diff --git "a/txt/Talmud/Bavli/Rishonim on Talmud/Ramban/Seder Nezikin/Chiddushei Ramban on Bava Batra/Hebrew/Chiddushei HaRamban, Jerusalem 1928-29.txt" "b/txt/Talmud/Bavli/Rishonim on Talmud/Ramban/Seder Nezikin/Chiddushei Ramban on Bava Batra/Hebrew/Chiddushei HaRamban, Jerusalem 1928-29.txt" new file mode 100644--- /dev/null +++ "b/txt/Talmud/Bavli/Rishonim on Talmud/Ramban/Seder Nezikin/Chiddushei Ramban on Bava Batra/Hebrew/Chiddushei HaRamban, Jerusalem 1928-29.txt" @@ -0,0 +1,1821 @@ +Chiddushei Ramban on Bava Batra +חידושי רמב"ן על בבא בתרא +Chiddushei HaRamban, Jerusalem 1928-29 +https://www.nli.org.il/he/books/NNL_ALEPH001294828 + +חידושי רמב"ן על בבא בתרא + + + +Daf 1a + + + +Daf 1b + + + +Daf 2a + +מתני': מקום שנהגו לבנות גויל גזית כפיסים לבנים בונין הכל כמנהג המדינא. יש לדקדק ליתני הכל כמנהג המדינה והכל בכלל. ולמה פרט כל אלו. ועוד ל"ל למיתני זה נותן ג' טפחים הרי הכל כמנהג המדינה.
לפיכך יש לנו לומר דאי תנא כמנהג המדינה סתם הוה אמינא שאם היה מנהגם לבנות בגויל יותר מו' טפחים שיכוף לבנות כמנהג המדינה להכי תנא הכי לומר לך שאם נהגו בגויל יכוף א' מהם לחברו לבנות גויל ואין משנין ממנהג המדינה ומיהו זה אינו נותן אלא ג' טפחים וזה שלשה ואין הולכין בזה אחר המנהג דבששה טפחיכם קאי טובא ואין צורך לרוחב גדול ממנו ותנא בתר הכי הכל כמנהג המדינה לאתויי הוצא ודפנא. והוא הדין למחצלת הקנים או מחיצה פחותה ממנה אם נהגו בכך אלא אורח ארעא נקט.
ובשם ר"ת ז"ל שמענו שאם נהגו במחיצה פחותה מהוצא ודפנא אין מנהגם אלא מנהג שוטים וכופה אותו לעשות מחיצה מתקיימת. ואין זה נכון והיינו דאמרינן בגמרא למימרא דכל ד' אמות בגבהה אי הוי ה' טפחים קאי ואי לא לא קאי ואי ס"ד מתני' מנהגא תני לעולם אימא לך בבציר נמי קאי ושאני הכא שבכך נהגו. אלא ש"מ דמתני' לא קתני מנהג אלא לבנין הגויל והגזית אבל לא לרחבן. וכן נראה מפרש"י ז"ל, והיינו דבעי בגמרא הן וסידן או הן בלא סידן ואי ס"ד מנהגא קתני מאי נפקא לך מינה.
ופירוש מקום שנהגו של מנהג בני המדינה. שאם מנהגם לבנות כל אחד ואחד בשל עצמו גויל אף השותפי' כופין זה את זה לבנות גויל ואם שאר כותלי העיר שיש לכל אח' בשלו גזית השותפ' בוני' גזית וכל אחד ואחד נותן כפי השיעור הקצוב במשנתנו אבל בודאי אם היה שם מנהג ידוע לשותפין כגון שהתנו עליו אנשי העיר במעמד כלן כופין זה את זה לבנות כמנהגם הידוע ואפי' נהגו לבנות גויל רחב ד' אמות ואע"ג דהאי כותל דקתני מתניתין לא עבדינן ליה אלא משום היזק ראיה כדאסיקנא בגמרא והוצא סגי לה אפילו הכי כופין זה את זה לבנות כותל בנין שמא יפול והלה אינו רוצה לבנות ונמצא צריך להתעצם עמו בב"ד ובין כך ובין כך יהא ניזוק מהיזק ראיתו.
ושמעתי שלא נאמר דברים הללו אלא בכותל טיט אבל בכותל סיד אין צריך בגויל ו' טפחים שהדבר ידוע דבציר מהכי קאי על ד' אמות. ודאקשי' עלה מאמה טרקסין רמויי בעלמא הוא משום דמופלג שיעורא ואע"ג דאיכא טפח יתירא קס"ד למרמינהו ורמיזא בגמרא וה"מ טינא אבל ריכס' וכו'. ולא אמרו סידא וכן כל כותל האמור במכלתין שמעתי שהוא של טיט וכן פרש"י ז"ל כולן בשל טיט. הילכך בשל סיד אין לדיין אלא מה שעיניו רואות ע"פ מומחי' ולא לעבור על פי רבותיו. +זה נותן ג' טפחים וכו'. כיון דתנא בונין את הכותל באמצע בדין הוא דמצי למיתני גויל ו' וגזית ה' אלא לישנא דקתני טפי עדיף לי'. +כפיסין. פירשו בו חתיכה. והלשון כולל בין חתיכת עץ ובין חתיכת אבן או לבנה ומפני שהוא חצי לבנה קרוי כך וכן כתוב (חבקוק ב,יא) וכפיס מעץ יעננה. +לפיכך אם נפל הכותל המקום זה והאבנים של שניהם. ואע"ג דאוקימנא בחצר שאין בה דין חלוקה נהי דאין יכול לכוף זה את זה לחלוק מ"מ כיון שרצו לחלוק הרי החצר חלוק לפיכך כופי' זה את זה לבנות הכותל לפי' אם נפל המקו' והאבני' של שניהם ואע"ג דפנינהו חד לרשותיה ואע"פ שאין שם חזי' לא מכאן ולא מכאן ולא עוד אלא אפילו היה שם חזי' מצד אחד הכל של שניהם דאמרינן ליה כיון שאתה יכול לכופו לבנות לא בנית משלך והאי חזית את הוא דבנית ליה דאי לא תימא הכי יעשו חזית מכאן ומכאן דילמא קאים חד מיניהו ועביד ואמר כולה דידי הוא כדאמרינן גבי כותל בקע', וכן כתב הרב ר' יהוסף הלוי אבן מג"ש ז"ל.
וא"ת למטלה מד' אמות הרי אין כופין זה את זה לבנות ומפני מה אין אתה מאמינו שכולה שלו למעלה מד' אמות אם נזה חזית ואין לו לזה זו אינה שאלה שכיון שהמקום והכותל עד חציו של שניהם נמצא הלה מוצי' מרשות חברו דבר המוחזק לו ולא סגי ליה אלא בראיה גמורה ולא בחזי'. ועוד שלא אמרו חזי' לחצי כותל. וראיתי מי שפירש' כגון שיש עדים שנתרצו שניהם לחלוק וקנו מידם ברוחות דאי לאו הכי יכול לומר לא נתרצית לי לחלוק אלא אם כן אני בונה משלי. וליתא דכיון שאם הלה מעכב לא היה לו לחלוק כלל שהרי אין בה דין חלוקה והרי נתרצו לחלוק וכיון שנתרצו לחלוק הדין נותן שכופין זה את זה לבנות כותל.
לפיכך אם נפל הכותל המקום והאבנים של שניהם ואע"ג דנפל לרשותיה דחד מיניהו אי נמי דפנינהו חד לרשותיה ולא דמי לבקעה שאם רצה כונס לתוך שלו ובונה.
ואיכא דקשיא ליה, הכא משמע טעמא שכופין זה את זה אבל בכותל בקעה לא. וא"כ היכי אקשינן לקמן לא יעש' לא לזה ולא לזה הא מהני חזי' דאי פנינהו חד לרשותיה לא מהני כיון דידיע' לי' מילתא דשותפי ואם אין שם חזי' אי פנינהו חד לרשותיה מהני ליה וניחא ליה מתניתין דלקמן קתני לפיכך אם נפל הכותל המקום והאבנים של שניהם משמע נחזית שמכאן ומכאן מהני להיות המקום של שניהם לפיכך ניחא ליה לתרוצי משום דילמא קאי חד מיניהו ועביד.
ולדידן לא קשיא, שכבר פרש"י ז"ל ולא יעשה לא לזה ולא לזה והרי סימן שלא עשאה האחד משלו אלו עשאה היה עושה חז' מבחוץ אבל בכותל חצר שלא תקנו בו חכמים חזי' אי פנינהו חד לרשותי' בדין היה שיהא נאמן מפני שכופין זה את זה לבנות כותל באמצע. + גמרא: סברו' מאי מחיצ' גודא. האי סברוה אמסקנ' דהני לישנ' נמי הכי הוא וכן סברו' דלישנ' בתרא וכיוצא בה בפ' המוכר את הבתים ובפרק קמא דנדרים וכבר כתבתי זה בפ' המקבל (ב"מ ק"ט ע"ב). +מאי מחיצה גודא כדתניא וכו'. הך ראיה כדי נסבא, שכמה משניות וברייתות שנויות בתלמוד בלשון מחיצה שהוא גודא, אלא חדא מיניהו נקט דחביבא ליה משום שהוא חדוש גדול דמינ' שמעי' דינא דגרמי. + הכי גרסינן: כדתניא מחיצת הכרם. וכן כתוב בפי' ר"ח ז"ל, ולא גרסי' כדתנן דלא מתני' היא אלא מתניתא דמיתניא בתוספת' דכלאים, ורש"י ז"ל גריס כדתנן וכן הגיהו מגיהי ספרים והוזקקו לומר כן משום דאמרי עלה בפרק הגוזל עצים ר' מאיר הוא דדאין דינא דגרמי ומנ' לך דר"מ היא אלא משום דסתם מתני' ר"מ ולא היא דמשום הכי קים לן דר"מ קתני משום דתנן התם במסכת כלאים פרק ז' ומייתו לה בפ' הגוזל בגמ' המסכך גפנו על גבי תבואתו של חברו הרי זה קדש וחייב באחריותו ר' יוסי ורש"א אין אדם אוס' דבר שאינו שלו. א"ר יוסי מעשה בצלמון בא' שזרע כרמו בשביעית ובא מעש' לפני ר"ע ואמר אין אדם אוסר דבר שאינו שלו. פי' קסבר זרוע ובא שנאסר בתו' דרבנן הוא והאי כיון דלא עבד איסור' לא קנסוה רבנן ושביעית נמי של אחרים הוא, א"נ מדכתיב לא תזרע כרמך כלאים [פן] תקדש זורע כרמו או מקיים כלאים לדעתו מקדש שאינו זורע ואינו מקיים לדעתו אינו מקדש וכך משמע שם בירוש' והיינו נמי דלא קדש אלא א"כ נתיאש הימנ' ולא גדר' כדבעי' למימ' קמן קתני מיהא מתני' קדש וקיימ' לן כל סתם מתני' ר"מ ולפיכך קים לן דהך בריית' ר"מ דמאן שמעת ליה דאמר אדם אוסר דבר שאינו שלו רבי מאיר וקתני חייב באחריותו אלמא איהו דאין דינא דגרמי ומה שיש לדקדק בה בדינא דגרמי כבר כתבתי במקומו [בקונטרס דינא דגרמי]. +נפרצה אומר לו גדור. ואע"ג דקי"ל כר' יוסי דא' על הניזק להרחיק את עצמו כיון שיש איסור בדבר מחמת הכלאים שהערבוב מבטל את השורה מחייבין אותו לגדור שהוא המקיים כלאים בכרם שבא לתחומין של חברו ואין חברו נכנס בתחומו. כך נ"ל.
ואחרים אמרו דלא אתיא כר' יוסי אלא כרבנן דאמרינן על המזיק להרחיק את עצמו ואע"ג דקי"ל כי הא מתניתא נהי דקיימא לן כותיה דדיינינן דינא דגרמי אבל היא גופ' ליתה. +אומר לו גדור. פירשו רבותי' הצרפתי' ז"ל שאומרים לו גדור ואם לא אמר לו גדור לא קדש אע"פ שלא היה בדעתו לגדרה וכן פי' נתיאש הימנה ולא גדרה שאם אמרו לו לגדור ולא שמע להם ונתיאש הימנה הרי זה קדש אבל לא נתיאש הימנה אבל היה דעתו לגדרה ולא הספיק עד שהוסיף במאתים לא קדש שאין זרוע מאליו נאסר בתוס' אלא ברוצה בקיומו דתנן במסכת כלאים הרואה ירק בכרם ואמר לכשאגיע לו אלקטנו מותר כשאחזור אלקטנו אם הוסיף במאתים אסור ושנינו עוד הרוח שעלעלה את הגפנים על גבי התבואה יגדור מיד אם אירע בו אונס מותר הא למדת שאין זרוע מאיליו ובא נאסר בתוספות אלא ברוצ' בקיומו או במתיאש וזה שאין הגפנים והתבואה של אחד וכסבור שעל שניהם לגדור אם לא אמרו לו לנדור ונתיאש לא קדש ואף ע"פ שהוסיף במאתים. + הכי גרסי' בכולהו נוסחי וכן גרש"י ז"ל נפרצה אומרים לו גדור. ויש אומרין למה שנאן שתי פעמים לומר לך שאע"פ שהתרו בה פעם ראשונה וגדרה אם חזרה ונפרצה אומרין לו פעם אחרת לגדור ואין אומרין כיון שכבר התרינו בו בפרצה ראשונה יודע הוא שעליו לגדור שמא הוא סבור שאין עליו לגדר' פעם אחר פעם לעולם לפיכך צריך התראה ואם לא התרו בו לא קדש ואינו חייב בה כשם שלא קדש בפעם ראשונה בלא התראה.
ורת"ם ז"ל כתב בספר הישר שלו דהא אתא לאשמועינן שאם נפרצ' והוסיף (בד' אמות) [במאתים] שאין תוספת זו מצטרפת לתוספת ראשונה והכי קתני נפרצה אומרי' לו נדור נתיאש הימנה ולא גדרה עד שהוסיף במאתים עכשיו הרי זה קדש אבל בתוספות קמא לא נאסר שכיון שגדר בנתי' בטל תוספ' ראשונה שלא היה כדי לאסור וראשון ראשון נתבטל כענין שאמרו בפ' בתר' דע"ז (ע"ג ע"א) בענין מערה יין נסך.
והשיבו עליו, א"ה כל זרוע ובא נאסר בתוספת לימ' ראשון ראשון בטל. ולא קשיא דשאני התם כיון שסופו לבא והוא הולך וגדל מאיליו אינו בטל מה שאין כן במערה שאינו איסו' הבא מאליו אלא תלו, בדעתו של מערה ובמעשה שלוו מיהו בכלאים בשגדר נתבטל שהרי אין סוף איסור לבא שהעירבוב הוא האוסר דתנן זה סומך לגדר מכאן וזה סומך לגדר מכאן.
וקשה לי והא לא קיי"ל כמ"ד בענין יין נסך ראשון ראשון בטל וראיתי בתוספ' (שאין) סומכין עליה ומפרשין אותה במערה ומפסיק לפי דעת רבינו תם ז"ל. ולדעתנו אפשר דשאני יין נסך שאיסורו חמור שהוא במשהו אבל שאר איסורין שיש להן שיעור במאה או במאתים כגון הכלאים והערל' אמרי' ראשון ראשון בטל. ומיהו דוקא בשלא יגיע האיסור לנותן טעם אבל אם הי' בנותן טעם כגון יין של כלאי הכרם או של ערלה שנתערב ביין היתר ויש בו כדי ליתן טעם שלא במינו דהיינו ששים אפי' לא נפל שם בבת אחת לא אמרי' ראשון ראשון בטל שהרי נצטרף עד כדי ליתן בו טעם וטעמ' לא בטיל. וזהו ששנינו סאה של תרומה שנפלה למאה ולא הספיק להגביהה עד שנפלה אחרת הרי זו אסור' ואית' בשבת בפ' נוכיל והוא הדין לערלה וכלאים אע"פ שאינו צריך להרים והיא מפורשת אצלנו בארוכה בפרק בתרא דמסכת ע"ז (עג,א).
מ"מ לענין כלאים המחוברים אפשר כדברי רת"ם ז"ל דאמרי' בהו ראשון ראשון בטל כיון דגדר וכבר נפסק האסור ונעשה בו מעשה גדול להתירו וההי' דאמרינן בנדרים בצל של שביעית שנטעה בשמינית ורבו גידוליו על עיקרו מהו גדוליו התר ועיקרו איסור כיון שרבו גדוליו מותר ולא אמרי' ראשון ראשון בטל התם נמי סוף גדולין לבא הוא.
וי"א התם היינו טעמא משום דגידוליו היתר והתירא לא בטל ואף לדברי זה יכולין אנו לומר בכלאים נמי התירא הוא שהרי זה בפני עצמו וזה בפני עצמו ואין אחד מהם אסור עד שהוסיף במאתים. לפיכך זרוע ובא נאסר בתוספת ולא אמרינן ראשון ראשון בטל דהיתרא לא בטיל אבל כשגדר בנתים כבר בטלו בידים ונתבטל ושוב אינו חוזר ונעור.
ויש חולקין ואומרין שאם הוסיף בין שתי הפרצות במאתים נאסר ולא אמרי' ראשון ראשון בטל ולפיכך שנו בברייתא אומרים לו גדור שתי פעמים לומר לך שאם נתיאש ולא גדר עד שהוסיף במאתים עם תוספות ראשונה הרי זה קדש וחייב באחריותו. + +Daf 2b + +וטעמא דרצו וכו'. פי' וכגון שקנו מידם על מקום הכותל ושיתחייב כל אחד לחברו בדמי הכותל, ואע"פ שלא היה חייב אם קבל עליו בקנין חייב. כענין שאמרו בפרק הנושא חייב אני לך מנה בשטר חייב והא דאקשינן לקמן לאידך לישנא כי רצו מאי הוי ליהדרו בהו לאו משו' דעד השת' לא הוה לן לאוקמה בשקנו מידם אלא משום דבעי לאקשויי עליה וכי קנו מידם מאי הוי וכו'. אבל הכא להאי לישנ' פשיטא לן דמהני ביה קנין אבל רש"י ז"ל כחב כאן דלקמן פריך וכי רצו מאי הוו. +אלמא היזק ראי' לא שמי' היזק . איכ' למידק והא תנן לא יפתח אדם חלונותיו לחצר השותפין אלמא היזק ראי' שמיה היזק ואפי' היזק ראיה דחצר איכא למימר דסד"א קס"ד ה"מ מבית לבית ומבית לחצר דכיון דקביע' בבית לא מצי היאך לאשתמושי כלל בחצר אבל מחצר לחצר קס"ד דלא שמי' היזק ולקמן דאקשי' מהא דתנן החלונות מלמעלן ומלמטן ומכנגדן ד"א משו' דהויא לה כותל כעין חצר. דלא קביע תשמישתיה וגריע נמי מחצר דלא עביד איניש לעמוד בראש הכותל לראו' מה שברשו' חברו ומפ' היזיקא דבית שאני. כלו' דאף מחצר לבית שמיה היזק כשם שהוא היזק מבית לבית ומבית לחצר.
ומיהו קשיא, אמאי לא אותבינן ליה מהא דב' חצרות זו למעלה מזו לא יאמ' העליון הריני בונה מכנגדי ועולה אלא מסייע מלמטה ובונה אלמא היזק ראיה שמיה היזק ולא מצית אמר' התם בשקנו מידם דקתני סיפא היתה חצרו למעלה מגגו של חבירו אין זקוק לו. וראיתי מי שכת' שאני התם שכיון שזו למעלה מזו לא ידע הי עידנא קא חזי ליה דיצטנע מיניה. ולאו מילתא היא. ומשמע לי דההיא ברייתא לא שמע להו כדלא שמיע ליה לרב הונא דפליג עלה דאלו שמיע ליה הוה מקבל לה א"נ הוה דחי לה במחיצה עשרה ומשום נתפס עליו כגנב ולגגו אין זקוק לו דלא מנחי אינשי בגג מידי שיה' נתפס עליו כגנב.
ואי קשיא נמי הא דאמ' אביי ב' בתי' בשני צידי ר"ה זה עושה מעקה וכו' איכא למימ' אביי בגגים המקורים שהם עשוין לתשמיש כעין בתים איירי והיינו נמי דלא קשי' ליה ברייתא ודרב נחמן דאמר אבל בין גג לגג לא. אי נמי דאביי לא קשיא לן דפליגא עליה הך סברא ואע"ג דאקשינן מדר"נ אמר שמואל לקמן שאני שמו' דרב גובריה אבל אביי מאמוראי בחראי הוה והך שקלא וטריא מקמי דידיה ולא מקשי' מיניה קושי'. +אלמא היזק ראיה לא שמיה היזק. קשיא ליה לרבינו הגדול רבי' יצחק אלפסי מנ"ל דמשו' היזק ראיה לא שמי' היזק דילמא לעולם אימ' לך דהיזק ראי' שמי' היזק והכא במאי עסקינן בדאחזוק הנך שותפי למידר בלא מחיצ' בתר דפלוג דאחזוק להו בהיזק ראי' דלמה זה דומה לשני גגין בשני צידי ר"ה. זה לא עשה מעק' וזה לא עשה מעקה שהדין נותן שכל אחד החזיק על חבירו ואין אחד מהם יכול לכוף את חבירו לנדור אפילו מחיצה. וניחא ליה אי ס"ד היזק ראיה שמיה היזק לא מהני בה חזקה דכיון דכל שעתא ושעתא מיתזק ליה ה"ל כקוטרא ובית הכסא, כך כתב בתשובותיו.
ובוודאי ליתא קושיא דאי הכי מאי קמ"ל מתניתין ע"כ להכי קתני רצו אין לא רצו לא. לאשמועי, היזק ראיה לא שמיה היזק. ומיהו סבריה דרבינו ז"ל סלקא היא.
ומה שהשיב עליו תלמידו רב יהוסף הלוי ז"ל מהא דתנן חלון המצרי אין לו חזק' ולצורי יש לו חזקה ל"ק דהתם בחלון שאין בו היזק ראי' עסקי' ויש לו חזק' לבנות כנגדו שאם החזיק בחלון הצורי והלה רוצה לבנות כנגדו צריך להרחיק ד"א כדי שלא יאפיל אבל בחלון שיש בו היזק ראיה לחברו לעולם אין לו חזקה שיכול לומר סבור הייתי לקבל ומפני שהוא היזק תדיר אין אדם יכול ליזהר ממנו כל שעה ושעה ואינו יכול לקבל זה דעת רבינו הגדול ז"ל. ומצאתי לו סיוע בירושלמי, ובפרק ח"ה (נט,א) אפרש בס"ד. +אי תנא בונין אותה הוה אמינא במסיפס בעלמא סגיא. פרש"י ז"ל מסיפס יתדות תקועות בארץ ורצו דקתני משום כותל פירוש לפירושו ה"א דהכי קתני מתניתין השותפין שרצו לעשות מחיצה בונין אותה כמה שהתנו ביניהם אם פירשו ואמרו נבנה כותל יבנו כותל ואם לא פירשו יבנו מסיפס שאף הוא בכלל מחיצה דהיזק ראיה לא שמיה היזק ואם פירשו לבנות כותל בונין אותו כמנהג המדינה מקום שנהגו וכו'. וקמ"ל כותל דכיון שיכולין לכוף זה את זה לחלוק במסיפס ואפי' בלא רצו כדאמרינן לקמן לא רצו זה את זה וקנו זה מזה אלא לכותל בנין א"נ משום דמסיפס לא מיקרי מחיצה.
ו"א אותה בלשון אחרת אי תני בוני' אותה ה"א בעלמא השותפים שקנו זה מזה סתם במסיפס סגי להו ומתניתין בשהתנו בפירוש על הכותל קמ"ל כותל כדפרישית ואין במשנתנו לשון מסיפ' כלל בין למאי דס"ד מעיקר' בין למאי דאמרי השתא.
ואחרים אמרו אי תנא בונין אותה הוה אמינ' במסיפס בעלמא סגיא ומאי בונין אותה מסיפס וקתני רצו לומר לך שאע"פ שרצו לעשות מחיצה אין כופין זה את זה לבנות כותל אלא במסיפס סגי וכדפרישית ומאי מקום שנהגו דקתני סיפא במנהג שני השותפים שאם מנהג' לחלוק כל השותפים בכותל בנין בונין כמנהג מקומם דלא כמנהג שאר בני המדינ' איירי כדפרישית במתני' אלא כמנהג השותפין.
אבל מה שפרש"י ז"ל במסיפס שהוא יתידות תקועות אינו מחוור שאין השותפין חולקין לעולם אלא בכותל בנין כדי שלא יהו כל היום מתעצמי' בדין וכי היכי דאמרי' למאי דקיימ' לן היזקראיה שמיה היזק שבונין אבנים ולא כותל של הוצין ויתדות הם הכי נמי למאי דקס"ד דהיזק ראיה לאו שמיה היזק חולקין בדבר של קיימא ולא ביתדות.
ורב חננאל ז"ל פי' מסיפס כותל חלול חלונות וכן פירש רב נתן בעל הערוך ז"ל ולפי זה הפירוש למאי דקס"ד דבמסיפס סגיא הכי קתני השותפין שרצו לעשות מחיצה סתם בונין אות' כמה שהתנו אם כותל שלם שלם ואם התנו סתם בונין מסיפס. מקום שנהנו לבנות גויל וכו'. בונין בין הכותל בין המסיפס, ונכון הוא.
ובענין אגדה מצאתי כך באבות דר' נתן שלש שורות בתלמידי חכמים אבן גזית ואבך פנה מסיפס ומפרש ואזיל דאבן גזית אין לה אלא פה אחד בלבד ואבן פנה שאין לה אלא שתי פיות בלבד אבן מסיפס שיש לה ד' פיות מד' רוחותיה הא למדנו שהמסיפס כותל של אבנים הוא והוא עשוי כלו חלונות כל אבן ואבן שבו יש לו ד' פיות לד' רוחות של חלון. +כי אתרצי לך למעוטי באוירא למעוטי בתשמישתא לא. איכא דקשיא ליה, והרי על כרחו חולקין ועושין מחיצה באמצע וממעט אוירא. ור"ש ז"ל נזהר בה ופירש כי איתרצי לך ליתן מחצה בכותל ואע"פ שהוא ממעט באויר שאם רצה אינו בונה אלא מסיפס שלא יתמעט בו אוירו ותשמישו אלא מעט ואם לא רצה הלה היה לו לכנוס בתוך שלו ולבנות הכל משלו ועכשיו נתרצה זה ליתן מקרקעו במקום מסיפס ולסייע בבנין כותל אבל למעוטי נמי בתשמישתא שיבנה כותל מחצה על מחצה לא, קמ"ל.
ולפי פי' ר"ח ז"ל [שפירש 'מסיפס' – כותל חלול] נמי אתה מפרש כן ס"ד כי אתרצאי לך לסלק מעליך היזק ראיה למעוטי באויר שתבנה בתוך שלך של הכותל ואסייע עמך בבנין כדי שלא תעשה מסיפס באמצע דממעט בתשמיש שאם רצה אינו מסייע עמו כלל כיון שאינו בונה מסיפס אבל למעוטי באויר' ובתשמישתא וליתן מחצה בבנין לא קמ"ל ודמיא הא לההי' דאמרי בהמקבל (קג,ב) האי דטפאי לך אדעת' דיהבת לי באילנות וכו'.
אבל רבינו חננאל ז"ל כת' כאן נתרציתי לך לעשות מחיצה אלא עשה מחיצה ביני ובינך במחצלת שלא תדחקני בקרקע כי אין בחלקי ד"א ועוד תקח לי מקו' חצי הכותל ונמצא' דחקני אף בתשמיש וכו' ומשמע דסבי' ליה לרב ז"ל דכולה שמעתי' בחצר שאין בה דין חלוקה בין ללישנא קמא בין ללישנא בתרא ומאי דאמרי' טעמא דרצו וכו' ה"ק טעמא דרצו אף לגודא אבל לא רצו לגודא אע"פ שרצו לחלוק סתם לא וכי אקשי' לקמן ואי היזק ראיה שמיה היזק מאי איריא רצו וכו' לאו למימר' דלא קס"ד ללישנא קמא בחצר שאין בה דין חלוקה אלא משום דבעי לאקשויי ומאי קמ"ל ולפי דברים הללו ניחא מאי דאמרינן הוה אמינא במסיפס סגיא ורצו דקתני לחלוקה בלחוד, ומיהו לא נהיר. +הא דאקשי' ממתני' דתנן כופין אותו לבנות בית שער ודלת לחצר. משום דקיימא לן דבית שער משום היזק ראיה הוא דאי משום שמירה בדלת סגי ועוד אי משום שמירה היכי אמר רשב"ג כל החצרות ראויות לבית שער אלא סמוכה לר"ה ראויה לבית שער שאינה סמוכה לר"ה אינה ראוי' לבית שער והלא הכל צריכות שמירה אלא משום היזק ראיה וכשהיא רחוקה מר"ה שאין העין שולטת בה אינה צריכה בית שער ורבנן זמנין דדחקי רבים ועיילי במבוי עד שהם קרובים לחצר והעין שולטת שם ויש היזק ראיה ובדלת לא סגי היזק ראיה שהרי דלתות החצר פתוחות הן ועומדות ואי אפש' להיותן נעולות כל היום. +תא שמע אין חולקין את החצר עד שיהא בה ד"א לזה וד"א לזה. מאי לאו כותל לא מסיפס. תמיהא לן מילתא, במאי משמע ליה כותל טפי ממסיפס אטו כל היכא דתני חלוקה פרכינן וי"ל משום דכולה מתני' קתני כותל ועלה תני הא יש בה ד"א חולקין, משמע בחלוקה דחצר דרישא קאמר.
ויש לי לאמרה בלשון אחרת: דקס"ד דכל חצר אע"פ שאין בה ד"א חזיא למילתא ולא דמיא לבית ומשום הכי אקשינן ודאי דהא אין חולקין דקתני אין חולקין בכותל הוא משום כיון דאין בה ד"א לא חזיא לתשמיש באפי נפשה אלא לפירוק משא דבית ואין בה היזק ראי' הא יש בה ד"א דחזיא באפי נפשה לתשמיש חולקין בכותל ודחינן לא מסיפס שכשאין בה ד"א אפר חלוקה גרידא נמי לא עבדינן דכל פחות מד' אמות לא חזיא למידי אלא לאיצטרופי בהדי אחריתי. והאי פירוק' אע"פ דלתרוצ' ללישנא דא' היזק ראי' לא שמיה היזק איתמר קושטא הוא כדאשכחן בעלמא בכי האי גונא הכי. + +Daf 3a + +ומאי קמ"ל דאע"ג דלית בה דין חלוקה כי רצו פליגי. פירוש מאי קמ"ל כי קתני לה בחצר שאין בה דין חלוק, ובשרצו לחלוק ליתנייה בחצר שיש בה דין חלוקה ואע"פ שלא רצו לחלוק כופין זה את זה לבנות כותל באמצע ��היזק ראיה שמיה היזק. אלא הא אתא לאשמועינן אגב אורחיה דאע"ג דלית בה דין חלוקה כי רצו פליגי תנינא וכו'. ולא מצי' למימר מאי קמ"ל לא ליתנייה בלל דהא אמרן דקמ"ל טובא דהיזק ראיה שמיה היזק. +אי מהתם הוה אמינ' במסיפס בעלמא סגיא. איכא למידק הא סבירא לן השתא היזק ראיה שמיה היזק דהא אנן הכי קשי' לן דליתני מתניתין חצר שיש בה דין חלוקה ולישמעינן בה דהיזק ראיה שמיה היזק כדקמשמע לן השתא. ואיכא דאמרי תרי גוני מסיפס איכא ובהא לית ביה היזק ראיה אלא שהוא דק כעין הוצא ודפנא וליתא.
אלא הכי פירוש': אי מהתם הוה אמינא במסיפס סגיא בחצר שאין בה דין חלוקה ואפילו הוה קתני מתני' היזק ראי' שמי' היזק בחצר שיש בה דין חלוק' הוה אמינ' לא שמי' היזק בשאין בה דין חלוקה שאינו עשוי לדירת אדם קמ"ל כותלו ואפילו בחצר שאין בה דין חלוקה ויש לפרש' כן מעיקרא מאד קמ"ל דאע"ג דלית בה דין חלוקה כי רצו פליגי בכותל דהיזק ראיה דהאי חצר שמיה היזק הואיל ורצו לחלוק תנינא אפי' פחות מכאן יחלוקו מאי לאו יחלוקו בכותל דאי במסיפס פשיטא אלא בר קשא דמתא לימנע. ומפרקי' אי מהתם הוה אמינא הכא והתם במסיפס סגיא קמ"ל. +וליתני הא ולא בעי הא. כלומר אי מהתם מסיפס פשיטא למאי מתני לה כלל ומפרקינן משום סופה הוצרכנו לפירוש זה משום דקשיא הא דקאמר ומאי קאע"ג דלית בה דין חלוקה כי רצו פליגי תנינא וכו'. ואמאי איצטריך למימר הכי בלא תנינא נמי פשיטא אלא מאן לימנע ולמה ליה למיתנא בחצר שאין בה דין חלוק' משום רצו כלל. ועוד דקאמרינן ליתני הא ולא בעי הא דמשמע דמכ"מ צריכה היא למיתני וזו קושיא היא. ואין הפירוק הזה והפי' כלל. ותשובת הקושיא דסד"א אע"פ שרצו וקנו זה מזה לחלוק יהא שם דין גוד או איגוד כענין ששנינו (לקמן בבא בתרא דף ק"ד ע"א) כופין את המוכר למכור את הלוקח ליקח קמ"ל אי נמי שלא יאמר סבור הייתי שאני יכול לקבל ועכשיו אין אני יכול לקבל ונמצ' קני' בטעות שהרי הפסד שניהם ולא יועיל כלום קמ"ל אבל עיקר הפירוש כמו שכתבתי למעלה. +להדרו בהו קנין דברים בעלמא הוא. אי קשיא הא דגרסי' במס' ע"ז [עב,א] בההוא גברא דא"צ לחבריה כי מזביננ' לה להאי ארעא לדידך מזבנינא לה במאה אזל זבנ' במאה ועשרים. ושמעת מינה דאי זבנ' במאה קנה לה קמא. ואמאי קנין דברים הוא. כבר אוקמה רבינו הגדול ז"ל בדא"ל מעכשיו וקנו מידו דלאו קנין דברים הוא. אלא מוכר על תנאי הוא. + והא דאמר רב אשי כגון שהלך זה לעצמו והחזיק זה לעצמו והחזיק. י"מ שדקדקו בה מאי קמ"ל רב אשי מה לי קנין דמתרץ ר' יוחנן מה לי חזקה בין בחליפין בין בחזק' בין בשטר בכל ענין שהקרקעות נקנין דין אחד ותירוץ א' הוא ואומרי' דהא קמ"ל רב אשי דלא צריך הכא למימר לי' לך חזק וקני אפי' שלא בפניו , ואינו נכון בעיני דרב אשי סתם אמר והחזיק וחי לאשמועי' האי דינא פרושי הוה מפרש ליה אלא רב אשי לא שמע' לדר' יוחנן אלא פריק לה לקושיי' בחזק' דרוחות ור' יוחנן פירק' בקנין דרוחות וגמר' סברינהו לתרווייהו. וחד אורח הוא. + +Daf 3b + +הא דאמרה ההיא ינוקתא כל דא' מבית חשמונאי קא אתינא עבדא הוא. [כלומר] ואסור לבא בקהל. + +Daf 4a + +הכי גרסי' הא גופא קשיא אמרת וכן בגנה מקום שנהגו לגדור מקום שנהגו אין הא סתמא לא. פי' סתמא מקו' שאי' שם מנהג בכגון עיר חדשה או ישנה שאי' שם מנהג ידוע. +אימא סיפא אבל בבקעה מקום שנהגו שלא לגדור אין מחייבי' אותו הא סתמא מחייבין אותו השתא סתם גנה אמרת לא סתם בקעה מיבעי'. ולא גרסינן היינו גנה אלא היא גופא קשי' דמדקתני גבי גנה יותר מבקעה וגבי בקע' אין מחייבין משמע שחמורה גנה יותר מבקעה וכן בדין והדר מפרש דגבי גנה מקום שאין שם מנהג אין מחייבין אותו וגבי בקעה תני שמחייבין אותו לעולם עד שיהא מקום שנהגו בידוע שלא לנדור. +ואמר אביי ה"ק וכן בגנ' סתם ומקום שנהגו לגדור בבקע' מחייבין אותו ומקום שנהגו שלא לגדור אין מחייבין אותו. פי' והיא גופא לא קשיא, דכיון דגבי בקעה תנינהו לתרוייהו ה"ק וכן בגנה סתם ומקום שנהגו לגדור בבקעה מחייבין אותו. וסתם בקעה כמקום שנהגו שנא לגדור דמי. ואין מחייבין אותו ורישא דקתני וכן בגנה סתם ומפליג בין גנה לבקעה ולא ערבנהו ותגינהו כחדא מוכח דבעי' בקעה מקום שנהגו לגדור אבל בסתמא מקום שנהגו כמקום שנהגו שלא לנדור דמי וכיון דתרוייהו בבקע'. ומוכחא נמי מאן מינייהו דוקא אי רישא אי סיפא. ליכא לאקשויי רישא אסיפא דפשיטא ליה דה"ק אבל סתם בקעה כמקום שנהגו שלא לנדור דמי ואין מחייבין. ורש"י ז"ל גורס [כך] ומפרש ורומז בפירושיו.
אבל הנוסחאות הישנות אינן כן, אלא ה"ג בכולהו: אמרת וכן בגנה מקום שנהגו וכו' מקום שלא נהגו לא אימא סיפא אבל בבקעה מקום שנהגו שלא לגדור אין מחייבין אותו הא מקום שנהגו לגדור מחייבין אותו. ולפי גרסא זו לטעמי' אקשי ליה וארווחי ארווח ליה אפילו תימא דהאי מקום שנהגו שלא לנדור היינו שלא נהגו כלום כגון עיר חדשה אפי' הכי קשיא דהיינו גנה ורבא אוקמא כולה כמשמעה דוקא קתו, ותמהני אי משום שאסור לאדם לעמוד על שדה חבירו בשעה שעומדת בקמתה מאי חומרא דגנה מבקע' ושמא דרך אדם להפסיד בזרעוני גנה יותר מבקעה או מפני שכל ימות השנה יש שם זרעים מה שאין כן בבקע' אלא בשעה שעומד' בקמתה או מפני שיש בה אילנות והן נחמדין למראה וטובים למאכל ונפשו של אדם מתאוה להן יותר מן התבואות.
ויש מי שאומר שאין גדר הגינה והבקעה אלא כדי שיהא נתפס כגנב ואינו זקוק אלא למחיצה עשרה שאין בה משום היזק ראיה, והא דאקשינן מינה לעיל להיזק ראי' משום דקס"ד מדקתני וכן משום היזק ראיה הוא ולבסוף הדרינן מהך סברת ומפרקינן אגויל וגזית כלומר לאו משום היזק הוא כלל אלא אגויל וגזית הוא דקתני וכן ואנן נמי הכי ק"ל ואע"ג דאליבא דלישנא קמא איתמר. כך השיב הרב רבי משה הספרדי ז"ל בתשובותיו, וכן כתב בחבוריו, ואינו נכון ולא דעת כל רבותינו ז"ל. +וליעבד לגו. משמע אדרב הונא קא פריך, ואע"ג דמתניתין קתני נמי מבחוץ שמא מבחוץ לחברו קא' אבל לרב הונ' קשיא דכיון דאמר לבר ודאי מבחוץ לא קאמר דלפרוש' למתני' אתא ועוד דשמיע להו לרבנן דגמירי מיניה מאי קאמר אבל לשון מתני' אינו ברור להם כל כך ושמא מבחוץ לחברו קאמר ואע"ג דלישנא בתרא סלקא בקשי' מ"מ אפשר לדחויי הכי דהכי נקטינן משמיהו, רבוותא קמאי ז"ל דכל קשיא לא לגמרי איתותב אלא למקשה בעלמא הוא דקשיא. ואיכא נמי דהילכתא נינהו.
ויש לפרש ועיקר דאמתניתין נמי פריך אלא משהא שהי לה עד דפירשה רב הונא ויש ביוצא בה בתלמוד הרב' ואסק' רב חננאל ז"ל לשמעתין כר' יוחנן דאמר נשעייהבאמתא לבר אבל מלגו לא חזית הוא דילמא אתי חבריה ועביד מאבראי ואמר דידי ודידך הוא.
ואי קשיא לך הא דאמרינן [דף ד' ע"ב גבי בקעה] דילמא קדים חד מיניהו ועביד ואי חזית מבחוץ היכי קאים ועביד אלא משמע דסוגיין חזית מבפנים וחיישינן דילמ' לייף ליה שפיר ולא ידיע. לאו קושי' היא דנהי נמי דחזי' מבחוץ תקנוהו ולא מבפנים כרי שלא יהא מצוי לו לעשות חזית אבל תקנו שיעשו שניהם [בבקעה] כדי שלו יהא אפשר בשום ענין לומר שלי הם ואם (עשו) [לא יעשו שניהם] מבחוץ שמא יזדמן ויעש' אח' מהם, ולרבינ' דא' סיפ' אתא להוצא ודפנא לאפוקי מדאביי ל"ק כלל. + +Daf 4b + +מתני': המקיף את חברו משלש רוחותיו וגדר את הראשונה וכו'. פרש"י ז"ל שגדר בינו לבין חבירו ובמקום שנהגו שלא לגדור בבקעה. ואין זה הפי' נכון שאם כן היכי אמרי' בב"ק ש"מ זה נהנה וזה אינו חסר חייב והרי לא גדר אלא בשבילו. וי"ל משום שכיון שהיה מקיף ניזוק וקדם וסלק נזקו פטור הלה ועוד שמקום שלא נהגו לגדור הוא ולא מיקרי חסר כיון דלא חשיב להו היזק ומשום השם הזה ודאי פטור הניקף ואין חיובו אלא שהוא נהנה בגדר משום היזק שן ורגל הוא והיה פרוץ לר"ה ואין הלה חסר בהנאתו דאלו משום הנאת היזק ראי' שהי' נזוק אינו חייב כלום דהא מקום שלא נהנו לגדור הוא ועוד שעל (המזיק) [הניזק] להרחיק את עצמו (מזה) [בזה].
אלא הא קשיא, דאמרינן התם את קא גרמת לי היקיפא יתיר' מאי היקיפ' יתיר' גרם לי' ואי משום שמפני היזק ראיתו הוא גודר הוה לי' למימר את קא גרמ' לי. ועיקר הפי' שעל הגדר החיצו' שבין המקיף ור"ה הדברים אמורים ולא משום היזק ראיה אלא משום שן וזהו שאמרו לדידי סגי לי בנטורא בר זוזא. ומה שאמרו את גרמת לי היקיפא יתירא שמפני השדה שלו שהוא בנתים היקפו גדול יותר משאם היו שדות שלו זה בצד זה לגמרי ואי במקום שנהגו לגדור בבקע' אפילו גדר הכל למה מחייבים אותו והרי למחר זה רוצה לנדור בינו לבין החיצון ועל כרחו יגדור עמו ונמצא שאינו נהנה בגדר החיצון, לפיכך העמידוה כל המפרשים ז"ל במקום שלא נהגו לגדור בבקעה.
ועדיין יש לדקדק בה כיון שאינו יכול לכופו לסייע עמו לגדור אותו הגדר החיצון למה מגלגלין עליו עכשיו וכי מפני שקדם הצה ובנה משלו הפסיד זה.
ולדידי לא קשיא שהרי זה דומה כמקצת ליורד לתוך שדה חברו ונטע' שלא ברשות שאלו מתחלה בא לימלך ומיחה על ידו אינו רשאי ליגע בה ואפשר שאינו חייב לו כלום אלא יטול עציו ואבניו וישלם כחש קרקעו של זה ואפילו בשדה העשויה ליטע ואלו עמד מעצמו שמין לו וידו על העליונה ואינו יכול לומר לו טול עציך ואבניך כוון שהיא עשוי' ליטע אף כאן כיון שירד וגדר ושדה העשויה לגדור וצריכה לכך היא אינו יכול לסלקו אלא שמי' לו כיורד שלא ברשות שאלו א' מן השוק נדר על שניהם נשים לו וידו על העליונ' דהא צריכ' היא לגדור. ודמי לההוא דאמרי' לסוף חזייה דקא גדר ומנטר לה ואמ' גלי' אדעתך דמינח ניחא לך והאי נמי מיגלי' דעתי דניחא ליה בשמירה.
והיינו דפליגי אמוראי בגמרא מר אמר הכל לפי מה שגדר דבהכ' ודאי ניחא ליה ושדה העשויה לכך הי' ודיני' כיורד לשדה העשויה ליטע ששמי' לו הכל. ומר סבר אדם עשוי לגדור בקנים ובנטור' בר זוזא ואין סתם השדות עשויי' לגדר בנין לפיכך דנין אותו כיורד לשדה שאינה עשויה ליטע שי"ל לו טול עציך ולך ואינו משלם אלא קנים או נטורא דזוזא. וא"ת ולימא למחר אני או אתה רוצין לגדור בנתים ואין גדר החיצון מהנה אותי בכלום שהרי שנינו במוכר חצי שדהו ומקבל עליו מקים הגדר חריץ ובן חריץ. ההיא כמקום שנהגו לגדור בבקעה.
ומיהו ודאי חריץ ובן חריץ עושין כדתניא נמי בתוספתא כופין בני בקעה זה את זה לעשות ביניהם חריץ ובן חריץ אלא שאין שמירת חריצין אלא לחיה ולא לאדם וזה כיון שגדר מבחוץ סלק מעליו רגל הרבים ונהנה ודי לו ממנו בחריצין שהרי נתפס עליו כגנב.
ואפשר שאין כל הדברים אמורין בחריצין אלא בשאין גדר מבחוץ אבל מכיון שנגדרו מבחוץ אין צריכין לכולם שאין חברו מכניס בהמות לשדה�� שיהא גודר מחמתן ואם מוצאו בתוך שלו נתפס הוא עליו כגנב. הילכך זה שגדר מבחוץ פטרו מכלום לפי' מגלגלין עליו את הכל כדפרישית ואינו יכול לומר אני רוצה לגדור ביני לבינך למחר ואיני נהנה בגדר שלך שכיון שהוא מקום שלא נהגו לגדור אין דעתו לגדור ולדחותו לזה הוא מתכוין לפיכך מחייבין אותו בגדר זה.
וכן אם גדר בנתיים במקום שלא נהגו לגדור בבקעה מגלגלין עליו את הכל ובלבד שיהא הגדר כולו בשל בונה.
אבל אם היה בינתיים חציו בשל זה וחציו בשל זה אינו יכול לכופו ליתן לו אפילו פרוטה שאם כן שהרי אם רצה אומר לו אין רצוני בגדר שקרקעי מתמעט ואנא כורכמא דרישקא הייתי זורע שם ואושיב שומ' וישמור שאם אי אתה או' כן במקום שלא נהגו לגדור בבקעה יקדים אחד מהם ויגדור ויגלגל על חברו אח הכל.
ויש מי שאומר שאין מחייבין עמו אלא בגדר שכנגד שדהו של פנימי אבל הגדר שכנגד השדה החיצון חוץ לפנימי אין מסייע עמו כלל והא דקתני המקיף את חבירו משלש רוחותיו כלומר שיש לו שלש שדות מקיפות לפנימי הוא הדין במקיפו מארבע ואורחא דמילתא קתני שאם היה מקיפו מארבע רוחותיו היה גודר את הרביעית כדרך שגדר את השלישית.
ויש לפרש המקיף, בגדר, ואח"כ פי' כיצד, שגדר את הראשונה ואת השניה והא דקתני הכי ולא קתני וגדר את השלש רוחותיו לו' לך שאע"פ שבנה ראשונה ואחר כך זמן מרובה נמלך ובנה השנייה ואחר כך השלישית אם בנה הרביעית מגלגלין עליו את הכל ואין אומרין ראשון ראשון הפסיד הואיל ועמד ולא בנה עד אחר זמן שנמלך ובנה. +גמרא: הא דאמר רב הונא הכל לפי מה שגדר. לומר שמשלם לו הכל אפי' דמי בנין ולא כשער הזול משלם אלא לגמרי דהוה ליה יורד לתוך שדה חברו ונטעה שלא ברשות בשדה העשויה ליטע וחייא בר רב בתרתי פליני ואמר דמי קנים ובזול שאדם עשוי שלא לנדור שדהו עד שימצא קנים שיגדור בזול בהן.
ובירושלמי (א,ג) גרסינן רב הונא אמר ובלבד כשער שבנה עכשיו דאי הוה בני לי' דכיפין גבי ליה דכיפין ברם אם הוה בני דכיפין ובנתי' דלבני' גבי ליה דכיפין כל שעה דינפול בני ליה. נראה שכך פירושו שאם עמד נקף וגדר את הרביעית כיפין והמקיף גדר שלש בכיפין גלי ניקף דעתיה דניחא ליה בבנין זה וגבי לי' דכיפין. ברם אין הוה הניקף בני דכיפין והמקיף בנתיה דליבנין שהוא בנין פחות יכול ניקף לומר לו אם אני נותן עכשיו דמי לבנים למחר נופל ואני צריך לבנותו פעם אחרת. אלא נותן לו דמ' ק' כיפין וכל שעה שיפו' יבננו מקיף בשלו.
ולמדנו מכאן שאם עמד נקף וגדר בגדר קנים בעליו' שאינו נותן אלא דמי קנים. וקרוב הוא לפרש כן מה תאמרו בגמרא הכל לפי מה שנדר כלומר לפי מה שגדר עכשיו הניקף שאם גדר מקיף בלבנים וניקף בלבנים נותן לו דמי לבנים. ואם גדר ניקף את הרביעית בכיפין נותן לו כיפין אם רצה והוא מקבל עליו לחזור ולבנות כל זמן שיפול מחמת הגשמים או בשום ענין שבנין הלבנים נופל ושל כיפין מתקיים וכן אם המקיף הוא שגדר את הרביעית לפי מה שנדר משלם שהרי כשלא גדרה פטור וכשגדרה אין משלם אלא לפי אותו הגדר שגדר בה כלומר שאם הוא של קנים נותן לו דמי כולן של קנים. כנ"ל. ורגלים לדבר דרב הונא אמרה הכא בגמ' דילן והתם בגמ' דבני מערבא והלשון עצמו משמע כן.
אלא שיש מקצת נוסחאות שכתוב בהן רב הונא אמר הכל מה שגדר ולא גרסינן לפי מה שגדר. ופרושו מפרשה הכל דמתני', ועוד שלא פירשו רבותי' המפרשים כך, מכל מקום הדין דין אמת הוא כדברי הירושלמי. + +Daf 5a + + הא דתנן סמך לו כותל אחר אע"פ שלא נתן עליו את התקרה מג��גלים עליו את הכל. פרש"י אע"פ שלא נתן עליו עדיין את התקרה דגלי אדעתיה דניחא ליה בהגבהה דהאיך. ויש שאלה שמא יתן את קורתו לרוח אחרת על כותל עצמו ולא יסמוך עליו מ"מ צריך הוא לכותלו של חברו שאם תסלק כותלו נמצא פרוץ ואין ביתו מוקף כותל ואם תאמר א"כ אין צריך לכותל בריא. י"ל אע"פ כן מגלגלין עליו דמי גויל וגזית כדי שלא יפול ונמצא צריך לחזור ולבנות כל היום.
אבל בתוספתא (ב"מ יא,ב) מצאתי: היתה סמוכה לחצרו אע"פ שלא נתן את הקורה לאותו הרוח נותנין לו יציאותיו של כותל בשעה שהו' בונה.
ובירושלמי (א,ג) גרסינן אמתניתין רב הונ' אמ' מגלגלין עליו פשוטו של כותל עד כדון לארכו או אף לרחבו. א"ר נסה כותל תצר לא נעשה אלא לצלליו סברין מימר הא אם רצה לקרות אינו מקרה וחזר ותנ' סמך לו כותל אחר אע"פ שלא נתן עליו את התקרה מגלגלין עליו את הכל הא אם רצה לקרות אינו מקרה א"ר יוסי בר' בון תפתר ע"י מרישי'.
וכך פירושו: רב הונא א' מגלגלין עליו פשוטו של כותל כפי אורך חצירו של זה ולא יותר ויש לפרש מגלגלין עליו כל פשוטו של כותל אע"פ שלא סמך אלא לפלגא והיינו דרב הונ' גופי' בגמרין עד כדון לאורך חציו של זה מגלגלין עליו או אף לרוחב הכותל שאם בנה אותו עד כפי צורך הכותלי' שנותנין עליהם את התקרה צריך זה לסייע עמו או שמא יכול לומר איני רוצה להקרות עליו ודי לו בהוצא ודפנא או בכותל בנין קל וא"ר נסה כותל חצר לא אלא לצלליו לפיכך אין מחייבין אותו לבנותו אפילו עד ד"א אלא באורך סברי' מימר שאם רצה לקרות אינו מקרה. והתני בסיפא מגלגלין עליו את הכל משמעמשום שיתן עליו למחר את הקורה שאם אינו יכול להקרות למה מגלגלין עליו כלום ומה הנאה יש לי בכותלו של חבירו למעלה מד"א א"ר יוסי בר בון תפתר ע"י מרישא שיתן מריש על כותל של עצמו ועליו יתן תקרתו ונמצא נהנה בצלו של כותל חבירו שתהא ביתו בנוי' מכל צד אבל לא שיתן עליו את התקרה שאין מגלגלין עליו רוחב הכותל ואם רצה נותן הכל וסומך עליה. + והא דקתני בחזקת שלא נתן עד שיביא ראיה שנתן. כתב בו הרב רבי משה הספרדי ז"ל שהוא נשבע ונוטל, ולא נראה לי אלא הרי הוא כפרעתיך בתוך זמני וגריע מינה והתם בלא שום שבועה שקיל. +הקובע זמן לחברו ואמר לו פרעתיך בתוך זמנו. פי' כגון הקובע זמן בפירוש או בשע' הלואה או לאחר הלואה אבל המלוה את חבירו סתם ואמר לו פרעתיך בתוך שלשים נאמן ואע"ג דקיימא לן סתם הלואה ל' יום ה"מ לומר שלא ניתנה ליתבע בתוך שלשים אבל מכל מקום עביד אינש דפרע בתוך שלשים. וכך ראיתי לדברי הגאון ז"ל בתשובה. +ואמר לו פרעתיך בתוך זמנו. מדלא קאמר ואמר לו בתוך זמני פרעתיך משמע דלאו בתוך זמן הם עומדין. ומדקא מיבעי' לן לקמן תבעו לאחר זמנו וכו'. משמע דהכא לאו בעומדי' אחר זמן עסקינן. לפיכך פירשו מקצת רבותינו ז"ל דהכא בשבא עליו ביומא דמשלם זמניה ואמר לו פרעתיך בתוך זמני ואינו נאמו ואע"ג דאי אמ' לי' פרעתיך האידנא בזמני נאמן כדק"ל בפ' השואל. לא מהני לי' האי מגו במקום חזקה דרובה דאינשי לא פרעו ביומא דמשלם זמן והיינו דא"ר שמעון בן לקיש ולואי שיפרענו בזמנו, כלומר שיפרענו היום שהוא יומא דמשלם זמני', וכן כתב ראב"ד ז"ל.
ואין דעתי מקבלת לא הפירוש הזה ולא הדין הזה שהיה להם בגמרא לפרש ולא לסתם, אלא הכי קאמר ליה פרעתיך כבר אע"פ שהוא תוך זמני והיינו דלא קאמר ריש לקיש הקובע זמן לתבירו ותבעו בתוך זמנו ואמר לו פרעתיך דלא מדכרינן תביע' דמלוה בתוך זמן אלא לוה הוא דקאמר ליה פרעתיך והקדמתי לפרוע בתוך זמני ולקמן בלאחר זמן קאמרי' תבעו לאתר זמנו ולא קאמר לישנא דריש לקיש אמר לו לאחר זמנו פרעתיך בתוך זמני מהו דהתם שייכא תביעה בלאחר זמן. + +Daf 5b + +ואיפסיקא הילכתא כריש לקיש ואפילו מיתמי ואע"ג דאמר מר הבא ליפרע מנכסי יתומים וכו'. פירוש אפילו הבא ליפרע מנכסי יתומים לא יפרע אלא בשבועה חזקה לא עביד אינש דפרע בתוך זמניה ואפילו במלוה על פה גבי ושבועה נמי לא בעי. ונ"ל שאפילו מיתומים קטנים נמי גבי ואע"ג דקיימא לן אין נזקקין לנכסי יתומים קטנים הא קיימא לן טעמא משום מיחש לצררי ובתוך זמן לא חיישינן לצררי ולא לשובר נמי והוה ליה כחייב מודה אי נמי שמתיה ומית בשמתיה דגבי מקטנים כדקי"ל במסכת ערכין וכן מצאתי לרב רבי יהודה הנשיא אל ברגילוני ז"ל.
ובדין הוא דהוה לן למימר הכא ואע"ג דאמר מר אין נזקקין לנכסי יתומים קטנים וכו' אלא רבותא קמשמע לן דאפילו שבועה לא בעי ואילו איכא למיחש למילתא כלל ודאי מידי שבועה לא נפיק ועוד דלא פסיקא ליה דאיכא מאן דאמר התם טעמא דאין נזקקין משום דיתמי לאו בני מיעבד מצו' נינהו והיינו טעמא דלא אמרינן התם איכא בינייהו תוך זמן משום דלא פסיקא ליה הלכתא דריש לקיש ועוד דרב פפא ורב הונא בריה דרב יהושע מרוותא דשמעתא התם עבדין כאביי ורבא.
ואי קשיא לך ההיא סוגיא דגרסי' בפרק שום היתומים דמקשינן כמה תיובתא למאן דאמר אין נזקקין לנכשי יתומים ומפרקינן בשחייב מודה אי נמי בבעל חוב עכו"ם ולא מפרקינן בשמת תוך זמן ההיא נמי לא קשיא דניחא ליה לתרוצי אליבא דרב הונא בריה דרב יהושע דמפרש התם טעמא דמילתא וממילא נמי שמעינן לשמת תוך זמן כיון דקיימא לן לדידן כר"ל אלא דרויחא ליה נקט.
והאי מאן דמפיק שטרא אחברי' בתוך זמנו ואמר לו אישתבע לי דלא פרעתיך איפשר נמי דגבי בלא שבועה דאי מחייב ליתמי נמי נטען וכן דעתי מסכמת ואפשר דהתם אי אמר כבריא פרעתיך אשתבע לי לא גבי בלא שבוע' אבל בשמא ובתוך זמן לא משבעינן ליה אפילו בדיתמי ומשמיה דרבינו האי מלקוחות בעי שבועה.
ואיכא למרמא אשמעתין, כיון דאמרת דבתוך זמן לא חיישינן לצררי וגבי מיתמי בלא שבועה אלמנה דגביא כתובתה תיגבי בלא שבועה. ואיכא למימר שאני נשי דמתפשי להו צררי כי היכי דתסמיך דעתייהו כדאמרינן בראשונה היו אומרות להן הרי כתובתיך מונחית לי על השולחן ובפרק שנים אוחזין כתבתי יותר מזה. +אלימא דאמר פרעתי בזמנו פשיטא. איכא דקשיא לי' הא קא בעי לה מיבעא בשילהי השואל אי עביד אינש דפרע ביומא דמשלם זמניה או לא. ולאו קושיא היא דהתם בשכירות אבל הכא כיון דמעיקרא נמי היה יכול להוציא ממנו חצי הוצאה פשיטא דלאחר שתבע מיד פורעו.
והא דאקשינן לקמן תבעו לאחר זמנו ואמר ליה פרעתיך בזמנו וכו' לאו דוקא אחר זמנו אלא תבעו נמי בזמנו ואמר לו פרעתיך בזמנו קשיא ליה איידי דבעי למימר אלא לאו דא"ל פרעתיך בתוך זמנו ותבעו אחר זמנו משום הכי קא מקשי מעיקרא תבעו אחר זמנו. + +Daf 6a + +והא דאקשינן מה' דתני' מנ' לי בידך וכו'. הוה ליה לאוקמי כולא ביומא דמשלם זמניה נתתיו לך בזמנו פטור פרעתיך בתוך זמני חייב דלא אמרינן מגו בכי האי גוונא לפום מאי דפרישו מקצת רבוותא ז"ל כדלעיל אלא דעדיפא מיני' דחי לה לאפוכה לסברי' ואפש' דמשמע ליה למקשה נתתיו לך כבר. +דאמר מר כל האומר לא לויתי כאומר לא פרעתי דמי. איכא למידק ל"ל האי טעמא ה"ל למימר דלאו כל כמיני' לו' להד"מ שהרי הודה והאי טעמא ל"צ אלא לאומר לא לויתי והביא עדים דאוזיף ופר�� כדאי' במס' שבועות. ויש לפרש שהוצרך לומר כן שלא יעלה על הדעת לומר מילתא דלא רמיא עליה דאיניש היה ולאו אדעתי' כיון שלוה ופרע אי נמי הכי קא' לא היו דברים מעולם שלויתי ולא פרעתי קמ"ל שכל האומ' לא לויתי כאו' לא פרעתי דמי ולא מתרצינן דיבוריה אפי' באו עדי' ואמרו שלוה ופרע ויש לפ' דבעא לתרוצי אין לך בידי חייב אע"פ שבאו עדים ואמרו לוה ופרע דאי לא באו עדי' פשיטא שאפילו בחוזר הוא וטוען פרעתי ודאי שאינו חוזר וטוען. +גמ': בי קורי לא הוי חזקה. פי' שאם בנה את הכותל למעל' מד"א והניח שם מצד חבירו בי קורי אינו יכול זה לומר פרעתיך בתוך זמני ומפני כך עשית בשעת בני' בי קורי משום דא"ל אמינא אי מפייס לי לא תיתרע אשיתאי הילכך אפילו להניח שם ראשי קורות באותן בי קורי אינו יכול וכ"ש אחרות. +אחזוק להודורי אחזוק לכשורי. י"מ דאמתני' קאי לומר שאם בנ' אח' משלו והחזיק אח"כ זה וסמך שם ראשי הודורי אחזיק לכשורי. דאמרינן פיוסי פייסיה לגמרי לסמוך שם כדרך שהיה לו לסמוך אלו סייעו מתחלה וכדרך שסמך חבירו בצד אחר ואין אומרין לא פייסו אלא לניעוץ זה מאחר שהמקום של שניהם בחזקת שניהם הוא עומד ויד שניהם שוה בכותל ובמקום ולאו בחזקת טענה ומחילה אסקינן אלא בחזקת שנתן ואע"ג דהא סמכי' לה דנטפי ושופכי בחזקת טענה ומחילה היא לא מפני שהן שוות דפירושן סרוכן אלא מפני שהן שוות במחלוקת רב נחמן ורב יוסף, כך פר"ת ז"ל.
ואחרים אומרים דבחזקת טענת מחילה היא על כותל שהיא (על) [של] חבירו לגמרי המקום והאבנים ומשלו בנאו ובא זה וסמך שם והחזיק. וא"ת והרי אמר עליו שבא לשנות בגויל אין שומעין לו בגזית שומעין לו בפר' הבית והעליה י"ל דהכי פירושה שאם החזיק לעשרה הודרי יכול ליתן שם חמש' כושרי ובלבד שלא יוסיף על הכובד הראשון וקמ"ל דלא מרעא אשית' בכי האי גונ', ונראה שזה דרך פירוש רש"י ז"ל.
והוי יודע שלא נאמרו דברי' לפירוש הזה אלא לומר שכל זמן שהכותל קיים לא יסלק ניעוצו, אבל נפל אין לו במקום כלום, אא"כ החזיק בכך שלש שנים ובא מחמת טענה.
וי"א אפי' בחזקת שלש ומחמת טענה שאין סמיכ' הקורות של זה חזקה למקום הכותל מאח' שהוא ידוע לאחד (נפל) אלא לכותל זה מכר לו או מחל וכיון דנפל אזדא וכן כתב הרב רבי יהודה הנשיא ז"ל אל ברגי"לוני בשם גאון ז"ל ואני מתחזר בדינם שאין לך אכילת פירות גדולה מזו אלא מעתה כותל ומקומו במה יקנה. +ואחזיק לנטופי אחזיק לשופכי ולצריפ' דאורבני. לא משום דלא נפקא ליה מיניה כלום ואפשר נמי דהא עדיפא ליה דצריפ' דאורבני הגשמים יורדים משם מהרה ואע"פ שהטיפין סמוכין אין בכך כלום אבל להוסיף לו היזק של כלום ודאי אין שומעין לו דהא אמר רב נחמן אחזיק לנטופי אחזיק לשופכי אבל לא לצריפ' דאורבני אלמא אע"ג דסבר רב נחמן שאינו יכול להוסיף היזק ומשום הכי אמרי' דלא אחזיק לצריפא דאורבני אפילו הכי אחזיק לנטפי אחזי' לשופכי ש"מ דלא נ"מ (כלומר) [כלום] ולא מיתוסיף ביה היזק ורב יוסף נמי מוסיף הו' בכך לומר דבצריפ' דאורבנינמי לא מיתוסף היזקא.
לפיכך (אית למידק) [אין למדין] מדבר זה למי שהחזיק במרזב ורצה להגביהו שיהא מקלח למקום רחוק אלא על פי בקיאין דנין בה שלא להרבות היזק של כלום שאם עכשיו הוא מקלח בבית או במקום העשוי להשתמש בו בשעת קלוח הראשון ויש לו היזק יותר בכך אין שומעין לו, והא דתניא בתוספתא [ב"מ יא,י] העשוי לכביסה אין ממחין בידו לגשמים לגשמים אין ממחין בידו לכביסה ההיא לענין צינורות המקלחות מים לביב תניא אבל מי שהחז��ק על חבירו לכביסה אחת ממתין בידו לחמש והחזיק לגשמים ממחין בידו לכביסה וכך הדיינין דנין בכל יום. + +Daf 6b + +הכי גרסינן: זה עושה מעקה לחצי גגו וזה עושה מעקה לחצי גגו פשיטא לא צריכא וכו'. אי נמי פשיטא לא צריכא וכו'. ותו לא ומקצת נסחא דכתיב בהו זה שלא כנגד זה ומעדיף פשיטא לא מתפרשי שפיר דהא ארישא קשיא ולאו אסיפאדמעדיף.
ויש דוחק דהכי קאמ' פשיט' שזה מעדיף וזה מעדיף ומפ' לא צריכ' שקדם חד מנייהו ועבד פלגא והעדפה כדיניה וחד עבד פלגא בלחוד מהו דתימא לימ' ליה שקול אוזיקנא ועביד כולה העדפה קמ"ל ואכתי לא נהיר דעיקר קושיא מעיקרא ארישא היא ולא משוםהעדפה בלחוד ועוד דאי פשיטא לא מצי למימר ליה עביד כולה העדפה כיון דאיהו נמי בנו פלגו מחיצה דמ"ש איהו מיניה דידיה כיון דתרוייהו צריכי למטרח ולמיבני. +אנא נמי לא תתרע אשיתאי. כך פי' רבינו שלמה זכרונו לברכ' מכובד הבנין שמכבידין על חומו' טיט ממהרת ליפול ואיני מודה לו בזה אלא באותה שלפנינו. +שתי חצרות זו למעלה מזו. פי' בין שגבוהות זו מזו אמה ושתים ושלש עד ארבע הדין שוה דרב הונא סבר תחתון בונה כנגדו ועולה ואם גבוהה זו מזו שלש בונה התחתון של אמות בגויל ו' טפחים ונותן מקרקעו ג' ומשל חבירו ג' ועליון בונה מכנגדו בסיועו של תחתון באמ' אח' והשאר ודאי משל עצמו נמצא שבנה התחתון ג' אמות וחצי אמה והעליו' ג' אמות וחצי וכן אם גבוההשתי אמות התחתון בונה ב' אמו' לבדו ומסייע בבנין שתים מלמעלה נמצא שבנה התחתון ג' אמות והעליון ג'.
ורב חסדא אמר עליון מסייע מלמטה ועולה שאי אפשר לו לבנות כותלו בלא יסוד לפיכך צריך לסייע ביסודו מלמטה ואין התחתון מפסיד בשפלותו כלום שאין (ברי') [בדין] שיפסיד בשביל שאינו מזיקו כל כך לפיכך אם גבוהה ג"א בונין מלמטה בשוה עד אמה למעלה נמצא שבנה התחתון (ב') [ד'] אמות כדינו והעליון (עד) [ד"א] שיסתלק שלא יזיקנו כדינו לפיכך אם היתה זו למעלה מזו ד"א לדברי הכל אין התחתון זקוק לו. ומיהו אם רצה העליון להכניס תוך שלו ולבנות כדי שלא יסייע מלמטה בונה בתוך שלו גויל גזית כדין.
וי"א שכשבונין בקרקע התחתונה עד שפת העליונה אינו בונה אלא בגויל ג' טפחים שקרקע העליונ' עולה במקום כותל ואינו עיקר שאם כן אין העליון מסייעמלמטה בבנין אחר.
ומה שכתב רש"י ז"ל תחתון בונה כנגדו ועולה ולא יהא עליון נפסד בשפלות קרקעיתו של תחתון לא בא לומר שלא יפסיד כלום שהרי מפסיד הוא שאם היו שוות אינו בונה אלא ב' אמות ועכשיו הוא בונה יותר כפי מה שפירשנו אלא שלא יפסיד העליון יותר מן התחתון מפני שפלותו שהתחתון בונה שפלותו ואין העליון בונה עמו ונמצא ששוים בבנין כמו שפירשתי. ומה שהוא בונה יותר אינו הפסד אלא שאין מן הדין שיסלק התחתון היזק ראיתו והוא לא יסלק היזקו.
ויש שדנין בשמועה זו דין אחר לומר שהתחתון צריך לסייע בד"א משפה עליונה (ולמטה) [ולמעלה] לפי שהתחתון רואה בעליון מפני גבהו ויכול למימר ליה כי קאמינ' דחזית לי ואם תחתונה ארוכה כי יתיב נמי חזי' לי דאזיל תחתון להאי גיסא ורוי ביה הילכך אפילו היתה עליונה גבוה מן התחתונה ד"א מסייע תחתון ומפרשי' לה הכי תחתון בונה כנגדו הוא לבדו ועליון בונה מכנגדו ולמעלה בסיועו של תחתון מחצה על מחצה ועולה עד שיסתלק התחתון מהיזק ראיה שלו משם ולמעלה ודאי של עליון הוא שהוא לבדו המזיק ורב חסדא פליג ביסודו של עליון כדפרישית לעיל וזה הדין נכון ומחוור לפי דעתנויעולה כהוגן כלשון רבינו שלמה שכתבנו. + +Daf 7a + +אבל למטה מעשרה רשותא דידי הוא ולא משתעבדנא לך. איכא מ"ד הואיל וכן על העליון לסתור ולבנותה משלו עד למעלה מעשרה ואם רצה תחתון להגביהה יותר מגביהה משלו. ואיכא מ"ד לעולם התחתון בונה משלו.
ולי נראה ששניהם בונין הכל ופירוש סתר ובני לה כמה שהיתה מתחלה ואינו יכול לומר (לו) [לא] טרחנא ולא בנינ' אלא כדי שתגביהנ' למעלה מעשרה ולא אטרח עד שתגביה כל צרכך אלא הואיל [וכן] טרח ובני. +והני מילי דלא התנו הדדי אבל אתנו אהדדי. פרש"י ז"ל בשחלקו אם תשפל העליה יסתרו הבית ויבננו ואם כן פשיטא. ואיכא למימר משום דקא בעי למימר עלה כי אתנו אהדדי עד כמה.
ויש מפרשים דאתנו אהדדי טול אתה עליה ואני בית שגובהו כך וכך. ומ"מ כל זמן דלא אחבס כולי האי ועדיין אפשר למידר בה כדדיירי אינשי לא טרחי אבל מכיון דאיחבס כולי האי מהני בה תנאי קמאי דאמרי בית שגובהו כך וכך, ואינו נכון. + +Daf 7b + +ולא חלונות זע"ז. פירש רבינו שלמה זכרונו לברכה לערער על סתימת האורה כלו' שאין אומרין באחין שחלקו החלונות מכנגדן שלא יאפיל ומיהו אין האחין יכולין למחות זה בזה בחלונות לסותמן אע"פ שיש בהן היזק ראיה שלא חלקו על מנת לסלק משם כלום. וכן פי' רבינו שלמה סולמות שאין לו לקבוע סולם בשל זה לעלות בעליה ולא אמת המים להביאה דרך שדהו משמע שאם היה שם סולם קבוע או אמת המי' קבוע' וחלקו שאינו יכול לומר סתו' אמת המים או סלק סולמך אלא אם אביהן רגיל לעלות לעליה דרך הבית בסולם המטלטל ורצה זה אחר חלוקה לקבוע או לעלות בסולם המטלטל בזה הוא שאמרו אין שומעין לו. והוא הדין והיא הראיה לאחד שהיה לו על חברו נטפי ושופכי של בנין שאינו יכול למחות בו ולסלקן הואיל וקבועי' הן שעל מנת כן חלקו וכן הדין במוכר בית לחברו סמוך לביתו או בשני בתים זה לפנים מזה ושניהם במכר או שניהם במתנ' כדאיתא בפרק המוכר את הבית. אבל הרב ר' משה הספרדי ז"ל כתב בחבורו שיש לו להסיר אמת המים מעל אחיו וכן סותם החלון המשקיף על חלקו, ונראי' דברי רש"י ז"ל.
ומה שאמרו שאין להם חלונות זה על זה, אומר רש"י ז"ל דוקא שלא החזיקו בחלונות לאחר חלוקה אבל החזיקו מעכב עליו שלא לבנות כנגדו ותמהני מאחר שאינו יכול למחות בו ולסתום במה החזיק ואיפשר שהיה לו למחות ולומר לאח' חלוקה איני מוחל לך על חלונותיך שתחזיק עלי בהם. ונראה ל, שאם היה מאפיל עליו לגמרי עד שאין אדם יכול להשתמש בבית כדרך שאר הבתים לאורה שיכול למחות בידו שהרי הוא כמאן דעלו אהדדי באורה וההוא דהוה בני אפומא דאספליר' ממעט אור' ואויר' הוה אבל עדיין משתמשין בה לאורה כדרך הבתים והאדרונו' כדאיתמר בגמ'.
ומה שכת' רש"י ז"ל בסולמות שאם נטל זה בית וחצר וזה נטל עליה אין לו לקבוע סולם בחצרו של זה לעלות לעליה. קשיא דהיינו דרך אלא יש לומר שאינו יבול לקבוע ולסמוך סולמו לכותלו של חברו משום דמתרע אשיתיה. +מדלא אפקיה בחיי דאבוהון ש"מ זיפי' זיפיה. קשיא לי אם במקוי' היכי חיישי' ואי בשאינו מקוים אפילו שובר כי לא מקויים לא כלום הו' כדאי' בפרק שנים אוחזין והיכי אמרינן אחזוקי סהדי בשקרי לא מחזקינן הא בדידיה חיישינן בדידהו לא חיישינן ומסתבר (דלמא) [דלא] מקויים אלא רבינא סבר דמקיימים את השטר שלא בפני בעל דין ובתר הכי ליכא למיחש דלא אחזקינן סהדי בשקרי. ומסקנא כיון דלא אפקיה חיישינן ולא מזקקינ' ליה לקיומי' עד דגדלי דכשטר' ריעא הוא לדידן ולא טרחינ' ביה לקיומיה. + +Daf 8a + +זו מנת המלך. פרש"י זכרונו לברכה מגב' מסי'. ארנונ' עשורי תבואות ובהמה שנה בשנה. וכן עיקר. ובהמה ועיסה שלא הגביהו ממנה עשורו של מלך נקראת בהמ' ארנונא ועיסת ארנונא ולא כדברי המפרשים שאמרו שותפות דעכו"ם, וכן [מפורש] במסכת חלה [ירושלמי ג,ד].
ונראה שאין תלמידי חכמי' פטורי' מעושרי תבואתם ולא מכסף גלגלתם אלא כשהמלך מטיל על בני העיר ליתן כך וכך במעשר תבואתם והם יפסקו ביניהם לפי שיכולין תלמידי חכמים לומר לא הטיל המלך עלינו כלום אלא בשבילכם. אבל אם אמר המלך ליתן כל א' וא' כסף גלגלתו אין עמי הארץ פורעין בשביל תלמידי חכמים אלא אם רצה המלך למחול להם ימחול ולא עוד אלא דמלכא לא טרח אלא אמר כך וכך אנשים יש כאן כך וכך חייב כל אחד ואחד. ואם תפס מיחיד מהם או מרבים ע"י כלם כדיניה כדמפורש בפרק הגוזל באין עמי הארץ וגובין מתלמידי חכמים וכן במעשר הארץ ורבינו חננאל ז"ל כתב כל אלה כגון שיש עליהם דבר קצוב במס' הגולגולת או בטסק' דארע' או בארנונא ומעריכין על כל א' ומקבצין אותו ביניה' אין על תלמידי חכמים לסייע ולא לתת עמהם באלו כלום אלו דברי הרב ז"ל. ודברים נכוני' הם. וכן נמי מצאתי במס' סנהדרין דרב פפא הוה יהיב בכרגא ובר חמא קביל עליה כרג' דכולהו שני.
ורבינו הגדול ז"ל פי' ארנונא תשורה או ארוח' שעושין למלך כשעובר עליהן והעיד עליו תלמידו רב יוסף הלוי ז"ל שהיה דן שלא נאמרו דברים הללו אלא בתלמיד חכם שתורתו אומנתו כלו' שתורתו קבע ועסקו עראי אבל לא במי שעסקו קבוע ואין תורתו קבע. +ערקינן ערוקו. פירוש במקום שאין רבי יכול לכופם ברחו שאם היה יכול לכופם דין הוא לכופם שאחר דשדי מלכא דמי כלילא נתחייבו כולם ליתן ואקרקפתא דידהו ואנכסייהו מנח או שמא לא רצה רבי לכופם דניחא ליה דליעקרו וליבטיל כלילא כדי שלא תהא פורענו' באה על תלמידי חכמים בשבילם אבל מן הדין חייבין ליתן אע"פ שיצאו להם למלכו' אחרת.
וגרסינן בהאי ענינא בירושלמי בריש פ' המניח את הכד א"ר יוסי ואת ש"מ ראה אמת המים שוטפת ובאת לתוך שדהו עד שלא נכנסו המים לתוך שדהו רשאין לפנותן למקום אחד פי' לתוך של חבירו כלומר שיסתום גדר שדהו אע"פ שהן נכנסין לשל חברו ואם משנכנסו מים לתוך שדהו אינו רשאי לפנותן למקום אחר. אהין כרוסו ארגידא עד דלא ייתי אהין כרוסו ארגיד' שרי למימר ליה פלן עבד עיבדיתי מן דאתו כרוסו ארגיד' אסיר אהין אכסנו פירכ' עד דלא ייתון רומאי שרי משחדיניה מן דיתון אסיר.
ואיני יודע בברור מהו כרוסו ארגידא ואכסנו פירכא. אבל נראה לי שכשהמלך עובר ממקום למקום למלחמה מטיל מס על בני העיר לצורך בני חילא שהולכים עם המלך והם נקראים אכסנו פירכא פי' אכסניא של פרכות כלומר של היושבים באהלים שאהלים קרויין פרכות מלשון פרוכת שבכתוב. ובלשון חכמים בבריית' דר' אליעזר פרש' מ"א תלה בחופת בנו פירכות. ועוד דלא ייתון רומאי כלו' חיל הרומיים. שרי משחדיניה לשר החיל שלא יתן באותה אכסני' כלום אע"פ שהוא מטיל המס שלו על שאר חביריו שבעיר מן דייתון רומאי צעיר והמס מוטל עליהם מעת' אסור להבריח עצמו ממנו וליתן שוחד לפטור עצמו שהוא במציל עצמו בממון חביריו. וכרוסו שמעתי מפי חבר יוני כי הוא כוס של זהב בלשונם וארגיד' הוא של כסף קרוב ללעז שקורין הכסף ארגינ"ט והכוס של כסף שהוא מוזהב נקרא כרוסו ארגידא.
ועד שלא יטיל המלך הכוס על אומני העיר רשאי לומר פלוני עשה לי כוס זה שלי כדי שלא יחשב מן האומנין ויפול לאומנות המלך אבל אם כבר הטיל המלך הכוס על אומני העיר ונתפס הוא עמה' בשביל שמצאו לו כלי' כי��צ' בו היוצאי' מתח' ידי אומן אסו' לומ' פלוניהוא שעשה לי כלי הללו אלא יסייע הוא במלאכתו של מלך או יתפשר כמה שירצה ולא יציל עצמו בחברו. +הא דאמרי' כללא דמילת' דכל דאית להו נטירותא בגויה רמינן עלייהו. נראה לי לאפוקי צדקה ולאפוקי הא דתני' כופין בני העיר זה את זה לבנות להם בית הכנס' ולקנות ס"ת נביאים וכתובי' וכיוצא באלו אבל במיני מסי' וארנונו' משעבדין אותו, והרב ר' יוסף הלוי פוטרן מהן. + +Daf 8b + +ולשנותן לכל מה שירצו. פירש רב יוסף הלוי אבן מג"ש ז"ל דוקא לצרכי עניי' כגון מדור וכסות ופרנסת לינה אבל לשאר צרכיהם אפילו מדבר מצוה לא. והא דאמרינן לקמן מריש לא הוה יתיב מר אצרפי דבי כנשתא ה"ג לי' אציפי דבי כנשתא בבי מדרשא וכן בהל' רבינו ז"ל וממעו' המזומנות לצרכי אנשי העיר (ובית) [לבית] הכנסת לקחום ואע"פ כן לא היה רוצ' לשנותם כלל כיון ששמע שרשאי' לשנות' בענין שלה הוה יתיב דצורך אנשי העיר נמי הוא ולא בעי לאתנויי ולאימלוכי בהו דהני ודאי אדעתא דידיה לקחום אי נמי שלו היו שלקחם הוא שישב בהן בבית הכנסת ועכשיו רוצה לישב בהן בבית המדרש שלו אבל לרש"י ז"ל שמפרש שממעות הקופה לקחום ש"מ שרשאין לשנותה לדבר שאינו צורך עניים וקשיא לי דהא צדקה משבאת ליד גבאי אינו רשאי לשנותה לא הנודר ולא הגבאי ואע"פ שמשלם לאח' זמן כדאית' בפ' קמא דערכין, וזו קשה לדברי רש"י ז"ל.
ומכל מקום יש לפרש לישנא דגמרא כפשטיה לשנותן לכל דבר ולומר דאע"פ שאין היחיד רשאי לשנותה בני העיר רשאין לשנותה ומשלימין לאחר זמן לעניים ולשנותן לכל מה שירצו הכי משמע לשנו' כרצונם כי ההיא דפר' קמא דערכין וטעמא דמילתא דכיון דכל בני העיר ושבעה טובים נסכמים לשנותה אין פשיעה מצויה בהן כיחיד ותניא במסכת מגילה בתוספתא הפוסק צדקה עד שלא זכו בה הפרנסין רשאי לשנותה לדבר אחר משזכו בה הפרנסין אין רשאי לשנותה לדבר אחר אלא מדעתן ואפשר דהכי נמי מדעת הגבאין משנין אותה אפילו לדבר שאינו צורך עניים.
ודברי הרב הלוי ז"ל אינן נראין. ומה שהביא ראיה מדאמ' אביי מריש הוה עביד מר תרי כיסין וכו'. וקאמר אי ס"ד דהא דקתני ולשנותה לכל מה שירצו ואפילו לדבר שאינו לצורך עניים כיון דאביי ריש מתא הוה למה ליה לאתנויי. ולא חזינא לה להך ראיה שאפילו כשתמצא לומר כדבריו למה ליה לאתנויי הא הכל לעניי' ותניא רשאי' לעשו' קופא תמחוי ותמחוי קופא אלא מאי אית לך למימר דהא שנוי עקירת שם בעי ותנאו בני העיר בעי כי ההיא דאמרינן מגבת פורים אין העני רשאי ליקח מהן רצועה אלא אם התנה במעמד אנשי העיר ולשנותן לכל מה שירצו כששנו נמי אותו במעמד אנשי העיר קאמ' וקסבר נמי רבה דכי קאמרינן ולשנותן לכל מה שירצו הני מילי בשהוצרכו אתר כך לשנותן אבל שיתנו עליו מתחלה לא דבעי כיס מזומן לכל אחד ואחד וכיון דחזיא לרב תחליפא דמתני עם אנשי העיר ומודיען איהו נמי מתני. + הא דמקשי' איני והכתיב ופקדתי על כל לוחציו. ומפרקי' דאמיד. ולא פריק כי קאמרי' ממשכנין בשנדר ואינו משלם כדאמרי' חייבי ערכין ממשכנין אותן משום דכתיב ועשית אזהרה לבית דין שיעשוך וצדקה נמי התם כתיבא היינו טעמא דלא אמר הכי משום דהא לא שררותא היא אבל כשהן כופין על ריצותן של בני העיר היינו שררותא ובעי' תרי' וכ"ש שפעמים שהן כופין למי שהוא אמיד לעשות צדקה שלא מחמ' קיצות הקופה כגון הא דאכפייה רבא לרב נתן בר אמי דלאו מחמת קיצותא דמתא הוה אלא שהיה עשיר ולא הוה עביד כדבעי ליה וה"נ מוכח בכתובות (מט,ב). + +Daf 9a + +הא דאמרי' בהנהו בי תרי טבחי. דהיכא דאיכא אדם חשוב לאו כל כמינייהו דמתנו. נראה משום דילמא איכא פסידא ללקוחות דמוקרי זביני הלכך לאו תנאה הוא עד דשקלי רשות מיניה. ואע"ג דחזיא השתא דליכא פסידא לא הוי תנאייהו תנאה ומשמע דהיכא דליכא אדם חשוב א"נ ליכא למיחש לפסידא דוקא דמתנו כל טבחי מתא א"נ כל אומני דההוא אומנות משום דהוו להו בני העיר לגרמייהו אבל תרי תלתא דמתנו במאי קנו. ומצינו בתוספתא ורשאין הצמרין והצבעין לו' בל מקח שיבא לעיר נהא כולנו שותפי' כו'. ורשאי' הנחתומים לעשות רגיעה ביניהם וכל זה בתנאי כל האומנין הוא אבל שותפים שאמרו כל מקח שיבא לידנו יהא הריוח בינינו במאי קנו שאלו במתנין באומנות' לאמצע י"ל נעשו שכירין זה לזה כדאמרי' בפועל ששכרו ללקט מציאות והוא שנתקבלו שכר זה מזה או התחילו במלאכה ויכולים לחזור בהן אלא מקח שלקח במעותיו במה קנאו הלה וא"ת נעשה כמגביה מציאה לחברו במה קנ' שלא יחזור [בו] ויקח לעצמו. ופי' רגיעה חלוק' רגעים לא תמכו' ברגעי ולא אמכר ברגעך והל' הזה מצוי בין הגאונים בספרי השטרות לר' הברצלוני ז"ל וכ"נ מדבריו דדוקא בתנאי כל אומני. +עולא משגש ארחתי' דאימיה. לרב אחדבוי בר אמי קירא כן שגר' לה לאמו להתבזות לפני רב ששת ומנקתי' דר"ש הויא דקא' לי' חזו להני דדי ר"ח ז"ל. אבל לר"ש לא הו' קרי רבא עולא דגבר' רבה הוא גבי' ורב ששת גופיה לא הוי משגש לאורחת' דאימיה דידיה. + +Daf 9b + + והאי דבע' מיניה מניין למצורע שמטמא אדם בימי ספרו. משום דתנינן לה בריש מס' כלים (א,א) וקא בעי קרא מנ"ל א"ל רב ששת דילפי' אדם מבגדים שטומאתן שוה ואקשי ליה דילמא טומאה בחיבורין שאני פרש"י ז"ל בגדי לבושו הרי הן כמוהו אבל שאר בגדים אימא לך דלא מטמא להו במגעו וה"ה לאדם תדע שהרי מסיט נבלה וכו' דלא אשכחן שיטמא אלא בגדים שהוא לבוש ואינו אב הטומאה לטמא אדם ונטמא שאר בגדים, אלו דברי הרב ז"ל.
וקשיא עליה דתניא (בספרי) [בספרא שמיני ו'] מנין לעשות שאר כלים כבגדים ת"ל טמא יכול יטמא אדם וכלי חרס ת"ל בגד בגד הוא מטמא ואינו מטמא לא אדם ולא כלי חרס מדקא מרבינן שאר כלים דומי' דאדם וכלי חרס ש"מ דבמגע בעלמא מרבי' להו ואע"פ שאינו לבוש ויש שמחליף וגורס דדילמא טומאת בגדים שאני כלו' שאין למדין אדם מבגדים ואפי' מבגדים שאינו לובשן ואין שומעים לו להגיה הספרים.ובפר"ח ז"ל נמי אשכחן טומאה בחבורין.
וי"מ אותה כך, שכל בגדים שהוא נוגע בהץ בשעה שהוא נוגע בנבלה הוא מטמא שאםהיה תפוס בידו אחת כלים ובידו אח' נושא את הנבלה טמאין ובכך את' מפרש ברייתא זו שבתורת כהנים אבל לאח' שפי' מן הטומאה אם חזר ונגע [לא] שמענו שמטמא כלים דדומיא דבגדים מרבי' ולענין נבלת עוף טהור תניא בת"כ כה"ג מנין לעשות שאר כלים כבגדים וכו' וקא מפרש עלה נמצא אתה או' היה אוכל בנבלת עוף טהור וידו אחת על גבי תנור וידו אח' על גבי חבירו שניהם טהורים אלמא בשאר כלים טמא והיינו טומאה בחבור'. ומצורע בימי ספורו וכן השרץ טומאה בחבורין הן שהרי טומאה גופה הם והנוגע בהם בטומאה עצמה נתחבר וה"ק ודילמא אע"פ שאדם ובגדים טומאתן שוה שאין מקבלין טומאה אלא מאב הטומאה אפ"ה בכ"מ שגוף הטומאה או המחובר לה צריך ליגע בו אין למדין אדם מבגדים דלהכי אפיק לנוגע בלשון בגדים לומר שצריך דבר מקיף לטומאה בנגיעתו כעין בגדים לאפוקי בשעה (שהוא) [שאינו] נוגע בנבלה והיינו דאקשי אלא מעתה טומאת שרץ מנ"ל שהרי הוא טומאה בחבורין כדפרישית. ורש"י ז"ל אומ' לפי פירושו דה"ה דהל"ל דשרץ ל��ו טומאה בחבורין הוא דהא [לאו] בגדי לבוש השרץ הם אלא טומא' מגע היה, ואין זו סוגי' התלמוד.
ואיכא דבעי הכא אטו גבר' רבה כרב ששת לא ידע דשרץ כתיב באורייתא כמה קראי כתיבי ומעיילי פיל' בקופ' דמחט' ומפרשי לה הכי כעדשה מן השרץ דמטמא אדם מנא לן לאו משום דכתיב גבי בגדים וכל אשר יפול מהם אל תוכו יטמא ודרשינן מהם ממקצתן נמי נפקא לן כעדשה מן השרץ במסכת חגיגה (יא,א) וההוא גבי כלים כתיב אדם מנא לן לא מפני שטומאתן שוה ולמדים זה מזה אע"פ שהוא טומאה בחבורין א"ל האי בהדיא כתיב בי' או איש אשר יגע בכל שרץ אשר יטמא לו [ספרא במקומו] לרבות את השעורין כלו' כל שמטמא בשרץ מטמא את האדם הא למדת לרבו' לכעדש' מן השרץ שהוא מטמא אדם. הדר אייתי ליה שכבת זרע שהיא טומאה בחבורין שהיא עצמה הטומאה והיא הנוגעת כדאמרן לעיל וכך הוא פירוש טומאה בחבורין שאמרו במסכת נזיר [מב,ב] כלו' שבעוד שהוא מחובר ונוגע לטומאה ולא פירש ממנה נוגע לדבר אחר ועל הטומאה עצמה כמו שפירשתי, וכן במסכת עבודה זרה פר' אין מעמידין (עבודה זרה לז,ב).
ופי' מסיט נבלה טמא [היינו משא] שכל הנושא ונשא על גבי הנבלה טהור חוץ מן המסיט וכך שנינו במסכת זבין ותניא במס' שבת בפ' ר' עקיבא כל הטמאות המסיטות טהורות חוץ מהסיטו(ת) [של זב] שלא מצינן לו חבר בכל התורה כולה אלמא אין מסי' זה כהסט המוזכר בזב אלא משא הוא. + +Daf 10a + + + +Daf 10b + + + +Daf 11a + + הא דאמרי' חצר לפי פתחים מתחלקת ונותן בכל פתח ד"א לזה וד' אמות לזה. פרש"י ז"ל במי שיש לו שני בתים ולהן ג' פתחים לזה א' ולזה שנים וחלק נכסיו על פיו ונתן לבנו ראשון א' ולשני א' והן באין לחלוק החצר ובפ' קמא דסוכה אמרי' בה אין האחים והשותפים חלוקין בו וכו', והרב ר' יהוסף הלוי בן מגא"ש ז"ל פירש' בראובן שבנה בית ברחבה ובא שמעון ובנה סמוך לו ונשתמשו ברחבה שלפני הבתים ואחר זמן נמלכו וגדרו ומדברי שניהם ז"ל שאין דין זה בחצרות שבמדינו' שלפני בתי השותפין שקנו כל אח' בית והחצר לשניהם דגבי אבוהון אפ"ל בה כדדייר איהו יהב איהו וכן אם חלקו יורשים הבתים הם בעצמ' אינו נוטל בעל שני פתחים בחצר יותר מאחיו שנטל פתח אחד.
אבל בירושלמי (ה,ה) גרסי' אמר רבי יוחנן ד' אמות ולא שהן לו לקנין אלא כדי שיהא מעמיד בהמתו לשעה ופורק חבילתו לשעה ולפי זה הדין שוה בכל החצרות ובכל השותפין שאם נטל זה בית [בשני פתחים] וזה (אחר) [בפתח אחד], שנוטל ד' אמות כנגד הפתח שיהא שם פורק חבילתו לשעה ואף לאחר יש רשות להשתמש בה בעראי בשעה שאין זה משתמש בה ואם בא לבנותו בית אינו בונהו ואינו מוכרו וכן אם סתם פתחו ופירץ פצימיו הפסיד זכותו ואינו כשאר חלק שיש ב"ה לו בחצר שאינו יוצא מרשותו לעולם עד שימכור או יתן במתנה לאחרים שאלו אינם לא לקניין אלא כענין שאמרו יש לו לבעל הכרם ד' אמות בשדה הלבן שעל מנת כן חלקו והכא נמי על מנת כן חלקו ואם באו לחלוק אף החצר אין בעל פתח אחד יכול לכוף לבעל השנים לחלוק בשוה אלא אם רוצה לחלוק יש לו ליתן לבעל שני פתחים לכל פתח ופתח ד אמות והשאר יחלוקו שהרי בעל השני פתחים תשמישו בחצר מרובה ממנו לפי פתחים ומיהו אם הוא רוצה לכוף חברו לחלוק עמו לפי פתחיו יכול בעל פתח אחד לומר הלא עד עכשיו אני משתמש עראי אף במה שלפני פתחיך ועכשיו תטול לעצמך אלא אם תרצה נחלוק בשוה ותטול שמנ' לפי פתחיך וד' בחצר ואני כנגדך ארבע לפי פחתי ושמונה בחצר ולפי דרך זו מתפרשו' שמועות הללו שבגמ' דילן לענין הירושלמי.
וכן מצאתי בתוספתא [ב"מ יא,ז-ח] ששנו בכ"מ נותנין לו מכניס ומוציא ד' אמות בחצר משמע דליתנהו לד"א דללו אלא כדי להכניס ולהוציא חבילה ופירוקמשא כענין הירושלמי שכתבנו. וראיתי לרב ר"י הנשוא אל ברגילוני ז"ל שכתב זה הירושלמי בהלכותיו, וכן כתבו בעלי התוספות המתיבות. + +Daf 11b + +הא דבעא מניה רב הונא מרב אמי אחד מבני מבוי שבקש להחזיר פתחו למבוי אחר. פירשו כל רבותינו ז"ל דתרתי בעיי ב"מ ועל בני המבוי שפותח פתחו למבוי שלהם הוא שאמר שמעכבין עליו ומפני רבוי הדרך וה"ג בכל נוסחי הגאונים ז"ל א"ל בני מבוי מעכבים עליו ואכסניא לפי בני אדם מתחלק' ותנ"ה אחדא מיניהו זבל שבחצר מתחלק לפי פתחים ואכסני' לפי בני אדם.
ואי קשי' לייתי נמי תניא נמי אבני מבוי מעכבים עליו מיהא דתני' לקמן איכא למימר ההיא חסורי מחסרא. ודילמ' ר' קתני לה ור' שמעון פליג עליה ואפשר היה לו' כן משום דלר' דאמר דשקיל במבוי וסותם כנגד פתחו מעכבין עליו ולר' שמעון דאמר כולן משתמשות במבוי אין מעכבין עליו ולפיכך לא סיעוה מיניה אי נמי כיון דבעא גמ' לאיתוי' בסמוך לא חש לה ואשכחן כי האי גוונא בתלמוד' דמצי לאיתוי' תנ"ה ולא מייתי חדא בפ' הזהב גבי מעשר שני שאין בו שוה פרוטה ואחרת בשבת פרק מפנין גבי מטלטלים בשר תפוח מפני שהוא מאכל לחיה ותניא כרב הונא הוא, וכן כתב שם רבי' הגדול ז"ל.
וא"ת היכי פשט ליה דמעכבי' מפני רבוי הדרך, דהא קיימא לן לדידן דאין טענת ריבוי הדרך במבוי ולא שנינו אלא בחצר השותפין בפ' חזקת הבתים וכדבע"ל למיכתב קמן. א"ל זו אינה דומה לזו שבודאי למי שיש לו פתח ודרך במבוי ואף ע"פ שהוא מרבה עליהן נכנסין ויוצאין אינן יכולים לעכב עליו אבל מי שאין לו עסק במבוי כלל ואין לו שם פתח היאך י"ל עליהם בודאי דין הוא שיעכב עליו ואדרבה' מדקא מיבעיא ש"מ שאין במבוי דין (מבוי) [ריבוי] הדרך (כבני) [בבני] המבוי עצמן שאם כן פשיטא דמעכבים לאחר אלא לפי שאין דנין בו דין רבוי הדרך בבני המבוי הוצרך לשאול על בני מבוי אחר, ופשט ליה דמעכבין כטעמ' דאמרן.
ולא תימא כי אמרי' מעכבין ה"מ במבוי שפתוח לרחבה או לבקעה אבל פתוח לרש"ה כיון דרבים דחקי ועיילי התם אינן יכולים לעכב זה על זה אלא לעולם מעכבים שאינו דומה דרך של זה שהוא קבוע לדרכם של בני רשות הרבים שהוא עראי ואקראי בעלמא אבל במבוי המפולש ודאי הוה ליה רש"ה ואינן יכולין לעכב עליו כמו שכתבו ר"ח ורבי' ז"ל.
ופירוש אכסניא לפי בני אדם, אכסניא של מלך. ולשון אחר פירשו בו ר"ת ורבי' יצחק ז"ל זבל של אכסניא וגילפא שדרו' שמניחין אכסניים ונראה שבחצר לנים בלילה וזבל בהמותם גולפותם מניחין אותם שם ומ"ה קתני ברייתא זבל שבחצר לפי פתחים מתחלק דרך פתחים השליכוהו שם ודרך פתחים יטלו אבל זבל של אכסניא וכן גולפ' ושדרו' שבחצר חולקין אותם לפי רוב בני אדם הדרים בבתים שלא הפקירום האכסניים אלא לדעת בני הבתים הניחום, ור"ח ז"ל כתב לכל בני אדם ופיר' שכל הקודם בהם זכה ובתוספת' נמי כך מצינו לכל בני אדם, אבל גרסת הספרים עיקר.
וקשה לי אמאי אמר אחד מבני מבוי אחד מבני רשה"ר נמי והוה ליה למימר התם בקש להחזיר פתחו למבוי שאינו שלו בני מבוי. ולאו קושיא היא דאורחא הוא כדאמרינן בר מבואה אבר מבואה אחריתא מעכב ולא אמרר אבר רשות הרבים אי נמי כל שכן בשביתו פתוח לרווחה לרה"ר שמעכבין עליו ושמא ירבה בנכנסין ויוצאין.
אלא הא קשיא לי, למה ליה למימר שבקש להחזיר פתחו דמשמע שרוצהלסתו' זה הל"ל שבקש לפתוח לו פתח במבוי אחד וי"ל רבותא קאמר ואין צ"ל אם לא סתם שהרי אף מן המבוי ה��חד נכנסין ויוצאי' כאן אי נמי אורחא דמילת' קא מיבע' ליה שאין דרך ליכנס בשני מבואו' ולא דאיק לי ועוד דהוה לן למימ' בני אותו מבוי מעכבין עליו כדאמרי' בני אותה העיר מעכבין עליו דבני מבוי סתם בני מבוא' שלו משמע.
ופירוש אחר יש בכאן, ששתי שאלות אחד הן, וכך שאל רבי חגא אחד מבני מבוי שבקש לנעול פתחו שלא יהא נכנס ויוצא דרך מבוי זה בני מבוי זה מי מעכבין עליו משום שהאכסניא שהמלך מטיל עליהם לפי בני אדם הנכנסין ויוצאין במבוי מתחלקת או לפי פתחים מתחלקת הילכך כל זמן שלא פירץ זה פצימיו נותן חלק עמהם כשהיה עושה מקודם לכן (ואין) [או אין] בני מבוי מעכבין עליו ופשט ליה מעכבין והוא הדין למבקש להחזיר פתחו לרה"ר אלא שדרך הכל להיות הבתים פתוחות לחצר והחצרות ממבוי א"נ לרה"ר אין מעכבי' עליו שהאכסני' לפי מבואות מתחלקת וזהו שביתו יוצא למבוי עם המבוי נמנה הואיל ואין לו מבוי אחר שימנה בכללן. ולהאי פירושא כיון דאמרין תנ"ה אכסניא לפי בני אדם לא הוצרכו להביא ברייתא אחר' שבני מבוי מעכבין עליו ואין פירוש זה עולה כהוגן והך ברייתא דלקמן נמי משמע דמשום תשמישי החצר מעכבין ולא משום מסין וארנונו'.
ובתוספתא [ב"מ יא,י] תני הכי רצו בני הפנימי' לפתות להן פתח ממקום אחד יכולין לעכב על ידן ומשמע שרוצה לפתוח פתח במבוי אחר ממש ואילו מעכבין כדי שלא יעברו בני מקום האחר עליהם ומשום ריבוי הדרך.
ולשון הגמ' שאמרו להחזיר פתחו למבוי אחר רבותא קאמר לא מיבעיא אם בקש לפתוח במבוי זה. מבלי שיסתו' פתחו האחר שמעכבין עליו שהוא מעביר עליהן בני המבוי האח' מעכשיו אלא אפי' בקש לסתום פתחו שבמבוי זה אין שומעי' לו למחר ימלך לפתחו והחזיק בפתח האחר ומרב' עליהן דרכן וכל שכן במחזיר לרש"ה שבני מבוי שמעכבים ומיהו אם פירץ פצימיו מן המבוי הזה אין מעכבין עליו והיינו דקאמר להחזיר פתחו ולא קאמר לסתום פתחו ולהחזירו למבוי אחר משום דלמא הוי משמע בפירץ פצימיו וההוא ודאי אין מעכבין.
והפירוש שאמרתי שאינו עולה כהוגן מפני שאין דינו מחוור לי, שאם מן הדין לחייבו במס אכסניא של מלך יחשבו אותו כשהוא סתום מכאן ופתוח לשם ואם אין הדין לחייבו למה מונעין ממנו חזרו פתחו א"כ כל היוצא מן המבוי יחייבו אותו שלא לצאת כדי שיתן עמהם בלחי וקורה ובשאר הדברים וכן אחד מעיר שנתן דעתו לעקור משם כן. +אחד מבני מבוי שבקש לסתום כנגד פתחו. פרש"י ז"ל שבקש להקיף מחיצה סביבות ד"א פירוש שיש לו במבוי כנגד פתחו מעכבין עליו שההולך מראש המבוי לצד סופו צריך להקיף סביב המחיצ'.
וזה הפירוש אינו נכון בדרך הסוגי', דאי הכי היכי אקשי' עליה דרב הונא מהא דתניא נמצא' פנימי' משתמשת עם כלן ומשתמשת לעצמה הא רב הונא לא אמר שיעכבו אלא פנימים על החיצונים שהדרך מתרבה להם אבל לא חיצונים על הפנימים כיון שאין הדרך מתרבה ועוד שלא מצינו ד' אמות במבוי אלא בחצר אמרו ואין דנין במבוי מחצר שהרי אינן שוין שפירוק משא בחצר הוא ולא במבוי.
ויפה פירש ר"ח ז"ל כגון שיש לראובן חצר בסוף המבוי מבפנים ובקש לסתום כנגד פתחו ולהוציאו מכלל המבוי מעכבין עליו מפני שהם היו יכולין לכנס ולהשתמש שם כדאמר רבי שמעון ב"א לקמן והדרך מתרבה עכשיו עליהן.
ואל תתמה אם על הפנימי בלבד היכי קאמר אחד, שהרי בכלל זה יש כל הפנימים שרצו לסתום והחיצונים מעכבין וכל אחד ואחד הבא ברשו' הפנימי סותם אע"פ שהחיצון מעכב עליו ולרב הונא אינו סותם ועוד שמצינו אחד סתם על אחד ידוע במסכת יבמו' פרק כיצד א��ת ר' שמעון אומר ביאתה או חליצתה של אחת מהן פוטר' צרתה כיצד חלץ לבעלת מאמר נפטרה צרתה לצרתה לא נפטרה בעלת מאמר. ועוד במסכת שבועות פרק כל הנשבעים היה אחד מהן משחק בקובי' או מלוה ברבית שכנגדו נשבע ונוטל ולא נאמר אלא על הנשבע ולא משלם ובפרק המוכר את הספינה היתה מדה של אחד מהן ופירושו של לוקח ולא של מוכר. בפ"ק דב"ק לאלזה ולא לזה כגון חצר שאינה של שניהם אלא דחד כלומר דניזק.
ופסקו הגאונים זכרונם לברכה כר' וליתה לר' שמעון ב"א ודרב הונא, ואפילו בא לפתוח לו פתח בסוף חלקו שכנס בתוך שלו שהדרך מתרבה עליהן מחמת שהוא פורק משאו בחוץ ובשלא היה סתום דרך בני אדם לפרק סמוך לבית אין בכך כלום כיון שיש לו להשתמש עמהן.
והוי יודע דכי אמרינן אין בני מבוי מעכבין עליו ה"מ במבוי הפתח למוקצה ולבקעה או לרחבה שאחורי הבתים אבל פתוח לרש"ה אפי' בני רש"ה מעכבין עליו משום דבני רשות הרבים נפישי ודחקי ועיילי התם טובא כדאמרי' לקמן מבואות המפולשין לרש"ה ובקשו בני מבוי להעמיד להן דלתות בני רש"ה מעכבין עליהם והתם בפתוחין מצד אחד קא' דאי במפולשין לגמרי משני צדדין היכי סבור מינה בד"א והיכי אמרי' זמנין דדחקי בני רש"ה ועיילי טובא הוה ליה למימר דחלפי בהו ומצינו שנקרא מבוי גדור משלש רוחותיו מפולש בפרק כל כתבי הקודש זה כתב הרב ראב"ד זכרונו לברכה. וכן הדברים נראין.
ומיהו דוקא במבוי פתוח ברחבו לרשות הרבים שאין בו פתח בדופן רביעית אבל היה בו פתח ברחבו שאינו רחב כרחבו של מבוי ופצימין ומלבן לעכב רגל הרבים ממנו מעמידים להם דלתות שלפיכך קראוהו מפולש לרשות הרבים כדאמרי' התם דשלש דפנות בלא לחי זהו מבוי המפולש ומיהו בהאי דינא אין לחי וקורה מעכבים.
אבל ראיתי דעת כל רבני ספרד זכרונם לברכה דמפולשין משני צדדין קאמר, ולפיכך יש לנו לדחות ולומר שבמפולש מצד אחד הואיל והוא מיוחד לפי המבוי עושין להשתמש בו ואין רגל הרבים מצויה שם אבל במפולש משני צדדיו פריץ הוא להם ואין עשוי לתשמיש ומשום הכי עיילי התם והאי דלא אמר חלפי בהו משום דאפילו בשאין דרך לאלו בדרך האחד דלא חלפי ביה מצי לעכב. + +Daf 12a + + הא דאמרי' מיום שחרב בית המקדש אע"פ שנטלה נבואה מן הנביאים מן החכמים לא נטלה. פרש"י ז"ל אע"פ שנטלה מן הנביאים שאינן חכמים ויש להשיב בה דהא אמרי' במסכת נדרים (לח,א) אין הקב"ה משר' שכינתו אלא על חכם גבור ועשיר. ויש שהשיבו שאין הקב"ה משר' שכינתו בלא הפסק אלא על חכם אבל נביא של שליחות כגון נבואת יונה בן אמיתי בשליחות נינוה ואין דעתי נוחה. אלא הכי קאמר אעפ"י שנטלה נבואת הנביאים שהוא המראה והחזון נבואת החכמים שהיא בדרך החכמה לא נטלה אלא יודעים האמת ברוח הקדש שבקרבם שהוא לפי שעה משרה הוא שכינתו אף על החסידים שאינה חכמים דאמרי' התם מנא לן ממשה ואלו משה לא פסק ממנו נבואתי וזהו לשון משר' ואע"ג דמייתי נמי עשיר מיונה נביא בלא הפסק היה ולא נשתלח אלא לנינוה. + +Daf 12b + +חלק בכור וחלק פשוט יהבינן ליה אחד מצרא. פי' ואע"ג דלא שוו חולקי אהדדי שיימינן להו בארע' ושקיל פי שני' בה במקום אחד כגון שיש שדה אחת עידית בין ארבע שדות של זיבורית דאי יהבינן ליה א' מצרא לעולם שקיל לעידית הילכך שמין בקרקע ונוטל אות' שדה של זיבורית ובעידית הסמוכה לה עד כדי דמי פי שנים של שדות המגיעות לחלק אחיו וכן אם היו להן שתי שדות עידית ובינונית במקום אחר ובינונית אחרת במקום אחר נוטל בכור שתים שבמקום אחד שהן פי שנים בדמים של אחר' ואלו א��נש אחרינא אע"ג דבעי למיתן דמי טופינא בארעא דשבח' אמרי' ליה מעלינן ליה ולא שקיל לעידית אלא יהבינן ליה שדה אחת כאן ושדה אחת כאן. והיינו ההוא דזבן ארעא אמצרא דבי נש' והאי דלא פירשו בגמ' אלא חד מצרא בבכור במאי משום דלעולם היכא דשקיל חדא שקיל אידך ואי שייך לעלויי בתרוייהו ולאדחי' לאידך גיסא בשני חלקים שלו ודאי הרי הוא כשאר האחין שלא יפו כחו אלא לעשו' שני חלקיו כחלק אחד, וזה פירוש הרב ר' יהוסף הלוי ז"ל.
וקשה עלי דהא אמרי' בסמוך חדא אהאי נגרא וחדא אהאי נגרא זימני' דהא מידויל והא לא מידויל כלומר וחלוקה בתרוייהו עדיפא לי אלמא אפילו חד חולקא פלגי' ליה בשני מקומות והילכך אפי' בבכור דין הוא שיטול בעידית פי שנים בה ובינונית פי שנים בה ואפי' יבם דינו ליטול כן שאלו היה אחיו קיים נוטל היה בעדית אף זה למה לא יטול חלקו בה וכיון דבגוה דעידית ליכא עילויה מחד צד לאידך גיסא ודאי בחד מצרא יהבינן ליה וליכא לפרושי הא דאמרינן זמנין דמידויל הא ולא מידויל הא דאמילתא דלע"ל קאי ולומר דלא בעי למיתן ליה אמצריה דכיון דלא ידיע הי מדויל ליכא טענה לעלויי הך אמצריה טפי מאידך אלא טענתה למפלג בתרוייהו היא וש"מ חולקין להם בשני מקומות וי"ל דודאי אם בא לחלוק בכל אחת ואחת חולקים אלא שאין פשוט יכול לומר נעשה ג' חלקים שוין בדמים ותטול א' כאן וא' כאן ואפי' אתי לעיולינהו כנסי דבי בר מריון לא צייתינן ליה לעולם דלשקול איהו חלק כא' ולישקול בכור חלק כשנים אלא אם רצה פשוט שיהא חלק פשיטתו במקום א' אף בכור נוטל שני חלקיו במקום א' או חולקין בכל א' מהם ונמצא נמי נןוטל שני חלקיו בכל אחת מהן במקום א' כאלו היה ממש חלק אחד אלא שאין חולקין לעולם הנכסים ג' חלקים מפוזרין שיטול הבכור חלק בשנים בפיזור ויטול הפשוט חלק כאחד ואפי' בעלוי ואלו ביבם מצי האיך לעלויי חדא ושקיל ליה בעלויי ושקיל יבם חלק כשנים רואין אותן כאלו אחיו קיים וזה מעלה עם שניהם אלא שאם בא ליטול חלקו בכל אחת הרשות בידו כיון שהן עידית וזיבורית דחלוקה בשוה עדיפ' בעלויי. כנ"ל לתרץ בדרך הזו. +ופרש"י ז"ל מעלינן ליה כנכסי דבר מריון. לנו היא משובחת כקרקעותיו של בר מריון שהיו מעולות ונראה שיכולין לומר כך וכך תן או נחלוק אע"פ שהן אומדין יותר ממאה בדמים. ויש מן הגאונים ז"ל שאמרו שעלוי זה אינו אלא כגון שאומרים או יטול זה העלוי או יתן לנו שאם אמרו אם רוצה ליטול יתן כך וכך ואם לאו נחלוק הכל שאין אנו רוצים ליטול אותו חלק וליתן כלום אין שומעין להם אלא שמין את הנכסי' בב"ד ועוד אמרו שאם רצו ליתן כדרך שהוא נותן ולא יותר שהדין עמו אם לא עלו יותר, ודברי הרב ר' יהוסף הלוי ז"ל מוכיחים כן ונראין דבריו בזה.
ומ"ש רש"י ז"ל ומסתברא הא דרב יוסף בשדה הבעל שיכולין לומר פעמים שזו מתברכ' משאר שדות איני יודע מהו שאף בכל השדו' פעמים זו מתברכת וזו אינה מתברכת אלא אם באנו ליתן עליהם טענה בעילויי על כרחנו נפרש שלא נאמרו דברי' הללו אלא כשיש שם עלוי כגון בקורב' או דהאי אניגרא והאי אנהרא דכיון דחדא שויא טפי אין האחד י"ל אני נותן כפלים מן הזבורית ונוטל חלק אחד בעידית דכיון דאיכא עלויא כלל מעלו לה טפי וכן נמי חדא אהאי ניגרא אע"ג דלא ידיע לן עלויא מ"מ חדא שויא טפי ויכלי למימר לכן עדיפא לן חלוק' דתרוייהו דאי לא מידויל הא מידויל הא אבל היכא דליכא עלויה חולקין בשוה ושקיל אחד מצרא שכופין על מדת סדו' והיינו תרוייהו א' מצרא. וההיא דאמרי' גבי אחין הגדילו יכולים למח��' ברוחות נמי קאמר שאם חלקו להם אפטרופין בעלי נגרא ונהרא א"נ בשומא דשוין יכולין הן לחזור בהן ולעלות בנכסי דבר מריון כמו שהיו יכולין לעלות מתחלה ועד סוף דינא בתחלת דינא.
והרב ר' אברהם בר' דוד ז"ל מפרש חלוקה דבכור בשוין ויב' ולוקח אפי' בשוין אם רצו מעלין עליו אלא שאם לא עלו נוטל בסמוכין וחדא אהאי נגרא וחדא אהאי נגרא בלא עלוי מדין חלוקה עצמה פליג בתרוייהו זימנין דהאי מידויל ולא האי אפי' בבכור לא בטלו בבכור אלא עלוי דשוין שלא יעלו עליו וכן אמר שאם השוו בעלוי בעל המצר נוטלו כיון דשוו חולקי אהדדי וזה הדרך יותר נכון. ובלבד שתאמר בבכור דלעולם נוטל שני חלקיו במקום א' או מכולן או מכל אחד ואחד בפני עצמו וטעמא דעלויא לרב יוסף בשוין משום דא"ל לאו כל כמינך דמברר' לנפשך ועוד דלדידי עדיף ליה דילמא מיצטריכנא וזבנת ליה מינאי, וכיון דמעלי בדמים אלמא קפיד הוא ולאו מדת סדום הוא.
וכל היכא דמעלי' חלוקה דינא הוא דמעלו לה בארעא כדאמרי' בפרק יש נוחלין ולא נתחלקה אלא בכספי' למאי אילימא לספרא וסגיא בשופטני עסקינן אלא ברוחקא וקורבא ואפי' ברוחקא וקורבא קיימא לן כר' יהושע דאמר בקרקע העליה הילכך היכא דחד מעלי בכספים וחד מעלי בקרקע לזה שומעים שאמר כהלכה, וכן כתב הרב ז"ל.
והיכא דאמר הבו לי זיבורית אמצראי במדה דעדית אמר רב יהוסף הלוי ז"ל ששומעין לו דלאו מתנה יהיב ליה כי היכי דילמא לא בעינא דשונא מתנות יחיה אלא בדמי חולקיה שקיל ליה משום דעדיף ליה זיבורית אחד מצרא מעידית בתרי מצרי.
והיכא דשוי' ארעא כולה ופלגא לה בי דינא מדה בחבל שוה וכל חד אמר חולקא בעינא וליכא ביניהו עילויה כלל ואינהו נמי לא מעלו לה לא מזדקקינן להו להאי דינא דינא דשופטני הוא כיון דליכא מצרא לחד במאי קפדי. וי"א כופין זה את זה לחלוק בגורל והיינו דתניא בפ' בית כור (בבא בתרא קו,ב) כיון שעלה גורל לא' מהם קנו כולם, וכן נראה מדברי הרב הלוי ז"ל, ולא מחוור דהתם בשרצו תניא. + +Daf 13a + +רב יהודה אמר אית דינא דגוד או איגוד. פרש"י ז"ל קוץ דמים וקנה לך חלקי או אקוץ דמים ואקנה לי חלקך. וי"א שמין את הנכסים בב"ד ומי שרוצה ליתן דמיו נוטלין כאותה ששנינו אבל אם אמרו יתומים הרי אנו מעלין על נכסי אבינו יפה דינר אין שומעין להם אלא שמין את הנכסים בב"ד ולא היא התם אית להו פסידא ליתמי אבל הכא לית ליה פסידא דהא א"ל או תן לי או קח ממני, אבל מקצת הגאונים ז"ל יש שכתבו כך ששמין את הנכסים בב"ד ולשון מעלין אותן בדמים מוכיח כדברי רש"י ז"ל וכן כתב הרב רבי משה הספרדי ז"ל, ועיקר.
והוי יודע שאין דין אגוד או איגוד אמור רבנן בגמ' אלא על סיפא דמתני' אבל ארישא דאין חולקין את החצר עד שיהא בה ד' אמות לזה וכן לזה לא שייך האי דינא דהא חזי ליה בשותף וצריך ליה ואין בית בלא חצר כלום וכ"ש אם נכנס ויוצא דרך שם שאין אומרין לו לאדם מכור חלקך ופרח באויר לעולם אין לך חצר שיהא בה דין זה אלא כן הוא מוקצה שאחורי הבתים שאינו ראוי להם אי חורבה לעצמה שאין שמה חצר. +בכור ופשוט שהניח להן אביה' עבד ובהמה טמאה. פרש"י ז"ל להכי נקט בכור ופשוט דטריחא להו למילתא להיות שותפין בהן, ואיני יודע מהו טורח זה.
וי"מ להכי נקט בכור ופשוט לפי שאין להם לחלוק בדמים שאין הבכור נוטל בדמים בראוי כבמוחזק ואע"פ שהבהמה מוחזקת כיון שהיא טמאה ואינה עומדת אלא לשכר הוה ליה ראוי ומיהו אית דינא דגוד או איגוד הבכור נוטל פי שנים בשכר' שכיון שהיא עצמה מוחזקת וראויה להשתמש בה ה��יא לה כשאר בהמה טהורה ונוטל בה פי שנים או בשכרה או רצו להיו' משותפ' ביניהם.
ואחרי' פירשו לעולם מוחזקת היא והתם היינו טעמ' כדשמואל דאמר בפרק מי שהיה נשוי שנים שהטילו לכיס זה מנה וזה מאתים השכר לאמצ' ואוקימנא בשור לחרישה ועומד לחרישה אבל לטביחה לא הכ' נמי אי לית לזה דינא דגוד או איגוד ואין כאן חלוקה אלא בשכר כיצד יעשו שדין השכר לחלוק בשוה ובטלת ירושת בנו הבכור וא"ל שאני אומר עובד לזה יום אח' ולזה שני ימים ואינה דומה לשותפין דהתם רצה בעל מאתים להשתתף עמו ומחל הואיל ולהשתכ' בחרישתו לקחוהו וכאן לא ויתר הבכור כלום.
ורת"ם ז"ל פי' שהדין לחלוק בימים או בגוף הבהמה ולא בשכר בשעשאן לעצמו וקס"ד שאין חלוקת הימים שוה שהורע בה כחו של פשוט שאין שכר יום א' דומה לשכר שני ימים שהוא יותר מכפלי' מפני שהוא יכול להשלי' מלאכה מרובה וצא ולמד משוק של חמורי' וא"ל אני אומר עובד לזה יום א' ולזה שני ימים ולא הורע כחו של פשוט הורע מן הדין מפני שחלקו מועט.
והוי יודע דדוקא בעבד ובהמה טמאה הוא שחולקין בימי' אבל מרחץ ובית הבד כיון שיכולין להשתמש בהן כא' אין חולקים בימים אלא א"כ רצו שהרי העשיר אומר לעני הרי אני רוצה להשתמש בהם בכל שעה שאפי' בבית הבד איפשר שיהא טוען זה קורה וזה אחרת וכשזה טוען וזה טוען הקורה וחוזרין חלילה וכן לעולם כל שאפשר להתמי' ולהתדיר להם תשמישן או לעשותן כאחד עושין. +שאני התם דאיגוד איכא גוד ליכא. פרש"י ז"ל שאין עבד עברי נמכר אלא לשש ואין צריך שזה כנעני הוא יגוד עבד כנעני ליכא ועוד שזה אף לשש אינו נמכר דעבד משוחרר הוא ואמרינן בפרק איזהו נשך שאין הנכרי נמכר כעבד עברי והיינו דאמרינן לישא שפחה אינו יכול ולא מסתבר לך מיהא מאן דאמר גוד או איגוד בדמים ואכתוב לך שטר על הדמים דינא הוא דודאי יכול מימר ליה אי דמי לית לי' למיתן לך דמי אגדי' לך דלדמי צריכנ' והא דמקשינן מעבד משום דלבית הלל אפילו רצה ללוות ולפרוע נמי עובד את רבו יום אחד ואת עצמו יום אחד. + +Daf 13b + +וגוד או איגוד נמי שומעין לו. פרש"י ז"ל שלא רצה למחול לו כלום אלא קנה חלקי או אקנה חלקך נר' מדבריו דהיכא דא"ל חד לחבריה גוד ד' אמות ואוסיף דמים או ד' והוסיף דמים שזהו דינא דגוד או איגוד ויש שחולק ואומר דשלש אמות אינן ראויין להשתמש יכול לומר לו דמי לית ליה למיתן לך ואם לאוגודי לך לא בעינא דהנהו ג' אמות דמטו לי לא חזיא לדירה ולא משתרשי לי וסברא מעליא הוא ואי בעינא לך היכא דלא הוה להו לתרוייהו אלא שלשה אמות מהו מי מצו למימר חד לחבריה גוד או איגוד או דילמא אמר ליה לא בעינא לאגודי דלא חזי לי. ומסתבר' דאית דינא דגוד או איגוד כיון דהשתא נמי לא חזי לדירה לא למר ולא למר. +לא תאנו אלא בכרך אחד אבל בשתי כריכות חולקין. פרש"י ז"ל כגון תורה בכרך אחד ונביאים בכרך אחר ועל כרחך אין דמיהן שוין ואי לית ליה דינא דגוד או איגוד היאך הוא כופהו זה יאמר אני לא אתן לך עודף הדמים וגם לא אתן לך שאקבל ממך הדמי'.
ואין אנו צריכין לכך אלא אפילו דמיהם שוין אין אחד מהם יכול לומר לחברו קח לך תורה ואני נביאים או קח לך נביאים ואני תורה בתורת חלוקה הא למה זה דומה למי שיש לו שדה שאינו ראוי ליחלק ויש להם טרקלין שאינן ראויין לחלק שאין אחד מהם יכול לומר לחברו קח לך אחד מהם ואני השני בתורת חלוקה ומיהו מדינא דגוד או איגוד קא סלקא דעתין שיכול לומר לו כן.
ומסקנא דכל שתי כריכות שאינן עושין מעין מלאכה אחת כגון תרתי אמהתא דחד�� ידענא בסתרקי וחדא אפיה בשולי שאין בכאן דינא דגוד או איגוד פי' ואפי' דמיהן שוין וכל שכן אם אין דמיהן שוין אבל בשתי כריכות שעושין מעין מלאכה אחת לית דינא ולי' דיינא דחולקין אם שניהם שוין ואם אין שניהם שוין מסתברא דלית בהו דינא דגוד או איגוד כלומר גוד לך היפה בדמי' או איגוד משום דאמר ליה אין רצוני למכור כלום או שיאמר איני רוצה ליקח חלקך שבחלק הגרוע ואי בדמי לית לי למיתן לך שאם אתה עושה כן על כרחו אתה כופהו ליקח חלק חברו או בזה או בזה ואינו רוצה ליקח כלום והיינו נמי טעמא דשתי כריכות שאין עושין מעין מלאכה אחת ורע ויפה כשני מינין דמי ויכיל למימר למר מיבעי לי' הא והא ולמר נמי.
והא דאקשי' והא כתבי הקדש דתרוייהו צריכי להו לא הוה ליה לאוקומא בתורה ותורה דאי בשדמי שניהם שוין הא אמרן דלית דינא דגוד או איגוד אלא השתא קמ"ל שאינו אסור משום מוכר ספרי תורה וכי רצו פליגי. כנ"ל. וכתב רבינו הגדול ז"ל אבל בשתי כריכות אם רצו לחלוק חולקין ואי לא אית דינא דגוד או איגוד פיר' לפירושו גוד לך הכל או איגוד. + ה"ג בנוסחי עתיקי: וכן כל נביא ונביא מתחיל מלמעלה ומסיים מלמטה. ופרש"י ז"ל אם נזדמן לו סיום הספר למט' בסוף הדף מתחיל ספר אחר בראש הדף ואינו מניח חלק ביניהם כדמפרש לקמן שאם בא לחתוך חותך ונמצא זה ראש הכרך וגנאי הוא להיות דף זה משונה על חנם ואין הלשון נוח להתפרש כיון דהוה ליה למימר אם סיים מלמטה ומתחיל מלמעלה.
אלא הכי פירושא: שבין חומש לחומש של תורה צריך שיסיים באמצע הדף ויניח ארבע שיטין ויתחיל בשטה חמשית באותו הדף אבל בין נביא לנביא יכול הוא להתחיל למעלה בראש הדף באיזה מקום שיסיים הדף האחר וכן נמי אם נזדמן לו לסיים מסיים מלמטה ונמצא שלא הניח ביניהם כלום שאם בא לחתוך חותך ותרתי קתני וכן הדין בין תורה לנביאים כדקתני אידך.
ולמדתי פי' זה ממה שמצאתי בירוש' במסכ' מגילה וצריך שיהא משייר בין כל ספר וספר כמלא ארבע שטין ובנביא של י"ב שלש וצריך שיהא גומר באמצע הדף ומתחיל באמצעיתו ובנביא גומר בסופו ומתחיל בראשו, ובנביא של שנים עשר אסור. + +Daf 14a + + הא דתניא כל הספרים נגללין לתחלתן. פרש"י ז"ל מתחילתן לסופן ומדתניא קשתיה וכדי היקף בסופו וקשיא לשון לתחלתן ועוד שאין זה דרך כבוד שהרוצה לעיין בתחלתו יהא גולל וחוזר וגולל אותו כל שפה מתחלתו לסופו ועוד דתניא במסכת סופרים מפורש כל הספרים נגללי' סופן לתחלתן ותנן נמי במסכת ידי' גליון שבספר שלמעלן ושלמטן שבתחלה ושבסוף מטמא את הידים ר"י אומר שבסוף אינו מטמא את הידים עד שיעשה לו עמוד הא למדת שבסופו צריך עמוד ולא בתחלתו שמסופן לתחלתן הן נגללי' ועוד בפ"ק דמגילה בירושלמי ועושין עמוד לספ' בסופו ולתורה מכאן ומכאן לפיכך גוללין הספר לתחלתו והתורה לאמצעיתה ש"מ מסופה לתחלתה הוא נגלל.
וא"ת מ"מ קשיא הך דקתני וכדי היקף בסופו וי"מ מאי בסופו לסוף גלילתו שהוא תחלת הספר ולא שנא לשו' זה אלא להודיעך שמפני שהוא סוף גלילתו הוא עוש' כן כדי שיהא מגין על תחלת הספר. וי"א מאי לסופו לסופו ממש ומתחילתן לסופן הן נגללים משום דבתורה ונביאים וכתובים המדובקין כאחד עסקינן וגוללין אותן לסופן כדי שיהא ספר תורה גנוז באמצע ולא יעשה שומר לנביאים, כדרך פי' רב יוסף הלוי ז"ל.
ואי קשיא לך הא דאמר רב נחמן לצדדין קתני משמע דבשאר הספרים נמי בעינן כדי עמוד בתחלתן וכדי היקף בסופן ואפילו בספר נביאים או כתובים בלבד יש לך לפרש דהכי קא קשי' ליה אי ס"�� בסוף גלילתו של ספר צריך היקף להגין עליו היכי קתני סתם תחלתו וסופו כדי לגול והלא משונה זה מזה שבראש גלילתו צריך עמוד ובסוף גלילתו היקף. ומפרק רב נחמן לצדדין קתני ואין סופו ותחלתו שוין אלא בסוף גלילתו צריך היקף בין שהוא בראש הספר או לסופו.
ולפי עניות דעתי יפה אמר רבינו הגדול רבי יצחק זכרונו לברכה דהא דקתני כדי היקף בסופו כדי שיגלל בו העמוד ויקיפנו עליו והוא שלא ימח' בדוחק העמוד וכדי היקף עמוד קתני לפי שנראה שתורה נביאים וכתובים המדובקי' כא' גוללין אותן מסופן כלפי תחלתן עד שיגללו נביאים וכתובים כדינן וגולל מקצת ספר תורה כדינו כלפי ראשו מקצתו כלפי סופו נמצא נגלל לאמצעיתו כדינו ונביאים וכתובים לתחלתן כדינ' ואין הנביאים נגללין על ספר תורה שאסור לעשות כן כדאמרינן בפ' בני העיר מיכרך ספר תורה היכי כרכינן הא קא יתיב רפה אחבריה וכו' התם ובספרים שנגללין מסופן לתחלתן מפני שאין בהן אלא עמוד אחד והוא דחוק הרבה שכל הכתב גלול עליו עושין לו כדי היקף בסופו אבל ס"ת שהוא נגלל לאמצעיתו אין עמוד שבסוף נדחק כל כך מפני שאין כל הכתב נגלל עליו ועוד שכיון שהוא נגלל לאמצעיתו אי אפשר שיהא מהודק לפיכך אין מניחין לו כדי היקף בסופו ולא בתחלתו ובתורה נביאים וכתובים המדובקים כאחד הרי הן מהודקין נביאים וכתובים בגלילה אחת ועוד משנין אותם ממנהג שאר הספרים של נביאים וכתובים לפיכך עושין לו כדי היקף בסופו. +הא דאמרינן נשתיירו שם ב' טפחים שלא יהא ס"ת נכנס כשהוא דחוק. בדין הוא דלא לעביד אלא טפח אלא כיון דאפקיה רחמנא משתי אמות והוה ליה קרוב לשתי אמות ומחצה אשלמינהו.
ואי קשיא לך לר"י מאי טעמא מרבינן לשברי לוחות מונחין בארון רק לירבי מעמודין דקיימי בארון לדברינו איכא למימר משום דלא כתיבי באורייתא לא מרבי להו ואי קשיא לך לר"מ עמודין ואמאי לא קיימי מגוואי דהא איכא רווחא טובא. איכא למימר כיון דליכא קרא לרבויינהו לא עילינהו כלל אמרין ש"מ משום עמוד טפייה רחמנא להאי טפח. והא דאקשינן ואי ס"ד לאמצעיתו הוא נגלל ואין עושין ספר תורה וכו'. לרווחא דמילתא הוא דאקשינן ולעולם קים לן דתרי בתרי לא יתבי שיהא נכנס אבל לוחות לרבי יהודה מונחות היו שם לעולם ולא היו יוצאות. +נפיש ליה משני טפחים. קשי' לי ודילמ' על צדו הוא מונח שנמצא חצי ההיקף מונח על חציו ואינו שני טפחים אלא פחות. ותו קשיא לי דילמא כי קא אמרינן ארכו כהיקפו מונח לאחר שנגלל לאמצעיתו קאמרי' והאי לאו מילתא הוא שאין זה הקיפו דהא איכא רווחא דביני ביני דלאו היקיפו הוא ועוד דאין עושין ס"ת משמע דבספר עצמו קאמר שהוא נגלל לתחלתו וקמ"ל לימא ליה ס"ת שעש' משה רבינו של קלף היה ואינו ששה טפחים. י"לדכיון שרבי אומר איני יודע שמא ששה טפחים הוא כמו גויל.
אבל בפר"ח זכרונו לברכה מצאתי שכתב ואע"ג דגרסינן בירושלמי ובקלפים לא נתנו חכמים ז"ל שיעור וכו'. ורבי אמר כששאלו אותי שיעור ס"ת בכמה בקלף בכמה איני יודע דמשמע שכותבים בס"ת על הקלף כיון דלא אשכחן בתלמוד שעשה כך אין מתירין לכתחלה לעשות בקלף ומ"מ מצוה מן המובחר אינה אלא בגויל אלא דברי רבינו חננאל זכרונו לברכה ויש להם על מה יסמוכו ממה שכתבנו מדלא אמרי' ס"ת שעשה משה של קלף היה ולא נתנו בו שיעור משמע שנגלל הספר כהלכתו בגויל. +אמר לו הקב"ה למשה יישר כוחך ששברת. פי' סמוכין קא דריש משום דכתיב שברת ושמתם אלמא שברי לוחות חביבין לפני המקום ואלו היתה שבירתן קשה לפניו לא היה אומר לשומם בארון שאין קטיגור נעשה סניגור ומשום סמוכין דריש. האי אשר לשון אשרי. + +Daf 14b + + + +Daf 15a + + + +Daf 15b + + + +Daf 16a + + + +Daf 16b + + + +Daf 17a + + הא דתנן לא יחפור אדם בור. משום חפיר' הוא דקתני הכי ולא משום מיא דאפילו ליכא מיא נמי אסור דכל מרא ומרא דקא מחי מרפי ליה לארעא דהאי וכן שיח ומערה אבל אמת המים וברכת הכובסין משום מתונתא נינהו ובגמ' מפרש דצריך צריכי.
וק"ל, בור ושיח ומערה למה לי למתנינהו, וי"ל בור ושיח ומערה אורחיה דתנא הוא למתנינהו ואגב דתנא להו בכל דוכתא בהדי הדדי תננהו הכא ואע"פ דלא איצטריך למחשבינהו לכולהו. + גמ'. הכי גריס רש"י ז"ל: פתח בבור וסיים בכותל אמר אביי ואיתימא רבי יהודה מכותל בורו שנינו וליתני אלא א"כ הרחיק מבורו של חברו שלשה טפחים. וכך פי', פתח בבור וסיים בכותל, דקס"ד דכותל חצר קאמר ורישא וסיפא קשיא ליה דרישא לית ליה סיפא וסיפא לית ליה רישא כי ההיא דאמרי' התם פתח בכד ומסיים בחבית ומפרקינן מכותל בורו שנינו שהראשון כנס לתוך שלו ועשה כותל לבורו של שלשה כמו שזה עושה.
ואקשינן וליתני אלא אם כן הרחיק מבורו של חבירו ג' טפחים והיה במשמע שיכניס לתוך שלו שלשה טפחים שאין נקרא מרחיק ג' עד שיכניס לתוך שלו שלשה.
והקשו על פי' זה דילמא אי תנא הכי ה"א שהראשון לא הרחיק שהבא לסמוך בצד המצר סומך וזה עשה כל ההרחקה נמצאת או' שאם באו לחפור בבת אחת זה לא ירחיק אלא טפח ומחצה וזה טפח ומחצה לפי' תנא מכותלו שהראשון הרחיק שלשה מסתמא דאי לא הרחיק שלשה כמו שזה עושה היכי קתני שלעולם מרחיק זה שלשה הרי פעמים שהכותל עבה ולא בעי הרחק כל כך ופעמים שהכותל של טפח ובעי טפי ומשום הכי קתני מכותלו וזו אינה קושיא שהבא לסמוך בצד המיצר אף ע"פ שסומך אין האחרון מרחיק אלא חצי הרחקה שהיה עליו אם באו לחפור בבת אחת כדבעי לפרושי לקמן וכיון שזה כונס לתוך ג' למדנו שאם באו לחפור בבת אחת מרחיק כל אחד ג'. +הא קמ"ל דכותל בור שלשה טפחים. שכיון ששנינו מכותל בורו של חברו על כרחך הראשון הרחיק כשיעור הרחקה הקצוב במשנתנו שהוא ג' טפחים וקא קרי לה כותל ובא ללמד שכותל בור ג' טפחים, זה פירוש לפירוש רש"י.
ור"ח ז"ל גריס פתח בבור וסיים בכותל ליתני אלא אם כן הרחיק מבורו של חבירו ג' טפחים ואמר אביי מכותל בורו שנינו ומאי קמ"ל הא קמ"ל וכו'. ולפי גירסא זו נמי כך אנו מפרשים שאין לשון מרחיק אלא כונס לתוך שלו, ולפיכך הקשו בגמרא ליתני שיעור ג' טפחים על האחד לבדו ועל הראשון משמע דס"ל בא לסמוך סומך מדתנא סמוך לבורו ולא תנא נמי הרחקה אלא על הא' ושל שלשה טפחים וכיון שכן ליתני אלא א"כ הרחיק זה שלשה וממילא שמעי' דשיעור הרחקה ששה ומפרקינן מכותל בורו שנינו והראשון הרחיק. +ומאי קמ"ל. וא"ת קמ"ל שהבא לסמוך אינו סומך לאביי לא מצית אמרת ואיתמר נמי רב יהודה וכרבא אכתי ליתנייה בהדיא ומאי שנא דקרי ליה להרחקה דראשון כותל.
וי"מ לפי גירסת ר"ח ז"ל דקס"ד שאין צריך בין חלל בור זה לחללו אלא שלשה ולפיכך הקשו בגמרא ליתני מבורו של חבירו ג' טפחים שהרי זה צריך לעשות כל ההרחקה לפי משנתנו כמו שפירשתי. + ומפרקי' מכותל בורו שנינו. שהראשון הרחיק ג"כ שלשה נמצא שצריך הרחקה של ששה טפחים ומאי קמ"ל ליתני ששה מפורש הא קמ"ל וכו'.
ומחלוקת היא בהא דאמרי' הבא לסמוך בצד המצר. אביי אמר סומך שיש שפירשו שכשיבוא חברו לסמוך אינו מרחיק אלא שלשה טפחים שאין קדימתו מועלת לו אלא שאינו יכול לומר לו הרחק בורך אבל לעולם אין מחייבין א�� האחרון להרחיק אלא ג' טפחים שהוא דינו.
ויש שפירשו שמחייבין אותו להרחיק ששה טפחים, וכן דעת ה"ר משה הספרדי ז"ל ודעתנו ולהך סברא הא דאקשינן ממתני' דקתני סמוך לבורו של חברו אלא א"כ הרחיק שלשה טפחים וקס"ד מבור עצמו שנינו כלומר מחללו ובשסמוך למצר וקתני אלא א"כ הרחיק ג' טפחים לאו למימרא דבחצי הרחקה סגי אלא משום דקס"ד שאין שיעור הרחקת בור מבו' אלא שלשה טפחים טפח ומחצה לזה וטפח ומחצה לזה, ולשונות ראשונים שמעתי. + גרסת רש"י ז"ל: אמר לך אביי בא בידי' שאני. ולא דייקא דהא אביי דאמר סומך לאו משום דלא מרפי לארע' הוא דאמר אלא משום דכיון דליתא לניזק שהרי אין כאן בור סומך והכי נמי לא שנא דודאי אפילו בסלע הבא בידים ליכא היזיקא אלא לענין בור וכיון דליתיה לבור לאביי סומך.
ובכולהו נוסחי עתיקי דילן כתב הכא נמי כגון שבאו לחפור בבת אחת ודקארי לה מאי קארי לה סלע הבא בידים איצטריכא ליה וכו' וקשי' לן מאי ודקארי לה מאי קארי לה. דהא אע"ג דאוקמה למתניתין בבאו לחפור בבת אחת אורח' דתלמודא לאקשויי נמי קושי' אחריתי ואע"ג דמפרקה בהאי פירוקא גופיה וטובא איכ' בשמעתין בסמוך ולקמן בפירקין.
ויש שפירשו ודקארי לה מאי קארי לה דזה חופר וזה חופר ודאי בשבאו לחפור בבת אחת משמע ומפרק קס"ד דמקשה למימר דהא קמ"ל תנא דברייתא דאע"ג דבא בידי' ובא לחפור בבת אחת לא בעו רווחא טפי ומיהו הוא הדין ללא באו לחפור בבת אחת. וזה הפירוש אינו כלום דהא מכל מקום מנ"ל למקשה הך סברא כי היכי דתיקשי ליה.
ויש שטועין לו' אורח' דתלמוד' בהכי למקשה מינה כי היכי דתחוור שמעת' כי ההי' דבריש פירק' קמ' דאמר נפל שאני ודקארי לה מאי קארי לה ומפרקי' סיפא איצטריכ' ליה וכו' ואע"ג דליכ' מינה ראיה לאקשויי מינה ומפרק לה ופי' ודקארי לה מאי קארי לה כלומר אדרבא הוי סייעתא למאן דקא מקשת עליה, ופריק לא תיובתיה ולא סייעתיה ומאן דמקשה יגדיל תורה ויאדיר.
וזה אינו כלום שאין דרך התלמוד להקשות אלא אם כן מחוורא שמעת' טפי כפי דעת המקשה וההיא דבריש פירקין קס"ד דכי היכי דלמעלה מד' אמות אין מחייבין אותו אע"פ שנפל כיון דליכא היזק הכי נמי למטה מארבע אמות אי ס"ד היזק ראיה לא שמי' היזק ודקתני נפל משום סיפא הוא ומ"מ מתרץ ס"ל דכיון דגלי אדעתייהו דקפדי בהיזק ראיה קפדי ואם נפל מחייבין אותן לחזור ולסלק היזיקם וזהו פירוש אותה שטה נכון וברור שם.
והא דשמעתין הכי פירושא: ודקארי לה מאי קארי לה, דהא קתני זה חופר וזה חופר, ועל כרחך מדלא תנא סלע הבא בידים זה מרחיק וזה מרחיק ש"מ לומר בבת אחת הוא דקאמר ר"י הכי והכי קאמר סלע הבא בידים וזה היה חופ' מכאן וזה היה חופר מכאן כאחת זה מרחיק שלשה וזה שלשה טפחים. ופרקינן דמקשה סבר הא דקתני זה חופר וזה חופר לא משום בת אחת הוא דקתני אלא לומר לך דבהרחקת ג' טפחים סגי סד"א וכו' כלומר דחזייה תנא לדעתייהו דאינשי למימר שצריך יותר משלש וקמ"ל איהו שמותר לחפור בהרחק' של ג' טפחים וכיון דהיתירא אתא לאשמועי' לא הוה ליה למיתני זה מרחיק ג' טפחים בלחוד דהאי לישנא משמ' דהוה ס"ד דלא צריך כולי האי ואתא לאשמועינן בה איסור' להכי תנא זה חופר וזה חופר לומרדי להם בכך ואינ' צריכין הרחקה יתיר' מזו.
ומצאתי נוסחאו' דלא גרסי כלל ודקארי לה הכא, וכן נראה מפירושי הרב רבי יוסף הלוי ז"ל. + +Daf 17b + + + +Daf 18a + + הא דאקשינן בכולה שמעתא טעמא דאיכא כותל הא ליכא כותל סמיך. איכא לפרושי דאליבא דרבנן מקשינן כלו' כיון דלא בעי רבנן גירי אלא אפילו בל�� גירי על המזיקלהרחיק כי ליכא כותל אמאי סומך אבל לר' יוסי ודאי כי ליכא כותל סומך דהא ליכא למימר הכא כל מרא ומרא דקא מחית וכו'. ואיכא לפרושי כיון דאפשר דכל הרחקות דמתני' מודה ר' יוסי דגירי נינהו כדבעי' למכתב קמן ואלו איתיה לכותל הוו גיריה השתא נמי כגיריה דמו דהא ההיא שעתא דבני לכותל הוו גיריה וכיון דסמך סמך ובין לרבנן בין לר' יוסי לא מצי למימר אסמוך אלא האידנא וכי עבד' כותל אשקלי' דהשתא ליכא היזיקא כלל לא גירי ולא דלאו גירי שכיון שסמך קשה הוא לסלקו ונמצאו כל היום מתעצמין בדין והיינו דאקשינן הא ליכא כותל סמיך ולא דחינן כי ליכא כותל סמוך עד דבני לכותל דהשתא ליכא הזיקא ואם נפשך לומר דילמא מהשתא נמי זרעים מחלידי' את הקרקע שהכותל מתקלקל בו לכשיבנה תינח זרעים ריחים ותנור מאי אית לך למימר.
וי"מ הא ליכא כותל סמיך ולא מסלק ליה לכשיבנה הכותל שא"ת שצריך לסלקן לישמעינן מתניתין אע"ג דליכא כותל ואין זה נכון בעיני שאין לדקדק מל' מתני' כך דמרחיקין מן הכותל בשכבר סמך ובא לבנות כותל נמי משמע. +הא דתנן לא יפתח אדם חנות של נחתומין ושל צבעים. פרש"י ז"ל מפני שהעשן קשה לאוצ' וביין התירו שאין העשן קשה ליין ומשמע דהני עשנן תדיר יותר משאר בני אדם ולפיכך יכול למחות באלו ואיכא למידק והא קיי"ל דיין מעושן פסול לנסכי' משמע משום דאישתני לריעותא איכ' למימר דילמא כי קי"ל הכי בכגון חמרא דרב יוסף דאמר אפילו שרגא נמי קשה ליה ולא מחוור אי נמי יין מעושן שפסול לנסכי' לא מפני שנפגם אלא מפני שנשתנה והכי נמ' משמע בבכורות תדע נמי שהרי אף יין מבושל פסול לנסכים כדאיתא במסכת מנחות ויש ראיות שאינו אלא משביח וכן משמע גמ' ירושלמית דקאמר ביין התירו מפני שמשביחו אע"פ שהוא ממעיטו וכן אמרו ביין מבושל במסכת תרומות (יא,א). ויש לפרש דהאי עשן דהכא לאו עשן תדיר וגדול הוא שיהא היין מתעשן בכך אבל עשן שהוא גדול ותדיר שהיין נעשה מעושן לא התירו שהוא פוגם היין ולא משביחו, ור"ת ז"ל פירש לא מפני עשן אלא מחמת הבלא וסרחון וביין התירו שההבלא משביחתו. +דירה שאני. פי' רש"י ז"ל עיקר, שפי' חנות ורפת בקר דירתו של אדם הן ואין לנו לאסור דירתו עליו אלא א"כ ההיזק מוכן, אבל מי שפירש שאין אדם עשוי לעשות דירתו אוצר כלל ואפילו ללישנא קמא דאמר מימליכנא בהא לא מימליך כמדומה לי שטעה שמצאתי בירושלמי כנגד דירתו מהו אמר ר' אחא כ"ש דירתו אלמא כי קתני תחת אוצרו של חברו רבות' קתני וכ"ש דירה וכי קתני היתה רפת בקר קודמת לאוצר מותר כגון שהיה משתמר שם בציבי ותבנא ונמלך לעשות אוצר של תבואה ופירות +טעמא דאיכא בור הא ליכא בור סמיך. אי קשיא לך אי הכי היכי קתני סיפא אם הבור קדמה קוצץ ונותן דמים הוה לי' למיתני קוצץ ונותן דמים דהא בשהבור קדמה עסקי' לא תיקשי לך דילמא משום סיפא תנא אם. +תא שמע לא יטע אדם אילן וכו' הא לאו משום עבודת הכרם סמיך. בדין הוא דהוה ליה לאקשויי טעמא דארבע אמות הא טפי לא ואי משום בור עשרים וחמש אמה מיבעי ליה ומתני' גופא קשיא ליה אלא היינו טעמא דאי לאו מתניתא דילמא הוה דחי ליה משום בור קאמר וכי ליתיה לבור לא צריך להרחיק כולי האי ולהכי אקשי' טעמא דמשום כדי עבודת הכרם א"נ אלומי קושיא הוא למיפרך מהנך ד' אמות גופייהו. +הא דאמרינן דיקא נמי דקתני אם היה גדר בנתים. לא אתחוור לי דהא מעיקרא נמי פשיטא לן דטעמא משום כדי עבודת הכרם וכי איכא גדר פשיטא דסומך וא"ת דיקא נמי מגופה דמתני' דטעמ משום עבו��ת הכרם כמתניתא לא משמע סוגיא הכי ואפשר שהשרשין מכחישין את הקרקע שאינה ראויה כ"כ לאילנות כדאמרי' בקמא למח' אייתי לי מקוריהו אבל לזרעי' ראויה היא כשהיתה שאלמלא כן היאך הוא סומך ולהכי אקשינן מעיקרא היאך יכול לסמוך לשדה לבן הרי למחר יטע שם אילן או יחפור שם בור ומעכשיו צריך הרחק' טפי טובא אלא ש"מ בא לסמוך סומך.
והשת' אוקימנ' דמפסיק צונמא, ודיקא נמי מדקתני זה סומך וזה סומך משמע דלשניהם מתירין לסמוך ממש בלא שום הרחקה כל מה שירצו ואפילו זה אילן וזה אילן.
ומ"ש רש"י ז"ל בקושיי' הא לאו משום עבודת הכרם סמיך ואע"ג דסופו שיתפשטו ויזיקו בין לעכב המחרישה בין לחפירת בור אינו נכון לפי דעתי שאם לעכב המחריש' לכולי עלמ' אמאי סומך הניזק מצוי מעכשיו שהרי אינו יכול לחרוש שדהו והיינו עבודת הכרם ממש והיינו אילן סמוך לבור דשדה בלא חרישה אי אפשר אבל בלא בור אפשר ובכי האי גונא לא אמר אביי סומך אלא לענין מחרישה לא שכיח היזק דשרשין למטה הולכין ואם מצא קוצץ והם שלו אלא משום בור ואילן מעכב עליו לרבא ולא לאביי. +והא דאמרי' ואי לאו צונמא והיו שרשים יוצאים לתוך של חברו מעמיק ג' טפחים וכו'. קשיא לן אמאי לא יעקר את הכל וראיתי בפי' הרב אב ב"ד ז"ל שפי' ה"ק ואי לאו צונמא השתא שבשעה שסמך היתה צונמא ואיתרמי מילתא שנטלה הצונמא משם וליתה השתא.
ולא מחוור לן שאם לא סמך אלא משום שהיה שם צונמא כשנעקרה יעקור הוא את האילן אלא אף בשנטע שלא ברשות קאמר ואי בעי האי לומ' לו עקור אילנך יכול הוא לומר כן אלא מתני' הא קמ"ל דקוצץ השרשין והן שלו כדקתני קוצץ ויורד והעצים שלו כך תירצו רבותינו ז"ל הצרפתים. וקשה לי היכי קתני ג' טפחים אפילו טובא נמי יחפור כיון דשלא ברשות הוא עומד שם ואם רצה קוצץ, אלא ה"פ: ואי לאו צונמא וזה סמך שם שלא ברשות והחזיק והיו שרשין יוצאין מעמיק שלשה טפחים ותו לא שהרי החזיק. +אי הכי אימא סיפא ר' יוסי מתיר בחרדל וכו'. ואי לא סמיך היכי משכחת לה. פרש"י ז"ל ואי לא סמיך איניש היזק למיצר חברו אפילו בשאין שם דבר הנזוק ואית ליה לר' יוסי דאלו שניהם מזיקין הם משכחת לה דליסמוך חד מיניהו בריש' הרי חברו מעכב עליו.
פי' לפירושו: אי אמרת בשלמא הבא ליסמוך בצד המצר סומך והכי נמי כשסמך א' מהם אין חברו יכול לעכב עליו עכשיו כשבא לו לסמוך י"ל לו כי היכי דאת לא ארחק' אנא נמי לא מרחקנ' ואע"פ שסמכת בתחלה נהי דאהני לך דלא מצינא לומר לך הרחק חצי הרחקה אבל מ"מ כי היכי דאת לא ארחקת אנא נמי לא מרחקנא כלל אי אמרת דאין א' מהם יכול לסמוך בתחלה בצד המצר והכא בשבאו שניהם לסמוך בבת אחת או שסמך א' שלא ברשות היכי שרי ר' יוסי בלא הרחק' הא ודאי מצי כל חד מיניהו למכפיה לחבריה לארחוקי פלגו הרחק' אלא ש"מ הבא לסמוך סומך.
ונוסחי ספרד שכתוב בהן למה ליה למימרא ליה הכי נמי מפרשינן להו למה אומר לו עד שאתה אומר לי דמשמע שאינו יכול לכופו לזה להרחיק אדרבה יכפנו להרחיק אף הוא חצי ההרחקה שאם קדם וסמך שלא ברשות סמך ולמה ליה למימר עד שאת' אומר ליה וכו' דמשמע שאם הראשון רוצה להרחיק אף זה יש עליו להרחיק ואם אינו רוצה אף זה אינו מרחיק אלא ש"מ בא לסמוך סומך וכדפרישית.
ואי קשיא לך וכי ס"ל הבא לסמוך סומך מי ניחא והא גבי בור צריך השני להרחיק שלשה טפחים לדברי הכל איכא למימר גבי בור שאני דכי מרחיק ג' טפחים מהני ומפני שסמך הראשון לא נשבר זה וצריך להרחיק שלשה כדי שלא יהא סותר בידי' בור של חברו ומ"מ אינו מרחיק אלא ג' טפחים ול�� מהני בהכי הקדמתו של ראשון אבל גבי חרדל ודבורים אין חצי ההרחקה מועלת כלום שהרי באו' ואוכלו' וכיון שזה לא הרחיק אף זה אינו צריך לעשות כל ההרחקה וחצי ההרחקה אינה מועלת כלום ועוד דהתם כשחפ' הוא שעשה כל הנזק ולא עכשיו אבל בחרדל עכשיו הוא מזיק כל שעה ושעה הילכך כיון שזה אינו מרחיק אף זה אינו מרחיק. + +Daf 18b + +ואוקימנא בלוקח. פי' שזרע חרדל בתוך שלו ומכר חצי שדהו ובא זה להעמיד דבורי', כך פרש"י ז"ל.[או] שזרע (או) חרדל ומכרו ובא הוא להעמיד דבורים. +ואקשינן אי בלוקח אי איכא ירק אמאי מרחיק ועוד מאי טעמא דר' יוסי אפילו משרה וירק נמי. כלומר אפילו א"ת לרבנן שמא אין מקחו מועיל לו לר' יוסי דמתיר בחרדל ולא מצי לכוף אותו להרחיק חצי ההרחקה משום שהוא לוקח ומפני כך אף הוא אינו מרחיק כדפרישית אלמא מקחו מועיל לו א"כ אפי' משר' וירק נמי.
ומקצת נוסחי דכתיב בהו ועוד מאי טעמא דר' יוסי ועוד אפי' משרה וירק נמי ה"ק ועוד מ"ט דר' יוסי שהתיר בשניהן היה לו להתיר בחרדל ולאסור בדבורים שירחיק לגמרי כל ההרחקה ואע"פ שאמרנו בסומך שכיון שזה אינו מרחיק אף זה אינו מרחיק ה"מ בבא לסמוך ראשון בצד המצר שאלו רצה הלה לסמוך עכשיו היה יכול לכופו להרחיק הילכך אין הקדמתו מועלת לחייבו לזה כל ההרחקה אבל בלוקח על השני להרחיק הכל ואם תעמידנה בלוקח שסמך חרדל ודבורים מאי טעמא א"ר יוסי מפני שיכול לומר לו היה לו לומר מפני שהוא לוקח, ועוד אפילו במשרה וירק יתיר כדפרישית. + ה"ג וכן גריס רש"י ז"ל: אמר רבינא קסברי רבנן על המזיק להרחיק את עצמו. ולא גרסינן טעמא דאיכא ירק, וה"פ: לעולם בלוקח, וקסברי רבנן על המזיק להרחיק את עצמו ואע"פ שסמך ברשות וכן מצינו לרבי' הגדול ז"ל במקצת נוסחי ההלכות שהעמידה בלוקח.
ומאן דגריס וטעמ' דאיכא ירק מצי לפרושה הכי, הכא בלוקח עסקינן שסמך משרה ברשותו וכי ליכא ירק לא מצי למימר הרחק משרה שלך שאני רוצה לעשות שם ירק למח' שאין צריך להרחיק שיעשה זה ירק שיזיקנו הואיל והו' לוקח.
ואיכא למידק הכא היכי קסברי רבנן בלוקח צריך להרחיק והלא משנתנו היא שאין צריך להרחיק דתנן ואם האילן קדם לא יקוץ ואוקימנ' בלוקח איכא למימר א"א בהרחקות אלו זו דומה לזו דמתני' באילן הואיל וליתנהו לשרשין עד זמן מרובה והזיקא דלא שכיח חששו חכמים להפסד גדול שלא עלה על דעת המוכר לקוץ אילנותיו שיש לו בכל שדהו מפני בורו של זה תדע לך דהא קתני רישא אם הבור קדמה קוצץ ונותן דמים מה שאין כן בשאר ההרחקות שבנזיקין, ורש"י ז"ל כך פי' דכיון דברשות נטע שאינו מזיקו עד זמן גדול לא חייבו חכמים לקוץ בלא דמים בשביל הזיקא דיחיד ואף אנו נאמר דסיפא תקנת' היא ואינה דומה לשאר הרחקו'.
ולבי מגמג' בדבר זה מהא דאקשינן לקמן מאי שנא גבי עיר דקתני אינו נותן דמים ומאי שנא גבי בור ואי ס"ד איתי' פרש"י ז"ל שאני שרשי' דלא מזקי אלא לאחר זמן מרובה אבל גבי עיר מכי נטע לאילן איכא משום נויי העיר אלא איכא למימר טעמא כדפרשי בירו' מפני ישוב העול' באילנות ולפיכך הקלו בה ולהכי ניחא לי האי דאקשינן ליה אעיר.
ואקשינן מכלל דר' יוסי סבר על הניזק להרחיק את עצמו הואיל והוא לוקח המזיק ויש לפרשה אפי' בלא לוקח משום דאי ס"ל על המזיק כרבנן ה"נ ירחיק כל אחד חצי ההרחקה כיון ששניהם מזיקין ואע"פ שזה שסמך חרדל ברשות סמך דהא אמרי רבנן על המזיק להרחיק את עצמו ואפילו סמך ברשו' ואי לא סבר כרבנן בשסמוך ברשות ירחיק כל ההרחקה אלא שמע מינה אפילו בעלמא נמי סבר על הניזק להרחיק א"ע אי על הניזק להרחיק אפילו משרה וירק נמי.
ומפרקי' אלא לעולם רבי יוסי על המזיק סבירא ליה והכי קאמר להו לרבנן תינח משרה וירק אלא חרדל ודבורים מזקי אהדדי כלומר רבי יוסי לא בא להתיר בחרדל בכל ענין אלא הכי קאמר להו לרבנן חרדל ודבורים מזקי אהדדי ומשום הכי מתיר ר' יוסי לסמוך ואם ירחיק אף חברו כמותו ולא היתר גמור הוא שאם רצה כופה אותו להרחיק חצי הרחקה.
וקשה לי למה ליה לאוקמה בלוקח, לימא בבא לסמוך ואינו סומך כדאוקימנא מעיקרא והאי מתיר דקאמר ר' יוסי שמותר זה לסמוך בלא הרחקה אם לא הרחיק חברו כמותו איכא למימר הכי נמי קא' אלא לעולם בעלמא על המזיק ס"ל ולא בלוקח ולאו משום שהבא לסמוך סומך כדקס"ד מעיקרא אלא ה"ק להו רבי יוסי לרבנן וכו'. ולא היתר גמור בא להתיר אלא או ירחיקו שניהם או לא ירחיקו כלל ועכשיו יקשה עלינו מה שכתב רבי' בהלכות דמתני' בלוקח ודקא פריש רבינא דהוא בתרא אבל בספר המלחמות פירשתי פי' אחר על דעתו של רבינו ז"ל ולשונות אחרות יש בשמועה ואין מתחוורים וגם בזה הל' שכתבנו השמועה עולה בנושי ובדוחק.
ויש גירסא אחרת: אלא א' רבינ' קסברי רבנן על המזיק להרחיק את עצמו וטעמא דאיכא ירק הא ליכא ירק סמיך. וראיתי לרב ר' יוסף הלוי ז"ל בה פי' נכון כלומר קסברי רבנן על המזיק להרחיק את עצמו כשיזיק ואע"פ שסמך בשעה שאין שם ניזק וכיון שכן יכול הוא לסמוך מתחלה עד שיבא הלה ויסמוך וההיא שעתא זה שהוא מזיק מרחיק את עצמו ולא מיתוקמא השתא בלוקח ושנוי דשנינן לרבא בכולה שמעתא ליתנהו, ולשון הגון הוא זה.
