diff --git a/json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Sha'ar HaMelekh/Sefer Avodah/Sha'ar HaMelekh on Mishneh Torah, Admission into the Sanctuary/Hebrew/Friedberg Edition.json b/json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Sha'ar HaMelekh/Sefer Avodah/Sha'ar HaMelekh on Mishneh Torah, Admission into the Sanctuary/Hebrew/Friedberg Edition.json
new file mode 100644
index 0000000000000000000000000000000000000000..f6848973a96e8eeb3bd24c5fb652c816f792a69b
--- /dev/null
+++ b/json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Sha'ar HaMelekh/Sefer Avodah/Sha'ar HaMelekh on Mishneh Torah, Admission into the Sanctuary/Hebrew/Friedberg Edition.json	
@@ -0,0 +1,91 @@
+{
+    "language": "he",
+    "title": "Sha'ar HaMelekh on Mishneh Torah, Admission into the Sanctuary",
+    "versionSource": "https://fjms.genizah.org",
+    "versionTitle": "Friedberg Edition",
+    "status": "locked",
+    "license": "Public Domain",
+    "versionTitleInHebrew": "מהדורת פרידברג",
+    "actualLanguage": "he",
+    "languageFamilyName": "hebrew",
+    "isBaseText": true,
+    "isSource": true,
+    "isPrimary": true,
+    "direction": "rtl",
+    "heTitle": "שער המלך על משנה תורה, הלכות ביאת מקדש",
+    "categories": [
+        "Halakhah",
+        "Mishneh Torah",
+        "Commentary",
+        "Sha'ar HaMelekh",
+        "Sefer Avodah"
+    ],
+    "text": [
+        [],
+        [],
+        [
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>וכן </b>\n<b> מצורע שנכנס לירושלים לוקה כו'.</b> כתב מרן וז\"ל ואף ע\"ג דר\"ח סבר דפטור כיון דפלוגתא דר\"י ור\"ש היא פסק רבינו כר\"י כו' והק' לי ה\"ה כהר\"י אלגאזי ה\"י דבפ' אלו דברים דס\"א ע\"ב פרכינן התם ור\"י שפיר קאמר ר\"ש ההוא מבעי ליה לכדתניא ר\"א אומר יכול דחקו זו\"מ ונכנסו לעזרה בפסח הבא בטומא' יכול יהיו חייבים ת\"ל וישלחו מן המחנה כו' בשעה שטמאי מתים משתלחים זו\"מ משתלחים כו' ובפ' מי שהיה דצ\"ה ע\"ב מבואר דסברת ר\"א הלזו במחלוקת היא שנויה דת\"ק דר\"א פליג וס\"ל דעל אכילת קדשים פטורים ועל ביאת מקדש חייבים ופי' רש\"י ז\"ל והרע\"ב ז\"ל שם דת\"ק דר\"א דריש לקרא דוישלחו מן המחנה לחילוק מחנו' כדדריש ר\"ש ורבינו ז\"ל בפ\"ד מה' אלו דין י\"ב פסק כת\"ק דר\"א ועיין במרן כ\"מ שם ואם כן נמצא רבינו ז\"ל מזכה שטרא לבי תרי דכיון דפסק כר\"י ע\"כ לו' דקרא דוישלחו אצטריך לדר\"א ולענד\"נ דלאו קו' היא משום דבפ' א\"ד פרכינן התם לר\"ש דאמר ויאמר זב ואל יאמר מצורע ואני אומר זבין משתלחין מצורעין לא כ\"ש למה נאמר מצורע ליתן לו מחנה שלישית מאי חומריה דמצורע מזב שכן טעון פרימה ופריעה כו' אדרבא זב חמור שכן מטמאי משכב ומושב כו' אמר קרא זב לרבות בעל קרי מצורע חמור מבעל קרי כו' אדרבא ב\"ק חמור שכן מטמא במשהו ס\"ל כר\"נ דתניא ר\"נ אומר משום ר\"י זב צריך כחתימת פי האמ' כו' יע\"ש וא\"כ מבואר הוא דלר\"ש דמייתר ליה מצורע ליתן לו מחנה שלישית הוא משום דס\"ל כר\"נ דזב צריך כחתימת פי האמה וכיון שכן מצורע חמור מב\"ק ומש\"ה אייתר ליה ליתן מתנה ג' אמנם לרבנן דר\"נ דס\"ל דזב מטמא כר\"ש קרא דמצורע אצטריך לגופיה דלא נפ\"ל מק\"ו דב\"ק משום דאיכא למיפרך מה לב\"ק שכן מטמא בכ\"ש וכיון שכן אכתי איכא למימר דזבין ומצורעין משתלחין למחנה אחד דהיינו מחנה ישראל ומש\"ה אצטריך קרא דבדד ישב ליתן לו מחנה שלישית ולא לנתוקי לעש' כדס\"ל לר\"ש וכיון שרבינו ז\"ל פסק בפ\"א מה' מחוסרי כפרה דין ט' דזב מטמא בכ\"ש דלא כר\"נ מש\"ה פסק דמצורע שנכנס לפנים ממחיצתו לוקה משום דלרבנן דר\"נ ע\"כ קרא דבדד ישב אצטריך ליתן לו מחנה ג' ולא לנתוקי לעשה כר\"ש דלא נפ\"ל מקרא דוישלחו מן המחנה כמדובר ואי קשיא לך אם כן כי פרכינן ור\"י שפיר קאמר ר\"ש אמאי לא משני דר\"י ס\"ל כרבנן דר\"נ דזב מטמא בכ\"ש דמהשתא לא אייתר לן קרא דוישלחו מן המחנה ולחילוק מחנות ומש\"ה דריש ליה ר\"י מקרא דבדד ישב הא ודאי לא תיקשי משום דאפילו נימא דר\"י ס\"ל כרבנן דזב מטמא בכ\"ש לא אייתר לן מצורע ליתן לו מחנה ג' מ\"מ אכתי מקרא דוישלחו מן המחנה נפ\"ל שפי' דזבין משתלחין חוץ למחנה לויה משום דליכתוב רחמנא טמא מת וזב אתי מק\"ו דלכ\"ע זב חמור כדאיתא התם אלא דרבנן דר\"נ איכא למימר דזו\"מ משתלחין למחנה אח' אבל זבין וט\"מ במחנה א' ל\"ל מיתורא דזב ואם כן היינו דפריך תלמודא שפי' לר\"י דקאמר יכול יהיו זבין וטמאי מת משתלחין למחנה אחד כו' דלהא לא אצטריך קרא דשפי' קאמר ר\"ש דמקר' דוישלחו נפ\"ל דיאמר טמאי מת כו' וזה פשוט אלא מיהו אכתי קשה קצת אצלי מ\"ש רבינו ז\"ל בראש הפ' דמחנה האמור כאן הוא מחנה שכינה כו' שומע אני שהמצורע והזב וטמאי מת שלשתן במקום אחד כו' והשתא קשה כיון דרבינו ז\"ל פסק כת\"ק דר\"א חילוק מחנות לזב וטמאי מת מקרא דוישלחו מן המחנה נפ\"ל דיאמר ט\"מ ואל יאמר זב כדדריש ר\"ש ואם כן איך כתב רבינו שומע אני ג' במקום אחד ולזה י\"ל דכיון דהכי דריש לה בספרי נקט רבינו כלשון הספרי כיון דלא נפקא ליה מידי לענין דינא וכדאיתא בדוכתי טובא כן נר' לי ועוד אפשר לומר דאע\"ג דרבינו ז\"ל פסק כר\"י אפי\"ה פסק כת\"ק דר\"א משום דס\"ל דקרא דוישלחו מן המחנה כל צרוע וכל זב אצטריך לדרשא אחרינא דבפ' בנות כותים בדל\"ה דאיבעיא לן ראיה ראשונה של מצורע מהו שתטמ' במשא פשיט לה אביי התם דמטמא במשא משום דאקשי' רחמנ' מצורע לזב גמור מה זב גמור מטמא במשא אף ראי' ראשונה של מצורע מטמא במשא ורבינו ז\"ל בפ\"א מהלכות מטמאי מו\"מ דין י\"ג כתב וז\"ל ראי' ראשונ' של מצורע מטמא במשא שנא' כל צרוע וכל זב וכל טמא לנפש הרי מצורע כזב גמור כו' עי\"ש אשר מבואר שהוא מפרש מ\"ש אביי אקשיה רחמנא מצורע לזב גמור דהיינו מקרא דוישלחו מן המחנה ושלא כפרש\"י שם ועיין במ\"ש הרב מש\"ל שם יע\"ש ואם כן איכא למימר שפיר דלפום מאי דקי\"ל כאביי אפילו למאי דקי\"ל כת\"ק דר\"א אפי\"ה מצינן למפסק כר\"י דקרא דבדד ישב אצטריך ליתן לו מחנה ג' דלא נפ\"ל מקרא דוישלחו מן המחנה דההוא אצטריך לאקשינהו לאשמועינן דראיה ראשונה של מצורע מטמא במשא ותלמודא דפריך ור\"י שפיר קאמר ר\"ש ה\"נ הו\"מ לשנויי דאצטריך לההיא דאביי אלא משום דאכתי לא שמיע ליה ההיא דאביי הוצרכו לשנויי דס\"ל כר\"א כנ\"ל נכון ובפשטא דשמעתתא הוקשה אצלי במאי דקאמר יאמר ט\"מ ואל יאמר זב ואני אומר כו' דהא קי\"ל אין מזהירין מן הדין ואפילו למ\"ד עונשין מן הדין מודה דאין מזהירין והיה נראה להוכיח מכאן דדוקא בלאו הוא דאמרינן אין מזהירין אבל עשה מזהירין ומסתברא למימר הכי לפי מ\"ש התוס' בריש אז\"נ דבלאוין שאין לוקין עליהם מזהירין מן הדין יע\"ש וא\"כ דכוותא נמי באיסור עשה כיון דאין לוקין עליהם מזהירין מן הדין ושלא כדעת ה\"ה ז\"ל שכתב בס\"פ ך' מה' שבת דאפי' עשה אין מזהירין ועיין בהרב ל\"מ שם וכן נראה לע\"ד שזה דעת התוס' ז\"ל ממ\"ש בפ\"ק דקידושין דל\"ד ע\"ב ד\"ה ואנא אמינא שהקשה וז\"ל וא\"ת כיון דלא נילף חיובא דהקהל ממצה ל\"ל דאמר ליכתוב רחמנא מצה ולא בעי הקהל בלא מצה נמי נפ\"ל חיוב בקהל מק\"ו דטפלים חייבים נשים לא כ\"ש כו' והשתא אי ס\"ל כדעת ה\"ה דעשה נמי אין מזהירין מה קו' אי לא כתי' מצה כלל לא ילפי' חיובא בהקהל מק\"ו דטפלים משום דאין מזהירין מן הדין אמנם השתא דכתיב מצה ילפינן שפיר מק\"ו משום דאינו אלא גלוי מילתא בעלמא דלא נילף ראי' דהקהל מעולת ראי' דפטור ואהני ק\"ו למילף ממצה אלא נראה ודאי דס\"ל דבעשה מזהירין מן הדין וכן נראה להוכיח עוד מההיא דגרסינן במכות דט\"ו אמר עולא לא יאמר ולו תהיה לאשה באונס ולגמור ממוציא שם רע מק\"ו ומה מוציא שם רע שלא עשה מעשה אמר קרא כו' והשתא ק' דהא אין מזהירין מ\"ה אלא משמע ודאי דעשה מזהירין לכ\"ע ולדעת ה\"ה לא ידעתי מה יענה לסוגייא הלזו וצ\"ע ומ\"מ לדאתאן עלה נראה דקושיין לא מיתבא בהכי דאכתי קשה דנהי דלעשה דוישלחו כו' איכא למימר שפיר דאתי מק\"ו מיהו אכתי נימא דלהכי כתבי' קרא למצורע בהדייא משום אזהרה דולא יטמאו את מחניהם דכתיב בתר הכי דמק\"ו אין מזהירין ואולי י\"ל דק\"ו אינו אלא גלוי מילתא דטמא לנפש דקרא מיירי אף בשאר טמאים כגון זבין ומצורעים דהנהו נמי טמאין מקרו ואע\"ג דכתיב טמא לנפש מרבינן להו מתיבת טמא ודומה לזה כתבו התוס' פרק כ\"ש ד\"ה איכא בינייהו וז\"ל וא\"ת והיכי יליף שאר משקין מק\"ו הא אין מזהירין מ\"ה וי\"ל דהאי ק\"ו אינו אלא מגלי דבישול דקרא איירי אף בשאר משקין עכ\"ל הרי דאע\"ג דקרא כתיב בהדיא מבושל במים ק\"ו אהני לן לרבונהו בתיבת מבושל דבשאר משקין נמי מיקרי מבושל ה\"נ דכוותא אלא דאכתי קשה למאי דקאמר בתר הכי יאמר זב ואל יאמר מצורע כו' דהכא ודאי לא שייך למימר הכי כמובן ודרך אגב ראיתי לעמוד עמ\"ש הרא\"ם בפ' תצא ד\"ה ואסור ליכנס בס\"ד וז\"ל ושמא י\"ל דכיון דחייבה תורה ל\"ת לנכנס למחנה לויה למדו שהנכנס למחנה שכינה עובר בעשה דויצא אל מחוץ למחנה ובל\"ת דלא יבא אל תוך מחנה לויה וכ\"ש מחנה שכינה וליכא למימר הכא אין מזהירין מ\"ה דמחנה שכינה ומחנה לויה תרוייהו משום קדושתה של שכינה הוא וכחד מחנה חשיבי להו יע\"ש ואני תמיה עליו דבהדיא אמרו בספרי הובא בילקוט ס' נשא סי' תרצ\"ו וז\"ל וישלחו מן המחנה ממחנה שכינה או שומע אני ממחנ' לויה כו' עד שלא יאמר יש לי בדין אם נדחו טמאין ממחנה ארון הקל ק\"ו ממחנ' שכינה אם אמרת כן ענשת מן הדין לכך נאמר וישלחו מן המחנה ללמדך שאין עונשין מן הדין והכי אמרי' התם סמוך ונראה משם ר\"י ועיין בס' ת\"ש הנה מבואר הפך דברי הרא\"ם ז\"ל ועוד אני תמיה עליו שכפי מה שהסכימה דעתו ז\"ל בס' שמיני דכל דאיכא איסור עשה מפו' בתורה מזהירין מ\"ה וכדעת ה\"ה ז\"ל ויחס סברא הלזו לרש\"י ז\"ל ושלא כדעת הרמב\"ן כמ\"ש ע\"ש באורך ובפשיטות היל\"ל דהכא ליכא למימר אין מזהירין מן הדין כיון דאיכא עשה דויצא אל מחוץ למחנה וצ\"ע:"
+            ]
+        ],
+        [
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>וכן </b>\n<b> טמא שטבל כו'.</b> עיין בהשגת הראב\"ד ובמה שתי' מרן בתי' אחרון דמיתה בידי שמים חמור מכרת ועיין בהרב מש\"ל ז\"ל ובפרק כ\"ש דל\"ב ע\"ב מבואר דכרת חמור ממיתה בי\"ש וכן מבואר בפרק הערל ד' ע\"ג ובסוף פרק דם שחיטה אמרינן דמעילה איסור קל במיתה וקדשים איסור חמור בכרת ועיין בפירש\"י שם ודוק:<br><b> מעשה חושב</b>\n<b> (שפב) </b> ובמה שתירץ מרן בתי' אחרון דמיתה בידי שמים חמורה מכרת כו' ובפ' כ\"ש מבואר דכרת חמור ממיתה בידי שמים כו'. תמהני דבהדיא אמרינן בשבת דף כ\"ה ריש ע\"ב דקודש חמיר מתרומה טמאה שהיא כמיתה משום דבקודש ענוש כרת וע\"ש. ואיני יודע אמאי הקשה מהמאוחר היינו מפסחים וכן מיבמות כו' ולא הקשה משבת ועי' רש\"י שם ע\"א בד\"ה וכרת כו' שכתב שם דבכרת הולך ערירי אבל לא במיתה בידי שמים וכן כתב ר\"ת שם בתוס' בד\"ה כרת כו' וע\"ש:"
+            ],
+            [],
+            [
+                "<b>ואפי' </b>\n<b> נודע לו שהוא טמא קודם שיזרוק הדם וזרק הורצה.</b> בפ\"ק דיומא מייתי התם מתני' דקתני על מה הציץ מרצה על הדם כו' בין בשוגג בין במזיד וכתבו התוס' שם וז\"ל הא דלעיל קאמר במזיד לא הורצה בפרק הקומץ מקשי לה ואיכא דמשני טומאתו בשוגג הן במזיד לא זריקתו בין בשוגג כו' ואיכא למ\"ד איפכא כו' וא\"ת אם כן בפרק הקומץ לישני כההיא דהציץ מרצה איירי מדאורייתא כו' ע\"ש ועיין בהרב חד\"ה ז\"ל פ' כ\"צ ד\"פ ע\"ב ד\"ה נזרק דמו מ\"ש וז\"ל והוא הדין דהוה מצי להקשות כו' ע\"ש וכנראה שאשתמיט מיניה דברי התוס' הללו ודפרק האשה רבה ד\"צ מדלא הזכיר על דל שפתיו עוד ראיתי שהקשה שם הרב הנזכר לפי' ריב\"א שם וז\"ל ק\"ק לפ\"ז מאי פריך מההיא דהציץ מרצה בין בשוגג בין במזיד אימא דהוא איירי לענין פטור קרבן דפטור מדאורייתא ולא חייבו חכמים דהוי חולין בעזרה אבל במתניתין דהכא דאסר במזיד היינו הבשר לאכילה ומדרבנן עכ\"ל ע\"ש ואיני יודע מה לו עם פי' ריב\"א שהרי קו' זו איתא לכל הפי' למאי דפריך בפרק הקומץ רבה דף כ\"ה ברייתא דדם שנטמא כו' אברייתא דעל מה הציץ מרצה דאמאי לא משני הכי שהרי בפרק האשה רבה אוקימנא לברייתא דדם שנטמא דהיינו דוקא להתיר בשר לאכילה אבל בעלים מיהא מתכפרו ולעיקר קו' י\"ל דדחיקא ליה לתלמודא לשנויי הכי משום דכפי זה מאי דקתני בברייתא דעל מה הציץ מרצה על הדם כו' שנטמא בין בשוגג בין במזיד חלוקת במזיד לא הוי דומיא דשוגג שהרי בנטמא הדם אשוגג הציץ מרצה אף על אכילת בשר וכדקתני בברייתא דדם שנטמא וחלוקת במזיד לא הוי אלא לענין פטור קרבן וזה דוחק דבחדא מחתא מחתי להו ומשמע דמה שהציץ מרצה על השוגג מרצה נמי על המזיד ומשום הכי הוצרך לשנויי דקאי אטומאה או אזריקה למר כדאית ליה כו' דהשתא הוי בחדא מחתא דבין בשוגג בין במזיד מרצה אף על אכילת בשר כנ\"ל נכון:"
+            ],
+            [
+                "<b>וכן </b>\n<b> הציץ מרצה כו' אבל אינו מרצה על טומאת הנאכלין.</b> הנה מדברי רבינו ז\"ל נראה שפוסק כרב יאושע דס\"ל בפרק כ\"צ דע\"ו דאין הציץ מרצה על טומאת אוכלין אך הרב תוי\"ט פ\"ט דפסחים משנה ז' כתב דאע\"פ שסתם ומשמע אין הציץ מרצה על האוכלין כלל מ\"מ מ\"ש בפ\"א מה' פסולי המוקדשין דין ל\"ד ובפ\"ד מה' ק\"פ ד\"ב נראה בהדיא דהציץ מרצה על האוכלין בדיעבד אם זרק וכדאמרינן התם בפ' כ\"צ אליבא דר\"י וכן כתב הרב בל\"מ ז\"ל וחזר בו ממ\"ש פרק י\"א מה' פסולי המוקדשין וא\"כ צ\"ל שמ\"ש רבינו כאן אבל אינו מרצה על טומאת הנאכלין ה\"ד לכתחלה שלא יזרוק מיהו אם זרק הורצה ולע\"ד ק' טובא דאם כן משמע דס\"ל לרבינו דהציץ מרצה על העולין לכתחילה ומותר לזרוק שהרי כתב וכן הציץ מרצה על טומאת דברים הקרבין כו' אבל אינו מרצה על טומאת הנאכלין וכיון שכן קשה טובא שהרי בפ\"א מה' פסולי המוקדשין דין הנזכר כתב רבינו ז\"ל וז\"ל כל הזבחים של יחיד בין שנטמא הבשר והחלב קיים כו' וזרק את הדם נטמאו ב' לא יזרוק ואם זרק הורצה כו' והשתא אם איתא דס\"ל דהציץ מרצה על העולין אפי' לכתחילה אם כן בנטמאו ב' הו\"ל לרבינו לומר שיזרוק לכתחלה דכיון שהציץ מרצה על העולין הו\"ל כנטמא בשר וחלב קיים דזורק את הדם ובפרק כ\"צ מוכחינן דר\"י ס\"ל דאין הציץ מרצה על העולין מברייתא דקתני נטמא בשר וחלב קיים כו' אבל נטמאו תרוייהו לא אלמא קסבר ר\"י אין הציץ מרצה על העולין ולא על האכילות ופירש רש\"י ז\"ל וז\"ל ולא על העולין דהיינו חלב דאי מרצה אחד מינייהו אמאי פסול וכן כתב עוד שם דאמורין או אברי עולה שנטמאו והקטירן הציץ מרצה משמע הא להקטירן לכתחילה לא וצ\"ע כעת ודע דאפי' לר\"א דס\"ל דהציץ מרצה על אכילות כתב רש\"י ז\"ל בפ\"ק דפסחים דאינו מרצה אלא להתיר דם לזריקה אבל אינו מרצה שיהא בשר טמא נאכל דאין ציץ מטהר ודוחה ל\"ת כו' יע\"ש וכתב הרב ל\"מ ז\"ל בפ\"ד מה' קרבן פסח שיש להוכיח כן מסוגיא דפרק כ\"צ יע\"ש ולע\"ד יש להוכיח כן עוד בהדיא מהא דגרסינן במנחות דט\"ו אמתני' דקתני נטמא א' מן החלות או א' מן הסדרים כו' וחכ\"א נטמא בטומאתו והטהור יאכל ואמרינן התם אמר רב פפא בציץ מרצה על אכילות קא מפלגי רבנן סברי הציץ מרצה על אכילות כו' הרי בהדיא דאע\"ג דס\"ל לרבנן דהציץ מרצה על אכילות קאמרי רבנן דהטמא בטומאתו וזו ראיה ברורה ופשוט עוד ראיתי לעמוד עמ\"ש התוס' פ\"ק דיומא דף ז' ע\"ב ה\"ה על הדם ועל הבשר וז\"ל בפסחים פ\"ק פי' רש\"י דאתיא כרבי יהושע דאמר אם אין בשר אין דם מיהו אומר ר\"י דאתיא אפי' כר\"א דאמר יש דם אעפ\"י שאין בשר והא דבעי רצוי ציץ היינו כדאמרינן פרק כ\"צ לאקבועינהו בפגול ולאפוקינהו מידי מעילה עכ\"ל ולדידי נראה לי להליץ בעד רש\"י ז\"ל דאע\"ג דבפרק כ\"צ אמרינן דמאי דקאמר ר\"א הציץ מרצה על אכילות למיקבעינהו בפגול ולאפקינהו מידי מעילה הוא דקאמר מ\"מ הכא לברייתא דחיקא ליה למימר הכי מדקתני על הדם ועל הבשר משמע דהוי דומיא דדם דכי היכי דחלוקת דם שנטמא הציץ מרצה דקתני הוי להתיר דם לזריקה ה\"נ בחלוקת על הבשר הוי לענין להתיר דם לזריקה ומש\"ה הוצרך לומר דר\"י היא מיהו הא ק\"ל טובא לדעת רש\"י ז\"ל דבפרק הקומץ רבה כי פרכינן ברייתא דדם שנטמא על ברייתא דעל מה הציץ מרצה אמרינן התם ל\"ק הא ר\"י הא רבנן דתניא אין תורמין כו' והדר פריך אימור דשמיע ליה לר\"י דלא קניס דמרצה ציץ על אכילות מי שמעת ליה אלא אמר רב חסדא ל\"ק הא ר\"א הא רבנן אימור דשמיע ליה לר\"א דמרצה ציץ על אכילות דלא קניס מי שמעת ליה כו' והשתא לדעת רש\"י ז\"ל עדיפא מינה הו\"ל לתלמודא להקשות דהיכי מצי אתי כר\"א הא ר\"א ס\"ל דיש דם אע\"פ שאין בשר למה לי ציץ לרצויי אלא ודאי משמע דברייתא מצי מתוקמא כר\"א והציץ מרצה דקתני היינו לאקבעינהו בפיגול כמ\"ש התוס' וצ\"ע לדעת רש\"י ז\"ל תו ק\"ל אמ\"ש רש\"י ז\"ל בפ\"ק דפסחים די\"ו ע\"ב ד\"ה על הדם וז\"ל אלא לר\"י אצטריך דאמר אם אין בשר אין דם וקאמר הכא ה\"מ כשיצא בשר חוץ למחיצתו דאין ציץ מרצה על היוצא או שאבד הבשר אבל אם נטמא בשר קודם זריקת דם הציץ מרצה עליו להתיר דם לזריקה ע\"ש וקשה טובא שהרי לפי דעתו ז\"ל ע\"כ מאי דקתני בברייתא על הבשר ועל החלב שנטמא היינו בשנטמאו ב' הבשר והחלב ומ\"ש רש\"י בין שנטמא הבשר בין שנטמא החלב ר\"ל בין שנטמא החלב ג\"כ דליכא למימר דבריי' או או קתני דאם כן תקשי ליה דאפי' כר\"י לא מצי אתי שהרי הא דקאמר ר\"י אם אין בשר אין דם ה\"ד בשנטמאו או נאבדו ב' הבשר והחלב אבל אם נאבד הבשר והחלב קיים זא\"ה כדאי' פ' כ\"צ דע\"ט ע\"א וא\"כ ל\"ל ציץ לרצויי הא אפי' בנאבד א' מהם דלא מהני ציץ ס\"ל לר\"י דזורק את הדם אלא ע\"כ כמ\"ש וא\"כ צ\"ל דמ\"ש רש\"י אבל אם נטמא בשר הציץ מרצה עליו להתיר בשר לזריקה אין כונתו לומר שיזרוק הדם לכתחילה שהרי בשנטמאו ב' לר\"י לא יזרוק ואם זרק הורצה כדאיתא בפרק כ\"צ דף ע\"ז ע\"ב דלר\"י לא מהני ציץ לרצויי לכתחילה וכן כתב רש\"י פרק כ\"ש דל\"ד ע\"ב ד\"ה אי אמרת כו' יע\"ש אלא כונתו לומר להתיר דם לזריקה שאם זרק הורצה והויא זריקה מעליא וכיון שכן ק' דאיך כתב אלא לר\"י אצטריך דאמר אם אין בשר אין דם וקאמר הכא ה\"מ כשיצא בשר כו' הא אפילו בשיצא הבשר ס\"ל לר\"י דאם זרק הורצה אע\"ג דאין הציץ מרצה וכמ\"ש רש\"י בפרק כ\"ש והתוס' שם ואם כן ע\"כ מאי דקאמר ר\"י אם אין בשר אין דם אינו אלא בשאבד הבשר דאילו ביוצא אע\"ג דאין בשר יש דם ואם זרק הורצה וצ\"ע כעת ולדעת התוס' ז\"ל שכתבו דריצוי ציץ דקתני אבשר שנטמא היינו למיקבעינהו בפיגול ק\"ק דא\"כ כדפריך בגמ' לר\"ן דאמר טומאה הותרה בצבור מברייתא הלזו אמאי דחיק לשנויי דכי קתני הציץ מרצה אדיחיד ואמאי לא משני עדיפא מינה דכי קתני הציץ מרצה אבשר שנטמא קתני דבעי ציץ לרצויי למהוי כטהור ולאקבועי בפיגול ולאפוקי מידי מעילה דאע\"ג דטומאה הותרה בציבור מ\"מ משמע דלא משוי לי' להאי בשר כטהור לאקבועי בפיגול דלאכילה לא אמרינן הותרה בציבור כמ\"ש בד\"ה דם שנטמא אם לא שנאמר דס\"ל לתלמודא דלמ\"ד הותרה בצבור אע\"ג דלהיות הבשר ניתר לאכילה לא אמרי' הותר' מ\"מ משוי ליה כטהור לאקבועי בפיגול ולאפוקי מדין מעילה ודבר זה צריך תלמוד:",
+                "<b>ולא </b>\n<b> על טומאת האדם כו' אלא א\"כ היתה הטומאה דחויה בציבור כו'.</b> הנה מדברי רבינו ז\"ל נראה דס\"ל דטומאה הדחויה בציבור הציץ מרצה עליו אפילו על טומאת הגוף וכן כתב הרב ל\"מ ז\"ל פ\"א מה' פסולי המוקדשין ושלא כדעת רש\"י ז\"ל שכתב בפרק קמא דיומא ד\"ז ע\"א ד\"ה בין בציבור כו' וז\"ל ובציבור נדחית טומאת הגוף אצלם ולא ע\"י ציץ מבואר מדבריו דס\"ל דטומאת הגוף אין הציץ מרצה אפי' על טומאה הדחוייה בציבור וכן הוא דעת התוס' בפרק כ\"צ דע\"ז ע\"א ד\"ה דלא ואפשר שהכריחו לרבינו לומר כן מכח קו' התוס' דפרק כ\"צ ע\"ש אך קשה לי לדעת רבינו ז\"ל מהא דגרסינן במנחות דף ט\"ו ת\"ש ר\"י אומר אפי' שבט אחד טמא וכל השבטים טהורים יעשו בטומאה (דס\"ל שבט א' איקרי קהל והכא מאי הציץ מרצה איכא ופי' רש\"י והתוס' שם משום דאין הציץ מרצה על טומאת הגוף ע\"ש) הרי מסוגיא זאת מבואר דטומאת הגוף אין הציץ מרצה עליו אפי' על טומאה הדחוייה בציבור ומצאתי בתוס' חיצוניות על העליונות מכ\"י שכתבו וז\"ל והכא כו' פי' הקונט' שהרי אין הציץ מרצה על טומאת הגוף וא\"ת אפי' הי' הציץ מרצה מה בכך ואמאי יעשו בטומאה וכי מותר לטמא הטהור אלא הכי פריך מאי ציץ מרצה איכא איזו רצוי ציץ שייך הכא וכיון דלא שייך הכא רצוי ציץ אין לנו לומר שיעשה בטומא' אלא ע\"כ טעמיה דר\"י לאו משום דאין קרבן ציבור חלוק ואפשר שרבינו ז\"ל ה\"נ מפ' ועיין בתוס' מנחות דכ\"ה ד\"ה עון קדשים ודוק:"
+            ],
+            [
+                "<b>ואין </b>\n<b> הציץ מרצה אלא בזמן שהוא על מצחו שנאמר כו'.</b> כתב מרן וז\"ל וכתב הר\"י קורקוס דאיכא למידק דבגמ' הקשו לר\"י ושני דקסבר טומאה הותרה בציבור ומאחר שרבינו ז\"ל פסק בסוף הפר' שטומאה דחויה כו' הוי תרתי דסתרן ע\"ש ולי נראה ליישב ע\"פ מ\"ש התוס' פ\"ק דיומא ד\"ה מכלל דר\"ש וז\"ל וא\"ת הא אמרינן גבי הי' מקריב במנחת פרים מאי לאו בחג אלמא למ\"ד טומאה דחויה היא אומר לו הבא אחרת תחתי' אפי' בקרבן ציבור גמור וי\"ל דההוא תנא דלעיל סבר כר\"י בהא דאין עודהו על מצחו אינו מרצה וכגון שאינו על מצחו עכ\"ל א\"כ י\"ל שרבינו ז\"ל פסק כברייתא דהיה עומד ומקריב מנחת פרים דס\"ל דטומאה דחויה היא וס\"ל דאין עודהו על מצחו אינו מרצה כדס\"ל לר\"י וכמ\"ש התוס' ואע\"ג דהתוס' לא הוצרכו לזה אלא למאי דמשני דמנחת פרים דחג קאמר דהוי ק\"צ גמור אמנם למאי דמשני במנחת אלים דמיירי באלו של אהרן משמע דלא ק' להו משום דכיון דלאו ק\"צ גמור הוא אע\"ג דאיכא רצוי ציץ מהדרינן אטהרה וזה מוכרח שהרי למאי דמשני בחלוקת פרים בפר ע\"ז דלא קביעא להו זמן ע\"כ ברייתא מיירי בעודהו על מצחו דאיכא ריצוי ציץ דאם לא כן היכי קתני דאם אין שם אלא הוא אומרים לו כו' וכן כתבו התוס' בד\"ה פרים יע\"ש ואפי\"ה קתני במנחת אלים דמיירי באלו של אהרן הבא אחרת תחתיה ודוחק לומר דחלוקת מנחת פרים מיירי בדאיכא ריצוי ציץ וחלוקת אלים באין עודהו על מצחו דליכא ריצוי ציץ דבחדא מחתא מחתי להו תנא אלא משמע ודאי כדכתיבנא מ\"מ ס\"ל לרבינו דע\"כ לא הוצרך לאוקמא בהכי אלא לר\"ן אמנם לר\"ש דקי\"ל כותיה וא\"נ למסקנא דתלמודא דמסקינן תנאי היא ברייתא מתוקמא כפשטא ולית לן לדחוקי בהכי דברייתא סתמא קתני וא\"כ ע\"כ דהאי ברייתא ס\"ל כר\"י דאין עודהו על מצחו אין מרצה ומיירי באין עודהו על מצחו כמ\"ש התוס' וא\"נ דס\"ל להך ברייתא דאע\"ג דאיכא תרתי קרבן ציבור וריצוי ציץ מהדרינן אטהר' ופליגא אר\"ש ור\"י משום דאיהו ס\"ל בעלמא דטומאה הותרה קאמר הנח לקרבן ציבור כו' ואה\"נ דאי הוה ס\"ל דטומאה דחויה הוה קאמר דכהן גדול ביום הכיפורים אם נטמא קרבן בידו אומר לו הבא אחרת תחתיה כדסבירא להך ברייתא כנ\"ל ובדברי התוס' ק' לי דאדקשיא להו מברייתא דהיה עומד ומקריב מנחת פרים אמאי ל\"ק להו מברייתא דהיה עומד ומקריב מנחת העומר אומר לו הבא אחרת דמייתי תלמודא מקמי הכי אע\"ג דקרבן צבור גמור הוא וליכא למימר דאע\"ג דהיכא דאיכא תרתי קרבן צבור ורצוי ציץ לא מהדרי' אטהרה מ\"מ כיון שאין הציץ מרצה להיות בשר ניתר לאכילה כמ\"ש רש\"י מש\"ה מהדרינן אטהרה משום דאיכא שירים לאכילה וכדמשני לר\"נ דהניח' לר\"ן אבל לר\"ש דאמר מנא אמינא לה כו' ולא אסיק אדעתי' טעמא דאיכא שירים לאכילה תקשי לי' דאפי' נימא דהך ברייתא ס\"ל דטומאה דחויה הוא מ\"מ כיון דאיכא תרתי לא מהדרינן אטהרה ודוק:"
+            ],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>היו </b>\n<b> מקצת בית אב כו'.</b> פלוגתא דר\"נ ור' ששת בפ\"ק דיומא ופסק רבינו כרב ששת משום דהלכתא כותי' באיסורים כמ\"ש מרן ודע שהתוס' ז\"ל בפ\"ק דיומא כתבו לחד תי' דאפי' למ\"ד טומאה הותרה בציבור בקרבן פסח מודה שכתבו בד\"ה רב תחליפה וז\"ל תימא דבפרק כל הפסולין קאמר מכלל דתרוייהו ס\"ל טומאה דחויה היא בצבור ותי' ר\"י דהא דקאמר רבא טומאה הותרה זאת אומרת וליה לא ס\"ל ולי נראה דהתם לענין פסח איירי דנהי דכיון דאתי בכנופיי' חשיב כקרבן צבור ודוחה את הטומאה מ\"מ כיון דלאו כל ישראל מייתי חד פסח בשותפות מהדרינן אטהורין כו' ע\"ש ויש לדקדק לכאורה דמאי קו' הא דאמרינן בגמ' אמר ר\"ג מודינן היכא דאיכא שירים לאכילה וא\"כ משו\"ה גבי קרבן פסח דאיכא שירים לאכילה ס\"ל לרבא דמהדרינן אטהרה משא\"כ בקרבן ציבור דליכא אכילה לא מהדרינן ואע\"ג דביום הכפורים נמי איכא שעיר הנעשה בחוץ ונאכל לערב כמ\"ש רבינו פ\"א מה' עבודת יוה\"כ מ\"מ הכא שאינו אלא חששא בעלמא שמא יפול מת עליו לא חיישינן כי היכי דלא חייש רבא באיילו של יוה\"כ אע\"ג דבאלו של כה\"ג מהדרינן אטהרה אליבא דרבא כפי פי' ז\"ל ועיין בתוס' ד\"ח ד\"ה אי סבר ע\"ש אמנם הא ודאי ל\"ק שהרי כתב רש\"י ז\"ל בד\"ה מודינן וז\"ל ואע\"ג דקרבן צבור קרב בטומאה אינו נאכל בטומאה ובמנחה הנקצוצת מודינא דמהדרינן אטהר' שיהיו שיריה נאכלין וא\"כ גבי ק\"פ דקי\"ל דנאכל בטומאה שכל עיקרו לא בא אלא לאכילה אם איתא דטומאה הותרה בצבור לא הוה מהדרינן אטהרה כיון דאפילו בטומאה נאכל אך מצאתי להתוס' בפ\"ק דמנחות דס\"ו ד\"ה ר\"י שכתבו וז\"ל אע\"ג דאי ס\"ל בפ\"ק דיומא דטומאה הותרה בצבור מ\"מ אצטריך ליה טעמא דאין קרבן צבור חלוק בפסח כיון דיש בו אכילה כדמוכח התם משמע דס\"ל דהא דאמרינן בגמ' מודינא היכא דאיכא שיריים לאכילה לאו היינו טעמא משום דאינו נאכל בטומאה כמ\"ש רש\"י אלא כל היכא דאית ביה אכילה מהדרינן אטהרה ואפי' בק\"פ דנאכל בטומאה ומכ\"ש בקרבנות ציבור דאין נאכלין בטומאה דמהדרינן אטהר' שהרי הא בשמעתין כמנחת העומר דאינו נאכל בטומא' הוא והא משני ר\"ן מודינא היכא דאיכא שיריים לאכילה וכונתם לומר דר\"י לא קאמר דטומאה הותרה אלא בקרבנות צבור שאין בהן אכיל' כגון ההיא דכ\"ג ביוה\"כ דהיינו פרו של כ\"ג ושעיר הנשרף שהי' מקריב בשעה שהי' נכנס לפני ולפנים בבגדי לבן שלא הי' בו ציץ דאילו שעיר הנאכל לערב הי' עובד בבגדי זהב כמ\"ש רבי' אבל בקרבנות שיש בו אכילה מודה ר\"י:<br><b> וראיתי </b> להרב בה\"ז ז\"ל שכתב שם וז\"ל ור\"ל דנאכל אפי' בטומאה משא\"כ בשאר קרבנות צבור דאינו נאכל בטומאה אפי' דקריבים בטומאה כדאיתא בפסחים עכ\"ד נראה שהבין הרב ז\"ל דדוקא בק\"פ דנאכל בטומאה דכל עיקרו לאכילה מהדרינן אטהרה אבל בשאר קרבנות שאינו נאכל בטומאה לא מהדרינן אטהר' וליתא כמ\"ש שהרי הא דשמעתין בקרבנות שאינו נאכל בטומאה ואפילו הכי קאמר דמהדרינן אטהרה אלא דכפי זה קשה מה שהקשה שם בד\"ה ור\"י וז\"ל ואע\"ג דר\"י ס\"ל טומאה הותרה ולא בעי ציץ לרצויי כו' ואמאי לא תי' דהכא מודה בלחם הפנים כיון דאיכא ביה אכילה כמו שתי' לההיא דק\"פ ויש ליישב דכיון דאינו אלא חומרא דרבנן כמ\"ש לקמן שפיר קשיא להו כיון דס\"ל לר\"י דמדאורייתא הותרה בכולהו ולא בעי ציץ אמאי קאמר ר\"י דשניהם יצאו לבית השריפה ודוק ויש להקשות לכאורה דכפי תי' ז\"ל דבק\"פ מודה ר\"י משום דאית ביה אכילה ואי נמי משום דהוי קרבן יחיד כמ\"ש הכא בשמעתין א\"כ מאי פריך בפ\"ק דסנהדרין דף י\"ב ע\"א אמר מר ר\"י אומר מעברין אלמא אית ליה לר\"י טומאה דחויה היא בצבור והתניא ציץ כו' אמר ליה ר\"י הנח לכ\"ג ביוה\"כ שטומאה הותרה בצבור ומאי קו' הא אי\"ל דר\"י לא קאמר אלא בקרבנות צבור שאין בו אכילה אבל בק\"פ שיש בו אכילה מודה ואי נמי משום דכל יחיד מייתי ליה כמ\"ש הכא אליבא דרבא ונראה דלא קשיא מידי דמ\"ש התוספות דבק\"פ מודה רבא משום דכל יחיד מייתי לה אינו אלא מדרבנן דמדאורייתא אפילו באילו של כ\"ג דהוי קרבן יחיד גמור אמרינן טומאה הותרה כמ\"ש התו' לקמן בד\"ה כיון וכן נמי מ\"ש במנחות דכיון דיש בו אכילה מודה ר\"י אינו אלא מדרבנן דמדאורייתא אין לחלק ביניהם כיון דס\"ל טומאה הותרה ומש\"ה פריך שפיר דמדקאמר ר\"י מעברין משמע דס\"ל טומאה דחויה היא מדאורייתא בכולהו והתניא כו' וכיון דס\"ל דבקרבן צבור גמור דאין בו אכילה טומאה הותרה ע\"כ דפסח אינו אלא מדרבנן דמדאורייתא אין לחלק וכיון שכן אין סברא לומר דמעברין את השנה משום חשש איסור מדרבנן כנ\"ל מיהו ק\"ק לי לפי תי' ז\"ל דרבא ס\"ל טומאה הותרה ובק\"פ ס\"ל דדחויה היא מדרבנן מהא דגרסינן בפ' כיצד צולין דע\"ט אמר ר\"ח לא שנו אלא שנטמא הסכין בטומאת מת כו' אבל נטמא הסכין בטומאת שרץ כו' טהורים עבדי טמאים לא עבדי אלמא סבר ר\"ח טומאה דחויה היא בצבור ורבא אמר אפילו טמאים עבדי מאי טעמא דכתיב והבשר אשר יגע והשתא לפי דרכם אמאי אצטריך רבא קרא דוהבשר אשר יגע כו' תיפוק לי' דאיהו ס\"ל טומאה הותרה בצבור מדאורייתא אפי' בק\"פ ואפי' היכא דאיכא לאהדורי אטהרה גמורה לא מהדרי' ותו דכיון דמהדרינן אטהר' לק\"פ דטומאה דחויה היא בק\"פ מדרבנן א\"כ אמאי קאמר רבא דטמאים עבדי אי משום קרא דוהבשר היינו מדאורייתא אבל מדרבנן הא איהו סבירא ליה דמהדרינן אטהר' ולזה יש לומר דכיון דאינו אלא מדרבנן כי החמירו חכמים היינו דוקא היכא דאיכא כהנים טהורים וטמאים דמהדרינן אכהנים טהורים אבל הכא דמדאורייתא הותרה ויכולים לעשות פסח א' לא החמירו חכמים עליהם כדי שיבטלו ממ\"ע דאורייתא בזמנו ועיין בפרק טרף בקלפי דמ\"ו ע\"ב דאמרינן התם אמר ליה רבא לא לדידי קשה ולא לר\"ח כו' לר\"ח לא קשייא סופו כתחילתו כו' טומאה דדחויה היא בצבור כו' ולפי דעתם ז\"ל צ\"ל דרבא אליבא דר\"ח קאמר דלר\"ח לא קשיא משום דר\"ח ס\"ל דטומאה דחויה היא כדאמרי' בפרק כיצד צולין וליה לא ס\"ל אך קשה לי לפי תי' ז\"ל דטומאה הותרה בצבור מהא דגרסינן בפ\"ק דיומא דף ח' ע\"ב אמר רבא הילכך כ\"ג ביה\"כ דלאו בדידן תלייא מילתא אלא בקביעותא דירחא תלייא מילתא בתלתא בתשרי בעי לאפרושי וכל אימת דמתרמי תלתא בתשרי מפרשינן ליה ופירש רש\"י ז\"ל וכל אימת דמתרמי ואע\"ג דלא הוי רביעית שלו בשבת ונמצאת הזאה בטלה ב' ימים ע\"כ והשתא אי ס\"ל לרבא דטומאה הותרה בצבור מאי קאמר וכל אימת דמתרמי כו' הא לדידיה גבי כ\"ג ביוה\"כ אין צריך הזאה כלל וכדפרכינן התם ע\"א ותסברא אי סבר ר\"י טומאה הותרה בצבור הזאה כלל ל\"ל ועיין בתוס' ז\"ל שם ויש ליישב דרבא משום דבעי למימר דכהן השורף את הפרה מפרשינן לה ברביעי בשבת דהתם בעי הזאה אפילו למ\"ד טומאה הותרה דלאו קרבן ציבור הוא לדחות את הטומאה כמ\"ש התוספות ד\"ה ר\"י קאמר וכ\"ג ביה\"כ אפילו למ\"ד טומאה דחויה ובעי הזאה כיון דלאו בדידן תלייא מילתא כל היכא דמתרמי מפרשי' ליה כנ\"ל ועיין בתוס' פ' הוציאו לו דנ\"א ע\"א ד\"ה ונ\"מ דס\"ל כתי' ב' שכתבו הכא ממ\"ש וז\"ל הא דלא קאמר דנ\"מ לאהדרי אטהורים דאי קרבן צבור היא לא מהדרינן למאן דאמר טומאה הותרה בצבור ואי דשותפין הוא מהדרינן כדמשמע בפ\"ק דדוקא בצבור הותרה ותו לא בשל יחיד ולא בשל שותפין ורבא דהכא ס\"ל טומאה הותרה בצבור ע\"כ מיהו מ\"ש דפר של כ\"ג אי דשותפין הוא מהדרינן אטהר' קשייא לי טובא שהרי ר\"י סבירא ליה טומאה הותרה בצבור ורבא קאי כוותיה משמע בהדייא דס\"ל דאפי' בפר של כ\"ג לא מהדרינן אטהרה מדאמר ליה ר\"ש כ\"ג ביוה\"כ יוכיח שאין עודהו על מצחו ומרצה ופי' רש\"י ז\"ל כ\"ג כשאירע הטומאה על הקרבן יום הכיפורים אינו על מצחו בשעת עבודת היום שאינו נכנס לפני ולפנים בבגדי זהב ואמר ליה ר\"י הנח לכ\"ג ביה\"כ דטומאה הותרה בצבור והשתא אם איתא אכתי תיקשי ליה לר\"י מפר של כ\"ג שעבודתו בבגדי לבן כמ\"ש רבינו בפ\"ד מה' עבודת יה\"כ ואינו על מצחו ומרצ' ומאילו של כ\"ג דמהדרינן אטהרה לא קשיא דאילו של כ\"ג עבודתו בבגדי זהב כמ\"ש רבינו שם אכן לדברי התוס' ק\"ט מפר של כ\"ג וצ\"ע: שוב אחר זמן בא לידי מס' יומא מדפוס ישן נושן ותוס' הנדפסים שם לפי הנראה הם תוס' ישנים אחרים שלא באו בדפוס אמשטרדם ומצאתי שכתבו שם בד\"ה אמר ליה ר\"י הנח לי\"ה וז\"ל ואם תאמר הא איכא אילו דיחיד והתם לא הותרה טומאה והיה צריך ציץ ויש לומר דאילו היה במזבח החיצון ובו היה משתמש בח' בגדים וא\"ת הא פר שלו דיחיד הוא והיה לפני ולפנים ולא היה משמש אלא בד' בגדים ואם כן לא היה הציץ על מצחו ויש לומר דבעבודות התלויות בשעיר שהיו משל צבור היו תלויות בפר אם כן הואיל דהותרה בשעיר הותר נמי בפר עכ\"ל ע\"ש ולפי דברי התוס' דפרק הוציאו לו שחולקין על זה לא ידעתי מה יענו להא דר\"י וצ\"ע:"
+            ],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>והרי </b>\n<b> הדבר כו'.</b> מ\"ש הרב כ\"מ ואעפ\"י דמשמע דאם עיבר את השנה הוא מעוברת בדיעבד לא היה צריך לבקש רחמים היינו לר\"ש אבל לר\"י כו' הם דברים תמוהים והפך סוגיא דפ' קמא דסנהדרין דמסיק בהדייא שם דלר\"ש מעברין לכתחיל' ומשום הכי קאמר אלא מפני מה בקש רחמים ולר\"י אינו מעובר וכבר ראיתי מי שנתקשה בזה ותו ק\"ל טובא שהרי בגמרא מסקי' שם דחזקיה טעה בדשמואל עיבר את השנה ביום ל' של אדר ור\"ן קאמר התם דאם עיברוה מעוברת וכן פ' רבינו בפ\"ד מה' קדוש החודש דין י\"ד וכתב המפרש שם וזה יתבאר דחזקיה מה שעשה עשוי וא\"כ ע\"כ דלר\"ש אף ע\"ג דבדיעבד מעוברת הוצרך לבקש רחמים על עצמו וצ\"ע ותו ק\"ל לכאורה במה שהקשה מרן דאמאי השמיט טעמו של ר\"ש ן' יאודה שהרי בגמרא אמרינן לר\"ש דלבסוף סבר נשי' בראשון רשו' ואלו רבי' ז\"ל בפ\"א מה' ק\"פ דין א' פסק כר\"י ור' יאודה דנשים בראשון חובה וא\"כ איך הוה מצי רבי' למיכתב טעמו של ר\"ש ן' יאודה והנה התי' לזה עם מ\"ש התוספות שם ובפסחים דף פ\"ט דה\"ה דהו\"מ למימר דלבסוף סבר נשים בשני חובה ולכך בקש רחמים אלא אליבא דר\"ש קיימינן דאית ליה נשים בראשון רשות ע\"כ וא\"כ שפיר כתב מרן דלמה השמיט טעמו של ר\"ש ן' יאודה והול\"ל דמעיקרא היה סבור דנשים בראשון ובב' חובה דהא אפי' לר\"ש ן' יאודה ע\"כ הכי הוה ס\"ל מדעבד פסח ב' ולבסוף סבר נשים בשני רשות ומש\"ה בקש רחמים ודוק ועיין במ\"ש מרן הכ\"מ בריש ה' ק\"פ שהם דברים תמוהים ויש ליישבם ע\"צ הדחק ע\"פ מ\"ש כאן: עוד שמעתי מקשים משם חכמי צפת על מ\"ש המפרש בפ\"ד מה' קדוש החדש דין ז' משם רבינו דיתכן זה כגון שהיו מחוסרי כפרה ולא היתה כפרתם ראוי' ליקרב אלא לאחר הפסח מהו דתימא מעברין עד שיגיעו אילים של מחוסרי כפרה ליקרב קמ\"ל דלא דא\"כ איך כתב רבינו שם אין מעברין את השנה כו' אלא יעשו בטומאה הרי כתב רבינו בפ\"א מה' מחו\"כ דין א' ד' מחוסרי כפרה הם הזבה והיולדת הזב והמצורע כו' ובפ\"ז מה' ק\"פ כתב דאין טומאה נדחית בצבור אלא טומאת מת בלבד ועוד אני מוסיף להקשות על פי' זה דא\"כ מאי פריך בגמ' ר\"י אומר מעברין אלמא אית ליה לר\"י טומאה דחויה היא בצבור והתניא כו' ומה קו' אפי' אית ליה לר\"י דטומאה הותרה בצבור היינו טומאת מת אבל מחוסרי כפרה אין עושין בראשון כלל ומש\"ה קאמר דמעברין כדי שיעשו אלים כו' וכדס\"ל לר\"ש לפי המסקנא דמעברין מה\"ט וצ\"ע ועיין בזבחים דל\"ב ע\"ב גבי צבור שהיו טמאי מת ונעשו זבים יע\"ש ודוק:"
+            ]
+        ],
+        [],
+        [
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>כהן </b> <b> שעבד ונמצא חלל כו' ואם עבד לא חלל כו'.</b> כתב מרן וז\"ל ולכאורה הוה משמע דלא מכשרינן אלא מה שעבד קודם שנודע כו' ורבינו משמע ליה דכיון דלא אשכחן בקרא דמחלל עבודה כו' מהי תיתי לן לומר שאם עבד לאחר שנודע חילל כו' יע\"ש וקשיא לי טובא לדעת רבינו ז\"ל דבפרק האומר אמרי' מעשה במגורה ביבנה כו' ונמצאת חסרה כל טהרות שנעשו על גבה למפרע היה ר\"ט מטהר כו' אר\"ט משל לעומד ומקריב ע\"ג המזבח ונודע שהוא בן גרושה שעבודתו כשרה והק' בתו' דמאי משל הוא זה הרי בבן גרושה אפילו נודע שפסול הי' בשע' עבודה אפי\"ה עבודתו כשרה ובמקוה כה\"ג טמא למפרע אפילו לר\"ט ותי' משם ר\"י דבתרתי פליגי כו' ופליגי נמי במקוה שטבל בו כהן ועבד עבודה ובאו עדי' והעידו שהיה המקוה חסר קודם הטבילה דלר\"ט כשרה העבודה מידי דהוה אבן גרושה ואהא קאי המשל א\"ד יע\"ש והשתא לדעת רבינו ז\"ל אכתי קשה דמאי משל הוא זה דבן גרושה שאני דאפילו עבד אחר שנודע עבודתו כשרה משא\"כ במקוה דאם עבד עבודה אחר שבאו עדים והעידו שהיה המקוה חסר דעבודתו פסולה כדקי\"ל בעלמא דטמא מחלל עבוד' ועיין בהריטב\"א ז\"ל שתי' לקו' התו' הלזו משם הרמב\"ן דבן גרוש' ובן חלוצה לא הכשירה תורה עבודתו למפרע אלא כשנמצא ס' אבל כשנמצא ודאי חלל לכ\"ע עבודתו פסולה ועוד תי' שם תי' אחר יעש\"ב והמעיין יראה שלדעת רבינו לא יתכן שום א' מהתי' האלו והדבר צ\"ע ועוד ק' טובא דבפ\"י מה' תרומות דין י\"ב כתב רבינו וז\"ל וכן כהן שהיה אוכל תרומה ונודע לו שהוא בן גרושה הרי אלו משלמין הקרן בלבד ואם היה ע\"פ הרי אלו פטורין מלשלם מפני שזמנה בהול וכתב מרן שם וז\"ל וסובר רבינו דלא פליגי הני תרי לישני דבתרומה בע\"פ פטור לגמרי מטעם דזמנה בהול ושאר הימים כיון דאכיל' תרומה איקרי עבודה ורחמנא אכשריה בדיעבד קודם שנודע אינ' כזרים לו ולכך פטור מן החומש כו' יע\"ש והשתא ק' טובא דלפי דעת רבינו דחלל שעבד אפילו אחר שנודע עבודתו כשרה א\"כ כיון דרבינו ז\"ל פוסק כלישנא בתרא דטעמא דר\"י משום דתרומה איקרי עבודה ועבודה רחמנא אכשר אם כן הי\"ל לרבינו לפסוק דחלל שאכל תרומה אינו משלם אלא קרן בלבד ואיך כתב מרן דרחמנא אכשרי' קודם שנודע והלא אפילו אחר שנודע נמי וצ\"ע כעת והתוספות ז\"ל בפ\"ב דתעניות די\"ז ע\"ב ד\"ה דבר זה מתורת משה לא למדנו הק' וז\"ל וא\"ת נילף מק\"ו ומה ב\"מ שמותר באכילת קדשים אסור בעבודה ערל שאסור באכילה אינו דין שאסור לעבודה וי\"ל דחלל יוכיח שאינו אוכל בקדשים ואפ\"ה כשר לעבודה כדאמרינן פ' האומר כו' יע\"ש הנה מבואר שדעתם כדעת רבינו דס\"ל דחלל שעבד אחר שנודע עבודתו כשרה ושלא כדעת ר\"י שכתבו פרק האומר דאי הוה ס\"ל דאחר שנודע עבודתו פסולה ליכא למימר יוכיח כלל כמובן הן אמת דק\"ט לדבריהם ז\"ל דברפ\"ב דזבחים אמרינן דתנא רבי ישמעאל מייתי דזר מחלל עבודה מק\"ו מב\"מ ומה ב\"מ שאוכל אם עבד חילל זר שאינו אוכל אינו דין שאם עבד חילל מה לב\"מ שכן עשה בו כו' והשתא לדעת התוס' ז\"ל ה\"נ איכא למיפרך חלל יוכיח שאינו אוכל ועבודתו כשרה דתו לא אתייא במה הצד כלל ומצאתי בשיטה מקובצת כ\"י למס' סנהדרין ס\"פ כ\"ג שהביא משם נכדו של הר\"ש מישנ\"ץ כתי' התוס' דבפ\"ב דתעניות וכתב עוד וז\"ל וא\"ת דבפ\"ב דזבחים דיליף זר מק\"ו דב\"מ לימא הכי חלל יוכיח וי\"ל משום דאיכא למיפרך מה לחלל דמזרע כהונה אתייא מיהו בפ' האומר מוכח דמה שאינו מחלל היינו דוקא בדלא ידיע ליה בשעת עבודה כו' א\"ד יע\"ש ונראה שזה היתה דעת התוס' ז\"ל ואולם אכתי תמה אני על תי' זה דמה יענו למאי דאמרינן התם סמוך ונראה גבי אונן דמחלל עבודה דנפ\"ל לתנא דבי רבי ישמעאל מק\"ו דב\"מ והשתא אמאי לא פריך חלל יוכיח שאינו אוכל ועבודתו כשרה דהכא ליכא למיפרך מה לחלל שכן מזרע כהונה שהרי כהן אונן נמי מזרע כהונה ולכן נראה דכיון דהא דחלל שעבד עבודתו כשרה פלוגתא דר\"א ור\"י הוא דר\"א ס\"ל דחלל שעבד עבודתו פסולה איכא למימר דתנא דבי ר\"י דמייתי דכהן אונן דמחלל עבודת' מק\"ו דב\"מ ס\"ל כר\"א דחלל שעבד עבודתו פסולה ומש\"ה ל\"ק חלל יוכיח וההיא דר\"ח רפ\"ב דתעניות דקא' דבר זה מתורת משה לא למדנו אתיא אליבא דר\"י דהלכתא כותיה מיהו אכתי ק' דאמרי' התם רב משרשייא אמר אתיא מק\"ו דיושב ומה יושב שאוכל אם עבד חילל אונן שאינו אוכל אינו דין שאם עבד חילל והשתא אמאי לא פריך חלל יוכיח ולומר דרב משרשייא ס\"ל כר\"א הא ודאי דחיקא מילתא טובא דקי\"ל דאין הלכה כר\"א דשמותי הוא וכמו כן קשה על רבינו ז\"ל דבפ\"ב מה' אלו דין ז' כתב ומנין שעבודת האונן פסולה מק\"ו ומה ב\"מ שאוכל אם עבד חילל אונן כו' והשתא קשה דלפי מה שפסק ז\"ל דחלל שעבד עבודתו כשרה אפילו לאחר שנודע ק\"ו פריכא איהו דאיכא למימר חלל יוכיח ולדעת רבינו ז\"ל אפשר ליישב דס\"ל דפירכא דחלל יוכיח ליכא למיפרך משום דאיכא למימר מה לחלל שכן אוכל בפסח וכמו שכן ראיתי בתוספ' הרא\"ש שדחה תי' התוס' הלזו מטעם זה יע\"ש בשיטה מקו' אכן לדברי התוס' ז\"ל ק\"ט מההיא דרב משרשייא וצ\"ע והתוספות ז\"ל פ\"ב דכתובות דכ\"ג ד\"ה עידי טומאה הק' משם ר\"ת לפירש\"י שפי' דבשבויה הקלו משום דאין בו אלא לאו וז\"ל וק' לר\"ת דבשבויה נמי איכא איסור סקילה אם נשאת לכהן שישמש בנו ע\"ג המזבח בשבת יע\"ש ודבריהם תמוהים דכיון דקי\"ל דחלל שעבד עבודתו כשרה פשיטא ודאי דאינו חייב סקילה וכבר ראיתי להפר\"ח בליקוטיו בספר מים חיים שתמה על ר\"ת כן והניחו בצ\"ע והנר' לע\"ד שדעת ר\"ת כדעת הרמב\"ן שכתבנו לעיל דבן גרושה לא הכשירה תורה למפרע אלא בשנמצא ס' חלל אבל ודאי חלל עבודתו פסול' (ועיין בפ' ד' אחין דל\"ג ע\"ב דפרכינן התם זר ששימש בשבת במאי אי בשחיטה שחיטה בזר כשרה ופרש\"י ואין כאן משום זרות נראה מדבריו דמשום שבת מיחייב אע\"ג דשחיטה בזר כשרה ודוק):<br><b> ואולם </b> תמה אני על דברי הרמב\"ן דבפ' אלו דברים דע\"א מוקמינן לפלוגתייהו דר\"א ור\"י גבי כהן שהיה אוכל בתרומה ונודע שהוא בן גרושה דר\"א מחייב קרן וחומש ור\"י פוטר דה\"ט דר\"י משום דתרומה איקרי עבודה ועבודה אכשריה רחמנא דתנן היה עומד ומקריב כו' והשתא לפי דעת הרמב\"ן ז\"ל עכ\"ל דההיא דתרומה איירי נמי בנמצא ס' בן גרושה דודאי חלל כיון דעבודתו פסולה ה\"נ מחייב קרן וחומש לר\"י וכיון שכן ק' טובא דבס' חלל היכי מחייב ר\"א קרן וחומש הא קי\"ל המע\"ה ובהדייא תנן פ\"ז דתרומות ב' קופות אחת של תרומה וא' של חולין ואין ידוע איזה מהן תרומ' ואכל זר א' מהן ה\"ז פטור שהמע\"ה ובריש פ' נושאין על האנוסה תנן כהנת שנתערבה ולדה בולד שפחתה כו' הגדילו התערובות ושחררו זה א\"ז אינן אוכלים בתרומה ואם אכלו אין משלמי' קרן וחומש וכתבו התוס' שם וז\"ל נהי דאין משלמין מ\"מ צריכים להפריש משום כפרה יע\"ש ואולי שלדעת הרמב\"ן מאי דקתני ר\"א מחייב קו\"ח מיחייב להפריש קאמר ומשום כפרה ולעולם דאינו מחייב ליתנ' לכהן וזה דוחק ולדעת רבינו ז\"ל שכתב בהלכות תרומות הכהן שאכל תרומה ונודע שהוא בן גרושה משלם את הקרן וכתב מרן דה\"ט משום דחומש הוא דתלי רחמנא בזר גמור אבל הקרן חייב כל היכא דאינו כהן גמור ואינו ראוי לאוכלו וס\"ל דר\"י פוטר דקתני מתניתין מטעמא דתרומה איקרי עבודה היינו דוקא לחומש בלבד ק\"ל מהא דתנן פרק קמא דמכות כיצד העדים נעשים זוממים מעידים אנו על איש פ' שהוא בן גרושה או בן חלוצה אין אומרים יעשה זה בן גרושה אלא לוקה מ' ורבינו ז\"ל פ\"כ מה' סנהדרין דין ח' כתב וז\"ל עדים שהעידו על אחד והרשיעו רשע שאין בו לא מיתה ולא מלקות ולא חיוב ממון ואחר כך הוזמו הרי אלו לוקין כו' כיצד העידו על כהן שהוא חלל כגון שהעידו בפנינו נתגרשה אמו כו' והוזמו הרי הן לוקין עיין שם והשתא לדעת רבינו קשה הרי בעדות זה יש בו חיוב ממון שהוא חייב לשלם את הקרן על התרומה שאכל ואפילו לר\"י ואיך כתב דאין בו חיוב ממון בעדות זה ומצאתי להרמב\"ן ז\"ל בשיטה כ\"י למסכת מכות שהקשה וז\"ל ואם תאמר אמאי לא משלם הא מפסיד ליה מיניה אכילת תרומה ושאר מתנות כהונה איכא למימר גרמא בעלמא הוא ופטור חדא דלא ברי היזקא כדינא דגרמי ועוד דל\"א דדאין דד\"ג אלא בשגרם והפסיד אבל זה לא הפסיד כלום שהרי אינו בן גרושה על פיהם ורחמנא אמר כאשר זמם לעשות ולא כאשר זמם לגרום ואיכא נמי לפרוקי דכיון שאי אתה מקיים בהם כאשר זמם בעיקר עדותם שהוא הפיסול אין אתה יכול לקיים כאשר זמם בתשלומין א\"ד והרואה יראה ששום א' מהתי' הללו אינו עולה למה שהקשינו לדעת רבינו ז\"ל דאי משום טעמא דגרמא לא שייך למה שבאים לחייבו ממון על מה שאכלו כבר ותי' הב' נמי ליתא לדעת רבינו דתלי טעמא מפני שאין בו חיוב ממון דמבואר מדבריו שאם הי' בו חיוב ממון היו חייבים לשלם אע\"ג דאין אתה יכול לקיים כאשר זמם בעיקר עדותם ולומר דמתני' מיירי בכהן שלא אכל תרומה מימיו זה ממה שאין האוזן יכולה לשמוע וכעת צ\"ע:<br><b> טעם המלך</b> <b> א) </b> <b> מה </b> שהעלה הרב מאי דקתני רבי אליעזר מחייב קרן וחומש מחייב להפריש קאמר ומשום כפרה וסיים שהוא דוחק לדידי מוכחא מלתא אף בלא דעת הרמב\"ן. דהא באמת בלא\"ה קשיא על ר\"א דמיחייב קרן וחומש למי מחייב ולמי ישלם הא אמרינן בחולין (ק\"ל א) אר\"ח המזיק מתנות כהונה או שאכלן פטור מלשלם פי' במתנות כהונה שלא בא עדיין ליד כהן איבעית אימא דכתיב זה כו' ואיבעית אימא דהוי ממון שאין לו תובעין א\"כ הכי נמי האי כהן שהי' אוכל בתרומה ונודע לו שהוא בן גרושה למי מחייב קרן וחומש דהא אם נתן הבעל הבית התרומה לדידי' שהיה סובר שהוא כהן וא\"כ כעת שהוא אינו כהן הרי עכ\"פ לא בא ליד כהן אחר ומי זכה בו זולתו ולמי ישלם והלא אין הדבר גרוע ממי שאכל מתנות כהונה בשלא הגיע ליד כהן וה\"ה בתרומה כמו שהסיק הש\"ס שם בחולין ואפילו אם אכל אחר היינו שבע\"הב הפריש התרומה או מתנות כהונה ובא אחר ואכלם אינו חייב עליו לשלם כלל ואפילו בעלי' לא צריך לשלם מידי דהא אין לבעלים זכות בזה אלא טו\"ה וטוה\"נ אינו ממון בזה ועיין בפר\"ח סי' ס\"א עייש\"ה ואנחנו בעניותינו הארכנו בזה במקומו הראוי לו בחבורינו הגדול ת\"ל (וכן פירש הרמב\"ם פ\"ט מהלכות בכורים הלכה י\"א) עייש\"ה וע\"כ דזה ליתא דמאי דאמר הש\"ס חולין המזיק מתנות כהונה או שאכלן פטור מלשלם או מדכתיב זה משפט הכהנים או משום דהוי ממון שאין לו תובעין היינו שאכלו במזיד אבל אם בשוגג אכל התרומה ודאי מחייב קרן וחומש משום כפרה וכן כתבו תוס' בהדיא בכתובות (ל\"ב) ד\"ה זר שאכל בס\"הד וז\"ל ואפילו אכל תרומת עצמו דלא גזל מידי משלם כפרה לעצמו וחומש לכהן והיינו שכוונו למה שבארנו אם אכל הבע\"הב תרומה טרם שבא ליד כהן והיינו תרומת עצמו אפ\"ה משלם קרן לעצמו דבקרן הוי ממון שאין לו תובעין והוא בעצמו זכה בו או מצד זה משפט הכהנים וחומש משום כפרה עכ\"פ הכא במשנתינו קשיא דקתני משלם ק\"וח למי משלם קרן וחומש ואף אם החומש משלם לכהן מצד כפרה מ\"מ למי משלם הקרן הא בקרן זכה כדעת התוס' וע\"כ דמאי שאמר משלם קרן וחומש היינו שצריך להפריש קרן וחומש והקרן משלם לעצמו וחומש למי שירצה דרבי אליעזר סובר דהאי נמי מקרי בשוגג ומאי דוחק לפ\"ז לדעת הרמב\"ן דאפילו החומש לא צריך לשלם יען שהוא ספק ורק צריך להפריש משום כפרה ואח\"כ מעכב לעצמו ואדרבה יש קצת ראיה לדברי הרמב\"ן דחומש דומיא דקרן מה קרן כונת ר\"א דמפריש ומשלם לעצמו ה\"נ חומש דאי לא כרמב\"ן כל כי האי גונא הו\"ל לפלוגי וע\"כ דבחדא מחתא נינהו האי משלם קרן רק אפרושי קאמר:<br><b> ובחדושי </b> אמרתי לתרץ בזה דקדוק צח ונכון על מה שאמר הש\"ס בחולין (ק\"ל א) שם ת\"ש בעה\"ב שהיה עובר ממקום למקום כו' ולכשיחזור ישלם דברי ר' אליעזר אר\"ח מדות חסידות שנו כאן א\"ר חנא תני ישלם כו' ועוד מדר' אליעזר ליקום וליתב וקשה טובא אמאי לא ליקום וליתב מדר' אליעזר דהא רב גוברי' הוא ומאי חטא ר' אליעזר דמדידי' אין להקשות. ואמרתי דודאי מדרבי אליעזר בלא\"ה מוכח דלא ס\"ל כרב חסדא בהאי דמזיק מתנות כהונה מדר\"א מחייב הכי קרן וחומש וז\"ל מדר' אליעזר ליקום וליתב בתמי' הא לדידי' ודאי לא ס\"ל האי דרב חסדא ורב חסדא רק אליבא דר' יהושע אמר למילתי' קל וצח:<br><b> והשתא </b> דאתאן לזה פרקתי נמי קושית הרב פה ממתני' מכות דמקשה דהא יש לקיים הזמה בממון דהא חייב לשלם הקרן על התרומה שאכל. ונראה דלא קשה דודאי כיון שכ' הרמב\"ם דחייב בקרן ופטור מחומש האי דמחייב בקרן לאו משום כפרה כלל כיון דפטור מחומש וכמו שקיי\"ל במתניתין דתרומות משנה ד' זה הכלל כל המשלם קרן וחומש התשלומין תרומה ואם רצה הכהן למחול אינו מוחל וכל המשלם את הקרן ואינו משלם חומש התשלומין חולין ואם רצה הכהן למחול מוחל והרי כתבו תוס' כתובות (ל\"ב) ד\"ה זר שאכל דכל מקום שכהן אינו מוחל טעמא משום כיון דלכפרה היא לכך אינו יכול למחול ובכל מקום שהכהן יכול למחול היכי דאין התשלומין משום כפרה אלא משום גזל כשאר בעלים וא\"כ נקוט כללים אלו בידך כיון שכתב הרמב\"ם דפטור משום חומש ע\"כ התשלומין לאו משום כפרה דאי משום כפרה אי אפשר דלא לחייב חומש וע\"כ רק משום דאכל מאי דלאו דידי' כיון דאינו כהן גמור וצריך לשלם הקרן ועכ\"פ קשיא אמאי משלם הא הו\"ל כאוכל מתנות כהונה או שהזיקן כאשר בארנו לעיל והדבר קצת צריך עיון. וע\"כ לומר כיון דפסק הרמב\"ם (פ\"ט מהלכות בכורים) דהמזיק מתנות כהונה או שאכלן פטור מלשלם משום דהוי ממון שאין לו תובעין וכ' שם הרב הכ\"מ דלכך נקט הרמב\"ם האי טעמא משום דהוי ממון שאין לו תובעין ולא נקט לישנא קמא דכתיב זה משפט הכהנים לפי דהרמב\"ם רצה לומר דעכ\"פ חייב לשלם לצאת ידי שמים דאי משום זה פטור אפילו לצאת י\"ש דהתורה פטרו ואי משום דהוי ממון שאל\"ת חייב לצאת י\"ש כמ\"ש תוס' חולין (ק\"ל ע\"ב) ד\"ה ואבע\"א וכן כתב הרא\"ש שם וכל הפוסקים אחריהם ולפי\"ז הכי נמי מאי דכתב הרמב\"ם דחייב בקרן היינו לצי\"ש אבל באמת אי אפשר לשום כהן לתבוע משום דהוי ממון שאל\"ת. ומעתה נחזי אנן דזה הוא הדין באמת באחד שנודע לו שהוא בן גרושה והעדים מעידים אמת א\"כ חייב לשלם לצאת י\"ש אבל הכא במשנתינו שהוזמו עדים ועל שקר היו מעידין א\"כ א\"א לקיים הזמה בממון דעדים אמרו על מה אנו משלמין לו דמי התרומה שאכל הלא לא חייבנו דבר דהא הוא לא היה משלם כלל דבב\"ד לא היו מוציאין ממנו משום דהוי ממון שאל\"ת ולצאת י\"ש הלא לא היה משלם דבר דהא הוא היה יודע ששקר הוא ואין הוא בן גרושה וא\"כ לא היה משלם לצאת י\"ש ואם יש לומר דאיירי המתני' כ\"ז שלא הוזמו לא היה יודע הכהן שהעידו עליו בעצמו אם שקר הדבר ואולי האמין להם והיה משלם לצאת ידי שמים חדא דזה צריך חקירה ומדברי הרמב\"ם הלכות עדות משמע מכמה מקומות שדין הזמה לא שייך כלל אם אין הבעל דבר שהעידו עליו מכחישן וכתבנו מזה במקומות ארוכות ועוד מאן יימר לן אם כזאת מחייבין העדים ממון אם לא שחייבוהו ממון שמוציאין ממנו בב\"ד והדבר צריך שקידה אם עדים מחייבין אחד בדבר שאין התשלומין אלא לצאת י\"ש והוזמו אם חייבים כלל בהזמה דהעדים יכולין לומר מי יודע אם ישלם אם לא ישלם וגם בזה אנכי עמדתי בזה בהל' עדות והבאתי כמה ראיות לכאן ולכאן ופה אין מקום המאסף ומה שיש להקהות מענין פדיון הבן שהוא דבר מסוים לשעבר ויש לו תובעין דאם הוא אינו כהן הרי אין הוא פדוי וצריך לפדות את עצמו ע\"י כהן אחר וא\"כ הרי שייך הזמה כ\"ז כתבתי במ\"א ואין להאריך כאן:"
+            ]
+        ]
+    ],
+    "sectionNames": [
+        "Chapter",
+        "Halakhah",
+        "Comment"
+    ]
+}
\ No newline at end of file
diff --git a/json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Sha'ar HaMelekh/Sefer Avodah/Sha'ar HaMelekh on Mishneh Torah, Admission into the Sanctuary/Hebrew/merged.json b/json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Sha'ar HaMelekh/Sefer Avodah/Sha'ar HaMelekh on Mishneh Torah, Admission into the Sanctuary/Hebrew/merged.json
new file mode 100644
index 0000000000000000000000000000000000000000..f08a7f3373c6ba730403a7447f106d60642e1c57
--- /dev/null
+++ b/json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Sha'ar HaMelekh/Sefer Avodah/Sha'ar HaMelekh on Mishneh Torah, Admission into the Sanctuary/Hebrew/merged.json	
@@ -0,0 +1,88 @@
+{
+    "title": "Sha'ar HaMelekh on Mishneh Torah, Admission into the Sanctuary",
+    "language": "he",
+    "versionTitle": "merged",
+    "versionSource": "https://www.sefaria.org/Sha'ar_HaMelekh_on_Mishneh_Torah,_Admission_into_the_Sanctuary",
+    "text": [
+        [],
+        [],
+        [
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>וכן </b>\n<b> מצורע שנכנס לירושלים לוקה כו'.</b> כתב מרן וז\"ל ואף ע\"ג דר\"ח סבר דפטור כיון דפלוגתא דר\"י ור\"ש היא פסק רבינו כר\"י כו' והק' לי ה\"ה כהר\"י אלגאזי ה\"י דבפ' אלו דברים דס\"א ע\"ב פרכינן התם ור\"י שפיר קאמר ר\"ש ההוא מבעי ליה לכדתניא ר\"א אומר יכול דחקו זו\"מ ונכנסו לעזרה בפסח הבא בטומא' יכול יהיו חייבים ת\"ל וישלחו מן המחנה כו' בשעה שטמאי מתים משתלחים זו\"מ משתלחים כו' ובפ' מי שהיה דצ\"ה ע\"ב מבואר דסברת ר\"א הלזו במחלוקת היא שנויה דת\"ק דר\"א פליג וס\"ל דעל אכילת קדשים פטורים ועל ביאת מקדש חייבים ופי' רש\"י ז\"ל והרע\"ב ז\"ל שם דת\"ק דר\"א דריש לקרא דוישלחו מן המחנה לחילוק מחנו' כדדריש ר\"ש ורבינו ז\"ל בפ\"ד מה' אלו דין י\"ב פסק כת\"ק דר\"א ועיין במרן כ\"מ שם ואם כן נמצא רבינו ז\"ל מזכה שטרא לבי תרי דכיון דפסק כר\"י ע\"כ לו' דקרא דוישלחו אצטריך לדר\"א ולענד\"נ דלאו קו' היא משום דבפ' א\"ד פרכינן התם לר\"ש דאמר ויאמר זב ואל יאמר מצורע ואני אומר זבין משתלחין מצורעין לא כ\"ש למה נאמר מצורע ליתן לו מחנה שלישית מאי חומריה דמצורע מזב שכן טעון פרימה ופריעה כו' אדרבא זב חמור שכן מטמאי משכב ומושב כו' אמר קרא זב לרבות בעל קרי מצורע חמור מבעל קרי כו' אדרבא ב\"ק חמור שכן מטמא במשהו ס\"ל כר\"נ דתניא ר\"נ אומר משום ר\"י זב צריך כחתימת פי האמ' כו' יע\"ש וא\"כ מבואר הוא דלר\"ש דמייתר ליה מצורע ליתן לו מחנה שלישית הוא משום דס\"ל כר\"נ דזב צריך כחתימת פי האמה וכיון שכן מצורע חמור מב\"ק ומש\"ה אייתר ליה ליתן מתנה ג' אמנם לרבנן דר\"נ דס\"ל דזב מטמא כר\"ש קרא דמצורע אצטריך לגופיה דלא נפ\"ל מק\"ו דב\"ק משום דאיכא למיפרך מה לב\"ק שכן מטמא בכ\"ש וכיון שכן אכתי איכא למימר דזבין ומצורעין משתלחין למחנה אחד דהיינו מחנה ישראל ומש\"ה אצטריך קרא דבדד ישב ליתן לו מחנה שלישית ולא לנתוקי לעש' כדס\"ל לר\"ש וכיון שרבינו ז\"ל פסק בפ\"א מה' מחוסרי כפרה דין ט' דזב מטמא בכ\"ש דלא כר\"נ מש\"ה פסק דמצורע שנכנס לפנים ממחיצתו לוקה משום דלרבנן דר\"נ ע\"כ קרא דבדד ישב אצטריך ליתן לו מחנה ג' ולא לנתוקי לעשה כר\"ש דלא נפ\"ל מקרא דוישלחו מן המחנה כמדובר ואי קשיא לך אם כן כי פרכינן ור\"י שפיר קאמר ר\"ש אמאי לא משני דר\"י ס\"ל כרבנן דר\"נ דזב מטמא בכ\"ש דמהשתא לא אייתר לן קרא דוישלחו מן המחנה ולחילוק מחנות ומש\"ה דריש ליה ר\"י מקרא דבדד ישב הא ודאי לא תיקשי משום דאפילו נימא דר\"י ס\"ל כרבנן דזב מטמא בכ\"ש לא אייתר לן מצורע ליתן לו מחנה ג' מ\"מ אכתי מקרא דוישלחו מן המחנה נפ\"ל שפי' דזבין משתלחין חוץ למחנה לויה משום דליכתוב רחמנא טמא מת וזב אתי מק\"ו דלכ\"ע זב חמור כדאיתא התם אלא דרבנן דר\"נ איכא למימר דזו\"מ משתלחין למחנה אח' אבל זבין וט\"מ במחנה א' ל\"ל מיתורא דזב ואם כן היינו דפריך תלמודא שפי' לר\"י דקאמר יכול יהיו זבין וטמאי מת משתלחין למחנה אחד כו' דלהא לא אצטריך קרא דשפי' קאמר ר\"ש דמקר' דוישלחו נפ\"ל דיאמר טמאי מת כו' וזה פשוט אלא מיהו אכתי קשה קצת אצלי מ\"ש רבינו ז\"ל בראש הפ' דמחנה האמור כאן הוא מחנה שכינה כו' שומע אני שהמצורע והזב וטמאי מת שלשתן במקום אחד כו' והשתא קשה כיון דרבינו ז\"ל פסק כת\"ק דר\"א חילוק מחנות לזב וטמאי מת מקרא דוישלחו מן המחנה נפ\"ל דיאמר ט\"מ ואל יאמר זב כדדריש ר\"ש ואם כן איך כתב רבינו שומע אני ג' במקום אחד ולזה י\"ל דכיון דהכי דריש לה בספרי נקט רבינו כלשון הספרי כיון דלא נפקא ליה מידי לענין דינא וכדאיתא בדוכתי טובא כן נר' לי ועוד אפשר לומר דאע\"ג דרבינו ז\"ל פסק כר\"י אפי\"ה פסק כת\"ק דר\"א משום דס\"ל דקרא דוישלחו מן המחנה כל צרוע וכל זב אצטריך לדרשא אחרינא דבפ' בנות כותים בדל\"ה דאיבעיא לן ראיה ראשונה של מצורע מהו שתטמ' במשא פשיט לה אביי התם דמטמא במשא משום דאקשי' רחמנ' מצורע לזב גמור מה זב גמור מטמא במשא אף ראי' ראשונה של מצורע מטמא במשא ורבינו ז\"ל בפ\"א מהלכות מטמאי מו\"מ דין י\"ג כתב וז\"ל ראי' ראשונ' של מצורע מטמא במשא שנא' כל צרוע וכל זב וכל טמא לנפש הרי מצורע כזב גמור כו' עי\"ש אשר מבואר שהוא מפרש מ\"ש אביי אקשיה רחמנא מצורע לזב גמור דהיינו מקרא דוישלחו מן המחנה ושלא כפרש\"י שם ועיין במ\"ש הרב מש\"ל שם יע\"ש ואם כן איכא למימר שפיר דלפום מאי דקי\"ל כאביי אפילו למאי דקי\"ל כת\"ק דר\"א אפי\"ה מצינן למפסק כר\"י דקרא דבדד ישב אצטריך ליתן לו מחנה ג' דלא נפ\"ל מקרא דוישלחו מן המחנה דההוא אצטריך לאקשינהו לאשמועינן דראיה ראשונה של מצורע מטמא במשא ותלמודא דפריך ור\"י שפיר קאמר ר\"ש ה\"נ הו\"מ לשנויי דאצטריך לההיא דאביי אלא משום דאכתי לא שמיע ליה ההיא דאביי הוצרכו לשנויי דס\"ל כר\"א כנ\"ל נכון ובפשטא דשמעתתא הוקשה אצלי במאי דקאמר יאמר ט\"מ ואל יאמר זב ואני אומר כו' דהא קי\"ל אין מזהירין מן הדין ואפילו למ\"ד עונשין מן הדין מודה דאין מזהירין והיה נראה להוכיח מכאן דדוקא בלאו הוא דאמרינן אין מזהירין אבל עשה מזהירין ומסתברא למימר הכי לפי מ\"ש התוס' בריש אז\"נ דבלאוין שאין לוקין עליהם מזהירין מן הדין יע\"ש וא\"כ דכוותא נמי באיסור עשה כיון דאין לוקין עליהם מזהירין מן הדין ושלא כדעת ה\"ה ז\"ל שכתב בס\"פ ך' מה' שבת דאפי' עשה אין מזהירין ועיין בהרב ל\"מ שם וכן נראה לע\"ד שזה דעת התוס' ז\"ל ממ\"ש בפ\"ק דקידושין דל\"ד ע\"ב ד\"ה ואנא אמינא שהקשה וז\"ל וא\"ת כיון דלא נילף חיובא דהקהל ממצה ל\"ל דאמר ליכתוב רחמנא מצה ולא בעי הקהל בלא מצה נמי נפ\"ל חיוב בקהל מק\"ו דטפלים חייבים נשים לא כ\"ש כו' והשתא אי ס\"ל כדעת ה\"ה דעשה נמי אין מזהירין מה קו' אי לא כתי' מצה כלל לא ילפי' חיובא בהקהל מק\"ו דטפלים משום דאין מזהירין מן הדין אמנם השתא דכתיב מצה ילפינן שפיר מק\"ו משום דאינו אלא גלוי מילתא בעלמא דלא נילף ראי' דהקהל מעולת ראי' דפטור ואהני ק\"ו למילף ממצה אלא נראה ודאי דס\"ל דבעשה מזהירין מן הדין וכן נראה להוכיח עוד מההיא דגרסינן במכות דט\"ו אמר עולא לא יאמר ולו תהיה לאשה באונס ולגמור ממוציא שם רע מק\"ו ומה מוציא שם רע שלא עשה מעשה אמר קרא כו' והשתא ק' דהא אין מזהירין מ\"ה אלא משמע ודאי דעשה מזהירין לכ\"ע ולדעת ה\"ה לא ידעתי מה יענה לסוגייא הלזו וצ\"ע ומ\"מ לדאתאן עלה נראה דקושיין לא מיתבא בהכי דאכתי קשה דנהי דלעשה דוישלחו כו' איכא למימר שפיר דאתי מק\"ו מיהו אכתי נימא דלהכי כתבי' קרא למצורע בהדייא משום אזהרה דולא יטמאו את מחניהם דכתיב בתר הכי דמק\"ו אין מזהירין ואולי י\"ל דק\"ו אינו אלא גלוי מילתא דטמא לנפש דקרא מיירי אף בשאר טמאים כגון זבין ומצורעים דהנהו נמי טמאין מקרו ואע\"ג דכתיב טמא לנפש מרבינן להו מתיבת טמא ודומה לזה כתבו התוס' פרק כ\"ש ד\"ה איכא בינייהו וז\"ל וא\"ת והיכי יליף שאר משקין מק\"ו הא אין מזהירין מ\"ה וי\"ל דהאי ק\"ו אינו אלא מגלי דבישול דקרא איירי אף בשאר משקין עכ\"ל הרי דאע\"ג דקרא כתיב בהדיא מבושל במים ק\"ו אהני לן לרבונהו בתיבת מבושל דבשאר משקין נמי מיקרי מבושל ה\"נ דכוותא אלא דאכתי קשה למאי דקאמר בתר הכי יאמר זב ואל יאמר מצורע כו' דהכא ודאי לא שייך למימר הכי כמובן ודרך אגב ראיתי לעמוד עמ\"ש הרא\"ם בפ' תצא ד\"ה ואסור ליכנס בס\"ד וז\"ל ושמא י\"ל דכיון דחייבה תורה ל\"ת לנכנס למחנה לויה למדו שהנכנס למחנה שכינה עובר בעשה דויצא אל מחוץ למחנה ובל\"ת דלא יבא אל תוך מחנה לויה וכ\"ש מחנה שכינה וליכא למימר הכא אין מזהירין מ\"ה דמחנה שכינה ומחנה לויה תרוייהו משום קדושתה של שכינה הוא וכחד מחנה חשיבי להו יע\"ש ואני תמיה עליו דבהדיא אמרו בספרי הובא בילקוט ס' נשא סי' תרצ\"ו וז\"ל וישלחו מן המחנה ממחנה שכינה או שומע אני ממחנ' לויה כו' עד שלא יאמר יש לי בדין אם נדחו טמאין ממחנה ארון הקל ק\"ו ממחנ' שכינה אם אמרת כן ענשת מן הדין לכך נאמר וישלחו מן המחנה ללמדך שאין עונשין מן הדין והכי אמרי' התם סמוך ונראה משם ר\"י ועיין בס' ת\"ש הנה מבואר הפך דברי הרא\"ם ז\"ל ועוד אני תמיה עליו שכפי מה שהסכימה דעתו ז\"ל בס' שמיני דכל דאיכא איסור עשה מפו' בתורה מזהירין מ\"ה וכדעת ה\"ה ז\"ל ויחס סברא הלזו לרש\"י ז\"ל ושלא כדעת הרמב\"ן כמ\"ש ע\"ש באורך ובפשיטות היל\"ל דהכא ליכא למימר אין מזהירין מן הדין כיון דאיכא עשה דויצא אל מחוץ למחנה וצ\"ע:"
+            ]
+        ],
+        [
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>וכן </b>\n<b> טמא שטבל כו'.</b> עיין בהשגת הראב\"ד ובמה שתי' מרן בתי' אחרון דמיתה בידי שמים חמור מכרת ועיין בהרב מש\"ל ז\"ל ובפרק כ\"ש דל\"ב ע\"ב מבואר דכרת חמור ממיתה בי\"ש וכן מבואר בפרק הערל ד' ע\"ג ובסוף פרק דם שחיטה אמרינן דמעילה איסור קל במיתה וקדשים איסור חמור בכרת ועיין בפירש\"י שם ודוק:<br><b> מעשה חושב</b>\n<b> (שפב) </b> ובמה שתירץ מרן בתי' אחרון דמיתה בידי שמים חמורה מכרת כו' ובפ' כ\"ש מבואר דכרת חמור ממיתה בידי שמים כו'. תמהני דבהדיא אמרינן בשבת דף כ\"ה ריש ע\"ב דקודש חמיר מתרומה טמאה שהיא כמיתה משום דבקודש ענוש כרת וע\"ש. ואיני יודע אמאי הקשה מהמאוחר היינו מפסחים וכן מיבמות כו' ולא הקשה משבת ועי' רש\"י שם ע\"א בד\"ה וכרת כו' שכתב שם דבכרת הולך ערירי אבל לא במיתה בידי שמים וכן כתב ר\"ת שם בתוס' בד\"ה כרת כו' וע\"ש:"
+            ],
+            [],
+            [
+                "<b>ואפי' </b>\n<b> נודע לו שהוא טמא קודם שיזרוק הדם וזרק הורצה.</b> בפ\"ק דיומא מייתי התם מתני' דקתני על מה הציץ מרצה על הדם כו' בין בשוגג בין במזיד וכתבו התוס' שם וז\"ל הא דלעיל קאמר במזיד לא הורצה בפרק הקומץ מקשי לה ואיכא דמשני טומאתו בשוגג הן במזיד לא זריקתו בין בשוגג כו' ואיכא למ\"ד איפכא כו' וא\"ת אם כן בפרק הקומץ לישני כההיא דהציץ מרצה איירי מדאורייתא כו' ע\"ש ועיין בהרב חד\"ה ז\"ל פ' כ\"צ ד\"פ ע\"ב ד\"ה נזרק דמו מ\"ש וז\"ל והוא הדין דהוה מצי להקשות כו' ע\"ש וכנראה שאשתמיט מיניה דברי התוס' הללו ודפרק האשה רבה ד\"צ מדלא הזכיר על דל שפתיו עוד ראיתי שהקשה שם הרב הנזכר לפי' ריב\"א שם וז\"ל ק\"ק לפ\"ז מאי פריך מההיא דהציץ מרצה בין בשוגג בין במזיד אימא דהוא איירי לענין פטור קרבן דפטור מדאורייתא ולא חייבו חכמים דהוי חולין בעזרה אבל במתניתין דהכא דאסר במזיד היינו הבשר לאכילה ומדרבנן עכ\"ל ע\"ש ואיני יודע מה לו עם פי' ריב\"א שהרי קו' זו איתא לכל הפי' למאי דפריך בפרק הקומץ רבה דף כ\"ה ברייתא דדם שנטמא כו' אברייתא דעל מה הציץ מרצה דאמאי לא משני הכי שהרי בפרק האשה רבה אוקימנא לברייתא דדם שנטמא דהיינו דוקא להתיר בשר לאכילה אבל בעלים מיהא מתכפרו ולעיקר קו' י\"ל דדחיקא ליה לתלמודא לשנויי הכי משום דכפי זה מאי דקתני בברייתא דעל מה הציץ מרצה על הדם כו' שנטמא בין בשוגג בין במזיד חלוקת במזיד לא הוי דומיא דשוגג שהרי בנטמא הדם אשוגג הציץ מרצה אף על אכילת בשר וכדקתני בברייתא דדם שנטמא וחלוקת במזיד לא הוי אלא לענין פטור קרבן וזה דוחק דבחדא מחתא מחתי להו ומשמע דמה שהציץ מרצה על השוגג מרצה נמי על המזיד ומשום הכי הוצרך לשנויי דקאי אטומאה או אזריקה למר כדאית ליה כו' דהשתא הוי בחדא מחתא דבין בשוגג בין במזיד מרצה אף על אכילת בשר כנ\"ל נכון:"
+            ],
+            [
+                "<b>וכן </b>\n<b> הציץ מרצה כו' אבל אינו מרצה על טומאת הנאכלין.</b> הנה מדברי רבינו ז\"ל נראה שפוסק כרב יאושע דס\"ל בפרק כ\"צ דע\"ו דאין הציץ מרצה על טומאת אוכלין אך הרב תוי\"ט פ\"ט דפסחים משנה ז' כתב דאע\"פ שסתם ומשמע אין הציץ מרצה על האוכלין כלל מ\"מ מ\"ש בפ\"א מה' פסולי המוקדשין דין ל\"ד ובפ\"ד מה' ק\"פ ד\"ב נראה בהדיא דהציץ מרצה על האוכלין בדיעבד אם זרק וכדאמרינן התם בפ' כ\"צ אליבא דר\"י וכן כתב הרב בל\"מ ז\"ל וחזר בו ממ\"ש פרק י\"א מה' פסולי המוקדשין וא\"כ צ\"ל שמ\"ש רבינו כאן אבל אינו מרצה על טומאת הנאכלין ה\"ד לכתחלה שלא יזרוק מיהו אם זרק הורצה ולע\"ד ק' טובא דאם כן משמע דס\"ל לרבינו דהציץ מרצה על העולין לכתחילה ומותר לזרוק שהרי כתב וכן הציץ מרצה על טומאת דברים הקרבין כו' אבל אינו מרצה על טומאת הנאכלין וכיון שכן קשה טובא שהרי בפ\"א מה' פסולי המוקדשין דין הנזכר כתב רבינו ז\"ל וז\"ל כל הזבחים של יחיד בין שנטמא הבשר והחלב קיים כו' וזרק את הדם נטמאו ב' לא יזרוק ואם זרק הורצה כו' והשתא אם איתא דס\"ל דהציץ מרצה על העולין אפי' לכתחילה אם כן בנטמאו ב' הו\"ל לרבינו לומר שיזרוק לכתחלה דכיון שהציץ מרצה על העולין הו\"ל כנטמא בשר וחלב קיים דזורק את הדם ובפרק כ\"צ מוכחינן דר\"י ס\"ל דאין הציץ מרצה על העולין מברייתא דקתני נטמא בשר וחלב קיים כו' אבל נטמאו תרוייהו לא אלמא קסבר ר\"י אין הציץ מרצה על העולין ולא על האכילות ופירש רש\"י ז\"ל וז\"ל ולא על העולין דהיינו חלב דאי מרצה אחד מינייהו אמאי פסול וכן כתב עוד שם דאמורין או אברי עולה שנטמאו והקטירן הציץ מרצה משמע הא להקטירן לכתחילה לא וצ\"ע כעת ודע דאפי' לר\"א דס\"ל דהציץ מרצה על אכילות כתב רש\"י ז\"ל בפ\"ק דפסחים דאינו מרצה אלא להתיר דם לזריקה אבל אינו מרצה שיהא בשר טמא נאכל דאין ציץ מטהר ודוחה ל\"ת כו' יע\"ש וכתב הרב ל\"מ ז\"ל בפ\"ד מה' קרבן פסח שיש להוכיח כן מסוגיא דפרק כ\"צ יע\"ש ולע\"ד יש להוכיח כן עוד בהדיא מהא דגרסינן במנחות דט\"ו אמתני' דקתני נטמא א' מן החלות או א' מן הסדרים כו' וחכ\"א נטמא בטומאתו והטהור יאכל ואמרינן התם אמר רב פפא בציץ מרצה על אכילות קא מפלגי רבנן סברי הציץ מרצה על אכילות כו' הרי בהדיא דאע\"ג דס\"ל לרבנן דהציץ מרצה על אכילות קאמרי רבנן דהטמא בטומאתו וזו ראיה ברורה ופשוט עוד ראיתי לעמוד עמ\"ש התוס' פ\"ק דיומא דף ז' ע\"ב ה\"ה על הדם ועל הבשר וז\"ל בפסחים פ\"ק פי' רש\"י דאתיא כרבי יהושע דאמר אם אין בשר אין דם מיהו אומר ר\"י דאתיא אפי' כר\"א דאמר יש דם אעפ\"י שאין בשר והא דבעי רצוי ציץ היינו כדאמרינן פרק כ\"צ לאקבועינהו בפגול ולאפוקינהו מידי מעילה עכ\"ל ולדידי נראה לי להליץ בעד רש\"י ז\"ל דאע\"ג דבפרק כ\"צ אמרינן דמאי דקאמר ר\"א הציץ מרצה על אכילות למיקבעינהו בפגול ולאפקינהו מידי מעילה הוא דקאמר מ\"מ הכא לברייתא דחיקא ליה למימר הכי מדקתני על הדם ועל הבשר משמע דהוי דומיא דדם דכי היכי דחלוקת דם שנטמא הציץ מרצה דקתני הוי להתיר דם לזריקה ה\"נ בחלוקת על הבשר הוי לענין להתיר דם לזריקה ומש\"ה הוצרך לומר דר\"י היא מיהו הא ק\"ל טובא לדעת רש\"י ז\"ל דבפרק הקומץ רבה כי פרכינן ברייתא דדם שנטמא על ברייתא דעל מה הציץ מרצה אמרינן התם ל\"ק הא ר\"י הא רבנן דתניא אין תורמין כו' והדר פריך אימור דשמיע ליה לר\"י דלא קניס דמרצה ציץ על אכילות מי שמעת ליה אלא אמר רב חסדא ל\"ק הא ר\"א הא רבנן אימור דשמיע ליה לר\"א דמרצה ציץ על אכילות דלא קניס מי שמעת ליה כו' והשתא לדעת רש\"י ז\"ל עדיפא מינה הו\"ל לתלמודא להקשות דהיכי מצי אתי כר\"א הא ר\"א ס\"ל דיש דם אע\"פ שאין בשר למה לי ציץ לרצויי אלא ודאי משמע דברייתא מצי מתוקמא כר\"א והציץ מרצה דקתני היינו לאקבעינהו בפיגול כמ\"ש התוס' וצ\"ע לדעת רש\"י ז\"ל תו ק\"ל אמ\"ש רש\"י ז\"ל בפ\"ק דפסחים די\"ו ע\"ב ד\"ה על הדם וז\"ל אלא לר\"י אצטריך דאמר אם אין בשר אין דם וקאמר הכא ה\"מ כשיצא בשר חוץ למחיצתו דאין ציץ מרצה על היוצא או שאבד הבשר אבל אם נטמא בשר קודם זריקת דם הציץ מרצה עליו להתיר דם לזריקה ע\"ש וקשה טובא שהרי לפי דעתו ז\"ל ע\"כ מאי דקתני בברייתא על הבשר ועל החלב שנטמא היינו בשנטמאו ב' הבשר והחלב ומ\"ש רש\"י בין שנטמא הבשר בין שנטמא החלב ר\"ל בין שנטמא החלב ג\"כ דליכא למימר דבריי' או או קתני דאם כן תקשי ליה דאפי' כר\"י לא מצי אתי שהרי הא דקאמר ר\"י אם אין בשר אין דם ה\"ד בשנטמאו או נאבדו ב' הבשר והחלב אבל אם נאבד הבשר והחלב קיים זא\"ה כדאי' פ' כ\"צ דע\"ט ע\"א וא\"כ ל\"ל ציץ לרצויי הא אפי' בנאבד א' מהם דלא מהני ציץ ס\"ל לר\"י דזורק את הדם אלא ע\"כ כמ\"ש וא\"כ צ\"ל דמ\"ש רש\"י אבל אם נטמא בשר הציץ מרצה עליו להתיר בשר לזריקה אין כונתו לומר שיזרוק הדם לכתחילה שהרי בשנטמאו ב' לר\"י לא יזרוק ואם זרק הורצה כדאיתא בפרק כ\"צ דף ע\"ז ע\"ב דלר\"י לא מהני ציץ לרצויי לכתחילה וכן כתב רש\"י פרק כ\"ש דל\"ד ע\"ב ד\"ה אי אמרת כו' יע\"ש אלא כונתו לומר להתיר דם לזריקה שאם זרק הורצה והויא זריקה מעליא וכיון שכן ק' דאיך כתב אלא לר\"י אצטריך דאמר אם אין בשר אין דם וקאמר הכא ה\"מ כשיצא בשר כו' הא אפילו בשיצא הבשר ס\"ל לר\"י דאם זרק הורצה אע\"ג דאין הציץ מרצה וכמ\"ש רש\"י בפרק כ\"ש והתוס' שם ואם כן ע\"כ מאי דקאמר ר\"י אם אין בשר אין דם אינו אלא בשאבד הבשר דאילו ביוצא אע\"ג דאין בשר יש דם ואם זרק הורצה וצ\"ע כעת ולדעת התוס' ז\"ל שכתבו דריצוי ציץ דקתני אבשר שנטמא היינו למיקבעינהו בפיגול ק\"ק דא\"כ כדפריך בגמ' לר\"ן דאמר טומאה הותרה בצבור מברייתא הלזו אמאי דחיק לשנויי דכי קתני הציץ מרצה אדיחיד ואמאי לא משני עדיפא מינה דכי קתני הציץ מרצה אבשר שנטמא קתני דבעי ציץ לרצויי למהוי כטהור ולאקבועי בפיגול ולאפוקי מידי מעילה דאע\"ג דטומאה הותרה בציבור מ\"מ משמע דלא משוי לי' להאי בשר כטהור לאקבועי בפיגול דלאכילה לא אמרינן הותרה בציבור כמ\"ש בד\"ה דם שנטמא אם לא שנאמר דס\"ל לתלמודא דלמ\"ד הותרה בצבור אע\"ג דלהיות הבשר ניתר לאכילה לא אמרי' הותר' מ\"מ משוי ליה כטהור לאקבועי בפיגול ולאפוקי מדין מעילה ודבר זה צריך תלמוד:",
+                "<b>ולא </b>\n<b> על טומאת האדם כו' אלא א\"כ היתה הטומאה דחויה בציבור כו'.</b> הנה מדברי רבינו ז\"ל נראה דס\"ל דטומאה הדחויה בציבור הציץ מרצה עליו אפילו על טומאת הגוף וכן כתב הרב ל\"מ ז\"ל פ\"א מה' פסולי המוקדשין ושלא כדעת רש\"י ז\"ל שכתב בפרק קמא דיומא ד\"ז ע\"א ד\"ה בין בציבור כו' וז\"ל ובציבור נדחית טומאת הגוף אצלם ולא ע\"י ציץ מבואר מדבריו דס\"ל דטומאת הגוף אין הציץ מרצה אפי' על טומאה הדחוייה בציבור וכן הוא דעת התוס' בפרק כ\"צ דע\"ז ע\"א ד\"ה דלא ואפשר שהכריחו לרבינו לומר כן מכח קו' התוס' דפרק כ\"צ ע\"ש אך קשה לי לדעת רבינו ז\"ל מהא דגרסינן במנחות דף ט\"ו ת\"ש ר\"י אומר אפי' שבט אחד טמא וכל השבטים טהורים יעשו בטומאה (דס\"ל שבט א' איקרי קהל והכא מאי הציץ מרצה איכא ופי' רש\"י והתוס' שם משום דאין הציץ מרצה על טומאת הגוף ע\"ש) הרי מסוגיא זאת מבואר דטומאת הגוף אין הציץ מרצה עליו אפי' על טומאה הדחוייה בציבור ומצאתי בתוס' חיצוניות על העליונות מכ\"י שכתבו וז\"ל והכא כו' פי' הקונט' שהרי אין הציץ מרצה על טומאת הגוף וא\"ת אפי' הי' הציץ מרצה מה בכך ואמאי יעשו בטומאה וכי מותר לטמא הטהור אלא הכי פריך מאי ציץ מרצה איכא איזו רצוי ציץ שייך הכא וכיון דלא שייך הכא רצוי ציץ אין לנו לומר שיעשה בטומא' אלא ע\"כ טעמיה דר\"י לאו משום דאין קרבן ציבור חלוק ואפשר שרבינו ז\"ל ה\"נ מפ' ועיין בתוס' מנחות דכ\"ה ד\"ה עון קדשים ודוק:"
+            ],
+            [
+                "<b>ואין </b>\n<b> הציץ מרצה אלא בזמן שהוא על מצחו שנאמר כו'.</b> כתב מרן וז\"ל וכתב הר\"י קורקוס דאיכא למידק דבגמ' הקשו לר\"י ושני דקסבר טומאה הותרה בציבור ומאחר שרבינו ז\"ל פסק בסוף הפר' שטומאה דחויה כו' הוי תרתי דסתרן ע\"ש ולי נראה ליישב ע\"פ מ\"ש התוס' פ\"ק דיומא ד\"ה מכלל דר\"ש וז\"ל וא\"ת הא אמרינן גבי הי' מקריב במנחת פרים מאי לאו בחג אלמא למ\"ד טומאה דחויה היא אומר לו הבא אחרת תחתי' אפי' בקרבן ציבור גמור וי\"ל דההוא תנא דלעיל סבר כר\"י בהא דאין עודהו על מצחו אינו מרצה וכגון שאינו על מצחו עכ\"ל א\"כ י\"ל שרבינו ז\"ל פסק כברייתא דהיה עומד ומקריב מנחת פרים דס\"ל דטומאה דחויה היא וס\"ל דאין עודהו על מצחו אינו מרצה כדס\"ל לר\"י וכמ\"ש התוס' ואע\"ג דהתוס' לא הוצרכו לזה אלא למאי דמשני דמנחת פרים דחג קאמר דהוי ק\"צ גמור אמנם למאי דמשני במנחת אלים דמיירי באלו של אהרן משמע דלא ק' להו משום דכיון דלאו ק\"צ גמור הוא אע\"ג דאיכא רצוי ציץ מהדרינן אטהרה וזה מוכרח שהרי למאי דמשני בחלוקת פרים בפר ע\"ז דלא קביעא להו זמן ע\"כ ברייתא מיירי בעודהו על מצחו דאיכא ריצוי ציץ דאם לא כן היכי קתני דאם אין שם אלא הוא אומרים לו כו' וכן כתבו התוס' בד\"ה פרים יע\"ש ואפי\"ה קתני במנחת אלים דמיירי באלו של אהרן הבא אחרת תחתיה ודוחק לומר דחלוקת מנחת פרים מיירי בדאיכא ריצוי ציץ וחלוקת אלים באין עודהו על מצחו דליכא ריצוי ציץ דבחדא מחתא מחתי להו תנא אלא משמע ודאי כדכתיבנא מ\"מ ס\"ל לרבינו דע\"כ לא הוצרך לאוקמא בהכי אלא לר\"ן אמנם לר\"ש דקי\"ל כותיה וא\"נ למסקנא דתלמודא דמסקינן תנאי היא ברייתא מתוקמא כפשטא ולית לן לדחוקי בהכי דברייתא סתמא קתני וא\"כ ע\"כ דהאי ברייתא ס\"ל כר\"י דאין עודהו על מצחו אין מרצה ומיירי באין עודהו על מצחו כמ\"ש התוס' וא\"נ דס\"ל להך ברייתא דאע\"ג דאיכא תרתי קרבן ציבור וריצוי ציץ מהדרינן אטהר' ופליגא אר\"ש ור\"י משום דאיהו ס\"ל בעלמא דטומאה הותרה קאמר הנח לקרבן ציבור כו' ואה\"נ דאי הוה ס\"ל דטומאה דחויה הוה קאמר דכהן גדול ביום הכיפורים אם נטמא קרבן בידו אומר לו הבא אחרת תחתיה כדסבירא להך ברייתא כנ\"ל ובדברי התוס' ק' לי דאדקשיא להו מברייתא דהיה עומד ומקריב מנחת פרים אמאי ל\"ק להו מברייתא דהיה עומד ומקריב מנחת העומר אומר לו הבא אחרת דמייתי תלמודא מקמי הכי אע\"ג דקרבן צבור גמור הוא וליכא למימר דאע\"ג דהיכא דאיכא תרתי קרבן צבור ורצוי ציץ לא מהדרי' אטהרה מ\"מ כיון שאין הציץ מרצה להיות בשר ניתר לאכילה כמ\"ש רש\"י מש\"ה מהדרינן אטהרה משום דאיכא שירים לאכילה וכדמשני לר\"נ דהניח' לר\"ן אבל לר\"ש דאמר מנא אמינא לה כו' ולא אסיק אדעתי' טעמא דאיכא שירים לאכילה תקשי לי' דאפי' נימא דהך ברייתא ס\"ל דטומאה דחויה הוא מ\"מ כיון דאיכא תרתי לא מהדרינן אטהרה ודוק:"
+            ],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>היו </b>\n<b> מקצת בית אב כו'.</b> פלוגתא דר\"נ ור' ששת בפ\"ק דיומא ופסק רבינו כרב ששת משום דהלכתא כותי' באיסורים כמ\"ש מרן ודע שהתוס' ז\"ל בפ\"ק דיומא כתבו לחד תי' דאפי' למ\"ד טומאה הותרה בציבור בקרבן פסח מודה שכתבו בד\"ה רב תחליפה וז\"ל תימא דבפרק כל הפסולין קאמר מכלל דתרוייהו ס\"ל טומאה דחויה היא בצבור ותי' ר\"י דהא דקאמר רבא טומאה הותרה זאת אומרת וליה לא ס\"ל ולי נראה דהתם לענין פסח איירי דנהי דכיון דאתי בכנופיי' חשיב כקרבן צבור ודוחה את הטומאה מ\"מ כיון דלאו כל ישראל מייתי חד פסח בשותפות מהדרינן אטהורין כו' ע\"ש ויש לדקדק לכאורה דמאי קו' הא דאמרינן בגמ' אמר ר\"ג מודינן היכא דאיכא שירים לאכילה וא\"כ משו\"ה גבי קרבן פסח דאיכא שירים לאכילה ס\"ל לרבא דמהדרינן אטהרה משא\"כ בקרבן ציבור דליכא אכילה לא מהדרינן ואע\"ג דביום הכפורים נמי איכא שעיר הנעשה בחוץ ונאכל לערב כמ\"ש רבינו פ\"א מה' עבודת יוה\"כ מ\"מ הכא שאינו אלא חששא בעלמא שמא יפול מת עליו לא חיישינן כי היכי דלא חייש רבא באיילו של יוה\"כ אע\"ג דבאלו של כה\"ג מהדרינן אטהרה אליבא דרבא כפי פי' ז\"ל ועיין בתוס' ד\"ח ד\"ה אי סבר ע\"ש אמנם הא ודאי ל\"ק שהרי כתב רש\"י ז\"ל בד\"ה מודינן וז\"ל ואע\"ג דקרבן צבור קרב בטומאה אינו נאכל בטומאה ובמנחה הנקצוצת מודינא דמהדרינן אטהר' שיהיו שיריה נאכלין וא\"כ גבי ק\"פ דקי\"ל דנאכל בטומאה שכל עיקרו לא בא אלא לאכילה אם איתא דטומאה הותרה בצבור לא הוה מהדרינן אטהרה כיון דאפילו בטומאה נאכל אך מצאתי להתוס' בפ\"ק דמנחות דס\"ו ד\"ה ר\"י שכתבו וז\"ל אע\"ג דאי ס\"ל בפ\"ק דיומא דטומאה הותרה בצבור מ\"מ אצטריך ליה טעמא דאין קרבן צבור חלוק בפסח כיון דיש בו אכילה כדמוכח התם משמע דס\"ל דהא דאמרינן בגמ' מודינא היכא דאיכא שיריים לאכילה לאו היינו טעמא משום דאינו נאכל בטומאה כמ\"ש רש\"י אלא כל היכא דאית ביה אכילה מהדרינן אטהרה ואפי' בק\"פ דנאכל בטומאה ומכ\"ש בקרבנות ציבור דאין נאכלין בטומאה דמהדרינן אטהר' שהרי הא בשמעתין כמנחת העומר דאינו נאכל בטומא' הוא והא משני ר\"ן מודינא היכא דאיכא שיריים לאכילה וכונתם לומר דר\"י לא קאמר דטומאה הותרה אלא בקרבנות צבור שאין בהן אכיל' כגון ההיא דכ\"ג ביוה\"כ דהיינו פרו של כ\"ג ושעיר הנשרף שהי' מקריב בשעה שהי' נכנס לפני ולפנים בבגדי לבן שלא הי' בו ציץ דאילו שעיר הנאכל לערב הי' עובד בבגדי זהב כמ\"ש רבי' אבל בקרבנות שיש בו אכילה מודה ר\"י:<br><b> וראיתי </b> להרב בה\"ז ז\"ל שכתב שם וז\"ל ור\"ל דנאכל אפי' בטומאה משא\"כ בשאר קרבנות צבור דאינו נאכל בטומאה אפי' דקריבים בטומאה כדאיתא בפסחים עכ\"ד נראה שהבין הרב ז\"ל דדוקא בק\"פ דנאכל בטומאה דכל עיקרו לאכילה מהדרינן אטהרה אבל בשאר קרבנות שאינו נאכל בטומאה לא מהדרינן אטהר' וליתא כמ\"ש שהרי הא דשמעתין בקרבנות שאינו נאכל בטומאה ואפילו הכי קאמר דמהדרינן אטהרה אלא דכפי זה קשה מה שהקשה שם בד\"ה ור\"י וז\"ל ואע\"ג דר\"י ס\"ל טומאה הותרה ולא בעי ציץ לרצויי כו' ואמאי לא תי' דהכא מודה בלחם הפנים כיון דאיכא ביה אכילה כמו שתי' לההיא דק\"פ ויש ליישב דכיון דאינו אלא חומרא דרבנן כמ\"ש לקמן שפיר קשיא להו כיון דס\"ל לר\"י דמדאורייתא הותרה בכולהו ולא בעי ציץ אמאי קאמר ר\"י דשניהם יצאו לבית השריפה ודוק ויש להקשות לכאורה דכפי תי' ז\"ל דבק\"פ מודה ר\"י משום דאית ביה אכילה ואי נמי משום דהוי קרבן יחיד כמ\"ש הכא בשמעתין א\"כ מאי פריך בפ\"ק דסנהדרין דף י\"ב ע\"א אמר מר ר\"י אומר מעברין אלמא אית ליה לר\"י טומאה דחויה היא בצבור והתניא ציץ כו' אמר ליה ר\"י הנח לכ\"ג ביוה\"כ שטומאה הותרה בצבור ומאי קו' הא אי\"ל דר\"י לא קאמר אלא בקרבנות צבור שאין בו אכילה אבל בק\"פ שיש בו אכילה מודה ואי נמי משום דכל יחיד מייתי ליה כמ\"ש הכא אליבא דרבא ונראה דלא קשיא מידי דמ\"ש התוספות דבק\"פ מודה רבא משום דכל יחיד מייתי לה אינו אלא מדרבנן דמדאורייתא אפילו באילו של כ\"ג דהוי קרבן יחיד גמור אמרינן טומאה הותרה כמ\"ש התו' לקמן בד\"ה כיון וכן נמי מ\"ש במנחות דכיון דיש בו אכילה מודה ר\"י אינו אלא מדרבנן דמדאורייתא אין לחלק ביניהם כיון דס\"ל טומאה הותרה ומש\"ה פריך שפיר דמדקאמר ר\"י מעברין משמע דס\"ל טומאה דחויה היא מדאורייתא בכולהו והתניא כו' וכיון דס\"ל דבקרבן צבור גמור דאין בו אכילה טומאה הותרה ע\"כ דפסח אינו אלא מדרבנן דמדאורייתא אין לחלק וכיון שכן אין סברא לומר דמעברין את השנה משום חשש איסור מדרבנן כנ\"ל מיהו ק\"ק לי לפי תי' ז\"ל דרבא ס\"ל טומאה הותרה ובק\"פ ס\"ל דדחויה היא מדרבנן מהא דגרסינן בפ' כיצד צולין דע\"ט אמר ר\"ח לא שנו אלא שנטמא הסכין בטומאת מת כו' אבל נטמא הסכין בטומאת שרץ כו' טהורים עבדי טמאים לא עבדי אלמא סבר ר\"ח טומאה דחויה היא בצבור ורבא אמר אפילו טמאים עבדי מאי טעמא דכתיב והבשר אשר יגע והשתא לפי דרכם אמאי אצטריך רבא קרא דוהבשר אשר יגע כו' תיפוק לי' דאיהו ס\"ל טומאה הותרה בצבור מדאורייתא אפי' בק\"פ ואפי' היכא דאיכא לאהדורי אטהרה גמורה לא מהדרי' ותו דכיון דמהדרינן אטהר' לק\"פ דטומאה דחויה היא בק\"פ מדרבנן א\"כ אמאי קאמר רבא דטמאים עבדי אי משום קרא דוהבשר היינו מדאורייתא אבל מדרבנן הא איהו סבירא ליה דמהדרינן אטהר' ולזה יש לומר דכיון דאינו אלא מדרבנן כי החמירו חכמים היינו דוקא היכא דאיכא כהנים טהורים וטמאים דמהדרינן אכהנים טהורים אבל הכא דמדאורייתא הותרה ויכולים לעשות פסח א' לא החמירו חכמים עליהם כדי שיבטלו ממ\"ע דאורייתא בזמנו ועיין בפרק טרף בקלפי דמ\"ו ע\"ב דאמרינן התם אמר ליה רבא לא לדידי קשה ולא לר\"ח כו' לר\"ח לא קשייא סופו כתחילתו כו' טומאה דדחויה היא בצבור כו' ולפי דעתם ז\"ל צ\"ל דרבא אליבא דר\"ח קאמר דלר\"ח לא קשיא משום דר\"ח ס\"ל דטומאה דחויה היא כדאמרי' בפרק כיצד צולין וליה לא ס\"ל אך קשה לי לפי תי' ז\"ל דטומאה הותרה בצבור מהא דגרסינן בפ\"ק דיומא דף ח' ע\"ב אמר רבא הילכך כ\"ג ביה\"כ דלאו בדידן תלייא מילתא אלא בקביעותא דירחא תלייא מילתא בתלתא בתשרי בעי לאפרושי וכל אימת דמתרמי תלתא בתשרי מפרשינן ליה ופירש רש\"י ז\"ל וכל אימת דמתרמי ואע\"ג דלא הוי רביעית שלו בשבת ונמצאת הזאה בטלה ב' ימים ע\"כ והשתא אי ס\"ל לרבא דטומאה הותרה בצבור מאי קאמר וכל אימת דמתרמי כו' הא לדידיה גבי כ\"ג ביוה\"כ אין צריך הזאה כלל וכדפרכינן התם ע\"א ותסברא אי סבר ר\"י טומאה הותרה בצבור הזאה כלל ל\"ל ועיין בתוס' ז\"ל שם ויש ליישב דרבא משום דבעי למימר דכהן השורף את הפרה מפרשינן לה ברביעי בשבת דהתם בעי הזאה אפילו למ\"ד טומאה הותרה דלאו קרבן ציבור הוא לדחות את הטומאה כמ\"ש התוספות ד\"ה ר\"י קאמר וכ\"ג ביה\"כ אפילו למ\"ד טומאה דחויה ובעי הזאה כיון דלאו בדידן תלייא מילתא כל היכא דמתרמי מפרשי' ליה כנ\"ל ועיין בתוס' פ' הוציאו לו דנ\"א ע\"א ד\"ה ונ\"מ דס\"ל כתי' ב' שכתבו הכא ממ\"ש וז\"ל הא דלא קאמר דנ\"מ לאהדרי אטהורים דאי קרבן צבור היא לא מהדרינן למאן דאמר טומאה הותרה בצבור ואי דשותפין הוא מהדרינן כדמשמע בפ\"ק דדוקא בצבור הותרה ותו לא בשל יחיד ולא בשל שותפין ורבא דהכא ס\"ל טומאה הותרה בצבור ע\"כ מיהו מ\"ש דפר של כ\"ג אי דשותפין הוא מהדרינן אטהר' קשייא לי טובא שהרי ר\"י סבירא ליה טומאה הותרה בצבור ורבא קאי כוותיה משמע בהדייא דס\"ל דאפי' בפר של כ\"ג לא מהדרינן אטהרה מדאמר ליה ר\"ש כ\"ג ביוה\"כ יוכיח שאין עודהו על מצחו ומרצה ופי' רש\"י ז\"ל כ\"ג כשאירע הטומאה על הקרבן יום הכיפורים אינו על מצחו בשעת עבודת היום שאינו נכנס לפני ולפנים בבגדי זהב ואמר ליה ר\"י הנח לכ\"ג ביה\"כ דטומאה הותרה בצבור והשתא אם איתא אכתי תיקשי ליה לר\"י מפר של כ\"ג שעבודתו בבגדי לבן כמ\"ש רבינו בפ\"ד מה' עבודת יה\"כ ואינו על מצחו ומרצ' ומאילו של כ\"ג דמהדרינן אטהרה לא קשיא דאילו של כ\"ג עבודתו בבגדי זהב כמ\"ש רבינו שם אכן לדברי התוס' ק\"ט מפר של כ\"ג וצ\"ע: שוב אחר זמן בא לידי מס' יומא מדפוס ישן נושן ותוס' הנדפסים שם לפי הנראה הם תוס' ישנים אחרים שלא באו בדפוס אמשטרדם ומצאתי שכתבו שם בד\"ה אמר ליה ר\"י הנח לי\"ה וז\"ל ואם תאמר הא איכא אילו דיחיד והתם לא הותרה טומאה והיה צריך ציץ ויש לומר דאילו היה במזבח החיצון ובו היה משתמש בח' בגדים וא\"ת הא פר שלו דיחיד הוא והיה לפני ולפנים ולא היה משמש אלא בד' בגדים ואם כן לא היה הציץ על מצחו ויש לומר דבעבודות התלויות בשעיר שהיו משל צבור היו תלויות בפר אם כן הואיל דהותרה בשעיר הותר נמי בפר עכ\"ל ע\"ש ולפי דברי התוס' דפרק הוציאו לו שחולקין על זה לא ידעתי מה יענו להא דר\"י וצ\"ע:"
+            ],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>והרי </b>\n<b> הדבר כו'.</b> מ\"ש הרב כ\"מ ואעפ\"י דמשמע דאם עיבר את השנה הוא מעוברת בדיעבד לא היה צריך לבקש רחמים היינו לר\"ש אבל לר\"י כו' הם דברים תמוהים והפך סוגיא דפ' קמא דסנהדרין דמסיק בהדייא שם דלר\"ש מעברין לכתחיל' ומשום הכי קאמר אלא מפני מה בקש רחמים ולר\"י אינו מעובר וכבר ראיתי מי שנתקשה בזה ותו ק\"ל טובא שהרי בגמרא מסקי' שם דחזקיה טעה בדשמואל עיבר את השנה ביום ל' של אדר ור\"ן קאמר התם דאם עיברוה מעוברת וכן פ' רבינו בפ\"ד מה' קדוש החודש דין י\"ד וכתב המפרש שם וזה יתבאר דחזקיה מה שעשה עשוי וא\"כ ע\"כ דלר\"ש אף ע\"ג דבדיעבד מעוברת הוצרך לבקש רחמים על עצמו וצ\"ע ותו ק\"ל לכאורה במה שהקשה מרן דאמאי השמיט טעמו של ר\"ש ן' יאודה שהרי בגמרא אמרינן לר\"ש דלבסוף סבר נשי' בראשון רשו' ואלו רבי' ז\"ל בפ\"א מה' ק\"פ דין א' פסק כר\"י ור' יאודה דנשים בראשון חובה וא\"כ איך הוה מצי רבי' למיכתב טעמו של ר\"ש ן' יאודה והנה התי' לזה עם מ\"ש התוספות שם ובפסחים דף פ\"ט דה\"ה דהו\"מ למימר דלבסוף סבר נשים בשני חובה ולכך בקש רחמים אלא אליבא דר\"ש קיימינן דאית ליה נשים בראשון רשות ע\"כ וא\"כ שפיר כתב מרן דלמה השמיט טעמו של ר\"ש ן' יאודה והול\"ל דמעיקרא היה סבור דנשים בראשון ובב' חובה דהא אפי' לר\"ש ן' יאודה ע\"כ הכי הוה ס\"ל מדעבד פסח ב' ולבסוף סבר נשים בשני רשות ומש\"ה בקש רחמים ודוק ועיין במ\"ש מרן הכ\"מ בריש ה' ק\"פ שהם דברים תמוהים ויש ליישבם ע\"צ הדחק ע\"פ מ\"ש כאן: עוד שמעתי מקשים משם חכמי צפת על מ\"ש המפרש בפ\"ד מה' קדוש החדש דין ז' משם רבינו דיתכן זה כגון שהיו מחוסרי כפרה ולא היתה כפרתם ראוי' ליקרב אלא לאחר הפסח מהו דתימא מעברין עד שיגיעו אילים של מחוסרי כפרה ליקרב קמ\"ל דלא דא\"כ איך כתב רבינו שם אין מעברין את השנה כו' אלא יעשו בטומאה הרי כתב רבינו בפ\"א מה' מחו\"כ דין א' ד' מחוסרי כפרה הם הזבה והיולדת הזב והמצורע כו' ובפ\"ז מה' ק\"פ כתב דאין טומאה נדחית בצבור אלא טומאת מת בלבד ועוד אני מוסיף להקשות על פי' זה דא\"כ מאי פריך בגמ' ר\"י אומר מעברין אלמא אית ליה לר\"י טומאה דחויה היא בצבור והתניא כו' ומה קו' אפי' אית ליה לר\"י דטומאה הותרה בצבור היינו טומאת מת אבל מחוסרי כפרה אין עושין בראשון כלל ומש\"ה קאמר דמעברין כדי שיעשו אלים כו' וכדס\"ל לר\"ש לפי המסקנא דמעברין מה\"ט וצ\"ע ועיין בזבחים דל\"ב ע\"ב גבי צבור שהיו טמאי מת ונעשו זבים יע\"ש ודוק:"
+            ]
+        ],
+        [],
+        [
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>כהן </b> <b> שעבד ונמצא חלל כו' ואם עבד לא חלל כו'.</b> כתב מרן וז\"ל ולכאורה הוה משמע דלא מכשרינן אלא מה שעבד קודם שנודע כו' ורבינו משמע ליה דכיון דלא אשכחן בקרא דמחלל עבודה כו' מהי תיתי לן לומר שאם עבד לאחר שנודע חילל כו' יע\"ש וקשיא לי טובא לדעת רבינו ז\"ל דבפרק האומר אמרי' מעשה במגורה ביבנה כו' ונמצאת חסרה כל טהרות שנעשו על גבה למפרע היה ר\"ט מטהר כו' אר\"ט משל לעומד ומקריב ע\"ג המזבח ונודע שהוא בן גרושה שעבודתו כשרה והק' בתו' דמאי משל הוא זה הרי בבן גרושה אפילו נודע שפסול הי' בשע' עבודה אפי\"ה עבודתו כשרה ובמקוה כה\"ג טמא למפרע אפילו לר\"ט ותי' משם ר\"י דבתרתי פליגי כו' ופליגי נמי במקוה שטבל בו כהן ועבד עבודה ובאו עדי' והעידו שהיה המקוה חסר קודם הטבילה דלר\"ט כשרה העבודה מידי דהוה אבן גרושה ואהא קאי המשל א\"ד יע\"ש והשתא לדעת רבינו ז\"ל אכתי קשה דמאי משל הוא זה דבן גרושה שאני דאפילו עבד אחר שנודע עבודתו כשרה משא\"כ במקוה דאם עבד עבודה אחר שבאו עדים והעידו שהיה המקוה חסר דעבודתו פסולה כדקי\"ל בעלמא דטמא מחלל עבוד' ועיין בהריטב\"א ז\"ל שתי' לקו' התו' הלזו משם הרמב\"ן דבן גרוש' ובן חלוצה לא הכשירה תורה עבודתו למפרע אלא כשנמצא ס' אבל כשנמצא ודאי חלל לכ\"ע עבודתו פסולה ועוד תי' שם תי' אחר יעש\"ב והמעיין יראה שלדעת רבינו לא יתכן שום א' מהתי' האלו והדבר צ\"ע ועוד ק' טובא דבפ\"י מה' תרומות דין י\"ב כתב רבינו וז\"ל וכן כהן שהיה אוכל תרומה ונודע לו שהוא בן גרושה הרי אלו משלמין הקרן בלבד ואם היה ע\"פ הרי אלו פטורין מלשלם מפני שזמנה בהול וכתב מרן שם וז\"ל וסובר רבינו דלא פליגי הני תרי לישני דבתרומה בע\"פ פטור לגמרי מטעם דזמנה בהול ושאר הימים כיון דאכיל' תרומה איקרי עבודה ורחמנא אכשריה בדיעבד קודם שנודע אינ' כזרים לו ולכך פטור מן החומש כו' יע\"ש והשתא ק' טובא דלפי דעת רבינו דחלל שעבד אפילו אחר שנודע עבודתו כשרה א\"כ כיון דרבינו ז\"ל פוסק כלישנא בתרא דטעמא דר\"י משום דתרומה איקרי עבודה ועבודה רחמנא אכשר אם כן הי\"ל לרבינו לפסוק דחלל שאכל תרומה אינו משלם אלא קרן בלבד ואיך כתב מרן דרחמנא אכשרי' קודם שנודע והלא אפילו אחר שנודע נמי וצ\"ע כעת והתוספות ז\"ל בפ\"ב דתעניות די\"ז ע\"ב ד\"ה דבר זה מתורת משה לא למדנו הק' וז\"ל וא\"ת נילף מק\"ו ומה ב\"מ שמותר באכילת קדשים אסור בעבודה ערל שאסור באכילה אינו דין שאסור לעבודה וי\"ל דחלל יוכיח שאינו אוכל בקדשים ואפ\"ה כשר לעבודה כדאמרינן פ' האומר כו' יע\"ש הנה מבואר שדעתם כדעת רבינו דס\"ל דחלל שעבד אחר שנודע עבודתו כשרה ושלא כדעת ר\"י שכתבו פרק האומר דאי הוה ס\"ל דאחר שנודע עבודתו פסולה ליכא למימר יוכיח כלל כמובן הן אמת דק\"ט לדבריהם ז\"ל דברפ\"ב דזבחים אמרינן דתנא רבי ישמעאל מייתי דזר מחלל עבודה מק\"ו מב\"מ ומה ב\"מ שאוכל אם עבד חילל זר שאינו אוכל אינו דין שאם עבד חילל מה לב\"מ שכן עשה בו כו' והשתא לדעת התוס' ז\"ל ה\"נ איכא למיפרך חלל יוכיח שאינו אוכל ועבודתו כשרה דתו לא אתייא במה הצד כלל ומצאתי בשיטה מקובצת כ\"י למס' סנהדרין ס\"פ כ\"ג שהביא משם נכדו של הר\"ש מישנ\"ץ כתי' התוס' דבפ\"ב דתעניות וכתב עוד וז\"ל וא\"ת דבפ\"ב דזבחים דיליף זר מק\"ו דב\"מ לימא הכי חלל יוכיח וי\"ל משום דאיכא למיפרך מה לחלל דמזרע כהונה אתייא מיהו בפ' האומר מוכח דמה שאינו מחלל היינו דוקא בדלא ידיע ליה בשעת עבודה כו' א\"ד יע\"ש ונראה שזה היתה דעת התוס' ז\"ל ואולם אכתי תמה אני על תי' זה דמה יענו למאי דאמרינן התם סמוך ונראה גבי אונן דמחלל עבודה דנפ\"ל לתנא דבי רבי ישמעאל מק\"ו דב\"מ והשתא אמאי לא פריך חלל יוכיח שאינו אוכל ועבודתו כשרה דהכא ליכא למיפרך מה לחלל שכן מזרע כהונה שהרי כהן אונן נמי מזרע כהונה ולכן נראה דכיון דהא דחלל שעבד עבודתו כשרה פלוגתא דר\"א ור\"י הוא דר\"א ס\"ל דחלל שעבד עבודתו פסולה איכא למימר דתנא דבי ר\"י דמייתי דכהן אונן דמחלל עבודת' מק\"ו דב\"מ ס\"ל כר\"א דחלל שעבד עבודתו פסולה ומש\"ה ל\"ק חלל יוכיח וההיא דר\"ח רפ\"ב דתעניות דקא' דבר זה מתורת משה לא למדנו אתיא אליבא דר\"י דהלכתא כותיה מיהו אכתי ק' דאמרי' התם רב משרשייא אמר אתיא מק\"ו דיושב ומה יושב שאוכל אם עבד חילל אונן שאינו אוכל אינו דין שאם עבד חילל והשתא אמאי לא פריך חלל יוכיח ולומר דרב משרשייא ס\"ל כר\"א הא ודאי דחיקא מילתא טובא דקי\"ל דאין הלכה כר\"א דשמותי הוא וכמו כן קשה על רבינו ז\"ל דבפ\"ב מה' אלו דין ז' כתב ומנין שעבודת האונן פסולה מק\"ו ומה ב\"מ שאוכל אם עבד חילל אונן כו' והשתא קשה דלפי מה שפסק ז\"ל דחלל שעבד עבודתו כשרה אפילו לאחר שנודע ק\"ו פריכא איהו דאיכא למימר חלל יוכיח ולדעת רבינו ז\"ל אפשר ליישב דס\"ל דפירכא דחלל יוכיח ליכא למיפרך משום דאיכא למימר מה לחלל שכן אוכל בפסח וכמו שכן ראיתי בתוספ' הרא\"ש שדחה תי' התוס' הלזו מטעם זה יע\"ש בשיטה מקו' אכן לדברי התוס' ז\"ל ק\"ט מההיא דרב משרשייא וצ\"ע והתוספות ז\"ל פ\"ב דכתובות דכ\"ג ד\"ה עידי טומאה הק' משם ר\"ת לפירש\"י שפי' דבשבויה הקלו משום דאין בו אלא לאו וז\"ל וק' לר\"ת דבשבויה נמי איכא איסור סקילה אם נשאת לכהן שישמש בנו ע\"ג המזבח בשבת יע\"ש ודבריהם תמוהים דכיון דקי\"ל דחלל שעבד עבודתו כשרה פשיטא ודאי דאינו חייב סקילה וכבר ראיתי להפר\"ח בליקוטיו בספר מים חיים שתמה על ר\"ת כן והניחו בצ\"ע והנר' לע\"ד שדעת ר\"ת כדעת הרמב\"ן שכתבנו לעיל דבן גרושה לא הכשירה תורה למפרע אלא בשנמצא ס' חלל אבל ודאי חלל עבודתו פסול' (ועיין בפ' ד' אחין דל\"ג ע\"ב דפרכינן התם זר ששימש בשבת במאי אי בשחיטה שחיטה בזר כשרה ופרש\"י ואין כאן משום זרות נראה מדבריו דמשום שבת מיחייב אע\"ג דשחיטה בזר כשרה ודוק):<br><b> ואולם </b> תמה אני על דברי הרמב\"ן דבפ' אלו דברים דע\"א מוקמינן לפלוגתייהו דר\"א ור\"י גבי כהן שהיה אוכל בתרומה ונודע שהוא בן גרושה דר\"א מחייב קרן וחומש ור\"י פוטר דה\"ט דר\"י משום דתרומה איקרי עבודה ועבודה אכשריה רחמנא דתנן היה עומד ומקריב כו' והשתא לפי דעת הרמב\"ן ז\"ל עכ\"ל דההיא דתרומה איירי נמי בנמצא ס' בן גרושה דודאי חלל כיון דעבודתו פסולה ה\"נ מחייב קרן וחומש לר\"י וכיון שכן ק' טובא דבס' חלל היכי מחייב ר\"א קרן וחומש הא קי\"ל המע\"ה ובהדייא תנן פ\"ז דתרומות ב' קופות אחת של תרומה וא' של חולין ואין ידוע איזה מהן תרומ' ואכל זר א' מהן ה\"ז פטור שהמע\"ה ובריש פ' נושאין על האנוסה תנן כהנת שנתערבה ולדה בולד שפחתה כו' הגדילו התערובות ושחררו זה א\"ז אינן אוכלים בתרומה ואם אכלו אין משלמי' קרן וחומש וכתבו התוס' שם וז\"ל נהי דאין משלמין מ\"מ צריכים להפריש משום כפרה יע\"ש ואולי שלדעת הרמב\"ן מאי דקתני ר\"א מחייב קו\"ח מיחייב להפריש קאמר ומשום כפרה ולעולם דאינו מחייב ליתנ' לכהן וזה דוחק ולדעת רבינו ז\"ל שכתב בהלכות תרומות הכהן שאכל תרומה ונודע שהוא בן גרושה משלם את הקרן וכתב מרן דה\"ט משום דחומש הוא דתלי רחמנא בזר גמור אבל הקרן חייב כל היכא דאינו כהן גמור ואינו ראוי לאוכלו וס\"ל דר\"י פוטר דקתני מתניתין מטעמא דתרומה איקרי עבודה היינו דוקא לחומש בלבד ק\"ל מהא דתנן פרק קמא דמכות כיצד העדים נעשים זוממים מעידים אנו על איש פ' שהוא בן גרושה או בן חלוצה אין אומרים יעשה זה בן גרושה אלא לוקה מ' ורבינו ז\"ל פ\"כ מה' סנהדרין דין ח' כתב וז\"ל עדים שהעידו על אחד והרשיעו רשע שאין בו לא מיתה ולא מלקות ולא חיוב ממון ואחר כך הוזמו הרי אלו לוקין כו' כיצד העידו על כהן שהוא חלל כגון שהעידו בפנינו נתגרשה אמו כו' והוזמו הרי הן לוקין עיין שם והשתא לדעת רבינו קשה הרי בעדות זה יש בו חיוב ממון שהוא חייב לשלם את הקרן על התרומה שאכל ואפילו לר\"י ואיך כתב דאין בו חיוב ממון בעדות זה ומצאתי להרמב\"ן ז\"ל בשיטה כ\"י למסכת מכות שהקשה וז\"ל ואם תאמר אמאי לא משלם הא מפסיד ליה מיניה אכילת תרומה ושאר מתנות כהונה איכא למימר גרמא בעלמא הוא ופטור חדא דלא ברי היזקא כדינא דגרמי ועוד דל\"א דדאין דד\"ג אלא בשגרם והפסיד אבל זה לא הפסיד כלום שהרי אינו בן גרושה על פיהם ורחמנא אמר כאשר זמם לעשות ולא כאשר זמם לגרום ואיכא נמי לפרוקי דכיון שאי אתה מקיים בהם כאשר זמם בעיקר עדותם שהוא הפיסול אין אתה יכול לקיים כאשר זמם בתשלומין א\"ד והרואה יראה ששום א' מהתי' הללו אינו עולה למה שהקשינו לדעת רבינו ז\"ל דאי משום טעמא דגרמא לא שייך למה שבאים לחייבו ממון על מה שאכלו כבר ותי' הב' נמי ליתא לדעת רבינו דתלי טעמא מפני שאין בו חיוב ממון דמבואר מדבריו שאם הי' בו חיוב ממון היו חייבים לשלם אע\"ג דאין אתה יכול לקיים כאשר זמם בעיקר עדותם ולומר דמתני' מיירי בכהן שלא אכל תרומה מימיו זה ממה שאין האוזן יכולה לשמוע וכעת צ\"ע:<br><b> טעם המלך</b> <b> א) </b> <b> מה </b> שהעלה הרב מאי דקתני רבי אליעזר מחייב קרן וחומש מחייב להפריש קאמר ומשום כפרה וסיים שהוא דוחק לדידי מוכחא מלתא אף בלא דעת הרמב\"ן. דהא באמת בלא\"ה קשיא על ר\"א דמיחייב קרן וחומש למי מחייב ולמי ישלם הא אמרינן בחולין (ק\"ל א) אר\"ח המזיק מתנות כהונה או שאכלן פטור מלשלם פי' במתנות כהונה שלא בא עדיין ליד כהן איבעית אימא דכתיב זה כו' ואיבעית אימא דהוי ממון שאין לו תובעין א\"כ הכי נמי האי כהן שהי' אוכל בתרומה ונודע לו שהוא בן גרושה למי מחייב קרן וחומש דהא אם נתן הבעל הבית התרומה לדידי' שהיה סובר שהוא כהן וא\"כ כעת שהוא אינו כהן הרי עכ\"פ לא בא ליד כהן אחר ומי זכה בו זולתו ולמי ישלם והלא אין הדבר גרוע ממי שאכל מתנות כהונה בשלא הגיע ליד כהן וה\"ה בתרומה כמו שהסיק הש\"ס שם בחולין ואפילו אם אכל אחר היינו שבע\"הב הפריש התרומה או מתנות כהונה ובא אחר ואכלם אינו חייב עליו לשלם כלל ואפילו בעלי' לא צריך לשלם מידי דהא אין לבעלים זכות בזה אלא טו\"ה וטוה\"נ אינו ממון בזה ועיין בפר\"ח סי' ס\"א עייש\"ה ואנחנו בעניותינו הארכנו בזה במקומו הראוי לו בחבורינו הגדול ת\"ל (וכן פירש הרמב\"ם פ\"ט מהלכות בכורים הלכה י\"א) עייש\"ה וע\"כ דזה ליתא דמאי דאמר הש\"ס חולין המזיק מתנות כהונה או שאכלן פטור מלשלם או מדכתיב זה משפט הכהנים או משום דהוי ממון שאין לו תובעין היינו שאכלו במזיד אבל אם בשוגג אכל התרומה ודאי מחייב קרן וחומש משום כפרה וכן כתבו תוס' בהדיא בכתובות (ל\"ב) ד\"ה זר שאכל בס\"הד וז\"ל ואפילו אכל תרומת עצמו דלא גזל מידי משלם כפרה לעצמו וחומש לכהן והיינו שכוונו למה שבארנו אם אכל הבע\"הב תרומה טרם שבא ליד כהן והיינו תרומת עצמו אפ\"ה משלם קרן לעצמו דבקרן הוי ממון שאין לו תובעין והוא בעצמו זכה בו או מצד זה משפט הכהנים וחומש משום כפרה עכ\"פ הכא במשנתינו קשיא דקתני משלם ק\"וח למי משלם קרן וחומש ואף אם החומש משלם לכהן מצד כפרה מ\"מ למי משלם הקרן הא בקרן זכה כדעת התוס' וע\"כ דמאי שאמר משלם קרן וחומש היינו שצריך להפריש קרן וחומש והקרן משלם לעצמו וחומש למי שירצה דרבי אליעזר סובר דהאי נמי מקרי בשוגג ומאי דוחק לפ\"ז לדעת הרמב\"ן דאפילו החומש לא צריך לשלם יען שהוא ספק ורק צריך להפריש משום כפרה ואח\"כ מעכב לעצמו ואדרבה יש קצת ראיה לדברי הרמב\"ן דחומש דומיא דקרן מה קרן כונת ר\"א דמפריש ומשלם לעצמו ה\"נ חומש דאי לא כרמב\"ן כל כי האי גונא הו\"ל לפלוגי וע\"כ דבחדא מחתא נינהו האי משלם קרן רק אפרושי קאמר:<br><b> ובחדושי </b> אמרתי לתרץ בזה דקדוק צח ונכון על מה שאמר הש\"ס בחולין (ק\"ל א) שם ת\"ש בעה\"ב שהיה עובר ממקום למקום כו' ולכשיחזור ישלם דברי ר' אליעזר אר\"ח מדות חסידות שנו כאן א\"ר חנא תני ישלם כו' ועוד מדר' אליעזר ליקום וליתב וקשה טובא אמאי לא ליקום וליתב מדר' אליעזר דהא רב גוברי' הוא ומאי חטא ר' אליעזר דמדידי' אין להקשות. ואמרתי דודאי מדרבי אליעזר בלא\"ה מוכח דלא ס\"ל כרב חסדא בהאי דמזיק מתנות כהונה מדר\"א מחייב הכי קרן וחומש וז\"ל מדר' אליעזר ליקום וליתב בתמי' הא לדידי' ודאי לא ס\"ל האי דרב חסדא ורב חסדא רק אליבא דר' יהושע אמר למילתי' קל וצח:<br><b> והשתא </b> דאתאן לזה פרקתי נמי קושית הרב פה ממתני' מכות דמקשה דהא יש לקיים הזמה בממון דהא חייב לשלם הקרן על התרומה שאכל. ונראה דלא קשה דודאי כיון שכ' הרמב\"ם דחייב בקרן ופטור מחומש האי דמחייב בקרן לאו משום כפרה כלל כיון דפטור מחומש וכמו שקיי\"ל במתניתין דתרומות משנה ד' זה הכלל כל המשלם קרן וחומש התשלומין תרומה ואם רצה הכהן למחול אינו מוחל וכל המשלם את הקרן ואינו משלם חומש התשלומין חולין ואם רצה הכהן למחול מוחל והרי כתבו תוס' כתובות (ל\"ב) ד\"ה זר שאכל דכל מקום שכהן אינו מוחל טעמא משום כיון דלכפרה היא לכך אינו יכול למחול ובכל מקום שהכהן יכול למחול היכי דאין התשלומין משום כפרה אלא משום גזל כשאר בעלים וא\"כ נקוט כללים אלו בידך כיון שכתב הרמב\"ם דפטור משום חומש ע\"כ התשלומין לאו משום כפרה דאי משום כפרה אי אפשר דלא לחייב חומש וע\"כ רק משום דאכל מאי דלאו דידי' כיון דאינו כהן גמור וצריך לשלם הקרן ועכ\"פ קשיא אמאי משלם הא הו\"ל כאוכל מתנות כהונה או שהזיקן כאשר בארנו לעיל והדבר קצת צריך עיון. וע\"כ לומר כיון דפסק הרמב\"ם (פ\"ט מהלכות בכורים) דהמזיק מתנות כהונה או שאכלן פטור מלשלם משום דהוי ממון שאין לו תובעין וכ' שם הרב הכ\"מ דלכך נקט הרמב\"ם האי טעמא משום דהוי ממון שאין לו תובעין ולא נקט לישנא קמא דכתיב זה משפט הכהנים לפי דהרמב\"ם רצה לומר דעכ\"פ חייב לשלם לצאת ידי שמים דאי משום זה פטור אפילו לצאת י\"ש דהתורה פטרו ואי משום דהוי ממון שאל\"ת חייב לצאת י\"ש כמ\"ש תוס' חולין (ק\"ל ע\"ב) ד\"ה ואבע\"א וכן כתב הרא\"ש שם וכל הפוסקים אחריהם ולפי\"ז הכי נמי מאי דכתב הרמב\"ם דחייב בקרן היינו לצי\"ש אבל באמת אי אפשר לשום כהן לתבוע משום דהוי ממון שאל\"ת. ומעתה נחזי אנן דזה הוא הדין באמת באחד שנודע לו שהוא בן גרושה והעדים מעידים אמת א\"כ חייב לשלם לצאת י\"ש אבל הכא במשנתינו שהוזמו עדים ועל שקר היו מעידין א\"כ א\"א לקיים הזמה בממון דעדים אמרו על מה אנו משלמין לו דמי התרומה שאכל הלא לא חייבנו דבר דהא הוא לא היה משלם כלל דבב\"ד לא היו מוציאין ממנו משום דהוי ממון שאל\"ת ולצאת י\"ש הלא לא היה משלם דבר דהא הוא היה יודע ששקר הוא ואין הוא בן גרושה וא\"כ לא היה משלם לצאת י\"ש ואם יש לומר דאיירי המתני' כ\"ז שלא הוזמו לא היה יודע הכהן שהעידו עליו בעצמו אם שקר הדבר ואולי האמין להם והיה משלם לצאת ידי שמים חדא דזה צריך חקירה ומדברי הרמב\"ם הלכות עדות משמע מכמה מקומות שדין הזמה לא שייך כלל אם אין הבעל דבר שהעידו עליו מכחישן וכתבנו מזה במקומות ארוכות ועוד מאן יימר לן אם כזאת מחייבין העדים ממון אם לא שחייבוהו ממון שמוציאין ממנו בב\"ד והדבר צריך שקידה אם עדים מחייבין אחד בדבר שאין התשלומין אלא לצאת י\"ש והוזמו אם חייבים כלל בהזמה דהעדים יכולין לומר מי יודע אם ישלם אם לא ישלם וגם בזה אנכי עמדתי בזה בהל' עדות והבאתי כמה ראיות לכאן ולכאן ופה אין מקום המאסף ומה שיש להקהות מענין פדיון הבן שהוא דבר מסוים לשעבר ויש לו תובעין דאם הוא אינו כהן הרי אין הוא פדוי וצריך לפדות את עצמו ע\"י כהן אחר וא\"כ הרי שייך הזמה כ\"ז כתבתי במ\"א ואין להאריך כאן:"
+            ]
+        ]
+    ],
+    "versions": [
+        [
+            "Friedberg Edition",
+            "https://fjms.genizah.org"
+        ]
+    ],
+    "heTitle": "שער המלך על משנה תורה, הלכות ביאת מקדש",
+    "categories": [
+        "Halakhah",
+        "Mishneh Torah",
+        "Commentary",
+        "Sha'ar HaMelekh",
+        "Sefer Avodah"
+    ],
+    "sectionNames": [
+        "Chapter",
+        "Halakhah",
+        "Comment"
+    ]
+}
\ No newline at end of file
diff --git a/json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Sha'ar HaMelekh/Sefer Avodah/Sha'ar HaMelekh on Mishneh Torah, Sacrifices Rendered Unfit/Hebrew/Friedberg Edition.json b/json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Sha'ar HaMelekh/Sefer Avodah/Sha'ar HaMelekh on Mishneh Torah, Sacrifices Rendered Unfit/Hebrew/Friedberg Edition.json
new file mode 100644
index 0000000000000000000000000000000000000000..8009947770448521439989b65d0d561daee9181f
--- /dev/null
+++ b/json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Sha'ar HaMelekh/Sefer Avodah/Sha'ar HaMelekh on Mishneh Torah, Sacrifices Rendered Unfit/Hebrew/Friedberg Edition.json	
@@ -0,0 +1,105 @@
+{
+    "language": "he",
+    "title": "Sha'ar HaMelekh on Mishneh Torah, Sacrifices Rendered Unfit",
+    "versionSource": "https://fjms.genizah.org",
+    "versionTitle": "Friedberg Edition",
+    "status": "locked",
+    "license": "Public Domain",
+    "versionTitleInHebrew": "מהדורת פרידברג",
+    "actualLanguage": "he",
+    "languageFamilyName": "hebrew",
+    "isBaseText": true,
+    "isSource": true,
+    "isPrimary": true,
+    "direction": "rtl",
+    "heTitle": "שער המלך על משנה תורה, הלכות פסולי המוקדשין",
+    "categories": [
+        "Halakhah",
+        "Mishneh Torah",
+        "Commentary",
+        "Sha'ar HaMelekh",
+        "Sefer Avodah"
+    ],
+    "text": [
+        [],
+        [],
+        [],
+        [
+            [
+                "<b>ולד </b>\n<b> חטאת ותמורת חטאת שמתו בעליה הרי אלו ימותו כו'.</b> הנה ראה זה חדש מצאתי לרש\"י ז\"ל פ\"ב דנזיר דכ\"א ע\"ב אהא דפרכינן התם ממתניתין דהאשה שנדרה בנזיר והפרישה את בהמתה ואח\"כ הפר לה בעלה אם שלה היתה בהמה חטאת תמות ואי ס\"ד בעל מיעקר עקר תיפק לחולין ומשנינן לעול' בעל מעקר עקר וה\"ט כיון דלא צריכה כפרה הו\"ל כחטאת שמתו בעלי' דלמיתה אזלה ופרש\"י וז\"ל וה\"ט דתמות דכיון שהפרישה לשם חטאת מעיקרא והשתא ל\"צ הו\"ל כחטאת מעיקרא והשתא לפ' הו\"ל כחטאת שמתו בעלי' דגמירי דלמיתה אזלה לפי שאין כפרה למתים ואית דמפרש כיון דצריכה כפרה על שציערה עצמה מן היין והשתא לא צריכ' דהפר לה בעלה מעיקרו הו\"ל כחטאת שמתו בעליה כו' דאפילו ר\"א הקפר מודה דלא קרבה אפילו על הצער משום דהו\"ל כחטאת שמתו בעליה ובחטאת בהמה גמירי דתמות אבל בחטאת העוף לא גמירי דתמות עכ\"ד: הנה מבואר דס\"ל דהא דקי\"ל חמש חטאות דהלכתא גמירי לה אינו אלא בבהמה אבל לא בעוף וכ\"כ עוד בסמוך ד\"ה מביאה חטאת העוף וז\"ל דאפילו אמרינן דהוי חטאת העוף שמתו בעליה כיון דבעל מיעקר עקר לא אשכחן בה דתזיל למיתה יע\"ש ודין זה הוא חידוש גדול בעיני ומסתמיות דברי רבינו מבואר דל\"ש לן בין בהמה לעוף ובר מן דין אנכי הרואה שדברי רש\"י הללו סותרים למ\"ש בפ\"ק די\"ב ע\"א אההיא דתנן קן סתומה שפרח גוזל א' מהן לבין חטאות המתות וז\"ל כגון שהיו שם מחמש חטאות המתות כגון חטאת שכפרו בעליה כו' הרי מבואר דס\"ל דבעוף נמי הלכתא גמירי לן דחטאות מתות והנראה דמעולם לא הוצרך רש\"י ז\"ל לומר דבחטאת בהמה גמירי דתמות אבל בחטאות העוף לא גמירי דתמות אלא לפי אית דמפ' דס\"ל דהא דמשנינן לעולם בעל מיעקר כו' והו\"ל כחטאת שמתו בעליה היינו לומר דמתני' ר\"א הקפר היא דכיון דצריכה כפרה על שציערה מן היין חל עליה שם חטאת אלא דמשום צערה גרידא אינה ראויה ליקרב כיון דאינה צריכה כפרה גמורה והילכך הו\"ל כחטא' שמתו בעליה אמנם לרבנן דר\"א דס\"ל דאינה צריכה כפרה על שצערה מן היין ה\"נ דיוצאה לחולין דכיון דבעל מיעקר עקר אין כאן שם חטאת כלל כי היכי דנימא הו\"ל כחטאת שמתו בעליה והשתא היינו דק\"ל ז\"ל דכיון דאפילו לר\"א הקפר כיון דאינה ראויה ליקרב משום צערה גרידא קרינן ביה דהו\"ל כחטאת שמתו בעליה א\"כ היכי משני התם בסמוך אהא דפרכינן אלא מאי מיעקר עקר חטאות העוף נמי לא תיתי ה\"נ דה\"מ ר\"א הקפר היא כו' אפילו לר\"א הקפר כיון דאינה ראויה ליקרב הו\"ל חטאת שמתו בעליה ולהכי הוצרכו לומר דכי גמירי הלכתא בבהמה אבל לא בעוף וזה מבואר ואולם לפרש\"י ז\"ל דס\"ל דהא דמשנינן התם לעולם מיעקר עקר אתיא כרבנן דר\"א ואפי' הכי חשיבי חטאת שמתו בעליה כיון דהפרישה לשם חטאת מעיקרא איכא למימר דהלכתא כי גמירי לן בעוף נמי אתיא והא דאמרינן התם דלר\"א הקפר חטאת העוף מייתי היינו משום דכיון דצריכה כפרה על שציערה מן היין ראויה כפרה זו שתכפר על הצער ולא חשיב חטאת שמתו בעליה כלל אלא דאפי\"ה חטאת בהמה מייתי כיון שאינה באה על הס' וכמבואר באורך בדברי התוס' שם ד' יו\"ד ע\"א יע\"ש ואם כן איכא למימר דמ\"ש רש\"י בדף י\"ב דחטאות המתות איתנהו נמי בעוף היינו משום דאזיל לפי פירושו ז\"ל זה הנראה אמת בדעת רש\"י ז\"ל: ואולם ליכא לאקשויי לדעת אית דמפרשי שכתב רש\"י ז\"ל דאם כן מתני' דקתני או שפרחה אחד מהן לבין המתות היכי משכחת לה דאיכא למימר דאינהו מפרשי לה כמו שפירש הרע\"ב פ\"ב דקינין מ\"א וז\"ל לבין המתות לבין קינין שמשפטן שימותו כולם כגון חטאת שנתערבה בעולה דתנן בהו דימותו כולם ע\"כ ולדעתי נראה שדעת הרע\"ב ז\"ל דאית דמפרשי שכתב רש\"י ומכח זה הוצרך לפ' דבין המתות היינו חטאת שנתערבה בעול' ולא כמו שפירש\"י ז\"ל חמש חטאות המתות וכמו שפי' הוא ז\"ל ג\"כ מתניתין דכל הזבחים שנתערבו בהן חטאות המתות יע\"ש אלא משום דס\"ל דבחטאות בהמה דוקא הוא דגמירי דתמות אבל לא בעוף כנ\"ל ובתוספתא פ\"א דתמורה מבואר כדעת אית דמפרשי שכתב רש\"י דתמן תנינן א\"ד שבין בהמה לעופות שהבהמה דוחה את השבת כו' ויש בהן חטאת מתה וחטאת נקבה ואשם ודאי כו' מה שא\"כ בעופות ע\"ש ואולם תמה אני ממתני' דקינין ומייתי לה תלמודא פרק קמא דקידושין דף ג' האשה שהביאה חטאת יביאו יורשים עולתה הביאה עולתה לא יביאו יורשים חטאתה ופירש\"י שם האשה יולדת וחטאת יולדת אינה באה אלא מן העוף כנודע ואפי' הכי דתני מתני' דלא יביאו יורשים חטאתה משום דהו\"ל חטאת שמתו בעליה דלמיתה אזלה כמ\"ש התוס' שם הרי בהדיא דאפילו בעוף איתנהו לחטאות המתות ומהיותר תימא למה שראיתי בפי' הרא\"ש ז\"ל על מסכת קינין שנדפסו מחדש בשיטת קידושין לא' מן הראשונים שהקשה אמתניתין הלזו מדאמרינן בת\"כ מניין שאם הביאה עולתה ומת' שיביאו יורשים חטאת ת\"ל א' לעולה כו' והיא קו' הרשב\"א ז\"ל שם בפ\"ק דקידושין והתוס' בפ\"ק דמנחות ד\"ד ד\"ה לא יביאו ותי' וז\"ל והר\"י מאורלינ\"ש היה רוצה לתרץ דהתנא מיירי בעוף וגמירי דאין חטאת העוף מתה כמו דאין חטאת צבור מתה ופי' רש\"י משום דחמש חטאות מתות ליתנהו כולהו בציבור דאין הציבור ממרין והכי גמירי כולהו דלא נהיגי אלא במקום דשייכי כולהו ועוף נמי לא שייך ביה תמורה והיה ק' לו מדאמרינן סתם ספיקא ר\"י ור\"י סבר דיש תמורה בעוף ור\"ל דאכתי לא שייכי כולהו ביה ולד חטאת ושעבר' שנתה עכ\"ד: והדבר תמוה דמתני' דקינין דקיימינן עלה צווח' ככרוכיא דאפילו בעוף איתניהו בחטאת המתות דחטאת יולדת אינה באה אלא מן העוף ובזבה נמי לא מצינן לה לאוקמא דזבה נמי מן העוף היתה באה כנודע עיין ברבינו ז\"ל פ\"א מה' מת\"כ ואולם אכתי מקום יש בראש לומר דלדידהו ז\"ל מתני' דהאשה שהביאה חטאתה לא מתוקמא ביולדת כפרש\"י ז\"ל אלא במצורע עשירה דקרבנות בהמה הן כנודע ולהכי קתני שלא יביאו יורשים חטאתה ואמנם הא ודאי דחיק' מילתא דמתני' בקינין מתנייא וכבר הרשב\"א ז\"ל פ\"ק דקידושין הוקשה אצלו אמאי נקט לה מתני' באשה ולא תני באיש כגון מצורע שהביא חטאתו ומת ותי' משום דכולהו מתני' בקיני אשה איתנייא במס' קינין יע\"ש והשתא אי מתניתין מיירי בקרבנות בהמה ק\"ט אמאי תני לה גבי קינין באשה ולא תני לה באיש מצורע ובר מן דין מסוגיא דזבחים ד\"ה ע\"ב דפרכינן התם אמר להן רב אדא בר אהבה יולדת אם היא ילדה בניה מי ילדו ופירש רש\"י עולת יולדת דאייתי ראיה מינה יביאו יורשים עולתה אמאי ליתו ולירצו כו' הרי מבואר דס\"ל לתלמודא דמתני' דהאשה שהביאה חטאתה ביולדת מתניא ובפ\"ק דמנחות ד\"ד אמרינן דמתכשרין ליתנהו לאחר מיתה ומייתינן עלה הך מתני' ואי ביולדת אמרינן דיביאו יורשים חטאתה וכי מצינו דמתכשרים איתניהו לאחר מיתה דקרבן יולדת מתכשרים נינהו כמ\"ש שם מכל זה מבואר דמתני' כפשטא מתפרשא ביולדת: ותו ק\"ט מהא דתנן פרק כל הגט דכ\"ח השולח חטאתו ממ\"ה מקריבין אותו בחזקת שהוא קיים ופירש רש\"י ולא חיישינן שמא מת ולמיתה אזלה ובגמ' פרכינן עלה והא בעיא סמיכה ומוקי לה רב פפא בחטאת העוף עסקינן הרי מבואר דבחטאת העוף נמי נאמרה הלכה דלמיתה אזלה דאי כפי' אית דמפרשי והר\"י מאורליינ\"ש מאי האי דקתני מתני' מקריבים אותו בחזקת שהוא קיים הא לו יהי כי מת הוא אפי' הכי שפיר איתנהו בקריבה אלא מוכח דאי הוה חיישינן שמא מת לא מצי לאקרובי וצ\"ע: גם מ\"ש הר\"י מאורליינ\"ש ז\"ל דגמירי דאין חטאת העוף מתה כמו שאין חטאת ציבור מתה ופירש רש\"י משום דחמש חטאות ליתנהו כולהו בציבור לא ידעתי היכן מצא כן בפירש\"י ז\"ל ובתמורה פרק ב' אמרינן התם דטעמא דאין חטאת צבור מתה מפני שאין הציבור מתים ומוכחינן לה משעירי הרגלים ובפי' כתב רש\"י ז\"ל שם וז\"ל ושמתו בעליה אין הציבור מתים וע\"ש הן אמת שזה שכתב הר\"י מאורליינ\"ש ז\"ל דהכי גמרינן להו דלא נהיגי אלא במקום דשייכי כלהו הן הן הדברים הנאמרים שם בתמורה גבי חטאת שכפרו בעליה דפליגי בה במתני' ר\"י ור\"ש דר\"י ס\"ל דחטאת שכיפרו בעליה באחרת תמות ור\"ש ס\"ל דאינה מתה משום דמה מצינו בולד חטאת ותמורת חטאת שמתו בעליה דברים אמורים ביחיד ולא בציבור אף שכפרו בעליה ביחיד דברים אמורים ולא בצבור ופרכינן עלה וכי דנין אפשר משאי אפשר ומוקמינן ר\"ש בחד מקום גמירי להו והכי איתא בפ\"ק דהוריות ד\"ו ובפ' הוציאו לו ד\"נ גבי פר של יה\"כ דפליגי בה ר\"י ור\"ש דר\"י ס\"ל דתמות ור\"ש ס\"ל ירעה עד שיסתאב פרש\"י דה\"ט דר\"ש משום דחמש חטאות בחד מקום אגמרינן רחמנא למשה מה תמורת חטאת כו' ליתניהו בצבור אף כולן אינן מתות בצבור אפי' המצוי' בהן יע\"ש אשר מבואר שזה שאמרו בחד מקום גמירי להו אינו אלא אליבא דר\"ש דס\"ל דחטאת צבור שכפרו בעליה אינה מתה אמנם לר\"י דס\"ל דתמות ע\"כ דס\"ל דאין דנין אפשר משאי אפשר ולאו בחד מקום גמירי להו וכיון שכן יגדל התימא על הר\"י מאורליינ\"ש ז\"ל דכיון דסתם ספרא ר\"י ור\"י ס\"ל דלאו בחד מקום גמירי להו אם כן לר\"י חטאת העוף למיתה אזלא דאע\"ג דלא שייכי בהו ולד חטאת ושעברה שנתה מ\"מ הנך המצויות בהן למיתה אזלי דומיא דחטאת שכפרו בעליה כי על כל אלה דבריו נפלאו ממני. ואלם ע\"פ האמור מקום אתנו ליישב סברת אית דמפרשי שכתב רש\"י דבחטאת העוף לא גמירי דתמות ומותבינן עלה ממתני' דהאשה שהביאה חטאתה ומההיא דפרק כ\"ה דא\"ל דטעמייהו לפום מאי דקי\"ל כר\"ש דחטאת צבור שכפרו בעליה אינה מתה כמו שפסק רבי' ומטעמא דה' חטאות בחד מקום גמירי להו וא\"כ מהאי טעמא נמי א\"ל שפיר דאין חטאת העוף מתה כיון דולד חטאת ושעברה שנתה לא שייכי בהו כמ\"ש הר\"י מאורליינ\"ש אמנם לר\"י דס\"ל דלאו בחד מקום גמירי להו ה\"נ דחטאת העוף שכפרו בעליה תמות אע\"ג דלא שייכי בהו כולהו דאין דנין אפשר משאי אפשר ואם כן א\"ל דמתני' דהאשה שהביאה חטאתה מתני' אליבא דר\"י וכן מתני' דפרק כ\"ה דמוקי לה רב פפא בחטאת העוף זה הנראה ליישב כפי חומר הנושא: ובהכי נ\"ל תוספתא דתמורה דלא פליגי אמתני' משום דמתני' ר\"י היא ותוספתא דתמורה מתניא אליביה דר\"ש דס\"ל דבחד מקום גמירי להו דהכי נמי תניא ליה גבי יש בקרבנות דיחיד דקרבן יחיד יש בהם חטאת מתה משא\"כ בקרבנות צבור וההיא כר\"ש אתיא דלר\"י חטאת צבור שכפרו בעליה מתה ודוק ואמנם לתי' הר\"י מאורליינ\"ש שכ\"כ לר\"י ג\"כ הן דברים תמוהים וקשי' עליה מתני' דהאשה שהביאה חטאתה וההיא דפרק כ\"ה וצ\"ע: הן אמת דהיא גופא צריכים אנו למודעי לדעת רבינו אשר מבואר מדבריו דחטאת העוף מתה מדלא חילק גם בדין י\"ד גבי ההיא דהשולח חטאתו ממ\"ה הביא אוקמתא דר\"פ דאם איתא חטאת העוף מקריבים אותו בחזק' שהוא קיים אשר מבואר דחטאת העוף מתה והדבר קשה דכיון דהוא פסק דחטאת צבור שכפרו בעליה אינה מתה כר\"ש ומטעמא דבחד מקום גמירי להו אם כן מהאי טעמא נמי אין חטאת העוף מתה כיון דלא שייכי בהו ולד חטאת ותמורת חטאת דבחד מקום גמירי להו וצ\"ל דס\"ל לרבינו דכי גמירי להו בחד מקום ה\"ד המכפרין דהיינו בעלים ולא המתכפרים כנ\"ל: תו איכא למידק לתי' הר\"י מאורליינ\"ש שכתב דההיא דספרא דיביאו יורשים חטאתה מיירי בעוף ומשום דבחד מקום גמירי להו דומיא דחטאת צבור שהרי אכתי תיקשי דנהי דלא אזלא למיתה מ\"מ אינה קריבה מהאי טעמא שהרי לר\"ש חטאת צבור שכיפרו בעליה אינה מתה מטעמא דבחד מקום גמירי להו ואפילו הכי מודה דאינה קריבה כדקתני ירעו עד שיסתאבו ויפלו דמיו לנדבה וכבר ראיתי להתוס' פרק הוציאו לו דפ' הנז' שהק' מעין זה גבי ההיא דאמרינן התם חטאת צבור היא ואינה מתה ותי' דההי' רעייא מדרבנן היא ולא גמיר אלא כעין ההיא דלקמן דנתכפרו לגמרי בעליה כאחד כיון דכיוצא בו בחטאת יחיד מתה אבל הכא דלא מתו כל בעליה לגמרי ולא דמי למתו בעליה דחטאת יחיד לא גזרו ע\"ש: והרואה יראה דתי' זה אינו מעלה ארוכה לתי' הר\"י מאורליינ\"ש הכא דשפיר איכא למיגזר בחטאת העוף גופה שמתו בעליה אטו חטאת בהמה שמתו בעליה וצ\"ל דס\"ל דבין קרבן יחיד לקרבן צבור טעו אינשי אבל בין עוף לבהמה לא טעו ועי\"ל דכיון דההיא רעיה מדרבנן כי גזרו היכא דאיתיה בתקנתא דירעה עד שיסתאב וימכר ויפלו דמיו לנדבה משא\"כ בחטאת העוף דליתי' בתקנת' דרעייה שהרי אין לעוף פדיון אוקמוה אדין תורה ולא גזרו כנ\"ל: אחרי כותבי כ\"ז מצאתי כתוב בגליון תוס' למס' מנחות ד\"ה שתירצו לקו' התוס' שם משם תו' חיצוניות וז\"ל והר' יחיאל בר יוסף יישב לגרסא דלא אמרינן חמש חטאות מתות אלא בבהמה אבל בעוף לא ובת\"כ בעוף איירי וא\"ת והלא הכא בעוף איירינן וקאמר דלא יביאו יורשים חטאתה וי\"ל דה\"ד הכא משום דחטאתה מכשיר גבי יולדת והכשירה עיקר דכפרה לא שייך שהרי לא חטאה וקשה להר' שמואל מאייברא שהרי אמרינן גבי טמא מקדש הפריש מעות לעולתו כו' וקאמר כיון דהאי פרידא למיתה אזלא ומאי קאמר הלא בעוף לא הוי בכלל חטאות המתות וצ\"ע תוס' חיצוניות עכ\"ל ונראה שכונתו להק' מהא דגרסי' פרק טרף בקלפי דמ\"א ע\"ב אמר ר\"פ כגון שלקח פרידא א' אי עולה זבן כו' ואי חטאת זבן אין מוסיף כו' והאי חטאת אזלא למיתה יע\"ש ולפי דבריו י\"ל ג\"כ ההיא דפכ\"ה דאיכא למימר דבחטאת העוף זב או מצורע עני איירי דחטאת מכשיר הוא כמ\"ש רבינו פ\"א מה' מחוסרי כפרה דין י\"א ודוק:"
+            ]
+        ],
+        [],
+        [
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>בהמה </b>\n<b> שנמצאת מירושלים למגדל עדר כו' מצא זכר בן שתי שנים אין לו תקנה שמא אשם הוא כו'.</b> הנה בתוס' פרק הא\"מ דנ\"ה ע\"ב ד\"ה ודילמא אשם הוא הק' וז\"ל וא\"ת ויקנה באותן של שלמים ואי משום סמיכה דשלמים טעונין סמיכה ואשם אין טעון סמיכה הא סמיכה לא מעכבא ואי משום אכילה הא קסבר דמביאין קדשים לבית הפסול וי\"ל דאין להתנות אשם בשלמים שהרי שלמים טעונין נסכים ואשם אין טעון נסכים וא\"ל כו' שהרי אין נסכי חובה ונסכי נדבה שוין שנסכי חובה לספלים ונסכי נדבה מזלפה על גבי אשים עכ\"ל ונראה שכונתם לומר דאע\"ג דפלוגתא היא בפרק כל התדיר דצ\"א דאמרינן התם יין כדברי ר\"ע לספלים וכן לר\"י דס\"ל דשא\"מ אסור ס\"ל דנסכי נדבה לספלים אלא דלר\"ש דס\"ל דשא\"מ מותר אמרינן התם דמזלפו על גבי האישים מ\"מ כיון דהך מתני' ר\"ש היא דס\"ל מביאין קדשים לבית הפיסול פריך שפיר דלר\"ש אין נסכי חובה ונסכי נדבה שוין אלא שלדעת רבינו ז\"ל נראה דלא ניתן ליאמר תירוץ זה שהרי דעת רבינו פי\"ו מה' מעשה הקרבנות די\"ד דנסכי נדבה מזלפה על גבי אישים כנסכי חובה וצ\"ל דס\"ל כתירוץ השר מקוצי שכתבו בדבור של אח\"ז דאין לומר דיתנה אשם בשלמים דשמא היום או למחר ידע בעל האשם שנאבד ויבא אחר תחתיו ונמצא מביא חולין בעזרה וכ\"נ שהוא דעת התוס' במנחות דצ\"א ע\"ב ד\"ה דמייתי ומתנה שכתב וז\"ל וא\"ת והא תניא בפרק כל המדיר יין כדר\"ע לספלים כדר\"ט להאישים והשתא לר\"ע ניחא אלא לר\"ט דאמר לאישים הא לא ידע הי מנייהו נדבה דעביד לאישים וי\"ל דכי קאמר ר\"ט בסתם אבל במפ' לספלים מודה דלספלים וכ\"כ בפ\"ק דחולין דכ\"ג ע\"ב ד\"ה דאמר וא\"כ לפי דעתם דהתם ע\"כ דליכא לתרוצי כתירוצם דהכא שהרי איתיה בתקנתא שיתנה ויאמר שאם הוא אשם יהיה נסכי נדבה לספלים אלא ע\"כ דס\"ל התם כתי' השר מקוצי ולפי מש\"כ הכא צ\"ל דההי' דבר פדא דאמר מייתי ומתני היינו משום דס\"ל דסתם מתני' ר\"מ היא דנסכי נדבה לספלים וכדאוקימנא לסתם מתני' דפרק אלו המנחות דע\"ד ע\"ב ע\"ש מיהו מש\"כ במנחות ובחולין דלר\"ט יין ע\"ג אישים אין דבריהם מובנים לי שהרי בסוגי' דפרק כל התדיר מוכח בהדי' דאפילו ר\"ט לא קאמר אלא בשמן אבל ביין מודה דהוי לספלים דפרכינן התם לשמואל דאמר מתנדב אדם יין ומזלפו ע\"ג אישים מברייתא דקתני יין כדברי ר\"ע לספלים שמן כר\"ט לאישים ועוד תניא כו' ומשני ל\"ק הא ר\"י והא ר\"ש ואם איתא מאי ק\"ל נימא דשמואל דאמר כר\"ט אלא ודאי משמע דביין אפילו ר\"ט מודה וכ\"כ רש\"י שם בד\"ה יין לספלים ע\"ש ודוק:<br><b> שוב </b> ראיתי למש\"ל פי\"א מה' מעה\"ק די\"א שכתב דאף לדעת רבינו דס\"ל דנסכי חובה ונסכי נדבה מזלפו על גבי השיתין נסכים אינן באין ע\"ת שהרי רבינו בפ\"ה מה' א\"מ כתב שיין ונסכים אינו טעון מלח ואילו ביין הבא בפ\"ע פסק פרק ט\"ז מה' הנז' דין י\"ד דטעון מלח ואם כן אינם שוים עכ\"ד אלא שלפי זה ק\"ט לדעת רבינו מההי' דמנחות דבר פדא דאמר מייתי ומתנה ופרש\"י ז\"ל מייתי נסכי איל ומתנה אם כבש הוא יקדישו נסכים הראויים לו והמותר נדבה ואם איל הוא הרי נסכיו:<br><b> והנה </b> מה שהוצרך רש\"י ז\"ל לזה ולא פי' דמייתי שבעה לוגין נסכי איל וכבש ומתנה ובהכי לא הוה ק\"ל מההי' דפרק המנחות והנסכים שכתבו התוס' היינו משום דבפ\"א דפרה מ\"ג קתני בהדי' מביא עליו נסכי איל ואם איתא נסכי איל וכבש היל\"ל (ועיין בהרב בעל צאן קדשים שנתקשה בזה לאין צורך ואשתמיט מיניה מתני' דפרה) ולדעת רבינו ז\"ל היכי מצי מייתי על תנאי וכן קשה מההיא דגרסינן בזבחים פ' התערובות דף ע\"ו ע\"א אבריית' דקתני למחר מביא אשמו ולוגו עמו ואומר אם של מצורע הרי אשמו ואם לאו אשם זה יהיה שלמי נדבה אמרינן התם יתיב רב רחומי קמי דרבינא וקאמר משמי' דרב הונא בר תחליפ' ונימא אשם זה יהיה אשם תלוי ש\"מ מאן תנא דפליג עליה דר\"א ר\"ש היא דאמר אין מתנדבין אשם תלוי ופי' רש\"י ז\"ל ונימא אם אינו מצורע יהיה אשם תלוי כו' והכי שפיר טפי שזמנן אחד ואינו מביא קדשים לבית הפסול ואם איתא מאי קושי' הא אשם מצורע טעון נסכי' ואשם תלוי אינו טעון נסכים מדתנן במנחות ד\"צ ע\"ב כל קרבנות הצבור והיחיד טעונין נסכים חוץ מן החטאת והאשם אלא שחטאתו ואשמו של מצורע טעונים נסכים משמע דלא ממעיט אלא אשם מצורע ואם כן אינו יכול להביא נסכים על תנאי וכן קשה לדעת התוס' ז\"ל פרק האיש מקדש שכתב דאינו יכול להביא נסכים על תנאי שנסכי חובה לספלים ונסכי נדבה לאשים שהרי הך ברייתא דלמחר מביא אשמו כו' ר\"ש היא ור\"ש סבירא ליה דנסכי נדבה לאשים כדאמרינן בזבחים ועלה בדעתי לומר דכיון דטעמא דחטאת ואשם אינו טעון נסכים היינו מדכתיב לפלא נדר או לנדבה דבר הבא בנדר או בנדבה טעון נסכים ושאינו בא בנדר ונדבה אינו טעון נסכים כדאי' במנחות א\"כ לר\"א דס\"ל דאשם תלוי בא בנדבה הכי נמי דבעי נסכים ומתני' דמנחות דלא תני אשם תלוי משום דלית לי' כר\"א ומשום הכי פריך דנימא אשם תלוי היא אי ס\"ל כר\"א דמתנדב אדם אשם תלוי אלא דקשה לפ\"ז מ\"ש התוס' שם בד\"ה מאן תנא וז\"ל בקדושין גבי בהמה שנמצא' מירוש' למגדל עדר דמשמע התם דאי אשתכח בן ב' שנים דאיכא לספוקי באשם לית ליה תקנתא צ\"ל דפליגא אדר\"א דאי מתנדבין ליתי בהמה וליתני באשם תלוי עכ\"ל והשתא מאי קשיא להו הא למאן דאמר דמתנדבין אשם תלוי אינו יכול להביא בהמה ולהתנות דאם אינו אשם יהיה אשם תלוי שהרי אשם תלוי בעי נסכים ואשם ודאי אינו טעון נסכים ואין לומר דס\"ל בזבחים כמ\"ש במנחות דנסכים באים על תנאי דאם כן תיקשי להו דאפילו נימא דפליג אר\"א יתני באותן שלמים וכקושי' דפ' האיש מקדש ואי ס\"ל כתי' השר מקוצי אם כן אפילו כר\"א נמי מצי אתי שהרי אינו יכול להביא בהמה ולומר שאם היה אשם יהא זו אשם תחתיה דשמא היום או למחר ידע בעל האשם שנאבד ויביא אחר תחתיו וא\"כ הדרא קו' לדוכתא דמאי פריך ונימא אשם זה יהא אשם תלוי וצ\"ע וליישב דעת רבינו ז\"ל דלא תיקשי ליה מההיא דמנחות וזבחים נר\"ל שאף רבינו ז\"ל לא כתב דין הבאה בנדבה טעון מלח אלא בנודר בסתם הרי עלי יין אבל אם מפ' ואו' הרי עלי יין בלא מלח מודה דמהני ובהא ניחא דמצי להביא נסכים על תנאי ולומר אם לא יהיה נסכי נדבה בלא מלח וכדרך שכתבו התוס' במנחות למ\"ד דנסכי נדבה לא ישים ושלא כדעת הרב בעל מל\"מ ז\"ל כנ\"ל וליישב דעת התוס' דפ' האיש מקדש אפשר לומר בדוחק דס\"ל דההיא דרב הונא ב\"ח דקאמר ונימא אשם זה יהא אשם תלוי פליגא אדשמואל וס\"ל דנסכי נדבה נמי מזלפו ע\"ג השיתין אפי' לר\"ש דאמר דשא\"מ מותר דקבלה היתה ביד האומר לספלים שכך היתה מצות' כמ\"ש מרן הכ\"מ פי\"ו מה' מעה\"ק הלכה י\"ד שכתב ליישב דעת רבינו שפסק דלא כשמואל יע\"ש ומ\"ש התוס' שאין נסכי חובה ונסכי נדבה שווין היינו דוקא אליבא דשמואל וכונתם ז\"ל לומר דמש\"ה לא משני תלמודא הכא דיתני באותם של שלמים משום דבעי לשנויי מתני' אליבא דשמואל ודוק תו ק\"ל לדעת התוס' דפ' הא\"מ מהא דגרסינן בפסחים דפ\"ט אברייתא דקתני חמשה שנתערבו עורות פסחיהם זה בזה ונמצא יבלת באחד מהן כולם יוצאים לבית השרפה ופטורים מלעשות פסח שני ופרכינן וניתי כל חד מינייהו פסחו ונימא אי דידי ב\"מ האי דאייתי השתא ליהוי פסח ואי דידי תם האי דאייתי השתא להוי שלמים ומשני משום דאיכא חזה ושוק כו' והדר פריך וניתי מותר הפסח ונימא אי דידי ב\"מ כו' אי דידי תם הוא נהוי האי דאייתי השתא שלמים דמותר הפסח נאכל ליום ולילה כו' והשתא לדעת התוס' מאי קו' הא שלמים ומותר הפסח טעונין נסכין כדאיתא בפ' מי שהיה טמא דצ\"ו ע\"ב ופסקו רבינו פ\"ד מה' קרבן פסח דין ז' ואלו פסח אין טעון נסכים ובשלמא לדעת התו' דמנחות איכא למימר דיביא נסכים על תנאי אך לפי דעתם דפרק האיש מקדש קשה טובא וכן ראיתי אח\"כ למוהר\"ח עשאל ז\"ל בס' סם חיי הנדפס בקרב ימים בליקוטים די\"ד ע\"ג שהק' כן והניח הדבר בצ\"ע והנה לפום ריהטא יש לדחות דתלמודא התם בעי לאוקמי ברייתא ככ\"ע ואפילו כר\"ע ור\"י דס\"ל דנסכי נדבה לספלים והא דפריך בקידושין היינו משום דההיא מתני' ר\"ש הוא ור\"ש אית ליה דנסכי נדבה לאשים כמ\"ש לעיל והא דמשני משום דממעט מאכיל קדשים אע\"ג דר\"ש פליג עלה איכא למימר דבהא אפי' ר\"ש מודה דע\"כ לא קאמר ר\"ש אלא בדיעבד אבל לכתחילה לא ואפי' באשם מצורע היינו טעמא משום תקוני גברא אמנם הכא דליכא משום תקוני גברא אפילו רבי שמעון מודה וכן מוכח מדלא קאמר תלמודא הא מני רבנן דר\"ש היא ודוק אמנם היותר נכון לע\"ד ליישב דמש\"ה לא משני תלמוד' הכי משום דכיון דממ\"נ איכא חד דלא עביד פסח נמצא דמאלו החמשה אחד מהם הוי פסח ודאי ואינו טעון נסכים ואם כן איתיה בתקנתא שפיר שיביא אלו החמשה ארבעה נסכים לד' קרבנות ואחד מהם לא יביא וכל א' יתנה ויאמר אי דידי ב\"מ הוא האי דאייתי השתא ניהוי פסח ונסכים אלו יהיו לזבח של חבירי במתנה ואי דידי תם האי דאייתי השתא ניהוי שלמים ואלו נסכיו ובהא ניחא לי מאי דאיכא לאקשויי טובא למ\"ש התוס' שם ד\"ה ה\"מ דיעבד וז\"ל ותימא וכי בשביל דשמא יהיה נותר או משום סמיכה דלא מעכב' או לא יעשו מתנות כהלכתן יכנס לידי ספק כרת וי\"ל דטוב שידחה ספק כרת בשוא\"ת ממה שיעשו רובם שלא כהוגן כי כבר רובם עשו פסח עכ\"ל ויש לדקדק טובא דמה יענו לההיא דגרסינן התם דצ\"ט אמתניתין דקתני האונן והמפקח את הגל כו' לפיכך אם אירע בהם פיסול פטורות מלעשות פ\"ב חוץ מן המפקח בגל שהוא טמא מתחילתו ואמרינן התם א\"ר בב\"ח אר\"י לא שנו אלא גל עגול אבל גל ארוך פטור מלעשות פ\"ב אימא טהור היה בשעת שחיטה ולדעת התוס' קשה דיביא אותו לפסח ויתנה ויאמר אי טמא הייתי בשעת שחיט' האי דאייתי השתא ניהוי פסח ואי טהור הייתי ניהוי שלמים ואי משום סמיכה ומתן ד' כיון דלא מעכב לא יכנס לידי ספק כרת דהכא ליכא לתרוצי כתי' שהרי אין כאן רבי' העושים שלא כהוגן ועיין בהרב ל\"מ פ\"ד מה' קרבן פסח דין א' ובס' עץ החיים בלשונות רבינו אכן לפי מ\"ש הנה נכון דמההיא דהתם ל\"ק להו דכיון דאינו אלא חד המביא קרבן לא מצי מייתי פסח על תנאי משום דפסח לא בעי נסכים ושלמים טעונין נסכים דנסכים ודאי מעכבי כדמוכח מדברי התוס' דפרק האיש מקדש וכמו שכתב הרב הנז' וס\"ל לר\"י דנסכי נדבה לאישים כדס\"ל לשמואל דר\"י כר\"ש ס\"ל דדבר שאינו מתכוין מותר כדאיתא בס\"פ המוציא יין כנ\"ל ובמה שכתבו התוס' פרק האיש מקדש ואי משום סמיכה כו' הא סמיכה לא מעכבא ראיתי להרב חד\"ה שהקשה וז\"ל וצ\"ע דאם כן הדרא קושיא דלעיל בד\"ה קדשים קלים לדוכתא דהיא עצמה תקרב שלמים ואי משום בכור ומעשר דאין מתנותיהן שוות הא מתנות לא מעכב כדפרכי בפרק האשה גבי פסח כו' ואי נימא הכא כדמסיק שם אימור דקאמרינן לענין דיעבד לכתחילה מי הוי א\"כ ה\"נ נימא הכי לענין סמיכה א\"ד עי\"ש שהניחו בצ\"ע ולע\"ד נראה ליישב שדעתם ז\"ל בפרק האיש מקדש כמ\"ש בזבחים דע\"ד ע\"ב ובמנחות דס\"ב ע\"ב ד\"ה ויהא דהא דפריך בזבחים אמתני' דקדשים בקדשים שנתערבו מין במינו יקרב לשם מי שהוא והא בעי סמיכה אע\"ג דערל וטמא משלחין קרבנותיהם ולא בעי סמיכה הוא משום דכיון דאית ליה תקנתא ברעיה אין לעשות בלא סמיכה וההיא דערל וטמא מיירי בדלית ליה תקנתא עי\"ש וע\"פ זה יבואו דבריהם על נכון דמ\"ש לעיל דאי אפשר למעבד הכי שתיקרב הוא שלמים משום דאיכא לספוקי שמא בכור ומעשר בהמה היא שאין מתנותיהם שוות היינו משום דכיון דאית ליה תקנתא ברעיה כמ\"ש אלא צריך להמתין עד שתומם משום הכי אי אפשר לעשות בלא מתן ד' דומיא דסמיכה שכתבו בזבחים דאף על גב דלא מעכבא כיון דאית ליה תקנתא ברעיה אין לעשות בלא סמיכה אמנם מ\"ש בד\"ה ודילמא אשם דסמיכה לא מעכבא היינו לפום מאי דפריך תלמודא התם למאי דקאמר ר\"י ממתין לה עד שתומם ומביא ב' בהמות ומתכפר ואהא פריך דאכתי ניחוש דילמא אשם היא ולית ביה תקנתא כמ\"ש רש\"י שם דאין אשם בא בנדבה אהא הוקש' להו שפיר דכיון דלית להו תקנתא אפילו ברעיה סמיכ' לא מעכבא דומיא דערל וטמא שמשלחין קרבנותיהם והוא הדין דהוו מצי למימר לעיל דאי אפשר למעבד הכי משום חשש בכור ומעשר דבכור ומעשר אין טעונין סמיכ' ושלמים טעונין סמיכ' מש\"ה ממתין עד שתומם כיון דאיכא תקנתא ברעיה אלא דחדא מינייהו נקטו דהכי נמי המ\"ל משום נסכים דבכור ומעשר אין טעונין נסכים כדאיתא במנחות כנ\"ל מיהו הא ק\"ל מ\"ש טעמא דמתנות דמאחר דהך מתניתין אוקימנא לה כר\"ש דאמר מביאין קדשים לבית הפסול משום קו' דדילמא פסח הוא הא לר\"ש משום מתנות נמי לא איכפת לן דאיתיה בתקנתא וכמ\"ש התוס' בסוף בכורות ד\"ה שנים בעשירי שהקשו אמאי דאמרינן התם דברייתא דקתני יצאו שנים בעשירי יקריבו ר\"ש היא דאמר מביאין קדשין לבית הפסול וז\"ל וא\"ת היכי קרבי הכא כיון דאין מתנות מעשר ושלמים שווין שזה מתן ד' וזה מתן א' י\"ל דפלוגתא היא בפ' התערובת נתערבו מתן ד' במתן א' ר\"א ינתנו במתן ד' כו' דמסיק להו לשם מים ובההוא פיסקא משמע דר\"ש אית ליה דר\"א גבי למחרת מביא אשמו דמסיק להו לשם מים עכ\"ל ואם כן הכא נמי איתיה בתקנתא שיקריבנו לשם שלמים במתן ד' ואי משום חשש בכור ומעשר יתנה ויאמר דמסיק להו לשם מים ואם כן לא הי\"ל לומר אלא משום טעמא דנסכים וי\"ל בדוחק וצ\"ע ודע שהתוס' שם בזבחים ד\"ה הנזכר כתבו וז\"ל וא\"ת והא דתנן במסכת שקלים בהמה שנמצאת בין ירושלים למגדל עדר זכרים עולות נקבות זבחי שלמים והתם הא בעי סמיכה כו' ע\"ש ולא זכיתי להבין דבריהם דהא מוקמינן לה בקדושין דממתין עד שתומם ומייתי ב' בהמות ואם כן שפיר מצי למיעבד בהו סמיכה דמחלל אותה על בהמות הללו ואי כונתם להקשות לפום ס\"ד דתלמודא דזכרים עצמן קרבין עולות דאמאי לא פריך עדיפא מינה דהא בעי סמיכה וא\"נ דמשמע להו דהא דאמרינן ממתין עד שתומם ה\"ד לחלוקת זכרים עולות אמנם חלוקה דנקבות זבחי שלמים קאי כפשטא דהם עצמן קרבין וכמ\"ש רבינו היתה בת שתים יביאנה שלמים אם כן קשה דמה תי' דשאני התם דאין להם תקנה אחר' לאותן קרבנות אלא שיקרבו בלא סמיכה ממה שנאמר ימותו עכ\"ל והא איתא בתקנתא דירעו עד שיפול בהם מום ויחלל אותה על בהמה אחרת ועביד בהו סמיכה והנראה דס\"ל דאפילו במחלל אותה על בהמה אחרת כיון דאיכא לספוקי שמא עולה או שלמים היתה הרי נכנס זו תחתיה וצריך שהבעלים יעשו בה סמיכה והמחלל אותה לא מצי עביד כיון שאינו שלו אלא דכפי זה קשה מ\"ש הכא בפרק האיש מקדש ואי משום סמיכ' דשלמים טעונין סמיכה כו' ומאי קו' הא בלא\"ה השתא נמי לא מצי עביד סמיכה דשמא שלמים היתה ונכנס זו תחתיה ונמצא שאינו שלו וצ\"ע כעת ודע שממה שכתב רבינו היתה בת שתים יביאנה שלמים היה נראה להוכיח מ\"ש לעיל שדעת רבינו ז\"ל דיכול להביא נסכים ע\"ת שלא כדעת הרב מש\"ל ז\"ל דאם ל\"כ קשה טובא דאיך יכול להביא שלמים ניחוש שמא מעשר היתה דמעשר בהמה נוהג בנקבות כמ\"ש רבינו פ\"ז מה' בכורות ומעשר אינו טעון נסכים ואינו יכול להביא נסכים ע\"ת שהרי גבי חלוקת זכרים עולות פריך תלמודא ודילמא בכור ומעשר נינהו ומשני למאי הלכתא כו' והשתא אי חלוקת נקבות זבחי שלמים ר\"ל שיקריבו הם עצמם שלמים אם כן קשה דניחוש שמא מעשר היתה אלא דאכתי ק' לי דניחוש שמא מעשר היתה ושלמים טעונין ב' מתנות ומעשר מתן אחד כמ\"ש התוס' ואע\"ג דכל הזבחים הנתנין על מזבח החיצון שנתן במתנה א' כיפר ה\"מ דיעבד אבל לכתחילה לא ובהדיא כתב רבינו ז\"ל בפ\"ה מה' בכורות דין ג' ובס\"פ ח' דספק בכור ומעשר אינן יכולין להקריבן אלא ירעו עד שיפול בהם מום ע\"ש אמנם אחר ההשקפה נראה דל\"ק מידי די\"ל דכיון דקבעו חכמים ג' זמנין בשנה למעשר בהמה כמ\"ש רבינו פ\"ז מהלכות הנזכר דין ח' א\"כ מעשר בהמה בן ב' שנים לא שכיח דמסתמא כשהן בני שנתן מעשר להו ומקריב אותן כדי שלא יעבור בבל תאחר והא דפריך בגמרא ודילמא בכור ומעשר נינהו היינו למאן דמוקי מתניתין דאשתכח בן שנה זה נ\"ל פשוט ודע שבזבחים דע\"ו ע\"ב פרכינן התם פסח ואשם נמי אין יכולין להתערב משום דהאי ב\"ש והאי בן ב' שנים ומשני אב\"א איכא ב\"ש דמחזי כבן ב' שנים ואיכא בן ש\"ש דמחזי כבן שנה וכתבו התוס' ז\"ל איכא ב\"ש כו' והא דאמרינן פ\"ב דקידושין גבי בהמה שנמצאת בין ירושלים למגדל עדר כו' דפריך ודילמא חטאת היא ומשני חטאת ב\"ש ואשתכח בת ב' שנים לאו דוקא בת ש\"ש אלא בת ג' או ד' עכ\"ל ומצאתי במכתב ולא ידעתי למי מקדושים שהקש' וז\"ל וקשה לי דאיך נעלם מעיני התוס' מ\"ש בגמרא לעיל מינה דקאמר אמר מר זכרים עולות ודילמא אשם הוא ומשני אשם בן ש\"ש ואישתכח ב\"ש וקשה דמאי משני דאשתכח ב\"ש ולא אתי לאחלופי באשם הא אמרינן דאיכא בן ש\"ש דמחזי כבן שנה ודילמא האי בהמה נמי אשם הוא ובן ש\"ש דמחזי כבן שנה ואיך יקריבנו קרבן עולת נדבה וא\"כ הי\"ל להקשות מהא דלעיל ולא שייך תי' וצ\"ע ע\"כ ולע\"ד נראה דלא ק' דודאי מ\"ש בגמרא איכא בן ש\"ש דמחזי כבן שנה היינו ודאי כבן שנה גדול דהיינו כבן ט' או עשרה חדשים אבל בן שנה קטן דהיינו כבן ב' או כבן ג' חדשים פשיטא ודאי דליכא בן ש\"ש דמחזי כבן ש' דבן שני חדשים או פחות וא\"כ איכא למימר שפיר דמ\"ש בגמרא שם בן ש\"ש ואשתכח בן ש' היינו בן ש' קטן ב\"ח או חדש ימים דמיקרי שפיר בן ש' ולא מחלף באשם בן ש\"ש אמנם עמ\"ש בגמרא חטאת בת ש' ואשתכח בת ש\"ש קשיא להו שפיר דהאיכא בן ש' גדול דמחזי כבן ש\"ש דדילמא קרב זה חטאת בת שנת' גדולה היא דהיינו כבן עשרה חדשים או יותר דמחזי שפיר כבן שתים והוצרכו לדחקן דאשתכח בת שתים דקאמר בגמרא לאו בדוקא כנ\"ל פשוט: ובמה שכתב רבינו דיביא עמה לחם שמא תודה היתה כתב מרן הכ\"מ דרבינו מפרש מה שאמרו בגמרא דמייתי לה ומתנה עליה ואומר כו' ואם תודה היא הריני מקריבה לשם תודה ותאכל כחמור שבהם ליום ולילה וראיתי להרב בל\"מ ז\"ל שהקשה דאפילו יפרש רבינו כמ\"ש מרן היינו משום דהך מתני' ר\"ש היא דס\"ל מביאין קדשים לבית הפסול כמ\"ש התוס' שם ד\"ה דמייתי תודה מדאמרי' בסמוך פסח שלא בזמנו שלמים הוא ואע\"ג דמותר הפסח אינו נאכל אלא ליום ולילה כדאיתא בפ' האשה דמ\"ח אמנם רבינו ז\"ל דפסק כרבנן דר\"ש דאין מביאין קדשים לבית הפיסול כמ\"ש בדין י\"ב וט\"ו ק' דאיך כתב דמתנה בתודה וכן קשה מה שכתב ואם פסח אחר זמנו שלמים הוא דאין זה אלא למ\"ד מביאין קדשים לבית הפיסול ובפ' התודה ד\"פ מוכח בהדיא כדברי התוס' שהקשו על ברייתא דתני ר\"ח תודה שנתערבה בתמור' ומתה אחד מהן אין לה תקנה וליתי בהמה ולחם ולימא אי הך דקיימא תמורו היא הא תודה והא לחמה ואי האי דקיימא תודה היא הא לחמה והא שלמים ומשני משום דקא ממעט באכילת שלמים ע\"ש עכת\"ק ולע\"ד נראה ליישב דס\"ל לרבינו דכיון דהא דקי\"ל דאין מביאין קדשים לבית הפיסול אינו אלא חומרא דרבנן ולכתחילה כמ\"ש התוס' בפסחים ד\"ה ה\"מ ע\"ש ואפילו לרבנן דר\"ש אמרינן בזבחים דע\"ו ע\"א דהיכא דלית ליה תקנתא מודו ודוקא באשם שנתערב בשלמים הוא דפליגי משום דאית ליה תקנתא ברעיה וא\"כ איכא למימר דדוקא היכא דהם עצמן אית להו תקנתא ברעיה כההיא דאשם שנתערב בשלמים בהא אמרו חכמים דימתין עד שיפול בו מום ולא יביא קדשים לבית הפיסול משא\"כ הכא דאם נאמר דניחוש שמא תודה היא ולא יביא קדשים לבית הפיסול נמצא דאפי' ממתין עד שיפול בו מום אין לו תקנ' בהא לא חיישי רבנן ואע\"ג דהכא נמי אית ליה בתקנתא דיביא בהמה אחרת לשם תודה סובר רבינו דכיון דהיא בעצמה אין לה תקנה ליקרב ע\"י רעי' לא חשיבא תקנה כיון דאיכא חסרון כיס להביא בהמה אחר' ואפשר דהכריחו לרבינו ז\"ל לומר כן מדחזינן דמשני תלמודא בפשיטות פסח בזמנו מזהר זהרי שלא בזמנו שלמים הוא ואי כפי דעת התוס' לא הו\"ל לתלמודא למסתם סתומי אלא הכי הול\"ל ה\"מ ר\"ש היא דאמר מביאין קדשים לבית הפיסול אלא משמע דהך מתני' אתיא ככ\"ע ומטעמא דכתיבנא וההיא דתודה שנתערבה בתמורתה התם נמי איתיה בתקנתא ע\"י רעיה כמ\"ש הראב\"ד בפ' י\"ב מהלכות אלו הלכה י\"ג יע\"ש וא\"נ דהתם שאני דלא שרינן להביא בהמה אחת לבית הפיסול כדי לתקן בהמה אחרת משא\"כ הכא דכיון דהיא בעצמ' אם ניחוש שמא יביא קדשים לבית הפיסול אין לה תקנה בהא אמרינן מוטב שיביאנה לבית הפיסול ממה שלא יקריבנה כנ\"ל ובהיותי בזה חזות קשה הוגד לי עמ\"ש רבינו ז\"ל פ\"ד מה' קרבן פסח דין ח' פסח שנתערב בשלמים יקריבו כולם שלמים וכתב מרן הכ\"מ שם וז\"ל זה פשוט ע\"פ מה שנתבאר דמותר הפסח יקרב שלמים ויש לתמוה שהרי הא דמותר הפסח יקרב שלמים ה\"ד לענין שטעון סמיכ' ונסכים ותנופת חזה ושוק אבל לענין אכילה אינן שוים אלא נאכל ליום ולילה וכמ\"ש התוס' ומבואר בפ' האשה דפרכינן וניתי מותר הפסח כו' דמותר הפסח נאכל ליום ולילה אחד וכן כתבו התוס' בס\"פ התוד' דף פ\"ג ע\"ב ד\"ה ושלמים וא\"כ קשה טובא דאיך כתב יקריבו כולם שלמים הא אין מביאין קדשים לבית הפסול מידי דהוי אאשם שנתערבו בשלמים או בכור ומעשר שנתערבו בפסח ובתוספתא פרק ח' דזבחים קתני בהדיא שלמים שנתערבו בשלמים הבאים לאחר הפסח ירעו עד שיסתאבו ויביא בדמי היפה שבהם שלמים ויאכלו ליום ולילה עד חצות והוא התוספתא שכתב רש\"י ז\"ל בפסחים וצ\"ע כעת. עוד הקשה הרב בעל ל\"מ ז\"ל דאיך כתב רבינו דיביא עמה לחם הא אין לחם בא בנדבה וחולין בעזרה הם וכמ\"ש התוס' והוכיח כן מההיא דפרק התודה והיא קו' אלימתא ועיין בהרב ע\"י שכתב ליישב לזה וז\"ל דהא דאין לחם בא בנדבה היינו כשבא בלא קרבן אבל כיון שנקרב שלמים אע\"ג דלא הוי תודה ממש יכולים להקריב הלחם בלא תודה עכ\"ל ואין דבריו נראין לי דאי כפי דעתו ז\"ל גבי תודה שנתערבה בתמורתה אמאי לא אמרינן דיקריבנה ויביא עמה לחם ולימא אי הך דקיימא תודה היא הרי לחמה ואי הך דקיימא תמורה יהא הלחם נדבה שהרי כשבא עם הקרבן יכול להקריב הלחם בלא תודה וא\"נ איתיה בתקנתא שיביא שלמים ויביא לחם עמהם ויאמר אם תודה היא הרי לחמה ואי תמורה היא הלחם יהא נדבה כיון שמקריב שלמים אלא ודאי דליתא והדרא קו' לדוכתא וצ\"ע: עוד ראיתי לדקדק עמ\"ש מרן הכ\"מ ז\"ל בדין י\"א עמ\"ש רבינו נתערבה באיל נזיר שתיהם תקרבנ' כו' והשיג הראב\"ד דהא קא ממעט בזרוע בשלה שאינ' נאכל אלא לכהנים ונמצא ממעט באכיל' זרוע תודה שנאכל לכל אדם וכתב הכ\"מ וז\"ל ואני אומר שאם השגה זו השג' אינה על רבינו מפני שהוא העתיק דברי התוספתא אבל לפי האמת אפשר לומר דכיון שאינו ממעט באכיל' כל הקרבן אלא במקצתו לא חיישינן א\"ד וק' לי על תי' זה מהא דגרסינן בבכורות דס\"א יצאו שנים בעשירי תני חדא ירעו ותני חדא יקרבו ותניא אידך ימותו ל\"ק הא דתני ירעו רבנן היא דאמרי אין מביאין קדשים לבית הפיסול וכתב רש\"י ז\"ל וז\"ל אין מביאין קדשים לבית הפיסול שאלו היו קרבין צריך לאוכלן כחומר שבהם דצריך להרים מהם חזה ושוק ומתוך שהכהנים מועטים כו' יפסלו בלינה והשתא מביא אחד מהם שיעור מעשר לבית הפיסול דהא מעשר ודאי אינו צריך הרמת חזה ושוק לכהנים כו' ע\"ש הרי בהדיא דאע\"ג דאינו ממעט באכילת קרבן אלא במקצתו אפילו הכי ס\"ל לרבנן דקי\"ל כותייהו דאין מביאין קדשין לבית הפיסול וצ\"ע ועיין בתוס' שם ודוק:"
+            ]
+        ],
+        [],
+        [],
+        [],
+        [],
+        [],
+        [],
+        [],
+        [],
+        [
+            [
+                "<b>כל </b>\n<b> הזבחים שנשחטו במחשבות שינוי השם בין בקרבנות ציבור כו'.</b> עיין ברש\"י ז\"ל פ\"ב דביצה ד\"ך ע\"ב ד\"ה לפני זמנן שכ' וז\"ל דקי\"ל כל הזבחין שנזבחו של\"ל כשרין ונאכלין אלא שלא עלו לבעלים לשם חובה כו' וכתב הרב חד\"ה שם וז\"ל אשגרת לישנא דמתניתין דריש זבחים נקט דקתני בה שלא עלו לבעלים לשם חובה מיהו ה\"ד בקרבן יחיד אבל בקרבן ציבור כדהכא עלו לשם חובה כדאיתא התם אלא דלא נחית הכא לאתויי אלא דכשרין ליקרב עכ\"ל ודבריו תמוהים בעיני שהרי מברייתא דהת' מוכח בהדיא דאפילו בקרבן צבור לא עלו לבעלים לשם חובה דאל\"כ היכי קתני בברייתא דאם היתה שבת לא יזרק הא הו\"ל קרבן צבור וק\"צ שזמנו קבוע דוחה את השבת וכן כתב רש\"י ז\"ל בהדיא ס\"פ התכלת דמ\"ח ד\"ה ואם היתה שבת וז\"ל אשלא לשמן קאי ועצרת בשבת היא לא יזרוק וכיון דידחה מקרבן צבור תו לא ידחה שבת ע\"ש גם מה שכתב דהכי איתא התם וקרבן צבור עלו לבעלים לשם חובה חפשתי בכל הפרק ולא מצאתי שמץ מינהו אלא אדרבא איפכא אמרינן התם דאפילו בקרבן צבור לא עלו לשם חובה מדאמרינן בד\"ד ע\"א מה לשנוי קדש שכן פסולה בגופה וישנו בד' עבודות וישנו בציבור כביחיד כו' הרי בהדיא דבשינוי קדש אף בקרבן ציבור לא עלו לבעלים לשם חובה וכדעת רבינו ז\"ל וכן כתב מרן הכ\"מ דמהך דפ\"ק דזבחים יצא לו דין זה וכן כתב בהדיא לקמן דין י\"ט ושוב ראיתי בפי' המשניות לרבינו ז\"ל שכתב בר\"פ קמא דזבחים וז\"ל וממה שאמר לבעלים תבין שאינו מדבר אלא בקרבנות שיש להם בעלים אמנם קרבנות צבור אין פוסלין אותם שחיטה שלא לשמה שכך אמרו רז\"ל קרבנו' הציבור סכין מושכתן לכמות שהם וכן כתב הרע\"ב שם ומ\"ש שכך ארז\"ל קרבנות הציבור סכין מושכתן כו' הכי אמרינן התם א\"ר פפא שאני קרבנות ציבור דלב ב\"ד מ\"ע כדר\"י עמ\"ש דאמר קרבנות ציבור סכין מושכתן כמו שהם ולפי הנראה שהם מפ' דהכי קאמר סכין מושכתן למה שהם ואפילו שחטן שלא לשמן כשרין וצ\"ל לפי זה דההיא דאמרינן מה לשינוי קדש שכן ישנן בציבור כביחיד דמשמע דקרבנות ציבור נמי לא עלו לבעלים לשם חובה היינו משום דאכתי לא שמיע ליה לתלמודא האי דשמואל דאמר סכין מושכתן למה שהם אמנם לפום קושטא דמילתא קי\"ל כהך דשמואל ואולם מדברי רש\"י ז\"ל שם מבואר דהא דשמואל אין ענינו לזה כלל מיהו מהך ברייתא דכבשי עצרת דקתני אם היתה שבת לא יזרוק קשה טובא לדעת רבי' בפי' המשניות שהרי משמע בהדיא דאף בקרבנות ציבור לא עלה לשם חובה כמ\"ש גם בפ\"ק דפסחים ד\"ג ע\"ב מייתי התם ברייתא דקתני כבשי עצרת אין מקדשין את הלחם אלא בשחיטה כו' שחטן לשמן וזרק דמן שלא לשמן לחם קדוש ואינו קדוש ופרש\"י ואינו קדוש אינו ניתר באכילה ואע\"פ שהכבשים עצמם מותרין דקי\"ל כל הזבחים כו' ותניא בפ\"ב דביצה כבשי עצרת ששחטן שלא לשמן הדם יזרק והבשר יאכל אינהו הוא דמתאכלי כשלמים בעלמא אבל לחם כיון שכבשים אין שמם עליהם דהא לא עלו לשם חובה אלא לשם נדבה מי יתירנו עכ\"ל הרי בהדיא שכתב רש\"י דאף בכבשי עצרת דהוו קרבן ציבור לא עלו לשם חובה והוא מוכרח מברייתא דהתם ולפי הנר' דאישתמיט מיניה מהרב חד\"ה ז\"ל ולדעת רבינו ז\"ל בפי' המשניות לא ידעתי מה יענה לברייתא הלזו וצ\"ע:"
+            ]
+        ],
+        [],
+        [],
+        [
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>והאוכל </b>\n<b> קדש אחר שטבל כו'.</b> כתב הרב מש\"ל ז\"ל וז\"ל עיין בפרק כ\"ש דל\"ה דאמרי' בקדשים אמאי טהור הוא אלא דמעלה היא כו' וצ\"ע ע\"כ ועיין בתוס' מנחות דכ\"א ע\"א ד\"ה אפיק עצים ויתיישב ודו\"ק:"
+            ]
+        ],
+        [
+            [
+                "<b>מצות </b>\n<b> עשה לשרוף כל הקדשים שנטמאו שנאמר והבשר כו'.</b> בפרק כיצד צולין דפ\"ב אמרי' דכל פסולי דקדש בשריפה ל\"ש ק\"ק ל\"ש קדשים קלים גמרא גמירי לה ופרכינן והבשר אשר יגע בכל טמא כו' ל\"ל ההוא לגופיה אצטריך סד\"א כל פסולי דקדש כגון לן דמה כו' דבשריפה דליתניהו בחולין אבל נטמא דבחולין נמי מפסיל אימא הואיל ואתעביד ביה עובדין דחול כו' תסגי ליה בקבורה קמ\"ל וכתבו התוס' בד\"ה אבל אם נטמא וז\"ל תימא לרשב\"א נילף כולהו מטמא כו' וא\"ת ונילף ק\"ו מתרומ' דבעי שריפה וי\"ל דאיכא למיפרך מה לתרומה דאסורה לזרים תאמר בקדשים קלים דשרי ע\"כ וראיתי להרב בעל חד\"ה ז\"ל דברים תמוהים בעיני שכתב וז\"ל ומ\"ש התוס' נילף ק\"ו מתרומה כו' היינו טומאת קדשים גופיה דשאר פסולין לא שייכי למילף מיניה והוא הדין דאיכא להקשות נמי נימא ק\"ו טומאת קדשים גופא ממע\"ב דמותר לזרים ואפשר דאיכא שום פירכא אחרת דליכא למילף מיניה עכ\"ל ולא זכיתי להבין דבריו שהרי מע\"ב שנטמא מאי שריפה איכא הא מעשר ב' שנטמא פודין אותו אפילו בירושלים ואם כן איך אנו יכולין להביא טומאת קדשים דבעי שריפה מק\"ו דמע\"ב שנטמא ואפילו לר\"י דאמר דלקוח בכסף מע\"ב שנטמא אין פודין אותו הא איהו ס\"ל דיקבר כדאי' פרק חלק דקי\"ג ובפ' הזהב עי\"ש ולא בעי שריפה וליכא למימר דכונת קו' אלא יאכל דכתיב בקרא והבשר אשר יגע בכל טמא לא יאכל דתיתי בק\"ו ממע\"ב דמותר לזרים ואפי\"ה אם נטמא אסור באכילה ואם כן לא יכתוב קרא אלא והבשר אשר יגע בכל טמא באש ישרף דהא ליתא שהרי בפ' כ\"ש דכ\"ד פרכינן להא ואמרינן מה ת\"ל לא יאכל אם אינו ענין לגופו דהא נפ\"ל מק\"ו ממעשר הקל כו' וכ\"ת אין מזהירין מ\"ה הקשה הוא כו' גם מ\"ש ושמא איכא שום פירכא אחרת דליכא למילף מיניה הנה מסוגיא דפרק כ\"ש שכתבנו מבואר בהדיא דליכא שום פירכא כלל ועיין בתוס' פרק ב\"מ דכ\"ה ד\"ה עי\"ש ועיין בפ' טבול יום ד\"פ סוף דבר שלא זכיתי להבין דבריו ובעיקר קו' התו' ק\"ל טובא דמאי ק\"ל דנילף ק\"ו מתרומה דבעי שריפה הא בפ' ב\"מ דף כ\"ה גרסינן בי\"ט הוא דאסור הא בחול שפיר דמי מ\"ט אמר רב כשם שמצוה לשרוף את הקדשים שנטמאו כך מצוה לשרוף את התרומה כו' וכתבו התוס' שם ד\"ה כך וז\"ל ע\"כ נראה דשריפה דוקא משום שדמיא לקדש ומדרבנן א\"נ מדאורייתא מדאיקרי קדש כו' עי\"ש הרי דהא דתרומה טמאה בעי שריפה היינו משום דילפינן מקדש כדאמרינן כשם שמצוה לשרוף את הקדשים שנטמאו כך מצוה כו' ואם כן אפילו אי ס\"ל הכא דתרומה טמאה בעי שריפה מדאורייתא וכא\"נ שכתבו בפרק ב\"מ מ\"מ אינו אלא משום דאיקרי קדש וקדשים שנטמאו בעי שריפה ואם כן אי לא כתיב קרא גבי קדש באש ישרף הו\"א דקדשים שנטמאו כיון דבחולין נמי מפסיל סגי ליה בקבורה וא\"כ מינה דתרומה טמאה נמי סגי בקבורה דומיא דקדש וא\"כ קשה דמאי קשיא להו דנילף ק\"ו מתרומה טמאה דבעי שריפה הא אי לא כתיב קרא גבי קדש תרומה טמאה נמי הוה סגי בקבורה דומיא דקדש וצ\"ע ומ\"ש רבינו בסמוך קרבן שנתפגל או נפסל ישרף במקדש מיד נראה ודאי דה\"ד בפיסולי קדשי קדשים או אמורי קדשים קלים דשריפתן בקדש כדאמרינן בפ' כיצד צולין ר\"ש אומר בקדש באש תשרף לימד על חטאת דשריפתה בקדש אין לי אלא זו בלבד שאר פסולי קדשי קדשים ואמורי ק\"ק מנין ת\"ל כל כו' וכן כתב פ\"ז מהלכות מעשה הקרבנות עי\"ש ויש לדקדק לכאורה דנראה דהא דנפ\"ל לר\"ש דפיסולי ק\"ק ואמורי ק\"ק שריפתן בקדש מרבוי דכל חטאת היינו משום דס\"ל לר\"ש כרבנן דר\"י הגלילי דס\"ל בפרק כל הזבחים דפ\"ב דכל הקדשים שנכנסו דמן לפנים פסולים משום דדרשי כל חטאת לרבות ק\"ק אבל לר\"י הגלילי דס\"ל דריבוייא דכל חטאת לא אתי אלא לרבות חטאת זכר וחטאת ציבור אבל ק\"ק דנכנסו דמן לפנים אין נפסלין א\"כ מנ\"ל לריבויי מריבוייא דכל חטאת פסולי ק\"ק ואמורי ק\"ק דשריפתן בקדש הא ריבוייא דכל לא אתא אלא לרבות חטאת ציבור וחטאת זכר וכיון שכן קשה על רבינו דכיון דהוא פסק בפ\"ב מה' אלו דין י\"ב כר\"י הגלילי דדוקא חטאת שנכנס דמה לפנים פסולה אבל שאר קדשים לא א\"כ ע\"כ ס\"ל דריבוייא דכל לא אתא לחטאת ואם כן איך פסק דפיסולי ק\"ק ואימורי ק\"ק דשריפתן בקדש מריבוייא דכל וכר\"ש ושוב ראיתי להרב קרבן אהרן פ' צו די\"ח ע\"ב שכתב וז\"ל ת\"ל בקדש באש תשרף דהא דריש מלת כל חטאת דכתיב ברישא לרבות ק\"ק ואימורי ק\"ק ועל הכל אמר דישרף והכי קאמר כל ירצה כל מאי דרבינהו הכל באש ישרף או נאמר דלאו דוקא מכל אלא מדאמר בקדש ולא אמר בקדוש דהמקום קדוש יתקרי לא קדש וא\"כ הבי\"ת מורה על המקום ושם קדש מורה על הקדשים והו\"ל כאלו אמר קודש במקום קדוש תשרף כלו' כל מה שהוא קדש ואכילתו בפנים במקום קדוש ישרף עכ\"ל ואפשר שדעת רבינו כפי' הב' שכתב הרב ז\"ל ודו\"ק:"
+            ],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>אע\"פ </b>\n<b> שהשלמים אסורים באכילה אין שורפין אותן אלא ביום בין בזמנן בין שלא בזמנן.</b> הנה מ\"ש רבינו דשלא בזמנן אין שורפין אותם אלא ביום לא פורש מהיכן יצא לו דין זה גם מרן הכ\"מ לא הראה מקום דין זה ובזבחים דנ\"ו גרסי' יכול ישרף מיד ודין הוא זבחים נאכלין לב' ימים ולילה אחד כו' אף כאן תכף לאכילה שריפה ת\"ל ביום הג' באש ישרף ביום אתה שורף ואי אתה שורף בלילה ואפשר לומר דכי מיעט קרא ה\"ד ליל ג' דגזירת הכתוב היא דלא ניתן לישרף עד יום הג' אבל מיום הג' ואילך אם עבר ולא שרפו ביום הג' ה\"נ דמותר לשורפו בין ביום ובין בלילה והרי זה דומה למילה דאע\"ג דדרשינן וביום השמיני ביום ולא בלילה אפילו הכי איכא למ\"ד דמילה שלא בזמנה נוהגת בין ביום ובין בלילה דקרא לא אמעיט אלא יום שלפני שמיני ואף למאי דקי\"ל כמאן דאמר דמילה שלא בזמנה נמי אינה נוהגת אלא ביום כמ\"ש רבינו בה' מילה היינו משום מיעוטא דוביום כדאיתא בספרי הא לאו הכי הוה אמינא דדוקא בזמנה הוא דמיעט קרא ואם כן הכא נמי דכוותא איכא למימר דלא מיעט קרא אלא בזמנה דוקא והיה נראה להכריח שכן היא דעת התוס' ממ\"ש בפ\"ק דקידושין דל\"ד ע\"א ד\"ה מעקה וז\"ל ויש מפרשים דמ\"מ איכא נפקותא כשיהיה לאשה לקיים מצות עשה כו' אך הקשה הר\"י איש ירושלים על פי' זה שא\"כ גבי אין מדליקין בשמן שריפה ביו\"ט משום די\"ט עשה ול\"ת ושריפת קדשים אינו אלא עשה אשה שאינה חייבת בעשה דיו\"ט דהוי ז\"ג וכי תוכל להדליק בשמן שריפה ביו\"ט וכ\"ת אה\"נ אמאי לא לישתמיט שום תנא כו' (ודרך אגב הוקשה אצלי בדברי הר\"י איש ירושלים אמאי ל\"ק ליה ממתני' דפרק אין צדין דכ\"א דתנן התם מעשה שבאו לפני ר\"ט ושאלוהו על הבהמה שמתה ועל החלה שנטמאת ביו\"ט ואמר לא יזיזנה ממקומה ומבואר שם ברש\"י ותוס' דה\"ט משום דלא חזי לשורפו משום טעמא דאין שורפין קדשין בי\"ט עי\"ש ומשום הכי אסורה משום מוקצה והשתא הא חזי לאשה שיכולה להסיקה תחת תבשילה בי\"ט ולא חשיבא מוקצה כלל ויש ליישב בדוחק) יע\"ש וק\"ל טובא בדברי הר\"י איש ירושלים דמאי קו' הא פשיטא ודאי דאשה לא תוכל להדליק בשמן שריפה בי\"ט דהא שריפת קדשים כיון דאינו נוהגת אלא ביום הו\"ל מ\"ע שהז\"ג והלכך אע\"ג דאשה אינה חייבת בעשה די\"ט אפ\"ה אינה יכולה להדליק בשמן שריפה כיון דלגבי נשים ליתנהו לעשה כלל וקו' זו גדולה היא בעיני (ושוב אחר זמן רב בא לידי שיטה ס' פני יהושע וראיתי שהקשה כן משם שמעתי מקשים ומה שתי' ז\"ל דבריו לא ישרו בעיני כמ\"ש המעיין) וכן נראה מדברי הרב בעל החינוך סי' צו סי' (קל\"ב) [קמ\"ו] שכתב וז\"ל שריפת קדשים שנטמאו בזמן הבית בכהנים או בישראלים כו' ולא כתב בזכרים ובנקבות כדרכו בכ\"מ משמע דס\"ל דנשים פטורות משום דהוי מ\"ע שה\"ג ואולם אם נאמר דס\"ל להתוס' דשלא בזמנה שריפתן נוהגת בין ביום ובין בלילה ניחא שפיר דלא מיקרי מ\"ע שה\"ג כיון דמיום השמיני ואילך אין לה הפסק דומה למ\"ש התוס' באותו פרק דכ\"ט ד\"ה אותו דמילה לא חשיב מ\"ע שה\"ג כיון דמיום השמיני ואילך אין לה הפסק למ\"ד נוהגת בין ביום ובין בלילה עי\"ש האמנם מדברי התוס' פ\"ק דפסחים ד\"ג ד\"ה ת\"ל נראה דס\"ל דאפילו מיום הג' ואילך אין שריפתו אלא ביום וזה ממ\"ש שם וז\"ל תימא אמאי אצטריך עד יום ת\"ל דאינו נאכל אור לג' מדאצטריך ביום כו' וי\"ל דאי לאו עד יום הו\"א נאכל דאצטריך ביום למעוטי שלא ישרף בלילה שלאחריו ע\"כ הרי מבואר דס\"ל דאפי' בלילה שלאחריו אינו נשרף אלא ביום מ\"מ כד דייק' שפיר אין ראיה מדברי התוס' דאיכא למימר דאף התוס' ז\"ל לא כתבו כן אלא אי לא הוה כתיב קרא עד יום דאז הו\"א דנאכל ליל ג' כדקאמר בברייתא ודין הוא זבחים נאכלין כו' מה להלן לילה אחר היום כו' ואם כן ע\"כ לומר דקרא דוביום הג' אתא למעוטי לילה שלאחריו אמנם לפי האמת דכתיב עד יום דממעטינן מיניה דאינו נאכל עד יום ג' ה\"נ דאית לן למימר דקרא ודאי לא מיעט אלא לילה שלפניו אבל יום הג' ואילך ה\"נ דשורפים דומיא דמילה למ\"ד ולפי זה צ\"ל דהא דתנן בפ' כיצד צולין דף פ\"ב העצמות והגידין והנותר ישרפו בששה עשר חל להיות בשבת ישרפו בי\"ז כו' ל\"ד בי\"ז אלא אפילו ליל י\"ז יכול לשורפו וליל י\"ז קרי ליה י\"ז ולא הוי דומיא די\"ו דקתני רישא דהתם דוקא ביום ולא בלילה וזה ודאי דוחק ואפשר דמדיוקא דמתני' הלזו יצא לו לרבינו דין זה דאפילו שלא בזמנו אין שורפין אלא ביום ודו\"ק ודרך אגב ראיתי להרב קרבן אהרן ס' צו דף כ\"ו ע\"ד שהקשה אדברי התוס' דריש פסחים שכתבנו לעיל וז\"ל וק\"ל טובא בהאי תי' דאיך נאמר דישרף בליל ד' והא מדינא ילפינן דתיכף לאכילה שריפה וכשם דהנאכלין ליום ולילה נשרפין בבקר גם אלו אחר השלמת זמן אכילתם בבקר ג' תיכף לזה נשרפין ואם כן הדקו\"ל דבאומרו ביום הג' לא בא למעט אלא ליל ג' ומכאן דאינו נאכל דאלו היה נאכל לא היה צריך מיעוט ובס\"ד כתב דכבר היינו יכולים לתרץ דהו\"א דמילתא דאתיא מדינא טרח וכתב לה קרא אלא דהני שינויי דחוקי לא משנינן כו' יע\"ש והנה מ\"ש יכולים לתרץ דמילתא דאתיא מדינא טרח וכתב לה קרא אחר המחילה אישתמיט מיניה דברי התוס' שבת דקל\"א ד\"ה שכתבו דדוקא מילתא דאתייא במה הצד טרח וכתב קרא אבל מילתא דאתייא במה מצינו לא אמרינן טרח וכתב קרא יע\"ש ולעיקר קו' נראה דל\"ק מידי דודאי מ\"ש התוס' דאצטריך ביום למעוטי שלא ישרף בלילה של אחרי כן אין כונתם לומר דאי לא הוה כתיב ביום הו\"א דלכתחילה יניח אותו לישרף בלילה שלאחריו דאם כן ליכתוב קרא והנותר ממנו בג' ישרף ובודאי דג' משתמע יום ג' וממילא משתמע דלכתחילה לא יניחנו לישרף בלילה שלאחריו שהרי חביבא מצוה בשעתה אלא ודאי כונתם ז\"ל לומר דהו\"א דאצטריך ביום למעוט שאם עבר ולא שרפו ביום הג' שלא ישרף בלילה שלאחריו אלא יניחנו עד יום רביעי ולעולם דליל שלישי הוא נאכל להכי אצטריך עד יום כנ\"ל פשוט אחרי כתבי זה ראיתי שדין זה שכתב רבינו דשלא בזמנו נמי אינו נשרף אלא ביום היא גמרא ערוכה פרק הערל דע\"ב דגרסינן התם כי הא דיתיב ר\"י ודרש נותר בזמנו אינו נשרף אלא ביום שלא בזמנו נשרף בין ביום בין בלילה ואותביה ר\"א לר\"י ומסיק דאפילו לר\"א דס\"ל דמילה שלא בזמנה נוהגת בין ביום בין בלילה ולא דריש וי\"ו דוביום וי\"ו וה\"א דריש יע\"ש ומעתה הדרא קו' לדוכתא דאם כן משמע דשריפת קדשים הו\"ל מ\"ע שהז\"ג ומאי ק\"ל להר\"י איש ירושלים ואחר התבוננות נ\"ל לומר דס\"ל ז\"ל דדוקא גבי נותר דגלי קרא ביום הג' ישרף הוא דאינו נשרף אלא ביום אבל בקדשים שנטמאו דכתיב קרא סתמא והבשר אשר יגע בכל טמא באש ישרף שורפין אותו בין ביום בין בלילה וכן מדוקדקים דברי רבינו ז\"ל שכתב וכן הפגול אינו נשרף אלא ביום ואין שריפת טמא ונותר ופיגול דוחה י\"ט ואין צ\"ל שבת כו' הנה מבואר ממה שלא כתב וכן הטמא והפיגול אינו נשרף אלא ביום כדרך שכתב בדין שאינו דוחה י\"ט דס\"ל דקדשים שנטמאו נשרפין ביום ובלילה ודוקא פיגול אינו נשרף אלא ביום מהטעם שכתב מרן הכ\"מ משום דפיגול ונותר בחדא שיטא שייטי דפגול דהיינו מחשבה דחוץ לזמנו מדין נותר הוא ואם כן כיון דשריפתן נוהגת בין ביום בין בלילה פשיטא ודאי דנשים חייבות ושלא כמו שנראה מדברי הרב החינוך ז\"ל ועוד נ\"ל דאפילו בנותר דשריפתו ביום דוקא אפי\"ה נשים חייבות שהרי נותר לאו הניתק לעשה הוא כדאיתא פ' אותו ואת בנו ועי' פ\"ג דמכות די\"ד ע\"ב בלשון רש\"י ז\"ל שם ד\"ה כל שכתב וז\"ל דאפי' למ\"ד לאו הניתק לעשה אין לוקין עליו כדתניא לא תותירו כו' לומר שאין לוקין עליו שנתקו הכתוב את העשה להיות עונשו של לאו ותיקונו לומר לא תעשה כך ואם עשית עשה זאת והפטר כו' וא\"כ כיון שהנשים מוזהרות על לאו דלא תותירו ממילא נמי מוזהרות על העשה דשריפה שהוא תיקון הלאו כנ\"ל אלא דאכתי קשה כיון דשריפת קדשים אינו דוחה שבת וי\"ט הו\"ל מ\"ע שהז\"ג וכה\"ג כתב התוס' בקדושין דל\"ד ד\"ה תפילין דאפי' למ\"ד לילה זמן תפילין אפ\"ה הוי שפיר מ\"ע שהז\"ג כיון שאין נוהגין בשבתות וי\"ט וכה\"ג ק' למ\"ש התוס' בד\"ה אותו ולא אותה דאתיא כמ\"ד דמילה שלא בזמנה נוהגת בין ביום בין בלילה דאכתי קשה כיון דמילה שלא בזמנה אינו דוחה שבת הו\"ל מ\"ע שהז\"ג וכמדומה לי שכן ראיתי מקשין והנראה לע\"ד דס\"ל ז\"ל דשריפת קדשים ומילה לא חשיב מ\"ע שהז\"ג משום דמצות עשה שהזמן גרמא אינו אלא דומיא דתפילין וציצית וסוכה וכיוצא בו שתלה הכתוב חיוב המצוה בזמן דהיינו שביום הוא חייב ובלילה פטרו הכתוב ממצוה זו ואם הניח תפילין בשבת או בלילה למ\"ד לא עשה ולא כלום משא\"כ גבי מילה ושריפת קדשים דחיובא רמיא עליה ואפילו בשבת ויו\"ט נמי מצד המצוה גופא בר חיובא הוא ובכל יום ויום קעבר אעשה אלא משום דאיסורא דשבת רביע עליה לא ניתן השבת לידחות משום מצות מילה ואם עבר ומל את עצמו בשבת או י\"ט פשיטא ודאי דמה שעשה עשוי וקיים מצותו נמצא אם כן שהמצוה מצד גופא לא מיקרי זמן גרמא אלא איסורא הוא דרביע עליה כנ\"ל שוב ראיתי בת\"כ סימן צ\"ו שאמרו שם וז\"ל ביום הג' באש ישרף זה בנה אב לכל הנשרפים שלא יהיו נשרפין אלא ביום יע\"ש ובהרב קרבן אהרן ז\"ל וזה הפך משמעות לשון רבינו ז\"ל ומהתימא על מרן שכתב וז\"ל ומה שכתב רבינו וכן הפיגול נראה שטעמו משום דפיגול ונותר בחדא שיאטה כו' וק\"ט דטעמא ל\"ל ת\"ל דכל הנשרפין אין נשרפין אלא ביום כמ\"ש בת\"כ וצ\"ע שוב מצאתי בפרק התכלת דף מ\"ו ע\"ב דפרכינן התם אברייתא דקתני שתי הלחם הבאות בפ\"ע יונפו ותעובר צורתן ויצאו לבית השריפה דאי לשריפה אתא לישריפינהו מיד ל\"ל עיבור צורה ומשני רב יוסף דלעולם לשריפה אתיא וה\"ט דלא שרפינן להו מיד לפי שאין שורפין קדשים ביום טוב וכתבו התוספות שם ד\"ה לפי וז\"ל הו\"מ למיפרך למוצאי יום טוב לאלתר לישרפינהו דמנותר לא יליף מדמסיק צורת הקרבתן א\"ד יע\"ש ולפי דבריהם ז\"ל עכ\"ל דתלמודא דידן פליגא אחר כך וס\"ל דדוקא בנותר גלי קרא דאין שורפין בלילה אבל בשאר הנשרפין שריפתן בין ביום בין בלילה ובהכי אפשר ליישב דברי רבינו דס\"ל דההיא דתורת כהנים לא קיי\"ל כוותיה אלא כסתמא דתלמודא דידן האמנם אחר ההשקפה לא יתכן ד\"ז לרבינו שמעולם לא הוצרך התוס' לומר דמנותר לא יליף מדמסיק צורת הקרבתן אלא כלפי שיש שם סמוך ונראה ד\"ה צורת הקרבתן שכתבו וז\"ל פירש בקונט' עד תמיד של בין הערבים מיהו בשמעתין דנתקלקלו הלוים בשיר מפורש דקרבנות צבור קרבי אחר תמיד של בין הערבים ודחי עשה דהשלמה לכך נראה לפרש עד הלילה עכ\"ל וא\"כ לפי שיטתם דצורת הקרבתן היינו עד הלילה עכ\"ל דס\"ל לתלמודא דלא ילפינן מנותר ואולם דעת רבינו ז\"ל מבואר דס\"ל דאפילו בקרבנות צבור לא דחו עשה דהשלמה וכמו שנראה בהדיא מדבריו פ\"ג מה' קדוש החדש דין ה' יע\"ש ואם כן לפי דעתו בפשיטות יש לפרש דמאי דאמרינן מאי תעובר צורתן צורת הקרבתן היינו אחר תמיד של בין הערבים כפירוש רש\"י ז\"ל ולא לומר דמיירי עד הלילה כפירוש התוספות ז\"ל ולומר דפליגא תלמודא דידן אח\"כ וזה פשוט. ומצאתי בתוספות ישנים מכ\"י על הגליון שכתבו שם וז\"ל לאחר זמן הקרבתן לישרפינהו פי' בקונטריס אחר תמיד של בין הערבים דאמר קרא עליה השלם ולא נהירא דהא קרבן צבור דוחה עשה דהשלמה ונראה לפרש בתר זמן ההקרבה לאחר שקיעת החמה דאין מקריבין קרבנות באותן חמשה מילין שקודם הלילה ועדיין יכול לשרוף דאכתי יום הוא אבל הא לא פריך דלישרפינהו בלילה ממש דאין שורפין קדשים בלילה וכן משמע במסכת ביצה דאין עשה דהשלמה עומד במקום ק\"צ גבי נתקלקלו הלוים תוס' חצוניות עכ\"ל:"
+            ]
+        ]
+    ],
+    "sectionNames": [
+        "Chapter",
+        "Halakhah",
+        "Comment"
+    ]
+}
\ No newline at end of file
diff --git a/json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Sha'ar HaMelekh/Sefer Avodah/Sha'ar HaMelekh on Mishneh Torah, Sacrifices Rendered Unfit/Hebrew/merged.json b/json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Sha'ar HaMelekh/Sefer Avodah/Sha'ar HaMelekh on Mishneh Torah, Sacrifices Rendered Unfit/Hebrew/merged.json
new file mode 100644
index 0000000000000000000000000000000000000000..59b75c05dece7b3011923b3611f068c48f41bab2
--- /dev/null
+++ b/json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Sha'ar HaMelekh/Sefer Avodah/Sha'ar HaMelekh on Mishneh Torah, Sacrifices Rendered Unfit/Hebrew/merged.json	
@@ -0,0 +1,102 @@
+{
+    "title": "Sha'ar HaMelekh on Mishneh Torah, Sacrifices Rendered Unfit",
+    "language": "he",
+    "versionTitle": "merged",
+    "versionSource": "https://www.sefaria.org/Sha'ar_HaMelekh_on_Mishneh_Torah,_Sacrifices_Rendered_Unfit",
+    "text": [
+        [],
+        [],
+        [],
+        [
+            [
+                "<b>ולד </b>\n<b> חטאת ותמורת חטאת שמתו בעליה הרי אלו ימותו כו'.</b> הנה ראה זה חדש מצאתי לרש\"י ז\"ל פ\"ב דנזיר דכ\"א ע\"ב אהא דפרכינן התם ממתניתין דהאשה שנדרה בנזיר והפרישה את בהמתה ואח\"כ הפר לה בעלה אם שלה היתה בהמה חטאת תמות ואי ס\"ד בעל מיעקר עקר תיפק לחולין ומשנינן לעול' בעל מעקר עקר וה\"ט כיון דלא צריכה כפרה הו\"ל כחטאת שמתו בעלי' דלמיתה אזלה ופרש\"י וז\"ל וה\"ט דתמות דכיון שהפרישה לשם חטאת מעיקרא והשתא ל\"צ הו\"ל כחטאת מעיקרא והשתא לפ' הו\"ל כחטאת שמתו בעלי' דגמירי דלמיתה אזלה לפי שאין כפרה למתים ואית דמפרש כיון דצריכה כפרה על שציערה עצמה מן היין והשתא לא צריכ' דהפר לה בעלה מעיקרו הו\"ל כחטאת שמתו בעליה כו' דאפילו ר\"א הקפר מודה דלא קרבה אפילו על הצער משום דהו\"ל כחטאת שמתו בעליה ובחטאת בהמה גמירי דתמות אבל בחטאת העוף לא גמירי דתמות עכ\"ד: הנה מבואר דס\"ל דהא דקי\"ל חמש חטאות דהלכתא גמירי לה אינו אלא בבהמה אבל לא בעוף וכ\"כ עוד בסמוך ד\"ה מביאה חטאת העוף וז\"ל דאפילו אמרינן דהוי חטאת העוף שמתו בעליה כיון דבעל מיעקר עקר לא אשכחן בה דתזיל למיתה יע\"ש ודין זה הוא חידוש גדול בעיני ומסתמיות דברי רבינו מבואר דל\"ש לן בין בהמה לעוף ובר מן דין אנכי הרואה שדברי רש\"י הללו סותרים למ\"ש בפ\"ק די\"ב ע\"א אההיא דתנן קן סתומה שפרח גוזל א' מהן לבין חטאות המתות וז\"ל כגון שהיו שם מחמש חטאות המתות כגון חטאת שכפרו בעליה כו' הרי מבואר דס\"ל דבעוף נמי הלכתא גמירי לן דחטאות מתות והנראה דמעולם לא הוצרך רש\"י ז\"ל לומר דבחטאת בהמה גמירי דתמות אבל בחטאות העוף לא גמירי דתמות אלא לפי אית דמפ' דס\"ל דהא דמשנינן לעולם בעל מיעקר כו' והו\"ל כחטאת שמתו בעליה היינו לומר דמתני' ר\"א הקפר היא דכיון דצריכה כפרה על שציערה מן היין חל עליה שם חטאת אלא דמשום צערה גרידא אינה ראויה ליקרב כיון דאינה צריכה כפרה גמורה והילכך הו\"ל כחטא' שמתו בעליה אמנם לרבנן דר\"א דס\"ל דאינה צריכה כפרה על שצערה מן היין ה\"נ דיוצאה לחולין דכיון דבעל מיעקר עקר אין כאן שם חטאת כלל כי היכי דנימא הו\"ל כחטאת שמתו בעליה והשתא היינו דק\"ל ז\"ל דכיון דאפילו לר\"א הקפר כיון דאינה ראויה ליקרב משום צערה גרידא קרינן ביה דהו\"ל כחטאת שמתו בעליה א\"כ היכי משני התם בסמוך אהא דפרכינן אלא מאי מיעקר עקר חטאות העוף נמי לא תיתי ה\"נ דה\"מ ר\"א הקפר היא כו' אפילו לר\"א הקפר כיון דאינה ראויה ליקרב הו\"ל חטאת שמתו בעליה ולהכי הוצרכו לומר דכי גמירי הלכתא בבהמה אבל לא בעוף וזה מבואר ואולם לפרש\"י ז\"ל דס\"ל דהא דמשנינן התם לעולם מיעקר עקר אתיא כרבנן דר\"א ואפי' הכי חשיבי חטאת שמתו בעליה כיון דהפרישה לשם חטאת מעיקרא איכא למימר דהלכתא כי גמירי לן בעוף נמי אתיא והא דאמרינן התם דלר\"א הקפר חטאת העוף מייתי היינו משום דכיון דצריכה כפרה על שציערה מן היין ראויה כפרה זו שתכפר על הצער ולא חשיב חטאת שמתו בעליה כלל אלא דאפי\"ה חטאת בהמה מייתי כיון שאינה באה על הס' וכמבואר באורך בדברי התוס' שם ד' יו\"ד ע\"א יע\"ש ואם כן איכא למימר דמ\"ש רש\"י בדף י\"ב דחטאות המתות איתנהו נמי בעוף היינו משום דאזיל לפי פירושו ז\"ל זה הנראה אמת בדעת רש\"י ז\"ל: ואולם ליכא לאקשויי לדעת אית דמפרשי שכתב רש\"י ז\"ל דאם כן מתני' דקתני או שפרחה אחד מהן לבין המתות היכי משכחת לה דאיכא למימר דאינהו מפרשי לה כמו שפירש הרע\"ב פ\"ב דקינין מ\"א וז\"ל לבין המתות לבין קינין שמשפטן שימותו כולם כגון חטאת שנתערבה בעולה דתנן בהו דימותו כולם ע\"כ ולדעתי נראה שדעת הרע\"ב ז\"ל דאית דמפרשי שכתב רש\"י ומכח זה הוצרך לפ' דבין המתות היינו חטאת שנתערבה בעול' ולא כמו שפירש\"י ז\"ל חמש חטאות המתות וכמו שפי' הוא ז\"ל ג\"כ מתניתין דכל הזבחים שנתערבו בהן חטאות המתות יע\"ש אלא משום דס\"ל דבחטאות בהמה דוקא הוא דגמירי דתמות אבל לא בעוף כנ\"ל ובתוספתא פ\"א דתמורה מבואר כדעת אית דמפרשי שכתב רש\"י דתמן תנינן א\"ד שבין בהמה לעופות שהבהמה דוחה את השבת כו' ויש בהן חטאת מתה וחטאת נקבה ואשם ודאי כו' מה שא\"כ בעופות ע\"ש ואולם תמה אני ממתני' דקינין ומייתי לה תלמודא פרק קמא דקידושין דף ג' האשה שהביאה חטאת יביאו יורשים עולתה הביאה עולתה לא יביאו יורשים חטאתה ופירש\"י שם האשה יולדת וחטאת יולדת אינה באה אלא מן העוף כנודע ואפי' הכי דתני מתני' דלא יביאו יורשים חטאתה משום דהו\"ל חטאת שמתו בעליה דלמיתה אזלה כמ\"ש התוס' שם הרי בהדיא דאפילו בעוף איתנהו לחטאות המתות ומהיותר תימא למה שראיתי בפי' הרא\"ש ז\"ל על מסכת קינין שנדפסו מחדש בשיטת קידושין לא' מן הראשונים שהקשה אמתניתין הלזו מדאמרינן בת\"כ מניין שאם הביאה עולתה ומת' שיביאו יורשים חטאת ת\"ל א' לעולה כו' והיא קו' הרשב\"א ז\"ל שם בפ\"ק דקידושין והתוס' בפ\"ק דמנחות ד\"ד ד\"ה לא יביאו ותי' וז\"ל והר\"י מאורלינ\"ש היה רוצה לתרץ דהתנא מיירי בעוף וגמירי דאין חטאת העוף מתה כמו דאין חטאת צבור מתה ופי' רש\"י משום דחמש חטאות מתות ליתנהו כולהו בציבור דאין הציבור ממרין והכי גמירי כולהו דלא נהיגי אלא במקום דשייכי כולהו ועוף נמי לא שייך ביה תמורה והיה ק' לו מדאמרינן סתם ספיקא ר\"י ור\"י סבר דיש תמורה בעוף ור\"ל דאכתי לא שייכי כולהו ביה ולד חטאת ושעבר' שנתה עכ\"ד: והדבר תמוה דמתני' דקינין דקיימינן עלה צווח' ככרוכיא דאפילו בעוף איתניהו בחטאת המתות דחטאת יולדת אינה באה אלא מן העוף ובזבה נמי לא מצינן לה לאוקמא דזבה נמי מן העוף היתה באה כנודע עיין ברבינו ז\"ל פ\"א מה' מת\"כ ואולם אכתי מקום יש בראש לומר דלדידהו ז\"ל מתני' דהאשה שהביאה חטאתה לא מתוקמא ביולדת כפרש\"י ז\"ל אלא במצורע עשירה דקרבנות בהמה הן כנודע ולהכי קתני שלא יביאו יורשים חטאתה ואמנם הא ודאי דחיק' מילתא דמתני' בקינין מתנייא וכבר הרשב\"א ז\"ל פ\"ק דקידושין הוקשה אצלו אמאי נקט לה מתני' באשה ולא תני באיש כגון מצורע שהביא חטאתו ומת ותי' משום דכולהו מתני' בקיני אשה איתנייא במס' קינין יע\"ש והשתא אי מתניתין מיירי בקרבנות בהמה ק\"ט אמאי תני לה גבי קינין באשה ולא תני לה באיש מצורע ובר מן דין מסוגיא דזבחים ד\"ה ע\"ב דפרכינן התם אמר להן רב אדא בר אהבה יולדת אם היא ילדה בניה מי ילדו ופירש רש\"י עולת יולדת דאייתי ראיה מינה יביאו יורשים עולתה אמאי ליתו ולירצו כו' הרי מבואר דס\"ל לתלמודא דמתני' דהאשה שהביאה חטאתה ביולדת מתניא ובפ\"ק דמנחות ד\"ד אמרינן דמתכשרין ליתנהו לאחר מיתה ומייתינן עלה הך מתני' ואי ביולדת אמרינן דיביאו יורשים חטאתה וכי מצינו דמתכשרים איתניהו לאחר מיתה דקרבן יולדת מתכשרים נינהו כמ\"ש שם מכל זה מבואר דמתני' כפשטא מתפרשא ביולדת: ותו ק\"ט מהא דתנן פרק כל הגט דכ\"ח השולח חטאתו ממ\"ה מקריבין אותו בחזקת שהוא קיים ופירש רש\"י ולא חיישינן שמא מת ולמיתה אזלה ובגמ' פרכינן עלה והא בעיא סמיכה ומוקי לה רב פפא בחטאת העוף עסקינן הרי מבואר דבחטאת העוף נמי נאמרה הלכה דלמיתה אזלה דאי כפי' אית דמפרשי והר\"י מאורליינ\"ש מאי האי דקתני מתני' מקריבים אותו בחזקת שהוא קיים הא לו יהי כי מת הוא אפי' הכי שפיר איתנהו בקריבה אלא מוכח דאי הוה חיישינן שמא מת לא מצי לאקרובי וצ\"ע: גם מ\"ש הר\"י מאורליינ\"ש ז\"ל דגמירי דאין חטאת העוף מתה כמו שאין חטאת ציבור מתה ופירש רש\"י משום דחמש חטאות ליתנהו כולהו בציבור לא ידעתי היכן מצא כן בפירש\"י ז\"ל ובתמורה פרק ב' אמרינן התם דטעמא דאין חטאת צבור מתה מפני שאין הציבור מתים ומוכחינן לה משעירי הרגלים ובפי' כתב רש\"י ז\"ל שם וז\"ל ושמתו בעליה אין הציבור מתים וע\"ש הן אמת שזה שכתב הר\"י מאורליינ\"ש ז\"ל דהכי גמרינן להו דלא נהיגי אלא במקום דשייכי כלהו הן הן הדברים הנאמרים שם בתמורה גבי חטאת שכפרו בעליה דפליגי בה במתני' ר\"י ור\"ש דר\"י ס\"ל דחטאת שכיפרו בעליה באחרת תמות ור\"ש ס\"ל דאינה מתה משום דמה מצינו בולד חטאת ותמורת חטאת שמתו בעליה דברים אמורים ביחיד ולא בציבור אף שכפרו בעליה ביחיד דברים אמורים ולא בצבור ופרכינן עלה וכי דנין אפשר משאי אפשר ומוקמינן ר\"ש בחד מקום גמירי להו והכי איתא בפ\"ק דהוריות ד\"ו ובפ' הוציאו לו ד\"נ גבי פר של יה\"כ דפליגי בה ר\"י ור\"ש דר\"י ס\"ל דתמות ור\"ש ס\"ל ירעה עד שיסתאב פרש\"י דה\"ט דר\"ש משום דחמש חטאות בחד מקום אגמרינן רחמנא למשה מה תמורת חטאת כו' ליתניהו בצבור אף כולן אינן מתות בצבור אפי' המצוי' בהן יע\"ש אשר מבואר שזה שאמרו בחד מקום גמירי להו אינו אלא אליבא דר\"ש דס\"ל דחטאת צבור שכפרו בעליה אינה מתה אמנם לר\"י דס\"ל דתמות ע\"כ דס\"ל דאין דנין אפשר משאי אפשר ולאו בחד מקום גמירי להו וכיון שכן יגדל התימא על הר\"י מאורליינ\"ש ז\"ל דכיון דסתם ספרא ר\"י ור\"י ס\"ל דלאו בחד מקום גמירי להו אם כן לר\"י חטאת העוף למיתה אזלא דאע\"ג דלא שייכי בהו ולד חטאת ושעברה שנתה מ\"מ הנך המצויות בהן למיתה אזלי דומיא דחטאת שכפרו בעליה כי על כל אלה דבריו נפלאו ממני. ואלם ע\"פ האמור מקום אתנו ליישב סברת אית דמפרשי שכתב רש\"י דבחטאת העוף לא גמירי דתמות ומותבינן עלה ממתני' דהאשה שהביאה חטאתה ומההיא דפרק כ\"ה דא\"ל דטעמייהו לפום מאי דקי\"ל כר\"ש דחטאת צבור שכפרו בעליה אינה מתה כמו שפסק רבי' ומטעמא דה' חטאות בחד מקום גמירי להו וא\"כ מהאי טעמא נמי א\"ל שפיר דאין חטאת העוף מתה כיון דולד חטאת ושעברה שנתה לא שייכי בהו כמ\"ש הר\"י מאורליינ\"ש אמנם לר\"י דס\"ל דלאו בחד מקום גמירי להו ה\"נ דחטאת העוף שכפרו בעליה תמות אע\"ג דלא שייכי בהו כולהו דאין דנין אפשר משאי אפשר ואם כן א\"ל דמתני' דהאשה שהביאה חטאתה מתני' אליבא דר\"י וכן מתני' דפרק כ\"ה דמוקי לה רב פפא בחטאת העוף זה הנראה ליישב כפי חומר הנושא: ובהכי נ\"ל תוספתא דתמורה דלא פליגי אמתני' משום דמתני' ר\"י היא ותוספתא דתמורה מתניא אליביה דר\"ש דס\"ל דבחד מקום גמירי להו דהכי נמי תניא ליה גבי יש בקרבנות דיחיד דקרבן יחיד יש בהם חטאת מתה משא\"כ בקרבנות צבור וההיא כר\"ש אתיא דלר\"י חטאת צבור שכפרו בעליה מתה ודוק ואמנם לתי' הר\"י מאורליינ\"ש שכ\"כ לר\"י ג\"כ הן דברים תמוהים וקשי' עליה מתני' דהאשה שהביאה חטאתה וההיא דפרק כ\"ה וצ\"ע: הן אמת דהיא גופא צריכים אנו למודעי לדעת רבינו אשר מבואר מדבריו דחטאת העוף מתה מדלא חילק גם בדין י\"ד גבי ההיא דהשולח חטאתו ממ\"ה הביא אוקמתא דר\"פ דאם איתא חטאת העוף מקריבים אותו בחזק' שהוא קיים אשר מבואר דחטאת העוף מתה והדבר קשה דכיון דהוא פסק דחטאת צבור שכפרו בעליה אינה מתה כר\"ש ומטעמא דבחד מקום גמירי להו אם כן מהאי טעמא נמי אין חטאת העוף מתה כיון דלא שייכי בהו ולד חטאת ותמורת חטאת דבחד מקום גמירי להו וצ\"ל דס\"ל לרבינו דכי גמירי להו בחד מקום ה\"ד המכפרין דהיינו בעלים ולא המתכפרים כנ\"ל: תו איכא למידק לתי' הר\"י מאורליינ\"ש שכתב דההיא דספרא דיביאו יורשים חטאתה מיירי בעוף ומשום דבחד מקום גמירי להו דומיא דחטאת צבור שהרי אכתי תיקשי דנהי דלא אזלא למיתה מ\"מ אינה קריבה מהאי טעמא שהרי לר\"ש חטאת צבור שכיפרו בעליה אינה מתה מטעמא דבחד מקום גמירי להו ואפילו הכי מודה דאינה קריבה כדקתני ירעו עד שיסתאבו ויפלו דמיו לנדבה וכבר ראיתי להתוס' פרק הוציאו לו דפ' הנז' שהק' מעין זה גבי ההיא דאמרינן התם חטאת צבור היא ואינה מתה ותי' דההי' רעייא מדרבנן היא ולא גמיר אלא כעין ההיא דלקמן דנתכפרו לגמרי בעליה כאחד כיון דכיוצא בו בחטאת יחיד מתה אבל הכא דלא מתו כל בעליה לגמרי ולא דמי למתו בעליה דחטאת יחיד לא גזרו ע\"ש: והרואה יראה דתי' זה אינו מעלה ארוכה לתי' הר\"י מאורליינ\"ש הכא דשפיר איכא למיגזר בחטאת העוף גופה שמתו בעליה אטו חטאת בהמה שמתו בעליה וצ\"ל דס\"ל דבין קרבן יחיד לקרבן צבור טעו אינשי אבל בין עוף לבהמה לא טעו ועי\"ל דכיון דההיא רעיה מדרבנן כי גזרו היכא דאיתיה בתקנתא דירעה עד שיסתאב וימכר ויפלו דמיו לנדבה משא\"כ בחטאת העוף דליתי' בתקנת' דרעייה שהרי אין לעוף פדיון אוקמוה אדין תורה ולא גזרו כנ\"ל: אחרי כותבי כ\"ז מצאתי כתוב בגליון תוס' למס' מנחות ד\"ה שתירצו לקו' התוס' שם משם תו' חיצוניות וז\"ל והר' יחיאל בר יוסף יישב לגרסא דלא אמרינן חמש חטאות מתות אלא בבהמה אבל בעוף לא ובת\"כ בעוף איירי וא\"ת והלא הכא בעוף איירינן וקאמר דלא יביאו יורשים חטאתה וי\"ל דה\"ד הכא משום דחטאתה מכשיר גבי יולדת והכשירה עיקר דכפרה לא שייך שהרי לא חטאה וקשה להר' שמואל מאייברא שהרי אמרינן גבי טמא מקדש הפריש מעות לעולתו כו' וקאמר כיון דהאי פרידא למיתה אזלא ומאי קאמר הלא בעוף לא הוי בכלל חטאות המתות וצ\"ע תוס' חיצוניות עכ\"ל ונראה שכונתו להק' מהא דגרסי' פרק טרף בקלפי דמ\"א ע\"ב אמר ר\"פ כגון שלקח פרידא א' אי עולה זבן כו' ואי חטאת זבן אין מוסיף כו' והאי חטאת אזלא למיתה יע\"ש ולפי דבריו י\"ל ג\"כ ההיא דפכ\"ה דאיכא למימר דבחטאת העוף זב או מצורע עני איירי דחטאת מכשיר הוא כמ\"ש רבינו פ\"א מה' מחוסרי כפרה דין י\"א ודוק:"
+            ]
+        ],
+        [],
+        [
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>בהמה </b>\n<b> שנמצאת מירושלים למגדל עדר כו' מצא זכר בן שתי שנים אין לו תקנה שמא אשם הוא כו'.</b> הנה בתוס' פרק הא\"מ דנ\"ה ע\"ב ד\"ה ודילמא אשם הוא הק' וז\"ל וא\"ת ויקנה באותן של שלמים ואי משום סמיכה דשלמים טעונין סמיכה ואשם אין טעון סמיכה הא סמיכה לא מעכבא ואי משום אכילה הא קסבר דמביאין קדשים לבית הפסול וי\"ל דאין להתנות אשם בשלמים שהרי שלמים טעונין נסכים ואשם אין טעון נסכים וא\"ל כו' שהרי אין נסכי חובה ונסכי נדבה שוין שנסכי חובה לספלים ונסכי נדבה מזלפה על גבי אשים עכ\"ל ונראה שכונתם לומר דאע\"ג דפלוגתא היא בפרק כל התדיר דצ\"א דאמרינן התם יין כדברי ר\"ע לספלים וכן לר\"י דס\"ל דשא\"מ אסור ס\"ל דנסכי נדבה לספלים אלא דלר\"ש דס\"ל דשא\"מ מותר אמרינן התם דמזלפו על גבי האישים מ\"מ כיון דהך מתני' ר\"ש היא דס\"ל מביאין קדשים לבית הפיסול פריך שפיר דלר\"ש אין נסכי חובה ונסכי נדבה שוין אלא שלדעת רבינו ז\"ל נראה דלא ניתן ליאמר תירוץ זה שהרי דעת רבינו פי\"ו מה' מעשה הקרבנות די\"ד דנסכי נדבה מזלפה על גבי אישים כנסכי חובה וצ\"ל דס\"ל כתירוץ השר מקוצי שכתבו בדבור של אח\"ז דאין לומר דיתנה אשם בשלמים דשמא היום או למחר ידע בעל האשם שנאבד ויבא אחר תחתיו ונמצא מביא חולין בעזרה וכ\"נ שהוא דעת התוס' במנחות דצ\"א ע\"ב ד\"ה דמייתי ומתנה שכתב וז\"ל וא\"ת והא תניא בפרק כל המדיר יין כדר\"ע לספלים כדר\"ט להאישים והשתא לר\"ע ניחא אלא לר\"ט דאמר לאישים הא לא ידע הי מנייהו נדבה דעביד לאישים וי\"ל דכי קאמר ר\"ט בסתם אבל במפ' לספלים מודה דלספלים וכ\"כ בפ\"ק דחולין דכ\"ג ע\"ב ד\"ה דאמר וא\"כ לפי דעתם דהתם ע\"כ דליכא לתרוצי כתירוצם דהכא שהרי איתיה בתקנתא שיתנה ויאמר שאם הוא אשם יהיה נסכי נדבה לספלים אלא ע\"כ דס\"ל התם כתי' השר מקוצי ולפי מש\"כ הכא צ\"ל דההי' דבר פדא דאמר מייתי ומתני היינו משום דס\"ל דסתם מתני' ר\"מ היא דנסכי נדבה לספלים וכדאוקימנא לסתם מתני' דפרק אלו המנחות דע\"ד ע\"ב ע\"ש מיהו מש\"כ במנחות ובחולין דלר\"ט יין ע\"ג אישים אין דבריהם מובנים לי שהרי בסוגי' דפרק כל התדיר מוכח בהדי' דאפילו ר\"ט לא קאמר אלא בשמן אבל ביין מודה דהוי לספלים דפרכינן התם לשמואל דאמר מתנדב אדם יין ומזלפו ע\"ג אישים מברייתא דקתני יין כדברי ר\"ע לספלים שמן כר\"ט לאישים ועוד תניא כו' ומשני ל\"ק הא ר\"י והא ר\"ש ואם איתא מאי ק\"ל נימא דשמואל דאמר כר\"ט אלא ודאי משמע דביין אפילו ר\"ט מודה וכ\"כ רש\"י שם בד\"ה יין לספלים ע\"ש ודוק:<br><b> שוב </b> ראיתי למש\"ל פי\"א מה' מעה\"ק די\"א שכתב דאף לדעת רבינו דס\"ל דנסכי חובה ונסכי נדבה מזלפו על גבי השיתין נסכים אינן באין ע\"ת שהרי רבינו בפ\"ה מה' א\"מ כתב שיין ונסכים אינו טעון מלח ואילו ביין הבא בפ\"ע פסק פרק ט\"ז מה' הנז' דין י\"ד דטעון מלח ואם כן אינם שוים עכ\"ד אלא שלפי זה ק\"ט לדעת רבינו מההי' דמנחות דבר פדא דאמר מייתי ומתנה ופרש\"י ז\"ל מייתי נסכי איל ומתנה אם כבש הוא יקדישו נסכים הראויים לו והמותר נדבה ואם איל הוא הרי נסכיו:<br><b> והנה </b> מה שהוצרך רש\"י ז\"ל לזה ולא פי' דמייתי שבעה לוגין נסכי איל וכבש ומתנה ובהכי לא הוה ק\"ל מההי' דפרק המנחות והנסכים שכתבו התוס' היינו משום דבפ\"א דפרה מ\"ג קתני בהדי' מביא עליו נסכי איל ואם איתא נסכי איל וכבש היל\"ל (ועיין בהרב בעל צאן קדשים שנתקשה בזה לאין צורך ואשתמיט מיניה מתני' דפרה) ולדעת רבינו ז\"ל היכי מצי מייתי על תנאי וכן קשה מההיא דגרסינן בזבחים פ' התערובות דף ע\"ו ע\"א אבריית' דקתני למחר מביא אשמו ולוגו עמו ואומר אם של מצורע הרי אשמו ואם לאו אשם זה יהיה שלמי נדבה אמרינן התם יתיב רב רחומי קמי דרבינא וקאמר משמי' דרב הונא בר תחליפ' ונימא אשם זה יהיה אשם תלוי ש\"מ מאן תנא דפליג עליה דר\"א ר\"ש היא דאמר אין מתנדבין אשם תלוי ופי' רש\"י ז\"ל ונימא אם אינו מצורע יהיה אשם תלוי כו' והכי שפיר טפי שזמנן אחד ואינו מביא קדשים לבית הפסול ואם איתא מאי קושי' הא אשם מצורע טעון נסכי' ואשם תלוי אינו טעון נסכים מדתנן במנחות ד\"צ ע\"ב כל קרבנות הצבור והיחיד טעונין נסכים חוץ מן החטאת והאשם אלא שחטאתו ואשמו של מצורע טעונים נסכים משמע דלא ממעיט אלא אשם מצורע ואם כן אינו יכול להביא נסכים על תנאי וכן קשה לדעת התוס' ז\"ל פרק האיש מקדש שכתב דאינו יכול להביא נסכים על תנאי שנסכי חובה לספלים ונסכי נדבה לאשים שהרי הך ברייתא דלמחר מביא אשמו כו' ר\"ש היא ור\"ש סבירא ליה דנסכי נדבה לאשים כדאמרינן בזבחים ועלה בדעתי לומר דכיון דטעמא דחטאת ואשם אינו טעון נסכים היינו מדכתיב לפלא נדר או לנדבה דבר הבא בנדר או בנדבה טעון נסכים ושאינו בא בנדר ונדבה אינו טעון נסכים כדאי' במנחות א\"כ לר\"א דס\"ל דאשם תלוי בא בנדבה הכי נמי דבעי נסכים ומתני' דמנחות דלא תני אשם תלוי משום דלית לי' כר\"א ומשום הכי פריך דנימא אשם תלוי היא אי ס\"ל כר\"א דמתנדב אדם אשם תלוי אלא דקשה לפ\"ז מ\"ש התוס' שם בד\"ה מאן תנא וז\"ל בקדושין גבי בהמה שנמצא' מירוש' למגדל עדר דמשמע התם דאי אשתכח בן ב' שנים דאיכא לספוקי באשם לית ליה תקנתא צ\"ל דפליגא אדר\"א דאי מתנדבין ליתי בהמה וליתני באשם תלוי עכ\"ל והשתא מאי קשיא להו הא למאן דאמר דמתנדבין אשם תלוי אינו יכול להביא בהמה ולהתנות דאם אינו אשם יהיה אשם תלוי שהרי אשם תלוי בעי נסכים ואשם ודאי אינו טעון נסכים ואין לומר דס\"ל בזבחים כמ\"ש במנחות דנסכים באים על תנאי דאם כן תיקשי להו דאפילו נימא דפליג אר\"א יתני באותן שלמים וכקושי' דפ' האיש מקדש ואי ס\"ל כתי' השר מקוצי אם כן אפילו כר\"א נמי מצי אתי שהרי אינו יכול להביא בהמה ולומר שאם היה אשם יהא זו אשם תחתיה דשמא היום או למחר ידע בעל האשם שנאבד ויביא אחר תחתיו וא\"כ הדרא קו' לדוכתא דמאי פריך ונימא אשם זה יהא אשם תלוי וצ\"ע וליישב דעת רבינו ז\"ל דלא תיקשי ליה מההיא דמנחות וזבחים נר\"ל שאף רבינו ז\"ל לא כתב דין הבאה בנדבה טעון מלח אלא בנודר בסתם הרי עלי יין אבל אם מפ' ואו' הרי עלי יין בלא מלח מודה דמהני ובהא ניחא דמצי להביא נסכים על תנאי ולומר אם לא יהיה נסכי נדבה בלא מלח וכדרך שכתבו התוס' במנחות למ\"ד דנסכי נדבה לא ישים ושלא כדעת הרב בעל מל\"מ ז\"ל כנ\"ל וליישב דעת התוס' דפ' האיש מקדש אפשר לומר בדוחק דס\"ל דההיא דרב הונא ב\"ח דקאמר ונימא אשם זה יהא אשם תלוי פליגא אדשמואל וס\"ל דנסכי נדבה נמי מזלפו ע\"ג השיתין אפי' לר\"ש דאמר דשא\"מ מותר דקבלה היתה ביד האומר לספלים שכך היתה מצות' כמ\"ש מרן הכ\"מ פי\"ו מה' מעה\"ק הלכה י\"ד שכתב ליישב דעת רבינו שפסק דלא כשמואל יע\"ש ומ\"ש התוס' שאין נסכי חובה ונסכי נדבה שווין היינו דוקא אליבא דשמואל וכונתם ז\"ל לומר דמש\"ה לא משני תלמודא הכא דיתני באותם של שלמים משום דבעי לשנויי מתני' אליבא דשמואל ודוק תו ק\"ל לדעת התוס' דפ' הא\"מ מהא דגרסינן בפסחים דפ\"ט אברייתא דקתני חמשה שנתערבו עורות פסחיהם זה בזה ונמצא יבלת באחד מהן כולם יוצאים לבית השרפה ופטורים מלעשות פסח שני ופרכינן וניתי כל חד מינייהו פסחו ונימא אי דידי ב\"מ האי דאייתי השתא ליהוי פסח ואי דידי תם האי דאייתי השתא להוי שלמים ומשני משום דאיכא חזה ושוק כו' והדר פריך וניתי מותר הפסח ונימא אי דידי ב\"מ כו' אי דידי תם הוא נהוי האי דאייתי השתא שלמים דמותר הפסח נאכל ליום ולילה כו' והשתא לדעת התוס' מאי קו' הא שלמים ומותר הפסח טעונין נסכין כדאיתא בפ' מי שהיה טמא דצ\"ו ע\"ב ופסקו רבינו פ\"ד מה' קרבן פסח דין ז' ואלו פסח אין טעון נסכים ובשלמא לדעת התו' דמנחות איכא למימר דיביא נסכים על תנאי אך לפי דעתם דפרק האיש מקדש קשה טובא וכן ראיתי אח\"כ למוהר\"ח עשאל ז\"ל בס' סם חיי הנדפס בקרב ימים בליקוטים די\"ד ע\"ג שהק' כן והניח הדבר בצ\"ע והנה לפום ריהטא יש לדחות דתלמודא התם בעי לאוקמי ברייתא ככ\"ע ואפילו כר\"ע ור\"י דס\"ל דנסכי נדבה לספלים והא דפריך בקידושין היינו משום דההיא מתני' ר\"ש הוא ור\"ש אית ליה דנסכי נדבה לאשים כמ\"ש לעיל והא דמשני משום דממעט מאכיל קדשים אע\"ג דר\"ש פליג עלה איכא למימר דבהא אפי' ר\"ש מודה דע\"כ לא קאמר ר\"ש אלא בדיעבד אבל לכתחילה לא ואפי' באשם מצורע היינו טעמא משום תקוני גברא אמנם הכא דליכא משום תקוני גברא אפילו רבי שמעון מודה וכן מוכח מדלא קאמר תלמודא הא מני רבנן דר\"ש היא ודוק אמנם היותר נכון לע\"ד ליישב דמש\"ה לא משני תלמוד' הכי משום דכיון דממ\"נ איכא חד דלא עביד פסח נמצא דמאלו החמשה אחד מהם הוי פסח ודאי ואינו טעון נסכים ואם כן איתיה בתקנתא שפיר שיביא אלו החמשה ארבעה נסכים לד' קרבנות ואחד מהם לא יביא וכל א' יתנה ויאמר אי דידי ב\"מ הוא האי דאייתי השתא ניהוי פסח ונסכים אלו יהיו לזבח של חבירי במתנה ואי דידי תם האי דאייתי השתא ניהוי שלמים ואלו נסכיו ובהא ניחא לי מאי דאיכא לאקשויי טובא למ\"ש התוס' שם ד\"ה ה\"מ דיעבד וז\"ל ותימא וכי בשביל דשמא יהיה נותר או משום סמיכה דלא מעכב' או לא יעשו מתנות כהלכתן יכנס לידי ספק כרת וי\"ל דטוב שידחה ספק כרת בשוא\"ת ממה שיעשו רובם שלא כהוגן כי כבר רובם עשו פסח עכ\"ל ויש לדקדק טובא דמה יענו לההיא דגרסינן התם דצ\"ט אמתניתין דקתני האונן והמפקח את הגל כו' לפיכך אם אירע בהם פיסול פטורות מלעשות פ\"ב חוץ מן המפקח בגל שהוא טמא מתחילתו ואמרינן התם א\"ר בב\"ח אר\"י לא שנו אלא גל עגול אבל גל ארוך פטור מלעשות פ\"ב אימא טהור היה בשעת שחיטה ולדעת התוס' קשה דיביא אותו לפסח ויתנה ויאמר אי טמא הייתי בשעת שחיט' האי דאייתי השתא ניהוי פסח ואי טהור הייתי ניהוי שלמים ואי משום סמיכה ומתן ד' כיון דלא מעכב לא יכנס לידי ספק כרת דהכא ליכא לתרוצי כתי' שהרי אין כאן רבי' העושים שלא כהוגן ועיין בהרב ל\"מ פ\"ד מה' קרבן פסח דין א' ובס' עץ החיים בלשונות רבינו אכן לפי מ\"ש הנה נכון דמההיא דהתם ל\"ק להו דכיון דאינו אלא חד המביא קרבן לא מצי מייתי פסח על תנאי משום דפסח לא בעי נסכים ושלמים טעונין נסכים דנסכים ודאי מעכבי כדמוכח מדברי התוס' דפרק האיש מקדש וכמו שכתב הרב הנז' וס\"ל לר\"י דנסכי נדבה לאישים כדס\"ל לשמואל דר\"י כר\"ש ס\"ל דדבר שאינו מתכוין מותר כדאיתא בס\"פ המוציא יין כנ\"ל ובמה שכתבו התוס' פרק האיש מקדש ואי משום סמיכה כו' הא סמיכה לא מעכבא ראיתי להרב חד\"ה שהקשה וז\"ל וצ\"ע דאם כן הדרא קושיא דלעיל בד\"ה קדשים קלים לדוכתא דהיא עצמה תקרב שלמים ואי משום בכור ומעשר דאין מתנותיהן שוות הא מתנות לא מעכב כדפרכי בפרק האשה גבי פסח כו' ואי נימא הכא כדמסיק שם אימור דקאמרינן לענין דיעבד לכתחילה מי הוי א\"כ ה\"נ נימא הכי לענין סמיכה א\"ד עי\"ש שהניחו בצ\"ע ולע\"ד נראה ליישב שדעתם ז\"ל בפרק האיש מקדש כמ\"ש בזבחים דע\"ד ע\"ב ובמנחות דס\"ב ע\"ב ד\"ה ויהא דהא דפריך בזבחים אמתני' דקדשים בקדשים שנתערבו מין במינו יקרב לשם מי שהוא והא בעי סמיכה אע\"ג דערל וטמא משלחין קרבנותיהם ולא בעי סמיכה הוא משום דכיון דאית ליה תקנתא ברעיה אין לעשות בלא סמיכה וההיא דערל וטמא מיירי בדלית ליה תקנתא עי\"ש וע\"פ זה יבואו דבריהם על נכון דמ\"ש לעיל דאי אפשר למעבד הכי שתיקרב הוא שלמים משום דאיכא לספוקי שמא בכור ומעשר בהמה היא שאין מתנותיהם שוות היינו משום דכיון דאית ליה תקנתא ברעיה כמ\"ש אלא צריך להמתין עד שתומם משום הכי אי אפשר לעשות בלא מתן ד' דומיא דסמיכה שכתבו בזבחים דאף על גב דלא מעכבא כיון דאית ליה תקנתא ברעיה אין לעשות בלא סמיכה אמנם מ\"ש בד\"ה ודילמא אשם דסמיכה לא מעכבא היינו לפום מאי דפריך תלמודא התם למאי דקאמר ר\"י ממתין לה עד שתומם ומביא ב' בהמות ומתכפר ואהא פריך דאכתי ניחוש דילמא אשם היא ולית ביה תקנתא כמ\"ש רש\"י שם דאין אשם בא בנדבה אהא הוקש' להו שפיר דכיון דלית להו תקנתא אפילו ברעיה סמיכ' לא מעכבא דומיא דערל וטמא שמשלחין קרבנותיהם והוא הדין דהוו מצי למימר לעיל דאי אפשר למעבד הכי משום חשש בכור ומעשר דבכור ומעשר אין טעונין סמיכ' ושלמים טעונין סמיכ' מש\"ה ממתין עד שתומם כיון דאיכא תקנתא ברעיה אלא דחדא מינייהו נקטו דהכי נמי המ\"ל משום נסכים דבכור ומעשר אין טעונין נסכים כדאיתא במנחות כנ\"ל מיהו הא ק\"ל מ\"ש טעמא דמתנות דמאחר דהך מתניתין אוקימנא לה כר\"ש דאמר מביאין קדשים לבית הפסול משום קו' דדילמא פסח הוא הא לר\"ש משום מתנות נמי לא איכפת לן דאיתיה בתקנתא וכמ\"ש התוס' בסוף בכורות ד\"ה שנים בעשירי שהקשו אמאי דאמרינן התם דברייתא דקתני יצאו שנים בעשירי יקריבו ר\"ש היא דאמר מביאין קדשין לבית הפסול וז\"ל וא\"ת היכי קרבי הכא כיון דאין מתנות מעשר ושלמים שווין שזה מתן ד' וזה מתן א' י\"ל דפלוגתא היא בפ' התערובת נתערבו מתן ד' במתן א' ר\"א ינתנו במתן ד' כו' דמסיק להו לשם מים ובההוא פיסקא משמע דר\"ש אית ליה דר\"א גבי למחרת מביא אשמו דמסיק להו לשם מים עכ\"ל ואם כן הכא נמי איתיה בתקנתא שיקריבנו לשם שלמים במתן ד' ואי משום חשש בכור ומעשר יתנה ויאמר דמסיק להו לשם מים ואם כן לא הי\"ל לומר אלא משום טעמא דנסכים וי\"ל בדוחק וצ\"ע ודע שהתוס' שם בזבחים ד\"ה הנזכר כתבו וז\"ל וא\"ת והא דתנן במסכת שקלים בהמה שנמצאת בין ירושלים למגדל עדר זכרים עולות נקבות זבחי שלמים והתם הא בעי סמיכה כו' ע\"ש ולא זכיתי להבין דבריהם דהא מוקמינן לה בקדושין דממתין עד שתומם ומייתי ב' בהמות ואם כן שפיר מצי למיעבד בהו סמיכה דמחלל אותה על בהמות הללו ואי כונתם להקשות לפום ס\"ד דתלמודא דזכרים עצמן קרבין עולות דאמאי לא פריך עדיפא מינה דהא בעי סמיכה וא\"נ דמשמע להו דהא דאמרינן ממתין עד שתומם ה\"ד לחלוקת זכרים עולות אמנם חלוקה דנקבות זבחי שלמים קאי כפשטא דהם עצמן קרבין וכמ\"ש רבינו היתה בת שתים יביאנה שלמים אם כן קשה דמה תי' דשאני התם דאין להם תקנה אחר' לאותן קרבנות אלא שיקרבו בלא סמיכה ממה שנאמר ימותו עכ\"ל והא איתא בתקנתא דירעו עד שיפול בהם מום ויחלל אותה על בהמה אחרת ועביד בהו סמיכה והנראה דס\"ל דאפילו במחלל אותה על בהמה אחרת כיון דאיכא לספוקי שמא עולה או שלמים היתה הרי נכנס זו תחתיה וצריך שהבעלים יעשו בה סמיכה והמחלל אותה לא מצי עביד כיון שאינו שלו אלא דכפי זה קשה מ\"ש הכא בפרק האיש מקדש ואי משום סמיכ' דשלמים טעונין סמיכה כו' ומאי קו' הא בלא\"ה השתא נמי לא מצי עביד סמיכה דשמא שלמים היתה ונכנס זו תחתיה ונמצא שאינו שלו וצ\"ע כעת ודע שממה שכתב רבינו היתה בת שתים יביאנה שלמים היה נראה להוכיח מ\"ש לעיל שדעת רבינו ז\"ל דיכול להביא נסכים ע\"ת שלא כדעת הרב מש\"ל ז\"ל דאם ל\"כ קשה טובא דאיך יכול להביא שלמים ניחוש שמא מעשר היתה דמעשר בהמה נוהג בנקבות כמ\"ש רבינו פ\"ז מה' בכורות ומעשר אינו טעון נסכים ואינו יכול להביא נסכים ע\"ת שהרי גבי חלוקת זכרים עולות פריך תלמודא ודילמא בכור ומעשר נינהו ומשני למאי הלכתא כו' והשתא אי חלוקת נקבות זבחי שלמים ר\"ל שיקריבו הם עצמם שלמים אם כן קשה דניחוש שמא מעשר היתה אלא דאכתי ק' לי דניחוש שמא מעשר היתה ושלמים טעונין ב' מתנות ומעשר מתן אחד כמ\"ש התוס' ואע\"ג דכל הזבחים הנתנין על מזבח החיצון שנתן במתנה א' כיפר ה\"מ דיעבד אבל לכתחילה לא ובהדיא כתב רבינו ז\"ל בפ\"ה מה' בכורות דין ג' ובס\"פ ח' דספק בכור ומעשר אינן יכולין להקריבן אלא ירעו עד שיפול בהם מום ע\"ש אמנם אחר ההשקפה נראה דל\"ק מידי די\"ל דכיון דקבעו חכמים ג' זמנין בשנה למעשר בהמה כמ\"ש רבינו פ\"ז מהלכות הנזכר דין ח' א\"כ מעשר בהמה בן ב' שנים לא שכיח דמסתמא כשהן בני שנתן מעשר להו ומקריב אותן כדי שלא יעבור בבל תאחר והא דפריך בגמרא ודילמא בכור ומעשר נינהו היינו למאן דמוקי מתניתין דאשתכח בן שנה זה נ\"ל פשוט ודע שבזבחים דע\"ו ע\"ב פרכינן התם פסח ואשם נמי אין יכולין להתערב משום דהאי ב\"ש והאי בן ב' שנים ומשני אב\"א איכא ב\"ש דמחזי כבן ב' שנים ואיכא בן ש\"ש דמחזי כבן שנה וכתבו התוס' ז\"ל איכא ב\"ש כו' והא דאמרינן פ\"ב דקידושין גבי בהמה שנמצאת בין ירושלים למגדל עדר כו' דפריך ודילמא חטאת היא ומשני חטאת ב\"ש ואשתכח בת ב' שנים לאו דוקא בת ש\"ש אלא בת ג' או ד' עכ\"ל ומצאתי במכתב ולא ידעתי למי מקדושים שהקש' וז\"ל וקשה לי דאיך נעלם מעיני התוס' מ\"ש בגמרא לעיל מינה דקאמר אמר מר זכרים עולות ודילמא אשם הוא ומשני אשם בן ש\"ש ואישתכח ב\"ש וקשה דמאי משני דאשתכח ב\"ש ולא אתי לאחלופי באשם הא אמרינן דאיכא בן ש\"ש דמחזי כבן שנה ודילמא האי בהמה נמי אשם הוא ובן ש\"ש דמחזי כבן שנה ואיך יקריבנו קרבן עולת נדבה וא\"כ הי\"ל להקשות מהא דלעיל ולא שייך תי' וצ\"ע ע\"כ ולע\"ד נראה דלא ק' דודאי מ\"ש בגמרא איכא בן ש\"ש דמחזי כבן שנה היינו ודאי כבן שנה גדול דהיינו כבן ט' או עשרה חדשים אבל בן שנה קטן דהיינו כבן ב' או כבן ג' חדשים פשיטא ודאי דליכא בן ש\"ש דמחזי כבן ש' דבן שני חדשים או פחות וא\"כ איכא למימר שפיר דמ\"ש בגמרא שם בן ש\"ש ואשתכח בן ש' היינו בן ש' קטן ב\"ח או חדש ימים דמיקרי שפיר בן ש' ולא מחלף באשם בן ש\"ש אמנם עמ\"ש בגמרא חטאת בת ש' ואשתכח בת ש\"ש קשיא להו שפיר דהאיכא בן ש' גדול דמחזי כבן ש\"ש דדילמא קרב זה חטאת בת שנת' גדולה היא דהיינו כבן עשרה חדשים או יותר דמחזי שפיר כבן שתים והוצרכו לדחקן דאשתכח בת שתים דקאמר בגמרא לאו בדוקא כנ\"ל פשוט: ובמה שכתב רבינו דיביא עמה לחם שמא תודה היתה כתב מרן הכ\"מ דרבינו מפרש מה שאמרו בגמרא דמייתי לה ומתנה עליה ואומר כו' ואם תודה היא הריני מקריבה לשם תודה ותאכל כחמור שבהם ליום ולילה וראיתי להרב בל\"מ ז\"ל שהקשה דאפילו יפרש רבינו כמ\"ש מרן היינו משום דהך מתני' ר\"ש היא דס\"ל מביאין קדשים לבית הפסול כמ\"ש התוס' שם ד\"ה דמייתי תודה מדאמרי' בסמוך פסח שלא בזמנו שלמים הוא ואע\"ג דמותר הפסח אינו נאכל אלא ליום ולילה כדאיתא בפ' האשה דמ\"ח אמנם רבינו ז\"ל דפסק כרבנן דר\"ש דאין מביאין קדשים לבית הפיסול כמ\"ש בדין י\"ב וט\"ו ק' דאיך כתב דמתנה בתודה וכן קשה מה שכתב ואם פסח אחר זמנו שלמים הוא דאין זה אלא למ\"ד מביאין קדשים לבית הפיסול ובפ' התודה ד\"פ מוכח בהדיא כדברי התוס' שהקשו על ברייתא דתני ר\"ח תודה שנתערבה בתמור' ומתה אחד מהן אין לה תקנה וליתי בהמה ולחם ולימא אי הך דקיימא תמורו היא הא תודה והא לחמה ואי האי דקיימא תודה היא הא לחמה והא שלמים ומשני משום דקא ממעט באכילת שלמים ע\"ש עכת\"ק ולע\"ד נראה ליישב דס\"ל לרבינו דכיון דהא דקי\"ל דאין מביאין קדשים לבית הפיסול אינו אלא חומרא דרבנן ולכתחילה כמ\"ש התוס' בפסחים ד\"ה ה\"מ ע\"ש ואפילו לרבנן דר\"ש אמרינן בזבחים דע\"ו ע\"א דהיכא דלית ליה תקנתא מודו ודוקא באשם שנתערב בשלמים הוא דפליגי משום דאית ליה תקנתא ברעיה וא\"כ איכא למימר דדוקא היכא דהם עצמן אית להו תקנתא ברעיה כההיא דאשם שנתערב בשלמים בהא אמרו חכמים דימתין עד שיפול בו מום ולא יביא קדשים לבית הפיסול משא\"כ הכא דאם נאמר דניחוש שמא תודה היא ולא יביא קדשים לבית הפיסול נמצא דאפי' ממתין עד שיפול בו מום אין לו תקנ' בהא לא חיישי רבנן ואע\"ג דהכא נמי אית ליה בתקנתא דיביא בהמה אחרת לשם תודה סובר רבינו דכיון דהיא בעצמה אין לה תקנה ליקרב ע\"י רעי' לא חשיבא תקנה כיון דאיכא חסרון כיס להביא בהמה אחר' ואפשר דהכריחו לרבינו ז\"ל לומר כן מדחזינן דמשני תלמודא בפשיטות פסח בזמנו מזהר זהרי שלא בזמנו שלמים הוא ואי כפי דעת התוס' לא הו\"ל לתלמודא למסתם סתומי אלא הכי הול\"ל ה\"מ ר\"ש היא דאמר מביאין קדשים לבית הפיסול אלא משמע דהך מתני' אתיא ככ\"ע ומטעמא דכתיבנא וההיא דתודה שנתערבה בתמורתה התם נמי איתיה בתקנתא ע\"י רעיה כמ\"ש הראב\"ד בפ' י\"ב מהלכות אלו הלכה י\"ג יע\"ש וא\"נ דהתם שאני דלא שרינן להביא בהמה אחת לבית הפיסול כדי לתקן בהמה אחרת משא\"כ הכא דכיון דהיא בעצמ' אם ניחוש שמא יביא קדשים לבית הפיסול אין לה תקנה בהא אמרינן מוטב שיביאנה לבית הפיסול ממה שלא יקריבנה כנ\"ל ובהיותי בזה חזות קשה הוגד לי עמ\"ש רבינו ז\"ל פ\"ד מה' קרבן פסח דין ח' פסח שנתערב בשלמים יקריבו כולם שלמים וכתב מרן הכ\"מ שם וז\"ל זה פשוט ע\"פ מה שנתבאר דמותר הפסח יקרב שלמים ויש לתמוה שהרי הא דמותר הפסח יקרב שלמים ה\"ד לענין שטעון סמיכ' ונסכים ותנופת חזה ושוק אבל לענין אכילה אינן שוים אלא נאכל ליום ולילה וכמ\"ש התוס' ומבואר בפ' האשה דפרכינן וניתי מותר הפסח כו' דמותר הפסח נאכל ליום ולילה אחד וכן כתבו התוס' בס\"פ התוד' דף פ\"ג ע\"ב ד\"ה ושלמים וא\"כ קשה טובא דאיך כתב יקריבו כולם שלמים הא אין מביאין קדשים לבית הפסול מידי דהוי אאשם שנתערבו בשלמים או בכור ומעשר שנתערבו בפסח ובתוספתא פרק ח' דזבחים קתני בהדיא שלמים שנתערבו בשלמים הבאים לאחר הפסח ירעו עד שיסתאבו ויביא בדמי היפה שבהם שלמים ויאכלו ליום ולילה עד חצות והוא התוספתא שכתב רש\"י ז\"ל בפסחים וצ\"ע כעת. עוד הקשה הרב בעל ל\"מ ז\"ל דאיך כתב רבינו דיביא עמה לחם הא אין לחם בא בנדבה וחולין בעזרה הם וכמ\"ש התוס' והוכיח כן מההיא דפרק התודה והיא קו' אלימתא ועיין בהרב ע\"י שכתב ליישב לזה וז\"ל דהא דאין לחם בא בנדבה היינו כשבא בלא קרבן אבל כיון שנקרב שלמים אע\"ג דלא הוי תודה ממש יכולים להקריב הלחם בלא תודה עכ\"ל ואין דבריו נראין לי דאי כפי דעתו ז\"ל גבי תודה שנתערבה בתמורתה אמאי לא אמרינן דיקריבנה ויביא עמה לחם ולימא אי הך דקיימא תודה היא הרי לחמה ואי הך דקיימא תמורה יהא הלחם נדבה שהרי כשבא עם הקרבן יכול להקריב הלחם בלא תודה וא\"נ איתיה בתקנתא שיביא שלמים ויביא לחם עמהם ויאמר אם תודה היא הרי לחמה ואי תמורה היא הלחם יהא נדבה כיון שמקריב שלמים אלא ודאי דליתא והדרא קו' לדוכתא וצ\"ע: עוד ראיתי לדקדק עמ\"ש מרן הכ\"מ ז\"ל בדין י\"א עמ\"ש רבינו נתערבה באיל נזיר שתיהם תקרבנ' כו' והשיג הראב\"ד דהא קא ממעט בזרוע בשלה שאינ' נאכל אלא לכהנים ונמצא ממעט באכיל' זרוע תודה שנאכל לכל אדם וכתב הכ\"מ וז\"ל ואני אומר שאם השגה זו השג' אינה על רבינו מפני שהוא העתיק דברי התוספתא אבל לפי האמת אפשר לומר דכיון שאינו ממעט באכיל' כל הקרבן אלא במקצתו לא חיישינן א\"ד וק' לי על תי' זה מהא דגרסינן בבכורות דס\"א יצאו שנים בעשירי תני חדא ירעו ותני חדא יקרבו ותניא אידך ימותו ל\"ק הא דתני ירעו רבנן היא דאמרי אין מביאין קדשים לבית הפיסול וכתב רש\"י ז\"ל וז\"ל אין מביאין קדשים לבית הפיסול שאלו היו קרבין צריך לאוכלן כחומר שבהם דצריך להרים מהם חזה ושוק ומתוך שהכהנים מועטים כו' יפסלו בלינה והשתא מביא אחד מהם שיעור מעשר לבית הפיסול דהא מעשר ודאי אינו צריך הרמת חזה ושוק לכהנים כו' ע\"ש הרי בהדיא דאע\"ג דאינו ממעט באכילת קרבן אלא במקצתו אפילו הכי ס\"ל לרבנן דקי\"ל כותייהו דאין מביאין קדשין לבית הפיסול וצ\"ע ועיין בתוס' שם ודוק:"
+            ]
+        ],
+        [],
+        [],
+        [],
+        [],
+        [],
+        [],
+        [],
+        [],
+        [
+            [
+                "<b>כל </b>\n<b> הזבחים שנשחטו במחשבות שינוי השם בין בקרבנות ציבור כו'.</b> עיין ברש\"י ז\"ל פ\"ב דביצה ד\"ך ע\"ב ד\"ה לפני זמנן שכ' וז\"ל דקי\"ל כל הזבחין שנזבחו של\"ל כשרין ונאכלין אלא שלא עלו לבעלים לשם חובה כו' וכתב הרב חד\"ה שם וז\"ל אשגרת לישנא דמתניתין דריש זבחים נקט דקתני בה שלא עלו לבעלים לשם חובה מיהו ה\"ד בקרבן יחיד אבל בקרבן ציבור כדהכא עלו לשם חובה כדאיתא התם אלא דלא נחית הכא לאתויי אלא דכשרין ליקרב עכ\"ל ודבריו תמוהים בעיני שהרי מברייתא דהת' מוכח בהדיא דאפילו בקרבן צבור לא עלו לבעלים לשם חובה דאל\"כ היכי קתני בברייתא דאם היתה שבת לא יזרק הא הו\"ל קרבן צבור וק\"צ שזמנו קבוע דוחה את השבת וכן כתב רש\"י ז\"ל בהדיא ס\"פ התכלת דמ\"ח ד\"ה ואם היתה שבת וז\"ל אשלא לשמן קאי ועצרת בשבת היא לא יזרוק וכיון דידחה מקרבן צבור תו לא ידחה שבת ע\"ש גם מה שכתב דהכי איתא התם וקרבן צבור עלו לבעלים לשם חובה חפשתי בכל הפרק ולא מצאתי שמץ מינהו אלא אדרבא איפכא אמרינן התם דאפילו בקרבן צבור לא עלו לשם חובה מדאמרינן בד\"ד ע\"א מה לשנוי קדש שכן פסולה בגופה וישנו בד' עבודות וישנו בציבור כביחיד כו' הרי בהדיא דבשינוי קדש אף בקרבן ציבור לא עלו לבעלים לשם חובה וכדעת רבינו ז\"ל וכן כתב מרן הכ\"מ דמהך דפ\"ק דזבחים יצא לו דין זה וכן כתב בהדיא לקמן דין י\"ט ושוב ראיתי בפי' המשניות לרבינו ז\"ל שכתב בר\"פ קמא דזבחים וז\"ל וממה שאמר לבעלים תבין שאינו מדבר אלא בקרבנות שיש להם בעלים אמנם קרבנות צבור אין פוסלין אותם שחיטה שלא לשמה שכך אמרו רז\"ל קרבנו' הציבור סכין מושכתן לכמות שהם וכן כתב הרע\"ב שם ומ\"ש שכך ארז\"ל קרבנות הציבור סכין מושכתן כו' הכי אמרינן התם א\"ר פפא שאני קרבנות ציבור דלב ב\"ד מ\"ע כדר\"י עמ\"ש דאמר קרבנות ציבור סכין מושכתן כמו שהם ולפי הנראה שהם מפ' דהכי קאמר סכין מושכתן למה שהם ואפילו שחטן שלא לשמן כשרין וצ\"ל לפי זה דההיא דאמרינן מה לשינוי קדש שכן ישנן בציבור כביחיד דמשמע דקרבנות ציבור נמי לא עלו לבעלים לשם חובה היינו משום דאכתי לא שמיע ליה לתלמודא האי דשמואל דאמר סכין מושכתן למה שהם אמנם לפום קושטא דמילתא קי\"ל כהך דשמואל ואולם מדברי רש\"י ז\"ל שם מבואר דהא דשמואל אין ענינו לזה כלל מיהו מהך ברייתא דכבשי עצרת דקתני אם היתה שבת לא יזרוק קשה טובא לדעת רבי' בפי' המשניות שהרי משמע בהדיא דאף בקרבנות ציבור לא עלה לשם חובה כמ\"ש גם בפ\"ק דפסחים ד\"ג ע\"ב מייתי התם ברייתא דקתני כבשי עצרת אין מקדשין את הלחם אלא בשחיטה כו' שחטן לשמן וזרק דמן שלא לשמן לחם קדוש ואינו קדוש ופרש\"י ואינו קדוש אינו ניתר באכילה ואע\"פ שהכבשים עצמם מותרין דקי\"ל כל הזבחים כו' ותניא בפ\"ב דביצה כבשי עצרת ששחטן שלא לשמן הדם יזרק והבשר יאכל אינהו הוא דמתאכלי כשלמים בעלמא אבל לחם כיון שכבשים אין שמם עליהם דהא לא עלו לשם חובה אלא לשם נדבה מי יתירנו עכ\"ל הרי בהדיא שכתב רש\"י דאף בכבשי עצרת דהוו קרבן ציבור לא עלו לשם חובה והוא מוכרח מברייתא דהתם ולפי הנר' דאישתמיט מיניה מהרב חד\"ה ז\"ל ולדעת רבינו ז\"ל בפי' המשניות לא ידעתי מה יענה לברייתא הלזו וצ\"ע:"
+            ]
+        ],
+        [],
+        [],
+        [
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>והאוכל </b>\n<b> קדש אחר שטבל כו'.</b> כתב הרב מש\"ל ז\"ל וז\"ל עיין בפרק כ\"ש דל\"ה דאמרי' בקדשים אמאי טהור הוא אלא דמעלה היא כו' וצ\"ע ע\"כ ועיין בתוס' מנחות דכ\"א ע\"א ד\"ה אפיק עצים ויתיישב ודו\"ק:"
+            ]
+        ],
+        [
+            [
+                "<b>מצות </b>\n<b> עשה לשרוף כל הקדשים שנטמאו שנאמר והבשר כו'.</b> בפרק כיצד צולין דפ\"ב אמרי' דכל פסולי דקדש בשריפה ל\"ש ק\"ק ל\"ש קדשים קלים גמרא גמירי לה ופרכינן והבשר אשר יגע בכל טמא כו' ל\"ל ההוא לגופיה אצטריך סד\"א כל פסולי דקדש כגון לן דמה כו' דבשריפה דליתניהו בחולין אבל נטמא דבחולין נמי מפסיל אימא הואיל ואתעביד ביה עובדין דחול כו' תסגי ליה בקבורה קמ\"ל וכתבו התוס' בד\"ה אבל אם נטמא וז\"ל תימא לרשב\"א נילף כולהו מטמא כו' וא\"ת ונילף ק\"ו מתרומ' דבעי שריפה וי\"ל דאיכא למיפרך מה לתרומה דאסורה לזרים תאמר בקדשים קלים דשרי ע\"כ וראיתי להרב בעל חד\"ה ז\"ל דברים תמוהים בעיני שכתב וז\"ל ומ\"ש התוס' נילף ק\"ו מתרומה כו' היינו טומאת קדשים גופיה דשאר פסולין לא שייכי למילף מיניה והוא הדין דאיכא להקשות נמי נימא ק\"ו טומאת קדשים גופא ממע\"ב דמותר לזרים ואפשר דאיכא שום פירכא אחרת דליכא למילף מיניה עכ\"ל ולא זכיתי להבין דבריו שהרי מע\"ב שנטמא מאי שריפה איכא הא מעשר ב' שנטמא פודין אותו אפילו בירושלים ואם כן איך אנו יכולין להביא טומאת קדשים דבעי שריפה מק\"ו דמע\"ב שנטמא ואפילו לר\"י דאמר דלקוח בכסף מע\"ב שנטמא אין פודין אותו הא איהו ס\"ל דיקבר כדאי' פרק חלק דקי\"ג ובפ' הזהב עי\"ש ולא בעי שריפה וליכא למימר דכונת קו' אלא יאכל דכתיב בקרא והבשר אשר יגע בכל טמא לא יאכל דתיתי בק\"ו ממע\"ב דמותר לזרים ואפי\"ה אם נטמא אסור באכילה ואם כן לא יכתוב קרא אלא והבשר אשר יגע בכל טמא באש ישרף דהא ליתא שהרי בפ' כ\"ש דכ\"ד פרכינן להא ואמרינן מה ת\"ל לא יאכל אם אינו ענין לגופו דהא נפ\"ל מק\"ו ממעשר הקל כו' וכ\"ת אין מזהירין מ\"ה הקשה הוא כו' גם מ\"ש ושמא איכא שום פירכא אחרת דליכא למילף מיניה הנה מסוגיא דפרק כ\"ש שכתבנו מבואר בהדיא דליכא שום פירכא כלל ועיין בתוס' פרק ב\"מ דכ\"ה ד\"ה עי\"ש ועיין בפ' טבול יום ד\"פ סוף דבר שלא זכיתי להבין דבריו ובעיקר קו' התו' ק\"ל טובא דמאי ק\"ל דנילף ק\"ו מתרומה דבעי שריפה הא בפ' ב\"מ דף כ\"ה גרסינן בי\"ט הוא דאסור הא בחול שפיר דמי מ\"ט אמר רב כשם שמצוה לשרוף את הקדשים שנטמאו כך מצוה לשרוף את התרומה כו' וכתבו התוס' שם ד\"ה כך וז\"ל ע\"כ נראה דשריפה דוקא משום שדמיא לקדש ומדרבנן א\"נ מדאורייתא מדאיקרי קדש כו' עי\"ש הרי דהא דתרומה טמאה בעי שריפה היינו משום דילפינן מקדש כדאמרינן כשם שמצוה לשרוף את הקדשים שנטמאו כך מצוה כו' ואם כן אפילו אי ס\"ל הכא דתרומה טמאה בעי שריפה מדאורייתא וכא\"נ שכתבו בפרק ב\"מ מ\"מ אינו אלא משום דאיקרי קדש וקדשים שנטמאו בעי שריפה ואם כן אי לא כתיב קרא גבי קדש באש ישרף הו\"א דקדשים שנטמאו כיון דבחולין נמי מפסיל סגי ליה בקבורה וא\"כ מינה דתרומה טמאה נמי סגי בקבורה דומיא דקדש וא\"כ קשה דמאי קשיא להו דנילף ק\"ו מתרומה טמאה דבעי שריפה הא אי לא כתיב קרא גבי קדש תרומה טמאה נמי הוה סגי בקבורה דומיא דקדש וצ\"ע ומ\"ש רבינו בסמוך קרבן שנתפגל או נפסל ישרף במקדש מיד נראה ודאי דה\"ד בפיסולי קדשי קדשים או אמורי קדשים קלים דשריפתן בקדש כדאמרינן בפ' כיצד צולין ר\"ש אומר בקדש באש תשרף לימד על חטאת דשריפתה בקדש אין לי אלא זו בלבד שאר פסולי קדשי קדשים ואמורי ק\"ק מנין ת\"ל כל כו' וכן כתב פ\"ז מהלכות מעשה הקרבנות עי\"ש ויש לדקדק לכאורה דנראה דהא דנפ\"ל לר\"ש דפיסולי ק\"ק ואמורי ק\"ק שריפתן בקדש מרבוי דכל חטאת היינו משום דס\"ל לר\"ש כרבנן דר\"י הגלילי דס\"ל בפרק כל הזבחים דפ\"ב דכל הקדשים שנכנסו דמן לפנים פסולים משום דדרשי כל חטאת לרבות ק\"ק אבל לר\"י הגלילי דס\"ל דריבוייא דכל חטאת לא אתי אלא לרבות חטאת זכר וחטאת ציבור אבל ק\"ק דנכנסו דמן לפנים אין נפסלין א\"כ מנ\"ל לריבויי מריבוייא דכל חטאת פסולי ק\"ק ואמורי ק\"ק דשריפתן בקדש הא ריבוייא דכל לא אתא אלא לרבות חטאת ציבור וחטאת זכר וכיון שכן קשה על רבינו דכיון דהוא פסק בפ\"ב מה' אלו דין י\"ב כר\"י הגלילי דדוקא חטאת שנכנס דמה לפנים פסולה אבל שאר קדשים לא א\"כ ע\"כ ס\"ל דריבוייא דכל לא אתא לחטאת ואם כן איך פסק דפיסולי ק\"ק ואימורי ק\"ק דשריפתן בקדש מריבוייא דכל וכר\"ש ושוב ראיתי להרב קרבן אהרן פ' צו די\"ח ע\"ב שכתב וז\"ל ת\"ל בקדש באש תשרף דהא דריש מלת כל חטאת דכתיב ברישא לרבות ק\"ק ואימורי ק\"ק ועל הכל אמר דישרף והכי קאמר כל ירצה כל מאי דרבינהו הכל באש ישרף או נאמר דלאו דוקא מכל אלא מדאמר בקדש ולא אמר בקדוש דהמקום קדוש יתקרי לא קדש וא\"כ הבי\"ת מורה על המקום ושם קדש מורה על הקדשים והו\"ל כאלו אמר קודש במקום קדוש תשרף כלו' כל מה שהוא קדש ואכילתו בפנים במקום קדוש ישרף עכ\"ל ואפשר שדעת רבינו כפי' הב' שכתב הרב ז\"ל ודו\"ק:"
+            ],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>אע\"פ </b>\n<b> שהשלמים אסורים באכילה אין שורפין אותן אלא ביום בין בזמנן בין שלא בזמנן.</b> הנה מ\"ש רבינו דשלא בזמנן אין שורפין אותם אלא ביום לא פורש מהיכן יצא לו דין זה גם מרן הכ\"מ לא הראה מקום דין זה ובזבחים דנ\"ו גרסי' יכול ישרף מיד ודין הוא זבחים נאכלין לב' ימים ולילה אחד כו' אף כאן תכף לאכילה שריפה ת\"ל ביום הג' באש ישרף ביום אתה שורף ואי אתה שורף בלילה ואפשר לומר דכי מיעט קרא ה\"ד ליל ג' דגזירת הכתוב היא דלא ניתן לישרף עד יום הג' אבל מיום הג' ואילך אם עבר ולא שרפו ביום הג' ה\"נ דמותר לשורפו בין ביום ובין בלילה והרי זה דומה למילה דאע\"ג דדרשינן וביום השמיני ביום ולא בלילה אפילו הכי איכא למ\"ד דמילה שלא בזמנה נוהגת בין ביום ובין בלילה דקרא לא אמעיט אלא יום שלפני שמיני ואף למאי דקי\"ל כמאן דאמר דמילה שלא בזמנה נמי אינה נוהגת אלא ביום כמ\"ש רבינו בה' מילה היינו משום מיעוטא דוביום כדאיתא בספרי הא לאו הכי הוה אמינא דדוקא בזמנה הוא דמיעט קרא ואם כן הכא נמי דכוותא איכא למימר דלא מיעט קרא אלא בזמנה דוקא והיה נראה להכריח שכן היא דעת התוס' ממ\"ש בפ\"ק דקידושין דל\"ד ע\"א ד\"ה מעקה וז\"ל ויש מפרשים דמ\"מ איכא נפקותא כשיהיה לאשה לקיים מצות עשה כו' אך הקשה הר\"י איש ירושלים על פי' זה שא\"כ גבי אין מדליקין בשמן שריפה ביו\"ט משום די\"ט עשה ול\"ת ושריפת קדשים אינו אלא עשה אשה שאינה חייבת בעשה דיו\"ט דהוי ז\"ג וכי תוכל להדליק בשמן שריפה ביו\"ט וכ\"ת אה\"נ אמאי לא לישתמיט שום תנא כו' (ודרך אגב הוקשה אצלי בדברי הר\"י איש ירושלים אמאי ל\"ק ליה ממתני' דפרק אין צדין דכ\"א דתנן התם מעשה שבאו לפני ר\"ט ושאלוהו על הבהמה שמתה ועל החלה שנטמאת ביו\"ט ואמר לא יזיזנה ממקומה ומבואר שם ברש\"י ותוס' דה\"ט משום דלא חזי לשורפו משום טעמא דאין שורפין קדשין בי\"ט עי\"ש ומשום הכי אסורה משום מוקצה והשתא הא חזי לאשה שיכולה להסיקה תחת תבשילה בי\"ט ולא חשיבא מוקצה כלל ויש ליישב בדוחק) יע\"ש וק\"ל טובא בדברי הר\"י איש ירושלים דמאי קו' הא פשיטא ודאי דאשה לא תוכל להדליק בשמן שריפה בי\"ט דהא שריפת קדשים כיון דאינו נוהגת אלא ביום הו\"ל מ\"ע שהז\"ג והלכך אע\"ג דאשה אינה חייבת בעשה די\"ט אפ\"ה אינה יכולה להדליק בשמן שריפה כיון דלגבי נשים ליתנהו לעשה כלל וקו' זו גדולה היא בעיני (ושוב אחר זמן רב בא לידי שיטה ס' פני יהושע וראיתי שהקשה כן משם שמעתי מקשים ומה שתי' ז\"ל דבריו לא ישרו בעיני כמ\"ש המעיין) וכן נראה מדברי הרב בעל החינוך סי' צו סי' (קל\"ב) [קמ\"ו] שכתב וז\"ל שריפת קדשים שנטמאו בזמן הבית בכהנים או בישראלים כו' ולא כתב בזכרים ובנקבות כדרכו בכ\"מ משמע דס\"ל דנשים פטורות משום דהוי מ\"ע שה\"ג ואולם אם נאמר דס\"ל להתוס' דשלא בזמנה שריפתן נוהגת בין ביום ובין בלילה ניחא שפיר דלא מיקרי מ\"ע שה\"ג כיון דמיום השמיני ואילך אין לה הפסק דומה למ\"ש התוס' באותו פרק דכ\"ט ד\"ה אותו דמילה לא חשיב מ\"ע שה\"ג כיון דמיום השמיני ואילך אין לה הפסק למ\"ד נוהגת בין ביום ובין בלילה עי\"ש האמנם מדברי התוס' פ\"ק דפסחים ד\"ג ד\"ה ת\"ל נראה דס\"ל דאפילו מיום הג' ואילך אין שריפתו אלא ביום וזה ממ\"ש שם וז\"ל תימא אמאי אצטריך עד יום ת\"ל דאינו נאכל אור לג' מדאצטריך ביום כו' וי\"ל דאי לאו עד יום הו\"א נאכל דאצטריך ביום למעוטי שלא ישרף בלילה שלאחריו ע\"כ הרי מבואר דס\"ל דאפי' בלילה שלאחריו אינו נשרף אלא ביום מ\"מ כד דייק' שפיר אין ראיה מדברי התוס' דאיכא למימר דאף התוס' ז\"ל לא כתבו כן אלא אי לא הוה כתיב קרא עד יום דאז הו\"א דנאכל ליל ג' כדקאמר בברייתא ודין הוא זבחים נאכלין כו' מה להלן לילה אחר היום כו' ואם כן ע\"כ לומר דקרא דוביום הג' אתא למעוטי לילה שלאחריו אמנם לפי האמת דכתיב עד יום דממעטינן מיניה דאינו נאכל עד יום ג' ה\"נ דאית לן למימר דקרא ודאי לא מיעט אלא לילה שלפניו אבל יום הג' ואילך ה\"נ דשורפים דומיא דמילה למ\"ד ולפי זה צ\"ל דהא דתנן בפ' כיצד צולין דף פ\"ב העצמות והגידין והנותר ישרפו בששה עשר חל להיות בשבת ישרפו בי\"ז כו' ל\"ד בי\"ז אלא אפילו ליל י\"ז יכול לשורפו וליל י\"ז קרי ליה י\"ז ולא הוי דומיא די\"ו דקתני רישא דהתם דוקא ביום ולא בלילה וזה ודאי דוחק ואפשר דמדיוקא דמתני' הלזו יצא לו לרבינו דין זה דאפילו שלא בזמנו אין שורפין אלא ביום ודו\"ק ודרך אגב ראיתי להרב קרבן אהרן ס' צו דף כ\"ו ע\"ד שהקשה אדברי התוס' דריש פסחים שכתבנו לעיל וז\"ל וק\"ל טובא בהאי תי' דאיך נאמר דישרף בליל ד' והא מדינא ילפינן דתיכף לאכילה שריפה וכשם דהנאכלין ליום ולילה נשרפין בבקר גם אלו אחר השלמת זמן אכילתם בבקר ג' תיכף לזה נשרפין ואם כן הדקו\"ל דבאומרו ביום הג' לא בא למעט אלא ליל ג' ומכאן דאינו נאכל דאלו היה נאכל לא היה צריך מיעוט ובס\"ד כתב דכבר היינו יכולים לתרץ דהו\"א דמילתא דאתיא מדינא טרח וכתב לה קרא אלא דהני שינויי דחוקי לא משנינן כו' יע\"ש והנה מ\"ש יכולים לתרץ דמילתא דאתיא מדינא טרח וכתב לה קרא אחר המחילה אישתמיט מיניה דברי התוס' שבת דקל\"א ד\"ה שכתבו דדוקא מילתא דאתייא במה הצד טרח וכתב קרא אבל מילתא דאתייא במה מצינו לא אמרינן טרח וכתב קרא יע\"ש ולעיקר קו' נראה דל\"ק מידי דודאי מ\"ש התוס' דאצטריך ביום למעוטי שלא ישרף בלילה של אחרי כן אין כונתם לומר דאי לא הוה כתיב ביום הו\"א דלכתחילה יניח אותו לישרף בלילה שלאחריו דאם כן ליכתוב קרא והנותר ממנו בג' ישרף ובודאי דג' משתמע יום ג' וממילא משתמע דלכתחילה לא יניחנו לישרף בלילה שלאחריו שהרי חביבא מצוה בשעתה אלא ודאי כונתם ז\"ל לומר דהו\"א דאצטריך ביום למעוט שאם עבר ולא שרפו ביום הג' שלא ישרף בלילה שלאחריו אלא יניחנו עד יום רביעי ולעולם דליל שלישי הוא נאכל להכי אצטריך עד יום כנ\"ל פשוט אחרי כתבי זה ראיתי שדין זה שכתב רבינו דשלא בזמנו נמי אינו נשרף אלא ביום היא גמרא ערוכה פרק הערל דע\"ב דגרסינן התם כי הא דיתיב ר\"י ודרש נותר בזמנו אינו נשרף אלא ביום שלא בזמנו נשרף בין ביום בין בלילה ואותביה ר\"א לר\"י ומסיק דאפילו לר\"א דס\"ל דמילה שלא בזמנה נוהגת בין ביום בין בלילה ולא דריש וי\"ו דוביום וי\"ו וה\"א דריש יע\"ש ומעתה הדרא קו' לדוכתא דאם כן משמע דשריפת קדשים הו\"ל מ\"ע שהז\"ג ומאי ק\"ל להר\"י איש ירושלים ואחר התבוננות נ\"ל לומר דס\"ל ז\"ל דדוקא גבי נותר דגלי קרא ביום הג' ישרף הוא דאינו נשרף אלא ביום אבל בקדשים שנטמאו דכתיב קרא סתמא והבשר אשר יגע בכל טמא באש ישרף שורפין אותו בין ביום בין בלילה וכן מדוקדקים דברי רבינו ז\"ל שכתב וכן הפגול אינו נשרף אלא ביום ואין שריפת טמא ונותר ופיגול דוחה י\"ט ואין צ\"ל שבת כו' הנה מבואר ממה שלא כתב וכן הטמא והפיגול אינו נשרף אלא ביום כדרך שכתב בדין שאינו דוחה י\"ט דס\"ל דקדשים שנטמאו נשרפין ביום ובלילה ודוקא פיגול אינו נשרף אלא ביום מהטעם שכתב מרן הכ\"מ משום דפיגול ונותר בחדא שיטא שייטי דפגול דהיינו מחשבה דחוץ לזמנו מדין נותר הוא ואם כן כיון דשריפתן נוהגת בין ביום בין בלילה פשיטא ודאי דנשים חייבות ושלא כמו שנראה מדברי הרב החינוך ז\"ל ועוד נ\"ל דאפילו בנותר דשריפתו ביום דוקא אפי\"ה נשים חייבות שהרי נותר לאו הניתק לעשה הוא כדאיתא פ' אותו ואת בנו ועי' פ\"ג דמכות די\"ד ע\"ב בלשון רש\"י ז\"ל שם ד\"ה כל שכתב וז\"ל דאפי' למ\"ד לאו הניתק לעשה אין לוקין עליו כדתניא לא תותירו כו' לומר שאין לוקין עליו שנתקו הכתוב את העשה להיות עונשו של לאו ותיקונו לומר לא תעשה כך ואם עשית עשה זאת והפטר כו' וא\"כ כיון שהנשים מוזהרות על לאו דלא תותירו ממילא נמי מוזהרות על העשה דשריפה שהוא תיקון הלאו כנ\"ל אלא דאכתי קשה כיון דשריפת קדשים אינו דוחה שבת וי\"ט הו\"ל מ\"ע שהז\"ג וכה\"ג כתב התוס' בקדושין דל\"ד ד\"ה תפילין דאפי' למ\"ד לילה זמן תפילין אפ\"ה הוי שפיר מ\"ע שהז\"ג כיון שאין נוהגין בשבתות וי\"ט וכה\"ג ק' למ\"ש התוס' בד\"ה אותו ולא אותה דאתיא כמ\"ד דמילה שלא בזמנה נוהגת בין ביום בין בלילה דאכתי קשה כיון דמילה שלא בזמנה אינו דוחה שבת הו\"ל מ\"ע שהז\"ג וכמדומה לי שכן ראיתי מקשין והנראה לע\"ד דס\"ל ז\"ל דשריפת קדשים ומילה לא חשיב מ\"ע שהז\"ג משום דמצות עשה שהזמן גרמא אינו אלא דומיא דתפילין וציצית וסוכה וכיוצא בו שתלה הכתוב חיוב המצוה בזמן דהיינו שביום הוא חייב ובלילה פטרו הכתוב ממצוה זו ואם הניח תפילין בשבת או בלילה למ\"ד לא עשה ולא כלום משא\"כ גבי מילה ושריפת קדשים דחיובא רמיא עליה ואפילו בשבת ויו\"ט נמי מצד המצוה גופא בר חיובא הוא ובכל יום ויום קעבר אעשה אלא משום דאיסורא דשבת רביע עליה לא ניתן השבת לידחות משום מצות מילה ואם עבר ומל את עצמו בשבת או י\"ט פשיטא ודאי דמה שעשה עשוי וקיים מצותו נמצא אם כן שהמצוה מצד גופא לא מיקרי זמן גרמא אלא איסורא הוא דרביע עליה כנ\"ל שוב ראיתי בת\"כ סימן צ\"ו שאמרו שם וז\"ל ביום הג' באש ישרף זה בנה אב לכל הנשרפים שלא יהיו נשרפין אלא ביום יע\"ש ובהרב קרבן אהרן ז\"ל וזה הפך משמעות לשון רבינו ז\"ל ומהתימא על מרן שכתב וז\"ל ומה שכתב רבינו וכן הפיגול נראה שטעמו משום דפיגול ונותר בחדא שיאטה כו' וק\"ט דטעמא ל\"ל ת\"ל דכל הנשרפין אין נשרפין אלא ביום כמ\"ש בת\"כ וצ\"ע שוב מצאתי בפרק התכלת דף מ\"ו ע\"ב דפרכינן התם אברייתא דקתני שתי הלחם הבאות בפ\"ע יונפו ותעובר צורתן ויצאו לבית השריפה דאי לשריפה אתא לישריפינהו מיד ל\"ל עיבור צורה ומשני רב יוסף דלעולם לשריפה אתיא וה\"ט דלא שרפינן להו מיד לפי שאין שורפין קדשים ביום טוב וכתבו התוספות שם ד\"ה לפי וז\"ל הו\"מ למיפרך למוצאי יום טוב לאלתר לישרפינהו דמנותר לא יליף מדמסיק צורת הקרבתן א\"ד יע\"ש ולפי דבריהם ז\"ל עכ\"ל דתלמודא דידן פליגא אחר כך וס\"ל דדוקא בנותר גלי קרא דאין שורפין בלילה אבל בשאר הנשרפין שריפתן בין ביום בין בלילה ובהכי אפשר ליישב דברי רבינו דס\"ל דההיא דתורת כהנים לא קיי\"ל כוותיה אלא כסתמא דתלמודא דידן האמנם אחר ההשקפה לא יתכן ד\"ז לרבינו שמעולם לא הוצרך התוס' לומר דמנותר לא יליף מדמסיק צורת הקרבתן אלא כלפי שיש שם סמוך ונראה ד\"ה צורת הקרבתן שכתבו וז\"ל פירש בקונט' עד תמיד של בין הערבים מיהו בשמעתין דנתקלקלו הלוים בשיר מפורש דקרבנות צבור קרבי אחר תמיד של בין הערבים ודחי עשה דהשלמה לכך נראה לפרש עד הלילה עכ\"ל וא\"כ לפי שיטתם דצורת הקרבתן היינו עד הלילה עכ\"ל דס\"ל לתלמודא דלא ילפינן מנותר ואולם דעת רבינו ז\"ל מבואר דס\"ל דאפילו בקרבנות צבור לא דחו עשה דהשלמה וכמו שנראה בהדיא מדבריו פ\"ג מה' קדוש החדש דין ה' יע\"ש ואם כן לפי דעתו בפשיטות יש לפרש דמאי דאמרינן מאי תעובר צורתן צורת הקרבתן היינו אחר תמיד של בין הערבים כפירוש רש\"י ז\"ל ולא לומר דמיירי עד הלילה כפירוש התוספות ז\"ל ולומר דפליגא תלמודא דידן אח\"כ וזה פשוט. ומצאתי בתוספות ישנים מכ\"י על הגליון שכתבו שם וז\"ל לאחר זמן הקרבתן לישרפינהו פי' בקונטריס אחר תמיד של בין הערבים דאמר קרא עליה השלם ולא נהירא דהא קרבן צבור דוחה עשה דהשלמה ונראה לפרש בתר זמן ההקרבה לאחר שקיעת החמה דאין מקריבין קרבנות באותן חמשה מילין שקודם הלילה ועדיין יכול לשרוף דאכתי יום הוא אבל הא לא פריך דלישרפינהו בלילה ממש דאין שורפין קדשים בלילה וכן משמע במסכת ביצה דאין עשה דהשלמה עומד במקום ק\"צ גבי נתקלקלו הלוים תוס' חצוניות עכ\"ל:"
+            ]
+        ]
+    ],
+    "versions": [
+        [
+            "Friedberg Edition",
+            "https://fjms.genizah.org"
+        ]
+    ],
+    "heTitle": "שער המלך על משנה תורה, הלכות פסולי המוקדשין",
+    "categories": [
+        "Halakhah",
+        "Mishneh Torah",
+        "Commentary",
+        "Sha'ar HaMelekh",
+        "Sefer Avodah"
+    ],
+    "sectionNames": [
+        "Chapter",
+        "Halakhah",
+        "Comment"
+    ]
+}
\ No newline at end of file
diff --git a/json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Sha'ar HaMelekh/Sefer Avodah/Sha'ar HaMelekh on Mishneh Torah, Sacrificial Procedure/Hebrew/Friedberg Edition.json b/json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Sha'ar HaMelekh/Sefer Avodah/Sha'ar HaMelekh on Mishneh Torah, Sacrificial Procedure/Hebrew/Friedberg Edition.json
new file mode 100644
index 0000000000000000000000000000000000000000..573420c322342104f1250556da98c1303226e690
--- /dev/null
+++ b/json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Sha'ar HaMelekh/Sefer Avodah/Sha'ar HaMelekh on Mishneh Torah, Sacrificial Procedure/Hebrew/Friedberg Edition.json	
@@ -0,0 +1,83 @@
+{
+    "language": "he",
+    "title": "Sha'ar HaMelekh on Mishneh Torah, Sacrificial Procedure",
+    "versionSource": "https://fjms.genizah.org",
+    "versionTitle": "Friedberg Edition",
+    "status": "locked",
+    "license": "Public Domain",
+    "versionTitleInHebrew": "מהדורת פרידברג",
+    "actualLanguage": "he",
+    "languageFamilyName": "hebrew",
+    "isBaseText": true,
+    "isSource": true,
+    "isPrimary": true,
+    "direction": "rtl",
+    "heTitle": "שער המלך על משנה תורה, הלכות מעשה הקרבנות",
+    "categories": [
+        "Halakhah",
+        "Mishneh Torah",
+        "Commentary",
+        "Sha'ar HaMelekh",
+        "Sefer Avodah"
+    ],
+    "text": [
+        [],
+        [],
+        [
