצון גזרו משום משקין היוצאין לרצון יאמרו בלא הכשר כלל לא מצינו דבר בלא הכשר טמא ומטמא אלא משמע דס"ל הכא דבוצר הוכשר בלא נגיעת משקין כלל ומחלפא סוגיא התם בפ"ק דשבת (יז,א). +וכ"ת תירגמ' אדם והא מכשירין קאמר. שיטה זו מוחלפת, שבמס' פסחים דף י"ו ע"א תרגמ' אדם ולא מקשה עלה ואין משקין ומכשירין קאמ' וצ"ע (א"ה, עיין בתוס' דפסחים שם). + +Daf 37a + +ודילמא היינו טרפה היינו מסוכנת. פי' דכיון דמחיי אסורה לאחר מיתה נמי דאסורה להיכן אזל ואקשינן ודילמא היינו טרפה היינו מסוכנת ולעבור עליה בב' לאוין, פי' דכיון דכתב רחמנ' חיה אכול שאינה חיה לא תיכול ע"כ קראי להכי אתו והא דאמרינן היינו טרפה היינו מסוכנת ולא אמרינן היינו נבלה משום דטרפ' ומסוכנת חדא ממש ונבלה לאתר מיתה ומתוסף עלה חד לאו ורש"י ז"ל גריס היינו טרפה היינו מסוכנת היינו נבלה.
ופרקינן אלא מהכא וכו' ואי ס"ד היינו טרפה היינו מסוכנת לכתוב רחמנא נבלה וכו' ואנא אמינא מחיים אתי איסור טרפה וחייל אאיסור חלב לאחר מיתה מיבעיא דאסורי קמאי דטרפה ומסוכנת שחלו על החלב מחיים חלין נמי לאחר מיתה אסורייהו להיכן אזל דכיון דאיסור טרפה חייל עליה איסור נבלה נמי חייל לאחר מיתה שהרי נבלה וטרפה ומסוכנת כולן איסור אחד הן וכל זמן שמתקרבת למיתה איסור מוסיף בה ואין לך טרפה שאין איסור נבלה חל עלה ואף זו כיון שלמדתך תורה בפי' שאיסור טרפה חל על החלב מחיים אף איסור נבלה חל עליו דאיסור נבלה על איסור טרפה דחייל כשאר כל הנבלות שבעולם, ועוד דכיון דמקצת איסורין שבנבלה שאינן אלא מחמת קירוב מיתה חלין על איסור החלב לאו דנבלה עצמה מיבעי'. + +Daf 37b + +מתקיף לה מר בר רב אשי ודילמ' לעולם אימא לך היינו טרפה היינו מסוכנת. אבל אין זו נבלה דאיכ' נבלה דלא אתי' מכח מסוכנ' וטרפ' והיינו כגון שעשאה גיסטרא וכיון שאין אתה יכול לומר דאיסור נבלה חל כלל מחיים ואיסור מסוכנת וטרפה לא מחמת קרוב הוא חל על החלב אף איסו' נבלה עצמה הייתי אומר א) יחול עליו לפיכך הוצרך הכתוב לאומרו וא"ת ניתי בק"ו ק"ו פריכא הוא דמה לטרפ' שאסורה מחיים והכי נמי איתא בפ' חטאת העוף ועוד יכולנו לומר לפי שאין עונשין מן הדין ללקות עליו משום נבלה.
וזהו דרך פירושו של רש"י ז"ל בשמועה זו, ונכון הוא. אלא שהוא כתב ומק"ו דטרפה לא אתי דטעמא דטרפה לאו משום קרוב מיתה אלא משום חסרון כדמצריכין לתרוייהו בזבחים בפ' חטאת העוף וזהו הלשון מתמהני דכיון דאמרינן השתא היינו טרפה היינו מסוכנת על כרחנו אין טרפה אלא קרובה למות כמו שאפי' הוא עצמו פי' כן וכן סוגיא מוכחת ועוד דהתם בפ' חטאת העוף משום דטרפה אסורה מחיים מצרכינן לה לתרוייהו ולאו משום חסרון דטרפה.
וי"מ שיטה זו כך: ומה מחיים אתי איסור טרפה שאינו אלא לאו וחייל אאיסור חלב אעפ"י שהוא איסור קל על איסור חמור נבלה שהיא באה לאחר מיתה וחל איסור לאו שבה על לאו ועשה של טרפה שהוא איסור חמור ממנו דהוא לאו ועשה אינו דין שהוא חל על איסור חלב אעפ"י שזה חמור וזה קל ואינו נכון.
ובתוספות חכמי הצרפתים מפו' בשם ר"ת ז"ל כך: ומה מחיים אתי איסו' טרפה וחייל אאיסור חלב אעפ"י שאינה מטמאה נבלה דלאחר מיתה מטמאה לא כ"ש וזהו ק"ו שאין עליו תשובה שהשיבו בו שם בפר' חטאת העוף דאי כתב רחמנ' טרפה משום דאסיר' מחיים אבל נבלה לא אסיר' מחיים לא שהרי נבלה אסיר' מחיי' כשהיתה מסוכנת הואיל ואתה אומ' דמסוכנת היינו טרפה והיינו נבלה ואעפ"י שניתוסף בה איסור לאו מ"מ איסו' נבלה מצינו מחיים, וגם זה נכון. +שלא אכלתי בשר כוס כוס מעולם. אלמא שריא. מצאתי כתוב שהגאונים אומרים כשהותרה בשל ישראל הותרה משום הפסד ממונו, וגם זו מדת חסידות היא. +שלא הרהרתי ביום ובאתי לידי טומאה בלילה. ואע"ג דהאי מדאורייתא דכתיב ונשמרת מכל דבר רע שלא יהרהר אדם ביום ויבוא לידי עבירה בלילה רבותיה דיחזקאל משום שהיא עבירה שאין אדם ניצול ממנה בכל יום כדאמרינן בב"ב (קסד,ב) והוא היה ניצול. ור' נתן דאמר שלא אכל מבהמה שלא הורמו מתנותי' לא סבר לה כמ"ד האוכל מבהמה שלא הורמו מתנותי' כאלו אוכל טבלים דאי הכי דאורייתא היא. וי"מ משום דיחזקאל כהן היה ופטור מן המתנות היה והיה מחמיר על עצמו להפרישם וליתנם לכהן אחר. ואינו נכון, שאין זה נקרא פגול. + +Daf 38a + +הא דתני ר"א בר' יוסי אפילו הטילה רעי וכשכשה בזנבה אינו פירכוס. פליג אמתני' ומתני' ר"מ היא והא דתני לקמן בשמעתי' במתני' דרבא ועוף אפי' לא כשכש אלא בזנבו הרי זה פרכוס לאו למימרא דבבהמה לא הוי פרכוס אלא משום דכשכוש זנב העוף דבר קל הוא הייתי סבור שלא תעלה אבל בבהמה כשכוש זנב פרכו' גדול כתבם מתני'. +אימת אילימא בסוף שחי' כולי האי תחי ותיזיל. פירש"י ז"ל דלאחר שחי' לא תסגי בפשיטות יד בלא כפיפה. ואיכא דק"ל א"כ מאי אמינא לה מסבר' דנפשי' אמרה ולאו מילתא היא דמדלא סגי לה בפרכו' רבה דהיינו פישוט ידא דייק רב חסדא דודאי באמצע שחיט' הוא שאם היה בסוף שחיטה אי אפשר שלא יהא די לה בפישוט יד בלא כפיפה.
ואחרים פירשוה מסיפא דקתני שאינה אלא הוצאת נפש בלבד ואי בסוף שחיטה ודאי דיה בהוצאת נפש וכי לאחר שחי' לא תוציא נפשה עד כמה תחי ותיזיל וזה הפי' נראה נכון אלא שאין לשון הגמרא מסכים עמו שאמרו הא החזירה כשרה ועוד שלא הביאו סיפא דמתני' בגמ', ואפי' לדברי רש"י ז"ל אינו מחוור שלא היה להם לומר הא החזירה כשרה.
אלא ודאי מדיוקא דמתני' גמר לה דאלו ממתני' הו"א אפי' בסוף שחיטה פישוט יד לאו כלום הוא ופרכוס כשכוש זנב וכיוצא בו ביד היא כגון שמפרכסת ביד והוא כגון שמפרכסת ביד והוא בסוף שחיטה אלא מדקא שמעינן מדיוקא דמתניתין שאין פרכוס ביד אלא חזרה ש"מ שבאמצע שחי' הוא שאלו בסוף שחיטה אפי' בריאה שבבריאות אין לה חיות שתחזור ידה ורבא דחי ואמר שכל שלא ניטלה נפשה קודם לכן בסוף שחי' עושה כן. + +Daf 38b + +אילימא דילידתי' אמיה והדר מתה לעולם תחי ותיזיל. פי' שאי אפשר לומר שתחיה כל ז' דא"כ לימא קרא ז' ימים יהיה עם אמו כמו שאמר במקו' אחר למה אמר תחת אמו לומר כיון שקם תחתיה שעה א' מותר.
ורש"י ז"ל פי' מדתניא בספרא רבי יוסי הגלילי אומר מה ת"ל והיה ז' ימים תחת אמו לפי שנאמר יהיה עם אמו יכול שיהיה עם אמו כל ז' ת"ל תחת אמו אי תחת אמו אפי' יוצא ממנה כשהיא מתה ת"ל עם אמו הא כיצד אפי' נתקיימה אמו שעה אחת ולא משמע הכי משום דר' יוסי מיפלג פליג את"ק דלר' יוסי פרט ליתום ממעי אמו נפקא ליה. +אי שמעיניה דחשיב אין אי לא לא. פי' ומיהו לכתחי' לא שחיט ליה דשמא לע"ג הוא מחשב ולהכי קתני שחיטתו כשרה ולא תני שוחטין וללישנא בתרא דאמרינן אפי' שמעיניה דחשיב נמי מיהו לכתחילה אסור לשחוט להם ולאכול משום שמא יבוא לאכו' משחי' שחשב עליה השוחט לע"ג.
ויש לפרש דשחיטתו כשרה הכא לאו דיעבד דוקא אלא אפי' לכתחלה ומשום דלא מיתני ליה שוחטין דאי תנא שוחטין הו"א ששוחטי' לו ואין בה משום ולפני עור לא תתן מכשו' אבל באכיל' אסור משום הכי תנא שחי' כשרה ושוחטי�� ואוכלין לא תנא דלאו לישנא דתנא הוא. + +Daf 39a + +ה"ג וכן מצינו בכל הנוסחאות כולן: השוחט את הבהמה וכו' ר' יוחנן אמר אסורה ור"ל אמר מותרת. ובפי' רש"י ז"ל פסולה ופי' אסורה בהנאה. ואין הלשון והפי' נסכמים זה עם זה כדדייקי' לקמן שחיטתו פסולה אין זבחי מתים לא.
וגר"ח ז"ל כך היא: בשלמא פנים לריש לקיש לא קשיא דמוקי לה במחשבת פגול וכן עיקר שהרי מודה ר"ל במחשבת פגול שמחשבין מעבודה לעבודה ואע"ג דקתני פוסלת במוקדשין ולא קתני מפגלת משום דבעי למיתני מקום שאין מחשבה פוסלת בחולין לומ' דמפסל נמי לא פסלה כלל ועוד שיש בכלל זה מחשבת חוץ למקומו שפסול ואין בו כרת ומחשבין בה מעבודה לעבודה לדברי הכל ועוד שמצינו פוסלת במקום מפגל' בפ"ב דזבחים ובכמה מקומות בס' קדשים.
ורש"י ז"ל גורס בשלמא פנים לר"ל ל"ק הא מקמי דשמעה מר' יוחנן הא לבתר דשמעה מר' יוחנן. ואינו מחוור משום שכמה פירכות ותיובתות הקשו בתלמוד לר"ל ולא אמרו בהן ל"ק הא מקמי דשמעה הא לבתר דשמעה ואפילו נמי קיבלה הוו פרכי ליה ולמאי דסבר מעיקרא קשי' מתני' וכ"ש שלא היה לו לומר בפשיטות בשלמא לר"ל ל"ק ולא דמיא לההוא דפ' שילוח הקן דההיא לר' יוחנן אמר ולאו בדרך פלוגתא איתמר אלא בדרך פרכא איתמר ועוד שאפשר לאוקומה במחשבת חוץ לזמנו וחוץ למקומו כמו שפי'. +ותריצנא הכי נמי [קאמר] ומה במקום שהמחשבה פוסלת במוקדשין בד' עבודות. פירש"י ז"ל בעצמן משא"כ בחולין שאין מחשבת ע"ג אלא בב' בשחיטה ובזריקה דהכי כתיבן ומכלל שבזריק' פוסלת אעפ"י שכבר נשחטה בהכשר.
ויש שמשיב מהא דאמרי' לקמן בהנהו טייעי דאמרי דמא ותרבא לדידן להקריב לע"ג ואין אותה זריקה אוסרת על ישראל העור והבשר. והא בורכא דהתם כיון שכבר נשחטה וחילקו היאך העו"ג היו אוסרין דבר שאינו שלהם בלא מעשה כלל אבל חשב בשעת זריקה כיון שהם בעלים או יש להם עדיין שותפות בה י"ל שאוסרים אותה דגמרינן מפנים.
ומיהו אין סבר' זו של רש"י מחוורת בעיני מהא דתני' שחטה ואח"כ חושב עליה זה היה מעשה בקסרין ולא הורו בה אלמא אין זריקה אוסרת שאם תאמר שחישב לזרוק ולא זרק א"כ היכי אמרינן הוכיח סופו על תחלתו אדרבה הוכיח סופו שלא זרק על מה שאמר באמצע לזרוק על מה ששחט תחלה סתם שמעולם לא היה דעתו לזרוק לע"ג. ועוד דתני' בה בתוספת' (ב,ד) אם מששחטה זרק דמה לע"ג והקטיר חלבה לע"ג זה היה מעשה בקסרין ובאו ושאלו חכמים ולא אמרו בה לא איסור ולא היתר ובפ' התקבל בירושלמי (גיטין ו,ו) מצאתי כן שחטה וזרק דמה לע"ג והקטיר חלבה לע"ג זה היה מעשה בקסרין ולא אמרו בה לא איסור ולא היתר וש"מ שאין הקטרה וזריקה פוסלת אלא כשיש לומר סופו הוכיח על תחילתו ועוד מאי שנא שחיטה וזריקה דפסלן משום דכתיבי הקטרה נמי מיכתב כתיב' בפנים ובחוץ וא"כ ג' עבודות הן שפוסלות בעצמן ומה שאמר הר' ז"ל משום דהקטר' אפי' בפנים לא פסיל בה קרבן אם חשב על אכילת בשר בשעת הקטרת חלביהם מה ענין לזו מ"מ בעצמה פוסלת ג) (קרבן) [הבהמה].
לפיכך מקצת רבותינו מפרשים כך ומה במקום שמחשבה פוסלת במוקדשים בד' עבודות מעבודה לעבודה שהמחשבה בשחיטה ה) לקבל להוליך לזרוק להקטיר חוץ לזמנו או למקומו פגול ופסול אין הכל הולך אלא אחר השוחט מקום שאין מחשבה פוסלת כלל אלא בב' עבודות מעבודה לעבודה כגון שמחשב בשעת שחיטה לזרוק ולהקטיר אבל שלא בשעת שחיטה אין מחשבה פוסלת כלל בחולין והטעם לפי שבמוקדשין כל ד' עבודות צריכין להכשר זבח ולהתיר בשר באכילה ולפי' מחשבת פיסול פוסלת בכולן אבל בחולין אין הכשרן אלא בשחיטה ומכיון שנשחטה והותרה תחזור ותאסר וקרא נמי כתיב זבחי מתים. + +Daf 39b + +אלא א"ר שיזבי לא אמרו ביה היתר משום כבודו דרשב"ג. פי' ואסור, משום כבוד עצמן שלא היה נראה להם לאוסרה ואע"ג דלא פליגי רבנן עליה דרשב"ג בגיטין מיהו הכא לא פשיטא להו למימר סופו הוכיח על תחלתו דישראל לגבי ע"ג מבזז בזיז ומבדל בדיל מניה ואין אומרים בו סופו הוכיח על תחלתו אלא אמרינן השתא הוא דאלבשיה יצר והדר דחינן דאפי' גבי גיטין ליכא איסורא לאו א"ר שמעון ב"ג אלא משום דאמר כתובו אבל לא אמר כתובו לא ולא היה להם לחוש כלל בדבר.
וי"מ איסור לא אמרו בה משום כבודן דרבנן דפליגי עליה דרשב"ג ואע"ג דגבי גיטין לא חזינן דפליגי רבנן עליה הא ודאי מיפלג פליג שהרי אפי' במסוכן (פליג) [פליגי] עליה (ר"ש) [דר"ש] שזורי בראשונה לא היו אומרים אלא היוצא בקולר והיוצא בשיירא והמפרש בים ואינו מחוור שא"כ הי' לו לומר ולפרש איסור לא אמרו בה משום כבודן דרבנן. +כשזיכה לו ע"י אחר ושתק ולבסוף צוח. מהא שמעינן דכי אמרינן זכין לאדם שלא בפניו דוקא כשנתרצה כששמע אבל צוח לא ומכלל זה אתה למד שכל דבר שבחובה אין חבין לו לאדם שלא בפניו ואע"פ שנתרצה.
ואיכא דק"ל, הא דאמרינן בענין קידושין חוששין שמא נתרצה הבן לא אמרי' ואמאי אפי' נתרצה נמי הרי אין חבין לו לאדם שלא בפניו וחוב הוא לו שהוא מתחייב לה בשאר כסות ועונה ועוד שהוא אוסרו בקרובותיה.
ויש מי שאומר כך הוא הדין, שאפי' בחובה אם רצה בה זכה לו שכיון שהוא רוצה בה זכות הוא לו אלא בחובה שלא שמעיניה מצי היאך למהדר ביה אבל בזכות אין הלה יכול לחזור בו עד שיהא מקבל צווח [פי' – בשעת מעשה] ואומר איני רוצה אבל כשאמר רוצה אני א' זה וא' זה זוכין לו שכיון שהוא רוצה באותה חובה אינה אלא זכות ולפיכך חוששין בקידושין שמא נתרצה מפני שהיא דבר שבערוה ומחמירין בה.
ואין זה כלום, שלעולם אין חבין לו אלא מדעתו ובשליחותו אלא התם היינו טעמא שאינו חוב גמור שרוצה הוא לישא זו וליאסר בקרובותי' מלישב בטל דמצוה עביד ואם ישא אשה ע"כ יאסר בקרובותיה לפיכך אם נתרצה הוו קידושין.
וי"א משום דבן במילי דאבוה ניחא ליה, וכן מה שאמרו שמא נתרצה האב מפני טעם זה הוא דאיהו מסתמא ניחא ליה במה שבתו רוצה כדאמרינן אסור לאדם שישיא בתו עד שתגדיל ותאמר בפלוני אני רוצה לפי' אע"פ שהוא כחוב לו במקצת דהא מפיק לה מרשותיה סתמא מינת ניחא ליה וכזכות דמי אם נתרצה. + +Daf 40a + +פסולה אין, זבחי מתים לא. איכא דק"ל מהא דתנן ר"א פוסל והיינו אוסר בהנאה דסתם מחשבת עו"ג הי' לע"ג ואיכ' למימר איידי דשחיטתו כשרה אר"א שחיטתו פסולה ופי' ואמר מפני שסתם מחשבת עו"ג לע"ג לומר שאסורה אף בהנאה. +הא דאמר להר הא דאמר לגדא דהר. פירש"י ז"ל משום דהר אינו נעשה ע"ג דכתיב אלהיהם על ההרים ולא הרים אלהיהם במס' ע"ג הלכך זובח לשמו לא מקריא זבחי מתים ומיהו פסולה היא מלאכול דדמיא לשחיטת ע"ג.
ואיכא למידק דהרי הר נעשה הוא ע"ג דאמרינן במס' ע"ג העו"ג שהיו עובדין את ההרים הם מותרין ועובדיהן בסייף ובפ' ד' מיתות נמי אמרינן מידי דהוה אמשתחוה להר דהר מותר ועובדו בסייף אלמא הר נעשה ע"ג אע"פ שאינו נאסר מפני שאין בו תפיסת ידי אדם ורש"י ז"ל כתב שם א) שאינו נעשה ע"ג ומשום הכי אינו נאסר אלא לגדא דהר דלא מיקרי זבחי מתים ומיהו עובדיהן מיהא ע"ג עבדי להו ולע"ג מכוונו, ולא דייק כלל.
ואפשר לומר שאפי' במחובר [נעשה] לע"ג אלא שכל שאינו נאסר אין תקרובת שלו נאסר ��כתי' ויאכלו זבחי מתים מה מת אסור בהנאה אף תקרובת ע"ג במחובר אינו אוסר דגמרי מע"ג גופיה בפ' נגמר הדין ומיהו ק' דכיון דנויין שלה [אסירין] דכתיב לא תחמוד כסף וזהב דהיינו צפוי הר וי"ל כיון דנויין דע"ג היא משמשין אלא הוא ותקרובת שבו גזירת הכתוב הוא.
וראיתי בתו' שמפרשים זה שאמרו שם צפוי הר אינו כהר ומתסר דוקא כשעובדין אף הצפוי מאן דשרי כיון (דנויין) דהר מחובר הוא ומותר אף הצפוי שלו בטל עמו ומותר שהרי לכל השתחוו כאחד ועיקר עבודתו להר היתה ומר סבר צפוי שהוא תלוש אסור משום עיקרה משום נויין [אבל] אין מחובר אוסר כלום [לא משום נויין] ולא משום תקרובת, ואינו מחוור. ועוד משמע בתמורה בפ' כל האסורין דצפוי בעלי חיים אסורין. (כאן נמצא חסר פירושו עד הלכה הבאה אחריה) + +Daf 40b + +[א"ה מאי איריא חטאת לישמעיה זבח]. אינה שלו ולא מצי אסר מעשה זוטא דאלו שלמים אסר במעשה זוטא אלא לרב הונא קשיא דמדנקט חטאת ש"מ טעמיה דתנא משום דדבר שאינו שלו לא מצי אסר.
ובתוספות השיבו דאפילו שלמים דבר שאינו שלו הוא ולא מצי אסר לה כדאמרי' בפ"ב דזבחים בשלמא רובע ונרבע משכחת לה שרבען ואח"כ הקדישן אלא מוקצה ונעבד הא אין אדם אוסר דבר שאינו שלו ומוקי לה בקדשים קלים ואליבא דר"י הגלילי וי"ל מדלא אשמעינן זבח ש"מ בזבח נאסר הוא בכל דהו וש"מ דר' יוסי הגלילי היא ע"כ.
ובעיקר נוסחא גרסינן דאפי' עולה נמי. והכי נמי משמע לקמן דמקשינן לרב עמרם ורב נחמן ואוקימנא בחטאת העוף ואע"ג דלדידהו לא מצי למתני זבח אלא עולה הו"ל למיתני וה"פ אי אמרת בשלמא רב הונא סי' אחד דוקא קאמר משום הכי תנא חטאת דהיינו חטאת העוף שהכשרו בסי' אחד כדאמרן אלא אי אמרת רב הונא מעשה כל דהו קאמר ובאומר בגמר זביחה הוא עובדה לישמעינן עולה ואוקים בשהיה חצי קנה פגום דכולהו בהדי הדדי אתיין.
ומיהו עיקר פרכא לא מחוורא, מאי אהניא ליה לתנא למינקט עולה טפי מחטאת בשלמא זבח משום דהו"ל סתם דכולן משמע א"נ הו"ל למינקט השוחט קדשים אלא אעולה מאי פירכא וי"ל כי היכי דלא נטעי בחטאת העוף הו"ל למינקט עולה.
ורש"י ז"ל פי' משום דלעולה שכיחא, ולא מחוור.
אלא י"ל דה"ק אפי' עולה נמי כך דינה הלכך הו"ל למיתני סתם השוחט בשבת לעו"ג בחוץ כדקתני בכל דוכתא השוחט בחוץ והמעלה בחוץ ולמה ליה ליחודי חטאת וללשון התוס' י"ל דהא דפרכינן לרב עמרם ור"ן ואוקי' בחטא' העוף משום דלדידהו נמי ניחא לן לאוקמה באוקמת' בחטא' העוף דלא תתוקם כר' יוסי הגלילי מדלא קתני זבח. +והא דאמר רב ספרא אי לאו דאמר רב הונא סי' א' מחטאת לא הויא תיובתיה. פירש"י ז"ל מריש כי הוה ס"ד דבבהמה קאי דמאי מעשה מעשה רבה והיינו שחי' ב' סי' והשתא דאמר איהו סי' א' גלי לן דלא בעי' מעשה רבה ומותבינן עלה חטאת דליכ' למימר סי' א' דוקא ו) דעולא או מעשה רבה דב' סי' או מעשה דכל דהו קאמר כדפרכינן לעיל, וכן עיקר.
ויש לפרש דרב פפא לית ליה מאי דמקשה בגמ' מכדי רב הונא כמאן אמרה לשמעתיה כעול' עולא מעשה כל דהו קאמר וחטאת לא הויא תיובתיה מעיקרא כלל קאמר אבל לתרוציה דרב' דאוקמה בחטאת העוף השתא נמי לא הוי' תיובתיה ולא צריך לאוקומה בחצי קנה פגום, ומיהו רב פפא גופיה אוקמה בחצי קנה פגום דבמעשה כל דהו קאמר.
ויש נוסחאות דגרסי אמר רבא אי לאו דאמר רב הונא סי' א' וכו' ואמר רבא אי לאו דא"ר הונא בהמת חבירו וכו' ולא הוי' תיובת' מעיקרא קאמר.
ומשמע דלרב פפא למאי דאמרינן השתא לא קשי' ליה מאי דמקשינן לישמעינן עולה דאחד מן הדברים שאינן שלו רצה לשנות וה"ה לעולה ולאפוקי שלמים והא דפרכי' פשיטא לומר דאי אמר בהמתו ודאי מבהמת חברו לא פרכינן עליה ומיהו מתנית' גופה לא פשיט' אמאי נקט חטאת אלא דהא פרכא דפרכינן לישמעינן עולה לית ליה לרב פפא דהא למאי דס"ד מעיקרא קאמר דחטאת לא הוי תיובתיה אמאי חייב עליה ג' חטאות כדמותבי מעיקרא אבל למאי דס"ד השת' דוק' חטאת קתני והיינו פרכין דפרכי' בסמוך לרבנן דאמרי אין אדם אוסר דבר שאינו שלו דגמ' לית ליה דרב פפא דקא מקשה טעמ' דחטאת וכו'. +ומאי דאמרינן כיון דקני ליה לכפרה כדידיה דמי'. ה"ה לעולה דהא מחייב בה ומקופיא מכפרה דאי לאו הכי דילמא חטאת בהמה קתני וקמ"ל דלאו כדידי' דמי וכ"ש עולה ז) אלא תרווייהו לכפרה דידיה ולחובתו אתיין. +והא דאמרי ר"ן ורב עמרם ורב יצחק אין אדם אוסר דבר שאינו שלו. פר"ח ז"ל אלא במעשה גדול כגון חתיכת ב' סי' וכיוצא בו ולדבריו אדרב הונא קיימי קאמר איהו אסרה בסי' א' וקאמרי אינהו אין אדם אוסר דבר שאינו שלו בכך.
ורש"י ז"ל השיב מדקא מקשה עלה ממנסך דהוא מעשה גמור וי"א כיון שהוא היזק שאינו ניכר לאו מעשה גמור הוא ובמס' ע"ג גבי כלים דאחז איכא למ"ד אין אדם אוסר דבר שאינו שלו אע"פ שהי' מעשה גמור שנשתמשו בהם כמה ימים לע"ג אלא י"ל התם נמי כיון דלא עביד בהו אלא שמוש בעלמא כל דהו חשוב שאין תשמיש ניכר בהם ואין חסרון בו כלום. + +Daf 41a + + + +Daf 41b + + + +Daf 42a + +מה שנחלקו חכמי ישראל בטרפה אם היא חיה או אינה חיה. תמוה הוא איך לא בדקו הדבר בנסיונות הרבה אפשר שקיימו מן הטרפות שהם הלכה למ"מ (שהם) פעם אחר פעם ומצאו שלא היו מתקיימות י"ב חדש ואעפ"כ מי שראיית חכמתו או קבלתו נותנת לו שהיא חיה אינו חוזר בו שהרי אימור שמתה במקרה כדאמרינן גמירי דאי מבדרי לה סימני חיה.
ובירוש' במס'תרומות (ג,א) גבי קשות ונמצאת מרה בעי בן לוי וכי בדבר שאפשר לעמוד עליו חכמים פליגי אלא בעיקר בדיקתה פליגי ונ"מ לספק דרוסה ולכל ספק שבטרפות שמשהין אותה אם נתקיימה י"ב חדש בידוע שאינה טרפה.
והא דאקשי' ולמ"ד טרפה חי' מנ"ל. לאו דוקא שאינו צריך להביא לה ראיה מן התורה אלא הכי הל"ל האי חיה מאי עביד ליה אלא כיון שמשם ראיה מיניה ד"וזאת" קאמרינן "מנ"ל", וללישנא דאמרי' ואידך נמי מב"ל להכי אלא טרפה חיה מנ"ל משום דלא דחי בקרא קמא כלום ומשמע חיה אכול שאינה חיה לא תיכול קאמר כתיב קרא אחרינא דלאו כל חיה תאכל. + +Daf 42b + +סבר לה כר"ש ב"א דאמר יכולה ליכוות ולחיות. פירש"י ז"ל דבתוספתא (ג,ג) קתני לה הכי רשב"א מכשיר מפני שיכולה ליכוות ולחיות והא דאקשינן וכי יכולה לחיות מאי הוי קושי' הוא דאפי' הכי א"ל אטרפה לא פליג רשב"א אלו דברי הרב ז"ל, ואינו מחוור דר"ש בפי' הוא מכשיר וברייתא הא שמיע ליה.
אלא ה"ק, והא מסבר' (דר') [לר'] ישמעאל [אין ראיה] בהכשר' דהא טעמיה דרשב"א כדקאמר משום דיכולה ליכוות ולחיות ולר' ישמעאל אין זו ראיה שאף כל הטרפות חיות הן ומשו"ה מפרקי' אלא סבר לה כרשב"א דאמר כשרה שלא נשנית בכלל הטרפות שנאמרו למשה בסיני ולאו מטעמיה.
ור"ח ז"ל פי' דמעיקרא קאמר סבר לה כרשב"א דאמר יכולה ליכוו' ולחיות דשמעינן ליה באדם הכי דאמרינן ביבמות מעידין על המגויי' רשב"א אומר אין מעידין מפני שיכול ליכוות ולחיות כ"ש זו וכיון שיכולה ליכוות ולחיות אף זו טרפה ואקשי' והא תנא דבי רי"ש טרפה חיה ס"ל. ומפרקי' אלא רשב"א דטרפות דקתני עלה בתוספ' הכא ר"ש מכשיר וסבר לה כוותי' ולאו מטעמיה.
ואין זה הפי' כלום, דמה ראיה עדות אשה לכאן דהתם אין מעידין אלא עד שתצא נפשו מיד ומגוייד יכיל ליכוות ולחיות י"ב חדש קאמר ומיהו טרפה הוי שאינו יכול להתקיים יותר מי"ב חדש אלא שי"ל דרשב"א אוס' את אשתו ואפי' לאחר י"ב חדש וכן פירשתי ביבמו' ומיהו היה לו לומר אלא סבר לה כרשב"א דאמר כשרה דתני' וכו' ג).
ויש לפרש ה"ה דהוה לן לאקשויי והאיכא שניטל צומת הגידין אלא רישא נקט וה"ה לסיפ' וכי מפרקא [חדא מפרקא] חברתה ורשב"א אתרוייהו פליג בתוספת' ומיהו בשילהי שמעתין דבצרי להו תרתי ואמרינן הנך דמפקת לא תפיק דהיינו גלודה ולחתכו רגליה דכרבנן ס"ל לתנא דבי רי"ש ולא כרשב"א א"כ קשי' הך דהא איכא נמי ניטל צומת הגידין והוו להו י"ט אלא שי"ל חתיכות הרגל חדא היא ובין שנשבר העצם או נפסקו הגידים נחתך הרגל מיקרי. +והא דאקשי'והא איכא כמה חסרון בשדרה וכו'. ואמר שמואל וכן לטרפה ק"ל והאיכא נמי כמה חסרון בגולגולת דשמואל אתרווייהו קאי וליקשי מתרווייהו וכי מפרקי' אפיק חד אכתי נפיש ליה חד חסרון בגולגולת.
וראיתי לרבינו שלמה ז"ל שכתב וכן לענין טרפה לב"ש בב' חוליות ולב"ה בחוליא אחת ולא ידעתי אם הוא ז"ל סכור דאחסרון דשדרה בלחוד קאי שמואל כדהוינן ליה לקמן אחוליא וכן מצאתי בתו' בשם ר"ת ז"ל דגבי גולגולת לא אמרינן וכן לענין טרפה דחסרון דגולגולת עם נקובת המוח הוא כדי שינטל מן החי וימות ובהמה בנקובת מוח בלבד נמי מטרפא.
ואין דבריו נכונים, דכדי שינטל מן החי וימות בחסרונה של גולגולת בלבד קתני ואלו היה צריך לנקיבת מוח לא היו לה מטהרין באהל דהא עצם דגולגולת שלם הוא ה) ועוד דלקמן מייתי לענין טרפה (חיה) (וכו' פי') [ובפי'] מייתי ראיה מטרפה דאדם לטרפה דבהמה לענין חיה ואינה חיה וכל עיקר לא חשש שמואל בכלל דמתני' ואפיק ליה משמעת' אלא משום דקתני כדי שינטל מן החי וימו' וקים להו דטעמ' דכולהו בין בחסרון דשדרה בין דגולגולת דלב"ש ולב"ה משום דינטל מן החי וימות הוא וגמרינן מאדם לבהמ'.
ובתוס' אמרו ל' אחר דטעמא דחסרון דגולגול' מפני שסוף המוח לינקב הוא והא קתני ניקב קרום של מוח וגם זה אינו מחוור בעיני מהא דאמרינן שינטל מן החי וימות ועוד מאי שנא מחבסא דגולגולת כי היכי דחבסא מטרפת בלא מוח חסרון נמי.
ולי נראה דחסרון בשדרה דמתניא בהדי' [שיעוריה] במתני' לב"ש ולב"ה פרכינן השתא אבל בחסרון דגולגולת לא מתני במתני' לב"ה שיעורים כלל לאו בכלל מתני' הוא ולא פרכינן האידנ' אלא בהדי שמעת' פרכינן ליה דחסרון דגולגולת וחבסא דגולגולת חדא מילתא היא ובכלל שב דשמעת' בפרכי היא ואע"ג דלאו שוו שיעורייהו להדדי דחבסא ברובא וחסרון בסלע כדמפורש בפ' על אלו מומין מ"מ שבירת עצם דגולגולת הוא וכדמנינן נחתכו רגלי' וצומת הגידים בחדא ומנינן פסוקת הגרגרת בחדא ואית בה פיסול [חילוק בחיסרון] עד כמה תחסר דשיעוריה בכאיסר אף כאן שבירת חבסא ברוב וחסרון בכסלע וחדא מנינן וכ"ש למסקנא דאיכא למימר חסרי כולהו בחד מני להו.
ושוב ראיתי לרש"י ז"ל בפסקא דעד כמה תחסר שכתב חסרון דגולגולת לטרפה כבסלע שלא כדעת ר"ת ז"ל. וכן דעת הגאונים ז"ל.
והא דהוינן שמעתא ק' לן בשר החופה רוב הכרס ברובו ליחשביה בהדי נקרע רוב החיצונה בחד דהא תרווייהו קרועי נינהו ומאי שנא נקובי ופסוקי כולהו דמני חד ומאי שנא קרועי דליהוו תרי. וי"ל דדילמא ס"ל ברוב ניטל ולא מימני בהדי ניטלה הכבד חד דלא דמו שיעוריה ולאו כחד אבר נינהו א"נ ברוב קרוע כיון דהתם ברוב אבר והכא ברוב החופה ולא ברוב אבר לא שוו אהדדי ולא מיתנו חד. וזה תירוץ התוס'. +והא איכא חרותא מרה מאן קתני לה ר' יוסי בר' יהודה. ק"ל, ולימא ליה דהא דקתני הריאה שניקבה או שחסרה לר"ש איצטר' כדאמרינן לקמן ותנא דבי רי"ש כרבנן ס'ל אפיק חסרה ועייל חרותא. ואפשר שחששו כאן למ"ד חסרון בפנים הוי חסרון ומש"ה מני לתרווייהו. + +Daf 43a + +הא דאקשי' ומי א"ר יוחנן הכי והא א"ר יוחנן הלכה כסתם משנה ותנן ניטלה הכבד ולא נשתייר הימנה כלום. כתב עליה רש"י ז"ל דפלוגתא היא בפרקין דרמי סתמא דמתני' אהדדי והכי פריך מי אלימא סיפא מרישא דהיכא דאיכא תרי סתמי דסתרן אהדדי אי איכא טעמא לאלומי חדא מחברתה כי ההיא דסנהדרין בא' דיני ממונות אזיל ר' יוחנן בתר' ואי לא מספקא ליה ולא קבע ביה הלכתא כחדא מינייהו.
וזה אינו נכון, שאע"פ ששאלו במקומות בתלמוד מאי אולמיה דהך סתמא מהאי סתמא מ"מ אפשר היה לומר דר' יוחנן אסתברא ליה סיפא דמתני' חדא דחומרא הוא ועוד דסתמ' בתרא עדיפא דבחד פרקא ודאי יש סדר למשנה, ועוד דילמא מסתבר ליה טעמא.
ובתוס' טורחין להעמידה דלית ליה לר' יוחנן למפסק הלכתא כסתמי אי לא אלימא חדא והכא כולה חדא מתני' היא רישא וסיפא ולא מקריא סתמא בתרא.
אבל מצאתי בנוסחאות מדוקדקות דלא גרסי במתני' נשתייר ממנה כזית אלא ונשתייר ממנה כל דהו וכן בנוסחאות משניות בדוקות של א"י והכי גרסי' לקמן בגמ' והתניא ניטלה הכבד ונשתייר ממנה כזית ובתוספתא היא שנויה בענין הזה, ומגיהי הספרים הגיהו בכולן והתנן לפי פי' רבי' שלמה ז"ל והא דדייקי' עלה טעמא דלא נשתייר ממנה כלום הא נשתייר ממנה כלום אע"ג דלא הוי כזית ולא אמרינן מסיפא דקתני בהדיא ונשתייר ממנה כל דהו אורחא דתלמודא הוא. וכבר הזכרתי מהם הרבה כיוצא בה. +למה לי למימר החיצון אדום ופנימי לבן. ק"ל, לפי דברי רש"י ז"ל שאמר דנקב משהו בעור החיצון של וושט לא מינכר הו"ל לומר נ"מ דאי אתייליד בה חששא אין סומכין על בדיקת עור חיצון מפני שהוא אדום אלא על פנימי שהוא לבן. וי"ל שא"כ הו"ל לומר אחד אדום ואחד לבן (ואיזה אדום) ואיזה מהם שימצא אדום אין לסמוך על בדיקתו בנקב משהו אלא דאי חליף טרפ' א"נ ההיא מאידך דרב' נפקא. +ואמר רבהוושט אין לו בדיקה מבחוץ אלא מבפנים. ומפרש למאי נ"מ שכיון שאמרנו נקב זה בלא זה (וזה בלא זה) כשרה אין לו בדיקה (לא) מבחוץ (ולא) [אלא] מבפנים (עד שיהא בודק את שניהם.)
וק"ל, שהי"ל לומר נ"מ לניקב שכל ספק נקב מבפנים שמוצא פנימי נקוב אין לו בדיקה מבחוץ שאין נקב משהו ניכר בו וכן לספק קניא אם בדקו אותו מבחוץ ונמצא שלם אין סומכין בכך עד שיבדקו מבפנים כאווזא דרבא ואפשר דהא דמפרקינן לספק דרוסה וה"ה לדרוסה עצמה שאין סומכין על בדיקת חיצון ה"ה לנקב קוץ אלא אשמועינן דחוששין לספק דרוסה וכל זה אינו מספיק ועוד נרא' דספק דרוסה האמור כאן היינו דרוסה שנסתפק לנו טרפות שבה שאם האדימו לסי' או לא ולא אתיא גמ' השתא למפסק מידי בדרוסה ומדרבה לא שמעינן מיניה כלום אי ס"ל חוששין או אין חוששין.
ועוד יש לדקדק לפי דברי רש"י ז"ל ניקב פנימי ולא ניקב חיצון היכי משכחת לה דכשרה הרי אין בדיקה לחיצון וא"ת משכחת לה כדעולא דאמר אין חוששין חדא דקי"ל דלית הלכתא כעולא ועוד ע"כ לא אמר עולא אין חוששין אלא ישב אבל נתחב כלו וניקב עור פנימי חוששין לחיצון דהיינו בדיקת דרוסה, וכן רש"י ז"ל עצמו מפרשה בשאין בה אפי' קורט דם מבפנים.
ואם באנו לפרש שכל נקב אפי' במשהו ניכר הוא אף בחיצון וסומכין על בדיקתו שלא כדברי רש"י ז"ל אין עלינו קושיא מדעולא דאמר אין חוששין (שמא) שבא לומ' שאין צריך בדיקה כלל ואם שחט בוושט אין חוששין שמא במקום נקב שחט כמו שאין חוששין לספק דרוסה לדעתו של עולא וכן עיקר דאפי' במקום קרום של מוח בדקינן במסמר או בגילא דחיטתא ושמא נאמר שעור הוושט מסתבך הוא במחט ואי אפשר לבודקו בכך.
והא דאמרינן בספק דרוסה אין לו בדיקה מבחוץ אלא מבפנים. תמהני כיון שאפשר שהאדים הוושט עצמו מבחוץ ואינו ניכר אמאי אינו טרפה דהא מיקלא קלי ואמרינן לקמן בסימנין משיאדימו סימני' עצמן והרי אפשר שהאדימו וי"ל כיון שב' קרומי' יש לו לוושט אעפ"י שהאדים חיצון אם לא האדים פנימי כשר' שהסי' קשים הם אצל דרוסה ומה שבודקין מצד פנימי של עור פנימי ומכשירין אם אין שם דם ואין חוששין שמא האדים צד שני של עור פנימי זה וי"ל מפני שהקרו' לבן הרבה וזך הוא ואם האדי' כלל ניכר הוא בצד פנימי שלו.
והא דאמרינן בפ' השוחט ההוא אווזא דהוה בי רבא דמסמס קועי דמא מספק דרוסה בדקי ליה דלא אמרינן דעל לבי קניא כדאמרינן בההוא מעשה דלקמן ורש"י ז"ל פי דלאו משום דרוסה הוה ובודאי הכי משמע מדאמרינן דנפק ואתא סתם משמע דלא חזינן ליה ולא ידעינן ליה אלא דנפק ואתא בדמא בקועיה וכה"ג לא חיישינן לספק דרוסה וזו ראיה לדברי רש"י ז"ל ואם נאמר דמשום קניא נבדקו וחששו שמא ניקב החיצון ולא ניקב הפנימי הא כשנמצא חיצון שלם כולו אין צריכין לדבר אחר בעולם א"כ לא היה להם להזכיר שם דרבה דהא כיון דניקב חיצון על כרחך מבפנים הוא נבדק. + +Daf 43b + +ומאי שנא מב' חתיכות. איכא דק"ל, ותקשי ליה מחתיכה אחת ספק של חלב ספק של שומן שאסורה לא מיבעיא לר' אלעזר דמחייב עליה אשם תלוי אלא אפי' לרבנן נמי דפטרי איסורא מיהא איכא ואע"ג דלא אתחזק איסורא ולאו קו' היא דהתם לא אתחזק התרא כלל אבל הכא היא גופה בחזקת היתר מנקב היתה עומדת. +הא דאמרינןפחות משעורתא ועדי' מחטיתא. תמוה הוא, היאך נתנו שיעור סתם לכל שהרי בודאי תרבץ הוושט דשור גדול גדול הוא מתרבץ וושט של עוף הדק ויש מי שאומר שאין שיעור זה אלא בשור בינוני ושאר בהמה חיה ועוף לפי גודלן וקוטנן וכן שיעור של רב נחמן דאמר עד כדי תפיסת יד בשור בינוני כעין דאמרינן כי אמר רב בתורא והרמב"ם ז"ל אמר בחיה ובבהמה אבל בעוף לפי גודלן וקוטנן ובין דקה לגסה נמי יש לחלק. +הא דאמרינן אי כשמואל הא אמר ברובו. קשיא לן, דילמא כי אמר שמואל ברובו בפסוקה אבל בהגרמה לא ואשכחן נמי לשמואל דאמר הכי כדאמרי' לעיל בפ"ק אמר שמואל כל הכשר בשחיטה כנגדו בעורף כשר במליקה ואוקי' כרב הונא דאמר הגרי' שליש ושחט ב' שלישי' פסולה ואי נמי שמואל לא סבר לה הכי דילמא רבא סבר לה ואיכא למימר משום דקי"ל דליתיה לדרב הונא דהתם וסוגיין כל ששחט ב' שלישים כשר והיינו טועה בשקול הדעת.
ויש מתרצים דכי גמירי הגרמה בקנ' גמירי אבל בוושט כשיעור נקובתו כך שיעור הגרמתו וליתא דהתם קאמרינן משום דלאו מקום שחיטה הוא כלומר ובעינן כי נפקא חיותא דליהוי רוב במקום שחיטה נחתך.
ורש"י ז"ל כתב דלישלים תורא למריה מפני שהאכילו לכלבים דאלו איתיה לקמן הדר ביה ומשתרי' באכילה דקי"ל טועה בדבר משנה חוזר והא נמי דבר משנה הוא דלא עבדינן כתרי ואינו נכון שאם היה דבר משנה אע"ג דליתיה דתיהדר (ואפי') [אי לא] נשא ונתן ביד פטור והכי מפורש בסנהדרין פ' א' דיני ממונות.
אלא שטועה בשיקול הדעת הוה שאין במשנה מפורש דהיינו תרתי דסתרן אהדדי נינהו אלא ר' אבא הוא דסבר הכי כדרב יהודה בכלליה ורמי אחוה אית ליה תרוייהו למימר דלא סתרן (אסברא) [ורבא סבר בסברא] דנפשי' דלא סתרן ור' אבא סבר סתרן כר' יהודה וקאמר עליה דרבא דטועה הוא בשיקול הדעת (ובשאמר) [כשאמר] לא סתרן (ומיד בא רב הונא) [ומר בריה דרבינא] ס"ד דלרבא נמי סתרן נינהו ואפ"ה אחמור בתרוייהו ומשו"ה אקשי כלפי שנאיה תיובת' ומתרצינן כולה כרב עבדה ולאו דוקא דהא רבא גופיה אמר רמינן עליה חומרי דרב וחומרי דשמואל וטריפנא לה אלמא כללי דרב יהודה שמיע ליה אלא הכי קאמרי' הנך תרתי לא סתרן אהדדי ואפשר (דהוא) דתרוייהו איתנהו (בשמעתין לרמי) [כשמעתיה דרמי] בר יחזקאל דאית ליה תרוייהו וכיון שאפשר ששתיהן אינן סותרו' זו לזו רבא נמי מצי למרמי עליה חומרי דרב וחומרי דשמואל דכל היכא דלא סתרי אהדדי ומיהו רבא למאי דפריש רב יהודה נמי טרפה ומסקנא כוותיה. + +Daf 44a + +הא דתניא הרוצה לעשו' כב"ש כקולהון וכחומריהון עושה או כב"ה כקולהון וכחומריהון. ק' לי, והא קי"ל א' מטמא וא' מטהר א' מתיר וא' אוסר אם היה אחד מהן גדול בחכמה ובמנין הלך אחריו ואם לאו בשל תורה הלך אחר המחמיר בשל סופרים הלך אחר המיקל כדאיתא בפ"ק דע"ג וי"ל מתוך שמחלוקתם של תלמידי ב"ש וב"ה גדולה וכל חכמי ישראל נכנסים תחתיה ונעשית להם תורה כב' תורות (דרשו) [דרשות] לכל אחד לעשות כדבריהם כדאמרינן ביבמות וכיון שכן זה הרוצה להיות עם ב"ש ולעשות כדבריה' לעולם רשאי הוא.
ומיהו בפ"ק דעירובין (ז,א) אמרינן ואיבעית אימא כל היכא דמשכחת תרי תנאי או תרי אמוראי דפליגי כגון מחלוקת ב"ש וב"ה ולא איתמר הלכה לא כמר ולא כמר לא תעבי' לא כחומרי דמר וכחומרי דמר וכקולי דמר וקולי דמר אלא כקולי דמר וכחומרי עביד אלא י"ל דהתם בחדא מילתא דאית בה קולא וחומר' למר וקולא וחומר' למר כגון מבוי עקום וכגון שור זה וקס"ד אע"ג דלא סתרן ומסקנ' והוא דסתרן הא לאו הכי כדברי המחמיר. +ה"ג: הא דאינקב אינקובי הא דאקפל אקפולי. וזה קיצורו של דבר ניטלו עם הבשר שבלחי היינו ניטל הלחי התחתון וכשרין דממתחי וקיימי ניקבו בגופן של סימני' היינו נקובת הוושט ופסוקת הגרגרת נעקרו בסופן ממקום חיבורן בבשר הלחי היינו עיקור סי' ואם עקורן במקום א' ומיעוטן הם מצד שני כשר נעקרו בכל היקף שלהן כאן מעט וכאן מעט עקירה שלהן מצטרפת לרובן וטרפה ובשעת שחי' נבלה. + +Daf 44b + +והיכי עביד הכי והתניא חכם שטימא. ה"ה דמצי לאקשויי אינהו היכי עבדי הכי והתניא הנשאל לחכם וטמא לא ישאל לחכם ויטהר וכן בעובד' דאית' במס' נדה דאחוי דמא לרבה וטמא והדר אחוי לאחריני ושרו והוינן בה והתניא חכם שטמא וכו' אלא משום דאינהו שלא כדין עבוד דלא גמירי.
ויש מי שאומר דכי אמרינן לא ישאל לחכם ויתיר ה"מ בשואל לו סתם אבל פלוני אסר לי מטעם זה מותר שאם טעה ראשון בדבר משנה חוזר אחרון ומתירו וליתא דאי איכא למיחש לטעות בדבר משנה נשאל ומתירין לו אלא הכא לא ישאל ולא יתיר קאמרינן ואם התיר אפי' טעה ראשון נמי אינו מותר דטועה בשיקול הדעת אינו חוזר כדאמרי' בפרה דר' טרפון בסנהדרין (לג,א). +וכן העדים שהעידו כולן רשאין ליקח אבל אמרו חכמים הרחק וכו'. איכא למידק והתנן מת הרגתיו הרגנוהו לא ישא וי"ל הכא בב' עדים וא' לוקח דאין אדם חוטא ולא לו.
וא"ת קשי' דן את הדין דחד הוא וא"ל כשדן עם אחרים ורבה בר בר חנה האיכ' רב כהנ' ורב אסי כוותיה א"נ דיין שאני שהרי ר"ג ובית דינו קיים והדבר ידוע אם לא דן דין אמת ולהאי פירוק' לא קשי' הא דאמרינן התם ביבמות ובכתובות כגון שנשאת לאחד מעדיה ואפי' לכתחלה.
אבל ר"ח ז"ל כתב עליה התם במס' כתו��ות בפ' האשה שנתארמלה ואע"ג דתנן בפ"ב דיבמות הרגתיו הרגנוהו לא ישא את אשתו הכא י"ל עד א' זולתי השנים שמכחישין אלו את אלו [אבל אם לא היו ב' אסור] שאם נא' אחד מאלו שנשא את האשה [כמי שאינו] נשאר אחד ואין דברי א' במקום ב' מכלל דבריו שאפי' בב' לא ישא את אשתו וקשיא אשמעתיה ותו דגרסי' ביבמות בפ' כיצד מיאנה או שחללה בכניו ישאנה מפני שהוא ב"ד והוינן בה העדים החתומים על שדה מקח או על גט אשה לא חשו להם חכמים לדבר ומתרץ היא גופה קמ"ל מיאון בג' אלמא בתרי לא חששו שהרי האחד אינו חוטא ולא לו מחזיק עדותו של זה [הגה – וצ"ע מהרגנוהו]. + +Daf 45a + +מצטרפין למלא מקדח. הא דנקט תנא שיעורין של ב"ש משום דשיעורן של ב"ה שהוא כדי שינטל מן החי וימות אינו מפורש במשנה כמה ורב יהודה אמ' שמואל הוא שפי' אותו במס' בכורות (לז,א) שהוא כסלע.
ואיכא למידק דבפ' המפלת (נדה כג,ב) אמרי' המפלת גוף אטום אין אמו טמאה לידה ואיזה גוף אטום כדי שינטל מן החי וימות וכמה ר' זכאי אומר עד הארכובה ור' ינאי אומר עד לנקביו וא"ר פפא עלה מחלוקת מלמטה למעלה אבל מלמעלה למטה אפי' כל שהוא דא"ר גידל המפלת גולגול' אטומה טהורה אלמא שיעור שינטל מן החי וימות בגולגלת היינו כל שהוא.
וי"ל שאני תחלת ברייתו דכל שהוא מצטרף א"נ כל שהוא שיש לו שיעור הוא דהיינו סלע ולאפוקי משיעורים גדולים שנחלק בהם ממטה אמר הכי וכן מצינו ב"כל שהוא" שיש לו שיעור במקומו' הרבה. +קרמא עילאה וקרמא תתאה זה תחת זה הם עומדין. כמו שמוכח לקמן בפסקת אלו טרפות בעוף והא דאיתנחו בה סימנא חייתא דמנח בה מוחא שמעתי מפני שהעליון אינו מקיף את המוח אלא מלמעלה ומן הצדדין אבל לא מלמטה ולמ"ד קרמא עילאה אע"ג דלא אינקוב תתאה טרפה ואי אינקוב תתאה ולא אינקוב עילאה כשרה שהרי בודקין לעוף ביד ואם אינו מבצבץ ועולה כשרה ואמאי ליחוש דילמא מינקיב תתאה ומשום עילאה שלא ניקב ואלים ולא מפקע ולא מבצבץ אלא ש"מ דאינקיב תתאה ולא אינקיב עילאה כשרה ולמ"ד קרמא תתאה עד דמינקיב נמי תתאה אבל נקב זה בלא זה כשרה.
ויש נוסחאות שכתוב בהן מפורש ואמרי ליה עד דמינקיב קרמא תתאה וגירסא זו נכונה. והא דמספקא לן לקמן גבי ריאה אי אינקוב תתאה ולא אינקיב עילאה מהו לאו אליבא דמ"ד קרמא עילאה דלדידי' הכל תלוי בעליון כדאמרי' הכא גבי מוח אלא אליב' דמ"ד אינקוב תתאה מיבעיא ליה אי דוקא אי לאו דוקא ואסי' לדידיה דכל חד מגין כדאמרינן נמי הכא למ"ד קרמא תתאה.
וא"ת אמאי לא אסתפק להו הכא ולא בעו לה בגמ' התם, וי"ל משום דפשיט' להו ממאי דאמר רב ושמואל גופה אי מבצבץ ועולה טרפה ואי לאו כשרה כדפרישית א"נ משום דכ"ש היא תתאה רך מגין עילאה דאלים לכ"ש א"נ כמ"ש דגרסי הכא בהדיא עד דמינקיב קרמא תתאה.
וקי"ל כמ"ד קרמא עילאה לחומרא ואע"ג דבריאה שניהם מגינים אין אומרים בטרפות זו דומה לזו ובהלכות רבי' ז"ל פסק קרמא תתאה ועיקר הוא מדפרישו בה סימנ' וסוגיין בריאה כוותיה. + +Daf 45b + + + +Daf 46a + +או דילמא עד ולא עד בכלל. פירש"י ז"ל דה"ק, עד ראשונה ולא ראשונה בכלל טרפה שלישית כשרה שנית איני יודע וה"ה לראשונ' דמספקא ליה וממילא ש"מ דאמר עד א' טרפה ולא הכשיר אלא שלישית ש"מ שכל מה שבינתים בכלל איני יודע.
ויש לפרש ג) דשניה נמי ה"ק עד שניה שהיא הפסק שבין ב' הפיצולין הראשונים איני יודע עד שלישית ואין צ"ל מכאן ואילך כשרה. +והא דבעי רב פפא את"ל עד ולא עד בכלל פי פרשה מהו. פירש"י ז"ל את"ל עד ועד בכלל ליכא למבעי בפי פרשה מידי דודאי טרפה.