ולפי דרך זו אני חוזר לפרש התם שמע בתחלתו בחוור השמועה דייקי' טעמא דאיכא ירק הא ליכא ירק סמיך ודחינן לה כי ליכא ירק נמי לא סמיך והא קמ"ל דה' ניקשו לירק ומאי מן הירק דקתני מן הירק שזה עתיד לזרוע בשדהו למחר וליומא אוחרא, וכן מן הבצלים ומן הדבורים.
ואקשינן אי מתני' בדליכ' ירק ודבורים אימא סיפא וכו' ותנא עלה רבי יוסי מתיר בחרדל מפני שי"ל לו אני אין עלי להרחיק אדרבה עליך להרחיק הכל שאתה בא בגבולי ואוכל לגלוני חרדל. ומזיק אותו ואע"פ שאתה ניזוק נמי בכך אתה שהבא' נזק על עצמך והיה לך שלא תאכל ואי בדלא סמיך דבורים היכי משכחת לה שיתיר אדרבה ר' יוסי יהא אוסר על בעל הדבורים לפי הטעם שלו. בשלמא אי אמרי' הבא לסמוך סומך משכחת לה בשכבר סמך שם דבורים וכיון דסמך סמך. אלא אי אמרת בדליכא דבורים וירק היא מתני' היכי משכח' לה לדר' יוסי. ונוסחי ספרד גרסי למה ליה למימרא הכי, ועולות לפי פירושנו.
ומפרקינן אלא אמר רב פפא בלוקח, כלומר לעולם הא דקתני מתני' מן הירק ומן הבצלים ומן הדבורים דוקא קתני בדאיתנהו לניזקין אבל כי ליתנהו לא מרחיק ולא משום דבעלמא הבא לסמוך סומך אלא משום דהכא בלוקח שלקח משרה וחרדל עסקינן כגון ראובן שמכר שדהו לשני בני אדם לזה משר' ולזה ירק לזה חרדל ולזה דבורים וכי ליכא ירק ודבורים לא מצי האי למימר לחבריה ארחיק דילמא מימליכנ' ועבדינ'.
ואקשינן אי בלוקח ואהני ליה מקחו דכי ליכא ירק לא מרחיק כי איכא ירק נמי אמאי מרחיק ותו מאי טעמא דר' יוסי אפי' משרה וירק נמי תהני לי' מקחו ולא ירחיק כי היכי דאהנו לבעל דבורי' דלא מרחיק אפי' כי איכא חרדל.
ואידחו להו הני שנויי ואמרי אלא אמר רבינא קסברי רבנן על המזיק להרחיק את עצמו לעולם כשיזיק ואע"פ שסמך תחלה הילכך בבור דקא מרפי' אארעיה ומזיק מהשתא אינו סומך אבל בהנך טעמא דאיכא ירק הא ליכא ירק סמיך השתא ומרחיק כשיעשה מזיק וכ��להו שנויי דלעיל בגפת וזרעים ותנור וכיוצא בהן ליתנהו אלא כי ליכא ניזק סומך וכשמזיק מרחיק כדינו.
ואקשינן מכלל דרבי יוסי סבר על הניזק להרחיק את עצמו לעולם ומשום הכי קאמר רבינא קסברי רבנן דאי לרבי יוסי משום דמהניא ליה הקדמה ודאי מחתלה יש לו למונעו שלא יסמוך דהבא לסמוך אינו סומך אלא על כרחין רבי יוסי לא התיר אלא משום דאפילו בבאין כאחת על הניזק להרחיק אי הכי אפי' משרה וירק נמי.
ומשמע לי דמצינן הכא למיפרך כדפרכינן בעלמא והאמר רב אשי כי הוינ' בי רב כהנא הוו אמרי מודה ר' יוסי בגירי והיכי לא מרחיק בעל דבורי' דאינהו גירי הוו כדתנן מרחיקים את השובך מן העיר וקי"ל כי ההיא מתני' ולא פליג בה רבי יוסי וכן מצאתי בתוספתא וכך היה רבי יוסי אומר מרחיקין את הדבורים מן העיר חמשים אמה כדי שלא ינשכו את בני אדם ש"מ דמודה רבי יוסי בכי האי גוונא דעל המזיק להרחיק והיזיקא דיחיד נמי כהיזיקא דרבים הוא כדמוכח לקמן בעובדא דבי מר מריון אלא היינו טעמא דלא פרכינן הכי דעדיפא לן טובא למיפרך מינה ובה ולאהדורי קושיי' לדוכתא אי הכי אפי' משרה וירק נמי.
ומפרקינן אלא לעולם רבי יוסי על המזיק ס"ל דמרחיק את עצמו כשיזיק כרבנן ולא כשעלה על הדעת דבעל דבורים הוא הנקרא מזיק לבדו ומפני שהוא בא בתחומו של חברו אלא שניהם מזיקין ושניהם כופין זה את זה להרחיק כל אחד חצי ההרחקה ור' יוסי לאו לנפשיה קאמר שיהא מותר לסמוך מעיקר הדין אלא לרבנן קאמר להו אם אין בעל דבורים מרחיק למה ירחיק זה והלא הוא הגורם הגדול בנזקי' הללו שהן באות ואוכלות בשלו והכי דיק' לישנא דגמרא דקאמר הכי קאמר להו רבי יוסי לרבנן וכו' דמשמע לא שיהא רבי יוסי מתיר מן הדין אלא לרבנן קאמר להו כי קושיא תינח.
והדר מסקינן דרבי יוסי לאו טעמא דנפשיה קאמר להו לרבנן אלא לדידהו קאמר להו ולדבריהם קאמר להו והכי קאמר לדידי אפי' משרה וירק לא בעי רחוק וכ"ש חרדל ודבורים אלא לדידכו תינח משרה וירק אלא לחרדל ודבורים תרוייהו מזיקי אהדדי וכדפרישי'.
והאי פירוק' דמפרקי' השתא דר' יוסי על המזיק ס"ל והכי קאמר להו לרבנן וכו' כלומר שלא התיר מן הדין אלא משום שאם אין זה רוצה להרחיק אף זה אינו צריך להרחיק הוא מן הדין דמצי לפרוקי הכי מקמי דתיתי ודרבינ' אלא שלא עלה פירוק זה על דעת עד עכשיו.
ומכ"מ דברי רבינא לא נדחו אלא במקומן הן עומדין לפר' בהן כל ההויות שהקשו על רבא מכולה מתני' דמתוקמי כולהו כפשטייהו וטעמא דאיכא נזק הא ליכא ניזק סמיך השתא וכי אתו הני מרחיק דבא לסמוך אינו סומך הוא ובהכי סלקא כולה שמעתא שפיר וכהוגן.
נקטינן השתא לפום נוסחא דרש"י ז"ל ולפירושה דכל הנך הרחקות דמתני' כגון הבא לסמוך גפת וזבל ורחיים ותנור למצר חברו ואין שם כותל א"נ הבא לפתוח חלונות לחורבתו של חברו שאינו מזיקו עכשיו לענין היזק ראיה שאין עשוי לתשמיש אעפ"כ יכול לעכב עליו ולומר לו למחר אני בונה שם כותל או אני בונה חורבתי ונמצאת מזיק אותי וההיא שעתא הוו גיריה דידיה ויכול לעכב עליו דמודה רבי יוסי בגיריה ולא מצי למימר ליה השתא סמכינ' וכי אתית למבל בצד המצר מסלקנא להו שקשה הוא לסלקו מאחר שסמך ועוד דילמא מחזיק עליה וא"ת כתיב ליה שטר' בהכי א"ל לא בעינא שאם כן אני צריך להיות שומר שטרי מעכברים ואע"פ שנראה לנו שאינו יכול להחזיק עליו הואיל ואינו מזיקו עדיין בכך אי א"נ לדברי האומרים שהיזק ראיה אין לו חזקה מצי למחויי מהאי טעמא דאמינא כדמפרשינן לעיל בתוך תיובתי דאותבינן עליה דרבא.
וכענין זה אמרו בירושלמי בפרק חזקת הבתים הכא את אמר פתח כנגד פתח מותר פי' בתוספתא (ב,ה), והכא את אמר פתח כנגד פתח אסור, פי' במשנתנו (ס' ע"א)א"ר יוחנן שנייה היא בגנות שנתנו להפריח א"ר נסה וחרבותם לא נתנו לבנו' וסלק' התם בתיובתא ושמעינן מינה דחורבא שעשוי' ליבנות אינו רשאי לפתוח שם פתח וחלון כנגד חלון וכן כתב הרב רבי אברהם בר' דוד ז"ל בתשובה אלא שהוא פירש הירושלמי בענין אחר ומ"מ עלה לו ממנו שחורבות עשויות הן ליבנות.
ולפי הגרסא האחרת ופירוש' הנכון שכתבנו אין אדם יכול למחות ביד חברו שלא לסמוך וכשיבא הלה לסמוך הוא מוחה בידו ומשום דילמא מחזיק עליה ליכא למיחש שכיון שאינו יכול למחות אין לו חזקה ואיתא להא מילתא פרק חזקת הבתים (בבא בתרא נט,א). +ואי באטרפ' הדר פארי. אי קשיא א"נ פארי הדר אכלי ליה ולעולם לא יפרה ולא ירבה אימא למימר שהוא חד וטעמו אותו פעם אחת שוב לא יאכלו ממנו ומ"מ הוזקו הדבורים באותה אכילה שחוזרות ואוכלות את דבשן הרב רבי אברהם בר' דוד ז"ל. + +Daf 19a + + הכי גרסי' במתני' בכולה: וסד בסיד בוא"ו, דאי ס"ד סיפ' קתני או סד בסיד ורישא וסד בסיד פשיטא דרישא דוקא דאי לאו הכי ליתני רישא או כדקתני בסיפא ועוד היכי דחינן דילמא משום דלא דמי האי היזיקא להאי הזיקא אי לא ערבינהו ליתנינו כחד לישנא אלא ודאי ש"מ דתרוייהו וסד גרסי' ומשום דלא ערבינהו ידעינ' דחד מיניהו או בעו למימר ומסתמא סיפא הוא דקתני או שאינו היזק גדול כי ההוא דרישא ומסברא הוא דנפקא לן והכי איתא בנוסחי עתיקי ובתוספתא נמי קתני בכולהו וסד בסיד, אלא שרבינו הגדול כתב בהלכות בסיפא "או". +משום דמשתכי לה לקדרה. פרש"י ז"ל ששוברין את הקדרה ולא מחוור שבכל מקום אין לשון זה אלא לשון חלודה כמו שכתב הוא עצמו ז"ל ואמרינן בפרק ואלו מציאות דשיתוך טפי ואמרינן נמי בעלמא ששמים משתכין עליהן כנחשת ואקשיתיה לרב ז"ל לפרושי הכי משום גיזי צמר וגיזי צמר שאין דרכן של בני אדם להטמין בהם וקתני.
ולא היה צריך ז"ל לכך דלשון חלודה הוא כמשמעו ומתוך כך המאכל מתקלקל וכיון שהמאכל מתקלקל בתוכו אין אדם טומן בהם ולא דמי לציפי צמר דהתם משום חשיבות' הוא או שהם מוקצים למלאכה אחרת אבל האי דמקלקל ליה למאכל לא קתני.
ויש מי שאומר הואיל וכן אין דרכן של בני אדם להטמין בהם כלל והוה ליה מילת' דלא שכיחא ולא גזרו בה רבנן ומותר לגמרי.
ובמס' שבת ירושלמי [ד,א] גרסי' התיב רבי שמאי הרי סלעים מרחיקי' אותן מן הכותל מעתה אסור לטמון בהם א"ר יוסי לא שהסלעים מרותחות אלא שהן עושין חלודה והן מלקות ארעיתו של כותל והא תני אין טומנין בסלעים תפתר בסלעים של כסף אית תניי תני אין טומני' בסלעים ואית תניי תני טומנין בסלעים אמר ר' חסדא מאן דמר טומנין בסלעים בשל זהב ושל נחשת ומאן דמר אין טומנין של כסף.
ומשמע דגמרא דילן לית ליה הך סברא אלא כל הסלעין מרתיחין דאי אית ליה הכי מאי קא קשיא ליה נימא אין הסלעים מרתיחין אלא שהן מלקין ארעיתו של כותל והכ' לא שמיע לן בריית' דליתני אין טומנין בסלעי' ואפשר משום דקים ליה שהסלעים של כסף מרתיחי' לפיכך הקשו אמאי לא שנאה במשנה.
וא"ת א"כ מאי קא קשיא ליה ממתני' דהכ' דהא לאו משום מרתחא הוא אלא שמלקין ארעיתו של כותל אפשר דכיון דקתני ליה גבי היזיק' דהבל' קים ליה דאי אפשר שלא יהו מן הסלעים שהן מרתיחין ומכאן נמי משמע שהסלעים האמורין כאן לא של אבנים הן אלא של מתכת שהן המעלין חלודה. +מחרישה ותיפוק ליה מש��ם זרעים. בדין הוא דהוה ליה למימר לעכב עליו משעת חרישה אלא דעדיפ' מינה אמר ליה דלאו בשופטני עסקינן לחדוש שלא על מנת לזרוע וכן אתה אומר במאי דאקשי' ליה ותיפוק לי' משום מיא. +למימרא דזרעים לצדדין משתרשי. איכא דקשיא ליה ומי איכ' למ"ד דלאו לצדדין משתרשי כלל אם כן בטלת דין ערוג' דאמרי' התם ערוגה ששה על ששה מביא לתוכה חמש זרעונים וכולה כדאית' בדוכתא במס' שבת. ולאו קושיא היא דאין הכי נמי דלאו לצדדין משתרשי מיהו מינק ינקי מעפר שבצדדין ואיניקה הואדהא קפיד רחמנ' ואסר דלא לינקו אהדדי ואע"פ שאין השרשין מתערבין. + +Daf 19b + +והא דתנן המבריך גפן אחד בארץ אם אין על גביו. לאו משום יניקה קאמרינן דכיון דבגפן אחד הוא והוברך כלו בארץ שאין עיקרו נראה ליכא משום עירבוב ומשום יניקה לחודה לא מתסרי שהרי הוא זורע את הצדדים אע"ג דאיכא יניקה כדכתבי' ותנןנמי מחיצת הכרם שנפרצה כו'. אלמא אע"ג דאיכא שרשין דקא ינקי לא מיתסר כיון דליכא עירבוב ובמסכת כלאים שנינו כמה משניות בענין זה לענין כלאי הכרם דתנן התם בפ' שלישי היה ראש תור ירק נכנס לתוך שדה ירק אחר מותר מפני שהוא נראה בסף שדהו כלומר ואין כאן ערוב ומותר, ולענין כלאי הכרם נמי תנן בכי האי גונא.
ואמרינן נמי בעירובין (יא,א) נעץ ארבע קונדיסין ומתח זמורה על גביהן שסומך כדפרש"י ומצינו בירושלמי שם במסכת כלאי' שהקשו לא יביא זרע עליה הא מן הצד מותר מהנך קיימין אי משום זרעים באילן למה לי גפן אפילו שאר כל אילן אי משום עבודה נתני ששה כלו' אי בשיש שם ערבוב וצריכא הא ליתן לה כדי עבודת' ולזרוע השאר נתן לה ששה טפחים שכך שיעור גפן יחידית ומתרץ רבי ירמיה בשם רבי חייא בר אבא משם זרעים על הגפן פירוש בשאין שם ערבוב שאין עיקר הגפן נראה ואין כאן משום כלאי הכרם דליבעי ששה אלא מפני שהוא מביא ירק בגוף הגפן שכיון שהבריך הגפן הוא רך יותר משאר אילנות שהוברכו ושרשי הירק נכנסין בתוכו והויא לה הרכבה ואסור להרכיב ירק באילן ולפיכך לא תנא שאר אילנות ומן הצדדין הואיל ולא משתרשי לצדדים אע"ג דינקי לית לן בה הואיל וליכא ערבוב.
ואי קשיא לך נהי דזרעים לאו לצדדין משתרשי. ותיפוק ליה משום גפן עצמה דמשתרשא לצדדין איכא למימר דלא מקרי הרכבה אלא בכגון ששרשי הזרעים נטעין בגוף הגפן. אבל שרשין בשרשין אע"פ שמסתבכין אלו באו רכיכין הן ואין זו הרכבה שכל אחד ואחד יונק לעצמו ועושה פרי הראוי לו ואינו בטל בשל חברו וזה הטעם צריך עיון. ולא כן פי' רש"י ז"ל. + שמועה זו כתבוה רבותינו הצרפתיםז"ל בתוספות בארוכה, והרי אנו כותבין אות' בכאן כמו שכתבוה להתלמד בה: אינו ממעט בחלון. פירוש בחלון העשוי לתשמיש שאם יש בו פותח טפח הוא מביא את הטומאה ואם נתמעט אפי' משהו אינו מביא כמו ששנינו במסכת אהלות פרק י"ג (מ"ד) העושה מקום לקנה וכו' לזון את עיניו לדבר עם חברו ולתשמיש דפותח טפח וקתני סיפא אלו ממעטין את הטפח וכו'.
אבל בחלון העשוי למאור שנינו שם העושה מאור בתחלה שיעורו מלא מקדח גדול של לשכה ובמסכת כלים פי' שיעורו מלא מקדח של לשכה שהוא כפונדיון האיטלקי וכסלע נרונית וכמלא נקב שבנעל ומוכח במסכת בכורות פרק על אלו מומין שסלע נרונית יתרה על סלע סתם שבתלמוד שסלע סתם פחות הוא ממקדח סתם וכל שכן ממקדח גדול.
וחלון זה אינו מתמעט בכל שהוא אלא כמו ששנינו במסכת אהלות שיירי המאור רום אצבעיים על רוחב גודל וכן נראה שאין אוכלין ממעטין בו דקתני סיפא אלו הן שיירי מאור חלון שסת��ה ולא הספיק לגמרה. ויש שיעור אחר במאור בזמן שלא נעשה על ידי אדם וזהו ששנינו שם חרדוהו מים או שרצים או שאכלתו מלחת שיעורו מלא אגרוף וכו'. ומפורש במסכת כלים זהו אגרופו של בן אבטיחא"ר יוסי ישנו כראש גדול של אדם. +ות"ל דה"ל דבר שהוא מקבל טומא'. פי' ואע"פ שבטלו נמי הוה ליה דבר שהוא מקבל טומאה ואינו חוצץ.
ואיכא דקשיא, והרי אם בטלו אינו מקבל טומאה דמאי שנא מכיפת שאור שיחדה לישיבה דאמרינן בפסחים דטהורה ובמסכת חולין פרק העור והרוטב אמרינן בית שסבבו בזרעים טהרו אלמא כיון דבטלינהו לא מקבלי טומאה והא לא קשיא דהתם עביד ליה מעשה בידים כדי לבטלו לעולם אבל בטול לחודיה לא סגי ליה ואכתי מקבלי טומאה. והא דאמרינן במס' סוכה במסכך באוכלין שאם האוכל מרובה על הפסולת פסולה משמע משום דמקבלי טומאה. איכא למימר התם נמי לא מבטל ליה אלא לשבעת ימי החג ולא טהר עד שיבטל לעולם ואיכא למימר שאני התם כיון שהוא מקבל טומאה בשעה שסכך מסכך בדבר המקבל טומאה הוא ואע"פ שסכך זה מטהרו אי נמי כיון דאיכא אוכל מרובה על הפסולת אע"ג דבטליה מעיקרא כגון שסכך בהן בית וטהר פסול דדומיא דפסולת גורן ויקב בעינן דלא חזו לקבל טומאה.
ול"נ דהכא הכי מקשינן, כיון דלא מבטל ליה אם כן הוה ליה דבר המקבל טומאה ואינו חוצץ והיכי אשמעינן רב טובי שאין שום דבר ממעט עד שיבטל ולא מצית למימר דאיהו לא אתא לאשמועינן אלא שאינו מבטלו דהוה ליה למימר הכי ומימריה לאו להכי אתיא אע"ג דהשתא אגב ארחיה נקט ליה רקיק.
ואי קשיא לך לוקמה בפחות מכביצה שהוא חוצץ בפני הטומאה כדתנן במסכת אהלות פרק י"ג ולמה ליה לאוקמה בנילוש במי פירות לאו קושיא היא דאי פחות מכביצה הוא לא בעי בטול ולפיכך אוקמה בנלוש במי פירות ומה שפר"ח ז"ל כגון שמן לית' דשמן מכשיר הוא כדאיתא במסכת שבת ובמס' מכשירין (ו,ד). +אי דפומה לבר היא גופא תיחוץ. איכא למידק והא לא מבטל החבית דהא חזיא ליה והא אמרת בעינן בטול וכדאמרינן לקמן כלי חרס חזי ליה וא"ל כיון דהתריפו הגרוגרות מבטל ליה אגבייהו כך שמעתי וקשה לי היכא פשיטא ליה דמבטל לה לחבית ונראה לי שאם אינו מבטל החבית משום הגרוגרות שאינה ראויה וחשובה לנטלן ממנה אין בטול הגרוגרות מועיל לו כלום שהרי סופו ליטול החבית והרי הגרוגרות בתוכה לפיכך הקשו בגמ' פשיטא דמבטלת לחבית אגב גרוגרות עסקי' ואם כן היא גופ' תיחוץ.
ויש שפירשו דהכי קשיא ליה אי דפומ' לבר היא גופא תיחוץ ואי משום דלא מבטל לה לא אפשר לאוקמה בהכי דאם כן אע"פ שאין יכולים לעמוד בפני עצמן נמי דלא בעינן יכולין לעמוד בפני עצמן אלא בסמוך בדבר המקבל טומאה אבל משום בטול לא ואלו מי אלים לקושיה משום דקים ליה דלא אפשר לאוקמה משום דלא מבטל לה ולהך סברא הא דתנן בריש' דהך קוברי המת שהיו עוברים באכסדר' והגיף את הדלת וסמכו במפתח אם יכול הדלת לעמוד בפני עצמו טהור ואם לאו טמא בשפותתת דידיה מאבראי ובשמקבל טומאה וא"א לומר כן דקתני עלה בתוספות ר"י אומר משום ר' אלעזר אע"פ שאינו יכול לעמוד בפני עצמו מציל לפי שלא נטמא המפתח אלמא רבנן סברי אע"פ שלא נטמא המפתח אינו מציל הואיל וסמיכת כלי הוא.
ואי קשיא לך דהכא משמע דבעינן ביטול ובמס' שבת אמרינן פקקו את המאור בתפיח. ואי דבטליה הא קא עביד דופן בשבת ונראה שרש"י ז"ל מפ' התם דכיון דלא מהדק ליכא משום דופן.
ומכל מקום קשי' הא דאמרי' במס' מגילה בענין ההיא אינדרינא וכו' ואמר רבא לישקלו לתיבות' ולינחוה התם והוו ליה כלי ה��שוי לנחת וחוצץ בפני הטומאה ואיכא למימר בבלי העשוי לנחת לא בעינן ביטול שהרי אינו עשוי לטלטל.
ויש שפירשו דגבי חציצה לא בעינן ביטול. והא דאמרי' לקמן הא לא מבטל ליה לגבי מיעוט קאמרי' אבל לחציצה לא וכי אקשי' הכא והא לא מבטל לה אשאר דברים כגון תבן וגרוגרו' שהן אוכלין וכדתנן במס' אהלו' פ"ח ר' יוחנן בן נורי לא היה מודה באוכלין טהורין אבל בשאר דברים לא בעי ביטול לגבי חציצה כ"ש ואפשר דגבי תבן וגרוגרו' אע"ג דקתני חוצצין מיעוט הוא שהרי אינן ממלאין את החלון דהא איכא קופה וחבית ועוד שאין במשנה שם בפי' דאהלו' לשון חוצצין ולישנא דגמרא הוא ולאו דוקא. + +Daf 20a + +ואיבעית אימא בחבית של מתכת. קשיא ליה לר"ת זכרונו לברכה והא קיימא לן חרב הרי הוא כחלל ומטמא באהל הואיל הוא כחלל ולא תימא דוקא כי נגע בגופיה דמת אלא אפי' היכא שנטמא באהל הרי הוא כמת דהכי תנן בריש מס' אהלות ד' טמאין במת ג' טמאין טומאת שבעה ואח' טמא טומא' ערב וכו' עד כיצד ארבע כלים הנוגעין במת ואדם בכלים וכלים באדם טמאין טומאת שבעה פי' לפי שכלים הנוגעין במת הרי כחלל והם אבי אבות הטומאה ואדם בכלים הוא אב הטומאה וכלים באדם אף הוא אב הטומאה שהאדם בטומאת מת כל זמן שהוא אב הטומאה עושה טומאה כיוצא בו בכלים ומקראי נפקא לן בספרי כדבעי' למימר קמן הרביעי בין אדם בין כלים טמאין טומא' ערב א"ר עקיבא יש לי חמישי השפוד התחוב באוהל האוהל והשפוד ואדם הנוגע בשפוד וכלים באדם טמאין טומאת שבעה פירוש לפי שהשפוד הרי הוא כחלל אמרו לו אין האהל מתחשב פי' לפי שאינו השם שהשפוד מן המת קבל טומאתו ולא מן האהל אשתכח השתא לכ"ע שהחרב שנטמא באהל הרי הוא כחלל ואומר היה ר"ת זכרונו לברכה שמטמא באהל והרי הוא כחלל לכל דבריו וכן פי' במס' שבת בפרק הזורק ולפי זה קשה כאן למה אין הטומאה של החבית עצמ' באה דרך החלון. וי"ל שכיון שאין בחלון פותח טפח משפת תבית ולמעלה אע"פ שיש ביציאת' פותח טפח אינה מביאה את הטומאה דהויא לה טומאה רצוצה שבוקעת ועולה א"נ איכא למימר דהכא כשהגרוגרו' דרוסות על פי חבי' עסקינן שאין הטומאה יכולה לכנס לאותה בית אחד מחמת החבית שהרי היא מכוס' בגרוגרו' ודיקא נמי דקתני גרוגרות דבדרוסו' משמע ובכי האי גונא דייקי' בגמ' שבת ויש מי שאומר דכי אמרי' חרב הרי הוא כחלל ה"מ לענין מגע ומשא אבל לענין אוהל כלומר שיטמא הוא אחרים באהל אינה כחלל. ומביא ראיה מדתנן א"ר עקיבא יש לי חמישי ואם חרב הרי הוא כחלל לטמא באהל היה לו להביא ששי כיצד השפוד התחוב באהל ונטלוהו והכניסוהו לאהל ב' האהל והשפוד והאהל השני ואדם הבא באהל של השפוד וכלים באדם טמאין טומאת שבעה ויש לדחו' דר' עקיבא מיקמי דתיקום ליה אי מנינן אהל אי לא לא בעי לרבויי אהלי' וראיה לדברי' ר"ת זכרונו לברכה הא דתני' במס' נזיר פר' כהן גדול וכל אשר יגע על פני השדה זה המאהיל על המת בחלל זה אבר הנחלל מן המת ויש בו בדי להעלו' ארוכה חרב הרי הוא כחלל וכו' וגבי נגיעה תניא התם וכל הנוגע בעצם זה עצם כשעורה או בחלל זה אבר הנחלל מן החי ואין בו כדי להעלות ארוכה או במת זה אבר מן המת שאין בו כדי להעלות ארוכה או בקבר זה קבר שלפני הדבר אלמא מדכתביה רחמנא גבי מאהילין ש"מ דמטמא באהל ודחו להאי סייעתא ואמרי דמשום הכי לא כתביה רחמנא הכא גבי נגיעה משום דכתיב התם והזה על האהל וגו'. ואי הוה כתיב ליה התם ה"א להכי אקשיה רחמנ' לומר לך כי היכי דחלל אין לו טהרה ה"נ חרב אין לו טהרה כתביה רחמנא גבי מאהילים ולעולם לענין נ��יעה אבל לא לטמא באהל ואמרו שכל הכלים הנוגעים במת הרי הן כחלל ולא נאמר חרב אלא להוציא כלי חרס שאינו נעשה אב הטומאה ומסייעי להאי סברא ממאי דתניא בספרי בחלל חרב בא הכתו' ולמד על החרב שטמא טומאת שבעה הנוגע בה טמא טומאת שבעה הא למדנו לכלים ולאדם כלים ואדם וכלים מנין ת"ל וכבסתם בגדיכם משמע דכל הכלים נמי אמרינן חרב הרי הוא כחלל כלו' שכל הכלים שנוגעין בחלל הרי הן כחלל וכן נמי לכל הכלים הנוגעין באב הטומאה של מת שהם כמוהו כדכתבי' לעיל וזו קושי' לר"ת זכרונו לברכה ולפירושו שפירש במס' שבת בההיא דאמרי' הוא שקשור, בשלשלאו' של ברזל משום דחרב הרי הוא כחלל ומטמא באהל לספינה ולפי דברים הללו לא היה צריך להעמידה בשלשלת של ברזל ופ"א יש לי שם בשמועה ואם זה אמת כיון דבכל הכלים קאמרי' הכי ודאי לאו לטמויי באהל קאמרי' שהרי אי אפשר לומר כן וזו הראיה דוחים אותה ואומרים דילמא מאי בגדים של מתכת כגון שריון ונקראו בגדים דומיא דציץ דאיקרי בגד ותו מייתו ראיה דלאו דוקא חרב מהא דתני בתוספת' דמס' כלים פ"ו החמת שהיא נתונה בתנור ופיה למעלה מן התנור ועצם כשעורה כרוך בסיב או בנייר ונתן בתוכה היא טהורה והתנור טהור פי' החמת טהורה לפי שלא נגע לה הטומאה והסי' אינן מקבל טומאה והתנור טהור לפי שהוא תוך תוכו. בא טהור ואחז בו פירוש בחמת והעלהו נטמא וטמא את החמת חזרה את החמת וטמא את התנו' אלמא החמת אב הטומאה דנגע לאדם שהוא אב הטומאה וחרב הרי הוא כחלל. ודחו לה דשאני התם שהיא טומאה בחיבורין שהוא אוחז בחמת ובמת כאחד ונעשה כעין יד להביא הטומאה לחמת שהאדם כל זמן שהוא נוגע בטומאה הוא אבי אבות אי מדאורי' או מדרבנן כדאי' במס' נזיר פרק כהן גדול לפיכך החמת הזו נעשה אב הטומאה אבל בעלמא לא. וראיה הביא ר"ת זכרונו לברכה לדבריו דדוקא חרב הוא דתנן בפרק כ"ג ונזיר על אלו הטמאות הנזיר מגלח וכו' ועל אלו אין הנזיר מגלח וקתני ועל כלים הנוגעים במת ומזה שלישי ושביעי ואמרי' עלה בגמ' כי קתני והזה שלישי ושביעי' אשארא דאי ס"ד אכולהו מאן דנגע בכלים בר הזאה הוא ואי ס"ד חרב הרי הוא כחלל בכל הכלים שבעולם ואפילו כלי שטף אמאי אינן בני הזאה בשלמא לדברי ר"ת זכרונו לברכה ניחא משום דקתני כלים סתמא ובעי לאוקמה אפילו בכלי שטף והנהו לאו בני הזאה נינהו אלא להך סברא קשיא עוד היה אומר ר"ת זכרונו לברכה לא תימא ה"ה דמצי לאוקמ' בכלי מתכות אלא ודאי לא מצי לאוקמ' בכלי מתכות דאם כן קשיא אמאי אין הנזיר מגלח עליו והרי הוא כחלל.
ואיכא למידק עליה אי נזיר מגלח עליו כהן מוזהר עליו דהא תני' בתוספתא דמכות כהן גדול שפרע או שפרם או שנטמא לא' מן הקרובים הרי זה חייב זה הכלל כל טומאה מן המת שהנזיר מגלח עליו כהן לוקה עליו וכל טומאה מן המת שאין הנזיר מגלח עליו אין לוקין עליו והא אי אפשר שיהא הכהן מוזהר על הכלים הנוגעים במת אם כן אי זה בית אשר תבנה להם ואי זה מקום מנוחתם. זה הקשה רבינו חיים כהן צרפתי לר"ת ז"ל (שלחו) [ושלח] לו אי זה בית אשר תבנו לי ואי זה מקום מנוחתי.
והשיב ר"ת זכרונו לברכה ואמר אותו הכלל אין למדין ממנו שאינו שהרי רביעית דם מן המת שאין הנזיר מגלח עליו וכהן מוזהר עליו שהרי הוא מטמ' את כל האדם באהל ויש לו דין מת גמור ואף אנו נאמר בכלי מתכות אע"פ שהנזיר מגלח עליו אין הכהן מוזהר כך שמענו בשם ר"ת ז"ל.
ואין דבריו נכונים בזה שאעפ"י שאין הנזיר מגלח על רביעית דם הרי הוא מגלח על לוג דם ואין הכלל לשיעורין אלא לשם הטומאה ואפילו לדב��יו דאיפריך ליה כללא ממה שהכהן מוזהר עליו ואין הנזיר מגלח עליו מכל מקום כללא דכל מקום שנזיר מגלח כהן מוזהר ולוקה עליו דוקא הוא דלא איפריך ולמדין ממנו ועוד דהיכא דליכא פירכא בההיא מלתא גופה למדין מן הכללות.
ושוב מצאו בתוספתא (אהלות א,א) דקתני עלה במתני' דאהלות במה ד"א לתרומה וקדשים אבל אין הנזיר מגלח אלא על המת בלבד ושמע מיניה שאין נזיר מגלח אפילו על החרב הנוגע במת וכן נר' מכאן שאינו כמת לאהל ולהזיק שאם כן למה אין הנזיר מגלח עליו והרי הוא כמת לכל דבר.
ותו מקשו לר"ת ז"ל מהא דאמרינן בפרק העור והרוטב לגיון הנכנס לבית הבית טמא שאין לך כל לגיון ולגיון שאין לו כמה קרקפלין ותיפוק לי' משום חרבות שמטמאין באהל ואיכא למימר חרבות דברים הנראין הן יש להן אם לאו אבל קרקפלין אין ידוע. ומיהו מדתנן במסכת אהלות כלים הנוגעין במת סתם משמע כדברי האומר שהוא הדין לכלי שטף וכן כתב ר' משה הספרדי ז"ל וגמר לה מהא דתני' בספרי מוכבסתם בגדיכם וכן דעתו ז"ל שאין כלים הנוגעים במת מטמאין באהל כענין שכתוב אדם כי ימות באהל ועוד אמר שאינו מטמא במשא לפי שהמשא למת עצמו אינה באה אלא בק"ו מנבלה. וזה צריך עיון.
מכל מקום הא דאמרי' מאן דנגע בכלים בר הזאה הוה קשיא לן וצריכה רבה וראיתי לרב ר' משה הנזכר ז"ל שאמר בהלכות נזיר (ז,ח) שיראה לו דמה שאמרו דמאן דנגע בכלים לאו בר הזאה בנזיר בלבד אמרו שימי טומאתו עולין לו למנין נזירותו ואם היה מזה לא היו עולין כשאר הטמאות ששנו שם שאינו מגלח מזה ואינו סותר ומתחיל ומונה מיד ואין דעתו נוחה כלל בדבריו אלו שאין צורת הגמ' כן שאם דין מיוחד הוא זה בנזיר אם כן צריך הוא שיהא הלכה למשה מסיני ולא הזכירו כן בגמ' אלא סתם הקשו ומאן דנגע בכלים בר הזאה הוא ועוד דהוה להו למימר ונזיר דנגע בכלים בר הזאה הוא וכן נראה משם שאין ימי טומאתו עולין לו.
אבל נ"ל שמאחר שריבה הכתוב חרב כחלל בפסוק ראשון לטומאה ולא שנה אותו בפסוק שני להזאה ותניא בספרי ועל הנוגע בעצם וכו' מגיד הכתוב שכשם שהביא כולן לענין טומאה כך הביא כלן לענין הזאה והרי הנוגע בחרב לא הביא מכאן למדו שאינו בן הזאה ופשט הכתוב מסייע דכתיב וכבסתם בגדיכם ביום השביעי וטהרתם ללמד על כלים כאדם שמטמאין טומאת שבעה והזהירן על טומאת שבעה וטבילה ולא על החיטוי אלמא אין צריכין הזא' וכ"ש אם אינן מטמאין במשא שקרוב לפוטר' מן ההזאה.
שוב ראיתי בירושלמי בפרק כ"ג ונזיר (נזיר ז,ד) תמן תנינן שנים טמאין במת וכו' מתני' דריש אהלות ר' יוחנן בשם ר' ינאי וכולהון תורה הן אצל תרומה אבל על ביאת בית המקדש אינו חייב אלא שני שנגע בראשון מה טעם ואיש אשר יטמא ולא יתחטא הטעון חטוי חייב על ביאת מקדש ושאינו טעון חיטוי אינו חייב על ביאת מקדש כלומר הטעון חטוי דהיינו נוגע במת חייבין עליו על ביאת מקדש דהיינו שני שנגע בראשון וכל אשר יגע בו הטמא יטמא התיבון הרי אדם הנוגע בכלים שנוגעין במת טעון חיטוי והוא שני א"ר בון בר חייא כטומאת איש באיש ולא כטומאת אדם בכלי' מלתי' דר' בון בר חייא אמרה אינו חייב אלא על הראשון בלבד ואחר שאלו אדם באדם היה אינו חייב אלא על הראשון בלבד והכ' אינו חייב אלא על הראשון בלבד זו גמ' ירושלמי' וחולק' על שלנו שהי' סבור' דמאן דנגע בכלי בר הזאה כפשט' דמתני' דנזירו' ואעפ"כ דוק' לתרומה אבל לביאת מקדש דין אדם בכלי' כדין אדם באדם ואף אנו נאמר לפי גמ' שלנו שלא ריבה אותן הכתוב אלא לטומאה אבל לענין הזאה דינן כאדם באדם ולפי��ך פטור בהן על ביאת המקדש.
ושוב ראיתי בירושלמי דבר מתקשה עלי, דגרסינן בפסחים (א,ז) גבי מתני' הוסיף ר"ע מימיהן של כהני' לא נמנעו מלשרוף השמן שנפסל בטבול יום בנר שנטמא טמא מת אית תניי תני טמא ואית תניי תני בטמא מת מאן דמר טמא מת בכלי שטף ומאן דמר בטמא מת בכלי מתכות ומה טעם וכל כלי פתוח וגו' טמא הוא הוא טמא ואינו נעשה אב הטומאה לטמא ופירושו דמאן דתני נר שנטמ' טמא מת דהיינו שנגע במת והוא טמא מת אב הטומאה והיינו בכלי שטף ומאן דתני בטמא מת שנגע באדם שנגע במת ואעפ"כ אב הטומאה בכלי מתכו' דמתני' בשלישי לעשותו ראשון היא כדמוקי לה נמי בגמ' דילן ומה שאמרו מה טעם וכל כלי פתוח וגו' אי בכלי שטף אי בכלי מתכות מיתוקמא ולא בנר של חרס מפני שא"א לו להיות אב הטומאה וכאן נראה דכלי שטף הנוגעין במת אינן כמותו. +או שעלו מאליהן בחלון. ואי קשיא לך הא דתנן במס' אהלות פ"ח אלו לא חוצצין ולא מביאין הזרעים והירקו' המחוברין לקרקע איכא למימר התם במתנדנדין כדקתני בהדי' הקופץ ממקום למקום וכולי הכא בשחיברן (והריקן) [והדקן] בחלון. +ועכו"ם שישב בחלון. ואע"ג דעכו"ם הרי הם כזבים לכל דבריהם וכלי שהוא טמא מעצמו אינו ממעט כדתנן התם במס' אהלו' זה הכלל הטהור ממעט והטמא אינו ממעט כיון דטומאה דרבנן הוא ממעט ומיהו תמיה' לי מ"ש מהא דתנן התם ולבנה מבית הפרס דברי ר"מ וחכמים אומרים הלבנה ממעטת מפני שעפר' טהור אלמ' אף הטמאין מדבריהם אין ממעטין. וי"ל שאני טומאת בית הפרס דאית לה עיקר בדאורייתא דמחמת ספיקא דמת אתיא. +כיון דאיכא צער בעלי חיים לא עביד. וכולה משום כלבי לא שחיט, וקמ"ל כיון דאיכא צער ב"ח לא עביד ולהכי לא תנא בהמה עצמה וגבי עוף היה איפשר לה למתני נמי באבר אלא כיון דאשמעי' בבהמה ל"ל לאשמועי' בעוף ולהכי תנא ליה בעוף עצמו וקמ"ל דכל כי האי גונא בטולי מבטל. + הכי גרסי': חצפא גופא תיחוץ דלית ביה שיעור' כדתנן כלי חרס כדי ליתן בין פצים לחברו. ופי' דלית בה שיעור' לחוץ בפני עצמו אלא עם המלח וא"ת שקיל ליה דחזי ליה דאין בה כדי ליתן בין פצים לחברו שאינו ראוי לכלום, כך פר"ת ז"ל.
ותמיהא לי כלי חרס דאוקימנא במנוקב היכי אפשר דלא חזי ליתן בין פצים לחברו איכא לדחוקי כלי שלם לא תבר ליה למיתן בין פצים אי נמי במנוקב ומטונף קאמרי' כגון דמטונף ממש אפי' לטלטולי לא חזי אלא לאומנ' דצריך ליה טפי.
ומה שכתב רש"י ז"ל דכיון דלית ביה שיעור' הוי כמאן דליתי' לא ידענא מאי קאמר שהרי פחות מכביצה אוכלין ופחות מכעדשה מן השרץ ופחות מעצם כשעורה ממעטין לפיכך מחקו רבותינו מן הנוסחאות כדתנן וכו' אלא דלית בה שיעור לחוץ בפני עצמו ותו לא. + +Daf 20b + +ושל חמור. פר"ח ז"ל שאין חמור טוחן בה אלא נקראת רחים של חמור על שם העצים הנושאים אות' שהם נקראין חמור כמו שהעץ שהמטה מוטלת עליו כדתנן נקליטי המטה וחמור טהורים אין טמא אלא מטה ומלבן וכן העץ שמפוח של נפחים סומך עליו נקרא חמור כדתנן חמור של נפחים טמא וכן הסובל שידה תיבה מגדל ות"ר חמור שתחת הריחים טהורים וכן חמר' דאוכפא. ולא כן פרש"י ז"ל. + הכי גרסי': התם משום קלא. ולא גרסי' "אלא" כדכתיב במקצת נוסחי דהא בריש פירקין הא קמ"ל דטריא קשה לכותל, וכן גריס רבי' הגדול ז"ל בהלכותיו.
תימה היא אמאי לא אמר ברחים ש"מ שכב רכב מן הרחים טפח ונ"מ למקח וממכר כדקא' גבי כליא דתנור ואיפשר דפשיטא הוה להו וכל רחים האמור במתני' בריחים של יד הן וכן מפורש בתוספתא (א,ב). ושל חמור פר"ח ז"ל שהן של ר��ל. + הא דתנן במתני' אינו יכול לישן לא מקול הנכנסין. לישנ' דעלמא נקט אבל משום דמרבה עליהם את הדרך הוא שיכול למתות בידו ואוקמה אביי למתני' שאם היתה חצר אחרת מותר ורבא לא פליג בהא אלא דלא מיתוקמא ליה מתני' בהכי.
אבל מ"מ כולהו מודו שאם היתה חצר אחרת מותר ואע"פ שהם בני מבוי אחד שבמבוי אין אדם יכול למחות ביד חברו ברבוי הדרך הואיל ויש לו פתח במבוי. והא דתני' לקמן שלא להושיב ביניהם לא חייט ולא בורסי ולא אתר מבעלי אומניות בשיש שם אחד מבעלי אומניו' זו כמו שפרש"י ז"ל ולשכנו אינו כופהו דכיון דלא מצי למימר פסקת ליה לחיותי אף משום רבוי הדרך אינו יכול למחות בידו ואע"פ שיש לבעל הדין לחלוק ולומר דשאני התם דכיון דאיהו אית ליה במבוי מרחץ מפני מרחצו הדרך מתרבה וכן כתבו רבים אינו עיקר דאי ס"ד יש במבוי מפני רבוי הדרך הראשון כשעשה שם מרחץ ודאי פייס בני מבואו הילכך כשבא אחד מהם לעשות מרחץ חבריו ואפילו הוא עצמו מעכבין על ידו שאי אפשר שלא תתרבה הדרך בשני מרחצאות יותר ממרחץ אח' והיינו דקתני לעיל בבל הני ברייתו' שנים שדרין בחצר ואח' מבני חצר ומי שיש לו בית בחצר, וכן כתוב בכל הנוסחאות ובפר"ח ז"ל ובהלכו' רז"ל, וכבר כתבתי זה בפרק ראשון בס"ד. + +Daf 21a + +בספרא דמתא. פרושו כותב שטרו' העיר או ספרי תורה אבל רש"י ו"ל פי' מלמד כל תנוקות שבעיר יש שם קול גדול ותמיהא לי כיון דמשום מצוה הוא דשרית ומשום תקנה כ"ש דאיכא מצוה רבתי ותקנתא יתירתא ואפשר כיון שהוא שונה ליותר מחמשים מעכב עלי שהקול גדול ביותר ואין מצוה זו מן המובחר דהוה להו לאותובי תרי. +סך מקרי ינוקי עשרין וחמשה. שמעתי פירושו שאם היו בעיר עשרין וחמשה כופין בני העיר זה את זה להושיב ביניהם מלמד תנוקות ואם לא היה שם אלא כ"ד אין כופין ומי שירצה ישכור רב לבנו ולא נ"ל אלא אפילו לשנים ושלשה מושיבין מלמד אלא לו' לך שאם היו שם אלף כופין אותן להושיב לכל עשרין וחמשה א' כדמפ' ואזיל. + +Daf 21b + +מקרי דרדקי. פרש"י ז"ל בפר' המקבל (ב"מ קט,א) משום דשבשתא כיון דעל על אי הכי קשיא דרבא אדרבא דהכא אמר רבא שבשתא ממילא נפקא, ויש לחלוק ביניהם בדרך רחוקה דהכא בדלא גמיר רביהו דכיון דעל על אבל היכא דגמי' אע"ג דלא דאיק בהו כגון רביה דיואב דאיהו איקריה זכר כדקרינ' אנן ואיהו אשתבש וקרי זכר ולא אשגח ביה ההי' שבשת' דעל ממילא סבר רבא דנפקא ממילא וכן פר"ח ז"ל עובדא דיואב כדאמרן.
ורבי' הגדול ז"ל פי' דפשע בינוקי, פי' לפירושו דלא משגח בהו אי גמרי כי ההיא דאמרי' בפרק' דחסידי מאן דפשע בינוקי משחידנ' ליה בטורי דכי האי גונא הוי פסידא דלא הדר. +שאני דגים דיהבי סידא. מפרש בערוך שהם מביטים למרחוק וכשאוכלין כאן הם נותנין עינים לראות אם יש מזונות במקום אחר ופעמים שנצודו ברשת ומתוך שהם רואין מזונות במקום אחר הם הולכין שם וזה גזל גמור הואיל וכבר נצוד ורש"י ז"ל פי' כיון שהכיר זה חורו ונותן מצודה ומזונות בתוך מלא ריצתו בטוח הוא שילכדנו והוה ליה כמאן דמטא לידיה. +בעי רב הונא בריה דרב יהושע בר מבואה אבר מבואה אחרינא מאי. פרש"י ז"ל מי מצי מעכב עליה את המבוי הזה ואיכא דקשיא ליה אי לבר מבואה אחרינ' לא מעכב אלא הא דאמרי' לעיל שלא להושיב ביניהם לא חייט וכו' היכי משכחת לה אי לבר מתא אחריתי כולה מתא מעכב עליה ואפשר שהוא מעמיד' באומן של עיר אחרת דשדיה אכרגיה להכא אבל בר מבואה אבר מבואה אחרינא כלומר אחד מבני העיר כשכנו הוא או דילמא אין שכנו אלא בן מבואו ועלתה בתיקו ולא מצי מעכב אבל לבר מתא אחרינא מעכב ואע"פ שאם רצה שוכר בית במקום אחר בעיר כיון דשדיה אכרגיה להכא ומשהוא נעשה כאנשי העיר אינו יכול לעכב עליו המבוי הזה השתא מיהא מעכב, ואין זה נכון.
לשון אחר אמרו דהאי בר מבואה סמוך למבואו קא' דהוי שכנו לגמרי אלא שאומר לו אין רצוני שתכנס בתוך מבוי שיש לי בו שתוף ותזיקני ועוד שבני מבואו הולכין ועושין מלאכה אצלו אע"פ שהן קרובין לאחד ועכשיו עושין אף אצל זה.
ושמעתי בה פי' אחר שלא כדברי רש"י ז"ל, דרב הונא בריה דרב יהושע אברייתא קאי דקתני כופין בני מבוי זה את זה שלא להושיב ביניהם וקא בעי רב הונא בריה דרב יהושע בר מבואה אבר מבואה אחרינא מאי מי מצי לעכב שלא לשכור ביתו לאומן אחר. ואע"ג דלא קא יהיב שיעורא אמאן דסמיך ליה קאמר אבל על הרחוקים ודאי אינו יכול לעכב שהרי כל העיר לא איבעיא ליה ולאו מילתא היא דודאי לא מצי מעכב אלא על בן מבואו כדקתני בני מבוי ועוד מאי בר מבואה אבר מבואה דנפשיה לא מצי מעכב והא שלא לשכור מעכב, אבל לפרש"י ז"ל כולהו חד גונא נינהו מעכב על בר מתא אחריתי מאתיה ומעכב על בר מבואה אחריתי מבואיה ולא מעכב אבר מבואה דנפשיה מבואי דידהו.
ופסקו הגאונים ז"ל כרב הונא בריה דרב יהושע ופליגא דרב הונא ואיכא דתמיהא ליה איפליגא אדרב הונא היכי אמר פשיטא ופירשו בשם ר"ת ז"ל דרב הונא בריה דרב יהושע לאו אאומנות קאי אלא אמיני סחורה בענינא דעמרויי וגרוגרות אבל באומנות קבועה מצי מעכב ולאו מילתא היא ומאי דפשיטא ליה לרב הונא בריה דרב יהושע משום דסבירא ליה כרבנן ופשיטא ליה דליתה לדרשב"ג דיחידאה הוא. + +Daf 22a + +זילו זבוני חיותייכו. פר"ת ז"ל לאו שיעור חיותיכו בלחוד קאמר דאי הכי למחר הן מתים ברעב אלא שיעור שירויחו כדי חיותיהו על פי ב"ד ואין מדקדקין בדבר להחמיר עליהם יותר מדאי.
והרב ר' יהוסף הלוי ז"ל אומר דכי מצו מעכבי אבני מתא אחריתי ה"מ היכא דשוו עסקי אהדדי ודמי אהדדי אבל היכא דלא שוי אהדדי ולוקחים דההיא מתא ישראל נינהו לא מצי מעכב ולא מחוור גבן מדתנו ולא יפחות את השער ואע"ג דתנן עלה וחכמים אומרים זכור לטוב משום דקא מרוח תרעי התם הוא בבני דההוא מתא משום דא"ל אוזיל את וזבין אבל אבני מתא אחריתי מעכב דאיהו לית לי' עסק בהדיה דלאו בר מאתיה הוא כדאמרן לעיל גבי בר מבואה דעד כאן לא פליגי רבנן עליה דר"י אלא משום דא"ל אנא פליגנא אמגוזי את פליג שיסקי כלומר כיון שכבר ירד לאומנות זו יכול לתקן עצמו אבל הכא א"ל פסקת ליה לחיותא כיון שהוא העמיד תחילה לאו כל כמיניה וכן נמי סיפא דמתני' בהבי ריהטא דלא פליג רבנן ור"י אלא בבעלי אומניות אבל מי שאין לו לירד לאומנות משום מרווח תרעי ודאי לאו כל כמיניה ואי בעו בני מאתיה דלוזיל גביהו יתנו על השערים או יושיבו ביניהן אחד מעירן.
אבל האי ודאי מצי מעכב אההוא בר מתא אחריתי דאי לא תימא הכי לעולם לא יעכב שאי אפשר שלא יוזל השער כשיש שם הרבה בני אומנות זו ותקנת לוקחים ודאי היא אלא ש"מ כיון דהאי אית ליה פסידא לאו כל כמיניה דליתי בר מתא אחריתי וליתקין להו ללוקחים ויפסיד למוכרים אבל בני המדינה רשאין להתנות שימכור בכך וכך אם לאו שיושיבו שם אח' ובלבד בשער בינוני שיפה לשניהם ומיהו אי לא שוי עסקי אהדדי ודאי מודינא דמצו למימר ליה את עסקך גריעא והך שפירא וכעיסקא אחריתא דמי דהא לית לך דכותה. +וקמא היכי סמך. פי' ללישנא דמתני' קא דייק דקתני' לא יסמוך לו כותל אחר ולא קתני לא יסמוך אדם כותלו לכותלו של חברו משמע שהיה לו שם כותל אחד ונפל והיכי סמך לאותו כותל קמא שלא יחזיר שם כותל אחר. +ואמר רבי יהודה הכי קאמר הבא לסמו' לא יסמוך. כלומר והכא קתני מי שהיה לו כותלו סמוך לכותל שבא חברו לבנות בצד המצר לא יסמוך לו חברו כותל אחר ואקשיליה רבא והא מי שהיה כותלו סמוך לכותל חברו קתני ומשמע שהיה לו שם כותל ממש סמוך לשל חברו והוא חוזר ובונה שם אחר ומשמע שנפל הראשון והאי לישנא ליכא לתרוצי כלל כדרב יהודה. + +Daf 22b + +ואמר רב הכי קתני מי שהיה כותלו סמוך לכותל חברו בקרוב ד' אמות. פי' שמחל לו כשסמכו בתוך ד' אמות ועכשו בא לסמוך כותל אחר לאחריו בתוך שלו לא יאמר כבר מחלת לי בכותל ראשון ואין אתה יכול למחות בכותל שני שלא לסומכו בתוך ד' אמות מכותלו הראשון משום דדושא דבתר האי כותל שלו שסמוך מתחלה למצר מעלי לכותל חברו ואע"פ שכותלו הראשוו בנתים הילכך עכשיו הוא מזיקו בכותל זה השני ויכול הוא למחות בידו וכל הכותלים זו כנגד זו הם בנויין ולא כדברי רש"י ז"לשמפרש לה כשהיה לו שם כותל ברחוק ד' אמות ונפל ועכשו בא לקרבו בתוך ד' אמות ולדידיה לישנא דגמרא מאי הכא ומאי התם ותו תנא דמתני' למה ליה למתני הכי.
ומיהו אם בא לסמוך כותל ראשון בתוך ארבע אמות יכול הוא למחות בידו ואין זה יכול לומר לו הא איכא דושא מהאי גיסא כלומר אחורי הכותל דאע"ג דמהני דושא דהכא לדהתם מ"מ ההיא כותל מעכב ליה דושא ולא מעלי ליה כולי האי. תדע מדאקשינן ממתני' דהחלונות והמזחילה ואי ס"ד אינו יכול למחות אנא על השני מאי קושיא ולישנא דמתני' דיק' מדקתני מי שהיה משמע דברשות סמך מדלא קתני הסומך כותלו לכותל חברו, וזה הפי' שפירשנו הוא הנכון בשמועה זו, וכן פי' רב האיי גאון ז"ל.
ומה שהקשה הרב הלוי ז"ל (והיני) [דהיינו] פשטה דמתני' דקס"ד מעיקרא לא אמר כלום כמו שכתבנו ואיכא דמקשי לרבא דאמר הבא לסמוך לא יסמוך אמאי לא ירחיק הלה. איכא למימר שסמכו שניהם למצר ועכשו בא אחד מהם לסמוך כותל מאחוריו כמו שפירשנו שעליו להרחיק ארבע אמות וכן על השני אם רצה לסמוך וזה מספיק אבל נראה דאפי' לרבא אם בא לסמוך סומך שאין זה נקרא מזיק אלא מונע טוב מבעליו בעלמא הוא וכל אימת דליכא כותל אחר אין כאן בעלים. +ורבי הושעיא אמר א' כותל גנה ואחד כותל חצר אם בא לסמוך סומך. פי' אע"ג דלא פליגי לענין דינא משמעתא דמתני' פליגי דמר משמע לי' בעיר ישנה ומר משמע ליה בין בגנה בין בחצר ומוקים לה בחדשה ולהכי אקשינן ממתניתין לרב הושעי' ולא אוקימנ' בעיר ישנה דכיון דריש' בעיר חדשה דהך משמע לי' סתמ' דמתני' סיפא נמי ניחא ליה לאוקמה דומי' דרישא ולרב סיפא מיתוקמא בכותל חצר דהיינו סתמא דחלונות משום היזק ראיה הוא ובחצר דהכי קתני ואם היו שם חלונות בכותל הראוי להן דהיינו חצר צריכין מלמעלן וכו'. והא דמייתי' הכא ותני עלה לאו דוקא דמגופה דמתני' נמי שמעת דמשום חלונות הוא ולא משום דושא מדקתני החלונות ואפשר דאי ממתני' הוה אמינא איידי דתנא חלונות משום מלמעלן ומלמטן תנא מכנגדן ולאו משום חלונות אלא משום דושא דכותל.
ולאו מילתא היא, וגופה דמתניתין כך פירושה: מכיוון דתנא מי שהיה כותלו וכו' דשמעת מינה שמי שבא לסמוך כותלו בכותל חברו צריך להרחיק ד' אמות חזר ושנה ואם היו בכותלו של חברו חלונות אע"פ שהרחיק כותלו ארבע אמות צריך להגביה או להשפילו ד' אמות כדי שלא יציץ ולא יעמוד ויראה וכיון שהגביה ד' אמות ואין בין כותל לכותל אלא ד' אמות שוב אינו יכול לראות בחלון.
ותנא דברייתא דקתני מלמעלן שלא יציץ ויראה ולא יהיב שיעורא אלא כדי שלא יציץ ויראה וכן במכנגדן כדי שלא יאפיל ולא יהיב שיעורא וכן פרש"י ז"ל ובא לומר לך שפעמים צריך הרחקה יותר מד' שאם היה בין כותל לכותל ריחוק גדול אם מגביה כותלו ד' אמות מחלונות של זה כל שכן שיראה שם להדיא לפיכך פי' בברייתא בכדי שלא יציץ ויראה צריך להרחיק בין רב למעט ולא אמרו ד' אמות אלא בבונה בסוף ד' אמות מכותל החלונות ומיהו מעיקרא כי קס"ד דברייתא נמי מכנגדן ממש קתני על כרחי' האי כדי שלא יאפיל ד' הוא דאי לא תיקשי אמתני'.
ולמאי דאוקימנא השתא למתני' ומתני' כמן הצד מכנגדן ממש לא אשכחן שיעורא אלא כיון דמעיקרא קס"ד דמכנגדן ממש ד' אמות ולא קשיא לן עלה מידי אלא תיפוק לי' משום דושא ועוד דלרב מתניתא השתא נמי במכנגדן ממש מתוקמא וכן מתני' אלמא שעורא דמאפיל לעולם הוי ד' אמות, והכין אסכימו רבוואתא ז"ל. +לימא מתני' דלא כרבי יוסי. כתב רש"י ז"ל דטובא מילי איכא במתני' דודאי דלא כרבי יוסי אלא אף זו דלא כר' יוסי ומשמע דמשום דאית בה כעין טעמ' בעי לה דמספקא ליה אי איתא אי ליתא.
ור"ח ורבינו יצחק ז"ל אלפאסי כתבו מדקא בעינן הכא לימא דלא כרבי יוסי ש"מ כולה מתניתין מודה בה ר' יוסי והניחו טעם הדבר סתום ולא מפורש ושמענו שכל היזק המזיק במקום שמניחין אותו אע"ג דלית ביה גירי השתא דלבתר שעתא הוא דמזיק כגירי' דמו ועדיפי נמי מגיריה דממש הוא ומיחייב לסלוקי היזיקא ולא אמרו גיריה אלא דומיא דנמייה שקופצת מסולם לשובך ודומיא דגירי עצמן.
הילכך מתני' ניחא דבור ושיח ומערה ודאי לא קשיא משום דכל מרא ומרא דקא מית מאי מרפי ליה לארעיה כדמפורש בגמרא לעיל ואמת המים ונברכת הכובסין לא משום דאזיל מיא לכותל הוא דמיא מיתם תימי בפחות משלשה טפחים והדר אזיל אלא משום מתונא דאי' בהו מתקלקל קרקעיתו של כותל דומיא דחול במתוה וכך אמרו בירושלמי פ"ז דכלאים תדע לך שהוא כן דתנן מי רגלים ומי רגלים מן הצד מהלכין בתמיהא וכן הסיד והסלעים חמימותיהו והבליהו מאותו מקום הוא שמזיקים לכותל וכל שכיוצא בזה נקרא גיריה ולא התיר רבי יוסי אלא באילן בהנהו תרי דכי משי עלאי מיא מזקי לתתאי והמעזיבה עבה דמיא מיתם תימי בה ואחר זמן מזיקין ולא מכחו שלא הזיקו באותו מקום שהניחם.
ור"ח ז"ל כתב בלשון קצרה היינו כולהו דמתני' גירי נינהו דמההיא שעתא משתכח היזיקיהו דלא פליג אלא באילן דבעידנא דנטע ליתנהו לשרשין וזה הטעם מספיק לכל ההרחקות השנויות במשנתנו אלא שהרחקת הזרעים במפולת יד קשה עלינו דשרשין דגדלי בתר שעחא הוא דמזקי ליה והוא ליה דומיא דאילן דמתיר ביה ר' יוסי ואפשר שהטעם מפני שהזרעים עצמן קודם השרשה יונקין כל לחות הקרקע ומפני כך מחלידין אותה ומעלין עפר תיחוח וכיון שהן ינקין בטבעם קודם השרשה נמצא ההיזק מאותו מקום שזרען וגיריה הוא ולא דמו לבור דלאו משום יניקה הוא אלא שהשרשין קופצין ובאין כאן ודמי לנמייה שהיא קופצת ממקום למקום.
ואין הטעם הזה מחוור לי שאף היניקה לאחר זמן היא באה ולא מכחו של זה אבל הסיד והסלעים כל א' וא' כגחלת היא והוי כמניח אש בצד הכותל ומזיק.
ומיהו יש לומר כיון שהוא מניח כאן דבר המלקה קרקעו אע"פ שזה וזה גורם לרבי יוסי נמי אסור דכל שממקום הנחתו הזיק אסור ולא דמו למי' דתימי והדר תזלי ומה לי גחלת עמומה ושורפת לאחר זמן ומה לי זרע שואב הלחלוח ושורף העפר.
ועוד יש לדקדק היכי מודה ר' יוסי בהא דתנן מי שהיה כותלו סמוך לכותל חברו דהא לאו גיריה הוא ולא גרמא דגיריה שאינו אלא שמונע ממנו דושא איכא למימר כיון שמשעה שבנה נמנע הדושא גיריה הוא, כך נראה לי מדברי ר"ח ז"ל.
ומה שכתב רבינו הגדול ז"ל לקמן מיהו צריך ודאי לארחוקי משרה וירק בכדי דלא ליהוו גיריה משמע דג' טפחים קאמר ואע"פ דבג' טפחים מיתם תימי והדר אזלי אפילו הכי הוא דמשרה מקלקל ליה לירק ומתונא דידיה מטי ליה בשלשה טפחים כי היכי דמטי לכותל אבל כרישין ובצלים לא מרחיק כלל כדעת רבינו ז"ל ודברי הרב ר' משה ז"ל הספרדי בזה אינן כלום.
והא דאמרי' והכי נמי זמנין דבהדי דמנחא ליה קפצא ש"מ דכל דאית ביה צד לגיריה מסלקי' דהא לא מצי הכא למימר אלא נטרנא ליה בהדי דמנחנא לסולם מנמייה ומכל היזיקא דמינאי אלא כיון דמשכחת לה לעולם בגיריה לא שבקינן למעבד סולם בהדי שובך לעולם. +זאת אומרת גרמא בנזקין אסור. כתב רש"י ז"ל ואפילו למאן דלא דאין דינא דגרמי ופטור מלשלם אסור הוא לגרום וכשבא לגרום חברו מעכב עליו וזה שכתב אפילו למאן דלא דאין דינא דגרמי אינו נכון דבין למאן דדאין דינא דגרמי בין למאן דלא דאין דינא דגרמי גרמא בנזקין פטור כדאמרי' רב אשי אמר כי אמרינן זורק ורוח מסייעתו וכו'. אבל לענין נזקין גרמא בנזקין פטור. ובפרק שור שנגח את הפרה אמר רבא אבל הבאיש מריחו פטור מאי טעמא גרמא הוא וגרמא בנזקין פטור וכן בהשיך בו את הנחש משסה ודאי פטור.
אבל חלוק גדול בין הלשון שאמרו בתלמוד בדינא דגרמי ללשון האמור בו בגרמא בנזקין דדינא דגרמי הוא הגורם בעצמו שהוא עצמו מזיק כגון מוחל שטר חוב שמחל כדאיתא במסכת כתובות ובבא קמא וכן שורף שטרותיו של חברו אבל גרמא בנזקין הוא הגורם לאחר לעשות היזק שאינו אלא מזמין כגון הך דשמעתין ודזורה ורוח מסייעתו וכן כתב רש"י ז"ל במסכת בבא קמא במקום דינא דגרמי גרמא בנזקין ובמקום גרמא בנזקין דינא דגרמי והחליפן זו בזו בכמה מקומות. ולא אא"ריך בכאן בדיני הגרמות, אבל בסוף זו המסכתא {בקונטרס דינא דגרמי} אכתוב הכל מפורש במקום אחד שלא להפריד דברים מחוברים ושלא לצאת משיטת דברינו בכאן. +הא דתנן והכותל מן המזחילה וכו' כדי שיהא זוקף את סולם. יש לדקדק היאך יזקוף סולם בחצרו של זה ואפילו באחין שחלקו אין להן זה על זה סולם ויש לפרשה באחין שחלקו ונטל זה בית ועלו בדמים משום מזחילה אינו יכול לבנות שם כותל שנמצא כמוחה על המזחילה שאם מתכנסין שם צרורות נמצא צריך למזחילה אחרת על מנת כן חלקו כדאמרינן יש לו לבעל הכרם ד' אמות בשדה הלבן שעל מנת כן חלקו והר"ם ז"ל אמר הואיל והחזיק במזחילה יש לו לתקנה ואינו מחוור בדינו אלא אם נהג לתקנה משם עד שהוחזק בה במזחילה. + +Daf 23a + +אין חזקה לנזקין. יש מחלוקת, שיש אומרין כשם שאין חזקה לנזקין כך אין להם ראייה שאפילו באו עדים שמחל לו נזק זה וקנו ממנו לאו כלום הוא ומסלקי' ליה משום דא"ל סבור הייתי שאני יכול לקבל ועכשיו איני יכול לקבל כדאמרינן בכתובות לענין מומין ולא קבל עליו להניח ביתו ולצאת.
ואחרים אומרים חזקה לית בהו הא ראיה אית בהו דהכי דייקינן בגמרא בפ' חזקת הבתים ובעלי מחלוקות זו דוחין מאי חזקה לית בהו הא ראיה אית בהו בשטר מכר דהתם כיון דמכר ליה אי לא מצי מקבל ליפוק מהתם אבל במחילה יכול לומר סבור הייתי לקבל ואינו יכול לקבל והאי טעמא רמיזא בירושלמי גבי נכנסין ויוצאין לעיל דתני משקבל עליו אינו יכול לחזור רשב"ג אומר אפילו אף משקבל עליו יכול לחזור בו אתיא רשב"ג כר"מ דתנינן ת��ן על כלם אמר ר"מ יכולה היא שתאמר סבורה הייתי לקבל ועכשיו איני יכולה לקבל.
ואחרים אומרים דאפילו במכר לא נעשה כלום ואין בדקדוק ל' חזקה לומר הא ראייה יש דכיון דהך חזקה לאו חזקה הבאה מחמת טענה הוא כיון דאמר לית בה חזקה ממילא שמעת דלית בה ראיה דחזקה גופא ראיה היא וכיון שכן מאן דהחזיק בהשני חזקה לא מצי למימר זבינתיה מיניה בכך וכך חייב למיהדר לי' דמי דכיון דמכל מקום לסלוקי קאי כמאן דמסתלק דמי ודמי אמרינן ליה אייתי ראיה ושקול.
ומסתברא דליכא למיחש להני מילי ולעולם חזקה אין להם הא ראיה יש להם בין במחילה ממש שנתן לו רשות בין במכר שאלו לא היה להם מכר ומחילה לא הוו אמרי רבנן בגמרא אין להם חזקה ואדרבה היה להם לומר שאין מחילתן מחילה ואין ממכרן ממכר והמכר והמחילה כלומר שנתן רשות שוין בכל דבר. ולפי דעתי שאינו צריך קנין ומה שאמרו בירושלמי יכול לחזור בשקבל עליו בשתיקה אבל נתן רשות לא ואינו דומה לגמרי למומין שבכמה מקומות בתלמוד אמרי' אימור דשמעת ליה לר"מ הכי במומין בשאר מילי מי שמעת ליה ועוד שהם עצמם אמרו דאתיא דרשב"ג כר' מאיר והדבר ידוע שאין הלכה כר"מ במומין וכ"ש בנזקין אבל הרב רבי משה הספרדי ז"ל מודה שהמכר והמחילה מועילין בדבר אבל קנין הוא מצריכו.
ומ"מ נלמוד מן הירושלמי הזה שהיזק רבוי הדרך של אומן בחצ' היזק גדול הוא שאין אדם עשוי למחול בו וכקוטרא ובית הכסא דמי וכן כתב הרב הנזכר בשם הגאונים זכרונם לברכה.
עוד ראיתי מחלוקת שיש שאומרים מאחר שיש להם ראיה אף חזקת שלש שנים יש להם אבל חזקה של שאר נזקין שאינה של שלש כמו שפירשו הגאונים זכרונם לברכה אין להם. וי"א לעולם אין להם חזקה שאין אדם עשוי למכור נזקים הללו וליתן עליהם רשות ובשתיקה אינם נמחלים שאנו עדים שלא שתק כדי למחול אלא רוצה הוא לערער ולא נזדמן לו, והרב אב ב"ד ז"ל נסתפק בדבר.
ואני אתן לך ראיה גמורה שאין להם חזקה לעולם, דמתני' דקתני גבי שובך הרי הוא בחזקתו אין חזקתו מתקיימת בלא טענה ממאי דאמרינן עלה זאת אומרת טוענין ללוקח ואי ס"ד שחזרה זו מתקיימת בלא טענה אלא בשתיקה כגון שאר הניזקין היכי שמעינן מינה טוענין לנוקח והלא אין צריך לטענתנו שכיון שיביא עדים שהחזיק בה שיעור חזקה זו מיד נתקיימה ואינו צריך לטענת מקח ומתנה בדי שנטעון אנו לו ועוד מתניתין גופא היכי קתני אם לקחו מוכר עלמו שעשאו הרי הוא בחזקתו.
אלא ש"מ שאין חזקה זו אלא בטענה ואפשר שהטענה מפני שהיונים נכנסין לתוך שלו ואינו חייב לסלק היזיקו ולא לשלם ויש לו לזה לגדור לפיכך צריך טענה דעק' ממונא קא מחסר ליה ושקיל מיניה ולא דמי לשאר ניזקין דלא אתי לה מיניה כלום.
והדבר ידוע ומוסכם מן הגאונים זכרונם לברכה שכל חזקה שצריכה טענה אינה מתקיימת בפחות מג' שנים וגמרא נמי מוכחא דאמרינן ליה אחוי שטרך דתלת שנין מיזדהר איניש בשטריה הילכך כיון דאקשינן מתני' דקתני הרי הוא בחזקתו והאמר רב נחמן אין חזקה לנזקין ממילא שמעינן שאף חזקת שלשה שנים ואף בבא מחמת טענה אין להם דהא מתני' חזקה הבאה מחמת טענה היא ובחזקת שלש שנים היא ואפילו הכי קס"ד דאין לה חזקה מדרב נחמן ואוקימנא בקוטרא ובית הכסא. +כתב ר"ח, אסיקנא גרמא בנזקין אסור, ואין חזקה בקוטרא תדיר' ובית הכסא וכל דדמי להו. ע"ב גמר לה מדרב יוסף דאלמא כל מילתא דידעא דלית איניש סביל לה אין לה חזקה. +אמר אביי מישט שיטא טובא וכריסהו וכו'. וכתיב בכולהו נוסחי עתיקי ומישט שלשים ריס ותו לא ומג��הי ספרים מעברי עליה קולמוס דאפילו אמרת משום מישט אזלי טובא מאי שנא ישוב ועוד דאביי כריסיהו בחמשין אמהתא מליא חדית אבל מישט שלשים ריס היינו מתני' והכי סברי' מעיקרא למימר ואגופא דמתני' פירכה.
ואין אנו שומעין להגיה, וה"פ: לאביי דאמר כריסיהו בחמשין אמהתא מליא קשיא הא (דתנן) [דתניא], בשלמא אי לאו תירוצא דאביי לא קשיא דהכי איתא בתוספתא בפרק מרובה אין פורסין נשבין ליונים אלא א"כ היה רחוק מן הישוב שלשים ריס במה דברים אמורים במדבר אבל בישוב אפילו מאה מיל לא יפרוס דמשמע דהכי קתני אין פורסין נשבין ליונים אלא א"כ הרחיק מן העיר ריס במה דברים אמורים במדבר שאין מוצאין זרעים למלא כריסין אבל אם היה חוץ לעיר ישוב שדות שמוצאין לאכול אזלי טובא למלא כריסיהו ואפשר דמישט נמי שיטי בישוב טפי ממדבר מאילן לאילן מסוכה לסוכה אלא לאביי כיון דאמרת דאפילו מישט נמי לא שייטי אלא שלשים ריס וממלא כריסיהו בחמשין אמהתא מאי ובישוב ובתרתי מילי דאביי קשיא וחדא מיניהו נקט משום דאית ביה תרתי דקאמר לעולם לא שייטי אלא שלשים ריס בין למזונות בין לשיטי ומשני בישוב כרמים ומשום מישט הוא דאזלי טפי. + +Daf 23b + +רוב וקרוב הלך אחר הרוב . מאי קא משמע לן רבי חנינא מתנית' היא דתניא תשע חנויות וכו' ובנמצא הלך אחר הרוב איכא למימר אי מהתם הוה אמינא בששניהם שוין וי"מ דהא קא משמע לן דאע"ג דאיכא קורבא דמוכח בתר רובא אזלינן. והאי דאותיב רבי זעירא מוהעיר הקרוב' אל החלל קושיא בעלמא וליה לא ס"ל דאיהו אזיל בתר רובא ולא בעי תרי רובי כדאיתא בשמעתין ולהכי לא גרסינן לקמן ולר' זירא ולמאן דגריס ליה כדבעי' למימר קמן סבר דר' זירא כי אזיל בתר רובא בששניהם שוין.
ואי קשיא לך היכי אקשינן מתני' עליה דר' חנינא הא אין הולכין בממון אחר הרוב לאו מילתא היא דכי אמרינן אין הולכין בממון אחר הרוב ה"מ דלאו לאפוקי ממונא משום דקיימא לן זה כלל גדול בדין המוציא מחברו עליו הדאיה אבל היכא דליכא חזקה אזלינן בתר רובא ואי בתר רובא ליכא למיזל כ"ש בתר קורבא דהא רובא עדיף לרבי חנינא.
ואי קשיא הרי גבי מציאה איכא למ"ד לא אזלינן בתר רובא בפרק ואלו מציאות הני מילי לענין הכרזה דכיון דאיכא סימנא מחויב להכריז דילמא דישראל הוא וחזקתו של זה אינה חזקה שאין לו בה כלום אבל לענין האי דינא דנפול לומר מאי זה מהן נפל כיון דליכא חזקה גבי האיך אזל בתר רובא או בתר קורבא. +ואע"ג דאיכא אחריתי דנפי' מינה. ואי ס"ד דאזלינן בתר רובא ליהוי של מוצאו. +בדליכא. קשיא לן ולטעמיה דמקשה דאזיל בתר קורבא מאי שנא חמשים אמה אפילו חוץ לשלשים נמי ורישא וסיפא לדידיה נמי קשיא והיכי מקשינן לרבי חנינא וקאמר נמי אי הכי אימא סיפא דאלמא לדידיה לא קשיא.
ואיכא למימר דמקשה סבר פעמים הולכין אחר הרוב ופעמים הולכין אחר קורבא תוך חמשים אמה דאזלי למלויי כריסיהו הוה לה קורבא דמוכח וקורבא דמוכח עדיף מרובא אבל חוץ מחמשים אמה דלאו קורבא דמוכח הוא רובא עדיף הילכך כולה מתני' ניחא בהכי דתוך חמשים אמה של בעל השובך אע"ג דאיכא דנפיש מיניה חוץ לחמשים אמה רובא עדיף ובתר רובא דעלמא אזלינן והרי הוא של מוצאו ונמצא בין שני שובכות דקתני קרוב לזה שלו וקרוב לזה שלו בתוך חמשים אמה קאמר ובששניהם שוין דהא קתני סיפא מחצה על מחצה שניהם יחלוקו ועל כרחך ההיא בששניהם שוין דאי בשאינן שוין ודאי האי דנפיש הוא דכיון דליכא קורבא ודאי בתר רובא אזלינן לכולי עלמא אלא לר' חנינא דסבר לעולם רוב עדיף בתוך חמשים אמה נמי ניהוי של מוצאו כיון דאיכא אחרינא חוץ לחמשים דנפיש מיני' ניזיל בתר רובא ופריק בדליכא.
וקשיא ליה לרש"י ז"ל ונימא ליה ליזל בתר רובא דעלמא וניחא ליה ז"ל דעדיפא מינה אקשי ליה דאי בדליכא דנפיש מיניה ודאי דהאי היא כיון דאמרת דלא אזלינן בתר רובא דעלמא, ולא נהירא.
אלא הכי קאמר, בדליכא כלומר דליכא הכא דנפיש מיניה כלומר תוך שלשים ריס דאזלי למישט ליכא דנפיש מיניה וכיון דלא שיטי אלא שלשים ריס לא חיישינן לרובא דעלמא ואקשינן אי הכי כיון דאמרת דבדליכא מהיכא דאתי עסקינן דהיינו שלשים ריס אפילו נמצא חוץ לחמשים נמי דהאי הוא דהא ליכא דנפיש מיניה במקום שיש לחוש לו לחוץ לשלשים ריס הא לא חיישת ואלו מקשה סבר חוץ לשלשים ריס נמי חיישינן כיון דליכא קורבא דמוכח שהרי חוץ לחמשים אמה הילכך לעולם איכא דנפיש מיניה א"נ אפילו חוץ לשלשים ריס חייש מקשה דילמא מאיניש נפל ואיאש ולהכי לא יהבינן ליה להאי דנפיש בכולה באגא והרי הוא של מוצאו דכיון דליכא קורבא דמוכח אזלינן בתר רובא דעלמא. +אלא לרבי חנינא קשיא. ואיכא נוסחי דכתיב בהו ותו לרבי זיר' וכו', כלומר לרבי זירא נאמר כל קרוב עדיף, ואע"ג דלא מוכח דומיא דעיר הקרובה אל החלל חוץ לחמשים אמה של מוצאו ודאי דקרוב הוא אלא ש"מ פעמים הקרוב קודם פעמים הרוב קודם ואיכא דלא גרסי ליה משום רבי זירא קושיא בעלמא הוא דאקשי ולאו משום דס"ל קרוב עדיף ואי נמי סבירא ליה קרוב עדיף דוקא בקורבא דמוכח אבל בקורבא דלא מוכח לא אפשר למימר הכי דהא רבי זירא אזיל בתר רובא ולא מסיים בששניהם שוין.
וי"מ הכי, ואי דליכא דנפיש מיניה ודאי דהאי הוא אי אמרת בשלמא דאיכא דנפיש מיניה רובא מרע ליה לקורבא וקורב' לרובא לפיכך הרי הוא של מוצאו אלא אי אמרת ליכא דנפיש מיניה מאן מרע ליה לקורב' דמחוץ לשלשים ריס הא אמרת דלא אתו. + ומפרקינן הכא במאי עסקינן במדדה דאמר מר עוקבא בר חמא כל המדדה אינו מדדה יותר מחמשים אמה. פרש"י ז"ל לפיכך חוץ לחמשים הרי הוא של מוצאו דנפק ליה מתורת מדדה וקם ליה בתורת מפריח ואיכא למיזל ביה בתר רובא דעלמא ותמהני דהא לא אמרינן דניזיל בתר רובא דעלמא בכולה הך אוקמתא דמתני' הילכך הוה לן לפרושה בגמרא דכל כי האי גוונא מפרש לה בגמרא בהדיא ועוד משמע דמתני' כולה במדד, ולית בה תורת מפריח. (ור"ת) [ור"ח] ז"ל פירש דחוץ לחמשים אמה הרי הוא של מוצאו משום דאמרינן איניש הוה דדי ליה ונפל מיניה ואיאש דכיון דמדדה לא מצי אתי מעצמו אבל תוך חמשים לא תלינן אלא בדאתו מנפשייהו ולא בעוברי דרכים דלא שכיח ומיתרצ' מתני' אפילו לרבי זירא למאן דגריס ותו. + הא דאקשינן נמצא בין שני שובכות וכו' וליזל בתר רובא דעלמא. משום דקס"ד דאחוץ לחמשים אמה דקתני עלה נמי קאי ולאו כדקס"ד מעיקרא לפום מאי דמפרשינן לעיל והוה יכול למימר ליה ולטעמיך מי ניח' אלא אורח' דתלמודא היא ואמתני' גופה פירכ' א"נ קס"ד דמקשה דמתני' בתוך חמשים אמה ואע"ג דחד מיניהו נפיש קרוב עדיף וסיפ' ודאי בששניהם שוין ומחצה על מחצה לגמרי בין בקרוב בין ברוב קתני ולסבריה נמי דהאי מקשה רישא כולה כדאוקימנ' במדדה ולהכי חוץ לחמשים של מוצאו ולא אזלינן בתר קרוב לעוברי דרכים תלינן משום יאוש נגעו בה כדפריש' אבל לרבי נחוני' קשי' ליה דאי תוך חמשים ובששניהם שוין פשיט'. + +Daf 24a + +ואוקימנ' בגמ' בשביל של כרמים. פירש רבינו שלמה ז"ל שעל ידי כרמים נדדה ויצאה חוץ לחמשים אמה ומיהו בתר רוב' דעלמ' ליכא למיזל דאי הדר חזי לקיני' מדדה טפי לא מדדה ואין מחוור לי שאין לשון בשביל בכל מקום אלא דרך כדאמרינן מודים בשביל של כרמים הואיל ונעשה להלוך וכענין ששנינו מצא אחר הגפה או בשבילין שבשדות ולדברי רש"י ז"ל היה לו לומר בכרמים.
אלא הכי קאמר אין מקום זה דרך הרבים ולא שיהו בני אדם מצוין שם אלא שביל של כרמים הוא שאין עוברין בתוכו בלל אלא אותן בני אדם של שני שובכות לפיכך אין לחוש לנפילה אלא דהני ואינהו לא מיאשי סבר מאן שכיח התם חבראי איהו מחזיר לי אי נמי נקיטנ' ליה בדינ' כדאמרינן בואלו מציאות גבי סלע שנפלה משנים ולרובא דשובכין דעלמא ליכא למיחש דלא מצי אתי מחוץ לחמשים ולא אשכחן בשום נוסח' דכל דמדדי אי הדר חזי לקיניה.
ובירושלמי (ב,ו) גרס הדא דתימר בזמן שאין דרך הרבים מפסיק בנתים אבל בזמן שדרך הרבים מפסיק בנתים לא בדא הדא ילפ' מן ההי' וההיא ילפה מן הדא הדא ילפה מן ההיא שאם היו שנים חייב להכריז וההי' ילפה מן הדא שאם היו ג' הרי היא מן מוצאו ונראה שכן דרך פירושו כענין שאמרנו ואסיפא קאי דקתני קרוב לזה שלו ולא מפליג אלא אפילו חוץ לחמשים אמה ולפום הכי קאמר שבזמן שדרך הרבים מפסיק בין השובכין לנפול תולין בהן ועוד אמר שאותה ששנינו היה משכירו לאחרים למדה מזו שאם היו שנים חייב להכריז דלא מיאשי כמו שני שובכות הללו וזו של למודה משם שאם היו שלשה שובכות הרי אלו של מוצאו דמיאשי והכי נמי איתמר התם בגמרא דילן והדא וההיא בירושלמי לאו דוקא שהסוגיות שלו שנויות במקומות הרבה. כל זה כתבתי לפי שיטתם של רש"י ז"ל והמפרשים ז"ל.
ואינו נראה לי כלל דסיפא דמתני' נמצא בין שובכות על כרחין בתוך חמשים אמה היא דמאי דיהיב ברישא לבעל השובך קא פליג סיפא בין שני שובכות קרוב לזה לבעל השובך הזה ומחצה על מחצה לשניהם אבל חוץ לחמשים דקתני בשובך אחד של מוצאו היכי מתני ליה בשני שובכין לבעלי שובך ואי חסורי מיחסרא היה לן לתרוצה בגמרא במה דברים אמורים אבל בשביל של כרמים אפילו חוץ לחמשים לבעל השובך וליתני ארישא נמי נמצא בין שני שובכות ובגמרא מפשטא דמתני' מקשו וכפשטה מוקמי ומתרצי.
לפיכך נראה לי דהא דמקשי' וליזיל בתר רובא דעלמא אכולה מתני' פרכינן ותרוצת' דשמעתא דסבר' דמקש' תוך חמשי' בשובך א' לבעל השובך דתלינן בממלא כרסיהו בשני שובכין לקרובחוץ לחמשים של מוצאו דמעלמא אתא ודילמא מאיניש נפל ואיאש אי נמי דרוב' דעלמ' לאו יוני שובך נינהו ואין בהן מפני דרכי שלום ולהכי מקשי לר' חנינא קשיא תוך חמשים ולרבי זירא קשיא חוץ לחמשים ומוקי לה במדדה ומתרצא לתרוייהו והדר מקשה מסיפא לרבי חנינא לסיועיה לר' זירא למימרא דקרוב עדיף לעולם ופריק בשוין והדר מקשה אכולה אוקמתא דרבי חנינא וכיון דרובא עדיף לעולם ליזל בתר רובא דאיניש דעלמ' וליחוש לעוברי דרכים שנושאין נפולין תדיר ואמאי תנינן לבעל השובך בין בשובך אחד בין בשני שובכות של מוצאו בעי למהוי ופריך דכולה מתניתין בשביל של כרמים שאין עוברי דרכים מצוין שם ובמדדה כדאמרן והלכך תוך חמשים אמה מנפשיה אתא דנושאין לה שכיחי הכא חוץ לחמשי' כיון דמנפשיה לא מצי אתי על כרחך איניש עקר ואתא להכא ואיאש. והא דקאמרינן שביל של כרמים משום דבכרמים גופייהו לא מצי מדדה דגפנים מעכבי ליה ועד דפרח אבל בשבילין שבכרמים מדדה הוא וזהו פירוש של שמועה זו על נכון. + הא דאמר רב נמצאת כנגד עיר שרובה ישראל מותרת. וקס"ד משום דקסבר קרוב עדיף מרוב ליכא למיחש דלמא כ��תיים יש באותו צד של העיר שהוא קרוב מן ישראל הדרים שם דכיון דרובא ישראל לית לן להחזיק קרוב אלא א"כ הקרובה לפניך. + וכתב ר"ח ז"ל דהנך עובדי דחצבא וזיקי מותר בהנאה ולא בשתיה, ולא מחוור לן. +אהל ענבי מצנעי. פי' עבידי ודאי דמצנעי ואפילו לר' חנינא אסור דכי הא לאו קרוב בלחוד הוא אלא במקומו ממש הוא וחזקה כאן נמצאו וכאן היו והכי נמי מוכח בקידושין פרק קמא דקאמרינן בברייתא כרם הנטוע ירק וירק נמכר חוצה לו בארץ אסור והיינו משום דדרכן של כל הגננין למכור על פתח גנותיהן כדאמרינן בסוף ב"ק הילכך כמי שהוא במקומו דמי וכיון דמקום שהוא מקומן ומצוי ליכא למאן דאמר רוב עדיף, וכן נ"ל. + +Daf 24b + +ותיפוק לי' דשאין עושין לא שדה מגרש ולא מגרש שדה. לאו אדעולא מקשי, אלא מתניתין נמי קשיא ליה והוה ליה למימר דאפילו אלף אמה ירחיק אלא אורחא דתלמודא לומר ותיפוק לי' כלומר אפילו אותן אמות שאמרה משנתנו שמרחיק משמע שלא היה לו להרחיק אלא משום נויי העיר, ואמאי תיפוק לי' דאפילו אלף אמה צריך להרחיק.
ותמהני ולימא ליה התם בארץ ישראל אבל ערי ישראל שבחוצה לארץ עושין מגרש שדה והכא משום נויי העיר לא עבדינן לפי' אני אומר שכך פירושה דמעיקרא קס"ד משום היזק הוא ואפילו בח"ל וכיון שאמר עולא דמשום נויי העיר הוא פשיטא לי' שאין תקנה זו אלא בא"י אבל בח"ל אין מן הדין שיעכב ולא תקנו בה כלום הלואי שתנול בפני יושביה וכיון שכן תיפוק לי' משום שאין עושין מגרש שדה ואעולא מקשינן ולא אגופה דמתני' וכן כתב רש"י ז"ל הטעם שאין תפארת א"י ש"מ לא יאמרו דבר זה אלא בארץ ישראל. +ולימא להו הבו לי דמי' ברישא והדר איקוץ. ואי קשיא לך וליקשי אמאי קוצץ ומ"ש מבור דאמרת לא יקוץ וא"ת היזיקא דרבים שאני מעיקרא אמאי לא קשיא ליה איכא למימר דמתני' בעי למידק ברישא וכיון דשאני היזיקא דרבים שאני תו לא קשיא כלום. איכא למימר דמעיקרא נמי פשיטא לן דבעיר לעולם קוצץ ובהא שאני היזיקא דרבים מהיזיקא דיחיד וכי קשיא לן לענין דמי קשיא לן דקס"ד ל"ש.
ומאי דתנא נמי גבי בור ונותן קוצץ דמים, לא קשיא, דהתם כיון דהבור קדמה קוצץ ברישא שהרי חייב לסלק היזיק ואח"כ אתן דמים דמדינא לית ליה למיתן ליה כלום אלא משום ישוב הארץ כמו שמוזכר בירושלמי אלא דעיר קשיא דכיון דאילן קדם בדין הוא שלא יקוץ אלא שכופין אותן לקוץ ויטול דמים נמצא כמוכרו להם לפיכך היה בדין שיתן דמים ואחר כך ודיו שקנסת עליו קציצה. + +Daf 25a + + + +Daf 25b + +הא דתנן מרחיקין את המשרה ואת הירק ואת הכרישין מן הבצלים ואת החרדל מן הדבורים. תמהני בה למה לא פירש כמה מרחיקין אותן ולא שנו בכולה מתני' הרחקה סתם חוץ מזאת ולא מצאתי בתוספ' ולא פירוש' כמה היא.
אלא שאני רואה מן התוספתא (א,ז) דהרחקת חרדל מן הדבורים חמשים אמה הוא והרחק' משרה יש ללמדה מנברכת שהיא ד' אמות וכרישין מן הבצלים אינה כל כך אלא יש ללמדה מדין כלאים ביניקתן.
וגם זה תמה שעירבן במשנתנו ולא פי' ולא חלק ביניהם ושמא נאמר שהיה תנא דידן סובר כר' יוסי ולא חשש אלא להזכיר מחלוקתן כדי לשנות טעמו של רבי יוסי ואע"פ שפירש גבי בור לפי ששם נשנה מחלוקתו של ר' יוסי בפירוש לדעת עצמו.
ויש לפרש שהרחקת משרה וכרישין ודבורים חמשים אמה היא וארישא קאי והכי קתני ומרחיקים חמשים אמה את המשרה מן הירק וכו'. דהני כולהו סגי ריחא דידהו דומיא דנבלות ובורסקי ובעי חמשים אמה, ואין זה מחוור. +הכי גרסי' במתני' בין מלמעלה בין מן הצד. וכן כתוב בהלכות רבינו הגדול ז"ל, ובברייתא פירו' הוא שפירשו למשנתנו לומר מאי מלמעלה דקתני אי זה מהם שיהא מלמעלן או בור או אילן והיינו דמקשינן בגמ' אברייתא בשלמא בור למטה וכו'. דאלו מתני' איכא לפרושה בין שהאילן למעלה בין שהוא שוה לו מן הצד אלא ברייתא דקתני בור למעלה קשיא.
ואיכא נוסחי דכתיב בהו במתני' בין מלמעלה בין מלמטה בין מן הצד ומפרשי' לה דאי ממתני' הו"א מאי למעלה ששפת הבור למעלה מן האילן אבל שרשי האילן למעלה הן מקרקעיתו של בור והן מלקין קרקעיתו אלא ברייתא דקתני בור למעלה משמע כל הבור למעלה ועוד דתנא תנא תוספאה הוא ולאוסופי אתא, ושבושא דנוסחי הוא. +עני והעשיר הוה. פי' נראה לי דהני עצורי מעיקרא אחזוק למידק התם דכי הוה עני ולא דעתיה למיבני לא הות מחי בהו ולהכי נקט בגמרא לפרושי לן דעני והעשיר הוה ולפום מאי דמפרשינן לעיל בבא לסמוך אינו סומך אם רצה מתחלה היה מוחה בידם וכיון שלא מיחה בדין היה שהוחזקו אלא דכיון דמכחו ממש נידא אי' חזקה להזיק את האדם ולהפיל בית עליו וכן כתב רבי משה הספרדי זכרונו לברכה שאין לנזק זה חזקה כקוטרא ובית הכסא דמי. + +Daf 26a + +כדנאיד נכתמה אפומ' דחצבא. פרש"י ז"ל שאם יניחו כד על החומה וכסויה עליה יטע הכסוי מחמת הטריא וכן פר"ח ז"ל ובוראי דטריא רבתי היא טפי.
וראיתי מי שפירש כדנאיד נכתמ' דאפומ' דחצבא שמניחין שם בסמוך חצבא ואם מתנענע נכתמ' דאפומ' בידוע שהחמה נדה כמו שנדה הנכתמ' דאפומ' דחצב' ומסלקי' ליה. +ומאי שנא מזורה ורוח מסייעתו. פר"ח ז"ל דלענין סלוקי היזיקא קאמר אבל לענין שלומי הא קיימא לן כרב אשי דאמר בפרק הכונס צאן כי אמרינן זורה ורוח מסייעתו הני מילי לענין שבת דמלאכת מחשבת אסרה תורה אבל לענין נזקין גרמא הוא וגרמא בנזקין פטור וכן פי' רבינו הגדול ז"ל בהלכות. ושמועה זו צריכא לפנים ומדינא דגרמי אפרשנה בסוף זו המסכתא בסייעתא דשמי'. +הא דתנן לא יטע אדם אילן סמוך לשדה חבירו אלא אם כן הרחיק ממנו ד' אמות. קשיא לעול' דאמר כל תוך שש עשרה אמה גזלן הוא וכיון שהוא גזל ודאי מרחיק והא לא שייכא בדרבי יוסי שהוא גזל ונהנה הוא ואין זה בכלל נזקין אלא בכלל הגזלנין אלא דאיהו מוקים לה במפסיק צונמא וכדאוקימנא בריש פירקין ולר' יוחנן דאמר אחד אילן הסמוך ואחד הנוט' מביא וקורא אע"ג דלא מפסיק צונמא סומך וקיימא לן תנאין שהתנה יהושע אפילו בח"ל אלא שצריך להרחיק כדי עבודת הכרם ואם באו שניהם ליטע מרחיק זה ב' אמות ונוטע וזה ב' אמות ונוטע והכי תנא בתוספתא ואם זה נוטע וזה זורע מרחיק אותו שנוטע כל ד' אמות שהוא המזיק ואם בא אח' באילנות ובא חברו עכשיו ליטע צריך להרחיק כל אותן ד' אמות שהרי החזיק זה ואינו יכול לומר לו הרחק אילנותיך ומ"מ אם רצה הלה לישב שם ולשמור שלא יכנוס הלה לתוך שדה יושב ושומר או עושה לעצמו גדר בנתיים שהרי לא החזיק בשדהו של זה ואפילו באחין שחלקו אין לו לבעל כרם בשדה לבן כלום אלא בדעלו אהדדי כדאמרינן בפרק' קמ'.
ושמעינן מיהאשהחושש שלא יזיקנו חברו ושכנו בדבר שיכול למונעו והדבר רגיל ותדיר אין יכול לומר לו הושב שומר וישמור שלא אזיק אותך כשם שאין זה יכול לומר הושב שומר וישמור שלא אכניס מחרשתי בתוך שלך וגדולה מזו אמרו בסולם ושובך במשנתנו וכמו שפרשתי למעלה. +לא שאנו בא"י אבל בבבל ב' אמות. פרש"י ז"ל מפני שהמחרישות קצרות והטעם שא"י גבוהה וארץ הרים וגבעות הי' והארץ קשה לפיכך צריכין הם למחרישה גדולה ואין כאן בבבל.
ואיכא דקשיא ל��ה דאמרינן בפרק המוכר את הספינה ר' עובד' הוה בדור' דריעותא וא"ל רבי יהודה זיל הב ליה כדי בקר וכליו ואמרינן התם ברי בקר וכליו כמה הוו ד' אמות ודורא דרעות' אתריה דרב יהודה הוה דהיינו בבל בנהרדע'. ואיכא למימר נמימקומות יש לפי קושי הארץ שיש שהיא צריכה מחרישות גדולות בארץ. ע"כ. + והא דאמרינן אבל אילנות לגפנים בעינן טפי. משום צפרי מודה בה ר' יוסי דזמנין דסליק למגדריה לדקליה ומפרח לעופות על הגפנים והוו ליה גיריה שכן דרך העופות שאדם מפריחן מקינין או ממוונותיהן שאין מפריחין אלא ער מקום קרוב משם.
והעיד רב יהוסף הלוי ז"ל על רבינו הגדול רבי' יצחק אלפסי רבו ז"ל שהיה אימר שאין צריך אלא ד' אמות וכן היה דן ואפשר זה לפי הטעם שפירשנו נמצאת למד לפי מדה זו שאם בא זה ליטע אילנות וזה גפנים בעל אילנות כונס לתוך שלו ג' אמות ובעל גפנים אמה כמו שהיה מרחיק באילנות לאילנות.
וקשה לי לפי דברי רבי' הגדול ז"ל האי דאקשי ליה רבה בר בר חנא והא אנן תנן א' גפנים ואחד כל אילן. ומאי קשיא, מתניתין בד' אמות הוא ואפילו גפנים ואילנות בהכי סגי אבל בבבל הוא שחלקנו ביניהם. ואפשר דהכי קאמר ליה כיון דקתני אחד גפנים ואחד כל אילן משמע דכולהו משום עבודת הכרם אבל משום עופות לא צריך לארחוקי, ואינו מחוור.
וכתב זה הרב ז"ל שאם באו שניהם ליטע זה בא ליטע אילנות ולהרחיק אמה וזה אומר גפנים אני נוטע הרחק ג' אמות רואין אם השדה עומדת לגפנים הדין עם בעל גפנים ואם אינה עומדת לגפנים לאו כל כמיניה הימנו וזה הדין כמה הוא רחוק שיאמר אדם לחברו לא תטע שדך או אזיקך. ודברים הללו לא נאמרו אלא בענין הב' לסמוך בצד המצר שאין חברו רוצה לחפור בו עכשיו. אבל בבא לחפור לא היו דברים מעולם שבכל ענין מעכב על המזיק שלא יזיקנו בגיריה.
והריני כות' התוספת' (ד,ט) שסמך עליה זה הרב נ"ל בדבר זה וזו היא הנוסחא שכתב בה הו' ז"ל. שנים שנטעו את הכרם זה מרחיק ב' אמות ונוטע וזה מרחיק שתי אמות ונוטע. שנים שחלקו את השדה ועמד אחד מהן ליטע את שלו מרחיק ד' אמות ונוטע ונקצץ הכרם או שיבש הקרקע של בעל הכרם. וזה מפורש למעלה שהנוטע הוא המזיק והוא מרחיק. שנים שנטעו את הכרם ועמד אחד מהן וקצץ את שלו מרחיק ד' אמות וזורע פי' שני' שנטעו כרם ולא הרחיקו זה מזה כלום אלא היה להם כעין כרם אח' בחרישתן וזה קוצץ את שלו צריך להרחיק ד' אמות וזורע כלומר יש לו לבעל הכרם ד' אמות בתוך של זה כמו שאמרו בגמ' האחין שחלקו אח' נטל שדה לבן ואחד נטל שדה כרם יש לו לבעל הכרם ד' אמות בשדה לבן שעל מנת כן חלקו אף כאן בשהיה הכל כרם ולא הרחיקו כלום אלא היו חורשין הכל בבת אחת והמחרישה עוברת בשל שניהם בין גפן לגפן לא היה אחד מהן ניזוק ועכשיו שזה זורע את שלו ואין חברו יכול לכנס בתוך שלו אם אין לו לזה ד' אמות בשדה נמצא צריך לעקור אילנות שלו וכבר החזיקו בהם והחזיק נמי לעבור בשל חברו ולהפוך צמדו ובקרו דרך שם וכגון זה חזקה מועלת לו בלא טענה דשעבוד בעלמא הוא וכענין שפירשנו בסולם של מזחילה.
והרב הנזכר ז"ל פי' פסקא זו בהרחיקו מתחלה לכל א' ב' אמות ומרחיק תשלום ד' אמות קתני כלומר כמו שהיה מרוחק מתחלתו והטעם מפני שהחזיקו בד' אמות של הרחקה ואע"פ שזה נמלך לעקור אין זה עוקר מה שהוחזק בו וגם זה נכון וזהו מה שהביא הרב ז"ל ראיה לדבריו לפי שפי' טעם הדברים כרצונו, והחכם יבור לעצמו. +הא דאמרינן אנא לא קאיצנא. קשיא לן אמאי לא והרי הוא מזיק ומצוה להרח' את עצמו אפילו להפסיד כל מה שיש לו ולא יפסיד חברו פרוסה ונראה שלא הודה לדבריו אלא שהיה סבור דבין גפנים לגפנים בין אילנות לגפנים בב' אמות סגי בבבל ולא רצה לחלוק עליו אלא בענין שאמרו אם קודם מעשה אמרה שומעין לו ואם לאחר מעשה אמרה אין שומעין אמר לו לקוץ הוא בעצמו, ואנן כרב יוסף קיימא לן דליכא דפליג עליה.
וקושיא זו שבשה מקצת המפרשים לומר דלאו גיריה הוא ואין צריך להרחיק אליבא דהלכתא אלא הכי קאמר ליה כיון שיש לחברו היזק ממנו ורבנן צריך להרחיק אף אתה הרחק לפנים משורת הדיו שאין ראוי לחסיד להזיק שום היזק וא"ל כיון שאיני חייב להרחיק איני קוצץ אבל אתה אי ניחא לך קוץ ואין פירוש זה כלום אלא גיריה נינהו וצריך להרחיק מן הדין דומיא דההיא דאמרינן לעיל אפיקו לי קורקור מהכא, וכן דעת הגאונים ז"ל. +ה"ג וכן כתוב בכל הנוסחאות ובפר"ח ז"ל אמרי ליה טובא. ורש"י ז"ל גריס אמרי ליה כולהו, ולא נהיר' שמשמע הלשון כל אותן האמורות ואין בגמרא מפורש מאי א"ל. + +Daf 26b + +עד דאמרי ליה הא דאמר רבי יהודה מצר שהחזיקו בו רבים אסור לקלקלו. פרש"י ז"ל ואנא נמי אחזיקי לי ואין זה נכון שלא אמר ר"י כן אלא ברבים אבל ביחיד מותר לקלקלו ובין שתהא חזקתו חזקה או שאינה חזקה הא דרב יהודה אינה ענין לכאן.
לפיכך נראה כמו שפר"ח ז"ל שזה המצר שהיה חופר שם בורו הרבים החזיקו בו לעשות להם דרך ואפילו לחפור אין לו כל שכן לקוץ שרשין. +לבתר דנפק אמר אמאי לא אמרי ליה כאן בתוך ט"ז אמה כאן לחוץ ט"ז אמה. שתי לשונות נאמרו כאן יש שאמרו דבתר דנפק רב פפא אמר רב הונא אמאי לא אמרו ליה כשאמר אמר רב יהודה אסור לקלקלו ה"מ בתוך ט"ז אמה אבל חוצה להן מותר לקלקלו שהרי יש להן דרך שדרך הרבים ט"ז אמה והשיבו על זה הפירוש מהא דגרסי' בשלהי חזקת הבתים ר' יוחנן אמ' אינו מחזיר כותלו' למקומן כדרב יהודה וריש לקיש אמ' מחזיר התם ליכא רווחא הכא איכא רווחא אלמ' רבי יוחנן סבר אע"ג דאית להו רווחא דהיינו ט"ז אמה שאין ריוח לדרך הרבים בפחות מכאן אסור לקלקלו ומאי דאמרינן התם להוציא כ"ע לא פליגי דמוציא משום שלא היו יכולין מתחלה ליכנס בתוך שלו אלא אם כן הכניס ועל מנת להוציא כנס ואינה תשובה דמאן לימא לן דרב הונא בריה דרב יהושע לאו כריש לקיש סבירא ליה דלמא כוותיה סבירא ליה אי נמי דחויי בעי למדחיה אע"ג דממנע מלחפור.
ולשון אחר פירשו בה. דרב פפא אמר בתר דנפק אמאי לא אמרי ליה בתוך ט"ז כאן חוץ לט"ז אמה כלומר כשאמרו קוצץ ויורד לא אמרו אלא לט"ז אמה אבל תוך ט"ז אמה אין לו לקוץ ושתי לשונות הללו כתב ר"ח ז"ל.
וזה אינו מחוור לי דמשמע דמתני' בתוך ט"ז אמה היא מדקתני מעמיק ג' טפחים ולא יותר כדאמר ליה מדקא חפר טובא ואי חוץ לט"ז אמה ואין האילן ניזוק בכך אמאי לא יקוץ טובא שהרי בתר קרקע אזלינן בהו ועוד מ"ש למעלה שקוצץ מלא מרדע ומ"ש למטה דאמרת לא יקוץ ונראה שלפיכך לא סמכו בהלכות על פי' זה כמו שכתב רבינו הגדול ז"ל אבל בתוך שש עשרה אמה לבעל האילן ונראה מדבריו שיש לו לקוץ.
ור"ת ז"ל פי' דרב הונא חפר וקצץ שרשין ולוקח אותם לעצמו וא"ל רב פפא שהשרשין של רב פפא הן אע"פ שיש לו לקוץ ובתר דנפק רב פפא או רב הונא אמר רב פפא אמאי לא אמרי ליה דבתוך ט"ז אמה לבעל האילן הם כדאמר רבינא בשמעתי' בסמוך וזה הפי' נכון. אבל לשון הגמ' אינו מספיק לו דהוה ליה למימר דקא חפר וקאיץ שרשין ומעכבין לעצמו. +אילן הסמוך לחצר בתוך ט"ז אמה גזלן הוא ואין מביאין ממנו בכורים. פרש"י ז"ל אין צריך להביא ממנו בכורים דכתיב מארצך ובמס' בכורים פ"ק תנן הסקריקון והגזלן אין מביאים מאותו הטעם משום שנאמר ראשית בכורי אדמתך. ואיתא לקמן בפרק המוכר את הספינה (בבא בתרא פא,א).
ועדיין תבעו לך למה לא חייבוהו להביא מדבריהם כמו שחייבו לקונה שני אילנות שלא קנה קרקע לפיכך הוצרך ר"ח ז"ל לפרש משום שנאמר שונא גזל בעולה. + +Daf 27a + +תא שמע הקונה שתי אילנות וכולי הא שלשה מביא וקורא. וקשיא להו למה לי הא דוקיא ליקשי ליה בהדיא מסיפא דקתני הקונה ג' אילנות מביא וקורא ואיכא למימר סוגיא דתלמודא הכי מקשה מרישא ואפילו מדוקיא ואע"ג דמפרש לה סיפא בהדיא כי ההיא דואלו מציאות. ת"ש כריכות ברשות היחיד וכו' הא ברש"ה וכו' ואע"ג דקתני לה סיפא בהדיא. +תא שמע הקונה אילן וקרקעו וכו' לא ט"ז אמה. וא"ת כי אמר וקרקעו מאי קמשמע לן דהא קרקע הצריך לו קאמר סתם ולא פירש כמה איכא למימר דקמשמע לן דכי לא לקח קרקע הצריך לו אינו קורא ולאפוקי מדרבי יוחנן דאמר על מנת כן הנחיל יהושע לישראל את הארץ ומשמע דאיהו מוקי לה בכל שהוא ופירוש קרקעו שהוא נוטע בו. +חייבת בפאה ובבכורים ולווידוי. כתב רש"י ז"ל דלא גרסינן וידוי שאין ודוי אלא במעשר והוא אינו תלוי בקרקע שאפי' מי שאין לו קרקע מעשר פירותיו ומתודה עליהן והא דאמרינן תבואת זרעך ולא לוקח בשלקח פירות ממורחין עסקינן דאם אינן ממורחין חייב במעשר דבמרוח תלה רחמנא כמו שפירשתי בפרק הפועלים ועוד דמכל מקום חוכרי' חייב במעשר לדברי הכל כדתנן יש בתרומה ובמעשר מה שאין כן בבכורים וכו'. ונוהגים באריסין ובחכירות ובסיקריקון והגזלן וכו'. בפ' שני דמסכת בכורים.
ואיכא דמפרשי לה בוידוי בכורים, וכן שנינו שם שהמעשר והבכורים טעונין הבאת מקום וטעונין ודוי ואסורין לאונן וליתה שאם אינו מביא בכורים היאך יתודה עליהן פשיטא וי"ל שקרקע כל שהוא בכורים שבו טעונין וידוי ושמעתי דבירושלמי במסכת פאה גרסינן רבי מנא בעי ולמה לינן אמרין מי שאין לו קרקע פטור מן הוידוי דכתיב ואת האדמה אשר נתתה לנו רבי יוסי בר רבי בון בשם רבי יוחנן אמ' מן שמעת' כן מי שאין לו קרקע פטור מן הודוי פירוש שאינו מתודה על מעשרו לפי שאין יכול לומר ואת האדמה אשר נתתה לנו. ומיהו זה מוכיח דלא גרסינן ליה במתניתין, כדברי רש"י ז"ל ולאו מטעמיה. + +Daf 27b + +הכא במאי עסקינן בחיטי. וקשיא להו דהא במסכת שבת אמרינן דבעינן ג' טפחים לזרעונין והיינו דין ערוגה ויש אומרים דכל שהוא דר' עקיבא לאו דוקא וא"ת אם כן מאי דיקא נמי דלמא באילן ולמעוטי ט"ז אמה איכא למימר דכיון דבעינן מד' אמות עד ט"ז לאו כל שהוא מיקרי אבל ג' טפחים כל שהוא מקרי ומצינו כן כל שהוא שיש לו שיעור דתנן חמש רחלות גזוזות כל שהוא ופרשו בגמ' מנה ופרס מכולן בפרק ראשית הגז אלמא כל שהוא לאו דוקא וכן תמצא כל שהוא שיש לו שיעור במסכת ביצה ובפרק מי שמת נחלקו בה.
אלא שאין זה נכון מההיא דאמרינן עלה במס' קדושין (כו,ב) כל שהוא ומאי חזי למתלא ביה מחט וא"ל רב יוסף קנסתן וכו' ואי ס"ד ג' טפחים חזי לאותובי בה מאה מנה אלא ודאי הך כל שהוא אין לו שיעור.
ושמעתי דכיון דאמרינן דלאו לצדדין משתרשי אע"פ שיונקין מכל ג' טפחים הסמוכין לה אין אדם מקפיד בכך שעיקר יניקתה מלמטה במקום השרשין ולצדדין מועטת היא ובירושלמי במס' פאה תפתר כגון שעלו חמש שבלים בקנה אחד פירות דאי לאו הכי היכי יכול להניח פיאה בשדה כל שהוא ושמע מינה דכל שהוא דוקא ומשמע דאפילו למאן דאמר כל שהוא פעמים שיש לו שיעור הכא על כרחין אין לו שיעור דאם כן מאי ונקנין עמה נכסים שאין להם אחריות פשיטא דהא יכולין להיות צבורין בתוכה ועוד דומיא דפאה ופרוזבול קתני והתם כל שהוא דוקא כולהו נמי כל שהוא דוקא וקא משמע לן דלא בעינן צבורין. +פר"ח ז"ל בדחלולי, דחלא. כלומר צורות שעושין להפחיד העופות, אבל לפי פירוש רבינו שלמה ז"ל היה לו לומר בחלולי בלא דל"ת. + +Daf 28a + + מתני': ובית הבדים וכל דבר שהוא עושה פירות תדיר. יש שואלין הרי בית הבדים אינו עושה פירות תדיר וכדאמרינן התם עברו הגתות והבדים אינן נאמנין י"ל שזמן מסיקת הזיתים זמן קבוע ואעפ"כ כשעבר מסיקתן משתמשין בבית הבד לשכר וכיוצא בו ומיהו בשעה שבוצרין ומוסקין דטרידי טפי האמינו חכמים לעמי הארץ וכשעבר אותו זמן שמשתמשין בהן לשומשומי ושכר גזרו על עמי הארץ שאפשר לעמוד בה ולהזהר מהם אבל בשעת הבציר והמסיק אין יכולין לעמוד בה ולא גזרו. +שהם שמנה עשרה חדש. איכא דקשיא ליה אטו ר' ישמעאל מנינא אתא לאשמועינן דהכי נמי אקשינן בפ"ק דקדושין ובמסכת יומא פרק אמר להם הממונה ואיכא למימר רבי ישמעאל לאפוקי מפוזרין אתא ולהכי אמר שהם שמנה עשר חדש רצופין וכ"ת אי הכי רב הונא בגמר' מאי קמ"ל מתני' היא דמדר' ישמעאל נשמע לרבנן. ותו מאי דחיק לה מדקתני מיום ליום.
איכא למימר רב הונא דוקא דמתני' קמ"ל והא דדייקינן לה בגמ' מדקתני מיום ליום דניחא להו לאקשויי מדרבנן ולא דרבי ישמעאל משום דכיון דמשיך זימנייהו דילמא אפי' מפוזרים נמי לרבנן קמ"ל אי נמי איכא למימר לא תימא רובו של ראשון ורובו של אחרון ואמצעיים שלמים אלא שמנה עשר שלמים, ובכי האי גונא איתמר ביבמות. +גמ': מנין לחזק' שהיא שלש שנים. פי' שלש שנים לאו דוקא הולכי אושא רבי ישמעאל לרבי ישמעאל לא בעינן שלש שנים אלא שלש אכילות כעין שלש שנים קאמר. +משור המועד. לא נתחוור לי מאי ענין זו לזו, אבל נראה שלכך הקישום לומר כשם ששור המועד כיון שנגח שלש נגיחות יצא מאותה חזקה של תמו' אף כאן יצאה שדה זו מחזקת של מוכר וכיון שיצאת מחזקת' עליו להביא ראיה שלא מכר' שהרי זה מוחזק ועומד.
והיינו דאקשינן אי מה שור המועד עד נגיחה רביעית וכו' כלומר אע"פ שיצא מחזקה של תמות לא נכנס לחזקה של מועדות עד פעם רביעית ה"נ לא נכנס שדה זו בחזקת הלוקחו עד שנה רביעית אע"פ שיצאת מרשות מוכר האיך הוא נאמן לגמרי.
והיינו נמי דאקשינן אלא מעתה חזקה שאין עמה טענה תהוי חזקה כלומר מאחר שיצאת מרשות של מוכר למה צריך זה לטענה הא ודאי אינו צריך לטענה אלא כשיש לו למערער עדים או הודאה שהיא שלו וזו כבר יצאת מרשותו ומפרקינן טעמא מאי וכו' כלומר אם לא לקחה זה ודאי מאיליה לא יצאתה מרשותו לפיכך צריך לטענה שאם לא טען לא לקחה נמצאת ברשותו של ראשו'.
ותו אקשינן אלא מעתה [מחאה] שלא בפניו לא תהוי מחאה כלו' בשלמא אי לאו משור המועד גמרינן דלמא טעמא משום דטפי מתלת שנים קפיד אינשי וכיון דלא קפיד דאי מכרה והאי הא קפיד אלא אי משור המועד מה התם בפניו בעינן דליעודי גברא אתי וכל שלא בפניו לאו מיעד מימר אמר אי אמריתו לי הוה מזדהרנא ביה הכ' נמי נימא אי מחית בי הוה מזדהרנא בשטרו.
ואיכא דקשי' ליה הכא מכדי הא קיימא לן דחזקה שלא בפניו הויא חזקה אמאי לא אקשינן חזקה שלא בפניו לא תהוי חזקה דהיא היא דומיא דשור המועד ואיכא למימר בשלמא שלא בפניו דהויא חזקה לא קשיא ליה דמילת' דעביד' לאגלויי היא דעביד איניש לשאול לעוברין ושבין מי מחזיק בשלו אבל מחאה דמיא לשור המועד וכל שלא ב��ניו לאו כלום הוא דאמ' לא ידענא דנגח דאינטריה והבא נמי לא שנא הואיל ומשור המועד גמרת לה וכן כתב רש"י ז"ל דמחאה דומיא דהעדה היא, דהתראה לשמור שור, ואף המחאה להתראה היא להזהר בשטרו.
ואי קשיא והא השתא לאו קס"ד ההוא טעמא עד דאתא רבא והכי אמר לקמן לא ס"ד דאם כן מחאה למאי מהניא אלא הכי קא ס"ד השתא דלא מהימן משום טעמא דלא עביד איניש למזדהר טפי משלש שנים אלא משור המועד הוא דגמרי' ומיהו כל אימת שמיחה בתוך שלש קודם שיצאת מרשותו של מוכר היה לו לזה ליזהר.
והיינו דמפרקי' דאמרי' חברך חברא אית ליה וכו' כלומר בשלמא הת' בפניו בעינן כדי שיוכל לטעון ולהכחיש העדים או להביא אחרים להזימן ואי לא מיית סהדי אימר אמר לאו כלום הוא מדלא תבעי מינאי אבל טעמא דמחאה להתרות בו ולהיות זהיר בזכיותיו הוא שזה טוען שגזלה היא בידו הלכך אפילו שלא בפניו אי איתא דאמרינן חברך חברא אית ליה. + +Daf 28b + +הכי גרסינן בכולהו נוסחי עתיקי: שהרי נביא עומד בתשע ומזהיר על אחת עשרה. וזו היא גרסתו של ר"ת ז"ל, ולפי הגרסא כך פירוש': שלא עלתה להן חזקה באותן שלש שנים לפי שלא היו שלש שנים שלמות שבשנה תשיעית בחדש העשור בעשור לחודש סמך מלך בבל ידו על ירושלים ובח' החמישי של שנת אחת עשרה חרב הבית וגלו רובם מעל הארץ ומקצתם גלו לבבל ומקצתם לא גלו עד החדש השביעי שנהרג גדליה ומכיון שהיה מזהירם לכתוב שטר למדנו שלא תתקיים להם חזקה בשמנה עשר חדש שהן שלש אכילות להוציא מדברי רבי ישמעאל וא"ת אכתי מנ"ל דבשלש שנים נמי תתקיים חזקה י"ל דהא גמרינן משור המועד ושנים מנגיחות גמרינן דקרא כתיב דמפיק מדר' ישמעאל ואביי אקשי ודילמא עצה טובה קמ"ל שהיה מתנבא על הגלות כי ארכה היא וייעצם לכתוב שטר כדי שאם ימותו עדי חזקה בגלות תדון כשטר.
ור"ח ז"ל מפרש שעלתה להם חזקה, ולא ידענא היכי אפשר לאוקמה דהא לרבנן שלש שנים בעי' בכל מילי כדאמרינן לקמן זו דברי רבי ישמעאל ור' עקיבא אבל חכמים אומרי' שלש שנים מיום ליום, אלא הפי' הנכון לפי גרסא זו הוא כמו שכתבתי.
אבל על סדר המקרא אינו מתישב כלום שהרי כתוב (ירמיהו ל״ב:ו׳) בשנה העשירית וגו' ויהי דבר ה' אלי לאמר, ואי אתה מוצא שם נבואה אלא זו הנה חנמאל כן שלום אלמא בעשר היה עומד, ומ"ש רבינו חננאל ז"ל דהכי תני לה ר' יוסי במתני' לא אשכחו לה רבנן בברייתא בנוסחי דילן הכי.
ואשכחן תנא דסדר עולם דתני הכי. בשנה העשירית בעשירי בשנים עשר לחדש היה דבר ה' אלי לאמר בן אדם שים פניך על פרעה מלך מצרים אותה שנה ובאותו זמן ובאותו הפרק הנה חנמאל בן שלום דודך וכו' אלמא נביא בעשר היה עומד וזו היא גרסתו של רש"י ז"ל שהרי נביא עומד בעשר.
ולא מחוור לן כלל שהרי בחדש הרביעי גלו, אי נמי בחדש החמישידכתיב עד גלות ירושלים בחדש החמישי שבתשעה בו חרב הבית ואכתי שמנה עשר חדש נמי ליכא ואפשר מפני שרובם לא יצאו עד החדש השביעי ואיכא שמנה עשר חדש דלא סבירא להו כתנא דסדר עולם אלא בתחלת שנה עשירית נביא מזהי' וכיון דבהני לא הוי חזקה ש"מ דלא מקיימ' חזקה עד שלש שנים אי נמי אפילו לתנא דסדר עולם איכא למימר מפני שהנביא מזהיר על כל השדות ואי כר' ישמעאל הא איכא שדה ואילן ובשדה הלבן נמי מצו למעבד פירא רבה כגון קשואין ודלועין אי נמי משרה דאספסתא דמקיימא להו חזקה קודם הגלות. + ופי' עצה טובה קמ"ל, במאי דכתב רחמנא בכלי חרס אבל למען יעמדו ימים רבים לאו עצה טובה היא אליבא דר' אלעזר דמהכא גמר דבעינן שטר שאינו יכול להזדייף בפרק המביא תניין (גיטין כב ע"ב). + +Daf 29a + +מודה רב יהודה באתרא דמוברי באגי. פי' דאפילו במפוזרות הויא חזקה ומיהו שש שנים בעינן כיון דאיכא דזרע ועוד דכיון דמשיך זימנא דבורות קלא אית לה ואי לא מחזיק שש שנים לאו כלום הוא דאי לא תימא הכי מאי ומודה פשיטא דהאי רציפות נינהו ולא שייכא הא בדרב הונא כלל דהא סלקא שתא דבורות.
והא דאקשי' ממתני' והדן בתים דביממא ידעי בליליא לא ידעי בדין הוא דלימא לן רב הונא ולטעמיך דאמרת אפילו מפוזרות ליבעי מיהא שש אלא משום דהוה אמינא מאי שלש דקתני שש דיממי אי נמי לדידן כל תלת שנין מהני דלא מצי למימר אנא אתינא בההיא זימנא דלא הוית בה ומשום הכי לא מחינא הילכך בתלת שנין דיממי סגי לן דהא שלש שנים איכא אע"ג דלא סלקי לילות, אבל לרב הונא קשיא.
והיינו דאמרי' ומודה רב הונא בחנוותא דמחוזא פי' דלא בעי' אלא שלש שנים ביממי כיון דליליא לא עבידא דומיא דבורות ובית הבדים ואי ס"ד דמקמי דתיקום לן דרב הונא נמי בעינן תלת שנין ביממי ולילי אלא דאפי' שית דיממי הוו חזקה א"כ מאי ומודה רב הונא ואיכא לפרושי נמי דאף על גב דלדידן נמי שאני דינא דחנוותא דמחוזא אפילו הכי כיון דרב הונא איירי בהא ושיכא ליה הודאה במילתא אמרינן ומודה רב הונא, ובכי האי גונא איכא תרי בפירקין דלא יחפור. +הני נוגעי' בעדותן הן דאי לא אמרינן להו הבו ליה אגר ביתא להאי. ואיכא למידק ונהמנינהו משום מגו דאי בעו אמרי מהאיך מערער אגרנא ליה ויהיבנא ליה אגרא כדאמרי' בכי האי גונא גבי הן הן שלוחיו הן הן עידיו במסכת קדושין וה"נ הא שוכר נאמן לומר נתתי ואיכא למימר האי מערער הא לא מחזיק בארעא ואידך קאי בה ואינן נאמנין לומר נתננו אי נמי האי לאו מגו הוא משום דמסתפי דילמא מייתי עידי חזקה ובעו לשלומי ליה למחזיק א"נ לבתר דתקון רבנן שבועת היסת איירינן ואי אמרי להאי מערער יהבינה אגרא שבועה בעו ולאו בני עדות נינהו בדאיתא התם בפרק האיש מקדש, זה שמעתי ועיקר.
תו איכא למידק והא איפרעיה ליה להאי מערער גבי ליה ממחזיק איכא למימר אעפ"כ נוגעין בעדותן הן מפני שקשה גזל הנאכל ואינן רוצין להתעצם עמו בדין.
תו איכא למידק למאי דאוקימנא כגון דנקיטי אגר ביתא בידייהו ואמרי להאי נותבי' אי הכי היכי קני לה האי הא ליכא אכילת פירות דמאי אכל איכא למימר כיון דמ"מ בשליחותיה אחזוק בה הני כמאן דדאיר בה איהו נמי דמי שמצינו בכ"מ ששלוחו של אדם כמותו.
ויש מי שאומרים הכא במאי עסקינן דהדור תפיס משל מחזיק כדי השכר כדי לשלם למערער אם זכה בה אבל כבר נתנוהו למחזיק והרי אכל פירות ולישנ' דגמרא לא דיקא כותיה.
ומ"מ שמעינן מיהא שהגוזל ביתו של חבירו ושכרה לאחר והרי היא יוצאה מתחת ידו שדין בעל הבית עם השוכר ועליו לשלם השכר לבעל הבי' ואע"פ שכבר שלמו ימי שכירותו ויצא לו השוכר משם ונתן השכר לגזלן כשיבא בעל הבית למחר חייב לשלם לו השוכר מדלא אוקימנא להא בשנשלם זמן השכירות ויצאו להן וכן בדין שהרי דר בחצר חבירו שלא מדעתו וזו היא שאמרו בפ' כיצד הרגל השוכר בית מראובן ונמצא הבי' לשמעון מעל' שכר לשמעון שלא כדברי הטוען שאומרים שאם נשלם זמן השכירות ושלם השכר לגזלן דין ב"ה עם הגזלן ולא עם השוכר שהגזלן הוא שאכל פירותיו ולא השוכר אלא דינו עם השוכר שהגזלן הוא שאכל פירותיו.
וא"ת ולוקמה כגון שיצאו משם ואין שם עדים ולא תובע שדרו בה דנאמנין מגו דיכול למימר לא דרכו בה כלל שהפה שאסר הוא הפה שהתיר ואיכא למימר דבעי לאוקמה כגון דידעינ�� דדרו בה אלא דלא ידיע לן אם דרו בה ביממ' ובליליא אי נמי ידעי' דדרו בה תרתי שנין אינהו מסהדי אתלת שנין דלא שכיחא ליה מילתא שלא הומנו עדי שדרו בה א"נ דלא המניה במיגו דיכלי למימד לא דרנא בה כלל דמילתא דעבידא לאיגלויי היא אי דרו אי לא ולא בעי למימר הכי דמסתפו דילמא ידיעא לן מילתא אי נמי אתו סהדי ומסהדי דדרו בה ואע"ג דאמרינן לקמן כי האי מגו דיכול למימר לא אכלי, כבר פי' הרב רבי שמואל ז"ל לא אכלי אלא דבר מועט כדבעי' למכתב קמן.
אבל (ר"ת) [ר"ח] ז"ל פי' הא דאמר מר זוטרא אי טעין ואמר ליתו סהדי ליסהדו דדרו ביה וגו' הכי שאם כבר יצאו השוכרין מן הבית נאמנין בעדותן שהרי אינ' דרין שס כדי שיאמר להם הבו לי אגר בית' אלא הם אומרין דירנא והם אומרין פרענו אגריה הפה שאסר הוא הפה שהתיר פי' לפירושו הם אומרים דרנו בה והם אומרים פרענו השכר לפי שהוא שלו שאנו דרנו בה תלת שנין ביממא ובליליא נאמנין שהפה שאסר הוא הפה שהתיר שאלו שתקו לא אמרו אנן דיירנא ביה לא היו מתחייבין בכלום ולמדנו שהדין כן ולא כמו שתירצו למעלה.
אבל אין פירוש דברי מר זוטרא כך דמאי אי טעי' ומאי טענתי' טענה אטו בטענה תליא מילתא ותו דהוה ליה למימר הכי אם כבר יצאו משם טענתיה טענה ואין פי' זה נופל על ל' הגמרא אבל הפי' כדברי הרב רבי שמואל והרב רבי יהוסף ז"ל הלוי מיהו מסתברא דלא בעינן בריא אלא כיון דאמר ליתו וליסהדו הויא טענ' והכי דיקא לישנ' דגמ'. + +Daf 29b + +אבל כתבו עטרא קלא אית לה. אי קשיא מההוא דאמרי' בפרק המפקיד (ב"מ ל"ט ע"ב) לא שנא כתבו עטרא ולא שנא לא כתבו עטרא לוו מחתינן אלמא לית לה קלא. לא קשיא דהתם נכסי יתמי בספיקא לא מחתינן דדלמא משתכח קלא. +אנא בשכוני גואי הואי. מה שפירש בה הרב רבי שמואל ז"ל שבחדרי' הפנימים הייתי דר ועובר דרך עליה לא נראה לי מפני שהדין נותן שלא יפסיד חזקתו בשביל כך וכי אין אדם עשוי למכור בית החיצון ומשיי' לעצמו הפנימי ודרך ואעפ"כ כיון שזה לבדו דר למה לא יעלה לו חזקה ועוד א"כ מאי טעמיה דרבא והלא כל זמן שלא הביא ראיה שדר לבדו. לא הביא עידי חזקה שאין חזקה נמי שדר עם הבעלים ול' הגמרא עצמו אינו נוח להתפר' כן שאין בל' בשכוני גואי הואי שיעבו' ויצא דרך על החיצון אלא משמע הלשון ששם היה כל זמן הזה ולא שיצא משם, ועוד דבכולהו נוסחאי בהאי ארע', ולא אשכחן ביתא אלא בפירושי הרב ז"ל.
והפי' שכתב בו רבי' הגדול ז"ל מן המתמיהין בעיני שכיון שהי' עומד במקום שאין שם חרום כל אותן הימים הי' לו למחו' וכיון שלא מיחה בודאי שמכר' לו לזה באותו הזמן והוא בא בכאן או זה הלך לשם או על יד שלוחו מכר כמו שטוען זה שאם לא כן למה לא מיחה כיון שלא היה במקום חרום וזו דומה לשאר כל החזקות שבכולן מוכר אומר לא מכרתי ולוקח אומר לקחתי והאמינוהו ללוקח מפני שלא מיחה, אף כאן נמי בדין הוא שיהא נאמן לומר לקחתי באיזה ענין שיטעון.
ור"ח ז"ל כתב כדברי רבינו ז"ל אלא שבכלל דבריו יצא לדרך אחרת וכן כתב בעובדא דשוקי בראי, ואע"ג דחזינן לרבותינו הגאונים ז"ל דאוקמוה להאי מעשה בשעת חרום אין דינא הכי הוא ומיהו אע"ג דקאמר מחאה שלא בפניו הויא מחאה בעינן שיהא המוכר שם במדינה מצוי בעת שטוען הלוקח שקנה זה הקרקע וכדתנן אינה חזקה עד שיהא עמו במדינה וכיון דהוה תמן אפילו יום אחד דאיכא למימר בההוא יומא זבן ליה ואזל ליה לאלתר כי אמר בתר הכי לא הוינא ידע דהאי נחית בארעא דנמחי ביה לא משגחינן ביה אלא אי קדי' ונפק ושבק ארעיה בידא דאחרינא ואזל איהו ונחי�� הלוקח בארעא דא ואכלה ולא ידע מרי ארעא דהאי נחית ואכיל ארעיה האי גונא לא הוי חזקה דאי לא תימא הכי מדת הדין לוקה.
ועוד כתב לקמן ואע"ג דתנן אין צריך להיות עמו במדינה מיהו צריך להיות יודע בעל הקרקע כי זה שטוען אתה מכרתה לי עומד בנכסיו דאי לא ידע אמאן קא ממחה וזה ששנינו אינה חזקה עד שיהא עמו במדינה פי' כל שני חזקה בשעת חרום אבל שלא בשעת חרום אינו צריך להיות עמו אלא ביום שטוען שלקחה ממנו וירד בה אלא כיון דידע דהאי גברא נחית בנכסיה אפי' הוא באספמיא והמחזיק בבבל הוה ליה למחויי דלא בעינן מחאה בפניו, אלו דברי רבי' חננאל ז"ל.
ומדבריו שאין חזקה שלא בפניו חזקה אלא אם כן התחלתם בפניו שהיה לו לשאול עליה אבל אם לא כן אינה חזקה אפי' אינה במקום חרום ואינו נכון דכ"ש שיש לומר חברך חברא אית ליה ואיהו עביד לשאל מי מחזיק בשלו.
ואני שמעתי בפי' הא עובדא דשכוני גואי שהוא מקום רחוק ברוח דרום ונקרא גואי לפי שהוא חדר כדכתיב מן החדר תבא סופה וכתיב וחדרי תימן ובראי הוא רוח צפון לפי שאינה מסוככת וקא טעין האי שהיה במקום שלא שמע החזקה או שלא היה יכול למחות דמקום חרום הוא והימניה רב נחמן עד דמיתי אידך סהדי דהוה במקום קרוב שאינו מקום חרום דכיון שזה טוען שלא בפני החזקת במקום חרום טענתיה טענה וצריך הלה לקיים חזקתו כאלו טענו זה לא החזקת ורבא סבר מכיון שהחזיק הרי הוא ברשותו והלה צריך להודיע חזקתו בראיה של חרום כשם שצריך להביא ראיה על המחאה בטוען מחיתי רב נחמן מדמי לה לקיום חזקה גופא ורבא מדמי לה למחאה וקיימא לן כרב נחמן ולפי זה צריך להביא עדי' שהיה כל שלש שנים במקום קרוב דהא חזקה בפחות משלש שנים לאו חזקה היא וכיון דמקצת שלש היה במקום חרום אינן עולין לו והכי נמי משמע בפרק האשה שנתאלמנה ויפה כיון רבינו חננאל ז"ל בזו שפירש עד שיהא עמו במדינה כל שני חזקה ואי אתא בסוף שנה שלישי' ורואהו עומד בשלו יש לו למחות קודם שילך משם שהרי יודע שזה החזיק עליו ואם לא עכשיו ימחה אימתי והיינו עובדא דשוקי בראי ואם אתא ממקום חרום למקום קרוב בסוף שנה שלישי' ולא מיחה אומרין אי אפשר דלא שמע וטעין הכי כגון דלא אתו שיירו' מכי אתא איהו להכ' ומבני מתא נמי לא שמיע לי מיד טענתיה טענה דגמרינן ליה מהא דאמר רבא עביד איניש דכל תלתין יומי טריד בשוקי'. + +Daf 30a + +הכי גרסינן דא"ל דזבנ' מינך. וזו היא גרסתו של רבינו הגדול ז"ל ואי אמר ליה קמאי דידי זבנה מינך מהימן כי ההוא דדר בקשתא בעיליתא וכן פירש הרב רבי שמואל ז"ל. +ופי' ולא קא מודית לי. הודאה גמורה היה מודה לו שהוא של אבותיו אבל מאי דאמר לי' ההוא גברא דדידיה היא לאו הודאה היא דאע"ג דהודאת בעל דין כמא' עדים הכא לא דהא איהו אמר דזבנ' מינך והפה שאסר הוא הפה שהתיר אלא כיון דקא מודה האי דאיהו גופיה ידע באבהתיה היא ואיהו מיניה לא זבנ' הוה ליה ספק וודאי ואין ספק מוציא מידי ודאי וכן נראה מדברי רבינו הגדול שהוא מפרשה בשהלה מודה לו שהוא עצמו יודע שהוא למערער זה אבל משום הודאתו של ההוא גבר' דאמר ליה דזבנה מיניה לא דלאו הודאה היא, ולית בה ספקא.
ואע"פ שהרב רבי אברהם ברבי דוד ז"ל מפרש דהכא במאי עסקינן דאיהו לא ידע כלל אלא מפיו של זה המוכר ולא אמרי' הפה שאסר הוא הפה שהתיר אלא בדבר שהאוסרו אוסרו מידיעתו ומתירו מידיעתו אבל הכא זה שמע מפי המוכר כי של זה היתה מתחלה ובאמת היה ראוי להאמינו דהודאת בעל דין כמאה עדים וכי הדר אמר אנא זבנתה מיניה זה הדבר אצלו ב��פק ואין לו להאמינו על זכותו א"כ הוה ליה ספקו ודאי ואין ספק מוציא מידי ודאי ואין הדברים הללו אצלי אלא דברי הבאי שזה נאמן הוא לומר כך וכך אמר לי לפלוני מגו דאי בעי אמר לאו דידך הוא ואותו פלוני נאמן היה לומר מפלוני לקחתי' בדין מגו שאלו בב"ד אמר כן היו מאמינים אותו עכשיו שאמר לו למה לא יהא נאמן.
והוי יודע שאלו היו כאן עדים דדר ביה ההוא דקמי' אפילו חד יומא אע"פ שלא החזיק בה שני חזקה טוענין לו שהרי הוא לוקח ונאמן לומר מפלוני לקחתי' ואלו היה אותו לוקח ראשון היה יכול לטעון מינך זבניתה השתא נמי טוענין ליה אף על פי שלא החזיק בה שני חזקה שלא הצריכו חכמים לחזקה אלא בשיש עדים למערער שהוא שלו אבל כאן כיון שאין לו עדים אין צריך חזקה ולכשיביא עדים שדר בה חד יומא ההוא דזבן מינה טוענין לו.
והרב רבי שמואל שכתב שאפי' הביא עדים דדר בה חד יומא לא מהני מאחר שלא החזיק בה שלש שנים תמהני עליו דהא טוענין ליורש וללוקח כל מאי דמצי טעין ההוא דקמיה אלא שצריך ראיה דדר בה המוכר או המוריש חד יומא וכדמפרש לקמן בעובד' דקשיתא בעילית' (בבא בתרא מא,ב).
ונראה שדעתו לומר דכי אמרינן טוענין ללוקח בשאין אנו צריכין להכחשה כגון דדר בה קמא ואחזיק בה האי תלת שנין דכי איתיה לקמ' קמן אע"ג דאית ליה להאי סהדי דשלו הוות אפי' הכי מצי למימר זבינתה מינך אבל כי לית ליה חזקה אע"ג דהאי נמי לית ליה סהדי דשלו הות כיון דאודי האי מחזיק לא מצינן למטען ליה כלום דאפי' איתיה לקמן וטעין בבריא מינך זבניתה לא מהימן מכיון דאודי האי והודאתו הודאה דהא לא הוה מהימן אלא משום מגו דיכול למימר לאו דידך הוה והשתא אזל ליה ההו' מיגו, ולא אמרינן מגו דאי בעי איהו שתיק מהמנינן אנן, וסברא זו צריכה לפנים.
ומהדומ' לזה המפקיד אצל חברו בעדים ומת ותבע מפקיד את היורשין והודו שהוא בידם מאביהם דאיכא עדים ולא ראה הוא מי לא טענינן להו אנן מאי דמצי טעין אבוהון חזרתי ולקחתיו ממך דהוא נאמן מגו דהחזרתיו לך ואף על פי שהם מודים בפקדון.
ואף דברי הרב הגדול ז"ל צריכין עיון והוי זהיר בדבריו שמא מתוכן ילמדו שאף אם אמר קמא דידי זבנה צריך שני חזקה ולא היא שהכל מודים בזה שהיה נאמן דהא האי מעשה הכי הוה מדלא קאמר ואכלתה שני חזקה ואעפ"כ פירש רבי' עצמו ז"ל טעמא דלא מהימן משום ספק ודאי הא אמר קמאי זבנה מינך דודאי הוא מהימן לעולם ואין זה צריך לפנים וכשהוזכר שני חזקה בהלכות לא במודה הוזכרו שתחלת דבריו במי שיש לו עדי' לתובע הם. + +Daf 30b + +דזבינא ליה מיניה הא ארבעי שנין וכו'. ולא מצינן למימר דילמא אחר שמכרה לך היום ארבע שנין חזר ולוקחה ממך ומכרה לי זה שלש שנים שהיה זה הלוקח שני צריך להביא עדים דדר ביה מוכר ראשון חד יומא מאחר שמכרה לו ללוקח ראשון ולא היה יכול להביאם שהרי לא דר בה כלל כדקא טעין בתר הכי דאכלה שבע.
וכתב הרב רבי שמואל ז"ל שצריך לוקח להביא עדים של שבע שנים ואני אומר בודאי שמעתא בדאיכא עדים הוא אבל לענין הדין אין צריך ונאמן לומר אכלתיה שבע שנים מגו דיכול למימר מינך זבינתה ובלבד שיביא עדים של שלש שנים וכן נמי אי אכלה שש שנים ולא היו שם עדים אלא של שלש נאמן לומר היום שש שנים לקחתיה מגו דיכול למימר מינך זבניתה וכי אמרינן אכל שית אין לך מחאה גדולה מזו כשבאו עדים של שש שנים אבל לא באו עדים אלא של שלש שנים המחזיק נאמן.
ואיכא דקשיא ליה הכא מההיא דאמרינן לקמן וצריך למחות בסוף כל שלש ושלש. ופי' הרב רבי שמואל ז"ל דלא ליטעון ולימא שטרא הוה לי ולא אזדהרי ביה בתר מחאה תלת שנין מזדהר איניש בשטריה בתר מחאה טפי לא מזדהר וכיון שכן מאי האי דאמרינן הכא אין לך מחאה גדולה מזו והא איכא חזקה בתר מחאה ולאו מילתא היא דכי אמרינן הכי הני מילי בשלא מכרה לאחר שהמחזיק סבר כיון שלא חזר ותבעני ולא מיחה בי. נזכר שיש לי שטר ולא יעמידני לעולם בדין לפיכך אינו נזהר בשטרו אבל כשמכר ואי אפשר לומר הואיל ולא מיחה בי לא נזהרתי בשטר שסבור הייתי שלא יעמידני בדין שהרי הדבר ידוע שהלוקח יתבענו שהרי הוא סבור שהיא שלו ולא מכרה הראשון שאם היה סבור שמכרה למחזיק לא היה לוקח ומיה' כשהלוק' אין לו קול כגון מכר שדותיו סתם דלקמן צריך הוא למחות שהרי אין הלה יודע בו כדי שיזהר בשטרו. + +Daf 31a + +אמר רבה מה לי לשקר איבעי אמר מינך זבנית' ואכלתה שני חזקה. תמיהא לי מילתא טוב' אי אתי סהדי ואמרי של אבותיו של מערער היתה מעולם ולא של אבותיו של מחזיק מאי מה לי לשקר ולהכחיש העדים ולומר שקרנים הם והתורה האמינתם ועוד דקשיא עליה דרבא מהא דתנן מנה לי בידך אמר לו הן למחר אמר לו תנהו לי אין לך בידי כלום חייב ואמרינן אין לך בידי לא היו דברים מעולם ואמאי נימא מה לי לשקר במקום עדים ומגו דיכול למימר פרעתיך לאחר זמני יכול למימר לא היו דברים מעולם דהא אמרת מה לי לשקר במקום עדים אמרינן וכ"ש במקום חזקה ועוד מדקאמר לקמן ומודו נהרדעי היכא א"ל של אבותי שלקחוה מאבותי' משמ' דלא אסהידו סהדי שהיתה של אבותיו של זה לעולם ומתו מתוכה דכולה סוגיא אהאי עובדא קיימא ואם טענות' סתם למה אינו נאמן כל טענת יורש כך הוא של אבותיו היתה והוא אינו יודע מאין באת' לידם שמא מאבותיו של זה.
ונר' שהמעשה כשמועו זה טוען בבריא שהיתה של אבותיו וזה טוען בבריא שהיתה של אבותיו ולא דרו ביה אבותיו של זה אפי' חד יומ' הילכך אי הוה אתי בטענת שמא לא טענינן לי' אנן כלום לדברי הכל ובאו העדים והעידו שהית' של אבותיו של מערער ועמדו בה כמה שנים בחזקת שהיה להם והשתא דברי רב' ורב חסדא כיון שטען זה בבריא שהיתה של אבותיו מהימן ונאמר שמא אבותיו לקחוהו מאבותיו של זה ורבא ואביי סברי כיון שאומר סתם של אבותיו ולא של אבותיך משמע והנ' העדים מכחישין אותו הילכך צריך הוא לחזור ולטעון של אבותי שלקחוהו מאבותיך או דסמכי.
ונוכל לפרשה אפילו בשהעידו העדים שמת אבותיו של מערער מתוכה ואפילו הכי סבר רבא להמוני' דאמרינן שמא סמוך למיתתם מכרו' לי' הואיל ואיכא מגו דתלינן למגו בכל טענה דאיכא למיתלי דאיהו אמר בעובדא דנהר פקוד מה לי לשקר דאע"ג דודאי איכא מיא לא מית מחמת מיא, והך נמי בכי האי גונא היא. +זה אומר של אבותי וזה אומר של אבותי האי אייתי סהדי דאבהתי'. יש מקשי' אמאי לא מהמנינ' לבתראי מגו דמצי פסלי לקמאי בגזלנות' או דמזמי להו ולאו קושיא היא שאין אומר מגו בעדים להאמינן יותר ממה שהאמינה תורה משום מגו ולא נאמר מגו בעדים אלא במקום חשש נוגעין בעדותן כדאמרן לעיל אי נמי במקום חוזרין ומגידין דאמרינן מגו דיכיל לשתוק והוי הפה שאסר הוא הפה שהתיר כאותה ששנינו העדים שאמרו אנוסי' היינו שאם היה כתב ידן יוצא ממקום אחר אין נאמנין וכי אין יוצא נאמנין הא בעלמ' להמוני להו טפי מדינא לא אלא אי מעצמן נאמנין בעדותן אין ואי לא ליכא למימר נאמנין בדין מגו ועוד דהכא מגו במקום עדים הוא שהרי העדים הראשונים מכחישין את אלו ולא האמינה תורה שנאמר אנשים לעדות אלו יותר מאלו. +אמר לי' רבא והא עדות מוכ��שת. איכא למידק הכא והא רבא הוא דאמר עד זומם מכאן ולהבא הוא נפסל כדאיתא בבבא קמא ומפרשינן התם טעמא משום דעד זומם חדיש הוא ואי ס"ד עדות מוכחשת נמי פסול' אפילו לשאר עדיות מאי חדוש איכא כי פסלינהו רחמנא למוזמין הא לאו חדושא היא שהרי בהכחשה כן וחדוש דעדים זוממין משום דלא מפסלי כולהו דמאי חזית דסמכת אהני לא אהני נסמוך ולא אהני נסמוך וכיון שכן מאי חדושא איכא בפסלותן של מוזמין שלא יפסלו למפרע ואיכא למימר הא דאוקימנ' לרבא כרב חסדא אליבא דלישנא בתרא דמפרשינן התם משום פסידא דלקוחות אבל משום חדוש ליכא דהא בהכחש' נמי הכי הוא ולההוא לישנא קמא אמרי' דעד כאן לא קאמר רבה אלא לאות' עדות אבל לעדו' אחר' כשרין בהכחשה מה שאין כן בהזמ', והיינו חדושא.
תו איכא למידק, לרבא דאמר מכאן ולהבא הוא נפסל היכי אמר והא עדות מוכחשת היא דהא מעידנא דאסהוד לא מפסלי אלא משעה שהכחישום אלו האחרונים הילכך כי אמרי של אבותיו היא מהימנ' שהרי לא נפסלו עדיין ולא הוכחשו וכדאמרינן התם בההיא שמעת' בענין עידי גנב' ועידי טביח'. ואיכא דמאן דאמר דהכא לישנ' בתרא סמכינן כדאמרן וכיון שכן דוקא היכא דאיכא פסידא דלקוחות אבל היכא דליכא פסיד' לא והכא ליכא משום פסיד' דלקוחות וזו טעות דכיון דאכשרינהו רבנן לכל מילי אכשרינהו והכי מוכחא מילתא בפרק מרוב' דאמרי' מאי בינייהו ולא מסיימינן דאיכא בינייהו היכא דליכא פסידא דלקוחות ומשמע נמי בההיא סוגי' דאפי' בעדות גניבה וטביחה מכאן ולהבא הוא נפסל ולא למפרע וכן הוא באמת שאם אי את' אומר כן נתת דבריך לשיעורין ואין זו מדת חכמים.
ואיכא למימר הכא במאי עסקינן כגון דאסהידו הני תרי כתי בבת אחת כל אחד ואחד בתוך כדי דבורו של חברו וקי"ל תוך כדי דבור כדבור דמי הילכך מעידנ' דאסהידו קמאי דאבהת' איתכחוש דהא תוך כדי דיבור הוא ומפסלי מההי' שעת' והכי איתא התם בפרק מרובה ולמסקנא דאוקימנא לרב' באותה עדות דוקא אפי' בזה אחר זה היא.
ושמעתי דרב' סבר דבהכחשה ודאי למפרע הוא נפסל דלאו חדוש הוא ודין הוא שלא נסמוך על אחד מהם והתם הכי קאמרינן כיון דחדוש הוא שחדשה בהם תורה וסמך על אלו יותר מאלו אין לך בו אלא משעת חדושו ואילך ואע"ג דמדינא לא הוה לן למסמך אחד מינייהו וכיון דחדית בהו רחמנא אין לנו בו כלל אלא מה שמצינו בו דכול' מילתא חדושה הוא דמאי חזית דסמכת אהני טפי מהני נסמוך נמי אהני וכיון שהוא חדוש אין לנו בו אלא חדושו ואע"ג דחדוש' לא פסול' הוא אלא משום דלא מיפסלי ואי איתא להאי פירוק' איפריקו להו ללישנא קמא הנך תרי פירכי דפרכינן. + +Daf 31b + +אנן אחתינן לי' ואנן מסלקינן ליה. ר"ח ז"ל פי' שהיתה בידו של אחד מהם כשבאו לב"ד והביאו שכנגדו עדים של אבותיו והוציאו, מידו ועכשיו כשהביא אף זה עדים של אבותיו מוציאים אות' מידו ומחזירין אות' לרשותו של מחזיק שהוציאו' מידו ולפי פי' זה אם לא היתה ברשותו של א' מהם כשבאו לבית דין תחלה אע"פ שמסרו' בידו של אחד מהם כשיביא חברו למחר עדים של אבותיו לא מסלקינן ליה למימר כל דאלים גבר אע"פ (או) שאנו הורדנוהו לזה לתוכ' שלא כדין דכיון דדינא כל דאלים גבר הוא לא מזדקינן להו ולא נפקא מחזקתי' דהאי כיון שירד בה ברשות, ולזה נוטה דעתי.
אבל הרב רבי שמואל ז"ל כתב לא נחזיק זה יותר מזה הואיל ועדי שניהן שוין ואין לזה כח מזה ואמר דמפקינן לה מיניה וכל דאלים גבר ובירושלמי כך הוא אמור שם זה המעשה כמו שפירשנו ראובן היה אוכל שדה בחזקה שהיה שלו והביא שמעון עדים ש��ת אביו מתוכה מפקין מן ראובן ויהבין לשמעון הלך ראובן והביא עדים שלא מת אביו מתוכה אמר רב נחמן בר יעקב אנן אפקינן ואנן מהדרינן ליה וכו'. וכיון שהענין הוא כמו שאמרנו על הרב רבי שמואל ז"ל להביא ראיה דמפקינן ארע' לכל דאלים גבר ומצינו בהלכות רבי' הגדול ז"ל ושבקינן להו כל דאלים גבר ודעתם רחבה מדעתנו.
וא"ת סמך לדבריהם מדלא אמרי' אנן סלקינ' ואנן אחתינן ני' זו אינה תורה דסליקי הוא דהוי לו זילותא אבל אחותי דהאי לאו זילות' הוא דמינח ניחא ליה ועוד דא ודא אחת היא.
ומ"מ קשה עלי לקיימ' שלא מצינו בעדים ועדים כל דאלים גבר דספיק' דאורייתא הוא כדאיתמר ביבמות ואמרי' נמי לקמן דלא אמרינן כל דאלים גבר אלא היכא דאיכא למיקם עליה דמילתא ועדי' ועדים ליכא למיקם עלה לעולם הוא טפי מההיא דשוד'. +ואם נשאת לא תצא. יש מפרשין דמדרבנן מקשינן למימרא דהאי דאמר לא תצא משום זילותא דבי דינ' וקשיא לן דהאי דאמרי רבנן לא תצא משום דלא מפקינן איתת' מתותי גבר' מספיק' הוא דהא תלמוד לומר אפילו לא נשאת ע"פ ב"ד כגון שבאו עדים תחלה אמרי רבנן לא תצא.
אלא מדר' מנחם בר יוסי מקשי' דאמר בזמן שבאו עדים ואח"כ נשאת תצא משום דמוקי לה בחזקת איסור ואע"פ שנשאת וכיון שכן נשאת ואחר כך באו עדים אמאי לא תצא אי לאו דחיישי' לזילותא דבי דינא הואיל ונשאת ממש ועל פי בית דין והיינו דאמרינן אשתכח דתליא באשלי רברבי ואי רבנן דרבי מנחם נמי חיישי מאי אולמייהו דהנהו אשלי אדרבה הוה לן למיחש לסתם מתניתין.
ואי קשיא אי חאיש ר' מנחם לזילות' דבי דינא אפילו באו עדים ואחר נשאת אלא שהתירוה לינשא תחלה לא תצא דהא איכא זילותא דבי דינא הואיל והתירו' איכא מאן דבעי מימר דמאי נשאת לא נשאת ממש אלא כל שהתירוה לינשא בכלל כי ההיא דאמרינן במסכת יבמות וכתובות ולאו מילתא היא דגבי תרי ותרי לא אמרינן כיון שהתירוה לינשא אף על פי שלא נשאת אלא גבי עד אחד הוא דאמרי הכי משום דקיימא לן כל מקום שהאמינה תורה עד אחד הרי כאן שנים ואין דבריו של אחד במקום שנים אבל בתרי ותרי לא.
ואיכא למימר כל זמן שלא נשאת ממש ליכא זילותא דבי דינא דהא לא עבדי מעשה חבל כי נשאת איכא זילותא דבי דינא וגבי של אומר של אבותי אי נמי פסיקוה לדיני' כל אימת דלא אחתיה לתוכה ליכא למיחש לזילותא דבי דינ'.