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>וצריך </b>\n<b> הסומך לסמוך בכל כחו.</b> הנה התוס' ז\"ל בפסחים דפ\"ט ע\"א ד\"ה ואלו פסח לא בעי סמיכה כתבו וז\"ל ס\"ל סמיכה בכל כחו בעינן דאי לא בעינן אלא כל דהו לא הויא עבודה בקדשים ובאין דורשין פלוגתא דתנאי היא עכ\"ל והנה הרואה יראה שדבריהם מן המתמיהין שהרי בפרק אין דורשין לא הוזכר שם פלוגת' דתנאי כלל אי בעינן סמיכה בכל כחו או לא דהכי אמרי התם אמר רמב\"ח ש\"מ סמיכ' בכל כחו בעינן דאי ס\"ד לא בעינן סמיכה בכל כוחו מאי קא עביד ליסמוך ואדרבה מדפרכינן עלה מברייתא דקתני ר\"י אומר בנות ישראל סומכות רשות משמע בהדיא דהא דרמב\"ח דאמר בעינן סמיכה בכל כחו דכ\"ע הוא דאל\"כ מאי פריך אימא דר\"י ס\"ל דלא בעינן סמיכה בכל כחו. והנראה לי ליישב דבריהם הוא דמשמע להו דפלוגתא דתנאי היא משום דקשיא להו בסוגיא דהתם דקאמר אמר רבי יוחנן אל תהי שבות קלה בעינך שהרי סמיכה אינה אלא משום שבות ונחלקו בה גדולי הדור ופריך עלה פשיטא כו' ומשני לאפוקי ממ\"ד בסמיכה גופא פליגי קמ\"ל בשבות הוא דפליגי דאמאי לא פריך עלה בגמרא וכי ר\"י טעמא דב\"ש אתא לאשמועינן כדפריך בגמר' בדוכתי טובא וכי טעמא דב\"ש אתא לאשמועינן מש\"ה ס\"ל ז\"ל דר\"י ב\"י דקאמר בשמעתין לקמן דפלוגתייהו דב\"ש וב\"ה בסמיכה עצמה היא אי שלמי חובה טעונין סמיכה או לא ולא מפרש לפלוגתייהו בתכף לסמיכה שחיט' כאידך תנא הוא משום דס\"ל דלא בעינן סמיכה בכל כחו והלכך אפילו אי ס\"ל לב\"ש דלא בעינן תיכף לסמיכה שחיטה מ\"מ כיון דלא בעינן בכל כחו ליכא שבות כלל ואמאי קאמר דאין סומכין עליהן אלא בעי\"ט משום הכי ס\"ל לר\"י ב\"י דפלוגתא היא בעיקר הסמיכה עצמה אי טעונה סמיכ' אי לאו ומעתה היינו דאתא ר\"י לאשמועינן שפיר לאפוקי מ\"ד בסמיכה עצמ' הוא דפליגי ולא בעינן סמיכה בכל כחו קמ\"ל דפלוגתייהו משום שבות ובתיכף לסמיכה שחיטה הוא דפליגי כאידך תנא ולעולם דכ\"ע בעינן סמיכה בכל כחו ומאי דפריך בגמרא מברייתא דקתני ר\"י אומר בנות ישראל סומכות רשות כו' ולא משני דר\"י ס\"ל דלא בעינן סמיכה בכל כחו היינו משום דר\"י דקאמר נשים סומכות רשות קאמר הכא בשמעתין דפלוגתייהו דב\"ש וב\"ה בתיכף לסמיכה שחיטה הוא דפליגי ואם כן ע\"כ דס\"ל דבעינן סמיכה בכל כחו וכר\"י ומשום הכי הוצרך לשנויי דא\"ל אקפו ידייכו כנ\"ל לפי חומר הנושא. עוד נראה לי לפרש דבריהם ע\"ד אחר יותר נכון והוא ע\"פ מ\"ש הרב קרבן אהרן פ' ויקרא דמ\"ג ע\"ג דמתוך דברי רש\"י בפרק כסוי הדם דפ\"ה ע\"א שכתב ורב יוסף לטעמיה דאמר נשים סומכות רשות ולא אמרי' עבודה עובדת בקדשים ה\"נ לא אמרינן מחללת י\"ט משמע דס\"ל דמאי דקאמר ר\"י נשים סומכות רשות היינו אפי' סמיכה גמורה בכל כחו ולא באקפויי ידא כמ\"ש התוס' שם ולא אמרינן בסמיכה עבודה עובדת בקדשים שכך נתנה התור' לאנשים חובה והיא בעצמה מה שנתנה לאנשים רשות הן אמת שמסוגיא דפרק אין דורשין לא יתיישב כלל לפי זה דאם כן אמאי הוצרכו בגמרא לאוקומי מעשה דאבא אלעזר דא\"ל אקפו ידייכו והלא לר\"י סמיכה גמורה התיר ואין ראי' כלל מהמעשה דאדרבא הוי מעשה לסתור ותי' הרב ז\"ל דההוא קרבן לא הי' לנשים חלק בהן אלא נשים מקריבין לחוד ולזה משום נחת רוח לנשים לא מפני שהי' קרבנן הוא דעבוד סמיכה ולזה מקשה בגמרא דאחר שאין הקרבן שלהן היכי שרינן לעבוד עבודה בקדשים מפני נחת רוח בלחוד ותי' דא\"ל אקפו ידייכו כו' אמנם נשים המקריבות אם רוצות לעשות סמיכ' גמור כאנשים עושות לדעת ר\"י ובהא פליגי דלדעת ת\"ק אין עושין סמיכ' מפני שהיא עבודה בקדשים ואפילו להקפות לא שרינן להו כלל דלא ליתו לזלזולי בקדשים ויבואו לידי קלקול וע\"ז מייתי ר\"י ראי' לדבריו ממעשה דאבא אלעזר דבקרבן שאינו שלהם משום נחת רוח הוציאו העגל לעזרת נשים וסמכו עליהם סמיכ' קלה ומינה שאלו הי' הקרבן שלהם יסמכו סמיכה גמורה והוא היפך דעת ת\"ק דאמר אין מניחין אותן לסמוך לא סמיכ' גמורה ולא סמיכ' קלה לאקפויי ידא את\"ד ז\"ל ע\"ש וכתב עוד שם שמדברי התוס' בפ\"ב דר\"ה דל\"ג ובפ' המוצא תפילין דצ\"ו משמע שהן מפרשים כפי' רש\"י ז\"ל דפ' כסוי הדם דמ\"ש ר\"י נשים סומכות רשות היינו סמיכ' גמור' כל שהקרבן הוא שלהם וכן נראה דעת הר\"ן ז\"ל שכתב ברפ\"ב דסוכה וז\"ל ואיכא למידק כו' דהא ע\"כ לא איפליגו התם בנשים סומכות רשות או לא אלא במצות עשה שיש בעשייתה צד איסור כשהוא שלא במקום מצוה כגון סמיכה שהוא סומך עליו בכל כחו ומשתמש בקדשים ומשום הכי למאן דלית ליה נשים סומכות רשות אסור דאיסורא קא עביד ע\"כ הרי שכתב דבסמיכה בכל כחו הוא דפליגי ויש סעד לפי' זה ממאי דפריך בגמרא ואי ס\"ד סמיכה בכל כחו בעינן משום נחת רוח עבדי עבודה בקדשים דק\"ק דאדפריך ממעשה דאבא אלעזר דקאמר לא מפני סמיכ' בנשים אלא כדי לעשות נחת רוח אמאי לא פריך מעיקר מילתיה דר\"י דקאמר נשים סומכות רשות דאי ס\"ד סמיכה בכל כחו בעינן היכי קאמר סומכות רשות הא הוי עבודה בקדשים אלא משמע דמדר\"י גופה לא ק\"ל דס\"ל דכיון דקרבן הוה שלהם התורה נתנה להם רשות ולא הוי עבודה בקדשים וכמ\"ש ומעתה נתבארו דברי התוס' ז\"ל דמ\"ש ובפרק אין דורשין פלוגתא דתנאי היא אין כונת' לומר דפלוגתא דתנאי היא אי בעינן סמיכה בכל כחו או לא דבהא ליכא מאן דפליג אלא כונת דבריהם ז\"ל למ\"ש בגמרא שם אלא משום סמיכה דמותר הפסח בעי סמיכה ואלו פסח לא בעי סמיכה דס\"ל סמיכ' בכל כחו בעינן ומשו\"ה לא מצי למיעבד סמיכה מס' משום דהוי עבודה בקדשים דאי לא בעינן אלא כל דהו לא הויא עבוד' בקדשים ואם כן ליעביד סמיכה מס' ואהא כתבו ובפ' אין דורשין פלוגתא דתנאי היא כלומר דסמיכה בכל כחו נמי איכא פלוגתא אי מצי למיעבד סמיכה בקרבן דלא בעי סמיכה דלר\"י אף על גב דקרבן נשים לא בעי סמיכה אפילו הכי סומכות רשות בקרבן שלהם סמיכה גמורה ואין כאן משום עבודה בקדשים ומינה דבפסח נמי אף ע\"ג דלא בעי סמיכה מצי למעבד סמיכה דומיא דנשים ואין כאן משום עבודה דקדשים דכי היכי דלר\"י מעוטא דבנ\"י סומכי' ואין בנות ישראל סומכות אינו אלא לרשות ה\"נ מעוטא דממעטינן פסח מסמיכה אינו אלא לרשות וא\"כ מ\"ש בפסחים אלא משום סמיכה היינו לומר דההיא ברייתא ד\"ה שנתערבו עורות פסחיהן אתיא כת\"ק דר\"י ואין תימא ממה שהן סותרים לדבריהם למ\"ש בפ' כיסוי הדם שהרי כבר כתב הרב קרבן אהרן שמדברי התו' דר\"ה ודעירובין נראה דס\"ל כפרש\"י כנ\"ל: ובהא ניחא לי מ\"ש רש\"י ז\"ל לקמן בשמעתין ד\"ה ב\"ש היא וז\"ל דאמר מביאין שלמי' של י\"ט שהן חובה ואין סומכין עליהם כו' וקסבר לא גמרינן שלמי חובה משלמי נדבה כו' ולא דחיא סמיכה דידהו י\"ט כו' ע\"כ ולפי הנראה דהוצרך רש\"י לזה משום דק\"ל דאם כן אמאי נקטו ב\"ש וב\"ה פלוגתייהו בי\"ט הא בעלמא הוה ליה לאיפלוגי אי ש\"ח טעונין סמיכה או לא מש\"ה כתב דלב\"ש לא דחיא סמיכה דידהו י\"ט כלומר דהשתא משום הכי נקטו פלוגתייהו בי\"ט לומר דבי\"ט אין סומכין עליהן אף מתור' רשות משא\"כ בחול דאף על גב דאין טעונין סמיכה מ\"מ מתורת רשות מצי למעבד וכ\"כ המאירי ז\"ל בשיטה כ\"י וז\"ל לא נחלקו אלא על הסמיכה עצמה דלב\"ש ש\"ח אין טעונין סמיכה והוא לא יסמוך בי\"ט אף מתורת רשות ע\"כ ויש לתמוה עליו שהרי לב\"ש כיון דש\"ח אין טעונין סמיכה מאי אירייא י\"ט אפי' בחול נמי לא מצי למעבד דהו\"ל עבודה בקדשים אי ס\"ל לרש\"י ז\"ל כמ\"ש לעיל דלהך תנא דמפרש פלוגתייהו בשלמי חוב' אי טעון סמיכה או לא ס\"ל דל\"ב סמיכה בכל כחו א\"כ בי\"ט נמי ש\"ד למיעבד סמיכה וכדאמרינן בחגיגה ש\"מ סמיכה בכל כחו בעינן דאי לא בעינן בכל כחו מאי קעביד ליסמוך וא\"כ מאי האי דכת' רש\"י לא דחיא סמיכה דידהו י\"ט דמשמע דבחול שרי למעבד ובי\"ט לא אכן על פי האמור יש ליישב דרש\"י ז\"ל לשיטתיה אזיל דסבירא ליה דלר\"י נשים סומכות רשות סמיכה בכל כחו ולא אמרינן עבודה עובדת בקדשים ואם כן לר\"י כי היכי דנשים אע\"ג דלא בעי סמיכה מצו למיעבד סמיכה ה\"נ בש\"ח לב\"ש אע\"ג דס\"ל דאין טעונין סמיכ' מ\"מ אי בעו למעבד עבדי אלא דבי\"ט ס\"ל לב\"ש דאין סומכים אף מתו' רשות משום דהוה ליה משתמש בב\"ח וא\"כ מ\"ש רש\"י ז\"ל לא דחיא סמיכה דידהו י\"ט היינו אליבא דר\"י דקי\"ל כותיה כמ\"ש התוספות בר\"ה ובעירובין ומשום דק\"ל אמאי נקטו פלוגתייהו בי\"ט כמ\"ש לעיל וע\"פ האמור יש ליישב מה שהוקשה אצלי זה ימים על מ\"ש רש\"י בעירובין פרק מי שהוציאוהו דף נ' ע\"א ד\"ה והרי מעשר בהמ' שכתב וז\"ל וכי קרא לשנים עשירי בבת א' אמרינן דחד מינייהו מעשר גמור דאמר רבא כו' ומה בין שלמים למעשר שהשלמים טעונין סמיכה ונסכים ותנופת חזה ושוק משא\"כ במעשר והשתא דקרא בבת אחת ולא ידע הי עשירי גמור והי אחד עשר שנקרא עשירי תרוייהו בעו תנופה חזה ושוק ולבי אומר דאינו מברך על הסמיכה ועל התנופה דלא להוי ברכה לבטל' כו' עכ\"ד: והדבר תמוה דאיך אפשר לעשות סמיכה בב' הא הוה ליה עבודה בקדשים דאכל חד מינייהו איכא לספוקי שמא מעשר הוא וקא עביד עבודה בקדשים וכמ\"ש רש\"י ז\"ל בפסחים דף הנז' ד\"ה בעי סמיכה גם בזבחים דע\"ד פרכי' אמתני' דקתני קדש' בקדשי' מין במינו יקרב לשם מי שהוא והא בעי סמיכ' ופירש\"י הא בעי סמיכ' בבעליו ולא ידעי' מאן נינהו ואם איתא דמצי לעשות סמיכ' מס' מאי קו' הא איתיה בתקנתא שיעשו שניהם מס' סמיכה על כל קרבן וקרבן דהשתא ממ\"נ איכא סמיכה בבעלים אלא ודאי דסמיכה מס' לא אפשר למעבד משום דהוי עבודה בקדשים אכן ע\"פ מ\"ש הנה נכון דרש\"י ז\"ל לשיטתיה קאזיל דס\"ל דלר\"י דקי\"ל כותיה דס\"ל נשים סומכות רשות היינו אפי' סמיכה בכל כחו וליכא משום עבודה בקדשים משום דכך נתנה התורה לאנשים חובה ולנשים רשות וכמ\"ש הרב קרבן אהרן וא\"כ כי היכי דמיעוטא דבנ\"י סומכין ואין בנו' ישראל סומכות אינו אלא לרשות וליכא משום עבודה בקדשים ה\"נ מיעוטא דממעטינן מעשר מסמיכה אינו אלא לרשות וליכא משום עבודה בקדשים וההיא דפסחים דקאמר אלא משום סמיכה היינו לומר דההיא ברייתא ת\"ק דר\"י וכמ\"ש לעיל מיהו לדידן דקי\"ל כר\"י אין כאן קפידא כלל והא דפריך בזבחים בפשיטות והא בעי סמיכה ולא משני דר\"י היא דסבירא ליה נשים סומכות רשות התם שאני דכיון דהקרבן אינו שלו לא מצי למעבד סמיכה מספק דשמא אינו שלו והוי עבודה בקדשים וכההיא דאבא אלעזר שכתב הרב קרבן אהרן כנ\"ל ודוק: ודע שמה שכתב רש\"י דיקרבו שניהם ותרווייהו בעו תנופת חזה ושוק כו' אינו אלא לר\"ש דסבירא ליה מביאין קדשים לבית הפסול אבל לרבנן דסבירא להו אין מביאין קדשים לבית הפסול ליתיה בתקנתא אלא ירעו עד שיסתאבו דהכי אמרינן התם בשלהי בכורות תני חדא ירעו ותני חדא יקרבו ל\"ק הא דתניא ירעו רבנן כו' והא דתנייא יקרבו ר\"ש היא דאמר מביאין קדשים כו' ויש לתמוה על התוס' ז\"ל שם בד\"ה עשירי שכתבו וז\"ל רש\"י הגיה בפי' כתב ידו דשניהם ירעו עד שיסתאבו לפי שאין מתן דמיה' שוה שהשלמי' טעונין מתן דמי' ומעשר מתנ' אחת כו' וצ\"ע דזה דלא כמאן דאי לר\"ש הא אמרינן דיקרבו ואי לרבנן דר\"ש הא אמרי' התם דה\"ט משום דאין מביאין קדשים לבית הפסול ולא משום מתנות הוא ומהתימה עליהם איך אשתמיט מנייהו סוגיא דבכורות וצ\"ע ועיין בתוס' שם בבכורות ועיין בתוס' ז\"ל פ' יה\"כ דע\"ד ד\"ה אצטריך שנראה מדבריהם דס\"ל דהא דנשים סומכות רשו' היינו דוקא באקפויי ידא כשיטתם ז\"ל בפ' כיסוי הדם שכתבו וז\"ל ובפ\"ק דחגיג' דתניא זכורך ולא טומטום ופריך אצטריך קרא למעוטי ספיקא י\"ל דהתם פריך משום דבלאו קרא הוה ידעינן דמס' לא לייתי דהיכי ליעביד לסמוך דילמא אשה היא וקא עביד עבודה בקדשים לא לסמוך גברא הוא וקא מבטל מצות סמיכה עכ\"ל וכ\"כ ברפ\"ק דחגיגה יע\"ש הנה מבואר דס\"ל דהא דנשים סומכות רשות היינו באקפויי ידא דאי בכל כחו מאי פריך בחגיג' אצטריך קרא למעוטי ספיקא אימא דהך ברייתא ר\"י היא דס\"ל נשים סומכות רשות דהשתא אי לאו קרא הייתי אומר דלייתי מס' ויעשה סמיכה ממ\"נ וכן ראיתי להרב ח\"ה ז\"ל בפ\"ק דחולין דכ\"ב ד\"ה אצטריך שכתב כן וז\"ל ואפילו למ\"ד נשים סומכות רשות היינו באקפויי ידא אלא שמ\"ש עוד שם וז\"ל אבל בפר\"א דמילה כתבו התוס' דאינו יכול לסמוך דהיכי נעביד מס' לא מייתי על תנאי דאם נקבה תהא עולת נדבה דלא ליהוי חולין בעזרה דהא עולת ראיה לא בעי סמיכה כי' והוא תמוה דבפ\"ב דביצה וחגיגה מוכח דעולת ראיה נמי בעי סמיכה וכ\"כ רבינו וצ\"ע עכ\"ל ואני תמיה עליו אדק\"ל מהא דשמעתין ודחגיגה תיקשי ליה דברי התוס' עצמם דכיון דס\"ל דעולת ראיה לא בעי סמיכ' איך כתבו דמס' לא מייתי על תנאי משום דאינו יכול לסמוך הא אדרבא היא הנותנת דכיון דעולת ראיה לא בעי סמיכ' לייתי על תנאי בלא סמיכ' דהשתא ממ\"נ לא בעי סמיכה דאם נקבה היא קרבן נשים ל\"ב סמיכ' דבני ישראל סומכי' ולא בנות ישראל ואם הוא זכר הוי עולת ראיה ולא בעי סמיכ' ולכן הדבר ברור שט\"ס נפל בדבריהם וצ\"ל דהא עולת ראיה בעי סמיכה וכונת' מבוארת למ\"ש דאי עולת ראיה לא הוה בעי סמיכה הוה מייתי על תנאי בלא סמיכה כמ\"ש אבל כיון דעולת ראי' בעי סמיכ' לא מצי מייתי על תנאי דהיכי ליעבוד ליסמוך דילמא נקבה היא והוי עבודה בקדשים לא ליסמוך דילמא זכר הוא והוי עולת ראיה ובעי סמיכה והיינו כמ\"ש בפרק יה\"כ וזה ברור אך אכתי ק\"ל לדעת רש\"י ז\"ל דכפי דבריו נמצא דלהך תנא דס\"ל דפלוגתייהו דב\"ש וב\"ה בשלמי חובה אי טעונין סמיכה או לא ס\"ל נמי דה\"ט דב\"ש דאין סומכין עליהן בי\"ט אף מתורת רשות היינו משום שבות דקא משתמש בב\"ח ק' דא\"כ היכי משני בגמ' התם בחגיגה לרבי יוחנן דאמר אל תהי שבות קלה בעינך שהרי סמיכ' אינו אלא משום שבות כו' דאתא לאשמועינן לאפוקי ממ\"ד בסמיכה גופה פליגי קמ\"ל דבשבות פליגי ואי כפי מ\"ש רש\"י הא למ\"ד נמי דבסמיכה גופה פליגי ס\"ל דטעמייהו דב\"ש דאין סומכין עליהן בי\"ט אפילו מתורת רשות היינו משום שבות דמשתמש בב\"ח וא\"כ היכי אשמועינן ר\"י במאי דקאמר שהרי סמיכה אינה אלא משום שבות דאתא לאפוקי ממ\"ד בסמיכה גופה פליגי וי\"ל דהך לישנא דקאמר ר\"י שהרי סמיכה אינה אלא משום שבות משמע דטעמייהו דב\"ש אינו אלא משום שבות ואע\"ג דטעונין סמיכה אפי\"ה משום שבות גרידא גזרו עליו ואלו למ\"ד בסמיכ' גופה פליגי וטעמייהו דב\"ש דס\"ל דאין סומכין בי\"ט משום שבות היינו משום דס\"ל דאין טעונין סמיכה אמנם אי הוה ס\"ל דטעונין סמיכה ה\"נ דהו' ס\"ל דסומכין בי\"ט אע\"ג דאיכא שבות וכדס\"ל לב\"ה ומ\"מ דברי רש\"י שם בחגיגה סותרים למ\"ש בשמעתין שכתב שם בד\"ה לאפוקי ממ\"ד בסמיכה עצמה פליגי ומאן דאסר לאו משום שבות אסר אלא משום דס\"ל דלא בעו סמיכה כו' ויש ליישב בדוחק:<br><b> ועוד </b> נראה לי לפרש דבריהם על דרך אחר והוא הנכון בעיני דמ\"ש בפ' אין דורשין פלוגתא דתנאי היא לא קאי אמ\"ש שם ס\"ל סמיכה בכל כחו בעינן אלא כונת דבריהם הכי אזלי דרצו להוכיח דמאן דתריץ התם בפסחים אלא משום סמיכה דאלו פסח לא בעו סמיכה כו' ע\"כ ס\"ל דסמיכה בכל כחו בעינן וכדס\"ל לרמב\"ח בפ' אין דורשין ומש\"ה קאמר דמס' לא מצי למיעבד סמיכה דהוי עבודה בקדשים דאי לא בעינן אלא כל דהו לא הויא עבודה בקדשים ואם כן אכתי ליעביד סמיכה מס' ולזה כתבו בפרק אין דורשין פלוגתא דתנאי היא כונתם לומר דזה שכתבו דבסמיכה כל דהו לא הויא עבודה בקדשים ומצי למיעבד סמיכה מס' בפ' אין דורשין פלוגתא דתנאי היא אי בסמיכה כל דהו דהיינו באקפויי ידא איכא משום עבוד' בקדשים או לאו לפום מאי דמסיק דאמר להו אקפו ידייכו דלת\"ק דר\"י אפי' באקפויי ידא איכא איסורא משום דמחזי עבודה בקדשים ולר\"י באקפויי ידא שרי ואם כן כיון דפלוגתא דתנאי היא לא הול\"ל התם בפשיטות אלא משום סמיכה כו' אלא הוה ליה לסיים ולומר הא מני ת\"ק דר\"י היא דס\"ל דבאקפויי ידא איכא איסורא משום דמחזי כעבודה בקדשים אלא משמע ודאי דלמאי דתריץ התם אלא משום סמיכה ס\"ל דסמיכה בכל כחו בעינן דהשתא ההיא בריית' אתייא ככ\"ע כנ\"ל נכון כל זה כתבתי ליישב דברי התוס' דפסחים: האמנם מצאתי להתוס' ז\"ל בר\"פ מצות חליצה ד\"ה ואין ב\"ד שקול שכתבו וז\"ל וי\"ל דהתם נמי איכא פלוגתא אי בעינן סמיכה בכל כחו או לא כו' ע\"ש וא\"כ ע\"כ צ\"ל כדרך הראשון שכתבתי כנ\"ל: גרסינן בירושלמי בפרק אין דורשין אמר ר\"י בר בון רשב\"ל הוה עבר קומי סדרא כו' הדין פסוקא ויזבחו לה' זבחים ויעלו עולות לה' למחרת היום ההוא מאן דמפסיק ליה כב\"ש מאן דקרא כולה כב\"ה ניחא עולות למחרת היום שלמים למחרת היום ואין שלמים באין כבית שמאי אמר ר\"י בר בון דוד מת בעצרת והיו כל ישראל אוננים והקריבו למחר ע\"כ ע\"ש בפי' הרב שדה יהושע ז\"ל וראיתי להרב מש\"ל ז\"ל ה' אבל פ\"ג הלכה ט' שכתב וז\"ל ובעיקר דברי ר\"י שאמר לפי שדוד מת בעצרת היו כל ישראל אוננים והקריבו למחר אני תמיה דאם כונתם היא מההיא דאמרינן פרק אלמנה נזונת אותו היום שמת רבי בטלה כהונה וכתב רבינו נשיא שמת הכל מטמאין עליו אפילו כהנים כו' אם הדבר כן ת\"ל שהכל היו טמאי מת ואם כן איך הקריבו למחר הא בעי הזאה ג' וז' וכי תימא דלמחרת לאו דוקא אלא הכונה היא ביום הז' לאחר שהזו וטבלו הביאו שלמים ואכלו אותם לערב גם זה לא יתכן שהרי התוס' פרק תמיד נשחט עלה דההיא דאמרינן ערל וטמא משלחין קרבנותיהן הקשו דטמא איך משלח והא בעי סמיכה כו' ותי' דמיירי בעופות ואם כן אף ביום הז' לאחר שהזה וטבל עדיין הוא טמא וחייב כרת על ביאתו וכי תימא דעולות אלו היו עופות גם זה לא יתכן שהרי מילתא דפשיטא דעולות אלו לא היו נדרים ונדבות דלכ\"ע אין קרבין בי\"ט אלא עולת ראיה היא ועולת ראיה אינה באה מן העוף ואף לדעת רבינו דס\"ל דעולת ראי' באה מן העוף מ\"מ אכתי שלמים לא משכחת לה דהא שלמים לעולם אינם באין מן העוף וכי תימא דשלמים אלו היו ממעשר בהמה דלא בעי סמיכה גם זה לא יתכן דהא מדברי הירושלמי משמע דבעי לאוקומי קרא כב\"ש ולב\"ש אף שלמי חגיגה אינם באין מן המעשר כדאיתא בפ\"ק דחגיגה ד\"ז ואולי נאמר דשלמים אלו היו שלמי שמחה דלכ\"ע באין מן המעשר את\"ד יע\"ש והנה מה שהקשה הרב ז\"ל מדברי התוס' בפ' תמיד נשחט שכתבו דההיא דערל וטמא כו' נראה דלק\"מ שהרי התוס' ז\"ל פרק כל הגט דכ\"ח ע\"ב ד\"ה והא ובזבחים דע\"ד ע\"ב כתבו דדוקא היכא דיכול לקיים מצות סמיכה שיביאנה הוא עצמו אין לו לעשות בלא סמיכה אמנם היכא שאין תקנה אחרת לאותן קרבנות אלא שיקרבו בלא סמיכה טוב להקריבן בלא סמיכה ממה שנאמר ימותו כולם והביאו ראיה מההיא דפ\"ב דקדושין בהמה שנמצאת בין ירושלים כו' וכתבו עוד דההיא דערל וטמא איירי כגון שאין לו תקנה להמתין שמתו אחיו מחמת מילה וטמא כגון זב ומצורע שאין רפואתו תלוי' בו כו' ע\"ש אם כן נראה ודאי שאף התוס' ז\"ל פרק תמיד נשחט שתי' דההיא דערל וטמא איירי בעופות אזלי ומודו למ\"ש בפ' כל הגט ובזבחים דהיכא דאין לו תקנה יכול להקריב בלא סמיכה וכמו שהכריחו מההי' דפ\"ב דקדושין אלא שמה שהוכרחו לומר דמיירי בעופות היינו משום דסתמא קתני ערל וטמא משלחין קרבנותיהן ומשמע להו דמיירי בכל עניין אע\"ג דאיכא בתקנתא לערל עד שימול ולטמא עד שיטהר אם כן איכא למימר שפיר דלמחרת היום לאו דוקא אלא ליום הז' אחר שהזו וטבלו הביאו שלמים ומשום סמיכה אין קפידא כיון דליתיה בתקנתא ולא אפשר בלאו הכי ויכולים להקריבם בלא סמיכה גם מ\"ש דעולות אלו היו עופות לא ידענא מאי קאמר שהרי קרא בהדיא כתיב ויזבחו לה' כו' למחרת היום ההוא פרים אלף אלים אלף ואולי דס\"ל להרב דפרים אלף דכתיב בקרא לא הקריבו ביום הז' אלא מז' ואילך ולא קאי אלמחרת היום דכתיב לעיל מיניה וזה ודאי דוחק דכל כי האי הי\"ל להרב ז\"ל לפרש ובר מן דין קשה דהא קרא אזבחים כתיב ועופות לאו בכלל זבחים הם כדאיתא פרק פרת חטאת דקי\"ט ואף למ\"ש מרן בריש ה' חגיגה דעופות בכלל זבחים לא כתבו כן אלא בזבחים האמורים במשנה ובברייתא אבל בזבחים דכתיבא בקרא דייק טפי ולכ\"ע עופות לאו בכלל זבחים וכבר כתבתי שם בזה באורך גם מ\"ש עוד וכי תימא דשלמי' אלו היו ממעשר בהמה כו' שמעתי מהחכם השלם רב ועצום כמוהר\"י אשכנזי ז\"ל דלא קשיא מידי שהרי לב\"ש ס\"ל דשלמי חגיגה אינם טעונין סמיכה משום דלא ילפי שלמי חגיגה משלמי נדבה וכדאמרי' בפ\"ב דביצה ואף לר\"י דס\"ל התם דלא נחלקו ב\"ש וב\"ה על הסמיכה עצמה שצריך אלא על תכף לסמיכה שחיטה דב\"ש ס\"ל דלא בעי' תיכף לסמיכה שחיטה וב\"ה ס\"ל דבעינן תיכף לסמיכה שחיטה מכ\"מ כיון דס\"ל לב\"ש דלא בעינן תיכף לסמיכה שחיטה משכחת לה סמיכה בטמאים דסמיך מאבראי וכדאמרינן בהדייא בזבחים דל\"ב אמר ר' אדא בר אהבה סמיכ' אשם מצורע דאורייתא ותיכף לסמיכ' שחיט' דרבנן מתיבי וסמך ושחט מה סמיכה בטהורים אף שחיטה בטהורים ואי אמרת לאו דאורייתא בטמאים נמי משכחת לה דסמיך מאבראי וכ\"כ רש\"י ז\"ל בראש הסוגי' דמאי דבעינן סמיכה בטהורים הוא משום דכתיב ושחט לפני ה' וכיון דבעינן תיכף לסמיכה שחיטה אין סמיכה מבחוץ ושחיטה מבפנים ואף למ\"ש התוס' שם בד\"ה מאי שנא דה\"ט משום דבסמיכה גופא כתיב לפני ה' כבר כתבו שם דלמ\"ד ביאה במקצת לא שמה ביאה ע\"כ מאי דבעינן סמיכה בטהורים הוא משום דבעינן תיכף לסמיכה שחיטה דאי משום לפני ה' אפשר דמעייל ידה וסמיך וא\"כ איכא למימר דר\"י בר בון דקאמר דוד מת בעצרת והוו כל ישראל אוננים ס\"ל דביאה במקצת ל\"ש ביאה וכיון דס\"ל לב\"ש דלא בעינן תיכף לסמי' שחיטה משכחת לה סמיכה בטמאין דסמיך מאבראי גם במ\"ש עוד הרב הנז' ושמא י\"ל דלעולם ישראל לא נטמאו דאף דיש לדוד דין נשיא מ\"מ משום המצוה דחל חיובא עליהם דהיינו מצות ראיה וחגיגה בשמחה אם היו מטמאים לא היו מתבטלות מצות אלו מש\"ה לא נטמאו ומה שלא הקריבו באותו יום הוא מדין אונן שהרי סיים רבינו וכן הכל אוננין עליו כו' הקשה ה\"ה הנז' מהא דגרסי' בפסחים ד\"ע דאיבעי' לן התם לבן תימא אי יש בחגיגה משום שבירת עצם או לא ובעי למפשטא מדתניא סכין שנמצאת בי\"ד שוחט בה מיד בי\"ג שונה ומטביל קופיץ בין בזה ובין בזה שונה ומטביל מני אלימא רבנן מ\"ש סכין כו' קופיץ נמי הא חזי לחגיגה אלא לאו דבן תימא וש\"מ יש בו משום שבירת עצם ומשני לא לעולם רבנן וכגון שבא בטומאה ופריך ס\"ס מנא ידעי ומשני דמיית נשיא כו' ופרש\"י דמיית נשיא ומצוה לכל ישראל להתעסק בו הרי דאע\"ג דמתבטלין ממצות ראיה וחגיגה ושמחה אפילו הכי חייבין להתעסק בו הפך ממ\"ש הרב ז\"ל ולהא ודאי יש ליישב ולומר דע\"כ לא כתב הרב ז\"ל דכיון דהוו מתבטלין ממצות ראיה וחגיגה מש\"ה לא נטמאו לו אלא דוקא כגון ההיא דדוד מת בעצרת דמשהאיר היום כבר נתחייבו במצות אלו ומשום הכי כיון דחל חיובא עלייהו קודם מיתת דוד תו לא פקעי מנייהו ומש\"ה לא נטמאו לו וכמו שדקדק הרב ז\"ל בלשונו דאפילו יש לדוד דין נשיא מ\"מ משום המצוה דחל חיובא עליהם כו' אמנם בההיא דפסחים מיירי דמייתי נשיא בי\"ד קודם חצות כיון דאכתי לא מטו זמן חיוב שלמי חגיגה בהא ודאי מודה הרב דחייבין להטמא לו וזה פשוט עוד כתב הרב הנזכר וז\"ל אלא שעדיין לא נתקררה דעתי בכ\"ז שהרי י\"ט היה ובי\"ט ליכא לא אנינות ולא אבילות כו' והנראה אצלי הוא דאף שאין אנינות במועד מ\"מ אסור לאכול בקדשים משום טירדא וכדאמרינן בפ\"ק דיומא די\"ד שהקשו וכי האי גוונא מי חייל עליה אנינות והא מיגרשה ותי' נהי דאנינות לא חל עלה אטרודי מי לא מטרידנה והנה מסוגיא זו יש ללמוד דענין אונן של תור' דהיינו לאסור לאכול בקדשים הוא אף שמת בשבת שהרי שם הקשו ומי גזר ר\"י שמא יאכל והתנן ר\"י אומר אף אשה אחרת מתקנין לו שמא תמות אשתו ואי מתה אשתו עביד עבודה ולא גזר ר\"י הרי דאף שמת ביוה\"כ ס\"ל לתלמודא דאיכא איסורא באכילת קדשים כו' וכן למדנו שאף מי שאין עליו חובת אנינות כגון התם דמגורשת היא למפרע מכל מקום משום טירדא אסור באכילת קדשים ואף שהוא י\"ט כו' הן אמת שדין זה דטירדא אוסר בא\"ק כעת לא מצאתי אותו בדברי רבינו ולא ידעתי אם איסור זה הוא מדרבנן וכעת הדבר צריך תלמוד את\"ד ז\"ל: והנה מה שכתב דאף שאין אנינות ביו\"ט מכל מקום אסור באכילת קדשים והכריח הדבר מסוגי' דפ\"ק דיומא אינו אלא לפרש\"י ז\"ל דכי משני בגמ' אטרודי מי לא מטריד היינו לומר דמשום טירדא אסור לאכול בקדשים דבעינן שמחה וגדולה כדכתיב לך נתתים למשחה אם כן מוכח בהדיא דאף שמת ביוה\"כ אסור לאכול בקדשים משום טירדא אמנם לפי מה שפירשו התוס' ישנים שם דכי משני אטרודי מי לא מטריד לאו היינו משום דאסור לאכול בקדשי' דבעינן למשחה וגדולה כפירוש רש\"י דאם כן מי שטבעה ספינתו בים ה\"נ דיהא אסור אלא הכי פריך וכה\"ג מי חל עליו אנינות כו' ואפי' הוה שייך למגזר ביוה\"כ שמא יאכל אע\"ג דכ\"ע לא אכלי הכא לא שייך למגזר דלאו אונן הוא ומשני נהי כו' איטרודי מי לא מיטריד וכיון דמצטער על כך הילכך אי הוה שייך למיגזר הוה פריך שפיר דנגזור שמא יאכל ביה\"ך והוא אסור משום יה\"ך נראה דאין ראיה מכאן כלל דאיכא למימר דהכי פריך ומי גזר ר\"י שמא יאכל והתנן כו' לאו היינו משום אנינות דכיון שמת ביה\"כ אין כאן אנינות אלא הכי פריך דכי היכי דגזר ר\"י בכ\"ג אונן שאינו עובד כל היום גזירה שמא יאכל ה\"נ ניגזור הכא דאע\"ג דאין דין אנינות ביה\"ך מ\"מ כיון דמצטער עליה חיישינן שמא יאכל ולאו אדעתיה ואסור משום יוה\"כ וכי פריך בגמ' וכה\"ג מי חל עליו אנינות הא מגרשה כו' ולא אסיק אדעתיה טעמא דאיטרודי מי לא מטריד ה\"ה דהוה מצי למפרך משום דאין אנינות ביוה\"כ דכיון דלא חל עליה דין אנינות לא גזרינן משום מאי דס\"ד השתא אלא דעדיפה מינה קפריך דהא מיגרשה וקיימא ואין כאן דין אנינות כלל דמשום דאין אנינות ביה\"כ לא ק\"ל משום דכיון דהא מיהא אשתו היא ומצטער עליה אע\"ג דאין דין אנינות נוהג ביה\"כ איכא למיגזר שפיר שמא יאכל ולאו אדעתיה אלא מיהו משום דהא מיגרשה וקיימא ק\"ל דכיון דמגורשת היא למפרע לא שייך למיגזר שמא יאכל שהרי לאו אשתו היא והו\"ל כשאר כ\"ג ביה\"כ דלא חיישי' שמא יאכל ואהא משני נהי דמיגרשה וקיימא איטרודי מי לא מיטריד דכיון דלא גירשה אלא על תנאי ולצורך שניה אכתי חביבותיה גבה ואית לן למיחש שמא יאכל ולאו אדעתיה וכן צ\"ל ע\"כ אף לדעת הרב מש\"ל שהרי כתב דאע\"ג דאין אנינות במועד מ\"מ אסור לאכול בקדשים משום טירדא ואם כן תקשי לפום ס\"ד דמקשה דפריך וכה\"ג מי חל עליה אנינות כו' ולא אסיק אדעתיה טעמא דאיטרודי מי לא מיטריד אמאי לא פריך מטעמא דאין אנינות ביה\"כ ואי ס\"ל דמשום טירדא אסור לאכול בקדשים א\"כ מאי קא ק\"ל וכה\"ג כו' הא אע\"ג דאין כאן אנינות משום טירדא אסור אלא עכ\"ל דאף לפום ס\"ד דמקשה ודאי קים ליה האי סברא דמשום טירדא אסור לאכול בקדשים ומש\"ה לא ק\"ל מטעמא דאין אנינות ביוה\"כ אלא דהוה ס\"ל דכיון דלמפרע היא מגורשת אין כאן טירדא כלל והו\"ל כשאר כ\"ג ביה\"כ וכמ\"ש ומ\"מ נראה שהדין דין אמת אף לפי פי' תוס' ישנים דאע\"ג דקיימא לן דאין אנינות במועד אינו אלא לענין אנינות של דבריהם דהיינו שהוא אסור לאכול בשר ויין לא גזרו חכמים בשבת וי\"ט: אמנם לענין אנינות של תורה אפי' בי\"ט ושבת יש דין אנינות עליו ואסור לאכול בקדשים ולא משום טעמא דטירדא כמ\"ש הרב ז\"ל וראיה מדתנן בפסחים בפרק האשה דצ\"א אונן טובל ואוכל את פסחו לערב אבל לא בקדשים ואמרינן עלה בגמ' דקסבר אנינות לילה דרבנן והשתא אם איתא דאף לענין אנינות של תורה אין אנינות במועד למה לי למימר טעמא משום דאנינות לילה מדרבנן ת\"ל דאין אנינות בי\"ט ומתני' היכי קתני אבל לא בקדשים הא כיון דאין אנינות במועד אמאי אסור לאכול בקדשים ולומר דמתני' איירי בפסח ב' זה ודאי דוחק גדול אלא מוכח ודאי דלענין אנינות של תורה אפי' במועד יש דין אנינות עליו: גם מאי דמספ\"ל להרב ז\"ל אי דין זה דטירדא אוסר בקדשים לדעת רש\"י אם הוא מדאורייתא או מדרבנן לא ידענא מאי קא מספ\"ל שהרי לדעת רש\"י ז\"ל שפי' דכי משני איטרודי מי לא מיטריד היינו משום דטרוד אסור לאכול בקדשים עכ\"ל דס\"ל דטירדא אוסר בקדשים מדאורייתא דאי דרבנן מאי משני הא כיון דאין איסורו אלא מדרבנן לא גזר ר\"י שמא יאכל מידי דהוי אאנינות לילה דס\"ל לר\"י דכיון דאנינות לילה דרבנן כהן גדול אונן מקריב בלילה משום דהוה ליה גזרה לגזרה וכמ\"ש התוס' בד\"ה שאינו עובד ורש\"י בד\"ה גזרינן שמא יאכלו אם כן אכתי הדרא קושיא לדוכתא וכה\"ג מי חיילה כו' וכיון דאינו אלא מדרבנן לא גזר ר\"י וא\"ל הכא שאני דגזרינן שמא יאכל ונמצא פוגע באיסור תורה דאוכל בי\"ה דא\"כ לא הוה ליה לרש\"י למיהב טעמא משום דטרוד אסור בקדשים שהרי טעם זה אינו מעלה ומוריד כלל אלא מוכח דטירדא אוסר באכילת קדשים מדין תורה כנ\"ל ודוק:"
+            ]
+        ],
+        [],
+        [],
+        [],
+        [],
+        [],
+        [],
+        [],
+        [],
+        [],
+        [],
+        [
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>חטאת </b> <b> ואשם כו' ואינם באים בנדר ונדבה.</b> עיין מ\"ש רש\"י ז\"ל פ\"ק דנדרים ד\"ו ד\"ה אם מחויב כו' וז\"ל שאם אמר הרי זה עלי חטאת אע\"ג דלא היה מחויב כו' דבריו קיימין והוא תימא דהא קי\"ל דאין חטאת בא בנדבה ועיין בהרמ\"ע מפאנו סי' [כ\"ו] וראיתי למורי הרב ז\"ל בס' לשון למודים בהלכות נדרים סי' קי\"ג תי' משם מוהר\"י אירג\"ס ז\"ל דס\"ל לרש\"י דהא דאין חטאת בא בנדבה היינו דוקא לענין שלא להקריבו לקרבן חטאת אבל לענין שתחול קדוש' חטאת על הבהמה ודאי דנידר ונידב הוא ולמיתה אזלה והביא סמוכות לזה ממ\"ש רש\"י בתמור' דקכ\"ו ע\"ש באורך וי\"ל לפי דבריו מהא דאמרינן בתמורה דקי\"ו ר\"י אומר ה' חטאות מתות ולד חטאת כו' ואם איתא שש חטאות מתות הו\"ל לר\"י למתני ותו דהתם אמרינן ד' נתנו להם והעמידום על ה' ר' נתן אומר אחת נתנו להם והעמידום על חמש ואם איתא העמידום על שש הול\"ל וי\"ל דברייתא לא קחשיב אלא במי שמחוייב חטאת גמור הראוי להקרבה אלא שבא הלכה למשה מסיני ומיעטינהו משא\"כ במי שאינו מחויב חטאת דהא פשיטא להו דלא חזי להקרבה כיון שאין חטאת בא בנדבה והילכך למיתה אזלה והל\"מ כי אתא דוקא אהני חמשה הוא דאתא דההיא פשיטא ודאי דאזלה למיתה ובהכי י\"ל מה שראיתי מקשים משם הרב כמוהר\"ר אפרים פישיל ז\"ל דאיך אפשר להסתפק בולד חטאת שהיא אחת מחמש חטאות אם היא אחת מהם שנאמרה למשה מסיני שהרי אמרינן בתמורה דקי\"ח ע\"א דהל\"מ כל שבחטאת מתה באשם ירעה והשתא אם אחת שנאמרה למשה מסיני היא ולד חטאת באשם לא משכחת לה כה\"ג שאין אשם בא אלא מן הזכרים ולפי האמור ניחא דהל\"מ אצטריך למי שאינו מחויב חטאת ואמר ה\"ז חטאת דפשיטא לן דלמיתה אזלה באשם ירעה ודוק:"
+            ],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>אחת </b>\n<b> נדרים ונדבות כו' אינו עובר בל\"ת עד שיעברו עליו רגלי השנה כולה.</b> כתב מרן ואף על גב דסתם מתני' בפ\"ק דר\"ה כר\"ש לא חש לה רבינו כו' ועוד דמשמע דרבא ס\"ל הכי וסתם ספרי כת\"ק דברייתא יע\"ש וראיתי להרב ל\"ח בפ\"א מה' חגיגה שהקשה עמ\"ש רבינו שם דין ז' וז\"ל ודבר זה מפי השמועה נלמד שחג השבועות כחג המצות לתשלומין כתב ז\"ל נראה דדרשא זו היא הנאמרת בפ\"ק דחגיגה די\"ז ומנין לעצרת שיש לו תשלומין כל ז' שנאמר בחג המצות ובחג השבועות מקיש חג השבועות לחג המצות מה חג המצות יש לו תשלומין כל ז' אף חג השבועות כו' וקשה דבפ\"ק דר\"ה ד\"ה אפליגו תנאי בבל תאחר ואמרו שם דר\"מ וראב\"י דסבירא להו דברגל א' או בב' רגלים עובר בבל תאחר דרשי להך הקישא דחג המצות וחג השבועות לכדר\"א אמר ר' אושעיא דאמר עצרת יש לו תשלומין כל ז' ופריך עלה בגמרא ות\"ק ור\"ש דדרשי האי קרא לבל תאחר דבעינן ג' רגלים תשלומין דעצרת מנ\"ל ומשני נפ\"ל מדתני רבא בר שמואל אמרה תורה מנה ימים וקדש חדש מנה ימים וקדש עצרת כו' ואם כן כיון דרבינו פסק כת\"ק דר\"ש דהיכא דעבר עליו ג' רגלים עובר בבל תאחר ודריש לקרא לבל תאחר ע\"כ תשלומין לעצרת נפ\"ל מדתני רבה בר שמואל ואם כן איך כתב רבינו דרשא דר' אושעיא דלא אתי אלא אליבא דר\"מ וראב\"י ושמא מ\"ש רבינו חג השבועות כחג המצות לאו מהאי קרא קאמר ליה אלא מדרשא דרבה בר שמואל וזה דוחק ועוד מה נעשה לסמ\"ג ז\"ל שכתב בעשין רכ\"ח הך דרשא דר' אושעיא ובלאוין סימן של\"א פסק כת\"ק דר\"ש יע\"ש שהניחו בצ\"ע וכן קשה לדעת הרע\"ב דבפ\"ק דר\"ה פסק הלכה כת\"ק דר\"ש דבעינן ג' רגלים ואלו בפ\"ק דחגיגה משנה ז' כתב דעצרת יש לו תשלומין מדרשא דר' אושעיא ולע\"ד נראה ליישב ולומר דלרבינו ז\"ל קשיתיה דכיון דהלכה כת\"ק דר\"ש וכמו שהכריח מרן ז\"ל לדעת רבינו אם כן היכי דריש ר' אושעיא לקרא דחג המצות לתשלומין עד עצרת ואליבא דר\"מ וראב\"י דלית הלכתא כוותייהו ותו דהא דרבי אושעיא משמע דהלכתא היא דבפ' ואלו מגלחין דכ\"ד ע\"ב אמרינן דרש רב ענני בר ששון יום א' לפני עצרת ועצרת הרי כאן י\"ד שמע ר' אמי איקפד אטו דידיה היא דר\"א אר' אושעיא דאמר מנין לעצרת כו' משמע דהא דר' אושעיא הלכתא היא דאל\"כ הו\"ל לאתויי מדרש' דרבה בר שמואל דאתי אליבא דת\"ק דר\"ש דהלכתא היא ולא דרשא דרבי אושעיא אלא משמע בהא דרבי אושעיא אתיא נמי כת\"ק דר\"ש והיינו משום דרבינו ז\"ל גריס כגי' ר\"ח ז\"ל שכתבו התוספות ז\"ל בפ\"ק דר\"ה ד\"ה ואין צריך לומר חג הסוכות שבו הכתוב מדבר ולמה נאמר לומר שזו היא אחרון זו היא גי' הקונטרס כו' ור\"ח גריס אין צריך לומר בחג המצות דבו פתח הכתוב תחילה ולמה נאמר לומר שזה ראשונה עכ\"ל וא\"כ איכא למימר דאע\"ג דת\"ק דריש ליתורא דחג המצות וחג השבועות לבל תאחר מ\"מ אכתי ק\"ל קו' ר\"ש דקאמר אצ\"ל בחג המצות שבו פתח הכתוב תחילה ואפילו שהזכירן לג' רגלים לבל תאחר מ\"מ כיון דכתיב שלש פעמים בשנה יראה כל זכורך בחג השבועות ובחג הסוכות ממילא ידעינן דבחג המצות מדבר דבו פתח הכתוב תחילה ואם כן אייתר ליה חג המצות לת\"ק דר\"ש להיקשא לומר מה חג המצות יש לו תשלומין כל ז' אף חג השבועות כן ותלמודא דפריך ות\"ק דר\"ש תשלומין לעצרת מנ\"ל ומשני נפ\"ל מדרבה בר שמואל כו' ולא משני דלת\"ק דר\"ש נפ\"ל מיתורא דחג המצות איכא למימר דה\"ה דהוה מצי לשנויי הכי אליבא דת\"ק דר\"ש אלא דכיון דלר\"ש צ\"ל ע\"כ דנפ\"ל מדרבה בר שמואל משום הכי משני חד שנויי לתרווייהו ואפילו לכשת\"ל דקו' ר\"ש לא חשיב ליה לת\"ק וס\"ל דכיון דקרא אצטריך למכתב בהדיא חג השבועות וחג הסוכות לבל תאחר כתיב נמי חג המצות בהדיא אגב אינך אפי\"ה לא קשיא לת\"ק תשלומין לעצרת מנ\"ל דנפ\"ל מדרבה בר שמואל מיהו קושטא דמילתא דהך דרבי אושעיא אתי כתנא קמא דר\"ש וכדמוכח סוגי' דמ\"ק וכמ\"ש וא\"ת אם איתא דלת\"ק דר\"ש אייתר ליה חג המצות להיקשא לומר דעצרת יש לו תשלומין כרבי אושעייא א\"כ מנ\"ל דקרא אתא לבל תאחר דבעינן ג' רגלים אימא דכול' קרא להא דרבי אושעייא הוא דאתא י\"ל דס\"ל לתנא קמא דאי עיקר קרא להכי הוא דאתא אם כן חג הסוכות למה לי למיכתב אלא מוכרח דקרא אתא לבל תאחר ותרווייהו שמעינן מיניה וס\"ל לת\"ק דלענין לינה לא בעינן היקשא לומר מה חג המצות טעון לינה אף חג הסוכות טעון לינה משום דנפ\"ל מקרא דופנית בבקר וכמ\"ש התוספות בפ\"ב דחגיגה די\"ז ע\"א ד\"ה אפילו חג הסוכות וליכא לאקשויי דאי משום יתורא דחג הסוכות הוא דיליף ת\"ק דר\"ש דקרא אתא לבל תאחר אם כן מנ\"ל דבעינן ג' רגלים נימא דבחג הסוכות דוקא הוא דעובר בבל תאחר וכדס\"ל לראב\"ש י\"ל דס\"ל כת\"ק דכיון דקרא בחדא מחתא מחתינהו לחג המצות וחג השבועות דחיקא מילתא לומר דחג הסוכות כתיב לענין בל תאחר וחג המצות וחג השבועות לענין תשלומין גרידא משום הכי ס\"ל דכולהו כתיבי לענין בל תאחר אלא דילפינן מיניה תשלומין דעצרת מיתורא דחג המצות כנ\"ל: ודרך אגב ראיתי לבאר מ\"ש התוספות בפ\"ק דר\"ה ד\"ה ג' רגלים כסדרן וז\"ל ומתני' דניסן ר\"ה ר\"ש היא והכי אמרינן לקמן יע\"ש שדבריהם ז\"ל לעין הקורא כל אשר בתוכו תמה שהרי בהדיא אמרינן התם נ\"מ לעבור בבל תאחר ור\"ש היא כו' ולא עוד אלא שהוצרכו להביא עצות מרחוק מדאמרינן לקמן ומשמע שכונתם למ\"ש בגמ' ד\"ז ע\"ב באחד באלול ר\"ה למעשר בהמה מני ר\"מ היא כו' ולרגלים מני ר\"ש היא כו' ואשר אני אחזה לפ' שבאו לאפוקי דלא נימא דמאי דקאמר בגמ' נ\"מ לבל תאחר ור\"ש היא לאו דוקא ר\"ש אלא כראב\"י נמי מצי אתי דאיכא למימר דראב\"י לא פליג אר\"ש אלא אמאי דקאמר דבעי' ג' רגלים כסדרן קאמר איהו דבב' רגלים עובר מיהו למאי דס\"ל לר\"ש דבעי' כסדרן וחג המצות תחילה בהא מודה ליה לר\"ש ומאי דקאמר תלמודא ר\"ש היא היינו משום דבדברי ר\"ש מפורש בהדיא הכי ואיהו הוא מאריה דהאי שמעתתא קאמר דר\"ש היא ואהא באו לאפוקי פי' זה וכתבו ומתניתין דניסן ר\"ה ר\"ש דוקא היא ולא ראב\"י דלראב\"י לא בעינן כסדרן והביאו ראיה מדאמרינן לקמן והיינו ממאי דפריך בדף ז' באחד באלול כו' מני ר\"מ היא כו' ולרגלים מני ר\"ש היא אימא סיפא ר\"א ור\"ש אומרים בא' בתשרי רישא וסיפא ר\"ש ומציעתא ר\"מ היא כו' ואם איתא מאי ק\"ל אימא דרישא ראב\"י היא ולא ר\"מ אלא משמע דלראב\"י לא בעי כסדרן ואפשר עוד שכוונו כמ\"ש והכי אמרינן לקמן למאי דפריך בגמרא דף ד' ע\"ב ור\"ש וראב\"י האי בחג המצות ובחג השבועות ובחג הסוכות מאי דרשי ביה ומשני מבעי להו לכדר\"א כו' ואם איתא מאי פריך לראב\"י הא לראב\"י אצטריך חג המצות וחג השבועות למדרש דבעינן כסדרן וחג המצות תחלה אלא משמע ודאי דלראב\"י לא בעי כסדרן ואי קשיא לך הא אכתי לתלמודא גופי' תקשי מנ\"ל דלראב\"י לא בעי כסדרן אדפריך וראב\"י האי בחג המצות מאי דריש ביה י\"ל דס\"ל לתלמודא דאם איתא דלראב\"י ס\"ל דבעינן כסדרן מקרא דחג המצות ודריש ליה לקרא לבל תאחר אם כן הול\"ל דבעינן ג' רגלים כר\"ש ואע\"ג דכתיב במועדיכם ומיעוט מועדים שנים מ\"מ כיון דאיכא קרא דגלי בהדיא דבעינן ג' רגלים לא אמרינן מיעוט מועדים שנים אלא משמע ודאי דראב\"י לא דריש קרא דחג המצות לבל תאחר ומשום הכי פריך דמאי דריש ביה כנ\"ל ודוק:"
+            ]
+        ],
+        [
+            [
+                "<b>האומר </b>\n<b> כו' ואם אחר שגמר בלבו והוציא בשפתיו שתהיה שלמים חזר כו' שאין חזרה בהקדש ואפילו תכ\"ד כו'.</b> הנה הרב ש\"ך בחלק ח\"מ סימן רנ\"ה ס\"ק ז' דחה דברי רבינו בשתי ידים מסוגיא דפרק מרובה דע\"ג דאמרינן התם וסבר ר\"י תכ\"ד כדבור דמי והתנן ה\"ז תמורת עולה תמורת שלמים כו' ומתרצינן תרי תכ\"ד הוו חד כדי שת\"ל וחד כדי שר\"ל כדי שת\"ל לית ליה דנפיש מילי כדי שר\"ל אית ליה הרי בהדיא דבגמ' רצה להשוות הקדש לשאר מילי לענין תכ\"ד דאי כדעת רבינו מאי פריך שאני התם דהוי הקדש ואמירתו לגבוה כמסירתו להדיוט ועיין בהרב מש\"ל מה שתי' יע\"ש אך את זה ראיתי בספר מחנה אפרים הנדפס בקרב ימים בהלכות צדקה סימן ח' שכתב דלק\"מ לדעת רבינו כד דייקינן שפיר בסוגי' שם דקאמר מ\"ד תכ\"ד כדבור דמי והאי עיוני הוא דקא מעיין דלפי דעתו ה\"פ מ\"ד תכ\"ד כד\"ד ולא חשבינן ליה נמלך אלא אמרינן עיוני הוא דקא מעיין בה מעיקרא והוי כאלו אמר ב' דברים ביחד ומתחילה כי אמר ה\"ז תמו' עולה היה מעיין אם יאמר שלמים ג\"כ ועדיין לא גמר בדעתו לעולה בלבד קמ\"ל דתכ\"ד לאו כדבור דמי והשתא פי' דשמעתין דמרובה הכי הוא דאי ר\"י ס\"ל בעלמא תכ\"ד כד\"ד כיון שהכל הוא דבור אחד אם כן גבי הקדש נמי נימא דהאי לאו נמלך הוא אלא עיוני קא מעיין עכת\"ד: ולע\"ד דבריו לא האירו דהא רבינו ז\"ל בפ\"ב דשבועות דין י\"ז פסק דתכ\"ד כד\"ד אפילו בכדי ש\"ת לרב ואם כן איך פסק כאן כר\"י דאמר ואם בנמלך לא אמר כלום ואם נפשך לומר דרבינו מיירי בדידעינן ביה דנמלך דלא שייך לומר עיוני קא מעיין קשה דנמצא ג\"כ דאשמיט רבינו דינא דמתניתין עוד בה דאם כן קשה דמאי פריך בגמ' דר\"י אדר\"י נימא דמתניתין דקאמר ונמלך ואמר תמורת שלמים לא אמר כלום איירי בדידעינן דנמלך בהדיא וכדקא מיירי רבינו וקמ\"ל דבהקדש תכ\"ד לאו כד\"ד לכן נראה לע\"ד לומר דלרבינו ז\"ל קשיתיה קו' התוספות ז\"ל שהקשו שם בפ' מרובה ד\"ה וכי תימא דרב אחא מדפתי דאמר תכ\"ד כד\"ד אפילו בכדי ש\"ת לרב כמאן דלרבנן לית להו תכ\"ד כלל ור\"י נמי בתלמיד לרב מודה דלאו כד\"ד יע\"ש ומכח זה הוצרך לומר דמאי דפריך דר\"י אדר\"י הוא על אופן זה דהא חזינן לר\"י דאית ליה תכ\"ד כד\"ד אם כן לענין עדות אף ע\"ג דלא דמיא לעלמא דאלו בעלמא אמרינן תכ\"ד כד\"ד לומר דכיון דתכ\"ד חזר בו אמדינן דעתיה דמעיקרא נמי לא גמרו בדעתו והיינו דהדר ביה מיד אמנם לענין עדות לא שייכא הא כלל לומר תכ\"ד כד\"ד וכיון דאיתזמו אטביחה איפסלו אגניבה ולא מצינן למימר דאטביחה דאיתזום איתזום אגניבה דלא איתזום לא איתזום ונקטינן ליה לחצי דבוריה ועם כל זה חזינן לר\"י דבהא נמי ס\"ל תכ\"ד כד\"ד והיינו משום דס\"ל דכיון דחשבינן ליה חד דבורא כיון דבטיל לי' מקצ' דבורי' בטיל ליה כול' דאי נקטינן לדבורי' כול' דבורי' נקטינן ולא לחצאין כיון דחד דבור' הוא ועיין ברש\"י ז\"ל והיינו דפריך בגמ' ומי אית ליה לר\"י תכ\"ד כד\"ד (כלומר הכא לענין עדות) והתנן כו' הרי בהדיא דלענין הקדש ס\"ל לר\"י תכ\"ד לאו כד\"ד מטעמא דאמירתו לגבוה כמסירתו להדיוט וס\"ל לר\"י דנקטינן לחצי דבוריה דאמר תמורת עולה ולא נקטינן לחצי דבוריה דאמר תמורת שלמים מטעם דאמירתו לגבוה כו' ואם כן ה\"נ נימא הכי דנקטינן לדבורא קמא דגניבה ולא נקטינן לדבור' דטביחה כיון דאיתזמו אטביח' ואגניבה לא איתזמי ומשנינן ב' תכ\"ד הוא חד אית ליה כלו' הכא איירי בתכ\"ד דש\"ר לתלמיד ותכ\"ד דש\"ר אית ליה אף לענין עדיות דלר\"י לא מפלגינן בהכי והתם איירי בתכ\"ד דכדי ש\"ת לרב ותכ\"ד דש\"ת לית ליה לר\"י אפי' בעלמא והשתא ניחא קושית התוספות ז\"ל דרב אחא סבירא ליה כרבנן דר\"י דע\"כ לא פליגי עליה דר\"י אלא לענין עדות ורבינו ז\"ל לענין דינא פסק כותיה ולא מטעמיה אלא משום דאין חזרה בהקדש וכ\"ת א\"כ מנ\"ל לרבינו ז\"ל לומר דשאני הקדש משאר מילי הא ל\"ק דהוכרח לומר כן מסוגיא דזבחים ד\"ל ע\"ב דקאמר ר\"י התם דר\"מ ור\"י בהא פליגי דר\"מ סבר מדהו\"ל למימר תמור' עולה ושלמים וקאמר תמו' עולה תמו' שלמי' ש\"מ מיהדר קא הדר ביה כו' יע\"ש הרי בהדיא דר\"מ ס\"ל דחזרה לא מהני אפי' בכדי ש\"ר לתלמיד דהא ודאי באומר הרי זה תמור' עולה תמור' שלמים ליכא שיהוי יותר מכדי שר\"ל והיינו משום דאין חזרה בהקדש ועיין בס' מחנה אפרים ודוק ודע שמ\"ש הרא\"ש שם בפרק מרובה ולית הלכתא לא כר\"מ ולא כר\"י אלא קי\"ל דאף בכדי ש\"ת לרב תכ\"ד כד\"ד כונתו אליבא דר\"י דכתיבנא לעיל דר\"י ור\"מ אית להו דחזרה לא מהני וס\"ל להרא\"ש דהיינו טעמ' דר\"מ משום דס\"ל בהא כר\"י דתכ\"ד לאו כד\"ד ומש\"ה כתב ולית הלכתא כר\"מ ועיין בהרב מש\"ל ה' שבועות פ\"ב דין הנזכר שהביא דברי הרא\"ש ז\"ל וכתב ודבריו צ\"ע ולע\"ד לא ק\"מ ואשתמיט מיניה סוגי' דזבחים דנראה בהדיא דהרא\"ש אליבא דר\"י קאי דקי\"ל כותיה ודוק:"
+            ]
+        ]
+    ],
+    "sectionNames": [
+        "Chapter",
+        "Halakhah",
+        "Comment"
+    ]
+}
\ No newline at end of file
diff --git a/json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Sha'ar HaMelekh/Sefer Avodah/Sha'ar HaMelekh on Mishneh Torah, Sacrificial Procedure/Hebrew/merged.json b/json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Sha'ar HaMelekh/Sefer Avodah/Sha'ar HaMelekh on Mishneh Torah, Sacrificial Procedure/Hebrew/merged.json
new file mode 100644
index 0000000000000000000000000000000000000000..064bf89a3fc4a41b5fe6810e6b657dd4ed871ea8
--- /dev/null
+++ b/json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Sha'ar HaMelekh/Sefer Avodah/Sha'ar HaMelekh on Mishneh Torah, Sacrificial Procedure/Hebrew/merged.json	
@@ -0,0 +1,80 @@
+{
+    "title": "Sha'ar HaMelekh on Mishneh Torah, Sacrificial Procedure",
+    "language": "he",
+    "versionTitle": "merged",
+    "versionSource": "https://www.sefaria.org/Sha'ar_HaMelekh_on_Mishneh_Torah,_Sacrificial_Procedure",
+    "text": [
+        [],
+        [],
+        [
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>וצריך </b>\n<b> הסומך לסמוך בכל כחו.</b> הנה התוס' ז\"ל בפסחים דפ\"ט ע\"א ד\"ה ואלו פסח לא בעי סמיכה כתבו וז\"ל ס\"ל סמיכה בכל כחו בעינן דאי לא בעינן אלא כל דהו לא הויא עבודה בקדשים ובאין דורשין פלוגתא דתנאי היא עכ\"ל והנה הרואה יראה שדבריהם מן המתמיהין שהרי בפרק אין דורשין לא הוזכר שם פלוגת' דתנאי כלל אי בעינן סמיכה בכל כחו או לא דהכי אמרי התם אמר רמב\"ח ש\"מ סמיכ' בכל כחו בעינן דאי ס\"ד לא בעינן סמיכה בכל כוחו מאי קא עביד ליסמוך ואדרבה מדפרכינן עלה מברייתא דקתני ר\"י אומר בנות ישראל סומכות רשות משמע בהדיא דהא דרמב\"ח דאמר בעינן סמיכה בכל כחו דכ\"ע הוא דאל\"כ מאי פריך אימא דר\"י ס\"ל דלא בעינן סמיכה בכל כחו. והנראה לי ליישב דבריהם הוא דמשמע להו דפלוגתא דתנאי היא משום דקשיא להו בסוגיא דהתם דקאמר אמר רבי יוחנן אל תהי שבות קלה בעינך שהרי סמיכה אינה אלא משום שבות ונחלקו בה גדולי הדור ופריך עלה פשיטא כו' ומשני לאפוקי ממ\"ד בסמיכה גופא פליגי קמ\"ל בשבות הוא דפליגי דאמאי לא פריך עלה בגמרא וכי ר\"י טעמא דב\"ש אתא לאשמועינן כדפריך בגמר' בדוכתי טובא וכי טעמא דב\"ש אתא לאשמועינן מש\"ה ס\"ל ז\"ל דר\"י ב\"י דקאמר בשמעתין לקמן דפלוגתייהו דב\"ש וב\"ה בסמיכה עצמה היא אי שלמי חובה טעונין סמיכה או לא ולא מפרש לפלוגתייהו בתכף לסמיכה שחיט' כאידך תנא הוא משום דס\"ל דלא בעינן סמיכה בכל כחו והלכך אפילו אי ס\"ל לב\"ש דלא בעינן תיכף לסמיכה שחיטה מ\"מ כיון דלא בעינן בכל כחו ליכא שבות כלל ואמאי קאמר דאין סומכין עליהן אלא בעי\"ט משום הכי ס\"ל לר\"י ב\"י דפלוגתא היא בעיקר הסמיכה עצמה אי טעונה סמיכ' אי לאו ומעתה היינו דאתא ר\"י לאשמועינן שפיר לאפוקי מ\"ד בסמיכה עצמ' הוא דפליגי ולא בעינן סמיכה בכל כחו קמ\"ל דפלוגתייהו משום שבות ובתיכף לסמיכה שחיטה הוא דפליגי כאידך תנא ולעולם דכ\"ע בעינן סמיכה בכל כחו ומאי דפריך בגמרא מברייתא דקתני ר\"י אומר בנות ישראל סומכות רשות כו' ולא משני דר\"י ס\"ל דלא בעינן סמיכה בכל כחו היינו משום דר\"י דקאמר נשים סומכות רשות קאמר הכא בשמעתין דפלוגתייהו דב\"ש וב\"ה בתיכף לסמיכה שחיטה הוא דפליגי ואם כן ע\"כ דס\"ל דבעינן סמיכה בכל כחו וכר\"י ומשום הכי הוצרך לשנויי דא\"ל אקפו ידייכו כנ\"ל לפי חומר הנושא. עוד נראה לי לפרש דבריהם ע\"ד אחר יותר נכון והוא ע\"פ מ\"ש הרב קרבן אהרן פ' ויקרא דמ\"ג ע\"ג דמתוך דברי רש\"י בפרק כסוי הדם דפ\"ה ע\"א שכתב ורב יוסף לטעמיה דאמר נשים סומכות רשות ולא אמרי' עבודה עובדת בקדשים ה\"נ לא אמרינן מחללת י\"ט משמע דס\"ל דמאי דקאמר ר\"י נשים סומכות רשות היינו אפי' סמיכה גמורה בכל כחו ולא באקפויי ידא כמ\"ש התוס' שם ולא אמרינן בסמיכה עבודה עובדת בקדשים שכך נתנה התור' לאנשים חובה והיא בעצמה מה שנתנה לאנשים רשות הן אמת שמסוגיא דפרק אין דורשין לא יתיישב כלל לפי זה דאם כן אמאי הוצרכו בגמרא לאוקומי מעשה דאבא אלעזר דא\"ל אקפו ידייכו והלא לר\"י סמיכה גמורה התיר ואין ראי' כלל מהמעשה דאדרבא הוי מעשה לסתור ותי' הרב ז\"ל דההוא קרבן לא הי' לנשים חלק בהן אלא נשים מקריבין לחוד ולזה משום נחת רוח לנשים לא מפני שהי' קרבנן הוא דעבוד סמיכה ולזה מקשה בגמרא דאחר שאין הקרבן שלהן היכי שרינן לעבוד עבודה בקדשים מפני נחת רוח בלחוד ותי' דא\"ל אקפו ידייכו כו' אמנם נשים המקריבות אם רוצות לעשות סמיכ' גמור כאנשים עושות לדעת ר\"י ובהא פליגי דלדעת ת\"ק אין עושין סמיכ' מפני שהיא עבודה בקדשים ואפילו להקפות לא שרינן להו כלל דלא ליתו לזלזולי בקדשים ויבואו לידי קלקול וע\"ז מייתי ר\"י ראי' לדבריו ממעשה דאבא אלעזר דבקרבן שאינו שלהם משום נחת רוח הוציאו העגל לעזרת נשים וסמכו עליהם סמיכ' קלה ומינה שאלו הי' הקרבן שלהם יסמכו סמיכה גמורה והוא היפך דעת ת\"ק דאמר אין מניחין אותן לסמוך לא סמיכ' גמורה ולא סמיכ' קלה לאקפויי ידא את\"ד ז\"ל ע\"ש וכתב עוד שם שמדברי התוס' בפ\"ב דר\"ה דל\"ג ובפ' המוצא תפילין דצ\"ו משמע שהן מפרשים כפי' רש\"י ז\"ל דפ' כסוי הדם דמ\"ש ר\"י נשים סומכות רשות היינו סמיכ' גמור' כל שהקרבן הוא שלהם וכן נראה דעת הר\"ן ז\"ל שכתב ברפ\"ב דסוכה וז\"ל ואיכא למידק כו' דהא ע\"כ לא איפליגו התם בנשים סומכות רשות או לא אלא במצות עשה שיש בעשייתה צד איסור כשהוא שלא במקום מצוה כגון סמיכה שהוא סומך עליו בכל כחו ומשתמש בקדשים ומשום הכי למאן דלית ליה נשים סומכות רשות אסור דאיסורא קא עביד ע\"כ הרי שכתב דבסמיכה בכל כחו הוא דפליגי ויש סעד לפי' זה ממאי דפריך בגמרא ואי ס\"ד סמיכה בכל כחו בעינן משום נחת רוח עבדי עבודה בקדשים דק\"ק דאדפריך ממעשה דאבא אלעזר דקאמר לא מפני סמיכ' בנשים אלא כדי לעשות נחת רוח אמאי לא פריך מעיקר מילתיה דר\"י דקאמר נשים סומכות רשות דאי ס\"ד סמיכה בכל כחו בעינן היכי קאמר סומכות רשות הא הוי עבודה בקדשים אלא משמע דמדר\"י גופה לא ק\"ל דס\"ל דכיון דקרבן הוה שלהם התורה נתנה להם רשות ולא הוי עבודה בקדשים וכמ\"ש ומעתה נתבארו דברי התוס' ז\"ל דמ\"ש ובפרק אין דורשין פלוגתא דתנאי היא אין כונת' לומר דפלוגתא דתנאי היא אי בעינן סמיכה בכל כחו או לא דבהא ליכא מאן דפליג אלא כונת דבריהם ז\"ל למ\"ש בגמרא שם אלא משום סמיכה דמותר הפסח בעי סמיכה ואלו פסח לא בעי סמיכה דס\"ל סמיכ' בכל כחו בעינן ומשו\"ה לא מצי למיעבד סמיכה מס' משום דהוי עבודה בקדשים דאי לא בעינן אלא כל דהו לא הויא עבוד' בקדשים ואם כן ליעביד סמיכה מס' ואהא כתבו ובפ' אין דורשין פלוגתא דתנאי היא כלומר דסמיכה בכל כחו נמי איכא פלוגתא אי מצי למיעבד סמיכה בקרבן דלא בעי סמיכה דלר\"י אף על גב דקרבן נשים לא בעי סמיכה אפילו הכי סומכות רשות בקרבן שלהם סמיכה גמורה ואין כאן משום עבודה בקדשים ומינה דבפסח נמי אף ע\"ג דלא בעי סמיכה מצי למעבד סמיכה דומיא דנשים ואין כאן משום עבודה דקדשים דכי היכי דלר\"י מעוטא דבנ\"י סומכי' ואין בנות ישראל סומכות אינו אלא לרשות ה\"נ מעוטא דממעטינן פסח מסמיכה אינו אלא לרשות וא\"כ מ\"ש בפסחים אלא משום סמיכה היינו לומר דההיא ברייתא ד\"ה שנתערבו עורות פסחיהן אתיא כת\"ק דר\"י ואין תימא ממה שהן סותרים לדבריהם למ\"ש בפ' כיסוי הדם שהרי כבר כתב הרב קרבן אהרן שמדברי התו' דר\"ה ודעירובין נראה דס\"ל כפרש\"י כנ\"ל: ובהא ניחא לי מ\"ש רש\"י ז\"ל לקמן בשמעתין ד\"ה ב\"ש היא וז\"ל דאמר מביאין שלמי' של י\"ט שהן חובה ואין סומכין עליהם כו' וקסבר לא גמרינן שלמי חובה משלמי נדבה כו' ולא דחיא סמיכה דידהו י\"ט כו' ע\"כ ולפי הנראה דהוצרך רש\"י לזה משום דק\"ל דאם כן אמאי נקטו ב\"ש וב\"ה פלוגתייהו בי\"ט הא בעלמא הוה ליה לאיפלוגי אי ש\"ח טעונין סמיכה או לא מש\"ה כתב דלב\"ש לא דחיא סמיכה דידהו י\"ט כלומר דהשתא משום הכי נקטו פלוגתייהו בי\"ט לומר דבי\"ט אין סומכין עליהן אף מתור' רשות משא\"כ בחול דאף על גב דאין טעונין סמיכה מ\"מ מתורת רשות מצי למעבד וכ\"כ המאירי ז\"ל בשיטה כ\"י וז\"ל לא נחלקו אלא על הסמיכה עצמה דלב\"ש ש\"ח אין טעונין סמיכה והוא לא יסמוך בי\"ט אף מתורת רשות ע\"כ ויש לתמוה עליו שהרי לב\"ש כיון דש\"ח אין טעונין סמיכה מאי אירייא י\"ט אפי' בחול נמי לא מצי למעבד דהו\"ל עבודה בקדשים אי ס\"ל לרש\"י ז\"ל כמ\"ש לעיל דלהך תנא דמפרש פלוגתייהו בשלמי חוב' אי טעון סמיכה או לא ס\"ל דל\"ב סמיכה בכל כחו א\"כ בי\"ט נמי ש\"ד למיעבד סמיכה וכדאמרינן בחגיגה ש\"מ סמיכה בכל כחו בעינן דאי לא בעינן בכל כחו מאי קעביד ליסמוך וא\"כ מאי האי דכת' רש\"י לא דחיא סמיכה דידהו י\"ט דמשמע דבחול שרי למעבד ובי\"ט לא אכן על פי האמור יש ליישב דרש\"י ז\"ל לשיטתיה אזיל דסבירא ליה דלר\"י נשים סומכות רשות סמיכה בכל כחו ולא אמרינן עבודה עובדת בקדשים ואם כן לר\"י כי היכי דנשים אע\"ג דלא בעי סמיכה מצו למיעבד סמיכה ה\"נ בש\"ח לב\"ש אע\"ג דס\"ל דאין טעונין סמיכ' מ\"מ אי בעו למעבד עבדי אלא דבי\"ט ס\"ל לב\"ש דאין סומכים אף מתו' רשות משום דהוה ליה משתמש בב\"ח וא\"כ מ\"ש רש\"י ז\"ל לא דחיא סמיכה דידהו י\"ט היינו אליבא דר\"י דקי\"ל כותיה כמ\"ש התוספות בר\"ה ובעירובין ומשום דק\"ל אמאי נקטו פלוגתייהו בי\"ט כמ\"ש לעיל וע\"פ האמור יש ליישב מה שהוקשה אצלי זה ימים על מ\"ש רש\"י בעירובין פרק מי שהוציאוהו דף נ' ע\"א ד\"ה והרי מעשר בהמ' שכתב וז\"ל וכי קרא לשנים עשירי בבת א' אמרינן דחד מינייהו מעשר גמור דאמר רבא כו' ומה בין שלמים למעשר שהשלמים טעונין סמיכה ונסכים ותנופת חזה ושוק משא\"כ במעשר והשתא דקרא בבת אחת ולא ידע הי עשירי גמור והי אחד עשר שנקרא עשירי תרוייהו בעו תנופה חזה ושוק ולבי אומר דאינו מברך על הסמיכה ועל התנופה דלא להוי ברכה לבטל' כו' עכ\"ד: והדבר תמוה דאיך אפשר לעשות סמיכה בב' הא הוה ליה עבודה בקדשים דאכל חד מינייהו איכא לספוקי שמא מעשר הוא וקא עביד עבודה בקדשים וכמ\"ש רש\"י ז\"ל בפסחים דף הנז' ד\"ה בעי סמיכה גם בזבחים דע\"ד פרכי' אמתני' דקתני קדש' בקדשי' מין במינו יקרב לשם מי שהוא והא בעי סמיכ' ופירש\"י הא בעי סמיכ' בבעליו ולא ידעי' מאן נינהו ואם איתא דמצי לעשות סמיכ' מס' מאי קו' הא איתיה בתקנתא שיעשו שניהם מס' סמיכה על כל קרבן וקרבן דהשתא ממ\"נ איכא סמיכה בבעלים אלא ודאי דסמיכה מס' לא אפשר למעבד משום דהוי עבודה בקדשים אכן ע\"פ מ\"ש הנה נכון דרש\"י ז\"ל לשיטתיה קאזיל דס\"ל דלר\"י דקי\"ל כותיה דס\"ל נשים סומכות רשות היינו אפי' סמיכה בכל כחו וליכא משום עבודה בקדשים משום דכך נתנה התורה לאנשים חובה ולנשים רשות וכמ\"ש הרב קרבן אהרן וא\"כ כי היכי דמיעוטא דבנ\"י סומכין ואין בנו' ישראל סומכות אינו אלא לרשות וליכא משום עבודה בקדשים ה\"נ מיעוטא דממעטינן מעשר מסמיכה אינו אלא לרשות וליכא משום עבודה בקדשים וההיא דפסחים דקאמר אלא משום סמיכה היינו לומר דההיא ברייתא ת\"ק דר\"י וכמ\"ש לעיל מיהו לדידן דקי\"ל כר\"י אין כאן קפידא כלל והא דפריך בזבחים בפשיטות והא בעי סמיכה ולא משני דר\"י היא דסבירא ליה נשים סומכות רשות התם שאני דכיון דהקרבן אינו שלו לא מצי למעבד סמיכה מספק דשמא אינו שלו והוי עבודה בקדשים וכההיא דאבא אלעזר שכתב הרב קרבן אהרן כנ\"ל ודוק: ודע שמה שכתב רש\"י דיקרבו שניהם ותרווייהו בעו תנופת חזה ושוק כו' אינו אלא לר\"ש דסבירא ליה מביאין קדשים לבית הפסול אבל לרבנן דסבירא להו אין מביאין קדשים לבית הפסול ליתיה בתקנתא אלא ירעו עד שיסתאבו דהכי אמרינן התם בשלהי בכורות תני חדא ירעו ותני חדא יקרבו ל\"ק הא דתניא ירעו רבנן כו' והא דתנייא יקרבו ר\"ש היא דאמר מביאין קדשים כו' ויש לתמוה על התוס' ז\"ל שם בד\"ה עשירי שכתבו וז\"ל רש\"י הגיה בפי' כתב ידו דשניהם ירעו עד שיסתאבו לפי שאין מתן דמיה' שוה שהשלמי' טעונין מתן דמי' ומעשר מתנ' אחת כו' וצ\"ע דזה דלא כמאן דאי לר\"ש הא אמרינן דיקרבו ואי לרבנן דר\"ש הא אמרי' התם דה\"ט משום דאין מביאין קדשים לבית הפסול ולא משום מתנות הוא ומהתימה עליהם איך אשתמיט מנייהו סוגיא דבכורות וצ\"ע ועיין בתוס' שם בבכורות ועיין בתוס' ז\"ל פ' יה\"כ דע\"ד ד\"ה אצטריך שנראה מדבריהם דס\"ל דהא דנשים סומכות רשו' היינו דוקא באקפויי ידא כשיטתם ז\"ל בפ' כיסוי הדם שכתבו וז\"ל ובפ\"ק דחגיג' דתניא זכורך ולא טומטום ופריך אצטריך קרא למעוטי ספיקא י\"ל דהתם פריך משום דבלאו קרא הוה ידעינן דמס' לא לייתי דהיכי ליעביד לסמוך דילמא אשה היא וקא עביד עבודה בקדשים לא לסמוך גברא הוא וקא מבטל מצות סמיכה עכ\"ל וכ\"כ ברפ\"ק דחגיגה יע\"ש הנה מבואר דס\"ל דהא דנשים סומכות רשות היינו באקפויי ידא דאי בכל כחו מאי פריך בחגיג' אצטריך קרא למעוטי ספיקא אימא דהך ברייתא ר\"י היא דס\"ל נשים סומכות רשות דהשתא אי לאו קרא הייתי אומר דלייתי מס' ויעשה סמיכה ממ\"נ וכן ראיתי להרב ח\"ה ז\"ל בפ\"ק דחולין דכ\"ב ד\"ה אצטריך שכתב כן וז\"ל ואפילו למ\"ד נשים סומכות רשות היינו באקפויי ידא אלא שמ\"ש עוד שם וז\"ל אבל בפר\"א דמילה כתבו התוס' דאינו יכול לסמוך דהיכי נעביד מס' לא מייתי על תנאי דאם נקבה תהא עולת נדבה דלא ליהוי חולין בעזרה דהא עולת ראיה לא בעי סמיכה כי' והוא תמוה דבפ\"ב דביצה וחגיגה מוכח דעולת ראיה נמי בעי סמיכה וכ\"כ רבינו וצ\"ע עכ\"ל ואני תמיה עליו אדק\"ל מהא דשמעתין ודחגיגה תיקשי ליה דברי התוס' עצמם דכיון דס\"ל דעולת ראיה לא בעי סמיכ' איך כתבו דמס' לא מייתי על תנאי משום דאינו יכול לסמוך הא אדרבא היא הנותנת דכיון דעולת ראיה לא בעי סמיכ' לייתי על תנאי בלא סמיכ' דהשתא ממ\"נ לא בעי סמיכה דאם נקבה היא קרבן נשים ל\"ב סמיכ' דבני ישראל סומכי' ולא בנות ישראל ואם הוא זכר הוי עולת ראיה ולא בעי סמיכ' ולכן הדבר ברור שט\"ס נפל בדבריהם וצ\"ל דהא עולת ראיה בעי סמיכה וכונת' מבוארת למ\"ש דאי עולת ראיה לא הוה בעי סמיכה הוה מייתי על תנאי בלא סמיכה כמ\"ש אבל כיון דעולת ראי' בעי סמיכ' לא מצי מייתי על תנאי דהיכי ליעבוד ליסמוך דילמא נקבה היא והוי עבודה בקדשים לא ליסמוך דילמא זכר הוא והוי עולת ראיה ובעי סמיכה והיינו כמ\"ש בפרק יה\"כ וזה ברור אך אכתי ק\"ל לדעת רש\"י ז\"ל דכפי דבריו נמצא דלהך תנא דס\"ל דפלוגתייהו דב\"ש וב\"ה בשלמי חובה אי טעונין סמיכה או לא ס\"ל נמי דה\"ט דב\"ש דאין סומכין עליהן בי\"ט אף מתורת רשות היינו משום שבות דקא משתמש בב\"ח ק' דא\"כ היכי משני בגמ' התם בחגיגה לרבי יוחנן דאמר אל תהי שבות קלה בעינך שהרי סמיכ' אינו אלא משום שבות כו' דאתא לאשמועינן לאפוקי ממ\"ד בסמיכה גופה פליגי קמ\"ל דבשבות פליגי ואי כפי מ\"ש רש\"י הא למ\"ד נמי דבסמיכה גופה פליגי ס\"ל דטעמייהו דב\"ש דאין סומכין עליהן בי\"ט אפילו מתורת רשות היינו משום שבות דמשתמש בב\"ח וא\"כ היכי אשמועינן ר\"י במאי דקאמר שהרי סמיכה אינה אלא משום שבות דאתא לאפוקי ממ\"ד בסמיכה גופה פליגי וי\"ל דהך לישנא דקאמר ר\"י שהרי סמיכה אינה אלא משום שבות משמע דטעמייהו דב\"ש אינו אלא משום שבות ואע\"ג דטעונין סמיכה אפי\"ה משום שבות גרידא גזרו עליו ואלו למ\"ד בסמיכ' גופה פליגי וטעמייהו דב\"ש דס\"ל דאין סומכין בי\"ט משום שבות היינו משום דס\"ל דאין טעונין סמיכה אמנם אי הוה ס\"ל דטעונין סמיכה ה\"נ דהו' ס\"ל דסומכין בי\"ט אע\"ג דאיכא שבות וכדס\"ל לב\"ה ומ\"מ דברי רש\"י שם בחגיגה סותרים למ\"ש בשמעתין שכתב שם בד\"ה לאפוקי ממ\"ד בסמיכה עצמה פליגי ומאן דאסר לאו משום שבות אסר אלא משום דס\"ל דלא בעו סמיכה כו' ויש ליישב בדוחק:<br><b> ועוד </b> נראה לי לפרש דבריהם על דרך אחר והוא הנכון בעיני דמ\"ש בפ' אין דורשין פלוגתא דתנאי היא לא קאי אמ\"ש שם ס\"ל סמיכה בכל כחו בעינן אלא כונת דבריהם הכי אזלי דרצו להוכיח דמאן דתריץ התם בפסחים אלא משום סמיכה דאלו פסח לא בעו סמיכה כו' ע\"כ ס\"ל דסמיכה בכל כחו בעינן וכדס\"ל לרמב\"ח בפ' אין דורשין ומש\"ה קאמר דמס' לא מצי למיעבד סמיכה דהוי עבודה בקדשים דאי לא בעינן אלא כל דהו לא הויא עבודה בקדשים ואם כן אכתי ליעביד סמיכה מס' ולזה כתבו בפרק אין דורשין פלוגתא דתנאי היא כונתם לומר דזה שכתבו דבסמיכה כל דהו לא הויא עבודה בקדשים ומצי למיעבד סמיכה מס' בפ' אין דורשין פלוגתא דתנאי היא אי בסמיכה כל דהו דהיינו באקפויי ידא איכא משום עבוד' בקדשים או לאו לפום מאי דמסיק דאמר להו אקפו ידייכו דלת\"ק דר\"י אפי' באקפויי ידא איכא איסורא משום דמחזי עבודה בקדשים ולר\"י באקפויי ידא שרי ואם כן כיון דפלוגתא דתנאי היא לא הול\"ל התם בפשיטות אלא משום סמיכה כו' אלא הוה ליה לסיים ולומר הא מני ת\"ק דר\"י היא דס\"ל דבאקפויי ידא איכא איסורא משום דמחזי כעבודה בקדשים אלא משמע ודאי דלמאי דתריץ התם אלא משום סמיכה ס\"ל דסמיכה בכל כחו בעינן דהשתא ההיא בריית' אתייא ככ\"ע כנ\"ל נכון כל זה כתבתי ליישב דברי התוס' דפסחים: האמנם מצאתי להתוס' ז\"ל בר\"פ מצות חליצה ד\"ה ואין ב\"ד שקול שכתבו וז\"ל וי\"ל דהתם נמי איכא פלוגתא אי בעינן סמיכה בכל כחו או לא כו' ע\"ש וא\"כ ע\"כ צ\"ל כדרך הראשון שכתבתי כנ\"ל: גרסינן בירושלמי בפרק אין דורשין אמר ר\"י בר בון רשב\"ל הוה עבר קומי סדרא כו' הדין פסוקא ויזבחו לה' זבחים ויעלו עולות לה' למחרת היום ההוא מאן דמפסיק ליה כב\"ש מאן דקרא כולה כב\"ה ניחא עולות למחרת היום שלמים למחרת היום ואין שלמים באין כבית שמאי אמר ר\"י בר בון דוד מת בעצרת והיו כל ישראל אוננים והקריבו למחר ע\"כ ע\"ש בפי' הרב שדה יהושע ז\"ל וראיתי להרב מש\"ל ז\"ל ה' אבל פ\"ג הלכה ט' שכתב וז\"ל ובעיקר דברי ר\"י שאמר לפי שדוד מת בעצרת היו כל ישראל אוננים והקריבו למחר אני תמיה דאם כונתם היא מההיא דאמרינן פרק אלמנה נזונת אותו היום שמת רבי בטלה כהונה וכתב רבינו נשיא שמת הכל מטמאין עליו אפילו כהנים כו' אם הדבר כן ת\"ל שהכל היו טמאי מת ואם כן איך הקריבו למחר הא בעי הזאה ג' וז' וכי תימא דלמחרת לאו דוקא אלא הכונה היא ביום הז' לאחר שהזו וטבלו הביאו שלמים ואכלו אותם לערב גם זה לא יתכן שהרי התוס' פרק תמיד נשחט עלה דההיא דאמרינן ערל וטמא משלחין קרבנותיהן הקשו דטמא איך משלח והא בעי סמיכה כו' ותי' דמיירי בעופות ואם כן אף ביום הז' לאחר שהזה וטבל עדיין הוא טמא וחייב כרת על ביאתו וכי תימא דעולות אלו היו עופות גם זה לא יתכן שהרי מילתא דפשיטא דעולות אלו לא היו נדרים ונדבות דלכ\"ע אין קרבין בי\"ט אלא עולת ראיה היא ועולת ראיה אינה באה מן העוף ואף לדעת רבינו דס\"ל דעולת ראי' באה מן העוף מ\"מ אכתי שלמים לא משכחת לה דהא שלמים לעולם אינם באין מן העוף וכי תימא דשלמים אלו היו ממעשר בהמה דלא בעי סמיכה גם זה לא יתכן דהא מדברי הירושלמי משמע דבעי לאוקומי קרא כב\"ש ולב\"ש אף שלמי חגיגה אינם באין מן המעשר כדאיתא בפ\"ק דחגיגה ד\"ז ואולי נאמר דשלמים אלו היו שלמי שמחה דלכ\"ע באין מן המעשר את\"ד יע\"ש והנה מה שהקשה הרב ז\"ל מדברי התוס' בפ' תמיד נשחט שכתבו דההיא דערל וטמא כו' נראה דלק\"מ שהרי התוס' ז\"ל פרק כל הגט דכ\"ח ע\"ב ד\"ה והא ובזבחים דע\"ד ע\"ב כתבו דדוקא היכא דיכול לקיים מצות סמיכה שיביאנה הוא עצמו אין לו לעשות בלא סמיכה אמנם היכא שאין תקנה אחרת לאותן קרבנות אלא שיקרבו בלא סמיכה טוב להקריבן בלא סמיכה ממה שנאמר ימותו כולם והביאו ראיה מההיא דפ\"ב דקדושין בהמה שנמצאת בין ירושלים כו' וכתבו עוד דההיא דערל וטמא איירי כגון שאין לו תקנה להמתין שמתו אחיו מחמת מילה וטמא כגון זב ומצורע שאין רפואתו תלוי' בו כו' ע\"ש אם כן נראה ודאי שאף התוס' ז\"ל פרק תמיד נשחט שתי' דההיא דערל וטמא איירי בעופות אזלי ומודו למ\"ש בפ' כל הגט ובזבחים דהיכא דאין לו תקנה יכול להקריב בלא סמיכה וכמו שהכריחו מההי' דפ\"ב דקדושין אלא שמה שהוכרחו לומר דמיירי בעופות היינו משום דסתמא קתני ערל וטמא משלחין קרבנותיהן ומשמע להו דמיירי בכל עניין אע\"ג דאיכא בתקנתא לערל עד שימול ולטמא עד שיטהר אם כן איכא למימר שפיר דלמחרת היום לאו דוקא אלא ליום הז' אחר שהזו וטבלו הביאו שלמים ומשום סמיכה אין קפידא כיון דליתיה בתקנתא ולא אפשר בלאו הכי ויכולים להקריבם בלא סמיכה גם מ\"ש דעולות אלו היו עופות לא ידענא מאי קאמר שהרי קרא בהדיא כתיב ויזבחו לה' כו' למחרת היום ההוא פרים אלף אלים אלף ואולי דס\"ל להרב דפרים אלף דכתיב בקרא לא הקריבו ביום הז' אלא מז' ואילך ולא קאי אלמחרת היום דכתיב לעיל מיניה וזה ודאי דוחק דכל כי האי הי\"ל להרב ז\"ל לפרש ובר מן דין קשה דהא קרא אזבחים כתיב ועופות לאו בכלל זבחים הם כדאיתא פרק פרת חטאת דקי\"ט ואף למ\"ש מרן בריש ה' חגיגה דעופות בכלל זבחים לא כתבו כן אלא בזבחים האמורים במשנה ובברייתא אבל בזבחים דכתיבא בקרא דייק טפי ולכ\"ע עופות לאו בכלל זבחים וכבר כתבתי שם בזה באורך גם מ\"ש עוד וכי תימא דשלמי' אלו היו ממעשר בהמה כו' שמעתי מהחכם השלם רב ועצום כמוהר\"י אשכנזי ז\"ל דלא קשיא מידי שהרי לב\"ש ס\"ל דשלמי חגיגה אינם טעונין סמיכה משום דלא ילפי שלמי חגיגה משלמי נדבה וכדאמרי' בפ\"ב דביצה ואף לר\"י דס\"ל התם דלא נחלקו ב\"ש וב\"ה על הסמיכה עצמה שצריך אלא על תכף לסמיכה שחיטה דב\"ש ס\"ל דלא בעי' תיכף לסמיכה שחיטה וב\"ה ס\"ל דבעינן תיכף לסמיכה שחיטה מכ\"מ כיון דס\"ל לב\"ש דלא בעינן תיכף לסמיכה שחיטה משכחת לה סמיכה בטמאים דסמיך מאבראי וכדאמרינן בהדייא בזבחים דל\"ב אמר ר' אדא בר אהבה סמיכ' אשם מצורע דאורייתא ותיכף לסמיכ' שחיט' דרבנן מתיבי וסמך ושחט מה סמיכה בטהורים אף שחיטה בטהורים ואי אמרת לאו דאורייתא בטמאים נמי משכחת לה דסמיך מאבראי וכ\"כ רש\"י ז\"ל בראש הסוגי' דמאי דבעינן סמיכה בטהורים הוא משום דכתיב ושחט לפני ה' וכיון דבעינן תיכף לסמיכה שחיטה אין סמיכה מבחוץ ושחיטה מבפנים ואף למ\"ש התוס' שם בד\"ה מאי שנא דה\"ט משום דבסמיכה גופא כתיב לפני ה' כבר כתבו שם דלמ\"ד ביאה במקצת לא שמה ביאה ע\"כ מאי דבעינן סמיכה בטהורים הוא משום דבעינן תיכף לסמיכה שחיטה דאי משום לפני ה' אפשר דמעייל ידה וסמיך וא\"כ איכא למימר דר\"י בר בון דקאמר דוד מת בעצרת והוו כל ישראל אוננים ס\"ל דביאה במקצת ל\"ש ביאה וכיון דס\"ל לב\"ש דלא בעינן תיכף לסמי' שחיטה משכחת לה סמיכה בטמאין דסמיך מאבראי גם במ\"ש עוד הרב הנז' ושמא י\"ל דלעולם ישראל לא נטמאו דאף דיש לדוד דין נשיא מ\"מ משום המצוה דחל חיובא עליהם דהיינו מצות ראיה וחגיגה בשמחה אם היו מטמאים לא היו מתבטלות מצות אלו מש\"ה לא נטמאו ומה שלא הקריבו באותו יום הוא מדין אונן שהרי סיים רבינו וכן הכל אוננין עליו כו' הקשה ה\"ה הנז' מהא דגרסי' בפסחים ד\"ע דאיבעי' לן התם לבן תימא אי יש בחגיגה משום שבירת עצם או לא ובעי למפשטא מדתניא סכין שנמצאת בי\"ד שוחט בה מיד בי\"ג שונה ומטביל קופיץ בין בזה ובין בזה שונה ומטביל מני אלימא רבנן מ\"ש סכין כו' קופיץ נמי הא חזי לחגיגה אלא לאו דבן תימא וש\"מ יש בו משום שבירת עצם ומשני לא לעולם רבנן וכגון שבא בטומאה ופריך ס\"ס מנא ידעי ומשני דמיית נשיא כו' ופרש\"י דמיית נשיא ומצוה לכל ישראל להתעסק בו הרי דאע\"ג דמתבטלין ממצות ראיה וחגיגה ושמחה אפילו הכי חייבין להתעסק בו הפך ממ\"ש הרב ז\"ל ולהא ודאי יש ליישב ולומר דע\"כ לא כתב הרב ז\"ל דכיון דהוו מתבטלין ממצות ראיה וחגיגה מש\"ה לא נטמאו לו אלא דוקא כגון ההיא דדוד מת בעצרת דמשהאיר היום כבר נתחייבו במצות אלו ומשום הכי כיון דחל חיובא עלייהו קודם מיתת דוד תו לא פקעי מנייהו ומש\"ה לא נטמאו לו וכמו שדקדק הרב ז\"ל בלשונו דאפילו יש לדוד דין נשיא מ\"מ משום המצוה דחל חיובא עליהם כו' אמנם בההיא דפסחים מיירי דמייתי נשיא בי\"ד קודם חצות כיון דאכתי לא מטו זמן חיוב שלמי חגיגה בהא ודאי מודה הרב דחייבין להטמא לו וזה פשוט עוד כתב הרב הנזכר וז\"ל אלא שעדיין לא נתקררה דעתי בכ\"ז שהרי י\"ט היה ובי\"ט ליכא לא אנינות ולא אבילות כו' והנראה אצלי הוא דאף שאין אנינות במועד מ\"מ אסור לאכול בקדשים משום טירדא וכדאמרינן בפ\"ק דיומא די\"ד שהקשו וכי האי גוונא מי חייל עליה אנינות והא מיגרשה ותי' נהי דאנינות לא חל עלה אטרודי מי לא מטרידנה והנה מסוגיא זו יש ללמוד דענין אונן של תור' דהיינו לאסור לאכול בקדשים הוא אף שמת בשבת שהרי שם הקשו ומי גזר ר\"י שמא יאכל והתנן ר\"י אומר אף אשה אחרת מתקנין לו שמא תמות אשתו ואי מתה אשתו עביד עבודה ולא גזר ר\"י הרי דאף שמת ביוה\"כ ס\"ל לתלמודא דאיכא איסורא באכילת קדשים כו' וכן למדנו שאף מי שאין עליו חובת אנינות כגון התם דמגורשת היא למפרע מכל מקום משום טירדא אסור באכילת קדשים ואף שהוא י\"ט כו' הן אמת שדין זה דטירדא אוסר בא\"ק כעת לא מצאתי אותו בדברי רבינו ולא ידעתי אם איסור זה הוא מדרבנן וכעת הדבר צריך תלמוד את\"ד ז\"ל: והנה מה שכתב דאף שאין אנינות ביו\"ט מכל מקום אסור באכילת קדשים והכריח הדבר מסוגי' דפ\"ק דיומא אינו אלא לפרש\"י ז\"ל דכי משני בגמ' אטרודי מי לא מטריד היינו לומר דמשום טירדא אסור לאכול בקדשים דבעינן שמחה וגדולה כדכתיב לך נתתים למשחה אם כן מוכח בהדיא דאף שמת ביוה\"כ אסור לאכול בקדשים משום טירדא אמנם לפי מה שפירשו התוס' ישנים שם דכי משני אטרודי מי לא מטריד לאו היינו משום דאסור לאכול בקדשי' דבעינן למשחה וגדולה כפירוש רש\"י דאם כן מי שטבעה ספינתו בים ה\"נ דיהא אסור אלא הכי פריך וכה\"ג מי חל עליו אנינות כו' ואפי' הוה שייך למגזר ביוה\"כ שמא יאכל אע\"ג דכ\"ע לא אכלי הכא לא שייך למגזר דלאו אונן הוא ומשני נהי כו' איטרודי מי לא מיטריד וכיון דמצטער על כך הילכך אי הוה שייך למיגזר הוה פריך שפיר דנגזור שמא יאכל ביה\"ך והוא אסור משום יה\"ך נראה דאין ראיה מכאן כלל דאיכא למימר דהכי פריך ומי גזר ר\"י שמא יאכל והתנן כו' לאו היינו משום אנינות דכיון שמת ביה\"כ אין כאן אנינות אלא הכי פריך דכי היכי דגזר ר\"י בכ\"ג אונן שאינו עובד כל היום גזירה שמא יאכל ה\"נ ניגזור הכא דאע\"ג דאין דין אנינות ביה\"ך מ\"מ כיון דמצטער עליה חיישינן שמא יאכל ולאו אדעתיה ואסור משום יוה\"כ וכי פריך בגמ' וכה\"ג מי חל עליו אנינות הא מגרשה כו' ולא אסיק אדעתיה טעמא דאיטרודי מי לא מטריד ה\"ה דהוה מצי למפרך משום דאין אנינות ביוה\"כ דכיון דלא חל עליה דין אנינות לא גזרינן משום מאי דס\"ד השתא אלא דעדיפה מינה קפריך דהא מיגרשה וקיימא ואין כאן דין אנינות כלל דמשום דאין אנינות ביה\"כ לא ק\"ל משום דכיון דהא מיהא אשתו היא ומצטער עליה אע\"ג דאין דין אנינות נוהג ביה\"כ איכא למיגזר שפיר שמא יאכל ולאו אדעתיה אלא מיהו משום דהא מיגרשה וקיימא ק\"ל דכיון דמגורשת היא למפרע לא שייך למיגזר שמא יאכל שהרי לאו אשתו היא והו\"ל כשאר כ\"ג ביה\"כ דלא חיישי' שמא יאכל ואהא משני נהי דמיגרשה וקיימא איטרודי מי לא מיטריד דכיון דלא גירשה אלא על תנאי ולצורך שניה אכתי חביבותיה גבה ואית לן למיחש שמא יאכל ולאו אדעתיה וכן צ\"ל ע\"כ אף לדעת הרב מש\"ל שהרי כתב דאע\"ג דאין אנינות במועד מ\"מ אסור לאכול בקדשים משום טירדא ואם כן תקשי לפום ס\"ד דמקשה דפריך וכה\"ג מי חל עליה אנינות כו' ולא אסיק אדעתיה טעמא דאיטרודי מי לא מיטריד אמאי לא פריך מטעמא דאין אנינות ביה\"כ ואי ס\"ל דמשום טירדא אסור לאכול בקדשים א\"כ מאי קא ק\"ל וכה\"ג כו' הא אע\"ג דאין כאן אנינות משום טירדא אסור אלא עכ\"ל דאף לפום ס\"ד דמקשה ודאי קים ליה האי סברא דמשום טירדא אסור לאכול בקדשים ומש\"ה לא ק\"ל מטעמא דאין אנינות ביוה\"כ אלא דהוה ס\"ל דכיון דלמפרע היא מגורשת אין כאן טירדא כלל והו\"ל כשאר כ\"ג ביה\"כ וכמ\"ש ומ\"מ נראה שהדין דין אמת אף לפי פי' תוס' ישנים דאע\"ג דקיימא לן דאין אנינות במועד אינו אלא לענין אנינות של דבריהם דהיינו שהוא אסור לאכול בשר ויין לא גזרו חכמים בשבת וי\"ט: אמנם לענין אנינות של תורה אפי' בי\"ט ושבת יש דין אנינות עליו ואסור לאכול בקדשים ולא משום טעמא דטירדא כמ\"ש הרב ז\"ל וראיה מדתנן בפסחים בפרק האשה דצ\"א אונן טובל ואוכל את פסחו לערב אבל לא בקדשים ואמרינן עלה בגמ' דקסבר אנינות לילה דרבנן והשתא אם איתא דאף לענין אנינות של תורה אין אנינות במועד למה לי למימר טעמא משום דאנינות לילה מדרבנן ת\"ל דאין אנינות בי\"ט ומתני' היכי קתני אבל לא בקדשים הא כיון דאין אנינות במועד אמאי אסור לאכול בקדשים ולומר דמתני' איירי בפסח ב' זה ודאי דוחק גדול אלא מוכח ודאי דלענין אנינות של תורה אפי' במועד יש דין אנינות עליו: גם מאי דמספ\"ל להרב ז\"ל אי דין זה דטירדא אוסר בקדשים לדעת רש\"י אם הוא מדאורייתא או מדרבנן לא ידענא מאי קא מספ\"ל שהרי לדעת רש\"י ז\"ל שפי' דכי משני איטרודי מי לא מיטריד היינו משום דטרוד אסור לאכול בקדשים עכ\"ל דס\"ל דטירדא אוסר בקדשים מדאורייתא דאי דרבנן מאי משני הא כיון דאין איסורו אלא מדרבנן לא גזר ר\"י שמא יאכל מידי דהוי אאנינות לילה דס\"ל לר\"י דכיון דאנינות לילה דרבנן כהן גדול אונן מקריב בלילה משום דהוה ליה גזרה לגזרה וכמ\"ש התוס' בד\"ה שאינו עובד ורש\"י בד\"ה גזרינן שמא יאכלו אם כן אכתי הדרא קושיא לדוכתא וכה\"ג מי חיילה כו' וכיון דאינו אלא מדרבנן לא גזר ר\"י וא\"ל הכא שאני דגזרינן שמא יאכל ונמצא פוגע באיסור תורה דאוכל בי\"ה דא\"כ לא הוה ליה לרש\"י למיהב טעמא משום דטרוד אסור בקדשים שהרי טעם זה אינו מעלה ומוריד כלל אלא מוכח דטירדא אוסר באכילת קדשים מדין תורה כנ\"ל ודוק:"
+            ]
+        ],
+        [],
+        [],
+        [],
+        [],
+        [],
+        [],
+        [],
+        [],
+        [],
+        [],
+        [
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>חטאת </b> <b> ואשם כו' ואינם באים בנדר ונדבה.</b> עיין מ\"ש רש\"י ז\"ל פ\"ק דנדרים ד\"ו ד\"ה אם מחויב כו' וז\"ל שאם אמר הרי זה עלי חטאת אע\"ג דלא היה מחויב כו' דבריו קיימין והוא תימא דהא קי\"ל דאין חטאת בא בנדבה ועיין בהרמ\"ע מפאנו סי' [כ\"ו] וראיתי למורי הרב ז\"ל בס' לשון למודים בהלכות נדרים סי' קי\"ג תי' משם מוהר\"י אירג\"ס ז\"ל דס\"ל לרש\"י דהא דאין חטאת בא בנדבה היינו דוקא לענין שלא להקריבו לקרבן חטאת אבל לענין שתחול קדוש' חטאת על הבהמה ודאי דנידר ונידב הוא ולמיתה אזלה והביא סמוכות לזה ממ\"ש רש\"י בתמור' דקכ\"ו ע\"ש באורך וי\"ל לפי דבריו מהא דאמרינן בתמורה דקי\"ו ר\"י אומר ה' חטאות מתות ולד חטאת כו' ואם איתא שש חטאות מתות הו\"ל לר\"י למתני ותו דהתם אמרינן ד' נתנו להם והעמידום על ה' ר' נתן אומר אחת נתנו להם והעמידום על חמש ואם איתא העמידום על שש הול\"ל וי\"ל דברייתא לא קחשיב אלא במי שמחוייב חטאת גמור הראוי להקרבה אלא שבא הלכה למשה מסיני ומיעטינהו משא\"כ במי שאינו מחויב חטאת דהא פשיטא להו דלא חזי להקרבה כיון שאין חטאת בא בנדבה והילכך למיתה אזלה והל\"מ כי אתא דוקא אהני חמשה הוא דאתא דההיא פשיטא ודאי דאזלה למיתה ובהכי י\"ל מה שראיתי מקשים משם הרב כמוהר\"ר אפרים פישיל ז\"ל דאיך אפשר להסתפק בולד חטאת שהיא אחת מחמש חטאות אם היא אחת מהם שנאמרה למשה מסיני שהרי אמרינן בתמורה דקי\"ח ע\"א דהל\"מ כל שבחטאת מתה באשם ירעה והשתא אם אחת שנאמרה למשה מסיני היא ולד חטאת באשם לא משכחת לה כה\"ג שאין אשם בא אלא מן הזכרים ולפי האמור ניחא דהל\"מ אצטריך למי שאינו מחויב חטאת ואמר ה\"ז חטאת דפשיטא לן דלמיתה אזלה באשם ירעה ודוק:"
+            ],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>אחת </b>\n<b> נדרים ונדבות כו' אינו עובר בל\"ת עד שיעברו עליו רגלי השנה כולה.</b> כתב מרן ואף על גב דסתם מתני' בפ\"ק דר\"ה כר\"ש לא חש לה רבינו כו' ועוד דמשמע דרבא ס\"ל הכי וסתם ספרי כת\"ק דברייתא יע\"ש וראיתי להרב ל\"ח בפ\"א מה' חגיגה שהקשה עמ\"ש רבינו שם דין ז' וז\"ל ודבר זה מפי השמועה נלמד שחג השבועות כחג המצות לתשלומין כתב ז\"ל נראה דדרשא זו היא הנאמרת בפ\"ק דחגיגה די\"ז ומנין לעצרת שיש לו תשלומין כל ז' שנאמר בחג המצות ובחג השבועות מקיש חג השבועות לחג המצות מה חג המצות יש לו תשלומין כל ז' אף חג השבועות כו' וקשה דבפ\"ק דר\"ה ד\"ה אפליגו תנאי בבל תאחר ואמרו שם דר\"מ וראב\"י דסבירא להו דברגל א' או בב' רגלים עובר בבל תאחר דרשי להך הקישא דחג המצות וחג השבועות לכדר\"א אמר ר' אושעיא דאמר עצרת יש לו תשלומין כל ז' ופריך עלה בגמרא ות\"ק ור\"ש דדרשי האי קרא לבל תאחר דבעינן ג' רגלים תשלומין דעצרת מנ\"ל ומשני נפ\"ל מדתני רבא בר שמואל אמרה תורה מנה ימים וקדש חדש מנה ימים וקדש עצרת כו' ואם כן כיון דרבינו פסק כת\"ק דר\"ש דהיכא דעבר עליו ג' רגלים עובר בבל תאחר ודריש לקרא לבל תאחר ע\"כ תשלומין לעצרת נפ\"ל מדתני רבה בר שמואל ואם כן איך כתב רבינו דרשא דר' אושעיא דלא אתי אלא אליבא דר\"מ וראב\"י ושמא מ\"ש רבינו חג השבועות כחג המצות לאו מהאי קרא קאמר ליה אלא מדרשא דרבה בר שמואל וזה דוחק ועוד מה נעשה לסמ\"ג ז\"ל שכתב בעשין רכ\"ח הך דרשא דר' אושעיא ובלאוין סימן של\"א פסק כת\"ק דר\"ש יע\"ש שהניחו בצ\"ע וכן קשה לדעת הרע\"ב דבפ\"ק דר\"ה פסק הלכה כת\"ק דר\"ש דבעינן ג' רגלים ואלו בפ\"ק דחגיגה משנה ז' כתב דעצרת יש לו תשלומין מדרשא דר' אושעיא ולע\"ד נראה ליישב ולומר דלרבינו ז\"ל קשיתיה דכיון דהלכה כת\"ק דר\"ש וכמו שהכריח מרן ז\"ל לדעת רבינו אם כן היכי דריש ר' אושעיא לקרא דחג המצות לתשלומין עד עצרת ואליבא דר\"מ וראב\"י דלית הלכתא כוותייהו ותו דהא דרבי אושעיא משמע דהלכתא היא דבפ' ואלו מגלחין דכ\"ד ע\"ב אמרינן דרש רב ענני בר ששון יום א' לפני עצרת ועצרת הרי כאן י\"ד שמע ר' אמי איקפד אטו דידיה היא דר\"א אר' אושעיא דאמר מנין לעצרת כו' משמע דהא דר' אושעיא הלכתא היא דאל\"כ הו\"ל לאתויי מדרש' דרבה בר שמואל דאתי אליבא דת\"ק דר\"ש דהלכתא היא ולא דרשא דרבי אושעיא אלא משמע בהא דרבי אושעיא אתיא נמי כת\"ק דר\"ש והיינו משום דרבינו ז\"ל גריס כגי' ר\"ח ז\"ל שכתבו התוספות ז\"ל בפ\"ק דר\"ה ד\"ה ואין צריך לומר חג הסוכות שבו הכתוב מדבר ולמה נאמר לומר שזו היא אחרון זו היא גי' הקונטרס כו' ור\"ח גריס אין צריך לומר בחג המצות דבו פתח הכתוב תחילה ולמה נאמר לומר שזה ראשונה עכ\"ל וא\"כ איכא למימר דאע\"ג דת\"ק דריש ליתורא דחג המצות וחג השבועות לבל תאחר מ\"מ אכתי ק\"ל קו' ר\"ש דקאמר אצ\"ל בחג המצות שבו פתח הכתוב תחילה ואפילו שהזכירן לג' רגלים לבל תאחר מ\"מ כיון דכתיב שלש פעמים בשנה יראה כל זכורך בחג השבועות ובחג הסוכות ממילא ידעינן דבחג המצות מדבר דבו פתח הכתוב תחילה ואם כן אייתר ליה חג המצות לת\"ק דר\"ש להיקשא לומר מה חג המצות יש לו תשלומין כל ז' אף חג השבועות כן ותלמודא דפריך ות\"ק דר\"ש תשלומין לעצרת מנ\"ל ומשני נפ\"ל מדרבה בר שמואל כו' ולא משני דלת\"ק דר\"ש נפ\"ל מיתורא דחג המצות איכא למימר דה\"ה דהוה מצי לשנויי הכי אליבא דת\"ק דר\"ש אלא דכיון דלר\"ש צ\"ל ע\"כ דנפ\"ל מדרבה בר שמואל משום הכי משני חד שנויי לתרווייהו ואפילו לכשת\"ל דקו' ר\"ש לא חשיב ליה לת\"ק וס\"ל דכיון דקרא אצטריך למכתב בהדיא חג השבועות וחג הסוכות לבל תאחר כתיב נמי חג המצות בהדיא אגב אינך אפי\"ה לא קשיא לת\"ק תשלומין לעצרת מנ\"ל דנפ\"ל מדרבה בר שמואל מיהו קושטא דמילתא דהך דרבי אושעיא אתי כתנא קמא דר\"ש וכדמוכח סוגי' דמ\"ק וכמ\"ש וא\"ת אם איתא דלת\"ק דר\"ש אייתר ליה חג המצות להיקשא לומר דעצרת יש לו תשלומין כרבי אושעייא א\"כ מנ\"ל דקרא אתא לבל תאחר דבעינן ג' רגלים אימא דכול' קרא להא דרבי אושעייא הוא דאתא י\"ל דס\"ל לתנא קמא דאי עיקר קרא להכי הוא דאתא אם כן חג הסוכות למה לי למיכתב אלא מוכרח דקרא אתא לבל תאחר ותרווייהו שמעינן מיניה וס\"ל לת\"ק דלענין לינה לא בעינן היקשא לומר מה חג המצות טעון לינה אף חג הסוכות טעון לינה משום דנפ\"ל מקרא דופנית בבקר וכמ\"ש התוספות בפ\"ב דחגיגה די\"ז ע\"א ד\"ה אפילו חג הסוכות וליכא לאקשויי דאי משום יתורא דחג הסוכות הוא דיליף ת\"ק דר\"ש דקרא אתא לבל תאחר אם כן מנ\"ל דבעינן ג' רגלים נימא דבחג הסוכות דוקא הוא דעובר בבל תאחר וכדס\"ל לראב\"ש י\"ל דס\"ל כת\"ק דכיון דקרא בחדא מחתא מחתינהו לחג המצות וחג השבועות דחיקא מילתא לומר דחג הסוכות כתיב לענין בל תאחר וחג המצות וחג השבועות לענין תשלומין גרידא משום הכי ס\"ל דכולהו כתיבי לענין בל תאחר אלא דילפינן מיניה תשלומין דעצרת מיתורא דחג המצות כנ\"ל: ודרך אגב ראיתי לבאר מ\"ש התוספות בפ\"ק דר\"ה ד\"ה ג' רגלים כסדרן וז\"ל ומתני' דניסן ר\"ה ר\"ש היא והכי אמרינן לקמן יע\"ש שדבריהם ז\"ל לעין הקורא כל אשר בתוכו תמה שהרי בהדיא אמרינן התם נ\"מ לעבור בבל תאחר ור\"ש היא כו' ולא עוד אלא שהוצרכו להביא עצות מרחוק מדאמרינן לקמן ומשמע שכונתם למ\"ש בגמ' ד\"ז ע\"ב באחד באלול ר\"ה למעשר בהמה מני ר\"מ היא כו' ולרגלים מני ר\"ש היא כו' ואשר אני אחזה לפ' שבאו לאפוקי דלא נימא דמאי דקאמר בגמ' נ\"מ לבל תאחר ור\"ש היא לאו דוקא ר\"ש אלא כראב\"י נמי מצי אתי דאיכא למימר דראב\"י לא פליג אר\"ש אלא אמאי דקאמר דבעי' ג' רגלים כסדרן קאמר איהו דבב' רגלים עובר מיהו למאי דס\"ל לר\"ש דבעי' כסדרן וחג המצות תחילה בהא מודה ליה לר\"ש ומאי דקאמר תלמודא ר\"ש היא היינו משום דבדברי ר\"ש מפורש בהדיא הכי ואיהו הוא מאריה דהאי שמעתתא קאמר דר\"ש היא ואהא באו לאפוקי פי' זה וכתבו ומתניתין דניסן ר\"ה ר\"ש דוקא היא ולא ראב\"י דלראב\"י לא בעינן כסדרן והביאו ראיה מדאמרינן לקמן והיינו ממאי דפריך בדף ז' באחד באלול כו' מני ר\"מ היא כו' ולרגלים מני ר\"ש היא אימא סיפא ר\"א ור\"ש אומרים בא' בתשרי רישא וסיפא ר\"ש ומציעתא ר\"מ היא כו' ואם איתא מאי ק\"ל אימא דרישא ראב\"י היא ולא ר\"מ אלא משמע דלראב\"י לא בעי כסדרן ואפשר עוד שכוונו כמ\"ש והכי אמרינן לקמן למאי דפריך בגמרא דף ד' ע\"ב ור\"ש וראב\"י האי בחג המצות ובחג השבועות ובחג הסוכות מאי דרשי ביה ומשני מבעי להו לכדר\"א כו' ואם איתא מאי פריך לראב\"י הא לראב\"י אצטריך חג המצות וחג השבועות למדרש דבעינן כסדרן וחג המצות תחלה אלא משמע ודאי דלראב\"י לא בעי כסדרן ואי קשיא לך הא אכתי לתלמודא גופי' תקשי מנ\"ל דלראב\"י לא בעי כסדרן אדפריך וראב\"י האי בחג המצות מאי דריש ביה י\"ל דס\"ל לתלמודא דאם איתא דלראב\"י ס\"ל דבעינן כסדרן מקרא דחג המצות ודריש ליה לקרא לבל תאחר אם כן הול\"ל דבעינן ג' רגלים כר\"ש ואע\"ג דכתיב במועדיכם ומיעוט מועדים שנים מ\"מ כיון דאיכא קרא דגלי בהדיא דבעינן ג' רגלים לא אמרינן מיעוט מועדים שנים אלא משמע ודאי דראב\"י לא דריש קרא דחג המצות לבל תאחר ומשום הכי פריך דמאי דריש ביה כנ\"ל ודוק:"
+            ]
+        ],
+        [
+            [
+                "<b>האומר </b>\n<b> כו' ואם אחר שגמר בלבו והוציא בשפתיו שתהיה שלמים חזר כו' שאין חזרה בהקדש ואפילו תכ\"ד כו'.</b> הנה הרב ש\"ך בחלק ח\"מ סימן רנ\"ה ס\"ק ז' דחה דברי רבינו בשתי ידים מסוגיא דפרק מרובה דע\"ג דאמרינן התם וסבר ר\"י תכ\"ד כדבור דמי והתנן ה\"ז תמורת עולה תמורת שלמים כו' ומתרצינן תרי תכ\"ד הוו חד כדי שת\"ל וחד כדי שר\"ל כדי שת\"ל לית ליה דנפיש מילי כדי שר\"ל אית ליה הרי בהדיא דבגמ' רצה להשוות הקדש לשאר מילי לענין תכ\"ד דאי כדעת רבינו מאי פריך שאני התם דהוי הקדש ואמירתו לגבוה כמסירתו להדיוט ועיין בהרב מש\"ל מה שתי' יע\"ש אך את זה ראיתי בספר מחנה אפרים הנדפס בקרב ימים בהלכות צדקה סימן ח' שכתב דלק\"מ לדעת רבינו כד דייקינן שפיר בסוגי' שם דקאמר מ\"ד תכ\"ד כדבור דמי והאי עיוני הוא דקא מעיין דלפי דעתו ה\"פ מ\"ד תכ\"ד כד\"ד ולא חשבינן ליה נמלך אלא אמרינן עיוני הוא דקא מעיין בה מעיקרא והוי כאלו אמר ב' דברים ביחד ומתחילה כי אמר ה\"ז תמו' עולה היה מעיין אם יאמר שלמים ג\"כ ועדיין לא גמר בדעתו לעולה בלבד קמ\"ל דתכ\"ד לאו כדבור דמי והשתא פי' דשמעתין דמרובה הכי הוא דאי ר\"י ס\"ל בעלמא תכ\"ד כד\"ד כיון שהכל הוא דבור אחד אם כן גבי הקדש נמי נימא דהאי לאו נמלך הוא אלא עיוני קא מעיין עכת\"ד: ולע\"ד דבריו לא האירו דהא רבינו ז\"ל בפ\"ב דשבועות דין י\"ז פסק דתכ\"ד כד\"ד אפילו בכדי ש\"ת לרב ואם כן איך פסק כאן כר\"י דאמר ואם בנמלך לא אמר כלום ואם נפשך לומר דרבינו מיירי בדידעינן ביה דנמלך דלא שייך לומר עיוני קא מעיין קשה דנמצא ג\"כ דאשמיט רבינו דינא דמתניתין עוד בה דאם כן קשה דמאי פריך בגמ' דר\"י אדר\"י נימא דמתניתין דקאמר ונמלך ואמר תמורת שלמים לא אמר כלום איירי בדידעינן דנמלך בהדיא וכדקא מיירי רבינו וקמ\"ל דבהקדש תכ\"ד לאו כד\"ד לכן נראה לע\"ד לומר דלרבינו ז\"ל קשיתיה קו' התוספות ז\"ל שהקשו שם בפ' מרובה ד\"ה וכי תימא דרב אחא מדפתי דאמר תכ\"ד כד\"ד אפילו בכדי ש\"ת לרב כמאן דלרבנן לית להו תכ\"ד כלל ור\"י נמי בתלמיד לרב מודה דלאו כד\"ד יע\"ש ומכח זה הוצרך לומר דמאי דפריך דר\"י אדר\"י הוא על אופן זה דהא חזינן לר\"י דאית ליה תכ\"ד כד\"ד אם כן לענין עדות אף ע\"ג דלא דמיא לעלמא דאלו בעלמא אמרינן תכ\"ד כד\"ד לומר דכיון דתכ\"ד חזר בו אמדינן דעתיה דמעיקרא נמי לא גמרו בדעתו והיינו דהדר ביה מיד אמנם לענין עדות לא שייכא הא כלל לומר תכ\"ד כד\"ד וכיון דאיתזמו אטביחה איפסלו אגניבה ולא מצינן למימר דאטביחה דאיתזום איתזום אגניבה דלא איתזום לא איתזום ונקטינן ליה לחצי דבוריה ועם כל זה חזינן לר\"י דבהא נמי ס\"ל תכ\"ד כד\"ד והיינו משום דס\"ל דכיון דחשבינן ליה חד דבורא כיון דבטיל לי' מקצ' דבורי' בטיל ליה כול' דאי נקטינן לדבורי' כול' דבורי' נקטינן ולא לחצאין כיון דחד דבור' הוא ועיין ברש\"י ז\"ל והיינו דפריך בגמ' ומי אית ליה לר\"י תכ\"ד כד\"ד (כלומר הכא לענין עדות) והתנן כו' הרי בהדיא דלענין הקדש ס\"ל לר\"י תכ\"ד לאו כד\"ד מטעמא דאמירתו לגבוה כמסירתו להדיוט וס\"ל לר\"י דנקטינן לחצי דבוריה דאמר תמורת עולה ולא נקטינן לחצי דבוריה דאמר תמורת שלמים מטעם דאמירתו לגבוה כו' ואם כן ה\"נ נימא הכי דנקטינן לדבורא קמא דגניבה ולא נקטינן לדבור' דטביחה כיון דאיתזמו אטביח' ואגניבה לא איתזמי ומשנינן ב' תכ\"ד הוא חד אית ליה כלו' הכא איירי בתכ\"ד דש\"ר לתלמיד ותכ\"ד דש\"ר אית ליה אף לענין עדיות דלר\"י לא מפלגינן בהכי והתם איירי בתכ\"ד דכדי ש\"ת לרב ותכ\"ד דש\"ת לית ליה לר\"י אפי' בעלמא והשתא ניחא קושית התוספות ז\"ל דרב אחא סבירא ליה כרבנן דר\"י דע\"כ לא פליגי עליה דר\"י אלא לענין עדות ורבינו ז\"ל לענין דינא פסק כותיה ולא מטעמיה אלא משום דאין חזרה בהקדש וכ\"ת א\"כ מנ\"ל לרבינו ז\"ל לומר דשאני הקדש משאר מילי הא ל\"ק דהוכרח לומר כן מסוגיא דזבחים ד\"ל ע\"ב דקאמר ר\"י התם דר\"מ ור\"י בהא פליגי דר\"מ סבר מדהו\"ל למימר תמור' עולה ושלמים וקאמר תמו' עולה תמו' שלמי' ש\"מ מיהדר קא הדר ביה כו' יע\"ש הרי בהדיא דר\"מ ס\"ל דחזרה לא מהני אפי' בכדי ש\"ר לתלמיד דהא ודאי באומר הרי זה תמור' עולה תמור' שלמים ליכא שיהוי יותר מכדי שר\"ל והיינו משום דאין חזרה בהקדש ועיין בס' מחנה אפרים ודוק ודע שמ\"ש הרא\"ש שם בפרק מרובה ולית הלכתא לא כר\"מ ולא כר\"י אלא קי\"ל דאף בכדי ש\"ת לרב תכ\"ד כד\"ד כונתו אליבא דר\"י דכתיבנא לעיל דר\"י ור\"מ אית להו דחזרה לא מהני וס\"ל להרא\"ש דהיינו טעמ' דר\"מ משום דס\"ל בהא כר\"י דתכ\"ד לאו כד\"ד ומש\"ה כתב ולית הלכתא כר\"מ ועיין בהרב מש\"ל ה' שבועות פ\"ב דין הנזכר שהביא דברי הרא\"ש ז\"ל וכתב ודבריו צ\"ע ולע\"ד לא ק\"מ ואשתמיט מיניה סוגי' דזבחים דנראה בהדיא דהרא\"ש אליבא דר\"י קאי דקי\"ל כותיה ודוק:"
+            ]
+        ]
+    ],
+    "versions": [
+        [
+            "Friedberg Edition",
+            "https://fjms.genizah.org"
+        ]
+    ],
+    "heTitle": "שער המלך על משנה תורה, הלכות מעשה הקרבנות",
+    "categories": [
+        "Halakhah",
+        "Mishneh Torah",
+        "Commentary",
+        "Sha'ar HaMelekh",
+        "Sefer Avodah"
+    ],
+    "sectionNames": [
+        "Chapter",
+        "Halakhah",
+        "Comment"
+    ]
+}
\ No newline at end of file
diff --git a/json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Sha'ar HaMelekh/Sefer Avodah/Sha'ar HaMelekh on Mishneh Torah, Service on the Day of Atonement/Hebrew/Friedberg Edition.json b/json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Sha'ar HaMelekh/Sefer Avodah/Sha'ar HaMelekh on Mishneh Torah, Service on the Day of Atonement/Hebrew/Friedberg Edition.json
new file mode 100644
index 0000000000000000000000000000000000000000..ad576d20499cf713fcafbaa846613c5a6f3a1b9f
--- /dev/null
+++ b/json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Sha'ar HaMelekh/Sefer Avodah/Sha'ar HaMelekh on Mishneh Torah, Service on the Day of Atonement/Hebrew/Friedberg Edition.json	
@@ -0,0 +1,43 @@
+{
+    "language": "he",
+    "title": "Sha'ar HaMelekh on Mishneh Torah, Service on the Day of Atonement",
+    "versionSource": "https://fjms.genizah.org",
+    "versionTitle": "Friedberg Edition",
+    "status": "locked",
+    "license": "Public Domain",
+    "versionTitleInHebrew": "מהדורת פרידברג",
+    "actualLanguage": "he",
+    "languageFamilyName": "hebrew",
+    "isBaseText": true,
+    "isSource": true,
+    "isPrimary": true,
+    "direction": "rtl",
+    "heTitle": "שער המלך על משנה תורה, הלכות עבודת יום הכפורים",
+    "categories": [
+        "Halakhah",
+        "Mishneh Torah",
+        "Commentary",
+        "Sha'ar HaMelekh",
+        "Sefer Avodah"
+    ],
+    "text": [
+        [
+            [],
+            [
+                "<b>עבודת </b>\n<b> כל ט\"ו בהמות אלו הקריבין ביום זה אינן אלא בכ\"ג כו'.</b> זה מבואר בהוריות פ\"ג ובפ\"ק דיומא ומשמע ודאי דאם כהן הדיוט שימש בעבודות הללו מחלל העבודה דאהרן וחקה כתיב ויש להסתפק למ\"ד שחיטת פרו של כ\"ג פסולה בזר אי חייב מיתה מי נימא אהדריה לאיסורא קמא א\"ד כיון דשחיטה הותרה בזר כדנפ\"ל מדכתיב ושחט סתם וה\"ה שחיטת פרו במשמע כי אהדריה ה\"ד לאיסור עשה דומה לההיא דנו\"נ שכתבו התוס' פ\"ק דביצה די\"ב ע\"ש ואף לכשת\"ל דשחיטת פרו בזר חייב מיתה מספקא לי בכהן הדיוט ששמש אם חייב מיתה כדין זר העובד מי נימא כיון דרחמנא פסלינהו ליה\"כ הרי הן בכלל והזר הקרב יומת ואהדרי' קרא לאיסור א\"ד כיון דהני לאו זרים נינהו ליכא אלא לאו הבא מכלל עשה ולא דמי לההיא דאמרינן גבי גוזז פסולי המוקדשים דלוקה אע\"ג דלא ידעינן איסור גיזה רק מדכתיב תזבח ולא גיזה דהתם שאני דשפיר קרינן ביה לא תגוז בכור צאנך ואפי' פסולי המוקדשים במשמע ומשום הכי מוקמינן להו אאיסורא קמא משא\"כ כהן הדיוט דליכא למימר דאהדריה לאיסורא קמא שהרי כתיב והזר הקרב וכהן הדיוט לאו זר הוא כלל שהרי הוא עובד בכל יום דביה\"כ פסלינהו קרא דוקא וליכא אלא לאו הבא מכלל עשה וכמו כן יש להסתפק לדעת ריב\"ז שכתבו התוס' ביומא דף ז' ד\"ה אני דפר העל' דבר של צבור לא היה בבית ב' לפי שלא הי' שם כהן משיח כי אם מרובה בגדים ופר זה מקריבו כהן משוח ולא מרובה בגדים ומכ\"ש כהן הדיוט וכמו שכן הוא דעת רש\"י ג\"כ פ\"ק דקידושין דף ל\"ו ע\"ב ומשמע דס\"ל דאם עבד כהן הדיוט עבודתו פסולה אי חייבים עליה מיתה או לא:<br><b> וראיתי </b> להרב פרשת דרכים בדרך מצותיך דס\"ט ע\"ד שנסתפק בכעין זה במאי דקיי\"ל דעבודה פסולה בנשים ונפ\"ל מקרא דכתיב והקטירו בני אהרן ולא בנות אהרן אם עברו בנות אהרן והקטירו אם יהיו חייבות מיתה כזר ששימש או דילמא דליכא בהו אלא לאו הבא מכלל עשה יע\"ש שהניחו בספק ומ\"מ אף לכשת\"ל דבנות אהרן שהקטירו חייבות מיתה אכתי איכא לספוקי דבנות אהרן שאני דכיון דלא חזו לשום עבוד' כלל הוה לי' זרים ושפיר איכא למימר דאהדריה לאיסורא קמא משא\"כ בכהן הדיוט דבני עבוד' נינהו אלא דמעטינהו קרא ביום הכפורים דבפר העלם דבר איכא למימר ודאי דליכא אלא לאו הבא מכלל עשה והי' נראה להוכיח מהא דפרכינן פ\"ק דקידושין הזאה דהיכא אי בפנים כהן המשיח כתיב ביה ופירש רש\"י ז\"ל משיח כתיב בי' למעוטי הדיוטים וכל שכן נשים והשתא אם איתא דכהן הדיוט שעבד בפר העלם דבר אינו חייב מיתה מאי קו' תימא דמש\"ה אצטריך לי' לתנא למתנייה דאינם ראוים להזאה כשאר עבודות לאשמועינן דחייבים עליה מיתה דאף על גב דכהנים הדיוטים פסולים מכל מקום חיוב מיתה ליכא ומכל מקום מהא ליכא למפשט דא\"ל דתלמודא הכי פריך דאם איתא דתנא חיוב מיתה אתא לאשמועינן לא הו\"ל למיתני בהאי לישנא נוהגים באנשים ולא בנשים דמשמע דעיקר דינא דאינם נוהגים בנשים אתא לאשמועינן והול\"ל בהדיא דחייבות מיתה ותו דאכתי איכ' למימר דסבירא לי' לתלמודא דבנות אהרן ג\"כ אינן חייבות מיתה וכהצד הא' שצידד הרב פרשת דרכים ז\"ל: האמנם מהא דגרסינן בפרק ד' אחין דף ל\"ג ע\"ב נראה שיש להוכיח בהדיא דכהן הדיוט ששימש ביוה\"כ חייב מיתה דפרכינן התם זר ששימש בשבת במאי אי בשחיטה שחיטה בזר כשרה אי בקבלה כו' טלטול בעלמא הוא אי בהקטרה האר\"י הבערה ללאו יצתה אמר ראב\"י בשחיטת פרו של כ\"ג וכדברי האומר שחיטת פרו פסולה כו' ופירש רש\"י אי בהקטרה ר\"י היכי מחייב חטאת משום שבת דקס\"ד חטאת מחייב ליה ורשב\"א ז\"ל שם בחי' הקשה וז\"ל ואיכא למידק היכי ס\"ד השתא דחייב שתים חטאות קאמר דהא זר ששמש אינו מחייב חטאת דלית ביה כרת אלא מיתה בידי שמים ואיכא למימר דהיינו דהדר רב אשי מידי חייבי חטאות קתני כו' כלומר ע\"כ לא קתני אלא או מלקות או איסורין ואיכא למימר נמי דקס\"ד השתא דחייב ב' דקתני בברייתא האי כדיניה והאי כדיניה כלו' מלקות משום זרות וחטאת משום שבת עד דאמר ליה רב אשי דאיסורי קתני ונ\"מ לקוברו בין רשעים וכן פירש הרמב\"ן ז\"ל עכ\"ד והשתא אם איתא דשחיטת פרו של כ\"ג לדברי האומר דפסולה בזר ליכא אלא איסור עשה דאהרן וחקה דכתיב בפרשה א\"כ תימא על עצמך היכי מוקי לה ראב\"י בשחיטת פרו של כ\"ג הא אכתי תיקשי לי' דהיכי קתני חייב ב' דהיינו מלקות משום זרות הא ליכא אלא לאו הבא מכלל עשה והרי במוקי לה בהקטר' דחייב עליה מלקות משום שבת ק\"ל דהיכי קתני חייב דמשמע חיוב חטאת כדיני' כ\"ש דקשה טפי כי מוקמינן לה בשחיטת פרו של כ\"ג היכי קתני חייב משום זרות כיון דליכא אלא עשה ואף לפירוש התוס' שכתבו דמאי דפריך הא אר\"י הבערה ללאו יצאת לאו היינו משום דחייב שתים משמע ליה כל אחד כדיניה אלא היינו טעמא משום דכיון דליכא אלא לאו הו\"ל איסור קל על חמור ולא חייל באיסור כולל יש להוכיח ג\"כ שהרי אפילו נימא דאין איסור חל על איסור מ\"מ איסורא מיהא איכא ואם כן מאי ק\"ל אלא ע\"כ לומר דהיינו דק\"ל דבשלמא אי חייב מלקות ניחא שפיר דאיכפל תנא לאשמועינן דחייב ב' דנפ\"מ למלקות אמנם אי ליכא אלא איסורא בעלמא מאי נ\"מ דחדית ליה רב אשי דנפקא מינה לקוברו בין רשעים וזה מבואר למעיין שם בדבריהם בד\"ה מידי יע\"ש והשתא אם איתא דליכא אלא איסור עשה א\"כ היכי מוקי לי' רבינו בשחיטת פרו של כ\"ג הא אכתי תקשי ליה למ\"נ מינה כיון דליכא אלא איסור עשה גרידא וכ\"כ לכשת\"ל דשחיטת פרו בזר חייב מיתה וכהן הדיוט ששימש ליכא אלא איסור עשה קשה אם כן מאי פריך בגמ' א\"ה מאי איריא זר אפילו כ\"ה נמי ומאי קושיי' הא בכהן הדיוט כיון דליכא אלא איסור עשה מאי נפ\"ל מינה וכבר היה אפשר לצדד ולומר דלפי שיטתם ז\"ל כי פריך בגמרא והא אר\"י הבערה ללאו יצאת היינו משום דס\"ל דע\"כ חייב משום שבת דקתני נ\"מ למלקות או לקרבן חטאת הא לענין איסורא גרידא לא הוה פליג רבי שמעון עלה ואמר אין כאן אלא משום זרות כיון דלא נפ\"ל מידי למאי איכפל ר\"ש לאפלוגי עליו אמנם איסור זרות ה\"נ דהוה ס\"ל דחייב דקאמר מצינן למימר דאיסור גרידא הוא והא אתא לאשמועינן דאע\"ג דיש בו איסור זרות חייב עליו משום שבת ועיקר רבותא אחיוב דשבת הוא דאתא לאשמועינן ולאפוקי מר\"ש וחדי' לי' רב אשי דחייב דשבת אינו אלא איסורא בעלמא ונ\"מ לקוברו בין רשעים. האמנם אכתי נראה שיש להוכיח שפיר דאם איתא דכהן הדיוט ששימש ביה\"כ אין כאן זרות אלא איסור עשה גרידא אדמוקי לה בשחיטת פרו של כ\"ג וכמ\"ד שחיטת פרו פסולה והוצרך לדחוקי ולומר דמי שזר אצלו קאמר אמאי לא מוקי לה בכהן הדיוט שהקטיר בכל ט\"ו בהמות הקריבין בו ביום דכיון דאיסור זרות אין בו אלא עשה גרידא ואיסור זרות יש בו לאו ומלקות הו\"ל חמור על הקל וחייל עליה באיסור כולל אלא מוכח ודאי דכהן הדיוט ששימש ביה\"כ חייב מיתה דמהשתא לא מצי לאוקמי בהקטרה דהו\"ל קל על חמור והנראה דה\"ט דכיון דרחמנא אפקיה בלשון זרות והזר הקרב יומת ולא כתיב ישראל בהדי' מי שזר אצלו לאותו עבודה קאמר ואיכא למימר שפיר אהדריה קרא לאיסורא כנ\"ל ודע דמסוגי' הלזו ק\"ל למ\"ש התוס' ביומא דמ\"ב ד\"ה שחיטה משם הר\"י קלצון וז\"ל דמהתם ליכא למיפרך דהתם לאו משום דעבודה היא דהא פסולה אפילו בשאר כהנים אלא בכ\"ג לחודיה אלא גלי רחמנא דבעינן בעלים מידי דהוי אסמיכ' דלאו עבודה היא ובעינן בעלים עכ\"ל וק' טובא דא\"כ היכי מוקי לה הכא בשחיטת פרו של כ\"ג והיכי קתני חייב משום זרות הא כיון דלאו עבודה היא אין כאן זרות וליכא אלא איסורא בעלמא דקעבד שחיט' שלא בבעלים דומיא דסמיכה וצ\"ע: ודע שהתוספות פ\"ק דקדושין דל\"ו ד\"ה הקבלות הקשו דאמאי אצטריך קרא למעוטי בנות אהרן ת\"ל דהו\"ל מ\"ע שהז\"ג ותירצו דאצטריך קרא למעוטי למימר דמחללי עבודה ועבודתם פסולה יע\"ש וק\"ל לפי דעתם ז\"ל דא\"כ בר\"פ כל הזבחים דמני הפסולים לעבודה ועבודתם פסולה אמאי לא תני נשים בהדייהו והתוס' שם ד\"ה זר הקשו וז\"ל הא דלא תני בע\"מ ושתויי יין ופרועי ראש משום דכתיב בהו חילול בהדי' ולא ידעתי מה יענו למה דלא תני נשים בהדייהו ותו קשה דהתם בעי זר מ\"ל וקאמר דבי ר\"י תנא אתיא בק\"ו מבע\"מ מה הבעל מום שאוכל אם עבד חילל כו' ומייתי לה במה הצד ורב משרשייא מייתי לה מק\"ו דיושב והשתא קשה דאמאי לא מייתי לה מק\"ו דבנות אהרן דאוכלות בתרומה וחזה ושוק ומחללי עבודה ק\"ו לזר ואולי דאיכא למיפרך מה לבנות אהרן שכן נתנו בסמיכה אלא דאכתי קשה דאדמייתי לה במה הצד מבע\"מ וטמא מת אמאי לא מייתי לה במה הצד מבעל מום ובנות אהרן דמהשתא ליכא למיפרך מה להצד השוה שבהם שכן לא הותרו בבמה דמשמע ודאי דנשים נמי הותרו בבמה כדרך שהותר זר בבמה וראיתי למוהרימ\"ט שהקש' לדברי התוס' הללו דמנ\"ל דמחללי עבודה נימא דמיעוט' דבני אהרן לא אתא אלא לומר דלא מהני ויחזור בהן ויקמוץ דאי לאו קרא הייתי אומר בדיעבד כשרה כו' ותי' דבשאר עבודות דמעכבות לא אצטריך קרא לומר שאינן כשירות בנשים אפילו בדיעבד דת\"ל דאין בגדיהם עליהם וקרא כתיב והיו על אהרן ועל בניו לשרת בקדש והא דכתבו התוס' דמיירי שלבשו את הבגדים א\"נ כיון שלא נצטווה לא כ\"כ אלא לענין חילול עבודה כו' אבל דמקרי עבוד' פשיטא דלא מהני כלל כל שלא היתה בבגדי שרת ואשה ליתא בבגדים דבהדי' כתיב והיו על אהרן ועל בניו את\"ד יע\"ש וק\"ל על דבריו דאם כן מאי פריך בזבחים זר מנ\"ל דמיחל עבודה הא דמדמיעט רחמנא זר להקרבה כדנפ\"ל מקרא דכתיב והקריבו בני אהרן מקבלה ואילך מצות כהונה ע\"כ דמיחל עבודה דאי לענין שאינן כשירות בזר אפילו בדיעבד ת\"ל דאין בגדיהם עליהם כדנפ\"ל מה\"ט לבנות אהרן וצ\"ע:<br><b> ודע </b> דאע\"ג דכל עבודת יוה\"כ אינה כשרה אלא בכ\"ג הולכת אברים לכבש אע\"ג דבעיא כהן ואינה כשיר' בזר מ\"מ כיון דאית בה טירחא ותנן הרגל של ימין בשמאל משום דלא מעכבה כפרה מסתברא שהי' בה פייס וכשר בכהן הדיוט כ\"כ הפר\"ח ז\"ל בקו' מים חיים ד\"ל ע\"ד יע\"ש ונראה דה\"נ גבי פר העלם דבר של צבור לדעת ריב\"א לא בעי כ\"ג ובהכי ניחא מאי דקשה לכאור' לדעת ריב\"א מהא דגרסינן פרק החליל דנ\"ו אמתני' דתנן משמר שזמנו קבוע מקריב תמידין נו\"נ ושאר קרבנות צבור ואמרינן עלה לאתויי מאי לאתויי פר העלם דבר של ציבור יע\"ש הרי בהדי' דפר העלם דבר של צבור כשר לכהן הדיוט אכן כפי מ\"ש יש לומר דמקריב דקתני כל א' בראוי להם דגבי תמידין נו\"נ בראוי להם קבלה והולכה וכיוצא ופר העלם דבר בראוי להם דהיינו הולכת אברים לכבש והולכת אברים לכבש קרי ליה תנא לשון קריבה כדתנן איל קרב באחד עשר כו' כנ\"ל:<br><b> מעשה חושב</b>\n<b> (שפג) </b> והתוס' שם ד\"ה זר הקשו וז\"ל הא דלא תני בעלי מומין ושתויי יין ופרועי ראש כו'. ולא ידעתי מה יענו למה דלא תני נשים בהדייהו כו'. לק\"מ די\"ל דכיון דתנן לקמן בריש פ\"ג כל הפסולין ששחטו שחיטתן כשרה שהשחיטה כשרה בזרים ובנשים כו' אלמא דנשים בכלל הפסולים שבריש פ\"ב נינהו דהא עלייהו קאי התנא בריש פ\"ג והרי נתן טעם שם דלמה שחיטת פסולים כשרה משום דאפי' שחיטת נשים נמי כשרה וע\"ש:<br><b> (שפד) </b> דמשמע ודאי דנשים נמי הותרו בבמה כדרך שהותר זר בבמה כו'. תמהני דמה ענין שמיטה אצל הר סיני שהרי מ\"ע של הקרבת קרבנות הוי מ\"ע שהזמן גרמא דהא ביום צותו כתיב וא\"כ הא נשים לא שייכי בעשה זו וכיון דכתיב וזרק הכהן את הדם על המזבח וילפינן מזה דמזבח צריך כהן ולא במה נמצא דדוקא זר מותר בהקרבת קרבנות בבמה משא\"כ נשים דהא מ\"ע שהז\"ג היא וי\"ל דלא הותרו בבמות ואפי' למ\"ד דנשים סומכות רשות נמי צ\"ע אם עבודתן כשרה לחייב נמי על קרבן שהקריבו משום איסור פיגול נותר וטמא. ואין לומר דכיון דלא קא חשיב במתניתין דשלהי מסכת זבחים דלענין נשים שווין בזה ובזה מכלל דנשים הותרו בבמה דז\"א משום דא\"כ יקשה נמי בהא דמספקא לי' להש\"ס בריש פ\"ב דזבחים אי אונן כשר בבמה דאמאי לא פשיט דכשר מדלא תני נמי במתניתין הנ\"ל דלענין אונן שוין בזה ובזה מכלל דאונן כשר בבמה. ובאמת קשה לכאורה אמאי לא פשיט שם בש\"ס הנ\"ל מדלא קחשיב במתניתין הנ\"ל אונן נמי בהדי פגול נותר וטמא ש\"מ דאונן כשר בבמה בשלמא למאי דפי' רש\"י שם דהאי טמא היינו בשר טמא שפיר י\"ל דלא תני התם אלא איסור קרבן ולא איסור מקריב אבל להרמב\"ם ז\"ל דס\"ל דהטמא פירושו שטמא המקריב קשה טובא:<br><b> וצ\"ל </b> דמש\"ה מספקא לי' להש\"ס שם אי אונן כשר בבמה משום די\"ל דלענין מה שבזה ובזה שוים תני ושייר כמו דלא ילפינן מרישא דאונן פסול בבמה מדלא קחשיב אונן להיתרא בהדי אין בין כו' משום דאיכא למימר דתני ושייר וכמו דשייר יושב דכשר בבמה כמ\"ש התוס' בדף ט\"ז ע\"א בד\"ה הג\"ה כו' וא\"כ ה\"נ י\"ל דבסיפא שייר נשים לאיסורא ומש\"ה איכא למימר נמי דבאמת אונן ג\"כ פסול בבמה והא דלא קחשיב שם בסיפא דמתניתין הנ\"ל דלענין אונן שוים בזה ובזה משום דשיירי' לאונן כמו דשייר נשים וא\"כ הרי אדרבה מוכח מזה דנשים לא הותרו בבמה. אלא דאכתי יש לפקפק בזה שהרי אפי' אי נימא דנשים לא הותרו בבמה מ\"מ הרי זה לא חשיב שיור כיון דהתנא לא קחשיב להו נמי לנשים אפי' בין הפסולים בבית עולמים ברפ\"ב דזבחים וכנ\"ל. והנה לפום ריהטא פשיטא לי דלענין לילה שוים בזה ובזה כיון דביום צותו כתיב ובהכי ניחא הא דנקט התנא בלישני' אבל הזמן הנותר והטמא שוים בזה ובזה ולא נקט הכא כשגרת לישני' בכל מקום דהיינו פגול נותר וטמא ביחד לפירש\"י דהאי טמא לענין אכילה מיירי (עיין מ\"ש מו\"ז בתיו\"ט שלהי זבחים בד\"ה והטמא) די\"ל דהתנא בא לומר דלענין זמן הקרבה דהיינו ביום דוקא נמי שוים בזה ובזה ומש\"ה נקיט זמן למכלל ג\"כ בפגול התלוי בזמן את זמן ההקרבה בבמה שהוא נמי ביום ולא בלילה. אבל מ\"מ מה שכתבתי לעיל דמש\"ה הוי הקרבה מ\"ע שהז\"ג ואינה כשרה בנשים משום דכתיב ביום צותו יש להשיב על זה שהרי גבי שחיטה נמי כתיב ביום זבחכם דמקרא זה ילפינן דשחיטה מצותה ביום ואפ\"ה שחיטה כשרה בנשים ואפי' בבית עולמים (ועי' מ\"ש התוס' במגלה דהא דשחיטת קדשים אינו אלא ביום דילפינן מקרא דביום זבחכם משום דמביום צותו לא ידעינן שחיטה כיון דלאו עבודה היא דהא כשרה בזר) וא\"כ מה\"ט הא י\"ל נמי דנשים ג\"כ כשרות להקריב בבמה. ודוק:"
+            ],
+            [
+                "<b>ואם </b>\n<b> מת הראשון זה השני מתמנה תחתיו.</b> עיין במוהרנ\"ח ז\"ל ח\"ב סימן ע' דקט\"ו ע\"ב שנסתפק אי הכונה לומר דשני זוכה מן הדין ולא זולתו או נאמר דמ\"ש שני חוזר לעבודתו אין הכונה לומר דשני חוזר לעבודתו מן הדין ולא זולתו אלא לומר שאם רצו למנות אותו לכ\"ג יכולים למנותו ולא חיישינן דילמא הו\"ל איבה כמ\"ש בגמ' ע\"ש ומדברי התוס' דנזיר פרק כ\"ג דמ\"ז ע\"ב נרא' דס\"ל דמ\"ש שני חוזר לעבודתו היינו לומר דשני חוזר לעבודתו מן הדין ולא זולתו שכתבו בד\"ה מרובה בגדים בתוך דבריהם וז\"ל אלא יש לפרש כגון שיש כאן כ\"ג משוח שעבד ואירע בו קרי ומשחו אחר תחתיו ועבר יוה\"כ ושוב המשוח הראשון חזר לעבודתו כו' ובין כך ובין כך נגנז שמן המשחה וזה המשוח ראשון גלה עם יכניה ומינו אחר תחתיו מרובה בגדים אבל משוח שעבר אינו מתמנה תחתיו משום איבה ולהכי ליכא למימר דמת המשיח הראשון דא\"כ משוח שעבר יתמנה תחתיו אלא גלה כו' עכ\"ל ע\"ש והשתא אי ס\"ל דמ\"ש שני חוזר לעבודתו ר\"ל היינו אם רצו למנות אותו אמנם אם לא רצו למנותו רשאים למנות אחר תחתיו אם כן אמאי לא כתבו דמיירי במת הראשון ולא רצו למנותו ומנו אחר תחתיו וכן שמעתי מביאים ראי' מדברי התוספות הללו למה שנסתפק הרב זרע אברהם חחה\"מ סי' כ\"ב דקמ\"א ע\"א אם זה שאמרו מת שני חוזר לעבודתו היינו דוקא כשלא הניח הא' בן ממלא מקום אבותיו כדינו אמנם אם הניח בן ממלא מקום אבותיו כדינו בנו קודם או דילמ' ל\"ש ומדברי התוס' הללו נראה דס\"ל דאפילו בהניח בן ממלא מקום אבותיו אפי\"ה שני חוזר לעבודתו מדלא כתבו דמשכחת לה כשמת המשוח הראשון והניח בן ממלא מקומו ומיהו יש לדחות לכל זה דע\"כ לא נסתפק הרב ז\"ל אלא דוק' בששניהם שוים דהיינו בבית ראשון דכולן משוחים או בבית שני לאחר שגנז יאשיהו שמן המשח' דשניהן הן מרובה בגדים בהא איכא לאסתפוקי דהבן קודם או לדעת מוהראנ\"ח ז\"ל אפילו בשלא הניח בן אם רצו יכולים למנות אחר תחתיו כיון דשניהן שוין אמנם בנדון התוס' ז\"ל כיון דזה השני שנתמנה תחתיו מפני פיסול כ\"ג הוא משוח בשמן המשחה ואם אנו ממנים לאחר או לבנו הוא מרובה בגדים דהא ודאי מסתברא שהשני חוזר לעבודתו הוא ולא אחר ואפילו במקום בן כיון שזה השני משוח הוא בשמן המשחה וזה פשוט ובשיטה מקובצת כ\"י למס' נזיר תי' לקושית התוס' דמשכחת לה במת כ\"ג וכגון דביני ביני נתחכם כהן אחר יותר מזה השני שמינו תחתיו דאז אין ממנין אותו משום דבעינן הכהן הגדול מאחיו שיהא גדול בחכמה ומדברי התוס' נראה שחולקים על זה ולדברי הרא\"ש יש ראיה מדפריך בגמרא פשיטא ולא משני דקמ\"ל דאפילו איכא אחר גדול ממנו בחכמה אפי' הכי שני חוזר לעבודתו כנ\"ל:"
+            ],
+            [
+                "<b>כ\"ז </b>\n<b> ימים אלו מזין עליו ג' וז' כו'.</b> פ\"ק דיומא מחלוקת דר\"מ ור\"י ור\"ח סגן הכהנים ופסק כר\"י ור\"ח מהטעם שכתב מרן ובה' פרה אדומה פ\"ב דין ד' פסק דכהן השורף את הפרה מזין עליו כל ז' וכתב מרן ז\"ל שם וז\"ל בפ\"ג דפרה ודלא כר\"י דיחידאה הוא ועוד דבפ\"ק דיומא סבר רבא דלא כותיה עכ\"ל ויש לדקדק לטעם ב' שכתב מרן דאם כן גבי יוה\"ך אמאי פסק כר\"י כיון דרבא סבר דלא כותיה מדאמר רבא הלכך כהן גדול ביום הכפורים דלאו בדידן תליא מילתא אלא בקביעותא דירח' תלי' מילתא בתלתא בתשרי בעי לאפרושי וכל היכא דמתרמי תלתא בתשרי מפרשינן ליה ופירש\"י וז\"ל וכל היכא דמתרמי כו' ואע\"ג דלא הוי רביעי שלו בשבת ונמצאת הזאה בטילה ב' ימים הרי מוכח דריב\"א ס\"ל כר\"מ דמזין עליו כל ז' וי\"ל דאי מהא לא אירי' לומר דרבא ס\"ל כר\"מ דאיכא לפרושי דמאי דקאמר רבא כל היכא דמתרמי תלתא בתשרי כו' לא קאי ארביעי שלו כפי' רש\"י ז\"ל אלא איום ג' ושביעי קאי דקאמר דכל היכא דמתרמי ג' וז' אפי' חל ג' או ז' שלו בשבת דנמצאת הזא' בטילה כמ\"ש רבינו אפי' הכי מפרשינן ליה בתלתא בתשרי ולא חיישינן לה כנ\"ל ועוד יש לדחות עיין מ\"ש פ\"ד מה' ביאת מקדש הל' י\"ד ודו\"ק:",
+                "<b>ואם </b>\n<b> חל יום שבת בג' כו' אין מזין עליו.</b> שם בגמ' אמרי' וליטעמיך הזאה כל שבעה מי איכא הא קי\"ל הזאה שבות ואינה דוחה שבת וא\"ל דמאי קו' הא קי\"ל דאין שבות במקדש משום דכהנים זריזין הם ומשמע ודאי דאפילו בהר הבית אמרינן דאין שבות במקדש מדאמרי' בעירובין שבות מקדש במדינה לא התירו משמע דוקא בירושלים הוא דלא התירו אבל במקדש אפי' בה\"ה התירו וא\"כ הכא גבי כ\"ג דכל ז' ימים מפרישין אותו ללשכת פלהדרין כיון דהוי במקדש אין שבות במקדש ואפשר ליישב בההיא דגרסינן בפ' ואלו עוברין דמ\"ז איתביה לחם הפנים כו' ואי אמרת צרכי שבת נעשית ביו\"ט אמאי לא דחי שבת הא אין שבות במקדש א\"ל שבות קרובה התירו שבות רחוקה לא התירו ופרש\"י שבות קרובה של י\"ט עצמו שצריכה לבו ביום במקדש שבות רחוקה לדחות שבות י\"ט זה בשביל שבת שניה לא התירו במקדש ע\"כ וא\"כ הכי נמי איכא למימר דמש\"ה לא אמרינן אשבמ\"ק משום דהו\"ל שבות רחוקה לדחות שבות שבת זו משום יום הכפורים ולא הוי שבות הצריכה לבו ביום אלא דאכתי אמרינן התם בפלוגתא דתנאי היא ור\"ש ן' הסגן ס\"ל דשבות רחוקה נמי התירו ותו דמשמע התם דלרבא דאית ליה הואיל אפי' ת\"ק נמי ס\"ל דשבות רחוקה התירו ובדאורייתא הוא דפליגי כמ\"ש התוס' שם וא\"כ היכי פריך תלמוד' התם בפשיטות וליטעמיך כו' ואפשר ליישב דס\"ל לתלמוד' דאפילו לר\"ש בן הסגן דס\"ל דשבות רחוקה נמי התירו אינו אלא גבי לחם הפנים דהוי דבר הצריכה לשבת שניה ד\"ת משא\"כ הכא גבי הזאה כיון דאינו אלא מדרבנן ומשום מעלה בעלמא אפילו ר\"ש בן הסגן מודה דלא התירו שבות רחוקה כנ\"ל:"
+            ]
+        ]
+    ],
+    "sectionNames": [
+        "Chapter",
+        "Halakhah",
+        "Comment"
+    ]
+}
\ No newline at end of file
diff --git a/json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Sha'ar HaMelekh/Sefer Avodah/Sha'ar HaMelekh on Mishneh Torah, Service on the Day of Atonement/Hebrew/merged.json b/json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Sha'ar HaMelekh/Sefer Avodah/Sha'ar HaMelekh on Mishneh Torah, Service on the Day of Atonement/Hebrew/merged.json
new file mode 100644
index 0000000000000000000000000000000000000000..5e1c62b1e3247af4c7513b91880dc341592e16b8
--- /dev/null
+++ b/json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Sha'ar HaMelekh/Sefer Avodah/Sha'ar HaMelekh on Mishneh Torah, Service on the Day of Atonement/Hebrew/merged.json	
@@ -0,0 +1,40 @@
+{
+    "title": "Sha'ar HaMelekh on Mishneh Torah, Service on the Day of Atonement",
+    "language": "he",
+    "versionTitle": "merged",
+    "versionSource": "https://www.sefaria.org/Sha'ar_HaMelekh_on_Mishneh_Torah,_Service_on_the_Day_of_Atonement",
+    "text": [
+        [
+            [],
+            [
+                "<b>עבודת </b>\n<b> כל ט\"ו בהמות אלו הקריבין ביום זה אינן אלא בכ\"ג כו'.</b> זה מבואר בהוריות פ\"ג ובפ\"ק דיומא ומשמע ודאי דאם כהן הדיוט שימש בעבודות הללו מחלל העבודה דאהרן וחקה כתיב ויש להסתפק למ\"ד שחיטת פרו של כ\"ג פסולה בזר אי חייב מיתה מי נימא אהדריה לאיסורא קמא א\"ד כיון דשחיטה הותרה בזר כדנפ\"ל מדכתיב ושחט סתם וה\"ה שחיטת פרו במשמע כי אהדריה ה\"ד לאיסור עשה דומה לההיא דנו\"נ שכתבו התוס' פ\"ק דביצה די\"ב ע\"ש ואף לכשת\"ל דשחיטת פרו בזר חייב מיתה מספקא לי בכהן הדיוט ששמש אם חייב מיתה כדין זר העובד מי נימא כיון דרחמנא פסלינהו ליה\"כ הרי הן בכלל והזר הקרב יומת ואהדרי' קרא לאיסור א\"ד כיון דהני לאו זרים נינהו ליכא אלא לאו הבא מכלל עשה ולא דמי לההיא דאמרינן גבי גוזז פסולי המוקדשים דלוקה אע\"ג דלא ידעינן איסור גיזה רק מדכתיב תזבח ולא גיזה דהתם שאני דשפיר קרינן ביה לא תגוז בכור צאנך ואפי' פסולי המוקדשים במשמע ומשום הכי מוקמינן להו אאיסורא קמא משא\"כ כהן הדיוט דליכא למימר דאהדריה לאיסורא קמא שהרי כתיב והזר הקרב וכהן הדיוט לאו זר הוא כלל שהרי הוא עובד בכל יום דביה\"כ פסלינהו קרא דוקא וליכא אלא לאו הבא מכלל עשה וכמו כן יש להסתפק לדעת ריב\"ז שכתבו התוס' ביומא דף ז' ד\"ה אני דפר העל' דבר של צבור לא היה בבית ב' לפי שלא הי' שם כהן משיח כי אם מרובה בגדים ופר זה מקריבו כהן משוח ולא מרובה בגדים ומכ\"ש כהן הדיוט וכמו שכן הוא דעת רש\"י ג\"כ פ\"ק דקידושין דף ל\"ו ע\"ב ומשמע דס\"ל דאם עבד כהן הדיוט עבודתו פסולה אי חייבים עליה מיתה או לא:<br><b> וראיתי </b> להרב פרשת דרכים בדרך מצותיך דס\"ט ע\"ד שנסתפק בכעין זה במאי דקיי\"ל דעבודה פסולה בנשים ונפ\"ל מקרא דכתיב והקטירו בני אהרן ולא בנות אהרן אם עברו בנות אהרן והקטירו אם יהיו חייבות מיתה כזר ששימש או דילמא דליכא בהו אלא לאו הבא מכלל עשה יע\"ש שהניחו בספק ומ\"מ אף לכשת\"ל דבנות אהרן שהקטירו חייבות מיתה אכתי איכא לספוקי דבנות אהרן שאני דכיון דלא חזו לשום עבוד' כלל הוה לי' זרים ושפיר איכא למימר דאהדריה לאיסורא קמא משא\"כ בכהן הדיוט דבני עבוד' נינהו אלא דמעטינהו קרא ביום הכפורים דבפר העלם דבר איכא למימר ודאי דליכא אלא לאו הבא מכלל עשה והי' נראה להוכיח מהא דפרכינן פ\"ק דקידושין הזאה דהיכא אי בפנים כהן המשיח כתיב ביה ופירש רש\"י ז\"ל משיח כתיב בי' למעוטי הדיוטים וכל שכן נשים והשתא אם איתא דכהן הדיוט שעבד בפר העלם דבר אינו חייב מיתה מאי קו' תימא דמש\"ה אצטריך לי' לתנא למתנייה דאינם ראוים להזאה כשאר עבודות לאשמועינן דחייבים עליה מיתה דאף על גב דכהנים הדיוטים פסולים מכל מקום חיוב מיתה ליכא ומכל מקום מהא ליכא למפשט דא\"ל דתלמודא הכי פריך דאם איתא דתנא חיוב מיתה אתא לאשמועינן לא הו\"ל למיתני בהאי לישנא נוהגים באנשים ולא בנשים דמשמע דעיקר דינא דאינם נוהגים בנשים אתא לאשמועינן והול\"ל בהדיא דחייבות מיתה ותו דאכתי איכ' למימר דסבירא לי' לתלמודא דבנות אהרן ג\"כ אינן חייבות מיתה וכהצד הא' שצידד הרב פרשת דרכים ז\"ל: האמנם מהא דגרסינן בפרק ד' אחין דף ל\"ג ע\"ב נראה שיש להוכיח בהדיא דכהן הדיוט ששימש ביוה\"כ חייב מיתה דפרכינן התם זר ששימש בשבת במאי אי בשחיטה שחיטה בזר כשרה אי בקבלה כו' טלטול בעלמא הוא אי בהקטרה האר\"י הבערה ללאו יצתה אמר ראב\"י בשחיטת פרו של כ\"ג וכדברי האומר שחיטת פרו פסולה כו' ופירש רש\"י אי בהקטרה ר\"י היכי מחייב חטאת משום שבת דקס\"ד חטאת מחייב ליה ורשב\"א ז\"ל שם בחי' הקשה וז\"ל ואיכא למידק היכי ס\"ד השתא דחייב שתים חטאות קאמר דהא זר ששמש אינו מחייב חטאת דלית ביה כרת אלא מיתה בידי שמים ואיכא למימר דהיינו דהדר רב אשי מידי חייבי חטאות קתני כו' כלומר ע\"כ לא קתני אלא או מלקות או איסורין ואיכא למימר נמי דקס\"ד השתא דחייב ב' דקתני בברייתא האי כדיניה והאי כדיניה כלו' מלקות משום זרות וחטאת משום שבת עד דאמר ליה רב אשי דאיסורי קתני ונ\"מ לקוברו בין רשעים וכן פירש הרמב\"ן ז\"ל עכ\"ד והשתא אם איתא דשחיטת פרו של כ\"ג לדברי האומר דפסולה בזר ליכא אלא איסור עשה דאהרן וחקה דכתיב בפרשה א\"כ תימא על עצמך היכי מוקי לה ראב\"י בשחיטת פרו של כ\"ג הא אכתי תיקשי לי' דהיכי קתני חייב ב' דהיינו מלקות משום זרות הא ליכא אלא לאו הבא מכלל עשה והרי במוקי לה בהקטר' דחייב עליה מלקות משום שבת ק\"ל דהיכי קתני חייב דמשמע חיוב חטאת כדיני' כ\"ש דקשה טפי כי מוקמינן לה בשחיטת פרו של כ\"ג היכי קתני חייב משום זרות כיון דליכא אלא עשה ואף לפירוש התוס' שכתבו דמאי דפריך הא אר\"י הבערה ללאו יצאת לאו היינו משום דחייב שתים משמע ליה כל אחד כדיניה אלא היינו טעמא משום דכיון דליכא אלא לאו הו\"ל איסור קל על חמור ולא חייל באיסור כולל יש להוכיח ג\"כ שהרי אפילו נימא דאין איסור חל על איסור מ\"מ איסורא מיהא איכא ואם כן מאי ק\"ל אלא ע\"כ לומר דהיינו דק\"ל דבשלמא אי חייב מלקות ניחא שפיר דאיכפל תנא לאשמועינן דחייב ב' דנפ\"מ למלקות אמנם אי ליכא אלא איסורא בעלמא מאי נ\"מ דחדית ליה רב אשי דנפקא מינה לקוברו בין רשעים וזה מבואר למעיין שם בדבריהם בד\"ה מידי יע\"ש והשתא אם איתא דליכא אלא איסור עשה א\"כ היכי מוקי לי' רבינו בשחיטת פרו של כ\"ג הא אכתי תקשי ליה למ\"נ מינה כיון דליכא אלא איסור עשה גרידא וכ\"כ לכשת\"ל דשחיטת פרו בזר חייב מיתה וכהן הדיוט ששימש ליכא אלא איסור עשה קשה אם כן מאי פריך בגמ' א\"ה מאי איריא זר אפילו כ\"ה נמי ומאי קושיי' הא בכהן הדיוט כיון דליכא אלא איסור עשה מאי נפ\"ל מינה וכבר היה אפשר לצדד ולומר דלפי שיטתם ז\"ל כי פריך בגמרא והא אר\"י הבערה ללאו יצאת היינו משום דס\"ל דע\"כ חייב משום שבת דקתני נ\"מ למלקות או לקרבן חטאת הא לענין איסורא גרידא לא הוה פליג רבי שמעון עלה ואמר אין כאן אלא משום זרות כיון דלא נפ\"ל מידי למאי איכפל ר\"ש לאפלוגי עליו אמנם איסור זרות ה\"נ דהוה ס\"ל דחייב דקאמר מצינן למימר דאיסור גרידא הוא והא אתא לאשמועינן דאע\"ג דיש בו איסור זרות חייב עליו משום שבת ועיקר רבותא אחיוב דשבת הוא דאתא לאשמועינן ולאפוקי מר\"ש וחדי' לי' רב אשי דחייב דשבת אינו אלא איסורא בעלמא ונ\"מ לקוברו בין רשעים. האמנם אכתי נראה שיש להוכיח שפיר דאם איתא דכהן הדיוט ששימש ביה\"כ אין כאן זרות אלא איסור עשה גרידא אדמוקי לה בשחיטת פרו של כ\"ג וכמ\"ד שחיטת פרו פסולה והוצרך לדחוקי ולומר דמי שזר אצלו קאמר אמאי לא מוקי לה בכהן הדיוט שהקטיר בכל ט\"ו בהמות הקריבין בו ביום דכיון דאיסור זרות אין בו אלא עשה גרידא ואיסור זרות יש בו לאו ומלקות הו\"ל חמור על הקל וחייל עליה באיסור כולל אלא מוכח ודאי דכהן הדיוט ששימש ביה\"כ חייב מיתה דמהשתא לא מצי לאוקמי בהקטרה דהו\"ל קל על חמור והנראה דה\"ט דכיון דרחמנא אפקיה בלשון זרות והזר הקרב יומת ולא כתיב ישראל בהדי' מי שזר אצלו לאותו עבודה קאמר ואיכא למימר שפיר אהדריה קרא לאיסורא כנ\"ל ודע דמסוגי' הלזו ק\"ל למ\"ש התוס' ביומא דמ\"ב ד\"ה שחיטה משם הר\"י קלצון וז\"ל דמהתם ליכא למיפרך דהתם לאו משום דעבודה היא דהא פסולה אפילו בשאר כהנים אלא בכ\"ג לחודיה אלא גלי רחמנא דבעינן בעלים מידי דהוי אסמיכ' דלאו עבודה היא ובעינן בעלים עכ\"ל וק' טובא דא\"כ היכי מוקי לה הכא בשחיטת פרו של כ\"ג והיכי קתני חייב משום זרות הא כיון דלאו עבודה היא אין כאן זרות וליכא אלא איסורא בעלמא דקעבד שחיט' שלא בבעלים דומיא דסמיכה וצ\"ע: ודע שהתוספות פ\"ק דקדושין דל\"ו ד\"ה הקבלות הקשו דאמאי אצטריך קרא למעוטי בנות אהרן ת\"ל דהו\"ל מ\"ע שהז\"ג ותירצו דאצטריך קרא למעוטי למימר דמחללי עבודה ועבודתם פסולה יע\"ש וק\"ל לפי דעתם ז\"ל דא\"כ בר\"פ כל הזבחים דמני הפסולים לעבודה ועבודתם פסולה אמאי לא תני נשים בהדייהו והתוס' שם ד\"ה זר הקשו וז\"ל הא דלא תני בע\"מ ושתויי יין ופרועי ראש משום דכתיב בהו חילול בהדי' ולא ידעתי מה יענו למה דלא תני נשים בהדייהו ותו קשה דהתם בעי זר מ\"ל וקאמר דבי ר\"י תנא אתיא בק\"ו מבע\"מ מה הבעל מום שאוכל אם עבד חילל כו' ומייתי לה במה הצד ורב משרשייא מייתי לה מק\"ו דיושב והשתא קשה דאמאי לא מייתי לה מק\"ו דבנות אהרן דאוכלות בתרומה וחזה ושוק ומחללי עבודה ק\"ו לזר ואולי דאיכא למיפרך מה לבנות אהרן שכן נתנו בסמיכה אלא דאכתי קשה דאדמייתי לה במה הצד מבע\"מ וטמא מת אמאי לא מייתי לה במה הצד מבעל מום ובנות אהרן דמהשתא ליכא למיפרך מה להצד השוה שבהם שכן לא הותרו בבמה דמשמע ודאי דנשים נמי הותרו בבמה כדרך שהותר זר בבמה וראיתי למוהרימ\"ט שהקש' לדברי התוס' הללו דמנ\"ל דמחללי עבודה נימא דמיעוט' דבני אהרן לא אתא אלא לומר דלא מהני ויחזור בהן ויקמוץ דאי לאו קרא הייתי אומר בדיעבד כשרה כו' ותי' דבשאר עבודות דמעכבות לא אצטריך קרא לומר שאינן כשירות בנשים אפילו בדיעבד דת\"ל דאין בגדיהם עליהם וקרא כתיב והיו על אהרן ועל בניו לשרת בקדש והא דכתבו התוס' דמיירי שלבשו את הבגדים א\"נ כיון שלא נצטווה לא כ\"כ אלא לענין חילול עבודה כו' אבל דמקרי עבוד' פשיטא דלא מהני כלל כל שלא היתה בבגדי שרת ואשה ליתא בבגדים דבהדי' כתיב והיו על אהרן ועל בניו את\"ד יע\"ש וק\"ל על דבריו דאם כן מאי פריך בזבחים זר מנ\"ל דמיחל עבודה הא דמדמיעט רחמנא זר להקרבה כדנפ\"ל מקרא דכתיב והקריבו בני אהרן מקבלה ואילך מצות כהונה ע\"כ דמיחל עבודה דאי לענין שאינן כשירות בזר אפילו בדיעבד ת\"ל דאין בגדיהם עליהם כדנפ\"ל מה\"ט לבנות אהרן וצ\"ע:<br><b> ודע </b> דאע\"ג דכל עבודת יוה\"כ אינה כשרה אלא בכ\"ג הולכת אברים לכבש אע\"ג דבעיא כהן ואינה כשיר' בזר מ\"מ כיון דאית בה טירחא ותנן הרגל של ימין בשמאל משום דלא מעכבה כפרה מסתברא שהי' בה פייס וכשר בכהן הדיוט כ\"כ הפר\"ח ז\"ל בקו' מים חיים ד\"ל ע\"ד יע\"ש ונראה דה\"נ גבי פר העלם דבר של צבור לדעת ריב\"א לא בעי כ\"ג ובהכי ניחא מאי דקשה לכאור' לדעת ריב\"א מהא דגרסינן פרק החליל דנ\"ו אמתני' דתנן משמר שזמנו קבוע מקריב תמידין נו\"נ ושאר קרבנות צבור ואמרינן עלה לאתויי מאי לאתויי פר העלם דבר של ציבור יע\"ש הרי בהדי' דפר העלם דבר של צבור כשר לכהן הדיוט אכן כפי מ\"ש יש לומר דמקריב דקתני כל א' בראוי להם דגבי תמידין נו\"נ בראוי להם קבלה והולכה וכיוצא ופר העלם דבר בראוי להם דהיינו הולכת אברים לכבש והולכת אברים לכבש קרי ליה תנא לשון קריבה כדתנן איל קרב באחד עשר כו' כנ\"ל:<br><b> מעשה חושב</b>\n<b> (שפג) </b> והתוס' שם ד\"ה זר הקשו וז\"ל הא דלא תני בעלי מומין ושתויי יין ופרועי ראש כו'. ולא ידעתי מה יענו למה דלא תני נשים בהדייהו כו'. לק\"מ די\"ל דכיון דתנן לקמן בריש פ\"ג כל הפסולין ששחטו שחיטתן כשרה שהשחיטה כשרה בזרים ובנשים כו' אלמא דנשים בכלל הפסולים שבריש פ\"ב נינהו דהא עלייהו קאי התנא בריש פ\"ג והרי נתן טעם שם דלמה שחיטת פסולים כשרה משום דאפי' שחיטת נשים נמי כשרה וע\"ש:<br><b> (שפד) </b> דמשמע ודאי דנשים נמי הותרו בבמה כדרך שהותר זר בבמה כו'. תמהני דמה ענין שמיטה אצל הר סיני שהרי מ\"ע של הקרבת קרבנות הוי מ\"ע שהזמן גרמא דהא ביום צותו כתיב וא\"כ הא נשים לא שייכי בעשה זו וכיון דכתיב וזרק הכהן את הדם על המזבח וילפינן מזה דמזבח צריך כהן ולא במה נמצא דדוקא זר מותר בהקרבת קרבנות בבמה משא\"כ נשים דהא מ\"ע שהז\"ג היא וי\"ל דלא הותרו בבמות ואפי' למ\"ד דנשים סומכות רשות נמי צ\"ע אם עבודתן כשרה לחייב נמי על קרבן שהקריבו משום איסור פיגול נותר וטמא. ואין לומר דכיון דלא קא חשיב במתניתין דשלהי מסכת זבחים דלענין נשים שווין בזה ובזה מכלל דנשים הותרו בבמה דז\"א משום דא\"כ יקשה נמי בהא דמספקא לי' להש\"ס בריש פ\"ב דזבחים אי אונן כשר בבמה דאמאי לא פשיט דכשר מדלא תני נמי במתניתין הנ\"ל דלענין אונן שוין בזה ובזה מכלל דאונן כשר בבמה. ובאמת קשה לכאורה אמאי לא פשיט שם בש\"ס הנ\"ל מדלא קחשיב במתניתין הנ\"ל אונן נמי בהדי פגול נותר וטמא ש\"מ דאונן כשר בבמה בשלמא למאי דפי' רש\"י שם דהאי טמא היינו בשר טמא שפיר י\"ל דלא תני התם אלא איסור קרבן ולא איסור מקריב אבל להרמב\"ם ז\"ל דס\"ל דהטמא פירושו שטמא המקריב קשה טובא:<br><b> וצ\"ל </b> דמש\"ה מספקא לי' להש\"ס שם אי אונן כשר בבמה משום די\"ל דלענין מה שבזה ובזה שוים תני ושייר כמו דלא ילפינן מרישא דאונן פסול בבמה מדלא קחשיב אונן להיתרא בהדי אין בין כו' משום דאיכא למימר דתני ושייר וכמו דשייר יושב דכשר בבמה כמ\"ש התוס' בדף ט\"ז ע\"א בד\"ה הג\"ה כו' וא\"כ ה\"נ י\"ל דבסיפא שייר נשים לאיסורא ומש\"ה איכא למימר נמי דבאמת אונן ג\"כ פסול בבמה והא דלא קחשיב שם בסיפא דמתניתין הנ\"ל דלענין אונן שוים בזה ובזה משום דשיירי' לאונן כמו דשייר נשים וא\"כ הרי אדרבה מוכח מזה דנשים לא הותרו בבמה. אלא דאכתי יש לפקפק בזה שהרי אפי' אי נימא דנשים לא הותרו בבמה מ\"מ הרי זה לא חשיב שיור כיון דהתנא לא קחשיב להו נמי לנשים אפי' בין הפסולים בבית עולמים ברפ\"ב דזבחים וכנ\"ל. והנה לפום ריהטא פשיטא לי דלענין לילה שוים בזה ובזה כיון דביום צותו כתיב ובהכי ניחא הא דנקט התנא בלישני' אבל הזמן הנותר והטמא שוים בזה ובזה ולא נקט הכא כשגרת לישני' בכל מקום דהיינו פגול נותר וטמא ביחד לפירש\"י דהאי טמא לענין אכילה מיירי (עיין מ\"ש מו\"ז בתיו\"ט שלהי זבחים בד\"ה והטמא) די\"ל דהתנא בא לומר דלענין זמן הקרבה דהיינו ביום דוקא נמי שוים בזה ובזה ומש\"ה נקיט זמן למכלל ג\"כ בפגול התלוי בזמן את זמן ההקרבה בבמה שהוא נמי ביום ולא בלילה. אבל מ\"מ מה שכתבתי לעיל דמש\"ה הוי הקרבה מ\"ע שהז\"ג ואינה כשרה בנשים משום דכתיב ביום צותו יש להשיב על זה שהרי גבי שחיטה נמי כתיב ביום זבחכם דמקרא זה ילפינן דשחיטה מצותה ביום ואפ\"ה שחיטה כשרה בנשים ואפי' בבית עולמים (ועי' מ\"ש התוס' במגלה דהא דשחיטת קדשים אינו אלא ביום דילפינן מקרא דביום זבחכם משום דמביום צותו לא ידעינן שחיטה כיון דלאו עבודה היא דהא כשרה בזר) וא\"כ מה\"ט הא י\"ל נמי דנשים ג\"כ כשרות להקריב בבמה. ודוק:"
+            ],
+            [
+                "<b>ואם </b>\n<b> מת הראשון זה השני מתמנה תחתיו.</b> עיין במוהרנ\"ח ז\"ל ח\"ב סימן ע' דקט\"ו ע\"ב שנסתפק אי הכונה לומר דשני זוכה מן הדין ולא זולתו או נאמר דמ\"ש שני חוזר לעבודתו אין הכונה לומר דשני חוזר לעבודתו מן הדין ולא זולתו אלא לומר שאם רצו למנות אותו לכ\"ג יכולים למנותו ולא חיישינן דילמא הו\"ל איבה כמ\"ש בגמ' ע\"ש ומדברי התוס' דנזיר פרק כ\"ג דמ\"ז ע\"ב נרא' דס\"ל דמ\"ש שני חוזר לעבודתו היינו לומר דשני חוזר לעבודתו מן הדין ולא זולתו שכתבו בד\"ה מרובה בגדים בתוך דבריהם וז\"ל אלא יש לפרש כגון שיש כאן כ\"ג משוח שעבד ואירע בו קרי ומשחו אחר תחתיו ועבר יוה\"כ ושוב המשוח הראשון חזר לעבודתו כו' ובין כך ובין כך נגנז שמן המשחה וזה המשוח ראשון גלה עם יכניה ומינו אחר תחתיו מרובה בגדים אבל משוח שעבר אינו מתמנה תחתיו משום איבה ולהכי ליכא למימר דמת המשיח הראשון דא\"כ משוח שעבר יתמנה תחתיו אלא גלה כו' עכ\"ל ע\"ש והשתא אי ס\"ל דמ\"ש שני חוזר לעבודתו ר\"ל היינו אם רצו למנות אותו אמנם אם לא רצו למנותו רשאים למנות אחר תחתיו אם כן אמאי לא כתבו דמיירי במת הראשון ולא רצו למנותו ומנו אחר תחתיו וכן שמעתי מביאים ראי' מדברי התוספות הללו למה שנסתפק הרב זרע אברהם חחה\"מ סי' כ\"ב דקמ\"א ע\"א אם זה שאמרו מת שני חוזר לעבודתו היינו דוקא כשלא הניח הא' בן ממלא מקום אבותיו כדינו אמנם אם הניח בן ממלא מקום אבותיו כדינו בנו קודם או דילמ' ל\"ש ומדברי התוס' הללו נראה דס\"ל דאפילו בהניח בן ממלא מקום אבותיו אפי\"ה שני חוזר לעבודתו מדלא כתבו דמשכחת לה כשמת המשוח הראשון והניח בן ממלא מקומו ומיהו יש לדחות לכל זה דע\"כ לא נסתפק הרב ז\"ל אלא דוק' בששניהם שוים דהיינו בבית ראשון דכולן משוחים או בבית שני לאחר שגנז יאשיהו שמן המשח' דשניהן הן מרובה בגדים בהא איכא לאסתפוקי דהבן קודם או לדעת מוהראנ\"ח ז\"ל אפילו בשלא הניח בן אם רצו יכולים למנות אחר תחתיו כיון דשניהן שוין אמנם בנדון התוס' ז\"ל כיון דזה השני שנתמנה תחתיו מפני פיסול כ\"ג הוא משוח בשמן המשחה ואם אנו ממנים לאחר או לבנו הוא מרובה בגדים דהא ודאי מסתברא שהשני חוזר לעבודתו הוא ולא אחר ואפילו במקום בן כיון שזה השני משוח הוא בשמן המשחה וזה פשוט ובשיטה מקובצת כ\"י למס' נזיר תי' לקושית התוס' דמשכחת לה במת כ\"ג וכגון דביני ביני נתחכם כהן אחר יותר מזה השני שמינו תחתיו דאז אין ממנין אותו משום דבעינן הכהן הגדול מאחיו שיהא גדול בחכמה ומדברי התוס' נראה שחולקים על זה ולדברי הרא\"ש יש ראיה מדפריך בגמרא פשיטא ולא משני דקמ\"ל דאפילו איכא אחר גדול ממנו בחכמה אפי' הכי שני חוזר לעבודתו כנ\"ל:"
+            ],
+            [
+                "<b>כ\"ז </b>\n<b> ימים אלו מזין עליו ג' וז' כו'.</b> פ\"ק דיומא מחלוקת דר\"מ ור\"י ור\"ח סגן הכהנים ופסק כר\"י ור\"ח מהטעם שכתב מרן ובה' פרה אדומה פ\"ב דין ד' פסק דכהן השורף את הפרה מזין עליו כל ז' וכתב מרן ז\"ל שם וז\"ל בפ\"ג דפרה ודלא כר\"י דיחידאה הוא ועוד דבפ\"ק דיומא סבר רבא דלא כותיה עכ\"ל ויש לדקדק לטעם ב' שכתב מרן דאם כן גבי יוה\"ך אמאי פסק כר\"י כיון דרבא סבר דלא כותיה מדאמר רבא הלכך כהן גדול ביום הכפורים דלאו בדידן תליא מילתא אלא בקביעותא דירח' תלי' מילתא בתלתא בתשרי בעי לאפרושי וכל היכא דמתרמי תלתא בתשרי מפרשינן ליה ופירש\"י וז\"ל וכל היכא דמתרמי כו' ואע\"ג דלא הוי רביעי שלו בשבת ונמצאת הזאה בטילה ב' ימים הרי מוכח דריב\"א ס\"ל כר\"מ דמזין עליו כל ז' וי\"ל דאי מהא לא אירי' לומר דרבא ס\"ל כר\"מ דאיכא לפרושי דמאי דקאמר רבא כל היכא דמתרמי תלתא בתשרי כו' לא קאי ארביעי שלו כפי' רש\"י ז\"ל אלא איום ג' ושביעי קאי דקאמר דכל היכא דמתרמי ג' וז' אפי' חל ג' או ז' שלו בשבת דנמצאת הזא' בטילה כמ\"ש רבינו אפי' הכי מפרשינן ליה בתלתא בתשרי ולא חיישינן לה כנ\"ל ועוד יש לדחות עיין מ\"ש פ\"ד מה' ביאת מקדש הל' י\"ד ודו\"ק:",
+                "<b>ואם </b>\n<b> חל יום שבת בג' כו' אין מזין עליו.</b> שם בגמ' אמרי' וליטעמיך הזאה כל שבעה מי איכא הא קי\"ל הזאה שבות ואינה דוחה שבת וא\"ל דמאי קו' הא קי\"ל דאין שבות במקדש משום דכהנים זריזין הם ומשמע ודאי דאפילו בהר הבית אמרינן דאין שבות במקדש מדאמרי' בעירובין שבות מקדש במדינה לא התירו משמע דוקא בירושלים הוא דלא התירו אבל במקדש אפי' בה\"ה התירו וא\"כ הכא גבי כ\"ג דכל ז' ימים מפרישין אותו ללשכת פלהדרין כיון דהוי במקדש אין שבות במקדש ואפשר ליישב בההיא דגרסינן בפ' ואלו עוברין דמ\"ז איתביה לחם הפנים כו' ואי אמרת צרכי שבת נעשית ביו\"ט אמאי לא דחי שבת הא אין שבות במקדש א\"ל שבות קרובה התירו שבות רחוקה לא התירו ופרש\"י שבות קרובה של י\"ט עצמו שצריכה לבו ביום במקדש שבות רחוקה לדחות שבות י\"ט זה בשביל שבת שניה לא התירו במקדש ע\"כ וא\"כ הכי נמי איכא למימר דמש\"ה לא אמרינן אשבמ\"ק משום דהו\"ל שבות רחוקה לדחות שבות שבת זו משום יום הכפורים ולא הוי שבות הצריכה לבו ביום אלא דאכתי אמרינן התם בפלוגתא דתנאי היא ור\"ש ן' הסגן ס\"ל דשבות רחוקה נמי התירו ותו דמשמע התם דלרבא דאית ליה הואיל אפי' ת\"ק נמי ס\"ל דשבות רחוקה התירו ובדאורייתא הוא דפליגי כמ\"ש התוס' שם וא\"כ היכי פריך תלמוד' התם בפשיטות וליטעמיך כו' ואפשר ליישב דס\"ל לתלמוד' דאפילו לר\"ש בן הסגן דס\"ל דשבות רחוקה נמי התירו אינו אלא גבי לחם הפנים דהוי דבר הצריכה לשבת שניה ד\"ת משא\"כ הכא גבי הזאה כיון דאינו אלא מדרבנן ומשום מעלה בעלמא אפילו ר\"ש בן הסגן מודה דלא התירו שבות רחוקה כנ\"ל:"
+            ]
+        ]
+    ],
+    "versions": [
+        [
+            "Friedberg Edition",
+            "https://fjms.genizah.org"
+        ]
+    ],
+    "heTitle": "שער המלך על משנה תורה, הלכות עבודת יום הכפורים",
+    "categories": [
+        "Halakhah",
+        "Mishneh Torah",
+        "Commentary",
+        "Sha'ar HaMelekh",
+        "Sefer Avodah"
+    ],
+    "sectionNames": [
+        "Chapter",
+        "Halakhah",
+        "Comment"
+    ]
+}
\ No newline at end of file
diff --git a/json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Sha'ar HaMelekh/Sefer Avodah/Sha'ar HaMelekh on Mishneh Torah, The Chosen Temple/Hebrew/Friedberg Edition.json b/json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Sha'ar HaMelekh/Sefer Avodah/Sha'ar HaMelekh on Mishneh Torah, The Chosen Temple/Hebrew/Friedberg Edition.json
new file mode 100644
index 0000000000000000000000000000000000000000..845500186a9f11997f8a5652baf931268bc0b539
--- /dev/null
+++ b/json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Sha'ar HaMelekh/Sefer Avodah/Sha'ar HaMelekh on Mishneh Torah, The Chosen Temple/Hebrew/Friedberg Edition.json	
@@ -0,0 +1,74 @@
+{
+    "language": "he",
+    "title": "Sha'ar HaMelekh on Mishneh Torah, The Chosen Temple",
+    "versionSource": "https://fjms.genizah.org",
+    "versionTitle": "Friedberg Edition",
+    "status": "locked",
+    "license": "Public Domain",
+    "versionTitleInHebrew": "מהדורת פרידברג",
+    "actualLanguage": "he",
+    "languageFamilyName": "hebrew",
+    "isBaseText": true,
+    "isSource": true,
+    "isPrimary": true,
+    "direction": "rtl",
+    "heTitle": "שער המלך על משנה תורה, הלכות בית הבחירה",
+    "categories": [
+        "Halakhah",
+        "Mishneh Torah",
+        "Commentary",
+        "Sha'ar HaMelekh",
+        "Sefer Avodah"
+    ],
+    "text": [
+        [],
+        [],
+        [],
+        [],
+        [],
+        [
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>היו </b>\n<b> בנויות לחול ופתוחות לקדש תוכן קדש לאכילת ק\"ק.</b> הנה ממשמעות דברי רבינו שכתב לאכילת ק\"ק נראה דס\"ל דדוקא לענין אכילת ק\"ק תוכן קדש מיהא מותר לישב בה ולישן בה דלא קדישא לגמרי כקדושת עזרה וכ\"כ התוספות פ\"ק דיומא ד\"ח ע\"ב ד\"ה דאי ר' חנינא משם י\"מ וכתבו שם בס\"ד וז\"ל ול\"נ כדמשמע לקמן בשלהי פ\"ב גבי זקן ויושב במערבא ואין ישיבה בלשכות הבנויות בחול ופתוחות לקדש וראיתי להרב ח\"ה שם שכתב וז\"ל והיינו ממאי דקאמר ואי ס\"ד פתח א' כו' זקן ויושב במערבא והתנן אין ישיבה כו' מיהו ראיה גמורה ליכא דאימא דהכא בפתוחות לקדש דאסור לישב היינו משום דאיכא נמי חציה בקדש משא\"כ התם דאיכא לאוקומא ביושב לאכול וכולה בחול ואפי' פתוחות לקדש עכ\"ד ויש לדקדק עליו דאם כן דבכולה בחול ופתוחה לקדש יש בה ישיבה ואע\"ג דתנן תוכן קדש היינו דוקא לאכילת קדשים אם כן היכי קאמר אביי ש\"מ לישכת הגזית חציה לקדש וחציה לחול וש\"מ שני פתחים היו לה א' פתוח לקדש כו' נימא דלשכת הגזית היתה כולה בחול ופתוחה לקדש דתוכן קדש ויש בה ישיבה ושמא י\"ל דכיון דלענין טומאה ושחיטה לא חשיבה כעזרה וכן לענין ישיבה אלא לענין אכילה דוקא משום דהתורה רבתה חצירות הרבה לא קרינן בבית אלהים נהלך ברגש דהא לא מיקרי בית אלהים לענין טומאה וישיבה ועוד י\"ל בזה עיין בס' דרך הקדש די\"ח ע\"ד מ\"ש משם מוהרימ\"ט ז\"ל ודוק ועיין בספר עץ חיים למורינו הרב המופלא ז\"ל ס' צו די\"ט ע\"א שתמה על רבינו ז\"ל שהשמיט דין לשכות הבנויות לקדש ולחול ופתוחות לקדש ולחול מכנגד הקדש ולקדש קדש מכנגד החול ולחול תוכן חול האמור בפ\"ב דמ\"ש ולי נראה דלק\"מ שרבינו ז\"ל סמך אמ\"ש בפ\"ה מה' אלו דין י\"ז וז\"ל הלשכת הגזית שבה סנהדרי גדולה יושבת וחציה היה קדש וחציה היה חול ולה ב' פתחים א' של קדש וא' של חול ע\"כ וזה פשוט:"
+            ],
+            [
+                "<b>המחילות </b>\n<b> הפתוחות לעזרה קדש הפתוחות להר הבית חול.</b> הנה בדברי רבינו ז\"ל לא פירש אם דינם כחול לגמרי ואין בהם אפילו קדושת הר הבית או אין דינן אלא שאין להן קדושת עזרה אבל קדושת הר הבית מיהא יש בהן מכיון שפתוחות להר הבית ואולם מדברי התוספות ז\"ל פ\"א דיומא ד\"ו ע\"א ד\"ה מביתו למה פי' שכתבו וז\"ל אלא נראה לפרש מביתו למה פירש הו\"ל לומר שיפרישוהו למחילה א' בהר הבית כו' דמחילות לא נתקדשו נראה בהדיא דס\"ל דמחילות הפתוחות להר הבית דינם כחול דאי ס\"ל שדינם כהר הבית אכתי תקשי להו דאין בעל קרי נכנס לשם והכי פריך דנפרישינהו למחילה שבהר הבית וראיתי להרב דרך הקדש די\"ז ע\"ב הביא משם ספר חנוכת הבית דמחילות שיש להם פתח להר הבית דינן כהר הבית וכתב שהכריח כן מדברי התוספות ורש\"י ז\"ל ולע\"ד מדברי התוספות הללו מוכח בהדיא שלא כדעתו שהרי לפי דעתו ז\"ל ע\"כ מאי דאמרי' בפ\"ק דתמיד אמתני' דאירע לו קרי יוצא והולך במסיבה שתחת הבירה זאת אומרת מחילות לא נתקדשו היינו לומר דמדשרינן ליה ליכנס במחילות שתחת העזרה עכ\"ל דאין להם קדושת עזרה וא\"ת אכתי היכי שרינן ליה הא בעל קרי משתלח חוץ לב' מחנות ואסור בהר הבית האי בעל קרי מאי הו\"ל למיעבד ע\"כ נטמא שם בהר הבית אמנם אם איתא דמחילות נתקדשו ויש להן קדושת עזרה היכי שרינן ליה ליכנס מהר הבית לקדושת עזרה הי\"ל לומר שילך לבית הטבילה דרך הר הבית וא\"כ אי ס\"ל להתוספות הכי מאי פריך בגמ' שיפרישוהו למחילה שבהר הבית הא לכתחילה היכי שרינן ליה לשמש מטתו שם כיון שדינה כהר הבית גם מה שהכריח מדברי רש\"י ז\"ל דס\"ל הכי הן אמת שכן מוכח ממ\"ש בפסחים פ' א\"ד דס\"ז ע\"ב ד\"ה מחילות שכתב וז\"ל לא נתקדשו כקדושת עזרה מיהו מדברי רש\"י ז\"ל פרק כיצד צולין דפ\"ו ע\"א ד\"ה כי אמרה שכתב בעל קרי מותר ליכנס במחילות שבהר הבית משמע דס\"ל שדינן כחול גמור אלא דאיכא למימר דמ\"ש רש\"י דמותר ליכנס במחילות מיירי בבעל קרי שנטמא על כרחו שם דמאי הוה ליה למיעבד וכמתני' דאירע לו קרי דפ\"ק דתמיד וספר זה אינו מצוי בינינו לראות דברים ככתבן ומדברי המפרש פ\"ק דתמיד על ההיא מתניתין דאירע לו קרי מבואר מדבריו דמחילות הפותחות להר הבית אפילו קדושת הר הבית אין להן ועוד נראה מדבריו שם דהא דאמרינן דמחילות הפתוחות לא נתקדשו היינו דוקא במחילות דכל שני הפתחים שלהן הן פתוחות לחול אבל אם פתוחין לחול ולקדש הרי הן כקדש והרב דרך הקדש תמה עליו דהא ליתא דאם איתא מאי רבותייהו דמחילות הא אפי' לשכות הבנויות למעלה בעזרה אם פתוחות לחול תוכן חול כדאיתא בפרק כיצד צולין ומאי אולמייהו טפי ממחילות אלא ודאי דמחילות אפילו אם יש להן פתח לעזרה לא נתקדש משא\"כ בלשכות יע\"ש ולע\"ד אין כאן מקום תמיהא שהרי לדעת המפרש דס\"ל דאפי' קדושת הר הבית אין להם וכמ\"ש היינו רבותייהו דמחילות טפי מלשכות דאלו לשכות הבנויות בקדש ופתוחות לחול פשיטא ודאי דיש להם קדושת הר הבית וכמ\"ש רש\"י ז\"ל פרק כיצד צולין ד\"ה ופתוחות וכדמשמע לישנא דברייתא דקתני ופתוחות לחול דהיינו להר הבית תוכן חול ואלו במחילות גריעי טפי ואפי' קדושת הר הבית אין להם וזה פשוט: ומה שהביא עוד ראיה הרב הנזכר מההיא דזבחים עיין בתוספות פרק אלו דברים ד\"ה ומחילות ולע\"ד נראה שכדברי המפרש מוכח מההיא דפרק כיצד צולין דמוקמינן למתניתין דקתני הלשכות הבנויות בקדש ופתוחות לחול תוכן חול וגגותיהן קדש כשגגותיהן שוין לקרקע העזרה ופריך עלה א\"ה אימא סיפא בנויות בחול ופתוחות לקדש תוכן קדש ואי סלקא דעתך בשגגותיהן שוין לקרקע העזרה הו\"ל מחילה כו' ומשני כי קאמר ר\"י בפתוחות להר הבית והשתא אם איתא דמחילות הפתוחות לחול ולקדש דינן כחול אם כן אכתי תקשי ליה לתלמודא סיפא דההיא מתניתין דקתני פ\"ג דמ\"ש בנויות בקדש ובחול ופתוחות לקדש ולחול תוכן וגגותיהן מכנגד הקודש ולקודש קודש מכנגד החול ולחול חול אי מיירי בשגגותיהן שוין לקרקע העזרה הו\"ל מחילה ואפילו היא בנויה כולה בקדש כל שיש לו פתח לחול תוכן חול לדעת הרב ז\"ל אלא משמע ודאי כדעת המפרש דאם הן פתוחות לקדש ולחול תוכן קדש כנ\"ל ודוק:<br><b> שוב </b> ראיתי להרב ב\"ש פ\"ק דתמיד שהוקשה לו דברי רש\"י ז\"ל אהדדי כמו שהקשינו ולע\"ד נראה ליישב כמ\"ש ועוד הוקשה לו שם דברי התוספות דפרק א\"ד ד\"ה ומחילות שהקשה מההיא דאמרינן בזבחים כי קדיש דוד רצפה עד ארעית תהומא קדיש ותי' דבכיצד צולין מסקינן דכי אמר ר\"י בפתוחות לחול אבל פתוחות לקדש קודש והקשה הרב ז\"ל וז\"ל וקושיא מעיקרא ליתא כי לא אמר ר\"י על מחילות שתחת העזרה אלא על מחילות שתחת הר הבית אבל ההיא דפ\"ב דזבחים קאי על העזרה עצמה כדמוכח התם וצ\"ע עכ\"ד ולא זכיתי להבין דבריו שהרי בפרק כיצד צולין מוכח בהדיא דמחילות שתחת העזרה נמי לא נתקדשו כדתניא התם בהדיא ר\"י אומר מחילות שתחת ההיכל חול וא\"כ כ\"ש שתחת העזרה ומשום הכי הוכרחו התוספות לומר דההיא דזבחים איירי בפתוחות לקדש וזה פשוט אחר זמן רב אנה ה' לידי ספר חנוכת הבית וראיתי לו שם די\"ג ע\"א שכתב ליישב דברי רש\"י שמ\"ש ובעל קרי מותר ליכנס במחילות שבהר הבית ר\"ל במחילות שהן תחת הר הבית אבל הן פתוחות חוץ להר הבית דאל\"כ הי\"ל לפרש ומותר ליכנס במחילות הפתוחות להר הבית א\"ד יע\"ש ואין זה דקדוק שהרי בתחלת דבריו כתב רש\"י כי אמרה ר\"י להא דמחילות לא נתקדשו בפתוחות להר הבית וא\"כ אדרבא משמע ודאי שמ\"ש אח\"כ ובעל קרי מותר ליכנס במחילות הר הבית אמחילות דלעיל מיניה קאי דהיינו פתוחות להר הבית ולכן היותר נכון מ\"ש ומ\"מ לדברי התוס' דפ\"ק דיומא ניתן ליאמר שמ\"ש שיפרישוהו למחילה א' שבהר הבית כונתם לומר שהמחילה היא תחת הר הבית אבל היא פתוחה חוץ להר הבית ולעולם דס\"ל כדעת רש\"י ז\"ל:"
+            ]
+        ],
+        [
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>ואסור </b>\n<b> לאדם לישב בכל העזרה כו'.</b> הנה מדברי התוס' דפ\"ב דיומא דכ\"ה ד\"ה אין ישיבה מוכח דס\"ל דאיסור ישיבה בעזרה הוי איסור מדאורייתא אך התוס' פ\"ב דזבחים די\"ו ד\"ה הנה כתבו וז\"ל ושמא אינו מן התורה ותדע דאי מדאוריית' אמאי צריך קרא ליושב למצוה ת\"ל דאפילו בלאו עבודה אין ישיב' ומיהו אצטריך קרא לעובד בהשתחואה עכ\"ל ומ\"ש ומיהו כו' כונתם לומר דלעולם דאיסור ישיבה בעזרה הוי איסורו מדאורייתא ואפילו הכי אצטריך קרא ליושב בשעת עבודה לעובד בהשתחוא' דמשום ישיבה בעזרה ליכא ואפי\"ה אתא קרא למעוטי עבודה דלא מהני בהשתחואה והרב ברכת הזבח נראה שנעלם ממנו כונתם וכבר השיגו בזה הרב דרך הקדש די\"ג ע\"ד יע\"ש אלא דק\"ל דא\"כ צ\"ל דאע\"ג דבקדוש ידים ורגלים אמרינן התם די\"ט ע\"ב וליתיב מיתב אמר קרא או בגשתם לשרת ושירות מעומד ואפי\"ה לת\"ק דר\"י בר יאודה קאמר דמניח ידו הימנית ע\"ג ידו השמאלית ורגלו הימנית ע\"ג רגלו השמאלית הרי דאע\"ג דמקדש ידיו ורגליו בהשתחואה שפיר דמי אע\"ג דאיתקש לשירות ושירות בהשתחואה לא מהני היינו משום דגלי קרא ורחצו ממנו את ידיהם ואת רגליהם דמשמע שניהם כא' כמ\"ש רש\"י שם ומשו\"ה אמרינן דאהני קרא ואהני היקשא דהיקשא דשירות אתא למעוטי ישיבה וקרא דרחצו אשמועינן דהשתחואה מהני וא\"כ קשה שהרי כתבו התוס' שם בד\"ה וליתיב דלאו ישיב' ממש קאמר אלא ישיבה על ידי סמיכה דמשום ישיבה בעזרה ליכא ואפילו הכי לעבודה פסול וא\"כ לפי דבריהם דהכא שכתבו ומיהו כו' וסבירא להו דאיסור ישיבה הוי מדאורייתא על כרחין דסבירא להו כמ\"ש ד\"ה וליתיב דע\"י סמיכה קאמר וכיון שכן קשה דמנ\"ל לומר דקרא אצטריך לעובד בהשתחואה ולומר דאע\"ג דבקדוש ידים ורגלים מהני השתחואה היינו משום דגלי קרא טפי הו\"ל לומר דקרא אצטריך לישיבה ע\"י סמיכה דאין בו משום ישיבה בעזרה ואפי\"ה לעבודה פסול ולעולם דעובד בהשתחואה מהני דהשתא הוי דומיא דקדוש ידים ורגלים דהוי בהשתחואה ואפ\"ה ע\"י סמיכה לא מהני וצ\"ע:"
+            ],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>עזרת </b>\n<b> ישראל מקודשת כו' שאין מחוסר כיפורים נכנס לשם כו'.</b> הנה התוס' פ' האיש מקדש דנ\"ב ע\"ב אר\"י אשה בעזרה מנין כו' כתבו וז\"ל פ\"ה דאין אשה נכנסה לעזרה כדתנן בפ\"ק דכלים ולא דק דלא אשכחן בשום דוכתא כו' ודבריהם צריכים ביאור במ\"ש ולא דק כאלו הוא דבר התלוי בדיוק ובפשיטות הו\"ל לאתמוהי על רש\"י ז\"ל דאיך כתב כדתנן בפ\"ק דכלים והתם לא קתני נשים שאין נכנסו' בעזרה גם במה שהביאו ראיה מההיא דפ' כל הפסולים דתנן שהשחיט' כשרה בנשים ק' דמאי ראיה שהרי התם נמי קתני טמאים בהדייהו וע\"כ בדשחיט בסכין ארוך כדאוקמיה לה התם וא\"כ ה\"נ נימא דנשים נמי דכות' בשוחט בסכין ארוכה וכבר נתקשו בזה הרב עצמות יוסף והרב שדה יהושע ולזה ודאי י\"ל שכונתם ז\"ל מדחזינן דפריך התם בגמ' מ\"ש סמיכה דבטהורים דכתיב לפני ה' שחיטה נמי דכתיב לפני ה' ומשני אפשר בסכין ארוכה ואם איתא לס\"ד דמקשה דלא אסיק אדעתיה הא דאפשר בסכין ארוכה אמאי לא תקשי ליה נמי לחלוקת נשים דנשנית קודם דהיכי משכחת לה הא בעינן לפני ה' אלא משמע ודאי דחלוקת נשים פשיטא ליה דאתיא כפשטא ועיין בהרב שדה יאושע מה שפי' בדברי רש\"י ז\"ל דמ\"ש דנשים אינן נכנסות לה לא קאי אעזרת ישראל אלא אעזרת כהנים ומשום דקדשי קדשים אינן נאכלין אלא בעזרת כהנים ואם יצאו לעזרת ישראל נפסלי' ביוצא ודייק לה רש\"י ז\"ל הכי ממתניתין דקתני עזרת כהנים מקודשת ממנה שאין ישראלי' נכנסין לשם אלא בשעת צרכיהם דמשמע דוקא זכרים הותרו ליכנס בשעת צרכיהם אבל נשים אין נכנסין לה אפילו בשעת צרכיהם וע\"פ זה רצה לפרש דברי התוס' יעש\"ב והוא תימא דמשמע ודאי דקדשי קדשים נאכלים בכל עזרת ישראל דלפני ה' קרינן ביה וכן מבואר מדברי רש\"י ז\"ל שכתב והרי אם יוציאם חוץ לעזרה אפי' לעזרת נשים הרי נפסלים ביוצא הרי מבואר מדברי רש\"י ז\"ל דדוקא בעזרת נשים נפסלים ביוצא אבל בעזרת ישראל דמחנה שכינה היא נאכלין וכן משמע ג\"כ מסתמיות דברי רבינו ז\"ל שכתב בפ\"א מה' מעה\"ק הלכה ה' כל האוכל כזית מק\"ק חוץ לעזרה לוקין ועזרה סתם עזרת ישראל נמי בכלל דאם לא כן הוה ליה לפרש דוקא לעזרת כהנים: ולכן נלע\"ד לפרש דברי רש\"י ז\"ל והתוס' דמ\"ש רש\"י כדתנן בפ\"ק דכלים דייק לה הכי מדתנן עזרת כהנים מקודשת הימנה שאין ישראלי' נכנסין לשם אלא בשעת צרכיהם הרי דאע\"ג דעזרת כהנים ועזרת ישראל תרוייהו מחנה שכינה הן אפ\"ה עשו היכר ומעלה שלא יכנסו ישראל לעזרת כהנים ואם כן דכותא וכ\"ש נמי בעזרת ישראל כיון דעזרת נשים מחנה לויה ועזרת ישראל מחנה שכינה ראוי הוא שיעשו היכר ומעלה שלא יכנסו נשים לתוכה דומיא דישראל לעזרת כהנים ואם כן מש\"ה כעס עליהן ר\"י ואמר אשה בעזרה מנין משום דלא משכחת לה שיכנסו נשים לתוכה דאף ע\"ג דבעזרת כהנים הותרו ישראלי' ליכנס בשעת צרכיהם לסמיכה ולתנופה מ\"מ בנשים לא משכחת לה דלאו בני סמיכה נינהו וע\"ז כתבו התו' לחלוק עליו לומר דלא דק דאדרבא איפכא איכא למידק ממתני' דמדקתני בעזרת כהנים שאין ישראל נכנסין לשם ולא קתני דכותא בעזרת ישראל משמע דנשים נכנסות בעזרת ישראל ובהכי ניחא מה שהוצרכו התוס' להאריך בלשונם ולהביא חלוקת עזרת כהנים אע\"ג דכל עיקר קושיי' היא מחלוקת עזרת ישראל משום דמינה הוא דבאו להוכיח דאם איתא דנשים אין נכנסות לעזרת ישראל דומיא דישראל בעזרת כהנים וא\"כ כי היכי דתני בעזרת כהנים דאין ישראל נכנסים לשם ה\"נ הו\"ל למתני בעזרת ישראל דאין נשים נכנסות לה: וכתבו עוד ועוד תנן כו' כונתם ז\"ל לומר דהן לו יהיה כדברי רש\"י ז\"ל דנשים אסורות ליכנס בעזרת ישראל דומיא דישראל בעזרת כהנים ומה דלא תני לה במתני' בהדיא הוא משום דמחלוקת עזרת כהנים שמעי' לה וכי היכי דעשו היכר לעזרת כהנים אע\"ג דתרוייהו מחנה שכינה הכי נמי וכ\"ש לעזרת ישראל לגבי נשים אכתי קשה דהא תנן דהשחיטה כשרה בנשים ואם כן הרי משכחת לה שיכולה ליכנס בעזרה לצורך שחיטה דכי היכי דבעזרת כהנים הותרו ישראל ליכנס לצורך שחיטה אע\"ג דאפשר בכהנים אם כן הכי נמי נשים הותרו ליכנס לעזרת ישראל לצורך שחיטה ואם כן מאי האי דמרתח קא רתח ר\"י ואמר אשה בעזרה מניין הא משכחת לה כשבאתה לעזרה לצורך שחיטה ונמצא דמה שהביאו ראיה התוס' ממתני' דפ' כל הפסולין לאו למימרא דמהתם שמעינן דיכולה ליכנס מדשוחטות דהא פשיטא דאיכא לאוקמי בסכין ארוכה דומיא דטמא אלא כל עיקר כונתם להביא ראיה דנשים כשרות לשחיטה ומינה נשמע דיכולה ליכנס דומיא דישראל בעזרת כהנים ודוק בלשונם שכתבו אם כן יכולה ליכנס שאם הדברים כפשטן לא היה להם לומר כי האי לישנא אלא הכי הו\"ל לומר הרי דיכולה ליכנס אכן כפי מ\"ש דבריהם באו בדקדוק דמהתם ודאי אין להוכיח מינה דיכולה ליכנס דאפשר בסכין ארוכה אלא שכונתם לומר דכיון דכשרות לשחיטה א\"כ נראה דיכולה ליכנס דומיא דישראל בעזרת כהנים כנ\"ל נכון לפרש דבריהם ודוק:<br><b> מעשה חושב</b>\n<b> (שעח) </b> והוא תימא דמשמע ודאי דקדשי קדשים נאכלים בכל עזרת ישראל כו'. גם אני תמהתי כן בראשית ההשקפה דמבואר בדברי רש\"י עצמו דאין נפסלין אלא בעזרת נשים אבל מגמגם אני בהבנת הדברים דהרי קדשי קדשים במשכן היו נאכלין לפנים מן הקלעים ורש\"י ז\"ל בעצמו מפרש בזבחים דף נ\"ג ע\"א בד\"ה לפנים מן הקלעים כו' במקום קלעים שבמשכן היתה חומת העזרה בבית שלמה ע\"ש. וא\"כ הרי בפשיטות א\"א לחלק בין עזרת ישראל לעזרת נשים דהא גם עזרת נשים נקראת עזרה וא\"כ אי חומתה הוי כקלעים הרי גם בעזרת נשים נאכלים קדשי קדשים ואי אמרת דלא נקראת חצר אהל מועד ולא עזרה משום דלאו לפני ה' הוא א\"כ הא מה\"ט נמי יהיו קדשי קדשים נפסלים גם בעזרת ישראל ועכצ\"ל דכיון דלענין אכילת קדשי קדשים לא כתיב לפני ה' אלא במקום קדוש גו' ומש\"ה נאכלין בעזרת ישראל וכן מוכח להדיא בפ\"ה משנה א' ממדות דקא חשיב שם קפ\"ז אמות אורך העזרה ממזרח למערב והיינו מעזרת ישראל עד כותל המערבי הרי לך בהדיא שאין עזרת נשים בכלל העזרה ועיין בפסחים דף פ\"ה ע\"ב דמבואר שם דאפי' שער נקנור (שהוא בין עזרת נשים לעזרת ישראל) ג\"כ לא נתקדש וא\"כ כיון דבאכילת קדשי קדשים כתיב תאכל במקום קדוש ממילא נפסל הבשר ביוצא דרך שער הזה דלא נתקדש וא\"כ עכצ\"ל דאע\"ג דנקראת עזרת נשים מ\"מ אינה בכלל העזרה אשר חומתה היא במקום קלעים שהיו במשכן אבל עכ\"פ מבואר במשנה א' פ\"ה ממדות הנ\"ל דעזרת ישראל הוא במקום קדוש ופשיטא דמותר לאכול שם קדשי קדשים וכנ\"ל ודלא כהרב בעל שדה יהושע שהביא הגאון המחבר ז\"ל. ודוק:<br><b> (שעט) </b> דאע\"ג דבעזרת כהנים הותרו ישראלים ליכנס בשעת צרכיהם לסמיכה ולתנופה מ\"מ בנשים לא משכחת לה דלאו בני סמיכה נינהו כו'. אע\"ג דהתוס' בעצמם כתבו בר\"ה דף ל\"ג ע\"א דהלכה כר' יוסי דנשים סומכות רשות וא\"כ הא מותרות לילך בעזרה מ\"מ הא ר' יהודה הוא דקאמר אשה בעזרה מנין ולטעמי' אזיל דס\"ל דאין נשים סומכות ואע\"ג דר' יוסי ס\"ל דנשים סומכות רשות ולפ\"ז הא משכחת לה אשה בעזרה כמו איש וא\"כ קשה אמאי צריך להשיב דמשכחת לה דאב מקבל קדושין בשביל בתו בעזרה או אשה שעשתה שליח לקבל קדושי' בעזרה היינו דבא לומר דאפילו למאי דפליג ר' יהודה עלי' דר' יוסי וס\"ל דאין נשים סומכות מ\"מ משכחת לה בכה\"ג שתתקדש בעזרה:"
+            ]
+        ]
+    ],
+    "sectionNames": [
+        "Chapter",
+        "Halakhah",
+        "Comment"
+    ]
+}
\ No newline at end of file
diff --git a/json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Sha'ar HaMelekh/Sefer Avodah/Sha'ar HaMelekh on Mishneh Torah, The Chosen Temple/Hebrew/merged.json b/json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Sha'ar HaMelekh/Sefer Avodah/Sha'ar HaMelekh on Mishneh Torah, The Chosen Temple/Hebrew/merged.json
new file mode 100644
index 0000000000000000000000000000000000000000..baba0c418cf40a90795bbb0e94d84f548970acfb
--- /dev/null
+++ b/json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Sha'ar HaMelekh/Sefer Avodah/Sha'ar HaMelekh on Mishneh Torah, The Chosen Temple/Hebrew/merged.json	
@@ -0,0 +1,71 @@
+{
+    "title": "Sha'ar HaMelekh on Mishneh Torah, The Chosen Temple",
+    "language": "he",
+    "versionTitle": "merged",
+    "versionSource": "https://www.sefaria.org/Sha'ar_HaMelekh_on_Mishneh_Torah,_The_Chosen_Temple",
+    "text": [
+        [],
+        [],
+        [],
+        [],
+        [],
+        [
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>היו </b>\n<b> בנויות לחול ופתוחות לקדש תוכן קדש לאכילת ק\"ק.</b> הנה ממשמעות דברי רבינו שכתב לאכילת ק\"ק נראה דס\"ל דדוקא לענין אכילת ק\"ק תוכן קדש מיהא מותר לישב בה ולישן בה דלא קדישא לגמרי כקדושת עזרה וכ\"כ התוספות פ\"ק דיומא ד\"ח ע\"ב ד\"ה דאי ר' חנינא משם י\"מ וכתבו שם בס\"ד וז\"ל ול\"נ כדמשמע לקמן בשלהי פ\"ב גבי זקן ויושב במערבא ואין ישיבה בלשכות הבנויות בחול ופתוחות לקדש וראיתי להרב ח\"ה שם שכתב וז\"ל והיינו ממאי דקאמר ואי ס\"ד פתח א' כו' זקן ויושב במערבא והתנן אין ישיבה כו' מיהו ראיה גמורה ליכא דאימא דהכא בפתוחות לקדש דאסור לישב היינו משום דאיכא נמי חציה בקדש משא\"כ התם דאיכא לאוקומא ביושב לאכול וכולה בחול ואפי' פתוחות לקדש עכ\"ד ויש לדקדק עליו דאם כן דבכולה בחול ופתוחה לקדש יש בה ישיבה ואע\"ג דתנן תוכן קדש היינו דוקא לאכילת קדשים אם כן היכי קאמר אביי ש\"מ לישכת הגזית חציה לקדש וחציה לחול וש\"מ שני פתחים היו לה א' פתוח לקדש כו' נימא דלשכת הגזית היתה כולה בחול ופתוחה לקדש דתוכן קדש ויש בה ישיבה ושמא י\"ל דכיון דלענין טומאה ושחיטה לא חשיבה כעזרה וכן לענין ישיבה אלא לענין אכילה דוקא משום דהתורה רבתה חצירות הרבה לא קרינן בבית אלהים נהלך ברגש דהא לא מיקרי בית אלהים לענין טומאה וישיבה ועוד י\"ל בזה עיין בס' דרך הקדש די\"ח ע\"ד מ\"ש משם מוהרימ\"ט ז\"ל ודוק ועיין בספר עץ חיים למורינו הרב המופלא ז\"ל ס' צו די\"ט ע\"א שתמה על רבינו ז\"ל שהשמיט דין לשכות הבנויות לקדש ולחול ופתוחות לקדש ולחול מכנגד הקדש ולקדש קדש מכנגד החול ולחול תוכן חול האמור בפ\"ב דמ\"ש ולי נראה דלק\"מ שרבינו ז\"ל סמך אמ\"ש בפ\"ה מה' אלו דין י\"ז וז\"ל הלשכת הגזית שבה סנהדרי גדולה יושבת וחציה היה קדש וחציה היה חול ולה ב' פתחים א' של קדש וא' של חול ע\"כ וזה פשוט:"
+            ],
+            [
+                "<b>המחילות </b>\n<b> הפתוחות לעזרה קדש הפתוחות להר הבית חול.</b> הנה בדברי רבינו ז\"ל לא פירש אם דינם כחול לגמרי ואין בהם אפילו קדושת הר הבית או אין דינן אלא שאין להן קדושת עזרה אבל קדושת הר הבית מיהא יש בהן מכיון שפתוחות להר הבית ואולם מדברי התוספות ז\"ל פ\"א דיומא ד\"ו ע\"א ד\"ה מביתו למה פי' שכתבו וז\"ל אלא נראה לפרש מביתו למה פירש הו\"ל לומר שיפרישוהו למחילה א' בהר הבית כו' דמחילות לא נתקדשו נראה בהדיא דס\"ל דמחילות הפתוחות להר הבית דינם כחול דאי ס\"ל שדינם כהר הבית אכתי תקשי להו דאין בעל קרי נכנס לשם והכי פריך דנפרישינהו למחילה שבהר הבית וראיתי להרב דרך הקדש די\"ז ע\"ב הביא משם ספר חנוכת הבית דמחילות שיש להם פתח להר הבית דינן כהר הבית וכתב שהכריח כן מדברי התוספות ורש\"י ז\"ל ולע\"ד מדברי התוספות הללו מוכח בהדיא שלא כדעתו שהרי לפי דעתו ז\"ל ע\"כ מאי דאמרי' בפ\"ק דתמיד אמתני' דאירע לו קרי יוצא והולך במסיבה שתחת הבירה זאת אומרת מחילות לא נתקדשו היינו לומר דמדשרינן ליה ליכנס במחילות שתחת העזרה עכ\"ל דאין להם קדושת עזרה וא\"ת אכתי היכי שרינן ליה הא בעל קרי משתלח חוץ לב' מחנות ואסור בהר הבית האי בעל קרי מאי הו\"ל למיעבד ע\"כ נטמא שם בהר הבית אמנם אם איתא דמחילות נתקדשו ויש להן קדושת עזרה היכי שרינן ליה ליכנס מהר הבית לקדושת עזרה הי\"ל לומר שילך לבית הטבילה דרך הר הבית וא\"כ אי ס\"ל להתוספות הכי מאי פריך בגמ' שיפרישוהו למחילה שבהר הבית הא לכתחילה היכי שרינן ליה לשמש מטתו שם כיון שדינה כהר הבית גם מה שהכריח מדברי רש\"י ז\"ל דס\"ל הכי הן אמת שכן מוכח ממ\"ש בפסחים פ' א\"ד דס\"ז ע\"ב ד\"ה מחילות שכתב וז\"ל לא נתקדשו כקדושת עזרה מיהו מדברי רש\"י ז\"ל פרק כיצד צולין דפ\"ו ע\"א ד\"ה כי אמרה שכתב בעל קרי מותר ליכנס במחילות שבהר הבית משמע דס\"ל שדינן כחול גמור אלא דאיכא למימר דמ\"ש רש\"י דמותר ליכנס במחילות מיירי בבעל קרי שנטמא על כרחו שם דמאי הוה ליה למיעבד וכמתני' דאירע לו קרי דפ\"ק דתמיד וספר זה אינו מצוי בינינו לראות דברים ככתבן ומדברי המפרש פ\"ק דתמיד על ההיא מתניתין דאירע לו קרי מבואר מדבריו דמחילות הפותחות להר הבית אפילו קדושת הר הבית אין להן ועוד נראה מדבריו שם דהא דאמרינן דמחילות הפתוחות לא נתקדשו היינו דוקא במחילות דכל שני הפתחים שלהן הן פתוחות לחול אבל אם פתוחין לחול ולקדש הרי הן כקדש והרב דרך הקדש תמה עליו דהא ליתא דאם איתא מאי רבותייהו דמחילות הא אפי' לשכות הבנויות למעלה בעזרה אם פתוחות לחול תוכן חול כדאיתא בפרק כיצד צולין ומאי אולמייהו טפי ממחילות אלא ודאי דמחילות אפילו אם יש להן פתח לעזרה לא נתקדש משא\"כ בלשכות יע\"ש ולע\"ד אין כאן מקום תמיהא שהרי לדעת המפרש דס\"ל דאפי' קדושת הר הבית אין להם וכמ\"ש היינו רבותייהו דמחילות טפי מלשכות דאלו לשכות הבנויות בקדש ופתוחות לחול פשיטא ודאי דיש להם קדושת הר הבית וכמ\"ש רש\"י ז\"ל פרק כיצד צולין ד\"ה ופתוחות וכדמשמע לישנא דברייתא דקתני ופתוחות לחול דהיינו להר הבית תוכן חול ואלו במחילות גריעי טפי ואפי' קדושת הר הבית אין להם וזה פשוט: ומה שהביא עוד ראיה הרב הנזכר מההיא דזבחים עיין בתוספות פרק אלו דברים ד\"ה ומחילות ולע\"ד נראה שכדברי המפרש מוכח מההיא דפרק כיצד צולין דמוקמינן למתניתין דקתני הלשכות הבנויות בקדש ופתוחות לחול תוכן חול וגגותיהן קדש כשגגותיהן שוין לקרקע העזרה ופריך עלה א\"ה אימא סיפא בנויות בחול ופתוחות לקדש תוכן קדש ואי סלקא דעתך בשגגותיהן שוין לקרקע העזרה הו\"ל מחילה כו' ומשני כי קאמר ר\"י בפתוחות להר הבית והשתא אם איתא דמחילות הפתוחות לחול ולקדש דינן כחול אם כן אכתי תקשי ליה לתלמודא סיפא דההיא מתניתין דקתני פ\"ג דמ\"ש בנויות בקדש ובחול ופתוחות לקדש ולחול תוכן וגגותיהן מכנגד הקודש ולקודש קודש מכנגד החול ולחול חול אי מיירי בשגגותיהן שוין לקרקע העזרה הו\"ל מחילה ואפילו היא בנויה כולה בקדש כל שיש לו פתח לחול תוכן חול לדעת הרב ז\"ל אלא משמע ודאי כדעת המפרש דאם הן פתוחות לקדש ולחול תוכן קדש כנ\"ל ודוק:<br><b> שוב </b> ראיתי להרב ב\"ש פ\"ק דתמיד שהוקשה לו דברי רש\"י ז\"ל אהדדי כמו שהקשינו ולע\"ד נראה ליישב כמ\"ש ועוד הוקשה לו שם דברי התוספות דפרק א\"ד ד\"ה ומחילות שהקשה מההיא דאמרינן בזבחים כי קדיש דוד רצפה עד ארעית תהומא קדיש ותי' דבכיצד צולין מסקינן דכי אמר ר\"י בפתוחות לחול אבל פתוחות לקדש קודש והקשה הרב ז\"ל וז\"ל וקושיא מעיקרא ליתא כי לא אמר ר\"י על מחילות שתחת העזרה אלא על מחילות שתחת הר הבית אבל ההיא דפ\"ב דזבחים קאי על העזרה עצמה כדמוכח התם וצ\"ע עכ\"ד ולא זכיתי להבין דבריו שהרי בפרק כיצד צולין מוכח בהדיא דמחילות שתחת העזרה נמי לא נתקדשו כדתניא התם בהדיא ר\"י אומר מחילות שתחת ההיכל חול וא\"כ כ\"ש שתחת העזרה ומשום הכי הוכרחו התוספות לומר דההיא דזבחים איירי בפתוחות לקדש וזה פשוט אחר זמן רב אנה ה' לידי ספר חנוכת הבית וראיתי לו שם די\"ג ע\"א שכתב ליישב דברי רש\"י שמ\"ש ובעל קרי מותר ליכנס במחילות שבהר הבית ר\"ל במחילות שהן תחת הר הבית אבל הן פתוחות חוץ להר הבית דאל\"כ הי\"ל לפרש ומותר ליכנס במחילות הפתוחות להר הבית א\"ד יע\"ש ואין זה דקדוק שהרי בתחלת דבריו כתב רש\"י כי אמרה ר\"י להא דמחילות לא נתקדשו בפתוחות להר הבית וא\"כ אדרבא משמע ודאי שמ\"ש אח\"כ ובעל קרי מותר ליכנס במחילות הר הבית אמחילות דלעיל מיניה קאי דהיינו פתוחות להר הבית ולכן היותר נכון מ\"ש ומ\"מ לדברי התוס' דפ\"ק דיומא ניתן ליאמר שמ\"ש שיפרישוהו למחילה א' שבהר הבית כונתם לומר שהמחילה היא תחת הר הבית אבל היא פתוחה חוץ להר הבית ולעולם דס\"ל כדעת רש\"י ז\"ל:"
+            ]
+        ],
+        [
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>ואסור </b>\n<b> לאדם לישב בכל העזרה כו'.</b> הנה מדברי התוס' דפ\"ב דיומא דכ\"ה ד\"ה אין ישיבה מוכח דס\"ל דאיסור ישיבה בעזרה הוי איסור מדאורייתא אך התוס' פ\"ב דזבחים די\"ו ד\"ה הנה כתבו וז\"ל ושמא אינו מן התורה ותדע דאי מדאוריית' אמאי צריך קרא ליושב למצוה ת\"ל דאפילו בלאו עבודה אין ישיב' ומיהו אצטריך קרא לעובד בהשתחואה עכ\"ל ומ\"ש ומיהו כו' כונתם לומר דלעולם דאיסור ישיבה בעזרה הוי איסורו מדאורייתא ואפילו הכי אצטריך קרא ליושב בשעת עבודה לעובד בהשתחוא' דמשום ישיבה בעזרה ליכא ואפי\"ה אתא קרא למעוטי עבודה דלא מהני בהשתחואה והרב ברכת הזבח נראה שנעלם ממנו כונתם וכבר השיגו בזה הרב דרך הקדש די\"ג ע\"ד יע\"ש אלא דק\"ל דא\"כ צ\"ל דאע\"ג דבקדוש ידים ורגלים אמרינן התם די\"ט ע\"ב וליתיב מיתב אמר קרא או בגשתם לשרת ושירות מעומד ואפי\"ה לת\"ק דר\"י בר יאודה קאמר דמניח ידו הימנית ע\"ג ידו השמאלית ורגלו הימנית ע\"ג רגלו השמאלית הרי דאע\"ג דמקדש ידיו ורגליו בהשתחואה שפיר דמי אע\"ג דאיתקש לשירות ושירות בהשתחואה לא מהני היינו משום דגלי קרא ורחצו ממנו את ידיהם ואת רגליהם דמשמע שניהם כא' כמ\"ש רש\"י שם ומשו\"ה אמרינן דאהני קרא ואהני היקשא דהיקשא דשירות אתא למעוטי ישיבה וקרא דרחצו אשמועינן דהשתחואה מהני וא\"כ קשה שהרי כתבו התוס' שם בד\"ה וליתיב דלאו ישיב' ממש קאמר אלא ישיבה על ידי סמיכה דמשום ישיבה בעזרה ליכא ואפילו הכי לעבודה פסול וא\"כ לפי דבריהם דהכא שכתבו ומיהו כו' וסבירא להו דאיסור ישיבה הוי מדאורייתא על כרחין דסבירא להו כמ\"ש ד\"ה וליתיב דע\"י סמיכה קאמר וכיון שכן קשה דמנ\"ל לומר דקרא אצטריך לעובד בהשתחואה ולומר דאע\"ג דבקדוש ידים ורגלים מהני השתחואה היינו משום דגלי קרא טפי הו\"ל לומר דקרא אצטריך לישיבה ע\"י סמיכה דאין בו משום ישיבה בעזרה ואפי\"ה לעבודה פסול ולעולם דעובד בהשתחואה מהני דהשתא הוי דומיא דקדוש ידים ורגלים דהוי בהשתחואה ואפ\"ה ע\"י סמיכה לא מהני וצ\"ע:"
+            ],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>עזרת </b>\n<b> ישראל מקודשת כו' שאין מחוסר כיפורים נכנס לשם כו'.</b> הנה התוס' פ' האיש מקדש דנ\"ב ע\"ב אר\"י אשה בעזרה מנין כו' כתבו וז\"ל פ\"ה דאין אשה נכנסה לעזרה כדתנן בפ\"ק דכלים ולא דק דלא אשכחן בשום דוכתא כו' ודבריהם צריכים ביאור במ\"ש ולא דק כאלו הוא דבר התלוי בדיוק ובפשיטות הו\"ל לאתמוהי על רש\"י ז\"ל דאיך כתב כדתנן בפ\"ק דכלים והתם לא קתני נשים שאין נכנסו' בעזרה גם במה שהביאו ראיה מההיא דפ' כל הפסולים דתנן שהשחיט' כשרה בנשים ק' דמאי ראיה שהרי התם נמי קתני טמאים בהדייהו וע\"כ בדשחיט בסכין ארוך כדאוקמיה לה התם וא\"כ ה\"נ נימא דנשים נמי דכות' בשוחט בסכין ארוכה וכבר נתקשו בזה הרב עצמות יוסף והרב שדה יהושע ולזה ודאי י\"ל שכונתם ז\"ל מדחזינן דפריך התם בגמ' מ\"ש סמיכה דבטהורים דכתיב לפני ה' שחיטה נמי דכתיב לפני ה' ומשני אפשר בסכין ארוכה ואם איתא לס\"ד דמקשה דלא אסיק אדעתיה הא דאפשר בסכין ארוכה אמאי לא תקשי ליה נמי לחלוקת נשים דנשנית קודם דהיכי משכחת לה הא בעינן לפני ה' אלא משמע ודאי דחלוקת נשים פשיטא ליה דאתיא כפשטא ועיין בהרב שדה יאושע מה שפי' בדברי רש\"י ז\"ל דמ\"ש דנשים אינן נכנסות לה לא קאי אעזרת ישראל אלא אעזרת כהנים ומשום דקדשי קדשים אינן נאכלין אלא בעזרת כהנים ואם יצאו לעזרת ישראל נפסלי' ביוצא ודייק לה רש\"י ז\"ל הכי ממתניתין דקתני עזרת כהנים מקודשת ממנה שאין ישראלי' נכנסין לשם אלא בשעת צרכיהם דמשמע דוקא זכרים הותרו ליכנס בשעת צרכיהם אבל נשים אין נכנסין לה אפילו בשעת צרכיהם וע\"פ זה רצה לפרש דברי התוס' יעש\"ב והוא תימא דמשמע ודאי דקדשי קדשים נאכלים בכל עזרת ישראל דלפני ה' קרינן ביה וכן מבואר מדברי רש\"י ז\"ל שכתב והרי אם יוציאם חוץ לעזרה אפי' לעזרת נשים הרי נפסלים ביוצא הרי מבואר מדברי רש\"י ז\"ל דדוקא בעזרת נשים נפסלים ביוצא אבל בעזרת ישראל דמחנה שכינה היא נאכלין וכן משמע ג\"כ מסתמיות דברי רבינו ז\"ל שכתב בפ\"א מה' מעה\"ק הלכה ה' כל האוכל כזית מק\"ק חוץ לעזרה לוקין ועזרה סתם עזרת ישראל נמי בכלל דאם לא כן הוה ליה לפרש דוקא לעזרת כהנים: ולכן נלע\"ד לפרש דברי רש\"י ז\"ל והתוס' דמ\"ש רש\"י כדתנן בפ\"ק דכלים דייק לה הכי מדתנן עזרת כהנים מקודשת הימנה שאין ישראלי' נכנסין לשם אלא בשעת צרכיהם הרי דאע\"ג דעזרת כהנים ועזרת ישראל תרוייהו מחנה שכינה הן אפ\"ה עשו היכר ומעלה שלא יכנסו ישראל לעזרת כהנים ואם כן דכותא וכ\"ש נמי בעזרת ישראל כיון דעזרת נשים מחנה לויה ועזרת ישראל מחנה שכינה ראוי הוא שיעשו היכר ומעלה שלא יכנסו נשים לתוכה דומיא דישראל לעזרת כהנים ואם כן מש\"ה כעס עליהן ר\"י ואמר אשה בעזרה מנין משום דלא משכחת לה שיכנסו נשים לתוכה דאף ע\"ג דבעזרת כהנים הותרו ישראלי' ליכנס בשעת צרכיהם לסמיכה ולתנופה מ\"מ בנשים לא משכחת לה דלאו בני סמיכה נינהו וע\"ז כתבו התו' לחלוק עליו לומר דלא דק דאדרבא איפכא איכא למידק ממתני' דמדקתני בעזרת כהנים שאין ישראל נכנסין לשם ולא קתני דכותא בעזרת ישראל משמע דנשים נכנסות בעזרת ישראל ובהכי ניחא מה שהוצרכו התוס' להאריך בלשונם ולהביא חלוקת עזרת כהנים אע\"ג דכל עיקר קושיי' היא מחלוקת עזרת ישראל משום דמינה הוא דבאו להוכיח דאם איתא דנשים אין נכנסות לעזרת ישראל דומיא דישראל בעזרת כהנים וא\"כ כי היכי דתני בעזרת כהנים דאין ישראל נכנסים לשם ה\"נ הו\"ל למתני בעזרת ישראל דאין נשים נכנסות לה: וכתבו עוד ועוד תנן כו' כונתם ז\"ל לומר דהן לו יהיה כדברי רש\"י ז\"ל דנשים אסורות ליכנס בעזרת ישראל דומיא דישראל בעזרת כהנים ומה דלא תני לה במתני' בהדיא הוא משום דמחלוקת עזרת כהנים שמעי' לה וכי היכי דעשו היכר לעזרת כהנים אע\"ג דתרוייהו מחנה שכינה הכי נמי וכ\"ש לעזרת ישראל לגבי נשים אכתי קשה דהא תנן דהשחיטה כשרה בנשים ואם כן הרי משכחת לה שיכולה ליכנס בעזרה לצורך שחיטה דכי היכי דבעזרת כהנים הותרו ישראל ליכנס לצורך שחיטה אע\"ג דאפשר בכהנים אם כן הכי נמי נשים הותרו ליכנס לעזרת ישראל לצורך שחיטה ואם כן מאי האי דמרתח קא רתח ר\"י ואמר אשה בעזרה מניין הא משכחת לה כשבאתה לעזרה לצורך שחיטה ונמצא דמה שהביאו ראיה התוס' ממתני' דפ' כל הפסולין לאו למימרא דמהתם שמעינן דיכולה ליכנס מדשוחטות דהא פשיטא דאיכא לאוקמי בסכין ארוכה דומיא דטמא אלא כל עיקר כונתם להביא ראיה דנשים כשרות לשחיטה ומינה נשמע דיכולה ליכנס דומיא דישראל בעזרת כהנים ודוק בלשונם שכתבו אם כן יכולה ליכנס שאם הדברים כפשטן לא היה להם לומר כי האי לישנא אלא הכי הו\"ל לומר הרי דיכולה ליכנס אכן כפי מ\"ש דבריהם באו בדקדוק דמהתם ודאי אין להוכיח מינה דיכולה ליכנס דאפשר בסכין ארוכה אלא שכונתם לומר דכיון דכשרות לשחיטה א\"כ נראה דיכולה ליכנס דומיא דישראל בעזרת כהנים כנ\"ל נכון לפרש דבריהם ודוק:<br><b> מעשה חושב</b>\n<b> (שעח) </b> והוא תימא דמשמע ודאי דקדשי קדשים נאכלים בכל עזרת ישראל כו'. גם אני תמהתי כן בראשית ההשקפה דמבואר בדברי רש\"י עצמו דאין נפסלין אלא בעזרת נשים אבל מגמגם אני בהבנת הדברים דהרי קדשי קדשים במשכן היו נאכלין לפנים מן הקלעים ורש\"י ז\"ל בעצמו מפרש בזבחים דף נ\"ג ע\"א בד\"ה לפנים מן הקלעים כו' במקום קלעים שבמשכן היתה חומת העזרה בבית שלמה ע\"ש. וא\"כ הרי בפשיטות א\"א לחלק בין עזרת ישראל לעזרת נשים דהא גם עזרת נשים נקראת עזרה וא\"כ אי חומתה הוי כקלעים הרי גם בעזרת נשים נאכלים קדשי קדשים ואי אמרת דלא נקראת חצר אהל מועד ולא עזרה משום דלאו לפני ה' הוא א\"כ הא מה\"ט נמי יהיו קדשי קדשים נפסלים גם בעזרת ישראל ועכצ\"ל דכיון דלענין אכילת קדשי קדשים לא כתיב לפני ה' אלא במקום קדוש גו' ומש\"ה נאכלין בעזרת ישראל וכן מוכח להדיא בפ\"ה משנה א' ממדות דקא חשיב שם קפ\"ז אמות אורך העזרה ממזרח למערב והיינו מעזרת ישראל עד כותל המערבי הרי לך בהדיא שאין עזרת נשים בכלל העזרה ועיין בפסחים דף פ\"ה ע\"ב דמבואר שם דאפי' שער נקנור (שהוא בין עזרת נשים לעזרת ישראל) ג\"כ לא נתקדש וא\"כ כיון דבאכילת קדשי קדשים כתיב תאכל במקום קדוש ממילא נפסל הבשר ביוצא דרך שער הזה דלא נתקדש וא\"כ עכצ\"ל דאע\"ג דנקראת עזרת נשים מ\"מ אינה בכלל העזרה אשר חומתה היא במקום קלעים שהיו במשכן אבל עכ\"פ מבואר במשנה א' פ\"ה ממדות הנ\"ל דעזרת ישראל הוא במקום קדוש ופשיטא דמותר לאכול שם קדשי קדשים וכנ\"ל ודלא כהרב בעל שדה יהושע שהביא הגאון המחבר ז\"ל. ודוק:<br><b> (שעט) </b> דאע\"ג דבעזרת כהנים הותרו ישראלים ליכנס בשעת צרכיהם לסמיכה ולתנופה מ\"מ בנשים לא משכחת לה דלאו בני סמיכה נינהו כו'. אע\"ג דהתוס' בעצמם כתבו בר\"ה דף ל\"ג ע\"א דהלכה כר' יוסי דנשים סומכות רשות וא\"כ הא מותרות לילך בעזרה מ\"מ הא ר' יהודה הוא דקאמר אשה בעזרה מנין ולטעמי' אזיל דס\"ל דאין נשים סומכות ואע\"ג דר' יוסי ס\"ל דנשים סומכות רשות ולפ\"ז הא משכחת לה אשה בעזרה כמו איש וא\"כ קשה אמאי צריך להשיב דמשכחת לה דאב מקבל קדושין בשביל בתו בעזרה או אשה שעשתה שליח לקבל קדושי' בעזרה היינו דבא לומר דאפילו למאי דפליג ר' יהודה עלי' דר' יוסי וס\"ל דאין נשים סומכות מ\"מ משכחת לה בכה\"ג שתתקדש בעזרה:"
+            ]
+        ]
+    ],
+    "versions": [
+        [
+            "Friedberg Edition",
+            "https://fjms.genizah.org"
+        ]
+    ],
+    "heTitle": "שער המלך על משנה תורה, הלכות בית הבחירה",
+    "categories": [
+        "Halakhah",
+        "Mishneh Torah",
+        "Commentary",
+        "Sha'ar HaMelekh",
+        "Sefer Avodah"
+    ],
+    "sectionNames": [
+        "Chapter",
+        "Halakhah",
+        "Comment"
+    ]
+}
\ No newline at end of file
diff --git a/json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Sha'ar HaMelekh/Sefer Avodah/Sha'ar HaMelekh on Mishneh Torah, Things Forbidden on the Altar/Hebrew/Friedberg Edition.json b/json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Sha'ar HaMelekh/Sefer Avodah/Sha'ar HaMelekh on Mishneh Torah, Things Forbidden on the Altar/Hebrew/Friedberg Edition.json
new file mode 100644
index 0000000000000000000000000000000000000000..fe6bc33ee16472511850c783501c13175f96801a
--- /dev/null
+++ b/json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Sha'ar HaMelekh/Sefer Avodah/Sha'ar HaMelekh on Mishneh Torah, Things Forbidden on the Altar/Hebrew/Friedberg Edition.json	
@@ -0,0 +1,99 @@
+{
+    "language": "he",
+    "title": "Sha'ar HaMelekh on Mishneh Torah, Things Forbidden on the Altar",
+    "versionSource": "https://fjms.genizah.org",
+    "versionTitle": "Friedberg Edition",
+    "status": "locked",
+    "license": "Public Domain",
+    "versionTitleInHebrew": "מהדורת פרידברג",
+    "actualLanguage": "he",
+    "languageFamilyName": "hebrew",
+    "isBaseText": true,
+    "isSource": true,
+    "isPrimary": true,
+    "direction": "rtl",
+    "heTitle": "שער המלך על משנה תורה, הלכות איסורי המזבח",
+    "categories": [
+        "Halakhah",
+        "Mishneh Torah",
+        "Commentary",
+        "Sha'ar HaMelekh",
+        "Sefer Avodah"
+    ],
+    "text": [
+        [
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>מה </b>\n<b> בין בעלת מום כו' ואם מתה קודם שתפדה ניפדית אחר שתמות כו'.</b> כתב הרב מש\"ל ז\"ל וז\"ל ואע\"ג דקי\"ל אין פודין את הקדשים להאכילן לכלבים הני כיון דקדם מומן להקדשם דיקלא בעלמא נינהו כמ\"ש רש\"י בפרק הזרוע ובפ\"ב דבכורות די\"ד וליכא למימר דהאי אם מתו היינו שנשחטו ואשמועינן דלא הוו בכלל העמ' והע' אבל אם מתו אינם נפדין משום דאין פודים את הקדשים כו' הא ליתא דהא בפרק יש קדשי מזבח דל\"ב מותיב רבי ירמיה לר\"ל דאמר ק\"מ בעלי מומין יפדו כשקדם הקדשן את מומן מיירי ש\"מ פודין את הקדשים להאכילן לכלבים משמע דלר\"י דמוקי לה כשקד' מומן לא קשה ולא מידי משום דדיקלא בעלמא נינהו א\"ד ז\"ל ובעניותי לא ידעתי אמאי הוצרך הרב ז\"ל להביא ראיה לזה מההיא דפרק יש בקדשי מזבח ולא מסוגיא דבכורות גופא מוכרח הדבר ליאמר ממאי דפרכינן התם ממאי דהאי אם מתו יקברו משום דבעי העמדה והע' דילמא משום דאין פודין את הקדשים להאכילן לכלבים והשתא אם איתא דאפי' בקדם מומן להקדשן אמרינן אין פודין את הקדשי' א\"כ תימא על עצמך איך אפשר לומר דטעמא דמתניתין משום דאין פודין דא\"כ ק' דהיכי קתני רישא דמתניתין דאם קדם מומן להקדשן אם מתו יפדו אלא מוכרח הדבר לומר דכל שקדם מומן להקדשן דיקלא בעלמא נינהו וראיתי להתוס' ז\"ל בפסחים דכ\"ט ע\"א ד\"ה אין פודין שהביאו ראיה לדין זה דכל שקדם מומן פודין את הקדשים מסוגיא דבכורות כמ\"ש וז\"ל הקשה הר\"ח דבפ\"ב דבכורות משמע דלא פליגי אלא היכא שקדם הקדשן למומן אבל קדם מומן להקדשן הואיל ומעולם לא קדשה קדושת הגוף כ\"ע מודו דפודין והכא משמע דפליגי אף בקדושת דמים ותי' דר\"י דהכא קאמר אין פודין מדרבנן עכ\"ל ומ\"מ מבואר מדבריהם דס\"ל דאפי' בקדם מומן להקדשן אין פודין מדרבנן וההיא דבכורות דקתני מתניתין אם מתו יפדו למאי דהוה בעי למימר דטעמא דאם מתו יקברו דקתני סיפא משום דאין פודין את הקדשים להאכילן לכלבים צ\"ל דרישא דקתני אם מתו יפדו מדאורייתא קאמר ובהכי נמי יש לדחות ההיא דפרק יש בקדשי מזבח דמייתי מינה הרב ז\"ל ראיה דאיכא למימר דלר\"י דמוקי ברייתא בשקדם מומן להקדישן לא ק\"ל משום דאיכא למימר דיפדו דקתני ברייתא מדאורייתא קאמר וכן ראיתי להתוס' ז\"ל פ\"ק דשבועות די\"א ע\"ב ד\"ה א\"ה שכתבו בס\"ד וז\"ל וא\"ת ואי קדשי ב\"ה הוא היכי פריך בסמוך וכי פודין כו' הא של ב\"ה ודאי פודין ובהדיא קתני התם אם מתו יפדו י\"ל דמדרבנן אסור כדמוכח פ' כ\"ש גבי חמץ של הקדש והא דקתני אם מתו יפדו היינו מדאורייתא יע\"ש ומ\"מ מסתמיות דברי רבינו ז\"ל שסתם וכתב ואם מתה כו' נפדית משמע דס\"ל דכל שקדם מומן להקדשן פודין את הקדשים ואפי' מדרבנן ושלא כדעת התוס' ז\"ל וההיא דפ' כ\"ש דמוכח מינה דאפי' בקדשי ב\"ה דקדושת דמים נינהו אמרינן דאין פודין את הקדשים וכן נמי ההיא דפ\"ק דשבועות גבי פרה אדומה דפריך וכי פודין את הקדשים כו' אע\"ג דפרה קדשי ב\"ה היא איכא למימר דדוקא בקדשי ב\"ה דשכיח טפי גזרו חכמים אטו קדשי מזבח אבל קדם מומן להקדשן קיל טפי וראיה ממאי דקי\"ל דקדשי ב\"ה בעי העמ' והע' ובקדם מומן להקדשן לא בעי' העמ' והע' הרי דקיל טפי קדם מומן להקדשן כנ\"ל ובקדשי ב\"ה בקדם מומן להקדשן הי' נראה ודאי דאף לדעת רבינו אין פודין להאכילן לכלבים דקדשי ב\"ה כיון דעיקרו קדושת דמים הוא אין לחלק בין ב\"מ מעיקרו לתם ונעשה ב\"מ וראיה לדבר ממאי דקי\"ל לענין העמדה והערכה דקדשי ב\"ה בעו הע' והע' וכתבו רש\"י והתוס' ז\"ל בפ' יש בקדשי מזבח דאע\"ג דב\"מ מעיקרו לא בעי הע' והע' ה\"ד גבי קדשי מזבח אבל בקדשי ב\"ה אין לחלק בין ב\"מ מעיקרו לקדם הקדשן למומן וכן מתבאר ג\"כ ממ\"ש רבינו ז\"ל פ\"ה מה' ערכין וחרמין הי\"ב וכמ\"ש מרן הכ\"מ שם: האמנם הא ק\"ל טובא ממ\"ש רבינו שם וז\"ל אבל אם הקדיש שחוטה או נבלה לב\"ה הרי זו תפדה כשאר מטלטלין והשתא קשה דבהקדיש נבלה לב\"ה איך יכול לפדותה הא אין פודין את הקדשים להאכילן לכלבים אף על גב דמקדיש נבלה הו\"ל כב\"מ מעיקרו מ\"מ בקדשי ב\"ה אין לחלק כמ\"ש ולכן הנראה ודאי דלענין אין פודין את הקדשים כל שקדם מומן להקדשן פודין ואפי' בקדשי ב\"ה ואע\"ג דלענין הע' והע' קי\"ל דאין לחלק שניא היא התם דכיון דמדאורייתא קדשי ב\"ה בעו הע' והע' כדנפ\"ל התם מקרא פשיטא ודאי דאין לחלק בין ב\"מ מעיקרו לקדם הקדשן למומן משא\"כ גבי אין פודין דכיון דמדאורייתא קדשי ב\"ה פודין את הקדשים להאכילן לכלבים משום דקרא דואכלת ולא לכלבך בק\"מ דוקא מיירי אלא דרבנן הוא דגזרו קדשי ב\"ה אטו ק\"מ איכא למימר שפיר דדוקא בקדם הקדשן למומן גזרו אטו ק\"מ אבל בקדם מומן להקדשן כיון דבק\"מ פודין פשיטא ודאי דבקדשי ב\"ה נמי פודין דליכא למיגזר אטו ק\"מ כנ\"ל נכון ודע דלדעת התוס' ז\"ל שכתבנו דאפי' בקדם מומן להקדשן אין פודין מדרבנן ושלא כדעת רבינו י\"ל מאי דק\"ל טובא אהא דגרסינן פ\"ק דשבועות דף הנזכר דפרכינן התם אמתני' דקתני פרה נפדית כו' אמר מר מתה תפדה וכי פודין את הקדשים להאכילן לכלבים אמר ר\"מ משום עורה כו' והתוס' ז\"ל שם בד\"ה א\"ה הק' וז\"ל תימא דמשמע דאי ק\"מ היא ניחא והא ר\"י אית ליה בפ\"ב דתמורה דא' זה וא\"ז הוו בכלל הע' והע' ומיהו י\"ל דהך סוגיא אתיא כר\"ל דאמר לרבנן ק\"מ לא הוו בכלל הע' והע' אבל ק' כו' ועוד דסבר דפרה ק\"מ היא וכן במסקנא ובכל דוכתא מסקינן דפרה קב\"ה היא לכן נראה דאביי ידע שפי' דפרה קדשי ב\"ה היא ומ\"מ סובר דאין ניפדין אלא מחמת לב ב\"ד מתנה עליהן ולהכי פריך והרי פרה כו' יע\"ש והמתבאר בכונתם ז\"ל דס\"ל דלמאי דמסיק התם אלא שאני התם הואיל ודמיה יקרים היינו לומר דלעולם קב\"ה היא ואפי\"ה אם מתה נפדית ואע\"ג דבעלמא בעינן הע' והע' הכא לא בעינן מטעמא דלב ב\"ד מתנה עליהן והשתא קשה טובא דאם כן מאי פריך וכי פודין את הקדשים כו' ומאי קו' הא אע\"ג דבעלמא אין פודין הכא פודין מטעמא דלב ב\"ד מ\"ע וכי היכי דאמרינן הכי גבי העמדה והערכה דאין נפדין מדאורייתא כ\"ש דאיכא למימר הכי גבי טעמא דאין פודין דאינו אלא מדרבנן דלב ב\"ד מ\"ע האמנם כפי מ\"ש דס\"ל להתוס' ז\"ל דאפי' בקדם מומן להקדשן אין פודין מדרבנן יש ליישב שפיר דדוקא גבי העמדה והערכה דקי\"ל דב\"מ מעיקרו א\"צ העמדה והערכה הוא דאמרינן לב ב\"ד מתנה עליהן ומשוו להו כב\"מ מעיקרו וכמו שדקדקו בלשונם שכתבו והוי כב\"מ מעיקרו דמודה בה ר\"י דלא בעי העמדה והערכה אמנם גבי אין פודין כיון דאפילו ב\"מ מעיקרו אין פודין ליכא למימר ביה טעמא דלב ב\"ד מ\"ע האמנם לדעת רבינו ז\"ל דסבירא ליה דב\"מ מעיקרו פודין את הקדשים להאכילן לכלבים קשה טובא דמאי פריך וכי פודין כו' ואמאי ל\"ק דאף על גב דבעלמא אין פודין הכא פודין מטעמא דלב ב\"ד מ\"ע דומיא דהעמדה והערכה וליכא למימר דרבי' ז\"ל מפ' הסוגיא שלא כפי' התוס' וסבירא ליה דלמסקנא דהתם ה\"ט דמת' נפדית משום דפרה ק\"מ היא וס\"ל דק\"מ לא בעי העמדה והערכה כרבנן דר\"ש וההיא סוגיא אתיא אליבא דר\"ל וכמו שכן נראה מפי' רש\"י ז\"ל הא ליתא שהרי רבינו ז\"ל פ\"ה מהלכות פרה אדומה דין ח' כתב וז\"ל וכן אם מתה תפדה משום עורה אבל לא להאכיל בשרה לכלבים והשתא אי ס\"ל דסוגיא דהתם אתייא כר\"ל אם כן כיון שרבינו ז\"ל פסק דאחד ק\"מ ואחד קב\"ה בעו העמדה והערכה איך פסק דאם מתה תפדה אלא על כרחין לומר דסבירא ליה דאע\"ג דבעלמא בעי' העמדה והע' הכא גבי פרה נפדית מטעמא דלב ב\"ד מ\"ע וא\"כ הדק\"ל דמאי פריך וכי פודין את הקדשים כו' ואולי י\"ל דס\"ל לתלמודא דלענין אין פודין סברא הוא דלא אמרינן לב ב\"ד מ\"ע משום בזיון קדשי' וזה דוחק ודרך אגב אומר שדברי התוס' הללו דפ\"ק דשבועות הם תמוהי' בעיני ראשונה במה שהקשו דאי ק\"מ היא ניחא והא ר\"י אית ליה כו' וק\"ל טובא בדבריהם דמאי קו' הא אפילו לר\"י דאית ליה דאחד זה ואח\"ז היו בכלל הע' והע' היינו דוקא לרבנן דר\"ש אמנם לרבנן דר\"מ ס\"ל דק\"מ לא הוו בכלל הע' והע' וכמ\"ש התוס' במס' תמורה ד\"ה כדתניא וז\"ל ובספרים כתוב ר\"מ כר\"ש רבנן דהכא כרבנן דהתם נימא תיהוי תיובת' דר\"י אמ\"ל ר\"י רבנן דהכא לחוד ורבנן דהתם לחוד כו' ואין לתמוה לר\"י מנ\"ל דשלש מחלוקת בדבר לימא דרבנן דהכא כרבנן דהתם וכלהו ס\"ל ק\"מ לא הוו בכלל הע' והע' וי\"ל דמתני' קשיתיה מדקאמר ר\"ש קב\"ה מתו יפדו כו' אשר מבואר מדבריהם דלר\"י רבנן דר\"מ ס\"ל דק\"מ לא היו בכלל הע' והע' וקב\"ה בעו העמ' והע' ודרך אגב אומר שמ\"ש שם דלר\"י מנ\"ל דג' מחלוקת בדבר כו' לא ידעתי מאי ק\"ל שהרי ר\"י הוכרח לומר דלרבנן דר\"ש אחד ק\"מ ואחד קב\"ה בעו הע' והע' מכח ברייתא דמייתי התם כדקאמר התם תנייא כותיה דר\"י אם בהמה טמאה כו' ופי' רש\"י ז\"ל שם דהך ברייתא רבנן היא דהא סתם ספרא ר\"י היא בר פלוגתיה דר\"ש עי\"ש ואם כן מה מקום עוד להק' דלר\"י מנ\"ל דשלש מחלוקת בדבר ואיך שיהיה מבואר הוא דלר\"י רבנן דר\"מ ס\"ל דק\"מ לא היו בכלל הע' והע' ואם כן קשה טובא דמק\"ל הכא הא איכא למימר היינו דקא מתמה תלמודא א\"ה מתה תפדה והא בעי הע' והע' כו' דבשלמא אי ק\"מ היא ניחא דאיכא למימר דמתני' רבנן דר\"מ היא דק\"מ לא בעו הע' וה' כו' אמנם השתא דאמרת דקב\"ה היא ק' דהא בעי הע' וה' ומשני הא מני ר\"ש היא כו' והדר פריך אי רבי שמעון אימא סיפא כו' ובמה שתי' דסוגייא דהתם אתייא כר\"ל לא אדע שכול כונתם ז\"ל דאכתי תקשי להו לר' יהודה מתניתין דפרה דקתני מתה תפדה מני אי רבנן דר\"ש הא איהו ס\"ל דאחד ק\"מ ואחד קב\"ה בעו הע' והע' ואי ר\"ש קשה דאימא סיפא שחטה ע\"ג מערכתה אין לה פדיה עולמית והא תניא ר\"ש או' פרה מטמאה טומאת אוכלין כו' כדפריך התם ולכאורה היה אפשר ליישב לזה בפשיטות דתלמוד' ל\"ק ליה הכי אלא דוקא אליבא דר\"ל משום דר\"ל גופי' קאמר התם דהיינו טעמא דר\"ש דקאמר פרה מטמאה טו\"א משום דאומר היה ר\"ש פרה נפדית ע\"ג מערכתה וכדמסיים תלמודא התם ואמר ר\"ל אומר היה ר\"ש כו' אמנם לר\"י איכא למימר דס\"ל דאפי' לר\"ש פרה שנשחטה ע\"ג מערכתה אין לה פדיה עולמית וטעמא דר\"ש דקאמר מטמא טומאת אוכלין הוא משום דהיה לה שעת הכושר קודם שחיטה: האמנם הא ודאי אין זה מן הישוב דבפ' או\"ב דף פ\"א מבואר בהדיא דר\"י גופיה אית ליה דר\"ל דגרסי' התם ופרת חטאת שחיטה שאינה ראויה היא והא תניא ר\"ש אומר פרה מטמאה כו' ואמר ר\"ל אומר היה ר\"ש פרה נפדית ע\"ג מערכתה אמר ר' שמן בר אבא אמר ר\"י פרת חטאת אינה משנה כו' הרי מבואר בהדייא דר\"י ס\"ל דלר\"ש פרה נפדית ע\"ג מערכתה מדהוצרך לומר דאינה משנה וכמבואר ואם כן הדבר תמוה דאיך ניחא להו בהכי לומר דסוגייא דהתם אתייא כר\"ל ואכתי תקשי לר\"י מתניתין מני לא רבנן ולא ר\"ש ותו קשיא לי טובא דאי סוגיא דשבועות אתייא כר\"ל א\"כ אמאי הוצרך לומר דמתני' ר\"ש היא דתיקשי ליה אי ר\"ש אימא סיפא כו' ואמאי ל\"ק דסתם מתני' דפרה ר\"מ היא דס\"ל כברייתא דתמורה דק\"מ היו בכלל הע' וה' כדקתני כל הקדשים כו' ר\"מ אומר יקברו ולר\"מ ע\"כ לומר דס\"ל דקב\"ה לא בעו הע' וה' דאי לא מיעוטא דאותה מאי עביד ליה שהרי טעמא דר\"ל דאמר דלרבנן דר\"ש ק\"מ לא הוו בכלל הע' והע' משום מעוטה דאותה כדאיתא בסוגייא דתמורה בהדייא ואי ר\"מ ס\"ל דאחד ק\"מ ואחד קב\"ה בעי הע' והע' כו' אם כן מיעוט' דאות' מאי עביד ליה ואי ס\"ל דלר\"מ אות' איצטריך למעוטי בע\"מ מעיקרו כדס\"ל לר\"י התם הכי נמי אימא דרבנן דר\"ש ס\"ל כר\"מ ומנ\"ל לאפושי במחלוקת אלא מוכרח הדבר לומר דלר\"ל ר\"מ ס\"ל כר\"ש וכיון שכן קשה טובא דאי סוגיא דהתם אתייא כר\"ל אמאי לא משני דמתניתין ר\"מ היא דמהשתא לא תקשי ליה מידי מסיפא דאי' למימר דר\"מ לא ס\"ל כר\"ש דאמר פרה נפדית ע\"ג מערכת' אמנם אם נאמר דסוגייא דשבועות אתייא דוקא אליבא דר\"י ניחא שפיר דלר\"י ר\"מ ס\"ל דא' ק\"מ וא' קב\"ה בעו הע' וה' כרבנן דר\"ש ומ\"ש התוס' בתמורה דבספרים כתוב ר\"מ כר\"ש רבנן דהכא כו' נראה ודאי שלא אמרו כן בגמר' אלא דוקא אליבא דר\"ל דסבירא ליה דליכא תנא דס\"ל דא' זה וא' זה בעו הע' וה' אמנם לר\"י הכי נמי דאיכא למימר ודאי דר\"מ ס\"ל כרבנן דר\"ש דאחד זה ואחד זה בעו הע' והע' ורבנן דר\"מ לא פליגי אלא בק\"מ וזה נראה מוכרח שהרי בר\"פ כיסוי הדם אמרינן בק\"מ הכא נמי הכי במאי עסקינן בקב\"ה וליפרקינהו ולכסינהו בעינן הע' והע' והדר פרכינן וכמאן אי כר\"מ דאמר הכל הוו בכלל העמדה וה' הא אמר שחיטה שאינה ראויה שמה שחיטה ופי' רש\"י הכל הוו בכלל העמ' וה' אחד ק\"מ ואחד קב\"ה ע\"ש והשתא כפי מ\"ש התוס' דבספרים כתוב ר\"מ כר\"ש ק' טובא דהא סוגיא זו צווחת ככרוכייא דקאמר בהדייא ר\"מ קב\"ה בעו העמ' והע' אמנם אם נאמר דלא אמרו כן אלא אליבא דר\"ל אמנם לר\"י ר\"מ ס\"ל דכולהו בעו הע' והע' איכא למימר דסוגיא דהתם אתייא כר\"י ואם כן הדרן לדמעיקרא דאי סוגיא דשבועות אתייא כר\"ל אמאי לא משני דסתם מתני' ר\"מ היא סוף דבר שדבריהם ז\"ל לא זכיתי להבינם וצ\"ע. עוד הוקשה אצלי בס\"ד שכתבו דאע\"ג דפרה קב\"ה אפילו הכי אין פודין להאכילה לכלבים מדרבנן דאם איתא דבקב\"ה אין איסורו אלא מדרבנן א\"כ מאי פריך וכי פודין את הקדשים כו' הא כיון דאין איסורו אלא מדרבנן כיון דפרה אדומה הוי מלתא דלא שכיחא לא גזרו רבנן ותדע שהרי איסור גיזה ועבוד' ופדיית קדשים להאכילן לכלבים מחד קרא נפקי כנודע ולענין גיזה ועבודה גרסינן בפ\"ג דבכורות דכ\"ה ע\"א אמתניתין דקתני גבי פרה גוזז במספרים ואינו חושש אלא שאני פרה דקב\"ה היא ואמר ר\"ל קב\"ה אסורין בגיזה ועבוד' מדרבנן והאיכא איסורא דרבנן שאני פרה דלא שכיח ופי' רש\"י ז\"ל דלא שכיח ומילתא דלא שכיח לא גזרו רבנן יע\"ש ואם כן כי היכי דלענין איסור גיזה ועבודה אמרינן דכיון דבקב\"ה איסורא דרבנן הוא בפרה דלא שכיח לא גזרו ה\"נ נימא דלענין איסור פדיית קדשים להאכיל' לכלבים כיון דקב\"ה איסורו מדרבנן בפרה דלא שכיחי לא גזרו ובדוחק יש ליישב דלענין איסור פדיית קדשים להאכילן לכלבים ס\"ל לתלמוד' דאפילו בפרה דלא שכיח איכא למיגזר משום דהוי בזיון קדשים ואין זה מספיק ועדיין צ\"ע: ולענין אם פודין את הקדשים להסיקן תחת תבשילו לא פורש בדברי רבינו ז\"ל אם מותר לפדותן דשמא דוקא להאכילן לכלבים הוא דאסרה תורה דאיכא בזיון טפי ואם נאמר דדוקא להאכילן לכלבים הוא דאסרו היה מקום ליישב מ\"ש אם מתה קודם שתפדה תקבר כו' מפני שהיא צריכה הע' והע' וכ\"כ בפ\"ה מה' ערכין דין י\"ב ויש לדקדק דלמה הוצרך לטעם זה דתיפוק ליה משום דאין פודין להאכילן לכלבים והרב בני יעקב בהגהותיו נרגש מזה וכתב דס\"ל לרבינו דהא דאין פודין כו' הוא מדרבנן יע\"ש והם דברים תמוהים דמעולם לא כתבו התוס' כן אלא דוקא גבי קב\"ה אבל בק\"מ אין פודין מדאורייתא כדנפ\"ל מקרא דואכלת ולא לכלביך אמנם כפי מ\"ש ניחא דהוצרך לטעמא דהע' והע' דאי משום טעמא דאין פודין היה מותר לפדותו כדי להסיקו תחת תבשילו האמנם ממ\"ש רבינו פ\"ב מה' אלו דין י' בהמה שנולד בה אחת מן הטרפיות כו' שאין פודין את הקדשי' כו' אלא ירעו עד שימותו ויקברו מבואר דס\"ל דאפילו להסיקן תחת תבשילו אין פודין דאם איתא אמאי יקברו יפדו כדי להסיקן תחת תבשילו וכן ראיתי להתוס' ז\"ל בפסחים פ' כ\"ש דכ\"ט ד\"ה רב אשי אמר שכתבו וז\"ל וי\"ל דגרסינן אין פודין ואע\"ג דאין פודין כו' מ\"מ שרי להסיק תחת תבשילו וכדפרישית דהכא דקדושת דמים אין פודין מדרבנן ולא גזרו אלא שלא להאכילו לכלבים וכל היכא דאין פודין מדאורייתא כו' אפילו להסיקו תחת תבשילו אסור דהא תנן בפ\"ב דבכורות אם מתו יקברו וקאמר התם ממאי כו' והשתא אי טעמא משום דאין פודין את הקדשים אמאי יקברו והא ראויה להסיק' תחת תבשילו יע\"ש וכמו כן נראה להביא ראיה מדפרכינן בתמורה מותיב ר\"י לר\"ל דקאמר ק\"מ וב\"מ יפדו כשקדם הקדשן למומן ש\"מ פודין את הקדשים כו' והשתא אם איתא דאפילו בק\"מ פודין אותו כדי להסיקו תחת תבשילו אמאי לא משני דיפדו דקתני להסיקו תחת תבשילו דומיא דמאי דמשני בשבועות דתפדה דקתני במתניתין היינו משום עורה ועיין בתוספות פרק אלו עוברין דמ\"ו ע\"ב ד\"ה הואיל שכתבו וז\"ל והואיל ואי בעי פריק לא אמרינן דאם כן היה קונה אותו כו' יע\"ש והדבר קשה שהרי אין פודין את הקדשים להאכילן לכלבים ואם קו' ז\"ל למ\"ד פודין היה להם לפרש אמנם דבריהם מבוארים דאזלו לשיטתם דס\"ל דבקב\"ה פודין אותו להסיקו תחת תבשילו ואולם מה שתי' דכיון שנתחמץ שום אדם לא יפדנו קשה שהרי יכול לפדותו כדי להסיקו תחת תבשילו ואפשר דכונתם דאע\"ג דמדינא יכול לפדותו מ\"מ אין דרך בני אדם לפדותו להסיקו תחת תבשילו כנ\"ל ודוק: איך שיהיה מבואר הדבר דבק\"מ אפילו להסיקו תחת תבשילו אסור לכ\"ע ואולם מצאתי להתוספות בפרק הפרה דנ\"ג ע\"ב שדבריהם סותרים למ\"ש בפסחים שכתבו שם בד\"ה לענין כלים וז\"ל ואפי' למ\"ד אין פודין קשה דמוכח בפ' כ\"ש דדוקא להאכילן לכלבים אסור אבל להסיקו תחת תבשילו פודין כו' וכן פי' שם הקונטרס ואין לתמוה מ\"ש אכילת כלב משאר הנאות דדילמא כיון דממעיט מקרא דואכלת לית לן למעוטי אלא כיוצא בו אכילה ומיהו אליבא דר\"י דמפרש התם לעולם בפודין את הקדשים קמפלגי נ\"ל ודאי דאין חילוק בין אכילת כלב לשאר הנאות ושמא רבא כרב יוסף ס\"ל עכ\"ל אשר מבואר מדבריהם דאפילו בק\"מ פודין כדי להסיקו תחת תבשילו הפך מ\"ש בפסחים דאל\"כ מאי קשיא ליה אימא דקרא דוהמת יהיה לו דממעטינן שור פסולי המוקדשין מיירי בק\"מ והשתא קשה טובא דמלבד שדבריהם סותרים למ\"ש בפסחים לא ידעתי מה יענו לההיא דפ\"ב דבכורות דמבואר בהדיא דאפילו להסיקו תחת תבשילו אין פודין וכמו כן ק' מההי' דתמורה שהבאתי ראיה לעיל: וראיתי בשיטה מקובצת למסכת קמא הנדפסת מחדש שנרגש מזה וכתב וז\"ל ונראה דההיא סוגיא דבכורות פ\"ב דפריך ממאי דהאי אם מתו יקברו משום דבעו הע' והע' כו' אליבא דר\"י פריך תוס' שאנץ עכ\"ל ובהכי יש ליישב ההיא דתמורה נמי דר' ירמיה דפריך התם לר\"ל ס\"ל כרב יוסף דאפילו להסיקו תחת תבשילו אסור ודלא כרב אשי: האמנם אחר ההשקפה נראה דאיכא למישדי ביה נרגא מאותה שאמרו גבי בכור שנטרף דטעון קבורה ולא אמרינן שיסיקנו ת\"ת ובתוספות פ\"ק דשבועות בד\"ה משום הק' הר\"מ מהא דאמרינן בבכורות בכור שנטרף קוברין אותו עם עורו לפי שאין פודין את הקדשים להאכילן לכלבים ולא אמרינן שיפדו משום עורו ולמאי דתי' דאין פודין מדרבנן בקב\"ה ניחא כו' אבל התם דאין פודין מדאורייתא אסור גם העור יע\"ש והשתא לפי שיטתם שכתבו בפ\"ק דאפילו בק\"מ שאין פודין מדאורייתא פודין אותו להסיקו תחת תבשילו אם כן תיקשי ליה לרב אשי מברייתא הלזו הן אמת שמ\"ש בפ\"ב דבכורות חפשתי ולא מצאתי שמץ מנהו כלל והנראה שט\"ס נפל בדבריהם וצ\"ל בזבחים וכונתם אמתני' דפרק טבול יום דק\"ג דתנן התם אמר ר\"ע מדבריו למדו שהמפשיט את הבכור ונמצאת טרפה שיאותו הכהנים בעורו וחכמים אומרים אין לא ראינו ראיה אלא יצא לבית השריפה ואמרינן התם והלכתא כדברי חכמים בשר בקבורה והעור בשרפה ופי' רש\"י וז\"ל בשר בקבורה דאין מאכילין את הקדשים להאכילן לכלבים והשתא קשה טובא דאם כן לרב אשי דס\"ל דלא אסרה תורה אלא להאכילו לכלבים אבל שאר הנאות מותר אם כן אמאי בשר בקבורה והעור בשרפה הא מותר ליהנות ממנו בשאר הנאות ור\"ע נמי אמאי קאמר שיאותו הכהנים בעורו הא אפילו בשרו מותר ליהנות ממנו שאר הנאות וצ\"ע ועיין פ\"ה דמעילה דנ\"ג ע\"ב במ\"ש רש\"י שם ד\"ה אמר רב פפא וז\"ל וסיפא דקתני כשהיא מתה כיון שנהנה שו\"פ מעל כו' דכיון דמתה לאו לדמי קאי דאין פודין להאכילן לכלבים כו' ולדעת התוספות קשה דהא לדמי קאי להסיקו תחת תבשילו וצ\"ל דלדעת התוס' ה\"ט דלאו לדמי קאי משום דבעינן הע' כו' ודוק: גם מ\"ש דלרב יוסף דמפרש התם דבפודין את הקדשים קמפלגי צ\"ל ודאי דאין חילוק כו' לא ידעתי מהיכא פסיקא להו הכי דהא איכא למימר דרב יוסף נמי ס\"ל דפודין את הקדשים להסיקו תחת תבשילו וכי מוקי לפלוגת' בפודין את הקדשים היינו אפילו לרבנן דר\"י הגלילי דחמץ בפסח אסור בהנאה ומאן דאמר פודין מעל משום דמצי למוכרו לגוים ההקדש עצמו ומ\"ד אין פודין לא מעל דלא מצי למוכרו לגוים כדי להסיקן תחת תבשילו שמא יאכלנו הגוי וכבר ראיתי להרב חד\"ה שם בפסחים שכתב וז\"ל דאפשר שהתוספות מפרש כן אוקמתא דרב ולהאכיל לכלבים לאו דוקא לכלבים דישראל אלא דגוים קאמר אבל רש\"י לא פירש כן אלא לכלבים דישראל קאמר ואפשר דניחא ליה לאוקמי כר\"י הגלילי ולכלבים אפילו דידיה יע\"ש: והנראה דגם התוס' ס\"ל כן דדחיקא להו מילתא לומר דכלבים דגוי קאמר ומשום הכי הוצרכו לומר דרב יוסף פליג ארב אשי\nועיין בהרב חד\"ה שם במ\"ש בלשון רש\"י ד\"ה ולרב יוסף מה שהאריך בזה וכתב בס\"ד וע\"כ הנראה דסבר רב יוסף דלמ\"ד אין פודין לכלבים ה\"ה להסיקו תחת תבשילו כו' ואשתמיט מיניה דברי התוספות הללו שכתבנו מדלא הזכירם על דל שפתיו ומ\"מ אכתי קשיא ליה לרב יוסף גופיה אמאי מוקי לפלוגתייהו אליבא דר\"י הגלילי דלית הלכתא כותיה ובפודין את הקדשים להאכילן לכלבים דידיה טפי הוה לאוקמא כרבנן דר\"י הגלילי דחמץ בפסח אסור בהנאה וקמפלגי בפודין להאכילן לכלבים של גוים ובמוכרו ההקדש עצמו ויש ליישב ודוק ובמ\"ש דשמא רבא כרב יוסף ס\"ל קשה לי טובא דמשמע דלרב אשי כיון דס\"ל דפודין את הקדשים להסיקו תחת תבשילו שור פסולי המוקדשין חייב בבור דשפיר קרינן ביה והמת יהיה לו והוא תימא שהרי בפ\"ק דב\"ק ד\"י אמרינן מתקיף לה רב אשי ליתני חומר בשור מבבור שהשור חייב בו שור פסולי המוקדשין משא\"כ בבור ועיין בפי' רש\"י שם הרי בהדיא דרב אשי גופיה ס\"ל דשור פסולי המוקדשין פטור בבור מטעמא דלא קרינן ביה והמת יהיה לו ולסוגיא דהתם ק\"ל דאמאי לא משני דברייתא דהתם ס\"ל כמ\"ד פודין את הקדשים להאכילן לכלבים והילכך בבור נמי חייב דקרינן ביה והמת יהיה לו וראיתי בשיטת הרשב\"א שכתב שם בפ' הפרה משום הראב\"ד ז\"ל ואפילו למ\"ד פודין כתב הראב\"ד ז\"ל דדוקא כשהיה בו מום האוסרו באכילה כשפדהו דלא קרינן ביה ואכלת ולא לכלביך אבל בב\"מ שמותר להדיוט לכ\"ע אין פודין משום דבכי הא קרינן ביה ואכלת ולא לכלביך עכ\"ד ולפי דבריו ז\"ל ניחא שפיר מאי דלא משני רב אשי דברייתא דהתם ס\"ל כמ\"ד פודין: האמנם דברי הראב\"ד ז\"ל הללו הם תמוהים בעיני שהרי עיקר פלוגתייהו דהנהו תנאי אי פודין את הקדשים להאכילן לכלבים מבואר בספ\"א דתמורה דגרסינן התם מנה\"מ דת\"ר תזבח ולא גיזה ואכלת ולא לכלביך בשר ולא חלב מכאן שאין פודין את הקדשים להאכילן לכלבים איכא דאמרי תזבח ואכלת אין לך בהן אלא משעת זביחה ואילך קסבר פודין את הקדשים כו' ופי' רש\"י ולא מייתר ליה למידרש ולא לכלביך ומהך דרשה משמע דכלביך ש\"ד דהכי משמע לא תתהני מחיים אבל לכלביך לאחר מיתה הוא ש\"ד יע\"ש הרי מבואר דמאן דס\"ל פודין את הקדשים אפילו בב\"מ שמותר להדיוט ס\"ל דפודין שהרי לא מייתר ליה קרא דואכלת למעוטי ולא לכלביך ולפי דברי הראב\"ד ז\"ל אפילו מאן דס\"ל פודין את הקדשים דריש יתורא דואכלת ולא לכלביך בב\"מ דמותר להדיוט: והדבר תמוה איך אישתמיט מיניה סוגיא הלזו ובר מן דין ק\"ל טובא לדעת הראב\"ד דס\"ל דכל שמותר להדיוט לכ\"ע אין פודין להאכילן לכלבים ממתניתין דפרק כל פסולי המוקדשין דתנן התם בש\"א לא ימנה ישראל עם הכהן בבכור וב\"ה מתירין אפי' לגוי והכי אמרינן התם דר\"ע מתיר אפילו לגוי הרי דאע\"ג דחזי להדיוט אפילו הכי ס\"ל דמאכילן לכלבים וכבר התוספות ז\"ל בזבחים דע\"א ע\"ב ד\"ה נטרפה הק' מדר\"ע אדר\"ע ותי' דדוקא היכא דלא חזי לדידיה בשעת פדיה הוא דאמרינן דאין פודין אבל מידי דחזי לדידיה כיון שנפדה שרי ליתן לכלב והיינו טעמא דדרשינן ולא לכלביך דבר שאינו עומד אלא לכלביך יע\"ש הרי מבואר שסברתם הפוכה מס' הראב\"ד שכתבנו אמנם לדעת הראב\"ד שכתב דבב\"מ שמותר להדיוט לכ\"ע אין פודין אותו להאכילו לכלבים דמבואר מדבריו דאפילו בשעה שמותר להדיוט באכילה אסור להאכילו לכלבים לכ\"ע קשה טובא ממתניתין דבכורות וצ\"ע:<br><b> עוד </b> ראיתי לעמוד על דברי התוספות דפ' הפרה שכתבו שם סמוך ונראה ד\"ה איפוך אנא וז\"ל וא\"ת אם כן רעהו דכתב רחמנא ל\"ל לאפוקי הקדש וי\"ל דאצטריך כו' אך קשה דמשום איש נפקא עכ\"ל וק\"ל דאמאי לא תי' דקרא אצטריך לבן פקועה דלא בעי שחיטה דאי משום והמת יהיה לו ליכא שהרי מותר באכיל' ואין כאן משום פודין את הקדשים להאכילן לכלבים להכי אצטריך רעהו ודוגמא לדבר הקשה התוס' בפדו\"ה דמ\"א ד\"ה איני יודע אההיא דגרסינן התם ממשמע שנאמר סקול יסקל איני יודע שנבלה היא כו' דאמאי ל\"ק דקרא אצטריך לבן פקוע' יע\"ש והיה נראה לומר דבבן פקועה לא מצי לאוקומא דאע\"ג דאין כאן משום פודין את הקדשים להאכילן לכלבים מ\"מ אינו יכול לפדותו אחר שמת מטעמא דבעינן הע' והע' וכיון שכן לא קרינן ביה והמת יהיה לו אלא דאחר העיון לא יתכן תי' זה שהרי בן פקועה פסול להקרבה וכמ\"ש רש\"י בפרק בהמה המקשה דע\"ד ע\"ב משום דהו\"ל כיוצא דופן ועיין בתוספות שם אם כן במקדיש בן פקועה הו\"ל כמקדיש ב\"מ דלא בעינן העמדה והערכה ואפשר דלא ניחא להו בתי' זה משום דאכתי קשה לתנא דבן לוי דס\"ל דאפילו בב\"מ מעיקרו בעי העמדה והע' רעהו למאי אצטריך וכל כי האי כי פריך בגמרא איפוך אנא היל\"ל הניחא לתנא דב\"ל ודוק ועיין בשיטה מקובצת למוהר\"ב מה שתי' בזה משם תלמידי הר\"פ:<br><b> ודע </b> שזה שכתבו לעיל דבקב\"ה כיון דאין פודין מדרבנן מותר לפדותו משום עורו וכמ\"ש התוספות פ\"ק דשבועות ומדברי רבינו והרע\"ב ז\"ל נראה שחלוקים בזה ממ\"ש פ\"ג דמ\"ב מי\"א אמתניתין דתנן צבי שלקחו מכסף מעשר ומת יקבר עם עורו ר\"ש אומר יפדה כתבו וז\"ל ר\"ש אומר יפדה ובהא קמפלגי דת\"ק סבר אין פודין את הקדשים להאכילן לכלבים ור\"ש סבר פודין כו' ואין הלכה כר\"ש ע\"כ הרי מבואר דס\"ל דאפילו בק\"מ אין פודין אותו משום עורו וליכא למימר דצבי הלקוח מכסף מ\"ב דינו כק\"מ דא\"כ קשה דמ\"ט דר\"ש דקאמר יפדה הן לו יהי דפודין את הקדשים להאכילן לכלבים אפ\"ה לא תפדה מטעמא דבעי' העמדה והערכה וכן מפורש בירושלמי הביאו הר\"ש ז\"ל וכיון שכן קשה טובא דמה יענו לההיא דפ\"ק דשבועות דמבואר בהדיא דבקב\"ה פודין אותו משום עורו ובשלמא לפי פי' הר\"ש ז\"ל שפי' דה\"ט דת\"ק דיקבר עם עורו משום דבעינן העמדה והערכה ניחא שפיר אכן לפי' הרע\"ב ז\"ל ורבינו קשה טובא וצ\"ע: ותו ק\"ל לפי' ז\"ל דאיך אפשר לומר דה\"ט דת\"ק משום דאין פודין את הקדשים להאכילן לכלבים דא\"כ ליתני אם נעשה טרפה יקבר דבכי האי גוונא פרכינן בבכורות ממאי דהאי אם מתו יקברו משום דבעינן העמד' והערכה דילמא משום דאין פודין ומשני אם כן ניתני אם נעשו טרפה יקברו ויש ליישב דאי הוה תני טרפה הו\"א דדוקא בנטרפה ס\"ל לר\"ש דתפדה אבל במת אפילו ר\"ש מודה מטעמא דבעי' העמדה והערכה קמ\"ל דאפילו במת מתיר ר\"ש משום דכיון דאינו קרב לגבי המזבח דינו כקב\"ה כנ\"ל:<br><b> הגהות הרה''ג יוסף שאול נאטאנזאן - על שער המלך</b>\n<b> מ\"ש </b> על התוס' פסחים דף מ\"ו ד\"ה הואיל שהרי יכול לפדותו כדי להסיקו תחת תבשילו הוא תמוה דחמץ אסור בכל הנאות ומ\"ש דאיך אפשר לפרוק הא אין פודין קדשים להאכיל לכלבים לפענ\"ד הרי התוס' כתבו שם דל\"ש הואיל ואי בעי מתשיל דמיירי שהיא ביד גזבר דלא מצי למתשיל וכבר נודע מ\"ש הנוב\"י מהד\"ב וטעם דל\"מ למיתשל כשהוא ביד גזבר משום דיש ספק שמא מתחרט עכשיו ומספק אינו יכול להוציא וא\"כ הכי מקשה לימא הואיל ואי בעי פריק והיינו שיתשל על הקדשו וא\"ל דאינו נאמן להוציא מיד הגזבר מספק ז\"א דהא יכול לפרוק אותו וכל שפודהו בממון שוב אינו מוציא מיד הגזבר ונאמן על שאלתו ושוב אינו קדשים ודוק וע\"ז תרצו כיון שנתחמץ שוב לא יפדהו דאסור בהנאה ודוק:"
+            ]
+        ],
+        [
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>כל </b>\n<b> מום כו' חוץ מזקן כו'.</b> עיין בהרב מש\"ל ז\"ל שרצה להכריח דאם עבר והקריב זקן הקרבן פסול לפי שזקן יש לו דין מום שאינו קבוע ובמום עובר לא מצינו בשום מקום שיאמרו שאם עבר והקריב כשר שהרי גבי כהן שיש לו מום עובר קי\"ל דאם עבד פסול ואם כן גבי בהמה נמי אם עבר והקריבה פסולה והוא הדין זקן שהרי דינו כמום עובר יע\"ש ולדעתי א\"צ לזה והדבר מבואר מסוגיא דזבחים דנ\"ט ע\"א דפרכינן התם לרב דאמר ב\"ח אינן נדחים מברייתא דקתני כ\"ה שהיו עד שלא נבנה המזבח ואח\"כ נ\"ה פסולין נבנ' דחזי מעיקרו הוא אלא עד שלא נהרס המזבח הא הזקין להו כו' והשתא אם איתא דאם עבר והקרי' זקן כשר מאי קו' אימא דברייתא פסולין אתא לאשמועינן דאם משום זקן אם עבר והקריב כשר אבל משום טעמא דדחוי אפילו עבר והקריב פסול אלא משמע ודאי דזקן נמי פסול ועי\"ש בפי' רש\"י ודוק:"
+            ]
+        ],
+        [
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>מצות </b>\n<b> עשה להקריב כו'.</b> הנה הרב מש\"ל נסתפק בדין זה היכא דידעינן בודאי דכלו לו חדשיו אם שרי להקריבו קודם שמנה ימים וכתב שיש להביא ראיה לזה ממ\"ש רבינו אע\"פ שמחוסר זמן פסול מ\"מ אם עבר והקריבו אינו לוקה מפני שהוא לאו הבא מכלל עשה כו' ואם איתא דטעמא דקרא אינו אלא משום דס' נפל וכל היכא דקים ליה שכלו לו חדשיו שרי להקריבו ביומי' וקרא מיירי בדלא ידעינן מהיכא תיתי דילקי על הס' ודילמא כלו לו חדשיו והרי גבי איסור אכילה כתב רבינו פ\"ד מה' מאכלות אסורות וז\"ל ואסור לאכול מבהמה שנולדה עד ליל שמיני ואין לוקין עליו ע\"כ וא\"כ גבי קרבן ג\"כ מהיכא תיתי שילקה אלא ודאי דהכא גזרת הכתוב היא ואפי' כלו לו חדשיו עי\"ש ולע\"ד יש לדחות ולומר דלא דמי כלל למ\"ש בהלכות מאכלות אסורות לענין איסור אכילה דאין לוקין על הס' ושניא היא התם דלא בא מפו' בתורה שלא יאכל מן הבהמ' שנולדה קודם שמנה ימים אלא שאנו אוסרין אותה מס' דשמא נפל הוא ועבר אלאו דלא תאכלו כל נבלה ומשום הכי אמרינן דאין לוקין דשמא אינו נפל ולא עבר אלאו דנבלה משא\"כ הכא דקרא כתיב בהדיא ומיום השמיני ירצה א\"כ אי לאו טעמא דלאו הבא מכלל עשה אע\"ג דמחמת ספק הוא דאסר הכתוב הו\"א דילקה משום שעבר אמימרא דרחמנא דכתיב מיום השמיני כו' כנ\"ל פשוט ומ\"מ הדין דין אמת כמו שהוכיח מדברי התוספות פ\"ק דערכין ומההיא דפ\"ק דר\"ה ועוד אני מוסיף להביא ראיה מהא דגרסינן פרק בהמה המקשה דע\"ה ע\"א הפילה נפל ר\"י אמר חלבו כחלב בהמה ור\"ל אמר חלבו כחלב חיה ואמרינן התם לאיכא דאמרי דפליגי בכלו לו חדשיו ואמרינן תו איתביה ר\"ל לר\"י מה חלב ושתי כליות האמורות באשם מוציא מכלל שליל אף כוי מוציא מכלל שליל בשלמא לדידי משום הכי מיעטיה אלא לדידן ליקרב א\"ל מידי דהוי אמחוסר זמן והא התם בכלו לו חדשיו מיירי ואפילו הכי קאמר דאינו קרב וכן כתב רש\"י שם בהדיא עי\"ש ומהתימא על הרב ז\"ל איך אישתמיט מניה ודוק:"
+            ],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>נמצאו </b>\n<b> כל האסורין למזבח ארבעה עשר כו'.</b> ק\"ק ותו ליכא והא איכא בן פקועה דפסול להקרבה כדמוכח בהדיא פרק בהמה המקשה דע\"ד ע\"ב דאמרינן התם מ\"ט דגמר שה שה מפסח ע\"ש ונראה שדעת רבינו דבן פקועה פסול משום יוצא דופן כדעת רש\"י שם וא\"כ הרי הוא בכלל יוצא דופן שמנה רבינו אך התוס' שם חלקו עליו בזה וס\"ל דבן פקועה לא מפסיל משום יוצא דופן אלא דחשיב כשחוט ושחוטים פסולין למזבח ודע שבפ\"ק דבכורות ד\"ו ע\"ב אמרינן דחלב בהמה טהורה שרי מדגלי רחמנא בפסולי המוקדשין בשר ולא חלב מכלל דחולין שרי ודחי יע\"ש ויש לדקדק דאמאי לא משני דלעולם חלב בהמה טהורה אסור משום אמ\"ה וקרא דבשר ולא חלב אצטריך לחלב בן פקועה דמשום אמ\"ה ליכא כיון דאינו טעון שחיטה וליכא למימר דבן פקועה לא שכיח ולא מוקמינן קרא בהכי שהרי התוס' בפ' דו\"ה דמ\"א ע\"א הקשה שם מעין זה גבי שור הנסקל יעו\"ש אכן כפי מ\"ש דבמקדיש בן פקועה פסול למזבח ניחא שפיר דבן פקועה לא מצי לאוקמא משום דכיון דפסול למזבח הו\"ל כקדם מומן להקדשן דחלבן מותר כדתנן בפ' הזרוע גם מאי דמייתי ראיה התם מדאסר רחמנא בשר בחלב הא לחודיה שרי לא מצי לאוקמי בחלב בן פקועה משום דכיון דשחיטת אמו מטהרתו הו\"ל כשחוט וחלב שחוטה אינו אוסר לענין בשר בחלב כנודע ודוק:"
+            ]
+        ],
+        [],
+        [
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>מ\"ע </b>\n<b> למלוח כל הקרבנות קודם שיעלו על המזבח ואין לך דבר שקרב ע\"ג המזבח בלא מלח כו'.</b> הנה מדברי רבינו מבואר דס\"ל דמ\"ע דמליחה ליתא אלא בחלק הקרב על גבי המזבח אבל לא בחלק שנאכל לכהנים ושלא כדעת הרא\"ה שכתב בב\"ה ד\"י גבי ההיא דאמרינן וכן לצלי דאף לחלק הנאכל לכהנים יש להם מ\"ע דמליחה וכבר השיגו עליו הרשב\"א בס' ת\"ה ועיין בהרא\"ש פרק כ\"ש דקכ\"ח ע\"ב שכתב וז\"ל ויש מביאין ראיה דמלח אינו מחמיץ מהא דתנן חלות תודה ורקיקי נזיר עשאן למכור בשוק יוצאין בהם ואע\"פ שבודאי יש מלח בהם כדכתיב על כל קרבנך תקריב מלח וטעות הוא בידם ואין נותנין מלח אלא בדבר הקרב ע\"ג המזבח כגון אברין ופדרין וקומץ א\"ד ז\"ל דאדמייתו ראיה ממתני' דחלות תודה ליתו ראיה מכל המנחות שבתודה דכתיב בהו מצות תאפנה ואע\"ג דהיה בהם מלח וכמו כן קשה על הרא\"ש ז\"ל שדחה ראייתם דאכתי תיקשי ליה ממנחות הקרבות ע\"ג המזבח כגון מנחת חוטא ומנחת קנאות ונסכים דכתיב מצות תאפנה והיה בהם מלח ואי ס\"ל דשאני כהנים דזריזים הם אם כן בחלות תודה ג\"כ איכא למימר הכי וצ\"ע:"
+            ]
+        ],
+        [
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>הסולת </b>\n<b> והיין והלבונה והעופות והעצים כו' אין פודין אותן כו'. אחר שנתקדשו בכלי שרת.</b> כתב הרב לח\"מ ז\"ל וז\"ל משמע דאכולהו קאי ואפילו עצים ולבונה ואפילו בעצים שייך קידוש כלי כו' ואם כן כיון דהכלי תלוי בקידוש כלי א\"כ למה בריש פרק כל המנחות חילקו בין מנחות ונסכים שנטמאו קודם קידוש כלי לאחר קידוש כלי ובסיפא דמתני' גבי עופות עצים ולבונה כתבו סתם אין להם פדיון והי' להן לחלוק בין קודם קידוש לאחר קידוש וליתניהו ברישא עכ\"ד ויש לתמוה עליו שכפי מה שהבין הוא ז\"ל בדעת רבינו דסיפא דמתני' מיירי בשקדשן בכלי אמאי הוצרך להקשות מדלא ערבינהו הא בגמ' מוכח בהדיא דהך סיפא דמתני' מיירי אפילו בשלא קידשן בכלי מדפרכינן לשמואל דאמר טהורין נפדין מ\"ט מדלא קדשן בכלי קדושת דמים נינהו וקדושת דמים יש להן פדיון ממתני' דקתני עצים ולבונה וכלי שרת שנטמאו אין להם פדיון והשתא אם איתא דמתניתין מיירי בשקידשן בכלי מאי פריך הא כל שקידשן בכלי אין להם פדיון וכמ\"ש בגמ' לעיל מזה דבכלי שרת לא אשכחן דבר דמיפרק ותו דהיכי קאמר אלא לאו טהורין אינן נפדין והני נמי אע\"ג דנטמאו כטהורין דמי דעצים כמה דלא משפי להו לגזרין לא מתכשרי לבונה נמי כמה דלא קידשה בכלי שרת לא מתקדשי הא מתני' מיירי בשקידשן בכלי ואהא הוא דק\"ל לשמואל אלא ודאי מוכח דהך סיפא דמתני' מיירי אפילו בשלא קידשה בכלי ואהא הוא דפריך תלמוד' וכיון דלא קידשן בכלי קדושת דמים נינהו ולפרקו אי לאו משום דכיון דלא קידשן בכלי כטהורין דמי אמנם בשקידשן בכלי כ\"ע מודו ומהא לא ק\"ל לשמואל דכיון דקידשן קדושת הגוף נינהו וכ\"כ רש\"י ז\"ל בפי' בד\"ה אלא יע\"ש ולכן נראה דמ\"ש רבינו ז\"ל בד\"א כו' אבל קודם שנתקדשו בכלי אם נטמאו או נפסלו פודין אותן דהא כדאיתא והא כדאיתא דנטמאו קאי איין ושמן ונפסלו קאי אעצי' ולבונה אבל אם נטמאו אפי' קודם שקידשן בכלי אין פודין אותן וכמ\"ש בגמ' משום דדמו לטהורין וכן כתב הרב בתוס' יו\"ט ז\"ל ולפי זה אף רבינו ז\"ל אזיל ומודה דסיפא דמתניתין מיירי אפילו בשלא קידשן בכלי מדלא ערבינהו אלא משום דמתני' מיירי בנטמאו קאמר דאפילו בשלא קידשן אין להן פדיון משום דדמו לטהורין אבל בנפסלו כל שלא קידשן בכלי יש להן פדיון דקדושת דמים נינהו וליכא טעמא דדמו לטהורין וזה פשוט אך מאי דק\"ל הוא שמדברי רבינו ז\"ל נראה דכלי שרת שנפסלו אין פודין אותן משום דאינן בכלל העמדה וה' וזה תימא שהרי בגמרא משמע טעמא דכלי שרת שנטמאו דאין פודין אותן משום דאית להו טהרה במקוה משמע דהא לא\"ה יש להן פדיון ואם כן בנפסלו דלא שייך האי טעמא אמאי אין פודין אותן ואולי י\"ל דס\"ל לרבינו ז\"ל דמאי דפריך תלמודא מכלי שרת דליפריקו היינו משום דבעי לאוקמי מתני' אליבא דכ\"ע ואפי' כרבנן דר\"נ דס\"ל דאין מא\"מ בכלי שרת ולרבנן ע\"כ דס\"ל דיש להן פדיון דאל\"כ אמאי לא ימעלו בו מאחר שלא יצא לחולין וכמ\"ש התוס' אמנם לפום מאי דקי\"ל הלכתא כר\"ן דיש מועל אחר מועל בכ\"ש משום דק\"ו הוא אם אחרים מקדיש הוא עצמו לא כ\"ש כמ\"ש בגמ' א\"כ הו\"ל קדושת הגוף כמ\"ש רבינו בפ\"ו מה\"מ דין ה' ומשום הכי אין פודין משום דבעי' העמדה והערכה אכן רבנן כיון דס\"ל דאין מא\"מ הו\"ל קדושת דמים ולא בעי העמ' והערכה דומיא דמנחות ונסכים קודם שקידשן בכלי דיש להן פדיון אע\"ג דלתנייהו בהע' והע' כנ\"ל ועיין בת\"כ פ' בחקתי אין להקשות לכאורה לדעת התוס' שכתבו במעילה דאפי' לר\"נ כלי שרת יש להן פדיון דאם כן מאי פריך התם בגמ' אמתני' דקתני ר' אומר כל דבר שאין בו פדיון יש בו מא\"מ היינו ת\"ק אמר רבא איכא בינייהו עצים כו' ואמאי ל\"ק דאיכא בינייהו כלי שרת דלת\"ק אע\"ג דיש להן פדיון יש מא\"מ ולר' כל דבר שאין לו פדיון יש בו מא\"מ הא כלי שרת דיש להן פדיון אין בו מא\"מ דהא ל\"ק משום דאם איתא לא הוה ליה לרבי לחלוק את\"ק בהאי לישנא דנפקא מדיוקא והכי הול\"ל רבי אומר כל דבר שיש בו פדיון אין בו מא\"מ דהא בדבר שאין בו פדיון אפי' ת\"ק מודה אלא ודאי דר' לאסופי את\"ק אתא לו' דלאו דוקא בהמה וכלי שרת אלא כל דבר כו' דהיינו עצים כדמשני רבא ודוק. כתב הר\"ן ז\"ל בפרק רבי ישמעאל דע\"ז ד\"פ וז\"ל גרסינן תו בגמ' כי אתא עולא אמר כו' ומוכחינן מכלים דאחז והא אין אדם אוסר דבר ש\"ש כלו' ואפי' תימא דלגבוה מאיסי אמאי לא פרקינהו לאשתמושי בהו הדיוט כו' וכן כתב רש\"י ז\"ל שם בד\"ה איתסרי להו יע\"ש וראיתי להרב המובהק כמוהר\"ר בנימין הלוי ז\"ל הובאו דבריו בס' יד אהרן א\"ח דף קנ\"ו תמה עליו דהא כלים דאחז כלי שרת נינהו וכלי שרת אין להן פדיון כמ\"ש רבינו ז\"ל ויש בהן מא\"מ וא\"כ איך כתב דיכול למפרקינהו ועוד דאפי' לא היה כלי שרת שקדושתן קדוש' הגוף ויש בהן מא\"מ מ\"מ אחז מזיד היה וקי\"ל דהקדש במזיד אינו מתחלל יע\"ש מה שנדחק בזה ועיין בהרמב\"ן במלחמותיו שכתב דאבני מזבח אין להן פדיון משום דהוו קדוש' הגוף ודמו לכלי שרת יע\"ש וכן ראיתי שהק' הרב מח\"א בהגהותיו על הר\"ן דפ' יע\"ש ולע\"ד נראה ליישב שדעת הר\"ן ורש\"י ז\"ל כמ\"ש התוס' במעילה בפ' הנהנה דנ\"ג ד\"ה מ\"ט וז\"ל נראה לרבי' דצריך לפרש דסברי רבנן שהוא יוצא לחולין ע\"י מעילה ואם כן יש לו פדיון דאם אין לו פדיון אינו יוצא לחולין כו' ור' נחמיה סבר ק\"ו כו' אבל מ\"מ מודה דיש להן פדיון אלא גבי מעילה שאני משום ק\"ו ולענין פדיון שמא לא שייך האי ק\"ו עכ\"ל וכתב הרב בעל בה\"ז ז\"ל שהוצרכו לזה משום דכיון דלרבנן יש להן פדיון דוחק לומר דבהא נמי פליג ר\"נ כיון דלא אשכחן בהא דפליגי יע\"ש ולע\"ד נראה שהוצרכו לזה מכח ההיא דפרכינן התם במנחות לשמואל דאמר המנחות והנסכים אפילו שהן טהורין נפדין ממתני' דתנן העופות כו' וכלי שרת שניטמאו אין להן פדיון שלא נאמר פדיון אלא בבהמה בשלמא עופות קדושת הגוף נינהו אלא עצים ולבונה וכלי שרת ליפריקו אלא לאו משום דטהורין אינן נפדין והני נמי אע\"ג דנטמאו כטהורין דמו ופי' רש\"י ז\"ל אלא עצים ולבונה כו' ליפריקו דהא לאו קדושת הגוף נינהו אלא מכשירי קרבן הם כו' והשתא אם איתא דלר\"ן דס\"ל דבכלי שרת יש מא\"מ ס\"ל דאין להן פדיון היכי פריך בפשיטות מכלי שרת דליפריקו ואמאי ל\"ק דסתם מתני' ר\"נ היא וכסתם מתני' דמעילה אלא מוכח דאפי' לר\"נ אע\"ג דיש מא\"מ ס\"ל דיש להן פדיון ועיין בתוס' שם ד\"ה בכלי שרת שכתבו וז\"ל לר\"נ דאמר כו' ניחא ולרב' נמי כו' מדרבנן אין נפדין ובגמרא משמע נמי דהוי מדרבנן בעלמא דמפ' כלי שרת ולבונה משום דלא שכיחי יע\"ש ולכאורה נראה שדבריהם סתרי אמ\"ש במעיל' ואולם אפשר לומר שכפי מ\"ש דבגמ' משמע דהוי מדרבנן חזרו ממ\"ש וס\"ל דאפי' לר\"נ יש להן פדיון מדאורייתא וכמ\"ש במעילה וא\"כ ע\"כ מ\"ש במעילה דיש להן פדיון מדאורייתא קאמרי וזה פשוט ומעתה ע\"פ זה נראה שיתישבו דברי רש\"י והר\"ן ז\"ל דכיון דטעמא דכלי שרת אינן נפדין אינו אלא מדרבנן משום דלא שכיחי כמ\"ש בגמ' ופי' רש\"י ז\"ל שם וז\"ל דלא שכיחי ואי הוו להו פדיון טהורין פריק להו לחולין תו לא משכחי גזברין מידי אחרינא לצורך עבודה יע\"ש וא\"כ גבי כלים דאחז כיון דלא חזו לגבוה ליכא טעמא דלא שכיחי ושפיר דמי למיפרקינהו ואפי' למאן דס\"ל בר\"פ המנחות דטהורין אינן נפדין וכלי שרת שנטמאו כטהורין דמו משום דאית להו טהרה במקוה הכא כלים דאחז כיון דלית להו טהרה כלל לא דמי לטהורין ומש\"ה יש להן פדיון כנ\"ל נכון ליישב אך ק\"ל לפי זה מההיא דגרסינן בס\"פ המזבח מקדש דפ\"ח סכין שנפגמה אין משחיזין את פגימתה נשמטה אין מחזירין אותה אבא שאול אומר סכין מטרפות היתה במקדש ונמנו עליה כהנים וגנזוה ופסקו רבי' פ\"א מה' כלי המקדש דין ט\"ו והשתא כפי מ\"ש כיון דטעמיה דכלי שרת אינן נפדין הוא משום דלא שכיחי אם כן הכא גבי סכין מטרפת אמאי גנזוה ולא פדאוה כיון דליכא טעמא דלא שכיחי וי\"ל כיון דסכין טהורה היתה והא מיהא חזייא שהרי איתא בתקנתא ע\"י השחזה דהא דסכין שנפגם אין משחיזין היינו בפגימה גדולה כמ\"ש רש\"י שם אבל בפגימות דקות לא אלא דלפעמים היתה מטרפת הקדשים דמו לטהורין ומש\"ה חששו לגניזה כי היכי דלא לימרו דכלי שרת טהורין נפדין ואתו למחר לפדותן ולא שכיחי כנ\"ל:"
+            ],
+            [
+                "<b>הסולת </b>\n<b> והיין והלבונה והעופות והעצים כו' אין פודין אותן כו'. אחר שנתקדשו בכלי שרת.</b> כתב הרב לח\"מ ז\"ל וז\"ל משמע דאכולהו קאי ואפילו עצים ולבונה ואפילו בעצים שייך קידוש כלי כו' ואם כן כיון דהכלי תלוי בקידוש כלי א\"כ למה בריש פרק כל המנחות חילקו בין מנחות ונסכים שנטמאו קודם קידוש כלי לאחר קידוש כלי ובסיפא דמתני' גבי עופות עצים ולבונה כתבו סתם אין להם פדיון והי' להן לחלוק בין קודם קידוש לאחר קידוש וליתניהו ברישא עכ\"ד ויש לתמוה עליו שכפי מה שהבין הוא ז\"ל בדעת רבינו דסיפא דמתני' מיירי בשקדשן בכלי אמאי הוצרך להקשות מדלא ערבינהו הא בגמ' מוכח בהדיא דהך סיפא דמתני' מיירי אפילו בשלא קידשן בכלי מדפרכינן לשמואל דאמר טהורין נפדין מ\"ט מדלא קדשן בכלי קדושת דמים נינהו וקדושת דמים יש להן פדיון ממתני' דקתני עצים ולבונה וכלי שרת שנטמאו אין להם פדיון והשתא אם איתא דמתניתין מיירי בשקידשן בכלי מאי פריך הא כל שקידשן בכלי אין להם פדיון וכמ\"ש בגמ' לעיל מזה דבכלי שרת לא אשכחן דבר דמיפרק ותו דהיכי קאמר אלא לאו טהורין אינן נפדין והני נמי אע\"ג דנטמאו כטהורין דמי דעצים כמה דלא משפי להו לגזרין לא מתכשרי לבונה נמי כמה דלא קידשה בכלי שרת לא מתקדשי הא מתני' מיירי בשקידשן בכלי ואהא הוא דק\"ל לשמואל אלא ודאי מוכח דהך סיפא דמתני' מיירי אפילו בשלא קידשה בכלי ואהא הוא דפריך תלמוד' וכיון דלא קידשן בכלי קדושת דמים נינהו ולפרקו אי לאו משום דכיון דלא קידשן בכלי כטהורין דמי אמנם בשקידשן בכלי כ\"ע מודו ומהא לא ק\"ל לשמואל דכיון דקידשן קדושת הגוף נינהו וכ\"כ רש\"י ז\"ל בפי' בד\"ה אלא יע\"ש ולכן נראה דמ\"ש רבינו ז\"ל בד\"א כו' אבל קודם שנתקדשו בכלי אם נטמאו או נפסלו פודין אותן דהא כדאיתא והא כדאיתא דנטמאו קאי איין ושמן ונפסלו קאי אעצי' ולבונה אבל אם נטמאו אפי' קודם שקידשן בכלי אין פודין אותן וכמ\"ש בגמ' משום דדמו לטהורין וכן כתב הרב בתוס' יו\"ט ז\"ל ולפי זה אף רבינו ז\"ל אזיל ומודה דסיפא דמתניתין מיירי אפילו בשלא קידשן בכלי מדלא ערבינהו אלא משום דמתני' מיירי בנטמאו קאמר דאפילו בשלא קידשן אין להן פדיון משום דדמו לטהורין אבל בנפסלו כל שלא קידשן בכלי יש להן פדיון דקדושת דמים נינהו וליכא טעמא דדמו לטהורין וזה פשוט אך מאי דק\"ל הוא שמדברי רבינו ז\"ל נראה דכלי שרת שנפסלו אין פודין אותן משום דאינן בכלל העמדה וה' וזה תימא שהרי בגמרא משמע טעמא דכלי שרת שנטמאו דאין פודין אותן משום דאית להו טהרה במקוה משמע דהא לא\"ה יש להן פדיון ואם כן בנפסלו דלא שייך האי טעמא אמאי אין פודין אותן ואולי י\"ל דס\"ל לרבינו ז\"ל דמאי דפריך תלמודא מכלי שרת דליפריקו היינו משום דבעי לאוקמי מתני' אליבא דכ\"ע ואפי' כרבנן דר\"נ דס\"ל דאין מא\"מ בכלי שרת ולרבנן ע\"כ דס\"ל דיש להן פדיון דאל\"כ אמאי לא ימעלו בו מאחר שלא יצא לחולין וכמ\"ש התוס' אמנם לפום מאי דקי\"ל הלכתא כר\"ן דיש מועל אחר מועל בכ\"ש משום דק\"ו הוא אם אחרים מקדיש הוא עצמו לא כ\"ש כמ\"ש בגמ' א\"כ הו\"ל קדושת הגוף כמ\"ש רבינו בפ\"ו מה\"מ דין ה' ומשום הכי אין פודין משום דבעי' העמדה והערכה אכן רבנן כיון דס\"ל דאין מא\"מ הו\"ל קדושת דמים ולא בעי העמ' והערכה דומיא דמנחות ונסכים קודם שקידשן בכלי דיש להן פדיון אע\"ג דלתנייהו בהע' והע' כנ\"ל ועיין בת\"כ פ' בחקתי אין להקשות לכאורה לדעת התוס' שכתבו במעילה דאפי' לר\"נ כלי שרת יש להן פדיון דאם כן מאי פריך התם בגמ' אמתני' דקתני ר' אומר כל דבר שאין בו פדיון יש בו מא\"מ היינו ת\"ק אמר רבא איכא בינייהו עצים כו' ואמאי ל\"ק דאיכא בינייהו כלי שרת דלת\"ק אע\"ג דיש להן פדיון יש מא\"מ ולר' כל דבר שאין לו פדיון יש בו מא\"מ הא כלי שרת דיש להן פדיון אין בו מא\"מ דהא ל\"ק משום דאם איתא לא הוה ליה לרבי לחלוק את\"ק בהאי לישנא דנפקא מדיוקא והכי הול\"ל רבי אומר כל דבר שיש בו פדיון אין בו מא\"מ דהא בדבר שאין בו פדיון אפי' ת\"ק מודה אלא ודאי דר' לאסופי את\"ק אתא לו' דלאו דוקא בהמה וכלי שרת אלא כל דבר כו' דהיינו עצים כדמשני רבא ודוק. כתב הר\"ן ז\"ל בפרק רבי ישמעאל דע\"ז ד\"פ וז\"ל גרסינן תו בגמ' כי אתא עולא אמר כו' ומוכחינן מכלים דאחז והא אין אדם אוסר דבר ש\"ש כלו' ואפי' תימא דלגבוה מאיסי אמאי לא פרקינהו לאשתמושי בהו הדיוט כו' וכן כתב רש\"י ז\"ל שם בד\"ה איתסרי להו יע\"ש וראיתי להרב המובהק כמוהר\"ר בנימין הלוי ז\"ל הובאו דבריו בס' יד אהרן א\"ח דף קנ\"ו תמה עליו דהא כלים דאחז כלי שרת נינהו וכלי שרת אין להן פדיון כמ\"ש רבינו ז\"ל ויש בהן מא\"מ וא\"כ איך כתב דיכול למפרקינהו ועוד דאפי' לא היה כלי שרת שקדושתן קדוש' הגוף ויש בהן מא\"מ מ\"מ אחז מזיד היה וקי\"ל דהקדש במזיד אינו מתחלל יע\"ש מה שנדחק בזה ועיין בהרמב\"ן במלחמותיו שכתב דאבני מזבח אין להן פדיון משום דהוו קדוש' הגוף ודמו לכלי שרת יע\"ש וכן ראיתי שהק' הרב מח\"א בהגהותיו על הר\"ן דפ' יע\"ש ולע\"ד נראה ליישב שדעת הר\"ן ורש\"י ז\"ל כמ\"ש התוס' במעילה בפ' הנהנה דנ\"ג ד\"ה מ\"ט וז\"ל נראה לרבי' דצריך לפרש דסברי רבנן שהוא יוצא לחולין ע\"י מעילה ואם כן יש לו פדיון דאם אין לו פדיון אינו יוצא לחולין כו' ור' נחמיה סבר ק\"ו כו' אבל מ\"מ מודה דיש להן פדיון אלא גבי מעילה שאני משום ק\"ו ולענין פדיון שמא לא שייך האי ק\"ו עכ\"ל וכתב הרב בעל בה\"ז ז\"ל שהוצרכו לזה משום דכיון דלרבנן יש להן פדיון דוחק לומר דבהא נמי פליג ר\"נ כיון דלא אשכחן בהא דפליגי יע\"ש ולע\"ד נראה שהוצרכו לזה מכח ההיא דפרכינן התם במנחות לשמואל דאמר המנחות והנסכים אפילו שהן טהורין נפדין ממתני' דתנן העופות כו' וכלי שרת שניטמאו אין להן פדיון שלא נאמר פדיון אלא בבהמה בשלמא עופות קדושת הגוף נינהו אלא עצים ולבונה וכלי שרת ליפריקו אלא לאו משום דטהורין אינן נפדין והני נמי אע\"ג דנטמאו כטהורין דמו ופי' רש\"י ז\"ל אלא עצים ולבונה כו' ליפריקו דהא לאו קדושת הגוף נינהו אלא מכשירי קרבן הם כו' והשתא אם איתא דלר\"ן דס\"ל דבכלי שרת יש מא\"מ ס\"ל דאין להן פדיון היכי פריך בפשיטות מכלי שרת דליפריקו ואמאי ל\"ק דסתם מתני' ר\"נ היא וכסתם מתני' דמעילה אלא מוכח דאפי' לר\"נ אע\"ג דיש מא\"מ ס\"ל דיש להן פדיון ועיין בתוס' שם ד\"ה בכלי שרת שכתבו וז\"ל לר\"נ דאמר כו' ניחא ולרב' נמי כו' מדרבנן אין נפדין ובגמרא משמע נמי דהוי מדרבנן בעלמא דמפ' כלי שרת ולבונה משום דלא שכיחי יע\"ש ולכאורה נראה שדבריהם סתרי אמ\"ש במעיל' ואולם אפשר לומר שכפי מ\"ש דבגמ' משמע דהוי מדרבנן חזרו ממ\"ש וס\"ל דאפי' לר\"נ יש להן פדיון מדאורייתא וכמ\"ש במעילה וא\"כ ע\"כ מ\"ש במעילה דיש להן פדיון מדאורייתא קאמרי וזה פשוט ומעתה ע\"פ זה נראה שיתישבו דברי רש\"י והר\"ן ז\"ל דכיון דטעמא דכלי שרת אינן נפדין אינו אלא מדרבנן משום דלא שכיחי כמ\"ש בגמ' ופי' רש\"י ז\"ל שם וז\"ל דלא שכיחי ואי הוו להו פדיון טהורין פריק להו לחולין תו לא משכחי גזברין מידי אחרינא לצורך עבודה יע\"ש וא\"כ גבי כלים דאחז כיון דלא חזו לגבוה ליכא טעמא דלא שכיחי ושפיר דמי למיפרקינהו ואפי' למאן דס\"ל בר\"פ המנחות דטהורין אינן נפדין וכלי שרת שנטמאו כטהורין דמו משום דאית להו טהרה במקוה הכא כלים דאחז כיון דלית להו טהרה כלל לא דמי לטהורין ומש\"ה יש להן פדיון כנ\"ל נכון ליישב אך ק\"ל לפי זה מההיא דגרסינן בס\"פ המזבח מקדש דפ\"ח סכין שנפגמה אין משחיזין את פגימתה נשמטה אין מחזירין אותה אבא שאול אומר סכין מטרפות היתה במקדש ונמנו עליה כהנים וגנזוה ופסקו רבי' פ\"א מה' כלי המקדש דין ט\"ו והשתא כפי מ\"ש כיון דטעמיה דכלי שרת אינן נפדין הוא משום דלא שכיחי אם כן הכא גבי סכין מטרפת אמאי גנזוה ולא פדאוה כיון דליכא טעמא דלא שכיחי וי\"ל כיון דסכין טהורה היתה והא מיהא חזייא שהרי איתא בתקנתא ע\"י השחזה דהא דסכין שנפגם אין משחיזין היינו בפגימה גדולה כמ\"ש רש\"י שם אבל בפגימות דקות לא אלא דלפעמים היתה מטרפת הקדשים דמו לטהורין ומש\"ה חששו לגניזה כי היכי דלא לימרו דכלי שרת טהורין נפדין ואתו למחר לפדותן ולא שכיחי כנ\"ל:"
+            ]
+        ]
+    ],
+    "sectionNames": [
+        "Chapter",
+        "Halakhah",
+        "Comment"
+    ]
+}
\ No newline at end of file
diff --git a/json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Sha'ar HaMelekh/Sefer Avodah/Sha'ar HaMelekh on Mishneh Torah, Things Forbidden on the Altar/Hebrew/merged.json b/json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Sha'ar HaMelekh/Sefer Avodah/Sha'ar HaMelekh on Mishneh Torah, Things Forbidden on the Altar/Hebrew/merged.json
new file mode 100644
index 0000000000000000000000000000000000000000..72c7f7b1627f7ed6eb2015647c006a72eb5627df
--- /dev/null
+++ b/json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Sha'ar HaMelekh/Sefer Avodah/Sha'ar HaMelekh on Mishneh Torah, Things Forbidden on the Altar/Hebrew/merged.json	
@@ -0,0 +1,96 @@
+{
+    "title": "Sha'ar HaMelekh on Mishneh Torah, Things Forbidden on the Altar",
+    "language": "he",
+    "versionTitle": "merged",
+    "versionSource": "https://www.sefaria.org/Sha'ar_HaMelekh_on_Mishneh_Torah,_Things_Forbidden_on_the_Altar",
+    "text": [
+        [
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>מה </b>\n<b> בין בעלת מום כו' ואם מתה קודם שתפדה ניפדית אחר שתמות כו'.</b> כתב הרב מש\"ל ז\"ל וז\"ל ואע\"ג דקי\"ל אין פודין את הקדשים להאכילן לכלבים הני כיון דקדם מומן להקדשם דיקלא בעלמא נינהו כמ\"ש רש\"י בפרק הזרוע ובפ\"ב דבכורות די\"ד וליכא למימר דהאי אם מתו היינו שנשחטו ואשמועינן דלא הוו בכלל העמ' והע' אבל אם מתו אינם נפדין משום דאין פודים את הקדשים כו' הא ליתא דהא בפרק יש קדשי מזבח דל\"ב מותיב רבי ירמיה לר\"ל דאמר ק\"מ בעלי מומין יפדו כשקדם הקדשן את מומן מיירי ש\"מ פודין את הקדשים להאכילן לכלבים משמע דלר\"י דמוקי לה כשקד' מומן לא קשה ולא מידי משום דדיקלא בעלמא נינהו א\"ד ז\"ל ובעניותי לא ידעתי אמאי הוצרך הרב ז\"ל להביא ראיה לזה מההיא דפרק יש בקדשי מזבח ולא מסוגיא דבכורות גופא מוכרח הדבר ליאמר ממאי דפרכינן התם ממאי דהאי אם מתו יקברו משום דבעי העמדה והע' דילמא משום דאין פודין את הקדשים להאכילן לכלבים והשתא אם איתא דאפי' בקדם מומן להקדשן אמרינן אין פודין את הקדשי' א\"כ תימא על עצמך איך אפשר לומר דטעמא דמתניתין משום דאין פודין דא\"כ ק' דהיכי קתני רישא דמתניתין דאם קדם מומן להקדשן אם מתו יפדו אלא מוכרח הדבר לומר דכל שקדם מומן להקדשן דיקלא בעלמא נינהו וראיתי להתוס' ז\"ל בפסחים דכ\"ט ע\"א ד\"ה אין פודין שהביאו ראיה לדין זה דכל שקדם מומן פודין את הקדשים מסוגיא דבכורות כמ\"ש וז\"ל הקשה הר\"ח דבפ\"ב דבכורות משמע דלא פליגי אלא היכא שקדם הקדשן למומן אבל קדם מומן להקדשן הואיל ומעולם לא קדשה קדושת הגוף כ\"ע מודו דפודין והכא משמע דפליגי אף בקדושת דמים ותי' דר\"י דהכא קאמר אין פודין מדרבנן עכ\"ל ומ\"מ מבואר מדבריהם דס\"ל דאפי' בקדם מומן להקדשן אין פודין מדרבנן וההיא דבכורות דקתני מתניתין אם מתו יפדו למאי דהוה בעי למימר דטעמא דאם מתו יקברו דקתני סיפא משום דאין פודין את הקדשים להאכילן לכלבים צ\"ל דרישא דקתני אם מתו יפדו מדאורייתא קאמר ובהכי נמי יש לדחות ההיא דפרק יש בקדשי מזבח דמייתי מינה הרב ז\"ל ראיה דאיכא למימר דלר\"י דמוקי ברייתא בשקדם מומן להקדישן לא ק\"ל משום דאיכא למימר דיפדו דקתני ברייתא מדאורייתא קאמר וכן ראיתי להתוס' ז\"ל פ\"ק דשבועות די\"א ע\"ב ד\"ה א\"ה שכתבו בס\"ד וז\"ל וא\"ת ואי קדשי ב\"ה הוא היכי פריך בסמוך וכי פודין כו' הא של ב\"ה ודאי פודין ובהדיא קתני התם אם מתו יפדו י\"ל דמדרבנן אסור כדמוכח פ' כ\"ש גבי חמץ של הקדש והא דקתני אם מתו יפדו היינו מדאורייתא יע\"ש ומ\"מ מסתמיות דברי רבינו ז\"ל שסתם וכתב ואם מתה כו' נפדית משמע דס\"ל דכל שקדם מומן להקדשן פודין את הקדשים ואפי' מדרבנן ושלא כדעת התוס' ז\"ל וההיא דפ' כ\"ש דמוכח מינה דאפי' בקדשי ב\"ה דקדושת דמים נינהו אמרינן דאין פודין את הקדשים וכן נמי ההיא דפ\"ק דשבועות גבי פרה אדומה דפריך וכי פודין את הקדשים כו' אע\"ג דפרה קדשי ב\"ה היא איכא למימר דדוקא בקדשי ב\"ה דשכיח טפי גזרו חכמים אטו קדשי מזבח אבל קדם מומן להקדשן קיל טפי וראיה ממאי דקי\"ל דקדשי ב\"ה בעי העמ' והע' ובקדם מומן להקדשן לא בעי' העמ' והע' הרי דקיל טפי קדם מומן להקדשן כנ\"ל ובקדשי ב\"ה בקדם מומן להקדשן הי' נראה ודאי דאף לדעת רבינו אין פודין להאכילן לכלבים דקדשי ב\"ה כיון דעיקרו קדושת דמים הוא אין לחלק בין ב\"מ מעיקרו לתם ונעשה ב\"מ וראיה לדבר ממאי דקי\"ל לענין העמדה והערכה דקדשי ב\"ה בעו הע' והע' וכתבו רש\"י והתוס' ז\"ל בפ' יש בקדשי מזבח דאע\"ג דב\"מ מעיקרו לא בעי הע' והע' ה\"ד גבי קדשי מזבח אבל בקדשי ב\"ה אין לחלק בין ב\"מ מעיקרו לקדם הקדשן למומן וכן מתבאר ג\"כ ממ\"ש רבינו ז\"ל פ\"ה מה' ערכין וחרמין הי\"ב וכמ\"ש מרן הכ\"מ שם: האמנם הא ק\"ל טובא ממ\"ש רבינו שם וז\"ל אבל אם הקדיש שחוטה או נבלה לב\"ה הרי זו תפדה כשאר מטלטלין והשתא קשה דבהקדיש נבלה לב\"ה איך יכול לפדותה הא אין פודין את הקדשים להאכילן לכלבים אף על גב דמקדיש נבלה הו\"ל כב\"מ מעיקרו מ\"מ בקדשי ב\"ה אין לחלק כמ\"ש ולכן הנראה ודאי דלענין אין פודין את הקדשים כל שקדם מומן להקדשן פודין ואפי' בקדשי ב\"ה ואע\"ג דלענין הע' והע' קי\"ל דאין לחלק שניא היא התם דכיון דמדאורייתא קדשי ב\"ה בעו הע' והע' כדנפ\"ל התם מקרא פשיטא ודאי דאין לחלק בין ב\"מ מעיקרו לקדם הקדשן למומן משא\"כ גבי אין פודין דכיון דמדאורייתא קדשי ב\"ה פודין את הקדשים להאכילן לכלבים משום דקרא דואכלת ולא לכלבך בק\"מ דוקא מיירי אלא דרבנן הוא דגזרו קדשי ב\"ה אטו ק\"מ איכא למימר שפיר דדוקא בקדם הקדשן למומן גזרו אטו ק\"מ אבל בקדם מומן להקדשן כיון דבק\"מ פודין פשיטא ודאי דבקדשי ב\"ה נמי פודין דליכא למיגזר אטו ק\"מ כנ\"ל נכון ודע דלדעת התוס' ז\"ל שכתבנו דאפי' בקדם מומן להקדשן אין פודין מדרבנן ושלא כדעת רבינו י\"ל מאי דק\"ל טובא אהא דגרסינן פ\"ק דשבועות דף הנזכר דפרכינן התם אמתני' דקתני פרה נפדית כו' אמר מר מתה תפדה וכי פודין את הקדשים להאכילן לכלבים אמר ר\"מ משום עורה כו' והתוס' ז\"ל שם בד\"ה א\"ה הק' וז\"ל תימא דמשמע דאי ק\"מ היא ניחא והא ר\"י אית ליה בפ\"ב דתמורה דא' זה וא\"ז הוו בכלל הע' והע' ומיהו י\"ל דהך סוגיא אתיא כר\"ל דאמר לרבנן ק\"מ לא הוו בכלל הע' והע' אבל ק' כו' ועוד דסבר דפרה ק\"מ היא וכן במסקנא ובכל דוכתא מסקינן דפרה קב\"ה היא לכן נראה דאביי ידע שפי' דפרה קדשי ב\"ה היא ומ\"מ סובר דאין ניפדין אלא מחמת לב ב\"ד מתנה עליהן ולהכי פריך והרי פרה כו' יע\"ש והמתבאר בכונתם ז\"ל דס\"ל דלמאי דמסיק התם אלא שאני התם הואיל ודמיה יקרים היינו לומר דלעולם קב\"ה היא ואפי\"ה אם מתה נפדית ואע\"ג דבעלמא בעינן הע' והע' הכא לא בעינן מטעמא דלב ב\"ד מתנה עליהן והשתא קשה טובא דאם כן מאי פריך וכי פודין את הקדשים כו' ומאי קו' הא אע\"ג דבעלמא אין פודין הכא פודין מטעמא דלב ב\"ד מ\"ע וכי היכי דאמרינן הכי גבי העמדה והערכה דאין נפדין מדאורייתא כ\"ש דאיכא למימר הכי גבי טעמא דאין פודין דאינו אלא מדרבנן דלב ב\"ד מ\"ע האמנם כפי מ\"ש דס\"ל להתוס' ז\"ל דאפי' בקדם מומן להקדשן אין פודין מדרבנן יש ליישב שפיר דדוקא גבי העמדה והערכה דקי\"ל דב\"מ מעיקרו א\"צ העמדה והערכה הוא דאמרינן לב ב\"ד מתנה עליהן ומשוו להו כב\"מ מעיקרו וכמו שדקדקו בלשונם שכתבו והוי כב\"מ מעיקרו דמודה בה ר\"י דלא בעי העמדה והערכה אמנם גבי אין פודין כיון דאפילו ב\"מ מעיקרו אין פודין ליכא למימר ביה טעמא דלב ב\"ד מ\"ע האמנם לדעת רבינו ז\"ל דסבירא ליה דב\"מ מעיקרו פודין את הקדשים להאכילן לכלבים קשה טובא דמאי פריך וכי פודין כו' ואמאי ל\"ק דאף על גב דבעלמא אין פודין הכא פודין מטעמא דלב ב\"ד מ\"ע דומיא דהעמדה והערכה וליכא למימר דרבי' ז\"ל מפ' הסוגיא שלא כפי' התוס' וסבירא ליה דלמסקנא דהתם ה\"ט דמת' נפדית משום דפרה ק\"מ היא וס\"ל דק\"מ לא בעי העמדה והערכה כרבנן דר\"ש וההיא סוגיא אתיא אליבא דר\"ל וכמו שכן נראה מפי' רש\"י ז\"ל הא ליתא שהרי רבינו ז\"ל פ\"ה מהלכות פרה אדומה דין ח' כתב וז\"ל וכן אם מתה תפדה משום עורה אבל לא להאכיל בשרה לכלבים והשתא אי ס\"ל דסוגיא דהתם אתייא כר\"ל אם כן כיון שרבינו ז\"ל פסק דאחד ק\"מ ואחד קב\"ה בעו העמדה והערכה איך פסק דאם מתה תפדה אלא על כרחין לומר דסבירא ליה דאע\"ג דבעלמא בעי' העמדה והע' הכא גבי פרה נפדית מטעמא דלב ב\"ד מ\"ע וא\"כ הדק\"ל דמאי פריך וכי פודין את הקדשים כו' ואולי י\"ל דס\"ל לתלמודא דלענין אין פודין סברא הוא דלא אמרינן לב ב\"ד מ\"ע משום בזיון קדשי' וזה דוחק ודרך אגב אומר שדברי התוס' הללו דפ\"ק דשבועות הם תמוהי' בעיני ראשונה במה שהקשו דאי ק\"מ היא ניחא והא ר\"י אית ליה כו' וק\"ל טובא בדבריהם דמאי קו' הא אפילו לר\"י דאית ליה דאחד זה ואח\"ז היו בכלל הע' והע' היינו דוקא לרבנן דר\"ש אמנם לרבנן דר\"מ ס\"ל דק\"מ לא הוו בכלל הע' והע' וכמ\"ש התוס' במס' תמורה ד\"ה כדתניא וז\"ל ובספרים כתוב ר\"מ כר\"ש רבנן דהכא כרבנן דהתם נימא תיהוי תיובת' דר\"י אמ\"ל ר\"י רבנן דהכא לחוד ורבנן דהתם לחוד כו' ואין לתמוה לר\"י מנ\"ל דשלש מחלוקת בדבר לימא דרבנן דהכא כרבנן דהתם וכלהו ס\"ל ק\"מ לא הוו בכלל הע' והע' וי\"ל דמתני' קשיתיה מדקאמר ר\"ש קב\"ה מתו יפדו כו' אשר מבואר מדבריהם דלר\"י רבנן דר\"מ ס\"ל דק\"מ לא היו בכלל הע' והע' וקב\"ה בעו העמ' והע' ודרך אגב אומר שמ\"ש שם דלר\"י מנ\"ל דג' מחלוקת בדבר כו' לא ידעתי מאי ק\"ל שהרי ר\"י הוכרח לומר דלרבנן דר\"ש אחד ק\"מ ואחד קב\"ה בעו הע' והע' מכח ברייתא דמייתי התם כדקאמר התם תנייא כותיה דר\"י אם בהמה טמאה כו' ופי' רש\"י ז\"ל שם דהך ברייתא רבנן היא דהא סתם ספרא ר\"י היא בר פלוגתיה דר\"ש עי\"ש ואם כן מה מקום עוד להק' דלר\"י מנ\"ל דשלש מחלוקת בדבר ואיך שיהיה מבואר הוא דלר\"י רבנן דר\"מ ס\"ל דק\"מ לא היו בכלל הע' והע' ואם כן קשה טובא דמק\"ל הכא הא איכא למימר היינו דקא מתמה תלמודא א\"ה מתה תפדה והא בעי הע' והע' כו' דבשלמא אי ק\"מ היא ניחא דאיכא למימר דמתני' רבנן דר\"מ היא דק\"מ לא בעו הע' וה' כו' אמנם השתא דאמרת דקב\"ה היא ק' דהא בעי הע' וה' ומשני הא מני ר\"ש היא כו' והדר פריך אי רבי שמעון אימא סיפא כו' ובמה שתי' דסוגייא דהתם אתייא כר\"ל לא אדע שכול כונתם ז\"ל דאכתי תקשי להו לר' יהודה מתניתין דפרה דקתני מתה תפדה מני אי רבנן דר\"ש הא איהו ס\"ל דאחד ק\"מ ואחד קב\"ה בעו הע' והע' ואי ר\"ש קשה דאימא סיפא שחטה ע\"ג מערכתה אין לה פדיה עולמית והא תניא ר\"ש או' פרה מטמאה טומאת אוכלין כו' כדפריך התם ולכאורה היה אפשר ליישב לזה בפשיטות דתלמוד' ל\"ק ליה הכי אלא דוקא אליבא דר\"ל משום דר\"ל גופי' קאמר התם דהיינו טעמא דר\"ש דקאמר פרה מטמאה טו\"א משום דאומר היה ר\"ש פרה נפדית ע\"ג מערכתה וכדמסיים תלמודא התם ואמר ר\"ל אומר היה ר\"ש כו' אמנם לר\"י איכא למימר דס\"ל דאפי' לר\"ש פרה שנשחטה ע\"ג מערכתה אין לה פדיה עולמית וטעמא דר\"ש דקאמר מטמא טומאת אוכלין הוא משום דהיה לה שעת הכושר קודם שחיטה: האמנם הא ודאי אין זה מן הישוב דבפ' או\"ב דף פ\"א מבואר בהדיא דר\"י גופיה אית ליה דר\"ל דגרסי' התם ופרת חטאת שחיטה שאינה ראויה היא והא תניא ר\"ש אומר פרה מטמאה כו' ואמר ר\"ל אומר היה ר\"ש פרה נפדית ע\"ג מערכתה אמר ר' שמן בר אבא אמר ר\"י פרת חטאת אינה משנה כו' הרי מבואר בהדייא דר\"י ס\"ל דלר\"ש פרה נפדית ע\"ג מערכתה מדהוצרך לומר דאינה משנה וכמבואר ואם כן הדבר תמוה דאיך ניחא להו בהכי לומר דסוגייא דהתם אתייא כר\"ל ואכתי תקשי לר\"י מתניתין מני לא רבנן ולא ר\"ש ותו קשיא לי טובא דאי סוגיא דשבועות אתייא כר\"ל א\"כ אמאי הוצרך לומר דמתני' ר\"ש היא דתיקשי ליה אי ר\"ש אימא סיפא כו' ואמאי ל\"ק דסתם מתני' דפרה ר\"מ היא דס\"ל כברייתא דתמורה דק\"מ היו בכלל הע' וה' כדקתני כל הקדשים כו' ר\"מ אומר יקברו ולר\"מ ע\"כ לומר דס\"ל דקב\"ה לא בעו הע' וה' דאי לא מיעוטא דאותה מאי עביד ליה שהרי טעמא דר\"ל דאמר דלרבנן דר\"ש ק\"מ לא הוו בכלל הע' והע' משום מעוטה דאותה כדאיתא בסוגייא דתמורה בהדייא ואי ר\"מ ס\"ל דאחד ק\"מ ואחד קב\"ה בעי הע' והע' כו' אם כן מיעוט' דאות' מאי עביד ליה ואי ס\"ל דלר\"מ אות' איצטריך למעוטי בע\"מ מעיקרו כדס\"ל לר\"י התם הכי נמי אימא דרבנן דר\"ש ס\"ל כר\"מ ומנ\"ל לאפושי במחלוקת אלא מוכרח הדבר לומר דלר\"ל ר\"מ ס\"ל כר\"ש וכיון שכן קשה טובא דאי סוגיא דהתם אתייא כר\"ל אמאי לא משני דמתניתין ר\"מ היא דמהשתא לא תקשי ליה מידי מסיפא דאי' למימר דר\"מ לא ס\"ל כר\"ש דאמר פרה נפדית ע\"ג מערכת' אמנם אם נאמר דסוגייא דשבועות אתייא דוקא אליבא דר\"י ניחא שפיר דלר\"י ר\"מ ס\"ל דא' ק\"מ וא' קב\"ה בעו הע' וה' כרבנן דר\"ש ומ\"ש התוס' בתמורה דבספרים כתוב ר\"מ כר\"ש רבנן דהכא כו' נראה ודאי שלא אמרו כן בגמר' אלא דוקא אליבא דר\"ל דסבירא ליה דליכא תנא דס\"ל דא' זה וא' זה בעו הע' וה' אמנם לר\"י הכי נמי דאיכא למימר ודאי דר\"מ ס\"ל כרבנן דר\"ש דאחד זה ואחד זה בעו הע' והע' ורבנן דר\"מ לא פליגי אלא בק\"מ וזה נראה מוכרח שהרי בר\"פ כיסוי הדם אמרינן בק\"מ הכא נמי הכי במאי עסקינן בקב\"ה וליפרקינהו ולכסינהו בעינן הע' והע' והדר פרכינן וכמאן אי כר\"מ דאמר הכל הוו בכלל העמדה וה' הא אמר שחיטה שאינה ראויה שמה שחיטה ופי' רש\"י הכל הוו בכלל העמ' וה' אחד ק\"מ ואחד קב\"ה ע\"ש והשתא כפי מ\"ש התוס' דבספרים כתוב ר\"מ כר\"ש ק' טובא דהא סוגיא זו צווחת ככרוכייא דקאמר בהדייא ר\"מ קב\"ה בעו העמ' והע' אמנם אם נאמר דלא אמרו כן אלא אליבא דר\"ל אמנם לר\"י ר\"מ ס\"ל דכולהו בעו הע' והע' איכא למימר דסוגיא דהתם אתייא כר\"י ואם כן הדרן לדמעיקרא דאי סוגיא דשבועות אתייא כר\"ל אמאי לא משני דסתם מתני' ר\"מ היא סוף דבר שדבריהם ז\"ל לא זכיתי להבינם וצ\"ע. עוד הוקשה אצלי בס\"ד שכתבו דאע\"ג דפרה קב\"ה אפילו הכי אין פודין להאכילה לכלבים מדרבנן דאם איתא דבקב\"ה אין איסורו אלא מדרבנן א\"כ מאי פריך וכי פודין את הקדשים כו' הא כיון דאין איסורו אלא מדרבנן כיון דפרה אדומה הוי מלתא דלא שכיחא לא גזרו רבנן ותדע שהרי איסור גיזה ועבוד' ופדיית קדשים להאכילן לכלבים מחד קרא נפקי כנודע ולענין גיזה ועבודה גרסינן בפ\"ג דבכורות דכ\"ה ע\"א אמתניתין דקתני גבי פרה גוזז במספרים ואינו חושש אלא שאני פרה דקב\"ה היא ואמר ר\"ל קב\"ה אסורין בגיזה ועבוד' מדרבנן והאיכא איסורא דרבנן שאני פרה דלא שכיח ופי' רש\"י ז\"ל דלא שכיח ומילתא דלא שכיח לא גזרו רבנן יע\"ש ואם כן כי היכי דלענין איסור גיזה ועבודה אמרינן דכיון דבקב\"ה איסורא דרבנן הוא בפרה דלא שכיח לא גזרו ה\"נ נימא דלענין איסור פדיית קדשים להאכיל' לכלבים כיון דקב\"ה איסורו מדרבנן בפרה דלא שכיחי לא גזרו ובדוחק יש ליישב דלענין איסור פדיית קדשים להאכילן לכלבים ס\"ל לתלמוד' דאפילו בפרה דלא שכיח איכא למיגזר משום דהוי בזיון קדשים ואין זה מספיק ועדיין צ\"ע: ולענין אם פודין את הקדשים להסיקן תחת תבשילו לא פורש בדברי רבינו ז\"ל אם מותר לפדותן דשמא דוקא להאכילן לכלבים הוא דאסרה תורה דאיכא בזיון טפי ואם נאמר דדוקא להאכילן לכלבים הוא דאסרו היה מקום ליישב מ\"ש אם מתה קודם שתפדה תקבר כו' מפני שהיא צריכה הע' והע' וכ\"כ בפ\"ה מה' ערכין דין י\"ב ויש לדקדק דלמה הוצרך לטעם זה דתיפוק ליה משום דאין פודין להאכילן לכלבים והרב בני יעקב בהגהותיו נרגש מזה וכתב דס\"ל לרבינו דהא דאין פודין כו' הוא מדרבנן יע\"ש והם דברים תמוהים דמעולם לא כתבו התוס' כן אלא דוקא גבי קב\"ה אבל בק\"מ אין פודין מדאורייתא כדנפ\"ל מקרא דואכלת ולא לכלביך אמנם כפי מ\"ש ניחא דהוצרך לטעמא דהע' והע' דאי משום טעמא דאין פודין היה מותר לפדותו כדי להסיקו תחת תבשילו האמנם ממ\"ש רבינו פ\"ב מה' אלו דין י' בהמה שנולד בה אחת מן הטרפיות כו' שאין פודין את הקדשי' כו' אלא ירעו עד שימותו ויקברו מבואר דס\"ל דאפילו להסיקן תחת תבשילו אין פודין דאם איתא אמאי יקברו יפדו כדי להסיקן תחת תבשילו וכן ראיתי להתוס' ז\"ל בפסחים פ' כ\"ש דכ\"ט ד\"ה רב אשי אמר שכתבו וז\"ל וי\"ל דגרסינן אין פודין ואע\"ג דאין פודין כו' מ\"מ שרי להסיק תחת תבשילו וכדפרישית דהכא דקדושת דמים אין פודין מדרבנן ולא גזרו אלא שלא להאכילו לכלבים וכל היכא דאין פודין מדאורייתא כו' אפילו להסיקו תחת תבשילו אסור דהא תנן בפ\"ב דבכורות אם מתו יקברו וקאמר התם ממאי כו' והשתא אי טעמא משום דאין פודין את הקדשים אמאי יקברו והא ראויה להסיק' תחת תבשילו יע\"ש וכמו כן נראה להביא ראיה מדפרכינן בתמורה מותיב ר\"י לר\"ל דקאמר ק\"מ וב\"מ יפדו כשקדם הקדשן למומן ש\"מ פודין את הקדשים כו' והשתא אם איתא דאפילו בק\"מ פודין אותו כדי להסיקו תחת תבשילו אמאי לא משני דיפדו דקתני להסיקו תחת תבשילו דומיא דמאי דמשני בשבועות דתפדה דקתני במתניתין היינו משום עורה ועיין בתוספות פרק אלו עוברין דמ\"ו ע\"ב ד\"ה הואיל שכתבו וז\"ל והואיל ואי בעי פריק לא אמרינן דאם כן היה קונה אותו כו' יע\"ש והדבר קשה שהרי אין פודין את הקדשים להאכילן לכלבים ואם קו' ז\"ל למ\"ד פודין היה להם לפרש אמנם דבריהם מבוארים דאזלו לשיטתם דס\"ל דבקב\"ה פודין אותו להסיקו תחת תבשילו ואולם מה שתי' דכיון שנתחמץ שום אדם לא יפדנו קשה שהרי יכול לפדותו כדי להסיקו תחת תבשילו ואפשר דכונתם דאע\"ג דמדינא יכול לפדותו מ\"מ אין דרך בני אדם לפדותו להסיקו תחת תבשילו כנ\"ל ודוק: איך שיהיה מבואר הדבר דבק\"מ אפילו להסיקו תחת תבשילו אסור לכ\"ע ואולם מצאתי להתוספות בפרק הפרה דנ\"ג ע\"ב שדבריהם סותרים למ\"ש בפסחים שכתבו שם בד\"ה לענין כלים וז\"ל ואפי' למ\"ד אין פודין קשה דמוכח בפ' כ\"ש דדוקא להאכילן לכלבים אסור אבל להסיקו תחת תבשילו פודין כו' וכן פי' שם הקונטרס ואין לתמוה מ\"ש אכילת כלב משאר הנאות דדילמא כיון דממעיט מקרא דואכלת לית לן למעוטי אלא כיוצא בו אכילה ומיהו אליבא דר\"י דמפרש התם לעולם בפודין את הקדשים קמפלגי נ\"ל ודאי דאין חילוק בין אכילת כלב לשאר הנאות ושמא רבא כרב יוסף ס\"ל עכ\"ל אשר מבואר מדבריהם דאפילו בק\"מ פודין כדי להסיקו תחת תבשילו הפך מ\"ש בפסחים דאל\"כ מאי קשיא ליה אימא דקרא דוהמת יהיה לו דממעטינן שור פסולי המוקדשין מיירי בק\"מ והשתא קשה טובא דמלבד שדבריהם סותרים למ\"ש בפסחים לא ידעתי מה יענו לההיא דפ\"ב דבכורות דמבואר בהדיא דאפילו להסיקו תחת תבשילו אין פודין וכמו כן ק' מההי' דתמורה שהבאתי ראיה לעיל: וראיתי בשיטה מקובצת למסכת קמא הנדפסת מחדש שנרגש מזה וכתב וז\"ל ונראה דההיא סוגיא דבכורות פ\"ב דפריך ממאי דהאי אם מתו יקברו משום דבעו הע' והע' כו' אליבא דר\"י פריך תוס' שאנץ עכ\"ל ובהכי יש ליישב ההיא דתמורה נמי דר' ירמיה דפריך התם לר\"ל ס\"ל כרב יוסף דאפילו להסיקו תחת תבשילו אסור ודלא כרב אשי: האמנם אחר ההשקפה נראה דאיכא למישדי ביה נרגא מאותה שאמרו גבי בכור שנטרף דטעון קבורה ולא אמרינן שיסיקנו ת\"ת ובתוספות פ\"ק דשבועות בד\"ה משום הק' הר\"מ מהא דאמרינן בבכורות בכור שנטרף קוברין אותו עם עורו לפי שאין פודין את הקדשים להאכילן לכלבים ולא אמרינן שיפדו משום עורו ולמאי דתי' דאין פודין מדרבנן בקב\"ה ניחא כו' אבל התם דאין פודין מדאורייתא אסור גם העור יע\"ש והשתא לפי שיטתם שכתבו בפ\"ק דאפילו בק\"מ שאין פודין מדאורייתא פודין אותו להסיקו תחת תבשילו אם כן תיקשי ליה לרב אשי מברייתא הלזו הן אמת שמ\"ש בפ\"ב דבכורות חפשתי ולא מצאתי שמץ מנהו כלל והנראה שט\"ס נפל בדבריהם וצ\"ל בזבחים וכונתם אמתני' דפרק טבול יום דק\"ג דתנן התם אמר ר\"ע מדבריו למדו שהמפשיט את הבכור ונמצאת טרפה שיאותו הכהנים בעורו וחכמים אומרים אין לא ראינו ראיה אלא יצא לבית השריפה ואמרינן התם והלכתא כדברי חכמים בשר בקבורה והעור בשרפה ופי' רש\"י וז\"ל בשר בקבורה דאין מאכילין את הקדשים להאכילן לכלבים והשתא קשה טובא דאם כן לרב אשי דס\"ל דלא אסרה תורה אלא להאכילו לכלבים אבל שאר הנאות מותר אם כן אמאי בשר בקבורה והעור בשרפה הא מותר ליהנות ממנו בשאר הנאות ור\"ע נמי אמאי קאמר שיאותו הכהנים בעורו הא אפילו בשרו מותר ליהנות ממנו שאר הנאות וצ\"ע ועיין פ\"ה דמעילה דנ\"ג ע\"ב במ\"ש רש\"י שם ד\"ה אמר רב פפא וז\"ל וסיפא דקתני כשהיא מתה כיון שנהנה שו\"פ מעל כו' דכיון דמתה לאו לדמי קאי דאין פודין להאכילן לכלבים כו' ולדעת התוספות קשה דהא לדמי קאי להסיקו תחת תבשילו וצ\"ל דלדעת התוס' ה\"ט דלאו לדמי קאי משום דבעינן הע' כו' ודוק: גם מ\"ש דלרב יוסף דמפרש התם דבפודין את הקדשים קמפלגי צ\"ל ודאי דאין חילוק כו' לא ידעתי מהיכא פסיקא להו הכי דהא איכא למימר דרב יוסף נמי ס\"ל דפודין את הקדשים להסיקו תחת תבשילו וכי מוקי לפלוגת' בפודין את הקדשים היינו אפילו לרבנן דר\"י הגלילי דחמץ בפסח אסור בהנאה ומאן דאמר פודין מעל משום דמצי למוכרו לגוים ההקדש עצמו ומ\"ד אין פודין לא מעל דלא מצי למוכרו לגוים כדי להסיקן תחת תבשילו שמא יאכלנו הגוי וכבר ראיתי להרב חד\"ה שם בפסחים שכתב וז\"ל דאפשר שהתוספות מפרש כן אוקמתא דרב ולהאכיל לכלבים לאו דוקא לכלבים דישראל אלא דגוים קאמר אבל רש\"י לא פירש כן אלא לכלבים דישראל קאמר ואפשר דניחא ליה לאוקמי כר\"י הגלילי ולכלבים אפילו דידיה יע\"ש: והנראה דגם התוס' ס\"ל כן דדחיקא להו מילתא לומר דכלבים דגוי קאמר ומשום הכי הוצרכו לומר דרב יוסף פליג ארב אשי\nועיין בהרב חד\"ה שם במ\"ש בלשון רש\"י ד\"ה ולרב יוסף מה שהאריך בזה וכתב בס\"ד וע\"כ הנראה דסבר רב יוסף דלמ\"ד אין פודין לכלבים ה\"ה להסיקו תחת תבשילו כו' ואשתמיט מיניה דברי התוספות הללו שכתבנו מדלא הזכירם על דל שפתיו ומ\"מ אכתי קשיא ליה לרב יוסף גופיה אמאי מוקי לפלוגתייהו אליבא דר\"י הגלילי דלית הלכתא כותיה ובפודין את הקדשים להאכילן לכלבים דידיה טפי הוה לאוקמא כרבנן דר\"י הגלילי דחמץ בפסח אסור בהנאה וקמפלגי בפודין להאכילן לכלבים של גוים ובמוכרו ההקדש עצמו ויש ליישב ודוק ובמ\"ש דשמא רבא כרב יוסף ס\"ל קשה לי טובא דמשמע דלרב אשי כיון דס\"ל דפודין את הקדשים להסיקו תחת תבשילו שור פסולי המוקדשין חייב בבור דשפיר קרינן ביה והמת יהיה לו והוא תימא שהרי בפ\"ק דב\"ק ד\"י אמרינן מתקיף לה רב אשי ליתני חומר בשור מבבור שהשור חייב בו שור פסולי המוקדשין משא\"כ בבור ועיין בפי' רש\"י שם הרי בהדיא דרב אשי גופיה ס\"ל דשור פסולי המוקדשין פטור בבור מטעמא דלא קרינן ביה והמת יהיה לו ולסוגיא דהתם ק\"ל דאמאי לא משני דברייתא דהתם ס\"ל כמ\"ד פודין את הקדשים להאכילן לכלבים והילכך בבור נמי חייב דקרינן ביה והמת יהיה לו וראיתי בשיטת הרשב\"א שכתב שם בפ' הפרה משום הראב\"ד ז\"ל ואפילו למ\"ד פודין כתב הראב\"ד ז\"ל דדוקא כשהיה בו מום האוסרו באכילה כשפדהו דלא קרינן ביה ואכלת ולא לכלביך אבל בב\"מ שמותר להדיוט לכ\"ע אין פודין משום דבכי הא קרינן ביה ואכלת ולא לכלביך עכ\"ד ולפי דבריו ז\"ל ניחא שפיר מאי דלא משני רב אשי דברייתא דהתם ס\"ל כמ\"ד פודין: האמנם דברי הראב\"ד ז\"ל הללו הם תמוהים בעיני שהרי עיקר פלוגתייהו דהנהו תנאי אי פודין את הקדשים להאכילן לכלבים מבואר בספ\"א דתמורה דגרסינן התם מנה\"מ דת\"ר תזבח ולא גיזה ואכלת ולא לכלביך בשר ולא חלב מכאן שאין פודין את הקדשים להאכילן לכלבים איכא דאמרי תזבח ואכלת אין לך בהן אלא משעת זביחה ואילך קסבר פודין את הקדשים כו' ופי' רש\"י ולא מייתר ליה למידרש ולא לכלביך ומהך דרשה משמע דכלביך ש\"ד דהכי משמע לא תתהני מחיים אבל לכלביך לאחר מיתה הוא ש\"ד יע\"ש הרי מבואר דמאן דס\"ל פודין את הקדשים אפילו בב\"מ שמותר להדיוט ס\"ל דפודין שהרי לא מייתר ליה קרא דואכלת למעוטי ולא לכלביך ולפי דברי הראב\"ד ז\"ל אפילו מאן דס\"ל פודין את הקדשים דריש יתורא דואכלת ולא לכלביך בב\"מ דמותר להדיוט: והדבר תמוה איך אישתמיט מיניה סוגיא הלזו ובר מן דין ק\"ל טובא לדעת הראב\"ד דס\"ל דכל שמותר להדיוט לכ\"ע אין פודין להאכילן לכלבים ממתניתין דפרק כל פסולי המוקדשין דתנן התם בש\"א לא ימנה ישראל עם הכהן בבכור וב\"ה מתירין אפי' לגוי והכי אמרינן התם דר\"ע מתיר אפילו לגוי הרי דאע\"ג דחזי להדיוט אפילו הכי ס\"ל דמאכילן לכלבים וכבר התוספות ז\"ל בזבחים דע\"א ע\"ב ד\"ה נטרפה הק' מדר\"ע אדר\"ע ותי' דדוקא היכא דלא חזי לדידיה בשעת פדיה הוא דאמרינן דאין פודין אבל מידי דחזי לדידיה כיון שנפדה שרי ליתן לכלב והיינו טעמא דדרשינן ולא לכלביך דבר שאינו עומד אלא לכלביך יע\"ש הרי מבואר שסברתם הפוכה מס' הראב\"ד שכתבנו אמנם לדעת הראב\"ד שכתב דבב\"מ שמותר להדיוט לכ\"ע אין פודין אותו להאכילו לכלבים דמבואר מדבריו דאפילו בשעה שמותר להדיוט באכילה אסור להאכילו לכלבים לכ\"ע קשה טובא ממתניתין דבכורות וצ\"ע:<br><b> עוד </b> ראיתי לעמוד על דברי התוספות דפ' הפרה שכתבו שם סמוך ונראה ד\"ה איפוך אנא וז\"ל וא\"ת אם כן רעהו דכתב רחמנא ל\"ל לאפוקי הקדש וי\"ל דאצטריך כו' אך קשה דמשום איש נפקא עכ\"ל וק\"ל דאמאי לא תי' דקרא אצטריך לבן פקועה דלא בעי שחיטה דאי משום והמת יהיה לו ליכא שהרי מותר באכיל' ואין כאן משום פודין את הקדשים להאכילן לכלבים להכי אצטריך רעהו ודוגמא לדבר הקשה התוס' בפדו\"ה דמ\"א ד\"ה איני יודע אההיא דגרסינן התם ממשמע שנאמר סקול יסקל איני יודע שנבלה היא כו' דאמאי ל\"ק דקרא אצטריך לבן פקוע' יע\"ש והיה נראה לומר דבבן פקועה לא מצי לאוקומא דאע\"ג דאין כאן משום פודין את הקדשים להאכילן לכלבים מ\"מ אינו יכול לפדותו אחר שמת מטעמא דבעינן הע' והע' וכיון שכן לא קרינן ביה והמת יהיה לו אלא דאחר העיון לא יתכן תי' זה שהרי בן פקועה פסול להקרבה וכמ\"ש רש\"י בפרק בהמה המקשה דע\"ד ע\"ב משום דהו\"ל כיוצא דופן ועיין בתוספות שם אם כן במקדיש בן פקועה הו\"ל כמקדיש ב\"מ דלא בעינן העמדה והערכה ואפשר דלא ניחא להו בתי' זה משום דאכתי קשה לתנא דבן לוי דס\"ל דאפילו בב\"מ מעיקרו בעי העמדה והע' רעהו למאי אצטריך וכל כי האי כי פריך בגמרא איפוך אנא היל\"ל הניחא לתנא דב\"ל ודוק ועיין בשיטה מקובצת למוהר\"ב מה שתי' בזה משם תלמידי הר\"פ:<br><b> ודע </b> שזה שכתבו לעיל דבקב\"ה כיון דאין פודין מדרבנן מותר לפדותו משום עורו וכמ\"ש התוספות פ\"ק דשבועות ומדברי רבינו והרע\"ב ז\"ל נראה שחלוקים בזה ממ\"ש פ\"ג דמ\"ב מי\"א אמתניתין דתנן צבי שלקחו מכסף מעשר ומת יקבר עם עורו ר\"ש אומר יפדה כתבו וז\"ל ר\"ש אומר יפדה ובהא קמפלגי דת\"ק סבר אין פודין את הקדשים להאכילן לכלבים ור\"ש סבר פודין כו' ואין הלכה כר\"ש ע\"כ הרי מבואר דס\"ל דאפילו בק\"מ אין פודין אותו משום עורו וליכא למימר דצבי הלקוח מכסף מ\"ב דינו כק\"מ דא\"כ קשה דמ\"ט דר\"ש דקאמר יפדה הן לו יהי דפודין את הקדשים להאכילן לכלבים אפ\"ה לא תפדה מטעמא דבעי' העמדה והערכה וכן מפורש בירושלמי הביאו הר\"ש ז\"ל וכיון שכן קשה טובא דמה יענו לההיא דפ\"ק דשבועות דמבואר בהדיא דבקב\"ה פודין אותו משום עורו ובשלמא לפי פי' הר\"ש ז\"ל שפי' דה\"ט דת\"ק דיקבר עם עורו משום דבעינן העמדה והערכה ניחא שפיר אכן לפי' הרע\"ב ז\"ל ורבינו קשה טובא וצ\"ע: ותו ק\"ל לפי' ז\"ל דאיך אפשר לומר דה\"ט דת\"ק משום דאין פודין את הקדשים להאכילן לכלבים דא\"כ ליתני אם נעשה טרפה יקבר דבכי האי גוונא פרכינן בבכורות ממאי דהאי אם מתו יקברו משום דבעינן העמד' והערכה דילמא משום דאין פודין ומשני אם כן ניתני אם נעשו טרפה יקברו ויש ליישב דאי הוה תני טרפה הו\"א דדוקא בנטרפה ס\"ל לר\"ש דתפדה אבל במת אפילו ר\"ש מודה מטעמא דבעי' העמדה והערכה קמ\"ל דאפילו במת מתיר ר\"ש משום דכיון דאינו קרב לגבי המזבח דינו כקב\"ה כנ\"ל:<br><b> הגהות הרה''ג יוסף שאול נאטאנזאן - על שער המלך</b>\n<b> מ\"ש </b> על התוס' פסחים דף מ\"ו ד\"ה הואיל שהרי יכול לפדותו כדי להסיקו תחת תבשילו הוא תמוה דחמץ אסור בכל הנאות ומ\"ש דאיך אפשר לפרוק הא אין פודין קדשים להאכיל לכלבים לפענ\"ד הרי התוס' כתבו שם דל\"ש הואיל ואי בעי מתשיל דמיירי שהיא ביד גזבר דלא מצי למתשיל וכבר נודע מ\"ש הנוב\"י מהד\"ב וטעם דל\"מ למיתשל כשהוא ביד גזבר משום דיש ספק שמא מתחרט עכשיו ומספק אינו יכול להוציא וא\"כ הכי מקשה לימא הואיל ואי בעי פריק והיינו שיתשל על הקדשו וא\"ל דאינו נאמן להוציא מיד הגזבר מספק ז\"א דהא יכול לפרוק אותו וכל שפודהו בממון שוב אינו מוציא מיד הגזבר ונאמן על שאלתו ושוב אינו קדשים ודוק וע\"ז תרצו כיון שנתחמץ שוב לא יפדהו דאסור בהנאה ודוק:"