פי' לפירושו, כי ראשונה ודאי טרפה ופי' שני' (יודע) [ודאי כשרה]שאי אפשר [שיהי'] אף פי שניה טרפה בכלל ראשונה דבשלמא ריוח שבין ב' הפיצולין אפשר לדונו בכלל ראשונה אבל מכיון שבא לשניה אפי' פי השניה אי אפשר שיהא בכלל ראשונה משום לשון עד ועד בכלל שהרי פי שני' הוא אבל פרשה עצמה אפשר שהוא בכללה. +והא דבעי נמי ר' ירמיה את"ל עד ועד בכלל פרשה עצמה מהו. ולא איבעיא להו את"ל עד ולא עד בכלל ולומר דינו כדין חוט השדרה שבין פרשה לפרשה ובכלל איני יודע או כשרה לגמרי משום דמסתבר' ליה שאם אפי' בחוט שבין פרשה ראשונה לשניה י"ל שהוא כשר זה שהוא רחוק כמותו ואינו חוט השדרה בודאי כשר אבל את"ל שתחמיר בפרשות כל כך לעשות בין פרשה לפרשה כלמעלה יש להחמיר בפרשות עצמן לטרוף או שיהא בכלל איני יודע ויש לפ' דניח' ליה לר' ירמיה למיבעי אם הוא בכלל טרפ' ולא אם היא בכלל איני יודע ואמרי' ת"ש והפרש' תדון כבשר מאי לאו פרשה עצמה קתני והיינו בראשונה ושניה ומפרקי' לא שלישית וחוט השדרה שמשלישית ואילך הוא מכשיר. +האי ריאה דאיגליד כאהינא סומק' כשרה. כתב בעל הלכות ז"ל והוא דלא מפקא זיקא אלמא סבר בדיקה צריכה ואפשר שנמצא כן בגירסת גמר' שלו. + +Daf 46b + +ריאה שהאדימה מקצתה וכו'. אסי' אלא לא שנא. ופירשו רבינו יצחק ורש"י ז"ל "וכשרה מדר' נתן" וכן עיקר מדלא פירשו לקמן אדומה דכשר' מדר' נתן היכי משכחת לה ש"מ דכל מראה אודם כשר בה וסוגין גמי משמע דמקשה סבר לשאר שקצים ורמשים מדמינן דהדרא בריא ועלה מסיק כוותיה ולא שנא.
אבל ר"ח ז"ל כתב לא שנ' וטרפה בין בכולה בין במקצת' והוא עצמו פוסק כר' נתן באדומה לפי' אמר הרב ר' אפרים ז"ל שהפרש יש בין האדימה לאדומה ואדומה משמע מעצמה והאדימה משמע מחמת לקות האדימה ביותר, ואינו נכון.
ואי קשיא הא דאמרינן (סוכה לג,ב)גבי (אתרוג) [הדס] האדומות כשחור דמיין מדר' חנינא דאמר הא שחור אדום הוא אלא שלקה והכא בריאה האי שחור פסול הוא ומ"ט מכשרינן אדומה ולא קשיא דהתם שינוי הוא אבל כאן היינו רביתייהו שיהיו אדומות מחמת דם שכל שיש בו דם אין אדמימותו פוסל בו דכל שלא נבלע בהן דמן הן אדומות ביותר וכשרות דהדרן ובריין והרי הירוק ככרתי שכשר בריאה ופסול באתרוג. +ריאה שיבשה מקצתה טרפה. כתוב בהל' גדולות יבשה הכבד שלה טרפה ומסתברא כוותיה מאוזן בכור דיבשין כנטולין דמו ועוד כתב דהיכא דעביא ליה כבדא חזינן לריאה דידה אי חיוורא כעמר גופנ' טרפה ואי סומקא הדרא בריאה וכשרה, ואיני יודע דברי נביאות אלו. +הא דאמר רבא הני תרתי אוני דסמיכי להדדי לית להו בדיקותא. איכא מאן דדייק מדלא קאמר טרפה וכשרה ש"מ דה"ק כי סמיכי שלא כסדרן לית בהו בדיקותא הא כסדרן אית להו בדיקות' אבל בלא בדיקה אסורה וכן נמצא במקצת תשובו' לראשוני' ואין הדקדו' הזה יפה שלפי שרבא אוסר אותה משום חשש נקב ולא מחמת שהסירכא עצמה היא מטרפת והיה ראוי לבודקה ולא סמכו חכמים לפיכך אמר בלשון הזה ולישנא דוקא הוא ובודאי לפי מראית הסוגייאות כולן אין בדיקה אלא באותן שהזכירו בגמ' בפי' כגון דרב יוסף ודרב נחמיה שבהן פירשו ועוד שלא פשט מנהג זה אבל סמכו רבותינו ואבותי' לאכול בלא בדיקה בסמוכות כסדרן.
וענין איסור הסירכות וטעמן. פירשתיו באורך בסוף המסכתא הזו.
ופר"ח ז"ל: כך בידינו קבלה רב מפי רב אפי' סריכי תרי אוני באמצע ועיקרן מפרקי' מהדדי טרפה וכ"ש אם דבוקות זו על גב זו או הראשונה על השלישית ודאי טרפה ורבותינו הגאונים ז"ל כתבו כיון דחדא על חברתה היינו רביעתה ורביצת' ולא איכפת לן בהאי סירכא דהיינו רבעתייהו וכדאית' לבהמה בחיה אפי' בדלא סריכין דחקי אהדדי וכשרה אלו דברי ר"ח ז"ל.
גם נהגו הראשונים לסמוך על דברי הגאונים ז"ל וכן הורה רבינו יצחק ז"ל בתשובה הלכה למעשה שמותרת בין שהן נפרדין בעיקר ונחברין בסוף ובין שהן נחברין באמצע ונפרדין מכאן ומכאן או נחברין מכאן ומכאן ובלבד שהן עומדות בשורה וסמך לו על דברי רבינו האי גאון ז"ל ויש בכלל זה אפילו מחוברין בשיפולא דאוני דכסדרן הוא וכשרה.
אבל מגבה של זו לגבה של זו בכסדרן מצאתי לרב יהודה נשיאה הברגילוני ז"ל שכת' שהיא טרפה וכן כתבו רבים וכן מנהג ומסתברא נמי דאפי' במקום חיבורן אם סירכא עולה מראשה של אונה זו לסופה של אחרת אפילו סמוכה לה טרפה ולאו היינו רביתייהו ומתפרקות הן ולא אמרו כסדרן אלא במקום חיתוכן ויהא סרכתן שוה אבל באלכסון מסוף לראש ומראש לסוף אין זה סדרן וטרפה.
וצ"ע בדברי הגאונים ז"ל וכיון שנהגו בה היתר אין בי כח לאסור בלא ראיה שכל כיוצא בזה מנהגן של ישראל תורה היא. ורש"י ז"ל פי' שלא כסדרן מראשונה לשלישית ואם דוקא כן הוא אין טרפות בסרכא של אונות להדדי אלא בימינא אבל לא בשמאלא.
ואונה לאומה. רש"י ז"ל התירה בשם רבי ואמר לא מצינו אומה בתלמוד. ור"ת ז"ל השיב עליו דאומה בתלמוד לא מיקרי' אונה אלא ריאה שמה כדאמרינן ה' אוני אית לה לריאה ואם היתה הריאה נק' אונה ז' הוו.
וכל זה אמת הוא, אבל מ"מ לא אשמעינן בגמרא טרפות הריאה הסרוכה לאונה שלה והא דנקט רב' באוני לאשמועינן שלא כסדרן טרפה דהוא עיקר מימרא דידיה הוא כמו שפי' והיאך נאסור סירכא במקום רביתא ממש והרב הנשיא כתב שהגאונים התירוה אפי' בזמן אפקרותא דאפי' משום מיגדר מלתא לית בה ושריוה (גבי יופיא דררא) [בכנופיא דדרא]. וכתב עליו רבי' האי גאון ז"ל דאפילו בדיקותא לא צריכה ומעתה אתה דן ק"ו לאוני אהדדי בכסדרן כמנהג אבותינו. והא דפסלינן בריאה דשיעא כאופתא ולית ליה חתיכה דאוני כפשטה הכי משמע דאי אית ליה חתוכה ודבקה בסירכא כשרה בין באוני בין באומה דריאה היינו אומה כדפרישית. +הא דאיתמר בגמ' בסרכי הני תרי אוני דסמיכן להדדי לית להו בדיקותא. הרבה מדקדקים התוס' בטעמא של רש"י ז"ל והראשונים אמרו דאין סרכא בלא נקב ומתוך נקב עלתה סרכא זו ונסתבכה במקום אחר ואע"פ שהסרכא סותמת הנקב ואין מוציא' רוח הא אמרו קרום שעלה מחמת מכה בריאה אינו קרום וכשהסרכא שלא כסדרן טרפה שזו הולכת לכאן וזו לכאן וסוף הקרום הזה להתפרק וכסדרן כשרה שזו מגינה על זו ואינן מתפרקות והקרום הולך וחזק אלו דברי רש"י ז"ל וכן כתבו אינו קרום שסופו ליסתר וכל סרכי דריאה קרום שעלה מחמת מכה בריאה נינהו הלכך אע"ג דלא מפקי זיקא טרפה.
ויש לתמוה א"כ אפי' כסדרן שאין זו הולכת לכאן וזו לכאן ואין הקרו' הזה מתפרק בכח פירוקן של אונות אעפ"כ היאך יסתום והרי הקרום שעלה בגופה של ריאה שלא נסתבך במקום אחר אינו סותם ואע"פ שאין לו מי שיפרקנו ועוד הא דאמרינן בגמרא אהא דרב נחמיה אדרבה מתנינן לה וכו' היאך עלה זה על הדעת לבדוק ריאה סרוכה בפשירי והלא סרכא סותמת היא את הנקב ואין סרכא אלא מחמת נקב וכן בריאה הסמוכה לדופן עצמו מה הועילה לו לר' נחמיה בדיקה זו שהרי הנקב סתום הוא בסרכה זו שיוצאה ממנו ועלתה עליו וכיון שאתה חושש לו שמא בריאה הוא הנקב אין הבדיקה מועלת כלום שהרי סתום הוא אלא שסופו להתפרק כל זה הקשו בתוס'.
והם סברו לפרש שהסרכא עולה בריאה שלא מחמת נקב ומכה אלא כיון שעתיד להתפרק שלא כסדרן סופה להנקב וכנקובה דמיא ואסורה וכסדרה אין סופה להתפרק ולא הועילו לנו בסברא אלא לתרץ מעט מה כסדרן ושלא כסדרן וכ"ש שק' מה שבדקו בפשורי בין בריאה הסמוכה לדופן בין בתרי אוני דסמיכי להדדי שלא כסדרן וק' מזו דקאמרי' אי אינקוב האי טרפה ואי אינקוב האי טרפה דאלמא כבר אינקוב ממש וכל זה כתבו שם בתוס' ועוד הוקשה לי בסברא זו דאמרינן ריאה הסמוכה לדופן תלינן בדופן וכשרה ואמאי ואפי' תאמר שעלתה הסרכא מחמת הדופן מ"מ כבר נאחזה ונסתבכה בריאה וכשתתפרק תתפרק בריאה ותנקוב קרום שלה דהא שלא במקום רביתה היא ולא העלו בתו' בשמועה זו כלום שהם תירצו לדעת הראשונים אעפ"י שאין סרכא בלא נקב היה ר"ן בודק בפשורי משום שמא הנקב רחב יותר ואין הסרכא סותמת כולו וכשעלה בנפיחה תולה בדופן, ואינו נכון כלל.
אבל אם נאמר שאין סרכא בלא נקב צריכין אנו לומר שהנפיחה מבצבצת היא במקום הנקב ומגרגרת הסרכא שעליה בשעת נפיחה אבל כסדרן במקום רביתן האונות עצמן סותמות זו סותמת נקב של זו [וזו סותמת נקב של זו] כענין ריאה שניקבה ודופן סותמתו בדסבך בבשרא ולפי' היה רב נחמיה בודק בפשורי וכשמבצבצ' במקום הסרכא מן הריאה עלתה וכשאינה מבצבצת מן הדופן יצאת ונסתבכה (במקום) [בקרום] העליון שבריאה ולא ניקבה הריאה ומיהו בתרי אוני שלא כסדרן כיון שאין סרכא בלא נקב אע"ג שלא מפקא זיקא אמרי' קרום קשה הוא שעלה בה באותו מקום או שנעשה שם אוטם ואינה מבצבצת וכן נאמר בקרום שעלה מחמת מכה בריאה וזה מתוקן בדברי הראשונים אלא שאין דברי רש"י ז"ל מתחוורין בכך יפה ועוד לפי הסדר הזה סרכא תלויה אסורה והעולם נהגו בו התר.
ודעתי נוטה לסברא שהוזכרה בתוס' שאין פסלותה של סרכא זו אלא מפני שסוף ריאה זו לינקב בה והשמועה נוחה להתפרש דאמר רבא בשלא כסדרן לית להו בדיקותא דשמא נתפרקה קצת וניקבה הריאה בקצת מקום חבורה של סרכא ואם לא ניקבה סופה לינקב בפרוקן ור' נחמיה בדק בריאה הסמוכה לדופן בפשורי וכיון שעולה בנפיחה אמר ודאי לא נתפרקה כלל ואם תתפרק שמא בדופן תתפרק ואין בנו כח לאוסרה מעתה ומר זוטרא דמתני לה לדר' נחמיה אתרי אוני דסמיכי אהדדי היה סבור דכיון שלא נתפרקה הריאה בודאי שלמה היא וכשרה ואתקיף עלה רב אשי בשלמא התם בעי בדיקה דתלינן בדופן ואמרי' לא ניקבה ואם סופה להתפרק בדופן תתפרק אלא הכא אי אינקוב האי טרפה ואי אפשר שלא תנקב והלכך מעתה יש לה טרפות ואסורה וכך מדת חכמים בטרפות כל שיש שסופה ליטרף בה אסורה ואפשר משום אינקיבה כלומר אי מנקב ואילך וכך מ"כ בקצת הנוסחאות וזו שחלקו בין יש מכה בדופן ובין אין מכה בדופן מפני שהסרכא ממקום החולי יוצאה ומשם היא מתפרקת ונוקבת אבל במקום שנסתבכה שם אינה נוקבת שאינה אלא אחיזה בעלמא שנאחזת קצת בקרום העליון של מקום וזה הענין מתוקן והדעת סומכת עליו שכבר ראינו סרכא דקה שמשכו בה והביאו חתיכה גדולה מן הריאה עמה.
וראיתי להראב"ד ז"ל עוד סברא אחרת שהוא אומר דסרכא שלא במקום רביתה ודאי משום נקב היא ואע"פ שעולה בנפיחה אימר קרום עלה על אותו נקב אבל כשהסרכא במקום רביתה תולין שמפני דוחק רביצתה עליו נעשית הסרכא ולא משום נקב ולפי השיטה הזו הוא אומר דאונה לדופן בסרכא אפי' לגרמא כשרה שלא אמרו והוא דסביך בבשרא אלא בריאה שניקבה ודאי דבעי' סתימה דהיינו סביך בבשרא אבל לא ניקבה [אפי' לגרמא] וזו ההיתר אפשר שהוא אמת אפי' (פי') [לפי] השי' (שלו) [שלי] שהיא מוטעמת יו��ר מן הכל. + +Daf 47a + +ועינוניתא דורדא כל היכא דסריכא טרפה. ואמרו הגאונים ז"ל שאפי' סרוכה לחייתא דמנתחין בגויה טרפה ושאר כל הסרכו' אסורו' הלכה למעשה וכללא דמלתא לא סתים בריאה אלא אונה לדופן ואונה לחברתה כסדרן ואומה לאונה אבל אומה לדופן ואונה לחברתה שלא כסדרן או מגב לגב וכן אומה לאונה ודסרכא לגרגרת או לשמנוניתא דגרגרת או להרת או לטרפשא דלבא או לטרפשא דכבדא או לעינוניתא דוורדת' או לקנה הלב ושמנינו' שבסימפון שקורין קורדבינא ולשאר כל המקומות כיון שלא מצינו לרבותינו ז"ל בעלי התלמוד שהתירו אותן אסורות וכולהו שלא במקום רביתן נינהו כדאמ' רביתא היכא מקום חיתוכה דאוני וכולהו כאומה לדופן נינהו ואין סומכין על נפיחתן כמו שאין סומכין באומה לדופן היכא דליכא מכה [ואפי' איכא מכה] באותן המקומות שהסרכא דבוקה בהן טרפה שאין תולין הסרכה במכה אלא בדופן מפני שהוא מקום קשה וחזק כנגד אונות הריאה וממכה של דופן ריאה נסרכת ואין דופן נסרך מחמת ריאה וצמחין שלה כל כך אבל במכת שאר מקומות לא ואין אומרים בטרפות זו דומה לזו [והראב"ד] ז"ל מגמגם היתר כשיש בהם מכה ואינו מתחוור בה אלא כמו שכתבתי עיקר וכן ראוי לדון ולהורות אעפ"י שיש מי שאומר שכולן בנפיחה כשרות אין לנו כן ולא אמרו ראשונים ולא נהגו כן.
ותרתי עינוניתא דוורדא הגאונים התירו ועליהם ראוי לסמוך. ולענין אשלומי לאוני לא משלמא כדברי רש"י ז"ל והרב רבינו משה ז"ל אמר שהיא משלמת וכן שמעתי בשם הגאונים ז"ל והרב אברגלוני ז"ל נמי כתב כן וראיתי מי שפי' ואמר היאך עלה על דעת רב אשי למפסל ביני ביני דהא רובא דבהמות הכי אית להו והיכי קרי ליה יתירא הא אפילו לרבא נמי כשרה ומפרש דהנך ביני ביני ב' היו ומשום הכי סבר רב אשי למטרפא ואפ"ה אמרי' דבריאתה הכי אית להו ואעפ"י שאין פירוש הזה נכון מ"מ כשרה היא כמסורת רבינו האי גאון ז"ל שהכשירה. + +Daf 47b + +אבל מגבה אפי' כטרפא דאסא טרפה. יש לפרש וה"ה לפחות מכאן מדקאמר אפי' אלא אורחא דמלתא נקט.
והרמב"ם הספרדי ז"ל (פ"ח ה"ד) הכשיר בפחו' מכאן והכי מסתבר מדגרסי' בפ' מי שמת אמר רבה דוקא דינר אבל פחות מדינר לא ואקשינן פשיטא דינר תנן מהו דתימא ה"ה דאפי' פחות מדינר והא דקתני דינר אורחא דמלתא קתני קמ"ל ובמ' ברכות (טו,א) ומינה מיל הוא דאינו חוזר הא פחו' ממיל חוזר מכאן יש ללמוד שכל שיעורי חכמים כיוצא בזה אע"ג דקתני עלייהו אפי' דוקא בשיעורן הא פחו' מכאן אין במשמע.
ופי' מגבה בין מהאי גיסא ובין מהאי גיסא הכי כתב בה"ג ז"ל אבל רש"י ז"ל גריס וה"מ מגואי ופי' מתחת כשרה וכן דעת ר"ח ז"ל. +דשיעא כאופתא לית ליה חתוכי דאוני. כתב רש"י ז"ל ואם סדק כמין מראה הפרש ניכר בתוכו כשרה דלא שיעא כאופתא. ואי שיעא כול' ובראש' יש לה חיתוך ראיתי להר"מ הספרדי ז"ל שאמר שיעורו בכדי טרפא דאסא ופחות מכאן אינו חיתוך, ויפה אמר.
וכתב חד מרבוותא ז"ל הני אי אדביקו על גב סירכא ואפי' כל חיתוכא דידהו כיון דעל ידיה סירכא הוא דאי יהיב ידיה מתפרקה לאלתר שהיא סירכא מינה ובה כשרה ממה נפשך דהא חיתוכא אית להו ואמרינן לעיל דהיינו רביתייהו וכשרה.
וכולהו חזותא דמטרפא בהון ריאה אי נפחה וחזרו למראה כשר כשרה שהריאה בחייה היתה נפוחה וכן כתב רבינו הגאון ז"ל בתשובה.
והראב"ד ז"ל כתב שאין מראו' הללו שמנו חז"ל פוסלות אלא כשהריאה כולה מאותו מראה הכסיל שכיון שהזכירו במקצתן כולה ומקצתן ש"מ במקומות שאמרו פסול בריאה ולא הזכירו בה מקצתה עד דהויא בכול��ו הלכך חזותא שהכשירו אפי' היה בה מראה הרעות כשרה, אלו דבריו ז"ל.
ונר' שאין זה דעת הגאונים ז"ל שכתבו חזותא גווני דמתכשרא בהו ריאה ואדרבה מדפרישי באדמימות מקצתה כשרה ולא אמרו סתם האדימה טרפה משמע דבין כולה ומקצתה הן שוין מן הסתם ועוד מדפרכינן בגמ' מאי שנא מקצתה ולא אמרו והא הדרא ברי' משמע דמקשה נמי קושיא אמאי מחלק בין מקצתה לכולה. ועוד הרי אמרו ריאה דאוושא וליתא אלא במקצת וריאה דדמיא לאופתא בגושתא ושיעא כאופתא דלית לה חתוכה דאוני לאו בכולה דוקא וכן ריאה הסמוכה לדופן ונשפכה כקיתון ולא קיימי סמפוניא אפי' באונה אחת מן האונות היא נטרפת ומה שאמרו ריאה שיבשה מקצתה משום דכולה קודם היובש היא נפסלת כגון בצימוק חרותא, וכ"כ הרמב"ם ז"ל שכל מראות ששנו כאן לפסול במשהו הן פוסלות כנקב. + +Daf 48a + +ריאה הסמוכה לדופן. יש לה מחמירין ומפרשים דווקא שסמוכה כולה אבל סרוכה לא. ואין דקדוק הלשון כן שיש במשמעותו סמוכה סרכא כדאמרי' בתרתי אוני דסמיכי אהדדי אלא בין בדבק בין בסרכא וכן הדין נותן וטעמי' דרב נחמן משום דקסבר אעפ"י שאין סרכא בלא מכה ושם נקב יש בה תולין המכה בדופן ואין אוסרין בסרכא אלא כשהנקב פוסל בב' מקומות שלה. העלה צמחין כיון שרגלים לדבר אמרינן שמא מחמת הריאה נסרכה ואבימי אמר לעולם חוששין לספק איסור' דספק איסורא הוא וטעמי' דר"ן נוטה לדעול' בשישב לה קוץ בוושט. ולאין חוששי' לספק דרוסה א"נ קסבר שהדופן שהוא קשה אינו נסרך ברגילות לריא' אלא מחמת מכה שלו א"נ סרכא לר"ן ספקא בנקב משוי לה וכשאין ב' מקומות פוסלין בה הו"ל ספק ספקא.
וקי"ל כאבימי דאמר אחת זו ואחת זו חוששין לה ומאי חוששין כדרבא דאיכא מכה בדופן אף על פי שהריאה נמי העלתה צמחין תולין בדופן מפני שהריאה עלולה להעלות צמחין מחמת הבל של מכת הדופן ובתוספת מחמירין ומפרשים לרבא בדלא העלתה צמחין אבל העלתה צמחין אין מכת הדופן מתרת ואי ליכא מכה בדופן טרפה ולא מתכשרא לעולם בנפיחה ואיכא נוסחאי דגרסי להו ואי ליכא מכה בדופן מחמת ריאה היא ואע"ג דלא מפקא זיקא טרפה, וכן גי' רבינו הגדול ז"ל.
ורב נחמיה בריה דרב יוסף דבדיק לה בפשורי יש לפ' דפליג עליה דרבא דאי נמי ליכא מכה בדופן אי לא מבצבצא כשרה וכן היא השיטה דהיכא דרבא טריף רב נחמיה בדיק כליש' דמתני מר זוטר' ואין הלכה כרב נחמן דקי"ל בשל תורה הלך אחר המחמיר.
ויש לפרש שהיא בדיק' אחרת שאם לא בדק בסכינ' דחריף פומיה והוציאה ולא נודע אם יש מכה בדופן אם אין מכה בדופן בודקין את הריאה בפשורי ואי לא מבצבצ' תלינן לקול' ואמרינן מכה היא בדופן ולא מחמת ריאה והיינו דאמרינן דהא איכ' מכה בדופן תלינן כלומר וכיון דכי חזינן מכה בדופן תלינן כי לא חזינן מכה בדופן ולא מבצבצ' תלינן ואעפ"כ סמכו רבותינו על דברי רבא שהוא מחמיר ואין לה תקנה אלא היכ' דאיכ' מכה בדופן.
ורש"י ז"ל מחמיר ומפרש דר"ן בדאיכא מכה בדופן הוא דבדיק לה בפשורי ולא גריס בשלמ' התם בעי בדיקה דהא איכא מכה בדופן תלינן.
ואין צורך למחוק גירס' זו, וה"פ: בשלמ' התם בעי בדיקה וסגי ליה בהכי דהא איכא מכה בדופן ותלינן בדופן כיון דלא מפק' זיקא אבל הכא כיון שסרוכה אסורה דאי האי אינקיב טרפה ואי האי אינקיב טרפה וה"ג בכולהו נוסחאי דהא איכא מכה בדופן תלינן ומגיהי ספרים הוא שהגיהו דהא אי איכ' מכה בדופן.
וכלשון הזה כתב רבי' האי גאון ז"ל בתשו' אבל תרתי אומי חדא דימינ' וחדא דשמאל' בדתלינן מן צולי כפלי אי חזי מכה בצולי בדקינן לה לריאה אי לא מבצבצה כשרה אמרינן לאו ריאה היא דסרך אלא תרב' הוא דסרך אבל נראה שאין כן דעת רבינו יצחק ז"ל שלא כתב לדרב נחמיה כלל.
ושמא דעת הגאונים ז"ל לומר דכי אמר רבא אי איכא מכה בדופן תלינן בדופן לאחר נפיחה קאמר ורב נחמיה פליג ואמר דאפי' אי ליכא מכה בדופן בנפיחה סגיא וקי"ל כרבא ומיהו לעולם לא משתריא אלא בנפיחה דהא חוששין קאמרינן וכ"כ הראב"ד ז"ל ואלו החומרות שאין במשמ' לפרש סתם סוגיות בבדיקה.
ורבי' יעקב ז"ל מיקל ומפרש דרב נחמיה אליכא מכה בדופן כלשון ראשון שכתבנו ופוסק הלכה כרב נחמיה ושאר סרכותיה הנידונין מזו כולן מתירין אותו בנפיחה וכבר בטלו דבריו מפני דברי הגאונים ז"ל ועוד שהוא ידוע דבשל תורה הלך אחר המחמיר ורבא נמי גברא רבה הוה ומרבנן סמיכי הוא בכולה תלמודא טפי מרב נחמיה ברבי יוסף.
והוי יודע דכי תלינן מכה בדופן ה"מ דנפקא סרכא ממקום מכה אבל במקום אחר לא ואפי' סרוכה במקום מכה אי סרוכ' נמי [שלא] (אלא) במקום מכה אסורה ואין זה אלא לפנים וכ"כ רבי' האיי גאון ז"ל.
מדקאמרינן והוא דסביך בבשרא ולא אמרינן והוא דסביך בדופן כדקאמרינן ודופן סותמתה ש"מ שיפה פירש"י ז"ל דדוקא סביך בבשר שבין הצלעות אבל בעצמות עצמן אין זו סרכא קיימת וסביך בבשרא ובגרמא יש מתירין ויש אוסרין והמחמיר תבוא עליו ברכה ופי' סביך בסרכא ושלא תאמר מאי דופן סותמה שהיא סמוכה לה אבל אינו צריך שתהא נסרכת כלל קמ"ל שאם אינה סרוכה אין סמיכתה סתימה.
והיכא דסריכה אונה לדופן מגבה כלפי פנים כלומר לצד חלל הגוף לדופן מסתברא דטרפה דלאו היינו חתוכה דאוני ולאו היינו רביתא וכדברי הרב הנשיא ז"ל אפי' מבין חיתוך ולדופן לא הכשיר' אלא מגבן כלפי דופן. + +Daf 48b + +הא דאמרינן הם הכשירו יודעין מאיזה טעם הכשירו אנו מאיזה טעם נכשיר. פירש"י ז"ל יודעים מאיזה טעם הכשירו שבאת הריאה לפניהם וראוה שלימה הלכך על כרחין דרך הקנה נכנסה. ואין הלשון מחוור לי שלא מצינו מכשירין לומר שצריכ' בדיקה ואם לאו שתאסר דבההיא חוששין לה קאמרינן אלא ה"ק הם יודעים טעם שלהם להתיר אבל אנו שלא ירדנו לסוף דעתם היאך נכשיר בלא בדיקה לכל הפחות ואנן נמי אהא סמכינן אבל רבנן אכשוראי דמערבא לגמרי מכשירי.
וכללא דשמעתא מחט שנמצאת בריאה בין קופא לבר בין קופא לגאו בין אלימתא בין קלישתא כולהו כשרה והוא דאיתא לקמן ולא נפקא זיקא ובלית' קמן טרפה בין קופא לגאו בין קופא לבר ואפי' באלימת' ובחתיכ' דכבדא חזינן אי קופא לבר א"נ קלישת' אע"ג דקופא לגאו טרפה וה"ה להיכא דאיכ' לכולה ריאה ואשתכ' בכבדא שאין לנו בדיק' בכבד. ובמררת' לעולם טרפה דלא גרע קופא דאלימתא מקשיתא דזיתא וזו היא דרך הסוגיא והרבה פנים נתפרשו בה מ"מ לענין הדין אין לך אלא מה שמנו חכמים ושיעורא דאלימת' וקלישתא לא שמיע לן ולא בקיאינן ביה.
והיכא דמשתכחא בלבא. לא אתפרש בגמ' בהדיא אבל חזינן ליה לבעל הלכות ז"ל דכתב הכי ומחטא דמשתכח' בלבא אע"ג דלא נקיב טריפה וה"מ כד משתכח' בסמפונא דלבא לגואי' דלית לה דוכתא למיפק וכי רישא לתתאי דכמא דאתיא נקובי נקבה וטרפה אבל קופה לתתאי לא עייל אלא בסמפונא רבה תלינן דילמ' בהדי דשעלה פלטה ליה ואחזוקי באיסורי לאו מילתא היא דנפקא מהתם ונפקא מדוכת' אחריתי ותו אשכחית התם מחטא דמשכחת בטרפשא ספק טרפה הוא וכל ספק טרפה אסורה. + +Daf 49a + + + +Daf 49b + +כך היא הצעה של משנה ואיפוך. איכ' למידק בין לר' ישמעאל בין לרע"ק תרי קראי למ"ל לכתוב רחמנא כל החלב אשר על הקרב ועוד לרע"ק ל"ל קרא לאתויי חלב שע"ג הדקין הא תותב קרום ונקלף הוא ולאו קו' היא דאי כ' רחמנ' חד הו"א אותו חלב אסור אבל של מקום אחר אעפ"י שהוא כיוצא בו שהוא תותב קרום ונקלף מותר להכי כ' רחמנ' קרא אחרינ' לרבויי כל כיוצא בו בין לרי"ש בין לרע"ק.
ואקשינןאי הכי ר"ש מיסר אסר ומפרקינן כרי"ש שאמר משום אבותיו וליה לא ס"ל ורב אושעי' גמ' גמירי לה דרי"ש משום אבותיו הוא דמסייע כהני הוא בהא ואנן אקשינן השתא מיה' כיון דאשכחנ' ליה לרע"ק דשרי ורי"ש משום אבותיו נמי שרי ובהאי נהגו בו התר וכמה סמכי אכלי ליה לדידן נמי שרי ואע"ג דבבלאי נהגו בו איסיר' אנן לא חיישינן למנהג' אלא היכא דנהוג נהוג והיכ' דלא נהוג שרי , וכן פסק רבינו הגדול ז"ל.
וה"מ דאיתרא אבל דאקשת' דברי הכל אסור כלישנא קמא דבשל תורה הלך אחר המחמיר. ועוד דסוגיין כוותיה בשמעתין ובפ' מקום שנהגו אבל רש"י ז"ל אמר דאנן בתר בני בבל גרירינן דבני גולה אנן ובעל הלכות נמי הכי אמר דאקשתא ודאיתר' אסור אלא שאין זו ראיה שבבלי היה ובמקומו נהגו בו איסור וכ"כ במקום אחר. +ה"ג: א"ל אודי לי מיהא בציר דהא רב פפא ורב הונ' בריה דרב יהושע כל גלויא דהוה מרמי להו שדי ליה בציר. ופי' כיון דר"ש מסהדותיה דנחש ששתה ציר הוא אומר כן וקי"ל דאין בציר משום גילוי עדותו של ר"ש בטלה ונתקיימו דברי חכמים וא"ל ר"ן אודי לי מיהא בדבש דר"ש מודה בציר שאין בו משום גילוי וסבר בדבש שיש בו משום גילוי. + +Daf 50a + + + +Daf 50b + +רובא ולא הוי טפח פשיטא לא צריכה דהוי טפח במשהו. כך כתוב בנוסחאות. ופי' פשיטא דברובה מטרפ' שהרי בכל מקום רובו ככולו והי' לו לר' יהודה לומר הגדולה בטפח ותו לא ולא דייק. ויש לפ' דלר' אלעזר מקשה פשיטא דכל שנקרע רובו ולא הוי טפח זו היא ששנינו בקטנה ברוב' ומפרק ממתני' הו"א היכא דאיכ' טפח במשהו בעינן עד דהוי טפח גם זה אינו מחוור דמה לי משהו ומ"ל טובא בכל מקום הולכים אחר הרוב וכל שיעורי חכמים כך הם בין רב למעט.
ור"ח ז"ל גריס דהויא טפח ומשהו, ופי' דמעיקר' קס"ד דה"ק רובא בכרס קטן דלא הוי כוליה טפח זו היא משנתינו שפוסלת ברובא והיינו דאקשינן רובא בדלא הוי כרס כוליה טפח פשיט' דכיון דליכא למיזל בתר שיעור טפח ליזל בתר רוב ומפרקי' דאיכ' טפח ומשהו כלומר דכוליה כרס הוי טפח ומשהו מהו דתימא כיון דאיכ' טפח ומשהו בכרס ליבעי טפח קמ"ל. וק' לזה ל"ל למימר דהוי טפח ומשהו אפי' קרוב לב' טפחים נמי כל היכא דכי מיקרע רוב כרס ולא הוי טפח ברובא הוי ושמא ה"ק דאפי' לזה איצטרי' דכל שהוא יותר מטפח הייתי אומר טפח בעי'. + +Daf 51a + +הא דתני' הוגלד פי המכה בידוע שהוא ג' ימים קודם שחיטה וכו' ונ"מ למקח וממכר וכו'. ראיתי להרב רבי' אפרים ז"ל שכתב וה"מ בטרפה דמחמת מכה וכיוצא בה אבל טרפ' דגופא לא הוי מקח טעות דהא ס"ד דשכיחא הוא ולוקח הוא דבעי אתנויי וכיון דלא אתני לא הוי מקח טעות אלו דבריו ז"ל.
ואיני מודה בהן, שאין המוכר בעלי מומין מעמיד מקח מפני שמצויין והרי אמרו במוכר שור לחברו ונמצא נגחן דמקח טעות הוא לרדיא ואעפ"י שנגיחה מצויה בהן יותר מן הטרפות ואמרו נמי דסתם שוורים לאו בחזקת שימור קיימי ועוד דאמרינן בפ' המוכר פירות גבי מכר עבד ונמצא גנב או קוביוסטוס הגיעו מ"ט לאו משום דרוב' הכי איתנהו [לא, כולהו הכי איתנהו] וכ"ש בטרפות דמיעוטא נינהו דודאי מקח טעות ושמעתא כולהו דמוכר יין ונמצא חומץ ותוסס הכי דייקי.
אלא מיהו איכא למידק בהאי דינא ולמימר דה"מ בטרפות ודאית כגון אלו השנויות במשנה אבל הנ��סרות בסירכא וכן לדופן ולשאר המקומות שהנהיגו בהן הגאונים ז"ל איסור כיון שאין בהם טרפות ודאי אלא חששא ולית להו בדיקותא לאו מקח טעות הוא ולא מהדרינן דמי ממוכר ללוקח דא"ל אייתי ראיה דטרפה היא ושקול ודמיא האי מילתא לההיא דאמרינן בפ' הגוזל גבי מוגרימותא דאתאי לקמיה דרב וטרפה ופטריה טבחא מלשלומי משום דמספק' ליה אי כר' יוסי בר' יהודה אי כרבנן ומסתברא דבכולהו מקח טעות הוו ולא גרעי סרכות של חשש איסור ממומין דכל שהוא מום שפוגם אצל בני אדם עושה מקח טעות וסרכא זו מום גדול אצלם ופוחת דמים הוא שהרי נהגו בו איסור הלכך מקח טעות עבד, כנ"ל. +הא דתנן נפלה מן הגג. נקיטינן מינה ומגמ' דהכא דנפלה מן הגג שהוא גבוה עשרה בלא ידעה צריכה מעת לעת וצריכה בדיקה והיינו מתני' ידעה ודאי אמדה נפשה ואפי' גבוה כמה קומות וכמה מדרגות אין חוששין לה משום ריסוק אברים אבל חוששין לחוט השדרה וקריעת בני מעים וריאה נמי כדמוכח לקמן גבי עוף וזהו בדיקה שהזכירו כנגד החלל כולו זהו דעת רש"י ז"ל והסכמת כל רבותינו בכל מקום שצריכה בדיקה בענין הנפילה.
אבל הר"מ ז"ל מפרש וכולל נמי בבדיקה זו היכא דשייך בה ריסוק אברים כגון שהתה ועמדה דבדקינן בה שלא נתרסק ונתמעך בה אבר ונפסדה צורתו שאפי' נתרסק באבר מן האיברים שאם ניטלו כולן או נקבו כשרה כגון טחול וכליות הרי זו טרפה. ויפה פי' שהבדיקה מריסוק איברים היא הלכך בשוהה מעת לעת בודקין בזה אבל במקום שאין חוששין לריסוק כגון אמדה נפשה לשבירה דאבר אחד חיישינן ולריסוק אברים לא חיישי'.
וא"ת וכי מאחר שיש בדיק' לריסוק כל נפיל' תבדק ותשתרי ואפי' לא שהתה ולא עמדה י"ל חוששין שמא נתפרקו אברי' כולן מזה ואי אפשר לעמוד עליו אבל כיון שעמדה או שהתה לריסוק אבר אחד יש לחוש ואפשר בבדיקה.
וא"ת הא אמדה נפשה, א"ל כי אמדה נפשה ה"מ בריסוק אברים שהוא שבירת כל האברים אבל לאבר אחד אין אומד דעתה ומחשבתה מועלת כלום שכמה בני אדם נקופים באצבע קטנה שלהם כדרך הנופלים ומתים מחמת אותה נפילה שנשבר החוט של שדרה או אחד משאר אברים שמטריפים.
ואי בפחות מי' נפלה, אפי' בלא ידיעתה, אין ריסוק בפחות מי' והיינו דרב נחמן דאמר הכי בפ' שור שנגח את הפרה אין חבט בפחות מי'.
ואם אחרים מפילין אותה, יש חבט בפחות מי' וחוששין אף לריסוק אברים והיינו שוורים המנגחים והיינו בית המטבחים שאחרים מפילין אותם אלא שכיון שהוא לדעתו ואין דוחפין אותו אותו בבת אחת אלא מעט נתלה בעצמו ונועץ צפורניו בארץ עד שנופל ומיהו צריך בדיקה וההוא תורא דשקל רב יצחק משופרי שופרי בדיקה עביד ליה אלא שלא חששו לריסוק אברים שלו ויש להקל בזה ולומר דכל פחות מי' אין חוששין לכלום ולא מדמי' לה לשהתה ולעמדה וכי קאמר במנגחין ובבית המטבחים ואמדה נפשה אין חוששין לגמרי קאמר וכן משמע מעובדא דגדיא ותורא וליתנהו בכלל נפילה שאמרו דהא אין חוששין קאמרינן וצ"ע.
ורבינו יצחק אלפסי ז"ל כתב בב"ק שיש חבט בפחות מי' אבל אין הסוגיא ששם מתפרשת כלל בזה אא"כ יש שיבוש בנוסחאות שלנו ובעל הלכות נמי הכי כתב אלמא קסבר ר"ן יש חבט בפחות מי' ולא מפטר בה טפי מן הדין. וצ"ע בדברי הגאונים ז"ל.
ודעת הר"מ ז"ל בשמועות אלו שהנפילה דמתני' צריכה מעת לעת וצריכה בדיקה מן הריסוק כמו שכתבתי הא שחטה קודם מעת לעת טרפה אבל אלו שהזכירו בהם בגמ' חוששין כגון מנגחין וגנבי גנבי והכתה והעוף שנחבט אלו כולן חוששין עד שיבדקו נמצאו שלמים מריסוק כל האיברים כשרים שאינם אלא חשש בריסוק ואלו שאמרו בהן אין חוששין אין בודקין בהן כלום.
ולא פירשו לנו רבותינו ולא קבלו דרך זו להקל בכך אלא בכל מקום שאמרו חוששין לגמרי קאמרי דכל נפילא חששא הוא ולישנא דחוששין שייך בכולהו דהא בשיהוי ובדיקה א"נ בהילוך מתכשרא אבל באלו שאמרו אין חוששי' דעתי נוטה לדבריו להתיר כמו שפירשתי. +מדאמר רב הונא הניח בהמה למעלה ומצאה למטה. ולא אמר שדלגה מלמעלה למטה ש"מ שאפי' לא ראינוה אין חוששין שמא נפלה שלא לדעת אלא אמרינן שדלגה לדעת ואמדה נפשה. +בית הרחם אין בו משום ריסוק איברים. תמוה הוא, פשיט' דא"כ רוב נולדים ימותו וי"ל אע"פ שמקשה לילד דהא אינו יכול להלך ולעמוד קאמר אין חוששים סד"א איתייליד ביה ריעותא הוא וניחוש קמ"ל כך מפורש בתוס'. והא דהוינן תינוק משום דאי איתא לעולם בבית הרחם ריסוק למיתה אונסו מיקרי בכל הנולדים. + +Daf 51b + +ודרך דופן מי קדוש והא א"ר יוחנן מודה הי' ר"ש. כך כתוב בכל הנוסחאות וכך גרסתו של רש"י ז"ל. ויש שאין גורסין כך משום דבכור ליכא מאן דפליג ואין אנו צריכין לדר' יוחנן דהא כתיב פטר רחם ולא נחלקו חבריו על ר' יוחנן אלא לענין מעשר וטעמי' דר' יוחנן גופיה משום דגמר מעשר מבכור שהכל מודים בו והכי מפו' בגמ' בפ' יוצא דופן (נדה מ,א).
אבל כיון שהוא בכל הנוסחאות יש לנו לומר שאלו מן הדברים שהקשו מהן בגמ' שלא לצורך מפני שהן פשוטות ומפורשות ולישנא קלילא נקטי בגמ' וכיוצא בה במס' ב"ק דאקשי' והא"ר אבהו כל מקום שנאמר לא תאכל לא יאכל לא תאכלו א' איסור אכילה וא' איסור הנאה במשמ' עד שיפרוט לך וכו' ואין צורך לדר' אבהו בכאן שאפילו לחזקיה דפליג עליה בלא יאכל מודה וגבי שור הנסקל לא יאכל כתיב דמשמע לא יהא בו התר אכילה אלא לישנ' דרויחא ליה נקט משום דר' אבהו מפרש כל מקום וחזקיה לא פי' אלא חמץ בפסח וכן כאן הביאו מדברי ר' יוחנן מפני שהם כלל לכל הקדשים ויש אחרים כיוצא בהם ופירושו שלא אמר ר"ש יוצא דופן ולד מעליא הוא אלא גבי יולדת משום דאתרבאי מואם נקבה תלד אבל לענין קדשים מודה שאינו קדוש דכתי' כי יולד פרט ליוצ' דופן כמו שמפו' במקומו (לח,ב). +הא דאמרי' עקרה רגל להלוך אע"פ שלא הלכה. לא כתבה רבינו הגדול ז"ל ושמא הוא דוחה אותה מן הלשון הכתוב בנוסחאות והלכת' עמדה צריכה בדיקה הלכה אפי' בדיקה לא צריכה וזה לשונו של רב יהודה ולא סיימו בה כדברי רב חסדא ננערה לעמוד ועקרה רגל להלך וזה מסתייע ממעשה דאימרתא דבי רחבוניא דאע"ג דאשתכח דהוה פסיק חוט השדרה הוות מהלכת ועוקרת יד ורגל הכא נמי כיון שיש לחוש לה וצריכא בדיקה מחמת שנפלה אין הילוכה ראיה שהיא כשרה עד שתלך כדרכה דבשלמא מהלכ' בדרכה אעפ"י שאפשר שנקרעו דקין וכרס וכיוצא בהן כיון שכדרכה מהלכת בחזקת בריאה היא אלא עוקרת רגל להלך מאי ראיה היא שלא תבדק ולא תאסר.
ואי אפשר לפ' דההיא אימרתא נפולה היתה ואעפ"כ אין חוששין כיון שהלכה דלא שכיח דמהלכת כלל אי איפסיק חוט השדרה חדא דא"כ הו"ל למימר ההיא אימרתא דהוה נפל בי רחבוניא כדאמר בההוא תורא דנפל. [ועוד] דהו"ל למימר כיון דמהלכה לא חיישי' א"נ לא שכיחא דמהלכה מדקאמר חוט השדרה לא שכיח אלמא לא שכיח דפסי' קאמר ואי בשנפל' שכיח ושכיח וכיון שאפשר לה להלך אע"פ שנשבר חוט השדר' אין לו תקנה עד שתלך כדרכה ולא בעקירת יד ורגל ואי אפשר לומר דההיא לא היתה סומכת עליהם כלל שא"כ היתה מהלכת בלא רגלים ואלמלא כן תמוה הוא למה השמיט' רבינו ז"ל להא דרב ירמי' ורב חסדא.
וכן בעל הלכות ז"ל כתב עמדה והלכה ולא הזכיר ננערה לעמוד ועקרה יד ורגל להלך והוא גורס ההיא אימרתא דהואי בי רחבוניא דנפל' מאיגרא והוה שברה כרעה כו' ואע"ג דאישתכח כרב יימר הלכה כרבינא חוט השדרה שכיח שגרונא לא שכיח.
עוד איני מבין למה פסק רבינו וכל הראשונים ז"ל הלכה אינה צריכה בדיקה כרב יהודה אמר רב ולא חששו לרב חייא בר אשי אמר רב דאמר אחת זו ואחת זו צריכה לחומרא אי משום דא"ר ירמיה משמיה דרב עקרה רגל להלך א) דהא לאו ראיה היא דעמדה דקאמר רב אינה צריכה מעת לעת היינו שעמדה מעצמה העמידוה ולא נפלה אינה בכלל ואתי' השתא למימר שאם עקרה רגל להלך בעמידתה כמו שהלכה ואינה צריכה מעת לעת א"נ נפולה עוקרת היא רגל להלך קודם עמידתה.
והלשון הכתוב בנוסחאות והלכתא וכו', אלו הי' עיקר גמרא לא תמהני עליו אבל אין לו עיקר בנוסחאות ישנות ומלשון אחרונים פוסקי הלכות הוא לפיכך אנו תמהים מה ראו לפסוק הלכה להקל ושמא הם סומכים בזה על אותה סוגיא דזבחים בפ' התערובות דסבר ר"ל התם עמדה צריכה מעת לעת הלכה צריכה בדיקה ואמרינן עלה כולהו כר"ל לא אמרי קסבר עמדה אינה צריכה מעת לעת הלכה אינה צריכה בדיקה וכיון דר' יוסי ור' ירמיה סברי הכי הלכה כוותייהו דרבים נינהו ור"ל אצל ר' ינאי תלמיד במקום הרב הוא דאפי' ר' יוחנן נדחה ממנו. + +Daf 52a + +אמר להו גסטרא קאמריתו. כלומר ההיא נבלה הויא כדאמרי' בפ"ק ואקשי' והא רב נמי גסטרא קאמר ואעפי"כ אמר שהיא טרפה ולא נבלה ומאי רתחיה ועוד אינהו נמי מאי קמיבעיא להו הא שמיע להו מיניה שהוא טרפה והא דאקשי' נמי מר' יוחנן כיון דאמר ברוב ב' צדדים אי אפשר דלא קיימא חדא מינייהו זה כנגד זה ולא אמרינן אינהו סברי לה כבן עזאי משום שאי אפשר לומר דלר' יוחנן כשרה לגמרי ואינה נפסלת עד שיצטרכו לה רובא ולרב נבלה גמורה. ועוד דמאי רתחיה מספקא להו האיכא ר' יוחנן דמכשיר.
ורבינו הגדול ז"ל כתב דסוגיין כר' יוחנן והכי כתב בגדולות ב) מדקא מקשה מינה ולא מפרקינן סבר לה כבן עזאי וגסטרא נמי [לאו] נבלה היא, ואי משום רתחיה דרב הא לא קס"ד השתא דגסטרא קא אמריתו היינו רתחא ועוד שלא מצינו לרב דאמר בהדיא גיסטרא נבלה הויא ושמא מאי גיסטרא קאמריתו שהוא פשוט לו שהיא טרפה אבל נבלה לא שמענו. +א"כ מרתח רתח. פי' השואל דין שתים נראה שפשוט הוא לו דין אחת להתיר והדין על הרב לכעוס עליו דמגמר לא גמיר ולא שאיל אבל השואל דין אחת אין נר' מדבריו שדין שתים פשוט לא לאיסור ולא להיתר אלא מה שהוא ספק לו שואל בתחלה אחת ואח"כ אם יאמר לו טרפה אינו צריך לשאול על השתים ואם יאמר לו כשרה ישאול השתים וכן דרכן של ת"ח לשאול.
ורש"י ז"ל פי' דמשום הכי רתח שנראה מדבריהם שהם מכשירין באחת ומתירין את האיסור אבל כששואלין על אחת אפי' כשתמצי לומר שתים כשרה אין מתירין אחר האיסור אלא אוסרין את המותר. + +Daf 52b + +מתקיף לה רב הושעי' א"כ הו"ל מקולי ב"ש ומחומרי ב"ה. פי' אדרב יהודה אמר שמואל מקשה דקאמרי וכן לטרפה ואע"ג דהכא לאו אגופא דרב ושמואל קיימ' לסיוע לאידך דרב מתנה אמר שמואל נתכוי' לומר שלענין טרפה אינו כן אלא בין לב"ש בין לב"ה בצלע בלא חוליא נמי טרפה ואע"ג דהא דרב מתנה ליתא מ"מ אידך דשמואל לא אידחיא וכמה חסרון בשדרה חוליא אחת שלמה ואפי' בשילהי כפלי נמי דליתא צלעות אבל במקום צלעות גסטרא הויא ונבלה נמי היא וכן פסק הרמב"ם ז"ל והכי נמי איפסיקא בפסוקות, אבל רבינו הגדול ז"ל לא כתבה להא דא"ר יהודה אמר שמואל. +וכ"ת הא קמ"ל דזאב אפי' בגסה דריס. פירש"י ז"ל אי לאו דרב הו"א לעולם חתול אית ליה דריסה בדקה ומתני' קמ"ל דזאב אפי' בגסה נמי דריס ומגסה ממעיט ליה לחתול.
וק"ל, אי הכי מאי קו' דר' בנימין בר יפת לעולם אימא לך רב נמי סבר שלא בא רבי יהודה אלא לפרש דברי חכמי' וחתול לגמרי אימעיט מינה שלא יש לו דריסה אפי' בדקה ומיהו אי ממתני' כפשטה הו"א דרבי יהודה ורבנן [פליגי, וכי] ממעט לחתול מגסה ממעט [ורב] דוקא דמתני' קמ"ל ואדרבה ניחא לן בהכי ועוד כי אמרת נמי דר' יהודה ורבנן לא פליגי דילמא להכי קתני דריסת הזאב לומר שאינו דורס בגסה כמו שפי' ר' יהודה דהא מדר' יהודה לא קשי' לן דהכי קתני דריסת הזאב לאו למעוטי חתול מדקה אלא למעוטי לזאב מגסה וי"ל אי רב לאשמועינן דלא פליגי ר' יהודה ורבנן הו"ל לאשמועינן בזאב עצמו שאינו דורס בגסה וממילא מימעיט ממתני' חתול לגמרי ודקאמרת דילמא להכי קחני זאב לומר שאינו דורס בגסה ולא למעט חתול כדברי ר' יהודה שפיר לאו מילת' הוא דבשלמא בדר' יהודה שפי' זאב בדקה א"ל הכי אבל חכמים לא לפרש חילוקי דרוסות באו אלא למנות הטרפות ולומר שהדרוסה בכללן וא"כ היה להם לומר דרוסות החתול אם יש לו דריסה כלל.
ואין כל זה מחוור. ועוד שאין לשון הגמ' מסכי' לפי' זה של רש"י ז"ל דהו"ל למימר אי ממתני' הו"א מגסה ממעיט ליה דזאב אפי' בגסה נמי דריס וכו' ועוד דאמרי' ואב"א לעולם למעוטי חתול דאי ממתני' הו"א וכו' משמע דעד השתא לא ממעיט חתול מדרב.
לפיכך נראה כמו שפי' ר"ח ז"ל דאדרב קאמרינן וכ"ת הא קמ"ל רב דזאב אפי' בגסה נמי דריס והכי קאמרי' מן הזאב ולמעל' יש להם דרוסה ודריסתן שוה לומר שהזאב כלמעלה הימנו לענין דריסה אבל חתול לגמרי ממעיט ממתני' לדברי הכל שאם היה לו דרוסה היה לו לת"ק לאומר' ולמנותה בכלל הטרפות וי"מ בבהמה מן הזאב ולמעלה כלומר גדולה מן הזאב יש לו לזאב דריסה כלומר זאב בדרב מיניה דריס. +ה"ג, וכן בנוסחאות מדוקדקו' וכן בה' גדולות: א"ר עמרם א"ר חסדא דרוסת חתול ונמייה בגדיים וטלאים. ולא גרסינן בדרב חסדא נץ אלא בברייתא קתני חתול ונץ ונמייה ובפר"ח ז"ל גרסינן בדרב חסדא נמי נץ וכל השמועה עולה בקושי ובדוחק.
והא דאקשינן לרב חסדא מהא דתניא חתול נץ ונמייה עד שתנקב לחלל משמע דאין לו דרוסה כלל וא"ת והא מתרצינן בה כאן בעופות כאן בגדיים וטלאי' אלמא עד שתנקב לחלל לאו כללא הוא א"ל בשלמא לדידן כיון דלכל בהמה אין להם שייך למימר ביה עד שתנקב לחלל ולא איירי בעופות שהוא מין אחר ומשו"ה תנא הכי לומר שאין להם דריסה אפי' בגדיים וטלאי' אלא לרב חסדא כיון שאינו ממעיט אלא אימר' רברבי ליתני אין לו דריסה (אלא) בגדולים אמאי תנא סתם עד שתנקב לחלל.
ולי נראה דה"פ: מ"מ לרב חסדא קשיא מתניתין דמתנ' קתני בנץ שאין לו אלא בעופות ולא בא ר' יהודה אלא לפ' דברי חכמים ואפי' תימא פליגי ברישא בנץ לא שמעינן להו לרבנן דפליגי עליה דר' יהודה כלל ואפשר נמי דסיפ' רבנן קאמרי לה ומ"ה מצטרפינן ברייתא אמתני' לומר דכיון דאשכחן במתני' דנץ אין לו דריסה אלא בעופות ובדקין ואשכחן בבריית' דמשוה חתול ונמייה לנץ ממילא אתותב רב חסדא מכולהו.
ומפרקינן הוא דאמר כבריבי דאמר בכל שאין להם דריסה שאם יש להם מצילין יש דרוסה וקמ"ל ר' חסד' דה"מ בגדיים וטלאים אבל ברברבי אפי' יש להם מצילין אין להם דרוסה וכן חולדה אפי' יש להם מצילין אין להם אלא בעופות.
והא דאקשי' ובמקום שאין מצילין אין לו דרוסה והא ההיא תרנגולתא ולא מפרקינן ההיא בעופות משום דכיון דקתני חתול ונמייה דומיא דנץ ואלו למתנ��' אין לנץ דרוסה אלא בעופות דקין כגון צפרים ויונין וכן לחתול קשיא ההיא עובדא דקס"ד שאינו מטיל ארס אלא במי שיש לו דרוסה בהן א"נ כיון דאשתכח דמא טובא תמשה קורעי אלמא אית ליה זיהרא טובא שאפי' אמרי רברבי מתים בה.
ובלישנא בתרא אמרינן, הא מני ברבי הוא, דתניא ברבי אומר לא אמרו יש דרוסה אלא במקום שיש מצילין אבל במקו' שאין מצילין אין דרוסה וה"ג בנוסחי עתיקי ודוקני בכולהו מכלל דשמעינהו לרבנן דאמרי אפי' במקום שאין מצילין יש דרוסה וסבר רב חסדא בין בנמייה בין בחתול פליגי דיש להם דרוס' לדברי חכמים מיהו דוקא בגדיים וטלאים אבל בגדולים לדברי הכל זאב ולא חתול ולדעת רב חסדא מתני' רבנן היא בין במקום שמצילין בין במקום שאין מצילין ומיהו זאב בגדיים וטלאים אפי' אין לו מצילין (לרברבי) [לרבנן] מדלא תני לה בברייתא גבי חתול א"נ ברבי נמי מודה בה דזאב יש לו דרוסה אפי' אין מצילין ונץ בעוף דק ולא מיעט אלא חתול ונמייה מגדיים וטלאים ונץ דברייתא לאו דוקא בשאין מצילין, וכן עיקר.
ומשמע נמי דברבי בזאב קאי בתרווייהו לישני ולישנא קמא קתני לא אמרו אין דרוסה למטה מן הזאב אלא בשאין מצילין ורבנן לקולא וליש' בתרא נמי אמר זאב בדקה אבל חתול ונמייה בגדיים וטלאים ולא אמרו יש דרוסה למטה מן הזאב אלא במצילין ורבנן לחומרא.