ואי קשיא הרי גבי מעלין לכהונה דחיישינן לזילותא דבי דינ' ואף על גב דליכא למעשה לא קשיא דכיון דאסקיני' איתעביד ליה כל מעשה דאי' ביה הילכך איכא משום זילות' דבי דינ' אבל כאן כל זמן שלא נשאת אמרי לא הותר' לינש' שהרי לא נשאת ולא מפרסמ' זילות' דבי דינ' אי נמי התם משום דיהבי ליה תרומה ומעלין אותו לכהונה ואתעביד בה מעשה דנושא את כפיו ויהיב ליה עשרים וארבע מתנות כהונה ולא מחוור שהרי לא חלקו בין היכא דכבר יהבו ליה תרומה ובין היכא דאסקיניה בלחוד. + +Daf 32a + +הכא במאי עסקינן כגון דמוחזק לן באבוה דהאי דכהן הוא וכו'. ואי קשיא אמאי אוקמא בהכי לוקה, כגון דאתו בי תרי ואמרי בן גרושה ובן חלוצה הוא ואחתינ' ואתא חד סהד' בחד בניסן ואמר דכהן הוא ואתא נמי אחרינא בשני ואמר דכהן מעליא הוא ובמיחש לזילות' דבי דינא קא מפלגי ואיכא למימר בעי לאוקמ' בדאיכא הפסק בנתים משום דתנן במתניתין על פי עד אחד והיינו עד אחר דהא אחתיג" מאחר שבא הראשון ונועלין אותו עכשיו על פי זה השני ובלאו הכי לא מתני ליה עד אחד ולפי דעת רש"י ז"ל והרב רבי שמואל ז"ל תלמידו נמי הזכיר כאן בדבריו צריך הוא להעמידה כך שאם לא ��עלוהו על פי עד אחד מתחלק היה פסול מן הדין אף על פי שבאו שנים והעידו שהוא כשר דאמרי תרי ותרי נינהו ופסול ולא מוקמינן נברא בחזקת אבהתי' וכבר כתבתי בענין זה יותר מזה במסכת קדושין ובמסבת כתובות בכר'ד, שם אמאי קא סמכ' אהאי שטר' האי שטר' חספ' בעלמא הוא. פירש הרב רבי שמואל ז"ל בפירושיו ואיני מבין דבריו ולענין הדין בגמר' עצמ' תמה הוא למ' לא יהא אדם נאמן לטעון על פה במגו דיכול לתבוע בשטר והא אפילו במגו דתלו, במעשה ומחוסר מעשה נמי אמרינן כדאמרינן בעלמא שהרי בידו לגרשה ושמעתי פירושה משום דלא אמרי' מגו לאפוקי ממונא וכן פירש' רבי יהוסף הלוי ז"ל והאי נמי כיון דאית ליה חזקה דאבהת" לא מפקינן מיניה ורבא סבר אמרינן מגו אפילו לאפוקי ממונא ואפסיקא הילכתא כרבא בארעא משום דברשות מחזיק קיימא הוה ליה מוציא מחברו ומגו לאוקמי ממונא הוא ואע"ג דקיימא לן קרקע בחזקת בעליה עומד,ח כיון דאיכא מגו ותפיס לה איהו מהימן ואף על גב דבחזקת אבהתי' דהאיך קיימא אי נמי אפשר לפרש' בשהחזיק בה שני חזקה וקמ' ליה בתזקתי' ומיהו א, איפסילה ליה שטר' דידיה איבטילה לה חזקתי' כדתני' בתוספתא האוכל שדה נוחמת אונו ונמצאת אונו פסולה הרי זו אינה חזקה הילכך אי איפסיל' שטרוז דלאו מפומי' דהאי איבטיל' חזקתי' אבל השתא דאיכא מגו והחזיק בה קמה לה ארעא בחזקתי' בלא שטר' הילכך הוה ליה מערער מיציא מחברו נפליו הראיה ורב יוסף סבר אוקי ארעא בחזקת אבהת' הואיל ומודה דפסול' היא הך שנור' ואבטיל' חזקתי' והילכתא כרב' בהא ולשון זה ודאי אינו דכל דאחזיק אע"ג דנ'יבטל' טענת חזקת,' מגופה מגו דידה לאו לאפוקי ה,א אלא בדלא אחזיק וארעא בחזקת אבכתי' קיימ' כיון שיש לו עדים דשל אבותיו ולזה א,ן לו חזקה הילכך לא אמרינן ביה מגו ונמרי' לה דלא אמרי' מגו לאפוקי ממונא משנים אוחזין בטלית זה אומר כולה שלי וזה אומר חציה שלי זה ישבע שאין לו בה פתות מרביע ואמאי לא משתבע אחצי' ולישקול תצי' מגו דאי בעי אמר כולה שלי אלא שמע מינה דלא אמרינן מגו לאפוקי ממונא והרי אנו צריכין לפרש מה יעשה רבה במשנתנו ולפי דעתי שזו אינה ראיה דכי אמר כול' שלי אינו נאמן אלא ליב,ול מחצית מה שטען כי אמר נמי תל,ה שלי אינו נאמן אלא ל'טול חצי טענתו וכבר פירשתי זה במקומו. ואי קשיא לך הא דאמרינן במסכת שבועות מגו דיכיל למימר לא היו דברים מעולם יכול למימר סיטראי נינהו ולא אחרט שטרא וגבי ליה אלמא אמרינן מגו לאפוקי ממונא. לאו קושי' הוא דאיהו נאמן לומר על מה שהוא תפים םפיראי נינהו ואין נאמנותו על מנה שבשטר אלא על מה שפרע לו שהוא או' סטראי נינהו ואף על גב דממילא מהני ליה מגו לגבות בו מנה שבשטר. ומיהו קשיא לי ההיא סוגי' דבריש פרק האשה שנתאלמנה דקאמרינן נאמנת אשה לומר מוכת עץ אני וגובה מאתים משום מגו ואע"ג דרבי יהושע בהאי מגו פליגי הא בעינן בגמרא מאי טעמא ומפרש,נן משום טעמ' אחרינא כדמפרש התם אלמא לכולי עלמא שמי'.מגו ומפקינן ביה ממונ' ועוד מצאתי מגו להוציא בפרק המקבל מלוה אומר חמש ולוה אומר שלש ואמר רב יהודה מלוה נאמן דאי בעי אמר לקוחה היא בידי. פירוש בסוף שלש באו לדין שאלו אכלן חמש מלוה ודאי נאמן רליכא למימר עליה מה דאיתמר עליה רב זביד ורב עוירי גא םבירא להו הא דרב יהודה מאי טעמא שטרא כיון דלנוביינא קאי מזהר זהיר ביה והאי מכבש הוא דכבשי' חדא דמחמש ואילך לאו לגוביינא קאי דמשכנת' דסור' היא ועוד דמשום תשד' דדילמ' כבשי' לא מפקינן מיניה דמלוה מאי דאכל אלא בסוף שלש באו וכך פרש"י זכרונו לברכה. וארעא אף על גב דמעיקרא ודאי הות ממשכנת' בחזקת בעליה עומדת לכולהו ספיקא כדאיתמר התם (התם) בסמוך ואפילו הכי מהני מגו לאוקומה ברשות' דמלו' מספיק' ולאפוקי פרי מרשות' דלו' דהוה מאר' ודאי ואין מגו להוציא ממון יותר מזה ועיינ' טוב' בהך שמעתא ומשמע לי דהכי פירוש' דהך שטר' לא מקימ' בבי דינ' באשרת' וכי אח' לבי דינ' א"ל האי שטרא זייפ' ממש הוא אי נמי שטר אמנ' גחין ואמר לי' לרבא אין זיפ' הוא כלומר שטר אמנה הוה ומיהו שטר מעלי' הוה לי ואמר רבה מה לי לשקר אי בעי אמר שטרא מעלי' הוא ומקיים לה בסהדי כלומר אם יכול לקיימו נאמן במגו ואם אין עדים מצויין לקיימו ודאי אינו נאמן דהא ליכא מגו ואמר לי' רב יוסף אמאי קא סמכת אהאי שטר' האי שטר' חספ' בעלמא הוא דהא אינו מקוים וכל זמן שלא נתקיים הרי הוא כחרס ואפילו אמר לויתי ופרעתי דמאן משוי ליה שטרא לוה הא אמר פרעתי וא"ת הרי היה יבול לקיימו כל זמן שלא נתקיים כחרס הוא ועכשיו אין בית דין נזקקין לו שייימנו ויה' אתר כן נאמן במגו שהרי הוד' שהיה כחרס הנשבר והיאך בית דין נזקקין החרס כדי להאמינו לזה בדין מגו הרי זה שהקדים טענותיו טפש והפסיד ונסתפק לבעלי הגמ' דין זה ואמרו שלא לעשות בו מעשה אלא היכא דקיימ' תיקום ובהלכות נמי בדלא מקוים העמידוה ומשום דאי בעי מצי לקיומיה בבי דינ' והאי דאמרי' בפרק הכותב גבי פוחתת כתובת' אמאי קא סמכת אהאי שטר' חספ' בעלמא הוא הכי נמי בבי האי גונ' הוא ואליבא דהילכתא מקשינן אי נמי אליבא דכולי עלמא קושיא דקא סלקא דעתך דאמר' כתובתי מזויפת היא ואין עדים מצויין לקיימ' דליכא מגו ואוקימנא באמנ' בינו לבינ' ולא בענין לאוקומ' במקויימת ופוחתת ממש דעבדו סהדי שקראי. וזה הפירוש בדין הזה נכון בעיני ועולה כהונן. + +Daf 32b + + + +Daf 33a + +אמינא אי מהדרנ' לה לארעא. כלומר שאחזירנ' להם לגמרי ואחר כך אתבעם בדין מחמת שטרי שיש לי על אביהם. אמור רבנן הבא ל,פרע מנכסי יתומים לא יפרע אלא בשבועה. ובדין דהוה ליה למימר אמור רבנן אין נזקקין לנכסי יתומים קטנים אלא שהוא רוצה היה להמתין פד שיגדילו ובלבד שלא ישביעוהו ואיכ' דקשיא ליה כי אמר לקוחה היא בירי הא מחויב לישבע היסח דשבועה דרבנן נשבעין ואפי' על הקרקעו' כדאמרי' גבי הפוגמת כתובתה וכדכתבו הגאונים ולאו קושיא היא דהא אין היתומים טוענין אותו בברי' ואין נשבעין על השמא היסח הא בברי' נשבע אף על פי שהחזיק וכן כתב הרב רבי יוסף הלוי ז"ל בפרק לא יתפור והרב רבי משה הספרדי תלמידו זכרונו לברכה הסכים על ידו. ואיכא מאן דאמר אפילו טענו נמי ברי פטור דכיון דאכלה שני חזקה כמאן דנקיט שפ,ר דמי ובתשוב' לגאון שדרו ממתיבתא לכך נקרא חזקה שהיא בשמא ולא נוחייב שבועה וכן דעת ה"ר שמואל ז"ל ותמהני למה ליה לרב' בר שרשו למיעבד הכי בששלמו ימי משכנתי' ליחי לבי דינא ולימא ליה למילת' בצירת' ויתבע את היתומים בחובו קודם שיחזירנה לידם ונאמן עד כדי דמי הקרקע מנו דאי בע, אמר זבינת' כדינ' דעיזי דלקמן ודההו' גברא דחבל סבינ' דאשכבת' ולא בעי' אשתבועי כיון דאיכא מגו ונראה משום דיתמי קטנים נינהו וכי אמר משכנתא האי גבאי ושלימו ימי י'שכנתי מפקינא מיניה ולא מזדקי' לפרוע חובו עד שיגדלו ולכשיגדלו ליבא מיגו ולא מהימן ההיא שעת' במגו דמצי אמר כשהם קטנים לקוחה היא בידי דהאידנא לא מצי למימר בהכי ואינו נאמן במה שהוא אומר עכשיו זוזי יתירי אית לי גבי אבוהון וא"ת הרי בשבא לבית דין כשהם קטנים אמר דזוזי יתירי אית ליה גבי' ��ההיא שעת' איכ' מגו נהי דאיכא מגו כיון שהן קטנים אין נזקקין לטענותיו לא יהא אלא שיביא עדים כלום מקבלין אותן שלא בפני בעל דין אבל לדעת מקצת הגאונים ז"ל שאומרים שהמלוה על המשכון א'ן לו אלא בשבועה חמורה אע"פ שהוא נאמן במגו אין אתה צריך לטעם שאמרו וא"ת לדבריהם מאי אהני לי' לרב' בר שרשו כי אכל דהא אע"ג דאיכא מגו שבועה בעי לא תקשי לך שלא אמרו בן אלא במוציא מיד חברו כגון המוציא משכון מתחת ידו ואומר כך ובך יש לי עליו שביון שאין טענתו על גופו של משכון והוא גועל מחברו נשבע נוטל כדין המכיר כליו וספריו ביד אחר שאף צול פי שיש לומר בה מנו נשבע ונוטל אבל הכא אם קדם ואכל מה שאכל אכל שכל דיני מגו כך הן שאם יתבעוהו היתומים יאמר להם אין לכם בידי כלום אבל אין אותו הדין ברור אצלנו ויש לנו עליו תשובות 'במסכת שבועות נשא ונתן בו וצורנו יצילנו מכל חטא ושגיאה ונראה מדברי הר"ר יהוסף הלוי ז"נ שמפ' לה בדרך אחרת ואו' שרב' בר שרשו מודה היה ליתומים שהקרקנג שלה' וכבר שלמו ימי המשכונה אלא כך אמר אם אחזור להם הקרקע ואתבע אותם לנבוח בין מזו בין משאר נכסים כדין בעל חוב בעינן אשתעבועי לפיכך לא אתבע אותם אלא אחזיק בקרקע והם אינן יכולין להוציא מידי שאני נאמן בדין מגו ואף על פי שהם קטנים כיון שאין אנו נזקקין למכור כלום מנכסיהם ולא מוציאין מידם אלא מה שהוא ברשותי ואני נאמן עליו לומד שהוא של, אינן יכולין להוציא ממני ואמר ליה אביי לקוחה היא בידי לא מצית אמרת ה,לכך על כרחך תחזיר הקרקע שבחזקת היתומים הוא ומחמת ראי' שטרך יש לך לתבעם ואין נזקקין לעמוד עמך בדין עד שיגדילו דחיישינן לצדרי אי נמי לשובר כיוו דליכא מנו דתפיסה אלא ראיה דשטרא. שם אמר ליה לקוחה היא בידי לא מצית אמרת. פירש רב,נו חננאל זכרונו לברכה דכיון דאיכא עליה קלא דארעא דנאו דיליה קא אכל הוה ליה לאזדהורי בשטריה דמחאה גופ' משום קלא הוא והכ' כיון דאיכא קלא כמחאה דמי' כך פירשה הרב רבי שמואל זכרונו לברכה ויש אומרים דהוו אתו סהרי ומסהדי דארעא במשכנתא אתא לידיה ומשום הנהו סהדי הוא דנפק קלא שלא חזר ולקחה וכל כי האי גונ' ביון שיש עדים שירד ברשות שוב אין לו חזקה כדמוכח בפירקין ואחרים אמרו דלאו לדינא אתא קמיה דאביי ולאו דינא היא קאמר ליה אלא עצה טובה דגבר' רבה הוא ולא מיבעי ליה למעבד הכי ולדברי רבינו חננאל זכרונו לברכה צריך שיה' קלא דלא פסיק והוחזק בבית דין שכל קול שלא הוחזק בבית דין אינו קול כדמפורש בדוכתיה. ולי נראה הכי קאמר לי' לקוחה היא בידי לא מצית אמרת דבעית לאיתויי סהדי שהחזקת בה בחיי אבוהון ואין מקבלין עדים שלא בפני בעל דין כיון דאיכל קלא דיתמי הוה כדאמרינן בפרק הגוזל גבי בר חמוה דר' דרבי ירמיה דטרק גלי באפיה דרבי ירמיה כלומר שהיה רבי ירמיה דר בבית והתינוק נכנס שם ונעל בפניו ואמרינן שלו הוא תובע כיון דקיימ' בחזק' דאבו' כלומר שהיו הבתים ידועין ומוחזקין לאב'ו וזה צריך לעדי חזקה וכאן נמי, כיון דאיכא עלה קלא דארעא דיתמי הוא כלו' שהכל יודע,ן שהי' של אביהם או אפטרו' שלהן תובעין ורב' בר שרשו צריך עדי ואין מקבלין עדים שלא בפני בעל דין ואי ליכא קלא בהכי אפילו באין יתומים לתבוע בעדים דשל אבות' או במקח אין כח ביד היתומים להול,א מידו כדאתמר התס בתינוק שתקף בעבדיו וכו'. הילכך מיחייב לאהדור' ניהלייהו וכי נדלי יתמי אי אית ליה עידי חזק' מהימן בדין מגו , שס ובי גדלי יתמי זיל אשתעי דינא בהדייהו. ששטר היה לו. ומה שאמר הרב רב�� שמואל ז"ל דאפילו מלוה על פה גובה לא אמר כלום הואיל וליכא מנו שאין חזקתו מועלת לו לפי שאין לו מלוה טל פה נגבית מן היורשין אלא בשחייב מודה או שמתו ומית בשמתיה או בתוך זמן כדריש לקיש ואלו הוה הכי לא הוה אמור רבנן הבא ליפרע מנכסי יתומים לא יפרע אלא בשבועה. שס קריביה דרב אידי בר אבין שכיב ושבק דיקל' ואמר הח, דיקל' לקריביה. כלומר שהוא יורש שלי אבל אם כנותן מתנה היה לא נתברר לי דינו לפי שיש לומר בשני טוביה תלמיד תכם וקרוב תלמיד חכם קודם וכאן נמי אע"פ שהוכיר קרוב כיון דהאי תלמיד חכם וקרוב יש לומר שהוא קודם בשוד' דדיני אע"פ שהאחר קרוב ממנו. +וההוא גברא אמר אנא מקריבנ' טפי. הכי איתא בכולהו נוסחי, ואזיל רב אידי אייתי סהדי דאיהו מקרב טפי, ורבינו חננאל ז"ל כתב הכי: וההוא גברא אמר אנא קריבנא טפי דנחיתנ' ואכלי להו לפירי דהאי דיקלא אייתי רב אידי בר אבין סהדי דאיהו מקריב.
ואיכא למידק א"כ אביי ורבא אמאי לא סבירא להו הא דרב חסדא, ומאי שנא ממי שאומר לחברו מאי בעית בהאי ארעא ואמר ליה מינך זבינתה ואכלתיה שני חזקה, ואזל אייתי סהדי דשל אבותיו היא, דארעא הדרא פירי לא הדרי אי ליכא סהדי דאכל, דמגו דיכול למימר לא אכלי יכיל למימר אכלי ודידי אכלי, ומאי שנא הא.
ואי גרסינן דאיהו מקרב טפי, קשיא לן מאי טעמיה דרב חסדא. ואיכא לפרושי דרב חסדא לטעמיה דאמר מה לי לשקר במקום עדים אמרינן וכמאן דטעין דמי, והכא נמי אלו טעין אנא מקריבנא טפי לגבי פירי אמרי, משום דזבנתינהו מינך, מהימן, והואיל ואיכא מגו כמאן דטעין הוא, ואביי ורבא סברי מה לי לשקר במקום עדים לא אמרינן דאנא קריבנא ממש משמע וצריך לחזור ולטעון. והאי דלא אמרי מה לי לשקר במקום עדים לא אמרינן משום דהאי לא מפי העדים הוא מתחייב אלא משום הודאת פיו ועדים.
ויש לפרש דהאי גברא מעיקרא כי טעין אנא מקריבנא טפי הוא דאמר אכלי, וסבר רב חסדא כיון שלא הודה אחר כן אינו מתחייב באותה הודאה, שלא אמר כן אלא כמייפה כח עצמו לומר אני קרוב ולפיכך הורידוני בזה ולאו כמודה הוא, ואביי ורבא לא סבירא להו הכי שכיון שאין טענתו תלויה בכך הודאה הוא, וזה הפירוש השני נכון אף לפי גרסת רבינו ובעלי הלכות ז"ל שגורסין איכא דאמרי לסוף אודי ליה דאיהו קריב טפי וכו'.
ולי נראה דלא גרסינן אנא קריבנ' טפי אלא אנא קריבנ' לסוף אייתי סהדי דאיהו קריביה וראוי לירושה במקום כל אדם כגון שהעידו שאין לו בנים למת וזה היה בן אחיו או מזרע אחיו שבודאי הוא יורש וההוא גברא לא ידע בבריא אם היה ראוי לירושה במקום רב אידי או לא כגון שהיו לו אחי' למת ואחי האב ולא היה יודע אם הוא מבני אחיו וראוי ליטול מחצה אפילו לאחר שבאו עידי קורבת רב אידי או שמא הוא מזרע אחי אביו של מת ואינו ראוי לירושה במקום רב אידי ורב חסדא סבר כיון דליכא סהדי דאכל נאמן הוא לומר דקריביה הוא וכיון שהוא נאמן לומר קרוב אני וכבר קדם ואכל אין מוציאין ממנו שמא הוא קרוב כרב אידי וחלקו אכל ואביי ורבא לא סבירא להו הא דרב חסדא דכיון דרב אידי ודאי והאי גברא טעין שהוא ספק ואין ספק מוצי' מידי ודאי ואע"פ שקדם ואכל מוציאין מידו דלא מהימן במגו של ספק להוציא ממון מן הודאי והך שמעתא שייכא כההיא דאמרינן בפרק החולץ בספק ויבם שבאו לחלוק בנכסי סבא דחשבינן ליה ליבם ודאי ולספק ספק ואין ספק מוציא מידי ודאי הכא חשבינן לרב אידי ודאי כדפרשינן ונוסחי דשמעתין מחלפן טובא ולהכי לא חיישינן להו.
ועוד שאפילו כגרסת הספרים שכתוב בהן אנא מקריבנא טפי זה היה מתחלה שהיה טוען על רב אידי שהוא קרובו בקורב' רחוקה והוא עצמו קרוב לו יותר ממנו אבל לא היה טוען ברי' אם בן אחיו או בן אחי אביו ומכיון שבאו בסוף עדים שרב אידי בן אחיו וראוי לירושה נעשה הלה ספק בטענתו ואין מוציא מידי ודאי כדאמרן לעיל.
ומאי דגרסי במקצת נוסחי אוקמה רב חסדא בידיה דההוא גברא איני יודע האיך איפשר שכיון ששניהם אין מודין זה לזה ממון המוטל בספק הוא וחולקין ואפילו טען ההוא גברא אנא קריבנ' טפי מרב אידי ורב אידי לא טעין דאיהו מקרב טפי אלא שמא ברשותו היה דקל והעמידו בחזקתו הראשונה. וצריך אני לעשות לי רב בשמועה זו והרב רבי שמואל ז"ל כתבה בפירושיו בפנים אחרות. + +Daf 33b + +אמר רב זביד אי טעין ואמר לפירות ירדתי נאמן. נקטינן פירוש' דמלת' באפי נפשה היא כמו שפר"ח ז"ל, וכן כתב הרב ר' שמואל ז"ל כדבריו. ואיכא למידק הכ' אי הכי קאמר לקוחה היא בידי ואכלתה שני חזקה ואתו סהדי דאכלה תרתי שני אמאי הדרי פירי ליהמניה לגבי פירי מגו דיכול למימר אין אכלי ודידי אכלי דלפירות ירדתי כי היכי דאמרינן דכי ליכא סהדי דאכל מהימן לומר לקוח' היא בידי לגבי פירי וארעא ארעא הדרא ופירי לא הדרי וקבלתי בפירוק קושי' זו דמגו לגרוע לא אמרינן כלומר אין אומרים מגו דיכיל למימר לפירות ירדתי והיה נאמן לפירות כי אמר לקוחה היא בידי יהא נאמן לפירות דהאי שקורי משקר והאי דלא אמר לפירות ירדתי מפני שהוא רוצה לעצמו אף לגופה של קרקע לפיכך לא האמינוהו אף לפירות דהא ליכא למימר מה לי לשקר שהרי להנאת עצמו רוצה לשקר.
וא"ת הא אמרן דהיכא דליכא סהדי דאכל מהימן לומר אכלי ודידי אכלי מגו דאי בעי אמר לא אכלי מעולם ומפסיד ארעא כבר פי' ה"ר שמואל ז"ל דמגו דאי בעי אמר לא אכלי אלא פורת' קאמר כלומר כגון דזרע כורא ואפיק פורתא טפי מכורא דהויא חזקה לגבי ארעא ולא גריע' טענתיה.
וי"א שאין צורך לדברי ה"ר שמואל ז"ל בזה דהתם כיון דליכא סהדי דאכלי ואי שתיק איהו מפטר כי אמר אכלי ודידי אכלי הוה ליה הפה שאסר הוא הפה שהתיר ואע"ג דכי טעין לקוחה היא בידי אלומי אלמה לטענתי' מהימן שהרי כל עצמך אינך יכול לתובעו פירות אלא על פי הודאתו אבל היכא דצריך טענה כגון באו עדים שאכל לא אמרינן בה מתוך שיכול לגרע טענתו יהא נאמן.
ואני אומר שאין צורך לפירוש הרב רבי שמואל בזה משום דהתם אי בעי אמר מינך זבניתה ולא אכלי מינה עדיין כלום שמכיון שאין לו עדים על חזקתו אין זאת הטענה שאומ' אכלי מועלת לו כלום לענין הקרקע הלכך איכא מגו אבל הכא דאיכא סהדי דאכל תרתין שנין ואלו אמר לפירות ירדתי היה מגרע טענתו ומפסיד גופה של קרקע אין זה מה לי לשקר.
ומצאתי כעין התירוץ הוה דמגו לגרוע לא אמרינן, דתנן בפ' האו' שבקדושין (סד,א) קדשתי' וגרשתיה כשהיא קטנהוהרי היא קטנה נאמן נשבית ופדיתיה בין שהיא גדולה בין שהיא קטנה אינו נאמן ואמאי כיון דהימניה רחמנא למימר גרשתיה מיפסל' מן הכהונה ואמאי קתני בנשבית אינו נאמן דמשמע בין לענין תרומה בין לענין כהונה לא מהימן כלל ליהמניה לכהונה מגו דמצי אמר גרשתיה אלא כיון דלמיפסל' לגמרי קאתי ולא מצי עביד אלא בהך טענה דקאמר לא אמרינן מגו לחצי טענה וכן הא דאמרי' בפרק יש נוחלין בני הוא וחזר ואמר עבדי הוא אינו נאמן ומשמע שהוא יורשו ובנו לכל דבר ואמאי נימא מתוך שבידו להפקיר נכסיו או ליתן מתנה לאחר הזמן ואינו יורש דהא אמרינן מגו אפילו להכחיש דבריו הראשונים בפרק האומר בקדושין אלא ��יון דעיקר טענה דעבדי הוא לפסלו מקהל ולקנות גופו הוא ואינו נאמן עליה לא אמרינן מגו גרוע לחצי טענה כדפרישית וזה הכלל צריך עיון ובדיקה בתלמוד, והטעם נכון הוא. +לאו מי אמר רב יהודה האי מאן דנקיט מגל' ותובלי' ואמר איזיל וכו'. הכא נמי לא חציף למיכל ארע' דלאו דיליה. אי קשיא התם משום דאמר מעיקרא הכי הוא שנאמן איכא למימר הכא נמי כיון דמשיך זמני' מפרסמ' מילת' דאכילה ולא חציף למיכל ארעא דלאו דיליה.
ואיכא דאמרי אמר לאו דוקא והוא הדין להיכא דלא אמר וקשיא להו הא דאמרינן בבא קמא שורי הרג' נטיעותי קצצ' את' אמרת' ליפטור א"ל לא שבקת חיי לכל בריה וכו'. ואמאי להימני' דלא חציף למיקץ נטיעות דלאו דיליה ואי בעי אמר זבנית' ניהלי וניחא להו כיון דאמר אתה אמר' לי לקוץ אינו נאמן אע"ג דיכיל למימר זבניתיה מינך דלא עבידי אינשי לקוץ ולא אמרינן מגו בכי האי גונא תדע דא"ל רב תתרגם מתני' באילן העומד לקציצה ואמאי תתרגם בשקצץ בלא עדים דנאמן מגו דיכיל למימר לא היו דברים מעולם אלא ש"מ כל כי האי גונ' לא מהימן במגו ולאו מילת' הי' דאי אמרת אע"ג דלא אמר נמי לא חציף למגדר דיקל' דלאו דיליה כי אמר אתה אמרת לי לקוץ יהא נאמן דאדרבה קושט' קאמ' דאי לא אמר ליה הכי לא חציף למקציי' אלא ודאי דוקא אמר ומיהו אפשר דאע"ג דליכא עדים ויכול לומר לא קצצתי אינו נאמן לומר אתה אמרת לי לקוץ.
ובמסכת שבועות בירוש' בפ' שבועת העדות איתא להך ברייתא הכי, אמרת לי להרוג ולקוץ הולכין אחר רוב נטיעות מהו הולכין אחר רוב נטיעות א"ר חגי אין הות תוריה נגחן הו' מר ליה אין הוו נטיעותיו בטלות הו' מר ליה א"ר יודן אין אומרין בממון מאחר יכול מימר ליה אתה אמרת לי להרוג אע"ג דיאמר ליה לא הרגתי ולא קצצתי פטור פי' מאח' הו' מגו כלומר אין אומרים בדיני ממון מגו שהוא יכול לומר אתה אמרת לי להרוג ולקוץ אע"פ שאם אמר לא הרגתי ולא קצצתי היה פטור כלומר שאין אומרין מגו לכיוצא לדבר זה שהכל יודעין שהוא משקר. +אי הכי ארע' נמי. יש מפרשין פירי דאכל בטענת זביני ארע' נמי לא ליהדרי אבל ארע' גופה מהדר שלא האמינוהו אפילו בפירות מכאן ולהב' אלא במאי דתפס ליה ולאו דוקא האי פי' אלא ארע' נמי כיון דאיהו מוחזק בגוה ליהמניה ואוקומה היכא דקימ'. +סבור רבנן קמיה דאביי למימר היינו נסכא דרבי אבא. פירוש לענין פירי קאמר כדאמר במסקנא לתרתי שני ולפירי אבל ארעא ודאי הדרא כיון דהאי אית ליה סהדי דאבהתי' והא לית ליה דאכלה שני חזק'. + +Daf 34a + +והא דא"ל רבי אבא הוה ליה מחויב שבועה וכו'. איכא דקשי' ליה, וליהמניה במגו דאי בעי אמר לא חטפי ומהימן בשבועה ואת' כיון שלא היה נאמן אלא בשבועה אין אומרין בה מגו והא אמרי' בהדי' בפרק המוכר את הבית גבי המפקיד אצל חברו בשטר ואמר לו החזרתיו לך דנאמן מגו דאי בעי אמר נאנסו ואע"ג דכי אמר נאנסו שבועה דאורייתא בעי נאמן בשבועה כיוצא בה הכי נמי להמניה בשבועה וליכא למימר מחוייב שבועה ואינו יכול לישבע בכי האי גונא אלא כגון בחמשיןידענא וחמשין לא ידענא אבל הכא הא קא משתבע כדקא משתבע התם שבועה דחזי' ליה בדין מגו ומפרקינן רבנן ז"ל דלא אמרינן מגו היכא דקא מכחש סהד' דלא חציף איניש לאכחושי סהדי.
ואיכא למידק עלה הא דאמרי' במסכת כתובות גבי אבימי בריה דר' אבהו דהוו מסקי ביה זוזי בי חוזאי שדרינהו ניהלוהו וכו' אמרי ליה הנהו סיטראי נינהו ומסקנא דאי ליכא סהדי מגו דיכול למימר לא היו דברים מעולם יכול למימר סטראי נינהו ואמאי והא אי אמרי ��א היו דברים מעולם מחוייבין שבועה נינהו דהא איכא חד סהדא דקיימא לן שליח נעשה עד בפרק האומר במסכת קידושין איכא לאוקומ' לבתר דתקון רבנן שבועת היסת דלא אמרי' הן הן שלוחיו הן הן עידיו כדאיתא התם בגמרא ובחד נמי לא משתבע אפומיה.
ודאמרי' התם בירושלמי [קדושין ב,א] חד גברא אפקיר גרבוי גבי חבריה את' קומי ר' אמי ועבד שליח ועד וחייבו שבועה על ידי הכתף, וכתביה רבינו הגרול בפסק הלכה. אוקמינא כגון דאיהו אזל בהדיה וחז' דאפקיד גביה ומפקיד הכי טעין מעיקרא לנפקד דאיפטר ליה שליח מיניה דמשלח מעיקרא הילכך לא נוגע בעדות היה וקיימא לן שליח נעשה עד ואע"ג דמ"מ חוצפ' איכא לא חשיד להו לאינשי דמימר אמרי שליח מעל כיון שאינו נאמן ועוד בשהעד נאמן וצריך לישבע אינו מעיז פניו להכחיש העד לשקר ולישבע אבל כשאין העד נאמן ולא בעי שבועה עביד איניש דמיקרי ומעיז ואומר ולדברי תלמידי רבי' ז"ל שאומרים אין חיוב שבועה בעד אחד אלא בטוען ברי' אפילו מקמי דתקון רבנן היסת ליכא שבועה ע"פ שליח.
ויש שפירשו טעם הדבר מפני שהתורה האמינה עד אחד עד שישבע הלה להכחישו וכל זמן שלא נשבע הרי העד נאמן וכמי שחטף בפנינו דמי לפיכך אינו נאמן לומר דידי חטפי אפילו בשבועה וכיון שאינו יכול לישבע שלא חטף משלם ואיכא מקצת נוסחי דאית בהו לישתבע כיון דאמר דמיחטף חטפתי הוה ליה כגזלן. וכתב רבינו חננאל ז"ל ונוסחאות דכתיב בהו הוה כגזלן הכי פירוש' דאי הוו תרי דחטפיה הוה ליה גזלן ומיחייב לאהדורי ועד אחד נמי מחייבו שבועה ודקא מתמהינן לישתבע לאו מחמת דגזלן הו' וגזלן לא משבעינן ליה אלא מחמת דאודי במאי דאסהיד סהדא.
והוי יודע דהך נסכא ברשותו של גזלן הוא שראוהו עדים כשבא לב"ד שאם לא ראה נאמן לומר חטפי ודידי חטפי מגו דיכול למימר החזרתי' לו ואפילו באו שני עדים שחטף ויש מי שחולק ואומר שהגוזל את חבירו בעדים צריך להחזיר לו בעדים ואינו נאמן לומר החזרתי.
ושאלתי לרב ר"מ נשי' נשיאי הלוי והשיב דנאמן מסוגי' דפרק האשה שנתאלמנ' ומודה רבי יהושע באומר לחברו שדה זו של אביך היתה והוינן בה טוב' וליתני הכי וליתני הכי ומקשי וליתני ומודה רבי יהושע באומר לחברו מנה לויתי ממך ופרעתיך שהו' נאמן ומתרץ משום דבעי למיתני סיפא ואם יש עדים שלוה ממנו והוא אומר פרעתיך אינו נאמן והא קיימא לן המלוה את חבירו בעדים אין צריך להחזיר לו בעדים ואי ס"ד הגוזל צריך להחזיר בעדים ליתני מודה רבי יהושע באומר לחבירו מנה גזלתיך והחזרתי לך נאמן שהפה שאסר הפה שהתיר ואם יש עדים שגזל והו' אמר החזרתי לך אינו נאמן מדלא תני הכי ולא מקשינן נמי הכי ש"מ דין גזלה כדין מלוה זה השיב הנשיא הגדול שפתים ישק משיב דברים נכוחים ושוב נמצא בתשובה לרב רבי אברהם ברבי דוד ז"ל בנסכ' דרבי אבא שאם לא ראה יכול לומר החזרתי יכול לומר אין חטפי ודידי חטפי. + +Daf 34b + +זה אומר של אבותי וזה אומר של אבותי וכו'. אמר רב נחמן כל דאלים גבר. קשיא ליה לרב חננאל ז"ל אמאי לא אמרינן יחלוקו וכדאמרינן גבי שנים אוחזים בטלית וניחא ליה לא אמרו יחלוקו אלא בששניהן אדוקין בה. וכבר פרשתיה בפרק שנים אוחזין בס"ד.
ונקטינן מינה להאי פירוש' דפי' רבינו חננאל ז"ל דכל מידי דמנצו עליה בתרי אי תפסי לה תרוייהו ואפשר דליכא בהו רמאי חולקין בשבועה והיינו מתניתין דשנים אוחזין וכדפרישו לה בגמרא התם. ואי ודאי איכא רמאי כגון זה אומר אני ארגתיה וזה אומר אני ארגתיה ותפסי לה נמי תרוייהו יהא מונח עד שיבא אליהו כ��ינ' דשנים שהפקידו אצל אחד ודומי' דמלתא ופירוק' בריש גמרא דמציעא' איתא בהדיא משום דהכא ודאי איכא רמאי והכא איכא למימר דתרוייהו.
והיכא נמי דליתיה לההוא מידי ביד' דחד מינייהו אלא שליש תפיס ליה הכי נמי הוי דינא דאי ודאי איכא רמאי היינו מתני' דיהא מונח ואי ליכא רמאי חולקין בשבועה כדאמרן מדרמינן מתני' דשנים אוחזין אמתני' דשנים שהפקידו אצל א' ואמרינן דודאי חד מנה דחד מיניהו היא אמרי רבנן יהא מונח הכא דאיכא למימר דתרוייהו פלגי בשבועה ולא אמרינן דהתם כיון דמונח ביד שליש לא מפקינן ליחלוקו ולא לכל דאלים גבר הילכך יהא מונח שלא כדברי הרב רבי יהוסף הלוי ז"ל.
ואי ההוא מידי לא תפסי בה תרוייהו וליתיה נמי ביד' דשליש אלא מונח בסימטא ורשות הרבים בין דאיכא ודאי רמאי בין דאפשר דליכא רמאי כגון האי דאמר דידי היא והאי אמר דידי היא דהוא דומי' דמתני' דמציעא' אי איכא למיקם עלה דמילתא וליכא דררא דממונא למר ולמר דינא הוא דכל דאלים גבר והיינו דרב נחמן ואי איכא דררא דממונא לתרוייהו אי יחלוקו בלא שבועה והיינו מתני' דהמחליף פרה בחמור ואע"ג דלית הילכתא כי ההיא מתניתין כדאוקמוה בדוכתא כסומכוס אפי' הכי גמרי מינה להיכא דליכא לאוקמיה לההוא מידי אחזקה דמריה קמא. ואי ליכא למיקם עלה דמילתא בין איכא דררא דממונא בין ליכא דררא דממונא עבדינן שודא דדייני והיינו כשמואל.
ובכל הנך דיני בין בדינא דיחלוקו בשבועה או בלא שבועה בין בכל דאלים גבר אי נמי ביהא מונח הני מילי בברי וברי אבל בברי ושמא בכולהו בריא עדיף דהא ליכא לחד מיניהו חזקה דממונא אבל היכא דאיכא חזקה דממונא בין דאיתיה השתא ברשותיה בין דמוקמי' ליה אחזקה דמרא קמא כגון המחליף פרה בחמור לרבנן אפילו בבריא ושמא חזקה דממונא עדיפא דלא קימא לן כסומכוס כלל אלא כרבנן דאמרי זה הכלל גדול בדין המוציא מחברו עליו הראיה ואפי' ניזק אומר בריא ומזיק אומר שמא כדאיתא בקמא פרק שור שנגח את הפרה ולקמן בפרק הפירות (בבא בתרא צב,א). +ומאי שנא משני שטרות דרב אמר יחלוקו ושמואל אמר שודא דדייני. פירוש מדשמואל קא מקשינן דס"ל עידי מסירה כרתי הילכך או כולי' דמר או כולי' דמר ודמיא לזה אומר של אבותי וזה אומר של אבותי ומדר' לא קשיא. דהא אוקימנא בפרק מי שהיה נשוי כר"מ דאמר עידי חתימה כרתי ועדיו בחיתומיו זכין לו ויד שניהם שוה בנכסים דליכא לחד מיניהו זכותאמשום הקדמה במקום שאין כותבין שעות ואליבא דידיה לא משום ספק חולקין אלא ודאי חשיב ליה ששניהם שותפין בו ואפילו באו עדים שזה קדם לזה אי נמי אפשר דמדרב מקשי ואההוא לישנא דאמרי התם רב נמי כר' אליעזר ס"ל אלא דחלוקה עדיפא ואע"ג דלא מסקנא הוא התם. + +Daf 35a + + והא דאמרינן ליכא למיקם עלה דמלתא. מתוך השטר קאמר, וכיון דמתוך השטר ליכא למיקם עלה דמילתא אמר שמואל שודא דדייני שהרי עדים לפניך מעידים ששניהם ביום אחד ואין אומרים יבאו אחרים ויעידו שזה קודם לזה אלא אמרינן כשם שאלו לא דקדקו בשעות כך אלו לא דקדקו כלומר דעידי מסירה גופייהו לא דייקי בשעות ומסתמא בחד יומא אימסר לתרוייהו וכיון דודאי דחד מיניהו הוא שמסר לזה ואח"כ לזה דלא שכיח דמסר לתרוייהו בבת אחת וסהדי לא דייקי בה עבדינן שודא, אבל הכא איכא למיקם עלה דמילתא.
והרב רבי שמואל ז"ל כתב דליכא למיקם עלה דמילתא שאפילו אם יבאו עדים ויעידו שזה נכתב ונמסר בבקר וזה בערב הלא אין הקדמה לשעות וכו' כדכתבינן בפירושיו וליתא דאליבא דשמואל ודאי דסבר עידי מסירה כרתי יש הקדמה בשעות ומשום הכי הוא אומר שודא עדיפא וכדאוקימנא בגמרא התם כרבי אלעזר דאמר עידי מסירה כרתי ועוד קשה דאפילו לרב נמי היאך אפשר לומר שאם כתב ומסר לראשון ואח"כ כתב ומסר לשני לא יקנה ראשון וכן הכותב שטר מתנה ומסר יכול לחזור בו כל אותו היום ואם כתב בו חדש או שנה יכול לחזור בו כל זמנו.
אלא אנן בגמר' הכי קאמרינן, דלמאן דאמר עידי חתימה כרתי אם כתב ומסר בין בו ביום בין ביום אחר כיון דתרוייהו קנו מעידן חתימה עבדינן חלוקה ולא חיישינן לשמא כתב ומסר כי היכי דלא חיישינן לר' אלעזר שמא מסר לשניהם בבת אחת ובכי האי גונא הוא דאמר רב אין הקדמה בשעות ולפיכך חולקין ששניהם שותפין בו.
ופירוש שודא דדייני, למי שירצה הדיין יתננו, וכן מפורש בירושלמי (כתובות י,ד) והדיינין מחליטין אותו לכל מי שירצו והל' אומר שם כך שוחדא לדייני כלומר שהדיינין עושין כל מה שירצו ואם אוהבין זה יותר מזה מפני שהוא עמית בתורה ומצות יתנו לו נמצא שצריך ליתן שחד לדיינין והוא כלשון גוזמא והתם נמי בפרק מי שהיה נשוי אמרינן מה שירצה שליש יעשה דיהבי ליה בי דינא למאן דעמית בתורה ובמצות כדאמרינן בשבועו' עולא חבירנו עמית בתורה ובמצו' הוא נפקא מינ' לשודא דדייני.
ומה שפירש רש"י ז"ל (כתובות כב,ב) שודא דדייני שאומדין אותו למי אוהב יותר והרב רבי שמואל ז"ל תלמידו כתב כדבריו לא דייק דגבי זה אומר של אבותי וזה אומר של אבותי ליכא למימר הכי וא"כ היכי מייתינן הכא דשמואל למידן בה שודא, ובמסכת כתובות (צד,א) כתבתי יותר מזה בס"ד. + +Daf 35b + +דררא דממונא. פרשתיו (ב"מ ב,ב). +ומאי לא שמיה גזלן שלא ניתן להשבון. פירש הרב רבי שמואל ז"ל שאם תפס משנים המתעצמין בה זה אומר של אבותי וזה אומר של אבותי לא מפטר בהשבה דאינו יודע למי ישיב ואינו רשאי להפקידה ביד שניהם הראשונים וכל דאלים גבר כדאמרינן לעיל ואי תפסינן לא מפקינן.
ולא נראה לי, שלא אמרו לא מפקינן אלא כשהיא ברשות ב"ד שאין ראוי להוציא דבר מרשותם למחלוקת עד שיבררו הדבר אבל א' שתפס מהם בגזלה אם רצה מוציא' מרשותו ולא דמי לגזל א' מחמשה בני אדם שצריך לשלם גזלה לכל א' וא' דהתם מרשות א' מהם תפס ולשם יחזיר וכן מה שאמרו ספק הניח לא יטול ואם נטל לא יחזיר כלומר למקום שנטל כבר מצינו בירושלמי הטעם מפני שהפסידו מן הבעלים כדכתבינן בפרק ואלו מציאות.
לפיכך נראה דלרב אשי מאי גזלן של רבים, לאו כדקא ס"ד שגזל דבר שהרבים חולקין שאם יודע כן מניח ביניהם ומסתלק אלא שגזל את הרבים ואינו יודע למי כגון ההיא דאמרינן בענשן של מדות.
ור"ח ז"ל כתב והמחזיק בה דינו כגזלן של רבים שלא נתן להשבון לאדם ידוע שאם ישיב לאחד אמרי' דילמא לאו האי מדה ולא יצא ידי השבה אבל ודאי גזלן הוא ופסול ככל הגזלנין. +והני מילי בתוך שלש אבל לאחר שלש לא. פי' אע"ג דמתני' היא דקתני חזקה ואי ס"ד לאחר שלא נאמן לומר לפירות הורדתיו עקרת כל החזקות פירוש' בעלמא הוא לתרוצי מילתא בהדי מתני' דחזק' והכי קאמר והני מילי בתוך שלש דעביד איניש דמדלי צנא ללוקח פירות ושתיק אבל לאחר שלש דמתניתין לא דכיון דמשיך זמן לא שתקי אינשי בלוקח פירות.
וי"מ דסלקא דעתין דכי תקון רבנן חזקה היכא דלא טען אבל אי טעין ואמר לפירות הורדתיו אין חזקה מועלת ולא דאיק דא"כ אף הכא דלא טען נאמן לומר פלוני גזלנא הוא מגו דאי בעי אמר לפירות הורדתיו דדבר ברור הוא ודאי דחזקה לאו כעדים דמיא ומגו במקום חזקה דשלש שנים אמרינן בכ"מ ודאמר רב אשי נמי אי לפירא אחתיה מאי הוה ליה למעבד לאו למימרא דסבר רב אשי שיהא נאמן לומר לפירות הורדתיו לאחר שלש דהא ליכא דתיסוק אדעתיה הא אלא שאלה בעלמא הא דקא בעי טעמא למאי דמתרצינן לאחר שלש לא היכי תקון רבנן חזקה ולא תקון דאי מחית ליה לפירא יהא יכול לעשות שום דבר כדי שלא תתקיים החזקה שעכשיו לקתה מדת הדין דאי לפירא אחתיה מאי הוה ליה למעבד. תדע דכדפרישית דאי ס"ד סבר רב אשי היכא דטעין לפירא אחיתנ' ליה לא מהניא חזקתיה מאי קא מייתינן עליה ממשכנת' דסורא דאי בעי ליה למחויי לעולם אימא לך לא איבעי ליה למימחי כלו' והיינו טעמא דלא חשו רבנן למילתא משום דמצי טעין למשכונה הורדתיו ואי לא טעין קושטא מאי עבדינן ליה אלא ודאי לרב אשי גופיה הימוני לא מהימן אלא תקנתא למילתא קא בעי.
ופי' ה"רשמואל ז"ל דקסבר רב אשי דלעולם לא הויא מחאה אלא היכא דמצי למימר פלניא גזלנא הוא למחר תבענא ליה בדינ' אבל היכ' דנחית ברשות דלא מצי למימר הכי לא הויא מחאה. דנימא הוה ליה לאיזדהורי בשטרי' וא"ל איבעי ליה למחויי כלומר ומתוקמא ביה מחאה והוה ליה לאזדהורי בשטרא משום הך מחאה דאי לא תימא הכי וכו'. תקינו רבנן מלתא דאתי בה לידי פסידא ולאדאיק לי מדקאמר איבעי ליה למחויי ולא אמר מהניא ליה מחאה אלא ודאי קים ליה לרב אשי דמהני' ליה מחאה אבל הוה סבר דבעלמא איכא למימר הוה ליה למחויי דלא עביד איניש דשביק ליה לחבריה למיכל ארעיה ושתיק אבל האי שהורידו לפירות לא אסיק אדעתיה למחר שהרי ברשותו הוא אוכל ואמ' לו אעפ"כ הוה ליה למרמא אנפשיה ולמחויי. +דאי לא תימא הכי. דאיבעי ליה למחויי, הני משכנתא דסורא וכו'. פי' משום הכי אקשינן משכנת' דסורא משום דאינהו תקון רבנן ושאר כל המשכונות אסורות מדבריהם כמו שפי' במקומו. ואע"ג דבשאר כל המשכונות איתא להאי פסיד' ולא מחמת תקנת חכמים היא באה לו אין מדת חכמים להוציא מתחת ידם דבר שאינו מתוקן וכיון שנזקקין לדבר ודאי תקנוהו הלכך הוה להו למתקן שטרא לבעל הקרקע א"נ תקנה אחרת אלא משום דאיבעי ליה למחויי וכיון דלא מיחה איהו אפסיד אנפשיה ואין חכמים אחראין למפסידין בעצמן. +ופי' אי כביש לשטר משכנת' וכו'. עד שישתכח הדבר לגמרי ולא ידיע דבמשכנתא אתא לידי' דהתם על כרחך מהימן לומר לקוחה היא בידי כדין כל החזקות אבל אם ידוע שבתורת משכנתא ירד לא מהימן לומר לקוחה היא בידי וליכא לפרושי דהא כובש שטר משכנתא דקאמרי בגמרא בכובש ואומר לא היתה משכונה אלא לשתי שנים ואח"כ לקחתיה ואכלתיה שלש והלה אומר חמש כולן ימי משכונה הם דהא ודאי לאו חזקה הוא כלל וקרקע בחזקת בעליה עומדת כיון דליכא מגו כדאיתא בפ' המקבל ודבר פשוט הוא בכ"מ דבעינן חזקה גמורה הא חזקה שיש טענה למערער אינה כלום אלא הכא בכובש שטר לגמרי ואומר בתורת מקח ירדתי עסקינן.
ולא זו בלבד אלא אפילו ידוע ששלמו ימי משכונ' ואח"כ החזיק שלש אינה חזקה עד שיטעון חזקה מתחל' ירדתי לתוכה דכיון שיש עדים דמשכונ' הוא ליה איכא עדים ורא'אפילו אחר דלאו אומן אין לו חזקה במטלטלין וכ"ש בקרקעות ובעבדים היא שנוי' ראה עבדו ביד אומן וכו'. וכן דעת הרב ר' שמואל ז"ל והוא העיקר. + +Daf 36a + + הכי גרסינן וכן כל הגאונים ז"ל גורסין: אכלה ערלה הרי זו חזקה. ובמסכת כתובות הכי איתא, ואמרינן עלה התם עבד רב יהודה עובדא בחבילי זמורות רב יהודה לטעמי' דאמר אכלה ערלה הרי זו חזקה ושביעית נמי עולה שכל שאינו פירי בשביעית אינו הפקר כדאיתא במתניתין בדוכתא אבל כלאים קשיא לן אי כלאי זרעים פשיטא הרי לא נאסרו כלל אי כלאי הכרם הרי הכל אסור.
ומה שפי' רבינו הגאון ז"ל בספק המקח דהיכא שאכלה בדבר שיש בו עבידת מצוה מהני ליה החזקה אינו שאם כן היאך אמרו רב יהודה לטעמיה דאמר חבילי זמורות אכילה היא הא אכל הפרי עצמו בעבירה ולי נראה שהדין עמו דבשלמא גבי ערלה ושביעית אי לאו משום זמורות מצו בעלים למימר מדלא מצינן אנן לאתהנויי ביה לכוליה עלמא מפרקינן אבל זה שזרעה כלאי הכרם נהי דאינהו אסירי הוה להו למחויי לאפוקי ארע' מידיה ולמי זרעה אינהו היתיר' ומיכלא מה שאין כן בערלה ושביעית דשתא גופא לא חזיא כדפרישית.
ויש לפרש' בכלאי זרעים, וקמ"ל שלא תאמר לא אחזיק כדאחזוקי אינשי דהא עבד איסורא ויכול הלה לטעון ולומר כיון שראיתיה זרועה כלאים ואילו היתה ברשותי הייתי צריך למעט לפיכך לא מחיתי כלל קמ"ל כיון שהפירות מותרין אע"פ שהזורע עבד איסורא חזקה היא ואינונכון ואני שמפתי דבכלאי הכרם הדברים אמורים וכגון שהיה הכרםנטוע והביא שם מין אחד והוסיף במאתים והתוספות נאסר ולא עקרן של גפנים שהוא שם קודם השרשת המין האחר ושוב מצאתי בפי' רש"י ז"ל בפרק האשה שנפלו לה נכסים שזרע' כלאים והזמורות לא נאסרו. +הא דאמר ר"ש בן לקיש הגודרות אין להם חזקה. איכא למידק עלה מאי קמ"ל מתני' היא (כ"ח ע"א) דקתני שלש שנים אלמא אין חזקתן לאלתר איכא למימר דוקא שהן בני דעת שמא יקניטנו רבו וילך לו לביתו של חבירו.
ומיהו קשיא לן הא דגרסינן בפרק המביא תניין (גיטין כ,ב) היו מוחזקין בעבד שהוא שלו וגט כתוב על ידו והרי הוא יוצ' מתחת ידה מהו וכו'. ובתר דבעיא הדר פשטא מדריש לקיש דאמר הגודרות אין להם חזקה והא מתני' היא והעבדים חזקתן שלש שנים איכא לדחוקי ולמימר דהתם כיון שגט כתוב על ידו של עבד רגלים לדבר דאקנויי אקנוי' לה ואלו ממתני' דילמא אית ליה חזקה ומדריש לקיש שמעינן דאין לו חזקה דלא עדיף מגודרות דרובן ברשות בעלים עומדות ומסורות לרועה ואפילו הכי אין להם חזקה כל כך. + +Daf 36b + +פירא רבא ופירא זוטא איכא בינייהו. פירש רבינו חננאל ז"ל פירא רבא, קשואין ודלועין ופירא זוטא שאר ירקות ואחרים פירשו פירא זוטא כגון שחת.
ולדברי הכל קשיא דהא אמרינן בריש פרקין דאכלה תלת פירי בתלתא ירחי כגון אספסתא לרבי ישמעאל הכי נמי דהוי חזקה איכא למימר התם במשרא דאספסתא דקא אבל כדאכלי אינשי אבל שדה תבואה שזרעה לתבואה ולא הגיע אלא לכלל שחת ותלשה לרבי ישמעאל לאו חזקה דלא אכלה כדאכלי אינשי כיוצא בה.
ובירושלמי (ג,ב) גרסינן כשם שחולקין כאן כך חלוקין בשני אליהו פי' שהיו זורעין שדותיהן על דעת תבואה ולא היתה באה לכלל תבואה אלא לכלל שחת מתוך שלא היו גשמים יורדים לרבי ישמעאל לא הוי חזקה ולרבי עקיבא הוי חזקה א"ר חנינא שני ערלה ביניהון פירוש שהערלה פרי האסור לרבי ישמעאל דבעי פירא רבה לא הויא חזקה ולרבי עקיבא דאמר פירא זוטא נמי הויא חזקה ערלה נמי הויא חזקה דהא איכא פירא זוטא כגון עלין וקנוקנות וסמדר לדברי האומר שאינו פרי ומכאן אתה למד שחלוקתם בדבר שלא הגיע לגמר בישולו כך פירש לי רבינו נ"ר.
אח"כ מצאתי מדרש האגדה בויקרא רבה בפרשת זבה שדורשין ויהי ימים רבים ויהי דבר ה' אל אליהו בשנה השלישית לאמר רבי ברכיה רבי חלבו בשם ר' יוחנן ג' חדשים בראשונה וג' חדשים באחרונה ושנים עשר חדש באמצע הרי שמונה עשר חדש וחרינא אמר חדש אחד בראשונה וחדש א' באחרונה ושנים עשר באמצע הרי ארבעה עשר חדש ומזו האגדה אמרו כזה בירושלמי שכשם שהם חלוקים כאן כך הם חלוקין ממש בשני אליהו לא ראה מורי ז"ל המדרש הזה והוצרך להוציא פי' אחר מפלפולו ואין הענין אלא כמו שכתבתי.
ומה שאמרו בירושלמי בשני הערלה בדליכא זמורות אבל אכל זמורות כל שנה ושנ' כשהגיע זמנן אכילה רבתי היא ואפילו לרבנן הויא חזקה כדאמרן לעיל.
והא דבעי ר' ישמעאל ור"ע חדשים לפירא רבה ולפירא זוט' משום דאע"ג דבתר אכילות אזלי אם זרעו בעלים והגיע קמה לקצור ונכנם זה וקצרה אין אכילה זו עולה לו שהרי שנה זו בחזקת ראשון עומדת ואין אומרין בקמתה מכרה ואין אכילה עולה אלא לזורע וקוצר ובשדה האילן בהכנסת פירות בלבד דאי לא תימא הכי בין לרבי ישמעאל בין לרבי עקיבא מאי איריא חדשים אפילו יום א' נמי וכי היכי דממעט ניר מיניה ממעט נמי הא דאמרן ואיכא למימר שאם מצא קמה וקצר עולה לו שנה אלא הא דנקיט חדשים משום דבשלמא בראשונה אפשר ביום אחד אבל באחרונה אי אפשר אלא בשלש חדשים או בחדש ולהכי תנו חדשים דחזקה דאחרונה דומיא דראשונה בעי מיתני ועוד דילמא רבותא נמי היא לומר דשתי אכילות של פירי זוט' הוי' חזקה וכ"ש קמה וקצרה שאכילה גמורה היא, וזה נראה לי עיקר. +הא דאמרינן ניר לא הוי חזקה. פירש הרב רבי שמואל ז"ל שאין יום אח' בשנה שנר בו עולה לו להחשב כשנה שלימה לחשבון והסוגיא נוחה להתפרש בדבריו אבל מה שאמר רב נחמן משום דלא עביד איניש דכרכי ליה לארעיה ושתיק אינו מספיק לעשות יום אחד כשנה דילמא לא שמע ולא ידע מי נרה ומי שתיק טפי דאכלו' לארעיה וטעמא דמאן דאמר לא הוי משום דכל שיבי דכרבא ליעילו בה נראה שאפילו הימים עצמן שנר בה אין עולין לה לחשבון כלל.
וכן כתב רבינו הגאון ז"ל בספר המקח אבל אם המחזיק הזה לא נהנה באותה עבודה ולא כלום אבל נהנה בו הקרקע אין לו תועלת למחזיק הזה באותה חזקה כדגרסינן תפתיחא לא הוי חזקה זהו פתיחת צנורי המים לתקון השדה כדכתבינן יפתח וישדד אדמתו וגרסינן נמי ניר אינו חזקה וכו'.
וכן כתב רבינו חננאל ז"ל, ירושלמי (ג,ג) ראוהו חורש וקוצר מעמר ודש זורה ובורר ולא ראוהו מכניס פירות אינה חזקה שאין חזקה אלא הכנסת פירות ש"מ דאין חזקה אלא לנהנה זה לשון ר"ח ז"ל ומדברים הללו אתה למד שאף ימים שחרש אין עולין לו והכי נמי משמע בהדיא לקמן בפרקין דמקשינן והרי ניר דבנכסי הגר קנה ובנכסי חברו לא קנה לפיכך הוצרכתי לפרש ניר מי הוי חזקה אם חרש בה חדש או זמן מרובה לצרכ' עולה לו או לא ואמר רב יהודה נחמן בר יצחק דאינו עולה לו כלל מדבעי ר"ע ורבי ישמעאל ג' חדשים או חדש ואי ס"ד ניר עולה לו כלל כיון דסברי אינהו דבתר אכילות ותשמישין אזלינן ולאו בתר זמן אזלינן אי ס"ד לא עביד איניש דכרכי ליה לארעיה ושתיק כי היכי דלא עביד דאכל לה ושתיק אפילו יום אחד של ניר עולה לו באכילה אחת של חדש אח' או במסיקת זתים אלא ש"מ שאין אדם מקפיד בו כלל לפיכך אינו עולה לו רבי מאיר היא דאמר אבל חכמים אומרים חזקתן שלש שנים למעוטי מאי אמר מיום ליום לאו לומר לך דבעינן אכילות שלימות ולאפוקי ימי הניר שבתחלת ירידתו לחובה שאין עולה לו כלל אפילו לחשבון ימי הניר ואלו לפי' הרב ר' שמואל ז"ל לא הוה ליה למימר מאי לאו למעוטי ניר דהא בהדיא ממעט ניר שאין יום אחד עולה לו לחשבון שנה שלימה ולומר שתעלה לו חזקה בשנים עשר חדש ושני ימים כמו שפירש הרב ז"ל.
והא דתניא נר שנה וזרע שנתים נר שנתים וזרע שנה רבי אחא אומר הרי זו חזקה דמשמע שהניר עולה שנה שלימה רבי אחא כרבי ישמע��ל ורבי עקיבא ס"ל דאזיל לבתר אכילות הלכך כיון דס"ל דניר הוי חזקה חד יומא נמי מהני ליה באכילה אחת עבודה של שנה כאכילה של שנה לענין חזקה.
ויש לפרש דלמאן דאמר ניר הוי חזקה אם ירד לתוכה בתחלת השנה ונר אות' כדניירי אינשי ועמדה כל השנה בחזקתו ונטר לה כדנטרי אינשי עד שזרע' בשנה הבא אות' שנה של ניר חשיבא ליה כשנה שלימה מיום ליום שהרי למאן דאמר ניר לא הוי חזקה והתחלת חזקה משיכנס בשדה ויזרענה מ"מ מאחר שנתלשה קודם זמן הזרע של שנה שנייה הרי לא ישתמש בה בשדה הבעל ואעפ"כ עולה לו מאחר שבחזקתו היא עומדת והא אכל כדאכלי אינשי וניר נמי לא שנא נמצאת כל השמועה פשוט' לפניך לפי דרך זו, כנ"ל ועיקר.
וראיתי מי שפירש כשאמרו ניר לא הוי חזקה הני מילי שנה ניר כגון דמוברי באגי אבל שנה של זרע משנכנס לתוכה וחרש ואח"כ זרע ותלש ואכל מונין לו משעת הניר דלא עבידי אינשי דכרכי ליה לארעי' כדי לזרע' ושתיק, ואינו נכון. +מאי בינייהו. קשיא לן הכא מאי קא מבעי' ליה דהא שלש בצירות לאו שלש שנים מיום ליום הוא ונראה לפרש דכי אמר רב מיום ליום לאו דוקא דהואיל ואינן עושין פירות תדיר לא בעינן אלא שלש בצירות בשלש שנים והיינו מיום ליום כלומר שלש אכילות שלימות של שלש שנים שלימות כלומר שיכנס בה בתחלת השנה לחרוש ולזרוע יאכל כל פירות השנים משלם ולא ישתיירו בכל אותן השלש שנים פרי אפילו יום אחד וזו היא שלימה בשדה הבעל משעת חרישה וזריעה עד שעת גמר אכילת פירות השנה וכן נראה מדברי ר"ח ז"ל שכתב שלש שנים מיום ליום פי' צריך לאכל' שלשה פירות גמורין בשלש שנים.
והיינו דקאמרי' למעוטי מאי לאו למעוטי ניר כלומר דהא מיום ליום לאו דוקא אלא לומר אכילות שלימות של שלש שנים שלימות ומוסיף הוא על דברי רבי ישמעאל ורבי עקיבא ומרבה באכילות שנים שלימות ואינהו הא סבר דניר לא הוי חזקה וכ"ש לרבנן ואלו אמרינן דמיום ליום דוקא הוא לא מצית למידק הכי דלעולם אימא לך ניר הוי חזקה ועולה לו למנין שלש שנים לרבנן בתר זמן שלש שנים קפדי בין אכלי בין לא אכלי הואיל ומחזיק כדמחזיקי אינשי אלא ודאי מיום ליום לאו דוקא אלא למעוטי ניר והיינו דבעינן מאי בינייהו מאחר דסבירא לך דמיום ליום לאו דוקא אלא למעוטי ניר. +מאי בינייהו דקל נערה איכא בינייהו. כלומר שממהר להוציא פירותיו יותר משאר דקלים חדש אחד או פחות מכאן או יותר על כן לרב לא הוי חזקה דהא שלש שנים משני הבציר והקציר שלימות בעינן ושמואל לא בעי שלש שנים אלא שלש אכילות של שדה זו.
ור"ח ז"ל פי' דקל נערה דקל דיופרי' שמוציא שני פירות בשנה ולשמואל הוי חזקה ולא נהירא דשמואל נמי שלש אכילות של שלש שנים בעי דרבנן לא אזלי בתר אכילות בלבד וכן מפורש בירושלמי אמר שמואל זו דברי רבי ישמעאל אבל חכמים אומרים שלש שנים קציר שלש שנים בציר שלש שנים מסיק פי' שלש שנים יקצור את תבואתו וימסק את זיתיו ויבצור את ענביו אלמא שלש שנים בעי.
ולשון אחר פי' ר"ח ז"ל דקל נערה שמשיר פירותיו ונראה שהם התמרים הנושרים שאינן מתבשלים באילן והן מתמתקין בחמה באילן עצמו אחר שנתלשו או בשדה כמו שהזכירו במסכת פסחים ולרב דאמר שלש שנים שלימות בעינן כיון שנשרו קודם בשולן וצריכין לקרקע למתקן בחמה בין הכיפים והציצים לא עלתה לו חזקה עד גמר בשולן בשד' ולשמואל משיכניס לבית הרי זו חזקה שזו היא גדרתן של אלו.
ואיכא למידק אשמעתין הא טעמא דחזקה לרבנן משום דתלת שנין מזדהר איניש בשטריה טפי לא מזהר וכיון שכן בפחות מ��לש שנים מיום ליום האיך תתקיים לו חזקה וזו הקושיא הזקיקתו לרב רבי שמואל ז"ל לומר שהלכה כרב דאמר מיום ליום ופי' מיום ליום דוקא ואין דבריו נכונים שעדיין יש להקשות עליו א"כ כל חזקת שלש שנים תעלה לו ואפילו שנים מפוזרות ובתים שדר בהן ביום בלבד אע"פ שלא דר בהן בלילות ואפילו אפיק כורא ועייל כורא ותפתיח' וגירא.
אלא כך הוא הטעם לחזקה שכיון שהחזיק אדם בבית או בשדה שלש שנים כדרך שאדם מחזיק בשלו ורואה שאין מערער עליו שוב אינו נזהר בשטר לפיכך הצריכו חכמים לכל דבר ודבר מעין תשמישו שהוא עשוי לו אבל כשלא החזיק בו כדרך שאדם מחזיק בשלו היה צריך ליזהר בשטרו ולפיכך כשחברו במקום חרום אין חזקתו עולה לו שהיה לו ליזהר בשטרו עד שיראנו חברו דר בו ולא יערער שבאותה שעה יודע לכל שהיא שלו ואח"כ לא יהא צריך ליזהר בשטרו זהו טעם החזקות והמחות לפיכך פסק רבינו הגדול ז"ל כשמואל בשדה אילן דבתר אכילות אזלינן להקל ולהחמיר ואין כאן בית מיחוש.
ומשמועה זו למדו הדיינין שאם בנה חורבתו של חברו שלש שנים או שנה אחת של שלש שנים שלא עלתה לו לחזקה דמימר אמר כל ממונו יוציא לבנין כדאמרינן כל שיבי דכרבא ליעלו בה וכפי מה שפירשנו. + +Daf 37a + + + +Daf 37b + +מכר אילנות ושייר קרקע לפניו פלוגתא דרבי ישמעאל ור"ע. הרב אב ב"ד ז"ל מקהי עלה קהיאתא, ואלו דבריו: הא דאמרינן בפרק חזקת מכר אילנות ושייר קרקע לפניו פלוגתא דרבי עקיבא קשיא לן ר"ע ורבנן אי בשני אילנות פליגי דלר"ע אית ליה קרקע וקיימא לן כותיה אי הכי מתניתין דקתני בפרק המוכר את הספינה הקונה שני אילנות בתוך של חברו הרי זה לא קנה קרקע ור"מ אומר קנה קרקע וקיימא לן כרבנן דפליגי עליה דר"מ אי הכי קשיא הלכתא אהלכתא ותו לימא רבי מאיר ורבנן בפלוגתא דר"ע ורבנן קא מיפלגי ותו דסיפא דההיא מתני' אוקימנא דלא כר' עקיבא וקאמרינן לא מתוקמא מתניתין כרבי עקיבא דקתני הגדילו ישפה לימא משום דקתני שני אילנות לא קנה קרקע ובמסקנא איתוקמא כרבי עקיבא ונימא רישא דלא כרבי עקיבא וסיפא רבי עקיבא ואי בשלשה נמי קשיא וכו' כדכתיב בפירושיו, ובסוף זו המסכתא אפרש שמועות הללו בארוכה בס"ד. +דאי לא א"ל עקור אילנך שקול וזיל. איכא דאמרי דלאו דוקא אלא לכשימותו לא יטע אחרים חחתיהם שהרי שנינו קנה שני' לא קנה קרקע ואם מתו אין לו קרקע אלמא מחיים לא מצי למימר ליה עקור אילנך, וכן פירש הרב רבי שמואל ז"ל.
ואיכא דאמרי דשאני התם דאילנות מכר לו ולא עצים ואי מצי למימר ליה עקור אילנך שקול וזיל עצים נינהו אבל הכא כיון דסבר רבי עקיבא מוכר בעין יפה מוכר אי לא שייר קרקע לפניו אמרינן לעצים שיירינהו דהא לא שייר בקרקע כלום וכן זה החזיק באילנות וזה החזיק בקרקע נמי הואיל ואין לו בקרקע כלום א"ל כי היכי דלדידך בעין יפה זבין לך ולא שייר בה לנפשיה כלום לדידי נמי בעין יפה זבין לי ולית לך בקרקע שלי כלום הואיל ושניהם בבת אחת קנו או החזיקו בה שלש שנים ודמיא להא דאמרינן שניהם במכר אין להם דרך זה על זה ואפילו לר' עקיבא בפרק המוכר את הבית, וכן עיקר. +הא דאמרי נהרדעי וכו' קני ליה משפוליה ועד תהומא. הכי פירושו: ואע"ג דקיימא לן (פד,א) קנה שני אילנות לא קנה קרקע הני מילי תחתיהן וביניהן וחוצה להן ושאם מתו לא יטע אחרים תחתיהן שלא יהו שרשיו וענפיו מכחישין את של חברו אבל מקום האילן עצמו קנה לעולם ואם מת הדקל המקום שלו הוא וחזי למחפר בה בור ושיח ומערה או לאוקומי בה חיותא ומשטח פירי ורבא אקשי ליה הא ודאי כורכמא רישקא הוא דמזבני ליה כשהוא מחובר שאין לו ליטע אחר תחתיו אלא למשקל ליה זבניה ניהליה לכשימות והיאך קנה מקומו אלא אמר רבא בבא מחמת טענה כלומר שטוען שמכר לו הדקל וקרקעו ובתורת מקח ירד בה לאכול הדקל לקנות קרקעו דודאי הדקל אכילת פירות הוא לאותוקרקע שהוא נטוע בו והואיל ונשתמש באותו קרקע שלש שנים באכילת פירות הדקל יש לו חזקה ואקשי ליה אי הכי המוכר אילן אחד או שני אילנות שלא קנה קרקע ואינו יכול לומר לו עקור אילנך כל זמן שהוא חיה מאי תקנתיה דקס"ד דלא מצי למימחוי וכולא כדכתיבנא לה לעיל.
ורבינו הגדול ז"ל השמיט מילתיה דרבא דאמר בבא מחמת טענה יש לו חזקה ומילתא דנהרדעי וצריך תלמוד לפי מה שפרשתי ואפשר משום דמימרא דרבא פשיטא ולא איצטריך רבא גופיה למימרא אלא כאומר אם שמעת דבר זה כך שמעתו ודבר פשוט הוא ולחלוק על נהרדעי בלבד אמרה וכיון שכתב רבינו הגדול ז"ל דלא קנה קרקע כלל במשמע ומנהגו לקצר. והרב רבי משה הספרדי ז"ל פסק כרבא בבא מחמת טענה.
אבל ר"ח ז"ל והרב רבי שמואל ז"ל פירשו לנהרדעי שאם מת יטע אחר תחתיו ולא דייקא דאיק לן כלל דאם כן קשיא מתני' דקתני בה ואם מתו לא קנה קרקע ומתניתא דתני ואם מתו לא יטע אחר תחתיו כדאיתא בפרק הספינה לקמן ושויתינהו לנהרדעי טועין בדבר משנה ותו רבא ליקשי עלייהו ממתניתין ויש מי שפירש דנהרדעי כרבי מאיר סבירא להו ואפילו באילן אחד ואמר להו רבא אפילו ר"מ לא קאמר אלא בשני אילנות אבל באילן אחד לא וליתה כלל, ולפי דברים הללו יפה השמיט רבינו הגדול ז"ל מילתא דנהרדעי אלא שנתקשו עלינו הדברים. + +Daf 38a + + + +Daf 38b + + הא דאמר רב בלישנא קמא אין מחזיקין בנכסי בורח. פירוש בורח מחמת ממון משום דלא מצי למיתי הכא ומחויי ואקשינן עליה ממתניתין דאוקמה איהו משום דמחאה שלא בפניו הויא מחאה ופריק טעמא דתנא דידן קאמר ליה וליה לא ס"ל אלא כר"י דאמר ויבא לשנה האחרת דמשמע שצריך הוא לבא ולמחות בפניו אבל לתנא קמא סבר רב דהוי מחאה מדקתני יהודה וגליל דליכא איניש דאזיל ואתי להכא ולא קתני בורח. + הא דאמרינן הא קא משמע לן דאפילו מיחה בפני בני אדם שאינן יכולין לומר לו. ה"פ: דהאי בורח דאיירי ביה רב אפילו בורח שיש עליו אימה במקום שברח והוא מוחה בפני בני אדם שאינן יכולין לומר לו הויא חזקה דמחאתו נמי מחאה היא.
וקאמרי דאמר רב ענן לדידי מיפרשא לי מיניה דשמואל וכו' כלומר ושמואל הכי אתמה עליה אי בבורח סתם פשיטא דאלו בורח שיש לו אימה דמוחה בפני בני אדם שאינן יכולים לומר לו לאו מחאה היא ולפיכך אין מחזיקין עליו.
והא דאמר רבה אין מחזיקין בנכסי בורח ומחאה שלא בפניו הויא מחאה. אקשינן עליה תרתי כלומר דהא סתרן אהדדי דהואיל ומחאה שלא בפניו הויא מחאה אמאי אין מחזיקין בנכסי בורח.
ואיכא למידק הכא ואמאי סתרן לוקמ' בבורח שיש לו אימה כגון האי דאמר שמואל גופי' דאין מחזיקין בנכסי בורח משום דהו"ל כמיח' בפני בני אדם שאין יכולין לו' לו ומחאה שלא בפניו הויא מחאה כדפרשינן דמשום הכי אמר שמואל וכי למחות בפניו הוא צריך ולא עלה על דעתו להעמידה בבורח שיש עליו אימה שם דהוא מוחה בפני בני אדם ומאי שנא דקשי' ליה לרבא טפי משמואל.
ואיכא דאמרי שאין בכלל לשון בורח מיחה בפני בני אדם שאינן יכולים לומר לו הא דאמרינן לעיל הא קא משמע לן דאפילו מיחה בפני אדם שאין יכולים לומר לו והוא הדין נמי למי שאינו בורח אלא אורחא דמילתא נקט שדרך הבורחים למחות בפני בני אדם שאינן יכולין לומר וממילתא יתירא דייקינן לה ולאו משום דבורח משמע הכי, וכן פירש הרב רבי יהוסף הלוי ז"ל.
ולא נהירא לי, דאי הכי לא איצטריך גמרא למימר שמואל אמאי אקשי ליה פשיטא דקאמר דאמר רב ענן לדידי מפרשא לי מיניה שהרי מאחר שאין זה בלשון בורח הדין עמו ועוד שאין דרך האמוראין לומר יתור בדרך זה אלא הוה ליה לרב למימר בהדיא מיחה בפני בני אדם שאין יכולין לומר לו הויא מחאה ומאי יתיר' הוא ממחזיקין למיחה בפני בני אדם שאינן יכולין לומר לו כיון דלא תלו בהדדי כלל דבורח נמי יכול למחות הוא בפני יכולין לומר לו וי"ל דאין מחזיקין בנכסי בורח דבכל בורח משמע ובודאי סתרן ולא בעי לתרוצי בדשמואל דרב זביד כרב סבר ליה כנ"ל.
ועוד היה נראה לי דהא דקאמרינן מיחה בפני בני אדם שאינן יכולין לומר לו הויא מחאה היינו בורח מחמת מרדין שאם הוא מוחה ירא הוא למחות בפני בני אדם של אותה מלכות שברח משם שאם שמע גואל הדם ורדף אחריו הוא יכול להורגו שהמלכיות מקפידות בשפיכות דמים וכשאמר רבא אין מחזיקין בנכסי בורח הוה ס"ד דבכל בורח קאמר ואפילו מחמת ממון שסתם לשון בורח מחמת ממון נמי במשמע ולהכי אקשינן תרתי.
וכן נמי הא דאקשינן שמואל בלשנא קמא וכי למחות בפניו הוא צריך ולא מוקי לה לדרב בשמעתיה דמחזיקין בנכסי בורח. בכל בורח משמע ואפילו מחמת ממון נמי וגמרא מפריק לה לדרב' לא קשיא כאן בבורח מחמת ממון שיכול למחות בפני כל בני אדם שאינו מקפיד אם שומעין בו שאין הלה רודף אחריו ואפילו באותו מלכות שלא יוסיף מנה על מנה אבל בבורח מתמת מרדין מתירא הוא שמא ישמע גואל הדם ויבא ויהרגנו או ימסרנו למלכות ואם יאמרו עדים לשום אדם דלמא מגלי' מלתא הלכך אינו מוחה אלא בפני בני אדם שאינן ממלכותו ואינן יודעין מהו טוען ואינן יכולין לומר לו למחזיק והיינו בשמואל.
אבל רב סבר אפילו הכי הויא חזקה דאמרינן חברך חברא אית ליה והוא אינו מקפיד אלא על אלו שראוהו שלא יאמרו לו למחזיק והוא יחקור היכן הוא וישמע הדבר אבל בני אדם שאינן אומרין לו כיון דלדידיה לא אמרי ליה לא מגליא מילת' כולי האי ואע"פ שהוא יודע שיהא למחאתו קול כשאומרין לאחרים אין שואלין עליו היכן מיתה ולהיכן הלך אבל מערער איהו מפיק עליה קלא ומשום הכי אמר רב מחזיקין בנכסים כל בורח ואפילו מחמת מרדין במשמע.
והלכתא כשמואל בהא, דקים לי' רבא כותי'. ולעולם קיימא הלכתא כשמואל בדיני ולפיכך נמי אני מפרשה כן כי היכי דתיקום כרבא ואע"ג דלא אמר הלכתא כוותיה דשמואל הא איכא בפרקין כיוצא בה ובמקומות אחרים אבל חזרתי בי בזה מפני שראיתי לרבינו הגדול ז"ל שפסק כרב במיחה בפני בני אדם שאינן יכולין לומר לו ושייכא ליה בדרב פפא דבשמעתין והיינו טעמא נמי דלא מתרצינן לדרב' כדשמואל משום דלית הלכתא כותיה ורב זביד נמי לא סבר לה הכי כדפרישית. + +Daf 39a + +ואם איתא ליתיב התם ולימחי. קשיא ליה לרב רבי שמואל ז"ל, אדמקשת ליה מדרבי יהודה סייעיה מדרבנן דאוקימנא על כרחין לעולם דקסבר מחאה שלא בפניו הוי מחאה ואיכא למימר דרב' לא ס"ל הכי וקסבר למידק מדר"י דלא הויא מחאה וכיון שכן מדרבי יהודה נשמע לרבנן דעד כאן לא פליגי רבנן ורב יהודה אלא בחזקה בפניו דמר סבר תלת שנין בעינן ומר סבר לאלתר ופליגי נמי בחזקה שלא בפניו במקום חרום דרבנן סברי נהי דמחאה שלא בפניו לא הויא מחאה מ"מ חזקה שלא בפניו הוי חזקה דודאי שמע דמלתא דעבידא לאגלויי היא וכיון חרום שמע החזקה ואיבעי ליה למיתי לפיכך הרויחו לו זמן הכי קא סליק אדעתיה דרבא בהאי תיובתא ורב נחמן א"ל מדר"י ליכא למידק וכיון שכן דרבנן נמי לא קשיא כדאוקימנא לעיל.
ומה שכתב הרב ר' שמואל ז"ל לרבא דכיון דמחאה לאו מחאה היא חזקה נמי לאו חזקה היא ולא סבר ליה כר"י אינו נכון דרבא דאמר כמאן. + +Daf 39b + +כיון שמיחה שנה ראשונה שוב אינו צריך למחות. המפרשים ז"ל פירשוה אינו צריך למחות בכל אותן שלש שנים ולא פליגי אדריש לקיש משמיה דבר קפרא דאמר שצריך למחות בסוף כל שלש ושלש ופירשה הרב רבי שמואל ז"ל דלא ליטעון ולימא לא אזדהרי בשטרי טפי משלש שנים אתר מחאה.
ואיכא דאמרי דלא ליטעון ולימא אחר מחאה לקחתיה ומעיקרא לפירות ירדתי והרב ז"ל דחה זה הטעם דכיון דעל כרחו הוא מודה דמעיקרא לא בתורת זביני אתא לידיה לא מהימן למימר אח' מחאה לקחתיה.
ואחרים אמרו שזה עיקר הטעם ונתלו במה שמצאו בתוספתא (ב,א) היה אוכל שדה שש שנים עדר עמו שלש ראשונות ובאחרונה אמר לו אתה מכרתו לי אתה נתתו לי במתנה אם מחמת טענה הראשונה אינה חזקה שכל טענה שמקצתה בטלה כולה בטלה אלמא אם אמר מחתלה לקחתיה ולא אזדהרי בשטרי אלא שלש שנים אחר מחאה אינה חזקה.
אבל מצינו בירושלמי (ג,ג) כלשון הזה וצריך ליעוד על כל שלש ושלש גידל בר מניומי הוה ליה עובדא והוו דיינין ר' חלקיה בר טובי ורב הונא וחיי' בר רב אמר לון חייא בריה דרב כן אמר אבא מכיון שעדר עמו שלש שנים ראשונ' שוב אינו צריך ליעוד ותני כן היה אוכל שדה שש שנים עדר עמו שלש שנים ראשונות אמר לו אתה מכרחו לי אתה נתתו לי במתנה אינה חזקה שמע שמואל ואמר אם מזו אין אנו מניחין לגדולי ארץ ישראל כלום ושמעת מהך גמרא רבני מערבא דהא דאמר חייא בר רב חנינא שוב אינו צריך למחות לעולם קאמר והיינו דאמר תנינ' והי' אותה ברייתא ששנויה בתוספתא והלשון משובש שם שאפילו מחמת טענה אחרת אינו נאמן שאם היה נאמן מחמת טענה אחרת הוא צריך למחות בסוף כל שלש ושלש ואפשר דהא דקאמר אם מחמת טענה ראשונה לא שאומר מתחלה לקחתיה אלא אפילו מחמת טענה ראשונה אינו נאמן וכ"ש בטענה אחרת אי נמי כך פירושה אם מחמת טענה ראשונה ערער כל שלש ראשונות אינו חזקה אבל אם ערער מחמת טענה אתרת הרי זו חזקה.
והכרעתי כדברי הרב רבי שמואל ז"ל מההיא דאמרינן לעיל אבל שוב אין לך מחאה גדולה מזו ואם יכול לומר מעיקרא בתורת גזלה באה לידי או לפירות ירדתי ואח"כ לקחתיה ממך ואמאי לא הוה מהימן התם למימר ללוקח חזרתי ולקחתיה ממך ואי הוה מהימן למימר הכי הוה מהימן נמי למימר ממוכר לקחתיה הא שית שנין מדין מגו אלא ש"מ שאינו נאמן לומר כן וזה כלל גדול שכל היורדין ברשות אין להם חזקה כדין גזלן ודין אין מחזיקין בנכסי קטן ואפילו הגדיל והחזיק בה שלש שנים שכך דעת רבותינו ז"ל ורבינו הגדול ז"ל כתב כן תדע דהא כל יורד ברשות איכא עדים וראה הוא ואין לו חזקה במטלטלין והוא הדין לעבדים כדאיתא לקמן גבי אומנין.
והוי יודע שעכשיו שאמרנו שיכול לומר לא אזדהרי בשערי אלא שלש שנים אחר מחאה נאמן לומר חזרתי ולקחתיה ממך ומעיקרא לפירות ירדתי או בגזל בדין מגו ומה שאמרנו שאינו נאמן כך אמרנו שלא מפני כך הצריכו חכמים למחות כל שלש ושלש שאינו נאמן בטענה זו מחמת עצמה כיון שעל כרחו יש לו להודות מחמת מחאתו של זה שמתחלה לפירות ירד דהוה ליה כאיכא עדים אבל הטעם מפני שיכול לומר לא אזדהרי בשטרא אלא שלשה שנים אחר מחאה ומיהו כל מקום שנאמן בטענה זו נאמן לומר חזרתי ולקחתיה ממך ומתחלה לא בתורת מקח בא לידי בדין מגו ולא חלק הרב רבי שמואל ז"ל בזה. והא דאמרינן וצריך למחות בסוף כל שלש אמתניתין קיימא מדקאמר וצריך דאי למפלג אדחייא בר רב כדפריש הוה ליה למימר וריש לקיש אמר צריך למחות כו'. +מחאה בפני שנים. מסופק אני במחאה בפניו ובפני אחר אם מחאה היא כי שמא יכול זה לומר מאחר שלא מחית בי אלא בפני אחד והייתי יכול לכפור לא אזדהרי בשטרי אמינא אי לא משכחנא שטרי יכול אני לכפור במחאתו ועוד שהייתי סבור שלא תתבעני בדין אע"פ שאמרת כן מאחר שלא אמרת בפני עדים כן חזרתי. והפטרתי במחאה שאינה כלום מתוך שנאמ' לא מחית בי נאמן לומר לקוחה היא בידי ואע"פ שמחית לא נזהרתי בשטרי ואם תשיבני נסכא דרבי אבא הכא קרקע הוא ועד אחד בקרקע אינו כלום אבל אם טענתן בפירות אין לומר בהן מגו זה ואע"פ כן הדעת נוטה שאין מחאתו מחאה. + +Daf 40a + + וראיתי לרבי אברהם ברבי דוד זכרונו לברכה שפירש בהא דאמרינן הודאה בפני שנים וצריך לומר כתובו. דהודאה בפנ' עד אחד לאו הודאה היא כלל ואפילו אומר לו אתה עדי דמילי דכדי נינהו הואיל ואי כפר לא מחייב ממונא אפומיה הלכך משטה הוא בו ואי אודי לא מחייב בהודאתו ואי כפר לא משתבע והא דאמרינן הודאה אחר הודאה מצטרפין איכא לפרושה כגון שכל אחד אומר בפני ובפני אחר הודה לו ולא נראה לי שמצאתי בירושלמי במסכת סנהדרין אההיא דתנן הוא אמר לי איש פלוני אמר לי לא אמר כלום ואמרו בירושלמי אם היה מתכוין למסור לו עדות עדותו עדות כגון שאמר לו אתה עדי ובמודעא נמי משכחת לה כגון דקא מודה ליה האי לוקח דמסר מוכר מודעא לעד אחד דמודעיה מודעא ויש לבעל דין לחלוק ולומר כיון דסבר האי מוכר למחר לא מצינא למתבעי' בדינא גמר ומבטיל למודעיה. +קנין בפני שנים. כתבו רבינו חננאל ז"ל ורבינו הגדול נ"ל במסכת קדושין פרק האומר (סה,ב) דהוא הדין בלא עדים כלל דלא אברי סהדי אלא לשקרי ואי מודה הוי קנין וכן עיקר דהא דאמרינן קנין בפני שנים הכי קאמר אע"ג שלא קנה מידו אלא בפני שנים כותבין ואין צריך לומר כתובו.
ומסתייע נמי מהא דאמרינן בבבא מציעא (מו,א) ולקנינה ניהליה אגב סודר ולפרוק דליכא סודר וכו' ואקשינן איכפל תנא בגברא ערטילאי. דלא אית ליה כלום. ואמאי לימא כגון דליכא סהדי אלא ש"מ אע"ג דליכא סהדי מהני קנין סודר ומאן דדחי משום דסתם גורן אנשים הרבה יש בו לא צהיר דמכל מקום לא הוה לאוקומה בגברא ערטילאי וניח' טפי לאוקומה בדליכא אינשי אי נמי איכא אלא שהן קרובין או עבדים וזה דרך הגורן. +ואי לאו כמעשה ב"ד דמי אמאי אין צריך לומר כתובו. פי' משום דקיימא לן מעשה ב"ד כמאן דכתיב דמי וטריך ממשעבדי ומ"מ יכיל למימר פרעתי ואפילו קבעו ליה בי דינא זמן דעביד איניש דפרע בגו זמניה דב"ד וכדאמרינן פרק שנים אוחזין בא מלוה לכתוב אין כותבין ונותנין לו דחיישינן דילמא פרעיה אבל מקמי דנפק מב"ד אמר להו כתובו לי זכות' כותבין לו זכותו ואע"פ שהלה עומד וצווח ואם כתבו לא הוה ליה כמלוה בשטר והטוען אחר מעשה ב"ד אין שומעין לו וכן נמי בגברא דלא צאית דינא כותבין ונותנין לו ואינו נאמן לומר פרעתי כדמוכח התם בפ"ק דבבא מציעא וכמו שכתב רבינו הגדול ז"ל בהלכותיו ואמרינן נמי בפרק גט פשוט למ"ד מלוה על פה אינו גובה מן היורשין ומוקים ההיא מתני' כגון דקיימי בי דינא אפומ' דביב' דאלמ' גוב' מן היורשין ומן הלקוחות ואם בא מלוה לכתו' כותבין ונותנין לו ואינו יכול לומר לא בעינא דמשויתו ליה עלאי מלוה בשטר שהדין נותן שיכתבו לו. +לא כתבינן מודעא אלא אמא�� דלא צאית דינא. יש אומרין דבמודע' דגיטא ומתנתא פליגי וקסבר רב יוסף אע"פ שמאמינים אותו וכותבין על פיו אע"פ שאין יודעין האונס משום דגלויי מלתא בעלמא הוא דאי לא אניס למה ליה למיהב מתנתא ומיכתב גיטא וממסר מודעא אפילו הכי אי האי גברא צאית דינא אמרינן ליה אי איתא דאניסת כדקאמרת תא קום עליה בדינא מדלא קיימת עליה בדינא לאו מינם אניסת ואביי ורבא דאמרי תרוייהו אפילו עלאי ועלך דכיון דלגלויי מלתא היא משום הך טענה לית לך למימר דלאו קושטא קאמרי דזמנין דלא מתרמי ליה ולא מכנפי בי דינא.
ואחרים פירשו הא דרבה ורב יוסף בין בגיטא ומתנתא בין בזביני ודידעינן אונסיה ואפילו הכי כיון דלא קאי בהדי' דינא א"ל זיל לבי דינא והוה ליה כמאן דיכיל לאשתמוטי מאותו האונס לעולם דמודעיה לאו מודעא דלאו אונס הוא כדאמרינן בגיטין כיון דאיכא בי דואר ולא אזיל אחולי אחיל ואביי ורבא דאמרי תרייהו כיון שאין ב"ד יכולין להצילו אלא מחמת שהוא צאית לדינא ואי בעי לא צאית אונס הוא, ולשון זה נ"ל.
ומיהו בגיטין ומתנתא דידעינן דאנס ליה ליכא למימר דמנפשייהו נמי מבטלן במוכחא מלתא בעלמא ולא פליגי רב יוסף עליה אלא בכל מסירה דמודעא הוא בגיטא ומתנה בדלא ידעינן ובזביני אפילו ידעינן בין ללישנא קמא ובין ללישנא בתרא שפירשנו הך מימרא דאביי ורבא אפשר לאוקמינהו בדגיטא ומתנתא ולפי' לא אקשינן עלה הא דאמר רבא לא כתבינן מודעא אזביני. + +Daf 40b + + ודאקשינן והא אמר רבא לא כתבינן מודעא אזביני. פירשו כל רבותינו ז"ל שהיא מה שאמר לקמן הלכתא תלוה וזבין זביניה זביני. והוקשה לנו אי הכי מאי קושיא כי אמר רבא תלוה וזבין זביניה זביני ה"מ בשלא מסר מודעא אבל במסירת מודעה מודה הוא שהרי רב הונא אמרה באותו הלשון עצמו והוא מריה דשמעת' ואעפ"כ במסירת מודעא מודה שהמודעא מבטלת המכירה והרב רבי שמואל ז"ל פירש ואמר דלרבא אין כותבין דאי בשדה זו בלא מסירת מודעא נמי דאי בשדה סתם אע"פ שמסר מודעא נמי שהרי אין אונס בשדה זו שמדעתו בירר ומכרו.
ותמהני דהא מעשה דפרדס אשדה זו היא, ואם תפרש שאמר לו אם אין אתה מוכר לי שדה אחת משדותיך אמינא בזו לקוחה בידי מ"מ כיון שבירר את זה ולא נאנס עליה מודעיה לאו מודעא היא לפי דברי הרב ז"ל ועוד ותהוי נמי דבשדה זו בלא מסירת מודעא בטלי זביני מי לא בעי מיכתב דאניס וידעינן באונסיה לבטולי לזביניה למחר וליומא חורא דשמעתא דנהרדעי בין דבעית מסירת מודעא בין דלא בעית חד טעמא הוא. ועוד שאם כדבריו לדידן נמי בשדה סתם לא מהניא מודעא ולא ראיתי מן הגאונים ז"ל שחלק בין שדה זו לשדה סתם.
ואיכא לפרושה הכי: הא דאמרי נהרדעי כל מודעא דלא כתיב בה אנן ידעינן באונסיה דפלניא לאו מודעא היא פשיטא להו לרבנן דגמרא דלא אתו למימר דבעינן דלידעו האונס ולא כתבינן אפומיה דמוכר דהא פשיטא היא דאי הכי כי מצטריך איניש זוזי ואיצטריך לזבוני נפשיה מבטל להו לזביני דמסר מודעא. ואמר דאניס אלא ודאי פשיטא דלאו כל כמיניה למימר אנוס אני אלא הכי קאמרינן כל מודעא דלא כתיב בה אנו יודעין שמחמת האונס מכר ולא נתרצה לו אינה מודעא אע"פ שכתוב בה ראינו שאנסו למכור לו קרקעו שמא היה יכול לינצל מידו כשמכר לו ולהכי אקשינן מודעא דמאן אי דגיטא ומתנתא גלויי מלתא בעלמא היא וכיון שאנסו כלל לאו כלום הוא ואפילו לא נאנס בפנינו נאמן לומר נאנסתי ואי דזביני הא אמר רבא וכו' וכיון דלא כתבינן אלא במסירת מודעא למה לי כולי האי כיון דאניס קמן ומסר לן מודעיה ודאי בטילי זביני ודרבא ודאי היינו דפסק הלכתא תליה וזבין זביניה זביני כל היכא דלא מסר מודעא וכדאמר רב הונא דאיהו מרה דשמעתא אי לאו מודע' מאן דחתם אאשקלת' שפיר חתם. + ומפרקינן מודה רבא היכא דאניס כי ההוא מעשה דפרדיסא. כלומר ואפילו בלא מסירת מודע' נמי כותבין דכי איירינן דבעי מסירת מודע' הני מילי כגון דאניס אונס' דגופיה או דממוניה למזבן ליה ההוא מידי ומחמת אונסא יהב ליה דסברא הוא דאגב אונסיה גמר ומקני אבל כי אניס ליה בכי האי גונא דטעין ואמר לקוחה היא בידי ודאי לא גמר ומקני והרי הוא כמי שצוח דא"ל מאי זבני לך אי אנא לא זבניתה ניהלך דידך היא דאי כבשת ליה לשטר משכנת' לא מצינא לאשתעויי דינ' בהדך הלכך מעולם לא אמר רוצה אני שהרי הוא באונסו מתחלה ועד סוף ואע"פ שהוא אומר רוצה אני למוכרה לך הלכך אי ידעינן באונסיה שלא היו לו לזה עדים והלה לא חזר והודה לו אע"ג דלא מסר מודעא נמי כתבינן אבל היכא דאניס ליה אונס' דממונא אחרינא ואפילו גזלה נמי ההוא מידי ובתר הכי זבניה ניהליה ושקיל מיניה דמיגמר ומקני משום דההוא אונס' אחרינא דחמיר עליה הוא דגמר ואקני להאי מידי ובנייח נפש' הוא דעבד אבל היכא דליכא אונס' אלא מההוא מידי ולא מצו לאפוקי מידיה לעולם מחמת דטעין לקוח הוא לא הוו זביניה זביני דמאי דעבר ולא משכחת לה אלא בכגון מעשה דפרדיסא.
נקיטינן השתא להאי פירושא דלעולם זביניה זביני כל אימת דלא מסר מודעא רב ממעשה דפרדיס' אבל אי מסר מודעא בכולהו לאו זביניה זכיני וכן דעת הגאונים ורבינו הגדול ז"ל.
וראינו לרוב המפרשים האחרונים ז"ל שפירשו מעשה דפרדיסא מסירת מודע' הוה בה וכן כתב ר"ח ז"ל ואם כן קשיא עלן למאי הילכתא אייתו מעשה דפרדסי' לימא מודה רבא היכא דמסר מודעה.
ויש מי שאומר דלהכי אייתי ליה, ללמדך דאונס' בהפחדה בעלמא הוא וטעו בזה מפני שראו לר"ח ז"ל שאמר כן דמהא שמעינן דאונס הפחדה שמיה אונס והם סבורין שבא הרב ז"ל לפרש שלכך הביא כאן בגמרא מעשה דפרדיס' וחס ושלום דודאי גמר' לאו להכי אייתי לה אלא לפרוקי קושי' הוא דאת' ותו מאן דמקשה גופיה מאי קא קשי' ליה וכי לא הוה ליה לאפוקי אדעתיה דאנן בשמסר מודע' קאמרינן ותו דאי משום הא לא איצטריך לה ומשנה שלימה שנינו לקח מסיקריקון וחזר ולקח מבעל הבית מקחו בטל דא"ל נחת רוח עשיתי לסיקריקון דומיא דלקח מן האיש וחזר ולקח מן האשה ומחמת יראה הוא דעבד שכן פירוש משנתנו וכן פירשה רש"י ז"ל ומשם היינו למדים דאפילו מתמת יראה מקחו בטל הואיל ומפחידו מי שספק בידו לעשותו ואיבר' משמעתין נמי שמעינן הכי ממילא ולמדנו הדין כיון רב חננאל ז"ל כמו שכתוב בפירושיו. כן נמי כתב הגאון ז"ל בספר המקח, אבל פירוש השמועה כמו שפירשנו.
ואם יש שמשיב עליך מלשון מודע' אי בלא מסירת מודע' היאך לשון מודע' חל עליו אף אתה אמור לו אין לשון מודע' שמודיע לעדים אלא פירוש מודע' אונס ויסורין כמו שכתוב ויודע בהם את אנשי סכות וכן הודע את ירושלם ואף יש לפרש כמשמעו במו ידיעה וכן מודע לאישה ידוע לאישה אף בזה ידיעת עדים היא המודע' בין שידעו מעצמן בין שאחר הודיעם ומפני שכל העדיות ראיה וידיעה הם וזה ידיעה בלא ראיה שאינם יודעין אם גמר בלבו אם לא לפיכך נקראת מודע' והראשונה שמענו ונכון הוא, ובספר מלחמות השם כתבנו דרך אחרת בהלכה זו, והי' ארוכה וקצרה. +הא דאקשינן בהא שמעת' אי דגיט' ומתנת' גלויי מילתא בעלמא היא. איכא למידק עלה ובגיטא ובמתנת' למה לי מודע' דאונס והא קיימא לן שאם אמר לשלוחו קודם שיגיע הגט לידה גט שנתתי לך בטל הוא בטל כדאמרינן בהשולח גטו לאשתו. והרב רבי שמואל ז"ל כתב ודוקא מודע' שיש בה אונס אבל בלא אונס אמר גט שאעשה לא יהא גט אין זה בטול דכיון דלא נאנס כלל אנן סהדי דגמר בלבו בשעת מעשה ולא מהני ביה בטול קודם כתיבה אלא א"כ בטלו אתר כתיבה, זה כתב הרב ז"ל.
ולפי דעתי יפה כיון, שהאומר גט שאני כותב לאשתי בטל הוא למה יבטל אם נאמר בטל שליחות של סופר ועדים והרי כשחזר ואמר להן כתובו חזר ועשאן שלוחין וקיימא לן דאתי דבור ומבטל דבור וכ"ש דגבי כתיבה דגט לא בעינן שליחות ממש כדמוכח בפרקא קמא דזבחים ובפרק המביא תניין ואם נאמר בטל הגט עצמו שיהא כחרס והלא לאחר כתיבה נמי אינו יכול לבטל גט עצמו שלא יהא מגרש בו לעולם דאמר התם בהשולח נהי דבטליה בתורת שליח גיט' גופיה מי קא בטלו דחוזר ומגרש בו ואפילו אמר בפירוש קודם שבא לידי שליח אני מבטל הגט שלא יהא כשר לגרש בו לעולם לא אמר ולא כלום הואיל ונכתב כתקנת חכמים וכן פרש"י ז"ל התם אבל הגט עצמו שהוא בעין אינו נפסל משמע לעולם והילכך אם באנו להשוות דין בטול גט דקודם כתיבה לשל אחר כתיבה אינו בטל שיהא פסול ולאפוקי ממאן דמפרש דמסתמא לשלית הוא דקאמר ולא על הגט עצמו אבל במפורש אפילו הגט נפסל ומ"מ יש להחמיר באומר גט שאכתוב בטל הוא שבא לבטל שליחות סופר ועדים שיהא כאלו כתבוהו שלא במצותו דלא הוי לשמה ופסול וכשחוזר ואומר כתובו מדעתכם משמע עד שיאמר חוזרני בי בבטול ראשון.
והרב רבי משה הספרדי ז"ל כתב שאם אמר כל גט שאכתוב מכאן ועד עשרים שנה בטל הוא הרי בטול וזו היא מסירת מודע' על הגט וזה ודאי אפשר דמסתמא נימא אנוס הוא אבל אם פי' שאינו אנוס ומבטל לפי שטתו כשר כדברי הרב רבי שמואל ז"ל.
עוד יש לחלק ולומר שאם אמר בטל הוא מבוטל אבל אנוס אני בו אלמלא שנאמן הוא בכך היה הגט כשר שהרי לא בטלו בפיו ואפילו חשבת ליה גלויי דעתא הא קיימא לן דלאו מילתא היא וכ"ש דלאו לגלויי דעתא הוא כלל דכיון דלא אניס ליבטליה בהדי' אלא רוצה הוא לגרש גרושין גמורין ולקלקל עליה בלעז כדי לצערה הוא אומר הילכך אין פסולו של גט אלא בשביל שהוא נאמן באונסו. +מדאמר לא מגבינ' בה, נראה לי לדקדק מה שדן רבינו הגדול ז"ל שאם נתן לו מתנה מעכשיו ומתזיקי בה מעתה לא חיישינן בה למתנת' גמירת' שהרי על כרחו גלויה היא שברשותו של זה היא והוא מגלה לפיכך אמרו לא מגבינן כה כלומר שהנכסים ברשות נותן ואין מוציאין מידו משום ספק פסול המתנה אמרו כן. +ה"ג דאמר להו לא תיתבו בשוקי ובברייתא. כלומר ולא אמר להו אטמרו ואיכא בינייהו סתמא דהאי לישנא בתרא כיון דאמר להו בשוקי ובברייתא לאו היינו סתמא דהא בבתים שבו משמע ואפילג הכי פסולה.
ור"ח ז"ל כתב הכי, איכא דאמרי אמר רב יוסף דאמר להו לסהדי לא תיתבו בשוקי ובברייתא מאי בינייהו איכא בינייהו סתמא דלא פריש לא אטמרו לא תיתבו בשוקא ובברייתא והוה קשה הא שמעתא טובא דהני תרי לישנא דרב יוסף מחזו דסתמא כשרה היא ופרישו להו רבינו האיי ז"ל הכי להאי לישנא באמר זילו איטמרו מתחזו דבהאי לישנא איפריש הכי מפסלא ואי לא פירש אלא אקני ליה סתמא כשרה ולהאי לישנא דפריש לא תיתבו בשוקא ובברייתא ותכתבו לה מכלל דכל מתנתא צריך למיכתב בשוקא וברייתא ולמיכתב לה ואי לא כתב הכי פסולה אשתכח דללישנא קמא דרב יוסף סתמא כשרה וללישנא בתרא דרב יוסף סתמא פסולה, עד כאן.
ומקצת רבוותא ז"ל גרסינן דלא אמר להו תיתבו בש��קי ובבריית' ולא נהירא דאם כן מאי בינייהו פשיטא דסתמא איכא בינייהו דהא בלישנא בתרא אמרי מתנתא טמירתא כגון דלא אמר להו אלא סתמא אמר להו כתובו. ואיכא למימר מאי בינייהו לאו דוקא דלא בעי לפרושי דפליגי בסתמא כדמשמע ובטן למפלג עלה לקמן בסמוך וזו גרסת ההלכות.
ובמסקנא חיישינן למתנתא טמירתא בסתמא ואיכא דאמרי דהנך שטרי דילן כיון דכתוב בהו בכל לשון של זכות אינהו כתבי ומפרסמי לה למילתא דמיפה כחו הוא ולא סבירא לן.
והא דאמר רבינו בשם הגאון ז"ל בשכיב מרע דאמר לא תגלו הך תפקדתא אלא לאחד מיתה דלא הוי טמירתא מצאתי דתניא נמי הכא בתוספת' הכותב דייתיקי והיה מתיירא מן היורשין נכנסין אצלו כמבקרין אותו ושומעין דבריו מבפנים ויוצאין וכותבין מבחוץ.
ובתשובה לגאון ז"ל בקנין לחודי' נמי אי אמר בשעת קנין דהא מתנת פרהסיא היא קני ואי לא אמר הכי חיישי' למסתמא, ורבינו חננאל סמיך עליו ודברי הרב רבי יוסף ז"ל נוטין כן. + +Daf 41a + + הא דאמר רב ענן והא אחזיקי לי. לאו חזקה שאין עמה טענה היא שכל חזקה קרקע שאין עמה טענה היא לאו חזקה הוא ואין לך חזקה דלא בעיא טענה אלא בתלונות וכיוצא בהן שהן נזקין ואין דין חזקה טענה לניזקין אלא חזקה שיש עמה טענה היא שהיה טוען מתחלה גדרנו בתוך שלו ואחר כך חזרתי ולקחתיה ממנו והחזקתי בה בפניו והלה טוען מעולם לא מכרתי לו כלום וקסבר רב ענן דאיהו מהימן דהא איכא חזקה ואמר ליה רב נחמן לאלתר לא הוי חזקה אמר ליה והא אחיל לי כלומר אנא מיניה זבינת' כשראיתי אתר כך שהגדר היה בתוך שלו לא רציתי לקבל הימנו ונתתי לו דמים ואפילו לא מהימנת לי שלי היא שמתחלה נתנה לי כשגדרנו דכמאן דאמר לי לך חזק וקני דמי דהא איהו סייע בהדאי בגודא ואי לא יהבה ניהלי לא הוה שביק לי לבניה וכל שכן דלא סייע לן בגודא ואמר ליה איהו ההיא מחילה בטעות היא ולזה הפי' דוקא שטעותו של רב ענן מוכח על פי עדים דאי לא הכי נאמן היה בדין מיגו דאי אמר מתחלה מכרה לי היה נאמן.
ואחרי' אמרו שהרב ענן מתחלה סתם אמר והא אחזיקי ור"נ לא רצה לשאול אם בטענה הוא בא או לא ואמר לו שאין חזקתו כלום חזר רב ענן ופי' הכי קאמינא דאחיל לי במתנה דכמ"ד לי' לך חזק וקני דמי, וזה נאמר בשם רבינו תם ז"ל.
והרב רב אברהם ברבי דוד ז"ל פירש דגודא הוה לתרוייהו למבניה ובניה רב ענן וסבר האי דאשתיק משום דאנא בנינא ליה לכוליה הו' דאשתיק והויא לה מכירה ואמר ליה איהו שתיקתו לאלתר לאו שתיקה הוא והא אחיל לי ולאלתר הויא חזקה הואיל וסייע בהדאי וכמכירה דמיא ואמר ליה רב נחמן את גופך אי הות ידעת מי הוית עבדת בלא תנאה ולא דאיק לן כלל דבשתיקה נאו זבינ' נינהו כל שכן דאפשר דסבר שיבנה הוא ואחר כך ישלם כענין ששנינו בחזקה שנתן וכל שכן דאיהו גופיה נמי לא הוה ידע ובלא טעמא אחרינא בטלי זביני. והלשונות הראשונות אינן נכונות שלא מצינו זוכה במתנה כענין זה בגוף קרקע וכן בלשון אחיל אין לשון מתנה בתלמוד ודמי לדין ודברים אין לי עמך על שדה וידי מסולקות ממנה (מג,א).
ויש מי שפירש שרב ענן לא כנס לתוך של חבירו אלא מקום הכותל והיה מקום שיש על שניהם לגדור והלה רוצה שיחזרו כותל למקומו ואמר ליה רב ענן אף על פי שהיה לי לגדור מתחילה כדי שלא אזיקך בהיזק ראייה כיון שגדרת בתוך שלך החזקתי באותו היזק ואין עליך להחזיר כותלים למקומן ואמר ליה רב נחמן לאלתר לא הוי חזקת מתחילה דלית הילכתא כרבי ישמעאל וב"ש כר' יהודה דמתני', וזה הפירוש יותר נכון.
ולפי פירוש זה הא דאמר רב נחמן מחילה בטעות לא שמיה מחילה וכמה דוכתי נמי אמרינן דקנין בטעות ומחילה בטעות חוזרין והקדש טעות נמי לא שמי' הקדש כדאיתא במסבת נזיר (ל"א א') ואיכא למידק הא דאמרינן במציעא (ס"ו ב') על ההיא דאמר רב נחמן השתא דאמור רבנן הדרא ארעא והדרי פירי דאקשינן עליה והאמר רב נחמן ומודינא דאי שמיט ואכיל לא מפקינן מיניה ומפרקינן התם זביני והכא הלואה ופרש"י ז"ל משום דאיכא רבית לא הויא מחילה ואם כן הכא דזביני הוא אמאי אמר רב נחמן דלא הויא מחילה ורבינו תם ז"ל גריס התם זביני שאני פי' שאפילו ידע דמצי למהדר ביה לא הוה הדר ביה אבל בהלואה ושאר כל מילי דאי ידע לא אחיל לא הויא מחילה ולדידן לא קשיא מידי דהא למה זה דומה לאונאה דאמרינן התם לא ידיע דמחיל הילכך אין כאן מחילה ואפי' בטעות והכא נמי כיון שלא היה יודע דבארעי' אהדר גודא ליכא מחילה אבל גבי פירי דאסמכתא איהו ידע דהאי מידי זבניה ניהליה והוא מוחל אלא שלא היה יודע שיוכל לחזור בו וכיון שכן איכא מחילה ובטעות הוי מחילה. וכן פרש"י ז"ל.
ואי קשיא הא דאמרינן (ב"מ סז,א) ואודיק חויתן אילונית והא אילונית לא ידיע בלל וליכא מחילה כלל ואפילו בטעות אין הכי נמי אלא אנן הכי קאמר לא אילונית הויא סייעתיה ואפי' לסברתיה דרבא דאקשי ליה אילונית ורב נחמן ודאי ידע דטעי רבא דבכי האי גונא לא הויא מחילה כדאמר הכא רב נחמן גופיה אלא לסברתיה דרבא אהדר ליה ואפי' הכי אמרי' בגמרא אילונית לא הויא סייעתיה כלל ואפי' לפי טעותו של רבא משום דתרוייהו ניחא להו דליפוק עלייהו שמא דאישות ומיהו רב נחמן ודאי הוא ידע טעמא אלא לפי טעותו השיבו ורבא גופיה ידע אחר כך שטעה ואמר ולא היא לא אונאה הויא תיובתא ולהכי לא אהדר עלה ושפיר עבד ולא אילונית הויא סייעתיה ואפי' למאן דקא טעינא דאיכא למימר התם היינו טעמא משום דניחא להו למיפק עלייהו שמא דאישות, כ"ש.
ולי נראה דאילונית הויא סייעתיה דאיהי ידעא דפירי דידה אביל בעל וקא מחיל גבי' לפי שאינה יודעת שהוא יכול לחזור בו ולהוציאה בלא כתובה הילכך רב נחמן שפיר עבד דלא אהדר ליה אאונאה ושפיר אחזי לי' אילונית ומיהו דחי רבא דלא הויא סייעתיה משום דניחא להו דליפוק עלייהו שמא דאישות. + +Daf 41b + + הא דאמר ליה רבי חייא לההוא גברא אית לך סהדי דדר ביה ההוא דקמך אפילו חד יומא. ואיהו לא מהימן לומר דדר ביה מגו דאי בעי אמר אנא זבנית' מיניה. טעמא דמילתא דלא טענינן ליה אנן לקתה מוכר מן הראשון אלא א"כ יש עדים שרגלים לדבר שלקחה כיון שדר ביה ומשום מגו דידיה לא טענינן ליה אנן אע"פ שהיה נאמן אלו בא בטענה כגון דאמר קמאי דידי זבני מינך ואי לא טעין לא טענינן ליה משום דמיחזי לן כשיקרא הואיל ולא דר בה, ואי משום דהאי אמר הכי אנן לא טענינן ליה שלא מפיו אנו חיין. +אמר ליה רב וכי אין אדם עשוי ליקח ולמכור בלילה. וכיון שכן יכולין אנו לומר דזבנה ראשון ממערער, וכיון שהוא לוקח נטעון ליה, ורבי חייא לא חש לה. ולעולם אין טוענין לו אלא אם כן אנו יודעין שדר בו בעדים לא על פיו של זה ואפשר לומר דאי נמי דר ביה קמא חד יומא והאי לית ליה סהדי דזבנ' מינה דקמ' לא טענינן ליה אנן שאין טוענין אלא ללוקח כלומר שאנו יודעין בו שהוא לוקח וכן ליורש אם אמרו לי' מאי בעית בהאי ארע' ואמר יורשו של פלוני אני וממנו ירשתיה ואין אנו יודעין בו שהוא קרוב של מת ולא ראוי ליורשו אין לנו ראיה להאמינו ולטעון לו אלא אם כן הוא טוען ואי קשיא אי הכי כי אקשי' ממתני' דקתני אינו צריך טענה הא ראיה בעי לימ' מאי ראיה נמי ראיה שהוא יורש לאו מילתא היא דהא הבא מתמת ירושה קתני משמע שהוא יורש בודאי כך מצאתיה לרבי אברהם ברבי דוד ז"ל ולפי זה אין צריך לפרש בההוא עובדא דההוא דאמר מפלניא זבניתא דאמר לי דזבנה מינך בדלא דר בה אלא אפילו דר בה נמי לא מהימן בדליכא עדים דזבנה איהו מההו' דקא טעין אבל אין דעתנו נוחה מזה שהתופס מטלטלין יוכיח שאף על פי שיש עדים לזה שהם שלו וזה טוען מפלוני לקחתי נאמן טוענין אתה מכרת לראשון שמכרם לזה ובן הדין פשוט בבבא קמא ובמקומות אחרים בתלמוד וזה כיון שהחזיק שני חזקה כיוצא בו הוא ולא דמיאן להא דבעינן סהדי בחד יומא דהתם משום דמיחזי כשקרא הוא כדאמרן אבל הכא מכיון דאחזיק אדרבא מיחזי דלוקח הוה בודאי תדע דהא אמר רב וכי אין אדם עשוי ליקח ולמכור בלילה אלמא בכל דבר שאדם עשוי בכך נאמן ומדרב נשמע לר' חייא והרי עשוי זה להיות לוקח בה כיון שהחזיק. +אמר ליה כמאן בר' אלעזר בר' שמעון. והנכון דרב יהודה נמי כנהרדעי הוא דסבירא ליה ורבא הוא דאמר דמסתברא ליה הכי דלא כרבי שמעון בן אלעזר ודלא כרב יהודה. +המוכר שדהו בעדים גובה מנכסים משועבדים. פי' בשטרפוהו ממנו בית דין וקודם שיצא משם כתבו ליטרפא משעת המכר דאי לאו הכי נטעון ללקוחות שפרעו מוכר ללוקח. + +Daf 42a + +וכי תימא רב תנא הוא ופליג והאמר רב כו'. קשיא לי וכי רב משום קלא הוא הוא דאמר הכי רב משום דשעבודא לאו דאורייתא הוא דאמר הכי דהא ת"ל אינה גובה מן היורשין וגבי יורשין לאו משום קלא הוא אלא משום דשיעבודא לאו דאורייתא הוא ואיכא למימר אי סבר דעדים אית להו קלא כי היכא דאמור רבנן מלוה בשטר גובה מנכסים משועבדים אע"ג דשעבודא לאו דאורייתא הכי נמי הוה להו למימר במלוה על פה. + הא דתניא אכלה האב שנה והבן שנתים וכו'. יש מפרשים דוקא בבנו גדול אבל קטן לאו בר מחויי ביה הוא והילכך לאו בר חזקה הוא דכיון דכי מחי לאו בר אזדהורי בשטרי הוא איהו נמי לא מחי וכי היכי דאידך תניא אכלה בפני הבן בבנו גדול הא נמי בבנו גדול ואין אני מוחזק בטעם זה דטעמא דחזקה לאו משום איזדהורי דידיה בלחוד אלא כיון דהאי שתיק רגלים לדבר אלא שתוך שלש אמרינן ליה למחזיק אחוי שטרך ולאחר שלש כיון דלא מזדהר בה טפי אתרע ליה האי טענה ואמרי' לא לחנם שתק וקטן נמי לאו בר איזדהורי טפי הוא והכי מוכחא סוגיא דריש פירקין כדאמרן.
והא דאמרינן במיחה בפני בני אדם שאינן יכולין לומר לו דלא הויא מחאה משום דאמרינן נמי רגלים לדבר שמכרה לו רבו שהימנו ובמקום חרום דאי נמי מחי לא ידע ביה הוה ליה לאזדהורי בשטרי לעולם ומיהו בתוך שלש לא מהניא ליה לקטן למימר לא אזדהר בשטריה דא"כ מי שאין לו דעת הריוח לא מצינו אותו אלא מפסיד. +ואי סלקא דעתך דלוקח אית ליה קלא אין לך מתאה גדולה מזו. בדין הוא דהוה ליה למימר בלוקח בלא שטר אלא משום דהנך תרתי מתניתא גבי הדדי תני'.
ולי נראה דגבי מחאה לא בעינן קלא דשטר' אלא אפי' לוקח בעדים כיון דמחאה היא מפקי עדים קלא ומייתו לה למחזיק לאזדהורי בשטרי. + +Daf 42b + +לומר שנוטל בשבח המגיע לכתפים ובשדה כו'. כבר כתבנו במקומות אחרים (ב"מ טו,א ד"ב שבח) שפירש שבח המגיע לכתפים תבואה העומדת ליקצר וענבים העומדות ליבצר ונוטל בהן כמה שהן שוין לפי חשבון שעדיין הן צריכות לקרקע אבל אם לא הגיעו לכתפים הם צריכין לאריס אחר ושמין לו כי היכי דלא ליפסוד בעל הבית ואינו נוטל כל שבחו.
והרב רבי שמואל ז"ל כתב ��נוטל אפילו בשבח המניע לכתפים ומשמע דבפירות שהגיעו לכתפים כשירד בה קאמר של יורד שלא ברשות היה יכול לומר כיון שהניעו לכתפים אינו צריך לאריסותך שהרי עומדין ליתלש אבל ליורד ברשות נוטל כיון שצריכין כלל לקרקע. ויש פירוש אחר בשבח המגיע לכתפים, אבל לא הוסכם מן הראשונים ז"ל. + +Daf 43a + +דכתב לה דין ודברים אין לי על שדה זו וכי כתב ליה מאי הוי. תימה הוא אמאי לא אוקמה כגון דיהבה ניהליה במתנה גמורה בלשון מתנה ומיהו לקמן בפירקין נמי דאוקמ' כגון שכתב לה דין ודברים כשהיא ארוסה לא היה צריך לכך אלא יכול היה להעמידה שנתן לה בעלה מתנה שאין הבעל אוכל פירות או שהקנה לה אחר מנה על מנת שאין לבעלה רשות בה אלא דההיא לא קשיא כולי האי דחד מתרי טעמא נקט אלא שדרך התלמוד לומר שכתב דין ודברים בכל ענין השותפים כדי ללמדך דבקנין מהני ויגדיל תורה ויאדיר. וכן כתב הרב רבי שמואל ז"ל דרבותא נקט לאשמועינן דבכי האי גונא הוי לשון מתנה ולאו דשמואל אתא לאשמועינן הכי אלא גרמא נקט לה לרבותא. +ואמאי לסלקו בתרי מינייהו ולדיינוה. פירוש לעדות ולדיינוה על פיהם. וקשיא להו לרבוותא והא בעינן תחלתו וסופו בכשרות ואפילו בדיני ממונות כדמוכח (בפרק יש נוחלין דף קכ"א א') בענין היה יודע לו בעדות עד שלא נעשה חתנו ונעשה חתנו או שהיה קרוב ונתרחק וניחא להו שאני נוגע בעדות מחמת ממון משאר פסולין דגבי ממון לא מקרי תחלתו בפסלות דכיון דמטי ליה הנאה מיניה לאו בר עדות הוא כלל והשתא הוא דחאיל עליה שם עד והוה ליה תחלתו וסופו בכשרות דההיא שעתא לאו עד הוא כלל דאין אדם מעיד לעצמו ודמיא לההוא דאמרינן (במסכת מכות ו' א') אלא מעתה רובע יציל נרבע יציל במקימי דבר הכתוב מדבר כלומר והני לאו עדים הם אבל בפסול אחר עדים פסולין מיקרו זהו תירוץ רבותי ויש לי לדקדק עליו לפיכך נראה לי שלא נאמר תחלתו בפסלות אלא במי שהיה קרוב ונתרחק או פסול הגוף אחר שהרי זה מעיד למי שהיה קרובו בשעת ראיה. אבל כאן שעכשיו נסתלק מממון זה אין זה מעיד לקרובו ולא למי שהיה קרובו בשעת ראיה שהרי ממון אחרים הוא ולא שלו ולאחרים הוא מעיד כללו של דבר אין אדם מעיד לאותו שהיה פסול לו בשעת ראיה אבל היה פסול לזה בשעת ראיה מעיד לאותו עדות לאחרים שהרי תחלתו כשר הוא אצלם וזה הטעם מספיק למי שהיה יודע עדות לקרובו ונסתלק אותו קרוב מאותו ממון שהוא כשר ואלו לטעם ראשון היה מן הדין שלא היה נאמן תו קשיא להא הא דאמרינן (במסכת קדושין דף מ"ג ב') גבי הן הן שלוחיו הן הן עידיו והשתא דתקון שבועת היסת משתבעי עדים כו'. ואמאי לסתלקו ולסהדו כלומר יפטרם לוה מכל דין ודברים שיש לו עליהם מעסק שבועה זו והם יעידו דהשתא לאו נוגעין בעדותן הן שהרי כבר פטר אותם הלווה וליסהדו דהא לאו תחלתן בפסלות הם ולאו מילתא היא דהתם כדי שיפטרם מעידין לו והוא פטרם לכך אבל הכא מעצמן הן מסתלקין מכאן לגמרי כדקאמרינן נמי בשמעתין ליתבו בתרי מנייהו מאי דקיץ להו ולא אמרינן דלימחול עניים לתרי מנייהו מאי דקיץ להו עלייהו ולהך סברא הא דאמרינן בשמעתין במכיר בה שהיא בת חמורו שהוא מעיד לו עליה דוקא שהכיר מתחלה והודה כן קודם שיצא ערער זה שאלו לאחר כן שמא כדי להכשירו לעדות שלא הוא פוטרו מתביעה שיש לו עליו. + הא דאקשינן (לעיל) ובהאי זכותא דקא מפיק לה מלוי ליפקה מיהודה. בעיא בעלמא היא כי היכי לפרושה דהא משכחת לה בכמה גוני וחדא מינייהו שאין לו לנגזל עדים שהיא של אבותיו ולא של שלש שני חזקה אבל אית ליה סהדי דמגזל גזלה מיניה הלכך מפיק לה מיניה ולא מצי לאפוקי מיהודה ותו איכא לאוקמה שהוא פוסל עדיו של יהודה ואלו לא פסלם לא היה יכול להוציאה מידו ותו כגון שהן עדיו קרובין ליהוד' ורחוקין מלוי ומשכחת בכמה אנפי ובגמרא חדא מתרי תלת וארבע טעמי נקיט חדא. +ודאמרינן דאמר השני נוחלו כו'. לאו בדקא ידעינן ניחותיה דלוי טפי מיהודה ודאי אלא אפילו משום חששא דלא מקבלינן עדות בעל דבר עד שיתברר ודאי דלית ליה הנאה בכלום בעולם והאי בעל קרקע הוא ואיהו קאמר דנגזל הוא ושמע מינה דכי האי גונא נמי חיישינן ורבינו חננאל זכרונו לברכה כתב ופרקינן כגון דיהודה גברא אלמא, ולאו דוקא. + +Daf 43b + + + +Daf 44a + +ולוקמה ביורש. לאו דוקא דהא אי אפשר לאוקמה לברייתא ביורש דמכר קתני וכן ולוקמיה בגזלן לאו דוקא אלא אברייתא קיימינן דליתני תנא יורש כלומר וכן ביורש נמי משכחת לה וכיון שעל כרחך בשמת גזלן עסקינן למה ליה מכר כלל וליתני יורש כגון ראובן שגזל שדה משמעון ומת והורישה לבניו דהדרא ליה אבל בפרה ובטלית דלא הדרא ליה לנגזל מעיד לו עליה ואע"ג דיורשים חייבים להחזיר מפני כבוד אביהן בדבר המסויים כגון פרה וחורש בה, התם בשעשה תשובה. + והא דאקשינן ולוקמה בגזלן. בדין הוא דליקשי ליה אי הכי סיפא נמי אלא רישא אלימא ליה עד דפירשה כולה ובתר הכי אקשי מסיפא. + +Daf 44b + +והוא דכתב ליה דלא כאסמכתא כו'. ותמהני למה צריך לומר כן ונראה לי משום דאמר' בעלמא נכסוהי דבה איניש אינון ערבין ביה ואמרינן בערב דהוי אסמכתא ולא משתעבד אלא משום דבההיא הנאה דקא מהימן ליה גמר ומשעבד נפשיה לפיכך המטלטלין דומין לאסמכתא שאם לא יפרענו ולא ימצא הקרקעות וימצא מטלטלין שיפרע מהם וצריך למכת' דלא באסמכתא אבל הקרקעות עיקר שעבודו עליהן ולא הלוהו אלא על מנת ליפרע מהם וכי כתב הכי גלו אדעתייהו דעיקר שעבודיה נמי שוי אמטלטלי ושוינהו לנפשיה דומיא דקרקע אם אמר לו מעכשיו אינו צריך לכתוב דלא כאסמכתא ומיהו צריך למכתב דלא כטופסי דשטרי, ולא שמעתי בו טעם ברור.
אבל אחד מרבותי שמעתי שאומר משום הגאון רב סעדי' ז"ל שטופס השטרות ונוסחן לכתוב לשון שיד בעל השטר בו על התחתונה לפיכך כותבין ליפות כחו שלא טופסו של זה כטופסן של שטרות אלא בכל לשון מסופק שבו יהא ידו על העליונה.
ולפירוש הזה אין ללשון הזה צורך במקנה מטלטלי אגב מקרקעי אלא לפי שהורגלו לכתוב כן דלא כאסמכתא ודלא כטופסי דשטרי אמר הכי כמתחיל הדבר ומסיימו. +כגון שלקח ומכר לאלתר. קשיא להו לרבנן ז"ל אי הכי בשדה נמי כיון שלא לוה בנתים ליכא למיחש דקא סלקא דעתין דאקני קנה ומכר לא קנה וניחא להו דהוא הדין דהוה ליה לאקשויי הכי אלא בכולה שמעתא דייקינן רישא ואקשינן עלה מגופה ובתר הכי אי קשיא סיפא דייקינן לה.
אבל הרב רבי אברהם ברבי דוד ז"ל פירש דהכי קאמר, כגון שלקח ומכרה לאלתר ואנו רואין עכשיו שאין לו קרקע הילכך אין לחוש שמא אגב קרקע הקנה לו שהרי אין לו קרקע ואלו לא לקחה ומכרה לאלתר חוששין שמא היה לו קרקע בנתים ושעבדה לבעל חובו אגב אותו קרקע ומכר את הקרקע ואינו מחוור שמא השאיל לו אחד בקנין ארבע אמות בחצרו ואגבן הקנה לו ואין זה צריך זמן מרובה אבל אפשר היה לפרש לאלתר שלא לקח קרקע ויודעין בו בכך אבל אין יודעין בו אם לוה אם לאו.
ודכולהו פירושי לאו דוקא, דהוא הדין דהוה ליה לאוקומה בזמן מרובה ודהוינן בהדיא מכי לקחה ועד השתא אלא דלא הוה ניחא ליה השתא לאוקומה בהכי עד דדחקיה מקשה לאוקמ' בדהוינא בהדיה מעולם כגון דאתו עדים ואמרי ידעינן ביה בההוא גברא דלא הוה ליה ארעא מעולם פירוש אע"ג שאפשר שזכו לו ע"י אח' והודיעוהו ואין אדם יכול להעיד על זה אין חוששין לכך הואיל והוו בהדיה בחד מתא ורגילו בהדיה טפי ואלו הוה ליה ארעא קים להו דידעי. ורבינו חננאל ז"ל כתב דהכי צריכי לאסהודי זה האיש לא נתפרש ממנו מעודו ועד היום הזה וברור לנו במה שקונה וכי לא קנה קרקע מעולם לא במתנה ולא בקניה ואיני יודע היאך אפשר להעיד עדות כזה אלא איכא למימר כדפרשינן דהכא חששא הוא דתיישי' לשמא מעמידה ובמקום חששא עדות מעליא היא זו כיון שרגילין עמו לעולם וגדולה מזו אמרו (בפרק מי שמת דף קמ"ח ב') במוחזק ולא ראו ולא שמעו שהיה לו קרקע.
ומדלא אוקימנא כגון דאמרי וידענא ביה בהאי גברא דלא הות ליה ארעא בשעת שלקח המטלטלין הללו שמע מינה דאפילו כתב לו מטלטלי באגב ואיקני ולקח קרקע ומכרו וחזר ולקח מטלטלין ומכרן גבי מינייהוואע"ג דשעבודא מעידן דקנה הוא דחאיל עליה ולאו מקמי הכי כדאמרינן בלוה ולוה מיהו מעיקרא נמי משתעבד וכן בדין שהרי כי אמר ליה דאקני אינו יכול לחזור בו קודם שיקנה אלמא מההיא שעתא חאיל שעבודא ולא דמיא לזביני דאמרינן עד שלא בא לעולם יכול לחזור בו ואפילו למאן דאמר אדם מקנה דבר שלא בא לעולם ואיכא למימר טעמא משום דכיון דקנה קרקע וחל עליה שעבודא דמלוה אע"ג דזבניה מיקנו ליה הני מטלטלי אגב ההיא ארעא דאכתי בשעבודא דהך מלוה איתה ומה שאמרו אינו יכול לחזור בו, שעבודא שאני.
ותו שמעינן מיהא דלא מצי איניש לאקנויי מטלטלי אגב מקרקעי אלח היכא דאית ליה ארעא ולא סמכינן אארבע אמות קרקע בארץ ישראל ולא אקרקע דחצר מות אלא אם כן יש לו חלק בה בידוע והכי נמי אמרינן (בפרק יש נוחלין) גבי עובדא דרב מרו דקאמר רבא אי אגב ארעא ליה ליה ארעא.
והשתא קשיא עלן האי מנהגא דנהוג עלמא למכתב באגב אע"ג דלית ליה ארעא ושדרו ממתיבת' דתקנת' היא דתקון רבנן בתראי ז"ל ושדרו נמי דוקא להרשאות פקדון או מלוה אבל לשאר מילי לא תקון.
ורבינו תם ז"ל היה אומר דינא הואי והנך דאייתינן לעיל כולהו בגר עסקינן דלית ליה בארץ ישראל מירושת אבות ולא כלום ולא אחצר מות ליכא לסמוך דלית ליה דמשפחה וכמעשה דרב מרי וההיא דבבא מציעא לא קשיא דהא בעי למיקנייה מעיקרא בכסף או בחליפין ובתר הכי ליקני אגבה מטלטלי והתם ערטילי הוה ולא היה בידו כסף ולא סודר. כ"ש וליתא דבמסקנא נמי בגורן שאינו שלו מתוקמא דאי לית ליה קרקע לאקנינהו ניהליה אגב קרקע שהמטבע נקנה אגב קרקע ושנויא דחיקא היא לאוקומינהו בגר ומכל מקום כי שמעינן ליה לאיניש דאמר אית ליה ארפא מהימנינן ליה וכתבינן אפומיה ובלבד נמי שאינו חב לאחרים בהודאתו באותה שעה.
ואני אומר ודאי על ארץ ישראל אין לסמוך ואע"פ שאמרו בספרי ואפילו בגרים מכאן שנתנה קבורה לגרים בארץ ישראל. אין אדם זוכה בקבורה מחיים אבל אין כל הדברים אמורים אלא בעיר שאין בה בית הכנסת ולא בית הקברות לכל העם אלא לכל אחד ואחד יש קבר ידוע וזה אין לו. וכן בית הכנסת שבעירו של יחיד היא או שאין שם אבל בני העיר שלקחו בית הכנסת בשותפות כדינם או בית הקברות או שלקחום אבותם יכול הוא להקנות אגבן מטלטלין ולא מתקנת הגאונים זכרונם לברכה שאמרנו אלא מדין התלמוד. הא למה זה דומה לחצר שאין בה דין חלוקה כדאיתא בנדרים וכיון שכן יכולין להקנות אגבה ולא בעינן מסוים כדכתבינן במסכת גטין.
קשה לן כי לא הוה ליה ארעא מעולם נמי אמאי מעיד דהא אי אתי נגזל לאפוקי מלוקח בעי למיתן ליה דמים מתקנת השוק והדר נגזל וגבי להו מהאי מוכר דהוא גזלן בדאיתא בבבא קמא הלכך נוגע בעדות ממש הוא איכא למימר משכחת לה בשהמערער הוא אומר שלי היא וזה מעיד לומר עליה אני מכרתיה ואינה שלך אי נמי כגון דאינו טוען שמוכר גזלה אלא שלקחה מגזלן או בהנך גוני דלית בהו תקנת השוק דלאו נוגע בעדות דאי מערער זכה בטעותו לא משלם כלום ואי לוקח זכי לא מהני ליה כלום ואיכא מאן דאמר ליכא תקנת שוק בגזלן אלא בגנב, ולאו מלת' היא. + +Daf 45a + +אי דאית ליה ארע' אחריתי עליה דידיה הדר. ראיתי לרב רבי אברהם ברבי דור זכרונו לברכה שהקשה מי יודע חובותיו של זה שמא המשועבדין והבני חורין כולן צריכין לחובותיו ואחרים ראיתי מקשים דלמא שויא ניהליה אפותיקי מפורש דאינו גובה משאר נכסים כלל שאין שעבודו אצרו עליו דהא אמר ליה אין לך פרעון אלא מזו וכדמוכח במסכת גטין ותמהני על דברים הללו אם יש עליו חובות הרבה שאין קרקעותיו מספיקות להם הרי זה בכלל אי דלית ליה ארעא אחריתי ומאי נפקא ליה מיניה ובן אם אפותיקי מפורש שאין שעבודו על שאר נכסים הרי אין לו ארעא אחריתי ואין כאן מקום לקושיות הללו.
אבל יש כאן שאלה, ודילמא חושש הוא שמא יקנה נכסים ויעשר לאחר זמן ויטרוף בעל חובו לפיכך הוא מעיד עליה והיכיאמרינן מאי נפקא ליה מינה והשיב רבי אברהם ברבי דוד ז"ל בזה שדבר דחוק הוא ואין אדם מעלה על לבו כדי שיעיד עדות שקר, וזה מספיק.
אבל הייתי יכול לומר שהדין כך הוא שאם קנה נכסים היום או מחר שיחזור לוקח על בני חורין שקנה בכדי שיעור אותו חוב ויחזיר לו קרקעו דקיימא לן שומא דהדרא לעולם ואע"פ שכיון שמוכר שלא באחריות אין ללוקח עליו כלום לומר שאם אינו יכול לסלקו לבעל חוב כגון בהני שומות לא הדרי כדאיתא במציעא (דף ל"ח א') אינו משלם לו אבל שומא דהדרא הדר איהו וכופה למוכר לחזור ולפורטו ואפשר שלא תקנו שומא דהדרא אלא לבטל קרקע אבל לא ללוקח ולא מסתבר ואמרינן נמי התם שמו מינה דאיתתא ואינסיב' בעל לוקח הוי ולא מהדרי' ליה משמע דאי אינסיב' ושמו מינה מהדרינן ואע"ג דהוא לוקח וכן נמי כתב הרב רבי משה הספרדי ז"ל אלא מיהו הכא אפשר שאין הלוקח שלא באחריות יכול לכופו למוכר לסלקו כיון שבבר נפרע דלאו בעל דברים דידיה הוא וזה נראה עיקר. וצ"ע בדברי הגאונים ז"ל. + והא דאמרינן לעולם דלית ליה ארעא אחריתי. פירש הרב רבי יהוסף הלוי ז"ל דהוא הדין לדאית ליה ארע' אחריתי אלא לאודועי חששין הוא דאמרי הכי כלומר לכך אינו מעיד לו עליה משום דחיישינן שמא כשיבא בעל חוב זה לא ימצא לו קרקע אחרת שהוא משועבד לכמה בני אדם ולא ימצאו מהיכן יגבו. +לא ניחא ליה לשוויי נפשיה לוה רשע ולא ישלם. קשיא ליה לרב יהוסף הלוי ז"ל והא לאו דעדות שקר חמיר והיכי חשדינן ליה דעד שקר נמי רשע מיקרי דכתיב והיה אם בין הכות הרשע ובעדים זוממין הכתוב מדבר וניחא ליה דהכי קאמר דלא ליקריוה איניש לוה רשע ולא ישלם הוא ולהוציא ידי הבריות מתכוין. +והא דאקשינן הכא סוף סוף גבי אידך לוה רשע ולא ישלם הוא. כתב רבינו הגדול ז"ל וכיון דסוף סוף לא נפיק מהאי שמא לאו נוגע בעדות הוא וכן ראיתי לרבני המפרשים עד שהקשו ודלמא אכתי ניחא ליה משום דלא ליהוי גבי תרוייהו עבד לוה לאיש מלוה ומפרקינן כיון דמיקרי הכי לא איכפת ליה בי תרי לחד.
ותמהני היכי מכשירינן ליה משום האי טעמא דסוף סוף לגבי לוקח מיקרי לוה רשע אדרבה איכא למיחש דלמא לית ליה בעל חוב כלל והוא מתכוין להעמידה בידו של לוקח משום דלא להוי לגביה לוה רשע ולא ישלם תדע דהא אקשינן לעיל אילימא אחריות דעלמא כל שכן דניחא ליה ולא אוקימנא בדלית ליה ארעא אלמא אע"ג דלית ליה מעמידה לפניו משום שלא יהא לוה רשע ולא ישלם לגבי הלוקח ושמא תאמר נהי דכשאין אנו רואין כאן בעל חוב יש לחוש לכך מיהו בשיש כאן בעל חוב עדותו עדות משום דודאי לחד מינייהו מקרי לוה רשע ולא ישלם ולא נפקא מיניה כלל ומשום הכי אקשינן הכא סוף סוף אכתי לא נהירא דא"כ הוה מצי לאוקמ' לההיא דלעיל בדקביל עליה כל אחריות ודלית ליה ארעא ובדאיכא בעל חוב.
אלא הני טעמי חבטי בעלמ' נינהו, דליכא דלא קפיד בו לוה ולא משלם דתרי טפי מחד שזה שנה בחט' והחזקוהו עד בעיני הבריות ושמעתין הכי פירוש' סוף סוף לוה רשע ולא ישלם הוא לגבי דהאי ואפילו הכי לא חשיד לך בהכי דהא לא חיישת אלא לבעל חוב אי הכי גבי בעל חוב נמי אמאי חשיד לך משום לוה רשע ולא ישלם ופריך להכי נסיבנא טעמא משום בעל חוב משום דלהאי לוקח לאו לוה רשע ולא ישלם הוא והכין היא תריצת' דמילת' בודאי.
ויש מתרצים כדברי רבינו ז"ל הכי, דאי ליכא בעל חוב לאו ליה רשע ולא ישלם הוא אע"פ שנטל ממנו מעות דאמר כשם שלקחתיה אני ולא הייתי יודע שהיא גזולה כך מכרתיה לך חבל במקום בעל חוב ביון שמחמתו טורפה הוה לוה רשע ולא ישלם. ואע"ג דמצי לאוקמ' בשערער זה מחמתו כגון שאומר שהיא גזולה בכל ענין בעי לתרוצה ואפילו כשיצא עליה ערער שהמוכרה למכור זה גזלה, ולא דייק כלל. +אפילו כולהו לא מיבעי ליה לפצוייה. וכל שכן ישראל משום דאמר ליה קום בדינו עליה אבל נכרי כיון דלא אפשר למיקם עליה בדינא ומעשיו מוכיחין דשלו הוא אימא ליפצי ליה קא משמע לן והכי נמי אמרינן (בבבא מציע' די"ד ב') אי חמר ליה אחוי ליהטרפך ואשלם לך ופרש"י ז"ל אחוי דבדין טרפוה מינך ואשלם לך שמע מינה שלא כדין אינו משלם לו כלום לא בנכרי ולא בישראל. +לא שנו אלא שמוסר לו בעדים כו'. פירוש כולה שמעתין באומן במטלטלין רהטה וחזקה דאלתר היא ומיהו משנתנו בחזקת שלש שנים נשנית אלא משום דמשכחת לכולהו באומן בכבדים וכענין ששנו בברייתא ראה עבדו ביד אומן קא אמרינן עלה כולה מגו דשמעתין ופי' מסר לו בעדים דאינו נאמן לרבה אע"ג דלא ראה כדאקשי ליה אביי וכל שכן ראה דלית ליה חזקה אבל מסר לו שלא בעדים אע"ג דראה יש לו חזקה מדאקשינן ליה לקמן ובראה מיה' תפיס הלכך לרבה מאי אומן אין לו חזקה אומן בכלי זה כלומר שיש עדים שמסר לו בתורת אומנות.
ואיכא למידק כיון דקסלק' דעתך השת' דמפקיד אצל חברו בעדים צריך להחזיר לו בעדים אחר נמי לא מהימן היכא דמסר ליה בעדים ואמאי לא אקשינן ליה השתא אי הכי אחר נמי ומיהו ודאי רב נחמן בר יצחק אתרי לישני אקשי לה לקמן אלא דמילת' תמיה' טובא רבה מאי קסליק אדעתיה ואביי נמי אמאי לא אקשי ליה ואינהו ודאי אמתניתין קיימי אלא שמצינו כיוצא בה בתלמוד בפי'.
ואיכא ומפרשי לה הכי, דהני עדים דקאמרי השתא לאו עידי פקדון ממש נינהו דחזו דבתורת אומנות בא לידו דא"כ קשיא אחר נמי אלא הני עדים דחזו דמסריה ניהליה חאריה להאי מידי ולא ידיע אי בתורת אומנות אי בתורת זביני ואי אחר הוא מצי למימר בתורת זביני בא לידו או במתנה נתנם לו כדאיתא (בשבועות דף מ"ה ב') וכיון דאומן הוא לא מהימן אבל בלא עדים כלל מהימן מאי ואם תאמר הני' עדים מאי מהנו ליה איכא למימר כיון שהעדים מעידין שמסרו לו סתם רגלים לדבר שבתורת אומנות הוא שאלו באו בתורת מבר היה לו לפרש אבל בשאר בני אדם סתמן למקח ולאו מלתא הוא דאי הכי אמאי אתותב אפילו למאן דבעי עדים וראה נמי איכא טובא בין אחר לאומן כיון דהני עדים בכי האי גונא מסהדי דמיה' ודאי לא הדר ביה והאי לא היו דברים מעולם דקאמרינן בשמעת' לאו כפירה ממש דהא אע"ג דראה קאמרינן אלא לא היו דברים מעולם שבאו מידך לידי אלא מאחר הוא לקוח בידי אי נמי לא היו דברים מעולם ממש ודלא ראה ולישנא דשוי' לתרוייהו קאמר אמר ליה אביי אי הכי בעדים נמי פירוש לאו למימרא דאביי לית ליה מגו גבי אומן דהא שמעת' מוכח' לקמן דאית ביה מגו אלא הכי קאמר מאחר דמהימן לן במגו היכא דליכא עדים כי איכא עדים נהי איכא למימר בה מגו דחזייה אביי לדעתיה דרביה מדקא מפליג בין איכא עדים ובין ליכא עדים ולא מפליג בין ראה בין לא ראה שאין בה חילוק אלא בין ראה בין לא ראה איכא עדים אין לו חזקה ולהכי אקשי ליה אי הכי אי נמי משום דהוה סבר אביי אי בדאיכ' עדים וראה פשיט' אלא לאו אפילו בדלא ראה ודומה ללשון הזה וגדול הימנו בפרק קמ' דסוכה אי הכי סכך פסול נמי לא לפסול אלא בד' אמות דמקשה גופיה סבר הכי ודעתיה דאביי למימר דהיב' דראה בין מסר לו בעדים בין לא מסר לו כעדים אין לו חזקה דהוה ליה כדברים העשויין להשאיל ולהשכיר שאין אחד נאמן שכל הדברים עשוין לינתן ליד אומן בתורת אומנות ואם לא ראה מהימן במגו דאי בעי אמר החזרתי לך וכדאקשי ליה הכא רבא לאביי אלא לאו דליכא עדים וראה וקתני אומן מהימן אלמ' איהו סבירא ליה דלא מהימן וטעמ' כדאמרן ורבה הוה סבר דלא דמו דדברים העשוין להשאיל ולהשכיר אין אדם עשוי להשאילן בעדים שאינן מצויין כל היום ועוד שהוא סומך בחברו שהרי הוא משאיל לו כליו אבל באומן כשאדם נותן כליו לאומן פעם אחת בשנה יכול הוא ליתן לו בעדים או לעשות מלאכתו בביתו של בעל הבית. + +Daf 45b + +המפקיד אצל חבירו בעדים צריך להחזיר לו בעדים. ואיכא למידק ונהמניה במגו דאי בעי אמר נאנסו כדאמרינן בפרק המוכר את הבית ובשבועה ואפשר לי דכי האי מגו לא אמרינן גבי אומן כיון דלא מהימן אלא בשבועה ויש רגלים לדבר דאיערומי קא מערים אין משביעין אותו ואינו נאמן דמלתא דלא שכיחא הוא שיאנסו והיינו פלוגתא דאיכא בין אחד לאומן להאי לישנא וכי איתותב ממתני' ללישנא בתרא הוא דאתותב אבל אינו נכון בעיני אלא לכלהו לישני איתותב והשתא סבר רבה שאינו נאמן במגו דאנסוהו כיון שלא פרעו בעדים כסבריה דרב עמרם דבפרק המוכר את הבית ולית ליה פשטיה דרב חסדא דהתם.
ותו איכא למידק ולהימניה במגו דאי בעי אמר פרעתיך בפני פלוני ופלוני והלכו להם למדינת הים איכא למימר בכי האי גונא לא אמרינן מגו דמלתא דעבידא לאגלויי הוא ולא משקר איניש הלכך ואי לא אהדריה לא מצי למימר הכי, כך כתב ה"ר שמואל ז"ל.
ואין דבריו מחוורים לי, דכיון דקסבר רבה צריך לפרעו בעדים אי אמר פרעתיך בפני פלוני ופלוני והלכו להם אינו נאמן כדקיימא לן לדידן שאם אמר לו אל תפרעני אלא בעדים שצריך לפורעו בעדים ואם אמר פרעתיך בפני פלוני ופלוני והלכו להם אינו נאמן נמצא עכשיו בין לאביי בין לרבה לא מפלנינן בין מגו למגו דכל מגו דאיכא למימר ביה אמרינן אלא כשמסר בעדים לרבה ליכא שום מגו ולאביי איכא מהימן מסר לו שלא בעדי' לרבה איכא מגו ומהימן אע"ג דראה לאביי ליכא מגו דהוה ליה כדברים העשוין להשאיל ולהשכיר וכי ראה לית ליה שום טענה דנאמנות. +מתיב רבא לסיועי לרבה. פירש הרב ז"ל דהכי איתמר בהאי לישנא בבי מדרשא ומיהו בין דאתמר לסייעיה לרבה בין דלא איתמר רבא אקשויי בעלמא הוא דעבד ולא סבר לה כותיה דהא אמר ליה רבא לאביי בסמוך ראה תניא ואלו להך תיובתא לי אע"ג נראה נמי כיון דליכא עדים אומן מהימן ועוד מדלא מצינן ליה ביע"ל קג"ם ויש לומר דקאמר ראה תניא לומר דלא אמרינן ליה אנן אפקי דנתזיוה ומיהו לדעתיה לא תניא ראה אלא בדאיכא עדים וכדרבה ומשום דעיקר מימרא דרבה היא לא הויא מן מנינא דהלכתא כאביי. +אי דאיכא עדים ליחזו עדים מאי קאמרי. איכא למידק הכא האי מאי קושיא דלמא דידע הא ולא ידעי הא ואדרבה הוה ליה לאקשויי אי דאיכא עדים אמאי נאמן למאי דקסלק' דעתך דבראה עסקינן ותו רבא דקארי לה מאי קארי לה וכי לא הוה ידע דמצי אביי לאוקומה בשלא ראה ונראה דהוה סבר רבא דאי דוקא בשלא ראה היה לו לתנא לפרש כך אבל לא הוצרך לפרש דבשאין שם עדים קאמר דסתמא הכי משמע שאם היו שם עדים דרך הוא לידע הקציצה והיינו דקאמ' היכי דמי אי דאיכא עדים ודאי לא ס"ד דאם כן נחזי עדים מאי קא אמרי ואביי אמר ליה לעולם בדליכא עדים כדמשמע סתמא ובדלא ראה. ולא הוצרך לפרש זה דסתמא בלא עדים ובלא ראה משמע. + +Daf 46a + +מתיב רב נחמן בר יצחק וכו' היכי דמי אי דאיכא עדים אחר אמאי יש לו חזקה. דאע"ג דקיימא לן השתא המפקיד אצל חברו בעדים אין צריך להחזיר לו בעדים מכל מקום היכא דאיכא עדים וראה לא מהימן לומר חזרתי ולקחתיה ממך והוא הדין דהוה ליה למימר אי דאיכא עדים וראה ואי דאיכא עדים ולא ראה דהא רבה תרתי בעי לבתר דהדר ביה אלא דאיכא עדים נקט משום דאתרי לישני אקשו וללישנא קמא לא בעי רבא אלא עדים.
ובשם רבינו תם ז"ל אמרו דאחד אע"ג דאיכא עדים וראה נאמן לומר חזרתי ולקחתיו ממך ואית ליה ראיה המשכנתא דסורא דמהימן לומר לקוחה היא בידי ואע"ג דאיכא עדים וראה והאי תיובתא דרב נחמן מקמי דהדר ביה הוא דאותביה והיינו דלא מסיים בה ראה כלל אלא אי דאיכא עדים בין ראה בין לא ראה אין לו חזקה דהא המפקיד אצל חברו בעדים צריך להחזיר לו בעדים.
ולא ראיה היא דכי משתכח' מלתא ולא ידעינן דבתורת משכנתא אתא לידיה הוא דאית ליה חזקה אבל ודאי בו היכא דאיכא עדים וראה אינו נאמן וכך הסכימו כל הגאונים ז"ל ורבני ספרד האחרונים ז"ל וראיה לדבר שהרי דברים העשוין להשאיל ולהשכיר כי ראה תפס וכי איכא עידי פקדון אין לך עשוי להשאיל יתר מזה ויש דברים אחרים בתלמוד מוכיחין בי הנהו עובדי דחסא דכתובות וכן נמי ההיא דאמרינן (ב"מ דף ע' א') אבל דבר המסוים לא דלמא אתי מריה ויהיב סמניה ושקיל ליה כפי הפי' האמיתי שעליו סמכו הגאונים ז"ל שכתבנו שם. זהו פירוש שמועה זו, וכך פירשו כל הגאונים.
אלא שרבנו הגדול ז"ל חלוק בדבר ואומר דלא אמרינן בהאי דינא מגו כלל דרבה דאית ליה מגו איתותב וכיון דאיתותב שמעינן מיניה דהאי דינא לא אמרינן ביה מגו הלכך בין ראה בין לא ראה אע"ג דיכול אומן למימר לא היו דברים מעולם היכא דליכא סהדי אי נמי החזרתיו לך בדאיכא סהדי כי אמר זבנית' מינך לא מהימן אלו דברי הרב הגרול ז"ל.
ורב יוסף הלוי תלמידו ז"ל השיב אליו ואמר דכד מעיינת בהא מילתא קא חזית דאיכא למרמא עליי. קושיא דלית נגר ובר נגר דיפרקינ' דכיון דקאמר דאי דחי ליה מגו דרבה וכו' אם כן הא דתניא כל זמן שטלית ביד אומן על בעל הבית להביא ראיה דשמעת מינה דאומן מהימן במגו דאי בעי אמר לקוח הוא בידי במאי מוקמת לה להאי דהא אמרת דאפילו ליכא עדים ולא ראה אין לו חזקה ובגמרא נמי אוקמוה בדליכא עדים ולא ראה אליבא דאביי אלמא נאמן בקציצה מגו דאי בעי אמר לקוחה היא בידי.
והך קושיא ממילא מפרקא ולא צריכה נגר ובר נגר דלעולם אומן אין לו חזקה ואפילו ליכא עדים ולא ראה והתם לא מהימן במגו דאי בעי אמר לקוחה היא בידי כדקס"ד בגמ' אלא במגו דאי בעי אמר אין לך בידי כלום דהא ליכא סהדי דאפקדינהו גבי' ולא דחזיוה גבי' הלכך מהימן גבי קציצה למימר כךוכך אית ליה גביה מגו דאי בעי אמר אין לך בידי כלום. והיינו דקאמרינן בגמרא לא בדליכא עדים ולא ראה כלומר ולא מהימן במגו דלקוחה היא בידי וכדקא סליק אדעתיך אלא מנו דאי בעי אמר אין לך בידי כלום וצית מאי דאקמינא שהרי רבינו הגדול רבי יצחק אלפאסי ז"ל אומר כן שכך כתב, והא דאמרינן ראה תניא לאו למימרא דאי ראה ואמר ליה זבניתה ניהליה מהימן אלא דאי אמר לא מפיקנ' ליה לא אמרינן ליה אפקיה דנחזויה פירוש לפירושו דאמר לית ליה גבי ולא מידי.
ואיברא שמעתין הכי דייקא מדאמר אביי אי הכי כלומר לדידך דאית לך מנו קשיא אבל לדידיה משמע דלית להו מגו כלל ואלו לסברת הראשונים ז"ל האי מגו גופי' אית ליה וכבר הוצרכנו לידחק בזה כדכתבי' לעיל ואמרינן נמי בשמעתא וכי ראה מיהא תפיס אלמא לאביי ואפילו לא ראה תפיס היכא דקאמר איתיה גבאי מדקאמרינן מיהא והכי דייק לישנא טפי.
ואהדר לפרושה לשמעת' כולה אליבא דהאי פירושה דקסבר רבינו אלפאסי ז"ל ולפרוקי כולהו פירכי דקא פרכי עלה דא"ל אביי הכי כלומר לדידך דאית לך מני גבי אומן שהוא טוען לקוח. הוא בידי קשיא אבל לדידיה לית ליה מנו כלל ולעולם לא מהימן לומר לקוח הוא בידי ואותביה אביי לרבה מהא דתניא ראה עבדו ביד אומן וכו'. היכי דמי אי דאיכא עדים ליוה לי ראה. כלומר לדידך דאמרת המפקיד אצל חברו בעדים צריך להחזיר לו בעדים למה לי ראה כי לא ראה נמי כמי שראה דמי ולא איצטריך למיתני ראה לאו משום רישא ולאו משום סיפא שאם הפקיד לו בעדים אפילו אחד אין לו חזקה ואפילו לא ראה אכל לדידיה לא קשיא דמשום הכי תני ראה משום דכי ראה תפיס ליה ואי לא ראה לא מצי לאשתעויי דינא בהדיה דאמר ליה לא מפיקנא ולית לך גבאי ולא מידי אי נמי דטעין עד כדי דמיו בקציצה אבל לעולם אי אמר לקוחין הן ביד, לא אמר כלום ולא קתני ראה אלא כמי שאומר כל הרואה כליו ביד אומן יתפסנו וילך לו והוא נאמן אף על הקציצה ואלו לא ראה אין לו לגבות כלום אלא מהודאתו של זה ובהודאה לא איירי ברייתא.
ואפשר דלאביי משום הכי קתני רישא ראה ולא תנא בשהלה מודה כלומר שטוען אתה מכרתי לי כדק"ת השתא דמשום סיפא נקט ליה דאחר אע"ג דראה יש לו חזקה ומשום רישא לא נקט ראה דבין ראה בין לא ראה אע"ג דליכא סהדי אין לו חזקה ואין אני צריך לכך.
וזה מפורש מדברי רבינו אלפאסי ז"ל שכך כתב אלא דאי אמר לא מפיקנא לא אמרינן ביה אפקיה ולהכי תניא ראה פי' לפירושו לומר שנוטלו והולך לו בלא הודאה כלל ואלו לא ראה אין לו כלום אלא בהודאתו של זה שאמר איתיה גבאי אלא לאו דליכא עדים וכי ראה מיהא תפוס כלומר אודי לי מיהת בשראה דהא תניא בהדיא אינו נאמן אבל לדידי ראה לאו דוקא אלא כדפרישית.
והדר איתיביה רבא לאביי וכו' לאו משום דמתוך שיכול לומר לקוחה היא בידי מהימן נמי אאגריה ואמר ליה אביי לא לעולם אינו נאמן לומר לקוחה היא בידי והכא מהימן אאגריה מתוך שיכול לומר אין לך בידי כלום כשלא ראה.
והא דאוקימנא בדליכא עדים ולא אוקימנא בדאיכא עדים ומהימן גבי קציצה מתוך שיכול לומר החזרתים לך משום הא דאקשי ל��ה רבא אי דאיכא עדים ליחזו מאי קאמרי וכולה שמעתא כדפרשי קמאי וכדכתבינן לעיל.
הדין הוא פירושא דשמעתא לפי דברי רבינו הגדול ז"ל, וכך כתבו רבותינו שבצרפת בשם רבינו תם ז"ל, ותקנה חקינו באומנין שלא יהו נאמנין לעולם לומר לקוחה היא בידי משום מגו שאם אתה אומר כן לא שבקת חיי לכל בעלי בתים שאין אדם עשוי ליתן כליו לאומן בעדים כל שעה ושעה ועוד שעדיין היה שם מנו שיכול לומר החזרתים לך לפיכך תקנו שלא יהא נאמן בשום מגו. ותקנתן של אומנין עצמן היא כדי שיהו בעלי בתים מצוייו אצל האומנין שאם היו יראיו להפסיד שלהן לא היו מצוין כל כך אצלם.
ואם תאמר למה האמינום על הקציצה מדין מגו, זו אינה דומה לזו שכיון שודאי קצץ ואין אנו יודעין כמה דין הוא שהאומן נאמן ולא בעל הבית ועוד דלא עביד דמשקר כולי האי בשומה דמילתא ידיעא כדאמרינן כבר שיימוה קמאי דקמך לפיכך לא רצו חכמים להחמיר עליו בל כך והעמידוהו על דינו ולא עוד אלא שראוי להקל עליו משום כדי חייו אבל בטוען לקוח הוא בידי לעולם אינו נאמן במשום מגו ותקנתו היא אע"פ שהוא צריך ליקח בעדים או בשטר ומשנתנו מילי מילי קתני האומנין אין להן חזקה לעולם ואפילו לא ראה כגון שהיה עבד בביתו והשותפין בשראה שאלו לא ראה השותפין יש להן חזקה אלא דמתניתין לא חש לאפרושי בהו משום דחזקה בתים קתני גבי שותפין וראה הוא ואם דרך אותו המקום לירד האומן לבית ולדור בו עד שישלים בנינו שתים ושלש שנים כולה בבתים משכחת לה ובגמרא הוא דפרישו באומן בראה ולא ראה בין בחזקה דשלש שנים כגון העבדים בין בחזקה דמטלטלין במיד. ובמסקנא דבכולהו אין להם חזקה וגרסא דנוסחי דיוקאני במתני' האומנין והאריסין והאפטרופין ותו לא מידי. + +Daf 46b + +שהורד אריסין. פירו' שלא היו בה אריסין. והוא הוריד בה אלו ואריס שחלק לאריסין שהיו בה אריסין אלא שזה נתן לזה שדה פלונית ולזה אחרת דמעשה קהרמנא קא עביד. +ערב מעיד ללוה והוא דאית ליה ארעא אחריתי. פי' כנגד חובו ויש כאן מקום לקושיות שהקשו למעלה מי יודע שמא יש לו כמה בעלי חובות קודמין לו ויטרוף הכל או שמא תמצא אותה שדה שאינה שלו כמו שנמצאת זו ניחוש לכולהו חששות בדחיישי' בשמעת' דמכר לו בית מכר לו שדה ולא קשי' שאם בא הערב הזה לחוש לא יצא ידי חששו כשישאר אף קרקע זה השני לפניו שעדיין שמא הוא חייב כמה חובות אחרי' ולמה יעיד עדות שקר וא"ת הוא יודע על הקרקע האחר שהוא עשוי אפותיקי לאחר ואינו יכול לגבות ממנו כיון שאין אנו יודעין כך אין חוששין אבל בההוא דלעיל איכא למיחש שהוא יודע עסקין יותר מן הכל, ומשום הכי לא חיישינן כלל. +אבל לוקח ראשון מעיד והוא דאית לית ארעא אחריתי. תמיהני בה כיון שאין אנו חוששין לשום טרפ' למה לא יעיד אפילו בשאין לו קרקע ואינה קושי' שהוא על הקרקע שבידו כמוכר עצמו שאם יש עליו עוררי' עליו הן באין ושמא אמר לטורף שוף לי פורת' ומסהידנ' והדר תטרוף אבל למה שאינו בידו וחור אינו לוה אין חוששין ועוד שכיון שבאחריות לקח אלמא חושש הוא לטרפא זו וכן מלוה מעיד לערב והוא דאית ליה אחריתי הא לית ליה לא אף על פי שיש ללוה כמה סהדי מתחלתו על סמך שלוה לוהו.
וראיתי לרב רבי יוסף הלוי ז"ל שפירש ראשון ללוקח שני כי בעי' דאית ליה ארעא אחריתי היכא דודאי איכא חוב עליה דמוכר דהוי דומי' דערב וקבלן דאיכא חוב עלייהו בודאי אבל אי לא בריר בודאי דאיכא עליה דמוכר חוב לא פסלי' לעדות לוקח ראשון. + +Daf 47a + +כגון שהוחזק על שדה זו בגזלנות. נראה לי שגזלה פעם אחרת והחזירוה בית דין לבעלים ואחר בך החזיק בה שלש שנים אין לו חזקה לעולם על שדה זו כיון שהוחזק עליה פעם אחרת בגזלן אבל אם גזלה בפעם זו פשיטא הרי כל היורדין שלא בתורת מקח נמי כך דינן שאין להם חזקה לעולם וכ"ש גזלן וי"ל דאהא קיימי' דקאמר דלא מהני' ליה הודאה וקא בעי תלמודא היכי דמי דלא תיהני ליה ואמר רבי יוחנן מכיון שגזל שדה זו אין הודאה מועלת שהרי אלם הוא ויש לו כח להזיק ולאנוס שאר ממונו כשם שאנס זה ורב חסדא פליג עליה ואמר שלעולם הודאה שלו הודאה אלא בשהורגין נפשו על עסקי ממון דלא חיישינן שמא אנסו להודות אלא אם כן ראינו האונס או במוחזקין ברשע כגון של בית פלוני ולשון הגמרא נוח לי לפירוש ראשון מרלא קאמר כגון שגזלה מתחלה. + +Daf 47b + + + +Daf 48a + +יקריב אותו מלמד שכופין אותו. וקשיא חייבי חטאות אמאי אין ממשכני' אותן דהא משאמרו רוצים אנו ניחא להו לא קשי' דהתם חמיר להו ואין צריך למשכנן דניח' להו דתהוי להו כפרה ומנפשייהו מביאין אותן.
וקשיא אי הכי חייבי עולות נמי דהא אית להו כפרה בגוייהו כדאמרינן הכא (ובמסכת זבחים דף ו' א') נמי איתא הא נמי לא קשי' דהא אמרי' התם מקיפיה מכפר מעיקריה לא מכפר והכי קאמרינן משאמרו רוצים אנו יהבו דעתייהו וגמרו דתהוי להו כפרה מקיפיה. +גט המעושה בישראל כשר ובכותי פסול. קשיא לן הכא והא רב הונא לא אמרו אלא במכר ובדשקיל דמי דהא תליוה וזבין אמר כדאמרינן לקמן ושמעתי דאיהו מדמי לה להיכא דשקיל דמי הואיל ופטר נפשיה משאר כסות ועונה וכן ההיא דלעיל דחייבי חטאות ואשמות כיון שכבר היה חייב להביא בנדר ונדבה כמאן דשקיל דְמֵי דָמִי ליה. + והא דאמרי' לאו מי איתמר עליה וכו'. קשה לן עלה והא ההיא דרב משרשיא ברייתא היא דהכי אסקינן (בגיטין דף פ"ח ב') איכא למימר דרב משרשיא ממלתה דרב ושמואל איתותב אבל לא ממשנתנו ורב ושמואל מימרא היא ומימרא לרב הונא לא סבירא ליה וא"ת הא קיימא לן כרב הונא וקיימא לן דליתה לרב משרשיא אין הכי נמי אלא משמע דהשתא לא קא סלקא דעתך דבעינן דיהיב זוזא אלא הוה סלקא דעתך דהוא הדין היכא דלא יהיב וכי אמרינן במסקנא מודה שמואל היכא דיהיב זוזי ואיגלי מלתא דרב הונא לא אמרה אלא בדיהיב זוזי תו לא קשיא גיטי נשים ולא צריכנא לדרב משרשיא דלא דמי לזביני אלא כדין דישראל דכיון דדינא הוא דמי שקיל מינייהו ואי נמי הדרינן למצוה לשמוע דברי חכמים. + +Daf 48b + + + +Daf 49a + +הא דאמרינן הני מילי על פה דלא אתי על פה ומרע שטרא. באותן העדים עצמן קאמרינן וטעמא דמילתא שכיון שהגידו אינן חוזרין ומגידין דהא עקרי לה לשטרא לגמרי ועדים החתומין על השטר נעשה כמי שנחקרה עדותן בבית דין כדאמרינן במסכת כתובות אבל בשטר כלומר שנכתב קודם שתכתב האשקלתא ודאי אתי שטרא ומרע שטרא.
ובעדים אחרים אי אמרו מודעא היו דבריהם כלומר שמסר מודע' קודם שכתב שטר מכר אפילו על פה לרב נחמן נאמנין דאפילו הויא עולה נאמנין שנים לומר פלוני ופלוני חתמו עולה ועוד דהוו להו תרי ותרי ואוקים נכסי בחזקת הבתים ובטלי זביני כדאמרינן במסכת כתובות בנכסי דבר שטיא והא דאמר רב נחמן אמנה היו דברינו אין נאמנין אפילו בשאין כתב ידן יוצא ממקום אחר קאמר משום דסבר עולה היא וסהדי אעולה לא תתימי והוו להו כמי שאמרו אנוסין היינו מחמת ממון שאינן נאמנין ובמסכת כתובות בריש פרק הכותב כתבתי יותר מזה בס"ד. + +Daf 49b + +הך סוגי' דנחלה הבאה לו לאדם ממקום אחר כו'. פירשתיה במקומה וכבר ר��יתי בה דברי הרב רבי שמואל שהאריך בה כאן ואין דבריו מכוונין כלל ומשם יתברר לך כראוי. + והא דתנן התם בגיטין לקח מן האיש וחזר ולקח מן האשה מקחו בטל משום דאמרה נחת רוח עשיתי לבעלי. פי' הרב רבי שמואל ז"ל משום דלא רמי לתלוה וזבין דאמרו זביניה זביני דהתם אגב אונסיה גמר ומקנ' אבל הכא דליכא אונס כל כך לא גמר ומקני ואינו מחוור לי שאם אין כאן אונס גמור מקחו קיים אלא התם משום דלא יהיב לה זוזי הוא שאינו אלא שלקח מן הבעל וחתמה לו דומיא דרישא דלוקח מסיקריקון דאי יהיב זוזי לבעל הבית מקחו קיים כדאמרינן לעיל גבי גזלן לאפוקי דרב קא משמע לן כשמואל ואיתמר נמי מודה שמואל היכא דיהיב להו.