+            ]
+        ],
+        [
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>כל </b>\n<b> מום כו' חוץ מזקן כו'.</b> עיין בהרב מש\"ל ז\"ל שרצה להכריח דאם עבר והקריב זקן הקרבן פסול לפי שזקן יש לו דין מום שאינו קבוע ובמום עובר לא מצינו בשום מקום שיאמרו שאם עבר והקריב כשר שהרי גבי כהן שיש לו מום עובר קי\"ל דאם עבד פסול ואם כן גבי בהמה נמי אם עבר והקריבה פסולה והוא הדין זקן שהרי דינו כמום עובר יע\"ש ולדעתי א\"צ לזה והדבר מבואר מסוגיא דזבחים דנ\"ט ע\"א דפרכינן התם לרב דאמר ב\"ח אינן נדחים מברייתא דקתני כ\"ה שהיו עד שלא נבנה המזבח ואח\"כ נ\"ה פסולין נבנ' דחזי מעיקרו הוא אלא עד שלא נהרס המזבח הא הזקין להו כו' והשתא אם איתא דאם עבר והקרי' זקן כשר מאי קו' אימא דברייתא פסולין אתא לאשמועינן דאם משום זקן אם עבר והקריב כשר אבל משום טעמא דדחוי אפילו עבר והקריב פסול אלא משמע ודאי דזקן נמי פסול ועי\"ש בפי' רש\"י ודוק:"
+            ]
+        ],
+        [
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>מצות </b>\n<b> עשה להקריב כו'.</b> הנה הרב מש\"ל נסתפק בדין זה היכא דידעינן בודאי דכלו לו חדשיו אם שרי להקריבו קודם שמנה ימים וכתב שיש להביא ראיה לזה ממ\"ש רבינו אע\"פ שמחוסר זמן פסול מ\"מ אם עבר והקריבו אינו לוקה מפני שהוא לאו הבא מכלל עשה כו' ואם איתא דטעמא דקרא אינו אלא משום דס' נפל וכל היכא דקים ליה שכלו לו חדשיו שרי להקריבו ביומי' וקרא מיירי בדלא ידעינן מהיכא תיתי דילקי על הס' ודילמא כלו לו חדשיו והרי גבי איסור אכילה כתב רבינו פ\"ד מה' מאכלות אסורות וז\"ל ואסור לאכול מבהמה שנולדה עד ליל שמיני ואין לוקין עליו ע\"כ וא\"כ גבי קרבן ג\"כ מהיכא תיתי שילקה אלא ודאי דהכא גזרת הכתוב היא ואפי' כלו לו חדשיו עי\"ש ולע\"ד יש לדחות ולומר דלא דמי כלל למ\"ש בהלכות מאכלות אסורות לענין איסור אכילה דאין לוקין על הס' ושניא היא התם דלא בא מפו' בתורה שלא יאכל מן הבהמ' שנולדה קודם שמנה ימים אלא שאנו אוסרין אותה מס' דשמא נפל הוא ועבר אלאו דלא תאכלו כל נבלה ומשום הכי אמרינן דאין לוקין דשמא אינו נפל ולא עבר אלאו דנבלה משא\"כ הכא דקרא כתיב בהדיא ומיום השמיני ירצה א\"כ אי לאו טעמא דלאו הבא מכלל עשה אע\"ג דמחמת ספק הוא דאסר הכתוב הו\"א דילקה משום שעבר אמימרא דרחמנא דכתיב מיום השמיני כו' כנ\"ל פשוט ומ\"מ הדין דין אמת כמו שהוכיח מדברי התוספות פ\"ק דערכין ומההיא דפ\"ק דר\"ה ועוד אני מוסיף להביא ראיה מהא דגרסינן פרק בהמה המקשה דע\"ה ע\"א הפילה נפל ר\"י אמר חלבו כחלב בהמה ור\"ל אמר חלבו כחלב חיה ואמרינן התם לאיכא דאמרי דפליגי בכלו לו חדשיו ואמרינן תו איתביה ר\"ל לר\"י מה חלב ושתי כליות האמורות באשם מוציא מכלל שליל אף כוי מוציא מכלל שליל בשלמא לדידי משום הכי מיעטיה אלא לדידן ליקרב א\"ל מידי דהוי אמחוסר זמן והא התם בכלו לו חדשיו מיירי ואפילו הכי קאמר דאינו קרב וכן כתב רש\"י שם בהדיא עי\"ש ומהתימא על הרב ז\"ל איך אישתמיט מניה ודוק:"
+            ],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>נמצאו </b>\n<b> כל האסורין למזבח ארבעה עשר כו'.</b> ק\"ק ותו ליכא והא איכא בן פקועה דפסול להקרבה כדמוכח בהדיא פרק בהמה המקשה דע\"ד ע\"ב דאמרינן התם מ\"ט דגמר שה שה מפסח ע\"ש ונראה שדעת רבינו דבן פקועה פסול משום יוצא דופן כדעת רש\"י שם וא\"כ הרי הוא בכלל יוצא דופן שמנה רבינו אך התוס' שם חלקו עליו בזה וס\"ל דבן פקועה לא מפסיל משום יוצא דופן אלא דחשיב כשחוט ושחוטים פסולין למזבח ודע שבפ\"ק דבכורות ד\"ו ע\"ב אמרינן דחלב בהמה טהורה שרי מדגלי רחמנא בפסולי המוקדשין בשר ולא חלב מכלל דחולין שרי ודחי יע\"ש ויש לדקדק דאמאי לא משני דלעולם חלב בהמה טהורה אסור משום אמ\"ה וקרא דבשר ולא חלב אצטריך לחלב בן פקועה דמשום אמ\"ה ליכא כיון דאינו טעון שחיטה וליכא למימר דבן פקועה לא שכיח ולא מוקמינן קרא בהכי שהרי התוס' בפ' דו\"ה דמ\"א ע\"א הקשה שם מעין זה גבי שור הנסקל יעו\"ש אכן כפי מ\"ש דבמקדיש בן פקועה פסול למזבח ניחא שפיר דבן פקועה לא מצי לאוקמא משום דכיון דפסול למזבח הו\"ל כקדם מומן להקדשן דחלבן מותר כדתנן בפ' הזרוע גם מאי דמייתי ראיה התם מדאסר רחמנא בשר בחלב הא לחודיה שרי לא מצי לאוקמי בחלב בן פקועה משום דכיון דשחיטת אמו מטהרתו הו\"ל כשחוט וחלב שחוטה אינו אוסר לענין בשר בחלב כנודע ודוק:"
+            ]
+        ],
+        [],
+        [
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>מ\"ע </b>\n<b> למלוח כל הקרבנות קודם שיעלו על המזבח ואין לך דבר שקרב ע\"ג המזבח בלא מלח כו'.</b> הנה מדברי רבינו מבואר דס\"ל דמ\"ע דמליחה ליתא אלא בחלק הקרב על גבי המזבח אבל לא בחלק שנאכל לכהנים ושלא כדעת הרא\"ה שכתב בב\"ה ד\"י גבי ההיא דאמרינן וכן לצלי דאף לחלק הנאכל לכהנים יש להם מ\"ע דמליחה וכבר השיגו עליו הרשב\"א בס' ת\"ה ועיין בהרא\"ש פרק כ\"ש דקכ\"ח ע\"ב שכתב וז\"ל ויש מביאין ראיה דמלח אינו מחמיץ מהא דתנן חלות תודה ורקיקי נזיר עשאן למכור בשוק יוצאין בהם ואע\"פ שבודאי יש מלח בהם כדכתיב על כל קרבנך תקריב מלח וטעות הוא בידם ואין נותנין מלח אלא בדבר הקרב ע\"ג המזבח כגון אברין ופדרין וקומץ א\"ד ז\"ל דאדמייתו ראיה ממתני' דחלות תודה ליתו ראיה מכל המנחות שבתודה דכתיב בהו מצות תאפנה ואע\"ג דהיה בהם מלח וכמו כן קשה על הרא\"ש ז\"ל שדחה ראייתם דאכתי תיקשי ליה ממנחות הקרבות ע\"ג המזבח כגון מנחת חוטא ומנחת קנאות ונסכים דכתיב מצות תאפנה והיה בהם מלח ואי ס\"ל דשאני כהנים דזריזים הם אם כן בחלות תודה ג\"כ איכא למימר הכי וצ\"ע:"
+            ]
+        ],
+        [
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>הסולת </b>\n<b> והיין והלבונה והעופות והעצים כו' אין פודין אותן כו'. אחר שנתקדשו בכלי שרת.</b> כתב הרב לח\"מ ז\"ל וז\"ל משמע דאכולהו קאי ואפילו עצים ולבונה ואפילו בעצים שייך קידוש כלי כו' ואם כן כיון דהכלי תלוי בקידוש כלי א\"כ למה בריש פרק כל המנחות חילקו בין מנחות ונסכים שנטמאו קודם קידוש כלי לאחר קידוש כלי ובסיפא דמתני' גבי עופות עצים ולבונה כתבו סתם אין להם פדיון והי' להן לחלוק בין קודם קידוש לאחר קידוש וליתניהו ברישא עכ\"ד ויש לתמוה עליו שכפי מה שהבין הוא ז\"ל בדעת רבינו דסיפא דמתני' מיירי בשקדשן בכלי אמאי הוצרך להקשות מדלא ערבינהו הא בגמ' מוכח בהדיא דהך סיפא דמתני' מיירי אפילו בשלא קידשן בכלי מדפרכינן לשמואל דאמר טהורין נפדין מ\"ט מדלא קדשן בכלי קדושת דמים נינהו וקדושת דמים יש להן פדיון ממתני' דקתני עצים ולבונה וכלי שרת שנטמאו אין להם פדיון והשתא אם איתא דמתניתין מיירי בשקידשן בכלי מאי פריך הא כל שקידשן בכלי אין להם פדיון וכמ\"ש בגמ' לעיל מזה דבכלי שרת לא אשכחן דבר דמיפרק ותו דהיכי קאמר אלא לאו טהורין אינן נפדין והני נמי אע\"ג דנטמאו כטהורין דמי דעצים כמה דלא משפי להו לגזרין לא מתכשרי לבונה נמי כמה דלא קידשה בכלי שרת לא מתקדשי הא מתני' מיירי בשקידשן בכלי ואהא הוא דק\"ל לשמואל אלא ודאי מוכח דהך סיפא דמתני' מיירי אפילו בשלא קידשה בכלי ואהא הוא דפריך תלמוד' וכיון דלא קידשן בכלי קדושת דמים נינהו ולפרקו אי לאו משום דכיון דלא קידשן בכלי כטהורין דמי אמנם בשקידשן בכלי כ\"ע מודו ומהא לא ק\"ל לשמואל דכיון דקידשן קדושת הגוף נינהו וכ\"כ רש\"י ז\"ל בפי' בד\"ה אלא יע\"ש ולכן נראה דמ\"ש רבינו ז\"ל בד\"א כו' אבל קודם שנתקדשו בכלי אם נטמאו או נפסלו פודין אותן דהא כדאיתא והא כדאיתא דנטמאו קאי איין ושמן ונפסלו קאי אעצי' ולבונה אבל אם נטמאו אפי' קודם שקידשן בכלי אין פודין אותן וכמ\"ש בגמ' משום דדמו לטהורין וכן כתב הרב בתוס' יו\"ט ז\"ל ולפי זה אף רבינו ז\"ל אזיל ומודה דסיפא דמתניתין מיירי אפילו בשלא קידשן בכלי מדלא ערבינהו אלא משום דמתני' מיירי בנטמאו קאמר דאפילו בשלא קידשן אין להן פדיון משום דדמו לטהורין אבל בנפסלו כל שלא קידשן בכלי יש להן פדיון דקדושת דמים נינהו וליכא טעמא דדמו לטהורין וזה פשוט אך מאי דק\"ל הוא שמדברי רבינו ז\"ל נראה דכלי שרת שנפסלו אין פודין אותן משום דאינן בכלל העמדה וה' וזה תימא שהרי בגמרא משמע טעמא דכלי שרת שנטמאו דאין פודין אותן משום דאית להו טהרה במקוה משמע דהא לא\"ה יש להן פדיון ואם כן בנפסלו דלא שייך האי טעמא אמאי אין פודין אותן ואולי י\"ל דס\"ל לרבינו ז\"ל דמאי דפריך תלמודא מכלי שרת דליפריקו היינו משום דבעי לאוקמי מתני' אליבא דכ\"ע ואפי' כרבנן דר\"נ דס\"ל דאין מא\"מ בכלי שרת ולרבנן ע\"כ דס\"ל דיש להן פדיון דאל\"כ אמאי לא ימעלו בו מאחר שלא יצא לחולין וכמ\"ש התוס' אמנם לפום מאי דקי\"ל הלכתא כר\"ן דיש מועל אחר מועל בכ\"ש משום דק\"ו הוא אם אחרים מקדיש הוא עצמו לא כ\"ש כמ\"ש בגמ' א\"כ הו\"ל קדושת הגוף כמ\"ש רבינו בפ\"ו מה\"מ דין ה' ומשום הכי אין פודין משום דבעי' העמדה והערכה אכן רבנן כיון דס\"ל דאין מא\"מ הו\"ל קדושת דמים ולא בעי העמ' והערכה דומיא דמנחות ונסכים קודם שקידשן בכלי דיש להן פדיון אע\"ג דלתנייהו בהע' והע' כנ\"ל ועיין בת\"כ פ' בחקתי אין להקשות לכאורה לדעת התוס' שכתבו במעילה דאפי' לר\"נ כלי שרת יש להן פדיון דאם כן מאי פריך התם בגמ' אמתני' דקתני ר' אומר כל דבר שאין בו פדיון יש בו מא\"מ היינו ת\"ק אמר רבא איכא בינייהו עצים כו' ואמאי ל\"ק דאיכא בינייהו כלי שרת דלת\"ק אע\"ג דיש להן פדיון יש מא\"מ ולר' כל דבר שאין לו פדיון יש בו מא\"מ הא כלי שרת דיש להן פדיון אין בו מא\"מ דהא ל\"ק משום דאם איתא לא הוה ליה לרבי לחלוק את\"ק בהאי לישנא דנפקא מדיוקא והכי הול\"ל רבי אומר כל דבר שיש בו פדיון אין בו מא\"מ דהא בדבר שאין בו פדיון אפי' ת\"ק מודה אלא ודאי דר' לאסופי את\"ק אתא לו' דלאו דוקא בהמה וכלי שרת אלא כל דבר כו' דהיינו עצים כדמשני רבא ודוק. כתב הר\"ן ז\"ל בפרק רבי ישמעאל דע\"ז ד\"פ וז\"ל גרסינן תו בגמ' כי אתא עולא אמר כו' ומוכחינן מכלים דאחז והא אין אדם אוסר דבר ש\"ש כלו' ואפי' תימא דלגבוה מאיסי אמאי לא פרקינהו לאשתמושי בהו הדיוט כו' וכן כתב רש\"י ז\"ל שם בד\"ה איתסרי להו יע\"ש וראיתי להרב המובהק כמוהר\"ר בנימין הלוי ז\"ל הובאו דבריו בס' יד אהרן א\"ח דף קנ\"ו תמה עליו דהא כלים דאחז כלי שרת נינהו וכלי שרת אין להן פדיון כמ\"ש רבינו ז\"ל ויש בהן מא\"מ וא\"כ איך כתב דיכול למפרקינהו ועוד דאפי' לא היה כלי שרת שקדושתן קדוש' הגוף ויש בהן מא\"מ מ\"מ אחז מזיד היה וקי\"ל דהקדש במזיד אינו מתחלל יע\"ש מה שנדחק בזה ועיין בהרמב\"ן במלחמותיו שכתב דאבני מזבח אין להן פדיון משום דהוו קדוש' הגוף ודמו לכלי שרת יע\"ש וכן ראיתי שהק' הרב מח\"א בהגהותיו על הר\"ן דפ' יע\"ש ולע\"ד נראה ליישב שדעת הר\"ן ורש\"י ז\"ל כמ\"ש התוס' במעילה בפ' הנהנה דנ\"ג ד\"ה מ\"ט וז\"ל נראה לרבי' דצריך לפרש דסברי רבנן שהוא יוצא לחולין ע\"י מעילה ואם כן יש לו פדיון דאם אין לו פדיון אינו יוצא לחולין כו' ור' נחמיה סבר ק\"ו כו' אבל מ\"מ מודה דיש להן פדיון אלא גבי מעילה שאני משום ק\"ו ולענין פדיון שמא לא שייך האי ק\"ו עכ\"ל וכתב הרב בעל בה\"ז ז\"ל שהוצרכו לזה משום דכיון דלרבנן יש להן פדיון דוחק לומר דבהא נמי פליג ר\"נ כיון דלא אשכחן בהא דפליגי יע\"ש ולע\"ד נראה שהוצרכו לזה מכח ההיא דפרכינן התם במנחות לשמואל דאמר המנחות והנסכים אפילו שהן טהורין נפדין ממתני' דתנן העופות כו' וכלי שרת שניטמאו אין להן פדיון שלא נאמר פדיון אלא בבהמה בשלמא עופות קדושת הגוף נינהו אלא עצים ולבונה וכלי שרת ליפריקו אלא לאו משום דטהורין אינן נפדין והני נמי אע\"ג דנטמאו כטהורין דמו ופי' רש\"י ז\"ל אלא עצים ולבונה כו' ליפריקו דהא לאו קדושת הגוף נינהו אלא מכשירי קרבן הם כו' והשתא אם איתא דלר\"ן דס\"ל דבכלי שרת יש מא\"מ ס\"ל דאין להן פדיון היכי פריך בפשיטות מכלי שרת דליפריקו ואמאי ל\"ק דסתם מתני' ר\"נ היא וכסתם מתני' דמעילה אלא מוכח דאפי' לר\"נ אע\"ג דיש מא\"מ ס\"ל דיש להן פדיון ועיין בתוס' שם ד\"ה בכלי שרת שכתבו וז\"ל לר\"נ דאמר כו' ניחא ולרב' נמי כו' מדרבנן אין נפדין ובגמרא משמע נמי דהוי מדרבנן בעלמא דמפ' כלי שרת ולבונה משום דלא שכיחי יע\"ש ולכאורה נראה שדבריהם סתרי אמ\"ש במעיל' ואולם אפשר לומר שכפי מ\"ש דבגמ' משמע דהוי מדרבנן חזרו ממ\"ש וס\"ל דאפי' לר\"נ יש להן פדיון מדאורייתא וכמ\"ש במעילה וא\"כ ע\"כ מ\"ש במעילה דיש להן פדיון מדאורייתא קאמרי וזה פשוט ומעתה ע\"פ זה נראה שיתישבו דברי רש\"י והר\"ן ז\"ל דכיון דטעמא דכלי שרת אינן נפדין אינו אלא מדרבנן משום דלא שכיחי כמ\"ש בגמ' ופי' רש\"י ז\"ל שם וז\"ל דלא שכיחי ואי הוו להו פדיון טהורין פריק להו לחולין תו לא משכחי גזברין מידי אחרינא לצורך עבודה יע\"ש וא\"כ גבי כלים דאחז כיון דלא חזו לגבוה ליכא טעמא דלא שכיחי ושפיר דמי למיפרקינהו ואפי' למאן דס\"ל בר\"פ המנחות דטהורין אינן נפדין וכלי שרת שנטמאו כטהורין דמו משום דאית להו טהרה במקוה הכא כלים דאחז כיון דלית להו טהרה כלל לא דמי לטהורין ומש\"ה יש להן פדיון כנ\"ל נכון ליישב אך ק\"ל לפי זה מההיא דגרסינן בס\"פ המזבח מקדש דפ\"ח סכין שנפגמה אין משחיזין את פגימתה נשמטה אין מחזירין אותה אבא שאול אומר סכין מטרפות היתה במקדש ונמנו עליה כהנים וגנזוה ופסקו רבי' פ\"א מה' כלי המקדש דין ט\"ו והשתא כפי מ\"ש כיון דטעמיה דכלי שרת אינן נפדין הוא משום דלא שכיחי אם כן הכא גבי סכין מטרפת אמאי גנזוה ולא פדאוה כיון דליכא טעמא דלא שכיחי וי\"ל כיון דסכין טהורה היתה והא מיהא חזייא שהרי איתא בתקנתא ע\"י השחזה דהא דסכין שנפגם אין משחיזין היינו בפגימה גדולה כמ\"ש רש\"י שם אבל בפגימות דקות לא אלא דלפעמים היתה מטרפת הקדשים דמו לטהורין ומש\"ה חששו לגניזה כי היכי דלא לימרו דכלי שרת טהורין נפדין ואתו למחר לפדותן ולא שכיחי כנ\"ל:"
+            ],
+            [
+                "<b>הסולת </b>\n<b> והיין והלבונה והעופות והעצים כו' אין פודין אותן כו'. אחר שנתקדשו בכלי שרת.</b> כתב הרב לח\"מ ז\"ל וז\"ל משמע דאכולהו קאי ואפילו עצים ולבונה ואפילו בעצים שייך קידוש כלי כו' ואם כן כיון דהכלי תלוי בקידוש כלי א\"כ למה בריש פרק כל המנחות חילקו בין מנחות ונסכים שנטמאו קודם קידוש כלי לאחר קידוש כלי ובסיפא דמתני' גבי עופות עצים ולבונה כתבו סתם אין להם פדיון והי' להן לחלוק בין קודם קידוש לאחר קידוש וליתניהו ברישא עכ\"ד ויש לתמוה עליו שכפי מה שהבין הוא ז\"ל בדעת רבינו דסיפא דמתני' מיירי בשקדשן בכלי אמאי הוצרך להקשות מדלא ערבינהו הא בגמ' מוכח בהדיא דהך סיפא דמתני' מיירי אפילו בשלא קידשן בכלי מדפרכינן לשמואל דאמר טהורין נפדין מ\"ט מדלא קדשן בכלי קדושת דמים נינהו וקדושת דמים יש להן פדיון ממתני' דקתני עצים ולבונה וכלי שרת שנטמאו אין להם פדיון והשתא אם איתא דמתניתין מיירי בשקידשן בכלי מאי פריך הא כל שקידשן בכלי אין להם פדיון וכמ\"ש בגמ' לעיל מזה דבכלי שרת לא אשכחן דבר דמיפרק ותו דהיכי קאמר אלא לאו טהורין אינן נפדין והני נמי אע\"ג דנטמאו כטהורין דמי דעצים כמה דלא משפי להו לגזרין לא מתכשרי לבונה נמי כמה דלא קידשה בכלי שרת לא מתקדשי הא מתני' מיירי בשקידשן בכלי ואהא הוא דק\"ל לשמואל אלא ודאי מוכח דהך סיפא דמתני' מיירי אפילו בשלא קידשה בכלי ואהא הוא דפריך תלמוד' וכיון דלא קידשן בכלי קדושת דמים נינהו ולפרקו אי לאו משום דכיון דלא קידשן בכלי כטהורין דמי אמנם בשקידשן בכלי כ\"ע מודו ומהא לא ק\"ל לשמואל דכיון דקידשן קדושת הגוף נינהו וכ\"כ רש\"י ז\"ל בפי' בד\"ה אלא יע\"ש ולכן נראה דמ\"ש רבינו ז\"ל בד\"א כו' אבל קודם שנתקדשו בכלי אם נטמאו או נפסלו פודין אותן דהא כדאיתא והא כדאיתא דנטמאו קאי איין ושמן ונפסלו קאי אעצי' ולבונה אבל אם נטמאו אפי' קודם שקידשן בכלי אין פודין אותן וכמ\"ש בגמ' משום דדמו לטהורין וכן כתב הרב בתוס' יו\"ט ז\"ל ולפי זה אף רבינו ז\"ל אזיל ומודה דסיפא דמתניתין מיירי אפילו בשלא קידשן בכלי מדלא ערבינהו אלא משום דמתני' מיירי בנטמאו קאמר דאפילו בשלא קידשן אין להן פדיון משום דדמו לטהורין אבל בנפסלו כל שלא קידשן בכלי יש להן פדיון דקדושת דמים נינהו וליכא טעמא דדמו לטהורין וזה פשוט אך מאי דק\"ל הוא שמדברי רבינו ז\"ל נראה דכלי שרת שנפסלו אין פודין אותן משום דאינן בכלל העמדה וה' וזה תימא שהרי בגמרא משמע טעמא דכלי שרת שנטמאו דאין פודין אותן משום דאית להו טהרה במקוה משמע דהא לא\"ה יש להן פדיון ואם כן בנפסלו דלא שייך האי טעמא אמאי אין פודין אותן ואולי י\"ל דס\"ל לרבינו ז\"ל דמאי דפריך תלמודא מכלי שרת דליפריקו היינו משום דבעי לאוקמי מתני' אליבא דכ\"ע ואפי' כרבנן דר\"נ דס\"ל דאין מא\"מ בכלי שרת ולרבנן ע\"כ דס\"ל דיש להן פדיון דאל\"כ אמאי לא ימעלו בו מאחר שלא יצא לחולין וכמ\"ש התוס' אמנם לפום מאי דקי\"ל הלכתא כר\"ן דיש מועל אחר מועל בכ\"ש משום דק\"ו הוא אם אחרים מקדיש הוא עצמו לא כ\"ש כמ\"ש בגמ' א\"כ הו\"ל קדושת הגוף כמ\"ש רבינו בפ\"ו מה\"מ דין ה' ומשום הכי אין פודין משום דבעי' העמדה והערכה אכן רבנן כיון דס\"ל דאין מא\"מ הו\"ל קדושת דמים ולא בעי העמ' והערכה דומיא דמנחות ונסכים קודם שקידשן בכלי דיש להן פדיון אע\"ג דלתנייהו בהע' והע' כנ\"ל ועיין בת\"כ פ' בחקתי אין להקשות לכאורה לדעת התוס' שכתבו במעילה דאפי' לר\"נ כלי שרת יש להן פדיון דאם כן מאי פריך התם בגמ' אמתני' דקתני ר' אומר כל דבר שאין בו פדיון יש בו מא\"מ היינו ת\"ק אמר רבא איכא בינייהו עצים כו' ואמאי ל\"ק דאיכא בינייהו כלי שרת דלת\"ק אע\"ג דיש להן פדיון יש מא\"מ ולר' כל דבר שאין לו פדיון יש בו מא\"מ הא כלי שרת דיש להן פדיון אין בו מא\"מ דהא ל\"ק משום דאם איתא לא הוה ליה לרבי לחלוק את\"ק בהאי לישנא דנפקא מדיוקא והכי הול\"ל רבי אומר כל דבר שיש בו פדיון אין בו מא\"מ דהא בדבר שאין בו פדיון אפי' ת\"ק מודה אלא ודאי דר' לאסופי את\"ק אתא לו' דלאו דוקא בהמה וכלי שרת אלא כל דבר כו' דהיינו עצים כדמשני רבא ודוק. כתב הר\"ן ז\"ל בפרק רבי ישמעאל דע\"ז ד\"פ וז\"ל גרסינן תו בגמ' כי אתא עולא אמר כו' ומוכחינן מכלים דאחז והא אין אדם אוסר דבר ש\"ש כלו' ואפי' תימא דלגבוה מאיסי אמאי לא פרקינהו לאשתמושי בהו הדיוט כו' וכן כתב רש\"י ז\"ל שם בד\"ה איתסרי להו יע\"ש וראיתי להרב המובהק כמוהר\"ר בנימין הלוי ז\"ל הובאו דבריו בס' יד אהרן א\"ח דף קנ\"ו תמה עליו דהא כלים דאחז כלי שרת נינהו וכלי שרת אין להן פדיון כמ\"ש רבינו ז\"ל ויש בהן מא\"מ וא\"כ איך כתב דיכול למפרקינהו ועוד דאפי' לא היה כלי שרת שקדושתן קדוש' הגוף ויש בהן מא\"מ מ\"מ אחז מזיד היה וקי\"ל דהקדש במזיד אינו מתחלל יע\"ש מה שנדחק בזה ועיין בהרמב\"ן במלחמותיו שכתב דאבני מזבח אין להן פדיון משום דהוו קדוש' הגוף ודמו לכלי שרת יע\"ש וכן ראיתי שהק' הרב מח\"א בהגהותיו על הר\"ן דפ' יע\"ש ולע\"ד נראה ליישב שדעת הר\"ן ורש\"י ז\"ל כמ\"ש התוס' במעילה בפ' הנהנה דנ\"ג ד\"ה מ\"ט וז\"ל נראה לרבי' דצריך לפרש דסברי רבנן שהוא יוצא לחולין ע\"י מעילה ואם כן יש לו פדיון דאם אין לו פדיון אינו יוצא לחולין כו' ור' נחמיה סבר ק\"ו כו' אבל מ\"מ מודה דיש להן פדיון אלא גבי מעילה שאני משום ק\"ו ולענין פדיון שמא לא שייך האי ק\"ו עכ\"ל וכתב הרב בעל בה\"ז ז\"ל שהוצרכו לזה משום דכיון דלרבנן יש להן פדיון דוחק לומר דבהא נמי פליג ר\"נ כיון דלא אשכחן בהא דפליגי יע\"ש ולע\"ד נראה שהוצרכו לזה מכח ההיא דפרכינן התם במנחות לשמואל דאמר המנחות והנסכים אפילו שהן טהורין נפדין ממתני' דתנן העופות כו' וכלי שרת שניטמאו אין להן פדיון שלא נאמר פדיון אלא בבהמה בשלמא עופות קדושת הגוף נינהו אלא עצים ולבונה וכלי שרת ליפריקו אלא לאו משום דטהורין אינן נפדין והני נמי אע\"ג דנטמאו כטהורין דמו ופי' רש\"י ז\"ל אלא עצים ולבונה כו' ליפריקו דהא לאו קדושת הגוף נינהו אלא מכשירי קרבן הם כו' והשתא אם איתא דלר\"ן דס\"ל דבכלי שרת יש מא\"מ ס\"ל דאין להן פדיון היכי פריך בפשיטות מכלי שרת דליפריקו ואמאי ל\"ק דסתם מתני' ר\"נ היא וכסתם מתני' דמעילה אלא מוכח דאפי' לר\"נ אע\"ג דיש מא\"מ ס\"ל דיש להן פדיון ועיין בתוס' שם ד\"ה בכלי שרת שכתבו וז\"ל לר\"נ דאמר כו' ניחא ולרב' נמי כו' מדרבנן אין נפדין ובגמרא משמע נמי דהוי מדרבנן בעלמא דמפ' כלי שרת ולבונה משום דלא שכיחי יע\"ש ולכאורה נראה שדבריהם סתרי אמ\"ש במעיל' ואולם אפשר לומר שכפי מ\"ש דבגמ' משמע דהוי מדרבנן חזרו ממ\"ש וס\"ל דאפי' לר\"נ יש להן פדיון מדאורייתא וכמ\"ש במעילה וא\"כ ע\"כ מ\"ש במעילה דיש להן פדיון מדאורייתא קאמרי וזה פשוט ומעתה ע\"פ זה נראה שיתישבו דברי רש\"י והר\"ן ז\"ל דכיון דטעמא דכלי שרת אינן נפדין אינו אלא מדרבנן משום דלא שכיחי כמ\"ש בגמ' ופי' רש\"י ז\"ל שם וז\"ל דלא שכיחי ואי הוו להו פדיון טהורין פריק להו לחולין תו לא משכחי גזברין מידי אחרינא לצורך עבודה יע\"ש וא\"כ גבי כלים דאחז כיון דלא חזו לגבוה ליכא טעמא דלא שכיחי ושפיר דמי למיפרקינהו ואפי' למאן דס\"ל בר\"פ המנחות דטהורין אינן נפדין וכלי שרת שנטמאו כטהורין דמו משום דאית להו טהרה במקוה הכא כלים דאחז כיון דלית להו טהרה כלל לא דמי לטהורין ומש\"ה יש להן פדיון כנ\"ל נכון ליישב אך ק\"ל לפי זה מההיא דגרסינן בס\"פ המזבח מקדש דפ\"ח סכין שנפגמה אין משחיזין את פגימתה נשמטה אין מחזירין אותה אבא שאול אומר סכין מטרפות היתה במקדש ונמנו עליה כהנים וגנזוה ופסקו רבי' פ\"א מה' כלי המקדש דין ט\"ו והשתא כפי מ\"ש כיון דטעמיה דכלי שרת אינן נפדין הוא משום דלא שכיחי אם כן הכא גבי סכין מטרפת אמאי גנזוה ולא פדאוה כיון דליכא טעמא דלא שכיחי וי\"ל כיון דסכין טהורה היתה והא מיהא חזייא שהרי איתא בתקנתא ע\"י השחזה דהא דסכין שנפגם אין משחיזין היינו בפגימה גדולה כמ\"ש רש\"י שם אבל בפגימות דקות לא אלא דלפעמים היתה מטרפת הקדשים דמו לטהורין ומש\"ה חששו לגניזה כי היכי דלא לימרו דכלי שרת טהורין נפדין ואתו למחר לפדותן ולא שכיחי כנ\"ל:"
+            ]
+        ]
+    ],
+    "versions": [
+        [
+            "Friedberg Edition",
+            "https://fjms.genizah.org"
+        ]
+    ],
+    "heTitle": "שער המלך על משנה תורה, הלכות איסורי המזבח",
+    "categories": [
+        "Halakhah",
+        "Mishneh Torah",
+        "Commentary",
+        "Sha'ar HaMelekh",
+        "Sefer Avodah"
+    ],
+    "sectionNames": [
+        "Chapter",
+        "Halakhah",
+        "Comment"
+    ]
+}
\ No newline at end of file
diff --git a/json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Sha'ar HaMelekh/Sefer Avodah/Sha'ar HaMelekh on Mishneh Torah, Trespass/Hebrew/Friedberg Edition.json b/json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Sha'ar HaMelekh/Sefer Avodah/Sha'ar HaMelekh on Mishneh Torah, Trespass/Hebrew/Friedberg Edition.json
new file mode 100644
index 0000000000000000000000000000000000000000..5d26c2de7580fc0d5b4a14b25c09329e2129604e
--- /dev/null
+++ b/json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Sha'ar HaMelekh/Sefer Avodah/Sha'ar HaMelekh on Mishneh Torah, Trespass/Hebrew/Friedberg Edition.json	
@@ -0,0 +1,70 @@
+{
+    "language": "he",
+    "title": "Sha'ar HaMelekh on Mishneh Torah, Trespass",
+    "versionSource": "https://fjms.genizah.org",
+    "versionTitle": "Friedberg Edition",
+    "status": "locked",
+    "license": "Public Domain",
+    "versionTitleInHebrew": "מהדורת פרידברג",
+    "actualLanguage": "he",
+    "languageFamilyName": "hebrew",
+    "isBaseText": true,
+    "isSource": true,
+    "isPrimary": true,
+    "direction": "rtl",
+    "heTitle": "שער המלך על משנה תורה, הלכות מעילה",
+    "categories": [
+        "Halakhah",
+        "Mishneh Torah",
+        "Commentary",
+        "Sha'ar HaMelekh",
+        "Sefer Avodah"
+    ],
+    "text": [
+        [],
+        [],
+        [],
+        [],
+        [
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>וכן </b>\n<b> המקדיש בית בנוי כו'.</b> עיין מ\"ש מרן ובמ\"ש פ' ג' מהל' אישות הל' ג' יע\"ש:",
+                "<b>אבל </b>\n<b> המקדיש עצים ואבנים ובנה בית הדר שם מעל.</b> זה מבואר פ\"ה דמעילה דנ\"ד יע\"ש ומכאן תמיה אני למה שראיתי להריטב\"א ז\"ל בפרק האיש מקדש דנ\"ה ע\"א אהא דפרכינן התם והרי חומת העיר ומגדלותי' דשיורי הלשכה הוא כו' ופרש\"י ז\"ל ואמאי מועלין בהם נימא דלא ניתנו למעילה מאחר שעומדים לחומת העיר שלא ניתנה תורה למלאכי השרת שיהיו זריזין מליהנות מן החומה לישב בצילא עליה כו' הקשה עליו וז\"ל ולא נהירא דמאי ראי' מייתי מחומת העיר שהרי מן הדין אין בהם מעילה לפי שאין מעילה במחובר משום הקדש ולא אשתרי בהא מידי טפי משאר הקדשות משא\"כ בכתנות כהונה שהיו ראוים למעילה כשאר הקדשות וכיוצא בהן והותרו שגגתן לפי שניתנו ליהנות בהן עכ\"ל ואני תמיה עליו שהרי בפ\"ה דמעילה דכ\"ד מבואר דאע\"ג דאי' מעילה במחובר היינו דוקא במקדיש בית בנוי אבל אם הקדישו ולבסוף בנאו מעל לכ\"ע דכיון דבשעת הקנאה תלוש הוא אע\"ג דשוב בנאו ומחובר הוא יש בו משום מעילה כמ\"ש רש\"י ז\"ל שם בד\"ה אר\"ל וא\"כ ה\"נ גבי חומת העיר ומגדלותיה מכיון שלקחו עצים ואבנים ממעות שיורי הלשכה הרי חלה קדושתן עלייהו כשהן בתלוש והו\"ל הקדישו ואח\"כ בנאו דלכ\"ע מעל ואע\"ג דאמרינן התם בס\"פ ולד חטאת אמר שמואל בונין בחול ואח\"כ מקדשין ומשום דלא ניתנה תורה למלאכי השרת וא\"א לזהר דלא יתבי בטולא ודילמא בעו למזגא עלייהו מ\"מ נראה דזה אינו אלא דוקא בבנין המקדש וכמ\"ש רבינו ז\"ל בפ\"ה מה' מעילה הלכה ד' כשבונין במקדש אין לוקחין עצים ואבנים מן ההקדש כו' משמע דבחומת העיר ומגדלותיה לא היו בונין בחול דאף במקדש ג\"כ אמרי' התם דבעצים ואבנים דיומי לוקחין אותן ממעות הקדש ואם כן הרי משכחת לה שהקדישו ולבסוף בנאו ומהיותר תימה מה שכתב בסוף דבריו ז\"ל וז\"ל כשם שאין לאדם להוציא מעות הקדש בבניינו ולא ליקח קורה של הקדש לבנותה בביתו לכתחילה אע\"פ שאחר שבנאה אין בה מעילה כו' והוא תימא דבשהקדישו ולבסוף בנאו לכ\"ע יש מעילה במחובר כדקאמר ר\"ל התם ותו ק\"ל עליו שהרי אמרינן התם לימא מסייע לרב דאמר דמשתחוה לבית אסרה משום דתלוש ולבסוף חיברו הוי תלוש מהא דתני' הדר בבית של הקדש כיון שנהנה בה שוה פרוטה מעל אמר ר\"ל התם כשהקדישו ולבסוף בנא כו' הרי דאפי' ר\"ל לא קאמר דבעינן הקדישו ולבסוף בנאו אלא לומר דמהא לא תסייע לרב אבל לרב דאמר המשתחוה לבית אסרה משום דתלוש ולבסוף חברו הוי תלוש אפי' בנאו ולבסוף הקדישו נמי ס\"ל דיש בו מעילה וכ\"כ התוס' בערכין דף כ\"א ד\"ה ה\"ג יע\"ש וא\"כ הכא בשמעתין דקיימינן אתי' דרב דאמר הכא בכתנות כהונה עסקינן משום הכי פריך ליה שפיר מחומת העיר ומגדלותיה דניתנו ליהנות בהן לישב בצילה דלדידיה יש בו מעילה ולפי הנראה שדעת הריטב\"א ז\"ל כדעת רבינו ז\"ל שפסק כר\"ל דאמר דבעינן הקדישו ולבסוף בנאו וכבר תמה עליו הרב כ\"מ ויישב דבריו דס\"ל דהא דר\"ל הלכתא היא ואפי' רב לא אמרה אלא גבי ע\"ז משום חומרא דע\"ז יע\"ש ועיין בהרב ל\"מ ז\"ל בפרק ז' מהלכות ערכין אך קשה לסברת רבינו ז\"ל מהא דגרסינן בפרק כ\"ש אמר אביי מנא אמינא לה אמרו עליו על ריב\"ז שהיה יושב בצילו של היכל ודורש כל היום כולו והא הכא דלא אפשר וקא מכוין ושרי והשתא לפי דעת רבינו ז\"ל קשה שהרי אמרינן התם אמר רבא מנא אמינא לה דתניא לולין היו פתוחין בעלית בית ק\"ק שבהן משלשלין את האומנין בתיבות כדי שלא יזונו עיניהן והא הכא דלא אפשר וקא מכוין ואסור ותיסברא והאמר ריב\"ל קול ומראה וריח אין בהם מעילה אלא מעלה עשו בבית קה\"ק ופרש\"י ז\"ל וז\"ל וכיון דמדאורייתא שרי כי לא אפשר כגון הכא אמאי הטריחו' רבנן והתוס' פירשו שם דכיון דלא אסור אלא מדרבנן כשהוא לצורך סברא הוא דאפילו איסורא ליכא יע\"ש וכיון שכן ק' דמאי ראיה מייתי אביי מההיא דריב\"ז דהיה יושב בצלו של היכל התם שאני דאינו אסור אלא מדרבנן שהרי אין מעילה במחובר כשבנאו ולבסוף הקדישו ובנין היכל ודאי הכי הוא כדקאמר שמואל בונין בחול ואח\"כ מקדישין ומשו\"ה כיון שהוא לצורך לדרוש ברבים התירו אלא מוכח ודאי דלרב דס\"ל דמשתחוה לבית אסרה אפילו בנאו ולבסוף הקדישו יש בו מעילה דהשתא איכא למימר דאביי ס\"ל כרב ואפשר לדחות דע\"כ ל\"ק אביי דכשהוא לצורך שרי אפי' מדרבנן אלא דוקא גבי בנין קה\"ק דצורך גדול הוא אבל לצורך ד\"א לא וא\"נ לפרש\"י ז\"ל ע\"כ ל\"ק אביי דכל שאיסורו מדרבנן כי לא אפשר שרי אלא דוקא גבי אומנים דלאו ודאי מכווני נינהו כמ\"ש רש\"י שם בד\"ה והא הכא יע\"ש והלכך כל שאיסורו מדרבנן לא חיישינן דילמא מכווני אבל בההיא דריב\"ז דהיה מכוין ודאי להנות מצל של היכל אפי' באיסור דרבנן ס\"ל דאסור ובהכי ניחא מה שהקשו התוס' שם לפי' רש\"י יע\"ש ואין להאריך וכבר הארכתי בזה בפ\"ה מהל' יסודי התורה דין ח' יע\"ש ובהרב מש\"ל פ\"ה מהל' יסודי התורה ומ\"מ דברי רש\"י נכונים בטעמם ואין בו מן הקושי ממה שתמה עליו הריטב\"א ז\"ל ודברי הריטב\"א ז\"ל צ\"ע:"
+            ],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>כתנות </b>\n<b> כהונה שבלו כו' והחדשים הואיל וניתנו ליהנות בהן כו'.</b> פרק הא\"מ דנ\"ד ע\"א אמרי' משנתינו בכתנות כהונה שלא בלו הואיל וניתנו ליהנות בהן וכתבו התוס' שם בד\"ה בכתנות כהונה כו' וא\"ת היכי קאמר ר\"י דבשוגג קידש וגם במזיד לר\"מ הרי כלי שרת הן וכלי שרת אמרינן דיש בהן מא\"מ כו' וראיתי להרב ע\"י שהקשה דמאי ק\"ל לר\"מ הא אמרינן לקמן דההיא מתני' ר\"י הוא דאמר הקדש בשוגג מתחלל ומשום דלא קא מכוין לאפוקינהו לחולין אבל לר\"מ דאמר הקדש במזיד מתחלל כיון דקא מכוין לאפוקינהו לחולין אפי' קדושת הגוף נמי מתחלל יע\"ש מה שתירץ ול\"נ לתרץ עוד דכונת קושיתם הוא למאי דס\"ד דמקשה התם דפריך וקדושת הגוף מי מתחלל כו' והדר פריך מדר\"י נשמע לרבנן כו' אמאי נטר להקשות אההיא תירוצא דרבי אושעיא דקאמר בבא לחוב בדמיהם עסקינן ואמאי לא פריך ליה הכא אתירוצא דרב דאמר מתני' בכתנות כהונה שלא בלו כנ\"ל: והריטב\"א ז\"ל כתב וז\"ל וק\"ל לר\"מ ל\"ל טעמא בכתנות כהונה משום הואיל וניתנו ליהנות בהן ת\"ל דהוו כלי שרת דלא נפקי לחולין בשוגג כדתנן כו' וכתב דההוא כר\"י אוקמוה לקמן אכתי תקשי ליה לר\"י כיון דמשנתינו בכתנות כהונה היכי קתני קידש כו' ודבריו אינם מבוררים אצלי דמדק\"ל ל\"ל טעמא בכתנות כהונה משום הואיל וניתנו ת\"ל כו' דמשמע דל\"ק ליה אלא אחלוקת שוגג לא קידש דקאמר ר\"מ דל\"ל טעמא משום דניתנו ת\"ל כו' אבל אחלוקת מזיד קידש דקאמר ר\"מ לא ק\"ל משום דאיכא למימר כדאמרינן לקמן דהקדש במזיד מתחלל לר\"מ אפילו בכלי שרת דקדושת הגוף הן משום דקא מכוין לאפוקינהו לחולין וכיון שכן מאי האי דקאמר בתר הכי וכ\"ת ההיא כר\"י מוקמינן לקמן הא אכתי קושיתו קיימת דכיון דלר\"י דס\"ל הקדש בשוגג מתחלל ס\"ל דקדושת הגוף אינו מתחלל מינה נשמע לר\"מ למאי דס\"ל לרב השתא אליבא דר\"מ דהקדש בין בשוגג בין במזיד מתחלל דבקדושת הגוף אינו מתחלל בשוגג וצ\"ע. עוד כתב הריטב\"א והנכון דכתנות כהונה אינם קדושת הגוף ככלי שרת שהרי אין משתמשין בהן בגופן ומכשירי עבודה הן ודינם כקדושת דמים שיוצא לחולין בשוגג ע\"כ וראיתי להרב מש\"ל בפ\"ח מהלכות כלי המקדש ה\"ה שהקשה לסברת הריטב\"א מהא דקי\"ל דבגדי כ\"ג שבלו גונזין אותן ואי אמרת בשלמ' דיש להם קדושת הגוף ה\"ט דנגנזים משום דאין להם פדיון ככל כלי שרת דאין להם פדיון כמ\"ש רבינו ז\"ל בפ\"ח מהלכות איסורי מזבח אלא אי אמרת דדינם כקדושת דמים אמאי אין פודין אותן וצ\"ע עכ\"ל ול\"נ דל\"ק דשאני בגדי כ\"ג דגזירת הכתוב היא כדילפינן מדכתיב והניחם שם מלמד שטעונין גניזה וכן צ\"ל ג\"כ לדעת התוס' שכתבו בפ\"ה דמעילה דנ\"ה ע\"ב ד\"ה מ\"ט דת\"ק דלכ\"ע בין לרבנן בין לר' נחמיה כלי שרת יש להם פדיון ד\"ת ועיין בתוספות דמנחות ר\"פ המנחות והנסכים ודוק. עוד כתב וז\"ל ור\"ח גורס אלא אחד שוגג ואחד מזיד אינו מתחלל ומשנתינו דקתני במזיד מתחלל בכתנות כהונה הואיל ונתנו ליהנות בהם ומש\"ה קילה קדושתייהו ויוצאין לחולין במזיד ואינם יוצאים בשוגג כו' ומעילה דאמר רחמנא דרך אכילה כדקאמר בר פדא לקמן כו' יע\"ש ולא זכיתי להבין דבריו דאם כן מאי האי דפריך מברייתא דכתנות כהונה שבלו מועלין בהן מאי לאו אפילו לא בלו לא בלו דוקא ואכתי תקשי ליה דאמאי מועלין בכתנות כהונה שבלו לר\"מ כיון דלר\"מ הקדש בין בשוגג בין במזיד אינו מתחלל ואין מעילה האמורה בתורה אלא באכילה בלבד ואי ס\"ל דברייתא מיירי בשעשה מהן פתילות דמיקלה קלי דהו\"ל כאכילה דכלה לגמרי וכמ\"ש הרשב\"א לקמן ליישב פיר\"ת שכתב דאין מעילה לר\"מ אלא לענין אכילה בלבד ולא בשאר הנאות אם כן מאי ק\"ל מאי לאו אפילו לא בלו הא כיון דמיירי בשעשה מהן פתילות משו\"ה מועלין בו ולא מהני טעמא דניתנו ליהנות בהן לר\"מ אלא במזיד ולענין שיצאו לחולין אבל בשוגג ובשעשה מהן פתילו' פשיטא ודאי דחייב קרבן מעילה דהוי כאכילה וכן קשה מהא דפריך מההיא דמועלין בעתיקין ואמאי נימא הואיל וניתנו ליהנות בהם דהא חומת העיר כו' והשתא לפי גרסת ר\"ח אמאי הוצרך להקשות מטעמא דניתנו ליהנות בהם הא בלא\"ה תיקשי ליה דאמאי מועלין בעתיקין לר\"מ כיון דהקדש בין בשוגג בין במזיד אינו מתחלל לר\"מ ואין מעיל' אלא באכילה וצ\"ע ודע שמדברי הרשב\"א הללו שכתבנו דלפר\"ח ברייתא דכתנות כהונ' שבלו מועלין בהן מיירי בשעשה מהן פתילות נראה בהדיא דס\"ל דהא דאמרינן קול ומראה וריח אין בהן משום מעילה היינו דוקא היכא דהודלק בהיתר אז הנהנה מאותו האור אין בו משום מועל אבל הלוקח פתילה של הקדש ומדליקה ודאי דמעילה נמי איכא וכ\"כ הרב מש\"ל בפ\"ח מהלכות הנזכר ה\"ו בפשיטות מסברא דנפשיה ולפי הנראה אשתמיט מיניה מדלא הזכירו על דל שפתיו וכן מבואר מדברי רש\"י והתוס' ז\"ל לקמן ד\"ה לא אמר יע\"ש ודוק ודע שהרב מש\"ל תמה בדין זה מהא דקי\"ל אין לך דבר שנעשית מצותו ומועלין בו כדאיתא בפ' כ\"ש ובכמה דוכתא וכתב דליכא למימר דבגדי כהונה שאני משום דילפינן מבגדי כ\"ג שטעונין גניזה ויש בהן מעילה אף לאחר שנעשי' מצותן דאם כן יהיו טעונין גניזה דומיא דבגדי כ\"ג ואלו בפרק החליל תנן מבלאי מכנסי כהנים כו' היו מפקיעין ובהן היו מדליקין וכ\"ת דלעולם דטעונים גניזה אלא דשאני שמחת בית השואבה דלכבוד הקרבן היו עושין כמ\"ש התוס' פ\"ב דשבת דכ\"א הא ליתא דאם כן גם מבלאי בגדי כ\"ג יעשו מהן פתילות לקדש ולשמחת בית השואבה ואלו מדברי רבינו ז\"ל פ\"ח מהל' כלי המקדש דין ה' ודין ו' מבואר דס\"ל דלא היו עושין פתילות כי אם מבגדי כ\"ה יע\"ש שהאריך ולבסוף העלה הדבר בצ\"ע לדעת רבינו ואנכי מצאתי להרב החידושין פ' הא\"מ דנ\"ד ע\"א שהוקש' לו קושית הרב ז\"ל ותי' בזה ב' תשו' האחד משום דילפינן מבגדי כ\"ג כתי' הרב ז\"ל ועוד דהא לא מקרי דבר שנעשית מצותו דאי לאו משום דבלו חזו למצותן והוא תי' נכון ונרא' שזה דעת רבינו ודוק:"
+            ]
+        ],
+        [
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>וכן </b>\n<b> אם נתנה לחבירו וחבירו לחבירו כולם מעלו.</b> הנה מסתמיות דברי רבינו ז\"ל משמע דבק\"מ וכלי שרת אפילו נתנה לחבירו בלתי שנהנה ממנו מעל משום הוצאה מרשות לרשות והתוס' פ' הא\"מ דנ\"ד ע\"ב ד\"ה קרבן נראה שחולקים על זה שכתבו וז\"ל קרבן במה מחייב דלא היה חייב בהוצאה אלא באכילה או בהנאת הגוף וכונתם מבוארת דק\"ל מהא דאמרינן התם לקמן אין מועל אחר מועל במוקדשין אלא בהמה וכלי שרת אלמא בבהמה וכלי שרת מעלו ואע\"ג דלא נפקו לחולין ואהא תי' דלא היה חייב בהוצאה כו' כלומר דהתם שאני משום דנהנו כולם בכוס ששתו או בבהמה שרכבו עליה אבל בדרך הוצאה כיון דלא נפקי לחולין ולא אהנו מעשיו מאי עביד דנחייב קרבן. וכן מבואר מדברי הרב החידושין שם יע\"ש אך קשה מדגרסינן בתוספתא והביאה התוספות ז\"ל בפרק השואל דף פ\"ט ע\"א ד\"ה וחבירו וז\"ל ובעולה נתנה לחבירו וחבירו לחבירו כולם מעלו הרי דאע\"ג דליכא הנאת הגוף אלא הוצאה גרידא אפ\"ה כולם מעלו ושמא י\"ל דנתנה לחבירו דקתני בתוספתא בשנהנו ממנו כל אחד ואחד קודם שנתנו לחבירו איירי וזה דוחק דא\"כ לא הוי דומיא דנתנה לחבירו דקתני רישא גבי קורדם ולדעת רבינו ז\"ל לא ידעתי מה יענה לההיא דפ' הא\"מ וצ\"ע:"
+            ]
+        ],
+        [
+            [],
+            [
+                "<b>ובכל </b>\n<b> התורה כולה אין שליח לדבר עבירה אלא במעילה כו'.</b> הנה בפ' הא\"מ דמ\"ב פרכינן אמתניתין דקתני עשה שליחותו בע\"ה מעל אמאי נימא אין שלד\"ע ומשני שאני מעילה דיליף חטא חטא מתרומה וכתבו התוס' ז\"ל ד\"ה אמאי מעל וז\"ל תימא דהא ע\"כ מיירי בשוגג כו' דה\"נ משמע בפרק מרובה כו' וי\"ל דכיון דאין הכהן יודע שהוא בא מגניבה לא שייך אשלד\"ע כו' יע\"ש וכ\"כ התוס' בפ' מרובה דמ\"ט ע\"א ד\"ה נתנו לבכורת בנו וכתבו עוד בין ללישנא דמפרש בפ\"ק דמציעא טעמא דאין שלד\"ע משום דשליח בר חיובא ובין ללישנא דאי בעי עביד אי בעי לא עביד לא שייך כאן דהתם אינו יודע שהשליח יעביר אבל כאן יודע הוא שיקח מאחר שהוא סבור שהוא שלו עכ\"ל יע\"ש והנ\"י ז\"ל שם דחה דברי התוס' הללו וכתב שאינו נכון דא\"כ בפ\"ק דמציע' גבי חצר דלאו בר ידיעה היא דפריך אי ס\"ד חצר משום שליחות אתרבאי א\"כ מצינו שלד\"ע ומאי קושיא שאני חצר שהוא כמי שאינו יודע בדבר ויש שליח כו' יע\"ש. ומהרימ\"ט בח\"א סי' קי\"ו תמה עליו וז\"ל לא ידענא מאי ק\"ל דהא רבינא מתרץ לטעמי' דבעינן שליח בר חיובא ורב שימי מתרץ לטעמי' משום דאי בעי עביד ואי בעי לא עביד לאפוקי חצר דבע\"כ מותיב ומהני טעמי למדו התוס' דכל היכא דאין השליח יודע לדבר דמיא לחצר ומעיקרא דלא ידע תלמודא הנך טעמי הוא דפריך מחצר אבל לפי המסקנא חצר וכל דדמי לי' מיקרי שפיר שליחות עכ\"ד יע\"ש וכן תמה עליו מוהרש\"ל ז\"ל בס' יש\"ש. והנה הרואה יראה שקו' הנ\"י ז\"ל במקומה עומדת על אופן זה דכיון דע\"כ לפי פרש\"י שפי' דחייב דמתניתין אגנב קאי צ\"ל דה\"ט משום דכל דלא ידע השליח הו\"ל כחצר דבע\"כ מותיב ויש שליח לד\"ע א\"כ תקשי למאי דפריך בפ\"ק דמציעא לר\"ל דאמר חצר משום שליחות איתרבאי ומברייתא דאם המצא תמצא בידו כו' והוה ס\"ד דאפילו בחצר דבע\"כ מותיב אמרינן אשלד\"ע א\"כ דק\"ל לר\"ל מההיא ברייתא תקשי לי' לדידי' ממתניתין דנתנו לבכורות בנו וא\"כ מה שמוכרח לתרץ למתניתין יתרץ לר\"ל וכן ראיתי להרב ש\"ך ח\"מ סי' שמ\"ח סק\"ו שהק' אדברי התוס' כן ועיין בס' זרע אברהם חי\"ד סי' ב' דל\"ד וכן ק' על דברי התוס' דפ\"ק דמציעא ד\"ה אי בעי עביד שהקשה לפירש\"י מתי' דרב שימא ותי' דכיון שאינו יודע שהוא גנוב חשוב כמו חצר דבע\"כ מותיב יע\"ש דאדק\"ל לתי' דרב שימא אמאי לא ק\"ל לס\"ד דמקשה דפריך לר\"ל ולא שייכא תי' ז\"ל וכן הקשה הרב לחם אבירים בחידושיו ז\"ל שם יע\"ש ולע\"ד נראה ליישב דלס\"ד דמקשה ל\"ק להו מידי משום דמה שהוצרכו התוס' ז\"ל לזה היינו לפום מאי דמסיק תלמודא התם במרובה דהיה מושכו ויוצא דקתני מתני' אשומר קאי ומשום דתקנו משיכה בשומרים דהשתא ע\"כ חייב דקתני מתני' אגנב קאי דנתחייב הגנב במשיכת השומר ואם כן ע\"כ צריך לומר דה\"ט משום דכיון שאינו יודע שהוא גנוב הו\"ל כחצר דמסקינ' התם בפ\"ק דמציע' דיש שליח לדבר עבירה אמנם לאמימר דקאמר התם דהיה מושכו אגנב קאי ותנא גנב שגנב מבית בעלים ותנא גנב שגנב מבית שומר ל\"ק להו מידי כמובן ואם כן איכא למימר דלס\"ד דמקשה דהתם דפריך לר\"ל ול\"ק ליה לדידיה ממתני' דנתנו לבכורת בנו משום דס\"ל בפירוש דמתניתין כאמימר דהיה מושכו אגנב קאי וכן כתבו התוס' שם בד\"ה תקנו משיכה דרב הונא דאמר בפ' השואל דבקע בו קנאו לא בקע בו לא קנאו ס\"ל כאמימר דהיה מושכו אגנב קאי ולא חייש אפירכא דבסמוך מה לגנב שגנב מבית בעלים כו' יע\"ש אמנם לתירוצא דרב סמא שפיר ק\"ל משום דס\"ל דכתירוצא דר\"ס קי\"ל כמ\"ש הנ\"י והר\"ן והרא\"ש שם יע\"ש וא\"כ היינו דק\"ל לפום מאי דמסקינן התם דתיקנו משיכה בשומרים והיה מושכו דמתניתין אשומר קאי כן נ\"ל נכון ודוק. עוד הקשה הנ\"י ז\"ל לסברת התוס' הללו מדאמרינן בקידושין שלא נענש דוד על הריגת אוריה לפי שיואב הרגו ואין שליח לדבר עבירה ואע\"פ שיואב לא היה יודע בדבר דסבור שכדין הרגו יע\"ש והא ודאי נראה דל\"ק לתוס' ז\"ל כמ\"ש עליו מהרימ\"ט ז\"ל מפני כך היה רשאי להורגו שהרי אמרה תורה על פי שנים עדים ואפי' משה ואהרן לא חזו כ\"ש ע\"י כתב שכתב לו דוד דמפיהם בעינן ולא מפי כתבם יע\"ש אלא אי קשיא הא קשי' שהרי אמרו בפרק נ\"ה אשר פגע בב' צדיקים וטובים ממנו שהם דרשו אכין ורקין והוא לא דרש ופרש\"י שהרג את אוריה במצותו הרי לך שיואב לאו פושע הוא אלא שוגג שהיה סבור דלא דרשינן אכין ורקין והיה חייב לשמוע דבר המלך אפילו לעבור על ד\"ת וכ\"כ התוס' ז\"ל שם בדבור המתחיל מאי טעמא קטליתיה לעמשא שלא נתחייב יואב במה שהרג לעמשא משום דהיה חושדו למורד במלכות דלא דריש אכין ורקין והוה ליה שוגג יע\"ש וא\"כ קשה מאי פריך בשמעתין ואידך והוצרך לשנויי הרי לך כחרב בני עמון ואמאי לא משני דההיא דאוריה שאני משום דהשליח דהיינו יואב היה שוגג וסבור חייב לשמוע דבר המלך אפי' לעבור על ד\"ת ואם כן לא שייך בזה טעמא דדברי הרב ודברי התלמיד דברי מי שומעין וכן קשה לשמאי הזקן מאי ראיה מייתי מקרא דואותו הרגת וכן הקשה הרב בעל זרע אברהם ז\"ל סימן הנז' יע\"ש אמנם אחר העיון נראה דל\"ק דע\"כ לא כתבו התוס' ז\"ל דכל שהשליח אינו יודע שיש איסור בדבר אמרי' ישלד\"ע אלא דוקא כשהמשלח יודע שהשליח אינו יודע שיש איסור בדבר כגון ההוא דנתנו לבכור' בנו וכמו שדקדקו התוס' בלשונם שכתבו אבל כאן יודע הוא שיקח מאחר שהוא סבור שהיא שלו ומשום הכי אמרינן דבהא ישלד\"ע כיון דכל עיקר טעמא דאמרינן אשלד\"ע הוא משום דסבור המשלח שלא יעשה כיון שיש איסור בדבר ודברי הרב שומעין משא\"כ הכא גבי דוד אע\"ג דלפי האמת דיואב שוגג היה וסבור שמחוייב לשמוע דברו אפי' לעבור על דברי תורה מ\"מ דוד הע\"ה לא היה יודע שיואב אינו דורש אכין ורקין וסובר היה שדורש אכין ורקין ולא ישמע לדבריו וא\"כ ה\"נ שייך טעמא דאשל\"ע ומש\"ה פריך בגמרא שפיר ואידך והוצרך לשנויי מה חרב בני עמון כו' והיינו דמייתי שמאי הזקן ראיה מקרא דואותו הרגת כנ\"ל מיהו הדבר הקשה אלי למה שראיתי לרד\"ק ז\"ל שכתב שם על פסוק דואותו הרגת בחרב בני עמון וז\"ל ואע\"ג דקי\"ל בכל התורה כולה אין שליח לד\"ע והשליח חייב והמשלח פטור הכא שאני דהיה מלך ואין עוברין על מצותו של מלך הלכך כתיב ואותו הרגת כאלו הוא הרגו ואע\"פ שאין ראוי לאדם לשמוע מצות המלך בזה וכיוצא דכתיב כל איש כו' יכול אפי' לעבור על ד\"ת ת\"ל רק עכ\"ז כיון שאין כל אדם נזהר בזה ויודע לדרוש אכין ורקין מיעוטין לפיכך העונש על המלך עכ\"ל ואתמהא דאם כן מאי ראיה מייתי שמאי הזקן מקרא דואותו הרגת ומאי פריך בגמ' ואידך שאני התם דהיה מלך כמ\"ש הוא ז\"ל וצ\"ע והרב ש\"ך ז\"ל הכריח כסברת הנ\"י ז\"ל דאפי' בשלא ידע השליח אמרינן אשלד\"ע ודחה דברי התוס' ז\"ל דשמעתין שכתבו דהכ' מיירי אפי' בנזכר השליח דא\"כ מנ\"ל למקשה להוכיח דילמא מתני' מיירי בשלא נזכרו שניהם דומיא דרישא דקתני לא עשה שליחותו שליח מעל דמיירי בשלא נזכר השליח אלא מוכח דאפילו בשאינו יודע אמרינן אשלד\"ע יעש\"ב ויש לדקדק עליו ממ\"ש שם סמוך ונראה וז\"ל ואין להקשות דהא טעמא דאין שליח לדבר עבירה הוא משום דדברי הרב שומעין וכשהשליח שוגג לא שייך האי טעמא כו' ועי\"ל דהא דאמרינן בש\"ס טעמא דאשל\"ע משום דדברי הרב שומעין היינו מעיקרא דס\"ד דמסברא קי\"ל דאין שלד\"ע אבל לבתר דמסיק משום דהוי מעילה וטביחה ב' כתובים הבאים כאחד ואין מלמדין אפילו בלא טעמא דדברי הרב כו' גזרת הכתוב היא כו' יע\"ש והשתא קשה לפי מה שהכריח הרב ז\"ל ממאי דפריך בשמעתין ממתני' דמעילה דאפילו בשלא ידע אמרינן אין שליח לד\"ע מה תיקן הרב ז\"ל בזה הא אכתי תקשי ליה דלפום מאי דס\"ד השתא תלמודא דטעמא דאין של\"ע משום דדברי הרב שומעין מאי פריך ממתני' הא מתני' מיירי בשלא ידע השליח ובהא ודאי ליכא טעמא דדברי הרב ויש ליישב דבריו בדוחק: ובהיותי בזה ראיתי לעמוד על מ\"ש התוס' בפ\"ק דמציעא ד\"ה דאמר לישראל קדש לי אשה גרושה וז\"ל וא\"ת ומאי נ\"מ בין למ\"ד אי בעי עביד ובין למ\"ד שליח בר חיובא לא לקי על הקידוש לרבא דאמר בע\"י קידש אינו לוקה בעל לוקה וי\"ל דכי בעל אח\"כ לוקה אף על הקידושין א\"נ י\"ל דאף לרבא נ\"מ דאי יש שליחות חלין הקדושין ואי אין שליחות אין חלין הקידושין עכ\"ל וראיתי להרב מוצל מאש סי' ל\"ה שהק' לדבריהם וז\"ל אבל אעיקרא דדינא במה שהקשו התוס' ק\"ל אליבא דרבא דקידש לא לקי ומאי נ\"מ כו' הרי אפי' אי לא לקי מידי איסורא לא נפקא ושמא ס\"ל דלאו זה כיון דלא לקי משום דלא חלל עד שיבעול איסורא נמי ליכא עכ\"ל ולע\"ד ק\"ל על תי' ממ\"ש שם בראש דבריהם אבל ישראל אע\"ג דעובר משום לפני עור כשמקדש' לכהן כיון דאי מקדשה לעצמו לא מחייב לא מקרי בר חיובא והשתא אם איתא דס\"ל דאפי' איסורא נמי ליכא עד שיבעול א\"כ איך כתבו דישראל עובר משום לפני עור כשמקדש' לכהן הא אפי' כהן שקדשה לעצמו ליכא איסור כלל עד שיבעול וא\"כ כ\"ש ישראל המקדש' לכהן דלא עבר על לפני עור וכן ראיתי להריטב\"א ז\"ל פרק הא\"מ שכתב דאין לדחות ולומר דאע\"ג דלא מפקדי בהכי איכא לפני עור דאפי' בכהן שקדשה לעצמו ליכא איסור' עד דבעיל וכיון שכן ליכא משום ולפני עור כו' יע\"ש אלא משמע שדעת התו' ז\"ל דאע\"ג דלא לקי איסור' מיהא איכא ושלא כדעת הריטב\"א ומש\"ה כתבו דישראל עובר על לפני עור ואין לדחות ולומר דמ\"ש התו' דישראל עובר על לפני עור היינו אליבא דאביי דס\"ל בפ' הע\"י דקדש לוקה משום דמשמע להו דהא דאמרינן התם א\"ב כהן שאמר לישראל קדש לי אשה גרושה אליבא דכ\"ע קאמר ואפילו אליבא דאביי מדלא קאמר בגמ' א\"ב כהן כו' אליבא דרבא דזה ודאי דוחק ותו דאכתי קשה למ\"ש מוהר\"ב ז\"ל בשיט\"מ משם תלמידי הר\"פ וז\"ל להך לישנא דאמר אי בעי עביד כו' וא\"ת הא טעמא דאין שלד\"ע משום דברי הרב שומעין והכא לא שייך למימר הכי וי\"ל דמ\"מ שייך דברי הרב משום דעבר על לפני עור ע\"כ משמע דס\"ל דאפילו אליבא דרבא איסורא מיהא איכא ומשום הכי עבר על לפני עור ואלו שם כתב משם תלמידי הר\"ף כקו' התוס' ותי' דלרבא כי בעל אח\"כ לוקה שתים יע\"ש וכיון שכן קשה דמאי ק\"ל מדרבא הא אע\"ג דלא לקי איסור' מיהא איכא ולכן נראה דל\"ק מידי דלעולם דסבירא ליה ז\"ל דאיסורא מיהא איכא אלא דאפילו הכי ק\"ל לישנא דתלמוד' דקאמר מחייב שולחו דמשמע דחייב מלקות קאמר ואהא ק\"ל דמאי נ\"מ לענין מלקות בין למ\"ד אי בעי עביד כו' לא לקי לרבא דקאמר כו' דחיקא להו מילתא דתלמודא נקט הך בינייא הכא אליבא דאביי דלית הלכתא כותיה כיון דלרבא לא נ\"מ ותי' דנ\"מ כי בעל אח\"כ אי לוקה אף על הקידושין וכתבו עוד א\"נ י\"ל דאף לרבא נ\"מ כו' נראה שכונתם ז\"ל לומר דודאי תלמודא דקאמר מחייב שולחו נקיטו לה מילתא אליבא דאביי דס\"ל קידש לוקה אלא דכיון דאף לרבא נמי נ\"מ לענין אי חלין הקידושין אי לאו לא חש תלמודא ונקט הך בינייהו אליבא דאביי ולענין מלקות דומיא דאידך בינייא דאיש דאמר לאשה אקפי לי קטן כנ\"ל כונתם ודוק בלשונם שכתבו דאף לרבא כו' ולא כתבו בפשיטות א\"נ נ\"מ דאי יש שליחות כו' אלא כונתם ז\"ל למ\"ש דתלמודא ודאי לא קאי אלא אליבא דאביי אלא כיון דאף לרבא נ\"מ אי חלין הקידושין לא חש תלמודא ובהכי ניחא מה שהקשו המפרשים ז\"ל ודוק וא\"נ דלפי הך תי' הו\"מ למימר דאף לרבא נ\"מ לענין אסורא ותלמודא דקאמר מחייב שולחו דמשמע דחייב מלקות נקט מילתא אליבא דאביי דומיא דהך ביניי' דאקפי לקטן דמחייב מלקות אלא דניחא להו טפי למימר דנ\"מ לענין אי חלין הקדושין מלומר דלא נ\"מ אלא לענין איסורא גרידא ושוב ראיתי למוהר\"ב ז\"ל בשיטה מקובצת שכתב לתרץ קו' התוס' משם רבו וז\"ל ונ\"ל דהך דקאמר מחייב שולחו לא מחייב מלקות קאמר אלא עונש עובר על הלאו והא דקאמר שחייב שולחו משום דלאידך בינייא שייך ביה שפיר לישנא דמחייב כו' ע\"ש הנה מבואר דמ\"ש דמלישנא דמחייב הוא דק\"ל להתוס' דמשמע מלקות כנ\"ל ודוק אך ק\"ל כפי מ\"ש בדעת התוס' דס\"ל דהא דקאמר רבא קידש אינו לוקה איסורא מיהא איכא מהא דגרסינן בפרק משוח מלחמה דמ\"ד תנו רבנן אשר ארס אשה כו' פרט לאלמנה לכהן גדול גרושה וחלוצה לכהן הדיוט ופריך בגמ' לימא דלא כר\"י הגלילי דאי ריה\"ג הא אמר הירא מעבירות שבידו ומשני אפי' תימא ר\"י הגלילי כדרבא דאמר רבא אינו חייב עד שיבעול כו' הנה מסוגייא זו מבואר בהדיא דהא דאמר רבא קדש אינו לוקה לאו דוקא אלא אפי' איסורא דרבנן ליכא כדעת הריטב\"א דאי לא כן מאי משני כדרבא הא אפי' לרבא מידי איסורא לא נפקא ולר\"י הגלילי אפילו באיסורא דרבנן כגון סח בין תפלה לתפלה חוזר כדאמרינ' התם ומאד אני תמה על הרב מוצל מאש איך אשתמיט מיני' סוגייא הלזו וכתב הדבר כמסתפק דכיון דלא לקי עד שיבעול איסורא נמי ליכא והלא מסוגייא זו מבואר בהדייא כן וכן קשה על הרב מהורדב\"ז שכתב בפשיטות דאע\"ג דלא לקי עובר על הלאו ואולי שאף הרב לא כתב דעובר על הלאו אלא כשבעל אח\"כ אבל כל שלא בעל עדיין מודה הוא דאיסורא נמי ליכא וכמבואר מההיא דפרק משוח מלחמה שכתבנו מ\"מ דברי הרב מוצל מאש כפשטן א\"א לפרשם כן וכל כי האי הי' לו לפרש ולפי האמור צ\"ל דמ\"ש התוס' דישראל שמקדשה לכהן עובר משום לפני עור היינו משום דכיון דכי בעל אח\"כ לוקה למפרע אף על הקידושין נמצאו קידושין בעבירה משום הכי עובר על לפני עור אמנם אה\"נ דס\"ל דכל זמן שלא בעל אף איסור מדרבנן ליכא ושלא כמ\"ש לעיל שוב מצאתי להתוס' ז\"ל בפ\"ק דיבמות דף י' ע\"א ד\"ה לר\"י שכתבו וז\"ל תימא דאי כו' משכחת לה שקידש ולא בעל דאפי' אביי דאמר גבי אלמנה לכ\"ג קדש לוקה היינו משום דכתיב לא יקח אבל הכא לא יגלה כתיב וי\"ל דשמא אסור לקדש מדרבנן שמא יבעול כו' יע\"ש משמע דס\"ל דאפי' לרבא דאמר קדש אינו לוקה מודה הוא דאסור מדרבנן שמא יבעול והוא תימא דמסוגייא פרק משוח מלחמה מבואר דאפי' איסורא דרבנן ליכא וצ\"ע עוד הקשה הרב מוהר\"י אלפאנדרי ז\"ל דלפי תי' הראשון משמע דלעולם חלים הקדושין אלא דאי אין שליחות לא לקי כהן ואי י\"ש לקי כהן והוא תימא דאי אין שליחות איך חלין הקידושין וכי ראובן שקדש אשה לשמעון בלי שעשה אותו שליח יש ממש באותן קידו' אפילו התרצו אחר כך אלו דבריו יע\"ש ולע\"ד נראה דמדברי התוס' דידן אין כאן קו' דאיכא למימר דלעולם דס\"ל כתי' הא' נמי דאי אין שליחות אין חלים הקדושין ומה שלא תי' כן היינו משום דלישנא דגמ' קשיתיה הא דקאמר מחייב שולחו דמשמע דלענין מלקות קאמר דלרבינא לוקה המשלח ומש\"ה הוצרכו לומר דלרבא כי בעל אחר כך לוקה אף על הקדושין. ומ\"ש בתי' הב' דאף לרבא נ\"מ כו' כונתם לומר דאפילו לכשת\"ל דלרבא לא לקי על הקדושין ואפילו כי בעל אחר כך לא תקשי דתלמודא הכא נקיט לה מלתא אליבא דאביי ולענין מלקות דומיא דאידך בינייהו וכיון דאף לרבא נ\"מ לענין אי חלים הקדושין לא חש תלמודא בהא וכמש\"ל וכ\"כ מוהרימ\"ט ז\"ל בח\"א סימן קי\"ו שהתוס' ז\"ל לא פליגי בין תי' הא' לתי' הב' ע\"ש אלא שמדברי הרי\"ף שכתב מהר\"ב ז\"ל בשיטה מקובצת מבואר דס\"ל כתי' הא' דלעולם חלים הקדושין ואפי' לרב סמא ומה שהקשה דאי אין שליחות איך חלים הקדושין י\"ל דס\"ל כמ\"ש הרא\"ש לקמן והביאו הטור סימן ל\"ה שאם גילה דעתו לשדכן שהוא חפץ באשה פ' והלך השדכן וקדשה ליה בלא שליחות שהיא מקודשת דזכות הוא לו וזכין לאדם שלא בפניו יע\"ש ואע\"ג דזכי' מדין שליחות וכיון שאשלד\"ע א\"כ בטלה לה דין שליחות י\"ל דס\"ל ז\"ל כאיכא מ\"ד שכתב הר\"ן ז\"ל דזכיה עדיפא משליחות וזכין לקטן ע\"י אחר וא\"כ כיון דגלי דעתיה דניחא ליה באשה פ' לדידיה חשיבא זכיה וזכין לו שלא בפניו ודוק. וק\"ק לפ\"ז דא\"כ כי פריך התם בפ' משוח מלחמה לימא דלא כר\"י הגלילי אמאי לא מוקי לה בשקדשה ע\"י שליח דהתם לא מחייב שולחו משום דאשלד\"ע וקדושין מיהא חלים וליכא למימר דתלמודא התם פריך לרב סמא דקי\"ל כותיה לפי דעת רוב הפוסקים ז\"ל כמ\"ש הר\"ב ש\"ך ז\"ל ח\"מ סי' קפ\"ד דהא ליתא דאכתי משכחת לה בשקדש ע\"י שליח כהן דהתם אליבא דכ\"ע לא מחייב שולחו כמ\"ש התוס' אלא שיש לומר דאע\"ג דאשלד\"ע ולא מחייב שולחו היינו דוקא לענין מלקות אבל איסורא מיהא איכא וכמ\"ש הר\"ב ט\"ז ז\"ל בי\"ד סימן ק\"ס ס\"ק י\"א יע\"ש ודוק. עוד ראיתי לעמוד על מ\"ש התוס' בסוגיא הלזו ד\"ה שלא מצינו כו' וז\"ל וא\"ת והא איכא מעילה שאם אמר הגזבר לשליח אכול ככר זה והשליח לא ידע כו' הנה הרב ח\"ה ז\"ל הקשה על דברי התוס' המוצגים לפנינו שהרי אליבא דשמאי קיימינן השתא דמודה בהא אע\"ג דבעלמא לא ס\"ל דברי הרב ודברי התלמיד דברי מי שומעין ואי איירי בלא ידע נמי השליח לא שייך ביה כלל דברי הרב כמ\"ש התוס' לעיל וא\"כ אמאי ק\"ל ממעילה התם שאני דלא ידע השליח דעבירה קעביד הוא דאמרינן זה נהנה וזה מתחייב לא אמרינן ומכח זה כתב דט\"ס נפל בדבריהם וכצ\"ל והמשלח לא ידע כו' אבל השליח ידע שהוא של הקדש א\"ד יע\"ש. ולע\"ד מדברי התוס' שכתבו בפ\"ה דמעילה ד\"ה אכילתו וז\"ל מיירי שהאכיל את חבירו שנתן לתוך פיו דליכא לפרושי אכיל חבירו ע\"י שליחות שצוה חבירו לאכול מן ההקדש דהא ליתא דאע\"ג דישלד\"ע גבי מעילה הני מילי ע\"י הוצאה אבל ע\"י אכילה או הנאה לא כדאמרינן פ' הא\"מ לא מצינו בכל התורה כולה זה נהנה וזה מתחייב כו' נראה בהדיא דס\"ל דאפילו היכא דלא ידע השליח זה נהנה וזה מתחייב לא אמרינן דאל\"כ אמאי לא כתבו בפשיטות דמיירי התם היכא דלא ידע השליח ומה שהקשה דאליבא דשמאי קיימינן דמיירי בידע אפשר לומר דס\"ל להתוס' ז\"ל דודאי אפילו היכא דלא ידע השליח אמרה רבא דאל\"כ קשה דלמאי איכפל רבא לאשמועינן אליבא דשמאי אי ס\"ל ישלד\"ע ועל כיוצא בזה פריך בגמ' בכמה דוכתי וכי טעמא דב\"ש אתא לאשמועינן אלא מוכח דאיכפל רבא לאשמועינן אליבא דשמאי משום דנפ\"מ נמי לדידן היכא דלא ידע השליח כן נראה לי. וממ\"ש עוד אמנם מסופק היה ר\"י באומר לשליח הושט ידך לכד של שמן כו' אם יתחייב השליח כדאמרינן גבי מעילה או דלמא זה נהנה וזה מתחייב לא אמרינן נראה דמס\"ל מלתא אי מאי דאמרינן בגמרא שלא מצינו בכל התורה זה נהנה וזה מתחייב כללא כייל ואפי' במעילה א\"ד אין למדין מן הכללות ובמעילה אמרינן שפיר זה נהנה וזה מתחייב ונראה דמס\"ל דכיון דיליף חטא חטא מתרומה איכא למימר דבכל גונא יש שליח במעילה ואפילו במידי דהנאה דומיא דתרומה דבכל גונא י\"ש שלא מצינו בתרומה מקום לומר בו אין שליחות ועיין בס' ידי אליהו דף קי\"ח ע\"ב ובס' משאת משה חי\"ד סי' ד':<br><b> ועפ\"י </b> דברי התוס' הללו אפשר ליישב דברי רבינו ז\"ל שכתב ובכל התורה כולה אשלד\"ע אלא במעילה לבדה ותמהו עליו הר\"ב עצמות יוסף ומוהרימ\"ט בחדושיו על הרי\"ף ז\"ל שהרי בטביחה ומכירה ושליחות יד קי\"ל דישלד\"ע כמ\"ש בה' גזילה פ\"ג ובה' גניבה פ\"ב ופ\"ג וא\"כ איך כתב דבכל התורה כולה אשלד\"ע לבד ממעילה? אכן אם נאמר דס\"ל לרבינו דבמעילה אמרינן זה נהנה וזה מתחייב וכמו שצדדו התוס' ומה גם למה שצדד הרב מש\"ל ז\"ל שם לומר דממ\"ש רבינו לא מעל אלא האוכל בלבד משמע דס\"ל דדוקא באכילה מתחייב ולא משעת הגבהה ושלא כדברי התוס' קדושין דמהשתא עכ\"ל דס\"ל לרבינו דבמעילה אמרינן זה נהנה וזה מתחייב כיון דלדידיה לא מצינו לתרוצי כתי' התוס' ז\"ל וא\"כ איכא למימר דמ\"ש רבינו דבכל התורה כולה אשלד\"ע לבד ממעילה אשלפניו קאי שכתב לא מעל אלא האוכל דמיירי במידי דהנאה ואהא כתב דבכל התורה אין שלד\"ע במידי דהנאה משום דלא מצינו זה נהנה וזה מתחייב אלא דוקא במעילה כנ\"ל נכון. ובהכי אפשר ליישב מה שהק' הרב תוי\"ט ז\"ל פ\"ו דמעילה משנה א' על מ\"ש רבינו והרע\"ב שם דבמעילה ישלד\"ע מקרא דכתיב ואשמה הנפש ההיא מששגג תחלה והוא תימא דבגמ' מפיק לה מג\"ש דחטא חטא, אכן כפי מ\"ש אפשר לומר דס\"ל דתרתי קראי צריכי דאי מג\"ש הו\"א דוקא במעילה הבא ע\"י הוצאה אבל במעילה הבא ע\"י אכילה או הנאה לא כמ\"ש התוס' להכי איצטרך אידך קרא ומוהרימ\"ט ז\"ל תירץ דמשמע ליה לרבינו דשליחות יד לאו מדין שליחות הוא אלא מדין פשיעה שחייב הכתוב את השומר בין שפשע הוא עצמו בפקדון בין שאמר לאחרים לפי ששמירתו עליו כו' והא דלא חשיב טביחה על ידי אחר משמע לי' דטביחה נמי לאו מטעם שליחות הוא דאפילו טבחו ע\"י קטן דלאו בר שליחות הוא מיחייב דומיא דמכירה דלא קפיד קרא אלא אמה שנהנה ממנו בין מן הבשר בין מן הדמים והא דחשיב לי' בגמ' ב' כתובים היינו דלישתוק מיניה ונילף ממעילה דמחייב מדין שליחות כו' יע\"ש. וק\"ל עלה שהרי מעילה נמי דכוותה היא ומתני' היא בהדיא פ\"ו דמעילה שלח ביד חש\"ו אם עשו שליחותן בעה\"ב מעל ופרכינן עלה והא לאו בני שליחות נינהו ומשני ר\"א עשאום כמעטן של זיתים יע\"ש. וא\"כ קשה דמאי פריך בגמ' והרי מעילה כו' התם שאני דאפילו בחש\"ו דלאו בני שליחות נינהו מיחייב אלא עכצ\"ל דס\"ל לתלמודא דכיון דאשלד\"ע מטעמא דדברי הרב כו' חשיבא כעושה הדבר מאליו בלא דעת בעה\"ב כמ\"ש רש\"י ז\"ל משא\"כ בחש\"ו דאע\"ג דלאו בני שליחות כיון דלא שייכי בהו טעמא דאשלד\"ע כמ\"ש התוס' פ\"ק דמציעא ואדעתי' דבעה\"ב קעבדי וניחא ליה בהכי משו\"ה חייב המשלח וכיון שכן הדק\"ל דאמאי לא חשיב טביחה בהדי מעילה ואי משום דטביחה איתי' אפילו ע\"י קטן דלאו בר שליחות מעילה נמי דכותה וחשיב לה ולכן הנכון כמ\"ש:"
+            ]
+        ]
+    ],
+    "sectionNames": [
+        "Chapter",
+        "Halakhah",
+        "Comment"
+    ]
+}
\ No newline at end of file
diff --git a/json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Sha'ar HaMelekh/Sefer Avodah/Sha'ar HaMelekh on Mishneh Torah, Trespass/Hebrew/merged.json b/json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Sha'ar HaMelekh/Sefer Avodah/Sha'ar HaMelekh on Mishneh Torah, Trespass/Hebrew/merged.json
new file mode 100644
index 0000000000000000000000000000000000000000..b48b2b0142cea4be88635c681f21648531ed4a84
--- /dev/null
+++ b/json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Sha'ar HaMelekh/Sefer Avodah/Sha'ar HaMelekh on Mishneh Torah, Trespass/Hebrew/merged.json	
@@ -0,0 +1,67 @@
+{
+    "title": "Sha'ar HaMelekh on Mishneh Torah, Trespass",
+    "language": "he",
+    "versionTitle": "merged",
+    "versionSource": "https://www.sefaria.org/Sha'ar_HaMelekh_on_Mishneh_Torah,_Trespass",
+    "text": [
+        [],
+        [],
+        [],
+        [],
+        [
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>וכן </b>\n<b> המקדיש בית בנוי כו'.</b> עיין מ\"ש מרן ובמ\"ש פ' ג' מהל' אישות הל' ג' יע\"ש:",
+                "<b>אבל </b>\n<b> המקדיש עצים ואבנים ובנה בית הדר שם מעל.</b> זה מבואר פ\"ה דמעילה דנ\"ד יע\"ש ומכאן תמיה אני למה שראיתי להריטב\"א ז\"ל בפרק האיש מקדש דנ\"ה ע\"א אהא דפרכינן התם והרי חומת העיר ומגדלותי' דשיורי הלשכה הוא כו' ופרש\"י ז\"ל ואמאי מועלין בהם נימא דלא ניתנו למעילה מאחר שעומדים לחומת העיר שלא ניתנה תורה למלאכי השרת שיהיו זריזין מליהנות מן החומה לישב בצילא עליה כו' הקשה עליו וז\"ל ולא נהירא דמאי ראי' מייתי מחומת העיר שהרי מן הדין אין בהם מעילה לפי שאין מעילה במחובר משום הקדש ולא אשתרי בהא מידי טפי משאר הקדשות משא\"כ בכתנות כהונה שהיו ראוים למעילה כשאר הקדשות וכיוצא בהן והותרו שגגתן לפי שניתנו ליהנות בהן עכ\"ל ואני תמיה עליו שהרי בפ\"ה דמעילה דכ\"ד מבואר דאע\"ג דאי' מעילה במחובר היינו דוקא במקדיש בית בנוי אבל אם הקדישו ולבסוף בנאו מעל לכ\"ע דכיון דבשעת הקנאה תלוש הוא אע\"ג דשוב בנאו ומחובר הוא יש בו משום מעילה כמ\"ש רש\"י ז\"ל שם בד\"ה אר\"ל וא\"כ ה\"נ גבי חומת העיר ומגדלותיה מכיון שלקחו עצים ואבנים ממעות שיורי הלשכה הרי חלה קדושתן עלייהו כשהן בתלוש והו\"ל הקדישו ואח\"כ בנאו דלכ\"ע מעל ואע\"ג דאמרינן התם בס\"פ ולד חטאת אמר שמואל בונין בחול ואח\"כ מקדשין ומשום דלא ניתנה תורה למלאכי השרת וא\"א לזהר דלא יתבי בטולא ודילמא בעו למזגא עלייהו מ\"מ נראה דזה אינו אלא דוקא בבנין המקדש וכמ\"ש רבינו ז\"ל בפ\"ה מה' מעילה הלכה ד' כשבונין במקדש אין לוקחין עצים ואבנים מן ההקדש כו' משמע דבחומת העיר ומגדלותיה לא היו בונין בחול דאף במקדש ג\"כ אמרי' התם דבעצים ואבנים דיומי לוקחין אותן ממעות הקדש ואם כן הרי משכחת לה שהקדישו ולבסוף בנאו ומהיותר תימה מה שכתב בסוף דבריו ז\"ל וז\"ל כשם שאין לאדם להוציא מעות הקדש בבניינו ולא ליקח קורה של הקדש לבנותה בביתו לכתחילה אע\"פ שאחר שבנאה אין בה מעילה כו' והוא תימא דבשהקדישו ולבסוף בנאו לכ\"ע יש מעילה במחובר כדקאמר ר\"ל התם ותו ק\"ל עליו שהרי אמרינן התם לימא מסייע לרב דאמר דמשתחוה לבית אסרה משום דתלוש ולבסוף חיברו הוי תלוש מהא דתני' הדר בבית של הקדש כיון שנהנה בה שוה פרוטה מעל אמר ר\"ל התם כשהקדישו ולבסוף בנא כו' הרי דאפי' ר\"ל לא קאמר דבעינן הקדישו ולבסוף בנאו אלא לומר דמהא לא תסייע לרב אבל לרב דאמר המשתחוה לבית אסרה משום דתלוש ולבסוף חברו הוי תלוש אפי' בנאו ולבסוף הקדישו נמי ס\"ל דיש בו מעילה וכ\"כ התוס' בערכין דף כ\"א ד\"ה ה\"ג יע\"ש וא\"כ הכא בשמעתין דקיימינן אתי' דרב דאמר הכא בכתנות כהונה עסקינן משום הכי פריך ליה שפיר מחומת העיר ומגדלותיה דניתנו ליהנות בהן לישב בצילה דלדידיה יש בו מעילה ולפי הנראה שדעת הריטב\"א ז\"ל כדעת רבינו ז\"ל שפסק כר\"ל דאמר דבעינן הקדישו ולבסוף בנאו וכבר תמה עליו הרב כ\"מ ויישב דבריו דס\"ל דהא דר\"ל הלכתא היא ואפי' רב לא אמרה אלא גבי ע\"ז משום חומרא דע\"ז יע\"ש ועיין בהרב ל\"מ ז\"ל בפרק ז' מהלכות ערכין אך קשה לסברת רבינו ז\"ל מהא דגרסינן בפרק כ\"ש אמר אביי מנא אמינא לה אמרו עליו על ריב\"ז שהיה יושב בצילו של היכל ודורש כל היום כולו והא הכא דלא אפשר וקא מכוין ושרי והשתא לפי דעת רבינו ז\"ל קשה שהרי אמרינן התם אמר רבא מנא אמינא לה דתניא לולין היו פתוחין בעלית בית ק\"ק שבהן משלשלין את האומנין בתיבות כדי שלא יזונו עיניהן והא הכא דלא אפשר וקא מכוין ואסור ותיסברא והאמר ריב\"ל קול ומראה וריח אין בהם מעילה אלא מעלה עשו בבית קה\"ק ופרש\"י ז\"ל וז\"ל וכיון דמדאורייתא שרי כי לא אפשר כגון הכא אמאי הטריחו' רבנן והתוס' פירשו שם דכיון דלא אסור אלא מדרבנן כשהוא לצורך סברא הוא דאפילו איסורא ליכא יע\"ש וכיון שכן ק' דמאי ראיה מייתי אביי מההיא דריב\"ז דהיה יושב בצלו של היכל התם שאני דאינו אסור אלא מדרבנן שהרי אין מעילה במחובר כשבנאו ולבסוף הקדישו ובנין היכל ודאי הכי הוא כדקאמר שמואל בונין בחול ואח\"כ מקדישין ומשו\"ה כיון שהוא לצורך לדרוש ברבים התירו אלא מוכח ודאי דלרב דס\"ל דמשתחוה לבית אסרה אפילו בנאו ולבסוף הקדישו יש בו מעילה דהשתא איכא למימר דאביי ס\"ל כרב ואפשר לדחות דע\"כ ל\"ק אביי דכשהוא לצורך שרי אפי' מדרבנן אלא דוקא גבי בנין קה\"ק דצורך גדול הוא אבל לצורך ד\"א לא וא\"נ לפרש\"י ז\"ל ע\"כ ל\"ק אביי דכל שאיסורו מדרבנן כי לא אפשר שרי אלא דוקא גבי אומנים דלאו ודאי מכווני נינהו כמ\"ש רש\"י שם בד\"ה והא הכא יע\"ש והלכך כל שאיסורו מדרבנן לא חיישינן דילמא מכווני אבל בההיא דריב\"ז דהיה מכוין ודאי להנות מצל של היכל אפי' באיסור דרבנן ס\"ל דאסור ובהכי ניחא מה שהקשו התוס' שם לפי' רש\"י יע\"ש ואין להאריך וכבר הארכתי בזה בפ\"ה מהל' יסודי התורה דין ח' יע\"ש ובהרב מש\"ל פ\"ה מהל' יסודי התורה ומ\"מ דברי רש\"י נכונים בטעמם ואין בו מן הקושי ממה שתמה עליו הריטב\"א ז\"ל ודברי הריטב\"א ז\"ל צ\"ע:"
+            ],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>כתנות </b>\n<b> כהונה שבלו כו' והחדשים הואיל וניתנו ליהנות בהן כו'.</b> פרק הא\"מ דנ\"ד ע\"א אמרי' משנתינו בכתנות כהונה שלא בלו הואיל וניתנו ליהנות בהן וכתבו התוס' שם בד\"ה בכתנות כהונה כו' וא\"ת היכי קאמר ר\"י דבשוגג קידש וגם במזיד לר\"מ הרי כלי שרת הן וכלי שרת אמרינן דיש בהן מא\"מ כו' וראיתי להרב ע\"י שהקשה דמאי ק\"ל לר\"מ הא אמרינן לקמן דההיא מתני' ר\"י הוא דאמר הקדש בשוגג מתחלל ומשום דלא קא מכוין לאפוקינהו לחולין אבל לר\"מ דאמר הקדש במזיד מתחלל כיון דקא מכוין לאפוקינהו לחולין אפי' קדושת הגוף נמי מתחלל יע\"ש מה שתירץ ול\"נ לתרץ עוד דכונת קושיתם הוא למאי דס\"ד דמקשה התם דפריך וקדושת הגוף מי מתחלל כו' והדר פריך מדר\"י נשמע לרבנן כו' אמאי נטר להקשות אההיא תירוצא דרבי אושעיא דקאמר בבא לחוב בדמיהם עסקינן ואמאי לא פריך ליה הכא אתירוצא דרב דאמר מתני' בכתנות כהונה שלא בלו כנ\"ל: והריטב\"א ז\"ל כתב וז\"ל וק\"ל לר\"מ ל\"ל טעמא בכתנות כהונה משום הואיל וניתנו ליהנות בהן ת\"ל דהוו כלי שרת דלא נפקי לחולין בשוגג כדתנן כו' וכתב דההוא כר\"י אוקמוה לקמן אכתי תקשי ליה לר\"י כיון דמשנתינו בכתנות כהונה היכי קתני קידש כו' ודבריו אינם מבוררים אצלי דמדק\"ל ל\"ל טעמא בכתנות כהונה משום הואיל וניתנו ת\"ל כו' דמשמע דל\"ק ליה אלא אחלוקת שוגג לא קידש דקאמר ר\"מ דל\"ל טעמא משום דניתנו ת\"ל כו' אבל אחלוקת מזיד קידש דקאמר ר\"מ לא ק\"ל משום דאיכא למימר כדאמרינן לקמן דהקדש במזיד מתחלל לר\"מ אפילו בכלי שרת דקדושת הגוף הן משום דקא מכוין לאפוקינהו לחולין וכיון שכן מאי האי דקאמר בתר הכי וכ\"ת ההיא כר\"י מוקמינן לקמן הא אכתי קושיתו קיימת דכיון דלר\"י דס\"ל הקדש בשוגג מתחלל ס\"ל דקדושת הגוף אינו מתחלל מינה נשמע לר\"מ למאי דס\"ל לרב השתא אליבא דר\"מ דהקדש בין בשוגג בין במזיד מתחלל דבקדושת הגוף אינו מתחלל בשוגג וצ\"ע. עוד כתב הריטב\"א והנכון דכתנות כהונה אינם קדושת הגוף ככלי שרת שהרי אין משתמשין בהן בגופן ומכשירי עבודה הן ודינם כקדושת דמים שיוצא לחולין בשוגג ע\"כ וראיתי להרב מש\"ל בפ\"ח מהלכות כלי המקדש ה\"ה שהקשה לסברת הריטב\"א מהא דקי\"ל דבגדי כ\"ג שבלו גונזין אותן ואי אמרת בשלמ' דיש להם קדושת הגוף ה\"ט דנגנזים משום דאין להם פדיון ככל כלי שרת דאין להם פדיון כמ\"ש רבינו ז\"ל בפ\"ח מהלכות איסורי מזבח אלא אי אמרת דדינם כקדושת דמים אמאי אין פודין אותן וצ\"ע עכ\"ל ול\"נ דל\"ק דשאני בגדי כ\"ג דגזירת הכתוב היא כדילפינן מדכתיב והניחם שם מלמד שטעונין גניזה וכן צ\"ל ג\"כ לדעת התוס' שכתבו בפ\"ה דמעילה דנ\"ה ע\"ב ד\"ה מ\"ט דת\"ק דלכ\"ע בין לרבנן בין לר' נחמיה כלי שרת יש להם פדיון ד\"ת ועיין בתוספות דמנחות ר\"פ המנחות והנסכים ודוק. עוד כתב וז\"ל ור\"ח גורס אלא אחד שוגג ואחד מזיד אינו מתחלל ומשנתינו דקתני במזיד מתחלל בכתנות כהונה הואיל ונתנו ליהנות בהם ומש\"ה קילה קדושתייהו ויוצאין לחולין במזיד ואינם יוצאים בשוגג כו' ומעילה דאמר רחמנא דרך אכילה כדקאמר בר פדא לקמן כו' יע\"ש ולא זכיתי להבין דבריו דאם כן מאי האי דפריך מברייתא דכתנות כהונה שבלו מועלין בהן מאי לאו אפילו לא בלו לא בלו דוקא ואכתי תקשי ליה דאמאי מועלין בכתנות כהונה שבלו לר\"מ כיון דלר\"מ הקדש בין בשוגג בין במזיד אינו מתחלל ואין מעילה האמורה בתורה אלא באכילה בלבד ואי ס\"ל דברייתא מיירי בשעשה מהן פתילות דמיקלה קלי דהו\"ל כאכילה דכלה לגמרי וכמ\"ש הרשב\"א לקמן ליישב פיר\"ת שכתב דאין מעילה לר\"מ אלא לענין אכילה בלבד ולא בשאר הנאות אם כן מאי ק\"ל מאי לאו אפילו לא בלו הא כיון דמיירי בשעשה מהן פתילות משו\"ה מועלין בו ולא מהני טעמא דניתנו ליהנות בהן לר\"מ אלא במזיד ולענין שיצאו לחולין אבל בשוגג ובשעשה מהן פתילו' פשיטא ודאי דחייב קרבן מעילה דהוי כאכילה וכן קשה מהא דפריך מההיא דמועלין בעתיקין ואמאי נימא הואיל וניתנו ליהנות בהם דהא חומת העיר כו' והשתא לפי גרסת ר\"ח אמאי הוצרך להקשות מטעמא דניתנו ליהנות בהם הא בלא\"ה תיקשי ליה דאמאי מועלין בעתיקין לר\"מ כיון דהקדש בין בשוגג בין במזיד אינו מתחלל לר\"מ ואין מעיל' אלא באכילה וצ\"ע ודע שמדברי הרשב\"א הללו שכתבנו דלפר\"ח ברייתא דכתנות כהונ' שבלו מועלין בהן מיירי בשעשה מהן פתילות נראה בהדיא דס\"ל דהא דאמרינן קול ומראה וריח אין בהן משום מעילה היינו דוקא היכא דהודלק בהיתר אז הנהנה מאותו האור אין בו משום מועל אבל הלוקח פתילה של הקדש ומדליקה ודאי דמעילה נמי איכא וכ\"כ הרב מש\"ל בפ\"ח מהלכות הנזכר ה\"ו בפשיטות מסברא דנפשיה ולפי הנראה אשתמיט מיניה מדלא הזכירו על דל שפתיו וכן מבואר מדברי רש\"י והתוס' ז\"ל לקמן ד\"ה לא אמר יע\"ש ודוק ודע שהרב מש\"ל תמה בדין זה מהא דקי\"ל אין לך דבר שנעשית מצותו ומועלין בו כדאיתא בפ' כ\"ש ובכמה דוכתא וכתב דליכא למימר דבגדי כהונה שאני משום דילפינן מבגדי כ\"ג שטעונין גניזה ויש בהן מעילה אף לאחר שנעשי' מצותן דאם כן יהיו טעונין גניזה דומיא דבגדי כ\"ג ואלו בפרק החליל תנן מבלאי מכנסי כהנים כו' היו מפקיעין ובהן היו מדליקין וכ\"ת דלעולם דטעונים גניזה אלא דשאני שמחת בית השואבה דלכבוד הקרבן היו עושין כמ\"ש התוס' פ\"ב דשבת דכ\"א הא ליתא דאם כן גם מבלאי בגדי כ\"ג יעשו מהן פתילות לקדש ולשמחת בית השואבה ואלו מדברי רבינו ז\"ל פ\"ח מהל' כלי המקדש דין ה' ודין ו' מבואר דס\"ל דלא היו עושין פתילות כי אם מבגדי כ\"ה יע\"ש שהאריך ולבסוף העלה הדבר בצ\"ע לדעת רבינו ואנכי מצאתי להרב החידושין פ' הא\"מ דנ\"ד ע\"א שהוקש' לו קושית הרב ז\"ל ותי' בזה ב' תשו' האחד משום דילפינן מבגדי כ\"ג כתי' הרב ז\"ל ועוד דהא לא מקרי דבר שנעשית מצותו דאי לאו משום דבלו חזו למצותן והוא תי' נכון ונרא' שזה דעת רבינו ודוק:"
+            ]
+        ],
+        [
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>וכן </b>\n<b> אם נתנה לחבירו וחבירו לחבירו כולם מעלו.</b> הנה מסתמיות דברי רבינו ז\"ל משמע דבק\"מ וכלי שרת אפילו נתנה לחבירו בלתי שנהנה ממנו מעל משום הוצאה מרשות לרשות והתוס' פ' הא\"מ דנ\"ד ע\"ב ד\"ה קרבן נראה שחולקים על זה שכתבו וז\"ל קרבן במה מחייב דלא היה חייב בהוצאה אלא באכילה או בהנאת הגוף וכונתם מבוארת דק\"ל מהא דאמרינן התם לקמן אין מועל אחר מועל במוקדשין אלא בהמה וכלי שרת אלמא בבהמה וכלי שרת מעלו ואע\"ג דלא נפקו לחולין ואהא תי' דלא היה חייב בהוצאה כו' כלומר דהתם שאני משום דנהנו כולם בכוס ששתו או בבהמה שרכבו עליה אבל בדרך הוצאה כיון דלא נפקי לחולין ולא אהנו מעשיו מאי עביד דנחייב קרבן. וכן מבואר מדברי הרב החידושין שם יע\"ש אך קשה מדגרסינן בתוספתא והביאה התוספות ז\"ל בפרק השואל דף פ\"ט ע\"א ד\"ה וחבירו וז\"ל ובעולה נתנה לחבירו וחבירו לחבירו כולם מעלו הרי דאע\"ג דליכא הנאת הגוף אלא הוצאה גרידא אפ\"ה כולם מעלו ושמא י\"ל דנתנה לחבירו דקתני בתוספתא בשנהנו ממנו כל אחד ואחד קודם שנתנו לחבירו איירי וזה דוחק דא\"כ לא הוי דומיא דנתנה לחבירו דקתני רישא גבי קורדם ולדעת רבינו ז\"ל לא ידעתי מה יענה לההיא דפ' הא\"מ וצ\"ע:"
+            ]
+        ],
+        [
+            [],
+            [
+                "<b>ובכל </b>\n<b> התורה כולה אין שליח לדבר עבירה אלא במעילה כו'.</b> הנה בפ' הא\"מ דמ\"ב פרכינן אמתניתין דקתני עשה שליחותו בע\"ה מעל אמאי נימא אין שלד\"ע ומשני שאני מעילה דיליף חטא חטא מתרומה וכתבו התוס' ז\"ל ד\"ה אמאי מעל וז\"ל תימא דהא ע\"כ מיירי בשוגג כו' דה\"נ משמע בפרק מרובה כו' וי\"ל דכיון דאין הכהן יודע שהוא בא מגניבה לא שייך אשלד\"ע כו' יע\"ש וכ\"כ התוס' בפ' מרובה דמ\"ט ע\"א ד\"ה נתנו לבכורת בנו וכתבו עוד בין ללישנא דמפרש בפ\"ק דמציעא טעמא דאין שלד\"ע משום דשליח בר חיובא ובין ללישנא דאי בעי עביד אי בעי לא עביד לא שייך כאן דהתם אינו יודע שהשליח יעביר אבל כאן יודע הוא שיקח מאחר שהוא סבור שהוא שלו עכ\"ל יע\"ש והנ\"י ז\"ל שם דחה דברי התוס' הללו וכתב שאינו נכון דא\"כ בפ\"ק דמציע' גבי חצר דלאו בר ידיעה היא דפריך אי ס\"ד חצר משום שליחות אתרבאי א\"כ מצינו שלד\"ע ומאי קושיא שאני חצר שהוא כמי שאינו יודע בדבר ויש שליח כו' יע\"ש. ומהרימ\"ט בח\"א סי' קי\"ו תמה עליו וז\"ל לא ידענא מאי ק\"ל דהא רבינא מתרץ לטעמי' דבעינן שליח בר חיובא ורב שימי מתרץ לטעמי' משום דאי בעי עביד ואי בעי לא עביד לאפוקי חצר דבע\"כ מותיב ומהני טעמי למדו התוס' דכל היכא דאין השליח יודע לדבר דמיא לחצר ומעיקרא דלא ידע תלמודא הנך טעמי הוא דפריך מחצר אבל לפי המסקנא חצר וכל דדמי לי' מיקרי שפיר שליחות עכ\"ד יע\"ש וכן תמה עליו מוהרש\"ל ז\"ל בס' יש\"ש. והנה הרואה יראה שקו' הנ\"י ז\"ל במקומה עומדת על אופן זה דכיון דע\"כ לפי פרש\"י שפי' דחייב דמתניתין אגנב קאי צ\"ל דה\"ט משום דכל דלא ידע השליח הו\"ל כחצר דבע\"כ מותיב ויש שליח לד\"ע א\"כ תקשי למאי דפריך בפ\"ק דמציעא לר\"ל דאמר חצר משום שליחות איתרבאי ומברייתא דאם המצא תמצא בידו כו' והוה ס\"ד דאפילו בחצר דבע\"כ מותיב אמרינן אשלד\"ע א\"כ דק\"ל לר\"ל מההיא ברייתא תקשי לי' לדידי' ממתניתין דנתנו לבכורות בנו וא\"כ מה שמוכרח לתרץ למתניתין יתרץ לר\"ל וכן ראיתי להרב ש\"ך ח\"מ סי' שמ\"ח סק\"ו שהק' אדברי התוס' כן ועיין בס' זרע אברהם חי\"ד סי' ב' דל\"ד וכן ק' על דברי התוס' דפ\"ק דמציעא ד\"ה אי בעי עביד שהקשה לפירש\"י מתי' דרב שימא ותי' דכיון שאינו יודע שהוא גנוב חשוב כמו חצר דבע\"כ מותיב יע\"ש דאדק\"ל לתי' דרב שימא אמאי לא ק\"ל לס\"ד דמקשה דפריך לר\"ל ולא שייכא תי' ז\"ל וכן הקשה הרב לחם אבירים בחידושיו ז\"ל שם יע\"ש ולע\"ד נראה ליישב דלס\"ד דמקשה ל\"ק להו מידי משום דמה שהוצרכו התוס' ז\"ל לזה היינו לפום מאי דמסיק תלמודא התם במרובה דהיה מושכו ויוצא דקתני מתני' אשומר קאי ומשום דתקנו משיכה בשומרים דהשתא ע\"כ חייב דקתני מתני' אגנב קאי דנתחייב הגנב במשיכת השומר ואם כן ע\"כ צריך לומר דה\"ט משום דכיון שאינו יודע שהוא גנוב הו\"ל כחצר דמסקינ' התם בפ\"ק דמציע' דיש שליח לדבר עבירה אמנם לאמימר דקאמר התם דהיה מושכו אגנב קאי ותנא גנב שגנב מבית בעלים ותנא גנב שגנב מבית שומר ל\"ק להו מידי כמובן ואם כן איכא למימר דלס\"ד דמקשה דהתם דפריך לר\"ל ול\"ק ליה לדידיה ממתני' דנתנו לבכורת בנו משום דס\"ל בפירוש דמתניתין כאמימר דהיה מושכו אגנב קאי וכן כתבו התוס' שם בד\"ה תקנו משיכה דרב הונא דאמר בפ' השואל דבקע בו קנאו לא בקע בו לא קנאו ס\"ל כאמימר דהיה מושכו אגנב קאי ולא חייש אפירכא דבסמוך מה לגנב שגנב מבית בעלים כו' יע\"ש אמנם לתירוצא דרב סמא שפיר ק\"ל משום דס\"ל דכתירוצא דר\"ס קי\"ל כמ\"ש הנ\"י והר\"ן והרא\"ש שם יע\"ש וא\"כ היינו דק\"ל לפום מאי דמסקינן התם דתיקנו משיכה בשומרים והיה מושכו דמתניתין אשומר קאי כן נ\"ל נכון ודוק. עוד הקשה הנ\"י ז\"ל לסברת התוס' הללו מדאמרינן בקידושין שלא נענש דוד על הריגת אוריה לפי שיואב הרגו ואין שליח לדבר עבירה ואע\"פ שיואב לא היה יודע בדבר דסבור שכדין הרגו יע\"ש והא ודאי נראה דל\"ק לתוס' ז\"ל כמ\"ש עליו מהרימ\"ט ז\"ל מפני כך היה רשאי להורגו שהרי אמרה תורה על פי שנים עדים ואפי' משה ואהרן לא חזו כ\"ש ע\"י כתב שכתב לו דוד דמפיהם בעינן ולא מפי כתבם יע\"ש אלא אי קשיא הא קשי' שהרי אמרו בפרק נ\"ה אשר פגע בב' צדיקים וטובים ממנו שהם דרשו אכין ורקין והוא לא דרש ופרש\"י שהרג את אוריה במצותו הרי לך שיואב לאו פושע הוא אלא שוגג שהיה סבור דלא דרשינן אכין ורקין והיה חייב לשמוע דבר המלך אפילו לעבור על ד\"ת וכ\"כ התוס' ז\"ל שם בדבור המתחיל מאי טעמא קטליתיה לעמשא שלא נתחייב יואב במה שהרג לעמשא משום דהיה חושדו למורד במלכות דלא דריש אכין ורקין והוה ליה שוגג יע\"ש וא\"כ קשה מאי פריך בשמעתין ואידך והוצרך לשנויי הרי לך כחרב בני עמון ואמאי לא משני דההיא דאוריה שאני משום דהשליח דהיינו יואב היה שוגג וסבור חייב לשמוע דבר המלך אפי' לעבור על ד\"ת ואם כן לא שייך בזה טעמא דדברי הרב ודברי התלמיד דברי מי שומעין וכן קשה לשמאי הזקן מאי ראיה מייתי מקרא דואותו הרגת וכן הקשה הרב בעל זרע אברהם ז\"ל סימן הנז' יע\"ש אמנם אחר העיון נראה דל\"ק דע\"כ לא כתבו התוס' ז\"ל דכל שהשליח אינו יודע שיש איסור בדבר אמרי' ישלד\"ע אלא דוקא כשהמשלח יודע שהשליח אינו יודע שיש איסור בדבר כגון ההוא דנתנו לבכור' בנו וכמו שדקדקו התוס' בלשונם שכתבו אבל כאן יודע הוא שיקח מאחר שהוא סבור שהיא שלו ומשום הכי אמרינן דבהא ישלד\"ע כיון דכל עיקר טעמא דאמרינן אשלד\"ע הוא משום דסבור המשלח שלא יעשה כיון שיש איסור בדבר ודברי הרב שומעין משא\"כ הכא גבי דוד אע\"ג דלפי האמת דיואב שוגג היה וסבור שמחוייב לשמוע דברו אפי' לעבור על דברי תורה מ\"מ דוד הע\"ה לא היה יודע שיואב אינו דורש אכין ורקין וסובר היה שדורש אכין ורקין ולא ישמע לדבריו וא\"כ ה\"נ שייך טעמא דאשל\"ע ומש\"ה פריך בגמרא שפיר ואידך והוצרך לשנויי מה חרב בני עמון כו' והיינו דמייתי שמאי הזקן ראיה מקרא דואותו הרגת כנ\"ל מיהו הדבר הקשה אלי למה שראיתי לרד\"ק ז\"ל שכתב שם על פסוק דואותו הרגת בחרב בני עמון וז\"ל ואע\"ג דקי\"ל בכל התורה כולה אין שליח לד\"ע והשליח חייב והמשלח פטור הכא שאני דהיה מלך ואין עוברין על מצותו של מלך הלכך כתיב ואותו הרגת כאלו הוא הרגו ואע\"פ שאין ראוי לאדם לשמוע מצות המלך בזה וכיוצא דכתיב כל איש כו' יכול אפי' לעבור על ד\"ת ת\"ל רק עכ\"ז כיון שאין כל אדם נזהר בזה ויודע לדרוש אכין ורקין מיעוטין לפיכך העונש על המלך עכ\"ל ואתמהא דאם כן מאי ראיה מייתי שמאי הזקן מקרא דואותו הרגת ומאי פריך בגמ' ואידך שאני התם דהיה מלך כמ\"ש הוא ז\"ל וצ\"ע והרב ש\"ך ז\"ל הכריח כסברת הנ\"י ז\"ל דאפי' בשלא ידע השליח אמרינן אשלד\"ע ודחה דברי התוס' ז\"ל דשמעתין שכתבו דהכ' מיירי אפי' בנזכר השליח דא\"כ מנ\"ל למקשה להוכיח דילמא מתני' מיירי בשלא נזכרו שניהם דומיא דרישא דקתני לא עשה שליחותו שליח מעל דמיירי בשלא נזכר השליח אלא מוכח דאפילו בשאינו יודע אמרינן אשלד\"ע יעש\"ב ויש לדקדק עליו ממ\"ש שם סמוך ונראה וז\"ל ואין להקשות דהא טעמא דאין שליח לדבר עבירה הוא משום דדברי הרב שומעין וכשהשליח שוגג לא שייך האי טעמא כו' ועי\"ל דהא דאמרינן בש\"ס טעמא דאשל\"ע משום דדברי הרב שומעין היינו מעיקרא דס\"ד דמסברא קי\"ל דאין שלד\"ע אבל לבתר דמסיק משום דהוי מעילה וטביחה ב' כתובים הבאים כאחד ואין מלמדין אפילו בלא טעמא דדברי הרב כו' גזרת הכתוב היא כו' יע\"ש והשתא קשה לפי מה שהכריח הרב ז\"ל ממאי דפריך בשמעתין ממתני' דמעילה דאפילו בשלא ידע אמרינן אין שליח לד\"ע מה תיקן הרב ז\"ל בזה הא אכתי תקשי ליה דלפום מאי דס\"ד השתא תלמודא דטעמא דאין של\"ע משום דדברי הרב שומעין מאי פריך ממתני' הא מתני' מיירי בשלא ידע השליח ובהא ודאי ליכא טעמא דדברי הרב ויש ליישב דבריו בדוחק: ובהיותי בזה ראיתי לעמוד על מ\"ש התוס' בפ\"ק דמציעא ד\"ה דאמר לישראל קדש לי אשה גרושה וז\"ל וא\"ת ומאי נ\"מ בין למ\"ד אי בעי עביד ובין למ\"ד שליח בר חיובא לא לקי על הקידוש לרבא דאמר בע\"י קידש אינו לוקה בעל לוקה וי\"ל דכי בעל אח\"כ לוקה אף על הקידושין א\"נ י\"ל דאף לרבא נ\"מ דאי יש שליחות חלין הקדושין ואי אין שליחות אין חלין הקידושין עכ\"ל וראיתי להרב מוצל מאש סי' ל\"ה שהק' לדבריהם וז\"ל אבל אעיקרא דדינא במה שהקשו התוס' ק\"ל אליבא דרבא דקידש לא לקי ומאי נ\"מ כו' הרי אפי' אי לא לקי מידי איסורא לא נפקא ושמא ס\"ל דלאו זה כיון דלא לקי משום דלא חלל עד שיבעול איסורא נמי ליכא עכ\"ל ולע\"ד ק\"ל על תי' ממ\"ש שם בראש דבריהם אבל ישראל אע\"ג דעובר משום לפני עור כשמקדש' לכהן כיון דאי מקדשה לעצמו לא מחייב לא מקרי בר חיובא והשתא אם איתא דס\"ל דאפי' איסורא נמי ליכא עד שיבעול א\"כ איך כתבו דישראל עובר משום לפני עור כשמקדש' לכהן הא אפי' כהן שקדשה לעצמו ליכא איסור כלל עד שיבעול וא\"כ כ\"ש ישראל המקדש' לכהן דלא עבר על לפני עור וכן ראיתי להריטב\"א ז\"ל פרק הא\"מ שכתב דאין לדחות ולומר דאע\"ג דלא מפקדי בהכי איכא לפני עור דאפי' בכהן שקדשה לעצמו ליכא איסור' עד דבעיל וכיון שכן ליכא משום ולפני עור כו' יע\"ש אלא משמע שדעת התו' ז\"ל דאע\"ג דלא לקי איסור' מיהא איכא ושלא כדעת הריטב\"א ומש\"ה כתבו דישראל עובר על לפני עור ואין לדחות ולומר דמ\"ש התו' דישראל עובר על לפני עור היינו אליבא דאביי דס\"ל בפ' הע\"י דקדש לוקה משום דמשמע להו דהא דאמרינן התם א\"ב כהן שאמר לישראל קדש לי אשה גרושה אליבא דכ\"ע קאמר ואפילו אליבא דאביי מדלא קאמר בגמ' א\"ב כהן כו' אליבא דרבא דזה ודאי דוחק ותו דאכתי קשה למ\"ש מוהר\"ב ז\"ל בשיט\"מ משם תלמידי הר\"פ וז\"ל להך לישנא דאמר אי בעי עביד כו' וא\"ת הא טעמא דאין שלד\"ע משום דברי הרב שומעין והכא לא שייך למימר הכי וי\"ל דמ\"מ שייך דברי הרב משום דעבר על לפני עור ע\"כ משמע דס\"ל דאפילו אליבא דרבא איסורא מיהא איכא ומשום הכי עבר על לפני עור ואלו שם כתב משם תלמידי הר\"ף כקו' התוס' ותי' דלרבא כי בעל אח\"כ לוקה שתים יע\"ש וכיון שכן קשה דמאי ק\"ל מדרבא הא אע\"ג דלא לקי איסור' מיהא איכא ולכן נראה דל\"ק מידי דלעולם דסבירא ליה ז\"ל דאיסורא מיהא איכא אלא דאפילו הכי ק\"ל לישנא דתלמוד' דקאמר מחייב שולחו דמשמע דחייב מלקות קאמר ואהא ק\"ל דמאי נ\"מ לענין מלקות בין למ\"ד אי בעי עביד כו' לא לקי לרבא דקאמר כו' דחיקא להו מילתא דתלמודא נקט הך בינייא הכא אליבא דאביי דלית הלכתא כותיה כיון דלרבא לא נ\"מ ותי' דנ\"מ כי בעל אח\"כ אי לוקה אף על הקידושין וכתבו עוד א\"נ י\"ל דאף לרבא נ\"מ כו' נראה שכונתם ז\"ל לומר דודאי תלמודא דקאמר מחייב שולחו נקיטו לה מילתא אליבא דאביי דס\"ל קידש לוקה אלא דכיון דאף לרבא נמי נ\"מ לענין אי חלין הקידושין אי לאו לא חש תלמודא ונקט הך בינייהו אליבא דאביי ולענין מלקות דומיא דאידך בינייא דאיש דאמר לאשה אקפי לי קטן כנ\"ל כונתם ודוק בלשונם שכתבו דאף לרבא כו' ולא כתבו בפשיטות א\"נ נ\"מ דאי יש שליחות כו' אלא כונתם ז\"ל למ\"ש דתלמודא ודאי לא קאי אלא אליבא דאביי אלא כיון דאף לרבא נ\"מ אי חלין הקידושין לא חש תלמודא ובהכי ניחא מה שהקשו המפרשים ז\"ל ודוק וא\"נ דלפי הך תי' הו\"מ למימר דאף לרבא נ\"מ לענין אסורא ותלמודא דקאמר מחייב שולחו דמשמע דחייב מלקות נקט מילתא אליבא דאביי דומיא דהך ביניי' דאקפי לקטן דמחייב מלקות אלא דניחא להו טפי למימר דנ\"מ לענין אי חלין הקדושין מלומר דלא נ\"מ אלא לענין איסורא גרידא ושוב ראיתי למוהר\"ב ז\"ל בשיטה מקובצת שכתב לתרץ קו' התוס' משם רבו וז\"ל ונ\"ל דהך דקאמר מחייב שולחו לא מחייב מלקות קאמר אלא עונש עובר על הלאו והא דקאמר שחייב שולחו משום דלאידך בינייא שייך ביה שפיר לישנא דמחייב כו' ע\"ש הנה מבואר דמ\"ש דמלישנא דמחייב הוא דק\"ל להתוס' דמשמע מלקות כנ\"ל ודוק אך ק\"ל כפי מ\"ש בדעת התוס' דס\"ל דהא דקאמר רבא קידש אינו לוקה איסורא מיהא איכא מהא דגרסינן בפרק משוח מלחמה דמ\"ד תנו רבנן אשר ארס אשה כו' פרט לאלמנה לכהן גדול גרושה וחלוצה לכהן הדיוט ופריך בגמ' לימא דלא כר\"י הגלילי דאי ריה\"ג הא אמר הירא מעבירות שבידו ומשני אפי' תימא ר\"י הגלילי כדרבא דאמר רבא אינו חייב עד שיבעול כו' הנה מסוגייא זו מבואר בהדיא דהא דאמר רבא קדש אינו לוקה לאו דוקא אלא אפי' איסורא דרבנן ליכא כדעת הריטב\"א דאי לא כן מאי משני כדרבא הא אפי' לרבא מידי איסורא לא נפקא ולר\"י הגלילי אפילו באיסורא דרבנן כגון סח בין תפלה לתפלה חוזר כדאמרינ' התם ומאד אני תמה על הרב מוצל מאש איך אשתמיט מיני' סוגייא הלזו וכתב הדבר כמסתפק דכיון דלא לקי עד שיבעול איסורא נמי ליכא והלא מסוגייא זו מבואר בהדייא כן וכן קשה על הרב מהורדב\"ז שכתב בפשיטות דאע\"ג דלא לקי עובר על הלאו ואולי שאף הרב לא כתב דעובר על הלאו אלא כשבעל אח\"כ אבל כל שלא בעל עדיין מודה הוא דאיסורא נמי ליכא וכמבואר מההיא דפרק משוח מלחמה שכתבנו מ\"מ דברי הרב מוצל מאש כפשטן א\"א לפרשם כן וכל כי האי הי' לו לפרש ולפי האמור צ\"ל דמ\"ש התוס' דישראל שמקדשה לכהן עובר משום לפני עור היינו משום דכיון דכי בעל אח\"כ לוקה למפרע אף על הקידושין נמצאו קידושין בעבירה משום הכי עובר על לפני עור אמנם אה\"נ דס\"ל דכל זמן שלא בעל אף איסור מדרבנן ליכא ושלא כמ\"ש לעיל שוב מצאתי להתוס' ז\"ל בפ\"ק דיבמות דף י' ע\"א ד\"ה לר\"י שכתבו וז\"ל תימא דאי כו' משכחת לה שקידש ולא בעל דאפי' אביי דאמר גבי אלמנה לכ\"ג קדש לוקה היינו משום דכתיב לא יקח אבל הכא לא יגלה כתיב וי\"ל דשמא אסור לקדש מדרבנן שמא יבעול כו' יע\"ש משמע דס\"ל דאפי' לרבא דאמר קדש אינו לוקה מודה הוא דאסור מדרבנן שמא יבעול והוא תימא דמסוגייא פרק משוח מלחמה מבואר דאפי' איסורא דרבנן ליכא וצ\"ע עוד הקשה הרב מוהר\"י אלפאנדרי ז\"ל דלפי תי' הראשון משמע דלעולם חלים הקדושין אלא דאי אין שליחות לא לקי כהן ואי י\"ש לקי כהן והוא תימא דאי אין שליחות איך חלין הקידושין וכי ראובן שקדש אשה לשמעון בלי שעשה אותו שליח יש ממש באותן קידו' אפילו התרצו אחר כך אלו דבריו יע\"ש ולע\"ד נראה דמדברי התוס' דידן אין כאן קו' דאיכא למימר דלעולם דס\"ל כתי' הא' נמי דאי אין שליחות אין חלים הקדושין ומה שלא תי' כן היינו משום דלישנא דגמ' קשיתיה הא דקאמר מחייב שולחו דמשמע דלענין מלקות קאמר דלרבינא לוקה המשלח ומש\"ה הוצרכו לומר דלרבא כי בעל אחר כך לוקה אף על הקדושין. ומ\"ש בתי' הב' דאף לרבא נ\"מ כו' כונתם לומר דאפילו לכשת\"ל דלרבא לא לקי על הקדושין ואפילו כי בעל אחר כך לא תקשי דתלמודא הכא נקיט לה מלתא אליבא דאביי ולענין מלקות דומיא דאידך בינייהו וכיון דאף לרבא נ\"מ לענין אי חלים הקדושין לא חש תלמודא בהא וכמש\"ל וכ\"כ מוהרימ\"ט ז\"ל בח\"א סימן קי\"ו שהתוס' ז\"ל לא פליגי בין תי' הא' לתי' הב' ע\"ש אלא שמדברי הרי\"ף שכתב מהר\"ב ז\"ל בשיטה מקובצת מבואר דס\"ל כתי' הא' דלעולם חלים הקדושין ואפי' לרב סמא ומה שהקשה דאי אין שליחות איך חלים הקדושין י\"ל דס\"ל כמ\"ש הרא\"ש לקמן והביאו הטור סימן ל\"ה שאם גילה דעתו לשדכן שהוא חפץ באשה פ' והלך השדכן וקדשה ליה בלא שליחות שהיא מקודשת דזכות הוא לו וזכין לאדם שלא בפניו יע\"ש ואע\"ג דזכי' מדין שליחות וכיון שאשלד\"ע א\"כ בטלה לה דין שליחות י\"ל דס\"ל ז\"ל כאיכא מ\"ד שכתב הר\"ן ז\"ל דזכיה עדיפא משליחות וזכין לקטן ע\"י אחר וא\"כ כיון דגלי דעתיה דניחא ליה באשה פ' לדידיה חשיבא זכיה וזכין לו שלא בפניו ודוק. וק\"ק לפ\"ז דא\"כ כי פריך התם בפ' משוח מלחמה לימא דלא כר\"י הגלילי אמאי לא מוקי לה בשקדשה ע\"י שליח דהתם לא מחייב שולחו משום דאשלד\"ע וקדושין מיהא חלים וליכא למימר דתלמודא התם פריך לרב סמא דקי\"ל כותיה לפי דעת רוב הפוסקים ז\"ל כמ\"ש הר\"ב ש\"ך ז\"ל ח\"מ סי' קפ\"ד דהא ליתא דאכתי משכחת לה בשקדש ע\"י שליח כהן דהתם אליבא דכ\"ע לא מחייב שולחו כמ\"ש התוס' אלא שיש לומר דאע\"ג דאשלד\"ע ולא מחייב שולחו היינו דוקא לענין מלקות אבל איסורא מיהא איכא וכמ\"ש הר\"ב ט\"ז ז\"ל בי\"ד סימן ק\"ס ס\"ק י\"א יע\"ש ודוק. עוד ראיתי לעמוד על מ\"ש התוס' בסוגיא הלזו ד\"ה שלא מצינו כו' וז\"ל וא\"ת והא איכא מעילה שאם אמר הגזבר לשליח אכול ככר זה והשליח לא ידע כו' הנה הרב ח\"ה ז\"ל הקשה על דברי התוס' המוצגים לפנינו שהרי אליבא דשמאי קיימינן השתא דמודה בהא אע\"ג דבעלמא לא ס\"ל דברי הרב ודברי התלמיד דברי מי שומעין ואי איירי בלא ידע נמי השליח לא שייך ביה כלל דברי הרב כמ\"ש התוס' לעיל וא\"כ אמאי ק\"ל ממעילה התם שאני דלא ידע השליח דעבירה קעביד הוא דאמרינן זה נהנה וזה מתחייב לא אמרינן ומכח זה כתב דט\"ס נפל בדבריהם וכצ\"ל והמשלח לא ידע כו' אבל השליח ידע שהוא של הקדש א\"ד יע\"ש. ולע\"ד מדברי התוס' שכתבו בפ\"ה דמעילה ד\"ה אכילתו וז\"ל מיירי שהאכיל את חבירו שנתן לתוך פיו דליכא לפרושי אכיל חבירו ע\"י שליחות שצוה חבירו לאכול מן ההקדש דהא ליתא דאע\"ג דישלד\"ע גבי מעילה הני מילי ע\"י הוצאה אבל ע\"י אכילה או הנאה לא כדאמרינן פ' הא\"מ לא מצינו בכל התורה כולה זה נהנה וזה מתחייב כו' נראה בהדיא דס\"ל דאפילו היכא דלא ידע השליח זה נהנה וזה מתחייב לא אמרינן דאל\"כ אמאי לא כתבו בפשיטות דמיירי התם היכא דלא ידע השליח ומה שהקשה דאליבא דשמאי קיימינן דמיירי בידע אפשר לומר דס\"ל להתוס' ז\"ל דודאי אפילו היכא דלא ידע השליח אמרה רבא דאל\"כ קשה דלמאי איכפל רבא לאשמועינן אליבא דשמאי אי ס\"ל ישלד\"ע ועל כיוצא בזה פריך בגמ' בכמה דוכתי וכי טעמא דב\"ש אתא לאשמועינן אלא מוכח דאיכפל רבא לאשמועינן אליבא דשמאי משום דנפ\"מ נמי לדידן היכא דלא ידע השליח כן נראה לי. וממ\"ש עוד אמנם מסופק היה ר\"י באומר לשליח הושט ידך לכד של שמן כו' אם יתחייב השליח כדאמרינן גבי מעילה או דלמא זה נהנה וזה מתחייב לא אמרינן נראה דמס\"ל מלתא אי מאי דאמרינן בגמרא שלא מצינו בכל התורה זה נהנה וזה מתחייב כללא כייל ואפי' במעילה א\"ד אין למדין מן הכללות ובמעילה אמרינן שפיר זה נהנה וזה מתחייב ונראה דמס\"ל דכיון דיליף חטא חטא מתרומה איכא למימר דבכל גונא יש שליח במעילה ואפילו במידי דהנאה דומיא דתרומה דבכל גונא י\"ש שלא מצינו בתרומה מקום לומר בו אין שליחות ועיין בס' ידי אליהו דף קי\"ח ע\"ב ובס' משאת משה חי\"ד סי' ד':<br><b> ועפ\"י </b> דברי התוס' הללו אפשר ליישב דברי רבינו ז\"ל שכתב ובכל התורה כולה אשלד\"ע אלא במעילה לבדה ותמהו עליו הר\"ב עצמות יוסף ומוהרימ\"ט בחדושיו על הרי\"ף ז\"ל שהרי בטביחה ומכירה ושליחות יד קי\"ל דישלד\"ע כמ\"ש בה' גזילה פ\"ג ובה' גניבה פ\"ב ופ\"ג וא\"כ איך כתב דבכל התורה כולה אשלד\"ע לבד ממעילה? אכן אם נאמר דס\"ל לרבינו דבמעילה אמרינן זה נהנה וזה מתחייב וכמו שצדדו התוס' ומה גם למה שצדד הרב מש\"ל ז\"ל שם לומר דממ\"ש רבינו לא מעל אלא האוכל בלבד משמע דס\"ל דדוקא באכילה מתחייב ולא משעת הגבהה ושלא כדברי התוס' קדושין דמהשתא עכ\"ל דס\"ל לרבינו דבמעילה אמרינן זה נהנה וזה מתחייב כיון דלדידיה לא מצינו לתרוצי כתי' התוס' ז\"ל וא\"כ איכא למימר דמ\"ש רבינו דבכל התורה כולה אשלד\"ע לבד ממעילה אשלפניו קאי שכתב לא מעל אלא האוכל דמיירי במידי דהנאה ואהא כתב דבכל התורה אין שלד\"ע במידי דהנאה משום דלא מצינו זה נהנה וזה מתחייב אלא דוקא במעילה כנ\"ל נכון. ובהכי אפשר ליישב מה שהק' הרב תוי\"ט ז\"ל פ\"ו דמעילה משנה א' על מ\"ש רבינו והרע\"ב שם דבמעילה ישלד\"ע מקרא דכתיב ואשמה הנפש ההיא מששגג תחלה והוא תימא דבגמ' מפיק לה מג\"ש דחטא חטא, אכן כפי מ\"ש אפשר לומר דס\"ל דתרתי קראי צריכי דאי מג\"ש הו\"א דוקא במעילה הבא ע\"י הוצאה אבל במעילה הבא ע\"י אכילה או הנאה לא כמ\"ש התוס' להכי איצטרך אידך קרא ומוהרימ\"ט ז\"ל תירץ דמשמע ליה לרבינו דשליחות יד לאו מדין שליחות הוא אלא מדין פשיעה שחייב הכתוב את השומר בין שפשע הוא עצמו בפקדון בין שאמר לאחרים לפי ששמירתו עליו כו' והא דלא חשיב טביחה על ידי אחר משמע לי' דטביחה נמי לאו מטעם שליחות הוא דאפילו טבחו ע\"י קטן דלאו בר שליחות הוא מיחייב דומיא דמכירה דלא קפיד קרא אלא אמה שנהנה ממנו בין מן הבשר בין מן הדמים והא דחשיב לי' בגמ' ב' כתובים היינו דלישתוק מיניה ונילף ממעילה דמחייב מדין שליחות כו' יע\"ש. וק\"ל עלה שהרי מעילה נמי דכוותה היא ומתני' היא בהדיא פ\"ו דמעילה שלח ביד חש\"ו אם עשו שליחותן בעה\"ב מעל ופרכינן עלה והא לאו בני שליחות נינהו ומשני ר\"א עשאום כמעטן של זיתים יע\"ש. וא\"כ קשה דמאי פריך בגמ' והרי מעילה כו' התם שאני דאפילו בחש\"ו דלאו בני שליחות נינהו מיחייב אלא עכצ\"ל דס\"ל לתלמודא דכיון דאשלד\"ע מטעמא דדברי הרב כו' חשיבא כעושה הדבר מאליו בלא דעת בעה\"ב כמ\"ש רש\"י ז\"ל משא\"כ בחש\"ו דאע\"ג דלאו בני שליחות כיון דלא שייכי בהו טעמא דאשלד\"ע כמ\"ש התוס' פ\"ק דמציעא ואדעתי' דבעה\"ב קעבדי וניחא ליה בהכי משו\"ה חייב המשלח וכיון שכן הדק\"ל דאמאי לא חשיב טביחה בהדי מעילה ואי משום דטביחה איתי' אפילו ע\"י קטן דלאו בר שליחות מעילה נמי דכותה וחשיב לה ולכן הנכון כמ\"ש:"
+            ]
+        ]
+    ],
+    "versions": [
+        [
+            "Friedberg Edition",
+            "https://fjms.genizah.org"
+        ]
+    ],
+    "heTitle": "שער המלך על משנה תורה, הלכות מעילה",
+    "categories": [
+        "Halakhah",
+        "Mishneh Torah",
+        "Commentary",
+        "Sha'ar HaMelekh",
+        "Sefer Avodah"
+    ],
+    "sectionNames": [
+        "Chapter",
+        "Halakhah",
+        "Comment"
+    ]
+}
\ No newline at end of file
diff --git a/json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Sha'ar HaMelekh/Sefer Avodah/Sha'ar HaMelekh on Mishneh Torah, Vessels of the Sanctuary and Those who Serve Therein/Hebrew/Friedberg Edition.json b/json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Sha'ar HaMelekh/Sefer Avodah/Sha'ar HaMelekh on Mishneh Torah, Vessels of the Sanctuary and Those who Serve Therein/Hebrew/Friedberg Edition.json
new file mode 100644
index 0000000000000000000000000000000000000000..e56db5c1d8ca5c6c3ad34fe7890f2f93b4d5d609
--- /dev/null
+++ b/json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Sha'ar HaMelekh/Sefer Avodah/Sha'ar HaMelekh on Mishneh Torah, Vessels of the Sanctuary and Those who Serve Therein/Hebrew/Friedberg Edition.json	
@@ -0,0 +1,70 @@
+{
+    "language": "he",
+    "title": "Sha'ar HaMelekh on Mishneh Torah, Vessels of the Sanctuary and Those who Serve Therein",
+    "versionSource": "https://fjms.genizah.org",
+    "versionTitle": "Friedberg Edition",
+    "status": "locked",
+    "license": "Public Domain",
+    "versionTitleInHebrew": "מהדורת פרידברג",
+    "actualLanguage": "he",
+    "languageFamilyName": "hebrew",
+    "isBaseText": true,
+    "isSource": true,
+    "isPrimary": true,
+    "direction": "rtl",
+    "heTitle": "שער המלך על משנה תורה, הלכות כלי המקדש והעובדין בו",
+    "categories": [
+        "Halakhah",
+        "Mishneh Torah",
+        "Commentary",
+        "Sha'ar HaMelekh",
+        "Sefer Avodah"
+    ],
+    "text": [
+        [],
+        [],
+        [],
+        [],
+        [],
+        [],
+        [],
+        [
+            [
+                "<b>בגדי </b>\n<b> כהונה כו' והאבנט לבדו רקום בצמר.</b> כתב מרן פ\"ק דיומא כי אתא רבין כו' ר' אומר של כלאים וראב\"ש אומר של בוץ וידוע שהלכה כר' מחברו ע\"כ ק\"ל דהתם אמרינן אמר רנב\"י אף אנן נמי תנינן על בשרו מה ת\"ל ילבש כו' רבי דוסא אומר להביא בגדי כ\"ג שכשרים לכהן הדיוט ר' או' שתי תשובות בדבר חדא דאבנטו של כ\"ג בי\"ה לא זהו אבנטו של כהן הדיוט כו' יע\"ש וא\"כ ע\"כ ר' דוסא דקאמר להביא בגדי כ\"ג ביה\"כ שכשרים לכהן הדיוט ע\"כ דס\"ל כראב\"ש דאבנטו של כהן הדיוט של כל השנה של בוץ ואיך כתב מרן וידוע דהלכה כר' מחבירו הא הו\"ל מחביריו ואין הלכה כר' מחביריו כמ\"ש בעל הליכות עולם דף פ\"ו יע\"ש ועיין בתוס' בפרק י\"נ דקכ\"ד ע\"ב ד\"ה מספיקה וליכא למימר דרבי דוסא כי קאמר להביא בגדי כ\"ג כו' לבר מאבנט קאמר דא\"כ מאי אהדר ליה ר' חדא דאבנטו של כ\"ג כו' הא באבנט ר' דוסא נמי מודה אלא ע\"כ דר' דוסא אפי' האבנט קאמר ונראה דהיינו משום דר' דוסא ור' קמפלגי בפי' דקרא דכתיב והניח' שם דר\"ד ס\"ל דוהניח' שם היינו לומר שלא ישתמש בהן לי\"ה אחר כרש\"י ור' ס\"ל דוהניח' שם היינו לומר שטעונין גניזה והיינו דאהדר ליה דכיון דאבנטו של כ\"ג לא זהו אבנטו של כהן הדיוט אם כן ע\"כ גבי אבנט והניחם שם דכתיב בקרא גניזה משמע ואם כן ממילא משתמע דכל בגדי כ\"ג טעונים גניזה שהרי קרא בכללא כיילינהו ואין סברא לומר דלגבי אבנט פי' והניחם שם היינו שטעונין גניזה ולגבי שאר בגדים פי' שלא ישתמש בהן לי\"ה אחר ומן האמור מבואר דרבי דוסא ע\"כ ס\"ל דאבנטו של כהן הדיוט של בוץ ואם כן הדק\"ל ושמא לא אמרי' אין הלכה כר' מחבריו אלא כי פליגי רבים יחד בדוכתא חדא מה שא\"כ הכא ודוק ועיין בספר כריתות בקונטריס לשון למודים כלל קי\"ג אמנם אחר העיון יראה דלא דמי כלל ודוק:"
+            ],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>בגדי </b>\n<b> כהונה מותר כו' לפיכך לובשם שלא בשעת עבודה.</b> עיין בתוס' פ' בא לו דס\"ט ד\"ה בגדי כהונה שכתבו בפשיטות דשלא לצורך עבודה אסור ללובשם והקשו מהא דאמרינן בקידושין גבי ינאי המלך הקם בציץ שבין עיניך וכתבו וז\"ל ומיהו למ\"ד דוקא עודהו על מצחו מרצה יכול להניחו כל שעה (כלומר דהוה ליה כצורך עבודה) ואומר ר\"ת דלכ\"ע יכול להניחו כל שעה מדכתיב ביה והיה על מצחו תמיד ואע\"ג דאצטריך לדרשה אחריתי לעיל בפ\"ק שלא יסיח דעתו ממנו ושמא י\"ל מדכתיב תרי זמני והיה על מצח אהרן נפקא כו' יע\"ש ויש לדקדק בדבריהם טובא דמאי ק\"ל מההיא דפ\"ק דיומא דאצטריך לדרשא שלא יסיח הרי מבואר שם בסוגיא דמאן דדריש ליה לקרא דתמיד דשלא יסיח הוא ר\"י דס\"ל דעודהו על מצחו מרצה אין עודהו על מצחו אינו מרצה ולר\"י לא קשי' להו דסברא הוא דיכול להניחו כל שעה כמ\"ש בקו' ואי ס\"ל ז\"ל דאפי' ר\"ש דדריש לקרא דתמיד לומר דתמיד הוא מרצה אית ליה נמי הך דרשא ותרתי שמעת מינה אם כן ה\"נ נימא דדריש ליה נמי להך דרשה דתמיד יכול להניחו וכולהו שמעינא מינה ותו דאדק\"ל מדרשא דשלא יסיח דלא בא מפורש בגמ' אי ר\"ש נמי אית ליה הך דרשא אמאי לא ק\"ל בפשיטות מדרשה דר\"ש דדריש ליה לומר דתמיד הוא מרצה וצ\"ע:<br><b> מעשה חושב</b>\n<b> (שפ) </b> ושמא לא אמרינן אין הלכה כרבי מחבריו כו' משא\"כ הכא. גם אני כוונתי לזה וכן נראה מדברי הרי\"ף בפ' השולח שכתב דהלכה כרע\"ק דבכ\"ד ראשי אברים שעבד יוצא בהן לחירות צריך גט שחרור משום דהלכה כרע\"ק מחברו וע\"ש והתם הרי ר\"מ והמכריעים ס\"ל כר' טרפון דעכ\"פ בשן ועין אין צריך גט שחרור וא\"כ איך קאמר דהלכה כרע\"ק מחבירו אלא עכ\"ר דמשום דלא פליגי רבים יחד עם רע\"ק אמרינן תו דהלכה כמותו משום דהוי בכה\"ג חדא נגד חבירו: (אמר נ\"ה המביא לבה\"ד בגוף הדבר שפסק הרמב\"ם כרבי אף דחבריו פליגי עלי' נראה דהרמב\"ם כר\"נ ס\"ל במסכת ב\"ב קכ\"ד ע\"ב עיי\"ש ובתוס' שם ד\"ה מספקא ובמהרש\"א וכן מצאתי בהדיא מפורש ברמב\"ם בפי' המשנה במסכת שביעית פרק ט' סוף משנה ה' שכתב דהגמרא פסק הלכה כרבי מחבריו עיי\"ש ולפ\"ז בחנם נדחק מרן הכ\"מ בפ\"ח מהלכות תמידין הלכה י\"ח לתרץ דברי הרמב\"ם שפסק כרבי ולא כחכמים דפליגי עלי' משום דמסתבר טעמא דרבי או משום דאבא שאול ס\"ל כוותי' עיי\"ש ולפי דברי הרמב\"ם בפי' המשנה ניחא בפשיטות וכן מיושבת קושית הרב בעל שעה\"מ ז\"ל פה כמובן. ע\"כ הגה\"ה:<br><b> [ודע </b> דלכאורה קשה על הרי\"ף ז\"ל שהרי ר\"ש ור\"א נמי ס\"ל כרע\"ק דצריך גט שחרור וא\"כ אמאי צריך הרי\"ף ז\"ל לאתויי עלה מטעם דהלכה כרע\"ק מחבירו דאדרבה הא רבים הם דאמרי צריך גט שחרור שהם רע\"ק ור\"א ור\"ש נגד ר\"ט ור\"מ וא\"כ הא ממילא הלכה כרבים. אמנם י\"ל דהרי\"ף ז\"ל כתב כן משום דהמכריעין ס\"ל בשן ועין כר\"ט ור\"מ וא\"כ הא הו\"ל רבים דס\"ל עכ\"פ בשן ועין דאין צריך גט שחרור מש\"ה צ\"ל דהלכה כרע\"ק מחבירו משום דלא פליגי כולהו ביחד עם רע\"ק]:<br><b> ובהא </b> דקאמר הרי\"ף ז\"ל שם דאין הלכה כהמכריע בברייתא תמהתי שהרי גם בל\"ז אין דעת שלישית מכרעת כדאיתא בפסחים דף י\"א ודף כ\"א ומצאתי בהר\"ן קדושין שעמד בזה ותמהני שלא הביא האי דפסחים שהבאתי לראי'. ובאמת נתקשיתי בזה דמה בכך שאין דעת שלישית מכרעת הא מ\"מ נוסף הוא לרוב דעות וכעין זה כתב הרי\"ף ז\"ל בר\"פ כל הגט לענין ריח גט שפוסל לכהונה דפליגי שם אמוראי טובא ופסק דאינו פוסל אלא האחרון משום דע\"ז צירף דעות דהאחרון פסול אע\"פ דדעות אלו אינן שוות ע\"ש ודוק:<br><b> (שפא) </b> ותו דאדק\"ל מדרשא דשלא יסיח כו' אמאי לא ק\"ל בפשיטות מדרשא דר\"ש דדריש לי' לומר דתמיד הוא מרצה. תמהני דהרי קאמר הש\"ס ביומא דף ז' ע\"ב דר\"ש ס\"ל דתמיד על מצחו מי משכחת לה דמי לא בעי ניים וע\"ש וצריך להבין מאי איסור יש בזה דניים בעוד שהציץ עליו אם לא משום היסח הדעת. ושמא י\"ל דהאי דקאמר הש\"ס שם דמי לא בעי ניים היינו שינת קבע דהאיסור הוא מטעמא דשמא יפיח בו אבל שינת ארעי אפשר דמותר בו אע\"ג דמסיח דעתי' מניה משום דר\"ש לא ס\"ל הך דרשא דשלא יסיח דעתו. והנה לדעת הרא\"ש ז\"ל עכצ\"ל כמו שכתבתי דהש\"ס אשינת קבע קאי ומטעמא דשמא יפיח משום דאל\"ה א\"כ אפי' אם נימא דר\"ש אית לי' הך דרשא דשלא יסיח דעתו מ\"מ קשה מאי קאמר הש\"ס דמי לא בעי ניים והרי ס\"ל להרא\"ש ז\"ל דבשינה ליכא משום היסח הדעת כיון דאין שייך היסח הדעת אלא כשעומד בקלות ראש אע\"כ דאשינת קבע קאי וכנ\"ל:<br><b> ומ\"מ </b> בעיקר קושייתו של הגאון המחבר ז\"ל י\"ל דר\"ת קאי אליבא דר\"י וס\"ל דאפי' היכא דלא צריך ציץ לרצויי כגון בלילה דאין זריקה בלילה אפ\"ה יכול להניחו משום דכתיב תמיד (וממילא דה\"ה לר\"ש) והיינו משום דפשטי' דקרא משמע דמותר להניחו תמיד ואיסור היסח הדעת ילפי מדכתיב תרי זימני והיינו דקאמר לכ\"ע דהיינו אפי' לר\"ש דס\"ל דאפי' תלי בסיכתא מרצי וכן לר\"י בלילה דלא שייך ריצוי ציץ אפ\"ה מותר להניחו שם ומש\"ה קשיא לי' לר\"ת ז\"ל מהאי דאיצטריך האי קרא להיסח הדעת משום דמסתמא לא פליג ר\"ש בהא וא\"כ קשיא לתרווייהו בין לר\"י ובין לר\"ש מש\"ה לא הקשה מהא דאיצטריך האי קרא לדרשא דר\"ש דתמיד הוא מרצה וכמ\"ש הגאון המחבר ז\"ל משום דבעי טפי להקשות אתרווייהו ודוק:"
+            ]
+        ],
+        [],
+        [
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>וכהן </b>\n<b> גדול כו' או כהן הדיוט ששמש בפחות מד' בגדים עבודתו פסולה וחייב מיתה כזר ששמש כו'.</b> ממשמעות דברי רבינו ז\"ל נראה דס\"ל דלחיוב מיתה נמי דינו כזר דאינו חייב אביאה ריקנית והיינו משום דלשרת אבבואם נמי קאי ושלא כדעת ריצב\"א שכתבו התוס' פ\"ק דיומא דפ\"ה ד\"ה להביא את המכנסים וז\"ל ותי' ריצב\"א דמיתה דגבי בגדים אצטריך לחייב אפי' על ביאה ריקנית באהל מועד כדכתיב והיו על אהרן בבואם אל אהל מועד כו' ע\"ש גם התוס' פ' הנשרפין דף פ\"ב בד\"ה ולא משום טומאה בתחילת דבריהם כתבו כס' ריצב\"א דשלא רחוץ ידים ורגלים מחייב אביאה ריקנית שכתבו וז\"ל ומיהו קשה הא דקתני ולא משום רחוץ ידים כו' דאסידור השולחן והטבת נרות דבהיכל ת\"ל דנפ\"ל מדכתיב בבואם אל אהל מועד אלמא אפי' ביאה ריקנית מחייב בלא עבודה ויש לדקדק דאמאי לא הקשו מחלוקת מחוסר בגדים הקודמת דהתם נמי כתיב והיו על אהרן ובניו בבואם אל אהל מועד ולא ימות כמ\"ש ביומא ואפשר לומר דממחוסר בגדים ל\"ק להו משום דאיכא לאוקמי בנכנס לבוש בד' בגדים ובשעת העבודה פשט אחד מהם וקמ\"ל דלא מחייב משום מחוסר בגדים אשעת עבודה משום דלאו עבודה תמה היא מיהו ק\"ל כפי סברת ריצב\"א דמחייב אמחוסר בגדים ושלא רחוץ ידים ורגלים אפי' אביאה ריקנית מהא דגרסינן בזבחים דכ\"ג ע\"ב אמר ליה רבא לר\"נ מכדי יושב כזר ומחיל עבודה אימא מה זר במיתה אף יושב במיתה אלמא תניא כו' ומשני משום דהוה ליה מחוסר בגדים ושלא רחוץ ידים ורגלים ב' כתובים הבאים כאחד ואין מלמדים והשתא לדעת ריצב\"א מאי משני אכתי נימא דיושב כזר ומה זר במיתה בשעת עבודה דהא זר לא מחייב מיתה אביאה ריקנית אף יושב שעבד במיתה דומיא דזר ושני כתובים דמחוסר בגדים ושלא רחוץ ידים דכתיבי בהו מיתה אצטריך לביאה ריקנית דלא נילף לעלמא ולומר דדוקא בהנהו מחייבי מיתה אביאה ריקנית הא בעלמא לא מחייבי אביאה ריקנית מיהו היכא דעבד מיהא נימא דמחייב מיתה דומיא דזר ושוב ראיתי דלק\"מ שהרי כתבו התוס' שם ובדף (י\"א) [י\"ח] ד\"ה אתיא חוקה דכי אצטריך שני כתובים למעוטי יושב אבל ערל ואונן לא צריך קרא למעטינהו ממיתה כיון דלא איקרו זרים ואם כן ע\"כ דמיעוטא דשני כתובים אתא למעוטי יושב אף אשעת עבודה ממיתה דאי אביאה ריקנית הא לא משכחת ביושב ביאה ריקנית ותו כיון דנ\"ל מקרא דלעמוד לעמידה בחרתים ולא לישיבה מסברא הו\"א שדינו כזר דלא מחייב אביאה ריקנית וזה פשוט ולדעת רבינו ז\"ל נראה דאפילו בשתויי יין דלא כתיב בהו לשרת לא מחייב מיתה אביאה ריקנית משום דילפינן חוקה חוקה ממחוסר בגדים לענין חלול כדאיתא בזבחים וכי היכי דהתם לא מחייב אביאה ריקנית ה\"נ שתויי יין דאין ג\"ש למחצה ובהא ניחא לי מה שהקשה הרמב\"ן ז\"ל בס' המצות במל\"ת סימן ע\"ג לדעת רבינו ז\"ל דאשתויי יין הוא מוזהר אף אביאה רקנית ועונש מיתה לא מחייב אלא אעבודה והקשה הרמב\"ן ז\"ל וז\"ל גם זו האזהר' שהוא מזכיר לשתויי יין בלא עבודה אזהרה בלא מיתה לא ידעתי לה מקום שזה הכתוב יין ושכר אל תשת בבואם אל א\"מ אם הוא אמור אפילו אביאה רקנית אם כן מיתה נמי לחייב ואם הוא בביאת עבודה לבד ביאה בלא עבודה מנין ע\"כ דבריו ועיין בספר מגילת אסתר מה שנדחק בזה אכן כפי מ\"ש יש לומר דלענין מיתה ילפינן חוקה חוקה ממחוסר בגדים וכי היכי דהתם לא מחייב אביאה רקנית דכתיב לשרת הכי נמי הכא אמנם לענין אזהרה קאי קרא כפשט' דאביאה רקנית נמי מחייב משום דבמחוסר בגדים נמי י\"ל שלדעת רבינו הוא מוזהר גם כן אביאה רקנית משום דהוה ליה זר כדנפ\"ל מקרא דבגדיהם עליהם ובזר שנכנס למקדש לדעת רבינו משמע שהוא מוזהר אפילו אביאה רקנית מק\"ו דבעל מום וכמ\"ש הרב מש\"ל ז\"ל בה' ביאת המקדש פ\"ט דין ט\"ו יע\"ש וכדבריו נ\"ל להכריח מהא דבעי למילף בריש פ\"ב דזבחים דזר מחלל עבודה מק\"ו דבעל מום ואם איתא איכא למפרך מה לבעל מום שכן חמור דאפי' אביאה גרידא הזהירה עליו התורה אלא משמע דזר נמי דינא הכי וכן כתב עוד הרב הנזכר שכן נראה מדברי התוס' בפ\"ב דיומא דכ\"ג ע\"ב ד\"ה יש שהקשו וז\"ל וק' לר\"ל דמוכח דלאו עבודה היא מדלא אצרכיה קרא ד' בגדים ואם כן ל\"ל קרא לר\"א כו' ומאי טעמא דת\"ק דפסל ב\"מ להוצאה וי\"ל משום דב\"מ חשיב כזר דסד\"א וכי תעל' על דעתך שזר קרב לגבי המזבח ולהכי צריך קרא לר\"א וה\"ט דת\"ק דפסל עכ\"ל משמע דס\"ל דאפי' בכניסה אל המזבח בלא עבודה מוזהר עליו זר וע\"ש מה שצדד הרב ז\"ל בפי' דבריהם ומיהו עיקר דבריהם צריכי' לי עיון במ\"ש דטעמא דת\"ק משום דב\"מ חשיב כזר וכי זר קרב לגבי המזבח שהרי מחוסר בגדים נמי חשיב זר כדנפ\"ל מקרא דאין בגדיהם עליהם אין כהונתן עליהן והו\"ל זרים ואפי\"ה גלי ביה קרא דכשר להרמת הדשן כדס\"ל לר\"ל דקאמר דאי ס\"ד עבודה היא יש לך עבודה שכשרה בב' כלים וא\"כ מ\"ט דת\"ק דפסל להרמת הדשן כהן ב\"מ משום דחשיב כמו זר הרי מחוסר בגדים יוכיח דחשיב זר ואפי\"ה קרב לגבי המזבח להרמת הדשן ואדרבא מחוסר בגדים גרוע מבעל מום דאלו בעל מום לא כתיב בהדייא ביה זרות ואלו מחוסר בגדים בהדייא כתיב ויש לישב וצ\"ע: וראיתי להר\"ב מגילת אסתר במ' ל\"ת סי' ס\"ט הביא ראיה לדעת רבינו דב\"מ אסור ליכנס מן המזבח ולפנים מדתנן בסוף זבחים ומייתי לה בפרק הנשרפין דף הנז' היוצק והבולל כו' עד המסדר את השולחן והמטיב את הנרות אין חייבין עליהן לא משום זרות ולא משום טומאה כו' ומדלא קאמר משום ב\"מ נמי ש\"מ ב\"מ המטיב את הנרות שהיו בהיכל חייב וזה משום שאסור ליכנס שם אפילו שלא בשעת עבודה עכ\"ד ועיין בהרב מש\"ל מה שטרח ליישב זה ולא עלה בידו ולע\"ד נראה דאין משם ראיה כלל לדעת רבינו ז\"ל וזה שאף הרמב\"ן ז\"ל אזיל ומודה בב\"מ שנכנס להיכל בביאה רקנית שהוא מוזהר עליו דפשיטא ודאי דלא עדיפי ב\"מ מכהנים טהורים דחייבי' על ההיכל משום ביאה רקנית וכמ\"ש שם רבינו ז\"ל בסימן הקודם וז\"ל וכן כל כהן מוזהר מהכנס להיכל ג\"כ זולתי בשעת עבודה יע\"ש וכ\"כ הרמב\"ן שם בהדייא דמ\"ש בספרי יכול לא יכנס לעשות ריקועין ת\"ל אך בא להוציא כל כניסה שלא לעבודה ותפש לו המותרות שאלו נכנס אל הפרוכת שלא לצורך היה חייב משום ביאה רקנית דאסור מאל יבא בכל עת אל הקדש ומה שהביא ראיה הרמב\"ן לסברתו מהא דאמרינן בערובין הכל נכנסין לתקן את ההיכל כהנים לוים וישראלים אע\"ג דאפילו לדעתו ז\"ל כהן ב\"מ אסור ליכנס בהיכל נ\"ל שבודאי שכונתו לומר דאם איתא לדעת רבינו ז\"ל דאפילו בין האולם ולמזבח דהתם ליכא ביה אזהרה משום ביאה ריקנית שלא הוזהרו על ביאה ריקנית אלא להיכל ואפי\"ה הזהירן הכתוב שלא יכנסו משום קדושה א\"כ כי נמי איכא צורך הבנין אמאי מותרין ליכנס הא אין איסורו משום ביאה ריקנית כי היכי דנימא כיון שהוא לצורך הבנין ליכא ביאה ריקנית אלא ודאי דב\"מ מותר ליכנס בין האולם לבין המזבח ולהיכל הוא דאסור משום ביאה ריקנית כשאר כהנים טהורין ומשום הכי כיון שהוא לצורך בנין לא הוי ביאה ריקנית זה נ\"ל פשוט בכונת הרמב\"ן אלא דק\"ל על דבריו שהרי משמע התם בעירובין דלרב כהנא כהנים טמאים נכנסין לתקון ההיכל וכן פסק רבינו בפ\"ז מה' בית הבחירה אע\"ג דטמא הנכנס לעזרת ישראל הוא חייב כרת ולאו ה\"ט משום ביאה ריקנית שהרי בעזרת ישראל מותר ליכנס ביאה ריקנית אלא ע\"כ דה\"ט משום דגלי קרא דמותר ליכנס ממיעוטא דאך ואף ע\"ג דההוא קרא בב\"מ כתיב ילפינן מיניה לטמאים וצ\"ע ואיך שיהיה לדאתאן עלה מבואר מדבריו דב\"מ נמי אם נכנס לפרוכת דהיינו היכל מוזהר עליה מקרא דאל יבא בכל עת וא\"כ ע\"כ מה שמותר ב\"מ להיכנס שלא בשעת עבודה לדעת הרמב\"ן היינו בין האולם ולמזבח ואם כן משום הכי לא תני אין חייבים משום ב\"מ משום דב\"מ המטיב את הנרות והמסדר את השלחן בהיכל אע\"ג דלאו עבודה תמה היא מ\"מ הא ודאי עבודתו פסול כמ\"ש רבינו ז\"ל פ\"ט דין ה' ואם כן כיון שעבודתו פסולה הרי הוא חייב משום ביאה ריקנית וכדפרכינן פ' הוציאו לו דנ\"ג גבי חיסר אחת מסמניה עי\"ש ומ\"מ התוס' שם דלא מחייב אביאה ריקנית אפילו בהיכל שלא רחוץ ידים ורגלים היינו לענין דלא מחייב מיתה משום דלשרת האמור גבי מיתה אבבואם נמי קאי מיהו לענין מלקות פשיטא ודאי דחייב משום דכיון דעבודתו פסולה הו\"ל ביאה ריקני' ואין חייבין דקתני אין חייבין מיתה קאמר משא\"כ בב\"מ דאפי' בעבודה תמה אינו אלא בעזרה וקי\"ל כרבנן דרבי אם כן לא מצי למיתני אין חייבין כיון דהשתא נמי מיחייב משום ביאה ריקנית ואולי סבור הרב ז\"ל דמ\"ש רבינו דהמסדר את השלחן והמטיב את הנרות עבודתו פסולה היינו דוקא גבי זר דמחייב מיתה אעבודה תמה ובעבודה שאינה תמה הוא מוזהר עליה ומשום הכי עבודתו פסולה משא\"כ בב\"מ דבעבודה תמה הוא באזהרה ובעבודה שאינה תמה אפילו אזהרה ליכא כמ\"ש רבינו שם דין ד' א\"כ עבודתו נמי כשרה וכן ראיתי להר\"ב מש\"ל ז\"ל פ\"י דה' תמידין ומוספין דין י' שעלה בדעתו לומר כן ואף שלבסוף הסכימה דעתו ז\"ל לומר דאפי' לדעת רבינו דעל עבודה שאינה תמה אינו מוזהר עליה מ\"מ עבודתו פסולה מ\"מ איהו מסברא דנפשיה אמרה ואפשר שהרב ז\"ל חולק בזה אמנם הא ודאי ליתא שהרי בפ' הוציאו לו דף מ\"ט קתני בברייתא בהדייא ב\"מ בקבלה ובהולכה פסולה אע\"ג דלאו עבוד' תמה היא וכן כתבו התוס' ברפ\"ב דזבחים עד שאני תמיה על הרב מש\"ל ז\"ל איך עלה בדעתו לומר כן ואישתמיט מיניה סוגייא הלזו כנ\"ל מיהו אכתי קשה אמאי לא חשיב שתויי יין שהרי משמע דבשתויי יין נמי בעי' עבודה תמה דילפי' גזרה שוה ממחוסר בגדים ועיין בהרב מש\"ל פ\"ט מהלכ' ביאת מקדש דין י' וצ\"ל דתנא ושייר:"
+            ],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>כהן </b>\n<b> שלקה באצבעו כורך עליה גמי כו' והוא שלא יחוץ הבגד כו'.</b> עיין בהשגות הראב\"ד ז\"ל ומרן כ\"מ כתב שהראב\"ד מפ' דהא דאמר רבא שלא במקום בגדים ג' על ג' חוצצות פחות מג' אינן חוצצות דחוצצות ואינן חוצצות לענין חציצה בין יד לכלי אתמר כו' אבל לפי האמת דעת רבינו כפי' רש\"י ז\"ל דחוצצות ואינן חוצצות לענין יתור בגדים איתמר והריטב\"א הכריח כפי' רש\"י ז\"ל מדפריך בגמ' ות\"ל משום חציצה (משמע דמילתא דפשיטא היא דאפילו גמי וצלצול קטן חוצצים והא רבא ור\"ח פליגי לפי שיטה זו כו' יע\"ש) ולכאורה היה אפשר לומר דהראב\"ד ס\"ל דהא דפריך בגמרא ות\"ל משום חציצה לאו אמתני' דכורך עליו גמי קא פריך כפי' רש\"י ז\"ל בעירובין דא\"כ לישנא דת\"ל לא א\"ש לפי זה ותו דא\"כ הך קו' הו\"ל לתלמודא לאקשויי תיכף ומיד אמתניתין ולא לבתר דמייתי פלוגתא דר\"ח ור\"י אלא ס\"ל דלר' יאודה בריה דר\"ח קא פריך דקאמר לא שנו אלא גמי אבל צלצול קטן הוי יתור בגדים דכיון דס\"ל לרב יאודה דצלצול קטן חשיב בגד לענין יתור בגדים אע\"ג דהוי פחות מג' הוא הדין וכ\"ש נמי דחשיב בגד לענין חציצה ואהא פריך דל\"ל משום טעמא דיתור בגדים תיפוק ליה משום חציצה ותריץ יתיב כשמואל כו' ומוהר\"מ ב\"ח ז\"ל בקונטריס כפות תמרים דכ\"ט ע\"ב תי' באופן אחר דס\"ל להראב\"ד דהא דפריך ות\"ל משום חציצה לר\"י קא פריך דקאמר דשלא במקום בגדים לא הוי יתור בגדים אפי' בג' ע\"ג ואהא פריך דכיון דהוי ג' על ג' לכ\"ע הוי חציצה ות\"ל משום חציצה וכדבריו פי' רש\"י ז\"ל בזבחים די\"ט ע\"א ד\"ה ות\"ל דלר\"י קא פריך הן אמת שדברי רש\"י ז\"ל בזבחים סותרים למ\"ש בעירובין ובר מן דין מ\"ש שם בזבחים סמוך ונר' בד\"ה ל\"א אמרי לה מבואר דס\"ל דבמקום עבודה אפילו נימא אחת חוצצת ואפי' שלא במקום בגדים וא\"כ צ\"ל דמ\"ש בד\"ה ות\"ל וכי שרי ר\"י לאו למימרא דדוקא לר\"י קא פריך ולא אמתני' אלא כונתו לומר דלר\"י נמי פריך וכן כתב שם הרב צאן קדשים יע\"ש ומ\"מ לדעת הראב\"ד ניתן ליאמר דס\"ל דלר\"י דוקא קא פריך וכמ\"ש מוהרמב\"ח ז\"ל אך קשיא לי טובא לפי תי' ז\"ל דא\"כ היכי פריך בגמ' בתר הכי ופליגא אדרבא דאמר רבא שלא במקום בגדים ג' על ג' חוצצת כו' אדר\"י ודאי פליגא אדר\"י בריה דר\"ח מי נימא דפליג והשתא לפי תי' הרב ז\"ל היכי קאמר דרבא פליגא אדר\"י הא כיון דס\"ל להראב\"ד דחוצצות דקאמר רבא לענין חציצה בין יד לכלי איתמר וכמ\"ש מרן דרבא ודאי לא פליגא אדר\"י דר\"י מיירי בשמאל ושלא במקום עבודה כמו שתי' בגמ' אבל לעולם דבמקום עבודה אפילו ר\"י מודה דג' על ג' חוצצות וכן ק' ג\"כ לפ' דרבי' דכיון דלרב יאודה בריה דר\"ח ע\"כ מוקמינן לה בשמאל ושלא במקום עבודה א\"כ כי פליג ר\"י עליה דרב יאודה וקאמר לא אמרו יתור בגדים אלא במקום בגדים ה\"נ מיירי בשלא במקום עבודה ולעולם דבמקום עבודה מודה ר\"י דחוצצות והיכי קאמר בגמ' דר\"י פליגא אדרבא ולכן הנר' לי בדעת הראב\"ד ז\"ל דס\"ל דהנהו לישני בהא פליגי דלישנא קמא ס\"ל דע\"כ לא פליגי רב יאודה ור\"י אלא לענין יתור בגדים אבל לענין חציצה כ\"ע מודו דאפי' נימא אחת חוצצת ואפילו שלא במקום בגדים ומשום הכי פריך ות\"ל משום חציצה ואמתני' נמי קא פריך כפרש\"י ז\"ל ומשום הכי קאמר דרבא פליגא אדר\"י וס\"ל השתא דחוצצות ואינן חוצצות דרבא לענין יתור בגדים הוא דאתמר אבל לענין חציצה בין יד לכלי אפילו נימא אחת חוצצת והא דנקט רבא לישנא דחוצצות משום דקאמר ברישא דבמקום בגדים אפילו נימא אחת חוצץ נקט נמי סיפא כי הך לישנא כמ\"ש רש\"י ז\"ל אכן ללישנא בתרא דקאמר במימרא דרב יאודה דקאמר לא שנו אלא גמי אבל בצלצול קטן חוצץ סבירא ליה לרבא דלהך לישנא דכ\"ע שלא במקום בגדים אין בו משום יתור בגדים ואפילו לרב יאודה ולענין חציצה בין יד לכלי הוא דפליגי והוכרח לזה מלישנא דחוצץ דקאמר במימרא דרב יאודה דדחיקא ליה מילתא לומר דנקט לשון חציצה במילתא דרב יאודה משום דבעי למימר בתר הכי ר\"י אומר לא אמרו חציצה בפחות מג' אלא במקום בגדים דלא מצי למיתני משום יתור בגדים כמ\"ש רש\"י דזה ודאי דוחק דכיון דמימרא דרב יאודה נאמרה בתחילה לא שייך למימר דנקט רב יאודה לשון חציצה משום דבעי לאפלוגי עליה ר\"י בתר הכי ונמצא א\"כ דלפי דעת הראב\"ד הנהו תרי לישני בדר' יהודה ברי' דר\"ח פליגי ושלא כפרש\"י שפי' דלא פליגי אלא במילתיה דר\"י ולהך לישנא מימרא דרבא נמי כפשטא מתפרשא לענין חציצה בין יד לכלי וניחא השתא נמי הא דפריך בגמ' ות\"ל משום חציצה לבתר דמייתי פלוגתא דר\"י ורב יאודה ולא פריך אמתני' תיכף ומיד ובתר הכי הו\"ל לאתויי פלוגתא דר\"י ורב יאודה משום דקו' זו אינו אלא ללישנא קמא אבל ללישנא בתרא ל\"ק ליה דס\"ל דשלא במקום בגדים פחות מג' אינה חוצצת ואפשר שזה נמי הכריחו להראב\"ד לפ' כן ומשו\"ה השיג על רבינו וכתב שדבריו סותרים ממ\"ש דפחות מג' על ג' אינה חוצצת דמשמע דלענין חציצה הוא דקאמר ופסק כלישנא בתרא דאי לא כן הי\"ל לפרש דלענין יתור בגדים מיירי כיון דהנהו לישנא פליגי בהכי כנ\"ל ליישב השגת הראב\"ד ז\"ל עוד ראיתי להרב משה בן חביב ז\"ל שתמה לדעת הראב\"ד ז\"ל מסוגייא דפרק לולב הגזול דקאמר התם אמר להו רבא להנהו מגדלי הושענא דבי ר\"ג כי גדליתו הושענה דבי ר\"ג שיירי ביה בית יד כי היכי דלא תיהוי חציצה הרי דס\"ל לרבא דהאגד הוי חציצה אף שהוא דבר מועט החוצץ בין יד ללולב וה\"נ דכוותה גמי או בגד שאין בו שלש על ג' חוצץ לענין עבודה בין יד לכלי ע\"ש שהניחו בצ\"ע ולע\"ד י\"ל דס\"ל להראב\"ד דאע\"ג דלענין אגד הוי חציצה אפילו דבר מועט אפי\"ה לדבר הכרוך בידו כההיא דכהן שלקה באצבעו כל שאין בו ג' על ג' בטל לגבי ידו ולא הוי חציצה אלא בג' על ג' דחשיב ולא בטיל לגבי היד וכן ראיתי להרב במג\"א ז\"ל סימן תרנ\"א ס\"ק קי\"ז שתי' ליישב דעת האגודה שכתב דאין לחוש להסיר הטבעת בשעת נטילת לולב משום חציצה כיון שאין כל היד מכוסה והק' הב\"ח מההיא דרבא דאמר כי גדליתו כו' דבעי למימר דאגד הלולב הוי חציצה אף שאין כל היד מכוסה ותי' דס\"ל לאגודה דכל שאין היד מכוסה בטל לגבי היד משא\"כ באגד הלולב ע\"ש וגדולה מזאת כתב הר\"ן שם דבדבר הכרוך בידו בטל לגבי היד ואפילו כרך כל היד בסודר הן אמת שלדעת הר\"ן קשה טובא מהא דכהן שלקה כו' דפריך בגמ' ות\"ל משום חציצה ואפילו לדעת הראב\"ד מודה הוא דבשלש על שלש מיהא וא\"נ בצלצל קטן דחשיב חוצץ אע\"ג דהוי דבר הכרוך בידו ולא אמרינן בטל לגבי היד ואפשר ליישב שאף הר\"ן ז\"ל לא כתב כן אלא לענין לולב ומטעמא שכתב שם דאנן לית לן קרא לפסול חציצה בלולב ומאי דחיישינן הוא משום דלא הוי לקיחה תמה והלכך כל שהוא טפל לידו בטל לגבי ידו והרי הוא כאלו נוגע בידו כו' אבל לענין עבודה דמיפסל בה חציצה מדכתיב ולקח הכהן שתהא לקיחה בעצמו של כהן דלא יהא חוצץ בינו לכלי כמ\"ש רש\"י ז\"ל אפילו כל שהוא מודה דחוצץ וכעין זה כתבו התוס' ז\"ל פ' הוציאו לו דנ\"ח ע\"א ד\"ה מין במינו בשם ריצב\"א לחלק בין לולב לעבודה ע\"ש אך אכתי קשה לי דברי התוס' ז\"ל שם בפ' לולב הגזול ד\"ה דבעינן לקיחה תמה שכתבו בתחלת דבריהם כדעת הר\"ן דבדבר הכרוך בידו לא שייך חציצה והק' מההיא דפ' מ\"ש גבי יששכר איש כפר ברקאי דהוה כריך ידיה בשיראי ועביד עבודה ודחו פי' רש\"י שפירש התם טעמא משום חציצה ופי' ז\"ל דה\"ט משום דהוי לקיח' ע\"י ד\"א ואע\"ג דלרבא לקיח' ע\"י ד\"א שמה לקיח' ה\"מ דרך כבוד כו' ועוד תי' דדל טעמא דחציצה נענש משום בזיון קדשים ע\"ש והשתא תקשי להו מההיא דכהן שלקה באצבעו דפריך בגמ' ות\"ל משום חציצה אע\"ג דהוי דבר הכרוך בידו ומשום לקיחה ע\"י דבר אחר ליכא דהא לא הוי דרך בזיון אלא דרך כבוד ולאו אורח ארעא שתראה מכתו בשעת עבודה וכמ\"ש רש\"י ז\"ל ואי ס\"ל לחלק בין לולב לעבודה כמ\"ש בדעת הר\"ן אם כן מאי ק\"ל מההיא דיששכר איש כפר ברקאי וצ\"ע כעת: תו ק\"ל במ\"ש התוס' שם וז\"ל אלא י\"ל דאגד הצריך ללולב שלא יתפרדו המינים שייך ביה חציצה אבל הכא סודרא לא בעי לולב ודחו לזה מכח ההיא דפ' הוציאו לו דבדבר שאינו צריך לו נמי שייך חציצה וק\"ל דלמאי הוצרכו להביא עצות מרחוק לזה הא מההיא דפרק לולב הגזול דאמרינן התם בסמוך אמר רבא לא לידוק איניש לולב בהושענא דילמא נתרי טרפיה והוי חציצה מבואר דאפילו בדבר שאינו צריך שייך חציצה שהרי התם טרפיה לא בעו לולב ויש ליישב בדוחק:"
+            ]
+        ]
+    ],
+    "sectionNames": [
+        "Chapter",
+        "Halakhah",
+        "Comment"
+    ]
+}
\ No newline at end of file
diff --git a/json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Sha'ar HaMelekh/Sefer Avodah/Sha'ar HaMelekh on Mishneh Torah, Vessels of the Sanctuary and Those who Serve Therein/Hebrew/merged.json b/json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Sha'ar HaMelekh/Sefer Avodah/Sha'ar HaMelekh on Mishneh Torah, Vessels of the Sanctuary and Those who Serve Therein/Hebrew/merged.json
new file mode 100644
index 0000000000000000000000000000000000000000..184122f96c7c80e68e02f73439980eb8aefa1178
--- /dev/null
+++ b/json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Sha'ar HaMelekh/Sefer Avodah/Sha'ar HaMelekh on Mishneh Torah, Vessels of the Sanctuary and Those who Serve Therein/Hebrew/merged.json	
@@ -0,0 +1,67 @@
+{
+    "title": "Sha'ar HaMelekh on Mishneh Torah, Vessels of the Sanctuary and Those who Serve Therein",
+    "language": "he",
+    "versionTitle": "merged",
+    "versionSource": "https://www.sefaria.org/Sha'ar_HaMelekh_on_Mishneh_Torah,_Vessels_of_the_Sanctuary_and_Those_who_Serve_Therein",
+    "text": [
+        [],
+        [],
+        [],
+        [],
+        [],
+        [],
+        [],
+        [
+            [
+                "<b>בגדי </b>\n<b> כהונה כו' והאבנט לבדו רקום בצמר.</b> כתב מרן פ\"ק דיומא כי אתא רבין כו' ר' אומר של כלאים וראב\"ש אומר של בוץ וידוע שהלכה כר' מחברו ע\"כ ק\"ל דהתם אמרינן אמר רנב\"י אף אנן נמי תנינן על בשרו מה ת\"ל ילבש כו' רבי דוסא אומר להביא בגדי כ\"ג שכשרים לכהן הדיוט ר' או' שתי תשובות בדבר חדא דאבנטו של כ\"ג בי\"ה לא זהו אבנטו של כהן הדיוט כו' יע\"ש וא\"כ ע\"כ ר' דוסא דקאמר להביא בגדי כ\"ג ביה\"כ שכשרים לכהן הדיוט ע\"כ דס\"ל כראב\"ש דאבנטו של כהן הדיוט של כל השנה של בוץ ואיך כתב מרן וידוע דהלכה כר' מחבירו הא הו\"ל מחביריו ואין הלכה כר' מחביריו כמ\"ש בעל הליכות עולם דף פ\"ו יע\"ש ועיין בתוס' בפרק י\"נ דקכ\"ד ע\"ב ד\"ה מספיקה וליכא למימר דרבי דוסא כי קאמר להביא בגדי כ\"ג כו' לבר מאבנט קאמר דא\"כ מאי אהדר ליה ר' חדא דאבנטו של כ\"ג כו' הא באבנט ר' דוסא נמי מודה אלא ע\"כ דר' דוסא אפי' האבנט קאמר ונראה דהיינו משום דר' דוסא ור' קמפלגי בפי' דקרא דכתיב והניח' שם דר\"ד ס\"ל דוהניח' שם היינו לומר שלא ישתמש בהן לי\"ה אחר כרש\"י ור' ס\"ל דוהניח' שם היינו לומר שטעונין גניזה והיינו דאהדר ליה דכיון דאבנטו של כ\"ג לא זהו אבנטו של כהן הדיוט אם כן ע\"כ גבי אבנט והניחם שם דכתיב בקרא גניזה משמע ואם כן ממילא משתמע דכל בגדי כ\"ג טעונים גניזה שהרי קרא בכללא כיילינהו ואין סברא לומר דלגבי אבנט פי' והניחם שם היינו שטעונין גניזה ולגבי שאר בגדים פי' שלא ישתמש בהן לי\"ה אחר ומן האמור מבואר דרבי דוסא ע\"כ ס\"ל דאבנטו של כהן הדיוט של בוץ ואם כן הדק\"ל ושמא לא אמרי' אין הלכה כר' מחבריו אלא כי פליגי רבים יחד בדוכתא חדא מה שא\"כ הכא ודוק ועיין בספר כריתות בקונטריס לשון למודים כלל קי\"ג אמנם אחר העיון יראה דלא דמי כלל ודוק:"
+            ],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>בגדי </b>\n<b> כהונה מותר כו' לפיכך לובשם שלא בשעת עבודה.</b> עיין בתוס' פ' בא לו דס\"ט ד\"ה בגדי כהונה שכתבו בפשיטות דשלא לצורך עבודה אסור ללובשם והקשו מהא דאמרינן בקידושין גבי ינאי המלך הקם בציץ שבין עיניך וכתבו וז\"ל ומיהו למ\"ד דוקא עודהו על מצחו מרצה יכול להניחו כל שעה (כלומר דהוה ליה כצורך עבודה) ואומר ר\"ת דלכ\"ע יכול להניחו כל שעה מדכתיב ביה והיה על מצחו תמיד ואע\"ג דאצטריך לדרשה אחריתי לעיל בפ\"ק שלא יסיח דעתו ממנו ושמא י\"ל מדכתיב תרי זמני והיה על מצח אהרן נפקא כו' יע\"ש ויש לדקדק בדבריהם טובא דמאי ק\"ל מההיא דפ\"ק דיומא דאצטריך לדרשא שלא יסיח הרי מבואר שם בסוגיא דמאן דדריש ליה לקרא דתמיד דשלא יסיח הוא ר\"י דס\"ל דעודהו על מצחו מרצה אין עודהו על מצחו אינו מרצה ולר\"י לא קשי' להו דסברא הוא דיכול להניחו כל שעה כמ\"ש בקו' ואי ס\"ל ז\"ל דאפי' ר\"ש דדריש לקרא דתמיד לומר דתמיד הוא מרצה אית ליה נמי הך דרשא ותרתי שמעת מינה אם כן ה\"נ נימא דדריש ליה נמי להך דרשה דתמיד יכול להניחו וכולהו שמעינא מינה ותו דאדק\"ל מדרשא דשלא יסיח דלא בא מפורש בגמ' אי ר\"ש נמי אית ליה הך דרשא אמאי לא ק\"ל בפשיטות מדרשה דר\"ש דדריש ליה לומר דתמיד הוא מרצה וצ\"ע:<br><b> מעשה חושב</b>\n<b> (שפ) </b> ושמא לא אמרינן אין הלכה כרבי מחבריו כו' משא\"כ הכא. גם אני כוונתי לזה וכן נראה מדברי הרי\"ף בפ' השולח שכתב דהלכה כרע\"ק דבכ\"ד ראשי אברים שעבד יוצא בהן לחירות צריך גט שחרור משום דהלכה כרע\"ק מחברו וע\"ש והתם הרי ר\"מ והמכריעים ס\"ל כר' טרפון דעכ\"פ בשן ועין אין צריך גט שחרור וא\"כ איך קאמר דהלכה כרע\"ק מחבירו אלא עכ\"ר דמשום דלא פליגי רבים יחד עם רע\"ק אמרינן תו דהלכה כמותו משום דהוי בכה\"ג חדא נגד חבירו: (אמר נ\"ה המביא לבה\"ד בגוף הדבר שפסק הרמב\"ם כרבי אף דחבריו פליגי עלי' נראה דהרמב\"ם כר\"נ ס\"ל במסכת ב\"ב קכ\"ד ע\"ב עיי\"ש ובתוס' שם ד\"ה מספקא ובמהרש\"א וכן מצאתי בהדיא מפורש ברמב\"ם בפי' המשנה במסכת שביעית פרק ט' סוף משנה ה' שכתב דהגמרא פסק הלכה כרבי מחבריו עיי\"ש ולפ\"ז בחנם נדחק מרן הכ\"מ בפ\"ח מהלכות תמידין הלכה י\"ח לתרץ דברי הרמב\"ם שפסק כרבי ולא כחכמים דפליגי עלי' משום דמסתבר טעמא דרבי או משום דאבא שאול ס\"ל כוותי' עיי\"ש ולפי דברי הרמב\"ם בפי' המשנה ניחא בפשיטות וכן מיושבת קושית הרב בעל שעה\"מ ז\"ל פה כמובן. ע\"כ הגה\"ה:<br><b> [ודע </b> דלכאורה קשה על הרי\"ף ז\"ל שהרי ר\"ש ור\"א נמי ס\"ל כרע\"ק דצריך גט שחרור וא\"כ אמאי צריך הרי\"ף ז\"ל לאתויי עלה מטעם דהלכה כרע\"ק מחבירו דאדרבה הא רבים הם דאמרי צריך גט שחרור שהם רע\"ק ור\"א ור\"ש נגד ר\"ט ור\"מ וא\"כ הא ממילא הלכה כרבים. אמנם י\"ל דהרי\"ף ז\"ל כתב כן משום דהמכריעין ס\"ל בשן ועין כר\"ט ור\"מ וא\"כ הא הו\"ל רבים דס\"ל עכ\"פ בשן ועין דאין צריך גט שחרור מש\"ה צ\"ל דהלכה כרע\"ק מחבירו משום דלא פליגי כולהו ביחד עם רע\"ק]:<br><b> ובהא </b> דקאמר הרי\"ף ז\"ל שם דאין הלכה כהמכריע בברייתא תמהתי שהרי גם בל\"ז אין דעת שלישית מכרעת כדאיתא בפסחים דף י\"א ודף כ\"א ומצאתי בהר\"ן קדושין שעמד בזה ותמהני שלא הביא האי דפסחים שהבאתי לראי'. ובאמת נתקשיתי בזה דמה בכך שאין דעת שלישית מכרעת הא מ\"מ נוסף הוא לרוב דעות וכעין זה כתב הרי\"ף ז\"ל בר\"פ כל הגט לענין ריח גט שפוסל לכהונה דפליגי שם אמוראי טובא ופסק דאינו פוסל אלא האחרון משום דע\"ז צירף דעות דהאחרון פסול אע\"פ דדעות אלו אינן שוות ע\"ש ודוק:<br><b> (שפא) </b> ותו דאדק\"ל מדרשא דשלא יסיח כו' אמאי לא ק\"ל בפשיטות מדרשא דר\"ש דדריש לי' לומר דתמיד הוא מרצה. תמהני דהרי קאמר הש\"ס ביומא דף ז' ע\"ב דר\"ש ס\"ל דתמיד על מצחו מי משכחת לה דמי לא בעי ניים וע\"ש וצריך להבין מאי איסור יש בזה דניים בעוד שהציץ עליו אם לא משום היסח הדעת. ושמא י\"ל דהאי דקאמר הש\"ס שם דמי לא בעי ניים היינו שינת קבע דהאיסור הוא מטעמא דשמא יפיח בו אבל שינת ארעי אפשר דמותר בו אע\"ג דמסיח דעתי' מניה משום דר\"ש לא ס\"ל הך דרשא דשלא יסיח דעתו. והנה לדעת הרא\"ש ז\"ל עכצ\"ל כמו שכתבתי דהש\"ס אשינת קבע קאי ומטעמא דשמא יפיח משום דאל\"ה א\"כ אפי' אם נימא דר\"ש אית לי' הך דרשא דשלא יסיח דעתו מ\"מ קשה מאי קאמר הש\"ס דמי לא בעי ניים והרי ס\"ל להרא\"ש ז\"ל דבשינה ליכא משום היסח הדעת כיון דאין שייך היסח הדעת אלא כשעומד בקלות ראש אע\"כ דאשינת קבע קאי וכנ\"ל:<br><b> ומ\"מ </b> בעיקר קושייתו של הגאון המחבר ז\"ל י\"ל דר\"ת קאי אליבא דר\"י וס\"ל דאפי' היכא דלא צריך ציץ לרצויי כגון בלילה דאין זריקה בלילה אפ\"ה יכול להניחו משום דכתיב תמיד (וממילא דה\"ה לר\"ש) והיינו משום דפשטי' דקרא משמע דמותר להניחו תמיד ואיסור היסח הדעת ילפי מדכתיב תרי זימני והיינו דקאמר לכ\"ע דהיינו אפי' לר\"ש דס\"ל דאפי' תלי בסיכתא מרצי וכן לר\"י בלילה דלא שייך ריצוי ציץ אפ\"ה מותר להניחו שם ומש\"ה קשיא לי' לר\"ת ז\"ל מהאי דאיצטריך האי קרא להיסח הדעת משום דמסתמא לא פליג ר\"ש בהא וא\"כ קשיא לתרווייהו בין לר\"י ובין לר\"ש מש\"ה לא הקשה מהא דאיצטריך האי קרא לדרשא דר\"ש דתמיד הוא מרצה וכמ\"ש הגאון המחבר ז\"ל משום דבעי טפי להקשות אתרווייהו ודוק:"
+            ]
+        ],
+        [],
+        [
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>וכהן </b>\n<b> גדול כו' או כהן הדיוט ששמש בפחות מד' בגדים עבודתו פסולה וחייב מיתה כזר ששמש כו'.</b> ממשמעות דברי רבינו ז\"ל נראה דס\"ל דלחיוב מיתה נמי דינו כזר דאינו חייב אביאה ריקנית והיינו משום דלשרת אבבואם נמי קאי ושלא כדעת ריצב\"א שכתבו התוס' פ\"ק דיומא דפ\"ה ד\"ה להביא את המכנסים וז\"ל ותי' ריצב\"א דמיתה דגבי בגדים אצטריך לחייב אפי' על ביאה ריקנית באהל מועד כדכתיב והיו על אהרן בבואם אל אהל מועד כו' ע\"ש גם התוס' פ' הנשרפין דף פ\"ב בד\"ה ולא משום טומאה בתחילת דבריהם כתבו כס' ריצב\"א דשלא רחוץ ידים ורגלים מחייב אביאה ריקנית שכתבו וז\"ל ומיהו קשה הא דקתני ולא משום רחוץ ידים כו' דאסידור השולחן והטבת נרות דבהיכל ת\"ל דנפ\"ל מדכתיב בבואם אל אהל מועד אלמא אפי' ביאה ריקנית מחייב בלא עבודה ויש לדקדק דאמאי לא הקשו מחלוקת מחוסר בגדים הקודמת דהתם נמי כתיב והיו על אהרן ובניו בבואם אל אהל מועד ולא ימות כמ\"ש ביומא ואפשר לומר דממחוסר בגדים ל\"ק להו משום דאיכא לאוקמי בנכנס לבוש בד' בגדים ובשעת העבודה פשט אחד מהם וקמ\"ל דלא מחייב משום מחוסר בגדים אשעת עבודה משום דלאו עבודה תמה היא מיהו ק\"ל כפי סברת ריצב\"א דמחייב אמחוסר בגדים ושלא רחוץ ידים ורגלים אפי' אביאה ריקנית מהא דגרסינן בזבחים דכ\"ג ע\"ב אמר ליה רבא לר\"נ מכדי יושב כזר ומחיל עבודה אימא מה זר במיתה אף יושב במיתה אלמא תניא כו' ומשני משום דהוה ליה מחוסר בגדים ושלא רחוץ ידים ורגלים ב' כתובים הבאים כאחד ואין מלמדים והשתא לדעת ריצב\"א מאי משני אכתי נימא דיושב כזר ומה זר במיתה בשעת עבודה דהא זר לא מחייב מיתה אביאה ריקנית אף יושב שעבד במיתה דומיא דזר ושני כתובים דמחוסר בגדים ושלא רחוץ ידים דכתיבי בהו מיתה אצטריך לביאה ריקנית דלא נילף לעלמא ולומר דדוקא בהנהו מחייבי מיתה אביאה ריקנית הא בעלמא לא מחייבי אביאה ריקנית מיהו היכא דעבד מיהא נימא דמחייב מיתה דומיא דזר ושוב ראיתי דלק\"מ שהרי כתבו התוס' שם ובדף (י\"א) [י\"ח] ד\"ה אתיא חוקה דכי אצטריך שני כתובים למעוטי יושב אבל ערל ואונן לא צריך קרא למעטינהו ממיתה כיון דלא איקרו זרים ואם כן ע\"כ דמיעוטא דשני כתובים אתא למעוטי יושב אף אשעת עבודה ממיתה דאי אביאה ריקנית הא לא משכחת ביושב ביאה ריקנית ותו כיון דנ\"ל מקרא דלעמוד לעמידה בחרתים ולא לישיבה מסברא הו\"א שדינו כזר דלא מחייב אביאה ריקנית וזה פשוט ולדעת רבינו ז\"ל נראה דאפילו בשתויי יין דלא כתיב בהו לשרת לא מחייב מיתה אביאה ריקנית משום דילפינן חוקה חוקה ממחוסר בגדים לענין חלול כדאיתא בזבחים וכי היכי דהתם לא מחייב אביאה ריקנית ה\"נ שתויי יין דאין ג\"ש למחצה ובהא ניחא לי מה שהקשה הרמב\"ן ז\"ל בס' המצות במל\"ת סימן ע\"ג לדעת רבינו ז\"ל דאשתויי יין הוא מוזהר אף אביאה רקנית ועונש מיתה לא מחייב אלא אעבודה והקשה הרמב\"ן ז\"ל וז\"ל גם זו האזהר' שהוא מזכיר לשתויי יין בלא עבודה אזהרה בלא מיתה לא ידעתי לה מקום שזה הכתוב יין ושכר אל תשת בבואם אל א\"מ אם הוא אמור אפילו אביאה רקנית אם כן מיתה נמי לחייב ואם הוא בביאת עבודה לבד ביאה בלא עבודה מנין ע\"כ דבריו ועיין בספר מגילת אסתר מה שנדחק בזה אכן כפי מ\"ש יש לומר דלענין מיתה ילפינן חוקה חוקה ממחוסר בגדים וכי היכי דהתם לא מחייב אביאה רקנית דכתיב לשרת הכי נמי הכא אמנם לענין אזהרה קאי קרא כפשט' דאביאה רקנית נמי מחייב משום דבמחוסר בגדים נמי י\"ל שלדעת רבינו הוא מוזהר גם כן אביאה רקנית משום דהוה ליה זר כדנפ\"ל מקרא דבגדיהם עליהם ובזר שנכנס למקדש לדעת רבינו משמע שהוא מוזהר אפילו אביאה רקנית מק\"ו דבעל מום וכמ\"ש הרב מש\"ל ז\"ל בה' ביאת המקדש פ\"ט דין ט\"ו יע\"ש וכדבריו נ\"ל להכריח מהא דבעי למילף בריש פ\"ב דזבחים דזר מחלל עבודה מק\"ו דבעל מום ואם איתא איכא למפרך מה לבעל מום שכן חמור דאפי' אביאה גרידא הזהירה עליו התורה אלא משמע דזר נמי דינא הכי וכן כתב עוד הרב הנזכר שכן נראה מדברי התוס' בפ\"ב דיומא דכ\"ג ע\"ב ד\"ה יש שהקשו וז\"ל וק' לר\"ל דמוכח דלאו עבודה היא מדלא אצרכיה קרא ד' בגדים ואם כן ל\"ל קרא לר\"א כו' ומאי טעמא דת\"ק דפסל ב\"מ להוצאה וי\"ל משום דב\"מ חשיב כזר דסד\"א וכי תעל' על דעתך שזר קרב לגבי המזבח ולהכי צריך קרא לר\"א וה\"ט דת\"ק דפסל עכ\"ל משמע דס\"ל דאפי' בכניסה אל המזבח בלא עבודה מוזהר עליו זר וע\"ש מה שצדד הרב ז\"ל בפי' דבריהם ומיהו עיקר דבריהם צריכי' לי עיון במ\"ש דטעמא דת\"ק משום דב\"מ חשיב כזר וכי זר קרב לגבי המזבח שהרי מחוסר בגדים נמי חשיב זר כדנפ\"ל מקרא דאין בגדיהם עליהם אין כהונתן עליהן והו\"ל זרים ואפי\"ה גלי ביה קרא דכשר להרמת הדשן כדס\"ל לר\"ל דקאמר דאי ס\"ד עבודה היא יש לך עבודה שכשרה בב' כלים וא\"כ מ\"ט דת\"ק דפסל להרמת הדשן כהן ב\"מ משום דחשיב כמו זר הרי מחוסר בגדים יוכיח דחשיב זר ואפי\"ה קרב לגבי המזבח להרמת הדשן ואדרבא מחוסר בגדים גרוע מבעל מום דאלו בעל מום לא כתיב בהדייא ביה זרות ואלו מחוסר בגדים בהדייא כתיב ויש לישב וצ\"ע: וראיתי להר\"ב מגילת אסתר במ' ל\"ת סי' ס\"ט הביא ראיה לדעת רבינו דב\"מ אסור ליכנס מן המזבח ולפנים מדתנן בסוף זבחים ומייתי לה בפרק הנשרפין דף הנז' היוצק והבולל כו' עד המסדר את השולחן והמטיב את הנרות אין חייבין עליהן לא משום זרות ולא משום טומאה כו' ומדלא קאמר משום ב\"מ נמי ש\"מ ב\"מ המטיב את הנרות שהיו בהיכל חייב וזה משום שאסור ליכנס שם אפילו שלא בשעת עבודה עכ\"ד ועיין בהרב מש\"ל מה שטרח ליישב זה ולא עלה בידו ולע\"ד נראה דאין משם ראיה כלל לדעת רבינו ז\"ל וזה שאף הרמב\"ן ז\"ל אזיל ומודה בב\"מ שנכנס להיכל בביאה רקנית שהוא מוזהר עליו דפשיטא ודאי דלא עדיפי ב\"מ מכהנים טהורים דחייבי' על ההיכל משום ביאה רקנית וכמ\"ש שם רבינו ז\"ל בסימן הקודם וז\"ל וכן כל כהן מוזהר מהכנס להיכל ג\"כ זולתי בשעת עבודה יע\"ש וכ\"כ הרמב\"ן שם בהדייא דמ\"ש בספרי יכול לא יכנס לעשות ריקועין ת\"ל אך בא להוציא כל כניסה שלא לעבודה ותפש לו המותרות שאלו נכנס אל הפרוכת שלא לצורך היה חייב משום ביאה רקנית דאסור מאל יבא בכל עת אל הקדש ומה שהביא ראיה הרמב\"ן לסברתו מהא דאמרינן בערובין הכל נכנסין לתקן את ההיכל כהנים לוים וישראלים אע\"ג דאפילו לדעתו ז\"ל כהן ב\"מ אסור ליכנס בהיכל נ\"ל שבודאי שכונתו לומר דאם איתא לדעת רבינו ז\"ל דאפילו בין האולם ולמזבח דהתם ליכא ביה אזהרה משום ביאה ריקנית שלא הוזהרו על ביאה ריקנית אלא להיכל ואפי\"ה הזהירן הכתוב שלא יכנסו משום קדושה א\"כ כי נמי איכא צורך הבנין אמאי מותרין ליכנס הא אין איסורו משום ביאה ריקנית כי היכי דנימא כיון שהוא לצורך הבנין ליכא ביאה ריקנית אלא ודאי דב\"מ מותר ליכנס בין האולם לבין המזבח ולהיכל הוא דאסור משום ביאה ריקנית כשאר כהנים טהורין ומשום הכי כיון שהוא לצורך בנין לא הוי ביאה ריקנית זה נ\"ל פשוט בכונת הרמב\"ן אלא דק\"ל על דבריו שהרי משמע התם בעירובין דלרב כהנא כהנים טמאים נכנסין לתקון ההיכל וכן פסק רבינו בפ\"ז מה' בית הבחירה אע\"ג דטמא הנכנס לעזרת ישראל הוא חייב כרת ולאו ה\"ט משום ביאה ריקנית שהרי בעזרת ישראל מותר ליכנס ביאה ריקנית אלא ע\"כ דה\"ט משום דגלי קרא דמותר ליכנס ממיעוטא דאך ואף ע\"ג דההוא קרא בב\"מ כתיב ילפינן מיניה לטמאים וצ\"ע ואיך שיהיה לדאתאן עלה מבואר מדבריו דב\"מ נמי אם נכנס לפרוכת דהיינו היכל מוזהר עליה מקרא דאל יבא בכל עת וא\"כ ע\"כ מה שמותר ב\"מ להיכנס שלא בשעת עבודה לדעת הרמב\"ן היינו בין האולם ולמזבח ואם כן משום הכי לא תני אין חייבים משום ב\"מ משום דב\"מ המטיב את הנרות והמסדר את השלחן בהיכל אע\"ג דלאו עבודה תמה היא מ\"מ הא ודאי עבודתו פסול כמ\"ש רבינו ז\"ל פ\"ט דין ה' ואם כן כיון שעבודתו פסולה הרי הוא חייב משום ביאה ריקנית וכדפרכינן פ' הוציאו לו דנ\"ג גבי חיסר אחת מסמניה עי\"ש ומ\"מ התוס' שם דלא מחייב אביאה ריקנית אפילו בהיכל שלא רחוץ ידים ורגלים היינו לענין דלא מחייב מיתה משום דלשרת האמור גבי מיתה אבבואם נמי קאי מיהו לענין מלקות פשיטא ודאי דחייב משום דכיון דעבודתו פסולה הו\"ל ביאה ריקני' ואין חייבין דקתני אין חייבין מיתה קאמר משא\"כ בב\"מ דאפי' בעבודה תמה אינו אלא בעזרה וקי\"ל כרבנן דרבי אם כן לא מצי למיתני אין חייבין כיון דהשתא נמי מיחייב משום ביאה ריקנית ואולי סבור הרב ז\"ל דמ\"ש רבינו דהמסדר את השלחן והמטיב את הנרות עבודתו פסולה היינו דוקא גבי זר דמחייב מיתה אעבודה תמה ובעבודה שאינה תמה הוא מוזהר עליה ומשום הכי עבודתו פסולה משא\"כ בב\"מ דבעבודה תמה הוא באזהרה ובעבודה שאינה תמה אפילו אזהרה ליכא כמ\"ש רבינו שם דין ד' א\"כ עבודתו נמי כשרה וכן ראיתי להר\"ב מש\"ל ז\"ל פ\"י דה' תמידין ומוספין דין י' שעלה בדעתו לומר כן ואף שלבסוף הסכימה דעתו ז\"ל לומר דאפי' לדעת רבינו דעל עבודה שאינה תמה אינו מוזהר עליה מ\"מ עבודתו פסולה מ\"מ איהו מסברא דנפשיה אמרה ואפשר שהרב ז\"ל חולק בזה אמנם הא ודאי ליתא שהרי בפ' הוציאו לו דף מ\"ט קתני בברייתא בהדייא ב\"מ בקבלה ובהולכה פסולה אע\"ג דלאו עבוד' תמה היא וכן כתבו התוס' ברפ\"ב דזבחים עד שאני תמיה על הרב מש\"ל ז\"ל איך עלה בדעתו לומר כן ואישתמיט מיניה סוגייא הלזו כנ\"ל מיהו אכתי קשה אמאי לא חשיב שתויי יין שהרי משמע דבשתויי יין נמי בעי' עבודה תמה דילפי' גזרה שוה ממחוסר בגדים ועיין בהרב מש\"ל פ\"ט מהלכ' ביאת מקדש דין י' וצ\"ל דתנא ושייר:"
+            ],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>כהן </b>\n<b> שלקה באצבעו כורך עליה גמי כו' והוא שלא יחוץ הבגד כו'.</b> עיין בהשגות הראב\"ד ז\"ל ומרן כ\"מ כתב שהראב\"ד מפ' דהא דאמר רבא שלא במקום בגדים ג' על ג' חוצצות פחות מג' אינן חוצצות דחוצצות ואינן חוצצות לענין חציצה בין יד לכלי אתמר כו' אבל לפי האמת דעת רבינו כפי' רש\"י ז\"ל דחוצצות ואינן חוצצות לענין יתור בגדים איתמר והריטב\"א הכריח כפי' רש\"י ז\"ל מדפריך בגמ' ות\"ל משום חציצה (משמע דמילתא דפשיטא היא דאפילו גמי וצלצול קטן חוצצים והא רבא ור\"ח פליגי לפי שיטה זו כו' יע\"ש) ולכאורה היה אפשר לומר דהראב\"ד ס\"ל דהא דפריך בגמרא ות\"ל משום חציצה לאו אמתני' דכורך עליו גמי קא פריך כפי' רש\"י ז\"ל בעירובין דא\"כ לישנא דת\"ל לא א\"ש לפי זה ותו דא\"כ הך קו' הו\"ל לתלמודא לאקשויי תיכף ומיד אמתניתין ולא לבתר דמייתי פלוגתא דר\"ח ור\"י אלא ס\"ל דלר' יאודה בריה דר\"ח קא פריך דקאמר לא שנו אלא גמי אבל צלצול קטן הוי יתור בגדים דכיון דס\"ל לרב יאודה דצלצול קטן חשיב בגד לענין יתור בגדים אע\"ג דהוי פחות מג' הוא הדין וכ\"ש נמי דחשיב בגד לענין חציצה ואהא פריך דל\"ל משום טעמא דיתור בגדים תיפוק ליה משום חציצה ותריץ יתיב כשמואל כו' ומוהר\"מ ב\"ח ז\"ל בקונטריס כפות תמרים דכ\"ט ע\"ב תי' באופן אחר דס\"ל להראב\"ד דהא דפריך ות\"ל משום חציצה לר\"י קא פריך דקאמר דשלא במקום בגדים לא הוי יתור בגדים אפי' בג' ע\"ג ואהא פריך דכיון דהוי ג' על ג' לכ\"ע הוי חציצה ות\"ל משום חציצה וכדבריו פי' רש\"י ז\"ל בזבחים די\"ט ע\"א ד\"ה ות\"ל דלר\"י קא פריך הן אמת שדברי רש\"י ז\"ל בזבחים סותרים למ\"ש בעירובין ובר מן דין מ\"ש שם בזבחים סמוך ונר' בד\"ה ל\"א אמרי לה מבואר דס\"ל דבמקום עבודה אפילו נימא אחת חוצצת ואפי' שלא במקום בגדים וא\"כ צ\"ל דמ\"ש בד\"ה ות\"ל וכי שרי ר\"י לאו למימרא דדוקא לר\"י קא פריך ולא אמתני' אלא כונתו לומר דלר\"י נמי פריך וכן כתב שם הרב צאן קדשים יע\"ש ומ\"מ לדעת הראב\"ד ניתן ליאמר דס\"ל דלר\"י דוקא קא פריך וכמ\"ש מוהרמב\"ח ז\"ל אך קשיא לי טובא לפי תי' ז\"ל דא\"כ היכי פריך בגמ' בתר הכי ופליגא אדרבא דאמר רבא שלא במקום בגדים ג' על ג' חוצצת כו' אדר\"י ודאי פליגא אדר\"י בריה דר\"ח מי נימא דפליג והשתא לפי תי' הרב ז\"ל היכי קאמר דרבא פליגא אדר\"י הא כיון דס\"ל להראב\"ד דחוצצות דקאמר רבא לענין חציצה בין יד לכלי איתמר וכמ\"ש מרן דרבא ודאי לא פליגא אדר\"י דר\"י מיירי בשמאל ושלא במקום עבודה כמו שתי' בגמ' אבל לעולם דבמקום עבודה אפילו ר\"י מודה דג' על ג' חוצצות וכן ק' ג\"כ לפ' דרבי' דכיון דלרב יאודה בריה דר\"ח ע\"כ מוקמינן לה בשמאל ושלא במקום עבודה א\"כ כי פליג ר\"י עליה דרב יאודה וקאמר לא אמרו יתור בגדים אלא במקום בגדים ה\"נ מיירי בשלא במקום עבודה ולעולם דבמקום עבודה מודה ר\"י דחוצצות והיכי קאמר בגמ' דר\"י פליגא אדרבא ולכן הנר' לי בדעת הראב\"ד ז\"ל דס\"ל דהנהו לישני בהא פליגי דלישנא קמא ס\"ל דע\"כ לא פליגי רב יאודה ור\"י אלא לענין יתור בגדים אבל לענין חציצה כ\"ע מודו דאפי' נימא אחת חוצצת ואפילו שלא במקום בגדים ומשום הכי פריך ות\"ל משום חציצה ואמתני' נמי קא פריך כפרש\"י ז\"ל ומשום הכי קאמר דרבא פליגא אדר\"י וס\"ל השתא דחוצצות ואינן חוצצות דרבא לענין יתור בגדים הוא דאתמר אבל לענין חציצה בין יד לכלי אפילו נימא אחת חוצצת והא דנקט רבא לישנא דחוצצות משום דקאמר ברישא דבמקום בגדים אפילו נימא אחת חוצץ נקט נמי סיפא כי הך לישנא כמ\"ש רש\"י ז\"ל אכן ללישנא בתרא דקאמר במימרא דרב יאודה דקאמר לא שנו אלא גמי אבל בצלצול קטן חוצץ סבירא ליה לרבא דלהך לישנא דכ\"ע שלא במקום בגדים אין בו משום יתור בגדים ואפילו לרב יאודה ולענין חציצה בין יד לכלי הוא דפליגי והוכרח לזה מלישנא דחוצץ דקאמר במימרא דרב יאודה דדחיקא ליה מילתא לומר דנקט לשון חציצה במילתא דרב יאודה משום דבעי למימר בתר הכי ר\"י אומר לא אמרו חציצה בפחות מג' אלא במקום בגדים דלא מצי למיתני משום יתור בגדים כמ\"ש רש\"י דזה ודאי דוחק דכיון דמימרא דרב יאודה נאמרה בתחילה לא שייך למימר דנקט רב יאודה לשון חציצה משום דבעי לאפלוגי עליה ר\"י בתר הכי ונמצא א\"כ דלפי דעת הראב\"ד הנהו תרי לישני בדר' יהודה ברי' דר\"ח פליגי ושלא כפרש\"י שפי' דלא פליגי אלא במילתיה דר\"י ולהך לישנא מימרא דרבא נמי כפשטא מתפרשא לענין חציצה בין יד לכלי וניחא השתא נמי הא דפריך בגמ' ות\"ל משום חציצה לבתר דמייתי פלוגתא דר\"י ורב יאודה ולא פריך אמתני' תיכף ומיד ובתר הכי הו\"ל לאתויי פלוגתא דר\"י ורב יאודה משום דקו' זו אינו אלא ללישנא קמא אבל ללישנא בתרא ל\"ק ליה דס\"ל דשלא במקום בגדים פחות מג' אינה חוצצת ואפשר שזה נמי הכריחו להראב\"ד לפ' כן ומשו\"ה השיג על רבינו וכתב שדבריו סותרים ממ\"ש דפחות מג' על ג' אינה חוצצת דמשמע דלענין חציצה הוא דקאמר ופסק כלישנא בתרא דאי לא כן הי\"ל לפרש דלענין יתור בגדים מיירי כיון דהנהו לישנא פליגי בהכי כנ\"ל ליישב השגת הראב\"ד ז\"ל עוד ראיתי להרב משה בן חביב ז\"ל שתמה לדעת הראב\"ד ז\"ל מסוגייא דפרק לולב הגזול דקאמר התם אמר להו רבא להנהו מגדלי הושענא דבי ר\"ג כי גדליתו הושענה דבי ר\"ג שיירי ביה בית יד כי היכי דלא תיהוי חציצה הרי דס\"ל לרבא דהאגד הוי חציצה אף שהוא דבר מועט החוצץ בין יד ללולב וה\"נ דכוותה גמי או בגד שאין בו שלש על ג' חוצץ לענין עבודה בין יד לכלי ע\"ש שהניחו בצ\"ע ולע\"ד י\"ל דס\"ל להראב\"ד דאע\"ג דלענין אגד הוי חציצה אפילו דבר מועט אפי\"ה לדבר הכרוך בידו כההיא דכהן שלקה באצבעו כל שאין בו ג' על ג' בטל לגבי ידו ולא הוי חציצה אלא בג' על ג' דחשיב ולא בטיל לגבי היד וכן ראיתי להרב במג\"א ז\"ל סימן תרנ\"א ס\"ק קי\"ז שתי' ליישב דעת האגודה שכתב דאין לחוש להסיר הטבעת בשעת נטילת לולב משום חציצה כיון שאין כל היד מכוסה והק' הב\"ח מההיא דרבא דאמר כי גדליתו כו' דבעי למימר דאגד הלולב הוי חציצה אף שאין כל היד מכוסה ותי' דס\"ל לאגודה דכל שאין היד מכוסה בטל לגבי היד משא\"כ באגד הלולב ע\"ש וגדולה מזאת כתב הר\"ן שם דבדבר הכרוך בידו בטל לגבי היד ואפילו כרך כל היד בסודר הן אמת שלדעת הר\"ן קשה טובא מהא דכהן שלקה כו' דפריך בגמ' ות\"ל משום חציצה ואפילו לדעת הראב\"ד מודה הוא דבשלש על שלש מיהא וא\"נ בצלצל קטן דחשיב חוצץ אע\"ג דהוי דבר הכרוך בידו ולא אמרינן בטל לגבי היד ואפשר ליישב שאף הר\"ן ז\"ל לא כתב כן אלא לענין לולב ומטעמא שכתב שם דאנן לית לן קרא לפסול חציצה בלולב ומאי דחיישינן הוא משום דלא הוי לקיחה תמה והלכך כל שהוא טפל לידו בטל לגבי ידו והרי הוא כאלו נוגע בידו כו' אבל לענין עבודה דמיפסל בה חציצה מדכתיב ולקח הכהן שתהא לקיחה בעצמו של כהן דלא יהא חוצץ בינו לכלי כמ\"ש רש\"י ז\"ל אפילו כל שהוא מודה דחוצץ וכעין זה כתבו התוס' ז\"ל פ' הוציאו לו דנ\"ח ע\"א ד\"ה מין במינו בשם ריצב\"א לחלק בין לולב לעבודה ע\"ש אך אכתי קשה לי דברי התוס' ז\"ל שם בפ' לולב הגזול ד\"ה דבעינן לקיחה תמה שכתבו בתחלת דבריהם כדעת הר\"ן דבדבר הכרוך בידו לא שייך חציצה והק' מההיא דפ' מ\"ש גבי יששכר איש כפר ברקאי דהוה כריך ידיה בשיראי ועביד עבודה ודחו פי' רש\"י שפירש התם טעמא משום חציצה ופי' ז\"ל דה\"ט משום דהוי לקיח' ע\"י ד\"א ואע\"ג דלרבא לקיח' ע\"י ד\"א שמה לקיח' ה\"מ דרך כבוד כו' ועוד תי' דדל טעמא דחציצה נענש משום בזיון קדשים ע\"ש והשתא תקשי להו מההיא דכהן שלקה באצבעו דפריך בגמ' ות\"ל משום חציצה אע\"ג דהוי דבר הכרוך בידו ומשום לקיחה ע\"י דבר אחר ליכא דהא לא הוי דרך בזיון אלא דרך כבוד ולאו אורח ארעא שתראה מכתו בשעת עבודה וכמ\"ש רש\"י ז\"ל ואי ס\"ל לחלק בין לולב לעבודה כמ\"ש בדעת הר\"ן אם כן מאי ק\"ל מההיא דיששכר איש כפר ברקאי וצ\"ע כעת: תו ק\"ל במ\"ש התוס' שם וז\"ל אלא י\"ל דאגד הצריך ללולב שלא יתפרדו המינים שייך ביה חציצה אבל הכא סודרא לא בעי לולב ודחו לזה מכח ההיא דפ' הוציאו לו דבדבר שאינו צריך לו נמי שייך חציצה וק\"ל דלמאי הוצרכו להביא עצות מרחוק לזה הא מההיא דפרק לולב הגזול דאמרינן התם בסמוך אמר רבא לא לידוק איניש לולב בהושענא דילמא נתרי טרפיה והוי חציצה מבואר דאפילו בדבר שאינו צריך שייך חציצה שהרי התם טרפיה לא בעו לולב ויש ליישב בדוחק:"
+            ]
+        ]
+    ],
+    "versions": [
+        [
+            "Friedberg Edition",
+            "https://fjms.genizah.org"
+        ]
+    ],
+    "heTitle": "שער המלך על משנה תורה, הלכות כלי המקדש והעובדין בו",
+    "categories": [
+        "Halakhah",
+        "Mishneh Torah",
+        "Commentary",
+        "Sha'ar HaMelekh",
+        "Sefer Avodah"
+    ],
+    "sectionNames": [
+        "Chapter",
+        "Halakhah",
+        "Comment"
+    ]
+}
\ No newline at end of file
diff --git a/json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Sha'ar HaMelekh/Sefer Haflaah/Sha'ar HaMelekh on Mishneh Torah, Appraisals and Devoted Property/Hebrew/Friedberg Edition.json b/json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Sha'ar HaMelekh/Sefer Haflaah/Sha'ar HaMelekh on Mishneh Torah, Appraisals and Devoted Property/Hebrew/Friedberg Edition.json
new file mode 100644
index 0000000000000000000000000000000000000000..63f21ae0f462a402e8fdfc776831f3721aa5119c
--- /dev/null
+++ b/json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Sha'ar HaMelekh/Sefer Haflaah/Sha'ar HaMelekh on Mishneh Torah, Appraisals and Devoted Property/Hebrew/Friedberg Edition.json	
@@ -0,0 +1,106 @@
+{
+    "language": "he",
+    "title": "Sha'ar HaMelekh on Mishneh Torah, Appraisals and Devoted Property",
+    "versionSource": "https://fjms.genizah.org",
+    "versionTitle": "Friedberg Edition",
+    "status": "locked",
+    "license": "Public Domain",
+    "versionTitleInHebrew": "מהדורת פרידברג",
+    "actualLanguage": "he",
+    "languageFamilyName": "hebrew",
+    "isBaseText": true,
+    "isSource": true,
+    "isPrimary": true,
+    "direction": "rtl",
+    "heTitle": "שער המלך על משנה תורה, הלכות ערכים וחרמין",
+    "categories": [
+        "Halakhah",
+        "Mishneh Torah",
+        "Commentary",
+        "Sha'ar HaMelekh",
+        "Sefer Haflaah"
+    ],
+    "text": [
+        [],
+        [],
+        [],
+        [],
+        [
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>ואם </b>\n<b> פדן אותן המקדיש או אשתו או יורשו מוסיף חומש כו'.</b> הנה מרן לא הראה מקומו איה דין זה דאשתו ויש לי לדקדק דבמ\"ע אי בזוזי דידיה והקדש דידיה שליחותיה דבעל קא עבדא ומאי ארייא אשתו אפילו איניש אחרינא נמי מוסיף חומש כיון שפודה אותן במעות של בעל המקדיש ואי בזוזי דידה כגון שנתנו לה ע\"מ שאין לבעליך רשות בו אלא מה שאת נותנת בתוך פיך אם כן אמאי מוסיף חומש הא לא קרינן ביה המקדיש אותו וכה\"ג פרכינן התם בקדושין דנ\"ד אההיא ברייתא דקתני אין אשה פודה מע\"ב בלא חומש רשב\"א אומר אשה פודה מע\"ב בלא חומש ה\"ד אי בזוזי דידיה ומעשר דידיה שליחותיה דבעל קא עבדה ואלא בזוזי דידה ומעשר דידיה איש אמר רחמנא ולא אשה ועוד קשה שרבינו פ\"ו מה' מע\"ב פסק דאשה שפדה מעשר שני שלה לעצמה אינה מוסיפה חומש דגריס כגי' ר\"ת שכתבו שם איש ולא אשה אפי' בזוזי דידה ומעשר דידה ומכ\"ש מעשר דידיה וזוזי דידה וליכא למימר דדוקא במע\"ב דאיכא מעוטא איש אבל בערכין דליכא מעוטא לא שהרי הסמ\"ג עשין קל\"ב כתב וז\"ל וכן המקדיש בית או שדה ופדיון מע\"ב הבעלים או אשתו מוסיפין חומש יע\"ש בעשין קל\"ו והנראה שרבינו מיירי כשאשתו פודה מנכסי מלוג שלה וס\"ל לרבינו שלא כדעת רש\"י שם שכתב דנכסי מלוג שלה חשיבי כזוזי דידה אלא ס\"ל דכיון דיש לו בהן אכילת פירות חשיבי כזוזי דידיה ויצא לו כן מהא דאמרי' בת\"כ ואם גאל יגאלנה לרבות את האשה והוא מפרש דמיירי בפודה הקדש של בעל בזוזי דנכסי מלוג דידיה ומשום דכיון שיש לו בהן אכילת פירות חשיבי כזוזי דידיה וכ\"כ הרשב\"א שם שי\"מ כן ברייתא השנויה בת\"כ גבי מע\"ב יע\"ש ומ\"מ הי\"ל לרבינו לבאר ולא לסתום הדברים וצ\"ע:<br><b> מעשה חושב</b>\n<b> (שסג) </b> והוא מפרש דמיירי בפודה הקדש של בעל בזוזי דנכסי מלוג דידה ומשום דכיון שיש לו בהן אכילת פירות חשיבי כזוזי דידיה כו'. תמהני דאיך אפשר לפרש דרבויא דקרא קאי על הקדש דבעל שהאשה פודה אותו במעות נכסי מלוג שלה ומוסיפה חומש משום דיש לבעלה בהן אכילת פירות וכזוזי דידיה חשיבי והרי אכילת פירות להבעל בנכסי מלוג שלה הוא רק תקנתא דרבנן בעלמא תחת פרקונה אבל מדאורייתא הא גם הפירות שלה הן וא\"כ איך שייך לומר דקרא אתא לרבויי אשה בכה\"ג (אע\"כ צ\"ל דקרא אתי לרבות דאשה שהקדישה מנכסי' ופודה אותן דהוי הקדש דידה וזוזי דידה דחייבת נמי בהוספת חומש משום דקיי\"ל גבי מעשר שני דאם האשה פודה לעצמה אינה מוסיפה חומש ממיעוטא דאיש ולא אשה ולהכי אצטריך רבויא גבי הקדש לחייב את האשה בהוספת חומש): ועוד תמוה לי דלפירושו של הגאון המחבר ז\"ל בברייתא זו דת\"כ אמאי לא מייתי הש\"ס בגיטין דף מ\"ח ע\"א סייעתא מינה לר' יוחנן דס\"ל דקנין פירות כקנין הגוף דמי והיינו מהא דפדיון של האשה בזוזי נכסי מלוג שלה הוי כאלו פודה בזוזי דידיה והא רבא קאמר התם דמתניתא מסייע לר\"ל דתניא דבכור נוטל פי שנים בשדה החוזרת לאביו ביובל והרי ברייתא זו דת\"כ מסייע לר' יוחנן ועיין בב\"מ דף צ\"ו ע\"א לענין שאילה בבעלים בנ\"י שם ועיין בתוס' שם סד\"ה בעל כו' ועיין בתוס' גיטין בדף הנ\"ל בד\"ה אי לאו כו' במה שכתבו שם דאב לגבי ברא אחולי מחיל ומש\"ה אמרינן דלאו כקנין הגוף דמי שהוא קצת היפך מדבריהם בב\"מ הנ\"ל דהתם גבי מוכר פירות ס\"ל דכקנין הגוף דמי משום דבעין יפה משייר לעצמו וצע\"ק:"
+            ],
+            [],
+            [
+                "<b>וכן </b>\n<b> המקדיש כו' שכל דבר הראוי למזבח אינו יוצא מידי מזבח לעולם.</b> כתב הרב מש\"ל ז\"ל וז\"ל יש להסתפק בהא דקי\"ל כל דבר הראוי למזבח אינו יוצא מידי מזבח לעולם אם הוא מן התורה או מדרבנן והנה ממ\"ש רבינו בדין ז' ועל זה נאמר ואם בהמה אשר יקריבו ממנה קרבן לה' כו' נראה דס\"ל שהוא מן התורה ויש לתמוה דמסוגיא דפרק המנחות מוכח בהדיא דזה אינו אלא מדרבנן משום מומין דפסלי בבהמה דאפי' בדוקין שבעין פסול משום הכי גזרו רבנן שלא יהיו נפדין כי אם למזבח עכ\"ד יע\"ש שהניחו בצ\"ע ולע\"ד נראה דל\"ק שמה שאמרו בגמ' דטעמא משום מומין הפוסלין בבהמה היינו אליבא דשמואל דמנחות ונסכי' אפי' טהורין נפדין דהכי אמרינן התם אמר ר\"פ אי שמיע ליה לשמואל הא דתניא המתפיס תמימים לבד\"ה אין פודין אותן אלא למזבח כו' הדר ביה שמואל ואהא משני בתלמודא דלא היא דמהך ברייתא ליכא תיובתא לשמואל דכי היכי דאמרינן בעצים וכ\"ש דמשום דלא שכיחי אין נפדין ה\"נ כיון דשכיחי מומין דפסלי בבהמה כלא שכיחי דמי ומש\"ה אין פודין אותם מדרבנן אמנם לרב כהנא ור\"א דס\"ל דמנחות ונסכים טמאין נפדין טהורין אין נפדין ע\"כ דטעמא דמקדיש תמימים לבד\"ה דאין פודין לאו משום מומין הפוסלין הוא שהרי מנחות ונסכים אע\"ג דשכיחי אפי\"ה קאמר דאין פודין וכיון שרבי' פסק בפ\"ו מה' הנזכר כרב כהנא ור\"א משו\"ה ס\"ל דה\"ט משום קרא דכתיב וכל בהמה אשר יקריבו וה\"ה לכל דבר הראוי למזבח וכן משמע ממ\"ש ר\"א כלן טמאין נפדין טהורין אין נפדין חוץ מעשירית האיפה שהרי אמרה תורה מחטאתו על חטאתו ואם איתא דבהמה וכל הני אינו אלא מדרבנן דמדאורייתא אפי' בהמה נפדית אם כן מאי קאמר חוץ מעשירית האיפה שהרי אמרה תורה כו' הא מדאורייתא פשיטא דנפדית אלא דרבנן הוא דגזרו ומ\"ש עשירית האפה מכל הני כי היכי דגזרי במקדיש תמימים לבד\"ה שאין פודין אותן אלא למזבח ה\"נ הול\"ל בעשירית האיפה שאין פודין אותן אלא למזבח לצרכי אותה המין אלא מוכח דמדאורייתא קאמר דאין נפדין כנ\"ל ליישב דעת רבינו דוק ובפשטא דשמעתא הוקשה אצלי טובא במאי דקאמר ר\"פ אי שמיע ליה לשמואל הא דתניא המתפיס כו' הדר ביה דהתינח דברייתא לא שמיע ליה אבל מ\"מ תקשי ליה מתני' דפ\"ה דשקלים משנה ז' דתנן המקדיש נכסיו והיה בהן זכרים ונקבות ר\"א אומר זכרים ימכרו לצרכי עולות ונקבות ימכרו לצרכי זבח שלמים ודמיהן יפלו לבד\"ה וכתב שם הרע\"ב דטעמא דר\"א משום דס\"ל סתם הקדשות לבד\"ה ואפי' במידי דחזי למזבח ואפי\"ה לפדותן לחולין אינו יכול משום דכל דבר הראוי למזבח אינו יוצא מידי מזבח וכן כתב רש\"י והתוס' בפ\"ז דתמורה דקל\"א ע\"ב יע\"ש הרי אע\"ג דקדושת דמים הוא קתני דימכרו לצרכי עולות הא לפדותן לחולין לא דמתני' ליכא למימר דלא שמיע ליה ותו ק' טובא דאפי' למאי דמשני דכיון דשכיחי מומין דפסלי בבהמה כלא שכיחי דמי אכתי תקשי מתני' דשקלים מ' ח' דתנן התם המקדיש נכסיו והיה בהן דברים הראוי' ע\"ג המזבח יינות שמנים וסלתות ר\"א אומר ימכרו לצורכי אותו המין משמע דהא לפדותן לחולין לא דע\"כ היינו משום דכל הראוי למזבח אינו יוצא מידי מזבח ואע\"ג דיינות וסלתות שכיחי דקדושת דמים נינהו שהרי עדיין לא קידשן בכלי שרת ואפי' הכי קאמר דאינן נפדין ותקשי לשמואל דקאמר מנחות ונסכים טהורים נפדין וצ\"ע כעת תו איכא למידק דמאי פריך ר\"ה בר מנוח ממתניתין דהעופות וכלי שרת דכלי שרת לפרקא ומאי קו' הא אמרינן בפרק ר\"י דמ\"ט ע\"ב דאבני מזבח גנזום בית חשמונאי ששקצום לע\"ז משום דכיון דאשתמש בהו לגבוה לאו אורח ארעא לאשתמושי בהו הדיוט וא\"כ ה\"נ בכלי שרת נימא דמשום הכי קתני דאין להם פדיון משום דלאו אורח ארעא לאשתמושי בהם הדיוט ואם היינו אומרים דההיא דפרק ר\"י שאני משום דיוצא לחולין בלי פדיון אבל כל שיש לו פדיון ליכא למיחש להכי שהרי נכנסו המעות במקומן ניחא אלא שהרב מש\"ל ז\"ל בה' כלי המקדש כתב דאין סברא לחלק בהכי וכן מבואר מדברי הר\"ן ז\"ל שם שכתב דהא דעולא פליגא אההיא דלעיל יע\"ש ולפי דברי הר\"ן ז\"ל יש ליישב דר\"ה נמי דפריך מכלי שרת לית ליה האי סברא דלאו אורח ארעא לאשתמושי בהו הדיוט כדס\"ל לעולא וכ\"כ ודוק:"
+            ],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>כל </b>\n<b> המקדיש כו'.</b> עיין מ\"ש פ\"א מהלכות איסורי מזבח דין י\"א ופ\"י מה' בכורים דין ב' ודוק:"
+            ],
+            [
+                "<b>שחט </b>\n<b> בה שנים כו' הרי היא כחיה לכל דבריה כו'.</b> הנה מסתמיות דברי רבינו נראה דאכולהו חלוקות שהזכיר בדין י\"ב קאי דהיינו בין קב\"ה בין ק\"מ שנפל בו מום או תמימה הראוי' ליקרב כו' (ומ\"ש או תמימה הראויה ליקרב נראה דאקדשי ב\"ה דוקא קאי ובבא לפדותו ע\"מ להקריבו למזבח דאילו בקדשי מזבח כל דבר הראוי למזבח אינו יוצא מידי מזבח לעולם) האמנם הא ודאי ליתא דבמקדיש בהמה תמימה לבד\"ה נראה ודאי דאפי' דשחט רוב שנים אינו יכול לפדותו דבהדיא איתא בסוף תמורה דאפילו לר\"ש דאית ליה דקדושת ב\"ה לא בעו המ' והע' אם מתו יקברו משום דחזי להקרבה והא ודאי בשחט בה רוב שנים אלא עכ\"ל שדברי רבינו הללו אינו אלא בקדשים שנפל בהן מום ודע שרש\"י ז\"ל כתב שם בתמורה ד\"ה מתו תמימים יקברו וז\"ל אפי' הנך דלית בהו בכלל הע' עבוד רבנן מעלה דיקברו הואיל וחזו להקרבה ע\"כ נראה בהדיא דס\"ל דדין זה אינו אלא מדרבנן האמנם מדברי התוס' פ' מרובה דע\"ו ע\"א ד\"ה שחיטה נראה בהדיא דס\"ל דדבר תורה אינו יכול לפדותן שכתבו וז\"ל ודוחק לומר שמדרבנן הוא דאין נפדין כו' ויש לומר דמום שהוא מחיים חשיב מום לפדות עליו אבל מום דלאחר מיתה לא חשיב מום כדתניא בתמורה בהדיא כו' וצריך לומר לפי דבריהם דמאי דאמרינן בתמורה דהיינו טעמא דר\"ש משום דחזו להקרבה היינו דוקא לקב\"ה שיכולין לפדותן אפי' בלא מום אבל בק\"מ בלאו טעמא דחזו להקרבה אינו יכול לפדותן מטעמא דבעינן מום מחיים אכן נראה להכריח דעת רבי' שלפי דעתו ז\"ל דס\"ל דאפי' בנשחטה כהלכתה כל שהיא מפרכסת הרי היא כחיה לכל דבריה אם כן תקשי ליה קו' התוס' שם בקדשים ששחטן בחוץ היכי חשיב שחיטה שאינה ראויה הא יכול לפדותן בשעת פירכוס ואי ס\"ל דק\"מ תמימים שמתו יקברו מדרבנן כדס\"ל לרש\"י ז\"ל הא משום איסור' מדרבנן חשיבה שחיטה שאינה ראויה לפוטרו מתשלומי דו\"ה כדאמרי' התם בהדיא דע\"א גבי מעשה שבת אלא ודאי דאין פודין אותן מדאורייתא כנ\"ל ודוק:"
+            ],
+            [
+                "<b>המקדיש </b>\n<b> בהמה תמימה כו' הקדיש אח' מאבריה לדמיו כו' הרי זו ספק כו' ולפיכך תקרב ולא תפדה.</b> ע\"כ. מרן בכ\"מ ז\"ל תמה על רבינו דהאי בעיא דהקדיש אבר לדמיו ליתא אלא לר\"י דאמר פשטה קדושה בכולה וכיון שרבינו ז\"ל פסק דלא כר\"י בפט\"ו מה' מעה\"ק נמצא מזכה שטרא לבי תרי ותירץ דרבינו ס\"ל דהאי בעיא דרבא לכ\"ע בעי לה דאע\"ג דלר\"מ ור\"י לא פשטה קדושה בכולה היינו דוקא בקדושת הגוף דאינו ראוי ליקרב עולה כו' אבל בקדושת דמים כו' יע\"ש ונראה דלפי דבריו עכ\"ל דבעיא דרבא היא אי אמרי' מיגו דנחתא קדושת דמים אחד אבר חייל אכולה קדושת דמים ובתר הכי אמרי' מיגו דחייל אכולה קדושת דמים חייל אכולה קדושת הגוף דאיפכא ליכא למימר מיגו דנחתא אחד אבר קדושת דמים חייל על אבר קדושת הגוף דאם כן לר\"מ ור\"י תו ליכא למימר מגו דנחתא קדושת הגוף אחד אבר נחתא אכולה דבקדושת הגוף ס\"ל לר\"מ ור\"י דלא אמרינן פשטה קדושה בכולה ולפ\"ז כי אמרי' בבעיא דרבא חד מיגו אמרי' תרי מיגו לא אמרי' היינו לומר דמיגו קמא דהיינו מיגו דחייל קדושת דמים אחד חייל נמי אכולה אמרי' אבל מיגו דקדושת הגוף לא אמרינן משום דהוי תרי מיגו ונמצא דלכל הצדדים ס\"ל לרבא דחייל אכולה קדושת דמים וכן נראה מפירוש רש\"י ז\"ל פ\"ק דתמורה דמגו קמא היינו קדושת דמים אכולה וראיתי להלח\"מ ז\"ל שתמה על פי' זה דאם כן בפרק דערכין כשהקשו חד אבר נמי אבעוי אבעיא ליה לרבא טפי הו\"ל לאקשויי דהא פשיטא ליה לרבא דמיגו דקדושת דמים אמרינן וחייל קדושת דמים אכולה והיכי קתני בברייתא אין להקדש אלא ראשה של פרה בלבד ומכח זה כתב דלפום סוגין דערכין עכ\"ל דמיגו קמא היינו מיגו דקדושת הגוף אאותו אבר ובתר הכי אמרינן מיגו דחייל קדושת הגוף אאותו אבר חייל אכולה דלפ\"ז כי אמרי' חד מיגו אמרי' ב' לא אמרי' היינו מיגו קמא דחייל קדושת הגוף אאותו אבר דמסתבר טפי אבל מיגו דקדושת דמים אכולה גופה לא אמרי' משום דהוי תרי מיגו וכתב דאף שמדברי רש\"י פ\"ק דתמורה לא משמע הכי יש ליישב לשונו בדוחק מכח סוגיא דערכין ומה גם שרש\"י ז\"ל בפ\"ק דערכין פי' כן יע\"ש שהאריך ואמנם לפי תי' מרן כ\"מ ז\"ל עכ\"ל דס\"ל דמיגו קמא היינו מיגו דקדושת דמים אכולה גופה כמ\"ש וכיון שכן ק\"ט דאם כן אדפריך אבעויי אבעיא לי' תקשי ליה בפשיטות דבקדושת דמים לכל הצדדים פשיטא ליה לרבא דפשטה קדושה בכולה ותו ק\"ט דלפ\"ז איך כתב רבינו וכיצד עושין מוכרין אותה כו' ודמיה חולין חוץ מדמי אותו אבר ואמאי הא לכל הצדדים מיגו קמא דהיינו מיגו דקדושת דמים אכולה בהמה אמרי' ונמצא דכל דמיה קדושים והנראה אצלי נכון לישב דברי מרן הכ\"מ ז\"ל ודברי רש\"י גם כן הוא דאף למה שפי' רש\"י ז\"ל פ\"ק דתמורה דמיגו קמא היינו מיגו דקדושת דמים אכולה גופה מ\"מ כי אמרי' או דילמא חד מיגו אמרי' תרי מיגו לא אמרי' לאו למימרא דמיגו קמא דהיינו מיגו דקדושת דמים פשיטא ליה דאמרי' ומיגו בתרא דקדושת הגוף לא אמרינן שהרי כיון דתרי מיגו לא אמרינן מאי חזי' דעבדית ברישא למיגו דקדושת דמים בכולה אדתפשוט לן דפשטא קדושה בכולה ואדרבא זיל לאידך גיסא ונעבוד למיגו קמא אקדושת הגוף אאותו אבר ונימא מיגו דחייל קדושת דמים אאותו אבר חייל קדושת הגוף דתו לא מצי למימר דתיחול קדוש' אכולה בהמה ואפי' קדושת דמים דתרי מיגו לא אמרי' שהרי שקולים הם ויבואו שניהם ונמצא אם כן דבעיא דרבא היא על אופן זה דאי אמרינן תרי מיגו פשטה קדושת הגוף בכולה ואי חד מיגו אמרי' תרי לא אמרי' תו ליכא לספוקי דודאי לא נחתא קדושת הגוף אכולה אמנם אכתי איכא לאסתפוקי אי נחתא קדושת דמים בכולה או קדושת הגוף אאותו אבר דזיל הכא קמדחי לה וזיל הכא קמדחי לה דאי בעית למימר דתיחול קדוש' דמים אכולה משום מיגו דקדושת דמים איכא למימר מאי חזית דעבדת למיגו אקדוש' דמים נימא מיגו אקדושת הגוף אאותו אבר ואי בעית למימר דתיחול קדושת הגוף אאותו אבר איכא למימר מאי חזית ונעביד למיגו אקדושת דמים אכולה בהמה ונמצא לפ\"ז שדברי רש\"י ז\"ל בפ\"ק דערכין שפי' למיגו קמא אקדושת הגוף ואותו אבר ודברי רש\"י דפ\"ק דתמו' שפי' למיגו קמא אקדו' דמים אכולה הם שפה אחת ודברים אחדים ומשום דל\"נ לן מידי לענין דינא לא חייש רש\"י לדקדק בלשונו ופי' בערכין באופן א' ובתמורה באופן אחר משום דבין אם נאמר דמיגו קמא היינו קדושת הגוף אאותו אבר כדמוכח מלישנא דפרק קמא דתמורה בין אם נאמר דמיגו קמא היינו קדושת דמים אכולה למאי דבעינן מימר דתרי מיגו לא אמרי' לא חיילא לה קדושת הגוף כלל אאותו אבר ולא קדושת דמים אכולה מטעמא דזיל הכא קמדחי לה כמדובר והיינו דפריך בפ\"ק דערכין חד אבר נמי מבעיא לן כדבר האמור וכמובן אולם הא קשיא לי דלפי דברי מרן ז\"ל ולמ\"ש לישב דברי רש\"י ז\"ל נראה דפשיטא ליה לרבא כי היכי דבקדושת הגוף אמרינן מיגו דנחית אחד אבר נחית אכולה ה\"נ אמרי' בקדושת דמים אלא דמאי דמספ\"ל הוא משום דאי תרי מיגו לא אמרי' תו לא חייל קדושת דמים אכולה משום דזיל הכא קמדחי לה וכמ\"ש וכיון שכן ק\"ט דאם כן מאי משני בפ\"ק דערכין הא בתם והא בב\"מ ופירש\"י בתם דאיכא למימר דתיחות ליה קדושת הגוף וברייתא דפשיטא ליה דלא קדשה כולה בבע\"מ דלא חזו לגופייהו יע\"ש והשתא קשה דלו יהי דליכא קדושת הגוף הא אכתי נימא מיגו דנחתא קדושת דמים אאותו אבר נחתא אכולה שהרי בתם גופיה הו\"א דחיילה קדושת דמים אכולה אי לאו מטעמא דתרי מיגו לא אמרינן ובשלמא לפרש\"י דפ\"ק דערכין דמיגו קמא היינו מיגו דקדושת הגוף אאותו אבר איכא למימר שפיר דס\"ל לרבא דכי אמרינן מיגו דנחתא אחד אבר חייל אכולה היינו דוקא אקדושת הגוף דגלי קרא אבל אקדושת דמים דקיל לא אלא דקא מבעייא ליה אי אמרי' מיגו דחייל אחד אבר קדושת דמים חייל קדושת הגוף ובתר הכי מייתינן קדושת הגוף אכולה משום מיגו אבל מיגו דקדושת דמים אכולה בהמה ברישא ליכא למימר דאקדושת דמים לא אמרי' מיגו והיינו דמשני שפיר דבבע\"מ כיון דליכא קדושת הגוף לא אמרינן מיגו אכולה בהמה כלל אכן לפי דברי מרן ז\"ל ולמ\"ש ליישב דברי רש\"י ז\"ל ק' טובא ולפי מה שאכתוב לקמן בדין ח\"י דהיינו טעמא דבעל מום משום דהו\"ל הקדש גרוע הואיל וע\"י עבירה הוא בא יש לישב ודוק ועיין להרב ברכת הזבח בדקס\"ג ע\"א שכתב ליישב קו' מרן הלזו ז\"ל ולק\"מ דרבי' מפרש דהבעיא היא ג\"כ לר\"י ומיירי שהקדיש אבר שהנשמה תלויה בו וכ\"כ מפרש ג\"כ בעייא דבעוף מהו כמ\"ש הכ\"מ פרק ט\"ו מה' מעה\"ק דין ב' א\"ד וכ\"כ ג\"כ בפ\"ק דתמורה יע\"ש ואחר המחילה תמה אני אם יצאו דברים אלו מפה קדוש דאיך הפה יכולה לדבר שרבינו מפרש בעיא דהקדיש אבר לדמיו באבר שהנשמה תלויה בו שהרי בפירוש כתב רבינו דאם הוא אבר שהנשמה תלויה בו פשטה קדושה בכול' נראה בהדיא שהוא מפרש בעיא זו אאבר שאין הנשמה תלויה בו ופשוט:<br><b> על </b> תירוץ מרן ז\"ל בפט\"ו מה' מעק\"ה שכתב דרבינו מפרש לבעיא דבעוף מהו בדבר שהנשמה תלוי' בו הקשה הלח\"ם ז\"ל דאם כן היכי קאמר בהמה אמר רחמנ' והאי לאו בהמה הא קרא לר\"י לא איירי בדבר שהנשמה תלויה בו דאיהו דריש לקרא דיהיה קדש דתמכר לצורכי עולות ודבר שהנשמה תלויה בו נפ\"ל מסברא ובפט\"ו מה' הנזכר תירץ הרב לקושיא זו דמ\"מ מקרא ילפינן דבאבר אחד חייל קדושה באותה אבר ומינה כשהנשמה תלויה בו חייל על כולה אבל אי לאו קרא אין לנו לומר שיחול קדושה אפי' על אותו אבר ואפי' שהיה דבר שהנשמה תלויה בו לכך בעי השתא שפיר כיון דמקרא ילפינן א\"ד יע\"ש ולפי דבריו ז\"ל מתישבים אצלי דברי התוס' בפ\"ק דקדושין דף ז' ע\"א ד\"ה ונפשטו שהקשו וז\"ל תימה דבריש תמורה יליף רגלה של זו עולה ובדבר שהנשמה תלויה בו מקרא דכתיב כל אשר יתן ממנו וגבי אשה לא כתיב קרא כו' אשר דברי' ז\"ל מן המתמיהין שהרי בדבר שהנשמה תלויה בו לר\"מ ור\"י לא מקרא ילפינן לה אלא מסברא ועיין בחי' הריטב\"א ז\"ל שם ואולם לפי דברי הלח\"ם ז\"ל דבריהם נכונים שדעתם כדעת רבינו ז\"ל דבעיא דרבא היא אדבר שהנשמה תלויה בו אלא דאכתי קשה לפ\"ז מה שתי' ונראה שלכך דקדק רש\"י ז\"ל וכתב דיהא מקודשת בלשון הקדש קאמר לה וכדאמרינן בריש פרקין דאסר לה אכ\"ע כהקדש שאדם עושה אותה כהקדש לפיכך יש להיות דינה כהקדש אבל אם היה אומר מאורסת כו' וק\"ט שהרי בהקדש עוף גופיה מבעיא ליה לרבא אי אמרינן בהמה אמר רחמנא והאי לאו בהמה היא ואם כן מכ\"ש באשה דאף ע\"ג דאסר לה כהקדש לא אמרינן פשטה קדושה בכולה דבהמה דוקא אמר רחמנא והא לאו בהמה היא וליכא למימר דכי פריך התם ונפשטו בכולה הכי פריך למאי דבעי רבא למימר בחד צד דבעוף נמי אמרינן פשטה קדושה בכולה ה\"נ גבי אשה נפשטו קדושין בכולה דהא ודאי ליתא שהרי אף למאי דבעי רבא לומר דבעוף נמי פשטה קדושה בכולה טעמא טעים ואמר משום דקרבן אמר רחמנא והאי נמי קרבן הוא כדאיתא בתמורה וא\"כ גבי אשה דלא שייך בה טעמא דקרבן פשיטא ודאי דלא ילפינן מבהמה ויש ליישב דבריהם דאע\"ג דגבי עוף מבעיא ליה לרבא מ\"מ גבי אשה איכא למימר דנפשטו קדושין בכולה משום דכיון דבאשה גופה לא שייך לשון הקדש דאדם אינו קדוש כדאמרינן פ\"ק דסנהדרין ובפ\"ב דמגילה עכ\"ל מ\"ש לה הרי את מקודשת לאו הקדש ממש קאמר אלא כונתו לומר שתהיה אסורה אכו\"ע כדין הקדש שאסור לכל העולם ואם כן היינו דפריך התם שפיר היכי קאמר רבא דהתקדשי לחציך אינה מקודשת כלל נפשטו קדושין בכולה דשמא מ\"ש לה הרי את מקודשת לחציך שתהיה אסורה לכל העולם כדין הקדש בהמה קאמר לה דפשטה קדושה בכולה ומ\"מ דברי הלח\"מ ז\"ל שכתב דמ\"מ מקרא ילפינן שיחול קדושה על אותו אבר ואי לאו קרא אין לנו לומר שיחול קדושה אפי' על אותו אבר הם תמוהים שהרי בברייתא איפכא תני לה יכול האומר רגלה של זו עולה יהיה כולה עולה תלמוד לומר ממנו כו' הרי דלרבי מאיר ור\"י קרא לא אצטריך אלא למעוטי שלא יחול קדושה אכולה גופה דמסברא הו\"א דחיילה אכולה וכ\"כ הוא עצמו בפרקין וצ\"ע עוד ראיתי להרב הנז' שהקשה שם עמ\"ש רבינו שם האומר לבה או ראשה של זו עולה כו' הואיל ודבר שהנשמה תלויה בה כו' דבפ\"ק דתמורה פליגי רבא ור\"ח דר\"ח אמר בדבר שעושה אותה טריפה ורבא אמר בדבר שהיא מתה ואמרינן דפליגי אי טריפה חיה ורבא סבר כר\"א דאמר ניטל הירך וחלל שלה נבילה וכיון שרבינו פסק כר\"א בהלכות שחיטה היה לו לפרש בדבר שעושה אותה נבילה ואי ס\"ל טריפה אינה חיה היל\"ל בדבר שעושה אותה טריפה יע\"ש שהניחה בצ\"ע ולי יותר קשה שרבינו ז\"ל בפ\"ב מה' אלו כתב האומר ערך לבי או כבדי עלי נותן ערך כולו וכן כל אבר שאם ינטל ימות כו' נותן ערך כולו כו' יע\"ש ובודאי מ\"ש וכן כל אבר שאם ינטל ימות כו' היינו ניטל רגלו מן הארכובה ולמעלה וכמ\"ש בפ\"ק דערכין ד\"ב זה הכלל כל דבר שהנשמה תלויה בו לאתויי מאי לאתויי מן הארכובה ולמעלה וכיון שרבינו ז\"ל פסק דבדבר שעושה טריפה מקרי דבר שהנשמה תלויה בו לענין ערכין ה\"נ היה לו לפסוק לענין הקדש כרב חסדא ולכן הנראה ודאי דלבה או ראשה שכתב רבינו לאו דוקא וכיון דיהיב טעמא הואיל ודבר שהנשמה תלויה בו ממילא משמע דבר שעושה אותה טריפה דמקרי דבר שהנשמה תלויה בו וסמך אמ\"ש בה' ערכין נ\"ל פשוט:"
+            ],
+            [],
+            [
+                "<b>היתה </b>\n<b> בהמה בעלת מום שאינה ראויה ליקרב והקדיש אבר מאבריה בין שהנשמה תלויה בו בין כו' לא נתקדש אלא אותו אבר בלבד כו'. </b> וסיים בדין ח\"י <b> בד\"א </b>\n<b> בקדשי מזבח אבל בקדשי בדק הבית האומר ראש חמור זה כו' הואיל והוא דבר שהנשמה תלויה בו הר\"ז חייב בדמי כולה כו'. </b> ע\"ש ודבריו מבוארים ברפ\"ק דערכין ד\"ד עלה דפרכינן התם אברייתא דקתני והיה ערכך לרבו' טומטום ואנדרוגינוס לדמים דמים ל\"ל קרא לא יהא אלא דמי דיקל' כו' ושקלינן וטרינן בה עד דמסקינן דברייתא דקתני אפילו אמר ראש פרה זו תקדיש אין להקדש אלא ראשה מיירי בהקדיש בעל מום למזבח יע\"ש באורך אשר המתבאר מסוגייא הלזו דקדשי ב\"ה חמירי מקדשי מזבח דבקדשי מזבח במקדיש ב\"מ אין להקדש אלא דמי אותו אבר בלבד ואפילו באבר שהנשמה תלויה בו ואלו בקדשי ב\"ה פשטה קדושה בכולה וחייב ליתן דמי כולה וטעמא טעים רבינו ז\"ל משום שכל הקדש ב\"ה קדושת דמים הוא וכיון שהקדיש דבר שהנשמה תלויה בו הוי כאלו הקדיש כולה שכל דמיו תלוים בדבר זה ועיין במוהרדב\"ז ז\"ל ואולם זו הוא שק' בעיני מאותה שאמרו בר\"פ ראשית הגז במוקדשין מ\"ט לא אמר קרא צאנך ולא צאן הקדש ופרכינן טעמא דכתב רחמנא כו' ומסקינן אמר ר' מני בר פטיש משום ר' ינאי הכא במקדיש בהמתו לב\"ה חוץ מגיזותיה סד\"א ליגזוז וליתיב ליה אמר קרא צאנך א\"ה ק\"מ נמי ק\"מ כחשי קדשי ב\"ה נמי כחשי באומר חוץ מגיזה וכחשה אפ\"ה פשטה קדושה בכולה ומנא תימרא כו' ופרש\"י ז\"ל וז\"ל אפי\"ה דאמר חוץ מגיזתה קדשה גיזת' דאיידי דקדושת הגוף חמירא פשטה בכל המחובר בה אבל קדושת דמים כגון קדשי ב\"ה מאי דלא אקדיש לא אקדיש עכ\"ל והדבר מתמיה שהרי מההיא דערכין מבואר אפכא דאדרבא קדשי בד\"ה כיון דקדושת דמים הוא כמ\"ש רבינו חמירי טפי מקדשי מזבח דאפי' בב\"מ פשטה קדושה בכולה ואי לזאת מקום יש בראש לומר דסוגייא דהתם אשינוייא דר' ינאי קאי דקמשני דקרא אצטריך למקדיש בהמתו לב\"ה חוץ מגיזותיה ואיכא למימר דר\"י רבי' דר' יוחנן תנא הוא ופליג אברייתא דפ\"ק דערכין דדריש לקרא דוהיה ערכך לרבות טומטום ואנדרוגינוס לדמים לומר שנידון בכבודו וא\"נ דריש ליה ס\"ל לר' ינאי שדין זה נוהג באדם דגלי קרא אבל לא בבהמה ופליג אאביי ורבא דס\"ל דנוהגת באדם ובבהמה מדהוצרכו לאוקומי לברייתא דקתני אפילו אמר ראש פרה זו הקדש אין להקדש אלא ראשה בלבד דמיירי בק\"מ ובב\"מ ואלו לר' ינאי ברייתא מיירי בקדשי ב\"ה ומשום דבבהמה לא אמרינן נדון בכבודו האמנם זו היא שק' למ\"ש התוס' שם בפ' ראשית הגז ד\"ה במקדיש גיזה וז\"ל ר\"מ בר פטיש דלעיל אית ליה הך דרשא אבל רבא לית ליה דרשא דר\"מ שפטר חוץ מגיזתה וכחישתה מדבעי בסמוך אלא צאנך למאי אתא יעש\"ב אשר נראה לפי פשוטן של דברים שכתבו דרבא לא ס\"ל כר\"מ דפטר חוץ מגיזתה דס\"ל דלרבא במקדיש בהמה לב\"ה חייב בראשית הגז והכריחו הדבר ממאי דבעי אלא צאנך למאי אתא והוא תימ' שהרי לרבא דס\"ל פ\"ק דערכין דקדשי ב\"ה חמירי טפי דאמרינן פשטה קדושה בכולה ע\"כ דרשא דר\"מ ליתיה כלל דכיון דקדשי ב\"ה לרבא כק\"מ לר\"מ דפשטה קדושה בכולה אם כן לאו בני גיזה נינהו ובפשיטות הי\"ל לומר דע\"כ רבא לית ליה דרשא דר\"מ מכח ההיא דפ\"ק דערכין וכ\"כ ק\"ט על רבינו הרמב\"ם ז\"ל שהביא בפרק עשירי מהלכות בכורים דין ב' דרשא דר' ינאי שכתב וז\"ל כיצד הרי שהקדיש בהמה לב\"ה וגיזזן כו' או הקדיש בהמה חוץ מגיזתה יכול יהיה חייב בראשית הגז ת\"ל צאנך כו' ודבריו נפלאו ממני דכיון דבפ\"ג מה' ערכין פסק כרבא דבקדשי ב\"ה פשטה קדושה בכולה א\"כ דרשא דר' ינאי לא חלו בה ידים כלל וכמדובר ואם לחשך אדם לומר דס\"ל ז\"ל דר' ינאי לא פליג אדרבא דע\"כ לא אמרינן דבקדשי ב\"ה פשטה קדושה בכולה אלא דוקא באומר סתם ראש חמור זה הקדש ולא פי' בהדייא חוץ משאר הגוף בהא הוא דאמרינן דכיון דהקדיש דבר שהנשמה תלויה בו הו\"ל כהקדיש כולה וראשו דקאמר לאו דוקא אלא משום דגופא בתר רישא גריר קאמר ראשו אבל במפרש בהדיא חוץ שיורא הוא והיינו דאמרינן מאי דלא הקדיש לא הקדיש כמ\"ש רש\"י ז\"ל הא ודאי ליתא דא\"כ אף אנו נאמר כן דבק\"מ נמי באומר חוץ מגיזותיה דלא פשטה קדושה בכולה ומאי האי דקאמר בגמ' אפ\"ה פשטה קדושה בכולה ומנא תימרא כו' ומאי ראיה התם שאני דלא אמר חוץ אלא ראש פרה זו הקדש וכיוצא אבל במפרש בהדייא חוץ ה\"נ דלא פשטה דומייא דקדשי ב\"ה אלא ודאי דמשמע ליה לתלמודא דכי אמרי' פשטה קדושה בכולה אפילו במקום שנאמר בו חוץ אתמר דלא שנא לן עוד אחרת הוקשה אצלי בסוגייא זו דפ' ראשית הגז דאמרינן א\"ה ק\"מ נמי ומשנינן ק\"מ כחשי והוצרכו לאוקומה באומר חוץ מגיזה וכחשה מההיא דגרסינן פ\"ק דתמורה די\"א בעא מיניה אביי מרבא הקדיש עורה מהו בעבודה ת\"ש האומר מה שבמעיה של זו עולה מותר בגיזה ואסורה בעבודה כו' א\"ה אפילו בגיזה נמי עבודה דמכחשה גזרו בה רבנן גיזה דל\"מ לא גזרו בה רבנן יע\"ש הרי בהדייא דס\"ל לתלמודא דגיזה אינה מכחשת וכ\"כ רש\"י ז\"ל שם וז\"ל מהו בעבודה דגיזה לא תבעי לך דלא מכחש לה לעור כו' וזה הפך ממ\"ש בראשית הגז דגיזה מכחשת ולזה ודאי היה אפשר לומר דכי אמרינן דגיזה מכחשת היינו דוקא בבשר דרכיך אבל עור לא מכחשא ליה אלא עבודה דחמירא וכן נמי כי אמרינן דגיזה מכחשת היינו דוקא אגופה דבהמה אבל לולד שבתוכה לא מכחשא ליה אלא עבודה דחמירא טובא אכן זו רעה חולה מ\"ש רש\"י ז\"ל שם סמוך ונראה אההיא דאבעיא לן התם בעו מיניה מרבא הקדיש אבר מהו בגיזה כו' וז\"ל בעבודה לא תבעי לך דאסור דהא מכחש לה יע\"ש אשר מבואר מדבריו דגיזה לא מכחשא ליה לבשר כלל וזה הפך סוגייא דפרק ראשית הגז כי על כן אשר אני אחזה ליישב דברי רבינו שהביא דרשא זו דר' ינאי וניישב ג\"כ מה שהקשה מוהר\"י קורקוס ז\"ל דאוקמתא זו דר' ינאי לא מתרצא אלא באו' חוץ מגיזה וכחשה ולמה זה השמיט רבינו כחשה ואען ואומר דס\"ל ז\"ל דהא דאמרי' בראשית הגז דבק\"מ אפילו באומר חוץ מגיזתה פשטה קדושה בכולה היינו דוקא למאי דאסקינן התם דגיזה מכחשת וצרכינן לאוקומה חוץ מגיזתה וכחשתה בהא הוא דאמרי' דכיון דפשטה קדושה בכל הבשר פשטה נמי אכחישת הבשר דשיירי אבל מבשר לגיזה לא אמרינן איידי דפשטה קדושה בבשר פשטה נמי בגיזה שחוץ לבשר וזה נראה מוכרח דאם איתא דאמרינן פשטה קדושה מבשר לגיזה כי פרכינן מעיקרא א\"ה ק\"מ נמי אמאי הוצרכו לשנויי משום כחשה עד דתקשי ליה בתר הכי קדשי ב\"ה נמי כחשי ולאוקומי באומר חוץ מגיזה וכחשה תיכף ומיד הו\"ל לשנויי ק\"מ פשטה קדושה בכולה אלא משמע דמבשר לגיזה לא אמרינן פשטה כו' ובתר דשנינן באומר חוץ מגיזתה וכחישתה משני שפיר דפשטה קדושה בכולה אכחישתה אבל משום גיזה לא איכפת לן ועיין במוהר\"י קורקוס ז\"ל בדרך השני שכתב ליישב דברי רבינו ז\"ל כי שם רמז למ\"ש ומעתה נתיישבו דברי רבינו ז\"ל דס\"ל דסוגייא דפרק ראשית הגז דאמרה דגיזה מכחשת אינו אלא אליבא דר' ינאי דקאמר דקרא אצטריך למקדיש בהמתו לבד\"ה וק' לן א\"ה אפי' קדשי מזבח נמי ועכ\"ל דס\"ל לר' ינאי דגיזה מכחשת ומשו\"ה בק\"מ לא מהני באומר חוץ מגיזת' מטעמא דפשטה קדושה בכולה משום כחישתה וכאמור אמנם אביי ורבא דפ\"ק דתמורה דס\"ל דגיזה אינה מכחשת כמבואר מההיא דהאומר ולדה של זו עולה דקאמר אביי עבודה דמכחשא כו' וס\"ל לרבי' דאין לחלק בין גופה דבהמה לולד שבתוכה דודאי מסתברא לן לומר דכיון דהיא גופה מכחשת ממילא נמי ולד שבתוכה מכחשה וא\"כ כיון דקי\"ל כאביי ורבא דבתראי נינהו תו לא צרכינן לאוקומ' באומר חוץ מגיזה וכחשה אלא כפשטה מתרצא באומר חוץ מגיזתה גרידא ואפי' בק\"מ נמי דמבשר לגיזה לא אמרינן פשטה קדושה בכולה וכדמוכח מההיא דראשית הגז ומה מאד מדוקדקים אצלי דברי רבינו דבראש דבריו שנה ופירש הרי שהקדיש בהמה לבד\"ה כו' וסמוך לזה כתב או שהקדיש בהמה חוץ מגיזתה כו' הנה כתב הקדיש בהמה סתם והיה לו לפרש הקדיש בהמה לבד\"ה כאוקמתא דר' ינאי אלא טעמו ז\"ל כאשר כתבנו דבאומר חוץ מגיזתה גרידא אפי' בק\"מ נמי שפיר דמי דמבשר לגיזה לא אמרינן פשטה קדושה בכולה כמבואר מסוגיא דהתם כמ\"ש ומכלל האמור נבא לכלל ישוב למאי דקשייא לן הלא מראש ממה שפסק רבינו כרבא דקדשי ב\"ה פשטה קדושה בכולה דהתם שאני משום דמבשר לבשר אמרינן פשטה קדושה בכולה אבל מבשר לגיזה לא אמרינן כלל פשטה קדושה כו' ואע\"ג דרבי ינאי פליג אדרבא פסק רבי' כוותיה ולא מטעמיה וכמובן זה נ\"ל כפתור ופרח ליישב דבריו זאת ועוד אחרת רחש לבי ליישב סוגייא דערכין עם ההיא דפ' ראשית הגז בשום שכל והבין דברי חכמים וחידותם במ\"ש בערכין דקדשי ב\"ה פשטה קדוש' בכולה וטעמא טעי' הרמב\"ם שכל הקדש בד\"ה קדושת דמים הוא דאם כן מה\"ט נמי במקדיש בעל מום למזבח כיון דקדושת דמים הוא הוה לן למימר דפשטה קדושה בכולה ומה ראו על ככה לחלק ביניהם אחר דאמור רבנן בטעמא דקדשי ב\"ה משום דקדושת דמים הוא וקדשי ב\"ה וקדשי בעלי מומים שניהם קדושת דמים הם ושקולים הם בכל התורה כולה ובהדייא אמרו לענין ראשי' הגז דקדשי ב\"ה ומקדיש ב\"ה למזבח כיון דקדושת דמים הם אינן אסורי' בגיזה אלא מדרבנן כי על כן נראה אצלי טעמא דמילתא כלפי מאי דק\"ל ופסקו רבינו ז\"ל פ\"א מהלכו' אסורי מזבח דהמקדיש ב\"מ למזבח עובר בל\"ת ולא סוף דבר במקדיש ב\"מ קדושת הגוף אלא אפי' מקדיש לדמי עולה כמבואר שם וברפ\"ק דתמורה פרכינן לרבא דאמר כל מילתא דאמר רחמנא לא תעביד אי עביד לא מהני והרי מקדיש ב\"מ דרחמנא אמר כל אשר בו מום כו' ותנן אע\"פ שהוא בל\"ת מה שעשה עשוי ומשנינן א\"ל רבא שאני התם דאמר קרא ולנדר לא ירצה רצוי הוא דלא מרצי הא מקדש קדשי יע\"ש ואם כן איכא למימר דה\"ט דמקדיש ב\"מ לא פשטה קדושה בכולה אע\"ג דקדושת דמים הוא משום דהקדש גרוע הוא כיון דע\"י עבירה הוא בא ואי לאו דגלי קרא מסתבר' לן לומר דלא קדשה כלל איכא למימר דהשתא דגלי לן קרא תפסת מועט תפסת ודיו להקדש גרוע כזה שיחול על מה שהקדיש ולא שימשוך אחר עמו ואם כנים אנחנו בטעם זו שכתבנו נראה ודאי דהא דאמרינן דקדשי ב\"ה פשטה קדוש' בכולה היינו דוק' במקדיש ראש חמור או ב\"מ מידי דלא חזי למזבח דהיינו הקדש הראוי לבדק הבית וכמ\"ש רבינו האומר ראש חמור זה או ראש עבד זה כו' אמנם במקדיש תמימי' לבד\"ה כיון דקי\"ל דעובר בל\"ת ואי לאו קרא הי\"ל לומר דלא קדשה כלל אלא משום דמחד קרא נפקי מקדיש תמימים לבד\"ה ומקדיש ב\"מ למזבח הוא דאמרינן דמה שעשה עשוי כדאיתא בריש תמורה אית לן למימר דיו לבא מן הדין להיות כנדון וכי היכי דמקדיש ב\"מ למזבח לא פשטה קדושה בכולה מטעמא דאמרן כיון שהוא הקדש גרוע הבא ע\"י עבירה ה\"נ במקדיש תמימים לבד\"ה לא פשטה קדושה בכולה כיון דע\"י עבירה הוא בא ומעתה סוגיי' דפ' ראשית הגז דאמרינן דבקדשי בד\"ה לא פשטה קדושה בכולה מיתבא שפיר ותפתר במקדיש תמימים לבד\"ה דלא פשטה קדושה בכולה וכדבר האמור ומ\"מ לבי מפקפק בישוב זה דא\"כ כשכתב רבינו דין זה דבקדשי בדק הבית פשטה קדושה בכולה לא היה לו לסתום הדברים והיה לו להביא דין זה דבמקדיש תם לבד\"ה לא פשטה קדושה בכולה דהיינו סוגיא דפרק ראשית הגז אלא משמע דלא שנא ודוק:<br><b> עוד </b> הוקשה אצלי דמסוגייא דפ' ראשית הגז משמע דלאו דלא תגוז אינו אלא כל שהגיזה היא משל הקדש דומיא דבכור אבל באומר חוץ מגיזתה אף על גב דבהמה גופה קדשה כל שהגיזה היא חולין ליתיה בלא תגוז וזה מבואר ממ\"ש סד\"א לגזוז וליתיב ליה ופרש\"י ז\"ל יגזוז לכתחילה דהא גז לא הקדיש יע\"ש וכיון שכן ק\"ט מהא דאמרינן בתמורה בעא מיניה מרבא הקדיש חד אבר מהו בגיזה תפשוט לה מהא דתניא לה תגוז בכור צאנך אבל אתה גוזז בשלך ושל אחרי' ופרש\"י ה\"נ הואיל והקדש וחולין שותפין בו מותר ודחינן התם לא נחתה לה קדושה הכא נחתה לה לישנא אחרינא התם אין בידו להקדיש' כו' ונר' ודאי דכונ' הבעיא היתה אי מותרת כולה בגיזה או לא מי אמרינן דלא אסרה תורה אלא דומיא דבכור דכולה בהמה דהקדש אבל הקדיש חד אבר דהקדש וחולין שותפין בו מותר בגיזה ואפילו גיזת אותו אבר דומיא דבהמת השותפו' של נכרי שמותרת כולה בגיזה או דילמא התם שאני דלא נחתא קדושה כלל כפרש\"י והתוס' ז\"ל שם אבל הכא כיון דנחתא לה קדושה באותו אבר אסירה בגיזה והשת' קשי' דכיון דאפי' בהקדיש כל הבהמה כולה חוץ מגיזתה פשיט' לן בפ' ראשית הגז דמותרת בגיזה כל שהגיזה היא חולין כ\"ש בהקדיש חד אבר דאינו קדוש אלא אותו אבר בלבד ושאר הגוף לא דפשיט' ודאי דשאר הגוף חוץ מאותו אבר דמותר בגיזה וא\"כ היכי אבעי' לן מהו בגיזה והיה נראה אצלי דמכח סוגייא הלזו דתמורה הכריחו לרש\"י ז\"ל מה שכתב שם בפ' ראשית הגז ד\"ה א\"נ וז\"ל מאי דוחקיה לאוקומא בהקדש ב\"ה אפי' בק\"מ נמי ובדעבר וגזז עכ\"ל ומוהרש\"ל ז\"ל תמה עליו דהא איסור גיזה מבכור ילפינן והתם כולו קדוש אבל הכא דהקדיש חוץ מגיזתה מהיכא תיתי לאסור אם לא לפי המסקנא דמשני דפשטה קדושה בכולה ומכח זה כתב דצריך להגיה ובדלא עבר וגזז יע\"ש אכן כפי מ\"ש דברי רש\"י ז\"ל נכונים בטעמן דהכריחו לרש\"י ז\"ל לומר דדוקא בקדשי ב\"ה דאיסור גיזה ליתיה אלא מדרבנן הוא דאמרינן דבאומר חוץ מגיזותיה כל שהגיזה היא חולין לא גזרו אמנם בק\"מ דאיסורייהו מן התורה כל שהבהמה היא קדושה אסורה בגיזה כי היכי דלא תקשי לן ההיא דתמורה דאבעיא לן אפי' בהקדיש חד אבר דשאר הגוף חולין אי אסורה כולה בגיזה אע\"ג דלא דמי לבכור דכולו קדוש וא\"כ מכ\"ש היכא דהקדיש כולה חוץ מגיזתה דפשיטא ודאי דאסור ומשמע ודאי דע\"כ לא אבעיא לן אלא בהקדיש חד אבר ומשום טעמא דהקדש וחולין שותפין בו דומיא דשותפות הנכרי אמנם בהקדיש את כולה חוץ מגיזתה דליכא ה\"ט דפשיטא ודאי דאסור וס\"ל לרש\"י ז\"ל דבעיא דתמור' היינו דוק' בק\"מ ולדעת רש\"ל אפשר לומר דכי אבעי' לן דתמורה מהו בגיז' אגיז' אותו אבר דגיזתו קדוש הוא דאבעיא לן מי נימא דכיון דהקדש וחולין שותפין בו לא אסרה תורה גיזה כלל דומיא דשותפות הנכרי דמותר' כולה בגיזה ואפי' חלקו של ישראל או דילמא התם שאני דלא נחתא לה קדושה כו' אבל הכא דנחתא קדושה אאותו אבר אסורה מיהא בגיזת אותו אבר אבל גיזת שאר הגוף פשיטא ליה דמשרא שרי האמנם חזי הוית לרבינו ז\"ל בספ\"א מה' מעילה שכתב וז\"ל הקדיש אבר אחד מן הבהמה בין לבד\"ה בין למזבח הרי הדבר ס' אי אסורה כולה בגיזה ועבודה או אינה אסורה לפיכך אין לוקין עליו יע\"ש והדבר תמוה דכיון דבקדשי בד\"ה קי\"ל דבאומר חוץ מגיזותיה משרא שרי ואפילו בהמה כולה קדושה כמ\"ש בה' בכורים כ\"ש וק\"ו בהקדיש חד אבר דשאר הגוף העור והבשר חולין גמורין דפשיטא ודאי דשאר הגוף מותר בגיז' ושמא י\"ל דס\"ל לרבינו ז\"ל דודאי בגיזת שאר הגוף מותרת דבר תורה ואפי' בק\"מ אלא דכי איבעייא לן מהו בגיזה אכולא גיזה קמבעיא לן ומדרבנן והכי אבעיא לן מהו בגיזה מי נימא דאפי' בגיזת אותו אבר משרא שרי ואפי' מדרבנן דומיא דשותפות הנכרי או דילמא הכא שאני דנחת קדושה אאותו אבר ואותו אבר מיהא אסורה בגיזה ד\"ת וכיון שכן ממילא אסורה כולה בגיזה ומדרבנן גזרו גזרה דילמא אתי למיגזז אותו אבר אבל באומר חוץ מגיזותיה כיון דכולה גיזה דחולין ליכא למיגזר כלל ולפי זה מ\"ש רבינו ולפיכך אין לוקין עליו משו' גיזת אותו אבר הוא דקא' אין לוקין מס' אבל משום גיזת שאר הגוף פשיט' ודאי דאין לוקין דאין איסורו אלא מדרבנן כנ\"ל ומ\"ש רבי' ז\"ל הר\"ז ס' אי אסורה כולה בגיזה ועבודה יש לתמוה שהרי בגמ' לא אבעייא לן אלא בגיזה דוקא אבל בעבוד' פשיטא לן דאסור וכמ\"ש רש\"י ז\"ל שם והנראה ודאי דמה שהכריחו לרש\"י לומר כן ולא שנאמר דגיזה לאו דוק' וחדא מינייהו נקט מדחזינן בבעיא זו דנקט גיזה ובבעיא דלקמן אבעיא לן הקדיש עורה מהו בעבודה משמע דבדוקא הוא ומהתימה על מרן כ\"מ ז\"ל שכתב על דברי רבינו שם בעיא דלא איפשיטא ולא שת לבו לדבר הזה ולפחות הי\"ל להזכיר דברי רש\"י ז\"ל ולומר דרבי' חולק עליו ועוד יש לתמוה על רבינו שהשמיט בעיין דהקדיש עורה אסור בעבודה ד\"ת ולא ידעתי למה וכעת צ\"ע:"
+            ],
+            [
+                "<b>היתה </b>\n<b> בהמה בעלת מום שאינה ראויה ליקרב והקדיש אבר מאבריה בין שהנשמה תלויה בו בין כו' לא נתקדש אלא אותו אבר בלבד כו'. </b> וסיים בדין ח\"י <b> בד\"א </b>\n<b> בקדשי מזבח אבל בקדשי בדק הבית האומר ראש חמור זה כו' הואיל והוא דבר שהנשמה תלויה בו הר\"ז חייב בדמי כולה כו'. </b> ע\"ש ודבריו מבוארים ברפ\"ק דערכין ד\"ד עלה דפרכינן התם אברייתא דקתני והיה ערכך לרבו' טומטום ואנדרוגינוס לדמים דמים ל\"ל קרא לא יהא אלא דמי דיקל' כו' ושקלינן וטרינן בה עד דמסקינן דברייתא דקתני אפילו אמר ראש פרה זו תקדיש אין להקדש אלא ראשה מיירי בהקדיש בעל מום למזבח יע\"ש באורך אשר המתבאר מסוגייא הלזו דקדשי ב\"ה חמירי מקדשי מזבח דבקדשי מזבח במקדיש ב\"מ אין להקדש אלא דמי אותו אבר בלבד ואפילו באבר שהנשמה תלויה בו ואלו בקדשי ב\"ה פשטה קדושה בכולה וחייב ליתן דמי כולה וטעמא טעים רבינו ז\"ל משום שכל הקדש ב\"ה קדושת דמים הוא וכיון שהקדיש דבר שהנשמה תלויה בו הוי כאלו הקדיש כולה שכל דמיו תלוים בדבר זה ועיין במוהרדב\"ז ז\"ל ואולם זו הוא שק' בעיני מאותה שאמרו בר\"פ ראשית הגז במוקדשין מ\"ט לא אמר קרא צאנך ולא צאן הקדש ופרכינן טעמא דכתב רחמנא כו' ומסקינן אמר ר' מני בר פטיש משום ר' ינאי הכא במקדיש בהמתו לב\"ה חוץ מגיזותיה סד\"א ליגזוז וליתיב ליה אמר קרא צאנך א\"ה ק\"מ נמי ק\"מ כחשי קדשי ב\"ה נמי כחשי באומר חוץ מגיזה וכחשה אפ\"ה פשטה קדושה בכולה ומנא תימרא כו' ופרש\"י ז\"ל וז\"ל אפי\"ה דאמר חוץ מגיזתה קדשה גיזת' דאיידי דקדושת הגוף חמירא פשטה בכל המחובר בה אבל קדושת דמים כגון קדשי ב\"ה מאי דלא אקדיש לא אקדיש עכ\"ל והדבר מתמיה שהרי מההיא דערכין מבואר אפכא דאדרבא קדשי בד\"ה כיון דקדושת דמים הוא כמ\"ש רבינו חמירי טפי מקדשי מזבח דאפי' בב\"מ פשטה קדושה בכולה ואי לזאת מקום יש בראש לומר דסוגייא דהתם אשינוייא דר' ינאי קאי דקמשני דקרא אצטריך למקדיש בהמתו לב\"ה חוץ מגיזותיה ואיכא למימר דר\"י רבי' דר' יוחנן תנא הוא ופליג אברייתא דפ\"ק דערכין דדריש לקרא דוהיה ערכך לרבות טומטום ואנדרוגינוס לדמים לומר שנידון בכבודו וא\"נ דריש ליה ס\"ל לר' ינאי שדין זה נוהג באדם דגלי קרא אבל לא בבהמה ופליג אאביי ורבא דס\"ל דנוהגת באדם ובבהמה מדהוצרכו לאוקומי לברייתא דקתני אפילו אמר ראש פרה זו הקדש אין להקדש אלא ראשה בלבד דמיירי בק\"מ ובב\"מ ואלו לר' ינאי ברייתא מיירי בקדשי ב\"ה ומשום דבבהמה לא אמרינן נדון בכבודו האמנם זו היא שק' למ\"ש התוס' שם בפ' ראשית הגז ד\"ה במקדיש גיזה וז\"ל ר\"מ בר פטיש דלעיל אית ליה הך דרשא אבל רבא לית ליה דרשא דר\"מ שפטר חוץ מגיזתה וכחישתה מדבעי בסמוך אלא צאנך למאי אתא יעש\"ב אשר נראה לפי פשוטן של דברים שכתבו דרבא לא ס\"ל כר\"מ דפטר חוץ מגיזתה דס\"ל דלרבא במקדיש בהמה לב\"ה חייב בראשית הגז והכריחו הדבר ממאי דבעי אלא צאנך למאי אתא והוא תימ' שהרי לרבא דס\"ל פ\"ק דערכין דקדשי ב\"ה חמירי טפי דאמרינן פשטה קדושה בכולה ע\"כ דרשא דר\"מ ליתיה כלל דכיון דקדשי ב\"ה לרבא כק\"מ לר\"מ דפשטה קדושה בכולה אם כן לאו בני גיזה נינהו ובפשיטות הי\"ל לומר דע\"כ רבא לית ליה דרשא דר\"מ מכח ההיא דפ\"ק דערכין וכ\"כ ק\"ט על רבינו הרמב\"ם ז\"ל שהביא בפרק עשירי מהלכות בכורים דין ב' דרשא דר' ינאי שכתב וז\"ל כיצד הרי שהקדיש בהמה לב\"ה וגיזזן כו' או הקדיש בהמה חוץ מגיזתה יכול יהיה חייב בראשית הגז ת\"ל צאנך כו' ודבריו נפלאו ממני דכיון דבפ\"ג מה' ערכין פסק כרבא דבקדשי ב\"ה פשטה קדושה בכולה א\"כ דרשא דר' ינאי לא חלו בה ידים כלל וכמדובר ואם לחשך אדם לומר דס\"ל ז\"ל דר' ינאי לא פליג אדרבא דע\"כ לא אמרינן דבקדשי ב\"ה פשטה קדושה בכולה אלא דוקא באומר סתם ראש חמור זה הקדש ולא פי' בהדייא חוץ משאר הגוף בהא הוא דאמרינן דכיון דהקדיש דבר שהנשמה תלויה בו הו\"ל כהקדיש כולה וראשו דקאמר לאו דוקא אלא משום דגופא בתר רישא גריר קאמר ראשו אבל במפרש בהדיא חוץ שיורא הוא והיינו דאמרינן מאי דלא הקדיש לא הקדיש כמ\"ש רש\"י ז\"ל הא ודאי ליתא דא\"כ אף אנו נאמר כן דבק\"מ נמי באומר חוץ מגיזותיה דלא פשטה קדושה בכולה ומאי האי דקאמר בגמ' אפ\"ה פשטה קדושה בכולה ומנא תימרא כו' ומאי ראיה התם שאני דלא אמר חוץ אלא ראש פרה זו הקדש וכיוצא אבל במפרש בהדייא חוץ ה\"נ דלא פשטה דומייא דקדשי ב\"ה אלא ודאי דמשמע ליה לתלמודא דכי אמרי' פשטה קדושה בכולה אפילו במקום שנאמר בו חוץ אתמר דלא שנא לן עוד אחרת הוקשה אצלי בסוגייא זו דפ' ראשית הגז דאמרינן א\"ה ק\"מ נמי ומשנינן ק\"מ כחשי והוצרכו לאוקומה באומר חוץ מגיזה וכחשה מההיא דגרסינן פ\"ק דתמורה די\"א בעא מיניה אביי מרבא הקדיש עורה מהו בעבודה ת\"ש האומר מה שבמעיה של זו עולה מותר בגיזה ואסורה בעבודה כו' א\"ה אפילו בגיזה נמי עבודה דמכחשה גזרו בה רבנן גיזה דל\"מ לא גזרו בה רבנן יע\"ש הרי בהדייא דס\"ל לתלמודא דגיזה אינה מכחשת וכ\"כ רש\"י ז\"ל שם וז\"ל מהו בעבודה דגיזה לא תבעי לך דלא מכחש לה לעור כו' וזה הפך ממ\"ש בראשית הגז דגיזה מכחשת ולזה ודאי היה אפשר לומר דכי אמרינן דגיזה מכחשת היינו דוקא בבשר דרכיך אבל עור לא מכחשא ליה אלא עבודה דחמירא וכן נמי כי אמרינן דגיזה מכחשת היינו דוקא אגופה דבהמה אבל לולד שבתוכה לא מכחשא ליה אלא עבודה דחמירא טובא אכן זו רעה חולה מ\"ש רש\"י ז\"ל שם סמוך ונראה אההיא דאבעיא לן התם בעו מיניה מרבא הקדיש אבר מהו בגיזה כו' וז\"ל בעבודה לא תבעי לך דאסור דהא מכחש לה יע\"ש אשר מבואר מדבריו דגיזה לא מכחשא ליה לבשר כלל וזה הפך סוגייא דפרק ראשית הגז כי על כן אשר אני אחזה ליישב דברי רבינו שהביא דרשא זו דר' ינאי וניישב ג\"כ מה שהקשה מוהר\"י קורקוס ז\"ל דאוקמתא זו דר' ינאי לא מתרצא אלא באו' חוץ מגיזה וכחשה ולמה זה השמיט רבינו כחשה ואען ואומר דס\"ל ז\"ל דהא דאמרי' בראשית הגז דבק\"מ אפילו באומר חוץ מגיזתה פשטה קדושה בכולה היינו דוקא למאי דאסקינן התם דגיזה מכחשת וצרכינן לאוקומה חוץ מגיזתה וכחשתה בהא הוא דאמרי' דכיון דפשטה קדושה בכל הבשר פשטה נמי אכחישת הבשר דשיירי אבל מבשר לגיזה לא אמרינן איידי דפשטה קדושה בבשר פשטה נמי בגיזה שחוץ לבשר וזה נראה מוכרח דאם איתא דאמרינן פשטה קדושה מבשר לגיזה כי פרכינן מעיקרא א\"ה ק\"מ נמי אמאי הוצרכו לשנויי משום כחשה עד דתקשי ליה בתר הכי קדשי ב\"ה נמי כחשי ולאוקומי באומר חוץ מגיזה וכחשה תיכף ומיד הו\"ל לשנויי ק\"מ פשטה קדושה בכולה אלא משמע דמבשר לגיזה לא אמרינן פשטה כו' ובתר דשנינן באומר חוץ מגיזתה וכחישתה משני שפיר דפשטה קדושה בכולה אכחישתה אבל משום גיזה לא איכפת לן ועיין במוהר\"י קורקוס ז\"ל בדרך השני שכתב ליישב דברי רבינו ז\"ל כי שם רמז למ\"ש ומעתה נתיישבו דברי רבינו ז\"ל דס\"ל דסוגייא דפרק ראשית הגז דאמרה דגיזה מכחשת אינו אלא אליבא דר' ינאי דקאמר דקרא אצטריך למקדיש בהמתו לבד\"ה וק' לן א\"ה אפי' קדשי מזבח נמי ועכ\"ל דס\"ל לר' ינאי דגיזה מכחשת ומשו\"ה בק\"מ לא מהני באומר חוץ מגיזת' מטעמא דפשטה קדושה בכולה משום כחישתה וכאמור אמנם אביי ורבא דפ\"ק דתמורה דס\"ל דגיזה אינה מכחשת כמבואר מההיא דהאומר ולדה של זו עולה דקאמר אביי עבודה דמכחשא כו' וס\"ל לרבי' דאין לחלק בין גופה דבהמה לולד שבתוכה דודאי מסתברא לן לומר דכיון דהיא גופה מכחשת ממילא נמי ולד שבתוכה מכחשה וא\"כ כיון דקי\"ל כאביי ורבא דבתראי נינהו תו לא צרכינן לאוקומ' באומר חוץ מגיזה וכחשה אלא כפשטה מתרצא באומר חוץ מגיזתה גרידא ואפי' בק\"מ נמי דמבשר לגיזה לא אמרינן פשטה קדושה בכולה וכדמוכח מההיא דראשית הגז ומה מאד מדוקדקים אצלי דברי רבינו דבראש דבריו שנה ופירש הרי שהקדיש בהמה לבד\"ה כו' וסמוך לזה כתב או שהקדיש בהמה חוץ מגיזתה כו' הנה כתב הקדיש בהמה סתם והיה לו לפרש הקדיש בהמה לבד\"ה כאוקמתא דר' ינאי אלא טעמו ז\"ל כאשר כתבנו דבאומר חוץ מגיזתה גרידא אפי' בק\"מ נמי שפיר דמי דמבשר לגיזה לא אמרינן פשטה קדושה בכולה כמבואר מסוגיא דהתם כמ\"ש ומכלל האמור נבא לכלל ישוב למאי דקשייא לן הלא מראש ממה שפסק רבינו כרבא דקדשי ב\"ה פשטה קדושה בכולה דהתם שאני משום דמבשר לבשר אמרינן פשטה קדושה בכולה אבל מבשר לגיזה לא אמרינן כלל פשטה קדושה כו' ואע\"ג דרבי ינאי פליג אדרבא פסק רבי' כוותיה ולא מטעמיה וכמובן זה נ\"ל כפתור ופרח ליישב דבריו זאת ועוד אחרת רחש לבי ליישב סוגייא דערכין עם ההיא דפ' ראשית הגז בשום שכל והבין דברי חכמים וחידותם במ\"ש בערכין דקדשי ב\"ה פשטה קדוש' בכולה וטעמא טעי' הרמב\"ם שכל הקדש בד\"ה קדושת דמים הוא דאם כן מה\"ט נמי במקדיש בעל מום למזבח כיון דקדושת דמים הוא הוה לן למימר דפשטה קדושה בכולה ומה ראו על ככה לחלק ביניהם אחר דאמור רבנן בטעמא דקדשי ב\"ה משום דקדושת דמים הוא וקדשי ב\"ה וקדשי בעלי מומים שניהם קדושת דמים הם ושקולים הם בכל התורה כולה ובהדייא אמרו לענין ראשי' הגז דקדשי ב\"ה ומקדיש ב\"ה למזבח כיון דקדושת דמים הם אינן אסורי' בגיזה אלא מדרבנן כי על כן נראה אצלי טעמא דמילתא כלפי מאי דק\"ל ופסקו רבינו ז\"ל פ\"א מהלכו' אסורי מזבח דהמקדיש ב\"מ למזבח עובר בל\"ת ולא סוף דבר במקדיש ב\"מ קדושת הגוף אלא אפי' מקדיש לדמי עולה כמבואר שם וברפ\"ק דתמורה פרכינן לרבא דאמר כל מילתא דאמר רחמנא לא תעביד אי עביד לא מהני והרי מקדיש ב\"מ דרחמנא אמר כל אשר בו מום כו' ותנן אע\"פ שהוא בל\"ת מה שעשה עשוי ומשנינן א\"ל רבא שאני התם דאמר קרא ולנדר לא ירצה רצוי הוא דלא מרצי הא מקדש קדשי יע\"ש ואם כן איכא למימר דה\"ט דמקדיש ב\"מ לא פשטה קדושה בכולה אע\"ג דקדושת דמים הוא משום דהקדש גרוע הוא כיון דע\"י עבירה הוא בא ואי לאו דגלי קרא מסתבר' לן לומר דלא קדשה כלל איכא למימר דהשתא דגלי לן קרא תפסת מועט תפסת ודיו להקדש גרוע כזה שיחול על מה שהקדיש ולא שימשוך אחר עמו ואם כנים אנחנו בטעם זו שכתבנו נראה ודאי דהא דאמרינן דקדשי ב\"ה פשטה קדוש' בכולה היינו דוק' במקדיש ראש חמור או ב\"מ מידי דלא חזי למזבח דהיינו הקדש הראוי לבדק הבית וכמ\"ש רבינו האומר ראש חמור זה או ראש עבד זה כו' אמנם במקדיש תמימי' לבד\"ה כיון דקי\"ל דעובר בל\"ת ואי לאו קרא הי\"ל לומר דלא קדשה כלל אלא משום דמחד קרא נפקי מקדיש תמימים לבד\"ה ומקדיש ב\"מ למזבח הוא דאמרינן דמה שעשה עשוי כדאיתא בריש תמורה אית לן למימר דיו לבא מן הדין להיות כנדון וכי היכי דמקדיש ב\"מ למזבח לא פשטה קדושה בכולה מטעמא דאמרן כיון שהוא הקדש גרוע הבא ע\"י עבירה ה\"נ במקדיש תמימים לבד\"ה לא פשטה קדושה בכולה כיון דע\"י עבירה הוא בא ומעתה סוגיי' דפ' ראשית הגז דאמרינן דבקדשי בד\"ה לא פשטה קדושה בכולה מיתבא שפיר ותפתר במקדיש תמימים לבד\"ה דלא פשטה קדושה בכולה וכדבר האמור ומ\"מ לבי מפקפק בישוב זה דא\"כ כשכתב רבינו דין זה דבקדשי בדק הבית פשטה קדושה בכולה לא היה לו לסתום הדברים והיה לו להביא דין זה דבמקדיש תם לבד\"ה לא פשטה קדושה בכולה דהיינו סוגיא דפרק ראשית הגז אלא משמע דלא שנא ודוק:<br><b> עוד </b> הוקשה אצלי דמסוגייא דפ' ראשית הגז משמע דלאו דלא תגוז אינו אלא כל שהגיזה היא משל הקדש דומיא דבכור אבל באומר חוץ מגיזתה אף על גב דבהמה גופה קדשה כל שהגיזה היא חולין ליתיה בלא תגוז וזה מבואר ממ\"ש סד\"א לגזוז וליתיב ליה ופרש\"י ז\"ל יגזוז לכתחילה דהא גז לא הקדיש יע\"ש וכיון שכן ק\"ט מהא דאמרינן בתמורה בעא מיניה מרבא הקדיש חד אבר מהו בגיזה תפשוט לה מהא דתניא לה תגוז בכור צאנך אבל אתה גוזז בשלך ושל אחרי' ופרש\"י ה\"נ הואיל והקדש וחולין שותפין בו מותר ודחינן התם לא נחתה לה קדושה הכא נחתה לה לישנא אחרינא התם אין בידו להקדיש' כו' ונר' ודאי דכונ' הבעיא היתה אי מותרת כולה בגיזה או לא מי אמרינן דלא אסרה תורה אלא דומיא דבכור דכולה בהמה דהקדש אבל הקדיש חד אבר דהקדש וחולין שותפין בו מותר בגיזה ואפילו גיזת אותו אבר דומיא דבהמת השותפו' של נכרי שמותרת כולה בגיזה או דילמא התם שאני דלא נחתא קדושה כלל כפרש\"י והתוס' ז\"ל שם אבל הכא כיון דנחתא לה קדושה באותו אבר אסירה בגיזה והשת' קשי' דכיון דאפי' בהקדיש כל הבהמה כולה חוץ מגיזתה פשיט' לן בפ' ראשית הגז דמותרת בגיזה כל שהגיזה היא חולין כ\"ש בהקדיש חד אבר דאינו קדוש אלא אותו אבר בלבד ושאר הגוף לא דפשיט' ודאי דשאר הגוף חוץ מאותו אבר דמותר בגיזה וא\"כ היכי אבעי' לן מהו בגיזה והיה נראה אצלי דמכח סוגייא הלזו דתמורה הכריחו לרש\"י ז\"ל מה שכתב שם בפ' ראשית הגז ד\"ה א\"נ וז\"ל מאי דוחקיה לאוקומא בהקדש ב\"ה אפי' בק\"מ נמי ובדעבר וגזז עכ\"ל ומוהרש\"ל ז\"ל תמה עליו דהא איסור גיזה מבכור ילפינן והתם כולו קדוש אבל הכא דהקדיש חוץ מגיזתה מהיכא תיתי לאסור אם לא לפי המסקנא דמשני דפשטה קדושה בכולה ומכח זה כתב דצריך להגיה ובדלא עבר וגזז יע\"ש אכן כפי מ\"ש דברי רש\"י ז\"ל נכונים בטעמן דהכריחו לרש\"י ז\"ל לומר דדוקא בקדשי ב\"ה דאיסור גיזה ליתיה אלא מדרבנן הוא דאמרינן דבאומר חוץ מגיזותיה כל שהגיזה היא חולין לא גזרו אמנם בק\"מ דאיסורייהו מן התורה כל שהבהמה היא קדושה אסורה בגיזה כי היכי דלא תקשי לן ההיא דתמורה דאבעיא לן אפי' בהקדיש חד אבר דשאר הגוף חולין אי אסורה כולה בגיזה אע\"ג דלא דמי לבכור דכולו קדוש וא\"כ מכ\"ש היכא דהקדיש כולה חוץ מגיזתה דפשיטא ודאי דאסור ומשמע ודאי דע\"כ לא אבעיא לן אלא בהקדיש חד אבר ומשום טעמא דהקדש וחולין שותפין בו דומיא דשותפות הנכרי אמנם בהקדיש את כולה חוץ מגיזתה דליכא ה\"ט דפשיטא ודאי דאסור וס\"ל לרש\"י ז\"ל דבעיא דתמור' היינו דוק' בק\"מ ולדעת רש\"ל אפשר לומר דכי אבעי' לן דתמורה מהו בגיז' אגיז' אותו אבר דגיזתו קדוש הוא דאבעיא לן מי נימא דכיון דהקדש וחולין שותפין בו לא אסרה תורה גיזה כלל דומיא דשותפות הנכרי דמותר' כולה בגיזה ואפי' חלקו של ישראל או דילמא התם שאני דלא נחתא לה קדושה כו' אבל הכא דנחתא קדושה אאותו אבר אסורה מיהא בגיזת אותו אבר אבל גיזת שאר הגוף פשיטא ליה דמשרא שרי האמנם חזי הוית לרבינו ז\"ל בספ\"א מה' מעילה שכתב וז\"ל הקדיש אבר אחד מן הבהמה בין לבד\"ה בין למזבח הרי הדבר ס' אי אסורה כולה בגיזה ועבודה או אינה אסורה לפיכך אין לוקין עליו יע\"ש והדבר תמוה דכיון דבקדשי בד\"ה קי\"ל דבאומר חוץ מגיזותיה משרא שרי ואפילו בהמה כולה קדושה כמ\"ש בה' בכורים כ\"ש וק\"ו בהקדיש חד אבר דשאר הגוף העור והבשר חולין גמורין דפשיטא ודאי דשאר הגוף מותר בגיז' ושמא י\"ל דס\"ל לרבינו ז\"ל דודאי בגיזת שאר הגוף מותרת דבר תורה ואפי' בק\"מ אלא דכי איבעייא לן מהו בגיזה אכולא גיזה קמבעיא לן ומדרבנן והכי אבעיא לן מהו בגיזה מי נימא דאפי' בגיזת אותו אבר משרא שרי ואפי' מדרבנן דומיא דשותפות הנכרי או דילמא הכא שאני דנחת קדושה אאותו אבר ואותו אבר מיהא אסורה בגיזה ד\"ת וכיון שכן ממילא אסורה כולה בגיזה ומדרבנן גזרו גזרה דילמא אתי למיגזז אותו אבר אבל באומר חוץ מגיזותיה כיון דכולה גיזה דחולין ליכא למיגזר כלל ולפי זה מ\"ש רבינו ולפיכך אין לוקין עליו משו' גיזת אותו אבר הוא דקא' אין לוקין מס' אבל משום גיזת שאר הגוף פשיט' ודאי דאין לוקין דאין איסורו אלא מדרבנן כנ\"ל ומ\"ש רבי' ז\"ל הר\"ז ס' אי אסורה כולה בגיזה ועבודה יש לתמוה שהרי בגמ' לא אבעייא לן אלא בגיזה דוקא אבל בעבוד' פשיטא לן דאסור וכמ\"ש רש\"י ז\"ל שם והנראה ודאי דמה שהכריחו לרש\"י לומר כן ולא שנאמר דגיזה לאו דוק' וחדא מינייהו נקט מדחזינן בבעיא זו דנקט גיזה ובבעיא דלקמן אבעיא לן הקדיש עורה מהו בעבודה משמע דבדוקא הוא ומהתימה על מרן כ\"מ ז\"ל שכתב על דברי רבינו שם בעיא דלא איפשיטא ולא שת לבו לדבר הזה ולפחות הי\"ל להזכיר דברי רש\"י ז\"ל ולומר דרבי' חולק עליו ועוד יש לתמוה על רבינו שהשמיט בעיין דהקדיש עורה אסור בעבודה ד\"ת ולא ידעתי למה וכעת צ\"ע:"
+            ],
+            [
+                "<b>היתה </b>\n<b> בהמה בעלת מום שאינה ראויה ליקרב והקדיש אבר מאבריה בין שהנשמה תלויה בו בין כו' לא נתקדש אלא אותו אבר בלבד כו'. </b> וסיים בדין ח\"י <b> בד\"א </b>\n<b> בקדשי מזבח אבל בקדשי בדק הבית האומר ראש חמור זה כו' הואיל והוא דבר שהנשמה תלויה בו הר\"ז חייב בדמי כולה כו'. </b> ע\"ש ודבריו מבוארים ברפ\"ק דערכין ד\"ד עלה דפרכינן התם אברייתא דקתני והיה ערכך לרבו' טומטום ואנדרוגינוס לדמים דמים ל\"ל קרא לא יהא אלא דמי דיקל' כו' ושקלינן וטרינן בה עד דמסקינן דברייתא דקתני אפילו אמר ראש פרה זו תקדיש אין להקדש אלא ראשה מיירי בהקדיש בעל מום למזבח יע\"ש באורך אשר המתבאר מסוגייא הלזו דקדשי ב\"ה חמירי מקדשי מזבח דבקדשי מזבח במקדיש ב\"מ אין להקדש אלא דמי אותו אבר בלבד ואפילו באבר שהנשמה תלויה בו ואלו בקדשי ב\"ה פשטה קדושה בכולה וחייב ליתן דמי כולה וטעמא טעים רבינו ז\"ל משום שכל הקדש ב\"ה קדושת דמים הוא וכיון שהקדיש דבר שהנשמה תלויה בו הוי כאלו הקדיש כולה שכל דמיו תלוים בדבר זה ועיין במוהרדב\"ז ז\"ל ואולם זו הוא שק' בעיני מאותה שאמרו בר\"פ ראשית הגז במוקדשין מ\"ט לא אמר קרא צאנך ולא צאן הקדש ופרכינן טעמא דכתב רחמנא כו' ומסקינן אמר ר' מני בר פטיש משום ר' ינאי הכא במקדיש בהמתו לב\"ה חוץ מגיזותיה סד\"א ליגזוז וליתיב ליה אמר קרא צאנך א\"ה ק\"מ נמי ק\"מ כחשי קדשי ב\"ה נמי כחשי באומר חוץ מגיזה וכחשה אפ\"ה פשטה קדושה בכולה ומנא תימרא כו' ופרש\"י ז\"ל וז\"ל אפי\"ה דאמר חוץ מגיזתה קדשה גיזת' דאיידי דקדושת הגוף חמירא פשטה בכל המחובר בה אבל קדושת דמים כגון קדשי ב\"ה מאי דלא אקדיש לא אקדיש עכ\"ל והדבר מתמיה שהרי מההיא דערכין מבואר אפכא דאדרבא קדשי בד\"ה כיון דקדושת דמים הוא כמ\"ש רבינו חמירי טפי מקדשי מזבח דאפי' בב\"מ פשטה קדושה בכולה ואי לזאת מקום יש בראש לומר דסוגייא דהתם אשינוייא דר' ינאי קאי דקמשני דקרא אצטריך למקדיש בהמתו לב\"ה חוץ מגיזותיה ואיכא למימר דר\"י רבי' דר' יוחנן תנא הוא ופליג אברייתא דפ\"ק דערכין דדריש לקרא דוהיה ערכך לרבות טומטום ואנדרוגינוס לדמים לומר שנידון בכבודו וא\"נ דריש ליה ס\"ל לר' ינאי שדין זה נוהג באדם דגלי קרא אבל לא בבהמה ופליג אאביי ורבא דס\"ל דנוהגת באדם ובבהמה מדהוצרכו לאוקומי לברייתא דקתני אפילו אמר ראש פרה זו הקדש אין להקדש אלא ראשה בלבד דמיירי בק\"מ ובב\"מ ואלו לר' ינאי ברייתא מיירי בקדשי ב\"ה ומשום דבבהמה לא אמרינן נדון בכבודו האמנם זו היא שק' למ\"ש התוס' שם בפ' ראשית הגז ד\"ה במקדיש גיזה וז\"ל ר\"מ בר פטיש דלעיל אית ליה הך דרשא אבל רבא לית ליה דרשא דר\"מ שפטר חוץ מגיזתה וכחישתה מדבעי בסמוך אלא צאנך למאי אתא יעש\"ב אשר נראה לפי פשוטן של דברים שכתבו דרבא לא ס\"ל כר\"מ דפטר חוץ מגיזתה דס\"ל דלרבא במקדיש בהמה לב\"ה חייב בראשית הגז והכריחו הדבר ממאי דבעי אלא צאנך למאי אתא והוא תימ' שהרי לרבא דס\"ל פ\"ק דערכין דקדשי ב\"ה חמירי טפי דאמרינן פשטה קדושה בכולה ע\"כ דרשא דר\"מ ליתיה כלל דכיון דקדשי ב\"ה לרבא כק\"מ לר\"מ דפשטה קדושה בכולה אם כן לאו בני גיזה נינהו ובפשיטות הי\"ל לומר דע\"כ רבא לית ליה דרשא דר\"מ מכח ההיא דפ\"ק דערכין וכ\"כ ק\"ט על רבינו הרמב\"ם ז\"ל שהביא בפרק עשירי מהלכות בכורים דין ב' דרשא דר' ינאי שכתב וז\"ל כיצד הרי שהקדיש בהמה לב\"ה וגיזזן כו' או הקדיש בהמה חוץ מגיזתה יכול יהיה חייב בראשית הגז ת\"ל צאנך כו' ודבריו נפלאו ממני דכיון דבפ\"ג מה' ערכין פסק כרבא דבקדשי ב\"ה פשטה קדושה בכולה א\"כ דרשא דר' ינאי לא חלו בה ידים כלל וכמדובר ואם לחשך אדם לומר דס\"ל ז\"ל דר' ינאי לא פליג אדרבא דע\"כ לא אמרינן דבקדשי ב\"ה פשטה קדושה בכולה אלא דוקא באומר סתם ראש חמור זה הקדש ולא פי' בהדייא חוץ משאר הגוף בהא הוא דאמרינן דכיון דהקדיש דבר שהנשמה תלויה בו הו\"ל כהקדיש כולה וראשו דקאמר לאו דוקא אלא משום דגופא בתר רישא גריר קאמר ראשו אבל במפרש בהדיא חוץ שיורא הוא והיינו דאמרינן מאי דלא הקדיש לא הקדיש כמ\"ש רש\"י ז\"ל הא ודאי ליתא דא\"כ אף אנו נאמר כן דבק\"מ נמי באומר חוץ מגיזותיה דלא פשטה קדושה בכולה ומאי האי דקאמר בגמ' אפ\"ה פשטה קדושה בכולה ומנא תימרא כו' ומאי ראיה התם שאני דלא אמר חוץ אלא ראש פרה זו הקדש וכיוצא אבל במפרש בהדייא חוץ ה\"נ דלא פשטה דומייא דקדשי ב\"ה אלא ודאי דמשמע ליה לתלמודא דכי אמרי' פשטה קדושה בכולה אפילו במקום שנאמר בו חוץ אתמר דלא שנא לן עוד אחרת הוקשה אצלי בסוגייא זו דפ' ראשית הגז דאמרינן א\"ה ק\"מ נמי ומשנינן ק\"מ כחשי והוצרכו לאוקומה באומר חוץ מגיזה וכחשה מההיא דגרסינן פ\"ק דתמורה די\"א בעא מיניה אביי מרבא הקדיש עורה מהו בעבודה ת\"ש האומר מה שבמעיה של זו עולה מותר בגיזה ואסורה בעבודה כו' א\"ה אפילו בגיזה נמי עבודה דמכחשה גזרו בה רבנן גיזה דל\"מ לא גזרו בה רבנן יע\"ש הרי בהדייא דס\"ל לתלמודא דגיזה אינה מכחשת וכ\"כ רש\"י ז\"ל שם וז\"ל מהו בעבודה דגיזה לא תבעי לך דלא מכחש לה לעור כו' וזה הפך ממ\"ש בראשית הגז דגיזה מכחשת ולזה ודאי היה אפשר לומר דכי אמרינן דגיזה מכחשת היינו דוקא בבשר דרכיך אבל עור לא מכחשא ליה אלא עבודה דחמירא וכן נמי כי אמרינן דגיזה מכחשת היינו דוקא אגופה דבהמה אבל לולד שבתוכה לא מכחשא ליה אלא עבודה דחמירא טובא אכן זו רעה חולה מ\"ש רש\"י ז\"ל שם סמוך ונראה אההיא דאבעיא לן התם בעו מיניה מרבא הקדיש אבר מהו בגיזה כו' וז\"ל בעבודה לא תבעי לך דאסור דהא מכחש לה יע\"ש אשר מבואר מדבריו דגיזה לא מכחשא ליה לבשר כלל וזה הפך סוגייא דפרק ראשית הגז כי על כן אשר אני אחזה ליישב דברי רבינו שהביא דרשא זו דר' ינאי וניישב ג\"כ מה שהקשה מוהר\"י קורקוס ז\"ל דאוקמתא זו דר' ינאי לא מתרצא אלא באו' חוץ מגיזה וכחשה ולמה זה השמיט רבינו כחשה ואען ואומר דס\"ל ז\"ל דהא דאמרי' בראשית הגז דבק\"מ אפילו באומר חוץ מגיזתה פשטה קדושה בכולה היינו דוקא למאי דאסקינן התם דגיזה מכחשת וצרכינן לאוקומה חוץ מגיזתה וכחשתה בהא הוא דאמרי' דכיון דפשטה קדושה בכל הבשר פשטה נמי אכחישת הבשר דשיירי אבל מבשר לגיזה לא אמרינן איידי דפשטה קדושה בבשר פשטה נמי בגיזה שחוץ לבשר וזה נראה מוכרח דאם איתא דאמרינן פשטה קדושה מבשר לגיזה כי פרכינן מעיקרא א\"ה ק\"מ נמי אמאי הוצרכו לשנויי משום כחשה עד דתקשי ליה בתר הכי קדשי ב\"ה נמי כחשי ולאוקומי באומר חוץ מגיזה וכחשה תיכף ומיד הו\"ל לשנויי ק\"מ פשטה קדושה בכולה אלא משמע דמבשר לגיזה לא אמרינן פשטה כו' ובתר דשנינן באומר חוץ מגיזתה וכחישתה משני שפיר דפשטה קדושה בכולה אכחישתה אבל משום גיזה לא איכפת לן ועיין במוהר\"י קורקוס ז\"ל בדרך השני שכתב ליישב דברי רבינו ז\"ל כי שם רמז למ\"ש ומעתה נתיישבו דברי רבינו ז\"ל דס\"ל דסוגייא דפרק ראשית הגז דאמרה דגיזה מכחשת אינו אלא אליבא דר' ינאי דקאמר דקרא אצטריך למקדיש בהמתו לבד\"ה וק' לן א\"ה אפי' קדשי מזבח נמי ועכ\"ל דס\"ל לר' ינאי דגיזה מכחשת ומשו\"ה בק\"מ לא מהני באומר חוץ מגיזת' מטעמא דפשטה קדושה בכולה משום כחישתה וכאמור אמנם אביי ורבא דפ\"ק דתמורה דס\"ל דגיזה אינה מכחשת כמבואר מההיא דהאומר ולדה של זו עולה דקאמר אביי עבודה דמכחשא כו' וס\"ל לרבי' דאין לחלק בין גופה דבהמה לולד שבתוכה דודאי מסתברא לן לומר דכיון דהיא גופה מכחשת ממילא נמי ולד שבתוכה מכחשה וא\"כ כיון דקי\"ל כאביי ורבא דבתראי נינהו תו לא צרכינן לאוקומ' באומר חוץ מגיזה וכחשה אלא כפשטה מתרצא באומר חוץ מגיזתה גרידא ואפי' בק\"מ נמי דמבשר לגיזה לא אמרינן פשטה קדושה בכולה וכדמוכח מההיא דראשית הגז ומה מאד מדוקדקים אצלי דברי רבינו דבראש דבריו שנה ופירש הרי שהקדיש בהמה לבד\"ה כו' וסמוך לזה כתב או שהקדיש בהמה חוץ מגיזתה כו' הנה כתב הקדיש בהמה סתם והיה לו לפרש הקדיש בהמה לבד\"ה כאוקמתא דר' ינאי אלא טעמו ז\"ל כאשר כתבנו דבאומר חוץ מגיזתה גרידא אפי' בק\"מ נמי שפיר דמי דמבשר לגיזה לא אמרינן פשטה קדושה בכולה כמבואר מסוגיא דהתם כמ\"ש ומכלל האמור נבא לכלל ישוב למאי דקשייא לן הלא מראש ממה שפסק רבינו כרבא דקדשי ב\"ה פשטה קדושה בכולה דהתם שאני משום דמבשר לבשר אמרינן פשטה קדושה בכולה אבל מבשר לגיזה לא אמרינן כלל פשטה קדושה כו' ואע\"ג דרבי ינאי פליג אדרבא פסק רבי' כוותיה ולא מטעמיה וכמובן זה נ\"ל כפתור ופרח ליישב דבריו זאת ועוד אחרת רחש לבי ליישב סוגייא דערכין עם ההיא דפ' ראשית הגז בשום שכל והבין דברי חכמים וחידותם במ\"ש בערכין דקדשי ב\"ה פשטה קדוש' בכולה וטעמא טעי' הרמב\"ם שכל הקדש בד\"ה קדושת דמים הוא דאם כן מה\"ט נמי במקדיש בעל מום למזבח כיון דקדושת דמים הוא הוה לן למימר דפשטה קדושה בכולה ומה ראו על ככה לחלק ביניהם אחר דאמור רבנן בטעמא דקדשי ב\"ה משום דקדושת דמים הוא וקדשי ב\"ה וקדשי בעלי מומים שניהם קדושת דמים הם ושקולים הם בכל התורה כולה ובהדייא אמרו לענין ראשי' הגז דקדשי ב\"ה ומקדיש ב\"ה למזבח כיון דקדושת דמים הם אינן אסורי' בגיזה אלא מדרבנן כי על כן נראה אצלי טעמא דמילתא כלפי מאי דק\"ל ופסקו רבינו ז\"ל פ\"א מהלכו' אסורי מזבח דהמקדיש ב\"מ למזבח עובר בל\"ת ולא סוף דבר במקדיש ב\"מ קדושת הגוף אלא אפי' מקדיש לדמי עולה כמבואר שם וברפ\"ק דתמורה פרכינן לרבא דאמר כל מילתא דאמר רחמנא לא תעביד אי עביד לא מהני והרי מקדיש ב\"מ דרחמנא אמר כל אשר בו מום כו' ותנן אע\"פ שהוא בל\"ת מה שעשה עשוי ומשנינן א\"ל רבא שאני התם דאמר קרא ולנדר לא ירצה רצוי הוא דלא מרצי הא מקדש קדשי יע\"ש ואם כן איכא למימר דה\"ט דמקדיש ב\"מ לא פשטה קדושה בכולה אע\"ג דקדושת דמים הוא משום דהקדש גרוע הוא כיון דע\"י עבירה הוא בא ואי לאו דגלי קרא מסתבר' לן לומר דלא קדשה כלל איכא למימר דהשתא דגלי לן קרא תפסת מועט תפסת ודיו להקדש גרוע כזה שיחול על מה שהקדיש ולא שימשוך אחר עמו ואם כנים אנחנו בטעם זו שכתבנו נראה ודאי דהא דאמרינן דקדשי ב\"ה פשטה קדוש' בכולה היינו דוק' במקדיש ראש חמור או ב\"מ מידי דלא חזי למזבח דהיינו הקדש הראוי לבדק הבית וכמ\"ש רבינו האומר ראש חמור זה או ראש עבד זה כו' אמנם במקדיש תמימי' לבד\"ה כיון דקי\"ל דעובר בל\"ת ואי לאו קרא הי\"ל לומר דלא קדשה כלל אלא משום דמחד קרא נפקי מקדיש תמימים לבד\"ה ומקדיש ב\"מ למזבח הוא דאמרינן דמה שעשה עשוי כדאיתא בריש תמורה אית לן למימר דיו לבא מן הדין להיות כנדון וכי היכי דמקדיש ב\"מ למזבח לא פשטה קדושה בכולה מטעמא דאמרן כיון שהוא הקדש גרוע הבא ע\"י עבירה ה\"נ במקדיש תמימים לבד\"ה לא פשטה קדושה בכולה כיון דע\"י עבירה הוא בא ומעתה סוגיי' דפ' ראשית הגז דאמרינן דבקדשי בד\"ה לא פשטה קדושה בכולה מיתבא שפיר ותפתר במקדיש תמימים לבד\"ה דלא פשטה קדושה בכולה וכדבר האמור ומ\"מ לבי מפקפק בישוב זה דא\"כ כשכתב רבינו דין זה דבקדשי בדק הבית פשטה קדושה בכולה לא היה לו לסתום הדברים והיה לו להביא דין זה דבמקדיש תם לבד\"ה לא פשטה קדושה בכולה דהיינו סוגיא דפרק ראשית הגז אלא משמע דלא שנא ודוק:<br><b> עוד </b> הוקשה אצלי דמסוגייא דפ' ראשית הגז משמע דלאו דלא תגוז אינו אלא כל שהגיזה היא משל הקדש דומיא דבכור אבל באומר חוץ מגיזתה אף על גב דבהמה גופה קדשה כל שהגיזה היא חולין ליתיה בלא תגוז וזה מבואר ממ\"ש סד\"א לגזוז וליתיב ליה ופרש\"י ז\"ל יגזוז לכתחילה דהא גז לא הקדיש יע\"ש וכיון שכן ק\"ט מהא דאמרינן בתמורה בעא מיניה מרבא הקדיש חד אבר מהו בגיזה תפשוט לה מהא דתניא לה תגוז בכור צאנך אבל אתה גוזז בשלך ושל אחרי' ופרש\"י ה\"נ הואיל והקדש וחולין שותפין בו מותר ודחינן התם לא נחתה לה קדושה הכא נחתה לה לישנא אחרינא התם אין בידו להקדיש' כו' ונר' ודאי דכונ' הבעיא היתה אי מותרת כולה בגיזה או לא מי אמרינן דלא אסרה תורה אלא דומיא דבכור דכולה בהמה דהקדש אבל הקדיש חד אבר דהקדש וחולין שותפין בו מותר בגיזה ואפילו גיזת אותו אבר דומיא דבהמת השותפו' של נכרי שמותרת כולה בגיזה או דילמא התם שאני דלא נחתא קדושה כלל כפרש\"י והתוס' ז\"ל שם אבל הכא כיון דנחתא לה קדושה באותו אבר אסירה בגיזה והשת' קשי' דכיון דאפי' בהקדיש כל הבהמה כולה חוץ מגיזתה פשיט' לן בפ' ראשית הגז דמותרת בגיזה כל שהגיזה היא חולין כ\"ש בהקדיש חד אבר דאינו קדוש אלא אותו אבר בלבד ושאר הגוף לא דפשיט' ודאי דשאר הגוף חוץ מאותו אבר דמותר בגיזה וא\"כ היכי אבעי' לן מהו בגיזה והיה נראה אצלי דמכח סוגייא הלזו דתמורה הכריחו לרש\"י ז\"ל מה שכתב שם בפ' ראשית הגז ד\"ה א\"נ וז\"ל מאי דוחקיה לאוקומא בהקדש ב\"ה אפי' בק\"מ נמי ובדעבר וגזז עכ\"ל ומוהרש\"ל ז\"ל תמה עליו דהא איסור גיזה מבכור ילפינן והתם כולו קדוש אבל הכא דהקדיש חוץ מגיזתה מהיכא תיתי לאסור אם לא לפי המסקנא דמשני דפשטה קדושה בכולה ומכח זה כתב דצריך להגיה ובדלא עבר וגזז יע\"ש אכן כפי מ\"ש דברי רש\"י ז\"ל נכונים בטעמן דהכריחו לרש\"י ז\"ל לומר דדוקא בקדשי ב\"ה דאיסור גיזה ליתיה אלא מדרבנן הוא דאמרינן דבאומר חוץ מגיזותיה כל שהגיזה היא חולין לא גזרו אמנם בק\"מ דאיסורייהו מן התורה כל שהבהמה היא קדושה אסורה בגיזה כי היכי דלא תקשי לן ההיא דתמורה דאבעיא לן אפי' בהקדיש חד אבר דשאר הגוף חולין אי אסורה כולה בגיזה אע\"ג דלא דמי לבכור דכולו קדוש וא\"כ מכ\"ש היכא דהקדיש כולה חוץ מגיזתה דפשיטא ודאי דאסור ומשמע ודאי דע\"כ לא אבעיא לן אלא בהקדיש חד אבר ומשום טעמא דהקדש וחולין שותפין בו דומיא דשותפות הנכרי אמנם בהקדיש את כולה חוץ מגיזתה דליכא ה\"ט דפשיטא ודאי דאסור וס\"ל לרש\"י ז\"ל דבעיא דתמור' היינו דוק' בק\"מ ולדעת רש\"ל אפשר לומר דכי אבעי' לן דתמורה מהו בגיז' אגיז' אותו אבר דגיזתו קדוש הוא דאבעיא לן מי נימא דכיון דהקדש וחולין שותפין בו לא אסרה תורה גיזה כלל דומיא דשותפות הנכרי דמותר' כולה בגיזה ואפי' חלקו של ישראל או דילמא התם שאני דלא נחתא לה קדושה כו' אבל הכא דנחתא קדושה אאותו אבר אסורה מיהא בגיזת אותו אבר אבל גיזת שאר הגוף פשיטא ליה דמשרא שרי האמנם חזי הוית לרבינו ז\"ל בספ\"א מה' מעילה שכתב וז\"ל הקדיש אבר אחד מן הבהמה בין לבד\"ה בין למזבח הרי הדבר ס' אי אסורה כולה בגיזה ועבודה או אינה אסורה לפיכך אין לוקין עליו יע\"ש והדבר תמוה דכיון דבקדשי בד\"ה קי\"ל דבאומר חוץ מגיזותיה משרא שרי ואפילו בהמה כולה קדושה כמ\"ש בה' בכורים כ\"ש וק\"ו בהקדיש חד אבר דשאר הגוף העור והבשר חולין גמורין דפשיטא ודאי דשאר הגוף מותר בגיז' ושמא י\"ל דס\"ל לרבינו ז\"ל דודאי בגיזת שאר הגוף מותרת דבר תורה ואפי' בק\"מ אלא דכי איבעייא לן מהו בגיזה אכולא גיזה קמבעיא לן ומדרבנן והכי אבעיא לן מהו בגיזה מי נימא דאפי' בגיזת אותו אבר משרא שרי ואפי' מדרבנן דומיא דשותפות הנכרי או דילמא הכא שאני דנחת קדושה אאותו אבר ואותו אבר מיהא אסורה בגיזה ד\"ת וכיון שכן ממילא אסורה כולה בגיזה ומדרבנן גזרו גזרה דילמא אתי למיגזז אותו אבר אבל באומר חוץ מגיזותיה כיון דכולה גיזה דחולין ליכא למיגזר כלל ולפי זה מ\"ש רבינו ולפיכך אין לוקין עליו משו' גיזת אותו אבר הוא דקא' אין לוקין מס' אבל משום גיזת שאר הגוף פשיט' ודאי דאין לוקין דאין איסורו אלא מדרבנן כנ\"ל ומ\"ש רבי' ז\"ל הר\"ז ס' אי אסורה כולה בגיזה ועבודה יש לתמוה שהרי בגמ' לא אבעייא לן אלא בגיזה דוקא אבל בעבוד' פשיטא לן דאסור וכמ\"ש רש\"י ז\"ל שם והנראה ודאי דמה שהכריחו לרש\"י לומר כן ולא שנאמר דגיזה לאו דוק' וחדא מינייהו נקט מדחזינן בבעיא זו דנקט גיזה ובבעיא דלקמן אבעיא לן הקדיש עורה מהו בעבודה משמע דבדוקא הוא ומהתימה על מרן כ\"מ ז\"ל שכתב על דברי רבינו שם בעיא דלא איפשיטא ולא שת לבו לדבר הזה ולפחות הי\"ל להזכיר דברי רש\"י ז\"ל ולומר דרבי' חולק עליו ועוד יש לתמוה על רבינו שהשמיט בעיין דהקדיש עורה אסור בעבודה ד\"ת ולא ידעתי למה וכעת צ\"ע:"
+            ]
+        ],
+        [