ואנן השתא דקי"ל בחתול יש דרוסה ולא לנץ בבהמה כלל מוקמי' לה לברייתא כי האי לישנא אליבא דברבי דאמר לכולן אין דרוסה כלל למטה מן הזאב אלא במקום שיש להם מצילין שיש דרוסה למקצתן ושמעינהו לרבנן דאמרי לחתול ונמייה יש דרוסה אעפ"י שאין מצילין ולנץ אין דרוסה אלא בעוף הדק ואנן כרבנן קי"ל ולחומרא ולפי' לא חילק רבינו הגדול ז"ל בין שיש להם מצילין לשאין להם מצילין. + +Daf 53a + +א"ל אף לחולדה יש דרוסה. פי', רב כהנא ורב אסי שאלוהו סתם אם יש שום דריסה לחתול והוא השיב שאף לחולדה מצינו שיש דריסה וחזרו ושאלוהו אם יש בכל או במקצת אמר להם לא אמרתי בכל שאף לחתול אין דרוסה בכל וחזרו ושאלוהו בשניהם חתול וחולדה שוין הן לגמרי וכל מה שיש לזה יש לזה בדרוסה או יש להם הפרש והשיב שיש הפרש בגמ' פירשו. +ואיכא דאמרי נץ בדרברבי מינייהו. פירש"י ז"י ואפ"ה עוף דק הם ואין בו ספק כמו שכתבתי שלא נחלקו ר' יהודה וחכמים בנץ דלדברי הכל בעוף הדק אין בגס לא ועוד שכבר אמרו שלא בא ר' יהודה אלא לפרש דברי חכמים והוצרכתי לפרש זה מפני שרבינו הגדול ז"ל כתב סתם ונץ יש לו דרוסה בעופות ולא פי' משום שסמך לו על משנתינו ושאר עופות טמאים יש לה' דרוס' בדכוותייהו אפי' גם לגס ואין צ"ל דק לדק או גס לדק.
ושועל שאמרו יש לו דרוסה מספק מכל מה שיש לחתול דרוסה אבל באימרי רברבי דאין לחתול דרוסה לא כדאמרינן ההוא חתול הוה.
ואי ק"ל א"כ מאי האי דאקשינן בליש' בתרא מרחל של בית הינו שאמרו בה אין דריסה לשועל דלמא רחל גדולה י"ל מפני שאמרו אין דריסה לשועל משמע כלל לא שהיה להם לומר ובא מעשה לפני חכמים והתירוה.
אלו פשטן של דברים, אבל יש להחמיר ולומר שאם תמצי לומר יש דרוסה לשועל אפי' בגדולים של בהמה דקה יש לו לפי שהוא חי' וגדולה מן החתול ואם אין לו בגדולים אין לו כלל שכל שדורס בכיוצא בו יש לו דריסה ושועל גדול הוא בבהמה דקה וכלשונינו ראשון ראיתי בדברי הרמב"ם ז"ל שהשועל כחתול ובגדיים וטלאים הוא שיש לו דרוסה.
ושוב מצאתי להראב"ד ז"ל שאמר זאב ושועל בבהמ' דקה ל"ש גדולים ול"ש קטנים ואינו נכון בעיני דמתני' לכולהו לישני ממעיט מן הזאב ולמט�� חוץ מגדיים וטלאים שאינם בכלל דמינין קתני וי"א שכשאמרו זאב אין לו דריסה בבהמה גסה ה"מ בגדולים אבל בעגלים יש לו דריסה ואין זה כלום דמתני' בדקה ולא בגסה כלל משמע ואלו היה כדבריהם לא הוה משתמוטי מתניתין וגמרא מלפרשה ועוד לא מצינו להגאונים ז"ל שאמרו כן ואין לחוש. +אימר שלמא עבוד. ואימר רוגזיה נח לא בשונרא אלא ה"ק לכל הדורסין בין בחיות בין בעופות תולין בדברים הללו וכן מצאתי למקצת חכמי צרפת ז"ל וכן בדברי הרמב"ם ז"ל. + +Daf 53b + +בקוץ עד שתנקב לחלל. פי' הא משנקב' לחלל אסורה דומיא דאידך בדרוסה עד שיאדים הבשר וטעמא משום דחיישי' שמא נקבו הדקין או הריאה והלב והמרה ואי אפשר בבדיקה לפי שאין אנו יודעים באיזה מקום הוא שנבדוק עליו ולא דמי לישב לה קוץ בוושט דסגי לן בבדיקת הסימן ואנו יודעים שהנקב בו ולא דמי לנפילה דהתם מיקרע קרע וטפי ממשהו הוי וה"נ לא בדקינן במחט הנמצאת ואין לפ' דמשתנקב לחלל אעפ"י שלא ניקב כלום במעי' טרפה דהא לא קתני נקיבת הדופן כדאמרינן לעיל ועוד בהדיא תנן יצאו בני מעיה ולא ניקבו כשרה.
וי"ל דמחט הנמצא כיון דלית ליה דוכתא למעבר חוששין שמא קרום עלה מחמת מכה בנקב ובזה הטעם כתב בעל ההלכות אבל בקוץ עד שתנקב לחלל ותטרוף קאמר כלומר שבודקי' אם נקבה באחד מן האיברי' המטרפי' בנקיבתם ואין זה במשמע אלא אף בקוץ כיון שנכנס לחלל וכולו מלא איברים שנקובתם במשהו י"ל נמי שחוששין שמא קרום שעלה בנקב הוא. + +Daf 54a + +אבל תפס בסי' טרפה אפשר לשמוטה שתעשה שחוטה. פירו' שחיטה כהוגן שאינה נכשרת אפי' בהקפה ושמעתי דרב נחמן אתרווייהו קאי הילכך הלכה כר' יוחנן דרב ור' יוחנן הלכה כר' יוחנן ועוד לחומרא וכן דעת בעל ההלכות ז"ל וכאן טעו מקצת מחברי שמועות. +אימר קנייה מחייה. פי' שאם היינו חוששין לספק דרוסה היה צריכה בדיקה בכולה ואם האדימו סימנין עצמן כלל או שלא האדימו ונמצא בהן נקב כל שהוא בין בוושט בין בקנה טרפה דמיקל' קלי ליה זיהרא אבל עכשיו שאין חוששין לספק דרוס' בודקין בסי' עצמן בלבד ואם נפסקה גרגרת ברובה טרפה ואם לאו כשרה וכן בודקין בוושט מבחוץ ובין בעוף ובין בבהמה מותרת לפי מה שכתבנו בתחלת הפרק. ולפי דברי רש"י ז"ל בודקין אותו מבפנים ובבהמה אין לה בדיקה ואי אפשר לומר שתולין בקנה וא"צ בדיקה כלל דכיון דאיתרע ליה חוששין ואפילו לעולא דלא חייש הכא חיישינן וכ"ש שאין הלכה כעולא דקי"ל חוששין לספק דרוסה, ובגדולות גרסינן ההוא כרחא, ולא כדברי רש"י ז"ל. +הא דתנן עד כמה תחסר עד כאיסר האיטלקי. תמהני וליתני ברישא באלו טרפות חסרת הגרגרת כאיסר דהא משמע דלא פליגי רבנן עליה דרשב"ג ובס' גר' ושב שמעתא בזה הכלל אתו אלא הא כיון דקתני אמאי לא תנא ליה בטרפות ולאו ק"ו הוא דמיני פסיקת גרגרת לא קתני דהא איכא נקבים, ונסדקה, ונפחתה כולה. +הא דאמרינן זה הכלל לאתויי מאי לאתויי הני שמעתה. ולא אמרינן לאתויי חסר גרגרת משום דמתני' היא אבל שב שמעת' צריכין למיתנינהו ולהכי מייתי להו בזה הכלל.
והוי יודע, דבין לר' יוחנן דאמר אלו טרפות ובין לריש לקיש דאמר אלו כשרות דוקא שית שמעת' בזה הכלל אתו משום דהיינו נטולי ונקובי ופסוקי ואלו טרפות ודומיהן דוקא קאמרינן אבל אדרב מתנה פליגי וק"ל כיון דפסקינן בגמרא דרב מתנה טרפה בדאיעכול ניביה אלמא אלו כשרות דוקא כריש לקיש ואנן פסקינן כר' יוחנן בר מהני תלת דפ' החולץ (יבמות לו,ב).
ולי נראה דאמסקנ' אלו טרפות דוקא ואלו כשרות דוקא תנא להו אל�� טרפות למעוטי דרב מתנה בדלא איעכול משום דדמיא לנטולי כר' יוחנן ותנא אלו כשרות למעוטי בדאיעכול דלא דמי' לחד מינייהו ולא פסקי' לה לא כר' יוחנן לגמרי ולא כר"ל לגמרי א"נ ר' יוחנן ור"ל בדרב מתנה גופיה איפליגו והלכה כר' יוחנן דמכשר מיהו בדאיעכול ניביה טרפינן אנן ודייקי' אלו כשרות כטעמ' דר"ל ולא כהלכתיה ומשו"ה לא הויא ממניינא דהתם דהא הלכה כרבי יוחנן היא במאי דפליגי. + +Daf 54b + +אין בעלי אומניות רשאין לעמוד מפני ת"ח. פירש"י ז"ל כשעושים מלאכת אחרים, ולשון "רשאין" הזקיקו לכך, ובמס' קידושין פ"ק אפילו עוסקי' במלאכתם, דקאמרינן מה קימה שאין בה חסרון כיס אף הידור שאין בו חסרון כיס, מכאן אמרו אין בעלי אומניות רשאין לעמוד מפני ת"ח, ואי ס"ד בשל אחרים פשיטא שלא ניתן למחול, ובשל עצמן היה להם ללמד שפטורין, אלא רשאין לאו דוקא ובשל עצמן עסיקי', וי"ל לעולם בשל אחרים ואלו היה חייבין לעמוד במלאכ' עצמן דהידור אף כשיש בו חסרון כיס משמע אף כשעושין מלאכת אחרים חייבין, אלא מתוך שבמלאכת עצמן פטורים במלאכת אחרים אינם רשאין. + +Daf 55a + +שיעורן כדי סיכת קטן עד לוג. פירש"י ז"ל הן עצמן מתחלתן וקרקעותיהן ודפנותיהן בלומר שנשברו הן ונשארו דפנותיהן וקרקעותיהן והן יושבין שלא מוסמכין שיעורן בכדי סיכת קטן וכמה שיעור כל זה ששיעור שבירתו בכדי סיכת קטן עד לוג או פחות ממנו עד שיעור סיכת קטן עצמו, ואינו מחוור.
ובעיקר נוסחאי לא גרסי הן שאין שיעור לכלי שלם שאפילו אגוז ורמון שחקקום תינוקות למוד בהם עפר מקבלין טומאה וה"נ תנן בפי"ז דכלים העושה כלי קיבול מ"מ טמא וקתני הרמון והאלון שחקקום תינוקות וכו' כלומר דשיעורן בכל שהוא.
אלא ה"ג בנוסחאי: הדקין שבכלי חרס קרקעותיהן ודפנותיהן וכו' שיעורן מכדי סיכת קטן עד לוג וה"ק הדקין שבכלי חרס כלומר כלים הקטנים שבהם שיעור קרקעותיהן ודפנותיהן כשהן יושבין שלא מוסמכין עד סיכת קטן מקטן שבכלים עד שיהא מחזיק לוג וזהו ענין המשנה לפי גמרא זו.
אלא שהנוסחא במשניות אינן כן, אלא ה"ג: שיעורן מכדי סיכת קטן ועד לוג מלוג ועד סאה ברביעית ותרתי קתני לומר דשיעור קרקעותיהן ברביעית מכלי שהיה מחזיק כדי סיכת קטן ועד סאה וה"נ תני סיפא מסאה ועד ג' ועד ה' סאין בלוג ולישנ' בעלמא הוא וכן כתב הרמב"ם ז"ל אבל נוסחי הגמרא שלנו לא סלקי הכי. ומ"מ יש לדקדק בעיקר המשנה שהרי כלי חרס שיעורו כמוציא זית והעשוי למשקין בכונס משקה וכדאיתא בפ' המצניע ואין זו קושיא שכלי טמא נטהר בשבירתו בשיעורין הללו אבל מקבל הוא טומאה אם קרקעותיהן יושבין שלא מוסמכין בזה השיעור השנוי כאן וה"נ תניא בספרא מנין לרבות שברי כלי חרס ת"ל וכל כלי חרס וקתני עלה מכאן אמרו הדקין שבכלי חרס וכו' ואין הדין הזה בשאר הכלים אלא בכלי חרס שנתרבו כאן מוכל והיינו דלא תנן דקין בכלי עץ ומתכת, וכן כתב הרמב"ם ז"ל בחבורו, ובתוס' דרך אחרת לא נתחוורו כלל. + +Daf 55b + +והרי מים זכין דכשרין כאו וכאן. כתב רש"י ז"ל לא ידענא מאי קו' וי"מ כן כיון שאתה אומר שכל הפסול בריאה כשר בכוליא כ"ש שהכשר בכוליא אין לנו (להוכיח מזה) להכשירו בריאה והרי מים זכים דאתמר בכולי' שהם כשרין ולמדו ממנו שכשרים בריאה ולא נהירא דאפי' למאי דמסקינן נמי קושיא דכיון דאין אומרים בטרפות זו דומה לזו למה למדו ריאה מכוליא ועוד הרי נקב לכ"ע כשר בכוליא ופסול בריאה והוא יוכיח על מים זכים שאין למדין כשרותן בריאה מכולי'.
וי"מ כיון דאמרת כ"ש דכשר בריאה כשר בכוליא הרי מים זכים דאיתמר בריאה שהן כשרים ואעפ"י שהוצרכו בכוליא ליאמר ואינו נכון ונראה שכך פירושה והרי מים זכים שכשרים כאן וכאן ומכלל כשאינם זכים פסולים כאן וכאן דהיינו דלא צילי כדפירש רב אשי אלמא שיש פיסול בזה ובזה וא"ת רב אשי מאי קמ"ל כיון שאחז"ל מים זכים כשרים ממילא שאינם זכים פסולים רב אשי אסרוח קמ"ל א"נ בא ופי' מאי שאינן זכים שאינם צלולין שלא תאמר שאינן זכים היינו מוגלא ופסולה אף בריא או שאינן זכים מראות אחרות קמ"ל.
ומהדרינן אלא א"ר אשי טרפות קא מדמית להדדי אין אומרים בטרפות זו דומה לזו כלומר ודר' יוסי בר חנינא ליתא שאעפ"י שניקב פסול בריאה וכשר בכולי' יש כשר בריאה ופסול בכוליא ויש פסול בזה ובזה לקותא וכדכתב רבינו הגדול ז"ל ופי' לקות' שנתמסמס ונפל תלחי תלחי ואין דברי רש"י ז"ל נוחין בכל זה. +כוליא שהקטינה בדקה עד כפול וכו'. כבר אמרו שכל שיעורי חכמים להחמיר הלכך כפול וכענבה טרפה הכי הוה משמע לן אלא שבגדולות אשכחן דכשרה ובציר מהא טרפה. +ואחד עור הראש של העגל הרך. והא דלא חשיב עור של שליל משום דעולה זכר היא ואין בו שליל ואפי' לרב חסדא [דתני] זבח כדאיתא במסכת זבחים (דף כ"ח ע"א) כי קתני נמי דאיתא [בכולהו] זבחים של שליל כיון דליתי' בכולהו זבחים לא קתני ועוד צריכותא קמ"ל דבשל שליל אפי' רבנן מודו דראוי הוא לאכילת אדם כדאיתא בפ' בהמה המקשה. + +Daf 56a + +הא דא"ר יוחנן אף במסמר. משמ' וכ"ש ביד. וקשה היכי אוקימ' בפלוגתא הא אמר לו מאן דבדיק במחטא למאן דבדיק בידא עד מתי אתה מאכיל נבלות אלא קסבר לה כוותיה ופליג עליה והא דדייקי' הא שחוטות נינהו בלישנא בעלמא קפדינן אבל שמעינן ליה לר' יהודה דאמר טרפה ששחטה מטמאה כדאיתא בזבחים פ' חטאת העוף (סט,ב). +הא דתנן נפלה לאור ונחמרו בני מעיה. י"א בעוף נשנית ובעוף היא אבל בבהמה עורה מגין עליה ואינה טרפה בין אדומין בין ירוקין כענין שאמרו לקמן הואיל ורוב צלעות מגינות עליה ואין זה מכלל מה שאמרו חכמים כל טרפות שמנו חכמים בבהמה כנגדן בעוף יתר עליהן העוף וכו' שאין זו בבהמה כגון בעוף שזה יש לו עור וזה אין לו עור, וכן דעת הרמב"ם ז"ל.
ואין הדבר כן, אלא אף בבהמה דינה כן, ולפי' נשנית בעוף שאפי' בעוף שחיותו קל אדומין כשרים וכן דרסה וטרפה בכותל ורצצתה בהמה חוששין לריסוק כמו שחוששין בנפולה אלא אורחא דמי לתא קתני נפולה בבהמה ולא בעוף שאין דרכן של עופות הנופלי' להיות מרוסקין בכך אלא מיד הן עומדין ומהלכין ושוב אין לחוש להם ומיהו היכא דאיכא למיחש כגון דבקה בעוף נמי טרפה ואורחא דמלתא דתנן וכן אין דרכן של בהמות לירסק בטרפות כותל ודריסת חברתה ומאי דשכיח לה קתני ובתוספת' תני לה (בבהמה) [בעוף] נפלה מן הגג ונתפרקו אבריה אם שהתה מעת לעת וכו'.
וכן נמי הא דלא קתני במתני' אם שהתה בבהמה רבותא קתני דלא שהתה אפי' בבהמה דנפיש חיותא טרפה וששהתה אפי' בעוף דזוטר חיות' כשרה ועוף ובהמה שוין הן במשנה זו בא זה ולימד על זה לפיכך לא הוצרך תנא לחזור בעוף נקובת הלב והריאה והמרה ונטולת הכבד וזו שהחזיר נקובת הוושט ופסוקת הגרגרת לפי שנשתנה עוף מבהמה בסי' שדיו בסי' אחד לפיכך הוצרך לפ' בטרפות שאין מטרפת עד שתפסק רוב הגרגרת וושט סרכא נקט וקרום של מוח ודקין לצורך חזר ושנאן, הכל כמו שפירש"י ז"ל.
וסדר משנה זו כולה מלמדת רישא לסיפא וסיפא לריש' שהרי ברישא שנו בלב וריאה וקיבה ומרה ודקין וכרס המסס ובית הכוסות שנפסלין בנקב ולא הזכירו בהן נטולין וח��רין בתחלת ברייתן ושנו בסיפא בכבד ובטחול וכליות ולחי התחתון ואם נטלו כשרין ולא הזכירו בהן נקובין אלא מכלל' נלמוד שכל שפסול בנקב כ"ש נטול וחסר וכל שכשר בנטול כ"ש נקוב וחסר ורישא רבותא קמ"ל וסיפא רבותא קמ"ל תדע שאלו היו שנוין ברישא כשרין בנטילה היה לתנא לשנות בסיפא ניטל הטחול ניטל הלב ניטלה הקיבה והמרה והדקין והכרס והמסס ובית הכוסות ועוד שיש מהן מי שהבהמה מתנבלת בנטילתן מיד כגון הלב ותנן נמי ניקב הזפק ר' אומר אפילו ניטל ש"מ ניטל חמור מניקב וכן נתפרש בגמ' במקצתן שהריאה שחסרה ממנה כלום הוי טרפה אלמא נקובה הוי לפסול וכ"ש חסרה ובכליות הכשירו נקב וחסרון אלמא ניטלו דקתני להכשיר כ"ש ניקבו וחסרו וכן בנקבה הכבד הכשירו בנטולה מקצת נקובה הוא וכדאמרינן בהדיא לעיל אלו אינקוב כבד להדי מרה מאי טרפה א"כ ליתני נקובת הכבד וכו' והיינו נמי התליעה וכדאמרי' בהוריקה לא יהא אלא ניטלה ואעפ"י שהוריקה הרי הוא כנקב וחידוש גדול חדשו בגמרא בטחול כשפסלו נקב וניטל כשר ואעפ"כ לא ניקב פוסל בו אלא קרוב למפולש כדאיתמר בגמרא.
וכלשון הזה כתב הרמב"ם ז"ל בכל אבר שאמרו חכמים ניקב טרפה כ"ש ניטל או חסר וכל שאמרו בו ניטל כשר כ"ש חסר וכל שאמרו ניטל כשר כ"ש חסר וכל שאמרו ניטל טרפה אבל חסר כשרה לפי' כבד שחסר כולו כשרה והכרעת הרב ז"ל בזה שאם לא תאמר כן נמצאת הנטולה והחסרה אחת.
ומיהו ק"ל, שהרי חסר ברגל טרפה כמו שניטל וי"ל שאין בהמה שנחתכו רגליה בכלל נטולה אלא בכלל חסרה וכן פירש"י ז"ל הלכך לפי הענין הזה ניטל הכבד וגלודה ושף מדוכתה דנטולי נינהו אם נבראו חסרין בתחילתן ברייתן כשרות ואין זה מתוקן בדברי הרמב"ם ז"ל ולמדת שהמרה שניטלה או שחסרה טרפה.
אבל בה"ג מצינו כך, ניקבה המרה טרפה ניטלה קרעינן בדוכתה וטעמינן אי מריר כשרה ואי לא טרפה כדמנקיב מררתא וסתמה לה כבדא ולא משתפכא כשרה ניטלה מרה לגמרי הוה מעשה וקרעוה לכבד ואישתכח דבלעוה בגווה ואכשרוה אבל ודאי ניטלה המרה ואיתיה לתלייה אמרי' מחסר חסר וטרפה ליתיה לתלייה ואיהי אשתקלה לה כשרה כד משתכחן תרתי מרירתא או תרתי סניא דיביה ולא שפכן להדדי טרפה.
ואלו דברי נביאות הן וסבור לומר דהיכא דבליעא בכבד מרה שניקבה וכבד סותמת' הוות ולא מחוור ולא דייק כלל.
ומצאתי כתוב ניטלה המרה כשרה שהרי יונים אין להם מרה וזו אינה תורה אלא לעוף שי"ל כיון שאינן בכלל העופות אינו בכלל כל טרפות שמנו חכמים בבהמה כנגדן בעוף ודמי לשני בני מעיים דבבהמה טרפה ובעוף כשרה לקמן וזה קרוב לדין הזפק לדעת ר' שאמר אפי' ניטל והטעם שהרי במינין הרבה אין להם זפק מ"מ מדלא קתני ניטלה המרה או ניקבה באלו כשרות בעוף כדקתני בזפק ש"מ בין בעוף בין בבהמה טרפה כמ"ש הרב הנז' ז"ל (ואין לתרץ) א) שהרי קורקבן שניטל טרפה שאפי' ניקב טרפ' והרבה עופות שאין להם קורקבן וכן אמרו שיש בבהמות שאין להם מרה כגון האיל אלא שאין למדין מן המינין שאין להם למינים שיש להם.
ובספרא (שמיני פרק ג') קתני ניקבה הקיבה ניקבו הדקין ר' יוסי בר' יהודה אומר אם ניטלה המרה פסולה ולפי דעתי שהוא ט"ס דהיינו ברייתא דמייתי בגמרא ונקובה קתני שא"ת נטולה הכשר' בנקובה כמו שפירשתי לעיל ור' יוסי בר' יהודה נמי הוא פוסל בנקוב כדתנן במתני' ושוב מצאתי בה"ג דמייתי מתניתא דספרא וגריס נוקבה המרה כדר' יוסי בר' יהודה. + +Daf 56b + +הוריקה כבד כנגד בני מעים. פירוש כשנפלה לאור והוריקה כבד ולא הוריקו בני מעים וקמיבעי ליה אם חוששין שמא נחמרו אם לאו ופשט ליה טרפה ומתמה תלמוד' ולא יהא אלא ניטלה דקס"ד משום דכבד עצמה שהוריקה נטרפה ופריק רבא לא אמרו אלא מפני בני מעים שכיון שהוריקה כבד כנגד בני מעים בידוע שנחמרו בני מעים וטרפה כלומר בידוע ששלט בה האור שנפלה בו אבל כשלא ראינוה שנפלה לאור אפילו הוריקה כבד כנגד בני מעים עצמן כשרה דאחזוקי איסורא לא מחזקינן ובני מעים וכבד בלא אור נמי מוריקין הם אבל יש נוסחי שכתוב בהם כיון שהוריקה כבד כנגד בני מעים בידוע שנפלה לאור ונחמרו בני מעיה וטרפה וכך היא גרסתו של רבינו הגדול ז"ל ולפ"ז כל זמן שהוריקו בני מעים או הוריקו כבד כנגדן חוששין שמא נפלה לאור אעפ"י שלא ראינוה שנפלה ואף לזו הגרס' י"ל בידוע שנפלה לאו דוקא אלא בידוע שמחמת אותה נפילה שנפלה לאור נחמרו בני מעיה ותדע דהא בנפלה ודאי איירי אם הוריקה כבד ולא בני מעים ועלה בלחוד מתרץ ומ"מ אין להחמיר אלא כשהוריקו מעצמן אבל שלקן והוריקו כיון שלא ראינוה שנפלה אין לנו לומר בזה בידוע שנפלה לאור ותולין בשלק דאחזוקי איסורא לא מחזקי' כנ"ל ודא"ר אשי לא ליכול אלא בשלקא לעוף שראינוה שנפלה לאור קאמר דהיאך יעלה על הדעת בכל עוף והלא אף בדיקה כלל אינו צריך בבני מעים אם הן ירוקין אם לאו אלא בעוף שנפל לאור בפנינו קאמר ואעפ"כ אמרו דאחזוקי איסורא לא מחזקי' כן פירש"י ז"ל.
אלא שמצאתי להרמב"ם ז"ל שכתב בחבורו ולא עוד אלא בני מעים שלא נמצא בהם שינוי וכשנשלקו נשתנו והוריקו בידוע שנפל לאור והלא כבר עשוי הוא תדיר להיות ירוק מחמת מכה וכמה חלאים המצויין בהם בין באדם בין בבהמה ועוף ואפי' בני מעים ופניו של אדם וכל גופו מוריקין בכך ומחמת דם נמי כר' נתן ועוד ריאה ירוקה כשרה מדר' נתן לימא נפלה לאור הוא ולפי דרכם זו שיעור ירוק גם דכבד במשהו כשיעור נקובתם דמעים שכנגדו ורוב כבדים יש בהם יורק משהו ככל הבריות אלא כולה שמעתא בשנפלה לאור היא שנויה. +ה"ג בעובדא קמא: ירוקין הוו ואכשרה והא אנן תנן ירוקין פסולה א"ל לא אמרו ירוקין פסולה אלא בלב וקרקבן וכבד תנ"ה ההיא תרנגולתא דאדומין הוו וטרפה והא אנן תנן אדומין כשרה אדומין שהוריקו וירוקין שהאדימו. וזו היא גרסתו של רבינו הגדול ז"ל, ופירושא דכי קתני מתני' ירוקין פסולה באדומין שהוריקו דהיינו לב קורקבן וכבד וה"ה לירוקין שהאדימו אלא חדא מינייהו נקט ואפשר דשכיח טפי א"נ רבותא קמ"ל וכ"ש ירוקין שהאדימו ששלטה בהם האור שכל שאור שולט בו נשרף ונעשה אדום.
ויש שגורסי' בעובדא קמא אדומין הוו וטרפה ולא אמרו אדומין כשרה אלא בלב ובקורקבן וכבד. תניא נמי הכי ובבתרייתא גרסי ירוקין הוו ואכשרה והתנן ירוקין פסולה אדומין שהוריקו וירוקין שהאדימו והכל עולה לטעם אחד אלא שי"מ לזו הגי' דמתני' בא לפרש וקאמר דהכי קתני ירוקין שהיו אדומין מתחלה כשרה ופליגא אלישנא קמא ואין פירו' זה כלום.
והא דר' מני ודרב נחמן ה"ג לה בה'. רבינו ז"ל ירוקין שהאדימו ושלקן והוריקו טרפה ויש שגורסין בהפך ונקיטי' לחומרא שכל שחוזר למראה טרפה בשלק טרפה ושחזר למראה כשר מספקא לן אי פליגי נוסחאי אהדדי או נאמר שכולן לא נתכוונו אלא להכשיר כל שחזר למראה כשר בשלק וצריך תלמוד ומצאתי להרמב"ם ז"ל שכתב בכולן והוא שיעמדו באותו מראה אחר ששולקים אותם וכן עיקר. + +Daf 57a + +שמוטת ירך בבהמה ובעוף. פירש"י ז"ל בוקא דאטמא דשף מדוכתיה. ואיכא למידק דהא א"ר יוחנן גופיה דאלו טרפות דוקא מכלל דרב מתנה כשרה.
ויש מתרצים כי א"ר יוחנן טרפה בד��יעכול ניביה ודרב מתנה בדלא איעכול וכ"כ רש"י ז"ל עצמו שמוטת ירך זו בדאיעכול ניביה ותמוה הוא שלא הוזכר' כאן אותה שמועה דרב מתנה ולא פי' בדאיעכול ניביה דודאי בדלא איעכול נמי שמוטה הויא ואפילו לא איפסוק וכ"ש בדאיפסוק.
וי"א כי א"ר יוחנן טרפה בעוף בין דאיעכול ובין דלא איעכול אבל בבהמה בעינן איעכול ניבי' ולאו מלתא היא דהא רב יהודה אמר בבהמה ובעוף ולא חלקו עליו בכל השמוע' אלא בעוף ומעובד' דר' אבא דאשכחיה לר' ירמיה בר אבא דבדק בצומת הגידים ואקשי' עליה שמוטת ירך וכו' משמע דבבהמה פשיטא להו דטרפה.
וי"א שב' מקומות הן, לפי ששלש עצמות יש בעוף העצם התחתון הנק' רגל והב' שלמעל' ממנו הוא השוק והג' למעלה מזה, ובוקא דאטמא הוא ראש זה העצם הג' ותחוב בשדרה וכן אמרו בו דאיעכול ניביה אבל נשמט ראש דהעצם הג' שהוא סופו במקום שהוא מחובר לעצם הב' שהוא השוק אעפ"י שלא נתעכלו ניבין וטרפה וזהו שמוטת ירך שנפסקה הלכה שהיא טרפה בבהמה ובעוף ובדין הוא דלימרו שמוטת שוק דהא ירך במקומה עם הגוף עומדת והשוק הוא שנשמט ממנו ומן הגוף אלא להפריש בין בזו לנשמט סוף השוק מן הרגל שלא יאמר שמוטת שוק היינו סוף השוק מפני שצומת הגידים שם והא טרפותיה.
וזהו שרמז בגמרא שמוטת ירך לניטלו צומת הגידים לפי שהגידים בו בעצם הן והיו סבורין דשמוטה בראש העצם (כבד ושומנו וגידיו) [שבו צומת הגידים] אבל בוקא דאטמא דשף מדוכתיה מה ענין לצומת הגידים כלל אעפ"י שהן למט' מזה אינן באותו פרק וזה הפי' יותר מחוור לפרש בו הלכות הללו.
והא דתנן (נו,ב) נשתברו גפיה אפילו בפרק הג' הסמוך לגוף כשרה שהרי שמוטה בפ' הג' כמו שפירש"י ז"ל וכיוצא בשמיטה הכשירו שבורה ועוד נשתברו גפיה סתם שנינו ואין לחוש לדברי האוסר כלל. + +Daf 57b + + + +Daf 58a + +ושוין בביצת טרפה שהיא אסורה. פירש"י ז"ל ר"א ורבנן דפליגי בולד טרפה שוין בביצת טרפה ולא על אלו נשנית אלא משנתינו היא במ' עדיות דתנן ביצת נבלה כל שכמוה נמכרת בשוק ב"ש מתירין וב"ה אוסרין ושוין בביצת טרפה שהיא אסורה מפני שגדלה באיסור והא דקאמרי' בגמרא בתרוייהו לישני ושוין בביצת טרפה וכו' בתר מלתא דר"א ור"י לאסוקי ושוין אליבא דכ"ע בעי ור"א ור"י גופייהו מדב"ש וב"ה הוו והא דמפרשים בגמרא גדלה באיסור גדלה ממש ק"ל דלפי ענין המשנה דומי' דביצת נבלה קתני כשנתעבר' ולבסוף נטרפה וגמרה קאמר ואפשר דהכי קתני ושוין בביצת טרפה שנטרפה וכיוצא בה נמכרת בשוק שאסורה מפני שפעמים גדלה באיסור כולה דהיינו בדספנא מארע'.
ואקשי' אלא הא דתניא ולד טרפה ר"א וכו' במאי קמיפלגי וק"ל לימא (דכו"ע) זה וזה גורם מותר כשמעתתיה ר"א אומר לא יקרב דלגבוה מאיס דהא בהבי ניחא ליה כדאמרינן אי הכי אדמפליג בגבוה ליפלוג בהדיוט ורש"י ז"ל כתב כיון דאמרת דהאי מודים בביצת טרפה בדספנא מארע' דחד גורם הוא מכלל דפלוגתייהו בזה וזה גורם וע"כ בשנטרפה ולבסוף עיברה וכו' ולזה הזקיקו לפרש דהאי מודים בפלוגתא דר"א ור"י וכיון שכתבנו לך שאינו כן חזרה קושייתינו למקומה.
אלא שי"ל דמשו"ה לא בעינן למימר דכ"ע זה וזה גורם מותר ולגבוה פליגי בגורם דשמעינן ליה לר"א דאמר זה וזה גורם מותר כדתנן בע"ג (מט,ב) ר"א אומר יוליך הנאה לים המלח וכדמוכח עלה התם בגמרא ואית' נמי בפסחים [דף כז,א] וכשנתעברה ולבסוף נטרפה לא בעי לאוקומה ובעובר (שוין) [ירך אמו פליגי] דא"כ קמה לה שמעתיה כר"א וקי"ל דלית הלכתא כוותיה דשמותי הוא.
והיינו דאמרינן אי הכי אדמפלגי לגבוה ליפלגי בלהדיוט אי ��מרת בשלמא לית' לדאמימר פלוגתייהו בשנתעברה ולבסוף נטרפה והני תנאי סברי שרי ומיהו אסר ליה ר"א לגבוה אלא לדאמימר קשיא וכן הא דאמרי' בלישנ' דרבינא בשנתעברה ולבסוף נטרפה ובעובר ירך אמו קמיפלגי ולא אוקימנא דכ"ע לאו ירך הוא וכי פליגי לגבוה פליגי משום דאשכחן כמה תנאי וכמה אמוראי דסברי עובר ירך אמו הוא ולא ניחא לן למימר הכא דכ"ע לא פליגי במלתא דקיימא בתנאי וניחא טפי למימר והני תנאי כהנהו תנאי.
והא דאקשי' [פי – בלישנא דרבינא] א"ה אדמפלגי לגבוה משום דאי לאו דאמימ' ה"א בזה וזה גורם פליגי אבל להדיוט שרי ואע"ג דשמעינן ליה לר"א דאסר השתא לא אסיק המקשה אדעתיה הכי או שמא עלה בדעתיה שיש הפרש בין זה לזה א"נ הא דאמרת א"ה לאו לאמימר אלא למ"ד בעובר ירך אמו פליגי ומתרץ הוא דניחא ליה בהכי ובדין הוא דלימא איפכא דכ"ע עובר לאו ירך אמו הוא אלא למאי דמפרקי מקשי'. +והא דאמרינן כיון דאגידה בגופיה כגופיה דמיא. איכא למידק בה דגרסינן בפ' שור שנגח את הפרה פרה שהזיקה גובה מולדה מ"ט גופה הוא תרנגולת שהזיקה אינה גובה מביצתה מ"ט פרשה בעלמא הוא והכא אמרינן לכ"ע כגופה דמיא ואיכא למימר דהתם בביצה שנולדה מיד עסיקי' דומיא דמתני' דקתני ונמצא ולדה בצדה וכיון דמתיילד' האידנא מאתמול גמרה לה הלכך כמאן דפריש מינה לגמרי דמיא ומיהו בטרפה לא פלוג רבנן ואסרוה שמא מעורות בגידין היתה בשעת טרפות ואפי' בנבלה נמי אסרוה כדקתני רישא ביצת נבלה כל שכמוה נמכרת בשוק ב"ש מתירין וב"ה אוסרין.
ומיהו בנבילה קשיא, כיון שכמוה נמכרת בשוק והדבר ידוע שלא גמרה באיסור כלל למה אסרוה ב"ה הא פרשה בעלמא הוא כדאמרינן ועוד מאי שנא מבשר בחלב דאמרי' במ' ביצה (ו,ב) השוחט את התרנגולת ומצא בה ביצים גמורות מותר לאוכלן בחלב רבי יעקב אומר אם היו מעורות בגידין אסורות ותירץ רב שמעון בעל ההלכות ז"ל דבשר עוף בחלב דרבנן ואקילו בה ונבלה דאורייתא והחמירו בה.
ואיכא דק"ל הא דאמרינן במסכת ביצה אמר רב ביצה עם יציאתה נגמרה ואקשי' אבל במעי אמה מאי אסורה לאוכלה בחלב והתניא השוחט את התרנגולת וכו' ומאי קו' לימא רב כמ"ד בשר עוף בחלב דאורייתא והאי מקשה לא ניחא ליה [אלא] בקוש' אטו משום דבעי לאוקמ' לדרב כהלכתא תיקשי לן ולהאי פירושא הא דאמרי' התם מאן תנא שלל של ביצים טהור א"ר יוסף דלא כר' יעקב וא"ל אביי ע"כ לא א"ר יעקב אלא גבי איסורא אבל גבי טומאה מדרבנן לא מפשינן משום דאע"ג דלא שרו רבנן אלא גבי בשר בחלב דאיסורו מדבריהם אפשר דגבי טומאה אעפ"י שהיא מדאורייתא הקלו דלא מפשינן טומאה אבל לר' יעקב דאסר אפי' בבשר בחלב דרבנן קס"ד דגבי טומאה נמי מחמיר אמר אביי דלא דמו.
וי"מ דגבי נבלה החמירו משום טרפה שהיא גדלה באיסור ויש לחוש בה שמא מעורה היתה בגידין אבל גבי בשר בחלב ליכא למגזר משום טרפה דלא מיחלפי אהדדי ואפילו למ"ד בשר בחלב דאורייתא ואכתי איכא למידק היכא אפשר דשרו רבנן ביצים גמורות בחלב בזמן שמעורות בגידין הא כיון דמחברי בגופה כגופה דמי' מדינא כדאמרינן התם דמדאמר ר' יעקב אם היו מעורות בגידין אסורות ש"מ דלרבנן אפי' מעורות נמי מותרות ומאי גמורות שיש להם חלמון וחלבון כמו שפיר' שם רש"י ז"ל וי"ל דשאני טרפה כיון שהיא מחוברת לה וכל יניקתה ממנה אסורה אבל אינה כגופה להקרא בשר וליאסר לענין בשר בחלב.
וי"א דכי אמרינן גבי טרפה הכא דכל היכא דאגידא בגופה כגופה דמיא מדרבנן קאמרינן ולא החמירו כל בך בבשר בחלב משום דגבי טרפה איכא למיגזר משום דילמא קטנה הוא שבקטנות בשעת טרפות ומעורות לגמרי וההיא כגופה היא מדאורייתא והא דאמרינן התם בריש ביצה סיפא אתאן לספק טרפה וספקא אסור דספקא דאורייתא הוא משום שפעמים שביצת טרפה דאורייתא כגון שהיא קטנה שבקטנות בשעת טרפות כדכתבינן.
אבל ר"ת ז"ל היה אומר דאפילו למ"ד בשר עוף בחלב דאורייתא החמירו בנבלה וטרפה שאסורין מגופן יותר מבשר בחלב שאיסורן מחמת תערובת.
ורבינו שמואל אחיו ז"ל פירש דמאי גמורות דקא אמרינן מותרות לאוכלן בחלב גמורות ממש שקליפתן החיצונה קשה ונגמרה לגמרי וה"פ גמורות מותרות מכלל דשאינן גמורות אעפ"י שמעורו' אסורות ואתא ר' יעקב למימר כל זמן שמעורו' בגידין אסורו' אבל אינן מעורות אעפ"י שאינן גמורות מותרות ור' יעקב מיקל הוא.
ולפי פירושו אכתוב בכאן פירו' השמועה, דאמרינן התם בלישנא קמא מאן תנא משלל ביצים טהור פי' שאינו חשוב כבשר. אמר רב יוסף דלא כר' יעקב דאי ר' יעקב הא אמר כל זמן שמעורות אסורות דהיינו שלל בצים וקאמרי' אסורות לאוכלן בחלב אלמא בשר מיקרו אבל רבנן אפשר דכל זמן שמעורות מותרות לאוכלן בחלב דפרשא דעלמא הוא וכי אינן מעורות אסורות עד שיגמרו שהן כבשר ולהאי לישנא לא קרי למעורות אלא שלל. ואיכא דאמרי מאן תנא מן האשכול של בצים טמא א"ר יוסף ר' יעקב היא. פי' להאי לישנא קרינן אשכול להנך דתליין באשכול כדמפורש בגמרא והיינו מעורות דר' יעקב ושלל דקות מן הדקות שהן פרשא בעלמא. ומאן תנא מן האשכול טמא ר' יעקב היא דאלו לרבנן אף על פי שאינן תלויות באשכול ולא מעורות כלל חשבינן ליה כבשר עד שיגמרו בקליפה קשה לגמרי. וזה הפירוש אינו נכון ולא ראוי לסמוך עליו אלא שהוא להחמיר.
וכיון דאיפסיקא הלכתא כל שאינה יולדת שמעתא כרבינא אתיא ופלוגתא דר"א ור"י בעובר ירך אמו אוקי' וקי"ל הלכה כר' יהושע דר"א שמותי הוא וה"נ איתמר בפרק קמא דביצה וכי מה בין זה לעגל שנולד מן הטרפה דשרי ביו"ט אלא שי"ל דאמר רבא בפ' שור שנגח את הפרה פרה שהזיקה גובה מולדה מ"ט גופה היא ובסנהדרין פ' הנשרפין ולד הנרבעת אסור ולד הנוגחת אסור מ"ט היא וולדה נגחו ונרבעו ומקשי' מינה בגמ' בע"ג בפ' אין מעמידין אלמא הלכתא היא ובמ' גיטין פ' המביא תנן אמרו אם היתה עוברה זכתה לו ואוקי' כר"י וקסבר עובר ירך אמו ובמסכת ערכין פ"ק אמרינן היוצאת ליהרג אין ממתינים לה עד שתלד ופריך בגמ' פשיטא גופה הוא דאלמא פשיטא להו דעובר ירך אמו הוא.
וי"א לעולם עובר ירך אמו הוא דקי"ל כרבא ומיהו גבי טרפה אינו נאסר שאין טרפה אלא שנטרפה ואינה חי' והרי אף על פי שהאם נטרפה הולד נולד וחי י"ב חדש ואין חיותו תלוי בטרפות אמו תדע דהא רבא גופיה אמר בפ' בהמה המקשה ד' סימנים אכשריה ביה רחמנא אלמא לענין טרפותה של אם עובר לאו ירך אמו הוא.
אבל ר"ת ז"ל היה אומר דהלכתא כר' יהושע דלאו ירך אמו הוא וולד נוגחת דאסור ל"ק דהתם עובר נמי הוא דאזיק שאף מחמת כובד העובר נגף והזיק וולד הנרבעת נמי מפורש אמרה תורה בהמה הנהנית מן העבירה תהרג ותאסר והוא עצמו נהנה ואע"ג דאקשי' בסנהדרין מדר"י ומפרקינן ומקשו הניח' למ"ד זה וזה גורם אסור אלא למ"ד מותר מאי א"ל ומסיק רבינא לברייתא כמ"ד עובר ירך אמו הוא לאו למימרא דהכי הלכתא אלא [דחי לה ממ"ד] למ"ד זה וזה גורם אסור ומוקי לה בעובר ירך אמו הוא דתליא כר' וזו צ"ע לדבריו. ובאשה דאקשינן גופה הוא פי' הרב ז"ל לאו משום דירך אמו הוא כלל אלא כיון שחיותו תלוי בחיות אמו שאם מתה אמו אף הוא מת מיד בבת אחת והאם הזו אמרה תורה תהרג כל התלוי בחיותה והיינו דקאמרי' פשיטא.
ומיהו אכתי לא ניחא הא דרבא דאמר גובה מולדה משום דאי לאו ירך אמו הוא הו"ל כב' שוורים תמים שהזיקו שכל א' וא' משלם מגופו לפי חלקו ואפשר שכיון שהוא בא מכח אחד האי כוליה נזק עבד והאי כוליה נזק עבד.
ומיהו במס' תמורה בפ' כיצד (דף כה,א) א"ר יוחנן הפריש חטאת מעוברת וילדה רצה בה מתכפר רצה בולדה מתכפר ופי' בגמרא משום דעובר לאו ירך אמו הוא ושיירו משוייר ומסקינן תיובתא דר' יוחנן תיובתא אלמא לית הלכתא הכי. ואומר ר"ת ז"ל שאין לחוש בכך משום דאמרינן בתר הכי לימא שיירו משויר תנאי היא ואע"ג דדחינן לה מ"מ ר' יוחנן מצי למימר אנא דאמרי כי הני תנאי.
וי"א אעפ"כ כיון דגמרא אסק' בתיובתא לית הלכתא הכי דרבנן קים להו דתנאי לאו בהכי פליגי וכיוצא בזה בפ' הניזקי' בפלוגתא דחזקיה ור' יוחנן דא"ר יוחנן היזק שאינו ניכר שמיה היזק ואותבי' עלה ואסיקנא בתיובתא ואמרי' עלה לימא כתנאי ולא קיימי במסקנ' ואשכחן נמי בפ' השולח דעולא מוקי פלוגתא דרשב"ג ורבנן בהיזק שאינו ניכר ומצי חזקיה למימר לך אנא דאמרי כרשב"ג ואפ"ה כיון דגמר' אסקה בתיובתא קי"ל כר' יוחנן וליתא לחזקיה דרבנן דגמ' קיימי להו דרשב"ג ורבנן לאו בהכי פליגי אלא בלישנ' אחרינא דמוקי להו רב התם והכא נמי אע"ג דר' יוחנן מצי למימר אנא דאמרי כי האי תנא כיון דגמ' אסקיה בתיובתא אנן אסוגי' דגמ' סמכינן.
ואין דברי' הללו מוכרחים, דהתם ע"כ אשכחן תנאי דס"ל כר' יוחנן דה"ג לעיל מנה מאי לאו תנאי היא דר"י הגלילי סבר אם שיירו אינו משוייר ורבנן סברי דאם שיירו משוייר אמר לך ר' יוחנן לכ"ע אם שיירו משוייר וכו' אלמא דר' יוחנן תנאי היא והא דאסיקנ' בתיובתא לאו דוקא הוא אלא כעין תיובתא ואב"א או שנוי סוגיא באותו הסדר ולא הורגל התלמוד בסדרים אחרים.
ובמס' יבמות פ' הערל (עח,א) פריך מהא דר' יוחנן לרבא דאמר מעוברת שנתגיירה בנה אין צריך טבילה אלמא הילכתא היא ומדמקשינן מר' יוחנן לרבא ש"מ דטעמא בוולד הנוגחת וולד הנרבעת לאו משום דעובר ירך אמו.
ור"ת ז"ל ל"ג התם תיובתא באסוקי מלתא אלא הכי גריס תיובתא דר' שיירו משוייר תנאי היא וא"צ למחוק הספרים ובעל ההלכות ז"ל כתב ותרנגולתא טרפה דהות טעינא שיחלא ורמיתיה לבתר דאיטרוף אסור אע"ג [דולד בהמה] כה"ג שרי דעובר לאו ירך אמו ביצים כיון שמעורין בגופן כגופה דמו. + +Daf 58b + +הני תמרי דכדא לבתר תריסר ירחי שתא שרו. פי' אבל תוך י"ב אסורין בהתליעו אבל לחוש אין לנו שאם ניחוש לאחר י"ב נמי יהיו אסורין שמא התליעו ופירשו וחזרו וכי האי דגרסינן בירוש' מס' תרומות יכול אפי' יצאו וחזרו ת"ל כל ולקמן בגמ' במפרישות ע"ג תמרה מהו דלא היינו רבותייהו אלא משום דאחזוקי איסורא לא מחזקי מ"מ במינין שהתליעה מצויה בהן היאך לא ניחוש והרי אמרו נמי ניחוש דילמא פריש לדופנא דבורא כדלקמן אלמא בתר המצוי מחזקי'. וכן דעת הרמב"ם ז"ל.
ובתוס' (סז,ב ד"ה דיקא)אמרו דמינין המתליעין במחוב' אלא שהתולעת קטנה עומדת בחור קטן כמותה כגון המינין שקורין פשיש מותרים הם שלא אסר שמואל אלא תולעת המהלכת בתוך הפרי במחובר והם הביאו ראיה מלשון רש"י ז"ל שכתב קשות שהתליעה באביה אסורה דכיון דמהלכת בתוך הקשות והקשות מחוברת בארץ שורץ על הארץ קרינן ביה ואיני יודע להתר זה עיקר שהתולעת הנבר' בארץ בחורו הקטן אעפ"י שלא הלך כלל שורץ על הארץ הוא ולשמואל כל שמחובר לקרקע כקרקע הוא.
ויש בעלי נפש שאין אוכלין פולים ועדשים ואפי' בתר י"ב חדש מפני שמיד שחום של אור שולט בהם פורשין ואח"כ נימוחין ואסורים ומלתא שכיחא טובא וחייש' כדאמרי' לקמן לא לישתי איניש שכרא בצבתא באורחא אלמא כל כה"ג דשכיח חיישינן ויש מקילין בה ורואה אני דבריהם שאם נמוחים הם בטלי' בששים ואי בעי זורק אותם. +אבל חסר ויתר ברגל טרפה מ"ט כל יתר כנטול דמי. פי' נר' לי דכנטול ממקום שהוא יתר קאמר ולא כניטל כל אותו אבר לפי' בהמה שנמצא' יתירת רגל למטה מן הארכובה וממקום צומת הגידים כשרה כאלו נחתכה באותו מקום ומדאמרינן כנטול דמי ולא אמרינן כחסר דמי ש"מ כנטול בידי אדם קאמר לפי' בהמה שנמצאו בה ב' טחולים סמוכין בסומכייהו רואין אותם כאלו ניטלו ונקבו באותו מקום וכן ב' כבדין שנמצאו מחוברין בכזית שהוא במקום מרה או במקום שהיא חיה רואין אותו כאלו ניטל מאותו מקום וטרפה וכגון (דצריכה) [דא צריכה] רבה.
ורש"י ז"ל כתב כנטול דמי הותיר אחד כחסר אחד והוי כבעלת רגל אחת וטרפה דהוי כשמוטת ירך בבהמה ואין לשונו בכאן מחוור אצלי דלאו כחסר אלא כנטול קאמרינן וחסרה בירך כגון שאין לה בוקא דאטמא ויש לה רגל כשרה היא ולפי מה שכתבנו למעלה ועוד ראיתי בה"ג כי משתכחין תרי טחלי ש"ד, וצ"ע. +הא דא"ר ישמעאל הנוצה מצטרפת. פירש"י ז"ל לענין פגול ובספרים כולם כתוב אבל לענין טומאה ורש"י ז"ל גורס אבל לענין אפגולי ואינו כן אבל לענין טומאת נבלות נשנית במס' טהרות הכנפיים והנוצה מיטמאות ומטמאות ולא מצטרפות ר"א אומר הנוצה מצטרפת החרטום והצפרנים מיטמאין ומטמאין ומצטרפין ר' יוסי אומר אף ראשי גפיים וראש הזנב מצטרפין שכן מניחין בפטומות. + +Daf 59a + +מתני': וסימני העוף לא נאמרו אבל אמרו חכמים כל עוף הדורס טמא. כך פי' הגאונים ז"ל שאין בכל מיני עופות טהורים דורס וכל עוף הדורס טמא שהוא מכ"ד עופות הטמאים.
ובפי' דורס, יש בו מחלוקת שרש"י ז"ל אומר שהוא הנותן רגלו על האוכל כשהוא אוכל ומחזיקו ברגליו שלא ינוד ולא ינטל כולו לתוך פיו ור"ת ז"ל פי' שהוא האוכל עוף כשהוא חי כדאמרינן בפ"ק דניזקין אמר שמואל ארי בר"ה דורס ואוכל פטור טרף ואכל חייב והוינן בה למימר' דלאו אורחה למטרף והכתיב ארי טורף בדי גורותיו וגו' כדאיתא התם.
והנכון שהוא הצד ציד והורג אותם במכת הדריס' שדורסן בצפורניו כעין הדרוסה שהזכירו למעלה בנץ הגס ואעפ"י שנסתפקו בהן למעלה [מהן] אם (שלק) [יש להן] דרוסה לומר שמא אינם הורגין בזיהרא שלהם אלא שמנהגם לצוד ולהמית בנקיבת צפורן והרבה מהם צדין גדולים כפלים כעצמן ודורסין אותם ואעפ"י שאין להם דריסה בגדולים. +וכל שיש לו אצבע יתירה. פירש"י ז"ל דה"ק ושאינו דורס ויש לו אצבע יתירה וזפק וקרקבנו נקלף טהור מאחר שיש לו סימנים של טהרה וכ"כ בה"ג והוי יודע שאפשר להתיר אפי' בב' סי' וימנו אותם שאינן בעורב שהעורב ידוע לחכמים ומצוי ביישוב אלא שלא בא התנא לכאן אלא לשנות סימני טהרה שהטמאים והטהורים חלוקים בהן שנה במתני' מה שישנו בבריית' מה נשר מיוחד שיש לו ד' סימני טומאה אף כל כיוצא בהן טהור אבל לידע המותר מן האיסור בפחות מכאן סגי דאינו דורס בחד סי' מכל הני (סוגיא) [סגי] כמו שאפרש בע"ה בגמר' וממתניתין לא שמעי' עוף הבא בסי' א' מהו עד שבא רבי חייא ולמדנו דמתני' דומיא דתורין קתני להיתרא. +גמל ניבי אית ליה. ק"ל, מאי ניחותא הא ברייתא קתני כל בהמה שמעלת גרה בידוע שאין לה שינים למעלה וטהורה אלמא כל שמעלת גרה אין צורך לחזור אחר סי' אחר שבידוע שאין לה שינים למעלה וטהורה היא והאיכא גמל דמעלה גרה וטמא וכשתאמר שיש לו נמי שינים או ניבי קשיא בתרתי.
ויש לפ' כך, דמעיקר' קס"ד דהכי קתני כל בהמה שמעלה גרה ובידוע שאין לה שינים למעלה טהורה שלא עלה על הדעת שיכשיר כל שמעלה גרה שהרי הכתוב אוסרו בפי' אלא מכיון שמעלה גרה מחמת חסרון השינים הרי סימניה יותר יפה ומותר ומשו"ה אקשי' אפי' תימא תרתי בעי' מעלת גרה ואין לה שינים אפ"ה יש מהן אסור' כגון גמל ופריק לטעמיה ואמר גמל ניבי אית לי' ואקשי' והרי בן גמל ומהדרינן וליטעמיך והרי שפן וארנבת כלומר כיון דסברת דהא ברייתא דוקא הוא ליקשי לך שפן וארנבת דהא ברייתא במעלת גרה ובלבד היא מותרת שכל שהיא מעלת גרה בידוע הוא שהיא טהורה קתני לומר שאין אתה צריך לחזור אחר סי' אחר ועוד מידי שינים כתיבי להתירה שאתה אומר בידוע שאין לה שינים היה לו לומר בידוע שהיא טהורה אלא ברייתא משבשת' היא והכי תניא כל שאין לה שינים בידוע שהיא מעלת גרה והיא מסימני טהרה ואם מפרסת פרסה היא או שמכיר בן גמל טהורה וכדרב חסדא ובשאלות דרב אחא משבחא ז"ל בפ' שמיני (לפנינו ליתא) גריס לה הכי (וכי) כל שמפרסת פרסה (בידוע) (שאין) [ואין] לה שינים (ומעלה) [בידוע שמעלה] גרה היא וטהורה. + +Daf 59b + +הא דתנן אלו הן סי' חיה כל שיש לה קרנים וטלפים. ואוקי' להתרת חלבה. ק"ל עלה להתר' חלבה ל"ל טלפים והרי אף כל הבהמות כשרות יש להם טלפים.
ובתוס' פי' דהכי קתני: אלו הן סי' חיה כשרה וחלבו מותר כל שיש לה טלפים וקרנים שכיון שיש לה קרנים בידוע שהיא חיה עדיין יש לחוש שמא טמאה היא וכיון שיש לה טלפים סדוקות בידוע שהיא טהורה ולא חשש כאן לפ' במעלת גרה למי שאינו מכיר חזיר משום שלא מנה אלא סימני גופה ושנה דרך קצרה א"נ כיון דחיה היא אין לחוש שהרי אין לך מפריס פרסה וטמא אלא חזיר ואיי בחיות כיוצא בו ור' יוסי פליג ואמר כל שיש לו קרנים בידו שהיא חיה וטהורה שאין לך חיה טמאה שיהיו לה קרנים כי הני וההיא דתנן בפ' בא סי' כל שיש לו קרנים בידוע שיש לו טלפים סתמא כר' יוסי היא כך פי' הרב רבי יצחק הצרפתי ז"ל בן הרב ר' מאיר ז"ל ורבי' יעקב אחיו ז"ל פי' דב' סי' קתני דטלפים של חיה אינם דומין לבהמה ובכל חד סגי ור' יוסי סבר טלפים לאו סי' הוא. כל זה כתוב בתוס' ואין פי' זה האחרון כלום מדלא קתני הפרש טלפים לחיה מהו. +והרי עז דחדוקות וחלבו אסור. פירש"י ז"ל דקס"ד דהדר ביה מכרוכות ואיכא למידק אי הכי הו"ל למידק כרוכות נמי בעי' ועוד דאמרינן כל היכא דלאו מפוצלות בעי' כרוכו' וחדוקות והדורות ומאי כולי האי בחדוקות לאפוקי משור והדורות לאפוקי מעז סגי והא ל"ק דכרוכו' לאפוקי מעיזא כרכוז שקרניו חדוקו' והדורות אלא שאינם כרוכו' וכך פירש"י ז"ל עצמו אלא הא דק' בכרוכו' לאפוקי (מעיזא) [מעז ומעיזא] כרכוז וחדוקות לאפוקי משור סגי ובעל הלכות ז"ל אמר עיזא כרכוז אין בה אלא ב' סי' כרוכות והדורות ולדידיה קשיא בחדוקית והדורות סגי.