ורבינו הגדול ז"ל כחב בפרק הניזקין הכי הכא גבי אשה וסיקריקון ליכא מאן דיהב להו זוזי הילכך לא מהניא והו כתיבת שטר עד דכתבי אחריות אלמא אי יהיב להו זוזי קני והכי נמי משמע לישנא דגמרא דקאמרינן מודה שמואל היכא דיהיב להו זוזי כלומר לאשה ובעל הבית מדלא קאמרינן דיהיב ליה זוזי ולא כדברי הרב רבי שמואל זכרונו לברכה שפירש וחזר ולקח מן האשה בדמים.
ואי קשיא לך לוקמה למתניתין מאי ראיה יש בשטר מכר כגון דיהיב לה זוזי קמייהו ולאו מילת' היא דאם כן פשיטא דאיןלו חזקה דילמא במתנה נתנתו לו או שהיא יראה למחות בו להכי אוקמה בנכסים שאינה עושה לו בהן נחת רוח בגופן אלא שאינה מוחה בו בפירות דאי לא בא תימא הכי לדידך נמי לוקמ' בדקבילה עלה אחריות דמקחו קיים כדתני' בהדיא בגיטין.
ורבינו חננאל ז"ל כתב ואקשינן אמאי יש לו ראיה לבעל בנכסי אשתו תימה כשהודיתי כי מכרתי או נתתי לבעלי נכסי במתנה נחת רוח עשיתי לבעלי וזהו הנכון דאמרת אי לאו דאודי לי' הוה מטיא לה לאונס' ומכלל דאם מכרה לו בפנינו ומנה לה מעות שהמקח קיים, וכך מצינו לגאון ז"ל. +הא איתמר עלה אמר רבה באותן שלש שדות. הגר"ש ז"ל אחת שכתב לה בכתובתה או אחת שיחד לה בכתובתה ואחת שהכניסה לו שום משלו וכן גריס תלמידו הרב רבי שמואל ז"ל ופירש אחת שכתב לה בכתובתה אפותיקי הוא ומיהו כל נכסיו נמי שעבד לה או שיחד לה שדה אחת לאפותיקי אלא שלא נכתב בכתובתה ואחת שהכניסתו לו ושמוהו לבעל וזהו נכסי צאן ברזל ואינו מחוור שאין אלו שלש שדות אלא שנים ועוד שהיה לו לומר אחת שכתב לה בכתובתה או שיחד לה אחת אחת למה לי וגרסת הכניסה לו שום משלו אינה נכונה אלא שום משלה.
אבל ר"ח ורבינו ז"ל גורסין ואחת שהכניס לה שום משלו ופירושן אחת שכתב לה בכתובתה כלומר שתגבה אותו ממנו דהיינו תוספת כתובה ואחת שייחד לה לגבות הכתובה ממנו דהיינו אפותיקי ואחת שדה שלו שהכניס לה כנגד השום שקבל עליו מנכסי נדונית'. + +Daf 50a + +ואקשינן למעוטי מאי אילימא למעוטי שאר נכסים. פי' דידה דהיינו נכסי צאן ברזל שקבל עליו אחריות' בשומא כל שכן דהויא לה איבה שכיון שאם פיחתו פיחתו לו וגובה משאר נכסיו ואינן נכתבין לה אי מעכבת עלה מצי אמר לה עיניך נתת בגירושין ובמיתה וכל שכן בנכסי דידיה ממש שאין לה עליהם אלא שעבוד שיכולה לומר נחת רוח עשיתי לבעלי אלא הא דאקשינן נכסים דידה משום דלאוקומה למתני' מהדרינן ומתני' נסבי אשתו ק"ת ואין שאר נכסים דידיה נקראין נכסי אשתו אע"פ שיש לה בהם שעבוד ועוד דהנהו פשיטא דמצי למימר הכי נחת רוח עשיתי לבעלי ולא למעוטי הנהו נכסים קאמרי' והרב רבי שמואל ז"ל מפרש לה ששאר נכסים דידיה, ואינו מחוור.
ועוד כתב הרב רבי שמואל ז"ל דהאי מקחו בטל דקתני מתני' מקחו מן האשה קאמר דלכשתבא לג��ות כתובתה גובה ממנו אבל מחיים לא שהרי משנה זו אפילו בשאר נכסים דידיה הו' ובשאר נכסים דידיה אי אפשר לומר המכר בטל מיד כדאמרי' בכתובות וכדבעינן למכתב קמן, זה פי' הרב ז"ל.
ונראה שבאותן שלוש שדות המכר בטל מיד לדעתו ז"ל ולא אתברר לי מפירושיה אם בשלשה הוא אומר כן ואפי' בשני השדות שהן אפותיקי שרבותינו רגילים לומר בנכסי צאן ברזל אין לו למכור ואם מכרן אינן מכורין ואפילו לשעה שהמוכר בטל בהם מיד כמוכר דבר שאינו שלו וכנכסי מלוג הם ומוכחי הא מילתא ביבמות וכדכתבינו לה התם אבל בשני השדות שהם אפותיקי ודאי מכורי' עד שתבא לגבות כתובתה שגובה מהם.
וראינו לרבו רש"י ז"ל שכתב בפרק האשה שנפלו לה נכסים גבי ההיא דאמרינן אשתו אי בא' לזבוני מי לא מצי מזבין כלשון הזה. והא דתנן לקח מן האיש מקחו בטל אוקימנא בבבא בתרא באותן שלש שדות וכו' כדכתיב בפירושיו למדנו שדעתו ז"ל שבשלש שדות אלו מקחו בטל מיד והיינו דאיכא בין הני לשאר נכסים דידיה אלא שנראה ממה שכתב במסכת יבמות שהיא אינה יכולה לערער עד שתבוא לגבות כתובתה דלאו בעל דברים דלקוחות היא עכשיו הוא עצמו מוציאה מיד הלקוחות כמי שמוכר דבר שאינו שלו ואין אותו הלשון שכתב שם מכוון ובפרק מי שהיה נשוי כתב עוד מקחו בטל לגמרי ואפילו בחיי הבעל ובבבא בתרא מוקמינן לה באותן שלש שדות.
ומיהו יש תמיהין עליו דהא מתני' לא באותן שלש שדות בלחוד הוא דאוקימנא אלא כל שכן בשאר נכסים ואין זה תימה דהא דאמרינן הכא למעוטי מאי וכו' לאו למימרא דמתני' בשאר נכסים היא אלא הכי קאמרינן למעוטי מאי קאמרת דמתני' דאמר' שיכולה אשה לומר נחת רוח עשיתי לבעלי באותן שלש שדות היא אי למעוטי שאר נכסים כל שכן שיכולה לומר כן. אבל מכל מקום מתני' באותן שלש שדות בלבד היא שמקחו בטל מיד כפשטא דמתני' והנך לכשתבא לגבות כתובת' מהם ודיקא נמי מדקאמר באותן שלש שדות וכו' ולא אמרינן לא שנו אלא בשאר נכסים אבל בנכסי מלוג לא.
אלא הא קשיא לי דהא תניא בהדיא בגיטין (מא,א) העושה שדהו אפותיקי לבעל חוב ולכתובת אשה גובה משאר נכסיה פירוש אם מכרו אלמא מכר קיים וגובה משאר נכסים ואי ליכא שאר נכסים בהא מצי למימר נחת רוח עשיתי לבעלי ואפשר שרבינו שלמה ז"ל מפרש להו באפותיקי מפורש שאמר לה לא יהא לך פרעון אלא מזו ואע"פ שתקנו שיהא כותב לה כל נכסי אחראין לכתובתיך זה לנדוניא יחד אותו.
ואיכא דסברי הכי, דבאפותיקי מפורש המכר בטל מיד וגמרי לה מדאמרי' בכתובות ייחד לה ארעא בארבע מצרנהא נוטלה בלא שבועה ואפילו מן הלקוחות ואם מכורה היא אינה יוצאה מרשות לוקח בלא שבועה ועוד נתלו בזה במה שאמרו בירושלמי במס' יבמות העושה שדהו אפותיקי לבעל חובו בחובו ולאשה בכתובתה ומכרה מכור' והלוקח יחוש לעצמו רבן שמעון בן גמליאל אומר לאשה בכתובתה אינה מכורה שלא עלתה לו על דעת' שתהי' אשה מחזרת על בעלי דינין הוי כשמכרן לשעה אינן קיימין אבל מכרן לעולם דברי הכל אינן מכורות, וסברי למפסק הילכתא כר"ש בן גמליאל דקאי ר' יוחנן כותיה התם בירושלמי, וזה דעת הרב ר' אברהם בר' דוד ז"ל, ואין זה נכון.
וכבר פירש' רבינו הגדול ז"ל בתשובותיו באפותיקי סתם ובפנים אחרות ולא לענין דברי הרב ר' אברהם ז"ל כאשר אכתוב בסוף בס"ד ומאי דאמרי' יחד לה ארעא בארבע מצרנה' דשקלה לה בלא שבועה טעמ' דמילתא דכיון דסמכה דעתייהו תו לא מתפיס לה צררי וכן פרש"י ז"ל ואדרבא אי בלקוחות עסקינן הויא תיובתיה דמשמע שהמכר קיים אלא שטורפת אותו מן הלקוחות והתם במסכת יבמות נמי הכי משמע שלא אמרו שהמכר בטל מיד אלא משום שבא בית אביה ושמע מינה דלא אמרי' הכי באפותיקי אלא בנכסים שהביאה לי בנדוניא שהם שבח בית אביה וכן בנכסים שיחד לה כנגד השום שהביא' שדינן כדין השום עצמו וכדתנן התם ולא עוד אלא אפילו הכניס לה שום משלו ורצה למכור לא ימכור וקיימא לן דכל היכא דאמור רבנן לא ליזבון אף על גב דזבין לא הוו זביניה זביני בכתובות ונכסים הללו כדין נכסי מלוג שאם מכר גופה של קרקע המכר בטל מיד וכדאיבעיא לן בעל שמכר קרקע לפירות בנכס' מלוג מהו אלמא אם מכר גופה של קרקע מיד המכר בטל ולא דמי להא דתנן מכר האב מכורין עד שימות דהא לא זכי בפירות אלא מחמת האשה ולרווח ביתא דהנאה דתרוייהו היא וכל שכן דהויא לה איבה אי זבנינהו ואפילו בזוזי וקא עביד עסק' ופסידא איכא בבית' ולא רווחא וכן דעת רש"י ז"ל שהרי אף בנכסי צאן ברזל הוא אומר כן כמו שכתב בפירושיו בפרק האשה שנפלו לה נכסים.
וכן נראה מדברי רבינו האיי גאון ז"ל שכתב בספר מקח וממכר אין המכר מתבטל היכא שהבעל מוכר קרקע של נכסי מלוג לפירות כגון שאינו מוכר גוף הקרקע ממש וכו' וכל הדינין שוין בנכסי מלוג שאם מכרן לגופה של קרקע שהמכר בטל מיד בכל מילי לא שנא זוזי וקא עביד בהו עיסק' ל"ש בעל אריס לא שנא ארעא דמרחק' ואע"ג דליכא בפירות משום רווח ביתא ובנכסי צאן ברזל הו' שחולקי'.
וראיה לדברי האומרין שהמכר בטל בהן מיד הא דאמרי' בכתובות דאמרינן גבי יבמה לא יאמר לה הרי כתובתיך מונחה ליך על השולחן וכו'. ומוכח התם בגמרא שאם מכר מנכסי אחיו לא עשה ולא כלום משום דסמכה דעתא עלייהו והוו ליה כמאן דגביינהו מאחו' ואכנסינהו לדידיה ושמעת מינה דבנכסי צאן ברזל שלה לא עשה כלום הואיל וסמכא דעת' בדידה מצית למימר לא בעינא למטרח קמי בי דינא שאין דרכה של אשה להתבזות בבית דין הואיל והם שלה לגמרי ואע"פ שאם מכרן לפירות מה שעשה עשוי התם הוא דכיון דלא מכר אלא לפירות אם באה לגבות כתובתה נוטלתן ואין מעכב על ידה אבל כשמכר גוף הקרקע הכל בטל מיד שאין המכר מתקיים כלל לא בגוף ולא בפירות היכא דקא מפסדא איתתא מידי ואע"ג דאמר לוקח שבקו לי פירי לא שמעי' ליה שהכל בטל כדין יבם בנכסי אחיו שאף ע"פ שאכילת פירות שלו לא עשה ולא כלום ומיד בטל.
והא דאמרינן בירושלמי במסכת כתובות (ו,ג) מה ראו לומר בכלים פחות חומש שמודעתא של אשה שהיא רוצה לבלות כליה ולפחות חומש אמר רבי יוסה הדה אמרה אין אדם רשאי למכור כלי אשתו דמשמע דורא משום האי טעמ' ולא שייך בקרקע לאו מילתא היא דכל שכן בקרקעות שהיא סומכת עליהן בגובית כתובתה אבל במטלטלין שאין דעתה עליהן שהרי הן פוחתין והולכין וכלין וכלין אימא לא קמ"ל דמכל מקום רוצה היא לבלותן היא עצמה ששבח בית אביה הוא זה ולפיכך הוא פחות חומש וכן דעת רב יהוסף הלוי ז"ל שהמוכר קרקע נדונית אשתו לא עשה ולא כלום והירושלמי באפותיקי סתם הוא והם הם דברי ר' שמעון בן גמליאל ות"ק ששבין בברייתא בגמרא דילן בגיטין וקיימא לן התם כרבנן.
וכן מצינו בירושלמי במסכת שביעית (י,א) המשעבד שדה לאשתו והלך ומכרה אם רצתה לגבות ממנו ומשאר נכסים גובה רבי הילא הורי ר' אלעזר כהן תניא המשעבד וכו' מתנית' בשאמרה לו יהא ליך פרעון מזו אבל אם אמר לה לא יהא לך פרעון אלא מזו אינה גובה אלא ממנה המשעבד שדה לחברו והלך ומכרה רבי אחא אמר מכורה לשעה ר' יוסי אומר אינה מכורה לשעה חיליה דר' יוסי מן הדה שור מצוי להבריח שדה אינה מצויה להבריח הגע עצמך שה��תה מכורה לבעל זרוע מצוין הן בעלי זרוע ליפול. תני הכותב שדהו אפותיקי לכתובתה ולבעל חוב בחובו מכרה הרי זו מכורה והלוקח יחוש לעצמו מתני' בשאמר לו יהא לך פרעון מזו מה פליגי בשאמר לא יהא לך פרעון אלא מזו ואנן קיימא לן לקולא הילכך אפי' באפותיקי מפור' מכרן מכורין לשעה דהיינו עד שתבא לגבות כתובתה ומה שאמרו ביבמות הוי בשמכרן לשעה אנן קיימין לא על שדה זו אמרו אלא על עבדי צאן ברזל הוא חוזר ותמצאנו מפורש בחדושנו בפרק השולח.
שוב מצינו בירושלמי במסכת גיטין (ה,ז) שהוא מקשה על משנתנו דקתני מקחו בטל כך ואין כל מה שיש לאשה משועבד לאיש לאכילת פירות אמר ר' חזקיה בשם ר' אחא וכינו מכר לראשון וחתמה לו לשני וחתמה לו לשלישי וחתמה לו גובה מן האחרון לא הספיק גובה משלפניו לא הספיק גובה משלפני פניו רב אמר בנכסים שהכניסה לו בכתובתה אבל בנכסים שהכניסה לו פירא פרנון גובה מאיזה מהן שתרצה נראה מכאן שהמכר קיים עד שתבא לגבות כתובתה מהם שלא תמצא שאר נכסים.
ואיכא למימר הני אמוראי סברי לה כר' אמי דאמר במסכת יבמות גבי היא אומרת כלי אני נוטלת והוא אומר דמים אני נותן הדין עמו וכיון דהדין עמו ואפשר לה לגבות משאר נכסים הוה ליה כשדה של אפותיקי סתם שגובה משאר נכסים אבל לדידן דקיימא לן הדין עמה אם מכרה אינה מכורה והכי מוכחא שמעתא התם ביבמות ומאי דאמר רב בנכסים שהכניסה לו פירא פרנון שהם נכסי מלוג, פליגא אגמרא דילן. +והא דאמרינן הכא כגון דזבין איהו ומית ואתיא איהי וקא מפקא. לאו דוקא הוא, חדא דלמה ליה מת אפילו בחייו נמי מוציאה כיון שהגוף מכר בהן כמו שכתבתי למעלה ועוד דאיהו גופיה מפיק בשמתה היא שהרי לא היה לו קנין הגוף בהן כדי שימכור וכדאמרינן בעלמא גבי עבדי מלוג שאין יוצאין בשן ועין לאיש ואם תאמר בירושלמי בפרק הכותב (כתובות ט,א) ר' הלל בר פזי בעא קומי ר' יוסי מכר הוא ומתה היא אמר ליה מכרו בטל לבן שמכר בחיי אביו ומת אביו מכרה היא ומת הוא א"ל מכרה קיים לאב שמכר בחיי בנו ומת בנו אלא כיון דאמר זבינ' איהי ומתה ואתא הוא וקא מפיק דאלו מת הוא המקח קיים דהא לא אמרינן בתקנת אושא אלא ומתה, וכדאקשינן בבבא קמא (פ"ט א') תזבין לנכסי מלוג ותיתיב לה וכדאיתמר בירושלמי משום הכי אמר ברישא ומת ולאו דוקא והלשון שכתב הרב ר' שמואל ז"ל שהבעל לא ימכור אלא פירות בחייו וגם הגוף אם תמות אשתו וירשנה, אינו נכון. +ואיבעית אימא אמימר דאמר כר' אלעזר. פ' הרב ר' שמואל ז"ל, לעולם כגון דזבינו תרוייהו לעלמא ואיהו דאמר כר' אלעזר ודברי תימה הם כיון דתרוייהו זבינו אמאי לא עשו ולא כלום דהא גוף ופירות מכרו ורש"י ז"ל נמי כך פירשה בפרק החובל אבל אמר דשאני שותפות דעלמא דהתם יש לזה חלק בכולו החצי וכן לזה אבל הכא כלן קנין לזה לגוף וכלן קנויין לזה בפירות וסברא בעלמא הוא דקאמר אמימר דכי היכי דלא מיקרי מיוחד לאחד מהם לדין יום או יומים הכי נמי אין מכירתן מכירה דבכי האי גונא מיוחד בעינן כיון שאין לאחד מהם קנין גמור הגוף ופירות אבל יש בזה שותפות בגוף ופירות לגבי מכירה מיוחד הוא.
ומיהו לגבי שחרור דשן ועין לא הוי מיוחד, כדאמרינן התם בבבא קמא (צ"א) מאן תנא הא דתנו רבנן מי שחציו עבד וחציו בן חורין וכן עבד של שני שותפין אינן יוצאין בראשי איברים ר' אלעזר היא לאו אמר ר' אלעזר כספו המיוחד לו הכא נמי עבד המיוחד לו פירוש ואפילו סמא זה את עינו והפיל זה את שנו ואפילו בבת אחת אינו יוצא ודאי איתנהו במכירה דאי במכירה ליתנהו עבדו המיוחד למה לי אלא ודאי במכירה איתיה ובראשי איברים ליתיה משום דכתיב עבדו הילכך דאמימר סברא היא כדפרישית ולאו משום דאיכא לדמויי מכירה לכספו ולא לעבדו ומדברי הרב ר' שמואל ז"ל משמע דדין מכירה גמר ממש מהתם וקשיא סוגי' דהחובל ובתוספות העמידו העבד של שני שותפין בעבד שפירותיו לזה וגופו לזה וחציו עבד כגון מעוכב גט שחרור, ולא דאיק. + +Daf 50b + +והא דאמר ר"נ אין חזקה לנזקין. פירוש המזיק לחברו כגון שעשה היזק בתוך שלו ומזיק לתוך של חברו אין לו חזקה לעולם משום דליכא למימר מדלא מיחה לו ודאי מכר לו שאין אדם עשוי למחות בניזקין משום דעבידי אינשי דלא קפדי ולא מיחו אלא במידי דאית ליה פירא לההוא מחזיק ה"נ אע"פ שחפר בה בורות אמאי יש לו חזקה הרי לא היה לו למחות. +אימא אין דין חזקה לנזקין. דלאלתר היה לו למחות ומדלא מיחה מחל הילכך בניזקין דלא בעי חזקה שיש עמה טענה לאלתר הויא חזקה וכאן נמי אמרינן היה לו למחות ומיהו בתוך שלש אמרינן ליה אחזי שטרך שאין חזקתן בלא טענה כלום ואי בעית אימא לעולם אין בהם חזקה ממש קאמרינן ולא משום דלא היה לו לזה למחות אלא משום שיכול לומר לו סבור הייתי לקבל ועכשיו איני יכול לקבל שבודאי לא מחל בנזקין אלו ובנזקין גדולים מיירי כגון קוטרא ובית הכסא ופירוש הרב ר' שמואל ז"ל בכאן אינו נכון. + והא דאמרינן מיגו דמצי למימר מינה זבניתה וכו'. יש אומרים אע"ג דקיימא לן (מב,א) שכל היורדין ברשות אין להם חזקה וזה כיורד ברשות שהרי ירד בשעה שאין לו בה חזקה הני מילי לשאר היורדין ברשות או ביורד לנכסי קטן בודאי שלא בתורת מקח ירד אבל זה אפשר שמתחלה לקח ממנה ואע"פ שבחיי הבעל לא היה לו למחות לא מפני שיש לו לזה רשות בה אלא מפני שהיא סומכת על בעלה הילכך מיד כשמת היה למחות וכיון שלא מיחה ודאי מעיקרא זבוני זבנה ניהליה וזה קרוב למה שכתב הרב ר' שמואל ז"ל אלא שהטעם שכתב הוא דכיון שמתחלה לא ירד אלא על מנת שאם ימות הבעל בחייה יסתלק כיון שמת הבעל הרי הוא כיורד עכשו מתחלה לשדה של אשה זו אינו מחוור. אטו משכן לו בית משכן לו שדה לעשר שנים אחר שנשלם זמנו מי הוי נאמן לומר חזרתי ולקחתיו ממך, הא ודאי לא.
ומיהו תמה אני אם יכולין זה וזה לתקן השמועה משום דאי שמעתין כפשטה למה לי מגו לוקמה לרב כדאמר לה מינה זבניתה ואכלתה שני חזקה ושמא תאמר אי הכי פשיטא השתא נמי פשיטא דמגו אמרי ועוד דלא פשיטא הא מילתא אלא מיקשא נמי קשיא אמאי מהימן הואיל וירד בה בחיי הבעל ותו מאי אשת איש צריכה למחות. הרי כשהיא אשת איש אינה צריכה למחות ואין מחאתה בחיי הבעל מועיל לה כלום.
אבל נראה לי דהכי פירושא: דהכא הכי קאמר, מיגו דאי טעין ואמר מינך זבניתה לאחר מיתת הבעל ובאותו הזמן ירדתי בה ויביא עידי שלש שנים ולאשה אין לה עדים שירד בה תחלה כי אמר נמי מתחלה ירדת בה נאמן ולפיכך אמר רב שצריכה כל רשת איש לחוש לכך וצריכה למחות וכיון שמיחת' שוב אין לו חזקה לעולם כדין כל היורדין שלא בתורת חזקה ודמיא לקטן והגדיל והוא הדין שאם הזמינה עדים לראות שהוא אוכל קרקע שלה שדי לך בכך אבל זו היא מחאתה ומשום הכי לא אמרינן מגו דיכול למימר מינה זבניתה לאחר מיתה כי אמר נמי מחיים זבניתה מינה מהימן משום דאי מינה זבנה למה ירד בה מחיים והיה צריך לטעון לפירות או שום טענה אחרת ודרויחא ליה ושביחה ליה נקט ואלימא ליה נמי לאשמועינן דאפילו טעין הכי מבטלה במחאה. + +Daf 51a + +דל זוזי מהכא תיקני בשטר. קשיא שטר נמי לגלוי זוזי כחב לה ואם תאמר בשנתנה דמים ואחר כך כתב לה אם כן היאך אמרינן אבל בשטר מכר לא קנה עד שיתן לו דמים הרי כבר נתנה ושטר מתנה הוא זה ואפשר כיון זה שאין זה מתכוין ליתן מתנה לאשתו לא קנה בשטר בלא דמים שמתחלה לגלויי זוזי נכנס ולא גמר ליתן מתנה.
ולי נראה דהכי פירושא: לגלויי זוזא הוא דעבדי שהמעות שלי הם ממציאתה או ממעשה ידיה הילכך אין במכר זה מעות שיקנו אלא שטר בלחוד הוא דאיכרו שאם תאמר לא רצה להקנות כלל למה כתבו ואם כתבו ימסור עליו מודעא ועוד שאין גלויי מעות שלו אונס לבטל מכירתו בשטר ומאן דאמר לא אמרי' לגלויי זוזי סבר כיון שנטל מהן מעות ומכר להן הרי הודה בנכסים שהן שלהן.
אם תשאל היאך יטעון אין כאן מעות שלי הן, והרי אשה נאמנת לומר מעות שבידי נכסי מלוג הם כדבעינן למימר קמן נהי דנאמנת בשתטעון מכל מקום הוא סבור במעות דשלו הן ועדיין הוא טוען כך הילכך בטל מקח ובדין הוא דמצי לאוקומה במקום שאין כותבין את השטר ולמקנא בכסף גופיה ולא אמרינן לגלויי זוזא הוא דעבדי אלא לפום קושיא תריץ לה. +כתב לו על הנייר ועל החרס. קשיא, על החרס אמאי קנה והא בעינן שטר שאינו יכול להזדייף וחרס יכולה להזדייף ולא שטרא הוא כדאמרינן (בכתובות דף כ"א א') וכתיב ליה אחספא משום דהוה ליה שטר שיכול להזדייף ופסול ואיכא למימר אין הכי נמי דפסול בשטר ראיה אבל הכא אין השטר לראיה אלא למכור ולקנות מיד.
וקשיא דהא רבי מאיר סבר עידי חתימה כרתי וכיון שיכולין להזדייף לאו שטר הוא לא בקדושין ולא בגיטין כדמוכח (במסכת גיטין דף כ"א ב') ואיכא למימר הא מני רבי אלעזר היא דאמר עידי מסירה כרתי.
וקשיא על האי פירוקא הא דאמרינן התם (שם) דתנן התם אין כותבין על נייר מחוק פי' מפני שיכול להזדייף וחכמים מכשירין ואמרינן מאן חכמים רבי אליעזר היא דאמר עידי מסירה כרתי ואמר רבי אליעזר לא הכשיר רבי אלעזר אלא בגיטין אבל בשטרות לא והא הכא שטרות הוא.
ואומר היה רבינו תם ז"ל, דבגיטין כשר אי בעיא לאינסוביה לאלתר כדאמרינן לא הכשיר רבי אליעזר אלא לאלתר אבל מכאן ועד עשרה ימים לא ושטרות מפני שסתמן כלאחר עשרה ימים דמי דלראיה הן עומדין דכתיב למען ילמדו ימים רבים לפיכך הן פסולות לגמרי ואפילו לרבי אליעזר אבל בשטר קנייה כנון זה אם החזיק בה לאלתר קנה דלהכי עביד למקנא ביה לאלתר ולא לראיה ובגיטין נמי ולרבי יוחנן דמכשיר התם אפילו בשטרות אתי שפיר דכיו דעידי מסירה כרתי לא איכפת לן אם יכול להזדייף אי לא דלא סמכינן אהאי שטרא וכי אתי לבי דינא צריך לאיתויינהו לעידי מסירה ואינהו מסהדי ועליה סמכינן ואפילו מכאן ועד פשרה ימים כשר דאי הוה ביה תנאה מדכר דכיר ביה כדיופורש ברוכת' בפרק המביא תניין. +אף על פי שאין בו שוה פרוטה. איכא למשאל עלה מאי קמ"ל אטו מי איכא דסליק ארעתיה דבעינן שוה פרוטה שהוא כסף ממוכר ללוקח בשלמא גבי קידושין תנא לה דאי איכא שוה פרוטה עדיף שהוא כהקדש בכסף וכן ההיא דאמר רב נחמן קונין בכלי אף על פי שאין בו שוה פרוטה איצטריך דסלקא דעתך אמינא הואיל וחליפין נינהו שהמוכר מקבל מיניה ממון ניבעי שוה כסף קמ"ל אלא הכא למאי עדיף אם היה בו שוה פרוטה שהרי המוכר היא שנתן ללוקח ויש מי שאומר סד"א נבעי שוה כסף ובההיא הנאה דקא מקבל מיניה גמר ומקני ליה כדאמרינן באדם חשוב בענין קדוש' אשה קמ"ל א"נ סד"א כיון דלית בה שוה פרוטה לאו שטר הוא קמ"ל. +שדי מכורה לך שדי נתונה לך במתנה. פי' הרב רבי שמואל ז"ל שכך כ��תב לו שדי מכורה לך ונתונה לך ולא כתב לו לשון מכר אלא ליפות כחו משום אחריות ומתנה משום דינא דבר מצרא וקשיא עליה דהא אי כתיב בה אחריות במתנה גופה אית בה משום דינא דבר מצרא והכא אית בה אחריות לא קשיא דהכא במתנה גופה לית לה אחריות והא לחודיה קאי והא לחודיה קאי תדע דאמרינן (בכתובות דף ע"ד א') דלא אמרינן בטל שני את הראשון באחד במכר ואחד במתנה דליפות את כחו כתב לו משום דינא דבר מצרא, כך שמכתי.
ולא היא דהא דאמרי' בכתובות בעני שתי שטרות ליפות כחו הוא עושה משום דינא דבר מצרא לומר שלכך נתכון זה דליטמר שטרא דזביני וידון כשטר מתנה אבל מכי ידעינן אנן דאיכא שטר מכר יש בו משום דינא דבר מצרא כדאמרינן ואי אית בה אחריות אית בה משום דינא דבר מצרא והכי נמי ל"ש דכל איערומי לבטולי דינא דבר מצרא לא כלום הוא אלא שיש לומר שכתב לו לשון מתנה משום שיש בכלל המתנה מה שאין במכר כאותו ששנינו אבל בנותן מתנה נותן את כולה אי נמי לענין השמועה עצמה שיזכה בלא נתינת דמים מיד.
ורבינו תם ז"ל הקשה אי הכי שדי שדי למה לי הוה ליה למתני שדי מכורה ונתונה לך ופירש דאו או קתני ובמתנה בקש ליתנם מפני שהיא רעה ולא קבל דמי ורש"י ז"ל פירש בקדושין דמעיקרא קא סלקא דעתך דאו או קתני ולפיכך הוצרכו להעמידה במוכר שדהו מפני רעתה ודרב אשי אמר דלאו או או קתני אלא בכותב לי שניהם ואף דברי תלמידו הרב רבי שמואל ז"ל מטין כן ואין לשון הגמרא מסכים להך. ובירושלמי (קדושין א,ה) למה כתב לו את שניהם ליפות כחו, שלא כדברי רבינו תם ז"ל. + +Daf 51b + +במתנה קנתה ואין הבעל אוכל פירות. וקשיא הכא דהא אמרינן (במסכת גיטין דף ע"ז א') גבי מתנות הבעל ואמאי מה שקנתה אשה קנה בעלה בריש פרק הזורק גט ואם אין הבעל אוכל פירות מאי קנה שאף על פי שהוא יורשה לאו קנין הוא אלא כבן בנכסי האב.
ורבינו תם ז"ל כתב בספר הישר (קלג) שאע"פ שאין הבעל אוכל פירות מ"מ אם מכרה ונתנה ומתה בטל אם כן למה קנאה שאם נתגרשה הרי הן שלה ושאין הבעל אוכל פירות. וכיון שאם מכרה ונתנה בטל אע"פ שהפירות שלה אין זו חצירה שתתגרש בה דכי אקשינן מה שקנתה אשה קנה בעלה לא משום פירי קאמרינן דהא קיימא לן קנין פירות לאו כקנין הגוף דמי אלא משום שאם מכרה ונתנה בטל.
ואי קשיא לך דהא כי כתב לה דין ודברים אין לי בנכסיך אם מכרה ונתנה קיים כדתנן (בכתובות דף פ"ג ב') ומאי שנא הא לא קשיא דהתם דכיון דאמר לה בנכסיך משמע אבל לא בפירותיה בנכסיך ולא לאחר מיתה אם מתה יורשה ומחיים אוכל פירות אם כן למה כתב לה דין ודברים אין לי בנכסיך על כרחך שאם מכרה ונתנה קיים ומתניתין היא בפרק הכותב (כתובות פג,א).
ועדיין יש להקשות עליו כיון שהפירות שלה אמאי אינו קונה לה חצרה שהרי חצר שאולה ושכורה קונה לה. וחלק הרב ז"ל בין נכסי אשה זו לנכסים אחרים של שאולה לפי שזו אם מתה הבעל יורשה מיד וכן אם מכרה ומתה אבל אם שאל לזמן היורשין משתמשין בה כל ימי שאלתה ולא עלו דבריו כהוגן שאם כן שאל לעצמו סתם לא תקנה לו אלא ודאי מה שאמרו מה שקנתה אשה קנה בעלה מפני שנכסיה משועבדין לו לבעל לפירותיו וכלשון הזה מפורשת שם בירושלמי ומה שאמרו שם בפרק הזורק כגון שכתב לה דין ודברים אין לי בנכסיך דליכא למימר תו מה שקנתה אשה קנה בעלה לאו דוקא אלא צריך למימר ובפירותיהן אלא שלא חשש לפרש כי ההיא דבשמעתין לעיל הילכך קשיא לן שמעתין טובא דהכא משמט לכולי עלמא שאין הבעל אוכל פירות ומשמע דרבא גופיה מרא דשמעתא דהתם הכי סבירא ליה הכא ואפשר דשאני התם דכיון דלא יהב ליה אלא משום דתקף ליה עלמא הויא ליה כעין הא דאמרינן במעות טמונות ואין הכי נמי דגוף קנתה דאיהו להכי מכוין אבל לא קנתה הפירות וכיון שיש לו אכילת פירות מה שקנתה היא קנה בעלה ואין זה נכון. ובתוספות במסכת גיטין מצאת' דהתם שאלה הוא דאשאלה ההוא דוכתא דמותיב ביה גייט' דמסתמא לא בעיא למיתב לה ביתה ובמתנה כיון דנותן לה בעין יפה קנתה ואין לבעל פירות אבל אשאלה קנתה אלא שהבעל אוכל פירות וילקח בשכירות קרקע והבעל אוכל פירות.
ומכל מקום לענין הדין אמת הוא שהנותן מתנה לאשתו שקנתה ואין הבעל אוכל פירות אם מכרה ונתנה ומתה הבעל מוציא מיד הלקוחות כדין נכסי מלוג וכך כתב הנגיד רב שמואל הלוי בשם תשובת רבינו שרירא ורבינו האיי גאון ז"ל. +מן האשה יחזיר לאשה מן העבד יחזיר לעבד. פירוש שהדין כך הוא למקום שנטל יחזיר שהרי לא הפסידו הבעלים בקבלתו של זה ומיהו לאחר שהחזיר להם אם באו הבעלים ותבעום דין האשה עם בעלה כך הוא שהאשה נאמנת לומר במתנה נתנו לי והבעל אוכל פירות אבל אם אמרה אחר נתנה לי על מנת שאין לבעלי רשות בהן או אתה נתתם לי אינה נאמנת ואוכל פירות שכל מה שביד האשה בחזקת הבעל הוא שיאכל פירותיו דמשום איבה וקטטה התקינו רבנן ואם היתה נאמנת נקיש ואתי תגרא הוא ועוד שידו עדיפא מינה לפיכך היא המוציאה ועליה הראיה תדע שאלו היתה נאמנת בכך היאך אמרו אבל אם אמרו בשעת מיתה של פלוני הן יעשו פירוש לפירושא שאינה נאמנת ליהמנה במיגו דאי בעיא אמרה אחר נתנם לי במתנה ע"מ שאין לבעלי רשות בהן בחייו ובמותי אלא מה שתאכלי לפיכך אי נמי שבעל כתב לה דין ודברים אין לי בנכסיך ובפירותיהן בחייך ובמותיך וכדאמרי בעלמא לענין בכור אלו בעי למיתן ליה מתנה מי לא יהיב ליה ואע"פ שהיא באה לאחר מיתה וכל שכן הכא ועוד שאם יכולה לומר כן אף כשמתה יורשיה יטענו אין הבעל יורש והואיל והללו באין ליירש יחלוקו למה אמרו יחזיר לבעלה שהוא יורש אלא שמע מינה שחזקת כל מה שביד האשה כדין נכסי מלוג ומתנה סתם שהבעל אוכל פירות ויורשה לפי' כשמתה נתרוקנה הרשות לבעל ואינה נאמנת שלא כל הימנה להוציאה מרשות הבעל שבחזקתו הן עומדין לפירות ולירושה.
ואם תאמר אי אמידן למה נאמנת מפורש בירושלמי בפרק הגוזל משום שאין אדם עשוי לשקר בשעת מיתה והואיל ויש רגלים לדבר שהיא אמידה נאמנת.
ומיהו אין הבעל נאמן לו' משלי גנבה או מציאה הן או ממעשה ידיה קמצה וגוף ופירות שלי אלא בנכסי מלוג הן לכל דבר גוף שלה ופירות שלו לפיכך כתב הרב ר' שמואל ז"ל שאם נתגרשה ואחר כך מתה שיתזיר ליורשיה שהרי משנתגרשה שוב אין לבעלה בהן רשות לא בפירות ולא בירושה אלא בעבד שנשתחרר יחזור לבעלים שאם נתנו לו במתנה סתם של רבו הן ואם על תנאי עליו הראי' ויפה כיון לפי מה שכתבנו.
ובירושלמי בפ' מציאות האשה מצינו גבי מציאת אשה לבעלה ר"י לא אמר כן אלא כדי שלא תהא אשה מברחת זהובי' משל בעלה ואומרת מציאה מצאתי הגע עצמך שנתן לה אחר במתנ' קול יוצא במתנה ואין קול יוצא למציאה הגע עצמך שמצאת בעדים זו מפני זו שמעי' מינה מדחשו רבנן למציאה שלא תאמר מציאה מצאתי ותקנו שתהא מציאתה שלו אלמא כן הוא שתהא נאמנת והיו הנכסים שלה ויש לבעל בהן פירות וירושה ומיהו במתנה לא חשו לכך שקול יוצא למתנה ואינה מעיזה פניה לו' שלי הם ובפרק הכותב כיוצא בה רבי אמי בשם ר' יוחנן בדין היה שאם מכרה ונתנה שיהא מכרה קיים שבסוף זכה בהן פי' יורש הוא ולא לוקח ראשון. ו��מה אמרו בטל שלא תהא אשה' מברחת נכסים משל בעלה ואומרת משלי הן אלמא נאמנת היא בכך לומר משלי הן והוא שיאכל הבעל הפירות ויהא יורשה ואם אמרה שאין לבעלה רשות בהן בחייה ובמותה לא כל הימנה. וכתב הרב ר' יהוסף הלוי ז"ל שאם אמרה מחיים של פלוני הן והחזרתיה לו אין לבעל לערער עליו כיון שבידה נמצאו, צ"ע.
והא דאמרינן במעות טמונות לא קנתה לא קנתה כלל קאמרינן ואפילו בטוענת שלי הן ולא למימרא דמצי אמר איהו שלי הם אלא שאם לא טענה היא כמתנה נתנו לי אין מוציאין מידו ובין שטענה בין שלא טענה המכר בטל דאיהו לגלויי זוזי הוא דעבד ועדיין הוא טוען דשלו הן כדפרישית ור"ג דסבר לא אמרינן לגלויי זוזי הוא דבעי משום דכיון דזבין לה הא אודי דלאו זוזי דידיה נינהו.
וכן הא דתניא לוה מן האשה וגרשה מן העבדים ונשתחררו אין להם עליו כלום הכי קאמר אין יכולין לומר הואיל ושעבדת עצמך ונטלת בתורת הלואה הרי נתחייבת משום דקים לן לגלויי זוזי הוא דעבד ולא ניחא ליה לשוויי נפשיה עבד עבדיו אבל אם טענה האשה דשלה הם אם אינה נושאת ונותנת בתוך הבית הדין עמה כמו שפירשנו.
ויש שסוברין דבמכר כיון שתפס הבעל המעות מן הסתם שלו הן ושוב אינה נאמנת לומר נכסי מלוג הם שאלו בעודם בידה טענה נאמנת וליכא למימר תו לגלויי זוזי עבד. + +Daf 52a + +מן הקטן יעשה לו סגולה. איכא דבעו הכא וליהדרה ניהליה לתינוק דאי מסריה ליה איניש אבידה מדעת היא כדאמרינן גבי איסר שמן בהמוכר פירות ואי נמי אשכחיה תינוק להדרה ליה וליפטר וכי תימא מחיי' בהשבה מעלייתא כיון דאגבהה לאו מילתא היא דכי אמרינן הכישה נתחייב בה הני מילי בעלי החיים דאנקטינהו נגרי בריתא אבל בשאר מילי לא כדאיתא התם בפרק הפירות ודבר זה מפורש בירושלמי בספק הינוח כדאמרינן לא יטול ואם (לא) נטל לא יחזיר פירו' ולא יחזירו שם ובעו בירושלמי טעמא ופירשו אנן מדין אתא מרה תמן ולא אשכחה והוא מיאש מינה פירוש ואינו חוזר עוד שם לבקשה ולפיכך לא יחזיר וכאן בתינוק י"ל שמא מחצר המשתמרת לקח ואם לא קבל זה ממנו היה שם ואי אתו מרווחא שקלי ליה השתא דקביל מיניה כי אתו לא משכחי ליה אשתכח דאיהו אבדה מן הבעלים ולפיכך לא יחזירם ליד התינוק אלא יעשה לו סגולה ולכשיבא הלה יטול את שלו והקטן יאכל פירות בנתים, כך שמעתיה.
ואינו נראה כלל, דהא זמנין דכליא קרנא אלא לצאת ידי שמים קאמרינן משום השבת אבדתו של תינוק כענין שאמרו בחבלות ואם החזיר ליד התינוק אינו חייב לשלם. + +Daf 52b + +ראיה במאי. כלומר לרב דאמר עליו להביא ראיה מאי ראיה איבעי ליה לאתויי.
ראיה בקיום השטר, פירוש שכיון שקיימו בית דין את השטר וכתבו הנפק עמדו עליו וידעו שלו הוא ויש כאן שאלה מההיא דאמרינן בכתובות תני רבי חייא בית דין חותמין על השטר אע"פ שלא קראוהו דאע"ג דאם חתמו ולא קראוהו כשר מכל מקום אורחא דמילתא היא למיקרי וכי קרו לה וחזו לא מקיימי ליה אלא אם כן קמו עלה במילתא שפי' אי נמי אע"פ שאין קורין את השטר אין מקיימין אותו עד שיקראו שם המלוה שאין בית דין נזקקין לקיים שטר לאחר כדאמרינן לוה לא מקיים שטריה ולא דייק.
ושמעתי בפירושה דרבה ורב ששת לאו אליבא דרב פליגי אלא בעו בגמרא לרב ראיה במאי לומר דוקא בעים או דילמא אפילו היה מוחזק לכתוב שאר שטרות בשם היתומים ראיה היא אי נמי בשאר אמתלאות הוי ראיה כיון דהא מוחזק ומייתי' לה מרבה דאמר ראיה בעדים והיינו כרב וגמרא מסיים פלוגתא דאיפליג רב ששת עלי' כי אמר רבה לשמעתיה דסבירא ליה כשמואל דאמר על האחין להביא ראיה. +ומאי ראיה בקיום השטר. כלומר אין זה צריך אלא שנקיים שטרו מפי עדים החתומין עליו או שהיה כתב ידן יוצא ממקום אחר דאינו צריך ראיה אחרת דעל האחין להביא ראיה וכן עיקר וכן מצאתי בתשובה לרבינו נסי' ז"ל היכן קא חזינא דרב' אתי' מימריה כדרב ורב ששת אתי' מימריה בדשמואל וראיה להא' פירושא דפליגי רבה ורב ששת בפלוגתא דשמואל מדאמרי' הא רב והא שמואל הא רבה והא רב ששת מר כמאן סבירא ליה, וכן נראה מדברי רבינו הגדול ז"ל דלא אייתי פלוגתא דרבא ורב ששת אלא דפסק כרב.
וראיתי נוסחא ראשונה מוגהת מכתיבת ידו של רבינו ז"ל והיה כתוב בו ראיה במאי רבה אמר ראיה בעדים שהן מעידין שהן שלו לבדו ואין לאחין בהן כלום רב ששת אמר ראיה בקיום השטר והלכה ברבה דקאי כר"ש. ע"כ וחזר ומחק מפני שראה לקצר. +נעל וגדר ופרץ כל שהוא. איכא דקשיא ליה נעל אמאי הוה חזקה מבריח ארי מנכסי חברו הוא כדאמרינן בגמרא גבי נתן צרור והועיל והר"ר שמואל ז"ל פי' תיקון המנעול ומיהו ליתיה מדגרסי בפרק הזורק גט ותיזיל איהי ותיחוד ותפחת ובשבת היה מעשה ואי אפשר לתקן מנעול.
ומה שאמר הרב ז"ל דמסירת מפתח קונה במכר כדאמרינן בפסחים (דף ד' א') אם משמס' לו מפתח חל ארבעה עשר על השוכר לבדוק אינו כן דגרסינן בבבא קמא (נ"ב א') המוכר בית לחברו כיון שמסר לו מפתח קנה ואמרינן לעולם בחזקה וצריך למימר ליה לך חזק וקני וכיון שמסר לו כמאן דא"ל לך חזק וקני דמי אלמא מסירת מפתח אינה קונה אבל נעילת הדלת הוא שקונה. ואיכא דאמרי מאי נעל דקאמרינן נעל ופתח כי ההיא דהתם ולית' דהא נעל תנן.
ואיכא דאמרי דהכא קני משום דלא אמרינן מבריח ארי מנכסי חברו אלא היכא דרביע ארי עלויה כי ההיא דלקמן שמעשיו מוכיחין עליו שלהבריח ארי עשה כך ולא מיבעיא בנכסי חברו שלא בפניו דהשבת אבדה עבד ומצוה דרמי' עליה היא כדתניא במציעא ראה מים שוטפין ובאין הרי זה גודר בפניהם אלא אפילו בפניו אי נמי בנכסי הגר דליכא מצוה מכל מקום זרוזי הוא דמזרז נפשי' דלא ליקרו ליה מפסיד ואין דרך הקנאה בכך אבל הכא שאין מעשיו להבריח כגון הכא דלא רביע ארי או שאין שם כלום בבית או שהוא יושב ומשמר קנה דאי לאו הכי אף גדר נמי מבריח ארי הוא.
אי נמי כי אמרי' מבריח ארי מנכסי חברו היכא דלא מהני אלא לארי בלחוד אבל היכא דמהני לשאר דברים כגון נעילת דלת מעשה חשוב הוא נקנה, וראשון עיקר. + +Daf 53a + +שתי שדות ומצר אחד ביניהם. קשיא להו לרבוותא ז"ל הא אמר שמואל (בקדושין דף כ"ז ב') מכר לו עשר שדות בעשר מדינות כיון שהחזיק באחת מהן קנה כולן משום דסדנא דארעא חד הוא והכא נמי נימא הכי ורב יוסף הלוי ז"ל תירץ דעת אחרת מקנה אותן שאני והרב רבי שמואל תירץ שאני התם דקא יהיב דמי כדאמרינן התם לא שנו אלא שנתן דמי כולן וכו' אבל בנכסי הגר לא קנה ואיני יודע במתנה היאך לפי דעתו.
ומיהו קשיא לי דגרסינן בתוספתא בפירקין (ב,ה) המחזיק בנכסי הגר נעל גדר ופרץ כל שהו הרי זו חזקה וכו' היו לו עשר שדות כיון שהחזיק באחת מהן החזיק בכולן עשרה עבדים אע"פ שהחזיק באחד מהן לא החזיק בכולן וכו'. לקח הימנו עשר שדות כיון שהחזיק באחת מהן החזיק בכולן שכר הימנו עשר שדות כיון שהחזיק באחת מהן החזיק בכולן לקח מקצת ושכר מקצת החזיק בין בלקיחה בין בשבירה הרי זו חזקה פי' לכלן.
ונראה דרישא בעשר שדות סמוכות שאין שם מצר מפסיק ובסיפא גרסינן בעשר מדינות והיא השנויה במסכת קדושין בגמרא תניא כותיה דשמואל ומצאנו מפורש בירושלמי פרק קמא דקדושין רבי יוסי בשם רבי יוחנן היו שתי שדות אחת בגליל ואחת ביהודה החזיק בזו שביהודה לזכות בזו שבגליל או בזו שבגליל לזכות בזו שביהודה המצר בנתים וכו' והיינו הך דשמעתין מפורש שתי שדות בנכסי הגר וזכיתי לנוסחא ראשונה והי' כתוב בה הנך שמעתת' בנכסי הגר אמירן ומחק והגיה אשמעתין דשתי שדות בנכסי הגר, וכן הוא העיקר.
תשלום התוספתא: נעל אחד וגדר אחד אינה חזקה נעלו שניהם וגדרו שניהם הרי זו חזקה. יש אומרים דהכי פירושא דהיכא דאתו בתרי וכל חד וחד מכוין לקנות שדה אחת בנכסי הגר אחד נעל ואחד גדר לא הוי חזקה לחד מינייהו לא דאתרע ליה חזקתיה דהאי בשביל היאך ולא קנה אחר מהם כלום אבל היכא דנעלו שנים וגדרו שנים אע"ג דכל חד מכוין לאחזוקי בכולה לנפשיה כיון דבחדא חזקה מחזקי לא מבטלא חדא מיניה לחבריה שאין מין מבטל את מינו וכל אחד ואחד קנה חצי קרקע דכל חד וחד מסייע לחזקה דחבריה הואיל ובחדא חזקה מחזקי. ואם פירוש הברייתא כן משבשתא היא לסמוך עליה מההיא סוגיא (דבבא מציעא דף ח' ב') גבי רוכב ומנהיג שקונין ואע"פ שאין קנייתן שוה ואינן מבטלות זו את זו. ולי נראה לי דהכי גרסינן לה נעל אחד וגדר אחד הרי זו חזקה שכל אחד עשה בה מעשה גמור המועיל נעלו שנים וגדרו שנים אינה חזקה בששניהם עשו גדר אחר זה גדר חציו וזה חציו ונמצא שלא הועיל מעשה אחד מהן בלא חברו ולא קנה וכך מוכיח בבבא מציעא גבי מגביה מציאה לחברו וכו'. + +Daf 53b + +החזיק במצר לקנות את שתיהן. יש מפרשין ולא את המצר מהו, מי אמרינן אפסידא דארעא הוא וקנה ומשמע דבאפסידא אע"ג דלא בעי למקני לההיא אפסידא קנה מאי דמכרי ליה אפסידא והרי זה בא ללמד ונמצא למד ואיכא מד"ת לא קנה ושמעתין ודאי הכי פירושא לקנות את שתיהן ואת המצר דמחזיק ביה מהו מי אמרינן כיון שחלק לו רשות ושם לעצמו בנכסי הגר לא קנה, ולא אפשיט'. + הכי גריס הרב רבי שמואל ז"ל לקנות אותו ואת החיצון קנה את שתיהן. ופירש משום דחיצון משועבד לפנימי ויש לו דרך עליו ומשום הכי קנה תרוייהו לקנות את החיצון אף פנימי לא קנה.
אבל בנוסחי הגאונים ובהלכות רבינו הגדול ז"ל גרסי לקנות אותו ואת החיצון פנימי קנה חיצון לא קנה כי ההיא דלעיל וצריכא להוציא מדברי הרב רבי שמואל ז"ל אי נמי שלא תאמר שניהם קונין זה בזה מפני טעם זה ומיהו לא ידענא להך גירסא אמאי נקט האי לישנא דהוה ליה למימר החזיק באחד מהם וכו' כדאמרינן לעיל. +[הבונה פלטרין גדולים בנכסי הגר]. פירוש ואע"ג דרפק ביה פורתה לאושין לא הויא למיקני בהא חזקה אלא בבנין לא קני. ולאוקמה כגון דלא עבד מעש' בגוף קרקע.
ולי נראה שאפילו דעתו לקנות בחפירת האושין לא קנה שאין חפירת הקרקע קונה אלא בשדה שהוא עשוי להרישה והוא שבחה אבל בבנין אין השבח בחפירה אלא בבנין ולא דמיא להא (דתנן דף נ"ז א') עשה מקום לזבלו עמוק שלש דאתמר עלה דבנכסי הגר קנה דהתם חפירה גופה בנין היא שחפירה עומדת לעולם כן והזבל משתמר בחובו ומתאסף בה אבל חפירת אושן אין בה הנאה בעצמה אלא עשוי למלאת הוא ולהנות בבנין וכל שכן אם בא אחר והחזיק בחזקת אחרת שהאחרון קנה ורבותא קא משמע לן דאפילו בדלתות קנה סלקא דעתך אמינא לא גרע בנין דראשון מהאי בנין קא משמע לן כיון שעדיין פרוץ הוא ליגמרי ועיילי בה ברוח' אע"פ שבנה כוחלים אין זו שמירת בתים ראשון לא קנה אחרון שגד' כראוי לבית קנה. + +Daf 54a + + + +Daf 54b + +ושאינה מסויימת במצריה עד כמה. פירוש עד כמה הוא קונה במכוש אחד כדאזיל תוארא דתורי והדר והוא שיעור ידוע וזה הדין בשדה בית הבעל וההיא דאמרינן (לקמן בבא בתרא דף נ"ו ב') כל שנקראת על שמו בבית השלחין ובשדה אילן וכך פר"ח ז"ל דקרו לה כי גרעתא דפלניא אע"פ שאינה מסויימת במצריה דמיא למסויימת והוא הפי' הנכון. +נכסי הכותי הרי הן כמדבר. פירש הרב רבי שמואל זכרונו לברכה אבל נקרא רשע, כי הא דגרסינן (בקדושין דף נ"ט א') עני המהפך בחררה ובא אחר ונטלה הימנו אמר ליה נקרא רשע.
ויש מקשים מדאמרינן (בבבא מציעא דף י' א') ראה את המציאה ונפל לו עליה ובא אחר והחזיק בה זה שהחזיק בה זכה בה ואייתינן נמי התם הא דתנן במסכת פיאה נטל מקצת פיאה וזרק לו על השאר פירס טליתו עליה מעבירין אותה הימנו והני מהפכין בחררה הם (ובבבא קמא דף מ"ט ב') נמי משכונו של גר ביד ישראל וכו' ובא ישראל אחר והחזיק בה קנה כנגד מעותיו וזה קנה אח השאר.
ופריק ר"ת ז"ל כולהו לא קשיאן, דכי אמרינן במס' קדושין נקרא רשע במהפך בה ללוקחה ובא אחר ולקחה שאם לא ילקח זו ימצא אחרת ליקח ואם לא מצא אין הפסד של הפקר דקא וכי לנפשיה לא מיקרי רשע דלא משכת אחרינא וחייו קודמין כלו' רווחא דידיה עדיפא מה שאין כן במכר ואפילו לקח בפחות מכדי דמיו הואיל ומכר הוא אין לחלוק והא דאמרינן בפ' (לא יחפור דף כ"א ב') מרחיקין מצודת הדג כמלא צידת הדג שאני דגים דיהבי סיארא וכדברי המפ' שבאחר שנצודו ברשותו של זה יוצאין מתוכה למזונות אחרים אבל בנכסי הנכרי אם לא עכשיו אימתי ימצא שהרי מן ההפקר הוא זוכה.
אבל רש"י ז"ל פי' שם עני המהפך בחררה לזכות בה מן ההפקר או שיתננה לו בעל הבית וכן ממה שאמרו עני, ועוד שאין בדברי רבינו תם ז"ל טעם כעיקר.
והנך פירכי לא קשיאן, דבמציאה לא היה יודע אותה שיהפוך בה ולא על ידי טרחו באה ואף על פי שהפיל עצמו עליה זה זכה ואם אין טעם ז"ל זה מספיק אומר לך שנקרא רשע והתם דינ' קאמרי' ומה שאמרו לענין פיאה מעבירין אותה הימנו מפני שכל העניים מהפכין כמותו אחר הפיאות ולא הוא בלבד מחזר אחריה ומשכונו של גר ביד ישראל לא הפך אחריו לקנות גופו לפיכך קנה האחד.
ושמענו שדעתו של ר"ת ז"ל לומר שמכל מקום שנקר' רשע בית דין מחייבין אותו להחזיר הדמים ולא מסתבר דאי הכי התם אמאי אמרי' לא מר נחית לה ולא מר נחית לה משום דנכסים ראשונים נינהו הרי מן הדין היה חייב להחזירה והרב ר' שמואל ז"ל שכתב ומיהו רשע מיקרי אמר שאינו חייב להחזיר דמים ללוקח ראשון.
אבל מצאתי לרבינו האיי ז"ל שכתב בספר המקח בשער י"ד דחייב לאהדורי דמי, ונראין הדברים כיון דמשום זוזי דהאי מסתלק נכרי ומשתרשי ליה הני זוזי ללוקח שני מחייבין אותו להחזיר מעות ללוקח ראשון ומיהו אחריותו על הכותי שהוא המוכר ולא על ישראל זה אבל בהנך שארא בכולה לא מחייב להחזיר דמים כלל שכיון שעדיין לא זכה בה אין מחייבין אותו כדאמרינן.
ויש לדקדק אי כותי כיון דשקיל דמי מסתלק אם חזר וכתב אחר כן שטר היאך יקנה לוקח ראשון ואם שמא לעולם לא קנה עד שיכתוב שטר קודם שיתן כסף. + +Daf 55a + +אם כן בטלת ירושת בנו הבכור. קשי' ליה לר"ת ז"ל אי הכי האי מאן דאית עליה כתובת אשה ובעל חוב ומשתעבד להו כל מאי דאית ליה הכי נמי דבטלת ירושת בנו בכור ואיכא למימר לא דמי דאלו הכא אי מדינ' מחייב לשלומי כרג' משערי דכדא מלכ' כמאן דמוחזק בכולהו נכסיה דמי אבל מאן דאיכ' עליה בחובת אשה ובעל חוב נכסי קמי יתמי רמו והם מוחזקין בהם אלא שחייבין לפרוע כתובות אשה ובעל חוב מנכסים הללו ולא מיבטל' ירושת בנו ה��כור תדע דהא אי זבין מלוה לא הוו זביניה זביני ואין הבכור של מלוה נוטל פי שני' בין גבו קרקע בין גבו מעות וכן כתב רבינו הרב ר' שמואל ז"ל דשעבוד המלך עדיף משאר שעבודים וכגבוי דמי.
ומיהו האי אתקפתא לא נהיר', דכיון דדינ' דמלכות' דינא ליבטל וליבטל כדברי הרב ר' שמואל ז"ל אלא שאני אומר דהכי קא אקשינן אי הכי בטלת ירושת בנו הבכור ומעשים בבל יום דדיינינן דין ירושת בנו הבכור אלמא אין דין המלך שישתעבד לו שערי דכדא אלא ארעת' בלחוד ומסקאנ' דיהי' טסקא ומית ושמעינן מינה שמי שמת והוא חייב למלך כלום ממיני המסי' והתשחורות המוטלין על הממון שאין בנו הבכור נוטל פי שנים בנכסים.
ור"ח אמר דאי איכ' פירי בארעי' למפרע מינייהו טסקא מוחזקין הוו וטעמ' דמילת' משום דדינ' דמלכות' למשקל טיסקא מינה ובה כלומר מפירי דארע' וכי ליכ' פירא הוא דמשעבד לה ארע' גופה.
ומכל מקום צריך לפנים היאך חכמים חולקין בדבר זה אם מצות המלך היא הא דינא דמלכות' דינא ואם אינה מצות המלך פשיטא שאין המכר מכר ואי לא ידעינן נבעי ממלכ' אי מזהדוריה דיליה ויש מי שאומר דילמ' שלוחי המגן מחמת עצמן הן עושין ולא ממצות המלך, ואין זה נכון.
אלא שנראין הדברים דכי אמרינן דינ' דמלכות' דינ' כגון הדינין הידועין למלך בכל מלכותו שהוא וכל המלכים אשר היו לפניו הנהיגו הדברים והן כתובין בדברי הימים ובחוקי המלכים אבל במאי דעבד בכל ארעיה הורמנות' דמלכ' הוא ודינ' הוא והוראה נכונה אלא שיש להוסיף עליה מה שכתבתי ודייקנ' לה מדאמר דינא דמלכות' דינא ולא אמרינן דינא דמלכא דינ' אלמ' דינ' דידיע לכולהו מלכי ואף במלכי ישראל הקדושים דיני המלך יודעין כמו שכתוב בקבלה על ידי שמואל הנביא ואמרו רבותינו כל האומר בפרשה המלך מלך מותר בו.
ויש כאן שאלה מהא דאמרינן במסכת גיטין (י,ב) גבי כל השטרות העולין בערכאות של נכרים אלא מתנה במאי קני לה בהאי שטר' האי שטר' חספ' בעלמ' הוא אמר שמואל דינ' דמלכות' דינ' ואי בעית אימ' תני חוץ מבגיטי נשים משמע דלא קיימ' לן כשמואל אלא כי ההוא ואי בעית אימ' דמסקנ' הוא, ועוד שכל רבותינו הגאונים ז"ל כתבוהו בפסק הלכה.
ולדידי לא קשי' כלל, דהתם הכי קאמר ואי בעית אימ' אפילו באתר' דליכ' הורמנות' דמלכ' איירי מתני' וחוץ מבגיטי נשים קתני ומכאן תשובה לדבריהאומרים דלא אמרינן דינא דמלכותא אלא במילת' דעבד לה מלכ' לצרכיה כגון דקטיל דקליה למעבר עלייהו וכיוצ' בו בארעת' משום טסקא וגמרי לה משום דסברי דליתה לההיא דאמר שמואל התם דינ' דמלכות' דינ' וכבר כתיב' דהילכת' פסיק' היא וליכ' לדחויה דשמואל הוא מרה דשמעת' דהכ' ודהתם וכיון דאיפסיק' הילכת' בהא כותיה בההי' נמי הילכת' כותיה דחד דינ' הוא ועוד דדינ' דשמואל דינ' כו' דאיהו ושבור מלכ' אתי בנינ' נינהו ולית לן לאיפלוגי בהדי אמוראי בלא ראיה ומכאן נראה לי שכל השטרות העולות בערכאות של כותים בנוטרין של מלכים כשרים בין בשטר מתנות בין בשטר הלואות וכ"ע שטר מקח וממכר ואפילו בשטרי הודאות אי כתיב בהו ואמר לסהדי אתם עדים או דאמר להו לכותים גופייהו כתובו ליה קנה דשטר' מיקרי ואי איכ' הורמנ' דמלכ' דבלאו הכי נמי ליקני בלאו הכי קנה ואי ליכ' הורמנ' דמלכ' איכ' שטרי דכשרין ואיכ' דפסל' ואין זה מקומה ומצאתי לי חבר במה שאמרתי שכתבו מקצת חכמי צרפת ז"ל בחבוריהם שיש מקומות שישראל יוצאין ממלכות למלכות והמלך מחזיק בכל מה שנמצ' להם במלכותו אם בא ישראל אחר וקנה מן המלך זה היה מעשה ופסקו הדין כו'. + +Daf 55b + +ודרך היחיד ודרך הרבים. הוו עלה בני מערבא במסכת פיאה כיון דתנ' דרך היחיד דמפסיק דרך הרבים ל"ל וניח' להו משום דקתני סיפ' הכל מפסיק לזרעים ואינו מפסיק לאילן תנא בריש' דרך הרבים וקשי' להו מכי תנא ליה שביל הרבים שביל היחיד ל"נ וניח' להו להוציא את הקבוע בימות החמה ואינו קבוע בימות הגשמים ותימה הוא דהא אי לא תנא שביל היחיד מנא ידעינן ונראה בי הגרס' בהפך מכיון דתנ' שביל היחיד שביל הרבים מה צורכ' דאי משום שאינו מפסיק לאילנות לא איצטריך למיתני השמ' דרך לא מפסיק שביל מפסיק וניח' להו לומר דאפילו בשביל הרבים בעינן קבוע בין בימות החמה בין בימות הגשמים. +ספק ביאה טהור. פרשיה רש"י ז"ל במסכת פסחים (י,א) משום דתרי ספיקי נינהו ספק לא עאל ואם תמצ' לומר עאל אימר לא נגע ולא פירש בדברי חכמים כלום אלא שנראה מיכן דרבנן נמי תרי ספיקי חשבי לה ואף ע"פ כן מטמאין, וכן פירשו אחרים.
ואיכא למידק לה מההיא דגרסינן בפרק בתר' דעבודה זרה (ע,ב) גבי ההוא פולמוס' דפתח חביאתא טוב' ואתא עובד' קמיה דרבי יוחנן ושרנהו כמאן כר' אלעזר דאמר ספק ביאה טהור ואקשינן האי ספק ביאה ספק מגע הוא לא כיון דפתח חביאת' טובא אדעת' דממונ' פתוח כספק ספיק' דמו משמע דה"ק כיון דפתות חביאת' טוב' כספק ספיק' דמי ולא כספק ביאה ואפילו רבנן מודו.
ונראה לומר שבעלי הפי' הזה גורסין כמו שכתוב במקצת הנוסחאות כיון דפתו' חביאת' טוב' כספק ביאה דמי ולר' אלעזר טהור ולא לרבנן ואף על גב דתרי ספיקי נינהו ולא מחוור דבכל איסורין שבתורה תרי ספיקי וי"ל שהחמירו ביין נסך כמו שהחמירו בטהרות לאסור אפילו תרי ספק ספיק' מה שאין כן בשאר איסורין.
ולהאי פירוש' הא דאמרינן בפסחים ספק עאל ספק לא עאל היינו בקעה דהוי ספק ספיק' ומשום הכי מטהר ר' אלעזר מר' אלעזר נשמע הכא לרבנן דעד כאן לא פליגי רבנן עליה דר' אלעזר אלא בטומאה דהילכת' גמירי לה אבל בשאר איסורי לא ותמיהא לי דהא איכא התם כמה ספיקי ספיקות לבדיקה כגון ספק חמץ ספק מצה דאם תמצ' לומר חמץ אימר אכלתיה ואתא עכבר ודאי שיורי משייר בפירורין אם כן לאו היינו בקעה דהתם תרי ספיקי ומשום הכי מטהר ר' אליעזר והכא חדא ספיק'.
והרב ר' שמואל ז"ל פירש דספק ביאה טהור משום דספק ספיק' חשי' ליה ר' אליעזר ורבנן סבר, חד ספיק' הוא ספק נגע ספק לא נגע ואינו נקר' ספק ספיק' אלא בכגון שאתה אומר אם תמצ' לומר נגע ספק שרץ ספק צפרדע ולפי פי' זה לא אמרו חכמים ספיקו טמא אלא בחדא ספיק' וכן פרש"י ז"ל במסכת ע"ז, אלא שהוא אומר דבשדה המלאה טומאה עסקינן שאם נכנס ודאי נטמ', ור' אלעזר שמטהר גמר מסוטה אבל אי לאו הכי תרי ספיקי נינהו ולדברי הכל לקול' ולפי דברים הללו ההיא שמעת' דבמסכת עבודה זרה הכי גרסינן לה והכי פירוש' לא כיון דפתוח חביאת' טוב' אדעת' דממונ' אתו וכספק ספיק' דמו כלומר ספק ישראל הוא ספק נכרי ואם תמצ' לומר נכרי אימר כי חזא דחמר' הוא פירש ולא נגע, כך כתב שם רש"י ז"ל.
ולפי דעת זו דאמרינן דכל תרי ספיקי דכולי עלמ' טהור איכא לאותובי עלה אלא הא דתנן במסכת טהרות כל מקום שאתה יכול לרבות ספיקות וספק ספיקות ברשות היחיד טמא מני לא רבנן ולא רבי אליעזר ולדברי האומר דהכ' תרי ספיקי נינהו לדברי הכל כמו שכחבנו למעלה דאמר לך מני רבנן הוא אבל לרב רבי שמואל ז"ל דפירקין ולרש"י ז"ל דמסכת ע"ז קשי'.
ויש מי שמתרץ לדבריהם ומפרש התם דבכל מקום שאתה יכול לרבות עניני ספיקות כלומר בין ספק מגע בין ספק ביאה בין טומאה מהלכת בין עומדת וטוב' איכ' וקתני סי��' דההיא נכנס למבוי וטומאה בחצר ספק נכנס ספק לה נכנם טומאה בבית ספק נכנס ספק לא נכנס אפילו נכנס ספק היה שם ואפילו היה שם ספק יש בה כשיעור וכו' הכי פירוש' טומאה בבית ספק נכנס שם ספק לא נכנס טמואה דחדא ספיק' היא לרבנן נכנס בודאי בבית ויש בה ספק שמא היה שם אפילו הכי טמא. ולא עוד אלא אפילו היה בבית אחד והיה שה בודאי טומאה אבל אינו יודע אם יש בה כשיעור אם לאו דלא איתחזק טומאה אפילו הכי טמא ומילי מילי קתני ולא זו אף זו קתני ולפי דעתי שאין הפירוש הזה כלום דקתני סיפ' ואפילו טמאה ספק נגע ספק לא נגע ואי דהאי פירוש' ודאי אדרבה עיקר ספק טומאה ברשות היחיד היא ובודאי טמאה כסוטה וריש' נמי קתני כל מקום שאתה יכול להרבות ספיקות וספק ספיקות ברשות היחיד טמא לא משמע הכי דהוי לי' למיתני כל הספיקות ברשות היחיד טמא.
ויש אומרין לא כדברי זה ולא כדברי זה, אלא מתני' דספק ביאה בין בספק ספיקא בין בחדא ספיק' איתא והאי דמטהר רבי אליעזר לא משום ספק םפיקא דגבי טומאה כל מקום שאתה יכול לרבות ספיקי ספיקות ברשות היחיד טמא אלא משום ספק ביאה לא דמי' לסוטה ומתניתין דטהרות דברי הכל.
ולפי כל הלשונות הללו שסוברין דרבי אלעזר אפי' בחד ספיק' מטהר קשי' הא דאמרי' בפסחים היינו בקעה משום דליכ' לדמויי טומאה לשאר איסורי דודאי בשאר איסורי חדא ספיק' אסור וקל הוא שהקלו בטומאה דהכי גמירי לה ומרבנן לא צריך לאיתויי ראיה דהא פשיט' דחדא ספיק' בשאר איסורי אסור, וכן נמי קשי' בההיא דמסכת עבודה זרה.
אלא יש לומר דטעמיה דרבי אליעזר במטהר בספק ביאה לאו משום דגמר מסוטה ודוק' בטהרות אלא משום הכי מטהר רבי אליעזר הואיל והדבר רחוק כיון שהוא במקום אחד והטומאה במקום אחד הילכך בשאר איסורים כן דכל דכן הוא אבל לענין ספק ספיק' דטומאה לא גמרינן שאר איסורין מינה דגבי טהרות החמיר יותר כדאמרינן גבי נדה במסכת נדה ביין נסך במסכת ע"ז (ע,ב).
ולפיכך נראה שבבל השדות נחלקו בין שהוא מלא טומאה בין שאינו כן ודכולהו מודו דחדא ספיק' הוא כמו שפירשנו למעלה לדברי חכמים וטעמו של ר' אליעזר מפני רחוק הדבר והא דאמרינן היינו בקעה לומר דר' אליעזר אפילו בטול לא צריך ומיהו נראה דדוקא לענין בטול איתמר בקעה אבל בדיקה כל היכ' דאיכ' למימר לא עאל לא צריך בדיקה כדמוכח' ההיא שמעת' בשני צבורין ושני בתים ובצבור אחד ושני בתים דוק ותשכח ואף על גב דתרי ספיקי נינה' גבי חמץ דאיכ' למימר אכלתיה סוגי' דשמעת' התם דאפילו בתרי ספיקי צריך בטול ואף על גב דאמרי' בעלמ' תרי ספיקי לקול' כיון דאפשר ליה לאפוקי נפשיה מספיקי בלא טרחא אצרכוה לבטוליה.
ולי נראה לענין הסוגי' ששם דהיינו בקעה לגבי חמץ לקול' הביאוה, לומר דתלינן למימר לא עאל כספק טומאה ברשות הרבים דמודו בה רבנן לר' אליעזר דחזינ' התם בספק עיולי ואמרי' שאני אומר בספק דרבנן ומדמו חמץ התם לשני שבילין דהוא ספק טומאה ברשות הרבים אלא דכל היכ' דודאי עייל התם חמץ לא תלינן אכלתם ואפילו הוי ספק ספיק' דכיון שהוחזק כאן נעשה הבית שאינו בדוק דבדיקת חמץ מתחלתה על ספק תקנו אותה וזה כלל שצריך לפרט באותה שמועה אבל נכון וברור הוא.
ולפי פירוש זה אפשר לפרש בההיא שמעת' דפלמוס' שכולן היו נכרים ואף על פי כן לר' אליעזר מותר שהדבר רחוק הואיל ואדעת' דממונ' אתו וזהו פשוטה והצעה של אותה שמועה. + +Daf 56a + +הא דאמרינן לענין שבת אבל פיסל' לא ורבא אמר אפי' פיסל'. נראה דדוקא לענין שבת כדאמרינן רשות שבת כרשות גיטין דמי אבל לנכסי הגר אין לך דבר שאינו קבוע ומפסיק ואע"ג דקילא הפסקה דגר מהפסקה דשבת בדאמרינן מפסיקין בנכסי הגר אבל שבת לא הני מילי לענין חצר וחצר דקביעי אבל פיסל' לא וכן כתב ר' אברהם בר' דוד ז"ל ומצינו הפסקות לפיאה כגון ניר וזרע אחרון אי הדעת נותנה שיפסקו לנכסי הגר אלא בדברים הקבועים ומחוברים וכן פיסל' ודאי אינה מפסקה לפיאה מדקתני ואנו מפסיקין, אבל הרב ר' משה סובר כל שמפסיק לפאה ולגיטין מפסיק בגר. +שעיר עמון ומואב. איכא לאקשויי הכא דהא אמרינן במסכת יבמות ובמסכת חגיגה עמון ומואב מעשרין מעשר עני בשביעית ואמרינן במסכת חגיגה מה טעם הרבה כרכיםכבשום עולי מצרים ולא כבשום עולי בבל והניחום כדי שיסמכו עליהם עניים בשביעית כלומר וקדושה ראשונה לא קדשה לעתיד לבא אלמא עולי מצרים כבשום וכן הוא אומר ודאי שהרי כבשו סיחון ועוג ועמון ומואב טיהרו בסיחון ולאו קושי' היא דהא לאו כולהו טיהרו בסיחון אלא מקצתן כמו שכתוב ביפתח מארנון עד היבוק אבל עיקר ארץ בני עמון סבבו אותה ולא התגרו בה ומפורש בתורה והם שישראל עתידין לכבש לעתיד לבא.
ואיכ' דגרסי לה הכי, עמון ומואב מעשרין מעשר עני בשביעית ובעינן מה טעם כלומר מפני מה אתה משנה מסדר השנים אי כבשום עולי מצרים לא ליעשר כלל והועיל ולא כבשום יעשרו כדינן מדבריהם מעשר שני וכי האי גונא אית' במס' ידים אמר לו אני לא שניתי מסדר השנים אתה משנה מסדר השנים עליך להביא ראיה.
והכי גרסינן התם, הרבה כרכים כבשום עולי מצרים ולא קדשום כדי שיסמוכו עליהם עניים בשביעית ואף עולי בבל לא כבשום ולא קדשום כדי שיסמכו עליהם עניים בשביעית כלומר ואף עמון ומואב שלא נכבשו מעשר עני נגזור עליהן מפני שקרובין לארץ ישראל כמי שעשו עולי מצרים ובבל שחששו שיסמכו עניים על הקרובות לארץ ישראל והיינו דמהדר ר' טרפון לר' אלעזר בן עזריה במסכת ידים אף עמון ומואב מעשרין מעשר עני בשביעית מפני שהן קרובות לארץ ישראל כלומר וסומכין עניי ישראל עליהן וליכ' בעיקר נוסחי.
והכי גרסינן בהדי' במסכת חגיגה (ג,ב) בעיקר נוסחי עתיקי מפני שקדושה ראשונה קדשה לשעתה ולא קדשה לעתיד לבא ומיהו אי הכי קשי' דאם כן סביר' ליה לר' אליעזר קדושה ראשונה קרשה לשעתה ולא קדשה לעתיד לבא דר' אליעזר קתני לה במסכת ידים ובמסכת חגיגה במעשה דר' יוסי שמהלך להקביל פני ר' אליעזר בלוד וכו' ובמסכת שבועות עסקי' דר' אלעזר סבר קדושה ראשונה קדשה לשעתה סבר וקדשה לעתיד לבא, וכתיבנ' לה התם בסייעת' דשמיא. +מתני': נמצאו שלשתן זוממין משלמין לו את הכל. הר"ר יוסף הלוי ז"ל אוקמ' בדרמזי רמוזי וכדאמרינן גבי עדות העד' שור מועד בבבא קמא ויש מי שאומר ואפילו בלא רמזי רמוזי מחייבי לשלומי משום דהני תרי כיתי קמאי ודאי ידעי דאיכ' כת שלישית דאי לא לא הוה האי גבר' מייתי להו לשלומי פירי אפומייהו דמסתברא דלא מייתי לאיניש חובת' לנפשיה כדאמרינן במציעא וכיון דאיהו מייתי להו ובהדיה אתו ודאי ידעי דאית ליה סהדי אחריני ולא גרע מרמיזא לפי' ומשלמין לו את הכל.
ומה שפירש הרב הלוי ז"ל בו, הן עדות אחת להזמ' אינו, אבל פירוש משנתנו כפירוש אותה שאמרו בבבא קמא גבי העדה שאם העידו שנים בראשונה ושנים בשנייה ושנים בשלישית הרי אלו שלש עדיות והן עדות (אחד) אחת להזמה לפיכך נמצאת כת ראשונה זוממת הרי כאן שתי עדיות והוא פטור והן פטורין אף כאן פי' משנתנו שהן עדות אחת שאין משלמין ממון עד שיזומו כולן.
אבל משיזומו כולן בודאי משלמין, שאם לא תאמר כן אף עדותן מעיקר' בטלה דהויא לה עדות שאי אתה יכול להזימה ואי קשי' לך הגע עצמך שאם הוזמו מפיהן של אחי' אין מזומי' זו כבר הקשו אותה בגמר' ואמרו הזמה מעלמ' אתי לה כדמפורש בסנהדרין והרי שאמרו שנים מעידין אנו באיש פלוני שלוה מפלוני מנה בקנין או שלא הגיע זמן וחייבוהו ב"ד הלך והביא שנים והן קרובין לראשונים והעידו שפרע לו מנה ביום פלוני ונמצאו זוממין ודאי משלמין הגע עצמך שמפיהם של ראשונים הן משלמין שאלמלא כן לא היה מתחייב כלום בעדות אלו כיון שהן שתי עדיות חייבים וכן בשנים אומ' קדש פלוני ושנים אומרים בעל אחר כך הוא הדין ובתוספת' תני לה נמי הכי ביא אחי החזיק בפני שנים שנה ראשונה וכו' ואין צריך לפנים, ובגמר' הוא מפורש. + +Daf 56b + +גמר': אלא למעוטי שנים אומרים אחת בגבה ושנים אומרים אחת בכריסה. קשי' ליה לרבינו הגדול ז"ל מאי שנא גבי חזקה דלא ממעטי ליה רבנן משום חצי דבר ומאי שנא גבי שתי שערות דממטטי ליה משום חצי דבר ופרי' גבי חזקה כל כת וכת עדות היא למילתיה כגון לאהדורי פירי אפומיה דתרתי כיתי בדלא אתי' כת שלישית ולפיכך עדותן עדות ומצטרפי אהדדי אבל לגבי שתי שערות כת אחת לאו עדות היא כלל בדלא אתי' כת שניה.
ואי קשי' לך הא דתנן במסכת גיטין האשה שאמרה התקבל לי גיטי צריכה שני כיתי עדים שנים שיאמרו בפנינו אמרה ושנים שיאמרו בפנינו קבל וקרע היכי מצטרפי אהדדי והא עדות דבפנינו אמרה לו לאו עדות הוא דעבדינן ביה מעשה בדלא אתי' כת שניה דקבל וקרע ואיכ' למימר דעדות דבפנינו אמרה לו עדות בפני עצמו הוא ולא צריכי לאיצטרופי דלא מסהדי כלל בגירושיה ובגיטה אלא דחזו דאיתת' שויתיה להאי גבר' שלוחה ומעתה יכול לקבל גיטה שהרי היא שלוחה ואינן צריכין להצטרף כלל וכי תימ' כת שניה אמאי מצטרפת עם ראשונה כבר אמרו בגמ' בפרק מרובה דאפילו לר' עקיבא לא בעינן בעדות אחרונה דבר בפני עצמו ומודה בעדי גניבה ובעידי טביחה דמצטרפי ואע"ג דעידי טביחה צריכי לעידי גניבה כיון שאין עידי גניבה צריכין לעידי טביחה עדות היא ומיהו בקמיית' בעי דתהוי עדות למידי ואפילו לדברי חכמים.
אבל לרש"י זכרונו לברכה יש בה פי' יותר מחוור, דגבי קטנה היינו טעמ' דלא מצטרפי משום דכל כת וכת אקטנה קא מסהדי ובאומר אני קטנה ראיתיך שאין אחת מהן מעידה לא בגדולתה ולא התחלת גדולתה שאף הקטנה שבקטנות אפשר שיהא לה שערה אחת וכשאתה מעמידה על אותה חזקה אכתי קטנה הי' שאם לא נולד שום דבר אחד אפילו עומדת בשער הזה כל ימיה קטנה היא אבל גבי חזקה כל אחד ואחד מעידה שהוא מוחזק בה כאדם המחזיק בשלו שמאחר שהוא טוען אני לקחתיה ואין אנו צריכין אלא שיהא אוכלה כאדם האוכל את שלו ואלו מעידין כן אף על פי שאנו צריכין עדות אחרים מפני שאנו חוששין שמא יצאת מרשותו ולא עמדה בחזקתו אלא אותה שנה מכל מקום אם תעמידנה בחזקתה בעדות זו שלו היא נמצאת עדות זו התחלת עדות שניה שהרי העידו שראו אותה ברשותו של זה ולא יצאה מרשותו בפניהם ושלו היא אם לא נולד שם דבר אחר שתצ' מרשותו הילכך עדות שתיהן בדבר אחד הוא וזהו שכתב במקצת הנוסחאות הני אמרי אכתי קטנה היא והני אמרי אכתי קטנה היא. + +Daf 57a + +הא דתנן אלו דברים שאין להם חזקה ואלו דברים שיש להם חזקה. בחזקת שלש שנים היא ובבא בטענה שזו גוף קרקע הוא ואין לשתיקה חזקה אלא בנזקין כגון שעושה בתוך שלו אבל משתמש בשל חברו טענה בעי והרב ר' יוסף הלוי ז"ל פירשה בחזקה שאין עמה טענה ואינה צריכה שלש שנים וכן דרך ��משנה דומי' דמרזב וזיז וחלון והטעם דהכ' בחצר השותפין עסקינן שהם יכולין למחות זה על זה שלא להשתמש בחצר בתשמישין קבועין הללו וכששתק מחל לא שיקנה זה בחצר כלום אלא אם באין לחלוק שניהם שוין כבתחלה אלא שכל זמן שחצר בשותף הוא עושה בהם תשמישין הללו שהחזי' בהם ומעכב על חברו מלעשותם, וכן נראה דעת הגאונים ז"ל. + +Daf 57b + +הא מני ר' אלעזר היא. פי' הא דתנן השותפין שנדרו הנאה זה מזה אסורין ליכנס לחצר וכו' ואוקימנ' לפלוגתייהו בבבא קמא ביש ברירה ובאין ברירה דרבנן סברי אין ברירה ולפיכך אסור דוית' אסור במודר הנאה ור' אליעזר בן יעקב סבר יש ברירה זה נכנס לתוך שלו וזה נכנס לתוך שלו.
ואיכ' דקשי' ליה דהכ' משמע דלכולי עלמ' דבאחריני דלאו שותפי קפדי אינשי והתם במסכת נדרים תנן אין בין מודר הנאה מחברו למודר הימנו מאכל אלא דריסת הרגל וכלים שאין עושין בהן אוכל נפש ואקשי' עלה בגמ' דריסת הרגל והא לא קפדי אינשי ואמרינן הא מני רבי אלעזר היא דאמר אפילו ויתור אסור במודר הנאה ואית נמי במסכת מגילה אלמא אפילו באחרי' דלאו שותפי לא קפדי אינשי אדריסת הרגל.
אומר רבינו תם ז"ל דהתם בבקעה עסקי' ולא קפדי אדריסת הרגל דבקעה אבל דחצר קפדי ואי אמרת התם מנא ליה דבבקעה עסקינן אמר הרב ז"ל משום דאי בחצר דהוה ליה דבר שכיוצ' משכירין ואסור אפילו במודר מאכל כדאית' התם בנדרים והך דיוק' ליתה דהא סוס לרכוב עליו ונזמים וטבעת דבר שאין כיוצ' בהן משכירין קרי ליה התם ומותר דתנן אין בין המודר הנאה מחברו למודר הימנו מאכל אלא דריסת הרגל וכלים שאין עושין בהן אוכל נפש וכו' עד ומשאילו חלוק נוחים וטבעות ובגמ' נמי סוס לרכוב עליו שרו ליה וכל שכן דריסת הרגל אפילו דחצר דהוה ליה דבר שאין כיוצ' בו משכירין הואיל דאין משכירין לכך.
ואיכ' מ"ד דשאני התם בנזמים וטבעות דאיהו משאילן ואינו מקפיד עליהן הואיל ואין כיוצ' בהן משכירין ומותר אבל חצר כיון דלאו איהו קא משאיל ליה אלא הוא מאיליו נכנס שם קפדי אינשי בהא אף ע"פ שאין כיוצ' בו משכירין הילכך הא דאמרינן והא לא קפיד אינשי בבקעה הוא אי נמי לשון דריסת הרגל משמע בכל מקום ואפילו בבקעה כדברי רבינו תם ז"ל ונראה לפרש דמעיקר' דקס"ד דקפדי לאו ליכנס בלבד דהיינו דריסת הרגל אלא ליכנוס ולעמוד שזו דומי' דהעמד' בהמה דמתניתין אבל דריסת הרגל בלבד לא קפדי אינשי ומיהו השת' דאוקימנא למתני' כר' אליעזר דאמר ויתור אסור אפילו ויתור דלאו שותפין אלא ויתור דכולי עלמ' מותרי ליה אהדדי אפילו ליכנס נמי אסור למאן דלית ליה ברירה תו איכא למידק הא דתנן במתני' דמעמיד תנור וכירים וריחים וגדול תרנגולין אין להם חזקה דאלמא שותפין כי האי גונא לא קפדי אהדדי והא תנן בהדיא בנדרים ושניהם אסורין להעמיד שם ריחים ותנור ולגדל תרנגולין וכי תימ' משום דויתור אסור במודר הנאה לרבי אליעזר בן יעקב דאמר יש ברירה אמאי אסור ואיכא למימר כיון שמגדל בכל החצר אין אומרים ברירה בכאן וכן בתנור ורחים שתשמישם כל החצר הוא ואין (לה) [לומר] בה ברירה.
ואחרים הקשו בה מההוא דאמרי' במס' ביצה גבי בור של שני שותפין דאמרינן כרגלי מי שנתמלאו לו ובעינן בגמ' והתנן השותפיו שנדרו הנאה זה מזה אסורין ליכנס לחצר ופריק שאני הכא דמר מדידיה קא ממלא ומר מדידיה קא ממלא אלמא אפילו במשתמש בכולו אמר רבי אליעזר בן יעקב דיש ברירה ולאו מילתא היא שהשותפין יכולין למחות זה על זה על תנור וריחים וגדול תרנגולים וכיון שיכולין למחות זה על זה אם העמידו שם הרי נהנה משל חברו ואפילו ויתור אסור ואין לומר בזה יש ברירה מאחר שהוא משתמש בכל החצר ויכולין למחות זה בזה אבל גבי בור אין יכולין למחות זה בזה מלדלות ממנו מים וכיון שזהו דרך תשמישן יש בו ברירה ומתניתין נמי דייקא דקתני אין לו חזקה אלמא יכולין למחות זה בזה דאי לא פשיט' דאין להם חזקה.
ויש מפרשים דהעמדת תנור וריחים ויתור הוא בשותפין מן הסתם אלא שאם הקפידו מעכבין זה על זה כדאמרינן בסמוך וכיון דמן הדין מעכבין אסור ואפילו למ"ד דאית ליה ברירה דלאו כל כמיניה דפליג לנפשיה ומיחד ליה מקום לתשמיש וממעט לחבריה מילוס' של חצר אבל בבור כך היא חלוקתן מן הדין וזה הלשון מחוור מן הראשון שאין העמדת תנור תשמיש כל החצר אלא שהוא קבוע. +בכל שותפין מעכבין זה על זה חוץ מן הכבישה. פירשו בה בירושלמי בפרק קמא דמכלתין אמר רבי מתניה הדה אמרה במקום שהנשים מכבסות אבל במקום שהאנשים מכבסין לא והדה דתימר בארבע אמות דנפשיה אבל בד' אמות דחברי' מצי מימתי בידים והדה דתימר שלא במקום מדרון אבל במקום מדרון אפילו בתוך ד' אמות דנפשיה מצי מימחי בידים דאמר אשתפיך גו דידך והוא אתי גו דידי. + +Daf 58a + + הא דציין רבי בנאה מערתיה דאדם הראשון ודאברהם אבינו. איכא מאן דקשיא ליה דהא אין קברי עו"ג מטמאין באהל ואמאי מסיים מערת' דבני נח, ויש מתרצית דכי אמרינן אין קברי עו"ג מטמאין באהל הני מילי אחר הדבר אבל קודם הדבר כלומר לאותן נכרים שכבר מתו קודם מתן תורה מטמאין הן באהל שאף הן היו קרוין אדם, דתניא בספרי או בקבר וזה קבר שלפני הדבר.
ואינו מכוון אצלי, דלגבי נגיעה תניא ומאהל אימעיט, וכן פרש"י ז"ל במסכת נזיר ובגמרא נמי מוכח ולא ידעתי למה ציין אלא מפני כבודם שהרי קיימו וקבלו עליהם תורה או שמא לר היה סובר כרבי שמעון בן יוחאי אע"פ שהלכה כמותו ורבינו תם ז"ל היה אומר דהלכתא כרבנן דאמרינן קברי עו"ג מטמאין באהל, וכתבתי' במסכת יבמות בסייעתא דשמיא. + +Daf 58b + + + +Daf 59a + +אמר רבי זירא למטה מד' אמות יש לו חזקה ויכול למחות. פירש ר"ת ז"ל דאחלון המצרי קאי אבל הצורי בין כך ובין כך יש לו חזקה וכן כחב רב יוסף הלוי זכרונו לברכה וגמר' ודאי אפיסק' דחלון המצרי קא מייתי לה ולא מהדרי פיסק' דסיפא ולצורי יש לו חזקה.
והרב רבי אברהם בר' דוד זכרונו לברכה השיב שתי תשובות בדבר דאי אחלון המצרי קאי כיון דבמתניתין קתני אין לו חזקה ה"ל למימר למעלה מד' אמות א"נ לא שנו אלא למעלה מד' אמות ועוד תנא דמתניתין גופיה כיון דבתר היזק ראיה קא אזיל ודינא דהיזק ראיה קתני ה"ל לאשמועינן בלמטה מד' אמות דאית ביה היזק ראיה.
ולי אין תשובות הללו (כלומר) [כלום], דהאי דלא קאמר לא שנו אלא למעלה וכו' משום דעיקר מימריה דרבי זירא לאשמועינן למעלה אין יכול למחות דפליג רבי עליה דאלעא ותנא דהאי מתני' לאו בתר היזק ראיה אהדר אלא דברים שיש להם חזקה ושאין להם קתני ודומיא דזיז ומזחילה וסולם מצרי וצורי קתני נמי לחלון ואי למטה כולן יש להם חזקה אבל הרב הנזכר ז"ל פירשה דאחלון צורי קאי,אבל מצרי בין כך ובין כך אין לו חזקה.
וכן פי' ה"ר אברהם אב ב"ד ז"ל, והוסיף בתשובה ואמר שזו שאמרו ולאורה אפילו כל שהוא הוי חזקה דוקא למטה דומיא דמתניתין דעלה קאי שמואל אבל למעלה אין לו חזקה מדלא קאמר אפילו כל שהוא ואפילו למעלה ואף חלון חסורי העשוי לאורה נמי אין לו חזקה למעלה מד' שלא הוסיף שמואל אלא שאפילו כל שהוא למטה יש לה חזקה ולומר שאין לחלק לאורה בין קטנה לגדולה אבל למעלה אפילו הצורי אין לו חזקה לעולם שאין לחלק בהן בין צורי למצרי בלאורה והיינונמי דלא אשמעינן שמואל רבותא דחלון העשוי לאורה בלמעלה ורבינו חננאל ז"ל נמי פירשה להא דר' זירא בחלון צורית וכתב בהא דשמואל הכי ולאורה אפילו כל שהוא יש לו חזקה פירוש תלון העשוי ליכנס ממנו אור במקום אפל לא בעינן חלון צורית אלא אפילו כל שהוא יש לו חזקה נראה שהוא מסכים לדברי הרב אב בית דין ז"ל ואע"פ שאין לו חזקה הני מילי שאינו נמנע מלבנות כנגדה אבל אם אמר לו סתם אותה מפני היזק ראיה אין שומעין לו שכבר החזיק וכן כתב הרב אב בית דין זכרונו לברכה בתשובתם וזו כדברי האומר היזק ראיה יש לו חזקה.
ונמצא בירושלמי במסכת יבמות פרק מצות חליצה רב אבא בעא קמי רבי אמי מהו לפתוח חלון המצרית לחצר השותפין למעלה מד' אמות א"ל כי כן אמרין יסתתם אויר' דעלמא באנפוי א"ר נסה כינן אמרינן מן תבעי מעבר ביתיה כמין שובך לאשמעינן ליה ונראה שזהו אותו מעשה שהזכירו כאן דבע' מיניה רב אסי מר' אבא בר ממל ודייני בר' אלעאי אלא שהחליפוהו שם קצת ולמדנו שבחלון המצרי נאמרו דברים ולגמרא דידן נמי ר' אסי לא סבר לה כר' אלעאי ולא בעי נמי לאיפלוגי עליה ושדריה לקמיה דר' אבא ולירושל' רבי אסי הכי סבר דלא כר' אלעאי ולהכי תמה עליה בר' אבא וכי יסתתם האויר בפניו שלא יראה כלל וי"א בניחות' ובכל מקום שנא' כינן אמרין בירושל' בלשון אתמהא נאמר.
ויש לבעל הדין לחלוק ולומר דשמעתין בחלון הצורי וקיימא לן למעלה מד' אמות יכול למחות משום דילמא מייתי שרשיפ' וקא דוי ביה לפיכך שאל רבי בא בירושל' אם יכול לומר כן בחלון המצרי וא"ל כינן אמרינן יסתתם אוירא דעלמא באנפוי כלומר וכי יסתתם אויר העולם בפניו שאפילו חלון המצרית לא יכול לפתוח למעלה מד' אמות וה"נ סבר ר' נסה שאין זה אלא כעושה ביתו כמין שובך שאין אדם עשוי שיעלה לחור שבבית בשרשיפ' ודוקא חלון המצרית למעלה אבל חלון המצרית למטה ודאי מעכב אפילו לוה הפי' אלא שהרב ר' שמואל זכרונו לברכה אמר חלון המצרית בין למעלה בין למטה אין לו חזקה וגם אין יכול שכן למחות, ואינו נכון.
נקטינן השתא להאי פירושא דחלון המצרי בין למעלה בין למטה אין לו חזקה ולמעלה אין יכול למחות אבל למטה יכול למחות חלון הצורי למטה יש לו חזקה למעלה אין לו חזקה וזה וזה יכול למחות ואם עשוי לאורה למטה אפילו כל שהוא יש לו חזקה למעלה אפילו הצורי אין לו חזקה.
וכתיבנא להא אליבא דרבוותא זכרונם נברכה, אבל תמיהי אית ביה, דהיכא אפשר דחלון הצורי אין לו חזקה משום שהוא למעלה מד' והא מלתא קבועה היא טובא וכל לאורה נמי מלתא דקביעת' היא בכל ענין ועוד דפסק' דגמרא אמצרי קאי הירוש' נמי בודאי כן הוא מוכיח.
ולכולהו פירושי לעולם אין אומרין לו לבעל החלון לסתום מכיון שהחזיק בין למעלה בין למטה בין צורית בין מצרית וכן דעת הרב רבי משה הספרדי ז"ל והוא מפרש השמועה בחלון המצרית כדברי רבו הרב רבי יוסף ז"ל.
והחלון זה ששנינו הוא כעין ששנינו באהלות לזון את עיניו לדבר עם חברו ולתשמיש וחלון העשוי לאורה הוא שאינו עשוי לכך כגון שהוא צר מבחוץ ורחב מבפנים או שהבית צריך לאורה ואפילו כל שהוא יש להן חזקה.
ומצאתי בירו' (ג,י) היו חמשה פתחים זה לפנים מזה שיעור כלם מלא מקדח ודאי מסייע למאן דאמרינן בנאי חלון שהוא פתוח לאסטו לא נעשית אלא להכנס את האורה מכיון שאין לו חזקה אין מביא את הטומאה וזה פירושו ברור אבל למדנו מכאן ששיעור חלון העשוי ל��ורה לענין חזקה כשיעורו לטומאה ואע"פ שאמרו כל שהוא פחות מכאן אין זה חלון.
והרב רבי שמואל ז"ל פירש דחלון העשוי לאורה היינו שאין לו אורה ממקום אחר אלא מכאן ועליו סמכו חכמי נרבונ' והרב אב בית דין ז"ל אבל הירוש' אינו נראה כן וכן לענין הטומאה כתב הרב רבי משה ז"ל חלון העשוי לאורה הוא שאין עליו תקרה אלא גלוי הוא לשמש וכך שנויה שם חלון שהי' לאויר שיעורו מלא מקדח בנה בית חוצה לה שיעורה בפותח טפח וכו'. +זימנין דמותבת שרשיפ' וקיימ' וקא חזית בי. ואיכ' דמקשי מאי שנא הכ' דחיישינן ומאי שנא גבי חצר דתנן למעלה מארבע אין מחייבין אותו לבנותו טעמ' דמלת' דלא עביד איניש לאותובי שרשיפ' בחצר ועוד דבחצר חברו רואהו ומתירא ממנו אבל בביתו אין חברו רואהו ואינו מתירא ממנו הרב אב ב"ד ז"ל. וכן מה שאמרו מהדרנא אפאי ותלינא ואידך זמנין דבעיתת לכך הוצרך לזה הטעם מפני שהיא רואה אותו ומתירא שלא להביט בו והואיל ואינו עשוי להשתמש אלא שעה אחת יכול זה להסתכל בו שיחזיר פניו וכן פירש הרב רבי שמואל זכרונו לברכה שהוא נתפש עליו כגנב אם יסתכל בחצרו ולפיכך הוצרכו לומר זמנין דבעיתת ועל כרחך תביט בי אבל במקום המוצנע או שתשמישו תדיר בכל ענין מעכב שמא יסתכל בו לדעת. +הא דתנן במתני' חלון הצורי יש לו חוקה. לאו בשיש בהן היזק ראיה ולומר שאינו יכול למחות בידו לסלק הזיקו מאחר שהחזיק אלא חזקה שאינו יכול לבנות כננדן ולהאפיל עליו קאמרינן שאע"פ שאינו עשוי לאורה כיון שיש לו ממנו אורה לא כל הימנו להאפיל עליו ובשאין בהם היזק ראיה עסקינן.
והרב רבי אפרים ז"ל פירש כיון שאינו עשוי לאורה אינו מרחיק כדי שלא יאפיל אלא שביק ליה רווח' כי היכי דעייל ביה אוירא ואין דבריו נכוחים שאע"פ שאינו עשוי לכך כיון שהוא נהנה לאורו אינו בדין להאפיל ועוד שהוא דן אותם בדין חדש שלא הוזכר בגמרא הרחק חלון משום אויר.
וכן הא דאמרינן למטה מד' אמות יש לו חזקה לומר שאם החזיק בה אין חברו יכול לבנות כנגדו עד שירחיק כדין ויכול למחות כשבא זה לפתוח שם חלון יכול למחות אע"פ שאין בו היזק ראיה משום דא"ל מחזקת עלי ואתה מצריכני להרחיק שלא לבנות כנגדך ונמצ' מזיקומעכשיו בפתיחת חלונות וממעט רשותו וכל שכן אם יש בו היזק ראיה שהוא יכול למחות בו.
למעלה מד' אמות אין לו חזקה, שאין בו היזק ראיה כשיבא חברו למחר יכול לבנות כנגדו בסמוך לפי' אינו יכול למחות כלום לעולם אינו יכול למחות ואפילו היה בו היזק ראיה אבל אם אין בו היזק ראיה כגון שהוא פתוח לבקעה או בענין אחר פשיט' שאינו יכול למחות צריכ' למימר ור' אילעאי אמר יכול למתות משום היזק ראיה. וכן הא דתנן הזיז עד טפח יש לו חזקה ויכול למחות בבעל חצר בשאין בו היזק ראיה עסקינן שאין בעל החצר יכול לבנות תחתיו אבל בעל הגג על בעל החצר כלומר אם יש בו היזק ראיה לעולם אין לו חזקה שכל דבר שיש בו היזק ראיה כגון חלונות וכל שכיוצא בהן אין לו חזקה כקוטרא ובית הכסא דמו. כך השיב רבינו הגדול בתשובותיו ולפי דעתו ההו' דאת' לקמיה דר' ישמעאל וא"ל רבי חייא דלא הוו חזקה לעולם קאמר ליה.
וא"ת הכי מנא ליה לרב נחמן דר' ישמעאל סבר לאלתר לא הוי חזקה דלמא לעולם אימ' לך לאלתר לא הוי חזקה וכי הוה מעשה לאחר זמן מרובה היה ואפילו הכי ר' חייא לית ליה חזקה איכ' למימר כיון דר' ישמעאל לא בעא מניה סהדי כמה ימים יש שפתח ואמר סתם החזקת משמע לאלתר ור' חייא נמי דא"ל יגעת ופתחת יגע וסתם משמע דלעולם אין לו חזקה.
ומפורש בירוש' (ג,��)הפותח חלון בחצר חברו במעמד חברו יכול לומר לו יגעת ופתחת בשמאל יגע וסתום בימי' הגע עצמך שהיה שם יכול למימר בעינ' הוינ' תלעי הגע עצמך שהיה מושיט לי צרורות יכול למימר מגתך הוינ' באהין גברא ושמעת מינה שאין להם חזקה שאלו היה חזקה להיזק ראיה לעולם כיון שהו' פתוח במעמד חברו והו' מושיט לו צרורות מיד נתקיימ' חזקתי כדאמרינן אי דלי צנא דפירי לאלתר הוי חזקה וכו' ואמרינן נמי והא אית לי סהדי דאת' וסייע בגוד' בהדאי וכיון שלא נתקיימה חזקה בכך לא מקיימא ליה חזק' לעולם היכ' שיש שם היזק ראיה כדעת רבינו הגדול ז"ל ומסתב' כותיה שאני או' קטורת ובית הכסא לפי שהן נזקין בגוף אין להם חזקה לא אמרו חזקה בנזקין אלא בנכסי ממון דאמת המים וסיד וסלעים והשרוין עמהם שאין נזקן אלא בכותלו של חברו אדם מוחל על כותלו אפילו יפיל אותו ממש אבל קוטרא ובית הכסא שהוא עצמו ניזוק ומצטער בהם אין להם חזקה.
וזה טעמו של רב יוסף בקורקור שהאסטניסין ואניני הדעת מצטערין ונזוקין הן בכך והוא הדין וכל שכן בהיזק ראיה דנזקי אדם באדם הוא אי משום עין רעה אי משום לישנ' ביש' אי משום צניעות' ועוד מי ידע במה מטי ליה דלמחול ועוד דאפילו מחל הניזק כיון דודאי אסור הוא למזיק היזיקו בראיה ולהסתכל בו לדעת ואין אדם יכול ליזהר בכך לעמוד כל היום בעצימת עינים על כרחנו נאמר לזה סתום חלונך ואל תחט' תדיר וזה טעמם של נאונים שדנו ברבוי הדרך אין לו חזקה מפני שהוא צער בגוף כענין ששנינו איני יכול לישן מקול הנכנסים והיוצאין דאמר סבור הייתי לחובל ועכשיו איני יכול כמו שאמרנו בירוש' וכתיבנ' לה בדוכת' לעיל ומסתברא בחלון שאין לו חזקה כגון מצרי או למטלה מכיון שאינו צריך הוא לסתמה אע"פ שאין לו מכנגדו כדי שלא יאפיל אבל מלמעלן שלא יציץ ויראה ומלמטה שלא יעמוד ויראה אם יש לו שאם אתה מתיר לו היזק ראיה אתה מצריכו לסתמו ולא יהא אלא בבאים שניהן לבנות בבת אחת אינו בדין שנתי' לזה היזק ראיה שגירי הוא וכיון שאינו מצרי להרחיק אין לו למחות בידו לומר סתום או אזיק אותו בגיראי, וראיתי למקצת המחברים האחרונים שטעו בזה.
והוי יודע שחזקת החלונות והזיזין וכל שכיוצא בהן מדבר שאינו אלא נזק ואינו גזל גוף קרקע כגון סמיכת הקירות ורפת וזבל וסיד וכל נזקי פרקי' דלא יחפור ומרזב ומזחילה ודכולהו נטפ' ושופכי אינה חזקת שלש שנים אלא מכי מבריר הזיקה ושתק מחל שלא אמרו שלש שנים אלא משום דתלת שנין מזדהר איניש בשטר הלכך כל החזקות המתקיימות בלא טענה כגון אלו אין צריך שלש שנים אע"פ שאמרו דלאלתר לא הוי חזקה וכן קבלנו מן הגאונים ומרבני ספרד האחרונים ז"ל וזהו שאמרו בהאי כשורא דמטללת' דעד תלתין יומין הויא חזקה כלומר שלא יסלקנה משם כל זמן שכותל זה קיים אבל נפל אין לו במקום כלום ואין לו לחזור ולסמוך עליה ואין חזקה זו צריכה טענה וכבר כתבתי זה למעלה בתחלת המשנה ושלא כדברי הרב רבי שמואל ז"ל שכתב כל הני יש להן חזקה דמתניתין בחזקה שלש שנים.
והא דתנן (ס,א) לא יפחת אדם לחצר השותפים פתח כנגד פתח ופירש הרב רבי שמואל ז"ל אלא משהו ירחיק זה שלא כנגד זה וטעמו של הרב ז"ל משום דאע"ג דכי מרחיק משהו חזו ליה כיון שאינו רואהו כדרך תשמישו תדיר אינו יכול לעכב עליו לפי שאינו יכול לומר לו שלא תסתכל בי לדעת משום דא"ל אי בעינ' לאיסתכולי בך יכול אני לעמוד בחצר ולהסתכל בך ולפיכך אינו יכול למחות בו שהרי אין כאן רבוי היזק אבל לחצר חברו לעולם ירחיק עד שלא יהא יכול לראות בו כ��ל ומה שאמרו זה עושה מעקה לחצי גגו וזה עושה מעקה לחצי גגו ומעדיף ופרש"י ז"ל ושוב לא יראנו להדיא גגין שאינן עשוין כ"כ לתשמיש כיון שהרחיק ברוב הגג אינו יכול לכופו ביותר דא"ל לתשמישת' לא עבידי כולי האי כי משתמשת אשתמש מהאי גיס' ואנא נמי משתמשנ' מאידך גיס'. והוצרכתי לכתוב זה מפני שהטעה מקצת התלמידים, והרב אב בית דין ז"ל פירש מעדיף עד שלא יראו זה את זה כלל כפי רחוק הגגין ואורכן, ועיקר.
ושנו בתוספתא (ב,ה) איזהו חלון הצורית כל שראשו של איש יכול ליכנס בתוכה דברי ר"מ ובלבד שתהא לה מלבן או צורת פתח וכן היה ר' מאיר אומ' לא יפתח אדם פתח על גבי פתחו של חברו חלון על גבי חלונו של חברו פתח על גבי חלונו של חברו וחלון על גבי פחתו של חברו וחכמים מתירים ובלבד שירחיק ד' אמות ולא נתברר אם הרחקה זו מזה כנגד זה או היא מלמעלן כדקתני על גבי וכענין ששנינו החלונות מלמעלן ד' אמות. + +Daf 59b + +מתניתין: לקח בית בחצר אחר לא יפתחנו לחצר השותפין. ראיתי לפרשה בפירוש מבואר על דעת רבינו הגדול ז"ל כפי שפירשה בתשובותיו ומקצתה בהלכות ועדיין מערערין על דבריו הוי יודע דמעיקרא קס"ד בגמרא לפרוכי מתני' הכי לקח בית בחצר אחרת לא יפתחנו לחצר אחרת אע"פ שיש לו בה שתוף מתמת בית אחר שנמצאו לו עכשיו שני בתים פתוחים ויש לו בה שני בתים ותחלה בית אחת ופתח אחד בלבד היה לו בה ויכולין השותפין לומר לו עכשיו אתה נוטל שמנה בחצר ומתחלה לא היה דינך ליטול אלא ארבע וכן אם רוצה לבנות עלייה על גבי ביתו ולעשות לו סולם ופתח בחצר השותפין ולא יפתחנה כלל לתוך ביתו יכולות לעכב עליו מפני שדינ' של עלייהו כגון זו ליטול ד' אמות.
אלא אם רצה בונה חדר לפנים מביתו, פירוש למאי דקס"ד השת' היה צריך לומר שחדר זה הוא כעין אותו חדר ששנינו בהמוכר את הבית שהוא דומה ליציע ואע"פ שיהא לו פתת בחצר אינן יכולין לעכב עליו מפני שאין דינו אלא כיציע שאינו נוטל ד' אמות בחצר כמו ששנו בתוספת' היציע והדות והעלי' אין להם ד' אמות ובונה עליה על גבי ביתו ופותחה לתוך ביתו וכיון שהיא פתוחה לתוך ביתו אין לה ד' אמות בחצר שיכול הוא לפרק נשאו ולהכניסו בפחתו של בית וכן הדרך ואע"פ שיש לה פתח לעלייה בחצר שכך הוא. דרך כל העליות אין השותפין מעכבין אותו מפני שאין לה ד' אמות בחצר מפני הטעם שאמרנו ועליה שנינו בתוספת' שאין לה ד' אמות כך יש לפרש משנתנו גם יש לה פנים אחרות לפיכך שאלו בגמרא מאי טעמ' והשיבו לא משום חלוקה דחצר דאי הכי מאי איריא לקח בית אפילו בביתו נמי אלא מפני שמרבע עליהן את הדרך כלו' שהיום או מחר ישכירנו לאחרים או מעכשיו יושב אכסניי' הרבה בביתו כיון שיש לו פתח אחר בחצר ולא יכנסו דרך ביתו מה שלא היה יכול לעשות מקודם לכן והדרך מתרבה עליהן ואפילו היכא דליכא משום הלוקה דחצר כגון דהוו ליה בביתו שני פתחים ורוצה לסתום אחד מהם א"נ דהוה ליה לדידיה בר תמני ומשוי להו השת' תרי בר ארבעי חד לביתו וחד לבית שלקח א"ה מעכבין עליו משום רבוי הדרך והקשו אי הכי סיפא דקתני ואם רצה בונה את החדר לפנים מביתו ובונה עליה על גבי ביתו ופותחה לתוך ביתו זה לא מדבה עליהן את הדרך שכיון שיש לעליה פתח וחצר יכולין השוכרין ליכנס דרך אותו פתח ועשוי הוא להשכיר כיון שאין צריכין להכנס דרך ביתו של זה וכן חדר נמי קשי' ליה דאי כעין יציע פשיטא ועוד דכיון דקשיא ליה מתניתין לא מרחיק בחדר לחפוקי מסתמיה ודעת המקשה היה שטעם משנתנו מפני ד' אמות של חצר כפי מה שפירשנו.
ומפרקינן מאי חדר, שחלק חדרו לשנים כלומר חדר זו אין לו פתח בחצר השותפין ולא לחצר שלו שפתוח לזה החצר של שותפין אלא פתחו בתוך הבית הוא ואין לו פתח במקום אחר והיינו שחלק ביתו לשנים ועשה מאחד מהן חדר.
וה"ה ללוקח מאחר בית לפנים מביתו ופתחו לתוך ביתו ולא עשה לו פתת בחצר השותפין וסתם הפתח שהיה לו באותה חצר אחרת שהכל בכלל חלק חדרו לשנים ומאי עליה אפתח בלומד שאין פתח בחצר כלל אלא דרך ארובה עולין לה וכיון שאין נכנסין בה אלא דרך הבית אינו עשוי להשביר לאחרים שיעברו דרך עליו ואין השותפין יכולין למחות בידו, זהו פירוש השמועה שפירש רבינו הגדול ז"ל.
וכך מצאתיה בתוספתא. יש לו גג ברשות הרבים ומבקש לבנות על גביו עליה לפותחה לחצר השותפין יכולין לעכב על ידיו מפני שמרבה עליהן את הדרך כיצד הוא עושה עושה לו לול ופותחה לתוך ביתו ע"כ וזה מפורש כמו שפירשנו שאם רצה לפותחה בתוך ביתו ויעשה לו לול שיעלה לה דרך ביתו בלא שיפתח לה פתח לחצר השותפין עושה.
ועוד תניא בתוספתא (ב"מ יא,ח) בנה בית לפנים מביתו וקנה גינה לפנים מגינתו (או) [אין] לו בחצר אלא ד' אמות בלבד חלק בית לפנים מביתו וגנה לפנים מגנתו אין לו בחצר אלא ד' אמות ולא יפתחם לחצר השותפין אבל פותחם לתוך שלו פירוש קנה בית בחצר אחרת או גנה אחרת לפנים משלו אין לו בחצר אלא ד' אמות כיון שהן פתוחות לתוך שלו לפיכך לא יפתח להן פתח בחצר השותפין אבל פותחין לתוך שלו כלומר לביתו הפתוח לחצר השותפין שאין בזה דין רבוי הדרך, ותו לא מידי. + +Daf 60a + + הא דאמרינן אבל פותח הוא לרשות הרבים פתח כנגד פתח וחלון כנגד חלון, משום דא"ל סוף סוף הא בעית לאצטנועי מבני רשות הרבים בשהן נמוכין וסמוכין לקרקע קאמר ולא כדברי הרב רבי שמואל ז"ל שאמר רוכבי סוסים וגמלים רואין בתוך חלונותיך שהרי אמרו בהדיא בפרק קמא בשני בתים בשני צידי רשות הרבים דלא מצי למימר ליה סוף סוף הוא בעינן לאצטנועי מבני רשות הרבים משום דא"ל בני רשות הרבים ביממא חזו ליה בליליא לא חזו לי וכולה מילתא בדאיתא התם כ"ש דיכול למימר ליה בני ר"ה כי לא רכבי גמלי לא חזו לי.
אלא הכא בדחזו ליה בין רוכבין בין מהלכין כי מעייני וכי לא מעייני ביממא ובליליא כגון שהיה פתחו נמוך וחלונו נמוכה וכל שהוא קטן ואין אדם נכנס ויוצ' בו נקרא חלון בכל מקום ומשכחת לה כגון שהיה רשות הרבים גבוה ואין זה צריך לפנים. + +Daf 60b + + + +Daf 61a + + + +Daf 61b + +המוכר את הבית לא צריכא דאע"ג דמצר ליה מצרי בראי. יש לפ' דיציע נמי אי מצר ליה מצרי בראי לא קנה וה"ק דלהכי תנא חדר לאשמועינן ממשנה יתירה דאפילו היכא שמצר ליה מצרי ברא' איירי מתניתין ואפילו ביציע נמי ורישא בחד גונא וסיפא בחד גונא לא מוקמינן ויש לפרש דדוקא בחדר אבל ביציע אי מצר לו מצרי בראי קנה הכל דברי רבינו בהלכות נרחין כן ומדלא אוקימנא בדלית ליה ארבע אמות שמע מינה בחדר נמי כל אימת דלית ביה ארבע אמות לאו חדר הוא ומדו'. +לא צריכא דרובא קרו לבית בית ולבירה בירה ומיעיטא קרו לבירה נמי בית מהו דתימא כולה זבין ליה. פירוש משום במס' ליה מצרי בראי ואיכא נמי דקרי ליה הכי קא משמע לן פירש הרב רבי שמואל ז"ל והדמים מודיעין ליכ' למימר משום דקרקעות אין להם אונאה ואינו מחוור ואעפ"כ אין דרך בני אדם ליקח בית בדמי בירה והתם איכא למימר גזרת הכתוב הוא דומי' דשטרות.
ואחרים אמרו משום דקיימא לן ברבנן דאמרי אין הדמים ראיה וכיוצ' בה נמי במסכת בבא קמא לא צריכ' דרובא קרו לכד כד ולחבית חבית וכו' מהו דתימ' ליזיל בתר רובו קמ"ל שאין הולכין בממון אחר הרוב ולא אמר ניחזי דמי היכי.
וקשי' להו הא גבי שור ונמצא נגחן מקשינן לקמן וליחזי דמי היכי ואיכ' דמפרקי לה הכי ודאי כרבנן קיימא לן דאמרי אין הדמים ראיה גבי צמד ובקר כיון דאיכ' דקרו לצמד צמד ולבקר בקר לא אלימ' הוי ראיה דאמר להו אלא הכי קרינא להו והיה לך לפרש והוא הדין והוא הטעם לבית ובירה ושדה ובקעה דשמעתין והתם גבי שור ונמצא ננחן היינו טעמ' דאמרינן וליחזי דמי היכי כיון דחד שמא אית להו לשור תם ולמועד והאי גברא עביד דזבין להא ולהא אע"ג דרובא לרדיא זבני הוו דמים ראיה דלגלויי מילתא בעלמא הוא וזה תירץ ה"ר שמואל ז"ל וכך אמרו דמשום הכי לא קשיא מהא דבפרק המניח את הכד דאפילו יהב ליה דמים דחבית נמי כיון דלאו חד שמא הוא מצי למימר מוכר אנא לכד נמי חבית קרינא לה ואע"פ שהוא בא לשנות עליו עיקר הלשון.
והיינו טעמ' נמי דלא אזלינן בתר רובא לרב דאזיל בתר רובא גבי שור ונמצא נגחן משום דאיכא למימר כי אזלינן בתר רובא הני מילי היכא דכולי עלמא קרו לה בחד שמא ורובא דעלמא להכי זבני כגון הך דשור ונמצ' נגחן אבל במידי דאית להו תרי שמות אע"ג דרובא דעלמא קרו ליה הכי לא אזלינן בממונא בתר רובא ולא נהירא לן.
ואיכא מ"ד דהתם בפרק המניח את הכד לא מצינן למימר וליחזי דמי היכי שאין ביניהם מחלוקת בדמים אלא שלוקח אומר חבית אמרת לי וחבית אתה חייב ליתן ומוכר אומר כדין אני נותן לך לפי דמיך שכד מכרתי לך וההיא דבפרק המוכר פירות היינו טעמא דאקשינן וליחזי דמי היכי משום דהמוכר מוחזק שקבל הדמים וללוקח איכא רובא ולהכי אמרינן וליחזי דמי היכי שאם הם דמי רדיא הרי דמי' ורובא מסייעי ללוקח ובהא אפילו רבנן מודו דהדמים ראיה ואם הם דמי נכסתא הרי דמים והחזקה מסייעי למוכר ובהא נמי אפילו רבנן מודו דהדמים ראיה אבל הכא מאי אמרת אי דמי בירה הוא הרי דמים מסייעו ללוקח ורובא וחזקה למוכר ואין הדמים ראיה דקיימא לן כרבנן.
ולמקצת נוסחי דלא גרסי גבי צמד ובקר דרובא קרו לצמד צמד אלא הכי גרסינן דאיכא קרו לצמד צמד ולבקר בקר לא אמרינן הדמים ראיה אפילו לבטל חזקה לחודה אבל היכא דמסייע' ליה רובא הוו ראיה.
והרב רבי שמואל ז"ל פירש בפרק המוכר פירות דהכי מקשי היכי אמר שמואל יכול לומר לו לשחיטה מכרתיו לך והא מכל מקום מקח טעות הוא שאם מכרו לרדיא הרי נגחן הוא ואם לשחיטה כיון שנתן לו דמי רדיא בטול מקת הוא שיש בין דמי נכסתא לדמי רדיא יותר משתות וזה הפי' למי שגורס התם ולחזי דמי היכי שאע"פ שהיה לו לומר כגון דזבין ליה בדמי נכסתא לא ניחא ליה דאי הכי כי לא נמצא נגחן הוי לרב מקח טעות כלומר ביטול מקח ולהכי אוקמה (דעיקר) [דאייקר] בשרא אבל למי שגורס אי דמי נכסת' לנכסתא אינו עולה והוא צריך ליפרוק במה שאמרו אין הדמים ראיה כמו שכתב שם הרב רבי שמואל עצמו זכרונו לברכה. +מיעוט ארעתא תרי. ואיכא דקשיא ליה מההיא דאמרינן בב"מ למרפק ביה פרדיסי רפיק ואזיל כל פרדיסי דאית ליה והכא אמרינן מיעוטא ארעתא תרי ואיכא למימר דהתם השואל מוחזק.
ואיכא נוסחי דכתיב בהו למרפק פרדיסי רפיק ביה כל תרי פרדיסי דאית ליה ואחרים חלקו בין פרדיסי לפרדיסאי ובין ארעתא לארעתאי, ובהלכות רבינו הגדול ז"ל כתוב שם פרדיסאי. +ואי אמר ליה נכסי אפילו בתי ועבדי. משמע אבל מטלטלי לא וכן פירש הרב רבי שמואל ז"ל וקשיא מפרק מי שמת גלימא איקרי נכסי אלמא מטלטלי בכלל ואיכא מאן דאמר התם נכסאי הכא נכסי דנכסאי משמע כל דאית ליה אי נמי התם במתנה הכא מכר ועין יפה דמתנה מרובה והרב רבי שמואל ז"ל כתב כאן שאם אמר כל נכסי אפילו מטלטלי בכלל וכן כתב רבינו הגאון ז"ל בספר המקח ומיהו בפרק מי שמת לא גרסינן בנוסחי כל נכסי אלא אמר נכסי לפלניא גלימא איקרי נכסי וכו' וכל נכסי הא גרסינן בפר"ח ובהלכות רבינו ז"ל. ויש לפרש אפילו בתי ועבדי והוא הדין למטלטלי ואגב הנך דלעיל נקטה, וכן עיקר. +מצר לו מצר אחד ארוך וכו' ומצר אחר קצר. על כרחי' מדאמר רב אסי ויקנה כנגד ראש תור ולקמן בסמוך אמר רב אסי מצר לו שלש מצרים ומצר רביעי לא מסר לו לא קנה אלא תלם א' אית לן לפרושי כגון שמצר לו מצר רביעי בצד הארוך ואמר רב אסי ויקנה כנגד ראש תור שכיון שמצר לו מצר רביעי לכך מצר לו שיקנה באורך אותו מצר ארוך כשיעור משך רביעי וכיון שלא מצר שלישי אלא קצר אינו קונה אלא כנגד ראש תור.
ואי קשיא אי הכי מ"ט דרב השתא אי לא מסר ליה מהאי מצר קצר כלום קני כולה שדה השתא דמצר ליה מניה לא קני אין הכי נמי דהתם כל מה שבתוך שלש המצרים הקנה וכאן כיון שסיים לו קצר כנגדו בלבד קאמר. +ושתיק רב. וכתב רבינו תם זכרונו לברכה דשתיקה כהודאה דמי וכך שמעתי דכל היכא דשתיק להו לרב כהנא ורב אסי מודה להו ולא אמרינן משום דלא חש לה דכיון דרב כהנ' ורב אסי לגמריה דרב צריכי לסבריה לא הוו צריכי מיחש הוא חאי' להו וכי שתיק אודויי אודי להו ורבינו הגדול ז"ל סמך אדרב מדחזינ' לסוגי דשמעת' דאזלא הכי דקאמרינן ומודה רב אלו הדר ביה לא שקילי וטרו אליביה, לפי' כתב בהלכות כל הסוגיא.
ויש מביאין ראיה דשתיקה כהודאה דמיא מדאמר בכה"ג במציע' א"ר ספינה אגרה ופגרה אמרי' ליה רב כהנא ורב אסי לרב אי אגרה לאו פגרה ואי פגרה לאו אגרה ושתיק רב ומקשה רב יוסף מ"ט שתיק רב ש"מ דהא דשתיק משום דאודי להו ולא משום דלא חש לה וכן במסכת ביצה גבי אפרוח וכו' אמרינן הכי ואין זו ראיה דדילמא רב אגמריה סמיך ולא הדר בהו ומיהו מקשא קשי' ליה.
ואף ר"ח ז"ל עצמו מודה בזה, שכך כתב, ואע"ג דאמרינן ומודה רב לא אמרן בהא בלחוד מודה ובזולתו זה חולק שאין הדבר מראה כי שתיקתו מפני שהקל במה שהקשו לדבריו אלא מפני שלא מצא תשובה הוא ולא אמרו ומודה רב אלא לברר כי בזה מודה להם ובזולתי זה לא מצא ראיה אלו דברי הרב ז"ל וכשתמצא לומר שהוא כן מ"מ כיון שלא חזר בו אגמריה סמיך ולא מפקינן לה מהלכתא וכל שכן הכא דכיון דסוגין כותיה משום קשיא לא דחינן מימריה ומשמע לן דספיקא היא.
ורבנן (נמי) דגמרא נמי מספקא להו מדגרסיגן בבבא קמא תא שמע דההוא גברא דשאל נרגא מחבריה וכו'. שמע מינה אין שמין אדרבה מדאמרי ליה רב כהנ' ורב אסי לרב דינא הכי ושתיק שמע מינה שמין ולא אסתיים התם לרב אי שמין או אין שמין אלמא ספיק' דגמ' היא אי קבלה אי לא ואי לא קבלה אין הלכה כתלמיד במקום הרב והיינו דאיצטריך גמרא למיפסק והלכתא כרב כהנ' ורב אסי אלמא לא הדר ביה רב הלכך לחומרא אזלינן באיסורי בדינייהו ובדיני ממונות המוציא מחברו עליו הראיה כדעת רבינו הגדול ז"ל. אחרי כן מצאתי בנוסחא ראשונה שלו שהיתה מוגהת בכתב ידו וכתוב בה והלכתא כרב כהנ' ורב אסי ונראה שחזר בו, וכן דעתו במס' סוכה כרב. + פי' לא מובלע, שאין המצר הרביעי בתוך שתי השדות ומובלע ששתי השדות שמצר לו ארוכים כנגד השדה שלו וכנגד המצר שנמצ' אותו המצר הרביעי שהוא שלו נבלע בהם ופירוש מצר בכאן הוא מקום פנוי בסוף השדה שאינו נחרש ונזרע ופעמים יש בו אילנות כי ההיא דאמרינן התם החזיק במצר מהו המצר והחצב מפסיקין בנכסי הגר והיינו דקאמרינן בשדה לא שייר ולא מידי אלא במצר שאינו מכלל השדה כפי מה שפירש הרב ר' יוסף הלוי ז"ל בשם רב'נו הגדול ז"ל אבל הפירוש שפירש הוא דפלגי לה בד' פלגי בקור נזול כמו שצייר בפי' אינו נכון, ולא כיון לדעת רבו ז"ל. + ובמה שכתוב בנוסחאות הגמ' ושמעינן מהני תרי לישני דרבא וכו', ולישנ' דמר רב יהודאי גאון ז"ל הוא, קשי' לי, דכל ספיקי במוכר ולוקח המוציא מחברו עליו הראיה הוא וכל פלוגת' דמספק' ותיקו דגמ' קולו, לתובע ותומר' לנתבע הוא וקרקע בחזקת בעליה עומדת אלא י"ל שקבלה היא ביד הגאון ז"ל בוו ומרבנן סבוראי קבלו פסק זה כמו שקבלו אחרים כגון מיפך שבועה וחיורי דאלו בעלמא הלכה כלישנא בתרא פסקינן והוצרכתי לכתוב זה שלא ילמדו ממנו לשאר ספיקות ותיקו שבתלמוד כמו שכתבתי בפרק שנים אוחזין (ב"מ ו' ע"א). + +Daf 62a + + + +Daf 62b + + + +Daf 63a + +האומר תנו חלק לפלוני בכור וכו'. אף על פי שרבינו האיי גאון ז"ל פירשה, אין לנו בה אלא דברי רבינו יצחק אלפסי ז"ל דהילכתא היא ולא גמרינן מינייהו משום דרבנן קים להו בהני שיטורי ודילמא חזו דאורח ארעא ששמנה משתתפי' ולוקחים בור לחבית ומספיק להן ולקדרה שנים עשר ולטפיח ששה עשר הילכך כיון שאמר זה תנו לו חלק לחבית נותנין לו כשיעור הזה שכך די לו בין שהיה בור גדול או קטן לא חלקו חכמים בדבר שהבור בינוני כך הוא שיעורו. אבל בתנו חלק גמרינן מיניה דהא לאו משום שיעורא ולאו שיעורא הוא דהא לא קאמר למאי ומשום הכי גמרי מינה בגמרא והאי דנקט בור לתנו חלק אגררה דהנך נקט'.
ורבינו חננאל ז"ל כתב דסומכוס לטעמיה דסבר ממון המוטל בספק חולקין עדיין לא תירץ כלום בחבית וקדרה וטפיח דהא מכל מקום ליכא למיקם אשיעורייהו כי היכי דנימא יחלוקו אלא אומדני נינהו ומיהו טעמא דחלק שהיא רביע אפשר לו לפרש מפני טעם זה דכיון דגמרי מינה בגמר' אלמ' טעמ' דמילת' משום משמעותא דחלק הוא ולאו דוקא בכור אלא הוא הדין בנכסי.
ואיכ' דדייקי ליה מדאמר איהו אין פחות, אלמא שמעינהו לרבנן דאמרי אין לו רביע והא דמייתי גמ' ראיה מסומכוס הכי אמר פליגי רבנן וסומכוס בהא ואם כן אין הלכה כסומכוס בזו דקיימא לן כרבנן דפליגי עליה התם ואמרי זה כלל בדין המוציא מחברו עליו הראיה ועוד שלא אמר סומכוס ממון המוטל בספק חולקין בכיוצא בזה אלא היכא דאיכא ריעותא גבי מוחזק כדמוכח בפ"א אי נמי בבהמה העומדת בסימטא כדאית' בב"מ אבל במוכר דעלמא שהוא מוחזק ולא גריע טענתי' בשמא המוציא מחבירו עליו הראיה דמאן דכאי' ליה כיבא איהו אזיל לגבי אסיא, ורבינו הגדול ז"ל כתב דהילכתא כותיה וכל הפורש ממנו כפורש מחיים.
עוד כתב רבינו חננאל ז"ל קיימא לן דהני שמעתא דרבה והא מתניתא דסומכוס בהקנאת מתנה דייקי אבל במקח וממכר בענין הזה הדמים מודיעין ואנו עתידים לפרש הדמים מודיעין במקומו ולא מצאתי לו פירוש במקומו לזה אבל ראיתי לו שכתב בריש פרק המוכר פירות (בבא בתרא דף צ"ב) ומדאקשינן וליחזי דמי היכי נינהו אי דבשרא חי דרדיא ופריק כגון דאיקור בשרא וקם כרדיא ולא פריק אין הדמים ראיה שמע מינה שהדמים ראיה לבטל המקח בעידנא דמוכח ובכדי שאין הדעת טועה ונראה שהוא סבר לפסוק הלכה כלישנא קמא דאיתמר התם מאי אין הדמים ראיה נמי ביטול מקח ולא משום דין בטול מקח אלא כדין מקח טעות ואפילו במקרקעות נמי בטול מקח שיכול לומר סבור הייתי שאקנה כך וכך והרי הדמים ראיה ואף ע"פ שאינו יכול להוציא מידך בראיה זו כיון שעל דעת כן לקחתי הרי המקח בטל משום מקח טעות ואין הסוגיא נראית.
ובספר המקח (שער כב) ראיתי לרבינו האיי גאון ז"ל שהוא סובר כן במתנית' דסומכוס דליתה אלא במתנה אבל במכר לפי חשבון הדמים בדקדוק הוא נוטל אבל שמעתתא דרבה פרש במכר נראה שהוא סובר דהתם כיון שהזכיר פלגא או מצר ארעא דמיניה פליגא אין מחשבין לו לפי דמים בדקדוק אבל האומר חלק בקרקע שלי אני מוכר לך בכך וכך ה"ק חלק ששוה הדמים הללו אני מוכר לך ולפיכך אמר שאין הולכין בזה בכדי שאין הדעת נוטה אלא לפי הדמים נוטל בדקדוק ובחקירה ומיהו אם בכדי שאין הדעת נוטה אף בשמעת' דרבה הדמים מודיעים שאין דברי הגאון ז"ל חולקין על סברת רבינו חננאל בזה.
ובתוספ' (ו,ה) ראיתי שהיא שנויה שם במכר והכ' גרסי' לה סומכוס אומר המוכר חלק לחברו וכו'. ולדברי רבינו חננאל ז"ל אפשר לומר בריתא בכדי שהדעת טועה ושמא אף לדעת הגאון לכך החליפו בגמרא ושנאוה במתנה סתם ודינו של ר"ח קרוב הוא לעניות דעתי להיות הדמים ראיה בהנך שמעתא כולהו אף לקיים המקח כמו שאמרו בתורא דרדיא וקרון ופרדות, ויתברר לך מדברינו בפרק המוכר פירות לקמן בסייעתא דשמיא. +והא דקתני ואם אמר לי וליורשי מת יחזי' לבניו. הא בסתמא לי ולא ליורשי משמע פי' הר"ר שמואל ז"ל משום דכיון דמשום יתור לשון הוא דאמרי' דשייר מקום מעשר די לו אי אהני יתורא למה שפיר' והיינו לעצמו ומן הטעם הזה יצא לו בהא דאמרי' שאם רצה להוציא בה זיזיו מוצי' או לבנו' עליה על גבה דדוקא הוא עצמו אבל בנו אין לו רשות בכך ואין טעמו מחוור שאין הדבר משום לשון מיותר אלא משום דמאן דמשייר לנפשיה בעין יפה משייר כדאית' בפ' מי שמת (בבא בתרא דף קמ"ח ע"א).
ונראה לי שלא אמרו לי ולא ליורשי אלא במשייר לעצמו פירו' מה שמכר ונתן כגון דקל ופירו' שלי דדמי למעש' שלי דהא זבין שדה ודקל ולא שייר אלא פירות בשל אחרי' שאע"פ ששייר בגוף קנין גמר לפירו' מיהו גוף ודאי דלוקח הוא כדקיימ' לן גבי מת הבן בחיי האב וכיון שכן הוה ליה בתנאי ולי ולא ליורשי משמע כענין שאמרו על מנת שתתני לי מאתים וכו' לא נתנה זקוקה ליבם וכו' אבל בעל מנת שדיוטא העליונה שלי וכן במשייר אילנות לפניו דשייר קרקע כיון דדבר מסויים שייר לעצמו הרי יורשיו כמוהו ואף על גב דקאמר לי שלא נכנס בכלל מקחו של לוקח אלא משויר הוא למוכר ואף היורש יורשים. +אמאי והא אין אדם מקנה דבר שלא בא לעולם. לפי דברי הרב ר' יוסף הלוי ז"ל שאמר דמכל מקום המכר מתבטל כיון שלא נתקיים התנאי כך פירושו היכי אמר' מעשר ראשון שלי דמשמע שתנאו קיים והמקח קיים והלא אין אדם מקנה דבר שלא בא לעולם וכיון שאי אפשר להתקיים תנאו המכר בטל הוא מעכשיו אבל מה שאמר הוא ז"ל שהמקח קיים והוא שיתן אלא שאין הלוי זוכה בו להוציאו מיד אחר, אינו מחוור.
ויש לפרש דמעיקר' נמי קים לן דהא לאו תנאם אלא שיורא הוא שכיון שבמה שמכר שייר אינו דומה לאומר על מנת שתתן לי כך וכך מעשר בכל שנה דהתם ודאי המכר מתבטל אם לא נתן אבל כאן שאומר לו על מנת שמעשר ראשון שלי רוצה לומר שהוא משיירו לעצמו ולא מוכרו ואינו כתולה ממכרו במעשר הילכך אע"פ שלא נתן אין המכר מתבטל לכך ולפיכך הקשינו בגמ' והא אין אדם מקנה דבר שלא בא לעולם וכיון שכן אינו יכול לשייר לעצמו אף המעשר שאינו בעולם כשם שאינו יכול למוכרו לאחר. +ומפרקינן שאני שיור דמקום מעשר שייר לפירותיו. ובפירוש רבינו חננאל ז"ל מצאתי כך וסוגיא דשמעתא סלקא טל מנת שיור' הוא ורבינו הגאון נ"ל כתב בספר ��מקח לא שנא שיתנ' על הלוקח בלשון חוץ או ששייר בלשון על מנת הכל שיורא כדאמרינן מקום מעשה שיורי שייר ומדמי לה נמי כההוא דגרסינן בחולין (דף קל"ד) גבי על מנת שהמתנות שלי דמר סבר על מנת כחוץ דמי ומר סבר על מנת לאו כחוץ דמי הוץ שיורא על מנת לאו שיור' וזו ראיה לפירושי דהתם אפילו למאן דאמר לאו שיורא הוא אין ממכרו בטל דהא תניא על מנת שהמתנות שלו נותנין לכל כהן שירצה ובדדמי להא איתמר דע"מ חוץ הוי בנזירות פרק שני (יא,א). +על מנת שדיוטא העליונה שלי דיוטא העליונה שלו. פי' הרב רבי שמואל ז"ל דיוטא הוא גג שיש לו מעקה גבוה עשרה טפחים ורב נתן בעל הערוך ז"ל פירש דיוטא עליה כדרך הפירוש של הרב ר' שמואל ז"ל.
ודיוטא העליונה שלו למאי הילכתא ורב זביד אמר שאם רצה להוציא בה זיזין מוציא. פירש הרב רבי שמואל ז"ל שאם רצה להוציא זיזין על החצר שמכר מוציא.
ופירוש זאת אומרת, כלומר כי היכי דאמרינן גבי מעשר שאם התנה בדבר שאין תנאו מועיל לו אמרינן לא לחנם התנה אלא במה שמכר שייר ה"נ אף ע"ג דלא שייר בחצר כיון שלא היה צריך לתנאי זה שהרי אפי' בסתם לא מכר את הגג בזמן שיש לו מעקה ואתני עליה אמרינן אהני תנאיה לאפוקי זיזין בחצר אע"פ שמכרה.
אלא לר"פ, דאמר שאם רצה לבנות על גבה בונה ומפרשינן לקמן דאי נפל הדר בני לה כלומר שאם נפלה הדיוטא יחזור ויבנה אותה כמו שהיתה מאי זאת אומרת שהרי לא שייר מקום אחר וצ"ל זאת אומרת לאשמועי' דיתור לשון מהני מהני' היא ומודה ר' עקיבא בזמן שאמר לו חוץ מאלו שאין צריך ליקח לו דרך ומבריית' לא שמעינן טפי ממתני' ומאי זאת אומרת.
ושאל הרב לעצמו ז"ל ל"ל תנאה, כי היכי דלא לימא ליה להך דיוטא הוא דמשתעבדנ' לך ביתאי ולא לאחריתי בלאו ה"נ לא מצי למימר ליה הכי דתנן בב"מ בפרק הבית והעליה של שנים שנפלו ואמר בעל העליה לבעל הבית לבנות והוא אינו רוצה לבנות וכו' אלמא בלא תנאי נמי היה חייב לבנות וניחא ליה לרב ז"ל דהתם באחין שחלקו משום דא"ל אידור בה כדדרו אבהתיה אי נמי דאתנו אהדדי. אלו דברי הרב ז"ל.
ודינו ופירושו מתמיהין בעיני, שאף באחין שחלקו יתחייב הרב ז"ל לומר כן שאם נטל זה בית וזה עליה ונפל אור אע"פ שאמרו שחלקו זכו בשדה זכו כולן הרי אמרו לקוחות הן ואין להם דרך זה על זה אלמא זו היא עין יפה שלהם שלא יהא לאחד מהם דין ודברים בחלקו של חברו.
ועוד שלפי דברי הרב ז"ל אף הלוקח עליה מחברו ונפלה אינו חוזר ובונה אותה כדאתמר גבי משכיר דא"ל זה נפל אור ורמיא נמי ללוקח שני אילנות שאם מתו אין לו קרקע ולפי' לא העמיד משנת הבית והעלייה בלוקח וא"ת כי לקתה מדת הדין אבל ודאי לא נאמרו דברים הללו אלא בלוקח אילנות משום דכל אימת דלא תשיבי כשדה אילן כורכמא רישק' נינהו וא"ל עקור כורכמך רישקך זיל כדאיתמר עלה בפרק חזקת הבתים אבל גבי בית ועליה בין שמכרה לאחר בין ששיירה לפניו יש לו קרקע כלומר שאם נפלה חוזר ובונה אותה ולא עוד אלא שאם אין לו לא לזה ולא לזה לבנות התחתון נוטל שני חלקים והעליון שליש כדאתמר התם משום דכמה מפסדא עליה בבית תלתא הילכך אית ליה תלתא ומההיא נמי שמעינן דעליה יש לה קרקע הילכך הקונה עליה קנה קרקע וכל שכן במשייר לעצמו דהא מכתשה בבית ואי לא שייר ושעבדיה לקרקע לכליה א"ל טול עלייתך שקול וזיל וכן הדין באחין שחלקו ואלמלא היה דינו של הרב ז"ל אמת לא היו ראשונים שותקין מלהעמיד משנת הבית והעליה בשהתנו ומה שהביא הרב ז"ל משכיר אינו ענין, שאפילו במשכיר בית אמרו כן בב"מ (קג,א).
ועוד הוקשה לי בפירושו דאי הכי לא קשי' זאת אומרת לרב פפא שהרי יתור הלשון מהני שהקרקע שמכר לו ישתעבד לו לדיוט' אחרת ששייר בקרקע שעבוד זה כשם ששייר מע"ש מקום מעשר ואין בין זה לזה הפרש של כלום ומה שאומר מתניתין היא לרב זביד נמי מתניתין היא שהרי מכר את הבית לגמרי ויתור לשונו מהני לו לשייר בו מקום דרך כמו ששייר בכאן מקום בחצר ועוד היאך לשון הגמרא מסכים לפירושו היה לו לומר שאם נפלה חוזר ובונה אותה והיאך הזכיר במקום דיוטא עליה אי נמי לא יזכיר לא עליה ולא דיוטא דעלה קיימינן וכן נמי היה לו לומר על גבו שהבית לשון זכר הוא.
ועוד דלקמן (בבא בתרא סד,א) קס"ד שאם רצה לבנות עליה אחרת על גבי הדיוטא יבנה ויוסף כבדות על הבית לפי פירושו ואם כן האיך הקשה ל"ל ע"מ וכי בלא ע"מ יכול להוסיף כבדו' והרי הבית והעליי' של שנים שנפלו שאינן שומעין אפילו למעט בחלונות או לסבך בשקמים או להגביה וכל שכן זה בהא תלמוד השת' נמי קאמרינן דמסתמ' לא קני עומקא ורומא ואפילו הכי אם נפלה אינו חוזר ובונה אותה אלא משום תנאי דעל מנת ועוד כשתירץ לו דאי נפלה הדר בנה לה ופירשה לדרב פפא בפנים חדשות היה לו לפרק בגמ' שכן דרך התלמוד, ולא באו לסתור ולסמוך על פירושו של הרב ז"ל.
ועו' הקשה עליו ר"ת ז"ל אחיו ז"ל היאך א"ר זביד אם רצה להוציא בה זיזין מוציא כלו' על החצר מי מכרה לחצר זו והלא המוכר את הבית לא מכר את החצר ואם במשכיר בית וחצר היה לו לפרש ועוד השיב שאין הדיוטא עליה מדאמרי' בענין שבת המושיט חייב והזורק פטור ואם הוא גג או עליה הרי הוא רשות היחיד לגמרי.
ופירשה הרב ז"ל לשמעתין הכי, שהדיוטא היא שורת הכותל העליונה כשיש בה בנין באויר, וכן ההיא דמסכת שבת וכן הא דאמרינן בסנהדרין אחד אומר בדיוטא העליונה ואחד אומר בדיוטא התחתונה שמניחין בה חביות באותו בנין הבנוי באויר שהוא דומה ליציע דיוטא העליונה שלו.
ובעינן למאי הילכתא, כלומר אם היה שם דיוטא בנויה פשיטא ומאי זאת אומר' ואם אין שם בנין מה שייר ומהדרינן לעולם שאין בדיוטא שום בנין עסקינן רב זביד אמר שאם רצה להוציא בה זיזין מוציא לחצר שהוא של מוכר שהמוכר את הבית לא מכר את החצר ואם רצה להוציא זיזין באותה שורה שיהו יוצאי' מן החצר שלו מוציא ואף על פי שהוא מכביד על הבית של לוקח בניעוץ זה ובדירתו והוא דר בדיוטא זו כיון ששיירה בפירוש לכך שיירה ואהני תנאיה להכי ומיהו אף ע"ג דלא כתב ליה עומקא ורומא לא מצי לבנות על גבי הבית עלייה משום דלא משתעבד ליה כותלין דלוקח אלא לדיוטא כלומר להשתמש שם בדרך הדיוטות בזיזין אבל לבנות עליהן עליות כולי האי לא קביל עליה ולא מהני תנאיה להכי בסתם.
ורב פפא סבר דלא מצי להוציא בה זיזין ולהוסיף הכבדות אלא שהוא יכול לבנות עליה למעלה באויר כגון על גבי עמודין ולא ישתמש בכותלן כלל אלא באויר ובשילהי שמעת' אוקימנ' לרב פפא שאם נפלה כל הבית כופה לב"ה לבנות ביתו משום הך דיוטא ואף על פי שאין זה משתמש בה מהני לה דלא מיבעית א"נ שהרוח מזיקתו ומפיל בנינו בשהוא בנוי באוי' בלא בית שתחתיו ודוק' משום תנאה אבל בלא תנאה אינו כופה לבעל הבית שהרי אין לו בבתים כלום.
ואקשי' בשלמא לרב זביד היינו דקתני זאת אומרת דכי היכי דהתם משייר מקום מעשה דבלאו הכי תנאיה מיבטיל ה"נ כיון דליתה דדיוטא לא אמרינן לאו תנאה הוא אלא דמשייר מקום דיוט' לסמוך עליה זיזין ולעשות בה דיוטא שייר מקום לדיוטא כדרך ששייר מקום מעשר אלא לרב פפא מאי זאת אומרת דהתם גבי מעשר שיי�� בתנאיה למקום מעשר בגוף השרה שמכר אבל הכא מי שייר בגוף הבית שמכר כלל, ולא דמיאן אהדדי.
כך ראוי לפרש לפי דרך פי' רבינו תם ז"ל, ונכון הוא. וכן תמצ' בכל הנוסחאות המדוקדקות דאי נפל הדר בני ליה כלומר בונה לו המוכר ללוקח ביתו של מוכר ולא גרסי בני לה.
ויש מי שאומר שדיוטא היא עליה שחציה לפנים ברשות היחיד וחציה יוצאה לחוץ ברשות הרבים כי היכי דלא תיקשי לך ההיא דגבי שבת (צו,א). + +Daf 63b + + והא דאמר לא קני עומק' ורומא בסתמא. פי' שאם רצה לבנות על גבה באויר של מעלה או דבעי לחפור בה בור ומחילות תחת הקרקע לא מצי עביד עד שיכתוב לו עומקא ורומא ובירושל' גר' הכי לאיזה דבר כתב לו עומקא ורומא שאם רצה להשפיל ישפיל להגביה מגביה וכן תניא בתוספתא ופי' להשפיל בורות שיחין ומערות ולהגביה לבנות על גבה כך פירוש רבינו נטריה רחמנא. +מהני מארעית תהומא ועד רום רקיע למיקני בור ודות ומחילות. כתב הרב רבי שמואל ז"ל דעד רום רקיעא לא מהני ליה ולא מידי דרומא קני אפילו גג שיש לו מעקה גבוה י' טפחים ומתניתין דחקיה לרב ז"ל למימר הכי מדקתני גבי בור ודות אע"פ שכתב לו עומקא ורומא וגבי גג לא קתני ש"מ אי כתב ליה עומקא ורומא קני.
ואיכא למידק עליה, דכי ס"ד למימר דבסתמא קני עומקא ורומא וא"ה סבירא לן גבי גג גבוה עשרה טפחים דלא קנה כדמוכחא שמעתין בהדיא השתא נמי כי סבירא לן דלא קני עד נאמר בפירוש כי אמר בפירוש נמי לא קני גג גבוה עשרה דהא תלמיד סתמא כי ס"ד דבסתמא קני עומקח ורומא והפירוש למאי דקיימא לן בסתמא לא קני עומקא ורומא שוין הן.
ואיכא למימר הא דלא קנה בסתמא גג גבוה עשרה למאי דאמרינן דבסתמא קני עומקא ורומא משום דקס"ד דגג שאינו גבוה עשרה חשיבא הילכך אהני רומיא לגג שאינו גבוה אבל לגג הגבוה לא דחשיב טפי אבל למאי דמתרצינן כי גבוה עשרה טפחים חשיב כי לא לא חשיב כי גבוה עשרה הוי כאויר ומהני ליה רומא וכי לא גבוה עשרה לא חשיב כלל ובטיל אגב [בית].
וזה שפירשנו לפי הנוסחאות שכתוב בהן, הכי נמי מסתברא מדתני סיפא ולא את הגג בזמן שיש לו מעקה וכו', ואי ס"ד בסתמא לא קני עומקא ורומא מתי איריא כי גבוה עשרה כי לא גבוה נמי אמרי כי גבוה עשרה חשיב, כי לא, לא חשיב. פי' שאינו חשוב כאויר בעלמא אלא תקרה של בית הוא ובטיל.
ויש נוסחאות אחרות שכתוב בהן תא שמע לא את הגג וכו'. ואיס"ד בסתמא קני עומקא ורומא כי גבוה עשרה טפחים מאי הוי אמרי כי גבוה עשרה טפחים חשיב. ולפי גרסא זו אתה יכול לפרש לדברי הרב רבי שמואל ז"ל דהכי מקשי נאי סלק' דעתך בסחמא קני כי גבוה עשרה מאי הוי דהא פשיטא לן דאי אמר הכי בפירו' קני גג אע"פ שגבוה ומאי שנא ומשני כי גבוה חשיב ואף על פי שבסתמא קנה עומקא ורימא לא קני גג זה הגבוה עד שיפרש וכי פירשו ודאי קנה אפי' למאן דסבר דבסתמא לא קנו כדמוכח מתניתין וזה הנוסחא דיקא בדעת הרב ז"ל דאי ס"ד כשפירש לא קנה היאך הקשו דבסתמא יקנה ואעפ"כ אין נוח לו משום דכיון דכי לא כתב ליה עומקא ורומא אף האוי' לא קנה לבנו' עליה ע"ג ביתו כלל וכשכתב לו רומא מהני לאויר למה מהני אף לגג שהרי עומקא אינו מהני לו לקנות שם שום בנין אלא שאם רצה לבנות יבנה ואפי' כשתמצא לומר שקנה גג אפילו גבוה בל' רומ' ממשמעות' דמתניתין אכתי עליה בנויה על גביו לא שמעני שיקנה ויהני רום רקיעא למקנה אפילו עליה, ולא יהו עליות מרווחות פחותות מן הבור והדות שאין נכנסין בכלל לשון עומקא ועוד יהני לדות שעל הגג כעין מקוה שבגג הפרווה (מדות ה,ג).
והרב רבי יוסף הלוי ז"ל כתב, דכי לא כתב ליה עומקא ורומא אינו מגביה ולא חופר בור מיהוא קנה גג הבנוי שם שאינו גבוה עשרה דבטי' בית וכשכתב לו עומקא ורומא יכול לבנות שם כל מה שירצה אבל עדיין לא קנה גג הבנוי בזמן שהוא גבוה עשרה ולא עלי' שעל הבית וכי כתב לו מתהום ארעא ועד רום רקיעא קנה הכל נגמרי ולהך סבר' איכא למימר סיפא דקתני ואע"פ שכתב לו עומקא ורומא אכולה מתני' קאי ואפילו אגג תנא עומקא לבור ורומא לגג והא דקאמרי' בור ודוח ומחילות ולא קאמרינן למעלה גג ועלייה אורחא דמילתא למעלה פירושי מפורשי לה ולא עבידי לזביני סתם והרב רבי משה הספרדי ז"ל פי' מחילות שעל גבי הבית.
והוי יודע שהמוכר בית לחבירו סתם לא קנה עומקא ורומא כשם שאם רצה לבנות עכשיו עליה על גבי דיומדין הרשות בידו כך אם נפל הבית ונעשה הכל אויר אין הלוקח בונה ביתו אלא כמדתו הראשונה ומוכר בונה על גבי דיומדין שהרי האויר משוייר הוא למוכר ומפני שנפל לא נתרוקנה רשות ללוקח וזה אינו צריך לפנים אפילו בשכתב לו עומק' ורומא אם היתה שם עליה על גבי דיומדין כיון שלא קנאה לוקח אותו אויר שיורה משוייר הוא בדאתמר בירוש' המוכר אוי' הורבתו לחברו לא עשה כלום אלא מוכר לו חורבה או משייר לו אויר' וכיון דשיירו משוייר אפילו נפלה חוזר ובונה אותה וכשמכרה לאחר נראה שכיון שאין האויר נקנה ללוקח נפל אזד כדאמרינן גבי משכיר דהא לא קני הכא קנין הגוף אלא אותן עצים ואבנים הוא שקנה אבל בבנויה ע"ג הבית כבר כתבתי בה דעתי שקנה קרקע ואם נפלה חוזר ובונה אותה וכן אני או' בור ודוח או ששיירן בפי' דכיון דארעא אחריתי נינהו מדיוקא דדייקי' בגמרא בפרק המוכר את הספינה משום דאין להם דרך לרבנן הילכך אפילו נפל' חוזר ובונה אותה ויש להם דרך ואע"פ שראיתי לרב רבי יוסף ז"ל דרך אחרת בדברים הללו דרך האמת אין בה שיעור.
ושמעתי שאם אמר מתהום ארעא ועד דום רקיעא ולא אמר עומקא ורומא דלא קני אלא כדין מי שאמר עומקא ורומא בלחוד ותרוייהו צריכי ומשום לישנא יתירה מהני ולא נראה לי כן ושוב ראיתי שאין כן דרך דעת ר"ח ז"ל דהא מסיים מצרים. + +Daf 64a + +ואי ס"ד לא קני. פירוש מדרב פפא מקשי ולא מדרב זביד. +דאי נפיל הדר בני ליה. פי' לבית, וכל שכן לרב זביד כיון שיש לו תשמיש בו הוה ליה כמשייר עלייה. + +Daf 64b + + + +Daf 65a + + הא דתנן מכר [וכו'] לא את התנור ולא את הכירי' ולא את הריחי' ובזמן שאמר לו הוא וכל מה שבתוכו הרי כלן מכורין. ברייתא (סז,ב) פליגא עלה דקתני ובזמן שאמר לו הוא וכל מה שבתוכו הרי כולן מכורין אבל לא את התנור ולקמן נמי תנן במתני' המוכר בית הבד וכו' אבל לא מכר לא העבירין ולא את הגלגל ולא את הקורה ובזמן שאמר לו הוא וכל מה שבתוכו הרי כלן מכורין ואלו בברייתא תניא בין כך ובין בך לא מכר לא את העבירין ולא את הגלגל ולא את הקורה וכו' וכתב עליה ר"ח ז"ל והילכתא בסתמא דמתני' ואע"ג דמתני' חולקת לא חיישינן לה, וכן כתב רב האיי גאון ז"ל בספר המקח לפיכך כתבן רבינו הגדול ז"ל סתם שהלכה כסתם משנתנו, והדבר ידוע. + +Daf 65b + +צנור שחקקו ולבסוף קבעו אינו פוסל את המקוה. פיר' האי צנור דפוסל אינו כעין סלון כמו שאמר הרב רבי שמואל ז"ל אלא דוקא צנור שאינו פרוץ כלומר שהוא עשוי לקבלה ויש לו בית קבול אבל אם הוא פרוץ ושתי רוחותיו אינו פיסל כיון שאינו עשוי לקבלה ותנן במסכת מקואות פ' שלישי סילון שהיא צר מכאן ומכאן ורחב באמצע אינו פוסל מפני שלא נעשית לקבלה שמעינן מינה דצינור שאינו עשוי לקבלה אינו פ��סל ושניני עוד המניח טבלה תחת הצנור אם יש לה לבזבז פוסלת את המקוה ואם לאו אינה פוסלת עד כאן ואם עשוי לקבל בו צרורות פוסל דתנן התם.החוטט בצנור לקבל בו צרורות בכלי עץ בכל שהוא בכלי חרש ברביעית ר' יוסי אומר אף בשל חרש בכל שהוא ירד לתוכי עפר ונכבש כשר פירש שנכב' מאיליו ונתבטל שם עד שאין המים יכולים לשטו' לאותו עפר.
ובס' היראים (כו) מפרש שכבשו ברגל ונתבטל קבולו, וקשי' ליה מהא דגרסי' בעירובין (דף ע"ח ב') חריץ עמוק י' ורוחב ארבע מערבין שנים ואין מערבין אחד מלא עפר אי צרורות מערבין אחד ולא מצרכינן כבישות ותרוץ גבי חריץ שני דהכ' מבטל ליה מתורת כלי.
וזה המקוה שהוא נפסל אינו מקוה שלם כמו שאמר הרב ז"ל אלא דוקא מקוה חסר שאין בו מ' סאה אבל מקוה שיש בו מ' סאה מים כשרים אינו נפסל בשאובה דתנן היו בו מ' סאה ממלא בכתף ונותן לתוכו עד שיחזירו מראיה' למראה מים במסכת מקואות (דף קל"א) ותנן נמי שלש מקואות בזה כ' ובזה עשרים ובזה עשרים סאה מים שאובין והשאוב מן הצד ירדו ג' וטבלי בה ונתערבו המקוו' טהורין והטובלין טהורין פי' שאני או' השנים הראשונים נתערבו תחלה וה"ל מקוה שלם ושוב אינו נפסל בשאובה ותנן נמי התם במסכת מקואות מים שאובין ומי גשמי' שהן מתערבין בחצר ובעוקה על מעלות המערה אם רוב מן הכשר כשר ואם רוב מן הפסול פסול אימתי בזמן שהן מתערבין עד שלא יגיע למקוה היו מקלחין לתוך המים אם ידוע שנפל לתוכו מ' סאה מים כשרים עד שלא יערו לתוכן שלשת לוגין מים שאובין כשר ואם לאו פסול, וכבר כתבה רבינו הגדול ז"ל.
ועוד או' ר"ת ז"ל דאפילו מקוה שאין בו מ' סאה מכונסין אלא בהשק' כגון שיש כאן שתי גומו' עשרים עשרים ולול פתות מזה לזה ונושקין זה את זה בכשפופר' הנאד שהוא ערוב המקואות מקו' שלם מיקרי ולא מפסיל בשאובה. ומביא ראיה לדבריו דתנן בחגיגה חומר בקדש שמטבילין כלים בתוך כלים לתרומה ואתמר התם דוקא בכלי שיש בפיו כשפופרת הנוד ותנן נמי במקואות השדה והתיבה שבי' אין מטבילין בהם אלא אם כן היו נקובים כשפופרת הנור והרי אותן שבכלי שאובין הן ואעפ"כ כיון שמחוברין למקוה טהורין ויש שדוחין דהתם כיון שלא נתלשו ולא נשאבו מעולם כשרין חבל משנתלשו ונשאבו ממש אין השקה מועלת לטבול בהן בכשפופרת הנוד ואין זה נכון, ובתוספתא במסכת מקוו' הכי משמע כדאמרן.
ואיכא דקשיא ליה הא דגרסינן במסכת יומא בגמרא דבני מערב' בפ' אמר להם ים שעשה שלמה בית טבילה לכהנים היא שנ' והים לרחצה בו וקשיא להו ולאו כלי הוא ומפרקי כההיא דאמר ר' יהושע בן לוי אמת המים מושכת לו מעיטם והיו רגלי שולים פתוחים כרמונים משמע דוקא במוציא רמון דנפק ביה מתורת כלי ואמאי בנקב כשפופרת הנוד סגי. איכא למימר שלא כיון לכך אלא כדי שהמים יכנסו לה כעין עיטם בשפע והוא הדין דבנקב כשפופרת הנוד סגי ויש אומרין דהתם שרוב המים נכנסים ונאספי' לתוך הכלי צריך מוציא רמון להוציא מדין כלי לגמרי אי נמי שלא יטמא הכלי בטומאה הנכנס לחובו קודם טבילה.
ואי קשיא הא דאמרן דמקנה שיש בו ארבעים סאה שלמות תו לא מפסיל לעולם בשאובה והא דתנן במסכת מקואות פ"ז מקוה שיש בו ארבעים סאה נתן סאה ונטל סאה כשר ואמר ר' יוחנן עלה במסכת יבמות עד רובו כשר מכאן ואילך פסול ואמאי כיון דהוו ביה ארבעים סאה שלמים כשרים היכי מפסילתו משום שאוב' לח תיקשי ודהתם כעיון שנטל ממנו רובו פסול מפני מראית העין דכיון דנטל ממים כשרין נטל ושאובין נתן ומיהו עד רובו תנינן לקולא לא חיישינן ורש"י ז"ל מפ' לה ביין כלומר שנפל שם יין ולא שנו את מראיו דמפסיל ברוב ושאני פסול יין מפסול מים שאובין וכן הוא ודאי לפי סדר המשנה. + +Daf 66a + +הא דאמרינן פשוטי כלי עץ דטומאה דרבנן. איכא למרמא בה והא פשוטי כלי עץ אשכחן דטמאין מדאורייתא כדאמרינן בב"ק מעץ שמטמא במת אינו דין שטמא בשרץ ואע"פ שהוא פשוטי כלי עץ ולא קשיא דשאני התם שהן ראוין למדרס והכי אמרינן בהדיא בבכורות ואי אין לו תוך לכלי שטף מדאוריית' בר קבולי טומאה הוא והא דומיא דשק בעינן ופריק בהנך דחזו למדרסות.