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>וכן </b>\n<b> המקדיש מע\"י אשתו כו' ואם אמר לה יקדשו ידיך כו' כל מעשה ידיה קדש.</b> ע\"כ. הנה הר\"ן ז\"ל בפ' אע\"פ תמה על רבינו וז\"ל ולא ידעתי למה דלדידן דקי\"ל יכולה אשה לומר איני ניזונית ואיני עושה אפי' כי אמר יקדשו ידיך לא מהני כיון דלאו דידיה וכיון שהיא יכולה להפקיע משעבודו ולא מצי אמרת דכי צריכי לטעמא דיכולה כו' היינו לומר דנעשה כו' אבל אי אמר לה בפי' אפי' בלאו האי טעמא מהני כו' דבגמרא אמרינן דהא דרב הונא פליגא אדר\"ל דאמר לא תימא טעמא דר\"מ כו' משום דאדם מקדיש דשלב\"ל אלא טעמא דר\"מ משום שיכול לכופה כו' משמע דדוקא מתוך שיכול לכופה דס\"ל דאינה יכולה לומר איני נזונית כו' הוא דאם אמר יקדשו ידיך מהני אבל לדידן דקי\"ל יכולה לומר איני ניזונית כו' אפילו אמר יקדשו ידיך לא מהני דלאו דידיה נינהו כיון שיכולה להפקיע משעבודו כו' עכ\"ל יע\"ש:<br><b> וכתב </b> הרב נתיבות משפט ז\"ל בדר\"ו ע\"ב שדעת הר\"ן כדעת יש מן הגדולים שכתב רי\"ו דאפי' בניזוני' והולכת מן הבעל אין מע\"י קדוש משום דכיון דבידה בכל שעה לומר איני ניזונית אע\"פ שכעת היא ניזונית לא מקרי מעשה ידיה שלו להקדישן כיון דבשעת הקדש לא מקרי מע\"י שלו דאי בעי אמרה איני ניזונית כו' ומשו\"ה תמה על רבינו ז\"ל אמנם דעת רבינו ז\"ל דאה\"נ דברוצה לזונה והיא אינה רוצה אינו יכול להקדיש אי אמר יקדשו ידיך לעושיהן לדידן דקי\"ל יכולה אשה שתאמר איני ניזונית והיינו דאמרינן ופליגא דר\"ל וכדברי הר\"ן אבל דברי רבינו ז\"ל הם בניזונית ממש מן הבעל ולכך כתב שאם אמר יקדשו ידיך מהני וס\"ל כדעת רש\"י והתוס' שכתבו בד\"ה מאי לאו כו' וז\"ל לאו בשהוא זן אותה קאמר דא\"כ יקדשו מע\"י ואמאי עושה ואוכלת כו' אלא כשהוא רוצה לזונה והיא אינה רוצה יע\"ש וכ\"כ הלח\"מ ז\"ל במ\"ב יע\"ש גם הרב בית שמואל סי' פ\"א סק\"ד כתב שהר\"ן מפרש מ\"ש בגמ' מאי לאו בניזוני' בניזוני' ממש שלא כדעת התוספת ואפילו אליבא דר\"מ אינו קדוש משום דכל שעה יכולה לומר איני ניזונית כו' יע\"ש וכן הוא דעת הרשב\"א והטור כמ\"ש הרב נ\"מ ז\"ל שם יע\"ש: וראיתי לו שהקשה לפי שיטתם דאפי' בניזונית והולכת אין הקדשו הקדש ממאי דפריך שם בגמ' הוי בה ר\"פ במאי אי במעלה לה מזונות ומעה כסף מ\"ט דמ\"ד לאחר מיתה קדוש מחיי' נמי קדוש כו' ואמאי כיון שבידה לומר איני נוטלת מעה כסף ואיני נותנת מותר שכן דעת הר\"ן שם וכן דעת הרשב\"א וא\"כ אין בידה להקדישו מחיים יע\"ש שהניח הדבר בצ\"ע: ולדעתי עדיפא מיניה הי\"ל להקשות מדברי הר\"ן ז\"ל עצמו שכתב במתני' דהמקדיש מע\"י אשתו וז\"ל וקי\"ל כוותיה דרב הונא שה\"ק המקדיש מע\"י אשתו אפי' שהוא רוצה להעלות לה מזונות אם רצתה מפקעת הקדשו דתאמר לו איני ניזונית והר\"ז עושה ואוכלת וכ\"כ עוד שם בסמוך וז\"ל איכא למימר דת\"ק ה\"ק דמחיים דידה לא מצי מקדיש מע\"י אשתו אע\"ג דשכיחי ואע\"פ שהוא רוצה להעלות לה מזונות כל שהיא אינה רוצה כו' יע\"ש הנה מבואר בהדיא מדבריו דדוקא כשהיא אינה רוצה הוא דאין מע\"י קדוש מחיים אבל אם היא ניזונית והולכת מחיים נמי קדוש וכדעת התוס' ורש\"י ז\"ל ונמצא הר\"ן ז\"ל סותר את עצמו ממ\"ש אח\"כ והיותר תימה על הרב בית שמואל שכתב שהר\"ן מפרש מ\"ש בגמ' מאי לאו בניזונית בניזונית ממש ואיך לא השגיח בדברי הר\"ן הללו שנראה בהדיא שהוא מפרש כדעת רש\"י והתוספות ז\"ל ועוד יש להקשות על דברי הר\"ן שלפי הנראה מדבריו דסבירא ליה דבאומר יקדשו ידיך לעושיהן אפי' לאחר מיתה אינו קדוש משום דהו\"ל מקדיש דבר שאינו שלו כיון שבידה לומר איני ניזו' והדבר קשה דהרי בגמ' אמרי לרב ושמואל דאפי' באינו מעלה לה מעה כסף דמותר מע\"י קדושין לאחר מיתה לר\"מ אע\"ג דבשעת הקדש הוי מקדיש דבר שאינו שלו כיון שאינו מעלה לה מעה כסף וא\"כ לדידן באומר יקדשו ידיך הוי כמקדיש מע\"י לר\"מ דס\"ל דלאחר מיתה קדוש וא\"כ הו\"ל להר\"ן לפרש דלאחר מיתה קדוש אמנם לעד\"נ שדעת הר\"ן והרשב\"א והטור שוים ולא פליגי כמ\"ש בתוספות ורש\"י ז\"ל והן שפה אחת ודברים אחדים כמ\"ש הר\"ן דלדידן דקי\"ל דיכולה לומר איני ניזונית אפילו בניזונית והולכת לא חייל ההקדש היינו לפום מאי דקי\"ל כר\"י הסנדלר דאין אדם מקדיש דבר שלב\"ל וכמו כן קי\"ל דאין אדם מקדיש דבר שאינו ברשותו ואפילו באומר לחבירו שדה זו לכשאקחנה ממך תקדוש אמרינן בגמרא שם בסמוך דאינה מקודשת אפי' בשקנאה אח\"כ ובא לרשותו ומשום הכי כתב הר\"ן ז\"ל הלכך לדידן דקי\"ל יכולה לומר איני ניזונית אפילו באומר יקדשו ידיך לעושיהן ניזונית והולכת משל בעל אין מע\"י קדוש כיון דכל שעה בידה לומר איני ניזונית א\"כ בשעת הקדש הו\"ל מקדיש דבר שאינו שלו ומש\"ה אע\"ג דכשניזוני' אח\"כ כבר קנה הבעל מע\"י שעשתה באותו זמן אינו חל עליהן שם הקדש משום דהוי מ\"ד שאינו ברשותו דאינו חל אפי' כשבא לרשותו וכההיא דשדה זו לכשאקחנה ממך תקדוש דאינה מקו' אמנם לר\"מ דס\"ל אדם מקדיש דשלב\"ל וכמו כן דס\"ל אדם מקדיש דבר שאינו ברשותו לכשיבא לרשותו וכדאיתא ביבמות דצ\"ג ופ\"ק דמציעא די\"ו אליבא דרב דס\"ל כר\"מ דהאומר לחבירו שדה זו שאני לוקח ממך קנויה לך מעכשיו דקנה מש\"ה פריך בגמ' שפיר הוי בה ר\"פ אי במעלה לה מזונות ומעלה לה מעה כסף מ\"ט דמ\"ד לאחר מיתה קדוש אליבא דר\"מ הא כיון דלר\"מ אדם מקדיש דשלב\"ל ודבר שאינו ברשותו לכשיבא לרשותו א\"כ ה\"נ נהי דבשעת הקדש הו\"ל מקדיש דבר שאינו שלו כיון שבידה לומר איני ניזונית מ\"מ כשזן אותה כל מע\"י שעשתה באותו זמן הרי זכה בהם הבעל ובאו לרשותו ואם כן יהיו הקדש לר\"מ מחיים ג\"כ שהרי זכה בהן כההיא דשדה זו לכשאקחנה ממך דקנה אח\"כ כשבא לרשותו והיינו טעמא דלא כתב הר\"ן ז\"ל באומר יקדשו ידיך לעושיהן דקדשו לאחר מיתה משום דדוקא לר\"מ דס\"ל אדם מקדיש דבר שאינו ברשותו הוא דאמרינן בגמ' דלאחר מיתה קדוש כיון שבאו לרשותו אח\"כ אמנם לדידן דקי\"ל כר\"י הסנדלר דא\"א מקדיש דשלב\"ל וכמו כן א\"א מקדיש דבר שאינו ברשותו הלכך אפי' לאחר מיתה אינו קדוש כיון דבשעת הקדש הוי מקדיש דש\"ש משום דבאותה שעה יכולה לומר איני ניזונית אינו הקדש אפי' כשבא לרשותו ומעתה אתו דברי הר\"ן ז\"ל כהוגן שמ\"ש דמתני' דהמקדיש מע\"י אשתו דקתני עושה ואוכלת מיירי ברוצה להעלות לה מזונות והיא אינה רוצה וכמ\"ש לעיל דמשמע דברוצה היא גם כן הוי הקדש היינו משום דרישא דמתני' דהמקדיש מע\"י אשתו הוי כר\"מ דהא במותר קתני אליבא דר\"מ דקדוש מינה דרישא אליבא דר\"מ אתמר והילכך מש\"ה כתב דת\"ק ה\"ק דמחיים דידה לא מצי מקדיש מע\"י כל שהיא אינה רוצה אבל בניזונית ממש קדוש לר\"מ מחיים גם כן כשעשתה אותן וזכה בהן הבעל משום דאדם מקדיש דבר שאינו ברשותו לכשיבא לרשותו: ועל פי האמור אפשר שהתוס' ורש\"י ז\"ל ג\"כ ס\"ל כדעת הר\"ן ז\"ל דלדידן דקי\"ל יכולה לומר איני ניזונית אפילו באומר יקדשו ידיך וניזונית והולכת אינן קדושין משום דהו\"ל מקדיש דש\"ש כמ\"ש הר\"ן ומ\"ש ז\"ל בד\"ה מאי כו' לא כשזן אותה קאמר דאם כן יקדשו מע\"י היינו למאי דמוקי בגמ' מתני' דהמקדיש דאיתמר אליבא דר\"מ בניזוני' אהא כתבו דאם זן אותה יקדשו מע\"י לר\"מ כשעשתה אותן וזכה בהן הבעל ואהא מייתי ראיה שפיר ממאי דפריך בגמרא אי במעלה לה מזונות מ\"ט דמ\"ד לאחר מיתה קדוש דהתם לר\"מ פריך וכדכתיבנא אמנם לדידן דא\"א מקדיש דבר שאינו ברשותו מודו התוס' ז\"ל דאפי' ניזונית והולכת מן הבעל אינו הקדש כיון דבשעת שהקדישו היה בידה לומר איני ניזונית הוי מקדיש דבר ש\"ש דאינו הקדש ואנן בעינן דבשעת הקדש שיהי' שלו כבר: ודע דבמ\"ש התוס' לא כשהוא זן אותה קאמר כו' הרב נ\"מ והלח\"מ ז\"ל חלוקים בכונת דבריהם שהרב נ\"מ ז\"ל הבין הדברים כפשטן דכונת' לאפוקי סברת הר\"ן ז\"ל דלא תימא דאפי' ניזונית והולכת מן הבעל אין מע\"י הקדש ואהא כתבו דאי כשהוא זן אותה קאמר יקדשו מע\"י כל זמן שהיא ניזונית אמנם אה\"נ דמודו התוספות דאם רוצה היא אחר הקדש לומר איני ניזונית דיכולה לומר והיינו מ\"ש אלא שהוא רוצה כו' וזה מבואר בדברי הרב הנז' במ\"ש כללן של דברים כו' אבל בניזונית ממע\"י הקדשו הקדש דכל זמן שניזונית כו' יע\"ש וכן ממ\"ש אדברי רבינו דהוה ליה לפרש דמיירי כשהיא ניזוני' והולכת יע\"ש אמנם מדברי הלח\"מ ז\"ל נראה שהבין בדבריהם במ\"ש דאי זן אותה יקדשו מע\"י כונתם לומר דכל שהוא מעלה לה מזונות לאו כל כמינה לומר אחר ההקדש איני ניזונית כו' יע\"ש והנראה שהכריחו לפרש כן משום דאי כונתם לשלול דלא תימא דאפי' בניזונית והולכת דמע\"י של בעל קאמר דלא חייל ההקדש כיון שיכולה לומר איני ניזונית אמאי הוצרכו לסתור פי' זה ממאי דפריך בגמרא ממתני' גופה הוה ליה לדחויי דאם כן אמאי קתני הר\"ז עושה ואוכלת וכ\"כ מוהר\"ב ז\"ל בשיטה מקובצת בכונת דבריהם וכתב שרש\"י ז\"ל וכל המפרשים חלוקים עליהם יע\"ש: ולדעתי העיקר כמ\"ש הרב נ\"מ ז\"ל ומה שהקשה דאם כן אמאי לא דחו פי' זה מגופ' דמתני' איכא למימר דהא לא איריא דכיון דטעמא דאמרינן דאפילו בניזונית והולכת מן הבעל לא חייל ההקדש היינו משום דכיון דיכולה לומר בכל שעה איני ניזוני' הוי מקדיש שאינו שלו איכא למימר דמתני' טעמא אשמועינן דהמקדיש מע\"י אשתו הר\"ז עושה ואוכלת דיכולה לומר איני ניזונית אפילו אחר שהקדיש וממילא משתמע דאפי' בניזוני' כדכתיבנא ובהא ניחא דהתוס' ז\"ל לא פליגי ארש\"י ושאר המפרשים ז\"ל כנ\"ל עוד הקשה הרב הנז' וז\"ל וקו' זו ג\"כ קשה לדברי הר\"ן ז\"ל שהוא מפרש במעלה לה מזונות שהוא רוצה להעלות לה מזונות ממש נראה מדבריו שאינו מפרש במעלה לה מזונות כמ\"ש התוספות ז\"ל ולפי פי' זה קשה יותר דמאי פריך מחיים נמי יהא קדוש כיון שהיא אינה רוצה אע\"פ שהוא רוצה להעלות לה לא קדשי מחיים משום שיכולה לומר כו' יעיין שם שהניחה בצ\"ע והנה מ\"ש שהר\"ן ז\"ל מפרש מ\"ש במעלה לה מזונות שהוא רוצה להעלות לה נראה דהיינו ממאי דכתב הר\"ן אמתני' וז\"ל המותר כו' רב ושמואל מוקמי למתני' ברוצה להעלות לה מזונות ואינו רוצה להעלות לה מעה כסף כו' ובגמרא אמרינן לעולם במעלה לה מזונות ואין מעלה לה מעה כסף רב ושמואל כו' משמע שהוא מפרש מ\"ש במעלה לה מזונות שרוצה להעלות לה ולדעתי נראה שכונת הר\"ן ז\"ל אינו כמו שהבין הוא ז\"ל אלא כונתו למ\"ש התוספות בד\"ה במעלה וז\"ל אליבא דרב אדא מוקמינן לה הכי אבל רב ושמואל לא מצי מוקמי לה במעלה לה מזונות דכיון דסברי דתקנו מזונות תחת מע\"י ה\"נ אמאי עושה ואוכלת אלא רב ושמואל מוקמי למתניתין באין מעלה לה מזונות ולא מעה כסף (כלו' שרוצה להעלות לה והיא אינה רוצה כמ\"ש לעיל בד\"ה מאי ועיין בהרב ח\"ה ז\"ל ע\"כ) ואם כן לזה כוון הר\"ן ז\"ל במ\"ש רב ושמואל מוקמי למתני' ברוצה להעלות לה מזונות כלומר דמ\"ש בגמ' לעולם במעלה לה מזונות דהיינו מעלה לה מזונות ממש היינו אליבא דרב אדא אמנם לרב ושמואל דקי\"ל כוותייהו מוקמינן למתני' ברוצה להעלות משום דס\"ל דמזונות תקנו תחת מע\"י כמ\"ש התוספות ומש\"ה פריך שפיר בגמ' אי במעלה לה מזונות מחיים נמי קדוש ומ\"ש הר\"ן ואינו רוצה להעלות לה מעה כסף לאו למימרא דאי מעלה לה מעה כסף דקדוש מחיים אלא רבותא קאמר דאפי' באינו רוצה להעלות לה קאמר ר\"מ דקדוש ומשום דרישא לא איירי לרבא אלא ברוצה להעלות לה דאי בשאינו רוצה פשיטא כדפריך בגמ' קאמר דסיפא מצי מתוקמא נמי אפי' באינו רוצה ואשמועינן רבותא דאפי' הכי קדוש לר\"מ ועיין בהר\"ן פי\"א דנדרים דפ\"ה ע\"ב ד\"ה והמותר יע\"ש:<br><b> והטור </b> ז\"ל בסימן פ' כתב משם הרב יונה דדוקא בעיקר מע\"י יכולה לומר איני ניזונית ואיני עושה אבל המותר על ה' סלעים שהוא שלו כנגד מעה כסף אינ' יכולה לומר איני נוטלת מעה כסף ואיני נותנת מותר יע\"ש וכן נ\"ל שהוא דעת רש\"י ממ\"ש בפרק אע\"פ דף נ\"ט ע\"ב ד\"ה לעולם במעלה לה כו' וז\"ל וה\"ה דמצי לאוקמה בשאין מעלה לה מזונות ומעלה לה מעה כסף אלא משום רב דאית ליה יכולה אשה שתאמר כו' ואוקי רישא בניזונית להכי אוקי סיפא בניזונית ע\"כ ויש לדקדק טובא בדברי רש\"י הללו דאיך כתב דמשום דאוקי רישא בניזונית להכי אוקי סיפא בניזונית הא אדרבא אי הוה מוקמינן לה בשאין מעלה לה מזונות ומעלה לה מעה כסף ורב סבר דתקנו מזונות תחת מותר ומעה כסף תחת מע\"י הוה אתי סיפא דומיא דרישא ממש לפי מ\"ש רש\"י לעיל בד\"ה מאי לאו בנזוני' שיש לה נכסים ומבקש לזונה משמע דאי מעלה לה מזונות ממש אפילו לרב קדשי מע\"י ואם כן סיפא נמי מוקמינן לה בהכי ברוצה להעלות לה מזונות והיא אינה רוצה ומעלה לה מעה כסף ממש ומשום הכי קאמרי רב ושמואל דלאחר מיתה קדשי כיון שהיא אינה רוצה ויכולה לומר איני ניזונית כו' ואדרבא השתא דמוקמינן לה במעלה לה מזונות ואינו מעלה לה מעה כסף לא הוי דומיא דרישא דרישא לא איירי אלא ברוצה לזונה והיא אינה רוצה כמ\"ש רש\"י ז\"ל לעיל וסיפא מצי איירי נמי בניזונית ממש ואפי\"ה אינו קדוש מחיים כיון שאינו מעלה לה מעה כסף וכמו שהקשה הרמב\"ן ז\"ל והביאו מוהר\"ב ז\"ל יע\"ש: אמנם אם נאמר שדעת רש\"י ז\"ל דבמותר אינה יכולה לומר איני נוטלת ואיני עושה כו' משום דמותר תקנו משום חינה אתו כהוגן דברי רש\"י ז\"ל משום דאי מוקמינן לה אפכא באינו מעלה לה מזונות ומעלה לה מעה כסף וס\"ל לרב דמזונות תקנו תחת מותר אם כן ע\"כ סיפא איירי באינו רוצה להעלות לה מזונות דאי רוצה להעלות לה מזונות מחיים נמי קדוש כיון שיכול לכופה ליתן לו המותר כנגד מזונותיה ולא הוי דומייא דרישא משום דסיפא מצי איירי לרב אפילו ברוצה לזונה (וזהו ניזונית שכתב רש\"י ז\"ל ודלא כהרב ח\"ה ז\"ל) ורישא לא מתוקמא אלא בשאינו רוצה לזונה דוקא ברם השתא דמוקמינן לה במעלה לה מזונות וס\"ל לרב דמזונות תקנו תחת מע\"י הוי שפיר סיפא דומיא דרישא דרישא איירי ברוצה לזונה וסיפא נמי איירי בהכי ואע\"ג דסיפא איירי נמי אפי' בניזונית ממש כמו שהקשה הרמב\"ן ז\"ל מ\"מ הא מיהא בהא מילתא הוי סיפא דומיי' דרישא דתרווייהו מיירי ברוצה לזונה משא\"כ אי מוקמינן לה איפכא לא הוי רישא דומייא דסיפא כלל וכן ראיתי בשיט' כ\"י למוהר\"י קורקוס שתי' כן לקו' הרמב\"ן: עוד ראיתי לו ז\"ל שם שהקשה לדברי רש\"י אלו דהא אם נאמר דרב ס\"ל דמזונות תקנו תחת מותר ומעה כסף תחת מע\"י א\"כ לרב רישא דמתני' מתוקמא ברוצה להעלות לה מעה כסף ואפילו הכי אשמועינן מתני' דהר\"ז עושה ואוכלת משום דיכולה לומר איני נוטלת ואיני עושה ואפי' דנימא דרישא מיירי באינו רוצה להעלות לה מזונות מסתייעא שפיר סברת רב כיון דאיירי ברוצה להעלות לה מעה כסף ומ\"ש בגמרא מאי לאו בניזונית היינו לפי האמת דקאמר בגמ' דס\"ל לרב דתקנו מזונות תחת מע\"י צריך לאוקמה בניזונית אמנם לפי מ\"ש רש\"י דהוה מצי לאוקמי איפכא דרב ס\"ל דמעה כסף תקנו תחת מע\"י מתני' מתוקמה ברוצה להעלות לה מעה כסף וא\"כ איך כתב רש\"י דאוקי רישא בניזונית כו' הא אם נאמר ג\"כ דסיפא מיירי באין מעלה לה מזונות וס\"ל דתקנו מזונות תחת מותר הוי שפיר סיפא דומיא דרישא דרישא נמי מצי איירי ברוצה להעלות לה מעה כסף ואינו רוצה להעלות לה מזונות ואפי\"ה אשמועינן מתניתין שפיר דהר\"ז עושה ואוכלת אלו דבריו ז\"ל ולע\"ד הא לא קשיא דכונת רש\"י לומר דאם נאמר איפכא דרב ס\"ל דמזונות תקנו תחת מותר אם כן הך סיפא לא הוי דומיא דרישא משום דסיפא לא מצי איירי אלא בשאינו רוצה להעלות לה מזונות אבל ברוצה להעלות לה מזונות לא הוי מצי מתוקמ' דכיון דתקנו מזונות תחת מותר מחיי' נמי קדוש דיכול לכופ' כמ\"ש הר' יונה ז\"ל ורישא דקתני הר\"ז עושה ואוכלת מתוקמא נמי אפי' בניזוני' ממש ואפי\"ה קתני דהר\"ז עושה ואוכלת כיון שהיא אינה רוצה ליטול מעה כסף ונהי דמצי לאוקומה נמי באינה ניזונית מ\"מ לא הוי דומיא דרישא משום דדינא דרישא איתיה נמי אפי' בניזונית ודינא דסיפא לא משכחת לה אלא בשאינה ניזונית אמנם לפום מאי דקאמר השתא תלמודא דינא דרישא ודינא דסיפא שוים הן דכולה מילתא דרישא ודסיפא איתיה בניזונית ושאינה ניזונית כנ\"ל ודוק וראיתי לו עוד שפי' פי' מחודש בדברי רש\"י ולע\"ד איננו מחוור מכמה אנפי ולכך לא כתבתיו יע\"ש ומ\"מ אכתי יש מן הקושי' בדברי רש\"י דמדלא תי' לקושייתו כמו שתי' בתוס' למה שהקשו דמאי דוחקיה לאוקמא בלאחר מיתה לוקמה מחיים וכגון דמעלה לה מעה כסף משום דאין רגילות שיעלה לה מעה כסף ולא יעלה לה מזונות משמע דהא לא איכפת ליה לרש\"י וכיון שכן קשה דלמאי דלא קאמר תלמודא איפכא שפיר תריץ יתיב רש\"י משום דלא הוי דומיא דרישא אבל מ\"מ לרב גופיה תקשי ליה דאמאי לא קאמר דמתני' איירי ברוצה להעלות לה מזונות ומעלה לה מעה כסף ומחיים קדוש דומיא דרישא וצ\"ע שוב ראיתי למוהר\"ב בדי\"ג ע\"ב שכתב דאפשר שדעת רש\"י כדעת הר\"י ן' מיגאש שהוא דעת הר' יונה שכתב הטור אלא שלא הכריע הדבר כמו שהכרענו ולדעתי היא ראיה מוכרחת ודוק:"
+            ],
+            [],
+            [
+                "<b>וכן </b>\n<b> המשכיר בית בנוי כו'.</b> עיין מ\"ש פ\"ג מה' אישות הלכה ג':"
+            ]
+        ]
+    ],
+    "sectionNames": [
+        "Chapter",
+        "Halakhah",
+        "Comment"
+    ]
+}
\ No newline at end of file
diff --git a/json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Sha'ar HaMelekh/Sefer Haflaah/Sha'ar HaMelekh on Mishneh Torah, Appraisals and Devoted Property/Hebrew/merged.json b/json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Sha'ar HaMelekh/Sefer Haflaah/Sha'ar HaMelekh on Mishneh Torah, Appraisals and Devoted Property/Hebrew/merged.json
new file mode 100644
index 0000000000000000000000000000000000000000..82d49c24ce079c7b5ade7f545281f94c62a5f7a7
--- /dev/null
+++ b/json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Sha'ar HaMelekh/Sefer Haflaah/Sha'ar HaMelekh on Mishneh Torah, Appraisals and Devoted Property/Hebrew/merged.json	
@@ -0,0 +1,103 @@
+{
+    "title": "Sha'ar HaMelekh on Mishneh Torah, Appraisals and Devoted Property",
+    "language": "he",
+    "versionTitle": "merged",
+    "versionSource": "https://www.sefaria.org/Sha'ar_HaMelekh_on_Mishneh_Torah,_Appraisals_and_Devoted_Property",
+    "text": [
+        [],
+        [],
+        [],
+        [],
+        [
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>ואם </b>\n<b> פדן אותן המקדיש או אשתו או יורשו מוסיף חומש כו'.</b> הנה מרן לא הראה מקומו איה דין זה דאשתו ויש לי לדקדק דבמ\"ע אי בזוזי דידיה והקדש דידיה שליחותיה דבעל קא עבדא ומאי ארייא אשתו אפילו איניש אחרינא נמי מוסיף חומש כיון שפודה אותן במעות של בעל המקדיש ואי בזוזי דידה כגון שנתנו לה ע\"מ שאין לבעליך רשות בו אלא מה שאת נותנת בתוך פיך אם כן אמאי מוסיף חומש הא לא קרינן ביה המקדיש אותו וכה\"ג פרכינן התם בקדושין דנ\"ד אההיא ברייתא דקתני אין אשה פודה מע\"ב בלא חומש רשב\"א אומר אשה פודה מע\"ב בלא חומש ה\"ד אי בזוזי דידיה ומעשר דידיה שליחותיה דבעל קא עבדה ואלא בזוזי דידה ומעשר דידיה איש אמר רחמנא ולא אשה ועוד קשה שרבינו פ\"ו מה' מע\"ב פסק דאשה שפדה מעשר שני שלה לעצמה אינה מוסיפה חומש דגריס כגי' ר\"ת שכתבו שם איש ולא אשה אפי' בזוזי דידה ומעשר דידה ומכ\"ש מעשר דידיה וזוזי דידה וליכא למימר דדוקא במע\"ב דאיכא מעוטא איש אבל בערכין דליכא מעוטא לא שהרי הסמ\"ג עשין קל\"ב כתב וז\"ל וכן המקדיש בית או שדה ופדיון מע\"ב הבעלים או אשתו מוסיפין חומש יע\"ש בעשין קל\"ו והנראה שרבינו מיירי כשאשתו פודה מנכסי מלוג שלה וס\"ל לרבינו שלא כדעת רש\"י שם שכתב דנכסי מלוג שלה חשיבי כזוזי דידה אלא ס\"ל דכיון דיש לו בהן אכילת פירות חשיבי כזוזי דידיה ויצא לו כן מהא דאמרי' בת\"כ ואם גאל יגאלנה לרבות את האשה והוא מפרש דמיירי בפודה הקדש של בעל בזוזי דנכסי מלוג דידיה ומשום דכיון שיש לו בהן אכילת פירות חשיבי כזוזי דידיה וכ\"כ הרשב\"א שם שי\"מ כן ברייתא השנויה בת\"כ גבי מע\"ב יע\"ש ומ\"מ הי\"ל לרבינו לבאר ולא לסתום הדברים וצ\"ע:<br><b> מעשה חושב</b>\n<b> (שסג) </b> והוא מפרש דמיירי בפודה הקדש של בעל בזוזי דנכסי מלוג דידה ומשום דכיון שיש לו בהן אכילת פירות חשיבי כזוזי דידיה כו'. תמהני דאיך אפשר לפרש דרבויא דקרא קאי על הקדש דבעל שהאשה פודה אותו במעות נכסי מלוג שלה ומוסיפה חומש משום דיש לבעלה בהן אכילת פירות וכזוזי דידיה חשיבי והרי אכילת פירות להבעל בנכסי מלוג שלה הוא רק תקנתא דרבנן בעלמא תחת פרקונה אבל מדאורייתא הא גם הפירות שלה הן וא\"כ איך שייך לומר דקרא אתא לרבויי אשה בכה\"ג (אע\"כ צ\"ל דקרא אתי לרבות דאשה שהקדישה מנכסי' ופודה אותן דהוי הקדש דידה וזוזי דידה דחייבת נמי בהוספת חומש משום דקיי\"ל גבי מעשר שני דאם האשה פודה לעצמה אינה מוסיפה חומש ממיעוטא דאיש ולא אשה ולהכי אצטריך רבויא גבי הקדש לחייב את האשה בהוספת חומש): ועוד תמוה לי דלפירושו של הגאון המחבר ז\"ל בברייתא זו דת\"כ אמאי לא מייתי הש\"ס בגיטין דף מ\"ח ע\"א סייעתא מינה לר' יוחנן דס\"ל דקנין פירות כקנין הגוף דמי והיינו מהא דפדיון של האשה בזוזי נכסי מלוג שלה הוי כאלו פודה בזוזי דידיה והא רבא קאמר התם דמתניתא מסייע לר\"ל דתניא דבכור נוטל פי שנים בשדה החוזרת לאביו ביובל והרי ברייתא זו דת\"כ מסייע לר' יוחנן ועיין בב\"מ דף צ\"ו ע\"א לענין שאילה בבעלים בנ\"י שם ועיין בתוס' שם סד\"ה בעל כו' ועיין בתוס' גיטין בדף הנ\"ל בד\"ה אי לאו כו' במה שכתבו שם דאב לגבי ברא אחולי מחיל ומש\"ה אמרינן דלאו כקנין הגוף דמי שהוא קצת היפך מדבריהם בב\"מ הנ\"ל דהתם גבי מוכר פירות ס\"ל דכקנין הגוף דמי משום דבעין יפה משייר לעצמו וצע\"ק:"
+            ],
+            [],
+            [
+                "<b>וכן </b>\n<b> המקדיש כו' שכל דבר הראוי למזבח אינו יוצא מידי מזבח לעולם.</b> כתב הרב מש\"ל ז\"ל וז\"ל יש להסתפק בהא דקי\"ל כל דבר הראוי למזבח אינו יוצא מידי מזבח לעולם אם הוא מן התורה או מדרבנן והנה ממ\"ש רבינו בדין ז' ועל זה נאמר ואם בהמה אשר יקריבו ממנה קרבן לה' כו' נראה דס\"ל שהוא מן התורה ויש לתמוה דמסוגיא דפרק המנחות מוכח בהדיא דזה אינו אלא מדרבנן משום מומין דפסלי בבהמה דאפי' בדוקין שבעין פסול משום הכי גזרו רבנן שלא יהיו נפדין כי אם למזבח עכ\"ד יע\"ש שהניחו בצ\"ע ולע\"ד נראה דל\"ק שמה שאמרו בגמ' דטעמא משום מומין הפוסלין בבהמה היינו אליבא דשמואל דמנחות ונסכי' אפי' טהורין נפדין דהכי אמרינן התם אמר ר\"פ אי שמיע ליה לשמואל הא דתניא המתפיס תמימים לבד\"ה אין פודין אותן אלא למזבח כו' הדר ביה שמואל ואהא משני בתלמודא דלא היא דמהך ברייתא ליכא תיובתא לשמואל דכי היכי דאמרינן בעצים וכ\"ש דמשום דלא שכיחי אין נפדין ה\"נ כיון דשכיחי מומין דפסלי בבהמה כלא שכיחי דמי ומש\"ה אין פודין אותם מדרבנן אמנם לרב כהנא ור\"א דס\"ל דמנחות ונסכים טמאין נפדין טהורין אין נפדין ע\"כ דטעמא דמקדיש תמימים לבד\"ה דאין פודין לאו משום מומין הפוסלין הוא שהרי מנחות ונסכים אע\"ג דשכיחי אפי\"ה קאמר דאין פודין וכיון שרבי' פסק בפ\"ו מה' הנזכר כרב כהנא ור\"א משו\"ה ס\"ל דה\"ט משום קרא דכתיב וכל בהמה אשר יקריבו וה\"ה לכל דבר הראוי למזבח וכן משמע ממ\"ש ר\"א כלן טמאין נפדין טהורין אין נפדין חוץ מעשירית האיפה שהרי אמרה תורה מחטאתו על חטאתו ואם איתא דבהמה וכל הני אינו אלא מדרבנן דמדאורייתא אפי' בהמה נפדית אם כן מאי קאמר חוץ מעשירית האיפה שהרי אמרה תורה כו' הא מדאורייתא פשיטא דנפדית אלא דרבנן הוא דגזרו ומ\"ש עשירית האפה מכל הני כי היכי דגזרי במקדיש תמימים לבד\"ה שאין פודין אותן אלא למזבח ה\"נ הול\"ל בעשירית האיפה שאין פודין אותן אלא למזבח לצרכי אותה המין אלא מוכח דמדאורייתא קאמר דאין נפדין כנ\"ל ליישב דעת רבינו דוק ובפשטא דשמעתא הוקשה אצלי טובא במאי דקאמר ר\"פ אי שמיע ליה לשמואל הא דתניא המתפיס כו' הדר ביה דהתינח דברייתא לא שמיע ליה אבל מ\"מ תקשי ליה מתני' דפ\"ה דשקלים משנה ז' דתנן המקדיש נכסיו והיה בהן זכרים ונקבות ר\"א אומר זכרים ימכרו לצרכי עולות ונקבות ימכרו לצרכי זבח שלמים ודמיהן יפלו לבד\"ה וכתב שם הרע\"ב דטעמא דר\"א משום דס\"ל סתם הקדשות לבד\"ה ואפי' במידי דחזי למזבח ואפי\"ה לפדותן לחולין אינו יכול משום דכל דבר הראוי למזבח אינו יוצא מידי מזבח וכן כתב רש\"י והתוס' בפ\"ז דתמורה דקל\"א ע\"ב יע\"ש הרי אע\"ג דקדושת דמים הוא קתני דימכרו לצרכי עולות הא לפדותן לחולין לא דמתני' ליכא למימר דלא שמיע ליה ותו ק' טובא דאפי' למאי דמשני דכיון דשכיחי מומין דפסלי בבהמה כלא שכיחי דמי אכתי תקשי מתני' דשקלים מ' ח' דתנן התם המקדיש נכסיו והיה בהן דברים הראוי' ע\"ג המזבח יינות שמנים וסלתות ר\"א אומר ימכרו לצורכי אותו המין משמע דהא לפדותן לחולין לא דע\"כ היינו משום דכל הראוי למזבח אינו יוצא מידי מזבח ואע\"ג דיינות וסלתות שכיחי דקדושת דמים נינהו שהרי עדיין לא קידשן בכלי שרת ואפי' הכי קאמר דאינן נפדין ותקשי לשמואל דקאמר מנחות ונסכים טהורים נפדין וצ\"ע כעת תו איכא למידק דמאי פריך ר\"ה בר מנוח ממתניתין דהעופות וכלי שרת דכלי שרת לפרקא ומאי קו' הא אמרינן בפרק ר\"י דמ\"ט ע\"ב דאבני מזבח גנזום בית חשמונאי ששקצום לע\"ז משום דכיון דאשתמש בהו לגבוה לאו אורח ארעא לאשתמושי בהו הדיוט וא\"כ ה\"נ בכלי שרת נימא דמשום הכי קתני דאין להם פדיון משום דלאו אורח ארעא לאשתמושי בהם הדיוט ואם היינו אומרים דההיא דפרק ר\"י שאני משום דיוצא לחולין בלי פדיון אבל כל שיש לו פדיון ליכא למיחש להכי שהרי נכנסו המעות במקומן ניחא אלא שהרב מש\"ל ז\"ל בה' כלי המקדש כתב דאין סברא לחלק בהכי וכן מבואר מדברי הר\"ן ז\"ל שם שכתב דהא דעולא פליגא אההיא דלעיל יע\"ש ולפי דברי הר\"ן ז\"ל יש ליישב דר\"ה נמי דפריך מכלי שרת לית ליה האי סברא דלאו אורח ארעא לאשתמושי בהו הדיוט כדס\"ל לעולא וכ\"כ ודוק:"
+            ],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>כל </b>\n<b> המקדיש כו'.</b> עיין מ\"ש פ\"א מהלכות איסורי מזבח דין י\"א ופ\"י מה' בכורים דין ב' ודוק:"
+            ],
+            [
+                "<b>שחט </b>\n<b> בה שנים כו' הרי היא כחיה לכל דבריה כו'.</b> הנה מסתמיות דברי רבינו נראה דאכולהו חלוקות שהזכיר בדין י\"ב קאי דהיינו בין קב\"ה בין ק\"מ שנפל בו מום או תמימה הראוי' ליקרב כו' (ומ\"ש או תמימה הראויה ליקרב נראה דאקדשי ב\"ה דוקא קאי ובבא לפדותו ע\"מ להקריבו למזבח דאילו בקדשי מזבח כל דבר הראוי למזבח אינו יוצא מידי מזבח לעולם) האמנם הא ודאי ליתא דבמקדיש בהמה תמימה לבד\"ה נראה ודאי דאפי' דשחט רוב שנים אינו יכול לפדותו דבהדיא איתא בסוף תמורה דאפילו לר\"ש דאית ליה דקדושת ב\"ה לא בעו המ' והע' אם מתו יקברו משום דחזי להקרבה והא ודאי בשחט בה רוב שנים אלא עכ\"ל שדברי רבינו הללו אינו אלא בקדשים שנפל בהן מום ודע שרש\"י ז\"ל כתב שם בתמורה ד\"ה מתו תמימים יקברו וז\"ל אפי' הנך דלית בהו בכלל הע' עבוד רבנן מעלה דיקברו הואיל וחזו להקרבה ע\"כ נראה בהדיא דס\"ל דדין זה אינו אלא מדרבנן האמנם מדברי התוס' פ' מרובה דע\"ו ע\"א ד\"ה שחיטה נראה בהדיא דס\"ל דדבר תורה אינו יכול לפדותן שכתבו וז\"ל ודוחק לומר שמדרבנן הוא דאין נפדין כו' ויש לומר דמום שהוא מחיים חשיב מום לפדות עליו אבל מום דלאחר מיתה לא חשיב מום כדתניא בתמורה בהדיא כו' וצריך לומר לפי דבריהם דמאי דאמרינן בתמורה דהיינו טעמא דר\"ש משום דחזו להקרבה היינו דוקא לקב\"ה שיכולין לפדותן אפי' בלא מום אבל בק\"מ בלאו טעמא דחזו להקרבה אינו יכול לפדותן מטעמא דבעינן מום מחיים אכן נראה להכריח דעת רבי' שלפי דעתו ז\"ל דס\"ל דאפי' בנשחטה כהלכתה כל שהיא מפרכסת הרי היא כחיה לכל דבריה אם כן תקשי ליה קו' התוס' שם בקדשים ששחטן בחוץ היכי חשיב שחיטה שאינה ראויה הא יכול לפדותן בשעת פירכוס ואי ס\"ל דק\"מ תמימים שמתו יקברו מדרבנן כדס\"ל לרש\"י ז\"ל הא משום איסור' מדרבנן חשיבה שחיטה שאינה ראויה לפוטרו מתשלומי דו\"ה כדאמרי' התם בהדיא דע\"א גבי מעשה שבת אלא ודאי דאין פודין אותן מדאורייתא כנ\"ל ודוק:"
+            ],
+            [
+                "<b>המקדיש </b>\n<b> בהמה תמימה כו' הקדיש אח' מאבריה לדמיו כו' הרי זו ספק כו' ולפיכך תקרב ולא תפדה.</b> ע\"כ. מרן בכ\"מ ז\"ל תמה על רבינו דהאי בעיא דהקדיש אבר לדמיו ליתא אלא לר\"י דאמר פשטה קדושה בכולה וכיון שרבינו ז\"ל פסק דלא כר\"י בפט\"ו מה' מעה\"ק נמצא מזכה שטרא לבי תרי ותירץ דרבינו ס\"ל דהאי בעיא דרבא לכ\"ע בעי לה דאע\"ג דלר\"מ ור\"י לא פשטה קדושה בכולה היינו דוקא בקדושת הגוף דאינו ראוי ליקרב עולה כו' אבל בקדושת דמים כו' יע\"ש ונראה דלפי דבריו עכ\"ל דבעיא דרבא היא אי אמרי' מיגו דנחתא קדושת דמים אחד אבר חייל אכולה קדושת דמים ובתר הכי אמרי' מיגו דחייל אכולה קדושת דמים חייל אכולה קדושת הגוף דאיפכא ליכא למימר מיגו דנחתא אחד אבר קדושת דמים חייל על אבר קדושת הגוף דאם כן לר\"מ ור\"י תו ליכא למימר מגו דנחתא קדושת הגוף אחד אבר נחתא אכולה דבקדושת הגוף ס\"ל לר\"מ ור\"י דלא אמרינן פשטה קדושה בכולה ולפ\"ז כי אמרי' בבעיא דרבא חד מיגו אמרי' תרי מיגו לא אמרי' היינו לומר דמיגו קמא דהיינו מיגו דחייל קדושת דמים אחד חייל נמי אכולה אמרי' אבל מיגו דקדושת הגוף לא אמרינן משום דהוי תרי מיגו ונמצא דלכל הצדדים ס\"ל לרבא דחייל אכולה קדושת דמים וכן נראה מפירוש רש\"י ז\"ל פ\"ק דתמורה דמגו קמא היינו קדושת דמים אכולה וראיתי להלח\"מ ז\"ל שתמה על פי' זה דאם כן בפרק דערכין כשהקשו חד אבר נמי אבעוי אבעיא ליה לרבא טפי הו\"ל לאקשויי דהא פשיטא ליה לרבא דמיגו דקדושת דמים אמרינן וחייל קדושת דמים אכולה והיכי קתני בברייתא אין להקדש אלא ראשה של פרה בלבד ומכח זה כתב דלפום סוגין דערכין עכ\"ל דמיגו קמא היינו מיגו דקדושת הגוף אאותו אבר ובתר הכי אמרינן מיגו דחייל קדושת הגוף אאותו אבר חייל אכולה דלפ\"ז כי אמרי' חד מיגו אמרי' ב' לא אמרי' היינו מיגו קמא דחייל קדושת הגוף אאותו אבר דמסתבר טפי אבל מיגו דקדושת דמים אכולה גופה לא אמרי' משום דהוי תרי מיגו וכתב דאף שמדברי רש\"י פ\"ק דתמורה לא משמע הכי יש ליישב לשונו בדוחק מכח סוגיא דערכין ומה גם שרש\"י ז\"ל בפ\"ק דערכין פי' כן יע\"ש שהאריך ואמנם לפי תי' מרן כ\"מ ז\"ל עכ\"ל דס\"ל דמיגו קמא היינו מיגו דקדושת דמים אכולה גופה כמ\"ש וכיון שכן ק\"ט דאם כן אדפריך אבעויי אבעיא לי' תקשי ליה בפשיטות דבקדושת דמים לכל הצדדים פשיטא ליה לרבא דפשטה קדושה בכולה ותו ק\"ט דלפ\"ז איך כתב רבינו וכיצד עושין מוכרין אותה כו' ודמיה חולין חוץ מדמי אותו אבר ואמאי הא לכל הצדדים מיגו קמא דהיינו מיגו דקדושת דמים אכולה בהמה אמרי' ונמצא דכל דמיה קדושים והנראה אצלי נכון לישב דברי מרן הכ\"מ ז\"ל ודברי רש\"י גם כן הוא דאף למה שפי' רש\"י ז\"ל פ\"ק דתמורה דמיגו קמא היינו מיגו דקדושת דמים אכולה גופה מ\"מ כי אמרי' או דילמא חד מיגו אמרי' תרי מיגו לא אמרי' לאו למימרא דמיגו קמא דהיינו מיגו דקדושת דמים פשיטא ליה דאמרי' ומיגו בתרא דקדושת הגוף לא אמרינן שהרי כיון דתרי מיגו לא אמרינן מאי חזי' דעבדית ברישא למיגו דקדושת דמים בכולה אדתפשוט לן דפשטא קדושה בכולה ואדרבא זיל לאידך גיסא ונעבוד למיגו קמא אקדושת הגוף אאותו אבר ונימא מיגו דחייל קדושת דמים אאותו אבר חייל קדושת הגוף דתו לא מצי למימר דתיחול קדוש' אכולה בהמה ואפי' קדושת דמים דתרי מיגו לא אמרי' שהרי שקולים הם ויבואו שניהם ונמצא אם כן דבעיא דרבא היא על אופן זה דאי אמרינן תרי מיגו פשטה קדושת הגוף בכולה ואי חד מיגו אמרי' תרי לא אמרי' תו ליכא לספוקי דודאי לא נחתא קדושת הגוף אכולה אמנם אכתי איכא לאסתפוקי אי נחתא קדושת דמים בכולה או קדושת הגוף אאותו אבר דזיל הכא קמדחי לה וזיל הכא קמדחי לה דאי בעית למימר דתיחול קדוש' דמים אכולה משום מיגו דקדושת דמים איכא למימר מאי חזית דעבדת למיגו אקדוש' דמים נימא מיגו אקדושת הגוף אאותו אבר ואי בעית למימר דתיחול קדושת הגוף אאותו אבר איכא למימר מאי חזית ונעביד למיגו אקדושת דמים אכולה בהמה ונמצא לפ\"ז שדברי רש\"י ז\"ל בפ\"ק דערכין שפי' למיגו קמא אקדושת הגוף ואותו אבר ודברי רש\"י דפ\"ק דתמו' שפי' למיגו קמא אקדו' דמים אכולה הם שפה אחת ודברים אחדים ומשום דל\"נ לן מידי לענין דינא לא חייש רש\"י לדקדק בלשונו ופי' בערכין באופן א' ובתמורה באופן אחר משום דבין אם נאמר דמיגו קמא היינו קדושת הגוף אאותו אבר כדמוכח מלישנא דפרק קמא דתמורה בין אם נאמר דמיגו קמא היינו קדושת דמים אכולה למאי דבעינן מימר דתרי מיגו לא אמרי' לא חיילא לה קדושת הגוף כלל אאותו אבר ולא קדושת דמים אכולה מטעמא דזיל הכא קמדחי לה כמדובר והיינו דפריך בפ\"ק דערכין חד אבר נמי מבעיא לן כדבר האמור וכמובן אולם הא קשיא לי דלפי דברי מרן ז\"ל ולמ\"ש לישב דברי רש\"י ז\"ל נראה דפשיטא ליה לרבא כי היכי דבקדושת הגוף אמרינן מיגו דנחית אחד אבר נחית אכולה ה\"נ אמרי' בקדושת דמים אלא דמאי דמספ\"ל הוא משום דאי תרי מיגו לא אמרי' תו לא חייל קדושת דמים אכולה משום דזיל הכא קמדחי לה וכמ\"ש וכיון שכן ק\"ט דאם כן מאי משני בפ\"ק דערכין הא בתם והא בב\"מ ופירש\"י בתם דאיכא למימר דתיחות ליה קדושת הגוף וברייתא דפשיטא ליה דלא קדשה כולה בבע\"מ דלא חזו לגופייהו יע\"ש והשתא קשה דלו יהי דליכא קדושת הגוף הא אכתי נימא מיגו דנחתא קדושת דמים אאותו אבר נחתא אכולה שהרי בתם גופיה הו\"א דחיילה קדושת דמים אכולה אי לאו מטעמא דתרי מיגו לא אמרינן ובשלמא לפרש\"י דפ\"ק דערכין דמיגו קמא היינו מיגו דקדושת הגוף אאותו אבר איכא למימר שפיר דס\"ל לרבא דכי אמרינן מיגו דנחתא אחד אבר חייל אכולה היינו דוקא אקדושת הגוף דגלי קרא אבל אקדושת דמים דקיל לא אלא דקא מבעייא ליה אי אמרי' מיגו דחייל אחד אבר קדושת דמים חייל קדושת הגוף ובתר הכי מייתינן קדושת הגוף אכולה משום מיגו אבל מיגו דקדושת דמים אכולה בהמה ברישא ליכא למימר דאקדושת דמים לא אמרי' מיגו והיינו דמשני שפיר דבבע\"מ כיון דליכא קדושת הגוף לא אמרינן מיגו אכולה בהמה כלל אכן לפי דברי מרן ז\"ל ולמ\"ש ליישב דברי רש\"י ז\"ל ק' טובא ולפי מה שאכתוב לקמן בדין ח\"י דהיינו טעמא דבעל מום משום דהו\"ל הקדש גרוע הואיל וע\"י עבירה הוא בא יש לישב ודוק ועיין להרב ברכת הזבח בדקס\"ג ע\"א שכתב ליישב קו' מרן הלזו ז\"ל ולק\"מ דרבי' מפרש דהבעיא היא ג\"כ לר\"י ומיירי שהקדיש אבר שהנשמה תלויה בו וכ\"כ מפרש ג\"כ בעייא דבעוף מהו כמ\"ש הכ\"מ פרק ט\"ו מה' מעה\"ק דין ב' א\"ד וכ\"כ ג\"כ בפ\"ק דתמורה יע\"ש ואחר המחילה תמה אני אם יצאו דברים אלו מפה קדוש דאיך הפה יכולה לדבר שרבינו מפרש בעיא דהקדיש אבר לדמיו באבר שהנשמה תלויה בו שהרי בפירוש כתב רבינו דאם הוא אבר שהנשמה תלויה בו פשטה קדושה בכול' נראה בהדיא שהוא מפרש בעיא זו אאבר שאין הנשמה תלויה בו ופשוט:<br><b> על </b> תירוץ מרן ז\"ל בפט\"ו מה' מעק\"ה שכתב דרבינו מפרש לבעיא דבעוף מהו בדבר שהנשמה תלוי' בו הקשה הלח\"ם ז\"ל דאם כן היכי קאמר בהמה אמר רחמנ' והאי לאו בהמה הא קרא לר\"י לא איירי בדבר שהנשמה תלויה בו דאיהו דריש לקרא דיהיה קדש דתמכר לצורכי עולות ודבר שהנשמה תלויה בו נפ\"ל מסברא ובפט\"ו מה' הנזכר תירץ הרב לקושיא זו דמ\"מ מקרא ילפינן דבאבר אחד חייל קדושה באותה אבר ומינה כשהנשמה תלויה בו חייל על כולה אבל אי לאו קרא אין לנו לומר שיחול קדושה אפי' על אותו אבר ואפי' שהיה דבר שהנשמה תלויה בו לכך בעי השתא שפיר כיון דמקרא ילפינן א\"ד יע\"ש ולפי דבריו ז\"ל מתישבים אצלי דברי התוס' בפ\"ק דקדושין דף ז' ע\"א ד\"ה ונפשטו שהקשו וז\"ל תימה דבריש תמורה יליף רגלה של זו עולה ובדבר שהנשמה תלויה בו מקרא דכתיב כל אשר יתן ממנו וגבי אשה לא כתיב קרא כו' אשר דברי' ז\"ל מן המתמיהין שהרי בדבר שהנשמה תלויה בו לר\"מ ור\"י לא מקרא ילפינן לה אלא מסברא ועיין בחי' הריטב\"א ז\"ל שם ואולם לפי דברי הלח\"ם ז\"ל דבריהם נכונים שדעתם כדעת רבינו ז\"ל דבעיא דרבא היא אדבר שהנשמה תלויה בו אלא דאכתי קשה לפ\"ז מה שתי' ונראה שלכך דקדק רש\"י ז\"ל וכתב דיהא מקודשת בלשון הקדש קאמר לה וכדאמרינן בריש פרקין דאסר לה אכ\"ע כהקדש שאדם עושה אותה כהקדש לפיכך יש להיות דינה כהקדש אבל אם היה אומר מאורסת כו' וק\"ט שהרי בהקדש עוף גופיה מבעיא ליה לרבא אי אמרינן בהמה אמר רחמנא והאי לאו בהמה היא ואם כן מכ\"ש באשה דאף ע\"ג דאסר לה כהקדש לא אמרינן פשטה קדושה בכולה דבהמה דוקא אמר רחמנא והא לאו בהמה היא וליכא למימר דכי פריך התם ונפשטו בכולה הכי פריך למאי דבעי רבא למימר בחד צד דבעוף נמי אמרינן פשטה קדושה בכולה ה\"נ גבי אשה נפשטו קדושין בכולה דהא ודאי ליתא שהרי אף למאי דבעי רבא לומר דבעוף נמי פשטה קדושה בכולה טעמא טעים ואמר משום דקרבן אמר רחמנא והאי נמי קרבן הוא כדאיתא בתמורה וא\"כ גבי אשה דלא שייך בה טעמא דקרבן פשיטא ודאי דלא ילפינן מבהמה ויש ליישב דבריהם דאע\"ג דגבי עוף מבעיא ליה לרבא מ\"מ גבי אשה איכא למימר דנפשטו קדושין בכולה משום דכיון דבאשה גופה לא שייך לשון הקדש דאדם אינו קדוש כדאמרינן פ\"ק דסנהדרין ובפ\"ב דמגילה עכ\"ל מ\"ש לה הרי את מקודשת לאו הקדש ממש קאמר אלא כונתו לומר שתהיה אסורה אכו\"ע כדין הקדש שאסור לכל העולם ואם כן היינו דפריך התם שפיר היכי קאמר רבא דהתקדשי לחציך אינה מקודשת כלל נפשטו קדושין בכולה דשמא מ\"ש לה הרי את מקודשת לחציך שתהיה אסורה לכל העולם כדין הקדש בהמה קאמר לה דפשטה קדושה בכולה ומ\"מ דברי הלח\"מ ז\"ל שכתב דמ\"מ מקרא ילפינן שיחול קדושה על אותו אבר ואי לאו קרא אין לנו לומר שיחול קדושה אפי' על אותו אבר הם תמוהים שהרי בברייתא איפכא תני לה יכול האומר רגלה של זו עולה יהיה כולה עולה תלמוד לומר ממנו כו' הרי דלרבי מאיר ור\"י קרא לא אצטריך אלא למעוטי שלא יחול קדושה אכולה גופה דמסברא הו\"א דחיילה אכולה וכ\"כ הוא עצמו בפרקין וצ\"ע עוד ראיתי להרב הנז' שהקשה שם עמ\"ש רבינו שם האומר לבה או ראשה של זו עולה כו' הואיל ודבר שהנשמה תלויה בה כו' דבפ\"ק דתמורה פליגי רבא ור\"ח דר\"ח אמר בדבר שעושה אותה טריפה ורבא אמר בדבר שהיא מתה ואמרינן דפליגי אי טריפה חיה ורבא סבר כר\"א דאמר ניטל הירך וחלל שלה נבילה וכיון שרבינו פסק כר\"א בהלכות שחיטה היה לו לפרש בדבר שעושה אותה נבילה ואי ס\"ל טריפה אינה חיה היל\"ל בדבר שעושה אותה טריפה יע\"ש שהניחה בצ\"ע ולי יותר קשה שרבינו ז\"ל בפ\"ב מה' אלו כתב האומר ערך לבי או כבדי עלי נותן ערך כולו וכן כל אבר שאם ינטל ימות כו' נותן ערך כולו כו' יע\"ש ובודאי מ\"ש וכן כל אבר שאם ינטל ימות כו' היינו ניטל רגלו מן הארכובה ולמעלה וכמ\"ש בפ\"ק דערכין ד\"ב זה הכלל כל דבר שהנשמה תלויה בו לאתויי מאי לאתויי מן הארכובה ולמעלה וכיון שרבינו ז\"ל פסק דבדבר שעושה טריפה מקרי דבר שהנשמה תלויה בו לענין ערכין ה\"נ היה לו לפסוק לענין הקדש כרב חסדא ולכן הנראה ודאי דלבה או ראשה שכתב רבינו לאו דוקא וכיון דיהיב טעמא הואיל ודבר שהנשמה תלויה בו ממילא משמע דבר שעושה אותה טריפה דמקרי דבר שהנשמה תלויה בו וסמך אמ\"ש בה' ערכין נ\"ל פשוט:"
+            ],
+            [],
+            [
+                "<b>היתה </b>\n<b> בהמה בעלת מום שאינה ראויה ליקרב והקדיש אבר מאבריה בין שהנשמה תלויה בו בין כו' לא נתקדש אלא אותו אבר בלבד כו'. </b> וסיים בדין ח\"י <b> בד\"א </b>\n<b> בקדשי מזבח אבל בקדשי בדק הבית האומר ראש חמור זה כו' הואיל והוא דבר שהנשמה תלויה בו הר\"ז חייב בדמי כולה כו'. </b> ע\"ש ודבריו מבוארים ברפ\"ק דערכין ד\"ד עלה דפרכינן התם אברייתא דקתני והיה ערכך לרבו' טומטום ואנדרוגינוס לדמים דמים ל\"ל קרא לא יהא אלא דמי דיקל' כו' ושקלינן וטרינן בה עד דמסקינן דברייתא דקתני אפילו אמר ראש פרה זו תקדיש אין להקדש אלא ראשה מיירי בהקדיש בעל מום למזבח יע\"ש באורך אשר המתבאר מסוגייא הלזו דקדשי ב\"ה חמירי מקדשי מזבח דבקדשי מזבח במקדיש ב\"מ אין להקדש אלא דמי אותו אבר בלבד ואפילו באבר שהנשמה תלויה בו ואלו בקדשי ב\"ה פשטה קדושה בכולה וחייב ליתן דמי כולה וטעמא טעים רבינו ז\"ל משום שכל הקדש ב\"ה קדושת דמים הוא וכיון שהקדיש דבר שהנשמה תלויה בו הוי כאלו הקדיש כולה שכל דמיו תלוים בדבר זה ועיין במוהרדב\"ז ז\"ל ואולם זו הוא שק' בעיני מאותה שאמרו בר\"פ ראשית הגז במוקדשין מ\"ט לא אמר קרא צאנך ולא צאן הקדש ופרכינן טעמא דכתב רחמנא כו' ומסקינן אמר ר' מני בר פטיש משום ר' ינאי הכא במקדיש בהמתו לב\"ה חוץ מגיזותיה סד\"א ליגזוז וליתיב ליה אמר קרא צאנך א\"ה ק\"מ נמי ק\"מ כחשי קדשי ב\"ה נמי כחשי באומר חוץ מגיזה וכחשה אפ\"ה פשטה קדושה בכולה ומנא תימרא כו' ופרש\"י ז\"ל וז\"ל אפי\"ה דאמר חוץ מגיזתה קדשה גיזת' דאיידי דקדושת הגוף חמירא פשטה בכל המחובר בה אבל קדושת דמים כגון קדשי ב\"ה מאי דלא אקדיש לא אקדיש עכ\"ל והדבר מתמיה שהרי מההיא דערכין מבואר אפכא דאדרבא קדשי בד\"ה כיון דקדושת דמים הוא כמ\"ש רבינו חמירי טפי מקדשי מזבח דאפי' בב\"מ פשטה קדושה בכולה ואי לזאת מקום יש בראש לומר דסוגייא דהתם אשינוייא דר' ינאי קאי דקמשני דקרא אצטריך למקדיש בהמתו לב\"ה חוץ מגיזותיה ואיכא למימר דר\"י רבי' דר' יוחנן תנא הוא ופליג אברייתא דפ\"ק דערכין דדריש לקרא דוהיה ערכך לרבות טומטום ואנדרוגינוס לדמים לומר שנידון בכבודו וא\"נ דריש ליה ס\"ל לר' ינאי שדין זה נוהג באדם דגלי קרא אבל לא בבהמה ופליג אאביי ורבא דס\"ל דנוהגת באדם ובבהמה מדהוצרכו לאוקומי לברייתא דקתני אפילו אמר ראש פרה זו הקדש אין להקדש אלא ראשה בלבד דמיירי בק\"מ ובב\"מ ואלו לר' ינאי ברייתא מיירי בקדשי ב\"ה ומשום דבבהמה לא אמרינן נדון בכבודו האמנם זו היא שק' למ\"ש התוס' שם בפ' ראשית הגז ד\"ה במקדיש גיזה וז\"ל ר\"מ בר פטיש דלעיל אית ליה הך דרשא אבל רבא לית ליה דרשא דר\"מ שפטר חוץ מגיזתה וכחישתה מדבעי בסמוך אלא צאנך למאי אתא יעש\"ב אשר נראה לפי פשוטן של דברים שכתבו דרבא לא ס\"ל כר\"מ דפטר חוץ מגיזתה דס\"ל דלרבא במקדיש בהמה לב\"ה חייב בראשית הגז והכריחו הדבר ממאי דבעי אלא צאנך למאי אתא והוא תימ' שהרי לרבא דס\"ל פ\"ק דערכין דקדשי ב\"ה חמירי טפי דאמרינן פשטה קדושה בכולה ע\"כ דרשא דר\"מ ליתיה כלל דכיון דקדשי ב\"ה לרבא כק\"מ לר\"מ דפשטה קדושה בכולה אם כן לאו בני גיזה נינהו ובפשיטות הי\"ל לומר דע\"כ רבא לית ליה דרשא דר\"מ מכח ההיא דפ\"ק דערכין וכ\"כ ק\"ט על רבינו הרמב\"ם ז\"ל שהביא בפרק עשירי מהלכות בכורים דין ב' דרשא דר' ינאי שכתב וז\"ל כיצד הרי שהקדיש בהמה לב\"ה וגיזזן כו' או הקדיש בהמה חוץ מגיזתה יכול יהיה חייב בראשית הגז ת\"ל צאנך כו' ודבריו נפלאו ממני דכיון דבפ\"ג מה' ערכין פסק כרבא דבקדשי ב\"ה פשטה קדושה בכולה א\"כ דרשא דר' ינאי לא חלו בה ידים כלל וכמדובר ואם לחשך אדם לומר דס\"ל ז\"ל דר' ינאי לא פליג אדרבא דע\"כ לא אמרינן דבקדשי ב\"ה פשטה קדושה בכולה אלא דוקא באומר סתם ראש חמור זה הקדש ולא פי' בהדייא חוץ משאר הגוף בהא הוא דאמרינן דכיון דהקדיש דבר שהנשמה תלויה בו הו\"ל כהקדיש כולה וראשו דקאמר לאו דוקא אלא משום דגופא בתר רישא גריר קאמר ראשו אבל במפרש בהדיא חוץ שיורא הוא והיינו דאמרינן מאי דלא הקדיש לא הקדיש כמ\"ש רש\"י ז\"ל הא ודאי ליתא דא\"כ אף אנו נאמר כן דבק\"מ נמי באומר חוץ מגיזותיה דלא פשטה קדושה בכולה ומאי האי דקאמר בגמ' אפ\"ה פשטה קדושה בכולה ומנא תימרא כו' ומאי ראיה התם שאני דלא אמר חוץ אלא ראש פרה זו הקדש וכיוצא אבל במפרש בהדייא חוץ ה\"נ דלא פשטה דומייא דקדשי ב\"ה אלא ודאי דמשמע ליה לתלמודא דכי אמרי' פשטה קדושה בכולה אפילו במקום שנאמר בו חוץ אתמר דלא שנא לן עוד אחרת הוקשה אצלי בסוגייא זו דפ' ראשית הגז דאמרינן א\"ה ק\"מ נמי ומשנינן ק\"מ כחשי והוצרכו לאוקומה באומר חוץ מגיזה וכחשה מההיא דגרסינן פ\"ק דתמורה די\"א בעא מיניה אביי מרבא הקדיש עורה מהו בעבודה ת\"ש האומר מה שבמעיה של זו עולה מותר בגיזה ואסורה בעבודה כו' א\"ה אפילו בגיזה נמי עבודה דמכחשה גזרו בה רבנן גיזה דל\"מ לא גזרו בה רבנן יע\"ש הרי בהדייא דס\"ל לתלמודא דגיזה אינה מכחשת וכ\"כ רש\"י ז\"ל שם וז\"ל מהו בעבודה דגיזה לא תבעי לך דלא מכחש לה לעור כו' וזה הפך ממ\"ש בראשית הגז דגיזה מכחשת ולזה ודאי היה אפשר לומר דכי אמרינן דגיזה מכחשת היינו דוקא בבשר דרכיך אבל עור לא מכחשא ליה אלא עבודה דחמירא וכן נמי כי אמרינן דגיזה מכחשת היינו דוקא אגופה דבהמה אבל לולד שבתוכה לא מכחשא ליה אלא עבודה דחמירא טובא אכן זו רעה חולה מ\"ש רש\"י ז\"ל שם סמוך ונראה אההיא דאבעיא לן התם בעו מיניה מרבא הקדיש אבר מהו בגיזה כו' וז\"ל בעבודה לא תבעי לך דאסור דהא מכחש לה יע\"ש אשר מבואר מדבריו דגיזה לא מכחשא ליה לבשר כלל וזה הפך סוגייא דפרק ראשית הגז כי על כן אשר אני אחזה ליישב דברי רבינו שהביא דרשא זו דר' ינאי וניישב ג\"כ מה שהקשה מוהר\"י קורקוס ז\"ל דאוקמתא זו דר' ינאי לא מתרצא אלא באו' חוץ מגיזה וכחשה ולמה זה השמיט רבינו כחשה ואען ואומר דס\"ל ז\"ל דהא דאמרי' בראשית הגז דבק\"מ אפילו באומר חוץ מגיזתה פשטה קדושה בכולה היינו דוקא למאי דאסקינן התם דגיזה מכחשת וצרכינן לאוקומה חוץ מגיזתה וכחשתה בהא הוא דאמרי' דכיון דפשטה קדושה בכל הבשר פשטה נמי אכחישת הבשר דשיירי אבל מבשר לגיזה לא אמרינן איידי דפשטה קדושה בבשר פשטה נמי בגיזה שחוץ לבשר וזה נראה מוכרח דאם איתא דאמרינן פשטה קדושה מבשר לגיזה כי פרכינן מעיקרא א\"ה ק\"מ נמי אמאי הוצרכו לשנויי משום כחשה עד דתקשי ליה בתר הכי קדשי ב\"ה נמי כחשי ולאוקומי באומר חוץ מגיזה וכחשה תיכף ומיד הו\"ל לשנויי ק\"מ פשטה קדושה בכולה אלא משמע דמבשר לגיזה לא אמרינן פשטה כו' ובתר דשנינן באומר חוץ מגיזתה וכחישתה משני שפיר דפשטה קדושה בכולה אכחישתה אבל משום גיזה לא איכפת לן ועיין במוהר\"י קורקוס ז\"ל בדרך השני שכתב ליישב דברי רבינו ז\"ל כי שם רמז למ\"ש ומעתה נתיישבו דברי רבינו ז\"ל דס\"ל דסוגייא דפרק ראשית הגז דאמרה דגיזה מכחשת אינו אלא אליבא דר' ינאי דקאמר דקרא אצטריך למקדיש בהמתו לבד\"ה וק' לן א\"ה אפי' קדשי מזבח נמי ועכ\"ל דס\"ל לר' ינאי דגיזה מכחשת ומשו\"ה בק\"מ לא מהני באומר חוץ מגיזת' מטעמא דפשטה קדושה בכולה משום כחישתה וכאמור אמנם אביי ורבא דפ\"ק דתמורה דס\"ל דגיזה אינה מכחשת כמבואר מההיא דהאומר ולדה של זו עולה דקאמר אביי עבודה דמכחשא כו' וס\"ל לרבי' דאין לחלק בין גופה דבהמה לולד שבתוכה דודאי מסתברא לן לומר דכיון דהיא גופה מכחשת ממילא נמי ולד שבתוכה מכחשה וא\"כ כיון דקי\"ל כאביי ורבא דבתראי נינהו תו לא צרכינן לאוקומ' באומר חוץ מגיזה וכחשה אלא כפשטה מתרצא באומר חוץ מגיזתה גרידא ואפי' בק\"מ נמי דמבשר לגיזה לא אמרינן פשטה קדושה בכולה וכדמוכח מההיא דראשית הגז ומה מאד מדוקדקים אצלי דברי רבינו דבראש דבריו שנה ופירש הרי שהקדיש בהמה לבד\"ה כו' וסמוך לזה כתב או שהקדיש בהמה חוץ מגיזתה כו' הנה כתב הקדיש בהמה סתם והיה לו לפרש הקדיש בהמה לבד\"ה כאוקמתא דר' ינאי אלא טעמו ז\"ל כאשר כתבנו דבאומר חוץ מגיזתה גרידא אפי' בק\"מ נמי שפיר דמי דמבשר לגיזה לא אמרינן פשטה קדושה בכולה כמבואר מסוגיא דהתם כמ\"ש ומכלל האמור נבא לכלל ישוב למאי דקשייא לן הלא מראש ממה שפסק רבינו כרבא דקדשי ב\"ה פשטה קדושה בכולה דהתם שאני משום דמבשר לבשר אמרינן פשטה קדושה בכולה אבל מבשר לגיזה לא אמרינן כלל פשטה קדושה כו' ואע\"ג דרבי ינאי פליג אדרבא פסק רבי' כוותיה ולא מטעמיה וכמובן זה נ\"ל כפתור ופרח ליישב דבריו זאת ועוד אחרת רחש לבי ליישב סוגייא דערכין עם ההיא דפ' ראשית הגז בשום שכל והבין דברי חכמים וחידותם במ\"ש בערכין דקדשי ב\"ה פשטה קדוש' בכולה וטעמא טעי' הרמב\"ם שכל הקדש בד\"ה קדושת דמים הוא דאם כן מה\"ט נמי במקדיש בעל מום למזבח כיון דקדושת דמים הוא הוה לן למימר דפשטה קדושה בכולה ומה ראו על ככה לחלק ביניהם אחר דאמור רבנן בטעמא דקדשי ב\"ה משום דקדושת דמים הוא וקדשי ב\"ה וקדשי בעלי מומים שניהם קדושת דמים הם ושקולים הם בכל התורה כולה ובהדייא אמרו לענין ראשי' הגז דקדשי ב\"ה ומקדיש ב\"ה למזבח כיון דקדושת דמים הם אינן אסורי' בגיזה אלא מדרבנן כי על כן נראה אצלי טעמא דמילתא כלפי מאי דק\"ל ופסקו רבינו ז\"ל פ\"א מהלכו' אסורי מזבח דהמקדיש ב\"מ למזבח עובר בל\"ת ולא סוף דבר במקדיש ב\"מ קדושת הגוף אלא אפי' מקדיש לדמי עולה כמבואר שם וברפ\"ק דתמורה פרכינן לרבא דאמר כל מילתא דאמר רחמנא לא תעביד אי עביד לא מהני והרי מקדיש ב\"מ דרחמנא אמר כל אשר בו מום כו' ותנן אע\"פ שהוא בל\"ת מה שעשה עשוי ומשנינן א\"ל רבא שאני התם דאמר קרא ולנדר לא ירצה רצוי הוא דלא מרצי הא מקדש קדשי יע\"ש ואם כן איכא למימר דה\"ט דמקדיש ב\"מ לא פשטה קדושה בכולה אע\"ג דקדושת דמים הוא משום דהקדש גרוע הוא כיון דע\"י עבירה הוא בא ואי לאו דגלי קרא מסתבר' לן לומר דלא קדשה כלל איכא למימר דהשתא דגלי לן קרא תפסת מועט תפסת ודיו להקדש גרוע כזה שיחול על מה שהקדיש ולא שימשוך אחר עמו ואם כנים אנחנו בטעם זו שכתבנו נראה ודאי דהא דאמרינן דקדשי ב\"ה פשטה קדוש' בכולה היינו דוק' במקדיש ראש חמור או ב\"מ מידי דלא חזי למזבח דהיינו הקדש הראוי לבדק הבית וכמ\"ש רבינו האומר ראש חמור זה או ראש עבד זה כו' אמנם במקדיש תמימי' לבד\"ה כיון דקי\"ל דעובר בל\"ת ואי לאו קרא הי\"ל לומר דלא קדשה כלל אלא משום דמחד קרא נפקי מקדיש תמימים לבד\"ה ומקדיש ב\"מ למזבח הוא דאמרינן דמה שעשה עשוי כדאיתא בריש תמורה אית לן למימר דיו לבא מן הדין להיות כנדון וכי היכי דמקדיש ב\"מ למזבח לא פשטה קדושה בכולה מטעמא דאמרן כיון שהוא הקדש גרוע הבא ע\"י עבירה ה\"נ במקדיש תמימים לבד\"ה לא פשטה קדושה בכולה כיון דע\"י עבירה הוא בא ומעתה סוגיי' דפ' ראשית הגז דאמרינן דבקדשי בד\"ה לא פשטה קדושה בכולה מיתבא שפיר ותפתר במקדיש תמימים לבד\"ה דלא פשטה קדושה בכולה וכדבר האמור ומ\"מ לבי מפקפק בישוב זה דא\"כ כשכתב רבינו דין זה דבקדשי בדק הבית פשטה קדושה בכולה לא היה לו לסתום הדברים והיה לו להביא דין זה דבמקדיש תם לבד\"ה לא פשטה קדושה בכולה דהיינו סוגיא דפרק ראשית הגז אלא משמע דלא שנא ודוק:<br><b> עוד </b> הוקשה אצלי דמסוגייא דפ' ראשית הגז משמע דלאו דלא תגוז אינו אלא כל שהגיזה היא משל הקדש דומיא דבכור אבל באומר חוץ מגיזתה אף על גב דבהמה גופה קדשה כל שהגיזה היא חולין ליתיה בלא תגוז וזה מבואר ממ\"ש סד\"א לגזוז וליתיב ליה ופרש\"י ז\"ל יגזוז לכתחילה דהא גז לא הקדיש יע\"ש וכיון שכן ק\"ט מהא דאמרינן בתמורה בעא מיניה מרבא הקדיש חד אבר מהו בגיזה תפשוט לה מהא דתניא לה תגוז בכור צאנך אבל אתה גוזז בשלך ושל אחרי' ופרש\"י ה\"נ הואיל והקדש וחולין שותפין בו מותר ודחינן התם לא נחתה לה קדושה הכא נחתה לה לישנא אחרינא התם אין בידו להקדיש' כו' ונר' ודאי דכונ' הבעיא היתה אי מותרת כולה בגיזה או לא מי אמרינן דלא אסרה תורה אלא דומיא דבכור דכולה בהמה דהקדש אבל הקדיש חד אבר דהקדש וחולין שותפין בו מותר בגיזה ואפילו גיזת אותו אבר דומיא דבהמת השותפו' של נכרי שמותרת כולה בגיזה או דילמא התם שאני דלא נחתא קדושה כלל כפרש\"י והתוס' ז\"ל שם אבל הכא כיון דנחתא לה קדושה באותו אבר אסירה בגיזה והשת' קשי' דכיון דאפי' בהקדיש כל הבהמה כולה חוץ מגיזתה פשיט' לן בפ' ראשית הגז דמותרת בגיזה כל שהגיזה היא חולין כ\"ש בהקדיש חד אבר דאינו קדוש אלא אותו אבר בלבד ושאר הגוף לא דפשיט' ודאי דשאר הגוף חוץ מאותו אבר דמותר בגיזה וא\"כ היכי אבעי' לן מהו בגיזה והיה נראה אצלי דמכח סוגייא הלזו דתמורה הכריחו לרש\"י ז\"ל מה שכתב שם בפ' ראשית הגז ד\"ה א\"נ וז\"ל מאי דוחקיה לאוקומא בהקדש ב\"ה אפי' בק\"מ נמי ובדעבר וגזז עכ\"ל ומוהרש\"ל ז\"ל תמה עליו דהא איסור גיזה מבכור ילפינן והתם כולו קדוש אבל הכא דהקדיש חוץ מגיזתה מהיכא תיתי לאסור אם לא לפי המסקנא דמשני דפשטה קדושה בכולה ומכח זה כתב דצריך להגיה ובדלא עבר וגזז יע\"ש אכן כפי מ\"ש דברי רש\"י ז\"ל נכונים בטעמן דהכריחו לרש\"י ז\"ל לומר דדוקא בקדשי ב\"ה דאיסור גיזה ליתיה אלא מדרבנן הוא דאמרינן דבאומר חוץ מגיזותיה כל שהגיזה היא חולין לא גזרו אמנם בק\"מ דאיסורייהו מן התורה כל שהבהמה היא קדושה אסורה בגיזה כי היכי דלא תקשי לן ההיא דתמורה דאבעיא לן אפי' בהקדיש חד אבר דשאר הגוף חולין אי אסורה כולה בגיזה אע\"ג דלא דמי לבכור דכולו קדוש וא\"כ מכ\"ש היכא דהקדיש כולה חוץ מגיזתה דפשיטא ודאי דאסור ומשמע ודאי דע\"כ לא אבעיא לן אלא בהקדיש חד אבר ומשום טעמא דהקדש וחולין שותפין בו דומיא דשותפות הנכרי אמנם בהקדיש את כולה חוץ מגיזתה דליכא ה\"ט דפשיטא ודאי דאסור וס\"ל לרש\"י ז\"ל דבעיא דתמור' היינו דוק' בק\"מ ולדעת רש\"ל אפשר לומר דכי אבעי' לן דתמורה מהו בגיז' אגיז' אותו אבר דגיזתו קדוש הוא דאבעיא לן מי נימא דכיון דהקדש וחולין שותפין בו לא אסרה תורה גיזה כלל דומיא דשותפות הנכרי דמותר' כולה בגיזה ואפי' חלקו של ישראל או דילמא התם שאני דלא נחתא לה קדושה כו' אבל הכא דנחתא קדושה אאותו אבר אסורה מיהא בגיזת אותו אבר אבל גיזת שאר הגוף פשיטא ליה דמשרא שרי האמנם חזי הוית לרבינו ז\"ל בספ\"א מה' מעילה שכתב וז\"ל הקדיש אבר אחד מן הבהמה בין לבד\"ה בין למזבח הרי הדבר ס' אי אסורה כולה בגיזה ועבודה או אינה אסורה לפיכך אין לוקין עליו יע\"ש והדבר תמוה דכיון דבקדשי בד\"ה קי\"ל דבאומר חוץ מגיזותיה משרא שרי ואפילו בהמה כולה קדושה כמ\"ש בה' בכורים כ\"ש וק\"ו בהקדיש חד אבר דשאר הגוף העור והבשר חולין גמורין דפשיטא ודאי דשאר הגוף מותר בגיז' ושמא י\"ל דס\"ל לרבינו ז\"ל דודאי בגיזת שאר הגוף מותרת דבר תורה ואפי' בק\"מ אלא דכי איבעייא לן מהו בגיזה אכולא גיזה קמבעיא לן ומדרבנן והכי אבעיא לן מהו בגיזה מי נימא דאפי' בגיזת אותו אבר משרא שרי ואפי' מדרבנן דומיא דשותפות הנכרי או דילמא הכא שאני דנחת קדושה אאותו אבר ואותו אבר מיהא אסורה בגיזה ד\"ת וכיון שכן ממילא אסורה כולה בגיזה ומדרבנן גזרו גזרה דילמא אתי למיגזז אותו אבר אבל באומר חוץ מגיזותיה כיון דכולה גיזה דחולין ליכא למיגזר כלל ולפי זה מ\"ש רבינו ולפיכך אין לוקין עליו משו' גיזת אותו אבר הוא דקא' אין לוקין מס' אבל משום גיזת שאר הגוף פשיט' ודאי דאין לוקין דאין איסורו אלא מדרבנן כנ\"ל ומ\"ש רבי' ז\"ל הר\"ז ס' אי אסורה כולה בגיזה ועבודה יש לתמוה שהרי בגמ' לא אבעייא לן אלא בגיזה דוקא אבל בעבוד' פשיטא לן דאסור וכמ\"ש רש\"י ז\"ל שם והנראה ודאי דמה שהכריחו לרש\"י לומר כן ולא שנאמר דגיזה לאו דוק' וחדא מינייהו נקט מדחזינן בבעיא זו דנקט גיזה ובבעיא דלקמן אבעיא לן הקדיש עורה מהו בעבודה משמע דבדוקא הוא ומהתימה על מרן כ\"מ ז\"ל שכתב על דברי רבינו שם בעיא דלא איפשיטא ולא שת לבו לדבר הזה ולפחות הי\"ל להזכיר דברי רש\"י ז\"ל ולומר דרבי' חולק עליו ועוד יש לתמוה על רבינו שהשמיט בעיין דהקדיש עורה אסור בעבודה ד\"ת ולא ידעתי למה וכעת צ\"ע:"
+            ],
+            [
+                "<b>היתה </b>\n<b> בהמה בעלת מום שאינה ראויה ליקרב והקדיש אבר מאבריה בין שהנשמה תלויה בו בין כו' לא נתקדש אלא אותו אבר בלבד כו'. </b> וסיים בדין ח\"י <b> בד\"א </b>\n<b> בקדשי מזבח אבל בקדשי בדק הבית האומר ראש חמור זה כו' הואיל והוא דבר שהנשמה תלויה בו הר\"ז חייב בדמי כולה כו'. </b> ע\"ש ודבריו מבוארים ברפ\"ק דערכין ד\"ד עלה דפרכינן התם אברייתא דקתני והיה ערכך לרבו' טומטום ואנדרוגינוס לדמים דמים ל\"ל קרא לא יהא אלא דמי דיקל' כו' ושקלינן וטרינן בה עד דמסקינן דברייתא דקתני אפילו אמר ראש פרה זו תקדיש אין להקדש אלא ראשה מיירי בהקדיש בעל מום למזבח יע\"ש באורך אשר המתבאר מסוגייא הלזו דקדשי ב\"ה חמירי מקדשי מזבח דבקדשי מזבח במקדיש ב\"מ אין להקדש אלא דמי אותו אבר בלבד ואפילו באבר שהנשמה תלויה בו ואלו בקדשי ב\"ה פשטה קדושה בכולה וחייב ליתן דמי כולה וטעמא טעים רבינו ז\"ל משום שכל הקדש ב\"ה קדושת דמים הוא וכיון שהקדיש דבר שהנשמה תלויה בו הוי כאלו הקדיש כולה שכל דמיו תלוים בדבר זה ועיין במוהרדב\"ז ז\"ל ואולם זו הוא שק' בעיני מאותה שאמרו בר\"פ ראשית הגז במוקדשין מ\"ט לא אמר קרא צאנך ולא צאן הקדש ופרכינן טעמא דכתב רחמנא כו' ומסקינן אמר ר' מני בר פטיש משום ר' ינאי הכא במקדיש בהמתו לב\"ה חוץ מגיזותיה סד\"א ליגזוז וליתיב ליה אמר קרא צאנך א\"ה ק\"מ נמי ק\"מ כחשי קדשי ב\"ה נמי כחשי באומר חוץ מגיזה וכחשה אפ\"ה פשטה קדושה בכולה ומנא תימרא כו' ופרש\"י ז\"ל וז\"ל אפי\"ה דאמר חוץ מגיזתה קדשה גיזת' דאיידי דקדושת הגוף חמירא פשטה בכל המחובר בה אבל קדושת דמים כגון קדשי ב\"ה מאי דלא אקדיש לא אקדיש עכ\"ל והדבר מתמיה שהרי מההיא דערכין מבואר אפכא דאדרבא קדשי בד\"ה כיון דקדושת דמים הוא כמ\"ש רבינו חמירי טפי מקדשי מזבח דאפי' בב\"מ פשטה קדושה בכולה ואי לזאת מקום יש בראש לומר דסוגייא דהתם אשינוייא דר' ינאי קאי דקמשני דקרא אצטריך למקדיש בהמתו לב\"ה חוץ מגיזותיה ואיכא למימר דר\"י רבי' דר' יוחנן תנא הוא ופליג אברייתא דפ\"ק דערכין דדריש לקרא דוהיה ערכך לרבות טומטום ואנדרוגינוס לדמים לומר שנידון בכבודו וא\"נ דריש ליה ס\"ל לר' ינאי שדין זה נוהג באדם דגלי קרא אבל לא בבהמה ופליג אאביי ורבא דס\"ל דנוהגת באדם ובבהמה מדהוצרכו לאוקומי לברייתא דקתני אפילו אמר ראש פרה זו הקדש אין להקדש אלא ראשה בלבד דמיירי בק\"מ ובב\"מ ואלו לר' ינאי ברייתא מיירי בקדשי ב\"ה ומשום דבבהמה לא אמרינן נדון בכבודו האמנם זו היא שק' למ\"ש התוס' שם בפ' ראשית הגז ד\"ה במקדיש גיזה וז\"ל ר\"מ בר פטיש דלעיל אית ליה הך דרשא אבל רבא לית ליה דרשא דר\"מ שפטר חוץ מגיזתה וכחישתה מדבעי בסמוך אלא צאנך למאי אתא יעש\"ב אשר נראה לפי פשוטן של דברים שכתבו דרבא לא ס\"ל כר\"מ דפטר חוץ מגיזתה דס\"ל דלרבא במקדיש בהמה לב\"ה חייב בראשית הגז והכריחו הדבר ממאי דבעי אלא צאנך למאי אתא והוא תימ' שהרי לרבא דס\"ל פ\"ק דערכין דקדשי ב\"ה חמירי טפי דאמרינן פשטה קדושה בכולה ע\"כ דרשא דר\"מ ליתיה כלל דכיון דקדשי ב\"ה לרבא כק\"מ לר\"מ דפשטה קדושה בכולה אם כן לאו בני גיזה נינהו ובפשיטות הי\"ל לומר דע\"כ רבא לית ליה דרשא דר\"מ מכח ההיא דפ\"ק דערכין וכ\"כ ק\"ט על רבינו הרמב\"ם ז\"ל שהביא בפרק עשירי מהלכות בכורים דין ב' דרשא דר' ינאי שכתב וז\"ל כיצד הרי שהקדיש בהמה לב\"ה וגיזזן כו' או הקדיש בהמה חוץ מגיזתה יכול יהיה חייב בראשית הגז ת\"ל צאנך כו' ודבריו נפלאו ממני דכיון דבפ\"ג מה' ערכין פסק כרבא דבקדשי ב\"ה פשטה קדושה בכולה א\"כ דרשא דר' ינאי לא חלו בה ידים כלל וכמדובר ואם לחשך אדם לומר דס\"ל ז\"ל דר' ינאי לא פליג אדרבא דע\"כ לא אמרינן דבקדשי ב\"ה פשטה קדושה בכולה אלא דוקא באומר סתם ראש חמור זה הקדש ולא פי' בהדייא חוץ משאר הגוף בהא הוא דאמרינן דכיון דהקדיש דבר שהנשמה תלויה בו הו\"ל כהקדיש כולה וראשו דקאמר לאו דוקא אלא משום דגופא בתר רישא גריר קאמר ראשו אבל במפרש בהדיא חוץ שיורא הוא והיינו דאמרינן מאי דלא הקדיש לא הקדיש כמ\"ש רש\"י ז\"ל הא ודאי ליתא דא\"כ אף אנו נאמר כן דבק\"מ נמי באומר חוץ מגיזותיה דלא פשטה קדושה בכולה ומאי האי דקאמר בגמ' אפ\"ה פשטה קדושה בכולה ומנא תימרא כו' ומאי ראיה התם שאני דלא אמר חוץ אלא ראש פרה זו הקדש וכיוצא אבל במפרש בהדייא חוץ ה\"נ דלא פשטה דומייא דקדשי ב\"ה אלא ודאי דמשמע ליה לתלמודא דכי אמרי' פשטה קדושה בכולה אפילו במקום שנאמר בו חוץ אתמר דלא שנא לן עוד אחרת הוקשה אצלי בסוגייא זו דפ' ראשית הגז דאמרינן א\"ה ק\"מ נמי ומשנינן ק\"מ כחשי והוצרכו לאוקומה באומר חוץ מגיזה וכחשה מההיא דגרסינן פ\"ק דתמורה די\"א בעא מיניה אביי מרבא הקדיש עורה מהו בעבודה ת\"ש האומר מה שבמעיה של זו עולה מותר בגיזה ואסורה בעבודה כו' א\"ה אפילו בגיזה נמי עבודה דמכחשה גזרו בה רבנן גיזה דל\"מ לא גזרו בה רבנן יע\"ש הרי בהדייא דס\"ל לתלמודא דגיזה אינה מכחשת וכ\"כ רש\"י ז\"ל שם וז\"ל מהו בעבודה דגיזה לא תבעי לך דלא מכחש לה לעור כו' וזה הפך ממ\"ש בראשית הגז דגיזה מכחשת ולזה ודאי היה אפשר לומר דכי אמרינן דגיזה מכחשת היינו דוקא בבשר דרכיך אבל עור לא מכחשא ליה אלא עבודה דחמירא וכן נמי כי אמרינן דגיזה מכחשת היינו דוקא אגופה דבהמה אבל לולד שבתוכה לא מכחשא ליה אלא עבודה דחמירא טובא אכן זו רעה חולה מ\"ש רש\"י ז\"ל שם סמוך ונראה אההיא דאבעיא לן התם בעו מיניה מרבא הקדיש אבר מהו בגיזה כו' וז\"ל בעבודה לא תבעי לך דאסור דהא מכחש לה יע\"ש אשר מבואר מדבריו דגיזה לא מכחשא ליה לבשר כלל וזה הפך סוגייא דפרק ראשית הגז כי על כן אשר אני אחזה ליישב דברי רבינו שהביא דרשא זו דר' ינאי וניישב ג\"כ מה שהקשה מוהר\"י קורקוס ז\"ל דאוקמתא זו דר' ינאי לא מתרצא אלא באו' חוץ מגיזה וכחשה ולמה זה השמיט רבינו כחשה ואען ואומר דס\"ל ז\"ל דהא דאמרי' בראשית הגז דבק\"מ אפילו באומר חוץ מגיזתה פשטה קדושה בכולה היינו דוקא למאי דאסקינן התם דגיזה מכחשת וצרכינן לאוקומה חוץ מגיזתה וכחשתה בהא הוא דאמרי' דכיון דפשטה קדושה בכל הבשר פשטה נמי אכחישת הבשר דשיירי אבל מבשר לגיזה לא אמרינן איידי דפשטה קדושה בבשר פשטה נמי בגיזה שחוץ לבשר וזה נראה מוכרח דאם איתא דאמרינן פשטה קדושה מבשר לגיזה כי פרכינן מעיקרא א\"ה ק\"מ נמי אמאי הוצרכו לשנויי משום כחשה עד דתקשי ליה בתר הכי קדשי ב\"ה נמי כחשי ולאוקומי באומר חוץ מגיזה וכחשה תיכף ומיד הו\"ל לשנויי ק\"מ פשטה קדושה בכולה אלא משמע דמבשר לגיזה לא אמרינן פשטה כו' ובתר דשנינן באומר חוץ מגיזתה וכחישתה משני שפיר דפשטה קדושה בכולה אכחישתה אבל משום גיזה לא איכפת לן ועיין במוהר\"י קורקוס ז\"ל בדרך השני שכתב ליישב דברי רבינו ז\"ל כי שם רמז למ\"ש ומעתה נתיישבו דברי רבינו ז\"ל דס\"ל דסוגייא דפרק ראשית הגז דאמרה דגיזה מכחשת אינו אלא אליבא דר' ינאי דקאמר דקרא אצטריך למקדיש בהמתו לבד\"ה וק' לן א\"ה אפי' קדשי מזבח נמי ועכ\"ל דס\"ל לר' ינאי דגיזה מכחשת ומשו\"ה בק\"מ לא מהני באומר חוץ מגיזת' מטעמא דפשטה קדושה בכולה משום כחישתה וכאמור אמנם אביי ורבא דפ\"ק דתמורה דס\"ל דגיזה אינה מכחשת כמבואר מההיא דהאומר ולדה של זו עולה דקאמר אביי עבודה דמכחשא כו' וס\"ל לרבי' דאין לחלק בין גופה דבהמה לולד שבתוכה דודאי מסתברא לן לומר דכיון דהיא גופה מכחשת ממילא נמי ולד שבתוכה מכחשה וא\"כ כיון דקי\"ל כאביי ורבא דבתראי נינהו תו לא צרכינן לאוקומ' באומר חוץ מגיזה וכחשה אלא כפשטה מתרצא באומר חוץ מגיזתה גרידא ואפי' בק\"מ נמי דמבשר לגיזה לא אמרינן פשטה קדושה בכולה וכדמוכח מההיא דראשית הגז ומה מאד מדוקדקים אצלי דברי רבינו דבראש דבריו שנה ופירש הרי שהקדיש בהמה לבד\"ה כו' וסמוך לזה כתב או שהקדיש בהמה חוץ מגיזתה כו' הנה כתב הקדיש בהמה סתם והיה לו לפרש הקדיש בהמה לבד\"ה כאוקמתא דר' ינאי אלא טעמו ז\"ל כאשר כתבנו דבאומר חוץ מגיזתה גרידא אפי' בק\"מ נמי שפיר דמי דמבשר לגיזה לא אמרינן פשטה קדושה בכולה כמבואר מסוגיא דהתם כמ\"ש ומכלל האמור נבא לכלל ישוב למאי דקשייא לן הלא מראש ממה שפסק רבינו כרבא דקדשי ב\"ה פשטה קדושה בכולה דהתם שאני משום דמבשר לבשר אמרינן פשטה קדושה בכולה אבל מבשר לגיזה לא אמרינן כלל פשטה קדושה כו' ואע\"ג דרבי ינאי פליג אדרבא פסק רבי' כוותיה ולא מטעמיה וכמובן זה נ\"ל כפתור ופרח ליישב דבריו זאת ועוד אחרת רחש לבי ליישב סוגייא דערכין עם ההיא דפ' ראשית הגז בשום שכל והבין דברי חכמים וחידותם במ\"ש בערכין דקדשי ב\"ה פשטה קדוש' בכולה וטעמא טעי' הרמב\"ם שכל הקדש בד\"ה קדושת דמים הוא דאם כן מה\"ט נמי במקדיש בעל מום למזבח כיון דקדושת דמים הוא הוה לן למימר דפשטה קדושה בכולה ומה ראו על ככה לחלק ביניהם אחר דאמור רבנן בטעמא דקדשי ב\"ה משום דקדושת דמים הוא וקדשי ב\"ה וקדשי בעלי מומים שניהם קדושת דמים הם ושקולים הם בכל התורה כולה ובהדייא אמרו לענין ראשי' הגז דקדשי ב\"ה ומקדיש ב\"ה למזבח כיון דקדושת דמים הם אינן אסורי' בגיזה אלא מדרבנן כי על כן נראה אצלי טעמא דמילתא כלפי מאי דק\"ל ופסקו רבינו ז\"ל פ\"א מהלכו' אסורי מזבח דהמקדיש ב\"מ למזבח עובר בל\"ת ולא סוף דבר במקדיש ב\"מ קדושת הגוף אלא אפי' מקדיש לדמי עולה כמבואר שם וברפ\"ק דתמורה פרכינן לרבא דאמר כל מילתא דאמר רחמנא לא תעביד אי עביד לא מהני והרי מקדיש ב\"מ דרחמנא אמר כל אשר בו מום כו' ותנן אע\"פ שהוא בל\"ת מה שעשה עשוי ומשנינן א\"ל רבא שאני התם דאמר קרא ולנדר לא ירצה רצוי הוא דלא מרצי הא מקדש קדשי יע\"ש ואם כן איכא למימר דה\"ט דמקדיש ב\"מ לא פשטה קדושה בכולה אע\"ג דקדושת דמים הוא משום דהקדש גרוע הוא כיון דע\"י עבירה הוא בא ואי לאו דגלי קרא מסתבר' לן לומר דלא קדשה כלל איכא למימר דהשתא דגלי לן קרא תפסת מועט תפסת ודיו להקדש גרוע כזה שיחול על מה שהקדיש ולא שימשוך אחר עמו ואם כנים אנחנו בטעם זו שכתבנו נראה ודאי דהא דאמרינן דקדשי ב\"ה פשטה קדוש' בכולה היינו דוק' במקדיש ראש חמור או ב\"מ מידי דלא חזי למזבח דהיינו הקדש הראוי לבדק הבית וכמ\"ש רבינו האומר ראש חמור זה או ראש עבד זה כו' אמנם במקדיש תמימי' לבד\"ה כיון דקי\"ל דעובר בל\"ת ואי לאו קרא הי\"ל לומר דלא קדשה כלל אלא משום דמחד קרא נפקי מקדיש תמימים לבד\"ה ומקדיש ב\"מ למזבח הוא דאמרינן דמה שעשה עשוי כדאיתא בריש תמורה אית לן למימר דיו לבא מן הדין להיות כנדון וכי היכי דמקדיש ב\"מ למזבח לא פשטה קדושה בכולה מטעמא דאמרן כיון שהוא הקדש גרוע הבא ע\"י עבירה ה\"נ במקדיש תמימים לבד\"ה לא פשטה קדושה בכולה כיון דע\"י עבירה הוא בא ומעתה סוגיי' דפ' ראשית הגז דאמרינן דבקדשי בד\"ה לא פשטה קדושה בכולה מיתבא שפיר ותפתר במקדיש תמימים לבד\"ה דלא פשטה קדושה בכולה וכדבר האמור ומ\"מ לבי מפקפק בישוב זה דא\"כ כשכתב רבינו דין זה דבקדשי בדק הבית פשטה קדושה בכולה לא היה לו לסתום הדברים והיה לו להביא דין זה דבמקדיש תם לבד\"ה לא פשטה קדושה בכולה דהיינו סוגיא דפרק ראשית הגז אלא משמע דלא שנא ודוק:<br><b> עוד </b> הוקשה אצלי דמסוגייא דפ' ראשית הגז משמע דלאו דלא תגוז אינו אלא כל שהגיזה היא משל הקדש דומיא דבכור אבל באומר חוץ מגיזתה אף על גב דבהמה גופה קדשה כל שהגיזה היא חולין ליתיה בלא תגוז וזה מבואר ממ\"ש סד\"א לגזוז וליתיב ליה ופרש\"י ז\"ל יגזוז לכתחילה דהא גז לא הקדיש יע\"ש וכיון שכן ק\"ט מהא דאמרינן בתמורה בעא מיניה מרבא הקדיש חד אבר מהו בגיזה תפשוט לה מהא דתניא לה תגוז בכור צאנך אבל אתה גוזז בשלך ושל אחרי' ופרש\"י ה\"נ הואיל והקדש וחולין שותפין בו מותר ודחינן התם לא נחתה לה קדושה הכא נחתה לה לישנא אחרינא התם אין בידו להקדיש' כו' ונר' ודאי דכונ' הבעיא היתה אי מותרת כולה בגיזה או לא מי אמרינן דלא אסרה תורה אלא דומיא דבכור דכולה בהמה דהקדש אבל הקדיש חד אבר דהקדש וחולין שותפין בו מותר בגיזה ואפילו גיזת אותו אבר דומיא דבהמת השותפו' של נכרי שמותרת כולה בגיזה או דילמא התם שאני דלא נחתא קדושה כלל כפרש\"י והתוס' ז\"ל שם אבל הכא כיון דנחתא לה קדושה באותו אבר אסירה בגיזה והשת' קשי' דכיון דאפי' בהקדיש כל הבהמה כולה חוץ מגיזתה פשיט' לן בפ' ראשית הגז דמותרת בגיזה כל שהגיזה היא חולין כ\"ש בהקדיש חד אבר דאינו קדוש אלא אותו אבר בלבד ושאר הגוף לא דפשיט' ודאי דשאר הגוף חוץ מאותו אבר דמותר בגיזה וא\"כ היכי אבעי' לן מהו בגיזה והיה נראה אצלי דמכח סוגייא הלזו דתמורה הכריחו לרש\"י ז\"ל מה שכתב שם בפ' ראשית הגז ד\"ה א\"נ וז\"ל מאי דוחקיה לאוקומא בהקדש ב\"ה אפי' בק\"מ נמי ובדעבר וגזז עכ\"ל ומוהרש\"ל ז\"ל תמה עליו דהא איסור גיזה מבכור ילפינן והתם כולו קדוש אבל הכא דהקדיש חוץ מגיזתה מהיכא תיתי לאסור אם לא לפי המסקנא דמשני דפשטה קדושה בכולה ומכח זה כתב דצריך להגיה ובדלא עבר וגזז יע\"ש אכן כפי מ\"ש דברי רש\"י ז\"ל נכונים בטעמן דהכריחו לרש\"י ז\"ל לומר דדוקא בקדשי ב\"ה דאיסור גיזה ליתיה אלא מדרבנן הוא דאמרינן דבאומר חוץ מגיזותיה כל שהגיזה היא חולין לא גזרו אמנם בק\"מ דאיסורייהו מן התורה כל שהבהמה היא קדושה אסורה בגיזה כי היכי דלא תקשי לן ההיא דתמורה דאבעיא לן אפי' בהקדיש חד אבר דשאר הגוף חולין אי אסורה כולה בגיזה אע\"ג דלא דמי לבכור דכולו קדוש וא\"כ מכ\"ש היכא דהקדיש כולה חוץ מגיזתה דפשיטא ודאי דאסור ומשמע ודאי דע\"כ לא אבעיא לן אלא בהקדיש חד אבר ומשום טעמא דהקדש וחולין שותפין בו דומיא דשותפות הנכרי אמנם בהקדיש את כולה חוץ מגיזתה דליכא ה\"ט דפשיטא ודאי דאסור וס\"ל לרש\"י ז\"ל דבעיא דתמור' היינו דוק' בק\"מ ולדעת רש\"ל אפשר לומר דכי אבעי' לן דתמורה מהו בגיז' אגיז' אותו אבר דגיזתו קדוש הוא דאבעיא לן מי נימא דכיון דהקדש וחולין שותפין בו לא אסרה תורה גיזה כלל דומיא דשותפות הנכרי דמותר' כולה בגיזה ואפי' חלקו של ישראל או דילמא התם שאני דלא נחתא לה קדושה כו' אבל הכא דנחתא קדושה אאותו אבר אסורה מיהא בגיזת אותו אבר אבל גיזת שאר הגוף פשיטא ליה דמשרא שרי האמנם חזי הוית לרבינו ז\"ל בספ\"א מה' מעילה שכתב וז\"ל הקדיש אבר אחד מן הבהמה בין לבד\"ה בין למזבח הרי הדבר ס' אי אסורה כולה בגיזה ועבודה או אינה אסורה לפיכך אין לוקין עליו יע\"ש והדבר תמוה דכיון דבקדשי בד\"ה קי\"ל דבאומר חוץ מגיזותיה משרא שרי ואפילו בהמה כולה קדושה כמ\"ש בה' בכורים כ\"ש וק\"ו בהקדיש חד אבר דשאר הגוף העור והבשר חולין גמורין דפשיטא ודאי דשאר הגוף מותר בגיז' ושמא י\"ל דס\"ל לרבינו ז\"ל דודאי בגיזת שאר הגוף מותרת דבר תורה ואפי' בק\"מ אלא דכי איבעייא לן מהו בגיזה אכולא גיזה קמבעיא לן ומדרבנן והכי אבעיא לן מהו בגיזה מי נימא דאפי' בגיזת אותו אבר משרא שרי ואפי' מדרבנן דומיא דשותפות הנכרי או דילמא הכא שאני דנחת קדושה אאותו אבר ואותו אבר מיהא אסורה בגיזה ד\"ת וכיון שכן ממילא אסורה כולה בגיזה ומדרבנן גזרו גזרה דילמא אתי למיגזז אותו אבר אבל באומר חוץ מגיזותיה כיון דכולה גיזה דחולין ליכא למיגזר כלל ולפי זה מ\"ש רבינו ולפיכך אין לוקין עליו משו' גיזת אותו אבר הוא דקא' אין לוקין מס' אבל משום גיזת שאר הגוף פשיט' ודאי דאין לוקין דאין איסורו אלא מדרבנן כנ\"ל ומ\"ש רבי' ז\"ל הר\"ז ס' אי אסורה כולה בגיזה ועבודה יש לתמוה שהרי בגמ' לא אבעייא לן אלא בגיזה דוקא אבל בעבוד' פשיטא לן דאסור וכמ\"ש רש\"י ז\"ל שם והנראה ודאי דמה שהכריחו לרש\"י לומר כן ולא שנאמר דגיזה לאו דוק' וחדא מינייהו נקט מדחזינן בבעיא זו דנקט גיזה ובבעיא דלקמן אבעיא לן הקדיש עורה מהו בעבודה משמע דבדוקא הוא ומהתימה על מרן כ\"מ ז\"ל שכתב על דברי רבינו שם בעיא דלא איפשיטא ולא שת לבו לדבר הזה ולפחות הי\"ל להזכיר דברי רש\"י ז\"ל ולומר דרבי' חולק עליו ועוד יש לתמוה על רבינו שהשמיט בעיין דהקדיש עורה אסור בעבודה ד\"ת ולא ידעתי למה וכעת צ\"ע:"
+            ],
+            [
+                "<b>היתה </b>\n<b> בהמה בעלת מום שאינה ראויה ליקרב והקדיש אבר מאבריה בין שהנשמה תלויה בו בין כו' לא נתקדש אלא אותו אבר בלבד כו'. </b> וסיים בדין ח\"י <b> בד\"א </b>\n<b> בקדשי מזבח אבל בקדשי בדק הבית האומר ראש חמור זה כו' הואיל והוא דבר שהנשמה תלויה בו הר\"ז חייב בדמי כולה כו'. </b> ע\"ש ודבריו מבוארים ברפ\"ק דערכין ד\"ד עלה דפרכינן התם אברייתא דקתני והיה ערכך לרבו' טומטום ואנדרוגינוס לדמים דמים ל\"ל קרא לא יהא אלא דמי דיקל' כו' ושקלינן וטרינן בה עד דמסקינן דברייתא דקתני אפילו אמר ראש פרה זו תקדיש אין להקדש אלא ראשה מיירי בהקדיש בעל מום למזבח יע\"ש באורך אשר המתבאר מסוגייא הלזו דקדשי ב\"ה חמירי מקדשי מזבח דבקדשי מזבח במקדיש ב\"מ אין להקדש אלא דמי אותו אבר בלבד ואפילו באבר שהנשמה תלויה בו ואלו בקדשי ב\"ה פשטה קדושה בכולה וחייב ליתן דמי כולה וטעמא טעים רבינו ז\"ל משום שכל הקדש ב\"ה קדושת דמים הוא וכיון שהקדיש דבר שהנשמה תלויה בו הוי כאלו הקדיש כולה שכל דמיו תלוים בדבר זה ועיין במוהרדב\"ז ז\"ל ואולם זו הוא שק' בעיני מאותה שאמרו בר\"פ ראשית הגז במוקדשין מ\"ט לא אמר קרא צאנך ולא צאן הקדש ופרכינן טעמא דכתב רחמנא כו' ומסקינן אמר ר' מני בר פטיש משום ר' ינאי הכא במקדיש בהמתו לב\"ה חוץ מגיזותיה סד\"א ליגזוז וליתיב ליה אמר קרא צאנך א\"ה ק\"מ נמי ק\"מ כחשי קדשי ב\"ה נמי כחשי באומר חוץ מגיזה וכחשה אפ\"ה פשטה קדושה בכולה ומנא תימרא כו' ופרש\"י ז\"ל וז\"ל אפי\"ה דאמר חוץ מגיזתה קדשה גיזת' דאיידי דקדושת הגוף חמירא פשטה בכל המחובר בה אבל קדושת דמים כגון קדשי ב\"ה מאי דלא אקדיש לא אקדיש עכ\"ל והדבר מתמיה שהרי מההיא דערכין מבואר אפכא דאדרבא קדשי בד\"ה כיון דקדושת דמים הוא כמ\"ש רבינו חמירי טפי מקדשי מזבח דאפי' בב\"מ פשטה קדושה בכולה ואי לזאת מקום יש בראש לומר דסוגייא דהתם אשינוייא דר' ינאי קאי דקמשני דקרא אצטריך למקדיש בהמתו לב\"ה חוץ מגיזותיה ואיכא למימר דר\"י רבי' דר' יוחנן תנא הוא ופליג אברייתא דפ\"ק דערכין דדריש לקרא דוהיה ערכך לרבות טומטום ואנדרוגינוס לדמים לומר שנידון בכבודו וא\"נ דריש ליה ס\"ל לר' ינאי שדין זה נוהג באדם דגלי קרא אבל לא בבהמה ופליג אאביי ורבא דס\"ל דנוהגת באדם ובבהמה מדהוצרכו לאוקומי לברייתא דקתני אפילו אמר ראש פרה זו הקדש אין להקדש אלא ראשה בלבד דמיירי בק\"מ ובב\"מ ואלו לר' ינאי ברייתא מיירי בקדשי ב\"ה ומשום דבבהמה לא אמרינן נדון בכבודו האמנם זו היא שק' למ\"ש התוס' שם בפ' ראשית הגז ד\"ה במקדיש גיזה וז\"ל ר\"מ בר פטיש דלעיל אית ליה הך דרשא אבל רבא לית ליה דרשא דר\"מ שפטר חוץ מגיזתה וכחישתה מדבעי בסמוך אלא צאנך למאי אתא יעש\"ב אשר נראה לפי פשוטן של דברים שכתבו דרבא לא ס\"ל כר\"מ דפטר חוץ מגיזתה דס\"ל דלרבא במקדיש בהמה לב\"ה חייב בראשית הגז והכריחו הדבר ממאי דבעי אלא צאנך למאי אתא והוא תימ' שהרי לרבא דס\"ל פ\"ק דערכין דקדשי ב\"ה חמירי טפי דאמרינן פשטה קדושה בכולה ע\"כ דרשא דר\"מ ליתיה כלל דכיון דקדשי ב\"ה לרבא כק\"מ לר\"מ דפשטה קדושה בכולה אם כן לאו בני גיזה נינהו ובפשיטות הי\"ל לומר דע\"כ רבא לית ליה דרשא דר\"מ מכח ההיא דפ\"ק דערכין וכ\"כ ק\"ט על רבינו הרמב\"ם ז\"ל שהביא בפרק עשירי מהלכות בכורים דין ב' דרשא דר' ינאי שכתב וז\"ל כיצד הרי שהקדיש בהמה לב\"ה וגיזזן כו' או הקדיש בהמה חוץ מגיזתה יכול יהיה חייב בראשית הגז ת\"ל צאנך כו' ודבריו נפלאו ממני דכיון דבפ\"ג מה' ערכין פסק כרבא דבקדשי ב\"ה פשטה קדושה בכולה א\"כ דרשא דר' ינאי לא חלו בה ידים כלל וכמדובר ואם לחשך אדם לומר דס\"ל ז\"ל דר' ינאי לא פליג אדרבא דע\"כ לא אמרינן דבקדשי ב\"ה פשטה קדושה בכולה אלא דוקא באומר סתם ראש חמור זה הקדש ולא פי' בהדייא חוץ משאר הגוף בהא הוא דאמרינן דכיון דהקדיש דבר שהנשמה תלויה בו הו\"ל כהקדיש כולה וראשו דקאמר לאו דוקא אלא משום דגופא בתר רישא גריר קאמר ראשו אבל במפרש בהדיא חוץ שיורא הוא והיינו דאמרינן מאי דלא הקדיש לא הקדיש כמ\"ש רש\"י ז\"ל הא ודאי ליתא דא\"כ אף אנו נאמר כן דבק\"מ נמי באומר חוץ מגיזותיה דלא פשטה קדושה בכולה ומאי האי דקאמר בגמ' אפ\"ה פשטה קדושה בכולה ומנא תימרא כו' ומאי ראיה התם שאני דלא אמר חוץ אלא ראש פרה זו הקדש וכיוצא אבל במפרש בהדייא חוץ ה\"נ דלא פשטה דומייא דקדשי ב\"ה אלא ודאי דמשמע ליה לתלמודא דכי אמרי' פשטה קדושה בכולה אפילו במקום שנאמר בו חוץ אתמר דלא שנא לן עוד אחרת הוקשה אצלי בסוגייא זו דפ' ראשית הגז דאמרינן א\"ה ק\"מ נמי ומשנינן ק\"מ כחשי והוצרכו לאוקומה באומר חוץ מגיזה וכחשה מההיא דגרסינן פ\"ק דתמורה די\"א בעא מיניה אביי מרבא הקדיש עורה מהו בעבודה ת\"ש האומר מה שבמעיה של זו עולה מותר בגיזה ואסורה בעבודה כו' א\"ה אפילו בגיזה נמי עבודה דמכחשה גזרו בה רבנן גיזה דל\"מ לא גזרו בה רבנן יע\"ש הרי בהדייא דס\"ל לתלמודא דגיזה אינה מכחשת וכ\"כ רש\"י ז\"ל שם וז\"ל מהו בעבודה דגיזה לא תבעי לך דלא מכחש לה לעור כו' וזה הפך ממ\"ש בראשית הגז דגיזה מכחשת ולזה ודאי היה אפשר לומר דכי אמרינן דגיזה מכחשת היינו דוקא בבשר דרכיך אבל עור לא מכחשא ליה אלא עבודה דחמירא וכן נמי כי אמרינן דגיזה מכחשת היינו דוקא אגופה דבהמה אבל לולד שבתוכה לא מכחשא ליה אלא עבודה דחמירא טובא אכן זו רעה חולה מ\"ש רש\"י ז\"ל שם סמוך ונראה אההיא דאבעיא לן התם בעו מיניה מרבא הקדיש אבר מהו בגיזה כו' וז\"ל בעבודה לא תבעי לך דאסור דהא מכחש לה יע\"ש אשר מבואר מדבריו דגיזה לא מכחשא ליה לבשר כלל וזה הפך סוגייא דפרק ראשית הגז כי על כן אשר אני אחזה ליישב דברי רבינו שהביא דרשא זו דר' ינאי וניישב ג\"כ מה שהקשה מוהר\"י קורקוס ז\"ל דאוקמתא זו דר' ינאי לא מתרצא אלא באו' חוץ מגיזה וכחשה ולמה זה השמיט רבינו כחשה ואען ואומר דס\"ל ז\"ל דהא דאמרי' בראשית הגז דבק\"מ אפילו באומר חוץ מגיזתה פשטה קדושה בכולה היינו דוקא למאי דאסקינן התם דגיזה מכחשת וצרכינן לאוקומה חוץ מגיזתה וכחשתה בהא הוא דאמרי' דכיון דפשטה קדושה בכל הבשר פשטה נמי אכחישת הבשר דשיירי אבל מבשר לגיזה לא אמרינן איידי דפשטה קדושה בבשר פשטה נמי בגיזה שחוץ לבשר וזה נראה מוכרח דאם איתא דאמרינן פשטה קדושה מבשר לגיזה כי פרכינן מעיקרא א\"ה ק\"מ נמי אמאי הוצרכו לשנויי משום כחשה עד דתקשי ליה בתר הכי קדשי ב\"ה נמי כחשי ולאוקומי באומר חוץ מגיזה וכחשה תיכף ומיד הו\"ל לשנויי ק\"מ פשטה קדושה בכולה אלא משמע דמבשר לגיזה לא אמרינן פשטה כו' ובתר דשנינן באומר חוץ מגיזתה וכחישתה משני שפיר דפשטה קדושה בכולה אכחישתה אבל משום גיזה לא איכפת לן ועיין במוהר\"י קורקוס ז\"ל בדרך השני שכתב ליישב דברי רבינו ז\"ל כי שם רמז למ\"ש ומעתה נתיישבו דברי רבינו ז\"ל דס\"ל דסוגייא דפרק ראשית הגז דאמרה דגיזה מכחשת אינו אלא אליבא דר' ינאי דקאמר דקרא אצטריך למקדיש בהמתו לבד\"ה וק' לן א\"ה אפי' קדשי מזבח נמי ועכ\"ל דס\"ל לר' ינאי דגיזה מכחשת ומשו\"ה בק\"מ לא מהני באומר חוץ מגיזת' מטעמא דפשטה קדושה בכולה משום כחישתה וכאמור אמנם אביי ורבא דפ\"ק דתמורה דס\"ל דגיזה אינה מכחשת כמבואר מההיא דהאומר ולדה של זו עולה דקאמר אביי עבודה דמכחשא כו' וס\"ל לרבי' דאין לחלק בין גופה דבהמה לולד שבתוכה דודאי מסתברא לן לומר דכיון דהיא גופה מכחשת ממילא נמי ולד שבתוכה מכחשה וא\"כ כיון דקי\"ל כאביי ורבא דבתראי נינהו תו לא צרכינן לאוקומ' באומר חוץ מגיזה וכחשה אלא כפשטה מתרצא באומר חוץ מגיזתה גרידא ואפי' בק\"מ נמי דמבשר לגיזה לא אמרינן פשטה קדושה בכולה וכדמוכח מההיא דראשית הגז ומה מאד מדוקדקים אצלי דברי רבינו דבראש דבריו שנה ופירש הרי שהקדיש בהמה לבד\"ה כו' וסמוך לזה כתב או שהקדיש בהמה חוץ מגיזתה כו' הנה כתב הקדיש בהמה סתם והיה לו לפרש הקדיש בהמה לבד\"ה כאוקמתא דר' ינאי אלא טעמו ז\"ל כאשר כתבנו דבאומר חוץ מגיזתה גרידא אפי' בק\"מ נמי שפיר דמי דמבשר לגיזה לא אמרינן פשטה קדושה בכולה כמבואר מסוגיא דהתם כמ\"ש ומכלל האמור נבא לכלל ישוב למאי דקשייא לן הלא מראש ממה שפסק רבינו כרבא דקדשי ב\"ה פשטה קדושה בכולה דהתם שאני משום דמבשר לבשר אמרינן פשטה קדושה בכולה אבל מבשר לגיזה לא אמרינן כלל פשטה קדושה כו' ואע\"ג דרבי ינאי פליג אדרבא פסק רבי' כוותיה ולא מטעמיה וכמובן זה נ\"ל כפתור ופרח ליישב דבריו זאת ועוד אחרת רחש לבי ליישב סוגייא דערכין עם ההיא דפ' ראשית הגז בשום שכל והבין דברי חכמים וחידותם במ\"ש בערכין דקדשי ב\"ה פשטה קדוש' בכולה וטעמא טעי' הרמב\"ם שכל הקדש בד\"ה קדושת דמים הוא דאם כן מה\"ט נמי במקדיש בעל מום למזבח כיון דקדושת דמים הוא הוה לן למימר דפשטה קדושה בכולה ומה ראו על ככה לחלק ביניהם אחר דאמור רבנן בטעמא דקדשי ב\"ה משום דקדושת דמים הוא וקדשי ב\"ה וקדשי בעלי מומים שניהם קדושת דמים הם ושקולים הם בכל התורה כולה ובהדייא אמרו לענין ראשי' הגז דקדשי ב\"ה ומקדיש ב\"ה למזבח כיון דקדושת דמים הם אינן אסורי' בגיזה אלא מדרבנן כי על כן נראה אצלי טעמא דמילתא כלפי מאי דק\"ל ופסקו רבינו ז\"ל פ\"א מהלכו' אסורי מזבח דהמקדיש ב\"מ למזבח עובר בל\"ת ולא סוף דבר במקדיש ב\"מ קדושת הגוף אלא אפי' מקדיש לדמי עולה כמבואר שם וברפ\"ק דתמורה פרכינן לרבא דאמר כל מילתא דאמר רחמנא לא תעביד אי עביד לא מהני והרי מקדיש ב\"מ דרחמנא אמר כל אשר בו מום כו' ותנן אע\"פ שהוא בל\"ת מה שעשה עשוי ומשנינן א\"ל רבא שאני התם דאמר קרא ולנדר לא ירצה רצוי הוא דלא מרצי הא מקדש קדשי יע\"ש ואם כן איכא למימר דה\"ט דמקדיש ב\"מ לא פשטה קדושה בכולה אע\"ג דקדושת דמים הוא משום דהקדש גרוע הוא כיון דע\"י עבירה הוא בא ואי לאו דגלי קרא מסתבר' לן לומר דלא קדשה כלל איכא למימר דהשתא דגלי לן קרא תפסת מועט תפסת ודיו להקדש גרוע כזה שיחול על מה שהקדיש ולא שימשוך אחר עמו ואם כנים אנחנו בטעם זו שכתבנו נראה ודאי דהא דאמרינן דקדשי ב\"ה פשטה קדוש' בכולה היינו דוק' במקדיש ראש חמור או ב\"מ מידי דלא חזי למזבח דהיינו הקדש הראוי לבדק הבית וכמ\"ש רבינו האומר ראש חמור זה או ראש עבד זה כו' אמנם במקדיש תמימי' לבד\"ה כיון דקי\"ל דעובר בל\"ת ואי לאו קרא הי\"ל לומר דלא קדשה כלל אלא משום דמחד קרא נפקי מקדיש תמימים לבד\"ה ומקדיש ב\"מ למזבח הוא דאמרינן דמה שעשה עשוי כדאיתא בריש תמורה אית לן למימר דיו לבא מן הדין להיות כנדון וכי היכי דמקדיש ב\"מ למזבח לא פשטה קדושה בכולה מטעמא דאמרן כיון שהוא הקדש גרוע הבא ע\"י עבירה ה\"נ במקדיש תמימים לבד\"ה לא פשטה קדושה בכולה כיון דע\"י עבירה הוא בא ומעתה סוגיי' דפ' ראשית הגז דאמרינן דבקדשי בד\"ה לא פשטה קדושה בכולה מיתבא שפיר ותפתר במקדיש תמימים לבד\"ה דלא פשטה קדושה בכולה וכדבר האמור ומ\"מ לבי מפקפק בישוב זה דא\"כ כשכתב רבינו דין זה דבקדשי בדק הבית פשטה קדושה בכולה לא היה לו לסתום הדברים והיה לו להביא דין זה דבמקדיש תם לבד\"ה לא פשטה קדושה בכולה דהיינו סוגיא דפרק ראשית הגז אלא משמע דלא שנא ודוק:<br><b> עוד </b> הוקשה אצלי דמסוגייא דפ' ראשית הגז משמע דלאו דלא תגוז אינו אלא כל שהגיזה היא משל הקדש דומיא דבכור אבל באומר חוץ מגיזתה אף על גב דבהמה גופה קדשה כל שהגיזה היא חולין ליתיה בלא תגוז וזה מבואר ממ\"ש סד\"א לגזוז וליתיב ליה ופרש\"י ז\"ל יגזוז לכתחילה דהא גז לא הקדיש יע\"ש וכיון שכן ק\"ט מהא דאמרינן בתמורה בעא מיניה מרבא הקדיש חד אבר מהו בגיזה תפשוט לה מהא דתניא לה תגוז בכור צאנך אבל אתה גוזז בשלך ושל אחרי' ופרש\"י ה\"נ הואיל והקדש וחולין שותפין בו מותר ודחינן התם לא נחתה לה קדושה הכא נחתה לה לישנא אחרינא התם אין בידו להקדיש' כו' ונר' ודאי דכונ' הבעיא היתה אי מותרת כולה בגיזה או לא מי אמרינן דלא אסרה תורה אלא דומיא דבכור דכולה בהמה דהקדש אבל הקדיש חד אבר דהקדש וחולין שותפין בו מותר בגיזה ואפילו גיזת אותו אבר דומיא דבהמת השותפו' של נכרי שמותרת כולה בגיזה או דילמא התם שאני דלא נחתא קדושה כלל כפרש\"י והתוס' ז\"ל שם אבל הכא כיון דנחתא לה קדושה באותו אבר אסירה בגיזה והשת' קשי' דכיון דאפי' בהקדיש כל הבהמה כולה חוץ מגיזתה פשיט' לן בפ' ראשית הגז דמותרת בגיזה כל שהגיזה היא חולין כ\"ש בהקדיש חד אבר דאינו קדוש אלא אותו אבר בלבד ושאר הגוף לא דפשיט' ודאי דשאר הגוף חוץ מאותו אבר דמותר בגיזה וא\"כ היכי אבעי' לן מהו בגיזה והיה נראה אצלי דמכח סוגייא הלזו דתמורה הכריחו לרש\"י ז\"ל מה שכתב שם בפ' ראשית הגז ד\"ה א\"נ וז\"ל מאי דוחקיה לאוקומא בהקדש ב\"ה אפי' בק\"מ נמי ובדעבר וגזז עכ\"ל ומוהרש\"ל ז\"ל תמה עליו דהא איסור גיזה מבכור ילפינן והתם כולו קדוש אבל הכא דהקדיש חוץ מגיזתה מהיכא תיתי לאסור אם לא לפי המסקנא דמשני דפשטה קדושה בכולה ומכח זה כתב דצריך להגיה ובדלא עבר וגזז יע\"ש אכן כפי מ\"ש דברי רש\"י ז\"ל נכונים בטעמן דהכריחו לרש\"י ז\"ל לומר דדוקא בקדשי ב\"ה דאיסור גיזה ליתיה אלא מדרבנן הוא דאמרינן דבאומר חוץ מגיזותיה כל שהגיזה היא חולין לא גזרו אמנם בק\"מ דאיסורייהו מן התורה כל שהבהמה היא קדושה אסורה בגיזה כי היכי דלא תקשי לן ההיא דתמורה דאבעיא לן אפי' בהקדיש חד אבר דשאר הגוף חולין אי אסורה כולה בגיזה אע\"ג דלא דמי לבכור דכולו קדוש וא\"כ מכ\"ש היכא דהקדיש כולה חוץ מגיזתה דפשיטא ודאי דאסור ומשמע ודאי דע\"כ לא אבעיא לן אלא בהקדיש חד אבר ומשום טעמא דהקדש וחולין שותפין בו דומיא דשותפות הנכרי אמנם בהקדיש את כולה חוץ מגיזתה דליכא ה\"ט דפשיטא ודאי דאסור וס\"ל לרש\"י ז\"ל דבעיא דתמור' היינו דוק' בק\"מ ולדעת רש\"ל אפשר לומר דכי אבעי' לן דתמורה מהו בגיז' אגיז' אותו אבר דגיזתו קדוש הוא דאבעיא לן מי נימא דכיון דהקדש וחולין שותפין בו לא אסרה תורה גיזה כלל דומיא דשותפות הנכרי דמותר' כולה בגיזה ואפי' חלקו של ישראל או דילמא התם שאני דלא נחתא לה קדושה כו' אבל הכא דנחתא קדושה אאותו אבר אסורה מיהא בגיזת אותו אבר אבל גיזת שאר הגוף פשיטא ליה דמשרא שרי האמנם חזי הוית לרבינו ז\"ל בספ\"א מה' מעילה שכתב וז\"ל הקדיש אבר אחד מן הבהמה בין לבד\"ה בין למזבח הרי הדבר ס' אי אסורה כולה בגיזה ועבודה או אינה אסורה לפיכך אין לוקין עליו יע\"ש והדבר תמוה דכיון דבקדשי בד\"ה קי\"ל דבאומר חוץ מגיזותיה משרא שרי ואפילו בהמה כולה קדושה כמ\"ש בה' בכורים כ\"ש וק\"ו בהקדיש חד אבר דשאר הגוף העור והבשר חולין גמורין דפשיטא ודאי דשאר הגוף מותר בגיז' ושמא י\"ל דס\"ל לרבינו ז\"ל דודאי בגיזת שאר הגוף מותרת דבר תורה ואפי' בק\"מ אלא דכי איבעייא לן מהו בגיזה אכולא גיזה קמבעיא לן ומדרבנן והכי אבעיא לן מהו בגיזה מי נימא דאפי' בגיזת אותו אבר משרא שרי ואפי' מדרבנן דומיא דשותפות הנכרי או דילמא הכא שאני דנחת קדושה אאותו אבר ואותו אבר מיהא אסורה בגיזה ד\"ת וכיון שכן ממילא אסורה כולה בגיזה ומדרבנן גזרו גזרה דילמא אתי למיגזז אותו אבר אבל באומר חוץ מגיזותיה כיון דכולה גיזה דחולין ליכא למיגזר כלל ולפי זה מ\"ש רבינו ולפיכך אין לוקין עליו משו' גיזת אותו אבר הוא דקא' אין לוקין מס' אבל משום גיזת שאר הגוף פשיט' ודאי דאין לוקין דאין איסורו אלא מדרבנן כנ\"ל ומ\"ש רבי' ז\"ל הר\"ז ס' אי אסורה כולה בגיזה ועבודה יש לתמוה שהרי בגמ' לא אבעייא לן אלא בגיזה דוקא אבל בעבוד' פשיטא לן דאסור וכמ\"ש רש\"י ז\"ל שם והנראה ודאי דמה שהכריחו לרש\"י לומר כן ולא שנאמר דגיזה לאו דוק' וחדא מינייהו נקט מדחזינן בבעיא זו דנקט גיזה ובבעיא דלקמן אבעיא לן הקדיש עורה מהו בעבודה משמע דבדוקא הוא ומהתימה על מרן כ\"מ ז\"ל שכתב על דברי רבינו שם בעיא דלא איפשיטא ולא שת לבו לדבר הזה ולפחות הי\"ל להזכיר דברי רש\"י ז\"ל ולומר דרבי' חולק עליו ועוד יש לתמוה על רבינו שהשמיט בעיין דהקדיש עורה אסור בעבודה ד\"ת ולא ידעתי למה וכעת צ\"ע:"
+            ]
+        ],
+        [
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>וכן </b>\n<b> המקדיש מע\"י אשתו כו' ואם אמר לה יקדשו ידיך כו' כל מעשה ידיה קדש.</b> ע\"כ. הנה הר\"ן ז\"ל בפ' אע\"פ תמה על רבינו וז\"ל ולא ידעתי למה דלדידן דקי\"ל יכולה אשה לומר איני ניזונית ואיני עושה אפי' כי אמר יקדשו ידיך לא מהני כיון דלאו דידיה וכיון שהיא יכולה להפקיע משעבודו ולא מצי אמרת דכי צריכי לטעמא דיכולה כו' היינו לומר דנעשה כו' אבל אי אמר לה בפי' אפי' בלאו האי טעמא מהני כו' דבגמרא אמרינן דהא דרב הונא פליגא אדר\"ל דאמר לא תימא טעמא דר\"מ כו' משום דאדם מקדיש דשלב\"ל אלא טעמא דר\"מ משום שיכול לכופה כו' משמע דדוקא מתוך שיכול לכופה דס\"ל דאינה יכולה לומר איני נזונית כו' הוא דאם אמר יקדשו ידיך מהני אבל לדידן דקי\"ל יכולה לומר איני ניזונית כו' אפילו אמר יקדשו ידיך לא מהני דלאו דידיה נינהו כיון שיכולה להפקיע משעבודו כו' עכ\"ל יע\"ש:<br><b> וכתב </b> הרב נתיבות משפט ז\"ל בדר\"ו ע\"ב שדעת הר\"ן כדעת יש מן הגדולים שכתב רי\"ו דאפי' בניזוני' והולכת מן הבעל אין מע\"י קדוש משום דכיון דבידה בכל שעה לומר איני ניזונית אע\"פ שכעת היא ניזונית לא מקרי מעשה ידיה שלו להקדישן כיון דבשעת הקדש לא מקרי מע\"י שלו דאי בעי אמרה איני ניזונית כו' ומשו\"ה תמה על רבינו ז\"ל אמנם דעת רבינו ז\"ל דאה\"נ דברוצה לזונה והיא אינה רוצה אינו יכול להקדיש אי אמר יקדשו ידיך לעושיהן לדידן דקי\"ל יכולה אשה שתאמר איני ניזונית והיינו דאמרינן ופליגא דר\"ל וכדברי הר\"ן אבל דברי רבינו ז\"ל הם בניזונית ממש מן הבעל ולכך כתב שאם אמר יקדשו ידיך מהני וס\"ל כדעת רש\"י והתוס' שכתבו בד\"ה מאי לאו כו' וז\"ל לאו בשהוא זן אותה קאמר דא\"כ יקדשו מע\"י ואמאי עושה ואוכלת כו' אלא כשהוא רוצה לזונה והיא אינה רוצה יע\"ש וכ\"כ הלח\"מ ז\"ל במ\"ב יע\"ש גם הרב בית שמואל סי' פ\"א סק\"ד כתב שהר\"ן מפרש מ\"ש בגמ' מאי לאו בניזוני' בניזוני' ממש שלא כדעת התוספת ואפילו אליבא דר\"מ אינו קדוש משום דכל שעה יכולה לומר איני ניזונית כו' יע\"ש וכן הוא דעת הרשב\"א והטור כמ\"ש הרב נ\"מ ז\"ל שם יע\"ש: וראיתי לו שהקשה לפי שיטתם דאפי' בניזונית והולכת אין הקדשו הקדש ממאי דפריך שם בגמ' הוי בה ר\"פ במאי אי במעלה לה מזונות ומעה כסף מ\"ט דמ\"ד לאחר מיתה קדוש מחיי' נמי קדוש כו' ואמאי כיון שבידה לומר איני נוטלת מעה כסף ואיני נותנת מותר שכן דעת הר\"ן שם וכן דעת הרשב\"א וא\"כ אין בידה להקדישו מחיים יע\"ש שהניח הדבר בצ\"ע: ולדעתי עדיפא מיניה הי\"ל להקשות מדברי הר\"ן ז\"ל עצמו שכתב במתני' דהמקדיש מע\"י אשתו וז\"ל וקי\"ל כוותיה דרב הונא שה\"ק המקדיש מע\"י אשתו אפי' שהוא רוצה להעלות לה מזונות אם רצתה מפקעת הקדשו דתאמר לו איני ניזונית והר\"ז עושה ואוכלת וכ\"כ עוד שם בסמוך וז\"ל איכא למימר דת\"ק ה\"ק דמחיים דידה לא מצי מקדיש מע\"י אשתו אע\"ג דשכיחי ואע\"פ שהוא רוצה להעלות לה מזונות כל שהיא אינה רוצה כו' יע\"ש הנה מבואר בהדיא מדבריו דדוקא כשהיא אינה רוצה הוא דאין מע\"י קדוש מחיים אבל אם היא ניזונית והולכת מחיים נמי קדוש וכדעת התוס' ורש\"י ז\"ל ונמצא הר\"ן ז\"ל סותר את עצמו ממ\"ש אח\"כ והיותר תימה על הרב בית שמואל שכתב שהר\"ן מפרש מ\"ש בגמ' מאי לאו בניזונית בניזונית ממש ואיך לא השגיח בדברי הר\"ן הללו שנראה בהדיא שהוא מפרש כדעת רש\"י והתוספות ז\"ל ועוד יש להקשות על דברי הר\"ן שלפי הנראה מדבריו דסבירא ליה דבאומר יקדשו ידיך לעושיהן אפי' לאחר מיתה אינו קדוש משום דהו\"ל מקדיש דבר שאינו שלו כיון שבידה לומר איני ניזו' והדבר קשה דהרי בגמ' אמרי לרב ושמואל דאפי' באינו מעלה לה מעה כסף דמותר מע\"י קדושין לאחר מיתה לר\"מ אע\"ג דבשעת הקדש הוי מקדיש דבר שאינו שלו כיון שאינו מעלה לה מעה כסף וא\"כ לדידן באומר יקדשו ידיך הוי כמקדיש מע\"י לר\"מ דס\"ל דלאחר מיתה קדוש וא\"כ הו\"ל להר\"ן לפרש דלאחר מיתה קדוש אמנם לעד\"נ שדעת הר\"ן והרשב\"א והטור שוים ולא פליגי כמ\"ש בתוספות ורש\"י ז\"ל והן שפה אחת ודברים אחדים כמ\"ש הר\"ן דלדידן דקי\"ל דיכולה לומר איני ניזונית אפילו בניזונית והולכת לא חייל ההקדש היינו לפום מאי דקי\"ל כר\"י הסנדלר דאין אדם מקדיש דבר שלב\"ל וכמו כן קי\"ל דאין אדם מקדיש דבר שאינו ברשותו ואפילו באומר לחבירו שדה זו לכשאקחנה ממך תקדוש אמרינן בגמרא שם בסמוך דאינה מקודשת אפי' בשקנאה אח\"כ ובא לרשותו ומשום הכי כתב הר\"ן ז\"ל הלכך לדידן דקי\"ל יכולה לומר איני ניזונית אפילו באומר יקדשו ידיך לעושיהן ניזונית והולכת משל בעל אין מע\"י קדוש כיון דכל שעה בידה לומר איני ניזונית א\"כ בשעת הקדש הו\"ל מקדיש דבר שאינו שלו ומש\"ה אע\"ג דכשניזוני' אח\"כ כבר קנה הבעל מע\"י שעשתה באותו זמן אינו חל עליהן שם הקדש משום דהוי מ\"ד שאינו ברשותו דאינו חל אפי' כשבא לרשותו וכההיא דשדה זו לכשאקחנה ממך תקדוש דאינה מקו' אמנם לר\"מ דס\"ל אדם מקדיש דשלב\"ל וכמו כן דס\"ל אדם מקדיש דבר שאינו ברשותו לכשיבא לרשותו וכדאיתא ביבמות דצ\"ג ופ\"ק דמציעא די\"ו אליבא דרב דס\"ל כר\"מ דהאומר לחבירו שדה זו שאני לוקח ממך קנויה לך מעכשיו דקנה מש\"ה פריך בגמ' שפיר הוי בה ר\"פ אי במעלה לה מזונות ומעלה לה מעה כסף מ\"ט דמ\"ד לאחר מיתה קדוש אליבא דר\"מ הא כיון דלר\"מ אדם מקדיש דשלב\"ל ודבר שאינו ברשותו לכשיבא לרשותו א\"כ ה\"נ נהי דבשעת הקדש הו\"ל מקדיש דבר שאינו שלו כיון שבידה לומר איני ניזונית מ\"מ כשזן אותה כל מע\"י שעשתה באותו זמן הרי זכה בהם הבעל ובאו לרשותו ואם כן יהיו הקדש לר\"מ מחיים ג\"כ שהרי זכה בהן כההיא דשדה זו לכשאקחנה ממך דקנה אח\"כ כשבא לרשותו והיינו טעמא דלא כתב הר\"ן ז\"ל באומר יקדשו ידיך לעושיהן דקדשו לאחר מיתה משום דדוקא לר\"מ דס\"ל אדם מקדיש דבר שאינו ברשותו הוא דאמרינן בגמ' דלאחר מיתה קדוש כיון שבאו לרשותו אח\"כ אמנם לדידן דקי\"ל כר\"י הסנדלר דא\"א מקדיש דשלב\"ל וכמו כן א\"א מקדיש דבר שאינו ברשותו הלכך אפי' לאחר מיתה אינו קדוש כיון דבשעת הקדש הוי מקדיש דש\"ש משום דבאותה שעה יכולה לומר איני ניזונית אינו הקדש אפי' כשבא לרשותו ומעתה אתו דברי הר\"ן ז\"ל כהוגן שמ\"ש דמתני' דהמקדיש מע\"י אשתו דקתני עושה ואוכלת מיירי ברוצה להעלות לה מזונות והיא אינה רוצה וכמ\"ש לעיל דמשמע דברוצה היא גם כן הוי הקדש היינו משום דרישא דמתני' דהמקדיש מע\"י אשתו הוי כר\"מ דהא במותר קתני אליבא דר\"מ דקדוש מינה דרישא אליבא דר\"מ אתמר והילכך מש\"ה כתב דת\"ק ה\"ק דמחיים דידה לא מצי מקדיש מע\"י כל שהיא אינה רוצה אבל בניזונית ממש קדוש לר\"מ מחיים גם כן כשעשתה אותן וזכה בהן הבעל משום דאדם מקדיש דבר שאינו ברשותו לכשיבא לרשותו: ועל פי האמור אפשר שהתוס' ורש\"י ז\"ל ג\"כ ס\"ל כדעת הר\"ן ז\"ל דלדידן דקי\"ל יכולה לומר איני ניזונית אפילו באומר יקדשו ידיך וניזונית והולכת אינן קדושין משום דהו\"ל מקדיש דש\"ש כמ\"ש הר\"ן ומ\"ש ז\"ל בד\"ה מאי כו' לא כשזן אותה קאמר דאם כן יקדשו מע\"י היינו למאי דמוקי בגמ' מתני' דהמקדיש דאיתמר אליבא דר\"מ בניזוני' אהא כתבו דאם זן אותה יקדשו מע\"י לר\"מ כשעשתה אותן וזכה בהן הבעל ואהא מייתי ראיה שפיר ממאי דפריך בגמרא אי במעלה לה מזונות מ\"ט דמ\"ד לאחר מיתה קדוש דהתם לר\"מ פריך וכדכתיבנא אמנם לדידן דא\"א מקדיש דבר שאינו ברשותו מודו התוס' ז\"ל דאפי' ניזונית והולכת מן הבעל אינו הקדש כיון דבשעת שהקדישו היה בידה לומר איני ניזונית הוי מקדיש דבר ש\"ש דאינו הקדש ואנן בעינן דבשעת הקדש שיהי' שלו כבר: ודע דבמ\"ש התוס' לא כשהוא זן אותה קאמר כו' הרב נ\"מ והלח\"מ ז\"ל חלוקים בכונת דבריהם שהרב נ\"מ ז\"ל הבין הדברים כפשטן דכונת' לאפוקי סברת הר\"ן ז\"ל דלא תימא דאפי' ניזונית והולכת מן הבעל אין מע\"י הקדש ואהא כתבו דאי כשהוא זן אותה קאמר יקדשו מע\"י כל זמן שהיא ניזונית אמנם אה\"נ דמודו התוספות דאם רוצה היא אחר הקדש לומר איני ניזונית דיכולה לומר והיינו מ\"ש אלא שהוא רוצה כו' וזה מבואר בדברי הרב הנז' במ\"ש כללן של דברים כו' אבל בניזונית ממע\"י הקדשו הקדש דכל זמן שניזונית כו' יע\"ש וכן ממ\"ש אדברי רבינו דהוה ליה לפרש דמיירי כשהיא ניזוני' והולכת יע\"ש אמנם מדברי הלח\"מ ז\"ל נראה שהבין בדבריהם במ\"ש דאי זן אותה יקדשו מע\"י כונתם לומר דכל שהוא מעלה לה מזונות לאו כל כמינה לומר אחר ההקדש איני ניזונית כו' יע\"ש והנראה שהכריחו לפרש כן משום דאי כונתם לשלול דלא תימא דאפי' בניזונית והולכת דמע\"י של בעל קאמר דלא חייל ההקדש כיון שיכולה לומר איני ניזונית אמאי הוצרכו לסתור פי' זה ממאי דפריך בגמרא ממתני' גופה הוה ליה לדחויי דאם כן אמאי קתני הר\"ז עושה ואוכלת וכ\"כ מוהר\"ב ז\"ל בשיטה מקובצת בכונת דבריהם וכתב שרש\"י ז\"ל וכל המפרשים חלוקים עליהם יע\"ש: ולדעתי העיקר כמ\"ש הרב נ\"מ ז\"ל ומה שהקשה דאם כן אמאי לא דחו פי' זה מגופ' דמתני' איכא למימר דהא לא איריא דכיון דטעמא דאמרינן דאפילו בניזונית והולכת מן הבעל לא חייל ההקדש היינו משום דכיון דיכולה לומר בכל שעה איני ניזוני' הוי מקדיש שאינו שלו איכא למימר דמתני' טעמא אשמועינן דהמקדיש מע\"י אשתו הר\"ז עושה ואוכלת דיכולה לומר איני ניזונית אפילו אחר שהקדיש וממילא משתמע דאפי' בניזוני' כדכתיבנא ובהא ניחא דהתוס' ז\"ל לא פליגי ארש\"י ושאר המפרשים ז\"ל כנ\"ל עוד הקשה הרב הנז' וז\"ל וקו' זו ג\"כ קשה לדברי הר\"ן ז\"ל שהוא מפרש במעלה לה מזונות שהוא רוצה להעלות לה מזונות ממש נראה מדבריו שאינו מפרש במעלה לה מזונות כמ\"ש התוספות ז\"ל ולפי פי' זה קשה יותר דמאי פריך מחיים נמי יהא קדוש כיון שהיא אינה רוצה אע\"פ שהוא רוצה להעלות לה לא קדשי מחיים משום שיכולה לומר כו' יעיין שם שהניחה בצ\"ע והנה מ\"ש שהר\"ן ז\"ל מפרש מ\"ש במעלה לה מזונות שהוא רוצה להעלות לה נראה דהיינו ממאי דכתב הר\"ן אמתני' וז\"ל המותר כו' רב ושמואל מוקמי למתני' ברוצה להעלות לה מזונות ואינו רוצה להעלות לה מעה כסף כו' ובגמרא אמרינן לעולם במעלה לה מזונות ואין מעלה לה מעה כסף רב ושמואל כו' משמע שהוא מפרש מ\"ש במעלה לה מזונות שרוצה להעלות לה ולדעתי נראה שכונת הר\"ן ז\"ל אינו כמו שהבין הוא ז\"ל אלא כונתו למ\"ש התוספות בד\"ה במעלה וז\"ל אליבא דרב אדא מוקמינן לה הכי אבל רב ושמואל לא מצי מוקמי לה במעלה לה מזונות דכיון דסברי דתקנו מזונות תחת מע\"י ה\"נ אמאי עושה ואוכלת אלא רב ושמואל מוקמי למתניתין באין מעלה לה מזונות ולא מעה כסף (כלו' שרוצה להעלות לה והיא אינה רוצה כמ\"ש לעיל בד\"ה מאי ועיין בהרב ח\"ה ז\"ל ע\"כ) ואם כן לזה כוון הר\"ן ז\"ל במ\"ש רב ושמואל מוקמי למתני' ברוצה להעלות לה מזונות כלומר דמ\"ש בגמ' לעולם במעלה לה מזונות דהיינו מעלה לה מזונות ממש היינו אליבא דרב אדא אמנם לרב ושמואל דקי\"ל כוותייהו מוקמינן למתני' ברוצה להעלות משום דס\"ל דמזונות תקנו תחת מע\"י כמ\"ש התוספות ומש\"ה פריך שפיר בגמ' אי במעלה לה מזונות מחיים נמי קדוש ומ\"ש הר\"ן ואינו רוצה להעלות לה מעה כסף לאו למימרא דאי מעלה לה מעה כסף דקדוש מחיים אלא רבותא קאמר דאפי' באינו רוצה להעלות לה קאמר ר\"מ דקדוש ומשום דרישא לא איירי לרבא אלא ברוצה להעלות לה דאי בשאינו רוצה פשיטא כדפריך בגמ' קאמר דסיפא מצי מתוקמא נמי אפי' באינו רוצה ואשמועינן רבותא דאפי' הכי קדוש לר\"מ ועיין בהר\"ן פי\"א דנדרים דפ\"ה ע\"ב ד\"ה והמותר יע\"ש:<br><b> והטור </b> ז\"ל בסימן פ' כתב משם הרב יונה דדוקא בעיקר מע\"י יכולה לומר איני ניזונית ואיני עושה אבל המותר על ה' סלעים שהוא שלו כנגד מעה כסף אינ' יכולה לומר איני נוטלת מעה כסף ואיני נותנת מותר יע\"ש וכן נ\"ל שהוא דעת רש\"י ממ\"ש בפרק אע\"פ דף נ\"ט ע\"ב ד\"ה לעולם במעלה לה כו' וז\"ל וה\"ה דמצי לאוקמה בשאין מעלה לה מזונות ומעלה לה מעה כסף אלא משום רב דאית ליה יכולה אשה שתאמר כו' ואוקי רישא בניזונית להכי אוקי סיפא בניזונית ע\"כ ויש לדקדק טובא בדברי רש\"י הללו דאיך כתב דמשום דאוקי רישא בניזונית להכי אוקי סיפא בניזונית הא אדרבא אי הוה מוקמינן לה בשאין מעלה לה מזונות ומעלה לה מעה כסף ורב סבר דתקנו מזונות תחת מותר ומעה כסף תחת מע\"י הוה אתי סיפא דומיא דרישא ממש לפי מ\"ש רש\"י לעיל בד\"ה מאי לאו בנזוני' שיש לה נכסים ומבקש לזונה משמע דאי מעלה לה מזונות ממש אפילו לרב קדשי מע\"י ואם כן סיפא נמי מוקמינן לה בהכי ברוצה להעלות לה מזונות והיא אינה רוצה ומעלה לה מעה כסף ממש ומשום הכי קאמרי רב ושמואל דלאחר מיתה קדשי כיון שהיא אינה רוצה ויכולה לומר איני ניזונית כו' ואדרבא השתא דמוקמינן לה במעלה לה מזונות ואינו מעלה לה מעה כסף לא הוי דומיא דרישא דרישא לא איירי אלא ברוצה לזונה והיא אינה רוצה כמ\"ש רש\"י ז\"ל לעיל וסיפא מצי איירי נמי בניזונית ממש ואפי\"ה אינו קדוש מחיים כיון שאינו מעלה לה מעה כסף וכמו שהקשה הרמב\"ן ז\"ל והביאו מוהר\"ב ז\"ל יע\"ש: אמנם אם נאמר שדעת רש\"י ז\"ל דבמותר אינה יכולה לומר איני נוטלת ואיני עושה כו' משום דמותר תקנו משום חינה אתו כהוגן דברי רש\"י ז\"ל משום דאי מוקמינן לה אפכא באינו מעלה לה מזונות ומעלה לה מעה כסף וס\"ל לרב דמזונות תקנו תחת מותר אם כן ע\"כ סיפא איירי באינו רוצה להעלות לה מזונות דאי רוצה להעלות לה מזונות מחיים נמי קדוש כיון שיכול לכופה ליתן לו המותר כנגד מזונותיה ולא הוי דומייא דרישא משום דסיפא מצי איירי לרב אפילו ברוצה לזונה (וזהו ניזונית שכתב רש\"י ז\"ל ודלא כהרב ח\"ה ז\"ל) ורישא לא מתוקמא אלא בשאינו רוצה לזונה דוקא ברם השתא דמוקמינן לה במעלה לה מזונות וס\"ל לרב דמזונות תקנו תחת מע\"י הוי שפיר סיפא דומיא דרישא דרישא איירי ברוצה לזונה וסיפא נמי איירי בהכי ואע\"ג דסיפא איירי נמי אפי' בניזונית ממש כמו שהקשה הרמב\"ן ז\"ל מ\"מ הא מיהא בהא מילתא הוי סיפא דומיי' דרישא דתרווייהו מיירי ברוצה לזונה משא\"כ אי מוקמינן לה איפכא לא הוי רישא דומייא דסיפא כלל וכן ראיתי בשיט' כ\"י למוהר\"י קורקוס שתי' כן לקו' הרמב\"ן: עוד ראיתי לו ז\"ל שם שהקשה לדברי רש\"י אלו דהא אם נאמר דרב ס\"ל דמזונות תקנו תחת מותר ומעה כסף תחת מע\"י א\"כ לרב רישא דמתני' מתוקמא ברוצה להעלות לה מעה כסף ואפילו הכי אשמועינן מתני' דהר\"ז עושה ואוכלת משום דיכולה לומר איני נוטלת ואיני עושה ואפי' דנימא דרישא מיירי באינו רוצה להעלות לה מזונות מסתייעא שפיר סברת רב כיון דאיירי ברוצה להעלות לה מעה כסף ומ\"ש בגמרא מאי לאו בניזונית היינו לפי האמת דקאמר בגמ' דס\"ל לרב דתקנו מזונות תחת מע\"י צריך לאוקמה בניזונית אמנם לפי מ\"ש רש\"י דהוה מצי לאוקמי איפכא דרב ס\"ל דמעה כסף תקנו תחת מע\"י מתני' מתוקמה ברוצה להעלות לה מעה כסף וא\"כ איך כתב רש\"י דאוקי רישא בניזונית כו' הא אם נאמר ג\"כ דסיפא מיירי באין מעלה לה מזונות וס\"ל דתקנו מזונות תחת מותר הוי שפיר סיפא דומיא דרישא דרישא נמי מצי איירי ברוצה להעלות לה מעה כסף ואינו רוצה להעלות לה מזונות ואפי\"ה אשמועינן מתניתין שפיר דהר\"ז עושה ואוכלת אלו דבריו ז\"ל ולע\"ד הא לא קשיא דכונת רש\"י לומר דאם נאמר איפכא דרב ס\"ל דמזונות תקנו תחת מותר אם כן הך סיפא לא הוי דומיא דרישא משום דסיפא לא מצי איירי אלא בשאינו רוצה להעלות לה מזונות אבל ברוצה להעלות לה מזונות לא הוי מצי מתוקמ' דכיון דתקנו מזונות תחת מותר מחיי' נמי קדוש דיכול לכופ' כמ\"ש הר' יונה ז\"ל ורישא דקתני הר\"ז עושה ואוכלת מתוקמא נמי אפי' בניזוני' ממש ואפי\"ה קתני דהר\"ז עושה ואוכלת כיון שהיא אינה רוצה ליטול מעה כסף ונהי דמצי לאוקומה נמי באינה ניזונית מ\"מ לא הוי דומיא דרישא משום דדינא דרישא איתיה נמי אפי' בניזונית ודינא דסיפא לא משכחת לה אלא בשאינה ניזונית אמנם לפום מאי דקאמר השתא תלמודא דינא דרישא ודינא דסיפא שוים הן דכולה מילתא דרישא ודסיפא איתיה בניזונית ושאינה ניזונית כנ\"ל ודוק וראיתי לו עוד שפי' פי' מחודש בדברי רש\"י ולע\"ד איננו מחוור מכמה אנפי ולכך לא כתבתיו יע\"ש ומ\"מ אכתי יש מן הקושי' בדברי רש\"י דמדלא תי' לקושייתו כמו שתי' בתוס' למה שהקשו דמאי דוחקיה לאוקמא בלאחר מיתה לוקמה מחיים וכגון דמעלה לה מעה כסף משום דאין רגילות שיעלה לה מעה כסף ולא יעלה לה מזונות משמע דהא לא איכפת ליה לרש\"י וכיון שכן קשה דלמאי דלא קאמר תלמודא איפכא שפיר תריץ יתיב רש\"י משום דלא הוי דומיא דרישא אבל מ\"מ לרב גופיה תקשי ליה דאמאי לא קאמר דמתני' איירי ברוצה להעלות לה מזונות ומעלה לה מעה כסף ומחיים קדוש דומיא דרישא וצ\"ע שוב ראיתי למוהר\"ב בדי\"ג ע\"ב שכתב דאפשר שדעת רש\"י כדעת הר\"י ן' מיגאש שהוא דעת הר' יונה שכתב הטור אלא שלא הכריע הדבר כמו שהכרענו ולדעתי היא ראיה מוכרחת ודוק:"
+            ],
+            [],
+            [
+                "<b>וכן </b>\n<b> המשכיר בית בנוי כו'.</b> עיין מ\"ש פ\"ג מה' אישות הלכה ג':"
+            ]
+        ]
+    ],
+    "versions": [
+        [
+            "Friedberg Edition",
+            "https://fjms.genizah.org"
+        ]
+    ],
+    "heTitle": "שער המלך על משנה תורה, הלכות ערכים וחרמין",
+    "categories": [
+        "Halakhah",
+        "Mishneh Torah",
+        "Commentary",
+        "Sha'ar HaMelekh",
+        "Sefer Haflaah"
+    ],
+    "sectionNames": [
+        "Chapter",
+        "Halakhah",
+        "Comment"
+    ]
+}
\ No newline at end of file
diff --git a/json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Sha'ar HaMelekh/Sefer Haflaah/Sha'ar HaMelekh on Mishneh Torah, Oaths/Hebrew/Friedberg Edition.json b/json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Sha'ar HaMelekh/Sefer Haflaah/Sha'ar HaMelekh on Mishneh Torah, Oaths/Hebrew/Friedberg Edition.json
new file mode 100644
index 0000000000000000000000000000000000000000..bfdec8079bc828b889ab6ca031d60be1d8baeef7
--- /dev/null
+++ b/json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Sha'ar HaMelekh/Sefer Haflaah/Sha'ar HaMelekh on Mishneh Torah, Oaths/Hebrew/Friedberg Edition.json	
@@ -0,0 +1,87 @@
+{
+    "language": "he",
+    "title": "Sha'ar HaMelekh on Mishneh Torah, Oaths",
+    "versionSource": "https://fjms.genizah.org",
+    "versionTitle": "Friedberg Edition",
+    "status": "locked",
+    "license": "Public Domain",
+    "versionTitleInHebrew": "מהדורת פרידברג",
+    "actualLanguage": "he",
+    "languageFamilyName": "hebrew",
+    "isBaseText": true,
+    "isSource": true,
+    "isPrimary": true,
+    "direction": "rtl",
+    "heTitle": "שער המלך על משנה תורה, הלכות שבועות",
+    "categories": [
+        "Halakhah",
+        "Mishneh Torah",
+        "Commentary",
+        "Sha'ar HaMelekh",
+        "Sefer Haflaah"
+    ],
+    "text": [
+        [],
+        [],
+        [],
+        [
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>וכן </b>\n<b> אם אמר שבועה כו'.</b> ודברי מרן הכ\"מ עיין מ\"ש בזה באורך בה' איסורי ביאה פ' י\"ז הלכה א' בקונטרוס אחע\"א יע\"ש:"
+            ]
+        ],
+        [],
+        [
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>כיצד </b>\n<b> מתירין כו' ואומר אני נשבעתי על הנדר כו'.</b> הנה מפשטיות דברי רבינו ז\"ל נראה דדעתו לפסוק כמ\"ד דצריך לפרט הנדר וראיתי מקשים מאותה אגדה שאמרו פרק א\"נ דל\"ו ע\"ב א\"ל אבי השביעני לאמר א\"ל זיל אתשיל אשבועתך א\"ל אנא נמי אתשיל אדידך דכיון דשבועת יוסף היתה דלא מגלי הלשון הקודש א\"כ היכי קאמר אנא נמי אתשיל אדידך הא כיון דצריך לפרט את הנדר מכיון שפרט את הנדר עבר אשבועתו ומתרצי' דכיון דטעמא דקי\"ל דצריך לפרט את הנדר הוא משום דחיישינן דילמא אישתבע אדבר מצוה כההיא עובדא דהירושלמי דאישתבע דלא מרווחנא א\"כ היינו דקא\"ל יוסף לפרעה לפום שיטתיה דקאמר אתשיל אשבועתך אע\"ג דהוי לדבר מצוה וס\"ל דמתירין אפילו אשתבע לדבר מצוה א\"כ מעתה אין צריך לפרט את הנדר ואנא נמי אתשיל אדידך אלו דבריהם ולע\"ד היה נראה ליישב על פי מ\"ש רש\"י ז\"ל בפרק ר\"א דס\"ה מההיא דאמרי' התם במדין נדרת לך והתר נדרך במדין פרש\"י וז\"ל לך והתר בפני יתרו שאין מתירין לו לאדם אלא בפניו כו' וא\"ר ת\"ח מפר לעצמו עכ\"ל הנה דס\"ל רש\"י ז\"ל דמרע\"ה התיר את נדרו משום דת\"ח מיפר לעצמו וא\"כ ה\"נ איכא למימר גבי יוסף דאתשיל נמי אדידך דקאמר היינו ע\"י עצמו מאחר דבר חכים הוא הן אמת שדברי רש\"י ז\"ל הללו הן דברים שלא שמעתן אזן מעולם ובהדיא אמרינן בפרק אלו נדרים דפ\"א דבר אחר לא יחל דברו מכאן לחכם שאינו מיפר נדרי עצמו גם מ\"ש וא\"ר ת\"ח מיפר לעצמו לא ידעתי היכא כתיבא ואי כונתו ז\"ל למ\"ש בפ\"ק דנדרים ד\"ז אמר רב גידל אמר רב ת\"ח שנדר לעצמו מיפר לעצמו ההיא ודאי לא איתמר אלא דוקא גבי נדוי אבל גבי נדר הא ברייתא דקתני בהדיא דחכם אינו מתיר לעצמו וליכא למימר דס\"ל לרש\"י ז\"ל דלא שאני לן בין נדוי לנדר וההיא דרב גידל אמר רב פליגא אברייתא דרב תנא הוא ופליג דא\"כ מאי פריך התם פשיטא מ\"ד כו' והיכי פרכינן פשיטא במידי דפליגא אברייתא ואמימר' דרב ולזה נאמר שרש\"י ז\"ל לא גריס פשיטא אלא ה\"ג כי הא דמר זוטרא כו' וכמו שכן בא גירסא זו בהר\"ן ז\"ל שם יע\"ש מיהו אכתי קשה למר זוטרא חסידא דקאמר התם דמשמית נפשיה והדר שרי לנפשיה היכי עביד כרב ושביק תנא דברייתא ושוב ראיתי להתוס' ז\"ל פרק המוכר את הספינה דע\"ה ד\"ה ועכשיו שנשבעתי מי מיפר לי שהקשה וז\"ל ותימא אמאי אין הקב\"ה מיפר לעצמו דהא מסקינן במסכת חגיגה דנדרים כו' באפי נשבעתי וחוזרני אלמא שהוא מפר לעצמו ואההיא קשה דהיאך מפר לעצמו הא אמרינן פ' אלו נדרים כו' מכאן לחכם שאין מיפר לעצמו והא דאמר בנדרים גבי ההוא קצרא דשרא לנפשיה לא שרא לנפשיה ממש אלא כו' אבל רבנן שרו לי' עכ\"ל ואם כן אפשר לומר דרש\"י ס\"ל בההיא דההוא קצרא דשרא לנפשיה כפשטא מפרש' דדחיקא ליה מלתא לפרש כדברי התוס' וס\"ל ז\"ל דההיא דפרק אלו נדרים דקאמר מכאן לחכם שאינו מתיר לעצמו הוא משום דנפ\"ל התרת נדרים מקרא דלא יחל דברו הוא אינו מיחל אבל אחרים מוחלים לו כדנפ\"ל לשמואל התם בפ\"ק דחגיגה ומשום הכי קאמר דת\"ח אינו מתיר לעצמו אבל לר' יאושע דנפ\"ל התם התרת נדרים מקרא דאשר נשבעתי באפי באפי נשבעתי וחוזרני בי ס\"ל דת\"ח מיפר לעצמו וההיא דההיא קצרא דשרא רבי ישמעאל ברבי יוסי לנפשיה הוא משום דס\"ל כר\"י דהתרת נדרים נפקא מקרא דנשבעתי באפי ועל דברי התוס' ז\"ל ק\"ל טובא דאדקשיא להו מההיא דההוא קצרא דשרא ר\"י בר' יוסי לנפשיה אמאי לא ק\"ל מההיא עובדא דרב סחורה דאיתא התם דף פ\"ב מקמי ההיא עובדא דההוא קצרא טובא דקאמר התם איקפד ר\"ן א\"ל זיל לקילעך נפק רב סחורה ופתח פיתחא לנפשיה והו\"ל לשנויי ולומר דלאו שרא נפשיה ממש קאמר והר\"ן ז\"ל שם בההוא עובדא דרב סחורה ק\"ל כקו' התוס' ותירץ כתי' ז\"ל ויש ליישב ודוק ומ\"מ לדאתאן עלה הנה מקום ליישב דברי רש\"י ז\"ל כמ\"ש אלא שדברי רש\"י ז\"ל בפ\"ק דחגיגה עומדים מנגד מ\"ש וזה שכתב וז\"ל נשבעתי באפי מדקאמר באפי משמע כו' עד מתירין לו משמע ע\"י אחרים ועיין במוהר\"ש אלגאזי ז\"ל בס' זהב שבא דס\"ו ומ\"מ יש לצדד בדבריו ודוק. שוב ראיתי להרשב\"א ז\"ל שם בחידושיו שכתב וז\"ל נפק רק סחרה ופתח פתחא לנפשיה פירוש מצא פתח היתר ולא שהתיר לעצמו ע\"י פתח זה דקיי\"ל לא יחל דברו הוא אינו מיחל כו' ובפי' ראיתי לעיל וז\"ל והלכתא אפילו ת\"ח נמי לא מצי למיפתח בחרטה ומיהו אי אשכח מילתא דלאו אדעתא דהכי נדר מצי למישרי נדר לנפשיה כו' נראה שהם מפרשים דפתח פתחא לנפשיה ושרא לנפשיה ממש קאמר וכי כתיב לא יחל דברו הוא אינו מיחל דוקא בחרטה קאמר עכ\"ד וא\"כ נראה פשוט שזה ממש דעת רש\"י ז\"ל ומשו' הכי כתב רש\"י ז\"ל גבי ההיא דבמדין נדרת דת\"ח מיפר לעצמו משום דכיון דההיא דיתרו בנדר הניתר ע\"י פתח מיירי כדנפ\"ל התם דפותחים בנולד זה הנראה בדברי רש\"י ז\"ל ושוב מצאתי להר\"ב זרע אברהם ז\"ל חי\"ד סי' ט' דמ\"ה ע\"ג שעמד בלשון רש\"י ז\"ל הלזו ורוב דבריו יש בהן מן הגמגום ומ\"ש נראה אמת ויציב ודוק ומ\"מ אכתי תי' הללו אינו מעלה ארוכה לההיא דצדקיהו דפרק ר\"א דף ס\"ה דקאמר התם דאשכחיה צדקיהו לנבוכדנצר דקא אכיל ארנבא חייא א\"ל אשתבע לי דלא מגלית עלוי כו' ואתשיל אשבועתיה והשתא קשה היכי שרו ליה סנהדרין שבועתו הא צריך לפרט את הנדר ומכיון שפרט את הנדר עבר אשבועתו ואף גם זאת נראה ליישב על פי מ\"ש הרשב\"א בתשו' והביאה מרן הב\"י סי' קכ\"ח על מי שנשבע שאם לא יפרענו חמיו קודם הפסח שלא יהיה חג עצרת בעיר והגיע פסח ולא פרעו ואח\"כ נתחרט כתב הרשב\"א ז\"ל שאין מתירין אותו עד שיעבור חג העצרת משום שאין מתירין את הנדר עד שיחול ויש להשיאו עצה שיתאחר עד שבועות בעיר משום שלום הבית וכשיתירו לו נדרו אח\"כ לא ישאר עליו שום עונש כו' יע\"ש הרי שהרשב\"א התיר לעבור את הנדר משום שלום הבית ואח\"כ ישאל על שבועתו ולא חשיב עובר על שבועתו דמכיון שמאותה שעה הרי נתחרט מן הנדר והרי הוא רוצה לשאול על שבועתו אלא שמצד הדין אינו יכול להתיר משום שאין מתירין קודם שיחול והילכך כל שהתירו לו אח\"כ הרי למפרע לא עבר על שבועתו ועיין מ\"ש בס' כהונת עולם שם יע\"ש וא\"כ דכוותא נמי בההיא דצדקיהו איכא למימר דכיון דמאותה שעה הרי נתחרט מן הנדר אלא שמצד הדין אינו יכול להתיר את נדרו מטעמא דצריך לפרט את הנדר והלכך התירו לו לעבור על שבועתו ולפרוט את הנדר ולשאול על שבועתו אח\"כ ונמצא חכם עוקר את הנדר מעיקרו ואין בו עון אשר חטא וכבר כתבו התוס' והר\"ן ז\"ל שם דבההיא דצדקיהו נמי לדבר מצוה היה מה שהתירו לו דצדקיהו הי' מצטער ביותר בשלא היה יכול לגלות את הנדר והיה מתבטל ע\"י כך ממלאכת שמים יע\"ש וכיון שכן הוי ממש כההיא דהרשב\"א ז\"ל דמשום שלום הבית התיר לו לעבור על נדרו ולישאל אח\"כ כנ\"ל נכון: שוב מצאתי בשיטה מקובצת כ\"י למס' נדרים שכתב וז\"ל אמרו לו בפניו וא\"ת והא קי\"ל צריך לפרט את הנדר וא\"כ צדקיהו ודאי פרט את הנדר לפני הסנהדרין קודם שיתירו לו וא\"כ הוי עובר על השבועה כשפרט את הנדר קודם ההיתר וי\"ל דאפשר שאמר להם נשבעתי שבועה כך וכך לאיש אחד על ענין פלוני ולא אמ\"ל למי נשבע וכיון שלא גילה להם למי נשבע לא עבר על השבועה הנה פרט השבועה והתירוהו וי\"א שאמר להם נשבעתי לנבוכדנצר שלא אגלה אותו מענין אחד שראיתי לו ואני מתחרט התירו הריטב\"א ז\"ל עכ\"ל ושתי תשובות הללו נתני' ליאמר בההוא דיוסף ודוק: ולענין הלכה כבר כתבנו דפשיטות דברי רבינו נראה דס\"ל דצריך לפרט את הנדר בפירוש ויש מן המבוכה בדבריו דבפ\"ו מה' ביאת המקדש פסק וז\"ל הן שנשא נשים בעבירה אינו עובר עד שידירוהו ב\"ד ע\"ד רבים ומבואר הוא בפרק השולח הא דאוקימנא למתני' בנודר ע\"ד רבים היינו דוקא למאן דס\"ל א\"צ לפרט את הנדר אבל למאן דס\"ל צריך לפרט את הנדר אתיא מתני' כפשטא א\"כ משמע שדעתו ז\"ל לפסוק כמאן דאמר א\"צ לפרט את הנדר ואלו בפ\"ו מה' אישות פסק מתניתין דהתקין ר\"ג שתהא נודרת ליתומים כל מה שירצו כפשטא ומבואר הוא בפרק השולח דפרכינן התם כי לא נישאת נמי ליחוש דילמא אזלה לגבי חכם ושרי ומפרקינן קא סבר ר\"ה צריך לפרט את הנדר משמע דלר\"ן דס\"ל א\"צ לפרט את הנדר מוקמינן למתניתין בנודרת עד\"ר כדאוקימנא למתני' דהנושא נשים בעבירה וא\"כ הי\"ל להרב ז\"ל לבאר וכבר מוהרימ\"ט ז\"ל ח\"א סי' קמ\"ב נתקשה בזה וראיתי להרב פר\"ח ז\"ל בספר מים חיים בחידושיו לגיטין שכתב וז\"ל ולי ל\"ק מידי שרבינו ז\"ל סבור דהא דק' לן וליחוש דילמא אזלא לגבי חכם ומשנינן קסבר צריך לפרט את הנדר הויא שינויי ואשינויי לא סמכינן דכיון דקימ\"ל דהמודר הנאה מחבירו אין מתירין לו אלא בפניו לא חיישינן דלמא החכם יתיר שלא בפני היתומים ודלא כהתוס' שם ומש\"ה סתם הרב דאף לדידיה דס\"ל דא\"צ לפרט את הנדר א\"צ להדירה ע\"ד רבים כו' יע\"ש שכתב שתי' זה הוא אמיתי ונכון בדעת רבינו: ואחר המחילה דבריו מן המתמיהין דאיך הפה יכולה לדבר שטעמו של רבינו הוא מש\"ה דא\"כ איך פסק שם סמוך ונראה כר\"ה דאמר דאם נשאת אין מדירין אותה שמא יפר לה בעלה והרי התוס' ז\"ל והרא\"ש והר\"ן והרשב\"א והריטב\"א בחדושיו שם כשהקשה מההיא דהמודר הנאה מחבירו תפסו קו' וז\"ל וא\"ת בין חכם בין בעל איך יכולי' להפר כו' יע\"ש וא\"כ מהאי טעמא נמי הי\"ל לרבינו לומר דאפי' נשאת מדירין אותה ולא חיישינן שמא יפר לה בעל וכבר היה אפשר ליישב דבריו אלא שאחר העיון יראה המעיין שדבריו צ\"ע ויותר היה נראה לי ליישב דבריו על פי מ\"ש הר\"ן ז\"ל בחדושיו אהא דפרכינן התם לר\"ן דאמר א\"צ לפרט את הנדר ממתני' דהנושא נשים בעבירה וז\"ל וא\"ת אמאי לא הקשה ממתני' דהכא י\"ל דהא אלימא ליה משום דגבי אשה דלמא חייש לה חכם דשכיחא מלתא שנודרת לגבות כתובתה אבל בכהן לא מסיק אדעתיה עכ\"ד וא\"כ איכא למימר שזו היא דעת רבי' דס\"ל דאפי' לר\"ן גבי אשה לא חיישינן מיהו אכתי קשה ממה שפסק רבינו פ\"ז מה' ערכין וחרמין דין י\"ז דהמקדיש כל נכסיו כו' אינה גובה עד שידיר לו הנאה כו' ולא הזכיר שידירנה ע\"ד רבים כמ\"ש פ\"י מה' ביאת מקדש ובפ\"ו מה' אישות כתב דין הערב לאשה בכתובתה דצריך שידירנה הנאה ולא הזכיר ע\"ד רבים וכן קשה לתי' מהרימ\"ט שתי' שדעת רבינו דאע\"ג דצריך לפרט את הנדר א\"צ לפרט הסבה שבשבילה נדר ומש\"ה פסק בה' אישות דלא בעינן ע\"ד רבים ק' ג\"כ מהא דהמקדיש כל נכסיו וכמ\"ש הפ\"ח ז\"ל שתי' מוהרימ\"ט לא יתכן ליישב דעת מרן ז\"ל דבי\"ד סי' רנ\"ח פסק דצריך לפרט הסבה יע\"ש ועיין מ\"ש הרב ט\"ז ז\"ל שם שכפי מה שתי' דברי מרן אין כאן מקום קושיא כלל ועיין להרב מג\"א סי' קכ\"ח ובספר בית שמואל סי' צ\"ה ס\"ק ל\"ז וסי' ק' ס\"ק כ\"ב ודוק: ומרן ז\"ל פסק בסי' רכ\"ח דאם לא פרט את הנדר והתירוהו אף בדיעבד אינו מותר וכן כתב הרא\"ש ז\"ל בפרק השולח והריב\"ש בתשו' סימן גם הרשב\"א בחידושיו שם כתב וזה לשונו ואפי' בדיעבד אינו מותר וכדמשמע מטעמיה דרב נחמן דאמר ואי אמרת צריך זמנין דגלייא ליה לדבוריה וחכם מאי דשמע מיפר אלמא דמאן דאית לי' צריך כו' התירו אינו מותר יע\"ש וכן יש להוכיח גם כן מהא דפריך התם לעיל כי לא נישאת נמי דילמא אזיל לגבי חכם ושרי לה ומשני קסבר צריך לפרט את הנדר ואם אי' אכתי ניחוש דילמא איהי לא מפרט לה לנדרא שנדרה על תנאי אם נהנתי מכתובתי ושרי לה חכם ובדיעבד מותר שהרי לפי מ\"ש התוס' שם לחד תי' מאי דפריך וניחוש דילמא אזל' כו' בדיעבד קאמר יע\"ש אלא מוכח דאפי' בדיעבד לא מהני:<br><b> האמנם </b> מצאתי בשיטה מקובצת כ\"י למס' נדרים שכתב משם הריטב\"א וז\"ל והלכתא כר\"פ דצריך לפרט את הנדר מיהו דוקא לכתחילה הוא דצריך לפרט את הנדר אבל אם דיעבד התירוהו מותר ומוכח הכי בפרק השולח וכלשון הזה ממש כתב ג\"כ בחידושי כ\"י על הלכות נדרים להרמב\"ן יע\"ש ז\"ל והדבר תמוה דמלבד דמסוגיא דפ' השולח ליכא למשמע מינה סיעתיה אדרבא תיובתיה איכא למשמע מינה כמ\"ש וצ\"ע: כתב הרשב\"א בתשובה הביאה מוהריב\"ל ח\"ד ס\"ד וז\"ל מי שנשבע שלא לשחוק לזמן ידוע ובא לשאול על נדרו ואומר שמתיירא שמא יתקפנו יצרו כו' ועובר על שבועתו מסתברא דאין נזקקין לו דהשוחק בקוביא עבירה היא ואין מתירין לו ואם מפני שלא יכשלנו לעבור על שבועתו יכניע את יצרו ואין אומרין לאדם לעשות עבירה קטנה כדי שלא יעשה חבירו עבירה גדולה וכתב הר' הנזכר עליו וז\"ל ולכאורה י\"ל לדברי הרשב\"א ז\"ל מההיא דאמרינן בפרק השולח בההיא אמהא דהוה בפומבדיתא דהוו עבדי בה אינשי איסורא ואמר אביי אי לאו דאמר ר\"י אמר שמואל כל המשחרר כו' הוה כייפנא ליה למרה כו' רבינא אמר כי הא מודה שמואל משום מילתא דאיסורא הרי דכדי שלא יעשה איסורא רבה עבדינן איסורא זוטא ותי' וז\"ל וכד מעיינן שפיר אשכחן דלאו ראיה היא מההיא שמעתתא כלל דכתב הר\"ן דלאו עשה גמור הוא ועוד י\"ל דשאני הכא בנ\"ד דהוי בקום עשה דעבדינן מעשה להתיר והתם הרי בשוא\"ת שלא יקיים עשה כדי שלא יבואו רבים לידי חטא וראיה לדבר מההיא דתקיעת שופר ונטילת לולב דמבטלינן שלא יבואו לידי חטא ויעבירו אותם ארבע אמות איברא דיש פנים לומר דהוי קום עשה מאי דכתיב ליה גיטא דחירותא ומי שיעיין בדברי התוס' ימצא סמך לומר דלא הוי קום עשה משום דעיקר המצוה הוא לעבוד בהם ומניעת העבודה הוא בשוא\"ת עכ\"ד: והנה מה שתירץ הרב ע\"פ מש\"כ הר\"ן דלאו עשה גמור הוא לא ידעתי איך אישתמיט מיניה דברי הרשב\"א ז\"ל בחידושיו דף ל\"ח ע\"א שכתב כן משם הרמב\"ן ודחהו בשתי ידים גם מה שתי' דהתם שאני דהוי שב וא\"ת וכתב דמי שיעיין בדברי התוס' ימצא סמך דלא הוי קום עשה נראה דכוון למ\"ש שם בד\"ה כל המשחרר וז\"ל והא אמרינן לקמן במי שאמר כו' שאני התם שאין היורשין רשאין להשתעבד בה משום מצוה לקיים דברי המת לא קרי' ביה לעולם בהם תעבודו ומשום נתינת הגט לחודיה ליכא איסור עשה ע\"כ לע\"ד נראה דאין כאן סמך כלל דמעולם לא כתבו התוס' דבנתינת הגט ליכא איסור עשה דאין היורשין רשאין להשתעבד וכיון דאין יכולין לעבוד בהם ליכא איסור עשה בנתינת הגט כיון דבלא נתינת הגט אינם יכולים להשתעבד אמנם בעלמא היכי דמצי לעבוד בהם א\"כ משעת נתינת הגט עבר אעשה כיון דנתינת הגט היא הגורמת מניעת העבודה וזה מדוקדק בדברי התוס' שכתבו ומשום נתינת הגט לחודיה ליכא איסור עשה ויש להביא ראיה לזה שכתבנו ממה שהקשו התוס' שם בפרק השולח דמ\"א ד\"ה כופין את רבו וז\"ל וא\"ת וכי אומרים לאדם חטא בשביל שיזכה חבירך דהכי אמרינן גבי הדביק פת בתנור כו' והשתא כפי דעת הרב דמקרי שב ואל תעשה מאי ק\"ל מההיא דהדביק פת בתנור התם שאני דהוי קום עשה משא\"כ הכא דהוי שב וא\"ת וראי' מההיא דשופר ולולב וכמ\"ש הוא ז\"ל אלא ודאי כמ\"ש ומהתימא על הרב שנראה שלא ראה דברי התוס' הללו: ובעיקר קו' נראה דאשתמיט מניה דברי התוס' דפרק בכל מערבין דל\"ב ע\"ב ד\"ה שנ' וז\"ל והא דשרי בחצי שפחה כו' ועוד דהו\"ל כמצוה דרבים כדמשני גבי ר\"א ע\"ש וא\"כ כפי דברי התוס' הללו אין כאן קושיא ועוד נ\"ל לחלק דלא דמי נדון הרשב\"א לההיא דפרק השולח דבשלמא בנדון הרשב\"א עדיין לא הוחזק באיסור ואע\"ג דאיכא למימר שירא שמא יתקפנו יצרו כו' אימור לא עביד דגזים איניש ולא עביד משא\"כ גבי ההיא דהשולח דהוו עבדי בה כבר אסורא עבדינן אסורא זוטא כדי שלא יעשה עמה אסורא רבה ועיין בהרב פרח מטה אהרן ח\"א סי' מ\"ד:<br><b> מעשה חושב</b>\n<b> (שלד) </b> ושתי תשובות הללו ניתנים ליאמר בההיא דיוסף כו'. גם אני כיוונתי ליישובים אלו וביותר לישוב קמא והיינו משום דעיקר טעמא הוא שמא לדבר מצוה נשבע וא\"כ הרי הוא מפרט לב\"ד על מה נשבע אך לא למי נשבע א\"כ אזיל לי' החשש ולפ\"ז אי צדקיהו פרט דנשבע למי שאכל אבר מן החי שלא יגלה הדבר א\"כ מאי איכפת ליה לב\"ד מה שלא גילה למי נשבע. אלא דלדעתי הקושיא מעיקרא ליתא דכיון דמה שצריך לפרט הנדר הוא רק מדרבנן בלבד א\"כ הא י\"ל דבזמן צדקיהו אכתי לא נגזרה ולא נתחדשה הלכה זו וכעין זה כ' המל\"מ בפ\"ז הלכה יו\"ד מהלכות בית הבחירה להוכיח דהא דאין ישיבה בעזרה כו' דאורייתא הוא דאל\"כ מאי שקיל וטרי בשלהי קדושין בהאי קרא דשמואל שוכב גו' דילמא בימי שמואל עוד לא אסרוה ב\"ד גם מו\"ז רבינו התוי\"ט ז\"ל הוכיח דבטמאה עם טמאה נמי איכא כלאים מדאורייתא מדהקשו בירושלמי מקרא דדוד ובניו בפרד כי לא מצאנו גזירה זו באחד מספרי הנביאים עיין משנה ב' פ\"ח מכלאים בתוי\"ט בד\"ה בהמה כו' וכן מו\"ח רבינו ז\"ל בתשובות רע\"ק איגר מביאם ליישב מה דכתבו התוס' בקדושין דף כ\"ב דתמר לא היתה בת דוד שאשתו כבר היתה מעוברת מקודם דקשה ע\"ז איך נשא דוד מעוברת ותירץ מו\"ח ז\"ל דבימי דוד אכתי לא אסרו מעוברת ומינקת ע\"ש והוא בסי' צ\"ה ותמהני דטפי הי\"ל למו\"ח רבינו ז\"ל להביא הירושלמי שהובא בתוס' יבמות דף כ\"א רע\"א בד\"ה ומותר באשת חמיו כו' וז\"ל הירושלמי שם אשת חמיו אסורה משום מראית עין וא\"ת תורה היא לאסור הא דוד נשא רצפה בת אי' ע\"ש הרי מבואר דאיסור אשת חמיו עוד לא הי' בימי דוד דאל\"כ יקשה איך נשאה דוד ועבר אדרבנן והא כתיב אשר עשה דוד הישר בעיני ד' ולא סר גו' ועיין בתוי\"ט משנה א' פ\"ח דכלאים בד\"ה אסורים כו' ודו\"ק: אחר זמן רב כתבתי תשובה ארוכה מאד לראדוויץ והארכתי קצת גם בזה משום דקשה להיפך למ\"ש הט\"ז ביו\"ד סי' קי\"ז דמאי דמפורש בקרא להיתר אין כח ביד חכמים לאסור וא\"כ איך אסרו אשת חמיו כיון דמפורש בקרא ואתנה נשי אדוניך בחיקך וגו':<br><b> וניחא </b> לי דהא הטעם באיסור זה הוא משום מראית העין והרי אמרינן בסוטה דף מ\"ג ע\"ב החורגים הגדלים בבית מותרים זה בזה דקלא אית להו ולהירושלמי דאוסר בחורגים ס\"ל דלית להו קלא: אבל מ\"מ נשי שאול ודאי דקלא הוה להו כיון דשאול ודוד חתנו מלכי ישראל היו ולא שייך בהו מראית העין וכן הבאתי ראי' בתשובתי הנ\"ל ממ\"ש התוס' בבכורות דף נ\"ה סע\"ב בד\"ה אין המעין כו' בתה\"ד שם בדף נ\"ו ע\"א ומהט\"ז יו\"ד סי' קצ\"ב לענין דם חימוד ועיין סנהדרין דף י\"ב סע\"א ובתוס' שם בד\"ה שעובר כו' ודו\"ק:<br><b> (שלה) </b> נראה דכוון למ\"ש שם בד\"ה כל המשחרר כו' ומשום נתינת הגט לחודי' ליכא איסור עשה לענ\"ד נראה דמוהריב\"ל רמז על דברי התוספות שם בדף מ\"א ע\"א בד\"ה לישא שפחה כו' שכתבו שם ביישוב קושייתם דאמאי לא אתי עשה דפ\"ו ודחי לל\"ת דלא יהי' קדש וז\"ל שם וי\"ל דהכא אפשר לקים שניהם ע\"י כפיי' וע\"ש והשתא אי נימא דהמשחרר הוי קום ועשה א\"כ איך קרו זה אפשר לקיים שניהם ניהו נמי דעשה דפ\"ו עשה אלים הוא מעשה דלעולם בהם תעבודו מ\"מ הא טפי הי' לן לומר דליבטל העבד מפ\"ו כיון דאינו עובר בקום ועשה ממה שנאמר שישחררו האדון ויעבור בקום ועשה ועיין מוהרש\"א שם ודו\"ק:<br><b> מ\"מ </b> מדברי התוס' שם ע\"ב בד\"ה כופין כו' יפה השיג עליו הגאון המחבר ז\"ל דממילא מוכח שם דס\"ל להתוס' דכל שהעשה אלים אעפ\"י שאינו עובר עלי' אלא בשב ואל תעשה עדיפא טפי מעשה שאינו אלים אעפ\"י שעובר עלי' בקום ועשה שהרי עשה דהשלמה נדחה מפני עשה דפסח דאלים אעפ\"י שהכהן עובר על העשה דהשלמה בקום ועשה והמחוסר כפרה אם לא יעשה את הפסח אינו עובר אלא בשוא\"ת וא\"כ ה\"נ כיון דעשה דפ\"ו אלים טפי אע\"ג דאינו עובר עלי' אלא בשוא\"ת הוא דוחה לעשה דלעולם בהם תעבודו שאינו אלים כ\"כ אע\"ג שעובר עלי' בקום ועשה. מלבד כל זה אני תמה על מוהריב\"ל דמיישב שם דמש\"ה אמרינן בההיא אמתא דעבדינן איסורא זוטא כו' משום דהוי בשוא\"ת כמו שופר בשבת כו' משא\"כ בנ\"ד דהוי קום ועשה דעבדינן מעשה להתיר וע\"ש לא ידעתי מה בין כפיית הב\"ד לשחרר לבין התרת השבועה דחשיב הכפיי' לשוא\"ת וההתרה לקום ועשה. ועוד מאי איסור יש בהתרת השבועה אם באמת קרוב הדבר שיתקפנו יצרו ויעבור על שבועתו דאז ממילא אין איסור על המתירים השבועה כיון שיצרו מתגבר עליו כמו בההיא אמתא אבל בההיא דכופין הא מרא דאמתא ודאי קא עביד איסורא אלא שהוא איסורא זוטא ודו\"ק:<br><b> (שלו) </b> ובעיקר קו' נראה דאשתמיט מני' דברי התוס' דפ' בכל מערבין דף ל\"ב ע\"ב כו'. תמהני על הרב המחבר ז\"ל שהביא ממרחק לחמו והעלים עיניו מדברי התוס' בסוגיין דגיטין הנ\"ל דף מ\"א סע\"ב בד\"ה כופין כו' שהביא המחבר עצמו בדיבור שלפני זה ובפרט שהתוס' כתבו כאן מפורש יותר ממ\"ש בפ' בכל מערבין שהביא שהרי כתבו הכא וז\"ל אע\"ג דהם פושעים כיון שהיתה מחזרת אחריהן ומשדלתן לזנות חשיבי כאונסים וע\"ש (וא\"כ הרי אין זה ענין להאי דהרשב\"א ז\"ל) וסיימו שם וז\"ל. ועוד דמצוה דרבים שאני עכ\"ל. ובתוס' שבפ' בכל מערבין הא לא כתבו אלא בכ\"ף הדמיון וז\"ל דהו\"ל כמצוה דרבים וע\"ש וא\"כ עד שהגאון המחבר ז\"ל תמה על מוהריב\"ל שלא ראה דברי התוס' הללו והרי יותר תימא עליו שהעלים עינו מסוף דברי התוס' שהביא בעצמו:"
+            ],
+            [],
+            [
+                "<b>ראובן </b>\n<b> שהשביע לשמעון כו' אין מתירין לו אלא בפניו כו'.</b> ברייתא פרק ר\"א דס\"ה וראיתי להתוס' ז\"ל פרק השולח דף ל\"ו ע\"ב ד\"ה ליחוש שהק' וז\"ל וא\"ת בין חכם ובין בעל איך יכולים להפר שלא בפני היתומים הא אמרינן בנדרים כו' וי\"ל דבדיעבד אם הפר מופר כו' הנה מוהריב\"ל ז\"ל בחידושיו הקשה וז\"ל ואיכא למידק דמאי קו' כיון דאכתי לא ידעינן דצריך לפרט את הנדר ואפשר לתרץ דאפי' למ\"ד דא\"צ לפרט את הנדר אפ\"ה צריך לפרט אם נדר ע\"ד רבים הדירוהו אחרים כדי לדעת אם יש התרה לנדרו ולשבועתו אלו דבריו ובמה שתי' וי\"ל דבדיעבד אם הפר מופר ראיתי למוהר\"ש יפה ז\"ל בס' שמות דף מ' שהקשה וז\"ל וק' ומ\"מ חכם היכי שרי לה לכתחיל' אטו בשופטני עסקינן והניחו בצ\"ע ולע\"ד נראה דכונתם להקשות דהן לו יהי דהשתא לפום ס\"ד דהמקשה ס\"ל דא\"צ לפרט את הנדר דהשתא כיון שהחכם אינו יודע שנדר לתועלת חבירו מסתמא ודאי שרי לה מ\"מ אכתי מה יענה לרמאה ברמאותיה כיון שאין התרה מועלת כלום דליכא למימר דאיהי טעי בהכי וסבורה היא דהנשבע לתועלת חבירו מתירין לה שלא בפניו ואדעתה דהכי נדרה מעיקרא וחכם ודאי שרי לה לפום מאי דס\"ד השתא דא\"צ לפרט את הנדר דהא ליתא דא\"כ היכי משני לר\"ג דאמר אפילו נשאת דמדירינן לה ברבים אכתי ניחוש דילמא איהי טעי בהכי וסבורה נדר שהודר ברבים יש לו הפרה דלאו כ\"ע דינא גמירי ור\"ג כיון דס\"ל דא\"צ לפרט את הנדר אזיל לגבי חכם ושרי לה אלא ודאי דלהא לא חיישינן וא\"נ דבשעה שקופצת ונשבעת מודעינן לה דינא הכי וא\"כ ה\"נ נימא לענין נשבע לתועלת חבירו ואהא תי' וי\"ל דבדיעבד אם הפר מופר כו' וכיון שכן איכא למיחש לרמאה ברמאותיה דאזיל לגבי חכם ואינו מודיע לו שנשבע לתועלת חבירו ושרי לי' ובדיעבד אם התירוהו מותר דהשתא לפום ס\"ד דמקשה דא\"צ לפרט את הנדר א\"צ שיפרט אם נדר ע\"ד רבים או לתועלת חבירו ודלא כמוהריב\"ל ז\"ל דלפי דעתו ז\"ל קשה דא\"כ מאי אהני התוס' בתי' דבדיעבד מופר אטו בשופטני עסקינן וכקו' מוהר\"ש יפה ז\"ל ומצאתי להריטב\"א ז\"ל בשיטת כ\"י כתב על תי' התוס' וז\"ל ואין תי' זה מספיק דאפי' הוי הכי מ\"מ ליכא למיחש להכי דחכם לא מזדקק לה ושמא אפשר לומר דכיון דאיהי ידעה דאם עשה כן בדיעבד מותר מרמי אותו חכם ויאמר לו שלא היה שם אדם בשעה שנדר עכ\"ל הנה מבואר כונתם כמ\"ש ודוק: שוב ראיתי בהר\"ן ז\"ל בנדרים דס\"ה ע\"א שכתב ליישב קושיית התוס' הלזו וז\"ל בסוף דבריו וההיא דגיטין לאו ראיה היא דנדר אלמנה מכיון שנדרה ליתומים מה תועלת יש לתינוקות באיסור פירותיהם ועוד דהכי קאמרי' דילמא אזלא לגבי חכם ושרי לה ותחשוב להיות מותרת עכ\"ד והדבר תמוה דאם כן כי פרכינן לר\"ג דאמר אפי' נשאת נשאת ודאי מפר לה בעלה לאו דינא קאמר אלא היינו לומר דבעל נמי טעי בהכי וסבור הוא דהנשבע לתועלת חבירו יש לו התרה וא\"כ מאי משני דמדרינן לה ברבים אכתי ניחוש דילמא טעו בהכי וסבורים הם דנדר שהודר ברבים יש לו הפרה ואדרבא בהא איכא למיטעי טפי דפלוגתא דתנאי היא משא\"כ בההיא דנשבע לתועלת חבירו מילתא פסיקתא היא לכ\"ע ואי נימא דתלמודא הכי קאמר דמדרינן לה ברבים ומודעינן לה דינא דנדר שהודר ברבים אין לו הפר' א\"כ קשה דל\"ל להדיר לה ברבים הוה להו לאודעי לה דינא דהנודר לתועלת חבירו אין מתירין לו אלא בפניו וסגי בהכי ואולי נאמר דודאי תקנתא דמודעינן לה דינא לאו שפיר חזי משום דאכתי איכא למיחש דילמא בי דינא לא יהבי אדעתייהו בההיא שעתא לאודעי לה ותחשוב היא שהיא מותרת ואזיל לגבי חכם ושרי לה ומש\"ה פריך נשאת ודאי מפר לה בעל ואהא משני דמדירינן לה ברבים ולאו דמודיעי' לה דינא קאמר אלא משום דכיון דרואה היא דטרחי ביה דינא לאכנופי יו\"ד להדירה היא ודאי מיהב יהבה דעתה ואתי למישאל דלמה להו י' ויודעת היא דכי היכי דלא תיהוי לה הפרה הוא דעבדי הכי ובהכי יש ליישב לשון רש\"י ז\"ל שכתב ד\"ה ברבים וז\"ל נודרת בפני י' וקסבר נדר שהודר ברבים אין לו הפרה אשר רבים היו תמהים על דבריו דמי הזקיקו לרש\"י ז\"ל לומר נודרת בפני עשרה מאחר דתלמודא השתא לשנויי לר\"ג קאי ור\"ג ס\"ל לקמן דמ\"ו דרבים היינו ג' ועיין בשער אפרים סי' שנתקשה בזה והניחו בצ\"ע: אכן לפי האמור י\"ל דרש\"י ז\"ל בשי' הר\"ן קאי ומשום הכי הוכרח לומר דמדרינן לה ברבים דקאמר תלמודא הכא אליבא דר\"ג ע\"כ בי' קאמר דכיון דטרחי בי דינא לאכנופי י' מידק דייקא וידעה שפיר דכי היכי דלא תיהוי לה הפר' הוא דעבדי הכי משא\"כ אי מדרינן בג' דהתם ודאי לא יהבא דעתה כלל ולא דייקא במילתא לידע טעמא דסבורה דג' משום ב\"ד הוא ולא משום דלא תהוי לה הפרה כנ\"ל נכון ודוק: ודע שהר\"ן ז\"ל שם כתב תי' התוס' ז\"ל דבדיעבד אם התירוהו מותר וסיים וז\"ל וה\"נ מוכח מדשרו ליה סנהדרין לצדקיהו ואי אפי' בדיעבד אסור היכי הוה שרי לצדקיהו לגלויי מילתא וכ\"ת אכתי ק' דנהי דבדיעבד שרי לכתחילה מיהא אסור והיכי שרו ליה סנהדרין לצדקיהו א\"ל דלדבר מצוה מתירין וצדקיה היה מצטער כו' ומ\"מ משמע דבדיעבד מותר דאי לא מה אהני ליה לצדקיהו מאי דשרו ליה עכ\"ד ויש לי לדקדק עליו דמשמע מדבריו דכל דלדבר מצוה מתירין בדיעבד מותר אפי' לדבר הרשות דאי בדיעבד אינו מותר אפי' לדבר מצוה לא היו מתירין והא בהא תליא וכיון שכן קשה דא\"כ משמע דע\"ד רבים דקי\"ל דלדבר מצוה מתירין מינה דבדיעבד אם התירוהו מותר וק' דא\"כ כי פרכינן בשמעתין לר\"ג נשאת ודאי מפר לה בעל היכי משנינן דמדרי' לה עד\"ר אכתי תי' דניחוש דילמא מפר לה בעל או שרי לה חכם ובדיעבד מותר דמהאי טעמא דבדיעבד שרי הוא דפרכינן מעיקרא נשאת ודאי מפר לה בעל ולהא ודאי הוה אפשר לישב דאע\"ג דבנודר ע\"ד רבים לדבר מצוה יש לו הפרה ומינה דבדיעבד מותר מ\"מ היכא דהוי נשבע לתועלת חברו ועד\"ר אלים טפי ואפי' לדבר מצוה אין מתירין ובדיעבד נמי אינו מותר והיינו דמשני שמדירינן לה ברבים אלא דאכתי קשה מהא דפרכינן לקמן לר\"ג דאמר א\"צ לפרט את הנדר ממתני' דהנושא נשים בעבירה מוקמינן לה במסקנא דמדרי' ליה עד\"ר אע\"ג דהתם ליכא טעמא דנשבע לתועלת חבירו דמה תועלת יש להם לב\"ד במה שמשביעין אותו והשתא כפי דעת הר\"ן ז\"ל מאי משני דמדרינן ליה עד\"ר אכתי ניחוש דלמא אזיל לגבי חכם ושרי ליה ובדיעבד מיהא מותר ושוב ראיתי להר\"ב ש\"ך סי' רכ\"ח ס\"ק ס\"ט שתמה על מור\"ם ז\"ל שם שכתב משם י\"א דעד\"ר בדיעבד אם התירוהו מותר והיא סברת מהר\"י קולון ז\"ל שורש נ\"ב שכתב כן משם הר' אביגדור ז\"ל ומרן הב\"י ז\"ל כתב שכ\"כ הרשב\"א בתשו' משם ר\"ת יע\"ש ותמה עליו כמו שתמהתי אני ההדיוט דלר\"ת ז\"ל כיון דמאי דפריך בגמ' וליחוש דלמא אזיל גבי חכם היינו לענין דיעבד א\"כ מינה מוכח דבעד\"ר אין לו הפרה דאל\"כ מאי משני דמדירינן ליה עד\"ר וכתב עוד שדברי הר' אביגדור דחויים הם ואין לסמוך עליהם אפי' בשעת הדחק דכפי דבריו מאי משני בגמ' דמדרי' ליה עד\"ר אכתי ניחוש דילמא אזיל לגבי חכם ושרי ליה ובדיעבד מותר וחכם ודאי שרי ליה לכתחלה דהשתא לר\"נ קיימינן דס\"ל א\"צ לפרט את הנדר את\"ד ז\"ל יע\"ש ויש לתמו' עליו שהרי מדברי הר\"ן מוכח בהדיא כדעת הר' אביגדור ז\"ל ממה שהכריח הדבר דכיון דנשבע לתועלת חבירו לדבר מצוה מתירין מינה נשמע דבדיעבד מותר דהא בהא תליא וא\"כ מבואר דבעד\"ר כיון דקי\"ל דלדבר מצוה מתירין ה\"נ בדיעבד מותר וא\"כ מאי דק\"ל לדעת הר' אביגדור תיקשי ליה להר\"ן ז\"ל ונראה ליישב דודאי גבי נשבע לתועלת חבירו ס\"ל להר\"ן ז\"ל דהא בהא תלייא ומכיון דלדבר מצוה מתירין ע\"כ לומר דלדבר הרשות דעבד מותר אלא דלכתחלה הוא דאסרו וא\"כ כל לדבר מצוה לא אסרו רבנן ושרי לכתחלה אמנם אי אפי' בדיעבד אין התרתו התרה אלא מדעת חבירו כי הוי לדבר מצוה מאי אהני לן וכי משום דבר מצוה שרי לעבור על הנדר דהכא ליכא למימר דכיון דדבר מצוה הוא מסתמא ניחא ליה לחבירו שיתיר את נדרו דמאי אכפת ליה לחבירו במצוה דידי' כיון שגורם לו היזק בהתרתו מה שאין כן בנודר ע\"ד רבים דטעמא דאין לו התרה הוא משום דלא כל הפתחים שוים ולא כפתחו של זה פתחו של זה איכא למימר דודאי לדבר הרשות אף בדיעבד אינו מופר מטעמא דלאו כל הפתחים שוים אבל דבר מצוה דעת כולם מסכימים להתי' כיון שלא הגיע להם היזק בהתרתו ומהאי טעמא מתירין אפי' לכתחלה ולא תליא הא בהא ולעולם דס\"ל להר\"ן דע\"ד רבים אפילו בדיעבד אינו מופר אמנם לדעת הר' אביגדור ק' טובא דמאי משני בגמ' כמו שהקשה הרב ש\"ך ז\"ל: ונראה לי ליישב דבריו דס\"ל לר' אביגדור דמאי דפריך בגמ' וליחוש דילמא אזלא לגבי חכם לאו היינו משום דבדיעבד מותר דלהא ודאי לא חיישינן דכיון דלכתחלה לא חיישי' דלמא שרי לה חכם דלאו בשופטני עסקינן ואי משום דאיכא למיחש דלמא מרמה לחכם ואומר שלא היה שם אדם בשעת השבועה ושלא היה לתועלת חבירו כמ\"ש משם הריטב\"א ז\"ל להא נמי ליכא למיחש דס\"ל להר' אביגדור דאפי' לר\"ן דאמר א\"צ לפרט את הנדר מ\"מ צריך לפרט אם נדר ע\"ד רבים או לתועלת חבירו כמ\"ש מוהריב\"ל ז\"ל וקו' ר\"ת דהקשה דמאי פריך וניחוש כו' כיון דהוי נשבע לתועלת היתומים י\"ל דס\"ל כתי' הר\"ן והרשב\"א ז\"ל משם אחרים דס\"ל דנדר אלמנה לא הוי לתועלת חבירו כההיא דצדקיהו דמכיון שנדרה ליתומים מה תועלת יש באיסור פירותיה ומשו\"ה פריך בגמ' וליחוש כו' ושרי לה לכתחלה ומשני דמדרינן ליה עד\"ר דהשתא כיון דלכתחלה אין מתירין אותו ליכא למיחש דלמא שרי לה חכם דלאו בשופטני עסקינן וא\"כ לר\"ן דס\"ל א\"צ לפרט את הנדר מ\"מ צריך לפרט נדר ע\"ד רבי' כמ\"ש כנ\"ל ליישב דבריו: האמנם מצאתי למרן ז\"ל שכתב בתשו' כ\"י בספר אבקת רוכל ס' קל\"ה שכ' דברים מנגדי' למ\"ש בתוך התשו' וז\"ל ומ\"ש שנמצא מחכמי קושטאנדינא שהתרת הנשבע לתועלת חבירו אין בה ממש אפי' דיעבד אע\"פ שזה דעת הראב\"ד והרשב\"א הלא ר\"ת חלוק בדבריו והרא\"ש והסמ\"ג והטור מסכימים לדבריו וכן דעת הריב\"ש ומש\"כ וה\"ה בנשבע עד\"ר שאין בהתרתו ממש אפילו בדיעבד מאחר שכתבו זו בתורת וה\"ה ונפל היסוד ונהרס הבנין כל שכן דבלאו הכי דין זה סתור מעצמו שהרי כ' מהרי\"ק משם הר' אביגדור דנדר עד\"ר בדיעבד אם התירוהו מותר ואע\"פ שכתב שזה שלא כדעת רוב הפוסקים משמע דלטעמיה אזיל דס\"ל כהראב\"ד דהנשבע לתועלת חבירו אפי' בדיעבד אינו מותר אבל כבר הוכחתי שדעת הפוסקים להתיר בדיעבד וכ\"ש בנשבע ע\"ד רבים ואל תשיבני משום דמייתינא לה במכ\"ש ולא סגי ליה לאתויי בה\"ה שהרי הרשב\"א ס\"ל כדעת הראב\"ד דהנשבע לתועלת חבירו אפילו בדיעבד אינו מותר ואפ\"ה כתב בתשובה דבעד\"ר אם הדירוהו בדיעבד מותר עכ\"ל הזהב אשר מבואר מדבריו שלדעת ר\"ת והר\"ן ז\"ל דס\"ל דבנשבע לתועלת חבירו בדיעבד מותר ה\"ה וכ\"ש בעד\"ר ואפי' בדאיכא תרתי תועלת חבירו וע\"ד רבים כמעשה שהיה בנדון שלו אפ\"ה כתב דבדיעבד מותר לר\"ת וסייעתיה והוא מן התימה כמ\"ש וצ\"ע: כתב הר\"ב ש\"ך ז\"ל סי' רכ\"ח ס\"ק מ\"ג על מ\"ש מרן שם ודוקא שנדר ע\"ד חבירו בשביל שום טובה שעשה לו כו' והשבועה היתה לתועלת חבירו כתב וז\"ל לא ידענא מאי קאמר ואי אתא לאפוקי היכא דאין השבועה לתועלת חבירו אף בהטבה יכולים להתיר לסברא זו הא ליתא דבהרא\"ש והטור ושאר הפוסקים בשם ר\"ת משמע דאין חילוק אלא לעולם כל שהוא מקבל טובה ממנו אין להתיר וכן משמע בריב\"ש שם שכ' שי\"א דלתועלת חבירו אפילו שלא בהטבה אין להתיר אבל בהטבה אע\"ג דאין השבועה לתועלת חבירו ליכא למ\"ד דמתיר ואפשר כו' א\"ד יע\"ש ועפ\"ז יש לתמוה על מ\"ש מוהר\"א יצחקי ז\"ל בספר ז\"א חי\"ד סימן ט' על ראובן משרת שמעון שגרשו מביתו מחמת סיבה שכל מה שהיה מרויח היה מאבד את ממונו בתרבות אנשים חטאים ויהי כי ארכו לו הימים וירא ראובן כי כלתה אליו הרעה ויכנע לשמעון רבו ויחל את פני שמעון שיקריבהו ונתרצה שמעון בתנאי שישבע על דעתו שלא ילבש עוד בגד משי עד עשרה שנים ונשאל הרב אם יש לו התרה עפ\"י חכם שלא מדעת רבו וכתב הרב דהיה מקום להסתפק משום הא דאמרי' בנדרים המודר הנאה מחבירו כו' אמנם הם המדברים דמעולם לא אמרו אלא דוקא בשנדר ע\"ד חבירו בשביל טובה שקבל ממנו כו' ועוד צריך תנאי אחר שתהיה השבועה להנאתו ולטובתו של המשביע כההיא דנ\"נ ויתרו כו' עד אמור מעתה דהדברים ברורים דהגם כי נשבע ראובן הנז' על דעת שמעון רבו אין שום הנאה מגעת לו לרבו כדי שנאמר שאין מתירין אלא בפניו או מדעתו ורצונו כו' את\"ד יע\"ש ויש לתמוה עליו איך אשתמיט מיניה דברי הש\"ך הללו שכתב דכל שקבל טובה ממנו מחמת השבועה אע\"ג דאין השבועה לתועלת חבירו ליכא למ\"ד דמתיר וא\"כ הכא נמי כיון שקבל ראובן טובה ממנו מחמת השבועה שהביאו אל ביתו אע\"ג דאין כאן תועלת לשמעון אפי\"ה לכ\"ע אין מתירין אלא מדעתו: האמנם אנכי הרואה שדברי הש\"ך אחר התבוננות הם תמוהים וזה ממה שהרא\"ש והרשב\"א בחידושיו הק' קו' התוס' דידן דמאי פריך וליחוש כו' ותי' משם ר\"ת כתי' התוס' וה\"ד לכתחלה וכתב עוד הרשב\"א ז\"ל דיש מי שתי' דלא אמרו אלא בנשבע להנאתו אבל בנודר' ליתומים מה הנאה יש ליתומים באיסור פירותיה וכן כתב הר\"ן כמ\"ש לעיל עי\"ש הנה מבואר בהדיא דאפי' בנודרת ליתומים דהו\"ל קבל טובה מחמת השבועה שאלמלא היתה נשבעת לא היתה גובה כתובתה דאין אלמנה נפרעת מנכסי יתומי' אלא בשבועה אפי' הכי ס\"ל ליש מי שתי' דכיון דאין ליתומים הנאה באיסור פירותיה יכולה להתיר שלא מדעתם ואם כן איך כתב דכל שקבל טובה ממנו אע\"ג דאין השבועה לתועלת חבירו ליכא למ\"ד דמתי' ואף לר\"ת ושאר רבוותא שתי' קו' זו באופן אחר לאו משום דס\"ל דבקבלת טובה ממנו גרידא מהני אלא משום דמ\"מ יש להם הנאה ליתומים שאם היא רוצה להתיר נדרה צריכה להתרפס ברצוי כסף ליתומים כמ\"ש מוהרימ\"ט ח\"א סי' קי\"ח וא\"כ משום דמכ\"מ בשעה שנשבעת הא מיהא היתה לתועלת היתומים אבל כל שאין לו הנאה למשביע כלל אפי' קבל טובה ממנו לכ\"ע מהני וליכא למימר דנודרת ליתומים לא חשיבא קבל טובה ממנו כיון שהיא גובה כתובתה בעל כרחן ע\"י הנדר דהא ליתא דאם כן ל\"ל לר\"ת לתרץ דההיא דפריך וליחוש כו' איירי לענין דיעבד ולמילף מינה דבדיעבד מיהא מותר ות\"ל משום דלדעתו הא דהנשבע לתועלת חבירו אין מתירין אלא מדעתו היינו דוקא בקבל טובה ממנו כמ\"ש הרא\"ש והרשב\"א ז\"ל משמו סמוך ונראה וכן ראיתי למוהרימ\"ט ז\"ל חלק הנזכר סי' א' שכתב על ראובן שנתחייב לשמעון סך ממון לזמן ידוע ואסר על עצמו בשר ויין אם לא יפרענו עד אותו זמן וכתב הרב ז\"ל שיש לו רפואה שישאל על נדרו ואע\"ג דתני' המודר הנאה מחבירו כו' וכ\"ש היכא שקבל טובה ממנו כמו בנ\"ד שהלוהו בשעת דוחקו כו' נ\"ד לא דמיא למשה ולא לצדקיהו לפי דהכא אין שום תועלת לחבירו בקיומא של נדר זה כו' יע\"ש הנה מבואר מדבריו דכל שאין תועלת לחבירו בשבועתו אע\"ג דקבל טובה ממנו לכ\"ע מתירין אותו הפך מ\"ש הש\"ך ולא ידעתי איך אישתמיט מיניה וצ\"ע: כתב מוהרד\"ך ז\"ל בית י\"ז חדר י' דלדעת הסוברים דהנשבע לתועלת חבירו בדיעבד מותר היכא דהוי דבר מצוה מתירין אפי' לכתחלה יע\"ש ומוהר\"ש טאייטצק ז\"ל בס' שארית יאודה דנ\"ג תמה עליו דהרא\"ש הוא מהסוברים דבדיעבד מותר כו' כתב בתשובה כו' יע\"ש ולק\"מ עיין במוהרא\"ש סי' קע\"ד ובספר כהונת עולם סי' ד' אך לדידי ק\"ל מדברי הרשב\"א ז\"ל בחידושיו שכתב בשמעתין משם ר\"ת ליישב ההיא דגבעונים דיליף מינה ר\"י דנדר שהודר ברבים אין לו הפרה דדלמא התם היינו טעמא משום דהוי נשבע לתועלת חבירו ותי' משם ר\"ת דלא אמרו אין מתירין אלא בקבל טובה ממנו כו' יע\"ש והשתא לדעת הרד\"ך ז\"ל הי\"ל לר\"ת לתרץ ולומר דהתם שאני דהוי לדבר מצוה דכתיב לא תחיה כל נשמה כמ\"ש שם סמוך ונראה שהרי דעת ר\"ת דבדיעבד מותר אלא משמע דלא תליא הא בהא כנ\"ל:<br><b> מעשה חושב</b>\n<b> (שלז) </b> והדבר תמוה כו' אכתי ניחוש דילמא טעו בהכי כו'. ואדרבה בהא איכא למיטעי טפי דפלוגתא דתנאי היא כו'. לענ\"ד אין כאן תימה ואין כאן אדרבה דכתב דבהא איכא למיטעי טפי משום דהיא פלוגתא ובנשבע לתועלת חבירו מלתא דפסיקתא היא דמ\"מ באמת שאני נדר שהודר ברבים דלמ\"ד שאין לו הפרה הא לא מהני לי' הפרה והויא ההפרה כמאן דליתא ואפילו בהסכמת הרבים שהיו שם בשעת הנדר כששמעו אח\"כ שהנדר הותר בב\"ד ג\"כ לא מהני משא\"כ בנודר לתועלת חבירו דאם התיר לו החכם וחבירו הסכים אחר כך בהתרת החכם הרי מהניא ההתרה למפרע דודאי מי שנשבע לתועלת חבירו או אלמנה שנדרה ליתומים אפילו אם אח\"כ יאמרו לה היתומים שאינם מקפידים אם תאכל היא את המין שנדרה ממנו ואפילו אם קבלה כתובתה דאפ\"ה אין האלמנה מותרת באותו המין עד שיתיר לה חכם מ\"מ הרי אי אזלה קודם לכן לחכם והתיר לה דאז אם היתומים מסכימים אח\"כ על היתרה הרי היא מותרת למפרע. וא\"כ לפ\"ז הרי דבנשבע לתועלת חבירו עכ\"פ התרת החכם מקרי התרה אלא דצריך נמי להתרתו הסכמת חבירו וא\"כ הא י\"ל דבהא איכא למיטעי ולומר דכיון דהתרה זו תועיל אח\"כ היא מועלת נמי עכשיו וכן האלמנה תחשוב ג\"כ להיות מותרת. אבל בנדר ברבים דאין לו התרה כלל וההיתר שלו הי' כלא הי' אפילו אח\"כ כשיסכימו הרבים שהיו בשעת הנדר א\"כ הרי ליכא למיטעי בי' כלל משום דטעות שייך רק בין היום ליומא אוחרא בפרט הדין. אבל לא בכולא מלתא לומר שההתרה שאינה כלום הויא התרה ובפרט דתטעה כן משום דאינו תועלת להיתומים כו'. ודע דלכאורה יש להעיר מזה במ\"א והוא בשלהי נדרים באומרת נטולה אני מן היהודים דאמרינן יפר חלקו כו' משום די\"ל דעיני' נתנה באחר ע\"ש. ולפ\"ז קשה דאיך ניחוש לזה והא גם לאותו אחר היא אסורה מכח נדרה ואי דשמא אזלה לגבי חכם כו' הא בכה\"ג לא מהני התרה. דמכח נדרה זה גרשה בעלה ונתן לה כתובה והשתא דמורדת היא מתשמיש שוב אין לה כתובה ודמיא לאלמנה הנודרת ליתומים וכנ\"ל. אע\"כ דחיישינן שהיא תחשוב שתהא מותרת וכמ\"ש הר\"ן ז\"ל ואע\"ג דיש לחלק בין הפרקים דלא דמי כ\"כ לאלמנה הנ\"ל. מ\"מ יקשה דכיון דבאמת הדין הוא כמשנה ראשונה דמדנדרה עכ\"ר דתשמיש קשה לה. א\"כ אמאי למשנה אחרונה אמרינן דיפר חלקו כו' מחשש דשמא עיניה נתנה באחר והרי אפשר להדירה עד\"ר כמו באלמנה הנ\"ל. ואין לומר בזה דא\"א להדירה עד\"ר משום דאין נדר חל על נדר. דז\"א משום דמ\"מ הא אפשר לב\"ד להתיר נדרה בתחלה ולהדירה אח\"כ עד\"ר שהרי גם בהאלמנה דסוגיין צ\"ל כן דאל\"כ מאי מהני הדרת ב\"ד להאלמנה הרי קודם שיבואו להדירה תדור מעצמה ליאסר מעכשיו בכל מין שידירוה בב\"ד ושוב אין הנדר עד\"ר שבב\"ד חל על נדרה וקצרתי כאן. ועיין מ\"ש לעיל על הגליון (באות ש\"ז) בד\"ה תמהני ובתשובה הארכתי בסוגיא זו הרבה ואכמ\"ל:<br><b> אמנם </b> בפשיטות י\"ל דא\"א כאן להדירה עד\"ר משום דנהי דעכשיו התשמיש קשה לה ובדין היא תובעת גט וכתובה מ\"מ אמרינן דלמא מיתקנא אח\"כ וא\"כ למה לנו לאוסרה על כל העולם מלמיתב טן דו. ועוד י\"ל דלמ\"ש התוס' דגם אשה מוזהרת אמצוה דלשבת יצרה א\"כ אפי' אם נדירה בב\"ד בנדר עד\"ר נמי יש לו הפרה. אבל התירוץ הראשון שכתבו התוס' דמה תועלת יש ליתומים באיסור פירות כו' הוא קשה מאד למסבר משום דאין לך תועלת גדול מזה דכיון שהיא מחזרת אצל חכם להתיר לה נדרה א\"כ מזה נתברר תרתי האחת דודאי גבתה מכתובתה והשנית דגם א\"א לה לקיים נדרה וא\"כ כדי שלא תכשל בעון נדרה עכ\"ר תפייס היא את היתומים בממון כדי שיסכימו בהיתר נדרה וא\"כ הרי אין לך תועלת גדול מזה להיתומים והא ודאי אין לומר דסברתם בתי' קמא היינו דודאי ממונה חביב עלי' מגופה אלא דסוברת שמא יסתייע לה מלתא למיעבד נייחא גם לגופה ע\"י התרת חכם ולכן מהדרת היא אצל חכם להתיר נדרה אבל אי לא יתירו לה אז באמת תקיים נדרה ובזה אין תועלת כלל להיתומים דסברא כזו לא ניתן להאמר בכונת התוס' ודוק:"
+            ],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>מי </b>\n<b> שנשבע כו' ולא עוד אלא אפי' כפתוהו על העמוד כו'.</b> כתב מרן שם אמר רבא כו' אמימר אמר אפי' אכלה כולה נשאל עליה כו' ופסק כאמימר דע שמתוך סוגיא זו שמעתי ישוב נכון מהחכם השלם יעקב יפה אשכנזי ה\"י ליישב מ\"ש התוס' פ\"ג דכריתות ד\"ה ד' חטאות כו' וז\"ל וא\"ת אמאי לא חשיב חמש כגון נשבע כו' וי\"ל מידי דאיתיה בשאלה לא קתני ומוקדשין דתני כו' מ\"מ השתא שנשחטו ונזרקו דמן ליתיה בשאלה אבל ליכא למימר כו' יע\"ש אשר בדברי התוס' הללו נתחבטו בו קמאי ובתראי דבפרק ג' דשבועות דף כ\"ד ע\"ב פרכינן התם לרבא דאמר דאיסור הבא מעצמו אמרי' כולל ממתני' דידן דתנן יש אוכל אכילה אחת כו' ואם איתא משכחת לה חמש כגון שאמר שבועה שלא אוכל תמרים וחלב ומשני כי קתני איסור הבא מאליו איסור הבא מעצמו לא קתני והרי הקדש בבכור דקדושתו מרחם ואבע\"א כי קתני מידי דלית ליה שאלה מידי דאיתיה בשאלה לא קתני ופרכינן והרי הקדש הא אוקימנא בבכור והשתא לפי דברי התוס' אמאי לא משני דהשתא מיהא אחר זריקה ליתא בשאלה אלא ודאי דהא לא חשיבא כיון דמ\"מ עיקר איסורו איתיה בשאלה וסוגיא דכריתות דמוקי לה בהקדש ממש ולא בבכור צ\"ל דס\"ל כאידך שינוייא דכי קתני קרבן קבוע או זדונו כרת ועיין בהרב ברכת הזבח שם ובהרב ח\"ה פ\"ג דשבועות יע\"ש ואולם לפי פסק רבינו והטור ז\"ל סי' רל\"ח דפסקו כאמימר הנה נכון דאיכא למימר שפי' דתלמודא התם משום הכי לא משני אשינוייא דמידי דאיתיה בשאלה לא קתני דהקדש השתא מיהא ליתא בשאלה כמ\"ש התוס' משום דתלמודא התם קאי לשנויי מימרא דרבא דקאמר אמר שבועה שלא אוכל תאנים וחזר ואמר שבועה שלא אוכל תאנים וענבים מיגו דחייל אענבים חייל נמי אתאנים דפרכינן מהך מתניתין וא\"כ אליבא דרבא לא מצי לשנויי דהקדש דקתני היינו דהשתא מיהא אחר זריקה ליתיה בשאלה דא\"כ בשבועה נמי משכחת לה כה\"ג כגון שנשבע שלא אוכל כזית זה מחלב ותמרים דמכיון שאכל את הכזית ליתיה בשאלה השתא מיהא דומיא דהקדש שהרי רבא אית ליה דאכלה כולה אין נשאל עליה ומשום הכי הוצרכו לאוקמא בבכור אמנם לדידן דקי\"ל כאמימר דאפילו אכלה כולה נשאל עליה שפיר מצינן למימר דהקדש דקתני משום דהשתא מיהא אחר זריקה ליתיה בשאלה משא\"כ שבועה דלעולם איתיה בשאלה ותי' דתריצו התוס' בשמעתין היינו לפום הלכתא א\"ד ודפח\"ח. ודרך אגב ראיתי לעמוד אמ\"ש התוספות ז\"ל פ' השולח דל\"ה ע\"ב ד\"ה אבל נשאת שהקשו שם וז\"ל וא\"ת וידירנה שלא תאכל ככר זה אם נהנית מכתובתה ותאכל לאלתר בפנינו וכן קשה בסמוך דפריך וליחוש דלמא אזלא לגבי חכם ושרי לה כו' יע\"ש וקשה טובא דבעלמא מאי דקשיא להו אמימרא דר\"ה דקאמר אבל נשאת אין מדירין אותה דחיישינן דלמא מיפר לה בעל שפיר קשיא להו דתאכל לאלתר בפנינו דכיון דבעל מיגז גייז לא מצי מיפר הנדר שעברה כמ\"ש רבינו פי\"ב מהלכות נדרים דין ט' אכן מאי דקשיא להו אמאי דפריך וליחוש דילמא אזלה לגבי חכם קשה טובא דכיון דקי\"ל כאמימר אפילו תאכל לאלתר בפנינו אכתי איכא למיחש דילמא אזלה לגבי חכם ושרי לה וכן ראיתי בחדושי הר\"ן לגיטין שם שכתב וז\"ל וא\"ת ונביא לאלתר ממין שאסרה ותאכלם בפנינו בשלמא גבי חכם לא אפשר למעבד הכי דהא קי\"ל אכלה כולה נשאל עליה לפי שהחכם עוקר הנדר מעיקרו אבל גבי בעל כו' יע\"ש ולומר דס\"ל להתוס' ז\"ל דלא קימ\"ל כאמימר הפך דעת כל הפוסקים זה ודאי ממה שלא ניתן ליאמר דהא קי\"ל הלכה כבתראי מאביי ואילך ואמימר בתראה הוא ועיין בס' בית יעקב סימן ק\"י שכתב דרבינו ז\"ל פסק דלא כאמימ' ממה שפסק פי\"ב מה' נדרים ולא דק כלל ואשתמיט מיניה לשון זה שכתב רבינו וההיא דנדרים שאני משום דבעל מיגז גייז כמ\"ש ומה שהכריח עוד ממ\"ש רבינו פ\"ג מהלכ' נזירות דין יו\"ד מי שנדר ב' נזירות כו' אפילו גילח שערו ואח\"כ נשאל עליה עלתה לו ראשונה בשניה שהרי אין השניה חלה אלא אחר הראשונה וכיון שהתיר את הראשונה כאילו אינה מעיקרא ושם בפ\"ג דשבועות פרכינן לרבא דאמר דבעינן שיעור כזית מברייתא זו דקתני מי שנדר ב' נזירות כו' ומשני בשלא גילח ופריך והתניא אפילו גילח אמר רב אשי נזירות קא רמית מי גרם לב' שתחול ראשונה כו' וא\"כ מאחר שרבינו ז\"ל הביא טעמא דר\"א דאיתמר לשנויי מלתא דרבא מוכרח דס\"ל כוותיה דלאמימר לא צרכינן לה\"ט את\"ד יע\"ש גם בזה לא צדק שהרי טעמא דאמימר דאמר אפילו אכל' כולה נשאל עלי' הוא משום דאי בשוגג מחוסר קרבן ואי במזיד מחוסר מלקו' וא\"כ היכא דלא מחסר' מידי אפילו אמימר מודה דאינו נשאל עליה וא\"כ גבי ההוא דמי שנדר ב' נזירות כיון דלא מחסר' מידי אפי' לאמימר לא מצי למישאל עליה אי לאו משום טעמא דמי גרם לב' כו' אלא דלפום ס\"ד דמקשה הוה בעי למימר מכח ברייתא זו דאפילו היכא דלא מחסרה מידי איתיה בשאלה ואה\"נ דקשה מינה לאמימר ג\"כ וזה פשוט: ואיך שהיה כדאתאן עלה לדברי התוס' יש בהן מן הקושי כי ע\"כ היה נ\"ל לומר דס\"ל להתוספות ז\"ל דהא דאמימר דאמר אפילו אכלה כולה נשאל עליה היינו דוקא שיהא פטור מדיני אדם לקרבן ומלקות אבל עונש בידי שמים מיהא איכא מכיון שעבר על השבועה קודם שנשאל עליה ונתכוון לדבר איסור ובהכי היה מקום ליישב מה שהקשה מרן הב\"י בא\"ח סימן תרי\"ט אמ\"ש הטור שם משם ר\"ת וז\"ל והוקשה לר\"ת מה מועיל להתי' על מה שעברו כבר והנהיג לומר מי\"ה זה עד י\"ה הבא עלינו כו' וכתב מרן שם וז\"ל דברי רבינו סתומים דהיכי קאמר שהוק' לר\"ת מה מועיל להתיר על מה שעברו כבר דהא ודאי התרה מועילה לנדרים שעברו כבר כדאיתא פ' ג' דשבועות כו' יע\"ש ולפי האמור דברי ר\"ת ז\"ל נכונים דשפיר ק\"ל דמה מועיל התרה על מה שעבר דאי לענין עונשי שמים אינה מועלת התרה ולענין קרבן ומלקות מאי נ\"מ בזה\"ז האמנם ממ\"ש הרמב\"ן בתשובה הביאה מרן הב\"י סימן רכ\"ח על מי שנדר שאם לא יפרענו חמיו קודם הפסח שלא יהיה חג עצרת בעיר והגיע פסח ולא פרעו ונתחרט אח\"כ וכתב שיש לחוש שמא לא מיקרי חל הנדר עד שיגיע עצרת שהיא זמן איסורו ולא יתירו לו עד אחר עצרת וכת' מרן ז\"ל ותמיה מילתא דכיון דמשום חששא הוא דאמר הכי איכא למיחש דלמא משהגיע פסח מקרי חל הנדר וטפי עדיף למשרי ליה בההיא שעתא מלהמתין עד העצרת שיעבור על נדרו כו' ושמא י\"ל דכיון דחכם עוקר הנדר מעיקרו אפילו לא שרו ליה עד שהגיע זמן איסורו לא הוי עובר על נדרו וכ\"כ הרשב\"א ז\"ל בתשו' שיש להשיאו עצה שיתאחר עד שבועות משום שלום בית וכשיתירו לו נדרו לא ישאר עליו עונש הנדר לפי שהחכם עוקר הנדר מעיקרו יע\"ש הנה מבוא' דס\"ל דהיכא דעבר על נדרו ונשאל אין בו שום עון אשר חטא וכ\"כ מרן החבי\"ב ז\"ל שם משם מוהר\"א מוטל ע\"ש ושוב אחר החיפוש מצאתי להר\"ב שער אפרים ז\"ל סימן ע\"ב שנתקשה בדברי התוס' ז\"ל הללו כמ\"ש וכתב ליישב דבריהם דס\"ל להתוס' דהא דאמימר היינו דוקא היכא דמחוסר קרבן או מלקות כגון מזיד והתרו ביה אבל כשאין עליו קרבן או מלקות כגון מזיד ולא התרו ביה כיון דלא מחסרא מידי אין מועיל שום שאלה ומש\"ה קשיא להו שפיר דידירוה על ככר זה כיון דאין בו מלקות וכתב עוד שכן יש להוכיח מסוגיא דשבועות יע\"ש ודברי' של טעם הן וע\"פ דבריו יש ליישב מאי דק' לי בדברי התוספות דאמאי הוצרכו להקשות קו' באופן זה שידירנה שלא תאכל ככר זה ואמאי לא ק\"ל בפשיטות שתאכל לאלתר בפנינו ממין שאסרה עליה וכמו שהקשה הר\"ן ז\"ל וכן נקטו קו' הרשב\"א והריטב\"א בחידושיו אכן לפי דבריו יש ליישב מה דמהא לא ק\"ל דכיון דאכתי באיסורא קאי שאסורה לאכול ממין זה כל ימיה איתיה שפיר בשאלה דהוי ממש בשייר כזית דמיגו דמהני שאלה אכזית בתרא מהני נמי אכזית קמא ואפילו רבא מודה בהכי ולהכי ק\"ל שידירוה שלא תאכל ככר זה דאז לא מהני שאלה כיון שאינו מחוסר מלקו' כמ\"ש הרב ז\"ל:<br><b> האמנם </b> ראיתי להרא\"ש ז\"ל פ\"ג דשבועות שכתב וז\"ל אמימ' אמר אכלה כולה נשאל עליה כו' אי במזיד מחוס' מלקות ואפילו אם לא התרו בו למלקות מיהא עונש מלקות איכא יע\"ש ולא ידעתי איך אשתמיט מיניה ולפחות הי\"ל להרב ז\"ל להזכירו על דל שפתיו ולומר שהרא\"ש ז\"ל חולק בזה ובר מן דין אכתי תקשי ליה קושיא זאת להרא\"ש ז\"ל דבפ' השולח הק' כקו' התוספו' שם וז\"ל וא\"ת ידירוה שלא תאכל ככר זה אם גבתה כתובת' ותאכל בפנינו ותי' כתי' התוס' יע\"ש והן אמת דלהרא\"ש ז\"ל לא קשיא דאיכא למימ' דקו' הרא\"ש היא על ר\"ה דקאמר אבל נשאת אין מדירין דחיישינן דילמא מיפר לה בעל ואהא ק\"ל שפיר דידירוה שלא תאכל ככר זה בפנינו דכיון דבעל מיגז גייז לא מהני התרה על מה שעברה אמנם מהא דפריך וליחוש דילמא אזלא לגבי חכם ה\"נ דלא ק\"ל להרא\"ש ז\"ל מכיון דקי\"ל כאמימ' ואפילו בלא התרו בו למלקות כמ\"ש הוא ז\"ל אלא דכפי זה קשה דאי כל עיקר קו' הרא\"ש ז\"ל היא דוקא אמימרא דר\"ה אמאי הוצרך להקשות קושי' באופן שידירוה שלא תאכל ככר זה ותקשי ליה בפשיטות בנודרת מאותו המין דמיירי מתני' שתאכל מאותו המין בפנינו דבהא ודאי לא מהני הפרת הבעל על מה שעברה שוב ראיתי דחילוק זה שכתב הר\"ב שער אפרים היא מוצאת לחד מן קמיא הוא הראב\"ד ז\"ל בספר תמים דעים סימן רל\"ז שכתב וז\"ל נשבע על ככר ואכלה כולה במזיד ולא התרו בו אינו נשאל עליה לפי שאין זה מחוסר לא מלקות ולא קרבן הילכך אית עליה עונש שבועה ולית לה תקנתא בשאלה עכ\"ד והר\"ב כנה\"ג ז\"ל סי' רל\"ח בהגהת הטור הביא דבריו בלי חולק כאילו היא הלכה פסוק' והוא תימא איך אישתמיט מיניה דברי הרא\"ש שכתבנו ומ\"מ לא נפלאת היא ליחס סברת הראב\"ד ז\"ל להתוס' גם דברי ר\"ת ז\"ל שנתקשה בהם מרן הב\"י בא\"ח סימן הנז' יש ליישב ולומר דאיהו נמי קאי בשיטת הראב\"ד ז\"ל הלזו ומש\"ה הוקשה לו שפיר דמה מועיל התרה על מה שעברו כבר וכמובן ודוק ועוד נ\"ל ליישב דברי התוס' ז\"ל דס\"ל דהא דאמרינן אכלה כולה נשאל עליה ואין בו עון אשר חטא היינו דוקא בנדרים הניתרים ע\"י פתח דמשוי ליה הנדר טעות כאילו אינו אבל בנדר הניתר ע\"י חרטה וכ\"ש בחרטה דהשתא אז ודאי לא חשיב הנדר כאילו אינו ודוגמא לדבר נמצאת חילוק זה לראשונים ג\"כ בהא דקי\"ל נדר שהותר מקצתו הותר כולו דלא אמרינן הכי אלא דוקא בנדר הניתר ע\"י פתח דמשוי ליה לנדר כאלו אינו אבל בנדר הניתר ע\"י חרטה לא וא\"כ אף אנו נאמר כן דלהא מלתא דאכלה כולה נשאל עליה לא מהני בנדר הניתר ע\"י חרטה וכ\"ש היות חרטה דהשתא דגריעא טפי ומש\"ה ק\"ל שפיר להתו' ז\"ל דמאי פריך ליחוש דלמא אזלא לגבי חכם דההיא ודאי מה שיש בו היתר על ידי חכם בחרטה דהשתא היא כמ\"ש הרשב\"א בתשובה המיוחסות סי' רנ\"א ובתשו' סי' תנ\"א דכל נדר שנדר שלא מחמ' עצמו אלא מחמ' קנס קיל משאר נדרי' וניתר ע\"י חרטה דהשתא והביא ראיה מהא דפרק השולח דפריך וליחוש דלמא אזלא לגבי חכם אע\"ג דליכא חרטה דמעיקרא דאי לא אסרה פירות לא גבו לה יע\"ש ומש\"ה ק\"ל שפיר כנ\"ל נכון ועיין בתשובת מוהרימ\"ט ז\"ל ח\"א סי' א' ועיין בס' חות יאיר סי' ק\"ל שהקשה בדין זה דאמימ' דבזה\"ז דאין בו מלקו' ולא קרבן למה הביאו הפוסקי' דין זה מאחר שאינו מחוסר כלום ואשתמיט מיניה דברי הרא\"ש שכתבנו ועיין עוד שם בסי' קכ\"ט מה שהק' עוד דלמאי דקי\"ל כאמימר היכי משכחת לה מלקות בעובר על נדרו ושבועתו וכתב דכעין זה הק' התוס' פ' השולח דף ל\"ג דנזיר שאמרו לו אל תשתה אמאי חייב מלקות הא הוה ליה התראת ס' שמא ישאל על נזירתו ותי' שם דלא מקרי כה\"ג התראת ספק והרב ח\"ה ז\"ל הקשה שם דאכתי היכן מצינו נזיר לוקה דודאי ישאל על נזירותו כדי שלא ילקה ותי' הרב הנז' דודאי כשיודעים שעבר על נזירותו במתכוין החכם לא יהיה נשאל על נדרו יע\"ש ואשתמיט מיניה סוגיא דפ\"ב דנדרים ד\"ך דגרסינן התם מי שעבר על נזירותו אין נזקקין עד שינהוג איסור כימים שנהג בהם היתר ועיין בהר\"ן ובפוסקים ודבריו צ\"ע:<br><b> הגהות הרה''ג יוסף שאול נאטאנזאן - על שער המלך</b>\n<b> מ\"ש </b> ליישב קושית המהרש\"א ובה\"ז הנה דברי הבה\"ז והמהרש\"א מוכרחים בתוס' חולין קי\"ז ד\"ה אמר ודוק היטב ושם ע\"כ כמ\"ש המהרש\"א:<br><b> מעשה חושב</b>\n<b> (שלח) </b> אמימר אמר אפי' אכלה כולה נשאל עלי' כו' ופסק כאמימר כו'. נסתפקתי באומר שבועה שאוכל היום ככר זה ועבר היום ולא אכלו אי נשאל על שבועתו למאי דקיי\"ל כאמימר דאכלו כולו נשאלין עליו. הכא מאי. מי אמרינן מה לי אכלו כולו מה לי עבר היום כולו. דכיון דאיכא חיוב קרבן נשאל על שבועתו או דילמא דוקא בהאי דרבא ואמימר דהתם דמשכחת לה שיור בה דאז אפילו רבא מודה דמיגו דמהני שאלה אכזית בתרא מהני נמי אכזית קמא התם הוא דפליג אמימר וס\"ל דגם לענין חיוב קרבן מהני נמי שאלה דזה נמי חשיב שיור כמו אם היה נשאר מככר זה כזית. משא\"כ בנ\"ד בנשבע שיאכל היום ככר זה דהכא לא משכחת לה שיור דתימא מיגו דמהני שאלה אשיור מהני נמי אמאי שעבר כבר שהרי צריך שיהיה שהות ביום כדי שיאכל את כל הככר שנשבע עליו שיאכלהו היום וא\"כ י\"ל דבעבר כל היום. תו א\"א לי' למיתשל עלי' כיון דבשבועה זו לא שייך שיור כלל וגם בל\"ז ס\"ל להרמב\"ם ז\"ל לחלק בין איסור לזמן והיינו דאע\"ג דבנשבע שלא יאכל תאנים וחזר ונשבע שלא יאכל תאנים וענבים חייב שתים על תאנים משום כולל מ\"מ בנשבע שלא יאכל דבר זה היום ואח\"כ נשבע שלא יאכלנו היום ומחר אינו חייב שתים על האכילה דהיום. עיין ברמב\"ם פ\"ד מהלכות שבועות הלכה י' ובראב\"ד שם]:<br><b> והנה </b> אע\"ג דבפשיטות נראה כסברא הראשונה דגם בכה\"ג נשאל עלי' כיון דה\"ז חייב קרבן והוי שיור. מ\"מ נראה לכאורה דהרמב\"ם ז\"ל גופי' ס\"ל לחלק בזה והוא ממ\"ש בפ\"ה הלכה ח' מהלכות שבועות דמי שנשבע שיאכל פחות מכזית נבילה חייב בשבועת ביטוי ע\"ש ודין זה תמוה הוא כמו שהקשה לי הרב ר' פנחס הורוויץ ז\"ל שהרי אי אפשר לחייבו על זה בקרבן כיון דאינו שב מידיעתו (אמר נ\"ה לע\"ד י\"ל דהוי שפיר שב מידיעתו דאי נזכר השבועה הוי אכיל, כיון דהוי רק ח\"ש כדמוכח מגמרא יומא דף פ' באוכל חלב בזמה\"ז וכו' דפריך הש\"ס והא לא שב מידיעתו ופי' דאם ידע הוי אכיל כיון דהוי רק ח\"ש משמע דח\"ש לא חמיר לאינשי עיי\"ש. אבל בגוף הדבר איך ס\"ל להרמב\"ם אם בעינן שב מידיעתו כר\"ש או לא. אני נבוך דהכ\"מ פ\"ג ממעשה הקרבנות הלכה ד' הכריע דהרמב\"ם ס\"ל כת\"ק דר\"ש עיי\"ש והרמב\"ם פ\"ג משבועות הלכה י\"א פסק בפירוש כר\"ש עיי\"ש ועיין בלח\"מ פ\"ב מהלכות שגגות הלכה ב' ובמל\"מ פ\"ג מהלכות שגגות הלכה ז' ועדיין הדבר צריך תלמוד. ע\"כ הג\"ה) דמאי הוה אם היה בא לשאול לב\"ד הרי אין אומרים לו שיעבור ויאכל חצי שיעור האסור לו מה\"ת כדי לקיים שבועתו ועיין מ\"ש הש\"ך ביו\"ד סי' רל\"ט ס\"ק כ'. אע\"כ צ\"ל דמש\"ה מקרי שב מידיעתו משום דאלו ידע הי' נשאל על שבועתו ועכשיו שלא נשאל חייב קרבן א\"כ הרי מוכח מזה דבנ\"ד כיון דעבר היום ולא אכל הככר תו לא מצי למיתשל אפילו לאמימר דאל\"כ הא אכתי הקושיא הנ\"ל במקומה עומדת דאמאי חייב קרבן והרי אינו שב מידיעתו וכנ\"ל ואי משום דאי הוה ידע הי' נשאל על שבועתו הרי גם עכשיו יכול למתשיל אי נימא דקרב הוי שיור אע\"כ דבכה\"ג גם אמימר מודה דאינו נשאל. ואולם למ\"ש הגאון המחבר אח\"כ בדף הסמוך בד\"ה ועוד נ\"ל כו' דבניתר בחרטה אפילו אמימר מודה דאינו נשאל. לפ\"ז י\"ל בהאי דין דהרמב\"ם בנשבע שיאכל חצי שיעור נבילה דאמרינן בזה דמקרי שב מידיעתו משום דאלו ידע הי' נשאל עלי' וכנ\"ל היינו עכ\"ר ע\"י חרטה שהרי ידע דנבילה אסורה ואפ\"ה נשבע שיאכל וא\"כ הא עכשיו שעבר היום ולא אכלו תו לא מהני שאלה גם לאמימר ומש\"ה חייב בקרבן משום דשב מידיעתו מקרי דאלו הוה ידע קודם שעבר היום הי' נשאל על שבועתו. גם י\"ל בדרך פלפול דאין ראי' מהך דין דנשבע שיאכל חצי שיעור נבילה הנ\"ל. דלהרמב\"ם לא מהני בנ\"ד שאלה ליום המחרת אפילו למאי דקיי\"ל כאמימר והיינו דניהו נמי דמקרי שב מידיעתו משום דאלו ידע אמש הי' מתשיל על שבועתו קודם שעבר היום שעליו נשבע שיאכל בו חצי שיעור נבילה ומש\"ה חייב קרבן מ\"מ אינו בשאלה היום כיון דזה שאתה מחייבו קרבן הוא רק משום שאתמול הי' בידו למתשיל עלה ולולא השאלה דאתמול הי' פטור מקרבן משום דלא הוי שב מידיעתו ואיסורא דעבד אינו מתקן ע\"י השאלה של היום (שהרי אפילו במזיד ולא התרו בו לא שייך שאלה כמ\"ש הד\"מ ביו\"ד סי' רל\"ח ועיין מ\"ש שם על הגליון מדברי הרא\"ש ומ\"מ בשוגג אפילו להרא\"ש לא שייך שאלה וה\"נ הרי שוגג הוא במאי דלא אתשיל אתמול) וא\"כ אי פטרית לי' מקרבן מטעם דלא הי' שב מידיעתו תו אינו יכול למתשיל לאחר שעבר היום אפילו לאמימר וכיון דאתמול הוה בשאלה והו\"ל שב מידיעתו. א\"כ הא אי אפשר למפטרי' מקרבן ומ\"מ אינו בשאלה היום אע\"ג דחייב קרבן כיון דכל חיובו אינו אלא משום שאלה דוק ותשכח משא\"כ בעלמא כיון דחיובו בקרבן הוא משום שלא קיים שבועתו כפי שנשבע א\"כ שפיר י\"ל דגם לאחר הזמן מהני נמי שאלה כיון דחיוב קרבן עליו משום שלא קיים השבועה שנשבע עלי' והבן זה אעפ\"י שיש להתעקש בחילוקא דנא:<br><b> (שלט) </b> וא\"ת ונביא לאלתר ממין שאסרה ותאכל בפנינו כו' דהא קיי\"ל אכלה כולה נשאל עלי' לפי שהחכם עוקר הנדר מעיקרו אבל גבי בעל כו'. זה תמוה דמאי בעי הר\"ן בזה דקאמר דהא קיי\"ל אכלה כולה כו' דהיינו דהלכה כאמימר לגבי דרבא והא באמת אפילו לרבא דס\"ל דאם אכלה כולה אין נשאלין היינו דוקא בשלא נשתייר כלום מן הככר שנדר עליו אבל קושיית הר\"ן היא שיביאו לה מן המין שאסרה (דהיינו המין שירצו היתומים ותהא נודרת עליו כדתנן במתניתין) וא\"כ הא מין זה הרי נשאר בעולם הרבה גם לאחר שאכלה ממנו בפנינו וא\"כ הא גם לרבא נשאלין על אותו המין וממילא מהני שאלת חכם דעוקר הנדר נמי למה שכבר אכלה ודו\"ק:<br><b> (שמ) </b> דקשה לי בדברי התוס' דאמאי הוצרכו להקשות קו' באופן זה שידירנה שלא תאכל ככר זה כו'. וכמו שהקשה הר\"ן ז\"ל כו'. אין לקושיא זו טעם וריח במחכ\"ת דכיון דאמרינן דבנשאת אין מדירין אותה הוצרכו התוס' להקשות בלשון הזה שכתבו וידירנה שלא תאכל ככר זה כו' דבאופן זה סגי ולמה נדירנה חנם על מין כיון דהבעל בודאי יפר לה והפרתו מהני למה שלא עברה ואכלה עדיין וכיון דאינה גובה כתובתה אלא בשביל הנדר שאין הבעל יכול להפר לה דהיינו מה שכבר אכלה א\"כ סגי שתשבע על ככר אחד ותאכלנו בפנינו והתוס' מסיימים שם בסתם וז\"ל וכן קשה בסמוך ע\"כ ושמה לא פירשו דהיינו שידירנה על ככר וא\"כ מאי קשיא לי' לרבינו המחבר ז\"ל דהא על האי דקשה להתוס' על פירכת הש\"ס דפריך שם וליחוש כו' הרי באמת קושייתם כמו שהקשה הר\"ן ז\"ל והיינו דתאכל בפנינו ממין שאסרה עלי' וע\"ש. ואני תמה על זה שהעלים המחבר עינו ממה שציינו התוס' דבריהם על התיבות אין מתירין אותה כו' וע\"ש ואדרבה על הר\"ן ז\"ל קשה שלא דקדק בלשונו בזה במה שכתב שתאכל בפנינו ממין שאסרה עלי' הא קיימינן בנשאת שאין מדירין אותה כלל ועכ\"ר דקושייתו היא שנדירנה וא\"כ הרי סגי בככר אחד דהא על מה שלא תאכל בפנינו ודאי יפר לה הבעל שהרי מש\"ה אמרינן דאין מדירין אותה ועיין מ\"ש לעיל דף ב' סע\"ג על הגליון בד\"ה זה תמוה:<br><b> (שמא) </b> ולא ידעתי איך אשתמיט מיני' ולפחות הי\"ל להרב [שער אפרים] ז\"ל להזכירו על דל שפתיו ולומר שהרא\"ש ז\"ל חלוק בזה. גם מהגאון בעל דגול מרבבה סי' רל\"ח סעיף כ' נעלמו ג\"כ דברי הרא\"ש אלו שהרי כתב שם בפשיטות דהיכא שלא התרו בו והוא הי' מזיד דליכא בי' שאלה כלל וכתבתי שם על הגליון דהעלים עינו מדברי הרא\"ש אלו וגם הוספתי לתמוה עליו שם שהרי מרן המחבר בש\"ע הביא שם לעיל מני' בסי' ר\"ח סעיף ה' הא דתשובת הרשב\"ץ במי שנשבע שלא ישא אשה תוך ג' שנים. וכתב שם דאם משמעות לשונו הוא שלא יעשה נישואין עמה הו\"ל כנשבע על הככר שלא יאכלנו ואכלו דנשאל ומתירין לו. אבל אם משמעות לשונו הוא שלא תהי' אשתו אין מתירין לו עד שיגרשנה כימים שנהג בהן קלות ראש בנדרים ע\"כ והרי הרשב\"ץ במזיד מיירי מדכתב דאם שלא תהי' אשתו נשבע קנסינן לי' עפ\"י מה דמבואר שם לעיל מני' בסעיף ב' דאפילו בנדר דאורייתא לא קנסינן לי' אלא כשעבר במזיד וא\"כ הא מוכח דאף במזיד ולא התרו בו יש שאלה הרי מבואר בהדיא בהרשב\"ץ דס\"ל ג\"כ כהרא\"ש ז\"ל ואני תמה על הגאון בעל כנה\"ג איך לא הזכיר דהרשב\"ץ חולק על הראב\"ד שהרי בהגהותיו על הטור ראה מ\"ש הב\"י בסי' ר\"ח בשם הרשב\"ץ וצ\"ע:<br><b> (שמב) </b> ותקשי לי' בפשיטות בנודרת מאותו המין כו' דבהא ודאי לא מהני הפרת הבעל על מה שעברה. כבר תמהתי על קושיא כזו שהקשה לעיל בדברי התוס' הנ\"ל וכתבתי שם שאין התחלה כלל לקושייתו ואדרבה דאלישנא דהר\"ן ז\"ל קשה שהרי קושיית הרא\"ש ז\"ל קאי אמאי דקאמר ר\"ה לא שנו אלא שלא נשאת אבל בנשאת אין מדירין אותה. והיינו דניהו נמי דמתניתין בשלא נשאת מיירי מדתנן שנודרת ליתומים כל מה שירצו דהיינו כל מין שיודעים שקשה עלי' שלא תאכלנו לעולם ובנשאת מאי מהני נדר כזה הא בודאי יפר לה הבעל אע\"כ דמיירי בשלא נשאת. מ\"מ הא אכתי גם בנשאת יש תקנה והיינו שידירנה על ככר זה ותאכלנו בפנינו. כ\"ה קושית הרא\"ש ז\"ל. ואם כן איך לינקט הרא\"ש ז\"ל קושייתו זו בלישנא דהר\"ן ז\"ל והיינו דתאכל מאותו המין בפנינו. הא מתניתין עכ\"ר לא מיירי בנשאת מדקתני כל מה שירצו היתומים וא\"כ אי לאכול בפנינו מאי נ\"מ ליתומים במין הא אפילו אם נדירנה שלא תאכל חרובין ותאכלן בפנינו הרי הוא שוה לכל מין הקשה עלי' שלא תאכלנו, אלא דהרא\"ש ז\"ל מקשה אנשאת והיינו דגם בנשאת איכא תקנתא שידירנה ותאכל בפנינו. וא\"כ איך שייך להקשות עליו אמאי לא נקט קושייתו בפשיטות שתאכל בפנינו ממין שאסרה עלי' הא עכשיו קיימינן בשנשאת ולא אסרה עלי' כלום דהא אמר ר\"ה דבנשאת אין מדירין אותה וכנ\"ל:<br><b> אמנם </b> ללישנא דהר\"ן ז\"ל צריך לדחוק דכוונתו להקשות על ר\"ה והיינו דניהו נמי דמלישנא דמתני' מוכח דבלא נשאת מיירי מ\"מ הא י\"ל דס\"ל לתנא דמתניתין דכל הנשים מדירין אותן אלא דבלא נשאת א\"צ שתאכל בפנינו ובנשאת צריכים דוקא שתאכל בפנינו והא דנקט במתניתין כל מה שירצו היתומים היינו משום דבלא נשאת כיון שיש ביד היתומים להחמיר עלי' בנדר הם מחמירים עלי' כפי מה שירצו. אבל התוס' והרא\"ש ז\"ל לא ניחא להו לדחוקי בהכי והקשו על ר\"ה בפשיטות דניהו דמתניתין מיירי בשלא נישאת מ\"מ הא גם בנשאת איכא תקנתא וכנ\"ל וזה פשוט וברור:"
+            ]
+        ],
+        [],
+        [],
+        [
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>וכן </b>\n<b> המשביע עדי קנס כו'.</b> ודברי מרן הכ\"מ עיין מה שכתבתי פרק ה' מה' עבדים הלכה י\"ז עש\"ב:"
+            ],
+            [
+                "<b>וכן </b>\n<b> המשביע עדי קנס כו'.</b> ודברי מרן הכ\"מ עיין מה שכתבתי פרק ה' מה' עבדים הלכה י\"ז עש\"ב:"
+            ]
+        ]
+    ],
+    "sectionNames": [
+        "Chapter",
+        "Halakhah",
+        "Comment"
+    ]
+}
\ No newline at end of file
diff --git a/json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Sha'ar HaMelekh/Sefer Haflaah/Sha'ar HaMelekh on Mishneh Torah, Oaths/Hebrew/merged.json b/json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Sha'ar HaMelekh/Sefer Haflaah/Sha'ar HaMelekh on Mishneh Torah, Oaths/Hebrew/merged.json
new file mode 100644
index 0000000000000000000000000000000000000000..b8cc786dc088d15605e1b4b2c12f8720542ad4d6
--- /dev/null
+++ b/json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Sha'ar HaMelekh/Sefer Haflaah/Sha'ar HaMelekh on Mishneh Torah, Oaths/Hebrew/merged.json	
@@ -0,0 +1,84 @@
+{
+    "title": "Sha'ar HaMelekh on Mishneh Torah, Oaths",
+    "language": "he",
+    "versionTitle": "merged",
+    "versionSource": "https://www.sefaria.org/Sha'ar_HaMelekh_on_Mishneh_Torah,_Oaths",
+    "text": [
+        [],
+        [],
+        [],
+        [
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>וכן </b>\n<b> אם אמר שבועה כו'.</b> ודברי מרן הכ\"מ עיין מ\"ש בזה באורך בה' איסורי ביאה פ' י\"ז הלכה א' בקונטרוס אחע\"א יע\"ש:"
+            ]
+        ],
+        [],
+        [
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>כיצד </b>\n<b> מתירין כו' ואומר אני נשבעתי על הנדר כו'.</b> הנה מפשטיות דברי רבינו ז\"ל נראה דדעתו לפסוק כמ\"ד דצריך לפרט הנדר וראיתי מקשים מאותה אגדה שאמרו פרק א\"נ דל\"ו ע\"ב א\"ל אבי השביעני לאמר א\"ל זיל אתשיל אשבועתך א\"ל אנא נמי אתשיל אדידך דכיון דשבועת יוסף היתה דלא מגלי הלשון הקודש א\"כ היכי קאמר אנא נמי אתשיל אדידך הא כיון דצריך לפרט את הנדר מכיון שפרט את הנדר עבר אשבועתו ומתרצי' דכיון דטעמא דקי\"ל דצריך לפרט את הנדר הוא משום דחיישינן דילמא אישתבע אדבר מצוה כההיא עובדא דהירושלמי דאישתבע דלא מרווחנא א\"כ היינו דקא\"ל יוסף לפרעה לפום שיטתיה דקאמר אתשיל אשבועתך אע\"ג דהוי לדבר מצוה וס\"ל דמתירין אפילו אשתבע לדבר מצוה א\"כ מעתה אין צריך לפרט את הנדר ואנא נמי אתשיל אדידך אלו דבריהם ולע\"ד היה נראה ליישב על פי מ\"ש רש\"י ז\"ל בפרק ר\"א דס\"ה מההיא דאמרי' התם במדין נדרת לך והתר נדרך במדין פרש\"י וז\"ל לך והתר בפני יתרו שאין מתירין לו לאדם אלא בפניו כו' וא\"ר ת\"ח מפר לעצמו עכ\"ל הנה דס\"ל רש\"י ז\"ל דמרע\"ה התיר את נדרו משום דת\"ח מיפר לעצמו וא\"כ ה\"נ איכא למימר גבי יוסף דאתשיל נמי אדידך דקאמר היינו ע\"י עצמו מאחר דבר חכים הוא הן אמת שדברי רש\"י ז\"ל הללו הן דברים שלא שמעתן אזן מעולם ובהדיא אמרינן בפרק אלו נדרים דפ\"א דבר אחר לא יחל דברו מכאן לחכם שאינו מיפר נדרי עצמו גם מ\"ש וא\"ר ת\"ח מיפר לעצמו לא ידעתי היכא כתיבא ואי כונתו ז\"ל למ\"ש בפ\"ק דנדרים ד\"ז אמר רב גידל אמר רב ת\"ח שנדר לעצמו מיפר לעצמו ההיא ודאי לא איתמר אלא דוקא גבי נדוי אבל גבי נדר הא ברייתא דקתני בהדיא דחכם אינו מתיר לעצמו וליכא למימר דס\"ל לרש\"י ז\"ל דלא שאני לן בין נדוי לנדר וההיא דרב גידל אמר רב פליגא אברייתא דרב תנא הוא ופליג דא\"כ מאי פריך התם פשיטא מ\"ד כו' והיכי פרכינן פשיטא במידי דפליגא אברייתא ואמימר' דרב ולזה נאמר שרש\"י ז\"ל לא גריס פשיטא אלא ה\"ג כי הא דמר זוטרא כו' וכמו שכן בא גירסא זו בהר\"ן ז\"ל שם יע\"ש מיהו אכתי קשה למר זוטרא חסידא דקאמר התם דמשמית נפשיה והדר שרי לנפשיה היכי עביד כרב ושביק תנא דברייתא ושוב ראיתי להתוס' ז\"ל פרק המוכר את הספינה דע\"ה ד\"ה ועכשיו שנשבעתי מי מיפר לי שהקשה וז\"ל ותימא אמאי אין הקב\"ה מיפר לעצמו דהא מסקינן במסכת חגיגה דנדרים כו' באפי נשבעתי וחוזרני אלמא שהוא מפר לעצמו ואההיא קשה דהיאך מפר לעצמו הא אמרינן פ' אלו נדרים כו' מכאן לחכם שאין מיפר לעצמו והא דאמר בנדרים גבי ההוא קצרא דשרא לנפשיה לא שרא לנפשיה ממש אלא כו' אבל רבנן שרו לי' עכ\"ל ואם כן אפשר לומר דרש\"י ס\"ל בההיא דההוא קצרא דשרא לנפשיה כפשטא מפרש' דדחיקא ליה מלתא לפרש כדברי התוס' וס\"ל ז\"ל דההיא דפרק אלו נדרים דקאמר מכאן לחכם שאינו מתיר לעצמו הוא משום דנפ\"ל התרת נדרים מקרא דלא יחל דברו הוא אינו מיחל אבל אחרים מוחלים לו כדנפ\"ל לשמואל התם בפ\"ק דחגיגה ומשום הכי קאמר דת\"ח אינו מתיר לעצמו אבל לר' יאושע דנפ\"ל התם התרת נדרים מקרא דאשר נשבעתי באפי באפי נשבעתי וחוזרני בי ס\"ל דת\"ח מיפר לעצמו וההיא דההיא קצרא דשרא רבי ישמעאל ברבי יוסי לנפשיה הוא משום דס\"ל כר\"י דהתרת נדרים נפקא מקרא דנשבעתי באפי ועל דברי התוס' ז\"ל ק\"ל טובא דאדקשיא להו מההיא דההוא קצרא דשרא ר\"י בר' יוסי לנפשיה אמאי לא ק\"ל מההיא עובדא דרב סחורה דאיתא התם דף פ\"ב מקמי ההיא עובדא דההוא קצרא טובא דקאמר התם איקפד ר\"ן א\"ל זיל לקילעך נפק רב סחורה ופתח פיתחא לנפשיה והו\"ל לשנויי ולומר דלאו שרא נפשיה ממש קאמר והר\"ן ז\"ל שם בההוא עובדא דרב סחורה ק\"ל כקו' התוס' ותירץ כתי' ז\"ל ויש ליישב ודוק ומ\"מ לדאתאן עלה הנה מקום ליישב דברי רש\"י ז\"ל כמ\"ש אלא שדברי רש\"י ז\"ל בפ\"ק דחגיגה עומדים מנגד מ\"ש וזה שכתב וז\"ל נשבעתי באפי מדקאמר באפי משמע כו' עד מתירין לו משמע ע\"י אחרים ועיין במוהר\"ש אלגאזי ז\"ל בס' זהב שבא דס\"ו ומ\"מ יש לצדד בדבריו ודוק. שוב ראיתי להרשב\"א ז\"ל שם בחידושיו שכתב וז\"ל נפק רק סחרה ופתח פתחא לנפשיה פירוש מצא פתח היתר ולא שהתיר לעצמו ע\"י פתח זה דקיי\"ל לא יחל דברו הוא אינו מיחל כו' ובפי' ראיתי לעיל וז\"ל והלכתא אפילו ת\"ח נמי לא מצי למיפתח בחרטה ומיהו אי אשכח מילתא דלאו אדעתא דהכי נדר מצי למישרי נדר לנפשיה כו' נראה שהם מפרשים דפתח פתחא לנפשיה ושרא לנפשיה ממש קאמר וכי כתיב לא יחל דברו הוא אינו מיחל דוקא בחרטה קאמר עכ\"ד וא\"כ נראה פשוט שזה ממש דעת רש\"י ז\"ל ומשו' הכי כתב רש\"י ז\"ל גבי ההיא דבמדין נדרת דת\"ח מיפר לעצמו משום דכיון דההיא דיתרו בנדר הניתר ע\"י פתח מיירי כדנפ\"ל התם דפותחים בנולד זה הנראה בדברי רש\"י ז\"ל ושוב מצאתי להר\"ב זרע אברהם ז\"ל חי\"ד סי' ט' דמ\"ה ע\"ג שעמד בלשון רש\"י ז\"ל הלזו ורוב דבריו יש בהן מן הגמגום ומ\"ש נראה אמת ויציב ודוק ומ\"מ אכתי תי' הללו אינו מעלה ארוכה לההיא דצדקיהו דפרק ר\"א דף ס\"ה דקאמר התם דאשכחיה צדקיהו לנבוכדנצר דקא אכיל ארנבא חייא א\"ל אשתבע לי דלא מגלית עלוי כו' ואתשיל אשבועתיה והשתא קשה היכי שרו ליה סנהדרין שבועתו הא צריך לפרט את הנדר ומכיון שפרט את הנדר עבר אשבועתו ואף גם זאת נראה ליישב על פי מ\"ש הרשב\"א בתשו' והביאה מרן הב\"י סי' קכ\"ח על מי שנשבע שאם לא יפרענו חמיו קודם הפסח שלא יהיה חג עצרת בעיר והגיע פסח ולא פרעו ואח\"כ נתחרט כתב הרשב\"א ז\"ל שאין מתירין אותו עד שיעבור חג העצרת משום שאין מתירין את הנדר עד שיחול ויש להשיאו עצה שיתאחר עד שבועות בעיר משום שלום הבית וכשיתירו לו נדרו אח\"כ לא ישאר עליו שום עונש כו' יע\"ש הרי שהרשב\"א התיר לעבור את הנדר משום שלום הבית ואח\"כ ישאל על שבועתו ולא חשיב עובר על שבועתו דמכיון שמאותה שעה הרי נתחרט מן הנדר והרי הוא רוצה לשאול על שבועתו אלא שמצד הדין אינו יכול להתיר משום שאין מתירין קודם שיחול והילכך כל שהתירו לו אח\"כ הרי למפרע לא עבר על שבועתו ועיין מ\"ש בס' כהונת עולם שם יע\"ש וא\"כ דכוותא נמי בההיא דצדקיהו איכא למימר דכיון דמאותה שעה הרי נתחרט מן הנדר אלא שמצד הדין אינו יכול להתיר את נדרו מטעמא דצריך לפרט את הנדר והלכך התירו לו לעבור על שבועתו ולפרוט את הנדר ולשאול על שבועתו אח\"כ ונמצא חכם עוקר את הנדר מעיקרו ואין בו עון אשר חטא וכבר כתבו התוס' והר\"ן ז\"ל שם דבההיא דצדקיהו נמי לדבר מצוה היה מה שהתירו לו דצדקיהו הי' מצטער ביותר בשלא היה יכול לגלות את הנדר והיה מתבטל ע\"י כך ממלאכת שמים יע\"ש וכיון שכן הוי ממש כההיא דהרשב\"א ז\"ל דמשום שלום הבית התיר לו לעבור על נדרו ולישאל אח\"כ כנ\"ל נכון: שוב מצאתי בשיטה מקובצת כ\"י למס' נדרים שכתב וז\"ל אמרו לו בפניו וא\"ת והא קי\"ל צריך לפרט את הנדר וא\"כ צדקיהו ודאי פרט את הנדר לפני הסנהדרין קודם שיתירו לו וא\"כ הוי עובר על השבועה כשפרט את הנדר קודם ההיתר וי\"ל דאפשר שאמר להם נשבעתי שבועה כך וכך לאיש אחד על ענין פלוני ולא אמ\"ל למי נשבע וכיון שלא גילה להם למי נשבע לא עבר על השבועה הנה פרט השבועה והתירוהו וי\"א שאמר להם נשבעתי לנבוכדנצר שלא אגלה אותו מענין אחד שראיתי לו ואני מתחרט התירו הריטב\"א ז\"ל עכ\"ל ושתי תשובות הללו נתני' ליאמר בההוא דיוסף ודוק: ולענין הלכה כבר כתבנו דפשיטות דברי רבינו נראה דס\"ל דצריך לפרט את הנדר בפירוש ויש מן המבוכה בדבריו דבפ\"ו מה' ביאת המקדש פסק וז\"ל הן שנשא נשים בעבירה אינו עובר עד שידירוהו ב\"ד ע\"ד רבים ומבואר הוא בפרק השולח הא דאוקימנא למתני' בנודר ע\"ד רבים היינו דוקא למאן דס\"ל א\"צ לפרט את הנדר אבל למאן דס\"ל צריך לפרט את הנדר אתיא מתני' כפשטא א\"כ משמע שדעתו ז\"ל לפסוק כמאן דאמר א\"צ לפרט את הנדר ואלו בפ\"ו מה' אישות פסק מתניתין דהתקין ר\"ג שתהא נודרת ליתומים כל מה שירצו כפשטא ומבואר הוא בפרק השולח דפרכינן התם כי לא נישאת נמי ליחוש דילמא אזלה לגבי חכם ושרי ומפרקינן קא סבר ר\"ה צריך לפרט את הנדר משמע דלר\"ן דס\"ל א\"צ לפרט את הנדר מוקמינן למתניתין בנודרת עד\"ר כדאוקימנא למתני' דהנושא נשים בעבירה וא\"כ הי\"ל להרב ז\"ל לבאר וכבר מוהרימ\"ט ז\"ל ח\"א סי' קמ\"ב נתקשה בזה וראיתי להרב פר\"ח ז\"ל בספר מים חיים בחידושיו לגיטין שכתב וז\"ל ולי ל\"ק מידי שרבינו ז\"ל סבור דהא דק' לן וליחוש דילמא אזלא לגבי חכם ומשנינן קסבר צריך לפרט את הנדר הויא שינויי ואשינויי לא סמכינן דכיון דקימ\"ל דהמודר הנאה מחבירו אין מתירין לו אלא בפניו לא חיישינן דלמא החכם יתיר שלא בפני היתומים ודלא כהתוס' שם ומש\"ה סתם הרב דאף לדידיה דס\"ל דא\"צ לפרט את הנדר א\"צ להדירה ע\"ד רבים כו' יע\"ש שכתב שתי' זה הוא אמיתי ונכון בדעת רבינו: ואחר המחילה דבריו מן המתמיהין דאיך הפה יכולה לדבר שטעמו של רבינו הוא מש\"ה דא\"כ איך פסק שם סמוך ונראה כר\"ה דאמר דאם נשאת אין מדירין אותה שמא יפר לה בעלה והרי התוס' ז\"ל והרא\"ש והר\"ן והרשב\"א והריטב\"א בחדושיו שם כשהקשה מההיא דהמודר הנאה מחבירו תפסו קו' וז\"ל וא\"ת בין חכם בין בעל איך יכולי' להפר כו' יע\"ש וא\"כ מהאי טעמא נמי הי\"ל לרבינו לומר דאפי' נשאת מדירין אותה ולא חיישינן שמא יפר לה בעל וכבר היה אפשר ליישב דבריו אלא שאחר העיון יראה המעיין שדבריו צ\"ע ויותר היה נראה לי ליישב דבריו על פי מ\"ש הר\"ן ז\"ל בחדושיו אהא דפרכינן התם לר\"ן דאמר א\"צ לפרט את הנדר ממתני' דהנושא נשים בעבירה וז\"ל וא\"ת אמאי לא הקשה ממתני' דהכא י\"ל דהא אלימא ליה משום דגבי אשה דלמא חייש לה חכם דשכיחא מלתא שנודרת לגבות כתובתה אבל בכהן לא מסיק אדעתיה עכ\"ד וא\"כ איכא למימר שזו היא דעת רבי' דס\"ל דאפי' לר\"ן גבי אשה לא חיישינן מיהו אכתי קשה ממה שפסק רבינו פ\"ז מה' ערכין וחרמין דין י\"ז דהמקדיש כל נכסיו כו' אינה גובה עד שידיר לו הנאה כו' ולא הזכיר שידירנה ע\"ד רבים כמ\"ש פ\"י מה' ביאת מקדש ובפ\"ו מה' אישות כתב דין הערב לאשה בכתובתה דצריך שידירנה הנאה ולא הזכיר ע\"ד רבים וכן קשה לתי' מהרימ\"ט שתי' שדעת רבינו דאע\"ג דצריך לפרט את הנדר א\"צ לפרט הסבה שבשבילה נדר ומש\"ה פסק בה' אישות דלא בעינן ע\"ד רבים ק' ג\"כ מהא דהמקדיש כל נכסיו וכמ\"ש הפ\"ח ז\"ל שתי' מוהרימ\"ט לא יתכן ליישב דעת מרן ז\"ל דבי\"ד סי' רנ\"ח פסק דצריך לפרט הסבה יע\"ש ועיין מ\"ש הרב ט\"ז ז\"ל שם שכפי מה שתי' דברי מרן אין כאן מקום קושיא כלל ועיין להרב מג\"א סי' קכ\"ח ובספר בית שמואל סי' צ\"ה ס\"ק ל\"ז וסי' ק' ס\"ק כ\"ב ודוק: ומרן ז\"ל פסק בסי' רכ\"ח דאם לא פרט את הנדר והתירוהו אף בדיעבד אינו מותר וכן כתב הרא\"ש ז\"ל בפרק השולח והריב\"ש בתשו' סימן גם הרשב\"א בחידושיו שם כתב וזה לשונו ואפי' בדיעבד אינו מותר וכדמשמע מטעמיה דרב נחמן דאמר ואי אמרת צריך זמנין דגלייא ליה לדבוריה וחכם מאי דשמע מיפר אלמא דמאן דאית לי' צריך כו' התירו אינו מותר יע\"ש וכן יש להוכיח גם כן מהא דפריך התם לעיל כי לא נישאת נמי דילמא אזיל לגבי חכם ושרי לה ומשני קסבר צריך לפרט את הנדר ואם אי' אכתי ניחוש דילמא איהי לא מפרט לה לנדרא שנדרה על תנאי אם נהנתי מכתובתי ושרי לה חכם ובדיעבד מותר שהרי לפי מ\"ש התוס' שם לחד תי' מאי דפריך וניחוש דילמא אזל' כו' בדיעבד קאמר יע\"ש אלא מוכח דאפי' בדיעבד לא מהני:<br><b> האמנם </b> מצאתי בשיטה מקובצת כ\"י למס' נדרים שכתב משם הריטב\"א וז\"ל והלכתא כר\"פ דצריך לפרט את הנדר מיהו דוקא לכתחילה הוא דצריך לפרט את הנדר אבל אם דיעבד התירוהו מותר ומוכח הכי בפרק השולח וכלשון הזה ממש כתב ג\"כ בחידושי כ\"י על הלכות נדרים להרמב\"ן יע\"ש ז\"ל והדבר תמוה דמלבד דמסוגיא דפ' השולח ליכא למשמע מינה סיעתיה אדרבא תיובתיה איכא למשמע מינה כמ\"ש וצ\"ע: כתב הרשב\"א בתשובה הביאה מוהריב\"ל ח\"ד ס\"ד וז\"ל מי שנשבע שלא לשחוק לזמן ידוע ובא לשאול על נדרו ואומר שמתיירא שמא יתקפנו יצרו כו' ועובר על שבועתו מסתברא דאין נזקקין לו דהשוחק בקוביא עבירה היא ואין מתירין לו ואם מפני שלא יכשלנו לעבור על שבועתו יכניע את יצרו ואין אומרין לאדם לעשות עבירה קטנה כדי שלא יעשה חבירו עבירה גדולה וכתב הר' הנזכר עליו וז\"ל ולכאורה י\"ל לדברי הרשב\"א ז\"ל מההיא דאמרינן בפרק השולח בההיא אמהא דהוה בפומבדיתא דהוו עבדי בה אינשי איסורא ואמר אביי אי לאו דאמר ר\"י אמר שמואל כל המשחרר כו' הוה כייפנא ליה למרה כו' רבינא אמר כי הא מודה שמואל משום מילתא דאיסורא הרי דכדי שלא יעשה איסורא רבה עבדינן איסורא זוטא ותי' וז\"ל וכד מעיינן שפיר אשכחן דלאו ראיה היא מההיא שמעתתא כלל דכתב הר\"ן דלאו עשה גמור הוא ועוד י\"ל דשאני הכא בנ\"ד דהוי בקום עשה דעבדינן מעשה להתיר והתם הרי בשוא\"ת שלא יקיים עשה כדי שלא יבואו רבים לידי חטא וראיה לדבר מההיא דתקיעת שופר ונטילת לולב דמבטלינן שלא יבואו לידי חטא ויעבירו אותם ארבע אמות איברא דיש פנים לומר דהוי קום עשה מאי דכתיב ליה גיטא דחירותא ומי שיעיין בדברי התוס' ימצא סמך לומר דלא הוי קום עשה משום דעיקר המצוה הוא לעבוד בהם ומניעת העבודה הוא בשוא\"ת עכ\"ד: והנה מה שתירץ הרב ע\"פ מש\"כ הר\"ן דלאו עשה גמור הוא לא ידעתי איך אישתמיט מיניה דברי הרשב\"א ז\"ל בחידושיו דף ל\"ח ע\"א שכתב כן משם הרמב\"ן ודחהו בשתי ידים גם מה שתי' דהתם שאני דהוי שב וא\"ת וכתב דמי שיעיין בדברי התוס' ימצא סמך דלא הוי קום עשה נראה דכוון למ\"ש שם בד\"ה כל המשחרר וז\"ל והא אמרינן לקמן במי שאמר כו' שאני התם שאין היורשין רשאין להשתעבד בה משום מצוה לקיים דברי המת לא קרי' ביה לעולם בהם תעבודו ומשום נתינת הגט לחודיה ליכא איסור עשה ע\"כ לע\"ד נראה דאין כאן סמך כלל דמעולם לא כתבו התוס' דבנתינת הגט ליכא איסור עשה דאין היורשין רשאין להשתעבד וכיון דאין יכולין לעבוד בהם ליכא איסור עשה בנתינת הגט כיון דבלא נתינת הגט אינם יכולים להשתעבד אמנם בעלמא היכי דמצי לעבוד בהם א\"כ משעת נתינת הגט עבר אעשה כיון דנתינת הגט היא הגורמת מניעת העבודה וזה מדוקדק בדברי התוס' שכתבו ומשום נתינת הגט לחודיה ליכא איסור עשה ויש להביא ראיה לזה שכתבנו ממה שהקשו התוס' שם בפרק השולח דמ\"א ד\"ה כופין את רבו וז\"ל וא\"ת וכי אומרים לאדם חטא בשביל שיזכה חבירך דהכי אמרינן גבי הדביק פת בתנור כו' והשתא כפי דעת הרב דמקרי שב ואל תעשה מאי ק\"ל מההיא דהדביק פת בתנור התם שאני דהוי קום עשה משא\"כ הכא דהוי שב וא\"ת וראי' מההיא דשופר ולולב וכמ\"ש הוא ז\"ל אלא ודאי כמ\"ש ומהתימא על הרב שנראה שלא ראה דברי התוס' הללו: ובעיקר קו' נראה דאשתמיט מניה דברי התוס' דפרק בכל מערבין דל\"ב ע\"ב ד\"ה שנ' וז\"ל והא דשרי בחצי שפחה כו' ועוד דהו\"ל כמצוה דרבים כדמשני גבי ר\"א ע\"ש וא\"כ כפי דברי התוס' הללו אין כאן קושיא ועוד נ\"ל לחלק דלא דמי נדון הרשב\"א לההיא דפרק השולח דבשלמא בנדון הרשב\"א עדיין לא הוחזק באיסור ואע\"ג דאיכא למימר שירא שמא יתקפנו יצרו כו' אימור לא עביד דגזים איניש ולא עביד משא\"כ גבי ההיא דהשולח דהוו עבדי בה כבר אסורא עבדינן אסורא זוטא כדי שלא יעשה עמה אסורא רבה ועיין בהרב פרח מטה אהרן ח\"א סי' מ\"ד:<br><b> מעשה חושב</b>\n<b> (שלד) </b> ושתי תשובות הללו ניתנים ליאמר בההיא דיוסף כו'. גם אני כיוונתי ליישובים אלו וביותר לישוב קמא והיינו משום דעיקר טעמא הוא שמא לדבר מצוה נשבע וא\"כ הרי הוא מפרט לב\"ד על מה נשבע אך לא למי נשבע א\"כ אזיל לי' החשש ולפ\"ז אי צדקיהו פרט דנשבע למי שאכל אבר מן החי שלא יגלה הדבר א\"כ מאי איכפת ליה לב\"ד מה שלא גילה למי נשבע. אלא דלדעתי הקושיא מעיקרא ליתא דכיון דמה שצריך לפרט הנדר הוא רק מדרבנן בלבד א\"כ הא י\"ל דבזמן צדקיהו אכתי לא נגזרה ולא נתחדשה הלכה זו וכעין זה כ' המל\"מ בפ\"ז הלכה יו\"ד מהלכות בית הבחירה להוכיח דהא דאין ישיבה בעזרה כו' דאורייתא הוא דאל\"כ מאי שקיל וטרי בשלהי קדושין בהאי קרא דשמואל שוכב גו' דילמא בימי שמואל עוד לא אסרוה ב\"ד גם מו\"ז רבינו התוי\"ט ז\"ל הוכיח דבטמאה עם טמאה נמי איכא כלאים מדאורייתא מדהקשו בירושלמי מקרא דדוד ובניו בפרד כי לא מצאנו גזירה זו באחד מספרי הנביאים עיין משנה ב' פ\"ח מכלאים בתוי\"ט בד\"ה בהמה כו' וכן מו\"ח רבינו ז\"ל בתשובות רע\"ק איגר מביאם ליישב מה דכתבו התוס' בקדושין דף כ\"ב דתמר לא היתה בת דוד שאשתו כבר היתה מעוברת מקודם דקשה ע\"ז איך נשא דוד מעוברת ותירץ מו\"ח ז\"ל דבימי דוד אכתי לא אסרו מעוברת ומינקת ע\"ש והוא בסי' צ\"ה ותמהני דטפי הי\"ל למו\"ח רבינו ז\"ל להביא הירושלמי שהובא בתוס' יבמות דף כ\"א רע\"א בד\"ה ומותר באשת חמיו כו' וז\"ל הירושלמי שם אשת חמיו אסורה משום מראית עין וא\"ת תורה היא לאסור הא דוד נשא רצפה בת אי' ע\"ש הרי מבואר דאיסור אשת חמיו עוד לא הי' בימי דוד דאל\"כ יקשה איך נשאה דוד ועבר אדרבנן והא כתיב אשר עשה דוד הישר בעיני ד' ולא סר גו' ועיין בתוי\"ט משנה א' פ\"ח דכלאים בד\"ה אסורים כו' ודו\"ק: אחר זמן רב כתבתי תשובה ארוכה מאד לראדוויץ והארכתי קצת גם בזה משום דקשה להיפך למ\"ש הט\"ז ביו\"ד סי' קי\"ז דמאי דמפורש בקרא להיתר אין כח ביד חכמים לאסור וא\"כ איך אסרו אשת חמיו כיון דמפורש בקרא ואתנה נשי אדוניך בחיקך וגו':<br><b> וניחא </b> לי דהא הטעם באיסור זה הוא משום מראית העין והרי אמרינן בסוטה דף מ\"ג ע\"ב החורגים הגדלים בבית מותרים זה בזה דקלא אית להו ולהירושלמי דאוסר בחורגים ס\"ל דלית להו קלא: אבל מ\"מ נשי שאול ודאי דקלא הוה להו כיון דשאול ודוד חתנו מלכי ישראל היו ולא שייך בהו מראית העין וכן הבאתי ראי' בתשובתי הנ\"ל ממ\"ש התוס' בבכורות דף נ\"ה סע\"ב בד\"ה אין המעין כו' בתה\"ד שם בדף נ\"ו ע\"א ומהט\"ז יו\"ד סי' קצ\"ב לענין דם חימוד ועיין סנהדרין דף י\"ב סע\"א ובתוס' שם בד\"ה שעובר כו' ודו\"ק:<br><b> (שלה) </b> נראה דכוון למ\"ש שם בד\"ה כל המשחרר כו' ומשום נתינת הגט לחודי' ליכא איסור עשה לענ\"ד נראה דמוהריב\"ל רמז על דברי התוספות שם בדף מ\"א ע\"א בד\"ה לישא שפחה כו' שכתבו שם ביישוב קושייתם דאמאי לא אתי עשה דפ\"ו ודחי לל\"ת דלא יהי' קדש וז\"ל שם וי\"ל דהכא אפשר לקים שניהם ע\"י כפיי' וע\"ש והשתא אי נימא דהמשחרר הוי קום ועשה א\"כ איך קרו זה אפשר לקיים שניהם ניהו נמי דעשה דפ\"ו עשה אלים הוא מעשה דלעולם בהם תעבודו מ\"מ הא טפי הי' לן לומר דליבטל העבד מפ\"ו כיון דאינו עובר בקום ועשה ממה שנאמר שישחררו האדון ויעבור בקום ועשה ועיין מוהרש\"א שם ודו\"ק:<br><b> מ\"מ </b> מדברי התוס' שם ע\"ב בד\"ה כופין כו' יפה השיג עליו הגאון המחבר ז\"ל דממילא מוכח שם דס\"ל להתוס' דכל שהעשה אלים אעפ\"י שאינו עובר עלי' אלא בשב ואל תעשה עדיפא טפי מעשה שאינו אלים אעפ\"י שעובר עלי' בקום ועשה שהרי עשה דהשלמה נדחה מפני עשה דפסח דאלים אעפ\"י שהכהן עובר על העשה דהשלמה בקום ועשה והמחוסר כפרה אם לא יעשה את הפסח אינו עובר אלא בשוא\"ת וא\"כ ה\"נ כיון דעשה דפ\"ו אלים טפי אע\"ג דאינו עובר עלי' אלא בשוא\"ת הוא דוחה לעשה דלעולם בהם תעבודו שאינו אלים כ\"כ אע\"ג שעובר עלי' בקום ועשה. מלבד כל זה אני תמה על מוהריב\"ל דמיישב שם דמש\"ה אמרינן בההיא אמתא דעבדינן איסורא זוטא כו' משום דהוי בשוא\"ת כמו שופר בשבת כו' משא\"כ בנ\"ד דהוי קום ועשה דעבדינן מעשה להתיר וע\"ש לא ידעתי מה בין כפיית הב\"ד לשחרר לבין התרת השבועה דחשיב הכפיי' לשוא\"ת וההתרה לקום ועשה. ועוד מאי איסור יש בהתרת השבועה אם באמת קרוב הדבר שיתקפנו יצרו ויעבור על שבועתו דאז ממילא אין איסור על המתירים השבועה כיון שיצרו מתגבר עליו כמו בההיא אמתא אבל בההיא דכופין הא מרא דאמתא ודאי קא עביד איסורא אלא שהוא איסורא זוטא ודו\"ק:<br><b> (שלו) </b> ובעיקר קו' נראה דאשתמיט מני' דברי התוס' דפ' בכל מערבין דף ל\"ב ע\"ב כו'. תמהני על הרב המחבר ז\"ל שהביא ממרחק לחמו והעלים עיניו מדברי התוס' בסוגיין דגיטין הנ\"ל דף מ\"א סע\"ב בד\"ה כופין כו' שהביא המחבר עצמו בדיבור שלפני זה ובפרט שהתוס' כתבו כאן מפורש יותר ממ\"ש בפ' בכל מערבין שהביא שהרי כתבו הכא וז\"ל אע\"ג דהם פושעים כיון שהיתה מחזרת אחריהן ומשדלתן לזנות חשיבי כאונסים וע\"ש (וא\"כ הרי אין זה ענין להאי דהרשב\"א ז\"ל) וסיימו שם וז\"ל. ועוד דמצוה דרבים שאני עכ\"ל. ובתוס' שבפ' בכל מערבין הא לא כתבו אלא בכ\"ף הדמיון וז\"ל דהו\"ל כמצוה דרבים וע\"ש וא\"כ עד שהגאון המחבר ז\"ל תמה על מוהריב\"ל שלא ראה דברי התוס' הללו והרי יותר תימא עליו שהעלים עינו מסוף דברי התוס' שהביא בעצמו:"
+            ],
+            [],
+            [
+                "<b>ראובן </b>\n<b> שהשביע לשמעון כו' אין מתירין לו אלא בפניו כו'.</b> ברייתא פרק ר\"א דס\"ה וראיתי להתוס' ז\"ל פרק השולח דף ל\"ו ע\"ב ד\"ה ליחוש שהק' וז\"ל וא\"ת בין חכם ובין בעל איך יכולים להפר שלא בפני היתומים הא אמרינן בנדרים כו' וי\"ל דבדיעבד אם הפר מופר כו' הנה מוהריב\"ל ז\"ל בחידושיו הקשה וז\"ל ואיכא למידק דמאי קו' כיון דאכתי לא ידעינן דצריך לפרט את הנדר ואפשר לתרץ דאפי' למ\"ד דא\"צ לפרט את הנדר אפ\"ה צריך לפרט אם נדר ע\"ד רבים הדירוהו אחרים כדי לדעת אם יש התרה לנדרו ולשבועתו אלו דבריו ובמה שתי' וי\"ל דבדיעבד אם הפר מופר ראיתי למוהר\"ש יפה ז\"ל בס' שמות דף מ' שהקשה וז\"ל וק' ומ\"מ חכם היכי שרי לה לכתחיל' אטו בשופטני עסקינן והניחו בצ\"ע ולע\"ד נראה דכונתם להקשות דהן לו יהי דהשתא לפום ס\"ד דהמקשה ס\"ל דא\"צ לפרט את הנדר דהשתא כיון שהחכם אינו יודע שנדר לתועלת חבירו מסתמא ודאי שרי לה מ\"מ אכתי מה יענה לרמאה ברמאותיה כיון שאין התרה מועלת כלום דליכא למימר דאיהי טעי בהכי וסבורה היא דהנשבע לתועלת חבירו מתירין לה שלא בפניו ואדעתה דהכי נדרה מעיקרא וחכם ודאי שרי לה לפום מאי דס\"ד השתא דא\"צ לפרט את הנדר דהא ליתא דא\"כ היכי משני לר\"ג דאמר אפילו נשאת דמדירינן לה ברבים אכתי ניחוש דילמא איהי טעי בהכי וסבורה נדר שהודר ברבים יש לו הפרה דלאו כ\"ע דינא גמירי ור\"ג כיון דס\"ל דא\"צ לפרט את הנדר אזיל לגבי חכם ושרי לה אלא ודאי דלהא לא חיישינן וא\"נ דבשעה שקופצת ונשבעת מודעינן לה דינא הכי וא\"כ ה\"נ נימא לענין נשבע לתועלת חבירו ואהא תי' וי\"ל דבדיעבד אם הפר מופר כו' וכיון שכן איכא למיחש לרמאה ברמאותיה דאזיל לגבי חכם ואינו מודיע לו שנשבע לתועלת חבירו ושרי לי' ובדיעבד אם התירוהו מותר דהשתא לפום ס\"ד דמקשה דא\"צ לפרט את הנדר א\"צ שיפרט אם נדר ע\"ד רבים או לתועלת חבירו ודלא כמוהריב\"ל ז\"ל דלפי דעתו ז\"ל קשה דא\"כ מאי אהני התוס' בתי' דבדיעבד מופר אטו בשופטני עסקינן וכקו' מוהר\"ש יפה ז\"ל ומצאתי להריטב\"א ז\"ל בשיטת כ\"י כתב על תי' התוס' וז\"ל ואין תי' זה מספיק דאפי' הוי הכי מ\"מ ליכא למיחש להכי דחכם לא מזדקק לה ושמא אפשר לומר דכיון דאיהי ידעה דאם עשה כן בדיעבד מותר מרמי אותו חכם ויאמר לו שלא היה שם אדם בשעה שנדר עכ\"ל הנה מבואר כונתם כמ\"ש ודוק: שוב ראיתי בהר\"ן ז\"ל בנדרים דס\"ה ע\"א שכתב ליישב קושיית התוס' הלזו וז\"ל בסוף דבריו וההיא דגיטין לאו ראיה היא דנדר אלמנה מכיון שנדרה ליתומים מה תועלת יש לתינוקות באיסור פירותיהם ועוד דהכי קאמרי' דילמא אזלא לגבי חכם ושרי לה ותחשוב להיות מותרת עכ\"ד והדבר תמוה דאם כן כי פרכינן לר\"ג דאמר אפי' נשאת נשאת ודאי מפר לה בעלה לאו דינא קאמר אלא היינו לומר דבעל נמי טעי בהכי וסבור הוא דהנשבע לתועלת חבירו יש לו התרה וא\"כ מאי משני דמדרינן לה ברבים אכתי ניחוש דילמא טעו בהכי וסבורים הם דנדר שהודר ברבים יש לו הפרה ואדרבא בהא איכא למיטעי טפי דפלוגתא דתנאי היא משא\"כ בההיא דנשבע לתועלת חבירו מילתא פסיקתא היא לכ\"ע ואי נימא דתלמודא הכי קאמר דמדרינן לה ברבים ומודעינן לה דינא דנדר שהודר ברבים אין לו הפר' א\"כ קשה דל\"ל להדיר לה ברבים הוה להו לאודעי לה דינא דהנודר לתועלת חבירו אין מתירין לו אלא בפניו וסגי בהכי ואולי נאמר דודאי תקנתא דמודעינן לה דינא לאו שפיר חזי משום דאכתי איכא למיחש דילמא בי דינא לא יהבי אדעתייהו בההיא שעתא לאודעי לה ותחשוב היא שהיא מותרת ואזיל לגבי חכם ושרי לה ומש\"ה פריך נשאת ודאי מפר לה בעל ואהא משני דמדירינן לה ברבים ולאו דמודיעי' לה דינא קאמר אלא משום דכיון דרואה היא דטרחי ביה דינא לאכנופי יו\"ד להדירה היא ודאי מיהב יהבה דעתה ואתי למישאל דלמה להו י' ויודעת היא דכי היכי דלא תיהוי לה הפרה הוא דעבדי הכי ובהכי יש ליישב לשון רש\"י ז\"ל שכתב ד\"ה ברבים וז\"ל נודרת בפני י' וקסבר נדר שהודר ברבים אין לו הפרה אשר רבים היו תמהים על דבריו דמי הזקיקו לרש\"י ז\"ל לומר נודרת בפני עשרה מאחר דתלמודא השתא לשנויי לר\"ג קאי ור\"ג ס\"ל לקמן דמ\"ו דרבים היינו ג' ועיין בשער אפרים סי' שנתקשה בזה והניחו בצ\"ע: אכן לפי האמור י\"ל דרש\"י ז\"ל בשי' הר\"ן קאי ומשום הכי הוכרח לומר דמדרינן לה ברבים דקאמר תלמודא הכא אליבא דר\"ג ע\"כ בי' קאמר דכיון דטרחי בי דינא לאכנופי י' מידק דייקא וידעה שפיר דכי היכי דלא תיהוי לה הפר' הוא דעבדי הכי משא\"כ אי מדרינן בג' דהתם ודאי לא יהבא דעתה כלל ולא דייקא במילתא לידע טעמא דסבורה דג' משום ב\"ד הוא ולא משום דלא תהוי לה הפרה כנ\"ל נכון ודוק: ודע שהר\"ן ז\"ל שם כתב תי' התוס' ז\"ל דבדיעבד אם התירוהו מותר וסיים וז\"ל וה\"נ מוכח מדשרו ליה סנהדרין לצדקיהו ואי אפי' בדיעבד אסור היכי הוה שרי לצדקיהו לגלויי מילתא וכ\"ת אכתי ק' דנהי דבדיעבד שרי לכתחילה מיהא אסור והיכי שרו ליה סנהדרין לצדקיהו א\"ל דלדבר מצוה מתירין וצדקיה היה מצטער כו' ומ\"מ משמע דבדיעבד מותר דאי לא מה אהני ליה לצדקיהו מאי דשרו ליה עכ\"ד ויש לי לדקדק עליו דמשמע מדבריו דכל דלדבר מצוה מתירין בדיעבד מותר אפי' לדבר הרשות דאי בדיעבד אינו מותר אפי' לדבר מצוה לא היו מתירין והא בהא תליא וכיון שכן קשה דא\"כ משמע דע\"ד רבים דקי\"ל דלדבר מצוה מתירין מינה דבדיעבד אם התירוהו מותר וק' דא\"כ כי פרכינן בשמעתין לר\"ג נשאת ודאי מפר לה בעל היכי משנינן דמדרי' לה עד\"ר אכתי תי' דניחוש דילמא מפר לה בעל או שרי לה חכם ובדיעבד מותר דמהאי טעמא דבדיעבד שרי הוא דפרכינן מעיקרא נשאת ודאי מפר לה בעל ולהא ודאי הוה אפשר לישב דאע\"ג דבנודר ע\"ד רבים לדבר מצוה יש לו הפרה ומינה דבדיעבד מותר מ\"מ היכא דהוי נשבע לתועלת חברו ועד\"ר אלים טפי ואפי' לדבר מצוה אין מתירין ובדיעבד נמי אינו מותר והיינו דמשני שמדירינן לה ברבים אלא דאכתי קשה מהא דפרכינן לקמן לר\"ג דאמר א\"צ לפרט את הנדר ממתני' דהנושא נשים בעבירה מוקמינן לה במסקנא דמדרי' ליה עד\"ר אע\"ג דהתם ליכא טעמא דנשבע לתועלת חבירו דמה תועלת יש להם לב\"ד במה שמשביעין אותו והשתא כפי דעת הר\"ן ז\"ל מאי משני דמדרינן ליה עד\"ר אכתי ניחוש דלמא אזיל לגבי חכם ושרי ליה ובדיעבד מיהא מותר ושוב ראיתי להר\"ב ש\"ך סי' רכ\"ח ס\"ק ס\"ט שתמה על מור\"ם ז\"ל שם שכתב משם י\"א דעד\"ר בדיעבד אם התירוהו מותר והיא סברת מהר\"י קולון ז\"ל שורש נ\"ב שכתב כן משם הר' אביגדור ז\"ל ומרן הב\"י ז\"ל כתב שכ\"כ הרשב\"א בתשו' משם ר\"ת יע\"ש ותמה עליו כמו שתמהתי אני ההדיוט דלר\"ת ז\"ל כיון דמאי דפריך בגמ' וליחוש דלמא אזיל גבי חכם היינו לענין דיעבד א\"כ מינה מוכח דבעד\"ר אין לו הפרה דאל\"כ מאי משני דמדירינן ליה עד\"ר וכתב עוד שדברי הר' אביגדור דחויים הם ואין לסמוך עליהם אפי' בשעת הדחק דכפי דבריו מאי משני בגמ' דמדרי' ליה עד\"ר אכתי ניחוש דילמא אזיל לגבי חכם ושרי ליה ובדיעבד מותר וחכם ודאי שרי ליה לכתחלה דהשתא לר\"נ קיימינן דס\"ל א\"צ לפרט את הנדר את\"ד ז\"ל יע\"ש ויש לתמו' עליו שהרי מדברי הר\"ן מוכח בהדיא כדעת הר' אביגדור ז\"ל ממה שהכריח הדבר דכיון דנשבע לתועלת חבירו לדבר מצוה מתירין מינה נשמע דבדיעבד מותר דהא בהא תליא וא\"כ מבואר דבעד\"ר כיון דקי\"ל דלדבר מצוה מתירין ה\"נ בדיעבד מותר וא\"כ מאי דק\"ל לדעת הר' אביגדור תיקשי ליה להר\"ן ז\"ל ונראה ליישב דודאי גבי נשבע לתועלת חבירו ס\"ל להר\"ן ז\"ל דהא בהא תלייא ומכיון דלדבר מצוה מתירין ע\"כ לומר דלדבר הרשות דעבד מותר אלא דלכתחלה הוא דאסרו וא\"כ כל לדבר מצוה לא אסרו רבנן ושרי לכתחלה אמנם אי אפי' בדיעבד אין התרתו התרה אלא מדעת חבירו כי הוי לדבר מצוה מאי אהני לן וכי משום דבר מצוה שרי לעבור על הנדר דהכא ליכא למימר דכיון דדבר מצוה הוא מסתמא ניחא ליה לחבירו שיתיר את נדרו דמאי אכפת ליה לחבירו במצוה דידי' כיון שגורם לו היזק בהתרתו מה שאין כן בנודר ע\"ד רבים דטעמא דאין לו התרה הוא משום דלא כל הפתחים שוים ולא כפתחו של זה פתחו של זה איכא למימר דודאי לדבר הרשות אף בדיעבד אינו מופר מטעמא דלאו כל הפתחים שוים אבל דבר מצוה דעת כולם מסכימים להתי' כיון שלא הגיע להם היזק בהתרתו ומהאי טעמא מתירין אפי' לכתחלה ולא תליא הא בהא ולעולם דס\"ל להר\"ן דע\"ד רבים אפילו בדיעבד אינו מופר אמנם לדעת הר' אביגדור ק' טובא דמאי משני בגמ' כמו שהקשה הרב ש\"ך ז\"ל: ונראה לי ליישב דבריו דס\"ל לר' אביגדור דמאי דפריך בגמ' וליחוש דילמא אזלא לגבי חכם לאו היינו משום דבדיעבד מותר דלהא ודאי לא חיישינן דכיון דלכתחלה לא חיישי' דלמא שרי לה חכם דלאו בשופטני עסקינן ואי משום דאיכא למיחש דלמא מרמה לחכם ואומר שלא היה שם אדם בשעת השבועה ושלא היה לתועלת חבירו כמ\"ש משם הריטב\"א ז\"ל להא נמי ליכא למיחש דס\"ל להר' אביגדור דאפי' לר\"ן דאמר א\"צ לפרט את הנדר מ\"מ צריך לפרט אם נדר ע\"ד רבים או לתועלת חבירו כמ\"ש מוהריב\"ל ז\"ל וקו' ר\"ת דהקשה דמאי פריך וניחוש כו' כיון דהוי נשבע לתועלת היתומים י\"ל דס\"ל כתי' הר\"ן והרשב\"א ז\"ל משם אחרים דס\"ל דנדר אלמנה לא הוי לתועלת חבירו כההיא דצדקיהו דמכיון שנדרה ליתומים מה תועלת יש באיסור פירותיה ומשו\"ה פריך בגמ' וליחוש כו' ושרי לה לכתחלה ומשני דמדרינן ליה עד\"ר דהשתא כיון דלכתחלה אין מתירין אותו ליכא למיחש דלמא שרי לה חכם דלאו בשופטני עסקינן וא\"כ לר\"ן דס\"ל א\"צ לפרט את הנדר מ\"מ צריך לפרט נדר ע\"ד רבי' כמ\"ש כנ\"ל ליישב דבריו: האמנם מצאתי למרן ז\"ל שכתב בתשו' כ\"י בספר אבקת רוכל ס' קל\"ה שכ' דברים מנגדי' למ\"ש בתוך התשו' וז\"ל ומ\"ש שנמצא מחכמי קושטאנדינא שהתרת הנשבע לתועלת חבירו אין בה ממש אפי' דיעבד אע\"פ שזה דעת הראב\"ד והרשב\"א הלא ר\"ת חלוק בדבריו והרא\"ש והסמ\"ג והטור מסכימים לדבריו וכן דעת הריב\"ש ומש\"כ וה\"ה בנשבע עד\"ר שאין בהתרתו ממש אפילו בדיעבד מאחר שכתבו זו בתורת וה\"ה ונפל היסוד ונהרס הבנין כל שכן דבלאו הכי דין זה סתור מעצמו שהרי כ' מהרי\"ק משם הר' אביגדור דנדר עד\"ר בדיעבד אם התירוהו מותר ואע\"פ שכתב שזה שלא כדעת רוב הפוסקים משמע דלטעמיה אזיל דס\"ל כהראב\"ד דהנשבע לתועלת חבירו אפי' בדיעבד אינו מותר אבל כבר הוכחתי שדעת הפוסקים להתיר בדיעבד וכ\"ש בנשבע ע\"ד רבים ואל תשיבני משום דמייתינא לה במכ\"ש ולא סגי ליה לאתויי בה\"ה שהרי הרשב\"א ס\"ל כדעת הראב\"ד דהנשבע לתועלת חבירו אפילו בדיעבד אינו מותר ואפ\"ה כתב בתשובה דבעד\"ר אם הדירוהו בדיעבד מותר עכ\"ל הזהב אשר מבואר מדבריו שלדעת ר\"ת והר\"ן ז\"ל דס\"ל דבנשבע לתועלת חבירו בדיעבד מותר ה\"ה וכ\"ש בעד\"ר ואפי' בדאיכא תרתי תועלת חבירו וע\"ד רבים כמעשה שהיה בנדון שלו אפ\"ה כתב דבדיעבד מותר לר\"ת וסייעתיה והוא מן התימה כמ\"ש וצ\"ע: כתב הר\"ב ש\"ך ז\"ל סי' רכ\"ח ס\"ק מ\"ג על מ\"ש מרן שם ודוקא שנדר ע\"ד חבירו בשביל שום טובה שעשה לו כו' והשבועה היתה לתועלת חבירו כתב וז\"ל לא ידענא מאי קאמר ואי אתא לאפוקי היכא דאין השבועה לתועלת חבירו אף בהטבה יכולים להתיר לסברא זו הא ליתא דבהרא\"ש והטור ושאר הפוסקים בשם ר\"ת משמע דאין חילוק אלא לעולם כל שהוא מקבל טובה ממנו אין להתיר וכן משמע בריב\"ש שם שכ' שי\"א דלתועלת חבירו אפילו שלא בהטבה אין להתיר אבל בהטבה אע\"ג דאין השבועה לתועלת חבירו ליכא למ\"ד דמתיר ואפשר כו' א\"ד יע\"ש ועפ\"ז יש לתמוה על מ\"ש מוהר\"א יצחקי ז\"ל בספר ז\"א חי\"ד סימן ט' על ראובן משרת שמעון שגרשו מביתו מחמת סיבה שכל מה שהיה מרויח היה מאבד את ממונו בתרבות אנשים חטאים ויהי כי ארכו לו הימים וירא ראובן כי כלתה אליו הרעה ויכנע לשמעון רבו ויחל את פני שמעון שיקריבהו ונתרצה שמעון בתנאי שישבע על דעתו שלא ילבש עוד בגד משי עד עשרה שנים ונשאל הרב אם יש לו התרה עפ\"י חכם שלא מדעת רבו וכתב הרב דהיה מקום להסתפק משום הא דאמרי' בנדרים המודר הנאה מחבירו כו' אמנם הם המדברים דמעולם לא אמרו אלא דוקא בשנדר ע\"ד חבירו בשביל טובה שקבל ממנו כו' ועוד צריך תנאי אחר שתהיה השבועה להנאתו ולטובתו של המשביע כההיא דנ\"נ ויתרו כו' עד אמור מעתה דהדברים ברורים דהגם כי נשבע ראובן הנז' על דעת שמעון רבו אין שום הנאה מגעת לו לרבו כדי שנאמר שאין מתירין אלא בפניו או מדעתו ורצונו כו' את\"ד יע\"ש ויש לתמוה עליו איך אשתמיט מיניה דברי הש\"ך הללו שכתב דכל שקבל טובה ממנו מחמת השבועה אע\"ג דאין השבועה לתועלת חבירו ליכא למ\"ד דמתיר וא\"כ הכא נמי כיון שקבל ראובן טובה ממנו מחמת השבועה שהביאו אל ביתו אע\"ג דאין כאן תועלת לשמעון אפי\"ה לכ\"ע אין מתירין אלא מדעתו: האמנם אנכי הרואה שדברי הש\"ך אחר התבוננות הם תמוהים וזה ממה שהרא\"ש והרשב\"א בחידושיו הק' קו' התוס' דידן דמאי פריך וליחוש כו' ותי' משם ר\"ת כתי' התוס' וה\"ד לכתחלה וכתב עוד הרשב\"א ז\"ל דיש מי שתי' דלא אמרו אלא בנשבע להנאתו אבל בנודר' ליתומים מה הנאה יש ליתומים באיסור פירותיה וכן כתב הר\"ן כמ\"ש לעיל עי\"ש הנה מבואר בהדיא דאפי' בנודרת ליתומים דהו\"ל קבל טובה מחמת השבועה שאלמלא היתה נשבעת לא היתה גובה כתובתה דאין אלמנה נפרעת מנכסי יתומי' אלא בשבועה אפי' הכי ס\"ל ליש מי שתי' דכיון דאין ליתומים הנאה באיסור פירותיה יכולה להתיר שלא מדעתם ואם כן איך כתב דכל שקבל טובה ממנו אע\"ג דאין השבועה לתועלת חבירו ליכא למ\"ד דמתי' ואף לר\"ת ושאר רבוותא שתי' קו' זו באופן אחר לאו משום דס\"ל דבקבלת טובה ממנו גרידא מהני אלא משום דמ\"מ יש להם הנאה ליתומים שאם היא רוצה להתיר נדרה צריכה להתרפס ברצוי כסף ליתומים כמ\"ש מוהרימ\"ט ח\"א סי' קי\"ח וא\"כ משום דמכ\"מ בשעה שנשבעת הא מיהא היתה לתועלת היתומים אבל כל שאין לו הנאה למשביע כלל אפי' קבל טובה ממנו לכ\"ע מהני וליכא למימר דנודרת ליתומים לא חשיבא קבל טובה ממנו כיון שהיא גובה כתובתה בעל כרחן ע\"י הנדר דהא ליתא דאם כן ל\"ל לר\"ת לתרץ דההיא דפריך וליחוש כו' איירי לענין דיעבד ולמילף מינה דבדיעבד מיהא מותר ות\"ל משום דלדעתו הא דהנשבע לתועלת חבירו אין מתירין אלא מדעתו היינו דוקא בקבל טובה ממנו כמ\"ש הרא\"ש והרשב\"א ז\"ל משמו סמוך ונראה וכן ראיתי למוהרימ\"ט ז\"ל חלק הנזכר סי' א' שכתב על ראובן שנתחייב לשמעון סך ממון לזמן ידוע ואסר על עצמו בשר ויין אם לא יפרענו עד אותו זמן וכתב הרב ז\"ל שיש לו רפואה שישאל על נדרו ואע\"ג דתני' המודר הנאה מחבירו כו' וכ\"ש היכא שקבל טובה ממנו כמו בנ\"ד שהלוהו בשעת דוחקו כו' נ\"ד לא דמיא למשה ולא לצדקיהו לפי דהכא אין שום תועלת לחבירו בקיומא של נדר זה כו' יע\"ש הנה מבואר מדבריו דכל שאין תועלת לחבירו בשבועתו אע\"ג דקבל טובה ממנו לכ\"ע מתירין אותו הפך מ\"ש הש\"ך ולא ידעתי איך אישתמיט מיניה וצ\"ע: כתב מוהרד\"ך ז\"ל בית י\"ז חדר י' דלדעת הסוברים דהנשבע לתועלת חבירו בדיעבד מותר היכא דהוי דבר מצוה מתירין אפי' לכתחלה יע\"ש ומוהר\"ש טאייטצק ז\"ל בס' שארית יאודה דנ\"ג תמה עליו דהרא\"ש הוא מהסוברים דבדיעבד מותר כו' כתב בתשובה כו' יע\"ש ולק\"מ עיין במוהרא\"ש סי' קע\"ד ובספר כהונת עולם סי' ד' אך לדידי ק\"ל מדברי הרשב\"א ז\"ל בחידושיו שכתב בשמעתין משם ר\"ת ליישב ההיא דגבעונים דיליף מינה ר\"י דנדר שהודר ברבים אין לו הפרה דדלמא התם היינו טעמא משום דהוי נשבע לתועלת חבירו ותי' משם ר\"ת דלא אמרו אין מתירין אלא בקבל טובה ממנו כו' יע\"ש והשתא לדעת הרד\"ך ז\"ל הי\"ל לר\"ת לתרץ ולומר דהתם שאני דהוי לדבר מצוה דכתיב לא תחיה כל נשמה כמ\"ש שם סמוך ונראה שהרי דעת ר\"ת דבדיעבד מותר אלא משמע דלא תליא הא בהא כנ\"ל:<br><b> מעשה חושב</b>\n<b> (שלז) </b> והדבר תמוה כו' אכתי ניחוש דילמא טעו בהכי כו'. ואדרבה בהא איכא למיטעי טפי דפלוגתא דתנאי היא כו'. לענ\"ד אין כאן תימה ואין כאן אדרבה דכתב דבהא איכא למיטעי טפי משום דהיא פלוגתא ובנשבע לתועלת חבירו מלתא דפסיקתא היא דמ\"מ באמת שאני נדר שהודר ברבים דלמ\"ד שאין לו הפרה הא לא מהני לי' הפרה והויא ההפרה כמאן דליתא ואפילו בהסכמת הרבים שהיו שם בשעת הנדר כששמעו אח\"כ שהנדר הותר בב\"ד ג\"כ לא מהני משא\"כ בנודר לתועלת חבירו דאם התיר לו החכם וחבירו הסכים אחר כך בהתרת החכם הרי מהניא ההתרה למפרע דודאי מי שנשבע לתועלת חבירו או אלמנה שנדרה ליתומים אפילו אם אח\"כ יאמרו לה היתומים שאינם מקפידים אם תאכל היא את המין שנדרה ממנו ואפילו אם קבלה כתובתה דאפ\"ה אין האלמנה מותרת באותו המין עד שיתיר לה חכם מ\"מ הרי אי אזלה קודם לכן לחכם והתיר לה דאז אם היתומים מסכימים אח\"כ על היתרה הרי היא מותרת למפרע. וא\"כ לפ\"ז הרי דבנשבע לתועלת חבירו עכ\"פ התרת החכם מקרי התרה אלא דצריך נמי להתרתו הסכמת חבירו וא\"כ הא י\"ל דבהא איכא למיטעי ולומר דכיון דהתרה זו תועיל אח\"כ היא מועלת נמי עכשיו וכן האלמנה תחשוב ג\"כ להיות מותרת. אבל בנדר ברבים דאין לו התרה כלל וההיתר שלו הי' כלא הי' אפילו אח\"כ כשיסכימו הרבים שהיו בשעת הנדר א\"כ הרי ליכא למיטעי בי' כלל משום דטעות שייך רק בין היום ליומא אוחרא בפרט הדין. אבל לא בכולא מלתא לומר שההתרה שאינה כלום הויא התרה ובפרט דתטעה כן משום דאינו תועלת להיתומים כו'. ודע דלכאורה יש להעיר מזה במ\"א והוא בשלהי נדרים באומרת נטולה אני מן היהודים דאמרינן יפר חלקו כו' משום די\"ל דעיני' נתנה באחר ע\"ש. ולפ\"ז קשה דאיך ניחוש לזה והא גם לאותו אחר היא אסורה מכח נדרה ואי דשמא אזלה לגבי חכם כו' הא בכה\"ג לא מהני התרה. דמכח נדרה זה גרשה בעלה ונתן לה כתובה והשתא דמורדת היא מתשמיש שוב אין לה כתובה ודמיא לאלמנה הנודרת ליתומים וכנ\"ל. אע\"כ דחיישינן שהיא תחשוב שתהא מותרת וכמ\"ש הר\"ן ז\"ל ואע\"ג דיש לחלק בין הפרקים דלא דמי כ\"כ לאלמנה הנ\"ל. מ\"מ יקשה דכיון דבאמת הדין הוא כמשנה ראשונה דמדנדרה עכ\"ר דתשמיש קשה לה. א\"כ אמאי למשנה אחרונה אמרינן דיפר חלקו כו' מחשש דשמא עיניה נתנה באחר והרי אפשר להדירה עד\"ר כמו באלמנה הנ\"ל. ואין לומר בזה דא\"א להדירה עד\"ר משום דאין נדר חל על נדר. דז\"א משום דמ\"מ הא אפשר לב\"ד להתיר נדרה בתחלה ולהדירה אח\"כ עד\"ר שהרי גם בהאלמנה דסוגיין צ\"ל כן דאל\"כ מאי מהני הדרת ב\"ד להאלמנה הרי קודם שיבואו להדירה תדור מעצמה ליאסר מעכשיו בכל מין שידירוה בב\"ד ושוב אין הנדר עד\"ר שבב\"ד חל על נדרה וקצרתי כאן. ועיין מ\"ש לעיל על הגליון (באות ש\"ז) בד\"ה תמהני ובתשובה הארכתי בסוגיא זו הרבה ואכמ\"ל:<br><b> אמנם </b> בפשיטות י\"ל דא\"א כאן להדירה עד\"ר משום דנהי דעכשיו התשמיש קשה לה ובדין היא תובעת גט וכתובה מ\"מ אמרינן דלמא מיתקנא אח\"כ וא\"כ למה לנו לאוסרה על כל העולם מלמיתב טן דו. ועוד י\"ל דלמ\"ש התוס' דגם אשה מוזהרת אמצוה דלשבת יצרה א\"כ אפי' אם נדירה בב\"ד בנדר עד\"ר נמי יש לו הפרה. אבל התירוץ הראשון שכתבו התוס' דמה תועלת יש ליתומים באיסור פירות כו' הוא קשה מאד למסבר משום דאין לך תועלת גדול מזה דכיון שהיא מחזרת אצל חכם להתיר לה נדרה א\"כ מזה נתברר תרתי האחת דודאי גבתה מכתובתה והשנית דגם א\"א לה לקיים נדרה וא\"כ כדי שלא תכשל בעון נדרה עכ\"ר תפייס היא את היתומים בממון כדי שיסכימו בהיתר נדרה וא\"כ הרי אין לך תועלת גדול מזה להיתומים והא ודאי אין לומר דסברתם בתי' קמא היינו דודאי ממונה חביב עלי' מגופה אלא דסוברת שמא יסתייע לה מלתא למיעבד נייחא גם לגופה ע\"י התרת חכם ולכן מהדרת היא אצל חכם להתיר נדרה אבל אי לא יתירו לה אז באמת תקיים נדרה ובזה אין תועלת כלל להיתומים דסברא כזו לא ניתן להאמר בכונת התוס' ודוק:"
+            ],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>מי </b>\n<b> שנשבע כו' ולא עוד אלא אפי' כפתוהו על העמוד כו'.</b> כתב מרן שם אמר רבא כו' אמימר אמר אפי' אכלה כולה נשאל עליה כו' ופסק כאמימר דע שמתוך סוגיא זו שמעתי ישוב נכון מהחכם השלם יעקב יפה אשכנזי ה\"י ליישב מ\"ש התוס' פ\"ג דכריתות ד\"ה ד' חטאות כו' וז\"ל וא\"ת אמאי לא חשיב חמש כגון נשבע כו' וי\"ל מידי דאיתיה בשאלה לא קתני ומוקדשין דתני כו' מ\"מ השתא שנשחטו ונזרקו דמן ליתיה בשאלה אבל ליכא למימר כו' יע\"ש אשר בדברי התוס' הללו נתחבטו בו קמאי ובתראי דבפרק ג' דשבועות דף כ\"ד ע\"ב פרכינן התם לרבא דאמר דאיסור הבא מעצמו אמרי' כולל ממתני' דידן דתנן יש אוכל אכילה אחת כו' ואם איתא משכחת לה חמש כגון שאמר שבועה שלא אוכל תמרים וחלב ומשני כי קתני איסור הבא מאליו איסור הבא מעצמו לא קתני והרי הקדש בבכור דקדושתו מרחם ואבע\"א כי קתני מידי דלית ליה שאלה מידי דאיתיה בשאלה לא קתני ופרכינן והרי הקדש הא אוקימנא בבכור והשתא לפי דברי התוס' אמאי לא משני דהשתא מיהא אחר זריקה ליתא בשאלה אלא ודאי דהא לא חשיבא כיון דמ\"מ עיקר איסורו איתיה בשאלה וסוגיא דכריתות דמוקי לה בהקדש ממש ולא בבכור צ\"ל דס\"ל כאידך שינוייא דכי קתני קרבן קבוע או זדונו כרת ועיין בהרב ברכת הזבח שם ובהרב ח\"ה פ\"ג דשבועות יע\"ש ואולם לפי פסק רבינו והטור ז\"ל סי' רל\"ח דפסקו כאמימר הנה נכון דאיכא למימר שפי' דתלמודא התם משום הכי לא משני אשינוייא דמידי דאיתיה בשאלה לא קתני דהקדש השתא מיהא ליתא בשאלה כמ\"ש התוס' משום דתלמודא התם קאי לשנויי מימרא דרבא דקאמר אמר שבועה שלא אוכל תאנים וחזר ואמר שבועה שלא אוכל תאנים וענבים מיגו דחייל אענבים חייל נמי אתאנים דפרכינן מהך מתניתין וא\"כ אליבא דרבא לא מצי לשנויי דהקדש דקתני היינו דהשתא מיהא אחר זריקה ליתיה בשאלה דא\"כ בשבועה נמי משכחת לה כה\"ג כגון שנשבע שלא אוכל כזית זה מחלב ותמרים דמכיון שאכל את הכזית ליתיה בשאלה השתא מיהא דומיא דהקדש שהרי רבא אית ליה דאכלה כולה אין נשאל עליה ומשום הכי הוצרכו לאוקמא בבכור אמנם לדידן דקי\"ל כאמימר דאפילו אכלה כולה נשאל עליה שפיר מצינן למימר דהקדש דקתני משום דהשתא מיהא אחר זריקה ליתיה בשאלה משא\"כ שבועה דלעולם איתיה בשאלה ותי' דתריצו התוס' בשמעתין היינו לפום הלכתא א\"ד ודפח\"ח. ודרך אגב ראיתי לעמוד אמ\"ש התוספות ז\"ל פ' השולח דל\"ה ע\"ב ד\"ה אבל נשאת שהקשו שם וז\"ל וא\"ת וידירנה שלא תאכל ככר זה אם נהנית מכתובתה ותאכל לאלתר בפנינו וכן קשה בסמוך דפריך וליחוש דלמא אזלא לגבי חכם ושרי לה כו' יע\"ש וקשה טובא דבעלמא מאי דקשיא להו אמימרא דר\"ה דקאמר אבל נשאת אין מדירין אותה דחיישינן דלמא מיפר לה בעל שפיר קשיא להו דתאכל לאלתר בפנינו דכיון דבעל מיגז גייז לא מצי מיפר הנדר שעברה כמ\"ש רבינו פי\"ב מהלכות נדרים דין ט' אכן מאי דקשיא להו אמאי דפריך וליחוש דילמא אזלה לגבי חכם קשה טובא דכיון דקי\"ל כאמימר אפילו תאכל לאלתר בפנינו אכתי איכא למיחש דילמא אזלה לגבי חכם ושרי לה וכן ראיתי בחדושי הר\"ן לגיטין שם שכתב וז\"ל וא\"ת ונביא לאלתר ממין שאסרה ותאכלם בפנינו בשלמא גבי חכם לא אפשר למעבד הכי דהא קי\"ל אכלה כולה נשאל עליה לפי שהחכם עוקר הנדר מעיקרו אבל גבי בעל כו' יע\"ש ולומר דס\"ל להתוס' ז\"ל דלא קימ\"ל כאמימר הפך דעת כל הפוסקים זה ודאי ממה שלא ניתן ליאמר דהא קי\"ל הלכה כבתראי מאביי ואילך ואמימר בתראה הוא ועיין בס' בית יעקב סימן ק\"י שכתב דרבינו ז\"ל פסק דלא כאמימ' ממה שפסק פי\"ב מה' נדרים ולא דק כלל ואשתמיט מיניה לשון זה שכתב רבינו וההיא דנדרים שאני משום דבעל מיגז גייז כמ\"ש ומה שהכריח עוד ממ\"ש רבינו פ\"ג מהלכ' נזירות דין יו\"ד מי שנדר ב' נזירות כו' אפילו גילח שערו ואח\"כ נשאל עליה עלתה לו ראשונה בשניה שהרי אין השניה חלה אלא אחר הראשונה וכיון שהתיר את הראשונה כאילו אינה מעיקרא ושם בפ\"ג דשבועות פרכינן לרבא דאמר דבעינן שיעור כזית מברייתא זו דקתני מי שנדר ב' נזירות כו' ומשני בשלא גילח ופריך והתניא אפילו גילח אמר רב אשי נזירות קא רמית מי גרם לב' שתחול ראשונה כו' וא\"כ מאחר שרבינו ז\"ל הביא טעמא דר\"א דאיתמר לשנויי מלתא דרבא מוכרח דס\"ל כוותיה דלאמימר לא צרכינן לה\"ט את\"ד יע\"ש גם בזה לא צדק שהרי טעמא דאמימר דאמר אפילו אכל' כולה נשאל עלי' הוא משום דאי בשוגג מחוסר קרבן ואי במזיד מחוסר מלקו' וא\"כ היכא דלא מחסר' מידי אפילו אמימר מודה דאינו נשאל עליה וא\"כ גבי ההוא דמי שנדר ב' נזירות כיון דלא מחסר' מידי אפי' לאמימר לא מצי למישאל עליה אי לאו משום טעמא דמי גרם לב' כו' אלא דלפום ס\"ד דמקשה הוה בעי למימר מכח ברייתא זו דאפילו היכא דלא מחסרה מידי איתיה בשאלה ואה\"נ דקשה מינה לאמימר ג\"כ וזה פשוט: ואיך שהיה כדאתאן עלה לדברי התוס' יש בהן מן הקושי כי ע\"כ היה נ\"ל לומר דס\"ל להתוספות ז\"ל דהא דאמימר דאמר אפילו אכלה כולה נשאל עליה היינו דוקא שיהא פטור מדיני אדם לקרבן ומלקות אבל עונש בידי שמים מיהא איכא מכיון שעבר על השבועה קודם שנשאל עליה ונתכוון לדבר איסור ובהכי היה מקום ליישב מה שהקשה מרן הב\"י בא\"ח סימן תרי\"ט אמ\"ש הטור שם משם ר\"ת וז\"ל והוקשה לר\"ת מה מועיל להתי' על מה שעברו כבר והנהיג לומר מי\"ה זה עד י\"ה הבא עלינו כו' וכתב מרן שם וז\"ל דברי רבינו סתומים דהיכי קאמר שהוק' לר\"ת מה מועיל להתיר על מה שעברו כבר דהא ודאי התרה מועילה לנדרים שעברו כבר כדאיתא פ' ג' דשבועות כו' יע\"ש ולפי האמור דברי ר\"ת ז\"ל נכונים דשפיר ק\"ל דמה מועיל התרה על מה שעבר דאי לענין עונשי שמים אינה מועלת התרה ולענין קרבן ומלקות מאי נ\"מ בזה\"ז האמנם ממ\"ש הרמב\"ן בתשובה הביאה מרן הב\"י סימן רכ\"ח על מי שנדר שאם לא יפרענו חמיו קודם הפסח שלא יהיה חג עצרת בעיר והגיע פסח ולא פרעו ונתחרט אח\"כ וכתב שיש לחוש שמא לא מיקרי חל הנדר עד שיגיע עצרת שהיא זמן איסורו ולא יתירו לו עד אחר עצרת וכת' מרן ז\"ל ותמיה מילתא דכיון דמשום חששא הוא דאמר הכי איכא למיחש דלמא משהגיע פסח מקרי חל הנדר וטפי עדיף למשרי ליה בההיא שעתא מלהמתין עד העצרת שיעבור על נדרו כו' ושמא י\"ל דכיון דחכם עוקר הנדר מעיקרו אפילו לא שרו ליה עד שהגיע זמן איסורו לא הוי עובר על נדרו וכ\"כ הרשב\"א ז\"ל בתשו' שיש להשיאו עצה שיתאחר עד שבועות משום שלום בית וכשיתירו לו נדרו לא ישאר עליו עונש הנדר לפי שהחכם עוקר הנדר מעיקרו יע\"ש הנה מבוא' דס\"ל דהיכא דעבר על נדרו ונשאל אין בו שום עון אשר חטא וכ\"כ מרן החבי\"ב ז\"ל שם משם מוהר\"א מוטל ע\"ש ושוב אחר החיפוש מצאתי להר\"ב שער אפרים ז\"ל סימן ע\"ב שנתקשה בדברי התוס' ז\"ל הללו כמ\"ש וכתב ליישב דבריהם דס\"ל להתוס' דהא דאמימר היינו דוקא היכא דמחוסר קרבן או מלקות כגון מזיד והתרו ביה אבל כשאין עליו קרבן או מלקות כגון מזיד ולא התרו ביה כיון דלא מחסרא מידי אין מועיל שום שאלה ומש\"ה קשיא להו שפיר דידירוה על ככר זה כיון דאין בו מלקות וכתב עוד שכן יש להוכיח מסוגיא דשבועות יע\"ש ודברי' של טעם הן וע\"פ דבריו יש ליישב מאי דק' לי בדברי התוספות דאמאי הוצרכו להקשות קו' באופן זה שידירנה שלא תאכל ככר זה ואמאי לא ק\"ל בפשיטות שתאכל לאלתר בפנינו ממין שאסרה עליה וכמו שהקשה הר\"ן ז\"ל וכן נקטו קו' הרשב\"א והריטב\"א בחידושיו אכן לפי דבריו יש ליישב מה דמהא לא ק\"ל דכיון דאכתי באיסורא קאי שאסורה לאכול ממין זה כל ימיה איתיה שפיר בשאלה דהוי ממש בשייר כזית דמיגו דמהני שאלה אכזית בתרא מהני נמי אכזית קמא ואפילו רבא מודה בהכי ולהכי ק\"ל שידירוה שלא תאכל ככר זה דאז לא מהני שאלה כיון שאינו מחוסר מלקו' כמ\"ש הרב ז\"ל:<br><b> האמנם </b> ראיתי להרא\"ש ז\"ל פ\"ג דשבועות שכתב וז\"ל אמימ' אמר אכלה כולה נשאל עליה כו' אי במזיד מחוס' מלקות ואפילו אם לא התרו בו למלקות מיהא עונש מלקות איכא יע\"ש ולא ידעתי איך אשתמיט מיניה ולפחות הי\"ל להרב ז\"ל להזכירו על דל שפתיו ולומר שהרא\"ש ז\"ל חולק בזה ובר מן דין אכתי תקשי ליה קושיא זאת להרא\"ש ז\"ל דבפ' השולח הק' כקו' התוספו' שם וז\"ל וא\"ת ידירוה שלא תאכל ככר זה אם גבתה כתובת' ותאכל בפנינו ותי' כתי' התוס' יע\"ש והן אמת דלהרא\"ש ז\"ל לא קשיא דאיכא למימ' דקו' הרא\"ש היא על ר\"ה דקאמר אבל נשאת אין מדירין דחיישינן דילמא מיפר לה בעל ואהא ק\"ל שפיר דידירוה שלא תאכל ככר זה בפנינו דכיון דבעל מיגז גייז לא מהני התרה על מה שעברה אמנם מהא דפריך וליחוש דילמא אזלא לגבי חכם ה\"נ דלא ק\"ל להרא\"ש ז\"ל מכיון דקי\"ל כאמימ' ואפילו בלא התרו בו למלקות כמ\"ש הוא ז\"ל אלא דכפי זה קשה דאי כל עיקר קו' הרא\"ש ז\"ל היא דוקא אמימרא דר\"ה אמאי הוצרך להקשות קושי' באופן שידירוה שלא תאכל ככר זה ותקשי ליה בפשיטות בנודרת מאותו המין דמיירי מתני' שתאכל מאותו המין בפנינו דבהא ודאי לא מהני הפרת הבעל על מה שעברה שוב ראיתי דחילוק זה שכתב הר\"ב שער אפרים היא מוצאת לחד מן קמיא הוא הראב\"ד ז\"ל בספר תמים דעים סימן רל\"ז שכתב וז\"ל נשבע על ככר ואכלה כולה במזיד ולא התרו בו אינו נשאל עליה לפי שאין זה מחוסר לא מלקות ולא קרבן הילכך אית עליה עונש שבועה ולית לה תקנתא בשאלה עכ\"ד והר\"ב כנה\"ג ז\"ל סי' רל\"ח בהגהת הטור הביא דבריו בלי חולק כאילו היא הלכה פסוק' והוא תימא איך אישתמיט מיניה דברי הרא\"ש שכתבנו ומ\"מ לא נפלאת היא ליחס סברת הראב\"ד ז\"ל להתוס' גם דברי ר\"ת ז\"ל שנתקשה בהם מרן הב\"י בא\"ח סימן הנז' יש ליישב ולומר דאיהו נמי קאי בשיטת הראב\"ד ז\"ל הלזו ומש\"ה הוקשה לו שפיר דמה מועיל התרה על מה שעברו כבר וכמובן ודוק ועוד נ\"ל ליישב דברי התוס' ז\"ל דס\"ל דהא דאמרינן אכלה כולה נשאל עליה ואין בו עון אשר חטא היינו דוקא בנדרים הניתרים ע\"י פתח דמשוי ליה הנדר טעות כאילו אינו אבל בנדר הניתר ע\"י חרטה וכ\"ש בחרטה דהשתא אז ודאי לא חשיב הנדר כאילו אינו ודוגמא לדבר נמצאת חילוק זה לראשונים ג\"כ בהא דקי\"ל נדר שהותר מקצתו הותר כולו דלא אמרינן הכי אלא דוקא בנדר הניתר ע\"י פתח דמשוי ליה לנדר כאלו אינו אבל בנדר הניתר ע\"י חרטה לא וא\"כ אף אנו נאמר כן דלהא מלתא דאכלה כולה נשאל עליה לא מהני בנדר הניתר ע\"י חרטה וכ\"ש היות חרטה דהשתא דגריעא טפי ומש\"ה ק\"ל שפיר להתו' ז\"ל דמאי פריך ליחוש דלמא אזלא לגבי חכם דההיא ודאי מה שיש בו היתר על ידי חכם בחרטה דהשתא היא כמ\"ש הרשב\"א בתשובה המיוחסות סי' רנ\"א ובתשו' סי' תנ\"א דכל נדר שנדר שלא מחמ' עצמו אלא מחמ' קנס קיל משאר נדרי' וניתר ע\"י חרטה דהשתא והביא ראיה מהא דפרק השולח דפריך וליחוש דלמא אזלא לגבי חכם אע\"ג דליכא חרטה דמעיקרא דאי לא אסרה פירות לא גבו לה יע\"ש ומש\"ה ק\"ל שפיר כנ\"ל נכון ועיין בתשובת מוהרימ\"ט ז\"ל ח\"א סי' א' ועיין בס' חות יאיר סי' ק\"ל שהקשה בדין זה דאמימ' דבזה\"ז דאין בו מלקו' ולא קרבן למה הביאו הפוסקי' דין זה מאחר שאינו מחוסר כלום ואשתמיט מיניה דברי הרא\"ש שכתבנו ועיין עוד שם בסי' קכ\"ט מה שהק' עוד דלמאי דקי\"ל כאמימר היכי משכחת לה מלקות בעובר על נדרו ושבועתו וכתב דכעין זה הק' התוס' פ' השולח דף ל\"ג דנזיר שאמרו לו אל תשתה אמאי חייב מלקות הא הוה ליה התראת ס' שמא ישאל על נזירתו ותי' שם דלא מקרי כה\"ג התראת ספק והרב ח\"ה ז\"ל הקשה שם דאכתי היכן מצינו נזיר לוקה דודאי ישאל על נזירותו כדי שלא ילקה ותי' הרב הנז' דודאי כשיודעים שעבר על נזירותו במתכוין החכם לא יהיה נשאל על נדרו יע\"ש ואשתמיט מיניה סוגיא דפ\"ב דנדרים ד\"ך דגרסינן התם מי שעבר על נזירותו אין נזקקין עד שינהוג איסור כימים שנהג בהם היתר ועיין בהר\"ן ובפוסקים ודבריו צ\"ע:<br><b> הגהות הרה''ג יוסף שאול נאטאנזאן - על שער המלך</b>\n<b> מ\"ש </b> ליישב קושית המהרש\"א ובה\"ז הנה דברי הבה\"ז והמהרש\"א מוכרחים בתוס' חולין קי\"ז ד\"ה אמר ודוק היטב ושם ע\"כ כמ\"ש המהרש\"א:<br><b> מעשה חושב</b>\n<b> (שלח) </b> אמימר אמר אפי' אכלה כולה נשאל עלי' כו' ופסק כאמימר כו'. נסתפקתי באומר שבועה שאוכל היום ככר זה ועבר היום ולא אכלו אי נשאל על שבועתו למאי דקיי\"ל כאמימר דאכלו כולו נשאלין עליו. הכא מאי. מי אמרינן מה לי אכלו כולו מה לי עבר היום כולו. דכיון דאיכא חיוב קרבן נשאל על שבועתו או דילמא דוקא בהאי דרבא ואמימר דהתם דמשכחת לה שיור בה דאז אפילו רבא מודה דמיגו דמהני שאלה אכזית בתרא מהני נמי אכזית קמא התם הוא דפליג אמימר וס\"ל דגם לענין חיוב קרבן מהני נמי שאלה דזה נמי חשיב שיור כמו אם היה נשאר מככר זה כזית. משא\"כ בנ\"ד בנשבע שיאכל היום ככר זה דהכא לא משכחת לה שיור דתימא מיגו דמהני שאלה אשיור מהני נמי אמאי שעבר כבר שהרי צריך שיהיה שהות ביום כדי שיאכל את כל הככר שנשבע עליו שיאכלהו היום וא\"כ י\"ל דבעבר כל היום. תו א\"א לי' למיתשל עלי' כיון דבשבועה זו לא שייך שיור כלל וגם בל\"ז ס\"ל להרמב\"ם ז\"ל לחלק בין איסור לזמן והיינו דאע\"ג דבנשבע שלא יאכל תאנים וחזר ונשבע שלא יאכל תאנים וענבים חייב שתים על תאנים משום כולל מ\"מ בנשבע שלא יאכל דבר זה היום ואח\"כ נשבע שלא יאכלנו היום ומחר אינו חייב שתים על האכילה דהיום. עיין ברמב\"ם פ\"ד מהלכות שבועות הלכה י' ובראב\"ד שם]:<br><b> והנה </b> אע\"ג דבפשיטות נראה כסברא הראשונה דגם בכה\"ג נשאל עלי' כיון דה\"ז חייב קרבן והוי שיור. מ\"מ נראה לכאורה דהרמב\"ם ז\"ל גופי' ס\"ל לחלק בזה והוא ממ\"ש בפ\"ה הלכה ח' מהלכות שבועות דמי שנשבע שיאכל פחות מכזית נבילה חייב בשבועת ביטוי ע\"ש ודין זה תמוה הוא כמו שהקשה לי הרב ר' פנחס הורוויץ ז\"ל שהרי אי אפשר לחייבו על זה בקרבן כיון דאינו שב מידיעתו (אמר נ\"ה לע\"ד י\"ל דהוי שפיר שב מידיעתו דאי נזכר השבועה הוי אכיל, כיון דהוי רק ח\"ש כדמוכח מגמרא יומא דף פ' באוכל חלב בזמה\"ז וכו' דפריך הש\"ס והא לא שב מידיעתו ופי' דאם ידע הוי אכיל כיון דהוי רק ח\"ש משמע דח\"ש לא חמיר לאינשי עיי\"ש. אבל בגוף הדבר איך ס\"ל להרמב\"ם אם בעינן שב מידיעתו כר\"ש או לא. אני נבוך דהכ\"מ פ\"ג ממעשה הקרבנות הלכה ד' הכריע דהרמב\"ם ס\"ל כת\"ק דר\"ש עיי\"ש והרמב\"ם פ\"ג משבועות הלכה י\"א פסק בפירוש כר\"ש עיי\"ש ועיין בלח\"מ פ\"ב מהלכות שגגות הלכה ב' ובמל\"מ פ\"ג מהלכות שגגות הלכה ז' ועדיין הדבר צריך תלמוד. ע\"כ הג\"ה) דמאי הוה אם היה בא לשאול לב\"ד הרי אין אומרים לו שיעבור ויאכל חצי שיעור האסור לו מה\"ת כדי לקיים שבועתו ועיין מ\"ש הש\"ך ביו\"ד סי' רל\"ט ס\"ק כ'. אע\"כ צ\"ל דמש\"ה מקרי שב מידיעתו משום דאלו ידע הי' נשאל על שבועתו ועכשיו שלא נשאל חייב קרבן א\"כ הרי מוכח מזה דבנ\"ד כיון דעבר היום ולא אכל הככר תו לא מצי למיתשל אפילו לאמימר דאל\"כ הא אכתי הקושיא הנ\"ל במקומה עומדת דאמאי חייב קרבן והרי אינו שב מידיעתו וכנ\"ל ואי משום דאי הוה ידע הי' נשאל על שבועתו הרי גם עכשיו יכול למתשיל אי נימא דקרב הוי שיור אע\"כ דבכה\"ג גם אמימר מודה דאינו נשאל. ואולם למ\"ש הגאון המחבר אח\"כ בדף הסמוך בד\"ה ועוד נ\"ל כו' דבניתר בחרטה אפילו אמימר מודה דאינו נשאל. לפ\"ז י\"ל בהאי דין דהרמב\"ם בנשבע שיאכל חצי שיעור נבילה דאמרינן בזה דמקרי שב מידיעתו משום דאלו ידע הי' נשאל עלי' וכנ\"ל היינו עכ\"ר ע\"י חרטה שהרי ידע דנבילה אסורה ואפ\"ה נשבע שיאכל וא\"כ הא עכשיו שעבר היום ולא אכלו תו לא מהני שאלה גם לאמימר ומש\"ה חייב בקרבן משום דשב מידיעתו מקרי דאלו הוה ידע קודם שעבר היום הי' נשאל על שבועתו. גם י\"ל בדרך פלפול דאין ראי' מהך דין דנשבע שיאכל חצי שיעור נבילה הנ\"ל. דלהרמב\"ם לא מהני בנ\"ד שאלה ליום המחרת אפילו למאי דקיי\"ל כאמימר והיינו דניהו נמי דמקרי שב מידיעתו משום דאלו ידע אמש הי' מתשיל על שבועתו קודם שעבר היום שעליו נשבע שיאכל בו חצי שיעור נבילה ומש\"ה חייב קרבן מ\"מ אינו בשאלה היום כיון דזה שאתה מחייבו קרבן הוא רק משום שאתמול הי' בידו למתשיל עלה ולולא השאלה דאתמול הי' פטור מקרבן משום דלא הוי שב מידיעתו ואיסורא דעבד אינו מתקן ע\"י השאלה של היום (שהרי אפילו במזיד ולא התרו בו לא שייך שאלה כמ\"ש הד\"מ ביו\"ד סי' רל\"ח ועיין מ\"ש שם על הגליון מדברי הרא\"ש ומ\"מ בשוגג אפילו להרא\"ש לא שייך שאלה וה\"נ הרי שוגג הוא במאי דלא אתשיל אתמול) וא\"כ אי פטרית לי' מקרבן מטעם דלא הי' שב מידיעתו תו אינו יכול למתשיל לאחר שעבר היום אפילו לאמימר וכיון דאתמול הוה בשאלה והו\"ל שב מידיעתו. א\"כ הא אי אפשר למפטרי' מקרבן ומ\"מ אינו בשאלה היום אע\"ג דחייב קרבן כיון דכל חיובו אינו אלא משום שאלה דוק ותשכח משא\"כ בעלמא כיון דחיובו בקרבן הוא משום שלא קיים שבועתו כפי שנשבע א\"כ שפיר י\"ל דגם לאחר הזמן מהני נמי שאלה כיון דחיוב קרבן עליו משום שלא קיים השבועה שנשבע עלי' והבן זה אעפ\"י שיש להתעקש בחילוקא דנא:<br><b> (שלט) </b> וא\"ת ונביא לאלתר ממין שאסרה ותאכל בפנינו כו' דהא קיי\"ל אכלה כולה נשאל עלי' לפי שהחכם עוקר הנדר מעיקרו אבל גבי בעל כו'. זה תמוה דמאי בעי הר\"ן בזה דקאמר דהא קיי\"ל אכלה כולה כו' דהיינו דהלכה כאמימר לגבי דרבא והא באמת אפילו לרבא דס\"ל דאם אכלה כולה אין נשאלין היינו דוקא בשלא נשתייר כלום מן הככר שנדר עליו אבל קושיית הר\"ן היא שיביאו לה מן המין שאסרה (דהיינו המין שירצו היתומים ותהא נודרת עליו כדתנן במתניתין) וא\"כ הא מין זה הרי נשאר בעולם הרבה גם לאחר שאכלה ממנו בפנינו וא\"כ הא גם לרבא נשאלין על אותו המין וממילא מהני שאלת חכם דעוקר הנדר נמי למה שכבר אכלה ודו\"ק:<br><b> (שמ) </b> דקשה לי בדברי התוס' דאמאי הוצרכו להקשות קו' באופן זה שידירנה שלא תאכל ככר זה כו'. וכמו שהקשה הר\"ן ז\"ל כו'. אין לקושיא זו טעם וריח במחכ\"ת דכיון דאמרינן דבנשאת אין מדירין אותה הוצרכו התוס' להקשות בלשון הזה שכתבו וידירנה שלא תאכל ככר זה כו' דבאופן זה סגי ולמה נדירנה חנם על מין כיון דהבעל בודאי יפר לה והפרתו מהני למה שלא עברה ואכלה עדיין וכיון דאינה גובה כתובתה אלא בשביל הנדר שאין הבעל יכול להפר לה דהיינו מה שכבר אכלה א\"כ סגי שתשבע על ככר אחד ותאכלנו בפנינו והתוס' מסיימים שם בסתם וז\"ל וכן קשה בסמוך ע\"כ ושמה לא פירשו דהיינו שידירנה על ככר וא\"כ מאי קשיא לי' לרבינו המחבר ז\"ל דהא על האי דקשה להתוס' על פירכת הש\"ס דפריך שם וליחוש כו' הרי באמת קושייתם כמו שהקשה הר\"ן ז\"ל והיינו דתאכל בפנינו ממין שאסרה עלי' וע\"ש. ואני תמה על זה שהעלים המחבר עינו ממה שציינו התוס' דבריהם על התיבות אין מתירין אותה כו' וע\"ש ואדרבה על הר\"ן ז\"ל קשה שלא דקדק בלשונו בזה במה שכתב שתאכל בפנינו ממין שאסרה עלי' הא קיימינן בנשאת שאין מדירין אותה כלל ועכ\"ר דקושייתו היא שנדירנה וא\"כ הרי סגי בככר אחד דהא על מה שלא תאכל בפנינו ודאי יפר לה הבעל שהרי מש\"ה אמרינן דאין מדירין אותה ועיין מ\"ש לעיל דף ב' סע\"ג על הגליון בד\"ה זה תמוה:<br><b> (שמא) </b> ולא ידעתי איך אשתמיט מיני' ולפחות הי\"ל להרב [שער אפרים] ז\"ל להזכירו על דל שפתיו ולומר שהרא\"ש ז\"ל חלוק בזה. גם מהגאון בעל דגול מרבבה סי' רל\"ח סעיף כ' נעלמו ג\"כ דברי הרא\"ש אלו שהרי כתב שם בפשיטות דהיכא שלא התרו בו והוא הי' מזיד דליכא בי' שאלה כלל וכתבתי שם על הגליון דהעלים עינו מדברי הרא\"ש אלו וגם הוספתי לתמוה עליו שם שהרי מרן המחבר בש\"ע הביא שם לעיל מני' בסי' ר\"ח סעיף ה' הא דתשובת הרשב\"ץ במי שנשבע שלא ישא אשה תוך ג' שנים. וכתב שם דאם משמעות לשונו הוא שלא יעשה נישואין עמה הו\"ל כנשבע על הככר שלא יאכלנו ואכלו דנשאל ומתירין לו. אבל אם משמעות לשונו הוא שלא תהי' אשתו אין מתירין לו עד שיגרשנה כימים שנהג בהן קלות ראש בנדרים ע\"כ והרי הרשב\"ץ במזיד מיירי מדכתב דאם שלא תהי' אשתו נשבע קנסינן לי' עפ\"י מה דמבואר שם לעיל מני' בסעיף ב' דאפילו בנדר דאורייתא לא קנסינן לי' אלא כשעבר במזיד וא\"כ הא מוכח דאף במזיד ולא התרו בו יש שאלה הרי מבואר בהדיא בהרשב\"ץ דס\"ל ג\"כ כהרא\"ש ז\"ל ואני תמה על הגאון בעל כנה\"ג איך לא הזכיר דהרשב\"ץ חולק על הראב\"ד שהרי בהגהותיו על הטור ראה מ\"ש הב\"י בסי' ר\"ח בשם הרשב\"ץ וצ\"ע:<br><b> (שמב) </b> ותקשי לי' בפשיטות בנודרת מאותו המין כו' דבהא ודאי לא מהני הפרת הבעל על מה שעברה. כבר תמהתי על קושיא כזו שהקשה לעיל בדברי התוס' הנ\"ל וכתבתי שם שאין התחלה כלל לקושייתו ואדרבה דאלישנא דהר\"ן ז\"ל קשה שהרי קושיית הרא\"ש ז\"ל קאי אמאי דקאמר ר\"ה לא שנו אלא שלא נשאת אבל בנשאת אין מדירין אותה. והיינו דניהו נמי דמתניתין בשלא נשאת מיירי מדתנן שנודרת ליתומים כל מה שירצו דהיינו כל מין שיודעים שקשה עלי' שלא תאכלנו לעולם ובנשאת מאי מהני נדר כזה הא בודאי יפר לה הבעל אע\"כ דמיירי בשלא נשאת. מ\"מ הא אכתי גם בנשאת יש תקנה והיינו שידירנה על ככר זה ותאכלנו בפנינו. כ\"ה קושית הרא\"ש ז\"ל. ואם כן איך לינקט הרא\"ש ז\"ל קושייתו זו בלישנא דהר\"ן ז\"ל והיינו דתאכל מאותו המין בפנינו. הא מתניתין עכ\"ר לא מיירי בנשאת מדקתני כל מה שירצו היתומים וא\"כ אי לאכול בפנינו מאי נ\"מ ליתומים במין הא אפילו אם נדירנה שלא תאכל חרובין ותאכלן בפנינו הרי הוא שוה לכל מין הקשה עלי' שלא תאכלנו, אלא דהרא\"ש ז\"ל מקשה אנשאת והיינו דגם בנשאת איכא תקנתא שידירנה ותאכל בפנינו. וא\"כ איך שייך להקשות עליו אמאי לא נקט קושייתו בפשיטות שתאכל בפנינו ממין שאסרה עלי' הא עכשיו קיימינן בשנשאת ולא אסרה עלי' כלום דהא אמר ר\"ה דבנשאת אין מדירין אותה וכנ\"ל:<br><b> אמנם </b> ללישנא דהר\"ן ז\"ל צריך לדחוק דכוונתו להקשות על ר\"ה והיינו דניהו נמי דמלישנא דמתני' מוכח דבלא נשאת מיירי מ\"מ הא י\"ל דס\"ל לתנא דמתניתין דכל הנשים מדירין אותן אלא דבלא נשאת א\"צ שתאכל בפנינו ובנשאת צריכים דוקא שתאכל בפנינו והא דנקט במתניתין כל מה שירצו היתומים היינו משום דבלא נשאת כיון שיש ביד היתומים להחמיר עלי' בנדר הם מחמירים עלי' כפי מה שירצו. אבל התוס' והרא\"ש ז\"ל לא ניחא להו לדחוקי בהכי והקשו על ר\"ה בפשיטות דניהו דמתניתין מיירי בשלא נישאת מ\"מ הא גם בנשאת איכא תקנתא וכנ\"ל וזה פשוט וברור:"