ושמעתי שמפרשי' כרוכו' דקיימי גלדי גלדי וקס"ד שהן מתקלפי' ואקשי' והרי שור ופרקי' חדוקות בעי' שיהיו אותן כרוכו' מהודקו' (ודי) [זה] בזה ואינן מתקלפי' משא"כ בשור דמרפו ברכי ומקלפין הלשון חדוקות כמו חידוק של קירויה דאמרי' לעיל ובפ"ב דעירובין טובם כחדק שמחדקין הרשעים לגיהנם כלומר דוחי' אותם שם ואקשי' א"ה הדרא קושיא לדוכתה שהרי של עז כרוכו' הן אלא (שאין) [שהן] חדוקו' ומפרקי' הדורות נמי בעינן כלומר כרוכות שיהיו אותן כרוכו' [חדוקות] לאפוקי משור והדורות לאפוקי מעז והא דמיבלע חידקייהו והיינו ספקא דעז כרכוז דלא מיבלע חידקייהו ובהכי סלקא שמעת' שפיר.
ובתוס' בשם ר"ת ז"ל גרסינן מבוצלות בבי"ת ופי' שפופות כדאמרינן בקידושין מאי משמע דהאי אגם ליש' דבוצלא הוא דכתיב הלכוף כאגמון ראשו לנוסחאו' שלנו שכתוב בהן מפוצלות נמי כך מתפרש כמו שאמרו הבקר הפקר וקרן הצבי אינו כן לפירש"י ז"ל הקשו שכל הסי' שמענו חכמים בצבי שאין עורו מחזיק בשרו ושאמרו עליו במדרש שיר השירים שהוא ישן בעינו אחת כולן ישנו באותן שהעולם קורין צבי. + +Daf 60a + +הרכיב ב' דשאים כא' לר' חנינא בר פפא מהו. איכא דק"ל והא כלאי זרעי' נינהו, ובארץ מדאורייתא כדכתיבי קראי וכדמפור' בקידושין (לט,א).
ואין זו קו' שאינו אסור משום כלאים לרבנן אלא מיני תבואה וקטנית (ורמוני) [וזרעוני] גנה אבל (כלאים) [דשאים] לא ומיהו לרבי חנינא בר פפא בעי אם הרכיבן [זה ע"ג זה כמו הרכבה] באילנות מהו מאחר (שהאילנות) [שמאילנות] לשאו ק"ו אבל זרע [ב' דשאים] פשיטא דפטור כשם שאין כלאים באילנות אלא בהרכבה דתניא בתוספתא דכלאים וזורעים זרעוני אילן כאחת ומיהו לענין כלאי הכרם תני בתוס' ר' דוסתאי בר' יהודה אומר מין דשאים הרי הם כלאים בכרם ומשמע ה"ה בעצמן שהם כלאי זרעים.
וא"ת הרכבה מיבעיא ליה (הרי) [אבל] זריעה אסורה הא לית' דכל שאסור בזריעה כ"ש בהרכבה דומיא דירק' דאסור נמי בהרכבה כדתנן בפ"ק דכלאים אלא ר' דוסתאי ברבי יהודה יחידאה ופליגי רבנן עליה והכי נמי משמע בהדיא בירוש' הלכך לרבנן דשאים אין בהם משום כלאי הכרם ולא משום כלאי זרעים אלא בהרכבה לר' חנינא תיבעי. + +Daf 60b + +והא דאקשינן ונגמר מעורב. לאסור עוף הבא בב' סי' לאו דוקא באותן ב' סי' שבעורב אלא לאסור אף הבא בב' סי' אחרים דכיון דעורב הוא בא ללמד על הכלל כולו לא הוצרך אלא ללמד על שאינן דורסין שכל הדורסין כבר פרטן הכתוב וכי אקשי' נמי נגמר מפרס ועזניה לאסור שאינו דורס בלחוד מקשה כדפרישית וכן למי שגורס ונילף משאר עופות ה"ה והוא הטעם בכולה סוגיא עוף הבא בסי' א' דגמר לי' ר' חייא מנשר להתירא אתי' למגמר מהני לאיסורא והיינו בשאינו דורס.
והא דאמרינן בשלהי שמעתא גמירי דאיתי' בפרס ליתי בעזניה ה"ק דאיתי' בהאי ליתי' בהאי וכיון דכתב רחמנא שניהם כל א' ללמד על סי' א' בלבד הוא בא ולפי' הוצרכו שניהם ועוד דכל היכא דאפשר אינו מלמד אלא על סי' שבו אבל בעורב משום דלא אפשר הוא מפני שהדורסין כולן כבר אסרן הכתוב.
והא דאמרינן דאיתי' בפרס איתיה בחד מהנך ודאיתי' בעזניה איתי' בחד מהנך סירכיה נקט משום דלא ידע הי מינייהו אינו דורס. +תלתא הדרי בכולהו. פי' יש מהן שיש לו אצבע יתירה וזפק ואינו דורס ויש שיש לו אצבע יתירה וקרקבנו נקלף ואינו דורס ויש שיש לו זפק וקרקבן נקלף ואינו דורס והיינו דקאמרי' הדרי בכולה פ"א תלתא סי' של טהרה הדרי בכולהו דכ"ג עופות יש להם ג' ועורב יש לו מאותן שלשה ב' ופרס ועזניה א' מאותן ג' ולב' סי' א'.
נוסחא עתיקא אמרי' שאר עופו' טמאים אית להו תלתא עורב אית ליה תרי פרס ועזניה אית להו חד חד ואידך סימנא או בפרס איתי' או בעזניה איתי' ודקאמרי' לאו ב' כתובים הבאים כא' הם משום דגמרי' מההיא דליתי' בשארא לפי לשונות אחרים שכתבתי לומר שהיינו אומרי' עוף הבא בסי' א' אסור דגמרינן מפרס או מעזניה אבל עוף הבא בסי' אחד מאותן שהם בשאר טמאים ובעורב ודאי טהור דב' כתובים הבאים כא' נינהו והשתא דגמרי' מנשר למשרי בכל סי' טהרה לית בכולהו קרא יתירא שללמד על עצמן יצאו דלא תגמר חג בר להיתרא ולפי לשון שנר' לי עולה יפה.
ורבינו שלמה ��"ל פי' אידך או בפרס איתי' או בעזניה איתי' ולא תאמר סי' זה אלא בפעם א' מהו דתימא נילף מניה לאיסור עוף הבא בסי' א' מכל הסי' הללו דהא לא ידעינן מאי נינהו הנהו סי' דאי כתיב לחודיה למילף מניה. ואין פי' זה נכון כלל דרחמנא לאו משום ספקא כתב לן נשר. ועוד דרבנן כולהו ידעי להו כדמוכחא שמעתי'. +גמ' תלתא הדרי בכולהו. פי' לפי' פירושו של רש"י ז"ל שכתבנו שעשרים עוף יש להן אצבע יתירה וזפק וקרקבנו נקלף אלא שהן דורסין ועורב נמי דורס ויש לו ב' סימני טהרה ופרס יש לו אצבע יתירה על הדמיון ועזניה אינו דורס ושאר סימניו לטומאה לפי' עור הבא בסי' א' של טהרה והשאר כולן לטומאה חשש רב נחמן שמא הוא פרס או עזניה ומי שאינו בקי בהן ובשמותי' טמא הוא לו.
ובדין הוא דלימא טהור ובלבד שיכיר פרס ועזניה אלא משום דלא שכיחי בישוב ואמר (נץ) [בהן] דלא שכיחי אינשי דבקיאי בהו וכן נמי אלו היו חכמים בקיאים באותו הסי' שיש לפרס ועזניה יכולין היו להתיר כל עוף הבא בסי' אחד שאינו מאותן ב' סי' שא' מהן בפרס ואחד בעזניה אלא שלא היו בקיאים בהם. + +Daf 61a + + + +Daf 61b + + + +Daf 62a + +בב' סי' טהור ובלבד שיכיר עורב. פי' ב' סי' מכל הד' השנויין במשנתינו, כגון שיש לו אצבע יתירה וזפק והג' שבו לטומאה הוא ואין לחוש שמא דורס הוא וטמא שא"כ יהיו לו ב' סי' של טומאה וב' של טהרה ואין כן אלא בעורב והוא מכיר שאינו ממין עורב אלא ודאי אינו דורס ואינו ממין כ' עופות שהרי דורסין הן לפיכך טהור ומכאן (יש) [שכל] כ' עופות דורסין הם. +והלכתא עוף הבא בסי' א' טהור. פי' וב' סי' לטומאה טהור והוא דלא חזינן ליה דדריס שאי אפשר לחוש לו אלא שהוא פרס והוא דורס ולא שכיח בישוב ואין חוששין שמא אינו דורס ויש לו ב' סי' של טומאה שעורב וכל מין עורב דורסין הם ומכאן שעורב נמי דורס הוא וכן אם לא היה לו סימן טהרה כלל אלא שאינו דורס מודה שאין לחוש אלא בעזניה ואינו מצוי אלא להתיר בכל סי' א' אמר אמימר ואלו היה דורס חוששין לפרס דאמרי' מעקר עקר ובא לישוב שמסורת היא כל עוף דורס טמא.
וזה הפי' נכון ומחוור בפשט השמועות דמשמע בכל מקום הדריסה הוא סי' מובהק לטומאה ושאינו דורס סי' גדול לטהרה וכן התנאים נותנים סי' לדריס' בקולט מן האויר וחולק את רגליו.
אבל אני תמיה אם יכול הכתוב ללמד בקצרה כל עוף הדורס טמא וכל שאינו דורס טהור חוץ מפרס ועזניה כמו שפירש בחזיר ואינה קושיא שהכתוב מונה והולך הוא במועטין שהרי בבהמה נמי מנה בטהורין וכאן מנה בטמאים שהם מועטין ולפי שענין הדריסה אינו סימן בגופן ואין אדם יכול לעמוד על העוף שלא יהא דורס אלא בבקיאות גדולה בו ובכל מיניו וכבר תפס לו שמותיהן ואין בטמאין אלא הן שוב לא הוצרך הכתוב בדריסה כלום וכן מצינו שלא פי' דין כנפי העוקץ בבהמה וגמ' גמירי לה בתורה שבע"פ וכן יש לנו לומר לפי השיטה הזאת שכל העופות הטמאין דורסין הם ופרס ועזניה עמהם ואין לך בטהורין דורס ותעלה לך השמועה גם בזה ע"ד שפירשתי.
אלא שהלשון הזה דחוק קצת כמו שאמרו לפנינו ואידך סימנא או בפרס איתיה או בעזניה איתיה ועוד שא"כ למה ג' סימנים נמנים בסימני טהרה יש לך שכולן בו וטמא כגון שדורס ושאינן בו וטהורה כגון שאינו דורס.
ושמענו שהגאונים ז"ל אמרו שמסורת בידיהם שלא התיר אמימר אלא שקרקבנו נקלף וכ"כ ר"א ז"ל בקבלה מרבותיו ומסתייעי מפשטה של שמועה במה שאמרו טמאים אין קרקבנן נקלף וגו'.
[וכן כ'] הרב אחאי משבחא (לא נמצא בשאלתות שלפנינו) כולהו קורקבני דעופות נקלףוכשרים ועופות טמאים אינו נקלף ולפי זה נמי כל הדורס טמא וך' עופות דאית בהו ג' ג' היינו אצבע יתירה וזפק ושאינן דורסין ובעורב אצבע יתיר' ואינו דורס וכן נראה ממה שאמרו לר"ש והלא אנשי תמרתא ואנשי גליל אוכלין אותה מפני שיש להן זפק או קורקבן ש"מ שאין כך בעורב.
והא דא"ר נחמן עוף הבא בסי' א' טמא פי' בכל סי' א' שבעולם ואפי' כשבא וקורקבנו נקלף מפני שיש לחוש לפרס או לעזני' ודוקא בבא בסי' א' בלבד כלומר שאין בו אלא זה והשאר לטומאה [ועוף הבא] בב' סי' בלבד והשאר לטומאה טהור בכל ב' סי' כגון שיש לו זפק ואינו דורס או אצבע יתירה ואינו דורס וכ"ש כשקורקבנו נקלף אלא שאינו מותר (כשאר) [בשאר] ב' סי' אלה ובלבד שיכיר עורב אבל אם בא בב' סי' ואין אנו יודעים אם יש יותר ודאי טמא אף ע"פ שמכיר עורב שיש לחוש שמא יש לו סי' ג' והוא מכ"ד עופות טמאים.
ודברי אמימר כך פירושן: עוף הבא בסי' א' (וקורקבנו) [שהוא קורקבונו] נקלף טהור שאין סי' זה אלא בפרס ולא שכיח בישוב והוא דלא חזינן הדריסה אבל בסימן (א') [אחר] אסור שאם דורס טמא ואם אינו דורס יש לו ב' סי' של טהרה והוא ממין עורב.
ותמהני אם בא בזפק נמי יהא מותר שהרי עורב אין לו זפק ויש תמיה אחרת היאך נחלקו אבות העולם בזרזיר ובסנונית אם הם מין עורב אם לאו והרי עורב מצוי ובכולן יכולין לבדוק מה ב' סי' יש לו.
ונ"ל שר"א סובר שב' מיני עורב הם, והעורב הידוע שהוא השחור יש לו אצבע יתירה ואינו דורס והמין האחר שנתרבה מלמינו שוכן עמו ודומה לו בסי' שיש לו ב' סי' של טהרה וא' מהן הוא סי' שיש בעורב עצמו והוא שאינו דורס ויש לו סי' א' של טהרה שאילו בעורב והוא זפק והוא מחלוקתן של ר"א וחכמים אליבא דת"ק ור' סבר לא נחלקו בזה אלא בסנונית לבנה נחלקו שיש לו אצבע יתירה כעורב השוכן עמו וקרקבנו נקלף בסכין בשמש דר"א סבר אין קרקבנו נקלף ומין עורב הוא ואינו דורס ויש לו ב' סי' כעורב וחכ"א קרקבן נקלף הוא וכל שקרקבנו נקלף אין לחוש לו אלא בשאין לו אלא סי' א' שיש לחוש לפרס ועזניה ומאחר שנחלקו ר"א ורבנן בקרקבן נקלף בסכין ולא נפסקה הלכה כאחד מהן מעתה כל שקרקבנו נקלף בסכין ספק הוא בין כשאין לו סי' אלא זה בין כשיש לו סי' אחר והיינו ח' ספקות, כנ"ל לתרץ מסורת הגאונים ז"ל.
נמצא עכשיו שאין להתיר עוף הבא בסי' א' למי שאינו בקי בהן ובשמותיהן אלא שאותו סי' הוא שקרקבנו נקלף ביד ולפי מה שפי' אפי' רגליו חתוכות ואין לבודקו בשאר הסי' או שבא בב' סי' ואחד מהן קרקבנו נקלף אעפ"י שאינו מכיר עורב או בג' טהור לעולם ולא א"ר נחמן ובלבד שיכיר עורב אלא משום שבא להתיר בכל ב' סי' אבל בא בקרקבן נקלף לעולם מותר ואין לחוש.
ואין דבר שמתקשה עלי לפי סברא זו, אלא מה שאמרו סתם בסי' א' ולא פירשו. ויש להשיב שכלפי שאמר ר"נ עוף הבא בסי' א' טמא והוא כלל לכל כמו שפי' בא אמימר ואמר שיש סי' אחר שמותר והוא שידוע שאינו בטמאין ועוד מצינו בתלמוד במקצת מקומות שהזכירו אחד סתם והוא מיוחד וידוע כ"כ היתה מדה של אחד מהם ופי' של לוקח ביבמות ביאתה או חליצתה של אחד מהן פוטרת צרתה כיצד חולץ לבעלת וכו'.
ורבינו יעקב ז"ל חלק על פי' משנתינו שפיר' רש"י ז"ל ואמר דה"ק כל עוף הדורס למעלה טמא ויש לו אצבע יתירה וזפק וקרקבנו נקלף בידוע שאינו דורס וטהור ולפי פי' זה שך' העופות שיש להם ג' סי' הא' מהם הוא שאינו דורס שאלמלא כן היו טהורין שכל שיש בהן ג' השנויין במשנתינו בידוע שהד' בהן וטהור הוא ועורב לדעת הרב ז"ל אינו דורס, והשמועה מוכרחת על כרחנו כמו שאפרש בע"ה.
גם מה שפירש הרב בענין הדריסה יוכיח והיינו דקאמרינן עוף הבא בסי' א' טהור והוא דלא דריס כלומר שאותו סי' הוא שאינו דורס ורואין ומכירין בו שאין אלא סי' זה של טהרה בלבד ובג' הנזכרים של טומאה הן אבל בסי' אחר אין מתירין אותו חוששין שמא אינו דורס ומין עורב הוא ואם דורס עכ"פ טמא ופרס ועזניה הוא דאתו להו לישוב ובב' סי' שא' מהן נמי אינו דורס טהור ובלבד שיכיר עורב ומיהו אבל בב' סי' אחרים אין להתיר שאם ראינוהו שדרס ודאי טמא ואם אינו דורס יש לחוש לך' עופות, זהו תורף פי' של הרב ז"ל.
ואל ישבש עליך דעתך מ"ש בספר הישר שלו אסטיר ושלקון מין עורב הן והן שדורסין כמו שנשתבשו בו אחרים שהרב ז"ל סובר שמיני עורב חלוקין בסימניהם כמו שפירשנו למעלה ועל כן אמר שהם מין עורב כמו סנונית לבנה לר"א לפיכך עוף שבא בסי' א' והב' אינו דורס אסור הוא לדעת הרב ז"ל.
וק' שכדבריו בכ' עופות אינן דורסין ושנינו דרוסת הנץ ודרוסת הגס ומה שדחה יש להן ארס וזיהרא אבל אינן דורסין ואוכלין אינו אלא כל שצדין וממיתין דורסין הן וכן מה שאמרו בניזקין ארי בר"ה דרס ואכל פטור היינו נמי שדרס בצפורניו ומיד שניצודו לו אכל בין שמתה בין שהיא חיה דורס מיקרי טרף היינו שהמיתה תחלה והוצי' דריסתו ממנה ואח"כ אכל דלאו היינו אורחי' שכל הצדין מיד שנצודו להן הם אוכלים בדריסתן הן.
וע"ק שמשמעות הגמ' עוף הבא בסי' א' ועוף הבא בב' סי' דר"ן בכל לשון משמע ולאו דוקא כשאינו דורס.
אבל י"ל בזה לפי שסי' א' צריך שלא יהא דורס וכיון שאתה אומר אינו דורס הוא לאו בסי' א' אתה מתירו וכן בשנים הוא הטעם.
והוי יודע שהכל לסומכין על דברי אמימר דפרס ועזניה לא שכיחי בישוב ולאו דוקא באתריה אלא מילתא פסיקתא היא בכל המקומות של ישוב והא דאמר איהו לקמן הא באתרא דשכיחי פרס ועזניה כגון שהוחזקו שם ודאי א"נ כגון ביושבין במדברות.
ושמעי' השתא דהיכ' דאיכ' ד' סי' טהרה ג' בגופו יאינו דורם טהור וא"צ מסורת והיכא דאיכא ג' סימני טומאה ואינו דורס טהור בין לפירושינו בין לפירו' ר"ת ז"ל ואין מסורת הגאונים ז"ל נמי חולק בזה שהרי אין לחוש אלא לפרס ועזניה ולא שכיחי בישוב ולא באו הם אלא לאסור הבא בסי' א' שיש לחוש לעורב וכמו שפירשנו.
והיכ' דקורקבנו נקלף וב' הסי' לטומאה ואינו ידוע שדורס טהור וכן בסי' אחר יחידי לפי הפי' הראשון שהוא הנכון והראוי לסמוך עליו כפי מה שנתבאר אלא שאנו חוששין בסי' אחד חוץ מן הקרקבן נקלף כפי מסורת רבותינו ז"ל ולפי' ר"ח ז"ל גם הוא אסור שיש לחוש בו לעורב וכן נמי מי שיש לו אצבע יתירה וקרקבן נקלף ואינו דורס או זפק וקרקבן ואינו דורס מן המחלוקת הזו שלפי פי' א' טהור הוא ואין לחוש לו.
כללו של דבר אין לחוש לעוף שידוע שאינו דורס בין שבא בלא סי' א' בין שבא בסי' א' בגופו או בבא בג' סימן ולחוש לדברי הגאונים צריך שיהא קרקבנו נקלף.
ועכשיו אני חוזר לסוגי'. +והלא אנשי כפר תמרתא היו אוכלים אותו מפני שיש לו זפק. לפי דברי מי שאמר שהעורב דורס הוא אין לפ' שאלו הב' סי' אינן בעורב שא"כ אין בו אלא סי' א' של טהרה שהוא אצבע יתירה אלא אנשי כפר תמרתא מסורת היה בידם שהן טהורים והיו אוכלים אותם ע"פ מסור' מפני שהיה להם סי' טהרה זה ואע"פ שהיה להם סי' אחר של טהרה זה מסייע למסורת שרוב העופות הטהורים המצויי' באותם המקומות הם מאותם שיש להם זפק או קרקבן נקלף ואין פי' זה כלום.
ויפה אמר רש"י ז"ל שפי' שאין זה מאותם ב' סי' שבעורב אלא שיש להשיב על דבריו מדבריו שהוא אמר שהעורבים הגדלים בבתים דורסים ורבים אמרו שדברי שגגה הם אבל ראיתי שלא פי' הרב ז"ל כן אלא בזפק שהעורב היה בדוק אצלו שאין לו זפק ואלו היה בזרזיר ב' סי' שבעורב ממש היו הכל מודים שהוא מינו דשכן ונדמה הוא אפי' רבנן מודו אלא שאין לעורב זפק אבל על כרחנו קרקבן נקלף יש לו.
וטעם אנשי גליל העליון בסנונית נ"ל שהי' לה אצבע יתירה בודאי ומפני שבדקוה ומצאו בה קרקבנו נקלף ולא זפק אמרו ש"מ שאין לחוש בה אלא במין עורב ונהגו בה התר לפי שאינה דומה לעורב שזו לבנה והוא שחור דסברי לה כרבנן דאמרי שכן ונדמה בעינן ואמר להם ר"א אף הם עתידין ליתן את הדין דשכן עמו מינו הוא שהרי דומה לו בסי' וסיוע לפי' זה מה שהסכימו בגמ' דחוורא כריסי' שרי וירוקה מחלוקת ואוכמ' ודאי אסור' אלמ' אין התר ואיסור שלה אלא לפי מה שהיא מתקרב' לפרצוף העורב ושחרות שלו.
ויש נוסחאות מדוקדקות שכתוב בהן תניא אידך בסנונית לבנה וזרזי' ול"ג פלוגתא דר' כלל.
וכן מוכח לקמן בבריי' למינו להביא את הזרזיר למינו להביא את הסנונית לבנה מרבה להו תרוייהו מלמינו ואע"ג דהאי אית ליה זפק והאי קרקבן נקלף ואי אפשר דלר"א הני ב' סי' דעורב לא לרבנן ואי אפשר נמי שיהא עורב בלא א' מן ב' סי' הללו כיון שהוא דורס אלא ע"כ מיני עורב חלוקין הן בסימנים לר"א וכל דאית ליה ב' סי' ושכן עמו נתרבה מלמינו לדידיה ומיהו לרבנן נדמה לו בסי' בעי' לפי משמעות הגמ'. והא דמקשי' מהך בריית' לר"ן לאו מדר"א אלא דמודו רבנן בלמינו דמרבינן ביה ולא פליגי אלא בהני א"נ משום דקי"ל בירוק' כריס' אסור. + +Daf 62b + +ח' ספקות הן. לא היה בהן אלא סי' זה בלבד. כדברי בעל הלכות ז"ל.
ורש"י ז"ל כתב דג' סי' אחרים מבוררין היו בהן ובזה סתר הדרך שפירש בה השמועה על פי דבריו שא"כ אף בנשאר להם אצבע יתירה וזפק ואינו דורס אין לחוש לך' עופו' דדורסין הם וכ"ש לעורב.
ולדברי ר"ת ז"ל היו בהם ב' סימני' אצבע יתירה וזפק ואלו היה בהן זה בידוע שאינו דורס וטהור ואם אינו נקלף יש לחוש לך' עופות טמאים ולמיניהם וזה אינו דורס, וכן פי' הרב ז"ל.
ודאמרינן כולהו עופות טהורים קורקבנן נקלף ה"ק כל שאנו מתירין אותם בסי' קרקבן זה נקלף הוא לגמרי. וכלשון שפירשתי. + +Daf 63a + + + +Daf 63b + +עוף טהור נאכל במסורת. פי' בין הבא בסי' א' בין הבא בב' סי' או בג' והוא אינו דורס שכל שתעלה לך מסורת בידך מאבותיך שאינו מכ"ד המנויים בכתוב טהור הוא כדקתני ר' חייא לעיל אבל אותו שדורס לעולם טמא וכבר מפורש.
ומצאתי מי שמספק עלינו עוד לומר שאצבע יתירה הוא היוצא באמצע רגלו של תרנגול כעין גודל ואינו דורס בקרקע ואינו כלום דא"כ תורים אין להם אצבע יתירה ואם יספקו עלינו מן התורים הרי בני יונה דודאי יש להם ד' סי' הללו בתורים ודקתני בספרא (שמיני ה') מה תורין ובני יונה מיוחדין שיש להם אצבע יתירה וכו' והדבר מפורסם וידוע שאין לבני יונה אצבע יתירה זה הגבוה כלל. +ודילמא דעוף טמא נינהו. פירו' אע"ג שעופות טהורים מרובים סמוך מיעוטא דנבלות וטרפות לטמאים והוו להו רובא א"נ מתלה על מחצה ואסור. וי"א אע"פ במיני עופו' הטהורים מרובין עופות הטמאים מרובין מהם שיש במינן הרבה וכדאמרינן ק' מיני עופות טמאים יש במזרח וכולן מין איה הן. +והא דאקשי' ולימא של עוף טהור הוא. ק"ל, אדרבה לא ליהמניה כלל. וא"ל לטעמיה אקשי ליה כיון דמהימן לך אפי' כי אמר סתם של עוף טהור הוא ליהמניה ומפרקי' משום דלא מצי מישתמיט הוא מהימן דמילתא דעבידא לאגלויי מיד לא מרע נפשיה ונתפס עליו כגנב ושקרן הוא וכל כה"ג אפי' אינו יהודי מהימן כדאמרינן אין לוקחי' בצים טרופות מן הא"י הא שלמות לוקחין והיינו בכה"ג דאמר של עוף פלוני וטהו' הוא.
וי"מ בישראל שאינו מוחזק בכשרות ולפי דעתי בישראל אעפ"י שלא אמר עוף פלוני וטהור דהא מסקנ' בדגים כמ"ד מלחתינהו אנא בפ' אין מעמידין הכא נמי חזיתנהו אנא מהימן. + +Daf 64a + +אלא א"ר זירא סימ' לאו דאוריי'. איכא דק"ל, דבשלהי פ' אין מעמידין (ע"ז מ,א) אקשי' גבי דגים ל"ל מומחה לבדוק בסי' מי לא תני' כסימני בצים כך סימני עוברי דגים וכו' ופריק רבינא כשנימוחו ואמאי הא סי' לאו דאוריית'.
ואומר ר"ת ז"ל דודאי בעוברי דגים סי' דאוריית' שהרי אף בבצים עצמן אין לחוש אלא משום דאיכא דעורב דדמי לדיונה משא"כ בדגים דקים להו לרבנן דליכא טמא דדמי לטהור וברייתא הכי קתני כסי' האמורים בבצים שאם טמא טמא ואם טהור תולין כך סי' עוברי דגים שאם טמא טמא ואם טהור טהור ולפיכך היה אומר שדגים הבאים בלא קשקשת ואין ידוע אם אין להם או שהשירו בשעה שעלו מן הים בודקין בעובריהן אם נמצאו בסי' הללו טהורים.
ורבינו הגדול ז"ל כתב בשלהי פ' אין מעמידין כסי' בצים כך סי' קרבי דגים וכן כתב כאן וכתב שאינן נקחי' אלא מן המומחה ולא כת' מ"ש בגמ' ל"ל מומחה ליבדוק בסי' ולאו מאי דאוקימנא בשנימוחו משמע דסמך אהך סוגיא דאוקימנא דלאו דאורייתא וס"ל כמ"ד התם דג טמא משריץ דג טהור מטיל בצים הלכך עוברי דגים נקחי' מכל אדם ואין צריכין סי' שדג טמא אינו מטיל בצים וקרבי דגים אינם נקחים אלא מן המומחה דסי' לאו דאורייתא דהך סוגיא עיקר אע"ג דרבינא בתראה דמסתבר טעמיה דר' זירא דאי לא ח' ספקות ליבדוק בבצים ועוד דהא איתמרא בדוכתה גבי הלכתא דהאי דינא וכיון דבבצים לאו דאורייתא גבי דגים נמי לאו דאורייתא דהא ברייתא הכי תניא כל שכודרת ומגולגלת ספק ב' ראשיה כדין וחדין ודאי טמאה א' כד וא' א) ספק וקתני כסי' בצים כך סי' קרבי דגים.
ובירוש' שם במס'ע"ג (ב,ט) מצאתי ר' נתן בר בא אמר קומי שמואל ידענא לאפרושי בין עוברי דגים טמאים לעוברי דגים טהורים עוברי דגי' טמאים עגולים ועוברי דגים טהורים ארוכים הם חמי ליה חד סלופתא א"ל כזה מהו א"ל טמא א"ל לא ביש לי דאמרת על טהור טמא אלא סופך לומר על טמא טהור משמע מהא דסי' קרבי דגים ועוברין למ"ד יש להם עוברין לאו דאורייתא דר' נתן בר בא ברייתא דגמרא דידן קאמר ולא קבל שמואל מניה דס"ל כר' זירא אלמא אף סי' קרבי דגים ועוברין לאו דאורייתא כדעת רבינו ז"ל. +לפיכך אין לוקחים מהם בצים טרופות בקערה. פי' אע"ג שאמר של עוף פלוני וטהור הוא שחוששין שמא בצים טרופות של ישראל ומכרן לזה. וא"ת בלא זה ליחוש שמא טרפות שלו הם י"ל אין חוששין משום נבלות וטרפות שלהן ורוב בצים של כשרות הן אבל מפני שאין דרך מוכרי בצים למוכרן טרופות וזה שמכרן כך חוששין שמא ישראל מכרן לו והוא טרפן שיהיו ניכרות לפיכך אין למדין מכאן לאסור פת של א"י שהחליקו פניה בחלמון בצים וכיוצא בהן.
ולי נראה שבטרופות ליכא למסמך עליה כי אמר של עוף פלוני וטהור הוא דהא לא ידע הלכך איכא למיחש לטרפה וטמאה דאינון רובא כדפי' ולפי' לאו דוקא אלא כלומר אין מוכרין להם אלא טרופות בקערה דמותר לפי שאין לוקחים מהם טרופות. +הא דאמרי רבנן ח' ספיקות הם ליבדוק בסי' בביצים. ק"ל דלמא יש בטהורין דומין לטמאי' ואלו דומים לטמאים אבל אין בטמאים דומין לטהורי' לאו מילתא היא חדא דהא בריית' קתני ב' ראשיה' וכו' טמאה אלמא אין בשל טהורים דומין לטמאים ועוד דקים להו לרבנן דליכא אלא דעורבתי דדמיא לדיונה.
ומ"מ תמיהא לי וכי משום דעורבתי בלחוד נאסור הבצים והא מיעוטא דמיעוטא היא ונבלות וטרפות נמי בבצים דשחלא קמא לא שכיחי כלל אלא כך אמרו כיון שמצינו של עורב לא נסמוך על הסי' שמא יש נמי מינים אחרים שאין ידועים דומין לטהורי' וחששא בעלמא הוא והיינו ליש' דקאמרי' לאו דאוריי' כלומר כיון שאין הלמ"מ ונמצא בהן טמא אע"פ שרוב המינים הידועים באין בסי' הללו אין סומכין עליהן שאי אפשר לעמוד על כל הטמאים למיניהם. +ואם ריקמה ואכלה לוקה עליה משום שרץ הארץ. איכא למידק בלא ריקמה נמי שכל היוצא מן הטמא טמא וא"ל נהי דאסירה מלקא לא לקי עלה דלאו שרץ השורץ הוא אבל בביצת עוף טמא אפשר דלקי מלאו דבת היענה. + +Daf 64b + +גיעולי ביצים. פירש"י ז"ל ביצה טמאה שנתבשל' עם הטהורה כדאמרי אינשי מיא דביעי בעלמא. ואינו מחוור משום דבפ' גיד הנשה אמר ר"ן ביצה בס' ושקלי וטרי בה טובא ולא מייתי להך ברייתא דקתני גיעולי בצים מותרות.
ושמעתי שנמצא בתשובה להגאונים ז"ל, גיעולי בצים - כגון שהכה את התרנגולת ויצאה ממנה ביצתה שלא בזמנה מותרת אעפ"י שלא נגמרה לגמרי ואין בה משום אמה"ח כיון שאינה מעורה בגידין והוא מלשון שורו עבר ולא יגעיל.
וכן מצאתי בה"ג, והני ביעי דלא גמרן דרמיא תרנגולתא דקרו לה אינשי דשיחלא לא תימא אבר מן החי הוא ואסורה אלא שריא דתניא גיעולי בצים מותרות.
ובירושלמי דבס' תרומות פ' בצל (ה"ו): גיעולי בצים מותר שורו עבר ולא יגעיל ובתוספתא מצאו שם דתניא בצים טהורים ששלקן עם בצים טמאות אם יש בהם בנ"ט אסורות ואם לאו מותרות גיעולי בצים מותרים באכילה. בצים ששלקן ונמצא בא' מהם אפרוח אם יש בהם בנ"ט אסורות ואם לאו מותרות בצים מוזרות נפש היפה תאכלם מצא בא' מהם דם וכו'. +מנין לביצה טמאה שהיא אסורה. איכא למידק הא ל"ל קרא כל היוצא מן הטמא טמא ואפי' דבש קס"ד למיסר במ' בכורות אלא משום דאסיקנא דלאו מגופייהו הוא וא"ל נהי דאסור מלקא לא לקי.
ושמעתי שמתרצים סד"א ביצה טהורה דשרא רחמנא חידוש הוא דהוה לן למיסר משום אמ"ה ביצה טמאה תשתרי קמ"ל קרא והיכא גלי רחמנא דביצה טהורה שריא מדכתיב תקח לך לעצמך ולא לכלבך כדאיתא פ' שלוח הקן ובה"ג בהלכות גיד כתוב דביצה טהורה מנא לן דשריא מדגלי רחמנא גבי טמאה דאמר חזקיה וכו' ש"מ דביצה טהורה מותרת ואינה אסורה משום אמ"ה.
וא"ת ל"ל כל הני טעמי אם ביצה טהורה אסורה א"כ עוף היוצא ממנה היאך יהיה מותר הרי כל היוצא מן הטמ' טמא זה אינו מספיק שהרי אמרו אפרוח של טרפה מותר מ"ט כמה דלא הוסרח לא גביל וכי גביל עפר' בעלמא הוא כדאיתא במסכת כריתות. +וכי בת יש ליענה. י"מ מפני שהעופות מטילים בצים ואינן יולדים עופות לפיכך אין לומר בהן בת ורק באדם ובקר וצאן וא"ת והרי בני יונה וי"ל התם נמי לדרשא אתא.
וי"מ וכי בת יש ליענה שיהא דינה חלוק מאמה כדי שיאמר הכתוב בת לאסור הבת ולהתיר האם וכן בבני יונה אין אנו דורשין רק הקטני' ולא הגדולים וכן לשון בן ובת קטנים במשמע ולא גדולים. + +Daf 65a + +ה"ג וזו היא גי' רש"י ז"ל וכן בהלכות רבי' ז"ל: רשב"ג אומר דורס ואוכל בידוע שהוא טמא יש לו אצבע יתירה וזפק וקרקבן נקלף בידוע שהוא טהור. וכבר כתבתי דסיפא אאינו דורס דרישא קאי משום דרשב"ג לאו בספיקו של עוף בא ללמד אלא בודאי כלו' בעוף שאנו יודעים סימניו בדריסה הלכך כיון שפסק בדורס שהוא טמא ודאי שאינו דורס הוא שבא לטהר בסי' הללו וכבר פירשתי עוד דסימנין של טהרה מני תנא ואזיל ודומיא דמתני' ובעל ה"ג ז"ל גורס [אינו] דורס ואוכל בידוע שהוא טהור וכך הוא בתוספתא (ג,ז).
וראיתי עוד שמפרשים במשנתינו דאו או קתני לפי שהעוף שאינו דורס בסי' א' בגופו הוא נטהר בודאי לפי הדרך הזו שבארנו ואין הלשון הזה מחוור אצלי דבמתני' לאו או או קתני כדקתני סיפא בחגבים. ועוד דלא תנן במתני עוף הבא בסי' א' טהור אלא בר' חייא.
[ובסוף המסכ' מצינו בשם המחבר ז"ל בענין שמועה זו דברים מבוארים היטב, וז"ל:] אחר שכתבתי בהלכ' העופות פי' מקצת הראשונים וראיתי דרכי כולם חזרתי לבדוק בעופות.
ותפשתי תחלה בעורב השחור שאין להסתפק בו מפני שחרותו מכל העופות ומפני שיש במיניו באים בראש יונים ובניו בשעת יציאתן מלובנין קצת כמו שאמרו עליו באגדה והרבה דברים באגדות ובתלמוד מוכיחות עליו והוא הנק' קורב"י על פי צעקתו שקורא כן וכדאמרי' אפיקו לי קורקור בפ' לא יחפור ובל' ישמעאל גוראב שכן מתחלפות להם עי"ן בגימ"ל בלשון תמיד ומצאתי שקרקבנו נקלף ביד בלא שמש ויש לו אצבע יתירה ואין לו זפק כלל ומעתה הדבר ברור שהוא דורס והם ב' סימניו לטומאה ונדחו דברי ר"ת ז"ל ומחלוקתו מכאן ועדיין בא זה כהוגן לדעת רש"י ז"ל ועוד דבר ידוע ומפורסם שיש עורב מחריב בכפרים מפני דריסתו שהוא צד תרנגולים קטנים ומוציא אותם מבני הפרזים תמיד עד שאינן יכולים לגדל מהן כלל וכבר פי' ענין הדריסה שהוא צודה בודאי.
וחזרתי לבת היענה הנקרא בל' חכמים נטאמ"א כתרגומו וגם היא אין להסתפק בה שהיא האוכלת הברזל וזכוכית כדאמרי' בפ' מפנין וכן אמרו בב"ר האוכלת ברזל וזכוכית והיא העושה הכל תמיד שאינה משיירה ולא משמעת קול כלל כענין שכתוב ואבל כבנות יענה ובדקו בה ואין לה אלא ג' אצבעות ב' לפניה וא' יוצא גודל ואין לה זפק אבל קרקבנה נקלף, וגם זה סותר דברי ר"ת ז"ל ואף בדברי רש"י ז"ל.
וע"ק עליהם מאד שנראת בגמרא ובכל מקום שהנץ הוא שצדין בו יותר מכל העופות כמו שאמרו ואמרי' דריסת הנץ בדרברבי מינייהו ואמרו בתרגום שיר השירים יונתי בחגוי הסלע כנישת' דישראל מתילא ליונתא דסגירא בחגוי טנרא וחויא מעיק לה לגו וניצא מעיק לה מברא וזה הענין אמרוהו עוד באגדה של שמות רבה ואנו רואין בני אדם בכל מקום ובכל זמן שהעוף המזומן להם לצידה והורגלו לצוד בו יותר משאר עופות כולן הוא נקרא אשפרכי"ר בלע"ז וכן נהגו הראשוני' ז"ל ללעז הנץ אשפרכי"ר. וכן פירש"י ז"ל בהלכה בפי' המשנה וכ"כ בפי' התורה ובל' ערבי כן נקרא נץ בחלוף קרוב ומורגל בלשונות.
ועוד ששנו במשנ' דריסת הגס ודבר ברור הוא שהגס הזה עוף טמא הוא ודורס והיאך לא קראוהו כלשון התורה או כלשון שתרגם אונקלוס אלא שאינו עוף אחר אלא (גס) [נץ] הגס שיש בנץ מינין גסין ודקין ולפי' שנו שהנץ סתם שהוא מן הדק יש לו דריסה בעוף הדק ודריסת הנץ הגס בעוף הגס והוא (דאיתצוד) [ראיה לזה] שהוא ממין הנץ וצד ודורס בעופות גדולים ממנו והרי זה ברור שהנץ הכתוב בתורה הוא ממינין הללו וכולן אין להן אלא סי' א' של טהרה והיא אצבע יתירה ואין להם קרקבן כלל ואין להם זפק ואעפ"י שיש להם רוחב בוושט עצמו שקורין גרגורא אין זה זפק כלל אלא וושט הוא ונקובתו במשהו וגם זו סתיר' בפי' רש"י ז"ל ואין צ"ל בפי' ר"ת ז"ל והם מעצמ' הם יושבי הצד יותר מכל העופות ודרוסתו אסורה מכולם [לא] נק' דורס אתמהא.
ועוד בדקתי בעוף הנקרא מילאן ובערבי אלהר"י והוא דורס לדעת כל מה שפירשו בדריס' וצד כל היום בתרנגולים קטנים וכיוצא בהן ואין לו זפק ולא קרקבן ממש אלא בליטה מועטת במקום הקרקבן בב' עור��ת בוושט ואינן נקלפין ויש לו אצבע יתירה והרי לך עוף טמא בא סי' א' בלבד ואינו פרס ועזניה זה מצוי בכל ישוב בבית ובשוקים תדיר.
ועוד תפשנו במיני העופות שעיניהם הולכות לפניהם כשל אדם ויש להם לסתות כאדם והם קדיא וקפוף כמו שמוזכר בפ' המפלת ומצאתי שאין לו זפק וקרקבן ויש לו אצבע יתירה, וגם זו ראי' ברורה.
ועוד תפשו העוף הנקרא דילטור שהוא דיה הנזכר בתלמוד והוא דיה האמור' בתור' והוא שרואה נבלות מרחוק יותר מכל העופות וכן רש"י ז"ל עצמו מפ' בכל מקום דיה גולטה ומצאתי שאין לו זפק ולא קרקבן כלל ואצבעו יתירה נראית וחזקה שהוא דורס וצד ביותר וגם זו ראיה אמתי'.
וכן העטלף ידוע לכל שהוא העכבר הפורח בלילה וראיתי שיש לו זפק ולא קורקבן ויש לו ה' אצבעות לפניו ואין לו אצבע יתירה אחורנית אבל שלפניו נחשבת לו לאצבע יתיר' והרי הוא בעל סי' א'.
והנה ר"ת ז"ל מצא מקום להציל עלינו במה שאמר שטעו הראשונים בנשר שלעזו אגיל"ה והיא יש לו אצבע יתירה ולא ידע שהנשר הקרח הוא הנשר שהזכירו חכמים והוא שדברה בו תורה כמו שכתוב הרחיבי קרחתך כנשר והוא אין לו אצבע יתירה כלל.
ולפי שאין אנו יכולים להכחיש דברים הנראים לעינים אנו חוזרים על כרחנו לאחוז דרך הר"ם בר' יוסף ז"ל שכתב בתשובותיו וגם הוא בתוס' בס' המאור שהוא מפ' משנתינו כפשטה וכמשמעו כל עוף הדורס לעולם טמא וכל שיש לו ג' סי' בגופו אצבע יתירה וזפק וקרקבן נקלף אין אתה צריך לחזור על דריסתו דבידוע שהוא טהור לפי שכל שאר העופות אין להם אלא סי' א' של טהרה וכולן דורסין ועורב יש לו ב' ואף הוא דורס ופרס ועזניה נמי בני חד סי' אלא שא' מהן סימנו אינו דורס ועוף הבא בסי' א' טמא דקאמר ר"ן בכל סי' א' שבעולם קאמר וכלפי שאמר ר"ן סי' א' תפס לו אמימר נמי סי' א' ופי' וה"מ דלא דריס כלומר שאותו סי' הוא שאינו דורס שאין לך בטמאים אינו דורס אלא פרס ועזניה ובב' סי' טהור בכל ב' סימנים שבעולם והוא שיכיר עורב אם היו בו ב' סימניו בגופו הא אם היה א' מהם שאינו דורס בודאי טהור.
והרב ז"ל אינו גורס א"כ שאר עופות טמאי' דכתב רחמנא ל"ל ונילף משאר עופות טמאין אלא גירסתו ונגמר מתורין א"כ עורב דכתב רחמנא ל"ל ואפשר שנכתבה הגיר' בספרים א"כ שאר עופות טמאים ל"ל וכו' משיטתו של בעל הלכות ז"ל כמו שנכתבו הרבה בגמ' מלשון מר רב יהודאי גאון ז"ל וכן מצאתי נוסחאות ישנות של ספרד כגי' הרב ז"ל.
וכבר כתבתי שדברי ר"ן בעוף הבא בסי' א' אסור וק' על דברי הראשונים ז"ל שהרי חכמים יודעים היו בסי' של פרס ועזניה והיו יכולים להתיר עוף הבא בסי' א' ובלבד שלא יהא סימניו של פרס ולא של עזניה ולפ"ז יבוא כהוגן כמו שנתפרש וכן מה שאמרו סוף סוף דאיתי' בפרס איתי' בחד מהנך וכו' והוו להו ב' כתובים הבאים כא' ויבא לזה הפי' כפשוטו וכמשמעו ולדברי כל הראשונים טרחנו בו ועלה בקושי ובדוחק.
וענין ח' ספקות יתפרש יפה לפי שיטה זו שהרי בהן ב' סי' טהרה בגופן ואם היה להם קרקבן נקלף היו ג' ובידוע שהוא טהור ואם אין קרקבנו נקלף יש להסתפק בעורב ומינו א"נ היו מכירין עורב ומינו והיו הספקות (במין אחר) [בסימן אחד] ואם היה לו סי' ב' של קרקבן היו טהורין ואם לאו יש לספקן בכל כ' עופות טמאים וזהו הנכון לפי שלא היו חכמים מסתפקים כמה דורות בעורב ולא במיניו שהוא ידוע לחכמים אבל בכל כ' עופות ודאי מסתפקי' הן.
וכ"ש שזו כתשובה על דברי רש"י ז"ל שלפי שיטה זו על כרחנו נצטרך לומר שלא היה להם אלא סי' זה בלבד כדברי בעל ההלכות וכמו שכתבתי למעלה ולפיכך אם היה להן ��ה הסי' לטהרה היו כשרין כאמימר שלא לחוש לפרס ועזניה וכשתאמר שאין זה קרקבן נקלף על כרחך נשר הם והיאך יהיו כל העופות הללו שהם ח' מינין חלוקין בגופן ובשמותי' כולם נשר והנשר כולו מין א' הוא שלא ריבה הכתוב למינהו ותרנגולא דאגמא היאך תסתפק בנשר ועוד א"כ נימא רב אשי דאמר כאמימר ודר"ן לא שמיע ליה כלומר לא ס"ל. ובגמרא משמע דח' ספקו' מלת' ברירא היא ואביי בסמוך ור' זירא לקמן כולהו אית להו ח' ספקות.
אבל פי' הרב ר' משה מתברר לעינים בבדיקות ובגמר' בראיות חזקות כנגד השכל יצוקו' שאני אומר עורב לפי שיש בגופו ב' סי' טהרה משא"כ בשאר האסורים שאין להם אלא א' לפיכך ביצה שלו דומה לטהורים וזהו ענין זרזיר וסנונית לבנה שהם בעלי סי' א' מפורסם דהיינו אצבע יתירה והיו בחזקת איסור מחששת כ"ד עופות וכשבדקו אותם אנשי גליל ותמרתא ומצאום בעלי ב' סי' התירום לעצמן שלא חששו לעורב שאין דומין לו בסי' או בצורתן ממש כמו שפיר' ור' אלעזר אסר שניהם זה מפני שכונתו עמהם וזה מפני שהוא שוב עם העורב באותן ב' סי' עצמן וכל זה הוא מתיישב יפה.
ושוב בדקתי הזרזיר והוא עוף השחור ממש כך בל' ערבי והוא המכונה צפור הזתים ובלעז אשטורני"ל וכך פירש"י ז"ל ומצאתי בב' סימניו של עורב אצבע יתירה וקרקבן נקלף ביד ממש ולמדתי מזה שמחלוקתו של ר"א בזרזיר משום דכיון דיש לו סימני העורב ממש ושכן עמו ודאי מינו הוא ורבנן פליגי עליה דסברי שכן ונדמה בעינן והיינו ידמה בצורה וזה אינו נדמה שהוא עוף קטן ומזמר ואין קולו ופרצופו ומנהגו כעורב כלל ולפי הבדיקה הזו נר' שיש שיבוש בנוסחאות שגורסות בזרזיר מפני שיש לו זפק ובסנונית לבנה מפני שקרקבנו נקלף אבל נגרו' בזרזיר מפני שקרקבנו נקלף.
ושוב ראיתי בסנוני' שפירש"י ז"ל אורנול"ה וכ"כ רבינו האיי ז"ל כי סנוני' היא כטא"ף בערבי ומצאתי עוד בכתוב ותור וסוס ועגור ידעו עת בואנה שתרגום עגור בל' ערבי אל סנוני"ת היא אל כט"ף ואמרו עוד כי אל כטא"ף יקרא בלשון פרס סנון וכן תרגם יב"ע סנונית והוא האירנול"ה שאמרו.
ובדקתי בו ומצאתי לו קרקבן נקלף ביד ואצבע יתירה יש לו ואין לו זפק כלל והם סימניו של עורב וא"כ בשניהם נגרוס מפני שקרקבנו נקלף אלא שאנשי גליל העליון מקילין בזו ומחמירין בזרזיר מפני שהולך אצל עורב ואנשי כפר תמרתא מקילין אף בזרזיר ולא היא דרבנן דאמרו לו בתרוייהו שרי אלא בגליל העליון היו הסנוני' מצויות ונוהגין בהן התר במסורת ובכפר תמרתא היו הזרזירין מצויין ונהגו בהן התר והענין לשניהם דכיון שנמצאו קרקבנן נקלף עם סימנים הידועים והנראים שהוא אצבע יתירה ומעתה אין להסתפק בך' עופות אלא בעורב היו סבורים לומר שהוא טהור דודאי אינו מין עורב שאינו דומה לו בפרצוף כלל ואמר להם ר"א דשניהם אסורין מפני סי' עורב וכ"ש בזרזיר דשכונתו עמו מורה שהוא מינו אבל בשכן ונדמה לו מודו רבין והיינו נדמה בצורה כלשון אחר שפירשתי כמו שנודעתי מן הבדיקה הנז'.
נמצא עכשיו שכל עוף הבא בג' סי' טהרה בגופו טהור בא בב' סי' שבגופו יש לחוש בו משום עורב ומיניו בא בסי' א' בגופו אסור מחששת כל שאר עופות טמאים אינו דורס בין שבא בלא סי' א' או שבא בסי' א' או בב' או בג' לעולם טהור.
ואני אומר להלכה אבל לא למעשה שכל עוף שהוא לבן גמור אין לחוש לו לעורב ומיניו שאין במיני עורב לבן כולו ולא מרבינ' מלמינהו שאינן דומין כלל.
וסנונית לבנה, נראין הדברין שעל שם כריסה נקראת כן לפי שכריסה לבן או ירוק לאפוקי דבתי דאוכמי כולה כעורב שאלו היתה לבנה גמורה משום כרס ירוק לא נפסקה בה הלכה לאסור יותר מן הלבנה לגמרי דבכרס ירוק בלבד מה דמיון דעורב יש בזה ועוד אם לבנה היא אין דרך עופות לבנים שיהא כריסן משחיר אלא דרך השחורים שכריסן מלבנים מ"מ נפסקה הלכה בחוורא כריסה דשריא שאין במיני עורב לבן כולו.
ועורב עמקי דמרבינן לקמן היינו שיש בו מקומות לבנים והם בגופו כמו בהרות עמוקות כמראה חמה עמוקה מן הצל וזהו שנקרא עמקי ודומה לי שהם ב' מיני העורב הגדלים בבתים שקורין פיג"א אבל לבן כולו ליכא ואמרו באגדה אם יעלה חמור בסולם תמצא דעת בסכסין אם ידור גדי עם למר תדור כלה עם חמותה אם תמצא עורב כולו לבן תמצא כשרה בנשים ולא נראה מעולם עוף לבן הולך אצל עורב וגם זה דבר ערב ולסברא מתקרב דבר אשר יש לו שחר ואין לו ערב. [ע"כ לשון הרב המחבר ז"ל בסוף המסכתא]. +אפי' תימא רבנן שכן ונדמה קאמרי'. נר' שרבינו הגדול ז"ל פוסק הלכה כאחרים וק"ל שהרי אין אנו בקיאים בהם ובשוכנים עמהם ואעפ"כ אנו מתירין אותם בסי' ואין חוששין שמא שוכן עם הטמאים היא.
וי"ל דמאי נדמה, נדמה בסי' הוא ור"א סבר אע"פ שאין דומין בסי' כל המתחב' לטמא טמא ורבנן סברי כשדומין בסי' השוכן עם הטמא טמא ועם הטהור טהור ואינם צריכין מסורת אחר א"נ נדמה ממש במראה קאמר ובאותן שאפשר בהן טמאין אבל אותן שאנו מתירין אי אפשר שיהיו טמאין ולא שיהיו שוכנים עמהם שהרי אינן מכ"ד עופות טמאי' שמנה הכתוב. + +Daf 65b + +ה"ג: לא ראי ארבה כראי סלעם ולא ראי סלעם כראי ארבה ולא ראי שניהם כראי חרגול. וי"ס שכתוב בהם לא ראי ארבה כראי חרגול וק' דהא כולהו מארבה וחרגול אתו כדאמר רב אחאי לקמן.
ובתוס' מפרשים לפי המסקנ' דברייתא הכי קתני הרי אתה דן בנין אב וכו' וכיון דמבנין אב אתו כולהו ובנין אב בתרתי מינייהו בארבה וחרגול אתו א"כ סלעם הוי קרא יתירה ואתי מניה ראשו ארוך והא דפריך רב אחא מה להצד השוה שבהן וכו' משום דבמה הצד כל דהו פרכינן ודקאמרי' וכ"ת וכו' לומר דדילמא כיון דשוו בב' צדדין אתי במה הצד.
והאי בנין אב דקאמרי'הצד השוה שבהן ק"ל דהא כלל ופרט וכלל דרשי' בהו ולא מבנין אב אתו כדמפ' ואזיל ורש"י ז"ל מערב דין בנין אב לכלל ופרט דמסקנא אלא יש לפרש דה"ק ר' ישמעאל אלו כללי כללות אם אתה דורשן בכללין אתיא שאפי' למינהו כלל הוא אעפ"י שהכלל הראשון מרובה ממנו ואלו פרטי פרטות אם אתה עושה הכל פרט כלומר דאי מבניינא דפרטין אתי ואי מכללא אתי ומפ' בנין אב ועיקר טעמא אכלל ופרט ורב אחאי למאי דדריש בנין אב פריך דמה הצד כל דהו נמי פרכינן וכ"ש דהא כעין קולא וחומרא הוא וצ"ע. ותנא דבי רב טעמיה משום דלא דריש למינהו בכלל משום דבעי' דמי כללא בתרא לכללא קמא.
ויש ששואלין כאן, מה ראית לרבות ראשו ארוך ולמעט מה שאין בו כל הסי' הללו איפוך אלא למעט ראשו ארוך ולרבות מה שאין בו א' מן הסי' כגון שאין כנפיו חופין את רובו.
ויש מתרצים, מסתברא ראשו ארוך הו"ל לרבויי ולמעט מי שאין בו כל הסי' מפני שהד' כנפים וחופין את רובו דומין לקרסוליים וב' רגלים שפי' בהן תורה שאף הן מסייעי' אותו לנתר על הארץ.
ויש מי שאומר שהצרצור הזה ראשו ארוך ומאחר שהוצרך הכתוב למעט אותו מפני שאין שמו חגב ש"מ שכל מי ששמו חגב אעפ"י שראשו ארוך טהור שאם אין אתה אומר כן למה הוצרך הכתוב למעט מי שאין שמו חגב שאין בכלל שאר המינים מי שאין שמו חגב אלא הצרצור הזה והוא ראשו ארוך.
וא"ת א"כ סלעם דכתב רחמנא ל"ל כיון דכתב רחמנא חגב למעוטי צרצור ממילא שמעי' שמי שראשו ארוך ושמו חגב טהור לאו מילתא היא דאי כתב רחמנא חגב לחודיה ולא כתב סלעם הייתי אומר חגב לרבות כל שראשו ארוך בין שמו חגב בין שאין שמו חגב דהא מיעוט' צריך אבל עכשיו שכתב סלעם לרבות ראשו ארוך כל שראשו ארוך במשמע התר הוא למה כתב חגב ע"כ למעט מי שאין שמו חגב דהיינו צרצור ולמדנו למי שראשו ארוך ושמו חגב שהוא טהור.