וכן אם משמשין את החרס ואת משמשיו טמאין מן התורה דתניא בספרא (שמיני ו') יכול שאני מוציא את השולחן ואת הטבלא והדולפקי ת"ל כלי עץ ריבה וכו'. אף אני ארבה את השולחן והטבלא והדולפקי שהן משמשין את האדם ואת משמשי אדם. ודוקא משמשי האדם ומשמשיו אבל משמשין משמשי האדם ואינן משמשין את האדם טמאין מדרבנן, והיינו שמעתין.
וי"א דרישא דספרא אסמכתא בעלמא הוא ואין לשולחן וטבלא טומאה מן התורה אלא בשיש לה בית קבול והכי מוכח במנחות ואם אינן משמשי' לא את האדם ולא את משמשיו זה ברור הוא לדברי הכל שהן טהורין לגמרי והיינו דאמרינן במסכת סוכה גבי הוצין בזכרים כשרה ואמרינן נמי גבי מחצלת עשא' לסיכוך מסככין בה ועוד מביאין ראיה מהא דתנן בכלים ומייתינן לה בגמרא במסכת שבת כלי עץ כלי עצם כלי זכוכית פשוטיהם ומקבליהן טמאים ומקבלי כלי זכוכיתאין להם טומאה מן התורה כדמפרש התם בשבת ושמע מינה דפשוטים לאו מקבלי טומאה הן כלל לא מדאוריי' ולא מדרבנן. וה"ר שמואל ז"ל שכתב לא אשכחן טומאה לפשוטי כלי עץ אפי' מדרב' אלא בשראויי' למידרס, לא דק. + +Daf 66b + +שאני שאובה דרבנן. יש מפרשין כל שאובה שבעולם אפילו מלאו בכתף מדרבנן היא וראיה לדבר זה מה ששנו בתוספתא דמסכת מקואות פרק שני מקוה שהניחו ריקם ובאו ומצאו מלא טהור מפני שספק מים שאובין למקוה וחזקתן למקואות כשרין יושמע דאפילו כולה שאובה מרבנן דהא הינחו ריקם קתני ולא קתני שהניחו חסר ואי מדאורייתא ספיקא דאורייתא ודאי לחומרא ועוד דאמרי' במסכת פסחים (יז,ב) גבי מטבחיא בכלין טמאין בקרקע טהורין פירש רב פפא בקרקע טהורין משום דחזו למטבל בה מחטין וצנורות משמנו דאפילו כולה שאובה מדרבנן.
ורבינו תם ז"ל היה אומר דשלשת לוגין מים שאובין בתחלה פוסלין את המקוה מן התורה ואין צריך לומר כולה שאובה ועל פני המים הוי מדרבנן והיה אומר דהא דתניא מפני שספק מים שאובין טהור משום דחזקה מאן קא ממלא לה למקוה אדם טמא שצריך טבילה ודאי לא ממים שאובין מליי' דהא מידע ידיע דלא סלקא ליה טבילה ולפי' כשר וכן משמע התם דקתני מפני שכשרותו מוכיח עליו פירוש כיון שמלא כשיעור מקוה אני אומר אדם טמא בא ומלוהו לטבול ולאו מים שאובין הן.
ומביא ראיה לדבריו מדתנן התם במקואות (ב,ד) ר' אליעזר תומר רביעי' מים שאובין בתחלה פוסלין את המקוה ושלשת לוגין על פני המים וחכמים אומרים וכו'. משמע מדקא מפליג ר' אליעזר בין בתחלה בין בסוף משום דבתחלה דאורייתא ובסוף כלומר על פני המים דרבנן ותניא בספרא בהדיא אלו אמר מקוה מים יהיה טהור יכול אף מלאו בכתף ועשה מקוה בתחלה יהא טהור תלמוד לומר מעין מה מעין בידי שמים אף מקוה בידי שמים.
ובעלי הסברא הראשונה אמרו אין אלו ראיות, דהתם היינו טעמיה דר' אליעזר דמחמיר בתחלה יותר מעל פני המים משום דבתחלה תזו למטבל בה מחטין וצינורות ומקוה פסול הוא הואיל ונקרא עליו שם פסול אינן בטלין ואפי' רביעית דבר חשו�� וראוי הוא לפיכך אינו בטל אבל על פני המים לאו מקוה הוא ובטיל.
ואי קשיא אי שאובה כולה דרבנן אמאי פסלי למקוה הניחא אי שאובה דאורייתא שלשה לוגין גזרו בה רבנן אלא אי אמרת דרבנן אמאי גזרו בהו כלל למפסל מקום איכא למימר הואיל ומקוה הוא שרובו של אדם עולה בהן כשנפלו במקוה גזרו בהן משום דאתי למטבל בכלי כדאמרי' התם שהיו משליכין על ראשו ורובו שלשה לוגין והיו אומרים אלו מטהרין.
ומה שרבינו תם ז"ל מביא ראיה מדתניא בספרא אלו אמר מקוה מים טהור וכו' איכא למימר מדרבנן וקרא אסמכתא בעלמא הוא דהא מדומע מדרבנן הוא וכדאמרינן במסכת נדה בהדיא ומעשר ירק ידוע הוא שהוא מדבריהם והתם מפקי להו מקראי תדע שהרי צנור שקבעו ולבסוף חקקו אינו פוסל את המקוה כלל ואפילו בתחלה וטעמא משום דשאובה לאו דאורייתא. וכן נראה שכשם שאינו פוסל כך הוא משלים למקוה ועושה מקוה שלם דרך הצנור.
והרב ר' אברהם ברבי דוד ז"ל מפרש דכי אמרינן שאובה מדרבנן הני מילי בשאובה על ידי כלים מאיליהן כגון בצנור זה שאין בה תפיסת ידי אדם וכיוצא בו שמאיליהן נתמלאו ולא נשאבו אבל מילא בכתף שאובה מדאורייתא כדהני בספרא יכול אפילו מילא בכתף וכו'.
ונראה שרבינו הגדול ז"ל שהכשיר כולה שאובה בהמשכה טובה דשאובה לאו דאורייתא אבל הגאונים ז"ל לא הכשירו אלא ברבייה והמשכה ואין כאן מקום להאריך בה, ואפילו לדבריהם משמע דשאובה דרבנן היא לגמרי אפילו לטבול בה. + +Daf 67a + + + +Daf 67b + + + +Daf 68a + +מאי סנטר וכו'. הוי יודע שלדברי הכל באגי נקראין סנטר והמפקח על הבאנג נקרא סנטר על שמן כמו זיהרי וזיהרורי והיינו דתניא במציעא ישראל שנעשה לנכרי אפוטרופוס או סנטר' ולא נחלקו אלא בסנטר של כאן אם הוא אמור על הבנאי עצמן או על האדם הנקרא על שמן. +סברוה מאי שלחין גינוניאתא. איכא דקשיא ליה, והא על כרחין שלחין גנוניתא גנוניאתא נינהו ולא באגי כדתנן במ"ק משקין בית השלחין במועד וכלה כדמפרש התם ותנן בפרק חזקת הבתים וכו' ובית השלחין שעושין פירות תדיר ובאגי אינן עושין פירות תדיר.
ויש שכתב דהך שלחין דתנן גבי מכר בעי אבל בעלמא פשיטא ליה דהא סנטר נמי פשיטא לן דגברא הוא כדאמרינן התם כתב לשם סנטר שבעיר ותניא אפוטרופוס או סנטר אלא האי דהכא בעי ולא בשל עולם ואין זה נכון וכבר פירשתי דסנטר לא קשיא שהממונה על הבנאי שנקראות סנטר נקרא סנטר אבל בית השלחין קשיא וצריך טעם.
ויש אומרין שהנוסחא במשנת חזקת הבתים בית השלחין בה"א וכן היא במשקי' בית השלחין בגמ' מפרש עלה ומאי משמע דהאי בית השלחין לישנא דצוחתא הוא דמתרגמינן משלהי וכך נמצאות הנוסחאות קצת והכא מדאמרי' ושולח מים אלמא שלחין בחי"ת גרסי'.
וי"ל כלשון הראשון, דבעלמא כלן בית השלחין הן כדכתיב (שה"ש ד,יג) שלחיך פרדס רמונים אבל יש שלחין של שדה אילן ויש של ירקו' וזרעים ויש של תבואה ושבמסכת מועד כולן בכלל לפיכך כללוהו מלשון משלהי שכל הצריך תדיר למים ודרכו להשקותו נקרא כן ולא מתמנעין רבנן למדרש בין ה"א לחי"ת כדאתמר בירושלמי וכאן לפי שרצו לומר שהבאגי הן השלחין של כאן רצו לומר שהוא מלשון שולח מים והן הבאגין שמשקין אותן ממעינות שבעיר דלשון שלוח כתיב במים שנשלחין על פני חוצות דהיינו באגין אע"ג דקרא בגשמים כתיב דהיינו בית הבעל. + +Daf 68b + +הכי גרסינן בספרי עתיקי ודוקני ובפרושי ר"ח: סנטר מכור אנקולמוס אינו מכור. פסקי באגי הוא דלא מזדבני הא באגי עצמן מזדבני. פי' והיינו רישא דאי אמרת רישא בסנטר גברא סנטר דהוא גברא מזדבן פסקי באגי לא מזדבני בתמיה אלא ש"מ דסנטר היינו באגי ולהכי איצטריך נמי למיתנא סיפא דפסקי באגי לא מזדבני דאף על גב דבאגי מזדבני פסקי באגי לא מזדבני.
וקא מפרקינן מי סברת ר' יהודה כרשב"ג ס"ל פי' והא דקאמר סנטר מכור מכור ממש קאמר כמודה לא אמר אלא כמתמה וכי סנטר מכור והלא אנקולמוס שהוא גברא כמותו אינו מכור משום דשמעיה לרשב"ג דקאמר אנקולמוס אינו מכור אף על גב דלא תני לה הכא ובירושלמי (ד,ז) איתא בהדיא רשב"ג אומר סנטר מכור אנקולמוס אינו מכור. + +Daf 69a + +מלבנות של פתחים. פירש הרב רבי שמוא' ז"ל במוכר את הבית קח מיבעיא ליה ואחרים פירשו שעל השומרה העשויה בטיט קאמר ששנינו שהיא עצמה מכורה מלבנו' פתחיה מהו היכא דמחבר בטינא לא תיבעי לך דודאי קני כשם שמכר את השומרה עצמה מפני שהיא עשוי' בטיט כי תיבעי לך היכא דנקוט בסיכי והיא מכורה מי אמרינן כיון שהשומרה עצמה עשויה בטיט מלבנות נמכרין עמה או דלמ' כיון שהה אינן עשויין בטיט כמותה אינן מכורין ונכון הוא כדרך הסוגיא ובעיא זו מוכחת דהכי גרסי' במתניתין מכר את העשוי' בטיט ולא מכר את שאינה עשויה וכן כתוב בכל הנוסחאות הכי גריס רבינו חננאל ז"ל וכן כתוב בכל הנוסחאות. + +Daf 69b + + + +Daf 70a + +אלא לדמי. כלומר כך אמר לו מוכר ללוקח שדה פלוני' אני מוכר לך חוץ מדמי חרוב פלוני שאני משיי' בה לעצמו כלומר קרקע שוה בדמי החרוב לפיכך רואין אם נשתייר בשדה יתר על אותו דמי חרוב תשעת קבין נתקיים המקח ואם לאו בטל המקח שכיון ששייר מהני ליה יתור לשון שיורו דאי לא למאי בו שייר, כך פי' ר' חננאל ז"ל שקבל מרבו ורבו מרבו, והכי גרסינן לה בספרי עתיקי ובכל ספרי הגאונים ז"ל ומאן דמחיק ליה מקלקל הוא.
אבל רבינו האיי גאון ז"ל פירש "לדמי", שיחזיר מוכ' ללוקח הדמים כלומר בטל מקח שאין לשון זה נכון והבאי הוא ואין פירוש זה מחוור וא"ת ודילמא לשייר לו דרך אמר דכיון דשייר לזה חרוב לנפשיה שייר ליה קרקע כדלקמן בשמעתי' וכל היכא דמשייר ליה קרקע אין לו דרך וכי משייר ליה בפירוש יש לו דרך כדתנן ומודה ר"ע בזמן שאמר חוץ מאלו וכו' איכא למימר בעיין לרבנן הא לר' עקיבא שייר לו דרך לאותו חרוב ולא לשא', ושמא (ש)לכך השמיטה רבינו ז"ל מן ההלכות. +או דילמא א"ל שטרך בידי מאי בעי. ואף על גב דלמ"ד מודה בשטר שכתבו צריך לקיימו אי לא מקיים ליה מהימן למימר פרעתי במגו דאי בעי אמר מזויף הוא ולא אמרי' ליה שטרך בידי מאי בעי דשאני התם דכל אימת דלא מקוים לאו שטר הוא כלל והפה שאסר הוא הפה שהתיר אבל הכא שטר הוא על כרחו ודילמא לא מהני מגו לבטוליה דא"ל שטרך בידי מאי בעי אי נמי בעיא בעלמא היא ולמאי דקא סלקא דעתך הכא הוא הדין להתם ולית לן בה.
והקשה ר"ח ז"ל מהא דאמרי' בשבועות (מה,ב) מכלל דתרוייהו סבירא להו המפקיד אצל חברו בשטר צריך להחזיר לו בשטר, ופריק דההיא דחיה בעלמא היא, וגם הרב ר' שמואל ז"ל כתבה ותמה על עצמך פה קדושים ז"ל איך יאמר דבר זה שהרי הסוגיא לפניך פשוטה דקאמר שבועת השומרים דחייב רחמנא היכי משכחת לה נימא מגו דיכיל למימר לא היו דברים מעולם ונאמן בטענה זו מן הדין בלא שום שבועה יהא נאמן לומר נאנסו בלא שבוע' ופריק דאפקיד ליה בעדים ופריך בעדים נמי מגו דיכיל למימר החזרתיו לך שהוא נאמן בלא שום מגו ובלא שבועה כמו שהוא נאמן לומר פרעתי במלוה יהא נאמן לומר נאנסו ופריק בדאפקיד ליה בשטר ואינו נאמן על טענת נאנסו בלא שבועה במגו דיכיל למימר החזרתיו לך שאלו לא ה��מינה תורה נאנסו בשבועה לא היה נאמן לומר לעולם החזרתיו לך אבל ודאי עכשיו שהאמינה תורה נאנסו אין צריך להחזיר לו בשטר אלא כדי שיפטר משבועה אבל מדין טענת נאנסו עצמו צריך היה להחזיר לו בשטר. + +Daf 70b + +נשבע וגובה מחצה. פירוש דמלוה, ודפקדון פסיד דטענינן להו החזירה לך אביהן וכתב הרב ר' שמואל ז"ל ומשתבעי שבועו' היורשין שלא פקדנו אבא ולא היא שלא תקנו שבועה זו אלא ביורשין הבא ליפרע מן היורשין שהן נשבעין שבועה זו ונוטלין כמו ששנינו שלא מצינו בין שטרותיו של אבא ששביר זה פרוע וכמו שהיא מפורשת במקומה אבל יורשין נתבעין אינן נשבעין כלום. שוב מצאתי למקצת המחברים דמדמו לה למנה לי בידך והלה אומר איני יודע דנשבע שאינו יודע, ומיהו היסת הוא ואיכא מאן דפטר אפי' מהיסת, ומסתבר טעמיה.
ואיכא דקשיא לי' ונימא גבי יתמי דמחייבי שבועת הפקדון ואינן יכולין לישבע ולאו מילתא היא דתניא במסכת שבועות שבועת ה' תהיה בין שניהם ולא בין היורשי' ואוקימנא התם כגון דאמר מנה לאבא ביד אביך וא"ל אידך חמשין ידענא וחמשין לא ידענ' דהוה ליה מחויב שבועה שאינו יכול לישבע ומשלם ויורשין פטורין אלמא לא אמרינן ביורשין מתוך שאינו יכול לישבע משלם וקרא כתיב ולא בין היורשין ואף בשבועות השומרין כתיב.
ומקשו הכא ונטעון להו ליתמי נאנסו, ולא מצי למימר שכרך בידי מאי בעי דהא טוענין ליורשי' ומפרקי דהכי דייקינן ודאי הכא ביתומים גדולים הבאין בטענת עצמן עסקינן כלומר שטוענין החזירם אבינו לך דאי לא נטעון להו אנן נאנסו ועל כרחך נשבע וגובה מחצה אתו לית להו לדייני גולה טוענין ליורש אלא בשבאין בטענת חזרה פסקינן וטעמייהו דדייני כולה משום דא"ל שכרך בידי מאי בעי וכ"כ רבינו הגדול ז"ל. דטענינן להו ליתמי נאנסו הי נמי החזרתים לך אבל פירוש טוב מזה כתבנו בספר מלחמות השם, עיין עליו. + +Daf 71a + + + +Daf 71b + +הא דתנן במה דברים אמורים במוכר וכו'. יפה פי' הרב ר' יהוסף הלוי ז"ל דלא קאי אלא אהנך מילי ראיתנהו תוך השדה שנתן לו כגון חרוב ובור וגת דהוי הכל בכלל כיון שלא היה לו לפרש אבל במידי דליתי' תוך השדה שנתן לו בגון יציע וחד' לא שנא מכר ממתנה ומשום הכי אמר רב לעיל גבי אחין שחלקו לקוחות הן ויש להן דרך זה על זה משוה דבעין רעה מוכר דהא לא קתני מחניתין דשנו הני ממוכר לגבי דרך וביוצא בה אלא לגבי מילי דשדה.
ובירושלמי (ד,ח ע' פנ"מ שם) מצאתי, רבי אלעזר שאל על כל התורה הושבה או על הראשונה הושבה נשמעינה מן הדא האחין שחלקו יש להן דרך זה על זה ואית דבעי מימר הכי א"ר אלעזר האחין שחלקו זכו בשדה זכו בכולן המחזיק בנכסי הגר וכו'. וכך נראה פירושו. ר' אלעזר שאל זו ששנינו במה דברים אמורים במוכר וכו'. על כל התורה כלה ששנו כאן במוכר שדהו הוא חוזר דהיינו אפילו דרך לומר שאף לדברי חכמים אינו צריך ליקח לו דרך או על הראשונה בלבד דהיינו אבל לא מכר את מחיצת הקנים וכו'. ומוכח דעל הראשונה הושבה שהרי שנו כאן אחין ותניא יש להם דרך זה על זה אלמא בעין רעה הן חולקין במכר לענין דרך ואית דבעי מימר דר' אלעזר גופה פשטה ממתניתין דקחני אחין ומחזי' בנכסי הגר והתם ליכא למימר אכולה שאם החזיק בנכסי הגר בשדה זו ודאי אין לו דרך על שדה אחרת, וזה סיוע לדברי ה"ר יוסף הלוי ז"ל.
ואי קשיא להך סברא הא דאמרינן בחיצון במכר ופנימי במתנה שיש לו דרך ממתניתין ההיא לא קשיא דכיון דחזינן במתני' דאיכא שום יפוי כח במתנה יותר מכח מכר ושניהם יוצאין מרשותו אמרי' לזה עינו יפה יותר מזה ואפשר נמי דלא עדיף מתנה ממכר אלא לענין דבר המחובר לקרקע בתוכו אבל לדברים התלושין כגון אבנים שאינן לצרכה ותבואה התלושה שניהן שוין. והרב ר' משה ז"ל נראה שהוא סובר כן.
אבל רואה אני דברי הרב ר' שמואל ז"ל בזה מהא דאמרינן לקמן גבי מכר בור דגבי מכר לא מכר מימיו וגבי הקדיש קדשי והוא הדין ודאי למתנה ומים דברים תלושין שאינן בכלל מכר ונכנסין בכלל המתנה. +אמר רב הונא אף על גב דאמור רבנן הקונה שני אילנות וכו'. הרי זה לא קנה קרקע וכו'. איכא למידק הכא מאי אף על גב דקאמר רב הונא הא ודאי אי סבירא להו לרבנן מוכר בעין יפה מוכר וקונה שני אילנות קנה קרקע טפי אשמעינן רב הונא דכי אמרינן לקמן רב הונא כרבנן קשיא לן בגמ' פשיטא ואיכא למימר דה"ק אף על גב דאמור רבנן לא קנה קרקע טפלה לשני אילנות אפילו הכי היכא שמכר לו קרקע ושייר אילנות לפנינו אמרי' דיש לו קרקע אבל אי אמור רבנן דשני' נמי יש להם קרקע לא אשמעי' רב הונא מידי דאנא אמינא טעמייהו דרבנן משום דקסברי שהקרקע טפלה ובין מכר אילנות ושייר קרקע לפניו ובין מכר קרקע ושייר אילנות לפניו יש לו קרקע והיינו דאמר רב הונא "אע"ג". +הני מילי גבי בור ודות דלא מכחשי בארעא. פי' לפי שהבור והדות עצמן ארעא אחריתי נינהו ואין ללוקח עסק בהם ובתוך שלו אינן מכחישין כלום אלא זה עומד בשלו וזה בשלו ומשום הכי לא נחת לשיורי במה שמכר כלו' אלא הם עצמן ומקומן הוא שמשויירין הן לפי שאינם בכלל המכר אבל גבי אילנות דמכחשי בארעא הוא חושש שמא יאמר לו לעקור מעכשיו ויהיב דעתיה ומשייר בארעא דלוקח וכיון דנחית לשיורא שייר קרקען לגמרי שלא יהא ללוקח עסק בו. +אמאי מדנפשיה קא ינקי. איכא למידק וכי משייר נמי הא ינקי משל הקדש דאינהו ינקי שש עשרה אמה ואיהו לא שייר אלא תחתיהן וביניהן וחוצה להן כמלא אורה וסלו ואיכא למימר נהי נמי דלא שייר לעצמו לגמרי אלא הקרקע הטפלה לאילנות שהרי הלה זורע את השאר שמכרו לו או שהקדישו מכל מקום כיון דנחת לשיור' שייר שיהא לו רשות לקיים שם אילנותיו כדי שלא ינקו משדה הקדש. +והא דאמרינן דאי נפל הדר שתיל להו. פי' הרב ר' שמואל ז"ל דמעיקרא נמי ידעינן דאי נפל הדר שתיל להו דמחיים ליכא למעקרינהו אלא ה"ק לא אתא לאשמועינן אלא דאי נפל הדר שתיל להו מה שאין כן בדרך בור ודות לפי דעתו של הרב ז"ל ולפי דעתנו אנו כך ראוי לאומרה קמ"ל דאי נפל הדר שתיל להו שלא תאמר אין שיור עין רעה לרבנן אלא לדבר המסוים אבל שני אילנות כיון דלא חשיב כשדה אילן כורכמא רישקא שייריה לנפשיה, קמ"ל.
ויש לפרשה לשמועה דמעיקרא קס"ד דמשייר קרקען לגמרי שלא יהא לבעל קרקע עמו עסק בו ומשייר שיהא לו רשות לקיים שם אילנות הללו ואם מתו הא הקרקע שלו אבל לא שיטע אחרים תחתיהם כדי שלא יהו שרשין יוצאין בתוך של חברו דהא לא שדה אילן בפני עצמו הוא שיסמוך למצר משום תנאין שהתנה יהושע אבל בשל חברו שייר ואין לו רשות להזיקו שלא על דעת שדה אילן שייר שנים והשתא אמרינן דקא משמע לן שקנה קרקע לגמרי שאם מתו יטע אחרים תחתיהם.
ורבינו נ"ר דקדק בלשון נפול שאם מתו לא יטע אחרים תחתיהן אלא אם נפלו ברוח בגושיהן הדר מוקים להו ושתיל להו כדמעיקר' ויפה דקדק ומיהו לפי לשון ראשון שפירשנו י"ל דכי אמרינן במסקנא דרב הונא אפילו לר' עקיבא כיון דלאו משום עין רעה דמוכר הוא אלא משום דכל דמשייר לגמרי משייר אפילו ליטע אחרים משמתו אלו יש לו ליטע וכדברי רבינו בעל הלכות ז"ל מטין כן. ועיקר פ��רושה של שמועה אכתוב בסוף המסכתא בארוכה בסיעתא דשמיא. + +Daf 72a + + + +Daf 72b + + + +Daf 73a + +מתני': ולא את האנתיקי. פירש רב [פפא] בגמ' עיסק' דבגווה. וקשי' לן פשיט', השתא מרצופין דתשמישי ספינה, אינן מכורין אנתיקי מבעיא ולא קשיא היא דמשום סיפא דקתני ובזמן שאמ' לו היא וכל שבתוכו הרי כולן מכורין ואפילו אנתיקי. + +Daf 73b + + + +Daf 74a + + + +Daf 74b + + + +Daf 75a + + + +Daf 75b + +אחזה בטלפה. פירוש אחזה מעצמו שאמר לו המוכר לך חזק וקני ושמע מינ' דמסירה קניא אף על גב דלא מסר ליה מידא לידא הואיל וא"ל לך חזק וקני ולקמן נמי הכי משמע דקאמרינן כל היכא דא"ל לך חזק וקני כולי עלמא לא פליגי דקני אלמא לא מסר ליה איהו מידא לידא אלא דא"ל לך חזק וקני.
והא דאמרינן בבבא מציעא (ח,ב) מאי מוסרה כאדם המוסר דבר לחברו בנכסי חברו קנה דהא קא מסר ליה במציאה ובנכסי הגר מאן מסר ליה דליתני לאו אדם המוסר קאמר אלא כאדם דלאו דוקא מוסר מיד ליד אלא הואיל וא"ל קני במסירה הרי מסרו לו דאי לא תימא הכי סתם היכי קא סלקא דעתך דקניא מסירה במציאה כלל ואפי' בנכסי חברו אינו קונה אלא במוסר מיד ליד מדקא סלקא דעתך למימר הכי שמע מינה במסירת חברו נמי לא בעינן מיד ליד דהא ודאי מקמי דאסברא ליה אידי לרבא מאי מסירה מידע הוה ידעי דין מסירה וגמרא נמי לא מספקא היאך היא המסירה ומספקא ליה אי קני בנכסי הגר ובמציאה אלא שמע מינה כיון דא"ל מוכר לך חזק וקני במסירה בדברים הנקנין במסירה וכן כתב הרב ר' שמואל ז"ל אחזה בטלפה במצות המוכר להוציא מלבן של מקצת המפרשים האומרים שאין מסירה אלא במוסר מיד ליד ולא עוד אלא בין במסירה בין במשיכה כל בפניו לא בעי למימר ליה לך חזק וקני נמצאת משיכה עדיפה שיש בכללה מסירה כן כתב רבינו האי גאון ז"ל בספר המקח בשער י"ג.
ולפי דברינו הא דאמר אביי ורבא מסירה קונה ברשות הרבים ולא משיכה משכחת לה בבהמה גסה שקרא לה או שהכישה במקל ורצתה לפניו שאין עם משיכה זו מסירה או באומר לחברו לך משוך וקני שאין יכול לקנות מטעם מסירה אי נמי במציאה ובנכסי הגר אי נמי בשאר כל המטלטלין שאין דינן לקנות במסירה וה"ק מסירה קונה ברשות הרבים בדבר הנקנה בה אבל דבר הצריך משיכה אינה קונה ברשות הרבים ובהמה גסה נמי למ"ד אחת זו ואחת זו במשיכה אין משיכה זו קונה ברשות הרבים הואיל ואין דינן לקנות במסירהוהיינו דאקשינן בגמרא לרבנן ואי ברשות הרבים משיבה מיקנייה כלומר כיון שאין המסירה קונה כאן לרבנן אף במשיכה זו אינה קונה והרב ר' יוסף הלוי ז"ל פי' דהא אמרי' מסירה קונה ברשות הרבים ולא משיכה אפילו בשאמר לו לך חזק וקני ואפילו בספינה שנקנית במסירה היא דכיון דמשיך לה גלי אדעתיה דבמשיכה ניחא ליה דליקני במסירה לא ניחא ליה דליקני. + +Daf 76a + +אלא להו ה"ק ספינה נקנית במשיכה ואותיות במסירה. איכא למידק ולימא ספינה ואותיות נקנות במשיכה ור' נתן סבר ספינה במשיכה ואותיות בשטר ופליגי באותיות דהשתא נמי באותיות פליגי ובספינה לא פליגי ואיכא למימר להכי אוקמה בהכי כי היכי דתיקום רבי דאמר לקמן אותיות במסירה כתנא קמא דרבי נתן כרבנן ולא ניחא ליה לומר ששלש וארבע מחלוקות בדבר, כמו שכתב הרב ר' שמואל ז"ל. +והא דאמרינן אותיות נקנין (במשיכה) [במסירה]. ראיתי מי שפירש דלאו מסירה לחודה היא אלא מסירה שיש בה משיכה (אי) דאי מסירה לחודה הא קיימא לן שהמטלטלין אינן נקנין אלא במשיכה ומשום שאין גופן ממון מיקני במסירה אטו מיגרע גרע אלא מסירה שיש בה משיכה קאמר וכן בפרק מי שמת אמרינן גבי אותיות והא לא משך ואיבעי ליה למימר והא לא מסר דהא אותיות נקנין במסירה אלא ש"מ מסירה שיש בה משיכה קאמרינן ומה שאמרו במסירה לומר לך דבעינן שימסרנו לו מיד ליד ואח"כ ימשוך וזה הפי' קרוב לדעת הראשון שכתבנו ואינו כלום שאין מסירה ומשיכה השנוין בתלמוד משונין זה מזה.
אבל לפיכך אותיות נקנות במסירה מפני שהמסירה והמשיכה וההגבהה שוין בהן שאין גופן מכור וקנוי והראיה שבהן אינה נמשכת ומוגבהת במשיכתן ולפיכך לא הצריכו בהן הגבהה ומשיכה ותקנת חכמים היא שיקנה משעה שהוציא הלה ראיותיו מתחת ידו וגמר והקנה אותן לו וכן הא דקתני רבי נתן אי איכא מסירה ושטר אין אי לא לא לאו משום גריעותא דמסירה אלא אף במשיכה והגבהה נמי איכא שטרא אין אי לא לא דמודה ליה ר' נתן לת"ק שמסירת האותיות ומשיכתן והגבהתן כלן שוין בדינן. +אי רבי תקני נמי ספינה במסירה. ליכא לפרושי בלא במסירה כי היכי דאותיות במסירה של דברי המפרש דמסירה דקאמרי' גבי אותיות מסירה שיש עמה משיכה בעי דהא הכא לא בעינן מסירה שיש בה משיכה ולמה שפירשנו נמי אין לומר כן שכשאמרו אותיות במסירה אף במסירה אמרו והוא הדין ודאי במשיכה כדאמרינן והא לא משך הילכך ספינה נמי אי כאותיות הויא נקנית במשיכה ועוד אי למעוטי משיכה אתא הוה ליה למימר לא תקנה אלא במסירה מדקאמר תקנה נמי שמע מינה הכי פירוש' דאמשיכה קאי לומר כי היכי דנקני במשיכה תקני נמי במסירה ומדקתני במשיכה ודאי אינה נקנית במסירה אלא במשיכה דהיא קנייה אלימתא ועדיפא ממסירה ודקס"ד השתא דהנך תרתי מתניאתא בסמטא ורבי סבר מסירה קונה בסימטא ורבנן סברי אין מסירה קונה אלא ברשות הרבים כאביי ורבא ושמעי' מינה דהא דאמרינן משיכה קונה בסמטא דדוקא משיכה ולא מסירה קאמר דהא אוקימנא להך ברייתא בסימטא וקתני ספינה במשיכה ולא במסירה ודקתני אותיות במסירה לאו בסימטא אלא ברשות הרבים אלא לאשמועינן דלא בעי כתיבה אתא והכי קתני אפילו ספינה שאין דרכה צריכה משיכה ואפילו אותיות שדרכן נקנין במסירה בלא שטר שהי' קנייה קלה שבכלן וי"ל דאותיות לאו ברשויות תליין דהא תלמוד לומר דברים שדרכן להגביה הן ואפילו הכי במסירה שאין משיכה והגבהה משמשת בהן הילכך מסר בכל מקום קני.
וטעמא דהא מילתא, דסמט' כיון שהוא מקום פנוי הראוי לשתיהן ואפשר למעבד בה משיכה דעדיפא לא קני' בה מסירה ודומיא דהא דאמרינן לקמן לא שנו אלא בדברים שאין דרכן להגביה וכו' וכמו שפירש הרב רבי שמואל ז"ל והכי משמע מדאמרינן עד שימשכנה משמע דמשיכה עדיפא ומשום הכי לא קנה במסירה עד שימשכנה ואף על גב דבמסקנא אמרינן דבקפידא פליגי ולא קשיא מידי מ"מ איכא למידק ממאי דקס"ד דמעיקרא.
ופי' דברי אביי ורבא כך הוא, מסירה קונה ברשות הרבים בדברים הנקני' במסירה והם הדברים שאין דרכן להגביה ולמשוך דהיינו ספינה וכיוצא בה אבל משיכה אינה קונה ברשות הרבים לפיכך כל הנקנין במשיכה אינן נקנין ברשות הרבים. ומשיכה קונה בסימטא אבל לא מסירה שבאותו רשות יכול הוא למשוך אפילו בספינה וזה דעת רבינו הגדול ז"ל וישיבת קדושה רב יהוסף הלוי ז"ל והרב ר' משה ובזה הסכים הרב ר' שמואל הצרפתי ז"ל.
וזו ששנינו (קדושין כה,ב) בהמה גסה נקנית במסירה כך פירושו שבהמה גסה כספינה היא נקנית ברשות הרבים במסירה וכל שכן בסימטא במשיכה וחכמים אומרים זו וזו במשיכה בסימטא שראוי לימשך היא וכל שראוי למשיכה אינו נקנה לעולם במסירה ואפילו היה ברשות הרבים.
ואחרים פי' משיכה קונה בסימטא וכל שכן מסירה בדברים הנקנין במסירה ומשנתנו במסכת קדושין בסימטא וכן דעת רבינו יעקב ז"ל הצרפתי.
ויש דרך אחרת מופלגת מזו, שכל המטלטלין אינן נקנין אלא במשיכה וזה דעת רבינו הגאון ז"ל וכך כתב בספר המקח כלשון הזה וענין המסירה כך היא לעולם אין אדם קונה במסירה אלא א"כ פירש לו המוכר ללוקח קנה ואפילו במסירה או שאמר לו בלשון שדומה ממנו שרוצה בהקנאתו אליו ואפילו במסירה שהיא פחותה מכולן והיכא שפירש לו הכי אפילו ברשות הרבים קנה וכל שכן בסימטא וכל שכן אם הוסי' הלוקח בחזוק הקנייה ומשך או הגביה וכו'.
נמצינו למדין מדבריו שכך הוא מפרש דברי אביי ורבא מסירה קונה ברשות הרבים וכל שכן בסימטא בכל המטלטלין הואיל ואמר לו לך חזק וקני דמשמע במסירה אבל משיכה אינה קונה ברשות הרבים ואפילו פירש לו קני במשיכה וא"צ לומר בסתם משיכה קונה בסימטא בין שאמר לו לך חזק וקני בין שפי' לו משוך בין ששתק ומשך בפניו והך קמייתא דקתני ספינה נקנית במשיכה ולא במסירה בשאמר לו סתם היא אי נמי בפניו, והוא הדין לשאר כל המטלטלין אלא רבותא נקט דאפי' ספינה שאין דרכה לימשך אינה נקנית במסירה אלא אם כן פירש.
ולהך סברא קשיא לן הא דתנן בהמה גסה נקנית במסירה וכו' אם בשפירש אפי' דקה נמי אי בשלא פירש למה תקנה והלא אין מסירה קונה לעולם אלא במפרש ואפילו בספינה ואיכא למימר לעולם בסתם וסבירא להו להני תנאי דכיוןדאורחא דבהמה גסה למוסרה במסירה נקנית במסירה שכך דרכה וכיון דתפיס לה למעיקר קיימא אבל לא בשאר הדברים ואפילו הכי קמ"ל בחכמים דאמרי זו וזו במשיכה ותיקשי לי' הא דאמרינן התם פיל לר' שמעון במה יקנה לימא ליה בשפירש ואמר קני במסירה וי"ל לר"ש משיכה ומסירה לית ליה כלל.
זה כתבתי לתקן דברי הגאון ז"ל, אבל אין להם בגמרא על מה שיסמוכו דהא היכא דאמר נמי לך משוך וקני בספינה ברשות הרבים משום קפדנותא קאמרי' דלא קנה ולרבי דמראה מקום הוא קני הא כל בסתמא קני וקני ולא ראיתי לבאים אחריו שיסמוכו עליהם ועל זו הסברא כתב ר"ח ז"ל בכאן. וראיתי לרבותינו הגאונים ז"ל זולתו זה הפירוש, ויש עליו תשובות אבל אין משיבין אחר ארי, לפיכך לא כתבנו הפירוש והתשובה שעליו.
ויש עוד כת אחרת שפירשו מסירה קונה בר"ה בכל המטלטלין בין בסתם בין במפרש שכיון שאין משיכה קונה באותו רשות לא הצריכו חכמים להוליכו לרשות אחרת כדי שיקנה במשיכה משיכה קונה בסימטא בכל דבר אבל לא מסירה לעולם דקיימא לן כרבנן דאמרי זו וזו במשיכה ולא במסירה ובסימטא היא והוא הדין לספינה דכל שאפשר לקנות בקנייה מעולה ברשות זו אינה נקנית בפחותה ומאן דאמר במסירה סבר בסימט' שניהן קונות לו. וזו הסברא קרובה לדברי רבי' הגדול ז"ל וקרובה אל הדעת, אלא שעל רבינו ז"ל אנו סומכין.
ומצאתי למקצת ראשונים שכתבו שאין מסירה קונה ברשות מוכר אע"פ שקונה הרבים. + +Daf 76b + +אי הכי עד שישכור את מקומה ברשות הרבים ממאן אגר. ואי אמרת בסימטא ניחא דמוקמינן לה בכגון סימט' כלומר רשות של שניהם ומפרקינן הכי קאמר ואי ברשות בעלים כלומר כלה ברשות שיש לה בעלים היא וה"ק ספינה ברשות של בעלים שהיא רשות שאינה של שניהם לא קנאה עד שימשכנה מאותו רשות לסימטא או שישכור את מקומה, ולא חסורי מחסר לה אלא כלה ברשות בעלה קיימא, והרב רבי שמואל ז"ל פי' רשות מוכר, ויש לו גרסא אחרת כאן. +ומר סבר מראה מקום הוא לו. קשיא לן מהא דגרסינן בפרק גט פשוט רבן שמעון בן גמליאל ור' אליעזר ור' שמעון כולהו סבירא להו מראה מקום הוא לו ואלו רבי לא קא חשיב ושמעתי דאיתנהו במתניתין קא חשיב בברייתא לא חשיב, ולאו מלתא היא.
אלא הכא בטעמא פליגי מר סבר כיון שאין משיכה קונה ברשות זה לא הזכיר לו שם משיכה אלא לקפידה להטריח עליו שאין אדם מראה מקום בדבר שאינו כלום ומניח עיקר קניה ומר סבר כיון שהספינה בסימטא ואין המשיכה קונה בה ודאי לא אמר לקנותה בדבר שאינו קונה כאן ולשם קנייה הזכיר לו להראות לו מקום כלומר שילך ויקנה במה שיוכל והאי טעמא לא שייך בעלמא לשאר דוכתי.
ור"ח והרב רבי שמואל זכרונם לברכה פירשו "מראה מקום" דה"ק, אם תרצה משוך והוליך אותה לרשותך שכבר נקנית לך במסירה, ואין לשון מראה מקום כן. +צריך למיכתב ליה קני לך הוא וכל שעבודא דאית ביה. פי' לאו דוקא למכתב אלא אם כתב לו שטר צריך לכתוב כן ואם באגב א"ל הכי באפי סהדי קנה כדאמרינן נמי צריך למכתב ליה ולא שיירת בזביני אלין קדמאי כלום ובודאי אי א"ל הכי באפי סהדי קני ולמכתב לאו דוקא וכן בהרבה מקומות (לקמן בבא בתרא דף קל"א, קל"ב)הכותב כל נכסיו, שפי' נותן. +והא דאקשינן הא לא כתב ליה הכי וכו'. הכי פירושא, אי כתב ליה שטר או אקני ליה באגב ולא אמר או לא כתב ליה כל שעבודא דאית ביה אמאי לא קני אטו לצור על פי צלוחיתו קנאו הכי כיון שקנה אותו בכתיבה ומסירה או באגב כדין האותיות קנאו לכל דבר ולא כפירוש הר"ב ז"ל רבי שמואל שפירש הא לא כתב ליה הכי אלא מסר בלחוד דלאו לאכרועי בפלוגתא דתנאי אתו השתא אלא בכתיבתה סתם נחלקו והיינו דקאמר הכי אבל במסירה אפשר שלא קנה אף גופו של שטר לצור על פי צלוחי', ומפני שעיקר מקחו לראיה שבו והכל בטל ולא יתקיים לחצאין, וכן עיקר.
ויש אומרין שקנה הקלף כסברתו של הרב ז"ל, אבל מ"מ אם חזר ומחלו או שפרע הלה מוציאו מתחת ידו בשטרי הודאות והלואות שהשטר של לוה הוא דספר מקוה בעינן וכתבתיה בפרק הכותב (כתובות פה,ב). + +Daf 77a + +הכי גרסינן: אין אותיות נקנות במסירה וכו'... מילי נינהו. פירוש שעבוד השטר אינו אלא דברים ואינו נמסר ליד ואם אמר קני ולא כתב לו כלל האיך יקנה השעבוד בדברים אבל בשטר קנה להו דתקנת חכמים היא דהויא קנייה אלימתא ואי אפשר בקנייה גדולה מזו.
ויש שמפרשים דכיון שכתב ליה קני לך הוא וכל שעבודא דאית ביה דהיינו שעבוד קרקעות קנה להו להנהו קרקעות בכסף ובשטר כדתנן נכסים שיש להן אחריות נקנין בכסף בשטר מדאורייתא ועוד במציעא דתנן אלו דברים שאין להם אונאה העבדים והקרקעות והשטרות ואמרינן בברייתא בגמרא ממכר אמר רחמנא מי שגופו מכור וקנוי יצאו שטרות שאין גופן מכור וקנוי אלא לראיה שבהן ומדאיצטריך רחמנא למעוטינהו משמע דמכירתן לראיה שבהן מן התורה היא, דאי לא פשיטא דלית להו אונאה דהא לא עבד ולא מידי.
וקשיא להו הא דמשמע בפרק מי שמת (בבא בתרא קמז,ב) דמכירת שטר חוב דרבנן דאיתמר התם אע"ג דאמר שמואל המוכר שטר חוב לחברו וחזר ומחלו מחול ואפילו יורש מוחל מודה שמואל שאם נתנו במתנת שכיב מרע שאינו יכול למחול אי אמרת בשלמא דאורייתא משום הכי אינו יכול למחול אלא אי אמרת דרבנן אמאי אינו יכול למחול ושמעת מינה דמכירת שטר חוב דרבנן הוא ומשום הכי יכול למחול.
ורבינו תם ז"ל היה מתרץ דהתם הכי פירושא אי אמרת בשלמא מתנת שכיב מרע מדאורייתא היא וכל מתנת שכיב מרע בירושה היא ומשום הכי יורש אינו יכול למחול דהויא לה כירושה דאורייתא ויורש ומקבל מתנת שכיב מרע תרוייהו יורשין מיקרו ומרבינן להו מדכתיב ונת��ם את נחלתו יש לך נחלה אחרת שהיא כזו אלמא כירושה היא וכיון דתרוייהו יורשין נינהו אינו יכול למחול דמאי אולמיה דהאי מהאי אלא אי אמרת דרבנן הוא דשויוה כירושה אמאי אינו יכול למחות דכולי עלמא מכר ומתנה של בריא דאורייתא, כן פירש רבינו תם ז"ל.
ואין זה דעת רבינו הגדול ז"ל, שהוא אומר דמכירת שטר חוב לראיה שבו דרבנן כפשטה דמלתא.
והא דאקשו מדתנן אין להם אונאה לאו מילתא היא דכי איצטריך קרא להיכא דזבי' ליה שטר ולא חזר בו עד שגבה הלה את חובו דתו לא מצי הדר ורחמנא מעטיה מדין אונאה כיון דשטר מכר לו מתחלה ועוד יש צד אחר דאיצטריך למעוטינהו מדין אונאה כגון שמכר לו את השדה והיו לו עליו שטרי זכיות ומכרן לו וביותר מכדי דמיהן, ועוד יש פנים אחרות.
ומה שפירשו דכיון דכתב ליה קני לך הוא וכל שעבודא דאית ביה קני קרקעות בשטר אם כן אף כסף ובחליפין ובחזקת הקרקע יקנה ובמסירה עמהן, והדבר ידוע שאינו כן.
ולא תטעה במה שאמרו בפרקא קמא דנזיקין (ב"ק יד,ב) עבדים ושטרות נמי נקנין בב"ד שכבר אמר רש"י זכרונו לברכה דאשגרת לישן הוא כמו שנמצאו כיוצא בה בתלמוד למאות ולאלפים שבאו שלא בדקדוק, וכיוצא בה במסכת תענית (כו,א) הואיל והעם מתפללין בתעניות ובמעמדות ולאו דוקא מעמדות ובפירקא קמא דמנחות ערלה וכלאי הכרם שלא היתה להם שעת הכושר ולאו דוקא כלאי הכרם כדאיתא בחולין ועוד בחולין ותו קולית הנבלה וקולית השרץ אמאי מטמו ולאו דוקא שרץ דהאי מיטמא בכעדשה אלא אשגרת לישן הוא כענין שאמרו בירושלמי ליתבן חרש אשגרת לישן ובכמה מקומות בתלמוד מוכיח זה שאין תקנה לאותיות בכסף ובחליפין וחזקת הקרקע והטעם עצמו שבוש הוא שאם מכר המלוה קרקעיתו של לווה קודם גביה לא עשה ולא כלום כדאיתא בפסחים (לא,א).
ומכל מקום קשה לי הא דאמרינן בקדושין (מז,ב) התקדשי לי בשטר חוב דאחרים רבי מאיר אומר מקודשת ואמרינן דכולי עלמא אית להו לשמואל אם חזר ומחלו מחול ר"מ סבר סמכא דעתא מימר אמרה לא שביק לדידי ומחיל לאחריני, ואי סלקא דעתך לא קנאתו אלא מדבריהם ולפיכך הוא יכול למחול לא תהא מקודשת גמורה ואפשר דמאי מקודשת דקאמר ר"מ מקודשת מדבריהם לאצטרוכא גיטא ואם בא אחר וקדשה אין חוששין לקדושיו, ובההיא פירקא איכא אחריתי דדחינן לא מאי מקודשת לחומרא, ואינו מחוור.
והאי גירסא שכתבנו כך היא כתובה בנוסחי ספרד כולן וכן בנוסחאות רבינו חננאל זכרונו לברכה ורבינו הגדול ז"ל הלכתא אין אותיות נקנות במסירה. כלומר עד דכתב לה נמי שטרא שהלכה כדברי חכמים דאמרי לא קנה עד שיכתוב וימסור וההיא דבפרק גט פשוט דרבא אמר אותיות נקנות במסירה לא קשיא מידי דאליבא דמאן דאמר הכי איירי ואנן קיימא לן אין אותיות נקנות במסירה והכי אמרינן בסנהדרין גבי האי איתתא דהות נפק' שטרא מתותי ידה וכו'. וא"ל רבא לרב נחמן כמאן כר' דאמר אותיות נקנות במסירה וא"ל אפילו תימא רבנן וכו'. אלמא לרבא גופיה ולר"נ דיינא אין אותיות נקנות במסירה דאי אותיות נקנות במסירה מאי קא מתמה רבא כמאן כר' דאלמא לא סבירא לן כותיה ורב נחמן נמי לימא ליה אין כרבי וסבירא לן כותיה ובקדושין אמרינן דכולי עלמא לית להו דר' אלמא לית הלכתא כותיה, וכן פסקו רובי הגאונים ז"ל.
ומקצת גורסין כדברי הרב רבי שמואל ז"ל, הלכתא אותיות נקנות במסירה, וליתה. וסוגיין נמי מוכחא, דאקשינן מהא דאמר רבה נקנ' שטר בכל מקום שהוא ואי אמרת במסירה נקנין למה לא יקנה באגב והלא דין אגב כמסירה ועדיף נמי ממסירה שקונה בשאר כל המטלטלין שהרי הוא כמסור בידו ועוד דלדברי הכל הוה ליה לאקשויי לומר שכשם באגב כך יקנה בשטר שכך פירש הרב זכרונו לברכה ולדברי כולם אין אותיות נקנות בשטר בלבד. והא דאקשינן מדרב חייא בר אבין איכא דקשיא ליה והתם למה לא יקנה כיון שזכה בשדה היאך לא יזכה באגב בגוף השטר ולאו מילתא היא שאע"פ שזכה בשדה בשעבודו של שטר במה יזכה, והוה ליה כשטר פסים ומחול שאין שעבודו כלום. +חוזר בשטר ואינו חוזר בשדה. יש שואלין כאן למאי הלכתא חוזר בשטר אי בשטר מתנה הא אין בו אחריות ואמאי יכול לחזור בו ובלא רשותו היה ראוי מן הדין לכתוב לו וא"נ בשטר מכר יכתוב חוץ מן האחריות שבו איכא למימר אי בעית אימא בשטר מכר ואיבעית אימא במתנה איבעית אימא במתנה משום דא"ל לא ניחא לי דליפשו שטרי עלי דמתזלי שאר נכסי דאמרי כבר נתן כל נכסיו וכל שכן בשטר מכר ויש לפרש חוזר בשטר מכר דאפילו כתבי ליה בלא אחריות טעות סופר הוא וגובה בו אחריותו לעולם והשתא דלא כתבי ליה כלל אע"פ שהמוכר שדהו בעדים גובה מנכסים משועבדים אם טען פרעתי לאחר טירפ' נאמן הלכך לא ניחא ליה לשוויי דעל פה בשטר וכזה הענין כתב הרב רבי שמואל ז"ל בפרק חזקת הבתים (בבא בתרא מ,א) וזה קרוב מן הלשון הראשון דשמעתא כלה בשטרות שיש בהן זכיה ושעבוד משתמעא.
ויש שפירשה בשטר מכר, וקאמ' דאי כתבי שטרא קיימא לן אחריות טעות סופר הוא והשתא דלא כתיב ליה אע"ג דאמר רב המוכר שדהו בעדים גובה מנכסים משועבדים ה"מ בשקבל עליו אחריות אבל לא כתב לו ולא קבל אינו חייב באחריותו דלא אמרינן אחריות טעות סופר הוא אלא בשאמר להם כתובו.
ולשון טעות סופר הטעהו למפרש זה לומר שהוא טעות סופר ולא טעות מוכר ואין זה ראוי לסמוך עליו אלא אפילו מכר לו שדהו בעדים אחריותו עליו אע"פ שלא אמר לו לכתוב שלא יפה כחו בכתיבה בכך אלא משום דלא שדי איניש זוזי בכדי הוא ואחד קרקע ומטלטלין שוין בדין זה שכל הלוקח אחריותו על המוכר ואין זה צריך לפנים ועוד שזו הקושיא אינה מתפרק' בכך ועדיין תבעי להו יכתוב חוץ מן האחריות מפורש כי ההוא דבפרק גט פשוט אלא בשטר מכר היא משום דלא ניחא ליה דליפשו שטרי עליה.
ואי קשיא לך הא דאמרינן התם, מי שאבד שטר אע"פ שהעדים אומרים אנו כתבנו וחתמנו ונתננו לו אין כותבין ונותנין לו וכו' אבל בשטרי מקח וממכר כותבין חוץ מן האחריות שבו ואם איתא דיכול איניש למימר לא ניחא לי דליפשו שטרי עלי הכא נמי לימא הכי ואמאי כותבין הא לאו מלתא היא דשאני התם דכבר הוה ליה שטרא ומשום דאבד ליה הלה חדי ועוד דכבר נפק עליה קלא.
ויש מפרש מאי חוזר חוזר מן האחריות שבו אבל גופו של שטר כותבין בשטר מכר כותבין שלא קבלו עליו אחריות במתנה כותבין סתם ולי נראה שאפילו בלא שום טעם אם רצה חוזר דספר מקנה בעינן ועדים שליחותו הן עושים כדמוכח בפרק גט פשוט ובמסכת גיטין ומקומות אחרים וכיון שלא רצה אין כותבין לו שאין שטר זהכלום ובפירוש הרב רבי שמואל ז"ל שאפילו קנו מידו חוזר בשטר, ובמסכת קדושין (כז,א) כתבתי בענין זה כדי הצורך. + +Daf 77b + +אגב שאני כי הא דרב פפא מסיק תריסר אלפי זוזי בי חוזאי. כך היא הגירסא במקצת הספרים ולא דיקא דהלואה לא מצי לאקנוי' באגב ואע"פ דאותיות נקנות בכך מלוה על פה לא מדאמרינן בפרק מי שמת אמר ר"נ שכיב מרע שאמר הלואתי לפלוני הלואתו לפלוני ואקשי עליה והא ליתיה בבריא וכו' ואי האי נוסחא מתרצתא היא הא איתא בבריא באגב, אלא שמע מינה דמשבשתא היא, ו"הוו ליה" גרסינן ופקדון הי��.
ואיכא מאן דאמר לעולם מתרצת' היא והתם לא למקנה קאמרינן דפשיטא לן דמצי שכיב מרע לאקנויי בדבור דאיתא בבריא באגב אלא הכי קאמר והא אמר ר"נ שכיב מרע שאמר הלואתי לפלוני הלואתו לפלוני ולא מצי יורש למחול כלומר דאע"ג דאמר שמואל המוכר שטר חוב לחברו וחזר ומחלו מחול ואפילו יורש מוחל מודה שאם נתנו במתנת שכיב מרע שאינו יכול למחול אלמא מילתא דליתא בבריא איתא בשכיב מרע ומפרקינן הואיל ויורש יורשה ומתנתן כירושה שויא רבנן כדכתיב' לעיל רב אחא אמר איתא בבריא במעמד שלשתן ואינו יכול למחול כמו שכתב שם לדעה זו.
ושאל מפרש זה לעצמו אי הכי הוה ליה לאתויי בפירוש הא דר"נ דאמר מודה שמואל וכו'. והשיב דתרתי מימרי נינהו באמר ר"נ בהא חדא בעל פה וחדא בשטר חוב וצריכי קמ"ל דאפילו בשטר אחר יכול למחול וחדא על פה קמ"ל דאפילו על פה במתנת שכיב מרע אין היורש יכול למחול ולא היה צריך לכך שהיה לו לומר דהיא היא אלא שהגמרא הביאה בלשון אחרת להקל ואשכחן כי האי גונא טובא דמפיך לישני כי היכי דלא ליצטריך לארווחי בה טפי ונקיט לישנא קלילא כי ההיא דאמרינן בפרק חזקת והא אמר רבא לא כתבינן מודעה אזביני ומיהו אין זה הפירוש נכון דהא לאו קושיא היא אם בבריא לעולם מוחל אם בשכיב מרע אינו מוחל מאחר שעקר הקניה איתא בבריא דהא אלמוה רבנן למתנת שכיב מרע טפי.
ורבינו תם ז"ל היה אומר דלא מקנה הלואה באגב אבל הרשאה מיהא הוי וקני למיהוי שלוחיה כלומר שאם מינהו שליח וכתב ליה הרשאה אגב קרקע הוי שלוחיה דהא מטלטלי דלא כפריה דכתיב' אורכתא ואע"ג דלא מצי לאקנויי כדאמרינן בב"ק אמרי נהרדעי לא כתבינן אורכתא אמטלטלי דכפריה משום דמיחזי כשיקרא אבל לא כפריה כתבינן ואע"ג דגזליה דהא במטלטלי דגזלה עסקינן דומיא דלישנא קמא דאיתמר התם משום דר' יוחנן דאמר גזל ולא נתיאשו הבעלים שניהן אינן יכולין להקדיש ושמעתא נמי מוכח' ואפילו הכי מצי לארוכי ואע"ג דלא מצי מקדיש ולא להקנותן לאחר אף אני אביא הלואה שאע"פ שאינו יכול להקנות הלואתו יכול הוא להרשותו עליה ובמסכת שבועות מוכח דמצי לארשויי אפילו בגונא דלא מצי מקדיש הכא נמי אע"ג דלא מצי לאקנויי מצי לארשויי לכל מאן דבעי והא דרב פפא הרשאה הות ומשום הכי גריס "מסיק".
ולדידי לא נהירא, דהא רב פפא הקנאה גמורה הוה מדאמרינן התם דילמא אדאתית שכיב אבא ונפלי זוזי קמי יתמי והתקבלתי דר' אבא לא כלום הוא אלא מאי תקנת' כי הא דרב פפא ואי הרשא' הוה עדיין יש לחוש שמא ימות ובטלה הרשאתו ודקיימא לן שליחא שויא ואין שליח לאחר מיתה וכך הורה רבינו הגדול ז"ל אלא ודאי הקנאה גמורה היתה. הלכך "הוו ליה" גרסי וכן כתוב בנוסחאות המדוקדקות והכי גריס רבינו הגדול ז"ל בהלכות.
והכי מוכח במציעא (מו,א), דאמרינן התם ואף רב פפא הדר ביה וסבר אין מטבע נקנה בחליפין דרב פפא וכו'. אקנינהו לרב שמואל אגב אסיפא דביתיה ואי סלקא דעתך מלוה הות מנא לך דהדר ביה דילמא משום דמלוה הוא לא מקניא בחליפין והרשאה נמי לא הויא בהו אלא באגב ואף באגב אינו נקנה קנין גמור.
ואע"פ שיש לך לומר דה"ק ואי סלקא דעתך סבירא ליה לרב פפא מטבע נקנה בחליפין גבי הלואה נמי מצי מרש' בחליפין דהא מטבע שנקנ' באגב מצי מרשה במלוה באגב אלמא כל שבפקדון קונה הויא הרשאה במלוה אין זה נכון דמנא לך האי סברא וששמעתין נמי לקנין ממש קאמרינן.ובכתובות (נה,ב) כתב רש"י ז"ל שאם אמר הלואתי לפלוני הלואתו לפלוני ואלו גבי בריא ומשום קנין לא זכי ביה שאין מטבע נקנה בחלי��ין אלא אגב קרקע כדאמרינן במציעא משמע דבהלואה גופה סבר הרב ז"ל שהיא נקנית באגב ומסיק גריס ואינו נכון. ויש שאומ' לקיים הנוסחאות שכתוב בהן מסיק ופירש מאי מסיק עיסקא דברשותיה דמרה קאי דלאיעסוקי יהב ליה ולא מידי אחרינא. +הא דאמרינן תתרגם מתניתין בשאדוקין בו. נראה לי דטעמ' משום דהדמים מודיעין בשאדוקין ואם לא כן למה מכר והא לא קיימא לן כתנאי דשיטה דלקמן אלא הדמים מסייעין ומכחן אתה דן לצמד ובקר וכן כתב הרב יוסף הלוי ז"ל דקרון וצמד דינן שוה, ואינו צריך לפנים. +לא צריכא דקרו לצמד צמד ולבקר בקר וקרו ליה לבקר נמי צמד. פי' כולן קורין כן לפעמים אבל יש לו שם לבקר בפני עצמו וקורין אותו בשמו המיוחד לו והכא ליכ' רובא מיעוט' אלא דמים לחודייהו ומיהו מדתנן לא מכר מלתא פסיק' תנן שאפילו דמים ביד לוקח ומכר לו בקנין או באגב נותן לו צמד וכופין אותו ליתן מאתים ולא מהניא הכא חזקה דממונא דכל היכא דתנן לא מכר דינא פסיקא קתני בהו בכולה מתניתין. + +Daf 78a + + והא דאקשינן וכי תימא קסברי רבנן כל כי האי גונא לא הויא אונאה. פי' רבינו חננאל ז"ל כי האי גונא, כגון צמד שאדם צריך לו הרבה ופעמים שאדם לוקח ביתר מכדי דמיו, והתנן אמרו לו לא אמרו אלא את או וכיון שאפילו בהמה ומרגליות יש להן אונאה כל שכן צמד ובודאי אי נמי הוו סברי רבנן בהמה אין לה אונאה צמד יש לו אונאה דלא דמי לבהמה אלא לרווחא דמלתא אקשי כי היכי דלא לדחיי' ולימא ליה דצמד דמי לבהמה כמו שדמו לה סוס וציף וחטיטו' במלחמה והרב ר' שמואל ז"ל דחק עצמו בה ביותר. + ודאמרינן ואי בעית אימא כי אמור רבנן כאן בכדי שהדעת טועה וכו'. נראה שהלכה כן, דלישנא בתרא ודוקא הוא וסוגיין דעלמא כוותיה, וכן כתב רבינו הגדול שהלכה כלישנא בתרא שסתם כתבן. וכן כתב הרב רבי שמואל זכרונו לברכה. +אבל אוכף ומרדעת קנה. מאחר דמיבעיא לן אי בעודן עליו מחלוקת או בשאין עודן עליו או בזו ובזו היה נראה שאוכף ומרדעת לא קנאן אלא בעודן עליו שמא בעודן עליו מחלוקת וקסברי רבנן אינן מכורין ובאוכף ומרדעת מכורין הוחיל ועודן עליו והאי דלא פירש עולא משום דקים ליה פירושא דמתניתין באיזה ענין נחלקו בדסקיא וכומני ודכוותא באוכף ומרדעת ובין דקים ליה בפשטא דבעיין בין דלא קים ליה איהו לא אמר אלא דמחלוקת בכלים דמשאוי אבל כלי' דרכיב' מודים חכמים דמוכרין כשם שמכורין כלי משאני לנחו' אי בעודן עליו אי בשאין עליו, דסתם חמור לרכיבה קמ"ל עולא ותו לא.
והרב ר' יוסף הלוי ז"ל כתב מדלא פליגי בין עודן עליו לשאין עודן עליו ש"מ דל"ש הכי ולא שנא הכי מכורין ואינו מחוור לי לפי שלא מצינו בכל המכירות שבפרקים אלו שיכנס שום תשמיש בכלל המכר אלא בעודן בתוכו שהרי בכולן שנינו בסיפא ואם אמרו הוא וכל מה שבתוכו וכו' ומכר מכר דקתני דומיא דלא מכר וכולן בעודן בו. והא דאמרינן הכא אימא וכל מה שראוי להיות עליו דחיתא בעלמא היא שדחו כאן ולא בשאר הילכך לא מכר אלא אוכף ומרדעת בשעודן עליו ואם תאמר אם כן יכול היה עולא לתרץ מתניתין כטעמיה ולוקמה בשאין עודן עליו וטעמא דאמר ליה ואימא בסיפא הוא וכל מה שראוי להיות עליה עליה לאו מלתא הוא דלא אתינן השתא למיפשט בעיין וכדפרשינן לעיל דלא מעייל עולא נפשין בבעיא כלל.
וכל זה לדעת רבינו הגדול זכרונו לברכה שהוא האמת, אבל רבינו הגאון ורבינו חננאל זכרונם לברכה כתבו דבעיין אפשיט' דבשאין עליו מחלוקת אבל בעודן עליו דברי הכל מכורין דאפשיטא מברייתא, ואינ�� יודע היאך. + +Daf 78b + +רבן שמעון בן גמליאל ור' אליעזר ור"מ וכו' כולהו סבירא להו כל דמזבן איניש איהו וכל תשמישיה זבין. הני תנאיה איכא דטפי טפי מחבריה דהא רשב"ג סבר סנטר מכור ואע"ג דגברא הוא וליכא חד מהני תנאי דס"ל הכי דלא שמעינן להו דמטפי כולי האי אלא מיהו כולהו שייכי בהדדי דכל חד מינייהו מטפי במכירה טפי מרבנן ונחום המדי אי סבירא ליה סתם חמור למשאוי ממש היינו רבנן דמודו באוכף וליתי' ממנינא אלא חמור למשוי בכליו משום טפוי במכירה הוא דקסבר כיון דתשמישיה הוא כולהו זבין בין כלים דמשוי בין דרכיבה וכל כי האי גונא לית הלכתא כחד מינייהו וכיוצא בה במסכת סוכה (ז' ב') שיטא דאית בה תנאי דפליגי אהדדי בהדיא וקבלנו מן הגאונים ז"ל דלית הלכתא כחד מינייהו וכן ביבמות (נ"א ב'), והרב ר' שמואל ז"ל אמר, כל מקום שלא אמרו בגמרא "אמרו דבר אחד" לא לגמרי הן שוין. + +Daf 79a + +מועלין בהן ובמה שבתוכן. פי' ה"ר שמואל ז"ל אם הצניע חפציו בבור ובאשפה וכן כתב ר"ש במסכת גטין ולא דאיק דהא אין מעילה בקרקעות.
לפיכך פר"ת כגון שחפר מן הקרקע ונהנה בו ולמאן דאמר יש מעילה בגדולין נמי לכשיתלשו ויהנה קאמ' והכי אמרינן במסכת מעילה הדש קלעילין בשדה הקדש מעל ואמרינן שמע מינה אבקא מעלי ומשום הכי מעל דהוה ליה מעילה בתלוש הא לאו הכי לא אמרינן מעל ואע"ג דהא מתהני משדה הקדש שאין מעילה בקרקעות ולא במחובר להן ואפשר להעמידה בשיש להן כותלי בנין ותלה בהן ויש מעילה בתלוש ולבסוף חברו כדמוכח בשילהי מסכת מעילה (כ,א). + והא דאמרינן מועלין בהן ואין מועלין במה שבתוכן. שמעתי משום דלא קניא חצר להקדש, דמשום יד איתרבאי ואין יד להקדש וכן פה"ר שמואל ז"ל ויש לומר אי נמי קני ליה אין מעילה בזכיתה. + +Daf 79b + +ואי בשדה ואילן אמאי מחליף. בדין הוא דה"ל לאוקמה לרישא בשדה ואילן בפלוגתא דרב יהודה ור' יוסי ובבור ושובך בפלוגתא דר"מ ורבנן וסיפא בבור ושובך דוקא אלא דלא ניחא ליה לאוקמא בכגון תרי טעמא וכל שכן רישא בשדה ואילן דוקא וסיפא בבור ושובך דוקא ומיהו הוה לרבה לרבה למימר כולה בבור ושובך ובריקנין פליגי בפלוגתא דר"מ ורבנן ובמלאין בפלוגתא דר' שמעון ורבנן כדאוקמא השתא ולא לימא אבל בשדה ואילן דברי הכל מעלין בהן ובמה שבתוכן דהא מנא ליה הא לא שייכא בפלוגתייהו אלא רבה סברא דנפשיה קאמר דסבר לה כר' יוסי ומוקי לה בהכי ופי' בפלוגתא דר"מ ורבנן כגון שהקדיש הפירות לכשיבואו לעולם אבל הקדש סתם גדולים הן ואין לדברי ר"מ בזה ענין.
והוצרכתי לכתוב זה מפני שהרב רבי שמואל כתב אדם מקנה דבר שלא בא לעולם ודעתו היה להקדישם דבדבר שלא זכה בו עדיין ליכא למימר עין רעה, ואין זה כלום. + והא דאמרינן במים הבאים דרך חצרו. פירש הרב רבי שמואל ז"ל שהבור עשוי במקום מדרון דממילא אתו ליה ודרך שובכו פירוש שהוא סמוך לו ועבידי דאתו ודוקא שובכו אבל של אחרים שיכולין לעכב שלא יבאו לא דמו לפירות דקל בשם רבינו זקנו ז"ל ותימה הוא מעיקרא היכי קא סלקא דעתך דמצי מקדיש והא ודאי כי אמרינן אדם מקדיש דבר שלא בא לעולם היינו דלכשיבא לעולם ויהא שלו יהא קדוש כגון מקדיש פירות דקל שלו אבל כאן אם באין לשובך ולבור לתוך של הקדש הן באין ולא קנאן הוא מעולם והאיך יחול הקדשו לפיכך פירשו מפרשים דהכי נמי מקשה בגמרא מי יימר דאתו לרשותו ומרשותו יבא לתוך של הקדש כדי שיחול הקדשו ומפרקינן במים הבאין דרך חצרו שהוא מתוקן למילוי הבור ועשוי לכך ומיד שבאו לחצר וקנאן והקדשו חל עליהן וכן ביונים אבל באין דרך חצר של אחרים אין הקדשו חל כלל שהרי לא קנאן מעולם.
ולי נראה דהכא במאי עסקינן כגון שאמר בור זה לכשיתמלא מים יהא הקדש הוא ומימיו הוא קדוש דהא איתיה בעולם וכממקדיש שדהו לאחר עשר שנים הוי דקדשה פירות דלא הוו בעולם לא קדוש אלא לר"מ ומאי ריקנין דקתני ברייתא דאמר בשעה שהן ריקנין ולפום הכי לא קשיא להו בגמרא אלא מי יימר דאתו ואסקי' בעשויין לבא ובדרך שלו ומיתוקמ' כפשטה אפילו בהקדיש בור עכשיו ומה שבתוכו לכשיבא לעולם. + ודאמר אימר דשמעת ליה לר' מאיר כגון פירות דקל דעבידי דאתו. איכא למידק עליה דהא גבי המקדש את האשה לאחר שימות בעליך לאחר שתמות אחותיך וכו' אמר ר"מ מקודשת ואע"ג דלא עבידי דמייתי מקמי דידהו.
ואיכא דאוקמא בגוססי' דעבידי דמיתי, וגר דעתיה לאגיורי ושפחה נמי כגון דשמע מבי מרה דמשחרר לה וכן כתב הרב ר' שמואל ז"ל ואע"ג דגר צריך שלשה שכיחי דמיזדקקי ליה אי נמי כגון שחציה שפחה וחציה בת חורין או שנהגו בה מנהג הפקר שכופין את רבה ועושין אותה בת חורין ויחלוץ ליך יבמיך נמי דשמע מיניה דחליץ לה או שפסלה בגט אי נמי משום דמצות חליצה קודמת למצות יבום והא דאמרינן בכתובות (נ"ח ב') גבי המקדיש מעשה ידי אשתו במותר דקודש לאחר מיתה אליבא דר' מאיר מוקי לה כמו בחולה ובזקנה ועבדי מלאכה דמותר דידהו עביד דאתי ודאמרינן במציעא שדה זו לכשאקחנה קנויה לך מעכשיו קנה התם נמי עבידא דמזבני ליה אי יהב בה טפי מכדי דמיה ולא דיקא שמעתייהו ותו בשמעתין נמי משכחת לה כגון שהקדיש בור לאחר שיתמלא מים והלך הוא עצמו ומילאהו בכתף שהרי בידו למלאות מן הנהר.
ואיכא מאן דמתרץ דהתם כיון דגופה דאשה בעולם הוא לא גרע מפירות דקל דעבידי דאתו והתם במקדיש מותר ידי אשתו נמי כיון דידיה איתנהו בעולם אע"פ שהמותר אינו בעולם ולא עבידי דאתי כפירות דקל חשבינן ליה ומסייעי ליה להאי פירוקא מהא דאמרינן במסכת גטין ובפ' יש נוחלין לקמן אימר דשמעת ליה דאמר אדם מקנה דבר שלא בא לעולם לדבר שלא בא לעולם מי אמר וקשיא טובא היכא שמעית ליה לר"מ דאמר אדם מקנה דבר שלא בא לעולם גבי המקדש את האשה לאחר שימות בעליך וכו' והתם שמעינן ליה דאמר אדם מקנה לדבר שלא בא לעולם דאמר ע"מ שיתגייר ושישתחרר מקודשת ואע"ג דלא בא לעולם אבל השתא לא קשיא דמפרשינן לה הכי אימר דשמעת ליה לר' מאיר דאדם מקנה דבר שלא בא לעולם לדבר שישנו בעולם כלומר שגופו בעולם ואע"פ שלא בא לרשותו דכמי שבא לעולם חשיב ליה לר' מאיר אבל לדבר שלא בא גופו לעולם כגון נולדין מי שמעת ליה ואע"ג דכי גופו בעולם נמי דבר שלא בא לעולם מיקרי בעלמא לסבריה דר' מאיר קאמרינן דעביד' ליה כדבר שבא לעולם אבל נולדים דבר שלא בא לעולם ודאי לכולי עלמא.
וא"ת מאחר שחלקנו בין דבר שלא בא לעולם כלל לדבר שבא לעולם אע"פ שלא בא לרשותו ולא עביד דאתי א"כ מנא להו בגמרא דאדם מקנה דבר שלא בא לעולם כלל משום דעביד דאתי דאמרינן בכוליה תלמודא אימר דשמעת ליה לר"מ אדם מקנה וכו'. כגון פירות דקל דעבידי דאתו דהא אנן לא אשכחן להא מילת' עיקר בתלמוד ולא שמענו לר' מאיר דאמר בפירות דקל כלום.
ומפרשי רבנן ז"ל משום דאשכחן דפליגי רב הונא ורב נחמן דרב הונא סבר אינו יכול לחזור ואמרינן ביבמות (צ"ג א') רב הונא כרב ורב כר' חייא ור' חייא כרבי ורבי כר' מאיר ור' מאיר כר' אליעזר בן יעקב ור' אליעזר בן יעקב כר' עקיבא כולהו סבירא להו אדם מקנה דבר שלא בא לעולם וכיון דאשכחן הני רבנן דאמרי אדם מקנה פירות דקל אע"פ שלא בא לעולם כלל ומשום דעבידי דאתו ואשמעינן לר' מאיר דאמר אדם מקנה דבר שבא לעולם אע"פ שלא בא לרשותו ולא עביד דאתי אמרינן דר' מאיר נמי הכי סבירא ליה אבל לדבר שלא בא לעולם כלל כיון דלא שמיט ר' מאיר ולא חד מכולהו תנאי למיתני אדם מקנה לדבר שאין גופו בעולם כלל שמע מינה דליכא דאמר הכי ואע"ג דההיא שיטה לא דבר אחר אמרו לגמרי ומכל מקום פליגי דר' מאיר לא בעי שחת ור' אליעזר בעי שחת כדאיתא בקידושין וכן כולהו הני דאמרינן ביבמות (ס"ב ב') לא דבר אחד ממש אמרו התם בטעמא בעלמא פליגי מר סבר הכי מיקרי עביד דאתי ומר סבר לאו בהכי אלא בהכי אבל גמרינן מינה הוא דכולהו אית להו הך סברא ומה שתפסו להן בגמרא לשון פירות דקל אגב מימריה דרב הונא הוא ולשון קצרה הוא להתלמד בו, וכן פירשו ר"ש והר"ש ז"ל תלמידו.
תו איכא למיפרך היכי אמרי אימר דשמעת ליה לר' מאיר לדבר שבא לעולם דאלמא יותר אדם מקנה דבר שלא בא לעולם ממה שאדם מקנה לדבר שלא בא לעולם ואנן איפכא שמעינן להו לאמוראי דגבי המוכר פירות דקל אמר רב נחמן משבאו לעולם יכול לחזור בו אלמא אין אדם מקנה דבר שלא בא לעולם וגם לדבר שבא לעולם כגון נולד אמר רב נחמן לכשתלד קנה כדאית' בריש פרק מי שמת (בבא בתרא קמ"ב א').
ואיכא דאמרי דהא דאמרינן בפ' מי שמת ובמסכת גיטין (י"ג ב') אימר דשמעת ליה כר' מאיר דאמר אדם מקנה לדבר שבא לעולם וכו' אליבא דרב הונא קאמרינן דסבירא ליה הכי דאפי' לר' מאיר אין אדם מקנה לדבר שלא בא לעולם כדאמר רב הונא גופיה גבי פירות דקל משבאו לעולם אינו יכול לחזור בו וגבי לדבר שלא בא לעולם אמר אף לכשתלד לא קנה אבל אליבא דרב נחמן אפילו למאן דאמר אין אדם מקנה דבר שלא בא לעולם אדם מקנה לדבר שאינו בעולם וכגון דאמר לכשתלד ולאו מלתא היא.
אלא רב נחמן לא חשיב עובר כמי שלא בא לעולם אלא דבר שבא לעולם הוא במקצת אלא שמעכשיו אין לו יד לזכות ואין זכין לו ולכשתלד זכין לו מיד דהוה כירושה דירית ומודה מקצת הוא רב נחמן לרב ששת דאמר יש זכיה לעוברין לנולדים לא ואפילו לר' מאיר תדע דהא לדידן נמי קיימא לן בבנו קני עובר הואיל ודעתו של אדם קרובה אצל בנו ואלו לנולדים שלא נתערבה מהן לא קניה לעולם אלמא אין דין עובר כדין מי שלא בא לעולם כלל.
ועוד יש מי שסובר בפירוק קושיתנו בדר' מאיר דכל היכא דליכא אלא חד מי יימר מלתא דעביד' דאתי היא ולא ממעטינן לה מפירות דקל עד דאיכא תרי מי יימר כי ההיא דבמציעא דאמרינן מי יימר דמגנבא ואם תמצא לומר דמגנבא מי יימר דמשתכח גנב ואם תמצא לומר דמשתכח גנב מי יימר דמשלם דילמא מודה ונפטר וכיוצא בו במסכת גיטין (ע"ב ב') מי יימר דמיקטל ואם תמצא לומר דמקטיל מי יימר דמשלם קנס אבל היכא דליכא אלא חד מי יימר מילתא דעבידא דאתי היא הלכך לפום האי פירוש' הכי מפרשא שמעתין מי יימר דאתו כלומר ואם תמצא לומר דאתו מי יימר דאתו ליה מרשות הרבים לבור או לחצר שלו דילמא עברי דרך חצר של אחרים והן זכין בהן ולא הקדש ותריץ דאתו דרך חצרו וליכא אלא חד מי יימר דמשבא לרשותו יכול הוא להקדיש ואע"ג דלא אדכר בגמרא אלא חד מי יימר הכי קאמר מי יימר דאתו כי היכי דליהוו של מקדיש ושניהם נכללין בו, וליתה. +הא דקתני ר' אליעזר בר' שמעון מחליף. לאו אכולהו אלא אבור אבל מכר שובך מכר יונים דלא אשכחן לתנא קמא דר' נתן פליג אלא אבור, וכן נראה דעת רבינו הגדול ז"ל, וכן כתב הרב רבי משה תלמידו ז"ל. + +Daf 80a + +לא קשיא הא בה והא באמה. פי' מתני' דקתני שמניח בריכה ראשונה לאמה והוא הדין לכולי בריכה ובריכה מניח בריכה ראשונה ותנא כרוכלא ליחשוב וליזיל חדא מינייהו קתני והוא הדין לאינך ובריית' אשמועינן בברתא שמניח לה בריכה ראשונה וקמ"ל פירו' משנתנו דהוא הדין לכל בריכה ובריכה וכתב הרב ר' שמואל ז"ל דכיון דשבק' לבריכה ראשונה ולשניה ותו לא צריך וכו' כדכתי' בפירושיו ואחרים אומרים לעולם צריך להניח בריכה ראשונה לכל זוג וזוג כדפרישית.
ורבינו הגדול ז"ל כתב "הא דקתני ראשונה ושניה בה", פירוש פירושו מתני' וברייתא כגון שהיו בשובך שתי זוגות אמה ובת' ולקח פירו' שתיהן שצריך להני' לאם זוג ראשון דמצטות' אברת' הראשונה ועם זוג זה שאינו מניחין לה אבל לבת צריך להניח בריכה ראשונה ועוד אחר' שני' לה כדי שיצטוותו ג' בריכות שאין צוות אמה לה כלו' ולשון זוגא נראה כפירוש הזה כי לפי דרך פי' הראשונים זווא זכר והכל בכלל בריכה. +דבש בכוורתו אינו יוצא מידי מאכל לעולם. פי' הרב ר' שמואל ז"ל עד שיקצני בפירוש למאכל דבורי' פי' לפירושו קודם שיהא שם הדבש שאם משבא לעולם הקצהו כיון דאיכא עליה תור' אוכל הרי דינו לקבל טומאה עד שיפסל מלאכול לכלב ואיכא למימר דלאו אוכל גמור הוא וכי מקצי לי' לדבורים מהני דאמרי' לאו מאכל אדם הוא ומעיקרו למאכל דבורים עומד ומיהו לא דאיק מדקאמרינן לעולם. + +Daf 80b + +מה שכתוב בספרי' אע"ג דזב מוקצה הוא מעיקרו. למאכל דבורי' קאמר, ואע"פ שהוא זב שאינו נראה כמצניעו למאכל דבורים, וה"ר שמואל ז"ל מחקו.
והא דאמרינן הכא דמאכל הוא במסכת מכשירין (ו,ד) אמרינן דמשקה הוא ומכשיר הכא כשהוא בכוורתו התם לבתר דפירש דבכוורתו כיון דאיכא חלות ומערב בהו שעוה לא חזו למשקה ומאכל הוא. +אמר ליה רבא תריץ הכי. פירוש לאו חסורי מחסרי לה ומשבש לברייתא אלא תרוצי מתרץ לה דהכי קתני דבש בכוורתו אינו לא למאכל ולא משקה שאם חשב עליו יטמא טומאת אוכלין ומשקין אלא אינו לא מאכל ולא משקה ואע"פ שחשבן לאכילה או למשקה. +הא דאקשינן מדר' יהודה גומם מעם הארץ הוא דקשי ליה וכו'. וקשיא לן אי לאו עלויי מעלי לי' הוה ליה אוקומי אילנא ושרי כדאמרי' במו"ק (ג,א) אוקומי אילנא שרי אברויי אילנא אסורולמה לי גומם ואיכא למימר דהכי קאמר לא ודאי עלויי מעלי ליה ולא ודאי קשה לה כלומר דלא ידיע לן והוה ליה ספק איסורא ולחומרא הרב רבי שמואל ז"ל אי נמי אפילו לר' יהודה גזרינן היכא דלא קשי ליה אטו היכא דמעלי ליה. הרב ר' יוסף הלוי ז"ל. + +Daf 81a + +ממאי מדקתני משנה יתירא. ואיכא למיפרך ואמאי לא מיתרא ליה ההיא דתנן התם במסכת בכורים (א,יא) הקונה ג' אילנות בתוך של חברו מביא וקורא ר"מ אומר אפילו שנים והא פשיטא בין בדרבנן בין בדר' מאיר דכיון דקתני הכא יש לו קרקע פשיטא דמביא וקורא ואפשר דהוה מצי לאקשויי ליה הכי אלא ניחא ליה לאותובי מברייתא בהדיא ובתר דאיתותב לא קשיא לן דניחא ליה לתנא למיתני גבי בכורים וגבי דינא דכל חד בדוכתי' ואע"ג דאפשר ללמוד אחד מתוך חברו.
וא"ת תרי בבכורים למה לי דהא מדקתני הקונה שני אילנות מביא ואינו קורא מכלל דשלשה קורא איכא למימר דילמא הוא הדין לשלשה וקמ"ל דאפילו בשנים מביא אי נמי להודיעך כחו דר' מאיר לפיכךחזר ושנה אחרת ומיהו אם היה שונה זו בלבד תחלה דקתני שלשה קורא ר"מ אומר אפילו שנים לא היה צריך לדבר אחר אלא ניחא ליה למיתנינהו לכולהו בהדיא. +ההוא למעוטי חוצה לארץ. איכא לעיוני קרא למה לי, למעוטי חוצה לארץ פשיטא ובמסבת בכורים (א,ב) דריש אדמתך ולא דריש ארצך, ואיכא דתריץ סד"א בכורים שאני דאתקש לבשר בחלב דחובת הגוף היא ונוהגת בכל מקום איצטריך, והכי איתא במכלת' בכה"ג (משפטים כ'). +והכתיב אדמתך ההוא למעוטי אדמת כותי. והרב ר' שמואל ז"ל גריס והכתיב תרי אדמתך חד למעוטי אדמת כותי וחד למעוטי אדמת גר ומיהו לרבנן נמי איצטריך למעוטי אדמת כותי וגר כגון שלקח שדה מהן דלא נימא לוקח מביא בכורים מפירות שגדלו ברשות גר ונכרי כדאמרי' בגיטין אלא דמשמע דרבנן כותי וגר מחד קרא נפקי דהן פטורין ואדמתן מימעטא ואידך ואדמתך מדריש התם במס' בכורים (פ"ב ב') לנוטע בתוך שלו והבריך בתוך של רבים או בתוך שלו והבריך בתוך שלו ודרך היחיד ודרך הרבים באמצע ואע"ג דליכא איסורא בנטיעתו כיון שאין כל גדוליו בתוך שלו אינו מביא אבל לר"מ לא צריך להכי דהא ודאי מביא וקורא דלא גרע מלוקח פירות מן השוק דמחייבינן ליה השתא ובדאיכא איסורא כגון אילן הסמוך או סקריקון וגזלן לא צריך קרא דשונא גזל בעולה הוא ועוד מאשר נתת לי נפקא, ואע"ג דקתני להו התם במשנת מסכת בכורים, משום שארא נקט להו.
ומיהו בירושלמי התם (בכורים א,א) פירשו, א"ר יוחנן וכולם מתורת גזל ירדו להם שהמוכר שביל לחברו קנה עד התהום ופירשו שם נמי שאם הבריך ברשות מביא וקורא ולהאי סברא אפי' לרבנן נמי תרי אדמתך צריכי למעוטי אדמת גר ואדמת כותי דמשום גזל מימעטי אינך ומלי נפקא והאי דממעטי אדמת גר מאדמתך משום דהוא עצמו אינו חייב בהן דקרא ממעע לה כדתנן הגר מביא ואינו קורא שאינו יכול לומר אשר נשבעת לאבותינו לתת לנו אם היתה אמו מישראל מביא וקורא כשהוא מתפלל עם הצבור אומר אלהי אבותיכם וכשהוא מתפלל בינו לבין עצמו אומר אלהי אבות ישראל וכו'.
ומיהו איכא למ"ד דגר עצמו אפילו אין אמו מישראל מביא וקורא. בירושלמי (בכורים א,ד) תני בשם ר' יהודה גר עצמו מביא וקורא מה טעם כי אב המון גוים נתתיך לשעבר היית אב לאברה' עתה לכל העולם ר' יהושע בן לוי אמר הלכה כר' יהוד' עובד' קומי ר' אבהו ואורי כר' יהוד' וכשהוא מתפלל נמי אמר אלהי אבותינו ואפי' בצבור וכן בברכות המזון והא דאמרי' למעוטי גר לא ק"ל הכי ולא וכי ההיא דאמרי' במס' מכות (י"ט א') ננשום דאיכא בכורי הגר וכו' וכן פסק הרב ר' משה ספרדי זצ"ל ולהאי סברא חד אדמתך למעוטי לוקח בכורים וחד למעוטי אדמת כותי שלא תאמר אין קנין לכותי בארץ להפקיעה ותימה הוא היאך יקרא והלא אינו יכול לומר לתת לנו וי"א דהא דקאמר בירושלמי קורא בבני קיני חותן משה דתניא בתוספתא ר' יהודה אומר כל הגרים מביאין ואינן קורין ובני קיני חותן משה מביאין וקורין משום והיה הטוב וגו' וכיון שאברהם אב לכל העולם ונטלו חלק בארץ קורי' לר' יהוד' והלכה כמותו ואע"ג דכתיב בפרשת בכורים ארמי אובד אבי שלשה אבות העולם היו כאברהם.
ויש ששואלים היאך מוציאין שאר הגרים את הרבים ידי חובתן בברכת המזון אפ"פ שאמו מישראל שהרי לא נטלו חלק בארץ ומדרבנן נינהו כדאמרי' במסכת ברכות דנשים בברכת המזון דרבנן וטעמא דמילתא משום דלאו בת נחלה היא. וא"ת אין ה"נ שאין מוציאין אחרים ידי חובתן בשאכלו שיעורא דאוריי' א"כ כהנים נמי לא יוציאו אחרי' דתניא בתוספתא הכהנים מביאין ולא קורין לפי שלא נטלו חלק בארץ ר' יוסי אומר כשם שנטלו לוים כך נטלו כהנים ורב חסדא כהן הוה ובריך בי ריש גלותא ואין ספק שמוציאין את הרבים ידי חובתן.
ואיפשר משום דקיימא לן כר' יוסי ולר"מ נמי איפשר דסבירא ליה שאין ברכת המזון תלויה בחלק הארץ ובעיין דבברכות אליבא דר' יוסי ולפי זה צריך להזהר שלא יברך גר לישראל בשאכל שיעורא דאוריי' כדרך האשה ויש מפרש פירוש אחר באותה שמועה שבמסכת ברכות ובירושלמי לא משמע כי הך סברא כלל אלא בכל גרים קאמר ר' יהודה קורין מפני שהן בני אברהם וראוין היו לירושה שלו אלא שנתחלקה הארץ ליוצאי מצרים והרי הן כטפלים שראוין לירש ואין להם אעפ"כ הרי הם כשאר כל האדם. + +Daf 81b + +וקא מעייל חולין לעזרה. פי' מפני שהן טעונין תנופה והגשה על גבי המזבח ודמיא להקרבה ולשחיטה ואסור לשחוט חולין בעזרה ומפרקינן דמקדש להו ואע"פ שקד' דמים הוא אין אסור לשחוט בעזרה אלא חולין ואם לא מפני טעם התנופה שפירשנו היה מותר בלא הקדיש כיון דלא כעין הקרבה הוא שלא מצינו איסור למי שנכנס להיכל ופתו בידו.
ואפשר שאיסור זה של בכורים מדרבנן הוא ואע"פ שזביחה דאוריית', וכן כתב ר' שמואל ז"ל, אלא דקשיא לן אי הכי מאי קושיא הכא כיון דאיכא לספוקינהו בבכורים לא אתי דרבנן ודחי דאורייתא וה"נ משמע בחולין דאיסורא דאורייתא היא כדבתבינן התם.
ומי שאומר מפני הגוזל' הבאות עם הבכורים וקרבות עולות איני יודע מהו שח לעיילינהו ולא יביא גוזלות אטו עכובי מעכבי ועוד למה אמר דמקדיש להו לבכורים יקדיש הגוזלות ויקרבו שהרי עולות הן. +תרומה לכהן מעשר ראשון ללוי וכו'. פי' הרב ר' שמואל ז"ל דבתר דקנסינהו עזרא ללוויים קא מפלגי ומאי לכהן לכהן ולא ללוי ואי הכי דר"ע משמע אף ללוי ולא דאיק דא"כ אמאי אמרו' הכא דיהיב לה לכהן כר' אלעזר בן עזריה אפי' כר' עקיבא נמי מצי יהב ליה לכהן ועוד דהא בהדיא אוקימנא במס' יבמות לפלוגתיה בקראי וטעמא דרבי אלעזר משום דבעשרים וארבעה מקומות נקראו כהנים לוים וזה אחד מהם ומשמע דמקמי דקנסינהו עזרא קא מיפלגי.
ומ"ש הרב ז"ל דהכי מפרש בכתובות (כו,א), אדרבה קשי' עליה דתנו רבנן כשם שהתרומה חזקה ומה חזקה לכהונה מעשר ראשון לכהונה ואקשינן מעשר ראשון דלוי הוא ומפרקינן כר' אלעזר בן עזריה ואקשינן אימא דא"ר אלעזר בן עזריה אף לכהן ולא ללוי מי אמר ומפרקינן בתר דקנסינהו עזרא מדקא מקשינן הכי ש"מ דפשיטא להו מילתא דמאי לכהן דקאמר אף לכהן והאי דמהדרי בתר דקנסינהו עזרא ה"ק דקתני מעשר ראשון חזקה לכהונה דמשמע דלכהן דוקא בתר דקנסינהו עזרא היא ואליבא דר' אלעזר ואלו לדברי הרב ז"ל לא הוה להו למימר אימר דאמר ר' אלעזר בן עזריה ואי אמרת אמסקנ' מיהא מיתוקמ' פלוגתייהו בתר דקנסינהו לא משמע הכי דא"כ הוה ליה למימר אין לכהן דוקא קאמר ובתר דקנסינהו עזרא מדלא אמרי' הכי שמע מינה דה"ק לעולם מאי לכהן אף לכהן ומיהו לבתר דקנסינהו עזרא לכהן הוא דוקא אליבא דר' אלעזר בן עזריה דכיון דמן התורה אף לכהן קנסא לכהן דוקא ואמרי' נמי במס' חולין דמעשר ראשון מוציאין אותו מלוי לכהן בתר קנסא לר' אלעזר בן עזריה ושמעתין נמי לאו בתר קנסא הוא אלא אפי' קודם לכן.
ואי קשיא אילן אחד לר"מ היאך יבא והא איהו לא סבר לה כר' אלעזר בן עזריה דתניא ביבמות (ע"ז א') תרומה לכהן ומעשר ראשון ללוי דברי רבי מאיר דכר' עקיבא סבירא ליה איכא למימר דמפריש עליה תרומה ומעשר ממקום אחר ומפריש באותה תרומה תרומה ומעשר מיניה וביה וגמר' הוא דלא חש לפרושי כולי האי ונקט הפרשה לרבנן בשני אילנות. +והאמר ר' זירא כל הראוי לבילה בילה מעכב' בו וכו'. עיקרה במסכת מנחות (קג,ב) דתנן התם ששים עשרונים נבללין ששים ואחד אין נבללין אמר אחד הרי עלי ששים ואחד מביא ששים בכלי אחד ואחד בכלי אחר אקש��נן וכי לא בלל מאי הוי והא תנן אם לא בלל כשר וא"ר זירא כל הראוי לבילה אין בילה מעכבת בו וכו'.
ותימה הוא מאי האי דאקשינן והתנן אם לא בלל כשר מ"מ לכתחלה צריך לבלול שהרי קרא כתיב וכיון שכן צריך הוא לכתחלה להביא בשני כלים ואיכא לתרוצי כיון דהאי גברא חדא מנחה נדר ולקרבן גדול מתכוין שלא אמר להביא שתי מנחות אי מיתכשר' בלא בלילה האי נמי יש לו להביא הכל בכלי אחד דהא חדא מנחה נדר דבהכי ניחא ליה והוי קרבן מהודר טפי בדמיתי לי' בכלי אחד כדאמרי' בפרק מי שמת (בבא בתרא ד' קמ"ג) האי גברא לקרבן גדול מיכוון כל מאי דאפשר לאיתויבכלי אחד מייתי מדקאמרינן ליה לאיתויי בשני כלים אלמא משוםדלא אפשר לאיתויי בכלי אחד כלל הוא דהיינו משום דאין נבללין בלוג אחד דאמרינן אין אדם מוציא דבריו לבטלה ויביא באיזה ענין שיהא כשר ותניא נמי בסיפרא והביאה שלא יביאנה חציים אלא בכלי אחד אלמא הכא משום דאין נבללין בלוג אחד הוא ופסול אפי' דיעבד הוא דאמרינן ליה להביאם חציים. +דעביד להו כר' יוסי בר' חנינא. פי' והתם לא מעכבא קרייה שהרי אין דינן לקרות והוה ליה כמפריש בכורים לאחר החג שאינו קורא אבל במקום שראויין לקרות מן הדין ומספק הוא שאין אדם רשאי לקרות קרייה מעכבא.
ואיכא למידק למה מביא, הרי נראו מתחלה כשהפרישו ונדחו וכל שנראו ונדחו ירקבו כדאמרינן פ"ק דמכות הפריש בכורים קודם החג ועבר עליהם החג ירקבו מאי טעמא משום דלא חזו לקריאה ונראו ונדחו.
ורבותינו הצרפתים ז"ל כתבו תירוץ קושיא זו לפי שמצאו בירושלמי שליח ר' אסי בשם ריש לקיש בשם ר' אושעיא בשלקטם לשלחם ביד אחר אבל ליקטן להוליכם הוא לא ישלחם ביד אחר ולא מחסל בה ר' יונה מחסל בה ר' זירא ריש לקיש בשם רבי אושעיא בשליקטם לשלחם ביד אחר אבל ליקטם להוליכם הוא לא ישלחם ביד אחר שכל הביכורים שנראו ליתור בקריה אינן נתרין אלא בקריה א"ר מונה אע"ג דלא א"ר אסי הדא מילתא אמר דכותא א"ר זעירא לר' אסי נהירת כדאית אמרת הדה דר' הושעיא א"ר יוסי בר' חנינא מתנית' פליגא הפריש בכורים ומכר שדהו מביא ואינו קורא קימינהו בשנתן דעתו למכור משעה ראשונה והתנינן יבש המעיין נקצץ האילן מביא ואינו קורא בשיבש משעה ראשונה וכו' סוגיא. הא למדת שאין שולחין ביכורים ביד שליח אלא בשהיה דעתו מתחלה לשלחו על ידו שנדחו מתחלתן מקריאה, וה"נ בהכי עסקינן. +בצרן ושגרן ביד שליח ומת שליח בדרך. פי' הרב ר' שמואל ז"ל בצרן בעל הבית והיינו לקיחה ושגרן ביד שליח והוא היה בירושלם אינו קורא דלאו לקיחה והבאה באחד הוא או מת שליח בדרך כלומר או בצרן שליח עצמו אלא שלא הגיע לירושלם שמת בדרך אין הבעלים קורין ואינו מחוור דבצרן ושגרן ביד שליח למה יקרא והלא צריך הוא לומר הנה הבאתי ולא הביא הוא ומה שאמר שלוחו של אדם כמותו א"כ בצרן ושגרן ביד שליח לקיחה והבאה באחד הוא ששלוחו כמותו.
ור"ת ז"ל פי', בצרן לאו לקיחה הוא, אלא אורחא דמילתא נקט שכן דרך בעלי בתים לבצור לעולם והכי פירושא ששגרן ביד שליח ומת שליח בדרך ונגמרה ההבאה על ידו של בעל הבית אינו קורא כיון שהלקיחה מתוך הבית על ידי שליח ואעפ"י שנגמרה ההבאה ע"י בעל הבית ואלו הביא בכורים שליח עצמו אינו קורא אעפ"י שהכל על ידו כדתנן במסכת בכורים ואפשר דלהכי נקט בצר לרבותא שאע"פ שבצרן בעל הבית והביאן לירושלים אינו קורא שלא היתה לקיחה מתוך הבית על ידו ומיהו לקיחה וסוף הבאה ע"י בעל הבית קורא דהבאה היינו הכנסתן לעזרה וזו ששנינו הגיעו להר הבית אפי' א��ריפס המלך נוטל הסל על כתפו וכו' וכן הדין נותן שלא יהא האחרון שבישראל צריך לעלות מנהר פרת לירושלם ולא יוריר הסל מכתפו להוציא מדברי האומר בענין לקיחה והבאה כולה על ידי אחר וכך מצאתי בתוספתא (בכורים ב,ח) כל הדרך כולה הרשות בידו ליתנו לעבדו או לקרובו עד שמגיע להר הבית הגיע להר הבית אפילו אגריפס המלך וכו'. + +Daf 82a + +נקטינן דקל אין לו גזע סבר רב זביד למימר אין לו גזע לבעל הדקל. פי' הרב ר' שמואל ז"ל סבר רב זביד למימר אין לו גזע כיון דלחפור ולשרש קאי דסתם דקלים אינן מתקיימין אלא זמן מועט לפי שאין גזען מחליף כדתניא לעיל (פ"ב) לפיכך אפילו הוציא גזע אין לו מה שאין כן בשאר אילנות שמתקיים הרבה לפיכך התחיל ראשון ליבש קוצצן והן מחליפין ואקשי ליה רב פפא ממתני' דקתני אילנות סתם ואפילו דקלים במשמע ואין זה נכון דאי הכי אתקפת' דרב פפא לאו אתקפת' היא וה"ל לאוקומ' בשאר אילנות ואמאי איצטריך לאוקמ' כגון דזבנה לעשר שנים ועוד דאי מלישנא דמתני' הוה ליה למימר והתנן הקונה שני אילנות וכו' דהוה משמע דלישנא דמתני' קשיא ליה מדקאמר והא הקונה שני אילנות משמע דלאו מסתם לשון משנתנו מקשה ליה.
ורבינו חננאל ז"ל פי' שאין לו גזע בלבד אלא אף השרשים של בעל האילן דאסוחי מסח דעתי'המוכר לפי שבדקלים ובארזים חופר ומשרש וזה הפירוש עולה כדרך הרב ר' שמואל ז"ל, ואינו נכון.
ופירוש הרב רבי יוסף ז"ל הלוי דגריס לבעל קרקע, ופירוש גזע היוצא מן השרשים שאף הוא נקרא גזע, אינו כלום.
ורבינו נ"ר פירשה הכי: דרב זביד לא הוהידע טעמיה דר"נ מפני שהיה סבור שאף הדקלים מוציאין גזע כשאר כל האילנות וסבר למימר דלאו דוקא דקל אלא הוא הדין לכל אילן אחד שאין לו גזע לבעל האילן איאושי מיאש סבר שאני ענפים דלא מיאש מינייהו אבל גזע שהוא אילן המתקיים בפני עצמו ואינו יוצא אלא לזמן מרובה ולפרקים איאושי מיאש סבר לא יוציא גזע עד שיבש בזמן מועט ושמא היה סובר רב זביד דר"נ לרבותא נקט דקל שהוא מתקיים יותר משאר כל האילנות בלא קציצה.
ורב פפא דחה דבריו שהרי אף בשני אילנות לא קנה קרקע ושנינו במשנתנו שהיוצא מן הגזע שלו ומה בין שנים לאחד ופי' דברי ר"נ בפנים אחרות דדוקא דקל ומשום שאינו מחליף כיון שאינו מחליף גזעו כשאר כל אילנות אסוחי מסח דעתיה שבשאר האילנות אם יבשו יקוץ ויחליפו גזעו ולא מיאש אבל הא מיאש ואמר שמא יבש ואין לו תקנה לפי' אפילו הוציא גזע אין לו דין גזע לבעל הדקל והיינו דאמרינן לפי שאין לו גזע כלומ' אין גזע כשאר אילנות שמחליפין גזען ולפיכך אין לו גזע לבעל הדקל.
ויש מקצת נוסחאות כתוב בהן במילתיה דרב זביד לבעל האילן ומילתיה דרב פפא לבעל הדקל ומכאן למד רבינו נ"ר פירושו מפורש ואף לאותן נוסחאות שכתוב בשניהן לבעל הדקל הפירוש נכון ועולה כהוגן.
ורבינו הגדול בעל הלכות ז"ל השמיטה ונראה שהוא מפרש דברי רב פפא אין לו גזע לבעל דקל לפי שאינו מוציא לעולם גזע מן הגזע הרואה פני חמה וקבלה היא שהיתה בידו בדרך נטיעת הדקלים ואין צריכה לנו לפסוק בה הלכה, וזה יותר נכון מן הכל ועל דרך פי' מורי נ"ר. +ואקשינן לרב זביד קשיא מתני'. דקתני בהדיא דשני אילנות יש לו גזע אע"פ שלא קנה קרקע ואוקמה כגון דזבנה ניהלה לחמש שנים פי' הרב ר' שמואל ז"ל לזמן קצוב שאע"פ שמתו יטע אחרים תחתיהם ולאו דוקא חמש שנים. ואם תאמר א"כ היאך שנו בסיפא ואם מתו אין לו קרקע ובשלשה יש לו קרקע והאיך א"ר מאיר קנה קרקע והא לא מכר אלא לחמש שנים צריך אתה לפ' ש��כר לו שני אילנות סתם ואם ימותו בתוך חמש שנים שיטע לו המוכר אחרים במקומן לצרכו של לוקח דלא מיאש בתוך חמש ומכאן ואילך אפשר שקונה הקרקע אלא שאין זה חייב ליטע לו. +היכא דאית ליה פסידא מי אמר. פי' הרב ר' שמואל ז"ל דלר' עקיבא ודאי אית ליה מוכר בעין יפה מוכר גבי הקרקע שהוא מקנה אילנותיו קרקע הצריך להם הואיל ואיתנהו בעידן זביני אבל לית ליה עין יפה להקנות כל שדהו למה שיגדילו אחר כך כיון דליתנהו השתא וגבי דרך נמי שאמר ר"ט יש להם משום דלית ליה פסידא כולי האי וא"צ לכך דדרך נמי ישנו בשעת המכירה שכל הצריך להם לאותה שעה מכר אבל לא לתוספת דמי לא מודה ר"ע וכו' כלומר וכיון שהענבים קשין לו לא הקנה לו וקוצץ כנגד המשקולות דכיון דשייר שייר לגמרי שישפה.
ותימה הוא למה לא אמרו משום דאי אמרת לא ישפה אף הוא טוען שלקח כל הקרקע שתחת כל הענפים כי ההיא דאמרינן לעיל ואם תאמר שמא עליו להביא ראיה אע"פ כן יכול למחות שלא יהא מערער עליו ומעמידו בדין לומר ע"כ נמצאו וכאן היו וי"ל אם כן לא ישפה אלא יגדו' ויקבע תחומין.
ומיהו ודאי כך הוא הדין שעל הלוקח להביא ראיה ואין יכול לומר כיון שאמרו ישפה על המוכר להביא ראיה שאם הגדיל והיה משפה דילמא לאו אדעתיה. וזאת השמועה מפורשת בסוף המסכת בס"ד. +ועד שש עשרה. פי' הרב ז"ל עד ולא עד בכלל וכן פר"ח ז"ל ואחרים פירשו עד ועד בכלל ואע"ג דגבי כלאים תנן מותר להביא זרע לשם אמות כלאים שאני שהן שוחקות כדמפורש בריש מסכת עירובין (ג' ב') ואינו נכון דשוחקות דהתם כעצבות דהכא דמי שלהחמיר עליו אמרו ולא להשוות דינן. + +Daf 82b + + + +Daf 83a + +והא דאמרינן זיל הב ליה כדי בקר וכליו. פי' הרב ז"ל דהיינו ארבע אמות. ואם כן מנא ליה דמשמנה ולמעלה מרוחקין הן. ויש משיבין סברא הוא דפלגא הוא כדאמרינןלקמן דרב יוסף משמע שמיע ליה מפוזרין דר"ש ורצופין דידיה וכיון דחזייה לרב יהודה רבינו דסמך עליה ברצופין אמר איהו כוותיה ואפילו במפוזרין ולא חש למעשה רב וגמ' מפרש ואזיל סברא דידהו עד דאתא רבא ופליג ואמר כעובדי ארבע ברצופין ובמפוזרין שש עשרה.
ואחרים פירשו זיל הב ליה לכל אילן ואילן כדי בקר וכליו דהוה ליה בין זה לזה שמנה אמות. +הרכובה שבגפן אינו מודד אלא מעיקר שני. פי' הרב ז"ל הרכבה שמרכיבין גפן בחור בזקן מעיקר שני מפקק שהוא מקום אמצעי שאינו רוחב יתר ואינו קצר אלא בינוני ואין לשון רכובה הרכבה אלא לשון ארכובה של רגל ושמעתי שהוא הברכה מלשון ברכי' כמו ויברך הגמלים ואינו עולה לי דמכדי כולי מתני' המבריך והברכה קתני למה לי למיתנא הכא ארכובה ברם נראין דברי הרב ר' משה הספרדי ז"ל שפי' שהגפן שעולה מעט מן הקרקע ואח"כ נעקם ונמשך בארץ ואח"כ חוזר ועולה הוא הנקרא ארכובה מפני שהוא דומה לה ודומה לענין הברכה הוא ואינו הברכה ממש וכשהוא מודד להרחיק ממנה ששה טפחים לגפן יחידית או ד' אמות לכרם אינו מודד אלא מן העיקר השני שהוא עיקר הארכובה ופשטה דבעיא מדקתני מעיק' אלמא מעיקרן מודדין שהוא רחב והא דתנן בכלאים המבריך שלש גפנים כך פ" הרב הנזכר ז"ל שהבריך הגפנים ולא כסן כולן מן העיקר בדרך הברכה אלא הניח עקריהן מגולין וכסה אמצעיתן בארץ הרי אלו מצטרפין לגפנים שסביבותיהן להיותן כרם להרחיק מהם ד' אמות כאלו לא הבריכן אבל שתים אינן מצטרפות והטעם לפי שהוא מקפיד על השלש וחשובות לו לצרפן לכרם ולא על השנים, וזה אפשר כדברי הרב ר' שמואל ז"ל. + +Daf 83b + +אמר רב חסדא מכר לו שוה חמש בשש וכו'. קשיא להו לרבנן ז"ל והא קיימא לן (ב"מ נ,ב) שתות קנה ומחזיר אונאה והיכי יכול לחזור וכתב גאון ז"ל דהאי דינא לענין קבולי מי שפרע ובלא משך ומי שנתאונה יכול לחזור בו ולא יקבל מי שפרע שאין לעמוד בדיבוריו אחר שנתאונה וסמך מצאו לדבריו מדברי הירושלמי דגרסי התם מכר לו שוה חמש בשש ולא הספיק לישא וליתן עד שהוקר ונעשה משבע ר' יעקב בר אידי בשם ר' יוחנן כשם שבטל מקח מאצל זה כך בטל מאצל זה והטעם מפני שיכול לומר לו אין אדם עשוי לעמוד בדבורו במקום אונאה.
ורבינו הגדול ז"ל דחה זה הפי', ובאמת שאינו נכון, דהא מייתו ראיה ממשנתנו ומתניתין בטול מקח הוא ובשמשך ובא לומר שאינו יכול לחזור בו אלא מי שנתאונה אבל בדרב חסדא תרוייהו לא מצי הדרי בהו כשם שלא היו יכולין לחזו' בהם אם משכו וא"ת דהא פשיט' לי' לרב חסד' שהאח' חוזר ובא לאשמועי' שהשני אינו יכול לחזור בו שלא תאמר מאחר שלא משך חזרו שניהם מנא ליה הא ממתני' דילמא בדרב חסדא תרוייהו הדרי שאין לעמוד בדבור של אונאה אבל מאח' שמשכו אין המאנה יכול לחזור בו שהרי נתקיים המקח ועוד כי דחו לה לקמן הוה ליה למימר האי טעמא ולא לימא משום דרע רע יאמר הקונה ועוד דמכ' לו סתם דקאמ' ר' חסדא לא משמע הכי ואילו לא היה דינא אלא במעות היה לו לפרש. ועוד אפרש שאין זה טעם הירוש'.
ורבינו יצחק אלפסי ז"ל פי' לדרב חסדא כמ"ד מי שהוטל עליו ידו על העליונה רצה אומר לו או תן לי מה שאונתני והקשו עליו אי הכי מתני' היא דקתני מי שהוטלה עליו אונאה ידו על העליונה במציעא ועוד קשה הא דאמרי' ודילמא דרב חסדא תרוייהו מצי הדרי בהו והא ליכא למ"ד בשתות שניהם חוזרין והרב ר' שמואל ז"ל אף הוא פירשה כן ואמר דהא קא משמע לן אע"פ שהוקרו יתר משתות אין המאנה יכול לחזור בו שלא תאמר מאחר שיש שם אונאה והיה יכול המתאנה לחזו' בו לא נתקיים המקח לגמרי וכשהוקרו או הוזלו ברשות הלה הוקרו והוזלו ושניהם יכולים לחזור בהן קמ"ל, וכמדומה שזה פירושו שפר"ח ז"ל.
ואע"פ אינו מחוור, דמנא ליה ממתני' דבשהוקרו אינו חוזר ומה שאמר מתניתין בהכי עסקינן דאי לא מאי קמ"ל טובא שאפילו במקח טעות כגון זה אין שניהם חוזרין ועוד שאין הטעם נכון דכל יוקרא וזילא דבת' משיכה לענין חוזרין לאו כלום הוא וא"ת מאי קמל"ן אפשר דאי לאו דרב חסדא הוה אמינא הא דתנן מי שהוטל עליו ידו על העליונה לומר שאם רצה אומר תן לי מעותי וחייב הלה ליתן בעל כרחו ואע"פ שאו' אחזיר הונאה לא כל הימנו ואם רצה אומר תן לי אונאתי ומחייבינן אותו ליתן לו אונאתו אבל אם אמר הלה יחזיר לי מקחי או ישתוק ויקבל עליו אונאתו שאיני מחוי' לו כלו' שומעין לו וידו על העליונה בשתי מדות אלו אבל לא שיאמר על כרחו יתקיים המקח יחזי' לי אונאתו ולפי זה היה דין בטול מקח שיחזרו שניהן אפי' המאנה ואע"פ שהמתאנה שותק ואינו תובע ממנו כלום ובא עכשיו רב חסדא ללמד שהלוקח יכול לחזור בו ולבטל המקח לגמרי על כרחו של מוכר ולא המוכר כלל ואפי' אם הלה תובע אונאתו ממנו על כרחו יקנה הלה ויחזיר לו אונאתו שדינו כאלו לא נתאונה ומשום דאמר אי לאו אניתן וכו'. והאי דנקט הוקרו לאו לרבותא כלל דהא לית ליה הכי ממתני' אלא אורחא דמילתא נקט שאין מאנה חוזר אלא בשהוקרו ותנא חונא לוקח יכול לחזור בו ולא מוכ' אע"פ שהוא בטול מקח ושניהם חוזרין לא נתנו חכמים רשות למאנה לחזור משום דא"ל אי לאו דאוניתן כלומר שלא יהא חוטא נשכר ומינה אף בשתות שהדין הוא שיתקיים המקח ביניהם לא נתנו חכמים רשות למאנה לחזור ואע"פ שתובע המ��אנה אונאתו הרי כמי שהתנ' לו מתחלה כל שוי' שלא יהא חוטא נשכר ומיהו במתני' ודאי אם תובע המתאונ' אונאתו שניהם יכולין לחזו' בהן שהוא בטול מקח ובבטול מקח שניהם חוזרין אבל מ"מ ראיה היא לדרב חסדא שמאח' שבבטול מקח שדינן לחזור אין הרשות ביד המתאונה אף בשתות כן ויתר מכאן שאפילו תובע המתאונה אונאתו אין המתאנה יכול לחזור בו כמו שפירשתי ועוד שאם אי אתה אומר כן נמצאת שתות ויתר משתות שוין במדה זו בששניהם יכולין לחזור בהן אם הלה תובע אונאתו ואינן יכולין לחזור בהן בשותק והדבר ידוע והוזכר כמה פעמים בתלמוד שאין דינן שוה אלא שתות אונאה יתר משתות בטול מקח לדברי הכל. זה נראה לי לקיים בהן דברי רבינו הגדול ז"ל, ופירושו נכון.
ושמעתי פי' אחר, דרב חסדא כרבי נתן דאמר קנה ומחזיר אונאה וקמ"ל שהמתאונה יכול לחזור ולתבוע אונאתו ולא המאנה אלא על כרחו יחזיר האונאה ותנא תונא דכיון דבטל מקח אין המאנה חוזר הכי נמי בשתות שדינו שקנה אין רשות ביד המאונה לחזור כלל ואפי' תובעו אונאתו וזה שאמר רב חסדא יכול לחזור לאו חזרת מקח היא אלא אף חזרת ממון כלומר שאומר לו תן לי אונאתי ואם רצה אומר אם לא תרצה להחזיר אונאתו הילך מקחך ועוד מפני שיש אומר שוה חמש בשש בטול מקח בא הלשון כולל לדברי הכל אם בטול מקח בטול מקח ואם הונאה הונאה ושוה שש בחמש דסיפא אגב רישא נקט לה ולאו דוקא וא"ת מאי קמ"ל היינו דר' נתן איצטריך סלק' דעתך אמינא קנה ומחזיר לו זה האונאה אם רצה לקיים מקחו אבל אם רצה לבטל יבטל לגמרי או ישתוק קמ"ל זה הדרך אמר לי מורי נ"ר כי היכי דתיקום דרב חסדא כהלכתא או שבאו דברי רב חסדא סתומים יכול לחזור בו למר כדאית ליה ולמר כדאית ליה ולא הקפיד אם קנה ומחזיר ויכול לחזור לתבוע אונאה או שידו על העליונה ויכול לחזור לגמרי אלא מי שנתאונה יכול לתבוע ולא המתאנה קמ"ל בלחוד.
והוי יודע שאין פירושין הללו חולקין בדינן, אלא כולם מודים שדין המאנה שלא לחזור בשום ענין אלא כמי שאין שם אונאה הוא ואין חלוק בין משך ללא משך האי לענין שפרע והאי לענין קנין גמור.
והילך הירושלמי (ב"מ ד,ג) מי שנתלו בו לחלק ביניהם מכר שוה חמש בשש ולא הספי' לישא וליתן עד שהוקרו ונעשו בשבע ר' יעקב בר אידי ר' אבהו בשם ר' יוחנן כשם שבטל המקח מאצל זה כך בטל המקח מאצל זה תמן תנינן ד' מדות (מדו') במוכרים מכר לו חטים יפות ונעשו רעות הלוקח יכול לחזור בו רעות ונמצאו יפות מוכר יכול לחזור בו הא לוקח אינו יכול לחזור בו א"ר יוסי ברבי בון זותיה כהן תנייה דהני כל הנושא ונותן בדברים אין מוסרין אותו למי שפרע, ע"כ.
וכך פירושו: דקסבר ר' יעקב שתות מקח שנינו ושוה חמש בשש בטל מקח הוא וכשם שזה חוזר זה חוזר והקשו עליו ממשנתנו שהוא בטול מקח ואעפ"כ מאנה אינו חוזר ופריק הא דאמר רבי יוחנן שניהם חוזרין בשלא משכו ומשום דסבירא ליה הנושא והנותן בדברים אין מוסרין אותו למי שפרע והוא הדין נמי להיכא שלא הוקרו ולא נתאונה אחד מהן אלא אורחא דמילתא נקט שאין אדם עשוי לחזור בו אלא א"כ היתה שם אונאה מתחלה ועוד שיש בו משום מחוסרי אמנה אבל עכשיו אין שם חסרון אמנה שלא כיון מתחלה בדעת גמורה לכך כדאמרי' התם נמצאת למד שאם נתן מעות דינן כדין משיכה לענין מי שפרע, ומי שפרע שכר טוב לעוסקים בתורתו לשמה יזכנו להמנו' עמהם. + +Daf 84a + +האי שמשא סומקתי היא. נפקא מינה לנודר מן האדום אסור באורו של שמש. + +Daf 84b + +יין וחומץ מין אחד הוא. איכא למידק הא דגרסינן בהמוכר פירות הבו��ק את החבית להיות מפריש עליה תרומה ואח"כ נמצאת חומץ כל שלשה ימים ודאי מכאן ואילך ספק דשמעת מינה דמפרי' תרומה מחומץ על היין אינה תרומה והרב ר' שמואל ז"ל אוקמה לההיא כר'.
ויש מפרשין דלא קשיא, דהתם כיון דסבר לאפרושי מיין על יין כדקתני הבודק את החבית להיות מפריש וכו' כי נמצא חומץ לא הויא תרומתו תרומה דשוגג הוא ותרומה בטעות הוא.
וסייעו זו הסברא ממה שמצא בתוספתא במסכת תרומות (ד,ו ע"ש) התורם חבית של יין ונמצא' מגולה אבטיח ונמצאת נקור תרומה ויחזור ויתרום רבי ישמעאל בר' יוסי אומר משום אביו תורמין יין על החומץ ואין תורמין חומץ על היין אלא לפי חשבון התורם חבית של יין ונמצאת של חומץ אם ידוע שהיתה של חומץ עד שלא תרמה אין תרומתו תרומה אם משתרמה החמיצה פי' שמא החמיצה הרי זו תרומת ספק ויחזור ויתרום דברי ר' שר' אומר יין וחומץ ב' מינין וחכמים אומרים מין אחד היה בלבו לתרום מיין על יין מה שבידו חומץ אין תרומתו תרומה מה שבידו יין היין תורם ויחזור ויתרום את החומץ היה בלבו לתרום החומץ על חומץ אם שבידו חומץ החומץ תורם ויחזור ויתרום מן היין על היין היה בודק את החבי' להיות מפרי' עלי' וכו' פי' היה בלבו לתרום מיין על יין כגון שהיו לפניו ג' חביות והיה סבור שהן של יין והפריש אחת מהן ואמר הרי היא תרומה על שתי אלו ואח"כ נמצאת שהיא חומץ אין תרומתו תרומה כלל שדעתו להפריש יין על יין והרי הוא חומץ היה אותה שבידו יין וא' מן השתים של חולין חומץ היין תרום ויחזור ויתרום את החומץ שתרומתו בטעות נמצאת חצי החבית המפורשת תרומה לפי חשבון והיינו דקתני תורם ולא קתני תרום היה בלבו לתרום חומץ על חומץ כלומר שהיה סבור ששלשתן של חומץ ונמצאת אחת מהן של יין אם אותה שעלתה בידו שקר' עליה שם תרומה היא של חומץ תורם ויחזור ויתרום מן היין על היין הא למדת שבטעות אין תרומת יין על חומץ וחומץ על יין תרומה ואפילו לדברי חכמים ולפי זה אהא דקתני רישא התורם חבית של יין לא שהיה סבור שהיא של יין ודאי אלא חבית שהיה יין ועכשיו הוא תורם ואינו מקפיד בה אם חומץ הוא אם יין.
ואי קשיא לך הא דתנן במסכת תרומות (ג,א) התורם קישות ונמצאת מרה אבטיח ונמצאת סרוח תרומה ויחזור ויתרום ובשוגג היא איכא למימר ההוא שוגג לאו טעו' הוא כיון שכיון להפריש אותו פרי עצמו שהוא מפריש אבל ביין ונמצא חומץ שתי שמות הן וחלופיהן טעות ויש מתרץ ההוא שוגג לאו טעות הוא משום דסתם קישות מרה היא ומתכוין הוא להפריש מר על מר אלא שאינו מתכוין להפריש ממר כולי האי איכא למיפרך דהא אנן אפכא תנן במס' תרומות (מ"ט א') אין תורמין מן הטמא על הטהור ואם תרם שוגג תרומתו תרומה מזיד לא עשה כלום ולפי הפי' הראשון לא קשיא דמן הטמא על הטהור מין אחד הוא לגמרי ואין זה טעו' ובמזיד טעם אחר מפורש בה ביבמות (פ"ט א') ואף לפי הפירוש האחרון כיון שהם מין אחד לגמרי ואין בעצמן שום שינוי אינו נקרא טעות.
וא"ת למה לא הצריכו בטמ' וטהור בשוגג לחזור ולתרו' מכיון שהוא מין אחד לא הזקיקוהו לחזור ולתרום והטעם בקישו' מפני שהיה לו לטעמו ולא טעמו בפ' האשה קמא מפ' בגמ' הכי.
וא"ת למה אמרו בטמא וטהור במזיד שאינה תרומה כלל י"ל שכיון שאינו ראוי לאכילה כלל אין תרומתו תרומה אי נמי משום דאי אמרת תרומה הויא פשע ולא מפריש לרב חסד' כדאית ליה ולר"נ כדאי' ליה בפ' האשה קמא.
והא דתנן התם בתרומ' התורה חבית של יין ונמצאת של חומץ אם ידוע שהיתה של חומץ עד שלא נתרמה אין תרומתו תרומה אפי' לדברי חכמים וכשנודע אח"כ שהיתה של חומץ לגמרי וכסבור הוא שהיא של יין ואלו היה יודע שהיא חומץ לא היה עושה אותה תרומה ואם משתרמה החמיצה כלומר שאפשר לומר כן הויא לה ספק תרומה ויחזור ויתרום. כך מפורשת שמועה זו בתוספות לרבותי' הצרפתים ז"ל, ועדיין אין קושיא לדברי הרב ר' שמואל ז"ל מן התוספתא, שיש לומר סיפא אתאן לרבי. +אפילו תימא רבנן עד כאן לא אמרי רבנן התם אלא לענין תרומה וכדר' אלעא אבל במקח וממכר איכא דניחא ליה וכו'. תמה אני אם פירשה כפשטה למה לי בר' אלעא הוה ליה למימר מין אחד הוא ושאני מקח וממכר דאיכא דניחא ליה בחמרא ואיכא דניחא ליה בחלא אטו בלאו ר' אלעא לא ידעינן מאי איכא בין מין אחד לשני מינין הא בהדיא קתני לה.
אלא משמע דהכי פירושה: דמעיקרא נמי ידעינן שהוא מין אחד לרבנן ואינו שני מינין כמו יין ושכר אלא דקאמרי רבנן מין אחד הוא ותורמין מזה על זה ואינו צריך לחזור ולתרום שאינו קרוי נמי מן הרע על היפה וא"כ למה שניהם יכולין לחזור בהן והרי הם כמו שני יינות יפין דכל חד חזי למילתיה ויפה הוא לו מדלא קתני התורם יין על חומץ תרומתו תרומה. ומפרקינן שאני גבי תרומה שאם תרם רע ויפה תרומתו תרומה מן התורה אלא שיש בה נשיאות חטא וכאן הואיל ואיכא דניחא ליה בחלא אין כאן נשיאות חטא אבל גבי מקח וממכר אע"פ שאין זה יפה מזה ומין אחד הוא מקפידין בני אדם בכך ומה שמכר לו יתן, ואם החליף שניהן חוזרין. +מדד והניח על גבי סימט' קנה. במידת מוכ' היא ובמוכר עצמו אי נמי מדת מוכ' ומודד סרסו' דאי מדה דלוקח ראשון קנה ואי מדה דסרסור כיון שנתמלאת המדה ללוקח לדברי הכל ואי מדת מוכ' ולוקח מודד כיון שהגביה קנאה ואפי' בכליו דמוכר אלא לאו במדת מוכר עסקינן ובמוכר או סרסור מודדין. +לא לתוך קופתו. איכא דקשיא ליה תפשוט ליה דכליו של לוקח ברשות מוכר לא קנה דאי ס"ד קנה למה לי חצר השותפין אפי' חצר חברו כלומר של מוכר קנה ולאו קושיא היא דאין הכי נמי תפשוט והאי דלאו פשטו' בגמ' מיהא משום דר' אסי דמוקי' לה ע"ג קרקע והא דאמרי' לקמן (ע"ה א') ר' יוחנן וריש לקיש דאמרי תרוייהו אפי' ברשות הרבים ואוקמה רב פפא בסימטא לא סבירא ליה כר' אסי דלדידיה למה לי כליו על קרקע סימטא נמי קנה אלא רב פפא סבר לה במאן דאמר על גבי קופתו וחדא מכלל חברתא אתמר.
ותמהני למאן דסבר קרקע סימטא קונה לו, אלא משיכה שקונה בסימטא היכי משכחת לה תיפוק לי' משום מקום ואי אמרת בדאמר ליה לך משוך וקני אלא לר' אסי משיכה האמורה בכל מקום אינה אלא במקפיד ואיכא למימר אין במקפיד או בעבד מהלך שאין רשותו קונה לו או בתוך כליו דמוכ' ובמדת סרסו' שלא נתמלאת וי"ל דלא א"ר אסי בסימטא כיון שקבל עליו מוכ' קנה דאי הכי קשיא ליה ברייתא דלקמן דלא קתני הכי אלא ברשות לוקח אלא לר' אסי מדד והניח דוקאקאמר דכיון דאיתעביד בה כולי האי גמר ומקני וכמאן דא"ל קני בסימטא דמי ובדר' אסי דכי א"ל קני קנה אבל היו פירות מונחין בסימטא או בהמה ואמר לו הרי הן מכורין לך או נתונין במתנה לא קנה שאין מדה זו אלא ברשות לוקח אלא שיש לומר דלר' אסי כל שיש לו רשות בו כגון סימטת וחצר של שניהם כרשות לוקח דמי ליה. +מאי לאו בסימטא. ואי קשיא ולימא ליה לעולם בסימטא ובכליו של מוכר, ואיכא למימר ניחא ליה לאוקומה בשהניח בקרקע שבך דרך מדידה אי נמי מדקתני שוכ' את מקומו אלמא לאו בכלי מוכ' הוא אלא שהמקום מעכב ועוד יש טעם אחר שאפשר שאין משיכה קונה בכליו של מוכר כדבעינן למימר קמן הילכך לא מיתוקמא ב��ליו של מוכר משום רישא. +מאי משך דקתני מרשות הרבים לסימטא. איכא למידק, אי הכי אפי' לא משך משכחת לה דקנה על גבי סימטא, ואיכא למימר אין הכי נמי ולאו משום משיכה הוא קונה אלא מטעם שהוציאו מרשות הרבים והוא עכשיו בסימטא ומתני' כולה הכי קתני מדד ברשות הרבים ולא משך והוציא מאותו רשות לסימטא לא קנה משכו מאותו רשות לסמטא אע"פ שלא מדד קנה וכל הפירות ברשות הרבים הן עומדין קודם שיגע בהן לוקח ומשיכה דתרוייהו ברשות הרבים לסימטא. +אי הכי אימא סיפא אם היה פקח שוכר את מקומו ואי ברשות הרבים ממאן אגר. פי' הרב רבי שמואל ז"ל דאי בסימטא ניחא דמצי אגר מבוי הפתוח לאותה סימטא ואי קשיא ולוקמה בחצר שאינה של שניהן או ברשות מוכ' ומאי משך עד שימשכנה מאותו רשות לרשות אחרת או ישכו' אותו מקום וי"א דהאי לישנא לא שייך אלא ברשות הרבים אבל אי ברשות מוכ' ורשות שאינה של שניהם הוה ליה למימר עד שיוציאנו מרשותו דכיון דברשות שיש לה בעלים היא שייך למיתני בה לשון הוצאה ולא לשון משיכה.
ויש לפ' דהכי מקשי, אי אמרת בשלמ' בסימטא לאו סימטא דוקא אלא אף רשות של שניהם בכלל ואם היה פקח שוכר את מקומו מחברו המוכ' אלא אי ברשות הרבים ממאן אגר ומפרקינן ה"ק כלומר כולה מתני' קתני היה ברשות הרבים וכיוצ' בה שהיא חצר שאינה של שניהם אינו קונה עד שימשכנה או ישכו' את מקומה אם יש לאותו רשות בעלים ולא חסורי מחסר לה ומעיקרא הוה משמע ליה טפי בחצר של שניהם משום דשכירות במקום המשיכה עצמו משמע ותרתי קתני ביה משיכה ושכירות, ואלומי אלים לקושי' כי פריך ממאן אגר. + +Daf 85a + +ארבע מדות במוכרין. כתב הרב ר' שמואל ז"ל לאו ד' רשויות קתני. דהא רשות מוכ' ורשות הלה המופקדין אצלו א' הן דגבי מוכ' נמי שייך למימר קבלה ושכירות הוצאה והגבהה כדאמרינן גבי הלה המופקדין אצלו דהא קתני שכירות במתני' גבי מוכ' כדאוקימנ' לעיל ואי ברשות בעלי' היא ישכו' את מקומו הילכך ד' דינין חלוקין קתני.
ואיכא למידק, אם כדברי הרב ז"ל ליערבינהו וליתנינהו ואף על פי שהרב טרח לפרק קושיא זו אינו מספיק ואכתי איכא למרמא עליה מהא דגרסינן במסכת עירובין (ע"ט ב') ומזכה להן ע"י בנו ובתו שמע מינה שאף על פי שקבל עליו המוכר לא קנה לוקח אלא בשכירות. וכן בדין דחצרו כידו וכי המוכר כלי לחברו והוא בידו של מוכר משקבל עליו מוכר קנאו לוקח ומשנה שלימה שנינו נתקבלו שכר זה מזה ותמהני שהרי שנינו בפ"ק דקדושין (כ"ו א') נכסים שאין להן אחריות נקנין עם נכסים שיש להם אחריות בכסף בשטר ובחזק' אלמא בעינן שיזכה בקרקע בכסף ואח"כ קונה מטלטלין. ואם לאו לא קנה ואפי' צבורין בתוכה ורשות הלה המופקדין אצלו שאני שאם היו בידו ואמר לו זכה לפלוני זוכהלו שזכין לו לאדם וחצרו נמי זוכה לו.
ולפי מקצת נוסחאות שכתוב בהן ברשות מוכר לא קנה עד שיגביהנו או יוציאנו מרשותו ברשות הלה המופקדין אצלו עד שיגביהנו או יוציאנו ברשותו כמו שכתב בהלכות רבינו הגדול ז"ל הכי נמי פירושן דהוצאה מרשותו של מוכר היא הוצאה גמור והוצאה מרשות הלה המופקדין אצלו הוא משיקבל עליו הלה שמכיון שקבל עליו יצאו מרשות מוכר.
ולפי זה יש לפרש דארבע רשויות קתני שדיניהן חלוקין זה מזה ברשות הרבים ובחצר שאינה של שניהם עד שלא נתמלאת המדה למוכר משנתמלאת ללוקח ואם היתה מדה של אחד מהם פי' של לוקח או של ראשון ראשון קנה וברשות לוקח כיון שקבל עליו מוכר קנה לוקח וברשות מוכר לא קנה עד שיגביהנה או עד שיוציאנה מרשותו או שישכור את מקומו ובזו יש לך לומר דמשום הכי לא קתני שכירות מקום גבי מוכר שאין דרך מוכר לשכור את מקומו וברשות הלה המופקדין אצלו כיון שקבל עליו או ישכור את מקומו. ויש לפ' דארבע דינין הם ולא יותר שדין ראשון ראשון קנה ומשנתמלאת המדה ללוקח אחד הוא משנתמלאת המדה נעשית של לוקח וקונה לו.
וא"ת השתא דקא סלק' דעתך מאי חצר שאינה של שניהם שאינה של אחד מהם ואין להם רשות בה כלל היינו רשות הלה המופקדין אצלו לא תטעי בהא דחצר שאינה של שניהם שהניח שם מוכר פירותיו שלא ברשות ואין בעל החצר תופס אותם פירות ברשותו של מוכר או חצר שאינה משתמרת לבעלים שאינה קונה ויד שניהם שוה בחצר אבל רשות הלה המופקדין אצלו תפוס להו מכח מוכר וכאלו הם מונחין בביתו של מוכר דמי שיד נפקד שלו כידו הוא. + והא דאמרינן דברשות הלה המופקדין אצלו כיון שקבל עליו או ששכר את מקומו קנה. איכא דק"ל עלה כיון דק"ל תן כזכה כדאית' בפ"ק דגיטין (יא,ב) למה הצריכו חכמים מעמד שלשתן כיון דתן כזכה מכיון שאמר תן אותו מנה לפלוני וקבל עליו קנאו וזו הקושיא לדברי מי שאמר במסכת גיטין כי אמר רב בפקדון אבל במלוה לא דאי במלוה אמר ודאי צריך מעמד שלשתן דהא ליתיה שיזכה לו.
ויש שהשיבו בזו השאלה דכי בעינן מעמד שלשתן הני מילי בשאין הנפקד רוצה לזכות לו שלא קבל עליו דלא קני וכי א"ל במעמד שלשתן אפילו בעל כרחו וסייעו זה ממעשה דאיסור גיורא דבפ' מי שמת, דאמר רבא אי במעמד שלשתן אי שלח לי לא אתינ' משמע דאי הוה התם על כרחיה דרב' הוה מקני להו במעמד שלשתן וליכא מהא ראיה דהתם מאי דהוה עביד קאמר ולמה ילך ולא יקבל עליו, ועוד דאי אזיל כסיפה ליה מלתא.
ואחרים השיבו ואמרו דלא אמרינן תן כזכה אלא בדבר שמוציאו מתחת ידו ונותנו לזה ליתנו לפלוני מפני שהוא כמזכה לו על יד זה אבל אם היה הדבר מופקד ביד הלה ועכשיו הוא אומר לו ליתנו לפלוני אין אומר בזה כזכה וצריך למעמד שלשתן ויש להם ראיות על זה כפי דעתם. ואם תאמר למה הוצרכו לתקן מעמד שלשתן הרי יכולין לומר זכה. לאו מלתא היא דלאו כולהו אינשי גמירי לומר כן ועוד אנן דינא קאמרינן שאע"פ שלא אמר זכה קנה.
וא"צ לדברים הללו, שמי שאומר מסתברא מלתיה דרב בפקדון הוה מוקי לה בפקדון דליתיה ברשותיה דנפקד כגון פרה שבאגם וכיוצ' בה או שהוא בחצר שאינה משתמרת שאינה קונה לו שאע"פ שקבל עליו ואמר לו זכה בפי' לא קנה ומיהו מדין מעמד שלשתן קונה שאינו דומה למלוה כיון שישנו בעין. ועוד י"ל דרבה דאמר מסתברא מלתיה דרב בפקדון לא סבירא ליה כל האומר תנו כאומר זכו במתנה. אבל כתבתי סברות הללו מפני שאפשר שהן אמת ובמקומן צריכות תלמוד. + +Daf 85b + + + +Daf 86a + +פסק עד שלא מדד אין שניהם יכולין לחזור בהן וכו' והא מדכליו של מוכר ברשות לוקח וכו'. יש מפרשין שפירקן ומשכן בתוך ביתו וקונה במשיכה. והא דדייקינן מינה והא מדכליו של מוכר ברשות לוקח וכו'. משום דאם תמצי לומר כליו של מוכר ברשות לוקח אינו קונה אף אם משך פירות בתוך כליו של מוכר לא קנה שכשם שאין משיכה קונה ברשות מוכר כך אינה קונה בכליו של מוכר ברשות לוקח כשתמצי לומר כליו של מוכר ברשות לוקח לא קנה דהא כליו כחצרו דמי וטעם אחר אמרו שהרי הפי' מונחים ועומדין בכלי ואין זזין ממקומן וכיון שאין משיכת הכלי כלו' לא קנה ולזה הטעם אפילו בכליו של סרסור לא קנה שאין זו משיכה כלל. והא דאמרינן במציעא (ט' ע"ב) בעי ר' אליעזר משוך בהמה זו לקנות כלי' שעליה וכו' עד חצר מהלכ' היא וחצר מהלכת לא קנה דמשמע הא בכלי ��חד קנה. התם כגון דאמר ליה קנה הכלי וקנה מה שבתוכו דקני ליה כלי במשיכה ומטעם כליו קונה לו מה שבתוכו אבל אי א"ל הכי לא.
וזו הסברא אינה כלום דהא אוקימנא לבריית' ברשותו של מוכר ובכליו דמוכר קתני עד שיגביהנו או שיוציאנו מרשותו לא אלמא בהגבהה או משיכה קונה בכלים דמוכר ואע"פ שלא הקנה לו כליו ואע"ג דלמסקנ' אפשר דלכליו דלוקח היא מיהו שמעינן מינ' דליתנהו להנך טעמי דאמרן.
והרב ר' שמואל ז"ל פי' פירקן והכניסן לתוך ביתו ואח"כ פסק ואין המשיכה קונה שהרי קודם פסק היא ודחה דברי המפרשים שהמשיכה קונה ונראה שהוא סובר דשפיר דמשיכה קונה אפילו בכליו דמוכר ואע"פ שלא הקנה לו כלי כלל, וכן נראה מדברי ר"ח ז"ל.
ובעלי סברא ראשונה מביאין ראיה שאינ' קונה מדאקשינן התם חצר מהלכת היא וחצר מהלכת לא קנה ואי אמרת משיכה היא היכי אמרינן חצר מהלכת היא והא מטעם משיכת הכלים עצמן הוא קונה, אלא שמע מינה שאינה משיכה מאחר שהפירות מונחין ועומדין ואינן זזין ומטעם כלי הוא קונה ולא מטעם אחר.
אבל במסכת עבודה זרה בפ' השוכר (עא ע"ב) משמע לי דקונ' דקאמרינן אי דכאיל ורמי למנא דישר' הכי נמי כלומר משיכה קונה ולא משכח משיכה אינה קונה שכליו דישראל מוכר וההיאדמציעא נ"ל דהכי מבעיא ליה לר' אליעזר היכא דא"ל משוך בהמה זו וקני כלים אגב' מהו ולהכי מקשי לה ודאי מפשט פשיטא לן דאי לאו משום קפיד' אע"ג דלא א"ל משוך בהמה אלא משוך כלים ומשך בהמה קני דהא אמשכו להו כלים אלא כיון דבאגב מקני ליה היכי ליקני, חצר מהלכת היא ואין קונים בתוכה.
ובירושלמי בפ' קמא דקדושין (ה"ד) ר' חסדא אמר משוך את הבהמה לקנותה קנה לקנות ולדותיה לא קנה לקנות היא וולדותיה קנה ומקשינן אלו האומר לחברו משוך הבהמה שיקנה לך משאוי שלה שמא לא קנה ופריק הדה דתימר בשלא היתה הבהמה עוברה אבל אם היתה הבהמה עוברה עשו אותה כמשואה.
ועוד יש לנו סיוע בכל הסוגיא ההיא למה שפירשנו למעלה עיין שם.
ובמסכת שבת (צ"א ב') כך נראה דמשיכה קונה מעות אע"פ שלא הוציא כל הכיס מרשות בעלים ולא קנאו לכיס והוא דמצי שקיל להו דרך פיו או דרך סלמא וכבר כתבתיה שם בקיצור. +הגונב כיס בשבת וכו'. משמע בסוגיין דמשום משיכה הוא קונה ולא אתיא אליבא דמאן דאוקמ' בכתובות (ל"א ב') כגון שלשל ידו למטה משלשה וקבלה דהא לאו משיכה היא קונה לו אלא ידו שהוא קונה לו בכל מקום ואפילו הניח ידו על הארץ. ותמהני מדברי הרב ר' שמואל ז"ל בכאן ואתיא אליבא דמאן דאוקמה כגון שהוציאה לצידי רשות הרבים. ולענין קנייה לאו כרשות הרבים דמי אבל למ"ד כרשות הרבים לא אתיא וה"נ אוקימנ' בכיסי רברבי דהיינו מידי דבעי מותנא והתם אוקימנ' במציעי. +אלמא כל מידי דבר הגבהה אי בעי במשיכה וכו'. בדין הוא דהוה ליה לאוקמה בדרברבי דבני משיכה נינהו ואפילו הכי קני בהגבהה שהגבהה בכל מקום ובכל דבר הוא קונה כדברי הרב ז"ל, אלא ניחא ליה לאוקומה בראוי לה. + +Daf 86b + +אי הכי סיפא דקתני הלוקח פשתן וכו'. כתב הרב ז"ל דבשלמ' לדידיה דמוקי לה בשליפי זוטרי היינו דקתני משיכה גבי פירות משום דבמשיכה כל דהו נמשכו כולן שהרי שליפי זוטרי הן פשתן לעולם הוא ארוך וצריך משיכה גדולה לא קנה עד שיטלטלנו ממקום למקום כלומר ימשכנו או יגביהנו ואין פי' זה נכון שאם פי' יטלטלנו ממקום למקום משיכ' יש במשמע דברישא לא בעינן טלטול ממקום למקום ועוד שאין לחלוק בין משיכה למשיכה במתניתין ועוד שאפילו לאחר דאוקמה בשליפי רברבי א"צ ברישא אלא משיכה מועטת מפני שהפירות כשנמשכין מעט נמשך כל פרי ופרי כולו ויוצא ממקומו ולא נחלקו רב ושמואל אלא בספינה וכיון שכן מאי קא קשיא ליה.
אלא הכי פירושה: אי אמרת בשלמא בשליפי זוטרי פשתן שדרכו להגביה ולא לימשך מפני שהוא מתטנף או נשמט אינה נקנה אלא בהגבהה אלא אי אמרת בשילופי רברבי אמאי אינו נקנה במשיכה והרי על כרחו ימשוך שדרכו בכך ומפר' שאני פשתן דמשתמש וכיון שיש לו פסידא כ"כ במשיכתו אף כשהוא עשוי שליפי רברבי מתיר קשריו ומגביהו פחות פחות ואין דרכו במשיכה. +וכדאמר רב כהנ' שנתות היו בהין. כתב הרב ז"ל שהיא במס' מנחות, ואינו כן. אבל משנה היא ששנויה שם (מנחות פז,ב) אבל לפיכך תלאוה בדרב כהנא משום דאמרינן במסכת שבת גבי ביצת הסיד א"ר כהנא שנתות כדתנן שנתות היו בהין וכיון דרב כהנא תירץ במשנה זו הביאוה על שמו לו' כמו שאמר רב כהנא שדרך שאר המדות בהין לעשות בהן שנתות ה"נ בשנתות כיוצא בה במסכת כתובות ובמסכת יבמות כדאמר רב אסי ולזות שפתים הרחק ממך (משלי ד,כד). + +Daf 87a + +משום דתלוש כל שהוא קנה. פירש רבינו הגדול ז"ל ר' יצחק שהרי הוא כמטלטלין וצריך לתלוש הכל ואוקמה רב ששת כגון דא"ל לך ויפה לי קרקע כל שהוא באותה תלישה וקנה כל מה שעליה בשכירות היפוי שהקרקע נקנה בכסף והמטלטלין נקנין אגבה כך פירשה רבינו הגדול ז"ל בתשובותיו, וכן כתב תלמידו רב יהוסף הלוי זכרונו לברכה וה"ר שמואל ז"ל פי' דבחזקה קנו כשאמר לו ויפה לי כדאמרינן בפ' חזקת הבתים אדעתא דארעא קני אדעתא דציבי לא קני וקונה הפשתן שכל המחובר לקרקע הרי הוא כקרקע ולפי' זה צריך להעמידה בשאינו עומד ליתלש וכן במשמע וכן מוכיח בירושלמי בפ' קמא דקדושין, ואין לי להאריך. + +Daf 87b + +ורמינהי הרכינה ומיצת הרי היא של תרומה. תמהני מה ענין תרומה לכאן והתם איסור הוא לחולין ועל כרחין דתרומה הוא ומיהו מתני' גופא תמיהא בלא מצוי נמי הכלי אסור לחולין ואע"פ שנטף מאה טפין ויש סוברין לפרש' בקורא שם למדה כגון שאמר שתי מדות שאני עתיד להפריש הרי הן תרומה שאין שם תרומה חל אלא שעור המדה ומכיון שהטיף שלש טפין כבר יצא ידי מדה והשאר חולין אלא שאם הרכינה הרי היא של תרומה ומ"ה מקשי להדי' היא של מוכר.
וזה הפי' ממי שלא עיין במשנה, דהתם (תרומות יא,ו) קתני מגורה שפנה ממנה חטי תרומה אין מחייבין אותו להיות יושב ומלקט אחת אחת אלא מכבד כדרכו ונותן לתוכה חולין וכן חבית של שמן שנשפכה וכו' המערה מכד לכד ונטף שלש טפין נותן לתוכה חולין הרכינה ומיצת וכו' למדנומענין המשנה שמאחר שיעור' החבית ונטף שלש טפין השאר בטל הוא בדפני החבית לענין זה שמותר להרבות עליו חולין והא בטל בהן ואינו מדמע קל הוא שהקילו חכמים בדבר מפני שאי אפשר להטריח על הצבור יותר מדי.
ומצאתי בירושלמי שם (תרומות יא,ה) תני רבי חלפתא בר שאול קדרה שבשל בה תרומה מגעילה בחמין ג"פ ודיו א"ר בא אין למדין ממנה לענין נבלה א"ר יוסי קשית' קומי ר' בא תרומה בעון מיתה נבלה בלא תעשה ותימר הכין כמן דמר מאיליהן קבלו עליהן את המעשרות ר"י בר שולם בעא קומי ר' מנא תמן איתמר ונטף שלש טיפין נותן לתוכה חולין והכא אתמר הכין א"ל כאן ע"י האור הוא נגעל למדנו מכאן שכל בצונן משנטף השאר מותר לבטלו ברוב ואפילו בתרומה דאורייתא דמתניתין ודאי בתרומה דאוריית' קתני ומזה ודאי אין למדין ממנו לנבלה וליין נסך דהתם בעינן הכשר גמור לכלי אבל בבישול קדירה ליכא לבטולי כלו' דטוב' בלע וטוב' פליט הילכך בתרומה דאורייתא התורה העידה על כלי חרש שאינו יוצא מידי דפנו ובדרבנן מגעילה שלשה פעמים ואומר אני אין למדין ממנו אפילו לשאר איסורין דרבנן ואין צריך לומר לסתם יינם שהוא חמור יותר מאיסורי תורה בשיעורין, ובמסכת זבחים (צו,ב)נמי מוכח בקדרה שבשל בה תרומה דהכשירה בשאר איסורין למריקה ושטיפה ולשכירה דחרס. +בשלמא באיסר שמן. לאו אבדה מדעת היא, דכיון דשמן של חנוני הוא לא קנאו בעל הבית שהרי לא משך ואין משיכת התינוק כלום דלאודועיה שדריה ואע"ג דאבדה מדעת היא לגבי איסר לגבי שמן מיהא דין הוא שיתחייב באיסר ושמן, אלא צלוחית כיון דאבוה מסרה ליד התינוק הוה לה אבדה מדעת, ואע"פ שנטלם חנוני לא נתתייב בה אלא להחזירה למקום שנטלה בין משתמר בין אינו משתמר דמאי עבד. +הכא בבעל הבית מוכר צלוחיות עסקינן וכגון שנטלה חנוני על מנת לבקרה. אית דמפרשי מיד התינוק וכן נראין הדברים מדקתני סיפא ומודים חכמים לר' יהודה בזמן שהצלוחית ביד תינוק ומדד חנוני לתוכה שהוא פטור כלומר שלא נטלה מידו כלל ואי נמי נטלה שלא לבקרה הרי היא כאלו ברשותו של תינוק וכן פי' הרב רבי שמואל ז"ל והיינו דאמרינן וכדשמואל וכו' פי' דתנא קמא סבר לה כשמואל וכיון דנעשית שעה אחת ברשותו של לוקח וכשלו דמיא אינו יוצא ידי השבה במחזיר לתינוק אע"פ שהחזיר למקום שנטל דדמיא להא דאמרינן במסקנא דאי גזלן הוי צריך השבה ליד בעלים ור' יהודה לית ליה דשמואל דמחייב ליה באונסין ומשוי ליה כלוקח גמור אלא שומר שכר הוי ומיפט' במחזירה למקום שנטל דהא אפי' שואל פטר נפשיה בהכי כדאמרינן נמי במסקנא ומר סבר שואל הוי.
ואיכא דמפרשי לה שנטלה מיד בעל הבית, וסיפא הכי קתני ובזמן שתינוק הביאה אצלו ולא היתה ביד חנוני פטור, ואע"ג דאקשינן לקמן אי הכי סיפא דקתני וכו'. ולא אוקימנא בשהביאה התינוק משום דלההוא פירוקא לאו בצלוחית דבעל הבית עסקינן אלא בשל חנוני ורישא וסיפא בתרי גוני לא מוקמינן והא פי' לא ידענא ליה דאי מיד בעל הבית נטלה בלא שמואל נמי חייב לרבנן דהא אפילו שומר חנם חיובי מחייב בהכי דיד תינוק פשיעה גמורה היא ואבדה מדעת היא ועוד דאי יד תינוק בכלל תורה היא כלל לא הוה אית' לשמואל בכי הא דקיימא לן בהליכה חייב בחזרה פטור מאונסין וחייב בדין שומר' שכר כדאיתא במציעא אלא חזרת תינוק לאו חזרה היא וכל עיקר לא איתו הא דשמואל אלא משום דלא נפטריה במחזיר למקום שנטל כשאר שומרין ובנוטל מיד תינוק כדפרישית. + ואמרינן לימא דשמואל תנאי היא. וקשיא ליה לרב יוסף הלוי ז"ל הא טעמיה דר' יהודה משום דקסבר לשדורי ליה שדריה וא"כ אפילו אית ליה דשמואל חנוני פטור דאי לא ניחא ליה לשדרה דהא לשדוריה ליה שדריה ולא עדיפא משמן דהוה דידיה ומיפטר ביה וניחא ליה נמי דשדריה לשדורי ליה כי לא נטלה חנוני לבקרה מכי נטלה לבקרה ונתחייב בה לא דא"ל צלוחית דידך היא ובצלוחית דידך לא שדרית לשדורי לי שמן ומיהו סבר בעל הבית שמן מיהא משדר לי בצלוחית דידיה באחריותיה כדי למכרו לשמן שלו הילכך גבי שמן מדעתו של בעל הבית שדריה ולא צלוחית אי נמי כיון שעל מנת לבקר' שלחו לא היה סבור שיחזירנו כדי שנאמר כן.
ולי נראה שנטלה חנוני שלא מדעת בעלים על מנת לבקרה ובודאי בעל הבית מינח ניחא ליה והוי לוקח כדשמואל וכיון דעבד בה מעשה שלא מדעת בעלי' בטלה לה כונת בעלים לשדורי ליה כדאמרינן במסקנא מר סבר שואל הוי ויוצ' בחזרה דמקום שנטל הא אלו הוה ליה גזלן לא מיפט' משום טעמ' דלשדוריה ליה שדריה דהא מעידנא דגזלה לא ידע בה ��"ה ולא א"ל לשדוריה ליה וכולה סוגיא מדעת עצמו עביד חנוני משום הכי כי נטלה ע"מ לבקרה מדעת עצמו והוי לוקח אפילו שעה אחת נפקא ליה מרשות בעלים וצריך חזרה גמורה דומיא דגזלן כדפרישית לעיל. +הכא במאי עסקינן וכו' הכישה נתחייב בה. פי' דאלמא לא סגי ליה במחזר למקום שנטל ולא תיקשי לך א"כ דרבה נמי תנאי הי' דכיון דלשדוריה ליה שדריה פטור הוא דהכא לאו ע"מ לבקרה וללוקחה נטלה וחזרה לדעת הבעלים הוא פטור. + +Daf 88a + +הא דאמר שמואל דהנוטל כלי מאומן ע"מ לבקרו ונאנס בידו חייב. פרש"י ז"ל במסכת בבא מציעא (פא,א) משום דליקח הוא כל זמן שלא חזר בו ולפיכך חייב וכן נלמוד מתוך הפירוש שפירשתי בסוגיא למעלה וכן נמי נראה מהא דאמרינן לקמן בסמוך בההוא עובדא דההוא גברא דאיתי קרי לפומבדית' וכו' דאמרי אין אדם מקדיש דבר שאינו שלו ואי שואל הוא הא קיימא לן במסכת ערכין דמשכיר מקדיש וכל שכן משאיל כגון זה וה"נ מוכח בקמא וכדאמר דאי לא קיצי דמי ברשותייהו קיימי ואקדשינהו.
אבל הרב ר' שמואל ז"ל פי' דשואל הוא ומשום הכי חייב באונסין בדין שואל, ואינו נכון.
ומ"ש בההיא דתניא (נדרים לא,ב) בהליכה חייב ובחזרה פטור מפני שהוא כנושא שכר דלאו דוקא נושא שכר דא"כ לא ליחייב באונסין לא עיין בה דכי קתני מפני שהוא כנושא שכר אחזרה קאי שהוא פטור מאונסין ומיהו חייב בגניבה ואבדה מפני שהוא כנושא שכר דהואיל ונהנה מהנה כדמפרש בפ' השוכר את האומנין. + ופי' והוא דקיצי דמיה. כגון שקצץ להם מוכר בתחלה דמים כל כלי וכלי בכך ובכך שכל זמן שעומדין לפניו הרי דמיהן ידוע ממנו אבל אם לא קצץ להן הוא דמים אע"פ שדמי כלים הללו קצובים במדינה אינו קונה עד שיפסוק, וכן דעת רבינו ז"ל. +אלא מעשרו ונותן לו דמי מעשר. משום דכיון דגמר בלבו לקנותו זכו בו שמים במעשר שהמקח קובע למעשר וכשהוא מחזיר ברצונו של מוכר מחזירו ומיהו אינו קובע עד שיתרצה מוכר במכירה ובמעשה דרב פפא נתרצו שניהם. + +Daf 88b + + + +Daf 89a + +קמ"ל דמתקנינן מתקלי עד הכי. פי' אבל פחות מכאן אין עושין שמינית ליטרא ואע"ג דפלגא לא טעי איניש במשקולות פחותים ביותר טעו משום דדמיין להדדי, ואע"ג דלקמן (בבא בתרא פט ע"ב) תומן ועוכלא נמי עבדינן שאני מדות דפקיעי בהו אינשי אבל במשקולות לא פקיעי אינשי כולי האי משום דדמיין להדדי טפי, וכן היה אומר רבינו הגדול ז"ל. + +Daf 89b + + + +Daf 90a + + + +Daf 90b + + + +Daf 91a + + + +Daf 91b + + + +Daf 92a + + מתני': המוכר פירות ולא צמחו. פי' שאחר שזרען באו בקיאין ואמרו שלא היו ראויין לזריעה שאינן מצמיחין אבל אי לאו הכי היאך יתחייב באחריותן לעולם שמא מתמת דבר אחר אירע שאיפשר שאין המקום שזרען בו ראוי לזריעה ואפילו היתה שדה בדוקה ולא היו שנים בתקנן אם אפשר לתלות תולין ואם לאו תולין ודאי בזרעים אע"פ שאינן ידועין שאינן מצמיחין, וכן נראה מדברי רבינו הגדול ז"ל, וכן כתב רבינו הגאון ז"ל בספר המקח בשער מ"ו. +גמ': וליחזי דמי היכי. מקשו בה רבנן ז"ל, והא קיימ' לן (עז ע"ב) הלכה כדברי חכמים שאין הדמים ראיה ופריק לה רבי יוסף הלוי ז"ל דכי אמרי' אין הדמים ראי' הני מילי לעיולי בכלל המכר מילתא אחריתי שאינה בכלל כגון צמד ובקר שכל שני דברים צריך היה לפרש אבל במכר גופיה לאודועיה אי לדידיה זבין אי לנכסת' זבין לו גילויי מילתא בעלמ' היא והוו הדמי' ראיה וזה הפירוק הנכון בקושיא זו שהרי בקרון ופרדות וצמד ובקר ובאשדוקי' בהן הדמים מודיעים כמו שכתבתי בפירקין דלעיל (בבא בתרא עז ע"ב). וכבר כתבתי ��עת אחרים בפ' המוכר את הבית (בבא בתרא סא,ב). + +Daf 92b + +אי דליכא לאשתלומי מיניה לישקול תור' בזוזיה. מהא שמעי' דמאן דאיכא עליה בעל חוב ואית ליה זוזי ואית ליה מטלטלי לא מצי לסלוקי במטלטלי וכל שכן בשומא דארע' כדמפורש בכתובות ודאי דאמריתו משמיה דרב' האי מאן דאית ליה ארעא ולית ליה זוזי וכו' אמרי' זיל טרח וזבין ואיתי ליה א"ל ההוא תולה מעותיו בנכרי הוה הוא עושה שלא כהוגן לפיכך עשו בו שלא כהוגן ושמעת מינה דמחייבינן ליה לאיפרועי זוזי ולא מצי מסלק ליה בארעיה והוא הדין נמי למטלטלי כדמוכח' שמעת' דאמדינן אי דליכא לאשתלומי מיניה לשקול תורא בזוזי ומפרקינן דאיכא לאשתלומי מיניה ולא מצי לסלוקי בתור' אלא בזוזי ודינ' דהלואה ודינא דזביני בטעות שוין הן וכדכתב רבינו הגדול ז"ל.
ושמעתי בשם רבינו תם ז"ל שהיה אומר שאין דין פועל ובעל הבית כן דלא מצי בעל הבית לסלוקיה אלא בזוזי ואף על גב דלית ליה זוזי דאמרינן זיל טרח וזבין ליה ואיתי ליה כדתנן במציעא השוכר את הפועל לעשות עמו בתבן ובקש ואמר לו תן לי שכרי ואמר לו טול מה שעשית בשכרך אין שומעין לו ואמרינן עלה בגמרא כיון דאית ליה אגרא גביה אימא שומעין לו דאמרי אינשי ממארי רשותך פארי איפרע קמ"ל מדאמרינן האי טעמא דפארי איפרע שמע מינה דלית ליה זוזי לאישתלומי מיניה דהא טעמא ליתיה אלא היכא דליכא לאישתלומי מיני' כדאמרינן הכא ועוד היכי הוה אמינא ניצית ליה מי גריע מבעל חוב אלא בדלית ליה זוזי קאמרי' ואפי' הכי אין שומעין לו משום כדי חייו, כך אמר הרב ז"ל.
ומצינו עוד דין אחר בנזקי' דאי אית ליה ארעא יהיב ליה מיטב אע"ג דאית ליה זוזי כדאמרינן בקמ' או כסף או מיטב ואמרינן כספים הרי הן כקרקע ואי אית ליה מטלטלי יהיב ליה אפילו סובין דכל מידי מיטב הוא דאי לא מזדבן הכא מזדבן התם, וכך פסק שם רבינו הגדול ז"ל.
ואיכא מאן דגריס הכא בשמעתין אי דליתנהו לזוזי לשקול תור' בזוזי כלומר אי ליתנהו לזוזי בעינייהו לשקול תורא בזוזי ואע"ג דאי' ליה זוזי אחריני או מטלטלי וארעא. ומי' מודה בב"ח שאין מסלקין אותו במטלטלין כשם שאין מסלקין אותו בקרקע ויהיב טעמא למילתיה דלא דמי מלוה לזביני דזביני מאן דיהיב זוזי אדעתא למשקל הנהו זביני יהיב ולא למשקל זוזי הילכך כי אבטילי להו זביני יהיב לי' מאי דשוי וחלו הלואה אדעתא דלמשקל זוזי יהיב ואם אין אתה אומר כן אתה נועל דלת בפני לוין ומשום הכי לא מסלק ליה בארעא ולא במטלטלי.
ואחרים אומרין בזביני אי דאיתנהו לזוזי דידי' נינהו כיון שאין מקחו מקח וכי ליתנהו הוה להו הלואה ואמרי אינשי מכל מארי רשותך פארי אפר' ושנינן מטלטלי משומ' דארעא ואחרים מחלקין כן אף לפי גרסת רבינו ז"ל ואע"פ שבמקצת הנוסחאות יש חילוף בכאן אין עלינו לסמוך על זה ועל זה אלא על הנוסחא שסמך עליה רבינו הגדול ז"ל ועל הפיר' שהוא סומך עליו והדעת נוטה כן ששומ' הקרקעו' והמטלטלי' בזה שוין הן ואין להפרי' ביניהם כלל. +אלא אימא רוב הנשאו' בתולות יש להן קול וזו הואיל ואין לה קול אתרע לה רובא . איכא למידק הכא הא דתנן בכתובות (כ"ח א') אלו נאמנין להעיד בגדלן מה שראו בקטנן זכורני בפלוניתא שיצתא בהינומ' וראשה פרוע ואמרי עלה בגמ' מאי טעמא כיון דרוב נשי' בתולות נשאות גלויי מילתא בעלמא היא וקשיא דהא איתרע לה רוב' ועדות מעלייתא בעיא וכי תימא הנך הוא דמפקי השתא לקלא לאו מילתא הוא דקול אחר חוץ מעדותן של אלו בעינן כדאמרינן וכיון דלית לה קול סהדי שקרי נינהו. אלמא סהדותי' דהנך לאו קלא הוא אלא אם כן הוחזק קול אחד בבית דין ואיכא למימר דהאי רוב דנשים בתולות נשאות עדיף מההוא רוב דרוב הנשאות בתולות יש להן קול ואע"ג דאתרע ליה רובא לא איעקר לגמרי ובגלויי מילתא בעלמא סגי. +קוביוסטוס. פירש"י ז"ל (כתובות נח,א) גונב נפשות. ותימה הוא א"כ היאך אמרינן הכא כולהו הכי איתנהו וכי כל העבדים גונבי נפשות הם.