+            ]
+        ],
+        [],
+        [],
+        [
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>וכן </b>\n<b> המשביע עדי קנס כו'.</b> ודברי מרן הכ\"מ עיין מה שכתבתי פרק ה' מה' עבדים הלכה י\"ז עש\"ב:"
+            ],
+            [
+                "<b>וכן </b>\n<b> המשביע עדי קנס כו'.</b> ודברי מרן הכ\"מ עיין מה שכתבתי פרק ה' מה' עבדים הלכה י\"ז עש\"ב:"
+            ]
+        ]
+    ],
+    "versions": [
+        [
+            "Friedberg Edition",
+            "https://fjms.genizah.org"
+        ]
+    ],
+    "heTitle": "שער המלך על משנה תורה, הלכות שבועות",
+    "categories": [
+        "Halakhah",
+        "Mishneh Torah",
+        "Commentary",
+        "Sha'ar HaMelekh",
+        "Sefer Haflaah"
+    ],
+    "sectionNames": [
+        "Chapter",
+        "Halakhah",
+        "Comment"
+    ]
+}
\ No newline at end of file
diff --git a/json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Sha'ar HaMelekh/Sefer Haflaah/Sha'ar HaMelekh on Mishneh Torah, Vows/Hebrew/Friedberg Edition.json b/json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Sha'ar HaMelekh/Sefer Haflaah/Sha'ar HaMelekh on Mishneh Torah, Vows/Hebrew/Friedberg Edition.json
new file mode 100644
index 0000000000000000000000000000000000000000..ad8f4dc9e5324bb3c316925358ce874e82fb542c
--- /dev/null
+++ b/json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Sha'ar HaMelekh/Sefer Haflaah/Sha'ar HaMelekh on Mishneh Torah, Vows/Hebrew/Friedberg Edition.json	
@@ -0,0 +1,151 @@
+{
+    "language": "he",
+    "title": "Sha'ar HaMelekh on Mishneh Torah, Vows",
+    "versionSource": "https://fjms.genizah.org",
+    "versionTitle": "Friedberg Edition",
+    "status": "locked",
+    "license": "Public Domain",
+    "versionTitleInHebrew": "מהדורת פרידברג",
+    "actualLanguage": "he",
+    "languageFamilyName": "hebrew",
+    "isBaseText": true,
+    "isSource": true,
+    "isPrimary": true,
+    "direction": "rtl",
+    "heTitle": "שער המלך על משנה תורה, הלכות נדרים",
+    "categories": [
+        "Halakhah",
+        "Mishneh Torah",
+        "Commentary",
+        "Sha'ar HaMelekh",
+        "Sefer Haflaah"
+    ],
+    "text": [
+        [
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>היה </b>\n<b> לפניו כו' אבל אם היה בשר בכור כו'.</b> עיין מה שהשיג עליו הראב\"ד ז\"ל וראיתי להר\"ב לח\"מ שרצה לתרץ דרבינו ז\"ל מפרש הפך מפרש\"י והראב\"ד ז\"ל דכשאמרו בגמ' אלא לאו דמחית בשר בכור ומחית בשר דהאיך גבי' ותנאי היא איירי לפני זריקת דמים ובהא פליגי דמאן דשרי סבר בעיקרו קמתפיס כלומר אע\"פ שהקדישו אחר שנולד מ\"מ אינו מתפיס בנדר זה במה שהקדישו אחר כך אלא בעיקרו כשנולד קודם שהקדיש ומאן דאסר סבר בדהשתא קא מתפיס וכיון דההיא שעתא הוא מקדיש מחמת פיו תפיס והוי דבר הנדור אבל לאחר זריקה מותר לכ\"ע דאי אזלא בתר השתא דבר האיסור הוי לכ\"ע דאין איסור מחמת הנדר כמ\"ש הר\"ן ואי בתר מעיקרא הרי כשנולד קדוש היה מעצמו וא\"כ לעולם הוי דבר האיסור וכל זה לא הוי אלא בבשר מונח לפניו אבל אם אמר כבכור סתמא אליבא דכ\"ע אמרינן דבעיקרו קמתפיס דהיינו בשעה שנולד קודם שהוקדש וכמ\"ש הר\"ן ז\"ל די\"ב ע\"ב ד\"ה לימא והכריח הדבר ממתני' דקתני חטאת תודה שלמים אסור ולא דייקינן מינה דבעיקרו קמתפיס יע\"ש והיינו מאי דפסק רבינו ז\"ל דין י\"ג ופי' דגמ' הכי אזלא ה\"ד אלימא דאמר בהדיא לפני זריקת דמים מ\"ט דמאן דשרי דכיון דמסתמא משמע דאעיקרא קא מתפיס והוא פי' מה שהיה על הסתם משמע דכונתו לומר הרי זה כבכור אחר שנשחט וקודם שהוזרק הדם שכבר הוקדש והו\"ל דבר הנדור וא\"כ לכ\"ע אסור ואי שאמר בהדיא לאחר זריקת דמים מ\"ט דמאן דאסר דדבר האיסור מקרי ממ\"נ אלא לאו דמחית גבי' קודם זריקה ובהא פליגי וכאמור ולא ניחא ליה לאוקמה פלוגתא בדאמר הרי עלי כבכור סתמא ולא אמר יותר משום דבהא כ\"ע מודו דבעיקרו קמתפיס קודם שנולד והו\"ל דבר האיסור ודחי בגמ' לא דכ\"ע לפני זריקת דמים כלומר שאמר בהדיא לפני זריקת דמים ואפי\"ה שרי ר\"י משום דסבירא ליה דבעיקרו קמתפיס ואע\"פ דמסתמא מובן אין חשש בזה שרצה לפרש דבריו יותר ומאן דאסר סבר דקושטא הוי הכי דבעיקרו קמתפיס אלא דרבי ליה קרא מלה' משום דסוף סוף מצוה להקדישו ומסתבר טפי לרבות מחטאת ואשם כיון שאחר כך בא לידי נדר ועם זה יעלו כהוגן דברי רבינו ז\"ל דפסק כהך בעיא לחומרא הלכך פסק בבשר שלמים דהרי אלו אסורים דאמרינן בעיקרו קא מתפיס ובשר בכור קודם זריקה אזיל גם כן לחומרא ואמר הרי זה אסור משום דאמרינן בדהשתא קא מתפיס דספיקא דאורייתא לחומרא ובלאחר זריקת דמים פסק דמותר ממ\"נ דבין אי אזלת בתר מעיקרא בין אי אזלת בתר השתא דבר האיסור מיקרי וכדכתיבנא עכת\"ד: ולע\"ד דרך זה לא מחוורתא כלל חדא דאפי' כפי דרכו הו\"ל לר' ז\"ל לאשמועי' חידושא דאפי' באומר בפי' הרי עלי כבכור לפני זריקה דס\"ד דתלמודא לומר דבהא כ\"ע מודו דמדפי' דבריו כמ\"ש הוא ז\"ל אפ\"ה מותר כדמסיק דאפי' במפרש לפני זריקה פליגי וכיון דרבינו ז\"ל פסק כר\"י דמתיר הו\"ל לאשמועי' הך ולא להשמיטו ותו קשה לפי דרכו דס\"ד דמקשה דלא מוקי לה באומר כבכור סתמא הוא משום דס\"ל דבהא כ\"ע מודו דבעיקרו קמתפיס והו\"ל דבר האיסור א\"כ השתא דתריץ ליה דאפי' דאמר בפי' דאעיקרא קא מתפיס אפ\"ה ס\"ל לרבי יעקב דאסור משום דגלי קרא לה' א\"כ אמאי הוצרך לומר דאפילו במפרש לפני זריקת דמים אמרינן דאעיקרא קמתפיס ולסתור דעת המקשן בהך כיון דבלא\"ה א\"ש לאוקמי פלוגתייהו באומר הרי עלי כבכור סתמא ותו לפי דרך זה ע\"כ לומר דמאי דפסק רבינו בבשר שלמים לאחר זריקה דהוא אסור הוא מתורת ספיקא דאזלינן לחומרא כמ\"ש הוא ז\"ל ושלא כדעת הר\"ן ז\"ל דס\"ל דפסק כרבינא ורבא דבתראי נינהו וא\"ש דנפשטה הבעיא משום דאי כדעת הר\"ן א\"כ בבשר בכור לפני זריקת דמים אמאי אסור ולא אמרינן אעיקרא קמתפיס ולע\"ד דבר זה אינו דע\"כ מאי דפסק רבינו אסור לאו מתורת ספיקא הוא כדעת הרב והר\"א בנו ז\"ל דא\"כ לא הו\"ל למסתם כיון דנ\"מ לענין מלקות והו\"ל למימר דה\"ז אסור מספק ואינו לוקה וכמ\"ש בפ\"ז מה' אלו דין י\"ב בבעי' דלא איפשיט' שם כתב וז\"ל ה\"ז אסור מס' לפיכך אם עבר' אינו לוקה וכ\"כ בפ\"ה גבי גדולי וכ\"כ בפרקין דין כ\"ג גבי מנודה אני לך וא\"כ אם איתא דרבי' מאי דפסק הכא דאסור הוא מתורת ספקא הול\"ל אינו לוקה אלא ודאי דמתורת פשיטות הוא דפסק דאסור כדעת הר\"ן ז\"ל וכיון שכן נפל בנינו ארצה וכמובן ולכן נ\"ל שרבינו ז\"ל מפ' מ\"ש בגמ' אלא לאו דמחית בשר בכור כו' כפירש\"י והר\"א דהיינו לאחר זריקה וכן נמי מאי דפריך בגמ' היכי דמי אי לפני זריקה כו' הוא כפשטיה כפי' רש\"י ז\"ל והר\"א וה\"ה דהו\"מ לאקשויי באומר הרי עלי כבכור סתמא מ\"ט דמאן דשרי אלא איידי דבעי למימר לאחר זריקה נקט נמי לפני זריקה כמ\"ש הר\"ן וה\"ט דס\"ד דמקשה השתא דאומר הרי עלי כבכור לא מקרי דבר האיסור דלא ממעטינן מכי ידור נדר אלא בבשר חזיר וכיוצא דלא חזו להקרבה אבל בשר בכור דלגבוה אתי דבר הנידר מיקרי ומשום הכי פריך אי לפני זריקה ואי נמי סתמא מאי טעמא דמאן דשרי ואי לאחר זריקה כו' אלא לאו דמחית בשר בכור גביה ותנאי היא כלומר דמאן דאסר סבר דבעיקרו קמתפיס ומש\"ה אסור משום דבבכור כיון דמידי דקרבן הוא לא הוי דבר הנדור אמנם למאי דדחי בגמ' לא דכ\"ע לפני זריקת דמים ומ\"ט דמאן דשרי דאמר קרא כו' ס\"ל לרבי' דה\"ק לא דכ\"ע כדמחית קמיה לפני זריקת דמים וכן פי' הרשב\"א ז\"ל משם הראב\"ד ז\"ל בשיטה מקובצת כ\"י וז\"ל דכ\"ע לפני זריקת דמים לא בדאמר בפי' בלפני זריקה או לאחר זריקה פליגי אלא בדמחית בכור גביה מחיים או בשר בכור לפני זריקת דמים ובפלוגתא אחריתי הוא דפליגי דמאן דשרי סבר לאו דבר הנדור הוא ומאן דאסר סבר דבר הנדור הוא ולשון זה יפה עכ\"ל והיינו משום דאי כפשטיה דמאי דקאמר לא דכ\"ע בלפני זריקה הכונה לומר דאמר בהדיא לפני זריקה ואם כן סתמא הול\"ל לא לעולם כדקאמרת בלפני זריקה וכמו שהוק' לו להרשב\"א להך פי' אמנם באומר הרי עלי כבכור סתמא בהא לא פליגי וכ\"ע ס\"ל דה\"ז מותר משום דלפום מאי דמסיק השת' תלמודא דטעמא דמאן דאסר ומרבה מלה' בכור משום דס\"ל דבכור נמי מתפיס בנדר דמצוה להקדישו דמשמע דאי לאו הכי אפילו ת\"ק הוה מודה דבכור דבר האסור מיקרי אע\"ג דמידי דקרבן נינהו א\"כ משמע ודאי דבאומר בפירוש הרי עלי כבכור קודם שהוקדש דלא חל הנדר משום דהו\"ל דבר האיסור ואם כן הכי נמי באומר הרי עלי כבכור סתמא אמרינן דאעיקריה קמתפיס כמ\"ש הר\"ן והל\"מ ז\"ל והו\"ל דבר האיסור ולא חל הנדר משום הכי מוכרח לו' דבמחית לפני זריקה דוקא הוא דפליגי דמאן דאסר סבר בדהשתא קמתפיס והו\"ל דבר הנדור דאי הוה אמרינן דאעיקרא קמתפיס הוה מודה לר' יאודה דשרי ור\"י דשרי סבר דאפי' דנימא דהשתא קמתפיס אפילו הכי מותר מטעמא דכיון דכי לא מקדיש ליה מי לא קדיש דבר האסור מיקרי ופסק רבינו כרבי יעקב והלכך במחית בשר בכור לפני זריקה אסור משום דבדהשתא קמתפיס ובאומר הרי עלי כבכור מותר אפילו לרבי יעקב כדכתי' וכן נמי במחית בשר לאחר זריקה אפילו לרבי יעקב מותר ממ\"נ וכדכתב הלח\"מ ואי קשיא לך שהרי רבינו פסק בבשר שלמים דאעיקריה קא מתפיס ואם כן איך אפשר לומר דטעמא דבשר בכור לפני זריקת דמים הוי משום דהשתא קמתפיס הא ל\"ק די\"ל דס\"ל לרבינו דכי אבעיא לן בגמ' אי בדמעיקרא קא מתפיס או בדהשתא היינו דוקא בדנחית היתרא גביה דאי אמרינן בדהשתא קמתפיס נמצא דהוציא דבריו לבטלה ואהא מספקא ליה לתלמודא לומר דאמדינן דעתיה דבדמעיקרא קא מתפיס כי היכי דלא נימא דהוציא דבריו לבטל' אמנם בבשר בכור דאי אמרינן דבדהשתא קמתפיס חל הנדר ולא הוציא דבריו לבטלה ואי אמרינן דבדמעיקרא קמתפיס לא חל הנדר והוציא דבריו לבטלה פשיטא ודאי דאמרינן דבדהשתא קמתפיס דלישנא ודאי הכי משמע טפי ובהא לא אבעיא לן כלל וכי בעי למיפשט רבא ממתניתין דנותר ופיגול כו' לא בעי למיפשט דבדהשתא קמתפיס ומשו\"ה תפס כפרש\"י ז\"ל דאסור אלא מפרש לה רבינו כפי' הר\"ן דבעי למיפשט דאעיקרו קמתפיס ומשום הכי חל הנדר דאי בדהשתא כיון דאסור נדרו פקע ליה בזריקת דמים לאו דבר הנדור מיקרי וכ\"כ הר\"ב לח\"מ בדין י\"ב יע\"ש אלא שאני תמיה עליו במה שהכריח דאי רבינו ז\"ל סובר כפי' הר\"ן ורש\"י ז\"ל כיון דהוא פסק דבעקרו קמתפיס היל\"ל דהיינו דוקא בנותר של עולה דלא הותר לה שעת הכושר אבל בשאר קרבנות בעיקרו קמתפיס ומותר יע\"ש שהרי מ\"ש בדין ט\"ו אין הכרח זה כלו' דאפילו יפרש כפרש\"י אפילו הכי פסק סתם רבינו ולא פי' דהיינו דוקא בנותר של עולה משום דאזלינן בה לחומרא שמא בדהשתא קמתפיס ומ\"מ לפי מ\"ש הל\"מ דמאי דקאמר בגמרא אלא לאו דמחית היינו בלפני זריקת דמים וקאמר דתנאי היא דמאן דשרי סבר דבעיקרו קמתפיס ומאן דאסר סבר דבהשתא קמתפיס לא ניתן ליאמר זה שכתבנו משום דאם כן היך קאמר דתנאי היא הא איכ' למימר דאפילו מאן דאסר סבר בבשר שלמים דבדעיקרו קמתפיס כי היכי דלא נוציא דבריו לבטלה וכדכתיבנא לדעת רבינו וא\"כ לפי דרכו עכ\"ל דמתורת ספק פסקה רבינו לחומר' והא ליתא וכדכתי' ודוק:"
+            ]
+        ],
+        [
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>וכן </b>\n<b> האומר לאשתו כו' ואם היה ע\"ה כו' ושאותן פירות אסורים כו'.</b> עיין במרן כ\"מ מה שתמה עליו שדבריו הם נגד הגמר' דקאמר התם ומי איכ' לאסוקי אדעת' הכי והא מדקתני סיפא האומר לאשתו כו' מכלל דרישא לא בעי' שאלה ובאמת שהיא קו' חזקה ומה שתי' הרב ל\"מ ז\"ל הם דברים דחוקים דוחק' בתר דוחקא כמו שיראה המעיין ולי נראה ליישב דלרבינו ז\"ל קשיתיה הא דאמרינן התם בתר הכי הנודר בתורה לא אמר כלום ואר\"י דבע\"ה צריך שאלה לחכם דמ\"ש דנודר בתורה בע\"ה צריך שאלה ואלו במתפיס בדבר האיסור דייק בגמ' ממתניתין דלא צריך שאלה וה\"ט כמ\"ש הר\"ן שם דדוק' במדיר את אשתו צריך פתח מפני שדרכו לאסור את אשתו מתוך הקפדה ואי שרית ליה בלא פתח אתי למשרי אפילו כי מתפיס בדבר הנדור אבל שאר דברים מתוך שאין מצויין כל כך לא גזרו בהן יע\"ש ואם כן ה\"נ בנודר בתורה כיון שאינו מצוי כ\"כ למה גזרו עליו וכבר הר\"ן ז\"ל נרגש מזה וכתב דה\"ט משום דבנודר בתורה איכא גווני דמיתסר כו' ואתי לאחלופי יע\"ש אמנם רבינו ז\"ל לא ניחא לי' בהכי וס\"ל דהא דדייק תלמודא התם ממתני' דברישא לא בעייא שאלה היינו מקמי דהוה שמיע לן הא דר\"י דאמר הנודר בתורה בע\"ה צריך שאלה והוה ס\"ל לתלמודא דדוקא במדיר את אשתו גזרו אבל בשאר נדרים שאינן מצויין לא גזרו אמנם לפום מאי דמייתי תלמודא בתר הכי הא דר\"י עכ\"ל דבשאר נדרים ג\"כ אפילו אינן מצויין גזרו עליו כדי שלא יקל ראשו בנדרים דומיא דנודר בתורה וכי תני מתני' פותחין לו פתח אכולהו קאי וא\"נ דרבותא אשמועינן כמ\"ש הרב ל\"מ ז\"ל כנ\"ל ודוק:"
+            ],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>דבר </b>\n<b> המופקד שבא אחר ושמרו והי' מביט בו כו' לא קנאו בהבטה.</b> כתב מרן ז\"ל וז\"ל בסוף הבית והעליה וכלישנא בתרא דרבא דאמר דכ\"ע הבטה בהפקר לא קנה יע\"ש אע\"ג דרבא קאמר התם דבהבטה בהפקר פליגי דת\"ק סבר הבטה בהפקר קנה ור\"י סבר לא קנה ופסק רבינו כרבה וכר\"י דנמוקו עמו מ\"מ מדברי רבינו ז\"ל פ\"ד מה' שקלים הלכה ו' מבואר שפוסק כת\"ק וכלישנא בתרא ואפשר שאזה סמך מרן ז\"ל ודע שהתוס' ז\"ל בפ' אין צדין דכ\"ג ע\"א אההיא דתניא והמקושרי' והמנוענעין אסור בכל מקום משום גזל כתבו וז\"ל פרש\"י שהראשון קנה בהגבהה ולא נהירא דלא שייך כאן הגבהה אלא כדאמרינן דהבטה קונה בהפקר הואיל ומתעסק בהן קצת יע\"ש וראיתי בשיטה מקובצת למוהר\"ב ז\"ל שהק' משם רבו על דברי התוס' הללו וז\"ל וקשה למורי נר\"ו דהא פ\"ק דמציעא דייק אי תנא אני מצאתיה הו\"א מאי מצאתי' ראיתי' בראיי' בעלמ' קנה כו' ועוד תנן התם היה רוכב על גבי בהמה וראה את המציאה אמר לחבירו תנה לי נטלה ואמר אני זכיתי בה זכה בה אלמ' בראייה בעלמא לא קני ובפ' הבית והעלי' דייקינן אי הבטה של שומ' כגון ספיחין בשביעית אי קני ליה או לא ולא מדכר התם הא דמקושרין והמנוענעין ועוד דאמרינן התם דכ\"ע הבטה בהפקר לא קני והיכי אמרינן דכ\"ע והא לדבריהם ז\"ל רשב\"א אית ליה דקונה אלו ת\"ד ע\"ש: ולע\"ד אין מכל אלה טענה על התוס' ז\"ל שמה שהקשה מההיא דפ\"ק דמציעא דקאמר אי תנא אני מצאתיה כו' כבר כתבו התוס' ז\"ל שם דאפילו למאן דאמר הבטה בהפקר קני היינו דוקא שעשה מעשה כל דהו כגון שגדר גדר קטן יע\"ש וזה מוכרח דאי לא כן תיקשי לחד תי' דבעי למימר בפ' הבית והעלי' דכ\"ע הבטה בהפקר קני ובחיישינן שמא לא ימסרם יפה יפה קמפלגי מתני' דפ\"ק דמציע' מני וזהו שדקדקו התוס' ז\"ל כאן במ\"ש הואיל ומתעסק בהן קצת וזה פשוט ולא ידעתי איך אשתמיט מיניה דברי התוס' דפ\"ק דמציעא גם מה שהקשה מההיא דפ' הבית והעליה דאמרינן התם לאידך תי' דכ\"ע הבטה בהפקר לא קני איכא למימר דס\"ל להתוס' דדוקא התם שאינו מתעסק בגוף ההפקר עצמו אלא שעושה מעשה כל דהו סביב לו לעשות גדר קטן הוא דאמרינן דאינו קונ' אמנם כל שמתעסק בגוף ההפקר עצמו כגון הך דהכא שמקשרן ומנענען כ\"ע מודו דהבטה כי האי קונה אפילו בלא הגבהה ואפשר שלזה רמזו התוס' הואיל ומתעסק בהן לומר דדוקא הכא שמתעסק בהפקר עצמו וכמ\"ש ובהכי ניחא מה שהקשה הר\"ב תי\"ט ז\"ל בפ\"ד דשקלים משנה א' לדברי הרא\"ש דבפ' הבית והעליה פסק דהבטה בהפקר לא קני ואלו בפ' המניח כתב וז\"ל כשהפכ' פחו' משלשה אין להביא ראי' מכאן דהגבה' קני פחות מג' טפחים דהפקר שאני דאפילו הבטה קני בהפקר כו' יע\"ש אמנם כפי מ\"ש ליישב דמ\"ש בפ' הבי' והעליה דהבטה בהפקר לא קנה היינו דוקא כשאינו מתעסק בגוף ההפקר עצמו כגון ששכרו לשמור הפקר אמנם בההיא דפ' המניח בהופך הגלל בר\"ה ממקום למקום כיון דמתעסק בגוף ההפקר עצמו בהא מודה הרא\"ש ז\"ל דהבטה בהפקר כי האי קני לכ\"ע וכברייתא דהכא כנ\"ל:"
+            ]
+        ],
+        [
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>כיצד </b>\n<b> חלות הנדרים על דבר מצוה כו' ואם אכל או ישב לוקה כו'.</b> הנה מדברי רבינו ז\"ל נראה שיש להוכיח שדעתו ז\"ל שלא כדעת ריב\"א שכתבו התוס' פרק שילוח הקן דקמ\"א ע\"א ד\"ה צריכה דכל מקום שאמרו אין עשה דוחה ל\"ת ועשה אם עבר ודחה ל\"ת אינו לוקה משום דכיון דהעשה דוחה את ל\"ת נמצא דאין כאן אלא עשה לחודי' ומשום דעבר אעשה אינו לוקה ע\"ש ועיין בהרב משנה למלך פ\"א מה' שופר וזה שהרב החינוך ז\"ל בס' יתרו סי' ל\"ב הקשה וז\"ל ואם תשאל מי שנדר שלא לאכול דבר שהוא מצוה עליו לאוכלו איך לא יאכלנו יבא עשה וידחה לא תעשה תשובתך שהנדר עשה ולא תעשה דכתיב לא יחל ככל היוצא מפיו יעשה ע\"ש וא\"כ לדעת ריב\"א ז\"ל משמע ודאי דאם עבר על נדרו ואכל מצה אינו לוקה משום דלאו דלא יחל הא אדחיה ליה מקמיה עשה דבערב תאכלו מצות ואיך כתב רבינו ז\"ל דלוקה אלא משמע דס\"ל שלא כדעת ריב\"א וכן ראיתי בס' קול יעקב בלשונות הרמב\"ם ז\"ל דף ל\"ה שהוכיח כן מדבריו וכן נראה מבואר ג\"כ מדברי התוס' פ\"ק דקדושין דל\"ד ד\"ה מעקה למעיין בדבריהם שם ואולם כד דייקת שפיר אין ראיה מדברי רבינו ז\"ל משום דתירוץ הר\"ב החינוך ז\"ל לקושיא הלזו לאו דסמכה איהו והן רבים החולקי' על תי' זה וכבר הרב פרשת דרכים בדרך מצותיך ד\"ע ע\"ד תמה עליו דבהדיא אמרינן בנזיר דנ\"ח ובריש יבמות דאתי עשה דמצורע ודחי לא תעשה ועשה דנזיר כיון דקיל ואיתיה בשאלה וא\"כ ה\"נ נימא יבא עשה דמצה וידחה לא תעשה ועשה דנדר הואיל ואיתי' בשאלה וכ\"ת שרבי' נתן טעם אחר בספ\"ו מה' נזירות לנזיר שנצטרע ואולי כן היתה גירסתו וגירסת החינוך ז\"ל יע\"ש וא\"כ לפי גירסתנו וגי' הראב\"ד ז\"ל וכל המפרשים לא ניתן תי' זה ליאמר ואם כן ק' דמה יענה לקו' החינוך ז\"ל ולהא ודאי היה אפשר לומר ע\"פ מ\"ש התוס' ז\"ל בקידושין דל\"ז ד\"ה דאקריב עומר וז\"ל בירושלמי מקשה למה לא אכלו מצה מחדש יבא עשה וידח' ל\"ת דחדש ומתרץ דאין עשה דקודם הדיבור דוחה לא תעשה דלאחר הדיבור וא\"נ גזירה כזית ראשון אטו כזית שני ע\"ש: ודרך אגב ראיתי לכתוב מה שמצאתי כתוב בכתבי הקדש של הרב כמוהר\"א חאקו ז\"ל שהקשה משם הרב הגדול כמוהר\"א צמח זלה\"ה לדברי התוס' שפירשו דברי הירושלמי דכתוב בצדו ר\"ל לאחר מתן תורה ושאינו כתוב בצדו היינו קודם מתן תורה וכן פירש הר\"ש ז\"ל בפ' דחלה לחד פי' דזה לא יתכן שהרי אמרינן בירושלמי פ\"ק די\"ט אמתני' דומודים שאם שחט שיחפור בדקר ויכסה על דעתיה דר\"י דאמר אתי עשה ודחי ל\"ת אע\"פ שאינו כתוב בצדו ניחא אבל למ\"ד אין עשה דוחה ל\"ת אלא א\"כ כתוב בצדו כיון שהתחיל אומרים לו מרק הרי בפירוש דכתוב בצדו שאמרו בירושלמי כמשמעו בצדו ממש וצ\"ע וא\"כ היא גופא איכא לתרוצי לקו' הרב החינוך ז\"ל אלא דאכתי קשה ממתני' דס\"פ שני דנדרים דקתני קונם סוכה שאני עושה לולב שאני נוטל בנדרים אסור וגבי סוכה ולולב לא שייך שום אחד מהתי' הללו והדרא קושיא לדוכתא וא\"כ עכ\"ל דטעמא אחרינא איכא במלתא ואנחנו לא נדע וא\"כ מעתה אין ראיה מדברי רבינו שכתב אם אכל או ישב לוקה די\"ל לעול' דס\"ל כדעת ריב\"א ז\"ל וכמבואר ועוד אני אומר לישב קו' הרב החינוך ז\"ל ע\"פ מ\"ש התוס' בעירובין ד\"ק ד\"ה מתן ד' שהקשו וז\"ל וא\"ת ליתי עשה ולדחי לא תעשה דבל תוסיף וי\"ל דלא דמי כלל לכלאים בציצית דהכא על ידי פשיעה הוא בא והיה יכול להתקיים בלא דחיית הלאו עכ\"ל וא\"כ דכוותא נמי איכא למימר הכא דמה\"ט לא אתי עשה דמצה וסוכה ודחי לא תעשה דבל יחל משום דעל ידי פשיעה בא שנדר שלא יאכל מצה והיה יכול להתקיים בלא דחיית הלאו שלא ידור: ודרך אגב אודיע למעיין מה ששמעתי מקשים בתי' התוס' הלזו משם החכם השלם והכולל כמוהר\"ר שלמה שפמי הי\"ו מאותו שאמרו פ' דם חטאת ד' צ\"ז ת\"ר כל אשר יגע בבשרה יקדש כו' יקדש להיות כמוה שאם פסולה היא תפסל ופריך עלה וניתי עשה ולדחי לא תעשה ומשני אמר רבא אין עשה דוחה לא תעשה שבמקדש יע\"ש והשתא לפי דברי התוס' מאי קושיא הא הכא על ידי פשיעתו שנגע בשר קודש פסול בבשר קדש אשר הוא בא לידי דחיית הלאו והיה יכול להתקיים עשה דאכילת קדשים בלא דחיית הלאו אם לא ע\"י פשיעתו שנגעו ובלעו זמ\"ז והר\"ז דומה ממש לההיא דנתערבו מתן ד' במתנה אחת ומהיותר תימה מה שראיתי למוהר\"י קולון ז\"ל שורש קל\"ט שכתב וז\"ל ועוד שהרי כתבו התו' בעירובין וז\"ל ועי\"ל דאין עשה דוחה ל\"ת שבמקדש כדאשכחן פ' דם חטאת כו' עד מיהו יש לדחות דלא דמי דה\"ט משום דל\"ת שבמקדש חמיר ולא מדחי מקמי עשה אבל גבי בל תוסיף לא שייך שום חומרא דשייך נמי בעלמא מ\"מ י\"ל כיון דהוי במקדש לא דחי עכ\"ל וכנר' שבתוספות אשר הי' לפניו היה כתוב אחר תירוץ הראשון דפשיע' תירוץ זה והדבר תימה שאחר שהביאו סוגיא דפרק דם חטאת בתירוצם הב' היכי הוה ניחא להו תירוצם הראשון דכל בפשיעה לא אמרינן אתי עשה ודחי לא תעשה גם הרשב\"א בחידושי כתיב' יד כתב תי' זה דאין עשה דוחה ל\"ת שבמקדש משם התו' והביא סוגיא דפ' דם חטאת וכתב עוד דיש מתרצים דכל בפשיעה לא אמרינן אתי עשה ודחי ל\"ת והוא מן התימה איך מיתבא להו סוגייא דפ' דם חטאת דעדיין לחלוחית הדיו קיימת דהתם נמי ע\"י פשיעה הוא בא ובאמת שהיא קושיא חזקה: ואשר אני אחזה ליישב ולומ' דמעולם לא כתבו התוס' דכל שבא דחיית הלאו ע\"י פשיעתו לא אמרי' דאתי עשה ודחי ל\"ת אלא דוקא גבי נתערבו מתן ד' במתן אחת והיינו טעמא משום דמיד כשקיבל דם הניתן במתן אחת קודם תערובתן הרי חל עליו לאו דבל תוסיף באותו דם שלא ליתנו במתן ד' אלא דכשנתערבו אח\"כ אנו באים לומר דליתי עשה דמתן ד' ולדחי ל\"ת דבל תוסיף דמתנ' אחת והלכך איכא למימר שפיר מלתא בטעמא דכיון שכבר חל עליו באותו דם לאו דבל תוסיף תו לא אתי עשה ודחי לאו שחל עליו מקמי הכי כיון שע\"י פשיעתו שעירבן הוא בא לדחות הלאו משא\"כ בההיא דפ' דם חטאת אע\"ג דע\"י פשיעתו שנגע ובלע בשר קדש פסול בבשר קדש כשר הוא בא לידי דחיית הלאו אפי' הכי אמרינן שפיר דאתי עשה ודחי ל\"ת וה\"ט משום דברייתא דהתם דקתני יקדש להיות כמוה מיירי בחצי זית פיגול שנגע דנבלע בבשר שלמים כשר דאתא קרא לומר דהיתר מצטרף לאיסור וחצי זית כולו איסור כמבואר שם ובפסחים פרק א\"ע וא\"כ מבואר הוא דכל זמן שלא נגע ונתערבו בחצי זית פיגול כל שהוא בעיניה אין כאן לאו שהרי אינו אלא חצי שיעור ולר\"ל אפי' איסורא דאורייתא ליכא ואין איסורו אלא מדרבנן אלא שע\"י פשיעתו שנגען ועירבן זה בזה הוא בא לכלל חיוב לאו דמכי נתערבו הו\"ל היתר מצטרף לאיסור וחשיב זית כולו איסור והלכך אמרינן בהא שפיר אתי עשה ודחי ל\"ת משום שעל ידי פשיעתו חלו בו ידים העשה והלא תעשה כאחת זה נ\"ל נכון ליישב דבריהם: ובמה שתרצו התוס' דה\"ט משום דאין עשה דוחה ל\"ת שבמקדש ק\"ל דהא בפרק דם חטאת רבא הוא דמשני הכי ליישב ברייתא דכל אשר יגע בבשרה אמנם רב אשי משני התם יקדש עשה הוא ואין עשה דוחה ל\"ת ועשה ומשמע דרב אשי לאפלוגי אהא דרבא אתא דאי ס\"ל כרבא ל\"ל טעמא משום דאין עשה דוחה ל\"ת ועשה אפי' לא תעשה גרידא לא דחי וכ\"כ הרב קרבן אהרן די\"ג ע\"ד וכיון שכן היכי ניחא להו מתני' דהניתנין במתן ד' משום טעמא דאין עשה דוחה ל\"ת שבמקדש הא אכתי תקשי להו אליבא דרב אשי מה יענה למתני' דהניתנין במתן ד' ולהא ודאי נראה דסבירא להם ז\"ל דרב אשי ודאי לא פליג ארבא וס\"ל ודאי דאעדל\"ת שבמקדש וזה מוכרח משום דאי פליג אדרבא וס\"ל דאתי עשה ודחי ל\"ת שבמקדש א\"כ אכתי תקשי לרב אשי ברייתא דאחד עצם שיש בו מוח כו' דניתי עשה דאכילת פסח ולדחי לא תעשה דשבירת עצם אשר ממנה הביא ראיה רבא לומר דאעדל\"ת שבמקדש ולומר דס\"ל לרב אשי דטעמא דהתם משום דאפשר לקיים את שניהם ע\"י גומרתא וכמו שהקשו התוס' ז\"ל שם זה ודאי דוחק דכל כי האי הי\"ל לרב אשי לאומרו וכי היכי דאכפל רב אשי ליישב לברייתא דיקדש להיות כמוה הכי נמי היה לו ליישב ברייתא דאחד עצם שיש בו מוח ולומר דה\"ט משום דאפשר לקיים את שניהם אלא משמע ודאי דרב אשי אזיל ומודה דאין עשה דוחה ל\"ת שבמקדש והיינו טעמא דברייתא דאחד עצם שיש בו מוח אלא דבא רב אשי לומר דאברייתא דיקדש קו' מעיקרא ליתא ובלאו טעמא דאין עשה דוחה ל\"ת שבמקדש ניחא שפיר מטעמא דיקדש עשה הוא זה הנראה בכונתם ז\"ל וכן נרא' מדוקדקין דברי הרשב\"א בשיטת כ\"י שכתב וז\"ל תרצו בתוס' ז\"ל דלא אתי עשה ודחי ל\"ת שבמקדש כמ\"ש בזבחים גבי אם פסולה היא תפסל ומייתי נמי התם ההיא דאחד עצם שיש בו מוח דלא אתי עשה דאכילת פסחים ודחי ל\"ת דשבירת עצם עכ\"ל והרואה שמ\"ש ומייתי נמי התם ההיא דאחד עצם שיש בו מוח כו' הן דברים ללא צורך אלא נראה שכונתו היא למ\"ש לומר דלא נימא דרב אשי דמשני התם אברייתא דאם פסולה היא תפסל משום דיקדש עשה כו' פליג ארבא וס\"ל דאתי עשה ודחי ל\"ת שבמקדש אהא כתב דהא ליתא שהרי מייתי התם ברייתא דאחד עצם כו' דבההיא עכ\"ל דטעמא הוא משום דאין עשה דוחה ל\"ת שבמקדש וכן נראה גם כן ממ\"ש בס' כריתות סי' כלל זה דאין עשה דוחה ל\"ת שבמקדש ואי רב אשי פליג ארבא הי\"ל לפסוק כרב אשי דבתרא הוא ובהכי ניחא לי מה שיש להקשות אסוגיא דזבחים מההיא דגרסינן בפ' אלו עוברים דמ\"ד אמ\"ל רב אחא בריה דרב אויא לרב אשי מדרבנן נשמע לר\"ע כו' לר\"ע נמי משרת להיתר מצטרף לאיסור מכאן אתה דן לכל התור' כולה א\"ל רב אשי משום דהו\"ל נזיר וחטאת ב' כתובים הבאים כאחד ואין מלמדין כו' עד ור\"ע מאי צריכי בשלמא אי כתיב רחמנא בחטאת לא ילפינן נזיר מיניה דחולין מקדשי' לא גמרי' לא לכתוב רחמנא נזיר ותיתי חטאת מיניה יע\"ש והשתא ק' כיון דרב אשי גופיה קאמר דה\"ט דחטאת דלא אתי עשה ודחי ל\"ת משום דיקדש עשה הוא א\"כ היכי קאמר הכא בפסחים דלכתוב רחמנא נזיר ותיתי חטאת מיניה הא אי כתיב בנזיר הו\"א דגבי חטאת אתי עשה ודחי ל\"ת להכי אצטריך קרא גבי חטאת וכמו כן ראיתי להרב המובהק יצחק בכר דוד ז\"ל שהקשה כן בספר דברי אמת ד' נ\"ו ע\"ד אכן כפי מ\"ש אין כאן מקום קושיא דודאי לרב אשי נמי אפי' אי לא כתיב יקדש גבי חטאת הוה ילפינן מנזיר ולא אתי עשה ודחי ל\"ת משום שאין עשה דוחה ל\"ת שבמקדש כדילפינן משבירת עצם אלא דמאי דקאמר רב אשי בזבחים היינו לומר דלפו' מאי דכתב השתא יקדש אין כאן מקו' קושיא דניתי עשה כו' משום דיקדש עשה ובלאו טעמא דאין עשה דוחה ל\"ת שבמקדש ניחא ברייתא דהתם אמנם ודאי ס\"ל דאפי' אי לא כתי' יקדש אפ\"ה לא אתי עשה ודחי ל\"ת שבמקדש כנ\"ל נכון: האמנם הא ק\"ל לתירוץ התוס' שכתב הרשב\"א דטעמא דמתני' משום דאין עשה דוחה ל\"ת שבמקדש דא\"כ למאי דס\"ד התם דפריך אברייתא דאם פסולה היא תפסל כו' אדק\"ל אברייתא דהתם ת\"ל אמתני' דהניתן במתן ארבע דמקמי הכי וצ\"ע ואיך שיהיה קו' הרב החינוך ז\"ל מיתבא שפיר כמ\"ש ומעתה אף אנו נאמר שכן דעת רבינו ז\"ל ולעולם דס\"ל כדעת ריב\"א ובהכי יש לישב ג\"כ מה שהקשה עוד הרב משנה למלך ז\"ל הובאו דבריו בספר בני דוד ה' נזירות דנ\"ח ע\"ב אמ\"ש הרשב\"א ז\"ל בריש יבמות דהאומר לאשה ה\"ז גיטך ע\"מ שלא תנשאי לפלוני ונפלה יבמה לאותו פלוני דצריכה חליצה ולא אמרינן בכה\"ג כל שאינו עולה ליבו' אינו עולה לחליצה כיון שאין איסורו מחמת עצמה אלא דבר אחר גרם לה וכתב עוד וז\"ל והר\"ז כנודרת הנאה מיבמה בחיי בעלה דתנן בפ' ב\"ש כופין אותו שיחלוץ לה והר\"ז אינו עולה ליבום דבר תורה דקיימה עליה בלאו ועשה ואע\"פ כן עולה לחליצה משום דדבר אחר גרם לה ליאסר א\"ד והקשה הוא ז\"ל דלמה אינו דוחה שהרי נותן לשאלה כמ\"ש בריש יבמות ומבואר מדברי הרשב\"א שם לקמן דגריס כגירסתינו ע\"ש שהניחו בצ\"ע וכונת דבריו מבואר דאמתני' גופה דתנן בפרק ב\"ש הנודר' הנאה מיבמה כופין אותו שיחלוץ לה לא ק\"מ דאמאי אינה מתיבמת דליתי עשה ולדחי ל\"ת ועשה הואיל ואיתיה בשאלה דאיכא למימר דאינה מתיבמת מדרבנן גזירה ביאה ראשונה אטו ביאה שניה דמה\"ט אפי' חייבי לאוין גרידא חולצת ולא מתייבמת כדאיתא בפ\"ב דיבמות ד\"ך אכן לדברי הרשב\"א ז\"ל שכתב דאינה עולה ליבום דבר תורה ק\"ל שפיר והרב המחבר לא ירד לכונתו שם יע\"ש ודוק אמנם לפי מ\"ש הנה נכון דאיכא למימר דהרשב\"א ס\"ל כתי' התוס' בערובין דכל בפשיעה לא אמרינן אתי עשה ודחי ל\"ת ומה\"ט לא אתי עשה דיבום ודחי ל\"ת דבל יחל כיון שבא לו ע\"י פשיעה ואע\"ג דאיתיה בשאלה נמי לא דחי שהרי אפילו ל\"ת גרידא דבעלמא קי\"ל דאתי עשה ודחי ל\"ת אפי\"ה כל בפשיעה לא דחי ומ\"ש הרשב\"א ז\"ל דקיימא עלה בלאו ועשה לאו למימרא משום דלא אתי עשה ודחי ל\"ת ועשה דאפילו ל\"ת גרידא נמי לא דחי כיון דבפשיעה אתי עליה אלא קושטא דמלתא קאמר ובחידושי הרשב\"א ז\"ל מכ\"י מצאתי כתוב משום דקיימא עליה בלאו ולא עוד אלא מיהו הא ק\"ל בדברי הרשב\"א דמשמע דנודרת הנאה מיבמה דבר תורה עולה ליבום שהרי הנאת תשמיש דבר שאין בו ממש הוא ואין בו אלא בל יחל מדרבנן ועיין בחדושי הרשב\"א לנדרים דט\"ו ע\"ב וצ\"ל דס\"ל להרשב\"א דמתני' סתמא קתני ואפילו באומר קונם גופך לתשמישך דמדאורייתא אסירא והשתא דאתינן להכי יתיישב ג\"כ קו' הרב בעל משנה למלך ז\"ל דהרשב\"א ז\"ל הכי ק\"ל דמתני' סתמא קתני הנודרת הנאה מיבמה ומשמע בכל מיני נדר ואפי' נדרה על דעת רבים דליתיה בשאלה כלל דבהשתא הו\"ל כשאר ל\"ת דעלמא ובהכי ניחא מאי דק\"ל תו דמאי ראיה מייתי הרשב\"א מההיא דהנודרת הנאה דהתם שאני דעולה ליבום מקרי שהרי בידה לאתשולי עלי' וחזייא ליבום משא\"כ באומר ע\"מ שלא תנשאי לפ' והיה נראה לי שדעת הרשב\"א ז\"ל דאפילו נשאל על הנדר לא חזייא ליבום כיון דבשעת נפילה לא חזיא ליבום דומייא דאחות אשה שאינה מתייבמת אפילו מתה אשתו אח\"כ ולא דמי לאשה שהיתה נדה כשמת בעלה שכתב הרא\"ש בריש יבמות דנידה שאני דאסורה לכל ולא דמייא לעריות שאינה אסורה אלא ליבם אבל בנודרת הנאה מיבמה כיון שאינה אסורה אלא ליבם הוי דומיא דעריות ושוב ראיתי להרשב\"ץ בח\"ב סי' ר\"ס שכתב בפשיטות דהנודרת הנאה מיבמה ונשאל על השבועה דמתייבמת ע\"ש ודוק אחר זמן רב מצאתי להרשב\"א בחי' לנדרים פ\"ב דט\"ו ד\"ה הא דאמר ישיבת סוכה שכתב וז\"ל וא\"ת ליתי עשה ולדחי ל\"ת כו' וי\"ל דנדרים עשה ול\"ת הם כו' יע\"ש הנה מבואר שדבריו הן הן דברי הר\"ב החינוך ומעתה אזלא לה תירוצא דכתיבנא ולכן היותר נכון אצלי ליישב ע\"פ מ\"ש התוס' פרק אלו מציאות ד\"ל ד\"ה הא אין עשה שהקשו וז\"ל וא\"ת הא דאין עשה דוחה ל\"ת ועשה הנ\"מ ל\"ת השוה בכל אבל האי דאינו שוה בכל דחי כדאמרי' פ\"ב נזירים דאתי עשה דמצורע ודחי ל\"ת ועשה דכהנים כו' וי\"ל דעשה דמצורע שאני דחמיר משום דגדול השלום כדאמרינן בפרק שלוח הקן דעשה דמצורע הוה דחי עשה ול\"ת דשלוח הקן אי לאו יתורא דשלח תשלח אבל עשה דעלמא לא דחי לאו ועשה אפי' אינו שוה בכל כו' וכ\"כ הריטב\"א ז\"ל בריש יבמות א\"כ איכא למימר דה\"נ ס\"ל להחינוך והרשב\"א ז\"ל דכי אמרינן דעשה דמצורע דחי ל\"ת ועשה דנזיר הואיל ואיתיה בשאלה היינו דוקא עשה דמצורע דחמיר אבל עשה דעלמא לא דחי ל\"ת ועשה אפילו דאיתיה בשאלה ודרך אגב ראיתי להרב בעל ח\"ה שכתב בדברי התוס' הללו וז\"ל טעות קא חזינא הכא דאם כן ל\"ל למימר בפ' שני נזירים דדחי עשה דמצורע לאו ועשה שאינו שוה בכל הא אפי' שוה בכל כשילוח הקן דחי ובהדיא אמרינן בפרק שלוח הקן דלא הוה דחי אלא עשה דשלוח הקן דקאמר דליכא לאו כגון שנטלה ע\"מ לשלחה ופריך מאי אולמיה כו' ומשני סד\"א גדול השלום וליתי עשה דידיה ולדחי עשה דשלוח יע\"ש ולא ידעתי איך אשתמיט מיניה דברי התוס' פ\"ק דיבמות דף ה' ד\"ה ואכתי כו' שהקשו שם כקושיא דהכא ותירצו כתי' דהכא וסיימו וז\"ל ובשמעתין הוה מצי לדחויי דלא ילפינן מעשה דמצורע משום דגדול השלום אלא דבלאו הכי דחי שפיר ועוד דחי דאפי' עשה כי האי לא נגמר מהכא דלדחי כו' עכ\"ל הנה מבואר שהתוס' ז\"ל כבר הרגישו בעצמן ממה שהקשה הרב ח\"ה ז\"ל וניחא להו מטעמא דבלא\"ה דחי שפיר וההיא דפרק שלוח הקן איכא לדחויי דס\"ל דודאי למאן דמסיק סד\"א גדול השלום תו לא צריכנא לאוקמה כגון שנטלה ע\"מ לשלחה אלא משום דמר בר רב אשי מעיקרא תריץ יתיב כגון שנטל' ע\"מ לשלחה דלאו ליכא עשה איכא והוא ס\"ל דאתי עשה ודחי עשה ולבתר כי פריך עליה מאי אולמיה כו' משני שפיר אאוקמתא דמר בר רב אשי גופיה סד\"א כו' וליתי עשה דידיה ולידחי עשה דשלוח הקן ולעולם דלה\"ט אפי' עשה ול\"ת נמי הו\"א דלדחי וכיון דבעלמא לא אתי עשה ודחי עשה ואפ\"ה עשה דמצורע דאלים הו\"א דלדחי ה\"נ י\"ל דמהאי טעמא הוה דחי עשה ול\"ת אע\"ג דבעלמא לא דחי: האמנם מצאתי להתוס' ז\"ל בזבחים דל\"ג ע\"ב ד\"ה לענין מלקות שכתבו שם כדברי הרב ח\"ה ז\"ל וז\"ל וא\"ת והא עשה דמצורע דאלים משום שלום הבית ודחי עשה אפ\"ה עשה ול\"ת לא דחי כדאמרינן בפרק שלוח הקן למה לי שנטלה ע\"מ לשלחה ומ\"מ לדאתאן עלה נראה שדברי החינוך ז\"ל אינן מתישבין דאכתי ק' דמה יענה הרב החינוך למאן דס\"ל פ\"ק דמ\"ק דמצורע מותר בתשמיש המטה בימי חלוטו וכן פסק הרמב\"ם ז\"ל דע\"כ לדידיה צ\"ל דאתי עשה ודחי ל\"ת ועשה קיל דאיתיה בשאלה ואפי' עשה דעלמא שהרי מצורע נמי ליכא שום אלמות כיון דמותר בתשמיש ואפ\"ה דחי וא\"כ אכתי תקשה להך מ\"ד מתני' דנדרים דקתני קונם סוכה שאני יושב כו' ושוב מצאתי בשיטה מקובצת כ\"י למס' נזיר פ\"ב נזירין דף נ\"ח שהקשו שם משם הרב עזריאל כקו' התוס' דפרק אלו מציאות ותירצו כתירוצם ז\"ל דעשה דמצורע שאני דאלים משום שלום הבית וסיים וז\"ל ואפי' למ\"ד במ\"ק דמצורע מותר בתשמיש המטה בימי חלוטו איכא קצת שלום הבית דקודם תגלח' שהוא משולח חוץ לשני מחנות אעפ\"י שהוא מותר בתשמיש המטה לא תתרצה אשתו ללכת אליו הואיל ומשולח הוא ויתגנה בעיניה אלו דבריו יע\"ש ובהכי יש ליישב דברי החינוך ז\"ל וכמבואר: ואולם המעיין בדברי הרשב\"א ז\"ל בחידושיו פ\"ק דיבמות יראה בהדיא דלא שמיע ליה כדברי הרב עזריאל ז\"ל ולעדתו ז\"ל אזלה לה להך תירוצא ודוק כי על כן לדידי חזי לי ליישב עיקר קו' הרב משנה למלך ז\"ל במה שיש לדקדק על קו' הרב החינוך ז\"ל דנראה דקו' מעיקרא ליתא שהרי בפ\"ב דנדרים דף ט\"ז פרכינן אמתני' דקתני אמר קונם סוכה שאני עושה כו' בנדרים אסור ובשבועות מותר מ\"ש נדר דכתי' לה' דמשמע אפי' יש בנדרו ביטול מצות ה' שבועה נמי הא כתיב או השבע שבועה כלומר דלה' דכתיב אכולהו קאי ומשני הא דאמר ישיבת סוכה כו' יע\"ש ופירש הרא\"ש והר\"ן והרשב\"א ז\"ל דהיינו לומר דסברא הוא דלה' לא קאי אלא אנדר דסליק מיניה משום דהוי מתסר חפצה אנפשיה יע\"ש ואם כן מה מקום להקשות עוד דליתי עשה דסוכה ודמצה ולדחי ל\"ת דבל יחל מאחר דגזרת הכתוב הוא מדכתיב לה' ולפחות איכא למדרשיה לנדר דסליק מיניה והנראה לישב דבריהם כלפי מה שראיתי להתוספות ז\"ל פרק דם חטאת דף הנזכר ד\"ה ניתי עשה שהקשה מעין קושיא הלזו דמאי פריך התם דליתי עשה דאכילת פסחים ולדחי ל\"ת דשבירת עצם הא גזרת הכתוב הוא כדנפ\"ל מקרא דועצם לא תשברו בו דאמור בפסח שני ותרצו דהכי פריך דנגמר מהכא דאין עשה דוחה ל\"ת בעלמא דאדילפת מכלאים בציצית לקולא לילף משביר' עצם לחומרא ואהא משני דמהכא ליכא למילף משום דאין עשה דוחה ל\"ת שבמקדש עכ\"ל וא\"כ נראה דהיינו דק\"ל להרשב\"א והרב החינוך ז\"ל דליתי עשה דמצה ולדחי ל\"ת דבל יחל וליכא למימר דגזרת הכתוב היא דא\"כ אדנילף מכלאים בציצית לקולא לילף מהכא לחומרא ואהא תירצו שפיר דמהכא ליכא למילף בעלמא משום דנדרים עשה ול\"ת הוא וא\"כ מעתה אין מקום למה שהקשה הרב משנה למלך ז\"ל מההיא דאמרינן דאתי עשה דמצורע ודחי ל\"ת ועשה דנזיר דקיל הואיל ואיתיה בשאלה דהכא שאני דגזרת הכתוב היא דאפי' דנדרים איתנהו בשאלה אפי\"ה חיילי כדנפ\"ל מקרא דלה' גם אין להקשות דהיכי אתי עשה דמצורע ודחי ל\"ת ועשה דנזיר דקיל הואיל דאיתא בשאלה נילף מנדרים דאע\"ג דאיתנהו בשאלה אפי\"ה אין עשה דוחה ל\"ת ועשה דהתם גבי מצורע לאו מסברא הוא דאמרינן הכי אלא מקרא כדנפ\"ל התם מראשו וגזרת הכתוב היא זה נראה לי אמת ויציב:<br><b> ודע </b> דלסברת ריב\"א ז\"ל שכתבנו לעיל הלא מראש דכל מקום שאמרו אין עשה דוחה ל\"ת ועשה מלקא לא לקי ק\"ל מהא דגרסינן פרק אלו מציאות ד\"ל ע\"ב ת\"ר והתעלמת פעמים שאתה מתעלם כו' הא כיצד היה כהן והוא בבית הקברות כו' לכך נאמר והתעלמת מהם ופריך למאי אצטריך קרא אלימא לכהן והוא בבית הקברות פשיטא האי עשה כו' ולא אתי עשה ודחי ל\"ת ועשה כו' והשתא לדעת ריב\"א ז\"ל מאי קושיא אימא דאצטריך קרא דוהתעלמת לאשמועינן דכהן והוא בבית הקברות ליתיה לעשה דהשבת אבידה כלל ונפקא מינה דאם עבר ונכנס לבית הקברות לוקה עליו משום טומאה דאי לאו דמיעטיה קרא אע\"ג דאין עשה דוחה לא תעשה ועשה מ\"מ מלקא לא לקי להכי אצטריך והתעלמת וכה\"ג נמי קשה מהא דפריך התם דל\"ב אברייתא דקתני מנין שאם אמר לו אביו הטמא או אל תחזור אבידה שלא ישמע לו שנאמר איש אמו כו' טעמא דכתב רחמנא אני ה' הא לא\"ה הו\"א צייתא ליה ואמאי האי עשה כו' ומאי קושיא אימא דאצטריך קרא לאשמעינן דאם אמר לו אביו הטמא ליתיה לעשה כלל ואם עבר ונטמא לוקה עליו ועיין בתוס' שם ד\"ה הא כו' מה שהקשו שם ותרצו דהכא סמיך על ותו מי דחינן איסורא מקמי ממונא ולקמן נמי עדיפא מינה משני יע\"ש וא\"כ אף אנו נאמר כן על קו' דידן ועוד אפשר לומר דתלמודא התם לאו אקרא פריך דלמאי הלכתא כתביה רחמנא דהאי ודאי לא קשיא כמ\"ש אלא אתנא דבריי' קפריך דקתני פעמים שאתה מתעלם כיצד כו' לכך נאמר והתעלמת דמשמע דאי לאו קרא דוהתעלמת היה חייב להחזיר וכן נמי בברייתא דהתם דקתני מנין שאם אמ\"ל אביו שלא ישמע לו דמשמע דאי לאו קרא דאני ה' הו\"א דחייב לשומעו ואהא פריך דלהא לא אצטריך קרא ועיין מ\"ש רבינו ז\"ל פי\"ג מה' שחיטה ה' י\"ט וז\"ל אסור ליטול אם על הבנים ואפי' לטהר את המצורע כו' ואם לא שלח לוקה שאין עשה דוחה ל\"ת ועשה ונראה שאין מכאן ראיה דס\"ל שלא כדעת ריב\"א דהתם ה\"ט משום דגלי קרא תשלח אפי' לדבר מצוה כדאיתא התם ועיין במ\"ש ה\"ה ז\"ל פי\"א מה' גזילה דח\"י שמדבריו שם נראה בהדיא שחולק על ס' ריב\"א ז\"ל כמו שיראה המעיין ודוק:<br><b> טעם המלך</b>\n<b> א) </b>\n<b> בדברים </b> אלו צריך אני לכבוש את ניב שפתי כי הלא רשומי דברים בעלמא אנכי מציין פה והרבה דברתי בענינים האלה לא יספיקו גליונות הרבה. ואולם אחת אחקור ואותו אדבר לפי מה שאמרי' ש\"ס פסחים (ל\"ח ב') דהיינו טעמא דאין אדם יוצא במצה של תודה ורקיקי נזיר כי מצה הראוי' לשבעה בעינן. ולפי נושא הזאת לא מצינו היתר לצאת ידי חובת אכילת מצה בכל מצה של איסור ונפלה כל הקושי' וצדדי היתר. דאף אם בכזית ראשון יש היתר לאכלה מפאת דחית העשה הא עכ\"פ אין יוצא בה כלל וכלל לפי שמצה זאת אינה ראוי' לכל זי\"ן. ומה לי רקיקי נזיר ותודה שאין יוצאין בה לפי שאח\"כ נעשין נותר. ומה לי איסור אחר ובאמת מעודי עד היום הזה עמדתי בזה על דברי הירושלמי שהביא הרב פה <span class=\"R\"> (שמה)</span> דהקשה אמאי לא אכלו ישראל מצה של חדש. דלפי דברינו אין אדם יוצא כלל וכלל במצה של חדש לפי שאינה ראוי' לכל זי\"ן ימי הפסח. ואולם במצה של חדש. יש לפקפק קצת דהא מצה זו מותרת עכ\"פ לאחר הבאת העומר. או למ\"ד שהאיר המזרח מתיר. וכן מצה של טבל שאמרי' בש\"ס פסחים (ל\"ו ב') דאינו יוצא בה וילפי' לה מקרא מההיקש לא תאכל עליו חמץ שבעת ימים תאכל עליו מצות מי שאיסורו משום בל תאכל חמץ כו' ולפי דברי הא בלא\"ה אינו יוצא לפי שאינה ראוי' לזי\"ן וגם בזה יש לחכך דזה מקרי ראוי לזי\"ן כיון דיכול להפריש ממנו התרומה. וא\"כ ה\"נ גבי נדר שעומד עליו הרב פה דיש לצדד ולומר לכאורה לפי שאינה ראוי' לזי\"ן אינו יוצא בה. ומתחלה קושי' הרב בעל החינוך לאו קושי' היא במצה אלא דיש לדחות נמי הא ראוי' לזי\"ן היא לפי שיש היתר בשאלה א\"כ מקרי ראוי' לזי\"ן. ואף שאין נשאלין בי\"ט וגם אין מפרישין תרומות ומעשרות בי\"ט ולפ\"ז אינה ראוי' ליום ראשון ולאו ראוי לכל זי\"ן נקראת הא דבר זאת אינה אלא איסור דרבנן ומן התורה ראוי' לז' מקרי. וא\"כ אתי' עשה דמצה ודחי ל\"ת ואולם גבי מצה של חדש עדיין לבי מהסס בין למ\"ד הבא' העומר מתיר בין למ\"ד האיר המזרח מתיר. מ\"מ הרי בי\"ט א' של פסח אסור כל היום במצה זאת של חדש ולא מקרי ראוי' כיון דחסר יום ראשון דוק. וגם דבר זאת כיון דאינו יכול להפריש. ולשאול על נדרו מדרבנן יש לפקפק ולומר דעכ\"פ לא מקרי ראוי' לזי\"ן. דכיון שאינה ראוי' הוא. אינה ראוי' מקרי מה לי מדאוריית' מה לי מדרבנן ובאמת נקשרו דברים אלו בפלוגתת ר\"מ ור\"י בסוכה (כ\"ג א') דר\"י פוסל בסוכה העשוי' ע\"ג בהמה. כיון דאין עולין ע\"ג בהמה בי\"ט לא הוי ראוי' לזי\"ן וסוכה הראוי' לזי\"ן בעינן. ור\"מ מדאורייתא מחזי חזי. הרי חזינן דאית לי' לר' יהודה עכ\"פ כיון דהשתא גזרי רבנן דאין עולין ע\"ג בהמה הוי אינו ראוי' לז' כי מה לי שאינה ראוי' מדאורייתא מה לי דרבנן סוף כל סוף אינה ראוי' הוא ועיין ב\"ש באה\"ע סי' כ\"ח גבי חיטי קורדנייתא ובעניותינו פ\"ג מהל' מכירה הל' ח' ובמ\"ש רבינו שם עייש\"ה וגם במ\"ש רבינו הל' לולב לענין אי קני אתרוג בקנין דרבנן אי יוצא בו בי\"ט ראשון. ועיין במ\"ל פ\"ז מהל' תרומות. והרבה הי' לי לדבר בעניי ואולם אשים לפי מחסום ואין אנכי רוצה לצאת פה מגדר הקונטרס. כי אין פה המקום לאסוף. ונחזור לענינינו דה\"נ בענין שלפנינו כיון שאינו יכול לאכול בי\"ט ראשון. מה לי מדאורייתא מה לי מדרבנן. ואולם באמת כל זאת למ\"ד דדריש מצה הראוי' לז' בעינן אמנם הרי ברייתא אחריתא לא דריש הכי וקאמר שם דלכך אינו יוצא במצה של תודה ורקיקי נזיר דכתיב ושמרתם את המצות שימור לשם מצה בעינן וליכא דהכא שימור לשם תודה ורקיקי נזיר הוי עיין היטב בסוגי' דפסחים שברייתות חלוקות הוי ואמרתי שברייתות אלו ר\"א ורבנן היא דר' אליעזר בסוכה (כ\"ז ב') לא דריש סוכה הראוי' לז' בעינן ורבנן בעינן סוכה הראוי' לז' ועיין בט\"ז (א\"ח סי' תרל\"ז סק\"א) ובחדושי אמרתי דיש לפ' בזה כונות הירושלמי הובא בכל הפוסקים ובתוס' שבועות (כ\"ד א') ד\"ה אלא הן. שאמר הירושלמי אם אמר שבועה שלא אוכל מצה שלא אשב בצל סוכה אסור לאכול מצה בלילה ראשונה של פסח ואסור לישב בצל סוכה ומזה רצו הפוסקי' להוציא דשבועה חל בכולל אפי' לבטל המצוה וכן דעת כל הפוסקים ורציתי לומר דאין ראי' מזה אלא י\"ל כונה אחרת בדעת הירושלמי והיינו טעמא כיון שאמר שלא אוכל מצה או שלא אשב בצל סוכה וא\"כ נאסר עליו מצה של רשות וסוכה של רשות ולפ\"ז לכך נמי אסור מצה של מצוה וסוכה של מצוה <span class=\"R\"> (שמו)</span> דכיון דאסור לאכול מצה אחרי שיצא בה. ולישב בסוכה אחרי לילה ראשונה וא\"כ מצה זו וסוכה זו לא הוי ראוי' לז' ולכך נמי אסור לאכול כזית הראשון ואסור לישב בצל סוכה בלילי חג סוכות. דאינו יוצא כלל וכלל בזה כיון דלא הוי ראוי' לז' ולא מצד ששבועה חל בכולל אלא לפי שאינו יוצא בסוכה ומצה זו ואמרתי בזה דקדוק צח ונכון בירושלמי דלפי ייעוד הזה נכון הוא דירושלמי בכונה נקט דוקא שתי מצות אלו מצה וסוכה. ולא נקט שאר מצות שופר לולב תפילין וכדומה. ולפי ייעוד וכונה שלנו בדעת הירושלמי דוקא ב' מצות אלו נקט דגבי שתיהן דרשי' שבעינן ראוי' לז' מצה הראוי' לז' וסוכה הראוי' לז' אבל גבי שאר מצות לא מצינו כן. ואולם כאשר פתחתי הירושלמי ועיינתי בו ראיתי לשון הירושלמי כן הוא. ע\"ד דר' יוחנן שבועה שלא אשב כו' והיינו שהירושלמי הביא מקדם פלוגתת ר' יוחנן ור\"ל אי אמרי' גבי שבועה איסור כולל כלל וכלל. וכמו שפליגי בזה בבבלי שבועות (כ\"ג ב') וע\"ז אמר על דעת דר\"י שבועה שלא אשב כו' ומשמע בהדיא דמצד כולל נגע בי' ושפיר הוציאו הפוסקים מזה דאמרי' כולל לבטל המצוה. אמנם הדברי' עכ\"פ נכונים מצד עצמותן אי אמרי' דבעינן סוכה ומצה הראוי' לז' אין אדם יוצא במצה של איסור וסוכה של איסור דאינן ראוין לז' הן והרבה אמרתי בזה בחדושי ועיין פארה אחת קטנה מזה מה שכתבנו בעניותן פ\"ו מהל' חו\"מ הל' א' בגליון דברי רבינו שם:<br><b> ובמה </b> שכתב רבינו דיש לומר דלכך לוקה ולא אמרינן דעשה דוחה ל\"ת כיון דהוי עשה ול\"ת ככל היוצא מפיו יעשה ואין עשה דוחה ל\"ת ועשה ולוקין על הלאו כדעת הריב\"א דס\"ל דאלים ללאו ואפילו הלאו אינו נדחה הנה לא אחדול טוב מלהזכיר דבר נחמד ונעים אשר מצאתי כתוב בגליון הרמב\"ם הל' שופר מדודי זקני הרב המופלא מוהר\"ר דוד ייטלש זללה\"ה שהביא ראיה דלא כריב\"א והוא שאמרי' פסחים (פ\"ג ב') ושבת (כ\"ד ב') דאין שורפין קדשים בי\"ט והקשה הש\"ס וניתי עשה ולדחי ל\"ת ומשני חזקיה מדכתיב בקר ללמד ליתן בקר שני לשריפתו. אביי אמר עולת שבת בשבתו. רבא אמר הוא לבדו יעשה לכם רב אשי אמר משום דהוי עשה ול\"ת עייש\"ה ובאמת תימא על כל אלו וכי המה לא ידעו שי\"ט עשה ול\"ת ועוד הא רבא גופיה מתרץ ליה הכי בביצה (ח' ב') י\"ט עשה ול\"ת הוא וקשיא רבא אדרבא וכבר עמדו בעלי תוספות בזה ודחקו עייש\"ה אמנם אי אמרינן לא כריב\"א לק\"מ <span class=\"R\"> (שמו)</span> דודאי כולהו אמוראי נמי סבירא להו כן די\"ט הוי עשה ול\"ת. אלא לפ\"ז עכ\"פ העשה דוחה ללאו דל\"ת כל מלאכה ואי עבר ושרף אין לוק' על זה ולכך למדו המה כל אחד ואחד בשיטתיה דאין שריפת קדשי' נוהג כלל בי\"ט ולא הוי עשה ואי עבר ושרף לוק' דלא קיים לעשה. וא\"כ ל\"ק דרבא אדרבא עיין בזה כי נכון הוא: ואגב ארחין אזכיר דבר חריף מה שאמרתי עוד בענין הזה. והוא לתרץ קושיא חמורה הקשה אותה כבוד ידידי ומחו' הרב המאור הגדול המובהק המופלג מוהר\"ר אלעזר נרו פלעקלש דמו\"ש דקהלתינו יע\"א בדברי רש\"י מנחות (ס\"ו א') שאמרי' שם ר\"ש ב\"א אומר כתוב א' אומר ששת ימים תאכל מצות. וכתוב אחד אומר שבעת ימים מצות תאכלו הא כיצד מצה שאי אתה יכול לאכול שבעה מן החדש אתה יכול לאכול ששה מן החדש. וכתב רש\"י בד\"ה מצה וז\"ל שלמחר יקריב העומר ואם תמתין עד לאחר השבת נמצא מבטל מקרא הזה כגון חל פסח בשני בשבת ולא תביא עומר עד לאחר השבת נמצא שלא תאכל מצה חדש אלא אותו יום לבדו עכ\"ל. והקשה כבוד הרב נרו מדוע לא נקט רש\"י רבותא יתיר' דאם חל פסח בחד בשבת נמצא שלא תאכל מצה חדש כלל וכלל. ועי' בזה כי צ\"ע לכאורה. ואמרתי בישוב הדבר דהנה אמרי' בפסחים (כ\"א א') תניא כותיה כו' ששת ימים תאכל מצות וביום השביעי עצר' לה' אלהיך מה שביעי רשות אף ששת ימים רשות מ\"ט הוי דבר שהיה בכלל ויצא מן הכלל ללמד לא ללמד על עצמו יצא אלא ללמד על הכלל כולו יצא. ופרש\"י הוה דבר שהיה בכלל דכתיב שבעת ימים תאכל מצות עיי\"ש היטב. והנה ודאי דהאי כללא דבר שהיה בכלל כו' הוי א' מי\"ג מדות שהתורה נדרשת בהן ואין הצדוקין מודין בזה. ולפ\"ז הצדוקים ס\"ל דדוקא ביום השביעי שהוא עצרת רשות בידו לאכול מצה. אבל כל ששת ימים חובה הוא לאכול מצה והנה בא ללמד על עצמו ולא על הכלל כולו. והנה לפ\"ז הצדוקים סוברין דכל ששת ימים הראשונים מותר לאכול מצה מן החדש. לפי שהוא חובה ואפשר דס\"ל עשה דוחה לל\"ת ובפרט דלפ\"ז הוה עשה שלאח\"הד. ולפ\"ז יש לפרש המקרא כמו שמפרש רשב\"א במנחות ואפ\"ה אין ראיה נגד כת הצדוקים ואדרבא יש לסיוען מזה חלילה כי הכי פרושא. שבעת ימים תאכל מצה. וכתיב ששת ימים מצות תאכלו הא כיצד מצה שאי אתה יכול לאוכלו שבעה מן החדש. אתה יכול לאכול ששה מן החדש. והיינו כי ששה ימים הראשונים יכול לאכול מצה מן החדש לפי שהוא חובה ואף אם חל יום ראשון של פסח בחד בשבת ואין מביאין העומר לדעת הצדוקים עד כלו' ימות הפסח. אפ\"ה יכול לאכול ששה מן החדש כי לפי שהוא חובה ועשה דוחה לל\"ת דחדש. אבל ביום השביעי שהוא רשות ועדיין העומר לא נקרב אסור לאכול מן החדש אלא מן הישן ואולם זה ליתא. הכי כל פעם ופעם חל יום ראשון של פסח בחד בשבת והלא רוב השנים אינם חלין כן. ולפ\"ז אי אפשר לומר כפירושן. דהא אם חל למשל בשני בשבת א\"כ כל שבעת ימים יכולין לאכול מן החדש. כי ששה ימים הראשונים והמה ב' ג' ד' ה' ו' ז' יכולין לאכול מן החדש לפי שהוא חובה. ויום האחרון הוא יום א' נמי מותר לאכול מן החדש דהרי ביום הזה שהוא ממחרת השבת כבר הקריבו העומר ומותר לאכול מן החדש שאין כאן איסור כלל וכלל. וע\"כ איפכא כדעת החכמים והיינו שבעה מן הישן וששה מן החדש וטעמי' כי ביום הראשון אסור לאכול חדש לפי שלא נקרב העומר ואין כאן עשה כלל וכלל רק בלילה הראשונה. וממחרתו שהוא התרגום של ממחרת השבת ולא שבת בראשית כדע' הצדוקין מקריבין העומר ומותר לאכול חדש עד יום האחרון ואף שכל אלו רשות. ומוכח מזה שלא כדעת הצדוקים. דהא לדידהו אי אפשר לומר כן דאי חל יום ראשון של פסח בשני בשבת נמצא מבטל מקרא זה לפי שלפ\"ז אי אפשר לאכול מן החדש עד יום א' האחרון של פסח. ואינו אוכל אלא יום א' בלבד. וא\"כ נחה ושקטה קושי' ידידי הרב נרו דבכונה נקט רש\"י המשל מיום שני בשבת. דמיום ראשון אין ראי' דבכה\"ג אומרין הצדוקים שהפי' יכול להיות איפכ' כאשר בארנו ורק נסתרי' ממה נפשך בגונא אם חל יום הראשון של פסח ביום ב' ונאמנים דברי רבינו רש\"י ז\"ל דלא לחנם נקט כן וכל מעיין בצדק בעיניו יראה ובלבבו יבין שמתורץ בזה קושי' תוס' במנחות (ס\"ו א') ד\"ה כתוב א' אומר כו' אלא שלא רציתי להאריך בזה: והני זוגי דרבנן ה\"ה ידיד נפשי הרב המובהק המופלג מוה' בצלאל רנשבורג ני' וידיד נפשי הרב המובהק המופלג מוהר\"ר איסרל ליסא נרו כוונו שניהם יחד לסתור הקושי' שהביא הרב בשם מהר\"א צמח לפי' תוס' והר\"ש בדברי הירושלמי דהמה מפרשים כונת הירושלמי במה שאמר דכתוב בצדו דוחה דאין כתוב בצדו אינו דוחה. כתוב בצדו היינו אחר מתן תורה ואינו כתוב בצדו היינו קודם מתן תורה. ועל זה הקשה מהר\"א צמח דזה לא יתכן שהרי אמרי' בירושלמי פ\"ק די\"ט אמתני' דמודים שאם שחט שיחפור בדקר ויכסה כו'. ואמרו הני צנתרי זהב. דלק\"מ דכונת הירושלמי ברורה דל\"א עשה דוחה ל\"ת אלא שניהם נאמרו בזמן אחד או קודם. או לאחר הדבור ולא בעינן שיהיו סמוכין ממש כעשה דגדילים ולא תלבש שעטנז אבל אם העשה נאמרה קודם הדבור. והלאו לאחר הדבור. או איפכא. אם העשה הוא לאחר הדבור והלאו קודם לא נקראין כתוב בצדו. ואין הל\"ת שנאמרה קודם הדבור נדחית מפני העשה שלאחר הדבור. כמו שאמרי' שאין הלאו לאחר הדבור נדחית מפני העשה קודם הדבור. וכן כ' רבינו הגדול בחדושיו לפסחים בצל\"ח בדף צ\"ו בתוס' ד\"ה אבל אתה כו' עייש\"ה. ולפ\"ז הרי כונת הירושלמי פה נכונה דהא עשה דכיסוי לאחר הדבור נאמרה. והלאו דכל מלאכת עבודה לא תעשה קודם הדבור נאמרה בפ' בא. והרב מוהר\"א ליסא נרו הוסיף עוד ראי' מהאי דאמרי' בירושלמי שלהי פ\"ג דנדרי' בעשה דמילה שדוחה צרעת. שקרי' לי' אינה כתובה בצדה. אע\"ג דנשנית לאחר הדבור. כיון דעכ\"פ נמי נשנית קודם הדבור תו לא מקרי כתובה בצדה עיי' בזה היטב כן היה דבריהם בקצרה. ואולם אנכי פקפקתי בזה כבר על דברי רבינו בצל\"ח דא\"כ קושי' הש\"א בתשובה סי' צ\"ו מהאי דפ\"ק דיבמות דאמרי' שם מה לכולהו שכן ישנן לפני הדבור. במק\"ע ואין שייך תרוצו שם לפי' זו. דאין מעלה וגריעותא בזה. ועוד באמת לפ\"ז עכ\"פ יהיה מוכח שש\"ס דילן חולק. דהא ש\"ס דילן פריך נמי בריש ביצה קושי' הירושלמי שידחה עשה דכיסוי ל\"ת די\"ט ואמרי' שם אין עשה דוחה ל\"ת ועשה. ומה לי לזה. הא הוי ל\"ת שלפני הדבור. והרב מוהר\"א נרו רצה לקיים דבריו. דש\"ס דילן על שאר ימים טובים קאי דהוי ל\"ת שלאחר הדבור. והירושלמי בפסח קאי דהוי ל\"ת שלפני הדבור. ומה מאוד מן הדוחק בזה. ועיי' בכל זה ובש\"א סי' צ\"ו היטב שהרגיש נמי בקושית מהר\"א צמח והבוחר יבחר. ועיין פסחים (פ\"ג ב') שבת (כ\"ד ב') מפלפל הש\"ס לענין שריפת קדשים ואי דוחה ל\"ת די\"ט והנה לכאורה שרפת קדשי' הוי עשה שלפני הדבור דמקרא והנותר ממנו עד בקר בפ' בא כתיב ואף שבויקרא ז' כתיב נמי ביום השלישי ישרף למלתי' הוא דאתי' כדדרשי' ריש פסחים (ג' א') ודאי מהאי דפסחים (פ\"ג ב') ל\"ק דשם בפסח איירי והוי ל\"ת נמי קודם הדבור אבל בשבת דאיירי בשאר י\"ט הא הוי ל\"ת לאחר הדבור קשי' קצת: וכמו כן הערה להקשות הרב מו\"ה בצלאל נרו על הא דהקשו תוס' בכמה מקומות ליתי עשה דפרי' ורבי' וידחה ל\"ת דלא תהיה קדשה. ועיי' בתוס' חגיגה (ג' א') והא עשה דפ\"ו הוי עשה שקודם הדבור ולאו דל\"ת קדשה לאחה\"ד נאמר. ועיין ביצה ד' ועיי' אלי' רבה ריש סי' תצ\"ה מ\"ש בשם ספר יראים. ועיי' בכל זה כי עת לקצר:<br><b> מעשה חושב</b>\n<b> (שמג) </b> הנה מדברי רבינו ז\"ל נראה שיש להוכיח שדעתו ז\"ל שלא כדעת ריב\"א שכ' התוס' כו' וזה שהרב החינוך ז\"ל כו'. אני תמה על הוכחה זו הן אמת דקושיא זו שהביא הגאון המחבר כאן בשם ס' החינוך וגם התירוץ הביאם השואל בתשובת הרשב\"א ח\"ג סי' שמ\"ג בשם התוס' אלא דהשואל הקשה עליהם מנזיר ומצורע דאמרינן דעשה דגילוח דוחה לל\"ת ועשה דנזיר משום שישנו בשאלה [ומהתימא על מאור עינינו המל\"מ ז\"ל בפ\"ד ועל הגאון המחבר כאן שנעלמה מהם התשובה הזאת] אבל מ\"מ מעודי תמהתי דהקושיא מעיקרא ליתא שהרי בפירוש אמרינן בסוגיין דבנדר משום דמיתסר חפצא עלי' ילפינן מקרא דכי ידור נדר לד' שאפילו לד' דהיינו לדבר מצוה נמי לא יחל דברו וע\"ש וא\"כ הרי א\"א לומר דליתי עשה וידחה לל\"ת דא\"כ קרא למאי אתא שהרי לעולם נימא דהעשה דוחה לל\"ת ולפ\"ז הא שפיר כתב הרמב\"ם ז\"ל דאם אכל או ישב לוקה כיון דגזיה\"כ הוא דאינו דוחה וא\"כ הא שפיר מצי הרמב\"ם למיסבר כהריב\"א ז\"ל: ואין להקשות דאי הרמב\"ם כהריב\"א ס\"ל א\"כ קשה עד דילפינן מכלאים בציצית דעשה דוחה לל\"ת נילף מנדר לדבר מצוה דאינו דוחה דהא ליתא משום דשאני נדרים דמתסר חפצא הוא משא\"כ בכל הל\"ת שבתורה דאיסורי גברא נינהו ומש\"ה לא אמרינן כן בשבועה לבטל המצוה דנימא דאפילו לד' לא יחל דברו דמשום דשבועה הוי איסור גברא ככל לאוי תורה א\"א למדרש הכי שיבטל המצוה בשביל השבועה דהא אמרינן בעלמא דעשה דוחה לל\"ת דמכלאים בציצית ילפינן לה וכלאים נמי איסור גברא הוא וכיון שכן א\"א למדרש גבי שבועה הכי דאפילו לד' לא יחל. ולפ\"ז תו אין סתירה בדינא דדחי' מלאו דכלאים ללאו דבל יחל ודו\"ק: והנה בחידושי הארכתי בזה משום דאכתי קשה למאי דאיתא בירושלמי הביאו הרי\"ף שלהי פסחים בנשבע שלא יאכל מצה או שלא לישב בצל דאסור לאכול מצה ולישב בסוכה מטעם כולל וקשה דאמאי אין העשה דוחה לל\"ת דהא ל\"ת דשבועה איסור גברא הוא. ועיין מ\"ש לקמן בדף וי\"ו ע\"א על הגליון בד\"ה לכאורה תמוה כו' ודו\"ק:<br><b> (שדמ) </b> דבהדיא אמרינן כו' דאתי עשה דמצורע ודחי ל\"ת ועשה דנזיר כו' וכ\"ת שרבינו נתן טעם אחר בספ\"ז מהלכות נזירות לנזיר שנצטרע כו' היינו דכיון שכבר נטמא הנזיר בצרעת וימי חלוטו אין עולין לו הרי אינו קדוש ובטל המעשה מאליו ולא נשאר אלא ל\"ת ע\"כ ותמהני דהרי הרמב\"ם בריש הלכות נזיר מונה שם גם המ\"ע דכל היוצא מפיו יעשה מלבד העשה דגדל פרע שער ראשו וא\"כ ניהו נמי דכיון שנטמא הנזיר בצרעת בטל העשה זו דגדל פרע מ\"מ הא עדיין נשאר העשה דכל היוצא מפיו יעשה וא\"כ אכתי נשאר ל\"ת ועשה זו והרי הקושיא במקומה עומדת דאמאי דחי הא הוי ל\"ת ועשה. ועיין מ\"ש מו\"ז רבינו התיו\"ט זצ\"ל במשנה ה' פ\"ו מנזיר בד\"ה בתגלחת מצוה כו' ולא ירדתי לסוף דעתו של מו\"ז התיו\"ט זצ\"ל שלא העיר שם להקשות כן על הרמב\"ם ז\"ל: והא דהרמב\"ם ז\"ל לא נקט טעמא דהש\"ס דאיתי' בשאלה י\"ל כמ\"ש בחידושי דניחא לי' טפי בטעמא דידי' כדי ליתן טעם גם בנזיר שמשון או במדיר את בנו בנזיר (למ\"ד דמצי להדירו אף לאחר שיגדל) דשניהם אינם בשאלה במת אביו. עיין מל\"מ פ\"ג הלכה י\"ג מנזירות: אלא דקשה אמאי לא יהיב הש\"ס טעמא דכתב הרמב\"ם ז\"ל ועכ\"ר צ\"ל משום גילוח נתק דילפינן מוהתגלח דאפילו נזיר מגלח הנתק והרי נתק בימי הסגר כשלא פשה ולא נולד בו שער צהוב או שחור דמגלח סביבות הנתק אינו טמא וימי הסגרו עולין לו. וא\"כ הא אית בי' נמי עשה דקדוש יהי' ואפ\"ה אתי עשה דגילוח ודחי לל\"ת ועשה דנזיר ועכ\"ר דהיינו טעמא משום דאיתי' בשאלה: אמנם בנזיר שמשון או במודר בנזיר עפ\"י אביו שהוצרך לגילוח נתק בימי הסגרו דלית בי' לא טעמא דהש\"ס ולא טעמי' דהרמב\"ם ז\"ל שהרי ליתי' בשאלה וגם אית בי' עשה דקדוש יהי' וכנ\"ל צ\"ל דעשה דגילוח הנתק לא דחי לל\"ת"
+            ],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>כיצד </b>\n<b> אין הנדרים חלים אלא על דבר שיש בו ממש כו'.</b> כתב מרן ז\"ל בריש פ\"ב דנדרים קונם שאני ישן כו' וכתב הר\"ן בכולהו גרסינן שאני בלא יו\"ד משום דנדרים מתפיס חפצה אנפשיה תנא בלשון שאני כו' עכ\"ל הנה התוס' ז\"ל בפ' אע\"פ דנ\"ט ע\"א ד\"ה קונם שאני עושה לפיך כתבו וז\"ל אפי' אי גרסינן קונם שאיני עושה לא הוי דבר שאין בו ממש דהא תנן בפרק בתרא דנדרים קונם שלא אתן תבן לפני בהמתך אינו יכול להפר ע\"כ וראיתי להרב נתיבות משפט דף ר\"ז ע\"ב שהקשה שדבריהם סותרים אמ\"ש בספ\"ק דנדרים וז\"ל שם באומר ידי לעושיהן וא\"ת ת\"ל דמע\"י דבר שיש בו ממש הוי כדמוכח בכתובות דאם אמר קונם מע\"י לפיך דחייל לר\"מ דאמר אדם מקנה דשלב\"ל וי\"ל דאה\"נ ומשום אינך נקט הך שנוייא אכולהו ועוד דאיכא מע\"י שאין בו ממש כגון שלא אתן תבן לפני בקרך עכ\"ל הרי דשם כתבו דשלא אתן תבן הוי מע\"י שאין בהם ממש וא\"כ מ\"ש קונם שלא אתן תבן לפני בקרך ע\"כ הוה מדרבנן כדמשני רבינא בפ\"ב דנדרים אמתני' דקונם שאיני ישן וכאן אדרבא הביאו ראי' דאיני עושה הוי דבר שיש בו ממש מההיא דשלא אתן תבן דמשמע להו דמדאורייתא קאמר עכ\"ל והניחה בצ\"ע. ולע\"ד נראה שדבריהם לא סתרי כלל שכפי הנראה מדבריהם דהכא ודאי שדעתם ז\"ל הוא כמ\"ש ברפ\"ק דנדרים בשם ר\"י וז\"ל ועוד אומר ר\"י דבגמ' משמע דבמידי דמאכל אף שאיני ביו\"ד לא קרינן בזו דבר שאין בו ממש ולא דמי לאיני ישן דאמרינן לקמן דדבר שאין בו ממש הוא דהתם אין ממש בשינה אבל הכא במאכל שהוא מזכיר יש בו ממש והוא קונם המאכל עצמו שאינו אוכל עכ\"ל וכ\"כ הרב עצמו שם יע\"ש ואם כן היינו מ\"ש הכא דאפי' גרסינן שאיני עושה הוי דבר שיש בו ממש כיון דאיירי במעשה שיש בו ממש הוי כאומר קונם העשיה שאיני עושה לפיך ומתרצינן דבוריה הכי ואהא הביאו ראיה מההיא דקונם שלא אתן תבן לפני בהמתך דאע\"ג דבנתינה גופה אין בו ממש כמו שכתוב בנדרים אפי' הכי כיון שמזכיר החפץ דהיינו תבן ובתבן יש בו ממש מתרצינן לדבוריה דהכי קאמר קונם תבן עלי לנתינתו וכמ\"ש בההיא דישיבת סוכה עלי וא\"כ ה\"נ כיון שמזכיר עשיה דהיינו חפץ ובעשיה יש בו ממש מתרצינן דבוריה דה\"ק קונם העשיה שאיני עושה ומש\"ה קתני במתני' דיפר משום מע\"י שיש בהן ממש משא\"כ בההיא דפ\"ק דנדרים דהתם אמתני' דידי עושות לך קיימי' ואהא כתבו שפיר דמשום דאיכא מע\"י שאין בהן ממש כגון שלא אתן תבן מש\"ה מוקי לה באומר ידי לעושיהן משום דהתם לא הזכיר חפץ אלא ידי עושות לך קאמר ואם כן ליכא לתרוצי לדבוריה ולומר דקונם תבן לנתינתו קאמר שהרי לא הזכיר תבן כלל כדי שנאמר הכי וא\"כ לא אסר על עצמו אלא המעשה דהיינו הנתינה ובנתינה אין בה ממש ומתני' קתני אסור דמשמע בכל גווני מעשה ידיה קאסר כנ\"ל ברור כונת התוס' ז\"ל ודוק:<br><b> עוד </b> הקשה הרב הנזכר לדעת רבינו והטור ז\"ל סי' רי\"ג שכתבו דהאומר דבורי ועשייתי אסורה עליך דלא חייל משום דהוי דשאב\"מ שהרי לכ\"ע קונם מה שאני עושה לפיך בלא יו\"ד הוי נדרים מעלייא וע\"כ לא נחלקו רבוותא אלא באומר שאיני עושה ולדעת התוס' ז\"ל מתרצינן דבוריה והו\"ל דבר שיש בו ממש ולדעת ר\"ת ז\"ל שכתבו התוס' בפרק הערל והרא\"ה ז\"ל חשיב דשאב\"מ וזה מוכרח מכח סוגיין דפ' אע\"פ דע\"כ לא אוקמו' באומר' יקדשו ידי לעושיהן אלא למאן דס\"ל אין אדם מקדיש דשלב\"ל אמנם למאי דהוה ס\"ל דאדם מקדיש דשלב\"ל אתיא מתני' כפשטה וכן מוכח בהדיא מסוגיא דקדושין דס\"ג ודפרק האשה דצ\"ג ואם כן באומר עשייתי עליך איך כתבו דהוי דשאב\"מ וצ\"ל דס\"ל להרמב\"ם ז\"ל והטור ז\"ל דכולהו הני מדרבנן הוא דהוו נדר ואע\"ג שאב\"מ כדמשני רבינא בפ\"ב דנדרים ע\"כ ת\"ד יע\"ש: ולע\"ד אין תירוצו מחוור דא\"כ נמצא הטור ז\"ל פליג אהרא\"ש אביו שהרי בפ\"ג דשבועות כתב וז\"ל והא דקאמר הרי עלי שלא אוכל בשר לאו דוקא שאם אומר בזה הלשון אינו נדר דשלא אוכל דבשא\"מ הוא כו' וה\"נ צריך שיאמר אכילת בשר עלי וכן בפ' אע\"פ קונם שאני עושה לפיך לאו כלום הוא אלא מה שאני עושה יהא לפיך בקונם ע\"כ הרי מבואר מדברי הרא\"ש דקונם שאני עושה לפיך הוי דבר שיש בו ממש וחל הנדר דבר תורה דאי חייל מדרבנן קאמר וכדרבינא אם כן שפיר מצינן למימר דקונם שאיני עושה לפיך קאמר ואע\"ג דהוי דשאב\"מ חייל מדרבנן וכן מבואר מחידושי הרא\"ש ז\"ל למס' כתובות שהביא הרב ז\"ל שם בסמוך וכיון שכן לפחות הי\"ל להטור להזכיר סבר' אביו הרא\"ש ז\"ל ולומר שהוא חולק בזה ותו דאכתי תקשי דמה יענה הרב לסברת הרשב\"א ז\"ל שכתב בספ\"ק דנדרים כדעת רבינו דאחר שהביא דעת התוס' ז\"ל שכתבו דר\"י דאמר באומר יאסר פי לדבורי כו' לא קאי אחלוקת ידי עושות עמך כתב וז\"ל ואינו מחוור חדא דלפי מה שהיינו סבורים עכשיו דלא אסר אלא הדבור והעשיה ודאי כל אלו אין בהם ממש דודאי מה שנעשה יש בו ממש אבל ההילוך והעשיה אין בהם ממש יע\"ש וא\"כ לדעתו ז\"ל תקשי ליה סוגיא דפ' אע\"פ דליכא למימר דההיא מדרבנן וכמ\"ש הרב הנזכר שהרי כתב הרשב\"א שם בסמוך דליכא בל יחל מדרבנן בדבר שאב\"מ אלא במה שאוסר על עצמו אבל לאסור על אחרים אפי' בקונם ליכא איסורא כלל ואפי' מדרבנן יע\"ש וא\"כ מתניתין דקונם שאני עושה לפיך דאוסרת מע\"י על בעלה היכי חייל נדרא ואפילו מדרבנן ולכן נראה שדעת הטור והרשב\"א ז\"ל לחלק בין עשייתי עליך או ידי עושות עמך לאומר קונם שאני עושה לפיך דעשייתי עליך משמעותו שאינו אוסר עצמו אלא הנאת עשייתו דוקא ובעשיה אין בו ממש אבל קונם שאני עושה לפיך משמע שאוסר עליו החפץ שעושה בידיו ובדבר הנעשה יש בו ממש ובהא כ\"ע מודו דחייל וכמבואר בדברי הרשב\"א יע\"ש ושוב מצאתי להר\"ב ש\"ך סימן רל\"ד שרמז חילוק זה בדרך אפשר ולע\"ד הדבר מוכרח כן לדעת הרשב\"א והטור כמ\"ש ועיין ע\"ש מה שהק' לדברי התוס' דפ' אע\"פ וע\"פ מ\"ש בספ\"ק דנדרים נראה שדבריהם נכונים כמבואר אלא דכפי זה צ\"ל דמ\"ש הטור בסי' הנזכר אין הנדרים חלי' על דבר שאין בו ממש כיצד אמר קונ' שאיני מדבר שאיני עושה דוקא קאמר אבל קונם שאני עושה אף הטור ז\"ל יודה דהוי דבר שיש בו ממש ועיין בדרישה שנראה שגורס בדברי הטור ז\"ל שאני מדבר שאני עושה וכמו שהגיה מרן כ\"מ ז\"ל בדברי רבינו יע\"ש וכיון שכן קשה דל\"ל טעמא משום דאין בו ממש ת\"ל משום דהוי נדר בלשון שבועה שכתב בסי' ר\"ד משם הרא\"ש ז\"ל דלא מהני ואי משום דבעי למימר דלכ\"ע לא מהני משום דהוי דשאב\"מ ואפי' לדעת רבינו החולק על הרא\"ש בזה כמ\"ש בסי' הנז' אכתי קשה דאיך כתב ומיהו מדרבנן צריך שאלה הא לדעת הרא\"ש ז\"ל משמע דאפי' שאלה לא בעי אלא משום דהאידנא רגילים הוא דכ' דצריך שאלה ושמא מ\"ש ומיהו מדרבנן צריך שאלה לא קאי אלא אמ\"ש וכן אם אמר דבורי או עשייתי עליך אבל בקונם שאני עושה לא וסמך אמ\"ש בסימן ר\"ה דזה תלוי בפלוגתא דהרא\"ש ורבינו ועוד נראה לומר דס\"ל להטור דלא מקרי נדר בלשון שבועה אלא באומר הריני נודר שלא אוכל או קונם שלא אוכל שמשמעותו שאוסר עצמו על החפץ אבל באומר קונם שאיני עושה לא הוי לשון שבועה ודבר זה מצאתיו מפורש יוצא בדברי התוס' פ\"ק דנדרים דף ה' ע\"ב ד\"ה מתניתין קשיתיה כו' וז\"ל וא\"ת כיון דשאני אוכל מועיל בלא מודרני אבל מודרני אינו מועיל בלא שאני אוכל מנלן דהוי יד לנדר דלמא הוי יד לשבועה שמדלג שבועה בתחלה וי\"ל דשבוע' רגילות לומר שבועה שאוכל ושלא אוכל אבל שאני או שאיני שייך לנדרים עכ\"ל וכן משמע מדבריהם שם בראש הפרק שקיימו גירסת הספרים דגרסי שאיני אוכל ואילו סמוך ונראה שם כתבו בפשיטות שאם אמר קונם שלא אוכל ככר זה לא אמר כלום משום דהוי נדר בלשון שבועה ועיין במוהרימ\"ט ז\"ל ח\"א סימן מ\"ח ובספר בני יעקב דף קצ\"ו:<br><b> ומעתה </b> אין צריך להגיה בספרי רבינו ז\"ל שאני בלא יו\"ד וכמ\"ש מרן הכ\"מ ז\"ל משום דאיכא למימר דסובר רבינו דקונם שאיני הוי ל' נדר ולא ל' שבועה כדעת התוס' ז\"ל ומ\"מ לפי גירסת מרן ז\"ל דס\"ל לרבינו דאפי' קונם שאיני עושה הוי דשאב\"מ שאינו אוסר החפץ הנעשה אלא עשיה גרידא ע\"כ צ\"ל במ\"ש הר\"ב ל\"מ דההיא דפ' אע\"פ מדרבנן קאמר וכן נמי צ\"ל דס\"ל לרבינו שלא כדעת הרשב\"א ז\"ל שכותב דבאוסר על אחרים דשאב\"מ אינו אסור אפי' מדרבנן משום שלדעתו אפי' בקונ' שאני עושה הוי דשאב\"מ ע\"כ ההיא דפ' אע\"פ מדרבנן קאמר ואע\"ג דהתם באוסרת על אחרים היא ועיין בהרב בני יעקב ז\"ל סימן הנז' שרצה להוכיח מדברי רבינו ז\"ל דס\"ל כדעת הרשב\"א ולע\"ד לפי גירס' מרן ע\"כ צ\"ל כמ\"ש ולדעת הרשב\"א נראה דאיכא למידק מהא דפ\"ב דנדרים די\"ו דפריך התם אמתני' דקונם שאני משמשך והא משתעבד לה מדאורייתא ומשני באומר הנאת תשמישך עלי כדרב כהנא דאמר רב כהנא הנאת תשמישי עליך כופין אותה ומשמשתו דשעבודי משתעבדא ליה והשתא לדעת הרשב\"א ז\"ל באומר הנאת תשמישי עליך אמאי אצטריך לטעמא דמשעבד' ליה ת\"ל דהנא' תשמיש הוי דבר שאין בו ממש וכמ\"ש הר\"ן והרשב\"א ז\"ל שם ואפי' מדרבנן לא חל באוסר על אחרים ויש לי מן התימ' על הרב בעל בני יעקב סימן הנז' שהוכיח מסוגיא זו לנדון שלו על שוחט אחד שאסר שחיטתו על כל ישראל דלא הוי דשלב\"ל ושלא כדעת מוהר\"א אלפאנדרי ז\"ל שיצא לדון כן וכתב הרב הנז' דלא דמי משום דלא חשיב דשלב\"ל אלא האומר פירות דקל יהיו אסורי' עליך דהפירות עדיין לא באו לעולם והאילן עצמו לא אסרו עליו וכן נמי בהקדיש מע\"י כיון דמע\"י עצמן הוא אוסר שהוא הויה אחרת המתהוה מכחה לא חל האיסור שעדיין לא עשאן כדי שיחול על הדבר העשוי אבל הכא אינו אוסר עליו שום דבר העתיד לעשות אלא שחיטת עצמו הוא אוסר עליו והוא בא לעולם והוכיח מהא דרב כהנא דאם איתא אמאי אצטריך לטעמא דמשעבדא ליה ת\"ל דאין אדם אוסר על חבירו דשלב\"ל שהרי התשמיש עדיין לא בא לעולם יע\"ש ואילו סמוך לזה הסכימ' דעתו לדעת הרב כמוהר\"א אלפאנדארי ז\"ל דבאוסר על אחרים דבר שאב\"מ לא חייל אפילו מדרבנן וכדעת הרשב\"א ז\"ל וא\"כ לדעתו תקשי הא דרב כהנא: ולעיקר הקושיא נלע\"ד דלא קשיא דאיכא למימר דנקט רב כהנא טעמא דשעבודי משעבד ליה לאשמועינן דאפלו באומר קונם גופי לתשמישי עליך דהוי דשיב\"מ אפ\"ה כופין אותו וא\"כ ממיל' אזלא לה ראיית הרב הנז' דאיכא למימר דהנאת תשמישי עליך הוי דשלב\"ל אלא דנקט טעמא דשעבוד לו' דאפי' באוסר גופו לתשמישו דגופו איתיה בעולם לא חייל וכן הוא דעת הרשב\"א ז\"ל בהדיא דהנאת תשמיש חשיב דשלב\"ל שכתב בפ\"ב דף ט\"ז וז\"ל ומיהו משום דהוי דשלב\"ל לא ק\"ל דכיון דאדם אוסר פירות חבירו על עצמו אוסר דשלב\"ל עליו יע\"ש ומן האמור בזה נראה שמה שהביא הרב הנז' ראייה לנדון שלו ממ\"ש הר\"ן בספ\"ד נדרים גבי שאיני נהנה לישראל לוקח ביותר ומוכר בפחות דאפילו בנכסים שקנה אחר נדרו אסור דאע\"ג דקי\"ל אין אדם אוסר דבר שלב\"ל על חבירו הנ\"מ כשאוסר בפי' דשלב\"ל כפירות דקל או שעתיד לקנות כו' אבל באוסר הנאתו על חבירו כיון דאיסורא בהנאה דידיה תלי' ואיהו הא איתיה בעולם נמצא שאם ימכור למודרים לאחר מכאן הרי הוא מהני אותם ע\"כ נראה דליתא שהרי דברי הר\"ן ז\"ל הן הן דברי הרשב\"א ז\"ל שם כמו שיראה הרואה ואפי\"ה כתב הרשב\"א ז\"ל דהנאת תשמישי עליך הוי דבר שלבל\"ע אע\"ג דאיסורא בהנאה דידיה תליא ואיהו הא איתיה בעולם ועיין בס' מחנה אפרים ה' נדרים סי' כ\"ב אלא ודאי צריכין אנו לחלק ולומר דההיא דשאיני נהנה לישראל שאני משום דאסר כל הנאתו על ישראל בין הנאת גופו בין הנאת נכסיו והלכך חל איסורו על גופו ממש שהרי אינו יכול ליהנות מגופו כלל בשום צד והו\"ל כמקדיש דקל דכל הפירות היוצאים ממנו אסורים משא\"כ באומר הנאת תשמישי עליך דלא אסר עליה אלא הנאת תשמישו לבד אבל שאר הנאות לא אסר עליה נמצא שהאיסור לא חל על גופו וכיון דאינו אוסר אלא הנאת תשמיש גרידא חשיב שפיר דשלב\"ל והו\"ל כאוסר פירות דקל על חבירו דאינו אסור אע\"ג דהדקל איתיה בעולם משום דלא אסר עליו הדקל שהרי הוא מותר ליהנות ממנו בשאר הנאות אם לא במפרש בהדיא קונם גופי לתשמישי שהאיסור חל על גופו לענין הנאת תשמיש דהוי כמוכר דקל לפירותיו דלא חשיב דשלב\"ל אע\"ג דלא מכר אלא הפירות גרידא ויש להביא ראיה לזה ממ\"ש הרשב\"א ז\"ל בר\"פ המדיר והביאו הרב מוהר\"ב ז\"ל שם דמתני' דקתני המדיר את אשתו מליהנות לו עד ל' יום יעמיד פרנס וז\"ל מיירי במפרש בפי' שהדירה מנכסיו בלבד אבל במדירה סתם הנאת תשמיש בכלל ושלא כדעת ר\"ת ומש\"ה לא פריך התם בגמ' ממתני' יע\"ש והשתא לפי מ\"ש בנדרים דהנאת תשמישי הוי דשלב\"ל אפילו נימא דמתני' מיירי במדירה סתם ואיתיה להנאת תשמיש בכלל לא מצי פריך התם תלמודא ממתני' משום דאיכא למימר דטעמא דמתני' לאו משום דמשועבד לה אלא משום דהוי דבר שאב\"מ דאין אדם אוסר על חבירו וכן בירושלמי אמאי אצטריכו לאוקומיה במפרש בהדיא הנאת נכסיו בלא\"ה אתי שפיר אלא ודאי נראה כמ\"ש דבאוסר עליו כל הנאות האיסור חל על גופו והלכך כי מתני' מיירי במדירה סתם כיון דאסר עליה כל הנאות חייל ודוק ולפי דבריהם ז\"ל נ\"ל דאם אסר על חבירו הנאת דקל זה שאסור בפירות היוצאים לאחר זמן דכיון שאסר עליו כל הנאות דקל חל האיסור על הדקל ואיהו הא איתיה בעולם כנ\"ל לחלק ופשוט וא\"כ בנדון הרב הנזכר נמי דלא אסר על ישראל אלא הנאת שחיטתו גרידא ולא שאר הנאות הוי ממש כההיא דהנאת תשמישי עליך דחשיב דשלב\"ל כמ\"ש הרשב\"א ז\"ל וכדעת הרב כמוהר\"א אלפאנדארי ז\"ל כנ\"ל: גם מה שהביא ראיה הרב הנזכר ממ\"ש הטור ז\"ל סימן הנז' דעשייתי עליך אינו חל אלא מדרבנן משום דהוי דשאב\"מ והיכי חייל מדרבנן הרי דשלב\"ל הוא שהרי העשי' לא באה לעולם ומ\"ש מאוסרת מע\"י דלא חייל ופתר לה הרב הנז' ז\"ל דהטור מיירי באומר שלא אתן תבן לפני בקרך או שלא אעשה עמך בצמר שאין כאן שום דבר חדש העתיד להיות שלא בא עדיין לעולם אלא טורח גופו הוא אוסר שלא לעשות מלאכתו את\"ד יע\"ש נראה לע\"ד דאין ראיה כלל דכיון דהטור מיירי באומר קונם שלא אתן תבן או שלא אציע לך מיטתך וכיוצא וא\"כ אפי' נימא דחשיב דשלב\"ל חייל שפיר שהרי האיסור אינו אלא על עצמו שאוסר עליו שלא ליתן תבן או שלא להציע את המיטה ואינו אוסר על חבירו כלל שהרי אם הציע את המיטה או נתן את התבן לפני בהמתו לא נאסר חבירו בבהמתו או במטתו כדי שנאמר דאוסר על אחרים ולא דמי לקונ' שאני עושה לפיך שאוסר' על בעלה שלא יהנה ממע\"י וכ\"כ הרב הנז' שם בסמוך משם הרב כמוהר\"א אלפאנדארי ז\"ל דכיון דהטור מיירי בהני גונ' דהאיסור הוא על עצמו ולא על אחרים יע\"ש וכן הבין הדרישה ז\"ל דהטור מיירי באוסר על עצמו לבד ואדם אוסר דשלב\"ל על עצמו כנ\"ל להלכה וכדעת מוהר\"א אלפאנדארי ז\"ל ודוק: ובהיותי בזה דרך אגב ראיתי להר\"ב תי\"ט ז\"ל בפ\"ב דנדרים שהקשה וז\"ל שבועה שאיני ישן כו' צ\"ע דלא תנן נמי שבוע' שאיני משמשך ולדעת התוספות ז\"ל גבי נדרים נמי לא משכחת לה אלא בשאוסר עצמו בכגוונא דאסור מדאורייתא (כלו' באומר קונם גופך עלי לתשמישי אבל בלאו הכי לא אתי נדר דרבנן ומפקע מצות עונה מדאוריית' וכקו' הר\"ן ז\"ל שם) ניחא אבל להר\"ן והרמב\"ם צ\"ע עכ\"ל: ולע\"ד יש להקשות עליו דאפי' לדעת התוס' נמי אכתי תקשי ליה למאי דתרצו בגמ' דמתניתין מיירי באומר קונם עיני בשינה וכן בכל הני ובל יחל דקתני מדאורייתא הוא דקאמר א\"כ אמאי לא תני בשבועו' שבוע' שאיני משמשך דליכא למימר דמשום דנדרים ושבועות שוים בהא דהוי מדאורייתא לא קתני לה שהרי אינך נמי בנדרי' הוו מדאורייתא ואפ\"ה קתני להו אלא ודאי דלהך תירוצא צ\"ל דמתני' אדיוקא קאי דבנדרים דוקא באומר קונם עיני בשינה הא לאו הכי לא חייל ובשבועות אסור בכל גוונא משום דשבועות אסר נפשיה אחפצא וא\"כ בחלוקת שאיני משמשך נמי ליתני לה הכי ועיין בתוס' דצ\"ח ע\"ב ד\"ה זה חומר ולעיקר קושיתו נלע\"ד דלא ק\"מ משום דהרי בגמר' אוקמוה למתני' דקונם שאיני משמשך באומר הנאת תשמישך עלי אבל הנא' תשמישי עליך לא חייל משום דמשועבד לה וא\"כ לא מצי למתני שבועה שאיני משמשך משום דכיון דשבועו' אסר נפשיה אחפצא לא חייל עליה כלל שהרי גופו משועבד לה למעש' וכ\"כ רבי' בפ\"ד מה' אלו ד\"י דמי שנשבע שלא ישמש מיטתו הר\"ז שבועת שוא וכי תימא אכתי אמאי לא תני לה ובאומר הנאת תשמישך עלי בשבוע' דומייא דנדרי' דבנדרי' הר\"ז בלא יחל דרבנן ובשבועות אסור מדאוריית' הא נמי ליתא דאפשר דס\"ל לרבינו דבאומר הנאת תשמישך עלי בשבועה אע\"ג דאסר החפץ על עצמו ואין מאכילין לאדם דבר האסו' לא חייל משום דשבועה אינה חלה על החפץ אלא על האדם שנשבע שלא לעשות דבר זה וגופא הרי הוא משועבד לה וכמ\"ש הטור סימן רל\"ד והרא\"ש ז\"ל בפ\"ג דשבועות דהאומר ישיבת סוכה עלי בשבועה לא חייל מה\"ט וכן מדוקדק מלשון רבינו ז\"ל שבפי\"ד מה' אלו שכתב אמר לה הנאת תשמישך עלי הר\"ז נדר ומדלא נקט לה נמי בשבועה כה\"ג דומיא דריש' משמע דבשבועה לא משכחת לה להך דינ' אלא מיהו אכתי קושיין לא אפרק לדעת הר\"ן ז\"ל שבפ\"ג דשבועות אברייתא דזה חומר בנדרי' כו' נראה שהסכמת דעתו הוא דהאומ' ישיבת סוכה עלי בשבועה דחייל משום דאסר החפץ על עצמו בשבועה ואין מאכילין לאדם דבר האסור לו ואם כן לפי דעתו תקשי אמאי לא תני שבועה שאיני משמשך ובאומר הנאת תשמישך עלי בשבועה דומייא דנדרים ולהא נמי אמינא דלא ק\"מ משום דאף לדעת הר\"ן ז\"ל דהאומר ישיב' סוכה עלי בשבועה חייל משום דאסר חפצה אנפשיה פשיטא ודאי דדינו כנדר גמור וכי היכי דבנדרים משום דאסר חפצה אנפשי' לא חייל על דשאב\"מ הכי נמי בשבועה היכי דאסר חפצה אנפשיה בשבוע' לא חייל על דשאב\"מ וכ\"כ בס' בני יעקב סי' הנז' וא\"כ מש\"ה לא תני לה דאי באומר הנאת תשמישך עלי בשבועה לא חייל אלא מדרבנן ודומיא דנדרי' ואי באומר הנאת גופך לתשמישך בשבועה אף מדאוריית' נמי חייל בנדרים ונמצ' דנדרים ושבועות שוים הם ומשו\"ה לא תני אלא מידי דבנדרים הוי בלא יחל דרבנן ובשבועות מדאורייתא וא\"נ לתירוץ קמא דתריצו בגמ' מתני' לא תני אלא מידי דבנדרים בע\"י קונם עיני בשינה וכן בכל הני אבל בלא\"ה לא מהני ובשבועות לא בע\"י מה שאין כן בחלוקת שאיני משמשך דלא משכחת לה וכדכתי' ודוק וכ\"ש לדעת הרשב\"א ז\"ל שם שכתב דמאי דאמרי' בגמ' באמר הנאת תשמישך עלי לאו דוקא אלא נעשה כאומר קאמרינן דכיון דהנא' תשמישך עלי מהני אף אנו נאמר דשאני משמשך דקאמר ה\"ק קונם יהא לי מה שאני משמשך וסתם נדרים להחמיר ע\"ש וכן נראה שהוא דעת רבינו שכתב כיצד אין הנדרים חלים על דשאב\"מ כו' או שאמר לאשה קרבן שאיני משמשך אין הנדר חל בכל אלו אשר נראה מדבריו דקונם שאיני משמשך אין הנדר חל מטעמא דהוי דשאב\"מ ומדרבנן חייל ואילו בגמ' משמע דאפילו מדרבנן לא חייל משום דמשועבד לה וכן ראיתי להרב פמ\"א ז\"ל בח\"א סי' פ\"ז הוקשה לו כן אלא נראה ודאי שדעתו כדעת הרשב\"א דמאי דאמרינן בגמ' באומר הנאת תשמישך עלי נעשה כאומר קאמר כנ\"ל וא\"כ לא מצי למתני שבועה שאיני משמשך דומיא דנדרים משום דבשבועה באומר שבועה שאיני משמשך סתמא משמע שאוסר עצמו על החפץ אם לא במפרש בהדיא כנ\"ל גם מה שהבין הרב ז\"ל שלדעת התוס' באומר הנאת תשמישך עלי לא חייל אם לא במפרש קונם גופך לתשמישך יע\"ש מדברי הרשב\"א ז\"ל שם מבואר שלדעת התוס' אפי' באומר הנאת תשמישך חייל מדאוריית' יע\"ש וכ\"כ הריב\"ש הביאו מרן ב\"י בי\"ד סי' רל\"ד יע\"ש ודרך אגב אומר מה שהוקשה לי לדעת רש\"י והר\"ן ז\"ל שכתבו דהאומר ישיבת סוכה עלי בשבועה חייל על דבר מצוה וכ\"כ הרא\"ש ז\"ל בתי' הראשון בפ' הנז' שא\"כ נראה שלפי דעת רש\"י ז\"ל בפ\"ג דשבועות ד\"ך ע\"ב דנדרים כי היכי דחיילי לבטל את המצוה ה\"נ חיילי לקיים את המצוה וכן הוא דעת הרא\"ש שם והטור בסי' רט\"ו ה\"נ באומר אכילת נבילה עלי בשבועה חייל שפיר לקיים את המצוה כי היכי דחייל לבטל את המצוה וא\"כ ק\"ל מהא דפרכינן התם בפ' הנז' דכ\"ד ע\"ב מתיב רבא ברי' דרב' יש אוכל אכיל' אח' וחייב עלי' ארבע חטאו' ואשם אחד (ואם איתא דאמרינן כולל באיסו' הבא מעצמו) משכחת לה חמש כגון שאומר שבועה שלא אוכל תמרי' וחלב מיגו דחייל אתמרים חייל נמי אחלב כו' יע\"ש והשתא לפי דעתם ז\"ל אכתי אפי' נימא דכולל לא חייל באיסור הבא מעצמו כדקאמר רבא אכתי תקשי ליה דמשכחת לה באומ' אכילת חלב עלי בשבועה דחייל לקיים את המצוה כי היכי דחייל לבטל את המצוה ואי משום דליתיה בלאו והן הא משכחת לה שפיר באוסר עליו כל מין חלב בין חלב טהור בין חלב טמא דאיתיה בלאו והן בחלב טהור וכמו כן צ\"ל למאי דפריך מטעמא דכולל וכמ\"ש התוס' ז\"ל שם ואם כן משכחת לה באומ' אכילת היום עלי בשבועה דאיתיה בלאו והן דהא אוכל סתמא קאמ' ומקיים שבועתו בדברי' המותרי' וכמ\"ש רש\"י ז\"ל שם בד\"ה ה\"ג יע\"ש וליכא למימר דס\"ל דשבועה שאמר' בלשון נדר דין נדר יש לה ואינו חייב קרבן הא ליתא שהרי ממ\"ש רש\"י ז\"ל שם ד\"ך ע\"א ד\"ה ה\"ק מבטא שבועה נראה בהדיא דס\"ל דשבועה שאמרה בלשון נדר דין שבועה יש לה ומביא קרבן עולה ויורד וכן כתב הר\"ן ז\"ל שם שכן דעת רש\"י ז\"ל וע' בהרב בני יעקב סי' הנז' וצ\"ע כעת:<br><b> מעשה חושב</b>\n<b> (שנו) </b> אכתי תקשי לי' דמשכחת לה באומר אכילת חלב עלי בשבועה דחייל לקיים את המצוה כו'. אני תמה דהא טעמא דמלתא דקונם חל על דבר מצוה היינו משום איסור מוסיף דנבילה היא איסור גברא וכי אמר קונם נבילה עלי מתוסף על הנבילה איסור חפצא עיין ר\"ן נדרים דף י\"ח ע\"א בד\"ה הלכך נקטינן כו' שכתב שם דמה\"ט מי שנשבע שלא יאכל ככר זה וחזר ואסרו עליו כקונם דחייב שתים משום דשבועות הוי איסור גברא וקונם איסור חפצא הוא וא\"כ הרי קושית רבינו המחבר לק\"מ דהא דקונמות הוויין איסור חפצא היינו משום דכקרבן נינהו וא\"כ הרי בסוגיין דשבועות מחלב מוקדשים קא מיירי דהוי נמי איסור חפצא ומש\"ה קונם נמי לא חל עליו דהוי כמו דאמר קונם ככר זה עלי וחזר ואמר קונם ככר זה עלי דאינו חייב אלא אחת כמ\"ש הר\"ן בהדיא בדף י\"ח הנ\"ל וא\"כ ניהו נמי דאם אמר קונם חלב זה עלי בשבועה נאסר בו כמו בקונם מ\"מ אינו חל בחלב מוקדשים משום דהוי נמי איסור חפצא ותמהני על רבינו המחבר ז\"ל דלפי דעתו למה הלך בדרך עקלתון ובדרך רחוקה להקשות על דעת רש\"י לחוד דס\"ל דשבועה שאמרה בלשון נדר דין שבועה יש לה לענין קרבן עולה ויורד הרי הי' לו להקשות על כל הני פוסקים דס\"ל דנדר חל לקיים אמאי קתני דאינו חייב אלא אשם אחד והא משכחת לה דחייב ב' אשמות כגון דאמר קונם חלב עלי דהא קיי\"ל דיש מעילה בקונמות (ובין ר\"מ ס\"ל כן או רבנן דהא ר\"מ מיירי נמי בה) אע\"כ דעל חלב של מוקדשים גם קונם אינו חל ואי משום דכיון דחל על חלב חולין חל נמי על חלב מוקדשים הא זה הוי כולל הבא מעצמו וס\"ל למקשה דלא אמרינן. ולפ\"ז הא לא משכחת לה דליחייב אשם מעילות משום קונם ודו\"ק:"
+            ],
+            [
+                "<b>אמר </b>\n<b> שאיני נהנה כו'.</b> עיין מ\"ש פ\"ה מהלכות אישות הלכה כ\"ו:"
+            ]
+        ],
+        [],
+        [],
+        [],
+        [
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>מי </b>\n<b> שאסר הנאתו על בעל בתו כו' אלא מה שתרצי תעשי בהם כו'.</b> הלא דעת רבי' ז\"ל לפסוק כשמואל דאפילו מה שתרצי תעשי בהם לא קנה הבעל משום דהו\"ל כמייחד דבר שלא יהי' שלה אלא לאותו דבר שתרצה לעשות מהן בכל שעה וכמ\"ש הר\"ן ז\"ל והביאו מרן ע\"ש ובאומ' ע\"מ שאין לבעליך רשו' בהן גרידא לדעת רבי' קנה הבעל ואולם יש מן הפוסקים ז\"ל שפסקו דאפי' באומר ע\"מ שאין לבעליך רשות גרידא ל\"ק הבעל דכיון דקי\"ל כשמואל דבאומר מה שתרצי תעשי ל\"ק הבעל ה\"ה נמי באומ' שאין לבעליך רשות גרידא וזה דעת רב עמרם והרמב\"ן ז\"ל ודעת ר\"ת והרא\"ש ז\"ל פ\"ק דקדושין לפסוק כרב דלא מהני אלא כי אמר לה ע\"מ שאין לבעליך רשות בהן אלא מה שאת נושאת ונותנת לתוך פיך יעש\"ב: וראיתי להר\"ב נת\"מ דקכ\"ו ע\"א שנסתפק וז\"ל וצריך לחקור מה יהיה משפט אלו הנכסים שנתנו לה ע\"מ שאין לבעלה רשות בהם אם מתה האשה אם יירשנה בעלה דנהי דבחייה לא קנה הבעל והרי הם שלה אבל כיון שמתה הרי הוא יורשה דמדידיה קא ירית או דילמא אין הבעל יורש אלא נצ\"ב ונ\"מ שיש לו בהם פירות בחייה אבל באלו שאין לו רשות בהם בחייה כלל אף כשמתה אין הבעל יורשה ולדברי הפוסקים כרב דלא מהני אלא באומר מה שאת נותנת לתוך פיך או מה שתלבשי וכיוצא פשיטא לי דכיון שנתן לה ע\"מ שתאכלי או שתלבשי ולא אכלה ולא לבשה ומתה המתנה חוזרת לבעלה דאדעתא דהכי לא נתן לה כי קא מבעיא לי לדעת הפוסקים כשמואל דע\"מ שאין לבעליך רשות גרידא מהני ולכאורה נראה דבעלה יורשה דלא עדיף מכותב לאשה דין ודברים אין לי בנכסייך ובפירותיהן כו' דאינו אוכל פירות בחייה ואם מתה יורשה ומצאתי שהרב התרומות בשער ו' ח\"ד שהביא דברי מוהר\"ר נתן בר מאיר שהשיב לו תשובה ארוכה ובס\"ד כתו' שאם נתנו לה ע\"מ שאין לבעליך רשות אלא מה שתרצי תעשי הלכתא כשמואל דל\"ק בעל לא פירות ולא לירושה כו' ובעיני יפלא מנ\"ל הא דבנדרים לא הוזכר דין הירושה ואי משום דאינו אוכל פירות הרי כותב דין ודברים כו' אע\"פ שאינו אוכל פירות בחייה אם מתה יורשה ועוד שהרב עצמו כתב קודם זה דכשהיא טוענת לבעלה אתה נתת לי במתנה שהבעל יורשה ואע\"פ שבחייה אינה אוכלת פירות ושוב מצאתי לרשב\"ם פ' חזקת בשמעתתא דקבל מן האשה שאמרו שם שאם מתה יחזיר לבעלה שכתב וז\"ל אפי' נתן לה ממון זה ע\"מ שאין לבעליך רשות בה מכיון שמתה הבעל יורשה וכלשון הזה כתב הרא\"ש שם הרי שכתבו בפי' שלא כדברי מוהר\"ר נתן את\"ד והנה מה שהביא מדברי הרב התרומות ז\"ל להוכיח דע\"מ שאין לבעליך רשות בהם גרידא ס\"ל דאין הבעל יורשה נראה דאין כאן ראיה כלל דמעולם לא כתב הבה\"ת כן אלא באומר ע\"מ שאין לבעליך רשו' בהם אלא מה שתרצי תעשי ולדעת רבי' ז\"ל דס\"ל דבעי' שיאמר מה שתרצי תעשי דהו\"ל כמייחד דבר שלא יהי' שלה אלא לאותו דבר שתרצה לעשות מהן כל שעה ושעה וכמו שמבוא' מדברי מוהר\"ר נתן שם שדבריו אלה הם לדעת רבינו ז\"ל והילכך כיון שמתה ולא עשתה מהן שום דבר המתנ' חוזרת לבעלה דהו\"ל כאומר ע\"מ שתאכלי או תלבשי מהם דפשי' ליה להרב ז\"ל דאין הבעל יורשה אבל באומר ע\"מ שאין לבעליך רשות בהן גרידא לדעת הפוסקים דמהני ה\"נ דהבעל יורשה דמדידה קא ירית ובהכי יש מקום לומר שרשב\"ם והרא\"ש ז\"ל לא כתבו דאם מתה יורשה אלא באומ' ע\"מ שאין לבעליך רשות בהם גרידא אבל באו' מה שתרצי תעשי לדעת רבינו ז\"ל דה\"ל כמייחד דבר ה\"נ דאינו יורש' ובהכי אין מקום למה שהקשה מההיא דהכותב דין ודברי' כו' וכמובן וזה פשוט וכמו כן ראיתי להרב מח\"א הל' נדרים סימן ך' ובה' זכיה ומתנה סימן י\"ג שכתב שלדעת הפוסקים כרב דלא מהני אלא מה שאת נותנת או מה שתלבשי מהם אין הבעל יכול ליהנות מהן דגזל הוא בידו דהיא גופא לא קנתה עד שתתן לתוך פיה או שתלבש אותם ואם מתה אין הבעל יורשה כמ\"ש הרב התרומות אבל לדעת הפוסקים כשמואל וס\"ל דע\"מ שאין לבעליך רשות בהן גרידא קנאת' היא בלא רשות הבעל יכול הבעל ליהנו' ממנה אח\"כ דמשל אשתו הוא נהנה ואם מתה יורשה דמדידה קא ירית את\"ד יע\"ש הנה מבואר מדבריו שדעתו ז\"ל כמ\"ש דמעולם לא כתב הבה\"ת כן אלא באומר מה שתרצי תעשי ולדעת רבינו ז\"ל דס\"ל דמה שתרצי תעשי הו\"ל כמייחד דבר ועיין בהרב בית שמואל סי' פ\"ה ס\"ק כ\"ג ובהרב ש\"ך ח\"מ סי' ס\"ב סק\"ה שמבואר מדבריהם שאף הבה\"ת ז\"ל לא כ\"כ אלא באומר מה שתרצי תעשי דוקא וכמ\"ש: גם מאי דפשיט' ליה להרב ת\"מ דבאומ' על מנת שאין לבעליך רשו' בהן אלא מה שאת נותנת כו' לכ\"ע אין הבעל יורש' ואין הבעל יכול ליהנו' מהן דאין ביד' לשנות' לדבר אחר דגזל היא ביד' כמ\"ש הרב מח\"א ז\"ל תמה אני שהרי מדברי רש\"י ז\"ל שם בנדרי' דפ\"ח מבואר דאפי' באומר מה שאת נותנ' יכול הבעל ליהנות מהן שכ\"כ בהדיא וז\"ל ל\"ש דיכול ליתן לה כו' אלא דאמר לה אין לך רשות אלא מה שאת נותנת לתוך פיך דכיון דא\"ל הכי ל\"ק הבעל ויכול ליהנות מהן דמשל אשתו הוא אוכל יע\"ש והרב ט\"ז ז\"ל בי\"ד סי' רכ\"ב הביא דברי רש\"י ז\"ל אלו בפשיטות וכתב וז\"ל במקום שמותר לתת לבתו יכול ליהנות ממנה דמשל אשתו נהנה כ\"כ רש\"י עכ\"ל וכן דעת הר\"א ממיץ ז\"ל הובאו דבריו בשיטה מקובצ' לנדרים בכ\"י וז\"ל אומר לה הרי המעות כו' ע\"מ שאין לבעליך רשות בהן ואם נתנה האשה לבעלה מותר בהן וא\"ת מאחר שאינה מקיימת את התנאי נמצא שהמתנה אינה מתנה והרי הן של חמיו ואמאי יהא מותר בהן וי\"ל דמ\"מ אין לחמיו עליו כלום כשתקרא את בתו לדין או יהיה להם לשלם אמנם השתא היא גוזלת אותם ושולחת בהם יד והרי הן מעתה שלה ולא של אביה וא\"ת וכיצד היא נותנת לבעלה והלא גזל הוי בידה וי\"ל גם היא יודעת שאין אביה מקפיד אם היא תעשה בהן מה שתרצה רק שאמר מה שאת נושאת ונותנת לתוך פיך כדי שלא יקנה אותן הבעל ויהיה הרשות בידה לעשות בהן כל חפצה הרא\"ם ז\"ל עכ\"ד הנה מבואר מדבריו דאפי' באומר לה מה שאת נותנת לתוך פיך יכול לשנותה לכל מה שירצה ואנן סהדי דלא איכפת ליה לנותן בהכי ולא התנה כן אלא כדי שלא יקנה אותן הבעל וכן נראה לפע\"ד שכן דעת המאירי ז\"ל שכתב בפרק בן סורר והובא דבריו שם בשיטה מקובצת כ\"י גבי ההיא דאינו חייב עד שיגנוב משל אביו ומשל אמו ופרכינן אמו מנ\"ל מה שקנתה אשה כו' ואוקימנא באומר ע\"מ שאין לבעליך רשו' כתב וז\"ל ממה שכתבנו אתה רואה שמ\"ש כאן דאקני ליה אחר ע\"מ שאין לבעליך רשות בה לדע' גדולי הפוסקים כרב אתה צריך לפרשה שפרט ואמר מה שאת אוכלת לתוך פיך יע\"ש:<br><b> והשתא </b> קשה טובא דאיך אפשר לאוקומי בהכי הא אם פרט ואמר מה שאת נותנת לתוך פיך כל שלא נתנה לתוך פיה ובא הבן וגזלם נמצא שלא קנאתם היא למפרע ואנן בעינן שיגנוב משל אביו ומשל אמו ועיין בהריטב\"א ז\"ל פ\"ק דקדושין שכ\"כ בהדיא דההיא דבן סורר ליכא לאוקומא בהכי מהטעם שכתבנו וכן נראה דעת התוספות שם פ' בן סורר ד\"ה ע\"מ שכתבו דלר\"א לא תקשי לי' מתניתין דמוקי לה בשנתן לה בעלה כו' ומדלא כתבו בפשיטות דלר\"א נמי מוקי לה בשנתנו לה ע\"מ שאין לבעליך כו' אלא מה שאת נותנת לתוך פיך אלא שקצר התלמוד כמ\"ש בנזיר דכ\"ד ע\"ב ובפסחים דפ\"ח ע\"ב אלא משמע דס\"ל דבההיא דבן סורר א\"א לאוקומ' בהכי משום דכיון דגזלתם ולא אכלתן נתבטלה המתנה למפרע ולאו משל אמו גנב ואולם לדעת המאירי שכתב דההיא דבן סורר צריך לפרשה באומר מה שאת נותנת לתוך פיך עכ\"ל דס\"ל כדעת רש\"י והר\"א ממיץ ז\"ל שכתבנו דיכולה לשנותה לכל מה שתרצה והלכך שפיר קרינן משל אמו דאפילו לא קיימה התנאי מדידה הוו דאנן סהדי דלא התנה כן אלא כדי שלא יקנה אותם הבעל וכיון שכן זכינו לדין דמאי דפשיט' להו להרב נת\"מ והרב מח\"א ז\"ל דבאומר מה שאת נושאת ונותנת לתוך פיך אם מתה אין הבעל יורש' ואסור לבעל ליהנות מהן במחלוקת הוא שנוי בין גאוני עולם שלדעת רש\"י והר\"א ממיץ והמאירי ז\"ל אם מתה הבעל יורשה דמדידה קא ירית כיון דאפי' לא קיימה התנאי אין כאן קפידה ויכולה לשנותה לכל מה שתרצה ומות' לבעל ליהנות ממנה ולדעת הריטב\"א והתוס' פ' בן סורר נראה דסבירא להו דקיום המתנה תלוי בקיום התנאי שתתן לתוך פיה וכיון שכן פשיטא ודאי דאם מתה אין הבעל יורש' דנתבטלה המתנה למפרע ואסור לבעל ליהנות ממנה ומעתה מתרצתא היא מה שהק' הרב מח\"א ז\"ל סימן הנז' דכיון דהרא\"ש ז\"ל פסק פ\"ק דקדושין כרב דלא מהני אלא מה שאת נותנת כו' איך כתב בפ' חזקת גבי קבל מן האשה דאם נתנו לה ע\"מ שאין לבעליך רשות בהן דהבעל יורש' הא אי חיישינן לשמא נתנו לה ע\"מ שאין לבעליך כו' ע\"כ היינו באומר מה שאת נותנת דאלו בע\"מ שאין לבעליך רשות גרידא הא ס\"ל להרא\"ש דקנה הבעל וכיון שכן איך כתב דהבעל יורשה הרי כיון שמתה ולא נתנה לתוך פיה הרי נתבטלה המתנה לגמרי יע\"ש שהניחו בצ\"ע ולפי מ\"ש אין כאן מקום קו' דיכולים אנו לומר שדעת הרא\"ש ז\"ל כדעת רש\"י והר\"א ממיץ והמאירי ז\"ל שכתבנו וכן נ\"ל להוכיח שכן דעת הרא\"ש ממ\"ש פ\"ק דקדושין וז\"ל ועוד דסתמא דגמרא בכל דוכתא כרב ששת בפ' בן סורר גבי אינו חייב כו' וכן בפסחים וכן בנדרים כו' ואף על גב דכל הנך אוקימתות הוי כרבנן י\"ל דגמ' לא נחית אלא לאשמו' דהלכה כרב ששת וממילא שמעינן דלר\"מ צריך לאוקומא באומר מה שאת נותנת כו' יע\"ש והשתא ק' דאכתי היכי ניחא ליה ההיא דפ' בן סורר דהתם ליכא לאוקומא בהכי כמ\"ש הריטב\"א ז\"ל אלא נראה דס\"ל כדע' המאירי והרא\"ש ורש\"י ז\"ל שכתבנו כנ\"ל:<br><b> ובהיותי </b> בענין זה ראיתי לעמוד על מ\"ש הר\"ן ז\"ל פ\"ק דקדושין וז\"ל אבל הרי\"ף ז\"ל פסק כאן כר\"א ואליבא דרבנן וכיון שהוא פוסק כרבנן ודאי קי\"ל כשמואל דאמר אפי' מה שתרצי תעשי קנה הבעל כו' וכיון שכן הדק\"ל דקשיא דר\"מ אדר\"מ ודרבנן אדרבנן י\"ל דרבנן אדרבנן ל\"ק דר\"א ל\"ק אלא בעבד כו' אבל באש' לא מדמי ליה לעבד להכי כו' והיינו דשמואל כו' וכ\"ת אכתי קשיא דרבי מאיר אדרבי מאיר דאלו הכא משמע דס\"ל ר\"א אליביה דאפי' באומר ע\"מ שאין לבעליך רשות בהן ועוד דלדידיה נמי מיחד כו' דלא מהני והתם אמר רב אליבא דר\"מ דבמיחד לה כו' מהני ל\"ק דכי אמר ר\"א כגון דאקני ליה אחר מנה ואמר לו ע\"מ שתצא בו לחירות דלר\"מ לא מהני ומדמינן אשה לעבד באומר ע\"מ שתפדי בו את המעשר לאו באומר ע\"מ שאין לרבך ולבעליך רשות בו מיירי אלא דאמר האי תנאי בלחוד ע\"מ שתצא בו לחירות א\"נ ע\"מ שתפדי בו את המעשר ס\"ל לר\"מ דכל כה\"ג ל\"ש אשה ול\"ש עבד לא מהני כו' ומש\"ה רמינן בכה\"ג אשה ועבד אהדדי אבל באומר ע\"מ שאין לרבך ולבעליך רשות בו בלחוד ואליבא דרבנן בזה יש לחלק בין אשה לעבד שהרי התנאי מספיק כו את\"ד:<br><b> והנה </b> הנראה ודאי בכונת הר\"ן ז\"ל שזה שכתב לחלק בין אשה לעבד דבאשה ע\"מ שאין לבעליך רשות מהני היינו לשמואל דאמר אפי' מה שתרצי עשי ל\"ק הבעל דס\"ל לשמואל דבאשה שיפה כחה שאינה משועבדת לבעלה כ\"כ מהני תנאה לכ\"ע אמנם לרב דקאמר ל\"ש אלא שאמר כו' פשיטא ודאי דלא ס\"ל לחלק בין אשה לעבד וזה פשוט: אך ק\"ל טובא דא\"כ לשמואל תקשי ליה מתניתין דקתני אומר ע\"מ שאין לבעליך בהם אלא מה שאת נותנת מאי אירייא מה שאת נותנת הא באומר ע\"מ שאין לבעליך גרידה מהני וכבר הר\"ן ז\"ל עצמו כתב שם בנדרים דשמואל לא פליג אדרב בפי' דמתניתין דמתני' ודאי הכי קתני אלא דפליג עליה בדינא משום דס\"ל דהלכה כרבנן יע\"ש וליכא למימר שאף מ\"ש הר\"ן ז\"ל דלשמואל יש לחלק בין אשה לעבד מטעמא שיפה כחה כו' לא כ\"כ אלא לשמואל אליבא דרבנן וכמו שנראה מסוף דבריו שכתב אבל באומר ע\"מ שאין לרבך ולבעליך רשות בו בלחוד אליבא דרבנן כו' אבל לר\"מ ה\"נ דס\"ל דאפי' באשה ע\"מ שאין לבעליך רשות בו בלחוד לא מהני ומתני' דנדרים דקתני אלא מה שאת נותנת כו' ר\"מ היא דהא ודאי ליתא דכיון דלרבנן בעבד ס\"ל דע\"מ שאין לרבך רשות בו לא מהני ואפי' הכי ס\"ל לשמואל דדוקא בעבד קאמרי רבנן משום דהורע כחו אבל באשה שיפה כחה מהני ליה תנאה ה\"נ מה\"ט גופיה נימא דלר\"מ ג\"כ מהני וע\"כ ל\"ק ר\"מ דבעבד ואשה לא מהני אלא באומר ע\"מ שתצא בו לחירות וע\"מ שתפדי בו את המעשר גרידא ומטעמא שאין דברי התנאי מספיקין כמ\"ש הר\"ן אבל באומר ע\"מ שאין לבעליך רשות גרידא ה\"נ דמהני כיון שהתנאי מספיק ומנ\"ל לאפושי פלוגתא בין ר\"מ ורבנן כיון דלא אשכחן דפליגי אלא בע\"מ שתצא בו לחירות וע\"מ שתפדי בו את המעשר גרידא ואי מכח מתני' דנדרים עכ\"ל כן משום דאל\"כ מתני' אמאן תרמייה ה\"נ נימא דרבנן נמי ס\"ל באשה דע\"מ שאין לבעלך רשות גרידא לא מהני דומיא דעבד כי היכי דס\"ל לר\"מ ובר מן דין יש להוכיח כן ממ\"ש הר\"ן שם בראש דבריו וז\"ל ולא תיקשי כיון דמפלגינן בין אשה לעבד היכי מרמינן בגמ' אשה ועבד אהדדי ורמינן להו בין אליבא דר\"מ בין אליבא דרבנן כו' והשתא אי ס\"ל דשמואל לא מחלק בין אשה לעבד אלא אליבא דרבנן דוקא אבל לר\"מ ה\"נ דאין חילוק מאי קושייא הא שפיר רמינן בגמ' דר\"מ אדר\"מ אהדדי כיון דר\"מ לא ס\"ל לחלקו לרבנן נמי רמינן שפיר מכל שכן דכיון דס\"ל דאפי' בעבד ע\"מ שתצא בו לחירות מהני כ\"ש באשה וכן מבואר ג\"כ ממ\"ש עוד ל\"ק דכי אמר ר\"א כו' לאו באומר כו' אלא דאמר האי תנאי בלחוד א\"נ שתפדה את המעשר גריד' ס\"ל לר\"מ דכל כה\"ג ל\"ש אשה כו' והשתא אי ס\"ל דלר\"מ אפי' באומר ע\"מ שאין לבעליך רשות לא מהני באשה כמו בעבד מאי האי דכ' דס\"ל לר\"מ דכל כה\"ג כו' הא לר\"מ בכל גוונא נמי אין לחלק ולא היה צריך הר\"ן לכל זה כלל ובפשיטות הי\"ל לתרץ דלא תקשי דר\"מ אר\"מ משום דההיא דקדושין מיירי באומר ע\"מ שתצא לחירות גרידא אבל באומר ע\"מ שאין לרבך רשות בו אלא עד שתצא לחירות ה\"נ דמודה ר\"מ דמהני בעבד כמו באשה אלא ודאי נראין הדברים דס\"ל להר\"ן דלשמואל באומר ע\"מ שאין לבעליך רשות גרידא מהני אפי' לר\"מ ומ\"ש בס\"ד אליבא דרבנן צ\"ל דלאו דוקא ומשום דהלכה כרבנן לדעת הרי\"ף ז\"ל נקט אליבא דידהו ואולי דט\"ס נפל בדבריו וצ\"ל אליבא דשמואל וכיון שכן הדק\"ל דא\"כ מתני' דנדרים דקתני מה שאת נותנ' אמאן תרמייה ושוב ראיתי בחדושי הרשב\"א ז\"ל שדרך בדרך זו שכתב הר\"ן משם בעל התוס' ז\"ל וכתב בפשיטות דלשיטה זו לשמואל בין לר\"מ בין לרבנן ע\"מ שאין לבעליך רשות בהם גרידא מהני והוקשה לו כמ\"ש וז\"ל אלא דק\"ל לפי שיטה זו למה לי דקתני מתני' דהתם מה שאת נותנת כיון דאפי' בסתם לא קנה יתהון בעל יע\"ש ולדעת הרי\"ף והתוס' ז\"ל צ\"ל דשמואל ס\"ל דמתני' לאו דוקא וכמ\"ש הראב\"ד ז\"ל בהשגות דלשמואל מתני' מתוקמא כרבנן ושאת נותנת לתוך פיך לאו דוקא ועוד י\"ל ואכתבנו לקמן ודוק: מיהו הא ק\"ל טובא לפי שיטה זו מההיא דנדרים דאמרינן התם מתקיף לה ר\"ה כמאן אזלא הא דרב כר\"מ דאמר יד אשה כיד בעל ורמינהי כיצד משתתפין כו' וע\"י אשתו ואי אמרת קנה יתהון בעל עירוב לא נפיק מרשותיה דבעל כו' איתביה רבינא לר\"א אלו שזכין להן בנו ובתו כו' ואלו שאין זכין להן בנו ובתו הקטנים כו' ואשתו אלא אמר רב אשי מתני' בשיש לו חצר באותו מבוי עסקינן דמיגו דזכיין לנפשיה זכיין לאחרינא יע\"ש והשתא לפי שיטה זו דלשמואל לכ\"ע מהני באשה באומר ע\"מ שאין לבעליך רשות בו א\"כ ברייתא דקתני ולא ע\"י אשתו תקשי ליה דלא כמאן ול\"ל דכיון דלשמואל לא מהני באשה אלא באומר ע\"מ שאין לבעליך רשות בו אבל בנותן לה מתנה סתם לכ\"ע מה שקנת' אשה קנה בעלה כדאמרינן בקדושין דאין קנין לאשה בלא בעלה א\"כ מש\"ה קתני בברייתא גבי עירוב דאינו מזכה ע\"י אשתו כיון דליכא תנאי דהא ליתא דאי הכי מאי האי דפרכינן מהתם מתקיף לה ר\"ז כמאן אזלא הא דרב כר\"מ ורמינהי כיצד משתתפין כו' דמשמע בהדיא דלר\"מ דוקא הוא דקשיא ליה ומשום דסתם מתני' ר\"מ היא כמ\"ש רש\"י שם והלא בלאו הא דרב תקשי ליה לר\"ז מתני' דכיצד משתתפין דאתיא דלא כמאן כיון דאפי' לרבנן בעינן שאומר ע\"מ שאין לבעליך רשות בו וליכא למימר דר\"ז ס\"ל דלכ\"ע אין יד אשה כיד בעלה ואפי' בנתנו אחרים סתמא לא אמרינן מה שקנתה אשה דס\"ל דע\"כ ל\"פ רבנן ור\"מ בקידושין אלא דוקא גבי עבד ומש\"ה הוה ניחא ליה מתני' דכיצד משתתפין כפשטא אמנם לר\"ז דקאמר ל\"ש כו' וס\"ל דבאשה נמי אמרינן מה שקנתה אשה קשיא ליה שפיר דהא ודאי ליתא דא\"כ מתני' דנדרים דקתני האומר הרי המעות הללו נתונים לך ובלבד שלא יהא לבעליך רשות בהן מאי אריא ובלבד שלא יהא לבעלך אפי' בנותן לה סתמא נמי והכא לא שייך לומר מתני' לאו דוקא וכמ\"ש הראב\"ד דבשלמא אי בעינן שיאמר ובלבד שלא יהא לבעליך איכא למימר דמה שאת נותנת לאו דוקא אלא שהתנא האריך בתנאי אמנם אי נותן לה סתמא מהני א\"כ לאיזה תכלית הזכיר תנאי כלל והשתא תקשי ליה לר\"ז גופיה מתני' אהדדי אלא הנראה ודאי דס\"ל לר\"ז דאפי' באשה נמי בעינן שיאמר ע\"מ שאין לבעליך רשות בהן הא לא\"ה מה שקנתה אשה קנה בעלה אלא דס\"ל דכיון דלרבנן בשנתנו לה אחרים ע\"מ שאין לבעליך רשות מהני כיון שסילק זכות הבעל ממנה ולא אמרינן בכי הא מה שקנתה אשה ה\"נ בנתן לה הבעל על ידה אפי' בסתמא מהני כיון שהבעל הוא הנותן הרי הוא מסלק זכותו ממנו וה\"ל כמתנה דאחרים באומר ע\"מ ומש\"ה מתני' גופא לא הוה קשיא ליה לר\"ז ולא קשיא ליה אלא לרב דוקא דס\"ל דע\"מ שאין לבעליך לא מהני במתנה דאחרים אע\"ג דהרי הוא מסלק זכות הבעל ממנה אפי' הכי אמרינן דדינא הוא מה שקנתה אשה כו' א\"כ גבי בעל נמי אע\"ג דהוא הנותן ומסלק זכותו ממנו אכתי לא נפיק מרשותיה וזה הנראה פשוט בכוונת הסוגייא למעיין שם וכן ראיתי להרשב\"א ז\"ל שכתב דלשיטת התוס' ז\"ל א\"ש הא דפרכינן בנדרים דר\"מ אדר\"מ אליבא דרב ולא אקשינן דר\"מ אדר\"מ אליבא דשמואל יע\"ש הנה מבואר דס\"ל דהא בהא תליא דכיון דבמתנ' דאחרים מהני באומר ע\"מ שאין לבעליך כו' בנותן לה הבעל אפי' בסתמא מהני כיון שהרי הוא מסלק זכותו ממנו וכיון שכן יגדל התימה דא\"כ תקשי ליה לשמואל ברייתא דקתני ולא ע\"י אשתו דאתייא דלא כמאן והיה אפשר ליישב דודאי לר\"ז ס\"ל דבנותן לה הבעל הו\"ל כנתנו אחרים בתנאי דשאין לבעליך רשות בו דמהני לרבנן ומש\"ה לא הוה ק\"ל מתני' דכיצד משתתפין לדידיה גופיה ומשום דלא היה שמיע ליה ברייתא דלא ע\"י אשתו אמנם לבתר דשמיע ליה לרב אשי ברייתא דלא ע\"י אשתו עכ\"ל דלאו הא בהא תליא ואע\"ג דבנתנו לה אחרים מהני באומר ע\"מ שאין לבעליך בנותן לה הבעל ע\"י לא מהני דדוקא אחרים באומר ע\"מ כיון דאדעתא דהכי אקני לה נמצא דלא זכה הבעל כלל אבל בנותן הבעל ע\"י כיון דממונא דידיה הוא כל שהוא ע\"י אשתו אין כאן סילוק זכות כלל דמה שקנתה אשה קנה בעלה זה היה נראה לי נכון לישב דברי הר\"ן והרשב\"א ז\"ל האמנם מצאתי להר\"ן ז\"ל פ\"ב דביצה שכתב על דברי הרי\"ף ז\"ל שם שכתב דבעירובי תבשילין מזכה להם ע\"י אשתו וז\"ל אע\"ג דבפ' בתרא דנדרים אוקימנא לה בשיש חצר באותו מבוי דמיגו דזכייא לנפשי' כו' ולפי\"ז בע\"ת דלא שייך בהו חצר לא מצי מזכה ע\"י אשתו ליתא דכי אוקימנא לה הכי הני מילי אליבא דר\"מ דאמר אין קנין לאשה בלא בעלה כדאי' פ\"ק דקי' אבל לרבנן דפליגי עליה דר\"מ לא צריכנא שתהא לה חצר כו' יע\"ש הרי מבואר בהדייא מדבריו דס\"ל דאע\"ג דלרבנן לא מהני באשה אלא באומר ע\"מ שאין לבעליך מ\"מ בשנותן לה הבעל ע\"י הו\"ל כנתנו אחרים בתנאי דשקולים הם כמ\"ש וכמו שנראה מוכרח מאתקפתא דר\"ז ועיין בהרב תי\"ט פ\"ו דעירובין משנ' ו' שתמה על דברי הר\"ן הללו דאפי' לרבנן אין קנין לאשה בלא בעלה אלא באומר ע\"מ שאין לבעליך רשות מיהא יע\"ש ואחר המחילה לא דק בזה דכל שהבעל הוא הנותן ומסלק זכותו ממנו הו\"ל כנתנו אחרים בתנאי דשניהם שוים וכמו שהדבר מוכרח מאתקפתא דר\"ז ועוד ק\"ל טובא על הר\"ן ז\"ל דלפי מ\"ש בקידושין בדעת הרי\"ף ז\"ל דלשמואל דקי\"ל כותיה יש חילוק בין אשה לעבד ולכ\"ע מהני באשה ע\"מ שאין לבעליך רשות בו א\"כ למה זה הוצרך לומר בפרק ב' דביצה ליישב דעת הרי\"ף דכי אוקימנא לה הכי הני מילי אליבא דר\"מ והלא אפי' לר\"מ נמי לא בעינן שיהיה לה חצר לדידן דקי\"ל כשמואל והי\"ל להר\"ן ז\"ל לומר דכי אוקימנא לה הכי הני מילי לרב אבל לדידן דקי\"ל כשמואל לא צריכא שתהא לה חצר וכבר אפשר ליישב דכ\"כ הר\"ן ז\"ל לחזק דעת הרי\"ף ז\"ל אפי' לדעת החולקים דלא ס\"ל לחלק בהכי וכדעת רב עמרם גאון ור\"ש הנגיד והרמב\"ן ז\"ל שכתבנו לעיל שוב ראיתי למהרנ\"ח ז\"ל ח\"ב סימן ן' שעמד בדברי הר\"ן ז\"ל הללו והאריך לפלפל בדבריו ובס\"ד כתב דסבירא ליה להר\"ן ז\"ל דר\"מ ורבנן פליגי בע\"מ שתצא בו לחירות גרידא ומטעמא דאין דברי התנאי מספיקין והיינו פלוגת' דעבד ופליגי נמי באומר ע\"מ שאין לבעליך רשות גרידא דלר\"מ לא מהני גבי אשה ולרבנן מהני יע\"ש: ואחר המחילה לא דק שהרי הוכחנו מדברי הר\"ן ז\"ל דלשמואל דקי\"ל כותיה באשה לכ\"ע מהני ע\"מ שאין לבעליך רשות בו והנראה אצלי ליישב דברי הר\"ן דס\"ל ודאי דבנותן לה הבעל ע\"י לא חשיב כנתנו לה אחרים ע\"מ שאין לבעליך רשות בו מהטעם שכתבנו לעיל דבשלמא בנתנו לה אחרים ע\"מ שאין לבעליך רשות כיון דעל תנאי כן נתנו נמצא דלא זכה בהן הבעל כלל שהרי מעיקרא לא הי\"ל שייכות בהן כלל ומתנה זו ע\"ת היא מה שאין כן בנותן הבעל לאחרים ע\"י כיון דממונא דידיה הוא ובא לסלק זכותו ממנו כל שהוא ע\"י אשתו אין כאן סילוק כלל ואכתי ברשותיה דבעל נינהו ואתקפתא דר\"ז הכי מתפרשא דס\"ל לר\"ז דבמזכה הבעל לאחרים ע\"י הו\"ל כאומר ע\"מ שתצא בו לחירות וא\"נ שתפדה בו את המעשר גרידא וס\"ל לר\"מ דכל שלא סילק רשות הבעל והרב אע\"ג דיחד לו דבר לא מהני דבעינן תרווייהו סילוק רשות ויחוד דבר וה\"נ במזכה לאחרים ע\"י אע\"ג דמיחד לה דבר שתקנה אותם לפ' כל שאין כאן סילוק לא מהני ולרבנן דס\"ל דבאומר ע\"מ שתצא בו לחירות או שתפדי בו את המעשר גרידא מהני כיון דייחד לו דבר אע\"ג דאין כאן סילוק ה\"נ גבי עירוב במזכה לאחרים ע\"י אע\"ג דאין כאן סילוק משום דממונא דידיה כל שייחד לה שיקנה לפ' הו\"ל כע\"מ שתפדי בו את המעשר והיינו דפריך כמאן אזלא הא דרב כר\"מ כו' כלומר דמדקאמר דבעינן תרווייהו ע\"מ שאין לבעלך רשות בו אלא מה שאת נותנת ש\"מ דס\"ל דייחוד דבר גרידא לא מהני וא\"כ גבי עירוב אע\"ג דהוי כמייחד דבר אכתי ברשותיה קאי והיינו דלר\"ז גופיה לא הוה ק\"ל מתני' משום דהוה ס\"ל דבע\"מ שתצא לחירות לכ\"ע מהני כדהוה ס\"ל לרב ששת וא\"כ הוה מוקי למתניתין דעירובין כרבנן אמנם לרב דס\"ל דמתני' דנדרים בדוקא אתמר ור\"מ היא ק\"ל סתמי אהדדי ובהכי ניחא דברייתא דאבל לא ע\"י אשתו ר\"מ הוא דס\"ל דיחוד דבר לא מהני ודברי הר\"ן ז\"ל דבפ\"ב דביצה אתו כפשטן והיינו דכתב דכי אוקימנא לה בשיש לה חצר אליבא דר\"מ דאין קנין לאשה בלא בעלה אפי' ביחד לה דבר אבל לרבנן דקיימ' לן כוותיהו דיש קנין לאשה ע\"י יחוד ה\"נ דלא צריכנא שיש לה חצר זה הנראה אצלי נכון ועל דרך זה יש ליישב מה שהק' מוהראד\"ב בתשו' סימן י\"ב על רבינו ז\"ל שפסק בפ\"ה מהלכות עירובין מתניתין דמזכה להם ע\"י אשתו כצורתה ולא הצריך שיהיה לה בית באותו חצר ולדעתו ז\"ל אין לתרץ כמו שתי' הר\"ן דה\"ד לר\"מ אבל לרבנן לא וכמ\"ש מרן כ\"מ שם שהרי הוא ז\"ל פסק כר\"מ דבעינן תרתי שאין לבעל רשות בו ומה שתרצי עשי וס\"ל דשמואל נמי כר\"מ אתי וכ\"כ הריב\"ש ז\"ל בהדייא סי' ט\"ו דלרבינו ז\"ל שמואל נמי כר\"מ ס\"ל וכי א\"ל מה שתרצי עשי הו\"ל כמיח' לה דבר שלא תזכה אלא לאותו דבר יע\"ש וכן נוטין ג\"כ דברי הר\"ן בחידושיו ועוד הק' לפי' רבינו ז\"ל מאי האי דקאמר ר\"ז כמאן אזלא הא דרב כר\"מ הא שמואל נמי הכי סבירא ליה יע\"ש שהצריכם עיון ועל דעתי י\"ל דחדא מתרצה חברתה דס\"ל לרבינו ז\"ל דמדחזינ' דאותיב לר\"ז דקאמר כמאן אזלא הא דרב כר\"מ ורמינהי כו' משמע דאתקפתא דידיה אינו אלא לרב אבל לשמואל לא קשיא ליה דאל\"כ בפשיטות הו\"ל להקשות מתניתין דעירובין בין לרב בין לשמואל משמע דס\"ל לר\"ז דרב ושמואל בהכי פליגי אליבא דר\"מ דלרב לא מהני אליבא דר\"מ אלא באומר מה שאת נותנ' לתוך פיך דוקא ומטעמא דכיון דאין אשה זוכה בנכסים אלו עד שתתן לתוך פיה הרי באותה שעה אין הבעל יכול לזכות אבל כל שזכה לה בעודן בעין אפי' יחד לה לאיזה דבר כגון מה שתלבשי בו לא מהני וכדעת הר\"ן שם בחידושיו לחד מ\"ד יע\"ש ומה שתרצי עשי דנקט רב לאו דוקא וה\"ה אפי' יחד לה דבר בהדייא אלא משום רבותא דשמואל נקט ושמואל סבר דאפי' זכה לה בעודן בעין כל שלא הקנה אלא לאותו דבר מהני והיינו דפריך ר\"ז לרב דס\"ל דלר\"מ לא מהני אפי' ביחד לה דבר ממתני' דעירובין דהתם נמי אע\"ג דלא זכה לה אלא כדי שיזכה לפ' והו\"ל כיחד דבר אכתי לא מהני האמנם לשמואל דס\"ל דביחד לה דבר מהני ניחא ליה מתני' דהתם נמי כיון שלא הקנהו לה אלא כדי שיקנה לפ' הו\"ל כיחד דבר ומאי דקאמר ר\"ז כמאן אזלא הא דרב כר\"מ לאו למימר דשמואל אתי דלא כר\"מ אלא משום דאתקפת דידיה אינו אלא לרב נקט רב זה היה נ\"ל נכון האמנם הדבר הקשה אלי דנראה ברייתא דקתני אבל לא ע\"י אשתו דלא כמאן כיון דס\"ל לרבינו דאפי' לר\"מ מהני יחד לה דבר לשמואל וכמו שהקשינו לעיל לדעת הרשב\"א ז\"ל ולכן הנראה ודאי דאף לרבינו ז\"ל שמואל לא אתיא אלא אליבא דרבנן ודברי הר\"ן ז\"ל בחידושין הם סתומים ויש לפרשם בהכי וכן מבואר מדברי רבינו ז\"ל בפי' המ' פ\"ק דקדושין דפוסק כרבנן יע\"ש ועיין בתי\"ט פי\"א דנדרים ולפי זה ניחא דההיא ברייתא אתי' כר\"מ ודוק ויש לי לדקדק על הראב\"ד ז\"ל כיון דכאן השיג על רבי' ופסק כרב אליבא דר\"מ א\"כ הי\"ל להראב\"ד להשיג על ר' בה' עירובין ולו' דדוקא בשיש לה חצר באותו מבוי מזכה ע\"י וכמו כן ק\"ל על הטור דבסימן תקכ\"ז כתב שדעת ר\"י כדעת הרי\"ף ז\"ל דע\"ת מזכה אדם ע\"י אשתו וע\"כ היינו משום דס\"ל דמאי דאוקימנא בשיש לה חצר אינו אלא אליבא דר\"מ אבל לרבנן לא וכמ\"ש הר\"ן ז\"ל והדבר תימא שהמרדכי ז\"ל כתב בפ\"ק דקדושין שר\"י פוסק כרב ואליבא דר\"מ גם הרא\"ש ז\"ל בתשובה כלל ע\"ה סימן ז' כתב שדעת ר\"ת ור\"י לפסוק כרב וכר\"מ ואולי דתרי ר\"י נינהו ועיין בנ\"י פ' יש נוחלין דרכ\"ב אההיא דאמרינן התם הכותב נכסיו לבניו וכתב לאשתו קרקע כ\"ש אבדה קרקע ואוקימנא לה במזכה ע\"י כתב וז\"ל ואע\"ג דאמרינן בעירובין דבכל אדם יכול לזכות חוץ מע\"י אשתו שאני הכא דמיגו דזכיה לנפשיה באותו קרקע כ\"ש זכי נמי לאחרים כדאמרינן בשלהי נדרים א\"ד וכ\"כ הרמב\"ן שם לכאורה י\"ל דמאי ק\"ל להנ\"י שהרי דעת הרי\"ף ז\"ל דמזכה ע\"י אשתו אפי' בשאין לה חצר ויש לישב דהתם רב הוא דמוקי לה למתני' במזכה ע\"י ואהא ק\"ל שפיר דרב כר\"מ ס\"ל וזה פשוט ודע שמרן ז\"ל בשלחנו הטהור א\"ח סי' ת\"ה הביא מחלוקת הרי\"ף והרא\"ש ז\"ל וכתב מור\"ם ז\"ל שם דהמיקל בעירוב כדעת הרי\"ף והרמב\"ם לא הפסיד ויש לדקדק דבח\"מ סי' רמ\"ב סעיף י\"ד כתב מור\"ם דהא דמזכין ע\"י א\"א דוקא מיד אחרים אבל לא מיד רבה ובעלה אלא במקום דזכי' לנפשה והוא תימא איך פסק כן בפשיטות והיל\"ל דיש חולקין ונ\"מ לענין אי תפס דלא מפקי' מיני' כו' ודע שבנוסחאות הרי\"ף שלפנינו פ\"ב דביצה כתוב בו תוספת דברים וז\"ל ואוקימנא לה הא דקתני ע\"י אשתו שיש לה חצר במבוי דמיגו דזכייא לנפשה כו' ואע\"ג דהתם משמע דלר\"מ הוא דצריך ולרבנן לא צריך מיגו כיון דרב קאמר התם כר\"מ קי\"ל כותיה באיסורי ועוד דבקדושין קאמר רבא התם דלכ\"ע יד אשה כבעלה ובע\"א פליגי דאשתכח דלד\"ה צריך שיהיה לה חצר ואותו חצר נתנוהו לה ע\"מ שאין לבעלה רשות בה וכרבנן דלר\"מ לא משכחת לה שיהיה לה חצר שלא יהיה שלו דקאמר במשנה פ\"ק דקדושין ובכסף ע\"י אחרים כו' אבל בע\"ת דלא שייך לא מצי' זכייא לאחריני ומש\"ה לא תנן גבי מ\"ש ע\"י אשתו אלא בשתופי מבוי בלבד עכ\"ד והנראה שהיא הגהת החולקת על הרי\"ף ז\"ל ורואה אני שכל דבריו הם תמוהים שמ\"ש דלר\"מ לא משכחת לה שיהיה לה חצר שלא יהיה שלו הוא תמוה שהרי לר\"מ נמי משכחת לה בכותב לה דין ודברים אין לי בנכסייך וכדאיתא בהדייא בפרק הזורק אההיא דפרכינן חצירה מה שקנתה אשה קנה בעלה יע\"ש גם מ\"ש דמש\"ה לא תנן גבי מ\"ש ע\"י אשתו יש לדקדק שהרי בנותן מתנה לאשתו אמרינן בפרק חזקת דלכ\"ע קנתה ואין הבעל אוכל פירות וכמ\"ש הר\"ן שם בנדרים וא\"כ גבי מ\"ש כיון דלדידה מזכה לה לכ\"ע קנתה והי\"ל למתני ע\"י אשתו ולזה יש ליישב עמ\"ש התוס' פרק השולח גבי ההיא דקטן שזוכה לעצמו ע\"ש ודוק ואולם מ\"ש ועוד דבקדושין קאמר רבא התם דלכ\"ע יד אשה כבעלה ובע\"א פליגי דאשתכח דלד\"ה צריך שיהיה לה חצר כו' והנראה שכונת דבריו לומר דהא דמשמע מההיא דנדרים מאתקפתא דר\"ז דלר\"מ דוקא הוא דצריך ולרבנן לא צריך הוא משום דס\"ל דלרבנן אפי' בנותן לה סתמא אין יד אשה כיד בעלה דס\"ל לר\"ז דפלוגתא דר\"מ ורבנן בקדושין ביש קנין לעבד בלא רבו ויש קנין לאשה בלא בעלה הוא דפליגי וכס\"ד דתלמוד' התם דקאמר לימא בהא קמפלגי דר\"מ סבר אין קנין כו' ואם הדבר כן קשה לשמוע דא\"כ תקשי ליה לר\"ז גופיה מתני' דעירובין דאתיא דלא כר\"מ ודלא כרבנן דאי לר\"מ אפי' ע\"י אשתו אין מזכין ואי רבנן אפי' ע\"י עבדו נמי ומאי האי דפריך כמאן אזלא הא דרב כו' הא בלאו הא דרב תקשי ליה מתני' דעירובין ואם נאמר דר\"ז ס\"ל כס\"ד דהתם בקדושין דפלוגתא דר\"מ ורבנן ביש קנין הוא דפליגי אלא דס\"ל דע\"כ ל\"פ ר\"מ אלא דוקא גבי עבד אבל באשה אפי' ר\"מ מודה דיש קנין לאשה בלא בעלה ואפי' בנותן לה סתמא נמי ומתני' דעירובין אתיא כר\"מ ומש\"ה קתני דאינו מזכה ע\"י עבדו אבל מזכה הוא ע\"י אשתו הא נמי קשה דאדק\"ל לר\"ז מתני' דעירובין אליבא דרב תקשי ליה לדידיה מתני' דנדרים דקתני אומר לה הרי כו' ע\"מ שאין לבעליך רשות דמשמע דבנותן לה סתמא קנה הבעל דהכא ליכא למימר דמתני' לאו דוקא וכמ\"ש לעיל ואשר אני אחזה ליישב דס\"ל להגהת הלזו כדעת הריטב\"א שכתבנו לעיל דבנותן לה על מנת שאין לבעליך רשות בו אלא מה שאת נותנת לתוך פיך אין הבעל יכול ליהנות ממנה דכיון דלא קיימה תנאה הרי הם של אביה למפרע ומדידה קא מתהני וא\"כ איכא למימר דמתני' דקתני המודר הנאה מחתנו והוא רוצה לתת לבתו מעות אומר לה כו' ע\"מ שאין לבעליך רשות בו אלא מה שאת נותנת לאו למימרא דאי יהיב לה סתמא קנה הבעל ומדידה קא מתהני דהא ודאי אפי' בסתמא נמי מהני דכיון דיש יד לאשה בלא בעלה קנתה ומדידה קא מתהני אלא מתני' דינא אתא לאשמועינן במודר הנאה מחתנו ורוצה לתת לבתו דוקא ושלא יתהנה הבעל מהם להכי קאמר דנותן לה בתנאי דע\"מ שאין לבעליך כו' אלא מה שאת נותנת משא\"כ בנותן לה סתמא דאז הבעל יכול ליהנות והיינו דלא ק\"ל לר\"ז דהוה ס\"ל דלכ\"ע יש יד לאשה מתני' דנדרים כנ\"ל נכון וסוגיא דתלמודא דהתם ריהטא שפיר על דרך זה דקאמר רב ל\"ש אלא בשאת נותנת כו' אבל אמר מה שתרצי עשי קנה הבעל ושמואל אמר אפי' מה שתרצי עשי לא קנה הבעל והדבר ק' לפי' הר\"ן ושאר המפרשים דפלוגתא דרב ושמואל היינו אי הלכה כר\"מ או כרבנן אדקא מפלגי אמתני' דנדרים הול\"ל לאפלוגי אעיקר פלוגתייהו דר\"מ ורבנן בקדושין גם לפי' הראב\"ד דשמואל מוקי למתני' כרבנן ולאו דוקא א\"כ הכי הו\"ל לא פליגי אי מתני' ר\"מ ודוקא או כרבנן ולאו דוקא ואמנם ע\"פ מ\"ש הנה נכון דרב ושמואל בפי' דמתני' הוא דפליגי דרב ס\"ל דמאי דקתני תנאי שאת נותנת לאו למימרא דאי אתני לה הכי אין הבעל יכול ליהנות ממנה אבל ע\"מ שאין לבעליך רשות גרידא הבעל יכול ליהנות דלא קנה הבעל ומדידה קא מתהני אלא דיקא דמתני' לאיסורא הוא דאתא למימרא דאי אמר מה שתרצי עשי קנה הבעל ושמואל ס\"ל דאפי' בע\"מ שאין לבעליך גרידא ל\"ק הבעל ודיוקא דמתני' להיתרא הוא דאתא כאמור זה הנ\"ל דרך נכון וחריף ובהכי מקום אתנו ליישב מה שהק' הר\"ב תי\"ט שם בנדרים על רע\"ב ז\"ל שפסק בפ\"ק דקדושין כרבנן ובנדרים הביא מתני' כצורתה יע\"ש שהניח בצ\"ע ולפי מ\"ש ניחא שפיר דמתני' דנדרים בדוקא מתנייא לכ\"ע ואפי' אליבא דשמואל ודוק ודע שמדברי הר\"ן שכתבנו לעיל מבואר שלדעת הרי\"ף דקי\"ל כרבנן דר\"מ לא בעינן שיאמר ע\"מ שאין לבעליך רשות בו אלא אפי' אמר המעות הללו יהיו לך במתנה ע\"מ שתפדי בו את המעשר או שתלבשי מהן גרידא מהני וכן מבואר ג\"כ מדברי הרשב\"א בחדושיו גם הר\"ב תי\"ט שם בנדרים דקדק כן מדברי רבינו ז\"ל יע\"ש וכן מבואר מלשון קיצור פסקי הרא\"ש פ\"ק דקדושין יע\"ש ויש לי מן התימא על הש\"ך ז\"ל י\"ד סי' רכ\"ב סק\"ב שכתב וז\"ל כתב הפרישה צ\"ע אם לא א\"ל אלא המעות הללו נתונים לך במתנה ע\"מ שתהיה אוכלת ולובשת מהם ולא א\"ל ע\"מ שאין לבעליך רשות בו ע\"כ ולי נראה פשוט מלשון המשנה ופוסקים דכל שלא א\"ל ע\"מ שאין לבעליך כו' פשיטא דזכה בו הבעל וכ\"מ להדיא בפי' הר\"ש לנדרים עכ\"ד והוא תימא איך אשתמיט מיניה דברי הר\"ן דפ\"ק דקדושין ומלשון המשנה דקתני תרוייהו ליכא למידק דאיכא למימר דמתני' אתא לאשמועינן דע\"מ שאין לבעליך רשות גרידא לא מהני עד דלימא מה שאת נותנת ואה\"נ דבמה שאת נותנת גרידא מהני כנ\"ל:<br><b> מעשה חושב</b>\n<b> (שנז) </b> והשתא ק' טובא דאיך אפשר לאוקמי בהכי הא אם פרט ואמר מה שאת נותנת לתוך פיך כו'. ואנן בעינן שיגנוב משל אביו ומשל אמו כו'. בעניי לא יכולתי להבין ולעמוד על סברא זו לנכון דבשלמא אם האשה ברצון נפשה אינה נותנת לתוך פי' המתנה שבתנאי כזה או שמתה וא\"א לה לקיים התנאי שפיר י\"ל דחוזרת המתנה לבעלים ומי שלקחה גזל הוא בידו כאלו גזלו מיד בעלים משא\"כ לענין בן סורר ומורה דאמו מוכנת היתה לקיים התנאי והיתה נותנת לתוך פי' לולא שגנבה בנה והרי פסידא דילה הוא ולא של הנותן והיא הויא הנגזלת וא\"כ הרי שפיר הוי כמו שגנב משל אמו דבר שלה ממש דאילו הי' בידינו להוציא הגניבה מיד בנה היתה חוזרת לאמו ולא להנותן משא\"כ כשהיא עוברת על התנאי ונותנת לבעלה וכדומה או שמתה ואי אפשר לה ליתן לתוך פי' שפיר אמרינן דחוזרת להנותן די\"ל דלא הקנה לה הנותן אלא כשתתן לפי' וכל זמן שלא נתנה לפי' הוא של הנותן ואינה כלל מתנה על תנאי אלא פקדון שמרשה המפקיד להנפקד לענין שמה שיתן ממנו לפיהו יהי' מחול לו ודו\"ק:<br><b> (שנח) </b> ה\"מ אליבא דר\"מ דאמר אין קנין לאשה בלא בעלה כו'. לא צריכנא שתהא לה חצר כו'. עפר אני תחת כפות רגליו של רבינו הגדול הר\"ן ז\"ל ודברי קדשו נפלאים ממני דתלה הדבר בפלוגתא דר\"מ ורבנן וס\"ל דלרבנן לא צריך לאוקמה בשיש לה חצר והרי מפי קדשו של הר\"ן ז\"ל עצמו בנדרים דף פ\"ח ע\"ב יוצא מפורש דאינו כן דעל הא דמשני רבא התם מודה ר\"מ לענין שיתוף דכיון דלזכות לאחרים מיד בעלה זכיא פי' ע\"ז הר\"ן ז\"ל שם וז\"ל משום דאע\"ג דס\"ל לר\"מ דאין קנין לאשה בלא בעלה הני מילי בדיהיב לה אחר אבל מודה בדיהיב לה בעלה דקנתה כו' עכ\"ל הרי מבואר דבזה לא פליגי ר\"מ ורבנן כלל וא\"כ כיון דמוכח מברייתא דקתני ולא ע\"י אשתו דלא מהני סילוק דבעל עצמו מהחבית כיון דלא לאשתו יהיב במתנה אלא לזכות בה לאחרים וזה לא מהני כיון דידה כידו ולא יצאה החבית מרשות המוכר אם לא שיש לה חצר וקנתה לעצמה וזכיא נמי לאחריני ה\"נ לרבנן בדאין לה חצר לא מצי לזכות ע\"י אשתו משום דידה כידו דהא ר\"מ ורבנן לא פליגי אלא באחר שנתן לה מתנה דס\"ל לרבנן דמהני כשאומר לה הנותן על מנת שאין לבעלך רשות בה דתו אין יכול הבעל לזכות. אבל מה שכבר הוא של הבעל אינו יוצא מרשותו ע\"י סילוק לחוד שתזכה בשביל אחרים מה שהיא לא זכתה לעצמה ואי הי' מועיל זכות כזה לרבנן ה\"נ הי' מועיל לר\"מ דהא בזה שבא מן הבעל לא פליגי ר\"מ ורבנן כלל וכן פי' הר\"ן ז\"ל שם דמסקנא בשנויא דרב אשי דר\"מ מודה במתנה שנתן הבעל לאשתו דקנתה ולא פליגי אלא באחר שנתן לה וא\"כ הרי יפה הקשה מורי זקני רבינו התיו\"ט ז\"ל דהא רבנן נמי אצטריכו באחר שנתן לה מתנה שיאמר לה עכ\"פ על מנת שאין לבעלך רשות בה אלמא ס\"ל דיד אשה כיד בעלה וא\"כ אפילו אי נימא דמתניתין דעירובין כרבנן אתיא נמי יקשה האיך מצי לזכות על ידה כיון דידה כיד בעלה ובמאי נפיק החבית מרשות בעלה המזכה ניהו נמי דסילוק אחרים מהני לענין שלא יזכה בעלה במה שלא הי' שלו מעולם מ\"מ הרי דבר שהוא שלו אינו נפקע ממנו שיזכה בו אחר דאי הי' מהני לרבנן הי' מהני נמי לר\"מ כיון דהבעל במקום שסילוקו מועיל עדיף הוא מאחר אפילו אליבא דר\"מ: והא דמייתי הגאון המחבר ראי' מדברי ר\"ז באתקפתא דידי' לאו ראי' היא משום דר\"ז לא אסיק אדעתי' דלר\"מ יש לאשה יד לזכות אפילו בנתן לה בעלה מתנה דס\"ל אליבא דר\"מ דאשה ועבד שווין וכשם דאדון שנתן מתנה לעבדו לא קנה כן אשה שנתן לה בעלה מתנה לא קנתה ומש\"ה פריך לרב אבל בלא רב לק\"מ דיכול לאוקמי מתניתין דעירובין כרבנן דעל מנת שאין לבעלך רשות בה מהני ה\"נ מהני מתנת הבעל עצמו ומשני רבא דמודה ר\"מ דסילוק הבעל עצמו או מתנתו עדיף מאחר שמסלק את הבעל מהמתנה שנותן לאשת חבירו ועל זה פריך רבינא מהברייתא ופי' שם הר\"ן ז\"ל עצמו דלא לאותיבי לרב קאתי ומסיק רב אשי דמיירי בשיש לה חצר ובזה שוים ר\"מ ורבנן דמתנתו מהני דאשה עדיפא מעבד ואמרינן מיגו דזכיא כו' אבל באין לה חצר דלא זכתה האשה בהעירוב גם לרבנן אינו יכול לזכות על ידה דלענין סילוק שבא מן הבעל אין חילוק בין ר\"מ לרבנן כלל:<br><b> (שנט) </b> וכי היכי דבעל אינו מיפר אלא נדרי ענוי נפש ה\"נ האב דודאי הכי מסתברא שלא יהא כח האב יותר מהארוס כו' בפשיטות איפכא מסתברא דאף לאחר שנתארסה מפיר האב כל הנדרים אלא דבנדרי עינוי נפש ובדברים שבינו לבינה אינו יכול האב להפר אלא בשותפות הארוס משום דעל דעת בעלה היא נודרת והיינו רק בנדרי עינוי נפש ובדברים שבינו לבינה דשייכים לארוס או לבעל אז נעשה האב שותף עם הארוס. אבל לא לענין שאר נדרים שאין ביד הארוס להפר אבל ביד האב הרי הי' להפירן קודם שנתארסה וא\"כ למה אבד כחו מלהפירן גם אח\"כ כיון דבנדרים אלו אין הארוס שותפו: ומ\"ש שלא יהי' כח האב יותר מהארוס אני תמה דודאי כח האב גדול יותר אפילו מכח הבעל דהאב מפיר כל נדרי בתו אפילו נדרים כאלו שהבעל אינו מפיר דהא הבעל אינו מפיר אלא נדרי עינוי נפש ובדברים שבינו לבינה. אבל להאב יש כח להפר כל מיני נדר של בתו ואם כי מטעמא דכל הנודרת על דעת בעלה היא נודרת משנתארסה אין האב מפיר אלא בשותפת הארוס ולא לחודי' היינו רק בנדרי עינוי נפש ובדברים שבינו לבינה שנעשה שותף עם הארוס להפירן אבל לא בשאר נדרים שאין ביד הארוס ואפילו ביד הבעל להפירן לא נעשה האב שותף עם הארוס כלל משום דבנדרים שאין בהם עינוי נפש ואינן מדברים שבינו לבינה לא שייך לומר בהו דעל דעת בעלה היא נודרת ואך להאב זכתה רחמנא להפר כל נדרי בתו וא\"כ כמו שקודם שנתארסה הי' ביד האב להפר כולן ה\"נ לאחר שנתארסה למה אינו מפיר לחודי' אותן הנדרים שאין להם שייכות עם הארוס דלענין נדרים אלו שאין הארוס ולא הבעל מפירין אותם לא יצאתה כלל מרשות אבי' ע\"י האירוסין וכחו עתה ככחו אז להפר לחודי' ודו\"ק:"
+            ]
+        ],
+        [],
+        [],
+        [],
+        [],
+        [
+            [
+                "<b>כל </b>\n<b> הנדרים והשבועות האב מיפר ביום שמעו כו'.</b> דעת רבינו שלא כדעת הרא\"ש והר\"ן והתוס' ר\"פ נערה המאורסה דס\"ל דגם האב אינו מיפר אלא דברים שבינו לבינה וכדאיתא בספרי יע\"ש אך דעת רבינו ז\"ל לחלק בין אב לבעל דבעל אינו מיפר אלא נדרי עינוי נפש ודברים שבינו לבינה והאב מיפר כל נדרים ומ\"מ משמע ודאי דאפילו לדעת רבינו בזמן שהיא ארוסה אינו מיפר הארוס והאב אלא נדרי עינוי נפש ושבינו לבינה כיון שהוא מיפר בשותפות הארוס וכן נראה מדברי מרן הב\"י סימן רל\"ה שכתב לדעת הר' יחיאל שכתב הטור דס\"ל שקודם שנתארסה מיפר כל נדריה אבל נתארסה ומת הבעל וחזרה לרשותו אינו מיפר אלא דברים שבינו לבינה כ' מרן ז\"ל דה\"ט דכיון דבזמן שהיא ארוסה לא הי' יכול למיפר אלא נדרי עינוי נפש כיון שהוא בשותפות הארוס אם כן כשמת הארוס אינו בדין שיהא יכול להפר נדרים שלא היה יכול להפר בעודה ארוסה יע\"ש הרי דפשיטא ליה מילתא טובא דבזמן שהיא ארוסה אינו יכול להפר אלא נדרי ע\"נ אלא דכשמת הארוס הוא דפליגי דלדעת הר' יחיאל אינו יכול להפר ולדעת רבינו ז\"ל שלא חילק משמע דס\"ל דחזר כח האב לגמרי ועיין בהר\"ב ל\"מ ז\"ל ולדעתי יש להביא ראי' לדעת רבינו מההיא דפרכינן בר\"פ נערה המאורסה אההיא דאמר רבה אמר קרא ואם היו תהיה לאיש מקיש קודמי הויה שניה לקודמי הויה ראשונה מה קודמי הוי' ראשונה אב מיפר לחודיה אף קודמי הויה שניה אב מיפר לחודיה והשתא אם איתא דבמקום ארוס' אב מיפר לחודיה אם כן אמאי אצטריך קרא דאם היו תהיה לומר דקודמי הויה שניה אב מיפר לחודי' דהשתא במקום ארוס אב מיפר לחודיה כשמת הארוס מבעיא וליכא למימר דאצטריך קרא להיכא דהקים לה הבעל דבעודה ארוסה כל שהקים לה הבעל הוקם והפרת האב לא מהני וכמ\"ש הר\"ן שם והיכא דמת הבעל אשמועינן קרא דהאב מיפר ואע\"ג דהקים לה הבעל בחייו נתרוקנה רשות לאב דהא ליתא שהרי אמרינן התם בדף שאחר זה אימתי אמרו מת הבעל נתרוקנה רשות לאב בזמן שלא שמע הבעל כו' אבל אם שמע והקים אינו יכול להפר ופסקו רבינו בפ' האמנם לדעת רבינו ז\"ל ישיבא מילתא דאיכא למימר דמאי דפריך בגמרא ואימא אב לחודיה מיפר לאו למימרא דאב לחודיה מיפר במקום ארוס אפילו נדרים שאינן עינוי נפש אלא הכי פריך דאימא אב לחודיה מיפר דומיא דבעל וכי היכי דבעל אינו מיפר אלא נדרי עינוי נפש ה\"נ האב דודאי הכי מסתברא שלא יהא כח האב יותר מהארוס וא\"כ אצטריך שפיר קרא דאם היו תהיה לאשמועינן דקודמי הויה שניה כקודמי הויה ראשונה וכי היכי דקודמי הויה ראשונה האב מיפר כל נדרים ואפילו אינן נדרי ע\"נ ה\"נ קודמי הויה שניה ולעולם דבמקום ארוס אב מיפר לחודי' בנדרי ע\"נ כנ\"ל:<br><b> ובהכי </b> ניחא לי מה שהקשה הר\"ב ל\"מ ז\"ל לדעת רבינו ז\"ל ממאי דמשני בגמרא אם כן אסרה איסר בבית אביה ל\"ל ופי' הר\"ן ז\"ל למאי הלכתא טרח קרא לאשמועינן דבעודה פנויה האב מיפר לישמועינן הכי בתר קרא דואם היו תהיה לאיש ואנא אמינא במקום ארוס כו' ולדברי רבינו קשה דאי הוה אמר קרא גבי ארוס דחד מינייהו מיפר הו\"א דאב אינו מיפר לעולם אלא נדרי ע\"נ דומי' דארוס דאינו מיפר אלא נדרי ע\"נ מכ\"ש דבעל להכי הוצרך קרא אחרינא גבי אב לומר דהאב מיפר כל נדרים וליכא למימר דהכי פריך דליכתוב קרא בהדיא גבי ארוסה דהאב מיפר כל נדרים וארוס אינו מיפר אלא נדרי ע\"נ דאכתי איכא למימר דכל שנתארסה אין האב יכול למיפר אלא נדרי ע\"נ דומיא דארוס אבל בפנויה האב מיפר לעולם ואם כן משו\"ה הוצרך קרא לחלק אותם זת\"ק יע\"ש שהניחה בצ\"ע אכן כפי מ\"ש יש ליישב דתלמודא הכי פריך דליכתוב קרא גבי ארוס דהאב מיפר דומיא דארוס וע\"כ ממילא שמעינן דפנויה האב מיפר לעולם ואפי' נדרים שאין בהם ע\"נ דאל\"כ קרא אם היו תהיה למאי אצטריך כנ\"ל נכון ומאי דקאמר ואנא אמינא במקום ארוס אב מיפר שלא במקום ארוס מבעיא ול\"ק מקרא גופיה דאם היו תהיה דמהא שמעינן דבפנויה האב מיפר כל נדרים היינו משום דאי לא הוה מייתינן לה מקל וחומר דבפנויה האב מיפר ודאי דלא הוה דרשינן לקרא דאם היה תהיה להיקשא דקודמי הויה שניה לראשונה שהרי אכתי לא שמעינן דהאב מיפר בפנויה אדנדרוש הכי דקודמי הויה שניה דינו כקודמי הויה ראשונה אמנם לבתר דמייתינן לה מק\"ו תו לא תקשי לן דקרא אצטריך למפליגינהו לאשמועי' דבפנויה האב מיפר לעולם שהרי מקרא דאם היו תהיה נפקא כדכתיבנא ודוק ולמאי דאקשינן לעיל דאמאי לא משני מאידך דרבה דא\"כ למאי אצטריך קרא דאם היו תהיה יש ליישב לדעת שאר המפ' דהכי פריך דאימא דאב לחודיה מיפר במקום ארוס וקרא דאם היו תהיה ע\"כ אצטריך להיכא דקיים לה הבעל ואע\"ג דברייתא קתני דכל שקיים לה הבעל אין האב יכול להפר היינו לפי האמת דקי\"ל דבמקום ארוס אין האב מפר לחודיה וא\"כ איכא למימר דקרא דאם היו תהיה לא אתא אלא היכא שלא שמע הבעל או ששמע ולא הפר אבל בקיים לא דתפסת מועט תפסת ואית לן לאוקמי קרא במסתבר טפי אמנם לפום מאי דפריך השתא דאימא דבמקום ארוס נמי אב מיפר לחודיה ה\"נ אית לן למימר ע\"כ דאפי' בקיים לה הבעל האב מיפר לחודיה כשמת הבעל דאל\"כ קרא דאם היו תהיה למאי מוקמת לה כנ\"ל בדוחק ודוק ומה שהקשה עוד הרב ל\"מ ז\"ל לדעת הרב יחיאל מהא דרבה דקאמר מקיש קודמי הויה שניה כו' וקי\"ל אין היקש למחצה וכי היכי דקודמי הויה ראשונה האב מיפר כל נדרים ואפי' שאין בהם ע\"נ ה\"נ קודמי הויה שני' ע\"ש לע\"ד אין כאן מקום קו' דאע\"ג דקי\"ל אין היקש למחצה הכא שאני דגלי קרא בין אב לבתו וכדדריש בספרי ופשוט:"
+            ],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>אמרה </b>\n<b> יקדשו ידי לעושיהם או שנדרה שלא יהנה ממעשה ידיה אינו נאסר כו' אבל צריך להפר שמא יגרשנה ותהא אסורה לו.</b> ע\"כ. ראיתי להרב פרישה בחא\"ה סימן פ\"א שהקשה דממ\"ש רבינו יקדשו ידי לעושיהם או שנדרה כו' משמע דעד השתא לא מיירי בנדר אלא כשהקדישה מעשה ידיה הקדש ממש וכיון שכן היכי חיילי דבשלמא מ\"ש או שנדרה כו' היינו טעמא כמ\"ש בגמ' דקונמות קדושת הגוף נינהו כקדושת מזבח שאין לו פדיון וכיון דקדושת הגוף נינהו מפקיע מידי שעבוד אבל יקדשו ידי לעושיהן לא חל הנדר כיון שהיא משועבדת לו וא\"כ אף לאחר שיגרשנה לא חל דדוקא קונמות דמעכשיו חיילי אלא דאלמוה רבנן לשעבוד' דבעל כשיגרשנה דפקע שעבוד הבעל חזר הנדר לכמו שהיה אבל באומר יקדשו ידי לעושיהן לא וכדפריך בגמ' מי איכא מידי דמהשתא לא חייל כו' את\"ד יע\"ש והר\"ב נתיבות משפט דר\"ח ע\"ד תירץ לזה וז\"ל ושותיה דמר לא ידענא דמי הגיד לו דמ\"ש רבי' אמרה יקדשו ידי לעושיהן אינו שהקדישן קדושת מזבח שהיא קדו' הגוף שמפקיע מידי שעבוד כו' ועוד דאפי' את\"ל דקדושת דמים קאמר אפשר דס\"ל לרבינו כסברת ר\"ת ז\"ל דאף קדושת דמים מפקיע מידי שעבוד במטלטלין ולא אמרו קדושת דמים אינה מפקעת אלא במקרקעי משום דכגבוי דמי כמ\"ש הר\"ן והרשב\"א ז\"ל בחידושיו עד כאן דבריו יע\"ש והנה מ\"ש שרבינו מיירי בשהקדישן קדושת מזבח איני מבין דבריו דקדושת מזבח בידי' היכי משכחת לה דהא אין קדושת מזבח נתפסת בידים עצמו אלא למעשה ידיה כמ\"ש התוס' בפרק אע\"פ דנ\"ט ע\"ב ד\"ה שדה ובמעשה ידיה לא משכחת לה קדושת הגוף גם מ\"ש דרבינו ז\"ל יסבור כסברת ר\"ת ז\"ל דאפי' קדושת דמים מפקיע מידי שעבוד מטלטלין לא ידענא היכי ניחא ליה בהכי שהרי ר\"ת ז\"ל הובאו דבריו בחידושי מוהר\"ב ז\"ל כתב ליישב לפי שיטתו דמ\"ש בגמ' שאני קונמות דקדושת הגוף נינהו לאו למימרא דקדושת דמים אינו מפקיע מידי שעבוד אלא ה\"ק דלא תימא כיון שאין הקדשו לידים עצמן אלא למעשה ידיה כיון דלא חיילי אלא לבתר דנפקי משעבודא דבעל לא חיילי מהשתא כלל אלא כמקדיש גוף ידיה דמי דמעשה ידיה אגידי בידה וחייל עלייהו נדר ומפקיע מידי שעבוד כדרבא והילכך חייל נדרא אידיה ומהשתא לא קדיש מעשה ידיה דאלמוה רבנן לשעבודא דבעל מיהו גופי ידיה מיהא קדיש מהשתא כדיניה א\"ד יע\"ש הנה מבואר מדבריו דדוקא בקונמות דקדושת הגוף נינהו וחייל נדרא אידיה הוא דאמרינן דחייל לאחר שנתגרשה כיון דהשתא נמי חייל נדרא אידיה דכי אלמוה רבנן היינו למעשה ידיה שלא יהיו קדושות אבל גופי ידיה קדוש אבל באומר יקדשו ידי לעושיהן כיון דידיה לא קדשי אלא מעשה ידיה גרידה א\"כ כי אלמוה רבנן לשעבודיה נמצא שלא חל ההקדש כלל ומש\"ה לאחר שנתגרשה נמי לא חל דליכא מידי דהשתא לא קדיש ולקמיה קדיש וא\"כ הדר' קו' הרב הנזכר לדוכתא דאיך כתב רבינו באומרת יקדשו ידי דחייל אחר שנתגרשה שהרי בגמ' משמע דדוקא בקונמות דקדושת הגוף נינהו וחייל נדרא מהשתא אגוף ידיה אבל ביקדשו ידי לא דאל\"כ בפשיטות הו\"ל להש\"ס למימר שאני יקדשו ידי דקדושת הגוף נינהו ותו מה נענה לדברי הסמ\"ג ז\"ל דבלאוין רמ\"ג כתב לשון רבינו בדמותו ואלו בעשין ע\"ג כתב כדעת רש\"י דבהקדש דמים אינו מפקיע מידי שעבוד אפילו במטלטלין שכתב וז\"ל והקדש שאמר רבא דוקא קדושת הגוף כגון בהמה למזבח אבל קדושת דמים דפקעא ע\"י פדיון אמרינן התם דאתי מלוה ופריק ע\"ש ולעיקר קו' הרב הפרישה לדברי רבינו לא קשיא מידי משום דדעת רבינו דקדושת דמים מפקיע מידי שעבוד אפילו במקרקעי הפך דעת רש\"י ור\"ח ז\"ל כמ\"ש בפ\"ז מה' ערכין די\"ד ועיין במרן כ\"מ ז\"ל שם ואפשר דרבינו לא גריס בגמ' שאני קונמות דקדושת הגוף נינהו וכמ\"ש הרמב\"ן ז\"ל הביאו מוהר\"ב ז\"ל דאית ספרים דלא גרסי לה האמנם אי ק' לדברי הסמ\"ג הוא דקשי' ואף גם זו יש ליישב ולומר דס\"ל ז\"ל כמ\"ש התוספות בד\"ה שדה וז\"ל ומתרצה בהכי הא דפריך לעיל מי איכא מידי דמהשתא לא קדיש ולקמיה קדיש ומאי ק\"ל למה לא תוכל להקדיש מעשה ידיה לאחר שנתגרשה מאי שנא מנכסי מלוג שיכולה למכור עכשיו לכשתתאלמן ולכשתתגרש אלא ודאי אע\"פ שיכולה להקדיש מידי דהוי אמכר לא תוכל לאסור עכ\"ל וא\"כ איכא למימר שדעת הסמ\"ג כדעת התוס' דכי פריך בגמ' מי איכא מידי דאלו השתא לא קדיש כו' והוצרך לשנויי דשאני קונמות דקדושת הגוף נינהו היינו לגבי נדר דקליש אבל גבי הקדש לא ק\"ל תלמודא דודאי חייל לכשתתגרש מידי דהוי אמכר דאע\"ג דקדושת דמים אינו מפקיע מידי שעבוד מ\"מ לכשיסתלק השעבוד חייל כמו מכר ואי ק\"ל לתירוץ זה דאי טעמיה דהסמ\"ג מש\"ה הוא איך כתב באומרת יקדשו ידי לעושיהן דחייל לכשתתגרש הא בגמ' פריך וכי אמרה הכי מי מקדשה הא משעבדא ידיה לבעל ומשני דאמרה לכי מגרשה ואם כן היל\"ל דדוקא באומרת יקדשו ידי לעושיהן לכשיתגרש חייל אבל באומר סתמא לא חייל כלל וכדפריך בגמ' הא לא קשיא דאיכא למימר דס\"ל ז\"ל כדעת התוס' ז\"ל שכתבו בד\"ה לכשאקחנה דכי משני בגמ' דאמרה לכי מגרשה לאו דאמרה הכי בפי' דא\"כ היכי קאמר ר\"ע יפר שמא תעדיף אלא הכי קאמר נעשה כמי שאמרה לכי מגרשה כו' וכמ\"ש הרב ח\"ה ומוהר\"ב ז\"ל יע\"ש ומ\"ש הסמ\"ג ואף על פי שאמרו ההקדש מפקיע מידי שעבוד חכמים משום חזוק כו' לא ק\"ל אלא לחלוק' או שנדרה שלא יהנה ממעשה ידיה אהא הוא ק\"ל דאע\"ג דהקדש מפקיע מידי שעבוד וקונמות כקדושת הגוף נינהו כו' אבל לחלוקת שאמרה יקדשו ידי לעושיהן לא ק\"ל כלל כיון שאינו אלא הקדש דמים אינו מפקיע מידי שעבוד אלא דמ\"מ לכשתתגרש חייל דלא גרע הקדש דמים ממכר כנ\"ל נכון א\"נ י\"ל דס\"ל כמ\"ש התוס' בד\"ה הכא אין בידה לגרש את עצמה דמאי דפריך בגמ' מי דמי הכא אין בידה לגרש את עצמה ומכח זה הוצרכו לשנויי דשאני קונמות דקדושת הגוף נינהו היינו משום שרוצה ליישב אף אליבא דר\"ל דס\"ל דאינה יכול' לומר איני ניזונית כו' אמנם לדידן דקי\"ל כרב הונא דיכולה לומר איני ניזונית אם כן אפי' בלאו טעמא דקונמות דקדושת הגוף נינהו חייל לכשיתגרש משום דהו\"ל כאומר שדה זו שאני מוכר לך לכשאקחנה ממך תקדש משום דבידו להקדישה וה\"נ בידה לומר איני ניזונית וכן ראיתי אחר זמן להרב בית שמואל בסי' פ\"א שדרך בדרך זה לדעת רבינו ז\"ל אלא שלא נרגש מכל מ\"ש וראיתי להריטב\"א ז\"ל הביאו מוהר\"ב ז\"ל שתירץ לקו' התוס' הלזו וז\"ל והנכון דנהי שיכולה לפטור את עצמה שלא תעשה בצמר אינה יכולה לפדות ידיה משעבודו של בעל שהן משועבדות לו לשאר מלאכות וכיון דמשועבדות ידיה לבעל לשאר מלאכות אפי' למעשה ידיה אין לה כח להקדישן שהרי עיקרן של בעל ע\"כ וכתי' זה תירץ הרא\"ה ז\"ל יע\"ש וק\"ל טובא ממאי דפריך בגמ' בר\"פ המדיר לרב הונא דאמר יכולה אשה לומר איני ניזוני' ואיני עושה קונם שאיני עושה לפיך אמאי אינו צריך להפר לימא מתוך שיכולה לומר איני ניזונית כו' נעשה כמי שאומרת לו איני ניזונית ומשני אלא לא תימא כו' ומאי קו' הא כיון דאוקימנא למתני' באומרת יקדשו ידי לעושיהן נימא דטעמא דת\"ק הוא אע\"ג דאומרת איני ניזונית ויש בידה לפטור שלא תעשה בצמר כיון דמשועבדות ידיה לבעלה לשאר מלאכות להיות אופה וטוחנה אפי' למעשה ידיה שיכולה לומר איני ניזונית אין לה כח להקדישן שעיקרן של בעל וכמ\"ש הרי ב\"א לענין שלא יחול הקדש אחר גירושין אפי' במעשה ידיה שיש בידה לפדות מה\"ט גופיה והנה לכאורה היה אפשר לישב לזה דע\"כ לא כתב הריטב\"א ז\"ל כן אלא לפום מאי דס\"ד דתלמודא השתא דקונמות אינו מפקיע מידי שעבוד אהא הוא דכתב הריטב\"א ז\"ל דכיון דהיא אמרה יקדשו ידי לעושיהן כיון דלא קדשי אשאר מלאכות משום דמשועבדות לו לא קדשי נמי אמעשה ידיה אמנם לפום מאי דמסיק תלמודא דקונמות קדושת הגוף נינהו ומפקיעין מידי שעבוד מדינא אלא דאלמוה רבנן לשעבודיה איכא למימר שפיר דכי אלמוה רבנן היינו דוקא בשאר מלאכות אבל מעשה ידיה קדשי שפיר כדיניה כיון שהיא אומרת איני ניזונית ומדינא אפי' אשאר מלאכות ראוי לחול וכדאמרי' לענין חלות אחר גירושין דאע\"ג דכל מידי דלא קדיש מהשתא לא קדיש לקמיה הכא כיון דמדינא חייל כי אלמוה דוקא בעודה תחתיו כמ\"ש הר\"ן פרק י\"א דנדרים דפ\"ו ע\"ש אלא דהא ליתא שהרי כתב הריטב\"א ז\"ל בשיטת כתיבת יד והרא\"ה הביאו מוהר\"ב ז\"ל שם דת\"ק דאמר אינו צריך להפר משום דקסבר דאפי' גרש' אינה אסורה לחזור לו דאע\"ג דכי לא קדיש מהשתא מדרבנן הוא משום דאלמוה מ\"מ כל היכא דהשתא לא קדיש לקמיה נמי לא קדיש ע\"ש וא\"כ ה\"נ נימא דס\"ל לת\"ק דאע\"ג דכי לא קדיש לשאר מלאכות מדרבנן הוא מ\"מ כיון דלא קדשי לשאר מלאכות לא קדשי נמי אמעשה ידיה ומשו\"ה קאמר אינו צריך להפר כי היכא דס\"ל דאינו חל אחר גירושין אפי' במעשה ידיה דיכולה לומר איני ניזונית מה\"ט ואף גם זאת אפשר ליישב דע\"כ לא כתב הריטב\"א ז\"ל כן אלא למאי דתריץ בגמ' דמאי דקאמר שמואל הלכה כריב\"ן איירי באומרת יקדשו ידי לעושיהן אבל באוסרת מעשה ידיה לא חל משום דאין אדם אוסר דבר שלא בא לעולם אהא כתב דכיון דהיא אומרת יקדשו ידי וידיה לא קדשי לשאר מלאכות משום דמשועבדות לו לא קדשי נמי אמעשה ידיה דאי ידיה קדשי אף לשאר מלאכות צריך שיהיו קדושות והא לא אפשר וכיון שכן נמצא שלא חל קדושה על הידים כלל אמנם למאן דס\"ל אדם מקדיש דשלב\"ל ואפי' באוסרת מעשה ידיה על בעלה חל הנדר כיון שאין חלות הקדש תלוי בקדושת ידים איכא למימר שפיר דאע\"ג שלא חל הנדר אשאר מלאכות שאסרה לבעל אמעשה ידיה חייל שפיר כיון שיכולה לומר איני ניזונית וס\"ל להריטב\"א ז\"ל דמ\"ש בגמ' לרב הונא באומרת יקדשו ידי לעושיהן לא קאי אלא לשמואל דכי קאמר שמואל הלכה כריב\"ן באומרת יקדשו ידי כו' אמנם מתני' איירי בכל גוונא אפי' באוסרת מעשה ידיה דס\"ל לת\"ק אדם מקדיש דשלב\"ל וכן כתב הרשב\"א ז\"ל הביאו הר\"ב ז\"ל דת\"ק סבר אדם מקדיש דשלב\"ל דהא קתני רישא קונם שאי' עושה ע\"פ אבא אינו יכול להפר יע\"ש ואם כן משום הכי פריך התם תלמודא שפיר אמתני' דקונם שאני עושה לפיך דנימא נעשה כמי שאומרת לו איני ניזונית כיון דמתני' איירי נמי באוסרת מעשה ידיה סתמא אלא דהא נמי ליתא דאם כן אמאי קאמר ת\"ק א\"צ להפר ואפי' גרש' אינה אסור' לחזור לו ואמאי אינו חל הנדר לכשיגרשנה אעיקר מעשה ידיה כיון שיכולה לומר איני ניזונית הו\"ל כאומר שדה זו שאני מוכר כו' דאע\"ג דלא חייל מהשתא חייל לאחר זמן ותירוץ הריטב\"א ז\"ל אינו מעלה ארוכה לזה וכן קשה למה שתי' התוס' דתלמודא רוצה לישב אליבא דר\"ל דאכתי תקשי להו לפי האמת לת\"ק אמאי קאמר אינו צריך להפר ומשמע דאפי' לאחר גרושין קאמר דלא חל הנדר ומקשי לרב דאמר יכולה אשה שתאמר איני ניזונית דאמאי אינו צריך להפר כיון שבידה לומר איני ניזונית הו\"ל כאומר שדה זו שאני מוכר כו' דקדשה לכ\"ע ולהתוס' ז\"ל י\"ל דסבירא להו כמ\"ש הרשב\"א דת\"ק לא חייש אגירושין דגירושין לא שכיחי וא\"נ כמ\"ש הר\"ן בנדרים דת\"ק ס\"ל דלא מהני הפרה לכשיתגרש ומש\"ה קאמר דאינו צריך להפר מיהו לדברי הריטב\"א ז\"ל ק\"ט שהרי הוא ז\"ל כתב דטעמא דת\"ק דלא חייש אגירושין משום דס\"ל דאפילו לאחר גירושין אינו חל לכן נראה ליישב דתלמודא התם כי פריך ממתני' דקונם לא פריך ממילתיה דת\"ק דממילתיה דת\"ק ליכא לאקשויי מידי כמ\"ש אלא אסברת ר\"ע וריב\"ן סמוך דכיון דאינהו ס\"ל דכיון דמדינא חל אע\"ג דאלמוה רבנן לשעבודיה חייל לאחר גירושין ולהעדפה אמאי לא קאמרי דצריך שיפר משום מעשה ידיה עצמן דנעשה כמו שאומרת איני ניזונית דלדידהו אע\"ג דלא חייל אשאר מלאכות חייל שפיר אמעשה ידיה משום דמדינא חייל אשאר מלאכות ג\"כ וזה דוחק דתלמודא התם נקט מילתיה דת\"ק ולא ק\"ל אלא ממילתיה דר\"ע וריב\"ן ועיין במ\"ש מוהר\"ב דכ\"ב ע\"ד בשם הרמב\"ן דטעמא דת\"ק משום דכיון דידים עצמן לא קדשי דשלב\"ל הוא שגם לפי דבריו ז\"ל קשה מסוגיא דפ' המדיר דמאי פריך התם הא טעמא דת\"ק הוא משום שאין אדם מקדיש דשלב\"ל אך ק\"ט מההיא דגרסינן בפ' מציאות האשה דס\"ו כי אתא רבין אר\"י בהעדפה שלא ע\"י הדחק כ\"ע לא פליגי כי פליגי בהעדפה שע\"י הדחק ת\"ק סבר לבעל' הוי והשתא קשה דמנ\"ל לר\"י דלת\"ק העדפה שע\"י הדחק הוי לבעלה נימא דבהא לא פליג אר\"ע אלא דת\"ק ס\"ל דכיון דלא קדשי אשאר מלאכות לא קדשי אהעדפה נמי אע\"פ שהיא שלה ור\"ע ס\"ל דאע\"ג דלא קדיש אשאר מלאכות קדיש אהעדפה כיון דמדינא חייל וכדס\"ל לריב\"ן לענין חלות אחר גירושין וכמו כן קשה לדעת הרמב\"ן ז\"ל שכתב דטעמא דת\"ק משום דכיון דידים לא קדשי דשלב\"ל הוא וכעת צ\"ע:<br><b> ודע </b> שמדברי הריטב\"א הללו שכתבנו נר' שיש להוכיח מה שנסתפק הרב קול יעקב דמ\"ח ע\"ג על מי שהיו לפניו ב' בהמות ונדר ואמר הרי אלו עולה ונמצאת אחת מהם בעלת מום או טמאה מי אמרינן כיון דעל אותו בהמה לא חל הנדר אף על האחרת לא חלה דהוה ליה נדר שהותר מקצתו הותר כולו א\"ד ע\"כ לא אמרינן נדר שהותר מקצתו כו' אלא כשחל הנדר מעיקרו ושוב הותר מקצתו ע\"י פתח אמנם אי מעיקרו אין מקום לחול על מקצתו כלל בכה\"ג אפשר דקרינן ביה ככל היוצא מפיו יעשה ע\"ש ומתוך דברי הריטב\"א הללו שכתבנו מבואר יוצא דלא חל כלל וכמובן ומה שהביא הרב הנז' ראיה מאותה ששנינו בכתובות המדיר את אשתו מליהנות לו עד ל' יום יעמיד פרנס כתב רש\"י המדיר את אשתו מליהנות לו אין הנאת תשמיש נאסר דהא משועבד לה נראה דהנאת תשמיש בכלל מה שאסר עליה מליהנות לו אלא שלא חל עליה איסור' משום דמשועבד לה ואי אמרת דכל הנודר משני דברי' ואין הנדר חל על אחד מהם שהותר כולו אם כן היכי קתני מתניתין עד ל' יום יעמיד פרנס כו' הא כיון דלא חל אהנאת תשמיש אף שאר ההנאות הותרו ואף שהתוס' חולקי' על רש\"י הרוא' ירא' דלאו מה\"ט חולקי' על רש\"י כמבואר אלא מוכח דס\"ל דכל שלא חל הנדר מעיקרו לא אמרינן ביה נדר שהותר מקצתו הותר כולו את\"ד יע\"ש וכן נראה לע\"ד לדקדק ממ\"ש הרשב\"א ז\"ל בחידו' לנדרים דף ט\"ו ע\"ב ד\"ה ואמר רב כהנא לענין אם אסרה הנאת תשמישה על כל העולם דאף על גב דלא חל איסורא על הבעל אכ\"ע חייל יע\"ש. אמנם לע\"ד אין מכל זה ראיה דהתם שאני דמדינא חייל נדרא אף אהנאת תשמיש כיון דקי\"ל דקונמות קדושת הגוף נינהו ומפקיעין מידי שעבוד אלא משום דאלמוה רבנן לשעבודה דבעל הוא דלא חל כמ\"ש הרשב\"א והר\"ן פ\"ב דנדרים דף הנז' וא\"כ איכא למימר שפיר דכי אלמוה רבנן היינו דוקא בהנאת תשמיש אבל בשאר הנאות חייל שפיר אמנם היכא דמדינא לא חל הנדר על מקצתו לא חל אכולו וכדעת הריטב\"א ז\"ל שכתבנו ואולם מדברי הר\"ן ז\"ל שכתב בפי\"א דנדרים דפ\"ו ד\"ה מתקיף לה לישב קו' התוספות והריטב\"א ז\"ל י\"ל דריב\"ן דאמר יפר לאו משום מה שהאשה חייבת לבעלה תחת מזונות קאמר דאי משום הכי בלחוד ליכא למימר תהא אסורה לחזור שהרי אפשר לבעל ליזהר בכך אלא הכא באוסרת כל הנאות שלה על בעלה עסקינן אפילו אותן ז' מלאכות דהיינו טוחנת ואופה כו' והיינו דקאמר ותהא אסורה לחזור לו שאינה יכולה לשמשו במלאכות הללו מהני מלאכות לא כל הימנה להפקיע עצמ' כו' יע\"ש נראה שחולק על סברת הריטב\"א ז\"ל וס\"ל דאע\"ג דלא חל אשאר מלאכות דהיינו טוחנת ואופה חייל אמעשה ידיה ולא אמרינן בכה\"ג נדר שהותר מקצתו כו' דאי ס\"ל כדעת הריטב\"א בפשיטות הי\"ל ליישב ולומר דכיון דלא חל אשאר מלאכות לא חל אמעשה ידי' והיכי קאמר ריב\"ן יפר ולמה זה הוצרך לומר דאעיקר מעש' ידיה אפשר לבעל ליזהר ממנה דהן לו יהי דנימא דאי אפשר לבעל ליזהר אפ\"ה מיתבא מילתא שפיר וכן מבואר ג\"כ ממ\"ש בחידושיו לנדרים די\"ז ע\"ב ד\"ה דכוות' ועיין במוהרימ\"ט בח\"א סי' ה' שכתב דאש' שאמרה הנאת תשמישך עלי כופה ומשמשתו ולא חיישינן שמא תעדיף משום דכיון דמדינא לא חלה אחיוב עונה לא חל נמי אהעדפה יע\"ש ונראה שזה סותר לדברי הר\"ן ז\"ל שכתבנו ומ\"מ יש לחלק דע\"כ לא אמר הרב ז\"ל אלא דוקא גבי העדפת תשמיש דכיון דאין מקום לחול אלא אחר חיוב עונ' ועיקרו לא חל ה\"נ לא חל אהעדפ' דגריר אבתריה אמנם בנוד' מב' ענינים נפרדים ה\"נ אף על גב דלא חל אחדא חייל אאידך ועיין בספר משפטי שמואל סי' קי\"א וכנראה דאשתמיט מיניה דברי הר\"ן ז\"ל הללו ועיין בהרדב\"ז ח\"א סי' רע\"ח והר\"א ששון סי' קנ\"ו וכן נראה דעתו ז\"ל בתשובה סי' ע\"ג שכתב דמי שנשבע לפרוע הקרן והרבית אע\"ג דלא חל שבועתו על הרבית חל על הקרן וכמו כן ראיתי להר\"ב מחנה אפרים הלכות שבועות סי' ח' שהכריח מדברי הר\"ן ז\"ל הללו בתשו' וכמ\"ש ואולם הדבר הקשה מ\"ש עוד הרב ז\"ל שם בשם הריטב\"א ז\"ל (שכ' בחדושין הר\"ן ז\"ל כ\"ש בתשובה) דחייל על הקרן וכתב דלא שייך לומר נדר שהותר מקצתו כו' דכיון דהוי ממילא לא אמרינן הכי ולפי מ\"ש נמצאו דברי הריטב\"א ז\"ל סותרים זא\"ז גם מה שהביא עוד ראיה מההיא דר\"פ המדיר נדחה היא כמ\"ש לעיל ולבר מן דין ק\"ל לדעת הריטב\"א ז\"ל דלפום מאי דס\"ד דתלמודא השתא דקונמות לא מפקיעי מידי שעבוד היכי הוה ניחא ליה סברת ר\"ע דאמר יפר שמא תעדיף הא כיון דמדינא לא חל אעיקר מעשה ידיה משום דמשועבדת לא חל נמי אהעדפה ואדפריך לריב\"ן אליבא דשמואל מי איכא מידי דאילו השתא לא קדיש כו' מה\"ט נמי תקשי ליה לגופיה לר\"ע היכי אמר יפר כיון דלא חייל מעקרא נדרא ודוק ודע שהרב המגיד ז\"ל בפרק י\"ב מהלכות אישות ד\"ד כתב משם המפרשים כדע' הר\"ן והריטב\"א שכתבנו דדוקא אעיקר מעשה ידיה יכולה לומר איני ניזונית אבל לא אשאר מלאכות דטוחנ' ואופה אמנם התוס' בפ' אע\"פ גבי ההיא דמורדת ד\"ה רב הונא כתבו דפטורה מכל המלאכות שאם תעשה לו מלאכות הללו לעולם לא תעשה לעצמה ובמאי תהא ניזונית וכ\"כ הרא\"ש ז\"ל שם דרב הונא לטעמיה דאית ליה דיכולה לומר איני ניזונית ופטורה מכל המלאכות ומתוך כך כתב דהאומר איני זן ואיני מקבל מעשה ידיה דנקרא מורד ומוסיפין על כתובתה דאף על גב דקי\"ל דממלאכה לא הוי מורדת היינו משום דמצי למימר איני ניזונית אבל איש דלא מצי למימר איני זן נקרא מורד ולדעת הר\"ן והריטב\"א ז\"ל שכתבנו דבשאר מלאכות חייבת ע\"כ טעמיה דר\"ה הוא משום דס\"ל דלא הוייא מורדת אלא מתשמיש שהוא עיקר האישות וכמ\"ש הר\"ן והריטב\"א שם ועיין בנתיבות משפט דר\"ט ע\"ד ולפ\"ז האומר איני זן ואיני מקבל מעשה ידיה אע\"ג דלא מצי למימר הכי אין לו דין מורד כי היכי דקי\"ל דממלאכה לא הוייא מורדת אפי' בשאר מלאכות דאינה יכולה לומר איני ניזונית ומהתימה על רי\"ו ז\"ל דבנתיב כ\"ג ח\"ה סתם כדעת הר\"ן והריטב\"א ז\"ל דבשאר מלאכות חייבת הפך דעת רבו ז\"ל ובנתיב כ\"ז ח\"ח פסק דלא הוייא מורדת אלא מתשמיש אבל ממלאכה אינה נקראת מורדת וכתב עוד שם דהאומר איני זן נקרא מורד ומוסיפין על כתובתה והוא דבר תמוה דהרא\"ש ז\"ל לא כתב כן אלא משום דס\"ל דאפי' בשאר מלאכות אינה חייבת כמ\"ש אבל לדעת הסוברים דחייב ע\"כ טעמיה דר\"ה הוא משום דלא הוייא מורדת אלא מתשמיש שהו' עיקר האישות ומינה דהאומר איני זן אין לו דין מורד ואולי שדעתו ז\"ל כמ\"ש הריטב\"א בשם ר\"י ז\"ל דבשאר מלאכות שהן לתשמיש גופו לכ\"ע מורדת הוייא ולא נחלקו אלא במלאכות מעשה ידיה דר\"ה לטעמיה דאמר דיכולה אשה שתאמר איני ניזונית וריב\"ח סבר דיכול לכופה על מע\"י כסברת ר\"ל וזה ודאי דוחק דכל כי האי הי\"ל לפרש וכעת צ\"ע עוד הקשה הרב נ\"מ דר\"ט ע\"א על דברי רבינו וז\"ל ואי קשיא הא קשיא דהא דאמרי' בגמ' דאלומי אלמוה לשיעבודא דבעל ה\"ד בקונמות דאל\"כ כל אשה תפקיע עצמה ע\"י קונם אבל בהקדש שנאסר לכל העולם ליכא למיחש לכך ומפקיע ההקדש מידי שעבוד ולא אלמו' לשעבוד' דבעל בכה\"ג כמ\"ש התוס' פרק אע\"פ ד\"ה קונמות כו' והוכיחו כן מההיא דאצטלא דפרשו' אמיתנא וכ\"כ הרא\"ש שם ובנדרי' ואם כן איך כתב הרמב\"ם שאם אמרה יקדשו ידי לעושיהן לא חל הנדר מפני שחכמים עשו חיזוק לשעבוד הבעל הא בכה\"ג לא אלמוה לשעבוד' כיון שהקדיש' מע\"י ואסרן לכל העולם זהו תורף קו' ויע\"ש במה שנדחק בזה ולדעתי הא נמי ל\"ק משום דא\"ל דרבינו ז\"ל סובר כמו שתרצו התוס' בד\"ה קונמות למה שהקשו מההיא דפ' החובל דאמרי' עבדי מלוג אין יוצאין בשן ועין לא לאיש ולא לאשה משום דאלמוה רבנן לשעבודיה דבעל אף על גב דשחרור דמי להקדש ותרצו בתי' ב' וז\"ל א\"נ ידו עדיפה מידה כיון דאוכל פירות בחייה יע\"ש הנה מבואר מדבריה' לפי תירוץ זה דנכסי מלוג כיון שאוכל פירות בחייה אלמוה רבנן לשעבודיה דבעל אפי' בשחרור דליכא למיחש למידי דהקדש מטעמא דידו עדיפא מידה ואם כן ה\"נ ס\"ל לרבינו דאפילו באומרת יקדשו ידי לעושיהן אלמוה רבנן לשעבודיה אע\"ג דליכא למיחש למידי כההיא דשחרור משום דידו עדיפא מידה כיון שמע\"י הן שלה בחייה וההיא דאצטלא שאני משום דשעבוד דידה גריעא כמו שתרצו התוס' וכן הוא דעת הר\"ן שכתב בר\"פ המדיר דאע\"ג דאם הקדיש הבעל נכסים אין אשתו ניזונית משום דדוקא בקונמות אלמוה כדי שלא יפקיע שעבוד אשתו אבל בהקדש לא אם הקדישה היא נכסים אינו נפקע שעבוד הבעל בכך דשוייוה רבנן כלוקח לכל מילי וכיון שכן נמצא מקדיש דבר שאינו שלו יע\"ש גם מ\"ש שכן דעת הרא\"ש בפ' אע\"פ לכאורה נראה כן ממ\"ש הרא\"ש שם וז\"ל וי\"ל דסברא הוא דכי היכי דאלמוה רבנן לשעבודא דבעל אלמו' נמי לשעבוד' דאשה וכן נמי י\"ל בבע\"ח דמשום נעילת דלת אלמו' רבנן לשעבודיה שלא יוכל לאסור נכסיו על בע\"ח בקונם עכ\"ל הרי מבואר דאע\"ג דהקדש מפקיע מידי שעבוד בע\"ח קונמות אינו מפקיע מידי שעבוד בע\"ח משום דאלמו' רבנן לשעבודיה אלא דק\"ל לפ\"ז ממ\"ש הרא\"ש גופיה בריש פרק המדיר וז\"ל אלמוה רבנן לשעבודיה דאשתו כשעבודי' דבעל אע\"ג דגבי אצטלא דפרשוה אמיתנ' לא אלמוה רבנן לשעבודה דאשה היינו דוקא לגבי כתובה אבל שעבודה דמזונות אלמו' רבנן טפי יע\"ש והשתא ק' דכפי מ\"ש בפרק אע\"פ דדוקא בקונמות אלמוה רבנן כי היכי דלא לפקע עצמו משעבודו אבל בהקדש שנאסר לכל העולם ליכא למיחש להכי ומשום הכי לא אלמוה לשעבוד דבע\"ח אם כן מאי ק\"ל מההיא דאצטלא ואמאי הוצרך לשנויי דה\"ד גבי כתובה הא בההיא דאצטלא אפי' לגבי מזונות לא אלמוה כיון שנאסר לכל העולם הו\"ל כהקדש כמו שתירצו בתוס' ולכן נ\"ל שדעת הרא\"ש ז\"ל כדעת הר\"ן והתוס' בתי' השני דגבי בעל אלמוה רבנן לשעבודיה אפי' בהקדש וכדמוכח מההיא דפ' החובל ומ\"ש בפרק אע\"פ דדוקא בקונם אלמוה רבנן היינו דוקא לגבי בע\"ח דעלמא משום הכי ק\"ל שפיר בר\"פ המדיר גבי אצטלא דפרשוה אמיתנא אמאי לא אלמוה רבנן לשעבוד האשה כי היכי דאלמוה לשעבוד הבעל ואפי' בהקדש שנאסר לכל העולם משום דס\"ל דשעבוד הבעל והאשה תרוייהו שוים כדס\"ד דהתוס' ועיין במוהר\"ב ז\"ל דכ\"ג ע\"ב וז\"ש בתחילת לשונו בשעבודיה דבעל ואהא תי' דה\"ד לגבי כתובה אבל שעבוד' דמזונות אלמוה רבנן טפי ואפי' בהקדש כי ההיא דאצטלא דומיא דשעבוד הבעל כנ\"ל גם מה שהקשה עוד הרב הנז' על דברי מרן הב\"י ז\"ל כפי מ\"ש ניחא דמשום הכי לא הכריח מרן ז\"ל מה\"ט משום דבמחלוק' היא שנוייה ודע שדעת הרשב\"א ז\"ל כדעת הר\"ן ורבינו שיחדנו סברתו לעיל וזה ממ\"ש בר\"פ המדיר הביאו הרב ז\"ל דנ\"ב ע\"א וז\"ל וא\"ת מאי מקשה כיון דמשועבד כו' וי\"ל דלא אמרו אלא בקונם שהוא איסור דרביע על נכסיו כדי להפקיע שעבוד אשתו ובהא הוא דאלמוה רבנן וטעמא דמילתא משום דאי לא\"ה אין לך בעל שאינו מפקיע שעבוד אשתו אבל כשהוא מקדיש נכסיו היא אינה ניזונית מהן דלא אלמוה רבנן לגבי הקדש לפי שאין אדם עשוי להקדיש נכסיו ולהפסידן כדי להפקיע שעבוד אשתו והילכך אינה ניזונית מהם ואף על פי כן היא שהקדיש' נכסיה ומע\"י אינה יכולה להפקיע שעבודו דשאני בעל לפי שהוא כלוקח לכל דבריו עכ\"ד יע\"ש וכ\"כ עוד בפ' אע\"פ דכ\"ג ע\"ב בשם הרשב\"א ז\"ל יע\"ש ומ\"מ לפי תירוץ הראשון שתירצו התוס' מבואר דס\"ל דאפילו לגבי בעל כל שהיא אוסרת הנאתה לכל העולם לא אלמוה לשעבודא דבעל וכ\"כ הג\"א בפ' המדיר בשם ר\"י ז\"ל ואם כן כפי דבריהם נראה דמתני' דקתני פ' ואלו נדרים ד\"ץ ע\"ב דהאומרת נטולה אני מהיהודים יפר חלקו ותהא משמשתו מיירי אפי' באוסרת הנאת תשמישה על כל ישראל דכל שאוסרת הנאתה אכ\"ע לא אלמוה לשעבודא דבעל והו\"ל כהקדש לפי שאין אדם עשוי להפסיד את עצמו כדי להפקיע שעבוד הבעל ומה שפי' הרא\"ש שם וז\"ל נטולה אני מן היהודים כו' שאסרה הנאת תשמיש של כל ישראל עלי' היינו משום דהרא\"ש ס\"ל דלגבי בעל אלמוה לשעבודיה אפי' באוסרת על כל ישראל והו\"ל כלוקח לכל דבריו וכמ\"ש לעיל וע\"פ זה מיושבים דברי הטור ז\"ל שכתב בי\"ד סימן רל\"ד דאם אסרה הנאת תשמישה על כל ישראל דיפר חלקו והקשה מרן ז\"ל דכיון דהיא משועבדת לו היכי חייל נדרא על בעלה אמנם ע\"פ האמור י\"ל דהטור ז\"ל ס\"ל כתירוץ הראשון שכתבו התוס' וכדעת הריטב\"א ז\"ל דכל שאוסרת הנאתה אכ\"ע לא אלמוה לשעבודיה דבעל ואוקמו' אדינא דקונמות מפקיעין מידי שעבוד וכעין זה תריץ הרב\"ח והרב פרישה ועיין בספר מחנה אפרים הלכות נדרים סימן כ\"א הן אמת שלפ\"ז קשה מה שהקשה הרב ט\"ז ז\"ל סימן הנז' ס\"ק דאם כן מאי פריך בגמ' פ' ואלו נדרים דפ\"א ע\"ב אברייתא דקתני שלא אכחול כו' ושלא אשמש מטתו יפר משום דברים שבינו לבינה ופריך אמר מר ושלא אשמש כו' ה\"ד אי דאמר הנאת תשמישי עליך ל\"ל הפרה הא משעבדא ליה כו' ואמאי לא משני דברייתא מיירי באוסרת הנאת תשמישה על כל ישראל דהכי משמע פשטא דברייתא טפי מדלא קאמר ושלא אשמש לך מטתך כדקאמר סיפא ושלא אציע לך יע\"ש וליכא למימר דאם כן אדתני סיפא ושלא אציע לך כו' אין צריך להפר דההיא ודאי איירי באוסרת הנאתה על בעלה דאי אכ\"ע חייל נדרא לדעת הטור ואם כן לפלוג וליתני בדידיה בתשמיש גופיה בין כשאוסרת הנאתה על בעלה לכשאוסר' אכ\"ע דאיכא למימר דברייתא רבות' אשמועינן דברישא אשמעי' באוסרת תשמיש' על כל ישראל דחייל נדרה אע\"פ דמשועבדת לו דבר תורה קונמות מפקיעין מידי שעבוד וסיפ' אשמועי' דאפי' במעשה ידיה דשעבודייהו מדרבנן ולא נימא דלא אתי שעבוד דרבנן ומפקיע איסור קונם דאוריי' קמ\"ל דאפ\"ה לא חייל ועיין ברש\"י בר\"פ המדיר אמנם לע\"ד נר' לתרץ דס\"ל להטור ז\"ל ודעימיה כמ\"ש הר\"ן בר\"פ המדיר לדעת רבינו דטעמא דת\"ק דאמר קונם שאני עושה לפיך אינו צריך להפר ולא חייש אגרושין כדחייש ריב\"ן הוא משום דס\"ל דקונמות אין מפקיעין מידי שעבוד משו\"ה לא חייל אפי' אחר גירושין כיון דהשתא לא חייל לקמיה נמי לא חייל ואם כן אליבא דת\"ק ודאי דאפי' באוסר' הנאתה אכ\"ע לא חייל נדרה כיון דמדינא קונמות אין מפקיעין מידי שעבוד דהאי טעמא לא אהני לן אלא לפו' מאי דקי\"ל הלכתא כריב\"ן דקונמות מפקיעין מידי שעבוד ומשום דרבנן אלמוה הוא דלא חייל בהא הוא דאמרינן דדוקא באוסרת על בעלה הוא דאלמוה דאל\"ה כל אשה תפקיע עצמה משעבוד בעלה ע\"י קונם אבל באוסרת הנאתה אכ\"ע דליכא למיחש להכי כיון דאיהי נמי מפסדת בהכי לא אלמוה ואם כן משום הכי פריך התם בגמ' שפיר דאי באומרת הנאת תשמישי עליך ל\"ל הפרה משום דההיא ברייתא ודאי אתייא כת\"ק דריב\"ן מדקתני סיפא שלא אציע לך מיטתך כו' אין צריך להפר ואילו לריב\"ן יפר שמא יגרשנה ותהא אסורה לחזור לו ומדלא חייש אגירושין ש\"מ דס\"ל דמדינא קונמות אין מפקיעין מידי שעבוד וכיון שכן אפי' באוסרת הנאתה אכ\"ע נמי לא חייל כנ\"ל נכון: האמנם מצאתי להרשב\"א ז\"ל בחי' לנדרים דט\"ו ע\"ב דס\"ל הפך דעת הטור שכתב וז\"ל והא עדיפא בחד צד מההיא דנדרים ושבועות דדבר מצוה דאלו התם בכולל דברים המותרים עם דברים האסורים חיילי על דבר מצוה ואילו הכא בדאסר נפשיה אחפצא כלומר באומר הנאת תשמישי על כל הנשים שבעולם וכן האשה שאמרה הנאת תשמישי על כל היהודים לא חייל נדרא על מי שנשתעבדו לו כו' והא דתנן נטולה אני מן היהודים יפר חלקו דאלמא חייל נדר' בכולל הכל באיסור התם כשאומר' נטולה אני מהם שתהא הנאת תשמישם עלי בקונם וסתמ' נמי כאומרת כך דמי אבל באומדנא כו' יע\"ש והשתא קשה טובא דבשלמא מ\"ש דבאוסרת הנאת תשמישה על כל ישראל דלא חייל ניחא משום דלגבי בעל אלמוה רבנן לשעבודו טפי אפי' באוסרת על כל ישראל כמ\"ש בפ' אע\"פ אמנם מ\"ש דבאומר הנאת תשמישי על כל הנשים שבעולם דלא חייל נדרא קשה דמ\"ש ממקדיש נכסיו שכתב הרשב\"א בפ' אע\"פ דחייל נדרא ואין אשתו ניזונית מהם משום דבקונם כלל לא אלמוה לשעבוד' מטעמא דאין אדם עשוי להפסיד כדי להפקיע שעבוד אשתו ונמצא דברי הרשב\"א ז\"ל סותרים זל\"ז ולהא ודאי היינו יכולים לומר דס\"ל להרשב\"א כמ\"ש הלח\"מ ז\"ל בפי\"ב מה' אישות הלכה כ\"ג כדעת הר\"ן ורבינו ז\"ל דדוק' גבי שעבוד ממון אמרינן דקונם מפקיע משום דניתן למחילה ותנאי מועיל אבל בעונה שאין התנאי מועיל ולא ניתן למחילה אין קונמות מפקיעין מידי שעבוד מדינא ואם כן משום הכי כתב דבאומר הנאת תשמישי על כל הנשים דלא חייל הן אמת דק\"ל על דברי הלח\"מ ז\"ל דאם איתא דהכי ס\"ל להר\"ן ז\"ל א\"כ מאי קק\"ל לעיל מזה בד\"ה וכיון דמשועבד כו' וז\"ל וא\"ת ולפרוך ממתני' גופה דלא תנן יוציא בשבת אחת או בב' שבתות משום תשמיש דאלמא לא מצי מפקיע לשעבוד ותי' יע\"ש והשתא מאי קו' נימא דמש\"ה לא פריך ממתני' משום דאיכא למימר דדוקא בעונה שאין התנאי מועיל ולא ניתן למחילה אינו מפקיע מידי שעבוד אבל שעבוד ממון מפקיע מידי שעבוד מש\"ה מייתי ממתני' דקונם שאני עושה לפיך דאפי' בשעבוד ממון מפקיע מידי שעבוד ויש ליישב דכיון דהך סתמא ר\"מ היא וכדפריך תלמוד' בדע\"א מהך סתמא אבריית' דר\"מ ואע\"ג דתירצו בגמ' בתר הכי דהך סתמא דלא כר\"מ ההיא בדרך את\"ל קאמר לה אבל פשטא משמע דר\"מ היא ועוד דמשמע ודאי דסתמ' דתלמוד' דפריך וכיון דמשועבד לה כו' פריך נמי ההיא דר\"מ דדוחק לומר דתרי מקשין נינהו ואם כן שפיר ק\"ל להר\"ן ז\"ל דאמאי לא פריך ממתני' דכיון דר\"מ ס\"ל באו' ע\"מ שאין לך עלי שאר כסות דתנאו בטל כדאיתא בפרק אע\"פ אם כן לר\"מ שעבוד ממון ושעבוד עונה כי הדדי נינהו דבתרוייהו אין התנאי מועיל:<br><b> אמנם </b> הא ודאי ליתא בדע' הרשב\"א והר\"ן שהרי לעיל מזה גבי מאי דפריך בגמר' יהא מדאוריי' משועבד לה כתב וז\"ל וא\"ת הא קי\"ל דקונמות מפקיעין מידי שעבוד וי\"ל דשאני אשה דאלמוה רבנן לשעבודה על בעלה כדאלמוה לשעבודא דבעל לגבי אשה עכ\"ד. וכ\"כ הר\"ך ז\"ל שם ועיין בס' מחנה אפרים ה' גביית חוב סי' ג' יע\"ש הרי מבואר דמשום טעמא דאלמוה רבנן הוא דלא חייל וכיון שכן באוסר הנאתו על כל הנשים דליכא טעמא דאלמוה אמאי כתב דלא חייל ושמא י\"ל דע\"כ לא כתב הרשב\"א כן אלא דוקא בהקדש משום דאין הקדש אלא אם כן אסר לה אכ\"ע אבל בקונמות כיון דאיכא קונם פרטי לא פלוג רבנן והשוו מידותיהן דבכל קונם לא יהא חל נדרא וא\"נ י\"ל דשאני עונה כיון שהוא עיקר האישות ואיכא ביטול פ\"ו אלמוה רבנן לשעבודו טפי אפי' בקונם כלל ועיין להרב נ\"מ דרע\"ו ע\"ד ועיין בספר מוצל מאש שבס\"ס רב יוסף סי' כ\"ו והנראה דאשתמיט מיניה דברי הר\"ן דר\"פ המדיר שכתבנו ורוב דבריו יש בהם מן הקושי כמו שיראה המעיין ועל מה שהקשה הר\"ן ז\"ל על רבינו עיין מ\"ש מרן כ\"מ שם דאפשר דס\"ל לרבינו דכיון דאסיקנא דקונמות מפקיעין מידי שעבוד ומדינא חייל מהשתא כדבר שבא לעולם חשיב ואף על גב דאין אדם מקדיש דשלב\"ל קדושת הגוף אדם מקדיש דבר שלא בא לעולם ע\"ש וכן כתב בב\"י סי' רל\"ד וכדבריו נראה בהדייא שהוא דעת התוספות בקדושין דף ס\"ג ד\"ה וידים יע\"ש ומה שהקשה הרב לח\"מ ז\"ל ממ\"ש רבינו בספט\"ו מה' מעה\"ק וז\"ל היתה לו בהמה מעוברת ואמר אם תלד זכר הרי היא עולה כו' ילדה זכר תקרב עולה דמשמע דוקא מעוברת אבל אם אינה מעוברת לא הוי עולה אע\"ג דקדושת הגוף היא ומעשה ידיה כפרה שאינה מעובר' דמי לא על מרן ז\"ל תלונתו שגם על דברי התוספות בקידושין שכתבו כסברת מרן ז\"ל דלמאי דמסיק שאני קונמות דקדושת הגוף נינהו לא בעי' שיאמר יקדשו ידי לעושיהן וכ\"כ מוהר\"ב ז\"ל בליקוטיו שכן הוא דעת רש\"י במ\"ק תקשי להו מתני' דר\"פ כיצד מערימין דקתני כיצד מערימין על הבכור מבכר' שהית' מעובר' אומר מה שבמעיה של זו אם זכר עולה דמדנקט מתניתין מבכרת שהיתה מעוברת משמע דוקא מעוברת דאי לא לאשמועינן רבותא אפילו שאינה מעוברת ואע\"ג דבפ\"ק דתמורה ד\"י מוקמינן למתני' בקדושת דמים היינו דוקא לבר פדא דאמר אין קדושה חלה על העוברים ואפי' לבר פדא לאו מה\"ט הוא דמוקמינן לה בהכי ואם נאמר דאורחא דמילתא נקט דמסתמא כשהיא מעוברת הוא מקדיש א\"כ גם לדברי רבינו ז\"ל נימא הכי דאורחא דמלתא נקט ועוד אפשר לומר דפרה שאינה מעוברת גריעה ממע\"י משום דמע\"י עבידי דאתו ודאי דסתם אשה עבידא דעבד' ודוקא במותר הוא דכתבו התוס' בפ' אע\"פ דלא עבידי דאתו ודאי ולא כל הנשים עושות יותר ממע\"י מה שא\"כ בפרה שאינה מעוברת דלא עבידי דאתי ודאי דאפשר שלא תתעבר ואפילו תתעבר שמא תפיל וכן נר' שהוא דעת התוס' בקידושין דס\"ב ע\"ב ד\"ה אמר שכתבו וז\"ל וי\"ל משום דבכול' ברייתא דבסמוך הרי את מקודשת לאחר שאתגייר רמ\"א מקודשת כו' ולא תני בהדייהו זו דאם ילדה אשתך נקבה כו' ע\"ש וק' לכאורה מ\"ש ממקדיש מע\"י אשתו וממוכר פירות דקל דאמרי' דלר\"מ אדם מוכר דבר שלב\"ל אלא ודאי משמע דס\"ל דהנהו שאני משום דעבידי דאתו ודאי משא\"כ באו' אם ילדה אשתו נקבה ה\"א מקו' לי דלא עבידי דאתו ודאי כל שאין אשתו מעובר' וגדולה מזו מצאתי להרשב\"א בחי' שם שכ' דלר\"מ אפי' באשתו מעוברת והוכר עוברה ס\"ל דאינה מקו' ולא דמי לפירות דקל דעבידי דאתו ולא עבידי דנתרי כולהו אבל עובר אפי' בשהוכר זימנין דהו\"ל נפל ולא קרי' ביה עבידי דאתו ודאי יע\"ש הן אמת שלדעת הרשב\"א ק\"ל דאם כן כי פרכי' פרק מי שמת דף קמ\"א לרב הונא דאמר משנתינו איני יודע מי שנאה דלימא ליה ר\"מ היא דאמר אדם מקנה דשלב\"ל ומשני אימור דשמעת לי' לדבר שישנו בעולם לדבר שאינו בעולם מי שמעת ליה ואמאי לא משני דעדיפא מינה אימור דשמע' ליה לר\"מ פירות דקל דעבידי דאתו ודאי בעובר מי שמעת ליה וי\"ל דמש\"ה לא משני הכי משום דאכתי הוה ק\"ל דנימא ראב\"י היא דס\"ל דבאשתו מעוברת אדם מקנה דשלב\"ל וכדס\"ל לר\"ח ומתני' באשתו מעוברת אלא דק\"ל כיון דלר\"מ עכ\"ל דס\"ל דאפילו באשתו מעוברת אינה מקו' משום דלא עבידי דאתו ודאי א\"כ מנ\"ל לר\"ח לומר דלראב\"י בשאשתו מעוברת מקודשת ואמאי לא נימא דראב\"י גם כן מודה לר\"מ דאינה מקודשת משום דלא עבידי דאתו ולא דמי לאו' פירות ערוג' זו מחוברת יהיו תרו' דהתם כיון דאוקימנא לה בשחת עבידי דאתו מקרי ומ\"מ לדעת התוס' ז\"ל מוכח בהדייא דס\"ל דבשאין אשתו מעובר' אפי' ר\"מ מודה משום דלא עבידי דאתו וא\"כ איכא למימ' שדעת רבינו ז\"ל דבקדושת הגוף אדם מקדיש דשלב\"ל מיהו דוקא במקדש מע\"י וכיוצא דעבידי דאתו אבל בדלא עבידי דאתו אפי' בקדושת הגוף אמרינן דאין אדם מקדיש דשלב\"ל דקדושת הגוף לדידן לא עדיפא ממאי דס\"ל לר\"מ בעלמא דאדם מקנה דשלב\"ל ואפי\"ה מודה בדלא עבידי דאתו ודאי והילכך משום הכי נקט רבינו ז\"ל דוקא בהמה מעוברת משום דבאינה מעוברת כיון דלא עבידי דאתו אין אדם מקדיש דשלב\"ל ובהא ניחא לי מה שהקשה הרב בני יעקב בתשובה סימן ו' דקצ\"ט ע\"ג לדעת מרן הכ\"מ ז\"ל ממ\"ש רבינו בס\"פ יו\"ד מה' אלו האוסר פירותיו על חבירו הרי חילופיהן וגדוליהן ספק והקשה עליו הראב\"ד מדאמרינן בפרק השותפים קונם פירות אלו על פלוני מהו בחילופיהן מי אמרי' כו' אין אדם אוסר דשלב\"ל על חבירו א\"ד משום דחילופין כגדולין דמו ותירץ מרן דס\"ל דחילופין וגידולין שוין הן וכי אבעיא לן בחילופין ה\"ה בגידולין והא דאמרינן א\"ד משום דחילופין כגידולין דמו היינו לומר דטפי חשיבי גדולין דבר שבא לעולם אבל לפום קושטא אף גדולין הוי דשלב\"ל יע\"ש ולפי דעת מרן ז\"ל קשה מ\"ש דגבי מע\"י פשיטא ליה דאדם אוסר בקונם דבר שלב\"ל והכא פסק דהוי ספק ע\"ש שהניחו בצ\"ע אכן לפי מ\"ש יש לדחות דלא אמרו הרב ז\"ל אלא במע\"י דעבידי דאתו ודאי דסתם אשה דרכה לעשות מה שאין כן באוסר פירותיו על חבירו דלא עבידי דאתי ודאי דמי יימר דמחליף להו וכן גדולין נמי מי יימר שינטע אותם ויוצא פירות ואפי' בחד מי יימר מקרי לא עבידי דאתו לדעת כמה מרבוי' עיין בתוס' פ' המוכר את הספינה דף ע\"ט דבור המתחיל אימור ובחידושי הרמב\"ן ז\"ל שם יעוין שם ודוק ומ\"מ מאי דמשמע מדברי הלח\"ם דבהמה מעוברת חשיב דבר שבא לעולם הא מילתא צריכא רבה שהרי הטור ז\"ל בח\"מ סימן ר\"ט כתב בהדיא דאם אמר מה שתלד בהמתי או שפחתי מכור לך אפי' היתה השפחה או הבהמה מעוברת לא קנה וכן משמע מסתמיות דברי רבינו ז\"ל בר\"פ כ\"ב מה' מכירה דין א' וכן נראה שהוא דעת התוס' ז\"ל בפ\"ק דבכורות גבי ההוא דרב מארי הוה מקנה אודנייהו ועיין בס' בני יעקב דס\"ו ע\"ד ולפי דעתם ק' מתני' דפ' כיצד מערימין דקתני מה שבמעיה של זו עולה דהא אין אדם מקדיש דשלב\"ל וכן הקשה הרב מחנה אפרים דכ\"ה יע\"ש וליכא למימר דס\"ל ז\"ל דקדושת מזבח אדם מקדיש דשלב\"ל ואע\"ג שדעת הטור ז\"ל בא\"ה סי' פ\"א נראה דס\"ל דאפי' בקונמות דקדושת הגוף נינהו אין אדם אוסר דשלב\"ל על חבירו מ\"מ קדושת מזבח אלים טפי וחייל שהרי בפ\"ק דתמורה אוקימנא להך מתני' לבר פדא דאמר אין קדושה חלה על העוברים שהקדישו קדוש' דמים ואולי נאמר דקדושת דמים שאני דמההיא שעתא חל עליה קדושה ואע\"ג שלא בא לעולם מ\"מ הרי בהמה זו שוה יותר בדמיה מפני העובר שבה ואותו היתרון הוא מקדיש וכמו דאיתא בעולם דמי משא\"כ במוכר עובר בהמתו שתכלית הקנין לא בא אלא לכשיולד דכל זמן שהיא במעי בהמה זה אינו רוצה בקניינה כנ\"ל לחלק לפי חומר הנושא עוד הקש' הר\"ב מחנה אפרים לדעת הסוברי' דעובר חשיב דשלב\"ל מהא דגרסינן פר\"א דמילה דקל\"ג ע\"ב דפליגי תנאי ביליד בית ומקנת כסף וקאמר עלה בשלמא לר' חמא משכחת לה יליד בית כו' מקנת כסף נימול לח' כגון שלקח שפחה מעוברת מקנת כסף נימול לאחד כגון שלקח זה שפחה וזה עוברה אלא לת\"ק בשלמא כולהו משכחת לה אלא יליד בית נימול לאחד היכי משכחת לה ומשני בלקח שפחה לעוברה ופריך הניחא למ\"ד דקנין פירו' לאו כקנין הגוף דמי אלא למ\"ד ק\"פ כקנין הגוף דמי הא דומיא דלכם הוא ע\"כ ואם איתא דלא שייך קנין בעובר אלא אם כן מקנה האם לעוברה וכדעת הטור אם כן תקשי ליה ולר\"ח נמי מי ניחא דלמ\"ד ק\"פ כקנין הגוף דמי א\"כ בלקח זה שפחה וזה עוברה ע\"כ איירי דהקנה האם לעוברה ואם כן הוי שפיר דומיא דלכם אלא מוכח דמצי לקנות העובר בלא הקנאת אמו א\"ד יע\"ש ולע\"ד אי מהא לא אירייא שהרי כתב רש\"י שם בד\"ה משכחת לה דה\"ה דהוה מצי לפלוגי דמקנה כסף בין ילדה ואח\"כ הטבילה בין הטבילה ואח\"כ ילדה אלא רבותא אשמועי' דאפי' הטביל' ואח\"כ ילדה משכחת לה ואם כן משום הכי לא מצי פריך למ\"ד ק\"פ כקנין הגוף דמי היכי משכחת לה מקנת כסף נימול לאחד משום דא\"ל דמשכחת לה בילדה ואח\"כ הטבילה וא\"נ דמצי למימר דר\"ח ס\"ל כר\"מ דאמר אדם מקנה דבר שלב\"ל וא\"נ בלשון חיוב ואליבא דכ\"ע דאפילו למ\"ד אין אדם מקנה דשלב\"ל אדם מתחייב בדשלב\"ל כנודע וליכא למימר דאם כן כי פרכי' יליד בית נימול לאחד היכי משכחת לה אמאי לא משני דמשכחת לה כגון שאמר לו מה שתלד שפחתי מכור לך ואח\"כ נתעברה וילדה ור\"מ היא דאמר אדם מקנה דשלב\"ל שהרי כבר כתבנו דאפילו ר\"מ מודה בהא משום דלא עבידי דאתי ודאי דשמא לא תתעבר וכי תימא דאכתי משכחת לה בשמכר לה בל' חיוב קודם שתתעבר י\"ל דהא לק\"מ משום דהא דאדם מתחייב בדבר שלב\"ל היינו לומר דלכשיבואו לעולם מחייב לתנם לו מיהו כל שלא עשה שום קנין באותם הנכסים לא זכה הקונה ועיין בס' בני יעקב דצ\"א ע\"א וא\"כ לא הוי יליד בית אלא מקנת כסף שהרי כשנתעבר' לא ברשותו נתעברה ולא מקרי עובר שלו ומש\"ה מוקי לה בלקח שפחה לעוברה דמההיא שעת' יש לו זכי' בגוף השפחה כשתתעבר ומקרי שפיר יליד בית ודוק ולמאי דאקשי' עלה מעיקרא לדברי התוס' ממתני' דפ' כיצד מערימין אפשר ליישב עוד דמ\"ש בקדו' דלרב אשי דקאמר שאני קונמות דקדושת הגוף נינהו ולא בעינן שיאמר יקדשו ידי לעושיהן לאו מטעמא דקדושת הגוף חלה אף על דבר שלב\"ל כמ\"ש מרן אלא דס\"ל כפי' ר\"ת שכתבנו לעיל דרב אשי ה\"ק שאני קונמות דקדושת הגוף נינהו וכמקדיש גוף ידיה דמי דמע\"י אגידי בידה וחייל עלייהו נדר וס\"ל דלרב אשי מתוקמה מתני' כפשטה אפי' באוסרת מע\"י דהו\"ל כמקדיש גוף ידיה ואפשר שזהו דעת רבינו ג\"כ ומשום הכי כתב דבנדרה שלא יהנה ממע\"י דחל הנדר משום דהו\"ל כמקדיש דקל לפירותיו כיון דמעשה ידיה אגידי בידה ובהכי אתו שפיר דברי רבינו שבפט\"ו מה' מעה\"ק אמנם אכתי ק\"ט ממ\"ש רבי' בפי' המשנה וז\"ל והענין בכאן באשה שאמרה יקדשו ידי לעושיהן ואו' ריב\"ן שהוא יפר כו' ואע\"פ שמע\"י משועבדות לבעלה לפי שהעיקר אצלינו הקדש חמץ ושחרור מפקיעין מידי שעבוד כו' יע\"ש הנה מבואר מדבריו דס\"ל למאי דמסיק רב אשי דקונמות קדושת הגוף נינהו צריך לאוקומי באומר יקדשו ידי לעושיהן ונמצאו דב"
+            ]
+        ],
+        [
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>אסרה </b>\n<b> עצמה בתאנים כו'.</b> עיין מה שכתבתי פ' ה' מהלכות אישות הלכה כ\"ו:"
+            ]
+        ]
+    ],
+    "sectionNames": [
+        "Chapter",
+        "Halakhah",
+        "Comment"
+    ]
+}
\ No newline at end of file
diff --git a/json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Sha'ar HaMelekh/Sefer Haflaah/Sha'ar HaMelekh on Mishneh Torah, Vows/Hebrew/merged.json b/json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Sha'ar HaMelekh/Sefer Haflaah/Sha'ar HaMelekh on Mishneh Torah, Vows/Hebrew/merged.json
new file mode 100644
index 0000000000000000000000000000000000000000..e2125767effea4c2d74e7bf58fa071060ec911f7
--- /dev/null
+++ b/json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Sha'ar HaMelekh/Sefer Haflaah/Sha'ar HaMelekh on Mishneh Torah, Vows/Hebrew/merged.json	
@@ -0,0 +1,148 @@
+{
+    "title": "Sha'ar HaMelekh on Mishneh Torah, Vows",
+    "language": "he",
+    "versionTitle": "merged",
+    "versionSource": "https://www.sefaria.org/Sha'ar_HaMelekh_on_Mishneh_Torah,_Vows",
+    "text": [
+        [
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>היה </b>\n<b> לפניו כו' אבל אם היה בשר בכור כו'.</b> עיין מה שהשיג עליו הראב\"ד ז\"ל וראיתי להר\"ב לח\"מ שרצה לתרץ דרבינו ז\"ל מפרש הפך מפרש\"י והראב\"ד ז\"ל דכשאמרו בגמ' אלא לאו דמחית בשר בכור ומחית בשר דהאיך גבי' ותנאי היא איירי לפני זריקת דמים ובהא פליגי דמאן דשרי סבר בעיקרו קמתפיס כלומר אע\"פ שהקדישו אחר שנולד מ\"מ אינו מתפיס בנדר זה במה שהקדישו אחר כך אלא בעיקרו כשנולד קודם שהקדיש ומאן דאסר סבר בדהשתא קא מתפיס וכיון דההיא שעתא הוא מקדיש מחמת פיו תפיס והוי דבר הנדור אבל לאחר זריקה מותר לכ\"ע דאי אזלא בתר השתא דבר האיסור הוי לכ\"ע דאין איסור מחמת הנדר כמ\"ש הר\"ן ואי בתר מעיקרא הרי כשנולד קדוש היה מעצמו וא\"כ לעולם הוי דבר האיסור וכל זה לא הוי אלא בבשר מונח לפניו אבל אם אמר כבכור סתמא אליבא דכ\"ע אמרינן דבעיקרו קמתפיס דהיינו בשעה שנולד קודם שהוקדש וכמ\"ש הר\"ן ז\"ל די\"ב ע\"ב ד\"ה לימא והכריח הדבר ממתני' דקתני חטאת תודה שלמים אסור ולא דייקינן מינה דבעיקרו קמתפיס יע\"ש והיינו מאי דפסק רבינו ז\"ל דין י\"ג ופי' דגמ' הכי אזלא ה\"ד אלימא דאמר בהדיא לפני זריקת דמים מ\"ט דמאן דשרי דכיון דמסתמא משמע דאעיקרא קא מתפיס והוא פי' מה שהיה על הסתם משמע דכונתו לומר הרי זה כבכור אחר שנשחט וקודם שהוזרק הדם שכבר הוקדש והו\"ל דבר הנדור וא\"כ לכ\"ע אסור ואי שאמר בהדיא לאחר זריקת דמים מ\"ט דמאן דאסר דדבר האיסור מקרי ממ\"נ אלא לאו דמחית גבי' קודם זריקה ובהא פליגי וכאמור ולא ניחא ליה לאוקמה פלוגתא בדאמר הרי עלי כבכור סתמא ולא אמר יותר משום דבהא כ\"ע מודו דבעיקרו קמתפיס קודם שנולד והו\"ל דבר האיסור ודחי בגמ' לא דכ\"ע לפני זריקת דמים כלומר שאמר בהדיא לפני זריקת דמים ואפי\"ה שרי ר\"י משום דסבירא ליה דבעיקרו קמתפיס ואע\"פ דמסתמא מובן אין חשש בזה שרצה לפרש דבריו יותר ומאן דאסר סבר דקושטא הוי הכי דבעיקרו קמתפיס אלא דרבי ליה קרא מלה' משום דסוף סוף מצוה להקדישו ומסתבר טפי לרבות מחטאת ואשם כיון שאחר כך בא לידי נדר ועם זה יעלו כהוגן דברי רבינו ז\"ל דפסק כהך בעיא לחומרא הלכך פסק בבשר שלמים דהרי אלו אסורים דאמרינן בעיקרו קא מתפיס ובשר בכור קודם זריקה אזיל גם כן לחומרא ואמר הרי זה אסור משום דאמרינן בדהשתא קא מתפיס דספיקא דאורייתא לחומרא ובלאחר זריקת דמים פסק דמותר ממ\"נ דבין אי אזלת בתר מעיקרא בין אי אזלת בתר השתא דבר האיסור מיקרי וכדכתיבנא עכת\"ד: ולע\"ד דרך זה לא מחוורתא כלל חדא דאפי' כפי דרכו הו\"ל לר' ז\"ל לאשמועי' חידושא דאפי' באומר בפי' הרי עלי כבכור לפני זריקה דס\"ד דתלמודא לומר דבהא כ\"ע מודו דמדפי' דבריו כמ\"ש הוא ז\"ל אפ\"ה מותר כדמסיק דאפי' במפרש לפני זריקה פליגי וכיון דרבינו ז\"ל פסק כר\"י דמתיר הו\"ל לאשמועי' הך ולא להשמיטו ותו קשה לפי דרכו דס\"ד דמקשה דלא מוקי לה באומר כבכור סתמא הוא משום דס\"ל דבהא כ\"ע מודו דבעיקרו קמתפיס והו\"ל דבר האיסור א\"כ השתא דתריץ ליה דאפי' דאמר בפי' דאעיקרא קא מתפיס אפ\"ה ס\"ל לרבי יעקב דאסור משום דגלי קרא לה' א\"כ אמאי הוצרך לומר דאפילו במפרש לפני זריקת דמים אמרינן דאעיקרא קמתפיס ולסתור דעת המקשן בהך כיון דבלא\"ה א\"ש לאוקמי פלוגתייהו באומר הרי עלי כבכור סתמא ותו לפי דרך זה ע\"כ לומר דמאי דפסק רבינו בבשר שלמים לאחר זריקה דהוא אסור הוא מתורת ספיקא דאזלינן לחומרא כמ\"ש הוא ז\"ל ושלא כדעת הר\"ן ז\"ל דס\"ל דפסק כרבינא ורבא דבתראי נינהו וא\"ש דנפשטה הבעיא משום דאי כדעת הר\"ן א\"כ בבשר בכור לפני זריקת דמים אמאי אסור ולא אמרינן אעיקרא קמתפיס ולע\"ד דבר זה אינו דע\"כ מאי דפסק רבינו אסור לאו מתורת ספיקא הוא כדעת הרב והר\"א בנו ז\"ל דא\"כ לא הו\"ל למסתם כיון דנ\"מ לענין מלקות והו\"ל למימר דה\"ז אסור מספק ואינו לוקה וכמ\"ש בפ\"ז מה' אלו דין י\"ב בבעי' דלא איפשיט' שם כתב וז\"ל ה\"ז אסור מס' לפיכך אם עבר' אינו לוקה וכ\"כ בפ\"ה גבי גדולי וכ\"כ בפרקין דין כ\"ג גבי מנודה אני לך וא\"כ אם איתא דרבי' מאי דפסק הכא דאסור הוא מתורת ספקא הול\"ל אינו לוקה אלא ודאי דמתורת פשיטות הוא דפסק דאסור כדעת הר\"ן ז\"ל וכיון שכן נפל בנינו ארצה וכמובן ולכן נ\"ל שרבינו ז\"ל מפ' מ\"ש בגמ' אלא לאו דמחית בשר בכור כו' כפירש\"י והר\"א דהיינו לאחר זריקה וכן נמי מאי דפריך בגמ' היכי דמי אי לפני זריקה כו' הוא כפשטיה כפי' רש\"י ז\"ל והר\"א וה\"ה דהו\"מ לאקשויי באומר הרי עלי כבכור סתמא מ\"ט דמאן דשרי אלא איידי דבעי למימר לאחר זריקה נקט נמי לפני זריקה כמ\"ש הר\"ן וה\"ט דס\"ד דמקשה השתא דאומר הרי עלי כבכור לא מקרי דבר האיסור דלא ממעטינן מכי ידור נדר אלא בבשר חזיר וכיוצא דלא חזו להקרבה אבל בשר בכור דלגבוה אתי דבר הנידר מיקרי ומשום הכי פריך אי לפני זריקה ואי נמי סתמא מאי טעמא דמאן דשרי ואי לאחר זריקה כו' אלא לאו דמחית בשר בכור גביה ותנאי היא כלומר דמאן דאסר סבר דבעיקרו קמתפיס ומש\"ה אסור משום דבבכור כיון דמידי דקרבן הוא לא הוי דבר הנדור אמנם למאי דדחי בגמ' לא דכ\"ע לפני זריקת דמים ומ\"ט דמאן דשרי דאמר קרא כו' ס\"ל לרבי' דה\"ק לא דכ\"ע כדמחית קמיה לפני זריקת דמים וכן פי' הרשב\"א ז\"ל משם הראב\"ד ז\"ל בשיטה מקובצת כ\"י וז\"ל דכ\"ע לפני זריקת דמים לא בדאמר בפי' בלפני זריקה או לאחר זריקה פליגי אלא בדמחית בכור גביה מחיים או בשר בכור לפני זריקת דמים ובפלוגתא אחריתי הוא דפליגי דמאן דשרי סבר לאו דבר הנדור הוא ומאן דאסר סבר דבר הנדור הוא ולשון זה יפה עכ\"ל והיינו משום דאי כפשטיה דמאי דקאמר לא דכ\"ע בלפני זריקה הכונה לומר דאמר בהדיא לפני זריקה ואם כן סתמא הול\"ל לא לעולם כדקאמרת בלפני זריקה וכמו שהוק' לו להרשב\"א להך פי' אמנם באומר הרי עלי כבכור סתמא בהא לא פליגי וכ\"ע ס\"ל דה\"ז מותר משום דלפום מאי דמסיק השת' תלמודא דטעמא דמאן דאסר ומרבה מלה' בכור משום דס\"ל דבכור נמי מתפיס בנדר דמצוה להקדישו דמשמע דאי לאו הכי אפילו ת\"ק הוה מודה דבכור דבר האסור מיקרי אע\"ג דמידי דקרבן נינהו א\"כ משמע ודאי דבאומר בפירוש הרי עלי כבכור קודם שהוקדש דלא חל הנדר משום דהו\"ל דבר האיסור ואם כן הכי נמי באומר הרי עלי כבכור סתמא אמרינן דאעיקריה קמתפיס כמ\"ש הר\"ן והל\"מ ז\"ל והו\"ל דבר האיסור ולא חל הנדר משום הכי מוכרח לו' דבמחית לפני זריקה דוקא הוא דפליגי דמאן דאסר סבר בדהשתא קמתפיס והו\"ל דבר הנדור דאי הוה אמרינן דאעיקרא קמתפיס הוה מודה לר' יאודה דשרי ור\"י דשרי סבר דאפי' דנימא דהשתא קמתפיס אפילו הכי מותר מטעמא דכיון דכי לא מקדיש ליה מי לא קדיש דבר האסור מיקרי ופסק רבינו כרבי יעקב והלכך במחית בשר בכור לפני זריקה אסור משום דבדהשתא קמתפיס ובאומר הרי עלי כבכור מותר אפילו לרבי יעקב כדכתי' וכן נמי במחית בשר לאחר זריקה אפילו לרבי יעקב מותר ממ\"נ וכדכתב הלח\"מ ואי קשיא לך שהרי רבינו פסק בבשר שלמים דאעיקריה קא מתפיס ואם כן איך אפשר לומר דטעמא דבשר בכור לפני זריקת דמים הוי משום דהשתא קמתפיס הא ל\"ק די\"ל דס\"ל לרבינו דכי אבעיא לן בגמ' אי בדמעיקרא קא מתפיס או בדהשתא היינו דוקא בדנחית היתרא גביה דאי אמרינן בדהשתא קמתפיס נמצא דהוציא דבריו לבטלה ואהא מספקא ליה לתלמודא לומר דאמדינן דעתיה דבדמעיקרא קא מתפיס כי היכי דלא נימא דהוציא דבריו לבטל' אמנם בבשר בכור דאי אמרינן דבדהשתא קמתפיס חל הנדר ולא הוציא דבריו לבטלה ואי אמרינן דבדמעיקרא קמתפיס לא חל הנדר והוציא דבריו לבטלה פשיטא ודאי דאמרינן דבדהשתא קמתפיס דלישנא ודאי הכי משמע טפי ובהא לא אבעיא לן כלל וכי בעי למיפשט רבא ממתניתין דנותר ופיגול כו' לא בעי למיפשט דבדהשתא קמתפיס ומשו\"ה תפס כפרש\"י ז\"ל דאסור אלא מפרש לה רבינו כפי' הר\"ן דבעי למיפשט דאעיקרו קמתפיס ומשום הכי חל הנדר דאי בדהשתא כיון דאסור נדרו פקע ליה בזריקת דמים לאו דבר הנדור מיקרי וכ\"כ הר\"ב לח\"מ בדין י\"ב יע\"ש אלא שאני תמיה עליו במה שהכריח דאי רבינו ז\"ל סובר כפי' הר\"ן ורש\"י ז\"ל כיון דהוא פסק דבעקרו קמתפיס היל\"ל דהיינו דוקא בנותר של עולה דלא הותר לה שעת הכושר אבל בשאר קרבנות בעיקרו קמתפיס ומותר יע\"ש שהרי מ\"ש בדין ט\"ו אין הכרח זה כלו' דאפילו יפרש כפרש\"י אפילו הכי פסק סתם רבינו ולא פי' דהיינו דוקא בנותר של עולה משום דאזלינן בה לחומרא שמא בדהשתא קמתפיס ומ\"מ לפי מ\"ש הל\"מ דמאי דקאמר בגמרא אלא לאו דמחית היינו בלפני זריקת דמים וקאמר דתנאי היא דמאן דשרי סבר דבעיקרו קמתפיס ומאן דאסר סבר דבהשתא קמתפיס לא ניתן ליאמר זה שכתבנו משום דאם כן היך קאמר דתנאי היא הא איכ' למימר דאפילו מאן דאסר סבר בבשר שלמים דבדעיקרו קמתפיס כי היכי דלא נוציא דבריו לבטלה וכדכתיבנא לדעת רבינו וא\"כ לפי דרכו עכ\"ל דמתורת ספק פסקה רבינו לחומר' והא ליתא וכדכתי' ודוק:"
+            ]
+        ],
+        [
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>וכן </b>\n<b> האומר לאשתו כו' ואם היה ע\"ה כו' ושאותן פירות אסורים כו'.</b> עיין במרן כ\"מ מה שתמה עליו שדבריו הם נגד הגמר' דקאמר התם ומי איכ' לאסוקי אדעת' הכי והא מדקתני סיפא האומר לאשתו כו' מכלל דרישא לא בעי' שאלה ובאמת שהיא קו' חזקה ומה שתי' הרב ל\"מ ז\"ל הם דברים דחוקים דוחק' בתר דוחקא כמו שיראה המעיין ולי נראה ליישב דלרבינו ז\"ל קשיתיה הא דאמרינן התם בתר הכי הנודר בתורה לא אמר כלום ואר\"י דבע\"ה צריך שאלה לחכם דמ\"ש דנודר בתורה בע\"ה צריך שאלה ואלו במתפיס בדבר האיסור דייק בגמ' ממתניתין דלא צריך שאלה וה\"ט כמ\"ש הר\"ן שם דדוק' במדיר את אשתו צריך פתח מפני שדרכו לאסור את אשתו מתוך הקפדה ואי שרית ליה בלא פתח אתי למשרי אפילו כי מתפיס בדבר הנדור אבל שאר דברים מתוך שאין מצויין כל כך לא גזרו בהן יע\"ש ואם כן ה\"נ בנודר בתורה כיון שאינו מצוי כ\"כ למה גזרו עליו וכבר הר\"ן ז\"ל נרגש מזה וכתב דה\"ט משום דבנודר בתורה איכא גווני דמיתסר כו' ואתי לאחלופי יע\"ש אמנם רבינו ז\"ל לא ניחא לי' בהכי וס\"ל דהא דדייק תלמודא התם ממתני' דברישא לא בעייא שאלה היינו מקמי דהוה שמיע לן הא דר\"י דאמר הנודר בתורה בע\"ה צריך שאלה והוה ס\"ל לתלמודא דדוקא במדיר את אשתו גזרו אבל בשאר נדרים שאינן מצויין לא גזרו אמנם לפום מאי דמייתי תלמודא בתר הכי הא דר\"י עכ\"ל דבשאר נדרים ג\"כ אפילו אינן מצויין גזרו עליו כדי שלא יקל ראשו בנדרים דומיא דנודר בתורה וכי תני מתני' פותחין לו פתח אכולהו קאי וא\"נ דרבותא אשמועינן כמ\"ש הרב ל\"מ ז\"ל כנ\"ל ודוק:"
+            ],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>דבר </b>\n<b> המופקד שבא אחר ושמרו והי' מביט בו כו' לא קנאו בהבטה.</b> כתב מרן ז\"ל וז\"ל בסוף הבית והעליה וכלישנא בתרא דרבא דאמר דכ\"ע הבטה בהפקר לא קנה יע\"ש אע\"ג דרבא קאמר התם דבהבטה בהפקר פליגי דת\"ק סבר הבטה בהפקר קנה ור\"י סבר לא קנה ופסק רבינו כרבה וכר\"י דנמוקו עמו מ\"מ מדברי רבינו ז\"ל פ\"ד מה' שקלים הלכה ו' מבואר שפוסק כת\"ק וכלישנא בתרא ואפשר שאזה סמך מרן ז\"ל ודע שהתוס' ז\"ל בפ' אין צדין דכ\"ג ע\"א אההיא דתניא והמקושרי' והמנוענעין אסור בכל מקום משום גזל כתבו וז\"ל פרש\"י שהראשון קנה בהגבהה ולא נהירא דלא שייך כאן הגבהה אלא כדאמרינן דהבטה קונה בהפקר הואיל ומתעסק בהן קצת יע\"ש וראיתי בשיטה מקובצת למוהר\"ב ז\"ל שהק' משם רבו על דברי התוס' הללו וז\"ל וקשה למורי נר\"ו דהא פ\"ק דמציעא דייק אי תנא אני מצאתיה הו\"א מאי מצאתי' ראיתי' בראיי' בעלמ' קנה כו' ועוד תנן התם היה רוכב על גבי בהמה וראה את המציאה אמר לחבירו תנה לי נטלה ואמר אני זכיתי בה זכה בה אלמ' בראייה בעלמא לא קני ובפ' הבית והעלי' דייקינן אי הבטה של שומ' כגון ספיחין בשביעית אי קני ליה או לא ולא מדכר התם הא דמקושרין והמנוענעין ועוד דאמרינן התם דכ\"ע הבטה בהפקר לא קני והיכי אמרינן דכ\"ע והא לדבריהם ז\"ל רשב\"א אית ליה דקונה אלו ת\"ד ע\"ש: ולע\"ד אין מכל אלה טענה על התוס' ז\"ל שמה שהקשה מההיא דפ\"ק דמציעא דקאמר אי תנא אני מצאתיה כו' כבר כתבו התוס' ז\"ל שם דאפילו למאן דאמר הבטה בהפקר קני היינו דוקא שעשה מעשה כל דהו כגון שגדר גדר קטן יע\"ש וזה מוכרח דאי לא כן תיקשי לחד תי' דבעי למימר בפ' הבית והעלי' דכ\"ע הבטה בהפקר קני ובחיישינן שמא לא ימסרם יפה יפה קמפלגי מתני' דפ\"ק דמציע' מני וזהו שדקדקו התוס' ז\"ל כאן במ\"ש הואיל ומתעסק בהן קצת וזה פשוט ולא ידעתי איך אשתמיט מיניה דברי התוס' דפ\"ק דמציעא גם מה שהקשה מההיא דפ' הבית והעליה דאמרינן התם לאידך תי' דכ\"ע הבטה בהפקר לא קני איכא למימר דס\"ל להתוס' דדוקא התם שאינו מתעסק בגוף ההפקר עצמו אלא שעושה מעשה כל דהו סביב לו לעשות גדר קטן הוא דאמרינן דאינו קונ' אמנם כל שמתעסק בגוף ההפקר עצמו כגון הך דהכא שמקשרן ומנענען כ\"ע מודו דהבטה כי האי קונה אפילו בלא הגבהה ואפשר שלזה רמזו התוס' הואיל ומתעסק בהן לומר דדוקא הכא שמתעסק בהפקר עצמו וכמ\"ש ובהכי ניחא מה שהקשה הר\"ב תי\"ט ז\"ל בפ\"ד דשקלים משנה א' לדברי הרא\"ש דבפ' הבית והעליה פסק דהבטה בהפקר לא קני ואלו בפ' המניח כתב וז\"ל כשהפכ' פחו' משלשה אין להביא ראי' מכאן דהגבה' קני פחות מג' טפחים דהפקר שאני דאפילו הבטה קני בהפקר כו' יע\"ש אמנם כפי מ\"ש ליישב דמ\"ש בפ' הבי' והעליה דהבטה בהפקר לא קנה היינו דוקא כשאינו מתעסק בגוף ההפקר עצמו כגון ששכרו לשמור הפקר אמנם בההיא דפ' המניח בהופך הגלל בר\"ה ממקום למקום כיון דמתעסק בגוף ההפקר עצמו בהא מודה הרא\"ש ז\"ל דהבטה בהפקר כי האי קני לכ\"ע וכברייתא דהכא כנ\"ל:"
+            ]
+        ],
+        [
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>כיצד </b>\n<b> חלות הנדרים על דבר מצוה כו' ואם אכל או ישב לוקה כו'.</b> הנה מדברי רבינו ז\"ל נראה שיש להוכיח שדעתו ז\"ל שלא כדעת ריב\"א שכתבו התוס' פרק שילוח הקן דקמ\"א ע\"א ד\"ה צריכה דכל מקום שאמרו אין עשה דוחה ל\"ת ועשה אם עבר ודחה ל\"ת אינו לוקה משום דכיון דהעשה דוחה את ל\"ת נמצא דאין כאן אלא עשה לחודי' ומשום דעבר אעשה אינו לוקה ע\"ש ועיין בהרב משנה למלך פ\"א מה' שופר וזה שהרב החינוך ז\"ל בס' יתרו סי' ל\"ב הקשה וז\"ל ואם תשאל מי שנדר שלא לאכול דבר שהוא מצוה עליו לאוכלו איך לא יאכלנו יבא עשה וידחה לא תעשה תשובתך שהנדר עשה ולא תעשה דכתיב לא יחל ככל היוצא מפיו יעשה ע\"ש וא\"כ לדעת ריב\"א ז\"ל משמע ודאי דאם עבר על נדרו ואכל מצה אינו לוקה משום דלאו דלא יחל הא אדחיה ליה מקמיה עשה דבערב תאכלו מצות ואיך כתב רבינו ז\"ל דלוקה אלא משמע דס\"ל שלא כדעת ריב\"א וכן ראיתי בס' קול יעקב בלשונות הרמב\"ם ז\"ל דף ל\"ה שהוכיח כן מדבריו וכן נראה מבואר ג\"כ מדברי התוס' פ\"ק דקדושין דל\"ד ד\"ה מעקה למעיין בדבריהם שם ואולם כד דייקת שפיר אין ראיה מדברי רבינו ז\"ל משום דתירוץ הר\"ב החינוך ז\"ל לקושיא הלזו לאו דסמכה איהו והן רבים החולקי' על תי' זה וכבר הרב פרשת דרכים בדרך מצותיך ד\"ע ע\"ד תמה עליו דבהדיא אמרינן בנזיר דנ\"ח ובריש יבמות דאתי עשה דמצורע ודחי לא תעשה ועשה דנזיר כיון דקיל ואיתיה בשאלה וא\"כ ה\"נ נימא יבא עשה דמצה וידחה לא תעשה ועשה דנדר הואיל ואיתי' בשאלה וכ\"ת שרבי' נתן טעם אחר בספ\"ו מה' נזירות לנזיר שנצטרע ואולי כן היתה גירסתו וגירסת החינוך ז\"ל יע\"ש וא\"כ לפי גירסתנו וגי' הראב\"ד ז\"ל וכל המפרשים לא ניתן תי' זה ליאמר ואם כן ק' דמה יענה לקו' החינוך ז\"ל ולהא ודאי היה אפשר לומר ע\"פ מ\"ש התוס' ז\"ל בקידושין דל\"ז ד\"ה דאקריב עומר וז\"ל בירושלמי מקשה למה לא אכלו מצה מחדש יבא עשה וידח' ל\"ת דחדש ומתרץ דאין עשה דקודם הדיבור דוחה לא תעשה דלאחר הדיבור וא\"נ גזירה כזית ראשון אטו כזית שני ע\"ש: ודרך אגב ראיתי לכתוב מה שמצאתי כתוב בכתבי הקדש של הרב כמוהר\"א חאקו ז\"ל שהקשה משם הרב הגדול כמוהר\"א צמח זלה\"ה לדברי התוס' שפירשו דברי הירושלמי דכתוב בצדו ר\"ל לאחר מתן תורה ושאינו כתוב בצדו היינו קודם מתן תורה וכן פירש הר\"ש ז\"ל בפ' דחלה לחד פי' דזה לא יתכן שהרי אמרינן בירושלמי פ\"ק די\"ט אמתני' דומודים שאם שחט שיחפור בדקר ויכסה על דעתיה דר\"י דאמר אתי עשה ודחי ל\"ת אע\"פ שאינו כתוב בצדו ניחא אבל למ\"ד אין עשה דוחה ל\"ת אלא א\"כ כתוב בצדו כיון שהתחיל אומרים לו מרק הרי בפירוש דכתוב בצדו שאמרו בירושלמי כמשמעו בצדו ממש וצ\"ע וא\"כ היא גופא איכא לתרוצי לקו' הרב החינוך ז\"ל אלא דאכתי קשה ממתני' דס\"פ שני דנדרים דקתני קונם סוכה שאני עושה לולב שאני נוטל בנדרים אסור וגבי סוכה ולולב לא שייך שום אחד מהתי' הללו והדרא קושיא לדוכתא וא\"כ עכ\"ל דטעמא אחרינא איכא במלתא ואנחנו לא נדע וא\"כ מעתה אין ראיה מדברי רבינו שכתב אם אכל או ישב לוקה די\"ל לעול' דס\"ל כדעת ריב\"א ז\"ל וכמבואר ועוד אני אומר לישב קו' הרב החינוך ז\"ל ע\"פ מ\"ש התוס' בעירובין ד\"ק ד\"ה מתן ד' שהקשו וז\"ל וא\"ת ליתי עשה ולדחי לא תעשה דבל תוסיף וי\"ל דלא דמי כלל לכלאים בציצית דהכא על ידי פשיעה הוא בא והיה יכול להתקיים בלא דחיית הלאו עכ\"ל וא\"כ דכוותא נמי איכא למימר הכא דמה\"ט לא אתי עשה דמצה וסוכה ודחי לא תעשה דבל יחל משום דעל ידי פשיעה בא שנדר שלא יאכל מצה והיה יכול להתקיים בלא דחיית הלאו שלא ידור: ודרך אגב אודיע למעיין מה ששמעתי מקשים בתי' התוס' הלזו משם החכם השלם והכולל כמוהר\"ר שלמה שפמי הי\"ו מאותו שאמרו פ' דם חטאת ד' צ\"ז ת\"ר כל אשר יגע בבשרה יקדש כו' יקדש להיות כמוה שאם פסולה היא תפסל ופריך עלה וניתי עשה ולדחי לא תעשה ומשני אמר רבא אין עשה דוחה לא תעשה שבמקדש יע\"ש והשתא לפי דברי התוס' מאי קושיא הא הכא על ידי פשיעתו שנגע בשר קודש פסול בבשר קדש אשר הוא בא לידי דחיית הלאו והיה יכול להתקיים עשה דאכילת קדשים בלא דחיית הלאו אם לא ע\"י פשיעתו שנגעו ובלעו זמ\"ז והר\"ז דומה ממש לההיא דנתערבו מתן ד' במתנה אחת ומהיותר תימה מה שראיתי למוהר\"י קולון ז\"ל שורש קל\"ט שכתב וז\"ל ועוד שהרי כתבו התו' בעירובין וז\"ל ועי\"ל דאין עשה דוחה ל\"ת שבמקדש כדאשכחן פ' דם חטאת כו' עד מיהו יש לדחות דלא דמי דה\"ט משום דל\"ת שבמקדש חמיר ולא מדחי מקמי עשה אבל גבי בל תוסיף לא שייך שום חומרא דשייך נמי בעלמא מ\"מ י\"ל כיון דהוי במקדש לא דחי עכ\"ל וכנר' שבתוספות אשר הי' לפניו היה כתוב אחר תירוץ הראשון דפשיע' תירוץ זה והדבר תימה שאחר שהביאו סוגיא דפרק דם חטאת בתירוצם הב' היכי הוה ניחא להו תירוצם הראשון דכל בפשיעה לא אמרינן אתי עשה ודחי לא תעשה גם הרשב\"א בחידושי כתיב' יד כתב תי' זה דאין עשה דוחה ל\"ת שבמקדש משם התו' והביא סוגיא דפ' דם חטאת וכתב עוד דיש מתרצים דכל בפשיעה לא אמרינן אתי עשה ודחי ל\"ת והוא מן התימה איך מיתבא להו סוגייא דפ' דם חטאת דעדיין לחלוחית הדיו קיימת דהתם נמי ע\"י פשיעה הוא בא ובאמת שהיא קושיא חזקה: ואשר אני אחזה ליישב ולומ' דמעולם לא כתבו התוס' דכל שבא דחיית הלאו ע\"י פשיעתו לא אמרי' דאתי עשה ודחי ל\"ת אלא דוקא גבי נתערבו מתן ד' במתן אחת והיינו טעמא משום דמיד כשקיבל דם הניתן במתן אחת קודם תערובתן הרי חל עליו לאו דבל תוסיף באותו דם שלא ליתנו במתן ד' אלא דכשנתערבו אח\"כ אנו באים לומר דליתי עשה דמתן ד' ולדחי ל\"ת דבל תוסיף דמתנ' אחת והלכך איכא למימר שפיר מלתא בטעמא דכיון שכבר חל עליו באותו דם לאו דבל תוסיף תו לא אתי עשה ודחי לאו שחל עליו מקמי הכי כיון שע\"י פשיעתו שעירבן הוא בא לדחות הלאו משא\"כ בההיא דפ' דם חטאת אע\"ג דע\"י פשיעתו שנגע ובלע בשר קדש פסול בבשר קדש כשר הוא בא לידי דחיית הלאו אפי' הכי אמרינן שפיר דאתי עשה ודחי ל\"ת וה\"ט משום דברייתא דהתם דקתני יקדש להיות כמוה מיירי בחצי זית פיגול שנגע דנבלע בבשר שלמים כשר דאתא קרא לומר דהיתר מצטרף לאיסור וחצי זית כולו איסור כמבואר שם ובפסחים פרק א\"ע וא\"כ מבואר הוא דכל זמן שלא נגע ונתערבו בחצי זית פיגול כל שהוא בעיניה אין כאן לאו שהרי אינו אלא חצי שיעור ולר\"ל אפי' איסורא דאורייתא ליכא ואין איסורו אלא מדרבנן אלא שע\"י פשיעתו שנגען ועירבן זה בזה הוא בא לכלל חיוב לאו דמכי נתערבו הו\"ל היתר מצטרף לאיסור וחשיב זית כולו איסור והלכך אמרינן בהא שפיר אתי עשה ודחי ל\"ת משום שעל ידי פשיעתו חלו בו ידים העשה והלא תעשה כאחת זה נ\"ל נכון ליישב דבריהם: ובמה שתרצו התוס' דה\"ט משום דאין עשה דוחה ל\"ת שבמקדש ק\"ל דהא בפרק דם חטאת רבא הוא דמשני הכי ליישב ברייתא דכל אשר יגע בבשרה אמנם רב אשי משני התם יקדש עשה הוא ואין עשה דוחה ל\"ת ועשה ומשמע דרב אשי לאפלוגי אהא דרבא אתא דאי ס\"ל כרבא ל\"ל טעמא משום דאין עשה דוחה ל\"ת ועשה אפי' לא תעשה גרידא לא דחי וכ\"כ הרב קרבן אהרן די\"ג ע\"ד וכיון שכן היכי ניחא להו מתני' דהניתנין במתן ד' משום טעמא דאין עשה דוחה ל\"ת שבמקדש הא אכתי תקשי להו אליבא דרב אשי מה יענה למתני' דהניתנין במתן ד' ולהא ודאי נראה דסבירא להם ז\"ל דרב אשי ודאי לא פליג ארבא וס\"ל ודאי דאעדל\"ת שבמקדש וזה מוכרח משום דאי פליג אדרבא וס\"ל דאתי עשה ודחי ל\"ת שבמקדש א\"כ אכתי תקשי לרב אשי ברייתא דאחד עצם שיש בו מוח כו' דניתי עשה דאכילת פסח ולדחי לא תעשה דשבירת עצם אשר ממנה הביא ראיה רבא לומר דאעדל\"ת שבמקדש ולומר דס\"ל לרב אשי דטעמא דהתם משום דאפשר לקיים את שניהם ע\"י גומרתא וכמו שהקשו התוס' ז\"ל שם זה ודאי דוחק דכל כי האי הי\"ל לרב אשי לאומרו וכי היכי דאכפל רב אשי ליישב לברייתא דיקדש להיות כמוה הכי נמי היה לו ליישב ברייתא דאחד עצם שיש בו מוח ולומר דה\"ט משום דאפשר לקיים את שניהם אלא משמע ודאי דרב אשי אזיל ומודה דאין עשה דוחה ל\"ת שבמקדש והיינו טעמא דברייתא דאחד עצם שיש בו מוח אלא דבא רב אשי לומר דאברייתא דיקדש קו' מעיקרא ליתא ובלאו טעמא דאין עשה דוחה ל\"ת שבמקדש ניחא שפיר מטעמא דיקדש עשה הוא זה הנראה בכונתם ז\"ל וכן נרא' מדוקדקין דברי הרשב\"א בשיטת כ\"י שכתב וז\"ל תרצו בתוס' ז\"ל דלא אתי עשה ודחי ל\"ת שבמקדש כמ\"ש בזבחים גבי אם פסולה היא תפסל ומייתי נמי התם ההיא דאחד עצם שיש בו מוח דלא אתי עשה דאכילת פסחים ודחי ל\"ת דשבירת עצם עכ\"ל והרואה שמ\"ש ומייתי נמי התם ההיא דאחד עצם שיש בו מוח כו' הן דברים ללא צורך אלא נראה שכונתו היא למ\"ש לומר דלא נימא דרב אשי דמשני התם אברייתא דאם פסולה היא תפסל משום דיקדש עשה כו' פליג ארבא וס\"ל דאתי עשה ודחי ל\"ת שבמקדש אהא כתב דהא ליתא שהרי מייתי התם ברייתא דאחד עצם כו' דבההיא עכ\"ל דטעמא הוא משום דאין עשה דוחה ל\"ת שבמקדש וכן נראה גם כן ממ\"ש בס' כריתות סי' כלל זה דאין עשה דוחה ל\"ת שבמקדש ואי רב אשי פליג ארבא הי\"ל לפסוק כרב אשי דבתרא הוא ובהכי ניחא לי מה שיש להקשות אסוגיא דזבחים מההיא דגרסינן בפ' אלו עוברים דמ\"ד אמ\"ל רב אחא בריה דרב אויא לרב אשי מדרבנן נשמע לר\"ע כו' לר\"ע נמי משרת להיתר מצטרף לאיסור מכאן אתה דן לכל התור' כולה א\"ל רב אשי משום דהו\"ל נזיר וחטאת ב' כתובים הבאים כאחד ואין מלמדין כו' עד ור\"ע מאי צריכי בשלמא אי כתיב רחמנא בחטאת לא ילפינן נזיר מיניה דחולין מקדשי' לא גמרי' לא לכתוב רחמנא נזיר ותיתי חטאת מיניה יע\"ש והשתא ק' כיון דרב אשי גופיה קאמר דה\"ט דחטאת דלא אתי עשה ודחי ל\"ת משום דיקדש עשה הוא א\"כ היכי קאמר הכא בפסחים דלכתוב רחמנא נזיר ותיתי חטאת מיניה הא אי כתיב בנזיר הו\"א דגבי חטאת אתי עשה ודחי ל\"ת להכי אצטריך קרא גבי חטאת וכמו כן ראיתי להרב המובהק יצחק בכר דוד ז\"ל שהקשה כן בספר דברי אמת ד' נ\"ו ע\"ד אכן כפי מ\"ש אין כאן מקום קושיא דודאי לרב אשי נמי אפי' אי לא כתיב יקדש גבי חטאת הוה ילפינן מנזיר ולא אתי עשה ודחי ל\"ת משום שאין עשה דוחה ל\"ת שבמקדש כדילפינן משבירת עצם אלא דמאי דקאמר רב אשי בזבחים היינו לומר דלפו' מאי דכתב השתא יקדש אין כאן מקו' קושיא דניתי עשה כו' משום דיקדש עשה ובלאו טעמא דאין עשה דוחה ל\"ת שבמקדש ניחא ברייתא דהתם אמנם ודאי ס\"ל דאפי' אי לא כתי' יקדש אפ\"ה לא אתי עשה ודחי ל\"ת שבמקדש כנ\"ל נכון: האמנם הא ק\"ל לתירוץ התוס' שכתב הרשב\"א דטעמא דמתני' משום דאין עשה דוחה ל\"ת שבמקדש דא\"כ למאי דס\"ד התם דפריך אברייתא דאם פסולה היא תפסל כו' אדק\"ל אברייתא דהתם ת\"ל אמתני' דהניתן במתן ארבע דמקמי הכי וצ\"ע ואיך שיהיה קו' הרב החינוך ז\"ל מיתבא שפיר כמ\"ש ומעתה אף אנו נאמר שכן דעת רבינו ז\"ל ולעולם דס\"ל כדעת ריב\"א ובהכי יש לישב ג\"כ מה שהקשה עוד הרב משנה למלך ז\"ל הובאו דבריו בספר בני דוד ה' נזירות דנ\"ח ע\"ב אמ\"ש הרשב\"א ז\"ל בריש יבמות דהאומר לאשה ה\"ז גיטך ע\"מ שלא תנשאי לפלוני ונפלה יבמה לאותו פלוני דצריכה חליצה ולא אמרינן בכה\"ג כל שאינו עולה ליבו' אינו עולה לחליצה כיון שאין איסורו מחמת עצמה אלא דבר אחר גרם לה וכתב עוד וז\"ל והר\"ז כנודרת הנאה מיבמה בחיי בעלה דתנן בפ' ב\"ש כופין אותו שיחלוץ לה והר\"ז אינו עולה ליבום דבר תורה דקיימה עליה בלאו ועשה ואע\"פ כן עולה לחליצה משום דדבר אחר גרם לה ליאסר א\"ד והקשה הוא ז\"ל דלמה אינו דוחה שהרי נותן לשאלה כמ\"ש בריש יבמות ומבואר מדברי הרשב\"א שם לקמן דגריס כגירסתינו ע\"ש שהניחו בצ\"ע וכונת דבריו מבואר דאמתני' גופה דתנן בפרק ב\"ש הנודר' הנאה מיבמה כופין אותו שיחלוץ לה לא ק\"מ דאמאי אינה מתיבמת דליתי עשה ולדחי ל\"ת ועשה הואיל ואיתיה בשאלה דאיכא למימר דאינה מתיבמת מדרבנן גזירה ביאה ראשונה אטו ביאה שניה דמה\"ט אפי' חייבי לאוין גרידא חולצת ולא מתייבמת כדאיתא בפ\"ב דיבמות ד\"ך אכן לדברי הרשב\"א ז\"ל שכתב דאינה עולה ליבום דבר תורה ק\"ל שפיר והרב המחבר לא ירד לכונתו שם יע\"ש ודוק אמנם לפי מ\"ש הנה נכון דאיכא למימר דהרשב\"א ס\"ל כתי' התוס' בערובין דכל בפשיעה לא אמרינן אתי עשה ודחי ל\"ת ומה\"ט לא אתי עשה דיבום ודחי ל\"ת דבל יחל כיון שבא לו ע\"י פשיעה ואע\"ג דאיתיה בשאלה נמי לא דחי שהרי אפילו ל\"ת גרידא דבעלמא קי\"ל דאתי עשה ודחי ל\"ת אפי\"ה כל בפשיעה לא דחי ומ\"ש הרשב\"א ז\"ל דקיימא עלה בלאו ועשה לאו למימרא משום דלא אתי עשה ודחי ל\"ת ועשה דאפילו ל\"ת גרידא נמי לא דחי כיון דבפשיעה אתי עליה אלא קושטא דמלתא קאמר ובחידושי הרשב\"א ז\"ל מכ\"י מצאתי כתוב משום דקיימא עליה בלאו ולא עוד אלא מיהו הא ק\"ל בדברי הרשב\"א דמשמע דנודרת הנאה מיבמה דבר תורה עולה ליבום שהרי הנאת תשמיש דבר שאין בו ממש הוא ואין בו אלא בל יחל מדרבנן ועיין בחדושי הרשב\"א לנדרים דט\"ו ע\"ב וצ\"ל דס\"ל להרשב\"א דמתני' סתמא קתני ואפילו באומר קונם גופך לתשמישך דמדאורייתא אסירא והשתא דאתינן להכי יתיישב ג\"כ קו' הרב בעל משנה למלך ז\"ל דהרשב\"א ז\"ל הכי ק\"ל דמתני' סתמא קתני הנודרת הנאה מיבמה ומשמע בכל מיני נדר ואפי' נדרה על דעת רבים דליתיה בשאלה כלל דבהשתא הו\"ל כשאר ל\"ת דעלמא ובהכי ניחא מאי דק\"ל תו דמאי ראיה מייתי הרשב\"א מההיא דהנודרת הנאה דהתם שאני דעולה ליבום מקרי שהרי בידה לאתשולי עלי' וחזייא ליבום משא\"כ באומר ע\"מ שלא תנשאי לפ' והיה נראה לי שדעת הרשב\"א ז\"ל דאפילו נשאל על הנדר לא חזייא ליבום כיון דבשעת נפילה לא חזיא ליבום דומייא דאחות אשה שאינה מתייבמת אפילו מתה אשתו אח\"כ ולא דמי לאשה שהיתה נדה כשמת בעלה שכתב הרא\"ש בריש יבמות דנידה שאני דאסורה לכל ולא דמייא לעריות שאינה אסורה אלא ליבם אבל בנודרת הנאה מיבמה כיון שאינה אסורה אלא ליבם הוי דומיא דעריות ושוב ראיתי להרשב\"ץ בח\"ב סי' ר\"ס שכתב בפשיטות דהנודרת הנאה מיבמה ונשאל על השבועה דמתייבמת ע\"ש ודוק אחר זמן רב מצאתי להרשב\"א בחי' לנדרים פ\"ב דט\"ו ד\"ה הא דאמר ישיבת סוכה שכתב וז\"ל וא\"ת ליתי עשה ולדחי ל\"ת כו' וי\"ל דנדרים עשה ול\"ת הם כו' יע\"ש הנה מבואר שדבריו הן הן דברי הר\"ב החינוך ומעתה אזלא לה תירוצא דכתיבנא ולכן היותר נכון אצלי ליישב ע\"פ מ\"ש התוס' פרק אלו מציאות ד\"ל ד\"ה הא אין עשה שהקשו וז\"ל וא\"ת הא דאין עשה דוחה ל\"ת ועשה הנ\"מ ל\"ת השוה בכל אבל האי דאינו שוה בכל דחי כדאמרי' פ\"ב נזירים דאתי עשה דמצורע ודחי ל\"ת ועשה דכהנים כו' וי\"ל דעשה דמצורע שאני דחמיר משום דגדול השלום כדאמרינן בפרק שלוח הקן דעשה דמצורע הוה דחי עשה ול\"ת דשלוח הקן אי לאו יתורא דשלח תשלח אבל עשה דעלמא לא דחי לאו ועשה אפי' אינו שוה בכל כו' וכ\"כ הריטב\"א ז\"ל בריש יבמות א\"כ איכא למימר דה\"נ ס\"ל להחינוך והרשב\"א ז\"ל דכי אמרינן דעשה דמצורע דחי ל\"ת ועשה דנזיר הואיל ואיתיה בשאלה היינו דוקא עשה דמצורע דחמיר אבל עשה דעלמא לא דחי ל\"ת ועשה אפילו דאיתיה בשאלה ודרך אגב ראיתי להרב בעל ח\"ה שכתב בדברי התוס' הללו וז\"ל טעות קא חזינא הכא דאם כן ל\"ל למימר בפ' שני נזירים דדחי עשה דמצורע לאו ועשה שאינו שוה בכל הא אפי' שוה בכל כשילוח הקן דחי ובהדיא אמרינן בפרק שלוח הקן דלא הוה דחי אלא עשה דשלוח הקן דקאמר דליכא לאו כגון שנטלה ע\"מ לשלחה ופריך מאי אולמיה כו' ומשני סד\"א גדול השלום וליתי עשה דידיה ולדחי עשה דשלוח יע\"ש ולא ידעתי איך אשתמיט מיניה דברי התוס' פ\"ק דיבמות דף ה' ד\"ה ואכתי כו' שהקשו שם כקושיא דהכא ותירצו כתי' דהכא וסיימו וז\"ל ובשמעתין הוה מצי לדחויי דלא ילפינן מעשה דמצורע משום דגדול השלום אלא דבלאו הכי דחי שפיר ועוד דחי דאפי' עשה כי האי לא נגמר מהכא דלדחי כו' עכ\"ל הנה מבואר שהתוס' ז\"ל כבר הרגישו בעצמן ממה שהקשה הרב ח\"ה ז\"ל וניחא להו מטעמא דבלא\"ה דחי שפיר וההיא דפרק שלוח הקן איכא לדחויי דס\"ל דודאי למאן דמסיק סד\"א גדול השלום תו לא צריכנא לאוקמה כגון שנטלה ע\"מ לשלחה אלא משום דמר בר רב אשי מעיקרא תריץ יתיב כגון שנטל' ע\"מ לשלחה דלאו ליכא עשה איכא והוא ס\"ל דאתי עשה ודחי עשה ולבתר כי פריך עליה מאי אולמיה כו' משני שפיר אאוקמתא דמר בר רב אשי גופיה סד\"א כו' וליתי עשה דידיה ולידחי עשה דשלוח הקן ולעולם דלה\"ט אפי' עשה ול\"ת נמי הו\"א דלדחי וכיון דבעלמא לא אתי עשה ודחי עשה ואפ\"ה עשה דמצורע דאלים הו\"א דלדחי ה\"נ י\"ל דמהאי טעמא הוה דחי עשה ול\"ת אע\"ג דבעלמא לא דחי: האמנם מצאתי להתוס' ז\"ל בזבחים דל\"ג ע\"ב ד\"ה לענין מלקות שכתבו שם כדברי הרב ח\"ה ז\"ל וז\"ל וא\"ת והא עשה דמצורע דאלים משום שלום הבית ודחי עשה אפ\"ה עשה ול\"ת לא דחי כדאמרינן בפרק שלוח הקן למה לי שנטלה ע\"מ לשלחה ומ\"מ לדאתאן עלה נראה שדברי החינוך ז\"ל אינן מתישבין דאכתי ק' דמה יענה הרב החינוך למאן דס\"ל פ\"ק דמ\"ק דמצורע מותר בתשמיש המטה בימי חלוטו וכן פסק הרמב\"ם ז\"ל דע\"כ לדידיה צ\"ל דאתי עשה ודחי ל\"ת ועשה קיל דאיתיה בשאלה ואפי' עשה דעלמא שהרי מצורע נמי ליכא שום אלמות כיון דמותר בתשמיש ואפ\"ה דחי וא\"כ אכתי תקשה להך מ\"ד מתני' דנדרים דקתני קונם סוכה שאני יושב כו' ושוב מצאתי בשיטה מקובצת כ\"י למס' נזיר פ\"ב נזירין דף נ\"ח שהקשו שם משם הרב עזריאל כקו' התוס' דפרק אלו מציאות ותירצו כתירוצם ז\"ל דעשה דמצורע שאני דאלים משום שלום הבית וסיים וז\"ל ואפי' למ\"ד במ\"ק דמצורע מותר בתשמיש המטה בימי חלוטו איכא קצת שלום הבית דקודם תגלח' שהוא משולח חוץ לשני מחנות אעפ\"י שהוא מותר בתשמיש המטה לא תתרצה אשתו ללכת אליו הואיל ומשולח הוא ויתגנה בעיניה אלו דבריו יע\"ש ובהכי יש ליישב דברי החינוך ז\"ל וכמבואר: ואולם המעיין בדברי הרשב\"א ז\"ל בחידושיו פ\"ק דיבמות יראה בהדיא דלא שמיע ליה כדברי הרב עזריאל ז\"ל ולעדתו ז\"ל אזלה לה להך תירוצא ודוק כי על כן לדידי חזי לי ליישב עיקר קו' הרב משנה למלך ז\"ל במה שיש לדקדק על קו' הרב החינוך ז\"ל דנראה דקו' מעיקרא ליתא שהרי בפ\"ב דנדרים דף ט\"ז פרכינן אמתני' דקתני אמר קונם סוכה שאני עושה כו' בנדרים אסור ובשבועות מותר מ\"ש נדר דכתי' לה' דמשמע אפי' יש בנדרו ביטול מצות ה' שבועה נמי הא כתיב או השבע שבועה כלומר דלה' דכתיב אכולהו קאי ומשני הא דאמר ישיבת סוכה כו' יע\"ש ופירש הרא\"ש והר\"ן והרשב\"א ז\"ל דהיינו לומר דסברא הוא דלה' לא קאי אלא אנדר דסליק מיניה משום דהוי מתסר חפצה אנפשיה יע\"ש ואם כן מה מקום להקשות עוד דליתי עשה דסוכה ודמצה ולדחי ל\"ת דבל יחל מאחר דגזרת הכתוב הוא מדכתיב לה' ולפחות איכא למדרשיה לנדר דסליק מיניה והנראה לישב דבריהם כלפי מה שראיתי להתוספות ז\"ל פרק דם חטאת דף הנזכר ד\"ה ניתי עשה שהקשה מעין קושיא הלזו דמאי פריך התם דליתי עשה דאכילת פסחים ולדחי ל\"ת דשבירת עצם הא גזרת הכתוב הוא כדנפ\"ל מקרא דועצם לא תשברו בו דאמור בפסח שני ותרצו דהכי פריך דנגמר מהכא דאין עשה דוחה ל\"ת בעלמא דאדילפת מכלאים בציצית לקולא לילף משביר' עצם לחומרא ואהא משני דמהכא ליכא למילף משום דאין עשה דוחה ל\"ת שבמקדש עכ\"ל וא\"כ נראה דהיינו דק\"ל להרשב\"א והרב החינוך ז\"ל דליתי עשה דמצה ולדחי ל\"ת דבל יחל וליכא למימר דגזרת הכתוב היא דא\"כ אדנילף מכלאים בציצית לקולא לילף מהכא לחומרא ואהא תירצו שפיר דמהכא ליכא למילף בעלמא משום דנדרים עשה ול\"ת הוא וא\"כ מעתה אין מקום למה שהקשה הרב משנה למלך ז\"ל מההיא דאמרינן דאתי עשה דמצורע ודחי ל\"ת ועשה דנזיר דקיל הואיל ואיתיה בשאלה דהכא שאני דגזרת הכתוב היא דאפי' דנדרים איתנהו בשאלה אפי\"ה חיילי כדנפ\"ל מקרא דלה' גם אין להקשות דהיכי אתי עשה דמצורע ודחי ל\"ת ועשה דנזיר דקיל הואיל דאיתא בשאלה נילף מנדרים דאע\"ג דאיתנהו בשאלה אפי\"ה אין עשה דוחה ל\"ת ועשה דהתם גבי מצורע לאו מסברא הוא דאמרינן הכי אלא מקרא כדנפ\"ל התם מראשו וגזרת הכתוב היא זה נראה לי אמת ויציב:<br><b> ודע </b> דלסברת ריב\"א ז\"ל שכתבנו לעיל הלא מראש דכל מקום שאמרו אין עשה דוחה ל\"ת ועשה מלקא לא לקי ק\"ל מהא דגרסינן פרק אלו מציאות ד\"ל ע\"ב ת\"ר והתעלמת פעמים שאתה מתעלם כו' הא כיצד היה כהן והוא בבית הקברות כו' לכך נאמר והתעלמת מהם ופריך למאי אצטריך קרא אלימא לכהן והוא בבית הקברות פשיטא האי עשה כו' ולא אתי עשה ודחי ל\"ת ועשה כו' והשתא לדעת ריב\"א ז\"ל מאי קושיא אימא דאצטריך קרא דוהתעלמת לאשמועינן דכהן והוא בבית הקברות ליתיה לעשה דהשבת אבידה כלל ונפקא מינה דאם עבר ונכנס לבית הקברות לוקה עליו משום טומאה דאי לאו דמיעטיה קרא אע\"ג דאין עשה דוחה לא תעשה ועשה מ\"מ מלקא לא לקי להכי אצטריך והתעלמת וכה\"ג נמי קשה מהא דפריך התם דל\"ב אברייתא דקתני מנין שאם אמר לו אביו הטמא או אל תחזור אבידה שלא ישמע לו שנאמר איש אמו כו' טעמא דכתב רחמנא אני ה' הא לא\"ה הו\"א צייתא ליה ואמאי האי עשה כו' ומאי קושיא אימא דאצטריך קרא לאשמעינן דאם אמר לו אביו הטמא ליתיה לעשה כלל ואם עבר ונטמא לוקה עליו ועיין בתוס' שם ד\"ה הא כו' מה שהקשו שם ותרצו דהכא סמיך על ותו מי דחינן איסורא מקמי ממונא ולקמן נמי עדיפא מינה משני יע\"ש וא\"כ אף אנו נאמר כן על קו' דידן ועוד אפשר לומר דתלמודא התם לאו אקרא פריך דלמאי הלכתא כתביה רחמנא דהאי ודאי לא קשיא כמ\"ש אלא אתנא דבריי' קפריך דקתני פעמים שאתה מתעלם כיצד כו' לכך נאמר והתעלמת דמשמע דאי לאו קרא דוהתעלמת היה חייב להחזיר וכן נמי בברייתא דהתם דקתני מנין שאם אמ\"ל אביו שלא ישמע לו דמשמע דאי לאו קרא דאני ה' הו\"א דחייב לשומעו ואהא פריך דלהא לא אצטריך קרא ועיין מ\"ש רבינו ז\"ל פי\"ג מה' שחיטה ה' י\"ט וז\"ל אסור ליטול אם על הבנים ואפי' לטהר את המצורע כו' ואם לא שלח לוקה שאין עשה דוחה ל\"ת ועשה ונראה שאין מכאן ראיה דס\"ל שלא כדעת ריב\"א דהתם ה\"ט משום דגלי קרא תשלח אפי' לדבר מצוה כדאיתא התם ועיין במ\"ש ה\"ה ז\"ל פי\"א מה' גזילה דח\"י שמדבריו שם נראה בהדיא שחולק על ס' ריב\"א ז\"ל כמו שיראה המעיין ודוק:<br><b> טעם המלך</b>\n<b> א) </b>\n<b> בדברים </b> אלו צריך אני לכבוש את ניב שפתי כי הלא רשומי דברים בעלמא אנכי מציין פה והרבה דברתי בענינים האלה לא יספיקו גליונות הרבה. ואולם אחת אחקור ואותו אדבר לפי מה שאמרי' ש\"ס פסחים (ל\"ח ב') דהיינו טעמא דאין אדם יוצא במצה של תודה ורקיקי נזיר כי מצה הראוי' לשבעה בעינן. ולפי נושא הזאת לא מצינו היתר לצאת ידי חובת אכילת מצה בכל מצה של איסור ונפלה כל הקושי' וצדדי היתר. דאף אם בכזית ראשון יש היתר לאכלה מפאת דחית העשה הא עכ\"פ אין יוצא בה כלל וכלל לפי שמצה זאת אינה ראוי' לכל זי\"ן. ומה לי רקיקי נזיר ותודה שאין יוצאין בה לפי שאח\"כ נעשין נותר. ומה לי איסור אחר ובאמת מעודי עד היום הזה עמדתי בזה על דברי הירושלמי שהביא הרב פה <span class=\"R\"> (שמה)</span> דהקשה אמאי לא אכלו ישראל מצה של חדש. דלפי דברינו אין אדם יוצא כלל וכלל במצה של חדש לפי שאינה ראוי' לכל זי\"ן ימי הפסח. ואולם במצה של חדש. יש לפקפק קצת דהא מצה זו מותרת עכ\"פ לאחר הבאת העומר. או למ\"ד שהאיר המזרח מתיר. וכן מצה של טבל שאמרי' בש\"ס פסחים (ל\"ו ב') דאינו יוצא בה וילפי' לה מקרא מההיקש לא תאכל עליו חמץ שבעת ימים תאכל עליו מצות מי שאיסורו משום בל תאכל חמץ כו' ולפי דברי הא בלא\"ה אינו יוצא לפי שאינה ראוי' לזי\"ן וגם בזה יש לחכך דזה מקרי ראוי לזי\"ן כיון דיכול להפריש ממנו התרומה. וא\"כ ה\"נ גבי נדר שעומד עליו הרב פה דיש לצדד ולומר לכאורה לפי שאינה ראוי' לזי\"ן אינו יוצא בה. ומתחלה קושי' הרב בעל החינוך לאו קושי' היא במצה אלא דיש לדחות נמי הא ראוי' לזי\"ן היא לפי שיש היתר בשאלה א\"כ מקרי ראוי' לזי\"ן. ואף שאין נשאלין בי\"ט וגם אין מפרישין תרומות ומעשרות בי\"ט ולפ\"ז אינה ראוי' ליום ראשון ולאו ראוי לכל זי\"ן נקראת הא דבר זאת אינה אלא איסור דרבנן ומן התורה ראוי' לז' מקרי. וא\"כ אתי' עשה דמצה ודחי ל\"ת ואולם גבי מצה של חדש עדיין לבי מהסס בין למ\"ד הבא' העומר מתיר בין למ\"ד האיר המזרח מתיר. מ\"מ הרי בי\"ט א' של פסח אסור כל היום במצה זאת של חדש ולא מקרי ראוי' כיון דחסר יום ראשון דוק. וגם דבר זאת כיון דאינו יכול להפריש. ולשאול על נדרו מדרבנן יש לפקפק ולומר דעכ\"פ לא מקרי ראוי' לזי\"ן. דכיון שאינה ראוי' הוא. אינה ראוי' מקרי מה לי מדאוריית' מה לי מדרבנן ובאמת נקשרו דברים אלו בפלוגתת ר\"מ ור\"י בסוכה (כ\"ג א') דר\"י פוסל בסוכה העשוי' ע\"ג בהמה. כיון דאין עולין ע\"ג בהמה בי\"ט לא הוי ראוי' לזי\"ן וסוכה הראוי' לזי\"ן בעינן. ור\"מ מדאורייתא מחזי חזי. הרי חזינן דאית לי' לר' יהודה עכ\"פ כיון דהשתא גזרי רבנן דאין עולין ע\"ג בהמה הוי אינו ראוי' לז' כי מה לי שאינה ראוי' מדאורייתא מה לי דרבנן סוף כל סוף אינה ראוי' הוא ועיין ב\"ש באה\"ע סי' כ\"ח גבי חיטי קורדנייתא ובעניותינו פ\"ג מהל' מכירה הל' ח' ובמ\"ש רבינו שם עייש\"ה וגם במ\"ש רבינו הל' לולב לענין אי קני אתרוג בקנין דרבנן אי יוצא בו בי\"ט ראשון. ועיין במ\"ל פ\"ז מהל' תרומות. והרבה הי' לי לדבר בעניי ואולם אשים לפי מחסום ואין אנכי רוצה לצאת פה מגדר הקונטרס. כי אין פה המקום לאסוף. ונחזור לענינינו דה\"נ בענין שלפנינו כיון שאינו יכול לאכול בי\"ט ראשון. מה לי מדאורייתא מה לי מדרבנן. ואולם באמת כל זאת למ\"ד דדריש מצה הראוי' לז' בעינן אמנם הרי ברייתא אחריתא לא דריש הכי וקאמר שם דלכך אינו יוצא במצה של תודה ורקיקי נזיר דכתיב ושמרתם את המצות שימור לשם מצה בעינן וליכא דהכא שימור לשם תודה ורקיקי נזיר הוי עיין היטב בסוגי' דפסחים שברייתות חלוקות הוי ואמרתי שברייתות אלו ר\"א ורבנן היא דר' אליעזר בסוכה (כ\"ז ב') לא דריש סוכה הראוי' לז' בעינן ורבנן בעינן סוכה הראוי' לז' ועיין בט\"ז (א\"ח סי' תרל\"ז סק\"א) ובחדושי אמרתי דיש לפ' בזה כונות הירושלמי הובא בכל הפוסקים ובתוס' שבועות (כ\"ד א') ד\"ה אלא הן. שאמר הירושלמי אם אמר שבועה שלא אוכל מצה שלא אשב בצל סוכה אסור לאכול מצה בלילה ראשונה של פסח ואסור לישב בצל סוכה ומזה רצו הפוסקי' להוציא דשבועה חל בכולל אפי' לבטל המצוה וכן דעת כל הפוסקים ורציתי לומר דאין ראי' מזה אלא י\"ל כונה אחרת בדעת הירושלמי והיינו טעמא כיון שאמר שלא אוכל מצה או שלא אשב בצל סוכה וא\"כ נאסר עליו מצה של רשות וסוכה של רשות ולפ\"ז לכך נמי אסור מצה של מצוה וסוכה של מצוה <span class=\"R\"> (שמו)</span> דכיון דאסור לאכול מצה אחרי שיצא בה. ולישב בסוכה אחרי לילה ראשונה וא\"כ מצה זו וסוכה זו לא הוי ראוי' לז' ולכך נמי אסור לאכול כזית הראשון ואסור לישב בצל סוכה בלילי חג סוכות. דאינו יוצא כלל וכלל בזה כיון דלא הוי ראוי' לז' ולא מצד ששבועה חל בכולל אלא לפי שאינו יוצא בסוכה ומצה זו ואמרתי בזה דקדוק צח ונכון בירושלמי דלפי ייעוד הזה נכון הוא דירושלמי בכונה נקט דוקא שתי מצות אלו מצה וסוכה. ולא נקט שאר מצות שופר לולב תפילין וכדומה. ולפי ייעוד וכונה שלנו בדעת הירושלמי דוקא ב' מצות אלו נקט דגבי שתיהן דרשי' שבעינן ראוי' לז' מצה הראוי' לז' וסוכה הראוי' לז' אבל גבי שאר מצות לא מצינו כן. ואולם כאשר פתחתי הירושלמי ועיינתי בו ראיתי לשון הירושלמי כן הוא. ע\"ד דר' יוחנן שבועה שלא אשב כו' והיינו שהירושלמי הביא מקדם פלוגתת ר' יוחנן ור\"ל אי אמרי' גבי שבועה איסור כולל כלל וכלל. וכמו שפליגי בזה בבבלי שבועות (כ\"ג ב') וע\"ז אמר על דעת דר\"י שבועה שלא אשב כו' ומשמע בהדיא דמצד כולל נגע בי' ושפיר הוציאו הפוסקים מזה דאמרי' כולל לבטל המצוה. אמנם הדברי' עכ\"פ נכונים מצד עצמותן אי אמרי' דבעינן סוכה ומצה הראוי' לז' אין אדם יוצא במצה של איסור וסוכה של איסור דאינן ראוין לז' הן והרבה אמרתי בזה בחדושי ועיין פארה אחת קטנה מזה מה שכתבנו בעניותן פ\"ו מהל' חו\"מ הל' א' בגליון דברי רבינו שם:<br><b> ובמה </b> שכתב רבינו דיש לומר דלכך לוקה ולא אמרינן דעשה דוחה ל\"ת כיון דהוי עשה ול\"ת ככל היוצא מפיו יעשה ואין עשה דוחה ל\"ת ועשה ולוקין על הלאו כדעת הריב\"א דס\"ל דאלים ללאו ואפילו הלאו אינו נדחה הנה לא אחדול טוב מלהזכיר דבר נחמד ונעים אשר מצאתי כתוב בגליון הרמב\"ם הל' שופר מדודי זקני הרב המופלא מוהר\"ר דוד ייטלש זללה\"ה שהביא ראיה דלא כריב\"א והוא שאמרי' פסחים (פ\"ג ב') ושבת (כ\"ד ב') דאין שורפין קדשים בי\"ט והקשה הש\"ס וניתי עשה ולדחי ל\"ת ומשני חזקיה מדכתיב בקר ללמד ליתן בקר שני לשריפתו. אביי אמר עולת שבת בשבתו. רבא אמר הוא לבדו יעשה לכם רב אשי אמר משום דהוי עשה ול\"ת עייש\"ה ובאמת תימא על כל אלו וכי המה לא ידעו שי\"ט עשה ול\"ת ועוד הא רבא גופיה מתרץ ליה הכי בביצה (ח' ב') י\"ט עשה ול\"ת הוא וקשיא רבא אדרבא וכבר עמדו בעלי תוספות בזה ודחקו עייש\"ה אמנם אי אמרינן לא כריב\"א לק\"מ <span class=\"R\"> (שמו)</span> דודאי כולהו אמוראי נמי סבירא להו כן די\"ט הוי עשה ול\"ת. אלא לפ\"ז עכ\"פ העשה דוחה ללאו דל\"ת כל מלאכה ואי עבר ושרף אין לוק' על זה ולכך למדו המה כל אחד ואחד בשיטתיה דאין שריפת קדשי' נוהג כלל בי\"ט ולא הוי עשה ואי עבר ושרף לוק' דלא קיים לעשה. וא\"כ ל\"ק דרבא אדרבא עיין בזה כי נכון הוא: ואגב ארחין אזכיר דבר חריף מה שאמרתי עוד בענין הזה. והוא לתרץ קושיא חמורה הקשה אותה כבוד ידידי ומחו' הרב המאור הגדול המובהק המופלג מוהר\"ר אלעזר נרו פלעקלש דמו\"ש דקהלתינו יע\"א בדברי רש\"י מנחות (ס\"ו א') שאמרי' שם ר\"ש ב\"א אומר כתוב א' אומר ששת ימים תאכל מצות. וכתוב אחד אומר שבעת ימים מצות תאכלו הא כיצד מצה שאי אתה יכול לאכול שבעה מן החדש אתה יכול לאכול ששה מן החדש. וכתב רש\"י בד\"ה מצה וז\"ל שלמחר יקריב העומר ואם תמתין עד לאחר השבת נמצא מבטל מקרא הזה כגון חל פסח בשני בשבת ולא תביא עומר עד לאחר השבת נמצא שלא תאכל מצה חדש אלא אותו יום לבדו עכ\"ל. והקשה כבוד הרב נרו מדוע לא נקט רש\"י רבותא יתיר' דאם חל פסח בחד בשבת נמצא שלא תאכל מצה חדש כלל וכלל. ועי' בזה כי צ\"ע לכאורה. ואמרתי בישוב הדבר דהנה אמרי' בפסחים (כ\"א א') תניא כותיה כו' ששת ימים תאכל מצות וביום השביעי עצר' לה' אלהיך מה שביעי רשות אף ששת ימים רשות מ\"ט הוי דבר שהיה בכלל ויצא מן הכלל ללמד לא ללמד על עצמו יצא אלא ללמד על הכלל כולו יצא. ופרש\"י הוה דבר שהיה בכלל דכתיב שבעת ימים תאכל מצות עיי\"ש היטב. והנה ודאי דהאי כללא דבר שהיה בכלל כו' הוי א' מי\"ג מדות שהתורה נדרשת בהן ואין הצדוקין מודין בזה. ולפ\"ז הצדוקים ס\"ל דדוקא ביום השביעי שהוא עצרת רשות בידו לאכול מצה. אבל כל ששת ימים חובה הוא לאכול מצה והנה בא ללמד על עצמו ולא על הכלל כולו. והנה לפ\"ז הצדוקים סוברין דכל ששת ימים הראשונים מותר לאכול מצה מן החדש. לפי שהוא חובה ואפשר דס\"ל עשה דוחה לל\"ת ובפרט דלפ\"ז הוה עשה שלאח\"הד. ולפ\"ז יש לפרש המקרא כמו שמפרש רשב\"א במנחות ואפ\"ה אין ראיה נגד כת הצדוקים ואדרבא יש לסיוען מזה חלילה כי הכי פרושא. שבעת ימים תאכל מצה. וכתיב ששת ימים מצות תאכלו הא כיצד מצה שאי אתה יכול לאוכלו שבעה מן החדש. אתה יכול לאכול ששה מן החדש. והיינו כי ששה ימים הראשונים יכול לאכול מצה מן החדש לפי שהוא חובה ואף אם חל יום ראשון של פסח בחד בשבת ואין מביאין העומר לדעת הצדוקים עד כלו' ימות הפסח. אפ\"ה יכול לאכול ששה מן החדש כי לפי שהוא חובה ועשה דוחה לל\"ת דחדש. אבל ביום השביעי שהוא רשות ועדיין העומר לא נקרב אסור לאכול מן החדש אלא מן הישן ואולם זה ליתא. הכי כל פעם ופעם חל יום ראשון של פסח בחד בשבת והלא רוב השנים אינם חלין כן. ולפ\"ז אי אפשר לומר כפירושן. דהא אם חל למשל בשני בשבת א\"כ כל שבעת ימים יכולין לאכול מן החדש. כי ששה ימים הראשונים והמה ב' ג' ד' ה' ו' ז' יכולין לאכול מן החדש לפי שהוא חובה. ויום האחרון הוא יום א' נמי מותר לאכול מן החדש דהרי ביום הזה שהוא ממחרת השבת כבר הקריבו העומר ומותר לאכול מן החדש שאין כאן איסור כלל וכלל. וע\"כ איפכא כדעת החכמים והיינו שבעה מן הישן וששה מן החדש וטעמי' כי ביום הראשון אסור לאכול חדש לפי שלא נקרב העומר ואין כאן עשה כלל וכלל רק בלילה הראשונה. וממחרתו שהוא התרגום של ממחרת השבת ולא שבת בראשית כדע' הצדוקין מקריבין העומר ומותר לאכול חדש עד יום האחרון ואף שכל אלו רשות. ומוכח מזה שלא כדעת הצדוקים. דהא לדידהו אי אפשר לומר כן דאי חל יום ראשון של פסח בשני בשבת נמצא מבטל מקרא זה לפי שלפ\"ז אי אפשר לאכול מן החדש עד יום א' האחרון של פסח. ואינו אוכל אלא יום א' בלבד. וא\"כ נחה ושקטה קושי' ידידי הרב נרו דבכונה נקט רש\"י המשל מיום שני בשבת. דמיום ראשון אין ראי' דבכה\"ג אומרין הצדוקים שהפי' יכול להיות איפכ' כאשר בארנו ורק נסתרי' ממה נפשך בגונא אם חל יום הראשון של פסח ביום ב' ונאמנים דברי רבינו רש\"י ז\"ל דלא לחנם נקט כן וכל מעיין בצדק בעיניו יראה ובלבבו יבין שמתורץ בזה קושי' תוס' במנחות (ס\"ו א') ד\"ה כתוב א' אומר כו' אלא שלא רציתי להאריך בזה: והני זוגי דרבנן ה\"ה ידיד נפשי הרב המובהק המופלג מוה' בצלאל רנשבורג ני' וידיד נפשי הרב המובהק המופלג מוהר\"ר איסרל ליסא נרו כוונו שניהם יחד לסתור הקושי' שהביא הרב בשם מהר\"א צמח לפי' תוס' והר\"ש בדברי הירושלמי דהמה מפרשים כונת הירושלמי במה שאמר דכתוב בצדו דוחה דאין כתוב בצדו אינו דוחה. כתוב בצדו היינו אחר מתן תורה ואינו כתוב בצדו היינו קודם מתן תורה. ועל זה הקשה מהר\"א צמח דזה לא יתכן שהרי אמרי' בירושלמי פ\"ק די\"ט אמתני' דמודים שאם שחט שיחפור בדקר ויכסה כו'. ואמרו הני צנתרי זהב. דלק\"מ דכונת הירושלמי ברורה דל\"א עשה דוחה ל\"ת אלא שניהם נאמרו בזמן אחד או קודם. או לאחר הדבור ולא בעינן שיהיו סמוכין ממש כעשה דגדילים ולא תלבש שעטנז אבל אם העשה נאמרה קודם הדבור. והלאו לאחר הדבור. או איפכא. אם העשה הוא לאחר הדבור והלאו קודם לא נקראין כתוב בצדו. ואין הל\"ת שנאמרה קודם הדבור נדחית מפני העשה שלאחר הדבור. כמו שאמרי' שאין הלאו לאחר הדבור נדחית מפני העשה קודם הדבור. וכן כ' רבינו הגדול בחדושיו לפסחים בצל\"ח בדף צ\"ו בתוס' ד\"ה אבל אתה כו' עייש\"ה. ולפ\"ז הרי כונת הירושלמי פה נכונה דהא עשה דכיסוי לאחר הדבור נאמרה. והלאו דכל מלאכת עבודה לא תעשה קודם הדבור נאמרה בפ' בא. והרב מוהר\"א ליסא נרו הוסיף עוד ראי' מהאי דאמרי' בירושלמי שלהי פ\"ג דנדרי' בעשה דמילה שדוחה צרעת. שקרי' לי' אינה כתובה בצדה. אע\"ג דנשנית לאחר הדבור. כיון דעכ\"פ נמי נשנית קודם הדבור תו לא מקרי כתובה בצדה עיי' בזה היטב כן היה דבריהם בקצרה. ואולם אנכי פקפקתי בזה כבר על דברי רבינו בצל\"ח דא\"כ קושי' הש\"א בתשובה סי' צ\"ו מהאי דפ\"ק דיבמות דאמרי' שם מה לכולהו שכן ישנן לפני הדבור. במק\"ע ואין שייך תרוצו שם לפי' זו. דאין מעלה וגריעותא בזה. ועוד באמת לפ\"ז עכ\"פ יהיה מוכח שש\"ס דילן חולק. דהא ש\"ס דילן פריך נמי בריש ביצה קושי' הירושלמי שידחה עשה דכיסוי ל\"ת די\"ט ואמרי' שם אין עשה דוחה ל\"ת ועשה. ומה לי לזה. הא הוי ל\"ת שלפני הדבור. והרב מוהר\"א נרו רצה לקיים דבריו. דש\"ס דילן על שאר ימים טובים קאי דהוי ל\"ת שלאחר הדבור. והירושלמי בפסח קאי דהוי ל\"ת שלפני הדבור. ומה מאוד מן הדוחק בזה. ועיי' בכל זה ובש\"א סי' צ\"ו היטב שהרגיש נמי בקושית מהר\"א צמח והבוחר יבחר. ועיין פסחים (פ\"ג ב') שבת (כ\"ד ב') מפלפל הש\"ס לענין שריפת קדשים ואי דוחה ל\"ת די\"ט והנה לכאורה שרפת קדשי' הוי עשה שלפני הדבור דמקרא והנותר ממנו עד בקר בפ' בא כתיב ואף שבויקרא ז' כתיב נמי ביום השלישי ישרף למלתי' הוא דאתי' כדדרשי' ריש פסחים (ג' א') ודאי מהאי דפסחים (פ\"ג ב') ל\"ק דשם בפסח איירי והוי ל\"ת נמי קודם הדבור אבל בשבת דאיירי בשאר י\"ט הא הוי ל\"ת לאחר הדבור קשי' קצת: וכמו כן הערה להקשות הרב מו\"ה בצלאל נרו על הא דהקשו תוס' בכמה מקומות ליתי עשה דפרי' ורבי' וידחה ל\"ת דלא תהיה קדשה. ועיי' בתוס' חגיגה (ג' א') והא עשה דפ\"ו הוי עשה שקודם הדבור ולאו דל\"ת קדשה לאחה\"ד נאמר. ועיין ביצה ד' ועיי' אלי' רבה ריש סי' תצ\"ה מ\"ש בשם ספר יראים. ועיי' בכל זה כי עת לקצר:<br><b> מעשה חושב</b>\n<b> (שמג) </b> הנה מדברי רבינו ז\"ל נראה שיש להוכיח שדעתו ז\"ל שלא כדעת ריב\"א שכ' התוס' כו' וזה שהרב החינוך ז\"ל כו'. אני תמה על הוכחה זו הן אמת דקושיא זו שהביא הגאון המחבר כאן בשם ס' החינוך וגם התירוץ הביאם השואל בתשובת הרשב\"א ח\"ג סי' שמ\"ג בשם התוס' אלא דהשואל הקשה עליהם מנזיר ומצורע דאמרינן דעשה דגילוח דוחה לל\"ת ועשה דנזיר משום שישנו בשאלה [ומהתימא על מאור עינינו המל\"מ ז\"ל בפ\"ד ועל הגאון המחבר כאן שנעלמה מהם התשובה הזאת] אבל מ\"מ מעודי תמהתי דהקושיא מעיקרא ליתא שהרי בפירוש אמרינן בסוגיין דבנדר משום דמיתסר חפצא עלי' ילפינן מקרא דכי ידור נדר לד' שאפילו לד' דהיינו לדבר מצוה נמי לא יחל דברו וע\"ש וא\"כ הרי א\"א לומר דליתי עשה וידחה לל\"ת דא\"כ קרא למאי אתא שהרי לעולם נימא דהעשה דוחה לל\"ת ולפ\"ז הא שפיר כתב הרמב\"ם ז\"ל דאם אכל או ישב לוקה כיון דגזיה\"כ הוא דאינו דוחה וא\"כ הא שפיר מצי הרמב\"ם למיסבר כהריב\"א ז\"ל: ואין להקשות דאי הרמב\"ם כהריב\"א ס\"ל א\"כ קשה עד דילפינן מכלאים בציצית דעשה דוחה לל\"ת נילף מנדר לדבר מצוה דאינו דוחה דהא ליתא משום דשאני נדרים דמתסר חפצא הוא משא\"כ בכל הל\"ת שבתורה דאיסורי גברא נינהו ומש\"ה לא אמרינן כן בשבועה לבטל המצוה דנימא דאפילו לד' לא יחל דברו דמשום דשבועה הוי איסור גברא ככל לאוי תורה א\"א למדרש הכי שיבטל המצוה בשביל השבועה דהא אמרינן בעלמא דעשה דוחה לל\"ת דמכלאים בציצית ילפינן לה וכלאים נמי איסור גברא הוא וכיון שכן א\"א למדרש גבי שבועה הכי דאפילו לד' לא יחל. ולפ\"ז תו אין סתירה בדינא דדחי' מלאו דכלאים ללאו דבל יחל ודו\"ק: והנה בחידושי הארכתי בזה משום דאכתי קשה למאי דאיתא בירושלמי הביאו הרי\"ף שלהי פסחים בנשבע שלא יאכל מצה או שלא לישב בצל דאסור לאכול מצה ולישב בסוכה מטעם כולל וקשה דאמאי אין העשה דוחה לל\"ת דהא ל\"ת דשבועה איסור גברא הוא. ועיין מ\"ש לקמן בדף וי\"ו ע\"א על הגליון בד\"ה לכאורה תמוה כו' ודו\"ק:<br><b> (שדמ) </b> דבהדיא אמרינן כו' דאתי עשה דמצורע ודחי ל\"ת ועשה דנזיר כו' וכ\"ת שרבינו נתן טעם אחר בספ\"ז מהלכות נזירות לנזיר שנצטרע כו' היינו דכיון שכבר נטמא הנזיר בצרעת וימי חלוטו אין עולין לו הרי אינו קדוש ובטל המעשה מאליו ולא נשאר אלא ל\"ת ע\"כ ותמהני דהרי הרמב\"ם בריש הלכות נזיר מונה שם גם המ\"ע דכל היוצא מפיו יעשה מלבד העשה דגדל פרע שער ראשו וא\"כ ניהו נמי דכיון שנטמא הנזיר בצרעת בטל העשה זו דגדל פרע מ\"מ הא עדיין נשאר העשה דכל היוצא מפיו יעשה וא\"כ אכתי נשאר ל\"ת ועשה זו והרי הקושיא במקומה עומדת דאמאי דחי הא הוי ל\"ת ועשה. ועיין מ\"ש מו\"ז רבינו התיו\"ט זצ\"ל במשנה ה' פ\"ו מנזיר בד\"ה בתגלחת מצוה כו' ולא ירדתי לסוף דעתו של מו\"ז התיו\"ט זצ\"ל שלא העיר שם להקשות כן על הרמב\"ם ז\"ל: והא דהרמב\"ם ז\"ל לא נקט טעמא דהש\"ס דאיתי' בשאלה י\"ל כמ\"ש בחידושי דניחא לי' טפי בטעמא דידי' כדי ליתן טעם גם בנזיר שמשון או במדיר את בנו בנזיר (למ\"ד דמצי להדירו אף לאחר שיגדל) דשניהם אינם בשאלה במת אביו. עיין מל\"מ פ\"ג הלכה י\"ג מנזירות: אלא דקשה אמאי לא יהיב הש\"ס טעמא דכתב הרמב\"ם ז\"ל ועכ\"ר צ\"ל משום גילוח נתק דילפינן מוהתגלח דאפילו נזיר מגלח הנתק והרי נתק בימי הסגר כשלא פשה ולא נולד בו שער צהוב או שחור דמגלח סביבות הנתק אינו טמא וימי הסגרו עולין לו. וא\"כ הא אית בי' נמי עשה דקדוש יהי' ואפ\"ה אתי עשה דגילוח ודחי לל\"ת ועשה דנזיר ועכ\"ר דהיינו טעמא משום דאיתי' בשאלה: אמנם בנזיר שמשון או במודר בנזיר עפ\"י אביו שהוצרך לגילוח נתק בימי הסגרו דלית בי' לא טעמא דהש\"ס ולא טעמי' דהרמב\"ם ז\"ל שהרי ליתי' בשאלה וגם אית בי' עשה דקדוש יהי' וכנ\"ל צ\"ל דעשה דגילוח הנתק לא דחי לל\"ת"