ומשמע דתנא דבי ר' ישמעאל ס"ל כר' יוסי דאמר שמו חגב אבל תנא דבי רב לא דריש להו בכללי כללות ובפרטי פרטות לא דריש חגב למעוטי מי שאין שמו חגב.
וא"ת א"כ היכי אמרי' בגמ' במאי קמפלגי בראשו ארוך נימא נמי בשאין שמו חגב י"ל מפני שכולו שמן חגב חוץ מן הצרצור הזה שנתמעט מפני שראשו ארוך כמו שפי' ואפשר לפ' דלתנא דבי רב נמי לר' יוסי שמו חגב בעי' ואע"ג דלא אמעיט מחגב אין בכלל אלא מה שבפרט והיינו כולהו שמן חגב ולרבנן בסי' אמרי' בשמא לא אמרי' ומש"ה אמרינן בראשו ארוך קמפלגי משום דשמו חגב ואין שמו חגב פלוגת' דר' יוסי ורבנן היא ותנא דבי רב נמי אית ליה שמו חגב לר' יוסי אלא בראשו ארוך פליגי אליבא דנפשייהו ומסתברא דתנא דמתני' לית ליה הכי אלא כל שיש לו ד' סי' הללו טהור אע"פ שראשו ארוך ואין שמו חגב וליכא למימר מאי דלא פריש במתני' פריש בברייתא דהא בהדיא קתני כל שיש לו ד' רגלים וקרסולים וכנפיו חופין את רובו אלמא אין מקפידין על הראש ועל השם כלל.
ואנן כרבנן דמתני' קי"ל דכל שיש לו רגלים וד' כנפיים וקרסולים וכנפיו חופין את רובו טהור ותנא דבי רב ור' יוסי ור' ישמעאל יחידאי נינהו וליתא הלכתא כוותייהו. וכן נרא' שהוא דעת רבינו הגדול ז"ל שכתב משנתי' סתם והדבר ידוע שבכל כיוצא בה הלכה כחכמים.
וא"ת ראשו ארוך מנ"ל והיכי דריש איכא למימר מלמינהו ד' פעמים נתרבה כל שיש לו ד' סי' הללו.
והכי תני לה בספר' אין לי אלא אלו בלבד מניין לרבות שאר מינין ת"ל למינהו ריבה הא כיצד היה למד סתום מן המפורש מה ארבה מפורש שיש לו ד' כנפים וד' רגלים וקרסולים וכנפיו חופין את רובו ר' יוסי אומר ושמו חגב ואע"ג דתניא התם נמי (איכא מגוניי) [למינהו למינהו ד' פעמים להביא] וכו' ומפרשים הכא למעוטי ראשו ארוך איכא למימר תברא מי ששנה זו לא שנה זר וב' ברייתות הן בודאי ודין א' הוא אע"פ שתוספות זו לזו ויש כיוצא בהן שם בספרא [א"נ] א"ל סיפא מדרשו של ר' יוסי הוא (שיש) [דסובר והוא] ששמו חגב שאין בכלל אלא מה שבפרט ואע"פ שהדברים נראין כן יש לחוש למי שראשו ארוך דילמא לא פליג תנא דבי רב אמתני' ואין להורות בו הל' למעשה ואע"ג דתנא דבי רי"ש שרא ליה תנא דבי רב דשגורה בפי הכל עדיפי ועוד דלא אשכחן דדריש כללי ופרטי בכה"ג אלא תנא דבי רי"ש כדמפו' הכא ובמס' זבחים וסוגיא דבפ' אין מעמידין הכי מכרעא טפי דראשו ארוך אסור.
והרמב"ם ז"ל התיר ראשו ארוך כדתנא דבי רי"ש ומסתברא כוותיה ממעשה דרב כהנא דהוה מעבר שושיפא אפומיה קמי דרב לומר דשרי כדאי' בשלהי פ' ר"ע (שבת צ,ב) ומעשה רב אבל אסר הרב ז"ל כל שאין שמו חגב כר' יוסי ותמהני עליו דר' יוסי יחידאה היא ולית דחש ליה במקום רבים.
ושוב מצאתי לרש"י ז"ל שכתב שכל ד' סי' מצויין באותם המקומות אבל יש שראשן ארוך ויש להם זנב וצריך שיהא שמו חגב ובזה אין אנו יודעים להבדיל ביניהם ואינו מתברר מדבריו אם הוא אומר שבאותן שראשן ארוך צריך לידע ששמו חגב אבל באותן שראשן קצר אי אתה צריך לחזור עליו כמו שפי' למעלה או שמא הוא פוסל כל שראשו ארוך כתנא דבי רב וכל שאין שמו חגב כר' יוסי להחמיר וב' מיני טומאה מנה וצ"ע בדברי הגאונים הראשו��ים ז"ל והרב אברגלוני ז"ל פסק שמו חגב.
וק' לן למינהו דכתב רחמנא גבי סלעם ל"ל בשלמא דאחריני לכלל ודחגב לומר עד שיהיו בו כל הסי' הללו וי"ל לרבות כל שראשו ארוך ומיניו שלא תאמר אחד מן המיני' ריבה ולא יותר. ויש מתרצים דאי לאו למינהו הו"א סלעם למעוטי מינו אתא דהא אי לא כתב רחמנא סלעם אתא מבינייא ולפי' כתבי' רחמנא לומר שלא נתרבה אלא הוא ולא לשאר מיניו להכי כתב רחמנא למינהו הלכך סלעם לרבויי ראשו ארוך הוא דאתא כך מצאתי, ואינו מחוור.
ולי נראה איידי דכתב רחמנא האי כתב האי דהא תרי מייתרי דבחד למינהו סגי לכלל ופרט וכלל דחגב צריך תרי מייתרי בהו. + +Daf 66a + +ואשכחן דדאין תנא דבי ר"י בכללי ופרטי כה"ג. איתא בפ"ק דזבחים וכן אמרו שם אשכחן תנא דבי ר' ישמעאל דדרשי כה"ג. +והא דתנן כל שיש לו סנפיר וקשקשת ר"י אומר ב' קשקשין. אין ספק שאין הלכה כר"י אלא אפי' בקשקשת אחת מותר וה"נ תניא בספרא אין לי אלא המרבה בקשקשים ובסנפרים כגון כפונו' זו שבים מנין אפי' אין לו אלא סנפיר א' וקשקשת א' ת"ל וקשקשת ר"י אומר וכו'.
אבל תמהני במה שמצינו בתוספתא וכמה קשקשים יהיו לו א' תחת זנבו וא' תחת לחייו וא' תחת סנפיר שלו ר"י אומר וכו' ומתוך הדוחק יש לי ללמד דאו או קתני ומה שפי' מקומו' הללו מפני שבמקומות אחרים יש לחוש שמא עם דגים טהורים נתערב ונשרה קשקשת מהן ונדבק בזה אבל באותן מקומות אז ידוע הוא דשלו הוא. ושמעתי שיש מינין שאין להם קשקש' אלא אחת בזנבו. + +Daf 66b + +לא ס"ד דכתיב כל אשר לו סנפיר וקשקשת. קשיא לן, ואיפוך אנא ונימא בימים ובנחלים הוא דלית ליה לא תיכול הא אית ליה תיכול אפי' בימי' אבל בכלי' אע"ג דאית ליה לא תיכול ואי מקרא קמא לא ממעטי אלא כלים לאיסורא מכלל ופרט וכלל ואתא האי קרא אחרינא דאין לו למעוטי' בורו' שיחי' ומערו' והשתא קאי מיעוטא בקרא דאין לו אדיוקא דקרא וביש לו כפשטיה דקרא דלדידך נמי בחד קאי אדיוקא ובחד כפשטיה דקרא.
א"ל בשלמא להתירא איכא למדר' משום דקרא דיש לו לאסור שאין לו בא לומר שיש לו לאו הבא מכלל עשה כדארורינן לעבור עליו בעשה ול"ת וכדכתיב אותם תאכלו ולא אחרים הלכך אפשר לומר בו מיעוטא להתירא לומר שכל שבכלים שאינו בכלל איסור עשה זה ואפשטיה דקרא קאי מיעוטא דכלים אבל אי אפשר האמור דאין לו לאיסורא שלא בא הכתוב להתיר את שיש לו שימעט ויאמר הא בכלים אעפ"י שיש לו לא תאכל ועוד דעיקרא דדינא מהאי קרא דאין לו הוא משום דהוא לאו ומניה ודאי דרשי' להתירא דאי לאיסורא בדידיה הו"ל לרבויינהו לכלים למיסר אע"פ שיש לו בלאו כמו (שאמר) [שאסר] כשאין לו במים ומה נשתנו אלו מאלו הואיל וכולן אסורים שלא אסרן כולן בלאו אלא ש"מ מיעוטי להתירא נינהו. + +Daf 67a + +[מרבה אני בורות]. תמהני, מה ראה מתתיה בן יהודה לומר מה ראית לרבות שיחי' ומערות הא מרבה אני בורו' שיחי' ומערו' שאינן נובעי' בכלים ומוציא אני חריצין ונעיצין שהן נובעין כדאמרינן לעיל [ע' רש"י סד"ה במים, ותוס'] מסתברא דהא דלא דמי הו"ל לרבוי לאיסורא.
ואפשר שכיון שדומה (כלל) [קצת] אעפ"י שאינן נובעים איבעי ליה לרבוינהו לאיסורה ומשו"א אמר דהך טעמא אחריתי נמי איכא שהן (מצויין) [עצורין] ולא דמי לאיסורא כלל במידי דהא ימים ונחלים כתיבי כדפירש"י ז"ל.
ולי נראה חריצין ונעיצין משמע נמי מכונסין ופי' בעלמא אתא לפרושי דבמכונסין קאמרי' והיינו עצורין בכלים. + +Daf 67b + +דיקא נמי דקתני שבעיקרי זתים ש"מ. פי' ש"מ דברייתא הכי קתני לומר שאפי' שבעיקרי זתים ובעיקרי גפנים מריבוי הכתוב הן באים ולא הויא תיובתא דשמואל ולא סייעתיה וכשמואל קי"ל מרב פפא דאמר לעיל הא דאמר שמואל וכו' הני תמרי דכדא שרי והכי פסקו כולהו רבוותא ז"ל. +תמוה הוא מה שפירש"י ז"ל בקוקיאני שהן תולעים שבכבד שבבהמה ובריאה דהא הנהו לכ"ע אסירי ואע"ג דלא אתו מעלמא כדתניא הכא לרבות דרנים שבבהמה אלא של דגים הם וה"ג בנוסחא עתיקי מינס נייס כוורא. וכן פי' ר"ח ור"י ז"ל. + +Daf 68a + +הא נמי תנינא שליא שיצאת מקצתה אסורה. ק"ל מאי תנינא, התם משום דגזרינן מקצתה אטו רובא ולא משום דהוציא ראשו הרי הוא כילוד וה"נ רמינן בפ"ד אבות נזיקין ואפשר דמלתא דלא שכיח הוא ולא חיישי' ואע"ג דהתם קס"ד למדחי הכא לא ניחא ליה בהכי דעדיפא מינה מתרץ לה. +הא דאמרינן איידי דבעי סיפא למיתני הוציא ראשו אע"פ שהחזירו הרי זה כילוד תנא נמי רישא החזירו. לאו דוקא החזירו אפי' בסיפא אלא משום דקבעי למתני סיפא הוציא ראשו ה"ז כילוד ואגב אורחי' תנא אע"פ שהחזירו ומש"ה תנא רישא החזירו אע"ג דהחזירו לא קמ"ל מידי לא בסיפא ולא ברישא.
ואין אתה יכול לפרש דהחזירו דסיפא איצטריך דאי לא תנא הכי הו"א הוציא ראשו ה"ז כילוד ואם החזירו מוחזר ואינו כילוד שא"כ מאי האי דאמרי' תנינא שליא שיצאת מקצת' אסורה לימא ליה אי מהא הו"א בשלא חזרה אלא ששחטה מיד אלא ש"מ דהא פשיט' היא שמשהוא כילוד אעפ"י שחזר אינו כלום. וי"א די"ל דהא דתניא שליא שיצאת מקצתה כשחזרה משמע ליה מדלא קתני ואם החזירה מותרת וההיא דתנן בן ט' שיצא ראשו מת כשחזר ונולד השני היא כגון ביולדת תאומים וכן פירש"י ז"ל ולתנא דמתני' לאו ביולדת תאומים תנן אלא שילדה נפל בראשו חי או בן ט' שקודם הוצאת הראש מת יצאו כולן וחזרה ונתעברה וילדה מדדייקינן טעמא דיצא ראשו מת הוא הא ראשו חי בכור לנחלה נמי לא הוי ואי במחזיר ראשו ונולד שני ל"ל למידק הכי כיון דהבא אחריו אינו בכור לכהן אלמא דקאמר לידה הוות דכל דלא הויא לידה לא פטר רחם כלל אלא בנולד כולו תנן דודאי הבא אחריו אינו בכור לכהן דהא אפי' שפיר ושליא פטר רחם והבא אחריו אינו בכור לכהן ומשו"ה דייקי' לה מטעמא דיצא ראשו מת הא יצא ראשו חי ומת ואח"כ יצא כולו בכור לנחלה נמי לא הוי [דקמ"ל] דקמא נמי שנולד כולו ואח"כ מת הוא. + +Daf 68b + +חטאת הוא דפרט ביה רחמנא אבל כל מילי כיון דהדור שרי. איכא דק"ל, וליהוי חטאת דבר שהיה בכלל ויצא מן הכלל שלא ללמד על עצמו יצא אלא ללמד על הכלל כולו יצא ויהיו כולן כדין זה.
ואני אומר שכך היא המדה, שהוא דבר שהיה בכלל ויצא מן הכלל ללמד על הכלל כולו דמה חטאת מיוחדת שהיא קדשי מזבח אף כל קדשי מזבח שיצאו וחזרו אסורין אבל חולין שיצאו וחזרו לא שכך שנויה בריש ספרא והלא שלמים בכלל כל הקדשים היו ושיצאו מן הכלל ללמד לא ללמד על עצמן שיצאו אלא ללמד על הכלל כולו יצאו מה שלמים מיוחדים שקדושתם קדושת מזבח אף אלו שקדושתם קדושת מזבח.
ורש"י ז"ל פי' הכל היו בכלל בשר בשדה טרפה אפי' חזרו הלכך אם בא ללמד אסור על חולין אי אפשר שהרי אעפ"י שלא בא זה ללמד עליהם היה בכלל אסור וע"כ להתיר בא דברי הרב ז"ל סתומים וזהו כוונתו שלא נאמר ללמד על הכלל כולו יצא אלא היכא שלא הייתי יכול ללמוד הדבר ממקום אחר אלא ממנו אבל שכבר הייתי למד איסור בשר בשדה טרפה ולא היה צריך חטאת ללמד ע"כ לא בא אלא להתיר שהוציא השאר מן הכלל כדאמרינן גבי חטאת הוא. +ואיתותב ר' יוחנן משום דכתיב טרפה מה טרפה אין לה היתר אף בשר יוצא חוץ למחיצתו. וא"ת לדי��ן נמי קשיא הא דאר"י למה פרט הכתוב חטאת יש להשיב לפי שמצינו במעשר ב' ובכורים שאעפ"י שיצאו חוץ למחיצתן וחזרו מותרים יכול כל הקדשים כן שמוטב ילמדו קדשים מקדשי' ולא יהיו בכלל ובשר בשדה טרפה שהוא מדבר בענין חולין לכך הוצרך הכתוב לפרט חטאת. +ור' יוחנן אמר אין לידה לאיברים. פירש"י ז"ל לומר שאבר עצמו מותר כלישנא קמא ומאי בינייהו היינו בין לישנא קמא ללישנא דמערבא איכא בינייהו למיסר מיעוט אבר שבפנים ואליבא דרב.
וק' להאי פירושא היכי מיבעיא לן הוציא עובר את ידו והחזיר' וחזר והוציא עד שהשלימו לרובו מהו פשיטא דאמר כיון דהדר הדר שהרי בחזרתו הותר האבר עצמו והאיך יצטרף ואפשר שכיון שיצא רובו חזר איסורו וניעור ואינו מחוור ועוד מאחר דאיתותב ר' יוחנן בהא למה חזרו ושאלו בגמ' לדעתו ועוד דה"ל למימר מאי איכא בין האי לישנא להאי לישנא.
וי"מ למיסר מיעוט אבר שבפנים בשלא החזירו קאמר דלהאי לישנא לרב כולו אסור ולר' יוחנן כולו מותר ובתרתי פליגי וללישנא קמא אינו אסור אלא מקום חתך וגם זה אינו נכון מן הקושיות שכתבנו ועוד כיון שהחזירו מוחזר להתיר מיעוטו ובחוץ אסור א"כ אין לידה לאיברים ועוד דהא איכא למימר איכא בינייהו שהרי לא נתפרש בלישנא קמא דין מיעוט אבר שבפנים בשלא החזירו כלל דמקום חתך לאו כשיצא רוב אבר הוא.
והפי' הנכון כדברי ר"ח ורבי' ז"ל דאין לידה לאיברים לא התיר היוצא א"ר יוחנן כן אלא להתיר מיעוט שבפנים ומאי בינייהו בין רב לרבי יוחנן והלכתא כר' יוחנן בהא. + +Daf 69a + +או דילמא תרי איסורי אמרינן תלתא לא אמרינן. פי' ותבעי למ"ד זה וזה גורם אסור דאלו למ"ד מותר בכל איסורי' שבתורה בלאו כל מכח נמי מותר, כך מפורש בתוס'. +א"ה אפי' חותך מן הטחול ומן הכליות נמי. אא"ב מבהמה נפקא בהמה בבהמה בעי' דהכי כתב קרא אא"א מוכל בהמה תאכלו אפי' חותך מן הטחול ומן הכליות נמי. + +Daf 69b + +הא דאמרינן הא מני ר"ש היא דמקיש תמורה למעשר. פירש"י ז"ל דבעלמא שמעי' ליה דמקיש דתנן אמר ר"ש והלא מעשר בהמה בכלל כל הקדשים היה למה יצא להקיש אליו ולומר לך מה מעשר קרבן יחיד אף כל קרבן יחיד יצאו קדשי צבור.
וק"ל, הא הקיש' דקדשים למעשר הוא ולא תמורה למעשר. וי"ל דהכי קאמרי' ר"ש הוא דמקיש כל תמורות אפי' דשאר קדשי' למעשר בהמה דתמורות כולהו בהדיא איתקוש לקדשים דכתיב והיה הוא ותמורתו יהיה קדש דבין במעשר בין בשאר קדשים הכי כתוב אלא ר"ש מקיש כולהו לתמורה דמעשר ותמורה דמעשר כמעשר הוא ממשמעותיה דקרא והיה הוא ותמורתו, וכך פי' הראב"ד ז"ל.
ולי נראה דה"פ: הא מני ר"ש היא, דלדידיה לא ממעטי אברים מבהמה אלא מהקישא דמקיש ומפרש לה ואזיל. מנא תימרא דר"ש היא ומקיש מדא"ר יוסי והלא במוקדשים קס"ד דלר"ש קאמר דאית ליה האי סברא ואפ"ה פליג בתמורה ואמאי כיון דאי תפסה תמורה בכולהו תפסה לאו מבהמה מימעיט דהא בהמה שלימה היא אלא ע"כ אתה למד דר"ש מקיש ומהקישא מימעיט אברים וה"ה לעוברין ופריק לאו ר"ש היא וכו' ולעולם איברים ועוברים מבהמה ממעי' לה ומה שמוכיח זה הפי' מדמדכרינן בכולה שמעתא איברים ומנא עוברין אלמא מאברים גמרינן עוברי'. +מתני' מבכרת המקשה לילד מחתך אבר אבר. איכא למידק והרי בכור מותר בהנא' כדאמרי' בבכורות דמזמן עליו כותי כיון שהוא בעל מום.
י"ל דכי שרי באכילה שרי בהנאה אבל נאסר באכי' נאסר בהנאה תדע דהא אמרי' בכור שנמצא טרפה יהנו הכהנים בעורו והבשר יקבר ואמאי יזמן לכותי עליו או ישליכנו לכלבים אלא ש"מ שכנאס' באכילה אסור ליתנו משום בזיון קדשים ולי נראה לכלבים אסור הוא לעולם ואם ראוי לכותי ה"נ דמותר. +יצא רובו ה"ז יקבר. פירש"י ז"ל וחתכו וא"ת היאך מטיל מום בקדשים בשיצא מת קאמרינן או שיצא ומת א"נ במחתך ומניח למ"ד הכי בגמרא. + +Daf 70a + +אילימא כגון שיצא רובו במיעוט אבר. פי' ותבעי למ"ד יש לידה ותבעי למ"ד אין לידה תבעי למ"ד דאמר יש לידה התם הוא דנפק רוב אותו אבר עצמו ומיעוטו למיפק קאי שאחר הרוב מיעוט הולך אבל הכא לא שהרי לא יצא אלא מיעוט ואחר רוב אבר שבפנים אין להטילו שאין מיעוט שבחוץ עשוי להחזיר לפנים כדי שנטיל אותו אחר הרוב שאפי' אותו רוב עצמו שבפנים למיפק קאי או דילמא אפי' למ"ד אין לידה התם הוא משום דרוב עובר בפנים אבל הכא דרוב עובר בחוץ בתר רוב עובר שדינן ליה.
ומהדרי' פשיטא דלכו"ע לא שבקי' רובא דבהמה ואזלינן בתר רוב אבר לדון בעומד בפנים מה שיצא לחוץ שכיון שיצא רוב עובר ודאי הוא כילוד כגון שיצא חציו ברוב אבר פי' (ל"מ) ותבעי למ"ד אין לידה התם הוא משום דרוב עובר בפנים אבל הכא הרי חציו מבחוץ או דילמא אפי' למ"ד יש לידה לא אמרי' אלא שאין אני קורא בו בבהמה וקורא אני בו בשר בשדה אבל מ"מ לא מקרי ילוד לענין בכור עד שיצא דבפטר רחם תלה רחמנא והרי לא קדשוהו לא כותלי רחם ולא אוירו, כנ"ל.
וי"א בעיין למ"ד אין לידה למיסר מיעוט אבר שבפנים דהלכתא כוותיה כדעת הגאונים ז"ל. +גי' רש"י ז"ל: כרכתו אחזתו מהו. ופי' שכרכתו אשת רועה בידיה והוציאתו והיכי דמי אכל הנך בעי' קאי אבל אינו מחוור שהי"ל לומר (כורכתו) [כרכו] והוציא בלשון זכר כדאמרינן (כרכתו) [כרכו] בסיב ותנן הושיט הרועה את ידו דלא תנן אשה מילדת בבהמה בכולהו תנויי ועוד שלא הי"ל לומר אחזתו אלא כורכתו בידו והוציאו מהו ומה זו השאלה אי דנפק דרך רישיה פטרתיה רישיה דילמא כשהוציאו ידים לפנים וכורכתו בסיב או בידה וכענין ששנינו הושי' הרועה את ידו ונגע בו.
אבל גר"ח ז"ל כורכתו אחותו מהו היכי דמי דיצאה דרך ראשה לא צריכה שיצאה דרך מרגלותיה ולא גריס כמו שנמצא בנוסחאות שלנו אי דנפק דרך רישיה פטרתיה רישיה אלא דנפק דרך מרגלותיו ובדין הוא דליבעי בשילדה ב' זכרים וכורכו אחד לחבירו איזה מהם קדוש אלא מילתא דרויחא ליה נקט. + +Daf 70b + +מ"ט דת"ק. פי' לפי שר' יוסי מטמא בטמאה ואי אפשר שלא ליתן טעם לדברי שניהם שואל על ראשון ראשון אבל טעמי' דת"ק אפשר היה לומר משום דטומאת בית הסתרים הוא ולא מטמא ואע"ג דגבי אשה מטמא לחיה התם משום גזרה משום שמא יוציא ראשו כדלקמן ואי איכא למגזר בבהמה אין ק"ו מועיל שלא לגזור עליו משום שמא יוציא את ראשו אלא לאפוקי מדר' יוסי דמטמא בטמאה הוצרך ק"ו לטהרו בטהורה והוקשו טמאה וטהורה זה לזה.
ורש"י ז"ל פיר' דלר"מ דאמר טומאת בית הסתרים איצטריך לרב חסדא וי"א רב חסדא סבר טומאה בלועה בכגון ב' טבעות מטמאה ולית ליה כרבא דאמר לקמן אינה מטמאה ולפי' הוצרך לק"ו. +הולך וכל הולך לרבות פרה במעי גמל. איכא דק"ל, אימא נמי בכל חיה לרבות קלוט במעי פרה אעפ"י שאינו הולך על כפיו ומצאתי בספרא דתניא בכל החיה לרבות את הפלפ"י אעפ"י שאינו הולך עד שמסרגין ומוליכין אותו מהלכי ארבע כך פירש הראב"ד ז"ל.
וא"ת איפוך אנא ונדרוש הכי מוכל הולך על כפיו מסתברא קאי בטמאים ומרבה טמאים דכתיב טמאים הם ולא מרבינן טהורים כגון קלוט במעי פרה שהוא טהור.
ואקשי' קלוט במעי פרה קלוטה ליטמא דמהלכי ארבע במהלכי ארבע הוא ואעפ"י שהוא טהור וקרא בטמאים כתיב מיהו לענין טומאה ריבה הכתוב כל מהלכי ד' במהלכי ד' וכן מיעט כל שאינן כן ואפילו טמאים כדאקשי' חזיר במעי חזירה לא ניטמי ואסו' מדרנב"י ואי לאו דר"ן הו"א כוליה לכדר' הוא דאתא ואע"ג דר' מבהמה טמאה וחיה בלחוד נפקא ודרנב"י תיפוק לי' מטמאה שאמר הכתוב גבי חיה הא קי"ל כל פרשה שנאמרה ונשנית לא נשנית אלא מפני דבר שנתחדש בה כלומר מפני חידוש אחר נשנית ואע"ג דכל היכא דאיכא למדרש דרשי' הכא ליכא למדרש שהרי הקיש הכתוב טמאה לטהורה אבל השתא דכתיב וכל הולך על כפיו מפקי' מהקישה דלא נקשינהו ודרשינן נבלת חיה טמאה לאתויי עובר ובמ' שבועות נמי אמרי' שרץ טמא דכתב רחמנא ל"ל ומפרקי' כדר' ישמעאל שלא נשנית אלא בשביל דבר שנתחדש בה. זהו תורף פירש"י ז"ל בכאן. +נמתי לו וכי ימות מן הבהמה זו בהמה טמאה. ק"ל ל"ל קרא הא בהמה טמאה בהדיא כתיבה וכולן למדנו חוץ מנבלת חיה טהורה וכ"ת לעובר שבבהמה טמאה שטמא הרי אמר לו לא נאמר אלא בכל החיה במהלכי שתים הוא דאתא ועוד מה הוצרך לדרשה זו לפי שאלתו כלל לימא ליה למדנו בהמה בכלל חיה וחיה בכלל בהמה.
ונ"ל דה"פ של שמועה לפי שמצי' שפרט הכתוב בהמה טמאה וטהורה וחיה טמאה ולא פרט הטהורה יש במשמע שלא תטמא שאם היתה חיה בכלל בהמה לנבלה למה פרט הכתוב חיה טמאה לפי' א"ר ישמעאל מן הבהמה זו בהמה טמאה אשר היא לכם לאכלה זו בהמה טהורה ולמדנו חיה בכלל בהמה ובהמה בכלל חיה ואף כאן כשכתב הכתוב בהמה טמאה חיה טמאה בכללה שמצינו לה טומאה במקום אחר והוקשה הטהורה לטמאה לומר שבכלל זה אף חיה טהורה וכל שהוא לכם לאכלה במשמ' בין בחי' בין בבהמה שבהמה שכתובה כאן לאו דוקא אלא חיה בכללה שבבהמה טמאה הכתוב מדבר וחיה טמאה הרי יש לה טומאה וא"ת למה פרט הכתוב חיה טמאה ההיא לכדר' הוא דאתא. +חיה טהורה בכלל בהמה טהורה וכו'. פי' ומאחר שלמדנו שאף לענין טומאה חיה בכלל בהמה מעתה למדנו שזו בכלל זו בכל מקום שעד עכשיו הייתי סבור שאעפ"י שמצינו בהמה בכלל חיה וחיה בכלל בהמה לסי' מאחר שהפרישן הכתוב לענין טומאה אין זו בכלל זו אלא לסי' שהרי חלקן הכתוב ועכשיו שלמדנו לטומאה למדנו לכל מקום. + +Daf 71a + +ל"ג בהמה טהורה בכלל חיה טהורה לטרפה שלא מצינו טרפה מפורשת בחיה יותר מבהמה ואע"פ שכתוב זאת החיה אשר תאכלו ודרשינן חיה אכול שאינה חיה לא תיכול והיינו טרפה (סתם) [התם חיה] ובהמה במשמע.
וי"א דמ"מ קרא מפשטי' לא נפיק, וחיה כתי' ומונה והולך הוא למקומות שזו במשמע זו אע"פ שלא הוצרכ' ללמוד ממנה ונכון הוא לקיים גי' הספרים. +הניחא למ"ד אחת זו ואחת זו עד לכלב. פירש"י ז"ל וקרא דכתיב דכתיב לגר למעוטי הסריחה מחיים הוא דאתא אבל נראית לגר בשעת מיתה וחלה עליה שם נבלה לא פקע שם נבלה מינה עד לכלב. והכי איתא בגמרא בפ' הלוקח בהמה ור' יוחנן ההוא למעוטי סרוחה מעיקרא.
ואיכא דק"ל דגרסינן בפ"ב דע"ג א"ר כהנא ש"מ מדר' יוחנן נותן טעם לפגם מותר והוינן בה ומי איכא למ"ד אסור אין ר"מ דתניא אחד נותן טעם לפגם וא' נותן טעם לשבח אסור דברי ר"מ ר"ש אומר טעם לפגם מותר מ"ט דר"ש דכתיב לגר אשר בשערך נבלה הראויה לגר קרויה נבלה שאינה ראויה לגר אינה נבלה ור"מ ההוא למעוטי סרוחה דמעיקרא ור"ש סרוחה דמעיקרה לא צריכה דהא עפרא בעלמא הוא והא ר' יוחנן כיון דס"ל [נו"ט לפגם מותר ע"כ דס"ל] כר"ש דדריש נבלה שאינה ראויה לגר אינה נבלה וי"ל דגמרא הוא דפריש בבכורות כדמצריך ליה לההיא אבל למ"ד משמיה דר' יוחנן נ"ט לפגם מותר מתרץ לה הכי דסבר ר' יוחנן שלא נתמעטה נב��ה שאינה ראויה לגר אלא מאיסור דגבי איסור כתי' גר אבל מטומאת נבלות לא נתמעטה עד שתצא מתורת אוכל לגמרי. +טומאה חמורה. פירש"י ז"ל נבלה לטמא אדם קלה לטמא אוכלין ומשקין ואינה מטמא אדם. ולא דייק משום דגרסינן בפ' הלוקח בהמה גבי בהמה שהפילה חררת דם אינה מטמאה לא במגע ולא במשא והוינן בה נהי דבמגע לא מטמאה במשא מיהא ליטמא ומשני משום דהויא לה טומאה סרוחה ופריך הניחא לבר פדא וכו' ואם כפירש"י ז"ל היכי ניחא ליה דהא מדקתני אינה מטמאה טשמע דאפי' אוכלין ומשקין נמי לא מטמא.
ושם פי' רש"י ז"ל, טומאה חמורה משא שהוא מטמא בגדים טומאה קלה מגע ומיהו הא נמי (ל"ג) [ל"נ] דבר"פ דם חטאת בכריתות משמע דטומאה חמורה אדם וטומאה קלה אוכלים ומשקין דאמרינן התם אוציא דם מהלכי שתים שאין בהם טומאה קלה אוציא דם שרצים שאין בהם טומאה חמורה וכולה שמעתא דהתם קושיא לב' לשונות של רש"י ז"ל ומשם פי' אחרים דטומאה חמורה היינו נבלה שמשנפסלה מלאכול אדם אינה מטמא' כלל וטומאה קלה היינו אוכלין שמשנפסלה שוב אין מקבלין טומאה כלל אבל אינם נפסלין עד שיפסלו מאוכל הכלב כדתניא בפסחים (דף מ"ה ע"א) הפת שעפשה ונפסל מלאכול אדם ועדיין הכלב יכול לאוכלו מטמאה טומאת אוכלין בכביצה ולא סבירא לן כר' נתן, וכן פר"ח ז"ל.
וכן עיקר דמש"ה פליג בהו בר פדא ואמר נבלה לגר ואוכלין עד לכלב אבל להני תרי קמאי לא מחוור טעמי' מאי שנא מגע ממשא ומ"ש אדם מאוכלין אם נתמעטה נבלה זו מלטמא ודאי מכל טומאה שלה נתמעטה.
כך מצאתי שמועה זו בתוס' רבותי' הצרפתים ז"ל ויפה כיוונו בפלפולן חוץ ממה שהקשו מבכורות שאין קושיא משם ללשון של רש"י ז"ל משום שחררת דם כיון דלא מטמא במגע כלל דין הוא שלא תטמא במשא כלום דאדם לא מטמא במשא כיון דלא חזיא לגר וטומאה קלה לטמא אוכלין אין מטמא לפי שאין משא לאוכלין וכך מפורש במשנה במ' זבים וכך נמי שנויה בת"כ שאין כלים ואוכלין מטמאין במשא שאין נושאין את הנבלה ואין משא אלא לאדם ולפי' כתבתי זה להתלמד בה. +הא דאמרינן שלא בפניו מחזא חזיא. פירש"י ז"ל בחתיכה קטנה שאינו ניכר בה ודאמרי' במ' כתובות ה) לא צריכה דאפשר לאהדורי ע"י הדחק דקים ליה בדרבה מניה משום דא"נ אהדריה מימאסה ולא חזי' לבעלים וכדפירש"י ז"ל התם בחתיכה גדולה (שנאסרת אליו) [שנמאסת אפי'] שלא בפניו דהא תלמוד שאינו יכול להחזירה אלא ע"י הדחק. ולי נר' התם לפוטרו בכדי שיעור פחת דמיה אבל לגמרי אי אפשר שהרי היתה ראויה לכלב. + +Daf 71b + +אטו אנן מגבו קאמרינן מתוכו קאמרינן. ואי קשיא לימא מה לכלי חרס שכן אינו נעשה אב הטומאה תאמר באדם שהוא נעשה אב הטומאה א"ל אטו אנן לעשותו אב הטומאה בלחוד קאמרינן לענין הצלת טומאה קאמרינן וכיון שבכל מקום מצינו אדם מציל בטומאה יותר מכלי חרס אין אבות הטומאה ראיה לדין וי"א אף זו טהרה לאדם שכל שאינו מטמא אדם וכלים אינו נעשה אב הטומאה. ואינו מחוור. +טומאה בלועה תנינא טהרה בלועה תנינא. ק"ל, טומאה בלועה מתני' היא דתנן האשה טהורה עד שיצא הולד וא"ל אה"נ. וניחא ליה לאתויי הך מתני' משום דתרוייהו איתנהו בה. +כי קאמר רבה כגון שבלע ב' טבעות. פירש"י ז"ל דאי ממתני' דקתני בלע טבעת טמאה הו"א טעמא לאו משום בליעה הוא אלא משום דמגע דטומאת בית הסתרים לאו מגע היא כדאמרינן במ' נדה וידיו לא שטף במים וגבי טבעת ליכא למימר תטמא במשא שאין משא אלא למי שטומאה באה ממנו אבל טומאת מת אעפ"י שהוא אב הטומאה אין לו משא וטבע' טהורה נמי דתנן דלא מטמאה מחמת אדם נמי טעמא משום טומאת בית הסתרים דאדם לא מטמא.
ואי קשי', והא ע"כ משום טהרה בלועה היא דטבעת טהורה כמו שהיתה שאע"פ שאין בית הסתרים של אדם מטמא תטמא מחמת אהל שנכנסה לשם אלא ש"מ טהרה בלועה לא מטמאה ואדם מציל על מה שבתוכו וי"ל אה"נ שהוא ככלי מוקף צמיד פתיל שאינו עומד באהל אבל במגע ומשא אימא ליטמי קמ"ל רבה.
ולהאי פירו', הוה לן למימר בגמ' אמר לך רבה התם משום דמגע בית הסתרים הוא אלא כיון דלא משכחת טהרת בלועה אינה מטמאה בלא טעמ' דבית הסתרים אלא כגון בב' טבעות דהיינו בגמרא לפרושי לרבה וממילא מידחא מתני' מטעמי'.
וק"ל, דהא מתני' היא דתנן האשה טהורה והיינו משום טומאה בלועה אלא משום שמיעטו הכתוב לולד במעי אמו משום דכתיב על פני השדה כדר' ישמעאל. וי"א עובר ירך אמו הוא ולא משא איכא ולא מגע איכא ואפי' לרע"ק עובר לא מטמא אמו לעולם אלא לחיה בלבד בנגיעה וזה פי' הראב"ד ז"ל.
ותו ק"ל מאי דקאמר שאין טבעת טמא מת מטמ' במשא שהרי חרב הרי הוא כחלל והיינו לכל דבר בין למגע בין למשא וי"א אפי' לאהל ושמא בחרב שנגע לטמא מת שהוא אב הטומאה עסיקינן ואין טמא מת מטמא במשא וה"ה לטבעת.
אבל לא נתפרש זו מנין לו לרש"י ז"ל שאין משא אלא למי שטומאה באה ממנו שהרי מדרס הזב מטמא במשא וכדאיתא בריש כלים ובת"כ ומקר' מלא דבר הכתוב והנושא אותם וגו'.
והר"מ הספרדי ז"ל אמר שאין חרב כחלל למשא ולא לאהל שאפי' במת עצמו אין משא מטמ' בו אלא מדין ק"ו וכ"כ בפי'.
ומ"מ אין פירוש רש"י ז"ל עולה יפה דודאי רבא מעיקרא טומאה בלועה אינה מטמאה דקאמר רבה מידע הוה ידע רבא ללמד שהיא במעוברת ואינה מטמאה במשא ועלה קאמר תנינא ולא מייתי ליה ממגע בית הסתרי' תנינא.
וי"מ דטומאה בלועה תנינא הכא והתם וטהרה בלועה תנינא התם דבמשא לא מטמו אלא הו"א ה"מ לבלוע דלגבי דידיה חשיב עיכול אבל ב' טבעות אחת טמאה ואחת טהור' כיון ששניהם במקום א' אימא כמאן דמנחן בקופסא דמו קמ"ל רבה והכי דייק לישנא דגמרא.
וק"ל מיהא, מאי האי דקאמר רבה כשם שטומאה בלועה אינה מטמאה כך טהרה בלועה אינה מטמאה דאלמא פשיטא ליה האי טפי מהאי הרי אפילו כשת"ל טהרה בלועה מטמאה כיון שטומאה בלועה אינה מטמאה אי אפשר לב' טבעות שיטמאו ולזו לא הוצרך רבה לק"ו האמור למעלה וי"ל דה"ק כשם שטומאה בלועה אינה מטמא לבולעה כלל ואפי' במשא כך אם היתה עם טהרה בלועה אינה מטמא' אותה אבל ק"ו שאמרנו אינו יכול לקשרו בענין אלא שהגמרא הוא שפי' למאי דקס"ד מנא לן שטומאה בלועה אינה מטמאה לבולעה וטהרה בלועה אינה מטמאה ורבה מאי דקמ"ל בב' טבעות לאו מתורת (טבעות) ק"ו אמרה אלא סבר' דנפשיה הוא שאין לחלוק בין זו לזו. + +Daf 72a + +הא דאקשי' והא עוברה וחיה דכמין ב' טבעות נינהו. ק"ל עלה אי עובר במעי אמו טומאה בלועה הוא ל"ל הא דדריש ר' ישמעל אשר יגע על פני השדה להוציא עובר שבמעי אמו תיפוק לי' משום דטומאה בלועה אינה מטמאה וי"ל כתב רחמנ' בנבלה וכתב רחמנ' במת וצריכי א"נ אי לאו קר' הו"א עובר במעי אמו לאו טומאה בלועה הוא והיינו רביתיה וכדמנח באינדרונא דמי מה שאין כן בשאר הטומאות שכיון שהבליעה עושה עיכול טהורות.
ואי קשיא אי הכי [מאי] אקשינןוהא עובר דכמין ב' טבעות הוא והא לאו טומאה בלועה היא ל"ק כיון שטהרו הכתוב לעובר במעי אמו ש"מ דטומאה בלועה חשוב ליה ואעפ"כ מטמא לחיה ש"מ טומאה בלועה בב' טבעות מטמאה כנ"ל ועיקר הוא שהרי רע"ק מטמא עובר במעי אמו ולא מצינו לו שאמר טומאה בלועה מטמ' והיינו דקאמרי' ורע"ק עובר שבמעי אמו ד��טמא מדאורייתא מנ"ל לומר דהו"ל למדרשיה למיעוטא מהאי קרא משום דאשכחן בשאר דוכתי טומאה בלועה אינה מטמאה. אבל רש"י ז"ל כתב דקושיין אמאי לא ממעיט ליה ממשמעותא דעל פני השדה אע"ג דלא מיותר, ואינו נכון. +דלא תימא אליבא דרע"ק דאמ' עובר במעי אמו מדאורייתא. פיר' שלא תעלה על דעתך שכשטימא רע"ק לא טימא אלא לחיה משום דכשתי טבעות נינהו ואית להו טומאה אבל לאשה לא טימא ומתני' רע"ק היא אלא מתני' לאו רע"ק היא דלדידיה אפי' אשה טמאה אלא לרי"ש היא ומודה אפי' רי"ש בטומאת חיה דטומאה זו מד"ס היא גזירה שמא יוציא ראשו חוץ לפרוזדור.
פירוש אחר: לרע"ק נמי אשה טהורה ירך אמו היא וחיה טמא הכתוב ממת בנפש ומתני' דברי הכל לרע"ק דאורייתא אי רי"ש מדרבנן גזרה שמא יוציא ראשו וכו'.
ופי' שמא יוציא ראשו וכו' שמא יטמאנ' במגע דחוץ בראשו וה"ה לא' מאיבריו אלא משום דאורחא דלידה בראש נקט ראשו כדנקיט ליה בעלמא היכא דבעי לשויי' כילוד ואע"פ ששנינו הושיט הרועה את ידו ונגע בו בין בבהמה טמאה ובין בטהורה טהור שאני בהמה שאין לה פרוזדור וכי מפיק רישיה חזי ליה את זו פירש"י ז"ל. +גולל ודופק שהזכירו בפ' זה ובכמה מקומות, פירש"י ז"ל גולל כיסוי הארון של מת דופק דף שנותנים לצדו.
ור"ת ז"ל השיב עליו מדאמרי' בברכות פ' מי שמתו מדלגים היינו ע"ג ארונות לקרא' מלכי ישראל ואי גולל היינו כיסוי הארון היאך כהנים מדלגים עליהם שהרי גולל ודופק מטמאין באהל כדאמר בפ' העור והרוטב הגולל והדופק מטמאין במגע ובאהל ר"א אומר אף במשא ועוד מהא דאמרי' במסכת סוכה ובעירובין כל דבר שיש בו רוח חיים אין עושין ממנו לא דופן לסוכה ולא לחי למבוי ולא גולל לקבר והו"ל למימר ולא גולל לארון ועוד מדאמרינן הכא בפרקי' וכל אשר יגע על פני השדה לרבות גולל ודופק ואי בארון הרי ארונות טמונות הן בכוכין ואינן על פני השדה דהיינו מגולה וכדאמרי' נמי בב"ק שדה להוציא את הטמון וכדדריש ביה רי"ש הכא להוציא עובר מפני שהוא טמון ועוד שאין לשון גולל נופל על פי' זה.
לפיכך פיר"ת ז"ל שהוא מצבה על הקבר מלשון וגללו את האבן והדופק הוא ב' אבנים שמשימין אחת לראשו ואחת לרגליו והגולל נשען עליהם וזו היא ששנינו במסכת אהלות דופק דפקים טהור שלמעלה מן המצבה שנקר' גולל עושין בנין א' ומשימין אבן א' לראשו וא' לרגליו ואבן גדולה עליהם מלמעלה.
וכן פי' הרב מ' נתן בעל הערוך ז"ל כיוצא בזה שעושים שורות של אבנים בדפנו' ובראש וברגל ואח"כ מכסים אותו והדפנו' קרוי דופק והכסוי גולל ועושין דופן מועט לסמוך הדופק הגדול והוא הנק' דפק דפקים ומה שאמרו לענין אבל ר' יהושע אומר משיסתם הגולל משיסתמו הקבר באבן הגדולה שמגלגלין על פיו ומנהג היה לשום שם אבן מיד כשקברוהו ואף עכשיו עושין כן ובא למעט ואמר שפעמים שאין קוברין אותו אלא לשעה ואין סותמים אותו שאין מונין לו אבל.
אבל י"מ לפ"ז מה ששנינו בתוספתא דאהלות פ"ק מעשה בבית סגן ביהודה באחד שמת בע"פ והלכו לקוברו נכנסו האנשים וקשרו החבל בגולל ומשכו האנשי' מבחוץ נכנסו נשים וקברוהו והלכו האנשים ועשו פסחיהם בטהרה משמע שמשכו הארון בחבל והביאו המת שהיה בתוכו למערה אבל לפר"ת ז"ל קשיא שאין המת בתוך הגולל שיקבר במשיכתו.
ולפי' דחו ראיותיו של ר"ת ז"ל ואמרו שמתוך כך היו מדלגין ע"ג ארונות של מתים שכיון שאין כהן מוזהר על גולל ודופק דתניא במ' שמחו' ואיתא בתוספתא דמסכת מכות כל טומאה מן המת שנזיר מגלח עליו כהן מוזהר עליו שאין הנזיר מגלח אין כהן מוזה�� עליו וגולל ודופק אמרינן בהדיא במס' נזיר שאין נזיר מגלח עליו כדאיתא בפ' כ"ג (נד, א).
ומה שאמרו על פני השדה לרבות גולל ודופק מפני שדרכן היה לקבור הארון ולהניח מקצתו מגולה על פני השדה וא"כ י"ל שלא היו סותמין הארון בכסויו אלא בבית הקברות א) או שפירו' סתומת הגולל כשסותמין אותו לגמרי שעד בית הקברות הולך הארון פתוח [מכוסה בכיסוי] ושם קובעים בו מסמר בכסוי ובדופן שלא יפתח לעולם ובאותה שעה חל אבלות עליו שאין אבלות כל זמן שהמת בבית כדאמרינן ומעשה שמת ר"ג הזקן כיון שיצא מפתח הבית א"ל ר' אליעזר כפו מטותיכם כיון שנסתם הגולל א"ל ר' יהושע כפו מטותיכם א"ל כבר כפינו ע"פ זקן וגרסי' בירושל' היו מוליכין אותו ממקום למקום כגון אילין דקיסרין דקוברין בבית' שרי איתנויי תני אלו שכאן מונין משיצא המת ואלו ששם מונין משיסתם הגולל אלמא אין סתימת הגולל אלא במקום שנקבר שם ולא בבית.
וי"א שהיה אותו הנסר שקובעי' עליו בתוך הקבראבל אינו נכון ויתברר ממה שכתבנו למעלה. + +Daf 72b + +לימא ר"מ לטמיה. דאמר טומאת בית הסתרים מטמאה. ומאן חכמים דאמרי מגע טרפה שחוטה לאו היינו רבנן דפליגי עליה בטומאת בית הסתרים בעלמא דאי הכי קשי' דרבנן אדרבנן ב) ומשום הכי דחקינן לאוקומא אפי' למ"ד טומאת בית הסתרי' לא מטמאה. +אבל טמא מגע מדרס. יש גורסין וחכמים מטהרין והם אומרים שחכמים מטהרין אפי' נגע בו הזב משום דאמרי' שבע ליה טומאה ור' יוסי מטמא בשנגע בו הזב דלא אמרי' שבע ליה טומאה אבל מטהר כשלא נגע בו משום דטומאת בית הסתרים לא מטמא'.
ואין זה נכון, לפי שאין בכל הנוסחאו' וחכמי' מטהריןובמקומה במ' טהרות לא משכחת לה. ועוד ק"ל דהא מבעיא בעי לה רבא בפ' הקומץ רבה אי אמרינן שבע לה טומאה והוינן עלה מדר' יוסי למפשט דלא אמרינן שבע לה טומאה ודחינן לה ולא אמרינן דתנאי היא ולא מייתי עלה הא.
אלא ודאי מאן תנא פליג עליה דר"מ ר' יוסי היא משום טומאת בית הסתרים דלא מטמאה ופי' שאם נגע בו הזב פי' שנגע בו ברגלו יחפה דאיכא מדרס ומגע באין כא' או אם נגע בו קודם המדרס דהויא ליה טומאה חמורה על טומאה קלה אבל נגע בו לבסוף לא דאמרי' שבע לה טומאה וכן מפו' שם בפ' הקומץ שלא כדברי רש"י ז"ל שאמר או לאחר שדרס עליו אלא שאין קושי' עליו בזה דבעיא ולא איפשיט' היא אי אמרינן שבע לה טומא' או לא. + +Daf 73a + + + +Daf 73b + +הא דלא אקשי' לריש לקיש דאמר שחי' עושה נפול לר"מ ממתני' דנשחטה הוכשרו בדמיה משום דאיכא לדחויי כדדחינן. +והא דאקשי' אי מתה תנינא אי שחי' תנינא. אע"ג דפליגי עליה לישנא קמא דר' יוחנן ור"ל ושלחו מהתם דבשלהי פרקין אורחא דתלמודא בהכי כההי' דפ' השוחט גבי פרכוס מאי קמ"ל תנינא ואע"ג דרב פליג עליה ולית ליה כל שעושה דברים שאין המתה עושה דרב אוזוזי אוני אצטריך ליה או פשטה והחזירה ובשבת בפ' כירה ורב ששת מאי קמ"ל תנינא גבי משהה ע"ג קדרה ואע"ג דפליגי עלה כמה אשלי רברבי ולית הלכתא נמי כרב ששת. +הא דאמרינן סד"א הואיל ומטמא טומאה חמורה אגב אביו. איכא דק"ל ולימא בשר הפורש מן האבר ולא בעינן בשר הפורש מן הבהמה ופריק משום דהו"א דלא ליתכשר והא בורכא שאעפ"י שאינו מטמא טומאה חמורה מ"מ נעשה יד (לאבר) [לבשר].
ולאו קו' היא דאי תני סתם הוכשר הו"א אשר הפורש מן הבהמה ולאו אורחיה דתנא למיתני בשר הפורש מן האבר בפי' ושנה לנו שניהם דרך קצרה. +הא דאמרינן קמ"ל דבעי הכשר. פירש"י ז"ל משום דסופו לטמא טומאה חמורה אמרינן תחלתו לא אמרינן ואינו אלא משום שכששימ�� מעשה עץ בעלמא שימש וה"ה לסופו לטמא טומאה חמורה כגון בצק שבסדקי עריבה כדאיתא לקמן בפרק העור והרוטב. + +Daf 74a + +הא דאמרינן ולהאי תנא דפריך טרפה דשחי' מטהר' מנ"ל. תמוה הוא, שהרי סיפא של ברייתא דפרכה קתני הכי בהדיא ת"ל מן הבהמה יש מן הבהמה מטמאה ויש מן הבהמה שאינה מטמאה פרט לטרפה ששחטה, ואיתא בספרא (שמיני י').
ומכאן יש ללמוד שאין בעלי הגמ' שונין ספרא ושמע השומע מקצתה של ברייתא ולא שמע סופה כמ"ש ביבמות היכא תני לה בת"כ וכו' אלמא ר' יוחנן לא הוה ידע ליה עד דגמריה מר"ל והיינו דאמרינן ואמרי לה במתניתין שיש מן התלמידים ששנאה והזכירה בבית המדרש או שמא במקום אחר היא שנויה דלא מסיים בה מן הבהמה מקצת בהמה אינה מטמאה וכו' והך דספר' לא שמיע ליה. +הא דתנן בן ט' חי טעון שחיטה לר"מ. פירש"י ז"ל דטעמיה דר"מ משום דקסבר חדשים קא גרמי לשווייה בהמה באפי נפשה ולרבנן חדשים ולידה גרמי דמרבי להו להתירא מכל הבהמה תאכלו ולדבריו תמוה הוא לר"מ מצא בה בן ט' מת דרישא אמאי שרי והא כלו לו חדשיו קודם שמת וחדשים גרמי ליה לשוייה בהמה באפי נפשה ולאו קו' היא דכל דליכא שחיטה בגופו מודה ר"מ דמתרבה מכל הבהמה תאכלו אבל בן ט' חי דאיכא שחיטה בדידיה לא מרבה ליה ר"מ.
ובתוס' מפרשים דלא אמרי' חדשים גרמי אלא כשיצא לאויר העולם קודם מיתה ואפי' מת לאחר שחיט' אמו מותר לר"מ, ואינו נכון. + +Daf 74b + +ור' יוחנן אמר אף לדברי המתיר בחלבו אוסר בדמו. פי' וחייבין עליו כרת דלית ליה לרבי יוחנן אליבא דר' יהודה כל היכא דלא מחייב אדם אנפש לא מחייב אכל דם וכדם התמצית דמו אבל לדידן לא קי"ל כרבי יוחנן בהא משום דלית' לדרבי יהודה אלא דמו אסור ואין חייבין עליו כרת אלא כדם האיברים א"נ כדם התמצית והכי נמי תניא בתוספתא ודמו כדם האיברים ואין חייבים עליו ומני רבנן היא ד) ומה שכתבה רבינו הגדול ז"ל בהלכותיו לא לענין כרת כמו שנאמרה בגמ' אבל ראה לאסור דמו ע"פ הגמרא ותפס לעצמו הלשון האמור בה או שמא מאי אוסר בדמו דקא"ר יוחנן באזהרה ומר אמר חדא ומא"ח ולא פליגי. +מאי דעתיך דילפת שה שה מפסח. פירש"י ז"ל וגבי פסח פסול משום יוצא דופן דקי"ל בקדשים כי יולד פרט ליוצא דופן.
ובתוס' השיבו דאי אפשר לומר כן דא"כ לר"מ היאך פודין בו דאמרן שה מעליא הוא אלא מפסיל מטעם שחוטה דאין פודין בשחוטה כדאיתא בבכורות ותמהני שהרי ע"כ יוצא דופן הוא ולא קרינן כי יולד ויפסל אפי' לר"מ.
לפיכך נ"ל כדברי רש"י ז"ל, ומעיקרא מקמי דתיסק אדעתין ג"ש דשה שה מפס' הו"א דלר"מ שה מעליא הוא דהא לאו בשרא בדיקולא הוא אבל השתא דקאמרינן ג"ש אפי' לר"מ (עלה) אין פודין בו כלל ורב אשי ה"ק ליה למר זוטרא מאי דעתיך דודאי שה הוא דמסתברא דלאו בשרא בדיקולא הוא כיון דרהיט ואזיל אלא מטעם ג"ש ילפת לה ואפי' לר"מ נמי א"כ אימא זכר תמים לגמרי ובן שנה ופריק תפדה תפדה ריבה. +הא דאקשי' א"ה אפי' כל מילי. ופריק א"כ שה שה מאי אהני לך ואי קשיא אימא איפוך אנא מסתברא בן פקועה הו"ל למעוטי שאינו קרוי שה דכבשרא בדיקולא דמי כך פירש"י ז"ל והיינו לרבנן וי"ל אפילו לר"מ נמי דמה מצינו בשאר כל הקדשים שבן פקועה אינו נוהג בו אף כאן אין בן פקועה נוהג בו. +מהו למנות בו א' וב'. פי' ככל עובר שניתר בשחיט' אמו כגון בן ח' בין חי בין מת שניתר בשחי' אמו ובן ט' מת לר"מ או חי לרבנן.
ואיכא דרמו אשמעתי', כיון דאמרי רבנן מגע טרפה שחוטה שאינו נוהג אלא במוקדשים מאי הכשר בעי הא חיבת הקדש מכשרתן ולאו מילתא היא דמדר"מ ��יהת קשיא ועוד שכל שאינו ראי' ליקרב ע"ג המזבח ולא נראה מעולם אין חיבת הקדש מכשרתו.
אלא איכא למידק היכי אוקימנא דאתכשר בשחי' וכדר"ש הא ר"מ לית ליה דר"ש דתנן הוכשרו בדמיה. וי"ל ר"מ סבר שחי' מכשרת ודם מכשיר ור"ש סבר שחי' מכשרת ולא דם.
והא דתנן (לג,א) ולא יצא מהם דם כשרים ונאכלין בידים מסואבו' לפי שלא הוכשרו בדם מני רבנן היא דאמרי דם מכשיר ולא שחיטה וג' מחלוקות בדבר. + +Daf 75a + +גי' הספרים כך הוא: א"ר חסדא השוחט את הבהמה ומצא בה וכו'. וכן בדתני ר' חייא וכך פירושה דקס"ד דבבהמה כשרה קאמר והיינו דאקשי' טעון שחי' כמאן כר"מ ואם מת טהור מלטמא כמאן כרבנן ואע"ג דלרבנן מותר הוא באכילה הב"ע כגון שהפריס ע"ג קרקע וקמ"ל דאע"ג דאמרי רבנן בשהפריס צריך שחי' ה"מ להתירו באכילה משום מראית עין אבל אינו מטמא בנבלה ומיהו רישא דקתני טעון שחי' ליכא לאוקמה בשהפריס דהא שוחט ומצא בה קתני ועוד דלא הו"ל למתני טעון אבל סיפא ה"ק ואם מת לאחר מכאן טהור מלטמא במשא.