ורבינו חננאל ז"ל פי' מלשון קובי' כלומר משחק בקובי' הוא. ודאמרי' בבכורות בפרטן של לויים אתה מוצא וכו' וכי משה רבכם גנב היה או קוביוסטוס פי' שחק המעות בקובי' או גנבם לעצמו. ודאמרי' באגדה וכי גנב אתה או קוביוסטוס שאתה מתיר' מן השחר לפי שדרך משחקי בקובי' ללוות מעות ואפילו על עצמן והן מתיראין מן השחר שלא ימצאו אותן בעל חוב. +ליסטים מזוין או מוכתב למלכות אומר לו הרי שלך לפניך. מכאן קשה למה שפירש"י ז"ל בפ"ק דקדושין (יא,א) מאי אמרת ליסטים מזוין או מוכת' למלכות הנהו קלא אית להו ופרש"י ז"ל וסובר וקביל.
לפיכך פר"ת ז"ל קלא אית להו ומילתא דלא שכיח' הוא וכיון דלא שכיחי זביני לא גזור בה רבנן ומכל מקום אם נמצא אח"כ ובא לחזור בו אומר לו הרי שלך לפניך דאנן סהדי דלא שמע דאי שמע ודאי לא הוה זבין ליה ואפשר שפירשו כמו שאמר רש"י ז"ל וההיא סברא דבן בג בג היא ולא סבירא ליה כי הא מתנית'.
ואיכא דקשיא ליה דגרסינן בגיטין (פ"ו א') אתקין רב יהודה בשטר זביני עבד' דנן פטור ועטיר מכל ערעורי מלכ' ומלכת' ואמאי צריך למכת' הא אמרי' אומר לו הרי שלך לפניך ואיכא למימר שופרא דשטרא הוה כי ההוא דאמרינן צריך למכתב ליה קני לך הוצין ודקלין ואע"ג דלא כתב ליה הכי קני ומיהו שופרא דשטרא הוא אי נמי התם לא מוכתב הוא כבר למלכות אלא (לא) ערעור יש לו עליו ושמא יצא פטור בדין אבל מכיון שהוא מוכתב גברא קטילא הוא ומקחו מקח טעות ואע"ג דלא כתב ליה הכי. + +Daf 93a + +הא דאקשינן לאו משום דרוב' הכי איתנהו וכו'. משום דקים להו בגמ' דבשלא נתן דמים קאמר שמחייבי' אותו ליתן ממאי מדקתני סיפא אומר לו הרי שלך לפניך ולא קתני מקח טעות הוא ומיהו ודאי הוא הדין ואפי' נתן לו דמים שמקחו מקח טעות. +רבי אחא אומר גמל האוחר בין הגמלים וכו'. פי' לא מיבעי' מועד ליגח אלא אפילו גמל האוחר וכו' והא דאמרינן בקמ' כגון דאתו עדי' ואמרי ידענא דתורא נגחא אית לך בבקרך איבעי ליה לנטורי לכולה בקרך ומיעדי ליה לשלם מן העליה ולא יכול למימר לאו חד שור הוא שנגח כולן אלא שנים ושלשה שוורים נגחו אותן שלש נגיחות אלמא מחייבינן באומד ההיא רבי אחא היא איבעית אימא לעולם רבנן וכגון דהשתא בסוף שלש נגיחותיו אתו עדי' ואמרי הדין הוא תורא דאזיק ומשוין ליה למועד וכן פי' רבינו חננאל ז"ל. וההיא דתנן שני שוורין אחד תם ואחד מועד זה אומר תם הזיק וזה אומר מועד הזיק וכו' אפילו ר' אחא מודה שהרי אף התם היה רודף אחר שור המנוגח והוה ליה כמועד לגבי הך נגיחה. + +Daf 93b + +אי תנא קמא ורבי יוסי אי ת"ק ואמרו. פי' דליכא למימר דתנא קמא היינו אמרו לו דא"כ מאי אפילו זרע פשתן דקתני מתניתין כיון דרובא דאינשי לאכילה זבני דין הוא שלא יהא חייב באחריותן ואי פליגא אמאן תרמיא אי נמי מדקא נסיב רישא זרעוני גנה שאין נאכלין חייב דכולהו לזריעה נינהו מכלל דבשאר פירי לא אזלינן בתר רובא. +הא דתנן הרי זה מקבל עליו וכו'. כתב רבינו הגדול ז"ל כל הני שיעורי באתרא דליכא מנהגא וכו'. ורבינו הגאון ז"ל פי' בה יותר בס' המקח, וכך אמר כל השיעורין הללו שהן במשנה הן ל��י מנהג אותו מקום ששם נישנית המשנה וכן בשאר מקומות הולכין אחר מנהג אותו המקום ובמקום שאין שם מנהג ידוע אין דנין בו כאלו השיעורין שהזכרנו אלא רואין היאך מביאין אנשי אותו המקום הפירות מן השדה ולפי אותו ענין עושין כדאמרינן במתניתין (ב"מ מ,א) בכגון זה הענין יוציא לו שתות ליין רבי יהודה אומר חומש ואתמר בגמ' ולא פליגי מר כי אתריה ומר כי אתריה, ע"כ לשון הגאון ז"ל. + +Daf 94a + +כל סאה שיש בה רובע זרע ממין אחר ימעט. פי' הרב רבי שמואל ז"ל קודם שנזרעו אי נמי נזרע קודם השרשה אבל לאחר השרשה כבר נאסרו ולא היא שבכלאי זרעים הדברים אמורי' וכלאי זרעים מותרין באכילה ובהנאה ולא אסרה תורה אלא כלאי הכרם כדמפ' במסכת חולין ולאחר זריעה קאמר, וכדאמרינן דמיחזי כמקיים כלאים ולאחר שצמחו באחד באדר משמיעין על השקלים ועל הכלאים וכך היא מפורשת במועד קטן (ו,א). +ודאמרינן סברוה דכלאים דהכא וכו'. פי' הרב ז"ל דמקשי למ"ד דינא וקאמ' ומיהו הוה מצי לתרוצי דלא דמי ויש לפרש דלמאן דאמר קנס' קא פריך דסברוה דכי היכי דביתר מרובע אמרינן הכא דעריב ה"נ חיישינן התם דילמא עריב אפילו ברובע דפירי בזריעה פירי שפירי אינון ומשום הכי קנסינן ליה לעקור ואפילו הכי לא קנסינן אלא למעט ופריק דלא חיישינן שמא ערב לפיכך אין קונסין אותו ומשום חומרא דכלאים הוא שאמרו ימעט דאתי לאיחלופי בית' מרובע ולערובי.
ויש לפרש למ"ד דינ' דגבי כלאים בתר חזותא וקפידא דאינשי אזלינן ומדקאמרינן ימעט שמע מינה דמחיל איניש ומסיק אדעתי' לקבל רובע טנופת בסא' וגבי כלאים פחות מרובע לא קפדי ואינו נראה כמין אחד. ופריק לא רובע דכלאים לא טרח איניש וכיון דלא טרח דרכן של בני אדם לזורען כך ואין נראה להם אלא כמין אחד וכשאמרו ימעט משום חומרא דכלאים. + +Daf 94b + +שטר שיש בו רבית. מפורשת בבבא מציעא (עב,א). + +Daf 95a + + + +Daf 95b + +מרתף סתם ולא א"ל למקפה וכו' . כתב הרב רבי שמואל ז"ל [ד"ה מרתף] דמרתף זה וא"ל למקפה אינו נותן לו כולו חומץ אלא יין יפה מקבל עליו עשר קוססות והך דקתני ברייתא אפילו כולה חומץ הגיעו בדלא א"ל למקפה לכ"ע והך דקתני רב זביד מרתף זה של יין מקבל עליו עשר קוססות למאה רבותא נקט דאע"ג דאמר ליה של יין וא"ל נמי למקפ' אפ"ה מקבל עליו עשר קוססות למאה והיינו דלא קתני רב זביד מרתף זה אפילו כולו חומץ הגיעו משום דאיהו בדאמר ליה למקפה קתני והטעם לפי שאין דרך בני אדם ליקח מרתף של חומץ ולמה אמר למקפה והרי כל חומץ מתקיים הוא וה"נ משמע הסוגי' דלא תיקום בברי' מציעתא בדלא א"ל למקפה דוק' וסיפ' אף בדאמר לי' למקפה.
אבל תמהני א"כ למה מקבל עליו עשר קוססות בשביל לשון זה והלא א"ל למקפה ואין זה מגרע דינו כיון שאמר לו למקפה ובין במרתף זה למקפה בין במרתף זה של יין למקפה קשיא אמאי מקבל כלל אלא משמע דמרתף זה למקפה נותן לו יין הנמכר בחנות הילכך במרתף זה של יין משום לשון זה מקבל אבל לדברי הרב ז"ל קשיא אמאי מקבל.
ולא קושיא היא דכיון דאמר לו זה וסתם מרתף לעולם יש בו מקצת קוססות עד עשר הכי קאמר ליה מרתף שיין שבו ראוי למקפה ומקצת טנופת שבו מקבל כמו שמקבל עפרורית ותאנים מתליעות אע"פ שאינן בכלל ואינן ראויות לו ובהכי מחיל איניש וסבר וקביל דהא שכיח אבל כשאומר מרתף של יין למקפה מיעט סתם המרתפות ובעינן מרתף שלם למקפה. + הא דאקשינן ולמאן דדאיק מדרב זביד קשיא בריית'. בדין הוא דהוה לן למימר מאי כולו יפה דקתני ומקבל עליו עשר קוססות כדקס"ד מעיקר' אלא מאחר דאת' רב זביד ותנא יין שכולו יפה סתם ופירושו שאינו מקבל עליו קים לן דברייתא נמי כולו יפה לגמרי קתני ואלו היכא דמקבל פרושי הוה מפרש לה כרב זביד ואי קשיא למאן דדאיק מדרב זביד מתני' במרתף של יין סתם נמי מתוקמ' וכיון שכן היכי תני רב זביד זהו אוצר ששנו חכמים. איכא למימר משום דמתניתין בלמקפה היא מדוקי' דסיפא דלקמן ואיכא לפרושי זהו דין אוצר ששגו חכמים ולאו למימרא דלא משכחת ליה בגונ' אחריתי אלא לומר דבכי האי גונא נמי הוא וזהו דעת רבינו ז"ל. + +Daf 96a + + הא דאמר רבי יהושע בן לוי מ"ט חמרא מתתאי עקר. הוצרך לזה לפי שהוא רוצה לפרש להכנים בספק אפילו שעת הבדיקה עצמה כפ"ה ר"ש ואי מעילאי עקר ודאי נהי דמשעת חלוק ידיו אימ' אית חלא ביה אם תרם כשהוא בודק אין לחוש לו ועדיין היה צ"ל דריחא חלא וטעמיה חמרא חלא מדקתני כל שלשה האחרונים ודאי חומץ וזו שאמר ואם תמצא לומר מעילאי עקר לא שהוצרך לכך אלא שאינו חולק על רבי יוחנן בזו דודאי אפשר דמעילאי נמי עקר והיינו לשון אם תמצא לומר ויש לרב יהוסף הלוי ז"ל דברים בכאן שאינן. + +Daf 96b + +הא דאמר שמואל חמר' אכתפ' דגברי שוור. פי' הרב רבי שמואל ז"ל דסבירא ליה כרבי חייא בר' יוסף דאמר לקמן (בבא בתרא צח,א) חמר' מזלא דמרי' גרים ולא נהירא דאי הכי לימא לקמן ופליגא דשמואל ועוד הא דאמרינן עבד רב יוסף עובדא בשכר' כותיה דרב וכי שכרא לא גרים מזל' דמריה ואע"ג דלא כתיב גבר יהיר ולא ינוח ועוד דהוה ליה למימר הכי מזלא דמריה גרים.
ופירש ר"ת ז"ל דהא דשמואל איתא בקנקני' דלוקח על ידי עירוי ועירוי גורם שיחמיץ ואתי' הא דשמואל כרבי יוסי ברבי חנינא כדאיתא לקמן ופירש אכתפ' דגברי בשמערין אותו מכלי אל כלי.
ורבינו הגדול ז"ל כתב דהא דשמואל אי בקנקני' דמוכר קאמר בדלא א"ל למקפה וכן נראה עיקר דבקנקנים דמוכר הוא והחמיצה בריחא וטעמא דכל החמיצה בריח' וטעמא הוא ולשון מוכר חבית של יין שמכר יין בחביתו הו' ומשום הכי סבר רב כל שלשה ימים ברשות מוכר דכיון דהשתא החמיצה בידוע שהו' קוסס קודם מכירה ושמואל סבר אכתפ' דגברי כלומר שהסבלי' שטלטלוהו ממקום למקום הם החמיצוהו שהנדנוד קשה ליין ואע"פ שלא עירו אותו וכיון שכן לא איבעי ליה לשהוייה כלל אלא מיד ימזוג וישתה.
ואי קשיא לך הא דאמר (צח,ב) האי מאן דזבין ליה חבית' דחמרא לחנוואה וכו' דינא הוא דמקבל ליה מיניה והא איכא טלטול לא קשיא דכיון דאדעתא דלזבנה זבין ליה ועל מנת לטלטל כמה טלטולין חייב הוא להעמיד לו יין יפה המתקיים עד שימכר שיש מקומות הנטועין שיינן חזק ואינו מתקלקל בטלטול יין ויש שיינן יפה ומתקיים והטלטול קשה להו הילכך המוכר היה לו להתנות וכשאמר לו למקפה חייב להעמיד לו יין חזק ויפה אבל בקנקנים דלוקח אין למקפה מועיל לו כלום. לפי שכל יין משתנה בעירוי והכתוב צווח כן ומיהו יין מבושם חייב לו להעמיד לו יין יפה שאינו מתקלקל אפי' בקנקני' דלוקח כדתנן לקמן, כך נ"ל דברי הרב ז"ל.
ואי אפשר לפרש דאפילו בלא טלטול נמי אמר שמואל אכתפ' דגברי שוור שמשהין אותו עד ביתו של לוקח וכעין גוזמ' וטעמיה משום דלא איבעי ליה לשויי משום דהא רב מתניתין קאמר כל שלשה ימים ודאי אלא משום טלטול הוא דפליג שמואל ועוד אמרה בלשון אחרת שיכול אתה להעמידה בקנקני' דלוקח ואף ע"ג דא"ל למקפה דרב סבר כיון שבתוך ג' ימים החמיצה ודאי שהיה קלקול בתוכה מקודם עירוי ושמואל סבר על כתפן של מערין שוור ומיד מחמיץ כפירוש רבינו תם ז"ל ולא הכריע רבינו הגדול ז"ל באח�� משתי לשונות אלו ודברי רבינו הגאון ז"ל בספר המקח נראין כלשון ראשון.
נמצינו למדין שאם לא טלטל ולא עירה החמיצה בתוך שלשה חייב באחריותו דהיינו מתני' הוא קוססות בתוך ג' אינו חייב באחריותו דאמר ליה לא איבעי לך לשהוייה אלא כדי לשתותו כיון שלא אמר למקפה והוי יודע כי מה שחלקו בקנקנים דלוקח לאו משום פגמן של קנקנים אלא מפני הערוי וכן פירשו כל רבותינו אף על פי שתמצא בירושלמי קנקנך החמיצו את היין פירושו העירוי לתוך קנקנך הוא גרם לו ובתוך קנקנך נתחמץ ולא מקודם לכן. +כל חמרא דלא דארי על חד תלתא מיא הא לאו חמרא הוא. אי קשיא לך הא דאמרינן בסנהדרין (סנהדרין לז,א) נצרך אחד מהן לצאת רואין אם נשתיירו שם עשרים ושלשה יוצא ואם לאו אינו יוצא שנאמר (שיר השירים ז׳:ג׳) אל יחסר המזג ופרש"י ז"ל שני חלקי מים וא' יין אלמא מזג לאו על חד תלתא הוא איכא למימר מזיג' בינונית שני חלקי מים ואחד יין ומיהו אי לא דארי על חד תלתא מיא ותהוי חמר מעלי' בטעם ומראה לאו חמר' הוא ומיהו מזיגה רבתי הי' ואין בני אדם רגילין למזוג כל כך כדאמרינן בנדרים דמי הך מזיג' למזיג' דרב יוסף בר חמא אלמא אינך מזיגת' כולהו שני חלקי מים ואחד יין.
ואי קשיא הא דאמרינן במסכת שבת כמה שיעור ברכ' רובע רביעי' כדי שימזגנו ויעמוד על רביעי' אלמא מזיגה דרב' מזיגההיא בינונית לא קשי' דכיון דחמרא הוא כרבא כך הוא שיעור ברכה ושיעור' זוט' נקט דמכל מקום חמרא הוא לכולי עלמא אף ע"ג דרובא דאינשי לא מזגי ליה כולי האי.
ויש מפרשים דההיא דאל יחסר המזוג, לאו משום שיעור מזיגה אלא משום דמז"ג בגימטרי' חמשין הוו נשתיירו שם עשרים ושתי' דהא אמר רחמנ' אל יחסר מז"ג ואין בית דין שקול לפיכך מוסיפין עליהן עוד אחד.
והפי' הראשון הוא האמת שבמדב' סיני רבה מצאתי אל יחס' המזג שלא יהו חסרין א' משלשתן מה המזג הזה כשאומן נותן שליש של כוס יין ושני חלקי מים כך הסנהדרין לא פחתה מימיה מעשרים ושלשה שהן השליש של שבעים הוי אל יחס' ואפשר ששיעו' זה לפי מזיגת היין השרוני שהוא שני חלקי מים ואחד יין ולאותו יין שיעור הכתוב שהוא יין חשוב. +וביתר מכדי מדתו מי פליגי והתנן המתמד וכו'. אי קשיא לפרוך ולקשי בהדיא ובכדי מדתו מי לא פליגי דהא ר' יהודה מחייב אפי' בכדי מדתו לא קשיא דאי מדר' יהודה הוה אמינא התם משום חומרא דמעש' אבל לא לענין ברכה וא"ת אי הכי מדרבנן לא קשיא דילמא בית' מכדי מדתו דמחייב רבנן חומרא בעלמא הוא לא קשי' דאי משום חומרא אפי' בכדי מדתו נמי כדר' יהודה דהא תלמוד יתר מכדי מדתו לאו חמר' הוא ואפילו הכי מחייבת ליה משום חומרא כדי מדתו אי נמי משום חומרא.
זה כתב הרב ר' שמואל ז"ל, וא"צ דאי הוה פריך ובכדי מדתו לא פליג והתנן וכו'. מאי קושיא, נהי דר' יהודה פליג יחידאה הוא ולא סביר' לן כותיה אבל רבנן ואחרים לא פליגיבה אבל השתא מקשי שפי' דמשמע ממתני' דאי הוה יות' מכדי מדתו פורתא לא פליגי דלכולי עלמא חמר' הוא ורבה אמר דלכולי עלמא לאו חמרא הוא ואפילו מדאחרים קשי' וכל שכן מדרבנן.
וקשה לן, מאי קושיא, התם טבל הוא ואוס' בנותן טעם הילכך כל שיש שם יותר מכדי מדתו הרי נתערב כאן טבל ונתן טעם ונתחייב במעשר אבל חמרא לאו חמרא הוא לענין בפ"ה וא"ת לאו טעמא הוא אלא קיוהא דחמרא וכי כל חמרא דליכא חד לתלתא לא יהיב טעמא כלל והלא אף בששי' משערין.
וי"ל דשמרים דלאו טבל הם, שאפי' המתמד ומצא על חד תלתא מים עכשיו הוא שנעשה יין ולא קודם לכן ולא היה טבל כלל הילכך כל היכא דליכא על חד תלתא מיא לרבא לאו חמרא הוא ופטור מן המעשר ואינו אוס' מדין טבל דפסולת אוכלין הוא דאפילו בפירות של תרומה שנינו המורסן מות' סובין של חדשות אסורות של ישנות מותרות נוהג בתרומה כדרך שהוא נוהג בחולין וכו' הילכך שומרים של טבל אין עליהם אסור טבל וכשמתמד עכשיו הוא קובעו למעשר ובעי' דלהוי יין כדפרישית, כך נראה לי.
ולפי ענין המשנה הזו במקומה (מעשרות ה,ו) והאמור עליה בירושלמי (ה,ג) נראית דבמתמד על שמרי יין המעוש' היא ולפי שלא הפריש מתחל' אלא על היין שבו צריך עכשיו להפריש על השמרים מעשר ושם אמרו שאינו צריך להפריש עליו תרומה שהתורם בלבו על הקוטעין ועל הצדדין ועל מה שבתו' התבן וכ"ש שהטעם שפירשנו נכון בזה הענין לפי שהיין כבר מעושר הוא והשמרים הנעשים עכשיו יין הוא שמתחייבין במעשר מעתה. + +Daf 97a + +הוא הדין דאפילו בית' מכדי מדתו פליגי. ואיכא דקשיא ליה והא קתני סיפא מצא בה ית' מכדי מדתו מוציא עליו ממקום אח' לפי חשבון אלמא לא פליגי ואיכא למימר מאי יתר מכדי מדתו רמא תלתא ואתו ארבעה ונראה שזה שלא פי' משום דלא עייל ההוא תנא נפשי' בפלוגת' דרבנן ואחרי' לפיכך אמ' סתם יותר מכדי מדתו.
ולי נר' דסיפא רבי יהודה קתני לה אלא דקאמר בכדי מדתו מפריש מעשר מיניה וביה דלא ידעינן כמה נפיק ובית' מכדי מדתו בלפי חשבון ממקום אחר סגי. +להודיעך כחו דרבי יהודה. דאפי' בכדי מדתו מיחייב. ואיכא למידק אדרבה כח דרבנן עדיף דכח דהיתירא הוא ואיכא למימר דרבי יהודה חדוש יתירא וחביבא ליה ודרבנן לאו חדוש דחמרא פורתא בעי טוב' ודאי לאו חמרא הוא. הרב ר' שמואל ז"ל.
כתב בתוס':מכאן הורה רבי יעקב ז"ל להתיר על נכרי שהיה דוחה חבית של שמרי יין בלא ישראל דלאו חמר' הוא אלא קיוהא בעלמא הוא ולכתחלה [אין] לעשות כן ובמקומו אפרש (אין) בסייעתא דשמיא. +שמרים שיש בהן טעם יין מהו. פי' כגון דרמא תלתא ולא אתו ארבעה ויש בהן טעם גדול של יין כאלו רמא תלתא ואתו ארבעה מהו מי אמרינן הכא ודאי תלתא עייל ותרי ופלגא אפיק ואידך חמר' הוא א"ל לעולם לאו חמרא הוא דלא אפיק אלא פלגא והאי דקא יהיב טעמא כולי האי קיוהא הוא וטעמא דרבנן פשט ליה. אי נמי הלכה או אין הלכה בלבד בעא מיניה כי ההיא דאמרינן במס' גיטין (כה"ב) מי בעינן ודין או לא והיא פלוגתא דרבי יהודה ורבנן במתניתין.
ומה שאמרו בשל תרומה מעשר ראשון ושני אסור התם כיון שחל על הכל שם מעשר ותרומה אוס' שהרי מעט יין מעורב במים אוסרין בששים אבל מכאן ואילך מותר שכבר הלכו מהם צחצוחי היין לגמרי בתמדין ראשונים ועכשיו אין כאן יין לא טעמו ולא ממשו אלא קיוהא בעלמא הוא ואפשר שאף חומרות הללו מדבריהם וכדברי הרב רבי שמואל ז"ל. + והא דאמרינן לא צריכא שתמדו בשני גשמים. פי' הרב רבי שמואל ז"ל דמי גשמים צריכין מחשבה אבל יין מכשי' בלא מחשבה דבמים הוא דכתיב כי יותן מים ובעינן יתן דומיא דיותן ולא היה לו לומר כן דבכל המשקים נמי בעינן דניחא ליה שאין שאר המשקין מכשירין אלא מדין מים.
אלא כך י"ל, דבחמרא ודאי ניחא ליה הילכך תמד ראשון שהוא חשוב יין ניחא ליה באותן גשמים שנפלו על התמד שהרי החזירוהו יין מכאן ואילך כיון שאין התמד אלא מים דילמא דלא ניחא ליה לפי' צריך מחשבה אחר גמורה ומה שאמרו כדרך שאמרו לענין איסורין לומר דשל הקדש לעולם מכשי' משום דכיון שהוא חשוב יין לענין אוסרו חשיב נמי לענין הכשרו שהשוו חכמים מדותיהן וזה שהקשו בגמ' וכיון דקא נגיד קמה קמה אחשביה כלומר כיון שהוציא ראשון ושני גלי אדעתיה דניחא ליה שירדו גשמים כאן פעם אחרת. +לא צריכה בפרה ששותה ראשון ראשון. ואח"כ נתמד פעם שלישית והוא הדין אם נשפך מאליו לאח' שנתמ' אלא שאם נשפך ותקן החבית או הברזא גלי אדעתיה דניחא ליה בתמדים אחרים ואי לא גלי אדעתיה דלא ניחא ליה בהו ואורחא רויחא נקט. +מודים חכמים לרבי אלעזר בכוס של ברכה. פי' פלוגתייהו בברכות (נ,א), ואיכא למידק והא בעינן התם בכוס של ברכה חי איכא מאן דמפרש חי לאו איין קאי אלא אכוס דבעינן שיהא חי כלומר שלא יהא שבו' ודיקא נמי דהנהו עשרה דברים דקא חשיב כולן נאמרו בכוס עצמו ואל תתמה על לשון חי שהרי אמרו שבירתן זו היא מיתתן ואמרינן במסכת מכות ריסק תשעה נמלים ואחד חי שפי' שלם ואינו מרוסק וחס' דחי ממש לא בעינן, וזה הבל.
ויש מפ' מי שיוציאנו מיד החבית ולא ישתנו בכוס כדאמרינן שתהא חיותן בכלי ורש"י ז"ל פי' שיהא חי בכוס ואח"כ ימזגנו.
ורבינו תם ז"ל מפר' חי מזיג ולא מזיג ולא לגמרי כדאמרינן בסנהדרין (ע"א) אינו נעשה בן סורר עד שיאכל תרטימר בשר וישתה לוג יין חי ואוקימנא דמזיג ולא מזיג אלמא מזיג ולא מזיג נמי חי מיקרו וכן מצאתי בתשובות הגאונים ז"ל.
וא"ת דאדרבה מדקא מתמה תלמודא עלה התם משמע שלשון חי סתם לגמרי משמע ואע"ג דאוקימנא במזיג ולא מזיג סתמא לא משמע הכי הכא נמי כיון דאמרינן עד שיתן לתוכו מים הא פירשו דחי גמור לא בעינן מזיג ולא מזיג בעי' דהא מיקרי חי.
ואי קשיא דהא אפילו מזיג ולא מזיג גבי בן סורר שכר ניחא מיקרי ולא הכש' חמרא וכו' והכ' בעינן חי לפיכך פי' הרב ז"ל הא דאמרינן ובברכת הארץ מוסיפין עליו מים קאמר ולא כדברי רבינו שלמה ז"ל שהוא מפ' מוסיפין עליו יין. +בודק גרסינן. בדל"ת, והוא חזק שהיא בודק את כל הגוף וכן מפו' בערוך שלא כפי' הרב רבי שמואל ז"ל דלא תיקשי אחמ' חיורין. +והליסטון הוא מתוק, דבמסכת מנחות מקשי להו אהדדי ואמרי' עליה חולי דפירא לא מאיס. +למעוטי מגולה וכו'. איכא למידק אמאי לא אמר למעוטי מבושל שפסול לנסכים כדתנן במס' מנחות (פ"ו) אין מביאין יין מבושל ולא מעושן ואם הביא פסול.
ויש שפירשו שאף ע"פ שפסול לנסכים מקדשין עליו דעלויי עלי' ואע"ג דתנן במסכ' תרומות (מ"ט ב') תורמין משאינו מבושל על המבושל ולא מן המבושל על שאינו מבושל הא דתנן בפ' בתרא אין מבשלין יין של תרומה מפני שממעיטו רבי יהודה מתיר מפני שמשביחו. וגרסינן בירושלמי התם בתרומות ומקצתו פרק אין מעמידין א"ר יוחנן דרבי יהודה היא דתנן רבי יהודה מתיר מפני שמשביחו. פי' וההיא דאין תורמין מן המבושל על שאינו מבושל רבי יהודה היא דקתני עלה ר' יהודה אומר תורמין בצלים מבני המדינה על הכפר. א"ר יוחנן מחלפא שטתיה דר' יהודה רבי אלעזר אומר אינה מוחלפת תמן בכהן וכאן בבעלים רבי יוחנן ור' אלעזר חד אמר מפני שממעיטו ממדתו וחד אמר מפני שממעיטו משותיו ולא ידעינן מאן אמר דא ומאן אמר דא מה דמר רבי יוחנן מחלפא שטתיה דרבי יודה ואמ"ר אלעזר אינו מוחלפ' תמן בכהן וכאן בבעלים הוי דרבי יוחנן אמר מפני שממעיטו משותיו וכן פירושו שמי שאמר שממעיטו משותיו לומר שאע"פ ששכח הוא אסור לעשות כן ביין של תרומה שיש מקצת אנשים שאין שותין אותו ומה שאמר ר' יוחנן שמוחלפ' שיטתו של רבי יהודה אתה למד שהוא מפ' דברי תנא מפני שממעיטו משותיו והוא כעין מפסיד ורבי יהודה סבר משביחו הוא לגמרי ואין אדם קץ בו אלא מפני שהוא חזק ביותר א"כ א"ר יהודה אין תורמין מן המבושל על שאינו מבושל בודאי מו��לפת השיטה וסברא דתנא קמא דידיה היא ואיפוך ורבי אלעזר סבר מאי מפני שממעיטו דקאמר תנא קמא היינו שממעיטו ממדתו ורבי יהודה מתי' מפני שהוא משביחו ושבחו יותר מהפסדו ולא התי' רבי יהודה אלא לכהן עצמו מאחר שנתנוהו לו אבל לבעלים אסור לבשלו ולעשותו תרומה מפני שלדברי הכל ממעיטו היא משותיו ואף ע"פ ששבח הוא לו כיון שיש מקצת בני אדם שאין רוצין בו הרי הוא מפחי' דמיו שאין לוקחין קופצין עליו ומפסיד ממונו של כהן ולפיכך אמרו שאין תורמין ממנו כל שאינו מבושל אבל משאינו מבושל על המבושל תורמין לדברי הכל אע"פ שהמבושל מושבח שהרי אפשר לבשלו אע"פ שיתמעט כן נ"ל פי' הירו' אבל בלשון אחרת שמעתיו מכל מקום למדנו ולדברי הכל ששבח הוא ליין שיתבשל הילכך מקדשי' עליו קדוש היום.
אבל רש"י ז"ל כתב בתשובת שאלה שאף בורא פרי הגפן אין מברכין עליו וכן כתב רב צמח גאון ז"ל ואמרו שמפני כך לא אמרו בשמועה זו דלמעוטי מבושל אתא שאפי' בורא פרי הגפן אין מברכין, אבל כבר כתבנו שאין זה עיקר.
ועוד מצינו מפורש בירושלמי יוצאין ביין מבושל שמע מינה שמקדשין עליו קדושת היום ואין צריך לומר בורא פרי הגפן ואף על פי שאמרו אין בו משום יין נסך לפי שאין מנסכין כך אמרו ולא משום גריעותו של יין.
ויש שכתב חבית שנפל לתוכה מעט דבש כיון שאינו ראוי לנסך על גבי המזבח אין אומרין עליו קדוש היום ואחרים הכשירו שלא אמרו יין הראוי לנסך אלא למעוטי מגולה וכן הוא עיקר דאי לאו הכי הוה לן לאיתויי הכא למעוטי שנתערב בו דבש וטעמא דמלת' דלא ממעטינן הכא אלא יין הפסול מחמת עצמו אבל יין שנתערב בו דבש הדבש הוא שאסרו מפני שפסלו הכתוב מעל גבי המזבח ולא פסלו לקדוש ואין להשיב אחר טעם זה ועוד מצינו מפורש במסכת פסחים בירו' מהו לצאת ביין קונדיטון מן מה דתני בר קפרא קונדיטון ביין הדה אמרו יוצאין בקונדיטון אלמא יין קונדיטון מברכין עליו קדוש היום והקונדיטון יש בו יין דבש ופלפלין. ומפורש בהגדה (פסיקתא דר"כ) בפרשת החדש השלישי, נמשלו דברי תורה לקונדיטון - מה קונדיטון יש בו יין דבש ופלפלין, כך דברי תורה וכו'.
ואיכא למידק נמי ולימא למעוטי גפן שהדלה על גבי תאנה שהוא פסול לנסכים כדאיתא במנחות (פ"ז ב') ואיכא למימר דלא ממעט מהכא אלא יין דאישתני בטעמיה לריעותא כמו שפי' הרב ר' שמואל ז"ל אבל גפן שהדלה על גבי תאנה לא אישתני לריעותא אלא שאסור משום דבעינן נסכים שלא נשתנו וקרבן שלא נשתנה כבש בן כבש מששת ימי בראשית ולא פסלו לקדו' היום.
ומכל מקום יין מעושן שפסול לנסכים היה לו למעט מקדוש היום ואפשר דאין הכי נמי והאי דלא קאמר הכי משום דאפילו לבורא פרי הגפן פסול, ולא מסתבר לי.
אלא נראה שהמעושן כמבושל ומפני שנשתנה מברייתו ולא משום גריעותו וכשם שלמדנו שמקדשים על המבושל כך נאמר על המעושן. וקשה לי ולימא למעוטי מתוק דתנן לא יביא ואם הביא פסול וי"ל משום דרבינא מתרץ התם כרוך ותני אבל לרב אשי דאמר חוליא דשמשא מאיס הכא נמי. +חמר חיורין. לענין קדוש בעי דעליה קיימינן. אי נמי בין לקדוש בין לנסכים דאי לנסכים דוקא הוה ליה למימר מהו לנסכים ועוד דקא פשיט אל תרא יין כי יתאדם אלמא אינו קרוי יין אלא אדום, ומה שדחק הרב רש"י אינו נכון.
וקשה לי כושי אמאי כשר וי"ל אדום הוא אלא שלקה אי נמי כושי אינו שחור גמור כדמשמע במסכת סוכה (ל"ו א') תדע מדלא קאמר שחור כדתנן לענין דמים ובכל מקום.
וקשה לי מאי קא מיבעיא ליה, הא תנאי במסכת פסחים (ק"ח ב') לענין ארבע כוסות רבי יהודה אומר עד שיהא בהן טעם ומראה יין ואמר רבא מאי טעמא דר' יהודה דכתיב אל תרא יין כי יתאדם ואיכא למימר לא פליגי רבנן עליה דודאי חי ומזוג חדש וישן דקתני דתנ' קמא כולהו בטעם ומראה הן ולא פליגי בהו רבי יהודה כלל וטעם יין לכולי עלמא בעינן כדמוכח בשמעתין ולאו פלוגתא היא והכא מדרבי יהודה פשיט ליה וטעמיה פריש ליה והרבה כמותה בתלמוד שאינן מחלוק'.
ואיכא לפרושי דהלכה כמאן בעא מיניה ופשיט ליה כרבי יהודה וכן כיוצא בהן בתלמוד מכל מקום לענין קדוש בעינן אדום.
ושם מצאתי בירושלמי (פסחים י,א) א"ר ירמיה מצוה לצאת ביין אדום מאי טעמא אל תרא יין כי יתאדם ומשמע דאפילו בדיעבד לא יצא דעד שיהיה בהן מראה יין דיעבד הוא ומצוה לצאת דיעבד נמי הוא דגמ' דילן לאו לכתחלה בלחוד היא דהא מנא תיתי אי בעינן קרא כעין דכתיב לענין קדוש אפילו דיעבד נמי ואי לא לכתחלה נמי כשר דהא ראוי וחשוב הוא ועולה על שלחן מלכים ולית לן בגמרא דילן לא יביא ואם הביא כשר, לענין קדוש. + +Daf 97b + + + +Daf 98a + +אבל בקנקנים דמוכר א"ל הא חמרך והא קנקנך. פי' הרב ר' שמואל ז"ל דסבירא ליה דחמרא דעיקר מעיקרא נמי חלא הוא דהשתא מבחר נפשיה כי ההיא דאמרי' במציעא (ע"ג ב') מעיקרא דחמרא חמרא ודחלא חלא והשתא בטבת מבחר נפשיה ואי קשיא הא דגרסינן התם ההוא גברא דקבל פרדיסא מחבריה בעשר דני חמרא ואתקיף סבר רב הונא למימר היינו מתני' לקתה נותן לו מתוכה וא"ל רב אשי מי דמי התם לא עבדא ארעא שליחות הכא עבידא ארעא שליחות' ומודה רב אשי בענפי דאקרוס דלא עבידא ארעא שליחותא משמע והשתא דכי לא אקרוס ענבי לא אמרי' דבענבים לא דחלא חלא איכא למימר שמשעה שנעשה יין דחמרא חמרא דחלא חלא, אבל ענבי לא אמרינן אלא א"כ אקרום. +מאי מאן דזבין ליה חבית' דחמרא לחנואה. פי' הרב ר' שמואל ז"ל דשליחא בעלמא שויה ואין לשון הגמ' מסכים לפירושו דאמר זבין וכבר מפורשת למעלה (צו ע"ב). + +Daf 98b + +הא דתנא המוכר מקום לחבירו לעשות לו בית וכן המקבל מקום מחבירו לעשות לו בית חתנו' לבנו. כך פרשוה שהמוכר מקום לעשות לו בית סתם בית חתנות קאמר ועשה לו בית קטן שבקטנים דהיינו ארבע על שש שאלו לקחו מקבל לבית יתר מכאן היה לו ללוקח לפ' שהקרקע בחזקת בעלים עומדת כן במקבל מקום מחבירו אם פי' בית חתנות עושה ארבע אמות על שש והוא הדין אם אמר סתם שאומר לו בית חתנות קבלתי עלי אבל אם אמר לו בית קטן לעצמו שש על שמנה הוא.
והרב רבי יהוסף הלוי ז"ל פי' דסיפא אתאן לרבי ישמעאל ולמאן דאמר רפת בקר רבי עקיבא תני לה לא נוכל לפ' דרבי עקיבא ממש אמרה דא"כ מיפסקא מתני' פסקי פסקי אלא רבי עקיבא מודה בה קאמרינן והכי קתני המקבל עליו בית לעצמו או בית חתנות וכן המוכר עשה ארבע על שש דברי ר' עקיבא א"ל ר' ישמעאל רפת בקר היא זו שהרי אתה מודה שהרוצה לעשות רפת עושה כן אלא בית קטן שש על שמנה. ומיהו רבי עקיבא אמר לך אע"פ שאני מודה שכך שיעור הרפת פעמים שאדם עושה דירתו כרפת וזהו הנכון ואף ע"ג דאמרי' במסכת סוכה כל בית שאין בו ארבע אמות אינו בית וכו' אלמא בארבע אמות שמו בית נהי נמי ששמו בית וראוי לחלוקה האחין והשותפין מכל מקום דירה סרוחה היא ואין דעתן של מקבלי קבלה לדירה כגון זו. ואמר רבינו הגאון ז"ל בספר המקח שיש חלוק בין זה למוכ' בית לחברו דהתם אין ללוקח אלא פחות שבבתים כלו' ארבע אמות על ד"א. + +Daf 99a + +ודילמא באלכסונא הוו קיימי ודילמא ביתא מעילאי רווחא וכו'. לכל הני אמוראי דמקשי הכי הא דכתיב וי' אמות מקצות כנפיו ועד קצות כנפיו וגו' מקצות כנפיו של כרוב זה ועד קצות כנפיו של כרוב זה קאמר שהן עומדין בשורה אחת. ולמאן דאמר מיכף הוו כיפין ידייהו נמי על הידות הסמוכות לכותלי' קאמר שיהו כפופו' אבל של תוך הבית פשוטות היו ועשר אמות היו אבל לרבא דאמר זה שלא כנגד זה היו ולרב אשי דאמר משלח פי' מקצות כנפיו ועד קצות כנפיו לאו דוקא אלא שאם באת לחבר שני כנפי כרוב זה בצד זה תמצא כן. כן פי' ה"ר שמואל ז"ל.
ולכולי עלמא קשיא הא דאמרינן במסכת יומא (נד,ב) בשעה שנכנסו נכרים להיכל וראו כרובים מעורין זה בזה כזכר עם נקבה אמרו ישראל הללו שקללתן קללה וברכתן ברכה יעסקו בדברים הללו מיד הזילום שנ' (איכה א,ח) כל מכבדיה הזילוה. ואמרינן נמי התם בשעה שישראל עולין לרגל היו מגלי' להם את הפרוכת ורואין כרובים מעורין זה בזה כזכר עם נקבה. ותירץ ה"ר יוסף הלוי ז"ל בשם רבו שמעשה נסים נעשין להם בשעה שישראל עולין לרגל כדי להראות חיבת הב"ה לכנסת ישראל ובשעה שנכנסו נכרים להיכל כדי שיזילום. + +Daf 99b + +הכי גרסינן אמה בית השלחין אני מוכר לך נותן לו שתי אמות לתוכה ואמה מכאן ואמה מכאן לאגפיה. וא"ת למה נקראת אמה איכא למימר שעומק' אמה, והכי אמרינן במו"ק.
וה"ר שמואל ז"ל גריס נותן לו ב' אמות לתוכה אמה מכאן ואמה מכאן לאגפיה ומפ' נותן לו שתי אמות של שדה אמה מהן מכאן והאחרת מכאן לאגפיה וליתה בנוסחי הגאונים ז"ל ולא דמיא אמה בית השלחי' לההיא דאמרינן במציעא (ק"ז ב') ארבע אמות דאנגרא דמשמע דארבע אמות יהבי לצדדין דהתם יאור גדול הוא ומשקין ממנו שדות הרבה והכא לשדה אחת. +אמאי ושלו לא הגיעו לנקוט פיזרא וליתיב. הקשה ר"ת ז"ל היאך יגיענו שלו ונקט פיזרא ויתיב כל כמיניה דשקיל דרכן של רבים ומחליף אותה להם וכי יפה כח יחיד מכח רבים וזה גרע לו להחליף פירוש שמועה זו כמו שאכתוב וזו אינה קושיא דמכל מקום קשיא אי חליפיו חליפין לינקוט פיזרא ליתיב בדידהו ואי לא בעו לדידיה לנקוט פיזרא וליתיב בדידיה וא"ת היכי נקטינן בגמ' לאקשויי בשלו לא הגיעו. ויש להשיב דמדקתני מה שנתן נתן קא סלקא דעתך שכך פירוש משנתנו מי שהחליף דרך הרבים באחרת כגון שגדר שלה' והם הלכו בזו ושתקו ומחלו ודומיא דרישא דקתני מדעת שניהם מה שנתן נתן שחליפיו חליפין שאלו לא היו חליפיו חליפין קל הוא להגיע את שלו כלומר זה דרך החדש שאין העם רגילין בה אלא ודאי חליפיו חליפין והדרך הישנה שהיא שלי לא הגיעו שאם חזרו הרבים לעבור בתוכו ואינם נמנעים מלילך בתוך דרכן הראשון אינו יכול למונען שאינו יכול לבא עם כל אחד ואחד לבית דין והוא לא עביד דינא לנפשיה ולפיכך הקשו בגמרא אמאי ושלו לא הגיעו לינקוט פיזרא וליתוב.
ומפרקינן שאין חליפיו חליפין, שכיון שהדרך עקלתון אין שתיקתן כלום שכך תקנו להם כדי שלא יהא כל אחד גודר דרך הרבים ונותן להם כרצונו שאין מי שימחה בידו דקדרא דבי שותפי היא ועוד שאי אפשר דליכא חד מינייהו במדינת הים שאינו מתרצה בכך ואפילו בני עיר אחרת מעכבים כיון שיש להם קלקול בדבר כמו שאמרו בדלתי המבוי פרק קמא (יא,ב). + +Daf 100a + +ולימא להו שקולו דידכו והבו לי דידי. כלומר אי הכי אמאי מה שנתן נתן. +הא מני רבי יהודה היא דאמר רבים שיבררו להם דרך לעצמן מה שביררו ביררו. וכ"ש במתניתין שנתן להם מעצמו ושלו לא הגיעו כבר פירשו בגמרא שאין חליפיו חליפין ובעינן לרבי אלעזר רבים גזלני נינהו פירושטעמא דרבי אליעזר מיבעיא ליה ולאו אמתני' קאי.
וטעמא מאי, פי' למ"ד אין הלכה כרבי אליעזר דכיון שאין הלכה כמותו לא מוקמינן מתני' בהכי ואע"ג דבמתניתין נתן להם מדעתו טעמא מאי כלומר אמאי לא אמרינן להו הבו לי דידי ושקולו דידכו ופריק משום דרב יהודה דכיון דהחזיקו בו כדי' שהוא עצמו נתן להם אע"פ שבתורת חליפין נתן להם אסור לקלקלו שהרי ברשות נתתי. ורבי אליעזר רבים במאי קנו לה. למ"ד אפילו בשלא אבדה להם דרך באותה שדה קאמר רבי אליעזר מה שביררו ביררו במאי קנו לה ומפרקינן בהלוכה. זהו פירוש הסוגיא שפי' ה"ר שמואל ז"ל.
ואינו נכון, דמעיקרא כי קס"ד דרבי אלעזר בשאבדה להם דרך קאמר הוה ניחא לן טעמא דמתניתין דכשאבדה להן דרך דמי ולא עוד אלא שהלכה כדברי רבי אליעזר למאן דמוקי לה לרבי אליעזר בשלא אבדה להן דרך ואין הלכה כמותו אמאי קשיא לן מתניתין.
אלא הכי פירושא: הא מני רבי יהודה דאמר מה שביררו ביררו אע"פ שהיא גזלה בידם ואקשינן ותיהוי נמי מתני' רבי יהודה משום רבי אלעזר וכי לרבי אליעזר גזלני נינהו וברייתא גופה קשיא ומפרקינן כי א"ר אלעזר כשאבדה לה דרך באותה שדה שאם ביררו דרך לעצמן מה שביררו ביררו ואומרין לו הבא ראיה שאין זו הדרך שלנו וטול ואע"פ שביחיד עליו הראיה יפה כח רבים ואקשינן אי הכי למה אמרו אין הלכה כרבי אלעזר והרי דבר ברור אמר ומפ' מאן דמתני הא לא מתני הא דלמאן דאמר אין הלכה כרבי אליעזר אע"ג דגזלני נינהו אין מוציאין מידם ואין טעם בדבר לפיכך פסקו שאין הלכה כמותו והדרינן דקושיין קמייתא ואמרינן טעמא דמתניתין מאי היא לדברי הכל דאי דרבי אליעזר כשאבדה להן דרך במתניתין לאאבדה להן דרך א"נ אין הלכה לא מיתוקמא מתניתין בהכי ומפרקי' טעמא דמתניתין משום דרבי יהודה וכו' שלא שאל וברשות ירדו ומשנתנו דברי הכל וכיוצא בסוגיא זו תמצא בפ' הניזקין ורבי יצחק לית ליה המוצא אבדה לא ישבע הוא דאמר כר' אליעזר בן יעקב ורבי אליעזר בן יעקב לית ליה המוצא אבדה פטור ואמר רבה וכו' וקם ליה רבי יצחק דלא כרבי אליעזר לפי הפי' הנכון שכבר כתבנו שם.
ורבינו תם ז"ל היה מפ' דמתניתין בשאבדה להם דרך בשדהו וביררו להם אחרת ונטלה ונתן להם מן הצד מה שנתן נתן ואותו דרך שלו שביררו לעצמן לא הגיע ואקשינן אמאי לא הגיעו כל כמינהו שביררו לעצמו כיון שהוא נותן להם דרך ומפרקינן גזרה שמא יתן להם דרך עקלתון בידוע יותר מן הראשון ואקשינן ולימא להו שקולו מה שביררתם והבו לי מה שנתתי לכם ומפרקינן כיון שנתן נתן כרבי אליעזר ואקשינן והיאך אפשר כן וכי גזלני נינהו ומפרקינן אלא שנויה דשנינן לאו שנויה היא דלר' אליעזר בשאבדה להן דרך קאמר שיש להן כח לברור כדאמרינן לעיל ואכתי מה שנתן אמאי נתן וקאמרינן אלמא אמר רבה בר רב הונא אין הלכה כרבי אליעזר ואי בשאבדה להם דרך הלכה רווחת היא שאם ביררו ביררו ומפרקינן מאן דמתני הא לא מתני הא אלא אף בשלא אבדה להן דרך קאמר ומתניתין אתיא כותיה ובעינן וטעמא מאי למאן דמתני בשאבדה אמאי מה שנתן נתן משום דרב יהודה וכו' וזה החזיק בו אבל אותו דרך שביררו לעצמן שלא מדעת בעל הבית לאו מצר שהחזיקו בו רבים מיקרי אלא משום דרבים יפה כחן לברור דרך לעצמן ובעי' ואותו דרך שביררו להן לרבי אליעזר במה קנאוהו, כפר"ת ז"ל. +מודים חכמים לר' אליעזר בשביל של כרמים הואיל ונעשה להלוך. פי' שלא נעשה אלא להלוך נקנה בהלוך דרך הנאתו ואע"ג דלא עביד מעשה בגוף הקרקע כדאמרינן בפ' חזקת המציע מצעות בנכסי הגר קונה אבל שבילי השדות כיון דרויחי וחזו למשטח בהו פיס ולכמה מילי לא מ��קני בהלוך. +מתניתין ושני כוכין אחד מימין הפתח ואחד מן השמאל. פי' לרבי שמעון דאמר מערה שש מצי למעבד כוכין מימין הפתח ומשמאלו שפתחה של מערה ד' אמות הרי נשתיירו שם שתי אמות לשני כוכין אע"ג דבשני כוכין שלשה אמות בעינן כדקתני מתניתין הא אוקימנא בגמרא במעמיקין והאי דלא אקשינן הכי בגמ' דעדיפא מינה אקשינן אבל לרבנן כל רחב המערה צריך לפתחה שהוא ארבע אמות. +הכוכין אורכן ארבע אמות. בתוספות למדו מכאן שקומ' האדם אינה ארבע אמות שהרי דפני הארון עבין ועוד שאינו נכנס דחוק כל כך ויתר מג' אמות היא דהא אמרינן שיעור מקוה אמה על אמה ברום ג' אמות ואי לא הוי אלא ג' אמות יטבע אלא יתר משלש הוא מעט ויכול לכוף ראשו ולטבול והא דבעינן ארבע אמות גבי היזק ראיה כדי שלא יגביה את עצמו ודאמרינן בתרגום אסתר גבי בני המן אצטליב על תלת אמין לא קשיא שחתוכי הראש היו כשנתלו.
ואני מצאתי בהגדת אלה הדברים רבה אמר ר"ש בן לקיש מנוול היה עוג מלך הבשן אע"פ שהיה גבוה שהיה ארכו תשע אמות ורחבו ארבע אמות והרי רחבו קרוב למחצית ארכו שאין בריות בני אדם כן ארכו של אדם שלש אמות ורחבו אמה שליש ארכו ועוג לא היה כן אלא רחבו ארבע אמות קרוב לחצי ארכו הוי שבריה מנוולת משונה מן הבריות ועוד דאיתא בפ' עשר תעשר בילמדנו אמרו לו לאיוב כלום יש לך עליה אלא שלש אמות משעת מיתתך ואתה אמרת אם עלי אדמתי תזעק.
וכן נראין הדברים, דמים שכל גופו וראשו עולה בהן בעודן למקוה והיינו ג' אמות ומגביה עצמו ויוצא מיד ולמה לי ראיה גדולה ממה שאמרו בעירובין (מ"ח א') הני ארבע אמות היכא כתיבן שבו איש תחתיו כתחתיו של גופו שלש אמות ואמה כדי פשוט ידיו ורגליו ואם תאמר כיון דעד פשוט ידיו אינו אלא ארבע אמות קאמר הכי מכל מקום הוה ליה למימר גופו כמה אלא שלש אמות גופו מכוונות הן עם ראשו. + +Daf 100b + +ורומן שבעה. פי' עוביו ששה טפחים וטפח יתירא כדי שיהא לו חלל טמא שלא יטמא לדורס על הכוכין כך פי' הרב רבי שמואל ז"ל ותניא נמי בתוספתא הכי וטפח לפתח טפח ודוקא מדאורייתא דלא מטמא כיון שיש בו חלל טפח אבל רבנן גזרו יש בו אטו אין בו כדאיתא בברכות.
ופירשו מקצת רבותינו שבצרפת ז"ל דהני מילי בקבר פתוח אבל בקבר סתום אע"פ שיש בו פותח טפח לעולם בוקעת טומאתו ועולה ואפילו שלא כנגד הטומאה דהא אמרינן בפ' קמא פירץ פצימיו מטמא כל סביביו ואע"ג דאית ביה אהל ועוד דתניא בסיפרי כל הבא אל האהל דרך פתחו הוא מטמא ואינו מטמא כל צדדיו כשהוא פתוח ומכאן אתה לקבר דן וכו' ותניא נמי התם או בקבר זה קבר סתום או אינו אלא פתוח אמרת קל וחומר ומה אוהל שמקבל טומאה אינו מטמא כל צדדיו כשהוא פתוח וכו' ש"מ שקבר סתום מטמא כל סביביו וכן נמי מטמא באהל.
ובמסכת אהלות פ"ג שנינו ביב שהוא קמור פתח הבית יש בו פותח טפח ויש ביציאתו פותח טפח טומאה בתוכו הבית טהור טומאה בבית מה שבתוכו טהור שדרך הטומאה לצאת ואין דרכה ליכנס יש בו פותח טפח ואין ביציאתו פותח טפח טומאה בתוכו והבית טמא. טומאה בבית מה שבתוכו טהור שדרך הטומאה לצאת ואין דרכה ליכנס אין בו פותח טפח ואין ביציאתו פותח טפח טומאה בתוכו הבית טמא טומאה בבית מה שבתוכו טמא מכאן אנו למדין דדוקא בקבר פתוח קאמרינן ולא בקבר סתום ופי' ביב ההוא קמו' שראשו אח' כנוס בתוך הבית וכי יש בו פותח טפח ואין ביציאתו פותח טפח טומאה בתוכו אינה כנגד הבית אלא שראשו האחד שהוא חוץ לבית הבית טמא לפי שהטומאה מתפשט בכל הבית הואיל ויש בו פותח טפח ו��ם אין בו פותח טפח טומאה בתוכו הבית טמא והוא שהיתה הטומאה תחת הבית כלומר בראשו שהוא כונס תחת הבית ולא בראשו האחד שהוא חוץ לבית שכך שנינו התם בפ' שביעי נפש הטומאה הנוגע בה מן הצדדין טהור מפני שהטומאה בוקעת ועולה אם היה מקום הטומאה טפח על טפח על רום טפח הנוגע בה מ"מ טמא מפני שהוא כקבר סתום פי' נפש הטומאה ארון סתום או בנין סתום כדאמרי' בעלמא נפש שבנאו לשם חי.
למדנו ממשנתנו דכל היכא שאין שם פותח טפח הטומאה בוקעת ועולה מכנגדה ואינה מטמאה מן הצדדין כלל לא במגע ולא באהל וההיא דאמרינן בברכות מדלגין על ארונות של מתים וכו' דרוב ארונות יש בהן פותח טפח פתוחות היו ואם תאמר למה לא גזרו בית לא פירץ פצימיו אטו פירץ כמו שגזרו בארונות יש בהן פותח טפח אטו אין בהן זו אינה קושיא דכיון שכל הבתים יש להן מתחלתן פצימין אין גוזרין שמא יסלקם אבל ארונות שמתחלתן אין להם פותח טפח ועוד שאין אדם עשוי לפרוץ פצימי ביתו. + +Daf 101a + +ורחבן ששה. פי' שכך הוא עוביו של אדם בינוני עם דפני הארון ואי קשיא הא דאמרינן במסכת סוכה (בירושלמי) גברא ברמתא יתיב לא קשיא התם עם בגדים הרבה ואינו יכול לידחק כל כך תדע שהרי שיעור מקוה אמה על אמה ואם עוביו אמה היאך כל גופו עליהם בהן אמתא באמתא היכי יתיב. +גמרא: אי לחצר הא קא מפרשי בחצר. בדין הוא דהוה ליה לאקשויי שאין החצר מספיק להם שהרי שתי מערות זו כנגד זו יש והכוכין ארבע אמות נמצאו צריכין שמנה וחצר הקבר אינה אלא שם ואפשר דקס"ד שאינו עושה כוכין מימין הפתח ומשמאל אלא למערה אחת שאם אתה אומר לכל אחת ואחת אפילו לרחבן של כוכין אין החצר מספק' שהרי הן שמנה כוכין וצריכין שש עשרה אמה. +העומד בתוכו טהור. ואפילו מדרבנן, וכגון שנכנס שם בשידה תיבה ומגדל דאי לאו הכי הרי נטמא בכניסתו באותן מערות שסביבות החצר, וכן כתב הרב רבי שמואל ז"ל. + +Daf 101b + +המוצא מת מושכב כדרכו נוטלו ואת תפוסתו. בנזיר (סה,א) אמרינן עלה בגמרא המוצא פרט למצוי יש שפירשו שזהו קבר ידוע שאמרו בסנהדרין (מ"ז ב') קבר הידוע אסור לפנותו פינהו מקומו אסור ופירושו שהוא ידוע שהוא של ישראל וברשות נקבר שם לשם קבר עולם ויש לפרש מצוי שהוא ידוע שהוא ישראל אבל אינו ידוע אם ברשות נקבר אם לא ובא לומר לך שאה היה ידוע לא בעינן מושכב כדרכו אלא אפילו מצאו יושב יש לו תפוסה ולא דאיק דהא פשיטא דלא ממעטינן יושב מתפוסה אלא משום דאמרינן גוי הוא ובידוע ליכא למימר הכי.
והרב ר' שמואל ז"ל פי' מצוי היינו ידוע שאמרו בסנהדרין לומר שאם היה א' מהם ידוע ושני תחלה אין שכונת קברות ואע"פ שאלו שלשה שאינן ידועין יש להן שכונת קברות והכי ודאי אתמר התם בפרק בתרא דנזירות ופירש הרב ז"ל דהלכתא גמירי לה. ואפשר שהטעם מפני שאנו אומרים גוים הם או לאקראי נקברו שם שאלו לשם קבר עולם נקברו שם היו יודעין כמו שהאחר ידוע. + +Daf 102a + +הא דתנן אם יש ביניהם מארבע אמות על שמנה יש להם. פי' הרב רבי שמואל ז"ל דפליגא אמתניתין, דהכא לא בעינן בין כוך לכוך אלא ב' טפחים וטפח מכאן וטפח מכאן לצדדי' ואלו במתני' בעינן אמה בין כוך לכוך וחצי אמה מכאן וחצי אמה מכאן לצדדין וצריך עיון. א"כ בהא הוה לן למידק בגמרא מני הא. ותו דקתני עלה במסכת אהלות הבודק בודק' אמה ומניח אמה עד שיהא מגיע לסלע או לבתולה ולא נהירא לאוקמה בתרי תנאי.
ויש מפרשין אם יש ביניהם מד' אמות על שמנה, כלומר ששנים היו קבורין שתי בתוך ארבע אמות וזהו רחבה של מערה והשלישי קבור ערוב בתוך שמונה אמות וזהו ארכה בידוע ששכונת קברות היא זו אבל אם היו יותר מפוזרין אין זו שכונת קברות ומיהו ברצופין יותר יש לחוש. + והא דקתני בודק ממנו ולהלן עשרים אמה. הכי קאמר בודק מצד של תחלת המערה עד תשלום עשרים אמה ופי' הענין שכשמוצא המתים יודע לאיזה רוח היא שראשו של מת מונח לפתח הכוך ורגליו לסופוואפילו אינו מכיר ראש ורגלים כשהוא מוצא השלישי לרוח אחרת מכיר הוא רוחב המערה וארכה ומתוך כך מכיר אי זו מערה היא ולאיזה רוח בודק עשרים. +הא דאקשינן מני אי רבי שמעון עשרין ותרתין הויאן. היינו טעמא משום דאיכא למימר לאו ארישא קאי אלא מלתא באפי נפשה היא ואלומי אלים לקושיא דליכא למאן דאמר הכי דאי רבנן תמני סרי הויאן. ואי רבי שמעון עשרין ותרתין הויאן ואפי' לרבי שמעון דברייתא דהא לדברי הכל חצר שש על שש הוי כדתנן סתמא דמתני' וליכא דפליג עלה ותני' נמי בתוספתא ואלו ואלו מודים שיעשה חצר על פי המערה שש על שש הילכך לרבי שמעון דברייתא עשרין ותרתין הויאן.
ומפרקינן לעולם רבנן היא, פי' אלא לעולם כולה רבנן היא דאמרי ארבע על שש וכנון דבדק באלכסונא שמדד תחלה ארבע ומצא שנים ואחר כך נתן קו המדה מתחלת הארבע לאלכסון ולסוף שמנה מצא ראש כוך אחר שכונת קברות היא וזהי שיעור מערה לרבנן שכל ארבע על שש אלכסונן דחמש על חמש דהיינו שמנה ואקשינן אם תחשוב אף השניה לאלכסונא עשרין ותרתין הויאן ופריק חדא באלכסונא אמרינן משום שכך בדק.תחלה לקצר מדידתו אבל כשהוא מודד עשרים מתחלת מערה ראשונה מה ענין לאלכסונ' בזה. + +Daf 102b + +ורב שישא בריה דרב אידי אמר לעולם רבי שמעון היא ובנפלי ואקשינן ומדהא בנפלי הא נמי בנפלי. דקס"ד כל המערות שוות. תמני סרי הויאן וכו' ולהא דאמרינן בנפלי הא דקתני בודק עשרים דמתוקמא בנפלי אבל רישא בגדולים היא שהרי יש בהן שמנה, כך פי' הרב רבי אברהם בר' דוד ז"ללשמועה זו.
אבל בהך מסקנא מצאתי לרבינו חננאל ז"ל שפי' כך: בניפלי, לעולם רבנן היא, אלא שזה שמצא שלשה מתים בתוך ארבע אמות יש לחוש שמא אלו המתים נפלים הם ונקברו בסוף הכוך ונשתיירו שתי אמות שבראש הכוך פנוין נמצא שצריך למדוד מגוף המת ולהלן עשרים אמה שהן שמנה עשרה מתחלת הכוך והיינו דאקשינן לחומרא ומדהא חיישינן לנפלי אידך נמי ניחוש לנפלי וצריך כ"ב ואמרינן בחדא חיישינן שכך דרך לקבור נפלים במקצת הכוכין אבל לא לשתיהן.
ולפי שפירשנו דהא דקתני מתניתין מארבע אמות עד שמנה חדא קתני כולה רבנן היא ואפילו הכי מצא א' מוטל בין מזרח למערב ומדד מראשו שבמערב בקו המישור ארבע אמות מדרום לצפון ומשם חזר ומדד ממזרח למערב ומצא אחד בסוף ח' אמות יש לחוש שהיא שכונת קברות ואותו שמצא תחלה מוטל ממערב למזרח נקבר ב' אמות בתוך הכוך ונשתיירו שתי אמות שבתחלת הכוך פנויות ויש משם לסוף המערה שמנה אמות שהן שש מתחלת הכוך וזהו הנכון אלא שקשה דלהא דאמרינן לעיל בנפלי אין משך קבר הנפל אלא אמה וכיון שקומת הנפל כל שהוא אפילו היה ביניהם מארבע אמות עד תשע יש לחוש לשכונת קברות ויש לומר אעפ"כ אין חוששין כל כך שאין אדם עשוי ליכנס לתוך הכוך ולהטיל הנפל בסופו לגמרי אלא בשתי אמות אדם עשוי לקבור הנפלים, וזו הדרך בשמועה זו ארוכה וקצרה. + מתני': בית כור עפר אני מוכר לך. כתב הר"ר שמואל ז"ל משום הכי קתני עפר, דאי לאו הכי אפילו כולו סלעים הגיעו ולא בירור דהא ודאי מידי דחזי לזריעה בעינן ונקעים עפר נינהו ואין נמדדין ואחרים אמרו רבותא קא משמע לן דאפילו אמר ליה עפר פחות מכאן נמדדין עמה ויש לומר דרך הלשון כך הוא והוא הדין לבית כור ודיקא נמי דקתני ואם אמר לו כבית כור ולא קתני ואם אמר לו כבית כור עפר. +גמ' המקדיש שדהו. הכי גרסינן וכן כתוב בכולהו נוסחי עתיקי, וכן גריס הרב רבי שמואל ז"ל, המקדיש שדהו בשנת היובל ופירושו בשעה שהיובל נוהג. ואמר הרב ז"ל דאלו מקדיש שדהו בשנת היובל פלוגתא דרב ושמואל היא מדאמר אינה קדושה כל עיקר ומדאמר קדושה ויוצאה ביובל עצמו כדאיתא במסכת ערכין (כ"ד א') ויש מקצת נוסחאות שכתוב בהן בשנת היובל ויש לפרשן בשנה שאחר היובל שהיא שנה ראשונה ליובל הנכנס ומשום דקתני עלה שנותן סלע ופונדיון לשנה נקט שנה ראשונה של יובל זה ובפלוגתא דרב ושמואל גרסינן התם בשנת היובל עצמה דשנת היובל סתם שנה שאחר היובל במשמע ואע"ג דאמרינן התם מי כתיב בשנת היובל משנת היובל כתיב שנה שאחר היובל היא דאלמא בשנת היובל שנה עצמה של יובל היא לשון תורה לחוד ולשון חכמים לחוד. ודיקא נמי דקתני סיפא הקדיש שתים ושלש שנים לאחר היובל אלמא רישא בשהקדיש בשנה שאחר היובל עצמה. + +Daf 103a + +אין נמדדין עמה. פי' הרב רבי שמואל ז"ל אין נמדדין עמה לפדיון בית זרע חומר שעורים בחמשים שקל כסף אבל לפדות בשוין נמדדין כדתנן הקדיש בור ודות ושובך ואע"ג דרשותא באפי נפשייהו נינהו.
ואקשי' וליקדשו באפי נפשייהו, כלומר לפדיון בית זרע חומר שעורים ואף ע"פ שאינן שדה אחר ונפקא מינה שיגאל לחצאין וצריך תלמוד דבלאו ה"נ שדה אחוזה לוה וגואל וגואל לחצאי' ובמסכת קידושין פירשתי אבל יש לפרש כאן נהי נמי שאינן נפדין בכך מתורת שדה אחר מדין עצמן היה להן לפדות כן ולמאי כו' תני אין נמדדין עמה. +אי הכי פחות מכאן נמי. קשה לן ומעיקרא נמי אמאי לא קשיא ליה דהא סלעים קתני שאינן ראויין לזריעה ויש לפר' דאע"ג דסתם סלעים אינן ראויין לזריעה יש נמי במשמען סלעי' שראויין לזריעה שאפשר הוא ומעיקרא קא סלק' דעתך דסלעים דומיא דנקעי' קתני וראויין לזריעה והשתא דייקינן מדקתני לנקעים דומיא דסלעים שמע מינה דבסלעים שאינן ראויין לזריעה כל עיקר קאמר כסתמן ודכוות' בנקעים וכל אחד למד מחבירו. +טרשין שאמרו בית ארבע קבין. פירוש אבל יתר מכאן אינן נמדדי' עמה במקום שצריכין לימדד כגון בית כור מדה בחבל או שפחת ג' קבין ומחצה וארבעה ומשהו.
טרשין - פירש הרב רבי שמואל ז"ל והוא הדין לנקעים מלאים מים והוי יודע דוקא בנקעים קטנים כגון מארבעה טפחות ועד עשרה אי נמי עד ארבע אמה אבל נקעים גדולים לא שהרי יש להם שם בפני עצמן וכיון שמלאים מים אינן נמדדין ושיעורן מצינו בירושלמי רחבן כמה רבי ינאי אומר עד עשרה רבי יוסי בר' בון אומר עד ארבע אמות, ונראה דאנקעים קאי כמו שפירשתי.
ובנקעים עמוקים וסלעים גבוהים עשרה פי' הרב ז"ל כגון שרחבן ארבע על ארבעה אבל פחות מכאן נמדדין ובירושלמי כעין בעיא היה שם נקט עמוק עשרה טפחים ואין בו ארבעה. + +Daf 103b + + הכי גרסינן: אם היה סלע יחידי אפילו בית רובע אין נמדד. וכן גירסת רבינו הגאון ז"ל, ופי' דסלעים שאמרו סלעים מרובים כגון צרורות של צונמא ואין להם שם אבל סלע אחד יש לו שם וכיון שהיא בת רובע אין נמדד עמה ובירושלמי ובסלע ששלחו בית רובע אין נמדד עמה. +מתני': מדה בחבל פיחת כל שהוא ינכה. קשיא ליה לרבי שמואל ז"ל ההיא דאמר רבא (צ,א) כל דבר שבמדה שבמשקל ושבמנין אפילו פחות מכדי אונאה חוזר ובטל מקח והכא אמאי לא בעל מקח לגמרי ולי��א למימר דלא אמרה רבא אלא במטלטלי אבל במקרקעי לא לפי שאין אונאה לקרקעות מדאמרינן במציעא (נ"ו ב') חטים שזרען בקרקע קרקע דמו ואין להם אונאה וכו' היכי דמי אילימא דאמר שדא בה שיתא ולא שדא בה אלא חמשה והאמר רבא כל דבר שבמדה וכו' חוזר אלמא אף ע"ג דאיכא למימר בקרקע הן חוזר ועוד דגרסי' בקדושין (מ"ב ב') ובמקרקעי נמי לא אמרן אלא לפלוג בעלויא אבל במשחתא לא דאמר רבא כל דבר שבמדה וכו' שמע מינה דהא דרבא אפילו במקרקעי היא. אלא היינו טעמא דמתניתין דכיון דאמר ליה בית כור אני מוכר לך בכך וכך מדה בחבל ואינו בית כור הכי קאמר ליה לפי חשבון של בית כור מדה בחבל בכך וכך אני מוכר לך אותו שדה שלי ויש מפרשים ינכה, ואם רצה לחזור בו יחזור.
והוי יודע דההיא גופה דאמר בה אפי' פחות מכדי אונאה חוזר אין אנו מודים שפירוש' בטל מקח דוקא אלא פעמים בטל פעמים קנה ומשלי' אי אפשר להשלי' כגון שדא בה שית' ולא שדא וכגון מכר לו בית ונמצא חסר מן המדה בטל מקח וכן בכלים ומטלטלין וכיוצא בהן אפשר להשלים כגון שמכר לו פירות הללו מסא' בסל' ומדד לו ונמצאת מדה חסרה משלים נמצאת יתירה מחזיר ושתות ויתר משתות ופחות כולן שוין בדבר וכן דעת הרב רבי יהוסף הלוי ז"ל בפרק הספינה (בבא בתרא צ,א).
ואחרים הכריעו כן מההיא דאתמר בביצה גבי ביעי דפחיא למאן, יהבו ליה דשחוטא, אתא לקמיה דרבי אמי א"ל מקח טעות הוא והדר פשיטא מהו דתימא האי לאכילה קבע להו והאי דקאמר דפחיא משום דצריכין למאי נפקא מינה למתבא ניה דביני ביני והא ודאי כיון דאמר דפחיא וחשיבו טפי משום דצריכן לא גרעי מדבר שבמשקל ואפי' הכי באהדורי דביני ביני סגי משום דהוה ליה כפירות שיכול להחזיר לו ביצה אחת להשלים מה שביניהם, וגם זו ראיה. + +Daf 104a + +התם פירושי קא מפ' אי זו בית כור שהוא כבית כור. וא"ת והיכי תלי בדלא תניא ואיכא למימר דהא קמ"ל דהן חסר הן יתר יתר מכאן יעשו חשבון דסלקא דעתך אמינ' אפילו שתות הגיעו קמל"ן. ואי קשיא נמי כיון דסתמא כהן חסר דמיא אמאי לא תנא במתני' סתמא וכ"ש והן חסר הן יתר ובהאי תירוצא נמי מתרצא. +א"כ אני מוכר לך אני מוכר לך למה לי. מצינו במקצת מקומות בתלמוד שהקשו קושיא זו כי ההיא במסכת סנהדרין (צ"ה ב') שלשה שלשה למה לי. ויש מקומות דלא פריך כי ההיא דבקמא גבי נתן לאומנין לתקן וקלקלו וכו'. ואמרינן התם פירושי קא מפרש ולא פרכינן חייב חייב תרי זימני למה לי וכיוצא באלו יש ושמא כשהוא בא להאריך הלשון נותן לסיום ולחזור ולפרש. + +Daf 104b + + + +Daf 105a + +ואיכא למימר פרושי קא מפרש. כלומר וכולו לשוכ', דאיהו אשנים עשר זהובים לשנה קא סמיך והא דאמר מדינר זהב לחדש לא מהדר הדר ביה הלא פירושי קא מפרש לומר שבכל חדש וחדש יתן שכר חדש בחדשו ומידק הוא דלא דק בחושבנא אי נמי משום דלא קים ליה בעבודה של שנה ולעולם אשנים עשר זהובים סמיך. והא דאמרינן לקמן גבי אסתירא מאה מעי פרושי קא מפרש לה לאו אהא דמרחץ קאמרינן דאי הכי ה"ל לרב למימר יהיבנא ליה כולי' לשוכר מדאמרינן למשכיר אלמא מהדר הדר ביה ותפוס לשון אחרון אלא אההיא דאסתירא קיימי דאיכא למימר סלע גדול שהוא שוה ק' פרוטות או מעות רעות דשוו איסתיר', כך פרש"י ז"ל במציעא (ק"ב ב').
ויש לדקדק אם הוא מפרש כן בשמעתין, דהא איהו הכי קשיא ליה לימא מר יהיבנא ליה כולי' למשכיר ומכללא ידעינן דאיסתירא ק' מעי ולפי פירוש מה שטענו לא תירץ לו ויש לומר הייתי אומר איסתירא מאה מעי אסתירא שהלשון האחרון פירוש לראשון כלומר איסתירא שפעמ��ם שוה מאה מעי בזמן שרעות אי נמי הכי קאמר ליה יהיבנא לך איסתירא במאה מעי כלומר שאפרע לך האיסתירא במעות ואתן לך מהן מאה רעות שהן שוות איסתירא, קמ"ל.
ויש לפרשה דאי איתמר הא דאיסתירא נהי דשמעינן מינה דתפוס לשון אחרון מיהו דינא דמרחץ לא שמעי' מינה דאיכא למימר גבי מרחץ פרושי קא מפרש ולשוכר הו' קמ"ל. כך פירשה הרב רבי יהוסף הלוי ז"ל.
ולפי פי' זה נמי יש לדקדק לימא מר כולו למשכיר ואנא ידענא דלאו פירושי קא מפרש ותפוס לשון אחרון ומה שאמר הוא דהא דאיסתירא איתמר ברישא אינו משמע הסוגיא אכל שמא תפס לו דרך התירוץ שתפס בפרק השואל שהקשו שמה למה לי הא דמרחץ הא א"ר איסתיר' ולא חשש להאריך וזה אף לפי' רש"י ז"ל שכתבנו אבל המחוור דאי איתמר כולו למשכיר הוה אמינא משום שהוא סובר שהלשון הראשון פי' לאחרון והאחרון עיקר שיש לומר במרחץ דפרושי קא מפרש לשני צדדים או לשוכר או למשכיר אבל גבי איסתירא ליכא למימר פרושי קא מפרש, וזה הפי' נכון כאן וכאן כדברי הרב רבי שמואל ז"ל.
ואיכא דקשיא ליה דילמא הא דאמר רב כולו למשכיר לאו משום לשון אחרון ופי' אלא משום דמספקא ליה וסבר כרב נחמן דאמר קרקע בחזקת בעליה עומדת. וזו אינה קושיא שאם כן היה לו לומר כן מדקאמר אי הואי התם משמע דוקא בשאמר כלשון הזה אבל אפיך מיפך לא ואלו לר' נחמן אע"ג דאמר איפכא. + +Daf 105b + +הכא נמי דאתפיס. כלומר דס"ל לשמואל דכל כי האי גונא לא מפקינן ממונא מחזקת מרא וכן נמי בכתובות אהא דתנו רבנן שנים החתומין על השטר ובאו שנים אחרים ואמרו כתב ידן הוא זה אבל אנוסין היו פסולי עדות היו נאמנין והוינן בה ומגבינן ביה תרי ותרי נינהו ואמר רב נחמן עלה אוקי תרי בהדי תרי ואוקי ממונא בחזקת מריה כלומר ואם תפס אין מוציאין מידו, ופירשנוה בפרק שנים אוחזין בארוכה. + +Daf 106a + + + +Daf 106b + +ושמואל אמר מקמצין. פי' הרב ז"ל נוטלין שליש מחלק זה ושליש מחלק זה וא"ת אמאי לא מצי לעלוינהו כנכסי דבר מריון ואפילו ברוחות נמי יכולין השותפין לעלות אטו מפני שלא היה כאן הפסד י"ל כיון שכבר עלו קם דינא ויעלה עם כל אחד במחצה. ויש אומר דהכי פירושה שלא יתבטל החלוקה מעיקרא ויחלוקו עוד כלם אלא לזה האח הבא ממדינת הים כגון שהיו להם שש שדות נטל זה ג' וזה שלשה וכשבא להם זה האח ממדינת הים עושים מהם שלשה חלקים שתי שדות לכל אחד ואחד אם עלה לו אחת משדות שמעון נוטלו ושמעון אחיו יעמוד בשלו ואם עלו לזה שתי שדות מחלק שמעון יעמוד שמעון בשדה אחת שלו ויקח אחת משדות ראובן אחיו כפי מה שיעלו והחלק שעלה לראובן נשאר לו ולא נתבטלה מחלוקתם אלא לאחד משני האחין ופעמים שלא בטלה כלל שעולה לבא ממדינת הים א' משדות שמעון ואחת משדות ראובן והיינו מקמצין שאי אפשר שלא תתבטל חלוקתם ואפשר שתבטל במקצת ואין אנו יודעין כיצד ולשון מקמצין משמע כפי' הראשון וכן הסוגיא אינה מתישבת לפי לשון זה. +הני תלתא דקיימי ואזול חד מינייהו ופלוג הכי נמי דבטלה מחלוקת. כתב רבינו הגדול ז"ל מהא שמעינן דתרי אחי או תרי שותפי דאזל חד מינייהו ואיצטריך אידך מנתא דיליה דפלגי' בינייהו ויהבינן ליה מנתיה ולא נטרינן להאיך עד דאתי וכן כתב ר"ת ז"ל מדאמר ליה רבא לרב נחמן אלא מעתה וכו' שמע מינה מילתא ברירה היא בידייהו דהני תלתא אחי או תלתא שותפי דפליג תרי מינייהו בתלתא חולקי לא יכיל השלישי דלא הוי בהדייהו לבטל חלוקתם אלא עמדה חלוקתם וכל אחד יטול חלקו. והסכים לזה הרב רבי שמואל ז"ל ואייתי ראיה ממעשה דאיסור ורב ספרא דמציעא (ל"א ב') ומהנהו תרי כותאי התם וזה מוכיח כלשון ראשון שכתבנו דלשמואל קם דינא לגמרי ולפי' שני שאמרו שאין הדין עומד לשלישי הבא חלקו בזה ואומרי' שאין המטלטלין דומין לקרקעות בדין זה דבמקרקעי לא מצי אחי ושותפי למפלג בלא דעתא דמחברייהו דמצו מעלו לה בנכסי דבר מריון שאפילו ברוחות יכולין למחות והם פירשו אתקפתא דרב נחמן הכי נמי דבטלה מחלוקת הא ודאי דינא הוא שלא יבטלו אלו שבכאן חלוקתם אלא מקמצין כמו שפירשנו בלשון האחרון וזה הפי' נראה קרוב והוא רחוק שאם חלקו אותם שנים לשלשה חלקים ונטל האח חלקו בגורלו או בעילוי היאך עלה על דעת רבא לדמות זו לזו האי ודאי בתחלתן הן עומדין והרי על מנת כן חלקו ואם בשנטל האח מחלק המגיע להם לפי חלוקתן לרב ודאי בטלה מחלוקת שלא ע"מ כן חלקו אלא ודאי לשמואל קם דינא לגמרי כשם שלרב בטל דינא לגמרי והכא מאח הבא הקשה לו שכשם שהוא אינו יכול לבטל החלוק' לעלו' הואיל והם עלו אף כאן לא תבטל חלוקתן שכבר עלו הם ופריק התם כבר עלו לו לזה אבל הכא לא היה עלוים על חלוקה זו הילכך בטלה מחלוקת מהם עצמן דאמר האי כורא שקלי אבל פלגי כורא לא שקלי וכל שכן שהאח מבטל
וראי' לדברי רבותינו ז"ל, דקאמרינן עלה דאיסור ורב ספרא ומאי שנא מהא דתנן אלמנה מוכרת שלא בבית דין ומסקינ' עלה צריכה בית דין הדיוטות מדקא מדמינן מילי אהדדי אלמא אלמנה מן הנשואין יפו כחה בנכסים ועשאוה כשותף שחולק בנכסים שלא מדעת דנכסי אלמנה קיימי וכדפריש לה התם והצריכוהו בית דין הדיוטות לשו' וחלוקתן חלוקה וכן בשותפין הא למדנו שאף דין קרקעות כדין המטלטלין דהא מדמו להו בגמ' ומשוו להו אהדדי.
ותו דמאי שנא מההיא דאמרינן בקדושין א"ר נחמן אמר שמואל יתומים שבאו לחלוק בנכסי אביהן בית דין מעמידין להם אפטרופוס ובוררין להם חלק יפה וקיימא לן הגדילו אין יכולין למחות אלמא חולקין ביניהם ואין ממתינין עד שיגדלו ה"נ חולקין ביניהם ואין ממתינין עד שיבא אלא חולקין מעכשיו ביניהם ומעלין החלקים כשם שהוא יכול לעלות ע"מ לזכות ולכשיבא אין יכולין למחות דכיון שבדין הוא שנחלקו ביניהם אם יבטל חלוקתם מה כח בית דין יפה והכי דיקא שמעת' התם.
והרב רבי יהוסף הלוי ז"ל כתב דהאי מקמצין דקאמרינן הכא בשלא ערער באותה חלוקה שחלקו אחיו וכן הא דאמרינן אלא מעתה הני בי תלתא וכו' הכי נמי דבטלה מחלוקת בשחלקו אותה לשני חלקים דומיא דפלוגתא דרב ושמואל ובא לומ' שאין א' מן השנים מבטל אלא נותן קמוצו לבא אם נתרצה בו ומעשי' בכל יום דעבדי שותפי הכי בין במטלטלין בין בקרקעות ולהכי תמה רבא אי סלקא דעתך בטלה מחלוקת. ופריק התם כיון שחלקו על מנת ליתן כל אחד שלישו לבא אין חלוק' שלהם בטעו' הילכך הם אינן יכולין לבטל אבל שלישי אם לא רצה לקמץ עמהם ודאי מצי לעליונ' כנכסי דבר מריון ויפה כיון ויפה פי' לענין השמוע', אבל חלקו לשלשה חלקים קמי בי דינא לא הכריע הרב ז"ל אם חלוקתן חלוקה, ועל רבינו ז"ל נסמוך. + +Daf 107a + +הכי גריס רבינו חננאל ז"ל ורבינו יצחק אלפסי ז"ל: ג' אחים שחלקו ובא בעל חוב ונטל חלקו של אחד מהם. יש שואלין אמאי נטל חלקו של אחד מהן יתר משל אחיו וי"ל בשהיה לו לזה בינונית דשעבודא בעל חוב עלה ואיכא למידק לימרו ליה להכי שקלת בינונית דאי מטרפא דלא גבית מכאן כדאמרינן גבי אחד נטל קרקע ואחד נטל כספים בקמא ולא היא דהתם שאני דאמר לי' דהאי דשקלי כספי' דקיימי באפי גנב משום דלא תשתל' מינאי אבל הכא כל שכן שדעתו ליפרע מאחיו דלאו שופטנ' הוא שיפרע לבדו חובותיו של אביו אי נמי משכחת לה דטריף לה בדשויה ניהליה אפותיקי והאי לא ידע ואי נמי ידע לא מחיל כדאמרן ומשמע שאם נטל בינונית ויש לאחיו בינונית דכותיה ואתא עליה בעל חוב רצה מזה גובה רצה מזה גובה דליכא למימר הכא הנחתי לך מקום לגבות ממנו כדאמרינן בבבא קמא פרק קמא דהתם טעמא משום דא"ל לבעל חוב מה מכר לי לוקח ראשון כל זכות שתבא לידו וכי היכי דאיהו יכול להגבותך אי זו מהם שירצ' אנא נמי אבל הכא ליכא למימר הכי אבל ודאי שקל עידית וזבורית א"ל להכי שקלי ארעא דלא חזיא לך.
ובירושלמי במסכת כתובות פרק מי שהיה נשוי (ה"ד) מצאתי כן שמואל אומ' שוחדא לדייני בשתי שטרות היוצאין על שדה אחת אי זה מהן שירצו בית דין להחליט מחליטין והא תני יורשים שירשו שטר חוב הבכור נוטל פי שנים יצא עליהם שטר חוב הבכור נותן פי שנים ועוד היא שוחדא לדייני רבי אבון בשם שמואל לא שניא דבין שני שטרות שיצאו על שדה אחת בין שטר אחד שיצא על שתי שדות אי זה מהן שירצו בית דין להחליט מחליטין ומסתברא תבע הוא את שתיהן שודא דדייני תבע אחד מהם גובה הימנו רצה מזה רצה מזה שאין ב"ד תובעין את השני מעצמן לעשות בו שודא.
ולפי גרס' זו שכתבו פירשו ז"ל הא דאמרי' לקמן רביע בקרקע ורביע במעות דרב אסי בתלת ספיקי מסתפק אי יורשין הוו אית ליה כולי חלוקי בקרקע אי כלקוחות שלא באחריות הוו ולית ליה ולא כלום והוה ליה ממון המוטל בספק וחולקין ואסתפק ליה נמי דילמא לקוחות באחריות נינהו לפיכך איתא להו רביע חלקו בקרקע כדין יורשין ורביע במעות כדין לוקח באחריות ופלגו מנאתיה פסיד דדלמא לקוחות שלא באחריות הוו ולית ליה ולא כלום והאי דנקט גמ' שלשה אף ע"ג דדינא נמי איתא בב' לאשמועינן בדרב תרתי דבטלה מחלוקת ואפילו מהם ואינו נכון שהרי אם לא היה כאן לחוש אלא ללוקח שלא באחריות וליורש שקיל פלגא בארעא השתא דאיכא למיחש ללוקח באחריות לא שקיל אלא רבעא הא ודאי על כרחך מחצה יורשין.
ורש"י ז"ל גריס שני אחין ופירשו דבתרי ספיקי בלחוד מסתפק אי יורשין הוו אי לקוחות שלא באחריות ורביע נכסים בקרקע או במטות קאמ' לפי שהוא היה יכול לסלקו לבעל חוב במעות ואיכא למידק לפירוש זה דהא לרב דאמר יורשין הוו בטלה מחלוק' ולא מצי לסלקו במעות אלא בקרקע ולרב אסי נמי הוה ליה למימר דשקיל ההוא פלגי מנאתה דשקיל מחמת יורשין ולא מצינו מחלוקת בזה. ועוד דהוה ליה למימר רביעא בקרקע ובמעות אי או או קתני ורביע למה לי.
ולפר"ח ז"ל קשיא נמי הא דגרסינן בבכורות (מ"ח א') גבי האשה שלא בכרה וילדה שני זכרים כאחד ומת שאינו נוטל מהם כלום ואוקימנא דלית ליה אלא חמש סלעים ודכולי עלמא אית להו דרב אסי דאמר מחצה יורשים ומחצה לקוחות ודכולי עלמא מלוה על פה גובה מן היורשין ואינה גובה מן הלקוחות אלא הכא בחמש ולא חצי חמש קא מיפלגי ואם איתא להאי פירוש' דבתלת ספיקי מסתפק ואינו נוטל אלא רביע חלקו מחמת ירושה דילמא כלקוחות באחריות דמו התם אפי' הניח י' סלעים ונטל זה חמש וזה ה' אין לו כלום לכהן שהרי אינו נוטל אלא רביע מחמת יורשין וכיון שכן אין לו לכהן ליטול מאחד מהן אלא רביע חלקו נמצא שאין בידו חמש דהא אפילו תימא כלקוחות באחריות דמו מפסיד דמלוה על פה אינה גובה מן הלקוחות ומחצה יורשין נמי לאו דוקא.
והדבר נכון דשני גרסינן, ורביע בקרקע לבד רביע במעות ובתרי ספיקי מסתפק דאמרי' לוקח באחריות הוא או דילמא יורש הוא הילכך נוטל רביע בקרקע ורביע במעות ממש ולהכי פי' גמרא בלקוחות דשמואל לקוחות שלא באחריות ובדרב אסי אמר לקוחות סתם דמדקא שקיל הכי ודאי באחריות קאמר ונשאר הלוקחין. +והא דאמרינן הילכתא בכל הני שמעתתא מקמצין ואמימר אמר בטלה מחלוקת. לאו משום דבשני אחין שנטל בעל חוב חלקו של אחד איכא פלוגתא דקמוץ ובטול אלא פסקינן בהו הכי לומר דבבא להן אח מקמצין ובנטל בעל חוב לא ויתר אלא נוטל חלקו בקרקע ואי שייך ביה קמוץ כגון בג' אחין מקמצין כדרך שפי' למעלה וכך פי' רש"י ז"ל בלשון אחרון בפירושי ב"ק שלו ואין דברי הרב רבי שמואל ז"ל על זה קושי' כלל. ואי קשי' למה להו לסלקו לאח במעות יתנו לו מעות והוא יסלקנו עדין לבעל חוב דהא קיימא לן שומא הדרא לעולם משכחת לה בדזבנ' אורחא דלא הדרא ועוד שאם לא רצה זה האח אלא רוצה הוא לחזור ולחלוק עם אחיו אין כופין אותו בכך ולא הפסיד אלא דנין אותו בדינין הללו. +והילכתא בטלה מחלוק'. דיורשין הוו, משום דאמרינן יש ברירה, כך פי' הרב ז"ל. ואשכחן נמי דמאן דסבר לקוחות הוו סבר אין ברירה כדמפורש בכמה דוכתי בגיטין ולפיכך אומרים דהכי הילכתא בכל מקום דיש בריר' והכי מוכח בנדרי' (מ"ו א') דאמרי' הלכה כר"א בן יעקב דאמר זה נכנס לתוך שלו וזה נכנס לתוך שלו וטעמיה משום דאית ליה ברירה וכדמפ' בב"ק (נ"א ב') וסוגיין בתלמוד' הב, דאקשי' בתמורה גבי הממיר עשרה טלאים בתשעה טלאים ואחד לכלב כולן אינן מומרין ואקשינן ונברור חד דגבי כלב אלמא אית ברירה.
וקשיא ליה לר"ת ז"ל הא דאמרינן במסכת ביצה (ל"ז ע"ב) דר' הושעיא אומ' יש בריר' ומקשו עלה דידיה אדידיה ומסיק לר' הושעיא בדאורייתא אין ברירה בדרבנן יש ברירה ואפסיקא הילכתא בגמ' בהדיא כר' הושעיא אלמא בדאורייתא אין ברירה ומפרקינן דלא איפסיק' הילכתא כר' הושעיא אלא בעיקר מימריה דהתם דקאמר יש ברירה לאפוקי ממאן דאמר אפילו בדרבנן אין ברירה אבל במה שאמ' ממילתא אוחרי בדאוריית' אין ברירה לא איפסיקא הילכתא התם והוא הדין דבאורייתא נמי יש ברירה.
וקשיא ליה נמי מדרב אסי, דהכ' מספק' ליה אי יורשין הוו או לקוחות והתם במס' גיטין (מ"ח א') אמר האחין שחלקו לקוחות הן ומחזירי' זה לזה ביובל ומפרקי' רב אסי לחוד ורב אסי לחוד וההיא רב אסי אמרה אי נמי לדידיה מספק' ליה ולרביה פשיטא ליה והתם משמיה דרבי יוחנן אמרה.
ורבינו [תם] ז"ל אמר שהלכה בכל מקום דבדאוריית' אין ברירה ובדרבנן יש ברירה כדאיפסיק' בגמ' דרבי הושעיא ומכולא מילתא פסקו כותיה בברירה ואמרינן בקדושין (מ"ב ב') א"ר נחמן האחין שחלקו לקוחות הן וקיימ' לן כר"נ בדיני ולא קשיא דרב אסי דודאי פשיט' ליה דלקוחות הוו אלא דמספק' ליה אי לקוחות באחריות הוו או כיורשין דמו לענין זה שעל מנת כן חלקו מתחלה שאם יטרף חלקו תבטל חלוקתן וכן הא דאמרינן בדרב יורשין לאו דוקא אלא כיורשין בענין זה קאמר אבל להפריש בין לשון לקוחות ללשון זה הזכירו יורשין ומשום הכי אמר רב בטלה מחלוקת דלגבי הא מילתא כיורשין דמו ולאו משום דיורשין ממש הן דהא לית לן ברירה ורב נמי בדאוריית' ליה ליה ברירה וראיה לדבר דהא איתמ' בפ' המוכר את הבית דרב דאמ' יש להן דרך זה על זה אזדא לטעמיה דאמר מוכ' בעין רעה מוכר. אלמא לקוחות הן והא דקיימ' לן כרבי אליעזר בן יעקב דאמר זה נכנס לתוך שלו לאו מטעמיה אלא משום דויתור במודר הנאה שרי ולי נראה משום דויתור מות' מן התורה במודר הנאה אבל מדרבנן ודאי ויתור אסור ויש ברירה בדרבנן. ור"ח ז"ל כתב עלה בפרק הפרה דקיימא לן כרבנן.
וההיא דבמסכת תמורה (ל,ב) דאקשינן ו��ברר חד לגבי כלב תיובתא הוא דאותיב והכי קאמר תיקשי למאן דאית ליה ברירה ולאו דסמכא הוא וכי האי גונא איכא בתלמודא תיובת' ולאו אליבא דהילכתא וחדא מיניה בכתובות גבי ההיא דתנן יצאת בהינומא וראשה פרוע ואמאי ליזיל בתר רוב נשים ורוב נשים בתולו' נשאות ואע"ג דקיימא לן אין הולכין בממון אחר הרוב ולא קשיא אלא לרב ולית הילכתא כותיה והקשו אותה סתם כלומר לרב דאית ליה תקשי.
והקשה הרב ז"ל, השתא קיימא לן בדאורייתא אין ברירה, וקיימא לן נמי כריש לקיש דאמר קנין פירות לאו כקנין הגוף דמי היאך נמצא ידינו ורגלינו בבית המדרש דהא לא משכחת דתיתי בכורים אלא חד בר חד עד יהושע בן נון כדאמר רב יוסף אי לאו דאמר רבי יוחנן קנין פירות כקנין הגוף דמי לא מצא ידיו ורגליו בבית המדרש וכו' בגיטין (מ"ז ב') ופריק דשני בכורים דגלי בהו רחמנא דקנין פירות כקנין הגוף דמי לענין בכורים דכתיב ולביתך ודרשי' ביה מלמד שאדם מביא בכורי' על נכסי אשתו ואע"ג דלית ליה אלא אכילת פירות וגמרי' מינה לענין בכורים בכל אדם והיינו דכי פסיק ביבמות (ל"ו א') הילכתא כריש לקיש בהני תלת חדא הא דאמר קנין פירות לאו כקנין הגוף דמי מייתי ההיא דבפ' יש נוחלין ולא מייתי ההיא דבפ' השולח דאתמר לענין בכורים דגבי בכורים לית הילכתא כותיה ואי קשיא נמי הא דאמר רבא בפ' השולח קרא ומתניתין מסייע' ליה לר"ל ורבא גופיה ס"ל בקדושין האחין שחלקו לקוחות הן וא"כ רבא היאך מצא ידיו ורגליו בבית המדרש אף בזו יש להשיב דמסייען ליה דקנין פירות לאו כקנין הגוף דמי בשא' כל הדברים חוץ מן הבכורים משום דכתי' ולביתך. וי"א דאף על גב דאמר קרא ומתני' מסייעא ליה לא סבירא ליה הכי כדאשכחן במציעא דאמר רבא קרא ומתניתא מסייעא ליה לריש לקיש ואפילו הכי קיימ' לן דבר תורה מעות קונו' כר' יוחנן ועוד קשיא נמי דר' יהודה דאמר בפרק חזקת קנין פירות לאו כקנין הגוף דמי ובפ' מרובה ובמקומו' אחרי' אמרינן דשמעי ליה לרבי יהודה דלית ליה ברירה וכיון דלית ליה ברירה על כרחך האחין שחלקו לקוחות הן והיכי משכחת לה דמייתי בכורים אלא חד בר חד אלא שמע מינה שאני דין בכורים והא דאמרינן בגיטין לעולם רבי יהודה ור"ש סבירא להו קנין פירו' כקנין הגוף דמי ור' יהודה ודאי שמעי' ליה דאמר קנין פירות לאו כקנין הגוף דמי בפרק חזקת (בבא בתרא נ"ז ב') דחייה היא לומ' מהא לא תפשוט ומיהו האי טעמא דאמרן דשאני בכורים לא דייק ובפ' יש נוחלין (בבא בתרא קל"ו ב') אקשינן והא איפליגו בה חדא זימנא ולא מפרקי' בכורים שאני דגלי בהו רחמנא ובמציעא מייתי ראיה מבכורים לשאלה בבעלים דאשה ובעלה אלא אי איכא לאיפלוגי הכי הוא דאיכא לאיפלוגי דבענין האחין יש ברירה משום דאבא לגבי בריה אחולי אחיל מה שאין אתה יכול לומר כן בבכורים של מוכר שדהו לפירות וזהו הטעם המפור' בגמ' עוד י"ל דאפילו למ"ד אין ברירה בעלמא והאחין שחלקו לקוחות הן אין מחזירין זה לזה ביובל דירושה לא אמר רחמנא דתהדר ואע"פ שהוא כמכר לא אמרה תורה חזר במכ' זה וקנין הגוף הוא ומביא בכורים ולא מצית מי שאמר מחזירין אלא דרבי יוחנן בלחוד וזהו הטעם שרמוז בגמ' בגיטין כ"ה א' ועיקר הוא. מה שפי' ר"ת ז"ל בההיא דאמר רב אסי התם האחין שחלקו לקוחות הן מחזירין והכ' מספקא ליה דכיורשין דמו. יש שמשיבין בה מהא דאמרי' בבכורות (מ"ח א') ודכ"ע אית להו דרב אסי דאמ' מחצה יורשין ומחצה לקוחות ומלוה על פה גובה מן היורשין ואינה גובה מן הלקוחות משמע דיורשין גמורי' הן שאם הן לקוחות היאך גובה מה�� כלל ואינה קושיא דאפשר כיון דע"מ כן חלקו שאם יטרוף חלקו של אחת תבטל חלוקתם נמצא שאינן לקוחות לגבי בעל חוב שלא לקחו אלא אם לא יצא עליהן בעל חוב אי נמי י"ל הא דידיה הא דרביה אי נמי חד מינייהו רבי אסי בר מערבא תלמידיה דר' יוחנן ומיהו אנן מיהא דפסקי' בטלה מחלוקת לאו משום דיורשין הוו ואית ברירה אלא משום דכיורשין דמו לענין זה ועל כרחך אתה אומר כן דהא ר"מ אית ליה ברירה כדתני' הלוקח יין וכו' ומפורש בגיטין ובעירובין ובכמה מקומות אחרי' בתלמוד וסוגיין בדר' יהודה דלית ליה ברירה ואיכא דאמרי דאית לי' ברירה אבל דכ"ע מפשט פשיט לי' והתם בבכורות אמרינן דרבי מאיר ורבי יהודה תרוייהו אית להו דרב אסי דאמר מחצה יורשין ומחצה לקוחות אלמא מספקא להו אלא שמע מינה שאין דין האחין שחלקו ובא בעל חוב וטרף תלוי בדין ברירה אלא מילת' דטעמא הוא מר סבר על מנת כן חלקו ומר סבר לא חלקו אלא ע"מ כן. והקשו עוד הכא אמר שמואל לקוחות הוו אלמא אין ברירה ובגיטין (ע"ה ב') אתקין שמואל בגיט' דשכיב מרע אם מתי אם לא מתי לא יהא גט שמע מינה יש ברירה אפי' בדאוריית' דלמאן דלית ברירה פסול כדמוכח' שמעתא התם ותו דבביצה (ל"ו ב') גבי חבי' של שני שותפין דאמר שמואל אפילו חבית אסורה אלמא לית ליה ברירה וי"ל שאני היכא דפריש מהיכא דלא פרי' דהתם אמר בהדיא אם מתי אם לא מתי.
ומיהו לא דאיק מהא דאמרינן בב"ק (ס"ט א') גבי צנועין שאומרים כל הנלקט מזה היום מחולל על מעות הללו א"ה למאן דאית ליה בריר' מחולל ולמאן דלית ליה ברירה לא ובמסכ' גיטין בפ' כל הגט כתבתי' בס"ד זיל קרי התם, ועדיין אני צריך לעיין בדברי רבינו הגדול ז"ל. + +Daf 107b + +האי ארע' תשעין ותלת' ותילתא שויא. יש מקשים אדרב' נימא האי ארעא תמנין ושית' ותרי תילתי שויא והאי דקא מנה קא טעי תליסר ותלת' לקמיה והאי דקאמר עשרין טעי תליסר ותלתא לאחוריה ובדין הוא דאי בעי לי' לגרועי טפי אלא סבר מסתאי דקא גרע כולי האי אתבראי ואיכא למימר דגרועי קא גרע ולא מסתפי מחברי' אבל להוסיף הוא בוש והם אמרו היכי אפשר לומר כן השתא אלו הוו תרי חד אמר מנה וחד אמר תלתין הוה פלגינן בינייהו ואמרינן האי ארעא מאה ועשר שויא השתא דאתא חד וקא גרע ואמ' עשרין היכי עדיף וא"כ היכי מצי' לאקשויי אדרבא האי ארעא מאה ותליס' ותלתא שויא וטעו בזה דאי הוו תרי לא פלגי' בינייהו אלא המוציא מחבירו עליו הראיה והשתא אזלינן בתר רוב דעו' ועוד דתרי ולא כלום הוא שאין יורדין לשום פחות מג' ואם אמר נמי כדשימי על דרך תרי עד דאמרי תרי וכ"ש היכא דאמר כדאמרי תרי, ואין זה צריך לפנים.
ולי נראה דגבי יורדין לשום יד בעל הקרק' על העליונה ומעלין אותה בכל מה שיכולין לעלות והיינו דאקשינן אדרבא לעלויי והא דקא מתרץ נקוט מיהא תרי קמאי דמתורת מנה לא מפקי משום דקים להו לאינשי בין מנה למיות' ממנה טפי ממאי דקילהו בשא' שומות משו' דדייק איניש בין מנה ליות' ממנה והכי דייק לישנא דקאמר' תור' מנה ולא קאמר' בהדי נקוט דקמאי דמפחתי, וזה שלא כפי' הרב רבי שמואל ז"ל, ולפי זה נסתלקה מעליך הקושיא שהקשו למעלה. + +Daf 108a + + מתני': האב את הבנים והבנים את האב. איכא למידק כיון דתני האב את הבנים נוחלין ומנחילין אמאי איצטריך למיתני הבנים את האב ואיכא לתרוצי דבנים את האב מיות' למשמע מינה בן ולא בת לקדם כדאיתא בגמ' מנא לן וכו'. טעמא דאין לו בן הא יש לו בן בן קודם.
ואיכא למידק הרי בני אחות דלא מייתר כלל ושמעינן מינה בגמ' בני אחות ולא בנות אחות. וכי תימא דלאו ממתני' שמעינן הכי אלא מדתנא בהדיא בני אחות ולא בנות אחות דהא ליכא למימר חדא דברייתא ממתני' קא דיק' הכי. ותו דאמרינן בגמ' לקמן לא מיתוקמ' מתני' כרבי זכריה בן הקצב וכו' וא"כ ברייתא היא דליכא לאוקמה כרבי זכריה אבל משנתנו שפי' מיתוקמא כוותיה אלא שמע מינה ממתני' דייקינן הכי בני אחות ולא בנות אחות. ואיכא למימר מכיון דבעי למיתני בסיפ' אחי האם לא הוי למיתני בני אחות אלא למידק נמי ולא בנות אחות נמי.
ואיכא דאמרי דכיון דבני' דקתני ברישא מיתר בן ולא בת כל היכא דתניא במתני' בן דוקא הוא דהא בן דרישא דוקא הוא ואע"ג דבני אחות דסיפא לא מיית' ואחי האם דסיפ' הוא דמית' אלא דצריך למיתנייהו דתנ' אשה את בנה ואשה את בעלה. ואיכא דאמרי נמי דאלו הוה תני האב את הבנים לא הוה לן למידק ולא בנות דהא נוחלין קאמר כלומר שהאב נוחל את הבן ובודאי הוא הדין שנוחל את הבת וכיון דאנוחלין דפתח ביה תנא ליכא למימר ולא בנו' לא דייקינן הכי אמנחילין.
ו(כי) איכא דקשי ליה אמאי לא תנא אחי האב דכתיב בפרש' וניחא לי' דממשמוש נחלה נפק' לן אחי האב שהרי ממשמשת עד ראובן ותודה בה והרי אחין מן האב דנפקי לך נמי ממשמוש נחלה וקתני וניחא לן אי לא תנא אחין מן האב לאשמעינן מינה משמוש נחלה אלא מאחר דתנא האב את הבני' ואחין מן האב הרי בכלל זה יש אחין מן האב.
ואי קשיא א"כ דממשמוש נחלה ידעינן אחי האב אחי האב דכתב רחמנא למה לי הא ממשמוש נחלה שמעינן להו. ואיכא למימר אי לא כתב רחמנא אחי האב משמוש נחלה למעלה לא ידעינן דהא אב לא כתיב' בהדיא ואחין י"ל מכח עצמ' הן באין ולא מכח אב אלא למטה הוא דנפקא לן מדכתיב ובן אין לו עיין עליו אבל למעלה לא ידעינן וכתב רחמנא אחי האב אבל במתני' ליכא למימר הכי. ועוד דתני והדר מפ' משמוש נחלה לקמיה אי נמי איכא למימר דכיון דכתיבי אחי האב בקרא בהדי' לא קתני מה שאין באחין דלא כתיב בהדיא אי מן האב אי מן האם ואם גופיה מדרש' אתי והא דקיימא ליה לתנ' דאב יורש את הבת ולא קא מפיק ליה מקרא משום דפשיט' ליה דמאי אולמיה דאב בנכסי הבן מבת אדרבה יפה כחו בבת שכן זכאי בכסף קדושי' ורשאי למוכרה לשפחות ושאר הדברים. + +Daf 108b + + גמ' יכול יהא קודם לבן. דקראי שלא כסדרן כתיבי ושרי' להאי לשארו ואפי' מקמי' בן. +ומה ראית לרבות את הבן ולהוציא את האח. כלומר איפוך אנא ואיכא דקשיא והא בהדיא כתיב דקדם בן ובת לאח וכי תימא קראי שלא כסדרן כתיבי הא עד השתא לא קא סלקא דעתך ההוא טעמא דקראי שלא כסדרן כתיבי לא קשיא דאיכא דכותיה בתלמודא טובא דמעיקרא פשיטא ולבסוף מיבעי לי' כדי לפרשה בהדיא ומיהו אפסוקי קראי כולי האי לא אמרינן לקמן אלא בשארו לחוד דשרינן ליה מקודם מקומו משום שאין הכתוב מפ' בו אחר מי בא אבל בן ובת קודמין לאח קרא בהדיא הוא.
והרב רבי אברהם בר רבי דוד ז"ל פי' הכי, מה ראית לרבות את הבן שיהא קודם לאב ולהוציא את האח כלומר שהאב קודם לו אנא אמינא אפילו אח קודם לאב דמאי רבותיה דבן מאח. +מרבה אני את הבן שיהא קודם לאח שבן קם תחת אביו וכו'. מה שאין כן באח ולא באב. +אדרבה מרבה אני את האח. שיהא קודם לאב, ולאו אדרבה יותר מבן קאמר אלא אדרבה יותר מאב, כמו שהבן קודם כך האח קודם ושקולין הן ויבאו שניהם דהא אח נמי קרוב הוא שכן קם תחת אחיו ליבום מה שאין כן באב כלום יש יבום אלא במקו' שאין בן הא יש בן אין יבום וכיון שלא מצינו כח באח שיקום תחת אחיו אלא במקום שאין בן לכך רביתי את הבן מן הקרוב ואין אני מרב' אח בכללו נמצא אבי�� בכלל שארו ואין קודם לו אלא הקרוב שהוא קרוב מכל צד דהיינו בן וזה קרוב ללשון הרב ז"ל ומתוקן ממנו.
וקשיא לן, והא על כרחין אח קודם לאב לא אפשר דאי הכי אב אינו קודם אלא לאחי האב ולא צריכי קרא כדאמרי' בסמוך ואפשר דקושיא היא היאך הכתוב אומר כן ולא דייק כלל.
ויש מפרשי' דה"ק: אימא כשם שאב קודם לאח כך יקדו' לבן ואי אפשר לומר כן דא"כ הקרוב מאי אהני לי'.
ואני שמעתי דהכי פירושה: ודאי כי איכא בן ואח בן קודם לאח וכי איכ' אב בן ואח נימא שהאב קודם לבן וכל שכן לאח שהוא נדחה מחמת הבן אבל כי איכא אב ואח נימא שהאח קודם שזהו שאמר הכתוב הקרוב קרוב קודם נמצא בן ואב לחודייהו אב קודם אב ואח לחודיה אח קודם והטעם לפי שבמקום שאין בן ראוי האח ליבם הילכך אע"ג דליכא יבום יפה כחו שהוא דוחה את האב אע"פ שאין הבן דוחה אותו ואמר ליה הא לא אפשר הואיל ומצינו שהבן קרוב יותר מן האח שאין לו קורב' אלא מחמת הבן שאין לו אי אפשר לומר שיקדום האב לבן והאח יקדום לאב שאם תאמר האב דוחה לבן כל שכן שידח' את האח ואי אפשר שיקדים לכולן. ועל כרחך האי קרוב קודם מבן הוא דקאמר רחמנא.
(לשון אחר:) ומה ראית לרבות את הבן משום הקרוב ולהוציא את האח משום שארו והלא בשניהם מצינו קורב' שקודמין בה לכל אדם והקרוב בשניהם הוא נדרש וכיון שאי אפשר לומר כך שאלו כן אין האב קודם אלא לאחי האב ולא צריך קרא לא תדרוש בן הקרוב להביא אחר אלא הכי קאמר רחמנא ונתתם את נחלתו לשארו שהוא קרוב ולהקדימו לשניהם בא הכתוב שאם משום שארו לא היה קודם אלא לאחד מהם וקא מהדר להקדי' האב לבן אי אפשר שהרי הוא קודמו ליעידה ולשדה אחוזה ובדידיה הוא דקרינ' ביה הקרוב אדרבה באח קרינ' ביה הקרוב שהוא קודם לכל אדם ביבום ואי מן הדין הוא ראוי לקדום לאב וכיון שלדרו' בן אי אפשר על כרחך שארו שהוא הקרוב קאמר רחמנא ולענין ירושה כלום יש יבום הילכך דרשינן הקרוב בן שיש לו צד קריבות שאין אדם קודמו בה כגון יעידה. והדר מקשי גמ' למה לי לתנ' למידק כולי האי ואימ' הקרוב היינו אחין דכל שהוא קרוב מאב משום קרוב אמר רחמנא דקדים ליה וכו'. + +Daf 109a + + + +Daf 109b + + + +Daf 110a + + + +Daf 110b + +יעדה דבת לאו בת יעדה היא שדה אחוז' נמי מהאי טעמא דקיימ' ליה לתנא. פי' הרב ר' שמואל ז"ל מהאי טעמא דכלום יש יבום אלא במקום שאין בן הא יש בן אין יבום ומהאי טעמא איכא למימר דבת נמי איתיה בשדה אחוזה ובמסכת ערכין (כ"ה ב') אמרינן משום דקאמר קרא מכר את השדה לאיש אחר כל שהוא אחר במקום בן ובת נמי כא' דמי הילכך הכי נמי מפרשינן הכא שדה אחוזה נמי מהאי טעמא הוא דקיימא ליה לתנא כלומר משום דקדים בן לבת בנחלה דמשום הכי אמרינן דבת נמי אחד הוא כלומר כאחד דמי גבי נחלה שהבן קודם לה אבל אי לאו הכי בת נמי קיימא במקום אב בשדה אחוזה דהוה אמינא בן ובת כי הדדי נינהו. ודאמרינן לענין יבום בן ובת כי הדדי נינהו לא מצינו מפורש מניין וי"א מדכתיב ולא ימחה שמו פרט לזה שאין שמו מחוי. והרב ר' שמואל ז"ל כתב לקמן מאין לו עיין עליו ואינו נכון דמהתם לא משמע אלא בן הבן ובת הבן ויוצאי ירכו של בן אבל בת המת אינו בכלל זה העיו' וכתוב בחידושינו במסכת יבמות. + +Daf 111a + +קל וחומר לשכינה ארבעה עשר יום. פי' ר"ת ז"ל משום דשלש שותפין יש בו באדם אביו ואמו והקדוש ברוך הוא נותן כנגד שניהם כדאיתא במס' נדה (ל"א א').
ואיכא דמפ' משום הסגר שני דמצורע שהיה בדין שתהא כמצורע מוחלט והסגר אחד דהיינו י"ד יום והכי משמע בברייתא באבות דתני' אלא בשביל כבודך מ��חל לך על הסגר שני.
ובמדרש, קל וחומר למלך ולכהן גדול י"ד יום ואין טעמו של ר"ת ז"ל במלך וכהן גדול ועוד דאי הכי אמאי אמרי' בהו דיו לבא מן הדין להיות כנדון והלא דין הוא דנימא לשכינה י"ד לפי חשבון חלק שותפות, ואף הפי' האחר לא נראה לי.
אלא כך דרך הלשון לכפול בכל מקום ומה יעשו בזו שאמר במכילתי' כי תקנה עבד עברי להבי' את הגר דברי רבי אליעזר רבי ישמעאל אומר אינו צריך אם ישראל עובד הגר לא יעבוד עם ישראל שש אף הגר יעבוד שתים עשרה אמרת דיו לבא מן הדין להיות כנדון ומה הישראל עובד שש אף הגר עובד שש. + +Daf 111b + + + +Daf 112a + +דזבן מזבן. וקשיא אי הכי למה לי קראי כלל איכא למימר לאו לאשמועינן דין ירושה אלא בכבודן ועשרן של צדיקים שקנו מעצמן משתבח קרא לומר שהצליחם הב"ה ואכלו פירות בעולם הזה אבל בדנפלו להם בירושה ליכא למימר אלא א"כ אשמעי' מידי דמאי רבותא, ועוד דאי לספור דברים בעלמא הוה ליה לספר הכל ולומר נשא אשה פלונית ומתה וירש ממנה כך. +פנחס דזבן מזבן לא מצית אמרת. ומיהו מצי אמר פנחס ירש אמו ויאיר דזבן מזבן איכא למימר כיון שחוזר ביובל לא הוה משבח ליה קרא דהא לאו דיאיר נינהו שאינו יכול לעשות מהן מה שירצה ולא יקבור מתו ולא היה אמר קרא ויהי לו ואמר פנחס והוא הדין ליאיר.
והרב רבי שמואל ז"ל כתב דמעיקרא נמי מצי למימר דילמא תרוייהו ירשו וסיפור דברים בעלמא הוא אלא דעדיפא מינה קא מקשי ליה דלא מיירי כלל ביורשה אלא דזבני אי שדה חרמים. +שדה חרמים. פי' הרב רבי שמואל ז"ל שדה המת המתחלקת לכהנים ביובל והשיבו עליו דתני' בסדר עולם עשרים ושמנה שנים פרנס יהושע את ישראל בו בפרק מת אלעזר והם לא מנו שמטות ויובלין אלא לאחר שבע שכבשו וז' שחלקו הא אין עליך לדון בלשון האחרון אלא בלשון הראשון שאמר שדה חרמים ממש שהוא לכהנים. + גירסת הספרים כך היא: בין למ"ד בהסבת הבן בין למ"ד בהסבת הבעל סוף סוף הא קא מתעקר' נחלה משבטא דאמה לשבטא דאבא. ופירשו בה בעיא בעלמא היא דקא בעי אביי מרב פפא היכי אמר רחמנא לאחד ממשפחת מטה אביה תהיה לאשה ולא תסוב נחלה הא מתעקר' משבטא דאמה לשבט' דאבא וכי מנסב' למשפחת אביה מאי הוי.
ואמר ליה שאני התם שכבר הוסבה כלומר על ידי זאת הבת שיורשת שני מטות והיא מתיחסת על שבט אביה.
ואמר ליה שכבר הוסבה לא אמרינן, כלומר מה שעשו עשוי אבל מכאן ואילך נעשה לה תקנה כדי שלא תסוב נחלה ממטה אל מטה.
ויש שגורסין ולמאן דאמר בהסבת הבן סוף סוף הא מתעקר' נחלה משבט' דאמה לשבט' דאבא. ופירשו אביי כתרוצי קושיאן דרב פפא אתא והכי קאמר ואי אמר' בשלמא קראי בהסבת הבעל אבל בהסבת הבן לא קפיד רחמנא וזהו שאמר לאחד ממשפחת מטה אביה תהיה לאשה שהרי לא נעקרה נחלה על ידי זאת הבת דהא לא קפיד רחמנא בהסבת הבן שהבן נמי ירך אמו הוא אלא אי אמרת דבהסבת הבן נמי קפיד רחמנא הא מתעקר' נחלה על ידי זאת הבת דירתה שני מטות ומה תקנה יש לה כדי שלא תעקר נחלה משבט' דאמה לשבטא דאבא והיאך אמרה תורה ולא תסוב דאלמא אין כאן הסבה כלל.
ופריק רב פפא דילמא שאני התם שכבר הוסבה כלומר לא אמרה תורה לא תסוב הנחל' כלל אלא שלא תגרום הסבה אחרת שזו כבר הוסבה משבט האם על ידי זאת הבת היורשת שני מטות ומתיחסת על שבט אביה אבל הקפידה תורה שנעמיד הנחלה באותו השבט שכבר זכה בה ולא תסוב למטה אח.
ואמר ליה אביי שכבר הוסבה לא אמרינן, כלומר משמעות הפסוקים שנעשה לה תקנה כדי שלא תעקר לא משבטא דאמה ולא משבטא דאבא אלא שמע מינה בהסבת הבן לא קפיד רחמנא.
ואמר ליה רב יימר לרב אשי ולאביי מי ניחא כי ס"ד נמי דירת בעל וקראי בהסבת הבעל אבל בן לא קפיד רחמנא משום דירך אמו הוא ונמצא שעדיין הנחלה אף בחזקת שבט האם וצריך אתה להעמידה בחזקת אביה ואמה ולא תנשא אפילו לשבט אביה שהרי מכל מקום הרי נתעקרה נחלה משבט' דאמה לשבטא דאבא כשירשנה בעלה שהוא משבט אביה.
ופריק רב אשי דהכי קא קשי' ליה, אי אמרת בשלמ' בהסבת הבן לא קפיד רחמנא ניחא אם תנשא מכאן ואילך לבן גילה כלומר דאביה משבטא דאבוה ואימיה משבט' דאימא אלא א"א דבהסבת הבן לא קפיד רחמנא הא מתעקר' נחלה ע"י זאת הבת ולית לה תקנתא ורב פפא שני ליה שאני התם שכבר הוסבה כלו' מה שעשה עשוי אבל מכאן ואילך נעשה לה תקנה כדי שלא תעקר נחלה, כך שמעתי בשם הרב אב בית דין ז"ל.
(פנים אחרות): אביי לפרוקי קושיא דרב פפא אתא והכי קאמר ליה אי אמרת בשלמא בעל ירית ורחמנא לא קפיד בהסבת הבן ניחא דמנסבינן לה לגברא דאבוה משבט' דאבוה ואמא משבטא דאמא אלא אי אמרת בהסבת הבן נמי קפיד רחמנא כי מנסבת לה לגברא דאבוה משבט' דאבוה ואימיה משבטא דאימא מאי הוי סוף סוף הא מתעקר' נחלה משבטא דאמא לשבטא דאבא ביד זאת הבת וביד בנה ואי זו תקנה יש לה.
(דאמר) [ואמר] ליה רב פפא שאני התם שכבר הוסבה כלומר אין דנין אפשר משאי אפשר דהיכא דלא אפשר לא קפיד רחמנא אבל מכאן ואילך עבד רחמנא תקנת'.
ואמר ליה אביי שכבר הוסבה לא אמרינן, כלומר הואיל ובכאן לא אפשר לא עבד רחמנא תקנתא לחצאין.
ואמר ליה רב יימר לרב אשי מה היתה דעתו של אביי שטועה רב יימר בדבריו עד שבא רב אשי ופי' לו.
טוב מזה ומזה כתוב בתוספות חכמי' הצרפתים ז"ל, סוף סוף הא מתעקר' נחלה משבטא דאמא לשבט' דאבא כיון דקרא בבת היורשת שני מטות שאמה כולה משבט שמעון ואביה מראובן היאך יש לה תקנה מהסבת הבן והרי אפילו אתה משיאה לבן גילה שאביו משבט אביה ואמו משבט אמה מכל מקום הבן אין אמו משבט שמעון כולה כמו אם אשה זו ואינו נקרא מאותו השבט כל כך ונמצאת נחלת שמעון נעקרת והולכת וכיון שאמר הכתוב ממטות ולא תסוב משמע דעביד תקנה אפילו לחלק העם ושמע מינה קרא לאו בהסבת הבן כתיב שאין לו תקנה ובהסבת הבעל משתעי קרא שיש לה תקנה בבעל כיוצא בה לגמרי.
ואמר ליה רב פפא לעולם בבן, ואף ע"פ שיתיחס על שבט אביו שהוא שבט ראובןבת זו נמי מתיחסת כן וכבר הוסבה נחלה זו על ידה ואינה צריכה לינש' אלא לאחר משבט אביה.
ואמר ליה שכבר הוסבה לא אמרינן, שאם כן למה אמר הכתוב בת יורשת שני מטות ולא תסוב על כרחך לעשות תקנה לשני המטות אמר כן וזה אי אפשר אלא בהסבת הבעל ודברי רב יימר פירוש הן ומכל מקום איפריקא קושייה דרב פפא וכן אתה יכול לפרשה למי שגורס בין למאן דאמר בהסבת הבן בין למאן דאמר בהסבת הבעל לומר שאביי בא דרך הקושי' לו' היאך אפשר לתקן שבט האם לגמרי אלא בבעל כיוצא בה לגמרי ובהסבת הבעל ולא הבן.
ולדברי כולם ז"ל אני תמה, לאביי דאמר שכבר הוסבה לא אמרינן הרי תעקר נחלה בירושה שנייה דכי מנסבי' ליה לגברא דאבוה משבטא דאבוה ואימיה משבטא דאימא אי מית ליה בלא בנים הרי אחין מן האב או אב ואחי האב יורשים אותו ואי נימא שכבר הוסבה לעולם נכסים בחזקת אותו שבט וללשון התוספות י"ל שלא הקפידה תורה אלא בהסבת בעל לפי שמשעה שנשאת נכסים בידו שאשה ברשות בעלה והוא נמי יורש אבל לבן ולאחין לא חששה תורה לפי שאין לה תקנה לזו היורשת שני מטות ועוד דלאחר זמן היא באה להם וכן יש לדחוק לפי לשונות הראשונות שאין ��פידא אלא בירושה ראשונה אבל ביורשין שניים כגון אחין לא חששו לפי שאי אפשר ביורשת שני מטות. + +Daf 112b + +יש שגורסין כלשון הזה: תניא בהסבת הבן תניא בהסבת הבעל. תניא בהסבת הבן ולא תסוב נחלה ממטה למטה אחר בהסבת הבן וכו' כשהוא אומר ולא תסוב נחלה ממטה למטה הוי בהסבת הבן הכתוב מדבר. והך ברייתא אתיא כמאן דאמר (כתובות פג,ב) בעל לא ירית וקראי בהסבת הבן ותני' אידך איפכא ואתיא כמ"ד בהסבת הבעל הכתוב מדבר אבל בהסבת הבן לא קפיד רחמנא דירך אמו הוא ובעינן בגמ' דכולי עלמא מיהת ממטה למטה אחר בהסבת הבעל הכתוב מדבר כלומר דבהך פסוק' פשיטא להו טפי ובאידך לא פשיט להו אי בהסב' הבן אי בהסבת הבעל לברייתא קמייתא וכל שכן לבתריית' ואין גרס' זו עולה כהוגן וגרסת הספרי' אינה מחוורת לפי שבשתיהן הסבת הבן והסבת הבעל והוה לן למימר מעיקר' תני' בהסבת הבן ובהסבת הבעל.
אין לך בהן גירס' נכונה אלא גרסת הרב ר' יוסף הלוי ז"ל, קמייתא תניא בהסבת הבן ולא תסוב נחלה ממטה אל מטה בהסבת הבן כשהוא אומר למטה אתר הרי הסבת הבעל אמור. תניא בהסבת הבעל ממטה אל מטה בהסבת הבעל כשהוא אומר למטה אחר הוי בהסבת הבעל הכתוב מדבר ופליגן בדאביי ורב פפא דלעיל. + +Daf 113a + + + +Daf 113b + +אורעה כל הפרשה כולה להיות דין וכדרב יהודה. פי' הרב ר' שמואל ז"ל דבעינן כדרב יהודה ואין דנין אותם אלא ביום וא"ת בלאו דרב יהודה נמי בעינן כדקיימא לן שני' שדנו אין דיניהם דין וקיימא לן תחלת דין ביום. איכא למימר סלק' דעתך נחלה חלוקת שותפין בעלמ' הוא ובתרי סגיא קמ"ל. +שלשה שנכנסו לבקר את החולה וכו'. כתב הר"ר שמואל ז"ל, דוקא שנכנסו לבקר אבל נכנסו להעיד כגון שזמנום לעדו' הוו להו עדות ואין עד נעשה דיין וגמר לה מדאמרינן במסכת מכות הכי אמרינן להו והכי אמרי' להו למיחזי אתיתון או לאסהודי אתיתון אי למיחזי אתיתון מה יעשו שני אחין שראו באחד שהרג את הנפש אי לאסהודי אתו עדותן בטלה דהוו להו עדים וק"ל הכי דהא רב נחמן פסק הילכתא הכי בגמ' התם ה"נ דלאסהודי אתו הוו להו עדים ואין עד נעשה דיין ואף על פי שאחרים העידו בפניו דכמאן דאסהיד בבי דינ' דמי דשוב אין עד נעשה דיין לעולם.
והא דתנן במס' ראש השנה (כ"ה ע"ב) ראוהו שלשה והן בית דין יעמדו שנים ויושיבו מחביריהן אצל היחיד ושמעת מינה דעד הרואה כשר כשאחרים מעידין בפניו ואף ע"פ שהוא עד דהא אוקימנא בשראוהו בלילה לא קשי' דהתם לאו לאסהודי כוונו מתחלה וכיון דאיכא אחריני לאו עד הוא ודמי כמאן דאת' למיחזי ולאו לאסהודי דכל חד וחד לאו עדות גמור הוא דסבר חבראי מסהדי עלה, ואמר הרב שכך דעת הרב רבינו שלמה ז"ל זקנו.
וזהו שאמר הרב ז"ל דקיימ' לן כר' דאמר אמרינן להו אי למיחזי אתיתון אי לאסהודי אינו נכון, דהא לרב יהודה קאמר' ורב יהודה אמר התם הלכה כר' יוסי דאמר בדיני ממונות מה יעשו שני אחין שראו באחד שהרג את הנפש אבל נראה שלא נחלקו ר' יוסי ור' אלא בנמצא עד אחד קרוב או פסול דר' יוסי סבר ודאי למיחזי אתא ולאו לאסהודי כיון דפסול הוא ור' סבר שיילינן להו אבל בעדים הראויין להעיד מכיון שבאו להעיד נעשו עדים דמדר' נשמע לדברי הכל.
ויש מי שחולק ואומר לעולם נכנסו ביום כשרין לדון על פי עצמן כלומר על מה ששמעו אע"פ שאין שם עדים אחרים שעד הרואה כשר לדון בדיני ממונות ואין זמונו לעדות פוסלו מתורת דינו וההיא דאמרינן במסכת מכות אי לאסהודי אתיתון בשהעידו קאמר והכי אמרי' להו לאסהודי אתיתון מתחלה להעיד בדבר לפני בית דין כוונתם מתחלה וכיון שהעידו פסול דהוה ליה כעד המעיד ופסול ופוסל לא שנא דיני ממונות ולא שנא דיני נפשות או דילמא למיחזי אתיתון ולא כוונתם מתחלה לשום עדות ולא נצטרפתם עם הכשרין כלל ואע"פ שהעידו וההיא דאמרי' בקמא (צ"ב) גבי סנהדרין שראו באחד שהרג את הנפש דאמר ר' עקיבא כלם נעשין עדים ואין עד נעשה דיין ור' טרפון סבר מקצתן נעשין עדים ומקצתן נעשין דיינין הא אוקימנא בשראוהו בלילה אבל ראוהו ביום לר' טרפון כולן נעשין דיינין ור"ע פליג בדיני נפשות אבל בדיני ממונות כשר ומעשים בכל יום בקדושין וכתובות דמכנפי קרובי' ורחוקי' ולא פסלינן סהדותייהו דרחוקין ומקיימין עדות בשאר ואפשר לומר שכל זמן שלא באו לבית דין מסתמא הקרובין לא כוונו להעיד והתם מפני שבאו לבית דין הם צריכין לישאל אלא שאינו מנהג אלא לזמן שם שנים כשרים להיות עדים ולא השאר.
ורבינו נ"ר אמר דודאי אי איכא סהדי אחריני דמסהדי קמייהו הכי נמי דכשרין לדון כדין ראוהו בלילה, אלא הכא בשאין שם עדים אחרי' ולפיכך אמרו לבקר שאם נכנסו להעי' לא מצו למעבד דין אי לא אתו סהדי ומסהדי קמייהו דמכל מקום עד הרואה פסול כדין ראוהו בלילה והוא שהוצרך להעיד אבל אחרים מעידין בפניו והוא חותם דיין ולפי דבריו נמי צריך הוא לפרש הא דאמרינן התם לאסהודי אתיתון בשהעידו כבר שאם לא העידו למה פוסלין אחרים והלא אינן נעשין עדים עד שיעידו דהא תלמוד הן עצמן נעשין דיינין בעדות אחרים ובודאי שזו דעת נוטה שאין מחשבה פוסלתן לכשרין אלא בשכבר העידו והפסולין עמהם ומיהו בשנזמנו כשרים לעדות נראין הדברים כדברי רש"י ז"ל ורבינו שמואל תלמידו ז"ל דכיון דשוינהו לאינהו גופייהו עדים פסולין לעולם לדין ואפי' היו שם עדים אחרים ומה שאמר הרב ז"ל מכאן שאין צריך לומר אתם עדי תמיה לי פשיטא דאפי' בבריא נמי לא הוזכרו אתם עדי אלא במודה אבל בנותן אין צריך כלום. +רצו עושין דין. פירש הר"ר שמואל ז"ל דאע"ג דאין אדם מעיד בפניהם הא פרכינן בראש השנה (כ"ה ע"ב) לא תהא שמיעה גדולה מראיה. ואינו מחוור לי, שלא אמרו שם כן אלא לעדות החדש דלא כתיבא ביה הגדה אלא כזה ראה וקדש, וכן פי' שם רש"י זקנו אבל בדיני ממונות ספיק' דגמרא היא דכתובות (כ"א ב') שקלי וטרי בה בדיינין המכירין חתימת ידי עדים אם צריכין להעיד בפניהם ובקמ' נמי איכא תרי לישני אלא הכא הגדת בעל דין איכא והרי היא כמאה עדים שאין ספק שהודאה בבית דין נמי הודאה היא ועושין בה דין וקנין בבית דין נמי קנין הוא דכיון שמוסר דבריו לבית דין ועושה מעשה בפניהם למסור להם דינו ודאי דנין בהם על פי עצמן דהגדת בעל דין מיקריא ולא חש בדבר אלא בשראו מעצמן או שמכירין.
עוד כתב הרב ז"ל (רשב"ם קיד ע"א ד"ה אפי') דאע"ג דבלילה הוו להו עדים ואין נעשין דיינין למחר לאו למימר' שאם העידו שנים בפני בית דין בלילה אין עדותן עדות אלא שאני הכא משום דחשבינן להו כעדים אבל קבלת עדות בלילה כשרה ודנין עליה ביום ולא מסתבר דאמרי' במסכת ראש השנה למה לי למיתנ' נחקרו העדים וכו'. ס"ד תיהוי חקירת עדים כתחלת דין ומקודש מקודש כגמר דין וליקדשיה בלילה מידי דהוה אדיני ממונות דדנין ביום וגומרין בלילה קמ"ל, ואימא הכי נמי וכו'. משמע מיהא דקבלת עדות התחלת דין הוא והכ' דקבלוה ביום גומרים בלילה אלא גבי עדות החדש דשויא קרא כדיני נפשות אפילו לגמר דין הילכך קבולי בלילה נמי אין מקבלין דתחלת דין הוא וכך מצאתי לרב ר' משה הספרדי ז"ל שאין מקבלין עדות בלילה ואין מקיימין שטרות בלילה.
ומיהו אף בדין גמור אמרו בירושלמי (סנהדרין ג,ד) שאם טעו ודנו בלילה דיניהם דין וכן כתבו מקצת מחברים, ולדבריהם גבי עדות נמי עדותן עדות ודברי ה"ר שמואל ז"ל אין מראין כן אלא בעדות עדותן כשר' לדעתו מה שאין כן בשאר דיני ממונות וגמרא דילן מוכח לי שאף בדיעבד נמי אין דינם דין דאמרינן בסנהדרין (י"ח א') אין מקדשין את החדש אלא ביום ואם קדשו בלילה אינו מקודש וגמר לה מיהא מה משפט ביום אף קדוש החדש ביום ומינה דנו בלילה וכן קבלו עדות בלילה לא עשו ולא כלום ופשוט הוא. עוד יש לי ראיות ממה ששנינו חלצה בלילה חליצתה כשרה ור' אליעזר' פוסל ומפ' עלה בגמ' דמר סבר חליצה כתחלת דין דמיא ומר סבר כגמר דין דמיא אלמא תחלת דין בלילה אפילו דיעבד אינו דין וזה מפורש הילכך זהו עיקר הטעם לראוהו בלילה שאם באו לדון על אותה ראיה שהיא כקבלות עדות דלילה ופסולה הילכך צריכים עדות אחרת ביום. + +Daf 114a + + ודאמרינן אין עד נעשה דיין. פי' הרב ר' שמואל ז"ל דמשו' דעדים צריכין לעמוד בפני בית דין דכתיב ועמדו שני האנשים אשר להם הריב לפני ה' ובעדים הכתוב מדבר אלמא צריכין שיעידו אחרים לפני כ"ד, וכן בתשובה לרב צמח גאון ז"ל.
ויש מי שפי' דמשום הכי אין עד נעשה דיין משום דהוי עדות שאי אתה יכול להזימה שהרי כיון שנעשו עדים פסולין לדון על פי עדותן דלא גרע ממי שעדים קרובין לדיינין שאמרו בירוש' שהם פסולין שאם הוזמו מפיהם הם נהרגין וכל שכן על פי עצמן והנה לטעם הזה עד הרואה כשר כיון דהשתא לא אסהיד איהו ולא מידי ויש שמעידין לפניו אלא שיש לומר לעולם משום הזמה ואפילו הכי עד הרואה פסול דכיון דידעי דקושטא הוה לא מקבלי עלייהו הזמה ואע"ג דהנך סהדי לאו באנפיהו הוה מ"מ כיון דקושטא קאמרי לא מתזמי להו וכ"ש בדיני נפשות דכיון דחזו דקטל נפש' תו לא חזו ליה זכותא ולאו מילתא היא דא"כ ראוהו בלילה נמי אלא הך טענ' ליתיה אלא בדיני נפשות.
ויש מפרשין דמהא דרב יהודה נפק' לן דכתיב ביום ביום אתה מפיל נחלות ואי אתה מפיל נחלות בלילה לומר שאם ראו בלילה שוב אינו מפיל נחלות לעולם משום דהוה ליה עד ושמע מינה שאין עד נעשה דיין.
וזה הפי' עיקר דאמרינן בסנהדרין (ל"ד ב') ור"מ האי ביום הנחיצו מאי דריש ביה מיבעי ליה לכדתני רבה וכו' דאין מפיל דין נחלות בלילה והא ודאי מכיון דכתיב לחוקת משפט שמעינן שדין נתלות כשאר הדינין ובעינן ג' ודין ביום נמי הא נפקא ליה התם מדמקשינן ריבים לנגעים וכיון שאירעה כל הפרשה לדין ממילא שמעת מינה שאי אתה מפיל נחלות בלילה למה לי ביום הנחילו אלא לאו לאין עד נעשה דיין אתא לומר שאם צוה בפניו בלילה לעולם אינו מפיל נחלות שהוא צריך לעדות ואין עד המעיד נעשה דיין.
ואי קשיא לרבנן דמיבעי להו התם לתחלת דין ביום דרבה מנא להו ואיכא למימר לרבנן נפקא להו מדדרשינן התס בסנהדרין (ל"ג ב') ועד לא יענה אפילו לזכות והוא הדין לדיני ממונות רכל שאינו כשר לזכות בדיני נפשות אינו כשר לדיני ממונות וקרא אכולהו קאי וכיון דעד אינו עונה כלל ממילא אינו נעשה הוא עצמו דיין ור"מ דדריש מביום הנחילו סבר לה כמאן דדריש התם עד עונה לזכות ובדיני ממונות בין לזכות בין לחובה בדאיתא התם, כנ"ל ועיקר.
ומורי נ"ר הראה לי בדיני מה שאמרו בה בירושלמי במסכת סנהדרין (א,ב) על הא דתנן (ר"ה כ"ה ע"ב) יעמדו שנים ויושיבו מחבריהן אצל היחיד וליתיב חד וליקום חד וליתיב חד וליקום חד אין עד נעשה דייז וכך פירושו אי משום ישיבה ועמידה הוא בלומר שהדיין צריך לישב והעד עומד ואי אפשר לעמידה וישיבה כאחד כעין מה שפי' הר"ר שמואל ז"ל ליקום חד ויעיד בפני שנים ומקיימא הגדה בתרי אי נמי לא יעמדו שנים אלא יעמוד אחד ויושיבו אחד אצל השנים ויעיד בפני שלשה ואח"כ יעמוד גם השני ויעיד בפני אותן ומסדרינן אין עד נעשה דיין לעולם הואיל והעיד דלאו משום ישיבה ועמידה הוא. +ולרב יוסף מי ניחא. פי' מעיקרא הוה ניחא ליה לרב יוסף לאוקומה בדסליקו מענינא לענינא אליבא דנפשיה ולא ניחא ליה לאוקומה אליבא דרבא בדקמו והדר יתיבו משום דאורחא דמילתא היא דיתבי וקאמרי מילי דכדי טובא והדרי למילתייהו, ולא ניחא ליה לאוקמה בדקמו והדר יתיבו דלאו אורח ארעא בהכי, ונמצאו בתלמוד כיוצא בה הרבה מאד. +ליחוש דילמא הדר ביה. יש מפרשים ליחוש שמא אחר כך חזר בו, וקשיא לן אי הכי גבי מתנת שכיב מרע דכתבינן ומנו מרעיה אתפטר לכיח עלמיה היכי דיינינן ביה ליחוש דילמא הדר ביה וכל שכן דקשיא בההיא דאמר רבה הרי מת וקברו מוכיח עליו ויש מפרשין ליחוש דילמא הדר ביה ואטרוחי בי דינא היכי מטרחינן ודילמא אכתי הדר ביה כלומר בתר דינא הדר ביה בפנינו והיכי דינינן ביה לאלתר ומטרחינן דייני, גם זה אינו נכון.
ונראה שהרב ר' שמואל ז"ל מפרש דילמא אחר הדין יחזור בו וכיוו שיכול לחזור בו אין דינם דין אע"פ שלא חזר בו, ויפה כיון. + +Daf 114b + +והילכתא כוותיה דרב יוסף בשדה ענין ומחצה. איכא מאן דאמר בהני בלחוד כרב יוסף מכלל דבכולה תלמודא כרבא סבירא לן, זה דעת רבינו הגדול ז"ל, ועיקר - מדאמרינן בגיטין (ע"ד ב') אי הכי קשיא הילכתא אהילכתא דקיימא לן כוותיה דרבה ובהא לית הילכתא כר' שמעון בן גמליאל ומדלא אמרינן הילכתא בהא כרבה אלמא בכוליה תלמודא קאמר דהילכתא כותיה.
ואיכא מאן דאמר דבכוליה תלמודא לא פסיקא לן ווילתא איכא נוינייהו כרבה ואיכא מינייהו כרב יוסף והנך דבהך מסכתא קא תשיב דהא קיימא לן כותיה דרב יוסף בשומר אבידה.
ואיכא מאן דאמר דלית הילכתא כרב יוסף בשומר אבדה ואע"ג דאקשי מינה בנדרים (לג,ב) ואמר ואידך פרוטה דרב יוסף לא שכיחא הכי קאמר לאו שבר הוא דלא שכיחא ולא חיישינן לה ואנו על רבינו הנדול ז"ל אנו סומכין שפסק כרב יוסף בשומר אבדה דהא אסיקנא דכולי עלמא אית להו דרב יוסף במציעא ובשבועות (מ"ד ב') ומתמהינן בה לימא דרב יוסף תנאי היא ועוד דעל כרחך לרבה תנאי היא וסבירא ליה כר' אליעזר וקיימא לן לעולם כר' עקיבא ודר' אליעזר אינה משנה דשמותי הוא ובכולי תלמודא כרבה קיימא לן בר משדה ענין ומחצה דלאו למיפסק במכלתין בלחוד אייתינן וכי ההיא דגיטין.
ומיהו יש שאלה דהא רבה ורב יוסף לא אפלגו במחצה אלא אביי הוא דפליג עליה בשלמא שדה לאו לאפוקי מקושייה דאביי פסקו כרב יוסף אלא לאפוקי מדרבה דאמר אפילו בכולהו כופין אלא במחצה רבה לא פליג עליה ולמה מנאום כאן וכי אין הלכה כרב יוסף במקום אביי ושאר האמוראין אלא באלו והרי אביי תלמיד הוא לגביה ואין הלכה כמותו במקום הרב
ונראה לי שכיונו לפסק הלכה דלא כרבה בשדה וענין, וכיון שהוצרכו לפסוק כרב יוסף בשדה ומכלל זה נדחו גם דברי אביי מנו כמו כן אותה של מחצה שנדחו דברי אביי אע"פ שהקשה קושיא קרובה לדעת ואפשר גם כן שמפני שהיתה בזו המסכתא קבועה כן אגב האחרת שהיא כיוצא בה ומכל מקום לא באו לפסוק אף בשל רבה בזו המסכתא בלבד שאין דרך התלמוד בן אלא דרבה עיקר בכל התלמוד חוץ מאלו ועשו דמחצה סניפין להן ואפשר שאביי בשם רבה אמרה לההיא דמחצה שהיה תלמידו אע"פ שאין זה מ��ורש בגמ' ומכל מקים כללין לאו כללא דוקא הוא דהא איכא שומר אבדה ומיהו כל היכא דליכא טעמא כותיה קיימ' לן. ולא קשיא שאין למדין מן הכללות וברובן כשתמצא לומר תמצא שיש בהן חוץ, דוק ותשכח.
והוי יודע שלא אמרו שחוזר כל זמן שעוסקין באותו ענין אלא בקנין סודר אבל בשאר בג הקנינין מכיון שקונה שוב אינו יכול לחזור בו והכי נמי משמע מדאמרינן עד שלא נתמלאת המדה למוכר משנתמלאת המדה ללוקח וכפשטה בשטסוקין באותו ענין משמע וכן דעת ר ספרד ז"ל ועיקר, אע"פ שרבינו תם ז"ל כתב בספר הישר שהוא הדין למשיכה ושאר הקנינין, אינו נכון.
אבל הרב ר' יהודה הנשיא אלברג"לוני ז"ל כתב שיש אומרין שלא אמרו אלא במתנת שכיב מרע במקצת דכל שעתא מידק דייק ויהיב והדר ביה עד דמסלקי מענינא לענינא אבל בבריא לא מצי למהדר ביה כלל אלא בתוך כדי דבור ודבר הלמד מענינו הוא ובענינא דשכיב מרע אתמר בשמעתין, ודעתו של הרב ז"ל נוטה כדברי האמורין בכל קנין סודר וכן עיקר דאי לאו הכי הוה להו למימר קנין שכיב מרע אימתי חוזר, וכיון שסתם נאמרה בבל קנין הוא ואגב מימרא דרב יהודה איקבעא בגמרין ולאו דעלה דוקא אתמר. +אין הבעל יורש את אשתו בקבר. פי' הרב רבי שמואל ז"ל בקבר אשתו ולא דאיק שאף הבן אינו יורש את אמו בקבר יש לך לפרש בקבר אמו ואינו כן שכיון שהוא חי יורש ומוריש אחין מן האב כשימות כדאמרינן בפרק מי שמת (בבא בתרא קנ"ט ע"ב).
לפיכך פי' רב יוסף הלוי ז"ל אין הבעל יורש את אשתו בקבר (הבעל שאינו יורש את אשתו בקבר הבעל) שאינו יורש את אשתו לאחר מותו שכיון שהיא מותרת לינשא לאתר הרי היא קונה את עצמה לגמדי במיתת הבעל ואין הראשון יורשה וכן נמי כן לא ירית אמו בקבר הבן להנחיל לאחי' מן האב ובקבר אשתו ראוי מתמ' ביה. + +Daf 115a + + + +Daf 115b + +קרא עליו את המקרא הזה אלה בני שעיר החורי. איכא דמקשי הכא א"כ איה למה לא חשיב ליה גבי אתי אביו איכא למימר דמת איה קודם שנחלקה להם הארץ ולא ירש כלום תדע דהא גבי אלופים נמי לא חשיב ליה ואיכא מאן דאמר דהי נו דאיצטריך רבן יוחנן בן זכאי לומר לו, אלא מלמד שבא צבעון על אמו. ומשום דקשיא ליה אי משום בני בנים לחודיה הוא דחשיב ליה א"כ אמאי לא חשיב איה, אלא מלמד שבא צבעון על אמו.
ואיכא למידק מאי אהדר להו ר' יוחנן בן זכאי לימני דאינן אמרין דבת תירש כבת הבן וקא מהדר להו בן הבן. והרב ר' שמואל ז"ל פי' שזו שאמרו לו רבי בכך אתה פוטרני ואע"פ שזה דבר פשוט ואינה לו ראיה י"ל כיון דקרי להו בני אלמא אינו כח כחו ולבטל קל וחומר שלהם כיון.
ורבינו תם ז"ל פי' ענה נקבה היתה שהרי כתיב בת ענה בת צבעון, ואף על גב דכתיב הוא ענה משום דירת' כבן קרי לה בלשון זכר ומפני טעם זה קא תשיב לה גבי אלופים כדקא חשיב נמי אהליבמה ונקבה היתה כדכתיב ואהליבמה בת ענה ואהליבמה אשת עשו וזהו שהשי' להם דבת הבן יורשת עם האחין והכתוב מונה אותה עם האחין וקרא אותה בני אלמא יפה כח כחו מכחו.
ומה שאמר לו בכך אתה פוטרני שגם הם היו מודים שבת הבן יורשת ואפי' במקום אחין אלא דמקל וחומר דבת הבן קאמרינן דלירת בת, ואם מפני שהכתוב קרא אותה בני אין זו ראיה, והואהשיב לא תהא תורה שלמה שלנו שמונה אותה כבן בין הבנים כשיחה בטלה שלכם. ועוד שכיון שיורש' עם האחין בטל קל וחומר שלהם.
וא"ת מנין לו שהיה ממזר מדקא חשיב צבעון וענה אחים בני שעיר החורי ואלו משום ירושה היה לו למנות ענה ולא צבעון. + +Daf 116a + + הא דתרצינן ר' יוחנן אדר' יוחנן לא קשיא הא דידיה הא דרביה. סמכינן אמאי דאמר ר' יוחנן משום ר"ש בן יוחאי ולהבי לא תרצינן הכי אדר' יהושע בן לוי והוא הדין דמצי לאקשויי מדאמר ר' יוחנן משום ר"ש בן יוחאי אלא משום דאי מקשה ליה הכי פשיטא ליה לתרוצי הא דידיה הא דרביה. + +Daf 116b + +מתני': בנות צלפחד נטלו שלשה חלקים וכו' ושהיה בכור ונטל פי שנים. פי' אע"ג דלא אתו נמי הני נכסי ליד צלפתד דמת בחיי אביו אפילו הכי כיון דחפר הוה מוחזק שארץ ישראל מוחזקת היא ירית ליה צלפתד בקברו של צלפחד ושקיל להו פי שנים כדתני' בתוספתא דפירקין ואתיא נמי בתוספתא דבכורות כיצד אין נוכיל בראוי כבמוחזק מת אביו בחיי אבי אביו נוטל פי שנים מנכסי אביו ואינו נוטל פי שנים מנכסי אבי אביו פי' שאף באותו חלק שיש לאביו שהיה פשוט בנכסי זקנו אינו נוטל פי שנים משום דראוי הוא לאביו וכל שכן בנכסי הזקן בשבא לחלוק עם אחי אביו שאינו נוטל פי שנים באחד מאחי אביו שהרי אינו בכור לזקן ואם היה אביו בכור נוטל פי שנים בנכסי אבי אביו (שהרי אינו בבור לזקן ואם היה אביו בכור נוטל פי שנים בנכסי אבי אביו) פי' כשבא הוא ואתיו לחלוק עם אחי אביהן נוש,לין הן פי שנים דחזי' ליה (ליה) לאבוה כאלו הוא קיים וירית פי שנים מנכסיו דהא אבוה מוחזק הוא והבכור יורש את אביו בקבר להנחיל לבניו שהן יורשין בראוי ואם היה אביו בכור ולא הוא קתני שכל חלוקת הבכורה בנכסי זקן היא ובא לו' לך שנוטל אדם בכורתו בקבר.
ובירושלמי (ח,ג) הכי איתא ריש לקיש בשם ר' אבא ברדלא נאמר משפח, לענין כפילה ונאמר משפט לענין פשוטה כו'. אתה רואה את הבן כאלו הוא קיים ליטול כפילת אביו.
והרב ר' שמואל ז"ל כתב כגון יעקב שמת בחיי יצחק הרי ראובן הבכור נוטל בנכסי יעקב פי שנים אבל לא בנכסי יצחק זקנו שהרי אפילו אם היה יעקב קיים כשמת יצחק לא היה יעקב נוטל פי שנים שהרי פשוט הוא, הילכך ראובן הבא לירש מכח יעקב בנכסי יצחק לא יטול פי שנים אלא חלק פשיטותו של אביו וזה הלשון משובש הוא שהיה לו לומר שאף בחלק פשיטותו של אביו אינו נוטל פי שנים בשבא לחלוק עם אחיו אבל מה שאינו נוטל אלא חלק פשיטותו של אביו בנכסי יצחק אין זה מטעם ראוי אלא שאינו בכור של יצחק.
ובהלכות גדולות אשכחן מילתא דאתמהא בהא דכתיב בהו הכי כיצד אינו נוטל בראוי כבמוחזק מת אביו פשוט בתיי אביו נוטל פי שנים בנכסי אביו ואינו נוטל פי שנים בנכסי אבי אביו ואם היה אביו בכור אף נוטל פי שנים בנכסי אבי אביו והיכי דמי ראוי ומוחזק יעקב ראוי לירש יצחק מת יצחק החזיק יעקב בנכסיו הוה ליה יעקב מוחזק אם מת ראובן נוטל פי שנים בנכסיו מת יעקב בחיי יצחק ראובן נוטל פי שנים בנכסי אבי אביו ואע"ג דיעקב ראוי היה משום דלא אחזיק בחיי אביו דהוה ליה ראובן בבור כן בכור אבל בן בבור בן פשוכי אינו נוטל פי שנים בנכסי אבי אביו האי הוא לישנא דהלכות גדולות ולאו דוקא הוא דלא אמרי' דשקיל אלא כפילת אביו כלומר באלו אביו קיים כך חולקין בניו עם אחי האב אבל בחלוקת עצמן ראוי הוא ודאי ואינו נוטל בהן פי שנים, וכן פי' רב יהוסף הלוי ז"ל, ואינו צריך לפנים. + +Daf 117a + +גמרא ומחזירים אצל אבי אביהן. והכי פירוש': הכא במכירי כהוגה ולויה עסקינן שהבנים יורשים אותם ובעלי הגרנות נותנין לכל מי שיבא להם מזרעם לכל אחד ואחד חלק כחלק וחוזרין אצל אבי אביהן וחולקין בשוה אף כאן מחזירין אצל יחיד של אבותם שהיה מיוצאי מצרים.
והרב ר' שמואל ז"ל גריס אצל אביהן, ומפרש לה גבי כהנים שהתנו ביניהם לחלוק בשוה וכן ביוצאי מצרים חוזרין אצל אחין היוצאין ממצרים וחולקין בשוה ואינו נכון בעיני שהרי ירושה היתה הילכך צריך להחזירה לאדם אחר כדי שירשו אלו מחמתן, וא"ת כדברי הרב ז"ל היאך חולקין בשוה בירושה הרי שני אחין אצל אחד יורש ירושת שני בניו ואחד ירושת בן אחר זה מוריש שלו לבניו וזה מוריש שלו לבניו ולמה חולקין בשוה.
אלא ה"ג: חוזרין אצל אבי אביהן שהוא יורש ירושת כולן ואח"כ חולקין בשוה וכך פרש"י ז"ל בפי' התורה.
ובתוספתא (ז,ג) תניא שני אחין שהיו מיוצאי מצרים וכו', הך לישנא דיקא כפי' הרב ר' שמואל ז"ל. ובירושמי (ח,ב) נמי הכי איתמר, דוסתאי בן יהודה אומר אמשול משל למה הדבר דומה לשני אחין כהנים משותפין שהיו עומדין על הגורן לזה תשעה בנים ולזה בן אחד ונטלו עשרה קבין הביאום לבתיהם וחלקום נמצא בנו של זה נוטל מחצה ובנו של זה נוטל מחצה ולפי זה ליוצאי מצרים לאחר שירשו בניהן נתחלקה הארץ בחלוק'.
אבל בספרי (פנחס סי' קלב) גרסינן לה כדברי רש"י ז"ל, ופרש"י ז"ל בפי' התורה דאיכא בין מאן דאמר ליוצאי מצרים ובין מאן דאמר חוזרין הרי שיצאו שני אחין ממצרים ונולדו לזה בן אחד וצזה שלשה דלמאן דאמר ליוצאי מצרים נתחלקה אין להם אלא שני חלקים ולמחן דאמר לבאי הארץ נטלו ארבעה ואע"פ שמוזזירין נחלתן ליוצאי מצרים ונפקא מינה נמי לענין טפלים וכןלמרובים ונתמעטו. + +Daf 117b + +בשלמא למ"ד ליוצאי מצרים היינו דכתיב לרב תרבה ולמעט תמעיט. דתניא בתוספתא הרי שיצאו עשרה בנים ממצרים ובכניסתן לארץ נמצאו חמשה קורא אני עליו לרב תרבה. והרי שיצאו עמו חמשה בנים ובכניסתן לארץ נמצאו עשרה קורא אני עליו למעט תמעיט.
אלא למ"ד לבאי הארץ מאי לרב ומאי למעט פי' שהרי בזכות עצמן הן נוטלין ולא ירושת אביהן ואע"ג דבחזר' ירחי ירושת אביהן מ"מ לח שייך למימר לרב ולא נחלתו שהרי לא ליוצאי מצרים נתחלקה ולא זכו בה הם כלל. + +Daf 118a + +בשלמא למאן דאמר ליוצאי מצרים היינו דקא צויחו בני יוסף. פי' דאמרינן ארץ ישראל לקרקפתא איפלוג ולפיכך צווחו הם לפי שמועטים היו ונתרבו ואין נחלתם לפי מנינם הראשון מספקת להם שנתרבו ביותר מכל השבטים.
אלא למאן דאמר לבאי הארץ אמאי צווחי דאפילו תימא נמי דלשבטים איפליג ארץ ישראל בני יהודה נמי דהוי נפישי מינייהו טובא כדכתיבי קראי אמאי שתקו ואינהו גופייהו כיון שהיה להם חלק כאחד מן השבטים אע"פ שמרובה מהם אמאי צווחו אלא ודאי ליוצאי מצרים נתחגקה וגקרקפתא וצווחו משום שהיו מועטין ונתרבו לפי חשבון יותר מכל השבטים שהרי במנין ראשון אתה מוצא שהיו בני מנש' שנים ושלשים אלף ומאתים ובמנין שני שהיו שנים וחמשים אלף ושבע מאות הרי שנתרבו עשרים אלף וחמש מאות ואין לך בכל השבטים שנתרבה פג כך וזיל קרי בי רב.
ופריק משום טפלים דהוו נפישי להו שנתרבו הרבה עד שאין שבט בישראל מרובה באוכלסין כמותם אנא שלא הניעו לכלל עשרים ומעתה לאביי יכולין אנו לומר דלשבטים איפלוג וכדתניא לקמן. + +Daf 118b + + + +Daf 119a + +ויודע היה משה רבינו שמקושש במיתה אלא שאינו יודע באי זו מיתה הוא מת. פי' לפי שלא נתפרש לו אנא יומת סתם ואי קשיא לך דהא כל מיתה האמורה בתורה התם אינה אלא חנק. איכא למימר יודע היה משה רבינו דחמי' שבת דאיתקש לע"ז.
וא"ת היאך חייבוהו בלא התראה, ההיא הא איתמר בסנהדרין (ע"ח ב') שהתרו בו סתם ולמ"ד עד שיודיעוהו באיזו מיתה הוא מת הוראת שעה היה ומנדף לדברי הכל הוראת שעה היא. + +Daf 119b + +ואי ס"ד מוחזקת היא מאי קא מסתפקא ליה. קשיא לן אלא מאי אינה מוחזקת מאי קא מסתפקא ליה, וא"ת מבעיא ליה אם הבכור נוטל בראוי כבמוחזק א"כ למה נאמר לו כן דוברות.
וצ"ל הן נחלה תבעו, ומתוך שלא היה משה רבינו יודע אם נוטלות מחלק בכורה נמלך בשכינה ופירשו לו הן יפה תבעו אבל מחלק בכורה לא תתן להם אלא בתוך אחי אביהן כמותן תתן להם.
ואינו מחוור שמשמעות המקר' ליתן להם ספקן. ועוד שיודע היה משה רבינו דין בכורה לגמרי ולא נאמר על ידי בנות צלפחד אלא פרשה זו אבל קרא דבכל אשר ימצא לו לא על ידי מעשה זה נאמר אלא שאלה בעלמא היא ויבול היה לומר ולטעמיך אלא אורחא דתלמודא בכך. +אפילו היתה בת לבן לא דברנו. פי' ה"ר שמואל ז"ל דידעי פרשת נחלות דדינין במרה נצטוו ולא נסתפק אלא על חלק בכורה.
וקשיא לן דאי בחלק בכורה בלבד נסתפקו מהו זה שאמרו אם כבן אנו נירש ואם לאו תתיבם אמנו הרי ירושות הן וחלק בכורה הוא שאין להם משום שהוא ראוי אלא אע"פ שמשה רבינו היה יודע שירושות הן אבל פרשת נחלות עדיין לא נאמרה להם לישראל ואיכא למימר כך אמרו אלו היה בן לא דברנו שהרי לא תתיבם אמנו מכחו ואפילו היה בת לבן לא דברנו שאם הבת יורשת היא באה מכח אביה ומסתברא נפקא להו משמוש נחלה. + +Daf 120a + +לומר שהפרת נדרים בשלשה הדיוטות. פי' כיון שאמר הכתוב ראשי המטו' והכשיר כל ישראל על כרחך זה ביחיד וזה בנ' בדין שאר דינין, וזהו שדקדקו בה ולשמו' דאמר שנים שדנו דיניהם דין ה"נ נימא שנים, ולא מצינו שאמר כן.
והר"ש ז"ל מתרץ, כי אמר שמואל הכי מ"מ לשאר דיני ממונות אבל למישרי איסור נדר לא כלום לגבי דיני נמי ב"ד חציף הוא ולא חשיד למישרי איסורי.
ואיכא דמפרשי אהרן חד ובניו תרי הרי כאן שלשה וכל ישראל כשרין בשלשה ואיכא מאן דאמר ראשי תרי ואין ב"ד שקול מוסיפין עליהן אחד וליתיה דהא ראשי המטות לא מיתר כלל ואיצטריך לאשמועינן ביחיד מומחה. +ולבית שמאי דאמרי אין שאלה בהקדש דתנן הקדש טעות הקדש. משום דאמר מקדיש אלו הייתי יודע שלבן יצא לא הייתי אומר שתור וקסברי ב"ש דאזלינן בתר דעתיה כדמפר' בהדיא במסכת נזיר (ל"ב) וכיון שכן אדרבה קסברי בית שמאי יש שאלה בהקדש דהא אזלי בתר דעתיה דמקדיש.