+            ],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>כיצד </b>\n<b> אין הנדרים חלים אלא על דבר שיש בו ממש כו'.</b> כתב מרן ז\"ל בריש פ\"ב דנדרים קונם שאני ישן כו' וכתב הר\"ן בכולהו גרסינן שאני בלא יו\"ד משום דנדרים מתפיס חפצה אנפשיה תנא בלשון שאני כו' עכ\"ל הנה התוס' ז\"ל בפ' אע\"פ דנ\"ט ע\"א ד\"ה קונם שאני עושה לפיך כתבו וז\"ל אפי' אי גרסינן קונם שאיני עושה לא הוי דבר שאין בו ממש דהא תנן בפרק בתרא דנדרים קונם שלא אתן תבן לפני בהמתך אינו יכול להפר ע\"כ וראיתי להרב נתיבות משפט דף ר\"ז ע\"ב שהקשה שדבריהם סותרים אמ\"ש בספ\"ק דנדרים וז\"ל שם באומר ידי לעושיהן וא\"ת ת\"ל דמע\"י דבר שיש בו ממש הוי כדמוכח בכתובות דאם אמר קונם מע\"י לפיך דחייל לר\"מ דאמר אדם מקנה דשלב\"ל וי\"ל דאה\"נ ומשום אינך נקט הך שנוייא אכולהו ועוד דאיכא מע\"י שאין בו ממש כגון שלא אתן תבן לפני בקרך עכ\"ל הרי דשם כתבו דשלא אתן תבן הוי מע\"י שאין בהם ממש וא\"כ מ\"ש קונם שלא אתן תבן לפני בקרך ע\"כ הוה מדרבנן כדמשני רבינא בפ\"ב דנדרים אמתני' דקונם שאיני ישן וכאן אדרבא הביאו ראי' דאיני עושה הוי דבר שיש בו ממש מההיא דשלא אתן תבן דמשמע להו דמדאורייתא קאמר עכ\"ל והניחה בצ\"ע. ולע\"ד נראה שדבריהם לא סתרי כלל שכפי הנראה מדבריהם דהכא ודאי שדעתם ז\"ל הוא כמ\"ש ברפ\"ק דנדרים בשם ר\"י וז\"ל ועוד אומר ר\"י דבגמ' משמע דבמידי דמאכל אף שאיני ביו\"ד לא קרינן בזו דבר שאין בו ממש ולא דמי לאיני ישן דאמרינן לקמן דדבר שאין בו ממש הוא דהתם אין ממש בשינה אבל הכא במאכל שהוא מזכיר יש בו ממש והוא קונם המאכל עצמו שאינו אוכל עכ\"ל וכ\"כ הרב עצמו שם יע\"ש ואם כן היינו מ\"ש הכא דאפי' גרסינן שאיני עושה הוי דבר שיש בו ממש כיון דאיירי במעשה שיש בו ממש הוי כאומר קונם העשיה שאיני עושה לפיך ומתרצינן דבוריה הכי ואהא הביאו ראיה מההיא דקונם שלא אתן תבן לפני בהמתך דאע\"ג דבנתינה גופה אין בו ממש כמו שכתוב בנדרים אפי' הכי כיון שמזכיר החפץ דהיינו תבן ובתבן יש בו ממש מתרצינן לדבוריה דהכי קאמר קונם תבן עלי לנתינתו וכמ\"ש בההיא דישיבת סוכה עלי וא\"כ ה\"נ כיון שמזכיר עשיה דהיינו חפץ ובעשיה יש בו ממש מתרצינן דבוריה דה\"ק קונם העשיה שאיני עושה ומש\"ה קתני במתני' דיפר משום מע\"י שיש בהן ממש משא\"כ בההיא דפ\"ק דנדרים דהתם אמתני' דידי עושות לך קיימי' ואהא כתבו שפיר דמשום דאיכא מע\"י שאין בהן ממש כגון שלא אתן תבן מש\"ה מוקי לה באומר ידי לעושיהן משום דהתם לא הזכיר חפץ אלא ידי עושות לך קאמר ואם כן ליכא לתרוצי לדבוריה ולומר דקונם תבן לנתינתו קאמר שהרי לא הזכיר תבן כלל כדי שנאמר הכי וא\"כ לא אסר על עצמו אלא המעשה דהיינו הנתינה ובנתינה אין בה ממש ומתני' קתני אסור דמשמע בכל גווני מעשה ידיה קאסר כנ\"ל ברור כונת התוס' ז\"ל ודוק:<br><b> עוד </b> הקשה הרב הנזכר לדעת רבינו והטור ז\"ל סי' רי\"ג שכתבו דהאומר דבורי ועשייתי אסורה עליך דלא חייל משום דהוי דשאב\"מ שהרי לכ\"ע קונם מה שאני עושה לפיך בלא יו\"ד הוי נדרים מעלייא וע\"כ לא נחלקו רבוותא אלא באומר שאיני עושה ולדעת התוס' ז\"ל מתרצינן דבוריה והו\"ל דבר שיש בו ממש ולדעת ר\"ת ז\"ל שכתבו התוס' בפרק הערל והרא\"ה ז\"ל חשיב דשאב\"מ וזה מוכרח מכח סוגיין דפ' אע\"פ דע\"כ לא אוקמו' באומר' יקדשו ידי לעושיהן אלא למאן דס\"ל אין אדם מקדיש דשלב\"ל אמנם למאי דהוה ס\"ל דאדם מקדיש דשלב\"ל אתיא מתני' כפשטה וכן מוכח בהדיא מסוגיא דקדושין דס\"ג ודפרק האשה דצ\"ג ואם כן באומר עשייתי עליך איך כתבו דהוי דשאב\"מ וצ\"ל דס\"ל להרמב\"ם ז\"ל והטור ז\"ל דכולהו הני מדרבנן הוא דהוו נדר ואע\"ג שאב\"מ כדמשני רבינא בפ\"ב דנדרים ע\"כ ת\"ד יע\"ש: ולע\"ד אין תירוצו מחוור דא\"כ נמצא הטור ז\"ל פליג אהרא\"ש אביו שהרי בפ\"ג דשבועות כתב וז\"ל והא דקאמר הרי עלי שלא אוכל בשר לאו דוקא שאם אומר בזה הלשון אינו נדר דשלא אוכל דבשא\"מ הוא כו' וה\"נ צריך שיאמר אכילת בשר עלי וכן בפ' אע\"פ קונם שאני עושה לפיך לאו כלום הוא אלא מה שאני עושה יהא לפיך בקונם ע\"כ הרי מבואר מדברי הרא\"ש דקונם שאני עושה לפיך הוי דבר שיש בו ממש וחל הנדר דבר תורה דאי חייל מדרבנן קאמר וכדרבינא אם כן שפיר מצינן למימר דקונם שאיני עושה לפיך קאמר ואע\"ג דהוי דשאב\"מ חייל מדרבנן וכן מבואר מחידושי הרא\"ש ז\"ל למס' כתובות שהביא הרב ז\"ל שם בסמוך וכיון שכן לפחות הי\"ל להטור להזכיר סבר' אביו הרא\"ש ז\"ל ולומר שהוא חולק בזה ותו דאכתי תקשי דמה יענה הרב לסברת הרשב\"א ז\"ל שכתב בספ\"ק דנדרים כדעת רבינו דאחר שהביא דעת התוס' ז\"ל שכתבו דר\"י דאמר באומר יאסר פי לדבורי כו' לא קאי אחלוקת ידי עושות עמך כתב וז\"ל ואינו מחוור חדא דלפי מה שהיינו סבורים עכשיו דלא אסר אלא הדבור והעשיה ודאי כל אלו אין בהם ממש דודאי מה שנעשה יש בו ממש אבל ההילוך והעשיה אין בהם ממש יע\"ש וא\"כ לדעתו ז\"ל תקשי ליה סוגיא דפ' אע\"פ דליכא למימר דההיא מדרבנן וכמ\"ש הרב הנזכר שהרי כתב הרשב\"א שם בסמוך דליכא בל יחל מדרבנן בדבר שאב\"מ אלא במה שאוסר על עצמו אבל לאסור על אחרים אפי' בקונם ליכא איסורא כלל ואפי' מדרבנן יע\"ש וא\"כ מתניתין דקונם שאני עושה לפיך דאוסרת מע\"י על בעלה היכי חייל נדרא ואפילו מדרבנן ולכן נראה שדעת הטור והרשב\"א ז\"ל לחלק בין עשייתי עליך או ידי עושות עמך לאומר קונם שאני עושה לפיך דעשייתי עליך משמעותו שאינו אוסר עצמו אלא הנאת עשייתו דוקא ובעשיה אין בו ממש אבל קונם שאני עושה לפיך משמע שאוסר עליו החפץ שעושה בידיו ובדבר הנעשה יש בו ממש ובהא כ\"ע מודו דחייל וכמבואר בדברי הרשב\"א יע\"ש ושוב מצאתי להר\"ב ש\"ך סימן רל\"ד שרמז חילוק זה בדרך אפשר ולע\"ד הדבר מוכרח כן לדעת הרשב\"א והטור כמ\"ש ועיין ע\"ש מה שהק' לדברי התוס' דפ' אע\"פ וע\"פ מ\"ש בספ\"ק דנדרים נראה שדבריהם נכונים כמבואר אלא דכפי זה צ\"ל דמ\"ש הטור בסי' הנזכר אין הנדרים חלי' על דבר שאין בו ממש כיצד אמר קונ' שאיני מדבר שאיני עושה דוקא קאמר אבל קונם שאני עושה אף הטור ז\"ל יודה דהוי דבר שיש בו ממש ועיין בדרישה שנראה שגורס בדברי הטור ז\"ל שאני מדבר שאני עושה וכמו שהגיה מרן כ\"מ ז\"ל בדברי רבינו יע\"ש וכיון שכן קשה דל\"ל טעמא משום דאין בו ממש ת\"ל משום דהוי נדר בלשון שבועה שכתב בסי' ר\"ד משם הרא\"ש ז\"ל דלא מהני ואי משום דבעי למימר דלכ\"ע לא מהני משום דהוי דשאב\"מ ואפי' לדעת רבינו החולק על הרא\"ש בזה כמ\"ש בסי' הנז' אכתי קשה דאיך כתב ומיהו מדרבנן צריך שאלה הא לדעת הרא\"ש ז\"ל משמע דאפי' שאלה לא בעי אלא משום דהאידנא רגילים הוא דכ' דצריך שאלה ושמא מ\"ש ומיהו מדרבנן צריך שאלה לא קאי אלא אמ\"ש וכן אם אמר דבורי או עשייתי עליך אבל בקונם שאני עושה לא וסמך אמ\"ש בסימן ר\"ה דזה תלוי בפלוגתא דהרא\"ש ורבינו ועוד נראה לומר דס\"ל להטור דלא מקרי נדר בלשון שבועה אלא באומר הריני נודר שלא אוכל או קונם שלא אוכל שמשמעותו שאוסר עצמו על החפץ אבל באומר קונם שאיני עושה לא הוי לשון שבועה ודבר זה מצאתיו מפורש יוצא בדברי התוס' פ\"ק דנדרים דף ה' ע\"ב ד\"ה מתניתין קשיתיה כו' וז\"ל וא\"ת כיון דשאני אוכל מועיל בלא מודרני אבל מודרני אינו מועיל בלא שאני אוכל מנלן דהוי יד לנדר דלמא הוי יד לשבועה שמדלג שבועה בתחלה וי\"ל דשבוע' רגילות לומר שבועה שאוכל ושלא אוכל אבל שאני או שאיני שייך לנדרים עכ\"ל וכן משמע מדבריהם שם בראש הפרק שקיימו גירסת הספרים דגרסי שאיני אוכל ואילו סמוך ונראה שם כתבו בפשיטות שאם אמר קונם שלא אוכל ככר זה לא אמר כלום משום דהוי נדר בלשון שבועה ועיין במוהרימ\"ט ז\"ל ח\"א סימן מ\"ח ובספר בני יעקב דף קצ\"ו:<br><b> ומעתה </b> אין צריך להגיה בספרי רבינו ז\"ל שאני בלא יו\"ד וכמ\"ש מרן הכ\"מ ז\"ל משום דאיכא למימר דסובר רבינו דקונם שאיני הוי ל' נדר ולא ל' שבועה כדעת התוס' ז\"ל ומ\"מ לפי גירסת מרן ז\"ל דס\"ל לרבינו דאפי' קונם שאיני עושה הוי דשאב\"מ שאינו אוסר החפץ הנעשה אלא עשיה גרידא ע\"כ צ\"ל במ\"ש הר\"ב ל\"מ דההיא דפ' אע\"פ מדרבנן קאמר וכן נמי צ\"ל דס\"ל לרבינו שלא כדעת הרשב\"א ז\"ל שכותב דבאוסר על אחרים דשאב\"מ אינו אסור אפי' מדרבנן משום שלדעתו אפי' בקונ' שאני עושה הוי דשאב\"מ ע\"כ ההיא דפ' אע\"פ מדרבנן קאמר ואע\"ג דהתם באוסרת על אחרים היא ועיין בהרב בני יעקב ז\"ל סימן הנז' שרצה להוכיח מדברי רבינו ז\"ל דס\"ל כדעת הרשב\"א ולע\"ד לפי גירס' מרן ע\"כ צ\"ל כמ\"ש ולדעת הרשב\"א נראה דאיכא למידק מהא דפ\"ב דנדרים די\"ו דפריך התם אמתני' דקונם שאני משמשך והא משתעבד לה מדאורייתא ומשני באומר הנאת תשמישך עלי כדרב כהנא דאמר רב כהנא הנאת תשמישי עליך כופין אותה ומשמשתו דשעבודי משתעבדא ליה והשתא לדעת הרשב\"א ז\"ל באומר הנאת תשמישי עליך אמאי אצטריך לטעמא דמשעבד' ליה ת\"ל דהנא' תשמיש הוי דבר שאין בו ממש וכמ\"ש הר\"ן והרשב\"א ז\"ל שם ואפי' מדרבנן לא חל באוסר על אחרים ויש לי מן התימ' על הרב בעל בני יעקב סימן הנז' שהוכיח מסוגיא זו לנדון שלו על שוחט אחד שאסר שחיטתו על כל ישראל דלא הוי דשלב\"ל ושלא כדעת מוהר\"א אלפאנדרי ז\"ל שיצא לדון כן וכתב הרב הנז' דלא דמי משום דלא חשיב דשלב\"ל אלא האומר פירות דקל יהיו אסורי' עליך דהפירות עדיין לא באו לעולם והאילן עצמו לא אסרו עליו וכן נמי בהקדיש מע\"י כיון דמע\"י עצמן הוא אוסר שהוא הויה אחרת המתהוה מכחה לא חל האיסור שעדיין לא עשאן כדי שיחול על הדבר העשוי אבל הכא אינו אוסר עליו שום דבר העתיד לעשות אלא שחיטת עצמו הוא אוסר עליו והוא בא לעולם והוכיח מהא דרב כהנא דאם איתא אמאי אצטריך לטעמא דמשעבדא ליה ת\"ל דאין אדם אוסר על חבירו דשלב\"ל שהרי התשמיש עדיין לא בא לעולם יע\"ש ואילו סמוך לזה הסכימ' דעתו לדעת הרב כמוהר\"א אלפאנדארי ז\"ל דבאוסר על אחרים דבר שאב\"מ לא חייל אפילו מדרבנן וכדעת הרשב\"א ז\"ל וא\"כ לדעתו תקשי הא דרב כהנא: ולעיקר הקושיא נלע\"ד דלא קשיא דאיכא למימר דנקט רב כהנא טעמא דשעבודי משעבד ליה לאשמועינן דאפלו באומר קונם גופי לתשמישי עליך דהוי דשיב\"מ אפ\"ה כופין אותו וא\"כ ממיל' אזלא לה ראיית הרב הנז' דאיכא למימר דהנאת תשמישי עליך הוי דשלב\"ל אלא דנקט טעמא דשעבוד לו' דאפי' באוסר גופו לתשמישו דגופו איתיה בעולם לא חייל וכן הוא דעת הרשב\"א ז\"ל בהדיא דהנאת תשמיש חשיב דשלב\"ל שכתב בפ\"ב דף ט\"ז וז\"ל ומיהו משום דהוי דשלב\"ל לא ק\"ל דכיון דאדם אוסר פירות חבירו על עצמו אוסר דשלב\"ל עליו יע\"ש ומן האמור בזה נראה שמה שהביא הרב הנז' ראייה לנדון שלו ממ\"ש הר\"ן בספ\"ד נדרים גבי שאיני נהנה לישראל לוקח ביותר ומוכר בפחות דאפילו בנכסים שקנה אחר נדרו אסור דאע\"ג דקי\"ל אין אדם אוסר דבר שלב\"ל על חבירו הנ\"מ כשאוסר בפי' דשלב\"ל כפירות דקל או שעתיד לקנות כו' אבל באוסר הנאתו על חבירו כיון דאיסורא בהנאה דידיה תלי' ואיהו הא איתיה בעולם נמצא שאם ימכור למודרים לאחר מכאן הרי הוא מהני אותם ע\"כ נראה דליתא שהרי דברי הר\"ן ז\"ל הן הן דברי הרשב\"א ז\"ל שם כמו שיראה הרואה ואפי\"ה כתב הרשב\"א ז\"ל דהנאת תשמישי עליך הוי דבר שלבל\"ע אע\"ג דאיסורא בהנאה דידיה תליא ואיהו הא איתיה בעולם ועיין בס' מחנה אפרים ה' נדרים סי' כ\"ב אלא ודאי צריכין אנו לחלק ולומר דההיא דשאיני נהנה לישראל שאני משום דאסר כל הנאתו על ישראל בין הנאת גופו בין הנאת נכסיו והלכך חל איסורו על גופו ממש שהרי אינו יכול ליהנות מגופו כלל בשום צד והו\"ל כמקדיש דקל דכל הפירות היוצאים ממנו אסורים משא\"כ באומר הנאת תשמישי עליך דלא אסר עליה אלא הנאת תשמישו לבד אבל שאר הנאות לא אסר עליה נמצא שהאיסור לא חל על גופו וכיון דאינו אוסר אלא הנאת תשמיש גרידא חשיב שפיר דשלב\"ל והו\"ל כאוסר פירות דקל על חבירו דאינו אסור אע\"ג דהדקל איתיה בעולם משום דלא אסר עליו הדקל שהרי הוא מותר ליהנות ממנו בשאר הנאות אם לא במפרש בהדיא קונם גופי לתשמישי שהאיסור חל על גופו לענין הנאת תשמיש דהוי כמוכר דקל לפירותיו דלא חשיב דשלב\"ל אע\"ג דלא מכר אלא הפירות גרידא ויש להביא ראיה לזה ממ\"ש הרשב\"א ז\"ל בר\"פ המדיר והביאו הרב מוהר\"ב ז\"ל שם דמתני' דקתני המדיר את אשתו מליהנות לו עד ל' יום יעמיד פרנס וז\"ל מיירי במפרש בפי' שהדירה מנכסיו בלבד אבל במדירה סתם הנאת תשמיש בכלל ושלא כדעת ר\"ת ומש\"ה לא פריך התם בגמ' ממתני' יע\"ש והשתא לפי מ\"ש בנדרים דהנאת תשמישי הוי דשלב\"ל אפילו נימא דמתני' מיירי במדירה סתם ואיתיה להנאת תשמיש בכלל לא מצי פריך התם תלמודא ממתני' משום דאיכא למימר דטעמא דמתני' לאו משום דמשועבד לה אלא משום דהוי דבר שאב\"מ דאין אדם אוסר על חבירו וכן בירושלמי אמאי אצטריכו לאוקומיה במפרש בהדיא הנאת נכסיו בלא\"ה אתי שפיר אלא ודאי נראה כמ\"ש דבאוסר עליו כל הנאות האיסור חל על גופו והלכך כי מתני' מיירי במדירה סתם כיון דאסר עליה כל הנאות חייל ודוק ולפי דבריהם ז\"ל נ\"ל דאם אסר על חבירו הנאת דקל זה שאסור בפירות היוצאים לאחר זמן דכיון שאסר עליו כל הנאות דקל חל האיסור על הדקל ואיהו הא איתיה בעולם כנ\"ל לחלק ופשוט וא\"כ בנדון הרב הנזכר נמי דלא אסר על ישראל אלא הנאת שחיטתו גרידא ולא שאר הנאות הוי ממש כההיא דהנאת תשמישי עליך דחשיב דשלב\"ל כמ\"ש הרשב\"א ז\"ל וכדעת הרב כמוהר\"א אלפאנדארי ז\"ל כנ\"ל: גם מה שהביא ראיה הרב הנזכר ממ\"ש הטור ז\"ל סימן הנז' דעשייתי עליך אינו חל אלא מדרבנן משום דהוי דשאב\"מ והיכי חייל מדרבנן הרי דשלב\"ל הוא שהרי העשי' לא באה לעולם ומ\"ש מאוסרת מע\"י דלא חייל ופתר לה הרב הנז' ז\"ל דהטור מיירי באומר שלא אתן תבן לפני בקרך או שלא אעשה עמך בצמר שאין כאן שום דבר חדש העתיד להיות שלא בא עדיין לעולם אלא טורח גופו הוא אוסר שלא לעשות מלאכתו את\"ד יע\"ש נראה לע\"ד דאין ראיה כלל דכיון דהטור מיירי באומר קונם שלא אתן תבן או שלא אציע לך מיטתך וכיוצא וא\"כ אפי' נימא דחשיב דשלב\"ל חייל שפיר שהרי האיסור אינו אלא על עצמו שאוסר עליו שלא ליתן תבן או שלא להציע את המיטה ואינו אוסר על חבירו כלל שהרי אם הציע את המיטה או נתן את התבן לפני בהמתו לא נאסר חבירו בבהמתו או במטתו כדי שנאמר דאוסר על אחרים ולא דמי לקונ' שאני עושה לפיך שאוסר' על בעלה שלא יהנה ממע\"י וכ\"כ הרב הנז' שם בסמוך משם הרב כמוהר\"א אלפאנדארי ז\"ל דכיון דהטור מיירי בהני גונ' דהאיסור הוא על עצמו ולא על אחרים יע\"ש וכן הבין הדרישה ז\"ל דהטור מיירי באוסר על עצמו לבד ואדם אוסר דשלב\"ל על עצמו כנ\"ל להלכה וכדעת מוהר\"א אלפאנדארי ז\"ל ודוק: ובהיותי בזה דרך אגב ראיתי להר\"ב תי\"ט ז\"ל בפ\"ב דנדרים שהקשה וז\"ל שבועה שאיני ישן כו' צ\"ע דלא תנן נמי שבוע' שאיני משמשך ולדעת התוספות ז\"ל גבי נדרים נמי לא משכחת לה אלא בשאוסר עצמו בכגוונא דאסור מדאורייתא (כלו' באומר קונם גופך עלי לתשמישי אבל בלאו הכי לא אתי נדר דרבנן ומפקע מצות עונה מדאוריית' וכקו' הר\"ן ז\"ל שם) ניחא אבל להר\"ן והרמב\"ם צ\"ע עכ\"ל: ולע\"ד יש להקשות עליו דאפי' לדעת התוס' נמי אכתי תקשי ליה למאי דתרצו בגמ' דמתניתין מיירי באומר קונם עיני בשינה וכן בכל הני ובל יחל דקתני מדאורייתא הוא דקאמר א\"כ אמאי לא תני בשבועו' שבוע' שאיני משמשך דליכא למימר דמשום דנדרים ושבועות שוים בהא דהוי מדאורייתא לא קתני לה שהרי אינך נמי בנדרי' הוו מדאורייתא ואפ\"ה קתני להו אלא ודאי דלהך תירוצא צ\"ל דמתני' אדיוקא קאי דבנדרים דוקא באומר קונם עיני בשינה הא לאו הכי לא חייל ובשבועות אסור בכל גוונא משום דשבועות אסר נפשיה אחפצא וא\"כ בחלוקת שאיני משמשך נמי ליתני לה הכי ועיין בתוס' דצ\"ח ע\"ב ד\"ה זה חומר ולעיקר קושיתו נלע\"ד דלא ק\"מ משום דהרי בגמר' אוקמוה למתני' דקונם שאיני משמשך באומר הנאת תשמישך עלי אבל הנא' תשמישי עליך לא חייל משום דמשועבד לה וא\"כ לא מצי למתני שבועה שאיני משמשך משום דכיון דשבועו' אסר נפשיה אחפצא לא חייל עליה כלל שהרי גופו משועבד לה למעש' וכ\"כ רבי' בפ\"ד מה' אלו ד\"י דמי שנשבע שלא ישמש מיטתו הר\"ז שבועת שוא וכי תימא אכתי אמאי לא תני לה ובאומר הנאת תשמישך עלי בשבוע' דומייא דנדרי' דבנדרי' הר\"ז בלא יחל דרבנן ובשבועות אסור מדאוריית' הא נמי ליתא דאפשר דס\"ל לרבינו דבאומר הנאת תשמישך עלי בשבועה אע\"ג דאסר החפץ על עצמו ואין מאכילין לאדם דבר האסו' לא חייל משום דשבועה אינה חלה על החפץ אלא על האדם שנשבע שלא לעשות דבר זה וגופא הרי הוא משועבד לה וכמ\"ש הטור סימן רל\"ד והרא\"ש ז\"ל בפ\"ג דשבועות דהאומר ישיבת סוכה עלי בשבועה לא חייל מה\"ט וכן מדוקדק מלשון רבינו ז\"ל שבפי\"ד מה' אלו שכתב אמר לה הנאת תשמישך עלי הר\"ז נדר ומדלא נקט לה נמי בשבועה כה\"ג דומיא דריש' משמע דבשבועה לא משכחת לה להך דינ' אלא מיהו אכתי קושיין לא אפרק לדעת הר\"ן ז\"ל שבפ\"ג דשבועות אברייתא דזה חומר בנדרי' כו' נראה שהסכמת דעתו הוא דהאומ' ישיבת סוכה עלי בשבועה דחייל משום דאסר החפץ על עצמו בשבועה ואין מאכילין לאדם דבר האסור לו ואם כן לפי דעתו תקשי אמאי לא תני שבועה שאיני משמשך ובאומר הנאת תשמישך עלי בשבועה דומייא דנדרים ולהא נמי אמינא דלא ק\"מ משום דאף לדעת הר\"ן ז\"ל דהאומר ישיב' סוכה עלי בשבועה חייל משום דאסר חפצה אנפשיה פשיטא ודאי דדינו כנדר גמור וכי היכי דבנדרים משום דאסר חפצה אנפשי' לא חייל על דשאב\"מ הכי נמי בשבועה היכי דאסר חפצה אנפשיה בשבוע' לא חייל על דשאב\"מ וכ\"כ בס' בני יעקב סי' הנז' וא\"כ מש\"ה לא תני לה דאי באומר הנאת תשמישך עלי בשבועה לא חייל אלא מדרבנן ודומיא דנדרי' ואי באומר הנאת גופך לתשמישך בשבועה אף מדאוריית' נמי חייל בנדרים ונמצ' דנדרים ושבועות שוים הם ומשו\"ה לא תני אלא מידי דבנדרים הוי בלא יחל דרבנן ובשבועות מדאורייתא וא\"נ לתירוץ קמא דתריצו בגמ' מתני' לא תני אלא מידי דבנדרים בע\"י קונם עיני בשינה וכן בכל הני אבל בלא\"ה לא מהני ובשבועות לא בע\"י מה שאין כן בחלוקת שאיני משמשך דלא משכחת לה וכדכתי' ודוק וכ\"ש לדעת הרשב\"א ז\"ל שם שכתב דמאי דאמרי' בגמ' באמר הנאת תשמישך עלי לאו דוקא אלא נעשה כאומר קאמרינן דכיון דהנא' תשמישך עלי מהני אף אנו נאמר דשאני משמשך דקאמר ה\"ק קונם יהא לי מה שאני משמשך וסתם נדרים להחמיר ע\"ש וכן נראה שהוא דעת רבינו שכתב כיצד אין הנדרים חלים על דשאב\"מ כו' או שאמר לאשה קרבן שאיני משמשך אין הנדר חל בכל אלו אשר נראה מדבריו דקונם שאיני משמשך אין הנדר חל מטעמא דהוי דשאב\"מ ומדרבנן חייל ואילו בגמ' משמע דאפילו מדרבנן לא חייל משום דמשועבד לה וכן ראיתי להרב פמ\"א ז\"ל בח\"א סי' פ\"ז הוקשה לו כן אלא נראה ודאי שדעתו כדעת הרשב\"א דמאי דאמרינן בגמ' באומר הנאת תשמישך עלי נעשה כאומר קאמר כנ\"ל וא\"כ לא מצי למתני שבועה שאיני משמשך דומיא דנדרים משום דבשבועה באומר שבועה שאיני משמשך סתמא משמע שאוסר עצמו על החפץ אם לא במפרש בהדיא כנ\"ל גם מה שהבין הרב ז\"ל שלדעת התוס' באומר הנאת תשמישך עלי לא חייל אם לא במפרש קונם גופך לתשמישך יע\"ש מדברי הרשב\"א ז\"ל שם מבואר שלדעת התוס' אפי' באומר הנאת תשמישך חייל מדאוריית' יע\"ש וכ\"כ הריב\"ש הביאו מרן ב\"י בי\"ד סי' רל\"ד יע\"ש ודרך אגב אומר מה שהוקשה לי לדעת רש\"י והר\"ן ז\"ל שכתבו דהאומר ישיבת סוכה עלי בשבועה חייל על דבר מצוה וכ\"כ הרא\"ש ז\"ל בתי' הראשון בפ' הנז' שא\"כ נראה שלפי דעת רש\"י ז\"ל בפ\"ג דשבועות ד\"ך ע\"ב דנדרים כי היכי דחיילי לבטל את המצוה ה\"נ חיילי לקיים את המצוה וכן הוא דעת הרא\"ש שם והטור בסי' רט\"ו ה\"נ באומר אכילת נבילה עלי בשבועה חייל שפיר לקיים את המצוה כי היכי דחייל לבטל את המצוה וא\"כ ק\"ל מהא דפרכינן התם בפ' הנז' דכ\"ד ע\"ב מתיב רבא ברי' דרב' יש אוכל אכיל' אח' וחייב עלי' ארבע חטאו' ואשם אחד (ואם איתא דאמרינן כולל באיסו' הבא מעצמו) משכחת לה חמש כגון שאומר שבועה שלא אוכל תמרי' וחלב מיגו דחייל אתמרים חייל נמי אחלב כו' יע\"ש והשתא לפי דעתם ז\"ל אכתי אפי' נימא דכולל לא חייל באיסור הבא מעצמו כדקאמר רבא אכתי תקשי ליה דמשכחת לה באומ' אכילת חלב עלי בשבועה דחייל לקיים את המצוה כי היכי דחייל לבטל את המצוה ואי משום דליתיה בלאו והן הא משכחת לה שפיר באוסר עליו כל מין חלב בין חלב טהור בין חלב טמא דאיתיה בלאו והן בחלב טהור וכמו כן צ\"ל למאי דפריך מטעמא דכולל וכמ\"ש התוס' ז\"ל שם ואם כן משכחת לה באומ' אכילת היום עלי בשבועה דאיתיה בלאו והן דהא אוכל סתמא קאמ' ומקיים שבועתו בדברי' המותרי' וכמ\"ש רש\"י ז\"ל שם בד\"ה ה\"ג יע\"ש וליכא למימר דס\"ל דשבועה שאמר' בלשון נדר דין נדר יש לה ואינו חייב קרבן הא ליתא שהרי ממ\"ש רש\"י ז\"ל שם ד\"ך ע\"א ד\"ה ה\"ק מבטא שבועה נראה בהדיא דס\"ל דשבועה שאמרה בלשון נדר דין שבועה יש לה ומביא קרבן עולה ויורד וכן כתב הר\"ן ז\"ל שם שכן דעת רש\"י ז\"ל וע' בהרב בני יעקב סי' הנז' וצ\"ע כעת:<br><b> מעשה חושב</b>\n<b> (שנו) </b> אכתי תקשי לי' דמשכחת לה באומר אכילת חלב עלי בשבועה דחייל לקיים את המצוה כו'. אני תמה דהא טעמא דמלתא דקונם חל על דבר מצוה היינו משום איסור מוסיף דנבילה היא איסור גברא וכי אמר קונם נבילה עלי מתוסף על הנבילה איסור חפצא עיין ר\"ן נדרים דף י\"ח ע\"א בד\"ה הלכך נקטינן כו' שכתב שם דמה\"ט מי שנשבע שלא יאכל ככר זה וחזר ואסרו עליו כקונם דחייב שתים משום דשבועות הוי איסור גברא וקונם איסור חפצא הוא וא\"כ הרי קושית רבינו המחבר לק\"מ דהא דקונמות הוויין איסור חפצא היינו משום דכקרבן נינהו וא\"כ הרי בסוגיין דשבועות מחלב מוקדשים קא מיירי דהוי נמי איסור חפצא ומש\"ה קונם נמי לא חל עליו דהוי כמו דאמר קונם ככר זה עלי וחזר ואמר קונם ככר זה עלי דאינו חייב אלא אחת כמ\"ש הר\"ן בהדיא בדף י\"ח הנ\"ל וא\"כ ניהו נמי דאם אמר קונם חלב זה עלי בשבועה נאסר בו כמו בקונם מ\"מ אינו חל בחלב מוקדשים משום דהוי נמי איסור חפצא ותמהני על רבינו המחבר ז\"ל דלפי דעתו למה הלך בדרך עקלתון ובדרך רחוקה להקשות על דעת רש\"י לחוד דס\"ל דשבועה שאמרה בלשון נדר דין שבועה יש לה לענין קרבן עולה ויורד הרי הי' לו להקשות על כל הני פוסקים דס\"ל דנדר חל לקיים אמאי קתני דאינו חייב אלא אשם אחד והא משכחת לה דחייב ב' אשמות כגון דאמר קונם חלב עלי דהא קיי\"ל דיש מעילה בקונמות (ובין ר\"מ ס\"ל כן או רבנן דהא ר\"מ מיירי נמי בה) אע\"כ דעל חלב של מוקדשים גם קונם אינו חל ואי משום דכיון דחל על חלב חולין חל נמי על חלב מוקדשים הא זה הוי כולל הבא מעצמו וס\"ל למקשה דלא אמרינן. ולפ\"ז הא לא משכחת לה דליחייב אשם מעילות משום קונם ודו\"ק:"
+            ],
+            [
+                "<b>אמר </b>\n<b> שאיני נהנה כו'.</b> עיין מ\"ש פ\"ה מהלכות אישות הלכה כ\"ו:"
+            ]
+        ],
+        [],
+        [],
+        [],
+        [
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>מי </b>\n<b> שאסר הנאתו על בעל בתו כו' אלא מה שתרצי תעשי בהם כו'.</b> הלא דעת רבי' ז\"ל לפסוק כשמואל דאפילו מה שתרצי תעשי בהם לא קנה הבעל משום דהו\"ל כמייחד דבר שלא יהי' שלה אלא לאותו דבר שתרצה לעשות מהן בכל שעה וכמ\"ש הר\"ן ז\"ל והביאו מרן ע\"ש ובאומ' ע\"מ שאין לבעליך רשו' בהן גרידא לדעת רבי' קנה הבעל ואולם יש מן הפוסקים ז\"ל שפסקו דאפי' באומר ע\"מ שאין לבעליך רשות גרידא ל\"ק הבעל דכיון דקי\"ל כשמואל דבאומר מה שתרצי תעשי ל\"ק הבעל ה\"ה נמי באומ' שאין לבעליך רשות גרידא וזה דעת רב עמרם והרמב\"ן ז\"ל ודעת ר\"ת והרא\"ש ז\"ל פ\"ק דקדושין לפסוק כרב דלא מהני אלא כי אמר לה ע\"מ שאין לבעליך רשות בהן אלא מה שאת נושאת ונותנת לתוך פיך יעש\"ב: וראיתי להר\"ב נת\"מ דקכ\"ו ע\"א שנסתפק וז\"ל וצריך לחקור מה יהיה משפט אלו הנכסים שנתנו לה ע\"מ שאין לבעלה רשות בהם אם מתה האשה אם יירשנה בעלה דנהי דבחייה לא קנה הבעל והרי הם שלה אבל כיון שמתה הרי הוא יורשה דמדידיה קא ירית או דילמא אין הבעל יורש אלא נצ\"ב ונ\"מ שיש לו בהם פירות בחייה אבל באלו שאין לו רשות בהם בחייה כלל אף כשמתה אין הבעל יורשה ולדברי הפוסקים כרב דלא מהני אלא באומר מה שאת נותנת לתוך פיך או מה שתלבשי וכיוצא פשיטא לי דכיון שנתן לה ע\"מ שתאכלי או שתלבשי ולא אכלה ולא לבשה ומתה המתנה חוזרת לבעלה דאדעתא דהכי לא נתן לה כי קא מבעיא לי לדעת הפוסקים כשמואל דע\"מ שאין לבעליך רשות גרידא מהני ולכאורה נראה דבעלה יורשה דלא עדיף מכותב לאשה דין ודברים אין לי בנכסייך ובפירותיהן כו' דאינו אוכל פירות בחייה ואם מתה יורשה ומצאתי שהרב התרומות בשער ו' ח\"ד שהביא דברי מוהר\"ר נתן בר מאיר שהשיב לו תשובה ארוכה ובס\"ד כתו' שאם נתנו לה ע\"מ שאין לבעליך רשות אלא מה שתרצי תעשי הלכתא כשמואל דל\"ק בעל לא פירות ולא לירושה כו' ובעיני יפלא מנ\"ל הא דבנדרים לא הוזכר דין הירושה ואי משום דאינו אוכל פירות הרי כותב דין ודברים כו' אע\"פ שאינו אוכל פירות בחייה אם מתה יורשה ועוד שהרב עצמו כתב קודם זה דכשהיא טוענת לבעלה אתה נתת לי במתנה שהבעל יורשה ואע\"פ שבחייה אינה אוכלת פירות ושוב מצאתי לרשב\"ם פ' חזקת בשמעתתא דקבל מן האשה שאמרו שם שאם מתה יחזיר לבעלה שכתב וז\"ל אפי' נתן לה ממון זה ע\"מ שאין לבעליך רשות בה מכיון שמתה הבעל יורשה וכלשון הזה כתב הרא\"ש שם הרי שכתבו בפי' שלא כדברי מוהר\"ר נתן את\"ד והנה מה שהביא מדברי הרב התרומות ז\"ל להוכיח דע\"מ שאין לבעליך רשות בהם גרידא ס\"ל דאין הבעל יורשה נראה דאין כאן ראיה כלל דמעולם לא כתב הבה\"ת כן אלא באומר ע\"מ שאין לבעליך רשו' בהם אלא מה שתרצי תעשי ולדעת רבי' ז\"ל דס\"ל דבעי' שיאמר מה שתרצי תעשי דהו\"ל כמייחד דבר שלא יהי' שלה אלא לאותו דבר שתרצה לעשות מהן כל שעה ושעה וכמו שמבוא' מדברי מוהר\"ר נתן שם שדבריו אלה הם לדעת רבינו ז\"ל והילכך כיון שמתה ולא עשתה מהן שום דבר המתנ' חוזרת לבעלה דהו\"ל כאומר ע\"מ שתאכלי או תלבשי מהם דפשי' ליה להרב ז\"ל דאין הבעל יורשה אבל באומר ע\"מ שאין לבעליך רשות בהן גרידא לדעת הפוסקים דמהני ה\"נ דהבעל יורשה דמדידה קא ירית ובהכי יש מקום לומר שרשב\"ם והרא\"ש ז\"ל לא כתבו דאם מתה יורשה אלא באומ' ע\"מ שאין לבעליך רשות בהם גרידא אבל באו' מה שתרצי תעשי לדעת רבינו ז\"ל דה\"ל כמייחד דבר ה\"נ דאינו יורש' ובהכי אין מקום למה שהקשה מההיא דהכותב דין ודברי' כו' וכמובן וזה פשוט וכמו כן ראיתי להרב מח\"א הל' נדרים סימן ך' ובה' זכיה ומתנה סימן י\"ג שכתב שלדעת הפוסקים כרב דלא מהני אלא מה שאת נותנת או מה שתלבשי מהם אין הבעל יכול ליהנות מהן דגזל הוא בידו דהיא גופא לא קנתה עד שתתן לתוך פיה או שתלבש אותם ואם מתה אין הבעל יורשה כמ\"ש הרב התרומות אבל לדעת הפוסקים כשמואל וס\"ל דע\"מ שאין לבעליך רשות בהן גרידא קנאת' היא בלא רשות הבעל יכול הבעל ליהנו' ממנה אח\"כ דמשל אשתו הוא נהנה ואם מתה יורשה דמדידה קא ירית את\"ד יע\"ש הנה מבואר מדבריו שדעתו ז\"ל כמ\"ש דמעולם לא כתב הבה\"ת כן אלא באומר מה שתרצי תעשי ולדעת רבינו ז\"ל דס\"ל דמה שתרצי תעשי הו\"ל כמייחד דבר ועיין בהרב בית שמואל סי' פ\"ה ס\"ק כ\"ג ובהרב ש\"ך ח\"מ סי' ס\"ב סק\"ה שמבואר מדבריהם שאף הבה\"ת ז\"ל לא כ\"כ אלא באומר מה שתרצי תעשי דוקא וכמ\"ש: גם מאי דפשיט' ליה להרב ת\"מ דבאומ' על מנת שאין לבעליך רשו' בהן אלא מה שאת נותנת כו' לכ\"ע אין הבעל יורש' ואין הבעל יכול ליהנו' מהן דאין ביד' לשנות' לדבר אחר דגזל היא ביד' כמ\"ש הרב מח\"א ז\"ל תמה אני שהרי מדברי רש\"י ז\"ל שם בנדרי' דפ\"ח מבואר דאפי' באומר מה שאת נותנ' יכול הבעל ליהנות מהן שכ\"כ בהדיא וז\"ל ל\"ש דיכול ליתן לה כו' אלא דאמר לה אין לך רשות אלא מה שאת נותנת לתוך פיך דכיון דא\"ל הכי ל\"ק הבעל ויכול ליהנות מהן דמשל אשתו הוא אוכל יע\"ש והרב ט\"ז ז\"ל בי\"ד סי' רכ\"ב הביא דברי רש\"י ז\"ל אלו בפשיטות וכתב וז\"ל במקום שמותר לתת לבתו יכול ליהנות ממנה דמשל אשתו נהנה כ\"כ רש\"י עכ\"ל וכן דעת הר\"א ממיץ ז\"ל הובאו דבריו בשיטה מקובצ' לנדרים בכ\"י וז\"ל אומר לה הרי המעות כו' ע\"מ שאין לבעליך רשות בהן ואם נתנה האשה לבעלה מותר בהן וא\"ת מאחר שאינה מקיימת את התנאי נמצא שהמתנה אינה מתנה והרי הן של חמיו ואמאי יהא מותר בהן וי\"ל דמ\"מ אין לחמיו עליו כלום כשתקרא את בתו לדין או יהיה להם לשלם אמנם השתא היא גוזלת אותם ושולחת בהם יד והרי הן מעתה שלה ולא של אביה וא\"ת וכיצד היא נותנת לבעלה והלא גזל הוי בידה וי\"ל גם היא יודעת שאין אביה מקפיד אם היא תעשה בהן מה שתרצה רק שאמר מה שאת נושאת ונותנת לתוך פיך כדי שלא יקנה אותן הבעל ויהיה הרשות בידה לעשות בהן כל חפצה הרא\"ם ז\"ל עכ\"ד הנה מבואר מדבריו דאפי' באומר לה מה שאת נותנת לתוך פיך יכול לשנותה לכל מה שירצה ואנן סהדי דלא איכפת ליה לנותן בהכי ולא התנה כן אלא כדי שלא יקנה אותן הבעל וכן נראה לפע\"ד שכן דעת המאירי ז\"ל שכתב בפרק בן סורר והובא דבריו שם בשיטה מקובצת כ\"י גבי ההיא דאינו חייב עד שיגנוב משל אביו ומשל אמו ופרכינן אמו מנ\"ל מה שקנתה אשה כו' ואוקימנא באומר ע\"מ שאין לבעליך רשו' כתב וז\"ל ממה שכתבנו אתה רואה שמ\"ש כאן דאקני ליה אחר ע\"מ שאין לבעליך רשות בה לדע' גדולי הפוסקים כרב אתה צריך לפרשה שפרט ואמר מה שאת אוכלת לתוך פיך יע\"ש:<br><b> והשתא </b> קשה טובא דאיך אפשר לאוקומי בהכי הא אם פרט ואמר מה שאת נותנת לתוך פיך כל שלא נתנה לתוך פיה ובא הבן וגזלם נמצא שלא קנאתם היא למפרע ואנן בעינן שיגנוב משל אביו ומשל אמו ועיין בהריטב\"א ז\"ל פ\"ק דקדושין שכ\"כ בהדיא דההיא דבן סורר ליכא לאוקומא בהכי מהטעם שכתבנו וכן נראה דעת התוספות שם פ' בן סורר ד\"ה ע\"מ שכתבו דלר\"א לא תקשי לי' מתניתין דמוקי לה בשנתן לה בעלה כו' ומדלא כתבו בפשיטות דלר\"א נמי מוקי לה בשנתנו לה ע\"מ שאין לבעליך כו' אלא מה שאת נותנת לתוך פיך אלא שקצר התלמוד כמ\"ש בנזיר דכ\"ד ע\"ב ובפסחים דפ\"ח ע\"ב אלא משמע דס\"ל דבההיא דבן סורר א\"א לאוקומ' בהכי משום דכיון דגזלתם ולא אכלתן נתבטלה המתנה למפרע ולאו משל אמו גנב ואולם לדעת המאירי שכתב דההיא דבן סורר צריך לפרשה באומר מה שאת נותנת לתוך פיך עכ\"ל דס\"ל כדעת רש\"י והר\"א ממיץ ז\"ל שכתבנו דיכולה לשנותה לכל מה שתרצה והלכך שפיר קרינן משל אמו דאפילו לא קיימה התנאי מדידה הוו דאנן סהדי דלא התנה כן אלא כדי שלא יקנה אותם הבעל וכיון שכן זכינו לדין דמאי דפשיט' להו להרב נת\"מ והרב מח\"א ז\"ל דבאומר מה שאת נושאת ונותנת לתוך פיך אם מתה אין הבעל יורש' ואסור לבעל ליהנות מהן במחלוקת הוא שנוי בין גאוני עולם שלדעת רש\"י והר\"א ממיץ והמאירי ז\"ל אם מתה הבעל יורשה דמדידה קא ירית כיון דאפי' לא קיימה התנאי אין כאן קפידה ויכולה לשנותה לכל מה שתרצה ומות' לבעל ליהנות ממנה ולדעת הריטב\"א והתוס' פ' בן סורר נראה דסבירא להו דקיום המתנה תלוי בקיום התנאי שתתן לתוך פיה וכיון שכן פשיטא ודאי דאם מתה אין הבעל יורש' דנתבטלה המתנה למפרע ואסור לבעל ליהנות ממנה ומעתה מתרצתא היא מה שהק' הרב מח\"א ז\"ל סימן הנז' דכיון דהרא\"ש ז\"ל פסק פ\"ק דקדושין כרב דלא מהני אלא מה שאת נותנת כו' איך כתב בפ' חזקת גבי קבל מן האשה דאם נתנו לה ע\"מ שאין לבעליך רשות בהן דהבעל יורש' הא אי חיישינן לשמא נתנו לה ע\"מ שאין לבעליך כו' ע\"כ היינו באומר מה שאת נותנת דאלו בע\"מ שאין לבעליך רשות גרידא הא ס\"ל להרא\"ש דקנה הבעל וכיון שכן איך כתב דהבעל יורשה הרי כיון שמתה ולא נתנה לתוך פיה הרי נתבטלה המתנה לגמרי יע\"ש שהניחו בצ\"ע ולפי מ\"ש אין כאן מקום קו' דיכולים אנו לומר שדעת הרא\"ש ז\"ל כדעת רש\"י והר\"א ממיץ והמאירי ז\"ל שכתבנו וכן נ\"ל להוכיח שכן דעת הרא\"ש ממ\"ש פ\"ק דקדושין וז\"ל ועוד דסתמא דגמרא בכל דוכתא כרב ששת בפ' בן סורר גבי אינו חייב כו' וכן בפסחים וכן בנדרים כו' ואף על גב דכל הנך אוקימתות הוי כרבנן י\"ל דגמ' לא נחית אלא לאשמו' דהלכה כרב ששת וממילא שמעינן דלר\"מ צריך לאוקומא באומר מה שאת נותנת כו' יע\"ש והשתא ק' דאכתי היכי ניחא ליה ההיא דפ' בן סורר דהתם ליכא לאוקומא בהכי כמ\"ש הריטב\"א ז\"ל אלא נראה דס\"ל כדע' המאירי והרא\"ש ורש\"י ז\"ל שכתבנו כנ\"ל:<br><b> ובהיותי </b> בענין זה ראיתי לעמוד על מ\"ש הר\"ן ז\"ל פ\"ק דקדושין וז\"ל אבל הרי\"ף ז\"ל פסק כאן כר\"א ואליבא דרבנן וכיון שהוא פוסק כרבנן ודאי קי\"ל כשמואל דאמר אפי' מה שתרצי תעשי קנה הבעל כו' וכיון שכן הדק\"ל דקשיא דר\"מ אדר\"מ ודרבנן אדרבנן י\"ל דרבנן אדרבנן ל\"ק דר\"א ל\"ק אלא בעבד כו' אבל באש' לא מדמי ליה לעבד להכי כו' והיינו דשמואל כו' וכ\"ת אכתי קשיא דרבי מאיר אדרבי מאיר דאלו הכא משמע דס\"ל ר\"א אליביה דאפי' באומר ע\"מ שאין לבעליך רשות בהן ועוד דלדידיה נמי מיחד כו' דלא מהני והתם אמר רב אליבא דר\"מ דבמיחד לה כו' מהני ל\"ק דכי אמר ר\"א כגון דאקני ליה אחר מנה ואמר לו ע\"מ שתצא בו לחירות דלר\"מ לא מהני ומדמינן אשה לעבד באומר ע\"מ שתפדי בו את המעשר לאו באומר ע\"מ שאין לרבך ולבעליך רשות בו מיירי אלא דאמר האי תנאי בלחוד ע\"מ שתצא בו לחירות א\"נ ע\"מ שתפדי בו את המעשר ס\"ל לר\"מ דכל כה\"ג ל\"ש אשה ול\"ש עבד לא מהני כו' ומש\"ה רמינן בכה\"ג אשה ועבד אהדדי אבל באומר ע\"מ שאין לרבך ולבעליך רשות בו בלחוד ואליבא דרבנן בזה יש לחלק בין אשה לעבד שהרי התנאי מספיק כו את\"ד:<br><b> והנה </b> הנראה ודאי בכונת הר\"ן ז\"ל שזה שכתב לחלק בין אשה לעבד דבאשה ע\"מ שאין לבעליך רשות מהני היינו לשמואל דאמר אפי' מה שתרצי עשי ל\"ק הבעל דס\"ל לשמואל דבאשה שיפה כחה שאינה משועבדת לבעלה כ\"כ מהני תנאה לכ\"ע אמנם לרב דקאמר ל\"ש אלא שאמר כו' פשיטא ודאי דלא ס\"ל לחלק בין אשה לעבד וזה פשוט: אך ק\"ל טובא דא\"כ לשמואל תקשי ליה מתניתין דקתני אומר ע\"מ שאין לבעליך בהם אלא מה שאת נותנת מאי אירייא מה שאת נותנת הא באומר ע\"מ שאין לבעליך גרידה מהני וכבר הר\"ן ז\"ל עצמו כתב שם בנדרים דשמואל לא פליג אדרב בפי' דמתניתין דמתני' ודאי הכי קתני אלא דפליג עליה בדינא משום דס\"ל דהלכה כרבנן יע\"ש וליכא למימר שאף מ\"ש הר\"ן ז\"ל דלשמואל יש לחלק בין אשה לעבד מטעמא שיפה כחה כו' לא כ\"כ אלא לשמואל אליבא דרבנן וכמו שנראה מסוף דבריו שכתב אבל באומר ע\"מ שאין לרבך ולבעליך רשות בו בלחוד אליבא דרבנן כו' אבל לר\"מ ה\"נ דס\"ל דאפי' באשה ע\"מ שאין לבעליך רשות בו בלחוד לא מהני ומתני' דנדרים דקתני אלא מה שאת נותנת כו' ר\"מ היא דהא ודאי ליתא דכיון דלרבנן בעבד ס\"ל דע\"מ שאין לרבך רשות בו לא מהני ואפי' הכי ס\"ל לשמואל דדוקא בעבד קאמרי רבנן משום דהורע כחו אבל באשה שיפה כחה מהני ליה תנאה ה\"נ מה\"ט גופיה נימא דלר\"מ ג\"כ מהני וע\"כ ל\"ק ר\"מ דבעבד ואשה לא מהני אלא באומר ע\"מ שתצא בו לחירות וע\"מ שתפדי בו את המעשר גרידא ומטעמא שאין דברי התנאי מספיקין כמ\"ש הר\"ן אבל באומר ע\"מ שאין לבעליך רשות גרידא ה\"נ דמהני כיון שהתנאי מספיק ומנ\"ל לאפושי פלוגתא בין ר\"מ ורבנן כיון דלא אשכחן דפליגי אלא בע\"מ שתצא בו לחירות וע\"מ שתפדי בו את המעשר גרידא ואי מכח מתני' דנדרים עכ\"ל כן משום דאל\"כ מתני' אמאן תרמייה ה\"נ נימא דרבנן נמי ס\"ל באשה דע\"מ שאין לבעלך רשות גרידא לא מהני דומיא דעבד כי היכי דס\"ל לר\"מ ובר מן דין יש להוכיח כן ממ\"ש הר\"ן שם בראש דבריו וז\"ל ולא תיקשי כיון דמפלגינן בין אשה לעבד היכי מרמינן בגמ' אשה ועבד אהדדי ורמינן להו בין אליבא דר\"מ בין אליבא דרבנן כו' והשתא אי ס\"ל דשמואל לא מחלק בין אשה לעבד אלא אליבא דרבנן דוקא אבל לר\"מ ה\"נ דאין חילוק מאי קושייא הא שפיר רמינן בגמ' דר\"מ אדר\"מ אהדדי כיון דר\"מ לא ס\"ל לחלקו לרבנן נמי רמינן שפיר מכל שכן דכיון דס\"ל דאפי' בעבד ע\"מ שתצא בו לחירות מהני כ\"ש באשה וכן מבואר ג\"כ ממ\"ש עוד ל\"ק דכי אמר ר\"א כו' לאו באומר כו' אלא דאמר האי תנאי בלחוד א\"נ שתפדה את המעשר גריד' ס\"ל לר\"מ דכל כה\"ג ל\"ש אשה כו' והשתא אי ס\"ל דלר\"מ אפי' באומר ע\"מ שאין לבעליך רשות לא מהני באשה כמו בעבד מאי האי דכ' דס\"ל לר\"מ דכל כה\"ג כו' הא לר\"מ בכל גוונא נמי אין לחלק ולא היה צריך הר\"ן לכל זה כלל ובפשיטות הי\"ל לתרץ דלא תקשי דר\"מ אר\"מ משום דההיא דקדושין מיירי באומר ע\"מ שתצא לחירות גרידא אבל באומר ע\"מ שאין לרבך רשות בו אלא עד שתצא לחירות ה\"נ דמודה ר\"מ דמהני בעבד כמו באשה אלא ודאי נראין הדברים דס\"ל להר\"ן דלשמואל באומר ע\"מ שאין לבעליך רשות גרידא מהני אפי' לר\"מ ומ\"ש בס\"ד אליבא דרבנן צ\"ל דלאו דוקא ומשום דהלכה כרבנן לדעת הרי\"ף ז\"ל נקט אליבא דידהו ואולי דט\"ס נפל בדבריו וצ\"ל אליבא דשמואל וכיון שכן הדק\"ל דא\"כ מתני' דנדרים דקתני מה שאת נותנ' אמאן תרמייה ושוב ראיתי בחדושי הרשב\"א ז\"ל שדרך בדרך זו שכתב הר\"ן משם בעל התוס' ז\"ל וכתב בפשיטות דלשיטה זו לשמואל בין לר\"מ בין לרבנן ע\"מ שאין לבעליך רשות בהם גרידא מהני והוקשה לו כמ\"ש וז\"ל אלא דק\"ל לפי שיטה זו למה לי דקתני מתני' דהתם מה שאת נותנת כיון דאפי' בסתם לא קנה יתהון בעל יע\"ש ולדעת הרי\"ף והתוס' ז\"ל צ\"ל דשמואל ס\"ל דמתני' לאו דוקא וכמ\"ש הראב\"ד ז\"ל בהשגות דלשמואל מתני' מתוקמא כרבנן ושאת נותנת לתוך פיך לאו דוקא ועוד י\"ל ואכתבנו לקמן ודוק: מיהו הא ק\"ל טובא לפי שיטה זו מההיא דנדרים דאמרינן התם מתקיף לה ר\"ה כמאן אזלא הא דרב כר\"מ דאמר יד אשה כיד בעל ורמינהי כיצד משתתפין כו' וע\"י אשתו ואי אמרת קנה יתהון בעל עירוב לא נפיק מרשותיה דבעל כו' איתביה רבינא לר\"א אלו שזכין להן בנו ובתו כו' ואלו שאין זכין להן בנו ובתו הקטנים כו' ואשתו אלא אמר רב אשי מתני' בשיש לו חצר באותו מבוי עסקינן דמיגו דזכיין לנפשיה זכיין לאחרינא יע\"ש והשתא לפי שיטה זו דלשמואל לכ\"ע מהני באשה באומר ע\"מ שאין לבעליך רשות בו א\"כ ברייתא דקתני ולא ע\"י אשתו תקשי ליה דלא כמאן ול\"ל דכיון דלשמואל לא מהני באשה אלא באומר ע\"מ שאין לבעליך רשות בו אבל בנותן לה מתנה סתם לכ\"ע מה שקנת' אשה קנה בעלה כדאמרינן בקדושין דאין קנין לאשה בלא בעלה א\"כ מש\"ה קתני בברייתא גבי עירוב דאינו מזכה ע\"י אשתו כיון דליכא תנאי דהא ליתא דאי הכי מאי האי דפרכינן מהתם מתקיף לה ר\"ז כמאן אזלא הא דרב כר\"מ ורמינהי כיצד משתתפין כו' דמשמע בהדיא דלר\"מ דוקא הוא דקשיא ליה ומשום דסתם מתני' ר\"מ היא כמ\"ש רש\"י שם והלא בלאו הא דרב תקשי ליה לר\"ז מתני' דכיצד משתתפין דאתיא דלא כמאן כיון דאפי' לרבנן בעינן שאומר ע\"מ שאין לבעליך רשות בו וליכא למימר דר\"ז ס\"ל דלכ\"ע אין יד אשה כיד בעלה ואפי' בנתנו אחרים סתמא לא אמרינן מה שקנתה אשה דס\"ל דע\"כ ל\"פ רבנן ור\"מ בקידושין אלא דוקא גבי עבד ומש\"ה הוה ניחא ליה מתני' דכיצד משתתפין כפשטא אמנם לר\"ז דקאמר ל\"ש כו' וס\"ל דבאשה נמי אמרינן מה שקנתה אשה קשיא ליה שפיר דהא ודאי ליתא דא\"כ מתני' דנדרים דקתני האומר הרי המעות הללו נתונים לך ובלבד שלא יהא לבעליך רשות בהן מאי אריא ובלבד שלא יהא לבעלך אפי' בנותן לה סתמא נמי והכא לא שייך לומר מתני' לאו דוקא וכמ\"ש הראב\"ד דבשלמא אי בעינן שיאמר ובלבד שלא יהא לבעליך איכא למימר דמה שאת נותנת לאו דוקא אלא שהתנא האריך בתנאי אמנם אי נותן לה סתמא מהני א\"כ לאיזה תכלית הזכיר תנאי כלל והשתא תקשי ליה לר\"ז גופיה מתני' אהדדי אלא הנראה ודאי דס\"ל לר\"ז דאפי' באשה נמי בעינן שיאמר ע\"מ שאין לבעליך רשות בהן הא לא\"ה מה שקנתה אשה קנה בעלה אלא דס\"ל דכיון דלרבנן בשנתנו לה אחרים ע\"מ שאין לבעליך רשות מהני כיון שסילק זכות הבעל ממנה ולא אמרינן בכי הא מה שקנתה אשה ה\"נ בנתן לה הבעל על ידה אפי' בסתמא מהני כיון שהבעל הוא הנותן הרי הוא מסלק זכותו ממנו וה\"ל כמתנה דאחרים באומר ע\"מ ומש\"ה מתני' גופא לא הוה קשיא ליה לר\"ז ולא קשיא ליה אלא לרב דוקא דס\"ל דע\"מ שאין לבעליך לא מהני במתנה דאחרים אע\"ג דהרי הוא מסלק זכות הבעל ממנה אפי' הכי אמרינן דדינא הוא מה שקנתה אשה כו' א\"כ גבי בעל נמי אע\"ג דהוא הנותן ומסלק זכותו ממנו אכתי לא נפיק מרשותיה וזה הנראה פשוט בכוונת הסוגייא למעיין שם וכן ראיתי להרשב\"א ז\"ל שכתב דלשיטת התוס' ז\"ל א\"ש הא דפרכינן בנדרים דר\"מ אדר\"מ אליבא דרב ולא אקשינן דר\"מ אדר\"מ אליבא דשמואל יע\"ש הנה מבואר דס\"ל דהא בהא תליא דכיון דבמתנ' דאחרים מהני באומר ע\"מ שאין לבעליך כו' בנותן לה הבעל אפי' בסתמא מהני כיון שהרי הוא מסלק זכותו ממנו וכיון שכן יגדל התימה דא\"כ תקשי ליה לשמואל ברייתא דקתני ולא ע\"י אשתו דאתייא דלא כמאן והיה אפשר ליישב דודאי לר\"ז ס\"ל דבנותן לה הבעל הו\"ל כנתנו אחרים בתנאי דשאין לבעליך רשות בו דמהני לרבנן ומש\"ה לא הוה ק\"ל מתני' דכיצד משתתפין לדידיה גופיה ומשום דלא היה שמיע ליה ברייתא דלא ע\"י אשתו אמנם לבתר דשמיע ליה לרב אשי ברייתא דלא ע\"י אשתו עכ\"ל דלאו הא בהא תליא ואע\"ג דבנתנו לה אחרים מהני באומר ע\"מ שאין לבעליך בנותן לה הבעל ע\"י לא מהני דדוקא אחרים באומר ע\"מ כיון דאדעתא דהכי אקני לה נמצא דלא זכה הבעל כלל אבל בנותן הבעל ע\"י כיון דממונא דידיה הוא כל שהוא ע\"י אשתו אין כאן סילוק זכות כלל דמה שקנתה אשה קנה בעלה זה היה נראה לי נכון לישב דברי הר\"ן והרשב\"א ז\"ל האמנם מצאתי להר\"ן ז\"ל פ\"ב דביצה שכתב על דברי הרי\"ף ז\"ל שם שכתב דבעירובי תבשילין מזכה להם ע\"י אשתו וז\"ל אע\"ג דבפ' בתרא דנדרים אוקימנא לה בשיש חצר באותו מבוי דמיגו דזכייא לנפשי' כו' ולפי\"ז בע\"ת דלא שייך בהו חצר לא מצי מזכה ע\"י אשתו ליתא דכי אוקימנא לה הכי הני מילי אליבא דר\"מ דאמר אין קנין לאשה בלא בעלה כדאי' פ\"ק דקי' אבל לרבנן דפליגי עליה דר\"מ לא צריכנא שתהא לה חצר כו' יע\"ש הרי מבואר בהדייא מדבריו דס\"ל דאע\"ג דלרבנן לא מהני באשה אלא באומר ע\"מ שאין לבעליך מ\"מ בשנותן לה הבעל ע\"י הו\"ל כנתנו אחרים בתנאי דשקולים הם כמ\"ש וכמו שנראה מוכרח מאתקפתא דר\"ז ועיין בהרב תי\"ט פ\"ו דעירובין משנ' ו' שתמה על דברי הר\"ן הללו דאפי' לרבנן אין קנין לאשה בלא בעלה אלא באומר ע\"מ שאין לבעליך רשות מיהא יע\"ש ואחר המחילה לא דק בזה דכל שהבעל הוא הנותן ומסלק זכותו ממנו הו\"ל כנתנו אחרים בתנאי דשניהם שוים וכמו שהדבר מוכרח מאתקפתא דר\"ז ועוד ק\"ל טובא על הר\"ן ז\"ל דלפי מ\"ש בקידושין בדעת הרי\"ף ז\"ל דלשמואל דקי\"ל כותיה יש חילוק בין אשה לעבד ולכ\"ע מהני באשה ע\"מ שאין לבעליך רשות בו א\"כ למה זה הוצרך לומר בפרק ב' דביצה ליישב דעת הרי\"ף דכי אוקימנא לה הכי הני מילי אליבא דר\"מ והלא אפי' לר\"מ נמי לא בעינן שיהיה לה חצר לדידן דקי\"ל כשמואל והי\"ל להר\"ן ז\"ל לומר דכי אוקימנא לה הכי הני מילי לרב אבל לדידן דקי\"ל כשמואל לא צריכא שתהא לה חצר וכבר אפשר ליישב דכ\"כ הר\"ן ז\"ל לחזק דעת הרי\"ף ז\"ל אפי' לדעת החולקים דלא ס\"ל לחלק בהכי וכדעת רב עמרם גאון ור\"ש הנגיד והרמב\"ן ז\"ל שכתבנו לעיל שוב ראיתי למהרנ\"ח ז\"ל ח\"ב סימן ן' שעמד בדברי הר\"ן ז\"ל הללו והאריך לפלפל בדבריו ובס\"ד כתב דסבירא ליה להר\"ן ז\"ל דר\"מ ורבנן פליגי בע\"מ שתצא בו לחירות גרידא ומטעמא דאין דברי התנאי מספיקין והיינו פלוגת' דעבד ופליגי נמי באומר ע\"מ שאין לבעליך רשות גרידא דלר\"מ לא מהני גבי אשה ולרבנן מהני יע\"ש: ואחר המחילה לא דק שהרי הוכחנו מדברי הר\"ן ז\"ל דלשמואל דקי\"ל כותיה באשה לכ\"ע מהני ע\"מ שאין לבעליך רשות בו והנראה אצלי ליישב דברי הר\"ן דס\"ל ודאי דבנותן לה הבעל ע\"י לא חשיב כנתנו לה אחרים ע\"מ שאין לבעליך רשות בו מהטעם שכתבנו לעיל דבשלמא בנתנו לה אחרים ע\"מ שאין לבעליך רשות כיון דעל תנאי כן נתנו נמצא דלא זכה בהן הבעל כלל שהרי מעיקרא לא הי\"ל שייכות בהן כלל ומתנה זו ע\"ת היא מה שאין כן בנותן הבעל לאחרים ע\"י כיון דממונא דידיה הוא ובא לסלק זכותו ממנו כל שהוא ע\"י אשתו אין כאן סילוק כלל ואכתי ברשותיה דבעל נינהו ואתקפתא דר\"ז הכי מתפרשא דס\"ל לר\"ז דבמזכה הבעל לאחרים ע\"י הו\"ל כאומר ע\"מ שתצא בו לחירות וא\"נ שתפדה בו את המעשר גרידא וס\"ל לר\"מ דכל שלא סילק רשות הבעל והרב אע\"ג דיחד לו דבר לא מהני דבעינן תרווייהו סילוק רשות ויחוד דבר וה\"נ במזכה לאחרים ע\"י אע\"ג דמיחד לה דבר שתקנה אותם לפ' כל שאין כאן סילוק לא מהני ולרבנן דס\"ל דבאומר ע\"מ שתצא בו לחירות או שתפדי בו את המעשר גרידא מהני כיון דייחד לו דבר אע\"ג דאין כאן סילוק ה\"נ גבי עירוב במזכה לאחרים ע\"י אע\"ג דאין כאן סילוק משום דממונא דידיה כל שייחד לה שיקנה לפ' הו\"ל כע\"מ שתפדי בו את המעשר והיינו דפריך כמאן אזלא הא דרב כר\"מ כו' כלומר דמדקאמר דבעינן תרווייהו ע\"מ שאין לבעלך רשות בו אלא מה שאת נותנת ש\"מ דס\"ל דייחוד דבר גרידא לא מהני וא\"כ גבי עירוב אע\"ג דהוי כמייחד דבר אכתי ברשותיה קאי והיינו דלר\"ז גופיה לא הוה ק\"ל מתני' משום דהוה ס\"ל דבע\"מ שתצא לחירות לכ\"ע מהני כדהוה ס\"ל לרב ששת וא\"כ הוה מוקי למתניתין דעירובין כרבנן אמנם לרב דס\"ל דמתני' דנדרים בדוקא אתמר ור\"מ היא ק\"ל סתמי אהדדי ובהכי ניחא דברייתא דאבל לא ע\"י אשתו ר\"מ הוא דס\"ל דיחוד דבר לא מהני ודברי הר\"ן ז\"ל דבפ\"ב דביצה אתו כפשטן והיינו דכתב דכי אוקימנא לה בשיש לה חצר אליבא דר\"מ דאין קנין לאשה בלא בעלה אפי' ביחד לה דבר אבל לרבנן דקיימ' לן כוותיהו דיש קנין לאשה ע\"י יחוד ה\"נ דלא צריכנא שיש לה חצר זה הנראה אצלי נכון ועל דרך זה יש ליישב מה שהק' מוהראד\"ב בתשו' סימן י\"ב על רבינו ז\"ל שפסק בפ\"ה מהלכות עירובין מתניתין דמזכה להם ע\"י אשתו כצורתה ולא הצריך שיהיה לה בית באותו חצר ולדעתו ז\"ל אין לתרץ כמו שתי' הר\"ן דה\"ד לר\"מ אבל לרבנן לא וכמ\"ש מרן כ\"מ שם שהרי הוא ז\"ל פסק כר\"מ דבעינן תרתי שאין לבעל רשות בו ומה שתרצי עשי וס\"ל דשמואל נמי כר\"מ אתי וכ\"כ הריב\"ש ז\"ל בהדייא סי' ט\"ו דלרבינו ז\"ל שמואל נמי כר\"מ ס\"ל וכי א\"ל מה שתרצי עשי הו\"ל כמיח' לה דבר שלא תזכה אלא לאותו דבר יע\"ש וכן נוטין ג\"כ דברי הר\"ן בחידושיו ועוד הק' לפי' רבינו ז\"ל מאי האי דקאמר ר\"ז כמאן אזלא הא דרב כר\"מ הא שמואל נמי הכי סבירא ליה יע\"ש שהצריכם עיון ועל דעתי י\"ל דחדא מתרצה חברתה דס\"ל לרבינו ז\"ל דמדחזינ' דאותיב לר\"ז דקאמר כמאן אזלא הא דרב כר\"מ ורמינהי כו' משמע דאתקפתא דידיה אינו אלא לרב אבל לשמואל לא קשיא ליה דאל\"כ בפשיטות הו\"ל להקשות מתניתין דעירובין בין לרב בין לשמואל משמע דס\"ל לר\"ז דרב ושמואל בהכי פליגי אליבא דר\"מ דלרב לא מהני אליבא דר\"מ אלא באומר מה שאת נותנ' לתוך פיך דוקא ומטעמא דכיון דאין אשה זוכה בנכסים אלו עד שתתן לתוך פיה הרי באותה שעה אין הבעל יכול לזכות אבל כל שזכה לה בעודן בעין אפי' יחד לה לאיזה דבר כגון מה שתלבשי בו לא מהני וכדעת הר\"ן שם בחידושיו לחד מ\"ד יע\"ש ומה שתרצי עשי דנקט רב לאו דוקא וה\"ה אפי' יחד לה דבר בהדייא אלא משום רבותא דשמואל נקט ושמואל סבר דאפי' זכה לה בעודן בעין כל שלא הקנה אלא לאותו דבר מהני והיינו דפריך ר\"ז לרב דס\"ל דלר\"מ לא מהני אפי' ביחד לה דבר ממתני' דעירובין דהתם נמי אע\"ג דלא זכה לה אלא כדי שיזכה לפ' והו\"ל כיחד דבר אכתי לא מהני האמנם לשמואל דס\"ל דביחד לה דבר מהני ניחא ליה מתני' דהתם נמי כיון שלא הקנהו לה אלא כדי שיקנה לפ' הו\"ל כיחד דבר ומאי דקאמר ר\"ז כמאן אזלא הא דרב כר\"מ לאו למימר דשמואל אתי דלא כר\"מ אלא משום דאתקפת דידיה אינו אלא לרב נקט רב זה היה נ\"ל נכון האמנם הדבר הקשה אלי דנראה ברייתא דקתני אבל לא ע\"י אשתו דלא כמאן כיון דס\"ל לרבינו דאפי' לר\"מ מהני יחד לה דבר לשמואל וכמו שהקשינו לעיל לדעת הרשב\"א ז\"ל ולכן הנראה ודאי דאף לרבינו ז\"ל שמואל לא אתיא אלא אליבא דרבנן ודברי הר\"ן ז\"ל בחידושין הם סתומים ויש לפרשם בהכי וכן מבואר מדברי רבינו ז\"ל בפי' המ' פ\"ק דקדושין דפוסק כרבנן יע\"ש ועיין בתי\"ט פי\"א דנדרים ולפי זה ניחא דההיא ברייתא אתי' כר\"מ ודוק ויש לי לדקדק על הראב\"ד ז\"ל כיון דכאן השיג על רבי' ופסק כרב אליבא דר\"מ א\"כ הי\"ל להראב\"ד להשיג על ר' בה' עירובין ולו' דדוקא בשיש לה חצר באותו מבוי מזכה ע\"י וכמו כן ק\"ל על הטור דבסימן תקכ\"ז כתב שדעת ר\"י כדעת הרי\"ף ז\"ל דע\"ת מזכה אדם ע\"י אשתו וע\"כ היינו משום דס\"ל דמאי דאוקימנא בשיש לה חצר אינו אלא אליבא דר\"מ אבל לרבנן לא וכמ\"ש הר\"ן ז\"ל והדבר תימא שהמרדכי ז\"ל כתב בפ\"ק דקדושין שר\"י פוסק כרב ואליבא דר\"מ גם הרא\"ש ז\"ל בתשובה כלל ע\"ה סימן ז' כתב שדעת ר\"ת ור\"י לפסוק כרב וכר\"מ ואולי דתרי ר\"י נינהו ועיין בנ\"י פ' יש נוחלין דרכ\"ב אההיא דאמרינן התם הכותב נכסיו לבניו וכתב לאשתו קרקע כ\"ש אבדה קרקע ואוקימנא לה במזכה ע\"י כתב וז\"ל ואע\"ג דאמרינן בעירובין דבכל אדם יכול לזכות חוץ מע\"י אשתו שאני הכא דמיגו דזכיה לנפשיה באותו קרקע כ\"ש זכי נמי לאחרים כדאמרינן בשלהי נדרים א\"ד וכ\"כ הרמב\"ן שם לכאורה י\"ל דמאי ק\"ל להנ\"י שהרי דעת הרי\"ף ז\"ל דמזכה ע\"י אשתו אפי' בשאין לה חצר ויש לישב דהתם רב הוא דמוקי לה למתני' במזכה ע\"י ואהא ק\"ל שפיר דרב כר\"מ ס\"ל וזה פשוט ודע שמרן ז\"ל בשלחנו הטהור א\"ח סי' ת\"ה הביא מחלוקת הרי\"ף והרא\"ש ז\"ל וכתב מור\"ם ז\"ל שם דהמיקל בעירוב כדעת הרי\"ף והרמב\"ם לא הפסיד ויש לדקדק דבח\"מ סי' רמ\"ב סעיף י\"ד כתב מור\"ם דהא דמזכין ע\"י א\"א דוקא מיד אחרים אבל לא מיד רבה ובעלה אלא במקום דזכי' לנפשה והוא תימא איך פסק כן בפשיטות והיל\"ל דיש חולקין ונ\"מ לענין אי תפס דלא מפקי' מיני' כו' ודע שבנוסחאות הרי\"ף שלפנינו פ\"ב דביצה כתוב בו תוספת דברים וז\"ל ואוקימנא לה הא דקתני ע\"י אשתו שיש לה חצר במבוי דמיגו דזכייא לנפשה כו' ואע\"ג דהתם משמע דלר\"מ הוא דצריך ולרבנן לא צריך מיגו כיון דרב קאמר התם כר\"מ קי\"ל כותיה באיסורי ועוד דבקדושין קאמר רבא התם דלכ\"ע יד אשה כבעלה ובע\"א פליגי דאשתכח דלד\"ה צריך שיהיה לה חצר ואותו חצר נתנוהו לה ע\"מ שאין לבעלה רשות בה וכרבנן דלר\"מ לא משכחת לה שיהיה לה חצר שלא יהיה שלו דקאמר במשנה פ\"ק דקדושין ובכסף ע\"י אחרים כו' אבל בע\"ת דלא שייך לא מצי' זכייא לאחריני ומש\"ה לא תנן גבי מ\"ש ע\"י אשתו אלא בשתופי מבוי בלבד עכ\"ד והנראה שהיא הגהת החולקת על הרי\"ף ז\"ל ורואה אני שכל דבריו הם תמוהים שמ\"ש דלר\"מ לא משכחת לה שיהיה לה חצר שלא יהיה שלו הוא תמוה שהרי לר\"מ נמי משכחת לה בכותב לה דין ודברים אין לי בנכסייך וכדאיתא בהדייא בפרק הזורק אההיא דפרכינן חצירה מה שקנתה אשה קנה בעלה יע\"ש גם מ\"ש דמש\"ה לא תנן גבי מ\"ש ע\"י אשתו יש לדקדק שהרי בנותן מתנה לאשתו אמרינן בפרק חזקת דלכ\"ע קנתה ואין הבעל אוכל פירות וכמ\"ש הר\"ן שם בנדרים וא\"כ גבי מ\"ש כיון דלדידה מזכה לה לכ\"ע קנתה והי\"ל למתני ע\"י אשתו ולזה יש ליישב עמ\"ש התוס' פרק השולח גבי ההיא דקטן שזוכה לעצמו ע\"ש ודוק ואולם מ\"ש ועוד דבקדושין קאמר רבא התם דלכ\"ע יד אשה כבעלה ובע\"א פליגי דאשתכח דלד\"ה צריך שיהיה לה חצר כו' והנראה שכונת דבריו לומר דהא דמשמע מההיא דנדרים מאתקפתא דר\"ז דלר\"מ דוקא הוא דצריך ולרבנן לא צריך הוא משום דס\"ל דלרבנן אפי' בנותן לה סתמא אין יד אשה כיד בעלה דס\"ל לר\"ז דפלוגתא דר\"מ ורבנן בקדושין ביש קנין לעבד בלא רבו ויש קנין לאשה בלא בעלה הוא דפליגי וכס\"ד דתלמוד' התם דקאמר לימא בהא קמפלגי דר\"מ סבר אין קנין כו' ואם הדבר כן קשה לשמוע דא\"כ תקשי ליה לר\"ז גופיה מתני' דעירובין דאתיא דלא כר\"מ ודלא כרבנן דאי לר\"מ אפי' ע\"י אשתו אין מזכין ואי רבנן אפי' ע\"י עבדו נמי ומאי האי דפריך כמאן אזלא הא דרב כו' הא בלאו הא דרב תקשי ליה מתני' דעירובין ואם נאמר דר\"ז ס\"ל כס\"ד דהתם בקדושין דפלוגתא דר\"מ ורבנן ביש קנין הוא דפליגי אלא דס\"ל דע\"כ ל\"פ ר\"מ אלא דוקא גבי עבד אבל באשה אפי' ר\"מ מודה דיש קנין לאשה בלא בעלה ואפי' בנותן לה סתמא נמי ומתני' דעירובין אתיא כר\"מ ומש\"ה קתני דאינו מזכה ע\"י עבדו אבל מזכה הוא ע\"י אשתו הא נמי קשה דאדק\"ל לר\"ז מתני' דעירובין אליבא דרב תקשי ליה לדידיה מתני' דנדרים דקתני אומר לה הרי כו' ע\"מ שאין לבעליך רשות דמשמע דבנותן לה סתמא קנה הבעל דהכא ליכא למימר דמתני' לאו דוקא וכמ\"ש לעיל ואשר אני אחזה ליישב דס\"ל להגהת הלזו כדעת הריטב\"א שכתבנו לעיל דבנותן לה על מנת שאין לבעליך רשות בו אלא מה שאת נותנת לתוך פיך אין הבעל יכול ליהנות ממנה דכיון דלא קיימה תנאה הרי הם של אביה למפרע ומדידה קא מתהני וא\"כ איכא למימר דמתני' דקתני המודר הנאה מחתנו והוא רוצה לתת לבתו מעות אומר לה כו' ע\"מ שאין לבעליך רשות בו אלא מה שאת נותנת לאו למימרא דאי יהיב לה סתמא קנה הבעל ומדידה קא מתהני דהא ודאי אפי' בסתמא נמי מהני דכיון דיש יד לאשה בלא בעלה קנתה ומדידה קא מתהני אלא מתני' דינא אתא לאשמועינן במודר הנאה מחתנו ורוצה לתת לבתו דוקא ושלא יתהנה הבעל מהם להכי קאמר דנותן לה בתנאי דע\"מ שאין לבעליך כו' אלא מה שאת נותנת משא\"כ בנותן לה סתמא דאז הבעל יכול ליהנות והיינו דלא ק\"ל לר\"ז דהוה ס\"ל דלכ\"ע יש יד לאשה מתני' דנדרים כנ\"ל נכון וסוגיא דתלמודא דהתם ריהטא שפיר על דרך זה דקאמר רב ל\"ש אלא בשאת נותנת כו' אבל אמר מה שתרצי עשי קנה הבעל ושמואל אמר אפי' מה שתרצי עשי לא קנה הבעל והדבר ק' לפי' הר\"ן ושאר המפרשים דפלוגתא דרב ושמואל היינו אי הלכה כר\"מ או כרבנן אדקא מפלגי אמתני' דנדרים הול\"ל לאפלוגי אעיקר פלוגתייהו דר\"מ ורבנן בקדושין גם לפי' הראב\"ד דשמואל מוקי למתני' כרבנן ולאו דוקא א\"כ הכי הו\"ל לא פליגי אי מתני' ר\"מ ודוקא או כרבנן ולאו דוקא ואמנם ע\"פ מ\"ש הנה נכון דרב ושמואל בפי' דמתני' הוא דפליגי דרב ס\"ל דמאי דקתני תנאי שאת נותנת לאו למימרא דאי אתני לה הכי אין הבעל יכול ליהנות ממנה אבל ע\"מ שאין לבעליך רשות גרידא הבעל יכול ליהנות דלא קנה הבעל ומדידה קא מתהני אלא דיקא דמתני' לאיסורא הוא דאתא למימרא דאי אמר מה שתרצי עשי קנה הבעל ושמואל ס\"ל דאפי' בע\"מ שאין לבעליך גרידא ל\"ק הבעל ודיוקא דמתני' להיתרא הוא דאתא כאמור זה הנ\"ל דרך נכון וחריף ובהכי מקום אתנו ליישב מה שהק' הר\"ב תי\"ט שם בנדרים על רע\"ב ז\"ל שפסק בפ\"ק דקדושין כרבנן ובנדרים הביא מתני' כצורתה יע\"ש שהניח בצ\"ע ולפי מ\"ש ניחא שפיר דמתני' דנדרים בדוקא מתנייא לכ\"ע ואפי' אליבא דשמואל ודוק ודע שמדברי הר\"ן שכתבנו לעיל מבואר שלדעת הרי\"ף דקי\"ל כרבנן דר\"מ לא בעינן שיאמר ע\"מ שאין לבעליך רשות בו אלא אפי' אמר המעות הללו יהיו לך במתנה ע\"מ שתפדי בו את המעשר או שתלבשי מהן גרידא מהני וכן מבואר ג\"כ מדברי הרשב\"א בחדושיו גם הר\"ב תי\"ט שם בנדרים דקדק כן מדברי רבינו ז\"ל יע\"ש וכן מבואר מלשון קיצור פסקי הרא\"ש פ\"ק דקדושין יע\"ש ויש לי מן התימא על הש\"ך ז\"ל י\"ד סי' רכ\"ב סק\"ב שכתב וז\"ל כתב הפרישה צ\"ע אם לא א\"ל אלא המעות הללו נתונים לך במתנה ע\"מ שתהיה אוכלת ולובשת מהם ולא א\"ל ע\"מ שאין לבעליך רשות בו ע\"כ ולי נראה פשוט מלשון המשנה ופוסקים דכל שלא א\"ל ע\"מ שאין לבעליך כו' פשיטא דזכה בו הבעל וכ\"מ להדיא בפי' הר\"ש לנדרים עכ\"ד והוא תימא איך אשתמיט מיניה דברי הר\"ן דפ\"ק דקדושין ומלשון המשנה דקתני תרוייהו ליכא למידק דאיכא למימר דמתני' אתא לאשמועינן דע\"מ שאין לבעליך רשות גרידא לא מהני עד דלימא מה שאת נותנת ואה\"נ דבמה שאת נותנת גרידא מהני כנ\"ל:<br><b> מעשה חושב</b>\n<b> (שנז) </b> והשתא ק' טובא דאיך אפשר לאוקמי בהכי הא אם פרט ואמר מה שאת נותנת לתוך פיך כו'. ואנן בעינן שיגנוב משל אביו ומשל אמו כו'. בעניי לא יכולתי להבין ולעמוד על סברא זו לנכון דבשלמא אם האשה ברצון נפשה אינה נותנת לתוך פי' המתנה שבתנאי כזה או שמתה וא\"א לה לקיים התנאי שפיר י\"ל דחוזרת המתנה לבעלים ומי שלקחה גזל הוא בידו כאלו גזלו מיד בעלים משא\"כ לענין בן סורר ומורה דאמו מוכנת היתה לקיים התנאי והיתה נותנת לתוך פי' לולא שגנבה בנה והרי פסידא דילה הוא ולא של הנותן והיא הויא הנגזלת וא\"כ הרי שפיר הוי כמו שגנב משל אמו דבר שלה ממש דאילו הי' בידינו להוציא הגניבה מיד בנה היתה חוזרת לאמו ולא להנותן משא\"כ כשהיא עוברת על התנאי ונותנת לבעלה וכדומה או שמתה ואי אפשר לה ליתן לתוך פי' שפיר אמרינן דחוזרת להנותן די\"ל דלא הקנה לה הנותן אלא כשתתן לפי' וכל זמן שלא נתנה לפי' הוא של הנותן ואינה כלל מתנה על תנאי אלא פקדון שמרשה המפקיד להנפקד לענין שמה שיתן ממנו לפיהו יהי' מחול לו ודו\"ק:<br><b> (שנח) </b> ה\"מ אליבא דר\"מ דאמר אין קנין לאשה בלא בעלה כו'. לא צריכנא שתהא לה חצר כו'. עפר אני תחת כפות רגליו של רבינו הגדול הר\"ן ז\"ל ודברי קדשו נפלאים ממני דתלה הדבר בפלוגתא דר\"מ ורבנן וס\"ל דלרבנן לא צריך לאוקמה בשיש לה חצר והרי מפי קדשו של הר\"ן ז\"ל עצמו בנדרים דף פ\"ח ע\"ב יוצא מפורש דאינו כן דעל הא דמשני רבא התם מודה ר\"מ לענין שיתוף דכיון דלזכות לאחרים מיד בעלה זכיא פי' ע\"ז הר\"ן ז\"ל שם וז\"ל משום דאע\"ג דס\"ל לר\"מ דאין קנין לאשה בלא בעלה הני מילי בדיהיב לה אחר אבל מודה בדיהיב לה בעלה דקנתה כו' עכ\"ל הרי מבואר דבזה לא פליגי ר\"מ ורבנן כלל וא\"כ כיון דמוכח מברייתא דקתני ולא ע\"י אשתו דלא מהני סילוק דבעל עצמו מהחבית כיון דלא לאשתו יהיב במתנה אלא לזכות בה לאחרים וזה לא מהני כיון דידה כידו ולא יצאה החבית מרשות המוכר אם לא שיש לה חצר וקנתה לעצמה וזכיא נמי לאחריני ה\"נ לרבנן בדאין לה חצר לא מצי לזכות ע\"י אשתו משום דידה כידו דהא ר\"מ ורבנן לא פליגי אלא באחר שנתן לה מתנה דס\"ל לרבנן דמהני כשאומר לה הנותן על מנת שאין לבעלך רשות בה דתו אין יכול הבעל לזכות. אבל מה שכבר הוא של הבעל אינו יוצא מרשותו ע\"י סילוק לחוד שתזכה בשביל אחרים מה שהיא לא זכתה לעצמה ואי הי' מועיל זכות כזה לרבנן ה\"נ הי' מועיל לר\"מ דהא בזה שבא מן הבעל לא פליגי ר\"מ ורבנן כלל וכן פי' הר\"ן ז\"ל שם דמסקנא בשנויא דרב אשי דר\"מ מודה במתנה שנתן הבעל לאשתו דקנתה ולא פליגי אלא באחר שנתן לה וא\"כ הרי יפה הקשה מורי זקני רבינו התיו\"ט ז\"ל דהא רבנן נמי אצטריכו באחר שנתן לה מתנה שיאמר לה עכ\"פ על מנת שאין לבעלך רשות בה אלמא ס\"ל דיד אשה כיד בעלה וא\"כ אפילו אי נימא דמתניתין דעירובין כרבנן אתיא נמי יקשה האיך מצי לזכות על ידה כיון דידה כיד בעלה ובמאי נפיק החבית מרשות בעלה המזכה ניהו נמי דסילוק אחרים מהני לענין שלא יזכה בעלה במה שלא הי' שלו מעולם מ\"מ הרי דבר שהוא שלו אינו נפקע ממנו שיזכה בו אחר דאי הי' מהני לרבנן הי' מהני נמי לר\"מ כיון דהבעל במקום שסילוקו מועיל עדיף הוא מאחר אפילו אליבא דר\"מ: והא דמייתי הגאון המחבר ראי' מדברי ר\"ז באתקפתא דידי' לאו ראי' היא משום דר\"ז לא אסיק אדעתי' דלר\"מ יש לאשה יד לזכות אפילו בנתן לה בעלה מתנה דס\"ל אליבא דר\"מ דאשה ועבד שווין וכשם דאדון שנתן מתנה לעבדו לא קנה כן אשה שנתן לה בעלה מתנה לא קנתה ומש\"ה פריך לרב אבל בלא רב לק\"מ דיכול לאוקמי מתניתין דעירובין כרבנן דעל מנת שאין לבעלך רשות בה מהני ה\"נ מהני מתנת הבעל עצמו ומשני רבא דמודה ר\"מ דסילוק הבעל עצמו או מתנתו עדיף מאחר שמסלק את הבעל מהמתנה שנותן לאשת חבירו ועל זה פריך רבינא מהברייתא ופי' שם הר\"ן ז\"ל עצמו דלא לאותיבי לרב קאתי ומסיק רב אשי דמיירי בשיש לה חצר ובזה שוים ר\"מ ורבנן דמתנתו מהני דאשה עדיפא מעבד ואמרינן מיגו דזכיא כו' אבל באין לה חצר דלא זכתה האשה בהעירוב גם לרבנן אינו יכול לזכות על ידה דלענין סילוק שבא מן הבעל אין חילוק בין ר\"מ לרבנן כלל:<br><b> (שנט) </b> וכי היכי דבעל אינו מיפר אלא נדרי ענוי נפש ה\"נ האב דודאי הכי מסתברא שלא יהא כח האב יותר מהארוס כו' בפשיטות איפכא מסתברא דאף לאחר שנתארסה מפיר האב כל הנדרים אלא דבנדרי עינוי נפש ובדברים שבינו לבינה אינו יכול האב להפר אלא בשותפות הארוס משום דעל דעת בעלה היא נודרת והיינו רק בנדרי עינוי נפש ובדברים שבינו לבינה דשייכים לארוס או לבעל אז נעשה האב שותף עם הארוס. אבל לא לענין שאר נדרים שאין ביד הארוס להפר אבל ביד האב הרי הי' להפירן קודם שנתארסה וא\"כ למה אבד כחו מלהפירן גם אח\"כ כיון דבנדרים אלו אין הארוס שותפו: ומ\"ש שלא יהי' כח האב יותר מהארוס אני תמה דודאי כח האב גדול יותר אפילו מכח הבעל דהאב מפיר כל נדרי בתו אפילו נדרים כאלו שהבעל אינו מפיר דהא הבעל אינו מפיר אלא נדרי עינוי נפש ובדברים שבינו לבינה. אבל להאב יש כח להפר כל מיני נדר של בתו ואם כי מטעמא דכל הנודרת על דעת בעלה היא נודרת משנתארסה אין האב מפיר אלא בשותפת הארוס ולא לחודי' היינו רק בנדרי עינוי נפש ובדברים שבינו לבינה שנעשה שותף עם הארוס להפירן אבל לא בשאר נדרים שאין ביד הארוס ואפילו ביד הבעל להפירן לא נעשה האב שותף עם הארוס כלל משום דבנדרים שאין בהם עינוי נפש ואינן מדברים שבינו לבינה לא שייך לומר בהו דעל דעת בעלה היא נודרת ואך להאב זכתה רחמנא להפר כל נדרי בתו וא\"כ כמו שקודם שנתארסה הי' ביד האב להפר כולן ה\"נ לאחר שנתארסה למה אינו מפיר לחודי' אותן הנדרים שאין להם שייכות עם הארוס דלענין נדרים אלו שאין הארוס ולא הבעל מפירין אותם לא יצאתה כלל מרשות אבי' ע\"י האירוסין וכחו עתה ככחו אז להפר לחודי' ודו\"ק:"
+            ]
+        ],
+        [],
+        [],
+        [],
+        [],
+        [
+            [
+                "<b>כל </b>\n<b> הנדרים והשבועות האב מיפר ביום שמעו כו'.</b> דעת רבינו שלא כדעת הרא\"ש והר\"ן והתוס' ר\"פ נערה המאורסה דס\"ל דגם האב אינו מיפר אלא דברים שבינו לבינה וכדאיתא בספרי יע\"ש אך דעת רבינו ז\"ל לחלק בין אב לבעל דבעל אינו מיפר אלא נדרי עינוי נפש ודברים שבינו לבינה והאב מיפר כל נדרים ומ\"מ משמע ודאי דאפילו לדעת רבינו בזמן שהיא ארוסה אינו מיפר הארוס והאב אלא נדרי עינוי נפש ושבינו לבינה כיון שהוא מיפר בשותפות הארוס וכן נראה מדברי מרן הב\"י סימן רל\"ה שכתב לדעת הר' יחיאל שכתב הטור דס\"ל שקודם שנתארסה מיפר כל נדריה אבל נתארסה ומת הבעל וחזרה לרשותו אינו מיפר אלא דברים שבינו לבינה כ' מרן ז\"ל דה\"ט דכיון דבזמן שהיא ארוסה לא הי' יכול למיפר אלא נדרי עינוי נפש כיון שהוא בשותפות הארוס אם כן כשמת הארוס אינו בדין שיהא יכול להפר נדרים שלא היה יכול להפר בעודה ארוסה יע\"ש הרי דפשיטא ליה מילתא טובא דבזמן שהיא ארוסה אינו יכול להפר אלא נדרי ע\"נ אלא דכשמת הארוס הוא דפליגי דלדעת הר' יחיאל אינו יכול להפר ולדעת רבינו ז\"ל שלא חילק משמע דס\"ל דחזר כח האב לגמרי ועיין בהר\"ב ל\"מ ז\"ל ולדעתי יש להביא ראי' לדעת רבינו מההיא דפרכינן בר\"פ נערה המאורסה אההיא דאמר רבה אמר קרא ואם היו תהיה לאיש מקיש קודמי הויה שניה לקודמי הויה ראשונה מה קודמי הוי' ראשונה אב מיפר לחודיה אף קודמי הויה שניה אב מיפר לחודיה והשתא אם איתא דבמקום ארוס' אב מיפר לחודיה אם כן אמאי אצטריך קרא דאם היו תהיה לומר דקודמי הויה שניה אב מיפר לחודי' דהשתא במקום ארוס אב מיפר לחודיה כשמת הארוס מבעיא וליכא למימר דאצטריך קרא להיכא דהקים לה הבעל דבעודה ארוסה כל שהקים לה הבעל הוקם והפרת האב לא מהני וכמ\"ש הר\"ן שם והיכא דמת הבעל אשמועינן קרא דהאב מיפר ואע\"ג דהקים לה הבעל בחייו נתרוקנה רשות לאב דהא ליתא שהרי אמרינן התם בדף שאחר זה אימתי אמרו מת הבעל נתרוקנה רשות לאב בזמן שלא שמע הבעל כו' אבל אם שמע והקים אינו יכול להפר ופסקו רבינו בפ' האמנם לדעת רבינו ז\"ל ישיבא מילתא דאיכא למימר דמאי דפריך בגמרא ואימא אב לחודיה מיפר לאו למימרא דאב לחודיה מיפר במקום ארוס אפילו נדרים שאינן עינוי נפש אלא הכי פריך דאימא אב לחודיה מיפר דומיא דבעל וכי היכי דבעל אינו מיפר אלא נדרי עינוי נפש ה\"נ האב דודאי הכי מסתברא שלא יהא כח האב יותר מהארוס וא\"כ אצטריך שפיר קרא דאם היו תהיה לאשמועינן דקודמי הויה שניה כקודמי הויה ראשונה וכי היכי דקודמי הויה ראשונה האב מיפר כל נדרים ואפילו אינן נדרי ע\"נ ה\"נ קודמי הויה שניה ולעולם דבמקום ארוס אב מיפר לחודי' בנדרי ע\"נ כנ\"ל:<br><b> ובהכי </b> ניחא לי מה שהקשה הר\"ב ל\"מ ז\"ל לדעת רבינו ז\"ל ממאי דמשני בגמרא אם כן אסרה איסר בבית אביה ל\"ל ופי' הר\"ן ז\"ל למאי הלכתא טרח קרא לאשמועינן דבעודה פנויה האב מיפר לישמועינן הכי בתר קרא דואם היו תהיה לאיש ואנא אמינא במקום ארוס כו' ולדברי רבינו קשה דאי הוה אמר קרא גבי ארוס דחד מינייהו מיפר הו\"א דאב אינו מיפר לעולם אלא נדרי ע\"נ דומי' דארוס דאינו מיפר אלא נדרי ע\"נ מכ\"ש דבעל להכי הוצרך קרא אחרינא גבי אב לומר דהאב מיפר כל נדרים וליכא למימר דהכי פריך דליכתוב קרא בהדיא גבי ארוסה דהאב מיפר כל נדרים וארוס אינו מיפר אלא נדרי ע\"נ דאכתי איכא למימר דכל שנתארסה אין האב יכול למיפר אלא נדרי ע\"נ דומיא דארוס אבל בפנויה האב מיפר לעולם ואם כן משו\"ה הוצרך קרא לחלק אותם זת\"ק יע\"ש שהניחה בצ\"ע אכן כפי מ\"ש יש ליישב דתלמודא הכי פריך דליכתוב קרא גבי ארוס דהאב מיפר דומיא דארוס וע\"כ ממילא שמעינן דפנויה האב מיפר לעולם ואפי' נדרים שאין בהם ע\"נ דאל\"כ קרא אם היו תהיה למאי אצטריך כנ\"ל נכון ומאי דקאמר ואנא אמינא במקום ארוס אב מיפר שלא במקום ארוס מבעיא ול\"ק מקרא גופיה דאם היו תהיה דמהא שמעינן דבפנויה האב מיפר כל נדרים היינו משום דאי לא הוה מייתינן לה מקל וחומר דבפנויה האב מיפר ודאי דלא הוה דרשינן לקרא דאם היה תהיה להיקשא דקודמי הויה שניה לראשונה שהרי אכתי לא שמעינן דהאב מיפר בפנויה אדנדרוש הכי דקודמי הויה שניה דינו כקודמי הויה ראשונה אמנם לבתר דמייתינן לה מק\"ו תו לא תקשי לן דקרא אצטריך למפליגינהו לאשמועי' דבפנויה האב מיפר לעולם שהרי מקרא דאם היו תהיה נפקא כדכתיבנא ודוק ולמאי דאקשינן לעיל דאמאי לא משני מאידך דרבה דא\"כ למאי אצטריך קרא דאם היו תהיה יש ליישב לדעת שאר המפ' דהכי פריך דאימא דאב לחודיה מיפר במקום ארוס וקרא דאם היו תהיה ע\"כ אצטריך להיכא דקיים לה הבעל ואע\"ג דברייתא קתני דכל שקיים לה הבעל אין האב יכול להפר היינו לפי האמת דקי\"ל דבמקום ארוס אין האב מפר לחודיה וא\"כ איכא למימר דקרא דאם היו תהיה לא אתא אלא היכא שלא שמע הבעל או ששמע ולא הפר אבל בקיים לא דתפסת מועט תפסת ואית לן לאוקמי קרא במסתבר טפי אמנם לפום מאי דפריך השתא דאימא דבמקום ארוס נמי אב מיפר לחודיה ה\"נ אית לן למימר ע\"כ דאפי' בקיים לה הבעל האב מיפר לחודיה כשמת הבעל דאל\"כ קרא דאם היו תהיה למאי מוקמת לה כנ\"ל בדוחק ודוק ומה שהקשה עוד הרב ל\"מ ז\"ל לדעת הרב יחיאל מהא דרבה דקאמר מקיש קודמי הויה שניה כו' וקי\"ל אין היקש למחצה וכי היכי דקודמי הויה ראשונה האב מיפר כל נדרים ואפי' שאין בהם ע\"נ ה\"נ קודמי הויה שני' ע\"ש לע\"ד אין כאן מקום קו' דאע\"ג דקי\"ל אין היקש למחצה הכא שאני דגלי קרא בין אב לבתו וכדדריש בספרי ופשוט:"
+            ],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>אמרה </b>\n<b> יקדשו ידי לעושיהם או שנדרה שלא יהנה ממעשה ידיה אינו נאסר כו' אבל צריך להפר שמא יגרשנה ותהא אסורה לו.</b> ע\"כ. ראיתי להרב פרישה בחא\"ה סימן פ\"א שהקשה דממ\"ש רבינו יקדשו ידי לעושיהם או שנדרה כו' משמע דעד השתא לא מיירי בנדר אלא כשהקדישה מעשה ידיה הקדש ממש וכיון שכן היכי חיילי דבשלמא מ\"ש או שנדרה כו' היינו טעמא כמ\"ש בגמ' דקונמות קדושת הגוף נינהו כקדושת מזבח שאין לו פדיון וכיון דקדושת הגוף נינהו מפקיע מידי שעבוד אבל יקדשו ידי לעושיהן לא חל הנדר כיון שהיא משועבדת לו וא\"כ אף לאחר שיגרשנה לא חל דדוקא קונמות דמעכשיו חיילי אלא דאלמוה רבנן לשעבוד' דבעל כשיגרשנה דפקע שעבוד הבעל חזר הנדר לכמו שהיה אבל באומר יקדשו ידי לעושיהן לא וכדפריך בגמ' מי איכא מידי דמהשתא לא חייל כו' את\"ד יע\"ש והר\"ב נתיבות משפט דר\"ח ע\"ד תירץ לזה וז\"ל ושותיה דמר לא ידענא דמי הגיד לו דמ\"ש רבי' אמרה יקדשו ידי לעושיהן אינו שהקדישן קדושת מזבח שהיא קדו' הגוף שמפקיע מידי שעבוד כו' ועוד דאפי' את\"ל דקדושת דמים קאמר אפשר דס\"ל לרבינו כסברת ר\"ת ז\"ל דאף קדושת דמים מפקיע מידי שעבוד במטלטלין ולא אמרו קדושת דמים אינה מפקעת אלא במקרקעי משום דכגבוי דמי כמ\"ש הר\"ן והרשב\"א ז\"ל בחידושיו עד כאן דבריו יע\"ש והנה מ\"ש שרבינו מיירי בשהקדישן קדושת מזבח איני מבין דבריו דקדושת מזבח בידי' היכי משכחת לה דהא אין קדושת מזבח נתפסת בידים עצמו אלא למעשה ידיה כמ\"ש התוס' בפרק אע\"פ דנ\"ט ע\"ב ד\"ה שדה ובמעשה ידיה לא משכחת לה קדושת הגוף גם מ\"ש דרבינו ז\"ל יסבור כסברת ר\"ת ז\"ל דאפי' קדושת דמים מפקיע מידי שעבוד מטלטלין לא ידענא היכי ניחא ליה בהכי שהרי ר\"ת ז\"ל הובאו דבריו בחידושי מוהר\"ב ז\"ל כתב ליישב לפי שיטתו דמ\"ש בגמ' שאני קונמות דקדושת הגוף נינהו לאו למימרא דקדושת דמים אינו מפקיע מידי שעבוד אלא ה\"ק דלא תימא כיון שאין הקדשו לידים עצמן אלא למעשה ידיה כיון דלא חיילי אלא לבתר דנפקי משעבודא דבעל לא חיילי מהשתא כלל אלא כמקדיש גוף ידיה דמי דמעשה ידיה אגידי בידה וחייל עלייהו נדר ומפקיע מידי שעבוד כדרבא והילכך חייל נדרא אידיה ומהשתא לא קדיש מעשה ידיה דאלמוה רבנן לשעבודא דבעל מיהו גופי ידיה מיהא קדיש מהשתא כדיניה א\"ד יע\"ש הנה מבואר מדבריו דדוקא בקונמות דקדושת הגוף נינהו וחייל נדרא אידיה הוא דאמרינן דחייל לאחר שנתגרשה כיון דהשתא נמי חייל נדרא אידיה דכי אלמוה רבנן היינו למעשה ידיה שלא יהיו קדושות אבל גופי ידיה קדוש אבל באומר יקדשו ידי לעושיהן כיון דידיה לא קדשי אלא מעשה ידיה גרידה א\"כ כי אלמוה רבנן לשעבודיה נמצא שלא חל ההקדש כלל ומש\"ה לאחר שנתגרשה נמי לא חל דליכא מידי דהשתא לא קדיש ולקמיה קדיש וא\"כ הדר' קו' הרב הנזכר לדוכתא דאיך כתב רבינו באומרת יקדשו ידי דחייל אחר שנתגרשה שהרי בגמ' משמע דדוקא בקונמות דקדושת הגוף נינהו וחייל נדרא מהשתא אגוף ידיה אבל ביקדשו ידי לא דאל\"כ בפשיטות הו\"ל להש\"ס למימר שאני יקדשו ידי דקדושת הגוף נינהו ותו מה נענה לדברי הסמ\"ג ז\"ל דבלאוין רמ\"ג כתב לשון רבינו בדמותו ואלו בעשין ע\"ג כתב כדעת רש\"י דבהקדש דמים אינו מפקיע מידי שעבוד אפילו במטלטלין שכתב וז\"ל והקדש שאמר רבא דוקא קדושת הגוף כגון בהמה למזבח אבל קדושת דמים דפקעא ע\"י פדיון אמרינן התם דאתי מלוה ופריק ע\"ש ולעיקר קו' הרב הפרישה לדברי רבינו לא קשיא מידי משום דדעת רבינו דקדושת דמים מפקיע מידי שעבוד אפילו במקרקעי הפך דעת רש\"י ור\"ח ז\"ל כמ\"ש בפ\"ז מה' ערכין די\"ד ועיין במרן כ\"מ ז\"ל שם ואפשר דרבינו לא גריס בגמ' שאני קונמות דקדושת הגוף נינהו וכמ\"ש הרמב\"ן ז\"ל הביאו מוהר\"ב ז\"ל דאית ספרים דלא גרסי לה האמנם אי ק' לדברי הסמ\"ג הוא דקשי' ואף גם זו יש ליישב ולומר דס\"ל ז\"ל כמ\"ש התוספות בד\"ה שדה וז\"ל ומתרצה בהכי הא דפריך לעיל מי איכא מידי דמהשתא לא קדיש ולקמיה קדיש ומאי ק\"ל למה לא תוכל להקדיש מעשה ידיה לאחר שנתגרשה מאי שנא מנכסי מלוג שיכולה למכור עכשיו לכשתתאלמן ולכשתתגרש אלא ודאי אע\"פ שיכולה להקדיש מידי דהוי אמכר לא תוכל לאסור עכ\"ל וא\"כ איכא למימר שדעת הסמ\"ג כדעת התוס' דכי פריך בגמ' מי איכא מידי דאלו השתא לא קדיש כו' והוצרך לשנויי דשאני קונמות דקדושת הגוף נינהו היינו לגבי נדר דקליש אבל גבי הקדש לא ק\"ל תלמודא דודאי חייל לכשתתגרש מידי דהוי אמכר דאע\"ג דקדושת דמים אינו מפקיע מידי שעבוד מ\"מ לכשיסתלק השעבוד חייל כמו מכר ואי ק\"ל לתירוץ זה דאי טעמיה דהסמ\"ג מש\"ה הוא איך כתב באומרת יקדשו ידי לעושיהן דחייל לכשתתגרש הא בגמ' פריך וכי אמרה הכי מי מקדשה הא משעבדא ידיה לבעל ומשני דאמרה לכי מגרשה ואם כן היל\"ל דדוקא באומרת יקדשו ידי לעושיהן לכשיתגרש חייל אבל באומר סתמא לא חייל כלל וכדפריך בגמ' הא לא קשיא דאיכא למימר דס\"ל ז\"ל כדעת התוס' ז\"ל שכתבו בד\"ה לכשאקחנה דכי משני בגמ' דאמרה לכי מגרשה לאו דאמרה הכי בפי' דא\"כ היכי קאמר ר\"ע יפר שמא תעדיף אלא הכי קאמר נעשה כמי שאמרה לכי מגרשה כו' וכמ\"ש הרב ח\"ה ומוהר\"ב ז\"ל יע\"ש ומ\"ש הסמ\"ג ואף על פי שאמרו ההקדש מפקיע מידי שעבוד חכמים משום חזוק כו' לא ק\"ל אלא לחלוק' או שנדרה שלא יהנה ממעשה ידיה אהא הוא ק\"ל דאע\"ג דהקדש מפקיע מידי שעבוד וקונמות כקדושת הגוף נינהו כו' אבל לחלוקת שאמרה יקדשו ידי לעושיהן לא ק\"ל כלל כיון שאינו אלא הקדש דמים אינו מפקיע מידי שעבוד אלא דמ\"מ לכשתתגרש חייל דלא גרע הקדש דמים ממכר כנ\"ל נכון א\"נ י\"ל דס\"ל כמ\"ש התוס' בד\"ה הכא אין בידה לגרש את עצמה דמאי דפריך בגמ' מי דמי הכא אין בידה לגרש את עצמה ומכח זה הוצרכו לשנויי דשאני קונמות דקדושת הגוף נינהו היינו משום שרוצה ליישב אף אליבא דר\"ל דס\"ל דאינה יכול' לומר איני ניזונית כו' אמנם לדידן דקי\"ל כרב הונא דיכולה לומר איני ניזונית אם כן אפי' בלאו טעמא דקונמות דקדושת הגוף נינהו חייל לכשיתגרש משום דהו\"ל כאומר שדה זו שאני מוכר לך לכשאקחנה ממך תקדש משום דבידו להקדישה וה\"נ בידה לומר איני ניזונית וכן ראיתי אחר זמן להרב בית שמואל בסי' פ\"א שדרך בדרך זה לדעת רבינו ז\"ל אלא שלא נרגש מכל מ\"ש וראיתי להריטב\"א ז\"ל הביאו מוהר\"ב ז\"ל שתירץ לקו' התוס' הלזו וז\"ל והנכון דנהי שיכולה לפטור את עצמה שלא תעשה בצמר אינה יכולה לפדות ידיה משעבודו של בעל שהן משועבדות לו לשאר מלאכות וכיון דמשועבדות ידיה לבעל לשאר מלאכות אפי' למעשה ידיה אין לה כח להקדישן שהרי עיקרן של בעל ע\"כ וכתי' זה תירץ הרא\"ה ז\"ל יע\"ש וק\"ל טובא ממאי דפריך בגמ' בר\"פ המדיר לרב הונא דאמר יכולה אשה לומר איני ניזוני' ואיני עושה קונם שאיני עושה לפיך אמאי אינו צריך להפר לימא מתוך שיכולה לומר איני ניזונית כו' נעשה כמי שאומרת לו איני ניזונית ומשני אלא לא תימא כו' ומאי קו' הא כיון דאוקימנא למתני' באומרת יקדשו ידי לעושיהן נימא דטעמא דת\"ק הוא אע\"ג דאומרת איני ניזונית ויש בידה לפטור שלא תעשה בצמר כיון דמשועבדות ידיה לבעלה לשאר מלאכות להיות אופה וטוחנה אפי' למעשה ידיה שיכולה לומר איני ניזונית אין לה כח להקדישן שעיקרן של בעל וכמ\"ש הרי ב\"א לענין שלא יחול הקדש אחר גירושין אפי' במעשה ידיה שיש בידה לפדות מה\"ט גופיה והנה לכאורה היה אפשר לישב לזה דע\"כ לא כתב הריטב\"א ז\"ל כן אלא לפום מאי דס\"ד דתלמודא השתא דקונמות אינו מפקיע מידי שעבוד אהא הוא דכתב הריטב\"א ז\"ל דכיון דהיא אמרה יקדשו ידי לעושיהן כיון דלא קדשי אשאר מלאכות משום דמשועבדות לו לא קדשי נמי אמעשה ידיה אמנם לפום מאי דמסיק תלמודא דקונמות קדושת הגוף נינהו ומפקיעין מידי שעבוד מדינא אלא דאלמוה רבנן לשעבודיה איכא למימר שפיר דכי אלמוה רבנן היינו דוקא בשאר מלאכות אבל מעשה ידיה קדשי שפיר כדיניה כיון שהיא אומרת איני ניזונית ומדינא אפי' אשאר מלאכות ראוי לחול וכדאמרי' לענין חלות אחר גירושין דאע\"ג דכל מידי דלא קדיש מהשתא לא קדיש לקמיה הכא כיון דמדינא חייל כי אלמוה דוקא בעודה תחתיו כמ\"ש הר\"ן פרק י\"א דנדרים דפ\"ו ע\"ש אלא דהא ליתא שהרי כתב הריטב\"א ז\"ל בשיטת כתיבת יד והרא\"ה הביאו מוהר\"ב ז\"ל שם דת\"ק דאמר אינו צריך להפר משום דקסבר דאפי' גרש' אינה אסורה לחזור לו דאע\"ג דכי לא קדיש מהשתא מדרבנן הוא משום דאלמוה מ\"מ כל היכא דהשתא לא קדיש לקמיה נמי לא קדיש ע\"ש וא\"כ ה\"נ נימא דס\"ל לת\"ק דאע\"ג דכי לא קדיש לשאר מלאכות מדרבנן הוא מ\"מ כיון דלא קדשי לשאר מלאכות לא קדשי נמי אמעשה ידיה ומשו\"ה קאמר אינו צריך להפר כי היכא דס\"ל דאינו חל אחר גירושין אפי' במעשה ידיה דיכולה לומר איני ניזונית מה\"ט ואף גם זאת אפשר ליישב דע\"כ לא כתב הריטב\"א ז\"ל כן אלא למאי דתריץ בגמ' דמאי דקאמר שמואל הלכה כריב\"ן איירי באומרת יקדשו ידי לעושיהן אבל באוסרת מעשה ידיה לא חל משום דאין אדם אוסר דבר שלא בא לעולם אהא כתב דכיון דהיא אומרת יקדשו ידי וידיה לא קדשי לשאר מלאכות משום דמשועבדות לו לא קדשי נמי אמעשה ידיה דאי ידיה קדשי אף לשאר מלאכות צריך שיהיו קדושות והא לא אפשר וכיון שכן נמצא שלא חל קדושה על הידים כלל אמנם למאן דס\"ל אדם מקדיש דשלב\"ל ואפי' באוסרת מעשה ידיה על בעלה חל הנדר כיון שאין חלות הקדש תלוי בקדושת ידים איכא למימר שפיר דאע\"ג שלא חל הנדר אשאר מלאכות שאסרה לבעל אמעשה ידיה חייל שפיר כיון שיכולה לומר איני ניזונית וס\"ל להריטב\"א ז\"ל דמ\"ש בגמ' לרב הונא באומרת יקדשו ידי לעושיהן לא קאי אלא לשמואל דכי קאמר שמואל הלכה כריב\"ן באומרת יקדשו ידי כו' אמנם מתני' איירי בכל גוונא אפי' באוסרת מעשה ידיה דס\"ל לת\"ק אדם מקדיש דשלב\"ל וכן כתב הרשב\"א ז\"ל הביאו הר\"ב ז\"ל דת\"ק סבר אדם מקדיש דשלב\"ל דהא קתני רישא קונם שאי' עושה ע\"פ אבא אינו יכול להפר יע\"ש ואם כן משום הכי פריך התם תלמודא שפיר אמתני' דקונם שאני עושה לפיך דנימא נעשה כמי שאומרת לו איני ניזונית כיון דמתני' איירי נמי באוסרת מעשה ידיה סתמא אלא דהא נמי ליתא דאם כן אמאי קאמר ת\"ק א\"צ להפר ואפי' גרש' אינה אסור' לחזור לו ואמאי אינו חל הנדר לכשיגרשנה אעיקר מעשה ידיה כיון שיכולה לומר איני ניזונית הו\"ל כאומר שדה זו שאני מוכר כו' דאע\"ג דלא חייל מהשתא חייל לאחר זמן ותירוץ הריטב\"א ז\"ל אינו מעלה ארוכה לזה וכן קשה למה שתי' התוס' דתלמודא רוצה לישב אליבא דר\"ל דאכתי תקשי להו לפי האמת לת\"ק אמאי קאמר אינו צריך להפר ומשמע דאפי' לאחר גרושין קאמר דלא חל הנדר ומקשי לרב דאמר יכולה אשה שתאמר איני ניזונית דאמאי אינו צריך להפר כיון שבידה לומר איני ניזונית הו\"ל כאומר שדה זו שאני מוכר כו' דקדשה לכ\"ע ולהתוס' ז\"ל י\"ל דסבירא להו כמ\"ש הרשב\"א דת\"ק לא חייש אגירושין דגירושין לא שכיחי וא\"נ כמ\"ש הר\"ן בנדרים דת\"ק ס\"ל דלא מהני הפרה לכשיתגרש ומש\"ה קאמר דאינו צריך להפר מיהו לדברי הריטב\"א ז\"ל ק\"ט שהרי הוא ז\"ל כתב דטעמא דת\"ק דלא חייש אגירושין משום דס\"ל דאפילו לאחר גירושין אינו חל לכן נראה ליישב דתלמודא התם כי פריך ממתני' דקונם לא פריך ממילתיה דת\"ק דממילתיה דת\"ק ליכא לאקשויי מידי כמ\"ש אלא אסברת ר\"ע וריב\"ן סמוך דכיון דאינהו ס\"ל דכיון דמדינא חל אע\"ג דאלמוה רבנן לשעבודיה חייל לאחר גירושין ולהעדפה אמאי לא קאמרי דצריך שיפר משום מעשה ידיה עצמן דנעשה כמו שאומרת איני ניזונית דלדידהו אע\"ג דלא חייל אשאר מלאכות חייל שפיר אמעשה ידיה משום דמדינא חייל אשאר מלאכות ג\"כ וזה דוחק דתלמודא התם נקט מילתיה דת\"ק ולא ק\"ל אלא ממילתיה דר\"ע וריב\"ן ועיין במ\"ש מוהר\"ב דכ\"ב ע\"ד בשם הרמב\"ן דטעמא דת\"ק משום דכיון דידים עצמן לא קדשי דשלב\"ל הוא שגם לפי דבריו ז\"ל קשה מסוגיא דפ' המדיר דמאי פריך התם הא טעמא דת\"ק הוא משום שאין אדם מקדיש דשלב\"ל אך ק\"ט מההיא דגרסינן בפ' מציאות האשה דס\"ו כי אתא רבין אר\"י בהעדפה שלא ע\"י הדחק כ\"ע לא פליגי כי פליגי בהעדפה שע\"י הדחק ת\"ק סבר לבעל' הוי והשתא קשה דמנ\"ל לר\"י דלת\"ק העדפה שע\"י הדחק הוי לבעלה נימא דבהא לא פליג אר\"ע אלא דת\"ק ס\"ל דכיון דלא קדשי אשאר מלאכות לא קדשי אהעדפה נמי אע\"פ שהיא שלה ור\"ע ס\"ל דאע\"ג דלא קדיש אשאר מלאכות קדיש אהעדפה כיון דמדינא חייל וכדס\"ל לריב\"ן לענין חלות אחר גירושין וכמו כן קשה לדעת הרמב\"ן ז\"ל שכתב דטעמא דת\"ק משום דכיון דידים לא קדשי דשלב\"ל הוא וכעת צ\"ע:<br><b> ודע </b> שמדברי הריטב\"א הללו שכתבנו נר' שיש להוכיח מה שנסתפק הרב קול יעקב דמ\"ח ע\"ג על מי שהיו לפניו ב' בהמות ונדר ואמר הרי אלו עולה ונמצאת אחת מהם בעלת מום או טמאה מי אמרינן כיון דעל אותו בהמה לא חל הנדר אף על האחרת לא חלה דהוה ליה נדר שהותר מקצתו הותר כולו א\"ד ע\"כ לא אמרינן נדר שהותר מקצתו כו' אלא כשחל הנדר מעיקרו ושוב הותר מקצתו ע\"י פתח אמנם אי מעיקרו אין מקום לחול על מקצתו כלל בכה\"ג אפשר דקרינן ביה ככל היוצא מפיו יעשה ע\"ש ומתוך דברי הריטב\"א הללו שכתבנו מבואר יוצא דלא חל כלל וכמובן ומה שהביא הרב הנז' ראיה מאותה ששנינו בכתובות המדיר את אשתו מליהנות לו עד ל' יום יעמיד פרנס כתב רש\"י המדיר את אשתו מליהנות לו אין הנאת תשמיש נאסר דהא משועבד לה נראה דהנאת תשמיש בכלל מה שאסר עליה מליהנות לו אלא שלא חל עליה איסור' משום דמשועבד לה ואי אמרת דכל הנודר משני דברי' ואין הנדר חל על אחד מהם שהותר כולו אם כן היכי קתני מתניתין עד ל' יום יעמיד פרנס כו' הא כיון דלא חל אהנאת תשמיש אף שאר ההנאות הותרו ואף שהתוס' חולקי' על רש\"י הרוא' ירא' דלאו מה\"ט חולקי' על רש\"י כמבואר אלא מוכח דס\"ל דכל שלא חל הנדר מעיקרו לא אמרינן ביה נדר שהותר מקצתו הותר כולו את\"ד יע\"ש וכן נראה לע\"ד לדקדק ממ\"ש הרשב\"א ז\"ל בחידו' לנדרים דף ט\"ו ע\"ב ד\"ה ואמר רב כהנא לענין אם אסרה הנאת תשמישה על כל העולם דאף על גב דלא חל איסורא על הבעל אכ\"ע חייל יע\"ש. אמנם לע\"ד אין מכל זה ראיה דהתם שאני דמדינא חייל נדרא אף אהנאת תשמיש כיון דקי\"ל דקונמות קדושת הגוף נינהו ומפקיעין מידי שעבוד אלא משום דאלמוה רבנן לשעבודה דבעל הוא דלא חל כמ\"ש הרשב\"א והר\"ן פ\"ב דנדרים דף הנז' וא\"כ איכא למימר שפיר דכי אלמוה רבנן היינו דוקא בהנאת תשמיש אבל בשאר הנאות חייל שפיר אמנם היכא דמדינא לא חל הנדר על מקצתו לא חל אכולו וכדעת הריטב\"א ז\"ל שכתבנו ואולם מדברי הר\"ן ז\"ל שכתב בפי\"א דנדרים דפ\"ו ד\"ה מתקיף לה לישב קו' התוספות והריטב\"א ז\"ל י\"ל דריב\"ן דאמר יפר לאו משום מה שהאשה חייבת לבעלה תחת מזונות קאמר דאי משום הכי בלחוד ליכא למימר תהא אסורה לחזור שהרי אפשר לבעל ליזהר בכך אלא הכא באוסרת כל הנאות שלה על בעלה עסקינן אפילו אותן ז' מלאכות דהיינו טוחנת ואופה כו' והיינו דקאמר ותהא אסורה לחזור לו שאינה יכולה לשמשו במלאכות הללו מהני מלאכות לא כל הימנה להפקיע עצמ' כו' יע\"ש נראה שחולק על סברת הריטב\"א ז\"ל וס\"ל דאע\"ג דלא חל אשאר מלאכות דהיינו טוחנת ואופה חייל אמעשה ידיה ולא אמרינן בכה\"ג נדר שהותר מקצתו כו' דאי ס\"ל כדעת הריטב\"א בפשיטות הי\"ל ליישב ולומר דכיון דלא חל אשאר מלאכות לא חל אמעשה ידי' והיכי קאמר ריב\"ן יפר ולמה זה הוצרך לומר דאעיקר מעש' ידיה אפשר לבעל ליזהר ממנה דהן לו יהי דנימא דאי אפשר לבעל ליזהר אפ\"ה מיתבא מילתא שפיר וכן מבואר ג\"כ ממ\"ש בחידושיו לנדרים די\"ז ע\"ב ד\"ה דכוות' ועיין במוהרימ\"ט בח\"א סי' ה' שכתב דאש' שאמרה הנאת תשמישך עלי כופה ומשמשתו ולא חיישינן שמא תעדיף משום דכיון דמדינא לא חלה אחיוב עונה לא חל נמי אהעדפה יע\"ש ונראה שזה סותר לדברי הר\"ן ז\"ל שכתבנו ומ\"מ יש לחלק דע\"כ לא אמר הרב ז\"ל אלא דוקא גבי העדפת תשמיש דכיון דאין מקום לחול אלא אחר חיוב עונ' ועיקרו לא חל ה\"נ לא חל אהעדפ' דגריר אבתריה אמנם בנוד' מב' ענינים נפרדים ה\"נ אף על גב דלא חל אחדא חייל אאידך ועיין בספר משפטי שמואל סי' קי\"א וכנראה דאשתמיט מיניה דברי הר\"ן ז\"ל הללו ועיין בהרדב\"ז ח\"א סי' רע\"ח והר\"א ששון סי' קנ\"ו וכן נראה דעתו ז\"ל בתשובה סי' ע\"ג שכתב דמי שנשבע לפרוע הקרן והרבית אע\"ג דלא חל שבועתו על הרבית חל על הקרן וכמו כן ראיתי להר\"ב מחנה אפרים הלכות שבועות סי' ח' שהכריח מדברי הר\"ן ז\"ל הללו בתשו' וכמ\"ש ואולם הדבר הקשה מ\"ש עוד הרב ז\"ל שם בשם הריטב\"א ז\"ל (שכ' בחדושין הר\"ן ז\"ל כ\"ש בתשובה) דחייל על הקרן וכתב דלא שייך לומר נדר שהותר מקצתו כו' דכיון דהוי ממילא לא אמרינן הכי ולפי מ\"ש נמצאו דברי הריטב\"א ז\"ל סותרים זא\"ז גם מה שהביא עוד ראיה מההיא דר\"פ המדיר נדחה היא כמ\"ש לעיל ולבר מן דין ק\"ל לדעת הריטב\"א ז\"ל דלפום מאי דס\"ד דתלמודא השתא דקונמות לא מפקיעי מידי שעבוד היכי הוה ניחא ליה סברת ר\"ע דאמר יפר שמא תעדיף הא כיון דמדינא לא חל אעיקר מעשה ידיה משום דמשועבדת לא חל נמי אהעדפה ואדפריך לריב\"ן אליבא דשמואל מי איכא מידי דאילו השתא לא קדיש כו' מה\"ט נמי תקשי ליה לגופיה לר\"ע היכי אמר יפר כיון דלא חייל מעקרא נדרא ודוק ודע שהרב המגיד ז\"ל בפרק י\"ב מהלכות אישות ד\"ד כתב משם המפרשים כדע' הר\"ן והריטב\"א שכתבנו דדוקא אעיקר מעשה ידיה יכולה לומר איני ניזונית אבל לא אשאר מלאכות דטוחנ' ואופה אמנם התוס' בפ' אע\"פ גבי ההיא דמורדת ד\"ה רב הונא כתבו דפטורה מכל המלאכות שאם תעשה לו מלאכות הללו לעולם לא תעשה לעצמה ובמאי תהא ניזונית וכ\"כ הרא\"ש ז\"ל שם דרב הונא לטעמיה דאית ליה דיכולה לומר איני ניזונית ופטורה מכל המלאכות ומתוך כך כתב דהאומר איני זן ואיני מקבל מעשה ידיה דנקרא מורד ומוסיפין על כתובתה דאף על גב דקי\"ל דממלאכה לא הוי מורדת היינו משום דמצי למימר איני ניזונית אבל איש דלא מצי למימר איני זן נקרא מורד ולדעת הר\"ן והריטב\"א ז\"ל שכתבנו דבשאר מלאכות חייבת ע\"כ טעמיה דר\"ה הוא משום דס\"ל דלא הוייא מורדת אלא מתשמיש שהוא עיקר האישות וכמ\"ש הר\"ן והריטב\"א שם ועיין בנתיבות משפט דר\"ט ע\"ד ולפ\"ז האומר איני זן ואיני מקבל מעשה ידיה אע\"ג דלא מצי למימר הכי אין לו דין מורד כי היכי דקי\"ל דממלאכה לא הוייא מורדת אפי' בשאר מלאכות דאינה יכולה לומר איני ניזונית ומהתימה על רי\"ו ז\"ל דבנתיב כ\"ג ח\"ה סתם כדעת הר\"ן והריטב\"א ז\"ל דבשאר מלאכות חייבת הפך דעת רבו ז\"ל ובנתיב כ\"ז ח\"ח פסק דלא הוייא מורדת אלא מתשמיש אבל ממלאכה אינה נקראת מורדת וכתב עוד שם דהאומר איני זן נקרא מורד ומוסיפין על כתובתה והוא דבר תמוה דהרא\"ש ז\"ל לא כתב כן אלא משום דס\"ל דאפי' בשאר מלאכות אינה חייבת כמ\"ש אבל לדעת הסוברים דחייב ע\"כ טעמיה דר\"ה הוא משום דלא הוייא מורדת אלא מתשמיש שהו' עיקר האישות ומינה דהאומר איני זן אין לו דין מורד ואולי שדעתו ז\"ל כמ\"ש הריטב\"א בשם ר\"י ז\"ל דבשאר מלאכות שהן לתשמיש גופו לכ\"ע מורדת הוייא ולא נחלקו אלא במלאכות מעשה ידיה דר\"ה לטעמיה דאמר דיכולה אשה שתאמר איני ניזונית וריב\"ח סבר דיכול לכופה על מע\"י כסברת ר\"ל וזה ודאי דוחק דכל כי האי הי\"ל לפרש וכעת צ\"ע עוד הקשה הרב נ\"מ דר\"ט ע\"א על דברי רבינו וז\"ל ואי קשיא הא קשיא דהא דאמרי' בגמ' דאלומי אלמוה לשיעבודא דבעל ה\"ד בקונמות דאל\"כ כל אשה תפקיע עצמה ע\"י קונם אבל בהקדש שנאסר לכל העולם ליכא למיחש לכך ומפקיע ההקדש מידי שעבוד ולא אלמו' לשעבוד' דבעל בכה\"ג כמ\"ש התוס' פרק אע\"פ ד\"ה קונמות כו' והוכיחו כן מההיא דאצטלא דפרשו' אמיתנא וכ\"כ הרא\"ש שם ובנדרי' ואם כן איך כתב הרמב\"ם שאם אמרה יקדשו ידי לעושיהן לא חל הנדר מפני שחכמים עשו חיזוק לשעבוד הבעל הא בכה\"ג לא אלמוה לשעבוד' כיון שהקדיש' מע\"י ואסרן לכל העולם זהו תורף קו' ויע\"ש במה שנדחק בזה ולדעתי הא נמי ל\"ק משום דא\"ל דרבינו ז\"ל סובר כמו שתרצו התוס' בד\"ה קונמות למה שהקשו מההיא דפ' החובל דאמרי' עבדי מלוג אין יוצאין בשן ועין לא לאיש ולא לאשה משום דאלמוה רבנן לשעבודיה דבעל אף על גב דשחרור דמי להקדש ותרצו בתי' ב' וז\"ל א\"נ ידו עדיפה מידה כיון דאוכל פירות בחייה יע\"ש הנה מבואר מדבריה' לפי תירוץ זה דנכסי מלוג כיון שאוכל פירות בחייה אלמוה רבנן לשעבודיה דבעל אפי' בשחרור דליכא למיחש למידי דהקדש מטעמא דידו עדיפא מידה ואם כן ה\"נ ס\"ל לרבינו דאפילו באומרת יקדשו ידי לעושיהן אלמוה רבנן לשעבודיה אע\"ג דליכא למיחש למידי כההיא דשחרור משום דידו עדיפא מידה כיון שמע\"י הן שלה בחייה וההיא דאצטלא שאני משום דשעבוד דידה גריעא כמו שתרצו התוס' וכן הוא דעת הר\"ן שכתב בר\"פ המדיר דאע\"ג דאם הקדיש הבעל נכסים אין אשתו ניזונית משום דדוקא בקונמות אלמוה כדי שלא יפקיע שעבוד אשתו אבל בהקדש לא אם הקדישה היא נכסים אינו נפקע שעבוד הבעל בכך דשוייוה רבנן כלוקח לכל מילי וכיון שכן נמצא מקדיש דבר שאינו שלו יע\"ש גם מ\"ש שכן דעת הרא\"ש בפ' אע\"פ לכאורה נראה כן ממ\"ש הרא\"ש שם וז\"ל וי\"ל דסברא הוא דכי היכי דאלמוה רבנן לשעבודא דבעל אלמו' נמי לשעבוד' דאשה וכן נמי י\"ל בבע\"ח דמשום נעילת דלת אלמו' רבנן לשעבודיה שלא יוכל לאסור נכסיו על בע\"ח בקונם עכ\"ל הרי מבואר דאע\"ג דהקדש מפקיע מידי שעבוד בע\"ח קונמות אינו מפקיע מידי שעבוד בע\"ח משום דאלמו' רבנן לשעבודיה אלא דק\"ל לפ\"ז ממ\"ש הרא\"ש גופיה בריש פרק המדיר וז\"ל אלמוה רבנן לשעבודיה דאשתו כשעבודי' דבעל אע\"ג דגבי אצטלא דפרשוה אמיתנ' לא אלמוה רבנן לשעבודה דאשה היינו דוקא לגבי כתובה אבל שעבודה דמזונות אלמו' רבנן טפי יע\"ש והשתא ק' דכפי מ\"ש בפרק אע\"פ דדוקא בקונמות אלמוה רבנן כי היכי דלא לפקע עצמו משעבודו אבל בהקדש שנאסר לכל העולם ליכא למיחש להכי ומשום הכי לא אלמוה לשעבוד דבע\"ח אם כן מאי ק\"ל מההיא דאצטלא ואמאי הוצרך לשנויי דה\"ד גבי כתובה הא בההיא דאצטלא אפי' לגבי מזונות לא אלמוה כיון שנאסר לכל העולם הו\"ל כהקדש כמו שתירצו בתוס' ולכן נ\"ל שדעת הרא\"ש ז\"ל כדעת הר\"ן והתוס' בתי' השני דגבי בעל אלמוה רבנן לשעבודיה אפי' בהקדש וכדמוכח מההיא דפ' החובל ומ\"ש בפרק אע\"פ דדוקא בקונם אלמוה רבנן היינו דוקא לגבי בע\"ח דעלמא משום הכי ק\"ל שפיר בר\"פ המדיר גבי אצטלא דפרשוה אמיתנא אמאי לא אלמוה רבנן לשעבוד האשה כי היכי דאלמוה לשעבוד הבעל ואפי' בהקדש שנאסר לכל העולם משום דס\"ל דשעבוד הבעל והאשה תרוייהו שוים כדס\"ד דהתוס' ועיין במוהר\"ב ז\"ל דכ\"ג ע\"ב וז\"ש בתחילת לשונו בשעבודיה דבעל ואהא תי' דה\"ד לגבי כתובה אבל שעבוד' דמזונות אלמוה רבנן טפי ואפי' בהקדש כי ההיא דאצטלא דומיא דשעבוד הבעל כנ\"ל גם מה שהקשה עוד הרב הנז' על דברי מרן הב\"י ז\"ל כפי מ\"ש ניחא דמשום הכי לא הכריח מרן ז\"ל מה\"ט משום דבמחלוק' היא שנוייה ודע שדעת הרשב\"א ז\"ל כדעת הר\"ן ורבינו שיחדנו סברתו לעיל וזה ממ\"ש בר\"פ המדיר הביאו הרב ז\"ל דנ\"ב ע\"א וז\"ל וא\"ת מאי מקשה כיון דמשועבד כו' וי\"ל דלא אמרו אלא בקונם שהוא איסור דרביע על נכסיו כדי להפקיע שעבוד אשתו ובהא הוא דאלמוה רבנן וטעמא דמילתא משום דאי לא\"ה אין לך בעל שאינו מפקיע שעבוד אשתו אבל כשהוא מקדיש נכסיו היא אינה ניזונית מהן דלא אלמוה רבנן לגבי הקדש לפי שאין אדם עשוי להקדיש נכסיו ולהפסידן כדי להפקיע שעבוד אשתו והילכך אינה ניזונית מהם ואף על פי כן היא שהקדיש' נכסיה ומע\"י אינה יכולה להפקיע שעבודו דשאני בעל לפי שהוא כלוקח לכל דבריו עכ\"ד יע\"ש וכ\"כ עוד בפ' אע\"פ דכ\"ג ע\"ב בשם הרשב\"א ז\"ל יע\"ש ומ\"מ לפי תירוץ הראשון שתירצו התוס' מבואר דס\"ל דאפילו לגבי בעל כל שהיא אוסרת הנאתה לכל העולם לא אלמוה לשעבודא דבעל וכ\"כ הג\"א בפ' המדיר בשם ר\"י ז\"ל ואם כן כפי דבריהם נראה דמתני' דקתני פ' ואלו נדרים ד\"ץ ע\"ב דהאומרת נטולה אני מהיהודים יפר חלקו ותהא משמשתו מיירי אפי' באוסרת הנאת תשמישה על כל ישראל דכל שאוסרת הנאתה אכ\"ע לא אלמוה לשעבודא דבעל והו\"ל כהקדש לפי שאין אדם עשוי להפסיד את עצמו כדי להפקיע שעבוד הבעל ומה שפי' הרא\"ש שם וז\"ל נטולה אני מן היהודים כו' שאסרה הנאת תשמיש של כל ישראל עלי' היינו משום דהרא\"ש ס\"ל דלגבי בעל אלמוה לשעבודיה אפי' באוסרת על כל ישראל והו\"ל כלוקח לכל דבריו וכמ\"ש לעיל וע\"פ זה מיושבים דברי הטור ז\"ל שכתב בי\"ד סימן רל\"ד דאם אסרה הנאת תשמישה על כל ישראל דיפר חלקו והקשה מרן ז\"ל דכיון דהיא משועבדת לו היכי חייל נדרא על בעלה אמנם ע\"פ האמור י\"ל דהטור ז\"ל ס\"ל כתירוץ הראשון שכתבו התוס' וכדעת הריטב\"א ז\"ל דכל שאוסרת הנאתה אכ\"ע לא אלמוה לשעבודיה דבעל ואוקמו' אדינא דקונמות מפקיעין מידי שעבוד וכעין זה תריץ הרב\"ח והרב פרישה ועיין בספר מחנה אפרים הלכות נדרים סימן כ\"א הן אמת שלפ\"ז קשה מה שהקשה הרב ט\"ז ז\"ל סימן הנז' ס\"ק דאם כן מאי פריך בגמ' פ' ואלו נדרים דפ\"א ע\"ב אברייתא דקתני שלא אכחול כו' ושלא אשמש מטתו יפר משום דברים שבינו לבינה ופריך אמר מר ושלא אשמש כו' ה\"ד אי דאמר הנאת תשמישי עליך ל\"ל הפרה הא משעבדא ליה כו' ואמאי לא משני דברייתא מיירי באוסרת הנאת תשמישה על כל ישראל דהכי משמע פשטא דברייתא טפי מדלא קאמר ושלא אשמש לך מטתך כדקאמר סיפא ושלא אציע לך יע\"ש וליכא למימר דאם כן אדתני סיפא ושלא אציע לך כו' אין צריך להפר דההיא ודאי איירי באוסרת הנאתה על בעלה דאי אכ\"ע חייל נדרא לדעת הטור ואם כן לפלוג וליתני בדידיה בתשמיש גופיה בין כשאוסרת הנאתה על בעלה לכשאוסר' אכ\"ע דאיכא למימר דברייתא רבות' אשמועינן דברישא אשמעי' באוסרת תשמיש' על כל ישראל דחייל נדרה אע\"פ דמשועבדת לו דבר תורה קונמות מפקיעין מידי שעבוד וסיפ' אשמועי' דאפי' במעשה ידיה דשעבודייהו מדרבנן ולא נימא דלא אתי שעבוד דרבנן ומפקיע איסור קונם דאוריי' קמ\"ל דאפ\"ה לא חייל ועיין ברש\"י בר\"פ המדיר אמנם לע\"ד נר' לתרץ דס\"ל להטור ז\"ל ודעימיה כמ\"ש הר\"ן בר\"פ המדיר לדעת רבינו דטעמא דת\"ק דאמר קונם שאני עושה לפיך אינו צריך להפר ולא חייש אגרושין כדחייש ריב\"ן הוא משום דס\"ל דקונמות אין מפקיעין מידי שעבוד משו\"ה לא חייל אפי' אחר גירושין כיון דהשתא לא חייל לקמיה נמי לא חייל ואם כן אליבא דת\"ק ודאי דאפי' באוסר' הנאתה אכ\"ע לא חייל נדרה כיון דמדינא קונמות אין מפקיעין מידי שעבוד דהאי טעמא לא אהני לן אלא לפו' מאי דקי\"ל הלכתא כריב\"ן דקונמות מפקיעין מידי שעבוד ומשום דרבנן אלמוה הוא דלא חייל בהא הוא דאמרינן דדוקא באוסרת על בעלה הוא דאלמוה דאל\"ה כל אשה תפקיע עצמה משעבוד בעלה ע\"י קונם אבל באוסרת הנאתה אכ\"ע דליכא למיחש להכי כיון דאיהי נמי מפסדת בהכי לא אלמוה ואם כן משום הכי פריך התם בגמ' שפיר דאי באומרת הנאת תשמישי עליך ל\"ל הפרה משום דההיא ברייתא ודאי אתייא כת\"ק דריב\"ן מדקתני סיפא שלא אציע לך מיטתך כו' אין צריך להפר ואילו לריב\"ן יפר שמא יגרשנה ותהא אסורה לחזור לו ומדלא חייש אגירושין ש\"מ דס\"ל דמדינא קונמות אין מפקיעין מידי שעבוד וכיון שכן אפי' באוסרת הנאתה אכ\"ע נמי לא חייל כנ\"ל נכון: האמנם מצאתי להרשב\"א ז\"ל בחי' לנדרים דט\"ו ע\"ב דס\"ל הפך דעת הטור שכתב וז\"ל והא עדיפא בחד צד מההיא דנדרים ושבועות דדבר מצוה דאלו התם בכולל דברים המותרים עם דברים האסורים חיילי על דבר מצוה ואילו הכא בדאסר נפשיה אחפצא כלומר באומר הנאת תשמישי על כל הנשים שבעולם וכן האשה שאמרה הנאת תשמישי על כל היהודים לא חייל נדרא על מי שנשתעבדו לו כו' והא דתנן נטולה אני מן היהודים יפר חלקו דאלמא חייל נדר' בכולל הכל באיסור התם כשאומר' נטולה אני מהם שתהא הנאת תשמישם עלי בקונם וסתמ' נמי כאומרת כך דמי אבל באומדנא כו' יע\"ש והשתא קשה טובא דבשלמא מ\"ש דבאוסרת הנאת תשמישה על כל ישראל דלא חייל ניחא משום דלגבי בעל אלמוה רבנן לשעבודו טפי אפי' באוסרת על כל ישראל כמ\"ש בפ' אע\"פ אמנם מ\"ש דבאומר הנאת תשמישי על כל הנשים שבעולם דלא חייל נדרא קשה דמ\"ש ממקדיש נכסיו שכתב הרשב\"א בפ' אע\"פ דחייל נדרא ואין אשתו ניזונית מהם משום דבקונם כלל לא אלמוה לשעבוד' מטעמא דאין אדם עשוי להפסיד כדי להפקיע שעבוד אשתו ונמצא דברי הרשב\"א ז\"ל סותרים זל\"ז ולהא ודאי היינו יכולים לומר דס\"ל להרשב\"א כמ\"ש הלח\"מ ז\"ל בפי\"ב מה' אישות הלכה כ\"ג כדעת הר\"ן ורבינו ז\"ל דדוק' גבי שעבוד ממון אמרינן דקונם מפקיע משום דניתן למחילה ותנאי מועיל אבל בעונה שאין התנאי מועיל ולא ניתן למחילה אין קונמות מפקיעין מידי שעבוד מדינא ואם כן משום הכי כתב דבאומר הנאת תשמישי על כל הנשים דלא חייל הן אמת דק\"ל על דברי הלח\"מ ז\"ל דאם איתא דהכי ס\"ל להר\"ן ז\"ל א\"כ מאי קק\"ל לעיל מזה בד\"ה וכיון דמשועבד כו' וז\"ל וא\"ת ולפרוך ממתני' גופה דלא תנן יוציא בשבת אחת או בב' שבתות משום תשמיש דאלמא לא מצי מפקיע לשעבוד ותי' יע\"ש והשתא מאי קו' נימא דמש\"ה לא פריך ממתני' משום דאיכא למימר דדוקא בעונה שאין התנאי מועיל ולא ניתן למחילה אינו מפקיע מידי שעבוד אבל שעבוד ממון מפקיע מידי שעבוד מש\"ה מייתי ממתני' דקונם שאני עושה לפיך דאפי' בשעבוד ממון מפקיע מידי שעבוד ויש ליישב דכיון דהך סתמא ר\"מ היא וכדפריך תלמוד' בדע\"א מהך סתמא אבריית' דר\"מ ואע\"ג דתירצו בגמ' בתר הכי דהך סתמא דלא כר\"מ ההיא בדרך את\"ל קאמר לה אבל פשטא משמע דר\"מ היא ועוד דמשמע ודאי דסתמ' דתלמוד' דפריך וכיון דמשועבד לה כו' פריך נמי ההיא דר\"מ דדוחק לומר דתרי מקשין נינהו ואם כן שפיר ק\"ל להר\"ן ז\"ל דאמאי לא פריך ממתני' דכיון דר\"מ ס\"ל באו' ע\"מ שאין לך עלי שאר כסות דתנאו בטל כדאיתא בפרק אע\"פ אם כן לר\"מ שעבוד ממון ושעבוד עונה כי הדדי נינהו דבתרוייהו אין התנאי מועיל:<br><b> אמנם </b> הא ודאי ליתא בדע' הרשב\"א והר\"ן שהרי לעיל מזה גבי מאי דפריך בגמר' יהא מדאוריי' משועבד לה כתב וז\"ל וא\"ת הא קי\"ל דקונמות מפקיעין מידי שעבוד וי\"ל דשאני אשה דאלמוה רבנן לשעבודה על בעלה כדאלמוה לשעבודא דבעל לגבי אשה עכ\"ד. וכ\"כ הר\"ך ז\"ל שם ועיין בס' מחנה אפרים ה' גביית חוב סי' ג' יע\"ש הרי מבואר דמשום טעמא דאלמוה רבנן הוא דלא חייל וכיון שכן באוסר הנאתו על כל הנשים דליכא טעמא דאלמוה אמאי כתב דלא חייל ושמא י\"ל דע\"כ לא כתב הרשב\"א כן אלא דוקא בהקדש משום דאין הקדש אלא אם כן אסר לה אכ\"ע אבל בקונמות כיון דאיכא קונם פרטי לא פלוג רבנן והשוו מידותיהן דבכל קונם לא יהא חל נדרא וא\"נ י\"ל דשאני עונה כיון שהוא עיקר האישות ואיכא ביטול פ\"ו אלמוה רבנן לשעבודו טפי אפי' בקונם כלל ועיין להרב נ\"מ דרע\"ו ע\"ד ועיין בספר מוצל מאש שבס\"ס רב יוסף סי' כ\"ו והנראה דאשתמיט מיניה דברי הר\"ן דר\"פ המדיר שכתבנו ורוב דבריו יש בהם מן הקושי כמו שיראה המעיין ועל מה שהקשה הר\"ן ז\"ל על רבינו עיין מ\"ש מרן כ\"מ שם דאפשר דס\"ל לרבינו דכיון דאסיקנא דקונמות מפקיעין מידי שעבוד ומדינא חייל מהשתא כדבר שבא לעולם חשיב ואף על גב דאין אדם מקדיש דשלב\"ל קדושת הגוף אדם מקדיש דבר שלא בא לעולם ע\"ש וכן כתב בב\"י סי' רל\"ד וכדבריו נראה בהדייא שהוא דעת התוספות בקדושין דף ס\"ג ד\"ה וידים יע\"ש ומה שהקשה הרב לח\"מ ז\"ל ממ\"ש רבינו בספט\"ו מה' מעה\"ק וז\"ל היתה לו בהמה מעוברת ואמר אם תלד זכר הרי היא עולה כו' ילדה זכר תקרב עולה דמשמע דוקא מעוברת אבל אם אינה מעוברת לא הוי עולה אע\"ג דקדושת הגוף היא ומעשה ידיה כפרה שאינה מעובר' דמי לא על מרן ז\"ל תלונתו שגם על דברי התוספות בקידושין שכתבו כסברת מרן ז\"ל דלמאי דמסיק שאני קונמות דקדושת הגוף נינהו לא בעי' שיאמר יקדשו ידי לעושיהן וכ\"כ מוהר\"ב ז\"ל בליקוטיו שכן הוא דעת רש\"י במ\"ק תקשי להו מתני' דר\"פ כיצד מערימין דקתני כיצד מערימין על הבכור מבכר' שהית' מעובר' אומר מה שבמעיה של זו אם זכר עולה דמדנקט מתניתין מבכרת שהיתה מעוברת משמע דוקא מעוברת דאי לא לאשמועינן רבותא אפילו שאינה מעוברת ואע\"ג דבפ\"ק דתמורה ד\"י מוקמינן למתני' בקדושת דמים היינו דוקא לבר פדא דאמר אין קדושה חלה על העוברים ואפי' לבר פדא לאו מה\"ט הוא דמוקמינן לה בהכי ואם נאמר דאורחא דמילתא נקט דמסתמא כשהיא מעוברת הוא מקדיש א\"כ גם לדברי רבינו ז\"ל נימא הכי דאורחא דמלתא נקט ועוד אפשר לומר דפרה שאינה מעוברת גריעה ממע\"י משום דמע\"י עבידי דאתו ודאי דסתם אשה עבידא דעבד' ודוקא במותר הוא דכתבו התוס' בפ' אע\"פ דלא עבידי דאתו ודאי ולא כל הנשים עושות יותר ממע\"י מה שא\"כ בפרה שאינה מעוברת דלא עבידי דאתי ודאי דאפשר שלא תתעבר ואפילו תתעבר שמא תפיל וכן נר' שהוא דעת התוס' בקידושין דס\"ב ע\"ב ד\"ה אמר שכתבו וז\"ל וי\"ל משום דבכול' ברייתא דבסמוך הרי את מקודשת לאחר שאתגייר רמ\"א מקודשת כו' ולא תני בהדייהו זו דאם ילדה אשתך נקבה כו' ע\"ש וק' לכאורה מ\"ש ממקדיש מע\"י אשתו וממוכר פירות דקל דאמרי' דלר\"מ אדם מוכר דבר שלב\"ל אלא ודאי משמע דס\"ל דהנהו שאני משום דעבידי דאתו ודאי משא\"כ באו' אם ילדה אשתו נקבה ה\"א מקו' לי דלא עבידי דאתו ודאי כל שאין אשתו מעובר' וגדולה מזו מצאתי להרשב\"א בחי' שם שכ' דלר\"מ אפי' באשתו מעוברת והוכר עוברה ס\"ל דאינה מקו' ולא דמי לפירות דקל דעבידי דאתו ולא עבידי דנתרי כולהו אבל עובר אפי' בשהוכר זימנין דהו\"ל נפל ולא קרי' ביה עבידי דאתו ודאי יע\"ש הן אמת שלדעת הרשב\"א ק\"ל דאם כן כי פרכי' פרק מי שמת דף קמ\"א לרב הונא דאמר משנתינו איני יודע מי שנאה דלימא ליה ר\"מ היא דאמר אדם מקנה דשלב\"ל ומשני אימור דשמעת לי' לדבר שישנו בעולם לדבר שאינו בעולם מי שמעת ליה ואמאי לא משני דעדיפא מינה אימור דשמע' ליה לר\"מ פירות דקל דעבידי דאתו ודאי בעובר מי שמעת ליה וי\"ל דמש\"ה לא משני הכי משום דאכתי הוה ק\"ל דנימא ראב\"י היא דס\"ל דבאשתו מעוברת אדם מקנה דשלב\"ל וכדס\"ל לר\"ח ומתני' באשתו מעוברת אלא דק\"ל כיון דלר\"מ עכ\"ל דס\"ל דאפילו באשתו מעוברת אינה מקו' משום דלא עבידי דאתו ודאי א\"כ מנ\"ל לר\"ח לומר דלראב\"י בשאשתו מעוברת מקודשת ואמאי לא נימא דראב\"י גם כן מודה לר\"מ דאינה מקודשת משום דלא עבידי דאתו ולא דמי לאו' פירות ערוג' זו מחוברת יהיו תרו' דהתם כיון דאוקימנא לה בשחת עבידי דאתו מקרי ומ\"מ לדעת התוס' ז\"ל מוכח בהדייא דס\"ל דבשאין אשתו מעובר' אפי' ר\"מ מודה משום דלא עבידי דאתו וא\"כ איכא למימ' שדעת רבינו ז\"ל דבקדושת הגוף אדם מקדיש דשלב\"ל מיהו דוקא במקדש מע\"י וכיוצא דעבידי דאתו אבל בדלא עבידי דאתו אפי' בקדושת הגוף אמרינן דאין אדם מקדיש דשלב\"ל דקדושת הגוף לדידן לא עדיפא ממאי דס\"ל לר\"מ בעלמא דאדם מקנה דשלב\"ל ואפי\"ה מודה בדלא עבידי דאתו ודאי והילכך משום הכי נקט רבינו ז\"ל דוקא בהמה מעוברת משום דבאינה מעוברת כיון דלא עבידי דאתו אין אדם מקדיש דשלב\"ל ובהא ניחא לי מה שהקשה הרב בני יעקב בתשובה סימן ו' דקצ\"ט ע\"ג לדעת מרן הכ\"מ ז\"ל ממ\"ש רבינו בס\"פ יו\"ד מה' אלו האוסר פירותיו על חבירו הרי חילופיהן וגדוליהן ספק והקשה עליו הראב\"ד מדאמרינן בפרק השותפים קונם פירות אלו על פלוני מהו בחילופיהן מי אמרי' כו' אין אדם אוסר דשלב\"ל על חבירו א\"ד משום דחילופין כגדולין דמו ותירץ מרן דס\"ל דחילופין וגידולין שוין הן וכי אבעיא לן בחילופין ה\"ה בגידולין והא דאמרינן א\"ד משום דחילופין כגידולין דמו היינו לומר דטפי חשיבי גדולין דבר שבא לעולם אבל לפום קושטא אף גדולין הוי דשלב\"ל יע\"ש ולפי דעת מרן ז\"ל קשה מ\"ש דגבי מע\"י פשיטא ליה דאדם אוסר בקונם דבר שלב\"ל והכא פסק דהוי ספק ע\"ש שהניחו בצ\"ע אכן לפי מ\"ש יש לדחות דלא אמרו הרב ז\"ל אלא במע\"י דעבידי דאתו ודאי דסתם אשה דרכה לעשות מה שאין כן באוסר פירותיו על חבירו דלא עבידי דאתי ודאי דמי יימר דמחליף להו וכן גדולין נמי מי יימר שינטע אותם ויוצא פירות ואפי' בחד מי יימר מקרי לא עבידי דאתו לדעת כמה מרבוי' עיין בתוס' פ' המוכר את הספינה דף ע\"ט דבור המתחיל אימור ובחידושי הרמב\"ן ז\"ל שם יעוין שם ודוק ומ\"מ מאי דמשמע מדברי הלח\"ם דבהמה מעוברת חשיב דבר שבא לעולם הא מילתא צריכא רבה שהרי הטור ז\"ל בח\"מ סימן ר\"ט כתב בהדיא דאם אמר מה שתלד בהמתי או שפחתי מכור לך אפי' היתה השפחה או הבהמה מעוברת לא קנה וכן משמע מסתמיות דברי רבינו ז\"ל בר\"פ כ\"ב מה' מכירה דין א' וכן נראה שהוא דעת התוס' ז\"ל בפ\"ק דבכורות גבי ההוא דרב מארי הוה מקנה אודנייהו ועיין בס' בני יעקב דס\"ו ע\"ד ולפי דעתם ק' מתני' דפ' כיצד מערימין דקתני מה שבמעיה של זו עולה דהא אין אדם מקדיש דשלב\"ל וכן הקשה הרב מחנה אפרים דכ\"ה יע\"ש וליכא למימר דס\"ל ז\"ל דקדושת מזבח אדם מקדיש דשלב\"ל ואע\"ג שדעת הטור ז\"ל בא\"ה סי' פ\"א נראה דס\"ל דאפי' בקונמות דקדושת הגוף נינהו אין אדם אוסר דשלב\"ל על חבירו מ\"מ קדושת מזבח אלים טפי וחייל שהרי בפ\"ק דתמורה אוקימנא להך מתני' לבר פדא דאמר אין קדושה חלה על העוברים שהקדישו קדוש' דמים ואולי נאמר דקדושת דמים שאני דמההיא שעתא חל עליה קדושה ואע\"ג שלא בא לעולם מ\"מ הרי בהמה זו שוה יותר בדמיה מפני העובר שבה ואותו היתרון הוא מקדיש וכמו דאיתא בעולם דמי משא\"כ במוכר עובר בהמתו שתכלית הקנין לא בא אלא לכשיולד דכל זמן שהיא במעי בהמה זה אינו רוצה בקניינה כנ\"ל לחלק לפי חומר הנושא עוד הקש' הר\"ב מחנה אפרים לדעת הסוברי' דעובר חשיב דשלב\"ל מהא דגרסינן פר\"א דמילה דקל\"ג ע\"ב דפליגי תנאי ביליד בית ומקנת כסף וקאמר עלה בשלמא לר' חמא משכחת לה יליד בית כו' מקנת כסף נימול לח' כגון שלקח שפחה מעוברת מקנת כסף נימול לאחד כגון שלקח זה שפחה וזה עוברה אלא לת\"ק בשלמא כולהו משכחת לה אלא יליד בית נימול לאחד היכי משכחת לה ומשני בלקח שפחה לעוברה ופריך הניחא למ\"ד דקנין פירו' לאו כקנין הגוף דמי אלא למ\"ד ק\"פ כקנין הגוף דמי הא דומיא דלכם הוא ע\"כ ואם איתא דלא שייך קנין בעובר אלא אם כן מקנה האם לעוברה וכדעת הטור אם כן תקשי ליה ולר\"ח נמי מי ניחא דלמ\"ד ק\"פ כקנין הגוף דמי א\"כ בלקח זה שפחה וזה עוברה ע\"כ איירי דהקנה האם לעוברה ואם כן הוי שפיר דומיא דלכם אלא מוכח דמצי לקנות העובר בלא הקנאת אמו א\"ד יע\"ש ולע\"ד אי מהא לא אירייא שהרי כתב רש\"י שם בד\"ה משכחת לה דה\"ה דהוה מצי לפלוגי דמקנה כסף בין ילדה ואח\"כ הטבילה בין הטבילה ואח\"כ ילדה אלא רבותא אשמועי' דאפי' הטביל' ואח\"כ ילדה משכחת לה ואם כן משום הכי לא מצי פריך למ\"ד ק\"פ כקנין הגוף דמי היכי משכחת לה מקנת כסף נימול לאחד משום דא\"ל דמשכחת לה בילדה ואח\"כ הטבילה וא\"נ דמצי למימר דר\"ח ס\"ל כר\"מ דאמר אדם מקנה דבר שלב\"ל וא\"נ בלשון חיוב ואליבא דכ\"ע דאפילו למ\"ד אין אדם מקנה דשלב\"ל אדם מתחייב בדשלב\"ל כנודע וליכא למימר דאם כן כי פרכי' יליד בית נימול לאחד היכי משכחת לה אמאי לא משני דמשכחת לה כגון שאמר לו מה שתלד שפחתי מכור לך ואח\"כ נתעברה וילדה ור\"מ היא דאמר אדם מקנה דשלב\"ל שהרי כבר כתבנו דאפילו ר\"מ מודה בהא משום דלא עבידי דאתי ודאי דשמא לא תתעבר וכי תימא דאכתי משכחת לה בשמכר לה בל' חיוב קודם שתתעבר י\"ל דהא לק\"מ משום דהא דאדם מתחייב בדבר שלב\"ל היינו לומר דלכשיבואו לעולם מחייב לתנם לו מיהו כל שלא עשה שום קנין באותם הנכסים לא זכה הקונה ועיין בס' בני יעקב דצ\"א ע\"א וא\"כ לא הוי יליד בית אלא מקנת כסף שהרי כשנתעבר' לא ברשותו נתעברה ולא מקרי עובר שלו ומש\"ה מוקי לה בלקח שפחה לעוברה דמההיא שעת' יש לו זכי' בגוף השפחה כשתתעבר ומקרי שפיר יליד בית ודוק ולמאי דאקשי' עלה מעיקרא לדברי התוס' ממתני' דפ' כיצד מערימין אפשר ליישב עוד דמ\"ש בקדו' דלרב אשי דקאמר שאני קונמות דקדושת הגוף נינהו ולא בעינן שיאמר יקדשו ידי לעושיהן לאו מטעמא דקדושת הגוף חלה אף על דבר שלב\"ל כמ\"ש מרן אלא דס\"ל כפי' ר\"ת שכתבנו לעיל דרב אשי ה\"ק שאני קונמות דקדושת הגוף נינהו וכמקדיש גוף ידיה דמי דמע\"י אגידי בידה וחייל עלייהו נדר וס\"ל דלרב אשי מתוקמה מתני' כפשטה אפי' באוסרת מע\"י דהו\"ל כמקדיש גוף ידיה ואפשר שזהו דעת רבינו ג\"כ ומשום הכי כתב דבנדרה שלא יהנה ממע\"י דחל הנדר משום דהו\"ל כמקדיש דקל לפירותיו כיון דמעשה ידיה אגידי בידה ובהכי אתו שפיר דברי רבינו שבפט\"ו מה' מעה\"ק אמנם אכתי ק\"ט ממ\"ש רבי' בפי' המשנה וז\"ל והענין בכאן באשה שאמרה יקדשו ידי לעושיהן ואו' ריב\"ן שהוא יפר כו' ואע\"פ שמע\"י משועבדות לבעלה לפי שהעיקר אצלינו הקדש חמץ ושחרור מפקיעין מידי שעבוד כו' יע\"ש הנה מבואר מדבריו דס\"ל למאי דמסיק רב אשי דקונמות קדושת הגוף נינהו צריך לאוקומי באומר יקדשו ידי לעושיהן ונמצאו דב"
+            ]
+        ],
+        [
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>אסרה </b>\n<b> עצמה בתאנים כו'.</b> עיין מה שכתבתי פ' ה' מהלכות אישות הלכה כ\"ו:"
+            ]
+        ]
+    ],
+    "versions": [
+        [
+            "Friedberg Edition",
+            "https://fjms.genizah.org"
+        ]
+    ],
+    "heTitle": "שער המלך על משנה תורה, הלכות נדרים",
+    "categories": [
+        "Halakhah",
+        "Mishneh Torah",
+        "Commentary",
+        "Sha'ar HaMelekh",
+        "Sefer Haflaah"
+    ],
+    "sectionNames": [
+        "Chapter",
+        "Halakhah",
+        "Comment"
+    ]
+}
\ No newline at end of file
diff --git a/json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Sha'ar HaMelekh/Sefer Nashim/Sha'ar HaMelekh on Mishneh Torah, Divorce/Hebrew/Friedberg Edition.json b/json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Sha'ar HaMelekh/Sefer Nashim/Sha'ar HaMelekh on Mishneh Torah, Divorce/Hebrew/Friedberg Edition.json
new file mode 100644
index 0000000000000000000000000000000000000000..2561c8d1e45fe04017a2ead2ebb897f6b1294bd2
--- /dev/null
+++ b/json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Sha'ar HaMelekh/Sefer Nashim/Sha'ar HaMelekh on Mishneh Torah, Divorce/Hebrew/Friedberg Edition.json	
@@ -0,0 +1,362 @@
+{
+    "language": "he",
+    "title": "Sha'ar HaMelekh on Mishneh Torah, Divorce",
+    "versionSource": "https://fjms.genizah.org",
+    "versionTitle": "Friedberg Edition",
+    "status": "locked",
+    "license": "Public Domain",
+    "versionTitleInHebrew": "מהדורת פרידברג",
+    "actualLanguage": "he",
+    "languageFamilyName": "hebrew",
+    "isBaseText": true,
+    "isSource": true,
+    "isPrimary": true,
+    "direction": "rtl",
+    "heTitle": "שער המלך על משנה תורה, הלכות גירושין",
+    "categories": [
+        "Halakhah",
+        "Mishneh Torah",
+        "Commentary",
+        "Sha'ar HaMelekh",
+        "Sefer Nashim"
+    ],
+    "text": [
+        [
+            [
+                "<b>האשה </b>\n<b> מתגרשת אלא כו'. </b> נ\"ב ואינו יכול לגרשה בלילה ואם גרשה בלילה י\"א דהוי גט פסול מור\"ם סי' קכ\"ג ס\"ה בשם ר\"י מינץ וז\"ל ר\"י מינץ בס\"ה סי' נ\"ז וז\"ל אשה שקבלה גט בלילה אינה מגורשת וס' אם הם קדושין אבל קיום שטרות הוי אפילו בלילה בתשובה א\"ז וכתב הרא\"ם ח\"ב סימן ל\"ה וז\"ל הילכך נראה בעיני דנתינת הגט דוקא ביום ולא בלילה ומגמגם אני על הקדושין משום דכתיב ויצאה והיתה ויש צדדין בדבר ע\"כ והנה הנראה בהדיא מדבריהם דבקדושין אם קדשה בלילה יש להסתפק אי הוו קידושין או לא דמקשינן הויה ליציאה ועל פי זה יש לתמוה על הרב פמ\"א ז\"ל ח\"ב סי' ל\"ה שהרבה להשיב על הוראת חד צורבא מרבנן שהורה שאין יכולין לקדש אשה בלילה דכשם שאין מקדשין את החדש בלילה כך אין מקדש האשה בלילה והשיב וז\"ל תשובה זו אין לה שורש וענף ובינותי בספרים ולא מצאתי שום גילוי לא בגמרא ולא בפוסקים כו' וכ\"ש דאשכחן בגדולי הפוסקי' שנשאלו כו' יע\"ש: ויש לתמוה הן על השואל הן על הרב ז\"ל איך אשתמיט מינייהו דברי ר\"י מינץ והרא\"ם ז\"ל דמספ\"ל מילתא בטעמא דשמא מקשינן הויה ליציאה כדכתיב איברא דדברי ר\"י מינץ והרא\"ם ז\"ל תמוהים מההיא דפ\"ק דקדו' די\"א דפרכינן התם אלא מעתה כגון הני בנתיה דר' ינאי דקפדי אנפשייהו ולא מקדשה בפחות מתרקבא דדינרי ה\"נ דאם פשטה ידה וקבלה חד זוזא ה\"נ דלא הוו קידו' א\"ל פשטה ידה וקבל' חד זוזא לא קאמינא כי קאמינא דקדשה בלילה כו' גם בדף ח' פריך בגמרא האי דינר של נחושת ה\"ד אי דידעה הא סברא וקיבלה ל\"צ שיהב' ניהלה בלילה כו' הרי בהדיא דמקדשין את האשה בלילה ולא מקשינן בהא הויה ליציאה הפך דעת הרא\"ם ז\"ל וכן הקשה הרב גט פשוט ז\"ל סי' קכ\"ג ס\"ק כ\"א יע\"ש. אמנם הנלע\"ד בדעת הרא\"ם ור\"י מינץ ז\"ל הוא דכל עיקר ספיקן הוא משום דשמא מקשי' הויה ליציאה הרי אמרו בירוש' דע\"כ לא מקשי' הויה ליציאה אלא בקדושי שטר אבל לא בקדושי כסף וכדאיתא בירושלמי ר\"פ האומר דקדושין הביאו הר\"ן שם בר\"פ האומר וכן כתב הר\"ן ז\"ל בריש פ\"ק דקדושין לענין מחובר דע\"כ לא מקשינן הויה ליציאה אלא בקדושי שטר וכ\"כ הרשב\"א ז\"ל בתשובה סי' אלף רכ\"ו ובחידושיו לגיטין דף י\"א ובחידושיו לקידושין ד\"ב יע\"ש ועיין מ\"ש הרב מש\"ל ז\"ל פ\"ז מה' אישות הלכה י' יע\"ש ומעתה אף אנו נאמר כן לדעת הרא\"ם ור\"ח דע\"כ לא מספ\"ל אי מקודשת מטעמא דמקשינן הויה ליציאה אלא דוקא בקדושי שטר דשייכא טעמא דמקשינן כו' אבל בקדושי כסף כ\"ע מודי דלא מקשינן והיינו סוגיין דקדושין דמיירי בקדושי כסף ומהתימא על הרב פמ\"א ז\"ל איך אישתמיט מיניה סוגיא דקדושין מיהו ק\"ק לפי דעת הרא\"ם ז\"ל מתניתין דקתני נכתב ביום ונחתם בלילה פסול נכתב ונחתם בלילה כשר ואם איתא דבלילה אינו יכול לגרש א\"כ אינו יכול לכתוב דבעינן דבשעת כתיבה יהיה בידו לגרשה וכדגרסינן ביבמות פרק ר\"ג דף נ\"ב אמר ללבלר כתוב גט לארוסתי לכשאכנסנה אגרשנה ה\"ז גט ולאשה דעלמא אינו גט ופסקו רבינו בפרק וכתב דה\"ט מפני שנמצא כותב שלא לשמה ושוב ראיתי להרב מש\"ל בה' אלו פ\"ו דין ג' שכתב גבי ההיא דהאומר לאשה דעלמא דמחוסר מעשה הוא דלא מהני אבל במחוסר זמן דממילא קא אתי כ\"ע מודו דמהני יע\"ש ובהכי ניחא קושי' ועוד יש ליישב בדוחק ודו\"ק ועיין בספר קול בן לוי ז\"ל:<br><b> טעם המלך</b>\n<b> א) </b>\n<b> דבר </b> זאת נפתח בגדולים ועיין תשובת מהרמ\"ש סי' ל\"ה ומהרדב\"ז סי' כ\"ז הביא ראי' ממ\"ש תוס' פ' נגמר הדין דכתבו דאלת\"ה איך אדם נותן שלום בלילה ואיך אשה מתגרשת בלילה עייש\"ה ופר\"ח הביא ראי' מדאמרי' ס\"פ מי שאחזו הכל מודים היכא דאמר לכשתצא חמה מנרתקה ופירש\"י שם באומר לאשתו בלילה זה גיטך לכשתצא חמה מנרתיקה עיי\"ש אלמא מותר למיהב גט בלילה ועיין בהגהת מרדכי ובתשובת בנימין זאב סימן קכ\"ב ובד\"מ סימן קמ\"ב ובתשובת מהר\"מ איסרלס סימן ג'. ועי' בס' האורב בהגהת ע\"ט מהי\"ר שם הארכתי יותר והבאתי דמוכח דע\"כ קדושי אשה כשרה בלילה דהא חד מן דרכי הקדושין היא קדושי ביאה והא אסור לקדש בביאה ביום והעליתי נמי בשם פוסק אחד דהשתא דמוכח דקדושי אשה כשרה בלילה א\"כ ממילא נמי דגירושין הוי בלילה דמקשינן יציאה להוי' וזה פשוט. ושם הארכתי נמי בענין אי בעינן דוקא גבי גט ב\"ד של שלשה והעלתי לדינא דגט מידו לידה לא בעינן ב\"ד של שלשה אלא אם סדר אף אחד הגט כשר ואולם אם הגט הוא ע\"י שליח שצריך לומר בפני נכתב ובפני נחתם הוי כמו קיום שטרות וצריכין ב\"ד של שלשה עייש\"ה:<br><b> מעשה חושב</b>\n<b> (רעח) </b> חד צורבא מרבנן שהורה שאין יכולין לקדש אשה בלילה כו' ובינותי בספרים ולא מצאתי שום גילוי לא בש\"ס ולא בפוסקים כו'. תמהני דאשתמיטתי' ש\"ס ערוך בקדושין דף ע\"ט ע\"א דאמרינן התם בקדשה אביה בדרך והיא עצמה בעיר דרב ס\"ל מדהשתא בוגרת מצפרא נמי הויא בוגרת ולכן אפי' אי קידשה אביה בבוקר והיא עצמה בערב נמי אין חוששין לקדושי אביה כיון דביום דמשלם ששה מיירי וביום הוה היא בחזקת שתביא סמני בגרות וע\"ש והשתא אי נימא דמקדשין בלילה א\"כ ל\"ל למימר מצפרא נמי הויא בוגרת נימא דמבלילה הויא בוגרת דהא בכל דינים הללו היום הולך אחר הלילה ומה דאמרינן דמבן י\"ג שנה ויום אחד הוא גדול היינו בלילה שלסוף י\"ג וה\"נ לענין בוגרת וא\"כ הא אפי' אי קדשה אביה בלילה והיא עצמה בבוקר נמי אין חוששין לקדושי אביה וזה הוי רבותא טפי אע\"כ דמשום דאין מקדשין בלילה להכי נקט מצפרא דהיינו דאביה קדשה בבוקר והיא בערב קודם חשיכה ולפ\"ז הרי יש להאי גילוי בגמרא ודוק:<br><b> (רעט) </b> גם בדף ה' פריך הגמ' כו' ל\"צ דיהבי' ניהלה בלילה כו' הרי בהדיא דמקדשין את האשה בלילה כו'. לענ\"ד מהאי דדף ח' ע\"א אין ראיה כלל משום די\"ל דקידשה ביום אלא שנמשך מניית המנה עד הלילה וביותר י\"ל שהרי אפי' בגט הוא רק דלכתחלה אין מגרשין בלילה והגט באמת כשר מדאורייתא אלא די\"א דפסול מדרבנן ובש\"ס קדושין דף ח' ודף י\"א הנ\"ל הא שקיל וטרי רק אי מקודשת מדאורייתא אי לאו ולא איכפת לי' להש\"ס במאי דמדרבנן אין מקדשין בלילה ובפרט די\"ל עוד דלילה דנקט שם לאו דוקא אלא דר\"ל במקום אפל:<br><b> (רפ) </b> דעד כאן לא מקשינן הויה ליציאה אלא בקדושי שטר אבל לא בקדושי כסף כו'. לכאורה מה הועיל בזה הא אמרינן בכתובות דף ע\"ד ע\"א דמקשינן הויות להדדי ואפי' לקולא דהא מדינא במקדש אשה בביאה על תנאי היה לן לומר דאפי' אם לא נתקיים התנאי מקודשת כיון דא\"א להתקיים ע\"י שליח אלא דכיון דמקשינן הויות להדדי אמרינן דכמו שבקדושי כסף ושטר מהני תנאי מהני נמי בקדושי ביאה ואי לא נתקיים התנאי אינה מקודשת. אלא די\"ל אדרבה דאפי' בקדושי שטר מקדשין בלילה דטפי איכא לאקושי הוויות להדדי וילפינן קדושי שטר מקדושי ביאה שהיא בלילה בודאי אלא דמדברי הר\"ן בכתובות דף ס\"א ע\"א בד\"ה אשה נשאת בכל יום כו' מבואר להדיא דעכ\"פ ביאה ראשונה מותר לבעול ביום שכתב שם דבכל יום לאו דוקא כו' לאפוקי ערב שבת דאפי' אי יבעול ביום לאחר שיתעסקו בצרכי חופה כבר עבר רובו של יום ואין ב\"ד יושבין אלא עד חצות היום וע\"ש וצ\"ע. ודוחק לומר דהר\"ן ז\"ל אתא למימר דאפי' לת\"ח אינה נשאת בערב שבת אע\"ג דשרי לי' לבעול ביום ולהאפיל בטליתו אבל לא לאינש אחרינא דזה דוחק (ויהיה איך שיהיה מ\"מ נדחים דברי הרב בעל טעם המלך שמחומרא בעלמא דאסור לבעול ביום יצא לידון לקולא והיינו למילף יציאה מהויה שגם הגירושין יהיה מותר בלילה ממה דקדושי ביאה בלילה נינהו והרי בגירושין כיון דשקלה כתובה הא י\"ל דכגמר דין דמי והא אין דנין אלא ביום ואיך נילף קולא לגירושין דדמי לדין דמדאורייתא אינו אלא ביום מהך חומרא בעלמא דאין ביאה ביום וצ\"ע ודוק):<br><b> (רפא) </b> נכתב ונחתם בלילה כשר ואם איתא דבלילה אינו יכול לגרש א\"כ אינו יכול לכתוב כו' למ\"ש הסמ\"ע בסי' ה' דבהדלקת נרות גומרין הדין דהוי כיממא וכן פסק הב\"י באו\"ח הלכות מגילה בשם מ\"כ דיוצא י\"ח סעודת פורים שאכלה בלילה בנרות דולקות דהוי כיממא א\"כ לק\"מ די\"ל דמתניתין דגיטין נמי מיירי כשנרות דולקות והוי כיממא ודוק:",
+                "<b>אלא </b>\n<b> בכתב שיגיע לה כו'. </b> כתב הטור ז\"ל סי' ק\"ך משם הרמ\"ה וז\"ל ואי גזל נייר וכתב ביה גט ויהיב לה כשר אפי' נתנו לה קודם יאוש שהרי אינה חייבת להחזירו שיש כאן שינוי השם ושינוי מעשה עכ\"ד וראיתי להפר\"ח ז\"ל סי' הנזכר סק\"ח שהקשה במ\"ש הרמ\"ה דיש כאן שינוי השם ושינוי מעשה דלמה לי תרתי בחדא מינייהו סגי וכמבואר בטור ח\"מ סי' שנ\"ג כו' עד וכ\"ת דהכא הוי שינוי החוזר לברייתו שהרי יכול למחוק את הנייר ולישאר נייר חלק כדמעיקרא ומשום הכי מצריך נמי שינוי מעשה הא לאו מילתא היא דא\"כ ליכא הכא לא שינוי השם ולא שינוי מעשה מידי דהוי אגזל עפר ועשאו לבנה דלא קנה אע\"ג דאיכא שינוי השם ושינוי מעשה משום שאם ידוקנה תחוזר עפר כמו שהיתה וכדאיתא בר\"פ הגוזל עצים אלא ודאי דבכה\"ג לא מיקרי שינוי החוזר לברייתו דתו לא חזי לכתיבה וכמ\"ש הרב חלקת מחוקק יע\"ש את\"ד והנה לכאורה נראה שמ\"ש הרב ז\"ל דאפי' בדאיכא תרתי שינוי השם ושינוי מעשה לא מהני כל שהוא חוזר לברייתו הוא הפך מ\"ש התוס' בפ' לולב הגזול דף ל' ע\"ב דאמרינן התם וליקנייה בשינוי השם שכתבו וזה לשונו תימא הא אמרינן דשינוי מעשה החוזר לברייתו לא שמיה שינוי ונראה דה\"ה שינוי השם כו' עד ועוד י\"ל בשינוי השם דליכא שינוי מעשה בהדי' לא קני בחוזר לברייתו כמו מריש דכמו שהוא בנאו בבירה לא חשיב שינוי מעשה אבל הכא דאגדו הרי חשיב שינוי מעשה בהדי שינוי השם ע\"כ הרי בהדיא דס\"ל דכל דאיכא תרתי שינוי השם ושינוי מעשה אפי' בחוזר לברייתו מהני הפך דברי הרב ז\"ל הן אמת דקשה טובא לדברי התוס' מה יענו לההיא דגזל עפר ועשאו לבינה שכתב הפר\"ח ז\"ל דמבואר התם דאפי' בדאיכא תרתי לא מהני ואין לומר דעד כאן לא אמרו התוס' דשינוי השם ושינוי מעשה מהני אפילו בחוזר לברייתו אלא כי ההיא דהתם דהוי ס' גזל דשמא אותו קרקע מישראל הוא כמ\"ש רש\"י שם אבל בגזל ודאי ה\"נ דס\"ל דאפי' בדאיכא תרתי לא מהני כי ההיא דגזל עפר וכ\"כ ה\"ה ז\"ל פ\"ו מהל' גניבה הלכה. וז\"ל דאע\"ג דהוה לי' שינוי החוזר לברייתו ואינו שינוי הכא שאני שאין זה גזל ודאי אלא גזל ספק ומספק אתה בא לאוסרו וכיון שכן בשינוי כל דהו סגי כך תי' המפרשים עכ\"ל דזה אין במשמעות לשונם כלל כמו שיראה המעיין ואגב אורחין ראיתי למוהר\"ם ן' חביב ז\"ל בקונט' כ\"ח דף ד' שהקשה על דברי ה\"ה הללו מסוגיא דפרק לולב הגזול דפריך וליקנייה בשינוי מעשה ומשני שנוי החוזר לברייתו לא הוי שינוי וכפי דעת ה\"ה מאי קא משני הרי התם מספק אתה בא לאוסרו דשמא אותו קרקע מישראל הוא כמ\"ש רש\"י ואפי\"ה קאמר דשינוי החוזר לברייתו לא הוי שינוי וע\"ש מה שתי' והוא דוחק: אמנם לע\"ד נראה דע\"כ לא כתב ה\"ה ז\"ל דבספק גזל בשינוי כל דהו מותר אלא דוקא דומיא דהתם דאיכא תרתי שינוי השם ושינוי מעשה שינוי השם דמעיקרא קרו לה מוכין והשתא כר וכסת ושינוי מעשה נמי איכא דעבדינהו כר וכסת דלא גרע מלולב למאן דאמר צריך אגד דהוי שינוי מעשה כמבואר בגמ' ומש\"ה מעיקרא דלא אסיק אדעתיה טעמא דשינוי השם אלא טעמא דשינוי מעשה גרידא משני ליה שפיר דהוה לי' שינוי החוזר לברייתו ובתר הכי דאקשי ליה דליקניי' בשינוי השם לא משני ליה דהוה לי' שינוי החוזר לברייתו משום דכיון דאיכא תרתי שינוי השם ושינוי מעשה והוי ס' גזל פשיטא לי' לתלמודא דמהני וכמ\"ש התוס' אלא דהתוס' ז\"ל נראה מפשטיות דבריהם דאפי' בגזל ודאי כל דאיכא תרתי מהני ולדעת ה\"ה ז\"ל י\"ל דס\"ל דדוקא בספק גזל מהני היכא דאיכא תרתי כמ\"ש: ושוב ראיתי להריב\"ש ז\"ל סי' רע\"ג שהק' קו' הרב ז\"ל ותירץ דכיון דסתם גוים גזלנים הם הו\"ל כודאי גזל יעוין שם ודוק ומ\"מ לדאתאן עלה דברי התוספות ז\"ל נראין הפך דברי הפר\"ח ז\"ל וקשיא להו סוגיא דפ' הגוזל כמ\"ש והנראה ברור לע\"ד דע\"כ לא קאמרי התוס' דהיכא דאיכא תרתי חשיבי ומהני אלא דוקא בדאיכא בהדייהו יאוש דבהכי מיירי התם וס\"ל דדוקא בדאיכא תרתי מהני בחוזר לברייתו אבל שינוי השם גריד' אפי' בהדי יאוש כל שהוא שינוי החוזר לברייתו לא מהני אבל בדליכא יאוש ה\"נ ודאי דס\"ל להתוס' דאפי' בדאיכא תרתי שינוי השם ושינוי מעשה כל שהוא חוזר לברייתו לא מהני והיינו ההיא דגזל עפר דהתם בדליכא יאוש מיירי ומעתה צדקו דברי הפר\"ח ז\"ל דהרמ\"ה ז\"ל אפי' בדליכא יאוש קאמר דהגט כשר ואהא ק\"ל להפר\"ח ז\"ל שפיר דכל שנוי החוזר לברייתו אפי' בדאיכא תרתי לא מהני כל דליכא יאוש בהדיה: ובהכי ניחא לי מ\"ש התוס' שם בדף ל\"א ע\"א ד\"ה אבל גזל עצים כו' שכתבו משם רש\"י ז\"ל דהא דאמרי' בפ' הישן דמודו רבנן בגזולה לאו בגוזל עצים וסיכך בהם מיירי דקנינהו בשינוי השם ושינוי מעשה ועוד משום תקנת השבים אלא בגוזל סוכה העשויה בראש הספינה ותמהו עליו דעל חנם דחק רש\"י ז\"ל לפרש כן דמדכתיב לך ממעטינן גזולה וגזל עצים וסיכך בהם שינוי החוזר לברייתו הוא ומדאורייתא לא קני ומשום תקנת מריש היינו מדרבנן וקרא מתוקם מדאורייתא עכ\"ל והק' מהר\"ם ן' חביב ז\"ל בקונ' הנז' דהרי כתבו לעיל דבדאיכא שינוי השם ושינוי החוזר מעשה תרוייהו קנה מדאורייתא אפי' בשינוי החוזר לברייתו ואם כן מה הקשו לרש\"י ז\"ל דעל חנם דחק כו' דמדאורייתא לא קנה בחוזר לברייתו הא הכא שינוי השם ושינוי מעשה כמ\"ש רש\"י ז\"ל ומדאורייתא קנה לפי שיטתם דלעיל ברם כפי האמור אין כאן קו' כלל דע\"כ לא כתבו התוס' דבדאיכא שינוי השם ושינוי מעשה מהני אלא דוקא היכא דאיכא יאוש בהדי' אבל היכי דליכא יאוש ס\"ל להתוס' ז\"ל ודאי דאפי' בדאיכא תרתי לא קנה וכמבואר מההיא דגזל עפר ומש\"ה ק\"ל להתוס' שפיר דעל חנם דחק דמדאורייתא לא קני דהיו שינוי החוזר לברייתו וס\"ל להתוס' ז\"ל דהתם ודאי בדליכא יאוש מיירי דהא ק\"ל דסתם גזילה לאו יאוש בעלים היא ועוד דאפי\"ה ק\"ל שפיר דעל חנם דחק דלוקמא לקר' בדלא אייאש מארי' עליה ודוק: ודע שכפי מ\"ש בדברי התו' צ\"ל דמ\"ש התוס' בתי' הב' ועי\"ל דבשינוי השם דליכא שינוי מעשה ודאי לא קנה כמו מריש כו' לאו למימרא דה\"ט דמריש משום דליכא שינוי מעשה בהדיה דהתם אפי' אי הוה ביה שינוי השם ושינוי מעשה לא קנה כיון דמיירי בדליכא יאוש דאל\"ה תיקשי למ\"ד דיאוש כדי קני ממתני' דמריש הגזול וכמ\"ש התוס' במרובה דף ס\"ז ד\"ה הא כו' יע\"ש אלא דלדוגמא בעלמא נקטו ומהתימה על מוהר\"ן חביב שהבין בדברי התוס' דאפילו בדליכא יאוש קא אמרי כמו שיראה הרואה והא ודאי ליתא כמ\"ש וכפי האמור ניחא לי מ\"ש התוס' במרובה דף הנזכר ד\"ה מעיקרא טיבלא וז\"ל ואע\"ג דשינוי החוזר לברייתו לא הוי שינוי ע\"י שאלה כו' מ\"מ לא חשיב להו שינוי החוזר לברייתו כיון דלא שכיח עכ\"ד וראיתי להרב ח\"ה שהקשה על דבריהם וז\"ל יש לדקדק מהיכא פסיקא להו דשינוי החוזר לברייתו עם יאוש לא מהני דר\"ז לא קאמר דשינוי החוזר לברייתו לא קני אלא במריש דאיירי בלא יאוש כמ\"ש התוס' לעיל עכ\"ד יע\"ש: אמנם כפי האמור נראה דפשיטא להו הכי מסוגיא דפרק לולב הגזול דקאמר בהדיא דשינוי מעשה החוזר לברייתו לא מהני אע\"ג דהתם איירי בדאיכא יאוש וס\"ל להתוס' דמרובה כתי' דהכא שכתבנו דשינוי השם ושינוי מעשה תרוייהו מהני אבל שינוי השם גרידא לא מהני אפי' ביאוש דלא גרע משינוי מעשה דלא קני ודוק: וראיתי להטור ח\"מ סי' שנ\"ג שכתב וז\"ל ואם יש עם היאוש שנוי השם אפי' הוא גרוע שחוזר לברייתו קונה מן התורה עכ\"ד (ועיין במרן הב\"י שם שכתב שהוא מדברי התוס' במרובה ד\"ה מי איכא כו' ודבריו תמוהים דהרי התוספות במרובה ד\"ה מעיקרא ס\"ל דשינוי השם החוזר לברייתו אפילו ביאוש לא קני וכדכתיבנא אלא ודאי דשאני שינוי מעשה ועיין במוהר\"ם ן' חביב ז\"ל) וכן הוא דעת התוס' בפ' לולב הגזול בדבור הנזכר שם בסמוך יע\"ש וראיתי להרב פרישה שם בס\"ד שכתב על דברי הטור הללו וז\"ל כ\"כ הרא\"ש וה\"ה לשנוי מעשה עם היאוש ע\"כ וליתא לע\"ד ואשתמיט מיני' סוגיא דפרק לולב הגזול דאמרי' בהדיא דשינוי מעשה החוזר לברייתו אפי' ביאוש לא קנה וכמ\"ש התוס' שם בהדיא אלא דוקא ביאוש ושינוי השם קנה אבל לא בשינוי מעשה ודוק: ודע שכתב הרב גט פשוט סי' הנזכר סק\"ו דע\"כ לא כתב הרמ\"ה דקנינהו בשינוי השם אלא דוקא בנייר שאינו יכול למוחקו אבל אם הוא יכול למוחקו ולהחזיר לברייתו לא קנאו בשינוי ואם נתנה לה אינו גט עכ\"ד ועיין בספר פר\"ח דמספ\"ל מילתא יע\"ש וכתב עוד הרב הנז' דה\"מ היכא דליכא יאוש אבל אי איכא יאוש מצינן למסמך שפיר לדעת י\"א שהביא מרן בשלחנו דאי איכא יאוש ושינוי השם החוזר לברייתו דקנה עכ\"ד ולע\"ד נראה דיש לחוש לסברת התוס' שבפרק מרובה שכתבנו לעיל דס\"ל דאפי' דאיכא יאוש ושינוי השם לא קנה בחוזר לברייתו וכן הוא דעת הריטב\"א בחי' פרק לולב הגזול שהק' שם קו' התוס' דאמאי לא משני דהו\"ל שינוי החוזר לברייתו ותי' דעדיפא מינה קאמר ע\"ש וכן הוא דעת הרמב\"ן במלחמותיו בפרק הגוזל בתרא יע\"ש גם דעת רש\"י במרובה דף ס\"ז ד\"ה ר\"ז נראה דס\"ל דאפילו ביאוש ושינוי השם החוזר לא מהני מדכתב וז\"ל אבל אברזון תו לא מיקרי משכא ואם איתא ת\"ל משום דאיכא יאוש וכמ\"ש התוס' ד\"ה וליקנייה גם מרן הב\"י בא\"ח סימן י\"א גבי ההיא דעשאה מצמר הגזול פסולה כתב דדעת רבינו דאפילו ביאוש פסול משום דה\"ל חוזר לברייתו ומ\"ש שם בתי' הא' דרבינו מיירי בדליכא יאוש נראה ודאי דאף כפי תי' זה אזיל ומודה מרן דהוי שינוי החוזר לברייתו אלא דאפ\"ה קאמר דרבינו מיירי בדליכא יאוש משום דהא לדעת הרא\"ש והטור אפי' בשינוי החוזר לברייתו קני ביאוש ואפשר דגם דעת רבינו כן היא וכתב עוד דא\"נ אפילו ביאוש קאמר ופליג אהרא\"ש והטור אבל אי בתי' הא' הוה ס\"ל דהוה שינוי שאינו חוזר א\"כ אפי' בדליכא יאוש קנה כמ\"ש רבי' בפ\"ב מהלכות גזילה דין א' יע\"ש ודו\"ק:<br><b> וממ\"ש </b> רבינו בפ\"ה מהל' גזילה דין א' דגזל דקלים ועשה מהם גשרים אסור ליהנות מהם מוכח בהדיא דס\"ל כתיר' ב' שכתב מרן שהרי התם איכא יאוש ושינוי השם דמעיקרא שם אילן והשתא גשר ועיין בפרישה סי' שס\"ט סק\"ה וכ\"כ ה\"ה שם דבלא מסרו לרבים דאיירי שם רבי' אסור דאע\"ג דאיכא שינוי מעשה אסור ליהנות משום דהוי לי' שינוי החוזר לברייתו ולא קנה יע\"ש וכן יש לדקדק על מרן ב\"י ז\"ל שבשלחנו הטהור בסי' שנ\"ג הביא סברת י\"א בלי חולק ובסי' שס\"ט כתב כלשון רבינו שבהלכות גזילה דגזל דקלים ועשה מהם גשר אסור ליהנות אע\"ג דאיכא יאוש ושינוי השם וליכא למימר דס\"ל דאע\"ג דקנאו אסור ליהנות ממנו דהא ליתא כדמוכח מההיא דהגוזל בתרא דקי\"ג ע\"ב וכמבואר ברש\"י שם וכן מוכח מההיא סבתא דפרק לולב הגזול דקאמר פעיתא היא דא ואין לה אלא דמי עצים והוי יתבי בגוה ולכן נראה דס\"ל למרן ז\"ל דבגזל דקלים ועשה מהם גשר שמו עליו מקרי דהשתא נמי גשר של דקלים קרו לי' ושם העצם לא נפיק מיניה וכן משמע מלשון ה\"ה שלא הזכיר אלא שינוי מעשה וביאוש ושינוי מעשה כ\"ע מודו דלא מהני בחוזר לברייתו וכמש\"ל דלא כהדרישה והשתא ניחא מה שהקשה הפרישה על הטור שהביא ראיה לסתור דעת רבינו מההיא דקטלי דיקלי ומה שתירץ הוא ז\"ל הם דברים תמוהים כמו שיראה המעיין ועיין בספר מח\"א ז\"ל הלכות גזילה סימן כ\"ט יע\"ש ואיך שיהי' לענין הלכה נרא' שיש לחוש ודאי לסברת כל הנהו רבוותא דכתיבנא כנ\"ל: כתב מרן הב\"י שם דדוקא היכא דגזל נייר מכשיר הרמ\"ה משום דאיכא שינוי השם כו' אבל אם כתב לו הסופר גט ולא פרעו וגזלו ממנו וגירש בו לא דבעינן ונתן וליכא ע\"ש. וראיתי להרב גט פשוט סימן הנזכר סק\"ח שכתב דנראה לו לענין קדושין שאם קדשה בגזל ואח\"כ אייאש מאריה אפי' למ\"ד דיאוש ושינוי רשות בכה\"ג מהני בקדושין אין לחוש כלל דכיון דבשעת שקדשה לא הי' הכסף שלו אע\"ג דאח\"כ נתייאשו הבעלים כשבא שעת הקנין דהיינו יאוש אין האיש נותן לה כלום וכ\"כ הרב שי למורא סימן צ\"ט דס\"ז וכתב עוד ומיהו לענין דינא צ\"ע אי הויא מקודשת בכה\"ג ובפרט אם לא נתאכלו המעות והן בעין בידה יע\"ש ונראה דנפקא מינה לענין גט דלדעת הרב שי למורא אם גזל גיטא ויהיב לה אע\"פ דנתייאשו אח\"כ אין לחוש כלל ואינה מגורשת לכ\"ע ואפי' למ\"ד דיאוש ושינוי רשות בכה\"ג מהני ולדעת הרב גט פשוט וכן לדעת הרב עצמות יוסף שכתב בדף פ\"ט יש לחוש בגיטין נמי לסברת האומרים דיאוש ושנוי רשות בכה\"ג מהני והו\"ל ס' מגורשת אמנם לע\"ד אחר המחיל' אשתמיט מינייהו מ\"ש הריטב\"א ז\"ל בחי' לקידושין דנ\"ב אההיא דאמרינן התם ההוא סרסייא דקדיש בפרומא דשיכרא אתא מאריה דשיכרא אשכחיה א\"ל אמאי לא תיתיב מהאי חריפא אתא לקמיה דרבא א\"ל לא אמרו כלך אצל יפות אלא לענין תרומה בלבד כו' אבל הכא משום כסופא הוא דאמר כתב וז\"ל ומדנקטינן טעמא משום כסופא הוא דקאמר ש\"מ דאפי' אם אמר בניחותא תלינן בכסופא ולא מקדשה עד שימחול בפירוש ואיתנהו לקדושין בעין (ואע\"ג דמכאן ולהבא הוא זוכה) עכ\"ל הרי מבואר בהדיא מדבריו הפך דעת הרב מהר\"ש יונה שכתבנו דכיון דבשעה שקדשה לא הי' שלו אע\"ג דאחר כך נתייאשו הבעלים לא הוו קדושין משמע מדבריו דבין בנתאכלו המעות בין לא נתאכלו המעות ס\"ל ז\"ל דאינה מקודשת מדסתם למילתיה גם על הרב ג\"פ יש לתמוה דמספ\"ל מילתא שהרי מדברי הריטב\"א ז\"ל נראה בהדיא דס\"ל דאם נתאכלו המעות דוקא אינה מקודשת אבל אם לא נתאכלו המעות ה\"ז מקו' שהרי ההיא דהריטב\"א דכוותא היא ועכ\"ז כתב דאם לא נתאכלו המעות מקודשת משעת מחילה ואילך אע\"ג דמשעת מחילה ואילך הוא זוכה דאי למפרע ל\"ל שלא נתאכלו המעות וכן קשה על הרב ע\"י ז\"ל דמדסתם למילתיה משמע דס\"ל דבכל גוונא מקודשת ואפי' נתאכלו המעות והא ליתא כנראה ברור מדברי הריטב\"א ז\"ל איברא שראיתי להרב בית שמואל סימן ל\"א סק\"א שכתב שמדברי רש\"י והתוס' שכתבו בפ\"ק דקדושין ד\"ז גבי ההיא דגרסינן התם ההוא גברא דקדיש בשיראי רבא אמר ל\"צ שומא ר\"י אמר צריכי שומא ר\"י אמר צריכי שומא כיון דאתתא לא בקי לה בשומא לא סמכה דעת' לאיקדושי וכתב רש\"י ז\"ל שם וז\"ל צריכי שומא וכיון שלא שמאן תחילה אינה מקודשת עכ\"ד וכ\"כ התו' ז\"ל שם ד\"ה ור\"י כו' יע\"ש נראה דפליגי אדברי הריטב\"א ז\"ל הלזו דלפי דעת הריטב\"א ז\"ל דס\"ל דמקודשת משעת מחילה ואילך ה\"נ אמאי אינה מקודשת אם שמו אותו אח\"כ משעת שומא ואילך דומיא דהתם עכת\"ד יע\"ש אמנם לע\"ד לא דמיא כלל כאוכלא לדנא דשאני התם כיון דכל עיקר טעמא דאינה מקודשת הוא משום דלא סמכה דעתה לאיקדושא משום דאתתא לא בקיאה בשומא משו\"ה אינה מקודשת אם שמו אותו אח\"כ כיון דבשעת נתינה לא סמכה דעתה לאיקדושי ולאו לשם קדושין קבילתינהו א\"כ במאי מקדשה אח\"כ משא\"כ בנדון הריטב\"א דהתם משעת נתינה איהי ודאי סמכה דעתה לאיקדושא אלא שדבר אחר גרם לה מן הדין משום דקדשה בדבר שאינו שלו ומש\"ה כי בטיל לי' ההוא גרמא מקו' מאותה שעה ואילך ואהני דבורא קמא דהרי את מקודשת לבתר מחילה כיון דלשם קדושין קבילתינהו ודוק אלא מיהו כד דייקת בה שפיר נראה שדברי הרב בית שמואל נכונים בטעמם ללישנא בתרא דאמרינן התם דבכל דהו פליגי דר\"י סבר שו\"כ ככסף מה כסף דקייץ אף שו\"כ דקייץ כו' דלהך איכא דאמרי ודאי לא משום טעמא דלא ס\"ד הוא שהרי כיון דאמר לה בכל דהו ודאי סמכה דעתה אלא דגזרת הכתוב הוא דבעינן מידי דקייץ ואפי' הכי משמע מדברי רש\"י והתוס' דלא חיילי הקדושין אפי' לאחר ששמאום דהא ודאי דוחק לומר דמ\"ש רש\"י אינה מקודשת לא כתב כן אלא ללישנא קמא דבסמכה דעתה פליגי ותו דמדברי התוס' שם מבואר דללישנא בתרא נמי אינה מקודשת ואפי' לאחר ששמאום מדהוצרכו לומר דללישנא בתרא דאמר בכל דהו נמי פליגי דהא דאמרינן בפ' הא\"מ התקדשי לי בשטר חוב כו' וחכמים אומרים שמין את הנייר אם יש בו שו\"פ מקודשת ה\"ק אם רוצה לקדשה בשטר שמין את הנייר כו' ואם איתא אמאי לא כתבו בפשיטות דמקודשת לאחר שומא קאמר גם מדברי רש\"י ז\"ל בפרק הא\"מ ד\"ה לא אמרו כלך אצל יפות שכתב וז\"ל אבל לענין מי שנטל לעצמו משום כסופא הוא דקאמר לה שלא יכסוף אבל למפרע לא ניחא לי' ע\"כ משמע דס\"ל שלא כדעת הריטב\"א ז\"ל שהרי מבואר מדבריו דאף דנימא דמשום כסופא הוא דקאמר אפי\"ה מחילתו מחילה אלא דלא חשיבא מחילה למפרע ואפי\"ה משמע דאינה מקודשת כלל ואפי' לאחר שאמר לה כלך אצל יפות דהא ודאי דחיקא מילתא טובא לומר דמאי דקאמר רבא לא אמרו כלך אצל יפות אלא לענין תרומה בלבד היינו לענין שלא תהא מקודשת למפרע אבל מודה הוא דמקודשת מכאן ולהבא גם מדברי התוס' שם ד\"ה אם נמצאו יפות משמע קצת דס\"ל הכי למעיין בדבריהם שם מ\"מ מידי פלוגתא לא נפקא ונמצא א\"כ הכלל העולה ממה שכתבנו דאם נתאכלו המעות קודם יאוש אינה מקודשת לכ\"ע ואם לא נתאכלו המעות לדעת רש\"י והתוס' אינה מקודשת אפי' מיאוש ואילך ולדעת הריטב\"א מקודשת מיאוש ואילך וזה נ\"ל ג\"כ דעת רבינו שכתב בפ\"ה מהלכות אישות הלכה וז\"ל הנכנס לבית חבירו ולקח לו משם כלי או אוכל וקדש בו אשה ובא ב\"ה אף ע\"פ שאמר לו למה לא נתת לה דבר זה שהוא טוב ממנו אינה מקודשת שלא אמר דבר זה אלא כדי שלא יתבייש עכ\"ל דמשמע מדבריו דאי הוה ידעינן דלא משום כסופא הוא דקאמר אלא שמחל בפי' הוה אמרינן דמקודשת וקשה טובא דאמאי הא קי\"ל יאוש שלא מדעת לא הוי יאוש ובשלמא לרבא דקאמר טעמא משום כסופא ניחא משום דרבא לטעמיה דס\"ל דיאוש שלא מדעת הוי יאוש אכן לדעת רבי' ק' ובפרק מה' תרומות פסק רבינו שאם תרם שלא ברשות ב\"ה ובא ב\"ה וא\"ל כלך אצל יפות ה\"ז תרומה והק' הכ\"מ ז\"ל שם דהא קי\"ל יאוש שלא מדעת לא הוי יאוש ולא אמרינן דלכי ידע מתייאש מעיקרא נמי הוי יאוש ותי' דס\"ל ז\"ל דלפי מאי דמסיק דתרומה שאני משום דמצוה הוא כיון דגלי דעתיה השתא דייני' לי' דהכי הוה דעתיה מעיקרא יע\"ש ואין תי' זה מספיק למ\"ש בה' אישות דאפי' במקום דליכא מצוה אי הוה ידעינן דניחא ליה השתא ולאו משום כסופא קאמר הוה מקודשת וכבר הוקשה לו כן להרב מח\"א ז\"ל הל' גזילה סי' ב' אכן אם נאמר שדעת רבינו ז\"ל כדעת הריטב\"א ז\"ל ניחא שפיר דמשום הכי הוצרך לטעמא דכסופא לומר דאינה מקודשת כלל הא אי הוה ידעינן דניחא לי' השתא אע\"ג דאינה מקודשת למפרע משום דיאוש שלא מדעת לא הוי יאוש אפי' הכי הרי היא מקודשת ממחילה ואילך וכדעת הריטב\"א ז\"ל כנ\"ל נכון ודוק ועיין בתשו' הרשב\"א ז\"ל סי' תר\"ב:<br><b> מעשה חושב</b>\n<b> (רפב) </b> דמשמע מדבריו דאי הוה ידעינן דלא משום כסופא הוא דקאמר כו' וקשה טובא דאמאי הא קיי\"ל יאוש שלא מדעת לא הוי יאוש כו'. למ\"ש הש\"ך בח\"מ סי' שנ\"ח ס\"ק א' דהא דקיי\"ל דיאוש שלא מדעת לא הוי יאוש היינו ביאוש דאבידה דגם אחר שנודע לו שאבד נמי אינו מתיאש אלא בע\"כ כיון שאינו יודע היכן הוא אבל בדבר שאח\"כ מוותר מרצונו ומתיאש ברצונו הטוב מהני יאוש כזה אפילו שלא מדעת משום דהוי כמו בהיתרא בא לידו וא\"כ לפ\"ז לק\"מ תמיהת המחבר דאי לאו טעמא דכסופא הו\"א דמרצון הטוב מוותר ומייאש ממנו ואפי' יאוש שלא מדעת מהני בכה\"ג וממילא האשה זוכה בו כיון דאצלה הוא שינוי רשות אחר יאוש שלא מדעת דמהני בכה\"ג משום דמיאש אח\"כ ברצון טוב ומיחשב היאוש שלא מדעת ליאוש למפרע:"
+            ],
+            [],
+            [
+                "<b>וכתב </b>\n<b> מלמד שאינה מתגרשת אלא בכתב כו'.</b> כתב הרב חלקת מחוקק סי' ק\"ך סעיף ט' דגט שנכתב ע\"י ב' סופרים בטל דקרא כתיב וכתב לה בלשון יחיד ועוד הביא ראי' לדבר יע\"ש ותמהני עליו איך אישתמיט מיני' מ\"ש רבינו בפ\"ג מה' אלו דין י\"ז וז\"ל כתב אחד מהם מחמשה אלו טופס והניח מקום התורף וכתב הפקח הרי זה גט כשר הרי דבנכתב בשני בני אדם כתב דכשר דוכתב לה קרינן בי' ולכאור' צ\"ע וכבר הי' מקום לומר דע\"כ לא כתב הרב אלא בתורף גופיה דבשני בני אדם הגט בטל דקרא כי כתיב בתורף כתיב וע\"פ זה יש ליישב מה שתמה מוהר\"י כולי ז\"ל פ\"ד מהלכות אלו הלכה י\"ד ממ\"ש הרא\"ש בתשוב' כלל מ\"ה סימן ט\"ו על אודות שליח הולכה שהביא גט ולא היו הווי\"ן ארוכין דמצו ב\"ד לתקוני יע\"ש דהתם שאני דמקום אריכת הווי\"ן הוא בטופס כנודע דתורף אינו אלא מקום האיש והאשה ומקום הרי את מותרת לכל אדם ושוב ראיתי להרב פר\"ח ז\"ל סי' הנזכר ס\"ק ח' דפשיטא לי' מילתא דטופס מצי למכתב חד גברא ותורף גברא אחרינא האמנם מדברי הרב חלקת מחוקק משמע דלא ס\"ל לחלק בהכי ממה שהביא ראי' דאם איתא א\"כ כי אמר כולכם כתבו הי' ראוי להם שיכתבו ואי כפי מ\"ש עוד היום תיקשי לי' דיכתבו כולם הטופס ודוק:<br><b> מעשה חושב</b>\n<b> (רפג) </b> דגט שנכתב ע\"י ב' סופרים בטל דקרא כתיב וכתב לה בלשון יחיד. לפמ\"ש הר\"ן בפ' המגרש דף קצ\"ג בשם הרמב\"ן בשייר מקצת הגט וכתבו בדף השני דבלא ידיע במתחתא דמילתא דפסול משום דחיישינן לשמא נמלך הבעל ובטל השליחות וכשחזר אח\"כ ואמר לו השלם אותו לא עשאו שליח אלא לחצי הגט ולא ניתן לגירושין וא\"כ הרי לא צריך קרא למפסל גט שנכתב ע\"י ב' סופרים שהרי אפי' סופר אחד אינו נעשה שליח לחצי חצי ויש לחלק:<br><b> (רפד) </b> ועוד הביא ראיה לדבר יע\"ש כו' כתב א' מהם כו' טופס והניח מקום התורף וכתבן הפקח ה\"ז גט כשר כו'. גם אנכי כוונתי לקושיא זו ומדברי הש\"ס גיטין דף כ\"ג ע\"א דמוקי שמואל הא דחרש ושוטה כשרים לכתוב הגט היינו בששיירו מקום התורף ולפ\"ז לא היה צריך לדברי הרמב\"ם ז\"ל ואולי משום דר\"י ס\"ל דמדרבנן אסור עיין בהגהת ש\"ע אה\"ע סי' קכ\"ג סעיף ג'. גם יישבתי בזה דהרב חלקת מחוקק קאי אתורף לחוד וכמ\"ש נמי הרב המחבר פה ועיין ב\"ש שם:<br><b> אבל </b> לבי מהסס בתירוץ זה משום דעכ\"ר אפי' התורף גופי' מותר נמי לכתוב ע\"י שני ב\"א דאל\"כ הא למאן דבעי שליחות בכתיבה הרי משעה שהתחיל הסופר לכתוב התורף תו אין ביד הבעל לגמרו דהא כתיב בלשון יחיד וא\"כ הרי גם הסופר שליחו אינו יכול לגמרו משום דמאי דהמשלח עצמו לא מצי עביד גם שליח לא מצי משוי. ואף די\"ל דכיון דקודם הכתיבה היה יכול הבעל לכתבו כולו ושפיר שוי להסופר שליח וא\"כ תו לא משגחינן במה שאח\"כ לא מצי להיות שליחו של הבעל לענין הגמר משום דהשליחות היא מתחלה אכתיבת הגט בכולל מ\"מ הא י\"ל נמי דבעי שליחות על כל פרט ופרט שכותב בכל פעם וכן משמע בר\"פ מי שאחזו בפלוגתא דר' יוחנן ור\"ל שם וניהו דמותר לסופר למכתב גיטא כשהבעל ישן מ\"מ ישן שאני משום דסמא בידן משא\"כ בנ\"ד דמי טפי לנשתתק וא\"כ לכאורה א\"א לומר כדעת הרב חלקת מחוקק הנ\"ל. ועוד דבעיקר דבריו צ\"ע דכיון דקיי\"ל דשלוחו של אדם כמותו א\"כ הא אפי' כשכתבו שנים הרי הוי כאלו כתב הבעל בעצמו. ולפ\"ז הא א\"א למידרש וכתב ליחיד דהא אפי' כשרבים כותבים הוי כאלו כתב הבעל לחודיה. וצ\"ל דקאי לשיטת הפוסקים דלא בעי שליחות לכתיבה. וצ\"ע במגויד דודאי אינו יכול לכתוב גט ואפ\"ה שליחו כותב ואי בעינן שליחות בכתיבה א\"כ איך נעשה שליח ועיין מס' ב\"ק דף קי\"ד ע\"א דמוכח משם דכל היכא דאפי' ע\"י הדחק לא מצי המשלח למיעבד שליח נמי לא מצי משוי. וכמדומה לי שהגאון ר' זלמן מרגליות ז\"ל בתשובותיו בית אפרים הקשה כעין זה אך במגויד איני יודע מקום לתירוץ: (מנ\"ה: עיין במחנה אפרים פ\"ג מהלכות גירושין):"
+            ],
+            [
+                "<b>וגופו </b>\n<b> של גט הרי את מותרת לכל אדם כו'.</b> עיין במ\"ש הר\"ן ובמה שהקש' עליו הרב לח\"מ ולע\"ד הדברים פשוטים ושוב מצאתי כן להרב מכתב מאליהו שער ב' סימן ב' ומה שהקש' עליו הרב הנזכר וז\"ל ועוד ק\"ל כו' הן דברים תמוהים ולא ירד לכונת הרב לח\"מ דקו' הלח\"מ היא למאי דבעי לאוכוחי תלמודא דלא בעינן ודין ממאי דלא אתקין רבא ודין ש\"מ דס\"ל דהלכה כרבנן ואהא ק\"ל שפיר להרב הנז' דאפילו תימא דס\"ל לרבא דהלכה כרבנן מ\"מ רבנן מודו דלכתחיל' בעינן ודין ורבא אתי דלא כמאן ודוק: כתב הר\"ן בפ\"ק דנדרים ד\"ה ע\"ב ד\"ה לימ' קסבר כו' וז\"ל אלמא שמואל גופי' ס\"ל דידים שאינן מוכיחות לא הווין ידים ואיכא למידק מדאמרינן בפרק כל הגט גבי מתניתין דהכותב טופסי גיטין צריך שיניח מקום האיש כו' אמר שמואל וצריך שיניח מקו' הרי את מותרת לכל אדם ואילו ודין לא קאמר אלמא לשמואל לא צריך ודין וי\"ל דדילמא שמואל ס\"ל דאפי' למ\"ד ידים שא\"מ לא הויין ידים גבי גיטין לא צריך ודין דבלאו ודין הוי מוכיח דאין אדם מגרש אשת חבירו כו' יע\"ש ויש לדקדק עליו דכפי זה מאי פריך בגמ' לעיל ושמואל אמאי דחיק לאוקומי מתני' כר\"י לוקמא כרבנן אע\"ג דאין ידים מוכיחות ואמאי לא משני דשמואל מוקי למתני' כרבנן משום דע\"כ לא קאמרו רבנן אלא גבי גט דאין אדם מגרש אשת חבירו וכמ\"ש הר\"ן וליכא למימר דאין ה\"נ דלפום דמסקינן לקמן דע\"כ לא קאמרי רבנן אלא גבי גט משום דאין אדם מגרש אשת חבירו כו' ה\"נ דמצינן למימר דשמואל מוקי למתני' ככ\"ע אמנם תלמודא לפום מאי דס\"ד השתא דאין לחלק בין גט לשאר מילי הוא דפריך דהא ליתא דתלמודא מסיק הכי לקמן אליבא דרבא כי היכי דלא תיקשי ליה לימא כתנאי כו' וא\"כ רבא ודאי איהו גופיה הכי ס\"ל וכיון שכן אמאי אצטריך רבא לתרץ אליבא דשמואל מתני' קשיתיה כו' לימא דשמואל מוקי למתניתין אפילו כרבנן משום דע\"כ ל\"ק רבנן אלא גבי גט כו' וכדס\"ל איהו ונראה לע\"ד לומר דודאי הא דמסיק לקמן אליבא דרבא דאפי' רבנן ל\"ק אלא גבי גט כו' היינו לפום מאי דמשני השתא רבא מתני' קשיתיה כו' דמוכח מינה דסתם מתני' ס\"ל דידים שאינן מוכיחות לא הויין ידים וא\"כ כי היכי דלא נימא דסתם מתני' אתיא כר\"י דיחידאה היא דחקינן אנפשין לומר דסתם מתניתין ס\"ל דע\"כ ל\"ק רבנן אלא גבי גט משום דאין אדם מגרש כו' ומתני' אתי ככ\"ע והשתא ע\"כ ברייתא דקתני מופרשני ממך כו' ה\"ז אסור צריך לידחק ולומר דתנא אחרינא הוא ותנאי שקלת מעלמא וא\"נ דאסור דקתני בברייתא לאשתעויה בהדיה קאמר לאיכא מ\"ד שכתב הר\"ן וזה ודאי דוחק דברייתא סתמא קתני ומשום הכי מקשי שפיר תלמודא לעיל דאמאי דחיק לאוקמי מתני' כר\"י לוקמא כרבנן דהשתא לא מצי לשנויי דשמואל מוקי למתני' ככ\"ע דע\"כ ל\"ק רבנן אלא גבי גט כו' דהא מנ\"ל לשמואל כי היכא דנימא דברייתא אתי דלא כמאן אדרבא נימא דרבנן ס\"ל בעלמא ג\"כ דידים שאינן מוכיחות הויין ידים וברייתא אתי כרבנן ואהא משני רבא מתני' קשיתיה כו' ואם כן כיון דסתם מתניתין ס\"ל דלא הויין ידים דחקינן אנפשין לומר דע\"כ ל\"ק רבנן אלא גבי גט כו' כי היכי דניתי סתם מתני' כרבנן דרבים נינהו כן נ\"ל ודוק:"
+            ],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>ומנין </b>\n<b> שיתנהו לה בתורת גירושין שנאמר כו' ואם אמר לה אחר כך ה\"ז גיטך ה\"ז גט כו'.</b> נ\"ב פרק המגרש דפ\"ה והרב ל\"מ ז\"ל הקשה לדברי הרשב\"א שכתב ה\"ה בפ\"ג מה' אישות דין ח' גבי היה מדבר עם האשה כו' דהיכא דאין עסוקין באותו ענין שאפילו חזר ואמר לה הרי את מקודשת והיא רוצה צריך שיטול הכסף ממנה ויחוזר ויתננו לה בתורת קידושין ע\"כ דהכא משמע דאפילו אחר שנתן לה הגט אם אמ\"ל הרי זה גיטך הגט כשר וא\"צ שיחוזר ויטלנו והא הכא נתינ' דאוריית' הוי דכתיב ונתן דומיא דהתם כו' ותי' וז\"ל וי\"ל דשאני התם דמדאורייתא בעינן שיאמר ה\"א מקודשת כמ\"ש התוס' בקדושין דף ד' ד\"ה כי יקח כו' ומש\"ה כי לא אמרו קודם נתינה כו' לא הוי קדושין מן התורה אבל הכא גבי גט דמדאורייתא בנתינה לחוד סגי ומדרבנן הוא דבעינן שיאמר ה\"ז גיטך אפילו שיאמר לה אחר נתינת הגט כשר כו' יע\"ש ולע\"ד לא נהירא לי במ\"ש שדעת הרשב\"א ז\"ל הוא דבגט מדאוריית' בנתינה לחוד סגי אלא דרבנן אמרו דבעינן שיאמר ה\"א מגורשת ומשום הכי אם לא היה מדבר עמה ע\"ע גיטה הגט פסול וכי אמר לה אחר נתינה כשר דהא מדברי הרשב\"א ז\"ל בחידושיו לגיטין נראה בהדיא דס\"ל דמדאורייתא בעינן שיאמר ה\"א מגורשת שלא כדעת רבינו שכתב בדין י\"א דהוי מדרבנן שהרי הקשה שם אמתני' הלזו דקתני אמר לה כנסי ש\"ח זה אינו גט וז\"ל ותמיהא לי מילת' אמאי נקט באומר כנסי ש\"ח זה לישמועינן בנותן לה גט סתם דאינו גט וכ\"ש באומר לה כנסי ש\"ח זה כו' יע\"ש והשתא אם איתא דס\"ל להרשב\"א ז\"ל דמדאורייתא בנתינה לחוד' סגי מאי קא ק\"ל דלישמועינן בנותן לה גט סתם הא בנותן גט סתם הגט פסול מדרבנן ומתני' קתני אינו גט מן התורה ומש\"ה נקט לה באומר כנסי ש\"ח זה אלא ודאי מוכח בהדיא דס\"ל להרשב\"א דבנותן לה סתם אינה מגורשת מן התורה הפך דעת רבינו ועיין בלח\"מ ז\"ל במ\"א שכתב שלדעת רבינו בדוקא נקט מתניתין כנסי ש\"ח זה יע\"ש: ולעיקר קו' כבר הרשב\"א ז\"ל גופיה בחידושיו לקדושין ד\"ט נרגש מזה וכתב וז\"ל ומיהו נ\"ל דהכא אפילו למאן דאמר אינו צריך שיטלנו הימנו הכא צריך הואיל וקנאתו לגמרי דהא אי בעי למיהדר לא מצי הדר דמימר אמרה ליה את בסתמא יהבית ניהלי ואנא למתנה איכווני כו' והוה ליה ככנסי סלע זה שאני חייב ליכי כו' ודמיא למאי דאמרינן בגיטין פרק המגרש אפילו תימא ר' דילכון אמר שאני הכא הואיל וקנאתו כו' והכא עדיפא דקנאתו לגמרי עכ\"ד יע\"ש ומיהו אכתי ק\"ל דכפי זה מאי ק\"ל הכא אמתני' דידן דלישמועינן בנותן לה גט סתם נימ' דמש\"ה נקט דוקא כנסי ש\"ח משום דבעי למתני עד שיאמר ה\"ז גיטך ואלו בנותן לה גט סתם לא מהני עד שיטלנו הימנה דמצית למימר אנא למתנה איכוונית ולצור על פי צליחותו ועיין מ\"ש הטור סימן וצ\"ל דדוק' גבי קדושין כיון שנתן לה בסתם ליכא גילוי מילתא שנותן לה לשם קדושין ומש\"ה כתב הרשב\"א דצריך שיטלנו הימנה ויחוזר ויתננו לה משום דמצית למימר אנא למתנה איכונית ולשם מתנה יהבית ניהלי משא\"כ בגט דאע\"ג דנתנו לה סתם הרי הוכיח מתוכו דלשם גט נתנו לה ולא מצית למימר דלשם מתנה יהבית ניהלי ולפי זה נפקא מינה לענין דינ' דבקדושי שטר דינו כגט ואין צריך ליטלו הימנו ודוק ועיין בספר בית שמואל סימן כ\"ז ס\"ק י\"ג שהקשה על דברי הרשב\"א הללו שכתבנו לעיל דפליג מדידי' אדידי' דאלו ממ\"ש הרבב\"י סימן ל\"א בשם הרשב\"א ז\"ל נראה מדבריו דאם אמ\"ל התקדשי לי בחפץ זה ששוה חמשים זוז ולא שמו אותו דא\"צ ליטול הימנה ולומר לה הרי את מקודשת אלא באומר לה ה\"א מקודשת סגי ואלו הכא הצריך ליטלו הימנה ולומר לה ה\"א מקודשת וכן הקשה בסי' ל\"א סק\"א אמנם כפי מ\"ש משם הרשב\"א בחידושיו לק\"מ דבשלמא ביהיב לה סתם משום הכי צריך ליטלו הימנה כיון דקנאתו לגמרי דאי בעי למיהדר ל\"מ הדר דמימר אמרה אנא למתנה איכונית משא\"כ התם דיהיב לה בתורת קידושין משום הכי כ' הרשב\"א דא\"צ ליטלו הימנה אלא באומר לה ה\"א מקודשת סגי ממ\"נ דאי הוי קדושין ראשונים קדושין כיון דאדעתא דליהיו קדושין יהביה ניהלה כי בטלו הקדושין אי בעי למיהדר חייבת ליתנה לו ולא מצית למימר למתנה איכוונית דהא לשם קידושין יהביניה לה ונמצא דלא קנאת' כלל והו\"ל ככנסי ש\"ח זה דאמרינן בגיטין אליבא דר' דאין צריך ליטלה הימנו ודוק: ובהיותי נבוך בזה ראיתי להרב עצמות יוסף ז\"ל דף ס\"ט שנרא' שסותר למ\"ש וזה שכתב שם גבי ההיא דאמרינן בגמ' דף נ\"ב ההוא אריסא דקדיש במוזא דשומבי אתא לקמיה דרבא אמ\"ל מאן פלג לך חלקו של ב\"ה כלומר ואינה מקודשת וז\"ל מיהו אם א\"ל תהא לי מקודשת בחלק שיש לי בבצלים אלו נראה דהויא מקודשת שהרי לא קדשה אלא באותו חלק שיש לו בהן וכ\"כ הר\"ן ז\"ל וראיתי בתוס' רי\"ד כתוב וז\"ל ואי אמרת תתקדש מיהא בפלגא דאית לי' בגויה כיון דכולי' יהיב לה לא סמכה דעתה אלא בכוליה והו\"ל כמנה זה ונמצא חסר דאינ' מקוד' ואינו סותר הדין שכתבתי דודאי אם אמ\"ל כך בשעת קדושין הויא מקוד' גמורה אבל אם אחר שנתן שבאו לבטל הקדושין אמר הוא לפחות תתקדש במה שיש לו בו כיון דלא אמ\"ל כן בשעת קידושין הו\"ל כנותן לה מנה ונמצא חסר דינר דאינה מקודשת עכ\"ד הנה דעת הרב ברור מללו דכל דלא הוו קידושין משעת נתינה לא סגי לן באומר לה אח\"כ ה\"א מקודשת בחלק שיש לי בו אמנם כפי מ\"ש משם הרשב\"א ז\"ל נראה ברור דה\"נ אם אמ\"ל בשעת נתינה ה\"א מקודשת לי בבצלים אלו דקי\"ל דלא הוו קידושין ואם אמ\"ל אח\"כ תתקדש במה שיש לי בו הויא מקודשת דכיון דמתחילה אדעתא דקדושין יהבינהו ניהלה כי בטלו הקדושין אחר כך משום דקדשה בחלק חבירו א\"כ חייבת להחזירה ולא מצית למימר אנא למתנה איכוונית וכיון שכן לא קנאתו כלל ומקודשת ולדברי הרב הנז' ז\"ל קשה דמאי שנא מהא דאמר הכא בפ' המגרש דאם נתן לה גט בידה והיא ישנה אע\"פ דלאו בת גרושין היא אם אמר לה אח\"כ כשהיא נעורה ה\"ז גיטך הויא מגורשת ה\"נ אע\"ג דבשעת נתינה לא חלו הקדושין משום דקדשה בחלק חבירו אם אמ\"ל אח\"כ תתקדש במה שיש לי בו אמאי אינה מקודשת ואם כן כפי מ\"ש נראה לכאורה דתוס' רי\"ד פליגי אמ\"ש הר\"ן וה\"ה אם א\"ל בשע' נתינ' ה\"א מקו' במה שיש לי בו דמקו' דאי ס\"ל הכי אמאי כתבו דאם אמ\"ל אח\"כ תתקדש מיהא במה שיש לי בו דמ\"ל אם אמ\"ל אחר כך ומ\"ל אם אמר לה בתחילה דא ודא חדא היא אלא ודאי דסבירא ליה דאפילו אם אמר לה כן בשעת נתינה אינה מקודשת אמנם אחר ההשקפה נראה דהרב הנז' אחר המחילה לא ירד לסוף כונתם שהו' הביא דמ\"ש דאי אמר תתקדש מיהא בפלג' דאית לי בגויה כונת' לומר דאם אמ\"ל אח\"כ לאשה תתקדש כו' אפ\"ה אינה מקודשת כיון דכולי' יהיב לה לא סמכא דעת' ואהא כתב הרב ז\"ל דעכ\"ז אינו סותר למ\"ש הר\"ן ז\"ל כו' אמנם לע\"ד פירוש זה לא יתכן כלל בדבריהם דכפי זה לא ידעתי מאי האי דכתבו והו\"ל כנותן מנה ונמצא חסר דאינה מקודשת ומה דמות יערכו לו מההיא דנותן לה מנה התם שאני דכיון שאמר לה התקדשי לי במנה זו ונמצא חסר אדעתא דהכי לא נתקדשה משא\"כ הכא דהא קאמ\"ל בהדיא ה\"א מקודשת במה שיש לי בו ונתרצית היא ואמאי אינה מקודשת אפי' באומר לה אחר כך ואה\"נ דהת' נמי אם נמצא חסר ואמ\"ל אח\"כ ה\"א מקודשת בהן חסר הן יתר דהויא מקוד' ומהיכא פשיטא להו התם דאפי' אם אמ\"ל אח\"כ הרי את מקודשת דלא הוי קדושין אדכתבו והו\"ל כמנה זו כו' לכן הנר' פשוט בכונתם לע\"ד הוא כלפי מ\"ש הריטב\"א והר\"ן ז\"ל שם וז\"ל י\"א דוקא בשאינו שוה אלא פרוטה א' אבל שוה ב' פרוטות מתקדשת שהרי יש בחלקו שו\"פ ולא נהירא דכיון דכוליה מוזא יהיב לה דעתה אכולה והו\"ל כאומר לאשה התקדשי לי במנה ונמצא חסר דאינה מקודשת עכ\"ד ומעתה נתבאר דמ\"ש ואי אמרת התקדשה מיהא בפלגא כונתם כמו ואם תאמר וכונתם להקשות דאפילו ביהיב לה סתם אמאי אינה מקודשת הרי יש בחלקו שו\"פ וזהו שכתבו ואי אמרת כו' כלומר ואמאי קאמר מאן פליג לך דנראה דוחק לומר כהי\"א שכתב הריטב\"א דמיירי בדליכא אלא שו\"פ ואהא תיר' מה שתירץ הריטב\"א ז\"ל דכיון דכוליה יהיב לה לא סמכא דעתה דהו\"ל כמנה זו ונמצא חסר דאינה מקודשת דלא סמכה דעתה אלא בכולה מנה אמנם ודאי דאם אמר לה בשעת נתינה ה\"א מקודשת בחלק שיש לי בו מודו תוספות רי\"ד לדעת הר\"ן וה\"א דמקודשת וכן נמי אם נתן לה סתם ואח\"כ אמ\"ל התקדשי במה שיש לי בו אם נתרצית היא כ\"ע מודו דמקודשת וכדעת הרשב\"א גם דברי הרב עצמות יוסף אפשר לפרשן ע\"צ הדחק דמ\"ש ואם את\"ל אח\"כ אינה מקודשת היינו בדלא נתרצית היא ומש\"כ דאם אמ\"ל כך בשעת קדושין הויא מקודשת לאו דוקא אלא ה\"ה אחר קדושין וכדכתיבנא כנ\"ל ועי' במוהראד\"ב סי' כ\"א ודו\"ק:<br><b> מעשה חושב</b>\n<b> (רפה) </b> ק' דמאי שנא מהא כו' אם אמר לה אח\"כ כשהיא נעורה ה\"ז גיטך הויא מגורשת ה\"נ כו' אם א\"ל אח\"כ תתקדש במה שיש לי בו אמאי א\"מ כו'. לכאורה תימא לתמיהתו שהרי בפ\"ק דקדושין בעובדא דהאי גברא דקדיש בצפתא דאסא אמרו לי' והא לית בה שוה פרוטה ואמר להו תתקדש לי בד' זוזי דאית בה שקלתה ואמר רבא דאינה מקודשת משום דהויא שתיקה לאחר מתן מעות וע\"ש. וא\"כ מה\"ט הא י\"ל נמי בנ\"ד דכיון דמעיקרא סברה דמקדשה בכל המוזא א\"כ הרי נתבטלו הקדושין משום חלק הגזל שבו ומשום הכי גם כשאומר אח\"כ תתקדש בחלקי שבו לא מהני בסתמא וה\"ט דתוס' רי\"ד ז\"ל ויש להאריך בזה. אבל בפשיטות נראה דבין בעובדא דציפתא דאסא הנ\"ל ובין בהאי דתוס' רי\"ד ז\"ל לא מיירי דאמר כן להאשה בלשון קדושין מחדש אלא דאמר להו מה בכך דציפתא אינו שוה פרוטה מ\"מ תתקדש בד' זוזי שיש בה וכן בהאי דאמר תתקדש מיהא בפלגא כו' בההיא דתוס' רי\"ד הנ\"ל וכן מורה הלשון מיה\"א שכ' התוס' וגם הלשון אמר לה\"ו בההוא דציפתא הנ\"ל וצ\"ע:"
+            ],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>במה </b>\n<b> ד\"א כשהיה הגט כו' אם כתב הבעל בכתב ידו כו' ה\"ז גט פסול.</b> ובפ' המגרש דף פ\"ו תנן ג' גיטין פסולין ואם נשאת הולד כשר כתב בכתב ידו ואין עליו עדים כו' יש בו זמן ואין לו אלא עד אחד כו' והנה בפי' דהך מתני' נחלקו רש\"י ורשב\"ם ז\"ל דרש\"י ז\"ל פירש בדליכא עידי מסירה שכתב וז\"ל וכיון דכתב ידו היא וכתב ונתן קרינן ביה אע\"ג דליכא ע\"מ כשר מדאורייתא מיהו רבנן פסלינהו דילמא אתי לאכשורי בכתב סופר ע\"כ אמנם הרשב\"ם ז\"ל פירשה בדאיכא ע\"מ ור\"א היא הפך דעת רש\"י שכתב בפ' גט פשוט דף קע\"ז וז\"ל כתב בכתב ידו ואין עליו עדים אלא שנמסר לה בפני עדים דעמ\"כ בדיעבד ע\"כ וראיתי להרב בני יעקב דק\"ל ע\"ד שהק' אדברי רשב\"ם הללו וז\"ל ודבריו תמוהים דנראה דס\"ל דטעמא דת\"ק משום דס\"ל דע\"מ כרתי מיהו לא כרתי אלא דיעבד ור\"א ס\"ל דע\"מ כרתי לכתחילה וק' טובא דהרי אמרו בשמעתין אמר רב כת\"י שנינו ושיילינן בגמ' אהייא אלימא ארישא פשיטא כת\"י קתני ומסקינן אלא אסיפא יש בו זמן ואין בו אלא עד אחד ואמר רב ל\"ש אלא כת\"י אבל כתב סופר ועד הולד ממזר ואי מיירי בע\"מ אמאי הולד ממזר נהי דס\"ל דוקא בדיעבד אבל לא משום הא הולד ממזר עכת\"ד ולע\"ד לק\"מ ואשתמיט מיניה מ\"ש הרי\"ף ז\"ל בהך סוגייא דהנה הרי\"ף ז\"ל רצה להכריח דהא דאמר ר\"א ע\"מ כרתי לאו דוקא אלא או ע\"מ או ע\"ח כרתי ממאי דאמר רב הכא דכתב סופר הולד ממזר אע\"ג דהוא סובר דהלכתא כר\"א דע\"מ כרתי וא\"כ איך אפשר דהולד ממזר כיון דאיכא ע\"מ ואי ליכא ע\"מ אפי' שני עדים חתומים לא מהני דע\"מ כרתי אלא ודאי דע\"ח נמי כרתי ובסוף כתב וחזינן לגאון שכתב הוו ידעי דהא דאמר רב הולד ממזר משום דהו\"ל הא מילתא לר\"א כמזוייף מתוכו עכ\"ל וא\"כ איכא למימר דרשב\"ם ז\"ל סובר כס' הגאון שהביא הרי\"ף ז\"ל גם מ\"ש עוד הרב הנז' דקע\"ב נר' דפליג דידיה אדידיה הרואה יראה שאין מדבריו הכרח כלל ודוק מיהו הדבר הקשה אלי הוא מפירוש רשב\"ם ז\"ל דכיון דמתני' איירי בדאיכא ע\"מ וס\"ל להאי תנא דע\"מ לא כרתי לכתחילה א\"כ ע\"כ צ\"ל דמאי דנקט מתני' כת\"י לאו דוקא דהוא הדין בכתב סופר ואם נשאת לא תצא דע\"מ כרתי בדיעבד אלא לרבותא נקטי' לאשמועי' דאפילו בכ\"י הוי גט פסול וא\"כ קשה טובא דא\"כ כי שיילי' בגמ' אמאי דקאמר רב כ\"י שנינו אהייא אלימא ארישא פשיטא כ\"י קתני אדרבא איפכא הו\"ל להקשות דאי ארישא הוא דקאמר רב ל\"ל כ\"י הא כיון דאיכא ע\"מ אפילו כתב סופר הולד כשר תו ק\"ל לדעת רשב\"ם ז\"ל ממאי דגרסינן בפ' המביא קמא מאן האי תנא דבעי כתיבה וחתימה לשמה אי ר\"א כתיבה בעי חתימה לא בעי וכ\"ת ע\"כ ל\"ק ר\"א אלא מדאורייתא אבל מדרבנן בעי והא ג' גיטין דרבנן וקא מכשר ר\"א כו' והשתא אמאי ל\"ק הא מני ת\"ק דר\"א היא דבעי חתימה מדרבנן ורב אשי נמי דקאמר הא מני ר\"א היא אמאי ל\"ק הא מני ת\"ק דר\"א היא וצ\"ע:"
+            ],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>וכן </b>\n<b> התקינו חכמים שיכתוב זמן בגט כו' שמא הויא אשתו קרובתה כו'.</b> בפרק המביא תנין מחלוקת ר\"י ור\"ל ופסק כר\"י ודע שבפי' המשניות שם כתב רבינו וז\"ל ור\"ש מכשיר ידוע שהיום הולך אחר הלילה לפיכך נכתב ביום והעיד בו בלילה יהיה עדות שקר כו' ור\"ש מכשיר לפי שאין לזמן אצלו תועלת מרובה לפי שהעיקר אצלנו תקון זמן בגיטין אמנם היא משום בת אחותו שמא תזנה תחתיו והיא אשת איש ושמא יכתוב גט בלא זמן קבוע ויתן לה ותאמר כבר אני גרושה הייתי בזה הזמן לפיכך אין בין היום ובין הלילה שיתחדש כמו זה ואין הלכה כר\"ש עכ\"ל והנה לעין הקורא דבריו מן המתמיהים ראשונה במ\"ש לפי שאין לזמן אצלו תועלת מרובה והרי אין לך תועלת מרובה גדול מזה שאם לא היה בו זמן היה מחפה על בת אחותו ותו הדבר קשה במאי דמבואר מדבריו דר\"ש נמי ס\"ל דטעמא דתקנו זמן הוא משום בת אחותו וכר\"י אלא דאפ\"ה ס\"ל דבנכתב ביום ונחתם בלילה כשר משום דלא שכיח שתזנה אשתו בזמן מועט בין היום ובין הלילה והדבר תמוה דבהדי' פרכינן התם בשלמא לר\"ל מש\"ה הוא דמכשיר ר\"ש אלא לר\"י מ\"ט ומשנינן א\"ל ר\"י אליבא דר\"ש לא קאמינא כי קאמינא אליבא דרבנן הרי מבואר דלר\"ש זמן לאו משום בת אחותו אתקן אלא משום פירות וכמו שפירש רש\"י שם והוא מוכרח וכבר עמד בכל זה הרב בני יעקב דף ג' ע\"ב יע\"ש מה שנדחק הרבה ליישב פירוש הסוגיא לדעת רבינו ז\"ל והם דברים דחוקים הרבה כמו שיע\"ש ובר מן דין הדבר תמוה מי הכריחו לרבינו ז\"ל להוציא הסוגיא מפשטה ולפרש' בדרך עקיפין כי על כן הנראה אצלי שרבינו ז\"ל קשיתי' בפירוש הסוגיא כפרש\"י דכיון דע\"כ צ\"ל לר\"י דר\"ש ס\"ל דטעמא דתקנו זמן הוא משום פירות דאי משום ב\"א א\"כ מה\"ט נכתב ביום ונחתם בלילה יהא פסול א\"כ עכ\"ל דר\"ש ס\"ל דאין לבעל פירות משעת כתיבה ומשו\"ה לא חיישינן שמא תטרוף לקוחות שלא כדין וכ\"כ רש\"י ז\"ל בד\"ה היינו דאיכא והדבר מוכרח דליכא למימר דלר\"י ס\"ל לר\"ש דנכתב ביום ונחתם בלילה כשר משום דכי אתיא למיטרף בעיא לאתויי ראיה אימת מטי גיטא לידה דאם כן קשה לר\"ש מ\"מ תקנו זמן בגיטין כיון דאיהו ס\"ל דזנות לא שכיח ולא חייש לב\"א ומשום פירי נמי ליכא למיחש כיון דס\"ל דיש לבעל פירות עד שעת נתינה וא\"כ הדבר קשה דכיון דלר\"י ע\"כ ר\"ש ס\"ל דאין לבעל פירות משעת כתיבה א\"כ מנ\"ל לר\"י לומר דלרבנן דר\"ש ס\"ל דיש לבעל פירות עד שעת נתינה ולאפושי במחלוקת והא אדרבא טפי איכא למימר דכ\"ע ס\"ל דאין לבעל פירות משעת כתיבה ובהא פליגי רבנן ור\"ש דרבנן ס\"ל דזנות שכיח ומשו\"ה תקנו זמן בגיטין משום טעמא דב\"א ומשום פירות והלכך בנכתב ביום ונחתם בלילה סבירא להו לרבנן דפסול דאע\"ג דליכא טעמא דפירות איכא משום ב\"א ור\"ש ס\"ל דזנות לא שכיח וכי תקנו זמן משום פירות גרידא היא ובנכתב ביום ונחתם בלילה כשר כיון דליכא למיחש לפירי תו קשיתיה לרבינו ז\"ל מה שהקשו התוס' שם בד\"ה זנות לא שכיח דבריש כתובות תקנו שתהא בתולה נשאת ביום רביעי שאם היה לו טענת בתולים ישכים לב\"ד הרי דחששו לזנות אע\"ג דלא שכיח כי ע\"כ הוכרח רבינו ז\"ל לפרש דמ\"ש בגמ' ר\"ל מ\"ט לא אמר כר\"י א\"ל זנות לא שכיח לא קאי אעיקר תקנת זמן לומר דזנות לא שכיח ולא הוו חיישי רבנן לתקן זמן מה\"ט שהרי אע\"ג דלא שכיח חשו בה בריש כתובות אלא אנכתב ביום ונחתם בלילה קאי דכיון דזנות לא שכיח נהי דחשו חכמים לתקן זמן משום ב\"א כדרך שחשו גבי בתולה מ\"מ לא הוו פסלי רבנן נכתב ביום ונחתם בלילה כיון דעיקר זנות אפי' לזמן מרובה לא שכיח אע\"ג דחשו לה מ\"מ בין היום ובין הלילה הוי חששא דלא שכיח כלל ולא הוו חיישי רבנן משא\"כ אי טעמא הוא משום פירות כיון דהוי מילתא דשכיח אי\"ל אפי' לזמן מועט ור\"י ס\"ל דזנות שכיח וכיון דהוי מילתא דשכיח חשו חכמים אפי' לזמן מועט דומיא דפירות ואהא פרכינן בשלמא לר\"ל מש\"ה קמכשר ר\"ש אלא לר\"י דס\"ל דזנות שכיח מ\"ט דר\"ש דמכשר ומשנינן אליבא דר\"ש לא קאמינא דודאי לר\"ש ס\"ל זנות לא שכיח והלכך אע\"ג דחשו חכמים לתקן זמן משום ה\"ט מ\"מ לזנות דזמן מועט לא חיישינן לה כלל כי קאמינא דזנות שכיח אליבא דרבנן דחשו לזנות דזמן מועט ומעתה מבואר דר\"י דקאמר יש לבעל פירו' עד שעת נתינה אליבא דכ\"ע קאמר אפי' אליבא דר\"ש וניחא השתא לדעת רבינו אידך מימרא דר\"י דקאמר מאימתי מוציאין לפירו' משעת נתינה דמשמע דמילתא פסיקת' קאמר ואלו לפרש\"י ז\"ל היה לו לר\"י לומר הלכה כרבנן דיש לבעל פירות עד שעת נתינה ולפ\"ז מאי האי דקאמר התם רבא לקמן מאי טעמא דרבי שמעון כיון שנתן בה עיניו לגרשה שוב אין לו פירות אלא אתיא כר\"ל ומעתה דברי רבינו מדוקדקים וז\"ש לפי שאין לזמן אצלו תועלת מרובה כלומר דס\"ל לר\"ש דזנות לא שכיח וא\"כ נמצא דאין כאן תועלת מרובה כיון דלא שכיח אלא דאפי\"ה חשו בה חכמים ולפיכך אין בין היום כו' שיתחדש כמו זה כלומר דאם היינו אומרים דזנות שכיח ה\"נ ודאי היינו חוששין לזמן מועט כדרך שחששו משום פירות אפילו לזמן מועט אמנם כיון דזנות לא שכיח ואין בו תועלת מרובה מסתייה דחששו לזנות דזמן מרובה כנ\"ל נכון בישוב דברי רבינו ומה שהקשה עוד הרב בני יעקב מהא דאמרינן התם ר\"י אמר אפילו מכאן ועד עשרה ימים הכשיר רבי שמעון ואפי' דהוי זמן מרובה ות\"ל משום שמא יחפה על בת אחותו איכא למימר דרבי' קשיתיה קושית התוס' בד\"ה עד שעת נתינה שהקשה בס\"ד וז\"ל וא\"ת נכתב ביום ונחתם בלילה אמאי פסול הא לית ליה קלא וליישב זה ס\"ל ז\"ל דע\"כ לא אמרינן קלא אית ליה אלא דוקא בשעבר זמן מרובה ברם גבי נכתב ביום ונחתם בלילה כיון דהוי זמן מועט לית ליה קלא וחששו ומשום הכי במכאן ועד עשרה ימים ס\"ל לר\"י דמכשר ר\"ש דליכא למיחש לבת אחותו משום דכיון דעבר זמן מרובה קלא אית ליה למילתא אלא דהא ליתא שהרי שם בסמוך אמרינן גבי אמר לעשרה כתבו גט לאשתי דלר\"ל כולם משום עדים ואי חתמו תרי מינייהו ביומיה ואינך מכאן עד עשרה ימים פסולה משום מוקדם אע\"ג דהוי זמן מרובה ולכן הנכון כמו שתירץ הרב הנזכר דהכא ליכא חששא דב\"א דבשלמא באין בו זמן איכא למיחש שפיר שמא זנתה וכתב לה גט בלא זמן ואומר קודם לכן נתגרשתי ברם הכא ליכא למיחש שמא יחפה עליו שהרי מחמת קטטה בא לגרשה ואדרבא רוצה הוא בהריגתה וליכא למיחש אלא משום שמא אתרמי מילתא דזנתה ולא נודע לבעל ונמצא למפרע חופה את ב\"א בזמן מועט לא חששו משא\"כ בזמן מרובה דליכא למיחש שמא הבעל יחפה עלי' כיון שהוא חוזר עליה לגרשה ולשמא אתרמי דזנתה ונמצא למפרע הוא חופה עליה ליכא למיחש דכיון דהוי זמן מרובה יודע הדבר לבעל ולא יחפה עליה את\"ד ואפילו לפי תי' זה נראה דק' דאם כן למאי אצטריך ר\"י גבי אמר לעשרה כתובו לומר דב' משום עדים וכולן משום תנאי דמשמע דאי אמרינן דכולן משום עדים פסול משום מוקדם הא כיון דהוי מכאן ועד עשרה ימים דהוי זמן מרובה ליכא למיחש משום ב\"א כלל ואפשר לומר דר\"י הוצרך לומר דכולן משום תנאי לומר דאפילו נתנו לה קודם חתימת השאר כשר וס\"ל לרבינו כדעת הר\"ן ז\"ל שם ועיין בהרב בני יעקב ז\"ל בדף י\"ב ע\"ד ודו\"ק:<br><b> מעשה חושב</b>\n<b> (רפו) </b> הוכרח רבינו ז\"ל לפרש אנכתב ביום ונחתם בלילה קאי דכיון דזנות ל\"ש כו'. אע\"ג דחשו לה כו'. תמהני דהא פלוגתא דר' יוחנן ור\"ל היא אעיקר תקנה דזמן דתנן בפ' המגרש. דגט שאין בו זמן פסול ופליגי בטעמא דמלתא ולא מייתי לה הש\"ס בפ\"ש דגיטין אלא משום דפריך התם לר' יוחנן מר\"ש דמכשיר בנכתב ביום ונחתם בלילה דלא ס\"ל טעמא דשמא יחפה וע\"ש. והשתא אי נימא כמ\"ש הרב המחבר דר\"ל נמי מודה דעיקר תקנתא הוי נמי משום זנות כמו משום פירות אלא שזנות דיומא הוא דלא שכיח א\"כ איך קאמרינן עלי' דר\"ל דה\"ט דלא קאמר כר' יוחנן דמשום טעמא דשמא יחפה איתקן זמן בגיטין משום דזנות לא שכיח הרי אמרינן דהוא נמי מודה דזנות שכיח כיון דפלוגתייהו לא קאי אהאי דנכתב ביום ונחתם בלילה אלא דפרכינן התם לר' יוחנן מר\"ש דמכשיר וכנ\"ל ולפי דברי רבינו המחבר ז\"ל הא צ\"ל דמחלוקתן אינה אלא בטעמא דת\"ק דר\"ש דפוסל בנכתב ביום ונחתם בלילה והיינו דס\"ל לר' יוחנן דטעמא דת\"ק דפוסל משום דס\"ל דאפי' זנות דיומא נמי שכיח ולפ\"ז ממילא הרי ר\"ש דמכשיר ס\"ל דבזמן מועט לא שכיח וא\"כ מאי פריך לר' יוחנן מר\"ש וגם איך שייך לומר בשינויא האי לישנא דקאמר התם אליבא דר\"ש לא קאמינא דהרי האי לישנא משמע דר\"ש ודאי ס\"ל דטעמא משום פירות וז\"א דהא אמרת דר\"ש דמכשיר הוא משום דס\"ל דאע\"ג דתקנו זמן בגיטין משום בת אחותו מ\"מ לזמן מועט כי האי לא חיישינן לחיפוי וקושיית הש\"ס מעיקרא ליתא דהא כבר ידעינן דת\"ק ור\"ש פליגי בזה: ועוד יקשה דאי נימא דבעיקר תקנת הזמן בגיטין סובר ר\"ל נמי דמשום בת אחותו הוא א\"כ נימא דאפי' אי ס\"ל לת\"ק נמי דזנות דיומא לא שכיח מ\"מ פוסל בנכתב ביום ונחתם בלילה משום דלא פלוג רבנן (כמו בהאי דמאוחר דפסול להרמב\"ם גופי' אע\"פ שלא נתנו לה עד זמן הכתוב בו כמ\"ש הגאון המחבר ז\"ל בעצמו לקמן בדף הסמוך הלכה כ\"ה) ור\"ש ס\"ל דכיון דזנות דיומא לא שכיח הגט כשר וזה עולה יפה טפי למימר דפליגי בהך סברא אי איכא למימר דלא פלוג רבנן בדין זמן הגט או לא ממאי דנימא דפליגי במציאות אי זנות דיומא שכיח אי לא:"
+            ],
+            [
+                "<b>גט </b>\n<b> שיש עליו עדים כו' או מאוחר כו'.</b> כתב מרן הכ\"מ ז\"ל טעמו משום שתפסיד האשה פירות דמשעת נתינה עד זמן הכתוב בו וגם איכא למיחש לבת אחותו שתוציא גיטה ותאמר קודם הזנות נתגרשתי כו' נ\"ב כפי טעם זה נראה דאם נתאחר נתינתו עד זמן הכתוב בגט דכשר אף לדעת רבינו כיון דליכא למיחש לא לב\"א ולא לפירות לדידן דקי\"ל דיש לבעל פירות עד שע\"נ ואם הדבר כן קשה דמאי ראי' מייתי מרן ז\"ל מההיא דענן בר חייא דאי ס\"ד גט מאוחר כשר ליחוש דילמא איחרוהו וכתבוהו והבעל ביומא דאכתיב גיטא בסוריא הוי אלא שאיחרוהו וכתבוהו וכתבו אותו יום שנזדמן להם אחר כך כו' אלא שמע מינה דגט מאוחר פסול ואם כפי מ\"ש אכתי תיקשי לן נמי דליחוש לכי ה\"ג דכתיבנא דמודה בה רבינו כיון דליכא למיחש לא משום ב\"א ולא משום פירות ואפשר דס\"ל למרן דכיון דגט מאוחר אם קדם נתינתו לזמן הכתוב בגט פסול לדעת רבינו לא פלוג רבנן ונמצא לפי זה דדעת מרן והרמב\"ן והר\"ן שהביאו ראי' דגט מאוחר פסול מההיא דענן בר חייא הפך דעת ה\"ה שכתב דהא דגט מאוחר פסול היינו דוקא בשנכתב ונחתם קודם זמן הכתוב בגט אבל אם הי' עומד בתשרי וכתב בו זמן מרחשון וחתמו העדים בו ביום הכתוב בגט אף רבינו מודה דכשר דאי ס\"ל כדעת ה\"ה אם כן עוד היום תיקשי להו לדידהו נמי דניחוש לכה\"ג דכ\"ע מודו דכשר לדעת ה\"ה אלא ודאי נראה דס\"ל דאף בכה\"ג פסול דלא פלוג רבנן ודוק ועיין במוהר\"ם ן' חביב ז\"ל סי' קכ\"ז ס\"ק כ\"ט:",
+                "<b>או שנכתב ביום ונחתם בלילה אע\"פ שעסוקין באותו ענין כו'</b> נ\"ב זה דעת רבינו אבל דעת הרשב\"א והרא\"ש ז\"ל דברייתא דר\"א בר צדוק דקתני דעסוקין באותו ענין כשר אמתני' דנכתב ביום ונחתם בלילה קאי ויש להביא ראי' לדעת רבינו ממה שהק' בגמ' פרק המגרש דפ\"ז לר\"י דאמר זמן לכל א' ואחד זהו טופס דמאי איריא משום טופס תי\"ל דהו\"ל נכתב ביום ונחתם בלילה ופרש\"י מאי איריא דמפסלו עליונים משום דאין העדים נקרין עמו ואי כפי דעת הרשב\"א מאי קו' נימא דאצטריך תנא למתני פסולה משום טופס כי היכי דליפסל אפילו בעסוקין באותו ענין דאי משום טעמא דנכתב ביום ונחתם בלילה לא מפסיל לדעת הרא\"ש והרשב\"א וכן נמי קשה לדעת הרשב\"א שכתב בחידושיו דגט מוקדם ע\"י שליח כשר דאית ליה קלא דאם כן לא פריך מידי בפרק המגרש ודוק וצ\"ע:",
+                "<b>או כתב את הגט בירושלים וטעה וכתב בלוד</b> כתב ה\"ה ונרא' דהאי כתובו ר\"ל חתומו כו' וכן דעת הטור ז\"ל בסימן קכ\"ח ועיין בהרב בני יעקב ד\"מ מה שהק' בזה יע\"ש שקצת דבריו מגומגמים ודוק:"
+            ]
+        ],
+        [
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>וכותבין </b>\n<b> ונותנים גט לאשתו אע\"פ שאין מכירין והוא שיהו העדים והסופר וכו' מכירין שזה הוא פ' ואשתו פ' כו'.</b> נ\"ב מדקדוק דבריו אלו נראה דמלבד שצריך שיכירו שמו ושמה צריך שיכירו כי אשה זו המתגרשת היא אשתו של המגרש ותמה הרב גט פשוט סימן ק\"ך ס\"ק י\"א דא\"כ מאי פריך בגמ' בפרק גט פשוט דף קס\"ז אמתני' דקתני ובלבד שיהיו מכירין וליחוש לב' יב\"ש הדרים בעיר אחת דילמא כתיב גיט' ואזיל וממטי לי' לאתתא דהיאך ומסקינן ב' יב\"ש אין מגרשין נשותיהן אלא זה בפני זה והשתא כפי דעת רבינו מאי קושי' והלא אפי' אי איכא ב' יב\"ש כיון שמכירין ויודעים כי אשה זו המקבלת גיטה היא אשתו של המגרש תו ליכא למיחש כלל למידי ואמאי אצטריך לומר דב' יב\"ש אין מגרשין אלא זב\"ז אלא ודאי נראה דא\"צ שיכירו שהיא אשתו וכ\"כ התוס' בהדיא בפרק כל הגט דכ\"ד והביא דבריהם מרן סס\"י קל\"ו וכתבו בסוף דבריהם דהא דמשני ב' יב\"ש אין מגרשין אלא זב\"ז ולא משני דאין מגרשין אלא אם כן מכירין עדים שזו היא אשתו אין זה תקנה טובה דא\"כ בטורח ימצאו עד\"מ וכן נראה מדברי רי\"ו פסקו מוהר\"ם סי' קל\"ו וז\"ל ואינה מגורשת אפי' הוציאה גט כו' או יבואו ע\"מ ויעידו שזו היא המגרש והמגורשת ע\"כ תורף דבריו ולע\"ד לק\"מ דמצינן למימר דלא הצריך רבינו שיהו מכירין שזו היא אשתו ג\"כ אלא דוקא בע\"ח וכן מדוקדק בדבריו שכתב והוא שיהיו העדים שחתמו בו מכירין כו' דקדק בלשונו לומר דדוקא ע\"ח צריכין שיכירו שזו היא אשתו אבל ע\"מ לא והיינו טעמא דבשלמא בע\"ח אע\"פ שמכירין שמה ויודעים שנקראת פ' ס\"ל לרבינו דאכתי איכא למיחש דילמא כתבה לאתתא דלאו דיליה וזו אשת אחר היא כיון שאין מכירין שהיא אשתו ובעלה של זו שמו כשם המגרש הזה ויכתוב הגט לבעלה של זו ששמו כשמו ויתן את הגט לאשה זו להוציא מבעלה כתובה וכי היכי דכתבו התוס' ד\"ה וליחוש למאי דס\"ד בגמרא דא\"צ שיכירו שם האשה דחיישי' להכי דילמא כתב את הגט לאתתא דלאו דיליה ויכתוב הגט לאיש אחר ששמו כשמו להוציא מבעלה כתובה ה\"נ איכא למיחש השתא נמי אי אמרת דא\"צ שיכירו שהי' אשתו ברם בע\"מ מודה רבינו ז\"ל דא\"צ שיכירו שזו היא אשתו כיון דליכא למיחש למידי דאי יהבה לאתתא דלאו דיליה מאי אהנייא לי' הא כשמוציאה את גיטה רואים שאין זו שמה ושם בעלה וכמ\"ש התוס' ורי\"ו ומשום הכי פריך תלמודא שפיר וליחוש לב' יב\"ש כו' והא דלא משני דבע\"מ נמי בעינן שיכירו שהיא אשתו כדבעי בע\"ח היינו משום שאין זו תקנה טובה דבטורח ימצאו ע\"מ וכמו שכתבו התוס' ומשום הכי קאמר רב דב' יב\"ש אין מגרשין אלא זב\"ז דהא עדיפא טפי אבל בע\"ח כיון דלא אפשר בלא\"ה בעינן שיהו מכירין שהיא אשתו זה כנ\"ל דעת רבינו וכן ראיתי להרב בית שמואל סי' הנזכר סק\"ד שכתב וז\"ל ונראה אפי' אם מכירין את שמותם צריכין לידע שזו היא אשתו דאם לא כן אכתי תקשי קושית הש\"ס דילמא זו אשת אחר היא כמו שהקשה שם דילמא יתן הגט לאשת אחר כן יש לחוש שמא זו היא אשת אחר אלא נ\"ל דיודעים שזו היא אשתו וזו שמותם עכ\"ל ונראה שכוון למ\"ש ועיין בנ\"י שם שנראה מדבריו למעיין שם דס\"ל שצריך שיכירו שזו היא אשתו ולמעשה יש להחמיר כדעת הרב בית שמואל וכדכתיבנא וכנראה מדקדוק רבינו ודוק:"
+            ],
+            [],
+            [
+                "<b>וצריך </b>\n<b> שיאמר הבעל עצמו לסופר כו'. </b> נ\"ב בפרק התקבל דף ס\"ו אבעיא לן בגמ' שלחו ליה מבי רב לשמואל ילמדנו רבינו אמר לב' כתבו ותנו גט לאשתי ואמרו לסופר וכתב וחתמו הן מהו שלח להו תצא והדבר צ\"ת ומסיק בגמ' דהא קא מספקא ליה לשמואל כתובו כת\"י הוא וכתב הגט נעשה כאומ' אמרו וכשר או כתב הגט וכיון ששינו מדעת המשלח הגט בטל וכיון שכן יש לתמוה על רבינו ז\"ל אמאי השמיט הך בעייא ובשלמא לדעת הטור ודעימיה דס\"ל דאומר אמרו הגט בטל אם כן תו ליכא לספוקי כלל דממ\"נ הגט בטל אבל רבינו ז\"ל דפוסק באומר אמרו דקרוב להיות בטל הו\"ל לאתיוי הך בעייא ולמימר דהוי ספק מגורשת דאי כת\"י הוא וכתב הגט נעשה כאומר אמרו וקרוב להיות בטל ואי כת\"ה הוי בטל לגמרי וכבר צווחו עליו האחרונים ז\"ל ועיין בהרב פר\"ח ז\"ל סימן ק\"ך ס\"ק י\"ו מה שנדחק בזה יע\"ש והנה כפי מ\"ש הרב ז\"ל שם סמוך ונראה עמו וז\"ל ודע שהתוס' ורש\"י נחלקו בפי' הסוגיא דלשיטת התוס' ז\"ל בד\"ה כת\"י דוקא מבעיא ליה בב' כיון דס\"ל לשמואל אומר אמרו כשר א\"כ חס\"ו פסול דאי לא נפיק מיניה חורבא כדאיתא בש\"ס וכשאמר לב' כתבו ותנו הוי כאלו א\"ל בפי' שישתתפו אחר עמהם לכתוב או לחתום לכך בעי מה רוצה הבעל שיעשו אבל באומר לג' תנו או כתבו ותנו צריך שיכתבוהו ויחתמוהו ואי כתבו וחתמו אחרים הגט בטל את\"ד יע\"ש א\"כ כפי זה נראה דלק\"מ דאפשר לומר דרבינו ז\"ל יסבור כשיטת התוס' ז\"ל דמשום דס\"ל לשמואל דחס\"ו פסול הוא דוקא מבעיא ליה וכיון דרבינו ז\"ל בפ\"ט מהל' אלו הלכה כ\"ז פסק דחס\"ו כשר א\"כ תו ליכא לספוקי כלל והדר דינא לדין האומר לשלשה תנו דבעי' שיכתבו ויחתמו הן לכ\"ע והתימא על הרב ז\"ל איך לא שת לבו לזאת עד שדחק ליישב דעת רבינו אמנם אעיקרא דמילתא במה שהבין הרב הנז' ז\"ל בדעת התוס' דדוקא שאומר לב' הוא דקא מבעייא ליה אבל באומר לג' בעינן שיכתבו ויחתמו הן וכן הבין הרב ח\"ה יע\"ש לע\"ד לא כן ידמה דא\"כ אי האי דאקשי' בגמ' ותיפשוט ממתניתין אמר לב' כו' ומשנינן היא גופא קא מבעיא ליה כו' והדר פרכינן פשיטא דכתב הגט מדקתני סיפא אר\"י נומינו לשליח אף אנו מקובלין כו' שילמדו ויכתבו אא\"ב כת\"ה שפיר אלא אי אמרת כת\"י מי איכא ב\"ד כו' ומסיק אין איכא ב\"ד חדתא והשתא מאי קו' שאני התם דהוי ב\"ד והפר\"ח ז\"ל נרגש מזה וכתב דשמא הכי קא פריך דכי היכי דהתם כת\"ה ה\"נ כת\"ה ולא ירדתי לסוף דעתו דא\"כ מאי דקא אקשינן אא\"ב כת\"ה שפיר אלא א\"א כת\"י מי איכא ב\"ד כו' אדתריץ ליה אין אי' ב\"ד חדתא הכי הו\"ל לאקשויי פשיטא דכת\"ה מדקתני סיפא וכי היכי דהתם ע\"כ יכתבו דקתני הוי כת\"ה נמי כיון דהוו שלשה ה\"נ ברישא דקתני יכתבו הוי כת\"ה נמי ולא שייכא לתרוצי כלל אין איכא ב\"ד כו' ותו דהא ודאי ליתא דאיך אפשר דמאי דדייק בגמרא הו' דכי היכי דהתם הוי כה\"ה ה\"נ הוי כת\"ה דא\"כ לפי זה עדיפא מינה הוה ליה לאקשויי מרישא גופא דקתני האומר לב' תנו או לג' כו' הרי אלו יכתבו וכי היכי דיכתבו דאומר לג' הוי כת\"ה ה\"נ יכתבו דאומר לב' הוי כת\"ה והאיך מספ\"ל לשמואל ומדלא הקשה עליו מרישא משמע דהא ל\"ק דמצינן לומר דיכתבו דקתני האומר לב' והאומר לג' לאו בחדא מחתא נינהו אלא הא כדאיתא והא כדאי' באומר לב' יכתבו ר\"ל יחתמו ובאומר לג' יכתבו ר\"ל כתיבה ממש וא\"כ איך אפשר לומר דהדר פריך מיכתבו דסיפא דכי היכי דיכתבו דסיפא הויה כתיב ה\"נ יכתבו דרישא דהתם ודאי מצינן למימר שפיר דהא כדאיתא והא כדאיתא מכ\"ש דרישא סוף דבר שלא יכולתי להולמם דבריו ותו יש לתמוה כפי מה שהבינו הם ז\"ל בדברי התוס' דדוקא משום דס\"ל לשמואל דחס\"ו פסול הוא דקא מבעיא ליה אבל באומר לג' בעינן שיכתבו הן דנראה דהא ודאי ליתא דהא רב גופיה בפ' המגרש דפ\"ו אית ליה בהדי' דחס\"ו כשר ועכ\"ז קא מבעיא ליה הכא אי כתובו כת\"י או כת\"ה וא\"כ איך אפשר דס\"ל להתוספות דבאומר לג' בעינן שיכתבו ויחתמו הן דהא אומר לב' לרב הוי כאומר לשלשה לשמואל ועכ\"ז קא מיבעיא ליה אמנם הנראה לע\"ד פשוט בכונתם הוא דהנה הרשב\"א בחידושיו כתב וז\"ל והא דבי רב דשלחו ליה כו' פי' בתוספות (הם תוספות אחרים) דאזלי לטעמייהו דס\"ל לרב חס\"ו כשר הלכך יכול להיות שהקפיד שיעשו ב' כתיבה וחתימה שאלו לדברי האומר פסול היאך אפשר שהקפיד זה אכתיבה כיון שיהא פסול בכך עכ\"ד ומעתה נתבאר כונת התוס' במ\"ש וא\"כ חס\"ו פסול וכשאמר כו' דקשיא להו לשמואל היאך מספקא ליה אי כת\"י או כת\"ה הא כיון דחס\"ו פסול היאך יכול להיות שהקפיד אכתיבה וכמ\"ש הרשב\"א משם התוספות ואהא כתבו וכשאמר לב' הוי כאלו אמר להם שישתתפו אחר עמהם לכתוב או לחתום לכך בעי מה רוצה הבעל שיעשו כלומר ומשום הכי מספ\"ל לשמואל אמנם ודאי דלמאן דס\"ל חס\"ו כשר פשיטא ודאי דאיכא לספוקי שפיר אי כת\"י או כת\"ה כמו שאמר הרשב\"א ז\"ל ומינה באומר לשלשה תנו דאיכא לספוקי נמי הכי דומיא דאומר לב' לרב דס\"ל דחס\"ו כשר כנ\"ל ודוק ומעתה אזלה לה ההיא תי' דכתיבנא לעיל ליישב דעת רבי' למה השמיט הך בעיא דשמואל ועיין במהר\"ם ב\"ח סימן הנזכר ס\"ק כ\"ד שתי' לקו' זו וז\"ל ויראה דע\"כ לא מספ\"ל לשמואל אי כתובו כת\"י או כת\"ה אלא משום דס\"ל דאומר אמרו כשר כדאסיקנא בגמרא ומשום הכי מספ\"ל דילמא כת\"י קאמר וכת\"ה נעשה כאו' אמרו אבל למאן דס\"ל דאומר אמרו פסול או בטל מילתא דפשיטא דכתבו דקאמר אכתב הגט קאי דאי אכת\"י וכת\"ה נעשה כאומר אמרו הגט או פסול או בטל ואין אדם מוציא דבריו לבטלה ומש\"ה רבינו דפסק דאמרו פסול מילתא דפשיטא דכתבו דקאמר הוי כת\"ה ולא כת\"י ואם אמרו לסופר וכתב וחתמו הם הגט בטל כיון שכתבו מי שלא צוה הבעל לכותבו א\"ד יע\"ש וסהדי במרומים שקודם ראותי דברי הרב עלה בדעתי לתרץ כן בדעת רבינו האמנם דברי ה\"ה עמדו לקראתי שכתב שרבינו פסק כר\"ן ור\"ח דאמרי כשר ולא תעשה דס\"ל דגט פסול יע\"ש נראה מדברי ה\"ה בהדיא דס\"ל דמאן דאמר כשר ול\"ת גט פסול הוא דקאמר ול\"ת ר\"ל שלא תנשא וא\"כ כפי דברי ה\"ה הללו לא ניתן ליאמר תי' זה כלל שהרי ע\"כ צ\"ל דס\"ל דאפי' נימא דאמרו פסול אפי' הכי מיבעיא ליה לשמואל אי כת\"י או כת\"ה קאמר שהרי בגמרא פרכינן עלה למאי דהוה בעי למימר דאי כת\"י הוא כת\"ה נעשה כאומר אמרו ומודה ר\"י באומר אמרו ממתניתין דקתני חתם ס\"ו כשר דאי ס\"ד מודה ר\"י באומר אמרו זמנין כו' ומשני כיון דאמר מר כשר ול\"ת כן בישראל לא שכיח ולא גזרו רבנן כו' והשתא אם נאמר דמאן דס\"ל דאמרו פסול ליכא לספוקי כלל אי כת\"י קאמר א\"כ מאי משני הא ע\"כ שמואל ס\"ל כמאן דאמר כשר ותעשה דאלו למ\"ד כשר ולא תעשה והו\"ל גט פסול לדעת ה\"ה מאי מספ\"ל וא\"כ היכי משני הכי אליבא דשמואל אלא ודאי דס\"ל לה\"ה דבעיא דשמואל מצי קאי אפי' אי נימא אמרו פסול ומהתימה על הרב איך העלים עיניו מזה ומ\"מ אף שלדברי ה\"ה לא ניתן ליאמר סברא זו מ\"מ אנן בדידן מצינן למימר הכי ליישב דברי מרן הכ\"מ שכתב דאמרו לא פסול אלא משום גזרה דלמא אתי לאכשורי היכא דלא אמר אמרו ותמהו עליו הפר\"ח סי' הנזכר והרב בני יעקב דקמ\"ה ע\"ב דמסוגית הגמרא מוכח בהדיא דאמרו פסול דבר תורה מדפרכינן ומי מודה ר\"י באומר אמרו והתנן כו' ואם איתא דאמרו הוי מדרבנן מאי קושיא הא שפיר מספ\"ל לשמואל דאי כת\"י כת\"ה נעשה כאומר אמרו ונהי דמדרבנן פסול כיון דמדאורייתא כשר אם נשאת לא תצא ואם כת\"ה הוא הרי שינו מדעת הבעל ואינה מגורשת כלל ומש\"ה קאמר תצא והדבר צ\"ת יע\"ש אכן כפי מ\"ש יש לומר דדעת מרן כמ\"ש מוהר\"ם ן' חביב ומשום הכי פריך תלמודא שפיר ממתניתין דכתב ס\"ו דכיון דאמרו פסול אפי' נימא דהוי מדרבנן א\"כ מאי מספ\"ל לשמואל אי כת\"י קאמר וכתב הגט נעשה כאומר אמרו הא כיון דאמרו פסול פשיטא ודאי דכת\"ה קאמר דאין אדם מוציא דבריו לבטלה כמ\"ש הרב ואהא מתרצינן בגמ' דכיון דאמר מר כשר ול\"ת לא שכיח ולא גזרו רבנן וס\"ל למרן הכ\"מ ז\"ל דמאן דאמר כשר ול\"ת הכונה לומר דלא יכתוב הסופר לכתחילה אבל אם כתבו ש\"ד דכיון דאינו אלא משום חששא דשמא תשכור עדים כיון שאנו אומרים לכתחילה לא יכתוב ליכא למיחש ובהכי סגי והכי מוכח לישנא דל\"ת והילכך מספ\"ל לשמואל דדלמא כת\"י הוא וכת\"ה נעשה כאומר אמרו כיון דהא מיהא אם כתבו הגט כשר שהרי אפי' נימא דכת\"ה קאמר אפי' הכי לכתחילה לא יכתבו משום דהו\"ל חס\"ו וכבר כתב מרן הכ\"מ פ\"ט מהלכות אלו דין כ\"ז דאפי' למ\"ד חס\"ו כשר לכתחילה לא יכתוב יע\"ש ובהכי יש ליישב מה שהקשה הרב מכתב מאליהו שער א' סי' ד' שלפי דעת מרן מאי האי דק\"ל לעולא וכי מאחר דכשר אמאי ל\"ת ואמאי ל\"ק דמשום גזירה אטו היכא דלא אמר אמרו אכן ע\"פ האמור לק\"מ משום דע\"כ הא דקאמר רב דכשר ול\"ת לאו משום גזירה אטו היכא דלא אמר אמרו וכר\"י משום דא\"כ הי\"ל לומר דה\"ז גט פסול ככל פסולי דרבנן משום גזרה וכדקתני בברייתא הרי זה גט פסול עד שישמעו קולו ומדקאמר כשר ול\"ת משמע דלכתחילה הוא דוקא דל\"ת ואם כתבו ונתנו הגט כשר ואהא תריץ דהיינו משום גזרה דשמא תשכור עדים דכיון דמשום הך חששא הוא בהכי סגי דכיון דאין הסופר כותבו לכתחילה אינה שוכרת עדים שהרי יודעים הם שהסופר לא יכתוב ואפי' לר\"מ ל\"ת כן לכתחילה משום הך חששא ולאו אליבא דר\"י קיימינן דאלו לר\"י הגט פסול כשאר פסולין דרבנן כנ\"ל ליישב דברי מרן האמנם אכתי פש גבן להבין דברי מרן הב\"י שכתב בסי' ק\"ך שלדעת הר\"ן כל היכא דאמר להם אמרו לסופר פ' ויכתוב ולפ' ולפ' ויחתום פסול דאיכא למיחש לחורבא דמשום כיסופא דסופר מחתמו ליה יע\"ש שא\"כ קשה דמאי פריך בגמרא הא כיון דאינו פסול אלא מדרבנן משום הכי קאמר שמואל תצא והדבר צ\"ת דשמא כת\"י הוא וכת\"ה הו\"ל כאומר אמרו ואם נשאת לא תצא וליכא למימר דס\"ל כמ\"ש דכיון דפסול מדרבנן ודאי דליכא לספוקי דכת\"י קאמר דא\"כ כי משני כיון דאמר מר כשר ול\"ת כו' היינו לומר דל\"ת כן לכתחילה אבל גט פסול לא הוי דא\"כ איך כתב מרן דמשום חשש חורבא הגט פסול הא אי משום חורבא בכשר ול\"ת גרידא סגי ולהא ודאי י\"ל דס\"ל דאע\"ג דתלמודא קאמר הכי אינו אלא לדיחוי' בעלמא אבל למסקנא לא קאי הכי מדחזינן דפריך לעולא דקאמר וכי מאחר דכשר אמאי ל\"ת ולא משני דמשום חשש חורבא הוא משמע דס\"ל דאפי' נימא דכשר ול\"ת איכא למיחש לחורבא ועיין ברש\"ל אך קשה דא\"כ מנ\"ל לר\"ח דמתניתין דמכשר חס\"ו ר\"י היא הא אפי' כר\"מ מצי אתי דאע\"ג דס\"ל לר\"מ דמילי מימסרן לשליח ואמרו כשר מ\"מ נימא דלר\"מ ג\"כ פסול הוא מדרבנן משום חורבא ומשום הכי חס\"ו פסול ולהא נמי מצינן למימר דס\"ל להר\"ן כמ\"ש התוס' ד\"ה מאי דלר\"מ חיישינן לתקלה אחריתי דזמנין דאמר לג' תנו ונמלכו כו' יע\"ש אך המעיין בחדושי הר\"ן לגיטין יראה בהדיא דס\"ל כדעת רש\"י דלמאי דבעי למימר דכשר ול\"ת שמואל מוקי למתניתין אפי' כר\"מ יע\"ש ותו דא\"כ קשה דמאי פריך בגמרא הניחא למאן דאמר כשר ול\"ת אלא למאן דאמר כשר ותעשה מאי איכא למימר ומאי קושיא נימא דמאן דאמר כשר ותעשה היינו אליבא דר\"מ דחס\"ו פסול משום דאיכא למיחש לתקלה אחריתי ומשום הכי אמרו כשר ותעשה אמנם לר\"י ה\"נ דכשר ול\"ת משום חששא דזמנין דנפיק מיניה חורבא שהרי למאי דתריץ נמי דר\"י תרתי נמי קאמר ע\"כ הנהו אמוראי דאמרי כשר ותעשה אליבא דר\"מ הוא דאמרי וכמ\"ש רש\"י יע\"ש ולכן הנראה ליישב דברי מרן הוא דס\"ל בדעת הר\"ן והרא\"ה כדעת מהר\"מ אלשקאר בתשובה דכל שאמר אמרו לפלוני כו' לא חשיב מילי ולא מיפסל משום מילי אלא באומר אמרו לסופר סתם וזהו פי' אמרו מדעתיכם הכתוב בהר\"ן גם דברי הרמב\"ן הכי מתפרשן שכתב וכ\"ת דלא מפסיל ר\"י אלא באומר אמרו מדעתיכם כלומר שאמר אמרו סתם לס\"ו שתרצו דאז חשיב מילי אבל באומר אמרו לפלוני סופר ה\"נ דלא חשיב מילי כיון שאין כח ביד השליח למנות למי שירצה ואהא כתב דהא לא משמע הכי דאמרינן בהדיא ולפ' ולפ' שיכתבו משמע דאפילו באומר אמרו לסופר פלוני שיכתוב אפילו הכי חשיב מילי לר\"י דאע\"ג דבגמ' ל\"ק בהדיא אמרו לסופר פ' אלא אמרו לסופר ואיכא למימר דלסופר שתרצו קאמר מ\"מ משמע ליה להרמב\"ן דלסופר פלוני קאמר דאי לסופר סתם קאמר מסתמא ודאי דלע\"ח היה נותן להם רשות לאיזה מהם שירצו שיחתמו דהא לא שכיח שיתן להם רשות לסופר ולא לע\"ח ומשום דלא מכרעא כ\"כ כתב דהא לא משמע הכי וסייע עצמו מפי' רש\"י שכתב בהדיא אמרו לסופר פלוני והיינו דהר\"ן ז\"ל והרא\"ה לא הוצרכו ליישב הא משום דאינו אלא משמעות דורשין (ועיין בפר\"ח שפי' כונת הרמב\"ן דלא פליג ר\"י אלא באומר אמרו מדעתי' בפי' אבל אה\"נ דמודה ר\"י אפי' באומר אמרו סתם דמיקרי מינוי ומהני כל שלא אמר בהדיא אמרו מדעתיכם יע\"ש ולדעתי יש להק' על פי' זה דאם אי' אמאי לא דחה הר\"ן תי' זה מכח דא\"כ אמאי הוצרך תלמודא לומר דר\"י תרתי אמר ושמואל פליג עליה בחדא ואמאי לא משני דע\"כ לא קאמר ר\"י אלא באומר אמרו מדעתיכם בהדיא וההיא דשמואל שאני דמספקא ליה דשמא כתב ידו קאמר וכת\"ה נעשה כאומר אמרו מדעתי' דאיכא לספוקי דאמרו מדעתי' קאמר כיון שלא פירש בהדיא ומשום הכי קאמר דהדבר צ\"ת אלא ודאי דאמרו סתם לא עדיף מאמרו מדעתיכם ויש ליישב ודו\"ק) אלא דאפי\"ה ס\"ל למרן דכל שאמר אמרו לפלוני כו' פסול משום חששא דזמנין דאמר לב' כו' ומשום כיסופא מחתמי ואע\"ג דאמרו לפלוני חשיב מינוי לדעת הר\"ן אפילו הכי כל שאמר להם אמרו הם סבורין שהדבר מסור להם ומ\"ש להם הבעל אינו אלא מראה מקום וחיישי לכיסופא אבל לפי האמת נר' ודאי דאינו אלא מינוי שליחות ולא חשיב מילי ועיין בהפר\"ח מה שנתקשה בזה שכפי מ\"ש לק\"מ והכריחו למרן ז\"ל לומר הכי מלשון הר\"ן ז\"ל שכתב וז\"ל לפיכך כתב הרא\"ה דלא פליג ר\"י אלא באומר אמרו מדעתיכם אבל בממנה שליח לא פליג כו' דק' דלאו רישיה סיפיה ולאו סיפיה רישיה דממ\"ש אלא באמרו מדעתיכם משמע דדוקא באמרו מדעתיכם דהיינו אמרו סתם לדעת מרן הוא דחשיב מילי אבל באומר אמרו לפלוני לא חשיב מילי וממ\"ש אבל בממנה כו' משמע דהא אמרו לפ' לא וכן ממ\"ש אם כן נפיק מיניה חורבא דזמנין דאמר לב' אמרו לסופר שאני ממנה לכתוב כו' משמע דדוקא באמר בהדיא שאני ממנה הוא דמכשיר גם ק\"ל מ\"ש הר\"ן ז\"ל פ' המגרש אמתני' דחס\"ו דאפי' באמרו לסופר פ' לא מהני לר\"י דאמר מילי לא ממסרן לשליח (והוא ראי' מוהרד\"ך ז\"ל) ומש\"ה הוצרך לו' שלדעתם נמי אמרו לסופר פ' מיפסיל מדרבנן דהשתא אזלא לישנ' שפי' שכתב דלא פליג ר\"י וס\"ל דאמרו חשיב מילי אלא באמרו מדעתיכם אבל באמרו לפ' לא חשיב מילי אלא דאפ\"ה פסול מדרבנן ומשום הכי נקט בסיפא אבל בממנה שליח לא משום דהתם מכשר לגמרי והיינו נמי מ\"ש זמנין דנפיק מיניה חורבא שאמר לב' אמרו לסופר שאני ממנה דהתם דוקא הוא דמכשר אבל באמרו לפלוני פסול מכח הך חששא גופא ואם כן כפי האמור נפקא מינה תלת לדעת הר\"ן דבאומר אמרו סתם לר\"י חשיב מילי והוה ליה גט בטל ובאמרו לפלוני פסול מדרבנן משום חששא דנפיק מיניה חורבא ובממנה שליח כשר לגמרי וסוגי' הגמ' הכי מתפרשא לדעת' דמשום דשמואל ס\"ל דאפי' באמרו סתם לא חשיב מילי וכשר ד\"ת שהרי ההי' דשמואל דאמר אי כת\"י הוא כת\"ה נעשה כאומר אמרו סתם הוא ואהא הוא דקא פריך ממתני' דקתני חס\"ו כשר ואמר ר\"ח מתני' מני ר\"י היא כלומר דאא\"ב דאומר אמרו לסופר סתם מדינא הוי גט משום הכי חס\"ו כשר דליכא למיחש לחורבא מאי אמרת דכיון דאומר אמרו לפלוני ליכא משום מילי אכתי איכא למיחש דילמא נפיק מיניה חורבא איכא למימר כיון דאומר אמרו לסופר סתם הוי גט בטל מדינא משום דהו\"ל מילי גזור רבנן נמי באו' אמרו לפ' והשוו מדותיהם לומר דאמרו פסול משום חשש דילמא נפיק מיניה חורבא דכיון דאמרו סתם בטל מדינא יותר נראה להם לחכמים לפסול אמרו בכל גוונא דאיכא האי רווחא נמי דלא ליתו ליגע באיסור דאורייתא דהיינו אמרו סתם מלפסול חס\"ו ברם אי אמרת דאמרו לסופר סתם כשר ולא חשיב מילי הי\"ל לפסול חס\"ו ולא לפסול או' אמרו ועיין ח\"ה ובפרישה והיינו דקאמר ר\"ח דמתני' ר\"י היא כלומר דלר\"י דאמרו סתם חשיב מילי משום הכי פסלו רבנן אמרו לסופר פ' כדכתיבנ' משא\"כ לר\"מ דאפי' באמרו סתם לא חשיב מילי יותר ראוי לפסול חס\"ו מלפסול אמרו כנ\"ל ליישב דברי מרן ובהכי סרו מעליו כל תלונות האחרונים זולתי מה שהק' הפר\"ח ממ\"ש הר\"ן שם בסמוך שדעת רבי' בפ\"ד מה' זכיה ומתנה דאומר אמרו פסול במתנה ורבינו ז\"ל שם מיירי בהדיא באומר לפ' לפ' אלמא שלדעת הר\"ן בכה\"ג נמי מילי מיקרי והא ודאי עקא היא ואפשר ליישב דלדעת מרן דכיון דבגט פסול מדרבנן משום חשש חורבא אף במתנה נמי אמור רבנן דלא קני מכח הך חששא ועיין בהר\"ב מכתב מאליהו טעם לזו ודו\"ק. ומ\"מ לדעת הרמב\"ן ז\"ל נראה ודאי דס\"ל דאפילו באמרו סתם לא חשיב מילי ובמתנה מהני ואע\"ג דממ\"ש וכ\"ת דע\"כ לא פליג ר\"י אלא באומר אמרו מדעתיכם משמע דסבירא ליה דאמרו מדעתיכם חשיב מילי (עיין בהרב בני יעקב דף ק\"ן ע\"ג שנתקשה בזה לדעת הרשב\"א והניחו בצ\"ע) נראה דלא כ\"כ אלא לפום מאי דהוה בעי למימר דטעמא דר\"י משום דמילי לא מימסרן אהא הוא דכתב דליכא למימר דר\"י לא מיירי אלא בהכי וחשיב ליה מילי אליבא דר\"י אמנם לפום מאי דמסיק דטעמא דר\"י משום דלא חשיב לשמה ואפילו בממנה שליח בהדיא לא מהני משום ה\"ט אם כן ע\"כ ס\"ל דאפילו באמרו סתם לא חשיב מילי דכיון דחזינן לשמואל דמכשיר אפי' באמרו סתם ע\"כ ס\"ל דאפילו בכה\"ג לא חשיב מילי ואף דר\"י פליג עליה ופסל אומר אמרו מ\"מ לאו משום ה\"ט הוא אלא בכה\"ג לא חשיב מילי ואף דר\"י פליג עליה ופסל אומר אמרו מ\"מ לאו משום ה\"ט הוא אלא משום דלא חשיב לשמה שהרי אף בממנה בהדיא פסול מה\"ט וכיון שכן מנין לנו לאפושי במחלוקת ולומר דלר\"י באמרו אפילו בלאו טעמא דלשמה פסול משום דחשיב ליה מילי והא ודאי אפושי במחלוקת לא מפשי' וכן יראה בהדיא ממ\"ש הר\"ן ז\"ל כבר כתבתי שהרמב\"ן סובר דנהי דאמרינן מתנה כגט היינו דוקא באומר לשלשה תנו אבל באומר אמרו לסופר ויכתוב ולפ' ולפ' ויחתמו אינו כגט ע\"כ משמע דדוקא באומר לג' הוא דחשיב כגט אבל באומר אמרו אפי' אמרו סתם לא חשיב מילי וכן יראה ממ\"ש אמרו לסופר ויכתוב ולא כתב אמרו לסופר פ' כמ\"ש בהמגרש ומ\"ש הר\"ן ומיהו מסתברא שאין שליח קבלה עושה שליח אלא אם כן אומרת אמרו ומינתו היא שליח לא כ\"כ אלא לכתחילה וכמ\"ש הפרישה אבל לענין דינא אף הר\"ן יודה שדעת הרמב\"ן ז\"ל אפילו אמרו סתם מהני וזה כבר מוכרח כמ\"ש דלא כמ\"ש בספר בני יעקב שדעת הר\"ן כדעת הרמב\"ן ז\"ל דאמרו סתם חשיב כמילי ואף דברי מרן הב\"י ז\"ל בסימן קמ\"א שכתב שהרשב\"א והר\"ן ז\"ל חולקין לא כ\"כ אלא לכתחילה שדעת הרשב\"א דכל שנתנה רשות לעשות שליח יכולה היא לעשות כן לכתחילה ולדעת הר\"ן לא ומהתימה על הרב מכתב מאליהו שכתב שלדעת הרמב\"ן ז\"ל אפי' באומר אמרו לפלו' כו' חשיב מילי והא ליתא וכמ\"ש וכ\"כ הפר\"ח והפרישה ז\"ל ופשוט ודו\"ק ודע שרבי' ז\"ל בפ' ה\"מ כתב אמאי דקאמר ר\"י אפילו אמר לב\"ד הגדול כו' הרי אלו ילמדו ויכתבו וז\"ל אינו מן הנמנע שב\"ד הגדול לא יהיו בקיאין בכתיבה שהתנאי בב\"ד שיהיו חכמים לא סופרים ותמה הרב בני יעקב דף קמ\"ז ע\"ד דהא בגמ' אקשינן לשמואל דמאי מספ\"ל כו' והא תנן כו' ומשני אין איכא בית דין חדתא הרי דלא מצינן לאוקמא אלא בב\"ד חדתא וא\"כ היכי פסיקא ליה להרמב\"ם דכתב הגט הוא דהא מוכח בהדיא דהכי ס\"ל ממ\"ש דהתנאי שיהיו חכמים לא סופרים ואי אכת\"י קאמר ודאי שב\"ד הגדול צריך שידעו לחתום והל\"ל בב\"ד חדתא כדאמרינן בגמ' עכ\"ד יע\"ש ולע\"ד נראה דלק\"מ דע\"כ לא מוקמינן בגמר' בב\"ד חדתא אלא למאי דס\"ד דאומר אמרו כשר לר\"י ומש\"ה אמרי דכתובו כת\"י וכת\"ה נעשה כאומר אמרו ברם למאי דמסיק דר\"י תרתי קאמר ושמואל ס\"ל כותיה בחדא ופליג עליה בחדא א\"כ כיון דר\"י ס\"ל דאומר אמרו פסול א\"כ ע\"כ יכתבו דקתני במתני' היינו כת\"ה ממ\"ש כיון דלא מצו למכתבינהו ע\"י אחר ופשוט:"
+            ],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>המקדש </b>\n<b> קטנה ע\"י אביה ונתגרשה כשהיא קטנה אביה מקבל גיט' כו'.</b> נ\"ב משנה פרק התקבל דף ס\"ד ודעת רבינו כדעת רש\"י והרי\"ף ז\"ל שם דקטנה אינה מתגרשת אלא ע\"י אביה אפילו לרבנן אמנם רש\"י ז\"ל עצמו בפ' הא\"מ דמ\"ג הגיה במתני' דה\"ה קטנה נמי מתגרשת ע\"י עצמה והא דנקט נערה להודיעך כחו דר\"י וכן הוא דעת התוס' שם ולזה הסכים הרב המאור גם הרשב\"א ז\"ל בחידושיו נראה דמסכים לזה וכתב שם שדעת בה\"ע ג\"כ כדעת התוס' דמתגרשת ע\"י עצמה וכ\"כ מרן הב\"י סי' ק\"מ ועל פי זה יש לי מן הקושי על הרב מש\"ל שכתב בפ\"ג מה' אלו דין י\"ב ליישב דברי בה\"ע שכתב שם אמתני' דשנים ששלחו ב' גיטין כו' ס' נערה ספק בוגרת נותן גט לאביה ואח\"כ נותן לה ומגורשת מס' וכתב הרב הנז' ליישב קו' ה\"ה והטור וז\"ל וי\"ל דס' נערה דכתב בה\"ע ר\"ל ס' נערה או ס' קטנה או ס' בוגרת כלומר שאינה לא קטנה ולא נערה אלא בוגרת ויש ג' ס' בדבר ולהכי הצריכה ב' נתינות עכ\"ד ויש לדקדק דהרי דעת בה\"ע ז\"ל דקטנה נמי מתגרשת ע\"י עצמה וכדכתב הרשב\"א משמו וא\"כ אכתי ק' דלמה הצריך ב' נתינות בנתינת גט לידה סגי ואפשר דאע\"פ דהרב בה\"ע ז\"ל ס\"ל הכי מ\"מ למעשה חשש להחמיר לס' הרי\"ף ורבינו ומשום הכי הצריך ב' נתינות מיהו עדיין אין דעתי נוחה בזה דכיון דאיכא ס\"ס לא הו\"ל למיחש כלל וצ\"ע ועיין בס' בני יעקב דקל\"ט ודע שכתב הרשב\"א ז\"ל בתשובה הביאה הרב ב\"י ז\"ל בסי' קמ\"א דאף לדעת הרי\"ף ורבי' דקטנה שיש לה אב אינה מתגרשת על ידי עצמה אם קבלה גיטה מדעת אביה מהניא קבלתה ומתגרשת בלי ספק ומכח זה כתב בנדון דידיה דהוה מס' להו מילתא בס' קטנה ס' בוגרת דנותן גט לידה לדעת אביה וש\"ד וכן הוא דעת הראב\"ד ז\"ל הביאו הרשב\"א בחידושיו יע\"ש אמנם דעת הר\"ן ז\"ל אינו כן שכתב בפ' קמא דקדושין גבי ההיא דכתב לו את הנייר בתך מקודשת לי כו' בין על ידי אביה בין על ידי עצמה מקודשת מדעתו דדוקא גבי קדושי כסף הוא דמהני ומצי האב לומר צאי וקבלי קדושיך משום דבהנאה תליא מילתא והרי אית ליה הנאה אבל קדושי שטר דלאו בהנאה תליא מילתא כיון דקטנה אין לה יד אין כאן קבלה עכת\"ד ומכלל זה אתה למד דגם לענין גט לא מהני מטעמא דכתב הר\"ן ז\"ל וכ\"כ מוהרלנ\"ח סי' נ\"ז וכתב שם שדעת הריטב\"א והנ\"י כדעת הר\"ן יע\"ש וכ\"כ מוהרימ\"ט חא\"ה סי' ז': ומעתה יש לתמוה על הרב המאסף שכתב בכנה\"ג סי' ל\"ז בהגהת ב\"י סי' ו' שדעת רי\"ו בשם הראב\"ד נראה כדעת הר\"ן ז\"ל דאם כן נמצא סותר את עצמו שהרי כתבנו שדעת הראב\"ד דמדעת אביה מתגרשת כמ\"ש הרשב\"א ואם כן ה\"ה נמי לענין קדושי שטר כמו שכתבתי הן אמת שכדבריו מוכח מהטעם שכתב רי\"ו משם הראב\"ד דהא דאמר אדם לבתו הקטנה צאי וקבלי קדושיך לאו מתורת שליחות אלא כמי שאומר תן ככר זה לכלב שלי כו' משמע דבקדושי שטר דלא שייך הך טעמא לא מהני ואם כן קשה דמ\"ש מגט ולכן נראה דס\"ל להראב\"ד דבגט שאני דכיון דבת קבולי גיטא היא וכי אין לה אב מתגרשת ע\"י עצמה כי אית לה אב ויהיב לה רשות לקבל גיטה הרי נתרוקנה רשות אביה וכאין לה אב דמי משא\"כ בקדו' דכי לית לה אב נמי לאו בת קבולי קדושין היא כי יהיב לה רשות נמי לא מהני וכן מבואר גם כן בחדושי גיטין שנדפסו בקירוב ימים לא' קדוש מדבר (ומתוך דבריו נר' כי רב גובריה ושהיה בזמן הרשב\"א ז\"ל כמ\"ש מוהר\"ב בתשובה סי' יע\"ש שדבריו מועתקים משם אות באות כמו שיראה הרואה) שתי' גם כן לקו' התוס' כתי' הראב\"ד ואלו בפ\"ק דקדושין על ההיא דכתב על הנייר כתב שם כשיטת הר\"ן דדוקא נערה אבל קטנה לא דאין שליחות לקטן הנה מבואר שדעתו לחלק כמ\"ש וכיון שכן אפשר לומר שגם דעת הר\"ן כן ושלא כמ\"ש מהרלנ\"ח ז\"ל ומוהרימ\"ט ז\"ל:<br><b> וראיתי </b> למוהרש\"ך ז\"ל ח\"א דף פ' שרצה להוכיח מתשובה זו של הרשב\"א דס\"ל דקטנה המתגרשת ע\"י אביה א\"צ לכתוב נכח האב דאי ס\"ל כדעת הר\"ן ז\"ל פ\"ק דקדושין דצריך לכתוב האב א\"כ איך כתב לנוכח דנותן גט מדעת אביה לצאת מחשש קטנה והלא אם היא קטנה צריך לכתוב נוכח האב ואם היא בוגרת נוכח המתגרשת וכתב עוד ואם נפשך לומר דסבירא ליה דבמתגרשת על ידי אביה צריך לכתוב נוכח האב וכשמתגרשת על ידי עצמה מדעת אביה צריך לכתוב לנוכח המתגרשת ק' אם כן על הרב מוהריב\"ל בח\"ג סי' ה' שכתב שלצאת ידי ספק צריך לכתוב ב' גיטין א' כלפי האב ואח' כלפי המתגרשת ואם איתא כשמתגרשת ע\"י עצמה מדעת אביה כל אפין שוין דיכתוב נוכח המתגרשת עכ\"ד ולפי מ\"ש לק\"מ דמש\"ה לא כתב מוהריב\"ל הך תקנתא דמדעת אביה משום דלדעת הר\"ן וסיעתיה לא מהני מדעת אביה וכדכתיבנא ועוד י\"ל דאה\"נ דדעת הרשב\"א ז\"ל דקטנה המתגרשת ע\"י עצמה סגי שיכתוב נכח הבת וקטנה המתגרשת ע\"י אביה צריך שיכתוב נכח האב דבהא אפי' לדעת הרמב\"ן שהביא הר\"ן ז\"ל מודה בזה וכמ\"ש מוהריב\"ל ח\"א סי' י\"ח כלל ג' ומ\"ש הר\"ן ולפ\"ז כו' דמשמע דנמשך לפי שיטתו כבר ישבו הרב שם יע\"ש אמנם לדעת הר\"ן ז\"ל שם דסבי' ליה דבקדושי שטר אפי' מתקדשת ע\"י עצמה צריך שיכתוב בשטר בתך מקודשת לי משמע ודאי דבגט נמי מתגרשת ע\"י עצמה צריך לכתוב בתך וכ\"כ הרב מוהרימ\"ט ז\"ל סימן הנז' ומשו\"ה הוצרך מוהריב\"ל ב' גיטין ודוק אלא מיהו אכתי נראה שיש להוכיח שדעת הרשב\"א דקטנה המתגרשת ע\"י אביה א\"צ לכתוב נכח האב שלא כדעת הר\"ן ז\"ל ממ\"ש השואל והעולה בידנו שתעשה היא שליח לקבלה לאביה ויקבל גיטה ואם היא גדולה תהא מגורש' מתורת שליחות ואם היא קטנה או נערה תהא מגורשת מחמת שהיא ברשותו והסכים הרשב\"א ז\"ל לדעת השואל שכתב כל מה שאמרת' יפה אמרתם שאפשר לאביה כו' והשתא אם איתא דס\"ל כדעת הר\"ן איך אפשר להתגרש ע\"י אביה הלא אם היא קטנה ומתגרש' על ידי אביה צריך לכתוב לנוכח האב ואם היא בוגרת צריך לכתוב נכח המתגרשת ואפילו במתגרשת ע\"י אביה כמ\"ש הרשב\"א ז\"ל בחידושיו בפ\"ק דקדושין יע\"ש ושלא כדעת הריטב\"א ז\"ל שם יע\"ש אלא מוכח ודאי שדעת הרשב\"א דבגיטין (א\"צ) לנכח האב וכדעת מהרא\"י ז\"ל ומהתימא על מוהרש\"ך ז\"ל איך לא הביא ראיה מזה כמ\"ש ועיין בהרב המאסף סימן קל\"ב ס\"ב שהקשה על דברי בה\"ע דכתיב לעיל משם מוהר\"ש יפה וז\"ל ויש לתמוה דאמאי צריך ליתנו לאביה והלא אם תקבלנו היא מדעת אביה סגי כו' ע\"ש וכפי מ\"ש לא ק' מידי דדעת הרב בה\"ע כדעת הר\"ן דכתיבנא דקטנה אינה מתגרשת מדעת אביה ועיין במוהרימ\"ט סי' הנז' שהביא ראיה מדברי התוס' ד\"ה תנן דס\"ל כדעת הר\"ן ממה שהקשה לדעת רש\"י ז\"ל דקטנה אינה מתגרשת על ידי עצמה ממאי דפריך בגמרא התם דמ\"ד לר\"נ דאמר דנערה אינה עושה שליח ממתני' דקתני קטנה שאמרה התקבל לי גיטי אינו גט הא נערה ה\"ז גט ומשני הב\"ע בשאין לה אב הרי דס\"ד דמקשה דמתני' מיירי כשיש לה אב ואפ\"ה הוה ניחא ליה דינא דמתני' שמשהגיע לידה מגורשת ומכח זה דחו פי' רש\"י יע\"ש והשתא אי ס\"ל כדעת הרשב\"א מאי קו' נימא דס\"ד דמקשה דעד שיגיע גט לידה היינו מדעת אביה ועיין בחידושי הרשב\"א שכתב משם הראב\"ד ז\"ל תי' זה לקו' התוס' והוא ז\"ל דחה דבריו ומעתה אין ראיה מדברי התוס' ז\"ל יע\"ש ועיין בספר פמ\"א ח\"א סי' נ\"ט שדבריו תמוהים יעש\"ב ודו\"ק ודע שמדברי רבינו משמע דדוקא בקטנה ארוסה הוא דמגרש ע\"י אביה אבל אם נשאת מתגרשת בקבלה עצמה והתוס' ז\"ל פ\"ק דקדושין ד\"י ד\"ה ומקבל כו' כתבו וז\"ל יש להסתפק אם יכול האב לקבל גט לבתו קטנה משנשאת והעלו בשם ר\"י דמשנשאת אין לאביה רשות בה הרי בהדיא דע\"כ לא נסתפקו הם ז\"ל אלא אי מצי האב לקבל גט לבתו משנשאת אבל הא פשיטא להו דמשנשאת מתגרשת על ידי עצמה לכ\"ע וכן נראה מדברי רש\"י ז\"ל בפרק הא\"מ דמ\"ג שכתב אמתני' דידן דמייתי התם תלמודא וזה לשונו ודוקא נערה אבל קטנה אביה ולא היא ודוקא מן הארוסין אבל מן הנשואין היא ולא אביה דמשנשאת אין לאביה רשות בה וראיתי למוהר\"ם מפאדווה ז\"ל סי' ט\"ו שהקשה לדברי רש\"י הללו ממ\"ש רש\"י ז\"ל עצמו בפרק ב\"ש דק\"ט אמתני' דקטנה שהשיא' אביה הרי היא כיתומה כתב וז\"ל ונתגרשה בקטנות' וקבל אביה את גיטה כו' הרי דס\"ל לרש\"י דקטנה שנשאת אביה מקבל את גיטה ונמצא סותר את עצמו וכתב הוא ז\"ל דלק\"מ דמ\"ש פרק הא\"מ ודוקא מן הארוסין אבל מן הנשואין היא ולא אביה לא קאי אקטנה אלא אנערה דמתני' אבל בקטנה סובר רש\"י דאביה מקבל את גיטה כמו היא לכל הפחות וא\"ת אי סובר רש\"י שהיא ואביה מקבלין כשנשאת מי דחקו לפרש בפרק ב\"ש שאביה מקבל גיטה י\"ל שלשון המשנה דחקו דקתני קטנה כו' ונתגרשה הרי הי' כיתומה בחיי האב החזירה כו' דק\"ל לרש\"י דהכי הו\"ל לומר קטנה שהשיאה אביה הרי היא כיתומה נתגרשה והחזירה אסורה ליבם משום הכי הוצרך רש\"י לומר דקטנה שנשאת אביה מקבל את גיטה ומשום הכי לא תני מתניתין קטנה שהשיאה הרי היא כיתומה דהוה משמע דמשעה שהשיאה הרי היא כיתומה ואינו יכול לקבל את גיטה (וכיון שכל עיקר תנא דתנא ונתגרשה קוד' הרי היא כיתומה לאשמועינן דעדיין יש לאביה רשות בה ומתגרשת על ידי אביה משו\"ה כתב רש\"י ונתגרשה ע\"י אביה) עכת\"ד ולע\"ד יש לדקדק על תירוץ זה דכפי דבריו דרש\"י ז\"ל ס\"ל דקטנה שנשאת היא ואביה מקבלין את גיטה והיינו מ\"ש רש\"י פרק ב\"ש הפך דעת התוס' שכתבנו לעיל קשה טובא דא\"כ מאי פריך בגמ' בפרק הא\"מ דמ\"ד לר\"ן דאמר דנערה המאורסה אינה עושה שליח לקבל את גיטה ממתני' דקתני קטנה שאמרה התקבל לי גיטי אינו גט עד שיגיע גט לידה הא נערה ה\"ז גט ומשני הב\"ע בשאין לה אב והדר פריך הא מדקתני סיפא ואם אמר אביה כו' מכלל דרישא בשיש לה אב עסקינן ומשני חסורי מחסרא והכי קתני כו' והשתא כפי דעת הרב דקטנה שנשאת היא ואביה מקבלין את גיטה אמאי לא משני תלמודא דמתני' דקטנה שאמרה כו' איירי בנשאת ושפיר דייקינן מיניה הא נערה ה\"ז גט דכיון שנשאת עושה שליח ואמאי אצטריך לאוקמא בשאין לה אב ולדחוקי נפשיה ולמימר דחסורי מחסרא וראיתי בהגהת מרדכי פ' התקבל שכתב משם מוהר\"י מלונדריש ז\"ל דקטנה שנשאת אם אין לה דעת היא ואביה מקבלין את גיטה והוקשה לו מאי דאקשי' דמאי פריך התם מיירי בשנשאת ואין לה דעת ושפיר דייקינן דנערה עושה שליח כיון שנשאת ותי' דהכי דייק מאחר דקטנה שנשאת ונערה ארוסה חד דינא אית להו כדאיתא בירוש' אי נערה ארוסה לא משויא שליח כ\"ש קטנה נשואה שאין לה דעת אלא מדנקט קטנה נשואה משמע הא נערה ארוסה משויא שליח עכ\"ד ותי' ז\"ל עולה יפה לפי סברתו דדוקא בקטנה שאין לה דעת הוא דמתגרשת על ידי אביה אבל אם יש בה דעת היא ולא אביה ומש\"ה אי מוקמה לה למתני' בקטנה נשואה ע\"כ איירי בקטנה שאין לה דעת ואי נערה אף שיש לה דעת אינה עושה שליח כ\"ש קטנה אע\"פ שהיא נשואה דאינה עושה שליח דתסגי דנימא דיכולה לקבל גיטה והבו דלא להוסיף עליו אמנם כפי דעת מוהר\"ם מפדווה ז\"ל דקטנה שנשאת לדעת רש\"י אע\"פ שיש בה דעת מתגרשת על ידי אביה (דהא ודאי מ\"ש רש\"י ז\"ל פרק ב\"ש איירי בשיש בה דעת דאילו בשאין בה דעת הא דעת רש\"י ז\"ל דאפילו ע\"י אביה אינה מתגרשת כמ\"ש בפ' התקבל ד\"ס ופ' הא\"מ יע\"ש) קשה טובא דמאי פריך לוקמא בשנשאת ואשמועינן מתני' שפיר דאע\"ג דנערה ארוסה אינה עושה שליח משום דלא אלימא כידו מ\"מ בקטנה שנשאת כיון שיצאה מרשות אביה לענין כתובה ושאר מילי וכדתנן מתני' פרק נערה אם משהשיאה אין לאביה רשות בה תסגי לן דנימא דלענין גרושין כיון דע\"י קדושין הן באין ידו כידה ויש לו כח לקבל גיטה אבל לומר דעדיפא מידה אין סברא והוה אמינא דעושה שליח כיון שיש בה דעת קמ\"ל מתני' דאינה עושה שליח אלא ודאי דס\"ל לתלמודא דקטנה שנשאת היא ולא אביה וכמ\"ש התוס' ומשום הכי לא מצי לאוקמא בשנשאת דא\"כ היכי קתני סיפא ואם אמר אביה כו' הא כיון שנשאת אפילו לקבל את גיטה אינו יכול כ\"ש לעשות שליח ולומר דס\"ל לרש\"י אע\"ג דהיא ואביה מקבלין את גיטה מ\"מ האב אינו יכול לעשות שליח קבלה משום דלא עדיפא מידה וכי היכי דאיהי אינה יכולה לעשות כמו כן האב אינו יכול זה ודאי דוחק ולדעתי זו ראיה עצומה לדעת התוספות עד שאני תמיהא עליהם אמאי הוצרכו להביא ראיה מהירוש' מתלמודא דידן הי\"ל להביא ראיה כדכתיבנא ואי לזאת י\"ל דהתוס' ז\"ל הוצרכו להביא ראיה דמשנשאת אין לאביה רשות אפילו בקטנה שאין בה דעת ואהא הוכיחו שפיר מהירוש' דהתם דאי אמרת דמשכחת לה קטנה שיש לאביה רשות בה אמאי לא מוקי לה בירושלמי למתני' דהתם בהכי אמנם מתלמודא דידן אין ראיה אלא דקטנה שנשאת אם יש בה דעת היא ולא אביה אבל אכתי מצינן למימר דבאין בה דעת יש לאביה רשות בה וכס' הר\"י מלונ' וכ\"כ הרב החבי\"ב סימן קמ\"א בהגהת ב\"י אות י\"ז וזה לשונו והדברים מוכיחים דבאין לה דעת ג\"כ סוברים התוס' דלא תתגרש ע\"י אביה מדהוצרכו להביא ראיה מהירוש' ואי בשיש לה דעת דוקא כל התלמוד מלא מזה משנשאת אין לאביה רשות עכ\"ל יע\"ש אלא שמה שהכריח הדבר ממאי דקי\"ל בכל התלמוד דמשנשאת אין לאביה רשות בה אחר המחילה אין זה הכרע כלל ואשתמיט מיני' שדעת רש\"י בפרק ב\"ש דאפי' בקטנה שיש לה דעת מתגרשת ע\"י אביה דע\"כ בשיש בה דעת מיירי רש\"י דאי בשאין בה דעת הרי לדעת רש\"י אפילו על ידי אביה אינה יכולה להתגרש כמ\"ש וא\"כ ע\"כ דס\"ל דהא דאמרינן בפ' נערה משהשיאה אין לאביה רשות בה ה\"ד בנערה וכ\"כ מהרימ\"ט ז\"ל פ\"ק דקדושין בחידושיו ובהכי ניחא לי מה שהק' הרב מכתב מאליהו סימן הנז' דלמה להו לאתויי מדיוקא הרי בירוש' בפרק התקבל שהביא הרמב\"ן במלחמות קאמר בהדיא נשאת היא ואביה אם יש בה דעת היא ולא אביה הרי דס\"ל להירושלמי דמשנשאת אין לאביה רשות בה וכפי מ\"ש לק\"מ דאיכא למימר דמשום הכי לא הביאו התוס' ראיה מההיא ירוש' משום דמצינן לפרושי כדפי' הר\"י מלונ' דנשאת היא ואביה דקאמר בירושלמי ר\"ל בין היא בין אביה יכולין לקבל כיון שאין לה דעת וליכא למשמע מהך ירוש' אלא דאם יש בה דעת היא ולא אביה משום הכי הביאו ראיה מהירושלמי דתרומות דמשמע דאפילו באין לה דעת היא ולא אביה ולעיקר קושיין על דברי רש\"י נ\"ל לומר דמ\"ש רש\"י פרק ב\"ש וקבל אביה גיטה כו' בדוקא קאמר ע\"י אביה אבל על ידי עצמה ס\"ל לרש\"י דאינה יכולה לקבל אפי' נשאת וס\"ל בפ' ב\"ש כקודם חזרה דפ' הא\"מ דקטנה אביה ולא היא וכיון שכן אפילו נשאת נמי אין לה יד לקבל אלא ע\"י אביה וכמו שצדד מוהר\"ם מפאדו\"ה דהשתא ניחא שפיר דמשום הכי לא מוקי לה למתניתין דקטנה שאמרה התקבל בשנשאת משום דא\"כ היכי קתני מתני' עד שיגיע הגט לידה ולמאי דס\"ד דרבא דמתני' מיירי בשיש לה אב ואפי' הכי מתגרשת על ידה ס\"ד לאקשויי משום דסבירא ליה דמתני' סתמא קתני קטנה שאמרה כו' דמשמע אפי' בקטנה ארוסה דומיא דרישא דמיירי בנערה מאורסה אלא דלמאי דתירץ ר\"ן בשאין לה אב הוכרחו לדחוקי ולאוקומי בשאין לה אב ולא בנשאת משום דס\"ל דכל שיש לה אב אפי' נשאת אינה מתגרשת אלא ע\"י אביה וה\"ה דהו\"מ למימר וליטעמיך כו' כמ\"ש הר\"ן והרמב\"ן ז\"ל יע\"ש אמנם לפי מה שהגיה רש\"י ז\"ל וחזר בו וס\"ל דקטנה ארוסה היא ואביה מקבלין את גיטה ע\"כ לומר דס\"ל דבנשאת היא ולא אביה דומיא דנערה דאם ל\"כ קשה אמאי לא מוקי לה תלמודא בנשאת כמ\"ש ושוב מצאתי הדבר מפורש ברש\"י ז\"ל פרק בן סורר דף ס\"ט ע\"א אההיא דאמרינן תנוקת בת ג' שנים ויום א' מתקדשת בביאה ואם בא עליה יבם קנאה כתב וז\"ל קנאה ליורשה וליטמא לה ולצאת בגט ובלא חליצה הרי מבואר דס\"ל דאפי' בנשאת אינה מתגרשת אלא ע\"י אביה מדכתב ובלבד כו' ומבואר הוא דיבם שבא על יבמתו הרי היא כנשואה לכל דבר כנודע וכן כתב בפ' ד\"מ דנ\"ה וליכא למימר דהתם מיירי בבת ג' שנים ויום אחד דאין בה דעת דאם כן אפי' ע\"י אביה אינה מתגרשת לדעת רש\"י כל שלא הגיע לעונת הפעוטות דהיינו כבר שית כבר שבע אלא ע\"כ לומר שמ\"ש רש\"י ז\"ל ובלבד שיקבל אביה גיטה כשהגיע לעונת הפעוטות קאמר אלא מיהו דברי רש\"י ז\"ל פרק ד\"מ מגומגמים בעיני שכתב בד\"ה ואם בא וז\"ל אבל פחות מג' שנים אינה ביאה ואינה נקנית לו ואם בא לגרשה בגט אינו יכול אלא ימתין עד שתהא בת ג' שנים כו' וק' דמאי אירייא משום דפחותה משלש שנים אינה ביאה הא בלא\"ה כל שלא הגיעה לעונת הפעוטות אינה יכולה להתגרש אפי' על ידי אביה לדעת רש\"י ז\"ל ואולי הכי קאמר אבל פחות מג' שנים אינ' ביאה ואינה נקנית לו והילכך אם לא בא עליה עוד ובא לגרשה כשהגיעה לעונות הפעוטות אינו יכול. ועיין בתוס' רי\"ד פ\"ק דקדושין ד\"י ודוק אלא מיהו אכתי קשה על הטור ז\"ל דבסימן קמ\"א כתב דקטנה שנשאת מתגרשת ע\"י עצמה ואילו בסי' קע\"ג הביא משנה דפ' ב\"ש וכתב קטנה שנשאת ונתגרשת ע\"י אביה כלשון רש\"י ז\"ל וכבר הוקשה לו כן להרב מכתב מאליהו שער ה' סימן א' ותי' דמ\"ש הטור בסימן קמ\"א דקטנה שנשאת מתגרשת על ידי עצמה היינו אפי' על ידי עצמה דע\"י אביה ודאי מתגרשת כמ\"ש בסימן קע\"ג יע\"ש וכבר כתבתי דהא ודאי ליתא דמסוגית הגמ' נראה בהדיא דקטנה היא ולא אביה ותו שהרי מדברי הטור סימן קמ\"א נראה בהדיא דס\"ל כדעת התוס' דקטנה שנשאת היא ולא אביה שכתב שם וז\"ל והא דקתני מתגרשת על ידה כשיש בה דעת כו' אבל פחות מכאן אינה יודעת לשמור גיטה ואינה מתגרשת ופירש\"י אפי' בקבלת אביה אבל ר\"ת פי' דוקא בקבלתה אינה מתגרשת אבל אם יש לה אב והיא עדיין ברשותו מתגרשת בקבלתו ולזה הסכים א\"א הרא\"ש ז\"ל עכ\"ד הרי בהדיא שכתב אם יש לה אב והיא עדיין ברשותו ובודאי שכונתו לומר שהיא ארוסה אז מתגרשת בקבלתו אבל אם נשאת שאינה ברשותו אינה מתגרשת בקבלתו ולפי דעת הרב מכתב מאליהו לא ידעתי מאי והיא עדיין ברשותו דקאמר אלא ודאי דס\"ל להטור כדכתי' והדרא קו' לדוכתא וצ\"ע כעת וראיתי למוהריב\"ל ז\"ל ח\"ב סי' ד' שתמה על דברי מוהר\"י מלונ' שכתבנו לעיל במ\"ש וז\"ל האמת פ' לפי הירושלמי כו' והא דאמרי' בכוליה תלמודא כיון שנשאת אין לאביה רשות בה היינו ביש לה דעת והא דמשמע בפרק הא\"מ למאי דס\"ד דמיירי בשיש לה אב שאם הגיע גט לידה מגורשת מיירי בשנשאת שאין לה דעת והא דדייק כו' יע\"ש ותמה עליו מוהריב\"ל וז\"ל ולכאורה משמע דס\"ל למוהר\"י דקטנה שאין לה דעת היא ואביה מקבלין את גיטה ואתמהא דהיכי אפשר דקטנה שאין בה דעת לפי שהיא נשואה תתגרש על ידי עצמה ותו איכא לאתמוהי מאי קאמר והא דמשמע בפרק האיש מקדש שאם הגיע גט לידה מגורשת מיירי בשאין לה אב כו' ואי הוה אמרינן דמוהר\"י ס\"ל דמאי דאמרינן בירושלמי נשאת בין היא בין אביה לצדדין קאמר כשיש לה דעת היא ולא אביה וכשאין לה דעת אביה ולא היא ומאי דקאמר דההיא דפרק הא\"מ מיירי בנשואה שאין לה דעת ט\"ס הוא והכי אית לי' למימר דמיירי בקטנה הנשואה שיש לה דעת הא נמי ליתא דאין סברא לחלק בנשואה בין יש לה דעת בין אין לה דעת עכ\"ד: והנה מה שהקש' במ\"ש והא דמשמע בפרק הא\"מ כו' מיירי בנשאת שאין לה דעת משמע מדבריו דדוקא בשאין לה דעת מתוקמ' אדרבא טפי מתוקמה בנשואה שיש לה דעת ומכח זה הוצרך לומר דט\"ס נפל בדברי מוהר\"י אחר המחילה לק\"מ דכונת מוהר\"י ז\"ל להקשות קו' התוס' שהקשה פרק הא\"מ ד\"ה תנן לדעת רש\"י ז\"ל דס\"ל דקטנה ארוסה אביה ולא היא ממאי דפריך תלמודא לר\"ן דאמר אין נערה עושה שליח ממתני' דקטנה שאמרה כו' אינו גט הא נערה ה\"ז גט ודחינן הב\"ע בשאין לה אב הרי דס\"ד דתלמודא דמתני' איירי בשיש לה אב אפי\"ה אם הגיע גט לידה מגורשת ואע\"ג דמוקי לה בשאין לה אב מ\"מ לאו מה\"ט מוקי לה הכי אלא משום דק\"ל דיוקא דהא נערה משמע דבהא כ\"ע מודו דמתגרשת על ידי עצמה עד שמכח זה דחו פירש\"י שם וזהו שכתב מוהר\"י והא דמשמע פ' הא\"מ למאי דס\"ד בגמ' דמיירי בשיש לה אב דמתגרשת ע\"י עצמה ולתרץ זאת הקושיא כתב דהתם מיירי בנשואה שאין לה דעת כלומר דהמקשה הוה ס\"ד דמתני' איירי בנשואה שאין לה דעת ומש\"ה לא ק\"ל אלא מדיוקא דמתני' דהא נערה כו' אבל גופא דמתני' לא ק\"ל כיון דאיירי בנשואה אבל בארוסה אביה ולא היא כדעת רש\"י ז\"ל ומשום הכי הוצרך לומר דמתני' איירי בשאין לה דעת משום דאי ס\"ד דמקשה דמתני' איירי בנשואה שיש לה דעת אם כן תיקשי ליה גופא דמתני' דקתני ואם אמר אביה כו' לא יחזיר ואילו בנשואה הא אמרינן בירושלמי דכיון שיש לה דעת היא ולא אביה (ועיין בהרב ח\"ה שם בקדושין מ\"ש משם תוס' ישנים) אבל אי איירי כשאין לה דעת א\"ש דבשאין לה דעת הא אמרי' בירושלמי דהיא ואביה מקבלין גיטה ועל פי זה יש לתמוה במ\"ש הרב הנזכר ואי הוה אמרינן דמוהר\"י ס\"ל דמאי דקאמר בירושלמי נשאת כו' ומאי דקאמר דההיא דהא\"מ ט\"ס הוא וצ\"ל דמיירי בקטנה שיש לה דעת כו' ודבריו תמוהים דאיך אפשר לאוקומי מתני' דקטנה בשיש לה דעת דאי בשיש בה דעת היא ולא אביה והיכי קתני מתני' ואם אמר אביה הא אביה אינו יכול לקבל את גיטה סוף דבר שדבריו צ\"ע האמנם מה שהקשה הרב הנז' דאיך אפשר דקטנה שאין לה דעת לפי שהיא נשואה תתגרש ע\"י עצמה הא ודאי עקא היא דמתני' היא בהדיא כל שאינה יכולה לשמור את גיטה אינה יכולה להתגרש ולדעת רש\"י אפילו ע\"י אביה ולדעת ר\"ת על ידי עצמה מיהא אינה מתגרשת משום דהו\"ל משלחה ואינה חוזרת ואפשר ליישב בדוחק שמוהר\"י מלונדריש ז\"ל גורס כגירסת הרי\"ף בההיא דג' מדות בקטן צרור וזורקו כו' כנגדו קטנה מתגרשת בקדושי אביה וס\"ל דמ\"ש בירושלמי אם יש בה דעת היא ולא אביה היינו שהגיע' לעונת הפעוטות שיש לה דעת לישא וליתן אבל כל שלא הגיע' לעונת הפעוטות אלא לשיעור דצרור וזרקו הרי היא עדיין ברשות אביה והיא ואביה מקבלין את גיטה ומתני' דכל שאינה יכולה לשמור את גיטה כו' בשלא הגיע' לשיעור דצרור וזרקו מיירי כנ\"ל ליישב בדוחק ועיין בתשו' מרן מוהריק\"א סימן י\"ב שרצה לתרץ לזה שהר\"י מלונדריש מפרש מ\"ש בירושלמי נשאת בין היא בין אביה היינו לומר בין שניהם יחד מקבלין את גיטה והא תימא שהרי ממ\"ש הר\"י מלונדריש בסוף דבריו כיון דנערה מאורסה וקטנה שנשאת חד דינא אית להו מבואר דס\"ל דיכולה לקבל את גיטה על ידי עצמה דומיא דנערה וצ\"ע:<br><b> טעם המלך</b>\n<b> ב) </b>\n<b> הנה </b> סוגיא הזאת רבו פארותיו וכל הדינים תלוים אלו באלו. ובחדושי הארכתי מאד ת\"ל לא הנחתי דבר גדול או קטן מה שלא הערתי עליו. ואולם פה על דברי רבינו אנכי עומד והנה הענינים אשר הוא מעורר עליו המה א) הפלפול בין הפוסקים אם קטנה יכולה לקבל גט לעצמה כמו נערה או קטנה דוקא אביה ולא היא ב) אף לדעת הפוסקים שקטנה דוקא אביה ולא היא אם יכולה לקבל גט מכח ורשות אביה והיא דעת הראב\"ד ודעמי' ג) אם האב מקבל גט לבתו נערה או קטנה אי צריך לכתוב נוסח הגט לנוכח האב או נוכח הבת והר\"ן סובר דנוכח האב בעינן וכמה פוסקים חולקין ע\"ז וכמו שהעיד רבינו ועי' בד\"מ סי' קמ\"א ד) אי גבי קטנה שנשאת נמי היא ואביה או דלמא משנשאת אין לאבי' רשות בה ה) פלפול בדין העצמות יוסף וכנ\"הג שרוצים לומר אי האב נותן רשות לקטנה יכולה היא אפילו לעשות שליח ומני' מסתעף כמה וכמה סעיפים ובמה שאסיים אפתח לבאר דין של הרב עצמות יוסף והנה הוא עצמו כתב כמו שהביא רבינו פה וז\"ל וקטנה שעשתה שליח מדעת אבי' אע\"ג דאין שליחות לקטן הו\"ל כאלו האב עשאו שליח ויכול לעשות שליח ואומר אני דודאי אין כונת העצמות יוסף דבכל מקום אם האב אומר לבנו קטן או גדול שאומר לקטן עשה שליח למעני ולדעתי דקטן יכול לעשות שליח דלא מצינו חד תנא דלשתמיט ולומר כן וכלל גדול מסור הוא בידינו אין מעשה קטן וקטנה כלום ואין שליחות לקטן דהא ודאי אם גדול אומר לגדול עשה שליח למעני הראשון הוא שליח לעשות שליח שני וכל זה מדין שליחות נגע בו דאי לא נעשה הראשון שלוחו במה נעשה שליח שני שליח למשלחו אלא מדין שלוחו של אדם כמותו וא\"כ אם אמר ראובן לשמעון שהוא קטן עשה למעני שליח לוי אין נעשה לוי שליח לראובן דהא שמעון לא נעשה שלוחו של ראובן מפאת שהוא קטן ובמה נעשה לוי שלוחו של ראובן אלא הני טעמא אחרינא איכא כאשר אבאר ת\"ל יתברך דהנה הרמב\"ם (פרק ט' מהל' גירושין ה\"ו) כתב וז\"ל וקטנה אין עושה שליח לקבלה אע\"פ כו' מפני ששליח לקבלה צריך עדים ואין מעידין על הקטן שאינו בן דעת גמור עכ\"ל. ועי' בהשגת הראב\"ד וז\"ל זה הטעם כו' אלא אתם גם אתם לרבות שלוחכם ומה אתם בני דעת אף שלוחכם בני דעת נמצא השולח והשליח צריכין להיות בני דעת עכ\"ל וכתב הרב פני יהושע בגיטין בסוגיא שלפנינו היינו טעמי' דהרמב\"ם סובר דהכא יש שליחות ולא דמיא לתרומה משום דהרמב\"ם סובר כדעת תוס' בגיטין שם (ס\"ד ב) ד\"ה שאני שתופי מבואות דכתבו והא זכי' הוא מטעם שליחות ואין שליחות לקטן דכתיב אתם גם אתם (ואיך יכול קטן לזכות לאחרים) וי\"ל דאין למעט קטן משליחות מקרא דתרומה אלא במילתא דליתא בנפשי' כגון תרומה דליתי' בתרומה דנפשי' אבל בזכיה כמו שזוכה לעצמו זוכה לאחרים עכ\"ל ולפ\"ז הי' ק' לי' להרמב\"ם מדוע אין קטנה יכולה לעשות שליח הא איתא בדנפשיה דהא היא יכולה לקבל גט והיינו במקום שאין לה אב לכן נתן הרמב\"ם טעמיה משום דאין עדות לקטן ע\"כ תוכן דברי הרב פ\"י בשינוי לשון והנה הפני יהושע שם סובר דמקרי איתא בדנפשה אף ביש לה אב ואפילו להך פוסקים דס\"ל גבי קטנה אביה ולא היא משום דעל כל פנים איתא בדנפשה במקום שאין לה אב השתא נמי שיש לה אב מיקרי עכ\"פ איתא בדנפשה עיין היטב בפני יהושע. אמנם אנחנו בעניותינו אנו אין אחראין לזה אלא אמרינן דודאי טעמי' של הרמב\"ם נכון דלכך נקט הרמב\"ם טעם משום אין עדות לקטן ולא משום אין שליחות לקטן מאתם גם אתם דהרמב\"ם רוצה לתת טעם על כל קטנה וקאי נמי על הקטנה שאין לה אב וא\"כ יש לה יד לקבל בעצמה ואפ\"ה לא יכולה לעשות שליח והא איתא השתא בדנפשה לכן צריך הרמב\"ם לטעמיה לפי שאין עדות לקטן אבל אם יש לה אב ולשיטת הרי\"ף והרמב\"ם ודעמם באם יש לה אב אביה ולא היא באמת בלא\"ה אינה יכולה לעשות שליח משום אתם גם אתם משום דליתא בדנפשה וכן משמע מרהיטת לשון התוס' דדוקא השתא צריך להיות איתא בדנפשה ולא אם יש למצוא שבנפשיה בפרט אחת ודו\"ק. ובאמת לפי זה סרה תלונות הרב פני יהושע מדברי הרמב\"ן אשר עומד עליו שם להקשות נימא נמי גבי קטנה שהתורה עשתה שליח לאביה ואי נימא אין שליחות לקטנה הא עיקר טעם שליחות משום דאין עדות לקטן והא השתא דהתורה עשתה לשליח לגבי אביה לא צריכין לעדות כלל דזה ליתא. דכיון דהשתא ליתא בדנפשה לכן לא נעשית שליח לאביה דהא השתא ס\"ל להרמב\"ן דקטנה אביה ולא היא ואי קשיא א\"כ גבי נערה נמי הא ליכא לה יד זולת מצד שליחות דאביה ואיך נעשה שלוחה הא אין לה יד וע\"כ משום דאית לה יד במקום אחר הכי השתא דודאי נערה גדולה היא לכל הדברים ונעשית שליח לכל התורה ככל גדולה ויש לה יד לכל דבר אלא הכא זכתה התורה הגט לאב כמו כל הדברים שזכתה התורה לאב מעשה ידיה ומציאתה וכדומה אלא לגבי גט אמרה התורה שתעשה שלוחה כיון דזכות היא לו ובאמת היא יכולה לעשות שליח אע\"פ שאין לה יד לקבל גיטה בלא שליחות דהא דלא יכלה לקבל גיטה לאו טעמא דאין בכחה אלא רשות האב מעכבה ומדוע לא יכולה היות שליח לאביה מי עקש יאמר זאת אבל קטנה שלא יכולה להיות שליח לכל דבר שבתורה לפי שהיא נמעט' מאתם גם אתם רק הכא יש לומר דיכולה להיות שליח אם יש לה יד אבל אם אין לה יד חזרה להיות קטנה ונתמעטה מאתם גם אתם והבן זאת כי דברים נכונים הם לאמתה של תורה. ועל כל פנים לדעת התוספות ורש\"י בחזרה דקטנה אף אם יש לה אב אביה והיא א\"כ לפ\"ז נמי צריכין דוקא לטעמיה של הרמב\"ם דלכן לא יכולה לעשות שליח משום דאין עדות לקטן. ומעתה נחזי אנן אי אמרינן כדעת רש\"י ותוס' לאחר חזרה דקטנה אביה והיא ואם כן אם אביה נותן לה רשות לעשות שליח שפיר עולים דברי הע\"י דהוי שליח לדעת אביה ואף ע\"ג דאין שליחות לקטן הו\"ל כאילו האב עשאו שליח כאשר מסיים בלשונו דהא בכה\"ג אזלה לה כל הטעמים הטעם שאין קטנה יכולה לעשות שליח מאתם גם אתם וכמו כן לא נעשית היא שלוחו של אביה ליתא דהא האי קטנה איתא בדנפשה דהא יכולה היא לקבל גיטה וטעם של הרמב\"ם נמי ליתא הא אין עדות לקטן היינו אם היא עשתה השליח מעצמה ומכחה אבל לדעת אביה היינו להיות שלוחה של אביה שפיר דמי דאין העדות לקטן אלא לגדול דהא השליח של אביה היא. והעדות נמי של אביה היא דוק נכון הוא: אמנם כל זאת לפי אשר אנכי יעדתי אי אמרי כדעת רש\"י ותוס' דקטנה ביש לה אב אביה והיא אבל אי אביה ולא היא ודאי אינה יכולה לעשות שליח אפילו לדעת אביה דאף אם אזדה לה טעמיה של הרמב\"ם מכל מקום נשאר לנו טעמיה של הראב\"ד מאתם גם אתם והיאך היא יכולה להתמנו' שליח לאביה והרי היא עצמה אינה נעשית שליח לאביה דהא קטנה היא וליתא בדנפשה. ומעתה היינו פלוגתת העצמות יוסף והראב\"ד דמדברי הראב\"ד אשר הביא הרשב\"א בחדושיו הוכיח רבינו דלית ליה דיניה של העצמות יוסף דנכון הוא דהא הראב\"ד התם קאי וסובר דקטנה אביה ולא היא ולכך קשיא ליה מתני' איך קתני במתני' עד שיגיע גט לידה מקודשת כקושית הרמב\"ם הא לרבא איירי המתני' ביש לה אב ולכן מוקי הראב\"ד דמתני' איירי בנתן לה אביה רשות וע\"ז הקשה רבינו אי איירי ברשות האב הא יכולה נמי לעשות שליח וע\"כ דלא כהעצמות יוסף ואומר אני דהאמת כן הוא דלדעת הראב\"ד דס\"ל קטנה אביה ולא היא או אפשר לומר כדעת העצמות יוסף דמן התורה יכולה היא לעשות שליח הא אין היא נעשית שלוחה של אביה ואף אם נותן האב רשות שיכולה לקבל גיטה לא מתורת שליחות הוא אלא שנתרוקן ידו דידיה ונשאר ידה והוי כיתומה בחיי האב דו\"ק: וכאשר עלה בידינו כל זאת נשמחה יחד לפרק טעינה של רבינו פה על הרשב\"א שהקשה על הרשב\"א במה שדחה תי' הראב\"ד דאי ברשות אביה יכולה לקבל גט והיינו טעמא דמתני' דמשהגיע גט לידה הוי גט היינו משום דרשות אביה א\"כ מאי מקשה הש\"ס הא נערה הרי זה גט דלמא ה\"ט כיון דהוי ברשות האב ע\"כ קושית הרשב\"א על הראב\"ד והקשה רבינו המחבר לדידיה נמי קשיא מאי פריך הש\"ס הא נערה עושה שליח ומאי קושיא אימא הכי תידוק מניה הא נערה עושה שליח בנותן לה רשות לאפוקי קטנה אפי' בנותן לה רשות לא מהני וכמו שהקשה הרב עצמות יוסף אלא שהרב עצמות יוסף תי' דאי בנותן לה רשות אפי' קטנה עושה שליח. וע\"כ לא סבירא לרשב\"א הכי דא\"כ הו\"ל להקשות על הראב\"ד כפשוטו אי מתני' איירי ברשות אפי' ע\"י שליח נמי הוי גט וכמו שהאריך הרב וכן מקשה קושי' זו הרב פ\"י בחידושיו לגיטין עייש\"ה ואולם לפי דברינו נייחא האי מלתא דכך כונת הרשב\"א לדידך דסברת קטנה אביה ולא היא א\"כ רשות אביה ודאי לא מהני לעשות שליח כאשר בארנו כיון דאין לה יד בלי רשות אביה ולפ\"ז לא קשה אי איירי ברשות אביה שליח נמי תעשה דלא מהני רשות אביה להתמנות שליח. א\"כ קשיא מאי דייק הש\"ס הא נערה הרי זה גט דלמא היינו טעמא משום דהוי ברשות אביה אלא ע\"כ דלא כהראב\"ד אלא כדעת רש\"י בחזרה ותוס' דקטנה אביה והיא וא\"כ אף בלא רשות אביה יכולה לקבל גט ולפ\"ז שפיר מדויק הא נערה ה\"ז גט וליכא למימר דלמא הכי קאמר המתני' קטנה שאמרה התקבל לי גיטי אינו גט אפילו ברשות אביה זה ליתא השתא כיון דקיי\"ל קטנה אביה והיא ע\"כ המתני' לא ברשות אביה איירי דאי ברשות אביה באמת יכולה נמי שתעשה שליח כתירוצו של הע\"י וכאשר בארנו דו\"ק חריף הוא: וראיתי להרב פרי חדש בספר מים חיים שהקשה על דברי רבא שהקשה הא נערה ה\"ז גט דילמא לעולם נערה נמי אינו גט והא דקתני קטנה ולא נערה משום סיפא קא תני דאמרינן בגיטין (ס\"ג א') ת\"ש קטנה שאמרה התקבל לי גיטי אינו גט עד שיגיע גט לידה ואמאי והא לאו שליח להולכה שוי' כו' הכי השתא התם אדם יודע שאין שליחות לקטן וגמר ונתן לשום הולכה עכ\"ל הש\"ס ולפ\"ז קשיא תינח קטנה אדם יודע שאין שליח לקטנה אבל נערה מי נימא הכי ולפ\"ז אם הגיע גט לידה אינה מגורשת דלאו שליח להולכה שוי' ותירץ הפרי חדש דהשתא דקיימ\"ל אין נערה עושה שליח נמי אדם יודע שאין שליח לנערה זה תוכן דברי הפר\"ח וכדומה לזה העלה הרב פני יהושע בחדושיו לגיטין (ס\"ג א) עייש\"ה וקשיא לי דאינה מעלה ארוכה דאכתי נערה אינה מגורשת אף שהגיע גט לידה דבעל אינו גומר ונותן לשום הולכה דסובר שהיא עשתה שליח מרשות ודעת אביה דהא בקושיין סלקא דעתין דאיירי ביש לה אב ונערה שעשתה שליח מדעת ורשות אביה ודאי הוי שליח ויש לעיין בזה ותו קשיא לי איפכא לדעת העצמות יוסף דקטנה שעושה שליח לדעת אביה הוי שליח א\"כ בה\"א דהיה סובר רבא דאיירי ביש לה אב קושי' הש\"ס במקומה עומדת אמאי הוי גט כשהגיע לידה הא לא שוי' הבעל שליח להולכה ואי משום שאדם יודע שאין קטנה עושה שליח וגמר ונתן לשום הולכה דלמא הבעל מטעי קא טעי שעשתה השליח לדעת אביה (ובאמת הרב פני יהושע בחדושיו לגיטין הרגיש כעין זאת והקשה דלמא הבעל מטעי קא טעי וסובר דהאב עשאו השליח והוא הלך לדרכו שם אשר התווה לעצמו אמנם דבר זה אינו מחוור כלל דודאי השליח אומר מי הוא המשלחו אם האב או הבת אבל לשיטתינו להעצמות יוסף דהבת עצמו יכולה לעשות שליח אלא שצריכה דעת ורשות אביה רק המתניתין איירי שהיא עשאתו לשליח שלא מדעת אבי' ולא הוי שליח אלא הבעל יכול לטעות שברשות האב עשת' זאת והוי שליח ומסתמא סובר שברשות האב עשתה דהא השתא קיימינן אדם יודע שאין קטנ' או נער' עושה שליח וא\"כ היכא היא עשתה שליח הא נערה ידעה שאין שליחה שליח והשליח נמי מי לא ידע שאין שליחות לקטנה כלום ואיך הלך השליח להיות שליח לקבלה וע\"כ שברשות האב היתה כל זאת קל להבין וכל שאר דברי הפני יהושע שם אינן מחוור בעיני כלל ואין להאריך פה בבאור דבריו לכן נראה מזה הוכחה נאמנה לדעת הר\"ן וסייעתו דכל הגט שהאב מקבל בשביל הבת צריך לכתוב נוסח הגט נוכח האב וא\"כ שפיר קאמר המתני' כשהגיע גט לידה הוי גט דמספר הגט למדנו שכתבו נוסחו נגד הבת ואם הי' הבעל סובר שעשתה שליח לדעת אבי' א\"כ שליח דאבוהו הוא וצריך לכתוב נוסח הגט נוכח האב (ובאמת נמי מפורק לפ\"ז הרגשת הרב פ\"י) ולא דמי לדעת מוהרש\"ך שהביא הרב פה וכן דעת דרכי משה סי' קמ\"ה וכן כ' בסדר הגט דאף לדעת הר\"ן [דסובר שאם האב מקבל הגט צריך לכתוב נוכח האב מ\"מ אם הבעל מקבל הגט מרשות האב א\"צ לכתוב נוכח האב אלא נוכח הבת דהתם שאני שהיא מקבלת הגט אבל בנ\"ד שאיירינן בי' שהיא עושה שליח לדעת האב היינו שהשליח הוא מכח האב ולא מכחה והוי כאלו האב מקבל הגט ודאי צריך נמי לכתוב הגט נוכח האב. ואולם זה יועיל לתרץ קושייתנו לשיטת העצמות יוסף אבל קושית הפר\"ח עומדת וקיימת כאשר בארנו הא מטעי קא טעי שהיא עשתה השליח מדעת אביה ובכה\"ג ודאי אין ללמוד מנוסח הגט דגם נערה אם אביה נותן לה רשות אין השליח לאביה הוא אלא דידה הוא ובכל פעם לא צריך לכתוב אלא נוכחה דמכחה קאתי ולא מכח אבי' ואף לדעת מוהר\"י בן לב שהוכיח מיני' הרב מוהרש\"ך שסובר שאם נותן האב רשות לקטנ' בתו לקבל גט אפ\"ה צריך לכתוב הנוסח נוכח האב דהתם היינו טעמא כיון דקטנ' אין לה יד כלל ורק מכח אבי' קאתי אבל נער' דאית לה יד לקבל גיטה אלא שכח אבי' מעכבתה לעשות שליח א\"כ כשנותן לה רשות יכול' לעשות שליח מעצמ' דהא גדול' היא ול\"ש למימר אין עדות לקטן כמו גבי קטנה. וכשאני לעצמי אמרתי איפוך הדבר דנקטינן בידן דעת הע\"י דקטנה שעשת' שליח מדעת אבי' הוי שליח ונקטינן נמי בידן כדעת החולקין על הר\"ן שאף הגט שאב מקבלו אין צריך לכתוב הנוסח נוכח האב אלא נוכח הבת ולפ\"ז הרי קשיא לן היאך ס\"ד דרבא דאיירי המתני' ביש לה אב א\"כ קשיא לן סיפא דמתני' דקתני עד שיגיע גט ליד' מגורשת אמאי מגורשת דלמא הבעל מטעי קא טעי שעשת' שליח מדעת אבי' ושליח דאבי' הוא באמת יש לומר דרבא לשיטתי' אזיל דהוא חולק על רב נחמן בגיטין (ס\"ג א) וסובר טעמא דמתני' לאו משום דאדם יודע שאין שליחות לקטן אלא טעמא דמתני' משום דמימר אמר תגרש כל היכא דתגרש ולכן הקשה נמי שפיר הא נערה ה\"ז גט ולא קשיא קושית הפר\"ת כפי אשר בארנו דלמא נער' נמי אינו גט אלא דלכך נקט קטנ' ולא נקט נער' משום סיפא דמתני' דבנערה לא הוי גט משום דמטעי קא טעי דעשתה שליח ברשות האב דזה ליתא עכ\"פ מימר אמר תגרש כל היכא דתגרש ומה לי קטנ' ומה לי נער' ורב נחמן דאית לי' דטעמא דמתני' משום דאדם יודע שאין שליחות לקטנה ולא ס\"ל טעמא דמימר אמר תגרש כל היכא דתגרש דמרא דשמעתתא בגיטין הוא רב נחמן שם לא מצי לתרץ לדידי' דלעולם נערה לא מצי משוי שליח והא דנקט קטנ' משום סיפא דגבי נער' לא הוי גט משום דל\"ש למימר אדם יודע שאין שליח לנער' מ\"מ מטעי קא טעי הבעל שעשתה השליח מרשות הבעל דאדרבה לרב נחמן קשיא אמאי גבי קטנ' הוי גט הא בעל מטעי קא טעי שעשת' השליח לדעת האב כמו שיעדנו לעיל לשיטת העצמות יוסף דגבי קטנ' נמי קשיא הכי ולכן צריך לאוקמי המתני' באין לה אב והאמת מתרץ לי' דמתני' ע\"כ מיירי באין לה אב דזולת זאת קשיא נמי קטנ' אמאי הוי גט ולפ\"ז מוכח איפכא דע\"כ לא צריך לכתוב נוכח האב דאל\"כ בקטנה ל\"ש למימר דלמא מטעי קא טעי הא חזינן מנוסח הגט אי טעי אי לאו ובזה מתורץ קושיא חמורה מה שעומד עלי' הרב בעל פנים מאירות בחדושיו דקשיא היכן ראה רב נחמן לומר דנער' אין משוי שליח ולזה צריך לאוקמי המתני' חסורא מחסרא והכי קתני דלמא נער' משוי שליח ולא חסורי מחסרא. ולדברינו ניחא דרב נחמן לשיטתי' אזיל דס\"ל בגיטין דלא אמרי' מימר אמר תגרש כל היכא דתגרש וא\"כ צריך לומר טעמא דמתני' הוא משום דאדם יודע שאין שליחות לקטנ' וגמר ונתן לשם הולכה ולפ\"ז קשיא אכתי דלמא מטעי קא טעי הבעל דהא עשתה לשליח מדעת ומרשות האב וע\"כ דאיירי המתני' באין לה אב חסורי מחסרא. כל זאת אי אמרי' כדעת העצמות יוסף אבל אי נקטינן כדעת הראב\"ד דקטנ' אף מרשות אביה לא מצי משוי שליח אף אי איירי המתני' ביש לה אב מ\"מ לא קשיא אמאי הוי גט בשהגיע לידה דהא לא מצי למטעי דעשתה ברשות האב ומדעתו דהא לא מהני אף לדעת האב וא\"כ לפ\"ז לא צריכין למימר דרבא בהו\"א דהי' סובר דבמתני' איירי ביש לה אב לשיטתי' אזיל דס\"ל בגיטין דלאו טעמא דמתני' משום דאדם יודע שאין שליחות לקטנה אלא טעמא דמתני' משום מימר אמר תגרש כל היכא דתגרש דבאמת זה דוחק קצת אלא יכולין לומר דרבא אפילו לשיטת רב נחמן בגיטין קאי דטעמא דמתני' משום דאדם יודע שאין שליחות לקטנה וגמר ונתן לשם הולכה ואפ\"ה לא קשיא אמאי הוי גט דלא שייך לומר מטעי קא טעי לפי שא\"א לקטנ' שתעשה שליח דאף ברשות האב אין שליחה שליח (והרגשת הרב פני יהושע דלמא עשאו האב שליח כבר אמרנו שאין זה הדרך דודאי השליח אומר מי עשאו שליח ומי משלחו) ואולם כל זה כאשר בארנו לעיל דהיינו טעמא דאין קטנה יכול' לעשות שליח אף מדעת האב מטעם כיון דאין לה יד לקבל גט וליתא לדנפשה וממועט מאתם גם אתם וא\"כ לפ\"ז הוא דוקא בקטנה ארוס' אבל בקטנ' נשואה תולה הדבר בפלוגתת רש\"י ותוס' דלדעת תוס' קדושין (י' א) ד\"ה ומקבלת דס\"ל דקטנ' נשואה דוקא היא ולא אבי' א\"כ א\"א שתעשה קטנ' נשואה שליח דאף שאיתה בדנפשה שיכול' לקבל את גיט' מ\"מ נשאר טעמי' של הרמב\"ם שיעדנו כיון ששליח לקבל' צריך עדות ואין עדות לקטן אבל אי אמרינן כדעת רש\"י ביבמות שהביא רבינו דס\"ל לרש\"י דקטנ' נשואה אבי' והיא יכולין לקבל את גיטה א\"כ קטנה נשוא' יכולה לעשות שליח לדעת אביה כמו שיעדנו לעיל לשיטת האומרים ארוסה נמי היא ואבי' דב' טעמים אזל לה דהא אית' בדנפשה וגם העדות הוא על האב. וכאשר זכינו לכל זאת מה מאד חדאי ה' בפלפולא של תורה לאמתה שמפורק קושית הרב פה בהלכותינו על רש\"י ביבמות דסובר דקטנ' נשואה יכול האב לקבל גיטה דלפי שיט' זו קשיא מאי פריך רבא לרב נחמן הא נער' ה\"ז גט דלמא איירי המתני' בקטנ' נשואה ולהכי גבי נער' הוי גט דיש הוכחה דלאו בנשואה מיירי דבנשוא' אם עשאה שליח לדעת האב באמת מהני וא\"כ אי איירי בנשואה קשיא סיפא דאמאי משהגיע גט לידה הוי מגורשת מטעם דאדם יודע דאין שליחות לקטנה הא עכ\"פ דלמא מטעי קא טעי הבעל שהיא עשאו שליח לדעת אבי' וע\"כ לאו בנשוא' איירי ואזדא לה הקושיא זאת לפיכך הביא התוס' ראי' לעיל מהירושלמי ולאו מגמרא דילן ועי' פני יהושע שהרגיש ג\"כ בקושיא זאת והניח בצ\"ע:<br><b> ובחדושי </b> אמרתי דבזה מתורץ דקדוק חמור וצריך עיון דמתחלה קא מבעיא לי' לרבא אי נער' משוי שליח אי לא וכאשר פשט לי' רב נחמן ואמר אין נער' עושה שליח מקשי לי' ממתני' דהתקבל כאשר מסורה בידינו מכללי הש\"ס דכל מקום שנאמר איתביה האמורא עצמו מקשי לי' זאת לא סתם גמרא וא\"כ מתחל' מאי קא מבעיא לי' ולפשוט לי' לעצמו ממתני' ובביאורינו פה מפורק הדק היטב דרבא לשיטתי' דסובר בגיטין (ס\"ג א) דטעמא דמתני' דמשהגיע גט לידה הוי גט ה\"ט משום דמימר",
+                "<b>ואין </b>\n<b> הנערה עושה שליח לקבל גיטה מיד בעלה בחיי אביה כו'.</b> הנה הרב עצמות יוסף ז\"ל פרק הא\"מ אמאי דפריך רבא לר\"ן דאמר דנערה אינה עושה שליח ממתניתין דקטנה כתב וז\"ל ולא מצי למימר דאיירי מדעת אביה דאם כן קטנה נמי אמאי אינו גט הא הו\"ל כשלוחו של אביה וכתב עוד ולענין הלכה כל הפוסקים ז\"ל שוים בזה שאינה יכולה לעשות שליח וקטנה שעשתה שליח מדעת אביה אע\"ג דאין שליחות לקטן הוה ליה כאילו האב עשאו שליח ויכול לעשות שליח עכ\"ל והרב כנה\"ג סי' הנז' בהגהת ב\"י אות ט\"ו הביא דין זה משם הרב הנז' בלי חולק ועיין עוד שם באות י\"ז ולע\"ד נראה שאין לסמוך על דין זה ואמינא לה ממ\"ש הרשב\"א בחי' בשם הראב\"ד ליישב קו' התוספות שהק' לשיטת רש\"י ז\"ל דס\"ל דקטנה אביה ולא היא אבל הראב\"ד דכתב דדוקא נערה אבל קטנה אביה ולא היא ומתניתין דקתני קטנה שאמרה כו' אינו גט הא בשהגיע לידה מגורשת מוקמינן לה דוקא בשנתן לה אביה רשות לקבל את גיטה דהרי היא ברשות עצמה בשעת קבלת הגט עכ\"ל וכן תי' בתוס' רי\"ד פרק הא\"מ ובהרב החדושין הנדפס מחדש והשתא אם איתא לדעת הרב אם כן כי מוקמת למתניתין דקתני אינו גט עד שיגיע לידה בשהגיע לידה מדעת אביה וכי קתני רישא קטנה שאמרה התקבל אינו גט היינו בשאמרה התקבל שלא מדעת אביה אם כן היכי קתני מתניתין קטנה שאמרה התקבל שלא מדעת אביה אינו גט עד שיגיע לידה מדעת אביה ומאי אירייא הגיע לידה מדעת אביה אפילו אמרה התקבל נמי דינא הכי והכי הו\"ל למיתני קטנה שאמרה התקבל אינו גט עד שיאמר התקבל מדעת אביה ומכ\"ש בהגיע לידה מדעת אביה בשלמא אי עד שיגיע לידה דקתני מתניתין היינו אפילו שלא מדעת אביה ניחא שפיר דמתניתין הכי קתני קטנה שאמרה התקבל שלא מדעת אביה אינו גט עד שיגיע לידה ואפילו שלא מדעת אביה וכולה בדידה קמיירי אמנם לדעת הראב\"ד דכתב דס\"ד דמקשה דעד שיגיע לידה היינו מדעת אביה אם כן מאי אירייא הגיע לידה מדעת אביה אפילו אמרה התקבל נמי וליפלוג וליתני בדידה אלא ודאי דס\"ל להראב\"ד ז\"ל דקטנה שעשתה שליח מדעת אביה לא מהני והשתא שפיר קתני מתני' קטנה שאמרה התקבל אפילו מדעת אביה אינו גט עד שיגיע לידה מדעת אביה וכן נראה שהוא דעת הרב ל\"מ שכתב במ\"ב דמ\"ש רבינו פ\"ד מהלכות אישות וכן האשה הגדולה עושה שליח לקבל קדושיה והוא כתב פ\"ב דנערה מקרי גדולה מיירי כגון שהשליח הוא מדעת אביה בודאי דהא היא עצמה אינ' יכול' לקבל קדושיה בלא דעת אביה עכ\"ד הרי נראה מדבריו דדוקא בנערה הוא דמהני שליח מדעת אביה כיון דאיהי בר שליחות היא אלא דיד אביה מעכבתה וכל שנתן לה רשות מהני אבל בקטנה כיון דלאו בר שליחות היא אפילו מדעת אביה לא מהני דאל\"כ אמאי נקט רבינו וכן האשה הגדולה כיון דמיירי בעושה שליח מדעת אביה אפילו קטנה נמי אלא ודאי כדכתיבנא גם מדברי מוהריב\"ל ז\"ל בח\"ד סי' י\"ב נראה דהכי ס\"ל שכתב על אודות אשה אחת שעשתה שליח לקבל את גיטה ונסתפקו אי היתה קטנה או נערה או בוגרת וכתב הרב בסוף התשו' דצריך שיעשה שליח להולכה ושיתן לה הגט מדעת אביה דאם היא בוגרת ה\"ה מגורשת ואם היא קטנה ה\"ה מדעת אביה כו' יע\"ש והשתא אי ס\"ל להרב דאם עשתה שליח קבלה מדעת אביה ש\"ד אמאי הצריך שיעשה שליח הולכה הול\"ל דיעשה השליח קבלה שעשתה קודם יעשה עתה מדעת אביה ולמה הצריך שיתן לה מדעת אביה אלא ודאי נראה דס\"ל דלא מהני גם הרשב\"א ז\"ל שדחה תי' הראב\"ד וכתב וז\"ל ואין תי' מחוור בעיני דאי בנותן רשות מאי קא דייק ממתניתין הא נערה ה\"ז גט שאני התם דנתן לה אביה רשות ע\"כ משמע בהדיא דהכי ס\"ל דאל\"כ הו\"ל לדחויי תי' הראב\"ד עדיפא מינה דאי מתניתין מיירי בנותן רשות אפי' אמרה התקבל נמי ומאי אירייא עד שיגיע לידה אלא שדברי הרשב\"א ז\"ל במה שדחה תי' הראב\"ד צריכים ביאור דקו' זו תיקשי לדידיה נמי דכיון דקטנה שאמרה התקבל כו' אפילו מדעת אביה אינו גט כדכתיבנא אם כן מאי פריך הא נערה עושה שליח ומאי קושיא אימא דהכי תידוק מינה הא נערה עושה שליח בנותן לה רשות לאפוקי קטנה דאפילו בנותן לה רשות לא מהני וכמו שהקשה הרב ע\"י ז\"ל ונראה שכונתו לומר דלפי' תי' הראב\"ד דס\"ל דעד שיגיע גט לידה מרשות אביה קאמר אם כן רישא דקתני קטנה שאמרה התקבל כו' אינו גט ע\"כ דוקא מיירי בנתן לה אביה רשות דאי בשלא נתן לה רשות אפילו בהגיע לידה נמי לא מהני וא\"כ כי דייקינן מינה הא נערה עושה שליח בשנותן לה רשות הוא דאיכא למידק כיון דמתני' דוקא בהכי מיירי והיינו דק\"ל דאם כן מאי פריך כו' אמנם אם נאמר דעד שיגיע גט לידה דקתני מתני' כפשטא ואפילו בשלא נתן לה אביה רשות אם כן רישא דמתניתין קטנה שאמרה התקבל כו' בכל גוונ' מיירי דאתא לאשמועינן דלא מצי משוי שליח ואם כן כי דייקינן מינה הא נערה ה\"ז גט בכל גווני דייקינן ואפי' בשאינו נותן לה רשות דומיא דקטנה דקתני מתניתין דאל\"כ הו\"ל לתנא דמתניתין לומר קטנה שאמרה התקבל אפילו מדעת אביה אינו גט דאז הוה דייקינן שפיר דיוקא דנערה בנותן לה רשות אלא להכי קתני סתמא לאשמועינן דנערה אפילו בשאינו נותן לה רשות לא מהני אפילו אי יהיב לה וכן מוכח נמי ליש' דמתני' דקתני אם אמר אביה צא וקבל גט לבתי כו' ואם איתא לאשמועינן רבותא אפילו אמרה איהי מדעת אביה כנ\"ל וכן משמע מתשו' הרשב\"א ז\"ל סי' הנז' מדלא כתבו תיקון זה שתעשה היא שליח קבלה מדעת אביה כנ\"ל להלכה לחוש למ\"ש ודו\"ק ודלא כהר\"ב ע\"י והרב המאסף שכתבו דין זה בלי חולק:"