ולטעמיך הא דתני ר' חייא וכו' הא ל"ק ר' חייא וכו' אם כבר מצאו מת קאמר פירו' ובטרפה מיירי ומשו"ה טהור מלטמ' במשא אבל אינו מותר באכי' וה"ק השוחט את הבהמה ומצא בה בן ט' חי אפי' בכשרה טעון שחיטה ואם מצאו מת אפי' בטרפ' טהור מלטמא במשא.
אבל לדידך קשי' דליכא למימר ואם כבר מצאו מת קאמרת דא"כ גנובי למה לך אי סבירא לך כר"מ אימ' הלכה כר"מ אבל בריית' דר' חייא ר"מ קתני לה ועוד דקמ"ל שחייב במתנו'.
ופריק לדידי נמי ל"ק דבטרפה נמי קאמינ' וכרבנן וס"ל ד' סי' אכשר ביה רחמנא והא דקאמר [טעון] שחי' משום דלא ללמד שניתר בשחי' עצמו בלחוד אתי אלא ללמד נמי שהוא צריך שחי' שלא תעלה על דעתך כיון דסביר' לן שחי' שאינה ראויה שמה שחי' תהני ליה שחי' אמו ולא ליבעי שחי' כלל וכדאית' התם בפ' כיסוי הדם א"נ ה"ק כיון שאין שחי' אמו שחי' שלמה אף היא טעון שחיטה שאינו שחוט וחדא דאית ביה תרתי קמ"ל.
ואי [קשיא], רבא כיון דס"ל ד' סי' אכשר ביה רחמנ' אמאי לא מוקי לה הכי דהא ר' חייא קתני נמי בהמה ומוקי לה בטרפה (אי) [איכא] למימר דר' חייא ל"ק דר' חייא אכל בהמה קתני בין כשרה בין טהורה וכדפי' א"נ לאפוקי מלת' מפומיה נתכוון כנ"ל ה).
וכן י"ל עוד דמעיקר' כי מקשה אסיפ'כמאן כרבנן הו"ל למידק לרבנן נמי אמאי טהור מלטמא במשא בלחוד באכי' נמי לשתרי אלא כיון דאיהי גופה קשי' ליה לא דייקי' אפי' באכילה דמסתייה בקר קמיית' ולא מיתוקמ' ליה אליב' דחד תנא בקושט' ולאו קושטא דייק עליה בפשיטו' אפילו באכי' נמי לא דק עליה ובמסקנ' איתרצא ליה כולה.
והאומר דרב חסדא בכשרה נמי אמר וכר"מ דאע"ג דס"ל לר"מ לענין אכילה טעון שחי' דבעי' סי' בגופה למשרייה אבל לטהורי מידי נבלה ד' סי' אכשר ביה רחמנא ושחי' אמו מטהרתו מידי נבלה אפי' לר"מ טועה הוא דלר"מ כל שיש לו חיות בפ"ע לא הוכשר בשל אמו דהא תני' לא אם טיהרתו שחי' טרפה אותו דבר שהוא גופה תטהר את האבר דבר שאינו גופה ואם כדברי זה הרי עובר זה שאינו גופה ומטהרתו מידי נבלה ואינה מכשירתו באכי'.
ורש"י ז"ל מחק והגיה "טרפה" בין בדרב חסדא בין בדתני ר' חייא ונכון הי' אלו היו הנוסחאות מודות אבל נעזר עזר מעט דבתוספ' דר' חייא תני בה טרפה. + +Daf 75b + +לדברי האומר חוששי' לזרע האב בן פקוע וכו'. פירש"י ז"ל דלית ליה לרב משרשי' הא דאמרי' לעיל ד' סי' אכשר בה רחמנ' וא"כ אין הלכה כרב משרשיא ואע"ג דאקשי' מינה לעיל בריש פירקין משום דלאוקמה לדברי ר' ירמיה אליבא דברי הכל מהדרינן ומצינו הרבה בתלמוד שמק' ממימרא שאינה הלכה.
אבל בתוס' דקדקו עליו מההיא סוגיא דבריש פרקין דמשמע דבר פשוט דאבר היוצא אסור לעולם ואינו ניתר בשחיטת עצמו ואמאי נימא ד' סי' אכשר ביה רחמנ' דאמו לגופו ודעצמו לאותו אבר היוצא (וליכא) [איכא] למימר כיון שיצא חוץ למחיצתו נאסר כיון שיש שחיטה בגופו אלא ד' סי' אכשר רחמנ' בטרפה שאין שחיטתו מתרת באכילה הא בכשרה בשר' בדיקולא היא.
אבל גדולי המורים מהגאונים ז"ל אמרו שהלכה אין חוששין לזרע האב כלל ולדבריהם אין חוששין לרב משרשיא. +וההיא בן פקועה דנפל עליה דובא. משמע שטרפו, ולפי' הוצרך לבא לקמיה דרב אשי למהר לשוחטו וכן פירש"י ז"ל הזאב טרפו ולא היה יכול לחיות ואעפ"כ התירוהו בשחי' לפי שאינו טעון שחי' אלא מפני מראית העין ואין סי' טרפה אוסרין אותו כלל שאין לחוש בסימני טרפה מפני מראית העין שאין הרואה יודע בו שנטרף והבא לימלך מלמדין אותו ועוד דלא שכיח (אי לא) [ולא] גזור בה רבנן.
אבל בחלבו הורה רבינו הגדול ז"ל שהוא אסור שכיון שהפריס ע"ג קרקע משום דמיחלף בחלב אחר וכ"כ בה"ג הפריס ע"ג קרקע בעי שחיטה ונקורי בשרא ובקלוט בן פקועה שאינו טעון שחיטה חלבו מותר משום דמדכר דכירי לה אינשי אלא שרבינו הגדול ז"ל לא כתבה לדאביי ושמא הוא מן הדברים שהשמיט מפני שאינם נמצאים פעם אחת בשמיטה. +תרומת מעשר של דמאי שחזרה למקומה. פירש רש"י ז"ל הואיל ואין כאן תקנה הקלו לו לסמוך על עם הארץ ואוכלו על פיו והא דנקט אף בחול משום דקתני רישא הלוקח פירות ממי שאינו נאמן על המעשרות ושכח לעשרן דמאי בשבת שואלו דמשום כבוד שבת התירו לו לסמוך עליו אם אמר עשרתיו ואוכלו על פיו ולמוצאי שבת לא יאכל עד שיעשר ובירושלמ' אמרו שם כשם שאימת שבת עליו כך אימת דימוע עליו פי' לפי שרואה שהשבת קובעת למעשר והוא סבור [דאסור] לאכול טבל בשבת יותר מבחול ולא משקר ליה ורבי שמעון שזורי סבר אימת דימוע עליו אפילו בחול לפי שאסור לאכול ממנו אפילו עראי לפיכך מודיעו שנדמע ואוכל על פיו.
ויש שמקשים על פירש"י ז"ל, הא תנן המזמן חברו לאכול עמו והוא אינו מאמינו על המעשרות בשבת שואל ואוכל על פיו אלמא לאו משום כבוד שבת הוא ולאו מילתא הוא שאם היה צריך לזימונו שלא היה לו צרכי סעודה מאי איכא למימר ולא פלוג רבנן.
ובירוש' (דמאי ד,א) נמי איכא דאמרי מפני כבוד השבת כדברי רש"י ז"ל וה"ג התם חברייא אמר בשם ר' חנינא מפני כבוד השבת התירו ומקשי' שאם מפני כבוד השבת ל"ל שואלו ומתרץ ע"י עילה א"ר ביבי בשם ר' חנינא אימת שבת עליו והוא אומר אמת תני שואלו בחול לא יאכל בשבת מ"ד אימת שבת עליו ניחא מ"ד מפני כבוד השבת אפי' שואלו בחול יאכל בשבת. + +Daf 76a + +ארכובה הנמכרת עם הראש. פרטו של דבר כך הוא: ג' עצמות הן התחתון נק' רגל וארכובה שלו היא הנמכרת עם הראש ובראשו העצם הקטן הנקרא ער"ק ובלעז בורנקינ"ק והוא מחבר השוק והרגל והעצם הב' הוא הנק' שוק ובלע"ז אשקטי"ל וראשו העליון היא ארכובה שכנגדו בגמל ניכר והעצם הג' שלמעלה ממנו הוא התחוב באליה ונק' קולית וצומת הגידים הוא בראש העצם הב' שהוא השוק מעילוי ערקומה עד מקום שמתפשטי' כמו שמפו' בגמ' ורב יהודה אמר רב פירשו למטה מן הארכובה השנוי במשנתי' למטה מן העצם הב' והוא מן הערקום ולמטה מקום שאין בו צומת הגידים כלל ולמעלה מן העצם התחתון שהוא הרגל כלומר שאם נשבר העצם הב' שמן הערקום ולמעלה שבו בעצם צומת הגידים טרפה ולפי' הקשו לו מאי וכן שניטל צומת הגידים שהרי בכלל נחתכו רגליה מן הארכובה הנמכרת עם הראש ולמעל�� נחתכו צומת הגידים דלמעלה ממש בסמוך לארכובה משמע ליה. ופירשו עולא ור' הושעיא וכולהו אליבא דרב פפי. למעלה למעלה מן הארכובה השנייה כלומר אם נחתך העצם הג' הנק' קולית טרפה ואם נשבר ורוב בשר קיים כשר כפי מה שמפו' בגמ'. וכן אם נשמט ראשו התחתון מן השוק טרפה אע"פ שכל הבשר קיים שהיא שמוטת ירך ע"פ מה שפירשנו בפ' א"ט. למטה למטה מן הארכובה וממקום צומת הגידים כלומר שאם נשבר העצם הראשון שהוא הרגל או אפי' הערקום עצמו באמצעיתו עד מקום שמחבר הערקום לשוק כשרה משם ולמעלה בודקין בצומת הגידים כמו שמפו' בגמ' ושמועה ברורה היא כפירש"י ז"ל.
ופסקו הגאונים ז"ל ארכובה עליונה כנגדו בגמל ניכר ורש"י ז"ל מחמיר כלישנא קמא דרב ואין להחמיר כ"כ ומשמע מסוגייא דפרכיה דעולא דהיכא דנחתך הרגל לגמרי עור ובשר וגידין ועצמות למטה מן הארכובה העליונה ממקום שהגידין מתפשטי' וכלין ולמעלה אפי' זרקו לאשפה כשרה ואע"פ שהגידין וצומת שלהן הלך ונחתך וזו היא שאמרו ואל תתמה שהרי חותכה מכאן ומתה.
וא"ת א"כ נחתכו צומת הגידין יחתוך העצם מלמעלה סמוך לארכובה ותכשר אם כדבריך ניקב הטחול יעקור ע"י סם או אם נעקר הרי כשרה וזהו התימא בעצמו וכן לקותא (בסול) בכוליא וכן מים סרוחים גבר הלקות ונפלו הכוליא הוו להו ניטלו הכליות וכשרה אלא כך ה"ה ומכיון שנחתך צומת הגידים נטרפה ואין לה התר וכן בטחול שניקב וכן בכוליא שלקתה ועל שהוא מתמה הטרפות כך הוא ואע"פ שיש בדרכי הרופאי' כן איברים שהוכו וחותכין אותם ומעלה ארוכה וכשנשארין מתים בהן אין בדברי חכמים כן אלא כל שאנו יודעים בהן שנטרפה בשבירת אבר שהיא מתה בו אסור' לעולם וצריך תלמוד.
ולפי דעתי שהדין הזה כך הוא נותן דנחתכו רגליה לגמרי במקום צומת הגידים ושחטה ודאי טרפה שהרי יש בה מכה שאינה חיה בה ואעפ"י שהיא חיה הימנו אם בא לחותכו למעלה מ"מ אינה חי' באותה טרפו' שבה כאותו ענין שהוא עכשיו וטרפ' היא זו דאי מבדרי לה סי' נמי לא חיי אבל אם נחתכו למעלה מצומת הגידין וחיתה ואח"כ נשחטה לאו נטולת הגידין היא זו אלא חתוכת הרגלים למטה מן הארכובה היא זו וכשרה וא"ת שמא כבר התחיל' מכתה להמית בה חולי הוא זה ומסוכנת כשרה ובודאי מצינו טרפה ונכשרת ריאה שניקבה מתחילה לא סביך בבשרא טרפה הדר סביך בבשרא זו כשרה וכן לקמן והוא דקנה גרמא דידה אלא דהתם מתחלה פסול החוזר להכשירו מעצמו הוא אבל זו כל זמן שהיא נטולת הגידין טרפה ולוקין עלה. חתך הרגל למעלה לאו נטולת הגידין היא זו וכללו של דבר בזה לקיימה כל י"ב חדש ולהכשיר' בכך ומכאן נלמוד דחסר ברגל במקום צומת הגידי' בשרה עד שהוא חסרון למעלה מן הארכובה.
וענין צומת הגידין עמד עליו הראב"ד ז"ל, וכך כתב וז"ל אמר אברהם בר דוד ז"ל ראיתי מה שפי' הרב צרפתי ז"ל בענין צומת הגידין עמ"ש בגמר' אלו הן צומת הגידין רבא א"ר אשי דאגרמא לבר רבה בר רב הונא א"ר אשי דעילוי ערקומ' וכולה מלתא וכו' ואלו עמדתי בסודו או הוקשה לי דבר אחר בו הייתי כותבו אך אלהים יודע עמד לפני ולא אתבונן חלף ולא אכיר מראהו.
והסוד הנגלה עלי בו מאין קשר וקושי זהו ואומר תחלה מה שראו עיני ומששו ידי והראיתי לתלמידי כי צומת הגידים ב' מקומות הם באותו העצם הנק' אשקטי"ל שהוא מתפרק מן הארכובה התחתונה הנמכרת עם הראש וב' המקומות האלו הם המקום האחד מבפנים כלפי גוף הבהמה והמקום האחר כלפי חוץ וזנב הבהמה נופלת עליו והוא מקום שהטבחים נוקבי' בו לתלותה באונקלי בשעת הפשטה מפני שאותם הגידים הם גסים וקשים מאד עתה שאלו בעלי הגמ' איזהו מקום צומת הגידין אם הוא החיצון או הפנימי ומאיזה מקום הוא מתחיל ובסוף שאלו עד היכן היא תפיסתו.
והנה רבא ורבה בר רב הונא נחלקו בין החיצון והפנימי רבא אמר כי החיצון הוא צומת הגידין ורבה בר רב הונ' אמר כי הפנימי הוא צומ' הגידין וקי"ל כרבה בר רב הונא דשמואל קאי כוותיה וסוגיא דשמעתא לקמן כוותיה כדמפרשי' לקמן בע"ה ורבה בר רב הונא לא בא לחלוק עם הראשונ' אלא להגיד מקום התחלתו מעילוי ערקומה הן מתחילים להטרף הבהמה בהם ופי' ערקומ' בודקינ"ק והוא המפריש בין הרגל הנמכר עם הראש ובין הערקומא הנקרא אשקנקיל"ם ואותו בידקינ"ק נמכר עם העוקץ ואותו העצם העקום שמחוברין בו הגידים התחתונים אשר בהם תולין הבהמה ראשו אחד חופהו הבורקנין והראש האחר עולה עם הגידים ונפרד מן הערקום ומפריד הגידים המחוברין בו מן הערקום ובינו ובין הערקום הטבחים נוקבין ותולין.
וההוא מרבנן דאמר כי התחלת צומת הגידי' דערקומה גופה הוא היה מחמיר יותר וא"ל ר' אבא לא תציתו ליה אלא התחלתן מעילוי ערקומא והוא מקום שהטבחים נוקבים הבהמה לתלותה כאשר פי' אחרי זאת (ואמרו דברי רי"ש) [ואמר רב יהודה אמר שמואל] שאמר צומת הגידים שאמרו מקום שהגידים צומתים בא ליתן לנו סי' אם הם החיצונים או הפנימים ואמר כי המקום שהגידי' מצומתים זה עם זה הוא צומת הגידים שאמרו והם הם הפנימיים שאמרתי למעלה שהם ג' מחוברין זה לזה אבל החיצו' אין שלשתן מחוברין זה עם זה פי' כי אם הב' שהם גסים יוצאים עם העצם העקום שהוא חופה הבורקנין והג' מחובר אל הערקום ובין הב' הגסים ובאותו הג' הבהמה נתלית בשעת הפשט ולא תמצא דאותם כולם צמותים זה עם זה כי אם בפנימיים שהב' הקטנים הם שוכבים על הג' שהוא גם משניהם וגם זה עוד סי' אחר שהם הפנימיים מה שאמר אמימר משמיה דרב זביד תלתא חוטי הוו חד אלימא ותרתין קטיני איפסיק אלימא אזד' רוב בנין וכו' אלמא חד מינייהו אלים מתרי קטיני ולא משכחת להאי מניינא אלא בפנימיים כי החיצוניים השנים היוצאים מן העצם העקום ששניהם שוים ולא תמצא בהם אחד שיהא גדול מן השנים ולא אפי' בב' מהם ומה שאמר אביי בליטי הוו צומת הגידים בליעי לא הוו צומת הגידים אעפ"י כי מהצעת המשנה דומה כי לא בא אביי לפ' אלא עד כמה הן מתפשטים אומר אני לפי מה שראיתי ומשמשתי בהם כי גם סי' אחרים בא לפרש בהם ולהודיע מה הם צומת הגידין לפי שיש גם בפנימיי' חוטי' אחרים והם מוזריקי דדמא ואינן לבנים כאותם שנקראו צומת הגידים גם אינם קשים וחזקים כמותה.
עוד ראיתי והנה ב' גידים קטנים ולבנים הרבה כעין הגידין עצמן נכנסי' באותו הגיד שהוא אלים מן השנים זולתי מן השנים הקטנים שהם מחוברי' עמו ואותם הגידים הקטנים הלבנים אשר אמרתי ראיתי אותם נבלעים בגיד האלים כעין זכרות בנקבות ואפשר כי עליהם אמר אביי בליעי לא הוו צומת הגידי' כי אותם אינם נחשבים מן החשבון ואין הבהמ' נטרפת בהם והסי' היוצא לנו מדברי אביי עד היכן צומת הגידין מתפשטים הוא מאשוני ורכיכי מאלימי וקטיני ומחוורי ולא חוורי כי כל מה שהגידי' עולין למעלה הם מתרככין כעין הבשר ומתדקדקין ומתאדמי' מ"מ עם אלו הסי' מתמעטין שאר החוטי' אשר שם והמשכילים יבינו עם ראות עינים ומשמוש ידים. ע"כ דברי הרב ז"ל. +הא דאמר שמואל צומת הגידים שאמרו אפי' לא נשתייר בה אלא כחוט הסרבל כשרה. ל"ש בבהמה ול"ש בעוף אמרה ומיהו אנן כלישנא בתרא דרב קי"ל דאמר ברוב כל א' וא' דקי"ל דרב ושמואל הלכה כרב באיסורי ועוד דספקא דאורייתא הוא ולחומרא וכן דעת רבינו הגדול ז"ל שכתבם סתם. +ולימא מר עור משלים לבשר. פירשו הגאונים ז"ל שאין בשר בלא עור מציל אלא כשבשר ועור על גביו חופין את רובו כעין בשר שלם ולא נהיר' דא"כ בר גוזלא דרכיך כ"ש שהיה צריך עור ע"ג בשר.
ור"ח ז"ל כתב משלים כגון שהבשר חופה חצי העצם והעור משלימו לרוב וא"ת מצטרף אפילו חצי בחצי וראינו לרבותי' זולתי זה הפי' ויש בו פרכא ולפי' לא כתבנוהו ע"כ, ורש"י ז"ל נמי כך פירשה. + +Daf 76b + + + +Daf 77a + +מתני': המבכרת שהפילה שליא ישליכנ' לכלבים. איכא למידק והתנן בבכורות המבכרת שהפילה חררת דם ה"ז תקבר ואינה מטמאה לא במגע ולא במשא ומי עדיפא משליא דישליכנה לכלבים משום דלא חיישינן למיעוט'.
וזו אינה קוש' שהרי אמרו שם בגמ' וכי מאחר שאינה מטמאה לא במגע ולא במשא אמאי תקבר כדי לפרסמה שפטורה מן הבכורה אבל בשלי' כיון שהדבר מפורסם וידוע שאין שלי' בלא ולד הכל יודעים שפטורה מן הבכורה. המבכרת שהפילה שליא ישליכנ' לכלבים. איכא למידק והתנן בבכורות המבכרת שהפילה חררת דם ה"ז תקבר ואינה מטמאה לא במגע ולא במשא ומי עדיפא משליא דישליכנה לכלבים משום דלא חיישינן למיעוט'.
וזו אינה קוש' שהרי אמרו שם בגמ' וכי מאחר שאינה מטמאה לא במגע ולא במשא אמאי תקבר כדי לפרסמה שפטורה מן הבכורה אבל בשלי' כיון שהדבר מפורסם וידוע שאין שלי' בלא ולד הכל יודעים שפטורה מן הבכורה. +ובמוקדשים תקבר. אמרי' בגמרא מ"ט רוב בר מקדש הוא פירש"י ז"ל בין זכר בין נקבה קדוש חוץ מנדמה. וק' אפי' נדמה נמי כיון דולדות קדשי' הם ודאי קדישי וכדאמרי' בתמורה בפ' יש בקרבנות צבור אבל כלאים טומטום ואנדרוגי' אי אתה מוצא אלא בולדות קדשים וכיון דכלאים בולדות קדשים קדוש אין צ"ל נדמה דכלאים ודאי גריעי מנדמה וכדאתמר בפ' מרובה השתא כלאים איתרבי נדמה מיבעי' דאלמ' כלאים גריעי טפי.
וי"ל למ"ד ולדות קדשים ממעי אמן קדושים כולהו ודאי קדישי אבל למ"ד בהוייתן קדושים נדמה לא קדיש וכ"ש כלאים וסוגיין נקט ליה רוב למימרא דלכ"ע נמי קדוש כך מפורש בתוס'. + +Daf 77b + + + +Daf 78a + +הא דתנן ושניהם כשרים ושניהם סופגים. מצאתי בה"ג ואי עבר ושחט אמה ובתה בחד יומא קמא שרי למיכלי' בשעתי' בתראי משהי ליה עד לאורתא ואכיל ליה ואי במזיד שחטיה לבתרא מלקינן ליה ולאורתא שרי באכילה ולא מצאתי זה בתלמוד וקנס הוא שלמד ממעשה שבת ואין תלמודו עולה יפה. +מנין לאותו ואת בנו שנוהג במוקדשי'. פי' לדברי ר"ש שאמר שחי' שאינה ראויה לא שמה שחי' והלא שחי' קדשים שחי' שאינה ראויה היא ואפי' לר"מ דאמר שחי' שאינה ראויה שמה שחי' איצטריך כדאמרי' בפ' כיסוי הדם ור"מ אטו אותו ואת בנו בקדשי' מי לא נהיג והיינו (בכה"ג) [מה"ט] דבריו של ר"מ באותו ואת בנו (כ"ש) [דנוהג במוקדשים] ואין צורך בכך. +ואמר רבא זו בנין אב כ"מ שנאמר שה שה אינו אלא להוציא את הכלאים. פירש"י ז"ל משה כבשים ושה עזים מדלא כתב שה כבשים ועזים.
ולא משמע הכי בפ' מרובה דגרסי' התם אלא כי אתמר דרבא לפדיון פטר חמור כדתנן אין פודין לא בעגל ולא בחיה ולא בטרפה ולא בכלאים ולא בכוי ומקשי' ולר"א דתנן ר"א מתיר בכלאים מפני שהוא שה למאי הלכתא אמר לך ר"א כי אתמר דרבא לטמא שנולד מן הטהור ועיבורו מן הטמא ודלא כר' יהושע דאי ר' יהושע משור שה כבשים נפקא עד שיהא אביו כשב ואמו כשבה ובספ"ק דבכורות מייתי' עלה דהאי מתני' דאין פודין לא בעגל מתני' מני בן בג בג היא דתניא בן בג בג אומר נאמר כאן שה ונאמר להלן שה מה להלן בפסח פרט לכל השמות הללו אלמא מפסח גמר ומיהו התם ג"ש והכא בנין אב. + +Daf 78b + +והא דאמרינן שאני הכא דאמר קרא או לרבות את הכלאים. איכא למידק משור או כשב דרשי' להוציא את הכלאי' כדאמרינן בפ' השוחט א"ל התם כיון דלא כתיבא ביה מיעוטא וממילא נתרבה אצטרי' רחמ' למעוטי שלרבותו לא היה צריך אבל כאן שכתב שה שמשמעו סתם להוציא את הכלאים כדרבא למעטו אינו צריך הא לא בא הכתוב אלא לרבותו. + +Daf 79a + +איבעיא להו מיפשט פשיטא ליה לר' יהודה כו'. פירו' נ"ל שר' יהודה הוא ת"ק דפליג עליה ר' חנינא באותו ואת בנו דאמר אינו נוהג בזכרים וקמיבעיא לן מי אמרינן כיון שמיעטו הכתוב שאין לחוש לזרעו כלל או דילמא אדרב' מדאיצטרי' קרא למעוטי הכא הוא דמעטיה קרא אבל בעלמא חוששי' לזרעו ומשו"ה מספקא ליה בכל שאר מקומות אבל לחנינא פשיטא ליה כיון דחששה תורה לזרעו במקום אחד חוששי' בכל מקום לזרעו ולא לחוש בלבד אלא אפי' להקל דליכא ספקא קמי שמיא כיון שחששה תורה להחמיר חוששין אף להקל ואסיקנא דר' יהודה ספוקי מספקא ליה והלכתא כוותי' מעובד' דר' אבא דאיתמר בהדיא בשלהי כתובות ומיהו ליתא לדחנינא כדפסק רבינו הגדול ז"ל.
וכן כתבו הראשוני' רב אחא משבחא ור"ש בעל ההלכות ז"ל אלא שרב אחא ז"ל אמר דמפשט פשיטא ליה לר' יהודה שאין חוששין לזרע האב ופרי עם האם מותר וכל הנולדי' מן החמור אעפ"י שאביהם סוס מותרים זה עם זה ואע"ג דאביה דהאי סוסיא ואביה דהאי חמרא והלכתא כוותיה.
וי"מ כן שזה שר' אבא אמר לשמעי' כי מעיילת לי כודנית' בריספק עיין בהדין דדמיין להדדי ועייל ה"ק כי מעיילת כודנית' בריספק דאית ביה חמורים או סוסים עייל בהדין דדמיין להדדי שאם דומות בסי' לחמור עייל עם החמור ואם דומות לסוס עייל עם סוס והיינו דאמרינן אלמא קסבר אין חוששין לזרע האב וכגל כלם במשמע שאפי' להחמיר אין חוששין שאלו לפי דברי רש"י ז"ל שפי' להחמיר הרי חוששין.
וא"ת לדברינו מאי האי דאמרינן לדברי האומר חוששי' לזרע האב בן פקועה הבא על בהמה מעליא הוולד אין לו תקנה והא לכ"ע חוששי' להחמי' י"ל כשתמצא לומר דרבי יהודה ורבנן ור"א ספוקי מספקא להו אי חוששי' אי לא אה"נ אבל את"ל מפשט פשיטא להו דאין חוששין הרי יש לו תקנה ולפי' לא הכניס רב משרשיא ראשו בין המחלוקת ואמר לדברי האומר חוששין סתם וכשת"ל להחמיר כולן חששו הרי כולן בכלל ולדברי רב אחא משבחא ז"ל דרב משרשיא אתי כר' אבא דאמר לר' יהודה אין חוששין כלל.
ורבותינו הצרפתים ז"ל החמירו ומפרשים דלכולהו תנאי חוששי' לזרע האב בכל מקום להחמיר דספוקי מספקא להו ואפי' לגבי אותו ואת בנו ומאי אינו נוהג בזכרים דקתני שאין לוקין ולחנינא ודאי חוששין בין להקל בין להחמיר ולאו מלתא היא כלל.
ומה ששנינו בכוי שאין מכסין את דמו מפני שהוא ספק לדברינו משכחת לה בהלכה בצבי הבא על התיישה ולפי' כתבה הרב הגדול ז"ל ואי סבר לה אין חוששי' לזרע האב כלל לא משכחת לה אלא כמ"ד כוי בריה בפ"ע היא ולא הכריעו חכמים בו אם מין חיה או מין בהמה היא. + +Daf 79b + +ומה שפירש"י ז"ל וסי' דאוריית' מסי' אבדה קאמר תמיה אני בו מה ענין זו לזו אפי' כשת"ל סי' לאו דאורייתא י"ל להחזיר אבדה בסי' דילמא מיחזא חזא א"נ כסומא בארובה וכשת"ל סי' אבדה דאורייתא שמא אלו אינן עיקר וסי' אלו לענין (אכילה) א) ודאי אינו כלום דהו"ל (כחלא כריסיה) ב) דאמרינן (בכ"מ) ג) שאינן כלום ד) אלא סי' אלו קאמרי' שהם עיקר לסמוך עליהם בענין זה וגמרא גמירי להו כההוא דאמרינן פ' וא"ט גבי סי' ביצים (ב"ש) לאו דאורייתא ואין לסי' אבדה עסק כאן וכאן. הא דאמרינן מהו דתימא אתי צד סוס משתמש בצד תמור ואתי צד חמור ומשתמש בצד סוס קמ"ל. איכא דק"ל הא דתנן במי שחציו עבד וחציו ב"ח לישא שפחה אינו יכול בת חורין אינו יכול ליבטל וכו' אלמא לישא חציה שפחה וחציה ב"ח נמי אינו יכול משום דאתי צד עבדות ומשתמש בצד חירות, ולענין תקיעת שופר נמי איתמר במ' ר"ה אף לעצמו אינו מוציא.
ולאו קו' היא דשאני הולדה דמבלבל זרעייהו כדאמרי' לעיל (דף ס"ט ע"א) דאל"כ סומא יוליד סומא תדע דלמ"ד חוששי' לזרע האב כל מיני פרדות אחת הן ולא אמרי' אתי צד סוס ומשתמש בצד חמור ומן הטעם הזה עצמו הוא שמותר לרכוב ולחרוש בפרדות ואין אומרים משתמש בסוס ובחמור הוא ולית' לדאיסי דאמר אין רוכבין על פרדה מק"ו כדאי' בספרי. +ה"ג בכולהו נוסחאי: ר"א אומר כלאים הבא מן העז ומן הרחל אותו ואת בנו נוהג בו הבא מן התייש ומן הצבי אין אותו ואת בנו נוהג בו ועלה א"ר חסדא איזהו כוי שנחלקו בו ר"א וחכמים פירושו בא להוציא מדברי האומר בריה בפ"ע הוא שלדבריו לא נחלקו ר"א וחכמים אלא בכלאים אבל בכוי לדברי כולם אותו ואת בנו נוהג בו ואתיא כרשב"ג דאמר מין בהמה הוא ורב חסדא פי' שהבוי שהזכירו חכמי' הוא הכלאים שבא מן התייש ומן הצבי שאמר ר"א ובו נחלקו כדמפרש ואזיל.
אבל רש"י ז"ל כתב ה"ג מן הכוי אין אותו ואת בנו נוהג בו וכן היא בתוספתא ול"ג מן התייש ומן הצביה דא"כ מאי אתא רב חסדא לאשמועי' איזהו כוי וכו'. ר"א אומר כלאים הבא מן העז ומן הרחל אותו ואת בנו נוהג בו הבא מן התייש ומן הצבי אין אותו ואת בנו נוהג בו ועלה א"ר חסדא איזהו כוי שנחלקו בו ר"א וחכמים פירושו בא להוציא מדברי האומר בריה בפ"ע הוא שלדבריו לא נחלקו ר"א וחכמים אלא בכלאים אבל בכוי לדברי כולם אותו ואת בנו נוהג בו ואתיא כרשב"ג דאמר מין בהמה הוא ורב חסדא פי' שהבוי שהזכירו חכמי' הוא הכלאים שבא מן התייש ומן הצבי שאמר ר"א ובו נחלקו כדמפרש ואזיל.
אבל רש"י ז"ל כתב ה"ג מן הכוי אין אותו ואת בנו נוהג בו וכן היא בתוספתא ול"ג מן התייש ומן הצביה דא"כ מאי אתא רב חסדא לאשמועי' איזהו כוי וכו'. + +Daf 80a + +כולה מתני' דלא כר"ש ממאי מדקתני. פי' אומר על ראשון ראשון אבל בבי טובא איתא במתני' דלא כר"ש ולא הספיק לפורטן עד ששאלו בגמ' פשיטא ותירץ. + +Daf 80b + +קמא מקטל קטליה שני אמאי סופג את המ' ותו לא. פי' בשלמא סופג את המ' לא ק"ל שאעפ"י שפטור ממלקות אותו ואת בנו דהא מקטל קטליה מיהו ודאי סופג את המ' משום לאו דשחוטי חוץ אלא קשיא אמאי סופג את המ' ותו לא מתקבל בפנים הוא וליחייב כרת אבל הא דאמרינן דחולין בפנים שניהם פסולים והב' סופג את המ' קמא מקטל קטליה שני אמאי סופג את המ' ל"ל למימר הכי [פי' – ל"ל לומר קמא] אלא לימא מקטל קטליה להאי שבזה אין ספק שכל שאיסור דבר אחר גורם לו ליפסל כגון זה שהוא פסול מחמת חולין בפנים אין חייבין עליו משום אותו ואת בנו ואפי' היה הראשון בחוץ ושחיטתו כשרה אלא דסירכא דרישא נקט ואיכא נוסחי דמפקי ליה. +הא דאמרי' קדשים בפנים הראשון כשר ופטור וכו'. שחי' קדשים שחי' שאינה ראויה דכמה דלא זריק וכו' שני אמאי סופג את המ'. פירש"י ז"ל לא מיבעיא לענין מלקות דפטור משום דשחיט' שני שחי' שאינה ראויה היא משום דהו"ל מחוסר זמן אי ס"ל אותו ואת בנו נוהג בקדשים אלא אפי' אותו ואת בנו נמי לר"ש לא נהיג בקדשים דהא אפי' שחי' ראשון שחיטה שאינה ראויה היא שאינה נתרת אלא בזריקה ושני אמאי סופג את המ' ואמאי פסול.
וכך ��וא גורס: שני אמאי סופג את המ' ופסול וכן פי' לקמן בדרב המנונא אין מלקות אותו ואת בנו נוהג בקדשים משום דשחי' שאינה ראויה היא שהיא מחוסר זמן כיון ששחט הראשון ונזרק דמו.
ומה שכתוב בנוסחאות תדע דכמה דלא זריק דם לא משתרי בשר בעידנא דשחיט הו"ל התראת ספק מעבר עליה קולמוס ואמר ופי' דגרסני היא אלא טעמא משום דשחי' שאינה ראויה היא דמחוסר זמן הוא ומיהו פסולא מיהא איכא כשנזרק דמו של ראשון ושחט הב' שכבר נראה ראשון ונעשית שחי' ראויה ולית לן דר' הושעיא דאמר אפי' פסולא נמי ליכא ואע"פ שנזרק דמו של ראשון שבשעת שחי' לא היתה שחיטתו ראויה אע"פ שחזר' ונראית והא דאמרי' פשיטא ומהדרי' שחי' קדשים אצטריכ' ליה לפי דבריו כך מתפרשא סד"א שחי' ראויה היא ונהי דמלקא ודאי לא לקי דשני ודאי מחוסר זמן הוא פסול מיהא הוי קמ"ל דר"ש בתרוייהו פליג ולית ליה אותו ואת בנו במוקדשים כלל, זהו תורף פירש"י ז"ל.
ואין דבריו במקום הזה מחוורין, שאין בכל הנוסחאות ולא בפי' ר"ח ז"ל אלא אמאי סופג את המ' ול"ג בהו ופסול ועוד שהוא צריך למחוק אותה גי' דלקמן הכתובה בספרים כולם ובפר"ח ז"ל ועוד ק"ל שא"כ היה לו לר' הושעיא לומר מריש' דמתני' דקתני ונוהג בחולין ובמוקדשי' דלא כר"ש דלדידיה לא נהיג במוקדשים כלל וא"ל נקט הנך דמוכחי בריש' והדר דמספק' ליה אלא ק"ל דע"כ לר' הושעי' נמי נוהג אותו ואת בנו במוקדשי' לר"ש כדמשמע לקמן בפ' כסוי הדם דקאמרי' אטו אותו ואת בנו בקדשים לר"ש מי לא נהיג והיינו דראה ר' דבריו של ר"מ ועוד דאי הכי הויא תיובתיה מההיא דאותביה רבה לרב המנונ' בשמעתי' לפיכך פירשו אחרים דודאי איסור אותו ואת בנו נוהג בקדשים לר"ש ורב המנונא ורב הושעיא סופג את המ' קשי' להו ולא מפני שהוא מחוסר זמן שמאחר שאמרה תורה אותו ואת בנו במקודשי' לא תשחטו אעפ"י שאינה מותרת ראויה היא לענין איסורא למה זה דומה לשוחט קדשים בחוץ לר"ש שהוא לוקה ולשוחט חולין כשרים בפנים שנאסרין בהנאה מחמת השחיטה כיון שאין שום פסול בשחיטה זו אלא מחמת איסור זה וכן נמי באותו ואת בנו קדשים בפנים אע"פ שהוא מחוסר זמן מפני שהוא בנו של ראשון אותה שחיטה ראויה היא ללקות עליה מחמת לאו האמור בה ולא מפני גזירת הכתוב דוקא דהא איכא לאוקמה בשוחט שלמים ואח"כ חולין אלא שאני אומר ממ"נ נוהג שא"ת שאין שמה שחיטה א) הרי הכשרת וחזר איסור אותו ואת בנו עליו אבל כשדבר אחר גורם לו שאין אותה שחיטה ראויה פטור עליה למה זה דומה לשוחט את הטרפה חולין בפנים שר"ש מתיר מפני שהיא שחיטה שאינה ראויה ולפיכך א"ר המנונא אין מלקות אותו ואת בנו נוהג בקדשים כלומר כשהשני קדש ואע"פ שזרק דמו של ראשון או שהיה חולין משום דעד דזריק דם לא משתרי בשר וכו' ואפי' זריק בעידנא דשחיט התראת ס' היא הא למ"ד הויא התראה לכשיזרוק לוקה.
וא"ת והלא אין הזריקה מרצה אפי' כן כיון שאין דבר אחר גורם לפסולו אלא אותו ואת בנו לוקה כדפי'.
וא"ת בשוחט חוץ נמי נימא לר"ש שלא ילקה עד שיזרוק הדם בפנים התם אין פסולו בקדש דנבעי שיקרבו מתירין כהלכתן בתרוייהו מימר קאמרינן סלק איסורו והלך אחר שחיטת קדשים נמי בפנים סלק איסור אותו ואת בנו אינה ראויה עד שיזרוק ולזריקה קיימ' בחוץ סלק איסור שחוטי חוץ ואין בהם זריקה כלל ודרב הושעיא י"ל דסופג את המ' ק"ל בשלא זרק דהא פסול הוא ולא זריק א"נ אפי' עבר וזרק משום התראת ס' כולה כדרב המנונא והא דאמרי' סד"א שחיטת קדשים שחיטה ראויה היא ה"ק סד"א אינה התראת ס' שמשעה ששחט שחיטה ראויה היא ויצאת מידי איסורא הראשון וד"א הוא שגורם לה ליאסר עד שיזרוק הדם אבל היתר שחיטה כבר נגמר משעה ראשונה קמ"ל והיא גופה אתא רב המנונא לאשמועינן.
ולדידי קשיא הא דאמרינן בפרק מרובה דשוחט קדשים כשרים בפנים שחי' ראויה היא לר"ש אפי' נשפך הדם משום דהעומד לזרוק כזרוק דמי והלכך במחוסר זמן אי חשבת ליה (כבשר) [ככשר] ליכא התראת ספק ואי חשבת ליה אינו עומד לזרוק מחמת פסולו שחיטה שאינה ראויה היא אפילו למ"ד התראת ספק שמה התראה.
מ"מ דברי רש"י ז"ל עולים יפה ולשון הגמרא משמע כן ורב הושעיא סבר לה כר"א דאמר התם שחיט' מתרת והלא זריקה מתרת והיינו דקאמר בדרב הושעיא שחיטת קדשים שחיטה שאינה ראויה היא ג) והדעת נוטה לדבריו ממה שהזכרתי דשחי' קדשים כיון דלא משוי לה שחיטה ראויה אלא משום העומד לזרוק כזרוק דמי בשני דהוא מחוסר זמן ליכא למימר הכי אעפ"י שאין איסור ד"א גורם לו ליפסול והיינו דרב המנונא דאיהו סבר שחיטת קדשים דראשון שחי' ראויה היא והיינו ודאי דכל העומד לזרוק כזרוק דמי ד) וה"נ פריך ר"א התם במרובה וכי שחיטה מתרת והלא זריקה מתרת לומר דשחיטת קדשים לר"ש שחיטה שאינה ראויה היא אבל לבתר דאותביה רבה לרב המנונא ותירצה במלקות מתרצה דרב הושעיא נמי במלקות וסבירא לן דשחיטת קדשים כשרים לר"ש ראויה היא דכל העומד לזרוק כזרוק דמי כמסקנה דהתם ומאי דקמ"ל רב המנונא קמ"ל רב הושעיא.
ויש כיוצא בזה בכל התלמוד דמפרשי בגמרא מימרא דאמוראי ובמסקנא צ"ל שלא שמעו מהם כן וצריך לפרשם בפנים חדשות ואחת מהם פירש"י ז"ל במסכת שבת (כז, א) גבי הא דאמרי' ואבע"א רב פפא אמרה דאמר רב פפא למעוטי כלאים ואחרת בפ' במה טומנין בשל הפתק שנו ואפילו בעיקר הברייתות גורעין ומוסיפין ומפרשים כדתניא בפ"ק דמכילתי' וצואר בהמה למעלה ומפרשי' לה בעופא דקליל, ויש רבות. +ולילקי נמי משום לאו דמחוסר זמן. איכא דק"ל והא הו"ל לאו שבכללות ואין לוקים עליו וה"נ אמרי' בפסחים פ' כ"ש דאי מדרי"ש אין לוקין על לאו שבכללות. וי"ל פרכא למ"ד לוקים דפלוגתא היא בפסחים ובתמורה ובכ"מ ואל תתמה שכיוצא בזה בפר' האשה שנתארמלה דאקשי' וליזיל בתר רובא סתם ואינה ק' אלא לרב אבל לשמואל הא אמר אין הולכין בממון אחר הרוב כדאיתא בפרק המוכר פירות (ב"ב צב, א). +ה"ג הנח לאו מחוסר זמן דנתוקי עשה הוא. כלומר לאו הבא מכלל עשה הוא דכתיב ומיום הח' והלאה ירצה מיום ח' אין מעיקרא לא ולאו הבא מכלל עשה עשה הוא ומחמת עשה הוא דאתי לאו הלכך אין לוקי' עליו דעקריה רחמנא מלאו דבכלל לא ירצה ואוקמיה אעשה מקרא יתירא ומאי דכתיב במקצת נוסחאות שהכתוב נתקו לעשה אינו מחוור שלאו זה לא נתקו הכתוב לתקנו לעשה שאם שחטו בשעת איסורו מחוסר זמן הוא לעולם ויש פותרין שהכתוב נתקו מעשה ואינו נכון כלשון זה שמעתי בשחיטה זו.
ואינו מכוון אצלי כלל דלאו שבכללות כי האי למד על כל הפוסלין שבשור ושה שהן בלא ירצה לדברי הכל לא לקי עליה כדאיתמר בפ' כ"ש ובפ"ד מיתות אבל ההיא דפליג בה אביי בפסחים ובנזיר ובכ"מ גוונא אחריתי היא בלאו שפורט וכולל באיסור א' ועוד דמייתי' הכא ניתוק עשה הוא ממחוסר זמן דתוך ז' למחוסר זמן דאותו ואת בנו ועוד דילמא לעבור עליו בלאו ועשה אתא.
לפי' נ"ל דה"פ: דפרכי' מעיקרא ולילקי נמי משום לאו דמחוסר זמן דרחמנא אמר ושור ושה ללמד על הפוסלין האמורים בפרשה שהם בלא ירצה דהכי דרשי' ושור ושה שרוע וקלוט לנדר לא ירצה ומעוך וכתות וגו' ושור או כשב או עז כי יולד ושור או שה אותו ואת בנו וס"ל לאו ז�� כולל ופורט פסולין שבשור ושה וכה"ג לקי עליה כדלקי בנזיר מכל אשר יצא מגפן היין מחרצנים ועד זג וענבים לחים ויבשים ולקי בנא ומבושל ופריק ר' זירא הנח לאו דמחוסר זמן דנתוקי עשה נינהו דכל פסולי לאוין שפרטן הכתוב כאן (רובא) [עובר] בלא ירצה אבל פסולי עשה ששם אינם בבל ירצה ומכיון שהפסיק בפסול מחוסר זמן דז' אף מחוסר זמן דאותו ואת בנו אינו בכלל והיינו ניתק לעשה דאפי' מחוסר זמן דאותו ואת בנו ניתק מלאו דלא ירצה ואינו בכלל לאו אחר משום מוקדשים א"נ דריש באותו ואת בנו גופי' נתוק עשה דתניא בספרא מנין לשוחט אותו ואת בנו במוקדשים ה"ז בלא ירצה ת"ל ירצה לקרבן אשה לה' ושור או שה אותו ואת בנו לא תשחטו ביום אחד מלמד שהשוחט אותו ואת בנו במוקדשים ה"ז בלא ירצה כלומר משום עשה הזה והיינו דקאמרי' לאוי דמחוסר זמן בל' רבים ולא אמרי' לאו ובזה הענין השיטה הזו מתיישבת. + +Daf 81a + +לילה לקדושה יום להרצאה. ואי קשיא יום להרצאה פשיטא ל"ל קרא מביום צוותו את בני ישראל נפקא שכל הקרבנות ביום א"ל שאם עלה לא ירד שכל הקרבים בלילה אם עלו לא ירדו אבל זה מחוסר זמן הוא להרצאה ואם עלה ירד. +הא דמותיב רבה אותו ואת בנו קדשים בחוץ ר"ש אומר בל"ת. משמע לי דמתני' דתנן בפ' בתרא דזבחים אותו ואת בנו ומחוסר זמן ר"ש אומר ה"ז בל"ת שהיה ר"ש אומר וכו' ומההיא מתני' פרכינן ובגמ' מוסיף בה קדשים בחוץ לפירושא בעלמא ז) וכן דרך התלמוד להוסיף כן במשניות.
ובדין הוא דלוקמה (רב ואמרי') [רבה למתניתין] בשהיה ראשון חולין (אלא) [א"נ] ראשון בפנים ושני בחוץ ושניהם קדשים וראשון חולין ושני קדשים בחוץ ה"ה והוא הטעם י) הלכך מוקי לה כפשטא בשניהם קדשים דאותו ואת בנו קתנו תרוייהו בקדשים משמע וכל הנך לישני דמוסיף גמ' קדשים בחוץ וכו' לפירוש' בעלמא מייתי לה דאלו מתני' לא קתני אלא אחד בפנים ואחד בחוץ. +הא דאמרינן הכא (וקי"ל) [וק"ל] קדשים בחוץ וכו' לא מתאמרה בגמרא בשום דוכתא אלא הכא וגמרא הוות בידה דרבה וכיוצא בה בפ' נגמר הדין והוינן בה כיון דאקטיל וכו' וכן הרבה שלא הוזכר להם מקום עיקרא בגמרא (כתובות כו, א) והא"ר יוחנן דברי הכל אין ערעור פחות מב' וכו'. (וקי"ל) [וק"ל] קדשים בחוץ וכו' לא מתאמרה בגמרא בשום דוכתא אלא הכא וגמרא הוות בידה דרבה וכיוצא בה בפ' נגמר הדין והוינן בה כיון דאקטיל וכו' וכן הרבה שלא הוזכר להם מקום עיקרא בגמרא (כתובות כו, א) והא"ר יוחנן דברי הכל אין ערעור פחות מב' וכו'. + +Daf 81b + +הא דאמרי' פרה מטמאה טומאת אוכלים במס' שבועות (יא, ב) שמעתיה ושם כתבתי' כמו שכתובה בתוס' חכמי הצרפתים ז"ל. + +Daf 82a + +פרת חטאת אינה משנה. פיר' שכיון שנפדית הא שמעינן ליה לר"ש דאמר כל העומד ליפדות כפדוי דמי ולאו התראת ס' כלל.
ואי קשיא האמרי' לעיל דשחיטת קדשים התראת ספק הוא משום דכל כמה דלא מזרק דם לא משתרי בשר באכילה ואמאי נימא כל העומד לזרוק כזרוק דמי.
ואיכא דמפרקי הכי השתא פרה עומדת ליפדות היא שאם מצא אחרת נאה הימנו מצוה לפדותה אבל הני מצוה למזרקיה לדמייהו הא מחוסר זמן נינהו וכה"ג איתמר בפרק המנחות והנסכים ולית לן דרב הושעיא דאמר לעיל דשחיטת קדשים כשרים שחיטה [שאינה] ראויה היא ואעפ"י שעומדת לזרוק למאי דפרישית לעיל והתם נמי במנחות הכי קס"ד אליבא דרב הושעיא דאי בעי זריק (ליה אר"ש) [לא אמר ר"ש] הא במחוסר זמן הכל מודים דלא אמרינן.
ויש מתרצים לרב אושעיא דאפילו כשאינו מחו' זמן לאו שחי' ראויה היא שאין אומרים כל העומד לזרוק כזרוק דמי אלא בשכבר קבל הדם בכלי אבל בשעת שחיט' אין שם דם עומד ליזרק כלל מיהו מסקנא דלעיל כדרבא דשחיטת קדשים כשרים ראויה היא כדפי'. +מתני': הא דתנן לענין דינא ב' שלקחו פרה ובנה איזה שלקח ראשון ישחוט ראשון. משום שכך דינו של לוקח ראשון עם המוכר וכן שנינו בתוספתא הלוקח מב"ה הוא קודם לב"ה שמתחלה לא לקחו אלא ע"מ כן. + +Daf 82b + +ותו למה כלאים כלאים. כלומר אי בזריעה אחת ל"ל כלאים כלאים אלא ש"מ בב' זריעות וב' מלקיות (לא) לקי דאס"ד לוקה מלקות אחת והא אתא לאשמועינן שאינו לוקה אלא מלקות אחת א"ה ליתני אינו לוקה אלא אחת מדקתני לוקה ש"מ שבא להשמיענו שהוא לוקה ב' מלקיות ובמאי עסיקי' וכו'.
והא דאקשי' אילימא בזה אחר זה ובב' התראות פשיטא דתנן נזיר שהיה שותה יין תמיה הוא וכי כל מאי דתנינן במתני' אי תני לה תנא בבריית' מקשי לה פשיטא אדרבה בכוליה תלמודא אמרי דכולהו מתניין כמתני' וי"ל דפשיטא הוא משום דלא תנא דומיא דמתני' כגון שותה יין דלקי ב' (מדלא) [אף דלא] מפסיק דאלו כלאים כלאים ב' מעשים הם ומתני' עדיפא ליה. +הא דא"ר יאשיה דאינו חיייב עד שיזרע חטה ושעורה וחרצן במפולת יד. משום כלאי הכרם קאמר אבל משום כלאי זרעים בכל תרי מיני זרעים נמי חייב וטעמא דר' יאשיה משום דכתיב לא תזרע כרמך כלאים בעינן כלאים וכרמך שהוא חרצן בזריעה מדלא כתי' כרמך לא תזרע כלאים.
ובירושלמי דמסכת כלאים פ"ח כתוב לא תזרע כרמך כלאים מלמד שאינו חייב עד שיזרע ב' מינים בכרם דר' יאשיה וכו' על דעתיה דר' יונתן כתיב שדך לא תזרע כלאים לאיזה דבר נאמר לא תזרע כרמך כלאים פי' שהרי בכל ב' זרעים נמי לוקה משום כלאי זרעים חבריא אמרינן להתרייה שאם התרו בו משום שדך לוקה משום כרמך לוקה כלומר באיזה מהם שהתרו בו לוקה ואם התרו בו משום שניהם לוקה ב' דב' לאוין הם.
ואיכא דרמי עלה הא דגרסינן בפ' הקומץ זוטא מעשה באחד שזרע כרמו של חבירו סמדר ובא מעשה לפני חכמים ואסרו את הזרעים והתירו את הגפנים ומפרשי לה משום דקנבוס ולוף אין זרעם כלה ועושין אשכולות ודומין לזרע הכרם וקרינן ביה כרמך כלאים אבל בשאר זרעים לא.
וא"ל דלעולם אינו חייב משום כלאי הכרם עד שיזרע חטה ושעורה וחרצן או כל ב' מינין וחרצן אבל קנבוס ולוף אפילו קנבוס וחרצן א"נ לוף וחרצן חייב דקרינן ביה כרמך כלאים ואותו שזרע כרמו של חברו סמדר מין אחד זרעו ולפיכך התירו הגפנים שאין איסורו אלא מדבריהם ולפ"ז משמע דלרבנן חטה וחרצן לא לקי דההי' לאו לר' יאשיה איתמר דמשמע דרבנן היא וק"ל מאי דכתיב הכא במקצת נוסחי קמ"ל דאפי' חטה וחרצן או שעור' וחרצן ועוד מצאתי בתוספתא דכלאים זורעים זרעוני אילן כאחד הזורע חרצנים עם החטים ה"ז לוקה את המ' והיינו משום כלאי הכרם לרבנן ועדיין י"ל דבר הלמד מעניינו דהתם לענין זרוע ובא שנאסר בתוספות קאמר לרבנן דלא אסרה תורה אלא קנבוס ולוף דדמי לגפנים ואיכא ערבוב אבל שאר זרעים דלא דמי ליכא ערבוב ולא מתסרי בתוספת הא בזרוע מעיקרו בהשרשה ופילו חטה וחרצן לקי ואסירי דקא מערבבי בהשרשה (וכשרים כשהן. בקטנן) ד) ולר' יאשיה כיון דאיכא כלאים חוץ מן הכרם כולהו כהדדי נינהו וה"ג בנוסחאי דוקני התם אבל שאר זרעים מדרבנן הוא דאסיר'.
ויש מתרצים שאר מיני זרעים דקאמר כגון מיני זרעים שאינם נאכלים דומיא דקנבוס אבל תבואה דהיינו ה' המינים ודאי דבר תורה הן וגם זה אפשר נכון הוא שהתבואה גדלה הרבה וגבוה ונעשית ערבוב עם הגפנים אבל זרעוני גנה קטנים בין הגפנים לא עבדי כלאים כלל כנ"ל.
והראב"ד ז"ל כ' נ"ל דלענין איסור הפירות קאמר ושמא מדכתיב פן תקדש המלאה הזרע ותבואת הכרם והם זרע דומה לתבואה שאינן עושין פירות אלא לג' שנים כדאיתא במשנה פ"ב דכלאים אבל לענין מלקות כל תרי זרעים נמי עם חרצן במפולת יד חייב משום כלאי הכרם ומשום כלאי זרעים כל תרי מיני נמי חייב ודוקא במפולת יד כר' יאשיה דהא כתיב שדך לא תזרע כלאים בעינן כלאים בשעת זריעה מיהו לענין איסור הפירות דכלאי הכרם בקנבוס וליף וחרצן אעפ"י שלא נזרעו במפולת יד אסורים כדדרשינן כתיב המלאה וכתיב הזרע ומתרצינן זרוע ובא בתוס' זרוע מעיקרו בהשרשה כנ"ל א"ד הרב ז"ל.
ואינו נכון,דזרוע מעיקרו למלקות וזרוע ובא בתוספת שוין הן בין לרבנן בין לרבי יאשיה לרבנן במין א' ולרבי יאשיה בב' מינים לפיכך כ"מ ששנינו במשניות עציץ נקוב לענין קידוש משכחת לה לר' יאשיה (בענין) [בעציץ] של ב' מיני חטה ושעורה כנ"ל, והוא הנכון. +ת"ש אכל מזה כזית ומזה כזית לוקה. במאי אסיקי' וכו' מ"ט דר' יהודה וכו'. פירש"י ז"ל דהא מספקא ליה לר"י באיזה מהם הוא נוהג ומדלא פשטי' מיהא ש"מ לאו בב' התראות היא וכן עיקר דהנ תרי סוגיי אהדדי איתאמרו הכא פשיטא לספקא דהתם והתם פשיטא ספקא דהכא וכן בת"ש אידך.
וי"מ דהכי מקשי מכדי קים לן דר' יהודה מיחייב בשל ימין מדאורייתא ומאי דעת דעת תורה הלכך הא דתניא אכל מזה כזית ומזה כזית לא מתוקמה אלא כשנתערבו דאי בשלא נתערבו פשיטא דהא אשמועינן ר' יהודה אינו נוהג אלא בחד וכיון דבשנתערבו עסיקי' במאי אי בב' התראות התראת ספק הוא אלא בבת אחת ובהתראת אחת וקמ"ל דלרבנן לוקה פ' ולר' יהודה מ' בהתראה אחת ודחינן לה ואמרי' דהא קמ"ל דהתראת ספק שמה התראה. והתם בפ' ג"ה (צא, א) מקמי דתיקום לן אי דעת תורה או דעת נוטה אתי' למפשטה מהא דקס"ד דבשלא נתערבו עסקינן. + +Daf 83a + +הא דאמרי' בזה אח"ז וכגון דלית ביה כזית. לומר שאם אכלן בזה אח"ז בב' התראות בתוך כדי אכילת פרס מצטרפין משום דהתראת שהם שתים לא הפסיד צרוף אכילתו הלכך לוקה משום התראה ראשונה בב' אכילות שנצטרפו לכזית ומ"ש רש"י ז"ל לאו דוקא. +והא דתנן בד' פרקים צריך להודיעו אמה מכרתי לשחוט. נ"ל דצריך להודיעו קודם מכירה קאמר ואם לא הודיעו מקח טעות עבד דע"מ לשחוט היום הוא לוקח דמסתמא יכול הוא לשחוט כדקתני עלה אם לא הודיעו הולך ושוחט ואינו נמנע.