ומתרץ רבינו תם ז"ל דטעמייהו דבית שמאי לאו משום דחמירא להו מחשבה אלא משום שחמור הקדש שהוא תופס אפילו במחשבה הפוך דבור וכל שכן שתופס בדבור אע"פ שהוא הפך מחשבה ולפיכך אין שאלה בהקדש. +זה הדבר דראשי המטות מיבעי' ליה לב"ש לחכם מתיר ואין בעל מתיר. וקשיא לן ר' יוחנן דאמר בעל שאמר בלשון תכם וחכם שאמר בלשון בעל לא אמרו כלום כב"ש דהא ב"ה לא דרשי הכי ואיכא למימר לב"ה נמי אית להו הך סברא ונפקא להו מדשני רחמנא בדבורי' ואמר לחכם בלשון התיר ולבעל בלשון הפרה. והא דדרשי ב"ש שאינו חייב על המולק נפקא להו לבית הלל במסכת זבחים מדרש' אחריתי. + +Daf 120b + + + +Daf 121a + +מועדי ה' נאמרו שבת בראשית לא נאמרה. וקשיא נמי הכא מההיא דאמר בקדושין (ל"ז ב') דילפי שבת בראשית ממושבותיכם והכא ילפת לה ממועדי ה' ואיכא למימר ההוא תנא דהתם סבר לה כבן עזאי דמפיק מועדי ה' למעוטי הפרת נדרים ושבת בראשית נפקא להו ממושבותיכם דלכ"ע שבת בראשיח אינה צריכה קדוש בית דין ומשמעות דורשין איכא בינייהו ואיכא למידק אי הכי ממושבותיכם לתנא קמא למה לי. +יום שהותר שבט בנימין לבא בקהל מאי דרוש ממנו ולא מבנו.אני תמה כיון שאין משמעות אלא מהם כל אחד ואחד בעצמו נדר ובנו מותר ומאי יום שהותר לבא בקהל היום ראשון שנוצרה בת לבנים הותר לאותה הבת ועדיין אסור בכולן ומשמע דלשון בני אדם בנדרים כולהו בהדדי מתנו ועד שכנו אותו דור נאסרו לבא בהן ויום שכלו הותרו בכולן ועשאוה י"ט. +יום שכלו מתי מדבר. לפי פי' הרב ר' שמואל ז"ל יום חמשה עשר שכלו בשנה שלפניה מתי מדבר בתשעה באב קבעוהו יום טוב.
ורבינו תם ז"ל הקשה א"כ למה נתעכב הדבור שנה יותר ועוד למה היו יוצאין לחפור בשנה זו ונסתפקו עד חמשה עשר והלא כל אחד ואחד יודע בעצמו שלא היה מפקודי משה שנגזרה עליהם גזרה.
והיה אומר הרב ז"ל שנתיחד הדבור עם משה בחמשה עשר של אותה שנה שמתו בה ונשלמו כולן ולכך לא נתיחד מתשעה באב ואילך משום שאבלותן עד ט"ו בו. וכל שהיו מתאבלין עליהן לא שרתה שכינה עליהן על ישראל ולא גתיתד נתיחד הדבר עם משה שאין השכינה שורה מתוך עצבות לפיכך עשאוהו יום טוב. ומה שאמרו במדרש יום שבטל הספ' וכו' טעם אחר הוא לפי שהיו סבורים שימותו אף אותן של ששים שנה ולמעלה ועכבו עד חמשה עשר בו וכיון שראו שלא מתו אמרו בטל הקב"ה הנזרה מעלינו והיה מפני שלא נגזרה גזרה אלא עו פקודי משה ובשרן הקב"ה בג"ש דלמעל' מעלה מערכין ושמחו וקבעוהו י"ט. +יום שנתנו הרוגי בית' לקבורה תקנו הטוב והמטיב. מצינו במדרש איכה (ב,ד) כרם גדול היה לאדרינוס מהלך י"ח מיל על י"ח מיל כמן טבריה לצפורי והקיפוה מהרוגי ביתר מלא קומה ופשוט ידי', ולא הבאישו ולא הסריחו ולא גזר עליהם שיקברו עד שעמדו למלכות אחרת ונגזרה עליהם קבורה, א"ר חנינא יום שנתנו הרוגי ביתר לקבורה תקנו חכמים הטוב והמטיב בברכת המזון, ולמדנו מכאן טעם הדבר למה תקנו אותו בברכת המזון על היין ולא תקנוה בתפלה, משום מעשה כרמו של אדרינוס זכר לדבר. +אחיה השילוני ראה את עמרם. סבר לה כמ"ד (ב"ר עא,ט) אליהו לאו היינו פנחס דאי היינו פנחס לימא בהדיא פנחס ראה את משה ומשה ראה את עמרם, וסבירא ליה נמי דסרח בת אשר מתה דאי לא מתה הרי ראתה את יעקב כ"ש. והרב ז"ל כתב דסבירא ליה נמי חנוך לאו היינו מטט"רון דאי הכי שנים קפלו ולא נהירא, דכמאן דמתו דמי שהרי נסתלקו, אבל אליהו מצוי בעולם ועם הראוין לו. + +Daf 121b + + + +Daf 122a + +לעולם הבא אין לך כל א' וא' שאין לו בהר בשפל' ובעמק. ואע"ג דאמרינן בבבא קמא (פ"א ב') אין לך כל שבט ושבט בעולם הזה שאין לו בהר ובשפלה ובעמק, התם לשבטים היה להו אבל לכל יחיד ויחיד לא הוה להו ומי שהיה לו שדה לבן לא היה שדה פרדס. + +Daf 122b + + + +Daf 123a + + + +Daf 123b + +מה רועה באפר שבחא דממילא קח אתי וגא קא חסרי בה מזונא אף מוחכרת ומושכרת שבתא דמניילא קא אתי דלא חסרי בה מזונא. ואי קשיא לך אדתני סיפא בנו בתים ונטעו כרייים אין "כור נוטל בהם פי שנים ליפלוג וליתני בדידה במה דברים אמורים דלא חסרי בה מזונות וכו' ואיכא ימימר היא גופא קמ"ל דהיכא דבנו בתים לא שקיל אע"ג דשבחא בגופא דארעא דסד"א כשבחא דממילא הוא קמ"ל. + +Daf 124a + + + +Daf 124b + +קא סבר הלכה כר' מחברו ואפילו מחבריו. ואע"ג דק"ל (ערובין מו,ב) ולא מחבריו ה"ק בהא אפי' מחבריו ורבא נמי ה"ק בהא מטין אתמר אבל בעלמא עשה כדברי רבינו לא עשה כלום ולא דאיק כלל ואפשר לפרש דכי ת"ר נחמן מותר נעשות כדברי ר' משום דקסבר הלכה כר' אתמר ולא אתמר ולא מחברו אלא לעולם הלבה במותו מחבירו אבג מחביריו באפשר הוא דזמני' דהילכתא כותיה ואפילו מחביריו דהיכא דניסתבר טעמיה הלכתא כותיה לא היכא דלא מסתבר והיינו דקאמר מותר לעשות כדברי ר' כלומר אם עיניו של דיין רואות כדברי ר' מותר לו לעשות כדבריו והיינו דלא קאמר אסור לעשות וכדברי חכמים אי נמי לימא רב ��שה כדברי ר' לא עשה ולא כלום, ור"נ לימא עשה כדברי חכמים לא עשה ולא כלום. +והא דאמר רבא הילכתא אסור לעשות כדברי ר' ואם עשה עשוי קסבר מטין אתמר. כלומר הכי אתמר הלכה כר' מחבירו אבל מחביריו מטין ומסקנא דשמעתין הוא והלכתא הכי וכן פר"ח ז"ל. והא דרבא גבי שבח אתמר וכללא הוא לכל היכא דלא פסיקא לן הלכה.
ומיהו לא מפקא מדרב פפא דפסק לקמן אין הבכור נוטל פי שנים במלוה, אלא רב פפא גופיה אפשר דכרבא ס"ל אלא דבנולוה לא מסתבר טעמיה דר' ולא דמי לשבחא דאיתיה ברשותיה דהתם בסברא אחריתי פליגי מר סבר שבתא דממילא ומר סכר אשתני כרפי' רב פפא ורבינו הגדול ז"ל השמיטה לקצר כיון שאסור לעשות כדברי רבינו.
והרב ר' שמואל ז"ל דחאה לדרבא מדרב פפא, ואי מהא לא אירי' דאפילו גבי חברופסיקא בתלמודא בכמה דוכתי לית הלכתא כר' ולא מיפריך משום הכי כללין והלכה כר' מחברו דכללא להיכא דלא איפסיקא הלכתא בהדיא הוא אבל היכא דאתמר אתמר והכי נמי אמרינן בכיצד מעברין (מ"ו ב') בכללי דהלכות ודלמא היכא דאתמר אתמר אבל היכא דלא איתמר לא איתמר. +בכור נוטל פי שנים במלוה. הא דרב יהודה פליגא בהדיוז אדשלחו מתם ולא רצית לדברי האומר מלוה של נכרי מוחזקת יותר מנילוה של ישראל. +ורב נחמן אמר גבו מעות יש לו. פירש הרב ר' שמואל י"ל דטעמיה דרב נחמן משום דמעות יהב ומעות שקיל ולא דאיק מההיא דאמרינן בבבא קמא (מ"ג א') דאמרי גבי נזקים ולוקמא לרב נחמן בדנבו קרקע ואם כדברי הרב ז"ל אפילו בדגבו מעות נמי מצו לאוקומה דהא התם ליכא למימר דמעות שקיל דמעות יהב אלא טעמא משום דאורחא דמליז' הוא דכי פרט איניש מזוזי פרע ולא מארע' מסלק ליה לבעל חוב והאי טעמ' שייכא בנזקין. + +Daf 125a + +לטעמייהו דבני מערבא אמרי' ולן לא סבירא לן. וא"ת לטעמייהו דבני מערבא אליבא דרב' דאמר גבו קרקע יש לו קשיא דבני מערבא אדבני מערבא דהא רבה הוא באמר גבי סבתא מסתבר טעמייהו דאי קדמה וזבינה זבינה זביני.
לא קשיא דהתם שאני דהא אי קדמה וזבינה זבינה זביני לגמרי ולא טריף כלל והכא אליבא דבני מערבא דסבי להו שעבודא דאורייתא כדאיתא בפרק גט פשוט (בבא בתרא קע"ה ב') אי קדים וזבין זביניה לאו זביני אלא הרי הוא לאחר מכירה בקמי מכירה גובה או קרקע או מעות וכי שקיל גמי מעות בדמי קר ט שנשתעבד לו משעה ראשונה נוטלן ואע"ג דחשבי להו ראוין ומשמנג לי דמעיקרא נמי הכי אקשינן והרי את הוא דאמר' מסתבר טעמיה וכו'. והכא נמי אי קדמה וזבינה זביני מראורייתא דהא את הוא דאמרת שעבודא לאו דאורייתא ומידע ידעי אביי ורבה הבי ולפי' לא הוצרך לפרש בה יותר שאם לא תפרש כן מי דמי בעל הוב נסבתא דהתם לא טריף הכא טריף.
ואחרים פירשו דהכי קאמר ליה, כיון דאמרת דמעות ראוי הוא קרקע נמי שהרי יכול למכרו ולסלקו ממנה לגמרי בדבר שאינו נוטל בו פי שנים דהיינו מעות וא"ל לטעמייהר דבני מערבא קאמרינן דלדידהו אע"פ שיכול למכור ולסלקו במעות מוחזק חשבינן ליה והאי דקאמרי במעשה דסבתא דה"ל ראוי נישום שאפילו לא היתה יכולה למכור ראוי הוא שלא זכתה אלא לאחר מית סבת' שהאומר אחריך לאו כאומר מעכשיו דמי ואנא הוא דאמינא טעמא דנפשאי ותלינא עיקר הדבר במכירתה של סבתא. +ולדידן לא סבירא לן. פי' דלרבה אליבא דנפשיה ס"ל דבין גבו קרקע בין גבו מעות ראוי הוא ולא שקיל דהא אי קדים וזבין זביני לגמרי דסבר שעבודא לאו דאורייתא כדאית בפ' גט פשוט ולרב נחמן נמי ס"ל דראוי הוא ולא שקיל וההיו דאמר ר"נ יתומים שנבו קרקע בחובת אביהם ��"ת הדר וגובה מהם. הא אוקימנח בפסחים משום דר' נתן. כך דעת הרב ר' שמואל ז"ל.
אבל הר"ר יעקב אחיו ז"ל השיב א"כ היה לו לפרש כן בגמ' וזו אינה קושי' משום דרבה לא פשיטא ליה בהדיא ר"נ מאי ס"ל דאפשר דס"ל דמוחזק הוא משום דב"ח למפרע הוא גובה כדקס"ד דאביי בגמרין וכדקסבר איהו גופיה במסכת פסחים (ל"א א') והכי קא"ל לרבה לאביי הוא דמפלגינן בין גבו קרקע נגבו מעות אנא הכי ור"נ הכי לא תיקשי לן טעמא דלבני מערבא קאמרינן שמעינן להו דמפלגו בין מלוה לרבית ואע"ג דסבירא להו שעבודא דאורייתא אפילו הכי לא סבירא להו כר' ברבית ולדידהו מפלגי נמי בין גבו קרקע לנבו מעות אבל אנן לא סבירא לן הכי הילכך דרבה פשיטא לן דאין לו דר"נ לא פשיטא ליה כלום אלא לאבי יש לו לרבא התם בדר' נתן ולית את שמע מינה כלום.
ועוד השי' אי היכי אמרינן נהרדעי לטעמייהו הא סבירא ליה לר"נ אליבא דנפשיה בין גבו קרקע בין גבו מעות אין לו ואי משום דאמרי אליבא דבני מערבא יש לו הא לא ס"ל הכי ולא לטעמייהו הוא ועוד דגרועי נמי מגרע דבני מערבא אמרו סתם יש לו משמע בכל ענין והם פיחתו ופירשו דגבו קרקע אין לו, ואיכא למימר רבינא הוה סבירא ליה דאליבא דנפשיה קאמר.
ופי' רבינו תם ז"ל דסבירא ליה לר"נ דבין גבו קרקע בין גבו מעות יש לו כי ההיא דאמר ר"נ יתומים שנבו קרקע וכו'.
ואי קשיא ההיא דאמרינן בקמא (מ"ג א') כי קאמרינן הכא כר' ואם איתא דבין גבו קרקע בין נבו מעות יש לו אליבא דר"נ אפילו לרבנן נמי איצטריך לאוקמה ר"ג בנרישה ותריץ דהתם כיגן דלרבה לא בעי לאוקמה בגרושה אלא אליבא דר' לר"נ אוקמה אליבא דר' והוא הדין 'וליכא דנפשיה אפילו לרבנן ואי קשיא הא דאקשינן התם ולוקמה דרבה בדגבו מעות ולר"נ בדגבו קרקע ולרבה אליבא דנפשיה אמאי אוקמה בגרושה כלל הא ככל מילי אין לו ולר"נ נמי לדברי הרב ר' שמואל ז"ל.
ורבינו תם ז"ל מתרץ לטעמיה דכיון דלר"נ לא מצי לאקשויי אלא אליבא דבני מערבא אקשי נמי לרבה אליבא דבני מערבא משום לתא דידיה אבל לדברי הרב ר' שמואל ז"ל אית לן למימר דלא קיימ' ליה הך מסקנא דהכא ולא הוה ידע לה אי נמי דהתם מילתיה דריש לקיש קא מתרצי ולדידיה ליכא למימר בכל מילי הוי ראוי ועלה אתינן דמקשי ובשאר נזקין לא א"ר עקיבא הוי ראוי והתניא ומתרץ רבה בגרושה הא בנשואה מוחזק הוא וקס"ד דכבני מערבא סבירא ליה דאמרי הלוה מוחזק ואיהו נמי מערבא הוא ואזדא לטעמיה הילכך לוקמה לרבה בדגבו מעות ולר"נ בקרקע ומפרקינן דריש לקיש כר' סבירא ליה כדאמר לא א"ר עקיבא אלא בכופר הואיל ואינו משתלם אלא לאחר מיתה אלמא כל שאר נזקין לעולם מוחזק' הם, כנ"ל ועיקר.
ולדברי הרב ר' שמואל ז"ל איכא למידק נמי דהא א"ר נחמן לעיל מותר לעשות כדברי ר' כלומר ואפילו לכתחלה אלמא בין גבו קרקע בין גבו מעות יש לו ולא קשיא דר"נ לא קאמר אלא אליבא דרבנן ואי סבר לה כר' לית לן בה ולי נראה דר"נ בהא לא סבר לה כר, דאיהו סבר שעבודא לאו דאורייתא ואין למדין מן הכללות לעשות כדברי ר' לעולם דאי לא תינוא הכי אמאי לא אקשי ליה והאמר ר"נ הלכה כדברי ר' ולר' בין נבו קרקע בין נבו מעות יש לה וכדאמרינן התם אי נמי גבי מלוה לית הילכתא כותיה דלא מסתבר טעמיה, וכפי מה שפירשתי לעיל. + +Daf 125b + +אמר רב פפא הילכתא אין הבעל נוטל בראוי כבמוחזק ואין הבכור וכו'. והא דפסק רב פפא הכא אליבא דכ"ע פסק ואפילו למ"ד שעבודא דאורייתא וליכא למימר דילמא לטעמיה אזיל ואיהו אמר פריטת בעל חוב מצו' בגט פשוט (קע"ד א') ובערכין ובכתובות (כ"ב א') דאלמא דשעבודא לאו דאורייתא דאי הכי לא הוה איתמר הכא סתם באסוקי שמעתין ואשכחן נמי לרב הונא בריה דרב יהושע דאמר כותי' במציעא (ס"ז ב') ואע"ג דאיהו פליג עליהם בפריעות בעל חוב מצוה ואשכחן לרב פפא נופיה בקדושין (י"ג א') שעבודא דאורייתא והילכך ליכא למדחיא להא דרב פפא כלל, והכין אסכימו כולהו רבוותא ז"ל.
ומיהו אע"ג דק"ל מלוה ראויה היא, ה"מ בכור דמתנה קרא רחמנא ובעינן דמעיה לידיה אבל גבי בעל מלוה מוחזקת היא וירית לוו בעל ודיקא נמי מדאמר רב פפא ואין הבכור נוכיל פי שנים במלוה דוקא בכור אבל גבי בעל מוחזקת היא והיינו דאמרינן בפ' שור שנגח ארבעה לא א"ר עקיבא אלא בכופר הואיל ואינו משתלם אלא לאחר מיתה אבל שאר נזקין בעל יורש אותה זה דעת הרב הלוי ז"ל.
ואינו מדוקדק, שהרי הקשו שם בגמ' ולוקמ' לרבה כגון שגבו מעות ובו' דאלמא קס"ד' דלא שאני בעל מבכור ולפום מאי דמקשינן שנינן ולא מסיימי' בהו פלוגתא אלא איצטריכו לאוקומה כר' ומאי דגריס אבל בעלמא כר' לא מצינו כתוב כן בנוסחאות אלא ה"ג בכולהו כי קאמרינן הכא כר' ואי נמי לגרסת הרב ז"ל לא איתמר כר' פלוני בשום דוכתא אלא מכלל דפליגי ועל כרחין ה"נ מפרשה הך גרסא דאליבא דר' מיירו דריש לקיש כותיה סבירא ליה ואליבא דידיה מתרצי לברייתא ומוקמי לה בגרושה אי נמי משום דר"נ דידיה סבר לה כר' כדעת רבינו תם ז"ל תדע דהא לרבה על כרחין מלוה ראויה היא איהו אמר שעבודא לאו דאורייתא ואמר נמי מסתבר טעמייהו דבני מערבא דאי קדמה סבתא וזבינה זבינה זביני והוי ראוי אפילו גבי בעל וכיון שכן היכי איבא לפרושי אבל בעלמא כר' סבירא להו הא אי אפשר ואכתי קשיא לוקמה לרבא בין בדגבו קרקע בין בדגבו מעות אלא ודאי לאו אליבא דנפשייהו מתרצי אלא לר' וכדפרשינ' לעיל וליכא למימר נזקין שאני דלא אשכחן ליה לרכה דאמר מלוה הבתובה בתורה עדיפא וסוני' בכולי תלמודא דלא שנא והכי איתא בגט פשוט ובקדושין ובערכין ובבכורות (נ"ב) תדע מדלא מתרצינ' הכא ובגט פשוט כי אמר רבא גבו קרקע יש לו בנזקין או במלוה הכתובה בתורה אלא ודאי לא עלה על דעת שתהא עדיפא מן הכתובה בשטר ותמיהא לי אמאי איצטריך רב פפא למיפסק הילכתא אין הבעל נוטל בראוי כבמוחזק הילכתא מכלל דפליגי הא כולי עלמא מודו שאינו נוטל בראוי וטעמיה דרב הונא משום דקסבר כאומר מעכשיו דמי, ובמעכשיו דכולי עלמא לא פליגי דמוחזק.
לפיכך נראה דה"ק אין הבעל נוטל במלוה שהיא ראויה כשם שהיא ראויה לבכור וסמכו ענין לו אע"פ שלא ערבן ממש לכך נתכוון מתחלה וכל עיקר לא באה אלא ללמדך דמלוה ראויה היא ולא ירית לה בעל וזהו דעת רבי' הגדול ז"ל ובן כתב רבינו חננאל שם בב"ק, ואשכחן בשאלתא דוירא בלק דשאיל אי ירית בעל מלוה ואמר תא שמע דאמר רב פפא הילכתא אין הבכור נוטל פי שנים במלוה ואין הבעל נוטל במלוה בין שגבו קרקע בין שנכו מעות ובמלית שעמו פליגי קתני מיהת אין הבעל נוטל במלוה אלמא ראוי הוא הנין היא נוסחא עתיקא דגאון ועלה מיבעי למסמך דהא לכילהו נוסחי נמי הכי משמע והכי נמי אשכחן לבעל הלכות גדולות דבמלוה לא ירית לה בעל אלא דמיערבבן מיליה אלא מיהו שמעינן מינה דקבלה דקמאי היא וליכא למינדא מינה.
והוי יודע בשבח שהשביחו נכסים לאחר מיתת האשה שקיו להו בעל דכיון שגוף הנכסים כולן שלו כשהשביחו ברשות השביחו כדברי הרב ר' שמואל ז"ל והיינו דלא קתני לה גבי אלו שאין נוטלין בשבח במסכת בכורות (נא,ב).
עוד כתב הרב הלוי ז"ל דמלוה מיחזקת היא גבי כתובת אשה וגביא כתובתה מינה ונ��אה מדבריו שהוא סובר שזו שנינו ולא בראוי כבמוחזק ולא האשה בכתובתה דוקא לכתובות אשה ומקולי כתובה אבל בעל חוב גבי.
והרב ר' שמואל ז"ל פי' שהוא הדין לבעל חוב וכן נראה ממה שכתב רבינו חננאל נ"ל בפרק מי שמת אלא שהצריך עיון בדבר והאי דקתני כתובות אשה משום שבח שבעל חוב גובה אותם ולא את האשה והיינו דדקו עלה בגמ' התם אשבח ולא אראוי וכן נראה ממה ששנינו בהדיא בפרק מי שמת (קנ"ז) נפל הבית עליו ועל אביו וכו'. ואמרינן מאי יורשי האב בניה ומשום דאמר במקום אב קאמינא דשמעת מינה דאין בעל חוב נוטל בראוי כבמוחזק ואע"ג דאמר ליה דאקני ווזין צ"ל ביורשין דאחו' אלא ביוצאי יריבו כהבי מסקנ' וכן בדין שהיאך יגבה מן הראוי והיאך ישתעב'לו לבעל חובו שאף למכור לא היה יכול ואין לך ראוי שישתעבד לבעל חוב מן הדין לעולם ואשכחן נמי בירושלמי במס' גטין פרק הניזקין מיטב שדהו ומיטב כרמו שדהו פרכי למטלטלין כרמו פרט לראוי כבמוחזק ר' אלעזר בשם ר' נסא בשתפר אביו והזיק בחיי אביו ונפלו נכסים לאתר מיתת אביו הייתי אומר ישתעבדו הנכסים לאותו הנזק לפום כן צריך מימר כרמו פרט לראוי כבמוחזק שמע מינה שאין ראוי משו.ובד לבעל חיב ולגזקין אלא הא דאמרינן דיתומים שנבו קרקע בחובת אביהן בעל חוב חוזר וגובה אותה טעמא אחרינא הוא מדר' נתן הא בכופר ומשתלם ללוה לאתר מיתה ראוי הוא ולא משתלם בעל חוב מיניה דטעמא משום נרי נתן הוא כדמפרש בפסחים (ל"א א') וכיון שהטעם משום בר' נתן הוא מעתה נאמר שהוא הדין לכתובת אשה עצמה.
והא דאמרינן שגבו קרקע האידנא דתיקון רבנן בחראי למנבא ממטלטלי גבי מעות נמי טורף משום דר' נתן ואע"ג דלא דמי שעבודא של קרקע לשל מטלטלין שאפילו לאחר תקנה אם מכר מטלטלין אינו טורף ומכל מקום איתא לדר' נתן בכל שעבוד שבעולם והיינו דאמר עלה במם' כתובות אנן מטלטלי שבק אבונא (בכך) [גבך] ומטלטלי לבעל חוב לא משתעבדי, דאלמא אי מטלטלי משתעבדי לבעל חוב משתעבד מלוה ולפיכך השמיטה שם רבינו הגדול ז"ל ולא בתבה בעל הלכות ועוד כתב מפורש בבתוכות (ע"ה א') גבי ההיא אתתא דתפשא מלוגא דשטרי והאידנא חקינו רבנן דמתיבתא למנבא בעל חוב מיתמי ממטלטלי אלמא גובה ממלוה וקשה לי דהא בגמ' משמע דשעבודא דרבנן לא משוי ליה מוחזק כדפרישית לעיל וכדאיתמר בפרק גט פשוט (בבא בתרא קע"ה ב') גבי קרקע יש לו שעבודא דאורייתא דשמע מינה דאי דרבנן לא שקיל וכ"ש תקנת נאונים. ואיכא למימר ה"מ לענין בכור דלא משוינן ליה כמאן דנבה אבל לדר' גתן כיון דדינא הוא דגבי אפילו תקנתא דגאונים משעבדא ליה להאי כדמשעבד לאבוהו דיתמי וכיון שאנו אומרים דבעל חוב וכתובת אשה שוין בדין זה ונמצינו למדין שב"ח גובה מלוה אפילוגבי מעות נמצינו למדין אף לכתובות אשה מעתה וכן נראה ממה שאמרו בכתובות (צ"ד ב') תנאי כתובה ככתובה לשבח ולא מנו עמהם שאינו נוטל בראוי ש"מ אף ב"ח כן.
והרב הלוי ז"ל ג"כ אומר שהאשה גובה כתובתה מן המלוה אפילו גבי מעות בזמן הזה והביא ראיה ממה ששנינו בכתובות (ס"ד א') מי שמת והיה עליו כתובת אשה ובעל חוב והי' לו מלוה או פקדון ביד אחרים ינתנו לכושל שבהן והיינו לכתובת אשה משום חינה ואפילו ר' עקיבא לא פליג אלא משום דמטלטלי לא משתעבדי לבעל חוב אע"פ שהן ברשות אחרים מפני שכולן צריכין שבוע' ואין היורשין צריכין שבוע' אבל ודאי לאו ראוי' היא לגבי כתובות אשה והשתא דתקון רבנן דגבי' ממטלטלי דיתמי גבו נמי ממלוה.
וזו אינה ראיה לפי דעתי שאם יש חלוק בין כתובת אשה לבעל חוב איכא למימר מתניתין לצדדין קתני פקדון לכתובת אשה ושניהם לבעל חוב ודאיתמר עלה בגמרא ר' יוסי בר' חנינא אמר לכושל שבראיה ור' יוחנן אמר לכתובת אשה משום חינה הכי קאמר ינתנו לכושל הראוי לאשה שהיא הכושלת יותר ושאינו ראוי לאשה לכושל שבראי' ור' יוחנן מוסיף הוא.
וראיה אחרת הביא מדתני בכתובות (פ"א) הרי שהיה נושה באחיו מנה ומת הניח שומרת יבם לא יאמר יבם הואיל ואני יורש חזקתי אלא מוציאין אותו מידו ולוקח בו קרקע והוא אוכל פירות ואוקימנא כר"מ דאמר מטלטלי משתעבדי לכתובה וכר' נתן דאמר מוציאין מזה ונותנין לזה לדידן נמי דתקינו בתראי דגביא ממטלטלי גובה מן המלוה וזו הראיה אע"פ שהרב עצמו מפקפק בה יותר נכונה על דעתי ואע"פ כן יכולני לדחותה ולומר דילמא ר' הוא דאמר מלוה מוחזקת היא.
וא"ת א"כ הוו תלת חומרי והתם אמרינן בגמרא לא אשכחן תנא דחמיר תרי חומרי בכתובה אלא או ר"מ או ר' נתן והוה לן למדחיא נמי משום חומרא דר'. יש לומר ההיא לא מסיימא דהא איכא הכא בשמעתי' אמוראי דסברי מלוה כמאן דגבי' דמיא לרבנן ומוחזקת היא אפילו גבי בכור ואביי נמי דהוה מריה דההיא סוגיא הכי סבירא ליה כדאיתא בפסחים.
וא"ת היאך תקנו הגאונים ז"ל תרי חומרי בכתובה דלא אשכחן תנא דאמר הכא כדאמרינן התם בכתובות (פ"ב א') זו אינה משנה זו אינה שאלה שהם אמרו מטלטלין של יתומים בקרקעות הן לכל דבר ולא הלקו בה ושמא מי שחלק בדבר זה לומר שאין אשה גובה כתובתה מכל מלוה היה טעמו לומר דאע"ג דתקינו רבנן בתראי ז"ל למגבא בחובת אשה ממטלטילי דיתמי איכא למימר דלא גביא ממלוה דראוי היא וכנכסי דקני יתמי דמי דלא מחמרינן בה חומרא דר' נתן במטלטלי דלא עדיף השתא ממטלטני לר"מ ואי אקני לה מטלטלי אגב מקרקעי הוו ליה כמקרקעי בכל ענין. זה כתבתי תחלה לפי דברי הר"ר שמואל ז"ל לפי טענותיו של הר"ר יוסף הלוי ז"ל.
ושוב נתישבתי בעיקר הטעם לדברי האומרין דמלוה ראוי' לכתובה ולא לבעל חוב ואפילו גבי קרקע אין לה וזהו הטעם משום דכל מלוה מטלטלא הוא כדאמרינן בכתובות (צ"ב א') אנן מטלטלי שבק אבונא גבך ומטלטלי לבעל חוב לא משתעבדי ומפורש התם בפסחים (ל"א א') דיתומים שגבו קרקע בחובת אביהן בעל חוב חוזר וגובה אותה מהם אלא משום דר' נתן והאי טעמא דר' נתן ודאי ליתיה אלא כבעל חוב ששעבודו מחיים אף על המטלטלין דמיניה אפילו מגלימא דעל כתפיה ואיכא למימר ביה כי היכי דמשתעבד לאבוכון משועבד לבעל חוב מדר' נתן אבל כתובה אפילו מיניה מטלטלי לא משתעבדי לכתובה כמו שמוכח במסכת כתובות (ס"ח ב') ובמסכת נדרים (ס"ה ב') וכן פר"ח ז"ל ובעל הלכות וכיון שכן אזדא לה דר' נתן מיהא דליכא למימר מוציאין מזה ונותנין לזה דהא מטלטלי אית ליה בידא דלוה ולכתוב' לא משתעבדן אפי' מחיים וכי היכי דלא משתעבדי לאחר מיתה לא משתעבדי נמי בחיי דאבוהין הילכך גבו קרקע נמי השתא הוא דקנו כרבא דאמר בעל חוב מכאן ולהבא הוא גובה ונכסי דקנו יתמי היא ולבעל חוב לא משתעבדי כדאמרינן התם בפסחים (ל"א א') מקמי דתיתי דר' נתן.
ודקא קשיא לן הא דתניא במסכת כתובות (ע"ח ב') לא יאמר הואיל ואני יורש החזקתי כבר איפריקא לה מכלל מאי דאמרן משים דכיון דהתם אוקמיה כר"מ דאמר מטלטלי משתעבדי לכתובה שייך למימר בה דר' נתן דהא לר"מ הוי לה כתובה כבעל חוב ועדיפא נמי מבעל חוב דאפי' מטלטלי דיתמי דלבעל חוב לא משתעבדי לכתובתה משתעבדי וכן הא דתנן והיה לו פקדון או מלוה ביד אחרים אינה ראיה כלל דהא לר' טרפון מטלטלי משתעבדי לכתובה כשהן ברשות אחרים וכדאמרן ועוד דילמא כר' סבירא להו דאמר מלוה מוחזקת היא בין לבכור בין לבעל תדע דהא ר"ע נמי כותיה סבר לה כדאיתא בקמא (מ"ב ב'), והדין הוא דינא דגמרא.
אבל יש בנו דעת לישאל, בתר דתקון רבנן גאוני ז"ל דמטלטלי משתעבדי לכתובה הדרינן להילכתא דר"מ ונימא דגביא ממלוה ולמה אמרו שאינה גובה יש להשיב זו היא שאמרו בגמרא דלא אשכחן תנא דמחמיר תרי חומרי ככתובה דר' מאיר ודר' נתן ולא תהא תקנה גדולה מן הדין ומאחר דאפילו לר' מאיר דאמראשה גובה בכתובתה מטלטלין מן הדין אין אומרין בה מוציאין מזה ונותנין לזה כל שכן עכשיו שאינה גובה אלא מן התקנה שאין אומרין מוציאין מזה ונותנין לזה.
ואם תבא לפרש זו שאמרו לא אשכחן תנא דמחמיר תרי חומרי בכתובתה משום דר' מאיר לא אשכחן דאית ליה דר' נתן ור' נתן דר"מ אבל אנן מכיון דקיימא לן כר' נתן וכר"מ לאתה תקנה גובה, יש להשי' דהא לא אשכחן דפליגי ר"מ ור' נתן בהני ואי נמי פליגי אפשר הוה דהאי תנא סבירא ליה דתרוייהו ואי משום הא לא אמרינן זו אינה משנה אלא משום דמחמרינן כולי האי בכתובתה הוא והא דאמרינן אי ר"מ אי ר' נתן הכי קאמר אשכחן חומרא דר"מ לחודה ודר' נתן לחודה בעלמ' אבל שנחמיר בכתובתה בשתיהן לא ואי אפשר שתגבה ממלוה אלא בשתיהן זהו טעם מי שהור' שאין אשה גובה כתובה ממלוה ואפי' גבו קרקע.
צללנו במים אדירים, ואעפ"כ אין דבריהם מחוורין לפי שיש לומר ונראה הוא דכל שגבו קרקע בחובת אביהן רואין אותו כאלו על אותו קרקע חל שעבוד מתחלת הלואה והילכך אפילו בכתובות שייכי' דר' נתן דאי לא תימא הכי גבו קרקע בחובת אביהן היאך בעל חוב גובה מהן לימרו לי' מכי מת ליה אבונן ושבוק מטלטלי ביד לוה לדידה לא משתעבדי ואע"ג דהוו משתעבדי ליה מחיים דידיה מדרבי נתן כי מת פקע ליה שעבודא מינייהו אלא כל שגבו קרקע בחובת אביהם על אותו קרקע חל שעבוד משעה ראשונה והילכך אפילו כתובה גובה מאותו קרקע.
ורבינו הגדול ז"ל כתב הך מתניתא דנושה באחיו מנה ואמר דהאידנא כותי' עבדינן ולמדנו ממנו דהא דדחינן לה בגמ' משום דלא אשכחן תנא דאמר הכי כפשטה דגמרא וכיוצא בה לקמן בפרק מי שמת ומה שאמרו עליו ז"ל שהוא היה עושה מלוה ראוי לכל דבר אומר אני חוץ מכתובה דלא שייך בה ראוי בגבו קרקע אפי' לדינא דגמרא מדרב נחמן אמר רבה בר אבוה ובגבו מעות בזמן הזה מתקנת אחרונים.
וסברא דרבינו אפרים סברא אחריתי, שכתב בהא דאתמר במציעא (ס"ז ב') האי משכנתא באתרא דלא מסלקי בעל חוב גובה ממנו ובכור נוטל פי שנים והכא אנן סהדי דגופה דלווה ופירא דמלוה אלא כיון דלא מסלק ביה עד משלם שניא הוה ליה ההיא ארעא לגבי מלוה מוחזק' ולגבי לווה ראיה גבי כותב כל נכסיו לבנו נמי מהיום ולאחר מיתה אע"ג דגופ' לבן ופירא לאב כיון דבן לא מסלק ליה לאב כל כמה דאיתיה בחיי' לגבי כתובה ולגבי בכור הוה ליה אותן כראוי לגבי הבן ואין אשתו נוטלת מהן כתובתה ולא הבכור נוטל פי שנים ואע"פ שאכן מכרן בתיי האב ומת הבן בחיי האב ואחר כך מת הבן קנה לוקח כר' שמעון בן לקיש דאמר ביה מה מכר לו ראשון לשני כל זכות שתבא לידו דבמקום בן קאי לוקח ומי קנה ולא קני שעבודא בעולם הוא תדע דהא אלו איתיה לבן לא הוה מסלק ללוקח בזוזי ושעבודא דאשה אי בעי בעל לסלוקה בזוזי מי לא מצי מסליק ליה והיכי פשיט מר דינא דשעבודא מדינא דמיקנ' ממש והא לא דמו אהדדי ועוד לא אשכחן בלוקח אינו נוטל בראוי כבמוחזק כדאשכחן באשה דאי לא תימא הכי קשיא הילכ אהילכתא דקיימא לן כרבי שמעון בן לקיש וקיימ�� לן כרב פפא ורב הונא בריה דרבי יהושע בדלא מסלקי והיכן גמירנא להא מילתא מפומא דרבואתא ז"ל ועבדו בה עובדא וכל שכן דירוש' דאוריית' וכתובה דרבנן ואי קשיא הכי הילכתא אהדדי ולא ידעינן פירוקא מוקמי' אדאורי' ואמרי' לאשה אייתי ראי' ושקול, עד כאן לרבינו אפרים ז"ל.
ובודאי דהך סברא בסבר' דחבריה דאמר כתובה אינה גובה בראוי אפי' במקום שבעל חוב גובה ומפקא מיניה דאיהו עביד מלוה נמי מוחזקת ואלו להך סברא ודאי לא גביא אלא מיהו תמיהא טובא דאף על גב דמשכנתא מוחזקת היא למלוה בדלא מסלקי לא אשכחן משום ההיא דראויה היא ללוה שגופה של קרקע שלו ומיהו גבי משכנתא איכא למימר הכי משום דאית ליה שעבודא דמלוה אגופה דארעא וכיון דלא מצי מסלק ליה מיניה בתורת זביני אתינן לה ואמרינן כי מהדר לה גיהליה ופרע ליה זוזי האי אי נמי משכנתא דסורא השתא הוא דקתני ואית ליה כעין ראיה למילתא ממאי דאתמר בפ' חזקת (בבא בתרא ל"ה א') א"נ בטלת ירושת בנו הבכור דהוה ליה ראוי ואין הבכור נוטל בראוי כבמוחזק כיון דמשעבד ליה למלכא ומנכא לא מחסר גוביאנא וברשותיה מחתן הא אשכחן מילתא דהוה ליה למאן דאית ליה גופא ראוי ואף ע"ג דלא דמיא נגמרי אפשר ואיתא לסברא דרבינו אפרים ז"ל בהא כיון דנפק מפומא דרבוותא.
אלא בכותב נכסיו מהיום ולאחר מיתה תמיהא לן מילתא דהא היינו מעשה דסבתא דאמרינן מסתבר טעמיה דבני מערבא דאי קדים סבתא וזבינ' זביני ומשום הכי הוא דהוי ראוי הא מכלל דאי אמר ליה מעכשיו מוחזק הואי ובעל ירית ליה וכדכתב רבו הרב הגדול ז"ל בהלכותיו ואפילו אם כדברי אחרים שמפרשי דברי מערבא או' אחריך כאומר מעכשיו ואפי' הכי הוו ראוי ההיא משום דרבה דאי קדמה והכא אי נמי זבין אב לאו וביניה וביני ודקאמר דגמר מפומא דרבוותא הא חזינא לרביה ז"ל דלא אגמריה הכי אלא אם תאמר דילמא גמירי דאיכא פלוגתא בין בכור וכתובה לבעל, וליתה.
שוב מצאתי בין תשובת הגאונים ז"ל תשובה לרב עמרם ז"ל בנותן מתנה לבנו לאחר מותו ומת הבן בחיי האב ואחר כך מת האב ואומר שאין אשתו של בן גובה מהם משום ראוי וכן בכותב לבתו לאחר מיתתו ומתה בחיי הבעל לא ירית ליה בעל לההיא מתנה דכיון דלא קמו ברשותיה שעה אחת בחייה אין הבעל נוטל בראוי אלו דברי הגאון ז"ל בקוצר ובודאי דבנותן מהיום ולאחר מיתה קאמר ואע"פ כן עשאן ראוי לכתובה ולבעל מכאן קבל הרב רבי אפרים ז"ל אע"פ כן אינם דברים של עיון ואין לסמוך בהן.
ובתוספתא במסכת בכורות (ו,ה) תני טלה דמתני' הכי הבכורה והיורש את אשתו והמיבם את אשת אחיו והמתנה נזק וחצי נזק ותשלומי כפל ותשלומי ארבעה וחמשה כולן אין נוטלין בראוי כבמוחזק אבל נותן להן משדה החוזרת ביובל פי' משדה החוזרת לאביו ביובל וזו היא אותה ברייתא שהשיבו בגמרא בגיטין בכור נוטל פי שניסם בשדה החוזרת לאביו ביובל וסייעי מינה לר"ל דאמר קנין פירות לאו כקנין הגוף דמי.
ומזו הברייתא נלמוד עוד מפורש דבי תנן במתני' ולא האשה בכתובתה והוא הדין לבעל חוב ולנזקין אראוי וכיון דקתני סתמא נותן להם משדה החוזרת לאביו ביובל ולא חלק בה כלל והדבר ידוע שאינו גואל בפחות משתי שנים שמעינן מיניה דמשכנתא אפילו באתרא דלא מסלקי מוחזק' היא גבי לוה לעיין בכור ויבום וירושת אשתו ובעל חוב ונזקין והוא הדין לכתובת אשה דהשתא ומה שדה החוזרת ביובל דזביני נינהו אלא דרחמ' אוקמיה אפדיון מוחזקת היא גבי מוכר ואפילו בשני שנים שאינו יכול לפדותה משכנת' דגופה דידיה היא לא כל שכן ועוד דהא מפרשי עלה טעמא בגיטין משום דריש לקיש דאמר קנין פירות לאו כקנין הגוף דמי ומשום הכי הויא מוחזקת נמוכר לענין בכור ושאר דינין והאי טעמ' איתיה נמי אפי' במשכנת' דלא מסלקי דהא אפילו בכותב כל נכסיו לבנו מהיום ולאחר מיתה אמר ריש לקיש קנין פירות לאו כקנין הגוף דמו הילכך מוחזק הוי לבכור הבן ונוטל בו פי שנים. + +Daf 126a + + + +Daf 126b + +והילכתא יש לו לבכור קודם חלוקה. ואי קשיא דאמר הא מתנה קריה רחמנא במתנה היכי מצי לזבוני עד דאתא לידיה איכא למימר מתנה היא עד שיאמר רוצה אני בה לפיכך אמר איני נוטל רשאי. +הרי זו מקודשת ותנאו בטל. על כרחין האי תנאי כפל הוא דאי לא כפילה אפי' לא התנה על מה שכתוב בתורה תנאו בטל לדברי ר"מ וכיון שכן איכא למתמה עלה היכי אמרינן הרי זו מקודשת ותנאו בטל כיון דתנאו בטל אינה מקודשת דהא הכי אתני ואע"ג דלא דמי לתנאי בני גד נימא שהמעשר בטל כיון שהתנה כך בפי'.
ואיכא מאן דתריץ דהכי אמר לה, על מנת שתמחלי לי שלא אתחייב לך בשאר כסות ועונה והאי תנאה לאו תנאי דידיה הוא דרחמנא חייביה ומשום תנאו לא מצי לממחל ליה ואין ה"נ דאי מחלה מדעתא בתר הכי מחילת' מחילה אבל משום תנאי לא דרחמנא אמר ליכא דנסיב אתתא ולא ליחייב בשאר כסות ועונה ודמי' לעל מנת שאין בו אונאה שיש בו אונאה ואע"ג דמצי מחיל דתנאיה לאו תנאי הוא כיון דתנאיה לאו תנאה דידיה הוא לא חל עלה כלל ובכי האי גונא אמרינן במסכת קדושין (כ"ג ב') לגבי עבד כי אמר ליה קני קני וכי אמר ליה על מנת לאו כלום.
וקשיא על הך תרוצא דאמרינן במסכת נזיר הריני נזיר על מנת שאטמא למתים הרי זה נזיר ותנאו בטל ואמאי הא ליכא הכא למימר מחילה ולר"מ נימא התם דלאו נזיר הוא בשלמא לרבנן איכא למימר בדנת כפליה לתנאים ובכי האי גונא לית להו מכלל הן אתה שומע לאו הואיל ומתנה על מה שכתוב בתורה הוא אלא לר"מ דכפליה לתנאיה נימא דלאו נזיר הוא וניחא ליה לרבינו תם ז"ל דכל מתנה על מה שכתוב בתורה הרי הוא כמפליג בדברים דומיא דתנאי שאי אפשר לקיימו בסופו דבטל ואף על פי שכפל תנאו משום שאינו אלא כמפליג הכא נמי תנאו בטל דלאו כלו' הוא ולהפליגה בדברים קאמר ליה.
ואכתי קשה דניחא גבי גט וקדושין אבל הא דנזיר אכתי לא ניחא דכי אמרי' מפליגה בדברים הני מילי לאשה דלצעורה קא מיכוון או לבודקה אבל לעצמו אין אדם מפליג בדברים ואמאי הרי הוא נזיר ותנאו בטל ואימא ההיא רבנן היא ובכי האי גונא לית להו מכלל הן אתה שומע לאו דהכי קאמר אם אפשר להיות נזיר ולהטמא למתים אטמא ואם לאו אהא נזיר לגמרי.
ואיכא דקשי' ליה הא דאמרינן במנחות הריני נזיר ע"מ שאגלח בבית חוניו יגלח במקדש ואם גלח בבית חוניו יצא ומפר' התם בגמ' דההוא לאו לצעורי נפשיה קא מיכוין אי סגי בבית חוניו טרחנא פי' והוינא נזיר ואי לא לא טרחנא כי' ולא חל עליה שם נזירות מעיקר' דתנאו קיים ואמאי הא מדאורייתא אין גלוח בבית חוניו וה"ל מתנה על מה שכתוב בתורה ומעיקר' תנאי בטל ומעשה קיים וחל עליה שם נזירות וכמה דלא מייתי קרבנותיו לא מתכשר איכא למימר שאני התם דקסבר לאו בית ע"ז הוא וכונתו לשמים ואינו מתנה לעקור דבר מן התורה שאינו מתכוין לעקור.
ואיכא למידק נמי תנאי שבנזיר היכי הוי תנאה והרי כל תנאי שאי אפשר לעשות על ידי שליח לאו תנאי הוא כדאמרינן לענין חליצה ויש אומרין כי גמרינן מתנאי בני גד ובני ראובן הני מילי כיוצא בו שהוא תנאי שבין אדם לחברו אבל תנאי שבינו לבין עצמו בכל ענין הוי תנאי והטעם נותן שהרי מדעתו התנה ורוצה הוא לקיים תנאו הילכך אף תנאי כפול לא בעינן והשת' ניח' הא דקשי' לן לעיל, ונכון הוא זה.
ואחרים אומרים נזיר נמי משכחת ליה על ידי שליח שאומר אדם לחברו הריני נזיר על דעתך וכל זמן שתרצה תדירני בנזיר.
ולי נראה טעמ' דכל מתנה על מה שכתוב בתורה דתנאו בטל משום דכל תנאי דקא עקר ליה למעשה לאו תנאה הוא שכיון שאמר על מנת שאין לך עלי הרי את מקודשת לי חלו הקדושין שמצאו מקום לחול שהרי אפשר להתקיים התנאי שלא יתן לה שאר כסות ועונה וכיון שחלו לא חלו לחצאין שאין אישו' לחצאין ולא דמי לשאר תנאין שלא נתקיימו שהקדושין בטלים ואם תדקדק במדות חכמים תמצ' טעם זה נכון ובנזיר משמע דבחוץ תנאו קיים ובלשון על מנת דוק' תנאו בטל אבל לטעמו של ר"ת ז"ל אנו צריכין לענין אחר משום דאמרי' בגיטין דכל תנאי שאין הן שלו קודם ללאו ותנאי קודם למעשה דתנאי בדבר אחד ומעשה בדבר אחר אע"פ שכפל אינו תנאי והיינו טעמא משום דלא אתני כדיניה אינו אלא כמפליגו בדברים ואע"ג דהכא גבי שאר כסות ועונה בידה למחול כיון דאמר לה על מנת כמאן דא"ל ע"מ שלא אתחייב לך שאר כסות ועונה דמי והא חייב לה אבל על מנת שתמחול לי שאר כסות ועונה תנאו קיים ודמי למאי דאמרינן בעל מנת שלא תשמטנו בשביעית דמפלגינ' בגמרא בין אמר ע"מ שלא תשמטנו שביעית ובין שלא תשמטנו בשביעית ור"מ סבר על מנת שאין לך עלי לאו כלום הוא אלא א"כ ימחול לו ולאו כל כמיניה שלא יתחייב לו ור' יהודה סבר בידו לומר לו שלא יתחייב לו שהרי מוחל ובדבר של ממון יכול הוא למחול שלא אמרה תורה שיתחייב אלא ברצונו של זה אבל בדבר שאינו של ממון לא שהרי הן עיקר נשואין של תורה ואינן לחצאין. + +Daf 127a + +כותבין הרשאה זה לזה. ואי קשיא לך הא סביר' ליה לרב פפא אליב' דרב' אין לו לבכור קודם חלוקה והיכי מצי מרשה ואיכ' למימר כי מלוה דאע"ג דלא מצי לאקנויי מרשה בה. +היו מוחזקין בו שהוא בכורו. פי' הרב ר' שמואל ז"ל בקלא בעלמ' כעין שאמרנו למעלה דהוה קרי ליה אבוה בוכרא אבל אי איכ' עדים שנולד קודם אחיו ואמר דלאו בוכר' הוא אינו נאמן ואדרבה איפכא משמע דאי אבו' הוה רגיל דאמר בוכר' הוא כיון שהגיד שוב אינו חוזר ומגיד אבל אי איכ' עדים שנולד קודם לאחיו נאמן שהוא מעיד על עצמו שהוא בוכר' והשאר אינו שלו דלר' יהודה נאמן אדם לומר זה בני ממזר.
והיה רבינו תם אומר דר' יהודה לא קאמר נאמן אדם לומר זה בני ממזר אלא כגון דאמר על קטן ממנו בכור הא דממיל' מיפסל אידך וכדאמרי' האומר על תינוק בין הבנים בכור הוא נאמן כר' יהודה.
ואי קשי' לך הא דאמרי' ביבמות ההוא דאתא לקמיה דר' יהודה ואמר נתגיירתי ביני לבין עצמי ואמר לו נאמן אתה לפסול את עצמך ואי אתה נאמן לפסול את בניך והוינן בה בגמ' והתני' ר' יהודה אומר יכיר יכירנו לאחרים וכו' ומפרקי' אמר ר' נחמן בר יצחק הכי קאמר ליה לדבריך כותי אתה ואין עדות לכותי והילכת' כרב נחמן שמע מינה דר' יהודה אפילו היכ' דאמר בהדי' ממזר הוא מהימן ואפשר דהתם נמי כגון דאמר אינו בכור לנחלה שביני לבין עצמי נתגיירתי ואי לאו משום דנכרי הוא היה נאמן דממיל' מיפסיל משום בכור.
ואין זה נכון, שאם ר' יהודה דוק' קאמר משום בכורה לא אמר אלא שאם אמר על הקטן בבור הוא נאמן אבל לא לומר אינו בכור שפסול הוא ועוד שהרי נאמן לומר בן גרושה ובן חלוצה לאו משום בכורה ועוד הרי שנינו אפילו שניהם אומרים על העובר שבמעיה ממזר הוא אינן נאמנין ר' יהודה אימר נאמנין ולאו בכורה משמע אלא משמע דר' יהודה בכל ענין קאמר.
אבל בהלכות גדולות בהלכות מילה מצאתי בלשון הזה האומר זה בני ממזר אינו נאמן דכי קיימ' לן כר' יהודה דאמר נאמן היכ' דאיכ' בכור אבל ליכ' בכור אינו נאמן דשלח ליה ר' אבא לרב יוסף בר חמא אמר על התינוק בין הבנים בכור הוא נאמן כר' יהודה דכיון דקאמר על ברי' דזוט' מגדול בכור הוא פסלינן לגדול ומגו דהימניה רחמנ' לאבחוניה לבכורה דכתיב יכיר יכירנו לאחרים ממילא קא הוי גדול ממזר אבל ודאי במקום שאין בכור לא מהימן דליכ' יכיר דתלי' רחמנ' בנכרי לא מהימן ולא הוי ממזר ואפילו אשתו פרוצה ביותר רוב בעילות אחר הבעל אלו הן דברי בעל הלכות ז"ל ומשמע דבכל ענין פסל ר' יהודה אבל אנן לא קיימ' לן כותיה אלא בתינוק בין הבנים ואכתי לא דייק' דהא איפסיק' התם הילכת' כרב נחמן בר יצחק, וכדפסק רבינו הגדול ז"ל. + +Daf 127b + + + +Daf 128a + + הכי גרסינן: השבע וטול נשבע ואינו יכול לחזור בו. וכך היא הנוסח' בהלכות גדולות וכן כתוב בהל' רבינו הגדול ז"ל. בנוסחאות שלנו ובנוסח' ראשונה מוגהת בכתב ידו של הקדוש ז"ל ראיתי ונשבע אינו יכול לחזור בו וסרט על ונשבע סירטא אחת ונראה שחוזר בו לגרוס נשבע ואינו יכול לחזור בו כמו שמצינו בנוסחי ההלכות שלנו אבל בנוסחאות של ר"ח ז"ל גרסי' הכי ונשבע אינו יכול לחזור בו וכן דעת ר"ת ז"ל.
ואיכ' למידק הא דאמר בשבועות (ל"ט א') אמר הריני משלם פוטרי' אותו מיד משמע דעל כרחו משלם ואינו יכול לחזור בו ופי' הרב ז"ל ולהכי נמי פוטרי' אותו כדי שלא יחזור בו ולפי' ממהרין הדבר שיפרע קודם חזרה והביא ראיה מההיא דאמר במציע' אמר הריני משלם וחזר ואמר איני משלם מהו מי אמרי' מהדר קא הדר ביה או דילמ' וכו', משמע דמצי הדר ביה.
ושמעתי שמתרצי' לדעת רבינו ז"ל דהכי פירוש': מי אמרי' מהדר קא הדר ביה ולא מצי הדר ביה ומקני ליה כפילה או דילמ' בדבוריה קאי ודחויי מדחא ליה מעיקר' כי אמר הריני משלם ואינו מקנה לו כפילו דאין שומר עשוי לשלם לגמרי ומפני שהוא חנוק הוא דקאמר ליה מעיקר' ויש לי בו עוד פי' אחר במקומו טוב מזה ומדברי רבינו תם ז"ל.
ובמסכת סנהדרין (כד,ב) אמרי' מחלוקת לאחר גמר דין אבל קודם גמר דין דברי הכל יכול לחזור והאי נמי כיון דאמר משלמנא זהו גמר דינו וכן ברצונך השבע וטול כיון שקבל עליו זה ואמר נשבע אני אין לך גמר דין גדול מזה ורש"י ז"ל כתב במסכת שבועות פוטרים אותו מיד ואין משהי' אותו כאן כדי שלא יחזור בו ועל כרחו ישלם משקבל עליו בבית דין שלא כדפת רבינו תם ז"ל אבל יש לדקדק אפילו ישתהא כאן היאך יכול לחזור בו לדבריו ומאי שנא כי יצא מבית דין דלא מצי הדר ביה ובבית דין מצי למהדר ביה וי"ל כל זמן שעסוקין באותו ענין יכול לחזור בו.
ואין דבריו של רבינו תם ז"ל נוחין בזה, שכיון שאמר הריני משלם הרי הוא כגמר דין ומאי שנא מנאמן עלי אבא וגמרו דיני ואמרו לו שלם ואפילו למי שגורס בכאן ונשבע אינו יכול לחזור בו י"ל מפני שעדיין מחוסר שבועה ושמא לא ישבע.
והר"ר יוסף הלוי ז"ל שכתב שיכול לחזור בי עד שישבע ויאמר לו בית דין שלם שכבר נשבע אינו נכון דהא קאמר בהדיא ונשבע אינו יכול לחזור בו וכן בדין שהרי עשה מעשה על פיו ועוד יש לתמוה עליו שהוא גורס נשבע ואינו יכול לחזור בו ולפי זה אפי' קודם שבועה אינו יכול לחזור בו, ולא דקדק בכך.
ומסתברא מדקאמר השבע וטול מדינא מחזיק פטור הוא לגמרי אלמא היכא דקביל עליה חד פסול כשנים לאחר גמר דין אינו יכול לחזור בו דהא נמי הא קבליה בעל דינו כשנים ומה לי קבלי' עליה בשבועה מה לי קבלי' עליה בדבור הוא הדין ודאי אי אמר ליה מהימנת עלי בדבורך וטול ורבינו אלפאסי ז"ל. אייתי ראיה דהיכא דקביל עליה חד פסול כבתרי בקנין מההוא דאמר מהימנת עלי כבתרי ומסתברא אפילו בלא קנין לאחר גמר דין וההיא דאיתמר התם והוא דקבלי עליה כחד לר' מאיר איתמר לרבותא וכן פרש"י ז"ל אבל לרבינו. אפרים דאמר כיון דקבל עלי' חד פסול בבי תרי גוזמא בעלמא הוא ומצי הדר ביה ולא דאיק אנא כדפרישית עיקר.
ובתוספתא (סנהדרין ה,א) אמרו בהיה חייב לחברו שבועה אפילו נשבע לו בחיי הקרן אינו יכול לחזור בו ואין לך גוזמא גדולה מזו. +ורב ששת אמר אפילו גלימא אפשר דמכוין מדת ארכו ומדת רחבו אבל נסכא לא. דאפילו מכוין מדת משקלותיו לאו כלום הוא דלא סימן הוא משמע דאית ליה לרב ששת דמדת ארכו ורחבו סימן מובהק הוא יותר ממדת משקלותיו וכן נמי משמע במציעא דאמרינן התם (כ"ג ב') בעיא מיניה מרב ששת משקל הוי סימן או לא ואמר להו תניתוה דהוי סימן ומדמשקל הוי סימן מדה ומנין הוו סימן.
ואיכא דקשיא ליה מדאמרינן התם מדת ארכו ורחבו ומדת משקלותיו ינתן למדות משקלותיו ואיכא למימר דודאי מדת משקל הוי סימן מובהק בגלימא ובשאר מילי דלאו בני משקל נינהו אבל אידך דמציעא כי תני בכלי כסף וזהב וגסטרון ומיני מתכות תניא והכי קאמר מדמשקל הוי סימן במלתא דעבידא למשקל מדה ומנין הוי סי' כגון בגלימא דעבידא למדה אנפירי למנין אבל משקל נסכא כדאמרי הכא ואיכא דאמרי דהא דאמרינן התם מדה ומנין לאו מדת אורך ורוחב קאמרי אלא סאה יתרקב והא דאמרינן הכא אבל נסכא לא היינו טעמא דסומ' לא מצי מכוין כולי האי וכי אמר זו היא נסכ' של פלוני אינו נאמן שהדבר ידוע שאינו יכול לכוין כל כך דסימן מובהק הוא יותר ממדת אורך ורוחב לגלימא אבל לא יותר ממדת סאה ותרקב לפירות ודיקא נמי ההיא דאמרינן מדה דומיא דמנין ותרוייהו כפירי. + +Daf 128b + +ובנכסים ובבנים הבאין אפילו לאחר מיכן. אמר הרב ר' שמואל ז"ל שאם היו בנים מרובין ונתמעטו דשקלא כאחד מן הנשארים שלשעת חלוקה כיון, וצ"ע. + +Daf 129a + + הא דאמרינן אי לאפוקי מדרב' מוסיף הוא. קשיא ונהי נמי דמוסיף מימר קאמרינן דהילכתא כר' אבא דלא מוסיף אלא בשני כשר ולא בראשון ופיר' הרב ר' שמואל ז"ל דשמא אף בראשון מכשר אלא שע"י מעשה בשאלה שאלה ואמר כשר.
וקשיא א"כ לאפוקי ממר בר רב אשי נמי לא הוי דאיהו נמי מוסיף ושלישי בראשון חשי' ליה. ותירץ הרב דעדיפ' מינה פריך.
ולי נראה דגמרא קים ליה דהילכתא כרבא, דכיון דפסקינן לית הילכת' כמר בר רב אשי דגמר מדרבא אבא דאבא שמע מינה דרבא גופה הלכה היא דליכא למימר ודאי בן בני פסול לאחי וכשר לי ולפום הכי קאמרי אי לאפוקי מדרבא קאמרת הא קיימת לן כותיה והילכך על כרחין אית לן למימר דר' אבא לא פסיל שלישי בראשון אלא רב יוסף בר חמא הכי בעא מיניה הילכת' כר' אליעזר דבריית' דאמר שלישי בשני פסול אי לא ושלח ליה הילכתא כשר ואתא רבא ופי' דהא דפסק ר' אבא דלא כר' אלעזה לא תימ' מדרב אמרה דקאמ' התם שלישי בראשון פסול ובשני כשר אלא מסתם מתני' אמרה וכמתני' אתא למפסק לן ואנן שני בשני תנן שלישי בראשון לא תנן והכשירה משום רחוקה דשלישי אמרה ר' אבא דאתפלג דרא אי נמי דרב לא שמיעא ליה כלל ופסק דלא כר' אלעזר ממתניתין הילכך אפילו בראשון נמי ואי לאפוקי מדמר בר רב אשי קאמר לומר דהילכת' כר' אבא דמכש' בדור שלישי דוקא והאי לאו שלישי הוא הא בהדיא איתמרא ובהדיא צריכה לן למימר דמר בר רב אשי שלישי חשי' ליה ומדקדוק הדברים נלמוד שלא פסלו אלא באבא דאבא אבל באביו כשר, וכן דעת הגאונים ז"ל. +ורבי אלעזר אמר וכו' אבל שתי שדות ושני בני אדם לא. איכא דלא גריס במילתיה דר' אלעזר אבל שתי שדות ושני בני אדם לא משום דאמר ליה אביי דר' אלעזר אדר' אלעזר לא קשיא כאן כשדה אחת וכו' ואי גרסינן ליה פשיטא אלא שמע מינה דלא גרסי' ליה ומעיקרא הוה סבירא ליה לאביי שאין חלוק בין שתי שדות ושני בני אדם לשדה אחת ושני בני אדם ומשום דאמר ר' יוחנן שדה אחת ושני בני אדם נקט נמי ר' אלעזר הכי לאפוקי מדידיה ולאו דוקא והשתא ידע אביי דדוק' קאמר אי נמי גרסינן ליה איכא למימר דאגב דאמר אביי דר' יוחנן קשיא אמר אדר' אלעזר לא קשיא ובנוסחי דילן לא גרסי ליה אלא דבנוסח דרבינו חננאל ז"ל ורבינו תם ז"ל איתה והרב ר' שמואל ז"ל אמר דההוא לישנא דגמרא הוא ולא אמרה רבי אלעזר בהדיא. + +Daf 129b + + הא דשלח רב אחא בריה דרב עניי בר עוא נכסי לך וכו' שאין לשון מתנה אלא לשון ירושה. פי' הרב ר' שמואל ז"ל דלא א"ר אחא הכי אלא בנכסי לך סתמא אבל היכא דקאמרי בהדיא לשון מתנה לא אמרי' הכי ולישנא דגמרא משמע הכי מדקאמר שאין לשון מתנה אלא לשון ירושה ולא קאמר שאין מתנה אלא ירושה משמע דבלשון הוא מקפיד.
אבל בחבור גאונים ז"ל ראיתי שאפי' אמר בפי' לשון מתנה אמרי' לשון ירושה הוא ואפשר כן דמתנתו נמי כירושה שויוה ובראוי ליורשו כיון שאינו צריך לומר לשון מתנה בירושה ניחא ליה ואפילו אמר לשון מתנה כירושה חשבינן ליה דמה שהוא שלו בירוש' אינו יכול ליתן לו במתנה וירושה דידיה נמי תורה היא שהתורה נתנה לו רשות ליתן לו נכסיו וירושה היא.
והקש' הרב ר' יוסף הלוי ז"ל מההיא דאמרינן לעיל האומר תנו שקל לבני בשבת ואם אמר אם מתו ירשו אחרים תחתיהם בין שאמר תנו בין שאמר אל תתנו אין נותנין להם אלא שקנ' ואמאי והא ירושה הוא ואין לה הפסק וכדאמרי' לעיל והא הכא דבשתי שדות ושני בני אדם דמי וקתני אין נותנין להם אלא שקל דאלמא קנו אחרים וניחא ליה כיון דאיהו אמר אל תתנו להם אלא שקל לאו ירושה היא אלא בשקל וכי אמר נמי ירשו אחרים תחתיהם ירתי והיכי דמי ירושה כגון נכסי לבני ותנו להן מהן שקל ואם מתו יירשו אתרים דקא מורית להו לנכסיה אבל הכא לא מורית להו אלא שקל בשבת.
ואכתי קשה ליה דכיון דאמרי' ירושה אין לה הפסק אלמא אין מקבל מתנת שכיב מרע קונה אלא עם גמר מיתה הא כל שלא קנה בשעת גמר מיתה אלא לאתר זמן אינו בדין שיקנה לפי שחלה עליו ירושת תורה של יורש ורחמנא אמר אין לה הפסק וכן כתב הרב ז"ל כל שכן היכא דלא אקנ' ליה מידי לא בלשון מתנה ולא בלשון ירושה אלא שבקיה למילתא סתם ואמר נכסי' אלו יירשם פלוני אחריך דאמרינן כיון דלא אפקיה מן הירושה דהא אחריך קאמר לא אמר כלום והשתא ודאי קשיא דתנו שקל לבני בשבת אף ע"ג דלא אקני להו אלא שקל מ"מ לא אמר אלא אם מתו יירשו אחרים ואחרים ודאי לא ירתי ולא זכו אלא לאחר שמתו בניו דקיימא לן כל אם בלא מעכשיו לא קני עד דמקיים תנאה כדאמרינן בגיטין (ע"ב א') גבי אם מתי אם לא באתי מכאן ועד שני' עשר חדש אם תצא חמה מנרתיקה וכיון שכן כבר חלה ירושה דבנים בסתמא עד שימותו ואותה שעה יבאו אלו לירש והוה לן למימר ירושה אין לה הפסק.
ובר מן דין לדברי רב אחא בר עויא אין לך שכיב מרע נותן בתנאין וקשיא ההיא דאמרי' התם ארבעה מאה זוזי לפלוני לנסוב בחרוזי וכו'. ותני'בקדושין משל למה הדבר דומה לאדם שהיה מחלק נכסיו לבניו אמר פלוני בני יירש שדה פלוני ופלוני בני יירש שדה פלוני ופלוני בני יתן מא��ים זוז וירש שדה פלוני ואמאי כיון דלא ירית עד שיתן מדין התנאין הא כבר חלה ירושה דאותה שדה לכולן וירושה אין לה הפסק. וכן הא דאמרינן לקמן (קמ"ב א') ולימ' ליה לכשתלד הכי משמע דודאי מתני' בשכיב מרע היא מדקתני ואיו שם יורש אלא הוא יירש את כולה וכולה רישא וסיפא במי שמת קיימ' וסוגי' דמתמר' עלה בגמר' בשכיב מרע היא, וקשיא דהא ירושה כיון שחל' שעה אחת שוב אין לה הפסק.
ואפשר לומר דלא דייקינן בה כולי האי אלא התורה נתנה רשות לאב להנחיל מעתה לכל מי שירצה ולהעביר מן היורש וכן בכלל זה נתנה רשות להנחיל לאחר זמן וירושה עוברת ונפסקת מן היורש ורב אתא בר עויא בנכסי לך דוקא קאמר דכיון דאתחיל בירושה דתורה והנחילו בה שוב אינה נפסקת ממנו הילכך בשותק ואומר סתם אם מתו בניו יירש פלוני זכה בהם וצריך עיון. ואיכא דמחו לה אמוחא דשאני הכא דשוינהו לנכסי ביד שליש בהא אמר תנו ולא ירושה היא ויעשה שליש מה שהושלש בידו.
ומדמקשינן הכא מדרב אחא בר עויא שמעינן מינה דנכסי לך ואחריך לפלוני וראשון ראוי ליורשו אע"פ שהשני נמי ראוי ליורשו אין לשני במקום ראשון כלום דהא בריית' ואחריך יירש פלוני ואחריך יירש פלוני תרווייהו קשיין ותרווייהו מיתוק' בראויין לירש ואפי' הכי אין הפסק לשל ראשון שכיון שחל' ירושה לידו שוב אינה נפסקת ממני דומיא בירושת תורה הבאה מאיליה שאינה נפסקת והוצרכתי לכתו' זה מפני שנמצא למקצת המחברים שאמרו בשני ראוי ליורשו יש לה הפסק ואין דבריהם עולין בשמועה ולא נכונים בטעם, וכן כתב הרב הלוי ז"ל כדברינו. +ותסברא והאמר רבא הילכתא כריש לקיש בהני תלת וכו'. לא קשיא. אפשר דהשתא הדר ביה מתיובתיה דלא הויא תיובתא דחד מינייהו דאינהו לאחר כדי דיבור וברייתא תוך כדי דיבור ואע"ג דליכא בנוסחי אלא יש לנו כיוצא בהן הרבה בתלמוד ואשכחן נמי תיובתא והילכתא.
והר"ש ז"ל פי' דאי אית להו דתוך כדי דבור מהניא אמאי אוקמוה למתני' דוקא בשדה אחת או אדם אחד אפילו בשתי שדות ושני בני אדם נמי ואין זה מחוור דאינהו בכל ענין אוקמוה אפי' לאחר כדי דבור, ועוד דלישנא דרבין מימרא דר' יוחנן ור' אלעזר היא ולאו אמתני' קיימי אלא לאחר כדי דיבור היא דומיא דר"ל דפליג עליהן. +והילכתא תוך כדי דיבור כדיבור דמי. פי' רבינו תם ז"ל שהטעם מפני שפעמים שהתלמיד מוכר או קונה ואם עובר רבו עליו אי אפשר שלא יתן לו שלום ומשום תקנת השוק תקנו שלא יפסיד בכך והיינו דאמרי' במסכת נזיר (כ,ב) דאי הכי לא שבקת רווחא לתלמידא והשוו חכמים מדותיהן ותקנו כן בכל דבר אע"פ שאין הטעם בו כגון אמרו לו מת אביו וקרא וכו' בפ' בתרא דנדרים (פז,א).
ובשם הרב אב בית דין ז"ל שמעתי דכיון דאמור רבנן הקורא את שמע שואל מפני היראה תקנו שלא יהא הפסק בשום דבר. +חוץ מע"ג וקדושין. פי' הרב ר' שמואל ז"ל שאם התפיש או הקנה דבר לע"ג ובתוך כדי דבור חזר בו לא מהני ליה חזרתו ונאסר והקשו אחרים דקיימא לן אין תפיסה לעבודה זרה במסכת עבודה זרה (מ"ד ב') ומשום מוקצה ולגבוה אינו נאסר אלא לאחר שבע שנים או שימסרנה לכומרין ויאכילוה כרשיני ע"ג.
ולפיכך פירשו אחרונים שאם אמר לע"ג אלי אתה ובתוך כדי דבור חזר בו לאו חזרה היא וחייב וכן נראה מדסיימי בה בפרק בתרא דנדרים (פ"ז ד') וחוץ ממגדף והכ' לא חשי' ליה דהיינו בכלל ע"ג והתם נמי חשי' מגרש והכא לא חשי' ליה דהיינו קידושין ולכל מילי איתקוש הויה ליציאה.
אבל מה שהקשו ואמרו דמשום מוקצה אינו נאסר לע"ג אלא לאחר שבע שנים, אינו נכון, שא��ו מפרשין מה שאמרו במסכת תמורה (כ"ח ב') אין אסור אלא מוקצה שבע שנים לומר שאין המוקצה לע"ג אסור אלא תוך שבע שנים אבל הקצוה להקריבו לע"ג ולא הקריבוהו יעברו ז' שנים הותר אסורו דלעולם לא יקריביהו עוד שאין דרכם להקריב שור זקן שעברו עליר שבע שנים משהוקצה וכן ההיא דאמרי' התם אין מוקצה אסור אלא עד שיגזוז ויעבדו בו עולא א"ר יוחנן עד שימסרוהו לכומרים ויאכילוהו כרשיני עבודת גלולים כך פירשוה לומר שאינן אסירין משיגזז ויעבדו בו שאין דרכם לגזוז ולעבוד בשור המועד להקרבה כעין פנים ומשימסרוהו לכומרי' לאוכלו ייאכילוהו כרשיני ע"ג לפטמו לצורך עצמן פקע איסורו ממנו וכן עיקר הפי' דאי לענין הורדת האיסור היאך אמרו עד שיגזז ויעבדו בו, אדרבה כיון שגוזזין אותו נראה שאין דעתם להקריבו. + +Daf 130a + +האי מלא יוכל לבקר נפקא. דמשמע חלק בבורה לא אבל חלק פשיטות מצי מעבד ודקשיא לן אי הכי תקשי לרבנן וא"ת לרבנן ק"ו דאפילו חלק בכורה שהורע כחו שאינו נוטל בראוי כבמוחזק לא מצי מעבד וכל שכן חלק פשיטות א"כ לר' יוחנן בן ברוק' נמי אלא ודאי מצי למיפרך לי' ולטעמיך אלא שרצה לפרש הדבר וכבר כתבתי לך אחרת כיוצא בה בפ' זה וכיוצא בהן בתלמוד רבות.
ולי נר' לענין אחר דהכא לא צריך דהכי קאמר בשלמא לרבנן דאמרי אף פשוט נמי אינו יכול להעביר נחלתו ממנו קרא כי אחת ללאו אתא אלא לר' יוחנן איכא למימר דמהכא גמרינן לה וקרא כדכתי' הוא לא יוכל ממש. + +Daf 130b + + + +Daf 131a + +אמר ליה אביי משום דקא מפיק לה בלשון ירתון. פי' הרב ר' שמואל ז"ל דכיון דאמר לשון ירושה הכי קאמ' בנים אשר יולדו לו ירשו נכסי לכשאמות ולכי מייתי הרי הם בעולם, ואינו נכון שא"כ הוה ליה למימר משום קאמר ירתון או לומר לשון ירתון שאני ותו דתנן בפ' מי שמת (קמ"א) האומר אם ילדה אשתי זכר יטול מנה ואקשינן עלה כר' יוחנן בן ברוק' אימר דשמעת ליה לדבר שישנו בעולם וכי' וקשי' דר' יוחנן בן ברוקא בלשון ירושה היא והיכא דאמר בלשון ירושה הא אמרת דקתני ואפי' לדבר שלא בא לעולם.
ויש מפרש' כן, ולימא ר' יוחנן בן ברוק' היא דסבירא ליה דיש חלוק בין ראוי ליורשו לשאינו ראוי ליורשו דלשון ירושה דלא מהני באחר מהני בראוי ליורשו הכא נמי אע"ג דבעלמא עובר לאו בר זכיה הוא אבל עובר דראוי ליורשו דאית ליה זכיה כך פי' הרב אב"ד ז"ל ולהאי פירוש' איכא למימר דהיכא דאמר בלשון ירושה ובראוי ליורשו מהני כדאמרי' הכא ואינו נכון אבל יש לי לו' דהתם לא אמרי' הכי אלא משו' דסבר רב הונא לכשתלד לא קנה אבל אביי ס"ל לכשתלד קנה ולפיכך אמר דבלשון ירתון מהני כך יש לדון לדעת הרב ר' שמואל ז"ל ולא נהיר' משום דק"ל אף לכשתלד לא קנה ור' נתן תנא הוא וליכא למימר דס"ל לכשתלד קנה דא"כ קשיא אדרב הונא.
והרב ר' יהוסף הלוי ז"ל פי' משום דקא מפיק ליה בלשון ירתון כלו' להכי דייק דר' יוחנן ב"ב היא ואפילו בברי' אמר משום דקא מפיק לה תנא בלשון ירתון משמע דלשון ירושה מהני בעלמא ולא אצטריך תנאי בית דין אלא לשוויי דשב"ל כמי שבא לעולם דאי ס"ד לשון ירתון בעלמא לא קני אמאי מפיק ליה בלשון ירתון וצריך לתנאי בית דין ליפקה בלשון יסבון דמהני בעלמא בלא תנאי ב"ד וכי תימ' להכי איצטריך לשון ירתון דלא טרפ' ממשעבדי א"כ ליתקנו דלא טרפ' ממשעבדי וליתני הכי יתבון מבני חרי וכן עיק' ואי קשיא לך אי הכי ר' לעיל אמאי הדר ביה מטעמיה קמא לאו מילתא היא דהכי קאמר ר' הא ב"ד של ראשוני' לא אמרו בפירו' שלא תטרוף ממשעבדי ולא תנן יתבון כסף כתובת' מבני חרי אלא סתם ��אמר' ואי יסבון תנן הא דקיימא לן דלא טרפ' ממשעבדי מנא לן אלא ודאי ירתון תנן וממילא ידעי'..
ולענין פסקא לא איתברר לן מאי דשת' רבינו הגדול ז"ל בהלכות "ובעיין לא אפשיטא", דע"כ אפשיט' מדר' נתן והני אמוראי דיוקא בעלמא הוא דדייקי עלה ואיהו תנא הוא ולא פליני עליה ומסקנ' נמי כותיה היא ורב סעדיה גאון ז"ל כתב ואפשיט' בעיין מדר' נתן, וכך כת' ר"ח ז"ל, אבל אמר בשם רבינו האיי גאון ז"ל דלא איפשיט'.
ונראה דס"ל לאביי דהא דהדר ר' לגבי ר' נתן דאמר ילדות היתה בי לא שהודה לדבריו שמשנתנו כר' יוחנן ב"ב אלא לומר שטעה כשאמר לא יסבון תנן אבל משנתנו לעולם רבנן היא ור' נתן נמי ספוקי מספק' ליה אי מתני' ר' יוחנן ב"ב ותפשוט דבברי' נמי אמרה או דילמא רבנן ולא תפשוט.
וכך יש לגרוס שניתם משנתכם כר' יוחנן ב"ב בתמיה דרך שאלה ואי נמי אמרה בניחותא כיון דס"ל דלרבנן לא ירתי על כרחו היה צ"ל דבברי' נמי אמרה ומיניה לא פשטינן מידי אלא ממסקנא דמילתא מוכחינן בעיין וכשתדקדק בדבר בגמ' תדע שהרי אמרו מאן שמעת ליה דאית ליה האי סברא רבי יוחנן ב"ב ושמע מינה דאפי' בבריא נמי אמר ואמאי הוצרך לכך דהא בהדי' א"ר נתן ר' יוחנן ב"ב היא אלא ש"מ דר' נתן משאל הוא דשאיל לה מדר' ורבי לא מצינו שפשט לו כלום ואע"ג דאסיקנ' בתרי ב"ד תקון לאו הסקנא דסמכא הא למפשט בעיין אלא לומר שלא טעה ר' נתן אלא שמא ר' יוחנן ב"ב היא ובתרי ב"ד תיקון ומיהו כיון דאיכא למימר הכי והכי בלשון ירושה בברי' אין לנו דר' לא פשיט ליה לר' נתן כלום אלא לומר שטעה כשאמר לו יסבון תנן.
עוד אני דן לדע' רבינו האיי גאון ז"ל ורבינו אלפסי ז"ל, שכך פירשוה, משום דקא מפיק ליה בלשון ירתון בודאי שר' יוחנן ב"ב לא אמר אלא בדבר שבא לעולם אבל להכי דייק ר' נתן דר' יוחנן ב"ב היא משום דקא מפיק לה בלשון ירתון דאי אמרת בשלמא האי לישנא מהני בעלמא בשום דוכת' תקנו רבנן כעין דאוריית' אע"פ שהוא דבר שלא בא לעולם והוא בריא אלא אי אמרת רבנן כיון דלשון ירתון לא מהני בשום מקום היאך תקנו רבנן בלשון הבאי שאינו כלום ואין לו עיקר אלא לירושת תורה אלא ודאי ר' יוחנן היא מעתה אין אנו יודעין אם אמרה בברי' ותנאי ב"ד לדבר שלא בא לעולם או דילמא לא אמרה בברי' והכא משום תנאי ב"ד הוא כי היכי דמהני לדבר שלא בא לעולם ושני ירתון דלא ליטרוף ממשעבדי, זה נראה בדעת רבותינו ז"ל ודבר נכון הוא, ויש לזה ידים מוכיחו' בירושלמי בפ' נערה שנתפתת' (כתובות ד,יא) שדחאוה שם בפי' לדר' נתן לומר דמתני' אפי' רבנן ודר' נתן מימרא היא ולאו מתנית' כדמוכח לישנא דגמרין, ובירושלמי ר' בא בר חייא בשם ר' יוחנן אמרה, ועוד שאין אדם רשאי לזוז מדברי עמודי העולם. + +Daf 131b + +הא דאמר רב יהודה א"ר הכות' כל נכסיו לאשתו לא עשאה אלא אפטרופא וכן בבנו. מקהו בה רבוותא ז"ל דהא ק"ל כר' יוחנן ב"ב דקנה בלשון ירושה וכ"ש בלשון מתנה דאפי' רבנן מודו דקנה ואפילו כל נכסיו ומחו לה מאה עוכלי ר"ח ורבינו ז"ל הגדול כתבו דהכא בשכתב ומתני' אמר ולא כתב ופר"ח טעמ' דשטר אית לי' קלא וכיון דלאפטרופסות מתכוין ניחא ליה דליפוק עלה קלא כי היכי דלישתמען.
וקשיא ליה הא דאמרינן לקמן (בבא בתרא קלג,א) אמר רב הונא הכותב כל נכסיו לאחרים אם ראוי ליורשו נוטלין משום ירושה וניחא ליה התם באח בין האחים אי נמי בת בין הבנות וה"ה לשא' כל היורשים דודאי לא אמרו כן אלא כבן ואש' אבל אחר אע"פ שראוי ליורשו בכולהו קנה ואין הלשון הזה מתברר בגמ' שכל כות' שבפרק זה וכן כיוצא כהן אינו אלא נותן.
ובתשובה לרבינו האיי ז"ל משמע דקאמי הכין פריק כדכתי' בהלכות ונאמ' נקטו פשוטן של דברים הכא קתני האומר וה"ק הכות' היכא דפקיד מחמת מית' ואמ' יטול כל נכסי פלוני בני או יירש כל נכסי ומת לא אמרינן לא עשאו אלא אפוטרופוס הראשונים מקבלי' כלשון הזה אע"פ שאינו מתחוו'.
והר"ר שמואל ז"ל מתרץ דהא דרב יהודה דאמ' בלשון מתנה אבל בל' ירוש' יורש הוא וקנה ולא מצינו לרבנן שמתנתו קיימ' בכל נכסיו בבן בין הבנים וזה מספיק ודברי בעל הלכות נראין כן והדברים נראין כפשוטין דכל בלשון ירושה מפו' ליכא למימר אפוטרופוס הוא וזה שהוצרך רבינו ז"ל לחלק בין כות' לאומ' לא משום לשון ירושה אלא שמשמע משנתנו דבלשון ירושה וכל שכן בלשון מתנה דאפי' לרבנן בלשון מתנה דבריו קיימין ואע"פ שאין פשט לשונו מראה כן.
והרב ר' יוסף הלוי אומר הכל תלוי בדעתו של ש"מ דאי אתני ואמ' בהדיא לא בעינן דתיהוי אפטרופ' ומתנה גמורה יהיבנא ליה קני כדר' יוחנן ב"ב ואי קשיא לך הא דאמרינן לקמן (קל"ב א') בשמעתין במעשה דר' יהודה הנחתום וכו' והוינן בה במאי אילימ' בשכיב מרע הא אמרת לא עשאה אלא אפטרופא ולימא ליה התם בדפריש בהדי' וי"א דגבי אשתו אפילו פריש בהדי' לא עשאה אלא אפטרופא אבל בבנו אי פריש הואיל וחבתו של אדם קרובה אצל בנו יעשו כפירושו ודברי הבאי הם אלא י"ל אורח' דתלמוד' הוא למפרך כל דהוא. וניחא ליה לשנויי באשתו ארוסה וגרושה שהוזכרו כאן בפי'.
והוי יודע שאפילו לדברי כל המפרשים, הדין דין אמת והכל מודים דאי פריש יעשו כפירושו דהא משום אומדנ' נגעו בה ואי פריש בהדי' פריש והאי דלא דחקיה לאוקומיה מעשה דר' יהודה הנחתום בהכי משום דניחא ליה לשנויי בכל ענין ואפי' בסת' ואורחא דתלמודא לתרוצי במאי דאדכרו בהדי' כגון אשתו ארוסה ואשתו גרושה דאיתמרו הכא וכן מצאתי בתשובה לרבינו האיי גאון ז"ל ודאי איגלי אדעתיה דלא קנויי קנין גמור קא מיכוין קנה לפום מאי דאגלי לן דעתיה ואע"פ כן אין פירוק של הרב ר' יוסף הלוי נכון להעמיד משנתנו כדברי ר' יוחנן בן ברוק' במפרש דוקא משום דכיון דמתני' קשיא אי לא דמוקמת לה בדפרשי' לא הוו מקשים בגמ' כלל מעשה דר' יהודה הנחתום דאיכא למימר בדפריש היא דמי עדיפא ממתני'. +בנו ואחר לאחר במתנה ובנו אפוטרופוס. כלומר לאחר במתנה מחצי ובנו אפוטרופוס במחצה ומשמע דבנו ובנו כלומר לשני בניו בין הבנים ששניהם אפוטרופין אלא דאשכחית בהלכות גדולות הכי א"ר יהודה אמר שמואל הלכה כר' יוחנן בן ברוק' וכי אמרי רבנן דכתבינהו לנכסים לחד בריה או לחדא ברתא ואפילו קטן המוטל בעריסה לא עשאו אלא אפוטרופוס הני מילי כתב אבל אמר יירשנו חד בראי שפיר דמי ואי כתב לתרין בני במקום דאית ליה בני אחריני או לתרתין בנתיה לא אמרי' שוינהו אפוטרופוס הדין הוא לישנא דבעל הלכות וכבר פירשתי כיון שהלכת' בלא טעמא הוא אין לך אלא מה שמנו חכמים, ומאי דכת' בנתי' לא דאיק לן. + +Daf 132a + +טעמא דיצא עליו שטר חוב הא לא יצא וכו'. והא אמרת לא עשה אלא אפוטרופ'. יש לדקדק מכאן שהכות' כל נכסיו לאשתו שלא עשאה אלא אפוטרופא אע"פ כן איבדה כתובתה דאי לא תימא הכי הוה לן לאקשויי בהדיא אברייתא אמאי תקרע כתובתה והא אמר לא עשאה אלא אפוטרופא.
ומיהו לא מיסתבר לי, דכיון שלא קנתה מאי כסא דמינקר' היא בשלמא יצא עליו שטר חוב מתנה גמורה היתה דאי מסלקה לבעל חוב בזוזי קנתה לגמרי אבל הכא מאי יהב לה אלא משמע דלא אבדה כתובתה.
והאי דלא אקשינן הכא אמאי תגרע כתובתה, דפשיטא לן אקשי שאע"פ שהדין כך ��וא שלא הפסידה משום אפוטרופסות אם היה רוצה לדחותו יכול הוא לדחות אבל עכשיו הקשה לו בהדיא ומכיון דאוקימנא במתנה גמורה זכינן בדין לומר שלא הפסידה משום אפוטרופא כלום מכתובתה אי נמי דא ודא אחת היא הכי קאמר דהא לא יצא עליו שטר חוב קני' דאי אמרת לא קני כי יצא עליו שטר חוב אמאי תקרע כתובתה ואורח' דתלמודא הוא לארווחי קושיא וכן מצאתי בחשובתו של הגאון ז"ל היכא דהוי אפוטרופא לא פקע' כתובתה אלא עומדת היא על כח בתה ואף ע"פ שבטל' מתנתא ושמעתא היכא דבטלה כתובתה וקיימ' על מתנתא היא כגון באשתו ארוס' לרבינא וכו'. +במזכה להן על ידה. ואי קשיא לך והא אין קנין לאשה בלא בעל' וכדאמרי' במסכת ערובין (ע"ט ב') אבל לא על ידי אשתו (ע"ש) איכא למימר כגון דיהב לה לדידה בהדייהו דמגו דזכי' לנפש' זכי' לאחריני כדאמרי' בשילהי נדרים (פ"ה ב') כ"ש אי נמי כיון שהיא מתכונת לזכות להם גליא דעת' דניחא לה במתנת הבנים. + +Daf 132b + + + +Daf 133a + +השתא ומה ירושה דאוריית' וכו' מתנה דרבנן לא כל שכן. הא דאמר רבה (ירוש') [מתנה] דרבנן לא כל שכן דוקא דרבנן אבל מתנה דאוריית' לא דהא תנן בגיטין (מ"ח ב') אין מוציאין למזון האשה והבנות מנכסי' משועבדין אלא מנכסי' בני חורין וטעמא דמלתא דשאני הך מתנה דכיון דלא חילא אלא לאחר גמר מיתה כירוש' דמיא וכבר קדמו מזון האשה והבנות.
ואי קשיא לך הא דאמרי' בכתובות (ס"ט א') גבי אחין מכרו או משכנו מוציאין לפרנס' ואין מוציאין למזונו אלמא אפי' משועבדין דלאחר מיתה לא מפקינן מינייהו למזונות ואע"ג דכבר קדמו מזון האשה והבנו'. ומי שאו' התם דוקא מכרו או משכנו דאיכא מעות אבל מתנה מוציאי' אף למזונות טעה שבכל מקום לענין טריפ' מתנ' כמכר וכל שאינו טורף ממכר אינו טורף ממתנה שכך הסכימו הגאונים ז"ל מההיא דבפרק הנזקין (גיטין נ' ע"ב).אלא ודאי פשיט' לן שאין מוציאין למזונות היכא דיהיב במתנת בריא אבל מתנת ש"מ שאני במדרבנן היא דמדאורייתא לא קני ולא דחי מזון האשה והבנות כדכת' רבינו ז"ל בהלכות פי' לפירושו שמתנ' ש"מ מדאוריית' אינה קונה כלל שהרי לא גמר להקנות אלא לאחר גמר מיתה ואין לו כלום בנכסי' שכבר נפלו נכסים לפני יורשין וכדתנן צריך שיכתו' מהיום ולאח' מיתה ומדרבנן הוא דקני ובירושה שוייה רבנן דאי מחיים היא אפילו רבנן עקרה אבל כיון דלאחר מיתה אתי' לא עדיפ' הך תקנת' מהך והויא כירושה לגבי מזונות זהו טעמו של רבינו.
והגאונים ז"ל פירשו דבין מתנה בין ירושה אינן נזונות, והכי גרסי לה: מגרע גרע ותו לא, כלומ' בשביל שהוא ראוי ליורשו גרע הוא ודאי יפה כחו ככח יורש ומקבל מתנה אבל רב אדא הוא סבר דכירושה היא לגמרי בראוי ליורשו ולא בשאינו ראוי ליורשו ולדידיה הא דתנן אין מוציאין למזונות האשה מנכסים משועבדי' במתנת ברי' או בשאינו ראוי ליורשו ונסתייעו ממה שאמרו מכרו או משכנו אין מוציאין למזונות ויש מהן שכת' דהיינו מתני' דתנן אין מוציאין ועליו השיב רבינו הגדול ז"ל דאי מתני' הוה פליגא אדרב אדא הוה רבה מותיב עליה מינה ושמא ראשונים אמרו דפי' מגרע גרע לו' שבשתיהן אינה נזונת שאם בשתיהן נזונת קשיא מתניתין לרבא ולא עלה על דעת דמתני' תיקשי לרב אדא דהא טעמא דידיה בראוי ליורשו משום דירושה גריד' היא מ"מ רבינו ז"ל חלק ביניהם יפה.
ומיהו בעיקר הדין אין תשובה אלא ממה שנמצאו בנוסחאות השתא ומה וכו'. ושמעינן מינה לדברי רבינו הגדול ז"ל דמלו' על פה גובה ממקבלי מתנת ש"מ והרי היא כירושה וכן כתב תלמידו ז"ל הרב ר' יהוסף הלוי וקשה לי הא דתניא לקמן (קל"ח א') ואחריו לפלוני ואחריו לפלוני גובה מן האחרון ומפרשי טעמא בגמ' דגיטין (נ,ב) משו' שאין נפרעין מנכסי' משועבדים במקום שיש בני חורין אלמא מתנת ש"מ כמשועבדים הוא אלא דאיכא לדחוקה במתנת ש"מ במקצת והוא הדין לבריא אלא אורח' במלתא קתני והרב ר' אברהם ב"ר דוד ז"ל דוק' למזונו' אלמנתו דכיון דמחיי' תפסה לא פקעה שעבודא אבל לגבי מזון הבנו' וכל שכן לכתובות בנין דכרין כמשועבדים נינהו ופקע שעבודייהו, ואין טעמו מחוור. + +Daf 133b + +בא עליו במקלו ותרמילו. פי' הרב ר' שמואל ז"ל דהכי קאמר ליה שמא כי יהב לך ההוא גבר' נכסיכו אדעתיה לאברוחי זבניה יהב לך הילכך מאי דיהבת להו לאו שפיר עבדת ואמר ליה יונתן בן עוזיאל כיון שהם שלי לעשות בהם מה שארצה למכור ולהקדיש יכול אני ליתן משלי מתנה לבניו, וא"ל שמאי הטיח עלי יונתן בן עוזיאל.
וקשיא, במאי עסקינן - אי דאמר ליה ההוא גבר' על מנת שלא יהיו בני מהם כלומר שלא תחזיר אצל בני אמאי החזיר אעפ"י שהיה יכול להקדיש ולמכור אינו יכול ליתן לבניו כלום ואי לא אמר ליה הכי פשיט' דיכול להחזיר להם.
ומה שאמר הרב ז"ל דסתמ' כמו שאמר לו על מנת שלא תחזיר ואמר ליה איהו אין מתנה לחצאין דאם אינו יכול ליתנה לבניו אם כן גם אני עצמי איני יכול ליהנות בהם כדאמרי' גבי מתנת בית חורון (קלד,א) דכיון דלא מצי מקדיש לא הוי מתנה כלל הכא נמי אם איתא דלדעת כן עשה שלא יהא לי רשות ליתן לבניו או לכל מי שארצה א"כ ג"כ לא היה יכול למכור לאחרים או להקדיש, אלו דבריו ז"ל.
ודברי תימה בעיני, שאם ע"מ שלא ליתן לבניו בפי' נתן אעפ"כ הוא יכול למכור ולא יתן להם וה"ה לסתם ואין למתנת בית חורון דמיון בזו ועוד עתיד אני לפרש לפי דרכו שהיה שמאי סבור שהוא כמי שאמר לו ושלא יחזיר לבניו לפיכך היה ר"ל שיחזור ויטלם מהן ואמר לו יונתן א"כ הרי המתנה בטלה משעה שהחזרתי להם ולמה אינך אומר שמה שמכרתי והתקדשתי בטל ומי' אין למתנת בית חורון ענין לכאן אנא ההוא גבר' מודר הנאה מבניו היה ומ"ה יהב נכסיה ליונתן בן עוזיאל וכי אהדר לבניה ואתא עליה שמאי וא"ל ההיא מתנה דיהב לך לאו מתנה היא אלא אדעת' דמהדר לבריה יהב לך ואסור לך להחזירה כמעשה דבית חורון א"ל יונתן בן עוזיאל הרי הקדשתי שליש ואין אתה יכול להחזיר מה שהקדשתי לפי שלא היה שם תנאי ודומה לתנאי אלא מתנה גמורה נתן לי ומשלי אני נותן לבניו ואמר שמאי הטיח עלי יונתן בן עוזיאל, כך פי' הרב ר' יצחק ז"ל בר ר' ראובן אלברגילוני ז"ל.
ומגיהי ספרים הגיהו: מעיקר' סבר גזרי' משום מעשה דבית חורון ולבסוף סבר לא גזרינן וליתה בעיקר נוסחי, ובירוש' במסכת נדרים (ה,ו) מוכיח כן שאמרו יונתן בן עוזיאל הדירו אביו מנכסיו וכתבן לשמאי מה עשה שמאי מכר מקצתן והקדיש מקצתן במתנה את השאר אמר כל מי שיבא ויעיד על המתנה זו יוציא מיד הלקיחות ואח"כ יוציא מיד זה, והמעשה אחד אף ע"פ ששנו הענין. + +Daf 134a + +הכי גרסינן: מתנה שאינה שאם הקדיש' תהא מקודשת אינ' מתנה. [כל מתנה] שאינה בדעת גמורה שאם הקדישה תהא מקודשת אינה מתנה. לפי שאינה אלא להערמה בעלמ' כגון מעשה דבית חורון דסעודתו מוכחת עליו דאינה מתנה ולא גמר והקנה לו כלום ולא דמי' למתנה ע"מ להחזיר שאם הקדיש' אינה מקודשת והויא מתנה דהתם גמר והקנה על תנאי ומשום תנאו אינו יכול להקדיש אבל הכא סתם הקנה לו ולכל דבר הוה משמע אלא שסעודתו (מוכחת) עליו דלאו למתנה איכוון אלא למאי דאמר ויבא אבא ויאכל עמנו א"נ דוקא בדאמר בפי' ואינה לפניך אלא כדי שיבא אבא ויאכל עמנו בסעוד' כדאתמר עלה בגמ' בדוכת' והתם בנדרים (מ"א ב') נמי גרסי' הכי ור"נ אמר קנה ע"מ להקנות קנה דהא סודר קנה ע"מ להקנות הוא אמר ליה רבא לר"נ והוא מתנת בית חורון דקנה על מנת להקנות הוא ולא קנה זמנין אמר ליה משום דסעודתו מוכחת עליו וזמנין א"ל ר' אליעזר היא דאמר אפי' ויתור אסור במודר הנאה ושמע מינה בהדיא מתנה שאינה בהערמה אע"פ שהיא על מנת להחזיר לו ואם הקדישה אינה מקודשת מתנה היא ומתני' שאני דלאו משום תנאי הוא דאינו יכול להקדיש אלא סתם נתן לו לגמרי אבל בהערמ' היא הרי בשרצה להקדישה עכב עליו ומן הדין ונמצא שלא קנה כלל ולא נתן לו אלא הערמה היתה, אי נמי מתני' משום דר' אליעזר דהא אמר ויבא אבא וכמאן דאתהני מיניה דמי ואינה מתנה לגבי מודר הנא' קתני הא לשאר מילי הויא מתנה ומקיים תנאיה.
ובירוש' (נדרים ה,ו) ג"כ מפור' ירמיה בעי מעתה אין אדם נותן מתנה לחברו על מנת שלא יקדישנה לשמים כיני ממתניתין כל מתנה שהיא כמתנת בית חורון שהיתה בערמה שאינה שאם הקדישה תהא מקודשת אינה מתנה, ע"כ.
והוצרכתי לכתוב זה מפני שיש מקשים לקמן (קל"ז ב') גבי אתרוג זה נתון לך במתנה ע"מ שתחזירהו לי וכו'. החזירו אמאי יצא הרי אינו יכול להקדישו ואינ' מתנה עד שמחקו מן הספרים לי וגרסינן על מנת שתחזירהו סתם שאם הקדישו מוקדש ומוחזר וכבר כתבנו מפו' מן הגמ' שאין זה כלום והגהת ספרים בסברא עבירה גמורה וראוי לנדות עליה. + +Daf 134b + +מפני מה אמרו זה בני נאמן הואיל ובידו לגרשה. וקשיא היכי מהימנינן ליה משום גרושין דהא אי מגרש לה אסורה לכהן ועכשיו אתה מאמינו שיש לו בנים ומתירה אף לכהן ועוד אפילו לישראל נמי לא הוה לן למישרי לפי מה שאנו סבורין דמגו לחצי טענה לא אמרינן כמו שפי' בפ' חזקת הבתים (בבא בתרא ל"ג ב').
ואיכא למימ' התם היינו טעמ' דכיון דאיהו בטענה זו מתכוין אין אומרין מגו לחציה וכאן נמי אין מאמינין אותו לחצאין אלא נאמון לגמרי דאיהו לא איכפת ליה לבעל אם אינה נשאת לכהן והיה לו לגרשה כדי שלא תזקק ליבם ותנשא לישראל וכשבאין לפנינו על כרחינו אנו מאמינין אותן שאינה זקוקה ליבם זה וכיון שהותרה הותרה שאם אינה זקוקה ליבם מפני טענה זו שטען מותרת אף לכהן.
ותמהני זה בני למה לא יפטור, והלא עד א' נאמן ביבמה לשוק כגון דאמר נתן לו בן למ"ה והכי משמע ביבמות (צ"ד א') וליכא למימר דרב יוסף לא סבירא ליה הכי דהא רב ששת הוא דפשיט התם לקולא ולא פליג' בשמעתי' אלא אהואיל דרב יוסף משום דגרושי' קלא אית להו אבל אההיא דרב יהודה אמר שמואל לא פליג אלא משמע דבעל לא הוי כעד דעלמא אלא היכא דאיכא מגו מהימן דעד דמעיד לאחר מיתה דבעל והוא חי לא משקה במילתא דעבידא לאגלויי אבל בעל מחיים דידיה לא איכפת להו לאחר מיתה דידיה מאי תימא ליה זו היא שאומרין יכול החי להכחיש את החי ואין מכחיש את המת, וצריך עיון. +לא קשיא כאן למפרע כאן להבא. איכא דקשי' ליה מעיקר' דקס"ד אפי' למפרע אמרי' הואיל אי הכי אתי לחפויי על בת אחותו כדאמרינן במסכת יבמות ובגיטין (ל"א ב') ואני אומר להד"מ דמעיקרא נמי כולהו בלהבא קא ס"ד לאוקומינהו. +מאי שנא מדרבה. ה"ה דה"ל לאיתויי כל הנהו דמסכת סנהדרין (ט,ב – י,א). +בתרי גופי' פלגי' בחד גופ' לא פלגי'. והא דאמרי' בסנהדרין בתרא (כ"ה א') גבי בר ביתוס דאסהידו ביה תרי סהדי חד אמר אוזיף ברבית' וחד אמר לדידי אוזיף ברביתא א"ל רבא אין אדם משים עצמו רשע ופלגינן דיבורא ופסלינן ליה לבר ביתוס ובמסכת יבמות (כ"ה ב') גבי עדות אשה הרגתיהו הרגנוהו נאמנין דפלגינן דיבורא תרי גופי נינהו שהן נאמנין על אותו האיש ולא על עצמן וכן נמי ההיא דאמרינן בגטין (מ"ב א') עצמו קנה נכסים לא קנה דפלגינן תרי גופי נינהו נכסים ועצמו.
ואיכא דרמי הכא הא דאמרינן במסכת כתובות (י"ח ב') אנוסין היינו מחמת ממון אין נאמנין ואמאי לא פלגינן ונימא דאנוסין מחמת נפשות קאמרי ואיכא למימר דלא מרעינן שטרא בהכי. כך שמעתיה כאן, אבל במסכת כתובות כתבתי עיקר הטעם. + +Daf 135a + +חזיא לכהנא רבה. פי' ה"ר שמואל ז"ל דגוזמא בעלמ' קאמר, שאומר מותרת היא לינשא לכל אדם שאינה זקוקה ליבם שכבר גרשתיה ור"ת ז"ל פי' דקדושי תנאי הוו ליה בה ולא נתקיים התנאי ובטלו הקידושין, וקשיא א"כ היינו למפרע ולא אמרינן בהכי מגו.
וי"א דכיון דקאמר לא נתקיים התנאי מכי מאית היא דאיבטי' דאי קאי אכתי מקיים תנאיה הילכך להבא הוא ואינו נכון שא"כ מצינו שהוא נאמן למפרע ואתי לחפויי על בת אחותו והא לא קשיא דהא מילתא דלא שכיחא היא ולא חיישינן לבת אחותו אלא במילת' דשכיחא כגון זמן שבגטין אלא הא קשיא דמשום מאי מהימן משום שבידו לגרשה ואין בידו להתירה למפרע בשום ענין ולא דמיא לקמיית' דהכ' עיקר התירא משעה ראשונה הוא. ותו קשיא לי דאי הכי ליהמניה למימר למפרע גרשתי משום האי מגו דמצי אמר השתא איבטיל תנאה, אלא הא נמי למפרע הוא ואינו נאמן.
וי"ג לכהנא בלחוד, ומפרשי דלכהנת קאמר שחוזרת ואוכלת בתרומת בית אביה שכהן היה ורצה לומר שגרש שאילו היה ליה יבם היבם פסול ואינו מאכיל, ואינו מחוור. +ההוא דהוה מוחזק להו דלית ליה אחי ואמר וכו'. פי' הא דקאמר אביי והא איכא עדים במדינת הים דידעי דאית ליה אחי קול הוחזק כאן בב"ד דבמדינת הים איכא עדים דאי לאו הכי הא תנן לעיל (קל"ד ב') יש לי אחים אינו נאמן כ"ש היכא דמוחזק לן דלית ליה ואמר נמי איהו דלי' ליה דודאי לא חיישי' ליה כלל אלא משום קלא וכן נמי הא דמייתי הכא דר' חנינא ואיתא בכתובות (כ"ג א') גבי בנתיה דמר שמואל, והא איכא סהדי באוריתא לי קלא הוה התם דאי לא פשיטא דלא חיישי' דהיינו מתני' נשביתי וטהורה אני נאמנת. ודאמרי' נמי בקדושין (י"ב ב') הא איכא סהדי באוריתא דידעי דההוא יומא הוה ביה שוה פרוטה כולהו בדאיכא קלא הכא דאיכא סהדי התם מתוקמן. ובמקצת נוסחי עתיקי ובהלכות רבינו הגדול ז"ל גרסי' לה בהדי' והא אמרי איכא עדים במ"ה וכו'.
ורב יוסף דלא חש לה אף ע"ג דידעה דאיכא סהדי כיון דמיחזק לן דלית ליה אחי ואיהו נמי אמר דלית ליה הנך תרי חזקי בטלי לקלא ולאביי לא בטלי וחיישי' לאביי. + הכי גרסי' בהלכות רבינו ז"ל ובנוסחי עתיקי: אם הקלנו בשבויה דמנוולא נפשה לגבי שבאי נקל באשת איש. פי' דלית ביה האי טעמא, ואע"ג דעידי טומאה איתמר (כתובות כג,א), אית לן למימר שלא יבאו לעולם עידי טומאה דמנוולא נפשה לגבי שבאי אבל לא משום חומרא דאשת איש חלקו ביניהם דהא אמרי' בפרק בתרא ביבמות (קי"ט א') דכל בדאורייתא ל"ש איסור לאו ול"ש איסור כרת, וה"ר שמואל ז"ל לא גריס הכא דמנוולא נפשה לגבי שבאי בלא טעם. + +Daf 135b + +דא תהא למיקם ולהיות. פי' הר"ר שמואל ז"ל לאחר מיתה תיקום בה ולא בחיי. ואיכא דפריש דסימנא דחיי בעלמא הוא כלומר דא תהא למיקם מחולי זה וכן הלשון בבריית' איזו היא דייתיקי דא תהא למיקם ולהיות ואם מתי ינתנו לפלוני משמע דלישנא דחיי הוא וכי ההיא דאמרינן והא דאמר מחיים סימני לחיים קאמר. +איזהו מתנת בריא שהיא כמתנת שכ"מ. פי' הרב ז"ל הכי: גופא קני מה��ום ופיר' לאחר מיתה, וכן פרש"י ז"ל (ב"מ י"ט ע"א). וקשי' א"כ היינו מתנת בריא לגמרי ואיכא למימר כיון דלא אכיל לפיר' מחיי' דמי' קצת למתנת ש"מ אלא קשי' ההיא דאקשי למציעא (י"ט ב') והא אידי ואידי דיתיקאו' קתני ולא מקשינן אידי ואידי מתנות קתני.
לפיכך פר"ת ז"ל מהיום ולאחר מיתה שיהא כח בידי לחזור עד לאחר מיתה, ולא מקני ליה מידי מחיים אבל כי מאית קני כולה גופא ופירא ולהאי פירושה לא קשי' ליה האי סוגיא דהתם דאיכא למימר להכי לא אקשי אידי ואידי מתנות קתני דאיכא לאוקמה כגון דאמר מהיום ולאחר מיתה. והרב אב"ד ז"ל פירשה כן ובודאי אם א"ל מהיום ולאחר מיתה קני אם לא אחזור בי שהדין כך הוא אבל שטר' דכתיב ביה סתם מהיום ולאחר מיתה לא מצי למהדר ביה והכ' בדפריש.
והיה או' ר"ת ז"ל, אל תתמה אם פי' מהיום ולאחר מיתה מהיום קני ולאחר מיתה יגמור שיש כיוצא בו בתלמוד דאמרי' ביבמות (נ"ב א') כתוב גט לארוסתי לכשאכנסנה אגרשנה הרי זה גט שפירושו כתוב בו זמן מאוחר שאוכל לגרשה לכשאכנסנ' שהרי במסכת גיטין (כ"ו ב') אינו גט ופירוש אינו גט בשכת' זמן מהיו' משום גט ישן ופי' הרי זה גט בשכתב זמנו מאוחר לאחר זמן נשואין, ואין הנדון הזה דומה יפה וכן לא נתחוור לי פי' זו הברייתא, אלא כדברי רש"י ז"ל.
ומצאתיה בתוספתא (ח,ג) שהיה שנויה כך הכותב דייתיקי יכול לחזור בו מתנה אינו יכול לחזור בו אי זהו דייתיקי דא תהא לעמוד ולהיות אם מתי ינתנו נכסי לפלוני אי זהו מתנה מן היום ינתנו נכסי לפלוני והיא המפורשת בכאן בגמ' ומפורש' היא כדברי רש"י ז"ל וה"ר שמואל תלמידו ז"ל. וההיא מילתא גופא דבפרק קמא דב"מ (יט,א) אין אנו צריכין לפרשה, אלא כדברי רש"י ז"ל. וכי מטינ' התם (הא) [תא] אקשי לי שאין כאן מקום להאריך. + +Daf 136a + +מספקא ליה אי תנאה הוי או חזרה הוי. איכא דקשי' ליה אמאי לא אמרי' תפוס לשון ראשון, ולא קשיא דאי תנאה הוי תרווייהו תפסינן לכולי עלמא ולשון ראשון בלבד אי אפשר לתפוס דאי חזרה הוי מצי הדר ביה. ורבינו שמואל [נ"א – ורש"י] ז"ל תירץ יפה מה שאמרו תפוס לשון ראשון או לשון אחרון בפירושיו. +הכי אמר רב הלכה כר' יוסי. קשיא לרבינו הגדול ז"ל הא אתקין רב בגיטין מיומ' דנן ולעלם לאפוקי מדר' יוסי (גיטין פה,ב), וניחא ליה התם איסורא והכא ממונא, וכן כתב הרב ר' שמואל ז"ל.
ואיכא דקשיא ליה, והא התם בגיטין (ע"ב א') אקשינן מהא דרבה בר אבוה חלש וכו' אלמא אפי' לענין גט סבר לה כר' יוסי ולא קשי' דאנן הכי קאמרינן כיון דאיסורא הוא חשש רב לספקא שלא לעשות בה מעשה אע"ג דסבר לה כותיה אי נמי חייש דילמא איכא דסבר לה כרבנן ופסלי ליה לגיטא ולאפוקי נפשין מפלוגתא תקון כי ההיא דאמרי' בכתובות (כ"א א') בקיום השטר והא דאמרי' לאפיקי מדר' יוסי כלומר שלא לסמוך על דברי ר' יוסי, וזה הביעור נכון.
אבל מה שאמר רב נחשון גאון ז"ל נהדר ביה, לא דאיק דהא התם בגיטין אקשי' מהא דרבה בר אבוה אלמא לא הדר ביה ורבינו הגדול ז"ל חשש לרב נחשון גאון ז"ל במס' גיטין ודחה לר' יוסי ואפשר שסמך על מה שאמרו ר' יהודה הנשיא הורה ולא הודו לו כל סיעתו ואמרי לה כל שעתו. +בהקנאה מהו. פי' הרב רבינו הגדול ז"ל בשטר שכתוב בו קנין דמשעת קנין שעבד נפשיה ואליבא דרב יהודה ומינה שמעינן לר' יוסי היכא שאין כתוב בו זמן. +אקנייה וקנינ' מיניה לא צרי'. פי ה"ר שמואל ז"ל דהאי וקנינ' מינה בשיטה אחרונה כתבי ליה וקשיא הא אין למדין משיטה אחרונה וי"א כיון דכתיב מההוא ענינא לעיל גמרינן מינה ואינו מדוקדק שהרי טעמא דמילתא מפני העדים המרחיקין שיטה אחד לפיכך אין ללמוד ממנה כלום אלא לאו שיטה אחרונה ממש קאמר שאין למדין ממנה וסוף השטר קרי הכי. + +Daf 136b + + והא דא"ר יוחנן לא קנה לוקח. אפי' היה לו בן לבן לא קנה לוקח והאי בן הבן מוציא מיד הלקוחות וה"נ מפרשי להא דגרסינן בשילהי פ' מי שמת (בבא בתרא קנ"ח ב') בן שמכר בנכסי אביו בחיי אביו ומת בנו מוציא מיד הלקוחות וזהו שקשה בדיני ממונות אבוה מזבין ואיהו מפיק ומאי קושיא אמר מכח אבוה דאבא קא אתינא וכו' ודקדקו בפירושה היכי דמי אילימא כדקתני אבוה נמי מצי מפיק דהא מה שאירש מאב' מכור לך לא אמר ולא כלום.
לפיכך פי' מפרשים כגון דכתב ליה אבוה נכסי' לברי' וזבי' להו האי ברא ואתי בר ברא מפיק ש"מ דבר ברא מצי מפיק ומיהו ליתיה להאי פירוש' דאי הכי היכי מצי למימר מכח אבוה דאבא קא אתינא דהא אי איכא אחי דאבוה לא פלגי בהדיה ומכח מתנ' אביו הוא בא ועוד מאי פירשו בהא דאמרינן בן שמכר בחלק בכורכו בחיי אביו דאמרינן עלה אי מכח אבוה דאבא קא אתיא בחלק בכורה מאי עבידתי' ועוד דהא ליתיה אלא לדר' יוחנן וליכא לאוקמי סוגיא דתלמודא כותיה.
ורב אב"ד ז"ל פי' דאי אבוה קאים הוה ליה לאהדורי ליה מאי דשקל מיניה מדמי ההיא ארעא והשתא דקא מפיק בריה לא יהיב ליה ולא מידי.
ומ"ש הרב ר' שמואל ז"ל שאם לא מכרן הבן בחיי האב אע"פ שמת הבן בחיי האב יורשי הבן יורשין את מתנתו אפילו לר' יוחנן אבל מכרן יורשי האב יורשין אותה לפי שסלק עצמו וזכו' מהם תמה היא כיון שדינו שירשו בניו אחריו אם מכר ואין ממכרו ממכר למה הפסידו בניו והרי קנה משעת מתנתו כיון דאמר ליה מעכשיו וכשמת האב נתרוקנה רשות לבן הבן ולי הפירוש הראשון הדבר מפורש ואף לפי הפי' האחרון אין כאן בית מיחוש ומיהו השתא דקיימא לן דקנה לוקח לא נפקא לן מידי לענין עובדא.
הקשה כאן הרב רבי יוסף הלוי ז"ל לר' יוחנן דאמר קנין פירות כקנין הגוף דמי אמאי קני לוקח לכי מאית האב בחיי הבן והא אין אדם מקנה לתבירו דבר שלא בא לעולם כלומר שלא בא לידו ותו קשיא ליה הא דאוקימנא לעיל גופה קני מהיום ופירא לאחר מיתה. וב' קושיות אלו מתרצות זו את זו דאפילו דאמר קנין פירות כקנין הגוף דמי ברא נמי אית ליה קנין הגוף ומיהו מיתלא תלי וקאי כי מאית אב בחיי הבן איגלי דמההיא טעמא קנייה ומה מכר לו ראשון לב' כל זכות שתבא לידו דהא אגידא ביה מעיקרא וכי לא באה לידו אותו זכות שמת בחיי האב פקע קניניה לגבי לוקח דלאו יורש דידיה הוא. +רבי יוחנן אמר קנין פירות כקנין הגוף דמי. איכא דקשיא ליה, לר' יוחנן אמאי איצטריך תקנת אושא שהאשה שמכרה בנכסי מלוג בחיי בעלה ומתה הבעל מוציא מיד הלקוחות בלא תקנה והך קושיא לאו מטיבותיה דמקשה היא דלר"ל איצטריך ור"י לית ליה תקנה בהא דהא בב"ק (פ"ח ב') מוכחא מילתא דלמ"ד קנין פירות כקנין הגוף דמי בלאו תקנתא דאושא מוציא מיד הלקוחות דקאמר התם אימיה דרב שמואל בר אבא הוה נסיבא לר' אבהו כתבתינהו.לנכסה לרב שמואל ברא לסוף שכיבה ואזל לרבי ירמיה ואוקמיה בנכסי לרב שמואל דמפ' התם דגמר לה ממתני' דהכ' כרשב"ל ואמר ש"מ קנין פירות לאו כקנין הגוף דמי ש"מ דאי כקנין הגוף דמי הבעל מוציא מיד הלקוחות ואע"ג דלא קס"ד תקנת אושא כלל כדמפורש התם ואי איכא למימר דלא פליגי בתקנת אושא מוקמינן לה בדכתב לה דין ודברים אין לי עליך בפי' נכסיך ובפירי פירותיהן עד עולם ואפי' הכי מפיק לאחר מיתה אי נמי בכותב שדה מתנה לאשתו שאין הבעל אוכל פירות ותקינו באושא דאע"ג דליכא קנין פירות מפיק דבעל לוקח ראשון שויה רבנן ועוד מהני ליה תקנתא דמדינא בעל יורש הויא ואפי' לא הויא מכירתה מכירה משלם ללוקח דמי ההוא ארעא דשקל מיניה כדין מלוה על פה ושויו' רבנן כלוקח ולא מהדר דמי כלל. +וריש לקיש אמר מביא ואינו קורא. כתב הרב ר' שמואל ז"ל דלהכי מביא משום דכתיב (דברים כו,ב) אשר תביא מארצך, דארצך קרינא ביה כיון ששעבד יניקת הקרקע לפירותיו ומיהו אינו קורא שאינו יכול לומר מן האדמה אשר נתת לי. ותמיהא לן א"כ למה נסתפקו בגמ' מאי טעמיה דר' מאיר באילן אחד ודרבנן בב' אילנות שהרי הקרקע משועבד לו כל זמן שאילנו קיים אלא מספקא ליה או קרינא ביה מארצך אע"ג דלאו כקנין הגוף דמי. וכל היכא דמספקא ליה מביא ואינו קורא כדאיתא בפרק הספינה. + +Daf 137a + + + +Daf 137b + +אתרוג זה נתון לך במתנה ע"מ שתחזירהו לי וכו'. קשיא לן, הא תנאיה לאו תנאה הוא דהוה ליה תנאי ומעשה בדבר אחד ואנן בעינן תנאי בדבר אחד ומעשה בדבר אחד כתנאי בני גד ובני ראובן כדאמרי' גבי הרי את מגורשת ע"מ שתחזיר לי את הנייר הרי זו מגורשת ותנאו בטל והכא אמאי קיים ועוד הא לאו תנאיה כפול הוא.
ואיכא למימר תנאי ומעשה בדבר אחד לית ליה לרבא, דהא התם בגיטין (ע"ה א') מפ' רבא הא דקתני הרי זו מגורשת משום דהוה ליה מעשה קודם לתנאיה ורב אדא הוא דמתקיף לה ואמר משום דבעינן תנאי בדבר אחד ומעשה בדבר אחד ואי נמי אליבא דמסקנא דאמר רב אשי הא מני גרבי היא דאמר בל האו' ע"מ כאו' מעכשיו דמי ולא הוי תנאי ומעשה בדבר אחד ואי קשיא לך הא בעינן תנאי כפל לא קשיא דה"נ בשכפל תנאו אלא דהיכא לא חייש לפרושה וממילא ידעי' דכשאר תנאי הוא זה.
וה"ר שמואל ז"ל כתב דלא בעינן תנאי כפול בממונא, אלא באיסורא לכתחלה לרוח' דמילתא וכן השיב רבינו הגדול ז"ל בתשובה והרבה בני אדם טעו בדבר שהקשו והוי עיקר תנאי כפול כי כתיב בממון כתיב.
אבל כך הן עיקרן של דברים: דלא ק"ל בר"מ דיתידאה הוא אלא דגבי גטין וקידושין חיישי' לדר"מ להחמיר מתקנת שמואל בגטין ומיהו ר"מ לא אמר' אלא בדיני ממונות וכדמפורש בגמ' במס' שבועות (ו' ב') ושם (ל"ו ע"ב ד"ה ה"ג לעולם) אפרש בסייעתא דשמיא.
ולדברי רבינו הגדול ז"ל אף בגטין וקידושין א"צ תנאי כפול בע"מ ולא תנאי בדבר אחד ומעשה בדבר אחר ושאר דיני התנאים, וכן דעת רבינו הגאון ז"ל בפרק מי שאחזו. +הא דאמרינן אפילו רבן שמעון בן גמליאל לא קאמר אלא לאחר אבל לעצמו לא. תמיהא לי, ולאחר נמי אי אמר נכסי לך כל ימי חייך ואחר מיתתך לפלו' מי אמרי' אין לשני אלא מה ששייר ראשון והא לא אקני ליה כל ימי חייו דבשלמא נכסי לך ואחריך לפלוני אמרינן אחריך שאנו כלומר דכיון דנותן לא משייר לנפשיה כלו' לעולם כי היכי דלשני מקני גוף ופירות הכי נמי לראשון הקנה גוף ופירות דהא נכסי לך קאמר ליה וכי מת שני בחיי ראשון כיון דליתיה לאחריך קורא אני בזה נכסי לך וכן כשקדם ומכר אע"ג דאיתיה אלא בנכסי לך כל ימי חייך אפי' אמר אחר כן לפלוני מי איכא למימר דהוי זביניה זביני והא כל ימי חייך בלחוד קאמר ליה.
ולאו קושיא היא אלא מכאן נלמוד דטעמא דאחריך לריש לקיש משמע דמודה דקנין פירות כקנין הגוף דמי בכאן כעין טעמו של ר' יוחנן וטעמ' דמילתא דהכא כיון דנותן אסתלק ליה מהאי ביתא לגמרי ולשני גוף ופירות מקנה לו לאחר זמן לראשון נמי גוף ופירות הקנה לו עד אותו זמן ולא אמרו הכא קנין פירות לאו כקנין הגוף דמי דא"כ הוי גוף ברשות' דנותן ומידו אתי גוף ליד שני והא איהו סליק ליה לנפשיה מנכסים לגמרי ומאי דאקני ��ראשון הוא דקא מקנה ליה לאחרון דהא אחריך א"ל ולפום הכי אם מכר באותו זמן כיון שנפקע זכותו של נותן מן נכסים ועדיין לא חל זכותיה של שני דלאו כאומר מעכשיו דמי קנה לוקח גוף ופירות וזכי בהו לעולם דלא אתני בהדיה דליקני אחריו הילכך נשארו נכסים ללוקח כי היכי דיחזירו נכסים ליורשי ראשון כשמת ב' בחיי ראשון דנותן מסולק הוא מכאן והילכך לא שנא נכסי לך ואחריך לפלו' ולא שנא נכסי לך כל ימי חייך ואחר כן לפלוני כהקנאה דרב ביבי לאחר והוא הדין לומר נכסי לך לעשר שנים ואחר כן לפלוני בכולן אם קדם ראשון ומכר אין לשני אלא מה ששייר ראשון.
והיינו טעותיה דרב ביבי, ורב פפי שבשיה, דהני מילי ליתנהו אלא לאחר דלא קני ולא חאיל זכותיה אלא לאחר זמן אבל לעצמו בין שאמר נכסי לך ימי חייך סתם או שפי' ואחריך לי אם מכר נותן מוציא מיד הלקוחות דשיור הוא וזכותו קיים לו מעכשיו בנכסים דלאחר משום אחריך הוא דמסלק נפשיה מנכסים וכאן משום אחריך משייר לו זכות בנכסים מעתה.
ושמעינן מינה דאחריך ליורשי שיור הוי וזכות יורשים קיים להו מעכשיו דהא תלמוד שכיב מרע שאמר נכסי לך כל ימי חייך אינו ראוי לומר אם קדם ומכר אין לשני אלא ששייר ראשון אלו לזה הקנה כל ימי חייו ולא יותר ומכאן ואילך זכות שיש לו בנכסים משוייר לו וליורשיו ואף כשאר נכסי לך ואחריך ליורשי ה"ה והוא הטעם שהרי לא מיעט להם ליורשים כלום אלא פי' שיור ששייר להם במתנתו והילכך אם מכר יורשי מוציאין מיד הלקוחות. ולענין ראוי ומוחזק הויא ליה לגבי יורשיןשדה החוזרת ביובל דהוי מוחזק כדאיתא בגיטין (מ"ח א').
ומכאן נמחוק גרסת ה"ר שמואל ז"ל שגורס במעשה דסבתא ובתרא לירתאי אלא ובתרה לירחה, וכן כתובה בנוסחי ספרד, וזו היא גרסת הגאונים ז"ל. +רבי יוחנן אמר לא קנה. אוקימנא (קלח,א) להא דר' יוחנן בצווח מעיקרו. וכתב ה"ר שמואל ז"ל לא קנה לוקח אלא כל המחזיק בה זכה דה"ל הפקר כדאמר בכריתות (צ"ו א') הנותן מתנה לחבירו ואמר הלה אי אפשי בה כל המחזיק בה זכה שהוא מפרש דהא דר"ל בצווח מעיקרו הוא.
ולא דייקא שמעתיה מדאמרינן בנדרים (מג,ב) דמתנה עד דאתיא לרשות מקבל לא נפקא מרשות נותן, ותו מקשו עליה א"כ ודאי לא קני והיאך תצא להפקר נימא האי גברא אדעתא דמקבל מתנה אפקיה מרשותיה אדעת' דכ"ע כדאמרינן גבי חמרי' דרב ספרא (קי"ז א') בקמא אדעת' דארי' אפקרי' אדעת' דכ"ע לא אפקריה ועוד דההיא שמעת' דבמסכת כריתות לא סלקי בהאי פירושא דאקשי' התם עליה דר"ל מהא דתני הכותב כל נכסיו לאחרים וכו'. ואמרי' בשלמא דרשב"ג ניחא אלא לת"ק קשיא א"א בשלמא דההיא מימרא דר"ל באחר שבאת מתנה לידו היא היינו דניחא מילתיה דרשב"ג דההיא בקודם שבאה מתנה לידו כדאוקימנא לקמ' בשמעתיה דס"ל הוכיח סופו על תחלתו יכצווח מתחלתו דמי ולא יצאה מרשות נותן כלל אלא אי אמרת דר"ל בקודם שבאת מתנה לידו דרשב"ג נמי קשיא דאילו איהו אמר יצא להפקר ורבן שמעון בן גמליאל אמר זכו בהן יורשין ועוד דתנא קמא לא קשיא דהא ת"ק בשתק ולבסוף צווח קאמר שכבר זכה בהן זה ואין הנותן מפקיר ומה שאמר זה אי אפשי בהן אין מועיל כלום להוציאן מרשותו מאחר שכבר זכה בהן עד שיתנה בלשון מתנה לאחרים או שיפקירם שכך כתב הרב ז"ל וכיון שכן ודאי לא קשיא עלה דההיא כלל דהא אוקימתא לדר"ל בצווח מעיקרו שהנותן הפקיר ותו דמקשי עליה התם מההיא דתני' דין ודברים אין לי על שדה זו ואין לי עסק בה וכו'. אמאי לא יצאת להפקר ומאי קושיא ההיא לאחר שבאת לידו ודריש לקיש בקודם שבאת מתנה לידו, אלא ודאי האי פירוש' לא דאיק.
אלא ההיא דריש לקיש באחר שבאת מתנה לידו היא וכיון דאמר אי איפשי בהם נפק ליה להפקר והוא הדין לנכסי עצמו אלא הא דנקט הנותן מתנה לחברו לאשמועינן דאי אפשי בה לישנא דלהב' הוא ואינו כמודה שלא זכה מתחלה שתחזור לבעלים.
ויש מכריעין כדברי הרב ר' שמואל ז"ל מדאקשי' עלה התם מאי שנא מהא דאמר רבה אמר רב ששת מקבל מתנה שאמר לאחר שבא' מתנה לידו מתנתו מבוטלת היא אי אפשי בה לא אמר כלום בטלה היא אינה מתנה דבריו קיימין מתי לאו דבריו קיימי' והדרא למרא וכו'. והא קודם שבאת' מתנה לידו היה דבטל במתנה מעיקרא משמע כדמפורש בגיטין (ל"ב א') והרי זה כמודה שלא זכה בה מעולם והורא' בעל דין כמאה עדים וה"ל כאו' אי אפשי בה קודם שלא זכה בה כלל ולדברי ר"ל יצא להפקר מילתיה דר"ל באחר שבאת מתנה לידו מאי קושיא האי מימרא דרב ששת כקודם שבאת מתנה לידו דמי וליכא למימר יצא להפקר, אלא על כרחיך דר"ל נמי קודם שבאת מתנה לידו, זו היא ההכרעה שמכריעין בדבריו.
והדב' בהיפך, שזו גרסתן של מגיהי ספרים היא שהגיהוה מפני שכך היא אבל גרס' ישנה כך היא כתובה בספרים מ"ש מהא דאמר רבה בר אבוה מקבל מתנ' שאמר לאחר שבאת מתנה לידו מתנה זו תבטל מבוטלת היא ואי איפשי בה דבריו קיימין והדרא למרה לא דבריו קיימין ולא הדרא למרה וכל המחזיק בהן זכה וכך היא גרסתו של ר"ח ז"ל שכתב בפרק זה והיינו ממש לאחר שבאת מתנה לידו ואע"פ שהגרס' בהפך בפ' השולח מצינו כמה שמועו' הפוכות בחלופי המסכתות והן כמו איכא דאיירי, ומקצתן כתבתי במסכת נדרים.
ואיכא נוסחי דכתיב בהו הכי אמר ר"ל הנותן מתנה לחברו ואמר הלה וכו' איני והא אמר רבה בר אבוה אמר רב ששת מקבל מתנה שאמר לאחר שבאת מתנה לידו וכו' אי אפשי בה לא אמר כלום מאי לאו כלו' וקנה לא אמר כלום דלא הדר' למרה ואיהו נמי כל המחזיק בהן זכה בהן ודריש לקיש נמי באחר שבאת מתנה לידו וטעמיה משו' דאיהו לא בעי דתיהוי מתנ' ואי מתנה היא ניחא ליה לאפקוריה.
ורש"י ז"ל פירשה שם לדריש לקיש אחר שבאת מתנה לידו ולא הגרסא האחרונ' שכתבנו מחוורת יותר. ובהלכות רבינו ז"ל בפ' השולח במקצת נוסחי ההלכות כך היא כתובה שם ועיקר שאלו לגרסת רבינו חננאל ז"ל תמה הוא לאחר שבאת מתנה לידו היכי קס"ד שאם אמר אי איפשי תהדר למרה קמא נהי דלית לן דריש נקיש שאמר יצאה להפקר שאין אדם מפקיר בלשון הזה אבל לגבי מרה לא אפשר למהדר.
ובשער ט"ו מספר המקח ראיתי לרבינו הגאון ז"ל שכתב כדברי ה"ר שמוחל ז"ל, דהיכא דצווח מעיקרו הוי אותו חפץ הפקר ועלה גרסינן הא דריש לקיש, ואף ע"פ שהדברים תלויין באילן גדול אינן מתקבלין והרב ר' משה הספרדי ז"ל פירש' בחבורו בלאחר שבאת מתנה לידו כמו שפירשנו, והוא העיקר. + +Daf 138a + +תנו מאתים זוז לפלוני ושלש מאות לפלוני. י"א דמשום הכי אין אומרים כל הקודם בשט' זכה שאי אפשר שלא להקדים אחד מהם אבל אמר מאתים זוז לפלוני ומאתים זוז לפלוני אומרים כל הקודם בשטר זכה שהיה לו לומר שש מאות בין פלו' לפלוני והאי דקתני סיפא ואחריו רבותא קמ"ל דאף ע"ג דבתרא עדיף דיהיב ליה טפי אומרים לראשונים רצה ליפות כחן בהקדמה אע"פ שיפה כחן של אחרונים במתנה מרובה, ואין דעת הר"ר שמואל ז"ל מסכמת לזה. +ה"ג בבכורתו ידו על העליונה וכו' בכתובתה ידו על העליונה בחובו אין לו אלא חובו. וכך גרס' רבינו הגדול ז"ל בתוספתא (ז,ד), ומשמע דכי אמרי' בכתובתה ידה על העליונה בשאמר כן שלא בפניה או שלא חלק נכסיו אבל חלק נכסיו אפילו שלא בפניה וא��ר לה טלי זה בכתובתיך הפסידה כתובתה כשם שהפסידה בקרקע לר' יוסי ברבי חנינא דלדידיה לא שייך לחלק בין מטלטלין לקרקע ולישנא דתנו מאתים זוז לאשתו נמי משמע שלא אמר כן לאשתו. + +Daf 138b + +ובחובו אין לו' אלא חובו. פירשו משום דמחזי כריבית כיון דאמר בחובו, אבל בראוי לו לית לן למימר בראוי לו משום שכר מעותיו שהיו בטלות אצלי דמסתמא אין להחזיק בכך אלא היכא דאמרי בחובו שמשמע כן.
ואחרים אמרו דלא מקרבא דעתיה לגבי בעל חוב ואינו נכון דהא איהו בהדיא קאמר תנו לזה מאתים זוז בחובו ונהי נמי דחובו מיתפרע מינייהו מכל מקום משלמין לזה מאתים, אלא משום רבית הוא.
ושמע מינה דהיכא דאמר סתם תנו מאתים זוז לפלוני בטל חוב ידו על העליונה הוי דהא מימר קאמרינן בראוי לו דנוטלן ונוטל את חובו דלישנא יתירא הוא אלמא בסתמא אינו נוטל את שניהם ומיהו כיון דלא אמר בחובו ליכא משום חשש רבית כדפריש',הילכך ידו על העליונה הוי רצה חובו רצה מאתים זוז נוטל.
ואיכא דקשיא ליה מהא דגרסי' בכתובות (צ"ו ב') גבי מוכר' סתם וכך כחה יפה ואמרי' עלה משל דר"י למה הדבר דומה לאדם שאמר תנו מנה לפלוני בעל חובי רצה בחובו נוטלן רצה במתנה נוטלן דאלמא נוטלן ינוטל את חובו והא לא קא אמר בראוי לו ואיכא למימר לעולם בדאמר והתם לא חיישי' לארווחי בה ולפרוש' אי נמי בשאמר בפי' תנו במתנה. + +Daf 139a + +הא דתנן אלו שאין חוזרין ביובל, הבכור'. פי' ה"ר שמואל ז"ל אבל חלק פשיטות חזר כר' יוחנן דאמר (גיטין מח.) האחין שחלקו לקוחות הן ומחזירין זה לזה ביובל וכן כתב ה"ר יוסף הלוי ז"ל ואין זו סברא שהרי ר' יוחנן משום דלית ליה ברירה קאמר הכי ואף בחלק בכורה נמי אין לומר ברירה אלא הדבר מפורש בגמרא במקומה דמותיב מינה לר' יוחנן תיובתא ופריק מאי אינן חוזרין אינן חוזרין לבטלה וכו' כלומר אינו מחזיר להם לגמרי כלוקח אלא מחזירין לאמצע וחוזרין וחולקין ונוטל פי שנים בתחלתה, כלומר בטלה מחלוקת. + +Daf 139b + +התם אינהו דאפסידו אנפשייהו ולא איבעי להו למזבן מאתתא דיתבא תותי גברא. איכא לעיוני הכא דגרסינן בכתובות (צ"ה ב') ואמר אביי נכסי לך ואחריך לפלוני ועמדה ונשאת בעל לוקה הוי ואין לאחריך במקום בעל כלום מדר' יוסי ב"ר חנינא ואמאי הא מיקמי דתנסו' הוא דיהיב לי' וקני אחרי' כדאוקימנא התם בגמרא לאו קושיא היא דכיון דאחריך לא קני אלא לאחר מיתה דאתתא לא חשיבא פסידא דאחריך ועוד דהא איהי מצית לאפוקי נכסי מיד אחריך הלכך לית ליה פסידא כיון דלא קנה כלל נכסים מהשתא.
והא דאמרינן בבבא מציעא (ל"ה א') שמו לה לאתתא ואינסיבא או שמו מינה דאתתא ואינסיבא בעל לוקח הוי לא מהדר ולא מהדרינן ליה ופרש"י ז"ל דלא מהדרינן ליה משום דלוקח הוי ואע"ג דהשתא מפסיד ויורש עדיף ליה התם כיון שכבר שמו מינה מקמי דתנסוב לאו פסידא הוא ואדרבא איכא למיחש לתקנת בעל חוב ושמו לה לאשה ואינסיב' דלא מהדר משום דלוקח הוי כדפרש"י ז"ל ליכא למיחש לתקנת לוה דהא לא מפסיד מידי וגמילות חסדים היא בשמחזירין לו לעולם.
ואיכא למידק הכא הא דגרסינן בבבא קמא (פ"ט א') ואס"ד ליתה לתקנת אושא ליזבנו נכסי מלוג וליתב ליה וקשי' דהא תקנת אושא ליתה אלא היכא דאיכא למימר לקוחות אינהו דאפסידו אנפשייהו וגבי חבילות דזבין ליה נחל ליכא למימר הכי ואיכא למימר לפסידא דידיה חשו רבנן ותקנו הכי ולפסיד' דכל מאן דאתי בתר בעל לא חששו, אי נמי משום אבלות דמלתא דלא שכיחא היא לא פלוג רבנן בתקנת בעל. + מתניתין: והבנות ניזנות. מה שפי' הרב ר' שמואל ז"ל בהדי מזונות עשור נכסי, אינו, דההיא פרנסה מיקריא ולא אמרינן בה הבנים ישאלו על הפתחים אלא הבנים ירשו ולכשיבואו לינש' לבעל נוטלות עישורן. +בזמן שהנכסים מרובין הבנים ירשו והבנות יזונו. פירוש שמעמידים הנכסים בידן של זכרים והן מוציאין להם מזונות וניזונין אף הם עמהם ואם נתמעטו לעולם או שאכלו יות' מדאי לעולם הן ניזונין עד שתכלה פרוטה אחרונה ובנכסין מועטין מוציאין מזון הבנות ומעמידין ביד ב"ד או ביד אפוטרופוס שמינהו בית דין והן מוציאין להם דמי מזונות ומכאן שהנכסים מרובין (את) הבנות יכולות לומר הוציאו לנו דמי מזונות עד שנבגר כדי שלא ימכרו זכרים את הנכסים בידן של זכרים שכך הדין ואם מכרו מכרו. +אמר ר"ג רואה אני את דברי אדמון. רבינו אלפאסי ז"ל אפקה לבר מהילכתא משום דסוגיין כרבנן רהטא וכן כל הגאונים ז"ל ועיקר ואין לחוש לדברי הרב ז"ל שפסק כאדמון. וי"א דאדמון לאו מיפלג פליג אלא אתמוהי מתמה ונפקא מינה דאם קדמו ומכרו בנכסים מועטין מה שמכרו מכרו כדאמר רב אסי א"ר יוחנן ומהא דאדמון גמר לה דכיון דמספקא ליה לית לן לאפוקי נכסי מידא דלוקח כך פי' רבינו תם ז"ל כדי שלא לעקור כלל המסור בידינו שבכל מקום שרבן גמליאל אומר רואה אני את דברי אדמון הלכה כמותו כדאיתא בכתובות, ולא דייקא. + גמרא: כל שיזונו מהם אלו ואלו שנים עשר חדש. נראה דטעמיה משום דכיון (דאי) [דכי] איכא השתא מזונות לכולן לשנה תמימה ומקיימת תקנתא דרבנן לא דחינן להו לבנים ואומרים שמת עד שלא יכלו נכסים מי נסיבן בנות לגוברין ושוב אין להם מזונות. + +Daf 140a + + פי' מרובין ונתמעטו, אפילו קודם שיבאו בנות לב"ד זכו יורשים ואין נזונו' לעולם עד שתכלה פרוטה אחרונה ועוד מעמידין הנכסים בידן של זכרים והן מוציאין להם וטעמא דמילתא משום דאינהו מכח ירושה הן באין וירושה בשעת מיתה הויא והן לא זכו עד דאתי לידייהו דמתנה היא. +ומועטין ונתרבו. י"א אפילו לאחר שהוציאו להן ב"ד מזונות עד שיבגרו וכן הא דאמר רב אסי יתומים שקדמו ומכרו בנכסים מועטין מה שמכרו מכרו אומרין אפילו בשגבו להן ב"ד מזונות עד שיבגרו קאמר דהא בחזקת יתמי קיימי שאם נשאו אין להם כלום וסמכו לה מהא דגרסי' ביבמות (ס"ז ב') ר' ישמעאל אומר הבת מאכלת והבן אינו מאכיל מאי שנא בן דאינו מאכיל משום חלקו של עובר בת נמי לא תאכל משום חלקו של עובר אמר אביי בנכסים מועטין עסקינן וכו'. ואקשינן נכסים מועטין דבנות נינהו והא א"ר אסי א"ר יוחנן יתומים שקדמו ומכרו בנכסים מועטין מה שמכרו מכרו, ומאי קושיא לימא משום דמגבינן להו מזונות לבנות עד שיבגרו ושוב אין חלקו של עובר כלום אלא שמע מינה לא שנא.
ולא נראה לי אלא התם היינו טעמא משום שאין בית דין יכולין להגבותן משום חלק של עובר שמא בת היא ויש לה וא"ת יגבו חלקן לאלו איכא למימר שמא תמצא עובר נקבה ולא יהיו כאן נכסים באותה שעה שתזון מהם והיא נזונת מחלקו של אלו נמצא שאין מזונות אלו של בנות הללו עראין ועוד אם בחלקן שחלקו להן כבר פשיטא שמאכילות ובן נמי בכיוצא בזה מאכיל.
והביאו עוד ראיה מדאמרינן בכתובות (ק"ג א') יתומים שקדמו ומכרו במודר אלמנה לא עשו ולא כלום והוינן בה בגמרא והא א"ר יוסי יתומים שקדמו ומכרו בנכסים מועטים מה שמכרו מכרו ומה קושיא שאני מדור דתפש' ליה.
ולאו מילתא היא דהיינו דתירץ גמ' התם לא תפשה מחיים הכא תפשו מחיים וכל שכן אם כבר הגבו אותן ב"ד דשמא תפיש' וכן פי' הרב ר' שמואל ז"ל שקדמו ק��דם שיגבו להן ב"ד מיד היתומים ואף שם בכתובות פי' רבינו שלמה ז"ל וקדמו קודם שיבא לב"ד אלמא אין אחר מעשה בית דין כלום.
וכתב רבינו האי גאון ז"ל בתשובה: האידנא כינן דתקינו לבנות מטלטלי מה לי קרקע כדהוה מה לי שקלי דמים דיליה אי שקילי יהבי' מזונות לבנות ע"כ. ונראה שאינו סובר כדברי הגדול ז"ל במטלטלי דשבק אבוהון דנזונין מהן אלו ואלו כמו שכתוב בהלכות ודבריו עיקר ועוד תמהני על הגאון דהני זוזי לא משעבדי להו לבנות כלל אלא שעבודייהו אנכסי דאבוהון וכיון שמכרו ואינן יכולות לטרוף הפסידו למה זה דומה למלוה על פה שיצאת על היתומים ומכרו נכסים שאינו גובה מן הדמים שבידם דלאו הני זוזי שבק אבוהון. + +Daf 140b + + הא דאמר ר' אסי עשו אלמנה אצל הבת כבת אצל הבנים וכו'. לפי הטעם הנראה כ"ש אלמנה ובן דאמרינן אלמנה ניזונית והבן ישאל על הפתחים וקל וחומר הדבר השתא בת דעדיפה מבן דחי' בן לא כל שכן.
אבל בירושלמי (ה"א) גרסינן הכי:אלמנה ובנים שניהם שוין אלמנה ובנות שניהן שוות אין האלמנ' דוחה את הבנות ולא הבנות דוחין את האלמנה פעמים שהאלמנה דוחה את הבנות על ידי הבנים כשם שהאלמנה דוחה את הבנות על ידי הבנים כך תדחה את הבנים ראויה היא לתבוע כתובתה ולאבד מזונותיה. פי' אלמנה ובנות בלא בנים שתיהן נזונות בשוה וכן אלמנה ובנים אבל בשיש בן ובת ואלמנה האלמנה דוחה את הבנים ע"י הבנות.
וטעמא דהא מילת' דכיון דבן ירית מדאורייתא לא אתיא תקנת אלמנה ועקרה ירושה דאורייתא אבל בת לא קא עקר' לגמרי דהא ראויה היא לירש שלא במקום בן ובמקום שיש שם נמי אלמנה מוציאין מן הבת לאלמנה ואין זו עקירה גמורה הואיל ואינם ברשות היורש אותם מן התורה אלא ברשות בת שבאת בתקנה אבל אלמנה שאינה ראויה לירת מן התורה אם אתה מוצי' מיד בן עקירה גמורה היא ובכי האי גונא לא תקון רבנן ועוד כטעמא דמפרש התם דאלמנה לא דחיא ירושה דאורייתא הואיל ואינה תקנה גמורה שהרי היא ראויה להפסיד מזונותיה.
ולא ידעתי אם ראוי לסמוך על הירושלמי בזה, שהיה להם לפרש כן בגמרא שלנו, אבל רבותי סומכין עליו, ובודאי לא מצינו אף בגמרא שלנו מפורש שיהו מוציאין הנכסים מרשות הבנים משום מזונות אלמנה אלא הבנים ירשו והאלמנה ניזונית, ונראה שהרב ר' משה הספרדי ז"ל לא סמך על הירושלמי בכאן ודעתי נוטה לו.
ואלמנה ובנים ובנות כשדוחה את כולן מוציאין לה מזונות כדי פרנסתה כל ימי חייה והשאר לבנות ומפרנסים את האלמנה אחד לשלשים יום כדאמרינן בכתובות (צ"ז א') ומשמע דלפום מאי דאמרינן שאלמנה קודמת פשיטא דאלמנתו ממעטת בנכסיה שכיון שמוציאין לה מעכשיו כל מזונותיה ממעטת ואע"ג דבעל חוב לא ממעט אע"פ שתובע חובו וגובין לו מעכשיו התם הוא משום דנכסי קמי יתמי רמו ואינהו הוא דמגבו ליה חוביה והוה ליה כמרובין ונתמעטו אבל אלמנה ביון דנכסי ברשותיה קיימי ודאי ממעטת דאיהי נמי בתקנתא דרבנן איתא והויא לה כבת שכל אחת ואחת מתמעטת בנכסים לגבי חברתה ואע"ג דאי מינסב' לית (ליה) [לה].
ובהלכות רבינו הגדול ז"ל לא גרסינן אלמנתו מהו שתמעט בנכסים בלישנא בתרא אלא בלישנא קמא משום דקס"ד שאין מוציאין לה מזונות אלא ברשותן של בני' עומדין והן זנין אותה לפיכך אמרו מהו שתמעט בנכסים אבל בלישנא בתרא דמספקת ליה אלמנה ובת ופשט ליה אלמנה קודמת ודאי ממעטת דהא עדיפ' מבנות גופייהו דשקלן.
והוי יודע דכי איבעיא לן אלמנתו מהו שתמעט בשיש שם כדי כתוב' ומזונות הבנים והבנות עד שתבגרו דאי לא משום כתובה תמעט דהויא לה כבעלת חוב ועדיפ' מינה ובירושלמי אמרו שפרנםת הבנות ממעטת. +הא דאקשי' אדאדמון מאי קאמר. הכי פירוש': בשביל שהוא זכר ודאי ראוי להפסיד שהוא יורש ומזונות הבת כעין חוב הן עליו ופריק אביי דה"ק ודאי לא תקון רבנן שישאל מי שעוסק בתורה על הפתחים.
ורבא דאקשי וכי מי שאינו עוסק בתורה ראוי להפסיד יותר והלא בכל עניני ירושה שוי' ובמתני' נמי קתני בשביל שאני זכר וכל הזכרים בכלל בין עוסק בתורה בין שאינו עוסק ופריק דהכי קאמר בשביל שאני זכר וראוי לירש בנכסים מרובין וכל הנכסים שלי לגמרי ואינן יוצאין מרשותי אלא שאני נותן להם מזונות הפסדתי בנכסים מועטין הוה להו לרבנן למימר שיזונו הבנות ולא להוציא הנכסים מיד הזכר שהנכסים שלו לעולם ואינו חייב אלא שיזונו מהן הבנות בכל עת שיהו שם נכסים. + +Daf 141a + +ולא ידעינן הי מינייהו וכו' אידך מנה הוה ליה (מנה) [ממון] המוטל בספק וחולקין. פי' אליבא דסומכוס (ב"ק מו,א), דאליבא דרבנן אוקי ממונא בחזק' זכר שהוא יורש ועל הנקבה להביא ראיה. ואם היו שם יורשין אחרי' דוחין אותן ואין להם אלא א"כ כתבו הרשאה זה לזה, ומ"מ הזכר נוטל יותר כפי חלקו המגיע באותו מנה כשהוא בא לחלוק עם אחיו, ולפיכך לא כתבה רבינו הגדול ז"ל לפי שהיא שנויה כסומכוס. + +Daf 141b + +הא דאקשינן והא זכר ונקבה לא קאמר ומפרקינן דאמר נמי אם זכר ונקבה יטול מנה. משמע דאפי' אמר אם זכר מנה ואם נקבה מנה וילדה זכר ונקבה אין לו כלוםולא דמיא למתני' דהתם דעתו של אדם קרובה אצל בנו ובתו ומשום הרווחא הוא הילכך בין באחד בין בתאומי' נוטלין כפי מה שרצה לחלק להם מנכסיו אבל במבשרני שמא אינו כמבשר בעיניו בתאומים דלא ניחא ליה אי משום צער' דאיתתיה אי משום שאינן בני קיימא כל כך אי משום דלא אפשר ליה בספוקייהו.
והא דאקשינן לקמן ולימא ליה במבשרני, בדין הוא דמצי למימר ליה דמבשרני לא הוי דינא הכי דקתני הזכר נוטל מנה והנקבה נוטלת אלא דלא פשיטא ליה האי דינא כולי האי ועדיפ' מינה אהדר וכן היה יכול לומר אי הכי נוטלת נוטל מיבעי ליה הזכר נוטל וכו' בשביל הזכר נוטל מיבעי אלא דעדיפא מינה אמר ותמהני אמאי קתני אין לו אלא מנה וכי תעלה על דעתך שתתן לו יותר ממה שפי' הנותן ושמא היינו אומרים כיון שאמר אם זכר מנה ואם נקבה מנה ואם זכר ונקבה מנה כך היה דעתו אם זכר אם נקבה מנה בשביל כל אחד קמ"ל.
ואקשינן אלא למעוטי מאי, כלו' למה פרט הוא כן לימא יטול מנה סתם, זה כתבתי לפי משמעות הגמ' כפשטה. אבל בתוספתא (ה"ג) מצאתי כך: האומר המבשרני אם ילדה אשתי זכר נוטל מאתים אם נקבה נוטל מנה ילדה זכר נוטל מאתים נקבה נוטל מנה ילדה זכר ונקבה אין לו אלא מנה.
ובירושלמי (ה"ב) תני, האומר המבשרני אם ילדה אשתי זכר יטול מנה ילדה זכר יטול מנה אם נקבה יטול מאתים ילדה נקבה יטול מאתים אם זכר מנה ואם נקבה מאתי' ילדה זכר ונקבה אין לו אלא מנה בטלה צרת הנקבה את שמחת הזכר פי' ואע"פ שהוא היה נותן יותר בבשורת הנקבה בתאומה לא ניחא ליה מכל מקום ענין התוס' והירושלמי לדבר אחר נתכוונו שיהא המבשר בשניהם נוטל בפחות שבהם לפיכך יש לנו לפ' זו שבגמ' הכי והא זכר ונקבה לא קאמר אפי' באחד מדלא קתני בריית' המבשרני אם זכר מנה ואם נקבה מנה אלא האומר אם זכר יטול מנה ולא אמר יותר ילדה זכר וכן אם אמר נקבה וכיון שלא אמר אלא על א' י"ל שהא' קשה עליו ביותר ואין עליו לתת לו בשור' ומפרקינ' דאמר שניהם וה"ה לאחד א', ואין פי' זה נכון. +הא דאקשינן ולימ' ליה ר"מ היא. לאו משום דרב הונא לא ס"ל כותי', דהא ביבמות (צ"ג א') ובמציעא (ס"ו ב') אמר כותיה, אלא קושיא היאך אמר איני יודע, והרי ר"מ היא. +ודאמרינן ולימא ליה ר' יוחנן ב"ב היא דאמר. פי' לוקמ' לדידיה בלשון מתנה ולמתני' בלשון ירוש' ור' יוחנן ב"ב היא דאמר כירושה דאוריית' היא וכי היכי דעובר יורש אפי' נולד לאחר מיתת אביו ה"נ ירית ירושה הבאה לו מחמת מתנת מורישיו. +ומהדרי' אימר דשמעי' ליה לדבר שהוא בא לעולם אבל לדבר שאינו לעולם. כיון דעכשיו אין לו קנין ואפי' בירוש' דממילא שהרי אינו קונ' אלא לכשיבא לעולם לאחר מיתת מורישו בירושה שניתן לו אינו קונ' כלל דהא מעכשיו אין לו קנין. + ואקשינן ולימא ר' יוחנן ב"ב היא וסבר לה כר' יוסי, דאמר עכשיו נמי הוא יורש ירושה דממילא ולר' יוחנן ב"ב אף ירוש' הבאה מחמת עצמו שהרי דינן שוה. + +Daf 142a + + הא דאמר אביי ירושה הבאה מאיליה שאני. פי' ומני ר' יוסי היא א"נ ס"ל לאביי דלא פליגי רבנן עליה דר' יוסי יוסי בהכי.
ורבא אמר לעולם רבנן היא ופליגי עליה דר' יוסי אפי' בירוש' הבאה מאליה דלית ליה זכיה לעובר ושאני התם ברפויי מרפייא בידייהו מעיקרא והא דקא מייתי רב ששת מנא אמינא לה משום סתמא דברייתא מייתי לה דמשמע ליה דלא פליגי רבנן אדר' יוסי דאי לאו הכי לייתיה מדר' יוסי גופיה בירושה. +הכי גרסי': מאי בינייהו איכא בינייהו שהפילה ולא הפילה ואח"כ הפילה. דלאביי בראשונ' ולא קנה ולרבא קנה דהא לא מרפיא בידייהו. ולא גרסינן בשמת ולא מת ואח"כ מת דההוא מ"מ לא קנה בתפיס' הראשונה אבל בנוסחאות כתי' בשמת ולא מת ואח"כ מת, ומיהו אעובר קאי, ולא מחוור. +תא שמע תינוק בן יום א' וכו'. איכא למידק הכא וליפשוט מרישא דקתני תינוק בן יום אחד מאכיל בתרומה ופוסל מן התרומה ואמרי' עלה התם בנדה (מ"ד א') בגמ' מאי איריא בן יום אחד אפי' עובר נמי ואמר רב ששת הכא במאי עסקינן בכהן שיש לו שתי נשים א' גרושה ואחת שאינה גרוש' ויש לו בנים מן שאינה גרושה ויש לו בן אחר מן הגרושה דפוסל בעבדי אביו מלאכול בתרומה ולאפוקי מדרבי יוסי דאמר עובר נמי פוסל קמ"ל בן יום אחד אין עובר לא אלמא עובר לית ליה זכייה אפילו בירושה הבאה מאיליה.
וזו שאלה שאל הרב ז"ל ר' יוסף הלוי ז"ל ופירוקה בס"ל לרב ששת דכי פליגי רבנן עליה דרבי יוסי ואמרי עובר אינו פוסל לא משום דסברי דעוב' אין לו זכיה דא"כ מיהא תיהוי תיובתא דרב ששת אלא משום דסברי רבנן כיון שיש לו בנים אחרים אין עובר זה פוסל דלא חיישינן למיעוטא דאיכא מפילות ואיכא נקבות והוי להו זכרים מיעוטא והיינו דאמרי לאפוקי מדרבי יוסי כלומר דחייש למיעוטא כדאיתא ביבמות (ס"ז ב') והיינו דאוקמוה רב ששת גופיה בנדה (מ"ד א') בכהן שיש לו שתי נשים וכו' דאי אין לו אלא אחת גרושה אפילו לרבנן אין אוכלין בשביל המשפחה משום דהוו מפילות מיעוטא אלמא עובר אית ליה זכיה ורב ששת לטעמיה אבל לרב נחמן ורב הונא סבירא להו עובר לית ליה זכייה ורבנן פליגי אפי' בשאין לו בני' שאוכלין בשביל המשפחה כדאיתא ביבמות (ס"ז א').
ויש אומרין דגבי מי שיש לו אשה אחת גרושה לרבנן לא אכלי משום אחין כיון דלכשנולד עובר זה לא אכלי וכיאמרי רבנן אוכל בשביל המשפחה ה"מ בבן כשרה דלכשיולד יאכיל אבל בפסולה שאינו מאכיל לעולם פוסל הוא מעכשיו אם אין לו אחים אבל עכשיו שיש לו אחים אינו פוסל משום דהוו להו זכרים מיעוטא והיינו דאמרינן לאפוקי מדרבי יוסי כדכת'.
ומהא שמעינן דאפילו למ"ד עובר קני ה"מ דלכשיבא לעולם איגלי מילת' דקני מההיא שעת' אבל אי הפילה איגלי מילתא שלא קנה מעולם והא דאקשינן מואחר כך הפילה אשתו לאו נפל ממש אלא שכלו חדשיו ולא הוציא פדחת חי דמההיא שעת' דמת אביו קני לרב ששת והיינו דקאמרי' מת ולא מת כדכתיב בעיקר נוסחי ולא הזכירו שם נפל לפי שאינו נפל גמור.
ומצאתי בירוש' בפ' כל החולץ (יבמות ד,א) שמואל אמר זכין לעוברין א"ר יוסה אע"ג דאמר שמואל זכין לעוברין מיד והוא שיצא ראשו ורובו בחיים וכו' תמן תנינן האומר אם ילדה אשתי זכר יטול מנה וכו'. א"ר אלעזר לא אמר אלא בנו הא אחר לא ר' יוסי אמר אפי' אחר על דעתיה דרבי אליעזר בלבד ש"מ הא בריא לא בלבד מטלטלין הא קרקעות לא מתנית' פליג' על ר' אלעזר גר שמת וכו'. שאני ההיא שהוא בנו וסיפא פליגי על שמואל מן הדה דר' יוסי החזירו הכל ואחר כך מת הבן או שהפילה אשתו כל הקודם באחרונה זכה בראשונה לא זכה אפילו בראשונה יזכה לא כן א"ר יוסי אף על גב דשמואל אמר מודה הוא והוא שיצא ראשו ורובו בחיים הרי אינו בן קיימא א"ר יצחק בן אלעזר משום יאוש.
זו גרסא ירושלמית,ויש לנו בה סיוע במקצת דבעי' בן קיימא בסוף ובבן שמונה שנולד חי קתני בתוספתא במסכת שבת שאינו נוחל ואינו מנחיל וכן נמי מוכח שם בגמ' וה"ה בבטן אמו אף על פי שהוא חי כיון שאין סופו לצאת בחיים כדפרישית. והרב ר' יהוסף הלוי ז"ל הפך הדב'.
והוי יודע, דמקמי דתיקשי לן מתני' לרב ששת קשיא לן לדידן נוחל ממאן מאבו' מנחיל למאן לאחין מאבו' אחין מאי נפק' לן מינ' ממה נפש' ירתי אי דאבוה אי דידיה וה"למקשו בגמ' בנדה (מ"ד א') וכי אקשינן לה הכא בגמרין לרב ששת משמע דידעי' דמאי נוחל ומנחיל נוחל בנכסי האם להנחיל לאחין מן האב אלא דלא ידעינן טעמא דעובר לא משום דאיהו מאית ברישא והינ' עיקר פירותיה דרב ששת בהא. +מאי טעמ' דאיהו מאית ברישא. פי' אע"ג דאמרי' מצא שם בן תשעה חי אמרינן בן פקועה חי התם כגון שנהרגה בידי אדם ועדיף חיותא אבל הכא כיון שמתה בציר חיות' ואיהו מאית בריש' כדאמרינן בערכין (ז"א) ודאמרינן בחולין (ל"ח א') מתה והדר ילידתיה, ה"נ פי' כגון שמתה בידי אדם. + +Daf 142b + +ולישנא דמר בריה דרב יוסף הכי אשכחן לה במקצת נוסחי ודייקי לן טפי מר ברי' דרב יוסף אמר לומר שממעט בחלק בכורה דוקא בן יום אחד אבל עובר לא מאי טעמא וילדו אמר רחמנא דאמר מר בריה דרב יוסף משמיה דרבה בן שנולד וכו'. והכי פירושא: מר בריה דרב יוסף מתרץ לה למתני' מסבריה כשמעתי' דאמר משמיה דרבה רביה בן שנולד לאחר מיתת אביו אינו ממעט בחלקו בכור' ומ"ה קתני מתני' בן יום אחד בשעת מיתת אביו אביו ממעט אבל עוב' לא ממעט בין שנולד בין שמת אליבא דרב ששת והאי דאפסיקא הילכתא בכל הני לישני דאמר מר בריה דרב יוסף משמיה דרבא לומר שנולד לאחר מיתת אביו וחיה אינו ממעט בחלק בכורה מדכתיב וילדו דהיני עיקר מימרא דרב יוסף דאמרה משמיה דרבא לא שייכ' בדרב ששת כלל וכן נראה מדברי ר"ח ז"ל וכן עיקר, וכיוצא בסוגיא זו, ופסק זה בפרק אחד דיני ממונו' (סנהד' לג,א) גבי טועה בדבר משנ'.