+            ],
+            [
+                "<b>קדשה </b>\n<b> אביה כשהיא קטנה ומת אם מבחנת בין גיטה לדבר אחר כו'.</b> הנה דעת רבינו כדעת ר\"ת שהביאו התוספות פרק התקבל ד\"ה וכל כו' והר\"ן שם דקטנה שאינה יכולה לשמור את גיטה מתגרשת ע\"י אביה וקרינן ביה משלחה ואינה חוזרת והביאו ראיה מן הירושל' דפרק חרש ע\"ש ועיין במוהריב\"ל ח\"ב סי' ד' שהביא ראיה עוד מהירושלמי דפרק התקבל ותמה על התוספות והר\"ן יע\"ש ולעד\"נ דמהירושלמי שהביא הרב ליכא ראיה דמצינן למימר דההיא ירושלמי לית ליה טעמא דמשלח' וחוזרת אלא ס\"ל כרבי ינאי דה\"ט מפני שאין לה יד ולרבי ינאי ודאי דמתגרשת ע\"י אביה ומשו\"ה הביאו ראיה מירושלמי דהתם דאף לטעמא דמשלחה ואינה חוזרת קאמר דמתגרשת ודוק: וראיתי להרב עצמות יוסף דף ע\"ז שהקשה לסברא הלזו וז\"ל ואיכא למידק לפירוש הר\"ם שכתבו התוס' ד\"ה וכל דקטנה שאינה יכולה לשמור את גיטה מתגרשת ע\"י אביה משמע שאם יודע' לשמור מתגרשת ע\"י עצמה וכיון שכן תיקשי להו ההיא דאמרינן פ' התקבל ג' מדות בקטן וכנגדן בקטנה אגוז ונוטלו כו' זוכה כו' וכנגדו בקטנה מתקדשת למיאון הגיע לעונת הפעוטות כו' וכנגדו בקטנה מתגרשת בקדושי אביה ולדברי הר\"ם למה צריך עד שיגיע לעונת הפעוטות דביודעת לשמור לבד כגון אגוז ונוטלו כו' מתגרשת ע\"י עצמה נמי ודוחק לומר דבהך שיעורא דאגוז ונוטלו אינה יודעת לשמור את גיטה שוב ראיתי גירסא אחרת דגרסי אגוז ונוטלו כו' וכנגדו בקטנה מתגרשת מקדושי אביה ואפשר שהר\"ם ג\"כ גריס הכי והוא גי' הרי\"ף בהלכות עכ\"ל ונראה שכונת דבריו לומר דבשלמא לדעת רש\"י דקטנה שאינה יודעת לשמור את גיטה אינה מתגרשת אפי' ע\"י אביה איכא למימר דביודעת לשמור כו' דהיינו שיעורא דאגוז ונוטלו מתגרשת ע\"י אביה אבל שתהיה מתגרשת על ידי עצמה בעינן לעונת הפעוטות והיינו מימרא דרבא דקאמר הגיע לעונת הפעוטות כו' וכנגדן בקטנה מתגרשת בקדושי אביה כלומר כדי שתתגרש ע\"י עצמה אם מת אביה כמ\"ש רש\"י שם אכן לדעת הר\"ם דס\"ל דאפילו באינה יודעת מתגרשת ע\"י אביה אם כן משמע דביודעת לשמו' מתגרשת ע\"י עצמה ואם כן ק\"ל שפיר האמנם נראה דאשתמיט מיניה דברי הטור ז\"ל דבסי' קמ\"א כתב בהדיא דלדעת רש\"י כל שלא הגיע לעונת הפעוטות אפי' ע\"י אביה אינה מתגרשת גם מ\"ש ודוחק לומר דהך שיעורא דאגוז ונוטלו אינה יודעת לשמור לא ידעתי איך נתיישבה דעתו בזה דאי בהך שיעורא אינה יודעת לשמור אם כן איך מתקדשת למיאון הא קי\"ל כר\"ח דכל תנוקת שאינה יכולה לשמור קדושיה אינה צריכה למאן גם מ\"ש דאפשר דר\"ם גריס כגי' הרי\"ף לכאורה איכא לאקשויי דהא חזינן להרז\"ה ז\"ל דגריס כגי' רש\"י וכמ\"ש הר\"ן וכ\"כ להדיא שם ודעתי נוטה לדברי רש\"י ז\"ל בכל זה חוץ ממ\"ש דכל שאינה יכולה לשמור אינה מתגרשת אפילו בקבלת אביה ולא נראה לי דבריו לפי שאביה משמרה מלחזור עכ\"ד הרי דאיהו גריס כגירסת רש\"י ואפי' הכי ס\"ל כדעת הר\"ם דמתגרשת על ידי אביה אמנם אחר ההשקפה לא קשה שכבר כתב הרז\"ה זכרונו לברכה בפרק ב\"ש וביבמות וז\"ל ולי נראה דכי אמרינן וכל שאינה יכולה לשמור אינה מתגרשת היינו אפי' מדאורייתא והוא כשיעור שאינה מתקדשת למיאון וכי אמרינן שהיא מתגרשת בקדושי אביה בפעוטות לכתחילה הוא דאמרינן הכי כדי שתהא יודעת לשמור את עצמה ג\"כ דאי לא הו\"ל כנשטית דאינה מתגרשת מדרבנן שמא ינהגו בה מנהג הפקר יע\"ש וא\"כ מעתה לק\"מ לדעת הרז\"ה דמאי דקתני בברייתא דיודעת לשמור מתגרשת היינו לומר דמגורשת מדאורייתא אבל אינה מתגרשת מדרבנן לאפוקי אינה יודעת דמדאורייתא נמי לא ומשום הכי רבא ל\"ק בצרור וזורקו דמתגרשת בקדושי אביה כיון שאינה מגורשת מדרבנן אלא בשיעורא דפעוטות קאמר דמתגרשת אפילו מדרבנן וכמ\"ש הרז\"ה אמנם לדעת הר\"ם לא מצינן למימר הכי שהרי איהו ס\"ל דבקטנה ליכא טעמא דשמא ינהגו בה מנהג הפקר כיון דלאו בת תאוה היא וכמ\"ש שם התוס' בהדיא ואהא ק\"ל להרב ז\"ל שפיר והוצרך לדחוק דגריס כגירסת הרי\"ף מיהו אכתי קשה שהרי התוס' בפרק התקבל ד\"ה וכל כתבו דעת ר\"ת דע\"י אביה מתגרשת והורה כך הלכה למעשה נראה דס\"ל דמתגרשת לכתחילה ובסמוך ונראה ד\"ה כל נראה בהדיא דגרסי כגירסת הרי\"ף ז\"ל. שוב ראיתי דמעיקרא קו' ליתא ואשתמיטתיה מיני' דברי הרא\"ש שבפ' התקבל שכתב וז\"ל ת\"ר קטנה שאינה יכולה לשמור את גיטה כו' אומר ר\"ת דמתגרשת ע\"י אביה כו' ובמימרא דרבא כתב וז\"ל הפעוטו' מקחן מקח כו' וכנגדו בקטנה מתגרשת בקדושי אביה והיינו שיעורא דלעיל דיודעת לשמור והא דקרינן יודעת לשמור קדושיה בפחות מכן היינו משום דקדושי קטנה דרבנן אבל להפקיע קדושין דאורייתא ע\"י גט בעינן דעת רבתי עכ\"ד הרי לך שהרא\"ש ז\"ל אזיל בשיטת הר\"ם והוק' לו קושיי' הרב וכתב דמאי דאמרינן בברייתא וכל שאינה יכולה לשמור את גיטה אינה מגורשת היינו שלא הגיע לעונת הפעוטות דלענין גט מיקרי שאינה יודעת ודוק וראיתי למוהריב\"ל ז\"ל ח\"ב סימן ד' שהקשה על התוס' והר\"ן ז\"ל שהביאו ראיה מירושלמי דפרק חרש אמאי לא הביאו ראיה מירוש' דפרק התקבל דקאמר נשאת היא ואביה ואם יש בה דעת היא ולא אביה הרי מדקאמר בירוש' נשאת ואין בה דעת היא ואביה אין יכולין לקבל את גיטה מבואר דבעודה ארוסה מתגרשת ע\"י אביה ואפי' אין בה דעת ומהיותר תימא על הר\"ן שהביא הירוש' הלזו סמוך ונראה לראיה לדעת הרי\"ף ז\"ל דקטנה ארוסה אביה ולא היא אמאי לא הביא מהך ירושלמי ראי' לדעת ר\"ת יע\"ש שהצריכו עיון ולע\"ד נראה ליישב דמש\"ה לא הביאו ראיה מהירושלמי הלזו משום דלפי גירסת רש\"י והיא גריסת התוס' גם כן דכדי שתתגרש ע\"י עצמה בעינן לעונת הפעוטות א\"כ מאי דקאמר בירושלמי אם יש בה דעת היא ולא אביה ע\"כ צ\"ל שהגיע לעונת הפעוטות ואם כן כי קאמר דבנשאת אין בה דעת בין היא בין אביה אינן יכולים לקבל היינו כל שלא הגיע לעונת הפעוטות ואפי' בהגיע לשיעור דצרור וזורקו אפי\"ה לא מהני משום דלהפקיע קדושין דאורייתא על ידי גט בעינן דעת רבתי כמ\"ש הרא\"ש וא\"כ איכא למימר דכי דייקינן מינ' דבארוסה מתגרשת ע\"י אביה ה\"ד בהגיע לשיעור דצרור וזורקו דהרי היא יודעת לשמור קצת והילכך כל שמתגרשת ע\"י אביה מהני אמנם היכא דאינה יודעת לשמור גיטה כלל דהיינו קודם שיעור דצרור וזורקו ה\"נ דאפי' ע\"י אביה לא מהני אמטו להכי הוצרכו להביא ראיה מירושלמי דפרק חרש דמשם בארה דאפי' בקטנה שאינה יודעת לשמור כלל מתגרשת ע\"י אביה דהתם בנשתטית קיימינן דאינה יודעת לשמור כלל ואפי\"ה מהני כן נ\"ל נכון ודוק: ודע שהתוס' בפרק הא\"מ אחר שהביאו ראיה מהירושלמי דפרק חרש סיימו וז\"ל אע\"ג דקאמר התם דמשום גרירא אסורה הנ\"מ בגדולה והיא שוטה לפי שיש לה תאוה ובני אדם להוטי' אחריה כו' אבל בקטנה דלאו בת תאוה ליכא למיחש כלל ומתגרשת עכ\"ל יע\"ש. והן עתה נדפס ובא ספר בתי כהונה ח\"ב למורי' הרב כמוהר\"י הכהן הי\"ו וראיתי שם בחלק בית אבות דכ\"ט שתמה על דברי התוס' הללו מדאמרינן בר\"פ חרש דתקינו רבנן נשואין לקטנה שלא ינהגו בה מנהג הפקר יע\"ש אלמא דכמו שחששו בשוט' שלא תתגרש שלא ינהגו בה מנהג הפקר ה\"נ חששו בקטנ' שתנש' משום גרירא וכ\"ש שאם נשאת שראוי שלא תתגרש וצ\"ע עכ\"ד. ולע\"ד אפשר לדחות דמ\"ש התוס' דקטנה לאו בת תאו' היא ה\"ד בקטנה שאינה יכולה לשמור את גיטה דבהכי הוא דשקלו וטרו אבל בקטנה דיודעת לשמור את גיטה דהיינו כל שהגיע לעונת הפעוטות לפי גירסת רש\"י או בשיעורא דצרור וזורקו לפי גיר' הרי\"ף ז\"ל מודו התוס' ז\"ל דבת תאוה היא והיינו ההיא דאמרינן בפרק חרש דתקינו לה רבנן נשואין לקטנה שמא ינהגו בה מנהג הפקר ואע\"ג דלפי גירסת רש\"י ז\"ל והיא גירסת התוס' בפרק התקבל תקינו לי' רבנן קדושין לקטנה בשיעורא דצרור וזורקו אע\"ג דלענין גט מקרי אינה יכולה לשמור את גיטה ולאו בת תאוה היא לדעת התוספות ז\"ל יש לומר דה\"ק התם דמעיקרא פריך מ\"ש קטן דלא תקינו רבנן נישואין ומשני משום דאתי לכלל נישואין ואהא פריך והרי קטנה דתקינו לה רבנן קדושין אף ע\"ג דאתי לכלל נישואין דאורייתא ואם איתא לא הוה לי' לתקוני כלל דומיא דקטן ואהא תי' התם שלא ינהגו בה מנהג הפקר כו' וכיון דע\"כ הוצרכו רז\"ל לתקוני קדושין בשהגיע לעונות הפעוטות לא פלוג רבנן לתיקון אפילו בשיעורא דצרור וזורקו דלמא אתי למטעי כנ\"ל נכון ודוק:"
+            ],
+            [
+                "<b>מי </b>\n<b> שהדין נותן כו' וכן אם הכוהו כותים ואמרו לו עשה מה שישראל אומרים לך ולחצו אותו ישראל ביד הכותי הרי זה כשר.</b> כתב הרב מכתב מאליהו שער ז' סימן י\"ד שדעת רבינו כדעת הרמ\"ה שכתב הטור סימן קל\"ד דבעי' שיאמרו עשה מה שישראל כו' אבל אם הגוים כופין ואומרים תן גט אע\"פ שישראל אמרו לו שיכוף אותו פסול מדהצריך שיאמרו עשה מה שישראל כו' ולא הספיק במה שלחצו אותו יע\"ש ולע\"ד אין נראה כן דאדתידוק מרישא תידוק מסיפא דמדכתב רבינו והם הגוים אנסוהו מעצמן משמע דדוקא כשאנסוהו מעצמן בלי צווי ישראל כלל הוא דפסול הא לאו הכי כשר דאם ל\"כ לישמועינן רבותא ומה שדקדק ממה שהצריך רבינו ז\"ל תרוייהו אפשר שרבינו ז\"ל דין אחר אשמועינן דאע\"פ שהכותים אמרו עשה מה שישראל אומרים לך עם כל זה אינו כשר אלא אם כן לחצו אותו ישראל ביד כותים אבל אם ישראל אינו אומר לו לכופו אלא הוא מעצמו בלי צווי ישראל אנס אותו ואמר לו עשה מה שישראל אומרים לך אינו כשר כיון שבלי צווי ישראל הוא וכן ראיתי להרב מעשה חייא סי' כ\"ד שדקדק מדברי רבינו ז\"ל כמ\"ש הפך דעת הרב מ\"מ ז\"ל ומ\"ש שם שכוון ביתור לשון דלחצו שאפילו לא אמר עשה כו' כשר אין דבריו מובנים דאדרבא מלשון זה יש לדקדק איפכא כמו שכתב הרב מכתב מאליהו ז\"ל כנ\"ל:",
+                "<b>ואם הכותים מעצמם כו' הרי זה גט פסול כו'</b> עיין מה שתמה מרן הכ\"מ ז\"ל דאיך פסק רבינו כר\"מ הא בגמ' אמרינן דהא דר\"מ בדותא היא ועוד אני תמיה שנראה שרבינו ז\"ל סותר את עצמו בתוך כדי דבור שממ\"ש שאין אומרים אנוס אלא כו' אבל משתקפו יצרו הרע לבטל מצוה אין זה אנוס דיצרו הוא שתקפו משמע בהדי' דכל שיצא מגדר זה שיצרו הוא שתקפו הגט בטל כמ\"ש ולמה לא בטל גט זה בין בכותים בין בישראל וכיון שכן איך כתב דאם אנסוהו ישראל שלא כדין הגט פסול דמשמע דכשר מן התורה הא כיון דהוי שלא כדין הוה לי' אנוס לגמרי ולמה אינו בטל וכן הק' הרב לח\"מ ז\"ל במ\"ב עיי\"ש וראיתי להרב מכתב מאליהו שער נ\"ז סימן י\"ג שרצה לתרץ לכל זה וז\"ל לכן נ\"ל שרבינו ז\"ל תופס הא דתנן גט מעוש' בישראל כשר היינו דוקא בדייני ישראל וכן נמי מאי דתנן ובגוים פסול היינו נמי בדייני גוים אבל כשיעמדו אנשים שלא כמשפט ואנסוהו לגרש ל\"ש גוים ול\"ש ישראלים עכ\"פ בטל מעיקרו הוא ואפילו ריח הגט אין בו וכן נמי הא דאמרינן ובגוים פסול היינו בשכבר עמד לפני דייני ישראל וחייבוהו לגרש אז הוא דאם אנסוהו גוים מעצמם כשר מן התורה אבל אם לא עמד לפני דייני ישראל אע\"פ שהיא כדין הגט בטל וז\"ש כאן מי שהדין נותן כו' ועל קוטב זה שכבר עמד לפני דייני ישראל ואנסוהו לגרש שב לחלק באנסוהו גוים שאם אמרו לו עשה כו' הגט כשר ואם הגוים מעצמם אנסוהו הגט פסול ושוב שב לבאר באנסוהו ישראל שלא כדין דהיינו דייני ישראל שטעו שאם היו מזידים אינם נקראים דיינים וביאר בזה כיון דנאנס על ידי ישראל כשר מן התורה וטעם הדבר דכיון דהאונסים אותו הם מתוארים בדייני ישראל כל שאומר רוצה אני סומך דעתו על דבריהם ומגרש ברצונו כו' וזה הטעם באנסוהו גוים מעצמם שאינו גט בטל שכיון שעמד בדייני ישראל וחייבוהו לגרש ושוב עמדו עליו גוים ואנסוהו גומר דעתו לדעת ישראל כו' וז\"ש ואם הגוים אנסוהו לגרש שלא כדין כלומר שלא עמד בדין כו' ומעתה דברי רבינו מוסכמים עם מסקנת הגמ' כו' ומ\"ש רבינו ואם אנסוהו כותים שהגט פסול היינו משום שכבר עמד בדייני ישראל וזה עצמו מאמר התלמוד במסקנ' וטעמא מאי כדין בכדין מחליף פי' מה שאנו אומרים דגט המעושה בגוים כדין שהוא פסול משום דכאשר הוא בדין שעמד בדייני ישראל מחלף לבעל המגרש דין זה של גוים בדין ישראל ותופס בדעתו לומר דכי היכי דמצוה לשמוע דברי דייני ישראל כן מצוה לשמוע דיינים אלו ומגרש בכל נפשו אבל כשלא עמד בפני דייני ישראל ואנסוהו אז לא מחלף לבעל שיהא מצוה לשמוע דברי דייני גוים כמו שמצוה לשמוע דברי דייני ישראל את\"ד יע\"ש שנתעצם הרבה בתי' זה ולע\"ד מלבד שדבריו דחוקים הרבה במ\"ש דמ\"ש רבינו גוים שאנסוהו שלא כדין שרצה לומר שלא עמד בדייני ישראל אע\"פ שמשורת הדין חייב לגרש אינו גט שזה אינו סובל משפט הלשון כלל עוד יש לתמוה עליו דאיך אפשר שרבינו ז\"ל תופס כמסקנת הגמ' דס\"ל דדוקא בדייני ישראל הוא דאמרינן הגט כשר אע\"פ שהוא שלא כדין משום דכיון שהם מתוארים בדיינים סומך דעתו עליהם וסבור שכך הוא הדין ומגרש ברצונו אבל כשיעמדו אנשים שלא כמשפט לגרש אפי' ריח הגט אין בו אע\"ג דבני עשויי נינהו דהא מסוגית הגמרא נראה בהדיא דלית לן לחלק בהכי דאם איתא להא אמאי דחו דברי ר\"מ ואמרו דבדותא היא משום דאי הכי שלא כדין אפי' ריח הגט אין בו וניהוי כשלא כדין דישראל וליפסל ומאי קו' נימא דלעולם כותים בני עשויי נינהו ומש\"ה כדין כשר מן התורה אף אם לא עמד בדייני ישראל ושלא כדין אפי' ריח הגט אין בו מפני שאינו סומך דעתו עליהם דודאי לא עדיפא מישראל דאינם דיינים שאע\"פ שבני עשויי נינהו שלא כדין אפילו ריח הגט אין בו ואנן בעינן דייני ישראל כדי שיהא סומך דעתו עליהם אבל בדייני גוים לא סמכא דעתיה דמימר אמר שביד רמה אונסין אותו וכמ\"ש הרב הנז' אלא ודאי דס\"ל לתלמודא שכל שהוא מעוש' בישראל אפי' שאינם מתוארים בדייני ישראל שלא כדין פסול ומש\"ה הק' שפיר לר\"מ דס\"ל דגוים בני עשויי נינהו אמאי אינו גט ניהוי כשלא כדין דישראל וליפסול גם מ\"ש עוד הרב הנז' וז\"ל ושבח אני את מוהריב\"ל כו' משום שאף הר\"ם לא אמר אלא במעושה ע\"י דייני ישראל בטעות הא לא\"ה מודה הר\"ם שהוא בטל וכן ראיתי להר\"ם לענין חליצה פ' ד' דין כ\"ה עכ\"ל ולע\"ד אין מדברי רבינו ראיה כלל ואדרבא ממ\"ש שם נראה הפך דבריו שכתב וזה לשונו לחצו ישראל והכוהו עד שחלץ אם שלא כדין כגון שהיו הדיוטות או שטעו חליצתו פסולה ומדכתב רבי' חליצתו פסולה משמע דס\"ל דמן התורה הויא חליצה ונאסרו עליו קרובותי' וכמ\"ש שם דין כ\"ו וא\"כ מינה לענין גט ס\"ל לרבינו דכשר מן התורה שהרי בשלא כדין דכותי שכתב רבינו כאן דאינו גט כתב שם בדין הנז' דאינה חליצה כלל והתם לא הזכיר רבינו דיינים אלא כתב סתם כגון שהיו הדיוטות משמע דהדיוטות שאינן ב\"ד קאמר ובשלמא הכא מצינן לפרש דמ\"ש או שהיו הדיוטות אב\"ד דכתב לעיל קאי ור\"ל שמחמת שהיו ב\"ד הדיוטות טעו בזה אבל התם לא הזכיר רבי' כלל ב\"ד ואפילו תימא דבב\"ד קאמר מ\"מ מדברי רבינו ליכא סיעתא כלל ולעיקר הקו' נראה לע\"ד לתרץ דרבינו קשיתיה הסוגיא דפ' חזקת דמייתי הא דר\"מ לתרוצי לר\"ה דאמר תלייוה וזבין זביניה זביני' ואלו בפ' המגרש אמרי' דהא דר\"מ בדותא היא ועיין בחידושי הרמב\"ן שם עוד ק\"ל לרבינו ז\"ל בההיא סוגיית המגרש דמאי פריך לר\"מ דאמר ד\"ת גט מעושה בנכרי כשר אי הכי שלא כדין אפי' ריח הגט אין בו וניהוי כשלא כדין דישראל וליפסל ומאי קו' הא כיון דמאי דקאמר שמואל גט מעושה בישראל כדין כשר כו' ע\"כ בגט המעושה ע\"פ דייני ישראל הוא משום דאלו בגט המעושה ע\"פ הדיוטות הוה ליה כדין דכותים דפסול ופוסל והתורה אמרה לפניהם ולא לפני הדיוטות והדיוטו' וכותים שוים נינהו וכדקתני בברייתא אע\"ג דאמרינן אנן שליחותא דא\"י קא עבדינן ה\"ד דיינים וחכמים אשר יהיו בימים ההם כגון רב יוסף וכיוצא הוא דעבדי שליחותייהו דא\"י אבל הדיוטות פשיט' ודאי דלא אמרינן שליחותייהו קא עבדי וכ\"כ מוהר\"ר בצלאל סימן ט\"ז והשתא מאי קו' אימא דמש\"ה שלא כדין דישראל הגט פסול משום דכיון דעל פי דייני ישראל הוא סמכא דעתיה לגרש דסבור שכדין מעשין אותו אבל שלא כדין דגוים לא סמכא דעתיה ומש\"ה אפי' ריח הגט אין בו ובכדין דבר תורה כשר אע\"ג דלאו בני עשויי נינהו משום דיצרו הוא שתקפו (דהך טעמא שייך אפי' תימא דלאו בני עשויי נינהו דהא רבינו בסוף הל' סנהדרין כתב דאסור לדון לפני דייני גוים משום שנאמר לפניהם הרי דס\"ל דכותי' לאו בני עשויי נינהו ואפילו הכי מטעמא דיצרו הוא שתקפו כתב דכשר מן התורה) משו\"ה הוצרך לומר דכל הך שקלא וטרייא היינו מקמי דהוה שמיע ליה ההיא ברייתא דמייתי אביי לאקשויי לר\"י דדריש לפניהם ולא לפני הדיוטות והוה ס\"ל דשלא כדין דישראל דקאמר שמואל אפילו הדיוטות קאמר ומשום הכי פריך שפיר לר\"מ והוצרכו לומר דכדין דכותים בטל מן התורה וכפי' רש\"י אמנם לבתר דשמיע לן ההיא בריי' דמייתי אביי מצינן למימר שפיר להא דר\"מ דדבר תורה גט מעושה בכותים כשר אע\"ג דלאו בני עשויי נינהו משום דיצרו הוא שתקפו כמ\"ש רבינו והיינו דבפרק חזקת מייתי תלמודא הא דר\"מ ליישב לר\"ה והכי מוכח דאכתי לא שמיע ליה לתלמודא ההיא ברייתא ממאי דפריך בגמרא מ\"נ אי כותי' בני עשויי כו' ואי לאו בני עשויי כו' ואמאי לא פריך בפשיטות מברייתא דקתני לפניהם ולא לפני הדיוטות אלא ודאי כדכתיבנא ומ\"ש רבינו או שהיו הדיוטות דמשמע דשלא כדין דהדיוטות הגט כשר מן התורה כבר כתב מוהר\"ר בצלאל סי' הנז' דהק' דאם היו הדיוטות אע\"פ שכדין עבדי מ\"מ הוי כשלא כדין ופסול מדרבנן דהתורה אמרה לפניהם והכי אזיל לשון רבינו ז\"ל לא היה הדין נותן כו' או שהיו הדיוטות שאינו דין שיעשו לפניהם כדין פי' אע\"פ שכדין עבדי פסול ולעולם דשלא כדין הוי ככותי' ואינו גט והיינו נמי מ\"ש בהלכות יבום לחצו שלא כדין כגון שהיו הדיוטות כלומר דכיון שהיו הדיוטות נמצא דשלא כדין עשו דאנן בעינן דיינים ודו\"ק ועיין בס' משאת משה חא\"ה סימן י\"א ובמהריט\"ץ סי' מ' ולענין משומד שתכפוהו ב\"ד לגרש עיין בס' מכתב מאליהו שער כ\"ז סימן ט\"ו ובס' בני יעקב דקמ\"ו ובמוהריט\"ץ סימן פ\"ג יע\"ש:"
+            ]
+        ],
+        [
+            [
+                "<b>כל </b>\n<b> גט שנכתב שלא לשם אשה כו'.</b> לאו דוקא אם נכתב שלא לשם גירושין אלא אפילו כתב לשם גרושין סתמא אפי' הכי פסול דבעינן שיכתוב לשם אשה המתגרשת והכי איתא בהדיא פ\"ק דזבחים ומוכחינן לה ממתני' דפ' כל הגט דקתני הכותב טופסי גיטין צריך שיניח מקום האיש כו' וכן פסק רבינו ז\"ל בפ' זה דין י\"ז יע\"ש וכן הוא דעת התוס' פ' המביא תניין גבי ההוא גברא דשקל ס\"ת ויהיב לדביתהו ואמר ר\"י למאי ניחוש לה אי משום כריתות דאית בה הא בעינן וכתב לה לשמ' וכ' שם ד\"ה היא וז\"ל תימא דלענין מגילת סוטה משמע בפ\"ק דעירובין דמוחקין לה מן התורה אפי' למ\"ד אין מגילה כשרה להשקות בה סוטה אחרת כו' וי\"ל דר\"י לא ס\"ל כר\"פ ע\"כ וראיתי להרב בני יעקב דף קי\"ב שתמה על דבריהם וז\"ל אך מאי דק\"ל הוא במ\"ש דר\"י לא סבר כר\"פ ונמצא לפי זה דאליבא דר\"פ ס\"ל דס\"ת כשר בגט ואם כן תיקשי ליה לר\"פ מתניתין דהכותב טופסי גיטין צריך שיניח מקום התורף דלפי דבריו אמאי צריך שיניח הא מסתמא כשר והכי דייקינן פ\"ק דזבחים מסתמא נמי פסול וא\"כ תקשי לר\"פ אלא עכ\"ל דס\"ל לר\"פ נמי דלא דמי גט לסוטה וא\"כ איך כתבו בתי' הראשון דר\"י לא ס\"ל כר\"פ יע\"ש שהניחו בצ\"ע ולע\"ד לק\"מ דמצינן למימר דר\"פ ס\"ל דמפני התקנה היינו מפני הקטטה ומתני' ר\"מ היא וכדקאמר רבי שבתי בשם חזקיה בפרק כל הגט דכ\"ו ואם כן ליכא למשמע מינה דסתמא פסול וכן ראיתי להתוס' בזבחים ד\"ב ד\"ה ואמר ר\"י וז\"ל אצטריך לאתויי הא דר\"י משום דמינה דייקינן בגיטין דאתיא כר\"א דקאמר ע\"מ כרתי דקי\"ל כותיה ואיכא מאן דמוקי לה כר\"מ ומפרש מפני התקנה מפני הקטטה ולדידיה ליכא למידק מינה דסתמא פסול עכ\"ל הרי שכתבו בהדיא דאי לאו הא דר\"י הו\"א דסתמא כשר ואם כן מינה איכא למימר דר\"פ לא ס\"ל כר\"י אלא שדברי התוס' לכאורה קשים לשמוע במ\"ש דלדידיה ליכא למידק מינה דסתמא פסול דהא ליתא דאפילו לרבי שבתי דמפרש מפני התקנה מפני הקטט' אכתי מוכח שפיר דסתמא כשר מסיפא דמתניתין דקתני ר\"א מכשיר בכולם חוץ מגיטי נשים שנאמר וכתב לה לשמה הרי דאף בסתמא פסול לר\"א מטעמא דלה לשמה ואם נאמר שכונת התוס' היא דלמאן דמפרש מפני התקנה מפני הקטטה ליכא למידק כלל מרישא דמתני' מיהו מדר\"א ודאי דמוכח שפיר אכתי קשיא תלמודא גופיה אמאי אצטריך לו' דמאי דרמי רבא המתני' אהדדי הוא מרישא דמתני' ואליבא דר\"י והול\"ל מדר\"א ואליבא דכ\"ע ויש ליישב בדוחק ומ\"מ אע\"ג דמדר\"א משמע ודאי דסתמא נמי פסול לא תיקשי לן קושי' הרב הנז' דלפי תי' דלר\"פ סתמא נמי כשר אם כן תיקשי ליה מתני' דהכותב טופסי גיטין דמשמע בהדיא דסתמא פסול לר\"א דאיכא למימר דר\"א סבר כרבי יעקב דסבר דמגילת סוטה אין מוחקין לה מן התורה אע\"ג דסתמא הוא דלא מפליג בין סתמא לשלא לשמה ור\"פ ל\"ק אלא דמאן דס\"ל דמוחקין לה מן התורה מצי סבר דאין מגילתה כשרה להשקות בה סוטה אחרת משום דשאני תורה דסתמא כתיבה אמנם רבי יעקב אית ליה בהדיא התם דסתמא נמי פסול וע\"כ לא קשיא להו בעירובין ד\"ה אבל אלא ממתני' סתמא דריש פרק כל הגט דמשמע התם דכולהו תנאי מודו בה מדפריך מינה לרב אחי בר יאשיה אמנם ממתני' דהכותב ליכא לאקשויי מידי דאי מסתם מתניתין דקתני הכותב כו' איכא למימר דר\"פ ס\"ל כרבי שבתי בשם חזקיה ומדר\"א ליכא לאקשויי דאיכא למימר דר\"א סבר כרבי יעקב דסתם נמי פסול ולא מיקרי לשמה ואהא כתבו התוס' דר\"י לא סבר כר\"פ אלא דסתמא מיקרי שלא לשמה ורבי יעקב דסבר דמוחקין לה מן התורה סבר דלא בעי' לשמה וכר\"מ דאית ליה הכי התם ועיין בהר\"ן ודו\"ק:"
+            ],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>ה\"ז </b>\n<b> ספק מגורשת כו'.</b> כתב הר\"ן ז\"ל דה\"ט דרבינו משום דכיון דקיימא לן דבדרבנן יש ברירה כדאיתא פרק משילין דל\"ז משמע דמאי דאמרינן אין ברירה בדאורייתא היינו לחומרא אבל לקול' ודאי לא אמרינן אין ברירה ולפיכך ה\"ז ספק מגורשת וכ\"כ מרן הכ\"מ ומוהרש\"ך ז\"ל יע\"ש וראיתי למוהרש\"ל ז\"ל בספר יש\"ש בפ\"ה ד\"מ קמא בקונטריס הברירה שהקשה שהרי אשכחן לרבינו דאית ליה דאפילו לקולא אמרינן אין ברירה שהרי פסק דהאחין שחלקו מחזירין זה לזה ביובל כמו שפסק בפי\"א מה' שמיטה ויובל ואי מספ\"ל מנין לנו להוציא ממון מחזקת בעליו נימא המוציא מחבירו עליו הראיה ותו שהרי רבינו ז\"ל פסק פ\"ו מהל' בכורות דין יו\"ד דהאחין שחלקו אפילו חלקו גדיים כנגד גדיים פטורים מן המעשר וכרבי יוחנן דאמר הכי פרק טי\"ת דבכורות דנ\"ו מטעמא דאין ברירה אלמא אפי' לקולא אמרינן אין ברירה עכת\"ק יע\"ש והנה מה שהקשה מההיא דהאחין שחלקו אשתמיט מיניה סוגיא דריש פרק כל הגט ודבכורות דאמרינן התם למיעבד צריכותא לתרי מימרי דר\"י וצריכי דאי אשמעי' שדה משום דלחומרא ופרש\"י ז\"ל שם ואי אשמועינן שדה הו\"א בההיא קאמר ר\"י משום דלחומרא אזיל משום ספיקא הרי בהדיא דמשום דמספ\"ל לר\"י אזיל לחומרא וקאמר דמחזירין זל\"ז ביובל וע\"כ צ\"ל דלא שייך בזה לומר המע\"ה משום דאיכא מצות יובל ואע\"ג דגבי ספק בכור קי\"ל דפטור מפדיון מטעמא דהמע\"ה אף ע\"ג דאיכא מצוה שאני התם דאיכא פסידא דבעי לאפוקי מיניה חמשה סלעים מספק משא\"כ הכא דליכא פסידא כל כך שהרי מחזירין זל\"ז ומתחילה ודאי חלקו בשוה והילכך כל כה\"ג כיון דאיכא מצוה לא אמרינן המע\"ה וכן ראיתי למוהר\"ם ן' חביב ז\"ל בספר גט פשוט סימן קל\"ג סק\"ח שתמה עליו כן אלא שכ' שמה שהק' דנימא דהמע\"ה לק\"מ דקרקע בחזקת בעליה עומדת והקרקע הוא בחזקת היורשים ולא מיקרי יורש מוחזק כנגד יורש כמ\"ש הרב כנה\"ג ח\"מ סימן כ\"ה הגהת ב\"י אות נ\"ה יע\"ש והרואה יראה דלא דמי כלל דהתם שאני דמספ\"ל אי יורש הוי ונכסים בחזקתן או לא ומשום הכי אמרי' דנכסים בחזקת המח' הן עומדין מה שא\"כ הכא שהרי מכיון שחלקו הרי החזיק כל אחד בשלו בודאי בין שנאמר לקוחות הן או יורשים בהא ודאי אמרינן המע\"ה וזה פשוט גם מה שהקשה עוד מוהרש\"ל מההיא דהאחין שחלקו פטורים ממעשר בהמה הא נמי לע\"ד לק\"מ שהרי כתב רבינו שם בסוף פרק הנז' וז\"ל כל בהמה שהיא ס' אם בת מעשר היא או אינה בת מעשר הרי היא פטורה מן המעשר יע\"כ וא\"כ מש\"ה גבי גט פסק רבינו ז\"ל דאין ברירה והוי ס' מגורשת דשמא זו לא היתה ראויה לצאת מעיקרא ונמצא דכתב שלא לשמה אמנם גבי מעשר דקי\"ל דכל ס' מעשר בהמה פטורה מן המעשר משום הכי כיון דס\"ל לרבינו דאין ברירה הו\"ל ספק ופטורה מן המעשר ועיין בפרק משילין דל\"ט אמתני' דבור של יחיד מ\"ש רש\"י שם וכמ\"ש הרב ח\"ה ז\"ל יע\"ש שדבריו דחוקים אמנם אי ק\"ל הא ק\"ל דכפי דעת רבינו ז\"ל דכל ספק מעשר בהמה אזלינן לקולא והוא מוכרח ממתני' דבכורות דנ\"ח ע\"ב וכמ\"ש מרן הכ\"מ שם וכן איתא בהדייא פ\"ק דמציעא ד\"ז ואם כן היכי אמרינן התם דנ\"ו אההיא דר\"י דקאמר אפי' חלקו גדיים כנגד גדיים אין אומרים זה חלקו המגיע לו ואזדא ר\"י לטעמיה כו' וצריכי דאי אשמועי' שדה משום דלחומרא אבל הכא דלקולא אימא לא צריכא ופרש\"י ז\"ל דלקולא למיפטר ממעשר והשתא קשה דאכתי אמאי אצטריך ההיא דר\"י דקאמר אפילו חלקו כו' הא מכיון דכבר אשמועינן ר\"י גבי שדה דלקוחות הן אפילו תימא משום דמספ\"ל אי יש ברירה או אין ברירה הוא דקאמר ואזיל לחומרא מ\"מ ממילא שמעינן דאפי' חלקו גדיים כנגד גדיים פטור ממעשר בהמה דכל ס' מעשר ה\"ז פטור כדקתני בברייתא התם ולולי פי' רש\"י הו\"מ למימר דמאי דקאמר בגמ' ואשמועינן שדה משום דלחומרא אין הכונה לומר דמשום ס' הוא דאזיל לחומרא וכמ\"ש רש\"י ז\"ל אלא ה\"ק דאי אשמועינן שדה משום דלחומרא כלומר דהו\"א דלעולם דס\"ל לר\"י כמ\"ד יש ברירה אלא דמ\"מ לחומרא מיהא חייש למ\"ד אין ברירה וא\"כ גבי מעשר בהמה הו\"א דחייב כיון דמן הדין יש ברירה מש\"ה אצטריך הא דר\"י אמנם לפרש\"י ז\"ל שפי' דמשום ס' הוא דאזיל לחומרא ק' טובא וכן נמי יש לתמוה על התוס' ז\"ל ד\"ה והיא שהקשה וז\"ל וא\"ת לקולא נמי שמעינן לי' דאין ברירה גבי מ\"ב דקאמר אפילו חלקו ט' כנגד ט' כו' יע\"ש והשתא מאי קו' התם שאני דהא קי\"ל דס' מעשר בהמה פטורה ומשום הכי אזיל לקולא משום דמספ\"ל אמנם באומר כתוב גט לאשתי לאיזו שארצה אגרש הו\"א דס\"ל לר\"י דהוי ס' מגורשת מש\"ה אצטריך לאשמועינן דאף אחרון אינו פסול משום דאין ברירה ויש ליישב דכי אמרינן דס' מ\"ב פטור ה\"ד כההיא דמתני' דקפץ אחד מן המנויין לתוכו דהו\"ל ס' דמציאות דבכל חד וחד מספ\"ל אי חייב במעשר או לא ומשום הכי פטור דעשירי ודאי אמר רחמנא ולא עשירי ס' משא\"כ בספיק' דדינא והילכך היינו דקאמר תלמוד' מאי אשמועינן גבי שדה הו\"א משום דאזיל לחומרא כלומר דמספ\"ל לר\"י הלכה כמאן אי כמ\"ד יש ברירה וכסתם מתני' דדמאי או כמ\"ד אין ברירה ומשום הכי אזיל לחומרא אבל גבי מעשר דלקולא אימא לא דכיון דמאן דס\"ל בעלמא אין בריר' הו\"ל עשירי ודאי הו\"א דליחייב במעשר מספק קמ\"ל אמנם לפום מאי דפסק רבינו ז\"ל כמ\"ד אין ברירה אלא דס\"ל דאפילו למאי דקיימא לן אין ברירה בדאורייתא היינו משום ס' דמספק' ליה מילתא אי חלק זה היה ראוי ליפול לו משעה שמת אביו או חלק זה היה ראוי לאחיו והחליפו והיינו לוקח א\"כ הו\"ל כספק דמציאות ומשום הכי פי' רבינו דפטור ממעשר בהמה ודו\"ק. ועיין בהרב בני יעקב דף קט\"ו יע\"ש ועל פי דברי הר\"ן הללו אשכחנא פתרי למ\"ש מרן הב\"י ז\"ל א\"ח סימן תקי\"ח על מ\"ש רבינו ז\"ל פ\"ב מה' יו\"ט דין ט' וז\"ל העומד על המוקצה מעיו\"ט כו' צריך שירשום ויאמר מכאן ועד כאן אני נוטל ואם לא רשם לא יטול ע\"כ והיינו כחכמים דר\"א פ' המביא דף ל\"ד ע\"ב והיינו טעמא משום דאין ברירה כמ\"ש רש\"י ז\"ל שם ורבינו ז\"ל גופיה פסק בסוף הלכות עירובין דבדרבנן יש ברירה והצריכו עיון יע\"ש ואיבר' דלרבי' ל\"ק כל כך דמצינן למימר דרבינו לא מפרש פלוגתא דר\"א ורבנן בברירה כדפרש\"י ז\"ל אלא מפרש פלוגתייהו דרבנן ור\"א כדמסיק רבא פ\"ק דביצה ד\"י ע\"ב פלוגתייהו דב\"ש וב\"ה דחיישינן דלמא מטלטל ושביק וקא מטלטל מידי דלא חזי ליה וה\"נ מצינן למימר דטעמא דרבנן מש\"ה הוא דחיישי דלמא מטלטל ושביק וקא מטלטל מידי דלא חזי ליה וה\"נ מצינן למימר דטעמא דרבנן מש\"ה הוא דחיישי דלמא מטלטל ושביק וקא מטלטל מידי דלא חזי ליה וכן ראיתי בשיטה מקובצת למוהר\"ב שתמה על דברי רש\"י ז\"ל שפי' פלוגתייהו דרבנן ור\"א דפליגי בברירה דאם כן הויא להו רבנן דלא כהלכת' דהא קי\"ל דבדרבנן יש ברירה וכ\"כ מוהרש\"ל ז\"ל בס' יש\"ש פ' המביא סי' כ\"ג ואם כן מש\"ה פסק רבינו כחכמים וכ\"כ הפר\"ח ז\"ל סי' תצ\"ה סק\"ד והמג\"א שם אמנם הדבר הקשה לדעת הרע\"ב ז\"ל שנמשך אחר שיטת רש\"י ז\"ל ואעפ\"כ כתב דהלכה כחכמים אע\"ג דהוא ז\"ל פסק בפ\"ז דדמאי כמ\"ד דבדרבנן יש ברירה וכן הקשה הפר\"ח והצריכו עיון והנה אף לדברי הרע\"ב ז\"ל היינו יכולים ליישב ולומר כלפי מ\"ש הרא\"ש ז\"ל בנדרים פ' השותפין דמ\"ו אמאי דאפליגו ראב\"י ורבנן בשותפין שנדרו הנאה זה מזה דראב\"י ס\"ל דמותרין ליכנס לחצר ורבנן סבירא להו דאסורין ליכנס דאין ברירה ואמרינן בגמ' התם אמר ר\"י אמר זעירי מחלוקת שאין בה כדי חלוקה אבל יש בה כדי חלוקה ד\"ה אסורין ופי' הרא\"ש ז\"ל שם וז\"ל מחלוקת שאין בה כדי חלוקה דכיון דא\"א לחלוק אית ליה לראב\"י ברירה אבל יש בה כדי חלוקה ד\"ה אסור דכיון דאפשר בחלוקה לא סמכינן אברירה עכ\"ד יעוין שם וא\"כ ה\"נ משום הכי כתב הרע\"ב דהלכה כחכמים דאמרי עד שירשום דלא סמכינן אברירה שיאמר מכאן אני נוטל כיון שבידו לתקן בשירשום וכי היכי דלראב\"י דאית ליה דבדאורייתא יש ברירה מודה דכל שבידו לתקן לא סמכינן אברירה ה\"נ למאי דקיימא לן דבדרבנן יש ברירה פליגי חכמים אר\"א וסברי דלא סמכינן אברירה וצריך שירשום ואף אם לא רשם וסמיך אבריר' אפילו הכי אסרוהו חכמים שיטול כמ\"ש רבינו ז\"ל ועשו חיזוק לדבריהם משום דאי אמרת שיטול אתו למיעבד הכי לכתחלה ולסמוך אברירה (ודייק לה רבינו מדקתני וחכמים אומרים עד שירשום משמע דכל שלא רשם לא יטול דאם ל\"כ הו\"ל למימר וחכמים אומרים צריך שירשום) כך היה נראה ליישב דעת רבינו והרע\"ב אמנם הא ודאי ליתא שהרי בפ' קמא דיו\"ט פרכינן לב\"ה דאמרו זה וזה אני נוטל ולב\"ה ל\"ל למימר זה וזה אני נוטל לימא מכאן אני נוטל וכ\"ת ב\"ה לית להו ברירה והתנן המת בבית כו' והשתא כפי מאי דכתיבנא מאי קו' נימא משום הכי אמרי ב\"ה זה וזה אני נוטל משום דלא סמכינן אברירה כיון שבידו לתקן בלא ברירה אלא ודאי דתלמוד' לא ניחא ליה בהכי משום דס\"ל דדוקא בדאורייתא לא סמכינן אברירה כל שאפשר לתקן אבל בדרבנן סמכינן אברירה אפי' לכתחלה ודו\"ק:<br><b> ואולם </b> כפי דברי הר\"ן ז\"ל הללו שכתבנו צדקו דברי רבינו והרע\"ב ז\"ל דכיון שהרי כ' הר\"ן ז\"ל דמאי דקי\"ל דבדרבנן יש ברירה אינו אלא משום דבדאורייתא אין בריר' לחומרא דאי בדאורייתא א\"ב אפילו לקולא א\"כ בדרבנן נמי הול\"ל דאין ברירה דמהי תיתי לחלק בהכי אלא ודאי דבדאורייתא אין ברירה לחומרא דהוי' ספק מגורשת ומשו\"ה בדרבנן אזלינן לקולא דספק דרבנן אזלינן לקולא וא\"כ איכא למימר שפיר דס\"ל דע\"כ לא אמרו בגמ' פ' משילין דל\"ז דהלכה כר' אושעי' דאמר דבדרבנן יש ברירה וחבית מותרת אלא דוקא התם גבי עירוב והולכין בספיקו להקל ואע\"ג דעירוב הוי דבר שיש לו מתירין וכל דשיל\"מ ספיקו אסור אפילו בדרבנן כדמסיק רב אשי ריש פ\"ק דביצה ד\"ד הרי כתבו התוס' בעירובין דף מ\"ה ע\"ב ד\"ה ואבע\"א דבעירוב הקילו בספיקו אע\"ג דהוי דשיל\"מ ומשום הכי מסיק התם גבי חבי' דאמרינן בדרבנן יש ברירה ואזלינן לקולא כיון דבדאורייתא אינו אלא לחומרא והוי ס' הו\"ל ספיקא דרבנן ואזלינן לקולא אמנם גבי ההיא דעומד על המוקצה כיון דקיי\"ל דבמוקצה אזלינן בספיקו להחמיר כשל תורה דס' מוכן אסור משום דהו\"ל דשיל\"מ וכדאסיק רב אשי א\"כ הדר דינא למאי דקיימ\"ל בעלמא דבדאורייתא אין ברירה לחומרא והכא נמי אזלינן בספקו להחמיר כספיקא דאורייתא ומשום הכי אין ברירה ואזלינן לחומרא מש\"ה פסקו רבינו והרע\"ב ז\"ל כחכמים דצריך שירשום ומעתה מתרצתה נמי מה שהקשה בשיטה מקובצת לפירש\"י דאם כן הוו חכמים דלא כהלכתא דאפשר דרש\"י ז\"ל כך הוא דעתו ונמצא דהוו חכמים כהלכתא ודו\"ק: ועל פי האמור יש ליישב סוגייא דפ\"ק די\"ט דפרכינן וב\"ה ל\"ל למימר זה וזה אני נוטל לימא מכאן אני נוטל וכ\"ת ב\"ה לית להו ברירה והתנן המת בבית כו' ומשני הא אתמר עלה אמר ר' אושעיא לטהר את הפתחים כולם מכאן ולהבא מכו\"ל אין למפרע לא כלומר וב\"ה לית להו ברירה והק' הרב ח\"ה בפ' משילין דאכתי מאי תי' הא למסקנא דהתם דל\"ז אית ליה לרב אושעי' דבדרבנן יש ברירה וא\"כ הדרא קו' לדוכתא דנימא מכאן ולהבא אני נוטל עכת\"ד יע\"ש וכפי מ\"ש ניחא דאפילו ר' אושעיא לא קאמר אלא גבי עירוב אבל במוקצה הדר דינא למאי דקי\"ל בדאורייתא אין ברירה כדכתיב כנ\"ל:<br><b> ובהכי </b> ניחא לי מאי דקשיא לי טובא לפי' רש\"י דס\"ל דטעמייהו דחכמים משום דאין ברירה דא\"כ ע\"כ צ\"ל דס\"ל דאפילו בדרבנן אין ברירה וא\"כ קשה דבפרק בכל מערבין דף ל\"ז ע\"ב אמרינן א\"ל רבא לר\"ן מאן האי תנא דאפי' בדרבנן אין ברירה דתניא אמר לחמשה הריני מערב כו' אשתיק ולא אמ\"ל ולא מידי ופריך בגמ' ולימא ליה תנא דבי איו היא ומשני לא שמיע ליה והשתא לפרש\"י ק' דאמאי ל\"ק ליה דהך ברייתא חכמים דר\"א היא דס\"ל דבדרבנן אין ברירה דגבי מתני' לא שייך למימר לא שמיע ליה אכן על פי מ\"ש ניחא דמהך מתניתין ליכא למשמע מידי דאפילו בדרבנן כמו גבי עירוב אין ברירה דאיכא למימר דדוקא גבי מוקצה דספיקו אסור הוא דס\"ל אין ברירה אבל גבי עירוב דקי\"ל ס' דרבנן לקולא ה\"נ מודו דיש ברירה וא\"כ ההיא ברייתא דקתני גבי עירוב דאין ברירה הוא דקא מבעיי' ליה דמאן תני לה אלא מיהו לדעת רי\"ו שכתב מור\"ם בהג\"ה א\"ח סי' הנזכר דפסק כר\"א דסגי באומר מכאן אני נוטל וכתב הפר\"ח ז\"ל שם שטעמו לפסוק כר\"א משום דס\"ל כפירש\"י והר\"ן דר\"א וחכמים פליגי בברירה דכיון דקיי\"ל דבדרבנן יש ברירה ממילא אידחו חכמים יע\"ש משמע דס\"ל דכי היכי דקי\"ל גבי עירוב דיש בריר' משום דהוי דרבנן ה\"נ גבי מוקצה דדא ודא חדא היא ק' טובא סוגי' דפ' בכל מערבין וא\"כ אמאי ל\"ק דהאי תנא חכמים דר\"א הוא דס\"ל דאפילו בדרבנן אין ברירה ואף למ\"ש התוס' בד\"ה אלא איפוך דבעי לאוכוחי בהדי' שם התנא כו' לא כתבו כן אלא לרב יוסף דמש\"ה קאמר אלא איפוך משום דבעי לאוכוחי שם התנא אגב אורחיה אבל רבא דקא מבעי' ליה מאן האי תנא כו' פשיטא ודאי דליכא למימר דמאי דבעי מאן האי תנא הוא משום דבעי לאשכוחי שם התנא דמאי נ\"מ ותו דאם כן אדמבעי' ליה אההיא ברייתא מאן תנא כו' תיבעי ליה אמתני' דעומד אדם על המוקצה וכעת צ\"ע ועיין בהגהות אשרי פ' ר' ישמעאל דף ע\"ו שכ' וז\"ל והיכא שיש לישראל שותפות נכרי מבטל חלקו כו' משהוברר חלקו של גוי מותר בהנאה ואפילו למאן דלית ליה ברירה הכא יש בריר' דכל איסורי דע\"ז דרבנן נינהו כך פירש רשב\"ם בשם רש\"י ז\"ל ע\"כ. הנה מ\"ש שאיסור ע\"ז דרבנן אין דבריו מובנים דהא איסור הנאה בע\"ז מדאורייתא הוא דאין לו ביטול כדנפ\"ל מושם בסתר כנודע עוד הקשה אלי החכם השלם עצום ורב כמוהר\"ר יהודה אשכנזי ה\"י מהא דתנן פ' כל הצלמים דף מ\"ז אבניו ועציו ועפריו מטמאין כשרץ ופי' רש\"י שם הטעם לפי שאין ברירה ואע\"ג דטומאת ע\"ז דרבנן בע\"ז החמירו כמ\"ש הרב תיו\"ט שם ואיך כתב משם רש\"י דבאיסורי ע\"ז דרבנן יש ברירא ולומר דאיסור מטומאה לא ילפינן ובטומאת ע\"ז החמירו טפי זה ודאי דוחק וצ\"ע כעת: ואגב עיוני ראיתי להתוס' בריש פ' כל הגט ד\"ה ולהכי הקשה לרב דאית ליה דליתא למתני' דקתני מתנה אדם על ב' עירובין מדתני איו וע\"כ לרב אית ליה לחלק בין תולה בדעת עצמו לתולה בדעת אחרים דאל\"כ ליתא לדאיו ולההי' דהלוקח מקמי מתני' דמי שאחזו ומתני' דעירובין ולר\"י נראה דלית ליה לחלק בין תולה בדעת עצמו לתולה בדעת אחרים מדמוקי לה לההי' דאיו בשכבר בא חכם וע\"כ לדידיה ליתא לדאיו דאמר דלרבי יהודה אין ברירה מקמי מתני' דעירובין ומתני' דמי שאחזו דא\"ל לר\"י ברי' והרי שמעי' ליה לר\"י דאפי' לתולה בדעת אחרים ל\"ל בריר' דתנן בשקלים ומייתי לה פרק הוציאו לו לא היו שופרות לקיני חובה מפני התערובות ומפ' התם טעמא משום חטאת שמתו בעליה ומשום דלית ליה ברירה והשתא הא לרב דתולה בדעת אחרים א\"ל בריר' ולר\"י ליתא לדאיו ואפילו בתולה בדעת עצמו יש ברירה וכן הקשה בעירובין דף ל\"א ד\"ה לא ס\"ד יע\"ש וראיתי להרב ח\"ה שם בעירובין ובגיטין שתמה על דברי התוס' הללו וז\"ל לא ידענא מאי קושיא היא לר\"י דאין מחלק בין תולה בדעת עצמו לתולה בדעת אחרים נהי נמי דהך ברייתא דשופרות אתיא כאיו מ\"מ ליתא לדאיו ולההיא דהלוקח ולההיא דשופרות דכולהו ברייתות נינהו מקמי הנך מתני' דהכא ודמי שאחזו וברייתא דמרובה יע\"ש שהניחו בצ\"ע. ואחר המחילה לא צדק בזה כלל שהרב ז\"ל חשב דההיא דלא היו שופרות לקיני חובה ברייתא היא ואינה משנה ואשתמיט מיניה מתני' דשקלים דתנן התם פרק ו' מ\"ה י\"ג שופרות היו במקדש כו' קינים הם תורים וגוזלי עולה הן בני יונה וכולן עולות דברי ר\"י ופירש הרע\"ב שם וז\"ל וכולן עולות אבל המביאין קיני חובה נותנים המעות או העופות ליד כהן ולא היו נותנים מעות לשופר ומפ' טעמא בירושלמי מפני התערובות עכ\"ד ומאי דקאמר תלמוד' לא היו כו' מפני התערובות היינו מהך מתני' דתני וכולן עולות ותלמוד' הוא דמפרש טעמא מפני התערובות ולאו ברייתא כמו שחשב הרב וכן מבואר בתוס' ז\"ל פרק הוציאו לו ד\"ה מ\"ש ומעתה שפיר ק\"ל וכמובן וזה פשוט. ודע שרבינו ז\"ל בפ\"ד מה' איסורי מזבח כתב וז\"ל י' שותפין שחלקו אחד נטל עשרה טלאים ואחד נטל ט' וכלב אם יש באותם עשרה א' מהם שדמו כדם הכלב מוציאו מן העשרה והשאר מותרים ואם כל אחד ואחד דמיו פחותים מדמי הכלב כולם אסורים והקשה הרב ל\"מ ז\"ל שם דכיון דרבינו ז\"ל פסק דאין ברירה היאך כתב דאם יש אחד מהם שדמיו כדמי הכלב שמוציאו מן העשרה והשאר מותרים ובגמ' לא אמרינן הכי אלא למאן דאית לי' ברירה וכדפריך בגמ' התם מיתיבי ב' שותפים שחלקו כו' שכנגד הכלב אסורים ואי אמרת יש ברירה ליברור חד מינייהו ואהא הוא דתריץ בגמ' הב\"ע כגון דטפי דמי הכלב אבל לר\"י דפליג אר\"א וס\"ל דאין ברירה מתניתין דב' שותפין דקתני שכנגד הכלב אסורי' מיתוקמא כפשטא ומשום דאין ברירה ומאי דפריך בגמ' בתרומה דק\"ל סתמא וניברור חד מינייהו כו' כבר כתבו התוס' שם דלמאן דאית ליה ברירה פריך דמתוקמא מתני' דלא כותיה יע\"ש וכיון שרבינו ז\"ל פסק דאין ברירה איך תפס שינוייא דמשני תלמודא דתהם בבכורות למאן דאית לי' בריר' עיקר וכן הקשה מוהרש\"ל ז\"ל וראיתי להרב זרע אברהם חי\"ד דקי\"א וקי\"ב שרצה לתרץ ולומר דס\"ל לרבינו דכל מידי דקאי לחלק והאי לחודיה קאי כי ההיא דעיסה של עיר הנדחת דפ' חלק ואדעת' דהכי נשתתפו כדי שיחלקו כל אחד חלק מבורר לא שייך בזה ברירה דכמאן דפליגא דמיא וברור ועומד הוא ולא שייך בזה אין ברירה בדאורייתא ומשו\"ה פסק רבינו בה' אסורי מזבח שמוציאו מן העשרה והשאר מותרים וטעמא משום דחזא דפריך סתמא בתמורה וניברור כו' וה\"ט דסמכינן אברירה משום דכולהו מבוררים הם ועדיפי מעיסת עיר הנדחת ועל פי זה יישב מה שפסק רבינו בפ\"ד מה' מעשר ב' יעיין שם ושוב הוקשה לו מה שפסק בפ\"ו מהל' בכורות דהאחין שחלקו גדיים כנגד גדיים דפטורים ממע\"ב משום דאין ברירה אע\"ג דכשחלקו גדיים כנגד גדיים הרי מבוררים וקיימי ונימא דיש ברירה וכתב דלא ק\"מ דשאני התם דכתיב בכור בניך דומיא דבניך מה בניך בברור לך אף צאנך בברור לך עכת\"ד: ולע\"ד דבריו לא האירו כלל שהרי רבינו ז\"ל פסק בפ\"א מהל' תרומות דשותפות הגוי חייבים במעשר משום דאין ברירה אע\"ג דהתם האי לחודיה קאי וליחלק קאי והוי ממש כי ההיא דטלאים ותו שהרי מסוגייא דפ' הוציאו לו דנ\"ה דגרסינן התם ר\"י אומר לא היו שופרות לקיני חובה מפני התערובות ופרכינן וניברור ד' זוזי ונשדי במיא והנך לישתרו ומתרצינן ר\"י לית לי' ברירה דתניא הלוקח יין מבין הכותים כו' ואי כפי דבריו מאי סיעתא מייתי מההיא ברייתא התם שאני דהוי לח בלח ומעורב זה בזה משא\"כ התם דכולהו זוזי מבוררים וקיימי גם מההיא סוגייא דפ' מרובה דס\"ט נראה דלא ס\"ל לחלק בהכי כמו שיר' הרואה גם מההיא סוגיא דעירובין דף ל\"ו ע\"ב דפרכינן ואכתי לית ליה ברירה לר\"י גבי הלוקח והתניא האומר מעשר שיש לי בביתי מחולל על סלע שתעלה בידי מן הכיס ה\"ז חלול נראה בהדייא דלא ס\"ל לתלמודא לחלק בהכי דאם לא כן לישני דשאני התם דהסלעים מבוררים והאי לחודיה קאי משא\"כ גבי ההיא דהלוקח יין מבין הכותים דהמשקים מעורבים ולא שייך למימר כמאן דפליגא דמיא וכן מההיא סוגיא דבכורות דנ\"ט דפריך למאן דאית ליה ברירה ממתני' דב' שותפים משמע דלמאן דלית ליה ברירה א\"ש מתניתין אע\"ג דהטלאים מבוררים וקיימי וכיון שכן היאך אפשר דרבינו דחה כל הני סוגיי' דכתיבנא מקמי ההיא דפ' חלק דקאמר ר\"ח התם ומה גם דמההיא דפ\"א דתרומות נראה בהדיא איפכא כדכתיבנא גם מ\"ש עוד דמה שפסק רבינו בפ\"ד דבכורות דאחין שחלקו גדיים כו' פטורים ממע\"ב מטעמא דאין ברירה אע\"ג דהם מבוררים ה\"ט משום דשאני התם דכתיב ובכור בניך הא נמי ליתא לע\"ד דהרי גבי גט פסק רבינו דהוי ס' מגורשת אע\"ג דהתם נמי הא כתיב וכתב לה לשמה וכדאמרי' בר\"פ כל הגט וצריכא כו' יע\"ש וכ\"כ התוס' שם ד\"ה יתר מכאן בשם ר\"י דאפי' למ\"ד יש ברירה בעלמא הכא מודה משום דכתיב וכתב לה לשמה והשתא אם איתא דגבי מעשר בהמה ס\"ל לרבינו דפטורים משום דכתיב בכור בניך דומיא דבניך ה\"נ הא כתיב וכתב לה דמשמע דבשעת כתיבה יהא מבורר לשמה וכדאמרינן בגמ' התם ואמאי פסק דהוי ס' מגורשת ותו דאי כפי דעתו דאע\"ג דבעלמא יש ברירה הכא שאני משום דגלי קרא א\"כ מאי פריך תלמודא בפ' משילין דף ל\"ט ע\"ב וסבר ר\"ן יש ברירה והתנן האחין והשותפין כשחייבין בקלבון פטורים ממע\"ב כו' ואמר ר\"ן אפילו חלקו גדיים כנגד גדיים אין אומרים זהו חלקו כו' ואי כפי דבריו מאי קו' התם שאני דכתיב בכור בניך מה בניך בברור לך אף צאנך בברור לך אבל בעלמא ס\"ל לר\"ן דיש ברירה אפילו במים המעורבים זה בזה וכדס\"ל לרבינו בדבר שהוא ברור ועומד דבעלמא יש ברירה וגבי מעשר אין ברירה משום דגלי קרא אלא ודאי דסבירא לי' לתלמוד' דאי אמרינן יש ברירה קרינן ביה דומיא דבניך דברור לך מיקרי כיון דיש ברירה ומאי דאמרי' בגמ' וצריכי דאי אשמועינן הכא בהא קאמרי' דומיא דבניך אינו ר\"ל דאע\"ג דבעלמא יש ברירה הכא אין ברירה דהא ליתא דאי אמרינן יש ברירה הוי דומיא דבניך אלא תלמודא ה\"ק דאי אשמועינן הכא גבי מעשר הו\"א דמש\"ה קאמרי' דפטור ממעשר משום דומיא דבניך בעינן וכיון דאנן קי\"ל דאין ברירה משום הכי פטור דלא הוי דומיא דבניך (ואי לאו משום דומיא דבניך לא הוה מיפטר אע\"ג דאין ברירה ולא ממעיט משום דמה בניך אינו בלקוח כו' משום דלא הוי לקוח ממש דהא ירושה היא) אבל שדה אע\"ג דנימא בעלמא אין ברירה הו\"א מכר הוא דאמר רחמנא ליהדר ירושה ומתנה לא ואע\"ג דאין ברירה מ\"מ הא מיהא ירושה מיקרי (והשתא ניחא דהוצרך תלמודא להאריך כ\"כ דהכי הו\"ל לתלמודא לומר דאי אשמועינן התם כו' אבל שדה לא ואנן ידעינן בודאי דירושה אין מחזירין ביובל ומאי אתא לאשמועינן וכ\"כ מוהרש\"ל ז\"ל בב\"ק יע\"ש) אמנם אי ס\"ל בעלמא דיש ברירה גבי מעשר אית לן לומר דחייבי' וזה מוכרח מההיא סוגייא דפרק משילין ואף התוס' לא כתבו כן אלא גבי גט דכתיב וכתב לה דמשמע דבשעת כתיבה יהא מבורר שיהא לשמה ואע\"ג דיש ברירה למפרע מ\"מ הא מיהא בשעת כתיבה אכתי לא הוברר וכן מדוקדק בדברי התוס' דפ' כ\"ה יע\"ש אבל גבי מעשר הויא דומיא דבניך אלא דממ\"ש התוס' בפ' כ\"ה ד\"ה ואי אשמועינן שדה נראה דלא ס\"ל כן שהק' וא\"ת לקולא נמי שמעינן ליה לר\"י דאין ברירה גבי מעשר כו' ותי' וי\"ל דמ\"מ לא שמעינן גט מינה כדאמר התם דאי איתמר בהא בהא קאמרינן דומיא דבניך מה בניך בברור לך ואי ס\"ל כמ\"ש דמ\"ש בגמ' התם בבכורות ואי אשמועינן בהא בהא קאמרינן דומיא דבניך היינו משום דאין ברירה ואנן בעינן דומיא דבניך שיהא ברור לך אם כן הדרא קושיא לדוכתא ולא תירצו כלום דאכתי אמאי אצטריך ההיא דר\"י דאמר אף אחרון אינו פוסל דמההי' דחלקו שמעינן ליה דאין ברירה לקולא דאי יש ברירה קרינן ביה דומיא דבניך וכדכתיבנא אלא ודאי דס\"ל דאע\"ג דבעלמא יש ברירה גבי מע\"ב מודה משום דבעינן דומיא דבניך וכיון שכן תקשי להו ההיא דפרק משילין וכדכתיבנא וצ\"ע ואפשר דאף התוס' לא כתבו כן אלא דאי לאו הא דר\"י דאף אחרון אינו פוסל הוה טעינה בהכי לומר דשאני התם דכתיב בכור בניך אבל לפי האמת לית לן לחלק בהכי אלא גבי גט וכמ\"ש ר\"י וכדכתיבנא ומשום הכי לא משני תלמוד' בקוש' הכי בפ' משילין ודו\"ק ועל פי האמור הנה מקום אתנו ליישב דברי התוס' שכתבו בפ' מרובה דס\"ט ד\"ה לעולם כל הנלקט שכתבו וז\"ל הקשה הר\"י טוביה תקשי דר\"י אדר\"י דלית לי' לר\"י ברירה והאמר ר\"י הלכה כסתם משנה וסתם מתניתין דהלוקח כר\"מ דאית ליה ברירה ואע\"ג דסתמא דצנועי לית ליה ברירה מדקתני כל הנלקט מ\"מ תקשי מאי אולמיה דהאי סתמא מהאי סתמא ושמא ר\"י היכא דמתני בפי' לא קאמר אין ברירה ובריש כל הגט דקאמר ר\"י אף אחרון אינו פוסל שאני התם דכתיב וכתב לה לשמה עכ\"ד יע\"ש ויש לדקדק בדבריהם טובא במ\"ש ואע\"ג דהאיכא סתמא כו' מ\"מ תקשי מאי אולמיה דהאי סתמא ומאי קושי' נימא דמשום דאיכא תרי סתמי דסתרי משום הכי קאמר ר\"י דהאחין שחלקו מחזירין זה לזה ביובל דאזיל לחומרא ומאי האי דק\"ל מאי אולמיה וכדקאמר תלמודא בהדייא בריש כל הגט ואי אשמועינן שדה לחומרא פי' רש\"י ז\"ל וא\"נ מספקא ליה אזיל לחומרא ומאי דקאמר ר\"י בריש כל הגט אף אחרון אינו פוסל שאני התם דכתיב וכתב לה וכתי' ז\"ל ומשום הכי קאמר אין ברירה לקולא ומנא לן לחלק בין היכא דמתנה להיכא דאינו מתנה והיינו מרויחי' בזה מאי דפריך תלמודא התם ס\"ס אמאי קאפכת מתני' כו' השתא נמי תקשי דר\"י אדר\"י דהא אמרת לר\"י ל\"ת כל הנלקט אלא אימא כל המתלקט אלמא אית ליה ברירה והאמרינן האחין כו' דלפי תי' קשה דמאי פריך לישני שאני התם דאינו מתנה בפי' דהא למסקנא נמי צרכינן להאי טעמא כי היכי דלא תקשי להו קו' ז\"ל והתוס' בפ' כ\"ה ד\"ה ר\"י נרגשו מזה יע\"ש אמנם לפי תי' זה דכתיבנא א\"ש דמשו\"ה פריך תלמודא שפיר למאן דתני כל המתלקט דאם כן לר\"י הלכה כסתמא וע\"כ אית ליה ברירה אפילו לקולא דהא ליכא סתמי דסתרי כי היכי דנימא מאי אולמי' אמנם כפי מאי דכתיבנא לק\"מ דמשו\"ה לא תריצו הכי משום דגבי מע\"ב אית לי' לר\"י דאין ברירה אפילו לקולא דל\"מ למימר דשאני התם דכתיב בכור בניך וכדקאמר תלמודא משום דתלמודא ל\"ק אלא לצריכותא בעלמא אמנם לפום קושטא דמילתא לית לן לחלק בהכי וכדמוכחא סוגייא דפ' משילין וכדכתיבנא אך ק\"ל דמאי קו' הא איכא למימר דר\"י ס\"ל כשנוייא דשני' בפ\"ק דביצה דטעמא דמתני' דקתני עומד ואומר זו\"ז אני נוטל משום דב\"ה לית להו ברירה ובלטהר את הפתחים מכאן ולהבא הוא דפליגי וא\"כ מש\"ה ס\"ל כסתם מתני' דלית ליה ברירה משום דבית הלל סבירא ליה הכי ואפילו נגד סתם משנה כתב הרא\"ש ז\"ל דקי\"ל כב\"ה ועיין בשיורי כנה\"ג בכללי התלמוד כלל י\"ד וכן מבואר מסוגייא דס\"פ מי שהחשיך ועיין בחדושי הריטב\"א ז\"ל בפרק הא\"מ דנ\"ד ע\"ב ומאי דפריך בגמ' ס\"ס אמאי קא מהפכת למתני' כו' ה\"ה דהו\"מ לשנויי דר\"י ס\"ל כב\"ה דפ\"ק דביצה אלא דניחא ליה למימר לעולם לא תיפוך כמו שכן צ\"ל לפי תי' ז\"ל האמנם דבריהם צ\"ע במ\"ש דהיכא שמתנה בפי' ל\"ק ר\"י דאין ברירה דהן הפך סוגיא דפ' משילין דל\"ז ע\"ב דגרסינן התם וס' ר\"י בדרבנן יש ברירה והתני איו ר\"י אומר אין אדם מתנה על ב' דברים כא' כו' ואמרינן וכבר בא חכם הרי דאע\"ג דמתנה בפירוש קאמר תלמוד' דר\"י לית ליה ברירה ולזה י\"ל כמ\"ש התוס' שם ד\"ה ואמרינן שהקשו מעין קושיא זו דלר\"י ע\"כ ליתא לדאיו מקמי מתני' דערובין ודמי שאחזו כיון דלר\"י לית לן לחלק בין תולה בדעת עצמו לתולה בדעת אחרים כו' ואם כן מאי פריך לר\"י ובדרבנן לית ברירה כו' והתניא איו והא ע\"כ לר\"י ליתא לדאיו ותי' ושמא משום דבעי לתרוצי לעולם לא תיפוך הק' קו' קלה אע\"ג דלר\"י ליתא לדאיו וכן תירצו בעירובין דף ל\"ו ד\"ה לא ס\"ד וא\"כ היא גופא מצינן למימר למ\"ש היכא דודאי הו\"מ לשנויי הכי דהא ע\"כ ר\"י א\"ל ברי' במתנה בפירוש אלא דניחא ליה לשנויי לעולם אע\"ג דלא דמי כ\"כ למה שתירצו התוס' התם כמו שיר' המעיין אלא מיהו הא ק\"ל דמאי קושיא נימא דמשו\"ה ס\"ל לר\"י דאין ברירה משום דאיכא תרי סתמי ההיא דצנועין וההיא דפרק כ\"ה דקתני יתר על כן כתב לאיזו שארצה פסול ואפי' תימא דבקו' אסיקו אדעתיהו מאי דכתבו בתי' דשאני התם דכתיב וכתב לה מ\"מ מהיכא פשיטא להו הכי אדתקשי להו קו' ז\"ל ומשום הכי דחי לה לסתמא דהלוקח מקמי תרי סתמי ועיין בס' יבין שמועה כלל ס\"ט שצריך לעיין בדבריו לעת הפנאי תו קשה טובא במ\"ש ואע\"ג דסתמא דצנועים לית ליה ברירה והיכי מוכח הכי דילמא כל המתלקט ל\"ק משום דאין פודין במחובר ואפי' תימא דאין פודין במחובר הוא דרבנן וכמ\"ש לעיל ד\"ה אימא מ\"מ כיון דמתני' ס\"ל דכל הנלקט מהני משו\"ה נקט כל הנלקט ולא כל המתלקט דמדרבנן אין פודין ובשלמא לעיל כתבו שפיר דאין פודין במחובר הוא דרבנן והצנועים היו פודין במחובר כי היכי דלא ליתו לידי תקלה משום דהתם למאי דקאמר תלמודא אימא כל המתלקט קיימינן וכיון דכל הנלקט לא מהני משו\"ה הצנועים כי היכי דלא ליתו לידי תקלה היו פודין במחובר וכ\"כ הר\"ש פרק ה' דמעשר ב' מ\"ה יע\"ש ברם למסקנא דכל הנלקט מהני להך סתמא מנ\"ל דלית ליה ברירה דילמא היינו טעמא משום שאין פודין במחובר ואע\"ג דהוא מדרבנן מ\"מ הא עדיפא להו למעבד וצ\"ע וכן ק' למ\"ש בד\"ה ה\"א וז\"ל ולא בעי למימר דלענין ברירה דוקא קאמר ר\"א דתרוייהו לית להו ברירה שהרי דבר א' משמע ממש דבר א' וקשה כו' ואמאי לא כתבו דמש\"ה ל\"ק לענין בריר' קאמר דבר א' משום דהא מנ\"ל לר\"י כיון דמצינן למימר דצנועים לית ליה דר' דוסא ובהפקר ס\"ל כר\"י דכל המתלקט נמי מהני דיש ברירה ומאי דקאמרי צנועים כל הנלקט ולא כל המתלקט משום דאין פודין במחובר דכיון דכל הנלקט ס\"ל דמהני הכי עדיף להו טפי ואם כן איך קאמר ר\"י צנועים ורבי דוסא אמרו ד\"א אלא ע\"כ דדבר א' דקאמר ר\"י אכל הנלקט קאי דתרוייהו ס\"ל דכל הנלקט מהני ומשו\"ה קאמר אביי אי לאו דאמר ר\"י כו' ולא הוה ק\"ל מידי מההוא דפ' העור והרוטב אמנם התי' לזה נראה ברור שהתוס' אזלי לשיטתם דלעיל ד\"ה כל הנלקט שכתבו משם ר\"י ז\"ל דכל הנלקט לאו דוקא ממש אחר לקיטה אלא מניח את המעות בעוד שלא נלקטו ואומר כרם זה לכשיהא נלקט יהא מחולל אחר לקיטה כו' יע\"ש ואם כן לפי מ\"ש השתא דטעמא דאין פודין במחובר הוא משום דמחובר אין דמיו ידועים מה\"ט נמי אפי' באומר כרם זה לכשיהא נלקט יהא מחולל אין פודין משום דבעודו במחובר אין דמיו ידועים וע\"כ טעמא דצנועים שהיו אומרי' כל הנלקט כו' הוא משום תקנה שלא יכשלו בה כמ\"ש הר\"ש ודבר זה קיימתיה מסברתי ושוב מצאתי להש\"ך ז\"ל י\"ד סי' רצ\"ד ס\"ק י\"ב שכתב כמ\"ש אלא שכתב שם דלדעת מרן ז\"ל אפי' לה\"ט נמי פודין במחובר כל שאומר לכשיהא נלקט והרואה יראה מדברי מרן הב\"י שם סי' הנזכר שלא כ\"כ אלא כתי' הב' שכתב וז\"ל ואע\"ג דהתוס' והרא\"ש ז\"ל כתבו דההיא דצנועים משום תקנה הוא דשרי כדי שלא יכשלו ה\"נ כו' ועוד דע\"כ לא כתבו התוס' אלא בההיא דצנועים שא\"א לדעת כמה יאכלו העוברים והשבים ובמחובר אין בקיאין בשומא אבל הפודה פירות כרמו כו' ואומר כל הנלקט ש\"ד עכ\"ל הנה מבואר מדבריו דס\"ל דבההיא דצנועין אפי' באומר לכשיהא נלקט אין פודין אי לאו מטעמא דשלא יכשלו דאל\"כ מאי האי דק\"ל למרן ואף שהתוס' כו' ואמאי ל\"ק דע\"כ לא כתבו התוס' אלא למ\"ד כל המתלקט דחל החילול בעודו במחובר אבל למ\"ד כל הנלקט שלא חל החילול אלא לכשיהא נלקט בהא מודו התוס' גם לתי' הב' שכתב ועוד כו' מודה הוא דבההיא דצנועים שא\"א לדעת אפי' באומר לכשיהא נלקט אין פודין אי לאו מטעמא דשלא יכשלו אלא דבפודה כרמו בבת אחת הוא שכתב דש\"ד ויש ראיה לזה ממ\"ש התוס' ד\"ה כל הנלקט וז\"ל וא\"ת כיון שיש חילול במחובר לקרקע כדמוכח בסמוך למה לא היו מחללים כל הכרם בבת אחת ותי' כו' ומשמע ודאי שקושי' ז\"ל היא נמי למ\"ד כל הנלקט דבהא הוא דקיימי ושקלי וטרי בה וכן נראה מדברי הר\"ש יע\"ש והשתא אם איתא דבאומר לכשילקטו כיון שלא חל הפדיון אלא לאחר לקיטה ש\"ד מאי ק\"ל למ\"ד כל הנלקט נימא דמשו\"ה לא היו מחללים את הכרם בבת אחת משום דאין פודין במחובר מדרבנן והכי עדיף להו טפי למימר כל הנלקט אלא ודאי משמע דס\"ל דאפי' באומר לכשילקטו אין פודין במחובר והא דצנועים משום תקנה הוו דמהשתא ק\"ל שפיר דלמה לא היו מחללים כל הכרם בבת אחת גם מדברי התוס' הנזכר נראה שיש להוכיח שלא כדעת מרן בתירוץ הב' שכתב דכשמחלל כל הכרם בבת א' לכשילקט ש\"ד ומצות פדיי' נטע רבעי לכתחילה כך היא דא\"כ קשה דמאי תי' לזה ואי נמי לפי שלא היה מועיל למה שיגדל אחרי כן ואכתי תיקשי להו דלמה לא היו מחללין כל הכרם בבת אחת ושלא יחול החילול אל לכשיהא נלקט כיון דמצות פדיית נטע רבעי בהכי הוא לדעת מרן והיינו מרויחים בזה למה שיגדל אחרי כן וגם כן שלא היו פודין במחובר וצ\"ל לדעת מרן שתי' זה לא כתבו אלא למ\"ד כל המתלקט וזה ודאי דוחק ועיין בספר עץ החיים למורינו הרב ז\"ל סדר קדשים דף מ\"ב ע\"ב מה שהקשה שם לדעת מרן ז\"ל שדבריו אינם מובנים כלל כמו שיראה המעיין ומ\"מ ק\"ל קצת כיון שלדעת התוס' והר\"ש מדרבנן אין פודין במחובר משום דאין דמיו ידועים והצנועים משום תקנה הוא דעבוד כדי שלא יכשלו המתלקטים א\"כ מאי ק\"ל דלמה לא היו מחללים כל הכרם בבת אחת הא כיון דמדרבנן אין מחללין משום דאין דמיו ידועים מש\"ה לא ניחא להו לחלל כל הכרם בבת א' ודוקא גבי המתלקטים משום דא\"א בלא\"ה כדי שלא יכשלו היו מחללים אבל לאינהו גופייהו לא ניחא להו למיעבד הכי אלא לכשהן תלושין שדמיו ידועים ומהיותר תימה על הר\"ש ז\"ל שאחר שכתב דהא דמחללין במחובר גבי צנועים משום תקנה סמוך לזה כתב ומה שלא היו מחללין כל הכרם כו' ואתמהא ואיך שיהיה הדרן לדמעיקרא דכפי זה קושיא מתרצתא היא דמש\"ה כתבו התוס' דסתמא דצנועים לית ליה ברירה מדלא קאמר כל המתלקט דאי משום טעמא דאין פודין במחובר באומר כל הנלקט נמי איכא משום פדיי' במחובר ואפי\"ה משום תקנה התירו אלא דאכתי ק\"ל דכפי מ\"ש בד\"ה כל וז\"ל וא\"ת כי קאמר כל המתלקט הא לא היה מועיל למה שגדל אחר כך וי\"ל דמה שהיו יכולין לתקן היו מתקנים אם כן היכי פשיטא להו דסתמא דצנועים לית להו בריר' מדלא תני כל המתלקט הא כיון דכל הנלקט מהני להו משו\"ה היו אומרים כל הנלקט ולא כל המתלקט כדי שיהא מועיל למה שיגדל אחרי כן ובשלמא לעיל דקיימי למ\"ד כל המתלקט דכל הנלקט לא מהני משום דהוי דבר שאינו ברשותו כתבו שפיר דמה שהיו יכולין לתקן היו מתקנים ואי נמי כיון דמדאורייתא בטיל ברובא ליכא אלא איסורא דרבנן גרידא אבל לפום מאי דמסיק דכל הנלקט מהני לצנועים ליכא למשמע מידי דס\"ל אין ברירה מדלא תני כל המתלקט כיון דכל המתלקט אינו מועיל למה שגדל אחרי כן ואיכא איסורא מדרבנן ובכל הנלקט ליכא למיחש למידי הא ודאי כל הנלקט עדיף טפי וכן למ\"ש בד\"ה הו\"א וצ\"ע כעת תו ק\"ל לפי מ\"ש ז\"ל דמתני' דצנועין דתני כל הנלקט לית ליה ברירה וא\"כ היכי אמרינן התם לקמן אמר רבא אי לאו דאמר ר\"י צנועים ור' דוסא אמרו ד\"א הו\"א מאן תנא צנועים ר\"מ היא ואיך אפשר לומר דר\"מ הוא הא ר\"מ אית ליה ברירה במתני' דהלוקח יין ומתני' דצנועים לית ליה ברירה ויש ליישב בדוחק. וראיתי למוהרש\"ך ז\"ל ח\"א דע\"ד ע\"ד שהקשה דברי התוס' הללו וז\"ל אבל קשה קו' חזקה דהיכי קאמרי אף על גב דמסתמא דצנועים לית ליה ברירה דמשמע דאיכא למימר דטעמא דר\"י מש\"ה הוא ואתמהא דהא ר\"י לית ליה סתמא דצנועים כדמסיק תלמודא דר\"י סתמא אחרינא אשכח אם כן איך אפשר לומר דר\"י אית ליה דצנועים עכ\"ד ולע\"ד הדבר ברור ולק\"מ דאף על גב דאמרינן בגמרא דר\"י סתמא אחרינא אשכח היינו למאי דקתני במתניתין כל הנלקט ובהא הוא דאמרו בגמרא דר\"י דחי ליה להך סתמא דפודין דבר שאין ברשותו מקמי אידך סתמא דמסייע ליה קרא אמנם למאי דנפקא מדיוקא דמתניתין דקתני כל הנלקט דמשמע מינה דכל המתלקט לא מהני מטעמא דאין ברירה הא ודאי לא דחי ליה ר\"י ואדרבא אית לן למימר דכולהו מודו בהכי דבהא לא אשכחן דפליגי ואפושי פלוגתא לא מפשינן וברור ואיך שיהיה עלה בידינו דכפי מאי דכתיבנא לעיל עלו דברי התוספות ז\"ל כהוגן ודלא כהרב זרע אברהם ולעיקר הקו' בדברי רבינו ז\"ל ראיתי להמבי\"ט ז\"ל בספר קרית ספר שכתב שם וז\"ל נראה דמדאורייתא כולהו טלאים מותרים דהטלה שכנגד הכלב נתערב ונתבטל מדאורייתא אלא דמדרבנן הוא דאין להם ביטול משום דב\"ח חשיבי ולא בטלי ומעתה נתיישבו דברי רבינו ז\"ל דמשום הכי פסק דכנגד הכלב מותרים השאר משום דאיהו ז\"ל פסק בה' עירובין דבדרבנן יש ברירה ואין ס' שכונת הרב ז\"ל ליישב קו' הרב ל\"מ ז\"ל וכדכתיבנא והנה לכאורה יש להק' על תי' זה מסוגיא דבכורות דלא פרכינן מההיא מתניתין דב' שותפין אלא למאן דאית ליה ברירה ואם איתא תיקשי לכ\"ע למאי דק\"ל יש ברירה בדרבנן אלא ודאי דס\"ל לתלמודא דע\"כ לא קי\"ל דבדרבנן יש ברירה אלא גבי עירוב וכיוצא וכן גבי מעשר ירק משום דעיקר איסורא אינו אלא מדרבנן מה שא\"כ הכא דעיקר איסור' מדאורייתא אלא מדאורייתא נתבטל ורבנן אמרו דאין לו ביטול אז אמרינן אין ברירה ומשו\"ה לא פריך אלא לר\"א דאית ליה ברירה וכן כתב מוהרש\"ל בסוף קונטרס הברירה וכבר ראיתי מי שהקשה עליו כן אמנם הא ודאי לק\"מ משום דהתם בבכורות מש\"ה לא פריך אלא לר\"א משום דלר\"י הא שמעינן ליה בפרק משילין דף ל\"ז דס\"ל דאף בדרבנן אין ברירה ולר\"ן נמי דס\"ל כר\"י גבי מעשר לא מצי לאקשויי דמצינן למימר דר\"ן נמי ס\"ל כר\"י דאף בדרבנן אין ברירה אמנם לפום מאי דקי\"ל פ' משילין כר' אושעיה דבדרבנן יש ברירה ע\"כ צרכינן למימר דמתני' דב' שותפים כגון דטפי דמי הכלב והשתא ניחא מאי דפריך תלמודא בפשיטות וניברור חד מינייהו וכמו שהקשה התוס' שם ואלו בבכורות לא פריך אלא למ\"ד יש ברירה אמנם כפי האמור ניחא דמש\"ה התם בתמורה פריך בפשיטות וניברור חד מינייהו כו' לפום מאי דקי\"ל הלכתא דבדרבנן יש ברירה אמנם בבכורות לא פריך אלא לר\"א. דלר\"י הא שמעינן ליה בהדיא דלית ליה אפי' בדרבנן כנ\"ל ודוק ומה שיש עוד לעמוד בשורש זה כתבתי בפרק ח' מהלכות עירובין הלכה ז' ע\"ש:<br><b> מעשה חושב</b>\n<b> (רפח) </b> כיון דקיי\"ל כו' דספק מוכן אסור משום דהו\"ל דשיל\"מ כו'. א\"כ הדר דינא דבדאורייתא אין ברירה לחומרא כו'. במחכ\"ת דבריו תמוהים דכיון דדין ברירה הוא ספיקא דדינא אזלינן בדרבנן לקולא אפי' בדשיל\"מ וראיה ברורה לזה מדברי הר\"ן במכלתין דף ס\"ב ע\"א גבי האבעיא אי יש מוקצה לחצי שבת דמסיק לקולא אע\"ג דלא איפשטא אע\"כ דה\"ט משום דבספיקא דדינא אפי' בדשיל\"מ אזלינן בדרבנן לקולא וכן כתב עוד הר\"ן בנדרים דף מ\"ו ע\"ב בד\"ה ולענין הלכה כו' בהאבעיא לענין חליפין דלא איפשטא דלקולא נקטינן דהו\"ל ספיקא דרבנן ואמאי הא נדרים הוי דשיל\"מ אע\"כ דבספיקא דדינא לא אמרינן כן וכמדומה לי שכ\"כ הפר\"ח בהדיא ועיין מ\"ש לעיל בהלכות יו\"ט באריכות: ועוד קשה לי לדבריו דהרי שם בשנים שלקחו בהמה בשותפות הא איכא נמי איסור מוקצה משום דינקי מהדדי ואפ\"ה לר\"א הבהמה מותרת ואע\"ג דהמוקצה הוי דשיל\"מ ואינו בטל המיעוט שנתגדל ביו\"ט בהרוב שיש בהבהמה מקודם יו\"ט מ\"מ הבהמה מותרת לרב אשי וע\"ש:"
+            ],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>מפני </b>\n<b> תקנת הסופר כו'.</b> פ' כל הגט דף כ\"ו ופסק רבינו כת\"ק וכתב הר\"ן שם וז\"ל נראה שהוא סובר דאע\"ג דרב פסק כר\"א מ\"מ דחינן ליה מקמיה דר\"י אמר שמואל ור\"ה משמיה דעולא דאוקמא למתני' דהכל כשירין לכתוב את הגט אפי' חש\"ו בשייר מקום התורף כדאיתא פ' המביא תניין אלמא ס\"ל דלא גזרינן טופס אטו תורף וכבר כתבתי שיש לחלק ביניהם ולקיים את שניהם עכ\"ד וראיתי להרב בני יעקב סוף מאמר ז' דף קע\"ו שהקשה על דברי הר\"ן ז\"ל הללו דלפי דבריו שסובר שהטעם שפסק כת\"ק משום דדחינן ליה לרב מקמי' ההיא דר\"ן א\"ש הרי שפתי רבינו ברור מללו שכתב מפני התקנה התירו חכמים לסופר כו' ואי כפי דברי הר\"ן ז\"ל היכי יהיב טעמא מפני התקנה והרי אף היכא דלא שייך תקנה לא גזרינן טופס שהרי חש\"ו דליכא תקנה ואפילו הכי לא גזרו ותו דאמתני' דתנן אין כותבין במחובר כתבו כו' ונתנו לה כשר אקשי' בגמ' והא אמרת רישא אין כותבין ומשני ה\"ק א\"כ טופס גזירה שמא יכתוב תורף כתבו לתורף ונתנו לה כשר פסק רבינו דלכתחילה אין כותבין ולפי דברי הר\"ן ז\"ל מאי שנא מהכותב טופסי גיטין דלא גזרינן אפי' לכתחילה ואדרבא מחובר עדיפא דלא שכיח כמ\"ש הר\"ן יע\"ש מה שתי' בדוחק עוד הקשה הרב הנז' בדף קי\"ו ע\"א דאיך כתב דטעמא דרבי' משום דדחינן ליה מקמיה ההיא דר\"י והרי רבינו כתב בסוף פ' הנז' דין י\"ז דגבי חש\"ו בעינן תרתי שייר מקום התורף וגדול עומד על גבו ולכתחילה לא יכתוב אם אין אחר עומד על גבו אלא שאם כתב כשר וכתב הר\"ן שם בפ' המביא דס\"ל לרבינו דר\"י אמר שמואל ור\"ה תרוייהו סמכי אהדדי ותרוייהו בעינן בעע\"ג ושייר מקום התורף ואם כן איך כתב דדחינן ליה מקמי דר\"י א\"ש והרי אף בההיא לא הכשיר אלא דוקא בעע\"ג אלא שאם כתבו בלא עע\"ג כשר והדרא קו' לדוכתא דאיך פסק כת\"ק והרי מההיא דהתם ליכא ראיה לדחויי לר\"א יע\"ש שהניחו בצ\"ע. ולע\"ד נראה דכונת הר\"ן הוא דודאי מ\"ש רבינו בס\"פ הנזכר גבי חש\"ו אם שייר מקום התורף וגדול עע\"ג דכשרים לכתוב ובתורף אפי' עע\"ג לא מהני מידי ולא גזרינן טופס אטו תורף לכתחלה כי היכי דגזרו בשאינו עע\"ג ה\"ט משום דס\"ל לרבינו דכיון דמאי דבעינן בעלמא טופס לשמה היינו לכתחילה דוקא וגזרו חכמים טופס אטו תורף אבל בדיעבד הגט כשר כיון דהך מלתא דגזרו חכמים טופס אטו תורף הוי מילתא קלישא מדלא גזרו אלא דוקא לכתחילה ול\"ה כשאר פסולין דרבנן מש\"ה לא גזרו בעע\"ג שמא יכתוב תורף ואוקמוה אדין תורה כיון דאי עבר וכתב בעלמא נמי כשר וכן כתב מוהר\"ם ן' חביב ז\"ל סימן קכ\"ג ס\"ק ט\"ו אלא דאע\"פ כן לא מיחוור ליה להר\"ן הך סברא כמ\"ש בפ' המביא דאי גזרינן טופס אטו תורף אפי' בעע\"ג ליגזר לכתחילה כדגזרינן בעלמא אמנם אי גזרינן בעלמא טופס אטו תורף הוי אפי' בדיעבד כשאר פסולין דרבנן הא ודאי דהך סברא לא ניתן ליאמר כלל דודאי בעע\"ג נמי כיון דבתורף לא מהני עומד ע\"ג ד\"ת ודאי דטופס נמי פסול מדרבנן ואף רבינו ז\"ל אזיל ומודה בהכי דלמאן דגזר טופס אטו תורף בדיעבד וכשאר פסולין דרבנן בעלמא ה\"נ דבעע\"ג נמי גזרינן בהכי אלא דטעמיה דרבינו הוא משום דס\"ל דהך גזירה דטופס אטו תורף קלישתא היא ולא הוי כשאר פסולין דרבנן בעלמא ואי קשיא לך דאם כן מאי ק\"ל לר\"ן מברייתא דנכרי פסול נימא דההוא ברייתא ר\"א היא דלית ליה תקנת סופר וגזר טופס אפי' בדיעבד ומש\"ה פסול בעע\"ג לא תיקשי דס\"ל לר\"ן דאי מתני' ר\"א מאי אירייא נכרי ובתר הכי דקאמר ר\"ן דמתניתין ר\"א היא דגזר דוקא לכתחילה ונקט נכרי דוקא דאדעתא דנפשיה קעביד ומעתה נתבארו דברי הר\"ן ז\"ל דס\"ל להר\"ן ז\"ל דלר\"א דקאמר חוץ מגיטי נשים גזרינן טופס אטו תורף ואפי' בדיעבד פסול וכדעת הרמ\"ה ז\"ל שהביא הרא\"ש פ' כל הגט דמדקאמר ר\"א מכשיר בכולן חוץ מגיטי נשים משמע שפוסל בגיטי נשים (ועיין במרן הב\"י סי' קכ\"ד) וכן נראה בהדיא ממ\"ש פ' המביא שהק' דמ\"ש גבי מחובר שרי טופס בדיעבד ולקמן בפרק כ\"ה גבי הכותב טופסי גיטין אסרינן ליה בדיעבד הרי בהדיא דס\"ל להר\"ן דלר\"א פסול בדיעבד ומש\"ה כתב דטעמא דרבינו דדחינן ליה לרב מקמי דר\"י אמר שמואל דמוכח מינה דלא גזרינן טופס אטו תורף בדיעבד דאי גזרינן טופס אטו תורף בדיעבד א\"כ בחש\"ו אפי' בטופס בעע\"ג היה לנו לומר דפסול כיון דבתורף לא מהני עע\"ג וכדכתיבנא וז\"ש אלמא ס\"ל דלא גזרינן טופס אטו תורף כלומר דלא גזרינן כדגזר ר\"א אפי' בדיעבד וא\"נ מ\"ש אלמא ס\"ל דלא גזרינן כו' לכתחילה קאמר והכי משמע לישנא וה\"ק דמההיא דר\"י א\"ש מוכח דלית ליה הכא הלכה כר\"א דגזר אפי' בדיעבד וכיון דלית הלכה כר\"א ודאי דס\"ל דהלכה כת\"ק דלא גזרינן טופס אטו תורף גבי כותב טופסי גיטין אפי' לכתחילה מפני התקנה ובעלמא גזרינן לכתחילה דבהא כ\"ע מודו דליכא למימר דשמואל לית ליה הלכה כר\"א במאי דגזר טופס אפי' בדיעבד אלא דוקא לכתחילה כת\"ק דמתניתין דאין כותבין במחובר מיהו במאי דלא חייש לתקנת סופר הלכתא כוותיה דהא ליתא כיון דלא אשכחן דלא חייש לתקנת סופר אלא ר\"א ור\"י איכא למימר דאינהו לשיטתייהו אזלי דגזרי אפי' בדיעבד ומש\"ה לא חששו לתקנת סופר אמנם לדידן דלא גזרינן אלא לכתחילה שרינן משום תקנת סופר וכת\"ק ואפילו ר\"א הוה מודה בהכי אי הוה ס\"ל דלא גזרינן בדיעבד ודוק ומש\"ה הוצרך רבינו לומר דמפני ת\"ס הוא דהתירו לכתוב לכתחלה והיינו ההיא דאין כותבין במחובר ואין להק' שהרי מדברי הר\"ן שכתב פרק המביא דהרי\"ף ז\"ל כתב בהלכותיו שינויי דר\"ה ודר\"י א\"ש וכתב שאפשר שדעתו כדעת רבינו דתרוייהו בעינן שיור מקום התורף ועע\"ג ונכרי אפי' טופס עע\"ג לא מהני מידי וכתב מרן ב\"י סי' קכ\"ג דמלשון זה שכתב לא מהני מידי משמע אפי' דיעבד פסול הרי דס\"ל להר\"ן כדעת הרי\"ף דגזרינן טופס אטו תורף אפי' דיעבד מדפסל נכרי אפילו דיעבד ואפ\"ה בחש\"ו בעומד על גביו כתב דכשר וכתב שדעתו כדעת רבינו הא ל\"ק דמ\"ש הר\"ן דנכרי אפי' בטופס לא מהני מידי ופסול אפי' בדיעבד היינו דאפי' כתב בדיעבד לא מהני מידי כתיבתו ואינו כשר לגרש בו וז\"ש מרן דמלשון לא מהני מידי משמע פסול בדיעבד אפי' אם כתבו שלא כדעת רבי' ז\"ל אמנם אם גרשה ה\"ז מגורשת וכההיא דאין כותבין במחובר ומשום דהוי מילתא קלישא דאם גרשה מגורשת משום הכי לא גזרו בעע\"ג אמנם לר\"א דאינה מגורשת ולא תנשא כשאר פסולין דרבנן בהא כ\"ע מודו דחש\"ו אפילו שייר מקום התורף ועע\"ג לא מהני וע\"כ צ\"ל כן דמ\"ש הר\"ן אפי' בטופס לא מהני מידי היינו אם כתבו דלא מהני כתיבתו דאם נאמר דאפי' נתנו לה לא תנשא ק' דהא גבי מחובר פסק הרי\"ף דבדיעבד לא גזרי' טופס אטו תורף ואם נתנו לה כשר וא\"כ הכא בנכרי אמאי פסול אפי' בדיעבד דהא חש\"ו עדיף דלא שכיח כלל אלא ודאי כדכתיב': עוד אפשר ליישב דברי הר\"ן ז\"ל דס\"ל דודאי ר\"י א\"ש דאוקמא למתני' בשייר מקום התורף ובעומד על גבו ולא כרב נחמן דמוקי למתני' כר\"מ ל\"ק ליה מתניתין דמדפסיל ליה לענין הבאה מכלל דלענין כתיבה כשר והכי דייק לשון רש\"י ז\"ל שכתב ד\"ה והוא וז\"ל ולא בעי לאוקמה כר\"מ ומאן דמוקי לה כר\"מ ה\"ט משום דפסיל ליה לענין הבאה מכלל דלענין כתיבה כשר ומדכתב רש\"י ולא בעי לאוקמה כר\"מ משמע דהך קו' ל\"ק ליה לשמואל ומשום הכי לא מוקי לה כר\"מ ועיין בהרב בני יעקב דקל\"ז ע\"ד וע\"כ היינו משום דס\"ל לשמואל דנכרי נמי כשר בשייר מקום התורף אי עבר וכתב דלא גזרינן טופס אטו תורף ומש\"ה לענין כתיבה לא תני מתניתין חוץ מנכרי כדתני בהבאה משום דהוה משמע דפסול בדיעבד דומיא דהבאה ומדלא תני לה אלא בהבאה שמעינן דלענין כתיבה כשר בדיעבד ומשום הכי לא תני נכרי בהדי חש\"ו דכשרים דהוה משמע אפי' לכתחילה דומיא דהנך ועיין בחדושי הרשב\"א פרק המביא דכ\"ג וז\"ש דאע\"ג דרב פסק הכא כר\"מ דגזר אפילו בדיעבד מ\"מ דחינן ליה מקמיה דר\"י אמר שמואל כו' כלומר דהא דרבי יהודה אמר שמואל דקאמר והוא ששייר כו' היינו אפי' בנכרי דאדעתיה דנפשיה קעביד (דעע\"ג בנכרי לא מהני מידי) דאי בנכרי פסול בדיעבד דגזרינן טופס כו' כר\"א א\"כ תקשי ליה מתני' דמדפסיל כו' אלא ודאי דנכרי נמי כשר בדיעבד אם כתבו דלא כר\"א דפסל אפי' בדיעבד וז\"ש אלמא דלא גזרינן טופס אטו תורף ע\"ד שכתבנו למעלה כן נראה לי ודוק עיין מה שאכתוב לקמן הלכה ט\"ו יע\"ש:"
+            ],
+            [],
+            [
+                "<b>המביא </b>\n<b> גט ואבד כו' אבד במקום שהשיירות מצויות כו'.</b> עיין מ\"ש ה\"ה ז\"ל ליישב דברי רבינו ועיין בהר\"ן פרק כל הגט והרב ל\"מ ז\"ל רצה ליישב דברי רבינו עם מ\"ש הרא\"ש שם פרק כ\"ה וז\"ל ולא מהדרינן גט לזמן מרובה במקום שהשיירות מצויות וכ\"ש אם הוחזקו ב' יב\"ש אע\"פ שאין השיירות מצויו' יע\"ש והוקשה לו לרבי' ז\"ל מה שהקשה הרשב\"א בחידושיו דמ\"ש דנקט ר\"ז כאן במקום שהשיירות מצויות ליפלוג בין הוחזקו ללא הוחזקו ואידי ואידי במקום שאין השיירות מצויות ומדלא חילק ר\"ז בכך משמע ליה לרבינו דבהוחזקו בכל גוונא אין מחזירין אפי' במקום שאין השיירות מצויות ואפילו לאלתר משום דטפי עדיף לומר בהוחזקו דלא מהדרינן ומשום דר\"ז ס\"ל דלאלתר דמתניתין הוי לא שהה ולעולם דעבר אדם מש\"ה לא חלק בין הוחזקו ללא הוחזקו דאי מתני' איירי בהוחזקו אמאי קתני מתני' דלאלתר כשר את\"ד ולע\"ד אין דבריו נראין לי כלל משום דאכתי תקשי ליה לרבינו ז\"ל לא\"ד קמא דבעינן מקום שהשיירות מצויות והוחזקו גם כן אם כן ליפלוג בין הוחזקו ללא הוחזקו ואידי ואידי במקום שהשיירות מצויות דהכא לא שייך תי' ז\"ל אלא ע\"כ אית לך למימר חדא מתרתי או דלאו דוקא ואה\"נ דמצי לאפלוגי בהכי וחדא מינייהו נקט או לומר דלרבותא נקטי ולא משום דלא מצי לאפלוגי בגוונא אחרינא והיינו דקמ\"ל דאפי' הוחזקו דעדיף טפי כמ\"ש הרא\"ש דאיכא למימר כיון דחד מינייהו איקרי ועבר אידך נמי איקרי ועבר אפי\"ה כיון דאין השיירות מצויות לא חיישינן וכן ראיתי בשיטה מקובצת למוהר\"ב למסכת מציעא די\"ח ע\"א שכ\"כ משם הריטב\"א ז\"ל יע\"ש ואם כן כיון דע\"כ צרכינן להאי תירוץ לא\"ד קמא מנ\"ל לרבינו לומר דלאיכא דאמרי בתרא אי הוחזקו והשיירות מצויות לא מהדרינן אפילו לאלתר ופליגי מן הקצה אל הקצה עם א\"ד קמא אי משום דק\"ל דלא מפליג בין הוחזקו ללא הוחזקו נימא דלרבותא נקטי כיון דע\"כ צ\"ל כן לא\"ד קמא ולכן הנראה עיקר כמ\"ש ה\"ה ז\"ל ועיין בב\"ח סימן קל\"ב ובהפר\"ח ז\"ל בקונ' מים חיים ודו\"ק: ודע שהתוס' ז\"ל הקש' קו' הלזו אליבא דרבה שכתבו בד\"ה כאן וז\"ל וא\"ת אמאי לא משני אידי ואידי במקום שהשיירות מצויות כו' וי\"ל דההיא עובדא הוה ברישא ואשמועי' בדלא הוחזקו דיחזיר והכא אשמועינן דאם הוחזקו לא יחזיר יעוין שם ויש לדקדק בדבריהם טובא דמה יענה לאיכא דאמרי קמא דר\"ז אמאי ל\"ק אידי ואידי במקום שהשיירות מצויות וכאן בהוחזקו וכאן בלא הוחזקו והוה ניחא דמוקי לברייתא דקתני בזמן שהבעל מודה יחזיר דומיא דמתני' דקתני כל מעשה ב\"ד יחזיר (דלהך א\"ד דבעי ר\"ז שיירות מצויות והוחזקו ע\"כ דהיינו משום דמשמע למתני' דכל מעשה ב\"ד בתוך ב\"ד קאמר דהוי כשיירות מצויות ולא שייכא תי' כמובן וי\"ל בדוחק) והרב ל\"מ הקשה לדברי ה\"ה דבפרק י\"ג מהל' אלו דין כ\"ד כתב דאם הוחזקו ב' יב\"ש אם אין ידוע שהאחר קיים אין משיאין את אשתו ומשמע דבהוחזקו לחודיה קאמר דאין משיאין והוא כתב כאן לדעת רבינו דבהוחזקו לחודיה מהדרינן ואדרבא טפי איכא לן לאקולי גבי מיתה יותר מגט כמ\"ש הטור ותי' וז\"ל ואולי שדעתו דמחמרי' טפי גבי מיתה יותר מגט משום דאמרינן מאי חזית לומר דמת זה והאחר קיים נימא איפכא אבל בנפילה כיון שראינו מזה שנפל ולא ידענו אם נפל מהאחר או לא לא חיישינן בהוחזקו עכ\"ד והנה הרב כ' תי' זה בדרך אולי ואשתמיט מיניה דברי התוספות שכתבו חילוק זה בפשיטות בפרק שנים אוחזין די\"ח ד\"ה נפק וז\"ל וא\"ת אביי דאמר בפרק האשה דחיישינן לתרי יצחק אפילו לא הוחזקו תקשי ליה מתני' דכל מעשה ב\"ד וי\"ל כו' א\"נ מוקי מתניתין דאשכח בב\"ד ואפ\"ה לא חיישי' לאחר כיון שזה האיש שואל גט וידעינן שאבד גט ואין אנו מכירין אחר אין אומרים שמאחר נפל ונפל ממנו כמו כן כאן אבל התם אין אנו יודעים איזה יצחק מת אי מעיר הזאת או מעיר אחרת עכ\"ל יע\"ש הרי בהדיא חילוק הרב הנז' ואם כן מצינן למימר בפשיטות שזהו דעת ה\"ה ז\"ל אמנם אעיקרא דמילתא בתיר' זה שכתבו התוספות ראיתי להרב אליהו רבה דכ\"ב ע\"ב שקרא ערער על דבריהם וז\"ל ואני בעניות דעתי לא אוכל כלכל סוגיא דפ' האשה שלום לפום האי חילוקא שהרי התם מייתי אביי סיעתא למילתיה ואמר מנא אמינא לך דההוא גיטא דאשתכח כו' ואמר ר\"י תבדק נהרדעא כולה ובודאי דבההוא עובדא דשכיחי שיירות ולא הוחזקו הוה דאי בהוחזקו אפי' רבא מודה כמבואר שם ואם איתא שאביי מחלק בין גט למיתה מאי סיעתא מייתי אביי מהתם הרי עכ\"פ מוכרח הוא להודות דהא דשלח ליה תיבדק נהרדעא לאו מעיקר דינא כי אם משום כבודו כדהשיב ליה רבא דאלת\"ה תקשי ליה מתני' דכל מעשה ב\"ד ה\"ז יחזיר ומכח זה דחה דברי התוס' יע\"ש ולע\"ד נראה ליישב ולומר דהתוס' בהאי וא\"נ שכתבו ס\"ל כדאסיקו אדעתייהו לקמן ד\"ה מעולם דאינו נאמן הבעל לומר שלי הוא וכן נראה מדוקדק דבריהם כאן שכתבו וידעינן שאבד גט משמע דאינו נאמן על פי דבורו וכן נראה בהדיא ממ\"ש בד\"ה והו' שהוחזקו וז\"ל וי\"ל כגון דידעינן דמזה יב\"ש נפל משמע שאינו נאמן וכ\"כ הרב ח\"ה פ' כל הגט ד\"ה כאן וז\"ל למ\"ש לקמן דלא חיישינן דישקר לא היו צריכי להכי כו' אלא דהכא אכתי לא אסיקו אדעתייהו מ\"ש לקמן ומשום הכי כתבו כגון דידעינן עכ\"ל יעוין שם והשתא מייתי אביי שפיר מההיא גיטא דקאמר ר\"י תבדק נהרדעא דס\"ל דמעיקר דינא קאמר והיינו משום דבההוא גיטא הוה שמיע ליה לאביי דעובדא הכי הוה דלא אייתי עדים הבעל לומר שנאבד ממנו גט (כי היכי דהוה שמיע ליה דאיירי בדלא הוחזקו) דהשתא הוי דומה ממש לההיא דיצחק ריש גלותא דחיישינן שמא אין זה שמת אלא אחר ה\"נ חיישינן שמא הבעל משקר ולא נאבד ממנו כלום ומאחר נפל משא\"כ בההיא דכל מעשה ב\"ד דידעינן שנפל ממנו גט לית לן למיחש שמא מאחר נפל כמו כן כאן ואף לפי תי' שכתבו לקמן דנאמן הבעל לא נדחה האי תירוץ שכתבו לעיל דאיכא למימר דמ\"ש דנאמן אינו אלא לר\"י דמשני כגון דאמרי עדים מעולם לא חתמנו ואהא ק\"ל קו' ז\"ל והוצרכו לומר דס\"ל לר\"י דנאמן אמנם לאביי מצינן למימר דס\"ל דאינו נאמן ומשום הכי מייתי מההיא דשמואל ודו\"ק:"
+            ],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>הכל </b>\n<b> כשרים לכתוב את הגט חוץ מהכותי כו'.</b> כתב ה\"ה דדע' רבי' דשמואל דאמר והו' ששייר מקו' התורף מוסיף אדר\"ה וס\"ל דתרתי בעינן שיור התורף ועמידת גדול ע\"ג ובכה\"ג הוא דשרי' לכתוב לכתחלה אמנם הר\"ן ז\"ל כתב דדעת רבי' דר\"י א\"ש ור\"ה תרווייהו סמכי אהדדי וכי קאמר ר\"ה והוא שיהי' געע\"ג בשייר מקום התורף קאמר וראיתי להרב בעל ל\"מ שהקשה לפי דברי הר\"ן דר\"ה מיירי בשייר מקום התורף מאי מקשה ליה רב נחמן מההיא דתניא נכרי פסול התם ע\"כ מיירי בתורף לדעת רבינו דאי בטופס לדידיה אף בנכרי כשר בדיעבד וברייתא פסול קתני דמשמע אף בדיעבד והרב פר\"ח ז\"ל כתב בסימן קכ\"ג ס\"ק ו' וז\"ל וי\"ל דמשמע ליה לרב נחמן דנכרי עדיף מחש\"ו לפי שהוא בן דעת וכמ\"ש התוס' ולפ\"ז ס\"ל דלעולם מסקינן חד דרגא מנכרי לחש\"ו דכיון דחש\"ו אפילו בטופס מצרכינן עע\"ג מכלל דבנכרי אפילו בתורף בעע\"ג סגי והא קתני בברייתא פסול יע\"ש ולע\"ד אחר נשיקת עפרות רגליו לא נראה לי דבריו דאי כפי דעתו דמאי דפריך מההיא ברייתא אף על גב דמיירי בתורף מדקתני פסול הוא משום דסבירא ליה דכיון דנכרי בן דעת הוא אפילו בתורף ועע\"ג סגי אם כן מאי מקשה רב נחמן מההיא ברייתא נימא דברייתא איירי באינו עע\"ג ונקט נכרי לאשמועינן דאע\"פ שהוא בן דעת יותר פסול דהא למאי דאסיק נכרי אדעת' דנפשיה עביד ע\"כ מאי דקתני בבריית' נכרי דפסול בתורף לרבות' נקטי אע\"פ שהוא בן דעת אלא ודאי דמאי דפריך רב נחמן מההיא ברייתא הוא משום דמשמע ליה דברייתא דקתני סתמא נכרי פסול אמתני' קאי ובכל גוונא קאמר דפסול ואם כן הדרא קושיא לדוכתא ונראה לע\"ד לומר דברייתא מיירי בשייר מקום התורף ובגעע\"ג דומיא דמתני' ומאי דקתני בברייתא פסול דמשמע דיעבד ל\"ק ליה לר\"ן משום דאית לן לומר דהך ברייתא ס\"ל דגזרינן טופס אטו תורף אפי' בדיעבד וכדס\"ל לר\"א במתני' דהכותב טופסי גיטין וכמ\"ש הר\"ן בפ' המביא יע\"ש או כר\"י דאי' ליה במתני' דאין כותבין במחובר דגזרינן אפי' בדיעבד ואהא הוא דק\"ל לרב נחמן דכיון דבשייר מקום התורף וגעע\"ג לא גזרינן אפי' לכתחילה למאן דגזר בעלמא לכתחילה א\"כ נכרי ועע\"ג ה\"נ דכשר וברייתא קתני אפי' בעע\"ג דגזר טופס אטו תורף ודו\"ק והרב ל\"מ תי' דס\"ל לר\"ן דברייתא דקתני פסול פסול לכתחילה קאמר ואין להקשות על זה דהא כתב הרא\"ש ז\"ל פ' המגרש דכל היכא דתני פסול לא תנשא ומכ\"ש דלא תגרש ואם כן איך אמרינן הכא דלישנא דפסול ר\"ל שלא יכתוב לכתחילה ואם כתבו כשר וגם מדברי הרשב\"א שכתב בפ\"ק וז\"ל וכ\"ת דמתני' לא מצי לאוקומא לכתחילה דקתני פסול וכו' וכמו שהק' הרב בני יעקב ז\"ל דקל\"ג ע\"ב דהא ל\"ק דע\"כ ל\"ק הרשב\"א והרא\"ש כן אלא דוקא היכא דלשון פסול לא שייך אלא אגט כגון ה\"ז גט פסול דאז ודאי ר\"ל שלא יגרש בו משום דלשון פסול הגט לא שייכא אלא אחר שכתבו כמובן משא\"כ הכא דלשון פסול לא קאי אלא אנכרי וה\"ק נכרי פסול לכתוב אז שייך שפיר לשון פסול וזה פשוט עוד ראיתי להרפ\"ח ז\"ל ס\"ק הנז' שתמה ע\"ד ה\"ה דבתורף אפי' בעומד ע\"ג בטל דמ\"ש כותי ועבד שכתב הרב שאין כותבין טופס לכתחילה אף בעומד ע\"ג ובחש\"ו כותבין לכתחילה בעע\"ג לכן כתב הוא ז\"ל דס\"ל לרבינו דבעע\"ג מהני אף בתורף ואפשר שהרב ז\"ל מפרש הסוגיא כך דלר\"ה מיירי בתורף ומ\"ה בעינן עע\"ג ור\"י פליג עליה וסובר בטופס בעינן עע\"ג אבל בתורף יודה (דלא) מהני עע\"ג עכ\"ל וליתא לע\"ד דדברי ה\"ה ז\"ל הם דברי רבינו ז\"ל בפי' המשנה שכתב וז\"ל ומ\"ש בכאן שהיא כשר הוא בתנאי שיהיה עע\"ג ויכתוב הטופס בלבד עכ\"ד ואם כן מה יענה למ\"ש בפי' המ' ולעיקר קושייתו עיין בהרב ב\"ח סימן קכ\"ג תי' לזה ודעת הר\"ן ובה\"ע ז\"ל דר\"ה ור\"י א\"ש לא פליגי דר\"ה דמוקי לה בגעע\"ג היינו בתורף אבל בשייר מקום התורף אפי' אין געע\"ג כשר ור\"י דמוקי לה בשייר מקום התורף היינו בשאין געע\"ג אבל בגעע\"ג מודה לר\"ה דכשר וכן דעת התו' ומהריב\"ל ז\"ל בחי' לגיטין הק' לפי שיטה הלזו דאם איתא דבשייר מקום התורף לבד סגי אם כן אמאי תניא בברייתא דנכרי פסול כיון דלאו בעע\"ג מיירי מתני' דאין לומר דפסול משום דאדעתא דנפשיה קעביד דאין לחלק בין נכרי לחש\"ו ולמימר דנכרי אדעתא דנפשיה עביד אלא דוקא היכא דגדול עע\"ג וליכא למימר דברייתא כר\"א דהא לר\"י א\"ש מתנית' נמי כר\"א היא וליכא למימר נמי דמתני' מיירי בשייר מקום התורף והברייתא בדלא שייר דאי היה מצינן למימר הכי א\"כ כי פריך לעיל אלא מעתה נכרי כו' והתניא נכרי פסול ומאי קושיא נימא דברייתא מיירי בשאין געע\"ג ובשלמא לשיטת רבינו ניחא דמצינן למימר דמש\"ה תניא בברייתא דנכרי פסול אפילו טופס משום דאדעתא דנפשיה קא עביד אבל לפי שיטה זו ק' וע\"ש מה שתי' שדבריו תמוהים והנה שיטת הר\"ן ובה\"ע שכתבנו דר\"א ור\"י לא פליגי ותרוייהו ס\"ל דגעע\"ג או שייר מקום התורף מהני הא ודאי לק\"מ קו' הרב ז\"ל דמצינן למימר דלר\"י א\"ש ברייתא מתוקמא בדלא שייר מקום התורף ומתניתין בשייר מקום התורף והא דלא משני הכי לעיל לר\"ה דמתני' בגעע\"ג וברייתא בשאין געע\"ג היינו משום דק\"ל דאי ברייתא איירי בשאין געע\"ג אמאי נקט נכרי גרידא הול\"ל נמי חש\"ו דפסול כשאין געע\"ג אמנם לר\"י א\"ש דמוקי למתניתין בשייר מקום התורף איכא למימר דברייתא איירי בדלא שייר מקום התורף ובישראל עע\"ג ומש\"ה נקט נכרי גרידא דאלו בחש\"ו בעע\"ג כשרים וכן ראיתי להרב העיטור מאמר ז' דקל\"ב שכתב כן בהדיא יע\"ש ומעתה מצינן למימר שדעת התוס' כדעת הר\"ן ובה\"ע ז\"ל וז\"ש אמאי דאקשי לעיל והא לאו בני דעת נינהו אתא לשנויי כלומר דשמואל לא סמיך אדר\"ה אבל אה\"נ דשמואל אזיל ומודה בגעע\"ג דמהני ואזלי לשיטתם דלעיל שכתבו בד\"ה והא לאו כו' שתי' דלא בעינן שליחות בכתיבה וכן כתב הפר\"ח ז\"ל סימן קכ\"ג ס\"ק ו' יעויין שם:<br><b> אמנם </b> לפי שיטת הרב התרומות והסמ\"ג דס\"ל דר\"ה ור\"י א\"ש פליגי אהדדי דלר\"ה בעומד ע\"ג כותבין אפי' תורף ולר\"י א\"ש עע\"ג לא מהני אלא א\"כ שייר מקום התורף דאז אפילו בשאינו עומד ע\"ג כשר וכמ\"ש מרן הב\"י סי' הנזכר יע\"ש קשה טובא דאמאי קתני בברייתא נכרי פסול דליכא למימר דברייתא מיירי בדלא שייר מקום התורף ונקט נכרי לאשמועינן דאפי' שהוא בן דעת יותר אפי\"ה פסול וה\"ה חרש שוטה וקטן דפסולין וכמ\"ש התוס' ד\"ה והא דא\"כ מאי פריך לעיל רב נחמן אלא מעתה נכרי כו' והתניא נכרי פסול אימא דברייתא איירי בשאין געע\"ג ונקט נכרי לאשמועינן דאע\"פ שהוא בן דעת יותר אפי\"ה פסול אלא ודאי דמשמע ליה דברייתא דקתני סתמא נכרי פסול אמתני' קאי ובכל גוונא קאמר דפסול ונלע\"ד לו' דס\"ל לרב התרומות והסמ\"ג כמ\"ש הרשב\"א בחידושיו שהקשה וז\"ל ומתני' דהכותב טופסי גיטין דלא מכשיר אלא מפני התקנה ומפרש לה ר\"י משום תקנ' סופר דעלמא משום ת\"ס הוא דשרינן הא לא\"ה לא וא\"כ חש\"ו ונכרי דלית בהו משום ת\"ס אמאי שרי איכא למימר דעיקר תקנה דמילתא משום ת\"ס התירו וכיון שהותר הותר בכל דלא פלוג רבנן עכ\"ל יע\"ש וא\"כ מצינן למימר דמשום הכי ברייתא ל\"ק ליה לשמואל דאיכא למימר דברייתא הא מני ר\"א היא דקתני במתני' ר\"א מכשיר בכולן חוץ מגיטי נשים דלית לית ת\"ס ואף על גב דרישא ר\"א היא הא אמרינן בגמ' תרי תנאי אליבא דר\"א ונקט נכרי לרבות' ומשום הכי לעיל לא קאמר דמיירי בשאינו עע\"ג משום דמשמע ליה דאמתני' קאי ובכל גוונא קאמר דפסול דסתמא קתני ועיין בהרב ח\"ה יע\"ש זה נ\"ל ליישב לפי שיט' הרב התרומות והסמ\"ג ז\"ל: האמנם ראיתי לה\"ה ז\"ל שכתב לפי שיטה זו וז\"ל ויש מי שפוסק כשמואל ולא בעי שמואל אלא שיור תורף ואם שיירו תורף מותרים לכתוב והנכרי הרי הוא כחש\"ו וי\"ל שהוא פסול לכתוב לכתחילה אפילו טופס ע\"כ כנראה שה\"ה ז\"ל קשיתיה קו' מוהריב\"ל ומשום הכי כתב די\"ל דנכרי אפילו בטופס פסול ודבריו תמוהים וכבר תמהו עליו הרב בני יעקב דקל\"ו ע\"ג והפר\"ח דכיון דלפי שיטה זו ס\"ל דלר\"י סגי בשייר מקום התורף גרידא משום דלא גזרינן טופס אטו תורף מה לי נכרי מה לי חש\"ו כי היכי דבחש\"ו לא גזרינן ה\"נ בנכרי דמ\"ש ולע\"ד נראה דדברי ה\"ה ז\"ל יש ליישבם כפי מ\"ש משם הרשב\"א דה\"ט דהתירו לכתוב בחש\"ו לכתחילה בשייר מקום התורף משום דכיון דהתירו לכתוב טופס שלא לשמה מפני תקנת סופר לא פלוג רבנן ומשום דק\"ל לה\"ה קו' מוהריב\"ל ז\"ל דכתיבנא משום הכי כתב די\"ל דנכרי פסול דס\"ל דדוקא בישראל דהתירו לגבי סופר מפני ת\"ס אז אמרי' דהתירו בכל דלא פלוג בין ישראל סופר לחש\"ו אבל בנכרי דלית ביה משום תקנת סופר כלל אוקמוה אדיניה דגזרו טופס אטו תורף ואף שהרשב\"א ז\"ל כתב דאף בנכרי פסול דלא פלוג מ\"מ ה\"ה ז\"ל לא ס\"ל אלא כדכתיבנא ודו\"ק אך הדבר הק' הוא למה שראיתי להר\"ן בשיטה כ\"י לחי' גיטין שכתב וז\"ל אמר ר\"י א\"ש והוא ששייר מקום התורף פי' ר\"י א\"ש לפרוקי קושי' דהא לאו בני דעה נינהו קא מיהדר ופליג עליה ר\"י דר\"ה בעי אפילו בטופס גדול עע\"ג ובהכי סגי ליה אפי' בתורף ור\"י א\"ש מכשיר טופס אפילו בלא עע\"ג ופסול תורף אפי' בעע\"ג וקי\"ל כר\"י הילכך כי תניא לעיל פסול בדלא שייר מקום התורף וה\"ה לחש\"ו עכ\"ל והשתא לפי דבריו קשה טובא קו' מוהריב\"ל דאם כן כי פריך לעיל והתניא נכרי פסול נימא דברייתא איירי בשאינו עע\"ג ונקט נכרי וה\"ה חש\"ו וכמ\"ש הר\"ן אליבא דשמואל וצ\"ל דס\"ל להר\"ן דרב נחמן דפריך לעיל הכי היינו משום דס\"ל דברייתא ע\"כ איירי בעע\"ג מדלא קתני חש\"ו בהדי נכרי אמנם שמואל דקאמר והוא ששייר ס\"ל דבריי' בדלא שייר ונכרי לאו דוקא דלא כרב נחמן צ\"ע עוד ראיתי להרשב\"א שכתב ליישב מה שהק' ממתני' דהכותב טופסי גיטין דלא שרי אלא מפני התקנה וז\"ל א\"נ איכא למימר דר\"י א\"ש מפרש לה משום תקנת עגונות ואפילו בנכרי וחש\"ו איכא משום תקנת עגונות דזמנין בעי למיזל ולא משכח אלא האי ואם לא שרית לה מעגן לה ויתבא עכ\"ד וק\"ל טובא לפי תי' זה דאם כן מאי פריך בגמ' שם דכ\"ג לר\"ז אר\"י דאמר אינה תורה ומתני' ר\"מ היא דאמר ע\"ח כרתי ואמר רבב\"ח אמר ר\"י ר\"א היא ופרש\"י ז\"ל ואמר רבב\"ח לעיל גבי אין כותבין במחובר והשתא מאי קושיא אדהוצרך לשנויי אמוראי נינהו אליבא דר\"י נימא דמשום הכי לא אוקמא למתניתין כר\"א ובשייר מקום התורף משום דאפילו לר\"א לא שרי טופס לכתחילה אלא דוקא מפני ת\"ס ור\"י מפרש מפני התקנה דמתניתין דהכותב מפני ת\"ס וכר' יונתן דאית ליה הכי התם ומה גם דנראה מדברי הרשב\"א דגריס התם רבי יוחנן ומשום הכי הכא דליכא ת\"ס אי מתני' ר\"א היכי שרינן הכא לכתוב לכתחילה והא אפילו ר\"א לא שרי אלא דיעבד וכדקתני מתני' התם אין כותבין במחובר ומשום הכי הוצרך לאוקמה כר\"מ ועיין בתו' בפ' כ\"ה דכ\"ו ע\"א ד\"ה אבל סיפא יע\"ש ויש ליישב בדוחק דקושית הגמ' היא דכיון דע\"כ לר\"י מוקי למתניתין דהכל כשרים כר\"מ מדמכשר לכתחילה אף ע\"ג דליכא משום ת\"ס אם כן מתניתין דאין כותבין במחובר נמי הוה ליה לאוקומ' כר\"מ וכדמודי לה ר\"ל התם ולא לוקמא חדא כר\"מ וחדא כר\"א ואי תרוייהו מוקי לה כר\"א ניחא אמנם לר\"ז אר\"י דמוקי למתניתין דהכל כשרים כר\"מ התם נמי אמאי לא אוקמא כר\"מ אלא דהא ליתא שהרי כתב הרשב\"א לעיל בדף כ\"ב דהיינו טעמא דמוקי לה ר\"י כר\"א אע\"ג דסתם משנה ר\"מ היא ואף על גב דחתמו שנינו משום דלא משמע ליה דליגזור תורף אטו חתימה ע\"כ אם כן הדרא קושיא לדוכתא וצ\"ע תו קשה מהא דגרסינן בפ' כ\"ה דכ\"ו אר\"י א\"ש והוא שיניח מקום ה\"א מותרת לכל אדם כו' ור\"א היא וצריכה דאי אשמועינן בהך קמייתא בההי' איכא לאוקמא כר\"א דקתני אין כותבין וקתני כתבו אבל סיפא דקתני שאין קיום הגט אלא בחותמיו אימא ר\"מ היא כו' ופרש\"י וז\"ל וצריכ' לשמואל לאוקמיה תלת סתמי בשייר מקו' התורף כו' אין כותבין במחובר והכל כשרים כו' והשתא כפי תי' זה דהרשב\"א דשמואל מפרש לה משום תקנת עגונות אם כן הא אצטריכי תרוייהו לאשמועינן דגבי מחובר גזרינן לכתחילה אבל בדיעבד לא ולגבי חש\"ו אשמועינן דלא תימא מפני התקנה הוא מפני ת\"ס וגבי חש\"ו דליכא ת\"ס אי מתני' ר\"א פסול לכתחילה קמ\"ל שמואל דמתני' ר\"א היא ובשייר מקום התורף משום דמפרש כאבימי דמפני התקנה היינו מפני תקנת עגונות ולזה יש לומר דמשום הכי ל\"ק תלמודא הכי משום דאם כן לא הו\"ל לשמואל אלא לאשמו' דמפני התקנה ר\"ל תע\"ג וממילא הוה מוקמינן למתניתין דהכל כשרים כר\"א אך הדבר הקשה הוא למ\"ש הר\"ן על ההיא מתני' דאין כותבין במחובר וז\"ל וא\"ת מ\"ש דהכא במחובר שרינן ליה בדיעבד ולקמן גבי חש\"ו שרינן ליה לכתחילה י\"ל דגבי מחובר דלא שכיח כולי האי אסרו לכתחילה והתיר בדיעבד וגבי חש\"ו דלא שכיח כלל שרי אפילו לכתחילה והשתא כפי דברי הר\"ן מאי קאמר תלמודא וצריכי הא אצטריכו תרוייהו לאשמועינן דגבי מחובר לכתחילה גזרינן ובדיעבד לא משום דלא שכיח כולי האי וגבי חרש שוטה וקטן אשמועינן דל\"ת דמתני' רבי מאיר מדמכשיר לכתוב לכתחילה קמ\"ל דמתניתין ר\"א דחש\"ו שאני דלא שכיח כלל וצ\"ל דחדא מינייהו נקט ודו\"ק. ועיין בהרב בני יעקב דף קל\"ג ע\"ב ודעת הרא\"ש ז\"ל שכתב בשם ר\"י דכל האי שקלא וטריי' דתלמודא אינו אלא לר' מאיר דלא בעי כתיבה לשמה אלא מדרבנן אבל לר\"א דס\"ל דוכתב דקרא אכתיבה קאי פוסל אפילו בישראל וגדול עומד ע\"ג משום דבעינן שליחות בכתיבה אבל דעת הר\"ן והרשב\"א ז\"ל דבכתיבה לא בעינן שליחות אלא כי היכי דתיהוי כותב לשמה והקשה הרב בני יעקב דף קל\"ד ע\"ד דנר' שהר\"ן ז\"ל פליג דידיה אדידיה שכתב בפ' התקבל אמתניתין דמי שהיה מושלך בבור ואמר כל השומע קולי יכתוב גט לאשתי הרי אלו יכתבו ויתנו ופרש\"י דכיון דאמר הכי שליחותיה קא עביד והק' הר\"ן ז\"ל מהא דאמרינן פ' אין בין המודר ותורם את תרומותי כו' ופרכינן הא קא מהני ליה דעביד שליחותיה ומשני באומר כל הרוצה לתרום יבא ויתרום אלמא בכה\"ג לא הוי שליחות והשתא ק' טובא דכפי מ\"ש כאן דלא בעינן שליחות בכתיבה וההיא דעד שיאמר לסופר כתוב הוי טעמא משום דלא חשיב לשמה אם כן אעיקרא דדינא מאי קו' מההיא דתרומות דלא חשיב כה\"ג שליחות נימא דכה\"ג לא הוי שליחות ומשום הכי גבי תרומה לא מהני דלאו שליחותיה קא עביד מיהו גבי גט כיון דלא בעינן שליחות אלא כי היכי דתהוי לשמה בגלוי דעתא בעלמא סגי וכיון דהא אמר יכתוב גט לאשתי מהני דתו לא חשיב סתמא עכ\"ד יע\"ש שהניחו בצ\"ע ואני תמי' עליו דמה לו עם הר\"ן ז\"ל דתקשי לי' קו' הלזו לפי סבר' כל הנהו רבוותא דכתיבנא דלא בעינן שליחות בכתיבה מההיא דגרסינן בפ' המדיר ד\"ע ע\"ב אמתני' דקתני עד שלשים יום יעמיד לה פרנס פריך בגמ' ופרנס לאו שליחותי' קא עביד אמר ר\"ה באומר כל הזן אינו מפסיד והדר פריך וכי אמר הכי לאו שליחותיה כו' והתנן מי שהיה מושלך בבור ואמר כל השומע יכתוב כו' הרי אלו יכתבו ויתנו ומשני הכי השתא התם קאמר יכתוב הכא מי קאמר יזון ע\"כ והשתא לפי דעת הנהו רבוותא מאי פריך ממתני' דכל השומע לימא דשאני התם דלא בעינן שליחות אלא כי היכי דתיהוי כתיבה לשמה ומשום הכי בגילוי דעת בעלמא שרוצה לגרשה סגי ולעולם דכל השומע לא חשיב שליחות ולעיקר קו' ז\"ל נראה דלק\"מ דקו' הר\"ן ז\"ל היא למאי דקתני במתניתין הרי אלו יכתבו ויתנו דגבי נתינה דבעינן שליחות לכ\"ע היכי מהני הא לא חשיב שליח ומאי דפריך התם בכתובות נמי היינו מה\"ט ופשוט ועיין בספר מחנה אפרים ה' אלו ד\"י ע\"ב ובס' מכ' מאליהו שער א' סי' א':<br><b> טעם המלך</b>\n<b> ד) </b>\n<b> פה </b> יש לפקפק פקפוקי דברים ומילי מילי קתני הנה הרב גט פשוט בסימן קכ\"ג עומד על דברי הרמב\"ם דנקט טעמיה דעכו\"ם פסול. משום דלדעתי' דנפשי' קעביד והדר אומר גבי עבד דפסול משום דאינו בתורת גיטין. וא\"כ הא נכרי נמי היינו טעמא דפסול ולמה נתן הר\"מ טעם אחר בנכרי ועוד הקשה שם בשם מוהרש\"ך על דין חרש שוטה וקטן גופא. דהא משמע מהר\"ם ריש פ\"ב דגירושין שכתב וז\"ל זה שאמר בתורה וכתב לה ספר כריתות ונתן בידה א' הכותב בידה וכו'. יש לדון מדבריו דבעי' הסופר יהיה מבני שליחות דהרי השוה בכתיבת הגט הסופר לשליח הולכה אלמא משמע דמטעם שליחות הוא דהסופר כתב בשליחות של בעל. והרי כתב בפ\"ב דשלוחין ושותפין דאין הגוי נעשה שליח שנאמר כן תרימו גם אתם גם חש\"ו אינם נעשים שלוחים ולפי שאינם בני דעת וכן נתבאר בחשן משפט סימן קפ\"ח וכיון שכן הדבר קשה להלום מ\"ש הר\"מ כאן לענין כתיבת הגט דחרש שוטה וקטן אינם כותבין את הגט לפי שאינם בני דעת וכותי לפי שעל דעת עצמו הוא כותב. לפום הך טעמא משמע דלא בעינן בכתיבה שיהיה בני שליחות ואם אחרים עומדים על גבו על כל פנים היא ספק מגורשת ואף אם נרצה לדחוק שמ\"ש בריש פ\"ב דגירושין א' הכותב וא' האומר לאחר לכתוב לא הוי מטעם שליחות מה שאין הדעת סובל בדבריו אפ\"ה יש להקשות מ\"ש דגבי עבד כתב דטעמא דאינו כותב משום דאינו בתורת גיטין וקדושין כלו' דאינו מבני כריתות וגבי גוי כתב דטעמא הוי משום דעל דעת עצמו הוא כותב והל\"ח עמד בקושי' זו בדרך קצרה גבי מ\"ש הרמב\"ם והעבד אינו בתורת כו' כתב וז\"ל אע\"ג דבגמ' נתנו כו' ה\"ה דהוי מצי למימר הך טעמא אלא טעמא רוויחא נקט עכ\"ל ולא ידענא מה טעמא רוויח' יש בזה כו' עכ\"ל הצריך והוא האריך עוד שם למעניתו ודחק את עצמו יותר מהרב לח\"מ גם הרב ב\"ש (בסי' קנ\"ג ס\"ק ה') הרגיש בקושי' זו דאמאי שינה הרמב\"ם מעבד לכותי וכתב דלכן נקט הרמב\"ם טעמי' גבי גוי משום דאדעתי' דנפשי' קעביד דמשום טעם זה פסול נמי מומר דמומר הוי בתורת גיטין וקדושין ואפ\"ה הוי כעכו\"ם לענין פסול הכתיבה משום דאינו כותב לשמה וזה לכאורה טעם נכון אמנם גם על זה יש לפקפק חדא דאין זה ברור כמו שמציין הרב ב\"ש בעצמו ועיין סי' קמ\"א והתם הביא בשם תוספת סנהדרין בס\"ק מ\"ז דמומר נמי אינו מקרי בן ברית ואינו בתורת שליחות ועיין בא\"ח במג\"א (סי' קפ\"ט סק\"א) ואנחנו בעניותינו עמדנו על הפרק הזה אי מומר הוי שליח או לא בהלכות גניבה יעויין שם ועיין בפנים מאירות חלק ב' סי' ל\"ח ועוד הא תינח לתרץ הר\"מ עצמו אבל מ\"מ קשה לפי זה על הש\"ס מדוע אמר הש\"ס טעם זה גבי נכרי משום דלדעתי' דנפשי' קעביד ולא מתרץ היינו טעמא משום דאינו בתורת גיטין ולא הוי בר כריתות וכן מאי הקשה ר\"נ כלל מברייתא דקתני נכרי פסול הא התם היינו טעמא דלא הוי בן ברית וכקושית תוס' במקומו דבור המתחיל בני דעה נינהו ועיין במהרש\"א: ואולם מאור עינינו הרב בעל פני יהושע העלה נמי דדעת הרמב\"ם דבעינן שליחות לענין כתיבה ומשום זה באמת התורף פסול גבי חרש שוטה וקטן משום דלאו בני שליחות נינהו אלא דמשום זה אין פסול אלא תורף אבל טופס לא פסול דמשום חשש שליחות לא גזרינן טופס אטו תורף ועל זה הק' הש\"ס והא לאו בני דעה נינהו והוי שלא לשמה ובענין שבעינן הכתיבה לשמה גזרינן בכל מקום טופס אטו תורף ועל זה משני הש\"ס בגדול עע\"ג עייש\"ה בפני יהושע ולפ\"ז הכל יבא על נכון דלכן נקט הרמב\"ם טעמיה דלא הוי לשמה ולא נתן טעם גבי זוי משום דלא הוי בן כריתות כיון דמשום זה לא נפסל אלא התורף אבל הטופס כשר. אבל משום דלדעתיה דנפשיה קעביד גזרינן טופס אטו תורף ואנכי מצאתי ת\"ל און לדברי הרב פני יהושע בזה הסברא דרק משום חששא דלשמה גזרינן טופס אטו תורף ולא בשאר פסולי הגט והוא בדברי הרב תרומות הדשן סי' רכ\"ח שעומד על דברי התוס' גיטין (ד' א') ד\"ה מודה ר\"א במזוייף מתוכו שכתבו שם סה\"ד דאיכא למיגזר כתיבה אטו חתימה דאם אין עושין חתימה לשמה גזרינן פן לא יכתבו גם הכתיבה לשמה וכתב הרב תרומת הדשן וז\"ל ורציתי לחלק מתרי טעמא דשאני פסול שלא לשמה משאר פסולין למגזר בהו בחתימה אטו כתיבה טעם האחד דשלא לשמה שכיחי טפי משאר פסולין כדאיתא בהדיא בתוס' ריש גיטין ואמרינן בכל דוכתא מלתא דשכיח גזרו בהו רבנן תו איכא התם בתוס' דר\"א מפרש לפי שאין בקיאין לשמה כלו' שאין חוששין בדרשא דלשמה וא\"כ נראה נמי דמש\"ה שייך למגזר ביה טפי כדאשכחן נמי בכמה דוכתי דמידי דמזלזלו ביה גזרו ביה רבנן טפי כדי לעשות חיזוק לתורה עכ\"ל הצריכין כעת לענינינו ולקמן נדבר עוד בזה ובשאר דבריו שם עכ\"פ חזינן דהעלה דשאני לשמה משארי פסולים לענין שבחשש שלא לשמה גזרינן כתיבה אטו חתימה משא\"כ בשארי פסולים א\"כ ה\"נ אמרינן לענין טופס ותורף דמ\"ש טופס ומ\"ש חתימה וה\"נ אמרינן דלא גזרינן טופס אטו תורף אלא בחשש לשמה ולא בשארי פסולים דמ\"ש והבין. ואם נקטינן פלגן בידן וכמו שמצדד הרב גט פשוט שהבאנו דהרמב\"ם לא צריך שליחות גבי כתיבת הגט ובאמת חרש שוטה וקטן כשרין לכתוב אף תורף מפאת הזה אלא דלאו בני דעה נינהו ורק גוי ועבד פסול משום דלאו בני כריתות נינהו אך חש\"ו נקראין בני כריתות וכמו שמצדד התוספות והרא\"ש אך על זה הקשה בתוס' אמאי צריך הש\"ס למימר נכרי משום דלדעתיה דנפשיה קעביד הלא פסול מפאת שהוא אינו בן כריתות ויש לתרץ לפי הצעותינו והיינו דלפי שיטה זו פירשינן פי' השמועה דר\"ה דאמר והא לאו בני דעה נינהו ומשני בגעע\"ג מפ' המתני' בין בטופס בין בתורף ובשניהם בענין געע\"ג וכן דעת הב\"י בסימן קנ\"ג לפירש\"י ותוס' דבין בטופס ובין בתורף בעינן געע\"ג וע\"ז מקשה ר\"נ והא תניא נכרי פסול כלומר הלא הברייתא על המתני' קאי והיכא דאיירי המתניתין דחש\"ו כשרין בכל זה הנכרי פסול וקשיא לפ\"ז תינח תורף נכרי פסול משום דלא הוי בר כריתות אבל טופס מאי איכא למימר דהא משום חשש דלאו בר כריתות הוא לא גזרינן טופס אטו תורף ואי משום דלא מכוון לשמה הא בגעע\"ג להוי כשר וע\"ז משני דגבי נכרי לא מהני גדול עע\"ג ושמחתי מאוד דבזה תרצתי קושית מהרש\"א על תוס' דהקשה אמאי נקטו תוס' בלשונם אבל קשה דמשמע דלא פסול נכרי אלא משום דלדעתיה דנפשיה קעביד ותי\"ל דלאו בני כריתות נינהו והקשה המהרש\"א מדוע לא הקשו תוספות בתוקף מאי הקשה ר\"נ כלל וכלל הא נכרי שפיר הוא דפסול ולפי הצעותינו יהיה נייחא דהנה עוד כתב התרומות הדשן בסימן רכ\"ח וז\"ל עוד הבאתי ראיה דע\"כ לא בכל פסולי גט גזר ר\"א חתימה אטו כתיבה דגבי גט העולה בערכאות של גוים פריך תלמוד' לעיל (י' ב') והא לאו בני כריתות נינהו אמר ר\"ז ירד ר\"ש לשיטתו של ר\"א דאמר עידי מסירה כרתי ופריך והא מודה ר\"א במזוייף מתוכו שהוא פסול ומשני בשמות מובהקין דליכא למיחש בהו דלמא אתי למסמך עלייהו ע\"כ והשתא אי בכל פסולין גזרינן כתיבה אטו חתימה מה מועיל שמות מובהקין נהי נמי דליכא למיחש דלמא אתיא למימסר בנפשייהו משום דכולי עלמא ידעי דגוים פסולין הם לעדות ובודאי יודעין דאנו אעידי מסירה סומכין מכל מקום ניגזור כתיבה אטו חתימה מטעם פסול אחר שאם נתיר שיחתום גוי בגט אתי נמי לאכשורי שיכתוב הגוי גט והוי פסול מדאורייתא משום דבעינן שליחות בכתיבה לר\"א לחד פי' ר\"י כדאיתא בתוס' ובאשר\"י בפרק שני והרמב\"ם נמי סובר כהאי פירושא והשיב לי חד מרבוותא אהוכחה זו דלדידי נמי קשיא דהא מודינא דפסול לשמה ודאי גזרינן כתיבה אטו חתימה כדאיתא בהדיא בתוס' א\"כ קשה מה מועיל שמות מובהקין אכתי אינם חותמין לשמה כדאמרינן דנכרי אדעתיה דנפשיה קעביד ופסול לכתיבה אפי' בישראל עומד ע\"ג אמנם נראה דל\"ק לדידי כלל דיכילנא למימר כיון דשמות מובהקין הם ויודעים דגוים נינהו לא טעינן בהו לאכשרינהו בכתיבה מדמכשרי להו בחתימה דכ\"ע יודעין לר\"א כתיבה לשמה דאורייתא וחתימה דרבנן והך סברא גוי אדעתיה דנפשיה קעביד לאו פסול ודאי הוא אלא חששא כפרש\"י פרק שני חיישינן אפי' אם יאמר שכותב לשמה גמר בלבו לשם אחר והך חששא בכתיבה דאורייתא חיישינן להו בחתימה דרבנן לא חיישי לה אבל אם גוים פסולין לכתיבה משום דבעינן שליחות כפי' בתרא דר\"י שפיר שייך למגזר כתיבה אטו חתימה אפי' אם ידעינן דגוים נינהו דיאמר אם כשרים לחתימה דעדות הוא אע\"ג דכל עדות הגט בעינן דוקא הני דבני כריתות הן אפי' לפירוש קמא דר\"י כדאיתא בהדיא בתוס' פרק שני דר\"מ סובר כו' והך פסול דבני כריתות פסול ודאי הוא ולא מחמת ספק עכ\"ל כונתו בקצרה כיון דזה שנכרי אינו כותב לשמה הוי רק ספק דדלמא אפי\"ה מכוין לשמה ולכן ידעינן דגבי חתימה הקילו כיון דחתימת לשמה הוי רק מדרבנן סמכו על הספק דדלמא מכוין לשמה ולא יחלפו כתיבה בחתימה מה שאין כן בשאר פסולין ודאי יחלפו הכתיבה בחתימה דיאמרו אם בחתימה מותר ה\"נ בכתיבה וע\"כ דבשאר פסולים לא גזרינן כלל וכלל ועיין בזה כי נכון הוא ולפי זה ה\"נ קשיא מאי משני הש\"ס נכרי לדעתיה דנפשיה קעביד תינח תורף טופס מאי איכא למימר ואין לומר דגזרינן טופס אטו תורף משום חששא דלשמה הא בכי ה\"ג לא גזרינן כיון דהוי רק ספק והכל יודעין דלהכי לא חששנו בטופס וכמו שהעלה הרב תרומות הדשן לענין חתימה דחתימה וטופס לר\"א חד דינא אית ליה ואדרבא קל ליה יותר הטופס מחתימה דחתימה הוי עכ\"פ חשש עדות כאשר יראה כל מעיין בצדק וע\"כ לפ\"ז באמת צריכין למימר האי דנכרי פסול לא איירי בטופס אלא בתורף לחודיה וע\"ז שפיר קשיא אי איירי בתורף לחודיה מתחלה ל\"ק מידי אמאי נכרי פסול הא פסול מצד טעם אחר והיינו משום דלאו בני כריתות הוא וא\"כ זהו כוונת התוס' דמקושית רב נחמן אין ראייה די\"ל דלעולם נכרי פסול מטעם שאין בר כריתות הוא ואפ\"ה מקשי רב נחמן מברייתא דקתני נכרי פסול משמע בין בתורף ובין בטופס וטופס מאי איכא למימר הא משום שאינו בר כריתות לא גזרינן טופס אטו תורף אבל מדברי התרצן שפיר הראיה דמשני נכרי על דעתיה דנפשיה קעביד ולא הוי רק ספק דדלמא לאו אדעתיה דנפשיה קעביד ועיין בב\"י סימן הנז' דהעלה ג\"כ אדעתיה דנפשיה קעביד הוי רק ספק עיי\"ש מה שבאר בדברי הרב המגיד וא\"כ אכתי קשיא תינח תורף טופס מאי איכא למימר ומתורץ בזה דקדוקו של מהרש\"א ז\"ל כמבואר מאליו:<br><b> ואולם </b> יש לפקפק עוד בדבר הצריך עיון בזה. ונבחנה דברינו הנה אמרנו והנחנו ליסוד מוסד סברת התרומות הדשן דהא דגזרינן טופס אטו תורף היינו דוקא מפאת חששא דלשמה אבל בשאר פסולי גט לא חיישינן והיינו כפי שאמר ר\"ת לעיל לפי שדרשה דוכתב לה לשמה אין חוששין ומש\"ה שייך למגזר טפי דמידי דמזלזלו בה גזרו רבנן אבל פסול דבר כריתות ושליחות לא גזרינן דידעינן דגוי פסול לכל שליחות דידעי דלתורף פסול ורק לטופס כשר ולא גזרינן טופס אטו תורף א\"כ לפ\"ז אכתי קשיא למאי צריך הרמב\"ם לתת הטעם גבי גוי משום דלדעתיה דנפשי' עביד ואי משום האי טעמא קשיא למאי צריך הרמב\"ם לתת הטעם גבי גוי משום דלדעתי' דנפשי' עביד ואי משום האי טעמא יען שאם רק פסול כיון דלאו בני כריתות לא הוי גזרינן טופס אטו תורף אכתי קשיא אמאי גזרינן הא סוף כל סוף לא יבוא לידי תקלה דכיון דהאי דבר כריתות דרשה גמורה וכ\"ע ידעי דנכרי לאו בר כריתות תו לא יתנו לכתוב התורף ע\"י גוי והא דגזרינן טופס אטו תורף היינו בכהאי גונא דאין שם נדנוד פסול זולת הך פסול דלשמה דאמרינן דחיישינן אם נרשה לכתוב הטופס יכתבו גם התורף כמו גבי סופר במתניתין דכל הגט אבל בגוי הרי מ\"מ לא יכתוב התורף כיון דלאו בר כריתות הוא וכי משום דאיכא עוד איסור וחשש שלא לשמה מגרע גרע? איברא לא עלי תלונה זאת זולת גם על הרב תרומת הדשן יש לחכך בזה דמאי השיב לו חד מרבוותא דאף לדידי' קשיא גבי ערכאות של גוים נגזור עכ\"פ כתיבה אטו חתימה כיון דאין חותמין לשמה הא לדידי' ל\"ק ולא מידי דכיון דהעלה אם גוי פסול משום שליחות ובני כריתות הכל יודעין וליכא למגזר א\"כ מהאי טעמא גופא תו לא גזרי נמי מפאת דינא דלשמה דסוף כל סוף לא יכתבו הגט דידעי דגוי לאו בר מכתב גט הוא משום דלאו בר כריתות הוא והא דגזרו חתימה אטו כתיבה היינו בגונא שאין לחוש אלא לפסול דשלא לשמה לבדנה ובגונא דאיירי תוס' לעיל (ד' א) בענין מזוייף מתוכו ודוחק לומר דהכי פירושו דודאי גבי גוי גופא ל\"צ לגזור כלל טופס אטו תורף או חתימה אטו כתיבה אלא הכי גזרינן דמי שרואה הגוים יחתום או כותב הטופס והרי אנן ידעינן דגוי ודאי חותם וכותב שלא לשמה ע\"כ יאמר דלא בעינן לשמה ואע\"ג דלא יכתוב הגוי התורף משום דלאו בר כריתות מ\"מ יכתוב ישראל אחר גט שלא לשמה וזה דוחק גדול ולא מצאתי כה\"ג אלא כל מה שמצינן גזירה טופס אטו תורף דהיינו בכותב א' ולא מגברא לגברא. אך כ\"ז אם נקטינן סברת תרומות הדשן השני' אבל הלא תרומות הדשן תרי טעמי נקט ואמר דלהכי לא גזרינן גבי שאר פסולי גט חתימה אטו כתיבה משום דלא שכיחא כל כי האי גונא ומלתא דלא שכיחא לא גזרו בהו רבנן וכן כתב הפ\"י וא\"כ שפיר אמרינן כל מקום שאיכא החשש לשמה גזרינן כיון דשכיח הוא ואדרבה אם עוד יש לחוש לפסול אחריתא מכ\"ש דגזרינן וכי משום זה אזדא לי' חששא דשלא לשמה. עוד רגע אדבר כי הנה ראיתי בפני יהושע עוד טעמא אחרינא והוא אחר שאמרו חכמים שחרש שוטה וקטן אינן כשרין לכתוב הגט זולת ע\"י גדול עומד ע\"ג תו כלל ליכא למגזר טופס אטו תורף משום שאינן בר כריתות ובני שליחות והיינו שהפ\"י אזיל אם אמרינן דחש\"ו נמי פסולין משום לאו בר שליחות המה דהא הגדול שעומד ע\"ג לא יתנו לכתוב להן התורף ובגוי לפ\"ז באמת פסול הטופס נמי עי' היטב בפ\"י שקצר בלשונו מאוד. וא\"כ האי גדול עומד ע\"ג עושה ב' פעולות חדא ע\"י עמידתו הרי כותב לשמה ועוד שלא גזרינן מפאת בר כריתות ושליחות טופס אטו תורף דהגדול לא יניחו לכתוב. ולפ\"ז אמרתי דמתורץ קושית הפ\"ח בסי' שלפנינו והביאו הרב פה בהלכה דהקשה לשיטה זו דמ\"ש הש\"ס אר\"י אמר שמואל והוא ששייר מקום התורף כלומר דמוסיף על ר\"ה הא דמהני עומד ע\"ג דוקא לענין טופס אבל לא לענין תורף וא\"כ אי בתורף לא מהני נגזר טופס אטו תורף ומשני גזרה לגזרה הוא עיי\"ש. ולפ\"ז ל\"ק דדעה זו היא דעת ה\"המ אליבא דרמב\"ם וא\"כ י\"ל הכי הוא הענין דודאי לענין תורף לא מהני עומד ע\"ג ואפ\"ה לא גזרינן טופס אטו תורף דכיון דעומד ע\"ג הוא הא לא יניח לו לכתוב התורף משום דלאו בר שליחות ובני כריתות ושוב דאין לגזור טופס אטו תורף משום שלא לשמה דמה הוי ומה גרע הא לא יכתוב עכ\"פ תורף הגט מפאת הזאת דלאו בר כריתות הוא כמו שהערנו בסמוך:<br><b> ואגב </b> אזכיר עוד מה שאמרתי בחדושי בפי' הש\"ס דאמר הרי א\"ר נחמן כו' והא ודאי נכרי אדעתא דנפשי' קעביד ועיין פירש\"י ותוס' שנדחקו דהרי שפת יתר הוא דהא כבר אמר לעיל נכרי אדעתא דנפשי' קעביד ומה סיים בזה. ואולם אמרתי אחר שדקדקנו שינוי לשון של הש\"ס דלעיל אמר נכרי אדעתא דנפשי' קעביד וה\"ק והא ודאי כו' בהא חזינן דכונת הש\"ס להוציא סברת ה\"המ וב\"י ותרומות הדשן שהבאנו בסמוך דהא דנכרי אדעתא דנפשיה קעבד רק ספק הוא וכמו שהוציא הר\"ב תרומות הדשן מלשון רש\"י אלא האי נכרי ודאי אדעתיה דנפשיה קעביד והנ\"מ אם הגט פסול ובטל בדיעבד ועיין בב\"י היטב. והנה רב נחמן קאמר הכי לאו מלתא כו' דמדנכרי לענין הבאה כו' ש\"מ לענין כתיבה כשר. ולכאורה אין ראיה דלעולם י\"ל נכרי לענין כתיבה נמי פסול אלא ההפרש בין כתיבה להבאה דבהבאה פסול אפילו בדיעבד דשליחותיה בטל אבל לענין כתיבה עכ\"פ בדיעבד כשר אבל לכתחלה פסול משום דנכרי אדעתא דנפשיה קעביד ספק הוא ולכן לכתחלה פסול ובדיעבד כשר א\"כ י\"ל דלעולם כולה ר\"א היא ולכן מסיים והא נכרי ודאי אדעתא דנפשיה קעביד כלומר לא ספק הוא אלא ודאי א\"כ לר\"א אפילו בדיעבד פסול ואמאי ל\"ק במתני' כמו שתני לענין הבאה וע\"כ דמתניתין כר\"מ אתיא דאפילו לכתחלה כשר דוק ועיין ועיין לעיל בדברי רבינו המחבר סוף הל' ז'. ומדברי הרמב\"ם (הלכות תפילין פרק א' הי\"א) נמי משמע דהאי דאמרינן דנכרי אדעתא דנפשיה קעביד ודאי הוא ולא ספק דהא פסק שם וז\"ל גויל של ס\"ת וקלף של תפילין או של ס\"ת צריך לעבוד אותן לשמן ואם עבדן שלא לשמן פסולין לפיכך אם עבדן הכותי פסולין אע\"פ שאמרנו לו לכותי לעבד עור זה לשם הספר או לשם התפילין פסולין שהכותי על דעת עצמו הוא עושה ולא על דעת השוכר אותו לפיכך כל דבר שצריך מעשה לשמו אם עשאוהו הכותי פסול עכ\"ל. וכתב הכ\"מ שם דרמב\"ם למד דין זה דלא מהני אם ישראל מצוה לו לכתוב לשמה מסוגיא דגיטין דף כ\"ג והוא סוגייתינו ואי אמרת דספק הוא דאולי כתב לשמה מפני מה הס\"ת בדיעבד פסולה הא הוי רק ספק וככל ספק דרבנן דכל עצמה שבעינן עיבוד לשמה לאו הלכה למשה מסיני הוא ועי' בהרא\"ש הלכות קטנות מביא לצדד דאם אין ס\"ת אחרת כשרה אף אם ודאי ידעינן שלא נעבד העור לשמה ועיין בטור ובש\"ע סי' רע\"א ובב\"י שם וע\"כ דהר\"מ סובר שהאי שהגוי אדעתא דנפשיה קעביד הוא ודאי. ומעתה לדעת הרמב\"ם נמי לא מהני גבי מצה אם לש הגוי וישראל עומד ע\"ג וכמו שהובא בש\"ע (סי' ת\"ס סעיף א) דודאי נכרי אדעתא דנפשי' קעביד וכרשב\"א בתשו' סי' כ\"ו הובא בב\"י ועיין במג\"א שם סק\"א ובפר\"ח שם וראיתי להרשב\"א בתשובה ההיא וכן נכפל תשובה זאת ברשב\"א סי' תקצ\"ג שכתב וז\"ל והר\"ר יונה כתב דכל שאפשר לעשותו ע\"י שליח כגט ושחיטה כונת העומד ע\"ג ככונת העושה מעשה דהו\"ל כשליח ואפילו בגט כשר ואפילו שוטה ואפילו בשחיטה אלו היה גדול עומד ע\"ג כו' אבל חליצה שא\"א לעשותה ע\"י שליח אף כונת העומד ע\"ג לא מהני בין בשוטה בין בחרש וקטן עכ\"ל. כונת רבינו יונה כך היא כל דבר שאין נעשית אלא ע\"י עצמו כגון חליצה שא\"א ע\"י אחר דלא מהני אם אחר חולץ אלא אחי המת צריך לחלוץ בעצמו אבל גט ושחיטה מהני אם אחר כותב או משום דלא בעינן כלל שליחות ואחר יכול לעשות כמו שחיטה אף אם הבהמה שייך לראובן שמעון יכול לשחוט ואין צריך לזה אפילו לשליחות וכן גט אחר כותב או שא\"צ לשליחות כלל וכלל גבי כתיבת הגט כהך פוסקים או אפילו אם צריכין לשליחות גבי כתיבה כדעת הר\"י ודעמיה מ\"מ מהני שליח אבל גבי חליצה לא כן שלא מהני כלל וכלל שליח אלא האח של המת עצמו צריך לחלוץ זהו ברור כונת הר\"ר יונה ובא הוא לתרץ קושית התוס' בסוגיין דהקשו מהאי דחולץ דלא מהני עומד ע\"ג ותירץ הוא דמש\"ה לא מהני משום דצריך הפעולה לעשות ע\"י עצמו צריך למפעל הפעולה ובסיועת אחר שפיר דמי והיינו שהר\"ר יונה נמי סובר בעיקר הענין כפירוש התוס' דגבי שחיטה נמי מהני עומד ע\"ג והא דאחרים רואין אותן פסולין למ\"ד דבעי כונה לשחיטה התם ה\"ט דאין מכוין לשום דבר וכמו שמחלק תוס' עצמן בכונות הנושא לענין אחד עומד ע\"ג ולענין אחרים רואין ראייה בעלמא ומעתה אין אנכי רואה שום פקפוק בדברי הר\"ר יונה ותמה אני על הרב בני יעקב דף קל\"ז וז\"ל ועיין בתשובת הרשב\"א ז\"ל סי' כ\"ו שכתב משם הר\"י תי' אחר למ\"ש התוס' מהאי סוגיא דגדול עומד ע\"ג להאי דחולין דבמידי דמהני שליחות כגון גט ושחיטה ומהני געע\"ג יע\"ש ונראה דטעות סופר מ\"ש דמהני בשחיטה שליחות דהא לדעת ר\"י רואין אותן וגדול עומד ע\"ג כי הדדי נינהו ומהאי דחולין מוכח דלא מהני היכי דבעי כונה לכן נראה שט\"ס הוא דבשחיטה לא חשיב שליחות משום דהשוחט כונתו לחשוב לע\"ז ולפוסלו וכ\"כ שם בחדושיו לחולין ע\"ש והנראה לעניות דעתי כתבתי כי לפי דעתי אין כאן ט\"ס כלל ועיקר הדברים שבא הר\"ר יונה לתרץ הוא מחליצה וכונתו מבואר לכל מעיין שם ובהאי דעומד הרב ז\"ל פה להקשות על הני רבוותא דס\"ל דלא בעינן שליחות גבי כתיבה א\"כ קשה מהאי דהקשה הש\"ס כתובות ריש פ' המדיר (ע' ב) ופרנס לאו שליחותיה קעביד אמר ר\"ה באומר כל הזן אינו מפסיד והדר פריך הש\"ס וכי אמר הכי לאו שליחותיה קעביד והא תנן מי שהיה מושלך כו' והשתא אי לא בעינן שליחות מאי קא פריך הש\"ס הא לא בעינן שליחות ומסיק רבינו המחבר דעיקר קושית הש\"ס ממאי דאמרינן הרי אלו יכתבו ויתנו והא גבי נתינה ודאי בעינן שליחות עד כאן לשון רבינו דברי פי חכם חן ואמת יהגה חכו. אמנם אין כן דעת גדולים ועי' בשיטה מקובצת בכתובות שם שהביא משם כמה ראשונים קושית הרב והוכיח דבעינן שליחות לכתיבה מכח הוכחה זאת ולא מתרץ כדעת הרב. ודאתאן עלה נימא מלתא במה שתרצתי קושית הר\"ן על הרמב\"ן בענין הזה וז\"ל הר\"ן שם כפי אשר הביאו הרב פה וא\"ת הא תנן בפ' אין בין המודר (ל\"ה ב) ותורם כו' אלמא כה\"ג לא הוי שליחות דאי הוי מאי מפרקינן הא קא מהני ליה ואינה קושיא דהתם כל הרוצה לתרום קאמר מדעתיה כו' וגבי תרומה אפילו גלי דעתיה נמי מהני כדאמרינן בפ' ואלו מציאות כו' כ\"כ בחדושי הרמב\"ן ז\"ל ותמהני דהתם בפ' אלו מציאות דוקא דשויא שליח כו' וה\"נ מסתברא דאי לא שויא שליח מי הוי תרומתו תרומה דאתם גם אתם לרבות שלוחכם כו' עכ\"ל הר\"ן עייש\"ה. ואומר אני דיש לקיים דברי הרמב\"ן דהנה ודאי הר\"ן בנדרים שם ד\"ה ה\"נ באומר כל הזן אינו מפסיד כתב נמי לכאורה כזה הלשון דבכה\"ג מהני גבי תרומה דבגלוי דעת לחוד סגי לאו למימר כדעת הרמב\"ן לכאורה דא\"כ דברי הר\"ן סותרין את עצמן אלא דכונתו כמו שמסיים הכא דכל הרוצה הוי שליחות מעליא אלא גבי נדר לא הוי מהני כיון דלאו לדידיה שויא שליח וכן משמע מסיומא דברי הר\"ן שם שכתב בהדיא דהוי לשון שליחות והוי לישנא מציעתא ומשו\"ה נהי דלגבי מודר לא הוי שליחות לגבי תרומה הוה שליחות עייש\"ה אבל להרמב\"ן דכתב דלא הוי לשון שליחות כלל אלא דלגבי תרומה לא בעינן שליחות שפיר הקשה הר\"ן הא ודאי לגבי תרומה נמי בעינן שליחות דאתם גם אתם כו' לכן נראה לי לומר דבר חדש דהנה יעויין בתשובת תרומת הדשן סי' קפ\"ח דר\"ל ולצדד כיון דשליחות מטעם זכייה הוא היכא דאיכא זכייה לבעל הבית לא בעינן שליחות בהדיא והקשה הוא עצמו מאלו מציאות שם דאמרינן דצריך לשויא שליח אף דנגלה דעתו למפרע דניחא ליה וזכות ליה ומסיק היינו כיון דבשעת הפרשה לא ידענו דניחא ליה עייש\"ה בכל דבריו וא\"כ יש לומר דהכא בנדרים איירי בגוונא דניחא ליה וזכות הוא לו ונעשה שלוחו ממילא כיון דזכייה מטעם שליחות אלא אם לא גילה דעתיה מתחלה ואמר כל הרוצה לתרום כו' לא מהני אח\"כ שניחא ליה וידעינן למפרע שזכות הוא לו כסברת תרומת הדשן בסוף דבריו דעל למפרע לא מהני לכך צריך גילוי דעת ובמה שאמר כל הרוצה לתרום מגלי דעתיה דניחא ליה וידעינן בשעת הפרשה ואף שלא הוי לשון שליחות מ\"מ נעשה שלוחו מפאת זכייה ועיין בזה: ואגב אורחין אעתיק מה שכתבתי בגליון ש\"ע י\"ד שלי (סי' רל\"ה סק\"ח) דמסיק שם הש\"ך להלכה דאם הדיר הנאה מאשתו ואמר כל הזן אינו מפסיד אף שהוא אינו שלוחו מ\"מ חייב לשלם וע\"ש בט\"ז וכתבתי שם בגליון זה ליתא ונעלם מרבינו הש\"ך דברי הר\"ן בנדרים (ל\"ה ב') בסוף ד\"ה ה\"נ דכתב בפי' וז\"ל וה\"נ מוכח דהא דאומר כל הזן אינו מפסיד אינו חייב לשלם דלא שויא שליח כלל וכן העלה הרב שיטה מקובצת על כתובות בשם גדולי ראשונים ק\"ל עכ\"ל שם: ומידי דברי זכור אזכור ואעתיק הנה מה שכתבתי בחדושי כי הוא דבר נחמד מאוד ורווחא שמעתתא והוא לפירוש הש\"ס בנדרים (ל\"ה ב') שאיירינן ביה דהכי רהיטא סוגיין שם איבעי' להו כו' ת\"ש כו' וא\"א צריך דעת הא קא מהני כו' ועיין שם בר\"ן ד\"ה אלא לאו א\"צ דעת דכ' וז\"ל ומאי דכתיב במקצת נסחו' וא\"א צריך דעת הא קא מהני ליה לישנא יתירה הוא דהא כבר אמרינן אילימא לדעתיה של בעל הכרי הא קא מהני ליה עכ\"ל ועיין בחדושי רשב\"א ונ\"ל לקיים הגירסא דהא אף לפי גירסא שלפנינו קשיא אמאי משני הש\"ס לישניה דמתחלה אמר הש\"ס הא קא מהני בשליחותיה ואח\"כ נקט הש\"ס סתם הא קא מהני וגם נראה לפרק קושית תוס' ישנים אמאי נקט הש\"ס לעולם משל בעל הכרי כו' ובאומר כל כו' דהוי לנקוט סתם דאיירי באומר ואפילו אי המתני' איירי משלו כו' דהנה לפי דעת הר\"ן איירי דוקא באומר כל הרוצה לתרום כו' אבל אי אמר כל התורם אינו מפסיד ליתא דלא הוי לשון שליחות והנה ודאי יש לחתור סברא נכונה דודאי אם התורם משל בעל הכרי על בעל הכרי צריכין לשליחות מעליא וצ\"ל לשון שליחות אבל אם תורם משלו על בעל הכרי הרי מפאת סברא אחת הוי שליח ממילא כיון דזכות הוא כמו שמצדד הש\"ס בחד צד ספק של האיבעיא רק דאנו מסופקין דלמא לאו זכות היא לו דאף שמרויח בממונו ואינו צריך לתת התרומה לכהן משלו מ\"מ לא ניחא ליה דניחא לי' יותר למיעבד מצוה ושכר מצו' יותר נוח לו מריוח ממון א\"כ לפ\"ז אם אומר כל התור' אינו מפסיד אף אי לא הוי לשון זאת לשון שליחות מ\"מ אם אח\"כ תורם אחד משלו על של בעל הכרי הזה הוי תרומתו תרומה ולא אמרינן הא צריך להיות שליח ולשון הזה לא שויתיה שליח זה ליתא דכיון דגלי אדעתיה בלשון הזה שאמר כל התורם אינו מפסיד שלא ניחא ליה למיעבד מצוה בעצמו א\"כ ממילא הוי שלוחו מטעם זכות הוא לו שמרויח ממונו כל זה באינש דעלמא אבל אם אחד הדיר הנאה מחבירו אכתי איכא לפקפק בכה\"ג מפאת דבר אחר דהנה הרי כתב הר\"ן בד\"ה אלא אדעתיה דנפשיה וז\"ל ואתיא מתני' כחנן דלרב"
+            ],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>הכותב </b>\n<b> גט בשבת או בי\"ה כו' ה\"ז מגורשת כתבו וחתמו בו ביו\"ט בזדון כו' ה\"ז גט פסול.</b> ע\"כ. הנה מכאן הוכיח מוהר\"ש יפה בתשו' כ\"י הביאו הרב מש\"ל הל' מלוה פ\"ח דין א' דפסק רבינו בההיא פלוגתא דאפליגו אביי ורבא בריש תמורה אי כ\"מ דא\"ר ל\"ת אי עביד אי מהני או לא מהני דלרבא לא מהני ולאביי מהני דפסק כאביי דאמר מהני יע\"ש ונרא' כונתו ממ\"ש רבינו גבי כתבו וחתמו ביו\"ט בזדון דאינה מגורשת מטעמא דהעדים פסולים ול\"ל האי טעמא תי\"ל דכיון דא\"ר ל\"ת מלאכה אי עביד לא מהני והגט אין בו דין גט ופסול ותו ממ\"ש דכתבו בי\"ט כו' ונמסר לה בפני עדים כשרים דהוי פסול גרידא מדרבנן ואמאי הא לרבא לא מהני והגט אין בו דין גט מדין תורה אלא ודאי דרבינו פסק כאביי ז\"ת כונתו ולע\"ד הן דברים תמוהים מכמה טעמי ראשון לציון דאי כפי דעתו תקשי לי' דמאי פריך בגמ' בריש תמורה ד\"ו בתר מאי דשקיל וטרי בפלוגתא דאביי ורבא פריך והשתא דשנינן כל הני שינויין אביי ורבא במאי פליגי ומאי קושי' נימא דבהא פליגי וכדכתיבנא ואין לומר דהרי בלא\"ה ק\"ל קושית רבינו ברוך שהקשו התוס' שם בד\"ה והשתא דאמאי ל\"ק דפליגי בהכי כגון אם פדה בכור ומעשר דלאביי כיון דלא מהני לא לקי ולרבא אע\"ג דלא מהני לקי משום דעבר אמימרא דרחמנא ומאי דיתורץ לקו' רבינו ברוך מתורץ נמי להא הא ליתא משום דקו' רבינו ברוך אדרבא קושי' מעיקרא ליתא וכמו שהק' מוהר\"י הלוי סימן כ\"ד דתלמודא ניחא ליה לתרוצי דפליגי בשינוי קונה משום דנראה דוחק לאוקומי פלוגתייהו באם עבר ופדה בכור אי לקי או לא לקי דרבא ואביי ה\"ק כל מלתא דא\"ר ל\"ת אי עביד מהני רבא אמר לא מהני משמע דכל פלוגתייהו הוי באם מהני או לא מהני ואי מוקי לה כדפי' רבינו ברוך אם כן הוי פלוגתייהו אי לקי או לא לקי אמנם לפי דעת מוהר\"ש יפה תקשי שפיר דאמאי ל\"ק דפליגי בהכי אי מהני או לא מהני אמנם אחר העיון קצת נראה דאין שחר לדברי מהור\"י הלוי משום דאכתי תקשי לן במאי דתריץ בגמ' לא' בהני שינוי דשנינן בין לפי' ראשון שפי' רש\"י במאי דקאמר בגמ' אם כן שינוי קונה בין לפי' ב' אם כן ע\"כ לא דייק מאי דקאמרי מהני ולא מהני דמשמע דבהא פליגי אלא קאמר דלא נ\"מ מידי אלא בהני שינוי דשנינן דלרבא לאו משום קרא אלא מסברא ולאביי משום קרא ואם כן ק' דלפום האי תי' עדיפא מינה הו\"ל לתרוצי ולאוקמיה פלוגתייהו אם עבר ופדה בכור אי לקי או לא לקי וכיון שכן הדרן לדמעיקרא דמינה לא תברא למוהר\"ש יפה דמאי דיתורץ לקושית רבינו ברוך יתורץ להא נמי אמנם הדבר הקשה אלי הוא דכפי דעתו תקשי לרבא ממתניתין דשחיטת חולין דקתני מתני' השוחט בשבת אע\"פ שמתחייב בנפשו שחיטתו כשירה ובעי לאוקו' בגמ' במזיד ור\"מ היא ואמאי נימא כ\"מ דא\"ר ל\"ת אי עביד לא מהני ואין כאן שחיטה והשחיטה פסולה. אחר זמן רב ראיתי למוהרשד\"ם חי\"ד סימן קט\"ו שהקשה כן וז\"ל עוד ק\"ל דתנן במסכת חולין השוחט כו' וכתב הר\"ן ודוקא בשוגג או אפי' במזיד ובצינעא כו' והתוס' כתבו דאפי' בפרהסיא שחיטתו כשירה שאינו נעשה משומד אלא משחיטה ראשונה ואילך כו' עד ה\"נ אני אומר כיון דא\"ר לא תשחוט בשבת אם כן לימא דלא מהני השחיטה כלל והרי נבלה דשחיטה אין כאן עכת\"ד יע\"ש ותו ק' לדעת מוהר\"ש יפה דתקשי ליה מה שהקשה הרב שה\"ג ס\"פ משילין וז\"ל מיהו ק' דברי רבא שכתב כאן פ' מרובה וכן משמע מדבריו בפ' השואל דמדאורייתא איסור מקח וממכר באותו מעשה שעשה בשבת אפי' הכי מהני כו' ואלו במס' תמורה ס\"ל לרבא דכ\"מ דא\"ר ל\"ת אי עביד לא מהני עכ\"ד יע\"ש וכיון שכן ק' דהיאך הכריע מוהר\"ש יפה דפסק רבינו כאביי הא בלא\"ה ק' כל הני וכדכתיבנא אשר על כן נראה לי לחלק ולומר כדי ליישב כל מה שהקשינו ומינה דהכרע מוהר\"ש יפה לא קיימא באפין והוא זה דע\"כ לא קאמר רבא דלא מהני אלא היכא דהמעשה עצמו הוא האיסור כגון לאו דגזילה דהוה מקשינן מינה לרבא וכן תמורה דמקשי' מינה לרבא דהתמורה עצמה היא האיסור מה שאין כן הכא דהמעשה עצמו דהיינו כתיבת הגט או שחיטת הבהמה או מכירה וכל הני דהמעשה עצמו אינו אסור ויומא הוא דקא גרים אז כ\"ע מודו דמהני ומעתה נתיישב הכל ואין הכרע דרבינו פוסק כאביי כמ\"ש מוהר\"ש יפה אחר זמן ראיתי להרב בני חיי י\"ד סימן של\"ד ד\"ע ע\"ב שחילק כמ\"ש יע\"ש: עוד ראיתי להרב בעל ש\"ך ח' חה\"מ סימן ר\"ח שרצה ליישב לקו' הרב בעל שה\"ג דע\"כ לא אמרי' דלא מהני אלא בגזילה ודכוותיה דאי אפשר לעשות המעשה אלא בהעברת הלאו משא\"כ הכא גבי שבת דהא אפשר לעשות בהיתר דהיינו שימכרנו בחול משום הכי אמרי' דמהני ומעתה נתיישב מה שהק' מוהרשד\"ם ז\"ל ואין מקום להכרע מוהר\"ש יפה: עוד ראיתי להרב מוהריט\"ץ סי' י\"ז שתי' לקושית הרב בעל שה\"ג ומינה נתיישב כל מה שהקשינו וז\"ל ונ\"ל לתרץ דהיכא דעבד איסורא כגון מוכר בשבת או קונה בי\"ט אי חשבינן ליה איסורא ליכא מאן דפליג דמעשיו קיימין כמ\"ש הירושלמי והביאו הרי\"ף פרק משילין וטעמא משום דאפי' נימא דלא מהני לא פלטינן ליה מאיסורא ואיסורא כדקאי קאי ולא פקע מיניה ומשום הכי אמרי' דמהני ומעשיו קיימין אבל מאי דסבר רבא דלא מהני הוי כשהדבר ההוא שעשה מיתקן במה דאמרי' ליה דלא מהני עכת\"ד וכן תי' מוהרימ\"ט ח\"א סי' ס\"ט יע\"ש ולפי האמור נחה שקטה תמיהת הרב פר\"ח בס' מים חיים אדברי התוס' דפסחים פ' תמיד נשחט דף ס\"ג ד\"ה עובר שכתבו אומר ריב\"א דהפסח כשר מדלא שנה עליו הכתוב לעכב ונראה מדבריהם אלו דלא בעינן קרא להכשירו ותמה הפר\"ח דהא ליתא דהא קי\"ל כרבא דלא מהני ולפי האמור אין כאן תמיהא דריב\"א יסבור כחד מהני תי' שכתבנו אך התוס' ז\"ל בתמורה נר' דלא ס\"ל הכי כלל שהרי הקשה שם בד\"ה ורבא וז\"ל וא\"ת שוחט פסח על החמץ ליפסל י\"ל דבירושלמי מצריך קרא להכשיר וקשה צורם אוזן ליתסר וי\"ל כו' והשתא מאי קשיא להו משוחט פסח על החמץ ומצור' אזן בכור שאני התם או משום דהמעשה עצמו אינו אסור וחמץ הוא דקא גרים כמ\"ש הרב בני חיי או משום כמ\"ש הרב ש\"ך ז\"ל או כמ' שחילק מוהריט\"ץ ומוהרימ\"ט דשאני שוחט פסח על החמץ וצור' אוזן בכור דאפי' נימא דלא מהני לא פלטינן לי' מאיסורא דאיסורי דעבד עבד ומשום הכי אמרינן דמהני אלא ודאי ס\"ל לחלוקי כמ\"ש: איברא דתי' מוהריט\"ץ ומוהרימ\"ט צל\"ע דאי כפי חילוקם ז\"ל קשה דמאי פריך בגמ' התם בריש תמורה והרי אלמנה לכ\"ג דכתיב אלמנה וגרושה לא יקח ותנן כל שיש קדושין ויש עבירה הולד הולך אחר הפגו' ופי' רש\"י אלמא מהני מדקתני יש קדושין דאי לא מהני הולד ממזר ולא תפסי קדושין עכ\"ד והשתא מאי קו' ע\"כ ל\"ק רבא דלא מהני אלא כשהדבר ההוא שעשה מיתקן במאי דאמרי' דלא מהני כגון אונס וכיוצא בהם הכא אפילו דלא אהנו מעשיו ולא תפסי קדושין לא מתוקן לאוי דכבר עבר ובעל ועבר על לאו דאלמנה וגרושה ותו מאן פקע ליה ומשום הכי אמרינן דמהני וחילולין הוא עושה ואינו עושה ממזרות ואין לומר דהכי פריך דכיון דמשעת קדושין עבר אלאו דלא יקח א\"כ בההיא שעתא אי אמרינן דלא מהני ולא תפסי קדושין נמצא מיתקן לאוי ואם כן לרבא נימא דל\"מ לתקוני לאוי וכשבעל אח\"כ נמצא בועל ערוה והולד ממזר והיכי קתני במתני' דתפסי קדושין הא ליתא דהא רבא גופי' ס\"ל בפרק עשרה יוחסין דאם קדש ולא בעל אינו לוקה דהכי אמרינן התם דף ע\"ח אביי אמר קדש לוקה משום לא יקח בעל לוקה משום לא יחלל רבא אמר בעל לוקה לא בעל אינו לוקה מה טעם קאמר מה טעם לא יקח משום לא יחלל נמצא דלרבא לא עבר אלאו דלא יקח אלא אם כן בעל והלאו תלוי ועומד וכל זמן שלא בעל אמרינן שמא לא יבעול וכ\"כ הריטב\"א בקדושין דמ\"ב דכל זמן שלא בעל אפי' איסורא ליכא יע\"ש (ועיין בתוס' פ\"ק דמציעא ד\"ה דא\"ל שכתבו וז\"ל דלרבא דאם בעל אחר כך לוקה משום דלא יקח דמשעת קדושין כדמוכח בריש תמורה והיינו מסוגיא דידן הנה נראה בהדיא דס\"ל דכל זמן שלא בעל ליכא לאו כלל דאל\"ה לא מוכחא מידי ודוק) וכיון שכן בההיא שעתא אפי' נימא דלא מהני לא מיתקן לאוי דאיסורא דעבד עבד ותו מאן פקע ליה איסורא ולדעת הרב מוהריט\"ץ ומוהרימ\"ט ז\"ל מאי פריך וצ\"ע כעת. הדרן לדמעיקרא דמדברי התוס' נראה דלא ס\"ל הני חילוקין דכתיבנא וכיון שכן יש לתמוה דאמאי לא קשיא להו מתני' דשחיטת חולין וממתני' דמרובה וכמו שהקשה הרב שה\"ג והנה לקו' מוהרשד\"ם ז\"ל שהקשה מההיא דשחיטת חולין דאמאי שחיטתו כשרה ונתעצם הרבה בקו' זו והניחה בצ\"ע אחרי המחילה אין כאן קושי' כלל ואשתמיטתיה סוגית הגמרא דפרק כל הבשר דקט\"ו דפרכינן התם כעין זה לרב אשי דאמר מנין לבשר וחלב שאסור באכילה שנאמר לא תאכל כל תועבה כל שתעבתי לך הרי הוא בבל תאכל ופרכינן אלא מעתה מעשה שבת ליתסרו ומתרצינן אמר קרא כי קדש היא לכם היא קדש ואין מעשי' קדש (כלומר דמעשיה מותרין באכילה ואינם קדש) וכיון שכן כי היכי דחזינן לרב אשי דס\"ל דהשוחט בשבת שחיטתו כשרה והותר' באכילה וכן המבשל משום דאין מעשיה קדש ה\"נ לרבא דס\"ל דלא מהני בעלמא גבי שבת אית ליה דהשחיטה כשרה דהיא קדש ואין מעשי' קדש ומעתה ה\"נ אית לן לתרוצי לקו' הרב שה\"ג ומש\"ה לא הק' ממנה התוס' דס\"ל דכי היכי דחזינן גבי שחיטה ובישול דמעשיהו מועילין דגלי קרא דאין מעשי' קדש ומהני ה\"נ בכל איסורי שבת גמרינן מינה דמהני ומש\"ה מכירתו מכירה ולא קשי' דרבא אדרבא זה נ\"ל ליישב לקו' הרב שה\"ג ולדעת התוס' ומינה אין מקום להכרח מוהר\"ש יפה כפי סוגיא דפרק כל הבשר ונכון הוא: הכלל העולה ממאי דכתיבנא דרבינו פסק כרבא דאביי ורבא הלכה כרבא כדקי\"ל בעלמא וכן נראה שהוא דעת ה\"ה ז\"ל בפ\"א מהלכות גזילה דין ט' וכמ\"ש הרב מש\"ל ז\"ל בה' מלוה דין הנז' וכיון שכן יש לתמ' דהרי פרכינן בריש תמורה לאביי דס\"ל דאי עביד מהני והרי פיאה דרחמנא אמר לא תכלה פאת שדך בקוצרך ותנן מצות פיאה להפריש מן הקמ' לא הפריש מן הקמ' יפריש מן העמרי' כו' ר\"י אומר אף מפריש מן העיס' תיובת' דאביי אמר לך אביי שאני התם דא\"ק תעזוב יתירא ורב' אמר לך יש לך עזיב' אחר' שהיא כזו כו' יע\"ש נמצא אם כן מסוגית הגמ' דלרבא לא צרכינן קרא למימר דאם עבר ולקטו יפריש מן העמרים משום דלרבא כ\"מ דא\"ר ל\"ת אי עביד לא מהני ובלאו קרא נפקא ולא צרכינן קרא אלא לאביי דאית ליה אי עביד מהני וכדפריך בגמרא ורבא אמר לך כו' וזה ברור ואם כן יש לתמוה דהרי רבינו ז\"ל פסק בפ\"א מה' מת\"ע דין ב' דאם עבר וקצר כל השדה דאינו לוקה משום דהוה ליה לאו הניתק לעשה וזה תימא דהיינו דוקא לאביי דאית ליה דאי עביד מהני אייתר לן קרא דתעזוב לדידיה לומר דיפריש מן העמרים והו\"ל לאו הניתק לעשה אבל לרבא הא אמרינן בגמ' דתעזוב יתירא אתא לדרשא אחרינא ומכח סברא דכ\"מ דא\"ר ל\"ת אי עביד לא מהני הוא דאמרינן דיפריש מן העמרים וכיון שכן הא אמר רבא דאע\"ג דלא מהני משום דעבר אמימרא דרחמנא לקי ורבינו דפסק כרבא אמאי כתב דלא לקי ותו דבגמר' גופא קשה מאי קא פריך ורבא אמר לך כו' ומאי קו' אימא דתעזוב יתירא אצטריך כי היכי דלא לילקי דליהוי לאו הניתק לעש' וכמ\"ש רבינו ז\"ל ואין לומר דרבי' יסבור כדקא ס\"ד דתוס' לומר בד\"ה אמר דמאי דפריך בגמ' ורבא כו' היינו לסברת ר\"י וס\"ל דודאי מסברת ת\"ק לא פריך מידי לאביי דאיכא למימר דטעמא דת\"ק משום דתעזוב לבתר משמע וכדאמרינן גבי שלוח הקן שלח לבתר משמע וא\"כ הו\"ל לאו הניתק לעשה אלא מסברת ר\"י פריך דס\"ל דיפריש מן העיסה דהתם ליכא למימר דנתקו לעשה דליכא למימר דלא נתקו הכתוב לעשה אלא להיותו תבן דכוליה קרא בקציר איירי אבל בנעשה עיסה דאיכא שינוי נימא דלא יפריש ותירץ דמתעזוב יתירא דרשינן הכי וכמו שראיתי בספר ידי אליהו שפירש כן ותמה על דברי התוס' ז\"ל שפירשו בפי' דקו' הגמ' היא מסברת ת\"ק יע\"ש דהא ודאי ליתא ופי' זה לא יגהה מזור כלל עד שאני תמיה על התוס' איך הוה ס\"ד לפרש כן דהא ליתא מתרי טעמי חדא דאדפריך מינה לרבא דל\"ל קרא דתעזוב תיקשי ליה נמי לאביי אליבא דת\"ק דס\"ל דאינו מפריש מן העיסה א\"כ תעזוב יתירה ל\"ל הא הו\"ל לאו הניתק לעשה ותו דכפי פירוש זה מאי דפריך ורבא אמר לך הכי פריך כיון דאיהו ס\"ל דל\"מ א\"כ ל\"ל קרא דתעזוב דאי אתא לומר דיפריש מן העיסה וכדר\"י הא מסברא נפקא דכ\"מ כו' לא מהני ומשני אמר לך כו' והא ודאי ליתא דאם כן תקשי ליה לרבא מסברת ת\"ק דאית ליה דאינו מפריש מן העיסה כדאמרינן פ' אלו הן הלוקין דף ט\"ו ע\"ב דאמאי הא כ\"מ כו' אי עביד לא מהני אלא ודאי דמהא לא קשיא לרבא דאיכא למימר כמ\"ש התוס' דהכא מהני לת\"ק דס\"ל דשינוי קונה וא\"כ מיניה דל\"ק לרבא אליבא דר\"י דל\"ל קרא ומאי פריך ורבא כו' אלא ודאי דמאי דפריך בגמ' אליבא דאביי הוא מס' ת\"ק ואם כן הדרא קושיא לדוכת' דמאי פריך בגמרא ולרבא תעזוב ל\"ל אימא דאיצטריך כי היכי דלא לילקי וכן על רבי' קשיא דהיאך פסק דלא לקי הא לרבא משמע דלקי הן אמת דלרבינו ז\"ל לא קשיא דאיכא למימר דכיון דרבינו ז\"ל פסק שם כר\"י א\"כ דמתעזוב יתירא הוא דנפ\"ל וכדאמר רבא בפרק הגוזל עצים ואם כן הוי\"ל לאו הניתק לעשה ולא לקי והיינו דפסק רבינו דהוי לאו הניתק לעשה אמנם אכתי תקשי דאם כן מאי פריך בגמ' ולרבא כו' נימא דלת\"ק נמי אצטריך קרא דתעזוב יתירה לומר דלא לקי לכן נ\"ל לומר דס\"ל לתלמודא דתעזוב דכתיב בקרא לאחר עבירת הלאו במשמע וכמו שכתב רש\"י ז\"ל במכות דף ט\"ז ע\"ב ד\"ה תעזוב וז\"ל וקא סבר תעזוב לאחר עבירת הלאו משמע לא תכלה ואם כלית תעזוב אותם ועם כל זה פריך לאביי דאית ליה דאי עביד מהני אמאי קתני בברייתא דיפריש מן העמרים הא אע\"פ דמשמעותיה לאחר עבירת הלאו מכל מקום הו\"ל לאפוקי ממשמעותיה ולאוקמה אדינא דעלמא דאי עביד מהני ומתרצינן שאני התם דכתיב תעזוב יתירא ומשו\"ה פריך ורבא כלומר כיון דס\"ל לרבא דלא מהני בעלמא א\"כ מוקמ' לקרא דתעזוב כמשמעותיה דהיינו לאחר עבירת הלאו ול\"ל קרא ודוק אמנם אכתי ק\"ק דדומיא דהכי הוה לי' לאקשויי משילוח הקן דתנן בפרק שילוח הקן דמשלח ואינו לוקה ולאביי תקשי דהו\"ל לאפוקי קרא דשלח ממשמעותיה ולאוקמא אדינא דעלמא והוה ליה לתרוצי דשאני התם דכתיב תשלח יתירא והדר תקשי לרבא תשלח יתירא למה לי ולתרוצי דאצטריך לדרשא אחרינא ואמאי לא קשייא ליה לתלמודא משילוח הקן וק\"ל מפיאה ודוק: ומעתה נשאר לנו לבאר מ\"ש רבינו בפ\"ג מה' עבודת יה\"ך סוף דין ה' וז\"ל ואח\"כ מערב מדם הפר לתוך דם השעיר ובגמרא פרכינן לאביי מבכור דאמרינן דלא מהני ומתרצינן שאני בכור דכתיב הן בהויתן יהא ורבא האי הן מאי עביד ליה כו' ואביי האי סברא מנ\"ל מולקח דם הפר ומדם השעיר ורבא ס\"ל כר' יונתן דאמר מזה בפ\"ע ומזה בפ\"ע כו' ורבינו דפסק דמערבין דם הפר ודם השעיר ע\"כ דפסק כאביי דאי כרבא הא אמרינן בגמ' דס\"ל כר\"י והרי מדברי ה\"ה נראה בהדיא דרבינו פוסק כרבא ותו דהיאך פסק התם כאביי הא קי\"ל דאביי ורבא הלכה כרבא וכן הקשה הרב בעל שער אפרים סי' ס\"ו וקי\"ג ונ\"ל לומר דרבינו קשיתיה אמאי לא קאמר בגמ' דאיכא בינייהו הא דלאביי הלכה כרבי יאשיה ורבא הלכה כר\"י וכמו שהקשה הוא שם לכן הוצרך לומר דלרווחא דמילתא קאמר הכי דרבא ס\"ל כרבי יונתן דהא חזינן ליה לרבא בעלמא דס\"ל כרבי יונתן כדאמרינן פ' השואל דצ\"ה וא\"כ ה\"נ ודאי דס\"ל כרבי יונתן ומשום הכי קאמר דלרבא ל\"ק דהא איהו הכי ס\"ל בעלמא כרבי יונתן אמנם אה\"נ דאפילו כרבי יאשיה מצי קאי האי סברא דרבי יאשיה כרבא והכי אזלא אי לאו קרא דהן הו\"א דקרא דולקח מדם הפר ומדם השעיר ע\"כ הו\"א דזה בפני עצמו וזה בפ\"ע ואע\"פ דהלכה כרבי יאשיה בעלמא הכא הוה אמינא דזה בפני עצמו וזה בפני עצמו משום דהסברא מבחוץ אי לאו קרא הו\"א דעולין מבטלין זה את זה כדאמרינן בעלמא דמדאורייתא חד בתרי בטיל ומשום הכי אצטריך קרא דהן דע\"כ גלי דאין עולין מבטלין זה את זה ומעתה הדרא קרא כפשטיה וכרבי יאשיה ודוק ועיין בתוס' גיטין די\"ב ד\"ה אלא ודוק ועיין בתוס' פ' השולח דל\"ח ד\"ה גופה ועיין בהרב בעל מש\"ל הלכות בכורות פ\"ו ועיין מ\"ש מרן הכ\"מ פ\"ג מהלכות מלוה משם הריב\"ש ודבריו תמוהים כאשר יראה הרואה ועיין בטור י\"ד סי' ש\"מ שכתב דהקורע בשבת יצא ידי קריעה והוא ברייתא מפורשת בשבת יע\"ש באורך ודוק ועיין מה שהקשה הרב בעל ל\"מ בפ\"ו מהל' בכורות ומה שתי' הרב בעל פר\"ח בספר מים חיים יע\"ש שאף לפי' תי' עדיין קש' מ\"ש רבי' בפ\"י מהל' טומאת צרעת דין א' התולש סימני טומאה כו' בין בתוך הסגר בין בתוך החלט ה\"ז עובר בל\"ת אבל אינו לוקה עד שיועילו מעשיו ואם לא הועילו אינו לוקה כיצד היתה בה בהרת בכעדשה ובה שלש שערות לבנות ותלש אחת כו' אינו לוקה שהרי הוא טמא כשהיה כו' עכ\"ד ואמאי הא לרבא דקי\"ל כותיה אע\"ג דלא הועילו מעשיו לקי משום דעבר אמימרא דרחמנא וכמו שכן הקשה הרב בעל מוצל מאש סי' נ\"ב יעיין שם. ונראה לע\"ד לומר בדוחק דלרבינו קשיתיה דאמאי ל\"ק דאיכא בינייהו הא בתולש אחת מג' שערות דלאביי כיון דלא אהנו מעשיו דאפילו הכי טמא הוא כיון דנשאר ב' שערות לא לקי ולרבא לקי כיון דעבר אמימרא דרחמנא לכן הוצרך לומר דבהא אפילו רבא מודה דלא לקי דע\"כ ל\"ק רבא דלקי אלא כגון אונס למאי דס\"ד בגמ' דה\"ט דלא אהנו מעשיו משום דעבר אמימרא דרחמנא דרחמנא אמר לא יוכל לשלחה אבל אי לא עבר אמימרא דרחמנא כגון שאר גרושין דעלמא אהנו מעשיו ומשום הכי אמרי' דכיון דעבר אמימרא דרחמנא לקי אע\"ג דלא אהנו מעשיו ברם הכא גבי תולש א' מג' שערות דמאי דלא אהנו מעשיו לאו משום דעבר אמימרא דרחמנא דאפי' נתלש מאליו הדין הוא שהוא טמא ומשום הכי לא לקי זה נ\"ל ליישב בדוחק לדעת רבינו ודוק אחר זמן רב שכתבתי זה לי עשרים שנה נדפס ובא ס' חזון נחום ושם ראיתי קונטריס מא' המיוחד ה\"ה כמוהר\"א קארו והעמיק הרחיב בשורש הלזה יעוין שם:<br><b> מעשה חושב</b>\n<b> (רפט) </b> נמצא דלרבא לא עבר אלאו דלא יקח אא\"כ בעל כו'. וכ\"כ הריטב\"א כו'. דכל זמן שלא בעל אפי' איסורא ליכא יע\"ש. עיין לקמן פ\"ז מהלכות מעילה של הרב המחבר ז\"ל העיר מש\"ס ערוך סוטה מ\"ד ע\"א ומדברי התוס' יבמות דף י': ובאמת צ\"ע לכאורה דאיך אפשר לומר שאפי' איסור דרבנן ליכא בקדושין לחודייהו והרי מברכין על האירוסין ואי מיירי דבירך הא הוי ברכה לבטלה או עכ\"פ גורם ברכה שא\"צ והרי לריה\"ג אפי' הסח בין תפלה לתפלה חוזר מעורכי המלחמה מה\"ט ואי דבלא בירך מיירי א\"כ הא איכא נמי איסורא למיעקר תקנת חכמים שתיקנו הברכה וצ\"ל דלעולם בשלא בירך מיירי אלא דכיון דעכ\"ר הקדושין לא יתקיימו משום דצריך לגרשה א\"כ לא איכפת לן במה שאינו מברך עליהם משום דתקנת החכמים לא הוי אלא בקדושין הראוין לנשואין: אבל מ\"מ עדיין צ\"ע דהא איכא איסורא לשפוך מי בורו ואחרים צריכין לו כדאיתא ביבמות וא\"כ ה\"נ הרי יש איסור בקדושי אלמנה לכה\"ג דהא עכ\"ר צריך לגרשה ותאסר גם לכהן הדיוט אולם גם זה יש ליישב דכיון דרצון האלמנה הוא להתקדש לכה\"ג א\"כ לא דמי זה להאי דיבמות שהרי גם בל\"ז יש בידה שלא תנשא לכהן הדיוט ודוק:<br><b> (רצ) </b> ולדעת הרב מוהריט\"ץ ומוהרימ\"ט ז\"ל מאי פריך וצ\"ע כעת כו'. לא ידעתי מאי קשיא לי' לרבינו נ\"ע דהא י\"ל בפשיטות דמה בכך דלאו דלא יחלל א\"א לתקן מ\"מ אמאי הקדושין תופסין בה כיון דלאו דלא יקח אפשר בתקנה דנימא דלא מהני וניהו דלוקה משום דעבר אמימרא דרחמנא מ\"מ אמאי יחולו הקדושין לרבא דהא בשעת בעילה נגמרו הקדושין להיות עליהם שם איסור אע\"ג דמתחלה לא היה שם איסור עליהם דאל\"כ הא לא פריך הש\"ס מידי אפי' בלא האי דמוהרי\"ט הנ\"ל וא\"כ הא שפיר פריך אמאי חלו הקדושין כשבא לידי חילול ולמה לא נימא דאי עביד לא מהני ולא יתפסו הקדושין ויהיה הולד ממזר משום דאלמנה לכה\"ג לאו בת קדושין היא דהא האי לא יקח תלוי וקאי עד שיחלל ואף שעובר עליו משעת הקדושין מ\"מ אי נימא דלא מהני הרי נתקן האיסור והו\"ל כאילו בעל אלמנה בלא קדושין ומאי איכפת לן במאי דלאו דלא יחלל א\"א בתיקון מ\"מ הא הלאו דלא יקח אפשר לתקן ואמאי מהני ודוק:<br><b> (רצא) </b> הא אמר רבא דאע\"ג דלא מהני משום דעבר אמימרא דרחמנא לקי ורבינו דפסק כרבא אמאי כתב דלא לקי כו' לכאורה דבכה\"ג רבא נמי מודה דלא לקי כיון דחייב בתשלומין דאין לוקה ומשלם ובפשיטות י\"ל דהא דס\"ל לרבא דלוקה משום דעבר אמימרא דרחמנא היינו דוקא היכא דליכא עליו חיוב תשלומין (וצ\"ע בהאי דשינוי קונה בריש תמורה): וי\"ל דס\"ל לרבינו המחבר ז\"ל דהא דקיי\"ל דאינו לוקה ומשלם היינו דוקא בגזל וכדומה כגון במשכון שעבר על לאו דלא תבא אל ביתו וגו' והיינו דעבר על הלאו בפועל ממש ואיכא עליו חיוב תשלומי הגזילה או חיוב השבת המשכון דהוא מ\"ע בפ\"ע אחר העברת הלאו משא\"כ במה דאמרינן לרבא אי עביד לא מהני הא לא נתחדש החיוב מטעם שעבר על הלאו אלא דלא אהני לי' מעשיו והוי כאילו לא עביד וא\"כ בנ\"ד הרי מה שחייב להפריש מן העמרים היינו משום דע\"י לקיטתו לא נפטר מחיוב פאה המוטלת עליו מתחילה וא\"כ הא התשלומין לא חשיבי רשעה למימר דכיון שחייב להפריש מן העמרים תו אינו לוקה מטעם דהו\"ל שתי רשעות דז\"א דהא כבר נתחייב בפאה ודוק:"
+            ]
+        ],
+        [
+            [],
+            [
+                "<b>על </b>\n<b> הכל כותבין את הגט כו' ואפילו על איסורי הנאה.</b> כתב הר\"ן פרק המביא תניין וז\"ל בכל איסורי הנאה כותבין קאמרינן ואע\"ג דכתותי מיכתת שיעורייהו לא אמרינן אלא במידי דבעי שיעור כגון שופר ולולב ומיהו באותם שצריכים ביעור למ\"ד כל העומד לישרף כשרוף דמי לא הוי גט דכמאן דליתנהו דמי יע\"ש ועיין בהרב בעל גט פשוט סי' קכ\"ד מה שהקשה בדברי הר\"ן הללו ולק\"מ כמו שיראה המעיין ודוק ומור\"מ בהגה סימן הנז' הביא דברי הר\"ן הללו להלכה שכ' וז\"ל ומיהו בדבר שצריך ביעור וצריך שריפה אם כ' עליו הגט בטל ודבריו תמוהים כמו שתמה עליו הפר\"ח ס\"ק ב' שדברי הר\"ן אינו אלא אליבא דר\"ש דס\"ל בפ' כל המנחות דק\"ב דכל העומד לישרף כשרוף דמי אמנם רבנן פליגי עליה וסברי דכל העומד לישרף לאו כשרוף דמי כמו שיראה המעיין שם בסוגיא וממה שפסק רבי' פ\"ג מה' מעילה דין א' וז\"ל או שזרקוהו פסולים אע\"פ שקבלו כשרים כו' או שלן הדם מועלין בהם נראה שאין ראיה לו' דפסק דלא כר\"ש מדכתב וכל שנזרק הדם בפיסול מועלין בו ואי כר\"ש הא קאמר כל העומד ליזרוק כזרוק דמי ומכיון שקבלו כשרים דמה יצא לחולין ושעת היתר לכהנים מיקרי ואין מועלין בו שהרי כתבו התוס' בריש מעילה ד\"ה בן אחותי וז\"ל דבין לר\"ש בין לרבנן קא בעי דלא פליגי אלא לענין טו\"א אבל לענין אכילה לא ואיכא למיבעי אליבא דתרוייהו דע\"כ ל\"ק ר\"ש כזרוק דמי אלא לענין טו\"א אבל לא פקעי ק\"ק עד לאחר זריקה או לאידך גיסא דע\"כ ל\"ק רבנן לאו כזרוק דמי אלא לענין טו\"א משום דלא קרי' ביה אשר יאכל עד לאחר זריקה אבל הכא כיון דעומד ליזרק כזרוק דמי ומיד פקעי קדשים עכ\"ל וכ\"כ הרב בעל בית שמואל סימן הנזכר יעויין שם ודע שכפי דבריהם סוגיא דפרק כל המנחות אזלא כמאן דאמר היתר זריקה שנינו דאפילו רבנן מודו במעילה דפקעי קדשים וכי קאמר התם מעילה אטומאה קא רמית היינו לומר דאפילו רבנן מודו כמו שיראה הרואה וזה פשוט והוצרכתי לכתבו מפני שראיתי מי שערער בזה. ואגב ארחין ראיתי למרן כ\"מ שם דברים תמוהים שכתב וז\"ל שם נחלקו חזקי' ור\"י אי סגי באר' לזריקה דהיתר זריקה שנינו או בעי' שעת היתר אכילה דחזקיה סבר היתר זריקה שנינו הילכך כל שנתקבל הדם בהכשר סגי להוציא מידי מעילה ור\"י סבר דלא אלא שיזרוק בהכשר ופסק רבינו כר\"י כו' ועוד דסוגיא דפ' כל המנחות הכי רהטא עכ\"ל והרואה יראה שדבריו ז\"ל הן מן המתמיהין ראשונה במ\"ש דחזקיה סבר היתר זריקה שנינו והוא הפך סוגיא דריש מעילה דחזקיה סבר היתר שחיטה שנינו והיינו כיון דשחט כהלכתו אע\"פ שקבלו פסולים היתר לכהנים מיקרי ואין מועלים בהן וכדאמר ר\"ז לא דייקת מתניתין לא כחזקיה ולא כר\"י יע\"ש ותו במ\"ש דסוגיא דפרק כל המנחות כר\"י רהטא אדרבא דלא כר\"י רהטא שהרי לר\"י לא אשכחנא פתרי לאוקמי מתני' דמעילה דקתני יש לו שעת היתר לכהנים כיצד שלנה ושנטמאה כו' אלא לומר דלן בשר ולא דם ודם מיזרק זריק כמו שיר' הרואה בסוגיא דמעילה ואלו בפ' המנחות אקשינן לר\"א ולר\"ן דסבירא להו דלית ליה לר\"ש כל העומד ליזרק כזרוק דמי מהך מתני' ופרכי' מאי לאו לן ממש כלומר הבשר והדם דקתני דאין מועלין משום דכזרוק דמי ומשני לא ראויה לצאת כלומר מתניתין שלנה בשעה שראויה ליפסל ביוצא וטומאה היינו לאחר שנזרק הדם דאין בו פסול אחר אלא הוא ופרכינן א\"ה כל שיש לו שעת היתר ואין לו מבעי ליה כלומר כיון שנזרק הדם מיד יש לו היתר אלא אמר ר\"א מעילה אטומאה קרמית כו' נמצא מההיא סוגייא דלן דקתני מתני' היינו לן דמה ואם כן ע\"כ דאתי כמ\"ד היתר זריקה דאלו כמ\"ד היתר אכילה לא מקרי שעת היתר לכהנים סוף דבר שדבריו צ\"ע ולא זכיתי להבינם אחר זמן רב ראיתי להרב בה\"י שהק' קו' א' יע\"ש עוד ראיתי מביאים ראיה דפסק רבינו כר\"ש ממ\"ש בהל' מקואות פ\"ג דין כ\"ה דכל הכלים שהן ארוכים יותר מדאי והוא עתיד לקוצצן מטביל עד מקום המדה וה\"ט משום דכל העומד לקצץ כקצוץ דמי וכן כתב רש\"י בפ' בהמה המקשה דף מ\"ג והרע\"ב בפ' יו\"ד דמקואות עכ\"ת ראייתם וקשה דאם כן תקשי לרב אשי דסבירא לי' בפרק המנחות דאי בעי פדי אמרי' אי בעי זריק לא אמרינן ולאו כזרוק דמי מטעמא דהוי מחוסר מעשה משא\"כ פדיון דדיבורא בעלמא כמו שפרש\"י שם מתני' דמקואות דקתני מטבילם עד מקום המדה אע\"ג דהוי מחוסר מעשה וכ\"ת דר\"א ל\"ק אלא אליבא דר\"ש דר\"ש מודה דלא אמרי' כל העומד ליזרק מיהו אפשר דתנא אחרינא סבירא לי' דאף במידי דמחוסר מעשה אמרי' כל העומד כו' ותנאי שקלת מעלמא דהא ליתא דא\"כ מאי קא מותיב מההיא דכלל אמר ר\"י כו' אלא ודאי צריכין לחלק בין הכא דהענין מצד עצמו עומד לכך כגון הא דידות הכלים דמחמת שהן ארוכים יותר מדאי עומד ליקצץ דאז אע\"ג דמחוסר מעשה אמרינן כל העומד כו' אליבא דכ\"ע אמנם בדבר שמצד עצמו אינו עומד לכך אלא מצד מצוה שבו כגון הא דזריקה בהא הוא דפליג ר\"ש ורבנן ואהא הוא דקאמר ר\"א דבמידי דמחוסר מעשה כיון דאינו עומד לכך אלא מצד מצוה שבו לא אמרי' כל העומד כו' ומש\"ה לא פריך מינה לר\"א שוב ראיתי להתו' בפ' ארוסה דכ\"ה ד\"ה לאו כגבוי שהביאו הא דכל ידות הכלים דסבירא לי' לר\"מ כל העומד ליקצץ כקצוץ דמי וכתבו דהא דר\"ש טעמא אחרינא אית בה ולא אמרה אלא במקום מצוה אבל בהני דר\"מ לא שייכא ה\"ט עכ\"ד וכיון שכן זכינו לדין דאין ראיה מדברי רבינו דהלכות מקואות:<br><b> ואגב </b> עיוני ראיתי שם להתוס' ז\"ל שהק' וז\"ל וצ\"ע כלאי הכרם אמאי מטמאין טו\"א ולא אמרינן דכתותי מכתת שיעוריה כו' וראיתי בספר שער אפרים סי' ל\"ח שכתב בן הרב המחבר שם בהגה וז\"ל איברא כדי ליישב קושית התוס' הנז' לפי פי' בסוגייא דבכורות שמטמאים טו\"א לאחרים משמע נלע\"ד ע\"פ מ\"ש התו' בערובין ד\"פ ד\"ה אבל קורה דלגבי לולב של מצוה החמירו אפי' ביום ב' דרבנן לפסול בשל אשרה ואמרינן כתותי מיכתת כו' ומשמע הא בדבר שאינו שייך למצוה לא אמרי' מיכתת שיעוריה ובזה הותר קו' התוס' ז\"ל במה שמקשים מכלאי הכרם כי דוקא גבי דברים שהוא של מצוה כמו שופר של ע\"א ולולב של אשירה ומנעל של חליצה וקורה וכיוצא אבל בכלאי הכרם לטמא טו\"א מאי מצוה שייך בו עכ\"ד ודבריו תמוהים ואשתמיט מיניה סוגיא דפ' מצות חליצה דק\"ג דפרכינן לר\"פ דאמר סנדל המוחלט לא תחלוץ ואם חלצה חליצתה פסולה מטעמא דכתותי מיכתת שיעורי' ממתני' דקתני בית המוחלט מטמא מתוכה ומאחריו וזו\"ז מטמאים בביאה ואי ס\"ד כדמכתת דמי הא בעינן והבא אל הבית וליכא ומשני כו' והשתא כפי דעת הרב ז\"ל מאי קו' שאני התם גבי בית המוחלט דאין בו סרך מצוה כלל ומש\"ה לא אמרי' מיכתת שיעוריה דומיא דכלאי הכרם דמטמא טו\"א מה\"ט אלא ודאי דל\"ש ומ\"ש התוס' בעירובין אינו ענין לזה וכונת התוס' הכי אזיל דבתחילה הקשה דלחי נמי בעי שיעור גובה וגם רוחב משהו ותי' דכיון דלא בעי אלא שיעור זוטא לא החמירו בו ואהא ק\"ל בלולב ביט\"ב דהוי מצוה דרבנן דומיא דלחי והחמירו לו' מיכתת שיעוריה אע\"ג דלא בעי אלא שיעור גובה ועביו משהו דומיא דלחי כמ\"ש ואהא תי' דלגבי לולב של מצוה החמירו לומר כ\"מ שיעוריה אפי' בשיעור זוטא משא\"כ בלחי דאין בו מצוה כל כך דאינו אלא להתיר המבוי אבל בעלמא במידי דבעי שיעור גמור כגון טו\"א דבעי' שיעור ביצה וטומאת בית דכל בית שאין בה ד' אמות על ד\"א אינו טמא מודו ודאי דאמרינן מיכתת שיעוריה אפי' דלית בהו סרך מצוה וכההיא דפ' מצות חליצה ועיין בהרב בעל ח\"ה שם כנ\"ל פשוט:<br><b> וראיתי </b> להרע\"ב בפ\"ה מה' תרומות מ\"ח שכתב אמתני' דסאה תרומה שנפלה למאה ולא הספיק להגביה עד שנפלה אחרת ה\"ז אסורה ור\"ש מתיר וז\"ל ר\"ש סבר כיון דעומד להרים כהורם דמי ואזדא לטעמיה דאית ליה לר\"ש כל העומד ליזרק כזרוק דמי עכ\"ל וכ\"כ הר\"ש והרא\"ש בפ' ג\"ה דק\"ע הנה הרב ז\"ל נראה דסבירא ליה דהא דכל העומד ליזרק עם הא דכל העומד להרים תרוייהו שוים הם ומשום דס\"ל דכל העומד ליזרק כזרוק דמי קאמר הכא דכמורם דמי וק' טובא דהא אמרינן בפ' המנחות דלא אמרינן כל העומד כו' אלא במידי דאית ביה סרך מצוה כגון זריקת דם ופדיית פרה כשמצא אחרת נאה הימנה וכמ\"ש התוס' בפ' ארוסה ואם כן הכא מאי מצוה איכא לעלות הסאה בא' ומאה הא אפשר למוכרה לכהן ולא אמרינן בכה\"ג כל העומד כו' וא\"כ איך כתבו הרע\"ב והר\"ש והרא\"ש דר\"ש לטעמיה ולזה יש ליישב דס\"ל ז\"ל דכי היכי דבמידי דאית ביה מצוה ס\"ל לר\"ש כל העומד כו' משום דמצד מצוה שבו עומד לכך ה\"נ מצד הענין עצמו עומד לכך דכיון דנפלה סאה תרומה מסתמא ודאי סופו להרים ולא יהיב לה לכהן בדמים פחותים ומשום הכי אמרינן כל העומד כו' אפי' דלית ביה מצוה אך קשה לפי דעתם דאם כן תקשי לרב אשי ולר\"ן דכל העומד ליפדות אמרינן כל העומד לזרוק לא אמרינן לר\"ש משום דמחוסר מעשה תקשי הך מתניתין דקתני ר\"ש מתיר אע\"ג דמחוסר מעשה אלא ודאי דשנייא ההיא דתרומות משום דמצד הענין עצמו עומד לכך ועדיפא מההיא דכל העומד לזרוק וכדכתיבנא לעיל לההיא דידות הכלים וא\"כ איך כתב הרב דאזדא ר\"ש לטעמיה ויש ליישב בדוחק וצ\"ע: ועל פי האמור אין ראיה ממ\"ש רבינו פרק י\"ג דה' תרומות הל' ו' וז\"ל סאה תרומה שנפלה למאה ולא הספיק להגביה עד שנפלה אחרת אם ידע כו' הואיל והיה לה לעלות ה\"ה כאלו עלתה ע\"כ דפוסק כר\"ש וכמ\"ש הרב ב\"ש ז\"ל סימן הנז' דשנייא ההיא ומוכרח אליבא דר\"א וכדכתיבנא. ובעמדי על ענין זה ראיתי להתוס' דבפ' מרובה דע\"ו דברים תמוהים לע\"ד שכתבו בד\"ה כל העומד שהק' דבפ' אותו ואת בנו ד\"פ א\"ר אושעיה כולה מתני' דלא כר\"ש כו' עד קדשים בפנים נמי שחיטה שאינה ראויה היא כל כמה דלא זריק דם לא משתריא בשר ב' אמאי סופג את המ' ואמאי חשיב ליה ש\"ש ראויה כו' הלא משעת שחיטה הוי כזרוק דכל העומד לזרוק כזרוק דמי ותירץ בשם ר\"ת דר\"א לית ליה כל העומד לזרוק כו' אלא ס\"ל כת\"ק דמתני' דהתם דפ\"ה דקתני השוחט פרת חטאת ר\"ש פוטר מאו\"ב ולית ליה כל העומד לפדות כו' ובגמ' פריך עלה מההיא דפרה מטמאה טו\"א ומשני דפרת חטאת אינה משנה ור\"א דחי ההיא דפרה כו' מקמי מתניתין יע\"ש ויש לדקדק בדבריהם טובא דא\"כ מאי פריך בגמ' התם פשיטא ומשני שחיטת קדשים אצטריכא ליה כו' והשתא כפי תי' דסברת ר\"א יחידאה הפך סוגיא דדף פ\"א אם כן היכי פריך פשיטא הא שחיטת קדשים אצטריכא ליה דלא תימא דאית ליה לר\"ש כל העומד כו' וכברייתא דקתני פרה מטמאה טו\"א המ\"ל דההיא ברייתא דפרה מטמאה משבשת היא ותו דאמאי לא תי' דר' אושעיה ס\"ל כרב אשי ור\"ן דלא אמרי' לר\"ש כל העומד לזרוק אלא כל העומד לפדות דלא מחוסר מעשה והיינו ההיא ברייתא דפרה מטמאה טו\"א והשתא הוה ניחא מאי דפריך במנחות לר' אושעיה דאמר פיגל במנחה לר\"ש אינו מטמא טו\"א מהך ברייתא וצ\"ע:<br><b> ומעתה </b> הבא נבא להכריח שדעת רבינו דאין הל' כר\"ש והפר\"ח הביא ראיה שדעת רבינו לפסוק כרבנן מההיא דגרסינן בריש פ' המנחות והנסכים דק\"ב ע\"ב א\"ל ר\"א לר\"פ מדאמר ר\"ש כל העומד לזרוק כזרוק דמי וכל העומד לשרוף כשרוף דמי נותר ופרה אמאי מטמאין טו\"א עפרא בעלמא נינהו ורבינו פ' בספ\"א מהלכות טו\"א דהערלה וכלאי הכרם אעפ\"י שאסורין בהנאה מטמאין טו\"א ואם איתא דפוסק כר\"ש הא הו\"ל עפרא בעלמא ואמאי מטמאין טו\"א דהא ערלה וכלאי הכרם הוו מן הנשרפין כדתנן שלהי תמורה כו' ואי ק' לך דהא לטומאה נמי בעי' שיעורא דהיינו שיעור כביצה ואם כן לרבנן היכי מטמאו טו\"א והא כתותי מיכתת שיעוריה ואין כאן שיעור כביצה ונראה לי דמשום הכי דקדק רבינו וכ' מתטמאין דהיינו לקבל טומאה ולא בעי' שיעורא אלא לטמא אחרים אבל לטומאת עצמן בכ\"ש ולדעת התוספות דפחות מכביצה אינו מקבל טומאה מדאורייתא צ\"ל דנ\"מ לקבל טומאה מדרבנן א\"נ נ\"ל דנ\"מ לענין צירוף שאם היה כביצה פחות כ\"ש והשלימו לכביצה מערלה וכלאי הכרם מטמאין ומצאתי להתוספות בפרק ארוסה שהקשה כן כו' ולי נראה יותר נכון כדכתיבנא עכת\"ד ועיין בשער אפרים סס\"י ל\"ח בהגה לבן הרב המחבר והנה מה שתי' דמש\"ה דקדק וכתב מתטמאין דנ\"מ לקבל טומאה דלא בעינן שיעורא ולדעת התו' מדרבנן לע\"ד נר' דאיכא למשדי נרגא שהרי כבר כתבו התוס' שם בפ' כ\"ש משם הר' יוסף דאפי' לדעת רש\"י דלקבל טומאה בכ\"ש ולקבל הכשר בעי' כביצה והכריחו כן מסוגי' דפרק כ\"ש וכ\"כ בפ' המצניע יע\"ש ומשמע דאפי' מדרבנן קאמר כדמוכח התם וכן כתב בס' ח\"ה שם יע\"ש וא\"כ אכתי קשה דלרבנן דר\"ש נמי ערלה וכלאי הכר' היכי מטמאה טו\"א הא לא משכחת בהו הכשר כיון דכתותי מיכתת שיעוריה ואין כאן שיעור כביצה וכיון דאין כאן הכשר היכי מקבל טומאה ותו ק' לי עלה מההיא דגרסינן בפ\"ק דפסחים דף י\"ד ע\"א אמר ר\"מ מדבריהם למדנו ששורפין תרומה טהורה עם הטמאה בפסח אר\"י כו' ואמרינן עלה בגמ' אר\"י אין הנדון דומה לראיה אף אנו מודים על התרומה שנטמאת בולד הטומאה ששורפין אותה עם התרומה שנטמאת באב הטומאה אבל איך נשרוף תלויה עם הטמאה שמא יבא אליהו כו' ופרש\"י ונמצא שטמאנו תרומה בידים והשתא קשה שהרי תרומה טמאה הוו מן הנשרפין כדאיתא בתמורה דהו\"ל כתותי מיכתת שיעוריה וכ\"כ התוס' בפרק לולב הגזול דל\"ה ד\"ה לפי דמה\"ט פסול אתרוג של תרומה טמאה משום דהוו מן הנשרפין דכ\"מ שיעוריה וכ\"כ הר\"ן והריטב\"א שם יע\"ש ואם כן איך קאמר דדוקא תרומה שנטמאת בולד הטומאה שורפין עם תרומה שנטמאת באב הטומאה הא אפי' תרומה טהורה מצי לשרוף עם תרומה טמאה דכיון דלשריפה קאי אינו מטמא אחרים וכן קשה ממאי דאיתא התם בדף ב' ע\"ב י\"ד שחל להיות בשבת כו' ושורפין תרומות טמאות תלויות וטהורות דברי ר\"מ כו' אמר רבי שמעון לא נחלקו ר\"א ור\"י על הטמאה ועל הטהורה שאין שורפין על התלויה ועל הטהורה ששורפין כו' וקשה שהרי לר\"ש ס\"ל כל העומד לישרף כשרוף דמי וא\"כ איך קאמר דתרומה תלויה דוקא שורפין עם הטהורה אפילו טמאה נמי כיון דלשריפה קאי עפרא בעלמא הוא ובשלמא לחד תי' שכתבו התוס' בפ' במה מדליקין דף כ\"ה ד\"ה כך שכתבו דהא דתרומה טמאה בשריפה אינו אלא מדרבנן ניחא אכן לאידך תי' שכתבו דהויא מדאורייתא משום דאיקרי קדש קשה ואולי נאמר דאע\"ג דתרומה טמאה כיון דלשריפה קאי אינה מטמאה טו\"א לא התירו לשורפה עם הטמאה שמא יבא לשרוף עמהן חולין טמאין ודוחק ולכן נר' עיקר מ\"ש בספר משאת משה חא\"ה סי' כ' דשאני ערלה וכלאי הכרם דאע\"ג דהוו מן הנשרפין אינו מפורש בתורה שמצותו בשריפה כנותר ופגול ותדע שהרי במנין המצות לרבינו מנה בפסולי המוקדשין לשרוף הנותר והטמא מ\"ע ואלו בערלה וכלאי הכרם ליכא עשה ואם כן איכא למימר דכי אמר כל העומד לישרף כשרוף דמי ה\"ד במידי דמצותו בכך מן התורה אכן היכא דליכא מצוה בשריפתן והיא גופא אינו אלא כדי שלא יכשל בהן בהא לא אמר ר\"ש וכ\"כ הרב שע\"א סי' הנזכר בדעת הר\"ן דלא אמרינן כל העומד לישרף אלא באשירה דמשה ועה\"נ יע\"ש אלא שמה שהכריח הדבר מדאמרינן במנחות הערלה וכ\"ה מטמאין טו\"א רש\"א אין מטמאין ואמרינן עלה בגמ' דטעמא דר\"ש משום דכתיב מכל האוכל אשר יאכל אוכל שאתה יכול להאכילו לאחרים ואם איתא דכי קאמר ר\"ש כה\"ע כו' לגמרי קאמר למאי הלכתא איכפל ר\"ש אטעמא חדתא ת\"ל משום דכה\"ע לישרף כשרוף דמי לע\"ד הא לא מכריע כלל דהוצרך תלמודא לומר דטעמא דר\"ש משום דבעינן אוכל שאתה יכול להאכילו לאחרים לשור הנסקל וע\"ע וכל הני דקתני בהדייהו דהוו מן הנקברים כדתנן בסוף תמורה דטעמא דכה\"ע לישרף לא מהני אלא במידי דבעי שריפה וכמ\"ש הפר\"ח דע\"ז של ישראל כיון דאינה טעונה שריפה אלא גניזה לא אמרינן כה\"ע לישרף יע\"ש וגדולה מזו כתב הרב שע\"א ז\"ל ס' הנזכר דאפילו במידי דבעי שיעור דמפסיל לרבנן דר\"ש משום דמיכתת שיעוריה דלא אמרי' הכי אלא במידי דבעי שריפה אבל בנקברין כיון שהוא קיים לזמן מרובה לא אמרינן מיכתת שיעוריה ודקדק כן מדברי התוס' דפ' לולב הגזול יע\"ש אלא דבהא לא מודינא ליה להרב ז\"ל ואשתמיט מיניה דברי התוס' בפ' מצות חליצה דק\"ד ד\"ה סנדל שכתבו בפי' דאפילו במידי דטעון גניזה כע\"ז של ישראל אמרינן כתותי מיכתת שיעוריה ועיין בתוס' פרק ר\"י דנ\"ב ד\"ה מה מזבח שכתבו דע\"ז של ישראל טעונה שריפה ואפשר שזהו דעתם בפרק לולב הגזול ודו\"ק:<br><b> ואולם </b> הנראה לע\"ד להביא ראיה שדעת רבינו לפסוק כרבנן דר\"ש ממה שפסק בפ\"ד מהלכות יבום וחליצה דין כ' וז\"ל סנדל המוסגר והמוחלט כו' לא תחלוץ ואם חלצה חליצתה כשרה כו' הרי דסנדל המוחלט מצותו בשריפה דומיא דנותר ופרה דבעי תלמודא בהמנחות לר\"ש דנימא כל העומד כו' ושריפתו מפורש בתורה ואפילו הכי כתב רבינו דאם חלץ חליצתה כשרה ואין לומר דהתם היינו טעמא משום דאפילו בשעת שריפה קרוי בגד דכתיב ושרף את הבגד וכדאמרינן פ' מצות חליצה דנ\"ו דהא התם אמר אליבא דמאן דפסל דדוקא לענין טומאה איקרי בגד בשעת שריפה ולא גמרינן מיניה לענין חליצה אלא דמאן דמכשר סבר כיון דאין לו שיעור קצוב לא אמרינן מ\"ש וכמ\"ש מרן הכ\"מ בפ\"ח מהל' לולב דין א' יע\"ש והשתא אי ס\"ל לרבינו כר\"ש דכה\"ע לשרף כשרוף דמי נהי דלא מפסיל מטעמא דמיכתת שיעור' משום דאין בו שיעור קצוב וכמ\"ש מרן מ\"מ יהא פסול משום דכל העומד לישרף כשרוף דמי דלהא טעמא אפילו במידי דאין בו שיעור פסול כמו שכ' הר\"ן ועוד אני אומר דאפילו תימא דס\"ל לרבינו כמ\"ש רש\"י שם פמ\"ח ד\"ה חליצתה כשרה דה\"ט דלא אמרינן מ\"ש משום דילפינן מטומאה דכתיב ושרף את הבגד ולאו מילף הוא אלא גילוי מילתא בעלמא הפך דעת מרן נר' לע\"ד דהאי טעמא לא מהני אלא לומר דלא אמרינן מכתת שיעורה אבל לר\"ש דאמר כל העומד לישרף כו' לא מהני האי טעמא ואמינא לה מההי' דפ' המנחות דאותבי ר\"א לר\"נ מדאמר ר\"ש כל העומד לזרוק כזרוק דמי כל העומד לישרוף כשרוף דמי נותר ופרה אמאי מטמאים טומאת אוכלין עפרא בעלמא נינהו והשתא קשה דמאי פריך מפרה נימא דשאני התם דכתיב ושרף את הפרה אפילו בשעת שריפה קרוי פרה ומשום הכי מטמא ולא אמרינן כל העומד כו' דומיא דסנדל המוחלט ואפילו למאן דפסל בסנדל המוחלט היינו מטעמא דלא גמרינן איסור מטומאה אבל הכא ליכא למימר הכי אלא ודאי דה\"ט לא מהני לר\"ש דאמר כל העומד לישרף כשרוף דמי כנ\"ל להלכה ולמעשה יש לחוש לסב' מור\"ם ועי' בתוס' חולין דק\"מ ע\"א ד\"ה למעוטי שנראה מדבריהם דס\"ל דהל' כר\"ש דאי לא כן נר' דלא ק' מידי שהרי בהמת קדשים הוי דבר שאין צריך בו שיעור עי\"ש ודו\"ק:",
+                "<b>וכותבין </b>\n<b> על דבר שיכול להזדייף והוא שיתננו לה בע\"מ כו'.</b> הנה דעת רבי' ז\"ל דבע\"ח לבד לא הוי גט משום דבעינן שיהא מוכיח מתוכו ודע שהרב נת\"מ די\"א הכריח שלדעת הרי\"ף ז\"ל שכתב בפ' המגרש דלר\"א ע\"ח או ע\"מ כרתי ע\"כ דס\"ל ז\"ל דלר\"מ בעינן שיהא מוכיח מתוכו וע\"פ זה הוקשה לו מ\"ש הרי\"ף ז\"ל בפ' המביא וז\"ל וה\"מ בגיטין אבל בשטרות בעינן כתב שאינו יכול להזדייף כדכתיבנא לעיל והוא מ\"ש בגמ' גבי שטר פרסאה והא בעינן כתב שאינו יכול להזדייף ונר' שהוא פוסק כר\"א דאמר לא הכשיר ר\"א אלא בשטרות ומשום הכי הביא ראיה מההיא דשטרא פרסאה והוא תימא דלפי הנסחא שכתב הרי\"ף פרק המגרש דהל' כר\"א בגיטין אבל לא בשטרות וכמ\"ש הרא\"ש והר\"ן ז\"ל שם למה הוצרך להכריח ואם הלכה כמ\"ד דלא הכשיר ר\"א בשטרות או לא כיון דבשטרות לא קיימא לן כותיה דר\"א אלא כר\"מ דאמר עח\"כ ולר\"מ ודאי דבעינן כתב שאינו יכול להזדייף וכמו שמפורש כאן ואפילו אם באו ע\"ח לפנינו ואמרו שאינו מזוייף אפילו הכי לא מהני לר\"מ משום דבעינן שיהא מוכיח מתוכו עד כאן ת\"ק ז\"ל יע\"ש מה שתירץ שדבריו דחוקים ועיין בס' בני יעקב דף קכ\"ז ע\"ד יע\"ש. ולעיקר הקושיא נראה לע\"ד דלק\"מ משום דאע\"ג דלדעת הרי\"ף בשטרות לא קיי\"ל כר\"א אלא כר\"מ ולר\"מ לא מהני כתב שאינו יכול להזדייף משום דאינו מוכיח מתוכו מ\"מ משום ה\"ט דאינו מוכיח מתוכו בשטרות לא מהני אלא לענין דלא מיקרי מלוה בשטר וכמבואר ממ\"ש רבינו ז\"ל פכ\"ד מה' מו\"ל וז\"ל ב' יב\"ש שהיו בעיר אינם יכולים להוציא ש\"ח זה על זה כו' אלא א\"כ באו עדי השטר ואמרו זה השטר שהעדנו עליו וכתב ה\"ה ז\"ל וז\"ל ויש מן המפרשים שפיר' שאפילו אם באו עדי השטר עצמן והעידו אין להם דין מלו' בשטר אלא דין מלו' על פה עכ\"ל יע\"ש ואם כן אי משום דקי\"ל כר\"מ בכתב שיכול להזדייף אי באו ע\"ח לפנינו ואמרו שלא היה בו זיוף הוה גבי מבני חרי משום הכי הוצרך הרי\"ף ז\"ל לומר דהלכה כר\"א דאמר לא הכשיר ר\"א אלא בגיטין אבל בשאר שטרות לא גבי אפי' מבני חרי משום דכיון דלראיה קאי זמן מרובה חיישינן דלמא הוה ביה תנאה וזייפתיה ועדים לא דכירי כמ\"ש הר\"ן שם גבי ההיא דשטרא פרסאה והיינו דמייתי הרי\"ף ז\"ל ראיה מהא דפרכי' גבי שטרא פרסאה לרבא דאמר דגבי מבני חרי והא בעי' כתב שא\"י להזדייף לו' דאפילו מב\"ח לא גבי כנ\"ל ודו\"ק:"
+            ],
+            [],
+            [
+                "<b>היה </b>\n<b> הגט חקוק על יד של עבד בכתובת קעקע כו' ה\"ז מגורשת כו'.</b> הנה הרב בית שמואל סי' קכ\"ד הקשה דכשהעדים חקוקים על יד של עבד עבדי איסורא דרבנן ומפסלו לעדות מדרבנן ואיך כתב רבינו ה\"ז מגורשת יעיין שם והפר\"ח סימן הנז' ס\"ק כ\"ב כתב דלא ק\"מ דפסולין דרבנן בעו הכרזה והני לא אכרוז עלייהו עכ\"ד ואשתמיט מיניה מ\"ש הנימוקי פ' זה בורר משם הרא\"ה דלא בעינן הכרזה אלא למיפסלי' לשאר עדיות אבל לאותו עדות שנפסל בו כגון ההיא דבר בניתוס דחד אמר לדידי אוזיף בריביתא דפריך בגמ' והאמר רבא לוה פסול לעדות אע\"ג דלוה לא מיפסל אלא מדרבנן לא ראו חכמים להאמינו משום הכי פריך בגמ' דהיכי פסליה רבא לבר בניתוס יע\"ש והביאו מרן הב\"י ז\"ל בח\"מ סי' ל\"ד מחודש כ\"ח א\"כ ה\"נ אמאי לא פסיל לאותו עדות שנפסלו בו דהיינו הגרושין ואף שהריב\"ש ז\"ל נראה שחולק עליו כמ\"ש הרב מש\"ל הלכות מו\"ל פ\"ד דין ו' יע\"ש מ\"מ אכתי קשה לס' הנימוקי ז\"ל סוגיא דפרק המביא תניין ד\"כ ע\"ב דפריך בגמ' ולרבא קשי' מתני' ומשני מתניתין לרבא לא תקשי בכתובת קעקע הרי דתלמודא אוקמא למתניתין כר\"מ דאמר עח\"כ ובכתובת קעקע והשתא קשה היכי קתני מתני' על הכל כותבין כו' ע\"י של עבד ונותן לה את העבד הא מדרבנן מיהא פסולים לאותו עדות שנפסלו בו: וראיתי להרב ש\"ך סימן הנז' ס\"ק כ\"ב שכתב דין זה דהרב הנמוקי והקשה וז\"ל וק' דבנ\"י לא כ\"כ אלא להמקשה דהוה ס\"ל דפסול לעדות ע\"פ עצמו א\"כ כשמעיד לדידי אוזיף בריביתא אינו נאמן לפסול לבר בניתוס דהוה ליה פסול אבל להאי דמשני דאין אדם משים ע\"ר ופלגינן דבוריה לא משכחת להאי דינא דאי מעידים עליו שהוא לוה ברבית הו\"ל עדות אחרת וא\"כ לאיזה צורך כתבו הב\"י והד\"מ והסמ\"ע דין זה וצ\"ע עכ\"ד וע\"פ האמור בענין לק\"מ דהא משכחת לה להאי דינא לנדון דידן דלפי דעת הרב הנמוקי אם הודיעו לעדים שאסור לחתום בכתובת קעקע וחתמו הגט פסול מדרבנן מטעמא דלאותו עדות לא בעי הכרזה ומש\"ה כתבו הב\"י והד\"מ והסמ\"ע דין זה ועוד נראה דמשכחת לה לגבי שטר שיש בו רבית דגובה את הקרן מנכסים משועבדים וכמ\"ש הטור סימן נ\"ב וכתבו התוס' והטור י\"ד סי' קס\"א והרא\"ש דהטעם דהעדים לא נפסלו בכך דלא תשימון עליו נשך לא משמע להו איסורא וא\"כ נ\"מ דאם התרו עליהם דעוברים על לאו דלא תשימון אע\"ג דלא מפסליה אלא מדרבנן משום דהו\"ל לאו שאין בו מלקות כמ\"ש הרב מש\"ל שם יע\"ש אפי' הכי פסולים בלא הכרזה לאותו עדות עצמו (וזה לדעת מוהרח\"ש ז\"ל בסי' י\"ט דס\"ל דאפי' באיסורי תורה כיון שפסולו מדרבנן בעי הכרז' יע\"ש) וכיון שכן יש לתמוה על מרן הב\"י בס' הקצר אמאי השמיט דין זה דהרב הנמוקי ואפשר שאע\"פ שבב\"י הביא דין זה דהרב הנמוקי בלי חולק מ\"מ אח\"כ ראה תשובת הריב\"ש ז\"ל בסי' תק\"כ שחולק על הרב הנמוקי ומש\"ה לא פסקו ועי' בהרב מש\"ל ה' עדות פי\"א דין ו': עוד תי' הפר\"ח ז\"ל דלא משמע להו לאינשי איסורא בכתובת קעקע אלא ע\"ג עצמו לא ע\"ג אחרים וגם בזה נראה לע\"ד דלא צדק דהרי לפי דעת הרב הנמוקי והתוס' שם בפ' ז\"ב אע\"ג דלא משמע להו איסורא אפילו הכי פסול מדרבנן שכ\"כ התוס' ז\"ל על ההיא מתני' דואלו הם הפסולים דמלוה ברבית פסול מדרבנן משום דלא משמע להו איסורא אלא בע\"כ וכ\"כ הנ\"י שם דלוה פסול מדרבנן דלא משמע להו איסורא אלא למלוה דאית ליה רווחא ועיין בהרב מש\"ל שם בדין הנז' וכיון שכן תקשי לפי סברתם ז\"ל סוגיא דהמביא כדכתיב' ונראה מדברי הרב הנמוקי שאף באיסורא דרבנן פסלי מדרבנן אף דלא משמע להו איסורא שכתב שם ומלוה ברבית דרבנן פסול אבל לא לוה דבאבק ריבית ליכא איסור' ללוה והשתא אי ס\"ל דבאיסורי דרבנן שרי א\"כ למאי אצטריך להך טעמא ת\"ל מהך טעמא דכתב לעיל דלא משמע ללוה איסורא לכן נראה כמו שתי' הרב בית שמואל דהכא איירי בשחתמו בשוגג שלא ידעו כלל שיש איסור בכתובת קעקע ואף לפי דעת הרב הנמוקי דאע\"ג דלא משמע ליה איסורא אסור מדרבנן התם שאני שהוא יודע שהמלוה עביד איסורא ועבר אלאו דלא תשיך ונמצא דלוה קעבר אלפני עור משא\"כ הכא דלא ידעי שיש איסור כלל ודומה למ\"ש רבינו ז\"ל בפי\"ב מה' עדות ראוהו קושר או מתיר דצריך להודיעו שהוא מחלל ומשמע דאם לא הודיעו כלל כשר וכעין חילוק זה כתב הרב מש\"ל ז\"ל שם יע\"ש ועיין בספר גט פשוט סק\"ל ובמוהריב\"ל ז\"ל ח\"ד סי' ט':"
+            ],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>כותבין </b>\n<b> את הגט בכל כתב ובכל לשון כו'.</b> כתב הרשב\"א בתשו' סי' אלף קצ\"א וז\"ל שאלת גט שכתוב בכתיבה שאנו קורין משק\"א כו' תשובה גט שכתב בכל לשון כשר דגרסינן בפרק המביא תניין האי שטרא פרסאה דחתימו עליה סהדי ישראל כשר כו' ואקשינן מאי קמ\"ל דבכל לשון כשר תנינן גט שכתבו עברית ועדיו יונית יונית ועדיו עברית כשר ומשני אי מהתם הו\"א ה\"מ בגיטין אבל בשטרות לא קמ\"ל אלמא גיטי נשים פשיטא דכשר בכל לשון עכ\"ל וכ\"כ בסי' תשע\"ט יע\"ש ויש לדקדק טובא בדבריו דאמאי הוצרך להביא ראיה מההיא דפרק המביא ממתני' גופא הו\"ל לאתויי דהא קתני גט שכתבו עברית כו' יונית ועדיו עברית כשר וכן קשה על רי\"ו ז\"ל נתיב כ\"ד ח\"ב שכתב וז\"ל גט כשר בכל כתב ובכל לשון כך דקדקו הפוסקים ז\"ל בפ\"ב דגיטין מהא דפריך מאי קמ\"ל עכ\"ל אמאי לא הביא ראיה ממתניתין וכן הקש' הרב בעל בני יעקב ז\"ל דף קמ\"ד ע\"ב ומה שתי' דאי ממתניתין הו\"א דר\"ל דהכתובה היא יונית אבל הלשון הוא לשון ארמי עדיין ק\"ק דכלפי השואל שנסתפק בכתב משק\"א והלשון הוא לשון ארמית הוה ליה להשיב שהוא משנה ערוכה וגם למ\"ש רי\"ו דגט כשר בכל כתב הול\"ל ממשנה ערוכה. אמנם לע\"ד דברי הרשב\"א ז\"ל עניים במקום אחד ועשירי' במקום אחר שכתב הרשב\"א ז\"ל בתשובה הביאה מרן הב\"י ז\"ל סי' קכ\"ו וזה לשונו ולענין כתיבת משח\"ט בכל כתב ובכל לשון כשר ובהדיא תנינן גט שכתבו עברית כו' ויונית לאו דוקא דהוא הדין לשאר הלשונות כדאיתא בפרק המביא תניין אלמא אפילו פרסי כשר עכ\"ד יע\"ש ואם כן נראה שלזה כוון בהך תשו' במה שלא הביא ראיה ממתני' משום דכתיבת משק\"א לא כתיבת יונית הוא וממתני' ליכא ראיה אלא לכתב יונית וגם לדעת רי\"ו ז\"ל איכא למיימר הכי דמש\"ה לא הביא ראיה ממתני' משום דאיכא לדחויי כמ\"ש הרשב\"א ודוק:"
+            ],
+            [
+                "<b>אבל </b>\n<b> אם היה מקצת הגט כתוב בלשון אחד כו' פסול.</b> אם נכתב הגט בב' כתיבות כתב הרב בעל חלקת מחוקק ז\"ל סי' קכ\"ו דכשר אמנם מוהריק\"ש ז\"ל כתב שאם מקצת הגט כתוב בלשון אשורית ומקצתו בכתב פרובינצאל נראה לי דפסול ועיין בהרב מכתב מאליהו ז\"ל שער ב' סי' א' שכתב שמדברי תשובת הרשב\"א ז\"ל שהביא מרן הב\"י ז\"ל סי' הנז' נראה הפך דעת הרב חלקת מחוקק ז\"ל ולע\"ד לא מצאתי שום סתירה מדברי הרשב\"א ז\"ל לדברי הרב חלקת מחוקק ז\"ל כמו שיראה הרואה ואדרבא מדברי מרן הב\"י ז\"ל שכתב ליישב תשובת הרא\"ש ז\"ל שהכשיר אם כתב אל\"ף למ\"ד ביחד דה\"ט דכיון דכל הגט כתיב בכתב אשורית זולת תיבה אחת משום הכי כשר יע\"ש נר' לכאורה כדעת הרב ח\"מ ז\"ל ויש לדחות ועיין בספר גט פשוט סק\"ו וצ\"ע ועיין בפר\"ח ז\"ל שהביא דברי הרב בעל ח\"מ ז\"ל בלי חולק ודוק:"
+            ],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>וזהו </b>\n<b> נוסח הגט כו' איך אנא פ' כו'.</b> כתב הרב בעל תה\"ד סי' קפ\"ח וז\"ל ושם ידידיה אם כותבין אותו תיבה אחת או ב' הבאת ראיה מטופס דהרז\"ך שכתב פדהצור ועמינדב תיבה א' לא דמי דאותם שמות לא אשכחן דמחלקין בתרי שיטי כמו ידידיה כדאיתא פרק ע\"פ דקי\"ז אליבא דרב ומסתמא ר\"ל דומיא דהללויה דבתהלים דרבי חייא דהוו בב' שיטי כדפירש רש\"י ורשב\"ם ז\"ל אמנם היה נראה דכיון דקאמר תלמודא דפליג ריב\"ל בהללויה ומצינן למימר דפליג אידידיה וכריב\"ל קי\"ל אפי' נגד ר\"י אך לגבי ר\"ח לא ברירה לי כלל אי קי\"ל כריב\"ל ומ\"מ נוכל לומר דהא דקאמר רב ידידיה נחלק לב' ר\"ל אם ירצה אבל ה\"ה אם יכתוב תיבה אחת ש\"ד עכ\"ל בפסקים וכתבים וראיתי למוהר\"א ששון ז\"ל בתשובה סימן כ\"א מקהי אקהתא בתשו' הלזו חדא במ\"ש לא דמי דאותם שמות לא אשכחן דמחלקינן כו' דנראה מדבריו דכיון דלא מחלקינן בב' שיטי לא מחלקינן להו בב' תיבות והא ליתא שהרי בפרק אלו טרפות דף ס\"ה מסיק בהדיא דאע\"ג דבתרי שיטי לא פסקינן בתרי תיבות פסקינן ותו שנראה מתוך דברי השואל שלא ראה מחלוקת רב ור\"י דפרק ע\"פ וכי גמרא ערוכה נעלם ממנו גם לדברי הרב המשיב קשה דאמאי לא הביא לו ראיה תיכף מסוגית הגמ' שהוא מחלוקת אם הוא תיבה אחת או לא ולמה לו ליטפל עצמו בב' שיטות עוד הקשה במ\"ש מרן הב\"י סי' קכ\"ט וז\"ל ומ\"ש בשם פדהצור ועמינדב שיכתבם תיבה אחת לא ידעתי למה לא יחלק בתרי תיבות אם ירצה דלא גרע משם ידידיה שחולק לב' אם ירצה ואפשר דלרבותא נקט תיבה אחת לומר שאף על פי שנראה בב' תיבות יכתבם בתיבה אחת אם ירצה עכ\"ל והקשה הרב הנזכ' וז\"ל ותו יש לדקדק במ\"ש לא ידעתי כו' והרי הרב הכתבים ביאר טעמו דידידיה נחלק לב' שיטות דומיא דהללויה ופדהצור לא ובזה נדחה גם כן מ\"ש ואפשר דלרבו' נקטי שהרי לפי דעת הרב הכתבים פדהצור לא כתבינן בב' תיבות כיון שלא מצינו שנכתב בב' שיטי עכת\"ק ונראה לע\"ד ליישב הכל ולומר דכל עצמו של ספק השואל הנזכר לא בא אלא לומר אי מצינן לכתבו בתיבה אחת או בעינן דוקא בב' תיבות דס\"ל להשואל דודאי הלכה כרב דפסקינן להו בב' תיבות דומיא דכדרלעומר דמסיק תלמודא פרק אלו טרפות דכתבינן להו בב' תיבות וא\"נ משום דר\"ח קאי כותיה כמ\"ש הרב המשיג אלא דקא מספקא ליה אי מצינן לכותבו תיבה אחת ונחלק לב' דקאמר רב היינו אם ירצה או דלמא דוקא בב' קאמר ואהא מייתי ראיה מטופס דהרז\"ך שכתב פדהצור בתיבה אחת וס\"ל להשואל דפדהצור ודאי דמן הדין כתבינן להו בתרי תיבות דומיא דכדר לעומר ואפילו הכי קאמר דבתיבה אחת ש\"ד ואהא השיב הרב הנז' דלא דמי דהתם לא אשכחן דמחלקינן להו בב' שיטי אלא בב' תיבות ומש\"ה מצינן לכתבו בתיבה אחת משא\"כ שם ידידי' דמחלקינן להו בתרי שיטי וה\"ט משום דיש לו מובן ההפסק דר\"ל ידיד ה' כמ\"ש מוהריב\"ל ז\"ל ח\"ג סימן ט' והרב הנזכר ז\"ל שם בס\"ד יע\"ש ומשו\"ה ידיד חול יה קדש כדאיתא בפרק ע\"פ והילכך מצינן למימר דלא כתבינן ליה בתיבה אחת משום דבתיבה אחת אינו מובן דר\"ל ידיד ה' ומ\"ש עוד הרב תה\"ד ומ\"מ נוכל לומר כו' ה\"ק ואע\"ג דמטופס דהרז\"ך אין ראיה כמ\"ש מ\"מ נוכל לאומרו בלי ראיה דכי קאמר רב נחלק לב' היינו אם ירצה אבל בתיבה אחת שפיר דמי אע\"ג דמחלקינן ליה בשני שיטי. והנה מרן ז\"ל בתחילת ההשקפה הבין דמ\"ש הרז\"ך ז\"ל פדהצור ועמינדב תיבה אחת היינו לומר דלכתחלה צריך שיכתבם תיבה אחת כמו שנראה מדברי הר\"ן פרק אלו טרפות וכ\"כ הרב גט פשוט סימן הנז' ס\"ק קל\"ג יע\"ש ואפי' הכי מייתי השואל ראיה שפיר דכי היכי דהתם מן הדין נחלק לב' דומיא דכדר לעומר ואפי\"ה כתב הרז\"ך דלכתחלה מיהא יש לכתוב בתי' א' וש\"ד ה\"נ גבי שם ידידיה מצינן לכתבו בתיבה אחת והיינו דק\"ל למרן ז\"ל וכתב לא ידעתי למה לא יכתבם בב' תיבות אפי' לכתחילה דומיא דידידיה שנחלק לב' אם ירצה ומעתה על פי האמור לק\"מ מה שהקשה הרב הנזכר שהרי הרב תה\"ד ז\"ל ביאר טעמו דידידיה נחלק לתרי שיטות ופדהצור לא משום דמאי דחילק הרב תה\"ד בין שם ידידיה לפדהצור ידידיה נחלק לתרי שיטות ופדהצור לא היינו לענין דלא מצינן לכתבו בתיבה אחת כיון שנחלק לב' שיטות משא\"כ פדהצור דאינו נחלק מצינן לכתבו תיבה אחת כדכתיבנא לעיל ברם לענין דמחלקינן להו בתרי תיבות מעולם לא אמרה הרב תה\"ד ז\"ל כדמוכח מההיא דא\"ט דקאמר התם בהדיא דאע\"ג דלא מחלקינן להו בב' שיטי מחלקינן להו בתרי תיבות והיינו נמי מאי דתריץ מרן ז\"ל ואפשר דלרבותא נקט תיבה אחת כו' והשתא מייתי השואל ראיה בעצם מטופס דהרז\"ך זכרונו לברכה דאע\"ג דנחלק לב' תיבות קאמר דבתיבה אחת שפיר דמי ואהא משיב הרב הנזכר ז\"ל דלא דמי כדכתיבנא לעיל כן נראה לי נכון עוד הקשה הרב הנז' ז\"ל במ\"ש הרב בעל תה\"ד ומסתמא הוי דומיא דהללויה דפסקינן ליה בב' שיטי שהרי בפרק א\"ט אמרינן בהדיא דבתרי תיבות פסקינן בתרי שיטי לא פסקינן ותו דלדעת הרב דס\"ל דשם ידידיה כתבינן בתרי שיטי א\"כ התם בפרק א\"ט בההיא דבת היענה תקשי אלא מעתה ידידיה דכתבינן בתרי שיטי ה\"נ דתרי שמות נינהו והשתא ליכא שום תי' עכת\"ד יע\"ש ולע\"ד לק\"מ כפי מ\"ש הוא ז\"ל עצמו בסוף התשו' דידידיה מצינן לכתבו בב' שיטי ולא דמי לכדרלעומר דהת' אין לו מובן ההפסק משא\"כ ידידיה דיש לו מובן ההפסק כדכתיב' לעיל ומש\"ה לא פריך בגמ' מידידיה משום דכיון דיש לו מובן ההפסק שר\"ל ידיד ה' אפי' דפסקינן להו בב' שיטי חד שמא הוא משא\"כ בבת היענה דאי אמרת דבת היענה שמה וכולה חדא היא אם כן היכי פסיק להו ספרא בתרי שיטי כיון דאין לו מובן ההפסק אלא ודאי דבת היענה זו ביצת היענה ומעיקרא כי קאמר התם דמדפסיק להו בב' תיבות ש\"מ דב' שמות נינהו פריך שפיר מכדר לעומר דאין לו מובן ההפסק ופסיק להו ספרא בב' תיבות גם מה שתירץ הרב ז\"ל דההיא סוגיא אזלא אליבא דחזקיה וחזקיה יסבור כר\"י ק' דא\"כ תקשי דלר\"ש דס\"ל דידידיה מחלקינן להו בתרי שיטי א\"כ ביצה טמאה מנ\"ל דאסירה מן התורה דאי מבת היענה אימא דכך שמה וכמו כן קשה לפי תרוץ הרב בעל גט פשוט ס\"ק קל\"ד יע\"ש: עוד הק' הרב הנזכר שהרי רבא הוא אחרון והיה נראה לפסוק כמותו ומדברי הרב המשיב נראה דלא חש למילתיה יע\"ש הנה מ\"ש דהלכה כרבא שהוא בתרא אפי' נגד ריב\"ל כ\"כ הרשב\"א ז\"ל בחידושיו לגיטין ד\"ז ועיין בתשו' סי' תס\"ד ובשיורי כנה\"ג חלק א\"ח בכללי התלמוד סי' ל\"ט ומה שתי' הוא זכרונו לברכה דאפשר דמדגמ' לא בעי על מילתא דרבא הללויה וידידי' לרב' מהו משמע דלא קי\"ל כותי' מלבד דאשתמיט מיניה מ\"ש רשב\"ם דף קי\"ו ד\"ה רב מאי יע\"ש נראה דהא ליתא דהא חזינן דבעי תלמודא אליבא דמאן דלית הלכתא כותיה דאי הלכה כרב דאמר מרחב יה אחד הם אם כן מאי קא בעי תלמודא מרחב יה לר\"י מאי כיון דלא נ\"מ מידי ואי הלכה כר\"י דהללויה וידידי' אחד הם אם כן מאי בעי תלמודא ידידיה לרב מאי עוד הק' במ\"ש מרן הב\"י ז\"ל סימן הנזכר וז\"ל ולענין שם ידידיה כתוב בכתבי מוהר\"י כו' ומ\"ש בשם ידידיה לחלוק בב' תיבות נראה לי דהיינו דוקא בשיטה אחת אבל לא בב' שיטי דלא עדיף מכדרלעומר כו' והיכי קאמר נראה לי דהיינו דוקא בשיטה אחת שהרי הוא עצמו כתב ומסתמא כו' הוי דומיא דהללויה וכתבינן להו בתרי שיטי וראיתי להרב גט פשוט סי' הנזכר ס\"ק קל\"ד שכתב וז\"ל ולע\"ד נראה דכונת מרן ז\"ל היא פשוטה דאע\"ג דאליבא דרב ס\"ל דשם ידידיה פסקינן להו בתרי שיטי מ\"מ לענין הלכה מספ\"ל אי הלכתא כרב או כר\"י וכיון שכן אם כתב שם ידידיה בתרי תיבות ובשיטה אחת כשר לכ\"ע אבל בתרי שיטי אינו כשר אליבא דר\"י דלא עדיף מכדרלעומר וע\"פ זה יישב דברי מרן ז\"ל דכתיבנא לעיל ותמה על מרן בספר הקצר שכתב שם סעיף ל\"ג שם ידידיה אם נחלק לב' תיבות כשר ומשמע מפשט דבריו דלכתחילה יכתוב בתיבה אחת אבל אם נחלק לב' תיבות בשיטה אחת בדיעבד כשר ואדרבה איפכא מסתברא דהרי רב ור\"י נחלקו בשם ידידיה דר\"י סבר דהוי תיבה אחת ורב סבר דנחלק לתרי תיבות ואפי' בתרי שיטות ויש ספק אי הלכה כרב או כר\"י אבל בתרי תיבות בשיטה אחת כשר לכ\"ע גם אליבא דר\"י דומיא דכדרלעומר אבל בתיבה אחת יש צד לומר דהוא פסול אליבא דרב והרבה טרח מוהרי\"א להכשירו ואם כן הכי הול\"ל שם ידידיה חולקין אותו לתרי תיבות ואם כתב בתיבה אחת כשר עכ\"ל ודבריו תמוהים לע\"ד ואשתמיט מיניה לשון רשב\"ם ורש\"י ז\"ל ד\"ה אחת הן שכתבו וז\"ל כלומר תי' אחת הן ואין התיבה נחלקת לב' עכ\"ד הרי שכתבו דלר\"י אין התיבה נחלקת לב' ומשמע דאם כתב בב' תיבות פסול והשתא אי מספ\"ל אי הלכה כר\"י או כרב איך כתב דבב' כשר הא לר\"י אפילו בתרי תיבות נמי פסול והרב תה\"ד לא קאמר אלא לרב דוקא ומעתה צדקו דברי מרן בשלחנו הטהור שכתב דאם נחלק לתרי תיבות כשר משום דקיימא לן כרב אבל לכתחילה צריך לכתוב בתיבה אחת דאז לכ\"ע ש\"ד כמ\"ש הרב תה\"ד ולעיקר קו' מוהר\"א ששון נראה ליישב בדוחק דס\"ל למרן דאע\"ג דהרב תה\"ד ז\"ל כתב ומסתמא כו' דהוי דומיא דהללויה לא פשיטא ליה מילתא טובא כיון דמצינן למימר הא כדאיתא והא כדאיתא ושאני הללויה כיון דאינו שם הו\"ל כשאר תיבות דעלמא דפסקי' להו בתרי שיטי משא\"כ ידידיה כיון דהוי שם א' אם נכתב בתרי שיטי מחזי כב' שמות ומש\"ה כתב הרב תה\"ד לשון ומסתמא והיינו דכתב מרן ז\"ל נראה לי דהיינו דוקא בב' תיבות הוא דפסיקא ליה אבל בב' שיטות לא פסיקא מילתא דא\"ל דלא עדיף מכדרלעומר דאינו נחלק בתרי שיטות מיהו אי קשיא בדברי מרן הא קשיא דאיך כתב ומ\"ש מוהרי\"א בשם ידידיה לחלוק בתרי תיבות כו' שהרי מדברי מוהרי\"א נראה דמספ\"ל אי הלכה כרב כיון דקאי ר\"ח כותי' או כר\"י ולר\"י הרי כתבנו לעיל דאם נחלק לתרי תיבות פסול וכמ\"ש רש\"י ורשב\"ם ז\"ל וכן הקשה הרב מכתב מאליהו שער ד' סימן כ\"ד והנראה לע\"ד דס\"ל למרן דאע\"ג דלר\"י דאמר אחת הן אם נחלק לתרי תיבות פסול מ\"מ בהא לא קי\"ל כותיה דר\"י כיון דחזי' לסתמא דתלמודא פ' א\"ט דפריך בפשיטות אלא מעתה כדרלעומר דפסיק ליה ספרא ב' שיטי ה\"נ דתרי תיבות נינהו ולר\"י ודאי דכדרלעומר צריך לכתוב בתיבה אחת דאפי' בשם ידידיה דיש לו מובן ההפסק דר\"ל ידיד ה' אפ\"ה ס\"ל לר\"י דלא פסקינן להו בב' תיבות כ\"ש בשם כדרלעומר דלא פסקינן ליה בתרי תיבות לר\"י ומסתייע לזה מ\"ש לעיל דפשיטא ליה לשמואל דפסקינן להו לתרי תיבות מכח ההיא דא\"ט וכיון שכן גם מוהרי\"א נראה ודאי דמודה בהא ומאי דמס' ליה למוהרי\"א כיון דפליג ריב\"ל בהללויה אי קי\"ל כוותיה היינו לענין תרי שיטי דסליק מיניה משום דבתרי שיטי לא חזינן לתלמו' בהדיא דקאמר דפסקינן להו לב' שיטי כסברת ר\"י ואהא הוא דמספ\"ל לענין תרי שיטי אי הדרן לכללין דעלמא אי הלכה כריב\"ל ור\"י בהא ולא כתבינן לי' בתרי שיטי או כרב כיון דר\"ח קאי כותי' אע\"ג דבשם כדרלעומר קאמר תלמודא בהדיא דלא פסקי' בתרי שיטי התם היינו משום דאין לו מובן ההפסק והיינו דכתב מרן מ\"ש בשם ידידיה כו' נראה לי דהיינו דוקא בשיטה אחת כלומר דבב' שיטי כיון דמספ\"ל למוהרי\"א אינו נחלק ואמרינן דלא עדיף מכדרלעומר אלא משוינן ליה לדינא דכדרלעומר דקאמר תלמודא בהדיא דאינו נחלק וא\"נ מ\"ש מרן ונראה לי היינו שחולק על מוהרי\"א וס\"ל דלא עדיף ידידיה דיש לו מובן ההפסק מכדרלעומר דקאמר תלמודא בהדיא דלא פסקינן בתרי שיטי דסוף סוף מיחזי כב' שמות וע\"כ ההיא סוגיא אתיא אליבא דרב דלר\"י הא קאמר אחת הן כדכתיבנא וכעין מ\"ש מוהר\"א ששון כנ\"ל ודוק:<br><b> טעם המלך</b>\n<b> ה) </b>\n<b> עיין </b> בתשובת שב יעקב ח\"ר סימן נ\"ו גם הוא הרבה לדבר מדברי רבינו פה וכ' דתליא בפלוגתא דברי רב ור\"י בסוכה ובדבריו יש לפקפק שם הרבה ועי' בתשובת מהר\"י מינץ סי' ת' ובתשו' פני יהושע סי' ו' בא\"ח מה שמפלפל שם בענין בית אל ועי' במס' סופרים פ\"ה הל' י' ובירושלמי פ\"ג דסוכה ובירושלמי במגילה פ\"א ויש לפקפק בזה כמה דברים והמעיין בכל אלה ימצא סתירה בסברות הרבה ועי' בתקון סופרים ועי' תשובת הרדב\"ז סי' אלף תשס\"ה לענין שמות שאינן נמחקין ובס' יד מלאכי מה שהשיג עליו ומדבריהם בפלפולם אי הוי יה שם או שבח יש להעיר מדברי הרשב\"ם בפ' ע\"פ ומני' יש נמי להעיר על תשו' שב יעקב הנזכרת וכבר האריך גם בזה הרב ברכי יוסף סי' רע\"ו:",
+                "<b>ודין </b>\n<b> דיהבי ליכי כו'.</b> כתב ה\"ה וכתבו הרמב\"ן והרשב\"א דקי\"ל כר\"י דאמר צריך לכתוב ודין כו' ומרן הב\"י סימן קכ\"ו כתב וז\"ל והרי\"ף והרא\"ש הביא בעיא זו אלמא דס\"ל דבעי' ודין כיון דבעיין לא אפשיטא מספיקא בעי למכתב ודין וכן הוא דעת הרשב\"א עכ\"ל ואולי נאמר דמ\"ש מרן וכן דעת הרשב\"א לא קאי אלא למ\"ש בדעת הרי\"ף והרא\"ש דבעינן ודין מיהו מר כטעמיה ומר כטעמי' דטעמו דהרשב\"א הוא משום דקי\"ל כר\"י כמ\"ש ה\"ה וכ\"כ בחדושיו וטעמו של הרי\"ף משום ספק כנ\"ל:"
+            ],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>גט </b>\n<b> שמחק כו' ואם מן התורף אינו גט.</b> עיין מה שהקשה הפר\"ח סימן קכ\"ה ס\"ק ל\"ו ועיין בספר בני יעקב דף קכ\"ז ע\"ב שכפי דבריו סרה מהר קושי' הפר\"ח ז\"ל יע\"ש ודוק:"
+            ],
+            [],
+            [
+                "<b>במה </b>\n<b> ד\"א כו' אבל אם יש שם עדים שנמסר בפניהם כו' ה\"ז כשר.</b> כתב ה\"ה והוכרח לחלק בכאן כו' וכן סבור רבינו בשקרוע שתי וערב וכן נראה מן הירושלמי פרק המביא תניין שהקשה על המשנה ועל העלה של זית ולאו כמקורע הוא ותי' אמר ר\"ז תני בונא בר שילא אפילו לא כתב אלא אני פ' מגרש את אשתי כשר וראיתי להפר\"ח ז\"ל סי' קכ\"ה סק\"מ שכתב וכונת הירושלמי היא דהכי קתני דכותבין את הגט על עלה של זית והא א\"א לכתוב על עלה אחת אלא על עלין הרבה והו\"ל כמקורע והתורה אמרה ספר א' ותירץ אמר ר\"ז כו' כלומר כיון שכותב התורף על עלה אחת אף שכותב הטופס על עלין הרבה אין חשש בזה וכי אמרינן ס' א' אמר רחמנא כו' הוא בתורף ולא בטופס ומשמע ליה לה\"ה דכיון דכל הגט מצי למכתביה על כמה עלין אין לך קרוע יותר מזה והאמת שלא דק המגיד משנה בראי' זו כלל ודבר ברור הוא שאם הטופס לבד קרוע ש\"ו דאף לדעת הרשב\"א כשר דנהי דלכתחילה גזרינן טופס אטו תורף דומיא דשאר פסולי דאורייתא אבל בדיעבד מיהא כשר דאפי' תימא דכל מה שקרוע כמאן דליתא הא התורף נשאר קיים עכת\"ד ודבריו תמוהים לע\"ד שהרי בירושלמי אמתניתין קיימינן ומתניתין קתני על הכל כותבין אפילו לכתחילה וכמ\"ש רבינו דין ב' והשתא לדעת הרשב\"א ז\"ל אפי' תימא דבטופס מקורע כשר בדיעבד אכתי תקשי לן מתניתין דקתני על הכל כותבין לכתחילה אלא ודאי דאפי' בתורף כשר בע\"מ כדעת רבינו זה הנראה פשוט בכונת ה\"ה וע\"פ האמור ניחא לי מה שהקשה מוהר\"א ששון סימן ל' וז\"ל עוד יש לדקדק בדברי ה\"ה דכיון דיליף לה מהירושלמי נמצא אם כן שלדעת הרמב\"ם אפי' בקרוע ש\"ו יכול ליתנו לה בע\"מ דהא יליף לה מההיא דעל עלה של זית ואם כן בקרוע נמי יהיה הדין כן והמדקדק בדברי הרמב\"ם יראה דדוקא אם נמסר לה הגט הוא דמכשרינן ליה ממ\"ש אבל אם יש שם עדים שנמסר כו' הרי זה כשר מדבריו אלו נראה דדוקא אם נמסר לה מדלא כתב אם יש ע\"מ יכול ליתנו לה עכת\"ד ולפי מ\"ש לק\"מ דמאי דמשמע מדברי רבינו דלכתחילה אין נותנים לה היינו משום דרבינו איירי כשהתורף קרוע ש\"ו שכ\"כ ה\"ז כשר אע\"פ שהיה התורף כו' או שהיה קרוע ש\"ו ובתורף ס\"ל לרבינו דלכתחילה אין כותבין אבל בההיא דעלה של זית דהטופס לבד הוא דחשבינן ליה קרוע ש\"ו משום הכי אפי' לכתחילה כשר ולא גזרינן טופס אטו תורף אלא בפיסולי דאורייתא והיינו דמייתי ה\"ה ראיה מהירוש' לדעת רבינו דאי אפי' בתורף קרוע ש\"ו כשר משום הכי מכשרינן בטופס לכתחילה אמנם לדעת הרשב\"א דבתורף פסול מדאורי' היכי מכשרינן לכתחילה בטופס הא בפסולי דאורייתא גזרינן טופס אטו תורף אלא מיהו אכתי קשה דמאי ראיה מייתי ה\"ה מהירושלמי נימא דס\"ל להירושלמי גט מקורע כשר בטופס אפי' לכתחילה אע\"ג דבתורף פסול מדאורייתא דומיא דפסול דס' א' דס\"ל להירושלמי דאינו אלא בתורף אבל בטופס שרי לכתחילה דאמתני' קאי כדכתיבנא ותו קשה דאכתי מנין לו לרבינו דבקרוע ש\"ו בתורף לכתחילה לא ינתן וכמו שדקדק מוהר\"א ששון לכן הנראה לע\"ד דס\"ל לה\"ה דמאי דפריך בירושלמי ולאו כמקורע הוא לאו היינו משום דבעינן ספר א' כמ\"ש הפר\"ח דא\"כ מאי משני כיון דספר א' פסולה דאורייתא גזרינן טופס אטו תורף כשאר פסולי דאורייתא ומתניתין קתני על הכל כותבין אלא ודאי דהירושלמי לית ליה הך דרשא דספר אחד אמר רחמנא כו' וכן מוכח בהדיא דלעיל מזה קאמר בירושלמי ר\"י בעי כתבו על כוס של זהב ואמר לה מקום הכתב שלך ומקום השיטין שלי מהו ומדלא פריך עלה דת\"ל דספר א' אמר רחמנא ומוקי לה במעורה כדמוקי תלמודא דידן בעייא דר\"פ בפרק המבי' תניין ד\"כ משמע בהדיא דס\"ל להירושלמי דהכא לא דרשינן ס\"א אמר רחמנא ואפשר דה\"ט משום דס\"ל דהאי ספר אצטריך לספירת דברים וכמו שהקשה התוס' ד\"ה ספר לתלמודא דידן יע\"ש והכי מוכח לישנא דירושלמי דפריך ולאו כמקורע הוא משמע דמשום פיסול מקורע דקאמר לעיל מזה נקרע פסול הוא דפריך דאי משום טעמא דבעינן ס\"א הוא וכמ\"ש הפר\"ח הכי הול\"ל הא בעינן ס\"א וליכא וכן מוכח קצת מדברי התוספות ד\"ה הנזכר דפיסולה דס\"א הוי אפילו בטופס מדרבנן דומיא דשאר פסולי דאורייתא כדכתיבנא ממה שהקשה אמתניתין דפרק המגרש דקתני שייר מקצת הגט וכתבו בדף הב' כשר דהוה ליה למיפסל בב' דפין משום ס\"א והשתא אם איתא לדעת הפר\"ח ז\"ל דמאי דפריך בירושלמי היינו משום פיסול' דס\"א ואהא משני אר\"ז כו' א\"כ מאי ק\"ל מההיא מתניתין נימא דמתני' דשייר מקצת הגט איירי בכותב התורף כולו בדף א' וכדשני בירושלמי לההיא דעלה של זית אלא ודאי דס\"ל להתו' דפיסולא דס\"א הוי אפי' בטופס כשאר פסולי דאורייתא ומש\"ה ס\"ל לה\"ה ז\"ל דמאי דפריך בירושלמי ולאו כמקורע הוא היינו לומר דכיון דא\"א לכתוב את הגט בעלה א' אלא בעלין הרבה הו\"ל מקורע (וכ\"כ הרב ל\"מ ז\"ל דקו' הירושלמי הוא משום מקורע) ואפי' בע\"מ מיהא לכתחילה לא ינתן וכמ\"ש רבינו ומתני' על הכל כותבין קתני אפילו לכתחילה ואהא משני אמר ר\"ז כו' כלומר כיון דהתורף נכתב על עלה א' אף על גב דהטופס נכתב על עלין הרבה ונמצא דהטופס הוי כמקורע לא גזרו טופס אטו תורף לכתחילה כיון דתורף גופיה הוי מדרבנן הו\"ל גזירה לגזירה ומש\"ה קתני מתניתין על הכל כותבין אפי' לכתחילה והיינו דמייתי ה\"ה ראיה דלדעת הרשב\"א כיון דתורף פסול מדאורייתא טופס נמי פסול מדרבנן כשאר פסולים דאורייתא ומאי משני בירושלמי והיינו דהכריחו לרבינו ז\"ל לומר דטופס קרוע בע\"מ לכתחילה לא ינתן ממאי דפריך בירושלמי כנ\"ל ומיהו לפום מאי דמסיק בתלמודא דידן דבעינן ס\"א ולא ב' או ג' ספרים צ\"ל דס\"ל לתלמודא דידן דמתניתין דקתני עלה של זית לאו דוקא אלא מתני' אתא לאשמועינו דכותבין על העלין ולדוגמא בעלמא נקטי לומר דבעינן דבר המתקיים בעל' של זית וכן הוא מוכרח ממה שהקשה התוספות אמתניתין דפרק המגרש דשייר מקצת הגט כו' ולא קשיא להו כן ממתניתין דפרק המביא ועיין בספר משאת משה חלק א\"ה סי' י\"ו ודוק:"
+            ],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>היו </b>\n<b> שם ב' עדים כו'.</b> משנה פ' המגרש ופרכינן בגמרא וליתכשר האי בראובן בן והאי בבן יעקב עד והתנן בן איש פ' כשר דכתב ראובן בן אקמא ויעקב עד אבתרא וליתכשר האי ביעקב עד דהא תנן איש פ' כשר דלא כתי' עד ומבע\"א בדידעינן ביה בהאי חתימה דלאו דיעקב היא ע\"כ ויש לדקדק על רבינו שכתב ואם יצא מתחת יד שאין העדים נקראים עמו אינו גט ולא פי' דה\"ד בשכותב ראובן בן אקמא ויעקב אבתרא אבל אם כתב ראובן אקמא וכן יעקב עד אבתרא ב' כשרים וכן נמי אם כתב ראובן בן אקמא ויעקב עד אבתר' ב\"כ כדמסיק בגמרא והרב ל\"מ תי' דרבינו ס\"ל דכל הסוגי' זו לא נאמרה אלא קודם התקנה שהתקינו שיהיו העדים מפרשים שמותיהם על הגט כדאמרינן בהשולח ומאי דהק' בגמרא הוא למתני' דנישנית קודם התקנה ומשום הכי פריך ממתני' דהתם דקתני בן פלוני עד כשר ורבינו מפרש מ\"ש התקינו שיהיו העדים מפרשים שמותיהם שיחתמו פב\"פ עד ולכך ודאי לדין השנוי בברייתא אין כאן קושיא דודאי לא מתכשר אלא בראובן בן יעקב עד דוקא ומשום הכי את שהעדים נקראים עמו כשר אע\"ג דלא כתיב ביה פב\"פ משום דבן יעקב עד אראובן קמא קאי עכת\"ד ולע\"ד תי' זה אינו מחוור דאכתי קשה דהי\"ל לרבינו לפרש ולומר דהא דשאין העדים נקראים עמו אינו גט ואם נשאת תצא היינו דוקא בכותב בן ראובן אקמא ויעקב אבתרא אבל אם כתב ראובן אקמא ויעקב עד אבתר' ה\"ז גט פסול מכח התקנה ואם נשאת לא תצא כשאר פסולים דרבנן ומה גם כפי מ\"ש הוא עצמו בפ\"א מהלכות אלו דס\"ל לרבינו דבדיעבד כשר וא\"כ אכתי קשה דאמאי לא הזכירו כיון דנפקא מינה טובא ועיין בספר בני יעקב דקמ\"ב מה שנדחק ליישב דעת רבינו ולבסוף הניח דברי הרי\"ף והרא\"ש בצ\"ע במה שהביאו משנ' כצורתה. מאי דאמרינן עלה בגמרא דגונדלי' חתי' ולא כתבו דאי כתיב ראובן אקמא וכן יעקב אבתר' ב' כשרים יע\"ש ולפום ריהטא היה נראה לומר בדוחק מעין דרך הרב ל\"מ דס\"ל להרי\"ף והרא\"ש ורבינו דבתר דתקינו רבנן שיהיו מפרשים שמותי' דהיינו פב\"פ כמ\"ש הטור מסתמא אית לן למימר דבתקון חז\"ל חתמו ולא חתמו בפ' עד אגט הב' בתורת עדות אלא לאו אדעתייהו ומשכו החתי' אגט הב' ומשום הכי כתב רבי' דאינו גט אמנם היותר נכון לע\"ד דס\"ל לרבי' ז\"ל וסיעתי' במ\"ש הר\"ן בחידושיו וז\"ל וליתכשר האי בראובן כו' וא\"ת והיכי מתכשר האי בראובן לחוד הא בעינן עד כדתנן במתני' איש פ' לחוד סגי והא דתנן איש פ' בן איש פ' בלא עד כשר זו ואין צל\"ז קתני א\"נ דעד זה דכתיב לבסוף אתרוייהו מיהדר ומקשינן וליתכשר האי בראובן בן והאי ביעקב עד פי' השתא נמי קס\"ד נראה דס\"ל להר\"ן דלמסקנ' אפי' אי כתב עד לא קאי אתרוייהו דעד אתרוייהו קא מיהדר והאי גברא יעקב הוא בנו של ראובן וחתים בקמא בבן ראובן ובבתרא ביעקב עד שהוא שמו ומהדרינן דלא כתיב ביה עד כלו' דעד דמתני' דוקא הוא והילכך שמאלי פסול ימיני כשר (פי' משום דהאי חתימה דיעקב כיון דלא מהניי' לשמאלי מהנייא לימיני והרי הוא כאלו חתים תחתיו ראובן ן' יעקב) עכ\"ל והשתא מש\"ה לא חילקו הרי\"ף והרא\"ש ורבי' ז\"ל בהכי משום דמאי דפריך תלמודא וליתכשר האי בראובן וכן נמי מאי דפריך וליתכשר בראובן בן כו' היינו משום דס\"ד דעד דתנן במתניתין לאו דוקא או משום דקס\"ד דעד אתרוייהו קאי אבל לפום מאי דמסיק דעד דמתני' דוקא כמ\"ש הר\"ן בכל גוונא מפסיל כך נראה לי נכון ודוק: ודע שמ\"ש ז\"ל במאי דפריך וליתכשר בראובן בן כו' דההוא גברא יעקב הוא בנו של ראובן חתים בקמ' כו' נראה שכונתו לומר לפי זה מאי דתי' בגמ' דידעינן בהאי חתימ' דלאו דיעקב הכונה לו' דידעינן בהאי חתימה דאינו נקרא שמו יעקב בן ראובן אלא ראובן בן יעקב וע\"פ זה ניחא מה שהק' התוס' שם ד\"ה וליתכשר לפי' רש\"י ז\"ל ועיין בהרב בעל ח\"ה שם ועיין בספר בני יעקב דף קמ\"ב ע\"א שכפי דבריו ז\"ל דברי הר\"ן הללו אין להם שחר ודוק:"
+            ]
+        ],
+        [
+            [
+                "<b>זה </b>\n<b> שנאמר בתורה ונתן בידה אין ענין הכתוב כו' ואחד ידה וא' חציר' כו'.</b> ריש פ' הזורק ואמרי' עלה בגמ' מנה\"מ דת\"ר ונתן בידה אין לי אלא ידה גגה חצירה כו' מנין ת\"ל ונתן מ\"מ ותניא נמי הכי גבי גנב ידו אין לי אלא ידו גגו חצירו מנין ת\"ל אם המצא תמצא מ\"מ וצריכא דאי אשמועינן גט משום דבע\"כ מגרשה אבל גנב דליתא בעל כרחי' אימא לא ואי אשמועינן גנב משום דקנסיה רחמנא אבל גט אימא לא צריכה ע\"כ וק\"ל טובא דאמאי הוצרך תלמודא להאי צריכותא בפשיטות הול\"ל דאי כתיב גנב גט לא אתי מיניה דאי לר\"ל דאמר התם ופ\"ק דמציע' דקטנה אין לה חצר ואמרינן התם בגמרא דה\"ט משום דס\"ל חצר משום שליחות אתרבאי קטנה אינה עושה שליח ואע\"ג דגבי גט חצר משום ידה איתרבאי לא ילפינן ממונא מאיסורא כמ\"ש רש\"י בד\"ה ומ\"ס וא\"כ לר\"ל אי אשמועינן גנב דחצר קונה משום שליחות א\"כ גבי גט נמי לא שמעינן אלא דחצר קונה מדין שליחות דומיא דגנב ונ\"מ דבבע\"כ או קטנה לא מהניא לה חצר משום הכי אצטריך ונתן בידה לאשמועינן דחצר קונה מדין יד ואי לר\"י דאמר התם דקטנה יש לה חצר הא אמרינן התם דה\"ט משום דיליף מציאה מגט אבל מקרא דאם המצא תמצא איכא למימר דמשום שליחות אתרבאי ואע\"ג דאש\"לדע חצר שאני דבע\"כ מותיב וא\"נ משום דלאו בר חיובא הוא כדאמר התם וא\"כ אי לא הוי כתיב גט הו\"א דחצר דאיתרבאי משום המצא תמצא היינו משום שליחות ונ\"מ דבע\"כ או קטנה לא מהניא לה חצר משום הכי כתיב ונתן בידה לאשמועינן דחצר משום ידה איתרבאי וצ\"ע כעת:<br><b> טעם המלך</b>\n<b> ו) </b>\n<b> דברי </b> הרב אינן מבוררים דהיכן ראה דמ\"ד דס\"ל גבי גניבה חצר משום יד איתרבאי דלא למד הדבר זולת מגט ואי לאו דהוי קרא גבי גט הוי ס\"ל משום שליחות אתרבאי ואף דרש\"י שהביא הרב פירש כן היינו למ\"ד משום שליחות אתרבאי אבל למ\"ד משום יד אתרבאי מי נימא הכי ומרהיטת הסוגיא דב\"מ משמע מאן דס\"ל משום יד אתרבאי לא למד דיני' מגט דבתחלת הסוגיא שם דקאמר הש\"ס דפליגי אי חצר משום יד אתרבאי או משום שליחות אתרבאי והקשה הש\"ס מהאי המצא תמצא הרי אכתי לא ידע הש\"ס כלל מהאי דגט והיה סובר הש\"ס דבגט גופא פליגי וכ\"כ רש\"י שם בתחלת הסוגיא בד\"ה קטנה דבגט גופא פליגי ובמסקנת הש\"ס מסיק הגמ' דפליגי במציאה ותוס' שם פירשו לפי שמציאה גופא מדרבנן נשמע עכ\"פ דמ\"ד דס\"ל משום יד אתרבאי לאו משום דיליף מגט אלא דהאי מ\"ד ס\"ל דחצר לאו משום שליחות כלל אתרבאי אלא משום יד אלא דלא גרע משליחות והא דאמר הש\"ס דפליגי אי יליף מציאה מגט מר סבר יליף מציאה מגט ומר סבר לא יליף מציאה מגט ואי כדברינו דהאי מ\"ד סובר דבגניבה נמי משום יד אתרבאי ובלא גט מדוע אמר הש\"ס דסובר יליף מציאה מגט נימא דסובר יליף מציאה מגניבה זה ליתא דהא ודאי אידך מ\"ד אף דס\"ל חצר דגניבה משום שליחות אתרבאי הא חצר דגט משום יד אתרבאי דבחצר כ\"ע לא פליגי כדאמר הש\"ס וא\"כ ע\"כ האי מ\"ד לאו מגט יליף לכן אמר הש\"ס דאידך מ\"ד מגט יליף ועוד ה\"ט דאמר הש\"ס דפליגי אי יליף מגט לפי שבמציאת קטנה איירי והיינו שאמר דהאי מ\"ד יליף מגט דמצינו נמי דיש לה יד דבגניבה אף שבאשה איירי דלא חילק בגניבה בין איש לאשה מ\"מ בגדולה איירי והיכן מצינו שיש יד לקטנה וזה ברור וכן נמי בתירוצא אחריתא אמר הש\"ס אי יליף קטן מקטנה והיינו מקטנה דגט אבל בגניבה ובגדול ודאי בלאו גט נמי ס\"ל להאי מ\"ד משום שליחות אתרבאי ולולי דברי רש\"י שם ד\"ה ממונא מאיסורא דפירשו וחצר דגניבה משום שליחות אתרבאי והיינו למ\"ד דס\"ל בתחלת הסוגיא משום שליחות אתרבאי הייתי אומר איפכא דהשתא כ\"ע סובר משום יד אתרבאי כאשר אבאר. ומורי הגאון בנ\"ב רוצה לומר דבמסקנא כ\"ע סובר משום שליחות אתרבאי והוא דהקשה בחלק אה\"ע סימן פ\"ב אות ח' וז\"ל אומר אני להבין ג\"כ מה דאמרי' שם במס' ב\"מ (י\"א א') מ\"ס ילפינן מציאה מגט ומ\"ס לא ילפינן וכן עוד בכמה אוקימתות לפרש במאי פליגי ולכאורה יפלא למה נד ממה שאמרו בתחלת הסוגיא דפליגי בהא גופא דחזינן דאתרבאי חצר משום המצא תמצא דמר סבר משום יד אתרבאי ומר סבר משום שליחות אתרבאי עכ\"ל. ומזה רוצה מורי זצ\"ל להוציא דבמסקנא כ\"ע סובר משום שליחות אתרבאי וכבר עמדנו בזה באחת מן ההגהות להוכיח דזה ליתא דמוכח מכמה דוכתי דהש\"ס דחצר משום יד אתרבאי ועוד נדבר על תרוצו לקמן. ואולם לדעתי י\"ל אדרבה איפכא דכ\"ע סובר במסקנא משום יד אתרבאי ובתחלת הסוגיא היה הש\"ס רוצה לומר דפליגי אי משום שליחות אתרבאי דהיינו הש\"ס רוצה לאוקמי עיקר הפלוגתא בגט וכמ\"ש רש\"י שם ועיין בפ\"י אבל במסקנא כדאמר הש\"ס בגט כ\"ע לא פליגי כי אם במציא' והיינו במציאות קטן או קטנה ואי ילפינן מציאה מגט או ילפינן קטן מקטנה י\"ל דכ\"ע דחצר מ\"הת משום יד אתרבאי ואפילו בגניבה ורק פליגי במציאה ובקטן או בקטנה וכאשר בארנו. ולפ\"ז הסוגיא הכא בגיטין אליבא דכ\"ע קאי דכ\"ע סובר דחצר משום יד אתרבאי ולא דילפינן מגט אלא אף בלא גט אמרינן חצר משום יד אתרבאי ורק בה\"א בש\"ס בב\"מ סבר הש\"ס ופליגא ביה אי חצר משום שליחות אתרבאי אבל מה אעשה שמאור עינינו רש\"י לא פירש כן וכי נרים חלילה עינינו לפרש כנגדו אף בדבר קטן. ודאתאן עלה אעתיק נמי מה שכתבתי בגליון נודע ביהודה להשיג על רבי ומורי הגאון זצ\"ל בזה הענין והיינו מתחלה על קושייתו הנזכרת כתבתי שם וז\"ל לא ידעתי היכן ראה מורי שנד הש\"ס מתחלת הסוגיא בענין זה שפליגי בגניבה אי משום יד אתרבאי או משום שליחות והא דנקט הש\"ס כי פליגי במציאה הלא ע\"כ במציאה איירי דז\"ז במאי פליגי לדינא בקטן או בקטנה בשלמא בתחלת הסוגיא היה סובר הש\"ס דפליגי בגט וכמו שפי' רש\"י ד\"ה קטנה ועיין פ\"י אבל השתא דהוכיח הש\"ס דבגט כ\"ע סובר משום יד אתרבאי ואפ\"ה פליגי אי קטנה יש לה חצר וד' אמות אי לאו ולענין מאי ולא נשאר לן אלא מציאה דבגניבה לא שייך קטן וקטנה דאינם חייבין כלל וע\"כ במציאה פליגי דגם בתחלת הסוגיא לא היה סובר הש\"ס דעיקר פלוגתייהו בגניבה אלא דהש\"ס רצה להוכיח מגניבה דבכ\"מ חצר משום יד אתרבאי ודחה רבינא ורב סמי כל אחד לשיטתיה אבל עיקר הפלוגתא ודאי לא היה כלל בגניבה וא\"כ היאך ראה מורי זצ\"ל דהש\"ס חזר מסברא ראשונה כה כתבתי שם בגליון נודע ביהודה וגם על תירוצו השגתי הרבה אלא שאין פה להאריך. ובמה שכתב מורי זצ\"ל שם בהגהת עצמו דסוגיא דהכא דאמר אי אשמעינן גניבה כו' אינו קאי הש\"ס על התורה אלא על הברייתות למה אשמעינן הברייתות בגניבה ובגט ודאי מסולק קושית הרב פה אלא שאין דעתי מסכמת עם מורי בזה והרואה יבחן שאמר שם זאת רק להחזיק דבריו הראשונים שם שלא רצה לחזור מהם ונכנס בפרצה דחוקה מאד מאד עיין היטב:<br><b> ואולם </b> להמתיק דברינו הנזכרים לתרץ קושית המחבר פה למאן דסובר חצר משום יד אתרבאי לאו דיליף מגט אלא מסברת עצמו סובר כן אמרתי עוד להרחיב הענין בדבר נכון ומתקבל הנה מורי הגאון זצ\"ל העלה בספרו נ\"ב חלק אה\"ע סי' פ' אות י\"ב ואות י\"ג דהא דחלקו רש\"י ותוספות בב\"ק (ע\"ט א') במתני' דנתנו לבכורות בנו בהאי דאמרינן בכל מקום אין שליח לד\"ע היינו דוקא אם השליח מזיד אבל אם השליח שוגג בין למ\"ד ב\"מ (י' ב') דתליא בבר חיובא בין למ\"ד דתליא באי בעי עביד היינו דוקא אם השליח מזיד אבל אם השליח שוגג המשלח חייב דהא אם השליח שוגג לאו בר חיובא הוא וגם ודאי עביד ועיין בש\"ך בח\"מ סי' שמ\"ה באריכות היינו לבתר דכתבה התורה גבי גנב דחצירו קונה ואמרינן חצר משום שליחות אתרבאי וקשיא על זה קושית הש\"ס ב\"מ (י' ב') הא אין שליח לדבר עבירה וע\"כ או כרבינא משום דלא הוי בר חיובא או כר\"ס משום דע\"כ מותיב ביה אבל אי לא כתב רחמנא המצא תמצא לרבות חצר לא הוי מחלקינן והוכיח דבריו מדברי רש\"י ב\"מ (י\"א א') ד\"ה ממונא מאיסורא דכתבו וגבי ממונא כו' דשליחות הוא ומשום דאין שליח לדבר עבירה איצטריך למיכתב התם הרי שהוצרך קרא מפורש לרבות ואי לאו הכי הוי ממעטינן משום דאין שליח לדבר עבירה ואיך יאמר שמסברא ידעינן זאת עייש\"ה באות י' ואות י\"א. ואולם הגאון המשיב שם סי' פ\"ח אות ו' ואות ז' הקשה ליה תינח למ\"ד חצר משום שליחות אתרבאי אלא למ\"ד חצר משום יד אתרבאי מא\"ל לכן העלה הרב המשיב שם לומר דמ\"ד חצר משום שליחות אתרבאי לומד כל דין אין שליח לדבר עבירה מהוא ההוא בקדושין (מ\"ג א') וכיון דילפינן מהתורה ודאי לא הוי מחלקינן בין שוגג למזיד דמהיכי תיתי לחלק לכן צריך קרא גבי חצר לרבות ולהורות לן דיש שליח לכל חד וחד כדאית ליה אבל למ\"ד חצר משום שליחות אתרבאי אי אפשר לומר כן דיליף אין שליחות לד\"ע מהוא ההוא דא\"כ לדידיה מנליה לחלק בין שוגג למזיד (והאי חלוקא בין שוגג למזיד הרי מוכרח ממתני' דנתנו לבכורות בנו כאשר יעדנו) וע\"כ דהאי מ\"ד לא יליף אין שליח לדבר עבירה מהוא ההוא אלא סובר דלכן אמרינן אשלד\"ע דדברי הרב ודברי תלמיד דברי מי שומעין ומן הסברא מחלקינן בין שוגג למזיד דבשוגג לא שייך למימר דברי מי שומעין עייש\"ה שהאריכו שניהם בסימנים הקודמים שם ובסימנים שאחריהם ואנכי העתקתי דבריהם פה בקצרה הצריך לעניננו כי דברי שניהם דברי טעם הם. ולפ\"ז נבחנה נא אנן לפ\"ז דמוכח דהאי מ\"ד ס\"ל לחלק בין שוגג למזיד מסברא דידיה דס\"ל טעמא דאין שליח לד\"ע מטעמא דברי הרב ודברי כו' א\"כ ע\"כ מוכח דלא כהרב פה דיליף דחצר דגניבה משום יד אתרבאי מהאי דגט ואי לאו גלי לן קרא גבי גט הוי אמרינן חצר דגניבה משום שליחות אתרבאי זה ע\"כ ליתא דהא לדידיה דבאמת סובר משום יד אתרבאי ואף אי יהבינן טעמיה דהרב פה דיליף מגט הא עכ\"פ סובר משום יד אתרבאי וא\"כ באמת מהיכי סובר לחלק בין שוגג למזיד והחילוק בין שוגג למזיד מוכח מהאי מתני' דנתנו לבכורות בנו וע\"כ כהרב המשיב בתשובת נודע ביהודה אשר יעדנו דמסברא ידעינן הא והשתא דמוכח לדידיה דמסברא ידעינן אף אי לא גלי לן קרא גבי גט ע\"כ נמי צריכין למימר חצר משום יד אתרבאי דליכא למימר חצר משום שליחות אתרבאי קשיא ל\"ל קרא כלל (דהא דחצר שליח הוא ידעינן מכל שליח דלשיטת רש\"י ותוס' ב\"מ (י' ב וי\"א א) מוכח דס\"ל דע\"ז ודאי לא צריך קרא לגלות ואף שלא הוי בר דעת ועי' פני יהושע בב\"מ שם וכן מוכח למי שמעיין שם). ותירוצא של רש\"י שהזכרנו לעיל ב\"מ (י\"א א') ד\"ה ממונא כו' דלכך איצטרך קרא משום דהו\"א אין שליח לד\"ע ל\"ש דהא מסברא ידעינן דגבי חצר ל\"ש לדבר עבירה משום דלא הוי בר חיובא כקושית מורי הגאון זצ\"ל ואין לומר בסברת רבינו דמהאי נפקא זה נכון למ\"ד חצר משום שליחות אתרבאי אבל השתא הרי קיימינן למ\"ד משום יד אתרבאי וע\"כ דבלא\"ה ידעינן מסברא דהיכי דהשליח לאו בר חיובא כגון שוגג ואונס מחייב שולחו כאשר בארנו להאי מ\"ד דע\"כ סובר כן א\"כ לפ\"ז למ\"ל קרא לרבות חצר וע\"כ לגלות לן קרא דמשום יד אתרבאי ולאו משום שליחות וא\"כ אף בלא גט להאי מ\"ד ע\"כ חצר דגניבה משום יד אתרבאי ושפיר הקשה הש\"ס פה לכתוב רחמנא חצר ולא בעי גט להאי מ\"ד דחצר משום יד אתרבאי ודוק:"
+            ],
+            [],
+            [
+                "<b>היתה </b>\n<b> עומדת בראש הגג כו'.</b> עיין מ\"ש ה\"ה והר\"ן כתב דסובר רבינו דברישא דמתני' איכא דרך עליה ודרך ירידה ומשו\"ה לא תנא נמחק או נשרף ה\"ז מגורשת משום דאיכא גוונא דלא הויא מגורשת כגון דרך עליה אבל בסיפא לעולם היא דרך ירידה וכי אוקימנא ל\"ש אלא בנמחק דרך ירידה כו' ה\"ק ל\"ש אלא דרך ירידה בסיפא דמתני' אבל דרך עליה אינה מגורשת ומש\"ה לא תני נמחק או נשרף ה\"ז מגורשת עכת\"ד ומוהרש\"ך ז\"ל הק' עליו דאם איתא דברישא דמתני' איכא גוונא דהוי מגורשת א\"כ מאי דוחקיה לו' דבסיפא לעולם הוא דרך ירידה עד שהוצרך לומר דמאי דאוקימנא בעודפות הוא משום דלא לצמצם ולפי דרכו היה אפשר לפרש דמאי דקאמר ל\"ש אלא שנמחק דרך ירידה קאי בין ארישא בין אסיפא ולעולם רישא וסיפא שוין ומאי דנקט נמחק או נשרף גבי סיפא ה\"ט כמ\"ש הרמב\"ן יע\"ש שהניחו בצ\"ע ולע\"ד לק\"מ דמש\"ה הוצרך הר\"ן לומר הכי דבשלמא אי כמ\"ש הר\"ן ניחא דרבינו ז\"ל בדין דריש' דהיתה עומדת כו' כתב דאינה מגורשת והיינו משום שהוא דרך עליה וכמ\"ש שהרי אינו הולך לנוח וכ\"כ מרן הכ\"מ ובדין הסיפא כתב סתם דאם הגיע לרשותה ושרפתו הרי זה גט משום דהולך לנוח כיון דמסתמא לעולם הוא דרך ירידה כמ\"ש הר\"ן מה שא\"כ אי בדינא דסיפא נמי שייכא דרך עליה ועלה קאמר רבה בר אבוה ל\"ש לא הו\"ל לרבינו למסתם סתומי בדין הסיפא למימר דאם הגיע לרשותה ושרפתו ה\"ז גט והול\"ל במד\"א בדרך ירידה וכדקאמר בגמרא ל\"ש כו' אלא ודאי כמ\"ש הר\"ן דהשתא לא תקשי דאם כן בדין הרישא הול\"ל דבדרך ירידה מגורשת דהא ליתא דהרי זה פי' רבינו במ\"ש שהרי אינו הולך לנוח כנ\"ל ודוק:"
+            ],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>זרק </b>\n<b> לה גיטה לרשותה כו'.</b> עיין בל\"מ פ\"ד מהל' מע\"הק שכתב דרבינו סמך אההיא סוגייא דזבחים ד\"ב דקאמר התם את\"ל לאו כמונח דמי וכל את\"ל פשיטותא הוא וכ\"כ הרב בה\"ז די\"ט ותמה על הנ\"י והרא\"ש שכתבו דהך בעיא לא אפשיטא דהרי אפשיטא בזבחים ול\"ק דאיכא למימר דהנ\"י והרא\"ש יסברו כההיא תי' שכתבו התוס' בפרק הזורק דע\"ט ד\"ה דרך עליה וז\"ל א\"נ התם בבית מקורה דומה יותר לנוח עכ\"ל יע\"ש וא\"כ משום הכי התם פשיטא ליה דלאו כמונח דמי גבי היה מקבל הדם וכ\"כ הרב ל\"מ שם דלהאי תי' שכתבו התו' לא אפשיטא בעיין יע\"ש ועיין ש\"א סי' נ\"א:"
+            ],
+            [],
+            [
+                "<b>היתה </b>\n<b> ידה קטפרס וזרק הגט על ידה כו'.</b> שם אמרינן היתה ידה עשויה קטפרס וזרקו לה אע\"פ שהגיע גט לידה אינה מגורשת אמאי הא כי נפל בד\"א דידה קא נפל בדלא נח ותיגרש מאוירה דד\"א תיפשוט כו' וראיתי להרשב\"א בחי' שכתב וז\"ל ק\"ל דהא קי\"ל דאויר שאין סופו לנוח לאו כמונח דמי ואיכא למימר משום דבעיא ולא אפשיטא ליה וה\"ק ליפשוט דלאו כמונח או תפשוט דר\"א דד\"א אין להן אויר עכ\"ד הנה הרב מוהרש\"ך ז\"ל תמה ע\"ד הרשב\"א הללו וז\"ל דברים הללו הם תמוהים דמה שייך כאן ההיא בעייא דאויר שאין סופו לנוח בהך מילתא דר\"י דלא שייך לומר אויר שאין סופו לנוח אלא כגון ההיא דזרק ארנקי בפתח זה ויצא בפתח אחר דאגלאי מילתא כיון שלא נח שזרקו בכח שלא היה סופו לנוח מתחילתו אבל בהך מילתא כשהיה הגט תוך אויר סופו היה לנוח אם לא היו באים המים או האש עכת\"ק ולי עוד ק' דאפ\"ת דסבירא ליה להרשב\"א ז\"ל דבכה\"ג נמי קרינן ביה אויר שאין סופו לנוח אם כן תקשי ליה דמאי בעי רבא בפ\"ק דמציעא אי אויר שאין סופו לנוח אי כמונח דמי או לא הא מתניתין היא בפרק הזורק היתה עומדת על ראש הגג כו' הוא מלמעלה והיא מלמטה כיון שיצא מרשות הגג נמחק או נשרף הרי זה מגורשת אלא ודאי דשניא ההיא אמנם הנראה לע\"ד דס\"ל להרשב\"א דמאי דמשני בגמרא בדלא נח אין הכונה לומר דבנפל מידה נשרף דא\"כ הכי הו\"ל לתלמודא לומר הב\"ע בנשרף אלא ס\"ל להרשב\"א דהכונה לומר דלא נח בתוך ד\"א שלה אלא דנשאתו הרוח חוץ מד\"א שלה ואהא ק\"ל להרשב\"א דאם כן מאי פריך ותיגרש מאוירא הא הוי אויר שאין סופו לנוח וכההיא דזרק ארנקי ממש ותי' כו' אבל בנמחק או נשרף מודה הרשב\"א ז\"ל דהוי אויר שסופו לנוח מידי דהוי אקלטו אחר שכתב רש\"י ז\"ל במציעא ד\"ה כמונח יע\"ש שוב ראיתי להריטב\"א בשיטה כ\"י שהק' כקו' הרשב\"א ותי' תי' הרשב\"א ותי' עוד וז\"ל א\"נ דהתם כדאבעיא לן באויר שאין ראוי לנוח מתחילתו כגון שקדם הרוח והכא באויר ראוי לנוח מתחילתו כגון שקדם הגט לרוח ואי לאו הא דר\"א הו\"ל מגורשת גמורה דכמונח דמי וכ\"ת לוקמא בהכי באויר שאין ראוי לנוח מתחילתו כגון שקדם הרוח יש לומר דלא אוקמא בהכי דאם כן תפשוט באויר שאין סופו לנוח מתחילה לאו כמונח דמי עכ\"ד הרי בהדייא מבואר מדבריו כמ\"ש דסבירא ליה דמשני בגמרא בדלא נח ר\"ל דלא נח בתוך ד\"א אלא חוץ לד\"א ומשום הכי ק\"ל שפיר ואהא תי' הריטב\"א דהתם דאבעיא לן היינו באויר שאין ראוי לנוח מתחילתו שקדם הרוח ודוק:"
+            ],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>נתן </b>\n<b> הגט ביד עבדה והוא נעור כו'.</b> כתב ה\"ה שהוא מפרש דכי אקשינן והאמר רבא כל שאלו מהלך לא קנה עומד ויושב לא קנה הכי אקשינן אמאי ה\"ז גט גמור יש לנו לגזור ישן אטו נעור שב' מצויים תמיד ואמרו והלכתא שאינה מגורשת גמורה אלא בכפו' כו' והקשה הרב ל\"מ דא\"כ אמאי הוצרך לאתויי מההיא דרבא מינה ובה הו\"ל להקשות דגזור ישן אטו שאינו ישן ותירץ דאי לאו ההיא דרבא הו\"א דאינו ישן כו' כיון דהוי עומד ולא מהלך הוי גט ופסול מיהא מדרבנן הוי דגזרי' אטו מהלך וכיון דאין פיסולו אלא מדרבנן לא גזרינן אטו עומד דהיא גופא גזירה לכך מייתי דרבא לומר דאינו ישן אע\"פ שעומד אינו גט מן התורה וא\"כ נגזור ישן אטו שאינו ישן עכ\"ל יע\"ש ודבריו תמוהים לע\"ד דאכתי תקשי דאמאי לא פריך בפשיטות דנגזור ישן אטו נעור דאינו גט מן התורה אפי' עומד מטעמא דהו\"ל חצר המשתמרת שלא לדעתה דלה\"ט אפי' עומד משתמרת שלא לדעתה קרינן ביה ואינו גט מן התורה וכדקאמר רבא נעור אינו גט כו' וא\"כ אמאי אצטריך לאתויי ההיא דרבא לכן הנראה לע\"ד בדוחק דאי לאו ההיא דרבא לא מצי פריך דנגזור ישן אטו נעור משום דאיכא למימר דרבא לא גזר ודוקא במהלך ממש אינו גט מן התורה משום דבעינן דומיא דידה אבל בישן דומיא דידה קרינן ביה ולא גזרו רבנן אמנם השתא דקאמר רבא כל שאלו מהלך לא קנה עומד ויושב לא קנה ואע\"ג דעכשיו אינו מהלך מ\"מ החמירה תורה כ\"כ לומר דבעינן דומיא דידה ממש וכמ\"ש הרא\"ש יע\"ש פריך שפיר דהו\"ל למיגזר אפי' ישן נמי ולומר דבעינן דומיא דידה ממש: ודע שהתוס' בפ\"ק דב\"ק די\"ב ד\"ה והלכתא הק' לשיטת רבינו דמאי דקאמר רבא נעור אינו גט היינו דוקא באינו כפות דא\"כ ל\"ל משום טעמא דחצר המשתמרת שלא לדעתה ת\"ל דהוי חצר מהלכת עכ\"ל ויש לגמגם בדבריהם דמאי עדיפותא איכא לטעמא דחצר מהלכת אדהק' ז\"ל דת\"ל דהוי חצר מהלכת והרב ח\"ה נראה שנרגש מזה שכתב וז\"ל דטפי הו\"ל למינקט האי טעמא כדנקט לה רבא בשמעתין והוא דוחק ושוב ראיתי להתוספות בפרק המביא תניין דכ\"א ד\"ה והלכתא שכתבו דת\"ל משום מהלכ' דאז אפי' בידיו כפותים דהוי משתמרת לדעתה אינו גט יע\"ש ונראה דאשתמיט מהנזכר דברי התוספות הללו והרא\"ש הכריח בפרק הזורק כדברי מרן התוספות הללו וכתב עוד ולפי זה אם היו ידיו ורגליו כפותים לא בעינן ישן דעתה משתמרת לדעתו וגם אינו מהלך והכי איכא לאוקמי ההיא דלעיל פ\"ב וכן ראיתי כתוב בשם ריצב\"א ולי נראה הכא כיון דנעור ויש לו דעת לעצמו חשיב חצר המשתמרת שלא לדעתו ולא דמי לקלתה וספינה ובהמה עכ\"ד וכ\"כ הטור סימן קל\"ט ותמהני על מרן הב\"י בח\"מ סימן ר\"ב שכתב וז\"ל רי\"ו בנתי' י' ח\"ג כתב והוא שיהיה העבד כפות פי' ידיו ורגליו או ישן וכפות ברגליו ואיני יודע מנין לו עכ\"ד ויש לתמוה איך אשתמיט מיניה דברי הרא\"ש והטור דמבואר בהדייא דדעת רי\"ו כדעת ריצב\"א דבעינן כפות ידיו ורגליו כי היכי דליהוי חצר המשתמרת לדעתה וחצר שאינה מהלכ' ומשום הכי בישן דהוי חצר המשתמרת לדעתה לא בעינן אלא כפות ברגליו גם בס\"ס הנזכר כתב וז\"ל ותמהני על רבינו שכתב בסמוך גבי עבד דכפות וישן בעינן וכאן לא הצריך אלא שתהיה כפותה ושמא ס\"ל דדוקא לגבי עבד שהוא בן דעת יע\"ש ואחרי המחילה אשתמיט מיניה דברי הרא\"ש ז\"ל אלו שכ\"כ בהדיא דעבד יש לו דעת לעצמו והוי חצר המשתמרת שלא לדעתה ולא דמי לבהמה וצ\"ע וראיתי להר\"ן ז\"ל בפרק המביא תניין שכתב וז\"ל והק' בתוס' היכי אמרינן חצר מהלכת לא קנה והא חצר מידה אתרבאי וידה מהלכת היא ותירץ דידה אינו מהלכת שלא לדעתה ואינה משתמרת אלא לדעתה דומיא דחצר שאינה מהלכת אבל חצר מהלכת שמהלכת אלא לדעתה ומשתמרת שלא לדעתה לא דמיא כלל לידה עכ\"ל וכ\"כ הריטב\"א ז\"ל בשיטה כ\"י משם התוספות יע\"ש ולע\"ד אני תמיה על קושייתם דהרי במציעא דף ט' פריך ליה ר\"ה לרבא אלא מעתה היה מהלך בספינה וקפץ דגים לתוך הספינה ה\"נ דחצר מהלכת היא א\"ל ספינה מינח נייחא ומיא הוא דקא מסגייא תותה יע\"ש הרי דמשום דמינח נייחא לא מקרי חצר מהלכת וא\"כ מש\"ה חצר מהלכת לא קנה משום דל\"ה דומיא דידה דידה מינח נייחה ואיהי היא דקא ממטי לה ומש\"ה גבי ספינה דמינח נייחא קנה משום דהוי דומיא דידה וכ\"כ התוספות ז\"ל שם ד\"ה ספינה וז\"ל אע\"ג כו' הכא חצר משום ידה אתרבאי והוי שפיר דומיא דידה דמינח נייחא וממטי לה עם גופא ע\"כ וכן נראה מדברי התוס' דפרק המביא תניין דכ\"א ד\"ה אטו שכתבו בתוך דבריהם וז\"ל דאל\"כ חצר מהלכת אמאי לא קנה תקנה מטעם שליח כמו שליח מהלך אע\"ג דמטעם יד לא קני הרי דלא הוקשה להו אלא מטעם שליחות אבל משום דהוי דומיא דיד ל\"ק להו דידה מינח נייחא ואפי' תימא שהתוס' שכתבו הר\"ן והריטב\"א הם תוס' אחרים מ\"מ אין להכחיש המוחש דידה מינח נייחא ושמא הוצרכו להאי תי' שכתבו דידה מהלכת לדעתה היא כי היכי דלא תקשי דלסברת ר\"פ ור\"ה דהוה ס\"ל דספינה מקרי חצר מהלכת אע\"ג דהיא גופא מינח נייחא אדקשיא ליה מספינה הו\"ל לר\"פ ור\"ה לאקשויי היא גופה חצר מהלכת אמאי לא קנה הא הו\"ל דומיא דידה ודוק: ובמאי דתירץ ז\"ל ק\"ל טובא דא\"כ מאי פריך התם במציעא רבינא לר\"א אלא מעתה היתה מהלכת בר\"ה וזרק לה גט לתוך חיקה או לתוך קלתה ה\"נ דלא מיגרשה אמ\"ל קלתה מינח נייחא ואיהי היא דקא מסגייא תותא והשתא לפי דברי הר\"ן ז\"ל מאי קו' התם גבי קלתה שאני דהוי חצר מהלכת לדעתה והוה ליה דומיא דידה דמהלכת לדעתה מה שא\"כ בקני בהמה וקני כלים שעליה הו\"ל חצר מהלכת שלא לדעתה ור\"א נמי אמאי הוצרך לשנויי קלתה מינח נייחא ולא הוי חצר מהלכת אפי' נימא דאע\"ג דמינח נייחא כגון ספינה חשיב חצר מהלכת אפי\"ה מגורשת משום דהו\"ל חצר מהלכת לדעת' ואפי' נדחק לפרש דהיא גופא היא מאי דשני ליה ר\"א קלתה מינח ניחא כו' כלומר דאלו היה מהלכת לא הוה קנה משום דהו\"ל מהלכת שלא לדעתה אבל עכשיו דמינח ניחא נמצא מהלכת לדעתה מה שאין זה במשפט הלשון כלל וא\"נ דרב אשי עדיפא מיניה משני לה וכי היכי דלא תקשי ליה מספינה כדק\"ל לר\"פ ור\"ה אכתי קשה טובא לרבינא דאדק\"ל מזרק לה גט לתוך קלתה תקשי ליה היא גופא דחצר מהלכת אמאי לא קנה הא הו\"ל דומיא דידה ואי משום דמהלכת א\"כ מאי ק\"ל אלא מעתה כו' וצ\"ע ואין להקשות דאכתי תקשי ליה בחצר דגברא דאתרבאי משום שליחות לדעת הרי\"ף ורבי' ז\"ל דאמאי לא קנה הא שליח גופיה מהלך שלא לדעתו הוא די\"ל דס\"ל כמ\"ש הרא\"ש דלהכי אפקיה בלשון יד לומר דבעינן דומיא דידה דמהלכת מדעתה ושוב ראיתי בשיטה מקובצת למס' מציעא דף ל\"ג ע\"א שכתב משם הריטב\"א וז\"ל וחצר מהלכת לא קנה פירוש כשמהלכת שלא לדעת בעליו דומיא דבהמה הילכך אפי' למ\"ד חצר משום שליחות אתרבאי לא דמיא לשליחות כי השליח אינו מהלך אלא לדעת שולחו בעודו שליח וכ\"ש למ\"ד משום ידה אתרבאי יע\"ש:"
+            ]
+        ],
+        [
+            [
+                "<b>השליח </b>\n<b> שעושה האשה לקבל את גיטה מיד בעלה הוא הנקרא שליח קבלה כו'.</b> משנה פרק התקבל ודע שהטור ז\"ל בריש סי' ק\"מ נסתפק אם דינו כדין האשה לכל דבר לענין שאם זרק לחצרו או לתוך ד\"א שתהיה מגורשת וכתב ומסתברא שדינו כדין האשה לכל דבר ומרן הב\"י כתב וז\"ל ולא ידענא מהיכא ס\"ד לפלוגי בינייהו ומפשט דבריו נראה שדינו כדין האשה לענין שאם זרק הגט בתוך חצירו שתהי' מגורשת מיד כדין האשה ואם הדבר כן קשה טובא ממ\"ש איהו ז\"ל גופיה בסי' תמ\"א דק\"פ ע\"ב בד\"ה שאלה לגאון שכתב וז\"ל ונ\"ל שמה שהתיר העיטור לשליח קבלה למנות שליח היינו שיהא שליח להביאו בידו של שליח ראשון אבל לשתתגרש בקבלתו של ב' לא ודייקנא לה כו' הרי לך בהדייא דלכ\"ע אינה מגורשת מיד ולדעת הרמ\"ה שכ' הטור אינה מגורשת כלל ואף שאח\"כ כתב הטור אלא שא\"כ דבריו באו סתומים יותר לא בא אלא לומר דסתומים דבריו אמנם ודאי דלא דחה מ\"ש דהראי' שהביא היא מכרע' וגם ממ\"ש הטור ז\"ל סי' הנז' וז\"ל וגם מ\"ש שאפי' נתנה רשות כו' לא נהירא ונראה דלא פליג אהרמ\"ה אלא בשנתנה רשות דוקא הא לא\"ה מודה דאינו יכול לעשות שליח קבלה וליכא למימר דכיון דחצר משום יד אתרבאי כי היכי דבשהגיע הגט לידו מגורשת מיד ה\"נ מגורשת מיד כשהגיע לחצירו דהא ליתא שהרי כתב הרי\"ף בפ\"ק דמציעא די\"ב וז\"ל והלכתא קטנה יש לה חצר כו' אבל חצר דגברא משום שליחות אתרבאי וקטן הואיל ואין לו שליחות אין לו חצר וכן היא דעת הרא\"ש והטור ז\"ל ח\"מ סי' רס\"ח וא\"כ הדרא קושיא לדוכתא דאיך כתב הטור שדינו כדין האשה ומאי קא ק\"ל למרן הב\"י ז\"ל כי על כך ע\"כ לומר דלישנא דהטור ז\"ל לאו בדוקא וה\"ק ובהא מספ\"ל אם דינו כדין האשה לכל דבר לענין שאם זרק הגט בתוך חצירו שתהיה מגורשת ור\"ל שתהי' מגורשת בהגיע גט ליד שלוח' והכי דייק לישנא ממה שלא כתב שתהי' מגורשת מיד והאי כדין האש' דקאמר ר\"ל כי היכי דבאשה מגורשת ה\"נ הכא אלא דהא כדאיתיה והא כדאיתי' א\"ד לית ליה חצר ואינ' מגורשת כלל וקא מבעיא ליה להטור ז\"ל אם חצר גרוע משליחות שכתב העיטור ושליח קבלה עוש' שליח דלפום ריהטא שליחות עדיפא שעוש' אותו בידים מה שא\"כ חצר ומסיק דמסתברא שדינו כדין האש' פי' דמגורשת בהגיע הגט לידה ובהכי ניחא לי מה שתמ' הרב מש\"ל ז\"ל דהא בירוש' מבעייא ליה הא דגרסינן בירוש' על ההיא מתני' דפרק התקבל ר\"א שאל חצירו של שליח מהו שתעש' כידו ועלתה בתיק\"ו וכתב שם הרב שדה יאושע ז\"ל וז\"ל חצירו של שליח קבלה מהו שתעשה כידו מי אמרינן כיון דחצר דאש' מידה אתרבאי והכל דבר אחד ה\"נ בשליח שהוא כעצמ' א\"ד כיון דשליח נמי מידה אתרבאי לא אמרינן רבוי דרבוי ע\"כ וא\"כ היאך כתב הטור ומסתברא כו' ומאי קא ק\"ל למרן הב\"י דהא בירושלמי מבעייא ליה יעויין שם שהניח בצ\"ע אמנם כפי זה נחה שקטה תמיהתו דס\"ל להטור דמאי דקא מבעייא ליה לר\"א מהו שתעש' כידו ר\"ל אי מגורשת מיד בזריקת הגט לחצר השליח כידו דמגורשת מיד בהגיע גט לידו והכי דייק לישנ' דירושלמי דקתני מהו שתעש' כידו א\"ד דאינ' מגורשת אלא בהגיע הגט ליד השליח כדין שליח שכתב בעל העיטור וצדדי הבעייא הוא אי חצר דגברא הוי כחצר דאשה ומשום ידה אתרבאי וא\"כ ה\"נ מגורשת מיד א\"ד לא ילפינן איש מאש' וכאבע\"א דפ\"ק דמציעא דף י\"ב ומ\"מ מוד' מיהא דחצירו של שליח הוי כשליח הובא' ופירוש זה נרא' יותר דלדעת הרב שדה יאושע ז\"ל אדמבעיא ליה להירוש' בחצירו של שליח תבעי ליה אי שליח קבלה עוש' שליח או לא מי נימא דהו\"ל כאשה עצמ' א\"ד כיון דשליח קמא מידה אתרבאי ושליח בתרא מיד שליח קמא אתרבאי הו\"ל רבוי דריבוי ולא אמרינן וגם לפי דרכנו קשה דהו\"ל למבעי אי עוש' שליח קבלה לענין שתהי' מגורשת מיד אי ילפינן איש מאשה וכי היכי דאשה עוש' שליח ה\"נ איש עוש' שליח קבל' א\"ד לא ילפינן איש מאש' ואינ' מתגרשת בקבל' שליח שני אלא עד שיגיע הגט ליד שליח ראשון ויש ליישב ודוק:<br><b> טעם המלך</b>\n<b> ז) </b>\n<b> מה </b> שהקשה הרב פה דברי הטור אהדדי מסימן קמ\"ז משליח לקבלה שאין עושה שליח שני בזה קדמוהו הרב טורי זהב והב\"ש סימן ק\"מ ס\"ק ב' הביאו בקצרה ואני אעתיק לשונו וזה לשון הטו\"ז ולענ\"ד יש לתמוה דהא עכ\"פ אין השליח שוה לגמרי להאשה דהיא יכולה לעשות שליח. ושליח לקבלה אין יכול לעשות שליח אחר. וא\"כ ה\"נ נימא דבדידה ריבתה תורה שחצרה כידה אבל השליח אין לו זכות זה אלא שהוא עצמו יהיה דוקא במקומה ולא חצרו דדלמא חצרו מתורת שליחות הוא וצ\"ע עכ\"ל הרי בגוף הסתירה הרגיש הטו\"ז איך שהטו\"ז מסיים דלמא חצרו מתורת שליחות הוא והרב פה הרגיש נמי דיש לומר חצרו משום ידו וא\"כ לא דמיא לשליח דשליח אלא חצרו עצם של שליח הוא. ואולם הביא ראיה מדברי הרי\"ף והרא\"ש דכתבו חצר דגברא משום שליחות הוא. ובאמת למי שיעיין בדברי הפוסקים ימצא בזה ערבובי דברים ועיין בנמוקי יוסף בשם הראב\"ד ועי' בפני יהושע בב\"מ (י\"א א' וי\"ב א) שנארג בכמה דברים. והנה אעתיק פה מה שכתבתי בגליון תשו' נו\"בי חלק א\"הע סי' פ\"ב שכתב שם באות ח' וז\"ל של מורי הגאון רשכב\"ה זצ\"ל וראיתי עתה שהקשה מעלתו עלי בקונטרס שלו אות ז' וז\"ל אני תמה הא אנן קיי\"ל חצר משום יד אתרבאי ומנ\"ל לרבוי שליחות בשוגג עכ\"ל ודבר זה שנה ושלש בקונטרסו כמה פעמים דאנן קיי\"ל חצר משום יד אתרבאי ואני אומר אלו בחלום ראה דבר זה דקיי\"ל משום יד אתרבאי דאלו בהקיץ ואפילו מתנמנם לא היה רואה דבר זה מה שמבואר בכל הפוסקים כולם לא נחלקו כלל דחצר דאיש משום שליחות אתרבאי ולכך קטן אין לו חצר וכן הוא בש\"ע סי' רמ\"ג וסי' רס\"ח וחצר דאיתתא הוא דאתרבאי משום יד ולכך קטנה יש לה חצר עכ\"ל מורי הגאון זצ\"ל. וכתבתי שם בגליון וז\"ל לא בחלום ראה השואל כי רב גובריה הוא כי אם בהקיץ דרוב פוסקים ס\"ל חצר משום יד אתרבאי דהא חצר של הקדש חצר דגברא הוא אפ\"ה כתבו התוס' מעילה (י\"ג א') ד\"ה אבל דלכך אין חצר של הקדש קונה כיון דמשום יד אתרבאי ואין יד להקדש וכן משמע מדברי התוס' בבא בתרא (ע\"ט א') ד\"ה ואין מועלין וכן כתב רשב\"ם שם עיין היטב וכן הביא הרב בעל מחנה אפרים הלכות קנין חצר ראי' מדברי הראב\"ד פרק כ\"ט מהלכות מכירה דפירש ואמר דאמרינן דקטן אין לו חצר היינו דוקא לענין מציאה דלית בה דעת אחרת מקנה אבל לענין מתנה דאית בה דעת אחרת מקנה יש לו חצר ויש לו ד' אמות דחצר משום יד אתרבאי ודוקא מציאה שאין דעת אחרת מקנה אותו אין לו יד ואין לו שליחות והיינו מתקנתא דרבנן וכן משמע מנמוקי יוסף ועיין פני יהושע ועי' בסמ\"ע סימן רמ\"ג ס\"ק ל\"ג ל\"ד ל\"ה. ולפ\"ז מדברי הרי\"ף והרא\"ש נמי אין ראיה דמה שפסקו דקטן אין לו חצר דוקא קטן דלא ילפינן קטן מקטנה והיינו החכמים לא תקנו ליה כמו שפירש תוס' במקומו ב\"מ (י\"א א) אבל חצר דגדול משום יד אתרבאי וכן משמע מדברי הרא\"ש עצמו ב\"מ (י\"ב א) דכתב אבל חצר אין משתמרת כו' דא\"א להיות מטעם שליחות כו' הילכך מטעם יד קנה הרי חזינן דחצר דגברא משום יד קנה ורק בקטן אינו קונה דלא ילפינן קטן מקטנה ושליחות לית ליה דאין שליחות לקטן ואולם מדברי רבינו הרמב\"ם (פי\"ז מהל' גזילה הל' ט') משמע דחצר דגברא משום שליחות אתרבאי וכן מוכח לקמן לפ\"ז דמה דקיי\"ל בח\"מ (סי' ר\"ב סעיף י\"ד) דחצר מהלכת לא קנה והרי כתבו התוס' גיטין (כ\"א א') ד\"ה אטו דזהו וקא אי חצר משום יד אתרבאי דאי משום שליחות אמאי חצר מהלכת לא קנה דומיא דשליח דמהלך הוא ואולם אם כך נקטינן לסברא ודאי קשה על הרמב\"ם דהוא פוסק חצר משום שליחות אתרבאי כאשר הערנו והרי הוא פסק (פ\"ג מהלכות מכירה) דחצר מהלכת לא קנה וע\"כ דלאו זה בזה תליא ועי' בש\"ך סי' רס\"ח ס\"ק ו' דמשמע נמי מדבריו חצר דגדול משום יד אתרבאי ועי' במ\"א סי' קנ\"ד ס\"ק כ\"ג הביא נמי דברי האגודה ריש מעילה דחצר דהקדש לא קנה משום דאין יד להקדש ועיין בתויו\"ט במשנה דמעילה דהקשה ואף אי חצר משום יד אתרבאי הא אמרינן ב\"מ (י\"ב א) דלא גרע משליחות א\"כ קשה חצר היכי דהגזבר עומד ע\"ג דומיא דמציאה ומדהקשה הרב תויו\"ט מדאמרינן חצר משום יד אתרבאי ולא גרע משליחות ולא הקשה כפשוטו על האי מ\"ד דסובר חצר משום שליחות אתרבאי ולא משום יד היאך מפרש למתניתן. על כרחך משמע דהרב תויו\"ט סובר שבמסקנת הש\"ס ב\"מ (י\"א א) דאמר הש\"ס דפליגי אי משום יד אתרבאי או משום שליחות אתרבאי דמתחלה היה סובר הש\"ס דבכל מקום פליגי ואפילו בגט וכן כתב רש\"י בהדיא בתחלת הסוגיא ד\"ה קטנה אין לה חצר אם זרק לה בעלה גט לתוך חצרה לא קנתה ועי' פני יהושע לכן העלה הש\"ס דפליגי אי חצר בכלל אתרבי משום יד או משום שליח אבל שמסקנא הכי הוא דע\"כ בכלל חצר ודאי לא משום שליח אתרבי דהא בגט ודאי משום יד אתרבי וחזר הש\"ס ואמר לענין גט כ\"ע ל\"פ כו' כי פליגי לענין מציאה והיינו לפי פי' תוס' והפוסקים דרק מדרבנן פליגי מי נימא דבגניבה דמצינו מ\"הת חצר דמשום שליח אתרבאי אלא כ\"ע סובר משום יד אתרבאי ורק לענין מציאה פליגי והיינו מדרבנן וזה היפך מדברי מורי בסוף דבריו שהרגיש נמי דש\"ס חוזר ולא פירש דפליגי אי משום יד אתרבאי לכן הוא אמר בהיפך דבמסקנא כ\"ע ס\"ל דגבי גניבה משום שליחות אתרבאי והיינו משום שליחות נמי ואנכי לבבי לא כן ידמה אבל במסקנא כ\"ע סבירא להו דמשום יד אתרבאי ורק לענין מציאה פליגי ועיין עוד מה שכתבנו פ\"ה הלכה א' ביותר ביאור דברים אלו לכן לא קשה על מ\"ד דס\"ל חצר משום שליחות אתרבאי מ\"ט דמתני' דמעילה הא באמת ליכא מ\"ד דחצר מן התורה משום שליחות אתרבאי (ולא קשה נמי מדוע הקשה הש\"ס בתחלת הסוגיא על האי מ\"ד דס\"ל משום שליחות אתרבאי מברייתא המצא תמצא ולא קשה ממתני' דמעילה הא כבר הקשה כעין קושיא זאת הרב הש\"ך בסי' שמ\"ח וכן כונת הנמוקי יוסף בפ' מרובה במתני' דנתנו לבכורות בנו להקשות כן מדוע לא הקשה הש\"ס ממתני' דנתנו לבכורות בנו עייש\"ה ובים של שלמה פ' מרובה. אלא דלפענ\"ד לא קשה כלל דלאו מברייתא הקשה הש\"ס אלא מדרשא דהמצא תמצא ונייחא ליה להש\"ס להקשות מעיקר הקרא דילפינן מניה חצר ומוכח דחצר משום יד אתרבאי דוק. לכן לא קשה כלל על מ\"ד אחר מ\"ט דמתני' דמעילה אלא קושית התויו\"ט היא קשיא הא לא גרע משליחות עיין היטב. היוצא שאיפכא הוא דכ\"ע סובר כמסקנת הש\"ס דחצר משום יד אתרבאי ואולם מדברי רש\"י (י\"א א) ד\"ה ומר סבר לא ילפינן כו' לא משמע כן אבל עכ\"פ מדברי הפוסקים אין ראיה כלל דפסקו חצר דגברא היינו גדול משום שליחות אתרבאי ורק בקטן ובמציאה ומשום תקנתא דרבנן ואדרבה מקצת פוסקים והמה תוס' והרשב\"ם והאגודה והסמ\"ע והש\"ך והמ\"א והתויו\"ט משמע להיפך לכן אין להשיב תואנה על הרב השואל כן העליתי בגליון נו\"בי בקיצור דברים ופה הרחבתי הדברים קצת להקל על המעיין. וא\"כ הדרן לדברי רבינו פה שטוען להקשות על הטור אמאי פוסק דאם זרק גט לחצרו של שליח דמקודשת דאתיא שפיר דמשום יד אתרבאי ואפי' בחצר דגברא וזהו נמי כונת הירושלמי בעי רבי אליעזר חצרו של שליח מאי שתעשה כידו ע\"כ היינו שהירושלמי היה מסופק אי חצר דגברא משום שליחות אתרבאי או משום יד ולא ידעתי מה עוד להעמיס בדברי הירושלמי ומה מן הדוחק בזה שנדחק בו הרב שדה יהושע ורבינו פה והכל נכון ודוק:<br><b> שוב </b> ראיתי להביא ראיה נכונה ואמת לדברי דכן כונת הירושלמי דהנה מצאתי ראיה נאמנה לדברי הרמ\"ה דאין שליח לקבלה עושה שליח מדברי הרמב\"ן במלחמות פרק התקבל דאמר היינו טעמא דאמרינן בקדושין (מ\"ד ב) דאין נערה ארוסה עושה שליח לפי שהוא עצמה אין לה יד לקבל גט אלא לפי שהגט זכות לאב שמכנסת עצמה לרשותו ירדה התורה לסוף דעתו של אב דניחא לי' דתהוי שלוחו אבל עכ\"פ אין היא יכולה שתעשה שליח כיון דהיא רק שלוחו של אביה זה תוכן כונת דברי הרמב\"ן שם עייש\"ה ויש להבין דמאי בכך דמה לי אם יש לה יד מצד כחה או מצד שהיא שלוחו של אביה סוף כל סוף הרי גדולה היא ובכל מקום גדולה יכולה לעשות שליח וע\"כ דהרמב\"ן סובר כדעת הרמ\"ה שהביא הטור דאין שליח לקבלה יכול לעשות שליח אף אם המשלח נותן לו רשות בפירוש שיכול לעשות שליח שני דאל\"כ נימא כיון דהתורה ירדה לסוף דעתו של אב דניחא ליה דתהוי שלוחו נימא נמי דהתורה ירדה לסוף דעתו של אב דניחא לי' אפילו אם היא עושה שליח אלא ע\"כ אפילו בנותן רשות אין שליח עושה שליח אמנם לבי מהסס בזה דא\"כ אף אם אמר האב בפירוש לבתו נערה שתעשה שליח אינה יכולה לעשות שליח כיון שהיא שלוחו של אב לדעת הרמב\"ן ולא ראיתי מי שיאמר כן ואדרבה מכל הפוסקים משמע בלי חולק שאם נותן האב רשות לבתו נערה ודאי מצי משוי שליח ועיי\"ש בעצמות יוסף ובחדושי הרשב\"א ואולם י\"ל דשאני הכא אם האב נותן לה רשות בפירוש אמרינן דנתרוקן רשות של אב ושב ליד דידה לכן יכולה היא שתעשה שליח משא\"כ אם לא אמר האב בפירוש אלא אמרינן התורה זכתה לה היד היינו טעמא דהתורה עשאה שלוחו של אב ואין שליח עושה שליח. ובאמת בזה נדחו דברי מהר\"י מטראני בתשו' ח\"ב בחלק א\"הע סי' ז' דרוצה להביא ראיה מדברי הרמב\"ן אלו דאפילו אם האב נותן רשות לבתו קטנה אינה יכולה לקבל גטה דלית לה יד כלל והוי כאומר טלי גיטך מע\"ג קרקע דאלת\"ה נימא התורה ירדה לסוף דעתו של אב ונתן לה רשות לקבל גיטה ולפי דברינו אלו זה ליתא דודאי אם אמר בפירוש יש לך רשות לקבל גיטך נתרוקן רשותו וחזרה יד דידה להיות יד אבל אם לא אמר בפירוש לא נתרוקן רשותו אלא התורה ירדה לסוף דעתו דניחא לי' לאב דתהוי שלוחו ואין קטנה נעשית שליח כמו שביאר שם הרמב\"ן בעצמו עייש\"ה ובאמת אם אמר האב לבתו נערה לשון שליחות נמי היא לא מצי משוי שליח אם אמרינן דאין שליח עושה שליח אלא אם אמר הריני נותן לך רשות לקבל גיטך נתרוקן רשותו ויכולה לקבל גיטה ונער אפילו שליח מצית משוי לפי שהיא גדולה והדבר פשוט לפענ\"ד:<br><b> ונחזור </b> לעניננו דמדברי הרמב\"ן משמע דאין שליח קבלה יכול לעשות שליח שני ואף אם יש לפקפק ולומר דלא מוכח היכא שיאמר המשלח בפירוש שיכול לעשות שליח שני שאינו יכול לעשות שליח כדעת רמ\"ה אלא ה\"ט דאמרינן דהתורה ירדה לסוף דעתו של אב דניחא ליה שתהוי היא שלוחו אבל כולי האי לא אמרינן שניחא ליה אפילו בשלוחה מ\"מ מוכח עכ\"פ כדעת הפוסקים אלו שבסתם ודאי אין שליח קבלה יכול לעשות שליח שני ואין לפקפק בזה. והנה הירושלמי פרק התקבל הכי רהיטא דשמעתתא נערה המאורסה היא ואביה מקבלין גיטה ר\"ל אמר כמחלוקת בגיטין כך מחלוקת בקדושין ור\"י אמר הכל מודין בקדושין שאביה מקדשה ולא היא על דעתיה דר' יוחנן אין לה דעת אצל אביה ואינה עושה שליח על דעתיה דריש לקיש יש לה דעת אצל אביה והיא עושה שליח מתניתין פליגי כו'. ר' אליעזר שאל חצרו של שליח מה שתעשה כידו ע\"כ. ומשמע מרהיטת הסוגיא שם דהאי רבי אליעזר שייכי לסוגיא דהתם ועל פלוגתת ר' יוחנן וריש לקיש קאי ומאי שייטא להתם? ולפי דברינו יבואר על נכון דה\"ט דאמר הירושלמי שם ולדעתיה דר' יוחנן אין לה דעת אצל אביה ואין עושה שליח היינו טעמא דחזינן דר' יוחנן אית ליה דלית לה יד לקבל קידושיה וש\"מ דגבי גט אין לה יד לעצמה אלא שגבי גט ירדה התורה לסוף דעתיה דניחא ליה שתהוי שלוחו משום דמכנסת עצמה לרשותו אבל לא מטעם שיש לה יד לעצמה לכן גבי קדושין שמפקעת עצמה מרשותו לא אמרינן דנ\"ל שתהוי שלוחו ולכן אינה יכולה לקבל קדושין וכן להיפך לריש לקיש ועיין בחדושי פני יהושע בסוגיא דקדושין (מ\"ג ב' ומ\"ד א') והיינו ממש דברי הרמב\"ן דמפרש דה\"ט דאין ארוסה נערה משוי שליח משום דאין לה יד לעצמה אלא שליח דאבוה היא וכאשר בארנו ועיין לעיל בהגהותינו פרק ב' מהלכות גירושין הי\"ח באורך. ולפ\"ז עכ\"פ מוכח מדברי ר' יוחנן דאית ליה דאין נערה משוי שליח לפי שהיא רק שליח דאבוה היא שאין שליח עושה שליח כאשר בארנו דאל\"כ אכתי מאי אינה יכולה לעשות שליח הא שליח עושה שליח לכן בעי ר' אלעזר חצרו של שליח מה שתעשה כידו כאשר בארנו כלומר אם חצרו הוא כידו דחצר דגברא משום ידו אתרבאי א\"כ אם זרק הגט בחצרו הוי גט אבל אם חצר דגברא משום שליחות אתרבאי לא הוי גט דאין שליח עושה שליח כדמוכח מר' יוחנן ולהכי שפיר שייכי האי בעיא דר' אליעזר לסוגיא דהתם דוק לאמתה של תורה:<br><b> ואגב </b> אורחין אעתיק מה שכתבתי בגליון מגן אברהם (סי' קנ\"ד ס\"ק כ\"ג) וז\"ל המ\"א שם מצא דבר בחצר בית הכנסת זכה בו ולא אמרינן דחצר ב\"הכנ זוכה להקדש דחצר קונה מכח יד ואין יד להקדש (אגודה ריש מעילה) עיי\"ש ועי' בשקלים פרק ז' עכ\"ל מג\"א. וכתבתי בגליון וז\"ל שם כונת מג\"א במ\"ש ועי' בשקלים פ' ז' היינו מה ששנינו שם במתני' מעות שנמצא לפני סוחרי בהמה לעולם מעשר בהר הבית חולין כו' ואמאי חולין הוא תקנה הר הבית וע\"כ דאין חצר של הקדש קונה וקשיא לי על דברי מג\"א מאי ראיה מזה הא התם במעות איירי והרי כתבו התוס' ב\"מ (כ\"ו א) ד\"ה בשתוך דחצר אינה קונה מעות כלל לפי שמעות הם דבר קטן ואין סופו למצוא ועוד קשיא לי על המג\"א מדברי הרא\"ש ונמוקי יוסף הובא בש\"ך (סי' רס\"ח ס\"ק ב') דחצר גופא אינו קונה ביאוש שלא מדעת ולכן אם נאבד בתוך החצר אינו קונה דבא שם באיסורא ולפ\"ז מאי ראיה מהך מתני' דשקלים ובאמת קשה לי קצת נמי הלא דין זה דאין בי\"הכנ קונה מפורש ממש בש\"ס ב\"מ (כ\"א ב) דתניא התם המוצא מעות בבתי כנסיות ובבתי מדרשות ובכ\"מ שהרבים מצוין הרי אלו שלו מפני שהבעלים מתייאשין ע\"כ. וקשיא אף אם הבעלים מתייאשין תקנה לי' חצר של הקדש ומדוע הוא של מוצאו והרי הש\"ס ב\"מ (כ\"ד א') מוקי לה להאי בתי כנסיות בבתי כנסיות של ישראל דיתבו בהו גוים ומרהיטא דלישנא דש\"ס משמע שם דאי אמרינן דאיירי בבתי כנסיות של ישראל היינו בתי כנסיות שמתפללין שם ואי אמרינן נמי כיון דבאיסורא בא שם כדעת הנמוקי יוסף והרא\"ש א\"כ מהך דשקלים נמי ליכא ראיה דוק וצ\"ע:",
+                "<b>וצריכ' לעשותו בב' עדים כו'</b> עיין במוהריב\"ל ח\"א סי' כ\"ד שנסתפק אם צריך שתעש' האש' שליח קבל' בפני ב' עדים שיהיו שניהם כאחד א\"ד מהני אפי' זה שלא בפני זה והסכימ' דעתו ז\"ל דבכל מילי דאישות בעינן שניהם כאחד וכתב שהרשב\"א והר\"ן מסכימים לדעת א' ועי\"ש מה שהקש' על מ\"ש הרשב\"א בחדושיו פרק השולח שנרא' שם מדבריו דמילי דאישות ומילי דממון שוין הן ויבואו ב' מהתוספת' שהביא הרי\"ף ז\"ל פרק מי שאחזו דקתני אחד בשחרית ואחד בין הערבים זה היה מעש' ואמרו אין מצטרפין וכתב בזה שני תשו' בדבר יע\"ש ועיין בתשו' הריב\"ש סימן רל\"ב וכתב בס\"ד וז\"ל ואפי' מצד הביטול י\"ל דלא בעינן ב' זה בפני זה דע\"כ לא אדכרו ב\"ד במתניתין דהשולח כו' עד וכיון שכן אפי' זה שלא בפני זה מצטרפין עכ\"ל הנה מבואר דס\"ל דאפי' במילי דאישות הלכה כריב\"ק והוא הפך מן התוספת' שהביא הרי\"ף ז\"ל וכנרא' דאשתמיט מיניה דמוהריב\"ל ז\"ל תשו' הריב\"ש הלזו ועיין במוהר\"א ששון סימן כ\"ד ובהרב בעל בני יעקב דקע\"ד ובמוהרח\"ש בקונטריס עגונא דאתתא והדברים עתיקים ודוק:"