והא [דקתני] א"ר יהודה אימתי בזמן שאין לו ריוח מפו' בתוספתא דאיום הכפורים קאי דתני התם א"ר יהודה בד"א בזמן שיוה"כ חל להיות בב' בשבת אבל אם חל להיות בא' מכל ימות השבת א"צ להודיעו מפני שזה יכול לשחוט היום הזה וזה למחר כלומר כשחל בב' בשבת הכל שוחטים בא' בשבת שהוא עיה"כ שאין מקדימין קודם השבת אבל בשאר הפרקים לעולם צריך להודיעו שהכל שוחטין ביו"ט.
ומיהו בכל הזמנים שא"צ להודיעו נראין הדברים שהוא צריך לשאול ואם נא' דתולה שאין לה אם לזו או שלא מכרה המוכר ודאי צריך לומר לו כן שישאל עליה דאיך יביא עצמו לספק איסור תורה אלא שא"צ להודיעו קודם מכירה ולית ביה משום מקח טעות אלא בד' פרקים הללו כמו שפיר'. +הא דאמרי' דבר תורה מעות קונות. מפ' בהזהב במקומו (מז, ב). + +Daf 83b + + + +Daf 84a + +ולפרקינהו וליכסינהו בעי העמדה והערכה. כתב הראב"ד ז"ל וק' הא דאמרי' לעיל פרק השוחט שחט בה ב' או רוב ב' ועדיין היא מפרכסת הרי היא כחיה לכל דבריה וא"ל התם במפרכסת הכא בשאינ' מפרכסת ומאחר שאינה מפרכסת פטורה לא פסיק' ליה. ואינו מחוור דאדרבא לא הו"ל למתני ואינו נוהג ב��וקדשים דהא לא פסיק' ליה.
ואני אומר שכך פרוש' והא אי בעי פריק להו וכיון שכן אפי' לא פדאן שחי' ראויה היא וחייב לכסות שכל העומד ליפדות כפדוי דמי ואלו עומדין ליפדות הן שמצוה לפדות שלא הפסיד הקדש דמיא לפרכי' דפרת חטאת דלעיל ומתרץ בעו העמדה והערכה לפיכך אינם כפדויין שמא לא תפרכס כשיעור העמדה והערכה לפיכך כ"ז שהם הקדש פטור מלכסות ואם פדאן ודאי חייב לכסות אבל (אין לו) [אלו] מוקדשים בשעת כיסוי ומשו"ה תנא שאינו נוהג במוקדשים ובנוסחי דוקני גרסינן וליפרקינהו בעו העמדה והערכה ולית בהו וליכסינהו והך לישנא דוקא בפירוש דילן.
אבל מצאתי לרבותינו הצרפתים ז"ל שאמרו דאין העמדה והערכה בנשחטה כהלכתה והא דאמרי' לקמן שחט בה ב' או רוב ב' הרי היא כחיה לכל דבריה ונפדית כבר פר"ח ז"ל ואמר שזו אינה משנה אלא שמדקדקין כן בעלי הגמרא ממשנתי' שבפרק העור והרוטב דתנן השוחט לנכרי מטמאה טומאת אוכלים ואינה מטמאה טומאת נבלות עד שתמות או עד שיתיז את ראשה והתם דוקא ישראל בטמאה ונכרי בטהורה דהוי כחיה משום דאין שחיטה מתירתה אבל לישראל ששחי' מתירתה שוב אין לה פדיון וההיא דאתמר בפ' השוחט בבהמה טהורה דהוא שוחט' פסח הכי קאמרי' דקאמרת כיון דשחט בה פורתא אידחי לי' מפסח נהי דמפסח אידחי מדמי פסח לא אידחי עד שישחוט ברוב שנים דכל שמפרכסת ולא נגמרה בהן שחי' הרי היא כחיה לכל דבריה ומק"ו פריך והיינו דאקשי' במס' שבועות פ"ק מתה או נשחטה תפדה הא בעי העמדה והערכה ומאי קו' אנשחטה יעמיד ויעריך במפרכסת ולפי דברינו הראשונים קושיא אמת' אבל נשחטה אפשר דעביד העמדה והערכה. +יצא זה שמחוסר שפיכה גרירה וכסוי. פי' שלעולם הוא מחוסר גרירה וכסוי לא בעי כסוי שלא דבר הכתוב בזה אבל בחולין שאין סתם דם מחוסר גרירה הוא שיהיה זה מחוסר גרירה כגון דם שעל הסכין כשאין דם אלא הוא גורר ומכסה שאין גריר' מעכבת בו וכדר' זירא. + +Daf 84b + +הא דדריש רב עינא בשוחט לחולה בשבת שחייב לכסותו. ושקלי וטרו בה טובא. ק"ל והא שבת עשה ול"ת הוא ואין עשה דכסוי דוחה אותן וכ"ש דעשה שיש בו כרת הוא ועוד דדחי דילמא דעבר ושחט ואי עשה ראוי הוא לדחות שבת מ"ל שחט בהתר או באיסור הא איתי' לעשה בתרוייהו.
ורש"י ז"ל כתב כיון שנתנה שבת לדחות אצל שחיטה זו נדחית לכל מצותיה וגם זו תמוה וכי נעבור על השבת בזדון מדין מתוך זה ואפי' בשוחט ביו"ט דברשות אין כסוי הדם דוחה אותו לעבור על עשה ועל ל"ת שבי"ט כדאיתא בפ"א דביצה (ח, ב).
אלא נראה דהכא בשהיה לו דקר נעוץ או עפר שאינו מוכן ולעבור על דבריהם קאמר לומר כשם שמודים ב"ש וב"ה בי"ט שאם שחט שיחפור בדקר ויכסה ואע"ג דקעביד גומא כר' אבא דאמר בחופר גומא בשבת ואינו צריך אלא לעפרה פטור עליה [ולכן בשוחט לחולה חייב לכסות] בשבת כיו"ט דהא תרוייהו בהתיר' שחיט וכי עבר ושחט לא שרינן ליה כיסוי אפי' באיסורא דרבנן כדי שלא יראה כעושה מצוה אלא כעובר וק"ו דר' יוסי בדרבנן הוא דכוי אפילו בדקור נעוץ אין מכסין דמו ביו"ט תדע דקא מייתי ליה תקיעת שופר בגבולין יוכיח שאין ודאי דוחה שבת והיינו גזרה דרבנן ודאורייתא מדרבנן לא דרשינן ק"ו כדאיתא בפסחים (פא, ב). + +Daf 85a + +דנין שחיט' משחיט' ואין דנין שחיט' מטביחה. איכא למידק והא גבי גנב וטבח פליג דר"מ אית ליה שחיט' שאינה ראויה שמה שחי' ור"ש סבר דלא ואמאי והא טביחה התם כתיבא ביה וליגמר טביחה מטביחה וא"ת כיון דגמרי' הכא שחיט' משחיטה לומר ששחיטה שאינה ראויה שמה שחי' שוב אי אפשר למג��ר טביחה מטביחה ולומר שחיטה שאינה ראויה לא שמה שחי' משום דקשיין אהדדי זו אינה תשובה חדא דמאי אולמי' דהך מהך ליגמר טביחה טביחה ולא ליגמר שחיטה שחי' ועוד שי"ל כאן שחיטה שאינה ראויה שמה שחי' וכאן שחי' שאינה ראויה לא שמה שחיטה.
וניחא לן שאין אדם דן ג"ש מעצמו ור"מ ג"ש דשחי' גמיר אלא שאין ידוע אם ג"ש דשחי' שחי' או שחיט' טביחה הלכך עדיפ' ליה למיגמר דשחי' שחיטה אבל ג"ש דטביחה טביחה לא גמיר.
וי"ל כיון שבכסוי הדם ובאותו ואת בנו בשתיהן שחיטה שאינה ראוי' שמה שחיט' וטביחה לא כתיבה אלא גבי תשלומי ד' וה' מוטב ללמוד שחיטה שחיטה ולדון בשניהם (מיעטן) [מענין] הכתוב בהן וידחה לשון טביחה שאינו אלא במקום אחד ולא לבא לשון טביחה ולדחות ב' דינין הללו ללמוד את שתיהן אי אפשר דב' גזירות שוות דשחיטה וטביחה לא גמרינן. +דנין חולין מחולין ואין דנין חולין מקדשי'. ואי ק' נימא אותו ואת בנו נוהג במוקדשים דשחיטה שאינה ראויה שמה שחיטה קדשים מקדשים וגבי חולין אינו נוהג אלא בשחיטה ראויה מחולין לאו קו' היא דאותו לאו שכתוב באותו ואת בנו או משחיט' שחיטה גמרינן לה או משחי' טביחה גמרינן לה ולחלקו אי אפשר וא"ת מאי אולמיה דהך מהך י"ל שמצינו בכיסוי הדם ששחיטה שאינה ראויה לא שמה שחיטה לפי' אומר בכולן דלא שמה שחיטה הלכך בחולין דשמה שחי' ליכא למימר דגמרי' חולין מחולין (ובקדשים) דלא שמה שחי' אמרי' בכל מקום [לא] שמה שחיט' אלא בשחוטי חוץ בלחוד הוא דקרייה רחמנא שחיטה.
והוי יודע שר"מ ור"ש בכל מקום נחלקו אפי' אין כתוב בהן שחיטה ולא טביחה דגמרי' מכסוי הדם ואותו ואת בנו אבל לר"מ דמחלק בהו הכל לפי מה שהוא נדון ולא אתפרש לענין גנב וטבח מאי ס"ל ולא בשוחט חולין בעזר' ושאר מקומות ומסתבר' לר' כולהו שמה שחיטה דגמרי' מאותו ואת בנו דכתיב ביה ל' שחיטה וכסוי הדם לא מל' שחיטה אתי דהא שפיכ' הוא דכתיב ביה ומאשר יאכל אתיא והיינו דקאמרי' לענין בן פקועה לא צריכה דר' סבר לה כר"מ ותהני ליה שחיט' אמו להתירו באכילה וכו'. + +Daf 85b + +הא דאמרינן השוחט את הטרפה ומצא בה בן ט' חי. ומקשי' הא אמר ר"מ בן פקועה טעון שחיט'. תמהני ולימא השוחט את הטרפה ומצא בה בן ט' מת או בן ח' חי דלשתרי בשחי' אמו דאפי' לר"מ אינו טעון שחיטה.
ויש שסוברין דבן ט' מת או בן ח' במעי טרפה אסורין הן דע"כ לא התיר ר' יהומע בפ' ואלו טרפות אלא כשנולד א"נ בבן ט' חי דלאו ירך אאו הוא דהא אית ליה חיות בפ"ע אבל בבן ח' או בן ט' מת אסורים הן.
וזה אמת הוא לפי המסקנ' לפי שמוע' זו דהא ליכא דמתיר להו בשחי' אבל למאי דקאמרי' השתא דשחיטה דאם טרפ' תתיר עובר באכי' בדין היה שתתיר אפי' בן ח' אלא מיהו י"ל דרבותא קאמר דאפי' בן ט' חי דלא מהניא לי' שחי' אמו אלא שאינו צריך הוא לישחט לא מהניא ואין צ"ל בבן ט' מת שאין שחי' דטרפ' מתרת טרפ' אחרת באכילה שהרי הנפל הזה בעצמו אסור ונבלה הוא. +וסבר ר"ש חולין שנשחטו בעזר' דאורייתא. פירש"י ז"ל דאבריית' קאי דמתיר נמצאת טרפה דאי מדרבנן וטעמא דאסירי משום גזר' דאתו למשרי אכילת קדשים בחוץ אפי' שאינה ראויה נמי דאתי לאתהנויי מקדשים פסולין.
ואחרים פי' ממתני' דתנן חולין בפנים חכמים פוטרים ואי מדרבנן היכי אתי מדרבנן ודחי כיסוי דאוריית'.
ויש מגמגמים בזה, א"כ מאי האי דא"ל אין והתני' מאי אולמה מהני וזו אינה שאלה שאפשר לדחות ראיה זו ואין לדחות זו ועוד דהכי קא"ל אין דאשכחן ליה בעלמא דאמר הכי ומיהו לא משמע בגמ' דאמתני' קאי דאפשר דממתניתין ליכא למגמר משום שאם אתה מחייב בכסוי אתי למשחט שחיט' ראויה וב"ד מתנין לעקור דבר מן התורה בשב ואל תעשה.
ויש לפ' דאפרקין קאי דקאמרי' סד"א הואיל ואר"ש מותר אלמא כמאן דקטלה דמי למימר דלר"ש שחיטה שאינה ראויה היא מן התורה ולא שמה שחיט' וכמאן דקטלה דמי דאלו לרב פפא ס"ל דטעמיה דר"ש משום דחולין שנשחטו בעזר' דרבנן כדשמעינן ליה בעלמא דאמר המקדש בהן מקודשת ולא גזרו עליהן אלא איסור אכיל' והא דקתני טרפה רבותא אשמעינן שאם התירנ' בהנאה לא הפסיד כלום אפ"ה לא גזרינן שמא ישחוט טרפות בעזרה וא"ל אין סבר ר"ש דאורייתא, כן נ"ל.
והסיוע לזה הא דגרסינן בפ' האיש מקדש המקדש חולין בעז' ר"ש אומר מקודשת והוינן בה למימר' דסבר ר"ש לאו דאורייתא ורמינהו חולין שנשחטו בעזר' ישרפו וכן חיה ולא רמינן עליה ממתניתין דכסוי הדם ולא מדתניא השוחט ונמצאת טרפ'.
אלא שאין הקושיא לפי' של רש"י ז"ל, דדילמא הך בריתא דשוחט ונמצאת טרפ' לא שמיע להו א"נ חדא מינייהו נקט א"נ כדי שלא לתרץ לו בפשיטות הכא נמי בשוחט ונמצאת טרפ'. +הא דאמרינן אא"ב דאורייתא היינו דגזרינן חיה אטו בהמ'. פירש"י ז"ל דאטו סיפא נקיט האי לישנא דהא ודאי מהיכא דאיתרבי בהמ' בקידושין איתרבי חיה. ובמסכת קידושין (נח, א) פירש"י ז"ל דה"ק אא"ב דאורייתא היינו דגזרינן חיה אטו בהמה לשרפ' כיון דבהמ' וחי' אסורים בהנא' מדאוריית' ובהמ' גזרו עליה לשרפ' משום קדשים השוו מדותיהם אף לשרפ' שלא יאמרו זו מד"ת וזו מד"ס אא"א שאיסור עצמו מדבריהם היכי גזרינן בה אפי' איסור כלל דהא לא אתי למטעי בחיה משום קדשים והראב"ד ז"ל כתב שם בפירושיו דחי' אסמכתא דרבנן היא. + +Daf 86a + +הא דתניא תינוק שנמצא בצד העיסה. פירש"י ז"ל שדרכו של תינוק לטפח באשפ' ושרצים מצויים שם וטמא את העיס' שאנו רואין שנגע בה ומיעוט נוסחאות הגיהו מגיהי ספרים לטפח באשפה על פי פי' זה אבל אינו בשום נוסחא בעולם ולא בנוסחתו של רש"י ז"ל עצמו.
ואין פי' זה מחוור ונכון, דאי הכי אמאי קתני ובצק בידו ולתני ונגע בעיסה בפנינו ואפשר דמכחן דרבנן קתני הכי אבל כולהו בודאי נגע משוו לה מדלא סמכי לה לחזקה דטהרה.
ומיהו ק', שודאי נגע וספקא דטומאת התינוק חזקת עיס' זו לאו כלום היא שהרי הורעה בפנינו דהכי אמרי' התם בפר' כל היד בג' מקומות הלכו חכמים אחר הרוב ועשאהו כודאי מקור ושליא וכו' ובעי למעוטי מאי למעוטי רובא דאיכא חזק' תנוק והא שליא נמי איכא למסמך חזקה דבית למיעוטא וכיון דנגע ודאי לא אמרי' הכא דהא נעשה בית כשליא והכי מוכח התם בפ"ק גבי מעת לעת שבודק וגבי ההיא דתנן מקוה שנמדד ונמצא חסר כל טהרות שנעשו על גבה למפרע טמאות דמפרשי' על' דלא אזלי' בתר חזקתו של מקוה ושל אשה שהרי חסר לפניך ולא הלכו בהן אחר חזקתם של טהרות כיון שודאי נגע.
ועוד מקשי' הכא מפני בצק שבידו ודאי נגע והתנן בפ"ג דטהרות בסמוך לזו תינוק בצד בית הקברות ושושנים בידו ואין השושנים אלא ממקום הטומאה [טהור] שאני אומר אחר (קנהו) [לקטן] ונתנו לו וכן חמור (בבית) [בין] הקברות כליו טהורים והכא נמי נימא אדם אחר נתן לו בצק זו.
וי"ל אף זו מפני שדרכו של תינוק לטפח בעיס' ואעפ"פ שיש כאן תרי רובי ואיכא תרי ספיקי לקולא אפ"ה כיון דמיעוט' כמאן דליתי' דמי הולכין אחר הרוב והכי איתא בסיפ' דהא מתני' ומייתי לה בפ"י יוחסין עיסה בתוך הבית ומשקים טמאים ותרנגולים שם ונמצאו נקבים בעיסה תולין בהם והא נמי להא מדמינן לה.
אבל ר"ת ז"ל פי' שכל התינוקות בחזקת טמאים והכי נמי בתוספת' במס' טהרות הניח' התי��וק בד"א שהניחו כמה שהוא אבל הניחו מלוכלך ומצאו נקי טמא שהנדות מגפפות. וה"פ אע"פ שנמצא בצד העיס' ובצק בידו ר"מ מטהר שמא אדם אחר נתן לו הבצק והוא לא נגע ורבנן מטמאים מפני שרוב התינוקות מטפחים בעיס' ואם לא נמצא בצק בידו א"ל דאפי' רבנן מטהרים דאיתרע ליה רובא שאילו נגע היה לוקח בצק מן העיס' וא"ל להודיעך כחו דטהרה עדיפ' לי'.
ועדיין אין פי' זה מתוקן כל צרכו שאין התוספת' שאמר' שהנשי' מגפפות אותם ד"ה אלא דר' יהודה ועוד שאין זו אלא חשש' גרועה בעלמא וליכא רובא ואמאי מטמאי רבנן.
ועיקר הפי' בתינוק שהוא ודאי טמא מפני שדרכו של תינוק לטפח בעיס'.
ובירוש' בפ"י יוחסין (קדושין ד, י) כך מצאתי וחכמים מטמאים מפני שדרך תינוק לטפח בעיסה ובצק בידו לאו דוקא אלא להודיעך כחו דר"מ כדפרישית ולרבנן אפי' אין כלום בידו מטמאין.
וכך מצאו בתוספת' דמסכת טהרות (ד, ז) דתני על תינוק שנמצא שומר בצד קופה של בצק או בצד חבית של משקין ר"מ מטהר וחכמים מטמאים שדרך תינוק לטפח א"ר יוסי אם יכול לפשוט ידו וליקח טמא ואם לאו טהור והאי מטמאין דאמרי רבנן תולין הוא ואיידי דאמר ר"מ מטהר אמר נמי וחכמים מטמאין א"נ מטמאין לטמא אבל אין זו חזקה בשורפין עליה את התרומה והכי איתא במס' קידושין ובמס' תרומות. + +Daf 86b + +מודה ר"י שאינו מברך אלא ברכה אחת. פירש"י ז"ל על השחיטה א"צ לברך אחר כסוי ובשם ר"ת ז"ל שאף על הכסוי נמי אינו מברך אלא ברכה אחת אעפ"י שאחר כיסוי ראשון שחט השני וגריס אפשר דשחיט להו בחדא ומכסה בחדא, וכן הוא ודאי כיון שאין השחיטה מפסקת, וא"צ לשנות הגירסא.
ולענין הפסק למדו ממ"ש רבינו יצחק ז"ל במס' ר"ה שאם שח בין שחיטה חי' לעוף או בין עוף לעוף שצריך לחזור ולברך ברכת שחיט' אחר' וכדאמרינן בתפלין מפני שהן ב' מצות שאינן מעכבות זו את זו.
וק' לי, דכי מתרצינן אפשר דשחיט בחד ידא מ"מ כשכיס' ואח"כ שח והפסיק ונהי דאין הפסקת זו עליו חובה ליהוי כשח ומתרצינן לפי שהיא מן הענין אינה מפסקת אבל שיחה אחרת מפסקת וכן לענין ד' כוסות שיחה ודאי מפסקת קריאת ההלל שהוא מן הענין, בזה הוצרך רבינו ז"ל ללמוד מכאן להפסיק.
ולי אין דומה לתפלין שהן מצות שאינן מעכבות והן חובה אבל שחיטה וברכותיה כקביעות סעודה וברכות שהן באין בתוכה ואין שיחה מפסקת.
אלא שבה"ג כך מצאתי, והיכא דבעי משחט עשר זגאתא ושחט חד מינייהו ואשתעי חייב לכסות והדר לבריך ולישחוט הנך אחרנייתא אבל איני יודע למה אמר לכסיי' והדר ליבריך אלא ליבריך והדר לשחוט ולכסיינהו לתרווייהו כענין שאמרו בהב וניבריך דאיתסר להו למשתי אלא בברכת היין ואח"כ ברכות המזון דלא הוי הפסק אלא לקובעו ליין ברכה ואפשר דגמר לה מדר' יהודה דאמ' שחט חיה יכסנה ואח"כ ישחוט את העוף ולא אמר שחט חיה ישחוט את העוף ויכסה החיה ואח"כ יכסה את העוף דאלמא כיון שמצות חלוקות הן צריך לגמור מצוה ראשונה ואח"כ יתחיל בשניה ואע"פ שאין הלכה כר' יהודה גמרינן מינה לרבנן דהכא נמי כיון שהפסיקן יכסה ואח"כ יברך וישחוט ויברך ויכסה וכן עיקר.
וכתבו מקצת חכמי הצרפתים שאסור לדבר אעפ"י שדעתו לחזור ולברך שאסור לגרום ברכות שיכול לצאת באחד וראייתם מדגרסי' ביומא פ' בא לו ובסוט' פ' ואלו נאמרין ובעשור שבחומש הפקודים קורא על פה והוינן בה וניתי ס"ת ונקרי ביה אמר רשב"ל משום ברכה שאינה צריכה אלמא כל מקום שיכול לפטור עצמו בברכה אחת אסור לו לגרום חיוב ברכות הרבה אבל תן לי עוף או סכין אינו הפסק כדאמרי' טול כרוך וגבול לתורי דלא הוי הפסק, ע"כ.
ונראה שאם נמלך לשחוט שצריך ברכה אחרת שהרי מדמין הרבה בגמ' למעשה דתלמידי דרב והדבר ידוע דהתם משום נמלך הוא דכיון דאיירי הב וניבריך עקרי דעתייהו מלמשתי וצריכין ברכת היין וכן מצאתי להרב אב ב"ד ז"ל וכדברי בעל הלכות שפירשנו מכסה ומברך ושוחט ומכסה זו.
בה"ג - ובתר דמכסה מחויב לברוכי אקב"ו על כסוי הדם ותמהני מאי שנא מכל המצות שמברך עליהן עובר לעשייתן ואפשר מפני שזו מצוה תלויה בשחיטה שאם שחט שחיטה שאינה ראויה פטור מלכסות וכבר התחיל בה ואינו עובר לעשיית' לפיכך תקנו לאחר כיסוי שהכשר מצוה הוא ומש"ה תקינו בה על ולא תקנו לכסות אע"פ שמשחט לא סגי דלא מכסי. + +Daf 87a + +אסיקנ' דעשרה זהובים שכר ברכה הוא. וה"ה למצוה בלא ברכה כדאמרינן פרק החובל בשור המועד להריגה ואילן העומד לקציצה וכולן שכרן י' זהובים שאין שמין את המצות להקל ולהחמיר אלא כולן כך שכרן אלא שאין דנין דין זה בבבל אעפ"י שהוא ממון מידי דהוי אבושת אעפ"י שהוא ממון כיון דלית חסרון כיס לא מגבינן ליה בבבל ומיהו אי תפס לא מפקי' מניה. ולפי' כתב רבי' הגדול ז"ל בפ' החובל (לב, ב ברי"ף) לדון בה בדאי תפס כמו שכתב דיני הבושת ושאר ה' דברים. + +Daf 87b + + + +Daf 88a + +במאי קמיפלגי. פי' ר"י ורשב"ג אליבא דת"ק ת"ק סבר דמו כל דמו ובא ר"י לפ' דברי חכמים ואמר דהכי משמע מקצת דמו כולו חייב בכסוי כלומר שאם כסה מקצת דמו מאיזה דם שהוא בין מדם הנפש בין שאינו מדם הנפש פטור ואם לא מצא אלא מקצת דם שניתז אעפ"י שאינו מדם הנפש חייב לכסותו ורשב"ג סבר דמו המיוחד לו שהוא דם הנפש חייב בכסוי ומיהו כשאין דם אלא הוא אעפ"י שאינו דם הנפש חייב לכסות מדרבנן כדקתני בשלא כיסה דם הנפש וזה הפי' נכון שכ"מ שאמר ר"י אימתי אינו אלא לפרש דברי חכמים, ועליו סמכו רבינו הגדול והגאונים ז"ל שפסקו הלכ' כר"י. + +Daf 88b + +אמר רבא האי בורכ' א"ל רנב"י מאי בורכת' אנא אמרית' ניהליה וכו' ומאי שנא שחיקת אבנים. וי"מ דה"ק לי' שהרי מכסין בנעורת פשתן ונסורת חרשין ואעפ"י שאין זורעין בהן ומצמיח ואעפ"י ששנינו כלל אמר רשב"ג כל דבר שמגדל צמחין מכסין בו ס"ל לרבא דרבנן פליגי עליה וא"ל ר"ן דלאו בורכתא היא דהא תניא כוותי' ולא פליגי רבנן ותמוה היא אם עפר של טלית ושחיקת דינרי זהב מצמיח ומה בין שחיקת מיני מתכות לשחיקת דינרי זהב לצמיחה וא"ת כיון שנקרא עפר וסתם עפר בעלמא מצמיח מכסין בו והלא עפר המדבר דהוא עפר גמור ואין מכסין בו לפי שאינו מצמיח.
ויש נוסחאות שכתוב בהן אנא אמריתא ניהליה וממתני' אמרית' ניהליה ולא גרסי דתניא אלא תנינא וזה אינו אלא במיעוט נוסחאות משובשו'.
ורב אחא משבחא גאון ז"ל כתב בשאלתות פ' אחרי מות (לפנינו לא נמצא) הכי דרש ר"ן בר רב חסדא אין מכסין אלא בדבר שזורעין בו ומצמיח אמר רנב"י לית הלכתא כר"ן בר רב חסדא שלא קבלו ממנו חכמים שכל דבר שנקרא אפר ועפר מכסין בו [חסר פה איזה תיבות] ונקראו הפסילים אעפ"י שאין זורעין בו ואין מצמיח מכסין דם חיה ועוף ואפי' דינרי זהב שוחקן ומכסה בו שנאמר ועפרות זהב לו ת"ר בש"א אין מכסין אלא בעפר ובה"א מצינו אפר שקרוי עפר שנאמר ולקחו לטמא מעפר שרפת החטאת וב"ש עפר שרפת (אפר) אקרי עפר סתמא לא אקרי.
ונראה שהוא גורס אמר רנב"י הא בורכ' דתניא היה מהלך במדבר ואין לו עפר לכסות שורף טליתו ומכסה היה הולך בספינה ואין לו עפר לכסות שוחק דינרי זהב ומכסה בשלמא שורף טליתו ומכסה אשכחן אפר דמקרי עפר אלא דינרי זהב מנא לן א"ר זירא ועפרות זהב לו ולפ"ז כשאמר רשב"ג כל דבר שמגדל צמחין מכסין בו לשאר המינים נצרכה שאין מתרבין מריבוי המקרא ובעינן דומיא דסתם עפר הא עפר גמור וכל שהוא נקראין כן כגון אפר ושחיקת זהב מכסין בו אעפ"י שאינו מצמיח והיינו דמחלקינן בין שחיקת שאר מתכות לשחיקת זהב.
ואפשר שכך פי' דבריו של ר' אחא שלא קבלו חכמים מרשב"ג כלל זה שאמר כל דבר שמגדל צמחין דהיינו זורעין בו ומצמיח וא"ת אי לא בעינן זורעין בו ומצמיח ליכסייה בעפר המדבר י"ל שהוא חול הגס ואינו נקר' עפר כלל אבל ק' ישחוק החול לעפר דק ואל ישחוק דינרי זהב.
ויש נוסחאות שכתוב בהן היה מהלך בספינה שוחק דינרי זהב ובמדבר שורף טליתו וי"ל כשאין לו במה ישחוק ורש"י ז"ל חלק ביו זורעין בו ומצמיח למגדל צמחים שבמשנתינו ובתו' תניא זה הכלל כל שהוא מין עפר בולע ומצמיח מכסין בו. + +Daf 89a + + + +Daf 89b + +וכ"ת סבר יש בגידין בנ"ט. איכא למידק ולימא קסבר האי תנא יש בגידין בנ"ט ואין איסור חל על איסור ובמוקדשין איסור גיד איכא איסור מוקדשין ליכא וא"ל כיון דאיסור חמור הוא דאית ביה כרת כ"ע ל"פ דאיסור מוקדשין אתי וחייל אאיסור גיד (כ"ש ואינו) ג) וי"א איסור מוסיף הוא דבחתיכה עצמה אתוסף איסור' ואפי' למאן דלית ליה כולל אית ליה מוסיף והכי אמרי' בשבועות (כד, ב). +לא נצרכה אלא לנפל שלא נתקשרו איבריו בגידין. פי' תרתי מתרץ לא נצרכה אלא לנפל שהוא קטן ואין בו כזית בשר ולא נתקשרו נמי איבריו בגידין ואין בו משום איברים שאם נתקשרו בגידין קשיא נמי על אבר ממנו כדקתני סיפא מגלח על כולו לכ"ש ודייקי' מדקאמ' שלא נתקשרו איבריו בגידין אלמא אין הגידין מתקשרין אותו שיהא דינו כגיד עד שיגדל מעט ויחזק ואע"פ שהן ודאי נבראין עמו אבל אין דינו כגיד מדאמר ר' יוחנן דכל זמן שלא נתקשרו האיברים אינו מגלח אלא על כולו ולא על אבר ממנו משום דבעינן בשר גידים ועצמות באיברים והכא גידים ליכא ולפום האי דיוק' אלמא איסור מוקדשין קדים.
ונמצא בירושלמי דמסכת' נזיר (ז, ב) כפי' זה שכתבנו, דגרסי' התם חד סבא שאל לר' יוחנן כזית מן המת טמא כולו לכ"ש א"ל להביא את הנפל שאין בו כזי' חזר ושאל ליה אבר מן המת מטמא כולו לכ"ש א"ל להביא את הנפל שלא נקשרו איבריו ע"כ בירושלמי. + +Daf 90a + +הא דאמרינן שכן איסורו נוהג בבני נח. איכא למידק בה אהא דאמרי' בסנהדרין כל פרשה שנאמרה לב"נ ולא נשנית בסיני לישראל נאמרה ולא לב"נ ואנו אין לנו אלא ג"ה ואליבא דר' יהודה אלמא אין איסורו נוהג עכשיו בב"נ.
וי"א הואיל ונהג בהם איסורו קודם מתן תורה משא"כ בשאר מצות חומר הוא וא"ל דלאו משום שנהג בב"נ קאמרינן אלא מפני שהוא נוהג בטמאה מפני שנאסר לב"נ ואע"פ שהותר להם מ"מ נשאר איסורו כמו שהיה נוהג בין בטמאה בין בטהורה נמצא שעכשיו נמי יש לו חומר מפני שאיסורו נוהג בב"ן וכן ההיא נמי דאמרי' לקמן גבי נוהג בטמאה שכן איסורו נוהג בב"ן לומר דכיון דנהג בטמאה נוהג בה לעולם. +להעלותו פליגי כדתניא וכו' ומאן תנא דשמעת ליה פירשו ירדו ר' היא. אורחא דתלמודא הוא בהכי שמביא ברייתות שלא לצורך לפרש מי שנאן אבל לא היה צריך להביא ברייתא ראשונה אלא הך פלוגתא דר' ורבנן. + +Daf 90b + + + +Daf 91a + + + +Daf 91b + + + +Daf 92a + + + +Daf 92b + +הא דבעי ר' ירמיה בתר דידיה אזלינן או בתר מיניה אזלינן. איכא דק"ל מהא דתנו רבנן בתפלין אטר מניח בימינו שהוא שמאלו אלמא בתר דידיה אזלינן וניחא ליה התם שאני דאמר רחמנא ידכה יד כהה וגזירת הכתוב הוא.
ואחרים אומרים הכא שאני דאיכא למיזל בתר מיניה מפני שעל מעשה נאסרה מה יעקב ומינו שיש להם כף ועגול אף כל שהוא מינו יש להם כף ועגול.
ומן הטעם הזה נחלקו רבים מחכמי הצרפתים לענין חליצה דגמרי רגל רגל ממצורע מה להלן ימין אף כאן ימין ואם יבם אטר י"א חולץ בשמאלו שהוא ימינו דבתר דידיה אזלינן כתפלין וי"א תפלין שאני משום דכתיב בה ידכה אבל בעלמא ספקא הוי אי יש לו ימין ואינו חולץ כלל מיבעיא דר' ירמיה דמספקא ליה וא"כ יחלוץ בשתיהן.
ואעפי"כ יש לחוש מדאמרינן במס' בכורות (מה, ב) בענין מומי כהן אטר בין ביד בין ברגל פסול ופירש"י ז"ל משום דבעי ימין וזה אין לו ימין והתם טעמא משום דגמר ממצורע והכא נמי לענין חליצה גמרינן רגל רגל ממצורע כדאמרינן בזבחים יד יד לקמיצה רגל רגל לחליצה וזה אין לו ימין.
ויש דוחים דאטר משום מום הוא נפסל כדאמרי' בשולט בב' ידיו דפליגי התם מ"ס בריותא הוא וכשר ומ"ס חלישותא הוא אבל באטר דכ"ע חלישותא הוא ופסול משום מום וזו אינה תורה דא"כ ליתני במתני' גבי אלו מומין כדתני שולט בב' ידיו אלא ש"מ דלאו משום מום נפסל אלא מפני שאין לו ימין הלכך גבי חליצה נמי לא חליץ. (כשר) [כך שמעתי] וצ"ע. בעי ר' ירמיה בתר דידיה אזלינן או בתר מיניה אזלינן. איכא דק"ל מהא דתנו רבנן בתפלין אטר מניח בימינו שהוא שמאלו אלמא בתר דידיה אזלינן וניחא ליה התם שאני דאמר רחמנא ידכה יד כהה וגזירת הכתוב הוא.
ואחרים אומרים הכא שאני דאיכא למיזל בתר מיניה מפני שעל מעשה נאסרה מה יעקב ומינו שיש להם כף ועגול אף כל שהוא מינו יש להם כף ועגול.
ומן הטעם הזה נחלקו רבים מחכמי הצרפתים לענין חליצה דגמרי רגל רגל ממצורע מה להלן ימין אף כאן ימין ואם יבם אטר י"א חולץ בשמאלו שהוא ימינו דבתר דידיה אזלינן כתפלין וי"א תפלין שאני משום דכתיב בה ידכה אבל בעלמא ספקא הוי אי יש לו ימין ואינו חולץ כלל מיבעיא דר' ירמיה דמספקא ליה וא"כ יחלוץ בשתיהן.
ואעפי"כ יש לחוש מדאמרינן במס' בכורות (מה, ב) בענין מומי כהן אטר בין ביד בין ברגל פסול ופירש"י ז"ל משום דבעי ימין וזה אין לו ימין והתם טעמא משום דגמר ממצורע והכא נמי לענין חליצה גמרינן רגל רגל ממצורע כדאמרינן בזבחים יד יד לקמיצה רגל רגל לחליצה וזה אין לו ימין.
ויש דוחים דאטר משום מום הוא נפסל כדאמרי' בשולט בב' ידיו דפליגי התם מ"ס בריותא הוא וכשר ומ"ס חלישותא הוא אבל באטר דכ"ע חלישותא הוא ופסול משום מום וזו אינה תורה דא"כ ליתני במתני' גבי אלו מומין כדתני שולט בב' ידיו אלא ש"מ דלאו משום מום נפסל אלא מפני שאין לו ימין הלכך גבי חליצה נמי לא חליץ. (כשר) [כך שמעתי] וצ"ע. +אילימא חלבו דשליל והא מפלג פליגי דתניא וכו' וא"ר אלעזר א"ר אושעיא. איכא למידק ל"ל לאתויי הא דאר"א אר"א ממתני' גופה קשיא וא"ל אי ממתני' הו"א הכי קתני ונוהג אסור גיד בשליל וחלבו של גיד בילוד אסור ור' יהודה מתיר ובהא פליגי מ"ס איסור גיד אוירא גריס שכ"ז שהוא במעי אמו כבשר הוא ואינו נק' גיד אבל בחלב ודאי הכל מודים שהוא מותר דמיעטיה רחמנא מחלב ושתי כליות האמורים באשם אבל דר' אושעיא קשיא דאמר שהלך ר"מ לשיטתו ור' יהודה לשיטתו דליכא למימר דר' אושעיא אגיד בלחוד קאי שהוא לפרש ברייתא זו בא וטעמא דכולה פלוגתא פריש ולא אגיד קאי מדלא אמרה אמתני' שנחלקו בשליל ועוד דקים להו בגמרא דר' אושעיא אכולה מתני' אמרה.
א"נ י"ל דאי לאו דר' אושעיא הו"א ברייתא הכי קתני גיד נוהג בכל שליל וחלבו אסור בבן ט' כדברי ר"מ ור"י סבר אינו נוהג בשום שליל וחלבו מותר לעולם ומאי דלא פריש בברייתא פריש במתני' דחלבו של בן ח' מותר לדברי הכל השתא דא"ר אושעיא דבגיד נמי דוקא בבן ט' נמי פליגי ומתני' בבן ט' נמי הא קשיא ומדמקשי' מהא דא"ר אושעי' ולא דחינן נמי דשמואל פליגא שמעינן מינה שהלכה פסוקה היא וליכא מאן דפליג עלה ובר"פ בהמה המקשה שם נמי אמרי' לר"י איסור יוצא איכא איסור חלב ליכא והא בבן ט' שמוליד והיינו כר' אלעזר א"ר אושעיא.
והא דא"ר יוחנן שם בפ' בהמה המקשה חלבו כחלב בהמה חדשים גרמי בשלא שחט את אמו כדאיתמר בגמ' כגון שהושיט ידו למעי בהמה ותלש חלב מבן ט' חי אבל שחטה מותר שריבה אותו הכתוב מכל בבהמה תאכלו שהרי גיד ודאי חדשים גרמו ליה איסורו שאם הושיט ידו למעי בהמה בחייה ותלש ממנה גיד ואכלו אסור ולוקין עליו ואלו שחטה גיד שליל שבה מותר משום דכתיב בבהמה כדאמרינן לק' בהדיא ה"א בטהורה דרחמנא אמר בבהמה כל מה שבבהמה תאכלו, אבל בטמאה נוהג.
והיינו דאמרי' התם לר' יוחנן כגון שנטרפה עם יציאת רובה דאיסור אבר ואיסור טרפה בהדי הדדי אתי אלמא אין איסור חלב עד שיצא לאויר העוצם מפני שאינו נוהג בשליל ואפי' בבן ט' ואע"פ שא"ר יוחנן חדשים גרמי כיון שאם שחט את אמו אינו חל עליו דלאו למתלש מניה ומיכל בלא שחיטת אמו קאי.
וכן הדין נמי באברים שאם הושיט ידו למעי בהמה ותלש מן העובר אבר ואכלו חייב משום אמ"ה כדמוכח בפ' בהמה המקשה ואפ"ה לא אמרי' דחייל איסור אבר אלא עם יציאת רובא דמההיא שעתא קיימא לאברים אבל במעי אמו כיון שאם שחטה איברי עובר שבה מותרין ליכא עלה איסור אמ"ה.
והא דאמרי' בריש פרקין (צט, ב) וקסבר נוהג בשליל וקסבר ולדות קדשים ממעי אמן הם קדושים דאיסור גיד ואיסור קדשים בהדי הדדי אתו לא אתיא כר' אושעיא דלדידיה איסור קדשים משעת יצירה ואיסור גיד אינו חל עד ששלמו לו חדשיו.
ובדין דהו"ל למפרך עלה איני והא"ר אושעיא אלא דמתניתן עדיפא ליה לאקשויי תדע מדמקשינן והא מדקתני סיפא נוהג בשליל מכלל דרישא לאו בשליל עסיקי' ולא מוקים סיפא בשליל שנשחטה אמו ורישא בשלא נשחטה אלמא כל שאלו נשחטה מותר בשליל שבה לא חיל איסורי' עם יצירת לידתו כדפי'.
ומיהו הא דא"ר אושעיא הלכה פסוקה היא וקי"ל כר' יהודה בשליל דשחי' אמו מטהרתו אפי' בן ט' חי וממילא חלבו וגידו מותרין שהלך ר' יהודה לשיטתו וזהו דעת רבינו הגדול רש"י ז"ל ודעת הראשונים כגון בעל הלכות ז"ל ותו לא מידי. +הא דתניאג"ה מחטט אחריו בכל מקום שהוא. פי' ס"ל להני רבנן כמ"ד אין בגידין בנ"ט דהכי איפסיק' הלכתא לק' ומשו"ה פליגי כיון שאין בעיקר הגידין בנ"ט ודאי לא אסרה תורה עץ אלא קנוקנות שבו נאסרו שיש בהן שמנונית וטעם כבשר ועולא סבר עץ הוא והתורה חייבה עליו.
והא דאמרינן (צט, ב) מתני' דלא כהאי תנא דתניא ר' ישמעאל בנו של רבי יוחנן בן ברוקא אומר אין בגידין בנ"ט (אלא) [ולא] אוקימנא משום קנוקנות שבו י"ל דאליבא דעולא איתמר דסבר גיד אמר רחמנא ולא קנוקנות דקנוקנות מותרין דהא אמר אביי כוותי' דעולא מסתברא ומיהו חזינא לרב אחא משבחא דאמר אע"ג דמסתברא כוותיה דעולא מדרבנן מיסר אסרי ולפי דבריו הא דאוקימנא למתני' דלא כר' ישמעאל משום דקתני גיד הנשה משמע דבגיד עצמו משערין כלו' בכולו. וכן עיקר כדברי הגאון ז"ל. + +Daf 93a + +חתכיה ומלחי' אפילו לקדרה ש"ד. פי' לאו דוקא אפי' מכלל דבצלי איירי' אלא לישנא בעלמא הוא דחתכיה ומלחיה אוכלן אפילו דלא אמר רחמנא לא תיכול בשרא [אלא בצלי] (ולהכי קאמינ') [דנימא] אסורין תדע דהא לק' נמי איתמר כי האי לישנ�� גבי מוזריקי ולצלי שרי בלא כלום כדאמרי' תלייה בשפודא מידב דייב דמא וכן אגומרי. +
ויש מחמירין ומפ' מדקאמרי' אפילו לקדרה מכלל דפלוגתייהו דרב ספרא ור' אבא לצלי ולא דמו חוטין שביד למוזריקי דהתם מוזריקי בפני עצמן הם אבל הכא בחוטין שבתוך היד שלמים הם ובתוך היד הן ואפילו לצלי צריכין חיתוך לרב יהודה וזה דעת התוספות.
ואין ראיה לזה הפירוש דמ"מ התם נמי אמרי' כי האי לישנא אפי' לקדרה ש"ד ולצלי לא בעי ולא כלום ומי שפי' דהתם נמי צריך חתיכ' לצלי ולא מיעטו אלא מליחה אין ממש בדבריו. + +Daf 93b + +פי' אומצא דאסמיק. חתיכה שהאדימה שנצרר בה דם מחמת המכה ואותו דם מובלע ואינו יוצא אלא ע"י חיתוך ומליחה דומיא דחוטי שהדם כנוס בהן. וכן פי' רוב המפרשים.
אבל בה"ג מצאתי אומצא מטמשיה בחלא ואסוקי מחליה לאלתר שרי ושהוייה עד דסמק הוא וחליי' אסור דכיון דסמק פריש ליה דם לאבראי מאי תקנתיה תלייה בשפודא שרי מידב דייב חתכיה ומלחיה אפי' לקדר' ש"ד אותב' אגומרי פליגי ביה וכו'.
ותמוה הוא אם חלטו בחלא ואסמיק למה לא נאסר לעולם דקאמרת דפריש ליה דם לאיבראי ובלעו איהו ואפשר שאין החומץ מבשל בו דם לעולם והאי דאסמיק משום דלא פלט כל דמיה ולא אצמית לגמרי בגויה אלא נצרר הדם ולא יצא כולו לחוץ וכיון שנצרר הדם אין יוצא במליחה לחודה ומיהו בחיתוך ומליחה שרי שלא נתבשל בו דמו מבחוץ ולא בשחלטו בחומץ רותח אלא בחומץ צונן שרה אותו ואע"פ שאמרו כבוש הרי הוא כמבושל בכבוש שכבשו בתבלין וחומץ הוא ואינו מקבל על הלב. +אצדדין מקפא קפי. כתוב שם בהלכות האי מאן דמטוי רישא צריך לאתנוחי בית השחיטה מלתחת כי היכי דנידוב דמא והיכי דאישתלי והפכיה מוקרא הוא דאסור באכילה רישא גופיה שרי. ומשמע דה"מ בצלי אבל לקדרה אי לא אפיק קרומי' אוסר בששים דאי אפשר דלא פליט אע"ג דמנח בכיסתיה וצריך לשעורי בס' בכולי מוחא. + +Daf 94a + +כולה במקום שמכריזין ומקום שאין מכריזין במקולין וטבחי ישראל הוא. ומדינא ודאי מותר ליקח בשר מן הנכרי כדתנן נמצא בה בשר אם חי הוא הלך אחר רוב טבחים ואפי' בנמצא ביד נכרי ולקמן נמי אמרי' האידנא דהתירא שכיחי טפי אלא שחששו בלכתחלה למיעוט טרפות דישראל ומיעוט נבלות דנכרי' השוחטים לעצמן שלא במקולין לפי' אמרו גזירה שמא יתננה לו בפני ישראל וגזירה שמא ימכרנה לו בפני ישראל דהתם כיון דשל ישראל הוות ואין לחוש לשחוטות דנכרי' בביתם טרפות דישראל מיעוטא דליכא למיחש ליה הוא וכך הזכירו בירושלמי במסכת שקלים בשר הנמצא ביד נכרי והוא שראו אותו יוצא ממקולין של ישראל.
ומיהו שמכריזין והכריזו אסור ליקח מהם אע"פ שמכרה לו ישראל לפי שהוחזק כל הנמכר להם היום בטרפות דהא מכריזין טרפות לבני חילא ומוזלי גבייהו.
ונראין הדברים שלא החמירו אלא ליקח מהם [אבל בשר הנמצא] הנמצא ביד נכרי ונפל ממנו ומצאה ישראל בעומד ורואהו או שהיא חתיכה שאינו שלו [ולקחה] והחזירה במקולין או שנתערבה חתיכה בין החתיכות בכולן הולכין אחר רוב הטבחים ולא דייקי' עלה בגמרא כלום במנהג וכן כל נמצא ביד נכרי דאתמר בשמעתא להתירו במציאה ושלא לאסור בתערובת הוא אבל לכתחלה אין לוקחים מהם אלא במקום שמכריזין ולא הכריזו או במקום שאין מכריזין ונתנו להם בפני ישראל כנ"ל.
ועוד יש לפרש ולומר דבמקולין וטבחי ישראל בין טרפות דישראל בין נכרי השוחט שלא במקולין מיעוטא דלא שכיח הוא ומותר הוא מן הדין ליקח מהם וכי יש מן הדין לאסור לכתחלה מכירת נבלות וטרפות ל��כרי שמא יחזור וימכור לישראל כדאמרי' לעיל בפ' א"ט אין מוכרין ביצת טרפה לנכרי וכדאמרי' נמי בעלמא לענין בגד שארג בו כלאים ונאבד וכן לענין חיטי דטבעי בחישתא כדאיתא בפסחים ומן הטעם הזה בגד שצבעו בקליפי ערלה ידלק ולא התירו למוכרו לגוים מפני שמא יחזור וימכרנו לישראל כדאיתא בירושלמי ואע"ג דמיעוטא נינהו לכתחילה אסור משום ולפני עור לא תתן מכשול וזהו דין תורה או של דבריהם.
אלא שמנהג מקומות הוא שרצו למצוא לעצמן צד התר למכור טרפות שלהם לנכרים מפני שהוא הפסד גדול לטבחים ומקום שנהגו להכריז רצו לנהוג כהכרזה זו ולהחמיר על עצמן שלא ליקח בשר ביום הכרזה כדי להתיר לעצמן שימכרו נבלות וטרפות שלהם דנכרי' לאחר הכרזה וקודם הכרזה ודאי לוקחים מהם אבל מקום שאין מכריזין החמירו על עצמן שלא ליקח בשר מן הנכרים לעולם כדי שיתירו להם חכמים למכור להם נבלות וטרפות לכתחלה.
ומה שאמרו גזירה שמא יתננה לו בפני ישראל וגזירה שמא ימכרנו לו בפני ישראל לומר שלא התירו במקום שאין מכריזין למכור להם נבלות וטרפות אלא במפרש כדקתני סיפא דברייתא אבל בסתם אסור כדקתני מציעתא מפני שמטעהו ועוד שמא יאמר ישראל הרואה כיון שמכר לו סתם ואם נבלה ואם טרפה היא נתפס עליה כגנב ודאי כשרה היא ואתי למזבן מניה וכן במתנה אע"פ שאינו נתפס עליה כנגב מ"מ בוש הוא ממנו ולפיכך נוהגין שלא ליתן טרפה לנכרי' אלא במפרש כדרך שאין מוכרין להם הלכך כל שנמכר להם או נתן להם סתם ישראל לוקח מהם.
וי"ל כן לפי הטעם הזה שלא אסרו אלא במקח כדפרישית והיינו מתני' דתנן אם חי הוא הלך אחר רוב טבחים.
והא דמקשינן בכולה שמעתא במקום שמכריזין אם במקום שאין מכריזין לאו למימרא דכל המקומות דיניהם כך אלא כיון דמתני' וברייתא תנו מכירת טרפה וגיד לנכרי דייקי בהו היכי מיתוקמא ומיהו פרכא חדא היא דכיון דמדינא מכירתן אסורה ומקחן מותרת היינו דינא דמקום שמכריזין ולא משכחת לה כולה בהאי דינא. +הא דאמרי' במעשה דר' בשביל שוטה זה שעשה שלא כהוגן אנו נאסור כל המקולין ור' לטעמיה וכו'. יש לפ' דר' דינא קאמר ולא איירי בדין מנהגים הללו אלא קאמר בשביל שוטה זה שעשה שלא כהוגן שמכר טרפה לנכרי אנו נאסור כל המקולין כלו' נאסור כל הבשר הנמצא ביד נכרי שיצא מן המקולין שלנו אי נמי נאסור כל המקולין ממש שיש בהם בשר שנמצא ביד נכרי לפי שהיו הנכרים לוקחים בשר וחתיכות מן המקולין ומחזירין לשם כדרך לוקחי בשר שמבקרין ומחזרין.
ולישנא בתרא בשביל שוטה זה דאיכוין לצעורי לחברי' אנו נאסור כל המקולין הא לאו הכי כיון דאיתחזק איסורא שהטבח הזה מכר טרפה בידוע ולא הוחזקו כאן נכרי' לוקחי בשר כשר הוחזק בשר שביד נכרי' היום בטרפה ואסור דכיון דמכר לזה מכר נמי לנכרים אחרים בשר שביד נכרים דטרפה הוא דמוזלי גבייהו ושכיח טפי מבשרא גבייהו א"נ קאמר ר' דאי לאו משום דאיכוין לצעורי לחבריה הו"ל טרפה זו קבוע במקולין ונאסרו המקולין לגמרי וישראל הלוקח משם אסורה.
ורש"י ז"ל פי' שהיו טבחי ישראל שוחטין ומוכרין כשרות לתגרי נכרים למוכרם במקולין וישראל לוקחים מהם ושוטה זה עשה שלא כהוגן שמכר טרפה לנכרי סבר למוכרה במקולין ולהאי לישנא בשר הנמצא ביד נכרי לאו דוקא אלא בשר הנמכר שם במקולין ברשות נכרי קאמר וגם זה נכון ואפשר הוא.
אלא שראיתי המעשה הזה בירושלמי במסכת שקלים כך חד בר נש מציפורי אזל בעא מזבן קופר' גבי טבחא ולא בעא מיתן ליה אמר לחד רומיי ואייתי ליה א"ל לא נסביה על כרחיה ג) אמר לאו בשר נבלה יהבית ליה ר' ירמיה בשם ר' חנינא מעשה ובא לפני ר' ואמר לא כולא מיניה מיסר מקולין דציפורי זהו המעשה הזה כלישנא בתרא דגמרא דקאמר ר' דאיכוין לצעורי לחבריה ולא כל הימנו להחזיק בשר הנמצא ביד נכרי באיסור שמן המקולין שלנו לקח ובחזקת הכשר הם וטעם מה שכתבתי במנהג הכרזה מדברי רבותינו הצרפתים ז"ל למדתי והוספתי לקח ותורתנו שלהם הוא. + +Daf 94b + +הא דתניא ובנכרי בין חתוכה בין שלימה אינו צריך ליטול גיד הנשה. ואוקמה אביי רישא וסיפא במקום שאין מכריזין ורב אשי אוקמה כולה במקום שאין מכריזין ולתרוייהו לא גזרינן בהא שמא יתננה לו בפני ישראל פירש"י ז"ל דפליגא אמתניתין ולית ליה לתנא דברייתא גזרה במתנה דבשלמא גבי מכירת טבח באיטליז קא מזבין ליה והתם טובא ישראל קיימי וחזו וחיישינן דילמא חד מינייהו הדר וזבין ליה מניה אבל נכרי בביתו הוא ומי יראה אותו ואת"ל יראהו אדם לא גזרינן כולי האי שמא יקחנה זה דכ"ע לא זבני בשרא.
ואי קשיא ליחוש לגניבת דעת וכדשמואל הא נמי ל"ק דלית ליה לתנא דברייתא גניבת הדעת במתנה אלא במכירה דקיהיב דמי שחיטה ודשמואל מכירה הוות שהרי (בשבח) [בשכר] נתנה לו א"נ לית ליה גניבת דעת בגיד אלא בנבלה וטרפה דמאוסה אפילו לנכרים כדאמרינן לא זבני.
וכן י"ל בטעם הזה לפיכך התם לא חששו במתנת גיד לשמא יתננה לו בפני ישראל משום דאפ"ה לא אתי למזבן מניה שאין תולין בכשרה אלא במכירה דנכרי מפני שהמוכר לו טרפה נתפס הוא עליו כגנב והא דלא אמרינן בגמרא מתני' דלא כהאי תנא דברייתא משום דלרב אשי ואביי מתני' במקום שמכריזין וחתוכה דנכרי מידע ידיע ולרבא דאמר במקום שמכריזין רישא וסיפא דברייתא בשהכריזו ומתני' בשלא הכריזו וראיה לפירש"י ז"ל מדקתני ברייתא רישא מתנה וסיפא מכירה.
וראיתי לרבינו הגדול ז"ל שכתב אותן לשונות דמתניתין במקום שאין מכריזין וגזרה א"נ גניבת דעת ולהאי פי' לא אתי כרבא ורב אשי ולא כאביי אלא שמא לא רצה הרב ז"ל להזכיר התר מקום שמכריזין ליקח מן הנכרי ושמא יתננה לו בפני ישראל שיודע בה שהוא שחו' קאמר.
וי"ל דרבא אית ליה הא לישנא דמקום שאין מכריזין וגזרה שמא יתננה לו בפני ישראל דברייתא במקום שמכריזין והכריזו וליכא למגזר ביה כלל וכן אית ליה נמי לרבא ליש' בתרא דלעיל משום דגניב ליה לדעתיה בגיד אלא דההיא במקום שאין מכריזין אבל במקום שמכריזין והכריזו הדבר ידוע שכל שמוכרין ונותנים לנכרי נבלות וטרפות הם ואין ישראל נוטל גיד הנשה מן הנבלות והטרפות וכיון דסוגיין בהנהו לישני באוקמתי' דרבא סובר הרב ז"ל שהלכה כמותו כנ"ל.
ור"ת ז"ל הקשה להנהו לישני דאמרינן לעיל במקום שאין מכריזין משום גזרה ומשום גניבת דעת ליקשי ליה מהך ברייתא דהא ע"כ לא מתוקמה ברייתא בהכי וי"ל כיון דמתני' קתני בהדיא לנכרי מפני שמקומה ניכר דמשמע אבל חתוכה לא וברייתא קתני הכי לחבירו וכו' ולנכרי בין חתוכה בין שלימה מותר בפשטייהו נמי פלגינן הלכך ליש' קמא לכולהו ומציעתא לרבא דמתרצי מתניתין ומתניתא ניחא ולישנא בתרא דפליג נמי ניחא ולא הוינן בגמ' בהכי כלל.