אלא שרבינו הגדול ז"ל גריס מר בריה דרב יוסף משמיה דרבה אמר לומר וכו' ואמר מר בריה דרב יוסף משמיה דרבא בן שנולד וכו' וכן במקצת ספרי' וגרסי נמי והילכתא בכל הני תלתא לישני דאמר מר בריה דרב יוסף משמיה דרבה ולפום הני נוסחי אית לן למימר דסבירא לן ירושה הבאה מאיליה שאני דזכי בה עובר אפי' לכולי עלמא ולא פליגי רבנן עליה דר' יוסי למימרא דלית ליה לעובר זכייה בירושה אלא ר' שמעון בן יוחאי הוא פליג עליה ואמר כולם זכרי' יאכלו ��שום טעמא דלא חיישי' למיעוטא בדאיתא בדוכתא וכדפרשי' וכי פליגי הני אמוראי במזכה לו מתנה פליגי ואיפסיקא הילכתא לא קנה.
ורבינו ז"ל גריס והילכתא כל הני לישני ואף לגרסיה משמע דתלת לישני הילכת' נינהו אלא שבפרק אלמנה לכהן פסק שאין זכייה לעובר אפילו בירושה ואף שם כתבנו ודברי הרב הלוי ז"ל בכאן מתמיהי'. + +Daf 143a + +ולפיכך כשהוא תורם מוסיף על החיצון. פי' שיש קשואין שפנימי שלהן מר הרבה ויש אחרי' שאין הפנימי כולו מר אלא מעט וספק הוא ובירושלמי בפ' שלישי דתרומו' על מתני' דתנן התורם קישות ונמצאת מרה וכו' ניחא אבטיח ונמצאת סרוחה קישות ונמצאת מרה לאו מעיקרא מרה היא א"ר יוחנן עשו אות' בספק אוכלין תני בשם ר' יוסי אין לך מר בקישות אלא פנימי שבו בנימין בר לוי בעי דבר שאפש' לך לעמוד עליו חכמים חלוקין עליו אלא עיקר בדיקת' חולקין וכיון שעשאום כספק אוכלין לא תרמינן מיניה וביה. +אמר רב יוסף קנאי פלגא. נראה לי דה"ה במי שאמר נכסי לפלוני ופלוני ולבני פלוני שאין נוטלין אלא כאחד מן הנפרטי' שאם לא תאמר כן פעמים הכלל שוה לו יותר מן הפרט כגון שאמר נכסי לפלוני ופלוני ופלוני ולבני פלוני והיו לו שני בנים. אם תאמר מחצה לכלל ומחצה לפרט נמצא שהפרט בפי' הפסיד ואלו שמיעט בהם וכללם הרויחו אלא דיו לכלל שיטול כאחד מן הפרטים.
אבל הרב ר' משה הספרדי ז"ל כתב אמר לפלוני ופלוני ובני פלוני מחצה והשנים הראשוני' מחצה. + +Daf 143b + +נכסאי לבנאי. אסיקנא קרו אינש' לברא בנאי וכי תימא אמאי אמר הכי לישתוק מינ' איכא למימר דילמא כתב נכסיו דיתיקי לאחר ולבטוליה קאמר למימר' דהדר ביה. כך שמעתי, ולא נהיר שאף בברי' הדין כן. +מתני': השביחו גדולים את הנכסים השביחו לאמצע. איכא מ"ד אע"ג דבעלמא היורד לתוך שדה חבירו ונטע' שלא ברשות שמין לו מה שהשביח וידו על התחתונה (ב"מ ק,א), הכא גבי אחין אין שמין להם כלל אפי' טרחן דמחלי אהדדי ואורח עלמא הוא דמשבחי נכסי ולא בעי למישם להו, וה"נ אמרי בבבא מציעא (מ,א) התם ידעי ומחלי.
ויש מי שאו' דהשביחו לאמצע ושמין להם בחלק אחיהן שכיר טרחן כשכירי יום וידן על התחתונה ומ"מ לא דמו לשותף שהוא כיורד ברשו' וליתה ומסתבר טעמא קמא דלא שקלי כלל, וכן פי' הרב ר' שמואל ז"ל. +אם אמרו ראו מה שהניח לנו אבינו השביחו לעצמן. נראי' הדברי' כשאמרו הרי אנו משביחין בחלקנו כלו' במחצית הנכסי' לפיכך מה שהשביחו השביחו לעצמן.
ויש אומרים אפילו השביחו בכולן נוטלין כל השבח כיון שהאחים קטנים הם ואינן יכולין להשביח כלום נוטלין הגדולים הכל אף ע"פ שאין כן בגדולים וגדולים שהרי שניהם יכולים להשביח וראי' לדבר ממעשה דרב ספרא דשבק אבוה זוזי ושקלינהו ומשום דגבר' רבה הוא אמרי' דכמאן דאמ' ראו מה שהני' לנו אבינו דמי ומשמע דכולהו שקלינהו ובכולהו עבד עיסקא ואי לא שקלינהו כולהו הא זוזי כמאן דפליגי דמי ובלא גברא רבה נמי שקיל שבחא דמטי ליה במנת' דשקל לנפשיה אלא כולה שבחא שקל דכיון דקטנים לא מצו משבחי כלל שקלי גדולים כל מאי דאשבוח ולא דאיק אלו דים שיטלו מחצה שלהם וחצי מחצה בשל אחיהם או שליש או רביע כשאר אריסי העיר כדין היורד ברשו' והכי נמי אמרי' בענין מרי בר איסק במציע' (שם) אבל ליטול הכל לא ורב ספרא נמי למישקל הכי מחצה שלו וחצי מחצה בשל חברו בעי. וי"ל שלא עשה עיסקא אלא במחצה שלו ומאי דמייתי דמי ואמרי זוזי כמאן דפליגי דמו ליתא דלא אמרי' זוזי כמאן דפליגי דמו אלא בשחלק בפני שנים ולומר לך שא"צ בית דין של ש��שה אבל לא חלק לא אלא דשקיל שבחיה בגברא רבה ואחיו קטנים. +גמ': לא שנו אלא ששבחו נכסים מחמת נכסים. פי' ממאי דמפיק ארעא אגרו פועלים ואשבחו אבל אם הוציאו הוצאות משלהן השביחו לעצמן דכמאן דאתנו דמי שאין אדם עשוי להוציא הוצאות משלו לאחרי'.
ויש שפירשו שבחו נכסים מחמת נכסים דיקלא ואלים ארעא ואסקא ומחמ' עצמן טרחן ועמלן וליתה כלל דא"כ רישא דמתני' פשיטא דהיכי שקלי אינהו טפי וסיפ' נמי קשיא כי אמרו ראו מה שהניח אבינו מאי הוי אטו כמאן דפליגי דמו ועוד קשי' עובדא דרב ספרא דהא מחמת טרחו של רב ספר' הוה רוחא וטעמא דגברא רבה הוא הא לא הכי לא שקיל. ועוד קשי' הא דגרסי' במציעא גבי מרי בר איסק דאמר ליה אחוה ליפלוג לי מפרדיסי ובוסתני דשתל ואמר רב חסדא דינ' קאמר ליה דתנן הניח בנים וכו' ואמאי הא מחמת עצמן הוא להאי פי', אלא ודאי ליתיה ופירוש' קמא עיקר, וכן פר"ח ז"ל. ורש"י ז"ל כתב בפרק המפקיד (בבא מציעא מ,א) דברים שאינן ברורים אצלנו, וכתבנו שם (ד"ה וכן). + +Daf 144a + +באשה יורשת. פי' רבינו אלפאסי ז"ל כגון ראובן שנש' בת שמעון אחיו ומת שמעון והניח בנות ומת ראובן בלא בנים נמצאת אשת ראובן יורשת בעלה עם אחיותיה בנות שמעון.
ויש מפרשים כגון שאמר תטול אשתי כאחד מן הבנים שזה לשון האמור בגמ' קא טרחי קמי יתמי. +תליא ליה סנדלא. פי' קל הוא לו לעשות כן וכדי שיראו הכל כן שאלו רצה להעיד עדים ולהתנות בפניהם שאינו מקנה לו כלום ודאי אין אדם מקנה נכסיו בעל כרחו. +מנה לי בידך תנהו לפלוני במעמד שלשתן קנה. ואמרי מקצת דיינא דאף ע"ג דאמר שמואל המוכ' שטר חוב לחברו וחזר ומחלו מחול ואפילו יורש מוחל מודה שמואל שאם הקנהו במעמד שלשתן אינו יכול למחול ואית להו ראיה מההיא דגרסינן במסכת קדושין (מ"ז ב') התקדשי לי בשטר חוב או שהיה לו מלוה וכו' וקדשה עליהם ר' מאיר אומר מקודשת וחכמים אומרים אינה מקודשת ומפרשי לה בגמ' פליגי במלוה בשטרא פליגי במלוה על פה פליגי במלוה בשטר כדשמואל דאמר שמואל המוכ' שטר חוב לחברו וחזר ומחלו מחול אפי' יורש מוחל ואיבעית אימא דכולי עלמא אית להו דשמואל מר סבר אשה סמכה דעתה סברה לא שביק לה ומחיל לאחריני ומר סבר לא סמכה דעת' במלוה על פה כדרב הונא דאמר רב הונא מנה לי בידך תנהו לפלוני במעמד שלשתן קנה מר סבר כי אמר רב בפקדון אבל במלוה לא וכו' ואי ס"ד יכול למחול מנא ליה דרבנן סברי במלוה לא לעולם אימא לך דרב אפילו במלוה אמרה ודכולי עלמא אית להו דרב אלא בדסמכ' דעת' קא מפליג ובדשמואל בפלוגתא דרישא אלא לאו שמע מינה דלא מצי מחול היכא דאקני ליה במעמד שלשתן.
ואי קשיא לך הא דגרסינן פ"ק דבבא מציעא (י"ט ב') מצא שובר בזמן שהאשה מודה יחזיר לבעל והוינן בה ודילמא שמא כתבה ליתן בניסן ולא נתנה עד תשרי וכו' ואמר רבא שמע מינה איתא לדשמואל ואמאי אכתי ניחוש דילמא במעמד שלשתן אקני ליה ואמאי יחזי' לבעל ואיכא דתריץ דהתם הא אודי בעל בשעה שהמחו אצל לוקח דלא פרעה וכיון שכן אי מפיק בתר הכי שובר לאו כלום הוא.
אלא אי קשיא הא קשיא, דגרסי' בבא קמא (פ"ט א') כל לגבי בעל ודאי מחלה ואקשי' בה טובא ולא סלקא לן ואמאי ליקני להו ללקוחות במעמד שלשתן ולא מצי למימחל.
ותירץ רבינו תם ז"ל דהתם בכתובה עסקי' שלא נתנה לגבות מחיי' ולא מהנת ליה מעמד שלשתן כיון שאין עליו כלום בשעתא שמכר דמנה לי בידך קאמרינן אבל היכא דלית ליה גביה כלום לא וגבי כתוב' כמאן דלית ליה גבי' כלו' דמי דדלמא לא מגרש לה ותמות בחייו. וההיא דמציעא ��מי בעודה תחתיו היא וכן פרש"י ז"ל וכדאמרי' בגמ' וזבניתה לכתוב' בטובת הנאה אלמא בעודה תחתיו ומשמשתו קאמרינן.
ואני אומר כי אמרינן (קדושין מח ע"א) במלוה ע"פ במאי פליגי בדרב הונא אליבא דפירוקי אחריני דאתמו' התם קאמרי' אבל לההוא פירוקא דאמרי' בדשמואל קא מיפלגי במלוה בשטר בעל פה נמי בדשמואל פליגי וא"ת תרי בדשמואל למה לי איכא למימר חדא להודיעך כחו דר' מאיר וחדא להודיעך כחן דרבנן דאפילו במלוה בשטר מוחל ולר' מאיר אפי' על פה אינו מוחל אי נמי במסמך דעת' אבל המוכר שטר חוב לחברו בכל ענין חזר ומחלו מחול דסתמ' קאמר שמואל וכן כתב רבינו חננאל ז"ל בפרק שנים אוחזין, ואלו היה חלוק בדבר לא היו הגאונים ז"ל שותקין ממנו.
כתב רבינו תם ז"ל, אע"פ שקנה חוזר עליו. כלומר שאם לא פרעו יכול הוא לתבוע ללוה שהרי לא פטרו, והיינו דאמרי' בבבא מציעא (קיב ע"א) חוזר עליו. ולא כן דעת רבינו הגדול ז"ל, ושם כתבנו. + +Daf 144b + +מתני': האחין השותפין וכו'. פי' האחין שהן שותפין וכן פי' זו ששנינו בבכורות (נ"ו ב') האחין השותפין בזמן שחייבין בקלבון האחין שהן שותפין ובירושלמי מפ' שעד שלשה דורות הם שותפים כסתם לכל דבר וגדולים ואוכלין ומתפרנסין מתפיס' הבית ביחד עסקינן. + ואוקימנ' בגמ' לאומנות המלך דוקא אבל לשאר אומניות לעצמו הוא, ופי' הענין כגון שמחמת עשר הוא שמינוהו גבאי שכן דרך המלכים לעשות כן וכדאמרי' בבראשית רבה במלכות הרשע' הזו שהיא מכנסת עין רעה בממונו של אדם פלן עתיר נעבדיניה פוליטוס ואם אינו עשי' ומחמת ממונו של אחין הוא שמינוהו לאמצע הוא ובתוספת' תניא אם מחמת נכסים לאחין. +והא דקתני סיפא חלה ונתרפא נתרפ' משל עצמו, קתני עלה בתוספת' (י,ב) אמר רבן גמליאל במה דברים אמורים ברפואה שיש לה קצבה אבל ברפואה שאין לה קצבה מתרפא מן האמצע פי' לפי שהוא כמזונות ומדקיימ' לן גבי כתובת אמה כר' גמליאל דרפואה שאין לה קצבה כמזונות היא ה"נ כותיה קיימא לן ואע"ג דאיכא לאיפלוגי בהו בטעמ' אנן לא פלגינן עלה דרב גמליאל מסברין כיון דאיהו אזיל לטעמיה ואפסיקא הילכתא כותיה בחד דוכתא.
ומיהו דוקא בשלא רצו לחלוק או שכבר נתרפא אבל רצה ולא נתרפ' יכולין לומר לו חלק עמנו דלא גרע מהא דתנן אין הגדולים מתפרנסים על הקטנים ולא וכו'. ובתוספתא משמע שאפי' היו לאחד בנים וזן אותם מתפיסת הבית אין מחשבין לו אלא מה שאכלו מן האמצע ויש לרב ר' אברהם בר' דוד ז"ל דברים אחרים בכל זה, ומה שנראה יותר נכון כתבתי. +תני שעשו למקצתן. פי' בחיי האב והוצאה משל אב שהוא היה עושה חופה לבנו לפיכך הוא מתחייב בשושבינות ולא האח ומיהו למאי דתנינן שעשו מקצתן לא מצי למימר תני לי שושביני מן האב שמת שהרי הבן שמח עמו והוא בכך שושבינו.
והוי יודע שאין דין השושבינות תלויה במנהג במי שמת מי שנשתלחו לו יותר ממי שהוא קיים דכיון דעכובא לאו מיניהו הוא לא מצי למימר תנו לי שושביני מדינא ועוד דלא שייך הכא כלל תנו לי שושביני אלא שמת משלח דמצי למימר כשם שעשיתי לו כבוד כך הוא חייב לעשות לי ואשמח בכבודו אבל אין לומר כן בשמת מי שנשתלחו לו שאין הלה רוצה בכבודו תדע שהרי אפי' הוא חי אי לא אודעיה ולא שמח עמו שלומי משלם ומה שאמרו בקדושין מתה היא מקום שנהגו שלא להחזיר איו מחזירין לא מפני שתאמר אשמח עמו אלא כך הוא הקדושין שלא להחזיר בהן אלא במקום שנהגו אבל שושבינו' חייב להחזיר מן הדין.
ותמהני על הרב ר' יהוסף הלוי ז"ל, היאך תלאו במנהג בשמת מי שנשתלחו לו אבל מה שהעיד על רבינו הגדול ז"ל רבי יצחק רבו ז"ל שלא היה דן כן במקומו ואין למדין הלכה ממעשה שמא מנהג ידוע שם שלא להחזיר ואני מסתפק מאד לפסק הלכה למת משלח אם יכול לומר תנו לי שושביני ואשמח עמו משום דאסיקנ' בסבלונות הילכת' בין שמת הוא בין שמת' היא ואפי' הדר ביה איהו סבלונות הדרי ובשלא אכל שם אפי' מאכל ומשקה הדר אלמא לא מצית למימר תנו לי בעלי ואשמח עמו. וא"ת שושבינות שאני שאין דינא לגבות אלא בעונתה והרי מת משלח קודם שנשא והא אנן מדין קדושין גמרינן דאמר שמואל עלייהו שיכולה לומר תנו לי בעלי ואשמח עמו אלא משמע דהילכת' כמאן דלא סבר תנו לי ואשמח עמו כלל ולעולם הדרי כולהו בר מקדושין דלעולם לה הדרי דלטבועין נתנו לעולם.
ומיהו קשה לי, הא שמואל הוא דאמר בקדושין מת הוא אין מחזירין והוא דאמר מעשה באדם אחד כהלכה דר' אחא שר הבירה דאמרו בסבלונות מחזירין ואע"פ שמת הוא וי"ל אמוראי נינהו מר עוקבא משמיה דשמואל פליג אדרב יהודה משמיה דשמואל אי נמי ההיא דרב אחא תנאי היא והא דלא מייתינן מינה בגמ' דלא מצית למימר תנו לי בעלי משום דמימר' היא ושמא נאמר עוד שאין בדין הסבלונות לטעון תנו לי בעלי ואשמח עמו ואפי' למאן דסבר הכי גבי קדושין דהא משמע באוקמתין דברייתא דהיכא דהדר ביה איהו לאו דינא ולא דיינא דאין מחזירין קדושין ואפילו לר' יהודה הנשיא אמר מת הוא מחזירין ולא מצי למימר תנו לי בעלי ואפי' הכי בסבלונות מחזירין אפי' הדר ביה איהו אלמא דין סבלונות שאני , ומעתה נאמר בשושבינות במת משלח דאין מחזירין דתנו לי שושביני ואשמח עמו דברי הכל הוא.
ודעתי נוטה למה שכתבתי למעלה דקדושין דהדר ביה איהו י"ל דלכולי עלמא לטבועין נתנו אי נמי מעיקרא הוא דסלק' דעתך למימר דבהדר ביה אין מחזירין בכולן עד דאתו בתראי רב פפא ורבינא וחביריו דאפי' הדר ביה מחזירין בסבלונות וכ"ש מת הוא וה"ה לשושבינות. +הא דאמרינן מקום שנהגו לחזור מחזירין. יש מפרשים מקום שנהגו דקתני בכולה שמעתא סתמא כמקום שנהגו דמי קאמר דאי איכא מנהג פשיטא דבתר מנהג אזלינן ואפי' במת הוא וליכא מאן דפליג דאיכא דאמרי כי אמרי מנהגא מילת' היא כגון שהתנו עליו אנשי העיר או שבעה טובי העיר במעמידין אבל שאר מנהגי לא מבטלינן בהו הלכה אלא בהלכה כופפת והילכתא כי האי לישנא בתרא וכענין מה שאמרו ורשאין בני העיר להתנות וכו' בפרק קמא דמכלתי' (ח,ב). + +Daf 145a + + הא דמסקינ' בקדושין דלא הדרי משום גזרה שמא יאמרו קדושין תופסין באחותה. מצאתי תשובה לגאון ז"ל דבממאנ' הדרי, דתנן (יבמות קח,א) הממאנת באיש הוא מותר בקרובותיה והיא מותרת בקרוביו ומוטב שיאמרו קדושין תופסין באחותה אבל קטנה יוצאה בגט כיון דאסור בקרובותיה איתיה לטעמיה דאמימר. +וחוזרת בעונתה. פי' הרב ר' שמואל ז"ל שאם עבר עונתה דהיינו שבעה ימי חופה ולא תבע שוב לא יפרע. ולא מחוור, אלא נגבית בעונתה ולא קודם לכן ולא שלא בעונתה, כגון עשה עמו בבתולה ונשא הוא אלמנה אבל נשא כיוצא בה פורע והולך לעולם שנעשי' עליו מלוה. + +Daf 145b + +ואין השביעית משמטתיה. פי' משום דליתיה בכי יגוש דהא לא מחייב ליה כלום עד דנסיב איתתא ודלמא לא מסתייע' ליה מילת' אי נמי נסיב אלמנה והוא עשה עמו בבתולה אי נמי בשנייה. + +Daf 146a + + + +Daf 146b + +הואיל ולא נכנס אחריה אלא לבדקה מתה אינו יורשה. פי' הרב ר' שמואל ז"ל משום דכיון שנתן עיניו לגרשה שוב אין לה מזונות ואינו יורשה כדאמרי' התם בגיטין דכיון שנתן עיניו לגרשה שוב אינו אוכל פירות.
וזה הפי' אינו נכון שא"כ הוה ליה למימר הואיל ונכנס אחריה לבודקה ולא הוה לן למימר הואיל ולא נכנס אחרי' אלא לבודקה ועוד שהרי לא נתן עיניו לגרשה עד שיתברר המום ועוד דאי הכי לא הנחת בת לאברהם אבינו שתהא יושבת לפני בעלה ואפילו הקדיח' תבשילו ונתן עיניו לגרשה איבדה מזונותיה ואבד פירותיו אלא הא דאמרי' שוב אין לו פירות בשגרשה בתר הכי קאמרינן דהוכיח סופו על תחלתו ואף עפ"כ לא הפסיד' אלא משעת כתיבה ועוד דק"ל יש לבעל פירות עד שעת נתינה כר' יוחנן.
אלא הכא ארוסה הוות, וכיון שנכנס לחורבה אמרי' לשם נשואין הוא נכנס דחורבא דידיה הוא אבל מכיון שלא נכנס אחריה אלא לבודק' לאו לשם נשואין הוא נכנס, כפר"ח ז"ל.
ורב יהוסף הלוי ז"ל פי' כדברי הרב ר' שמואל ז"ל, אבל אמר דהכ' דוקא הוא משום דמקחו מקח טעות ובא לבטל קידושין מעיקרן ולא תקין כלום דהא לא מן המומין הפוסלין באשה הוא ועוד שהרי לא נתברר שהיה בה. +סבלונות הדרי מאכל ומשתה לא הדר. פי' סבלונות מרובין ובשאכל שם. ומאכל ומשתה לא הדר היינו כל דבר שעשוי לבלות' ובשאכל אסיפא דמתני' קאי ובשאכל היא וכדמוכח שמעתין לעיל בהדיא ורבין סבא לפרושה למתני' אתא דלא תימה דוקא סבלונות מועטין שעשויין להשתמש בהן בבית אביה והן כלי כגון ייבא וסבכת' אבל כדי שמן ויין הדרי שהרי אפשר להתקיים ולא שלח לה ע"מ שיאכלו בית אביה את שלו קמ"ל רבין דכל שעשוי ליבלות ולהאכיל בין מרובה בין מועט לא הדר אבל כלי כסף וזהב הדרי לעול' ואפי' הדר ביה איהו וקמ"ל נמי דהדרא בה איהי אפי' כישא דירקא הדרא והאי דאמרת בלשון הלכתא לאו משום דאית ביה פלוגתא אלא אורחא דתלמודא בהכי אבל לא אכל כולהו הדרי כדאמרי' לעיל ולא תצית להנהו כללי דכאיל רב יוסף ז"ל בענין זה. + +Daf 147a + + + +Daf 147b + + + +Daf 148a + +דקל (לאחר) [לאחד] ופירותיו לאחר מי שיירי מקום פירי. פי' וקנו שניהם. או דילמ' לא שייר מקום פירי ולא קני מקבל פירות כדאמר רב נחמן לעיל (בבא בתרא קמז,ב) ונתרוקנה הרשות לבעל הדקל, ולא ידעתי מי הזקיקו לרב רבי שמואל ז"ל לערבב את השיטה ולפרש דאמתני' קאי. + +Daf 148b + +חוץ מדיוטא מהו. פי' דילמא כי אמר ריש לקיש בעל מנת אבג בחוץ לא ואע"ג דעל מנת כחוץ הוא בכל כיוצא בזה מיהו שיור הגוף משמע טפי ואסיק' דחוץ הוי שיור כי היכי דהוי ע"מ שיור. +ואליבא דרב זביד דאמר אם רצה להוציא בה זיזין מוציא. שמשייר גוף הדיוטא, אהא מילתא מתנינן בעא ופשטה בית לאחר ודיוטא לאחר מהו מי שייר מקום הדיוטא או לא ולא קני ולא מצי להוציא בה זיזין ואמרי' דלעצמו הוי שיור אבל אליבא דרב פפא (סג,ב) ודאי ליכא למיתנ' לה אהא דהא לא שיירי מידי בבית אלא דמשעבד ליה דאי' נפל הדר בני ליה והא ודאי פשיט' דלאחר לא מצי לזבוני ליה דיוטא שאינה שם שנעשה מוכר אויר חורבתו ולעצמו ודאי פשיטא דהוי שיור בקרקע עצמו משייר ושעבודו הוא דמשתעבדא ליה ביתא דהיאך משום תנאיה דדיוט' לא בעי שיורה שהרי לא מכר', וכבר פירשנו השמוע' במקומ'. +חיישינן שמא יש לו נכסים במדינה אחרת. קשיא ליה לרב אב בית דין ז"ל אמאי חיישי' להכי הא בנכסי בחזקת נותן קיימי ואדרבה הוה לן למימר המוציא מחבירו עליו הראיה וניחא ליה דכיון דאמר שדה פלונית ופלונית ולא אמר כל נכסי מוכחא מילתא דאית ליה נכסים אחרים וזה הטעם אינו אלא לנותן כל נכסיו לאחר בפרט אבל לאומר שדה פלונית לפלוני ושדה פלונית לפלוני כמחלק ואין לנו נכסים אחרים לא. +יטול ויזכה ויחזיק ויקנה כולן לשון מתנה הן. לדברי הרב אבן מיגש ז"ל דוקא בשכיב מרע אבל בבריא לא ואף על פי שכתב או קנו מידו דקני' דברי' הוא וכן כתב הרב ר' משה הספרדי ז"ל תלמידו שהאומר משוך ותקנ' וכל שמשמעות להבא לא קנה.
ואינו מחוור לי, שאין קנין דברים אלא באומר אתן לך או אמכר לך או שקנו מידם לחלוק אבל האומר יטול ויזכה במתנה זו משמע או במשיכה זו והכי גרסי' במסכת גיטין (מ"ב) נתתי שדה פלונית לפלוני נתתיה לו נתונה לו הרי היא שלו אתננה לו רבי או' קנה וחכמים אומרים לא קנה אמר רבי יוחנן וכולן בשטר ואלו הוה קנין דברים בשכיב מרע נמי לא מהני ולא מידי דשכיב מרע שאמר אתן מנה לפלוני לאו כלום הוא דלאו מתנה היא ולא מצות לקיים דברי המת היא דהא לא קאמר ליורשין תנו אלא מילתא דליתה בבריא היא וליתה בשכיב מרע כלל ומיהו שמעינן מיהא בבריא נמי שאמר טול וזכה וחזק וקנה כולן לשון מתנה הן. + +Daf 149a + + הא דאמרי'מתנת שכיב מרע כירושה שויו' רבנן. הוי בה רבינו הגדול ז"ל, אי הכי לא מצי שכיב מרע למיתן מתנה למי שאינו ראוי ליורשו כלו' שאינו קונה בדבור בלבד והא דברי שכיב מרע ככתובין וכמסורין לכל אדם וניחא ליה ז"ל דלא אמרי' הכי אלא בראוי ליורשו כלו' שהוא בנו אע"פ שהוא גר ואינו יורש מן הדין מ"מ כלשון ירושה הוא ולא קני והיינו דשלח רב אחא בר עולא לדברי רבי יוחנן נכסי לך ואחריך לפלוני וראשון ראוי ליורשו אין לאחרון במקום ראשון כלו' לפי שאין לשון מתנה אלא לשון ירושה וירושה אין לה הפסק.
פי' לפירושו, שלא תקנו חכמים מתנת שכיב מרע בבנו שאינו קונה אלא מטעם ירושה גמורה שהתורה נתנה לו רשות להנחילו לפיכך כאן שהוא בנו לא תקנו לו חכמים מתנה ואינו קונה הואיל וליתיה בירושה אבל מתנת שכיב מרע אפי' בגר שנותן לאינשי דעלמ' מתנתו מתנה, זהו דעת רבינו אלפאסי ז"ל ורבינו הגאון ז"ל.
ומכאן יש ללמוד דאפי' היכא דאמר בלשון מתנה מפורש שויוה רבנן כירושה כדכתיב' בפ' יש נוחלין והאי דלא אקנינהו לאחר במתנת שכיב מרע ע"מ להקנות לרב מארי דלא סמכא דעתיה דלהוי אחר מפסי' להו מרבא.
ואני תמה היאך לא לקח בית רובע קרקע כמעשה דמירוני לקמן (בבא בתרא קנו ע"ב) וליכא למימר דחליש ליה עלמא טובא דהא קאמר אי שלח לי.
ומצאתי בגרסת ההלכות דרב מארי בי רב הוה, ולפי זה י"ל דאיסור לא גמיר והכי קאמר רבא אי טעי ועביד אגב ארעא לא קני להו דלית ליה ארעא שאלו היה בקי היה קונה קרקע ומקנה.
אבל רבותינו היו מפרשים דאגר קאי דהואיל ומתנת שכיב מרע אינה קונה אלא לאחר גמרמיתה פירושה היא לכל אדם שמטעם ירושה תקנוה כעין של תורה דאלו מתנה אין מתנה לאחר מיתה הילכך גר אינו בירושה אינו במתנה אפי' לאחר. + +Daf 149b + + + +Daf 150a + + + +Daf 150b + +חמשה עד שיכתבו כל נכסיהם. קשיא לי הא איכא נמי הא דתני' לעיל (קל"ב א') מי שהלך בנו למדינת הים וכו'. דדוק' כל נכסיו כדקא תני בהדי' כל נכסיו וודאי דוק' הוא ואיכא למימר דהיינו ש"מ דהא אוקימנא במתני' גופא דדוק' למתני גופא כר' שמעון בן מנסי' ונראין הדברים דהא לית' אלא בשכיב מרע דאלו בריא כיון דשביק נפשיה ויהיב לאחריני בניה נמי שביק. כן נ"ל.
תו קשה לי והא איכא הא דאמרינן (שם) תיקרע כתובת' ותעמוד על מתנת' דמשמע אם כתב לה למחצה לשליש ולרביע ובא בעל חוב לטרוף כלום ממתנת' גובה אותה משום כתוב' דכיון דשייר מידי לא מחלה לו כלל וכיון דנחת' להנך נחתא נמי לכולהו משום כתובהוהיינו דקתני כל נכסיו ואיכא למימר דילמ' היני בליו א"נ התם אי שייר מידי מגו דנחתא לההוא מידי נחתא לכולהו נכסי ולא מקנא כלל ופשיט' דבעי' כל נכסיו וצ"ע.
והר"ר יוסף הלוי ז"ל כתב שאם אמר למחצה לשליש ולרביע ובא בעל חוב טורף מתנתה והפסידה כתובתה מאותן הנכסים והיינו דקתני גובה כתובתה מן השאר אלמא מאותה מתנה לא, ודבריו עיקר. +הא דתנן הכותב כל נכסיו לעבדו. מפורשת אצלנו בפ' ראשון של מסכת גיטין (ח,א). + +Daf 151a + + + +Daf 151b + + + +Daf 152a + +מתנת שכיב מרע שכתוב בה קנין. לאו דוקא כתוב אלא אפי' צוה בקנין ולא כתב כמי שכתב דמי שהרי על דרך ברי' הקנה לו וחיישינן שמא לא גמר להקנותו אלא בקנין ואין קנין סודר לאחר מיתה דאנן לא משום כתיבת שטר אתינן להו דאטו בריא שנתן שדהו בקנין ומת מי לא קני אלא כל שהקנה לו בדרכי הקנאות כבריא חוששין לו שמא לא גמר להקנותו אלא שקנה לו סודר לאתר מיתה והרי הוא כבריא שפירש קני לאחר מיתה ולא עכשיו כלל דודאי לא קני.
ותמהני מה לי ולגמירת דעת שלו הא תקינו רבנן בשכיב מרע דליקני לאחר מיתה ולאו מילתא היא דהאי כיון דמקני כבריא דיניה כבריא שנתן לאחר מיתה בפי' דלאו כלום הוא עבד ועוד הא קיימא לן בפ' הספינה (ע"ז ב') דכל כי האי גונא קפידא הוי בהא קני בשאר מילי לא תקני ובמתנת שכיב מרע בכולו עסקינן.
והרב אב"ד ז"ל אמר דהוא הדין במתנ' שכיב מרע במקצת במצוה מחמ' מיתה הואיל ואינו צריך קנין אם קנו מידו חיישי' שמא לא גמר להקנותו אלא בשטר וכן כתב נמי הר"ר משה הספרדי ז"ל ומשמע לי דאפי' רב נמי מודה בה.
והא דאמרי' עמד חוזר ואע"ג דקנו מיניה, דש"מ היא מת קנה אע"ג דקנו מיניה במיפה את כחו הוא.
וקשיא לן, מתני' (קמו,ב) דקתני לא שייר קרקע כל שהוא אין מתנתו קיימת במאי מוקמ' לה על כרחך בשקנו מידו כדאמרי' לעיל וכי הכי קשיא לרב ושמואל ואי בשלא קנו מידו ריש' אמאי מתנתו קיימת בשלמא לשמואל אפשר לאוקומ' במיפה את כחו כדאוקימנא אידך לשמואל וא"ת מ"מ קשיא אמאי לא אותבינן מינה בגמ' כיון דמתני' מתוקמא לעיל כדשמואל דאמר בידוע שלא היה קנין אלא מחמת מית' ניחא לן לאקשויי דשמואלאדשמואל ועוד דמתניתין לא מפרשה בשקנו מידו אלא אוקמתא דגמרא היא ודשמואל מפרשה ליה טפי אלא לרב דאמר מתנת בריא היא קשיא דאי נמי מיפה את כחו כיון דקנו מיניה מתנת בריא היא ולכך יפה כחו דהא מתניתין שייר קרקע כל שהוא במיפה כחו דומיא דסיפא ואפי' הכי הרי היא כמתנת בריא שאין לך יפוי כח גדול מזה.
וכי תימא דילמא סבירא ליה לרב מתנת שכיב מרע במקצת לא בעינן קנין ומוקי לה למתני' בלא קנין לא משמע הכי דהא גמרא דחי לה ועוד דאקשינן במסכת גיטין (ט"ז א') בפשיטא וסבר רב הונא מתנת שכיב מרע במקצת לא בעי' קנין והא קיימא לן דבעי קנין אלמא ליכא דלא סבר לה דאי רב סבירא ליה דלא בעיא קנין מאי קושיא אי רב הונא כרב רביה סבירא ליה ואדרבא אי לא סבר לה קשיא כדאקשינן בקמא ובמס' שבת (קכ"ח א') מדרב אדרב הונא משום דהוה תלמידיה.
ומיהו רב מוקי לה לרישא בחד טעמא וסיפא בחד טעמא והכי קתני שייר קרקע כל שהוא צריך ליתנ' בענין שלא יהא יכול לחזור בו אי נמי משכחת לה במתנת קרקע שאפי' בבריא קונה בשטר בלא קנין ובשאמר כתובו ובמיפה את כחו דעל כרחיה אית ליה מתיובתא דאותיב רבי אבא בר ממל בפ' יש נוחלין (בבא בתרא קל"ה ב') אי נמי שכתב דיתיקי שדי נתונה לך כל נכסי נתונין לך וזיכה בה לאחר כענין ששנינו בין מן היורשין בין שאינו מן היורשין במקצת קנה מעכשיו כבריא בכולן קונה בשכיב מרע ובן הא דאמרי' לעיל אם כמחלק אם כנמלך בשקנו מידו במיפה את כחו היא ואליבא דשמואל וכן הא דתני' כולן לראשון וכו' בהכי מתוקמא.
ונקטינן מתנת שכיב מרע שכתוב בה מהיום צריכה קנין כמתנת בריא ולא קניא אלא בקנין ואפי' כתוב בה מהיום לאחר מיתה דליכא למימר סימני לחיים קאמר ואין זה צריך לפנים.
ומיהו במתנת שכיב מרע שכתוב בה זמן לא אמרי' בה לא ידענא מאי אידון בה אלא להכי כתבי זמן דכי כתיב אחריתי בתרא ליקני קמא לא ליקני. + +Daf 152b + +כתב וזיכה לזה. פי' הרב ר' שמואל ז"ל שמסר לו שטר המתנ' ואיכא דקשי' ליה אי הכי רישא דלא מסר לו שטר המתנ' והתנן ונמצאת דיתיקי חגורה לו על יריכו הרי זו אינה כלום ולא קשי' דהכא במאי עסקי' דא"ל באפי סהדי קני כל נכסי שאני מזכה לך בשטר המתנה ואלו מתנת שכיב מרע הות לא הוה ליה לממסר ליה שטרא ולמימר ליה זכה בשטר זה אי נמי שאמר לאחר זכה בשטר זה בנכסי לפלוני ולא הוה צריך לשטרא דלא בעי מסר ליה עד לאחר מיתה ורבני ספרד ז"ל פירשו בדאמר ליה לך חזק בנכסים וקני.
והא דאמר שמואל לשני קנה ולא אמר לא ידענא מאי אידון בה משום דזכוי ודאי נמי כיפה את בתו דמי.
וסלקא שמעתי' ראיה לאחר קנין וזכוי כלום ורב יוסף הלוי ז"ל אמר דה"מ במתנת שכיב מרע בכל אבל מצוה מחמת מיתה לעולם חוזר ואפי' לאחר קנין וזכוי. + +Daf 153a + + + +Daf 153b + +וכיון דכתיב בה ובמות לאחר מיתה הוא דקאמר. פי' ואפי' במקצת נמי מצוה מחמת מיתה הוא. +כמאן אזלא הא שמעתא דרבה כר' נתן. איכא למידק הכא אמאי לא מקשי' מדתנן במס' גיטין (כ"ח א') הניחו זקן או חולה נותנו לה בחזקת שהוא קיים ואיתמר נמי התם הרי הוא כחי לכל דבריו אשתו אוכלת בתרומה.
ולאו קושיא היא דהתם שאני דכיון שהניחוהו חולה חי באותה חזקה יש להעמידו עד שיודע לו שמת אבל הכא הרי מת וקברו מוכיחעליו והוה קס"ד דאביי דספינה נמי כיון שאבדה בים ואין אנו יודעין מה היה להם ורובא לאבוד כמאן דמת דמי ואבודן מוכיח עליהם ורבה לא הדר ביה משום דשמעתיה כר' נתן איתא ואף ע"ג דאית ליה הא מתני' דספינה דשאני הכא דאזלינן בתר השתא והרי מת וקברו מוכיח עליו ומשום הכי אמרי' ודאי מגו מרעי' איתפטר דבית עלמיה ועדי גופייהו לא כתבו ומסרו לו לזה עד שנתברר להם דמגו מרעיה איתפטר דכל כי האי גונא לא חיישי' לעדים טועין ור' יעקב סבר על מקבל מתנה להביא ראיהשעדים כותבים וחותמים ואין חוששין דבי דינא דייקי בתרייהו כיון שכתבו סתם.
ומיהו בדר' נתן תמיהא לי אם שכיב מרע הוא שעליהן להביא ראיה היאך כתבו לו עתה שמא יעמוד ברי' ונמצא' עליו הראיה וי"ל חוששין הוא רצה שיכתבו לו סתם סבור הוא שאם יבריא יחזור מיד בעוד שעדים מצויין לו. +הא דאמרינן אבל עברו עליה ימות הגשמים. פי' הרב ר' שמואל ז"ל שעברו על הבקעה משנגדר' לרה"י ואינו מחוור לפי שלא הוזכר בשמועה זו גדר אע"פ שבמסכת שבת (ו' ב') איכא דמוקי לה בשנגדר' רוחותיה אלא הכי פירושא שעברו ימות הגשמים על הטומאה משהיתה שם באותה בקעה והילכת' גמירי לה כסוטה דרה"י היא מתחלה בשעה שבאה שם טומאה. + +Daf 154a + +ראיה בקיום השטר. פי' ושלש מחלוקת בדבר דרבנן דמתני' ור"מ פליגי בקיום השטר בין שהוא עכשיו בריא בין שהוא שכיב מרע ור' יעקב ורבי נתן ודאי בראיה בעדים פליגי.
ולא מחוור, דאי הכי מעשה דבני ברק מצו לאוקומי כותייהו אלא דכולי עלמא ראיה בקיום השטר ור' נתן סבר אם בריא הוא א"צ לקיימו שאין טענתו טענה לרב הונא בפלוגת' דר' יעקב ור' נתן לרב חסדא רבנן כר' יעקב ור"מ כשמעתי' ורבי נתן כעין מכריע. +שמכר בנכסי אביו ומת. פי' מת מיד, שאם חיה אין בדיקתו ללקוחות ראיה שמא אח' כן הביא סימנין והיינו דקאמרי קטן היה בשעת מיתה. +סימנין עשויין להשתנות לאחר מיתה. פי' עשויין לינשר ואינה ראיה לבני משפחה ולמאי דקאמרי' לקוחות מערערי אין מניחין לכולו שבודאי נושרי'.
ויש מפרשים דבעי' גומו' בעיקרן ואם לאו שומא נינהו, ואיתא במסכת נדה (נ"ב א'). ואם נמצאו שם גומות אומרים לאחר מיתה נעשו.
ובפי' ר"ח ז"ל מצאו דבעי' שערות שחורות, ושמא לבנות היו ונשתחרו. ואין אנו יודעין מנין לו, אלא שהוא מפ' כן מה שאמרו (קנו,א) עד שירב' שחור על הלבן. + +Daf 154b + +למה להו לבודקו ליקיימוה שטרייהו ולוקמי' בנכסי. פי' הוה מצי לתרוצי דלא אשכחו לקיומיה ומשום הכי בדקי ליה אם נמצא גדול הרי טענתן של בני משפחה מוכחשת אלא משמע ליה דבני משפחה לא הודו כלום דלמה להם להודות אלא שנתקיים השטר, ומשום הכי מקשי כיון שיש עדים מצויין לקיימו לוקמוה בנכסי. + זו ששאל ר' שמעון בן לקיש זו ששנויה במשנ' בר קפרא וכו'. לא גרסי' ת"ש, אלא שאלה היא ששאל ר"ל לדברי ר' יוחנן ואע"ג דהשתא קא סבר ר' יוחנן ראיה בעדים, הא אסיקנא (קנה,א) דלא היו דברים מעולם אלא ראי' בקיום השטר אמר ור"ש בן לקיש ודאי הוה ידע הכי ולפיכך הקשה לו לדידך דאמרת דבקיום השטר פליגי לימא ר"מ היא ולא רבנן אבל לר"ש בן לקיש דברי הכל היא דלא פליגי אלא גבי עדים ואף ע"ג דאיהו אקשיה בתר הכי מהא דתני' אין נאמנין לפוסלו לאו משום דהוה סבר דבעלמא פליגי במודה בשטר אם צריך לקיימו דאיהו נמי סבר דעדים אלימי אלא למגמר' מדר' יוחנן הוא דבעי.
א"נ שאלה בעלמא היא דשאל מיניה ולאו קושיא כלל וא"ל דברי הכל היא דבמתני' ראיה בעדים קאמרי' וטעמא כדאמרן לעיל (בבא בתרא קנד,א) מדכולהו כתיב בהו וכו' אבל הכא ודאי ליכא למימר ראיה בעדים שא"כ אין לך שטר בעולם שוה כלום ואף ראיה בקיום השטר לא צריך הואיל ומודה שכתבו. +א"ל והלא משמך אמרו יפה ערערו בני משפחה.ואם אינו צריך קיום השטר היאך ערערו יפה.
ואיכא דקשיא ליה, כיון דהשתא על כרחך סבור ר' יוחנן ראיה בעדים דאי לא מתניתין היא דצריך קיום הרי יפה ערערו בני משפחה דהתם ראיה בעדים בעית דומיא דמתני' כדאמרי' בגמ' לעיל וליכא למימר דסבירא ליה השתא נכסים בחזקת לקוחות קיימי דאינהו תפסי להו ועל בני משפחה הראיה אם נתקיים השטר דהא דאמר לעיל נכסי בחזקת לקוחות קיימי לאו משום דתפיסי בהו דהא איכא למימר אוקי נכסי בחזקת אבהתא מידי דהו' אבר שנויה במס' כתובות אבל למ"ד ראיה בקיום השטר בלחוד איתמר שמכיון שקיימו את השטר אין צריכין לראיה אחרת בין שהיו ברשות לקוחות בין שהיו ברשות בני משפחה אבל למ"ד ראיה בעדים לעולם ליכא למימר נכסי בחזקת לקוחות קיימי אלא הכי תירצית' דמילתא דהך סוגיא אמסקנא קיימא בתר דאמר מאן דסבר ראיה בעדים שערעור בני משפחה לאו כלום הוא משום עדים שאין העדים חותמין על השטר אלא א"כ נעשה גדול ומשמע ליה ברייתא דלקוחות נחתי לנכסי' כדלקמן ודברי הכל שהודה לו ר' יוחנן לפי' הקשה לו לר' היאך אתה אומר מודה בשטר שכתבו א"צ לקיימו לדברי הכל והלא משמך אמרו יפה ערערו בני משפח' ואם מודה בשטר שכתבו א"צ לקיימו אין ערעורם כלום מעיקרו דאי לעדים הרי לא הצריכן ר' עקיבא לעדים דבחזקת לקוחות העמיד נכסים בודאי כדאמרי' והיינו משום חזקה אין העדים חותמים אלא א"כ נעשה גדול ואי לקיום שטר מודה בשטר אינו צריך לקיימו והם לא ערערו לומר אלא קטן היה בשעה שבאו לפני ר' עקיבא כדקתני בהדיא אלא ודאי צריכין אלו לקיים שטרם לפי' יפה ערערו מתחלה עד שקיימו לקוחות שטרם ולפי' העמידו ר' עקיבא בידן. + וא"ל אני לא אמרתי דבר זה מעולם אלא נכסים בחזקת לקוחות הן עומדים ובידם ודאי העמידן ר"ע ולא היה ערעורן של בני משפחה כלו' מעיקרו משום שאינן צריכין לעדי' שחזקה אין חותמין על השטר אלא א"כ נעשה גדול ואי משום שלא נתקיים השטר אינו צריך לקיימו זו היא סוגיאתה של שמועה.
ויש לפרש יפה ערערו בני משפחה לגמרי, דקס"ד דר"ל אליבא דר' יוחנן בנכסים בחזקת בני משפחה ולקוחות מערערין שלא מצאו לקיים שטרם ולא דאיק דכיון דסוגיין אמסקנא דקסברי' אין העדים חותמין אא"כ נעשה גדול ודאי נכסי' בחזקת לקוחות סבירא לן ואינהו נחתי לנכסים דמשום הכי אתינן ליה להך חזקה כדלקמן (בבא בתרא קנה,א).
והשתא סבר ר' יוחנן ראיה בעדים, והכי קיימ' לן כדפסק רבי' הגדול ז"ל וק"ל נמי חזקה אין העדים חותמין על השטר אלא א"כ נעשה גדול וכן פסקו ר"ח ז"ל ורבינו אלפסי ז"ל אף ע"ג דלא קיימא לן כותיה במאי דאמר מודה בשטר שכתבו אין צריך אלא כר' ינאי רבי' וכר' נחמן דסבר הכי במס' כתובות (י"ט א') ובמסכת שבת (ע"ח ב') נמי הכי משמע. +והא דאמרינן והא ר' יוחנן ראיה בעדים קאמר. אהא דא"ל לר' ינאי מקשי היכי אמר משנתנו היא והא מעיקרא נמי ראיה בעדים אמר.
ופרקינא איפוך, שלא אמר מתחלה אלא לראיה בקיום השטר. + +Daf 155a + + והא דאמר היכי משכחת לה דנחתי לקוחות לנכסים. משום דמסתברא נכסי בחזקת לקוחות קיימי ולא יפה ערערו בני משפחה, ואע"ג דאיתמרא דסוגיין לעיל דלאו כי האי סברא, פירושא דגמרא הות למאי דקס"ד ולא היו דברים מעולם.
ומיהו עיקר היה דר' יוחנן אמר ראיה בקיום השטר דר' אליעזר שמעה מיניה ואמרה בשמיה והוא כפר ואמר ראיה בעדים אמרתי.
וכיוצא בסוגיא זו תמצא בכמה מקומות בתלמוד - ביבמות (ל"ה ב') גבי החולץ למעוברת, ובחגיגה (ז' א') גבי הראיון, ובמס' נדה (כ"ד א'). + +Daf 155b + + + +Daf 156a + + + +Daf 156b + + + +Daf 157a + + + +Daf 157b + + + +Daf 158a + + + +Daf 158b + +הא דאמרינן וזו היא שקשה בדיני בממונות. ואתינן למיפשטא ממתני' (קנז,א)ודחינן לה קשיא לן וליפשוט מהא דתנן בכתובות (נ"ב א') ולא בראוי כבמוחזק בכתובה והוא הדין לבעל חוב כדפרישנא ביש נוחלין.
ויש לומר ההיא בשאר ראוי כגון כופר דלוה דאינו משתלם אלא לאחר מיתה וכגון זרוע ולחיים דלעיל, אי נמי פירושה כגון דאחוה ואחי אבוה דהוא ראוי כדתנן והמיבם אשת אחיו אבל בנכסים דאבהתי לא סלקא דעתך והתם נמי אמרי' בגמ' ולא בראוי כבמוחזק דסיפא לאיתויי נכסי דאבא דאבא אלמא מתני' גופא בשאר ראוי היא והשתא סלק' דעתך דסיפא דההיא משום שבח תנא לה ונכסי דאבא דאבא מוחזקי' הוו לבעל חוב ממה נפשך. ומיהו למסקנא דדינא ניחא דכולהו הוי ראוי כבכור. + +Daf 159a + + + +Daf 159b + + + +Daf 160a + +מתני': פשוט שכתבו עדיו מאחוריו. נ"ל שאין צ"ל בשלא חתמו העדים אלא מאחוריו דהתם ודאי פסול משום דלאו אשטרא קא מסהדי דכיון שהיה להם שיחתומו בפניםוהם לא חתמו אלא בחוץ לא העידו אלא על מה שכתוב בשטר ואע"פ שבמקוש' מהני התם כיון דהכי תקינו רבנן על כרחך על מה שבתוכו הם מעידין אבל הכא לא אבל כך נראה שפשוטשעשאו כולו כדינו והחתים עדיו מתוכו כראוי ורצה לרבות בעדים והחתי' עוד אחרים באחוריו בזה אמרו שהוא פסול ודברי הכל שאם יקשרנו נמצא מוקדם. + וכן פי' מקושר שכתבו עידיו מתוכו. שעשה מקושר כהלכתו ועידי מבחוץ וריבה בעדים והחתימה מתוכו ובדין הוא שיהא כשר שאפי' יפשוט שטר מאוחר הוא וכשר אלא היינו טעמא דפסול כר' דתניא בגמ' השיב רבי ��ל דברי ר' חנינא בן גמליאל וכו' ולפרושי טעמ' דמתני' אתא ור' חנינא בן גמליאל סבר אין כותבין שובר לפי' כשר שיכול הוא לעשותו פשוט ויהא שטר מאוחר וכשר.
ומן הירושלמי למדתי דגרסינן התם בפרק הזורק גט (ח,י), מה נן קיימין אם בשקשרו וחתמו מבפנים כל עמא מודו שהוא יכול לעשותו פשוט אם בשקשרו וחתמו מבחוץ כל עמא מודו שאינו יכול לעשותו פשוט כי נן קימין בשקשרווחתמו מבפנים ואח"כ קשרו בחוץ בדא רבי חנינא אמר יכול הוא לעשותו פשוט כי נן אמרי' אין יכול לעשות פשוט כך פירושו אם קשרו וחתמו מתוכו ולא מאחוריו גט פשוט הוא זה מתחלתו ואם בשחתמו מאחוריו ולא מתוכו גט מקושר הוא זה וכשר ואגב אחריני נקט לה דאלו מתני מתוכו וחתמו מתוכו ומאחוריו דסברי רבנן אין יכול לעשות פשוט כלומר יכול הוא אלא שאינורשאי דנפק מיניה חורבא כדמפורש בגמ' (קסד,ב).
ויש לי לפרש דטעמא דת"ק משום קפידא דאי א"ל פשוט לאו פשוט הוא ואי אמר ליה מקושר לאו מקושר הוא ור' חנינא בן גמליאל מכשיר בשאמר לו עשו לי פשוט מפני שיכול לעשותו פשוט והיינו דקתני עלה רבןשמעון בן גמליאל אומר הכל כמנהג המדינה ואלו לדברי כל הפירושין פלוגתא דרבנן מי חסרה ממתני', זה נראה לי, ודברי רש"י ז"ל והרב רבי שמואל ז"ל ידועין בפירושיהם. +מפני שיכול לעשות פשוט. תימה הוא לפי פי' המקושר שפי' הר"ר שמואל ז"ל והרי יש ריוח בין שיטה לשיטה כמלא הקשר ואם אתה בא לעשותו פשוט נמצא שטר שיכול להזדייף שיכול לכתוב בו שיטה בין ריוח השיטין.
ואפשר שכל כך הם הקשרים דקים שאין אדם יכול לכתוב בו שיטה ולא עוד אלא שאינו נכר בו מדהשיב לדברי רבי חנינא ומשוי ליה פשוט ואמר השתא הוא דיזפת מינאי אלמא אינו נכר בו שמקושר היה ויש לפרש דאין בין שיטה לשיטה ריוח כלל אלא כשאר הפשוטיןואע"פ כן מכוונין וקושרין ב' שיטין זו בזו ומה שאמרו בגמ' בין קשר לקשר ומגואי קא סלקא דעתך שחותמין שם בסוף השיטה שבקשר ואף ע"פ שנקרא באמצע הכתיבה אין בכך כלום הואיל ואין בו מיחוש לזייף וכך הוא מטבע חכמים.
ותמהני על רבינו שלמה ז"ל שכתב ואם מפסיק אויר בין שטות העליונות מה בכך שהרי יכול להזדייף. ועוד דע"כ מיבעי ליה לפרושי שאין אדם מכיר בו כדאמרן.
ולפי הירושלמי שבפרק זה ובפרק הזורק גט (גיטין ח,י) נראה שענין המקושר כך הוא כותב שם המלוה והלוה וזמן היום בשיטות ראשונות ומקשרו וחוזר וכותב מלמטה פשוט וזה פשוט שבמקושרוחוזר וקושר קשר אחר ופושט ואם רצה מרבה בקשרים אבל אינו פוחת משלשה ששם העדים חותמין. ויש לפרש גמרא שלנו לפי ענין זה ואין לי להאריך. + +Daf 160b + +גמרא: קס"ד בין קשר לקשר ומגואי. קשה לי אי הכי ליקשי ליה ממתני' דקתני מאחוריו ושמא הא דר' עדיפא ליה לאקשויי משום דחזו למעשה דאלו במקושר לא פקיעי ואיכא לדחויי מתניתין בשיטי דחיקי. + +Daf 161a + +מי סברת עדים כסדרן (אי נמי) [חתימי]. איכא לפרושי כסדר הכתיבה שבתוכו ואיכא לפרושי כסדרן מלמעלה למטה. +לא ממטה למעלה תתימי. וקשיא אכתי ליחוש דילמא כתיב מתתאי מאי דבעו ומרבה בסהדי דחתימי עלייהו דהני, אלא דלא חיישינן להכי דסהדי לא חתמי תחלה דמסקי אדעתייהו הא חששא ואין עושין טפלה עיקר לחתום על החתומון שם אבל לחתום אחריהם אין העדים חוששין לכך. אבל ר"ח ז"ל כתב הכי דלמא כתיב מאי דבעי ואע"פ שאין עדים אחורי השטר שכתבו אחרי כן ואמר לו הנחתי זה החלק אחורי השטר אלא לרבות בעדים גם בזו השיטה מאחוריה ולא נזדמן לי וכן כתב בנוסחי דילן ואמר אנא כדי לרבות ב��דים הוא דעבדי ואין הפי' הזה ברור למה נאמין אותו ולא נחוש דילמא איהו כתב הנך שיטי דבתנן חתימת העדים.
והר"ר שמואל ז"ל גריס ומפיש בסהדי מאבראי, כלומר כנגד כל אותה שיטה שמוסיף מבפנים יחתום עדים מבחוץ ויש כאן שאלה למאי דקס"ד דכסדר הכתיבה שבתוכו חותמין והרי יש לחוש שמא ימחוק כל מה שכתוב בפנים ויכתוב שטר מבחוץ פשוט וחתימי סהדי מתתאי ועוד דהא דמקשינן בגמ' ליחוש דילמא כתוב מגואי מאי דבעי וכו'. לימא מאי קושיא לימא דגייז לי' לגליון שבסו' השטר.
לפיכך נראה כמו שפירשתי לשון אחר, דמעיקרא קא סלקא דעתך מלמעלה מראש השטר חותמין כלפי סופו השטר שתי והעדים ערב והם חותמין בראש השטר ואין מניחין בו שום גליון משום צד.
וא"ת למאי דמקשינן וליחוש דילמא כתיב ומאי דבעי ואמר אנא לרבות וכו'. להאי פירושא נמי לימא ליה דגייז ליה לגליון שלמטה איכא למימר אי אמר נמי הכי הוה קשיא ליה דילמא מתרמיא ריעותא בשיטה אחרונה גייז לה ולא הוה מצי לפרוקי מידי דהא בראשו של שטר מתחילין לחתום ואין באין עד סופו ויכול לחתוך כמה שירצה ואי אינהו נמי הוו גזו ליה ולגליון אמרי איהו הוא דגז לשיטה אחרונה ואי אמר נמי דמטייט ליה הוה מקשינן ליה ליחוש דילמא גייז ליה לשיטה אחרונה וכו'. וכן אתה מפרש בקושיין דמקשי לעיל לרב הונא.
ואחרים אומרים, משום הכי לא אמר דגייז ליה לגליון שלמטה משום דבעי למכתב בה אשרתא דדייני דתניא בתוספתא במסכת שבועות פרוזבול המקושר העדים חותמין מבחוץ והדיינין חותמין מבפנים וזה הטעם יותר מחוור דללישנא קמא מצי למימר דמצרכינן ליה לגליון שלמטה מבפנים ומטייט ליה אלא שיש לומר שאין זה תקון סופרים ומנהגם.
ולפום מאי דמפרקינן ממטה למעלה חתימי צריך לפרש דסבירא ליה שטר הבא הוא ועידיו בשיטה אחת פסול דאי לא ליחוש דילמא מחיק ליה מבפנים וכתיב בשיטת העדים מבחוץ מאי דבעי והא חתימי סהדי אי נמי איכא למימר דגייז ליה לגליון שלמטה אי נמי מטייט ליה מבחוץ בשיטת העדים והשתא דאתינן להכי יכול אתה לפרש דמעיקרא קא סלקא דעתך דכסדר הכתיבה שבפנים הן חותמין ומטייט ליה כדי מלא וכתוב עליו שטר מלמעלה וכן עיקר. וא"ת סהדי אטיוטא הא דחתימי כדאמרינן לקמן אינו דומה שטר פשוט למקושר שהמקושר הואיל ועידיו מאחוריו והן מעידין על מה שבפנים אע"ג דמטייט ליה נמי אמר שבפנים חתימי. + והא דאמרינן במסקנא כל מקושר שאין עדיו כלין בשיטה אחת פסול. יש מפרשין לעולם כסדר הכתיבה הן חותמין ואין אתה יכול לומר שיוסיף למטה וירבה בעדים שכל מקושר שאין עדיו כלין בשיטה אחת פסול. וכך פי' הראב"ד ז"ל ולפי פי' זה צריך אתה לומר דמטייט ליה כדכתיב. והוא הנכון.
ויש מפרשין שלמעלה למטה הם חותמין ערב ובראש השטר הם כותבין ראובן בן ובסוף השטר בשיטה אחרונה הוא כותב יעקב עד וכן כולם זה תחת זה ואם בא לחתוך יעקב עד לא נשאר אלא ראובן בן. +וליחוש דילמא גייז לראובן בן וכו'. בדין הוא דלימא ליה דכתיב ראובן בן בחדא דרא ותחתיתו כתיב יעקב עד אלא לפום טעמיה מתרץ ליה. + +Daf 161b + + + +Daf 162a + +אמר רב עמרם לפי שאין למדין משיטה אחרונה. לפי שאין דרך העדים לסמוך חתימתן כל כך ושמא הרחיקו והוא זייף וכתב שטה זו ולפיכך צריך להחזיר ואם לא תחזור אבד מה שכתב באותה שיטה אחרונה אבל ליפסל כל השטר אי אפשר שכיון שאין למדין ממנה אין כאן לחוש לזייף והרי נעשה כתקון חכמים וכדתני בהדיא שטה אחת כשר וכל שכן בלא חלק והא דאקשינן בגטין (י"ט ב') והא בעינן שיחזי'מענינו של שטר בשיטה אחרונה, למפסל שיטה אחרונה קאמרינן.
אבל שתי שטין פסול כל השטר ואפילו באו עדים שלא הוסיפו שם כלו' שהרי לא נעשה כתקון חכמים ויש לחוש שמא יכתוב שם מה שירצה ונלמוד משיטה אחת שכתב ולא עוד אלא שמא הניחו שלשה או חמשה ויותר ואע"פ שבאו עדים ואמרו שנים הניחו ולא זייף בהן כלום פסול שאין זה שטר אלא מפיהם של עדים אתה דן ולא מן השטר.
וכתב ה"ר שמואל ז"ל אין למדין משיטה אחרונה בשאיןבשטר שריר וקיים, ואם יאמר הרב ז"ל דתרי שריר וקיים לא כתבינן אפילו בגט פשוט יכול הוא לומר שאם כתוב שריר וקיים יכולין להניח חלק שתי שטין שאין לחוש לשמא יזייף ויוסיף שאין למדין מכל מה שלמטה משריר וקיים הראשון ובלבד שנאמר שמחק במקום שריר וקיים פסול אלא שעדיין יש לפוסלו דילמא גייז ליה לכולי שטרא דלעיל וכתיב שטר דבשתי שיטין והא חתימי סהדי בשלישית.
ועוד תמהני עליו אם אמר שלמדין משט' אחרונה במקום שיש בו שריר וקיים שהרי שטר שאין בו שריר וקיים כלל כשר הוא שלא אמרו דכתיב ביה שריר וקיים אלא במקושר ואליבא דרב הונא (קס ע"ב), אבל לרב ירמיה אף במקושר א"צ דאי הוה צריך לא הוה קשיא עליה כל מאי דמקשו ליה לעיל ועוד שהרי הרב אומר כן שהוא מפרשה בשאין שם שריר וקיים ושיטה אחת כשר וכיון שלמדנו שהשטר כשר בלא שריר וקיים וליחוש שמא העדים חתמוהו בלא שריר וקיים כלל והניחו שם אויר שטה והוא הוסיף וזייף וכתב באותה שטה מאי דבעי וכתב בה שריר וקיים ומה ראיה הוא שריר וקיים זה.
אבל התימה הגדול שראינו מנהג העם לקיים מחקין ותלויות בשטה אחרונה והם אמרו מאחר שמנהגנו לכתוב שריר וקיים בכל השטרות שטר שאין בו שריר וקיים אנו פוסלין אותו ואין בדבריהם ממש שלא מצינו בזה דין ותקנה אחרת לאחרונים כדי לעקור דיני התלמוד המסורין לנו.
ומתוך הדחק אני אומר שמדין התלמוד הוא כן דכל שטר שאין בו שריר וקיים פסול ומה שאמרו וליחוש דילמא כתב מאי דבעי וכו'. ומפרקינן דכתיב שריר וקיים לאו למימרא דבפשוט לא כתיב שריר וקיים אלא שלא היה המקשר יודע שדיני המקושר כדין הפשוט א"נ משום דבעי לאקשויי והדר כתיב שריר וקיים למימר חד שריר וקיים כתבי' תרי לא כתבי' מה שאין כן בגט פשוט דאפילו ה' וד' כתבינן לפיכך כל שטר שבא לפנינו וכתוב שריר וקיים בשטה שנייה שבסוף או שכתוב מחק וכתוב שריר וקיים אחר בשיטה אחרונה, אין למדין בשטה אחרונה שמא הוא זייף והוסיף וכתב שריר וקיים זה שהעדים מרחיקין מן השטר שיטה אחת.
וכן צריך להחזיר מענינו של שטר בשטה אחרונה היינו דוקא בשיש מחק בשט' שבסוף דאע"פ שכתוב בה שריר וקיים צריך להחזיר מענינו של שטר בשטה אחרונה ולכתוב שריר וקיים אחר לפי שאין למדין בכאן משטה אחרונה שאלו בשאין בה מחק כותב שריר וקיים כשיטה אחרונה ולמדין ממנה וארישא קאי דקאמר צריך שיכתוב קיומיהון וקאמר דמשום קיומיהון יחזיר מענינו של שטר כדי שלא יפסל לפעמים כשאין למדין משטה אחרונה מפני שהעדים מרחיקין שטה אחת ושתי שיטין פסול ואע"פ שכתוב בו שריר וקיים שמא יוסיף ויזייף ויכתוב שריר וקיים אחר בסוף.
ואם תאמר יאמרו תרי שריר וקיים לא כתבינן ונלמוד משטה אחרונה וירחיקו אפילו שתי שיטין יש להשיב משום דילמ' גייז ומזייף שטרא בשני שיטין כדפרישית לעיל. ועוד ראו חכמים שתקנתן של סופרים היא לכתוב תרי שריר וקיים שפעמים שמוסיפין תנאי על מה שכתוב למעלה לפיכך תקנו שלא ירחיקו מן השטר אלא שיטה אחת ותקנה טובה היא שהרי נראה כמי ש��א העידו העדים על השטר אלא אאזי' הוא דחתימי ועוד שהיו צריכין לומר מחק במקום שריר וקיים פסול ואם יכולין העדים להניח ריוח כמה שירצו בשריר וקיים כל מקום שנמצא מחק יש לחוש שמא שם היה סוף השטר ושריר וקיים היה בו.
נמצאת למד לפי מדה זו שכל שטר שכתוב שריר וקיים בשיטה אחרונה למדין ממנה שאין לחוש כלום שהרי מוכיח מתוכו שלא הוסיפו בו שאין העדים חותמין על השטר בלא שריר וקיים בסוף. וא"ת שמא היה שם שריר וקיים בשיטה שניי' ומחקו הרי אמרו מחק במקום שריר וקיים פסול ואע"פ שמקויים ומפרשינן לה דאשטר פשוט איתמר ולא מסיימא במקושר בלחוד ואליבא דרב הונא בלחוד.
וא"ת למה תקנו חכמים שכל שטר שאין בו שריר וקיים יהא פסול יאמר שאין למדין משטה אחרונה לעולם אע"פ שיש בהן שריר וקיים יש לומר טופס שטרות לכתוב כך בסוף הדברים קיום כענין שאמרו ודלא כטופסי דשטרי ועוד שתקנה גדולה היה ללמוד משטה אחרונה כדי לקיים בה מחקים ותלויות של מעלה לא וראה שהרי הסופרים נוהגים בו על כרחן של תלמידי הדורות ובדבר זה נתקיים המנהג ובדין עלינו לדחוק הדבר כמו שאמר בהלכ' רופפת צא וראה היאך הצבור נהגו ואעפ"כ קשה הוא לעשות בה מעשה וכל שכן לכתוב בגיטי נשים שום דבר מתורף הגט בשיטה אחרונה אע"פ שמנהג חכמים לכתוב שם כדת משה וישראל.
ואכתוב בכאן מה שמצאתי בירושלמי בענין זה אולי יתברר משם דינינו. בפרק הזורק (גיטין ח,י) גרסינן התם: א"ר אידי בין קשר לקשר העדים חותמין ובלבד מלמעלן וחש לומר שמא זייף אמר רב הונא לעולם אין העדים חותמין בו מלמטן עד שיקראו בו מלמעלן אני פלוני בן פלוני מקובל עלי על כל מ"ש מלמעלן וחש לומר שמא מחק וחזר וזייף סבר רב הונא מקובל אני עלי שני פעמים פוסל בו וחש לומר שמא כתב דברים וחזר ומחק וחזר וזייף סבר רב הונא מחק פוסל אפילו קיים ע"כ. וזה ברור שהוא שריר וקיים האמור בגמרא דילן, וכל זו הסוגיא היא השמועה שבגמרא שלנו למעלה אין ביניהם אלא שנוי הלשון.
ומצינו עוד בירושלמי, השיב ר' על דברי ר' חנינא בן גמליאל גופו של גט מוכיח עליו אם פשוט הוא אם אינו פשוט איזה גופו של גט אמר רבי בא בני דמר רב הונא לעולם אין העדים חותמין בו מלמטן עד שיקראו בו מלמעלן אני פלוני בן פלוני מקובל עלי כל מ"ש מלמעלן פי' ובגט פשוט אין כתוב בו כן ונמצא גופו של גט מוכיח שהוא מקושר ואינו יכול לעשות פשוט וזה סיוע לדברי רבי חנינ' בן גמליאל שהוא מכשיר דהא ליכא למיחש לחורב' וכפי פי' הראשון שכתבנו במשנתנו וגרסינן השיב רבי לקיים דברי רבי חנינא ב"ג כדכתיבנ' בנוסחי דפירקין אבל לפי הפי' השני גרסא דוקא השיב רבי על דברי רבי חנינא בן גמליאל ואקשינן והא תני טופס שטרות כך הוא פי' לכתוב בהן מלמטה הכל אמר רב הונא טופס שטרות מקושרות כך הוא פי' אבל טופס פשוט אינו כן. א"ר בון ואפילו תימא היא פשוט היא מקושר מעכב פשוט אינו מעכב רבי אחא אמר במוסיף על ההלכה פשוט בשנים מקושר בשלשה פשוט מתוכו מקושר מתוכו ומאחוריו עושין אותו מתוכו ומאחוריו פי' רבי אחא בא לתרץ תשובת רבי לדברי ר' חנינא ואמר שאין גופו של גט מוכיח אם פשוט הוא אם אינו פשוט שאפילו אנו רואין אותו בו שריר וקיים שאין טופס הפשוטין כן י"ל פשוט הוא מתחלתו אלא שזה הוסיף על ההלכה וכתב בו כן לשופרא דשטרא וכן בעדים עצמן הוסיף והחתים בפשוט שלשה עדים ומתוכו ומאחוריו והכל לשופרא בעלמא וכיון שאם רצה עושה כך בפשוט אין גופו של גט מוכיח שהיה מקושר ויכול לעשותו פשוט.
(הא למדנו לפי הירושלמי שאין שריר וקיים מעכב בגט פשוט.) הרי למדנו לפי הירושלמי שאין שריר וקיים מעכב בגט פשוט, והדבר נראה אף לפי גמרתנו, וכיון שכן נתבטל קיים מנהגנו ואין למדין משיטה אחרונה לעולם ואלו היה דרך ללמוד ממנה לא היו מקשין סתם במסכת גטין והא בעינא שיחזור מענינו של שטר בשטה אחרונה ומפרקינן בדמהדר אלמא ליכא תקנתא לאכשורה לשיטה אחרונהועוד דלא מקשינן והא בעינן דכתיב ביה שריר וקיים אלמא בלאו הכי כשר וכן דעת רבינו הגדול ז"ל שלא הזכיר שריר וקיים בכל דבריו. + +Daf 162b + +מילאהו בקרובים כשר. פי' ר"ח ז"ל שאם מילא שתי השורות של אויר מחתימת ידי עדים קרובים כשר, וכן פי' רבינו הגדול ז"ל. ואע"פ שלמחר יצא השטר לפנינו ואין אנו יודעים למה חתמו אין פוסלין אותו ואומרין דלכבוד בעלמא.
וכל שכן אם נמצאו האחרונים קרובים או פסולין שהשטר כשר ואומרין הראשונים חתמו לעדות ואלו האחרונים לכבוד בעלמא חתמו דלרבויי באינשי בעי לפרסומה למלתא כדרך שנהגו בכתובות ואין לחוש שמא יקיימו אותן מאותן העדים שלמטה דכיון שהן פסולין או קרובין מגלי' מילת' ולא אתו למסמך עלייהו שאם אין אתה אומ' כן אף בשני' הראשונים יש לחוש שמא יקיימו השטר מחתימתן של פסולין ואין לומר אין מקיימין אותו מן העדים של מעלה אלא מן העדי' שלמטה שהרי אמרו לקמן מקיימין מן העדים של מעלה ובשאר השטרות מכל תרי מינייהו מקיימינן ולא הוזכר מי מקיימן אלא בשטר הבאה הוא ועידיו הראשונים בשיטה אחת ושנים אחרים בשיטה אחרת ומשום כך חששא דאיתמ' בגמ' אבל בשאר כל השטרות שיש שם ארבעה וחמשה עדים מכל תרי מקיימינן דפשוט הוא זה וא"צ לכתוב.
והיינו דאמרינן במסכת גטין (י"ח ב') לחתום בתחלה קרוב או פסול אמרי לה כשר ואמרי לה פסול אמרי לה פסול משום דאתי לאיחלופי בקיום שטרות דעלמא ובסוף כשר לדברי הכל וכדמפורש התם ושמעת מינה שאין לחוש בה לשאר שטרות דעלמא שאפילו בשאר כל השטרות רשאין קרובים לחתום בסוף שהדבר ידוע שמשום תנאיהן חותמין.
ואם תשאל בתחלה נמי כי מחליף כשאר שטרות דעלמא מאי נפק' לן מינה דהא תניא הכא תתקיים עדות בשאר כבר פר"ש ז"ל שם דהכי אמר הרואה אותו חותם בתחלה במקום שאמר כולכם אומר משום עד הוא חותם ואתי לאכשורי קרובים בשאר השטרות בגיטי חוב ובגיטי נשים שלא אמר כולכם ולהחתימן משום עדים ובגט קרח נמי הכשירו קרובים בין באמצע בין בסוף כדאיתא התם (גיטין פ"ב א') ואע"פ שהם צריכין שם כדי להשלים קרחתו וכל שכן בשאר השטרות ואע"פ שלא הכשירו בו אלא אחד משום דילמא אתי לקיומיה בשני קרובים וחד כשר הכא שאני משום דכיון דלא הוו צריכי למחתם ולאו אורחא דאינשי לרבויי בעדים בגט פשוט בודאי אמרי בי דינא מאי דקמא ומגלי' מילת' דקרובים נינהו ומשום תנאי או למילוי ריוח חתמו ואפשר נמי דהני מילי לכתחלה ומשום טעמ' דפרישית דאתי לקיומיה בהו כיון שהוחתמו שם בודאי כדי להשלים קרחתו של גט אבל דיעבד כשר כשם שהוכשרו בתחלה ואע"פ שיש לחוש שמא יקימו בני'.
ולא הוצרכתי לכתוב זה אלא מפני שיש מקצת מפרשים אומרים דדוקא בשנים הראשונים אבל באחרונים לא וסמכון על מ"ש כן בהלכות מדרב יהודאי גאון ז"ל וטעות הוא אלא כל שכן בסוף שכשרים דאיכא למימר בתר דחתמי כשרים אתו פסולין וחתמי, וכך כתב רבינו האי גאון ז"ל.
אבל מצינו לו בתשובה שאם היו מסורגין כגון כשר ופסול וכשר שפסול חיישינן דילמא צריך עיון דילמא סהדא בתרא שבק רווחא למאן דקשיש מיניה ואתא פסול וחתם ודילמא כיון דמעי��רא חתם חד כשר וא"צ אלא לעד א' למה הניח זה השני החלק מסתמא החתימו לזה הפסול לפניו ולאסהודי אתא ולא דמי לגט קרח דאמרינן ביה מכל תלתא מקימינן ולא בעי רצופין דהתם לאו רווחא הוא שהרי בקשרים הם חותמין ואיכא למימר לרבויי בעדים בעי ולאו לאסהודי אתי, ואין זה מחוור אבל מי יחלוק על הגאון ז"ל. + +Daf 163a + +כגון ברוך בן לוי שטה אחת. פי' עולה לשתי שיטין ופסול והכי הילכתא דיד בעל השטר על התחתונ' רבינו הגאון ז"ל ומיהו כשמשערי' ברוך בן לוי בכתב ידי עדים משערין והוא שלא חתמו העדים גם ביותר בכונה אלא לומר לך שאם חתמו בקלמוסו של סופר ומפני שלא הורגלו בכתיבה חתמו יותר גם מן הסופר משערין בהן ובירושלמי משער אף בסופר להקל שאם כתבו גם משל עדים משערין בו. +פי' טיוטא. שורות ונקודות גסות כדי שלא יהא יכול לכתוב שם כלו' אבל לא לכסות הקלף בטיוטא שאם אתה אומר כן אף בבית דין שמא שטר היה כתוב שם ועליו היו חתומין.
ויש לפרש בי דינא אטיוטא לא חתימי שהם כותבין אתו סהדי ואסהידו על חתימות ידיה ואין דרך לכתוב ב' שטרות בקלף אחד זה אחר זה, והראשון מחוור.
ומי שפי' בי דינא אטיוטא לא חתימי משום שמזכירין בקיומן על מה מקיימין אינו יודע מהו סח שאין בית דין מזכירין אלא חתימת העדים ואם כתבו סתם נתקיים שטר זה בפנינו כשר הוא ולא עוד אלא שהם חותמין אע"פ שלא קראו את השטר ולא ידעו מה כתוב בו כדתניא בכתובות (ק"ט ב') הדיינין חותמי' אע"פ שלא קראוהו. + +Daf 163b + + מה שאמרו אפילו שטה אחת פסול. על האשרתא ולא על השט' שכבר הוכשר וטעמא דמילתא מפני שהדייני' בקיאין הן ויכולין לקרוב כתיבתן כשאר השיטות מה שאין כן בעדים שאינן רגילין ואינן יכולין לקרב כל כך לפיכך תקנו שאין למדין משטה אחרונה ולא אמרו כן באשרת' ששטר הבא הוא ועידיו בשטה אחת יפסל האשרתא שתחתיו. +דילמא כת' הוא ועדיו בשיטה אח' וקסבר שטר הבא [הוא] ועידיו בשטה אחת כשר. כתוב בתוס' חכמי' הצרפתים ז"ל,מכאן יש ללמוד שהעדי' החתומי' בין בשטר בין בגט בין בכתוב' צריכיןלחתום בריש' דמגלתא שלא יוכל לכתוב מן הצד שטר דהוה ליה הוא ועידיו בשטה אח' וכשר אותו שט' ויש לחוש לזיוף ובשמעתין משמע שאם יש לחוש לשום זיוף מיפסיל בהכי ואם אירע כן שלא חתמו בראש הקלף יחתמו זה תחת זה דהא ליכא הוא ועדיו בשיטה אחת וכן פר"ח בגליון ספרו מיהו מ"מ יש למנוע מלחתום באמצע הקלף בשיחתמו זה תחת זה שא"כ יכול לכתוב שטר על אותו עד ותנן (קעה,ב) הוציא עליו כתב ידו שהוא חייב לו גוב' מנכסים בני חורין ומיהו לא ידענא אי מיפסיל שטרא בהכי כיון דלא שייך מידי לעדות השטר אך טוב ונכון הדבר לחתום ארישא דמגלת', אלו דבריהם.
וכך נרא' דכיון דליכא למיחש משום עדי' לא מיפסיל שטרא מהא דאמרי' לקמן דכתבי בין סהדא לסהד' ולא חיישי' דילמא גייז סהדא בתרא וגייז ליה להאי מילתא בהדה והדר מחיק ליה לשטרא וכתיב עלה שהוא חייב לו אלא שמע מינה שאין השטר נפסל משום כך והוא יחוש לעצמו ושמא י"ל כתב ידו הבא הוא וחתימתו על המחק פסול שאין הכל בקיאין להשמר שלא יהו מראין חתם ידו על המחק אלא בשנמחק לפניהם, וצ"ע.
ולמדנו מכאן שלמדי' מחצי שטה אחרונה דכיון דאין העדי' רשאין לחתום באמצע שיט' של ריוח בידוע שהיתה כתובה שיטה זו עד חציה וחתמו העדים סמוך לכתב ובזה למדין מכל השטר ולא אמרו אין למדין אלא בשטה אחרונה שלימה שיש לחוש לאוירה מפני שהעדים רשאין להרחיק שטה אחת שלימה אבל בחצי שטה לא וזה סמך גדול למנהג הסופרים שנשתבש בידם כמו שכתבנו למעלה ועוד אם הניחו העדים ריוח שטה אחת וחתמו בשטה האחרת למדין משטה אחרונה של שטר דהיא שלישית לחתימתן ומכל זה נשתבש בידם לכתוב קיומים בשטה אחרונה.
ומה שנהגו לחתום בכתובה קרובין ושושבינין ומרחיקי' מחתימ' העדים או מכתיבת השטר הרבה טועין הן וראוי לגעור בהן ולמחות בידן אבל השטר משמע שאינו נפסל בכך שהם לא לעדות הם באין כדי שיפסל בחתימתן, אבל העדים יזהרו בה יותר שמא יפסל השטר כדברי רבותינו הצרפתים ז"ל.
וכן נראה שהם צריכין ליזהר שלא להניח גליון בראשו של שטר שמא יוסיף ביה דברים ויחברם לאלו שהרי אפשר ואם עשו כן נראה שפסלו השטר כמו שאמרו בהרחקת שתי שיטין בין עדים לכתב בשיט' אחת בין העדים לאשרתא. ואני תמה ליחוש דילמא מתרמיא ריעותא כגון תנאה בתרי ותלתא שיטי קמאי וגייז להו ועוד דבפרקים שמקשינן בגמר' וליחוש דילמא גזייה לזמן דקמא ולעדים דבתרא ומתרץ בשיש ריוח מלמעלה. ובשיש ריוח מלמטה דשמעת מינ' דכשר בלא ריוח וכשר נמי בשיש לו ריוח מלמעלה.
אלא איכא למימר דלעולם שם המלוה והלוה בראשו של שטר הם מקמי דנכתוב תנאי ושאר מילי דשטרא ואי הדר מהדר להו בדבוריה הכי כתוב פלוני מלוה הנזכר למעלה וכן בלווה ואי גייז מינכרא מילתא הילכך ליכא למיחש לגיזיה וכן אם הניח גליון מלמעלה לא פסיל דתחל' השטרו' ידוע הוא לעולם ואם הוסיף עליו נכר וידוע הוא. + +Daf 164a + +השיב רבי לדברי ר' חנינא בן גמליאל וכו' זימנין דיזיף מיניה וכו'. אי קשיא, בכל שטרי מאחורי תיקשי ליה מי לית ליה לר' הא דתנן (קעא,ב) והמאוחרין כשרין, ואיכא דאמרי לית ליה, ואיכא דאמרי בשלמא מאוחרי אחריני אי לא ידעי זימנא דשטר' כתבי תברא סתמא כדאמ' להו רב ספרא לסיפרי אבל הכא דידעי זימנא דשטרא לא חיישי סהדי שמא יפשוט המקושר ונמצ' מאוחר וגובה פעם אחרת שאין הכל בקיאין בדבר זה ואפי' ר' עצמו לא היה בקי בו כ"כ. + +Daf 164b + +הינא אחת. פי' שכן בלשון יוני קורין לאחת הינא כדאמרינן בסנהדרין וכן אמרי' בבראשית רבה ולשון לעז הוא ואיכא למידק כל זה כך הוא מאי קמ"ל וא"ת שאין לשונו כך ואינו מכי' בלשון הזה למה הוא נזי' כלל וי"ל אעפ"כ כיון שהוא מתכוין לנזירו' נזיר הוא כאותה ששנינו נזיה פזיה וקונם קונח קונס. ואמרי' התם לשונות שבראו להם חכמים. ואיכא התם מאן דאמר לשונות הנכרים הם ועשאום כלשון הקדש אפי' למי שאינו מכיר בהם הואיל ולשם נזירות הוא מתכוין אף ע"פ שאינו יודע כמה. +ועיון תפילה. יש מפרשין אימתי תבא תפלתו, כי ההיא דאמרי' בברכות (נה,א) תוחלת ממושכה מחלת לב - זה עיון תפלה כדאמרי' שלשה דברים מזכירין עונותיו של אדם, הרב ר' שמואל ז"ל. ואינו מחוור, שכמה בני אדם ניצולין כל הימים והיאך אמרו אין אדם ניצול מהם בכל יום, ועוד שאין זו עבירה אע"פ שמזכר' עונות.
אלא הכי פירושא: שמתפלל ואינו מעיין בתפלתו ומתכוין בה וכל המתפלל בלא כונה עבירה היא בידו ודאמרינן בשבת (קכ"ז ב') שלש דברים אדם אוכל פירותיהן בעוה"ז והקרן קיימת לו לעוה"ב עיון תפל' היינו שמעיי' ומכווין בתפלתו וכדאמרי' התם (קי"ח ב') תיתי לי דקיימית עיון תפל' והיינו שאין אח' מאלף נצול מעבירה זו בכל יום שאינם מעיינים בתפלה. ובירו' בברכות (ב,ד) א"ר חייא רובה מן יומוי לא כונית אלא חד זמן אתית למיכוונא והרהרית בלבי ואמרית מאן על לקמי מלכא קדמי ארקביניה או ריש גלותא, שמואל אמר מנית אי פתחיא, ר' בון כר' חייה אמר אנא מנית דימוסייה. א"ר מתניה אנא מחזיק טיבו לדרישי כד מטי מודים כר�� מן גורמיה. אלמא בזה אמרו אין אדם נצול מעיון תפלה ואפי' חסידים. + +Daf 165a + +לא נצרכה דאפילו עד אחד על פה ועד אחד בשטר. פי' הרב רבי שמואל ז"ל דפסול למגבא ביה ממשעבדי אבל מבני חרי גבי ואמימר הכשיר למגבי' ממשעבדי בחד סהדא בכתב דקלא אית להו.
ולא מחוור כלל בטעמא, ועוד דסוגיא דר' ירמיה מתפרש לו בקושי, אלא משמע דפסול דקאמר לומר שאין מצטרפין אלא בעד אחד וכשר למגבא מבני חרין דמצטרפין ומה שדקדק הרב ז"ל מדקאמר אפשר דמן השטר משמע לאו מילתא היא דמשום דמייתינן לה ממתני' דמיירי בפסול שטרות במקושר קאמר אכשר ובדרבי ירמיה מצטרפין אמרי' ועוד לישנא דוקא הוא עדותן כשרה ומצטרפת דהתם (מכות ו,ב) אמרי' עדות מיוחדת כשרה בדיני ממונות לומר שמצטרפין. + +Daf 165b + +מה התם פסולא דאוריית' וכו'. פי' רב אחא משבח' גאון ז"ל (שאילתא כ"ה), לומר שאפילו תפס מפקינן מיניה. ויש שואלין כאן עד א' בשטר היאך כשר והרי אמרו מפיהם ולא מפי כתבם כדאיתא בגיטין (ע"א א'), ומפ' רש"י ז"ל בפי' התורה (דברים יט,טו) שלא ישלחו אגרותיהם לב"ד. והשיבו כבר מפורש בירושלמי בפ' האשה שנתאלמנה (כתובות ב,ד) כך, ר' חגי א"ר זעירא בעי עד אחד בפה ועד אחד בכתב מהו שיצטרפו ע"א בכתב כלום הוא לכן צריכה בשהיו שנים מצאו לקיים כתב ידו של ראשון ולא מצאו לקיים כתב ידו של שני ר' מונא בעי עד אחד בכתב מהו נזוקקו לשבועה ועד אחד בכתב כלו' הוא לכן צריכה בשהיו שנים מצאו לקיים ידו של זה ולא מצאו לקיים של זה אוייבה כהדה וכו'. זה גרסת ירוש', ויש לסמוך על הירושלמי אע"פ שפירו' אח' יש למה שאמרו מפיהם ולא מפי כתבם, ואין דעת רבינו שלמה עצמו ז"ל כדבריהם.
ותמהני כיון שלא מצאו נקיי' כתב ידו הרי עד אחד הוא ולמה מועיל כלי' ואע"פ שקיום שפירות דרבנן מכל מקום כל זמן שלא נתקיימו כמי שלא נחתמו ולא מצאתי לגאוני' ז"ל שכתבו דבר זה שבירוש' ושמא כך פירושו מהו שיצטרפו אם מעיד אני ראיתי אותה הלואה ביום פלוני כמו שכתוב בשטר מי אמרי' כיון שזה עוש' מעש' שטר ומשעת חתימה הוה ליה שעבוד קרקעות ועוד על פה לא עביד שעבו' אינן מצטרפין ולפיכך הקשו וכי כלום הוא לגבות בו ממשעבדין ולמה לא יצטרף ומפריק לכן צריכה נישאל בשהיו שנים חתומין שהוא שעבוד קרקעות משעת חתימה וכן הבעיא השנית בזה הדרך היא ואמר עלה התם אוייב' בהד' אין מקבלין מן העדים אלא א"כ ראו באחד וכו'. כלומר או לעולם אימא לך דעד אחד חתום בלבד וקא מיבעי' לן אם מצטרפין אף ע"פ שלא ראו שניהם כא' ולא העידו שניהם באחד ואליבא דר' יהושע בן קרחה כי הא דגמ' דילן, וצ"ע.
ועוד מצינו בירוש' (גיטין ט,ג) אהא דתנן ג' גיטין פסולין ואם נשאת הולד כשר, תני ג' שטרו' הללו גובה מנכסים בני חורין ואינה גובה מנכסים משועבדים אלא שי"ל דבכתב ידו ועוד שנינו, דה"נ מתוקמ' מתני' בגמ' דילן ובגמ' דידהו בפרק המגרש (ה"ג).
ובהלכות גדולות ראיתי, קאמרי רבנן דשטרא דתתימין עליה סהדי ואשתכח חד מינייהו קרוב או פסול נהי דממונא לא מפקינן מינה אבל שבועה לא משעבדי' ליה אפומא דהאי עד כשר. נראה מדבריו שעד אחד בכתב זוקק לשבועה וקרו' ופסול לא פסלי ליה דאמרי' רוחא שבק לדקשיש ואתא פסול וחתם. + הא דשלחו ליה חבריה לדר' ירמיה אליבא דתנא קמא דר' יהושע בן קרחה לא תבעי לך כי תבעי לך אליבא דר' יהושע. יש שמוחקין זו הגרסא מן הספרים משום דאפילו עד אחד על פה ואחד בכתב אפשר שראו שניהם באחד אלא שלא העידו שניהם כאחד וגרסינן הכי אליבא דתנא קמא דר' נתן לא תיבעי לך כי תבעי לך אליבא דר' נתן.
ויש לקיים גירס' ישנה דקיימא לן (סנהדרין ל,ב) מוד' ר' יהושע בן קרחה לר' נתן וכיון שכן קא מבעיא ליה בשלא העידו שניהם כאחד ולא ראו שניהם כאח' דסתמ' דמילתא הלואה אחר הלואה היתה שאלו היתה הלואה אחת לשניהם היה אומר בחובו כשם שאמר לאחד מהם. + +Daf 166a + + + +Daf 166b + + + +Daf 167a + +מתני': כותבין גט לאיש ואע"פ שאין אשתו עמו. ואף על גב דאיכא למיחש דזמנין דנפק מינה חורבא דילמא כתב ליתן בניסן ולא נתן עד תשרי ואזיל בעל וזבין פירי מניסן ועד תשרי ואתיא איהי ומפק' וקיימא לן יש לבעל פירו' עד שעת נתינ' כבר אמרו במס' גיטין (י"ח א') בגמ' דנא מקדים איניש פורענות' לנפשיה ואי נמי פייס קורע היה הגט וקלא אית לה למילת' וכן בגיטין הבאין ממדינ' הים קלא אית להו ואמרינן לה אייתי ראיה אימת מטא גיטא לידך כדאמרי' גבי נפל בבבא מציעא (י"ט א'). +ושובר לאשה ואע"פ שאין בעלה עמה. הא נמי מיפרשא התם (י"ט ב') משום שמו' דאמר המוכר שטר חוב לחברו וחזר ומחלו מחול ואפילו יורש מוחל וכו' כדאיתא התם גבי נפילה אמרי' הכא דחד טעמא הוא ול"נ דהכא לא צרכינ' לההוא טעמא דהתם משום קנוניא אתינן לה דאי מזבנה לכתיבה ויהבה שובר לבעלה קנוניא היא והכ' ליכא למיחש שאין חוששין לקנוני' בכותב שטר על שלו מכאן ולהב' וההיא דחיישי' בשטרי חוב לכתב ללוות בניסן ולא לוה עד תשרי ההיא לאו משום קנוניא חיישינן אלא הכי מיתרמי ליה ולא אדעתיה ויתברר לך כל זה מדברינו שם בפרק שנים אוחזין. +והבעל נותן שכר. יש מפרשין במקום שאין כותבין כתוב' שוובה בגט ובעידי מיתה אי נמי במקום שכותבין ואיתא ראיה שלא כתב לה אי נמי אליבא דר' יוחנן דאמר הטוען אחר מעשה בית דין לא אמר כלום בין במקום שכותבין בין במקום שאין כותבין וכפי פירש"י ז"ל המורגל שם בפי הכל אבל במקו' שכותבין אליבא דמאן דאמר כותבין שובר אי נמי בשאר שטרות שאם היה השטר קיים לא היה צרי' הלוו' או הבעל לשובר היא או המלוה נותן שכר, דמשום שאבדה כתובתה לא הפסיד הבעל אלא היא שאבדה הפסידה ונותנת שכר השובר, וזו הסברא אינ' מתחוורת לי. + +Daf 167b + +כותבין שטר למוכר וללוה. כבר אוקמוה במציעא (י"ג א') בשטרי הקנאה ואי לא חיישי' שמא כתב ללוות בניסן ולא לוה עד תשרי וכו' כדאיתא התם ושמעינן מינה דהך נותני' בשלא העיד על עצמו שקבל המעו' מידו שלא כדברי הרב ר' יהוסף הלוי ז"ל והטעם שאין הפסד ללוקח ולמלוה בכתיבה זו שאין השטר ראיה בכך עד שיגיע לידם שהדין כבר ידוע שכותבין שטר למוכר וללוה ואם בא להוציא מהן דמי' צריך ראיה אומרין שמא מעצמך כתבו לך כדאמרי' לקמן (קע"ג א') בפירקין בשני יוסף בן שמעון הדרין בעיר אחת.
ומסתבר לי שאם העידו על עצמו שקבל דמים מן הלוקח וקנה בכסף או בחזקה בחליפין כותבין אפי' בלאו שטרי הקנאה שאין שטר זה אלא לראיה שאף המוכר שדהו בעדים גובה מנכסים משועבדין ולקנוניא ליכא למיחש שהרי נכסים שלו מה שירצה עושה בהן מיום זה ואילך והיינו שטרי הודאות ולא שייך בהו קניין כלל.
והא דקתני אין כותבין ללוקח ומלוה כשבאו הם לבדם לכתוב ושלא לצורך נשנית שאם נכתב להם עדות שקר היא אלא אגב רישא קתני לה ויש לפרש דארישא קאי לומר דאם קנו מן המוכר שלא בפני לוקח ובא מוכר לכתוב כותבין לו בא לוקח לכתוב אין כותבין לו דלא אמרי' דסתם קנין לכתיב' עומד בשלא בפניו א"נ איפשיטי זייר ולא ניחא ליה דנמסור שטרא עד דשקיל לדמיה ומי' זכה זה במקחו מחמת הקנין לדעת ר"ש במציעא (יג,א), וכבר כתבנו שם. +ולוקח נותן שכר. תקנת חכמים ��יא, שכך בדין שמי שנשכר יתן השכר. ומיהו נעשה כאומר לו הא לך זוזי והקנה שטר למוכר, דספר מקנה בעינן כדמוכח בפרק המביא תניין והשתא דתקינו רבנן שהאשה תתן שכר הגט ה"נ אמרו שתהא כאומרת לו הא לך זוז והקנה הגט לבעל לפיכך אינו צריך להיות הקסת והדיו והקולמוס והקלף אלא של סופר והוא מוכר הכל באותו זוז, ופי' במסכת גיטין (כ,א). +אין כותבין שטרי אירוסין ונשואין אלא מדעת שניהם. פי' שטרי אירוסין אינון שטרי אירוסין ממש הרי את מקודשת לי וקמ"ל שאם כתבו שלא מדעתה אינה מקודש' ופלוגתא דאמוראי היא בקדושין (ט,ב), ולמאן דמפ' התם בשטרי פסיקאתא קמ"ל שאע"פ שראו שאמרה כמה אתה נותן לבנך כך וכך ולבתך כך וכך ועמדו וקדשו שהן הן דברים הנקנין באמירה אם רצה אחד מהם שיכתבו לו אין רשאי' לכתוב שלא מדעת שניהם משום דהשתא הוו כמלוה על פה ואי כתבו משוו ליה כמלוה בשטר דדברים הללו ניתנו לו ליכתב.
ולא כדברי הר' יהוסף הלוי ז"ל שהוא מפרש שאין כותבין אם לא הסכימו שניהם להזדווג משום דהוי עדות שקר דקשיא עליה הא דאתמר עלה התם וביבמות (י"ב ב') ולא מיתפרשא ליה כלל אלא הכי פירושא כדאמרן דאע"ג דחזו פסיקאתא לא כתבי ליה משום דדברים הללו ניתנו ליכתוב והוו להו כהודא' בפני שני' וצריך לו' כתובו כדמפ' בגמ' התם ונשואין נמי כי האי גונא הוא לומר שאין כותבין כתובה לאשה עיקר ותוס' ושעבוד נכסים כנגד השום אלא מדעת הבעל ודעת אשה נמי בעינן שאם קבל' עליה להכניס לו כלום ולשעבד עצמה בכלום לו וליורשיו אין רצונה שיהא להם עליה כמלוה בשטר. +והחתן נותן שכר. אי בשטרי פסיקאתא איהו הוא דקני מהשת' ומה שקנתה אשה קנה בעלה ולמאן דאמר שטר קדושין ממש הא קמ"ל דאפי' צורבא מרבנן נמי סלקא דעתך היא תתן השכר ונימא שהשכר כדי שיקנה הסופר השטר לבעל כדאמרי' השתא בגיטין קמ"ל אבל ודאי בעינן שיהא שטר הקדושין שלו ואפי' בצורבא מרבנן דאיתקש ליציאה. +שטרי אריסות וקבלנות. כיון שכתבו שטר אין אחד מהם יכול לחזור בו אלא כופין את המקבל לעבדה כראוי לה ואת בעל הבית ליתן לו שדהו ומה שקבל עליו בזריעה ועבודה השדה למחצה לשליש ולרביע לפיכך אע"פ שקבל עליו בפניהם לקבל שדה זו אין כותבין שהרי הם יכולין לחזור בהן עד שלא כתבו ומשכתבו קנו ואי קביל נמי לשלומי כלום וכתבו הוה ליה כמלוה בשטר. +ושטרי בירורין. למאן דאמר שטרי טענתא אין כותבין אע"פ ששמעו מהם טענות בבית דין שמא הוא רוצה לחזור ולטעון ומשכתבו על פיהן אינן יכולין לחזור ולטעון ואע"ג דקא יהיב אמתל' ואף ע"ג דלא אתו עדי' דמשעת כתיבה הוה ליה לברורי טענתיה ולמאן דאמר שטרי בירורין נמי חד טעמא הוא משום שאע"פ שבירר לו א' יכול לחזור בו עד שעת ישיבתן בדין שטענו בפניהם או עד לאחר גמר דין ומשכתבו אין יכולין לחזור בהן וכן פרש"י ז"ל במציע' כותבין שלא יוכלו לחזור בהן. +ומעש' ב"ד כגון. שטרי חליטתא ואדרכת' ודכוותהון שמשנכתבו קנו ואין א' מהם יכול לחזור ואחריות' נמי רמי עלייהו. וכן נראה לי לגבי בירורין של ב"ד שאמרתי שיכול להוסי' על שלש' עד שיכתובו כדאתמ' בספרי טרחכם מלמד שהיו טרחנין היה אחד מהם רוא' את בעל דינו נוצח בדין אומר יש לי עדים להביא יש לי ראיות להביא מוספני עליכם דיינים ואף ע"פ ששנינו דיני ממונות בשלשה לומר שכופין אותו לברור להן זה אחד וזה אחד הא אלו אמר לפני רבים אני רוצה לדון מוסיפין שנים שנים זה בורר אחד וזה בורר אחד והדבר צריך הכרע ומיהו ודאי שאם קנו מהם או כתבו בירורין אין להו��יף ואין לגרוע. +גמ': שם האיש בגט ושם האשה בשובר. תמיהא לי כיון דאסיקנא שם האיש בגט והוא הדין לשם האשה אמאי נקט שם האיש בגט ושם האשה כשובר. ואפשר דרבותא קמל"ן סלקא דעתך האי דאתא לקמן לא משקר בשמיה דידיה דלא חציף כולי האי מימר אמר איכא אינשי הכא דמשתמודעי לי, קמ"ל. +מדלא חיישי' לשני יוסף בן שמעון דעלמא שלא היו דרין בעיר אחת דילמא כתב גיטא וממטי ליה לאיתתיה דהאיך שמעי' מינה דצריך לכתוב שם עירו בגט הילכך ליכא תו למיחש, כך כתב הרב אב בית דין ז"ל.
ותמיהא לי בשטרי הלואו' נמי ליחוש דילמא כתיב שעיר בשמא דידיה דהוא יוסף בן שמעון ואזיל למתא אחריתי דאית בה יוסף בן שמעון ויהיב למלוה שבשטר ועבדי קנוניא עלי' דהאי שאין כאן שם עירו וי"ל אי אתיא למיחש לכי הך קנוניא אין לדבר סוף אפי' תאמר שאין כותבין שטר ללוה אלא א"כ מלוה עמו שמא שניהם עושין קנוניא על יוסף בן שמעון שבעיר אחרת, אלא לכולי האי לא חיישינן. + +Daf 168a + +לימא בכופין על מדת סדום קא מיפלגי. תמהני אדרבה קשיא מאי טעמייהו דרבנן, דילמא אם נכתוב לאחר יכפור ויזקיקנו לזה להתעצ' עמו בב"ד והיאך נכרחנו לזה להתפיס זכותו ביד אחר ואפילו אם אתה מוצא שום טעם בדברי חכמים האיך הקשו בגמ' שזו מדת סדום היא.
ונראה לי בשאומר אחד מהן ניתן שניהם השכר ויהא השטר מונח בידך לזכות שנינו והשני אומר לא כי אלא שטר לעצמי אני רוצה וזו מדת סדום היא הואיל וזכותו בידו ואף ע"פ כן חלק רבן שמעון בן גמליאל ואמר אתה אומר לי כל היום להוציא לך זכותך שאתה צריך לו ותראה זכותי ותריב עמי ואין הלכה כמותו. +מתני': מי שפרע מקצת חובו והשלי' את שערו ואמר לו אם לא נתתי לך מכאן ועד יום פלוני החזר לו את שטרו וכו'. פירשו כל המפרשים ז"ל ויגבנו כלו, וכן משמע בגמ' במציעא (קי"ז ב') ותמהני לר' יוסי במה גובה כיון שנמחל שעבודו באותו חצי שפרעו ונראה לי באומר החזר לו שערו ויגבנו ופריעה זו שאני פורעו יהא מתנה ואף ע"פ כן לר' יהודה לא יחזיר דאסמכתא היא ומכאן תשובה לאומר בערבוני מחול לך שערבנו מחול הואיל והתפיסו לא נעשה כאומר מעכשיו וכבר כתבתיה במקומה בבבא מציעא. + הכי גרסינן: אמר רב נחמן אמר רבה בר אבוה אמר רב אין הלכה כר' יוסי דאמר אסמכתא קניא. וה"נ אמרי' בנדרים (כז,ב) והאמר רבה בר אבוה אמר רב אין הלכה כר' יוסי, וכן גריס רבינו הגדול ז"ל בהלכות.
ואיכא נוסחי דכתיב בהו הלכה כר' יוסי, ויש לפרש דרב ורבה בר אבוה מעיקרא סבירא להו הלכה כר"י והדרי בהו כדהדר ביה רב נחמן גופיה דמניומי אהדדי וא"ל דשמע מרבה בר אבוה בשם רב אסמכתא לא קניא ומניומי הוה בחזרה ורב נחמן לא הוה בחזר' לפי' הדר ביה כדאיתא במציעא (ס"ו א') ודיקא נמי מדאמר ר"נ השתא דאמר רבנן אסמכתא לא קניא ושמעת מינה דמעיקא לאו הכי סבירא להו לרבותיו דאינון רבה בר אבוה, וכך פי' רבינו סעדיה גאון ז"ל.
ופי' אסמכתא כל דאי איגזים לא קני אפי' היה בידו לקיים תנאו ואי לא גזים קני אם היה בידו מתחלה לקיים תנאו כדאמרינן התם בידו אלא שתשובת רבינו הגדול ז"ל חלוק בדבר שהוא מפר' דאם אוביר ונא איעביד משום תנאי ב"ד הוא חייב אבל מדינא אסמכתא הוי ואע"ג דלא גזים ובידו וכבר כתבתיה בפ' המקבל, וכן נראה דעת ר"ח ז"ל.
וכל דאמרי' באסמכתא, הני מילי במתנה על עצמו כגון אם לא נתתי לך מכאן ועד שלשים יום החזר לו שטרו אי נמי אם אוביר ולא אעביד אשלם וכן כל אסמכתא שבתלמוד בדרך זו תמצא אותם וכן ההיא דנדרים אי לא אתינן עד תלתין יומין ליבטל�� זכותאי.
אבל האומר אם תעשה כך וכך או לא תעשה, או שאמר אם באת מכאן ועד יום פלוני אם לא באת שדי נתונה לך זו אינה קרויה אסמכתא אלא זה תנאי בני גד ובני ראובן אם לא יעברו ונתתי בין שהתנאי בקיום מעשה בין שהוא שב ואל תעשה וזהו דרך כל תנאין שבתלמוד שבדיני ממונות והיינו פלוגתייהו דר"מ ורבנן בתנאי פסול דלאו במעכשיו בלחוד פליגי ועוד דאמור רבנן כל היכא דאמור מעכשיו או ע"מ לא בעי' תנאי כפול ולא אחר מדיני התנאין דהכי פירשו רבינו הגדול ורבינו הגאון בפרק מי שאחזו אלמא אע"ג דלא אמר מעכשיו כל כי האי גונא לאו אסמכתא היא וטעמא ברירא הוא דמימר אמר איהו מקיים ואזיל תנאיה דאיהו קים ליה בנפשיה טפי מינאי הילכך גמר ומקני ובהני שייכא ההיא דאמרינן בסנהדרין (כ"ד ב') גבי משחק בקוביא ורב ששת אמר כל כי האי גונא לאו אסמכתא היא פי' לפי שאין הדבר תלוי בדעת עצמו אלא בדעת חברו ובמעשה חברי וכן פרש"י ז"ל והרב א"ב ז"ל.
וקיימא לן כרב ששת, ואפילו לרמי בר חמא דאמר אסמכתא הויא בגמ' מפ' טעמא משום דתולה בדעת עצמה הוא דאמר קים לי בנפשאי דידענה טפי.
אבל תולה תנאי בדעת מי שמתנה עליו לכולי עלמא לאו אסמכתא היא ואפילו תולה בדעת אחרים כגון שאמר לחברו שדי נתונה לך אם לא בא איש פלוני מכאן ועד שנים עשר חדש משמע דלאו אסמכתא היא דהיינו תולה בדעת יונו דלא הויא אסמכתא לכולי עלמא אלא משום דבנקשא תליא מילתא ומימר אמר אנא ידענא נקשא טפי הא לאו הכי תנאיה הוי.
ואי קשיא לך אי הכי היכי אמרינן לקמן (קע"ג) לרבי יהודה דאמר אסמכתא לא קניא ערב לא משתעבד אלא משום ההיא הנאה במהימן ליה י"ל שאני התם משום דעביד אינש דפרע חוביה ואנן סהדי דאהכי סמך מעיקרא וכטועה בדעת עצמו דמי ועוד דמימר אמר אנא כפינ' ליה ופרענא לך מדידיה ואי לא פרענא לך מדידיה דאי לאו דאמר קים לי בנפשאי לא הוה מתני הכי תדע דהא ערב דלאחר מתן מעות דליכא הנאה דמהימן ליה ואעפ"כ קנו מידו משתעבד ואלו אסמכתא גמורה שהתנ' על עצמו לא קניא עד דקנו מיניה בבית דין חשוב בבטול זכו אתיא כדפריש רבינו הגדול ז"ל שמע מינה ערב לאו אסמכתא גמורה לפי שאין הכל תלוי בדעת עצמו.
ומה שאמרו במציעא (עג,ב)במאן דיהיב זוזי לחבריה למזבן ליה חמרא ופשע ולא זבן ליה רב אשי אמר אפי' יין סתם נמי לא משלם מ"ט אסמכתא היא ואסמכתא לא קניא והוינן בה ומאי שנא וכו' ופריק הכא לאו בידו כלומר לאו בידו לגמרי אלא שסבו' הוא שבידו שאף זה על עצמו התנ' אם לא לקחתי לך יין ואע"פ שאין התנאי מתקיים בלא חברו כיון שלא תלה תנאו באחרים ותולה בדעת עצמו הוא שאי אפשר שלא ימצא יין ליקח אסמכתא היא שכל שבנוהג העולם והתנה על עצמו אינו תנאי אלא אסמכתא דהא לרב חמא ולרב זביד ביין סתם משלם ואע"ג דלדידהו ודאי אסמכתא לא קניא.
ואי קשיא ארבעה שומרין דחייב רחמנא היכי משכחת לה, בשלמא שומ' חנם ושומ' שכר בידו ודומיא לאם אוביר ולא אעביד אלא שואל לאו בידו וכי תימ' התם רחמנא חייביה וכלוקח דמי עד שיחזירנו א"כ האיך שומר חנם מתנה להיות כשואל זו אינה קושיא שכבר נתפ' הדבר מכלל מה שכתבנו שכל תולה בדעת אחרים לאו אסמכתא היא והוא אינו יכול לתלות בדעת עצמו שלא יבא עליו אונם ומיהו כל שומר שאמר אם לא אשמור כדיני אשלם אלפא זוזי אסמכתא היא ולא קני' והא דתניא אם אני חוזר בך ערבוני מחול לך אע"פ שבידו הוי אסמכתא דגוזמ' הוא.
והוי יודע שלא הוזכרה אסמכתא בתלמוד אלא בדיני ממונות, אבל לא בגיטין וקדושין שכמה פעמים שנינו אם לא באתי מכאן ועד שנים עשר חדש אם אעבור מכנגד פניך שלשים יום וכיוצא בהן ולא בטלו דבריו משום אסמכתא בנזירות במסכת סנהדרין (כ"ה א') ההיא רבי יהודה היא משום ר' טרפון דדריש כי יפליא לא נתנה נזירות אלא להפלאה וכל דברי רבינו הגאון ז"ל בדיני אסמכתת מוצאין מכלל מה שכתבנו בין מ"ש בתשובתו בין מה שכתב בספר המקח, והאמת יראה דרכו.
ויש להסתפק בתנאי שהוא בלא תעשה ועשה אם יש בו משום אסמכתא לפי שכל אסמכתא שבתלמוד ישנן בביטול מעשה כגון אם לא נתתי אם לא באתי וסבור לעשות ולא עשה אבל מי שהתנה אם עשיתי כך וכך שדי נתונה לך ועשה י"ל הואיל ואם ירצה היה מקיים תנאו ולא חשש ועשה מעשה גמר ומקני אלא שלא מצאתי לראשונים שחלקו בדבר. והרב ר' משה הספרדי ז"ל פי' שכל האומר אם תעשה אתן לך שדה פלוני זו היא אסמכתא אבל אמר אם תעשה שדי נתונה לך והו תנאי בני גד ואינו נכון שהאומר אתן קנין דברים הוא כדכתב רבינו הגדול ז"ל בתשובה ועוד שהאו' שדי נתונה לך נמי משכחת לה באסמכתא שהרי שנינו במציעא (ס"ה ב') הלוהו על שדהו ואמר לו אם אין אתה נותן לי מכאן ועד יום פלוני הרי היא שלי הרי היא שלו ואתמר עלה בגמ' דהויא אסמכת'.
עוד יש לר"ת ז"ל סברא אחרת שכתובה על ספר היש' דהיכא בהמרו זה את זה לאו אסמכתא היא שמתוך שזה רוצה לקנות גמר ומקנה וקשי' ליה הא דתניא בבבא מציעא (מ"ח ב') דאם אני חוזר בך ערבוני מחול לך וכו' לא נתקיימו התנאי' וניחאליה דהתם שניהם רוצין בקיום המקח ואסמכתא היא דסברי וקיים המקח ואין סברא זו עולה כהוגן במס' סנהדרין (כה,א). +מתני': מי שנמחק שטר חובו. פי' חוץ מחתימתן של עדים הרי זה מעמיד עליו עדים לראות כל הכתוב בו ובא לב"ד ועושין לו קיום וכותבין פלוני ופלוני עדיו החתומין בו.
וי"א צריכין לכתוב אף העדים שהעידו שהיה כתוב בו כך כך שמא יפסלם בעל הדין או יביא ראיה שהם קרוביו ותמהני אף ע"פ שמעידים העדים שהיה כתוב בשטר שלוה פלוני מפלוני מנה שמא היו לו לשונות סתומים שאין העדים בקיאין בהן ואם יבא לבית דין ידוני עליהם וכי העדים הם דנין ולא נראה לומר שקודם שימחק יכתבו העדים בשט' משמוש שלהם כל הלשון שכתוב הכתוב בו ויעידו עליו בב"ד, דלישנ' דתלמודא לא משמע הכי אלא שסומכין על העדים. + +Daf 168b + +כותבין חוץ מן האחריות שבו. פירו' וכותבין מזמן ראשון, דאלו מזמן שני נפיק מינה חורבא כדאיתמ' לקמן גבי שטר מקח וממכר המאוחרין. + +Daf 169a + +רבן שמעון בן גמליאל אומר אף בשטרי מקח וממכר אין כותבין. לא נתברר לי טעמו של רשב"ג כלל ולא ראיתי למפרשים בו פי' מפורש, ומיהו אליבא דמ"ד (קעג,א) אותיות נקנות במסירה וא"צ להביא ראי' אפשר דבהא פליגי הוא סבר אין כותבין שמא החזיר לו את שטרו ולכשיוציא זה השני למחר שטר אח' הפסיד הראשון שיכול לומר לו אם חזר' ולקחה ממני היה לך ליק' כל שטרותי אבל מעולם לא החזרתי לך כלו' שהרי השטר בידי ואתה הוא שכתבת אותו שטר שבידך קודם לכן כדתנן (קס"ז ב') כותבין שטר למוכר אף ע"פ שאין לוקח עמו וא"ת עכשיו נמי יאמר כן הואיל ויש עדים שמעידין שכתבו ונתנו לו אינו נאמן לפי שאין שטר בידו והא ביד הראשון שרגלים לדבר ורבנן סברי אין אותיות נקנות אלא בכתיבה ומסירה ואם יש לו לראשון כתיבה אף ע"פ שהוציא זה השטר השני הראשון זוכה ואם אין לו כתיבה אפילו בעדים המעידים שכתבו ונתנו לו יזכה השני בנכסים ואליבא דמאן דאמר צריך להביא ראיהדילמא בהא פליגי, רשב"ג סבר א"צ ורבנן סברי צריך להביא ראיה לפי' כותבין כמו שפירשתי.
לשון אחר: רשב"ג סבר אותיות נקנות במסירה ושמא לא יהא לראשון ראיה על מסירתו שימותו עידי מסירתו או ילכו למדינת הים וזה השני יחזיק בנכסי' בשטר זה שלא כדין ואם אין לו שטר יהא הראשון נאמן במגו דמצי אמר לא מברחי שמא לא יבאו עדיו של שני בכל שעה ואין מגריעין כחו של ראשון כלל והואיל ואין השטר בידו יש לחוש שמא כבר מכר ורבנן סברי אין אותיות נקנות אלא בכתיבה ומסירה ואם בא לכתוב שטר בודאי כתב מכר כתב לי ולא כתב של אותיות הללו ואע"פ שאין השטר בידו אין לחוש למכירה ועוד דאיהו הוא דאפסיד אנפשיה דאי בעי ליה למכתב שטר זביני ולמקרע נמי לשטרא דחבריה וכי האי גונא אמרינן בפרק קמא דמציעא ועוד דכיון דאיכא כתיבא מיזהר זהיר בה.
ובתוספות חכמיהצרפתים ז"ל כתוב: רשב"ג אומר אף בשטרי מקח וממכר אין כותבין שיש לחוש שמא החזיר הלוקח השטר למוכר וחזר המכר וכל זמן שאין שטר בידו של לוקח יוציא המוכר קרקע מידו של לוקח מחמת שטר שהחזיר לו אבל אם נכתוב שטר שני ולוקח אפי' יוציא המוכר על הלוקח השטר שהחזיר לו לא יועיל לו כלום שיכול הלוקח לומר שני שטרות היו לי ולא החזרתי לך אלא אחד וכיון שאחד בידי לא חזר המקח ורבנן דפליגי עליה דרשב"ג סברי דאין אותיות נקנות במסירה כדמפורש לקמן וצריך לכתוב לו קני לך הוא וכל שעבודא דאית ביה וכיון שכותב לו שמקנה לו שטר זה אין לחוש אפי' היו בידו כמה שטרו' קנה המוכר בחזרת האחר כיון שכתב לו הלוקח שחזר ומקנה לו.
ופי' זה כמה רחוק, וכי למ"ד אותיות נקנות במסיר' אינו קונה הוא וכל שעבודא וכי לצור ע"פ צלוחיתו קנה אלא ודאי קנה וכיון שקנה מה לי שטר א' מה לי שתי שטרות מדרבנן בכתיבה ומסיר' נשמע לרשב"ג במסיר' ועוד שכב' רבנן למ"ד במסירה בין למ"ד בכתיבה ומסיר' צ"ל קני לך הוא וכל שעבודא דאית ביה וכיון שאמר לו כך במסירה דאית בה אלא אין פי' זה כלום.
והם אמרו יכתוב לו שטר בל' הזה פלוני בא לפנינו והביא עמו עדיו שמכר לו פלו' את שדהו וטען שאבד שטר וכתבנו לו שטר כדי שלא יכפו' המוכר המכר וכענין הזה והשיבו חיישי' לבית דין טועין שיאמרו אלמנא לא שקרו שאבד שטרו הראשון לא היו כותבין לו לא בית דין ולא עדים. +וחכמים אומרים מתנתו קיימת. אסיקנא (קעג,א) באותיות במסיר' קא מיפלגי משמע שאם כתב ומסר קנה בחזרת השטר וכתב ר' יהוסף הלוי ז"ל דבשט' שיש בו קנין אע"פ שכתב ומסר לא קנה ואמר שהדבר צריך תלמוד ואינו יודע בהן חלו' שהרי קנה בשטר אע"פ שכתוב בו קנין ונשתעבדו נכסיו בקנינו דמ"מ בשטר הא כתוב כל שעבודו והרי בכסף הוא קונה בכל שטרי מקח וממכר אבל עיקר הדבר צריך תלמוד וטעם למה יקנה בשום שטר. + +Daf 169b + +אדהכי והכי שמיט ואכיל פירי. מהא שמעי' שהמלוה או הלוקח שטרפו ממנו מקחו והלך לו אצל הלקוחות יכול הוא לכופם בדין לדון עמו וב"ד נזקקין לטענותיהם ומחייבין ואין לקוחות יכולין לומר לו לך אצל לוה וכשיתחייב בדין ויהא בידך טרפה שכתבו לך על הלקוחות שלו הרי אנו פורעין אלא ילכו הם אם ירצו ויזקיקוהו לבא לב"ד דאי לא תימא הכי היכי אמרי' שמיט ואכיל פירי והרי אין בית דין מחייבין ללקוחות עד שיעמוד מוכר בדין ויתחייב אלא ש"מ לקוחות כמוכר וכן הלקוחותכלוה כדאקשינן אי הכי שטרי הלואה נמי ומהדרינן אמרי' פייסיה ב"ה בזוזי והם מחזרים אחריו ומיהו היכא דאיתיה ודאי מודיעי' ליה כגון דאזיל שליחא בתלתא בשבתא ואתי בארבעה וקאי בה' בבי דינא כדעבדינן בבני חורין מקמי אדרכתא כדאיתא בבבא קמא (קי"ב ב') ואי מצטרכי לקוחות זמן לאהדורי בתריה יהבי' להו עד שלשים יום שהוא זמן ב"ד ובלבד להוציא הדין לאמתו ולא לבא בעקיפין שכל זמן ב"ד אינו מן הדין אלא מדת רחמים נהגו חכמים עם בעלי דינין שלא לדחוק יותר מדי. +הבא לידון בשטר ובחזקה. פי' חזקת ג' שנים שכך משמע הלשון ר' סבר אותיות נקנות במסירה פי' ומאי בשט' בשט' ראובן שמכר שדהו לשמעון וחזר שמעון שמכר לאחרים בכך נדון באותו שטר וא"צ דבר אחר. ורבן שמעון בן גמליאל סבר אינו קונה במסירתו אלא אם יש לו בה חזקת ג' שנים והוא טוען לקחתיה בכך וכך נאמן וקנה.
ודחינן לה ומפרשינן כגון שנמצאו אחד מהם קרוב או פסול כלומר מאותן עדים החתומין על שטר המכר הראשון קרובים או פסולי' ומ"מ קנה הראשון שיש עדים על מכירתו שקנה בכסף או בחזקת נעל גדר ופרץ כל שהוא ועכשיו השני שהוא לוקח ראשון בא לערער על המוכר שטוען חזרתי ולקחתי' ממך וקניתי בשטר זה דר' סבר כר' אלעזר דאמר עידי מסירה כרתי נמצא השטר כשר אע"פ שעידיו פסולין וכשאמר לו שני לראשון קני לך הוא וכל שעבודיה קנה הקרקע וא"צ לחזקה ורשב"ג סבר השטר פסול ואין בו שעבוד נכסים והראשון לא קנה אלא בכסף או בחזקה נעל גדר וכיון שכן צריך השני לחזק' ג' שנים כדי שיהא נאמן לומר חזרתי ולקחתיה בכסף ולא בשט' זה אלא שהחזרת לי השטר כדי להחזיק השדה בידי ולא יהא לך ראיה על מכירה ראשונה שמכרתיה.
ויש מפרשים מאי חזקה דאמרי' הכא בשמעתין חזקה נעל וגדר ופרץ כל שהוא וכן פי' ה"ר שמואל ז"ל, ואפשר.
והוצרכתי לפרשה שלא יטעה אדם לו' שראובן שאוכל שדה שמעון וטוען לקחתיה ממך ונמצא לו שטר פסול שתועיל חזקתו כלום אלא לדברי כולם חזקתו אינה חזקה והכי תניא בתוספתא בפ' חזקת הבתים (ב,א).
אבל בירוש' במסכת שבועות (ו,ב) מצאתי דמיתי אהאיך פלוגתא דר' ורשב"ג המחזיק מחמת אונו ונמצאת פסול' אינה חזקה ר' ירמיה אמר במחלוקת שמואל א"ר ירמיה א"ר יעקב בר אחא בשם רבינא דברי הכל א"ר יוסי תמן בבא בשט' ובחזקה הכא בבא בשטר א"ר יודן תמן בבא בשתי כתי עדים הכא בכופה בראיותיו פי' ההיא פלוגתא דר' ורשב"ג בטוען שיש לו שטר וחזקה אבל ברייתא שלא טען מתחילה אלא שיש לו שטר וכיון שנמצאת פסולה הוא חוזר לדין בחזקה ולפיכך אינה חזקה ורבי יודן מתרץ דהתם בבא בשתי כתי עדים אבל ברייתא שהוא עצמו כופ' בראיותיו שמתחלה קודם ששלמה לו חזקתו היה אומר והוברר הדבר בב"ד ששטר פסול היה לו ולפיכך אין חזקתו כלום דכיון דמהדר אזיופיהו ומשקר בנפשיה בשקרא הוא דאחזיק.
ובשער מ' מספר המקח פירשה הגאון ז"ל לתוספתא זו משום שצריך לבאר ואליבא דר' ואתי' כר' ירמיה ירושלמי. + +Daf 170a + + הא דקס"ד דרשב"ג סבר לה כר"מ דאמר עידי חתימה כרתי. הכי פירושא: בשטרות סבר לה כר"מ אבל בגיטין כר' אלעזר סבירא ליה דהכי אמרי' בגיטין (י"ב) אלא משום דלאו מסקנא הוא ולא חשו בגמ' לפרושה טפי. +בלברר קא מיפלגי. פר"ח ז"ל שאם טען ואמר אבד שטרי אינו נאמן לדברי רבי, ובספר המקח נמי אמר שאם לא הביא שטר ונמצאו דבריו בטלין או שהביא ונמצא בטל נתבטלה נמי החזקה. וה"נ משמע בסנהדרין שאם נמצאו קרובין או פסולין לא בירר, וכן פי' שם רש"י ז"ל. +הכי גרסינן בכל נוסחי ספרד וזו היא גרסתן של גאונים ז"ל: והאמר רב גדל הלכה כדברי ר' ואף ר' לא אמר אלא לברר א"ל אלא נמי לבר' קאמינא. פי' שאם מתו או הלכו למדינת הים נאמן ואם באו ואמרו לא היו דברים מעולם משלם וקשיא להו לרבוות' ז"ל מהא דגרסי' בשבועות (מ"א ב') כל מילתא דלא רמיא עליה דאיניש אמני לה ולאו אדעתיה ושמעתי בפירושא דהתם כגון שבאו עדים והעידו על הפריעה ואלו אמרו לא פרעו מעולם בפנינו שכיון שפרעו בפני עדים שהרי הם לפניך בידוע שלא היה וכו' בפני מי שאין אדם זוכה לעולם באתה ענין פורע חובותיו אבל לא באו אחרים אינו נאמן והוחזק כפרן. ובמקומה (שבועות מא,ב)אפרש יותר בסייעת' דשמיא, ויש לרב ר' שמואל ז"ל גרסא אחרת אבל אינה. + +Daf 170b + +הא דתנן וכן יפה לו ולא ירע כחו של זה. ה"ק כן יפה ללוה עצמו שלא ירע כחו של מלוה להחליף שכרו לזמן שני שאם היה עושה כן לא היה מלוה רוצה לקבל ממנו פרעון לחצאין שלא יפסי' שעבודו מזמן ראשון ותקנה גדולה היא ללוה לקבל ממנו לחצאין וטוב יפה לו שלא יהא נועל דלת בפני לווין ור"י דמתני' סבור הוא דר' יהודה מזמן שני קאמר והרב ר"ש פי' וכן יפה לו למלוה, ולא מחוור. +ודאמרי' אי שמיט ליה הא דתניא עדים מקרעין הוה הדר ביה. כלומר אי הוה ידע דר' יהודה מזמן ראשון קאמר ואפי' הכי מכשיר בעדים היה סומך עליו ולא היה מצריך ב"ד אלא משום שהיה סומך עליו מזמן שני קאמר הוא שאמר אין הלכה כר' יהודה ואמר לה על זה אמר אין הלכה דעל כרחך בעינן בית דין. + +Daf 171a + +עדים שעשו שליחותן חוזרין ועושין שליחותן. פי' היאך ישתעבדו נכסיו בשטרם של אלו שעושין עכשיו מעצמן ואף על פי שהוא סבור או' להם לכתוב לא כל הימנו לשעבד עכשיו נכסים למפרע ואם מפני השטר הראשון כיון שאתה מחליפו נמחל שעבודן והרי הוא כמי שאינו.
ואקשינן ולאו וכו'. דקס"ד דמקשה שכיון שהשטר הראשון היה לו קול משעה ראשונה יכולין הם להחליפו וישתעבד בשני ומפרקי' בשטר מתנה שאין בו שעבוד ואינו אלא לראיה בעלמא וכותבין אפי' עשרה בלא רשותו שכיון שנתן להם רשות לכתוב אפי' מאה כותבין.
ויש לפרש שאין חוזרין ועושין שליחותן משום דהוה מפיהם ולא מפי כתבם דכל שטר שכתבוהו מעצמן ולא בשליחות בעל דבר מפי כתבם הוא. + הא דאמרינן כדי שיכוף הלווה לפורעו. תמהני למה חונקין אותו לפורעו ונראה שמתחלה כשהיה החוב גדול והיה עליו קול של חוב גדול היה חנוק לפורעו דזילי נכסיהאבל עכשיו שהחוב קטן אינו מרגיש בו ולא יפרענו לעולם ונמצאת מריע כחו של מלוה, וזהו ששנינו (קע,ב) ואל ירע כחו של זה שאפילו אתה כות' מזמן ראשון ריעות' כח על מלוה הוא ובירושלמי (י,ז) מפ' על משנתנו כן אינו דומה אימתו של שטר גדול לאימתו של שטר קטן. +שטר מאוחר הוא וכשר. אבל לא חיישינן דילמ' קדמו וכתבו, דבכדי לא פסלינן שטרא כדתניא בסנהדרין (ל"ב א') שטר שזמנו באחד בניסן בשמט' שבאו עדים ואמרו היאך אתם מעידים על שטר זה והלא ביום פלוני עמנו הייתם שטר כשר ועדים כשרים חיישינן שמא איחרוהו וכתבוהו שמע מינה שעו הטוען פסילות בשטר או בעדים עליו הראיה, וכן כתב הרב ר' שמואל ז"ל, וזה ודאי א"צ לומר דליכא למיחש למוקדם שאין העדים מקדימין שטר.
אבל הדין הזה שהם מחזרין עליו יכול הוא להתלמד ממה שאמרו במסכת עבודה זרה (ט,ב) בההוא שטרא דהוה כתיב בה שית שני יתרתה וסבר רבנן קמיה דר"נ למימר האי שטרא מאוח' הוא ועד דמטי זימני' לא טריף אמר להו ר"נ ספרא דוקאנא כתביה וכו' שמע מינה שאין אומרין יד בעל השטר על התחתונה לפסול השטר אפילו בדבר שהעדים רשאין לעשותו אלא לעולם בחזקת כשר מעמידין אותו ואם יש לו שתי פנים בלשונו גובין הממועט והוא שיהא לו פנים תדע דתנן סלעים דאינון ונמחקו אין פחות משנים ואמאי לימא דאינון שבע דינרים קאמר ואין לו אלו שבע דינרים כדתנן ברישא אלא שמע מינה שאין תולין במחק דבר שהוא סותר עיק�� מה שכתוב בשטר, אבל במה שאינו סותר ודאי כל מה שאתה יכול לתלות במחק תלה. +אי הכי אפילו שטרי הלואות נמי קסבר רב המנונא אין כותבין שוב'. פי' משמע דסבירא ליה למקשה דמתניתין בין בשטרי מקח בין בשטרי הלואה ובשמוכיח מתוכו שהוא מאוחר. ור"י היא ומוקדמין פסולין לגבות מאותו זמן הכתוב אבל לא לגמרי כיון שפירשו בו שהוא מוקדם. +דכל אימת דנפיק לירעיה. פי' ואי אמרת ניחוש דילמא מיתו סהדי דחזיוה להאי תברא מקמי הכי איכא למימר לא שכיח ואיכא למימר אפילו הכי ואי טעין ואמר להכי אי כתיב סתמא כי היכי דלירעיה להאי שטרא דמאחר זמן הוא טענתיה טענה.
וא"ת בשטר מקח וממכר נמי לימא הכי, התם ליכא למימר דכי מתרמו ליה זוזי ביני ביני וזבין ליה מיניה דלכתוב שטרו סתם דהא אית ליה אחריות' אחבריה ובעיא טריף בה אי מטרפ' מיניה וא"נ שלא באחריות דילמא זבין לה אי שעבדה לאיניש אחרינא ואי כתיב סתם ידו על התחתונה הילכך בעי למיהוי ביה זמן מפו' לפיכך פסלו המאוחרין ומיהו לההיא תקנתא קמייתא דר' אבא אף שטרי מקח כשרין דכל היכא דמפו' בהון שהן מאוחרין ליכא למיח' למידי כדפרישי'. + +Daf 171b + + + +Daf 172a + +כי קימיתו בשילו כתובו בשילו דלא ליתחזי כשקר' . ואע"ג דאמרי בעלמא למיחזי כשקרא לא חיישינן כדאי' במסכת גיטין (כו,ב), הכא שאני, דאי לא כתבי דוכת' דקיימי ביה שקרא הוא, ואין כל השקרי' דומין זה לזה. + והא דאמרי' כי כתביתו שטר אקניאתא כתובו יומא דקניתו ביה. מוסכם וידוע הוא בדברי הגאונים, ור' ספרד ז"ל שבכל שטר שיש בו קנין אם כותבין יום הקנין אין חוששין בכך להקדמ' שמשע' קנין יצא הקול ונשתעבדו הנכסים ודמיא הא מילת' לההיא דמציעא (ט"ז ב') בשטרי הקנאה דהא שעבד נפשיה אלא שנכתב ביומו, וכי תנן (גיטין יז,א) נכתב ביום ונחתם בלילה פסול, בגיטי נשים ובשטרי אין בו בית מיחוש, וכך פי' שטרי אקניאתא בכל מקום שטר שיש בו קנין בין של מלוה בין של מקח וממכר ומתנות ולא שטרי מתנה בלא אחריות.
ושמע מינה דקנין בלא שטר טורף מן המשועבדין ומכאן סמכו המחברים לומר עד שאינו יכול לומר פרעתי בשטר.
והוי יודע דכי כתבי יומא דקנו ביה כתבי דוכתא דקני ביה דאי כתבי דוכת' דקיימי ביה ביומא דכתיב מיחזי כשיקרא וכשאמרו כתובו בשילי ואע"ג דמסירן לכו מילי בהיני בכותבין יום הכתיבה אמרו, כן נראה לי. +תרי בר חמשין חמשין לא משוינן ליה. פי' אם בא האחר לפנינו ולא רצה אין כותבין על כרחו שיש לו טענה כדמפ' ואזיל וה"ה אם אינו לפנינו שאין כותבין ומודיעין אותו אע"פ שבודאי לא נפרט וא"צ נו' אם יש לחוש לפרעון דהתם איכא טענה מעלייתא משום תברא כדלקמן וכן אפ' בידוע שלא נפרע אם אין מודיעין אותו ללוה יש לחוש לחורבא משום שוב' , ואלו לא הוצרך רבא לטעם שפי' בגמ'.
ודאמר רב אשי האי מפרע פרעי' משמע מינה דאי לא פרטיה משוינן ליה, ומיהו צריך להודיעו ללוה דאי לא נפיק מינה האי חורבא עצמה לכשיפרענו. ובפר"ח ז"ל מוחלפת השטה, שכך כתב - אמר רבא מאן דנקיט שטרי בק' זוזי ואמר לבי דינא שויו' נהלי תרי בר חמשין חמשין זוזי או נקיט תרי שטרי בנ' זוזי ואמר שוילון לי בר' זוזי ק' לא משוינן ליה לא זה ולא זה מ"ט דילמא פרטיה וכו' לפיכך אין כותבין דחיישינן לרמאי, והיינו טעמא דהני כולהו. + +Daf 172b + +מינך ואפי' מריש גלותא. פי' הרב ר' שמואל ז"ל דרב הונא חייש לנפילה, וקשה לי א"כ מה ענין משנת אבא שאול בכאן לעולם מההוא יומא דנפיק ביה משמע וה"נ מההוא גברא משמע אלא דאיכא למיחש לנפילה אבל גבי גט ליכא למיחש למידי כיון דאמר היום גרשתי' והאי יומא משמע ושמא תאמר הך ראיה משום דלא חיישי' שמא ביום אחר נמסר ליה ומההוא יומא משמע וליכא עליה סהדי הא לא מחוורא דאי הכי לא בעי לאוקמוה כר' אלעזר אלא בשנתנו היום ודברי הכל ואין זה דרך פי' הרב ז"ל ותו קשה לי מעיקרא נמי לפשוט לה ממתני' דקתני הן מוציאין על אחרים ולישנא דגמרא נמי משמע דרבה מיפשט הוה פשיט ליה דלנפילם לא חיישינן.
והא דדחי' ודילמא אב' שאול כר' אליעזר ס"ל. פי' הרב ז"ל דר' אליעזר לא בעי כיון שעידי מסירה כרתי ואע"ג דתנן בגיטין (פ"ו א') ג' גיטין פסולין ואם נשאת הולד כשר כתב בכתב ידו ואין עליו עדים יש עליו עדים ואין בו זמן יש בו זמן ואין בו אלא ע"א ד' אליעזר אומר אע"פ שאין עליו אלא שנתנו לה בפני עדים כשר ומשמע דלא פליג שאין בו זמן הכי קתני אע"פ שאין עדים בגט זה שאין בו זמן כשר. והא דבעי אבא שאול היום גירשתיה משום דבעי ידים מוכיחות ואם אין כתוב כן אין במשמע שיהא גט מעכשיו, אלו דברי הרב ז"ל.
ומה שפי' במשנה שבפ' המגרש אינו נכון, שהרי אין במשנה גבי שאין בו זמן ואין בו עדים כי היכי דליפלוג ר' אליעזר אכולהו ועוד שתקנ' תקנו בו משום פירות או משום בת אחותו ואין עידי מסירה מועילין בכך שמא לא יהיו זכורין לעולם וכ"ש לדברי האומר לא הכשיר ר' אלעזר אלא לאלתר אבל מכאן ועד עשרה ימים לא ועוד שיש גיטין בעידי חתימה בלבד בלא עידי מסירה, לפיכך תקנו זמן בכולן.
אלא ה"ק מעיקרא, מינך ואפי' מריש גלותא, וכיון דלא פי' לא שיעבד עצמו לשום אדם בעולם ושטרא כמאן דליתיה דמי והדר פשט רבה ואמר מדאמרינן גבי גיטין היום גרשתיה כשר אלמא מההוא יומא דנפיק ביה משמע ולא אמרי' לכולהו יומי משמ' ולאו כרות גיטי' והכא נמי מההוא גברא דנפיק מתותי ידיה בבי דינא משמע ומעיקר' לההוא יומא רמא שעבוד והוה ליה כההוא דאיתמר התם משתעבדנ' לך לדידך ולכל דאתי מחמתך. א"נ כיון דעיקר חיוביה אההיא שעתא רמא ליה ליכא למיחש לנפילה דהא נמי מעיקרא ומאן דנפיק מתותי ידיה א"ל אביי לעולם גבי גט לאו מההוא יומא דנפיק ביה משמע אלא מההוא יומא דמסרה לידה ודאי משמע וא"ת א"כ אין זה כריתות שהרי אין מוכיח מתוכו אימתי הגיע גט לידה אבא שאול כר' אלעזר סבירא ליה ועידי מסירה הם יבאו ויעידו ולא בעי ר' אלעזר מוכיח מתוכו כמו שמוכיח במס' גיטין הילכך הכא גבי גט חוב נהי דתפשוט דכשר הוא דמההוא גברא דמסרי' ניהליה משמע וכל אימ' דמפיק ליה נמי מוכיח הוא מתוכו דמני' לוה ולדידיה משתעבד מ"מ ליתוש לנפילה, כן נ"ל.
וקרוב לזה פי' חכמי הצרפתי' ז"ל דמעיקרא ה"ק מי אמרי' כיון שאינו מוכיח מתוכו של מי הוא פסול או לא ואמרי' ליה כש' מדאב' שאול ודאי אביי ודילמא אבא שאול כר' אליעזר סבירא ליה כדאמרינן במס' גיטין ומיהו זמן בעינן וה"נ דלא בעינן מוכיח ליחוש לנפילה ומסקנא דלא חיישי' כך מפירש בתוספות ולפי זה היה לומר ועוד ליחוש לנפילה. + +Daf 173a + +אלא הא דתניא בשם שאין מוציאין וכו' במאי קא מיפלגי באותיות נקנות במסירה קא מיפלגי, דתנא ברא סבר אין אותיות נקנות במסירה וחיישי' שמא האחד הווה הלואה זו ומכר ומסר ליה ולא קנה ואליב' דאביי דחייש.
ותנא דידן סבר אותיות נקנות במסירה וליכא למיחש כלל ואפי' למאן דחאיש לכולהו חששי משום דלנפילה דחד ודאי לא חיישי' ואי לפקדון כיון דשמיה כשמיה לא מפקיד גביה. +ואיבעית אימא תנא ברא נמי סבר אותיות נקנות במסירה אלא דקסבר צריך להביא ראיה חיישי' לפקדון או לנפילה וכולה סוגי' ��ליבא דאביי אבל לרבא אפי' למ"ד אין אותיות נקנות במסירה לא חיישי' למסירה אלא אמרי' האי דמוחזק ביה דידי' הוא והוא ניהו מלוה.
וראי' לדבר הוא דגרסי' ביבמות (קט"ו ב') מי חיישי' לתרי יצחק ריש גלותא או לא אביי אמר חיישי', רבא אמר לא חיישי' ,אמר רבא מנא אמינ' להו דהנהו שטרי דנפקי בנהרדעא וכתוב בהו הכי נאני בר חבו וחבו בר נאני ומנכי בהו רבה בר אבוה זוזי, והא חבו בר נאני ונאני בר חבו בנהרדעא שכיחי טובא, אלמא לא חיישי'. ואביי דסתם למאן ניחוש לה אי לנפילה מיזהר זהיר ביה לפקדון כיון דשמיה כשמיה לא מפקיד ליה גבי' מאי אמרת דילמא מסר ליה איתיות נקנות במסירה אלמא לרבא לא צריך האי טעמא אלא לעולם מגבי' להו למאן דמוחזק בשטרא ואע"ג דשכיחי טובא דשמייהו כשמיה, כי היכי דלא חיישינן לתרי יצחק ריש גלותא התם דגמרא מדמי להו בהדדי.
ואי קשי' לך היכי אמר אביי הכא צריך להביא ראיה והא התם אמר גבי דלא ראיה איכא למימר אביי לאו אותיות דשמיה כשמיה קאמר אלא אשאר אותיות ודקאמרינן דאיתמר לומר כי היכי דפליגי אמוראי בשאר אותיות פליגי תנאי הכא אי נמי התם לאו סבר' דנפשיה קאמר אלא טעמא דרבה בר אבוה מפרש לומר דלא פליגא עליה כהא דאמר איהו חיישינן לתרי יצחק דהתם אחרינא אית ליה לרבה במלת' משום דלנפילה דחד ולפקדון לא חייש וסבירא ליה כתנא דמתני' דאמר אמר שני יוסף בן שמעון מוציאין על אחרים אבל אביי כתנא ברא סבירא ליה ובגיטין (כ"ד א') נמי אמר רבה זאת אומרת שני יוסף מוציאין על אחרים ואביי דחי ליה מינה אפשר משום דלא סבירא ליה הכי.
ומ"מ לפי דרכנו למדנו דאף על גב דקיימא לן אין אותיות נקנות אלא בכתיבה ומסירה שני יוסף בן שמעון הדרין בעיר אחת לרבא מוציאין על אחרים ולא חיישינן שמא מסר זה לזה ולא קנה אלא אמרינן הוא המלוה, וכן פסק רבינו הגדול ז"ל.
ושמא זה הזקיקו לרב יוסף הלוי ז"ל לומר דמהימן איניש למימר שטר מקח היה לי ואבד ואינו צריך ראיה ואפי' אליבא דרבנן דאמרו אין אותיות נקנית במסירה ואינו כן כדמפו' בסנהדרין (נ"א א') בההיא איתתא דמפקא שטרא מתותי ידה ואמרה ידענא ביה בהאי שטרא דפריעה הוא והימנה ר"נ אמר ליה רבא כמאן כר' דאמר אותיות נקנות במסירה א"ל לא אפי' תימ' רבנן שאני הכא מגו דאיבעי' קנתה אלמא לרבנן לא מהימנ' למימר שלי היא.
ושמעתין נמי מוכחא דקאמרינן ומר סבר אין אותיות נקנות במסירה ואמאי אעפ"כ יהו מוציאין שטר טוב על אחרים מתוך שיכולין לומר שטר מכר היה לנו ואבד דהא סביר' לן השתא להאי פירוק' אינו צריך להביא ראיה.
והא דאמר רבא אחין דשמטי אבל אחריני לא לתנא דבריית' קאמר ומוקי לה כר' מדקאמר א"צ להביא ראיה ולאותוביה לאביי דאמר לכולי עלמא צריך להביא ראיה אבל לרבנן דבעי כתיבה ודאי צריך ראיה צריך להביא ראיה אבל אבל לרבנן דבעי כתיבה ודאי צריך ראיה לאו אותיות נקנות במסירה חיישי' ולא מצי למימר שטר היה לי ואבד ולא לומר כמתנת שכיב מדע או באגב נתנו לי וכל שכן במקום שצריך לשט' שלא מצינו טענה זו אלא לאחר שלש שני חזקה, וכן דעת הרב הגדול ז"ל ומפורש בהלכות בפ' הכותב. + +Daf 173b + +לא שנו אלא שאין נכסים ללוה אבל יש לו נכסים ללוה לא יפרע מן הערב. פי' יש לו נכסים ידועין ואפי' זבורית לא יתבע מן הערב תחלה אע"פ שאמר לו ע"מ שאפרע ממי שירצה אלא תובעו ללוה בדין כדין מי שאין לו ערב וכותבין אדרכתא על נכסיו של לוה ומורידין אותו לתוכן ואם אין לו נכסים ידועין מיד יתבע מן הערב אבל אם לא אמר לו ע"מ שאפרע ממי שארצה אפי' לא היו לו נכסים ידועין תובעו בדין ואין הערב עומד בדין עד שיתבע לוה ויתחייב לו ואם אינו כאן מודיעין אותו ומאריכין עליו כדין כמפורש בקמא (קי"ב א') ואם אינו פורע נכנס לביתו של ערב וכן אם אין לו נכסים שאי אפשר להודיעו גובה מן הערב, וה"ה אם הוא גברא אלמא ולא צאית דינא ואי אפשר להוריד לנכסיו שגובה מן הערב.
וי"א אפי' מת ויש לו נכסיו אלא שיתומין קטנים שגובה מן הערב ולא ימתין עד שיגדלו ולא מסתבר' דאטו ערב' לאו בתר יתמי אזיל כדאמר בשבועות (מ"ח ב') אלא אפילו קבלן עד שיגדלו אין גובין הימנו.
ולפי דברי הגאונים ז"ל שאמרו משביעין את הלווה שאין לו לפרוע אינו גובה מן הערב סתם עד שישביעוהו ללוה שאין לו כלום לפורעו וכן פי' רב יצחק אלברגילונ"י ז"ל ומי' אם הלך למדינת הים ואין לו נכסים כאן אין ממתינין אותו לעולם.
וזה גמרו של דבר: נכסוהי דבר איני' אינון ערבי' ביה כאלו אמר ע"מ שאפרע מן הנכסים אם ארצה ואעפ"כ מודיעין אותו כדמפורש בקמא ולפיכך אע"פ שאמר ע"מ שאפרע ממי שארצה גובה מן הנכסים אם מצא שהם ערבין לו יותר מזה לא מצא נכסים גובה מזה ומיהו אם אמר בפי' ע"מ שאפרע ממי שארצה תחלה הרי זה גובה תחלה ממי שירצה כמו שאמר.
והרב ר' יוסף הלוי ז"ל פי' דה"ק: לא שנו לא יתבע ערב תחלה הא בתר הכי גובה מן הערב אלא שאין נכסים ללוה וכו' ואינו דהא בריית' לא קתני אלא לא יפרע מן הערב ולא מתני עלה בד"א בשאין נכסים ללוה אבל יש לו נכסי' לא יפרע מן הערב בתרוייהו לא יפרע מן הערב נינהו חד לישנ' תנו וחד פירוש' אית להו ועוד דהא אפיסקא דואם אמר לו ע"מ קאי בגמ'. + +Daf 174a + +מקמי דלודעינהו ליתמי. פי' נראה לי דה"ק רב פפא, פריעת בעל חוב מצוה היא והך מצוה רמי' אערב וכיון דיתמי קטנים פטורין השתא מכל מצות והאי קדם ופרע רצה הוא לזכות במצו' ולא משלמי לעולם ואלו תבעם ליתומים בודאי על דעת ליטול מהם עשה כן וכשיגדלו גובה מהם ודמיא הא מילת' למעשה דקטינ' דאביי דאמר הנך קמאי מצוה קא עב די אי אמר קטיני סלוקי סלקיה ה"נ איפרע אדעת' למישקל מיתמי כגון דאודעינהו שליחות' דאבוהון עבד וכי לא אודעינהו מצוה דרמי' עליה ולא רמי' איתמי מהשתא עבד. הילכך פטורין לעולם ואע"פ שהיתה מלוה בשטר.
ורב הונא בריה דרב יהושע פליג עליה משום דלית ליה פריעת בעל חוב מצוה אלא שעבודא דאוריית' סבירא ליה וקא פטר להו משום אימ' צררי אתפסיה כלומר מכיון דקדם ופרע מנפשיה לאו שליחות' דאבוהון עבד וכי הדר ותבע ליתומים במלוה על פה תבע להו ואמרינן ליה דילמ' צררי אתפסיה לדידך או למלוה ואלו אודעינהו בזמן דאיתיה לשעבוד' דשטרא כי היכי דלא מיפטרי יתמי מיניה דמלוה אלאו בעודן קטנים לא מיפטרי מיניה דערב דהא ערב במלוה ולמיפרעי' למלוה תבע ושעבוד' דאוריית'.
וליכא למימר דטעמיה דרב הונא בריה דרב יהושע דפליג עליה דרב פפא משום דלא סבירא טעמ' דרב פפא כיתמי' לאו מעבד מצות נינהו דהא טעמ' דרב פפא ביתמי טעמ' רבה הוא. ועוד דאמרינן בכתובות (פ"ו א') לדידך דאמרת פריעת בעל חוב מצוה וכו' אלמא דרב הונא לית ליה. + +Daf 174b + +ואותבינן עליה דרב פפא מהא דתני בתוספתא (יא,ח): ערב שהיה שטר חוב יוצא מתחת ידו אינו גובה. פירשו ראשונים דהאי אינו גובה ודאי מן היתומים קאמר. ומסתב' ודאי דעל כרחין מן היתומים קתני דלאו מיניה אי ליכא עדים דערב פרעיה למלוה כשי' דיכול ליה לומר אני פרעתיו למלוה או פרעתיך אי דאיכ' סהדי דערב פרעיה למלוה וידעי נמי דלוה לא פרעי בתר הכי לערב אמאי אינו גובה וכן סיפא אם כתב לו התקבלתי גובה אמאי לימא ליה הדרי ופרעתיך דלאו מלוה בשטר היא לו ואי דאיכא סהדי דלא הדר ופרעיה פשיטא אלא לאו מן היתומים קתני וכשפרעו ערב למלוה בפנינו בין בחיי אביהן בין כשהן קטנים ולא גבה מהם כלום רישא אינו גובה משום צררי וסיפא קתני ואם כתוב בו התקבלתי כלומר שכתב בעל חוב לערב התקבלתי ממך גובה וכן שנויה בתוספת' אלמא אע"ג דקדים ופרטיה כיון דמדנפשיה פרטיה ולאו צררי אתפסי' גובה ופריק להכי טרח ערב וכתב לי' בעל חוב התקבלתי למיתבעינהו ליתמי וכיון דאדעת' דידהו פרע כי גדלי משלמי, וסליק' שמעת' שפיר.
אבל מה שכתב רבינו ז"ל, לרב הונא דסבר מצוה על היתומים לפרוע חיבת אביהן אינו מחוור לי דההיא בגדולי' ובשירשו מטלטלין ולא שכופין אותן והכי מוכח במס' גיטין וה"נ משמע בשילהי פרק מי שמת (בבא בתרא קנ"ז ב') שלא נאמר אלא בשירשו ואינן חייבין לפרוע מן הדין דאע"ג דליכא שעבודא איכא מצוה ואין כופין ולרב פפא נמי אית ליה בגדולים אלא הכא משום דשעבודא דאוריית' איתמר כפיסקה דידיה ז"ל, כן נ"ל.
ובערב דנכרי, קס"ד דכיון דדיניה בתר ערב' הוא לא חיישי לצררי דכמאן דאודעינהו דמידהא דינא עבד ושליחות' דאבוהון היא ולהך סבר' בקבלן דישראל לא חיישי' לצררי. +חזקה אין אדם עושה קנוני' על נכסי הקדש. פי' בשהקדיש כשהוא בריא ואחר כך כשהוא שכיב מרע בשעת צואה אמר מנה לפלוני אבל אי אקדיש כשהוא שכיב מרע בעיא ולא אפשיט' שמא אם עמד חוזר, וקיימ' לן כל שאלו עמד חוזר חוזר במתנתו וכיון שחוזר הודאתו הודאה אפי' בהדיוט דליכא חזקה.
ואוקימנ' במקוים, וקשיא להו אי במקוים ל"ל הודאה אפילו בהדיוט והשיב הרב אב"ד דאי לאו דאודי הוא אע"ג דמקוים שטריה הוה ליה בא ליפרע מנכסים משועבדין ולא יפרע אלא בשבועה והשתא דקיימיה איהו שקיל בלא שבועה ומפורש הוא בגמ' בשבועות (מב,ב) גבי נשבעין להקדש. + +Daf 175a + + הא דאקשי (הא) אמר תנו נותנין מלוה על פה הוא. משום דהכא במודה עסקינן שאומר אני חייב לו מנה תטלו את שלו והוא כמוס' דבריו לעדים אבל מצוה ניתן ודאי נותנין דהיינו דקיי"ל מצוה לקיים דברי המת וכבר פרשתיה במסכת גיטין (יג,א). +לא אמר תנו וחזרו יתומים ואמרו חזר ואמר לנו אבא פרעתי נאמנין. וקשיא ליה לרבינו הגדול ז"ל טעמא דאמר דאמרו יתומים חזר ואמר לנו אבא פרעתיו הא אי לאו הכי מיחייב למפרעיה. והא רב ושמואל דאמרי תרוייהו לא אמר תנו אין נותנין כלל ותירץ דהתם דלא אמר בתורת הודאה גמורה שהוא כמערים והכא בשאמרו בתורת הודאה גמורה כדכתיב בהלכות.
ומ"ש הרב ז"ל דבהא דרב הונא נמי בשהקדיש כל נכסיו אי הוה בידיה שטרא דלא מקוים ואמר תנו נותנין יפה אמר דאע"ג דאמרינן בעלמ' מה לי משעבדי לגבות מה לי להדיוט הכא דמודה ואמר דשטר זה אמת הוא ויכול לקיימו בחותמיו ואין אדם עושה קנוני' על נכסי הקדש לפי שאין אדם חוטא ולא לו כי קאמר תנו נותנין דקיימיה לגמרי תדע דהא כי איכא בידיה שטר מקוים נמי לא גבי מהקדש אלא בשבועה והשתא דאמר תנו קיימיה לגמרי ושקיל בלא שבועה מה שאין כן גבי שאר לקוחות משום שאין אדם עושה קנוני' על נכסי הקדש כלל, וחד טעמא הוא.
אבל תמהני שאמר והוא הדין היכא דליכא שטרא בידיה ואמר תנו נותנין והא מלוה על פה היא ואינו גובה מן המשועבדין ונראה שכך הוא אומר דאע"ג דלא נקט שטרא בידיה אלא שכיב מרע הוא שצוה ואמר יש לו לפלוני עלי מנה בשטר תנו אותו לי נותנין דאיהו ודאי קושט' קאמר ולא משקר והרי הוא כמי שהוציא מלוה לפנינו שט�� מקוים דהא אמרת שכיב מרע לא משק' א"נ במודה במנה פקדון או בקרקע, והמקום ידין אותנו לזכות. + +Daf 175b + +הא דאמר רבה אינו גובה אלא מנכסים בני חורין. הכי פירושא: שכופין אותו לקיים מצות עשה של פריעת בעל חוב מצוה, כדאמר רב פפא בכתובות (פ"ו א') דמקשו ליה לדידך דאמרת פריעת בעל חוב מצוה אמר לא בעינא למעבד מצוה מאי אמר ליה כדתניא אבל במצות עשה לולב איני עושה סוכה איני עושה כופין אותו עד שתצא נפשו והיינו דאוכחינן מדאמר עולא דבר תורה בעל חוב בזבורית דאית ליה שעבוד' דאוריית' דההיא בני חורין, אלמא לרבה אפילו מבני חורין שעבודא לאו דאורייתא אלא מצוה.
ואיכא דקשיא ליה ומי איכא למימר דמדאורייתא לא נחתינן לנכסיה והא כתיבי תשלומין בתורה מיטב שדהו ומיטב כרמו ישלם חיים ב' ישלם שלם ישלם המבעיר את הבערה ונתן בפלילים בכולהו אבות נזיקין ובארבעה שומרין תשלומין כתיבי שעבוד' לאו דאוריית' בנזקין נמי איתמר בשמעתי' דהוינ' יורשי בעל הבור חייבין לשלם ולדידי לא קשיא דאנן הכי קאמרינן כיון דפריעת בעל חוב מצוה מן התורה וכופין על מצות עשה אף אנו יורדין לנכסיו ומקיימין לו מצות עשה שלו בעל כרחו והא דכתיבי מיטב שדהו ישלם היינו שמצוה אותו הכתוב לשלם נזקו במיטב, וכיון שהוא חייב לעשות כן ואם לא רצה ב"ד יורדין למיטב שלו ומקיימים לו מצותו.
והא דפשיט מדעולא שעבודא דאורייתא, לאו מדקאמר דבר תורה בעל חוב בזבורית דהא איכא למימר דבר במיטב בנזקין אלא עיקרא דהא מילת' שעבוד' לאו דאוריית' מהאי קרא קאמר דרחמנ' מנעיה אפילו לשליח ב"ד לבא אל ביתו אלמא שעבוד נכסים לאו דאוריית'.
ופריעת בעל חוב מצוה דקאמר, היינו מהכ' והאיש אשר אתה נושה בו יוציא אליך העבוט שהכתוב מצוה עליו לעשות כן, ולא כדברי רבינו שלמה שפי' מצוה מוהין צדק שיה' הן שלך צדק דההי' שלא ידבר אחד בפה ואחד בלב הוא, אלא מהאי קרא דוהאיש קאמר מצוה, ועולא דפריש (ב"ק ח,א) דקראי כדי שיוציא פחות שבכלים שדינו כך הוא בזיבורית דבר תורה אלמא שעבוד' דאורייתא קאמר, כך נראה לי זה הענין והוא כפתור ופרח. +הא דאמר עולא דבר תורה בעל חוב בזבורית שנאמר בחוץ תעמוד. קשיא לן עלה מאי תלמוד' התם מטלטלי נינהו וכל מידי מיטב הוא דאי לא מזדבן הכא מזדבן התם כדאמרינן בקמא (ז,ב). ושמעתי כיון שאסרה תורה ליכנס לביתו ונתן רשות ללוה להוציא מה שירצה למדנו שהתורה חסה עליו ואף אנו נאמר שדינו בזבורית.
ולי נראה דהתם משכון הוא ואין אומרין במשכון כל מידי מיטב הוא שהרי אין בידו למוכרו ואלו היה הדין שיגבה מיטב קרקע היה בדין שימשכננו מיטב מטלטלין כדי שיכוף לבו לפורעו כענין מה שאמרו בירושלמי למדו קרקעות מן המשכונות, וטעם נכון הוא. +גבו מעות יש לו שעבודא דאורייתא. פירוש דגמ' הוא, דליכ' למימר משום הכי שקיל דכיון דכופין אותו נפריע מוחזק הוי דהא רבה הוא דאמר מסתבר טעמייהו דבני מערבא וה"נ מדאוריית' אם קדמה וזבינ' זבינה זביני והני תרתין סוגי' דהכ' והתם כתיבן בהדדי ואהדדי איתמר וי"ל דמילת' פשיטא היא בודאי דכל דסברי שעבוד' לאו דאוריית' לעולם מלוה ראויה היא ובסבת' נמי למאן דסברי אי קדמה וזבינה הוו זביני ראוי הוי ולמ"ד התם מוחזק הוא משום דאומר אחרי' כאומר מעכשיו דמי, וכבר פרשתיה באורך בספר מלחמות. + +Daf 176a + + הא דאמר רב פפא מלוה על פה גובה מן היורשין כדי שלא תנעול דלת בפני לווין. משמע דס"ל שעבוד' לאו דאורייתא וכן עיקר שהרי הוא אמר פריעת בע"ח מצוה ובמסכת כתובות (פ"ו א') נמי בעו מיניה לדידן דאמרת פריעת בעל חוב מצוה אי אמר לא ניח' לי למעבד מצוה מאי א"ל כדתניא כגון לולב איני עושה מכין אותו עד שתצא נפשו אלמא שעבוד נכסים לאו דאוריית', ודאמרינן בקדושין (י"ג ב') שעבודא דאוריית'ה"ק אפילו למאן דאמר שעבוד' דאוריית' גובה מן היורשין ואינה גובה מן הלקוחות גובה מן היורשין כדינה, ויש לשונות אחרים.
ודברי רבינו הגדול ז"ל בכאן אינם מחוורים, אבל יפה פסק דשעבוד' דאוריית' דרב הונ' בריה דרב יהושע משמע דהכי סבירא ליה ור' יוחנן וריש לקיש נמי ועל כרחין כותייהו קיימי' לן. + +Daf 176b + +[הא בעלמא בעי קנין]. נראה לי דערב דלאחר חתום שטרו' לא בעי קנין, מדגרסינן בכתובות (ק"א ב') גבי פלוגת' דרבי יוחנן וריש לקיש בחייב אני מנה לך בשטר דרבי יוחנן אמר חייב וריש לקיש אמר פטור ואמרינן עלה כתנאי ר' יוחנן דאמ' כר' ישמעאל וריש לקיש דאמ' כבן ננס ומהדרינן אליב' דר' ישמעאל ואנן קיימ' לן כר' יוחנן וממיל' שמעינן דערב היוצ' אחר חתום שטרות מחמת חתומו חייב דהיינו חייב אני לך מנה בשטר וקיימ' לן דחייב כר' יוחנן ואע"ג דגריס רבינו הגדול ז"ל ואינך כולהו בעו קנין פירושו כל ערב דלאחר מתן מעות וערב דכתובה אבל לא ערב דאחר חתום שטרות כדמוכח התם ודברים פשוטים הם למבין. +הדרן עלך גט פשוט וסליקא לה מסכת בבא בתרא. \ No newline at end of file