ור"ת ז"ל שמעתי שמפרש דכי תנן במתני' אבל חתוכה לא כשאמר לו כשר' ומותרת היא ואיכא נמי משום גניבת הדעת ואי א"ל הכי בפני ישראל אתי למזבן מיניה והיינו מתני' ובשלימה מותר ואע"פ שאמר לו כן שהרי ידוע הוא לכל שלא ניטל גידה או שמא כי קתני שלימה לומר שלא אמר לו כן אבל כשלא אמר לו כלום חתוכה נמי מותר שאפי' נתנה לו בפני ישראל לא אתי למזבן מניה דסתמא נמי מה שהוא אסור לו לישראל הוא נותן לו לנכרי כענין שפרט לך הכתוב בנבלה לגר בנתינה ולנכרי במכירה והיינו ברייתא דקתני בין חתוכה בין שלימה מותר ומציעתא דקתני אין מוכרין בשאמר לו בפירוש דכשרה היא ויש בו משום ב' דברים שמתעהו ושמא יקח ישראל ממנו וה"ה דהו"ל לאשמועינן גיד אלא תנא חדא וה"ה לאידך דםתמא דמילתא לוקח משביח מקחו ומוכר טרפות במקום כשרה.
ומורי נר"ו העמיד משנתינו במפרש כפר"ת ז"ל וברייתא כולה בסתם ורישא מותר שכן הוא דרך ליתן לנכרי מה שאינו ראוי לישראל ואין בו משום מתעהו ולא משום שמא יחזור ישראל ויקח ממנו ומציעתא כיון שהוא לוקח ממנו בדמים הרואה סבור שהוא כשרה ואתי למזבן מניה ויש בו משום מתעהו שלא נתן דמיו אלא בכשרה.
ודברי רש"י ז"ל נראין מן הכל והאי דאוקי' למציעתא במקום שמכריזין ה"פ אין מוכרין הטבחין נבלה וטרפה במקום שמכריזין עד שיכריזו והא דאקשי' אסיפא אי במקום שמכריזין אם איתא דהואי טרפה אכרוזי קא מכרזי ה"ק אי במקום שמכריזין ולא הכריזו דומיא דמציעתא אין לחוש ולא ניחא ליה לאוקמא בשהכריזו דאי בשהכריזו פשיטא דבשר דביד נכרי אסור.
ולפום האי ניחא לן לאוקמה לרישא וסיפא כשאין מכריזין ומציעתא בשמכריזין כיון דלא אפשר לאוקמה כולה בחד טעמא ורבא ניחא ליה לאוקמה לסיפא בשהכריזו ולדידי' איידי דתנא רישא תנא סיפא ולא ניחא לאוקמה בתרי טעמי ותריצתא הוא דברייתא לאביי הכי קתני בנכרי בין חתוכה בין שלימה א"צ ליטול הימנו ג"ה במקום שאין מכריזין שמותר ליתן לו דבר האסור לנו ואסור ליקח ממנו ובמקום שמכריזין אינו כן אלא אסור למכור לו ומותר ליקח ממנו עד שיכריזו ואל יאמר אדם לנכרי במקום שאין מכריזין ליקח לו שאפי' נבלה מותר למכור לו ואסור לו ליקח ממנו.
ושיטתא דברייתא לרבא בנכרי אין צריך דכיון שהכריזו נותנים לו דבר האסור ואין לוקחין ממנו ואין מוכרין לו עד שיכריזו ואל יאמר אדם לנכרי ליקח לו שמא ימכרו לו בשר נבלה משעת הכרזה ואילך ולרב אשי כולה כדאביי וסיפא לא יאמר שמא ימכרו לו נבלה בפי' דאלו בסתם אסור שמא יראה ישראל ויקח ממנו כדקתני מציעתא. +הא דאמרינן אינהו דאטעו אנפשייהו. מפני שהיה להם לחשוב שלא לחנם הכרזנו הבשר הזה להם וכן מר זוטרא הוה לו לחשוב שלדרכן היו הולכים דמה ראה לומר בשבילי באו אבל בטרפה מר דשחוטה סתם בשר ביד ישראל כשר הוא וכן כל אותם האמורים למעלה קרובים להטעות ועשויה להטעות הן. אינהו דאטעו אנפשייהו. מפני שהיה להם לחשוב שלא לחנם הכרזנו הבשר הזה להם וכן מר זוטרא הוה לו לחשוב שלדרכן היו הולכים דמה ראה לומר בשבילי באו אבל בטרפה מר דשחוטה סתם בשר ביד ישראל כשר הוא וכן כל אותם האמורים למעלה קרובים להטעות ועשויה להטעות הן. + +Daf 95a + +נמצא ביד נכרי שאני. אבל בנמצא בקרקע מושלכת גורו בה לחוש לחוכא דעלמא דאמרי' שמא עורבים הביאוהו או חולדה וברדלס גררוה והחליפוה אם נמצאת תלויה בדרך שאין העופות והשרצים עושים כן מותרת כך כתב הראב"ד ז"ל וההיא חיות' דתליא בסילתא תליא במקום שהשרצים נושאים ונותנים שם ולפיכך חששו לה.
והא דאמרינן לקמן האידנא דהתירא שכיח לא אתיא כרב דלדידיה לעולם אסור ולפיכך השמיטה רבינו הגדול ז"ל וי"ל דשאני התם דאפי' ניזיל בתר רובא דעלמא נמי שרי שככל מקום של ישראל מצויין יותר באותו היום ואין זה מחוור.
והסכימו מן הגאונים ז"ל שהלכה כרב שהרי כולה סוגי' כרב ריהטא ובפ' אלו מציאות נמי מקשי' מינה אלמא הלכתא היא והא דאמרי' ורב היכי אכיל בשרא ולא אקשי' היכי אכלינן בשרא לאו דוקא ויש לנו כיוצא בהן בפ' א"ט ולרב פפא קשיא מתני' ולדידן נמי קשיא דע"כ כרב פפא ס"ל ובפ' במה אשה יוצאה ולרב מאי שנא הני והו"ל לנוימר ולמתני' מ"ש הני.
ירוש' במס' שקלים ובנמצא הלך אחר הרוב. א"ר יוחנן בשר הנמצא ביד נכרי כנמצא בפלטיא והן שראו אותן יוצא במקולין של ישראל רב נחת לתמן חמיתון מקילין וחמר עליהן ואין זו דרך תלמודנו שבירוש' פשוט להם היתר הנמצא בקרקע יותר מן הנמצא ביד נכרי אע"פ שכל השוחטים וכל המוכרין ישראל ואיני יכול להולמה. +והא דאמרי' ט' חניות ובנמצא הלך אחר הרוב. ואוקי' בנמצא ביד נכרי ופירושו שלא לקח הנכרי בפנינו אבל נמצא בידו עכשיו אבל לקח בפנינו אסור כיון שלקח מן הקבוע כדאמרינן בפסחים ט' צבורין של מצה וא' של חמץ ואתא עכבר ושקל ולא ידעינן מהי שקל היינו ט' חנויות ספקו אסור.
ואיכא דמקשה מהא דתנן בזבחים פ' התערובות שור הנסקל שנתערב ברבוא שוורים ימותו כולם ופריך ונכבשינהו וניידינהו ונימא כל דפריש מרובא פריש ומשני גזרה שמא יקח מן הקבוע והכא נמי ניגזור בנמצא ביד נכרי או בנמצא בקרקע משום שמא יקח מן הקבוע ומתרץ התם איסור והתר מעורבין זה בזה אבל כאן שהיתר ואיסור אינן מעורבין אין חוששין שמא יקח מן האיסור לדעת ואינו נראה.
אלא הטעם דאי שרית ליה למיכבשנהו דניניידין אתי ליקח מן הקבוע אבל ניידי מנפשייהו ופריש חד כל דפריש מרובא פריש וכן מצאתי בשאלתות לרב אחא משבחא גאון ז"ל בפ' ויקרא ואלו איתעריב ספק דרוסה אפי' אחת ברבוא כולן אסורות ודאי איבדר מנהון לחדא דוכת' אמרינן אסור' בחד רובא והנך מיעוטא שריין ודאי מישקל חוטרא ובדרינון לא דילמא אתי למשקל מקביע ומיכל כדתנן כל הזבחים שנתערבו וכו' וקשיא לן ליכבשינהו וניידנהו וכל דפריש מרובא פריש ואמר רבא גזרה דילמא יקח מן הקבוע ע"כ.
והוי יודע דהאי קבוע לאו משום דין הקביעות הוא שנאסר מפני שדינו כמחצה על מחצה בכל מקום שהרי מעורבין הן ובמקום שהיתר ואיסור מעורבין זה בזה ואינו יודע איזה היתר ואיזה איסור אין אומרים קבוע כמחצה על מחצה אלא הכל מותר והאיסור בטל ברוב ובתרומה בק"א ובערלה וכלאי הכרם בר"א במינו ובשאינו מינו בס' כדאמרינן לק' אלא עיקר האיסור מטעם דב"ח לא בביילי דחשיבי כדמפרש התם בגמ' א"נ משום דדבר שבמנין הוא וכיון שלא ביטלתו כל דפריש מקבוע פריש ולא אמרינן מרובא פריש אלא מקבוע כמחצה על מחצה שריבה אותו הכתוב מוארב לו וקם עליו. +והא דרב לאו בפי' איתמר אלא מכללא איתמר. קשיא לן והא בפי' אמר רב מותרין משום נבלה אלמא אבל באכילה אסורין וי"ל דילמא רב מוקי לה למתני' בשאין רוב טבחים ישראל ואיברים ודאי נבלות ולוי מוקי לה ברוב טבחי ישראל ואיברים ספק נבלות וחתיכות מותרות לגמרי.
ותו קשיא והאמר רב לההוא טבח' אי לאו חזאי ספיתו איסור' לבני פרת אלמא בשר שנתעלם מן העין אסור א"ל התם נמי משום יקרא דידיה אתו כ"ע ואתו נכרים טובא ורוב העיר נכרים הוו.
ואין זה מחוור שאם יש לדחותה דלא אמרה רב אלמא מקשי' מינה בפ' ואלו מציאות וסמכי בה כמה רבנן סמכי בגמ' אלא משמע דמעיקרא מעשה חזא מאן דהוי ואמר משמיה דרב אסור ואמרי' לה דילמא התם משום דפרותא דנכרים הוה עד דשמעו לרב דאמר בפי' מותרין משום נבלה ומאי דוחקיה לאוקומי מתניתין מותרין משום נבלה ולא אמר מותרין ממש ובמקולין וטבחי ישראל ש"מ משום דסבר דבבשר שנתעלם מן העין אסור ועוד מד��ליג עליה לוי ואמר מותרין באכילה ש"מ במקולין וטבחי ישראל וממעשה דבי רב תנן נמי ש"מ ולפיכך אמרו בגמ' ורב היכי אכיל בשרא וסמכי עלה רבנן טובא ובפרק כל הבשר איתמר בהדיא והא דרב לאו בפי' איתמר אלא מכללא איתמר ולא היא והדר שמעי' ליה לרב דאמר הכי בפי' חס ליה לזרעיה דאבא בר אבא דליספיה ליה מידי דלא סבירא לי וכן ההיא דשמואל דאסור לגנוב דעת הבריות הלכה פסוקה היא ומכללא איתמר כדאמר לעיל וזה כדרך הגאונים ז"ל שפסקו הלכה כן. + +Daf 95b + +דהא מהדרינן אבידתא בסימנ' ולא מהדרינן בטביעות עינא. פי' ואע"ג דלצורבא מרבנן מהדרינן הוה ס"ד משום דצורבא מרבנן פקיע וחכם בכל מילי טפי משאר אינשי השתא ידענא דטביעות בכולהו אינשי עדיף טפי והא דלא מהדרינן אלא לצורבא מרבנן משום דחיישינן דילמא משקר. + +Daf 96a + +ודאמרי' דסומא מותר באשתו ובני אדם בנשותיהם בלילה. וטעמא דקטלינן בהיכרא כולהו מדין טביעות עינא הוא ש"מ בכולהו אינשי סמכינן באיסורין אטביעות עינא וכן בעריות [ונאמן אדם לומר] (מההיא) [דההיא] גלימתא של פלוני וזהו כלי שלו ולא אמרינן צורבא מרבנן אלא גבי [בעל] אבדה ולא דחכים ופקיע (ולא) [אלא] דחסיד ולא משקר ותמה מר"ח ז"ל שכתב כאן וה"מ בת"ח דלא משקר מה ענין דלא משקר באיסורין. + +Daf 96b + +והא דא"ר יהודה אכילה כתיב ביה. איכת דק"ל גבי בריה נמי כתיב אכילה ולוקה עליה בכל שהוא ולאו ק' הוא דההיא אכילה דכי אית ביה ד' וה' זיתים ואכל חד זית חייב דליכא קרא אחרינא התם דנפקא ליה מני' כי הכא דמאשר על כף הירך נפקא. +לא שנו אלא שנתבשל בה אבל נצלה בה קולף ואוכל עד שמגיע לגיד. איכא דק"ל כיון דאמר שמואל מליח הרי הוא כרותח דצלי פשיטא שא"ת נמי אסור אמאי קתני מתני' נתבשל משעת מליחתו נאסר קודם שיבשל בקדרה.
וזו אינה קושיא שאפשר היה דמאי נתבשל דקתני מתני' צלי דקרי ליה בישול בכמה דוכתי א"נ כל שהוא כרותח ולשון כולל הוא למליחה וצלי וכבוש ובשול נמי בכלל אע"פ שנאסר משעת מליחה דאלת"ה פשיטא נתבשל קתני אבל נצלה לא אלא ודאי אי לאו דשמואל הו"א הכל בכלל בישול קמ"ל שמואל שאין הלשון הזה בכאן אלא קדרה אבל לא מליח וצלי ולמ"ד לקמן מליח הרי הוא כרותח דמבושל נמי נתבשל לאו דוקא שהרי משעת מליחתו נאסר ולדברי מי שפי' שאין מליחתו כרותח אלא שאינו נאכל כלל מחמת מלחו כגון דבעי ליה לאורחא אבל [לא] מליח דקדרה לא קשיא כלל. + +Daf 97a + +ההוא כחוש הוה. י"מ לומר שלא היה בחלב א' מס' בבשר והבשר רבה עליו ומבטלו ואפי' בבשול דקדרה נמי כך דינו שבטל בס' ולא מחוור לי מהנך אטמאת' דאימליחו בי ריש גלותא בגידא דנשיא כלומר והיה בהן שומנו של גיד שאם ניטל שומנו פשיטא לכ"ע דשרי דקי"ל אין בגידין בנ"ט ולא משמע לאוקומי שמעתא דבתראי דלא כהלכתא אלא ודאי שמנונית' דגידא נשיא הוה בהו ומדאסר רבינא ש"מ דלא הוה בבשרא ס' לבטולא לאיסורא ואעפ"כ התירוה בצלי אלמא לא בעי' לצלי ס' אלא בחלב של שומן דמפעפע אבל בחלב כחוש אינו מפעפע ולא בעי' ס' אלא קולף ואוכל עד שמגיע לחלב וכן פירש"י ז"ל ושמנוניתא דגיד לא מפעפע אפי' בשל שומן וכן שמעתי בכולהו קרמי דמשום תרבא שאם נמלחו עם הבשר או נצלה שקולף ואוכל עד שמגיע להן והדבר נראה וכן מצאתיו בחיבור הרמב"ם ז"ל.
וי"ל דאפי' בחלב דשמן לא אמרי' במליחה מפעפע ודאמרינן אסור למיכל אפי' מריש אוני כשאין הבשר ס' בחלב הוא אבל יש בו ס' בטל הוא או שמא אין חלב בטל בס' בגדי שצלאו בחלבו שהרי נמצא בו טעם חלב וכשאמרו בס' לא אמרו אלא בדליכא קפילא וליכא למיקם אטעמא אבל היכא דבדקיניה ויהיב טעמא לעולם לא בטיל וכ"כ רש"י ז"ל אבל ודאי איכא בשר ס' בחלב וליכא טעמא בטל ואפי' תאמר שחלב ובשר מין במינו הוא הא קי"ל כל איסורין שבתורה בין במינן בין שלא במינן בנ"ט בזקנותו ורבינו הגדול ז"ל. + +Daf 97b + +ובקדרה אמרי לה בקדרה עצמה. כלומר מה שיש בה עכשיו מן הרוטב ומן החתיכות ואמרי לה במאי דבלע קדרה משעת נפילה ועד עכשיו שאם נתמעט הרוטב ע"י האור יותר מן האיסור משערין לקולא ומשמע דהלכתא כי האי
לישנא לקולא. וק"ל, אלא מעתה נפל איסור בקדרה ויש בו ס' ונטל מן ההיתר ולא נשתייר שם ס' באיסור הכי נימא דמכיון שבטל תחלה אינו חוזר וניעור א"כ מצינו איסור בטל בפחות מס' ובמשנת מס' תרומות נמי משמע דבתר בסוף נמי אזלינן דתנן סאה תרומ' שנפלה למאה טחנן ופחתו כשם שפחתו חולין כך פחתה תרומה ומותר טעמא דאיכא למימר הכי הא בפחתה תרומה ודאי אסור ומכ"ש בשאר איסורין שהם בנ"ט דכיון דבסוף ליכא שיעור' דאיסור' ואיכא למימר קולא היא במאי דבלעה קדרה ונתמעטה דרך בישול משנפל שם איסור הא אלו נטל מן הרוטב ומיעטו בידים אסור.
ומדברי הר"ב ר"מ הספרדי ז"ל משמע דמאי דבלע בדופני קדרה משנפל שם האיסור הוא שמשערין בו לפי אומדן הדעת דרואין אותו כמו שהוא עומד וכנוס לתוכה הא מה שפחת האור לא. +הא דאמר ר"ן גיד בס' ואין גיד מן המנין. לא לבטל הגיד עצמו שהרי בריה הוא ולא בטלה אלא לבטל טעמו ולא מכלל דסבר ר"ן יש בגידין בנ"ט אלא ר"ן לא מעייל הכא נפשיה בפלוגתא וכשת"ל אין בגידין עצמן בנ"ט תלמוד לומר בממנו בשמנוניתא דגיד ואפשר דס"ל יש בגידין בנ"ט כתנא דידן. +הא דאקשי' בביצה למימרא דיהיב טעמא. ולא אוקימנא בביטול הביצה עצמה שאם נתערבה באחרות ואינה נכרת בטלה בס'. משום דקאמר לה דומיא דגיד מה התם לאו לבטולי גיד עצמו בשאינו מכירו אף כאן לאו לבטולי ביצה עצמה בשאינו מכירה וכן כחל כיוצא בהן.
והרב אב ב"ד ז"ל כתב מדקא פריך הכא למימר דיהיב טעמא ושני ליה דאית ביה אפרוח ולא שני ליה הא דאמרי' ביצה בס' לבטול ביצה גופה קאמרי' משמע דביצה גופה חשובה כבריה ולא בטלה ובפ"ק די"ט משמע דבטלה אליבא דר' יוחנן דאמר את שדרכו למנות שנינו ואיכא למימר דאינו מקדש ובטלה באלף או במאתים אבל בס' לא בטלה כיון דבריה היא.
ומאי דאמרינן נמי הגיד בס' אינו בגיד עצמו דבריה הוא אלא בשמנוניתו אמרי' בס'.
ופסק הגאון ר' יצחק ז"ל דגיד בס' ואין גיד מן המנין דבעי' ס' לבד מניה וכחל בס' וכחל מן המנין וביצה בס' ואח' אסורה בס' ואחת והיא מותרת אי משום דאית ביה אפרוח והוא בריה שלמה הא משמע בכל הסוגיא שהביצה עצמה אינה בטילה אלא הטעם היוצא ממנה דהא פריך למימרא דיהיב טעמא ושני ליה דאית ביה אפרוח כל אלו דברי הרב ז"ל.
ומה שכ' שהביצה בריה היא ולא בטלה אלא באלף ומאתים [ליתא] כדאמרי' במס' מכות (י"ז) בריית נשמה חשיבא ולא בטלה אבל ביצה כחטה אחת כברייתה דמי ובטלה היא כדבעי' לפרושי לקמן.
ומכלל דברי הרב ז"ל נראה שכל שאינו בריה אף ביבש שבטל ברוב בעי' ס' ודאקשי' לקמן גבי גיד וגבי חתיכה וליבטיל ברובא פירושו בס' אלא משום דלא מתמר ליה שיעורא אלא בפלוגתא קאמר ליבטיל ברובא דמתני' דהיא טפי מנותן טעם וכן עיקר וכ"כ הרמב"ם ז"ל בביצת טרפה ושל עוף טמא שנתערבה בין הביצים.
אלא שמצאתי למקצת רבותינו הצרפתים ז"ל שאמרו שלא שיערו בס' אלא איסור בלוע כגון חלב של איסור שנתערב בשל התר או יין במים ומים ביין וכן בכל דבר הנבלל כגון קמחין וכיוצא בהן אבל חתיכה קטנה שאינה ראויה להתכבד לפני האורחים שנתערבה עם החתיכות בזמן שאינו מכירה כיון שכל אחת עומדת בפ"ע בטלה ברוב ולא בעינן ס' לפיכך אם בא לאכלן צלי או שבשל כל אחת ואחת בפ"ע בטלות ברוב אלא שאם בשל עם החתיכות של היתר צריך ס' ברוטב ובחתיכות לבטלה מפני הרוטב היוצא ממנה ונבלע באחרות דה"ל איסור בלוע דהא מתני' חתיכה שנתבשלה עם אחרות קתני ואעפ"כ הקשו לבטיל ברובא לומר דהיא עצמה מדינא בטלה חד בתרי בלחוד ואי משום רוטבא הא קתני והרוטב בנ"ט והם אמרו שלא אמרו כן אלא במין במינו לפי שאין טעם איסור ניכר בהיתר אפי' ע"י בישול אבל מין בשאינו מינו שנתערבו ואינו מכיר האיסור אפי' ביבש צריך ס' לבטלו שאם בא לבשלו יהא טעם האיסור ניכר בהתר ולפיכך אינו בטל אפי' ביבש אלא
בס'.ולפי סברא זו הא דלא מתרצינן ביצה בס' לבטל הביצה עצמה משום שאינה צריכה ס' אלא ברובא בטלה דהיינו חד בתרי ולא מיתוקמא ליה בבלול כגון ביצה ששברה וטרפה עם ביצים טרופות בקערה דלא משמע אלא בעומדת לבדה שאיסורין חשובין בעי' קאמר וכ"כ הראב"ד ז"ל לרבנן מין במינו בשאינו בלול בטל ברוב ובבלול מדאורייתא בטל ברוב ומדרבנן בס'.
ולענין הביצה שהזכרנו לעיל למה החמירו בה למבעי בה ס' ואחת והיא לפי דברי רבינו הגדול ז"ל נודה שמפני חשיבותה עשו לה הכר אעפ"י שלא עשו כן בגיד שהיא בריה והוסיפו אחת בשיעורא לרוטב וכן פי' המפרשים ז"ל.
ולי היה נראה דאמסקנא כל איסורים שבתורה בס' ולא חלקו אלא בכחל להקל מפני שהוא עצמו בשר מותר הוא וראוי להצטרף ומ"ד ביצה בס' וא' וה"ה גיד וחדא מתרי מילי דר"ן נקט וא"ת לימא כל האסורין ולטעמיך ר"ן נמי נימא כל איסורין חוץ מן הכחל אלא סיומי מסיימי מלתייהו א"נ ס"ל כל איסורין בס' ועוד הלכך בביצים דלא אפשר צריך ס' ואחת ואין איסור מן המנין בכל התורה חוץ מן הכחל ובעל ה"ג ז"ל כתב כל הני תלתא ליכא למיקם בנ"ט דידהו.
עוד יש לי לפרש לדברי רבינו הגדול ז"ל דלפי שיש בביצים גדולים וקטנים והבא לבטל ביצה ממש אינו משגיח עליה לראות וכולן שוות ממש לפיכך הוסיפו אחת בשיעור' ולא הצריכו לשער כל אחת ואחת וזה נכון הוא. +בדידיה משערינן או במאי דנפיק מניה משערינן. פי' לפי שאין גוף הכחל אסור לפיכך שאלו כן אבל בשאר כל האיסורין כגון חתיכה של נבלה פשיטא דבדידיה משערינן.
ומהדרינן פשיטא דבדידיה משערינן דאי במאי דנפק מניה משערינן מנא ידעינן כמה הוי. פי' ואע"פ שי"ל ניזיל בתר אומדנא מדות חז"ל כך הם ביושר ובהשואה שלא ליתן תורת כל א' וא' בידו ושמעי' מינה שכף שניער בה קדרת חלב או קדרה שבשל בה חלב ובשל בה בשר בכף עצמו ובקדרה עצמה משערינן במאי דנפיק מינייהו פשיטא דלא דהא לא ידעינן כמה הוי וכן דעת רבותי' הצרפתים ז"ל.
אבל מצאתי שהראב"ד ז"ל אמר דכי אמרינן בדידיה משערינן ה"מ בדבר שאינו חוזר להתירו הראשון לעולם כגון קדרה שנעשית היא עצמה חתיכה דאיסורא אבל בדבר החוזר להתירו הראשון כגון כף וקערה וכיוצא בהן משערינן במאי דנפיק מינייהו ולא בדידיה ואע"ג דלא ידעינן מיהו משערי' בה אומד יפה ובעין יפה וכן הורה למעשה ונעזר מפי השמועה מפי הרב ר' יוסף ן' פליט' ז"ל.
והסברא קרובה על דרך אפשר לסוחטו מותר אבל מכיון שאמרו בגמ' דאי במאי דנפק מניה מי ידעינן כמה הוי ולא עירב טעם אחר אין חילוק והפרש בכל איסור שאין משערין אלא בו ובודאי היכא דאיכא קפילא טעים ליה קפילא וכי ליכא טעמא שרינן ליה ולא אמרינן הא ליכא ס' בדידיה דהא י��עינן כמה הוי בטעמא אלא היכא דליכא דטעים ליה דבעי' לשעוריה חיישינן לכול' אבל אפשר שנאמר שאם ניער חלב בכף וחזר וניער בו בשר משערי' באותו חלב דהא ידעינן כמה הוי ואי אפשר לאסור אלא כשיעור כל אותו חלב שניער בו וא"נ נפלה טיפת חלב רותתת בכף משערינן בה דהא ידעינן כמה הוי וי"ל דדוקא בכף חדשה אבל בישנה לא משוה דאותה טיפה עצמה נתנה טעם בכף ונעשה כל הבלוע בכף שבלעה בבישולים אחרים נבילה ואיס' ולא ידעינן כמה הוא ולא כמה דנפיק מניה ומיהו בחדשה אפי' בקדרה נמי במאי דבלעה משערינן.
ואיני מוצא מקום לסברת הראב"ד ז"ל בכאן ומסתברא בין בחדשה בין בישנה לא אמרי' מאי דבלעה בשאר בישולים נעשה נבלה דכה"ג בבלוע לא אשכחן. ועוד מן הטעמים שיתבארו לקמן פ' כל הבשר (ק"ח). +והא דאמרינן דאמרי אינשי כמיא דביעי בעלמא. בביעי בקליפתם אומרים כן שאינם פולטים שום שומן בעולם ומיהו כיון שנעשה בה אפרוח קליפתם רכה ויוצא ממנה טעם אפרוח ונבלע באחרות אעפ"י שאינם קלופות שהבצים בקליפתם מיבלע בלעי מיפלט לא פלטי.
וא"ת למה לי למימר הכא במאי עסקינן בביצת אפרוח לימא ליה הב"ע בקלופה א"ל אה"נ אלא רבותא קמ"ל שאפי' בשאינן קלופות אוסרות א"נ אי בקלופה פשיט' שהרי היא ככל האיסורים שבתורה שבששים ואינן מן המנין חוץ מן הכחל לפי שאין גופו איסור אבל השתא דאוקימנא בביצה שאינה קלופה הא קמ"ל אעפ"י שהיא כברייתה. וחשובה בס' ולאפוקי ממ"ד לקמן בס' ואחת אסורה.
ובירושל' במס' תרומות (י, ו) איתמר בשס ריש ריש לקיש ביצים ששלקן ומצא בהם אפרוח בנ"ט ר' זעירא ור"ש בר' אבא בשם ר' יוחנן ס' ואחת אסורה ס' וב' מותרת ר' חייא בשם ר' יוחנן הירק והקליפין והמים מצטרפין וא"ר זעירא קליפי איסור מתירין רב הונא אמר קליפי איסור מעלין את ההיתר א"ר זירא הדא דתנינא והוא ששלקן בקליפיהן שלוקין בשלוקין אבל שלק בצים קלופין בשאינן קלופין או שאינן קלופין בקלופין שלוקין בשאינן שלוקין צריכות שיעור אחד גיעולי בצים מותרות שורו עבר ולא יגעיל בצים שהקרימו הרי אלו אסורות ע"כ בירושל' ואינו מתברר עלי כהוגן.
אלא שאנו למדין ממנו שהבצים בקליפה אסורין מביצת אפרוח בקליפתו וכ"ש אם שלק בקדרה של איסור אבל לפי דעתי מה שהקשו בתחילה ממיא דביעי בעלמא אפי' בקליפות הוא הטעם מפני שהביצה סולדת היא מפני האור ומן המים החמים ודמיא לזאת ששנינו בגמ' בתרומות רע"א כל המתבשלין זה עם זה מותרין אלא עם הבשר ואעפ"י שאין הלכה כמותו בביצים מיהת מודו אינשי דבולעין ואינן פולטין כלום ונמצאת כל השמועה כפשטה דבביצת טמאה מותרת אפי' קלופה ובשל אפרוח אסורות ואפי' אינן קלופות כדקתני ונמצא אפרוח באחת מהן דאלמא עכשיו נמצא מתחילה לא היה ידוע לפי שבקליפתם הם כולם. + +Daf 98a + +ההיא כזיתא תרבא דנפל בדיקולא דבשרא. פי' דיקולא סל כדאמרינן ריש תורא בדיקולא. ופי' הענין לא שהיה כזית ידוע בשעת נפילה אלא מצאו בו עכשיו כזית וידע רב אשי שבשעה שנפל שם היה בבשר ס' במה שמוצא עכשיו בחלב אלא שעכשיו נתמעט נפח הבשר ונצטמק מחמת מלחן שהוציא ממנו המוחל ויבש ונתמעט וסבר להוסיף עליו מאי דבלע דיקולי כלישנא בתרא דלעיל ולא היה נותן לב לחוש שמא יותר חלב נפל שם. ואמרו לו רבנן שמא אף החלב נצטמק לפי חשבון מחמת המלח שנמלח עם הבשר וכשם שאין בבשר ס' כן עכשיו כך לא היה בו ס' בשעת נפילתו.
ורש"י ז"ל פי' דיקולא קלחת והזקיקו לפ' כן מה שהוא סבור שהבשר והחלב מין במינו הוא והלכה כר' יהודה דאמר מין במינו לא בטיל וכיון שכן ע"כ לא שיער רב אשי אלא ברוטב שבקלחת מין בשאינו מינו.
וכן ראיתי לגאון שאמר דיקולא דבשרא שיעורא היא כלומר מלא סל של בשר והוא מתבשל בקדרה ומאי דבלע דיקולא ל"ג אלא מה דבלע קדרה והיינו מה שבלוע בדופני קדרה כדפרישית לעיל.
ובעל הלכות ז"ל כתב אמרי ליה רבנן לרב אשי האי דיקולא דהתירא בלע דאיסורא לא בלע כיון דכל יומא קא שדי ביה כי היבי דבלע מהאי בלע נמי מהאי.
פי'לפירושו שכזית חלב ידוע נפל שם ורב אשי היה סבור לשער במה שבלע הדיקול' פעמים אחרות מן ההיתר ואמרי ליה רבנן לא שכשם שנפל שם חלב זה אף בכל יום ויום נופל שם והוא בולע ממנו ואין אנו יודעים עכשיו כמה איסור וכמה היתר בלוע בה ואעפ"י שאין אוסרין הדיקול' עצמה שיהא אסור למלוח בה בשר מספק שתולין לקולא ואומרים שיש בה שיעור מהיתר בלוע לבטל האיסור שלו לא ידענא כמה הוא שמא אינו יותר מס' באיסור בלבד וכיון דלא ידעי' לא משערינן בה שבלעה מה שהוא ספק ואינו לפנינו אינו מצטרף להתר כנ"ל בפי' דבריו ולמדת שמשערין במאי דבלע בדופניה מזה התבשיל. +כל איסורין שבתורה בס'. פי' בין במינו בין שלא במינו בדליכא למיקם אטעמא. ורש"י ז"ל פירש אפי' טעמיניה ולא יהיב טעמא בעינן ס' אבל נתן טעם אפי' באלף לא בטיל כדכתבינן בכמה דוכתי ולקמן נמי אמרי' יש בהם בנ"ט בין שיש בהם לעלות וכו' אלמא טעמא לא בטל וקתני סיפא אין בהם בנ"ט בין שיש בהם לעלות בין אין בהם לעלות בק"א מותרין ואוקימנא בס' אלמא כי לא יהיב טעמ' הוו ס' זה פי' הרב ז"ל והנה אמת נכון.
והא דאמר רבא לעיל אמור רבנן בטעמא ואמור רבנן בקפילא ואמור בס' שיעורי דקיימי כל חד באפי נפשיה קחשיב דקדרה שבישל בה בשר ליכא למיקם עלה בס' אלא בקפילא ובטעמא וסמכינן עלייהו ומין במינו א"נ בשאינו מינו וליכא קפיל' ליכא למיקם אטטמ' וסמכינן אס' הא בדאפשר בעינן טעמא ושיעור' והיינו כולבית באילפס דר' יוחנן.
ויראה לי שאף הכולבית באלפס וכל האיסורין שמכירין אותם ואין משערין אלא צירן ורוטבן בנ"ט בלבד הוא וסמכינן אקפיל' ולא החמירו בס' אלא כשהוא אוכל האיסור עצמו כגון גריסין עם עדשים אבל כולבית באלפס מי ידעינן כמה הוי רוטב שלו ולחומר' משערי' בדידה כי לא משכח [קפילא] הא איכא קפיל' וליכא טעמא שרינן ליה דומי' דקדרה דאלת"ה כולבית באלפס בס' שיערוה ואם לא היה שם קפיל' מותרת וקפיל' להחמיר בא והיכי מוכח רבא מניה דסמכי' אקפיל' ודאי כולבי' באלפס נכרת היא דאי לבטולי כולבית גופיה בריה הוא ולא בטלה.
וכן נ"ל באיסורין עצמן דטעמא בעי ס' וס' לא בעי טעמא כלומר דאפי' טעמיני' וליכא נ"ט בעי' ס' ולא משתרי בפחות מכאן.
והיינו מתני' אין בהם בנ"ט וכו' פרישנ' בגמ' בס' אבל היכא דשערי' ליה בס' לא צריכי' לאהדורי בתר קפילא ולמטעם ליה כלל והיינו דאמרי' הכא ובע"ג דכל איסורים שבתורה בס' ומיהו היכא דטעמיני' ואשכחי' דיהיב טעמא הוא ודאי טעמא לא בטיל. + +Daf 98b + +וליגמר מיניה גלי רחמנא מדם הפר ומדם השעיר. ק"ל דילמא התם משום דליכא ס' אבל בס' בטל וגמרי' מזרוע בשלה וא"ל כיון דמדאורייתא חד בתרי לא בטיל אי גמרי' מזרוע בשלה הויא לה קול' וקולא לא גמרי' ודאמרי' מאי חזית דגמרת מהאי ליגמר מהאי לא שיהיו סותרין זה את זה שאפשר היה ללמוד משתיהן אלמלא שהוא חידוש אלא מלתא בעלמא הוא דקאמר שאפי' יהיו סותרין ליגמר מהאי א"נ ה"ק ומאי חזית דגמרינן מהאי בלחוד לגמר אף מהאי שכל מקום שאתה יכול לקיים את שתיהן מוטב.
ואקשי' אי הכי ס' ומאה נמי לא ניגמר אפי' לש��ינו מינו ומפרקי' אטו אנן לקולא גמרי' לחומר' גמרי' דמדאורייתא ברובא בטל כלומר אי לא גמרי' מהאי (ומשני) בטול טעם בשאר איסורי' דאורייתא ברובא הוה לן לבטולי כדכתיב אחרי רבים להטות והשתא חומר' הוא דגמרי' וחומר' שפיר גמרי' מניה דכ"ש הוא ומה איל נזיר דאקיל גביה לא אקיל אלא במאה או בס' כ"ש באיסור' אחרינא כפירש"י ז"ל.
ואל יעלה על דעתך שזו ההיקש דאורייתא שא"כ מכאן למדנו לטעם כעיקר דאורייתא אלא מכאן יש ללמוד שאין להחמיר עליהן יותר מכאן אבל א"א ללמוד מכאן שיהא צריך ס' דדילמא התם לבטל האיסור לכתחלה במקום זה חדשה תורה וצריך ס' אבל לא בדיעבד ועוד אם החמיר הכתוב בקדשים נחמיר בחולין ועוד כיון שיש באיל מאה וס' אין הכתוב מצריך לחתוך ממנו קצת ואם הוא בפחות מכאן נמי כך היה מותרת וקרא נמי אסמכתא דרבנן היא ויתבאר לך כן מדברי רש"י ז"ל עצמו שאמר דטעם כעיקר לרבא בחולין דרבנן. +אלא לטעם כעיקר דבקדשים אסור. פירו' טעם כעיקר כגון שלא נתערב שם גופה של איסור דומיא דענבים ששרה אותם במים ויש במים טעם יין שאין שם יין כלל א"נ יש בו יין אלא שאבד במיעוטו כגון טיפת יין שנפל למים ואין בו מראה יין דממשו אבד וכגון בשר בחלב שנתן הבשר טעם בחלב או החלב בבשר.
וזהו טעמו ולא ממשו שהוזכר בתלמוד ובקדשים אסור שרואין אם נתן אותו איסור טעם גדול בהיתר כאלו נמחה שם מממשו של איסור כזית ולוקין עליו וכן בנזיר רואין אם נתנו הענבים טעם גדול במים ברביעית יין ושתה בתוך השיעור ולוקה ואע"פ שאין טעם זה מגופן של ענבים שהרי מה הם לפניך המה שהיו.
ופירו' היתר מצטרף לאיסור שהוזכר בפסחים ובמקומות אחרים הוא שכל מה שהוא אסור בנ"ט אפי' לא אכל כזית מן האיסור אלא בין ההיתר והאיסור לוקה.
ומאן דאית ליה התר מצטרף לאיסור אפשר דלית ליה טעם כעיקר שאינן תלויות זו בזו ומאן דאית ליה טעם כעיקר אפשר דבעי שיעור טעם מן האיסור כמו שפירשתי אבל בקדשים ישנן לשתיהן היתר מצטרף לאיסור וטעם כעיקר כלומר שאם נתן טעם הפסולה בכשרה ואין ממשו שם ואכל ממנה כזית לוקה אעפ"י שלא אכל מן הטעם שהוא אסור אלא משהו שנתן טעם בכזית וכל זה יש ללמוד מדכתיב גבי חטאת יקדש להיות כמוה.
והא דאמר רבא הכא לטעם כעיקר ה"ק מצינו בקדשים שהיתר מצטרף לאיסור ולא ממשו של איסור בלבד אלא אף הטעם כעיקר ומצטרף (וגזרו) [וגררו] את ההיתר להיות כמותה דכתיב יקדש וטעם כעיקר גמרי' מניה מ"מ אבל היתר מצטרף לאיסור למאן דנפקא ליה טעם כעיקר מקראי אחריני מייתר ליה האי להיתר מצטרף לאיסור ומאן דלית ליה טעם כעיקר מקראי אחריני נילף ליה מהאי קרא דלכ"ע טעם כעיקר אינו יוצא מכללו שכיון שאמרה תורה הנוגע יקדש ע"כ עשה בו טעם כעיקר.
ור"ת ז"ל היה גורס לא צריכה אלא להיתר מצטרף לאיסור משום דהאי קרא מוקים לה בפ' ואלו עוברין להיתר מצטרף לאיסור.
ואחרים יש שלא רצו להגיה הנוסחאות ופי' טעם כעיקר היתר מצטרף לאיסור ובא הלשון שלא בדקדוק ואין צריך לכל זה ובמס' נזיר פ"ג גרסינן לה בהדיא ורבנן תיפוק ליה היתר מצטרף לאיסור מחטאת ומשני התם לטעם כעיקר הוא דאתא ומיהו רבא אליבא דכ"ע נמי אמרה כדפרישית.
ומדאמרינן לטעם כעיקר דבקדשים אסור פירש"י ז"ל דלרבא לית ליה טעם כעיקר בחולין אלא מדרבנן וכדמפרש ואזיל דמדאורייתא ברובא בטל. וה"נ שמעי' ליה לר' יוחנן במ' ע"ג (מ"ד ע"ב) כל שטעמו ולא ממשו אסור ואין לוקים עליו והא דילפי' ליה בפסחים (ל"ז ע"ב) מנזיר משרת ליתן טעם כעיקר ס"ל לאמוראי בתראי דאסמכתא בעלמא הוא ולא למילף הוא דהוו להו נזיר וגיעולי מדין ב' כתובים הבאים כא' ואין מלמדין א"נ גיעולי מדין חידוש הוא כדאמרינן התם ומשרת להיתר מצטרף לאיסור.
וה"נ משמע לקמן פ' כל הבשר דאמר אביי ש"מ טעמו ולא ממשו דאורייתא דגמרי' מבשר בחלב וא"ל רבא דרך בישול אסרה תורה אלמא ס"ל טעמו ולא ממשו לאו דאורייתא.
וק"ל הא דאמר אביי ש"מ טעמו ולא ממשו דאורייתא דגמרי' מבב"ח ואיהו הוא דאמר הכא מדאורייתא חד בב' בטל אלא מסתברא דה"ק אטו אנן לקולא קאמרינן לבטל אותו היכא דאיכא נותן טעם אנן לחומרא קאמרינן דהיכא נמי דטעמיניה ולא יהיב ליה טעמא א"נ דקים להו לרבנן דליכא טעמא אפ"ה בעי' שיעורא והא חומרא הוא דכל דליכא טעמא חד בב' בטל מ"מ דברי רש"י ז"ל בשמעת' דרבא ודרבי יוחנן נכונים הם דטעם כעיקר דרבנן.
ור"ת ז"ל הקשה בהדין דמקשי' ורע"ק דמוקי משרת להיתר מצטרף לאיסור טעם כעיקר מנ"ל ומשני מגיעולי מדין וכו' הא דאורייתא הוא וכן הק' עוד עליו מן הסוגיא ההיא דמקשו התם ובמסכתא נזיר (לז, ב) מדרבנן נשמע לר"ע לאו מי אמור רבנן משרת ליתן טעם כעיקר וממנו אתה דן לכל איסורין שבתורה לרע"ק נמי משרת להיתר מצטרף לאיסור וממנו אתה דן לכל איסורין שבתורה אלמא דאורייתא היא.
ואני אומר דהא דמקשי' התם בפסחים טעם כעיקר מנ"ל סוגי' דאביי היא דא"ל לרב דימי האי וכל משרת להיתר מצטרף לאיסור אתי האי לטעם כעיקר הוא דאתא וכדמפ' בגמ' בהדי' במסכת נזיר ואביי הוא דאמר טעמו ולא ממשו דאוריית' בפ' כל הבשר התם יליף לה מבב"ח וכי דחייה רבא התם מבב"ח הדר ליה איהו למשרת או לגיעולי מדין והוא הוא דאקשי' טעם כעיקר מנ"ל בפסחים ובמס' נזיר.
ומה שאמרו עוד מן הסוגיא דקתני וממנו אתה דן לכל איסורין שבתורה יש לתרץ דר' יוחנן סבר גיעולי גויים לר"ע חידוש הוא ומשרת להיתר מצטרף לאיסור דחמיר לי' לר' יוחנן היתר מצטרף לאיסור טפי מטעם כעיקר וסוגיא דהתם דמרבה טעם כעיקר מקמי היתר מצטרף לאיסור דאביי היא כדפרישית ואע"ג דר' יוחנן סבר במס' ע"ג נט"ל מותר ההיא בפוגם במינו כגון החומץ לתוך הגריסין דומיא דנבלה אבל לשבח במינו ומתוך בליעתו בקדרה נפגם אסור והיינו חידוש דגיעולי מדין כטעמא דמפרש בפסחים לרבנן וסוגיא דע"ג לאו לר' יוחנן מפרש טעמא אלא לשאר אמוראי דסברי כל נט"ל מותר ולא אסרה תורה אלא קדרה בת יומא ובזה עולים דברי רש"י ז"ל כולם יפה.
ועי"ל דכיון דאוקימ' דר' יוחנן כרע"ק ס"ל דמוקי וכל משרת להיתר מצטרף לאיסור וקאמר דלא גמרי' מניה משום דהוי נזיר וחטאת ב' כתובים הבאים כא' ואין מלמדין גיעולי מדין וחטאת נמי ב' כתובים הבאים כא' הם לטעם כעיקר ואין מלמדין דבחטאת תרוייהו איתנהו בה טעם כעיקר והיתר מצטרף לאיסור כדפרישי' לעיל ואע"ג דבגמרא דפסחים לא אמרינן הכי ההיא לאביי הוא דקסבר טעם כעיקר חמור אתי ב) וחטאת משום היתר מצטרף לאיסור אתא אבל לר' יוחנן שקולים הם ותרוייהו ממעטי' דהי מינייהו מפקת.
ומ"מ על כרחנו נודה בדברי רש"י ז"ל דטעמו ולא ממשו לאמוראי בתראי לא פשיטא להו דהוי דאורייתא כדקתני בברייתא וממנה אתה דן לכל איסורין שבתורה דהא סוגיא דגיד הנשה ספוקי מספקא להו ואביי גופיה לית ליה אלא מבב"ח דלא כסוגיא דפסחים, [ורבא] דחי ליה ומשמע נמי דלאפוקי דלאו דאוריתא קאמר וא"נ לר' יוחנן בב"ח וגיעולי מדין מצו למיהדר למהוי ב' כתובים דלאו חידוש הוא כסוגיא דע"ג לר' יוחנן ודגיד הנש' לאביי.
ומי' ר"ת ז"ל מק' עליו מהא דאמרינן בפ' התערובות אמר ר"ל הפגול והנותר והטמא שבל��ן זה עם זה ואכלן פטור אי אפשר שלא ירבה מין על חבירו ויבטלנו ש"מ תלת ש"מ נ"ט ברוב לאו דאורייתא מתיב רבא העושה עיסה מחטין ומאורז אם יש בו בנ"ט דגן חייב בחלה ואע"ג דרובא אורז מדרבנן אי הכא אימא סיפא ואדם יוצא בה י"ח בפסח אלמא נ"ט ברוב דאורייתא לרבא.
ואין זו קו' דהתם טעמו וממשו הוא שעיקר החטים מעורבין שם ונותנים טעם ברוב והיינו כגון עדשים שנתבשלו עם הגריסין וריבה אחד מהן אבל טעמו ולא ממשו הוא שאין שם ממש לא בעין ולא מעורב אלא שנתבטל לגמרי כמו שפי' למעלה. וכן רש"י ז"ל מפרש.
ושמעי' מינה דאפי' בממשו במינו בטל ברובא מדאורייתא וטעמו וממשו בעי' הא בממשו ולא טעמו כגון מין במינו או טעמו ולא ממשו כגון הני דפרישית אסור ואין לוקין עליו ומסתפקא לי מלתא דילמא ה"מ לריש לקיש נינהו אבל לר' יוחנן כל כזית בכא"פ דאורייתא אפי' מין במינו דסוגיין הכ' בפ' ואלו עוברין דמקשי' עלה מב' קופות דהיינו מין במינו וא"ל התם לרוחא דמילתא מתרץ אבל מסקנא כריש לקיש דרבא אית ליה הכי בפ' התערובות מין בשא"מ בטעמא מין במינו ברובא ותרווייהו בממשו הא בטעמו ולא ממשו ברוב' וזה הסבר' כדרך פירש"י ז"ל והוא הנכון והוא סברת הר"מ במז"ל.
ופי' אחר פי' ר"ת ז"ל דכי אמרי' הכי טעם כעיקר בקדשי' אסור ובחולין שרי ה"מ במין במינו משום דליכא למיקם אטעמא אבל שלא במינו דאורייתא דגמרי' מגיעולי מדין א"נ ממשרת כדמפו' בפ' ואלו עוברין ולאו אסמכתא הוא וכדמתרצי' בגמ' עליה דההיא בפ' התערובות אלא מין בשא"מ בטעמא ומין במינו ברובא ואמר רבא התם אמור רבנן בטעמא אמור רבנן ברובא מין בשא"מ בטעמא מין במינו ברובא ואמר רבא בפ' כל הבשר דרך בישול אסרה תורה לומר דמהתם ליכא למגמר אלא אי מגיעולי מדין אי ממשרת.
והא דא"ר יוחנן כל שטעמו ולא ממשו אסור ואין לוקין עליו מין במינו הוא ופי' טעמו ולא ממשו שהוא טועמו ודאי אלא שאינו ניכר ופי' ולא ממשו שנתערב לגמרי דמין במינו כשאין האיסור ניכר ברובא וטעמו וממשו כלומר שמכיר ממש האיסור בתוך ההיתר וישנו בעין אסור ולוקין עליו אפי' מין במינו וזהו כזית בכא"פ אבל מין בשא"מ בטעמא ולוקי' עליו אע"ג דליכא גוף איסור כלל.
ולא שמיע לי דהאי דאמר אביי ש"מ טעמו ולא ממשו דאורייתא מבב"ח דהוא מין בשא"מ בטעמא ממש טעמו ולא ממשו מקרי ולא מפסקי' לישני דגמ' בסכינא חריפא דסברי.
וי"מ טעמו ולא ממשו מין בשא"מ דליכא כזית בכא"פ וטעמו וממשו זהו כזית בכא"פ כלומר דאיכא כל כך איסור שיש כזית בכא"פ אעפ"י שהוא מעורב ממשו מקרי ואע"ג דליכא אלא טעמא והא דאמרינן טעם כעיקר דבקדשים אסור לאו למימרא דבחולין שרי אלא שזהו חידושו של זרוע בשלה לפי שבקדשים אסור ולפיכך אמר זהו התר הבא מכלל איסור.
וי"א ר' יוחנן דאמר אין לוקין עליו ס"ל דמגיעולי מדין גמרינן והתם אין בהם אלא מצות עשה.
וי"א אפי' למאן דגמר לה ממשרת מילקא לא לקי שאין מזהירין ועונשין מן הדין, וזהו דעת הראב"ד ז"ל.
ובירושלמי במס' נזיר בפ' ג' מינין ובפרק ב' דערלה גרסי' ר' אבהו בשם ר' יוחנן כל נותני טעמים אין לוקין עליהם עד שיטעום טעם ממשו של איסור התיב ר' חמא בר' יוסי קומי דר' יוחנן הרי בב"ח הרי לא טעם ממשו של איסור ואת אמרת לוקה וקבלה וא"ר אבין בר' חייא קומי דר' זעירא מהי וקבלה א"ל כאינש דאמר בעל דיניה קבליה פי' קבליה בבב"ח דלכ"ע (כדיק') טעמו ולא ממשו דאורייתא הוי ואפי' לרבא ר' אבהו בשם ר' יוחנן כל נותני טעמים אין לוקין עליהם חוץ מנ"ט של נזיר א"ר זעירא כל נ"ט אין לוקין עליהם ושל נזיר אפי' לא טעם ממשו של איסור א"ר אבא בר מימל כל נ"ט אין התר מצטרף לאיסור ונזיר היתר ואיסור מצטרפין מתניתא מסייע לדין ומתני' מסייע לדין מתני' מסייע לר' זעירא כזית יין שנפל לקדרה ואכל ממנה כזית פטור עד שיאכל את כולה על דעתיה דר' אבא בר מימל מכיון שאכל ממנה כזית יהא חייב מתני' מסייע לר' אבא בר מימל ממשמע שנאמר וכל משרת ענבים וכי מה הניח הכתוב שלא אמרו אלא לפי שנאמר מכל אשר יצא מגפן היין מחרצנים ועד זג לא יאכל וכתיב מיין ושכר יזיר מה ת"ל וכל משרת אלא שאם שרה ענבים במים ושרה פתו בהן ויש בהן כדי לצרף כזית חייב ומכאן אתה דן לכל איסורין שבתורה וכו' עד מכאן למדו חכמים לכל נ"ט שהם אסורים וק' על דר' זירא בכל אתר את אמר עד שיטעום והכא את אמר אפי' לא טעם וזה ראיה לדברי מי שאומר שאפי' בשא"מ ואפי' יש בהן טעם כזית כא"פ אין לוקין עליהם משום דמגיעולי מדין גמרי' או לדברי רש"י ז"ל שאומר שהוא אסמכתא.
אבל לפי' ר"ת ז"ל קשיא דהא מקשה בב"ח ועוד דכל נ"ט בשא"מ לוקין עליהם כנ"ט של נזיר וכן לדברי המפרשים טעמו ולא ממשו זהו דליכא כזית כא"פ כל שהנזיר לוקין עליהן אחרים לוקין עליהם ורבי יוחנן אמרה הכא והתם ונתברר ממה שכתבנו וכן לדברי האומר אין ממ"ה והרי מערבאי הקשו ממשרת וממנה אתה דן לדברי האומר אין לוקין עליהן.
וכן אמר ר"ת ז"ל שאיסור כלי מדין אזהרתו מלאו דנבלה מדגלי רחמנא בהגעלה א"נ ממשרת ודומה לזה אמרו הגוזז והעובד בפסולי המוקדשין סופג את המ' ונפקא לן מדדרשינן תזבח ולא גיזה ועבודה ולאו הבא מכלל עשה הוא אלא דגילוי מילת' בעלמא היא להעמידן על לאו שבהן לא תעבוד בבכור שורך וכו'. +הא דאמרן אלא לטעם כעיקר וכו'. תמוה הוא והרי מכיון שיש בו ס' ומאה אין בו טעם שהרי אתה אומר לכל איסורין שבתורה בס' ואפי' בקדשים נמי מין במינו בטל ברוב דאורייתא כדאמרי' בפ' התערוב' ובמס' מנחות פ' הקומץ רבה ב' מנחות שנקמצו ונתערבו בטילי ברובא לרבנן דר' יהודה ולר' יהודה נמי במין בשא"מ כדאיתא התם בשמעתא דנבלה ושחוטה.
וראיתי להראב"ד ז"ל שכתב משמע דהאי טעם כעיקר אינו ממש נ"ט דהא אית ביה ס' או מאה אלא להכי קרי ליה נ"ט דאינו ממש כדאמרי' טעמו ולא ממשו וכן פי' וליגמר מני' למשרי שאר קדשים בס' וזה אינו שכבר הוכחנו שאף בקדשים אם אין בהם נ"ט מותר אלא ה"ק פעמים שהזרוע נ"ט בחתיכה הסמוכה לו ובעלמא בקדשים אסור וכאן מותר שכל דרך בישול התירה התורה כך פי' חכמי הצרפתים ז"ל.
והיינו דקאמרינן אטו אנן לקולא גמרי' כלומר להתיר בכגון זה כשיש בו בנ"ט ואין אנו מתירים אלא לשאר הבשר שהוא רחוק ממנו ונתבטל טעמו ברוב דקאמרינן לא אשכחן דשרא רחמנא בלא נ"ט אלא בס' וכדפרישית.
וכל זה אינו מחוור כלל דכיון דשרא רחמנא הכא אפי' בנ"ט ליכא למיגמר לא קולא ולא חומרא מהכא.
ולי נראה דודאי הכא ליכא טעם אלא רבא ה"ק מצינו בקדשים שהטעם היוצא מן החתיכה של איסור כאיסור עצמו הוא וכאן התירתו תורה לבשל עם האיל שלא חששה לאיסור הטעם ולא עשאו כעיקר איסור אלמא מותר לגמרי ומפרקי' משום דחידוש הוא ולא גמרינן מיניה שבכל מקום לא אמרה תורה לבשל מתנות כהונה עם חלק בעלים וכאן הצריכה לעשות כן זהו חידושו ואקשי' אי הכי לששים נמי לא לגמר ומפרקינן לחומרא קאמרינן לומר שאם נתבשל כבר ואין בו נ"ט מתירים אותו בזה השיעור שאפי' במקום קולא לא מצינו שהתירה תורה בפחות מכאן. + +Daf 99a + + + +Daf 99b + +שאני ציר דזיעא בעלמא הוא. פי' מדרבנן הוא דאסור. ואיכא דק"ל הא תניא בספרי הטמאים לאסור צירן ורוטבן וקיפה שלהן ואיתא בפ' כל הבשר וכ"ת דאסמכתא דרבנן היא הא אמרי' בפ"ק דבכורות הא לאו הכי הו"א חלב בהמה טמא' שרי ומאי שנא מהא דתניא הטמאים לאסור צירן ורוטבן וכו' והתם ודאי צירן פריך דדמי לחלב ולא פריך רוטבן דהוא שומנא או חלא דקריש.
וי"ל ציר שרצים ובשר אסור מן התורה אבל דדגים זיעה בעלמא היא ומדרבנן הוא דגזרו עליו משום של שרצים.
וק"ל דהא תניא בספרא גבי דגים שקץ הם לאסור את צירן ורוטבן והקיפה. \ No newline at end of file