+            ],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>ואין </b>\n<b> שליח הולכה והובאה צריך עדים כו'.</b> נראה שלדעת רבינו ז\"ל אפי' אם הבעל מכחישו ואומר שלא נתנו לו אלא לפקדון השליח נאמן לומר שעשאו שליח וכמ\"ש בפרק י\"ב מה' אלו דפסק כר\"ח ואע\"ג דהתם איירי רבינו בשליח קבלה מינה נשמע לשליח הולכה דדא ודא חדא היא דמידי הוא טעמא משום דהא הימניה ה\"ט נמי איתיה בשליח הולכה ואדרבה לדעת הר\"ן ז\"ל שם עדיף טפי שליח הולכה וסבירא ליה דבשליח הולכה אפילו ר\"ה דפליג התם מודה ואע\"ג דרבינו כתב בפ\"ג מהלכות אישות דין ט\"ו וז\"ל אבל האיש שעשה שליח לקדש אינו צריך לעשותו בעדים לפיכך אם מודו השליח והמשלח אינם צריכים עדים כו' אשר נראה מדבריו דדוקא אם מודה המשלח שעשאו שליח הא לאו הכי בעל נאמן כבר כתב הרב בעל ל\"מ שם דדוקא גבי גט נאמן משום דקא נפיק גיטא מתותי ידיה יע\"ש האמנם הטור בסי' קמ\"א כתב וז\"ל ובשליח הולכה כו' כתב הרמב\"ם שאין צריך לעשותו בעדים כו' לפיכך אם מודו השליח והמשלח אינם צריכים עדים כו' הנה הטור העתיק לשון רבינו שבה' אישות כאן משמע דס\"ל כדעת רבינו דאפילו גבי גט נמי בעינן שיודו השליח והמשלח אבל אם מכחישו הבעל נאמן והוא תימא שהרי לדעת רבינו מבואר דאפילו במכחישו השליח נאמן ואפילו בעיר אחת וכמו שפסק בפ' י\"ב דהלכה כר\"ח וכבר ראיתי להרב בית שמואל סימן הנז' ס\"ק י\"ג שהוקשה לו כן על דברי הגמי\"י שכתב בפ\"ג מהלכות אישות דאם המשלח כופר אחר נתינת הגט והקדושין הו\"ל ס' ואזלינן לחומרא ופסקו מרן שם ותי' דאפשר דמיירי דאין הגט ביד האשה ולא ביד השליח אלא השליח מסר לה הגט בפני ע\"מ והעדים בפנינו והגט נקרע מ\"ה אם הבעל מודה דהוא שלוחו ה\"ז מגורשת ואם הוא מכחישו אע\"ג דראו הגט בידו לא מהני וכמ\"ש לקמן בהג' משם י\"א דלא מהני מה שראו הגט בידו עכ\"ד ותי' זה יתכן לתרץ דברי הגמי\"י אך לדעת רבי' ל\"י דרך זה שהרי לדעת רבינו ז\"ל כל שיש עדים שראו הגט בידו השליח נאמן כמ\"ש הטור שם לקמן ולכן היה נראה לומר דמ\"ש הטור דבעינן הודאת המשלח היינו בשאין עדים חתומים על הגט או בשאין עדים מצויים לקיימו דבהא ודאי בעינן הודאת השליח והמשלח פן יבא הבעל ויאמר שהוא מזוייף ולפי זה צ\"ל דס\"ל להטור דלא כמ\"ש ה\"ה ז\"ל בפ\"ט מה' אלו דין ל\"ב בדעת רבינו ז\"ל דכל שאין עדים חתומים בגט אפילו יודה הבעל בשליחותו הו\"ל ספק מגורשת אלא סבירא ליה דרבינו ז\"ל מיירי התם כשהבעל מכחישו ועיין בלח\"מ ז\"ל בפרק ג' מהלכות אישות ובהכי יש ליישב נמי דברי הגהות מיימוני ז\"ל דמ\"ש אם המשלח כופר אחר נתינת הגט והקדושין בגט דומיא דקדושין קאמר דליכא טעמא דגט יוצא מתחת ידו אך אכתי קשי' לי למ\"ש מרן ז\"ל שם מחודש כ\"ב לחד תי' שמדברי הרא\"ש ז\"ל שכתב בריש גיטין וז\"ל אבל כי אמר בפני נכתב כו' ל\"מ בעל למימר לא שלחתיו אע\"פ שאין עדים שעשאו שליח דכי היכי דהימנוהו לומר בנו\"נ הימנוהו נמי לומר שעשאו שליח כיון שהגט יוצא מתחת ידו משמע דס\"ל דכל היכא שאין אנו סומכים על דברי השליח כגון בא\"י או בח\"ל ולא נכתב ונחתם בפניו והוא מקוים בחותמיו אינו נאמן לומר שעשאו שליח ומש\"ה כתב באותה תשו' אם יש עדים ששמעון בנה היה שליח של הבעל לומר שאפי' לא נכתב בפנינו אלא שמתקיים הגט לא יועיל ביטול הבעל א\"ד וק' דכיון דהגט מקויי' בחותמיו או בא\"י שעדים מצוי' לקיימו למאי ניחוש הא למזוייף ליכא למיחש שהרי עדים מצויים לקיימו לפקדון ליכא למיחש אפילו יבא הבעל ויטעון השליח נאמן לכ\"ע ואפי' לר\"ה בשאינן בעיר אחת כמ\"ש התוס' והרא\"ש בפרק התקבל ותו קשה ממ\"ש מרן ז\"ל באותו סי' מחודש כ\"ח אההיא דבעל אומר לפקדון וז\"ל ופירש רש\"י דהב\"ע בשהאיש והאשה יחד בעיר וכ\"כ התוס' והרא\"ש משום דאלת\"ה תקשי לר\"ה אם כן מה הועילו חכמים בתקנתם במביא גט ממ\"ה דצ\"ל בנו\"נ הא אכתי יערער הבעל שיאמר לפקדון נתתיו יע\"ש והשתא לפי תי' מרן מנ\"ל להרא\"ש הא אכתי נימא דלר\"ה הבעל נאמן ואפי' כשאינן בעיר אחת והתם שאני דכי היכי דהימנוהו לו' בנו\"נ ה\"נ הימנוהו שיאמר שעשאו שליח אבל בההיא דבעל אומר לפקדון אינו נאמן כיון שאין אנו סומכים עליו דומיא דא\"י או בח\"ל אם נתקיים בחותמיו ואי להא י\"ל דמ\"ש הרא\"ש דמיירי דוקא בשלשתן בעיר לאו מכח הך קו' הוא אלא מסברא דנפשיה קאמר דכיון דכל טעמא דר\"ה הוא משום דאם איתא דלגרושין יהביה ניהליה לדיד' הוה יהיב לה ממילא נשמע דדוקא בשלשתן בעיר אחת דשייך הך טעמא הוא דאינו נאמן הא בשאינן בעיר אחת נאמן מיהו קמייתא ק' שוב אחר זמן רב ראיתי להרב מחנה אפרים ה' אלו די\"ב ע\"ד שהקשה כעין מה שהקשינו וז\"ל איברא דהרא\"ש כתב דכי היכי דהימנוהו חכמים לומר בנו\"נ הימנוהו לומר שהבעל עשאו שליח כו' וצריך להבין דכיון שהימנוהו חכמים לומר בנו\"נ אם כן אמאי אצטרכינן תו ליהמני' לומר שעשאו שליח דלמאי איכא למיחש למזויף ליכא למיחש שהרי נתקיים הגט לנפיל' לא חיישינן כמ\"ש הפוסקים לפקדון ליכא למיחש שהרי השליח נאמן במיגו דאי בעי יהיב לה עכשיו ואפילו לפי מ\"ש התוספות פרק התקבל ד\"ה שליש דאין זה מיגו טוב דשמא האשה לא תרצה לקבלו היינו היכא שהבעל טוען לפקדון אבל הכא דאין הבעל מכחישו הא ודאי אי בעי יהיב לה עכשיו עכ\"ד ונראה שכוונת דבריו במ\"ש ואפי' לפי מ\"ש התוס' כו' דלא תימא דהוצרך הרא\"ש ז\"ל לטעם זה דכי היכי דהימנוהו כו' לר\"ה דס\"ל דבעל נאמן אהא כתב דהא ליתא דע\"כ לא פליג ר\"ה וס\"ל דהבעל נאמן אלא משום דלא חשיב מיגו טוב דשמא האשה לא תתרצה לקבל הגט כיון דבעל אומר לפקדון אבל הכא דאכתי בשעה שאומר בפני נכתב ליכא שום מערער הא ודאי אי בעי הוה יהיב לה ובהא אפילו ר\"ה מודה כיון דאיכא מיגו ולע\"ד כפי דבריו תקשי ליה דברי התוס' שם בפרק התקבל שהקש' בד\"ה בעל נאמן דאם כן לר\"ה מה הועילו חכמים בתקנתם אכתי יערער שיאמר לפקדון נתתיו ותי' יע\"ש והשתא כפי דבריו מאי ק\"ל הא כיון שכבר כתבו בדבור שאח\"ז דע\"כ לא פליג ר\"ה אלא משום דלא חשיב מיגו דשמא האשה לא תתרצה לקבל אבל אי הוה חשיב מיגו הוי מודה ר\"ה דשליש נאמן אם כן ה\"נ כיון דליכא שום מערער חשיב מיגו טוב ונאמן אפילו לר\"ה לומר שעשאו שליח במיגו דאי בעי הוה יהיב לדידה ואמאי הוצרכו ג\"כ לדחוקי ולומר דהנהו דמצרכי מערסא לערסא סברי כר\"ח הא אפילו כר\"ה מצי אתיא לפי דבריו אלא ודאי נראה דס\"ל להתוס' דה\"נ לא חשיב מיגו דאין ביד השליח למוסרו לאשה דשמא לא תתרצה האשה לקבלו שאינה רוצית להתגרש ממנו וכיון שכן על כרחין צריך השליח לבא לב\"ד כדי שיתנו לה הגט בע\"כ ומה שהוצרכו התוס' התם לטעמא דכיון דבעל אומר לפקדון דמשמע דאלת\"ה חשיב מיגו היינו משום דהתם מיירי כשמעידין לפנינו דשויתי' האשה שליח לקבלה כמ\"ש התוס' והרא\"ש שם שהרי היא רוצה להתגרש בודאי משום הכי הוצרכו לה\"ט דכיון דבעל אומר לפקדון שמא לא תתרצה לקבל הגט עכשיו אבל בשליח הולכה דעלמא בלאו ה\"ט לא חשיב מיגו כמ\"ש וא\"כ מעתה אפשר ליישב דברי הרא\"ש דהוצרך הרא\"ש לטעמא דהימנוהו רבנן לפום מאי דקי\"ל הלכתא כרבה בר אבוה וכרב ששת דמצרכי לומר בנו\"נ מערסא לערסא ומשכונה לשכונה דהיו כעיר אחת וכמו שפסק הרא\"ש ז\"ל בפ\"ק דגיטין ובשניהם בעיר אחת הא קים ליה להרא\"ש ז\"ל כר\"ה דאמר הבעל נאמן כמ\"ש פרק התקבל והתוס' ז\"ל הוקשה להם כן והוצרכו לידחק דסברי כר\"ח ועוד תי' יע\"ש והרא\"ש ז\"ל לא שמיע ליה הנהו תי' וראי' ממה שפסק כר\"ה ופסק כרבה בר אבוה וכר\"ש וכן נמי לא פי' דמיירי באומר כתבו ותנו והלך לדרכו כמ\"ש התוס' ומש\"ה כתב דהתם ה\"ט דכי היכי דהימנוהו לומר בנו\"נ הימנוהו לומר שהבעל עשאו שליח מיהו אכתי קושיין לא מיתרצא בהכי למאי דכתב מרן דבח\"ל אם נתקיים בחותמיו לא מהימן לומר שהבעל עשאו שליח ומסתמיות דבריו נראה דאפי' ממקום למקום מיירי דהא אההיא תשוב' דהרא\"ש ז\"ל קאי מרן דנר' דממקום למקום הוא כדקאמר לאח\"ז בא בעלה ולכן נראה דסבירא ליה להרא\"ש דאף ע\"ג דקי\"ל דכשאין שניהם בעיר שליח נאמן היינו דוקא בשטוען הבעל לפקדון נתתיו שהרי הוא מודה שהושלש ושייך טעמא שהרי הימניה אבל אם טוען נפל ממני נאמן כיון שאינו מודה שהושלש הגט בידו לא שייך טעמא דהימניה ואף ע\"ג דהרשב\"א זלה\"ה כתב בחידושיו פרק התקבל דלנפילה לא חיישינן ואפילו לר\"ה והביאו ה\"ה פי\"ב מה' אלו דין י\"א מ\"מ הרא\"ש ז\"ל פליג עליה וכמ\"ש הרא\"ש בתשובה כלל ס\"ח סי' י\"ז והביאה מרן הב\"י ז\"ל בח\"מ סי' נ\"ה יע\"ש וכ\"כ הרב בית שמואל ז\"ל ס\"ק הנז' שלדעת הרא\"ש אי טעין הבעל ממני נפל נאמן ומ\"ש הטור סי' קנ\"ב דאינו נאמן הבעל לטעון ממני נפל היינו דוקא כשהגט ביד האשה וגדולה מזו כתב הרב ש\"ך בחה\"מ סי' הנז' סק\"ה שלדעת הרא\"ש ז\"ל הא דאמר ר\"ח דשליח נאמן מיירי שהבעל אומר לפקדון נתתיו לך על תנאי כך וכך שאם תקיים היא התנאי תתן לה הגט ולא קיימה התנאי והשליח אומר לגרושין גמורין נתת לי שאף לדברי הבעל עשאו שליח אבל אם אומר לפקדון נתתיו לך שתתנהו לי בהא לא הוה פליג ר\"ח דשליח נאמן ע\"ש הן אמת שקשה לי על דבריו כי הוא ז\"ל יחס סברת הרא\"ש הלזו לדעת התוס' ממה שכתבו בפרק התקבל ד\"ה שליש יע\"ש וכיון שכן צ\"ל לדבריהם דע\"כ לא פליג ר\"ח אלא בשהבעל אומר לפקדון נתתיו לך ע\"ת וכמ\"ש לדעת הרא\"ש וא\"כ ק' טובא ממה שהק' בדבור הקודם לר\"ה מה הועילו חכמים בתקנתם שיאמר בנו\"נ הא אכתי יערער שיאמר לפקדון נתתיו והשתא לפי דבריו תקשי להו קו' הלזו אליבא דר\"ח נמי דאכתי איכא למיחש שמא יבא הבעל ויאמר לפקדון נתתיו שתתנהו לי דבהא אפי' ר\"ח מודה וכן נמי ק' ממה שכתבו דהנהו דמצרכי מערסה לערסה סברי כר\"ח הא אכתי קשה דניחוש שיאמר לפקדון נתתיו שתתנהו לי וצ\"ע כעת: ומ\"מ מדברי הרא\"ש ז\"ל מבואר דבטוען נפל ממני לכ\"ע אין שליח נאמן כיון שאינו מודה שהושלש השטר בידו ואם כן היינו טעמא דהרא\"ש ז\"ל דס\"ל דבא\"י או בח\"ל ונתקיים בחותמיו לא מהימן לומר שהבעל עשאו שליח משום דאיכא למיחש שמא יבא הבעל ויאמר נפל ממני דבהא לכ\"ע מהימן ובהא ניחא נמי מה שהקשה הרב מח\"א ז\"ל שהוצרך הרא\"ש ז\"ל לטעמא דכי היכי דהימנוהו כו' משום דבלא\"ה איכא למיחש שמא יבא הבעל ויטעון נפל ממני ולפי הנראה שאשתמיט מהרב הנז' תשובת הרא\"ש הלזו ודברי הרב בית שמואל שכתבנו ובהכי יש ליישב נמי דברי הטור דמש\"ה הצריך לדעת רבינו שיודה המשלח פן יבא ויכחישנו לומר שנתנו לשם פקדון דבהא הבעל נאמן כדעת הרא\"ש ואפשר דדייק ליה בטור ממ\"ש רבינו בה' אישות כמו שליח הגט משמע דסבירא ליה שדינו שוה לקדושין דבעינן הודעת המשלח כן נראה לי ובמ\"ש עוד הטור אבל בירוש' יש עשה שליח להוליך לה את הגט צריך להחזיקו בפני ב' וא\"א הרא\"ש הביאו לפסק הלכה משמע דס\"ל שלדעת הרא\"ש אפילו בשליח הולכה בעינן עדים ולא מהני הודאת המשלח עיין בהרב מכתב מאליהו שער ו' סימן י\"א שתמה עליו דבפ' הא\"מ הסכים הרא\"ש לדעת רבינו דבשליח הולכה דקדושין לא בעינן עדים וכ\"כ הטור סימן ל\"ה ואע\"ג דהתם לענין קדושין קאי מ\"מ דבר ברור הוא דכ\"ש לגרושין דאפי' הראב\"ד שחלק על רבינו בקדושין הודה לו בגרושין ומכח זה העלה שאף הרא\"ש אזיל ומודה לדעת רבינו דלא בעינן עדי' ויישב הירוש' ודחק עצמו בדברי הטור יעש\"ב ולע\"ד הא ליתא מכח אותה תשובה שכתב הטור סס\"י הנז' המתחלת ראובן עשה לבנו שליח כו' תשו' אם יש עדים ששמעון בנה היא שליח כו' ומבואר מאותה תשובה שהבעל לא היה מכחיש בשליחות ואפי\"ה הצריך עדים וכ\"כ מרן שם יע\"ש ושוב ראיתי להרב הנז' בשער נ\"ז ססי' ך' שנתקשה בזה לפי שיטתו יע\"ש ולעיקר קו' נראה ס\"ל להרא\"ש דדוקא בקדושין שבאין לאסור לא בעינן עדים אבל בגט שבא להתיר לא מהני הודאת המשלח ואע\"ג דהרא\"ש נסתפק בזה אם יש לחלק בין גט לקדושין לא נסתפק אלא בשליח קבלה אבל בשליח הולכה מודה וכ\"כ הרב בית שמואל סימן ל\"ה סק\"ו ובס' דינא דחיי למורח\"ב ז\"ל עשין מ\"ח דף ח\"י ע\"ג יע\"ש ודו\"ק ובמ\"ש עוד הטור ויראה מלשונו שאפילו במקום א' אינו עולה ונראה לי שעולה כו' יש לדקדק לדעת הרא\"ש דאם כן הירוש' פליג דידיה אדידיה דבפרק התקבל אמתני' דצריכה ב' כיתי עדים ב' שיאמרו בפנינו אמרה פריך בירושלמי ב' אומרים בפנינו אמרה ואין ב' אומ' בפנינו קבל והוא מודה ב' אומרים בפנינו קבל ואין ב' אומרים בפנינו אמרה והוא מודה יצטרף השליח ומשני תפתר בשהיה קרוב השליח הדא אמרה שהקרוב נעשה שליח ע\"כ הרי בהדיא דס\"ל לירוש' דשליח מצטרף עם אחר על השליחות ועל הקבלה ותו קשה דהרא\"ש פליג דידיה אדידיה דבריש פרק המביא כתב דהיכא דאתיוה בי תרי לא מהימן בעל לומר לא שלחתים אלא אינהו מהימני לומר דהבעל שלחם גם בפ' המביא תניין כתב דאם הא' שליח והב' מעיד דבפניו נתן הבעל את הגט לחבירו להוליך לאשתו כשר הרי מבואר דס\"ל להרא\"ש ז\"ל דשליח נעשה עד כל זה הקשה הרב בעל מכתב מאליהו ז\"ל שער נ\"ז סימן י\"ב. ולע\"ד נראה ליישב דמ\"ש הרא\"ש ז\"ל בריש המביא דהיכא דאתיוה בי תרי תו לא מהימן לו' הבעל לא שלחתי' היינו כשאומרים שהבעל עשאן שלוחים כראוי דהיינו בעדים דומה למ\"ש מרן דמ\"ש הרא\"ש דאי אמר בנו\"נ נאמן לומר שהבעל עשאו שליח דהכונה לומר שעשאו שליח בעדים ה\"נ דכוותא מ\"ש דאתיוה בי תרי ואמרי שהבעל שלחם הכונה לומר שהבעל שלחם כראוי ומהימני אפילו בדלא אמרי בנו\"נ מטעם מיגו דאי בעו אמרי בפנינו גרשה כמ\"ש בגמר' וכן מ\"ש דאם הא' שליח והשני מעיד שבפניו נתן הבעל את הגט לחבירו דכשר היינו נמי כה\"ג דב' מעידין שנעשה שליח כראוי בעדים אבל לעיקר השליחות ס\"ל להרא\"ש ז\"ל דאין השליח מצטרף משום דחשיב כבעל דבר עצמו ואין דבר שבערוה פחות מב' גם ההיא דהירושל' יש לפרש על ענין זה דמאי דפריך בירוש' היינו משום דמתניתין קתני צריכה שתי כתי עדים ב' שיאמרו בפנינו אמרה דהך לישנא משמע שצריך שיביא ב\"ע לראי' שיאמרו בפנינו אמרה דאי על עיקר השליחות קאמר הכי הו\"ל למתני האשה שאמרה התקבל צריכה לעשותו בב' עדים ועל זה פריך בירושל' שפיר דאמאי צריך ב' עדים לראיה שעשאו שליח אפי' אין כאן אלא א' והשליח עמו שיאמר שעשאו שליח כדינו בב' עדים מהימני שפיר מטעם מיגו דאי בעי אמרי בפנינו גרשה ואהא תירץ תפתר בקרוב דפסול לעדות דמהשתא ליכא מיגו דאי בעו אמרי בפנינו גרשה כנ\"ל נכון ודו\"ק:"
+            ],
+            [],
+            [
+                "<b>הכל </b>\n<b> כשרים לשליחות כו' חוץ מן הה' הנכרי והעבד כו'.</b> כתב ה\"ה ויש מי שכתב שלא פסליה אלא לשליח קבלה אבל להולכ' כשר כו' הקשה הרב ל\"מ ז\"ל דא\"כ בפ' המביא דכ\"ג דפריך ר\"א לר\"י דאמר אין העבד נעשה שליח לאשה לקבל גט מיד בעלה לפי שאינו בתורת גיטין וקדושין טעמא דמילתא דליתיה הא במילתא דאיתיה כשר והרי נכרי כו' מאי לאו משום דכתיב אתם גם אתם מה אתם ישראל אף שלוחכם ישראל כו' אדמק' ליה בטעמא ליקשי ליה בדינא דהוי קושיא אלימתא טפי ולימא הכי שליח קבלה הוא דאינו נעשה הא שליח הולכה נעשה ואמאי אתם גם אתם אמר רחמנא מה אתם ישראל כו' וא\"כ אפי' שליח הולכה אינו נעשה כי היכי דבתרומה אין תרומתו תרומה א\"ד יע\"ש מה שתירץ בדוחק: ולע\"ד נראה ליישב במאי דקשה לי עוד שהרי מבואר מדברי הרשב\"א בחידושיו דמאי דהוכרח הר\"י ן' מיגש ז\"ל לפרש שיטה זו ולחלק בין שליח קבלה לשליח הולכה היא משום דקי\"ל דאם איתא דלר\"י כל אפין שוין ואפי' בשליח הולכה קאמר דאין העבד נעשה שליח אם כן תקשי ליה לר\"י מתני' דמדפסיל לנכרי מכלל דעבד כשר כדפשיט לה רבי אמי מש\"ה הוכרח לומר דלר\"י דוקא לקבלה פסול אבל להולכ' כשר כדיוקא דמתני' והשתא קשה דא\"כ אכתי תקשי ליה להר\"י ן' מיגש קושיא הלזו לר\"א דס\"ל דאפי' במילתא דאיתיה פסול משום דכתיב גם אתם מה אתם ישראל כו' ומינה דלר\"א עבד פסול אף להולכה מקרא דאתם וא\"כ תקשי ליה לר\"א מתני' דמדפסל נכרי מכלל דעבד כשר מיהא להולכה ומאי דנתרץ לר\"א נתרץ נמי לר\"י וליכא למימר דס\"ל לר\"א דקר' דגם אתם דממעטינן מיניה עבד משום מה אתם ישראל היינו דוקא בתרומה שנתרמה על ידו וניתרין שיריים באכילה דהוי ממש דומיא דשליח קבלה דמתגרשת על ידו משא\"כ בשליח הולכה דאינה מתגרש' אלא ע\"י הגט שנתן לה הבעל ואיהו לא עביד אלא הולכ' בעלמא ואינה מגורשת ע\"י כתרומה שנתרמה ע\"י דהא ליתא דא\"כ נכרי אמאי פסול להביא את הגט אי משום קרא דגם אתם מה אתם ישראל נימא דהיינו דוקא בתרומה שנתרמה ע\"י ואי משום טעמא דליתיה בתורת גיטין וקדושין הא אמרינן דליתיה בשליח הולכה אלא ע\"כ לומר דס\"ל לר\"א דנכרי פסול אף להולכה מקרא דגם אתם ואם כן קשה דמה\"ט נמי יהא עבד פסול להולכה מקרא דגם אתם דממעטינן מיניה עבד לר\"א משום דמה אתם ישראל כו' ובשלמא לר\"י איכא למימר דטעמא דנכרי פסול להולכ' הוא משום קרא דגם אתם דממעטינן מיניה נכרי משום דלאו בני ברית נינהו ולא עבד משום דב\"ב נינהו אבל לר\"א ק' אשר ע\"כ נראה לומר דס\"ל לר\"י ן' מיגש דר\"א נמי אף ע\"ג דדריש לקרא דגם אתם דומיא דאתם ממש מה אתם ישראל כו' וממעטינן מיניה תרוייהו נכרי ועבד אפי\"ה ס\"ל ודאי דנכרי גריע טפי מעבד משום דלאו בני ברית נינהו וליתנהו בכלל ישראל כלל מה שא\"כ בעבד דהא מיהא בני ברית נינהו דשייכי בכלל ישראל ומש\"ה קתני מתני' דנכרי פסול להולכה משום דממעטו מקרא דגם אתם ואף ע\"ג דמקרא ליכא למילף אלא דומיא דתרומה משום דנתרמה ע\"י דהוי כשליח קבלה אפ\"ה ס\"ל לר\"א דכיון דעבד דבני ברית נינהו ושייכי בכלל ישראל ממעטינהו קרא גבי תרומה סברא היא דבנכרי כיון דליתנהו בכלל ישראל כלל אפי' בהולכה יהא פסול דבהדרגות שוין הן ויבואו ב' מה שא\"כ בעבד כיון דבני ברית נינהו ושייכי בכלל ישראל איכא למימר דכי ממעטינהו קרא דוקא בתרומה שנתרמה ע\"י ודכוותיה בשליח קבלה משא\"כ בשליח הולכה ומש\"ה קתני מתניתין דנכרי פסול אבל עבד כשר וא\"כ מעתה קוש' הרב ל\"מ ז\"ל מתרצתא היא דמש\"ה לא פריך ר\"א שליח קבלה הוא דאינו נעשה הא שליח הולכה נעשה והא כתיב גם אתם כו' משום דאיכא למימר דדוקא בתרומה שנתרמה על ידו הוא דממעטינן מיניה עבד אבל לשליח הולכה לא כנ\"ל ליישב דעת הר\"י ן' מיגש ז\"ל: ועוד נראה ליישב קושייתנו באופן אחר דלר\"א לא קשיא לי' להר\"י ן' מיגש משום דאיכא למימר דר\"א ס\"ל כר\"ן דקאמר לעיל דנכרי כשר לכתיבה ודייק לה מדקא פסיל מתני' נכרי לענין הבאה מכלל דלענין כתיבה כשר וא\"כ מש\"ה נקט מתני' נכרי למידק מינה דנכרי כשר לענין כתיבה ולעולם דעבד נמי פסול אמנם לר\"י ק\"ל שפיר להר\"י בן מיגש משום דליכא למימר דנקט נכרי למידק מינה דלענין כתיבה כשר משום דאכתי קשה לרבב\"ח אליבא דר\"י דס\"ל דמתני' ר\"א היא ונכרי נמי פסול לענין כתיבה וכמ\"ש התוס' ומשום הכי הוצרך הר\"י ן' מיגש לומר דלר\"י עבד כשר להולכה ומעתה מתרצתא נמי קושית הרב ל\"מ דמש\"ה לא פריך ר\"א לר\"י שליח קבלה הוא דאינו נעשה הא שליח הולכה נעשה והא כתיב אתם כו' משום דאפשר דר\"א ס\"ל כר\"ז אליבא דר\"י דקאמר זו אינה תורה דאמוראי נינהו אליבא דר\"י כדאמרי לעיל ואם כן ליכא למידק מינה מדר\"י דס\"ל דלהולכה כשר מדיוקא דמתניתין מדפסיל נכרי מכלל דעבד כשר דאיכא למימר דנקט נכרי לדיוק' דלענין כתיבה כשר וא\"נ אפי' נימא דר\"א ס\"ל כרבב\"ח אליבא דר\"י מ\"מ ניחא ליה לאקשויי בטעמא ואליבא דכולהו אמוראי מלאקשויי ליה בדינא ואליבא דרבב\"ח כנ\"ל נכון ודו\"ק ואי נמי אפשר לומר דלר\"א לא ק\"ל להר\"י ן' מיגש משום דכיון דר\"א ס\"ל דדרשינן ההיקש לגמרי מה אתם ישראל כו' אם כן כיון דתני מתניתין נכרי ע\"כ היינו משום דממעטו מקרא דמה אתם ישראל כו' ואם כן מינה נשמע דעבד פסול ממיעוטא דאתם ותני נכרי וה\"ה עבד דאין חידוש בעבד טפי מנכרי וכן ראיתי למוהריב\"ל שתי' כן למה שהקשה בדברי התוס' שהק' ליתני עבד וכ\"ש נכרי ותיר' כו' דאכתי תקשי להו לס' ר\"א דס\"ל דעבד שתרם ברשות ישראל אפילו ברשות אין תרומתו תרומה ממתני' דקאמר נכרי שתרם בשל ישראל אפילו ברשות אין תרומתו תרומה ליתני עבד וכ\"ש נכרי ותירץ כמ\"ש יע\"ש וראיתי למוהר\"ב אנג\"יל שהקשה על דבריו וז\"ל ודבריו תמוהים שהרי התוס' הקשו לר\"י דאמר אין העבד נעשה שליח לקבל גט לפי שאינו בתורת גיטין וקדושין דאמאי נקט נכרי ליתני עבד וכ\"ש נכרי והשתא לפי דבריו מאי קושיא כיון דטעמא לפי שאינו בתורת גיטין אין חידוש בעבד טפי מנכרי אלא ודאי דאע\"ג דמחד טעמא ממעטינן להו אפי\"ה איכא רבותא בעבד טפי מנכרי כיון דשייך קצת במצות עכ\"ד יע\"ש ואחרי המחילה איני רואה ריח קו' דלר\"י קשיא להו שפיר להתוס' לפום מאי דמסקי' דר\"י דריש להיקשא דאתם לומר מה אתם בני ברית ועבד לא ממעט' מיניה ואהא ק\"ל דא\"כ דאין העבד נעשה שליח לקבל גט מטעמא דליתיה בתורת גיטין אדתני מתני' נכרי דאיכא למיטעי דהיינו משום טעמא דמה אתם בני ברית ולעולם דעבד כשר דומיא דתרומה אע\"ג דליתיה בתורת גיטין וכדס\"ל לר' אמי ליתני עבד דפסול מטעמא דליתיה בתורת גיטין וכ\"ש נכרי אמנם לר\"א כיון דס\"ל דדרשינן ההיקש לגמרי כיון דתני נכרי ממילא משתמע דעבד פסול מהיקשא דמה אתם ישראל וזה פשוט: והרב מכתב מאליהו שער ו' סימן ט\"ז הקשה לשיטת הר\"י ן' מיגש מהא דאמרינן בריש הא\"מ אתם גם אתם ל\"ל ומשני מבעי ליה לכדרבי ינאי מה אתם בני ברית כו' ופריך הא ל\"ל קרא מדרבי חייא בר אבא נפקא דאמר אין העבד נעשה שליח כו' לפי שאינו בתורת גיטין כו' והשתא אם איתא דמטעמא דליתיה בתורת גיטין לא מיפסיל אלא לשליח קבלה מאי פריך דלישתוק קרא מגם אתם הא אצטריך קרא למיפסליה לנכרי מדין שליחות ונ\"מ דאפי' להולכה דגט לא חזי משא\"כ אי לא כתיב גם אתם ואתינן עלה מטעמא דליתיה בתורת גיטין הו\"א דלשליחות הולכה חזי לדעת הר\"י ן' מיגש ועם היות שאפשר לידחק דלא פריך אלא דלגבי תרומה לא איצטריך קרא דהפרשת תרומה חשיבא כמו קבלת הגט מ\"מ כעת צ\"ע עכ\"ד ולע\"ד נראה דאין כאן מקום קו' על הר\"י ן' מיגש שהרי קושי' הלזו תיקשי בפשטא דשמעתתא דמאי פריך מדר' חייא בר אבא נפקא דנימא דאצטריך קרא למעוטינהו מדין שליחות משום דנ\"מ לשאר מילי לענין זכיה וריבית וכיוצא בהן דאע\"ג דאיתנהו במשא ומתן וכמ\"ש מרן הכ\"מ פ\"ב מה' שלוחין הלכה ב' יע\"ש אפי\"ה ממעטינהו קרא מדין שליחות אלא ודאי ע\"כ צ\"ל דמאי דפריך בגמ' היא דלגבי תרומה לא אצטריך קרא דמדרבי חייא נפקא ואם כן ממילא רויחא שמעתתא לדעת הר\"י בן מיגש ז\"ל וזה פשוט והטור בסימן קמ\"א הביא מחלוקת זה יע\"ש ובסימן ל\"ה כתב לשון רבינו ולא הביא שום מחלוקת וכבר תמה בזה הרב בית שמואל סימן הנז' וז\"ל ואיני יודע למה פסק כאן עבד פסול ובסימן קמ\"א הביא דעת הפוסקים דבשליח הולכה הוי ס' גט ע\"ש שהניחו בצ\"ע ואשר אני אחזה דס\"ל להטור ומרן דלענין קדושין כ\"ע מודו וטעמא רבא איכא במלתא דדוקא גבי גט כיון דבע\"כ מגרש לה נמצא דמשעה שכתב לה הגט הרי היא עומדת להתגרש בודאי ושליחות העבד אינו אלא מעשה קוף בעלמא משא\"כ בקדושין כיון שאינה מתקדשת אלא מדעתה א\"כ מכי עשאו שליח להתקדש עדיין אין כאן שם קדושין כלל דמי יימר שתתרצה ונמצא א\"כ דעיקר הקדושין המה באים ע\"י העבד ומשום הכי כיון דעבד ליתיה בתורת גיטין וקדושין לא מהני כנ\"ל:"
+            ],
+            [
+                "<b>אבל </b>\n<b> הפסולים בעבירה מן התורה פסולים להבאת הגט כו'.</b> כתב ה\"ה ומ\"מ לא ידעתי מאין הוציא רבינו זה הפיסול כו' הנה הרב מש\"ל תי' לזה בטוב טעם ודעת דה\"ט דרבינו כלפי מ\"ש הרא\"ש דכי היכי דהימנוהו רבנן לומר בנ\"ונ ה\"נ הימנוהו לומר שהבעל עשאו שליח א\"כ גבי פסולים בעבירה מן התורה אף ע\"פ שנתקיים בחותמיו פסול מדרבנן מצד מינוי השליחות שאינו נאמן לו' שהבעל עשאו שליח וכ\"ת למה פסול מדרבנן גרידא ליפסל מן התורה כדין שכתב רבינו שאם לא נתקיים הגט שאינו גט זה אינו כלום דכיון דהגט יוצא מתחת ידו ודאי שהבעל עשאו שליח עכ\"ת תי' ז\"ל והן דברים ראוים אליו וכפי דבריו יש ליישב מ\"ש הטור סימן קמ\"א וז\"ל ואם היו פסולים כשנתמנו שלוחים וחזרו בתשובה קודם שנתנוהו לאשה כתב הרמ\"ה שכשרין וכן מסתבר דבני כריתות נינהו ואינם פסולים אלא דחשבינן להו דמחמת ממון קא מסהדי שיקרא ע\"כ ובסמוך ונראה כתב וז\"ל כתב הרמ\"ה שפסולים בין בארץ בין בח\"ל ונראה מדבריו דס\"ל כדעת רבינו שאפילו נתקיים הגט פסול וכמ\"ש מרן הב\"י וא\"כ קשה דהיאך כתב דאם חזר בתשו' קודם שנתנו לה כשר מעטמא דליכא חשדא והרי לדעתו אפילו נתקיים הגט בחותמיו דליכא חשדא אפי\"ה פסול וא\"כ ה\"נ אמאי הא הו\"ל כדין נכרי ועבד דבעינן תחילתו וסופו בכשרות וכן הקשה הרב מכתב מאליהו שער נ\"ז סי' י\"ז אמנם ע\"פ דברי הרב ז\"ל הנה נכון דטעמא דפסלי הרמ\"ה ורבינו אף שנתקיים היינו משום חשדא שאינו נאמן מדרבנן לומר שהבעל עשאו שליח כיון דפסול לעדות משא\"כ בחזר בתשובה דאז נאמן ודאי לומר שעשאו שליח דליכא חשדא כמ\"ש הטור ואף לפי מ\"ש לעיל הלכה ד' דבנתקיים הגט אינו נאמן לומר שהבעל עשאו שליח כמ\"ש מרן לא כתב כן אלא לדעת הרא\"ש אבל הרמ\"ה לשיטתיה קא אזיל דס\"ל דאף בא\"י נאמן לומר שעשאו שליח וא\"כ הה\"נ בנתקיים הגט ונמצא אם כן דמה שהשיג הרא\"ש על רבינו היינו משום דלטעמיה קא אזיל דס\"ל להרא\"ש דבנתקיים הגט או בא\"י אין השליח נאמן לומר שהבעל עשאו שליח ואפי' בשליח דעלמא אלא צריך להביא שטר הרשאה על שליחותו ומשום הכי ק\"ל שפיר דבנתקיים בחותמיו או בא\"י דהיינו כדינו בשנתקיים שליחותו ע\"י שטר הרשאה שבידו למה יהיה הגט פסול דאי בלא נתקיים שטר שליחותו מאי איריא הפסולים בעבירה אפילו שאר שלוחים דעלמא נמי ומהתימא על הרב מש\"ל ז\"ל שכתב וז\"ל ועל הרא\"ש אני מתפל' דבריש גיטין מסיק דנאמן לומר שהבעל עשאו שליח וכאן תמה על רבינו ולק\"מ לפי מ\"ש מרן ז\"ל וכמ\"ש:"
+            ],
+            [],
+            [
+                "<b>ויש </b>\n<b> לאשה לעשות שליח לקבל גיטה מיד שליח בעלה כו'.</b> בפרק התקבל דס\"ד ופסק כר\"ח וכן פסק הרי\"ף והביא ראיה מההוא גברא דשדר לה גיטה דלקמן דמדלא מספ\"ל אלא משום דלא חזרה שליחות אצל הבעל מכלל דפשיטא להו דהלכתא כר\"ח והרשב\"א בחידושיו כתב וז\"ל והרמב\"ן כ' ותמהני על רבי' האי והרי\"ף שפסקו כר\"ח מפני זה המעשה והא ר\"ן אם איתא לדר\"ח קאמר ולא איפשיטא ליה וכ\"ת א\"כ ת\"ל משום דרב דילמא מעשה דרבי יצחק הכי הוה דשויה אשה להאי שליח לקבלה מעיקרא ושויה בעל לדידיה בתר הכי שליח הולכה עד מקום פלוני והתם הוי שליח לקבלה דאי למ\"ד משום חצר ליכא ואי למ\"ד משום בזיון ליכא וכתב עליו הרשב\"א ואי לאו דמסתפינא אמינא דכל כה\"ג דנסיב לה לכ\"ע פסול משום דמתחילת השליחות הוה לי' שליח שלא ניתן לחזרה ובכי הא ליכא מאן דפליג כו' אלא ודאי הכא לא אסתפקא להו אלא בכה\"ג דתחילת השליחות הו\"ל שליחות הראוי לחזור ושלח להו ר\"א לא חזרה שליחות אצל הבעל קרינן ביה אבל היכא דמתחלת השליחות אינו ראוי לחזור כו' לכ\"ע לא הוי גיטא והילכך לא משכחת לה לבעיא זו אלא אליבא דר\"ח ש\"מ דהלכתא כותיה עכת\"ד וק\"ל טובא כפי דבריו ז\"ל דכל דתחילת השליחות אינו ראוי לחזרה לכ\"ע לא מהני א\"כ היכי קאמר בגמ' לעיל איכא בינייהו היכא דקדמה איהי שליח ופרש\"י ז\"ל דמשום חצרה הבאה לאחר מכאן ליכא ומשום בזיון איכא וכן פירש הרשב\"א ז\"ל שם והשתא נהי דליכא למיחש לחצרה הבאה לאחר מכאן מ\"מ הו\"ל למגזר בשקדמה איהי שליח משום שליחות עצמו שהאשה עשתה שליח לקבלה ובא הבעל ועשה אותו שליח עצמו שליח הולכה עד מקום פ' דבכה\"ג לא מהני לכ\"ע משום דלא חזרה שליחות אצל הבעל והתוס' הוקשה להם כעין קושיא זו בפרק המביא דכ\"ד ד\"ה חצרה וז\"ל וא\"ת ל\"ל למנקט משום חצרה הול\"ל משום שליחות עצמה כו' ואומר ר\"י משום דאותו טעם שלא חזרה שליחות אינו ברור כ\"כ דאיכא דמספ\"ל יע\"ש והשתא לפי מ\"ש הרשב\"א תקשי דהיכי קאמר א\"כ היכא דקדמה איהי שליח אכתי הו\"ל למיגזר משום שליחות עצמה דאינו גט לכ\"ע בשקדמה איהי ושויה שליח לדעת הרשב\"א דליכא למימר דלא אתו למטעי בין ב' שלוחים לאותו שליח עצמו דא\"כ היכי גזר משום חצירה הבאה לאחר מכאן הא חצירה הוי כשליח עצמו ובדוחק יש ליישב דכל כה\"ג הוי מילתא דלא שכיח שיעשה אותו הבעל שליח הולכה עד מקום פ' וכי מטי התם הוי שליח לקבלה ולא גזרינן אמנם התוס' ק\"ל שפיר דל\"ל משום חצרה תי\"ל משום שליחות עצמו שהבעל עשה שליח להולכה והאשה תעשה אותו שליח עצמו שליח לקבלה דהא ודאי שפיר טפי דזמנין האשה טרודה במעשיה ועושה אותו שליח לקבלה וכעובדא דההוא דשדר גיטא לדביתהו אזל שליחא אשכחא דיתבא וקא לשה כו' ודו\"ק. ובעיקר קושייתם דפרק המביא שהקשו דת\"ל משום שליחות עצמה נר' לכאורה דאזלי לשיטת' שכתבו שם לעיל בד\"ה והא לא חזרה שליחות אצל הבעל וז\"ל שליח לא מקרי אלא המשתלח מזה לזה שראוי לחזור לשולחו לומר עשיתי שליחותך קודם שיעשה שליח לאחרים ובקונט' לא פי' כן עכ\"ל והנר' שההפרש ביניהם שלדעת התוס' אף שהשליח לא עשה שליחות לעצמו אלא שלא גמר השליחות אלא לאחרים נתבטל השליחות ולדעת רש\"י ז\"ל דוקא לפי שנשתלחה לעצמה ונעשית היא בעל המעשה וכמו שדקדק בלשונו ז\"ל שכתב שהרי לא נשתלחה אלא לעצמה ואח\"כ נעשית היא בעל המעשה כו' וכ\"כ הפר\"ח בס' מים חיים יע\"ש וא\"כ נר' שלדעת רש\"י לא קשיא להו מידי דכל שלא נעשית בעל המעשה לא קרינן ביה לא חזרה שליחות ואם עשה הבעל שליח להולכה האשה יכולה לעשות אותו שליח עצמו שליח לקבלה וכן ראיתי מי שכתב כן (ועיין בספר פני יהושע הנדפס מחדש) האמנם הא ודאי ליתא דאם כן תקשי ליה לרש\"י ההיא דפרק התקבל גבי ההוא דשדר גיטא לדביתהו כו' דקאמר רבא התם ואם איתא לדר\"ח עבדת בה עובדא והא לא חזרה שליחות אצל הבעל הרי דאע\"ג דלא נעשה השליח בעל המעשה אלא שלא גמר השליחות אלא לאחרים קרינן ביה לא חזרה שליחות אצל הבעל וכ\"כ רש\"י ז\"ל שם וז\"ל לא חזרה שליחות אצל הבעל שליח שחזר ונעשה שליח למי שנשתלח לו ניתק משליחות כו' עד שלא היה שהות לחזור כו' יע\"ש ואם כן נמצאו דברי רש\"י סותרים אהדדי למ\"ש בפרק המביא והיותר קשה על התוס' שכתבו ובקונטריס לא פירש כן כאלו אין בידם להכריח והי\"ל לדחות פי' רש\"י ז\"ל מכח ההיא דפרק התקבל ולכן נראה דרש\"י ז\"ל טעמו ונמוקו עמו והוכרח לפרש ההיא דפ' המביא דפריך והא לא חזרה שליחות אצל הבעל דהיינו לפי שנשתלחה לעצמה ונעשית היא בעל המעשה ולא כפי' שפירש בפרק התקבל משום דק\"ל דהיכי פריך בפ' המביא בפשיטות הא לא חזרה שליחות אצל הבעל כאילו היא הלכה פסוקה ובפרק התקבל ספוקי מספ\"ל מילתא כדקאמר התם רחב\"א כל הני שלחי ואזלי כי היכי דמספ\"ל לדידהו ה\"נ מספקא לן לדידן כו' ור\"ן נמי ס\"ל התם דלא בעינן חזרה שליחות אצל הבעל וא\"כ הכי הול\"ל הניחא למ\"ד לא בעינן חזרה שליחות אצל הבעל אלא למ\"ד בעינן חזרה שליחות אצל הבעל וכדפריך התם לקמן הניחא למ\"ד אשה עושה שליח כו' וכן הקשה הרשב\"א ז\"ל בחידושיו פ' התקבל יע\"ש ומש\"ה הוצרך רש\"י ז\"ל לומר דמאי דפריך התם בפשיטות והא לא חזרה שליחות כו' הוא משום שנשתלחה לעצמה ונעשית היא בעל המעשה דכל כה\"ג כ\"ע מודי דלא מהני אמנם בההיא דפרק התקבל כיון דלא נעשה השליח בעל המעשה אלא שנעשה שליח למי שנשתלח לה מש\"ה פליגי דרבא ס\"ל דכל כה\"ג נמי קרינן ביה לא חזרה שליחות ור\"ן ס\"ל דכיון דלא נעשה בעל המעשה לא ק\"ב לא חזרה שליחות והתוספות לא ניחא להו בהאי פי' משום דכיון דתלמודא בפ' התקבל ובפרק המביא נקיט לה מילתא בחד לישנא והא לא חזרה שליחות אצל הבעל כו' משמע דכולה חדא מילתא וחד פי' דלפי פירש\"י לא הו\"ל לגמ' בפרק המביא למפרך בהך לישנא והא לא חזרה שליחות אצל הבעל דהך לישנא משתמע דכולה מילתא תלייא בלא חזרה שליחות אצל הבעל ואפי' שלא גמר שליחותו לעצמו אלא לאחרים לא מהני אלא הכי הול\"ל והא לא חזרה שליחות לבעל אלא לעצמה אלא משמע דכולה חדא מילתא וחדא פי' ומשו\"ה כתבו ובקונט' לא פי' כן בלתי הכרח משום דמההיא דפ' התקבל אין ראיה כמ\"ש והתוס' ז\"ל יתרצו לקו' הרשב\"א כתי' ז\"ל דכיון דמתחילת השליחות אינו ראוי לחזרה מודו כ\"ע דלא מהני כנ\"ל נכון ויציב. ומעתה נתבאר דמה שהקשו התוס' בדבור הסמוך ונר' דת\"ל משום שליחות עצמו לאו משום דאזלי לשיטתם כמ\"ש לעיל אלא אפי' לדעת רש\"י ז\"ל ק\"ל שפיר שרש\"י לא כתב כן אלא כלפי אותה סוגייא דפרק המביא דפריך בפשיטות והא לא חזרה שליחות כו' ול\"ק הניחא כו' כמ\"ש אמנם קושטא דמילתא אזיל ומודה דאפי' דלא נעשה בעל המעשה אלא שלא גמר השליחות אלא לאחרים קרינן ביה לא חזרה שליחות אצל הבעל אליבא דרבא בפ' התקבל ורחב\"א נמי ספוקי מספ\"ל מילתא יע\"ש וא\"כ היינו דק\"ל שפיר דאמאי ל\"ק דטעמיה דרב משום שליחות עצמו כו' וס\"ל כרבא דהא נמי קרינן ביה לא חזרה שליחות אצל הבעל וא\"נ כרחב\"א דמספקא ליה מילתא כנ\"ל. ומן האמור בזה מתבארים דברי ה\"ה בפרקין דין י\"ג ד\"ה הבעל שכתב וז\"ל והס' הוא אם יכול זה האיש להיות נעתק משליחות הולכה שמינהו הבעל לשליחות קבלת האשה כיון שעדיין לא נגמר שליחות הבעל ע\"כ ומשמע דלדעת ה\"ה ז\"ל טעמא דמילתא משום דלא גמר שליחות הבעל ולא כפרש\"י משום דאין שהות להשיב לבעל לומר לו דעשה שליחותו ועיין בס' בית שמואל סימן קמ\"א סק\"א וכיון שכן קשה דא\"כ היכי פריך בפ' המביא והא לא חזרה שליחות אצל הבעל הרי התם כבר נגמר שליחותו של בעל שהרי א\"ל הוי שליח להולכה עד דמטית התם וכי מטית התם הוי את שליח לקבלה וקבלי את גיטך אכן כפי מ\"ש הנה נכון דהתם שאני משום שנשתלחה לעצמה ונעשית היא בעל המעשה וכפירוש רש\"י ז\"ל והילכך אפי' שנגמר שליחותו של בעל לא מהני לכ\"ע והיינו דבספ\"ז מה' אלו דין כ\"ג ד\"ה האיש שנתן הביא שם ה\"ה פרש\"י לומר דבשיטתיה אזיל וזה פשוט. ומן האמור בזה נ\"מ לענין דינא לפי' שפי' ה\"ה דאם עשתה האשה שליח לקבלה ושויה בעל בתר הכי שליח הולכה עד דמטית למקום פ' וכי מטית להתם הוי שליח לקבלה דמהני לדעת ה\"ה שהרי כבר נגמר שליחותו של בעל וגם לא גמר שליחותו לעצמו אלא לאחרים והפך דעת הרמב\"ן והרשב\"א שכתבנו ודוק ודע שכתב מרן הב\"י בסס\"י ל\"ו משם מ\"כ וז\"ל שאלת הא דאמר רב אין האשה עושה שליח כו' ובמסקנא כי היכי דמספ\"ל לדידהו כו' חולצת גבי קידושין כה\"ג מאי כך דעתי נוטה גבי קידושין נמי חולצת יע\"ש ועיין בהרב מ\"ל ז\"ל בה' אישות פ\"ד הלכה ז' שהקשה החכם המגיה ז\"ל לסברת מ\"כ הלזו מההיא דגרסינן ביבמות דף ל\"ד ל\"צ דשוו שליח ושוו אינהו ופגע שליח בשליח ופרש\"י וז\"ל דשוו אינהו שני האחים שליח אחד להוליך את הקדו' לב' אחיות והן עשו שליח אחד לקבל קדושין ע\"כ הרי מבואר דבקדושין לית דחש לה ודוחק לומר דהאי שנויא אליבא דר\"ח דוקא דפליג עליה דרב ובס\"ד כתב דלפי פי' הסמ\"ג עשין ו' דק\"ל ע\"ב דמפרש הא דאמרינן בגמ' א\"ב היכא דקדמה איהי שליח הפך מפי' רש\"י דהיכא דקדמה איהי לבזיון ליכא למיחש ולטעמא דחצרה הבאה לאחר מכאן איכא למיחש יש ליישב קו' זו עכ\"ד יע\"ש ודבריו סתומים דאי כונתו לומר דלדעת הסמ\"ג מצינן לאוקמה ההיא דיבמות בשקדמו אינהו ושוו שליח ואתיא ההיא סוגייא כמ\"ד דטעמא משום בזיון א\"כ ה\"נ מצינן למימר איפכא ליישב לפרש\"י דמיירי בשקדמו אינהו ושוו שליח ואתיא ההיא סוגיא כמ\"ד דטעמא משום חצרה הבאה לאחר מכאן והנראה דכונת דבריו לומר דלפי' הסמ\"ג ז\"ל דמפרש דבהיכא דקדמה איהי ליכא למיחש לבזיון אלא לחצרה הבאה כו' אתיא ההיא דיבמות ככ\"ע והיינו משום דלטעמא דבזיון הבעל הוי גט בטל מן התורה דבקפיד' תליי' מילתא וכמ\"ש הרשב\"א בחידושיו אמנם לטעמא דחצרה אינו אלא מדרבנן ודבר תורה גט גמור הוא וא\"כ איכא למימר דההיא דיבמות מיירי בשקדמו אינהו ושוו שליח דהשתא ליכא משום בזיון אלא משום טעמא דחצירה ואינו אלא מדרבנן דמדאורייתא קדושין גמורים הם הילכך חייבין עליהן ד' חטאות ותלמודא ה\"ק ל\"צ דשוו שליח ושוו אינהו שליח כו' כלומר דאע\"ג דלכתחילה אין האשה יכולה לעשות שליח לקבל קדושין מיד שליח בעלה מ\"מ אם עבר וקדש קדושיו קדושין והכא מיירי בשעבר וקדש אמנם לפי' רש\"י דס\"ל דבשקדמה איהי ושויה שליח איכא משום בזיון אם כן ההיא דיבמות לא מתוקמא אלא כמ\"ד דטעמא משום חצרה וזה דוחק ואף לזו היה נראה שמעול' לא כתב המ\"כ דאין האשה יכולה לעשות שליח לקבל קדושין מיד שליח בעלה דומיא דגט אלא לטעמא דחצרה הבאה לאחר מכאן ומשום דמספ\"ל אי הלכת' כותי' אמנם לטעמא דבזיון דבעל ליכא למיחש לה בקדושין כלל ואמינא לה מילתא בטעמא משום דטעמא דבזיון הבעל פי' רש\"י ז\"ל דקסבר קלותי בעיניה שאינה מקבלתו בעצמה אלא ע\"י שליח יע\"ש ואם כן דוקא גבי גט איכא למימר הכי אמנם גבי קדושין הא ודאי לא טעי הבעל בכך דאם איתא דנבזה הוא בעיניה ומש\"ה אינה מקבל' את הקדושין ע\"י עצמה אם כן לא היה לה להתקדש לו דמי המכריח אותה כיון שאינה מתקדשת אלא מרצונה ואם כן אף לפי' רש\"י ז\"ל איכא למימר דההיא דיבמות אתיא ככ\"ע ואפי' בשלא קדמה איהי ושויה שליח ומשום דגבי קדושין ליכא למיחש אלא משום טעמא דחצרה הבאה כו' ואינו אלא מדרבנן ואם עבר וקדש קדושיו קדושין מן התורה ותלמודא התם מיירי כשעבר וקדש כנ\"ל אלא שמדברי מוהר\"י הלוי ז\"ל בתשו' סימן א' משמע דס\"ל דאף לטעמא דבזיון איכא למיחש לה בקדושין נמי יעיין שם ולדעתי נר' כמ\"ש ודו\"ק: ועוד היה נ\"ל להביא ראיה דבקדושין ליכא למיחש להא דרב מההיא דגרסינן ריש פ' הא\"מ וז\"ל האיש מקדש בו ובשלוחו השתא בשלוחו מקדש בו מבעיא אר\"י מצוה בו יותר מבשלוחו ובתר הכי קאמר כי אתמר דר\"י אסיפא אתמר האשה מתקדשת בה ובשלוחה השתא בשלוחה מתקדשת בה מבעיא אר\"י כו' והשתא מאי פריך אימא דה\"ק האשה מתקדשת זמנין בה דוקא וזמנין בשלוחה וקאי ארישא דקתני הא\"מ בו ובשלוחו וה\"ק אם הא\"מ בשלוחו האשה מתקדשת בה דוקא ואם הא\"מ בו האשה מתקדשת בשלוחה דאי הוה תני בשלוחה לבד הוה משמע דארישא דקתני בו ובשלוחו קאי וקאמר דאפי' במקדש בשלוחו היא מתקדשת נמי בשלוחה והא ליתא ודוחק לומר דתלמוד' התם פריך אליבא דר\"ח דא\"כ כל כי האי הי\"ל לפרש בשלמא לרב כו' ניחא וי\"ל ודו\"ק:"
+            ],
+            [
+                "<b>האשה </b>\n<b> שעשתה שליח לקבלה ואמר לו הבעל אין רצוני שתקבל לה גיטה כו' וכן אם אמ\"ל הולך ותן לה כו'.</b> כתב ה\"ה זה מחלוקת ר' נתן ורבנן ואמרו בהלכות הלכה כר' נתן ודע שהתוס' ז\"ל פ\"ק דגיטין די\"ב ד\"ה כל האומר תנו כתבו בסוף דבריהם בשם ר\"ת דע\"כ לא אמרינן תן כזכי דמי אלא בחוב כגון ההיא דדף י\"ד וההיא דשחרור דקתני מתני' דתן כזכי דמי הוי כעין מלוה דאמרינן ליה תן כזכי דמי דשחרור אי לאו דעבד ליה נייח נפשיה לא הוה משחרר ליה ומשום הכי חשיב כחוב ומדקדק ר\"ת דיש חילוק בין מתנה למלוה דתניא לקמן הולך מנה לפ' שאני חייב לו תן מנה לפ' שאני חייב כו' חייב באחריותו ואם בא לחזור אינו חוזר אלמא בחוב הוי כזכי וגבי מתנה פסקינן בהדיא בסוף פרקין כר\"ש הנשיא דהולך לאו כזכי דמי עכ\"ל ויש לדקדק לכאורה דא\"כ דתן לאו כזכי במתנה קשיא מתני' דקתני בגיטי נשים ולא בשחרורי עבדים מפני שזכין לאדם שלא בפניו ואין חבין אלא בפניו דמשמע דדוקא משום דאין חבין הא לא\"ה כגון שעשתה האשה שליח קבלה ואמר לה הבעל תן לה אם רצה לחזור אינו חוזר אע\"ג דהוי כמתנה ובמתנה לדעת ר\"ת תן לאו כזכי דמי מיהו אחר ההשקפה נראה דהא ל\"ק שהרי כתבו התוס' בפרק התקבל דס\"ג ד\"ה רבי אומר דאע\"ג דרבי אית ליה תן לאו כזכי דמי הכא מודה משום דכיון שאמר לו שליח אשתך אמרה התקבל לי גיטי סתמא דמילתא אדעתא דהכי יהיב ומיהו במאי דאיירי מתני' בעושה הבעל שליח ולא האשה ק\"ק דלמה לי טעמא משום דאין חבין כי נמי נימא דחבין הכא חוזר מטעמא דתן לאו כזכי בגט ובמתנה לדעת ר\"ת אלא דקושטא דמילתא נקט ועוד דנקט ה\"ט לאשמועינן דאפי' באומר בהדיא זכי לא מהני מטעמא דאין חבין משא\"כ לטעמא דתן לאו כזכי וכיון דלטעמא דתן לאו כזכי לא נ\"מ לענין דינא משום הכי נקט טעמא דאין חבין משום דנ\"מ לענין דינא וכ\"ת אמאי לא נקט מתני' דינא באומר בהדיא זכי הא לק\"מ דאתא לאשמועינן דתן כזכי דמי בגט שחרור אחר זמן רב ראיתי להרב מחנה אפרים ז\"ל הלכות זכיה סימן כ\"ח שהוק' לו כן כמ\"ש ולדעתי לק\"מ ודוק וראיתי להרב ח\"ה שהקשה דא\"כ לעיל דף ט' דפרכינן אברייתא דקתני בג' דרכים שוו גיטי נשים לשחרורי עבדי' דאמאי לא חשיב נמי תנו גט לאשתי ושחרור לעבדי דלא יתנו לאחר מיתה ומשני מילתא דאיתיה בשטרות לא קתני והשתא א\"כ לר\"מ נמי לא ליחשוב דאיתא נמי בשטר מתנה דיכול לחזור דתן לאו כזכי במתנה וכה\"ג הק' הרשב\"א עכ\"ד ולדעתי נראה לי לומר דהתוס' דהכא אזלי לשיטתייהו שם ד\"ה ר' אליעזר היא וז\"ל ואע\"ג דקתני ר\"מ ב\"ד ה\"ק למאן דסבר כר\"מ ב\"ד עכ\"ל ואם כן ה\"נ מצינן למימר הכא דאע\"ג דר\"מ אית ליה דהולך לאו כזכי דמי מ\"מ איכא מאן דסבר דהולך כזכי במתנה והיינו י\"א דס\"ל לתלמודא כאוקמתא דר\"י דלקמן דף ט\"ו דהא דקאמר התם לאו בבריא כו' דחויא בעלמא הוא אמנם קושטא דמילתא כדקא ס\"ד תלמודא וכדס\"ל לר\"י ואם כן ה\"נ איכא למימר דברייתא למאן דס\"ל כר\"מ דס\"ל דהולך כזכי אף במתנה וכי\"א קאמר דמשכחת לה ב\"ד וכדכתבו התוס' ודוק. אמנם הא ק\"ל לדעת ר\"ת דמתנה תן והולך לאו כזכי דמי דאם כן מאי פריך בגמ' פרק התקבל לרב דאמר נעשה שלוחו ושלוחה וחולצת למימרא דמספ\"ל אי כזכי או לא והא אתמר הולך מנה לפל' כו' ואם בא לחזור אינו חוזר אלמא דס\"ל כזכי דמי והשתא מאי קושיא נימא דהא דפשיטא ליה דכזכי דמי היינו בבעל חוב אמנם בגט דכמתנה דמי ספוקי מספ\"ל ושוב ראיתי להרשב\"א בחידושיו שהקשה כן משם הרמב\"ן ותי' דגט נמי כיון דמחזר' להתגרש ועושה שליח קבלה אף הוא גומר ומגרש והרי הוא כחוב דאמרינן בהו כזכי דמי וקשיא לי דאי גט הוי כחוב מאי האי דקאמר בגמרא לעיל הא שויתיה שליח לקבלה אם רצה לחזור לא יחזור ש\"מ הולך כזכי ומאי קושי' הא בחוב כ\"ע מודו דכזכי דמי ובהא ליכא מאן דפליג וצ\"ע ומדברי התוס' פרק התקבל ד\"ה רבי אומר נראה דס\"ל שלא כדעת הרמב\"ן שהקשה דבסוף פ\"ק סבר רבי דלאו כזכי דמי ותירץ דשאני הכא דכיון דא\"ל שליח אשתך אמרה כו' אדעתא דהכי יהיב ליה ומדלא תי' דגט הוי כחוב ובהא כ\"ע מודו כמ\"ש התוס' ש\"מ דס\"ל דגט כמתנה דמיא וכן הוא דעת הר\"ן יע\"ש ודו\"ק: והר\"ן ז\"ל כתב וז\"ל ולדעת הרי\"ף ז\"ל כיון דקי\"ל כר\"ן דהולך כתן בתן נמי קי\"ל כותיה ואע\"ג דאמרינן בפ\"ק גבי עבד כל האומר תנו כאומר זכו דמי ה\"ט משום דכיון דהרבה פעמים נותן דמי עצמו ויוצא הו\"ל כחוב אבל בגיטי נשים ומתנה תן לאו כזכי דמי יע\"ש וראיתי להרב מכתב מאליהו שער ו' סימן א' שתמה עליו דאכתי תקשי ליה מדקתני במתניתין וחכ\"א בגיטי נשים ולא בשחרורי עבדים לפי שזכין לאדם שלא בפניו ואין חבין אלא בפניו דמבואר בהדיא דאם עשאתו שליח מדעתה דליכא טעמא דאין חבין אינו יכול לחזור וע\"כ צ\"ל דמתני' רבי היא א\"ד יע\"ש ולע\"ד כונת הר\"ן פשוטה דודאי מתני' דקתני טעמא משום דאין חבין ע\"כ רבי היא ומ\"ש הר\"ן ואע\"ג דאמרינן גבי עבד כל האומר תנו כו' אמתני' ודאי ל\"ק ליה דרבי היא אלא כונתו ז\"ל להקשות על הרי\"ף ז\"ל שפסק מתני' הלזו כמ\"ש שם דלא מצי רבי' למיהדר כו' וכמו שפסקו כל הפוסקים ואהא ק\"ל להר\"ן דהא אמרינן דטעמא דמתני' הוא משום דכל האומר תנו כזכו דמי וכיון שהרי\"ף ז\"ל פסק כר\"ן איך פסק כמתניתין הלזו ואהא תי' דהתם הוי כחוב וזה פשוט: ודעת רבינו ז\"ל דתן כזכי דמי אף במתנה וכמ\"ש בפ\"ד מהלכות זכיה הפך דעת ר\"ת וראיתי להרב ל\"מ ז\"ל בה' אלו שהק' לדעת רבינו מהא דאמרינן בריש התקבל ת\"ש לפיכך אם אמר הבעל אי אפשי כו' אלא הולך ותן לה אם רצה לחזור יחזור טעמא דאמר אי אפשי הא לא\"ה לא ש\"מ הולך כזכי דמי והשתא מאי קושיא ומנ\"ל לתלמודא דהולך ותן שוין הן נימא דהוי כמו מתנה ואע\"ג דהולך לאו כזכי תן כזכי דמי ומתני' דקאמר דהוי כזכי הוא משום דקאמר תן וכ\"ת לימא תן לחודיה אדרבא נימא דמתני' להכי קתני לאשמועינן דהולך לאו כזכי ובשלמא לפי' המפרשים ניחא אבל לרבי' ק' יע\"ש שהניחו בצ\"ע ולי נראה ליישב דס\"ל לתלמודא דע\"כ תן והולך בגט שוין הם דאי איכא לאפלוגי בינייהו א\"כ ברישא דמתני' לא הו\"ל למנקט תנא האומר התקבל גט זה לאשתי או הולך והו\"ל למנקט תן ולאשמועינן חדושא דתן כזכי ואי שויתיה שליח לא יחזור אלא ודאי דתן והולך שוין הם ויבואו ב' וכיון דתני הולך לא תני תן ואהא מייתי ראיה דמאי דשווין תן והולך בגט היינו לומר דכזכי דמי דמתני' דקתני לפיכך כו' טעמא דאמר אי אפשי הא לא\"ה לא ש\"מ הולך כזכי דכיון דתן כזכי הולך נמי כזכי דאי תן כזכי והולך לאו כזכי אם כן אמאי לא תני רישא דמתני' האומר תן גט זה לאשתי אלא ודאי דשוין הם וכיון דתני הולך לא תני תן דחדא מינייהו נקט ותריץ דילמא בהילך כלומר דתני בכולה מתני' הילך וברישא נמי תני הילך זה הנ\"ל ליישב בדעת רבינו ולדעת ה\"ה שכתב דתן בגט לא הוי כזכי הק' הרב מח\"א ה' זכיה ומתנה סימן הנזכר דבפ\"ד מהלכות זכיה כתב רבינו דבמתנה תן כזכי יע\"ש ולע\"ד לק\"מ דס\"ל לה\"ה דבמתנה נמי אי לאו דעבד ליה נייח נפשיה לא הוה יהיב ליה וכמ\"ש הוא ז\"ל סמוך ונראה מה שא\"כ גבי גט האמנם הדבר הק' דמנ\"ל לה\"ה לומר כן דהא אפשר דס\"ל לרבי' כדעת הרשב\"א דהולך ותן תרוייהו קאמר כמ\"ש הרב מכתב מאליהו סי' הנזכר וצריך עיון: ובמ\"ש רבינו ואמר לו הבעל אין רצוני שתקבל כו' הק' הרב ל\"מ ז\"ל דכיון דהוא פוסק כמ\"ד לאו כזכי דמי א\"כ למה כתב אי אפשי שהרי בגמ' דקדקו שם דמדקאמר מתניתין א\"א משמע דאי אמר הולך ותן לה כזכי דמי דלא כר\"ן ותירץ דרבינו רצה להודיענו דדוקא כשאומר הולך אז כשאמר אי אפשי גילה דעתו דהולך דקאמר לאו זכיה הוא אבל כשאמר התקבל או זכי לה דא\"א לומר שאינו לשון זכיה אז ודאי אמרינן דלשון חזרה הוא והוי התקבל ממש וחזר בו ממ\"ש אי אפשי עכת\"ד: ולע\"ד הא ליתא שהרי תלמודא משני התם דילמא בהילך ופירש\"י ז\"ל דלמא בהך סיפא לא תתני הולך אלא הילך דהילך ודאי הילך כדקאמרה היא ואי לאו דאמר אי אפשי הו\"ל שליח לקבלה הרי דאע\"ג דהילך לשון קבלה הוא לכ\"ע אפי\"ה אם אמר אי אפשי הוה ליה שליח הולכה ומ\"ש דבאומר התקבל דא\"א לומר דאינו לשון זכיה אז אמרינן דהוי חזרה הא נמי ליתא שהרי אמרי' התם לא לעולם אימא לך הולך לאו כזכי דמי והתקבל אצטריכא ליה סד\"א הואיל ובעל לאו בר שוויה שליח קבלה הוא אע\"ג דמטא גיטה לידה לא ליהוי גיטא קמ\"ל דהתקבל והולך קאמר הרי דאע\"ג דאמר התקבל אי לא שויתיה איהי שליח לקבלה אמרינן ודאי דהתקבל והולך לה קאמר וא\"כ ה\"נ כיון דאמר אי אפשי אמרינן ודאי דהתקבל והולך לה קאמר ולא הוי חזרה כיון דמצינן לתרץ דבוריה ולפי דבריו קשה דאמאי לא משני תלמודא לעולם הולך לאו כזכי דמי והא דקתני אי אפשי לאשמועינן רבותא דדוקא בשאמר אי אפשי אלא הולך ותן לה אם רצה לחזור יחזור אבל אם אמר אי איפשי אלא התקבל לה אם רצה לחזור לא יחזור ומתני' לדיוקא אצטריך אלא ודאי משמע דכיון דאמר אי איפשי אפי' אמר התקבל התקבל והולך לה קאמר הפך דעת הרב ז\"ל ולעיקר קו' צ\"ל דבתחלה נקט רבי' כלישנא דמתניתין ולבסוף אשמועינן דאפי' לא אמר אי איפשי עקר שליחות הקבלה וכן הוא לשון הטור ז\"ל סי' ק\"מ וז\"ל עשאתו שליח לקבלה וכשבא לבעל אמר איני רוצה כו' ואפי' לא אמר איני רוצה כו' לא הו\"ל כזכי ע\"כ יע\"ש וק\"ק לי על רבינו ז\"ל אמאי השמיט דינא דמתניתין דאם אמר התקבל אם רצה לחזור יחזור ואמרינן בגמ' דאתא לאשמועינן דלא תימא הואיל ובעל לאו בר שווייה שליח לקבלה הוא אע\"ג דמטי גיטא לידה לא ליהוי גיטא קמ\"ל ויש ליישב ומ\"ש רבינו וכן אם אמר ליה הולך ותן לה כו' עיין מ\"ש הרב מכתב מאליהו סי' הנזכר שכפי דבריו סרה מהר קו' הרב ל\"מ ז\"ל במ\"ב ודוק:"
+            ],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>שליח </b>\n<b> שנוטל הגט וקודם שיגיע כו' או שאמר לאחרים גט ששלחתי לאשתי בטל הוא ה\"ז בטל.</b> כתב ה\"ה וז\"ל עוד שם ת\"ר כו' והלכתא כרבי וכדעת מי שפסק בגמרא כמותו ע\"כ ק\"ק דאמאי ל\"ק דסתמא דתלמודא קאמר התם בהדיא דהלכתא כנחמן דהיינו הא דר\"ן דקאמר הלכה כרבי בשתיהן וכן נמי ק' להרא\"ש ז\"ל שכתב גבי ההיא פלוגתא דר\"ן ור\"ש דר\"ן אמר בפני ב' כתב והלכתא כר\"ן דר\"י קאי כוותיה כנראה דהוא ז\"ל מסברא דנפשיה קאמר דהלכתא כר\"ן משום דקאי ר\"י כותיה ובפשיטות היל\"ל דבגמ' קאמר בהדיא דהלכתא כר\"ן איברא דלהרא\"ש ז\"ל היינו יכולים לומר דס\"ל דהלכתא כר\"ן דקאמר בגמ' קאי אההיא דיתומים שבאו לחלוק ואידך הלכתא כר\"ן קאי אמילתיה דר\"ן דקאמר הלכה כרבי בשתיהן ושוב אחר זמן ראיתי להרשב\"א ז\"ל בחדושיו שפי' כן משם ר\"ת ושמח לבי כמוצא שלל רב אמנם לה\"ה עדיין קשה דאפי' יפרש הא דקאמר בגמ' והלכתא כנחמן דהיינו ההיא דיתומים קשה מאידך דקאמר בגמ' והלכתא כנחמן דהיינו ההיא דביטול בפני ב' ואי סבירא לתלמודא דלית הלכתא כרבי מאי נ\"מ ויש ליישב דמצינן למימר דהאי והלכתא כנחמן קאי אההיא דפרוזבול דהלכתא כר\"ן דהוי בפני ב' ולא קאי אההיא דביטול משום דלביטול לא נ\"מ מידי השתא כפי תקנת רבן גמליאל משום הכי כתב ה\"ה דהלכתא כרבי וכדעת מי שפסק כמותו דהא ודאי מסברא אית לן למימר דהלכתא כר\"ן אחר זמן רב ראיתי להרב כנה\"ג סי' קמ\"א בהגהת ב\"י אות פ\"ו שהקשה לדברי הרא\"ש כמו שהקשיתי ותי' מה שתירץ לדעת ה\"ה יע\"ש והנראה דאשתמיט מיניה דברי הרשב\"א ז\"ל וכ\"כ המרדכי דלפי דבריהם ז\"ל אין כאן מקום קו' כלל ודוק:",
+                "<b>וכל המבטל בפני אחרים צריך שיבטל בפני ב' כו'</b> הנה מרן הב\"י סימן קמ\"א דקדק מדברי רבינו הללו דדוקא בשמבטלו בפני אחרים בעינן ב' ברם במבטלו בפני שליח לא בעינן עדים כלל שכ\"כ וכל המבטל בפני אחרים וכתב שהוא הפך הירוש' דגרסינן בירושלמי אמתניתין דריש פרק השולח עשה שליח להוליך לה גט צריך ליתנו לה בפני ב' ואין השליח עולה משום ב' הלך השליח לבטל את הגט צריך לבטלו בפני ב' והשליח עולה משום ב' ע\"כ וכן דעת בעל העיטור בדיני שלישות דכ\"ט שכתב אחר שהביא דברי הירושלמי הללו וז\"ל ש\"מ אין ביטול מועיל בלא עדים והשליש נאמן כדגרסי' בגמ' דילן השליש נאמן מב' אימתי כשהשלישות יוצא מתחת ידו אין השלישות יוצא מתחת ידו הרי הוא כשאר בני אדם עכ\"ל גם רי\"ו נתיב כ\"ד ח\"ג תפס כהירושלמי הלזו שכתב וז\"ל וכן אם הלך השליח לבטל השליחות צריך לבטלו בפני ב' כי לעול' השליח במקום הבעל ולפיכך צריך ב' מלבד השליח כך פשוט בירושלמי דגיטין פ' השולח עכ\"ל וראיתי להרב מכתב מאליהו שער ז' סימן א' שכתב שלכאורה דבריו תמוהים דבהדיא אמרי' בירושל' והשליח עולה משום ב' עוד הקשה דאיך כתב הרב העיטור דאין ביטול מועיל אלא בפני ב' והא בתר הכי כתב על ההיא מימרא דירושלמי וז\"ל וש\"מ מדקאמר אין השליח עולה במקום ב' אבל עד אחד עולה ונמצא לפי זה דמאי דקתני בירושלמי אבבא תנינא והשליח עולה במקום ב' היינו שהוא חשוב כב' ואם כן איך כתב דבעינן ביטול בפני ב' ותו במאי דקאמר והשליח נאמן כדגרסינן בגמרא דילן ומה ענין זה לזה דהתם הגט בידו אז אמרינן דנאמן לומר דעשאו שליח קבלה דאי בעי הוה עביד ביה מאי דקאמר שהיה נותנו לאשה משא\"כ הכא דהשליח אומר שהבעל עשאו שליח לבטל את השליח הראשון מה שלישות יש בידו ואינו ענין לכאן יע\"ש מה שתי' ואף לפי תי' אחת מהנה לא נשברה ונ\"ל לומר דרי\"ו והרב העיטור משום דק\"ל דאיך קתני בירושלמי והשליח עולה במקום ב' דמשמע ודאי שר\"ל שהוא חשוב כב' ולעיל מזה קתני צריך לבטלו בפני ב' משום הכי הוצרכו לפרש דר\"ל השליח הראשון שהגט בידו שאומר שבטלו השליח שעשה הבעל לבטלו כהלכתו דהיינו בפני ב' ואיידי שהעדים אינם בפנינו עולה במקום שנים שחשוב כב' שאומרים שבטלו השליח הב' לשליח הראשון ולעולם דביטול בב' בעי וזהו שכתב הרב העיטור ש\"מ אין ביטול בפני ב' והשליח נאמן ר\"ל השליח שהגט בידו כמ\"ש ועל זה הביא ראיה מתלמודא דידן דהשליח נאמן מב' כשהשלישות בידו ה\"נ נאמן לומר שבטלו כהלכתו ואינו רוצה ליתן את הגט לאשתו מיגו דאי בעי עביד ליה כנ\"ל נכון ודוק ודע שהתוס' הקשו שם דמאי נ\"מ בהך פלוגתא לבתר תקנת ר\"ג וכן נמי בסוף הסוגיא דקאמר והלכתא כנחמן דהיינו הך דהכא כמ\"ש רש\"י דמאי נ\"מ ותי' דנ\"מ לרבי יע\"ש ויש לדקדק קצת לפי זה דא\"כ למאי אצטריך בגמרא לומר והלכתא כנחמן תרי זימני ולומר דהלכתא כנחמן דאמר הלכה כרבי בב' הא מקמייתא נפקא ויש ליישב:"
+            ],
+            [],
+            [
+                "<b>האומר </b>\n<b> לעשרה כתבו גט ותנו לאשתי יכול לבטל זה שלא בפני זה.</b> בפרק השולח דל\"ג גרסינן התם אההיא פלוגתא דרבי ורשב\"ג דרבי ס\"ל דהאומר לעשרה כתבו כו' יכול לבטל זה שלא בפני זה ורשב\"ג סבר אינו יכול במאי קמפלגי רבי סבר עדות שבטלה מקצתה לא בטלה כולה ואי אזלי הנך כתבי ויהבי ליכתבו וליהבו רשב\"ג סבר בטלה כולה והנך לא ידעי וכתבי ויהבו ליה ושרו א\"א לעלמא ואבע\"א דכ\"ע בטלה כולה והכא ה\"ט דרשב\"ג דקסבר מילתא דמתעבדא באפי י' צריכי בי עשרה למישלפיה מבעיא להו כולכם מהו טעמא דרשב\"ג משום דקסבר עדות שבטלה מקצתה בטלה כולה והני כיון דאמר להו כולכם לא מצו כתבי ויהבי א\"ד טעמא דרשב\"ג משום דקסבר כל מילתא כו' הילכך אפי' כולכם נמי עכ\"ת הסוגיא וראיתי לעמוד על מ\"ש הרשב\"א ז\"ל בחידושיו וז\"ל לישנא משמע בין אותם עשרה בין עשרה אחרים מדלא קאמר הני אלא מיהו נראה דהני עשרה דוקא קאמר מדאמרינן לקמן אמר רבב\"ח כו' ואי ס\"ד אידך נמי כרשב\"ג ל\"ל מיטמרי ליבדרו אבדורי ואם איתא דלא בעינן הני מאי קאמר ליבדרו אבדורי דילמא כי משכחת כל חד וחד באפי נפשי' מכנף בי עשרה ומבטל ליה אלא ש\"מ דהנהו דוקא קאמר ולכאורה כלישנא דצריך י' קאתי דאי כלישנ' דבטלה כולה מאי קאמר ואי ס\"ד כרשב\"ג ל\"ל אטמורי כו' לעולם כרשב\"ג וה\"ט דאי מבדרי דלמא משכח להו כי מבדרי ויתבי ומבטל לכולהו אלא א\"כ תדחה כו' וכתב עוד אח\"כ מצאתי להרמב\"ן שפי' דצריכי בי עשרה אותם י' קאמר דאי לא תימא הכי בין לישנא קמא להאי איכא בינייהו נמי היכא דבטל ב' בפני י' שאינם הם דלמ\"ד משום דאזלי וכתבי ולא ידעי איכא ולמ\"ד דצריכי בי י' למשלפא כיון דעשרה נינהו מישתלפה אלא ש\"מ הנהו עשרה דוקא קאמר עכ\"ל וצ\"ע לכאורה דמאי ראיה מייתי הרמב\"ן ז\"ל דבעינן הני דוקא מדלא קאמר ביטל בפני עשרה כו' טעמא דרשב\"ג משום דלא ידעי והילכך אפי' בפני י' נמי א\"ד טעמא דרשב\"ג משום דצריכי עשרה והא איתא עשרה דהא לא מצי למימר הכי דאף ללישנא קמא טעמא דרשב\"ג היינו משום דהנך לא ידעי ואזלי וכתבי ויהבי ליה ובפני ג' מודה רשב\"ג דיכול לבטל דהא קלא אית לי' וכדאמרי' לעיל וא\"כ היכא שביטל בפני עשרה שאינם הם אף לטעמא קמא ליכא דהא קלא אית ליה וכן נמי קשה דאמאי לא הכריח הרשב\"א דבעינן הני דוקא מהא דרבב\"ח דבעי לאוכחי מינה תלמודא דהלכ' כת\"ק בהא דאי סלקא דעתך כרבן שמעון בן גמליאל למה לי אטמורי ליבדרו אבדורי ומאי ראיה לעולם כרשב\"ג ואפי\"ה בעינן דמיטמרו דאי ליבדרו איכא למיחש דילמא בטיל לכל חד וחד בפני עשרה שלא הם דע\"כ כלישנ' דצריך עשרה קא אתי דאי כלישנ' דבטלה כולה מאי ראיה נימא דה\"ט דאי מבדרי בטיל ליה בפני ג' ואז בטיל דקלא אית ליה ודחיית הרשב\"א לא קיימא באנפין ואפשר לומר ע\"צ הדוחק דס\"ל להרמב\"ן ז\"ל דהאי דקאמר בגמ' רשב\"ג סבר עדות שבטלה כו' והנך לא ידעי וכתבי ויהבי ושרו אשת איש לעלמא אינו ר\"ל דלא ידעי דבטליה כמ\"ש רש\"י אלא דהנך לא ידעי הך דינא דעדות שבטלה מקצתה בטלה כולה וסבורים דלא בטלה דלאו כ\"ע דינא גמירי ודו\"ק ועי' בתוס' ד\"ה הנז': אמנם עדיין קשה להרשב\"א דאמאי לא הכריע דע\"כ הא דקאמר בגמרא ואי ס\"ד אידך כרשב\"ג כו' ליבדרו אבדורי היינו כלישנא דבעינן י' דמישתלפיה דאי כלישנא דבטלה כולה מאי ראיה מייתי אימא דמשום הכי קאמר דליטמורו דאי לבדרו שמא משכח לחד מינייהו ומבטל להו בפני ג' לכולהו דאז ליכא למיחש לממזרים דהא קלא אית ליה ובהא מודה רשב\"ג דביטלו מבוטל ולתקנת עגונות נמי ליכא כיון דבטליה בפני קצת מן העדים אפי' דליתניהו לכולהו בפניו וע\"כ כן הוא דאי איכא למיחש לעגונות מאי קאמר אבעיא להו כולכם מהו טעמא דרשב\"ג משום דבטלה כולה והא ליכא ומאי נ\"מ הא איכא טעמא דעגונות דכ\"ע מודו ביה וכמ\"ש התוס' אלא ודאי דקאי כלישנא בתרא ואי לא בעינן הני נימא דאי מבדרו איכא למיחש דילמא מבטל לכל חד בפני עשרה אלא ודאי דהני דוקא ודחייתו לא שייכי כאן וכן נמי ק' להתוס' שכתבו בד\"ה ליבדורי דמצי קאי אף ללישנא קמא ולע\"ד הא ליתא וצ\"ע ודע שמדברי רש\"י נר' קצת כדעת הרמב\"ן דבעינן הני דוקא שכ' בד\"ה ואי בעית אימא כו' עד שיבטל בפני כולם ומדשני בלישני' ולא נקט כלישנא דתלמודא משמע שבא לפרש די' דקאמר תלמודא היינו בפני כולם ודו\"ק:"
+            ],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>השולח </b>\n<b> גט כו'.</b> עיין מ\"ש ה\"ה ועי' מ\"ש התוס' פרק האומר דף נ\"ט ע\"ב ד\"ה מתורת גט ועי' בתוס' פרק השולח דף ל\"ב ע\"ב ד\"ה התם דיבור ודיבור וכתבו עוד שם דמדקאמר פ\"ב גבי נכתב ביום ונחתם בלילה דלא הכשיר ר\"ש מכאן ועד עשרה ימים דחיישינן שמא פייס פי' שמא ביטל את הגט כדפי' ר\"ת אין ראיה כדפרישית בפ\"ב עכ\"ל ויש לדקדק דמשמע מדבריהם אי אמרינן דאם בטלו בפי' מהני וכסוגי' דפרק האומר ניחא ההיא דפ\"ב דגיטין וכ\"כ הרשב\"א ז\"ל שם בחידושיו פ\"ב די\"ח וז\"ל ותי' ר\"י דהא דקי\"ל כר\"ן דחוזר ומגרש בו בשלא ביטל הגט אלא השליחות וכדמשמע מתוך גי' הספרים שבריש האומר כו' יע\"ש ויש לדקדק דאפי' לפי גירסתם עדיין קשה שהרי מדפרכינן בפ' האומר הלכתא אהלכתא ולא פרכינן לר\"ן ממתני' דפרק השולח דמהני ביטול שליח ע\"כ דס\"ל לתלמודא דביטול הגט חשיב כמעשה זוטא דומיא דנתינת מעות ליד האשה ומש\"ה ק\"ל הלכתא אהלכתא דקי\"ל כר\"י דחוזרת אע\"ג דאיכא מעשה דנתינת מעות ליד האשה וכמ\"ש הרב ח\"ה ז\"ל וכן כתב הרשב\"א ז\"ל והרב החידושין ז\"ל א\"כ משמע דאי הוה קי\"ל כר\"ל דאינה חוזרת משום דאיכא מעשה דנתינת מעות ליד האשה הוה ניחא לן הא דר\"ן דהתם נמי כתיבת הגט חשיב מעשה דומיא דנתינת מעות וכיון שכן קשה דהיכי הוה ניחא להו הא דפ\"ב דגיטין לפום גי' דשמעתין הא אפילו לשמעתין הא דמהני ביטול הגט בפי' היינו לר\"י אבל לר\"ל לא מהני וא\"כ ההיא דפ\"ב דגיטין דר\"ל הוא דקאמר התם לא הכשיר ר\"ש מכאן ועד עשרה ימים קשה טובא ואולי י\"ל דס\"ל ז\"ל דהא דפרכינן בשמעתין הלכתא אהלכתא דמשמע דאי הוה פסקינן הלכתא כר\"ל לא הוה קשיא ליה הלכתא אהלכתא היינו משום דהוה מצינן למימר דס\"ל לר\"ן דכי היכי דחזרה לא מהני בקדושין משום דאיכא מעשה דנתינת המעות ליד האשה ה\"נ ביטול הגט לא מהני דכתיבת הגט חשיב כמעשה אבל אה\"נ דר\"ל מצי סבר דאע\"ג דגבי קדושין לא מהני חזרה היינו משום דאינו מחוסר מעשה אחריו כלל דזמן ממילא קא אתי אבל גבי גט אע\"ג דכתיבת הגט חשיב מעשה כיון דמחוסר מעשה אחריו דהיינו נתינה מהני ביטול כנ\"ל ודו\"ק:"
+            ],
+            [
+                "<b>באיזה </b>\n<b> לשונות מבטל הגט אמר בטל הוא אי אפשי בו כו'. לא אמר כלום כו'.</b> בפרק השולח מבעיא לן הרי הוא חרס מהו וא\"ל רבינא לרב אחא כו' מ\"ש מהרי הוא הקדש מהרי הוא הפקר ע\"כ ודע שרבינו ז\"ל בפ\"ד מה' זכיה דין ח' כתב וז\"ל המקבל את המתנה וזכה בה ואחר שבאה לידו והוא שותק חזר בו ואמר איני רוצה בו כו' או הרי היא בטלה כו' לא אמר כלום והשיג עליו הראב\"ד דוקא הרי היא בטלה אבל אמר בטלה היא אינה מתנה והכי איתא בגיטין ובכריתות עכ\"ל ותמה עליו ה\"ה ז\"ל שהרי לא הוזכר בגמ' חילוק בין הרי היא בטלה לבטלה היא אלא בין תיבטל לבטלה היא אבל בין הרי היא בטלה לבטלה היא משמע דליכא לפלוגי בינייהו והר\"ן ז\"ל תמה גם כן על רבינו שכתב דהרי היא בטלה לא אמר כלום דיש לתמוה למה ואיני מבין תמיהא זו על רבי' מאי היא ומאי קו' הא איכא למימר דרבינו גריס בכריתות ובגיטין דבטלה היא לא אמר כלום וס\"ל כפי' ר\"י שכתבו התוס' בפ' השולח ומש\"ה כתב דהרי היא בטלה לא אמר כלום ודו\"ק:<br><b> וראיתי </b> להרב ל\"מ שתמה על ה\"ה דמאי קו' שהרי בגיטין פרק השולח חילקו בין הרי הוא כחרס לחרס הוא דבגט חרס הוא לא מהני דלא משמע אלא לשון עבר אבל הרי הוא כחרס מהני דמשמע לעתיד ומינה שמעינן במתנה דבעינן ל' עבר דהרי היא בטלה לא אמר כלום וכן נמי תמה עוד שם שלדעת ה\"ה דלא חילק בין הרי היא כו' לבטלה היא מההיא דהרי היא חרס דמפליג תלמודא בינייהו יע\"ש ולע\"ד אין מקום לתמיהתו וקוש' ה\"ה ז\"ל היא על אופן זה דהא משמע דליכא לפלוגי בינייהו מדלא מפליג אלא בין תיבטל לבטלה היא ומאי דקא מבעיא ליה לתלמודא בהרי הוא כחרס היינו אי ב' לשונות במשמע ולישנא דמהני ביה קאמר היינו להבא דעד השתא בגיטין אמרינן וקאמר רבינא דמ\"ש מהרי הוא הקדש דמהני וע\"כ היינו טעמא דלישנא דמהני ביה קאמר ודומיא לבטלה היא וז\"ש אבל בין הרי היא כו' לבטלה היא זו לא שמענו כלומר דכיון דלא חזינן דמפליג בהכי דהוי רבותא טפי משמע ודאי דלית לן לפלוגי בינייהו וחזר דינא לדין בטלה היא דב' לשונות במשמע ולישנא דמהני ביה קאמר ומעתה ג\"כ אין מקום לתמיהתו על ה\"ה ז\"ל מההיא סוגיא ודו\"ק:<br><b> עוד </b> ראיתי להרב ל\"מ שכתב דרבינו סובר דהסוגייאות לא פליגי כדכתב הר\"ן דמ\"ש בסוגייא דכריתות דבריו קיימין הוי לענין דהוי הפקר ומ\"ש לא אמר כלו' הוי ג\"כ להך עניינ' כלומר לא אמר כלו' לענין הפקר אלא הדרא למריה קמא ומ\"ש בהשולח גבי בטלה היא דבריו קיימין הוא לענין הדרא למריה קמא ומ\"ש לא אמר כלום הוי לענין דלא הדרא למריה קמא והוי הפקר כמ\"ש הר\"ן בפ' השולח עכ\"ל ולפי שספר הרי\"ף והר\"ן אינו מצוי בידי העתקתיו מהרב הנז' וק\"ל להאי פי' דאם איתא להאי דבאי אפשי וכל הני דרב ששת הפקר מיהא הוו ומאי לא אמר כלום לענין שתחזור לבעלים משום דאי אפשי להבא משמע ובבטלה היא דבריו קיימין ותחזור לבעלים דלשעבר במשמע א\"כ ק' דמאי משני אביי אמאי דפרכינן מברייתא לרב ששת דבטל ב' לשונות במשמע וגבי גט לישנא דמהני ביה קאמר וגבי מתנה לישנא דמהני ביה קאמר דעדיין ק' דנימא דגבי מתנה להבא משמע ולישנא דמהני ביה קאמר דהיינו שתצא מידו והפקר הוי ומנ\"ל דלשעבר קאמר ותחזור לבעלים וצ\"ע: אחר זמן רב בא לידי שיטה כ\"י מהריטב\"א שכ' וז\"ל אמר אביי בטל ב' לשונות במשמע כו' פירש רבינו נר\"ו דלשון בטל הוא משמע הכל שכבר היא בטל ושהוא מבטלו עכשיו והכל הוא בכלל הלשון דתרוייהו משמע בלשון בטל היה בטל יהיה והיינו דאמרינן דגבי גט לישנא דמהני ביה קאמר דכיון דמלישנא דבטל הוא משמע הכל אע\"ג דגבי גט בטל היה לא עביד כלום מ\"מ משמעות דאית ביה נמי דבטל יהיה מהני וגבי מתנה דלא מהני עתיד מהני לישנא דמעיקרא דמשמע כלישנא דבטל הוא כך פי' רבינו נר\"ו ונכון הוא אבל רש\"י ז\"ל פי' בלישנא דבטל לא אמרי ליה אינשי אלא אדעתא דחד או שכבר היה בטל או ליבטיל השתא הילכך גבי גט דבעינן דלבטליה אמרינן דלישנא דמהני קאמר והיינו דליבטל שהרי אין אדם מוציא דבריו לבטלה ומסתמא מאי דקאמר רוצה הוא שיועיל וכיון דאפשר דההוא לישנא משמע דליבטיל אמרינן דליבטל קאמר וה\"ה גבי מתנ' דמהני לישנא דמעיקרא אמרינן דבטל היה קאמר עכ\"ל וא\"כ אי האי אחרים דמייתי הר\"ן מפרשים כפי' רש\"י דלישנא דבטל לא אמרי ליה אינשי אלא אדעתא דחד קשיא שפיר דגבי מתנה נמי נימא דליבטיל השתא ואהנו דבריו קאמר דהוי הפקר ומנ\"ל לומר דבטיל הי' קאמר והדרא למרא קמא אמנם אי מפרשי לה כפי' הריטב\"א שכתב דבטל הוא משמע הכל בטל הוא ובטל יהא א\"ש דמשו\"ה אמרי' גבי מתנה דהדרא למרא קמא כיון דמשמע נמי דבטל הוא ודוק מיהו אכתי קשה להר\"ן דהוא מפרש כפרש\"י ומייתי האי שיט' דאחרים ולא קשיא ליה מידי לפי פי' ז\"ל וצ\"ע קצת ודע דרש\"י בפ' המביא גריס התם כגירסת דפרק השולח אי אפשי בה לא אמר כלום בטלה היא כו' דבריו קיימין ולא פריך מאי אי אפשי בה דלא אמר כלום דכי אמר ר\"ל במטלטלים דכיון דאתו לידיה הוי א\"א לשון הפקר ומפקירם אבל זה לא הפקיר את השדה אלא אומר איני חפץ אלא מסיפא פריך דקתני בטלה היא דבריו קיימים והדרא למרא קמא אלמא היכא דאהנו דבריו הדרא למרא קמא ומשני לא דבריו קיימים ולא הדרא ודידי' נמי לא הויא אלא כל המחזיק בה זכי בה וראיתי להרב חדושי הלכות בפרק השולח שהקש' לשיט' הלזו וז\"ל צ\"ע דא\"כ אמאי לא משני הכי בשמעתין הא דבטל היא ודבריו קיימין היינו דלא הדרא למרא קמא והוי הפקר ולא תקשי מידי אבטל הוא דהכא לענין גט עכ\"ד ולע\"ד לק\"מ דהא לפי שיטת רש\"י ה\"ט דאי אפשי בה לא אמר כלום משום דלהבא משמע והוא כבר קבל לפיכך לא אמר כלום והפקר נמי לא הוי כדר\"ל דהיינו דוקא במתנת מטלטלים ובטלה היא דקתני בברייתא דבריו קיימין ה\"ט דלשעבר משמע והודאת בע\"ד כמא' עדים דמי וזה מבואר בדברי רש\"י שם בפרק המביא למעיין שם ואפי' למאי דתריץ התם בפרק המביא דדבריו קיימים דקתני בברייתא ה\"ק דבריו קיימים ולא קני לה ולמרא נמי לא הדרא אלא כל המחזיק זכה בה ע\"כ ה\"ט דברייתא משום דלשעבר משמע והודאת בע\"ד כמאה עדים דמי וא\"כ כבר סילק זכותו ממנה ולמרא נמי לא הדרא משום דכיון דנתנה לו הרי סילק עצמו (דהשתא לא אסיק התם ההיא דקאמר דכי יהיב איניש מתנה אדעתא דמקבליה ליה מיניה וכמ\"ש רש\"י ז\"ל שם) ומשום הכי הוי הפקר אמנם אי בטלה היא להבא משמע היכי קתני בברייתא דבריו קיימין לא אמר כלום הול\"ל דומיא דא\"א דקתני בברייתא דלא אמר כלום משום דלהבא משמע והוא כבר קבלו וא\"כ משו\"ה בפרק השולח מקשה שפיר וזה פשוט לע\"ד: אמנם הדבר הקשה אצלי הוא לפי מ\"ש התוס' בפ' השולח ד\"ה מבוטלת וז\"ל ומיהו לספרים דגרסי התם והכא אא\"ב בטל' היא אינה מתנה דבריו קיימין א\"ש והא דלא מקשי מאי אפשי בה כמו שמקשה אבטלה משום שפשוט לו דדבריו קיימין דאי אפשי הוי לשון הפקר כלומר ולעולם דלהבא משמע והנרא' ודאי דלפי גי' זו הכי הוו גרסי התם והכא מקבל מתנה שאמרו כו' מתנה זו מבוטלת תיבטל לא אמר כלום אא\"ב כו' דבריו קיימין והשתא קשה מ\"ש דהא דלא פריך מאי אפשי בה משום דפשוט לו דהוי לשון הפקר ולעולם דלהבא משמע וקשה טובא דא\"כ אמאי קתני רישא מתנה זו מבוטלת תיבטל לא אמר כלום אי משום דלהבא משמע כמ\"ש רש\"י ז\"ל מ\"ש מאא\"ב דאע\"ג דלהבא משמע הוי הפקר כמ\"ש דהא ודאי ליכא למימר דלגירסא זו לא הוו גרסי ברישא לא אמר כלום והכי הוו גרסי מתנה זו מבוטלת תיבטל אא\"ב כו' דבריו קיימין דאין זה במשמע לשון דברי התוספ' כלל וצ\"ע אם לא שנדחק לומר דלפי גירסא זו ה\"ט דאא\"ב משום דהוי לשון הפקר מתנה זו מבוטלת תיבטל כו' להבא משמע ולא הוי לשון הפקר כלל ומשום הכי לא אמר כלום ועדיין צ\"ע:"
+            ],
+            [
+                "<b>באיזה </b>\n<b> לשונות מבטל הגט אמר בטל הוא אי אפשי בו כו'. לא אמר כלום כו'.</b> בפרק השולח מבעיא לן הרי הוא חרס מהו וא\"ל רבינא לרב אחא כו' מ\"ש מהרי הוא הקדש מהרי הוא הפקר ע\"כ ודע שרבינו ז\"ל בפ\"ד מה' זכיה דין ח' כתב וז\"ל המקבל את המתנה וזכה בה ואחר שבאה לידו והוא שותק חזר בו ואמר איני רוצה בו כו' או הרי היא בטלה כו' לא אמר כלום והשיג עליו הראב\"ד דוקא הרי היא בטלה אבל אמר בטלה היא אינה מתנה והכי איתא בגיטין ובכריתות עכ\"ל ותמה עליו ה\"ה ז\"ל שהרי לא הוזכר בגמ' חילוק בין הרי היא בטלה לבטלה היא אלא בין תיבטל לבטלה היא אבל בין הרי היא בטלה לבטלה היא משמע דליכא לפלוגי בינייהו והר\"ן ז\"ל תמה גם כן על רבינו שכתב דהרי היא בטלה לא אמר כלום דיש לתמוה למה ואיני מבין תמיהא זו על רבי' מאי היא ומאי קו' הא איכא למימר דרבינו גריס בכריתות ובגיטין דבטלה היא לא אמר כלום וס\"ל כפי' ר\"י שכתבו התוס' בפ' השולח ומש\"ה כתב דהרי היא בטלה לא אמר כלום ודו\"ק:<br><b> וראיתי </b> להרב ל\"מ שתמה על ה\"ה דמאי קו' שהרי בגיטין פרק השולח חילקו בין הרי הוא כחרס לחרס הוא דבגט חרס הוא לא מהני דלא משמע אלא לשון עבר אבל הרי הוא כחרס מהני דמשמע לעתיד ומינה שמעינן במתנה דבעינן ל' עבר דהרי היא בטלה לא אמר כלום וכן נמי תמה עוד שם שלדעת ה\"ה דלא חילק בין הרי היא כו' לבטלה היא מההיא דהרי היא חרס דמפליג תלמודא בינייהו יע\"ש ולע\"ד אין מקום לתמיהתו וקוש' ה\"ה ז\"ל היא על אופן זה דהא משמע דליכא לפלוגי בינייהו מדלא מפליג אלא בין תיבטל לבטלה היא ומאי דקא מבעיא ליה לתלמודא בהרי הוא כחרס היינו אי ב' לשונות במשמע ולישנא דמהני ביה קאמר היינו להבא דעד השתא בגיטין אמרינן וקאמר רבינא דמ\"ש מהרי הוא הקדש דמהני וע\"כ היינו טעמא דלישנא דמהני ביה קאמר ודומיא לבטלה היא וז\"ש אבל בין הרי היא כו' לבטלה היא זו לא שמענו כלומר דכיון דלא חזינן דמפליג בהכי דהוי רבותא טפי משמע ודאי דלית לן לפלוגי בינייהו וחזר דינא לדין בטלה היא דב' לשונות במשמע ולישנא דמהני ביה קאמר ומעתה ג\"כ אין מקום לתמיהתו על ה\"ה ז\"ל מההיא סוגיא ודו\"ק:<br><b> עוד </b> ראיתי להרב ל\"מ שכתב דרבינו סובר דהסוגייאות לא פליגי כדכתב הר\"ן דמ\"ש בסוגייא דכריתות דבריו קיימין הוי לענין דהוי הפקר ומ\"ש לא אמר כלו' הוי ג\"כ להך עניינ' כלומר לא אמר כלו' לענין הפקר אלא הדרא למריה קמא ומ\"ש בהשולח גבי בטלה היא דבריו קיימין הוא לענין הדרא למריה קמא ומ\"ש לא אמר כלום הוי לענין דלא הדרא למריה קמא והוי הפקר כמ\"ש הר\"ן בפ' השולח עכ\"ל ולפי שספר הרי\"ף והר\"ן אינו מצוי בידי העתקתיו מהרב הנז' וק\"ל להאי פי' דאם איתא להאי דבאי אפשי וכל הני דרב ששת הפקר מיהא הוו ומאי לא אמר כלום לענין שתחזור לבעלים משום דאי אפשי להבא משמע ובבטלה היא דבריו קיימין ותחזור לבעלים דלשעבר במשמע א\"כ ק' דמאי משני אביי אמאי דפרכינן מברייתא לרב ששת דבטל ב' לשונות במשמע וגבי גט לישנא דמהני ביה קאמר וגבי מתנה לישנא דמהני ביה קאמר דעדיין ק' דנימא דגבי מתנה להבא משמע ולישנא דמהני ביה קאמר דהיינו שתצא מידו והפקר הוי ומנ\"ל דלשעבר קאמר ותחזור לבעלים וצ\"ע: אחר זמן רב בא לידי שיטה כ\"י מהריטב\"א שכ' וז\"ל אמר אביי בטל ב' לשונות במשמע כו' פירש רבינו נר\"ו דלשון בטל הוא משמע הכל שכבר היא בטל ושהוא מבטלו עכשיו והכל הוא בכלל הלשון דתרוייהו משמע בלשון בטל היה בטל יהיה והיינו דאמרינן דגבי גט לישנא דמהני ביה קאמר דכיון דמלישנא דבטל הוא משמע הכל אע\"ג דגבי גט בטל היה לא עביד כלום מ\"מ משמעות דאית ביה נמי דבטל יהיה מהני וגבי מתנה דלא מהני עתיד מהני לישנא דמעיקרא דמשמע כלישנא דבטל הוא כך פי' רבינו נר\"ו ונכון הוא אבל רש\"י ז\"ל פי' בלישנא דבטל לא אמרי ליה אינשי אלא אדעתא דחד או שכבר היה בטל או ליבטיל השתא הילכך גבי גט דבעינן דלבטליה אמרינן דלישנא דמהני קאמר והיינו דליבטל שהרי אין אדם מוציא דבריו לבטלה ומסתמא מאי דקאמר רוצה הוא שיועיל וכיון דאפשר דההוא לישנא משמע דליבטיל אמרינן דליבטל קאמר וה\"ה גבי מתנ' דמהני לישנא דמעיקרא אמרינן דבטל היה קאמר עכ\"ל וא\"כ אי האי אחרים דמייתי הר\"ן מפרשים כפי' רש\"י דלישנא דבטל לא אמרי ליה אינשי אלא אדעתא דחד קשיא שפיר דגבי מתנה נמי נימא דליבטיל השתא ואהנו דבריו קאמר דהוי הפקר ומנ\"ל לומר דבטיל הי' קאמר והדרא למרא קמא אמנם אי מפרשי לה כפי' הריטב\"א שכתב דבטל הוא משמע הכל בטל הוא ובטל יהא א\"ש דמשו\"ה אמרי' גבי מתנה דהדרא למרא קמא כיון דמשמע נמי דבטל הוא ודוק מיהו אכתי קשה להר\"ן דהוא מפרש כפרש\"י ומייתי האי שיט' דאחרים ולא קשיא ליה מידי לפי פי' ז\"ל וצ\"ע קצת ודע דרש\"י בפ' המביא גריס התם כגירסת דפרק השולח אי אפשי בה לא אמר כלום בטלה היא כו' דבריו קיימין ולא פריך מאי אי אפשי בה דלא אמר כלום דכי אמר ר\"ל במטלטלים דכיון דאתו לידיה הוי א\"א לשון הפקר ומפקירם אבל זה לא הפקיר את השדה אלא אומר איני חפץ אלא מסיפא פריך דקתני בטלה היא דבריו קיימים והדרא למרא קמא אלמא היכא דאהנו דבריו הדרא למרא קמא ומשני לא דבריו קיימים ולא הדרא ודידי' נמי לא הויא אלא כל המחזיק בה זכי בה וראיתי להרב חדושי הלכות בפרק השולח שהקש' לשיט' הלזו וז\"ל צ\"ע דא\"כ אמאי לא משני הכי בשמעתין הא דבטל היא ודבריו קיימין היינו דלא הדרא למרא קמא והוי הפקר ולא תקשי מידי אבטל הוא דהכא לענין גט עכ\"ד ולע\"ד לק\"מ דהא לפי שיטת רש\"י ה\"ט דאי אפשי בה לא אמר כלום משום דלהבא משמע והוא כבר קבל לפיכך לא אמר כלום והפקר נמי לא הוי כדר\"ל דהיינו דוקא במתנת מטלטלים ובטלה היא דקתני בברייתא דבריו קיימין ה\"ט דלשעבר משמע והודאת בע\"ד כמא' עדים דמי וזה מבואר בדברי רש\"י שם בפרק המביא למעיין שם ואפי' למאי דתריץ התם בפרק המביא דדבריו קיימים דקתני בברייתא ה\"ק דבריו קיימים ולא קני לה ולמרא נמי לא הדרא אלא כל המחזיק זכה בה ע\"כ ה\"ט דברייתא משום דלשעבר משמע והודאת בע\"ד כמאה עדים דמי וא\"כ כבר סילק זכותו ממנה ולמרא נמי לא הדרא משום דכיון דנתנה לו הרי סילק עצמו (דהשתא לא אסיק התם ההיא דקאמר דכי יהיב איניש מתנה אדעתא דמקבליה ליה מיניה וכמ\"ש רש\"י ז\"ל שם) ומשום הכי הוי הפקר אמנם אי בטלה היא להבא משמע היכי קתני בברייתא דבריו קיימין לא אמר כלום הול\"ל דומיא דא\"א דקתני בברייתא דלא אמר כלום משום דלהבא משמע והוא כבר קבלו וא\"כ משו\"ה בפרק השולח מקשה שפיר וזה פשוט לע\"ד: אמנם הדבר הקשה אצלי הוא לפי מ\"ש התוס' בפ' השולח ד\"ה מבוטלת וז\"ל ומיהו לספרים דגרסי התם והכא אא\"ב בטל' היא אינה מתנה דבריו קיימין א\"ש והא דלא מקשי מאי אפשי בה כמו שמקשה אבטלה משום שפשוט לו דדבריו קיימין דאי אפשי הוי לשון הפקר כלומר ולעולם דלהבא משמע והנרא' ודאי דלפי גי' זו הכי הוו גרסי התם והכא מקבל מתנה שאמרו כו' מתנה זו מבוטלת תיבטל לא אמר כלום אא\"ב כו' דבריו קיימין והשתא קשה מ\"ש דהא דלא פריך מאי אפשי בה משום דפשוט לו דהוי לשון הפקר ולעולם דלהבא משמע וקשה טובא דא\"כ אמאי קתני רישא מתנה זו מבוטלת תיבטל לא אמר כלום אי משום דלהבא משמע כמ\"ש רש\"י ז\"ל מ\"ש מאא\"ב דאע\"ג דלהבא משמע הוי הפקר כמ\"ש דהא ודאי ליכא למימר דלגירסא זו לא הוו גרסי ברישא לא אמר כלום והכי הוו גרסי מתנה זו מבוטלת תיבטל אא\"ב כו' דבריו קיימין דאין זה במשמע לשון דברי התוספ' כלל וצ\"ע אם לא שנדחק לומר דלפי גירסא זו ה\"ט דאא\"ב משום דהוי לשון הפקר מתנה זו מבוטלת תיבטל כו' להבא משמע ולא הוי לשון הפקר כלל ומשום הכי לא אמר כלום ועדיין צ\"ע:"
+            ]
+        ],
+        [],
+        [
+            [
+                "<b>המגרש </b>\n<b> על תנאי אם נתקיים התנאי כו' ושם נתבאר שמגרש על תנאי כו'.</b> כתב ה\"ה ויראה לי לדעתו ז\"ל שהוא סבור דלענין דינא לא אמרה ר\"י אלא במזכיר מיתה לגמרי לפי שידוע שאין שטר לא\"מ כו' אע\"פ שאמרו דסבר לה כר\"י לאו למימר כו' אלא דר\"י הנשיא סבר לה כר\"י בעלמא כו' יע\"ש הנה דברי ה\"ה ז\"ל תמוהים בעיני דא\"כ מאי פריך בגמרא פ' מי שאחזו ומי מספקא ליה לרב הונא אי אמרה ר\"י בע\"פ או לא והא תנן ה\"ז גיטך אם לא באתי מכאן ועד יב\"ח ומת בתוך יב\"ח אינו גט ותני עלה ורבותינו התירו' להנש' ואמרי' מאן רבותינו ב\"ד דשרו מישח' וסברי לה כר\"י דאמר זש\"ש מוכיח עליו והשתא כפי דבריו דשמואל הכי קאמר סברי לה בהא כר\"י דסבר בעלמא זש\"ש מוכיח עליו כן סבירא להו לרבותינו בתנאי דאם לא באתי א\"כ מאי קו' נימא מספק' ליה לר\"ה אי אמרה ר\"י בע\"פ אי לא אמרה ושמואל ה\"ק סברי לה בהא דהוי ע\"ת בע\"פ והוי תנאי דאם לא באתי כר\"י דסבר בעלמא זש\"ש מוכיח עליו ולעולם דר\"י לית ליה זש\"ש מוכיח עליו בתנאי דבע\"פ ועיין בהרב בעל פ\"מ ח\"א סימן ל\"ד שדבריו תמוהים כמו שיראה המעיין ועיין בהרב מש\"ל ז\"ל והנראה לע\"ד ליישב ולומר דתלמודא הכי פריך ומי מספקא ליה לר\"ה אי אמרה ר\"י בע\"פ והתנן הרי זה גיטך אם לא באתי כו' ותני עלה ורבותינו התירוה להנשא הרי בהדיא דע\"כ לא פליגי רבנן דמתני' ארבותינו אלא בתנאי דאם לא באתי ורבנן דמתניתין סבירא להו דבתנאי דאם לא באתי כיון דיכול להתקיים ע\"י קיום התנאי אז מודה ר\"י דלא אמרינן זש\"ש מוכיח עליו וכמו שכתב ה\"ה ז\"ל ורבותינו סבירא להו דלא שנא דאי לא תימא הכי אלא דרבנן דמתני' סבירא להו דבתנאי דבע\"פ לא אמרינן זש\"ש מ\"ע אף בתנאי דמיתה ורבותינו סבירא להו דבין בתנאי דבע\"פ בין בשאר תנאים אמרינן זש\"ש מ\"ע א\"כ אמאי אשמועינן מתניתין הך דינא דר\"י מודה ביה דלא אמרינן זש\"ש מ\"ע מדחזינן דפליג ר\"י בסיפא ולא פליג ר\"י ברישא בתי' דאם לא באתי דאיכא למטעי דמשום דהוי תנאי שאפשר להתקיים הגט בקיום התנאי הוא דקאמר דמודה ר\"י דלא אמרינן זש\"ש כמו שכתב ה\"ה ז\"ל הוה ליה למתני' לאשמו' האי דינא בתנאי דמיתה ולמימר דכיון דהוי בע\"פ אפי' ר\"י מודה דלא אמרינן זש\"ש מדחזינן דפליג עליה בסיפא ולא ברישא וממתניתין גרידא לא הוה מצי לאקשוייה אר\"ה מדחזינן דאשמועינן מתניתין הך דינא בתנאי דאם לא באתי ולא אשמועי' האי דינא בתנאי דמיתה משום דהוי בעל פה דאי ממתניתין איכא למימר דמנלן לומר דאיכא למיטעי ולאפלוגי בין תנאי דמיתה לשאר תנאים כמו שכתב ה\"ה ז\"ל כי היכי דנימא דמדחזי' דמתניתין אשמועינן האי דינא דר\"י מודה בתנאי דאם לא באתי ולא אשמועינן האי דינא בתנאי דבע\"פ ומשום דהוי בע\"פ ש\"מ דבתנאי דמיתה אפי' בגט דהוי בע\"פ סבירא ליה לר\"י דאמרינן זש\"ש אימא דטעמא דמתניתין משום בע\"פ ולא שנ' לן בין שאר תנאים לתנאי דמיתה דתרוייהו שוי' הם וכיון דאשמועינן מתניתין גבי תנאי דאם לא באתי דלא אמרינן זש\"ש ע\"כ משום דהוי בעל פה והיינו כר\"ה דסבירא ליה דר\"י לא אמרה בע\"פ ומנלן לאפלוגי בהכי כי היכי דתיקשי לר\"ה משום הכי מייתי הא דתני עלה ורבותינו התירוה להנשא דמדחזינן לברייתא דהוצרך למתני הך דרבותינו התירוה להנשא אהך מתניתין דאם לא באתי ולא תני לה גבי מתניתין דזה גיטך הקודמת התם הוה ליה למתני ורבותינו מתירין אותה להינשא והיינו דדייק תלמודא וקאמר ותני עלה כלומר עלה דוקא ולא תני ליה במשנה הקודמת אלא ודאי דהיינו טעמא משום דאי תני לה גבי מתניתין דאם מתי איכא למטעי דמשום דהוי תנאי דמיתה הוא דסבירא להו לרבותינו כר\"י דאמר זש\"ש אבל בשאר תנאים כיון דיכול להתקיים הגט ע\"י קיום התנאי הוה אמינא דסבירא להו דלא אמרינן זש\"ש משום הכי תני לה גבי מתניתין דאם לא באתי לאשמועינן דאפילו בשאר תנאים סבירא להו לרבותינו דאמרינן זש\"ש ומכ\"ש בתנאי דמיתה וכיון שכן דעכ\"ל דהוה מסתבר לחלק בין שאר תנאים לתנאי דמיתה כדמוכח מברייתא א\"כ אם איתא דר\"י לא אמרה בע\"פ אמאי אשמועינן מתניתין הך דינא דר\"י מודה בתנאי דאם לא באתי לאשמועינן אפילו בתנאי דמיתה דמודה ר\"י כיון דהוי בע\"פ אלא ודאי דכולי עלמא סבירא להו דר\"י אמרה בע\"פ אלא דבשאר תנאים הוא דפליגי וק' לר\"ה כנ\"ל ודוק. וע\"פ האמור מקום אתנו ליישב דברי הרמ\"ה ז\"ל שכתב הטור ח\"מ רנ\"ח וז\"ל כתב הרמ\"ה הא דאמרינן זש\"ש מוכיח עליו היינו דוקא בכותב נכסיו לאחר מיתה אבל כותב נכסיו לאחר ל' יום דתו לא מקני ליה אלא לאחר שלשים וכיון שמת תוך ל' נפלו נכסי קמי יתמי וההקנאה דלאחר ל' יום לאו כלום הוא דאע\"ג דכתיב ביה זימנא לא אמרינן זש\"ש כו' דבשלמא הכותב נכסיו לאחר מותו כיון שהמיתה מברר את הזמן לא צריך לכתוב שום זמן משא\"כ בכותב נכסיו לאחר ל' יום עי\"ש ותמהו עליו כל גדולי האחרונים דנראה מבואר מדבריו שהוא פוסק כר\"י אלא שהוא סובר דלענין דינא לא אמרה ר\"י אלא בתנאי דמיתה לא בתנאי דלאחר ל' יום ואין אלו אלא דברי תימה דבהדיא אמרינן סוף פ' מי שאחזו דרבותינו התירו' להינשא משום דסבירא להו כר\"י אע\"ג דהתם מיירי בתנאי דאם לא אבא עד יב\"ח ותו קשה דהרי כתב הטור אה\"ע סימן קמ\"ד לענין הרי זה גיטך אם לא באתי תוך ל' יום שהר\"ם מחלק בין כתב התנאי בכתב בין בע\"פ דבע\"פ אינו גט כלל ומתיבמת ואם כתב התנאי בכתב הוה ספק וחולצת ולא מתיבמת עכ\"ל הרי מבואר בהדיא שהוא ז\"ל תופס דאמרינן זש\"ש אפי' בתנאי דאם באתי וכן הק' הרב מ\"מ שער ח' דקמ\"ד ועיין להרב בעל כנ\"הג ח\"מ סימן הנז' בהגהת הטור אות ה' מה שתי' בזה שדבריו תמוהים שיר' הפך מסוגיא דפ' מי שאחזו דע\"ב עי\"ש ועיין בהרב ב\"ח שם. ואולם ע\"פ האמור נחה שקטה תמיהת' דהרמ\"ה ז\"ל הוקשה לו דהא חזינן במתני' דאם לא באתי שר\"י נחלק בדין אחר במשנה סמוך לזה ולא נחלק על זה שאמרו אינה מגורשת כמו שכתב ה\"ה ז\"ל ומשום הכי הוכרח לומר דהך מתניתין סבירא ליה דבתנאי דאם לא באתי כיון דהוכרח לכתוב זמן להודיע הדבר מאימתי מתחילין הני יב\"ח בהא כ\"ע מודו דלא אמרינן זמנו של שטר מוכיח עליו ור\"י מודה ביה מדפליג בסיפא ולא פליג ברישא ורבותינו סבירא להו דבהא נמי אמרינן זש\"ש דלא פלוג ושמואל הכי קאמר סבירא ליה בהא דתנאי דאם לא אבא כר\"י דסבר בעלמא זש\"ש בתנאי דמיתה כמ\"ש ה\"ה ומשום הכי בממונא פסק כסתם מתני' וממונא תיקום בחזקת יתמי ברם לענין איסורא בכותב התנאי בכתב חשש לסברת ר\"י נשיאה אבל לענין בע\"פ לא חיישי' למידי דאפי' ר\"י נשיאה מודה וע\"כ לומר כן למ\"ש שם מרן הב\"י שהרמ\"ה פוסק כדברי רבי יאודה דסבירא ליה דלא אמרי' זש\"ש והכא אפי' למאן דפוסק כר\"י קאמר דבתנאי דלאחר ל' מודה ואם כן איך כתב הטור באה\"ע סי' קמ\"ו משם הרמ\"ה דבכותב התנאי בכתב חולצת אלא ודאי ר\"ל דלענין איסורא חשש לסברת ר\"י בכותב התנאי בכתב כנ\"ל ונמצא א\"כ דבהא פליגי הרמ\"ה וה\"ה דהרמ\"ה ס\"ל דטעמא דמתני' הוא משום דהוי תנאי דאם לא אבא דע\"כ צ\"ל זמן לראות מאימתי מתחיל אבל בשאר תנאים אע\"ג דלא הוי תנאי דמיתה אפי' רבנן דמתני' מודו דאמרינן זש\"ש וה\"ה סבירא ליה דטעמא דמתני' משום כיון דיכול להתקיים הגט ע\"י קיום התנאי לא אמרי' זש\"ש ואפי' בשאר תנאים אלא דוקא בתנאי דמיתה מיהו הא ק\"ל טובא בדברי ה\"ה ז\"ל ולמ\"ש דכן דעת הרמ\"ה דאם כן מאי האי דקאמר ס\"פ מי שאחזו הכ\"מ באומר לכשתצא חמה מנרתקה דהא לכשתצא קאמר לה כו' לא נחלקו אלא באם תצא מס\"ל כר\"י והו\"ל כמהיום ומר לא ס\"ל כר\"י והו\"ל כאם מתי גרידא ואם איתא דרבנן דמתני' סבירא להו דר\"י לא אמרה בשאר תנאים אמאי לא קאמר ומר דהיינו רבנן דר\"י נשיאה דלא הודו לו ס\"ל דע\"כ ל\"ק ר\"י אלא בתנאי דמיתה ברם בתנאי דאם תצא ע\"כ צ\"ל זמן לידע אהיכא קאי תנאי דאם תצא ולא אמרינן זש\"ש ואולי נדחוק ונאמר דהכי קאמר ומר דהיינו מאן דפליג אר\"י נשיאה לא ס\"ל בהא כר\"י דאמר בעלמא זש\"ש משום דס\"ל דבהא לא אמרה ר\"י ודו\"ק וראיתי להרב מכתב מאליהו שער הנז' שכתב ליישב דברי הרמ\"ה וז\"ל אשר ע\"כ נראה ברור שדברי הרמ\"ה לקוחים מדברי אביי דקאמר הכל מודים באומר לכשתצא חמה כו' לכי נפקא קאמר וכי מיית בלילה הוי גט לאחר מיתה כו' ופרש\"י הכל מודים לגבי מתני' נמי הרי זה גיטך לכשלא אבא לאו גט כו' עיי\"ש אשר מבואר מדבריו דאפי' ר\"י מודה באומר לכשתצא דלא אמרי' זש\"ש ותמהו עליו מדאמרי' לעיל דע\"ב הרי זה גיטך לאחר מיתה לא אמר כלום ואמר ר\"ה ולדברי ר\"י חולצת אלמא בהא נמי אמרה ר\"י ובגמרא פריך פשיטא כו' והרמ\"ה כדי ליישב זה גזר אומר שהחילוק שיש בין תנאי דמיתה לתנאי דזמן דבאומר לאחר מיתה ס\"ל לר\"י זש\"ש כו' שהזמן הכתוב בשטר אין לו צורך כלל שהמיתה מבררת ומשום הכי קאמר התם ר\"ה דלדברי ר\"י חולצת אבל בתנאי דזמן כיון דע\"כ הוצרך לכתוב זמן בגט לידע מאימתי מתחיל הזמן בהא לא אמרי' זש\"ש ומעתה נתבארו דברי הרמ\"ה דכל זה שאנו מחלקים בין תנאי דמיתה לתנאי דזמן היינו דוקא בלאחר ולכשתצא אבל באם תצא אע\"ג דזמן אצטריך לגופיה אמרינן זש\"ש וטעמא דמילתא משום דבאומר לאחר זמן פ' כבר לשונו מוכיח דלאחר זמן קאמר וכ\"ת זמן מוכיח כיון דהוצרך לכתוב זמן לא מוכחא מידי דהיום קאמר משא\"כ בתנאי דמיתה דזמן מוכיח דמאי דקאמר לאחר מיתה היינו מהיום ולאחר מיתה ברם באם תצא ואם לא אבא דמשמע מעכשיו ומשמע לאחר זמן אמרינן זש\"ש הגם דאצטריך לגופה דזהו שכתב הרמ\"ה דבאומר לאחר ל' יום לא הוי זמן הוכחה כיון דבפי' קאמר לאחר ל' זהו תורף תי' ז\"ל ולע\"ד קשה לי עליו דאיך אפשר לומר דהרמ\"ה מיישב דמאי דקאמר ר\"ה הרי זה גיטך לאחר מיתה לדברי ר\"י חולצת היינו משום דהוי תנאי דמיתה ולמאי אצטריך זמן משום הכי חולצת דהא בגיטין אף בתנאי דמיתה זמן אצטריך לגופיה דגט שאין בו זמן פסול דלא פלוג רבנן כמ\"ש מרן הכ\"מ וא\"כ חזר הדין לתנאי דזמן בשאר שטרות ואי לזאת י\"ל דברי הרב דהרמ\"ה ס\"ל כדעת רש\"י שכתב פרק המביא תניין דכתב בו שבוע שנה או חודש כשר לכותבו אפי' לכתחילה וכן כתב מרן הכ\"מ בה' אלו פ\"א דין נ\"ו ע\"ש ומשום הכי אמרינן זש\"ש מוכיח עליו דהיה סגי שיכתוב בו שבוע שנה או חודש וכן כתב ה' בח\"ה פ\"ק דכתובות ד\"ב ד\"ה דילמא עי\"ש ומ\"ש מרן דבגט אפי' ר\"י מודה דלא אמרינן זש\"ש משום דגט דאין בו זמן פסול לא כתב כן אלא לדעת רבינו משום דרבינו ס\"ל דכתב בו שבוע דכשר היינו דוקא בדיעבד אבל לכתחילה לא יכתוב כמ\"ש מרן האמנם הא קשה לי עליו שהרי הטור ז\"ל סי' הנז' הביא דברי הרמ\"ה בסתם בלי חולק כנראה דס\"ל להטור כדברי הרמ\"ה ואילו באה\"ע סימן קמ\"ו כתב וז\"ל ש\"מ שאמר זה גיטך לאחר מיתה אינו כלום שאין גט לאחר מיתה כו' עי\"ש וכיון דהטור ס\"ל כדברי הרמ\"ה ולדעת הרמ\"ה צ\"ל דזה גיטך לאחר מיתה חולצת ועד כאן לא קאמר אביי אלא דוקא באומר לכשתצא חמה כמ\"ש הרב הנז' אם כן איך פוסק כאן דבאומר לאחר מיתה אינו גט הפך דברי הרמ\"ה שהביא הוא בח\"מ ולכן הנראה לי עיקר כמ\"ש עוד נראה לי ליישב דעת הרמ\"ה דקשיתיה לדעתיה קו' הגאונים דרב פליג מדידיה אדידיה דאלו בפרק י\"נ ובפרק מי שאחזו קאמר הלכה כר\"י ואלו בפ' המגרש אמרינן אתקין רב מיומא דנן ולהלן לאפוקי מדר\"י ומיישב דברי הגאונים כמו שיישב הרי\"ף פ' י\"נ דהתם ממונא והכא איסורא וס\"ל דהיינו טעמא דבאיסורא לא ס\"ל לרב כר\"י משום דבגט הוכרח לכתוב זמן דגט שאין בו זמן פסול משום בת אחותו ומשום פירי כמ\"ש מרן הכ\"מ ור\"י נמי מודה בהכי דהא לא חזינן ליה לר\"י דאמר זש\"ש אלא בממונא וכיון שיש לחלק בין ממון לאיסור אם כן מינה נימא דר\"י גופיה לא אמרה בגיטין אלא דרבותינו ס\"ל דלא שנא ושמואל הכי קאמר ס\"ל בגט מאי דסבר ר\"י במתנה כמ\"ש הכ\"מ ומינה יליף הרמ\"ה ז\"ל בתנאי דלאחר ל' יום בשאר שטרות כיון דע\"כ צ\"ל זמן לא אמרינן זש\"ש ובממונא אוקי ממון בחזקת יתמי ובאיסורא חייש לסברת ר\"י נשיאה ע\"ד שכתבנו אלא שדברי הרב כ\"מ תמוהים מסוגיא דפ' מי שאחזו דפריך התם תלמודא ומי מספ\"ל לר\"ה אי אמרה ר\"י בע\"פ והתנן כו' ותני עלה כו' והשתא אמאי ל\"ק דמספקא ליה לר\"ה אי אמרה ר\"י בגט או לא ומעתה ל\"ק מההיא דרבותינו דאפשר דר\"י אמרה בגט ורבותינו ס\"ל לגמרי כר\"י וס\"ל דשמואל אתיא כפשטיה או דילמא שר\"י לא אמרה בגט ורבותינו סברי בגט מאי דסבר ר\"י במתנה ומשום הכי חולצת לר\"ה ותו קשה דאם איתא דרב ס\"ל דבגט לא אמר ר\"י זש\"ש מוכיח עליו א\"כ מאי פריך בגמרא ללישנא בתרא דקאמר ר\"ה לדברי ר\"י חולצת ופריך פשיטא מדרבנן במהיום ולאחר מיתה חולצת לר\"י בזמן ולאחר מיתה חולצת ומאי קו' הא קמ\"ל דלא תימא דדוקא בשטר קאמר ר\"י זש\"ש משא\"כ בגט ומתיבמת כס' הרב קמ\"ל דדא ודא חדא היא ולזה י\"ל דבגמרא פריך שפיר לר\"ה פשיטא מדחזינן לר\"ה דאשמועינן האי דינא בסיפא דמתני' ואי כל עיקרו של ר\"ה אתא לאשמועינן דר\"י אמרה בגט דלא כרב ארישא דמתני' הול\"ל לדברי ר\"י הרי זה גט מדלא אשמועינן ברישא ש\"מ דהא פשיטא ליה דר\"י אמרה בע\"פ ואם כן אשמועינן בסיפא פשיטא ודו\"ק ומיהו קמייתא קשה ואולם כד מעיינינן חזינן לקו' הלזו ישנה ג\"כ למ\"ש הר\"ן דהא דמפליגינן בין גט לממון לאו למימרא דבגט לא קי\"ל כר\"י כלל ומתיבמת דאיך אפשר דבממון פסקינן כוותי' ובאיסורא לא חיישינן לה אלא כלומר דבגט חייש לס' דרבנן דפליגי אר' יוסי דחולצת והשתא קשה דאמאי ל\"ק בגמרא דמספקא ליה לר\"ה אי הלכה כר\"י בגט או לא משום דאיסורא הוא חייש לס' דרבנן וחולצת וכס' רב רביה ולכן הנראה לי דכ\"ז שכתבו הר\"ן ומרן כ\"מ ז\"ל אינו אלא למאי דקשיא לן דרב אדרב ולמאי דתי' הרי\"ף ז\"ל דהכא ממונא והכא איסורא דהר\"ן ס\"ל דלאו למימר דבאיסורא לא חיישינן לה כלל אלא לומר דבאיסורא חייש למאי דפליג אר\"י וחולצת מרן כ\"מ בדעת רבינו סבירא ליה דבגט לא אמרה ר\"י ומתיבמת. ואולם כל הך שקלא וטריא דפרק מי שאחזו הוא מקמי דהוה ידעינן הא דרב אתקין מיומא דנן הוי ס\"ל לתלמודא דלא שנא בגיטין ולא שנא בממון ס\"ל לרב דאמרי' זש\"ש ומש\"ה אקשי ליה מינה לר\"ה אמנם לבתר דמייתי תלמודא פ' המגרש ההיא מימרא דרב דאתקין מיומא דנן לאפוקי דר\"י וחזינן לי' לרב גופי' דקאמר הלכה כר\"י ע\"כ דהיינו משום דהכא ממונא והכא איסורא למר כדאי' ליה ולמר כדאית ליה ולא מצינן למימר דטעמא משום דהוי בע\"פ דא\"כ מאי אהני ליה לתקוניה מהיום וכי היכי דזמן לא מהני בתנאי בע\"פ משום דדילמא הדר ביה מזמן השטר כמ\"ש רש\"י ה\"נ באומר מהיום לא מהני בתנאי דבע\"פ דדילמא הדר ביה וכן כתב מוהריב\"ל לדעת רש\"י ועיין בס' מ\"מ וא\"כ מעתה אזלה לה כל ההיא שקלה וטריה דפרק מי שאחזו ודו\"ק אך הדבר הקשה למ\"ש הרמב\"ן פרק י\"נ וז\"ל קשה לרבינו כו' וניחא לי התם ממונא והכא איסורא ואיכא דקשיא ליה דהא בגיטין אקשינן מהא דרבא כו' אלמא אפילו לענין גט ס\"ל כר\"י ולא קשה דאנן הכי קאמרינן כיון דאיסורא הוא חשש רב לספיקא ולפי מאי דכתיבנא קשיא להרמב\"ן וצ\"ע ודע שהרב גד\"ת ז\"ל שער ס\"ג ח\"א סי' ד' הביא ראיה לדברי הרמ\"ה ז\"ל מסוגיא דפרק הרבית דף ס\"ו דפריך למניומי דאמר אסמכתא לא קניא ממתניתין דקתני הלוהו על שדהו וא\"ל אם אתה נותן לי מכאן עד ג' שנים הרי היא שלי הרי הוא שלו ומשני אבע\"א ר\"י היא דאמר אסמכתא קניא ואב\"א בדא\"ל מעכשיו וע\"כ דהתם בזמן איירי דאי לא מנא ידעי אימת שלמי הני ג' שנים והו\"ל לאוקמי בדאיכא שטר וכיון דאיכא שטר איכא זמן והו\"ל כמעכשיו דזש\"ש מוכיח אלא ודאי כסברת הרמ\"ה ז\"ל ומינה קשה לדעת הראב\"ד שהביא הטור א\"ה סימן קמ\"ד דאף בתנאי דאם לא באתי בתוך ל' יום דאמרינן זש\"ש אמנם נראה לע\"ד דהא ודאי לק\"מ ומינה לא תסתעייה להרמ\"ה דהאי אבע\"א בעי לאוקמא מתניתין אליבא דכ\"ע ודלא כר\"י גרידא דאמר אסמכתא קניא ואם כן לא מצי' לאוקמא מתני' כר\"י דאמר זש\"ש מוכיח דאם כן אתיא כר' יוסי ולא כרבי יאודה דפליג אר' יוסי דזש\"ש והאי אב\"א בעי לאוקמא ככ\"ע ואב\"א קמא דאוקמי מתני' כר\"י לא בעי למימר משום זש\"ש דעדיפא מיניה קאמר דר\"י אית לי' אסמכתא קניא ודו\"ק מיהו מה שהביא ראיה מההיא דאמרי' בגמרא דרב יאודה קרעיה לשטריה דר\"ן דעבד ר\"נ עובדא כשמעתי' דאסמכתא קניא אלמא אפי' בשטרא דהוה כתוב אם לא תפרעני כו' איכא אסמכתא דלא מעכשיו אע\"ג דבהכרח אית בית זמן יע\"ש הא ודאי ראיה אלימתא היא ולדעת הראב\"ד דפליג אהרמ\"ה צריך לתרץ מה שתירץ הרב מוהריט\"ץ סימן רפ\"ג ועיין בס' משאת משה סימן ל' ודו\"ק:",
+                "<b>לפיכך </b>\n<b> אינו יכול לבטל הגט ולא להוסיף על תנאו כו'.</b> כתב ה\"ה זה מוסכם מכל הפוסקים חוץ מבה\"ע שכתב שאפילו בע\"מ יכול לבטלו ולהתנות עליו תנאי אחר כו' וכ\"כ הטור סס\"י קמ\"ג וז\"ל כתב א\"א הרא\"ש בתשובה אחד שנתן גט מעכשיו אם לא יבא תוך ב' שנים שיכול לבטל התנאי ותנשא מיד כו' עד אפי\"ה יכול לבטלו דכיון שבא הגט בידה מגורשת ולא בעינן דעת' וכ\"כ בעל העיטור שיכול לבטלו כ\"ז שלא יתקיים ע\"כ והנה המבואר מתשובת הרא\"ש ז\"ל בהדיא הוא דדוקא לבטל התנאי ולהיות הגט קיים הוא דיש יכולת ביד הבעל משום דאתי דיבור ומבטל דיבור לקיים המעשה אבל לבטל התנאי שיהא הגט בטל אף בקיומו של תנאי אין יכול לבטלו כדי לבטל המעשה וזה מבואר למעיין שם ואם כן יש לתמוה על הטור איך השוה דעת בה\"ע ז\"ל לדעת הרא\"ש אביו ז\"ל הא לדעת בה\"ע אפילו לביטול הגט יכול לבטלו בע\"כ וכמבואר מדברי הרשב\"א ז\"ל בחידושיו פ' מי שאחזו דע\"ו יע\"ש וראיתי להרב המאסף ז\"ל בהגהת הטור סימן הנז' אות ק\"ד שכתב משם הרשד\"ם שבמקום וכתב בה\"ע צריך להגיה וכן כתב הרמב\"ם וכתב עוד ומצאתי להרב מ\"ץ בסי' כ\"ח חלק ג' מכ\"י כתב על דברי הרשב\"ם וז\"ל ואני בעניותי לא זכיתי להבין דבריו שמ\"ש הרב בעל הטורים וכ\"כ בה\"ע לא להשוות סברתם בהחלט בא אלא לו' שכמו שסובר הרא\"ש דיש בידו לבטל בלא דעתה ורצונה כן סבר הרבה\"ע אבל לעולם דבה\"ע סבר דאפילו לבטל המעשה יש יכולת בידו מה שאין כן דעת הרא\"ש ולא היה יכול לכתוב וכן דעת הרמב\"ם לפי שאינו שוה דעת הרא\"ש זכרונו לברכה דסבר דיכול הוא לבדו לבטל בלי דעתה מה שאין כן לדעת הרמב\"ם דצריך שהיא תמחול ותסכים ע\"כ ולע\"ד מה שהקשה למוהרשד\"ם זכרונו לברכה במה שהגיה וכן כתב הרמב\"ם אינה קו' כלל דאיברא ודאי שכ\"כ ה\"ה לדעת רבינו אמנם מדברי הרא\"ש בתשובה נראה בהדיא שסובר בדעת רבינו דאפי' אם אינה מתרצית אפי\"ה ביטול התנאי מועיל לקיים את הגט שהרי עמ\"ש הוא ז\"ל כלל מ\"ו ס\"ד שביד הבעל לבטל התנאי הביא דברי רבינו ז\"ל שכתב הר\"ז גיטך ע\"מ שתתן לי כלי פלוני ואבד אותו כלי כו' אינו גט עד שיבטל התנאי וכתב וז\"ל הרי שכתב הרמב\"ם דאף במקום שאין נתינת הדמים מועל' ביטול התנאי מועיל דמילתא דפשיטא היא דדיבור מבטל דיבור לקיום המעשה עכ\"ל ואי ס\"ל בדעת רבינו כדעת ה\"ה ז\"ל דבעינן הסכמת שניהם מאי ראיה מייתי וא\"כ עפ\"ז כתב הטור שכן דעת הרמב\"ם כמ\"ש אביו בתשובה ואפשר שגם ה\"ה ז\"ל יודה דבביטול התנאי לקיום הגט מודה רבינו ז\"ל שיכול לבטלו אפילו שלא מדעתה ומ\"ש ה\"ה חוץ מבעל העיטור שכתב שיכול לבטל תנאו ולהתנות עליה תנאי אחר היינו משום שגם זה שמבטל תנאו הראשון ומתנה תנאי אחר מבטול הגט הוא שאף שיתקיים תנאי הראשון לא תהא מגורשת ומש\"ה כתב חוץ מבעל העיטור ומ\"ש ה\"ה בפ' זה דין ח\"י שדברי רבינו שם הם באחד מב' פנים או בתנאי דאם כו' או אם הוא בתנאי שבע\"מ הוא בשהתנאי הב' הוא מדעתה ורצונה הוכרח לזה משום סיפא דברייתא דהתם דקתני הר\"ז גיטך ע\"מ שתתני לי מאתים זוז וחזר ואמר לה שלש מאות זוז בטלו דבריו האחרונים את הראשונים דהתם נמי כיון שמוסיף על תנאו מביטול הגט הוא שאף שיתקיים התנאי הראשון לא תהיה מגורשת אבל מרישא דברייתא דקתני רצתה נותנת רצת' משמש' אין הכרח כלל דכיון דלאו מביטול הגט הוא יכול להתנות תנאי אחר דאתי דיבור ומבטל דיבור כמ\"ש הרא\"ש ז\"ל וכ\"כ מוהרימ\"ט ח\"א סימן מ\"ט שכן הוא דעת רבינו עמ\"ש אינו יכול לבטל הגט ולא להוסיף על תנאו ולא כתב שאינו יכול לבטל תנאו יע\"ש: וראיתי להרב מכתב מאליהו ז\"ל שער ח' סימן י\"א שהק' ממ\"ש הטור ז\"ל ס\"ס קמ\"ד וז\"ל וכתב הרמ\"ה ודוקא שאמר כל זמן שאעבור ולא אמר מעכשיו אבל אמר מעכשיו או ע\"מ כשלא עבר חל הגט למפרע ואינו יכול לבטל תנאו ולפי מ\"ש בשם א\"א הרא\"ש דאף בתנאי דמעכשיו יכול לבטל אין חילוק ע\"כ אשר מבואר שהוא תופס בדעת אביו הרא\"ש דכי היכי דיכול הבעל לבטל התנאי לקיום הגט ה\"נ יכול לבטלו לביטול הגט והוא תימא שהרי מדברי הרא\"ש מבואר דדוקא לקיום הגט הוא דיכול לבטל א\"ד יע\"ש וכמו כן ק\"ל ממ\"ש הטור עוד בסי' קמ\"ג וז\"ל א\"ל בפני ב' כשאמסור לך גיטך יהיה ע\"ת שתשמש את אבא ב' שנים ולא מסרו מידו לידה ואח\"כ א\"ל בפני עדים אחרים ע\"מ שתתני לי ר' זוז ומסרו לה כו' והשתא כפי מ\"ש שדעת אביו הרא\"ש דיכול לבטל התנאי אפי' לביטול הגט למה זה הוצרך לפרש ברייתא דע\"מ שתשמשי בהתנ' עליה קודם שמסרו הא אפי' בשמסרו נמי מהני תנאה ולפחות היה לו להזכיר סברת הרא\"ש אביו ז\"ל כדרך שכתב בסימן קמ\"ד אחר זמן רב ראיתי להרב ב\"ש סימן קמ\"ד ס\"ק כ\"ט שהקשה כן ותי' דהתם שאני דלצעורה קא מכוון וכמ\"ש מרן הב\"י מחודש ל\"ד. איברא דק\"ל לפ\"ז ממ\"ש הרא\"ש בתשובה כלל הנזכר ס\"ה וז\"ל שכתבת מגרש את אשתו וא\"ל הרי זה גיטך מעכשיו אם לא באתי כו' אם יכול לבטל התנאי או לא והבאת ההיא דמי שאחזו ת\"ר א\"ל בפני ב' הר\"ז גיטך ע\"מ שתתני לי ר' זוז וחזר וא\"ל כו' וכתבת בשם רש\"י פירש דוקא בשלא מסר הגט לידה ודקדקת מדבריו שהוא סובר שאינו יכול לבטל התנאי כו' ומ\"ש בשם רש\"י לא כל הימנו לבטל תנאו ולא לחזור ולהתנו' לא כך כתב כו' ע\"ש והשתא אם איתא דכל תנאי דלצעורא קמכוין מודה הרא\"ש דאינו יכול לבטל התנאי אף לקיום הגט ק\"ט אמאי לא כתב הרא\"ש דהתם שאני דלצעורא קמכוין ומש\"ה כתב רש\"י דאינו יכול לבטל תנאו ויש ליישב בדוחק דלא ניחא ליה להרא\"ש ז\"ל למימר הכי משום דפלוגתא דרבנן ורשב\"ג במתני' היא דרשב\"ג ס\"ל דלהרוחה קמכוון ורבנן ס\"ל דלצעורא קמכוין וכמו שפירש\"י והתוס' ז\"ל שם והשתא אם נאמר דמ\"ש רש\"י דבלא מסרו איירי ה\"ט משום דלצעורא קמכוין נמצא דרש\"י ז\"ל לא כתב כן אלא אליבא דרבנן דרשב\"ג וכל כי האי הי\"ל לפרש ולא למסתם סתומי ואולם לדברי הטור ז\"ל לא תקשי דמש\"ה הוצרך לפרש ברייתא בדלא מסרו משום דלעיל בסמוך הביא מחלוקת הרי\"ף ורבותינו ז\"ל אי ק\"ל הלכה כרבנן או כרשב\"ג ולא הכריח ואדרבא מפשיטות דבריו נראה קצת שהוא נוטה קצת לדעת הרי\"ף ומש\"ה הוצרך לפרש בדלא מסרו לידה ומילתא פסיקתא נקט אליבא דכ\"ע דבמסרו תלייא בפלוגתא דרביותא ואולם ראיתי להרשב\"א בחי' לפ' מי שאחזו דף ע\"ד ד\"ה הא דבעא מיניה כו' הכריח מסוגייא דהתם דאפי' לרשב\"ג עיקר תנאו משום הרוחה ואף לצעורא נמי מכוין כמ\"ש והשתא א\"כ מצינן למימר דדברי רש\"י ז\"ל אליבא דכ\"ע הם משום דכ\"ע מודו דלצעורא נמי קמכוין והדרא קו' לדוכתא ולכן הנראה ליישב דעת הטור דס\"ל בדעת הרא\"ש ז\"ל דביטול התנאי לקיום הגט אפי' שלא מדעתה יכול לבטל וביטול התנאי לביטול הגט דוקא בע\"כ אינו יכול לבטל אבל מדעתה ורצונה מיהא יכול לבטל וכיון דס\"ל דביטול התנאי לקיום הגט יכול לבטל אפי' בע\"כ ממילא נשמע דביטול התנאי לביטול הגט דוקא בע\"כ לא מהני הא מדעת שניהם ש\"ד דחד דרגא נחתי' וא\"כ בסימן קמ\"ד כלפי מ\"ש הרמ\"ה ז\"ל דאם א\"ל מעכשיו כו' אינו יכול לבטל תנאו אשר מבואר דס\"ל שאפי' מדעת ב' אינו יכול לבטל דאל\"כ אכתי ניחוש שמא פייס מדעת שניהם וכ\"כ הרב ב\"ש סי' קמ\"ד סכ\"ט שכן דעת הרמ\"ה יע\"ש ומשום הכי כתב שלדעת הרא\"ש ז\"ל כיון דס\"ל דלקיום הגט אפי' בע\"כ יכול לבטל אין חילוק ואפי' במעכשיו יכול לבטל מדעת ב' ואכתי איכא למיחש שמא פייס מדעת ב' כנ\"ל ואי ק' לך א\"כ אמאי הוצרך הטור לאוקמי ההיא ברייתא דע\"מ שתשמשי את אבא בשלא מסרו לידה היה ליה לפרש' בשמסרו לידה ובנתרצו ב' כמו שפרשה הרמב\"ן הא לא קשיא משום דמשמע ליה דברייתא סתמא בכל גוונא איירי אפי' במתנה מדעתו כמו שאר תנאים וכן כתב הרב מ\"מ רס\"י י\"א דאף רש\"י והתוס' דמוקמי לה בשלא מסרו אפשר דמודו לעיקר הדין להרמב\"ן והרשב\"א ויש לתמוה על הרב הנז' דבסי' י\"ד כתב דממ\"ש הרא\"ש בתשובה דהך ברייתא מיירי בשלא מסרו כדעת רש\"י נרא' דלית ליה לא כהרב העיטור ולא כהרמב\"ן ז\"ל ולפי מ\"ש בסימן י\"א אין ראיה כלל דאיכא למימר דהיינו משום דברייתא סתמא קתני ונמצא הרב ז\"ל סותר את עצמו ועל פי זה יש ליישב מה שהקשה הרב בית שמואל סי' קמ\"ד ס\"ק י\"ד וז\"ל ולכאורה ק' מ\"ש הרא\"ש בתשובה כלל ל\"ה סימן ח' דיכול להוסיף על התנאי או לגרוע בשלמא להוסיף על התנאי שכתב שם שפיר דאז מחזיק הקדושין כי בתחילה התנה ע\"מ שיהיו תוך י\"ב חודש א\"כ אם לא בא מבטל הקדושין ואח\"כ כשמרחיב הזמן אז מחזיק הקדושין אבל מ\"ש לגרוע מבטל המעשה יע\"ש ואולם כפי האמור ניחא דהתם שאני דמגרע תנאו מדעתה ומרצונה כמ\"ש הרא\"ש שם בריש התשו' וז\"ל דכל מעשה שנעשה בתנאי ונתרצו ב' לבטל התנאי המעשה קיים ואהא קאי מ\"ש דכי היכי דיכול לבטל תנאו כן יכול לשנות תנאו ולהוסיף או לגרוע ובנתרצו שניהם כנ\"ל וראיתי להרב מח\"א ה' גרושין דט\"ו שהק' דדברי הרא\"ש ז\"ל לכאורה סתרי אהדדי דמתחיל' כתב דמשום שלא היה התנאי כדי לצעורא מחילת התנאי הוי כקיומו ומדיהיב טעמא לבסוף משום דאתי דבור ומבטל דבור חזר הדין דאפי' בתנאי דלצעורא קמכוין הביטול מועיל מכח זה כתב דהרא\"ש חדא ועוד קאמר מדא דמחילת התנאי כקיומו כיון שלא היה התנאי כדי לצעורא ועוד דביטול התנאי עדיף טפי ממחילה כמ\"ש הרשב\"א ואפי' בתנאי דלצעורא קמכוין מהני ביטול לדעת הרא\"ש יע\"ש וזה שלא כדעת מרן הב\"י שכתבנו לעיל: ולע\"ד דברי מרן עיקר ואמינא לה ממ\"ש הרא\"ש ז\"ל שם בסוף התשובה וז\"ל ולהכי קתני פ' מי שאחזו הרי זה גיטך ע\"מ שתתני ר' זוז הרי זו מגורשת ותתן וגבי קדושין פ' האומר קתני הרי את מקודשת לי ע\"מ שאתן לך ר' זוז הרי זו מקוד' והוא יתן דגבי גט לא מצי למתני ע\"מ שאתן לך ר' זוז הרי זו מגורשת והוא יתן דאפשר לה להיות מגורשת אע\"פ שלא יתן אם ביטל התנאי אבל גבי קידושין נקט ע\"מ שאתן משום דאינה מקודשת אלא מדעתה א\"ד יע\"ש והשתא אם איתא למ\"ש הרב בעל מח\"א דביטול התנאי מועיל אפי' בתנאי דלצעורה קמכוין א\"כ עוד היום תיקשי ליה היכי קתני בע\"מ שתתני ר' זוז ה\"ז מגורשת והיא תתן הרי אפשר לה להיות מגורשת אע\"פ שלא תתן אם ביטל התנאי דומיא דעל מנת שיתן דלא תני לה מה\"ט כמ\"ש הרא\"ש אלא ודאי דס\"ל להרא\"ש דדוקא בע\"מ שאתן מהני ביטול משום דלרווחה דידה קמכוין אבל בעל מנת שתתני דלצעורה קמכוין לא מהני ביטול וכבר היה אפשר ליישב דברי הרא\"ש ז\"ל בדרך דוחק ודברי מרן עיקר ודוק: ודע שלדעת הרב העיטור דביטול התנאי מועיל לביטול הגט ואפי' שלא מדעתה כמ\"ש ה\"ה נראה לי דהיינו דוקא בתנאי דקום עשה כגון ע\"מ שתעשה דבר לפלוני דכיון דאינה יכולה לינשא כל זמן שלא קיים תנאי אכתי אגידה ביה ויכול לבטל הגט אבל בתנאי דשב וא\"ת דלא אגידה ביה כלל ויכולה לינשא מיד אינו יכול לבטל הגט דאל\"כ איך מתירין אותה לינשא מיד ליחוש שמא יבטל הגט ואפי' אם נאמר דבע\"ה ס\"ל כדעת המחמירים שהביא ה\"ה דאפי' בתנאי דשב וא\"ת אינה יכולה לינשא מיד מ\"מ בהא מודה דאינו יכול לבטל את הגט ודבר זה נלמד מאותה שכתב הרא\"ש בתשו' כלל מ\"ה סי' כ\"ז דמתנה ע\"מ שלא תנשאי לפ' אינו יכול לבטל התנאי אח\"כ וכתב המבי\"ט בח\"ב סימן א' דה\"ט משום דהוי התנאי בשב וא\"ת דכיון דמותרת לינשא מיד על סמך קיום תנאה לא אגידה ביה כלל ומשום הכי אינו יכול לבטל את התנאי וכן כתב מוהרימ\"ט משם מוהר\"ם קאשטילאש יע\"ש ואם כן הרי הדברים ק\"ו לביטול הגט שאינו יכול לבטלו בתנאי דשב וא\"ת האמנם לפי מה שדחה מוהרימ\"ט ז\"ל דברי מוהר\"ם קאשטילאס וכתב שאין טעם לחלק בכך כיון דמן התורה אחד זה ואחד זה גט גמור מעכשיו היא ותנשא לכתחלה ולא אגידה ביה כלל אלא דרבנן הוא דאחמיר משום דחכמים אסרוה לינשא לא מיקרייא אגידה ביה טפי מע\"מ שלא תנשאי לפ' נראה ג\"כ דלדעת בעל העיטור אפילו בתנאי דשב וא\"ת יכול לבטל התנאי לביטולו של גט מה\"ט גופיה דכיון דבשאר תנאים מדאורייתא מותרת לינשא ולא אגידה ביה כלל ואפילו הכי ס\"ל לבעל העיטור דיכול לבטל ה\"ה בתנאי דשב וא\"ת ומשום דחכמים אסרוה לא מקריא אגידה ביה טפי וכמ\"ש מוהרימ\"ט אמנם לע\"ד נר' שיש להכריח דבתנאי דשב וא\"ת מודה הרב בה\"ע מאותה שאמרו בפ\"ק דיומא די\"ג ע\"ב ומי סגי ליה בתקנתא ביתו אמר רחמנא כו' אלא לחדא אמר לה הרי זה גיטך על מנת שלא תמות חבירתך ולחדא א\"ל הרי זה גיטך על מנת שלא תכנסי לב\"ה ופריך ודילמא לא מייתא חבירתה ולא עיילא לב\"ה והו\"ל גיטא דתרוייהו גיטא וקם ליה בלא בית והשתא כפי דעת בה\"ע אמאי לא משני דכי חזי לה כהן דלא מתה בעבודה מבטל לה לגיטה דחבירתה דכיון דנתנה לה ע\"מ שלא תכנסי בי\"ה לב\"ה כ\"ז שלא עבר י\"ה אכתי יכול לבטל כיון שעדיין לא נתקיים התנאי אלא ודאי דכל שהתנאי הוי בשב וא\"ת מודה בה\"ע דאינו יכול לבטל את הגט ואין להקשות דאכתי אמאי לא מוקי לה תלמודא בשאמר לה לחדא הרי זה גיטך ע\"מ שלא תמות חבירתך ולחדא א\"ל הרי זה גיטך על מנת שתכנסי לב\"ה דכי חזי כהן דלא מתה חבירתה בעבודה מבטל לה לגיטא דחבירתה כיון דתנאי דקום עשה הוא הא ל\"ק דבע\"מ שתכנסי לב\"ה איכא למיחש דלמא עיילא לב\"ה שלא מדעת כ\"ג וקם בלא בית ומה שדחה מוהרימ\"ט דברי מוהר\"ם קאשטילאס דכיון דמן התורה אחד זה ואחד זה מותרת לינשא מיד ורבנן הוא דאחמור לא מיקריא אגידה ביה נראה דאין זה דחייה כלל דכל דמדרבנן מיהא אגידה ביה לא מקרי ד\"ת דבר הכורת בינו לבינה וכבר כתבתי בזה באורך בפרק זה הלכה י\"א והבאתי ראיות לדבר וע\"ש: ודע עוד דמסוגייא הלזו יש להוכיח בהדיא הפך מ\"ש מוהרימ\"ט סי' ג' דבתנאי דשב ואל תעשה אפילו נתבטל התנאי נפסלה לכהונה ולא אמרינן כיון שלא נתקיים התנאי לא חל הגט מעיקרו משום דבתנאי דשב ואל תעשה יש בידה לקיים תנאו ומיקרי שפיר גרושה מאישה ומוהרימ\"ט דחה דבריו מכח הסברא יע\"ש ותמהני עליהם איך אשתמיטתיה מינייהו סוגיא הלזו דאם איתא היכי קאמר תלמודא ודילמא לא מייתא חבירתה ולא עיילא לב\"ה הא אפילו עיילא לב\"ה ומבטל לתנא' נפסלה לכהונה ועי' בתשובה להרא\"ש כלל מ\"ה סי' כ\"ה שהוכיח מסוגיא זו דכהן המגרש ע\"ת אם ימות אם עמד מותרת לו ואפילו ריח הגט אין בו יעוין שם גם מסוגי' הלזו נראה שיש לגמגם קצת לפי מ\"ש מוהרימ\"ט בסימן הנזכר דביטול התנאי לקיום הגט נתגרשה למפרע משעת הנתינה ואם נתקדשה לאחר באותו זמן תפסי קדושין ממאי דמסיק שם דמגרש לה הכי לחדא אמר לה הרי זה גיטך על מנת שלא תמות חבירתך ולחדא א\"ל על מנת שאכנס לב\"ה כו' אי חזי דבעי למימת קדים ועייל לב\"ה ואמאי ל\"ק דמבטל לתנאיה ועל מ\"ש הטור והרא\"ש בתשו' דבתנאי שלא תנשאי לפ' אין תקנ' אלא א\"כ יחזור ויקדשנה פעם אחרת ויתן לה גט שני כתב מוהרמ\"ט ז\"ל סי' מ\"ט שמדברי התוס' ריש פ' המגרש ד\"ה אפילו לא נתגרשה נר' שחולקים על זה ממ\"ש בס\"ד ובירוש' פריך לה וליתני י\"ז נשים לר\"ח ומשני דמן התורה אסרתו ברם הכא הוא אסרה עליו פי' כו' א\"נ דמן התורה אסרתו ואין לה היתר להתיבם אבל בא\"א הדבר תלוי ביד המגרש שאם ירצה יתירנ' ליבם כו' וכן הביא ראיה שואלו של המבי\"ט ח\"ב סי' א' מדברי התוס' הללו לומר שהם חולקים על דעת הרא\"ש והמבי\"ט ז\"ל שם בסוף התשובה כתב ומדברי התוס' אין ראיה כלל דהירוש' לא קאי אלא אתנאי דחוץ לר\"א משום דשיורא הוא ואכתי שם א\"א עליה לאותו פ' אבל בע\"מ מודו התוס' להרא\"ש ז\"ל דאין תקנה אלא א\"כ יקדשנה ומה שדחה מוהרימ\"ט תי' הלזו מסוגיא דהמגרש כבר יישבו הרב מכתב מאליהו בטוב טעם ודעת יע\"ש: אמנם לע\"ד קשה דאם איתא דהך תי' דהירושלמי לא מצי קאי אלא בתנאי דחוץ אכתי תקשי ליה להירושלמי דליתני י\"ו נשים ובשגרשה בע\"מ שלא תנשאי דלא שייך תי' דהירוש' ואולי י\"ל דהך ירושל' אתיא כמ\"ד בפ\"ק דיבמות דט\"ו נשים דפוטרות צרותיהן נפ\"ל מאחות אשה והילכך בע\"מ שלא תנשאי ושלא תבעלי לא ק\"ל כהירוש' משום דלא דמי לאחות אשה דבשעת נפילה הו\"ל אחות אשה אבל הכא בשעת נפילה אכתי לא הויא אשת איש עד שתבעל וכמ\"ש התוס' שם אבל בחוץ ק\"ל שפיר דכיון דשיורא הוא דמי לאחות אשה דבשעת נפילה הויא א\"א לגבי יבם ודו\"ק: מיהו ק\"ל דברי הטור ז\"ל דבסימן קמ\"ג סכ\"ד כתב בדברי הרא\"ש ז\"ל דאין תקנה אלא אם כן יקדשנה ויחזור ויגרשנה וע\"כ ה\"ט דכיון דבשעת גרושין אינ' אשתו ולא אגידא ביה דהרי כבר גרשה ואינו יכול לחזור ולגרשה בלי שום תנאי ואעג\"ב דכשמבטל התנאי מתבטל הגט הראשון ואיגלאי מלתא דבשעת כתיבת הגט הב' היתה ראויה ליגרש איגלאי מילתא למפרע לא אמרי' וכמ\"ש הרב מכתב מאליהו ואלו שם סעיף כ\"ג כ' וז\"ל א\"ל ע\"מ שתנשא לפ' כו' נשאת לאחר קודם שנשאת לאותו פ' תצא ואם תקיים התנאי שתנשאי לאותו פ' הוי גט למפרע כו' יע\"ש והשתא תקשי דאיך מתגרשת מן הראשון הא אין קדושי א' חלין עד שתנשא לאותו פ' ואע\"פ דכשמקיים תנאה נמצא דחלו הקידושין למפרע ובשעת כתיבת הגט היתה מקוד' וקרינן ביה אשה גרושה מאישה מ\"מ איגלאי מילתא למפרע לא אמרינן דהא מיהא בשעת כתיבה לא היתה אשתו וליכא למימר דס\"ל להטור דאם נשאת קודם תצא בלא גירושין משום דקדושי א' אינן חלין עד שיחולו קדושי ב' ואם כן באותה שעה הרי היא מקודשת לב' ונמצא דלא חלו קדושי ראשון כלל דאם כן היכי פריך תלמודא התם אטו בדידה קיימא לאיגרושא ועיין בחידושי הרשב\"א שם מ\"ש בשם ר\"י הזקן וצ\"ע: תו קשה לי מ\"ש הטור ז\"ל שם משם הרמ\"ה וז\"ל וה\"מ בשנשאת לב' אבל אם נתקדשה תצא ולא יחזיר אלא לאחר מיתת הבעל או שיתן לה הבעל גט ב' בלא תנאי ע\"כ אשר נר' מדבריו דבאותו גט עצמו אין תקנה בשיחזור הבעל ויטלנו מידה ויחזור ויתננו לה ויש לתמוה דמ\"ש מע\"מ שתתני לי ר' זוז דקתני בתוספתא דאם חזר ונתנו לה מגורשת והדבר צריך ישוב כעת. ומ\"ש רבינו אפילו מת הבעל קודם שיתקיים התנאי ה\"ז מקיים תנאה אחר מותו וכבר נתגרשה משעת נתינה כתב הרב מכתב מאליהו שער נ\"ז סי' ג' שהיא משנה ערוכה בשלהי פרק מי שאחזו מעכשיו אם לא באתי מכאן ועד י\"ב חדש ומת בתוך י\"ב חדש הרי זה גט והא התם אין התנאי מתקיים אלא בתשלום יב\"ח וכבר מת בתוך יב\"ח ואפילו הכי הוי מגורשת יע\"ש ולע\"ד נראה שאין ראיה דהתם שאני דמשעה שנטה למות שעה אחת קודם מיתתו חל הגט מאותה שעה כיון שודאי לא יבא הוה ליה כאלו נתקיים קודם מיתתו משעה שאינו ראוי לשוב לביתו עוד משא\"כ בשאר תנאים דבשעת מיתה אכתי בספיקא קאי אי יחול הגט או לא יחול אם קיימה התנאי לאחר מיתה הוה ליה כגט לאחר מיתה ויש להוכיח כן מההיא דפ\"ק דיבמות שכתבנו לעיל דמסיק שם אלא לחדא א\"ל כו' מאי א\"ל דילמא מייתא חבירת' בפלגא דעבודה כו' אי חזי לה דקא בעיא למימת קדים איהו ועייל לב\"ה כו' ומדקאמר קדים איהו ועייל לב\"ה משמע בהדי' דלאחר מיתה אם ילך לב\"ה אינה מגורשת למפרע וה\"ט כמ\"ש דכיון דבשעת מיתתה בספיקא קאי אם ילך לב\"ה או לא אם קיים התנאי אחר מיתתה לא מהני ולא דמי למתניתין כמ\"ש אלא שכפי זה יש לתמוה על רבינו שכתב סתם דבכל התנאים שהן במעכשיו אפילו מת הבעל מקיים אחר מותו ולפי מ\"ש אין הדין כן בשאר תנאים וראיתי להתוס' ישנים שהק' שם ממתניתין דאם לא באתי וז\"ל וא\"ת לאחר מיתה אם ילך לב\"ה מגורשת למפרע כדאמרינן פרק מי שאחזו ותי' דלא דמי דהתם קיימתה לתנאה אחר שעברה יב\"ח אבל הכא מתה קודם שנתקיים התנאי ודבריהם סתומי' כספר החתום והנראה שכונתם דבמתני' דאם לא באתי כיון שבשעת קיום התנאי היא קיימת משום הכי חל הגט למפרע משא\"כ בע\"מ שאכנס דבשעת קיום התנאי שהוא חלות הגט כבר מתה על מי יחול הגט ומשום הכי לא מהני ואפשר שזה דעת רבינו וכפי האמור זכינו לדין דמי שנתן גט לאשתו ואמר לה הז\"ג ע\"מ שאתן מנה לפ' וכיוצא בזה ומתה היא קודם שקיים הבעל התנאי ואחר מיתתה בא הבעל לקיים התנאי אינה מגורשת למפרע ואם נשאת קודם התנאי הולד ממזר כנ\"ל אחר זמן רב שכתבתי זה לי עשרים שנה נדפס ובא ספר דברי אמת להרב המובהק כמוהר\"י בכר דוד זלה\"ה וראיתי שם בקונטריס י\"א סי' מ' שהאריך הרבה בענין זה והביא ההיא דפ\"ק דיומא שכתבנו לעיל ולאפס פנאי לא יכולתי לעמוד על דבריו יע\"ש:",
+                "<b>ויש לה להנשא לכתחלה כו'</b> כתב ה\"ה בפרק מי שאחזו הזכירו בריית' שאמרה כו' ולאחר לא תנשא עד שתתן ובפ' המגרש כו' ומתוך סוגיא זו דחה רבינו הבריית' הנז' מהלכה כו' הנה ה\"ה ז\"ל הוכרח לזה לומר שרבינו דחה ברייתא זו מהלכה ממה שלא הביא רבינו דין זה לקמן בדין האומר ע\"מ שתתני לי ר' זוז האמנם זו היא שקשה לומר שדחה ברייתא מפורשת מפני אותה סוגיא שבפרק המגרש מאחר שאפשר לקיים שתיהן כמ\"ש המפ' ועיין במוהראנ\"ח ז\"ל ח\"א סי' כ\"ח מ\"ש לתרץ בזה שדבריו צ\"ע ולי לע\"ד נראה דס\"ל לרבינו דהך ברייתא דקתני ולאחר לא תנשא עד שתתן בפלוגתא דתנאי איתמר בירושלמי בפ' המדיר דגרסינן התם אמתני' דהמקדש את האשה ע\"מ שאין עליה נדרים ונמצאו עליה נדרים אינה מקודשת וז\"ל אית תנאי תני מותרת לינשא בלא גט ואית תנאי תני אסורה לינשא בלא גט מאן דאמר מותרת שמתוך שהיא יודעת שאם תלך לחכם והוא מתיר את נדרה היא מקלקלת את עצמה לפום כך מותרת לינשא ומ\"ד אסורה לינשא שמא תלך אצל החכם ותתיר את נדרה כו' ועיין בהר\"ן ז\"ל שם וס\"ל לרבינו דמדחזינן דתלמודא פריך בפשיטות א\"ה בכולהו תנאי דעלמא לא תינסיב כו' ע\"כ דס\"ל לתלמודא דהך ברייתא דקתני ולאחר לא תנשא עד שתתן לא ס\"ל כותיה משום דהך ברייתא אתיא כתנאי דתני התם אסור לינשא בלא גט דס\"ל דחיישי' שמא תקלקל את עצמה מיהו אנן קי\"ל כהנהו תנאי דס\"ל דמותרת לינשא משום דלא חיישי' שמא תקלקל את עצמה ומה גם למ\"ש הרשב\"א בפ' הא\"מ ד\"ן ע\"א דבגמ' דילן פ' המדיר משמע כאידך תנא דאמר מותרת לינשא בלא גט דכל שהיא צריכה גט לא קתני אינה מקודשת אלא תצא שלא בכתובה וכדקתני בסיפא כו' דהשתא ס\"ל לתלמודא דלא קי\"ל כהך ברייתא אלא כמתני' דפרק המדיר והכא נמי לא חיישינן דלית לן לחלק בין קום עשה לשב וא\"ת ומאי דפריך תלמודא פרק מי שאחזו לר\"י מהך ברייתא היינו לענין אי אומר ע\"מ כאומר מעכשיו דמי דבהא לא אשכחן דפליגי אבל בסיפא דקתני ולאחר לא תנשא ס\"ל לתלמודא דלא קי\"ל כהך ברייתא כנ\"ל נכון: ודעת הר\"ן ז\"ל פרק מי שאחזו כדעת יש מי שמכריח שכתב ה\"ה ז\"ל לחלק בין תנאי שהוא בקום עשה לתנאי שהוא בשב וא\"ת וראיתי למוהראנ\"ח סימן ו' שתמה עליו וז\"ל וצריך להבין בדבריו דהוא ז\"ל מייתי עלה אההיא דע\"מ שלא תבעלי לאבא ולאביך שאין חוששין שמא תבעל להם ותנאי זה שב וא\"ת הוא ואפי\"ה טעמא דאמר לאבא ולאביך שהיא אסורה להם הא ע\"מ שלא תבעלי לפ' משמע דהוה חיישינן אע\"ג דהוי שב וא\"ת וכד מעייני' שפיר לאו מילתא היא דע\"מ שלא תבעלי לאבא ולאביך כיון דלא אמר לשלשים יום אין זה כריתות דהא תלוי ועומד לעולם שאם תבעל להם אינו גט ומשום הכי אמרינן דכיון דאסורה להם אין חוששין שמא תבעל להם ואין גט זה תלוי ועומד לעולם והו' ליה כריתות ולא אתא לאפוקי אלא דלא נימא דאין זה כריתות את\"ד יע\"ש: ולע\"ד יש לתמוה עליו במה שר\"ל בדעת הר\"ן ז\"ל דע\"מ שלא תבעלי לאבא ולאביך לעולם דאי לאו משום טעמא דאין חוששין שמא תבעל אין זו כריתות דתלוי ועומד לעולם דהא ליתא אלא לדעת רבינו ז\"ל דס\"ל דע\"מ שלא תנשאי לפ' לעולם אינו גט משום דלא הותרה במה שנאסרה אכן דעת הר\"ן ז\"ל שם פ' המגרש דע\"מ שלא תנשאי לפלוני מגו' משום דהו\"ל כאומר ע\"מ שלא תשתי יין כל ימי פ' דה\"ז גט משום דלכי מיית אותו פ' לא אגידא ביה וא\"כ ה\"נ באומר ע\"מ שלא תבעלי לאבא ולאביך לעולם בלאו ה\"ט דא\"ח שמא תבעל נמי הרי זה כריתות כיון דלכי מיית לא אגידא בי' וא\"כ ע\"כ לדעת הר\"ן ז\"ל כי דייקי' בברייתא הא ע\"מ שלא תבעלי לפ' לא לענין שלא תנשא לכתחילה הוא דדייקינן מיניה אבל גט מדאורייתא מיהא הוי ולעיקר קוש' ז\"ל לא ידעתי איך אישתמיט מיניה דברי התוס' ז\"ל שם בר\"פ המגרש ד\"ה שר\"א מתיר שכתבו דע\"מ שלא תבעלי לפלוני חשיב כתנאי התלוי ביד אחרים דשמא יבוא עליה באונס יע\"ש ועוד י\"ל דהך ברייתא ס\"ל דע\"מ שיורא הוי ואפי' באומר ע\"מ שלא תבעלי לפ' עד ל' יום אינה מגורשת וכ\"כ הר\"ן פ' המגרש יע\"ש והרשב\"א ז\"ל בפרק המגרש הקש' לשיטה הלזו וז\"ל וא\"ת דהרי משמע דר\"י סבר דאפי' בתנאי דשב ואל תעשה חיישינן מדקאמר באל אישן היום אם אישן למחר אל ישן היום שמא ישן למחר ואע\"ג דפליג עליה ר\"ן מסתמא כר\"י קי\"ל לחומרא יע\"ש וראיתי למוהר\"ש חסון ז\"ל בס' משפטים ישרים סימן ע\"ט שתי' לזה דשינה קום עשה חשיב דשינה ממילא אתיא והוא צריך לעשות טצדקי לנדוד שינה מעליו וכמו שאמרו דאי בעי מבריז נפשיה בסלואתא וא\"כ נמצא כמתנה לעשות מעשה ועל פי זה יישב מה שהקש' הרשב\"א ז\"ל לשיטה זו ממ\"ש התם בפ' המגרש אטו בדידה קיימא לאיגרושי דמשמע דאי בידה קיימא מותרת לינשא אע\"ג דקום עשה הוא דהתם אליבא דר\"ן הוא דקאמר וכדקאמר ולהך דפליגת עליה דר\"י קא מדמית ליה אכן לדידן דקי\"ל כר\"י כל שהוא בקום עשה חיישינן והם דברים תמוהים בעיני דמסוגייא דפ' ב' דנדרים מבואר דאפי' בתנאי דשב ואל תעשה כההיא דאומר קונם שאת נהנית לי עד הפסח אם תלכי לבית אביך עד החג דלר\"י אסורה ליהנות דחיישינן שמא תעבור על תנאה וכן מבואר בשיטה כ\"י להריטב\"א שכתב דאין לחלק בזה מכח סוגייא דנדרים ועיין במוהראנ\"ח ז\"ל ע\"ד מה שהעמיק הרחיב בפרט זה ולפי הנרא' כי בזמנו עדיין לא נתפשטו חדושי הרשב\"א למס' גיטין שכפי דברי הרשב\"א ז\"ל אין צורך למה שכ' הוא ז\"ל כמו שיראה הרוא': ודעת רש\"י ז\"ל כתב הרשב\"א שהוא כדעת המחמירים שכתב ה\"ה דאפי' בתנאי דשב וא\"ת אסורה לינשא ממ\"ש בההיא דע\"מ שלא תבעלי לפ' דאינו גט שמא תבעל לו כלומר שאין מתירין אותה לינשא עד שיקום התנאי כלומר לאחר שימות אותו שנאסרה לו יע\"ש נרא' שהבין בדברי רש\"י דמ\"ש אינו גט לאו למימרא דאינו גט כלל אלא אינו גט לענין שאסיר' לינשא קאמר משום דחיישינן שמא תבעל ויש לתמוה שדבריו סותרים למ\"ש לקמן אההיא דע\"מ שלא תבעלי לאבא ולאביך שתמה על דברי רש\"י ז\"ל וז\"ל ואינו מחוור דע\"מ שלא תבעלי לפלוני הוה ליה כאומר ע\"מ שלא תשתי יין כל ימי חיי פ' דהכא והכא בתנאיה קיימא כל ימי חיי פ' ומשעה שמת נתקיים התנאי עכ\"ל והשתא כפי מ\"ש כאן דאינו גט שכ' רש\"י היינו לענין שהיא אסור' לינשא מדרבנן משום חששא א\"כ מאי ק' ליה מההיא דשלא תשתי יין כל ימי פ' הא התם נמי ה\"נ דס\"ל לרש\"י דמדרבנן אסור' לינשא כמ\"ש בהדיא פ\"ק דיומא וצ\"ע:"
+            ],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>כתב </b>\n<b> התנאי בגט אחר שגמר לכתוב התורף כו'.</b> כתב ה\"ה זה לא נתבאר בדברי הגמרא ולדבריהם הא דאמרי' בגמ' אמר להם רבא להנהו דכתבי גיטי שתוקו לבעל עד דכתביתו לתורף דגיטא הוא מפני שלא יזכיר דבר הפוסל בגט בתנאי חוץ או שלא יצוה להם לכתוב התנאי בגט אבל בע\"מ על פה אפי' לפני התורף כשר ע\"כ וכן כתב מרן הב\"י סי' קמ\"ז וק\"ל דא\"כ מאי האי דקאמר תלמודא פ' המגרש דפ\"ד אמר רב ספרא כתבו בתוכה תנן פשיטא כו' רבא אמר ל\"ש אלא לאחר התורף אבל לפני התורף אפי' ע\"פ נמי פסול ואזדא רבא לטעמיה דא\"ל רבא להנהו דכתבי גיטי כו' והשתא אם איתא לפירוש ה\"ה דרבא מש\"ה קאמר שתוקו כדי שלא יצוה להם לכתוב דאז פסול לדברי הכל מאי ואזדא רבא לטעמיה דקאמר התם שאני דחיישינן דילמא יצוה להם לכתוב אבל לפני התורף נימא דסובר כר\"ז דשרי וכן כתב הרשב\"א שם בחידושיו וז\"ל ואוקי ר\"י פלוגתייהו בלפני התורף דרבי סבר דכיון שנכתב בתוכו גזרינן אטו חוץ אבל בע\"פ אפי' חוץ לא פסול יע\"ש ונרא' לומר דלדעת ה\"ה ז\"ל הכי מייתי דכיון דחזינן ליה לרבא התם דבלפני התורף גזר ע\"מ אטו חוץ כדקאמר רבא לקמן מחלוקת לאחר התורף אבל לפני התורף ד\"ה פסול והיינו משום דגזרינן ע\"מ אטו חוץ דרבנן גזרי מיהא חדא גזירה ומש\"ה לאחר התורף כשר לרבנן משום דהוי גזירה לגזירה לאחר התורף אטו לפני ולפני אטו חוץ ולא גזרו רבנן ומש\"ה קאמר שתוקו כו' ה\"נ גזר הכא בלפני התורף בע\"פ אטו כתב דחדא גזירה גזרינן ברם לר\"ז כיון דאיהו סבר דלרבנן בלפני התורף כשר בשאר תנאים דלא גזרינן ע\"מ אטו חוץ ה\"נ לא גזרינן ע\"פ אטו כתב אלא מיהא אכתי ק' דהו\"ל לתלמודא לאתויי מאי דקאמר רבא התם בברייתא דבלפני התורף ד\"ה פסול והיינו משום דגזרינן ע\"מ אטו חוץ וה\"נ גזרינן על פה אטו כתב והכי היל\"ל ואזדא רבא לטעמיה דתניא כו' דהא מאי דקאמר שתוקו לפירוש זה הוא משום מימרא זו וכיון שכן עיקר המימרא הו\"ל לאתויי עוד כתב ה\"ה ודעת רש\"י והתו' כדעת רבינו שלא להכשיר שום תנאי בגט לפני התורף אפי' בע\"פ כו' ודבריו תמוהים דהא התוס' ז\"ל כתבו בד\"ה כל התנאים דהיכא דנתקיים התנאי לכ\"ע לא גזרינן ע\"מ אטו חוץ ועי\"ש בד\"ה אבל שכתבו דלרבא פסול אפי' ע\"מ ואפי' ע\"פ בשלא נתקיים התנאי ע\"כ ומעתה צ\"ל דמ\"ש התוספות לעיל ד\"ה שתקוה שתוקי לבעל בכל שאר תנאים איירי כדפירש בקונטרס היינו משום דלכתחילה אמר להו שתקוה שמא יזכיר שום תנאי ויחזור בו ואז אפי' בע\"פ אסור מיהו בנתקיים התנאי ודאי דשרי ומתוך מ\"ש יתבאר לך שמ\"ש שם הרב ח\"ה אין דבריו נכונים ודוק ושוב ראיתי למוהרימ\"ט ז\"ל חלק ראשון סימן ס\"ו שכתב מעין מ\"ש: כתב עוד ה\"ה ז\"ל ומ\"ש רבינו כאן ולמעלה בסמוך ס' גירושין לא ראיתי כן לא' מן המפרשים ז\"ל אבל יצא לו מן הירושלמי כו' ועיין במוהרימ\"ט מה שתמה על זה ובס' מכתב מאליהו דף קפ\"ב ולעיקר קו' הרב המגיד ז\"ל ראיתי למוהרימ\"ט סימן הנז' שכתב ליישב דעת רבינו וז\"ל נרא' לע\"ד שיצא לו ממ\"ש בשמעתין רבא אמר מחלוק' לאחר התורף דרבי סבר גזרינן אטו לפני התורף ואי סלקא דעתין דלפני התורף פסול היינו מדרבנן גזרה אטו חוץ היכי ס\"ד דגזרו אחר התורף אטו לפני התורף היא גופא גזירה ואנן ניקום ונגזר גזירה לגזיר' והתוס' שם כתבו דלר' כולה חדא גזירה ונרא' שלא כ\"כ אלא לפי שיטתם דבלא נתקיים התנאי מיירי כולה שמעתתא אז ודאי גזרינן אבל לשיט' רבינו דאיירי בנתקיים אם זה משום גזיר' הוה ליה גזירה לגזירה ועוד דטפי הוה עדיף למימר גזרינן ע\"מ לאחר התורף אטו חוץ דחוץ פוסל אף לאחר התורף אלא מוכח דבלפני התורף אפי' בע\"מ פסול מדאורייתא וספק גירושין ולהכי גזר אטו לפני התורף אבל לא שייך ליגזר אטו חוץ דלאחר התורף אפי' חוץ אין פסולו אלא מדרבנן הואיל וחזר ומחקו עכ\"ל ודבריו תמוהים בעיני מכמה אנפי חדא דאפי' יסבור רבינו דהוי פסולה דאורייתא מ\"מ מנ\"ל דהוי ס' מגורשת נימא דאינה מגו' כשאר פסולים דאורייתא ועוד דאכתי קשה דמאין יצא לו דאם התנה בע\"פ נמי פסול מדאורייתא נימא דמאי דקאמר שתוקו היינו משום דגזרינן על פה אטו כתב דלפני התורף הוי פסולא דאורייתא לדעתו ז\"ל ועוד איכא לאתמוהי טובא במ\"ש אבל לא שייך למיגזר אטו חוץ דלאחר התורף אפי' חוץ אין פיסולו מדאורייתא אלא מדרבנן ואחר המחילה אשתמיט מיניה מ\"ש רבינו בסמוך דין י\"ו ז\"ל כל המגרש על תנאי שמבטל הגט כגון שהתנה לה שלא תאכל בשר כל ימי חייה או שתהי' מותרת לכל אדם חוץ מפ' או שהתנה עליה שאר תנאים קודם כתיבת התורף אם היה תנאו כתוב בגט וחזר ומחקו הרי זה ספק מגורשת והרי כשכתב או כשהתנה עליה שאר תנאים כתב רבי' קודם כתיבת התורף משמע דעד השתא אפילו בלאחר התורף מיירי וכמ\"ש ה\"ה שם וליכא למימר דקודם כתיב' התורף דכתב רבינו קאי לכולהו דא\"כ קשה דלמאי הלכתא כתב כל המגרש על תנאי שמבטל הגט הא תרוייהו שוין ומאן דכר שמיהו ועוד דא\"כ דינא דמתניתין דקתני כתבו וחזר ומחקו פסול ואוקמא רבא בלאחר התורף אמאי השמיט רבינו ז\"ל אלא ודאי כמ\"ש ה\"ה ז\"ל דבתנאי המבטל הגט אפי' אחר התורף ס\"ל לרבינו ז\"ל דהוי ס' מגורשת הפך מ\"ש מוהרימ\"ט ז\"ל וכיון שכן אזדא לה תי' ז\"ל דמה יענה לדין זה שכתב רבינו דהוי ס' מגורשת: עוד כתב הרב הנז' ועוד מוכח דהוי פיסולא דאורייתא דאי הוי דרבנן דגזרינן ע\"מ אטו חוץ א\"כ בשעת נתינה טפי הו\"ל למיגזר אמר לה על מנת שלא תנשאי לפלוני דפשיט רבינו לעיל דהכל מודים דכשר ולשיטת רבינו כי א\"ל על מנת שלא תנשאי לפלוני ליגזר אטו חוץ כדגזרינן בקודם התורף אלא ע\"כ קודם התורף הוי פיסולא דאורייתא א\"ד וגם בזה דבריו מן המתמיהים שהרי חזינן לר\"ז דס\"ל דרבי גזר ע\"מ בלפני התורף אטו חוץ ומוקי מתניתין דקתני כתבו כו' בחוץ אבל על מנת לא פסול בלאחר התורף ואי כדברי הרב הא מתניתין ע\"כ רבנן היא דאי ר' היכי קתני וחכמים אוסרים ואוקימנא בחוץ אבל ע\"מ שרי ולרבי ניגזור נמי בשעת נתינה ע\"מ אטו חוץ כדגזר בקודם התורף אלא ודאי דבשעת נתינה לא גזרינן וכיון שכן ה\"נ נימא לדעת רבא כדס\"ל לר\"ז סוף דבר שדבריו מרפסן איגרי ועיין במוהריב\"ל ח\"ב סימן ט' וסימן י' ובמוהרימ\"ט צהלון סימן ק\"י ועי\"ש שמה שהביא ראי' להכשיר כשאומר הבעל לסופר לכתוב בלי שום תנאי אע\"ג דאומר לשליח תנהו לו על תנאי ממתני' דמי שאחזו דקתני אם לא באתי כו' אין משם ראיה אלא בתנאי דזמן דכיון דאינו חל אלא לאותו הזמן ובאותו זמן הרי היא מגורשת בלי שום תנאי ולא מיקרי שנשאר לו זכות בגופו של גט דהשתא לא הוי גט כלל וכשיחול לא נשאר לו זכות בגופו של גט משא\"כ בשאר תנאים ועיין במוהרימ\"ט סי' הנז' ובס' מכתב מאליהו שער ח' סי' ל\"ב:"
+            ],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>התנה </b>\n<b> עליו ואמר היום אי את אשתי ולמחר את אשתי אינה מגורשת כו'.</b> כתב הר\"ן ר\"פ האומר וז\"ל גרסינן בירוש' רבי אבהו בשם ר\"י ה\"ז עולה ל' יום כל ל' יום ה\"ז עולה לאחר שלשים יום יוצאה לחולין כו' הרי את מקודשת לי לשלשים יום הרי היא מקודשת כלומר לעולם מה בין הקדש ומה בין אשה מצינו הקדש שיוצא בלא פדיון ולא מצינו אשה יוצאה בלא גט הרי זה גיטך ל' יום אינו גט שאין זה כריתות אמר ר' יצחק בר' אלעזר הדא דתימא מקודשת בשקדשה בכסף אבל קדשה בשטר הואיל ולא למדו קדושי שטר אלא מגרושין מה בגרושין אינה מגורשת אף בקדושין אינו מקודשת וכבר כתבתי בפרק המגרש בבעיא דבעא מיניה רבא מר\"ן היום אי את אשתי מהו דפשטיה בה כיון דפסקה פסקה דמסתברא דהכי קי\"ל ולפי זה אף בקדושי שטר מקודשת לעולם ובירושלמי סברי דאינה מגורשת דלא כפשטין אבל לדברי הרמב\"ם בפ\"ח מהלכות גירושין דאינה מגורשת אף בקדושין אינ' מקודשת כלל עכ\"ד ונמצא א\"כ מדברי הר\"ן דלדעת רבינו אם קדשה בשטר אינה מקודשת דומיא דגירושין דאינ' מגורשת ומאי דפריך בפ\"ד דנדרים דף כ\"ט רב המנונא בפשיטות אלו אמר לאשה היום את אשתי ולמחר א\"א אשתי מי נפקא בלא גט היינו כשקדשה בכסף אבל קדשה בשטר מודה רב המנונא דאינ' מקודשת דומיא דגרושין ולדעת הרא\"ש והחולקים על רבינו וס\"ל בהיום אי את אשתי ולמחר א\"א דמגורשת משום דכיון דפסקה פסקה ה\"ה גבי קדושין אף בשקדשה בשטר מקודשת לעולם משום דכיון דחלו הקדושין בתוך שלשים יום שוב לא פקעי הקדושין בכדי בדבורא בעלמא ועל פי זה אני תמיהא על הרב כנה\"ג חאה\"ע שנדפס מקרוב בסימן ל\"ח שיטה א' שכתב וז\"ל המקדש את האש' ואמר לה הרי את מקודשת לי לשלשים יום ולאחר ל' יום הרי את מותרת לכל אדם יש שנסתפק אי חיילי קדושין ואי חיילי לסוף שלשים יום אי מותרת בלא גט ולע\"ד הדבר פשוט דחיילי קדושין ואם קדשה בתוך שלשים יום לא תפסי בה קדושין ולאחר שלשים יום יוצאה בלא גט ול\"מ למ\"ש בעל ת\"ה הביאו הרב\"י בטור זה סימן קנ\"ז דף רכ\"ו שיש נוהגים להתנות בשעת קדושין שלא תזקק ליבם אם תפול לפניו כו' דלפי הנוהגים כן ה\"ה באומר לאש' ה\"א מקודשת לי לשלשים יום דחיילי קדושין ולאחר ל' יום פקעי קדושין דמ\"ש תנאי שלא תזקק ליבם לתנאי שלא תהא מגורשת לאחר שלשים יום דהא דמהני תנאי שלא תפול ליבם הטעם הוא דכיון דהתנה שאם ימות לא תהא זקוק' ליבם הרי הוא כמו שהתנה שכל זמן שהוא קיים יהיו המעות שנתן לשם קדושין אבל אם ימות יהיו למפרע הקדושין שנתן לשם מתנ' ה\"נ ג\"כ הרי הוא כאומר עד זמן פלוני יהיו המעות לשם קדושין ולכשיעבור זמן פ' יהי' לשם מתנה עכ\"ד ואחרי המחילה אישתמיט מיניה סוגית הגמרא דנדרים ודברי הר\"ן דפרק האומר דנראה בהדי' דדין זה תלוי בפלוגתא דרבוותא דלדעת רבינו אם קדשה בכסף הויא מקו' לעולם משום דלא פקעי קדושין בכדי וכשקדשה בשטר אינה מקודשת דמקשינן הויה ליציאה ולדעת הר\"ן והחולקים על רבינו בין קדשה בשטר או בכסף הויא מקודשת לעולם ומ\"ש הרב ז\"ל דיוצא' בלא גט זה אינו לשום סברא ומה שהביא ראיה מדברי הרב ת\"ה אינה ראיה כלל ולא ידעתי איך השוה הנושאים דין מקדש ע\"ת לדין מקדש לזמן דבשלמא התם כתב הרב דאם ימות אח\"כ שאינה זקוקה ליבם משום דקדשה על תנאי שלא תהא זקוקה ליבם אם תפול לפניו והשתא אם נאמר דיהא זקוקה נמצא דלמפרע נתבטלו הקדושין משעת קדושין דהכי אתני לה דאם ישאר זקוקה שלא יהיו קדושין ולא מקיימא מצות יבום בהכי מש\"ה אמרי' דאינה זקוקה ברם הכא דקדשה לל' יום ואתני ואמר דלאחר שלושים יום לא יהא קדושין מאותה שעה ואילך אז אמרינן כיון דחלו לל' יום שוב לא פקעי קדושין בדבורא בעלמא ופשוט ועיין בחדושי הרשב\"א למס' קדושין שנדפס מקרוב שכתב כדעת הר\"ן דלפי סוגייא דידן אפילו בקדושי שטר מקודשת ודע שמ\"ש הר\"ן בפ' המגרש דתקצ\"ח וז\"ל אבל הרמב\"ם כ' דאינה מגורשת וכן דעת הרי\"ף מדהשמיטה מן ההלכ' ואינו מחוור דמידי ספק מגורשת לא נפקא דאי בעיין לא מפשטא לרב כו' אין כונתו לומר דדעתו ז\"ל נמי הכי הוא דהוי ס' מגורשת אלא כונתו להקשות על הרי\"ף ורבינו דמנ\"ל הך סברא דאינה מגורשת כלל והא כיון דלא קיימא פשיטותא דרבא אם כן נשארה הבעייא בדוכתא והוי ספק מגורשת ושפיר שייך למימר לאפוקי כלומר ולעולם לאפוקי מרבא דפשיטא ליה דמגורשת אלא נשארה הבעיא בדוכתא והוייא ספק מגורשת ומשו\"ה תקון ולעלם אמנם אה\"נ דדעתו ז\"ל דהוייא מגורשת ודאי ומאי דקאמר לאפוקי הוי לשופרא דשטרא והמכריח לנו לומר כן הוא מ\"ש בפרק האומר דכתיבנא לעיל כמובן ומעתה יש לגמגם על מרן ז\"ל בסימן קל\"ז שנראה מדבריו שהבין בדעת הר\"ן דהוי ספק מגורשת ועיין בס' מכתב מאליהו שער ח' סימן ל' ועיין בהרב מש\"ל פ\"ז מהלכות אישות דין י' דפשיטא ליה בדעת הר\"ן דהוי ספק מגורשת ולע\"ד לא כן ידמה ועיין בהרב מוצל מאש סי' ל\"א ובמ\"ש מור\"ם בא\"ה סי' קנ\"ז שנראה סיוע לדברינו ודו\"ק:"
+            ],
+            [],
+            [
+                "<b>הרי </b>\n<b> זה גיטך ע\"מ שלא תלכי לבית אביך כו'.</b> כתב ה\"ה וז\"ל והק' המפר' ע\"מ שלא תלכי לבית אביך לעולם אמאי אין זה כריתות והא קי\"ל כו' ויש מן המפ' החולקים עליו בזה דברייתא לאו בדוקא כו' עיין בהר\"ן פרק המגרש שכ' תי' זה משם אחרים מתרצים דלבית אביך לאו דוקא אלא שאמר לה לבית זה שהיא של אביך יע\"ש וראיתי להרב מש\"ל שהקשה וז\"ל וק\"ל דנהי דבאומר בית זה קי\"ל דאם מת ומכרו אסור מ\"מ הא איכא קולא אחריתי דהיינו לענין אם נפל דאפי' חזר ובנאו מותר בו משום דפנים חדשות באו לכאן וסבור הייתי לומר דשאני הכא דקאמר תרתי בית זה שהוא של אביך וכמ\"ש הר\"ן וה\"ה ז\"ל וכיון שכן אזלינן לחומרא בתרוייהו כו' אך ק' דהר\"ן בפ' השותפין כתב דאם אמרו ביתך זה משום זה אתה תופסו בין לחומרא דמכירה בין לקול' דנפילה והביא ראיה מן הירושלמי וא\"כ ה\"נ בנ\"ד דאמר ע\"מ שלא תלכי לבית זה שהוא של אביך אם נפל נתבטל התנאי ואמאי לא חשיב כריתות וצ\"ע א\"ד ז\"ל ובעניותי לא ידעתי אדק\"ל להרב מחלוקת נפל אמאי ל\"ק ליה בפשיטות לשיט' הר\"ן דס\"ל דהאומר ביתך זה משום זה אתה תופסו וע\"כ ודאי דכונתו לומר דתפסינן לשון אחרון עיקר בין לקולא בין לחומרא ואם כן מינה נשמע דאם אמר קונם בית זה שהוא ביתך שאני נכנס דמשום ביתך אתה תופסו בין לקולא בין לחומרא דהא ודאי אין הפה יכולה לומר דלעולם דתפסינן לשון זה עיקר בין האומר זה בלשון אחרון בין האומרו בלשון ראשון דא\"כ נמצא הלכתא בלא טעמא דמאי אולמיה לשון זה מלשון ביתך וכן מבואר בהדיא ממ\"ש הר\"ן בפ' אין בין המודר דמ\"ב ע\"ב גבי האומר נכסי אלו דהולכין אחר לשון אחרון והביא ראיה מהא דביתך זה שאמרו בירושלמי וכיון שכן תמה על עצמך היכי ניחא ליה להר\"ן קו' בהכי לומר דמיירי באומר לבית זה שהוא של אביך דהא אכתי הקו' במקומה עומדת דתופסין לשון אחרון דשל אביך עיקר בין לקולא בין לחומרא ואם מת או מכרו מותר ליכנס דלאו בית אביה היא. הן אמת דהיא גופא צריכה רבה לידע עיקר טעמו של הר\"ן ז\"ל דס\"ל דמשום זה שהוא לשון אחרון אתה תופסו בין לקולא בין לחומרא דמ\"ש מההיא דהמשכיר בית לחבירו י\"ב דינרים לשנה דינר זהב לחודש דבפרק השואל דקי\"ל התם דספיקא הוי אי תפסינן לשון ראשון או לשון אחרון וכמ\"ש שם הרא\"ש והטור וכל הפוסקים אין גם א' חולק בזה ואם כן ה\"נ היל\"ל דספיקא הוי ואזלינן לחומרא בתרוייהו וכמו שכן הוא דעת הרא\"ש שם בפרק השותפין וכבר ראיתי להרב כהונת עולם בהלכות נדרים סי' רי\"ו שתמה על הר\"ן כן ומה שתירץ הם דברים דחוקים כאשר יראה הרואה ולי אפשר לו' דס\"ל להר\"ן ז\"ל דשאני ההיא דהמשכיר י\"ב דינרים לשנה דלשון אחרון סותר לגמרי ללשון ראשון דכשאתה אומר דינר לחדש אין הפה יכולה לדבר י\"ב דינרים לשנה והילכך מספ\"ל איזה לשון תפסינן עיקר משא\"כ באומר ביתך זה דלשון זה אינו סותר לביתך שהרי לבית זה שפיר קרו ליה אינשי ביתך וזה במשמע זה ביתך דלבית זה קרו ליה נמי ביתך וכיון שכן נמצא דזה פי' דביתך הוא דהילכך תפסינן לשון אחרון עיקר כנ\"ל ומ\"מ קושיא קמייתא אכתי במקומה עומדת דה\"נ נימא דלשון אחרון דשל אביך עיקר בין לחומרא בין לקולא כיון דשל אביך אינו סותר לגמרי בית זה דלבית אביה בית זה נמי קרו ליה אינשי ואשר נראה לי שדעת האחרים שהביא הר\"ן ז\"ל כדעת רבינו שכ' מרן הב\"י י\"ד סימן רי\"ו דס\"ל דהאומר ביתך זה תפסינן לשון ראשון דביתך עיקר בין לקולא בין לחומרא והילכך דכותא נמי באומר קונם לבית זה שהיא ביתך תפסינן לשון ראשון דבית זה עיקר ואם מת או מכרו אסור ומכל מקום אף שהר\"ן חלוק בזה אפילו הכי לא נמנע מלהביא תירוץ זה משום דלפי דעת הר\"ן ז\"ל מצינן למימר דמיירי באומר ע\"מ שלא תלכי לבית אביך זה דלשון אחרון דזה עיקר אך מאי דקשיא לי הוא על הרשב\"א ז\"ל דבפ' המביא תניין דף כ\"ב כתב וז\"ל מסתברא דלאו דוקא נקט לשון זה כו' אלא הכא באומר לה שלא תלכי לבית זה של אביך לעולם כו' יע\"ש ואלו מדברי הרשב\"א בחידושיו לנדרים בפ' אין בין המודר גבי ההיא דנכסי אלו מבואר שדעתו ז\"ל כדעת הר\"ן דתפסינן לשון אחרון עיקר ושמא נאמר דלבית זה שהוא של אביך שכתב הרשב\"א לאו דוקא ואשגרת לישן הוא אלא מיירי באומר ע\"מ שלא תלכי לבית אביך כנ\"ל. עוד כתב הרב הנז' וז\"ל ודע דקושי' זו אינו אלא אליבא דהר\"ן כו' אך אין דין מוסכם דהא איכא הרא\"ש ז\"ל דס\"ל דהאומר ביתך זה נקטינן כחומר' דתרוייהו ולפי\"ז ניחא דלא הוי הכא כריתות ואם תאמר הא הרא\"ש ל\"ק אלא משום דמספ\"ל איזה לשון עיקר ומשום דהוי ס' דאורייתא אזלינן לחומרא וא\"כ לגבי גט היכי פסיק ותנא דלא הוי גט הול\"ל דהויא ס' מגורשת וסבור הייתי לומר דלמ\"ד דס' דאורייתא לחומרי שהוא מן התורה ובהסכמת רוב הפוסקים אפשר דהכא אינה מגו' כלל משום דכיון דמספ\"ל אי תפסינן לשון ראשון או האחרון נמצא דמן התורה אינה יכולה לילך לבית אביה בין אם מכרו לאחר בין אם נפל מספ' ויש לי ראיה לדין זה מאותה שכתב הר\"ן כו' ומ\"מ לבי מהסס הרבה בדין זה דבשלמא ההיא דהר\"ן ז\"ל אליבא דחד מיהא חל הנדר כו' אבל הכא כפי כל הצדדין הוי כריתות דהא לא מספ\"ל אי תפסי' תרוייהו ואם כן הול\"ל דהויא מגורשת ודאית את\"ד יעש\"ב. והנה מ\"ש דלמ\"ד ס' דאורייתא לחומרא מדאורייתא אפשר דהכא אינה מגורשת אשר מבואר מדבריו דלמ\"ד הוי דרבנן ליכא לספוקי כלל דודאי מגורשת ד\"ת לע\"ד אחר המחילה לא כן אנכי עמדי דבנ\"ד ודאי לכ\"ע הוי דאורייתא שהרי דבר ידוע הוא דפלוגת' דרבינו וסיעתיה אי ספיק' דאוריי' לחומרא הוי מדאורייתא או מדרבנן אינו אלא בדליכא חזקה כלל אבל בדאיכא חזקה דהיתירא או דאיסור' לכע' אזלינן בתר חזק' וכמבואר ובא בקונט' ס\"ס להפר\"ח ז\"ל יעש\"ב ובשאר הפוסקים ז\"ל הלא בספרתם וא\"כ נחזי אנן בנ\"ד ודאי דאית חזקה דאיסורא שהרי באומר קונם ביתך זה כל זמן שלא מת או שנפל הבית ודאי איסורא הוא וליכא לספוקי בה כלל וכי מת או נפל הוא דמספ\"ל אי מותר ליכנס בה או לאו הילכך אית לן למימר דאוקי אחזקת איסור דמעיקרא ומן התורה ודאי אסור ליכנס בה. גם מאי דפשיטא ליה להרב ז\"ל דאי אין איסורו אלא מדרבנן הוי ודאי מגורשת דבר תורה כיון דמן התורה מותרת לילך נמצא דמדאורייתא הוה ליה דבר הכורת בינו לבינה ואף שמדרבנן מיהו אסורה לילך ונמצא דאכתי אגידא ביה כל ימיה מחמת תנאו מ\"מ מן התורה מיהא כורת בינו לבינה הוא לא כן ידמה לע\"ד אלא כל שמחמת תנאו אסורה לילך אע\"פ שאין איסורו אלא מדרבנן אינו גט כלל ד\"ת דכיון שהקפידה תורה דבשעת נתינת הגט יהיה דבר כורת בינו לבינה והשתא מיהא מכח גזירת רז\"ל אגידא ביה כל ימיה נמצא דאין כאן דבר הכורת בינו לבינ' ודוגמא לדבר ראה תראה בהרב מחנה אפרים ה' קנין משיכה סימן ב' יעש\"ב ויש לי ראיה ברורה לזה מאותה ששנינו בפרק המגרש דף פ\"ה הרי את מותרת לכל אדם אלא לאבא ולאביך כו' לעבד ולנכרי ה\"ז גט כשר ופרש\"י שם כו' והשתא קשה לדעת רבינו ז\"ל דס\"ל דאיסור ישראלית לעבד אינו אלא מדרבנן וכמ\"ש הרדב\"ז ז\"ל בתשובה ח\"א סימן קפ\"ח ועיין בהרב כנה\"ג חא\"ה סימן ד' בהגהת הטור אות ח' יע\"ש תקשי לן דהיכי קתני מתני' הרי זה גט הא מדאורייתא גט בטל הוא דשיורא הוי כיון דאי לא הוה משייר לעבד היתה מותרת להנשא להן דרך אישות והאי משום איסור אישות שבה אסורה להנשא לו מדאורייתא והרי בחייבי לאוין דמדאורייתא אסורה להנשא להן שלא מחמת תנאו אפי\"ה חשיב שיור מטעמא כיון דחייבי לאוין תפסי קידושין ולהאי לא תפסי קדושין מחמת אישות שבה ק\"ו הדברים בעבד דחשיב שיור כיון דישראלית לעבד מותרת להינשא לו ד\"ת ולהאי אסורה מחמת אישות שבה אלא ע\"כ לומר דאע\"ג דמן התורה ישראלית לעבד שרי אפילו הכי כיון דחכמים אסרו לא חשיב שיורא ונמצא גט כשר מן התורה דמה שהקפידה תורה הוא דבכל עת וזמן נתינת הגט שיהא דבר הכורת בינו לבינה והשתא מיהא לעת כזאת כורת בינו לבינה הוא מכח גזירת רז\"ל ולא זו בלבד לדעת רבינו צריכים אנו למ\"ש אלא לכ\"ע נמי דינא הכי ואמינא לה מההיא דאבעיא לן התם חוץ מזנותיך מהו בנשואין הא לא שייר א\"ד שייר בביאה א\"ל תניתו' לאבא ולאביך במאי אלימא בנשואין אבא ואביך בני נשואין נינהו אלא לאו בזנות והשתא קשה למאי דס\"ד השתא דאלו לאבא ולאביך דקתני מתני' שלא תבעלי בזנות קאמר אם כן כי קתני מתני' נמי לעבד ולנכרי בזנות נמי הוא דקאמר דאי בנשואין עבד ונכרי בני נשואין נינהו כדפריך אחלוקת אבא ואביך וכיון שכן היכי קתני מתני' דהגט כשר הא מדאורייתא ישראלית לגוי דרך זנות מישרא שרי דב\"ד של שם גזרו עליו דמן התורה לא אסירא רק דרך חתנות וא\"כ מן התורה אין זה דבר הכורת בינו לבינה אלא משמע ודאי דכיון דהשתא מיהא בלא\"ה אסור' מכח גזירת רז\"ל שפיר קרינן ביה דבר הכורת בינו לבינה ואם כן אף אנו נאמר דכי היכי דבמידי דמדאורייתא חשיב שיורא עבדינן עיקר אדרבנן ולא חשיב שיורא ושרינן אשת איש לעלמא ה\"נ אית לן למימר במידי דמדאורייתא חשיב דבר הכורת בינו לבינה ומכח איסור רז\"ל לא חשיבא דבר הכורת עבדינן עיקר אדרבנן דלעת כזאת מכח גזירת רז\"ל כל ימיה אגידא ביה ומעתה מ\"ש הרב הנזכר דכיון דלכל הצדדין הוי כריתות כיון דלא מספ\"ל אי תפסי' תרוייהו הול\"ל דהויא מגורשת ודאי' נראה דליתא דכיון דהשתא מיהא מדרבנן אסורה בתרוייהו לא חשיבא כריתות כנ\"ל: האמנם מצאתי להרשב\"א ז\"ל דברים סותרים למ\"ש שכתב בפרק המגרש דפ\"ג ד\"ה אלא בע\"מ וז\"ל ואפילו אמר לה נמי הרי את מותרת לכל אדם ע\"מ שלא תנשאי לפלוני מכאן ועד שלשים יום אין זה כריתות מה\"ט נמי דילמא מיית האי דנשאת לו בתוך ל' יום כו' ואע\"ג דהכא בלא תנאו אסורה לינשא עד שלשה חדשים כו' ואם כן נמצא שאין תנאו מבטל כלום מ\"מ ד\"ת מותרת לינשא מיד כו' וכיון שכן אין זה כריתות האמור בתו' את\"ד הנה מבואר שדעתו ז\"ל דעבדינן עיקר אדאורייתא ולא אדרבנן וכפי דבריו ז\"ל לא ידעתי מה יענה לההיא דחוץ מזנותיך וצ\"ע ועיין בתשו' מוהרימ\"ט ח\"א סימן ן' שנראה ג\"כ סותר למ\"ש וכפי מ\"ש מהר\"י אבועאלפייא ז\"ל הן דברים מצודקי' עוד כתב הרב הנזכר וז\"ל ודע שראיתי להרשב\"א ז\"ל בפ\"ב דגיטין שהקשה דאפשר דנפל הבית בחייה ותירץ דשמא מיתה שכיח אבל נפילה לא שכיח ולא חיישי' אי נמי יש לומר דאע\"פ שנסתר הבית לא אמרינן בכי הא נפל אזדא כו' והנה אליבא דהר\"ן אפשר לתרץ התירוץ הראשון דלנפילה לא חיישינן דלא שכיח כו' אך קשה דאם הר\"ן ז\"ל סבירא ליה כתירוץ קמא דמילתא דלא שכיח אם כן מה הוקשה לו לתי' התוספות שתירץ דכל יוצאי חלציו קרויים בית אביו דאכתי אפשר דימותו כל זרעו והוי כריתות אימא דמיתת כל זרעו הוי מילתא דלא שכיח ובהדיא אמרינן בפ\"ק דיומא דלמיתה דחד חיישינן למיתה דתרי לא חיישינן משום דהוי מילתא דלא שכיח באופן שדברי הר\"ן צ\"ע א\"ד והיא קושיא חזקה ולפי חומר הנושא נראה לי ליישב דס\"ל להר\"ן דע\"כ לא אמרינן דהאומר ע\"מ שלא תשתי יין כל ימי חיי פ' ה\"ז כריתות מטעמא דילמא מיית אלא דוקא בתולה הדבר בחיי חבירו דכיון דסוף האדם למות הו\"ל כאלו נתן קצבה לדבר ובהדיא כתב הטור סי' קמ\"ג דהאומר ע\"מ שלא תנשאי לפ' עד זמן פל' אפי' נתן זמן הרבה לדבר יותר ממה שהוא חיי האדם כל שהוא דבר קצוב ש\"ד ודכותה נמי באומר כל ימי חיי פל' כיון שסופו למות הו\"ל כאלו נתן קצבה לדבר והילכך אמרינן דכיון דלמיתה קאי ודילמא מיית בחייה הוי כריתו' משא\"כ באומר ע\"מ שלא תלכי לבית זה דלאו לנפילה קאי שהרי אפשר שלא יפול כל ימי עולם ומשום דאיכא לספוקי באפשר שיפול לא חשיבא כריתות ובהכי ניחא לי הא דתניא בתוספתא הביאה הרשב\"א פרק המגרש ע\"מ שלא תעלי באילן זה ע\"מ שלא תעלי בכותל זה נקצץ האילן ונסתר הכותל הרי זה גט וקשה טובא דלמה זה קתני בתוספתא נקצץ האילן כו' הא אפי' לא נקצץ ונסתר הכותל נמי הוי גט כיון דאפשר שיפול דומיא דע\"מ שלא תשתי יין כל ימי פלוני דהרי זה גט מיד מטעמא דדילמא מאית אכן כפי מ\"ש הנה נכון דהכא שאני דלאו לנפילה קאי דאפשר שלא יפול כל ימי עולם והילכך לא הוי גט אלא עד שיפול דבההיא שעתא מיהא אכתי לא אגידה ביה ובהכי ניחא לי דברי התוס' שתי' לקו' הלזו דשאני האומר ע\"מ שלא תלכי לבית אביך דכל יוצאי חלציו קרויים בית אביה וקשה להו לרבוותא ז\"ל לתי' הלזו דהתינח שתי' לחלוקת מת אכן לחלוקת מכר דקי\"ל דמותר אכתי במקומה עומדת אכן כפי מ\"ש הנה נכון דמחלוקת מכר לא ק\"ל מעיקרא כיון דלאו למכירה קאי ולא דמי למיתה כמ\"ש עיין בהרב ש\"ך י\"ד סימן רי\"ו ס\"ק [י\"ב] יע\"ש ודוק: עוד כתב הרב הנזכר וז\"ל ודע שדין זה של הרשב\"א שכתב דאף באומר בית זה אם נפל אסור הוא דין מחודש ולא ראיתי לשום אחד מהראשונים שיאמר כן ואני תמיה בדין זה מהירושלמי שהביא הר\"ן דמוכח מינה דבבית זה אם נפל מותר שוב ראיתי להרב ב\"ח שכתב דאליבא דהרא\"ש והטור אף באומר בית זה אם נפל אסור ופירש הירושלמי כפי הנחה זו כו' ואם כן ליכא תיובתא להרשב\"א מהירושלמי א\"ד יע\"ש ודבריו תמוהים בעיני שהרי מדברי הב\"ח מבואר שלדעת הרא\"ש והטור דס\"ל דאף באומר בית זה אם נפל אסור הוא משום דאינהו מפרשי הירושלמי דתרתי קמבעייא ליה היכא דאמר ביתך זה משום מה אתה תופסו משום ביתך או משום זה ונ\"מ לענין מת או מכרו והא קא מבעייא ליה אם נפל ובנאו אזדא ליה בין באומר ביתך בין באומר זה ופשיט ליה מברייתא דהאומר תנו בית חתנות לבני ונפל יורשים חייבים לבנותו דבין באומר ביתך בין באומר בית זה לא אמרי' נפל ובני אזדא ליה ומשום דהרא\"ש לא גריס בירושלמי כדגריס הר\"ן ז\"ל בסיפא דברייתא תנו בית זה לבני ונפל אין חייבין לבנות את\"ד יעש\"ב ואלו הרשב\"א ז\"ל בחדושיו לנדרים פרק השותפין הביא גירסת הירושלמי כגירסת הר\"ן דגריס בסיפא דברייתא תנו בית זה כו' גם בפרק אין בין המודר דף הנזכר כתב ובירוש' אבעיא לן באומר ביתך זה משום מה אתה תופסו ומסקנא משום זה אתה תופסו כדברי הר\"ן ומבואר הוא שלפי זה הוא מפרש שאין כאן אלא בעייא א' ומ\"ש בירוש' נפל ובני אזדא ליה היינו לצד דקאמר משום זה אתה תופסו וכמו שביאר זה באורך מרן הב\"י ז\"ל שם וא\"כ תימה על עצמך איך הפה יכולה לדבר שהרשב\"א מפרש הירושלמי כפירוש הרא\"ש וצ\"ע: וראיתי למו\"ה בספר לשון למודים הלכות נדרים סי' קי\"ט שהק' לקושית התוס' הלזו משם ראיתי מקשים דמאי קו' דאף ע\"ג דהאומר קונם לביתך שאני נכנס אם מת או מכרו מותר הכא שאני כיון דאמר לעולם הוי לאחר מיתה וכמ\"ש התוס' עצמם ריש פרק הכותב ד\"ה הו\"א עד עולם אפירות קאי ור\"ל בין בחייה בין במותה ודחו פירש\"י שם שכתב שנה או שנתים יע\"ש מה שתי' והנה לדעת מוהריב\"ל ז\"ל ח\"א סי' [ק\"כ] שכ' דהאומר ע\"מ שלא תשתי יין סתם הרי זה גט משום דסתמו יום אחד משמע וכמו שצדד שם באורך וכן הוא דעת הר\"ש בן הרשב\"ץ כמ\"ש בסמוך נראה דלק\"מ דהתם גבי עד עולם לישנא יתירא דעד עולם ע\"כ לטפויי לאחר מיתה הוא דאתא דאי בחייה דוקא בלא עד עולם נמי אינו אוכל פירות כל ימי חייה כדקתני מתניתין דהתם משא\"כ הכא דלעולם אצטריך לגופיה דאי הוה קאמר ע\"מ שלא תלכי לבית אביך סתם לא היתה אסורה אלא יום א' בלבד להכי אמר לעולם אבל לאחר מיתת אביה מנ\"ל לטפויי ואפילו נאמר דס\"ל להתוס' ז\"ל כדעת ה\"ה שאכתוב בסמוך דכל שהתנאי הוא בשב וא\"ת סתמו לעולם משמע לכ\"ע י\"ל דלא ניחא להו בהכי משום דא\"כ כי קתני סיפא כל שלשים יום הרי זה כרי' לישמועינן רבותא אפילו בדאמר סתמא דבשלמא לתירוץ שתירץ דשאני הכא דקאמר בית אביך דכל יוצאי חלציו כו' אין להקשות אדתני סיפא באומר שלשים יום לישמועינן באומר ע\"מ שלא תלכי לבית פלוני לעולם דאיכא למימר דכולה בדידה קמיירי אכן אם נאמר דשאני הכא דאמר לעולם קשה דליפלוג וליתני בדידה ושוב ראיתי להרב החידושין זכרונו לברכה שם שתירץ כן והוקשה לו מסיפא כמ\"ש יע\"ש מה שתי' ודוק ועיין בתוספות ריש פ\"ג דתמורה ד\"ה לא מבעייא שכתבו דלישנא דשטרא דייק טפי מלשון המשנה יע\"ש:<br><b> ודע </b> שהתוספות בערובין דט\"ו ע\"ב ד\"ה ע\"מ הקשה כקושיתם דפרק המביא תניין וראיתי שם בדפוס אמשטרדם שנדפסו בשנת התע\"ו בראש הספר הובא שם תי' משם תוספות ישנים על הגליון וז\"ל ושמא דאפילו הכי אין זה כריתות כיון דבשעת גירושין אינו יודע שימות אביה קודם עכ\"ד ויש לתמוה עליהן מסוגיא דפרק המגרש דפ\"ג דאמרינן התם אמר רבא הרי זה גיטך על מנת שלא תשתי יין כל ימי חיי פלוני הרי זה כריתות ומפרשינן טעמא דילמא מאית ומקיים תנאה ואם כן ה\"נ נימא כיון דבשעת גירושין אינו יודע שימות אותו פלוני קודם אין זה כריתות דומיא דהתם וצ\"ע: כתב הרב מש\"ל ז\"ל וז\"ל ונראה דה\"ה במתנה בקיום מעשה כגון האומר הרי זה גיטך ע\"מ שתדורי בבית זה לעולם דאינו גט משום דכל ימיה אגידה ביה יע\"ש ועיין בתוס' פרק מי שאחזו דע\"ה ע\"ב ד\"ה מת הבן שכתבו כן בהדיא והנראה דאשתמיט מיניה מדלא הזכירו על דל שפתיו ובאומר ע\"מ שלא תשתי יין או שלא תלכי לבית אביך סתם ולא הזכיר לעולם הנה הרב מוהריב\"ל ז\"ל ח\"א דף קמ\"ד כתב דלרב אשי דס\"ל גבי האומר על מנת שתשמשי את אבא שתניקי את בני דכל סתם כמפרש יום א' דמי כ\"ש בע\"מ שלא תשתי יין דסתם כמפרש יום א' דמי ולצעורה קא מכוין והא צערה יעש\"ב וראיתי להרב בעל מכתב מאליהו שער ח' סימן כ\"ד דתהי עלה ממ\"ש רבינו בסמוך הרי זה גיטך ע\"מ שלא תנשאי לפלוני אינו גט הא למה זה דומה לאומר ע\"מ שלא תלכי לבית אביך כו' הרי שדימה אומר ע\"מ שלא תנשאי סתם לאומר ע\"מ שלא תלכי לבית אביך לעולם דכל סתם כמפרש לעולם דמי יע\"ש ולע\"ד נראה דלא דמי דשניי' ההיא דע\"מ שלא תשתי יין דכל יום ויום יכולה לשתות ואיכא למימר דכי אמר לה שלא תשתי יין אשתי' דיום א' קאמר דלצעור' קמכוין והא צער' משא\"כ גבי ע\"מ שלא תנשאי לפלוני דלא שייכא כלל דאטו בכל יום ויום יכולה לינשא לאותו פ' כי היכי דנימא כי אמר לה ע\"מ שלא תנשאי יום א' קא' דנשואין לא שייכי ביומי' אלא בפע' בפע' הילכך כי אמר שלא תנשא לעולם משמע אמנם הדבר הק' לי מהתו' שכתב הרשב\"א בפ' המגרש דקתני ע\"מ שלא תעלי באילן זה ע\"מ שלא תעלי בכותל זה נקצץ האילן כו' ה\"ז גט הרי דאע\"ג דהתנה סתם ולצעורה קמכוין אפי\"ה קתני דבאומר סתם לעולם משמע וכן הביאה הרשב\"א ז\"ל בתשו' והרשב\"א ז\"ל בחדושיו וכן הוא בכל הדפוסים אשר חפשתי ומ\"ש הטור סימן קמ\"ג ובתוספתא איתא בהדיא ע\"מ שלא תעלי באילן זה לעולם אשגרת לישן הוא ומשום דלא נ\"מ מידי לענין דינא לא דק בלישניה ובר מן דין מה שהשוה הנושאים הא דע\"מ שלא תלכי לבית אביך לההיא דע\"מ שתשמשי את אבא רב המרחק ביניהם דשאני תנאי דקום עשה מתנאי דשב וא\"ת כמ\"ש הרב מכתב מאליהו וכ\"כ בפי' ה\"ה בפ\"ז מה' אישות והביא דבריו מרן הב\"י ז\"ל סי' ל\"ז יע\"שב אחר זמן רב נדפסו תשו' הר\"ש בן הרשב\"ץ וראיתי לו שם בסימן שפ\"ג וז\"ל וכל זה הוא אפי' אמ\"ל שלא תנשאי לעולם אבל בסתם יש לעיין מה דינו ואע\"פ שהרמב\"ם ז\"ל כתב סתם ולא אמר לעולם מ\"מ נראה שהוא ז\"ל לא דבר אלא בשאמר לעולם ודבר הלמד מענינו כו' ואין לחלק בין תנאי שהוא בשב וא\"ת לתנאי דקום עשה כו' ואם איתא לא הוה שתיק תלמודא מיניה ודברי הרמב\"ם אינם מכריעין את\"ד הנה מבואר שדעתו כדעת מוהריב\"ל ואפי' בע\"מ שלא תנשאי לפ' סתם ס\"ל דיום א' דוקא קא' הפך ממ\"ש ולמעשה ודאי יש לחוש לדעתם כנ\"ל: עוד כתב ה\"ה ז\"ל ודעת הרמב\"ן והרשב\"א ז\"ל הוא כדברי המפרשים האחרים ואמרו שע\"מ שלא תנשאי לפלו' ה\"ז כריתות וכדין המתנה כל ימי חיי פ' או כל זמן פ' דלכ\"ע הוי כריתות כו' הנה ממ\"ש ה\"ה דהאומר ע\"מ שלא תנשאי לפלוני הו\"ל כדין המתנה כל ימי חיי פלוני נראה ברור דבאומר לה ה\"ז גיטך ע\"מ שלא תנשאי לכל העולם אלא לפ' דלכ\"ע אינו גט כלל ואפילו לדעת הרמב\"ן והרשב\"א דדוקא באומר שלא תנשאי לפלוני איכא למימר דילמא מיית ולא אגידא ביה כלל אבל באוסרה לכ\"ע ואינו מתירה אלא לאחד ודאי ליכא למימר דילמא מייתי כ\"ע וגדולה מזו נראה דלפי מה שתי' הרשב\"א ז\"ל לקו' התוספות והמפרשים ז\"ל לההיא דע\"מ שלא תלכי לבית אביך דמיירי באומר לבית זה ואע\"ג דאפשר דנפל הבית לנפילה דלא שכיח לא חיישינן כו' יע\"ש ל\"מ באוסרה לכ\"ע ואינו מתירה אלא לאדם אחד דלא הוי גט כלל אלא אפילו באומר ע\"מ שלא תנשאי לפלוני ולפל' אינו גט משום דמיתה דתרי הוי מילתא דלא שכיח ולא חיישי' כדאיתא פ\"ק דיומא ואפילו למה שנראה מדברי הר\"ן ז\"ל דאפילו למיתה דכל זרעו דלא שכיח חיישינן ולא מקרי אגידא ביה וכמ\"ש לעיל משם הרב מש\"ל ז\"ל מ\"מ באוסרה לכ\"ע הא ודאי אין הפה יכול לדבר דילמא מייתי כ\"ע ונמצא א\"כ דכל ימיה אגידא ביה ולא מקרי דבר הכורת בינו לבינה וראיתי להרשב\"א ז\"ל בחי' פרק המגרש אמאי דאמרי' התם ולמאי דאוקימנא בחוץ מ\"ט דר\"א אמר קרא והיתה לאיש אחר אפילו לא התירה אלא לאיש אחד כתב וז\"ל מהכא משמע דלר\"א אפי' אמר לה ה\"ז גיטך ולכל אי את מותרת אלא לאדם אחד ה\"ז מגורשת א\"ד ולכאורה נראה שיש להוכיח מדבריו הפך ממ\"ש דכיון דלר\"א אפילו באוסרה לכ\"ע ומתירה לאדם אחד ה\"ז גט א\"כ מינה נשמע באומר ע\"מ דמדר\"א בחוץ נשמא לרבנן בע\"מ: ואולם אחר העיון נראה דלא דמי כלל וע\"מ לרבנן גריעא טפי מחוץ לר\"א ואמינא לה מילתא בטעמא דבחוץ לר\"א שאני כיון דלא אגידא ביה כל ימיה דאם עברה ונשאת לאיש אחר דעלמא לא נתבטל הגט כלל ומותרת היא לינשא אחר כך למאן דשרי לה שהרי אין כאן תנאי אלא שיורי קא משייר דלכ\"ע תהיה באיסור אשת איש כמקדם ואותו פ' יחול עליה שם גירושין והילכך כי עברה ונשאת לאיניש דעלמא אכתי הגט במקומו עומד למאן דשרי לה ונמצא דלגבי דידיה דבר הכורת בינו לבינה מקרי והתורה אמרה דגט ע\"י שיור הוי גט מה שא\"כ בע\"מ לרבנן כיון דתנאה הוי דאם עברה ונשאת לאיניש דעלמא נמצא הגט בטל למפרע ואפילו למאן דשרי לה אם כן לא קרינן דבר הכורת בינו לבינה דכל ימיה אגידא ביה שמא תנשא לאיניש דעלמא ולומר דילמא מייתי כ\"ע הא ודאי ליכא למימר וזה פשוט אצלי כביעתא בכותחא ויש סעד למ\"ש ממ\"ש הרשב\"א ז\"ל שם באותו פ' לדחות ס' רבינו ז\"ל דס\"ל דבאומר ע\"מ שלא תנשאי לפלו' לעולם לא הוי גט וז\"ל ועוד מדאמרינן בריש פרקין בחוץ הוא דפליגי רבנן עליה אבל בע\"מ מודו ליה משמע דע\"מ דומיא דחוץ שהיא אסורה לו לעולם קתני וכגון דאמר ע\"מ שלא תנשאי לפ' לעולם ואפ\"ה קאמר דמגורשת עכ\"ד ויש לדקדק דאמאי הוצרך להוכיח דבע\"מ שלא תנשאי לפ' לעולם ה\"ז גט ממאי דקאמר בגמרא אבל בע\"מ מודו ליה דמשמע דעל מנת דומיא דחוץ והי\"ל להוכיח בפשיטות ממאי דס\"ל לר\"א דבחוץ אפילו שהיא אסורה לו לעולם ה\"ז גט דמדר\"א דשרי בחוץ אפילו באוסרה לעולם נשמע לרבנן דע\"מ לרבנן כחוץ לר\"א אלא מבואר דס\"ל דמהא ליכא למשמע דע\"מ לרבנן גריעא טפי וכדבר האמור ומש\"ה לא ק\"ל אלא מלישנא דתלמודא דקאמר בחוץ הוא דפליגי אבל בע\"מ מודו דמשמע דאפילו באומר ע\"מ שלא תנשאי לעולם דומיא דחוץ:<br><b> ואין </b> להקשות לפי מ\"ש דבאומר שלא תנשאי לכל העולם אלא לפלוני דלכ\"ע אינו גט כלל א\"כ אדקשיא ליה להרשב\"א לדעת רבינו מטעמא דע\"מ דומיא דחוץ תקשי ליה לדידי' דכיון דבחוץ לר\"א אפילו אינו מתירה אלא לאדם אחד הוי גט היכי קאמר בגמרא אבל בע\"מ מודו דמשמע דומיא דחוץ אלא ע\"כ לומר דלאו דומיא דחוץ ממש קאמר אלא הא כדאיתי' והא כדאי' דבחוץ לר\"א אפי' באוסרה לכל העולם ובע\"מ לרבנן במתירה לכל אדם ואוסרה לאדם אחד וא\"כ אף אנו נאמר לדעת רבי' ז\"ל דע\"מ לאו דומיא דחוץ ממש קאמר אלא בחוץ אפי' לעולם שרי לר\"א ובע\"מ דוקא באוסרה לזמן שרו לה רבנן אבל בלעולם אפילו לרבנן לא הוי גט הא ל\"ק כלל משום דאע\"ג דלר\"א אפי' באוסרה לכל אדם ומתירה לאדם אחד דינא הכי כדנפקא לן מקרא דוהיתה לאיש אחר מ\"מ מתני' לא קתני אלא באוסרה לאדם אחד ואם כן כי קאמר תלמודא אבל בע\"מ מודו אדינא דמתני' קאי ושפיר הוי דומיא דחוץ אבל לדעת רבינו ז\"ל ק\"ל שפיר כנ\"ל פשוט: ואמנם מצאתי להרשב\"ץ בתשובה ח\"א סימן ד' שנשאל אם יכול לגרשה ולאוסרה על הרבה בני אדם והשיב וז\"ל מסתברא לי שיכול לאסור דהא ר\"א דשרי בחוץ בעי בגמ' מ\"ט ואמרינן אמר קרא והיתה לאיש אחר אפילו לא התירה אלא לאיש אחד כו' ומדר\"א בחוץ נשמע לרבנן בע\"מ מכ\"ש דטפי עדיף ע\"מ לרבנן מחוץ לר\"א דחוץ הוי שיורא ולא ע\"מ את\"ד יע\"ש: הנה נראה מדבריו שדבריו ז\"ל סותרים למ\"ש ואולם המעיין בדבריו ז\"ל יראה שאין סתירה למ\"ש שדבריו ז\"ל הם דוקא באוסרה לכל העולם עד זמן פ' וכמו שכתוב בשאלה אם יכול לאוסרה על הרבה בני אדם עד זמן ך' שנה או יותר דהשתא משום טעמא דכל ימיה אגידא ביה ליכא כל שנתן קצבה לדבר אלא דקא מספ\"ל דכיון דאסרה להרבה בני אדם חשיב כמו שיור ובשיור אפילו שיירה לזמן לא הוי גט כמבואר מדברי הרשב\"א ז\"ל בפרק המגרש ומדברי הריטב\"א בפ\"ק דקדושין ואהא השיב הרב ז\"ל דמדר\"א בחוץ נשמע לרבנן במכ\"ש וזה מבואר ממ\"ש שם סמוך ונראה וז\"ל וכיון דבחוץ לר\"א לא הוי שיור בגט היכא דשייר אפילו חד כ\"ש בע\"מ לרבנן דלא הוי שיורא כו' הנה מבואר דמטעם שיורא הוא דהוה קא מספ\"ל וכמ\"ש: אמנם באומר ע\"מ שלא תנשאי לעולם אלא לפ' לכ\"ע ודאי דאינו גט מטעמא דכל ימיה אגידה ואחר כותבי כל זה מצאתי למוהר\"ש חסון ז\"ל סי' ע\"ט דפ\"ג ומתוך דבריו ז\"ל נראה שנשאל על נדון זה שאמר ע\"מ שלא תנשאי אלא לפ' וכתב הרב ז\"ל שדבר זה במחלוקת הוא שנוי אי ע\"מ הוי שיור או לא כמ\"ש הר\"ן וכתב עוד וז\"ל ואין לחלק בין כשמתירה לכ\"ע ואוסרה לפ' ובין כשאוסרה לכ\"ע ומתירה לפלוני והביא ראיה מדברי הרשב\"א ז\"ל שכתבנו לעיל ומבואר מדבריו שנדון שלו היה שאסרה על כל העולם כל ימי חייה ממה שהביא אח\"כ בסי' ק\"ג סברת רבינו ז\"ל כמו שיע\"ש והם דברים תמוהים ומ\"ש הוא אמת ויציב כנ\"ל וראיתי להריטב\"א ז\"ל בחדושי גיטין כ\"י שכתב בפ' המגרש וז\"ל ע\"מ שלא תשתי יין לעולם דאגידא ביה כל ימי חייה אין זה כריתות וה\"ה נמי דר\"א מודה בהא דאין זה כריתות אע\"פ שחולק בחוץ דשאני התם דאי מיית ההוא גברא שוב אינה מעכב' כלל בשבילו משא\"כ הכא שהיא אגידא ביה לעולם כו' וכ' עוד וה\"ה למאן דשרי בע\"מ שלא תנשאי לפל' לעולם דה\"ז כריתות דהו\"ל כאלו אמר כל ימי חיי פלוני ושלא כדברי הרמב\"ם תדע שהוא כן דהא ודאי ע\"מ כחוץ ובחוץ לעולם משמע ואפ\"ה קא שרי ר\"א משום דאפשר דמיית והויא שעה דקיימא בלא תנאי ע\"מ למאן דשרי נמי דכוותה היא עכ\"ד אשר מבואר מדבריו דטעמא דר\"א דשרי בחוץ הוא משום דילמא מיית ולפ\"ז באומר ה\"ז גיטך ואסורה את לכל אדם אלא לפלוני לפי' ר\"א לא הוי גט שהרי ליכא למימר דילמא מייתי כ\"ע והוא תימא שהרי מקרא דוהיתה לאיש אחר ילפינן לה דאפי' לא התירה אלא לאיש א' הוי גט וכמ\"ש הרשב\"א וכ\"כ הוא ז\"ל שם כדברי הרשב\"א והוא פלאי וצ\"ע:"
+            ],
+            [
+                "<b>הרי </b>\n<b> זה גיטך ע\"מ שלא תנשאי לפלוני אינו גט כו' אבל אמר לה ע\"מ שלא תנשאי עד ן' שנה ה\"ז גט כו'.</b> זה דעת רבינו דס\"ל דבחוץ הוא דפליגי ר\"א ורבנן אבל בע\"מ מודו דתנאה הוי וכן הוא דעת הרי\"ף ז\"ל האמנם הרמב\"ן והר\"ן ס\"ל דאף בע\"מ פליגי רבנן וס\"ל דשיורא הוי ולדבריהם ז\"ל אין תקנה לתת גט ע\"י תנאי זה וראיתי להרב מוצל מאש סי' ס\"ז שיצא לדון בדבר חדש וכתב דיש תקנה בדבר לתת הגט על ידי שליח הולכה ויעשה התנאי לשליח שיהיה שליח הולכה ע\"מ שלא תנשא לפ' והגט הוא גט כריתות בלתי שום שיור רק שהשליח יודיע לאשה שאין שליחותו אלא ע\"מ שלא תנשא לפ' ואם תנשא לפ' בטל שליחותו ואם כן אין כאן שיור בגט ואם תנשא לפלוני הגט לא נתבטל ויכול לחזור וליתנו לה אלא שנתבטל השליחות והאריך בדבר וזה הלכה העלה דשפיר אריך למיעבד הכי יע\"ש ולפי קוצר דעתי הלכה זו מקופחת ויש לפקפק בה טובא ואמינא לה ממ\"ש התוס' ביבמות דף י' ד\"ה שהקשו ללוי דתני פלוגתא ליתני אשת איש דפוטרת צרתה כגון דאמר לה ה\"ז גיטך ע\"מ שלא תנשאי לפלוני דפליגי בהמגרש ר\"א ורבנן דלר\"א הוי גט ואסורה לפ' ואם נשאת לאחר ומת פוטרת צרתה והאריכו בקו' זו ותי' דאע\"ג דלוי תני פלוגתא ובפלוגתא קמיירי לא תני אלא פלוגתא דס\"ל לתנא דמתניתין כותיה כו' יע\"ש וכ\"כ בפ' המגרש והשתא לפי דברי הרב מוצל מאש דבעושה התנאי בשליחות לכ\"ע ש\"ד א\"כ אכתי תקשי להו קושייתם אתנא דמתניתין ואליבא דכולי עלמא בשהתנה ע\"י שליח גם בס\"ד כתבו דבירוש' פ' המגרש פריך לה דלתני ט\"ז נשים כר\"א כו' ולפי דברי הרב ז\"ל הי\"ל להירוש' להק' אליבא דרבנן ובמתנה בשליחות תו ק\"ל דלפי דבריו ז\"ל נראה דבאומר ה\"ז גיטך ע\"מ שלא תשתי יין לעולם דס\"ל דאין זה כריתות ה\"נ דיש תקנה לתת את הגט ע\"י שליח הולכה ויעשה התנאי בשליחות ושפיר קרינן ביה דבר הכורת כיון דאין כאן תנאי בגט ואם תשתה יין הגט לא נתבטל ויכול לחזור וליתנו לה אלא שנתבטל השליחות ש\"ד דומיא דעל מנת שלא תנשאי דבחדא מחתא ממעטינן להו מטעמא דאין זה כריתות וכיון שכן קשה טובא מההיא דגרסי' פ\"ק דיומא די\"ג אמתני' דקתני אף אשה אחרת מתקנין לו ואוקימנא לה דכניס לה ומגרש לה על תנאי ופרכינן לו טובא ואמרי אלא דאמר לה ע\"מ שתמותי מתה הא קיימא הך מתה הך קיימא הא ופרכינן ודילמא לא מתה ולא חדא מינייהו והו\"ל ב' בתים ועוד כה\"ג מי הוי גט והאמר רבא הרי זה גיטך ע\"מ שלא תשתי יין כל ימי חייכי אין זה כריתות והשתא לפי דבריו ז\"ל קשה דאמאי לא משני דמגרש לה ע\"י שליח ועושה התנאי לשליח שיהי' שליח הולכה ע\"מ שתמות היא וליכא למימר כיון דאכתי קשיא לן אידך דילמא לא מתה ולא חדא מינייהו והו\"ל ב' בתיי משום הכי לא חש תלמודא לשנויי לה בהכי דהא ליתא דאם איתא כדמסיק תלמודא התם דמגרש לה לתרוייהו וטרח ליישובי בה טובא אמאי לא משני דמגרש להו לתרוייהו ע\"ת דלחדא אמר לה ע\"מ שתמותי והתנאי ע\"י שליח ולחדא א\"ל הרי זה גיטך ע\"מ שלא תמות חברתיך דאי מתה הך קיימא הא ואם מתה הא קיימא הך אלא משמע ודאי דאין תקנה לה ע\"מ שתמותי ואפילו ע\"י שליח ועוד נראה דיש לפקפק בתקנה זו דשייך לומר בזה כל מידי דאיהו לא מצי עביד לא מצי משוי שליח וצ\"ע ובאומר ע\"מ שלא תנשאי לפ' והלכה ונתקדשה לו אם נתבטל התנאי ובטל הגט למפרע או לא הוו נשואין עד שתכנס עמו לחופה על דבר זה נשאל מוהריק\"א ז\"ל בדיני גיטין סימן י\"ג וכ' דלכאורה נראה דאע\"פ שנתקדשה לו לא עברה על תנאו כל זמן שלא נכנסה עמו לחופה שעל זה מורה לשון נשואין אך להיותי מיראי ההוראה לא מלאני לבי להתיר יע\"ש והרב המבי\"ט ח\"א סי' של\"ד כתב בפשיטות דאינו נקרא נשואין עד שנכנסה לחופה ושכן כתב הרשב\"ץ ז\"ל בתשובה יע\"ש ואנכי הרואה שיש לדקדק מדברי התוס' הפך דבריהם ממ\"ש בפ\"ק דיומא ד\"ה הנז' ובפ' המגרש וז\"ל ולמאן דס\"ל מאחות אשה ניחא דלא דמי לאחות אשה דע\"מ שלא תנשאי שרייא ליה בזנות וע\"מ שלא תבעלי יכולה היא להתקדש לו ובע\"מ שלא תנשאי ולא תבעלי נמי אי חשיב שיור כו' והשתא אי ס\"ל דנשואין לא מיקרי אלא על ידי חופה אמאי לא כתבו בפשיטות דע\"מ שלא תנשאי לא דמי לאחות אשה משום דיכולה להתקדש לו כמ\"ש בע\"מ שלא תבעלי ואמאי הוצרכו לומר בע\"מ שלא תנשאי חד טעמא ובע\"מ שלא תבעלי חד טעמא אלא מוכרח דלאירוסין נמי קרו ליה אינשי נשואין וכן מוכח בהדיא ממ\"ש עוד ובע\"מ שלא תנשאי ולא תבעלי נמי כו' והשתא אמאי לא כתבו דבע\"מ שלא תנשאי ולא תבעלי נמי לא דמי לאחות אשה כיון שיכולה להתקדש לו וליכא למימר דבאומר ע\"מ שלא תנשאי גרידא ה\"נ דס\"ל דאם נתקדשה לו לא עברה על תנאו משום דלשון נשואין אינו מורה אלא בנכנסה לחופה אבל באומר שלא תנשאי ולא תבעלי גלי דעתיה דלאירוסין נשואין קרי ליה דאי נשואין ממש כפשטיה קאמר אם כן הו\"ל לאתנויי שלא תבעלי גרידא אלא ודאי דלטפויי קדושין הוא דאתא דהא ליתא דאכתי נימא דנשואין כפשטייהו משמע ואתא לטפויי נכנסה לחופה ולא נבעלה אלא מבואר דס\"ל דלקדושין נמי נשואין קרו ליה אינשי ועיין בתשובת הרשב\"א הביאה מרן הב\"י ז\"ל אה\"ע סי' כ\"ז שכתב דהאומר הרי את נשואתי לא שמענו שתהא מקודשת דלא תקרא נשואה עד שתבעל או תכנס לחופה יע\"ש נראה מדבריו שחולק אדברי התוס' שכתבנו ועיין במ\"ש מרן שם בב\"ה ובהר' מכתב מאליהו ז\"ל שער ח' סימן [כ\"ב] ובתשו' מוהר\"ש חסון סימן ע\"ט ובספר אורים גדולים למוד צ\"ג יעוין שם ודוק:",
+                "<b>ה\"ז </b>\n<b> גיטך ע\"מ שלא תנשאי כו'.</b> אם אמר לה ע\"מ שלא תבעלי לפלו' כתב רבינו ירוחם הביאו הרב מכתב מאליהו דף קע\"ה וז\"ל וכתבו התוס' כי בע\"מ שלא תבעלי לפלו' לא תנשא לכתחילה כי אינו בידה לקיים התנאי כי שמא תבעל בע\"כ ונמצא גט בטל ובניה ממזרים ורש\"י כתב דאינו גט אבל בע\"מ שלא תנשאי לפ' בידה הוא כי אינה נשאת אלא מדעתה עכ\"ד ומרן הב\"י סי' קל\"ז כתב דרי\"ו ס\"ל כדעת רש\"י ז\"ל דדוקא ע\"מ שלא תנשאי לפ' הוא דהוי גט משום דלא הוי שיור דהותר' עצמה בזנות אבל ע\"מ שלא תבעלי הוי שיורא ולא הוי גט והרב מכתב מאליהו תמה על דבריו דאי כונת רי\"ו כמ\"ש מרן ז\"ל הי\"ל לאתויי סברא הלזו לעיל מזה שהביא רי\"ו ז\"ל סברת התו' דע\"מ שלא תבעלי הוי שיור שם ה\"ל להזכיר דרש\"י ס\"ל דאינו גט ולא הי\"ל לאתויי בכאן שאינו ענין למה שהביא משם התוס' שלא תנשא לכתחילה מטעם שמא תאנס ותבעל ויתבטל התנאי ועוד שהכניס דברי רש\"י ז\"ל בין הדבקים שאח\"ז חזר ואמר אבל בע\"מ שלא תנשאי בידה כו' שכל זה הוא מדברי התוס' ומתוך כך כתב בס\"ד דרי\"ו ז\"ל כוון למ\"ש רש\"י פ' המגרש דפ\"ד גבי מאי דאמרינן התם ע\"מ שלא תבעלי לאב' ולאביך אין חוששין שמא נבעל' שכתב וז\"ל אין חוששין כו' כלומר מותר' לנשא מיד ואין חוששין שמא תבעל להם ויבטל הגט אבל אמר לה ע\"מ שלא תבעלי לפלו' אינו גט דחיישי' שמא תבעל לו דומיא דע\"מ שלא תלכי לבית אביך לעולם יע\"ש שדבריו תמוהים כמו שפיר' ואין משפט הלשון סובלתו כלל ועוד שכפי דבריו לדעת רש\"י אפי' ע\"מ שלא תנשאי לפלו' אינו גט וממ\"ש רי\"ו אבל בע\"מ כו' נראה בהדיא דקאי אתרוייהו בין לדעת רש\"י בין לדעת התוס' ולכן הנ\"ל לומר כדי ליישב לשון רש\"י ז\"ל דממה שכתב אינו גט מבואר דמדין תורה קאמר דאינו גט ולא משום דחיישי' שמא תבעל ונמצא גט בטל וכדעת התוס' ואלו ממ\"ש שמא תבעל משמע דמשום חששא הוא ואם כן לא הוי גט בטל ואם נשאת אמאי תצא וגם מ\"ש דומיא דע\"מ שלא תלכי לבית אביך לעולם כו' אין לו מובן דלא דמי כלל דהתם כל עיקרו משום דלא הוי כריתות דאכתי אגידה ביה ומש\"ה לא הוי גט משא\"כ הכא דטעם פסולו הוא משום דחיישינן שמא תבעל ונמצא גט בטל ואי מיית האי גברא הוי גט כשר ומותרת לינשא וכבר תמה כן הרב הנזכר ועיין בהרב ח\"ה ואשר אני אחזה לומר דרש\"י ס\"ל דע\"מ שלא תבעלי לפלוני אינו גט כלל ואסורה לינשא לעולם ואם נשאת תצא משום דחיישינן שמא תבעל אח\"כ ונמצא גט בטל ובניה ממזרים וכיון שכן אין זה כריתות דלא אמרה תורה כריתות המביא לידי פיסול וכמ\"ש רש\"י ז\"ל לעיל דפ\"ג ד\"ה שאין זה כריתות ומדר\"ע נשמע לדידן דכי היכי דס\"ל לר\"ע גבי ע\"מ שלא תנשאי לפלו' דאינו גט כלל משום דאתי לידי תקלה דאם הלכה ונשאת לאחד מן השוק ונתארמלה ונשאת לזה שנאסרה עליו נמצא גט בטל ובניה ממזרים ומש\"ה לא הוי גט כלל דלא אמרה תורה כריתות המביא לידי פיסול כמ\"ש רש\"י (ונ\"ל דכונת רש\"י ז\"ל הוא כמ\"ש הרשב\"א בחידושיו וז\"ל כלומר דאפי' לעלמא אינו כורת דאכתי אגידה ביה דאם עברה על תנאו הגט בטל ובניה ממזרים אלמא אין זה כריתות ומ\"ש רש\"י דלא אמרה תורה כריתות המביא לידי פיסול כונתו לומר משום דאכתי אגידה ביה ואע\"פ שהרשב\"א ז\"ל כתב שאין כן כוונת רש\"י מ\"מ מדברי רש\"י שלפנינו אין הכרח כמ\"ש) מינה נשמע לדידן בע\"מ שלא תבעלי לפלוני דהגט בטל מהאי טעמא דדילמא תבעל ונמצא גט בטל ואין זה כריתות וס\"ל לרש\"י ז\"ל דהא דפרכינן לעיל א\"ה בכולהו תנאי דעלמא לא מנסיב היינו דוקא בתנאים שיש בידה לקיימן כגון ע\"מ שלא תנשאי לפ' או ע\"מ שלא תשתי יין כל ימי חיי פלו' דאינה חשודה לקלקל את עצמה ואין חוששין שמא תזיד ותעבור ומש\"ה ס\"ל לתלמודא דהוי גט מן התורה כי מיית אידך משא\"כ באומר ע\"מ שלא תבעלי לפלוני דאיכא למיחש שמא תאנס ותבעל בע\"כ וכיון שכן לא אמרה תורה כריתות המביא לידי פיסול ומעתה נתבארו דברי רש\"י ז\"ל במ\"ש אבל אמר ע\"מ שלא תבעלי אינו גט שמא תבעל כלומר ונמצא הגט בטל ומש\"ה לא הוי גט דלא אמרה תורה כריתות המביא לידי פיסול משום דאכתי אגידה ביה כדכתיבנא: וכתב עוד דומיא דעל מנת שלא תלכי לבית אביך לעול' כלומר דכי היכי דהתם אינו גט משום טעמא דאכתי אגידה ביה ה\"נ הכא אינו גט מה\"ט שמא תבעל בע\"כ ונמצא הגט בטל ואכתי אגידה ביה כמ\"ש הרשב\"א וא\"נ אפי' למ\"ש הרשב\"א דרש\"י לאו משום טעמא דאכתי אגידה ביה קאמר דהכי מייתי דע\"מ דכי היכי שלא תלכי כו' אינו גט משום דאכתי אגידה ביה ואין זה דבר הכור' ה\"נ אינו גט משום דהוי כריתות המביא לידי פיסול ומעתה כונת רי\"ו מבוארת דבתחילה כתב וכתבו התוס' כי בע\"מ שלא תבעלי כו' כי אינו בידה לקיימה ורש\"י כתב דאינו גט דהיינו מהא דכתיב. וכתב עוד אבל בע\"מ שלא תנשאי לפלוני בידה הוא כו' כלומר דאפי' רש\"י ז\"ל מודה דהוי גט מן התור' ודוקא בשאינו בידה הוא דס\"ל דאינו גט וכדכתיבנ' והשתא ניחא שהכניס דברי רש\"י בין הדבקים זה הנ\"ל ליישב לשון רש\"י ורי\"ו ודוק: ודע שמ\"ש רבינו דבע\"מ שלא תנשאי לפלונ' אינו גט דומיא דהאומר ה\"ז גיטך ע\"מ שלא תשתי יין לעול' אין זה דין מוסכם והרבה מן המפרשים חלוקים עליו ויש לתמוה על רבינו ז\"ל דבפ\"ו מהלכות אישות הלכה י\"ג כתב וז\"ל האומר לאשה הרי את מקודשת לי חוץ מפלו' כו' ה\"ז מקודשת מס' (וכתב ה\"ה דאע\"ג דאמרינן בתר דבעיא הדר פשט' ויצאה והיתה מקיש הויה ליציא' וכשם שאינה מגורשת לרבנן כך אינה מקודשת מ\"מ הא אמרי' התם אמר אביי את\"ל איתא לדר' אבא בא אחר וקדשה כו' ומפרש רבינו את\"ל איתא לספיקא דר' אבא דמפליג בין קידושין לגירושין ואע\"פ שבגט אינה מגורשת בקדושין אפשר שהיא מקו' ומש\"ה פסק דהוי מקודשת מס' והכריחו לרבי' ז\"ל לפרש כן אע\"ג דר\"א גופיה פשיטא ליה דגירושין וקדושין שוין הם משום דאי כפרש\"י נמצא דשקיל וטרי אביי אליבא דר' אבא דלית הלכתא כותיה) אבל אם א\"ל ע\"מ שתהיה מותרת לפלו' ה\"ז מקודשת וכתב ה\"ה כבר כתב' בהלכות דבע\"מ אפי' רבנן מודו דהוי גיטא וה\"ה לקדושין ויש לתמוה דהא רבי' ז\"ל ס\"ל דבע\"מ שלא תנשאי לפלו' אינו גט משום דאכתי אגידה ביה ודוקא באו' ע\"מ שלא תנשאי לפלו' עד נ' שנה הוא דהוי גט משום דע\"מ לא הוי שיור וכיון דקבע זמן לא אגידה ביה וכיון שכן היל\"ל דה\"ז מקודשת מס' דדילמא דוקא בגירושין אינו גט משום דבעינן כריתות וליכא אבל בקדושין קנין כל דהו בעי' א\"ד בעינן ויצאה והיתה וכדקא מבעי' ליה לר' אבא אליבא דרבנן והי\"ל לרבי' לפרש דדוקא אם א\"ל הרי את מקודשת ע\"מ שתהי' מותרת לפלו' עד זמן פ' ה\"ז מקודשת דומיא דגרושין וצ\"ע כעת ועיין במוהר\"א ששון ז\"ל סי' קי\"ח ודוק:"
+            ],
+            [
+                "<b>הרי </b>\n<b> זה גיטך ע\"מ שתנשאי לפלו' כו' נשאת לאחר כו' בטל ותצא כו'.</b> עיין מה שהשיג עליו הראב\"ד וכן תמה עליו הרשב\"א בחידושיו והר\"ן ז\"ל ומה שתי' ה\"ה הם דברים תמוהים כמו שיראה הרואה וראיתי להרב מכתב מאליהו שער ח' סימן ח\"י שרצה ליישב דעת רבינו והוא זה דקשיא לי' לרבינו כפי פשט השמועה וכיון דאין קדושי ראשון חלין עד שיבואו קדושי שני איך מתגרשת מן הראשון קודם שתנשא לשני הא אפילו ריח הגט אין בו דהתורה אמרה ואשה גרושה מאישה ולא מאיש שאינו אישה ועוד קשיא ליה קו' התוס' כו' ומכח כל אלו הקו' מפרש רבינו דמ\"ש בגמ' הכא בדיד' קיימא לאו למימרא דבדידי' קיימא דבדידיה נמי לא קיימא לגרושי דכיון דלא חלו עדיין הקדושין איך אפשר שתתגרש אלא נקט בדידה משום דבדידה קא אסיק וכיון שכן מעתה סליק דינא כהוגן דמההיא שעתא שנשאת לאחר נתבטל התנאי ונתבטל הגט דהיכי ליעביד תתגרש מאותו אחר א\"א כדאמרן תנשא לבעל התנאי בלא גרושין גם זה א\"א דאם תנשא לבעל התנאי הוו קדושי ראשון קדושין למפרע והוי לגבי בעל התנאי א\"א גמורה באופן דהוו ב' אופנים בנוש' אחד ולא יכונו זהו שיטתו של רבינו עכת\"ד ולע\"ד דבריו ז\"ל לא האירו חדא דאין משמע לשון הגמ' כן דמדאמרי' אטו בדידה קיימא לאגרושי משמע בהדי' דבדידי' קיימא ומ\"ש הוא ז\"ל דנקט בדידה משום דבדידיה קא עסיק הוא דוחק גדול ועוד אחרת דכל עיקר תי' הוא בהניח יסוד מוסד דכיון דאין קדושי ראשון חלים עד שיבואו קדושי שני איך אפשר שתתגרש קודם חלו' הקדושין ואע\"ג דכשתנשא לשני נמצא דלמפרע חלו הקדושין מ\"מ כיון שבשעה שגרש' עדיין לא חלו הקדושין לא קרינן ביה ואשה גרושה מאישה והא ליתא שהרי כתב רבינו פ\"ז מה' אישו' הלכה י\"ב וז\"ל האומ' לאשה הרי את מקודש' לי מעכשיו ולאחר שלשים יום ובא אחר וקידשה בתוך שלשים יום ה\"ז מקודש' מספק לב' לפיכך ב' נותנים גט בין בתוך שלשים יום בין לאחר שלשים יום הרי לך בהדיא דס\"ל לרבינו דאעפ\"י דעדיין לא חלו הקדו' מ\"מ יכול לגרשה ממ\"נ דאי תנאה הוי הרי בבא הזמן חלו הקדושין למפרע משע' כתיב' הגט וקרינן ביה גרושה מאיש' ואי חזרה הוי אין כאן קדושין כלל שכבר קדמו אחר ואם כן ה\"נ נימא הכי ולמה זה כתב רבינו דבניה ממזרי' יגרש אותה ממ\"נ דאם יקיים תנאה נמצא דחלו הקדושין למפרע ומשע' כתיב' הגט היתה מקודשת ואם לא יקיים תנאה אינה צריכה גט דהויא א\"א ולא תפסי בה קדושין ואולי שדעתו ז\"ל דהתם שאני דהוי התנאי בשב וא\"ת אמנם בתנאי דקום עשה מודה רבינו דאינו יכול לגרש קודם קיום התנאי ועיין בהרב מש\"ל פ\"ו מה' אלו הלכה ג' ועוד כתבתי בזה באורך בפ\"ז מה' אישות הלכה הנז' עש\"ב ודוק:"
+            ],
+            [
+                "<b>הרי </b>\n<b> זה גיטך והנייר שלי כו'.</b> עיין מ\"ש בזה באורך בפ\"ו מהלכו' אישו' הלכה ב' בקונטריס משפטי התנאים ע\"ש ודוק ולענין מה שהשמיט רבי' בעיא דר\"פ המביא תניין דף כ\"א עיין בספר מכתב מאליהו שער ח' סימן ט\"ו ובס' בד\"ה ובס' כנה\"ג חלק א\"ה הנדפס מקרוב ובספר שער אפרים ס\"י:"
+            ],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>התנה </b>\n<b> עליה שתעשה דבר זה סתם כו'.</b> הנה דבריו ז\"ל הם תמוהים דהא מסוגיא דפרק מי שאחזו מבואר דלרב אשי דאי' ליה כל סתם כמפרש יום אחד דמי מתני' דקתני מת הבן ה\"ז גט בשלא שמשתו כלל מיירי וכיון שרבינו פסק כרב אשי האיך כתב דאם מת הבן ולא שמשתו כלל אינו גט וכבר תמה עליו ה\"ה ז\"ל וראיתי להרב מכתב מאליהו שער ח' סימן י\"ג שכתב ליישב דעת רבינו דס\"ל כסברת התוספות שהביא הרשב\"א ז\"ל בחידושיו דהא דאמר ר\"א כל סתם כמפרש יום א' דמי יום אחד דוקא בעינן ולא סגי בשמשתו שעה א' ועל פי יסוד זה מפרש רבינו מאי דפריך בגמ' בשלמא לרבא רישא בדלא פריש ומשום הכי הוי גט וסיפא בדפריש ומשום הכי אינו גט אלא לרב אשי ע\"כ ריש' דקתני מת הבן בשלא הספיק' להניקו יום שלם ומ\"ש רישא ומ\"ש סיפא כי היכ' דבסיפא אינו גט משום שלא הספיק' להניקו כ\"ז שקצב א\"כ ברישא נמי אינו גט מפני שלא הספיקו להניקו יום שלם דהא אמרינן סתם כמפרש יום א' דמי ואסיקנא בקשיא ולא בתיובתא שמעינן דאיתיה לדרב אשי ושני רישא מסיפא אמנם בשלא הניקתו כלל כ\"ע מודו דאינו גט וכמו שכתב רבינו את\"ד יע\"ש ואין תי' נוח לי כלל דכפי דבריו קשה טובא אמאי השמיט רבינו דינא דמתני' דאם מת הבן קודם ששמשתו יום שלם כיון דשמשתו שעה אחת הרי זה גט כיון דאיכא למיטעי דאינו גט דומיא דסיפ' וכדפריך בגמרא מ\"ש רישא ומ\"ש סיפא וכדקתני במתני' ולעיקר הקו' עיין בה\"ה ז\"ל מה שתי' וכן תי' הר\"ן ז\"ל ודוק:"
+            ],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>א\"ל </b>\n<b> הרי זה גיטך ע\"מ שתתני לי מאתים זוז ולא קבע זמן כו'.</b> כתב ה\"ה שדעת רבינו שאעפ\"י שא\"א שיתקיים התנאי בשו' פני' כיון שמת הבעל אין מחזיקין הגט בבטל עד שיהא התנאי מבוטל בפועל וא\"א להיות מבוטל בפועל כיון שלא קבע זמן כו' הקשה הרב מש\"ל ז\"ל מהא דתנן פרק מי שאחזו הרי זה גיטך ע\"מ שתשמשי את אבא שתי שנים על מנת שתניקי את בני כו' מת הבן או האב אינו גט ומדקתני אינו גט משמע דאינו גט כלל ומתיבמת והשתא לפי דברי ה\"ה הרי לא נתבטל גט זה בפועל שהרי אם היה קיים האב היתה יכול' לקיים תנאה כל זמן שתרצה שהרי לא קבע זמן לתשמיש ותי' דכל המתנ' ע\"מ שתעשה איזה דבר עד זמן פלוני דעתו הוא שתקיים התנאי תכף ומיד דדוקא המתנה ע\"מ שתתני לי מאתים זוז שהפעולה אינה נמשכת בזמן אלא בפעם א' שתתקיים תנאה סגי משו\"ה אמרינן דכל זמן שתתקיים תנאה מהני אך באומר ע\"מ שתשמשי את אבא שתי שני' דעתו הוא על השנים הראשונו' וכמ\"ש הר\"ן בפ' הנושא משם הרשב\"א דהנושא את האשה ופסק עמה לזון את בתה חמשה שנים דחייב לזונה חמשה שנים הראשונות וכיון שכן כל שמת האב בשני שנים הראשונות הרי נתבטל בפועל דהוי כקובע זמן ואפילו בחיי האב כל שלא שמשתו ב' שנים הראשונות נתבטל הגט א\"ד יע\"ש ולדעתי קש' לי על דבריו שא\"כ משמע דהאומר ע\"מ שתשמשי את אבא למאן דפוסק כרב אשי דכל סתם כמפרש יום אחד דמי אם מת האב קודם ששמשתו אין הגט בטל שהרי כיון שלא תלה הדבר בזמן הרי דינו כאומר על מנת שתתני לי מאתים זוז דכל זמן שתתקיים תנאה מהני וא\"כ לא נתבטל התנאי בפועל ורבינו ז\"ל פסק לעיל דין י\"ח דהאומר ע\"מ שתשמשי את אבא סתם כמפרש יום אחד דמי ואם מת קודם ששמשתו אינו גט משמע דאינו גט כלל ומתיבמת ואין לומר דכיון דסתם כמפרש יום א' דמי הוה ליה כאילו פי' בהדיא ע\"מ שתשמשי את אבא יום א' שדעתו על יום א' הבא ראשון דומיא דע\"מ שתשמשי את אבא ב' שנים הא ליתא שהרי כתב רבינו דאם הניקה את הבן יום א' בתוך הזמן שהבן יונק והוא בתוך כ\"ד חדש ה\"ז גט ואם איתא הי\"ל לרבינו ז\"ל לומר דחייב להניקה תיכף ומיד אלא עכ\"ל דאף על גב דסתם כמפרש יום א' דמי אפי' הכי כל שלא פירש בהדיא אינו חייב להניקה תיכף ומיד אלא כל זמן הראוי ליניקה יכולה לקיים תנאה וא\"כ בע\"מ שתשמשי את אבא נמי יכולה לקיים התנאי כל זמן שתרצה וא\"כ אמאי כתב רבינו דאינו גט ומתיבמ' ותו דמשמע מדבריו דאם מת הבן תוך כ\"ד חדש אינו גט כלל ומתיבמ' תכף ומיד ואמאי הא כיון שיכולה לקיים התנאי עד כ\"ד חדש הרי לא נתבטל הגט בפועל והו\"ל בתוך זמנו כאלו לא קבע זמן וכמו שדקדק זו רבינו בדבריו בדין הקודם שכתב מת בתוך ל' יום הואיל ושלמו השלשים ולא נתנה אינה מגורשת משמע דדוקא בשלמו הל' יום שכבר עבר תנאה בפועל הוא דאינו גט כלל. אבל בתוך שלשים יום כיון שיכול לקיים תנאה עדיין לא נתבטל התנאי בפועל מקרי וא\"כ קשה דאיך כתב רבינו מת הבן אינו גט דמשמע דמיד קאמר והי\"ל לומר דאם שלמו כ\"ד חדש ולא נתנה אינה מגורשת ותו קשה לדבריו שהרי הטור ז\"ל סי' קמ\"ג כתב משם הרמ\"ה דהאומר ע\"מ שתשמשי את אבא ושתנקי את בני יום אחד אם שמשתו והניקתו יום א' בליל שבת ויומו ה\"ז גט כו' והוא שיהי' יום א' בתוך שתי השנים של הולד הרי דאפילו במפרש יום אחד אינה חייבת להניקו תיכף ומיד וא\"כ הכי נמי בע\"מ שתשמשי את אבא ב' שנים דמ\"ש יום אחד מב' שנים ואין לומר שהרמ\"ה ז\"ל חולק אסברת הר\"ן שכתב משם הרשב\"א גבי הפוסק את האשה לזון את בתה ה' שנים וס\"ל דאינו חייב לזונה ה' שנים הראשונו' דהא ליתא שהרי הטור ז\"ל בסימן קי\"ד כ' בהדיא כדברי הרשב\"א דחייב לזונה ה' שנים הראשונות בלי חולק א\"כ איך כתב בסתם דברי הרמ\"ה ז\"ל בסימן קמ\"ג ולא חלק עליו אלא משמע ודאי דס\"ל ז\"ל דיש לחלק בין המתחייב לעשות פעולה א' עד זמן פלוני למתנה עם חבירו ע\"מ שתעשה פעולה אחד עד זמן פ' וכמו שצדד הרב ז\"ל ולכן נ\"ל לומר דע\"כ לא כ' ה\"ה ז\"ל דכל שלא נתבטל התנאי בפועל אין הגט בטל אלא דוקא בע\"מ שתתני לי ר' זוז משום דכיון דהתנאי בידה לקיימו ומשום הכי ס\"ל לרבא דמותרת להנשא קודם שתקיים התנאי כמ\"ש ה\"ה ז\"ל בריש פרקין ולמיתה ודאי איהו לא חייש למיתה דידי' כמ\"ש הר\"ן ז\"ל על ההוא דאם לא באתי מעכשיו ועד י\"ב חדש ואם כן כיון דבשעת התנאי בדעתו לקבלם מסתמא ודאי גמר לגרשה מאותה שעה שתהיה מגורשת ותנשא לאחר מיד ובלבד שתקיים התנאי כל זמן שתרצה והילכך כל שלא נתבטל התנאי בפועל עדיין שם גרושה עליה דכשכפל תנאו ואמר אם לא תתני אינו גט אין כונתו אלא לכשיבטלנו בפועל וכל שלא בטל התנאי בפועל אין כאן ביטול התנאי אמנם באומר ע\"מ שתשמשי את אבא כיון שהוא תנאי התלוי ביד אחרים שהרי אפשר שימות האב או שיאמר אי אפשי שתשמשני א\"כ מסתמא ודאי לא גמר לגרשה עד שיקיים התנאי בפועל והילכך כיון שמת האב שאי אפשר לקיימו הרי נתבטל הגט ובהכי ניחא לי מה שראיתי להרב מכתב מאליהו ז\"ל שער ח' סימן ח' שתמה על דברי ה\"ה ז\"ל במה שהביא ראי' מדין האומר הרי זה גיטך מעכשיו אם לא באתי עד י\"ב חדש ומת בתוך הזמן שאע\"פ שא\"א שיבא והרי היא מגורשת לא תנשא במקום יבם עד אחר י\"ב חדש דאין מחזיקין אותה בגרושה עד שיהא מקויים בפועל והדבר תמוה לכאורה שהרי דעת רבי' דכל תנאי שהוא במעכשיו או בע\"מ יש לה לינשא לכתחילה קודם קיום התנאי ואיך כתב ה\"ה דאין מחזיקין אותה בגרושה עד שיקיים התנאי בפועל יע\"ש: אמנם כפי מ\"ש יש ליישב על נכון דלא כתב הרב המגיד ז\"ל כן אלא דוקא בתנאי התלוי ביד אחרים דהתם כיון דשורת הדין שאינה מותרת לינשא עד שתקיים התנאי דבתנאי התלוי ביד אחרים אף רבינו ז\"ל מודה כמ\"ש ה\"ה ז\"ל בריש פרקין ואם כן מסתמא ודאי לא גמר לגרשה עד שתקיימנו בפועל וכל שלא נתקיים התנאי בפועל אע\"ג שא\"א שיתבטל התנאי כשמת בתוך י\"ב חודש אינה מגורשת וא\"כ מינה נשמע לאומר ע\"מ שתתני לי ר' זוז כיון שבידה לקיימו ומותרת לינשא מיד גמר בדעתו לגרשה מיד ובלבד שתקיים והילכך מסתמא ודאי מ\"ש אם לא תתני לי אינה מגורשת אין כונתו אלא לומר שכל שיבטלנו בפועל לא תהיה מגורשת ומש\"ה כל שלא נתבטל בפועל אע\"פ שא\"א שיבא הדבר לידי קיום אין כאן ביטול דומיא דקיום התנאי דתנאי התלוי ביד אחרים דבעינן קיום בפועל כן נ\"ל כונת הרב המגיד ז\"ל ועוד נראה דיש לחלק דמ\"ש רבינו דמותרת להנשא מיד היינו משום דכיון דבידה לקיימו עכשיו כל שבידו לאו כמחוסר מעשה דמי והו\"ל כאלו קיימתו כבר משא\"כ במעכשיו אם לא אבא עד יב\"ח שאין התנאי תלוי בידה לקיימו עכשיו אלא דבר התלוי בזמן הוא והילכך כל שלא נתקיים בפועל אינה מגורשת כיון שאין בידה לקיימו עכשיו ואי קשיא לך לפי מ\"ש דבאומר ע\"מ שתשמשי את אבא אינה יכולה לינשא עד שתקיים התנאי לדעת רבינו ז\"ל מ\"ש מע\"מ שתתני לי מאתים זוז דס\"ל לרבינו דיכולה לינשא מיד ואי משום דחיישינן שמת ימות או שיאמר א\"א שתשמשני אם כן התם נמי ניחוש שמא לא ירצה הבעל לקבלם ונתינה בע\"כ לא שמה נתינה או שמא ימות הבעל או היא י\"ל דלשמא לא ירצה הבעל לקבלם לא חיישינן כיון דמעיקרא התנה ע\"מ שתתני לי מאתים זוז לא משוי נפשיה הדרנא ותו דכיון דאינו אלא פיסול דרבנן לא חיישינן וכמ\"ש הרב בעל מחנה אפרים בה' גירושין יע\"ש ולשמא מת נמי לא חיישינן דכיון שאין קיום התנאי תלוי בזמן מיוחד אלא בפעולה מסתמא ודאי היא מקיימת התנאי תיכף ומיד אמנם בע\"מ שתשמשי או שתניקי כיון שהתנאי תלוי בזמן מיוחד חיישינן שמא ימות לאלתר כדקיימ\"ל הלכה כר\"י ור' יוסי ורבי שמעון בפרק כל הגט ועיין במהוראנ\"ח ז\"ל ח\"א סי' ו' ותמצא כדברי מה שכתב מרן הב\"י ז\"ל בסימן קמ\"ג על מה שכתב הטור התנה עמה ע\"מ שתשמשי את אבא כו' אבל לדעת אדוני אבי צריכה לשמש את אביו כל ימיה ולהניק את בנה שתי שנים ותוך הזמן אינה רשאית לינשא שמא לא תקיים תנאה וז\"ל ומ\"ש תוך הזמן אינה רשאית לינשא הרמב\"ם חולק בזה אם הוא תנאי במעכשיו או ע\"מ אין זה סותר מ\"ש דשאני התם שכבר התחילה לשמש או להניק את בנה דהשתא ליכא למיחש משום שמא ימות דאפילו מת בתוך הזמן כל שהתחילה לשמש או להניק מגורשת ואין כאן אלא משום דחיישינן שמא היא לא תקיים תנאה והילכך לדעת רבינו ז\"ל כל שבידה לקיימו לא חיישינן ומגורשת אמנם באומר ע\"מ שתשמשי את אבא שתי שנים פשיטא ודאי דלכ\"ע לא תנשא דחיישינן שמא ימות בתוך שלש שנים כנ\"ל ועיין להרב דרישה ופרישה סימן הנז' וראיתי למוהריב\"ל ז\"ל חלק א' כלל ג' סימן י\"ח שהקשה לדברי רבינו ז\"ל דכיון דס\"ל דמאי דקאמר ת\"ק בברייתא לא תהא זקוקה ליבם היינו דחולצת ולא מתייבמת א\"כ תקשי לי' מ\"ש התוס' בפ' האומר ד\"ה דכ\"ע תנאה הוי וז\"ל וא\"ת מאי מקשה לר\"י דילמא דכ\"ע סברי לי ואפילו ליורשי ובהא פליגי דת\"ק סבר כרב יאודה דאמר לכשתתן ולא הוי גט ורשב\"ג סבר כר\"ה ומשום הכי קאמר דנותנו ליורשיו שהגט חל למפרע ולא מצינן לתרוצי אליביה מה שתי' התוס' דמשמע ליה לתלמוד דהלשון דקאמר לא נתנדה זקוקה ליבם ר\"ל מתייבמת אם ירצה שהרי הוא ז\"ל סבור דמאי דקאמר לא נתנה זקוקה לייבם היינו דחולצת ולא מתייבמת א\"ד יע\"ש ולע\"דנ דאדרבא מכאן יצא לו לרבי' ז\"ל לומר לת\"ק דרשב\"ג חולצת ולא מתייבמת משום דק\"ל קו' התוס' ז\"ל וס\"ל דלר\"י דאמר לכשתתן אינה מגורשת כלל אלא לכשתתן ושלא כדעת התוס' דס\"ל דר\"י מספק' ליה אי האומר ע\"מ כאומר מעכשיו דמי וכ\"ה דעת רבי' חננאל והרשב\"א ז\"ל שם ומש\"ה הוכרח לומר דמשום הכי לא משני תלמודא הכי משום דס\"ל דלישנא דת\"ק דקאמר לא נתנה אינה מגורשת כדקתני בכל דוכתא משמע דדוקא לענין שיהיה זקוקה ליבם הוא דקאמר ועיין במהראנ\"ח ז\"ל ח\"א סי' ס\"ו שדקדק כן בסוגיא והילכך אי פלוגתייהו הוא אי אמרינן לי ואפי' ליורשי ניחא דס\"ל לת\"ק דכיון שלא נתבטל התנאי בפועל לא נתבטל הגט ומש\"ה חולצת ולא מתיבמת כמ\"ש ה\"ה אמנם אם נאמר דפליגי באומר ע\"מ כאומר מעכשיו דמי אם כן לת\"ק דרשב\"ג כיון שמת קודם שנתקיים התנאי אינה מגורשת כלל וא\"כ הוה ליה למתני לא נתנה אינה מגורשת כן נ\"ל נכון ובר מן דין נראה דאשתמיט מיניה מ\"ש הרשב\"א ז\"ל בחיד' פרק מי שאחזו שהקשה קושי' התוס' ותי' דאם איתא דפלוגתייהו אי תנאה הוה או לא הו\"ל למנקט פלוגתייהו במחיים וכגון שנאבד או שנקרע הגט ע\"ש ואדרבא לדברי התוס' ז\"ל י\"ל דמאי קשיא להו ואמאי לא תי' כתי' הרשב\"א ז\"ל וכבר ראיתי למוהר\"י הלוי בתשו' סימן ז' שנתקשה בזה וי\"ל דלא ניחא להו בתי' הרשב\"א ז\"ל משום דאכתי איכא למימר דפלוגתייהו אי תנאה הוי או לא ומאי דנקט פלוגתייהו במת משום דמלתא אגב ארחייהו בעי לאשמו' דאמרי' לי ואפי' ליורשי כנ\"ל עוד ראיתי למוהר\"י הלוי ז\"ל שהקשה לדברי התוס' דפלוגתייהו הוי אי תנאה הוי או לא א\"כ תקשי לר\"י ולר\"ה גנובי גנבא ולימא ר\"ה הלכה כרשב\"ג ור\"י הלכה כת\"ק וכן פריך לה בפרק יש נוחלין כו' יע\"ש והנה מה שהוצרך להביא עצות מרחוק לזה מפרק יש נוחלין הוא דבר תמוה שהרי שם באותו פרק בדף הקודם פריך התם בהדיא ונימא רב הלכה כרבנן ושמואל הלכה כר' כו' ולעיקר קו' נראה דלא קשיא דאם הוה אמר רב יהודה כתנא קמא הו\"א דלכולה עלמא על מנת כמעכשיו ובלי ולא ליורשי הוא דפליגי ורב הונא נמי משו\"ה לא אמר הלכה כרשב\"ג משום דהוא ס\"ל דבלי ולא ליורשי הוא דפליגי ודכ\"ע תנאה הוי וכ\"כ מוהרי\"ק ז\"ל בכללי הגמ' והרב בעל יבין שמועה בכלל י\"ט דלפעמים פריך בגמ' לימא כתנאי ומהדרינן לית להו מילתא דהך אמוראי והיינו משום דמעיקרא פריך דהוה ליה לומר הלכה כפלוני ולא לאקבועי מימרא באפי נפשה כאלו לא נחלקו תנאים מעולם ואהדר ליה דכבר אפשר לפ' דלכ\"ע ל\"ל הך ס' אבל איהו ס\"ל דבהכי פליגי ומש\"ה קבעה באנפי נפשה יע\"ש וזה פשוט כתוב בהגהות מיימוניות עמ\"ש רבינו הואיל ושלמו השלשים יום ולא נדרה אינה מגורשת וז\"ל אבל מתוך לשון התוספות משמע דהלכה כרשב\"ג דאמר כל עיכוב שאינה הימנה הרי זה גט עכ\"ל ויש לדקדק שהרי התוס' פ' מי שאחזו דף ע\"ה ע\"ב ד\"ה כלל אמר רשב\"ג הקשה מההיא דקאמר רבא נתינה בע\"כ ל\"ש נתינה ולא הוי גט אע\"ג דאין העכבה הימנה ותי' דהכא לרווחא עשה כן וכיון שמת ולא אצטריך הוה ליה כאלו נתקיים התנאי אבל התם שתתני לי מאתים זוז בדעתו שיקבל' ולבסוף כשאינו רוצה לקבלם לא נתקיים התנאי יע\"ש ומשמע שכונתם ז\"ל לחלק בין תנאי התלוי בידו שמתחלה בדעתו היה לקבלם לתנאי התלוי ביד אחרים דכיון שאינו תלוי בידו לא נתכוון מתחלה אלא לשאם יצטרך וכמבואר מדברי הרשב\"א יע\"ש וא\"כ ה\"נ כל שמת ולא נתקיים התנאי אינה מגורשת כיון שהתנאי תלוי בידו ואפילו לרשב\"ג וי\"ל דס\"ל ז\"ל דלא כתבו התוס' כן אלא דוקא בנתינה בע\"כ או באומר מחולים לך שבידו עדיין לקבלם והילכך כל שאינו מקבלם לא נתקיים התנאי אבל במת שאין בידו לקבלם לרשב\"ג מגורשת דאע\"ג דמתחילה בדעתו היה לקבלם לא נתכוון זה אלא בשיכול לקיימם דהיינו כל זמן שהוא חי ודע שכפי דברי ההגמ\"י ז\"ל נראה דבנותן מתנה לחבירו ע\"מ שתתני לי מאתים זוז ומת לכ\"ע דמתנה קיימת דלרוחה קמכוין ומת אין העכבה הימנו ואין צריך ליתן ליורשיו וכן כתב הרב מחנה אפרים ז\"ל הלכות זכייה ומתנה סי' כ\"ב ותמה על הרשב\"א ז\"ל בתשו' הביאה מרן הב\"י ח\"מ סימן ר\"ז שכ' דבמתנה נמי אמרינן לי ולא ליורשי והמתנה בטלה וכתב עוד וז\"ל והא רבנן עם רשב\"ג בלי ולא ליורשי פליגי דרשב\"ג סבר לי וליורשי קאמר דמשמע דטעמא דרשב\"ג משום דיכול ליתן ליורשיו ולא אמרינן דאפי' תימא דרשב\"ג סבר לי ולא ליורשי מ\"מ הרי זה פטור כל שאין העכבה הימנה היינו דוקא בגיטין וכמ\"ש לעיל דכיון שבידו הדבר תלוי בדוקא אתני ולצעורה קמכוין אבל במתנה דלהרוח' התנה כל שמת ה\"ז פטור א\"ד יע\"ש והנה מ\"ש דאמאי לא אמרינן דטעמא דרשב\"ג משום שאין העכבה הימנה איני מבין כונתו דהיכי היה מצי תלמודא לומר דטעמא דרשב\"ג משום שאין העכבה הימנה דא\"כ אמאי קאמר דנותנת לאביו או לאחד מן הקרובים אפילו שלא יתן ליורשיו כל שאין העכבה הימנה ה\"ז גט ואי כונתו ז\"ל להקשות לרשב\"ג גופיה דאמאי קאמר נותנת לאביו הא כיון שאין העכבה הימנה ה\"ז גט אליבא דרבנן דרשב\"ג הא נמי ל\"ק כיון דס\"ל לרשב\"ג דלי ואפי' ליורשי במשמע ע\"כ צריכה ליתן ליורשיו וכל שאינה נותנת הרי העכבה הימנה גם מ\"ש דכל תנאי התלוי בידו בדוקא אתני ולצעורה קא מכוין נראה שהבין בדברי התוס' ז\"ל שכונתם לחלק בין תנאי התלוי בידו דאז לצעורא קא מכוון לתנאי התלוי ביד אחרים וכן הבין בדבריהם הרב מכתב מאליהו ז\"ל שער ח' דף קס\"ט ע\"ב ומדברי הג\"מיי שכתבנו מבואר שאין כונתם ז\"ל למ\"ש הם ז\"ל שכפי דבריהם באומר ע\"מ שתתני לי מאתים זוז ומת אפילו לרשב\"ג אינה מגורשת דלצעורה קא מכוין ולפי הנראה אשתמיט מינייהו ולדברי הרשב\"א שכתב דאפילו במתנה אמרי' לי ולא ליורשי והמתנה בטילה צ\"ל דס\"ל ז\"ל דהיינו טעמא דכל תנאי שהוא תלוי בידו מתחילה בדעתו היה לקבלם וכל שלא קבלם מאיזה סיבה שיהיה ואפילו מחמת מיתה הרי לא נתקיים תנאו ובגיטין אפילו רשב\"ג (מודה) ושלא כדעת ההג\"מיי ז\"ל ועיין בספר בית שמואל סי' קמ\"ג ס\"ק הנ\"ל ודו\"ק:"
+            ]
+        ],
+        [
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>הלכה </b>\n<b> והניחתו בצידי ר\"ה כו'.</b> כתב ה\"ה ומתוך מה שכתב בפרק ב' מהלכות מכירה בדין האומר לחבירו כו' ומ\"ש כאן בדין הגט נראה שהו' סבור כו' דאי בשאומר מעכשיו כבר נתבאר כו' והא דר\"ן סובר רבינו שהוא במעכשיו דאי לא תקשי אמסקנא דגמרא דפרק האשה שנפלו כו' הנה דברי ה\"ה ז\"ל סתומים כס' החתום כיון שכבר כתב דהא דרמב\"ח ע\"כ בדלא אמר מעכשיו דאי בשאומר מעכשיו מספ\"ל אי תנאה הוי או חזרה ואי חזרה הוי א\"כ מעכשיו שאמר לאו כלום הוא ואי תנאה הוי אפילו נקרע מגורשת אם כן מה\"ט נמי איך אפשר לומר דהא דר\"ז איירי במעכשיו הא כיון דמספ\"ל אי תנאה הוי או חזרה. ואי חזרה הוי א\"כ מעכשיו שאמר לאו כלום הוא ואי תנאה הוי מאי ארייא עומדת באגם אפילו בר\"ה נמי ואם נאמר דס\"ל דלר\"ן שיורא הו' וכדס\"ל לר\"י בפרק האומר דקדושין ומשום הכי בעי אגם וכמ\"ש התוס' בפרק האשה שנפלו כו' אם כן לרמב\"ח נימא הכי דס\"ל כר\"י דשיורא הוי ולעולם דאיירי במעכשיו ועיין בספר מכתב מאליהו שער ח' סימן מ\"ט וא\"ל דלרמב\"ח לא מצינן למימר הכי מדחזינן דבעי למיפשט דאינה מגורשת מדרב ושמואל שמשמע דאליבא דרב ושמואל מבעיא ליה ורב ושמואל בפרק האומר לית להו הא דר\"י דשיורא הוי וזה ודאי ליתא דאיכא למימר למאי דבעי למפשט מדרב ושמואל היינו לומר דצידי ר\"ה כר\"ה דמו אבל במאי דס\"ל לרב ושמואל במעכשיו ולאחר שלשים יום ה\"נ דפליג עלייהו וכ\"כ הרב מש\"ל ופשוט ולכן נראה שדעת ה\"ה כדעת הראב\"ד ז\"ל שכתב הרשב\"א ז\"ל בחידושיו דפרק המגרש דהא דר\"י דס\"ל דשיורא הו' פליג אדר' אבא דהתם דס\"ל דאיתקש הויה ליציאה דהמקדש והאומר לאשה ה\"א מקודשת חוץ מפלוני אינה מקודשת אלא ס\"ל לר\"י דלהא לא איתקש הויה ליציאה ובקדושין קנין כל דהו קני והמתבאר מדבריו שם דלר\"י בגרושין האומר לאשה ה\"א מגורשת מעכשיו ולאחר ל' יום אינה מגורשת משום דהו\"ל גט שיש בו שיור ע\"ש וא\"נ ה\"ט דרבי' דס\"ל דהא דרמב\"ח ע\"כ לא מצי איירי במעכשיו משום דאי ס\"ל כר\"י אם כן האומר מעכשיו ולאחר ל' יום אינה מגורשת כלל ואפי' בעומד הגט ברשותה אבל מימרא דר\"ן מצינן למימר שפיר דאיירי במעכשיו משום דס\"ל כר\"י כנ\"ל נכון ומתוך מ\"ש נראה דק' למ\"ש הר\"ן ז\"ל שם בפרק הכותב שדעת הראב\"ד ז\"ל דבעיא דרמב\"ח איירי במעכשיו וכדעת התוס' ז\"ל דא\"כ תיקשי ליה דמאי ס\"ל לרמב\"ח אי ס\"ל כרב א\"כ אפי' בר\"ה נמי הו\"ל ספק מגורשת ואי כשמואל אפי' נקרע או נאבד נמי מגורשת ובשלמא לדעת התוס' איכא למימר דס\"ל דרמב\"ח ס\"ל כר\"י דשיורא הוי ואע\"ג דגבי גט לר\"י לא מהני שיור כדאיתא בפרק האומר כבר כתבו התוס' שם דהיינו דוקא במהיום ולאחר מיתה משום דאין גט אחר מיתה אבל במעכשיו ולאחר שלשים יום מהני וכמ\"ש כל זה הרב מש\"ל ז\"ל אכן לדעת הראב\"ד קשה וכבר עלה על דעתי לומר דהראב\"ד ס\"ל כדעת הרשב\"א שכתב בתשו' סי' תש\"ז דלרב ושמואל אפי' אי תנאה הוי אין תנאי זה כשאר תנאים דעלמא אלא לכי שלמו שלשים יום התחילו משעת נתינה וגמרו עד שלשים יום והכריח הדבר מדאמרי' בפ' האומר לאחר ל' יום פקעי קדושי ב' וגמרי קדושי ראשון ואם איתא מאי גמרי דקאמר יע\"ש ומשמע ודאי דה\"ה לענין גרושין נמי דינא הכי כמ\"ש ואם כן איכא למימר דס\"ל לרמב\"ח כשמואל דתנאה הוי ואפי\"ה ס\"ל דבר\"ה אינה מגורשת משום דכיון דבשעת גמר גרושין ליתא לגיטא ברשותה אינה מגו' ושוב ראיתי דמ\"ש הרשב\"א בפרק המגרש משם הראב\"ד אין זה הראב\"ד בעל ההשגות אלא הרב אב ב\"ד וכמבואר בדברי הר\"ן בפרק האומר מדברי הרשב\"א בפרק המגרש דפ\"ג ע\"ב ד\"ה הא דפריך ר\"י כו' יע\"ש ומן האמור בזה נראה דקשה טובא למ\"ש הר\"ן משם הרשב\"א דלענין גט אם אמר מעכשיו הרי זה ספק מגורשת בין הניחתו בצדי ר\"ה או בר\"ה כו' יע\"ש וקשה דכפי מ\"ש הרשב\"א דלשמואל נמי אפי' אם תנאה הוי לא גמרי קדושין עד ל' יום אם כן בהניחתו בר\"ה אמאי מגורשת הא בשעת גמר גירושין ליתא לגיטה ברשותה ובשלמא בצידי ר\"ה איכא למימר דכיון דהוי מקום הראוי למשיכה וכבר התחילו הגירושין משעת נתינה משום הכי מגורשת וכדס\"ל להתוס' ז\"ל לר\"י דס\"ל דשיורא הוי דבאגם מהני דכיון דהא מיהא התחילו הגירושין מעכשיו ומה מאד מתקו לחכי דברי ה\"ה שכתב דברי הרשב\"א בצידי ר\"ה משמע דבר\"ה אפי' הרשב\"א מודה וכמ\"ש וצ\"ע כעת ואין להקש' לפי מ\"ש בדעת ה\"ה דרמב\"ח ס\"ל דר\"ן איירי במעכשיו א\"כ מנ\"ל לרמב\"ח דר\"ן ס\"ל כר\"י דשיור' הוי וטעמיה דר\"ן משום דאגם לאו כרשות הרבים דמו נימא דטעמיה דר\"ן משום דס\"ל דתנאה הוי וכשמואל דס\"ל הכי ולעולם דאגם כר\"ה דמי הא ל\"ק משום דס\"ל לרמב\"ח דאם איתא דטעמיה דר\"ן משום דתנאה הוי א\"כ מאי ארייא אגם אפי' בר\"ה נמי ודחיקא לי' לומר דאגם לאו דוקא ואורחא דמילתא נקט ומה שכתב ה\"ה בה' מכירה דאגם אורחא דמילתא נקט אינו אלא לפי הא\"נ שכתב כאן וכמו שאכתוב לקמן ועיין במוהרש\"ך ח\"ב סי' קפ\"ו מ\"ש בזה שכפי מ\"ש סרה מהר תלונתו מיהו הא ק\"ל לפי מ\"ש הרב המגיד דר\"ן איירי במעכשיו ומשום דס\"ל דשיורא הוי ומשום הכי בעינן עומדת באגם דוקא אם כן תיקשי ליה דרבינו בפ\"ז מה' אישות פסק כרב דמספק\"ל אי תנאה הוי או חזרה ואילו בפ\"ב מהל' מכירה פסק דמעכשיו ולאחר ל' יום לא הוי ס' תנאה או חזרה וליכ' למימר כמ\"ש הרב לח\"מ דס\"ל לרבינו דע\"כ לא פליגי רב ושמואל אלא התם משום חומרת קידושין אבל בממון מודה לשמואל דתנאה הוי דהא חזינן דר\"ן ס\"ל כר\"י בממון נמי וע\"כ משום דס\"ל דבכוליה מלתא אמרוה רב ור\"י ותו דמההיא דפרק י\"נ דפריך התם וכי אמר לה מהיום ולאחר מיתה מאי הוי הא תנן מהיום ולאחר מיתה גט ואינו גט כו' מוכח בהדיא דבממון נמי אמרוה רב ור\"י גם ליכא למימר כמ\"ש הרב הנזכר בה' אלו דס\"ל לרבינו דדוקא בגט מספקא ליה אי תנאה הוי או חזרה משום דלא שייך לומר גופה מהיום כו' אבל בממון י\"ל דגופה מעכשיו ופירי לאחר שלשים יום קאמר דומי' דמהיום ולאחר מיתה משמע טפי שרוצה להקנות גוף מהיום ומסתברא דכיון דאמר לאחר מיתה להבריח נכסים משאר היורשים קא אתי ומקני ליה לגוף מהשתא עכ\"ד ואם כן כיון דלר\"ן ע\"כ ס\"ל דלית ליה הך סברא דמעכשיו ולאחר שלשים יום א\"כ מנ\"ל לאפושי פלוגתא ולומר דלרב דקי\"ל כותיה דס' הוי מודה בממון דאמרינן גופה במעכשיו פירו' לאחר שלשים יום ואפשר לומר דס\"ל להרב דרמב\"ח ור\"ן ס\"ל דאפילו בממון נמי אמרי' דשיורא הוי ומתני' דפרק י\"נ ר\"י היא דס\"ל בגיטין דתנאה הוי מיהו אם לא קיימא לן כוותייהו אלא מסתמא דתלמודא התם דמשום דבממון כ\"ע מודו דגופה מהיום ופירי לאחר מיתה קאמר ואם כן הכי נמי במעכשיו ולאחר שלשים יום איכא למימר דגופה מעכשיו ופירי לאחר מיתה קאמר כנ\"ל ודוק ובפ\"ב מהל' מכירה הלכה כתב וז\"ל ומ\"ש רבינו אפילו היתה עומדת באגם הכונה ברשות שאינו שלו וה\"ה לר\"ה אלא דאורחא דמילתא נקט התם בגמרא אגם שהוא מקום מרעה כו' עי\"ש והרב לח\"מ הקשה עליו וז\"ל ויש לתמוה עליו דבגמ' דמו גט בלא מעכשיו למשיכת פרה במעכשיו ובגט בעינן שיהיה בצדי ר\"ה כו' כמ\"ש בה\"ג ואיך כתב כאן דמשיכת פרה דלאו דוקא אגם ואם היה אומר ה\"ה דדברי רבינו שלא בדקדוק היה אפשר לומר דע\"כ לדעת רבינו ז\"ל מפני שהוא סובר דמעכשיו ולאחר שלשים יום תנאה הוי וכיון שכן אפילו אינה עומדת באגם כו' אבל הוא ז\"ל כתב דבגמרא נקט אורחא דמילתא וזה אי אפשר ליישבו לפי דברי הגמרא שהרי בסוגיא דהכותב מוכח איפכא דדוק' אגם גם בפרק האשה א\"א לומר כן דהתם הם דברי ר\"י ור\"י ס\"ל דשיורא הוי את\"ק יע\"ש. ולע\"ד נר' שדברי ה\"ה ז\"ל דה' מכירה אזלי כפי הא\"נ שכתב כאן דהא דר\"ן היא בכל גוונא ואנן לא קי\"ל כותיה בפרה וס\"ל לה\"ה דהא דמשמע בפרק הכותב דאגם דוקא היינו משום דר\"ן איירי אפילו בשאינו אומר מעכשיו ומש\"ה בעי' אגם כיון שאינו קונה אותו אלא לאחר ל' יום אבל במעכשיו לא בעינן אגם אלא אפילו בר\"ה קנה כיון שקנהו למפרע משעת משיכה ומ\"ש ה\"ה דאורחא דמילתא נקט התם בגמ' לא קאי אלא אסוגי' דהאשה שנפלו דמיירי התם באומר מעכשיו וכדמסיק שם וס\"ל לה\"ה דאע\"ג דהך מימרא ר\"י קא\"ל ר\"י אית ליה בפ' האומר דקדו' דשיורא הוי היינו דוקא בגט וקידושין דלא שייך למימר בה גופ' מהיום ופירי לאחר מיתה אבל בפרה מודה ר\"י דאמרי' גופא מהיום ופירי לאחר זמן וכמ\"ש הר\"ן שם והרשב\"א ז\"ל בתשו' סי' י\"א וכן כתב הרב הנז' ז\"ל בפירקין בדעת רבינו. אמנם לפי אותו הצד שכתב ה\"ה ז\"ל דר\"ן איירי במעכשיו ע\"כ צ\"ל דאגם דפרק האשה שנפלו בדוקא דהא דר\"ן דאיירי במעכשיו ואפ\"ה ס\"ל לתלמודא בפרק הכותב דדוקא באגם הוא דקנה אבל בר\"ה לא וע\"כ היינו טעמא משום דס\"ל לר\"ן דמעכשיו הוא ושלא כדעת הר\"ן והרשב\"א וא\"כ במימרא דר\"י ג\"כ ס\"ל דאגם דוקא כיון דאיהו ס\"ל דשיורא הוי כנ\"ל. וראיתי להרב כנה\"ג ז\"ל חח\"מ סי' קכ\"ז בהגהת ב\"י אות י\"ג שהקשה וז\"ל ויש לתמוה על הרשב\"א שכתב בתשובה סי' י\"א דבמשוך פרה זו ולא תקנה אלא לאחר ל' יום אי קיימא באגם קנה ואפילו לא אמר מעכשיו כדאיתא בפ' הכותב וממ\"ש בחי' שכתב הר\"ן בשמו מוכח דמימרא דר\"ן הוא בדאמר מעכשיו ותי' וז\"ל ונר' לי ליישב דברי רבינו ובזה יתיישב דברי הרשב\"א ז\"ל דמאי דמוכח בפ' הכותב דדוקא אגם קנה אבל בר\"ה לא היינו למאי דס\"ד דר\"ח ורמב\"ח דמימר' דר\"ן בלא מעכשיו וגם שאלתו היתה בדלא אמר מעכשיו אבל לדידן דקי\"ל דבלא אמר מעכשיו לא קנה מכח סוגיא דהאשה שנפלו מתפרש' מימרא דר\"ן בדאמר מעכשיו צ\"ל ע\"כ דאגם דנקט ר\"ן לאו דוקא ומ\"ש הרשב\"א בתשובה דבמשוך פרה זו ולא תיקני אלא לאח' ל' יום דאי קיימ' באגם קנה ואפי' לא אמר מעכשיו כדאית' בהכות' לא דמפרש' מימר' דר\"ן בדלא אמר מעכשיו אלא ממה שהיו מפרשי' אותה רמב\"ח ור\"ח בדלא אמר מעכשיו ואפי\"ה קני בעומדת באגם שמעינן דבאגם קנה בלא מעכשיו מיהו אנן קי\"ל דבאומר מעכשיו היא ואפי\"ה עומדת בר\"ה ומ\"ש ה\"ה בה\"ג שרבינו סובר דמימרא דר\"ן במעכשיו לא שסובר כבעיית הגמר' דהבעיין מפרש מימרא דר\"ן הוא במעכשיו אלא הכונה לו' שרבי' סבור לענין דמימרא דר\"ן היא במעכשיו ועכ\"ז ס\"ל דבגט אפי' לא אמר מעכשיו מהטעם שאומר אח\"כ דהטעם הזה קאי אף אמפרש מימרא דר\"ן במעכשיו את\"ד יע\"ש: ולע\"ד כל דבריו תמוהים דמה שרצה להשוות דברי הרשב\"א שכ' בתשובה למ\"ש בחידושיו הא ליתא שהרי מדברי הרשב\"א שכתב הר\"ן נראה בהדיא דס\"ל דכל שלא אמר מעכשיו אפילו באגם לא קנה שכ\"כ וז\"ל הילכך לענין אי אמר לה מעכשיו ה\"ז מגורשת ואינה מגורש' בין הניחתו בצדי ר\"ה כו' ואי לא אמר מעכשיו אינה מגור' כלל דצדי ר\"ה וסימטא ואגם אינם רשות שלה שיקנה לה מדין חצר ע\"כ ואם כן הרי הדברים ק\"ו במשוך פרה זו ולא תקנה עד לאחר ל' יום דס\"ל להרשב\"א דלא קנה אפילו באגם שהרי לדעת רבינו ז\"ל דבמשוך פרה זו לא קנה כמ\"ש בה' מכירה עכ\"ז גבי גט ס\"ל דמגו' וכ\"כ ה\"ה ז\"ל משם הרשב\"א ז\"ל בפי' וז\"ל וכל שלא אמר מעכשיו בגט אינה מגורשת ובפרה לא קנה ואלו בתשובה כתב דבעומדת באגם קנה אפי' בלא מעכשיו אלא ע\"כ לו' דהרשב\"א בתשוב' חזר בו ממ\"ש בחידושיו וס\"ל כדעת הר\"ן דבאגם אפי' בלא מעכשיו קנה ותו דכיון דמכח סוגיא דפ' האשה שנפלו הוא דמוקי' למימרא דר\"ן במעכשיו הרי מאותה סוגי' נראה בהדי' דבלא מעכשיו ואפילו בעומדת באגם לא קנה דהכי פרכי' והא כי אתא רבין אמרינן לא קנה ומשנינן ל\"ק הא דאמר ליה מעכשיו הא דלא\"ל מעכשיו וליכא למימר דמימרא דר\"י דאמר לא קנה בשאינ' עומדת באגם היא דא\"כ מאי דוחקי' דתלמודא לומר הא בדאמר מעכשיו ולומר דאגם לאו דוקא לימא הא והא בדלא אמר מעכשיו הא באגם הא בר\"ה גם מ\"ש עוד דמ\"ש ה\"ה דמימרא דר\"ן היא במעכשיו הכונה לומר דר' סבור לענין דינא דמימרא דר\"ן היא במעכשיו ואגם לאו דוקא כמ\"ש ה\"ה ועכ\"ז ס\"ל דבאגם אפילו בלא מעכשיו הא נמי ליתא דכיון דמכח סוגיא דהאשה שנפלו מוקמינן מימרא דר\"ן במעכשיו ואמרינן דאגם לאו דוקא א\"כ נשארה בעייא דרמב\"ח בדוכתא וליכא למיפשט מדר\"ן מידי דאיכ' למימר דכל שלא אמר מעכשיו צידי ר\"ה כר\"ה דמו ומאי דקאמר ר\"ן דבמשוך פרה זו קנה לאו משום דחשבינן ליה לאגם כרשותו אלא משום דאמר מעכשיו ואפילו בר\"ה קנה ואגם אורחא דמילת' נקט וכיון דרמב\"ח ור\"ח לא מפשטא להם הבעייא אלא משום דס\"ל דמימרא דר\"ן בלא מעכשיו ואגם דוקא א\"כ לדידן דמוקמי' דמימרא דר\"ן במעכשיו ואגם לאו דוקא מנ\"ל להוכיח דצידי ר\"ה כר\"ה דמו אלא ודאי דמ\"ש ה\"ה דמימ' דר\"ן איירי במעכשיו היינו לבעיין ג\"כ דס\"ל דמיירי במעכשיו דוקא אבל בלא מעכשיו אפילו אגם לא קנה וס\"ל לר\"ן דמעכשיו ולאחר ל' יום שיורא הוי ומשום הכי בעינן אגם והשתא מייתי שפי' רמב\"ח דכי היכי דבמשיכה דבעינן מעכשיו מטעמא דכבר כלתה משיכה ובר\"ה לא קנה אפי' הכי בעומדת באגם קנה דחשבינן ליה כאילו היא רשותו ה\"נ גבי גט דלא בעינן מעכשיו אף ע\"ג דבר\"ה אינה מגורשת באגם חשיב רשותה ומגורשת והילכך אף על גב דאנן לא קי\"ל כותיה דר\"ן במאי דס\"ל דמעכשיו ולאחר ל' יום שיורא הוי מ\"מ במאי דס\"ל דאגם לאו כר\"ה דמו קי\"ל כותיה משום דלא אשכחן מאן דפליג עליה ולכן מחוורתא דמילתא כמ\"ש שדברי ה\"ה דהל' מכירה אינן אלא כפי הא\"נ שכתב כאן כנ\"ל ודוק: ודעת הר\"ן בפרק הכותב הפך דעת רבינו ז\"ל דבעומדת באגם אפי' בלא מעכשיו ובמשיכה קנה וק\"ל קצת ממ\"ש בפרק האומר דקדושין דתרמ\"ז וז\"ל דדוקא בקידושי כסף אבל בקדושי שטר אם נקרע השטר אינה מקודשת כו' ואפילו איתיה בעיניה נמי דוקא בישנו ביד' וברשותה אבל בר\"ה לא ע\"כ גם בפ' ג' דנדרים דנ\"ז ע\"ב ד\"ה והלכתא כ' וז\"ל וקנין סודר ע\"כ במעכשיו הוא דאי מעכשיו לא קנה בתר הכי נמי לא קנה דהדר' סודר' למאריה והו\"ל כאומר משוך פרה זו ולא תקנה אלא לאחר ל' יום דלא קנה כל היכא דלא קיימא בחצירו ע\"כ ולפי מ\"ש בפ' הכותב מאי ארייא חצירו אפילו אגם נמי ויש ליישב ודוק. והטור ז\"ל סימן קצ\"ז כתב כלשון רבינו ז\"ל שכתב פ\"ב מהלכות מכירה וצריך לומר ע\"כ דאגם דנקט לאו דוקא אלא ה\"ה ר\"ה וכמ\"ש ה\"ה לדעת רבינו ז\"ל דאם נאמר דאגם דנקט הטור דוקא ע\"כ צ\"ל דהיינו משום דס\"ל דמעכשיו ולאחר שלשים יום שיורא הוי ולא אמרי' דגופא מהיום ופירי לאחר ל' יום קאמר ומטעמא שכתבו התוס' ז\"ל והא ליתא דאם כן צ\"ל דלרב דס\"ל דס' הוי אי תנאה או חזרה קאמר ה\"נ באומר משוך פרה זו כו' אפילו בעומדת באגם לא קנה ואלו הטור ז\"ל באה\"ע סימן מ' הביא מחלוק' דר\"ח והרי\"ף בזה וכתב שדעת ר\"ח והרי\"ף לפסוק כר\"י ודעת הרא\"ש ז\"ל לפסוק כרב יע\"ש וכיון שכן היאך פסק הכא בסתם דבעומדת באגם קנה והיל\"ל שלדעת אביו הרא\"ש ז\"ל אפי' באגם לא אלא מבואר הדבר דס\"ל דבממון לכ\"ע גופיה מהיום ופירי לאחר ל' יום קאמר ושלא כדעת מרן הב\"י שם והפרישה שכתבו דאגם דנקט דוקא ומשום דס\"ל דשיורא הוי דליתא וכמ\"ש ולפ\"ז צ\"ל דמ\"ש הטור בסי' קצ\"ז אבל אם אמר לו קנה על מנת שתיקנה מעכשיו ולאחר ל' יום לאו דוקא באומר ע\"מ וכמ\"ש הב\"י והפרישה שם אלא ה\"ה בלא ע\"מ אלא דאורחא דמילתא נקט דסתם קנין קנה ע\"מ להקנות הוא וכ\"כ הש\"ך ז\"ל סי' הנז' תק\"ח אלא שמ\"ש שם דהיינו משום דקיימא לן כותיה דשמואל הוא תמוה דסבר' זו לא אמרה אדם מעולם לפסוק כשמואל ומה שנחלקו הפוסקים הוא אי קי\"ל כר\"י דשיורא הוי או כרב ד\"ת הוי אלא ה\"ט כמ\"ש דבממון לכ\"ע גופה מהיום ופירי לאחר ל' יום קאמר ובהכי ניחא מה שהקשה הדריש' סי' הנז' לדברי הרא\"ש דנדרים ודוק מיהו הא קשה טובא מ\"ש הטור ז\"ל סי' ר\"י בהדיא דהמזכה לעובר דאם אמרה לכשתלד קנה לדעת הרא\"ש כתב וז\"ל והוא שלא מת המזכה כו' ומיירי נמי בשלא הקנה לו בק\"ס כו' אלא במשיכה וישנו ברשות הזוכה או עומד באגם כו' יע\"ש והוא תימה שהרי במשוך פרה זו ולא תקנה אלא לאחר ל' יום אפי' בעומדת באגם לא קנה כמ\"ש סי' קצ\"ז ועיין בהרב מש\"ל ז\"ל שנראה שכוון להקשות מ\"ש וליכא למימר דהטור ז\"ל שם מיירי באומר מעכשיו ולכשתלד דא\"כ אפי' בק\"ס נמי מהני כמ\"ש דברי הפריש' שם מבואר תי' לזה שנרא' מדבריו שמפרש דברי הטור ז\"ל באומר מעכשיו ולכשתלד וכתב עוד דאע\"ג דכל שאומר ע\"מ כאומר מעכשיו בק\"ס נמי מהני שאני התם דמעתה ראוי לקנין רק שהתנה שלא יחול הקנין עד לאחר ל' יום מה שאין כן הכא דעתה לא שייך ביה קנין כלל יע\"ש ואין להקש' לזה דא\"כ הוא לדעת הטור מה יענה הטור לקו' התוספת בפ' האשה רבה בפ\"ק דמציעא גבי ההיא דהאומר שדה זו לכשאקחנ' קנויה לך מעכשיו דלר\"מ דס\"ל אד\"מ דשלב\"ל ל\"ל מעכשיו והתוספת ז\"ל תי' דאצטריך לומר דאפי' אם נקרע השטר מהני יע\"ש ולדעת הטור ז\"ל לא יתכן תי' זה שהרי כיון שאינו ראוי לקנין עתה אפי' מעכשיו לא מהני כמ\"ש במזכה לעובר דאפי' במעכשיו אם נקרע השטר לא מהני די\"ל דהא לא קשיא די\"ל דס\"ל כתירוץ הר\"ם שכתבו בפ' ב' דקדושין דס\"ג ע\"א בגין דכתב לה יע\"ש ודוק:"
+            ],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>התנה </b>\n<b> עליה שיהי' גט אם לא בא כו' שאין אונס בגיטין כו'.</b> מימרא דרבא פ\"ק דכתובות ופסק כלישנא קמא ואמרינן התם בגמרא מנ\"ל לרבא הא לימא מהא דתנן הרז\"ג אם לא באתי כו' ומת בתוך י\"ב חדש אינו גט מת הוא דאינו גט הא חלה הרי זה גט ודילמא חלה נמי אינו גט והיא גופא קמ\"ל דאין גט לאחר מיתה הא תנא ליה רישא ה\"ז גיטך אם מתי כו' דילמא לאפוקי מרבותי' כו' דאמרי זש\"ש מוכיח עליו כו' נמצא מתבאר מתוך סוגיא זו דלדידן דקי\"ל כרבא דאין אונס בגיטין מתניתין דקתני הרי זה גיטך אם לא באתי כו' מת בתוך י\"ב חדש אינו גט לדיוקא אצטריך מת הוא דאינו גט הא חלה הרי זה גט משום דאין אונס בגיטין ולא צרכינן לומר דאצטריך מדר\"י דאמר זש\"ש מוכיח עליו דלאפוקי מרבותי' דאמרינן זש\"ש אתא לאשמו' מתניתין ומעתה יש לתמוה על הר\"ן ז\"ל שכ' בפ' מי שאחזו אמתניתין דהרי זה גיטך אם לא באתי כו' וז\"ל ותמהני הך מתני' מיותרת היא דתרי גווני דידה שאם מתי אינו גט ומעכשיו אם מתי ה\"ז גט תנא לעיל שמעינן להו ונ\"ל דהכי קאמר דסד\"א נהי דאם מתי דלאחר מיתה משמע ה\"מ היכא דתלה במיתה דכיון דלא מגרש לה אלא כי היכי דלא תפול קמי יבם אף הוא אינו רוצה שיחול אלא לאחר מיתה דסבר הוא דיש גט לאחר מיתה אבל הכא דתלה באם לא באתי סד\"א דמעכשיו משמע קמ\"ל כו' עכ\"ל ויש לתמוה עליו איך אישתמיט מהר\"ן ז\"ל סוגיא הלזו דק\"ל לתלמוד' גופא קושית הר\"ן ז\"ל ומתרצינן דלאפוקי מרבותי' אתא לאשמו' וכתבו התוס' שם ד\"ה דילמא דההיא לאשמועינן לאפוקי מרבותי' דאי' לאוקמי' בשאין כתוב זמן יע\"ש ולדידן דקיי\"ל דאין אונס בגיטין וכמ\"ש הר\"ן שם לעיל דף קפ\"ו מתניתין לדיוק' אצטריך דדוק' מת אינו גט הא חלה הרי זה גט משום דאין אונס בגיטין וצ\"ע כתב מרן הב\"י סי' קמ\"ו וז\"ל והגמ\"יי כתב דאפי' בידי שמים אין אונס בגיטין וכתב עוד שבספר המקצעות כתב דבי\"ש יש אונס בידי אדם אין אונס. וכ\"כ המרדכי וכתב עוד המרדכי אבל בתשובת הגאון ראיתי לחומרא דיש אונס כלישנא בתרא ודבריו צ\"ע דהא משמע מדבריו דלבעל המקצעות הלכה כלישנא קמא דאין אונס אחל' אמרה וחלה היינו אונס דבי\"ש. ובעל המקצעות כתב דביד\"ש יש אונס וא\"כ ע\"כ ס\"ל דהלכה כלישנא בתרא ואני אומר שגם דבריו צל\"ע דאם איתא דבעל המקצעות ס\"ל דהלכה כלישנא בתרא אלא דס\"ל דדוקא בידי שמים דהוי אונס אבל בידי אדם מודה דאין אונס א\"כ מאי פריך בגמרא ללישנא בתרא מהכא דשמואל דפסקיה מברא ואמר שמואל לא שמה מתי' דהתם שאני דהוי אונס בידי אדם שלא נזדמן ספינה לעבור כמ\"ש מרן שם וכתב דבעל המקצועות מפ' דפסקיה מברא דקאמר שמואל הפך פי' רש\"י והמפרשים שפירשו שלא נזדמן מעבורת לעבור אלא הוא מפרש דפסקי' מברא הוא שגדל הנהר מהפשרת שלגים ואינו יכול לעבור דזה הוי אונס בידי שמים כמ\"ש מרן שם דא\"כ מאי האי דמתרצינן אונסא דשכיח שאני דהו\"ל לאתנויי ולא התנה איהו דאפסיד אנפשיה הא גדל הנהר מהפשרת שלגים הוי אונס דשכיח ולא שכיח כמ\"ש הרא\"ש בפ' ג' דנדרים דכ\"ז ע\"א ד\"ה שאני והוא מוכרח מהסוגיא שם כמו שיראה המעיין וכ\"כ רי\"ו ז\"ל וצ\"ע:"
+            ],
+            [
+                "<b>התנה </b>\n<b> עליה שתתגרש כו' חוששין שמא פייסו ומחלה.</b> הנה דעת רבינו כדעת הרא\"ש דמאי דפריך בפרק מי שאחזו וליחוש שמא פייס ה\"פ כיון שהי' הולך ובא אע\"פ שלא נתייחד עמה ניחוש שמא פייסה בדברים ומחלה לו התנאי אמנם רש\"י ז\"ל פיר' דמאי דפריך וליחוש היינו משום חשש גט ישן וכתב הר\"ן ז\"ל וז\"ל וליחוש פירש\"י שמא פייס ונתייחד' עמו ובעל והו\"ל גט ישן ואע\"ג דקי\"ל בפרק מ\"ש שאם נתגרשה בו תנשא לכתחלה ה\"ק היכי אמרת דה\"ז גט דמשמע גט שראוי להתגרש בו לכתחלה ליחוש שמא יבא בעל ויערער והוה ליה גט ישן עכ\"ל: ויש לדקדק עליו טובא דאמאי אצטריך למימר משום דה\"ז גט לכתחל' משמע הא בלא\"ה פריך שפיר אבריית' דקתני ולגט ישן אין חוששין דניחוש שמא פייס והוי גט ישן והיכי קאמר אין חוששין ואברייתא גופא תקשי ליה להר\"ן ז\"ל דקאמר ולגט ישן אין חוששין דכיון דקיי\"ל דאם נתגרשה תנשא מאי נ\"מ אי הוי גט ישן וכדק\"ל להרמ\"ה ז\"ל וכמ\"ש הרא\"ש פרק מי שאחזו אלא ע\"כ הברייתא דקא' הוי גט אפי' להתגרש לכתחל' קאמר ומש\"ה הוצרך לומר ולגט ישן אין חוששין ולאו ה\"ט משום דהרי זה גט משמע גט שראוי להתגרש בו לכתחל' כמ\"ש הר\"ן דאפי' נימא דהרי זה גט משמע נמי דיעבד הכא ע\"כ ברייתא דידן ה\"ז גט לכתחלה קאמר מדקאמר ולגט ישן אין חוששין כו' וכיון שכן אמאי קבע קוש' אפרש\"י ועיין בהרב בני יעקב דף קס\"ד ע\"ב מה שתי' בזה ואין לשון הר\"ן סובל פירושו כמו שיראה הרוא' וכבר היה אפשר לומר דקוש' הר\"ן לפרש\"י היא דכיון שפירש דמאי דפריך וליחוש שמא פייס היינו משום גט ישן א\"כ ע\"כ מאי דפריך שם לישנא בתרא אמתני' דאם לא באתי וליחוש שמא פייס היינו ג\"כ משום גט ישן כדפריך ללישנא קמא וכן מבואר מדברי התוס' בפרק המביא תניין די\"א כדכתיב' דלרש\"י ז\"ל מאי דפריך לישנא בתרא משום דכיון דתלמוד' בחדא לישנא ובחדא מחתא מקשי לה משמע דתרוייהו שוין הן ויבאו ב' והא הוא דק\"ל להר\"ן ז\"ל דכיון דקי\"ל דנתגרש' תנשא לכתחל' מאי פריך וליחוש שמא פייס נימא דהרי זה גט אם נתגרשה בו קאמר ותי' משום דה\"ז גט משמע דראוי להתגרש כו' אמנם הברייתא ודאי דלא ק\"ל להר\"ן משום דקתני בהדיא ולגט ישן אין חוששין כו' ע\"כ דהרי זה גט דברייתא לכתחלה קאמר וכן מבואר מדברי התוס' פרק המביא תניין דף י\"ח ד\"ה שמא כמ\"ש דלרש\"י מאי דפריך ללישנא בתרא ליחוש שמא פייס היינו ג\"כ משום גט ישן שכתבו וז\"ל פי' בתוספות שמא נתייחד' עמו והוי גט ישן ואין נרא' לר\"ת כו' ועוד דלמה לי' למיפרך שמא פייס ומשום גט ישן התם דקאי אההיא דהרי זה גיטך כ\"ז שאעבור מכנגד ל' יום ואם לא באתי מכאן עד י\"ב חדש כיון דאם בא בלי שום יחוד בטל הגט ונראה לע\"ד פשוט שקושייתם ללישנא בתרא דמתני לה אמתני' דאמרי' בגמרא דמאן דמתני' לה אמתניתין כל שכן אברייתא נמצא דמאי דפריך ללישנא בתרא וליחוש שמא פייס אברייתא ומתני' קא פריך וז\"ש התם דקאי אההיא דהרי זה גיטך כל זמן כו' ואם לא באתי אבל ללישנא קמא ודאי דלא ק\"ל מידי משום דהכי אמרינן התם דמאן דמתני לה אברייתא אבל אמתני' לא וה\"ט כמ\"ש רש\"י דלא חיישינן לשמא בא בצנעה ואברייתא הוא דאיכא למיחש כיון שהיה הולך ובא ניחוש שמא נתייחד עמה באותן הימים שהיה הולך ובא והו\"ל גט ישן ובהכי נתיישב מה שהקשה מוהריב\"ל בחידושיו יע\"ש שלע\"ד נראה פשוט כדכתיבנא ומ\"מ זה שכתבנו דלפרש\"י ז\"ל מאי דפריך ללישנא דמאן דמתני להו אמתני' ליחוש שמא פייס היינו ג\"כ משום גט ישן וכמ\"ש התוס' נראה דהא ודאי ליתא דהרי מתני' דאם לא באתי באומר מעכשיו איירי כדקתני בהדיא ובמגרש בתנאי מעכשיו ליכא משום גט ישן וכמ\"ש התוס' פ' מי שאחזו דע\"ג אמתניתין דלא תתייחד וכן נראה מדברי רש\"י ז\"ל שם גם הרשב\"א והר\"ן ז\"ל שם כתבו כן בהדיא יע\"ש וא\"כ ע\"כ צ\"ל לפירוש רש\"י ז\"ל דמאן דמתני לה אמתני' דפריך ליחוש שמא פייס ה\"פ ליחוש שמא נתפייס ובא בתוך הזמן ונתבטל תנאו ולאו משום גט ישן וכיון שכן יש לתמוה על התוס' ז\"ל במה שהבינו בדעת רש\"י ז\"ל דמשום גט ישן קפריך אפי' בתנאי דמעכשיו נמצא רש\"י ז\"ל סותר את עצמו וגם התוס' ז\"ל ל\"ק להו לפרש\"י אלא משום דל\"ל למיפרך כו' ותיקשי להו עדיפא מינה דבתנאי מעכשיו ליכא משום גט ישן וצ\"ע ומעתה דברי הר\"ן ז\"ל מוקשין ועומדין והדרא קו' לדוכתא ומ\"ש דקו' הר\"ן ז\"ל היא אמתני' דאם לא באתי ליתא שהרי בתנאי דמעכשיו ליכא משום גט ישן וכמ\"ש הר\"ן בהדיא לכן נראה לי לומר דהר\"ן ז\"ל ה\"ט דל\"ק ליה אברייתא דקתני כו' משום דהר\"ן ז\"ל ס\"ל כדעת רש\"י ז\"ל שכתב בפרק הזורק דהא דקי\"ל דאם נתגרשה תנשא לכתחילה היינו דוקא בהלך בעלה למה\"י וכ\"כ הר\"ן שם בהדיא יע\"ש וא\"כ אברייתא ליכא לאקשויי דאיך קאמר ולגט ישן אין חוששין כיון דקי\"ל דאם נתגרשה תנשא וכמו שהקשה הרמ\"ה דאיכא למימר דברייתא מיירי בבעלה בעיר ובבעלה בעיר אפי' אם נתגרשה בגט ישן לא תנשא לכתחילה ומש\"ה הוצרך לומר בברייתא ולגט ישן אין חוששין כו' וכ\"כ הב\"י ז\"ל דקס\"א ע\"א משם תלמידי הרמ\"ה יע\"ש: אמנם למאי דפריך בגמ' וליחוש שמא פייס לפירוש רש\"י דהיינו משום גט ישן ק\"ל להר\"ן דהא קי\"ל דאם נתגרשה תנשא לכתחילה ואע\"ג דבבעלה בעיר אם נתגרשה לא תנשא היינו דוקא בדידעינן בודאי דנתייחד עמו דבהא איירי מתניתין דפרק הזורק כדקאמר איזהו גט ישן כל שנתייחד אבל היכא דלא ידעינן בודאי דלא נתייחד תסגי דניחוש שמא נתייחד כי היכי דלא תתגרש דומיא דהלך בעלה למה\"י אבל אם נתגרשה לית לן למיחש כולי האי דלא תנשא לכתחילה כיון דאפי' בודאי נתיחד אם נתגרשה תנשא לכתחילה אם הלך בעלה למה\"י כנ\"ל אע\"פ שהוא קצת דוחק מיהו מה שתי' הר\"ן דה\"ק היכי אמרת הרי זה גט דמשמע כו' יש להקשות עליו ממ\"ש רש\"י בפ' ר\"ג דנ\"ב על ההיא מימרא דאיתא התם האומר לסופר כתוב גט זה לארוסתי לכשאכנסנה אגרשנה ה\"ז גט ופירש\"י דגט ישן מיהא הוי הרי דלישנא דהרי זה גט פרש\"י דר\"ל אם גרשה וצ\"ע. והרא\"ש בתשו' כלל מ\"ה סי' יב כתב וז\"ל וההיא דכל זמן שאעבור יש לפרשו בכל ענין או שפייס ובטל הגט שהרי לא אמר מעכשיו או שמא בא בתוך שלשים ונתבטל הגט כך פי' ר\"ת ע\"כ לשונו והקשה עליו מוהריב\"ל בחידושיו פרק המביא תניין וז\"ל ואיכא למידק בדבריו דהיכי קאמר דמאן דמתני לה אברייתא פריך ב' דליחוש שמא בא בצינעא וליחוש שמא ביטל כיון דלא קאמר מעכשיו והיכי מצי לאקשויי ליחוש שמא בא בצינעא שהרי לכאורה מאן דמתני לה אברייתא לא מתני' אמתני' משום דלא חיישינן לשמא בא בצינעא ע\"ש מ\"ש בדוחק: ולע\"ד אשתמיט מיניה מ\"ש הרשב\"א פרק מי שאחזו דע\"ו וז\"ל ור\"ת פי' לאחר שלשים יום אמאי תנשא לאחר ליחוש שמא נתפייס ובא בחשאי והא דאמרינן מאן דמתני אמתני' כ\"ש אברייתא היינו כ\"ש דהיה הולך ובא ואז יותר ראוי לחוש שמא בא כדרכו ולא ראינוהו כן פרש\"י דהיינו כ\"ש דמאן דמתני לה אמתני' עכ\"ל ע\"ש א\"כ א\"ל שדעת הרא\"ש כדעת הרשב\"א ומאן דמתני לה אבריי' ולא מתני לה אמתני' היינו טעמא כיון דלא היה הולך ובא לית לן למיחש שמא בא בצינעא ואברייתא דוקא דהיה הולך ובא הוא דאיכא למיחש שמא בא כדרכו וזה פשוט ומ\"מ מ\"ש הרשב\"א דכן פי' רש\"י דהיינו כ\"ש דמאן דמתני לה אמתני' הם דברים תמוהים דדברי רש\"י אין ענין לפר\"ת כלל דמ\"ש רש\"י וז\"ל כ\"ש אברייתא וכיון דהיכא דלא בא חיישינן שמא פייס כ\"ש אברייתא שהי' הולך ובא ע\"ש אין הכונה לומר שכיון שהיה הולך ובא אפילו אם עברו ל' ולא ראינוהו שבא דחיישינן שמא בא כדרכו כמו שפי' ר\"ת אלא הכונה לומר דכיון דלא בא כלומר שלא ראינוהו שבא שמא בא בחשאי ונתיחד עמה כל שכן אברייתא שהיה הולך ובא דאיכא למיחש באותן הימים שהיה הולך ובא שמא פייס ונתייחד עמה וזה מבואר בדברי רש\"י ז\"ל שם בד\"ה שמא פייס אבל לעולם דל' יום שעברו ולא בא סבירא ליה לרש\"י דמאן דמתני לה אברייתא ליכא למיחש שמא בא בחשאי כדרכו כיון שלא ראינוהו שבא ואי איכא למיחש משום אותן הימים שהיה הולך ובא הוא דאיכא למיחש וכיון שכן איך כתב הרשב\"א וכן פירש רש\"י וצ\"ע:"
+            ]
+        ],
+        [
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>ומותרת </b>\n<b> האשה להנשא כו' או מעדי מיאוניה.</b> כתב ה\"ה והטעם בירושלמי שאין ב' מצויין לחטוא בשביל א' כו' וכן כתב הטור אה\"ע סי' י\"ב וז\"ל מיאנה או שחלצה בפני בית דין יכול א' מהן לישאנה כיון שהם ג' אין האחרים חוטאין בשבילו וכתב הב\"ח שם וז\"ל משמע דס\"ל דדוקא בג' וכן כתב הר\"ן ר\"פ האשה שנתארמלה משם ר\"ח דדוקא בג' והביאו ב\"י סס\"י י\"ז גבי ניסת לא' מעידיה אלא דק' דלקמן סימן קנ\"ב בדין ב' אומרים נתגרשה וב' אומרים לא נתגרשה דאם נשאת לא תצא כשנשאת לא' מעידיה הי\"ל לרבינו לפרש דהיינו דוקא כשהיו ב' לבד איתו עד שנשאת אליו כמו שפי' הר\"ן משם ר\"ח גבי הך דב' אומרים נתגרשה כו' וכן בסי' מ\"ז גבי שנים אומרים נתקדשה ושנים אומרים לא נתקדשה דבנשאת לא' מעידיה לא תצא הי\"ל לפרש דדוק' בדאיכא ב' לבד אותו עד שנשאת לו ולכן נראה דמ\"ש רבינו כיון שהן ג' האמת נקט דמיאון וחליצה אינו אלא בג' כמו שיתבאר עכ\"ל ומה מאד תמוהים דבריו בעיני דמאי ראיה מייתי מהתם דהא אם נאמר דמ\"ש הטור כיון שהן ג' דוקא נקט ג' אבל ב' לא היינו לענין שלא תנשא לכתחילה אבל אם נשאת ודאי לא תצא דאפי' בע\"א המעיד שמת בעלה כתב בריש סי' הנזכר דאם נשאת לא תצא שכתב וז\"ל המביא גט ממ\"ה כו' או שמעיד על בעלה שמת או שאמר הרגתיו הרי זה לא ישאנה משום חשד ואם כנס לא יוציא וא\"כ בשנים המעידים פשיטא ודאי דאם נשאת לאחד מהם לא תצא וא\"כ משו\"ה בסי' מ\"ז וקנ\"ב דשם מיירי הטור ז\"ל לענין שאם נשאת לא תצא ולכתחל' לא תנשא לא הוצרך לפרש דמיירי בדאיכא שנים לבד אותו עד שנשאת וכיון שנשאת אפי' בעד אחד המעיד לא תצא ותדע דבסי' י\"ז כתב הטור וז\"ל אשה אומרת מת ואשה אומרת לא מת או עד אחד אומר מת ועד אחד אומר לא מת כו' בכולן לא תנשא ואם נשאת למי שאינו מעיד תצא ואם נשאת לא' מעדיה ואומר ברי לי שמת לא תצא עכ\"ל הרי באפי' בעד אחד אומר מת ועד אחד אומר לא מת כתב הטור ז\"ל דאם נשאת לאותו עד לא תצא וכ\"כ מרן הב\"י שם שדעת הטור כדעת רבי' דעד א' אומר מת ועד אחד אומר לא מת אם נשאת לאותו עד לא תצא וכן נראה ממ\"ש הוא עצמו בסי' הנזכר יע\"ש וא\"כ לפי דעתו אכתי ת\"ל דבע\"א אומר מת אמאי כתב דאם נשאת לאותו עד לא תצא הא לכ\"ע בעד אחד איכ' חשדא וכדקתני מתניתין מת הרגתיו לא ישא את אשתו אלא ודאי כמ\"ש ומ\"ש הר\"ן בשם ר\"ח גבי ב' אומרים נתגרש' וב' אומרים לא נתגרש' דאמרי' לא תנש' ואם נשאת לא תצא דהיינו דוקא בדאיכא ב' לבד מאותו עד שנשאת לו דמשמע דאי ליכא שנים לבד מאותו עד תצא אע\"ג דבפ\"ב דיבמות אבעיא לן כנס מהו שיוצי' ופשיט ר\"א ממתני' דהנטען על השפחה דאם כנס אינו מוציא ה\"ט דס\"ל להר\"ן ור\"ח דהא דא\"ל כנס מהו שיוציא ה\"ד אחלוק' חכם שאסר את האשה בנדר על בעלה משום דליכא חשדא דאסיר' ליה משום א\"א דאפי' מה שחושדין אותו דשלא כדין עשה מ\"מ כבר גירשה בעלה והרי היא מותרת לו מדאוריי' אמנם בחלוקת המביא גט ממ\"ה ואמר בפני נכתב ובפני נחתם וכן בעד המעיד מת או הרגתיו דהלעז שחושדין אותו שמעיד עדות שקר כדי לישא אותה אסור' משום א\"א אם כנס יוציא וכן הוא דעת התו' שם והרשב\"א כמ\"ש ה\"ה וכ\"כ מהרח\"ש בקונט' עגונה דאיתתא דע\"ה שדעת הר\"ן ור\"ח כדעת התוס' והרשב\"א אמנם הטור דס\"ל דאפי' במביא גט ממ\"ה או בעד המעיד על בעלה שמת אם נשאת לא תצא מש\"ה לא הוצרך לבאר בסי' מ\"ז וקנ\"ב דמיירי בדאיכא ב' לבד מאותו עד שנשאת לו וזה פשוט ויש לי לדקדק על דברי התוס' וסיעתייהו דס\"ל דבעד אחד אומר מת אפי' אם נשאת תצא מהא דגרסינן ביבמות דפ\"ח ע\"א אמ\"ר ל\"ש אלא שנשאת בע\"א אבל נשאת בב' ה\"ז לא תצא כו' ופרכינן עלה ס\"ס ב' וב' נינהו והבא עלי' באשם תלוי קאי ומשנינן בשנשאת לא' מעידיה כו' ע\"ש והשתא ק' דא\"כ כי קאמר רב ל\"ש אלא שנשאת בעד אחד ע\"כ בשנשאת לאותו העד מיירי דאי בשנשאת לאיש אחר אפי' נשאת בב' נמי תצא וא\"כ בשנשאת לאותו העד היכי קתני מתני' ואח\"כ בא בעלה תצא מזה ומזה ומאי אירייא דבא בעלה אפי' לא בא בעלה נמי כיון שנשאת לאותו העד תצא וי\"ל דאצטריך למיתני בא בעלה היכא שנשאת לאותו העד כדינו דהיינו שהיו לו נשים ומתו וכדתנן וכולן שהיו להן נשים ומתו כו' ואשמועי' דאם בא בעלה תצא מזה ומזה אלא דאכתי ק' דא\"כ מאי ק\"ל אבריי' דמוקמי' לה בשנשאת לא' מעידיה ואמאי לא נימא דברייתא מיירי בשנשאת לא' מעידיה כדינו וי\"ל דלא ניחא להו בהכי דכל כי האי הי\"ל לברייתא למיתני בהדיא ולא למיתני סתמא אם נשאת לא תצא משא\"כ אמתני' דיבמות דעיקר דינא דמתני' בשבא בעלה הוא דבא לאשמועינן ולא נחית לאשמועי' דאם נשאת לא תצא א\"ל דבנשאת כדינו מיירי מתני' כנ\"ל ודוק ולדעת ר\"ח דס\"ל דבנשאת לא' מעידיה מיירי בדאיכ' שנים לבד מאותו שנשאת אבל אי ליכא אלא שנים תצא אין להק' א\"כ מאי פרכינן התם ביבמות מתיב רבא מנין שאם לא רצה דופנו ת\"ל וקדשתו בע\"כ היכי דמי אילימא דלא נשאת לא' מעידיה כו' צריכה למימר דדופנו אלא לאו דנשאת לא' מעידיה וקתני דופנו והשת' מאי קוש' אימא דבריי' מיירי בשנשאת לא' מעידיה וליכא אלא שנים ואשמועינן טובא דאפי' בשנים תצא דהא ודאי לאו מילת' דפשיטא היא שהרי מתני' אצטריך למיתני בהדי' האומר הרגנוהו לא ישא את אשתו דהא ודאי בורכא היא דלר\"ח דס\"ל דאם נשאת תצא פשיטא ודאי דאינו אלא מדרבנן משום לזות שפתים דמדאוריי' ודאי לא תצא א\"כ בריית' דקאי אקרא דוקדשתו ק\"ל שפיר דבנשאת לאחד מעידיה אמאי תצא וזה פשוט:"
+            ]
+        ],
+        [],
+        [
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>שנים </b>\n<b> אומרים נתגרשה כו' אם נשאת לא' מעדיה לא תצא.</b> מימרא וברייתא פרק האשה שנתארמלה דכ\"ב ע\"ב ודעת התוס' ד\"ה הבא עליה באשם תלוי דתרי ותרי ספיקא דרבנן וכן הוא דעת הרא\"ש והר\"ן שם יע\"ש וכ\"כ התוס' בפ' האומר בקידושין דס\"ו ד\"ה מאי חזית דשנים ושנים ספיק' דרבנן יע\"ש אכן הרשב\"א שם כתב וז\"ל ויש מי שתי' דכל שנים ושנים הוי ספיקא דאורי' כדאית' בפ\"ד אחין ולא אמרינן אוקי איתת' אחזקתה ומסייעיה ליה להאי פירוקא מדאמרי' בפרק האשה שנתארמלה כו' ועוד אמרי' התם שנים אומרים מת ושנים אומרים לא מת ה\"ז לא תנשא ואם נשאת לא תצא ואקשי' מכדי שנים ושנים אינהו הבא עליה באשם תלוי קאי וא\"א הבא עליה בחטאת קאי הו\"ל למימר דהא בחזקת א\"א מוקמינן לה ועוד דגרסי' בפרק האשה רבה האשה שהלך בעלה ובנה למה\"י באו ואמרו לה מת בעלך ואח\"כ כו' תצא והולד ממזר ואמרי' עלה בגמ' היכי דמי אילימ' דאיכ' תרי ותרי מאי חזית דסמכת אהני כו' ולא תצא ואי אמרי' אוקי ב' לבהדי ב' ואוקי איתת' אחזקתה הא בדין נפק' דהא בחזקת איסור ליבם הוה קיימא דבן היה לה והולד ממזר גמור הוא אלא שמעי' מכל הני דלא אמרינן אוקי אחזקתה את\"ד ודבריו סתומים כס' החתום במה שהבי' ראיה מההיא דהאשה רבה שהרי לדידיה נמי תיקשי דמאי פריך בגמ' מאי חזית דסמכת אהני כו' ולא תצא הא לו יהי דתרי ותרי ספק דאוריי' אפי\"ה אם נשאת תצא דהבא עליה באשם תלוי קאי כדפריך בכתובות ואם נאמר דס\"ל כמ\"ש התוס' שם ביבמות ד\"ה מאי חזית דההיא מיירי היכא דהיבם אומר ברי לי והיא אומרת ברי לי דהוה ליה כניסת לא' מעידיה דלא תצא כדאמרי' בכתובות אלא דס\"ל דהא דנשאת לא' מעידי' לא תצא היינו דוקא אם נאמר דתרי ותרי ספק דאוריית' אמנם אי ס\"ל דספיק' דרבנן היא ומדאוריי' אוקמ' אחזקתה א\"כ הו\"ל ודאי אשת אח שלא במקום מצוה ואפי' לא' מעידיה תצא וכמו שכן הוא ג\"כ דעת התוס' בפ\"ב דכתובות א\"כ ק' דאמאי הוצרכו להבי' ראיה מההיא דפריך פ' האשה רבה הי\"ל להבי' ראיה בפשיטות מבריית' דשני' אומרים נתגרש' דמוקמינן לה בנשאת לא' מעידיה ואם אית' דמדאוריי' אוקמ' אחזקתה ה\"ל א\"א ודאית אפי' נשאת לא' מעידיה תצא וכדק\"ל להתוס' שם ותו דאפי' לסברת' אכתי ת\"ל לההיא לישנ' דבעי למימר בפ\"ד אחין דשני' ושנים ספק דרבנן היכי הוה ניחא לן בריית' דשנים אומרים נתגרש' דקתני לא תצא ואם נאמר דמההיא דשנים אומרים נתגרש' לא ק\"ל משום דס\"ל כדעת ר\"ת שכתבו התוס' דחזקה אשה דייקא ומינסבה מרעה לה לחזקה דר\"א והו\"ל ספק שקול אכן מההיא דהאשה רבה ק\"ל שפיר למאי דבעי למימר תלמוד' התם דגבי היבם ליכא חזקה דדייק' ומינסבה דזימנין מנחמה ליה ועיין בתוס' פ\"ב דכתובות דכ\"ו ד\"ה אנן א\"כ ק' איך הביאו ראיה ממה שפריך בפ\"ב דכתובות אבל הבא עליה באשם תלוי קאי ול\"ק בחטאת קאי הא התם ליכא חזקת א\"א דחזקת דייקא ומינסב' מרעה לחזקת א\"א וכמו שתי' התוס' שם לקו' הלזו אמנם אחר העיון נר' שיתיישב דבריו ע\"פ מ\"ש התוס' פרק חזקת הבתים דל\"ב ד\"ה אנן וז\"ל והא דאמרי' ב' אומרים מת ושנים כו' אבל נשאת ואח\"כ באו עדים לא תצא כו' אומר ר\"ת דאתיא חזקה כו' וא\"ת כי איכא ב' עדים לא דייקא דליכא חומר בסוף כו' וי\"ל הואיל ומכחישים זה את זה איכא חומר' אם תעמוד תחת בעלה בטענת ברי שלה כו' וא\"ת למאי דלא ידע דבאומרת ברי לי איירי מאי קאמר היא גופה באשם תלוי קאי הול\"ל בחטאת קאי וי\"ל דפריך אפי' אם נאמר דשנים ושנים ספק דאוריית' כו' עכ\"ל ומעתה נתבאר כונתם דמבריית' דשנים אומרים מת כו' ל\"ק ליה משום דס\"ל כדעת ר\"ת דחזק' דדייקא מרעה לה לחזקה דא\"א דאע\"ג דאיכא עדים איכא חומר בסוף במה שעומדת תחת בעלה בטענת ברי שלה אכן ממאי דפריך הבא עליה באשם תלוי קאי ק\"ל שפיר דהתם ליכא חזקה כיון דאיכ' עדים והיא אינה אומרת ברי לי ואגב עיוני ראיתי להרב ח\"ה שם שהקשה במה שתפסו קו' מדברי ר\"מ ב\"ר יוסי דסבר דאם נשאת ואחר כך באו עדים לא תצא וצ\"ע דהא מת\"ק כ\"ש דק' טפי דסבר אם נשאת לא תצא ואפי' באו עדים ואחר כך נשאת יעוין שם ולדעתי דבריהם מבוארים דהוצרכו לתפוס קו' מדר\"מ למה שרצה להק' דכיון דאיכ' ב' עדים לא דייקא כו' דהך קושיא לא תיקשי לן אלא מחלוקת נשאת ואח\"כ באו עדים דכיון דניסת בב' עדים מאי הו\"ל למידק אמנם בחלוק' באו עדים ואחר כך ניסת ל\"ק ליה כלל דבפשיטות איכא למימר דהא דנשאת בשני עדים לא דייקא ה\"ד היכא דאין מכחישי' אבל כל שמכחישים הו\"ל למידק איזה מב' אמת ואהא הוצרכו לידחק דאפילו הכי איכא חומר' אם תעמוד תחת בעלה בטענת ברי שלה וזה פשוט ועיין בתוס' פרק האשה רבה דפ\"ח ע\"ב ד\"ה הבא עליה שתי' משם ר\"י כתי' ר\"ת וכתב הרב ח\"ה וז\"ל וצ\"ע דהא בשני עדים קמיירי ובשום מקום לא מצינו דנימא דדייקא ומינסבה בשני עדים כיון דליכא חומר בסופה יע\"ש והנראה דאשתמיטתיה מיניה דברי התוספות דפרק חזקת ואולי שכונתו להקשות למה שנראה מדברי התוספות שם דבתירוץ ר\"י מיתרצה נמי מ\"ש דאמאי לא פריך הבא עליה בחטאת קאי ואהא הוא דק\"ל להרב דלס\"ד דמקשה דלא מיירי באומרת ברי ליכא חזקה דדייקא ומינסבה וכמו שכתבו פ' חזקת ואי לזאת היתה כונתו אין זו מן התימה להצריכו עיון דאיכ' למימר דהתוס' כל עיקר קושית' הוא ממאי דמשני בנשאת לא' מעדיה דאי ממאי דפריך הבא עלי' באשם תלוי קאי אין זו מן התימה כ\"כ דאיכא למימר דפריך אפילו למ\"ד דתרי ותרי ספיקא דרבנן כמ\"ש בפרק ח\"ה ולזה הוא שכתבו ועוד מאי קא משני כו' כלומר דאפילו לכשת\"ל דממאי דפריך באשם תלוי קאי אין כאן קו' אכתי ק' ממאי דמשני כו' ואהא הוא שתי' משם ר\"י ועוד י\"ל דמאי דפריך באשם תלוי קאי הוא משום דבעי נמי להקשות אחלוקת באו עדים ואח\"כ נשאת דהתם ודאי אף על גב דאי אינה אומרת ברי לי איכא חזק' דדייקא ומינסבה כל שהעדים מכחישין ועמדה ונשאת כנ\"ל ודוק: ומן האמור בזה נתיישבו דברי הר\"ן ז\"ל שכתב פ\"ב דכתובות וז\"ל ומדאמרי' הבא עליה באשם תלוי קאי איכא מאן דבעי לאוכוחי דתרי ותרי ספק דאוריית' כו' והא ודאי ליתא דמסקנא דיבמות סלקא דב' וב' ס' דרבנן כו' ושמעתין ל\"ק כו' ונקט הכי לרוחא דמילתא דאפי' למקיל טפי באשם תלוי קאי ע\"כ ותמה עליו מוהרח\"ש ז\"ל בקונטרס עגונה דף ע\"ה ע\"ב דאכתי ק\"ל דמאי משני בנשאת לאחד מעדיה דהא מ\"מ ק' לפום מסקנא דב' וב' ספיקא דרבנן והבא עליה בחטאת קאי א\"כ אפי' נשאת לאחד מעדיה אמאי שריא דלא מיסתבר כלל לו' דלהא ג\"כ מהני לא' מעדיה כיון דבחזקת א\"א גמורה קאי יע\"ש שהניחו בצ\"ע אכן כפי מ\"ש אין כאן קושיא דלמסקנא דמילת' ל\"ק לן דכיון דאיהי אומרת ברי לי איכא חזקה דדייק' ומינסבא ומרעא לחזק' א\"א ולק\"ל ז\"ל אלא ממאי דפריך באשם תלוי קאי ואמנם אנכי הרואה שלדברי הר\"ן אין אנו צריכין לישוב זה שדבר' ז\"ל מבוארים ע\"פ מ\"ש באותו פרק על ההיא דג' שישבו לקיים את השטר וקרא עליו ערער שכתב וז\"ל ואחרים מסייעים עוד סברת הרי\"ף ואומר דכל ב' וב' ספיקא דאוריית' הוא ולא אמרינן אוקמא אחזקתה מדאמרינן בסמוך כו' ועוד ראיה מדאמרי' בהאשה רבה כו' ואי אמרינן דאוקי איתתא אחזקתה דין הוא שתצא שהרי חזקת' לשוק אלא ש\"מ דלא אמרי' אוקי ב' כו' להוציאה מבעלה באומר ברי לי כו' וכ\"ש דליכא למימר אוקמא אחזקתה לאפוקי ממונא אבל היכא שאין צריך להוציא כלום מיד המוחזק משמע דמדינא אית לן לאוקמא אחזקתה דבפרק ד' אחין משמע דמסקנא דהתם היא ב' וב' ספיקא דרבנן דמדאורייתא אית לן לאוקמא אחזקתה כיון שאין אנו צריכין להוציא כלום מתחת המוחזק א\"ד ולכאורה דבריו ז\"ל נראה כסותרין אלו את אלו דכאן נראה דהסכימה דעתו לדעת האומרים דב' וב' ספיקא דאוריית' והביא סמוכות לדבר ויישב סוגיא דפ\"ד אחין ואלו בההיא דהבא עליה באשם תלוי דחה סברת האומרים כן ויישב סוגיא דפ\"ד אחין האמנם למעיין קצת בדבריו דבריו ז\"ל צדקו יחדיו שמה שדחה ז\"ל בההיא דהבא עליה באשם תלוי סברת האומרים ב' וב' ס' דאוריית' היינו משום דאינהו ז\"ל ס\"ל דאפי' היכא דאין אנו צריכין להוציא כלום מיד המוחזק וכגון שנים אומרים נתקדש' וב' אומרים לא נתקדש' לא אמרי' אוקמ' אחזקת פנויה אלא ס' דאוריית' הוי והבא עליה באשם תלוי קאי ובעו להוכיח כן ממאי דפריך בגמ' הבא עליה באשם תלוי קאי ול\"ק הבא עליה בחטאת קאי דאוקמ' אחזקת א\"א שהרי מה שאנו אומרים דחייב חטאת מכח חזקת א\"א אין אנו מוציאין אותה מבעלה מכח חזקה זו דבלא\"ה הרי הוא חייב להוציאה משום ספק אשת איש וחזקה הלזו לא תוסיף תת כחה להוציאה מבעלה וכיון שכן הי\"ל למי' דבחטאת קאי דאוקמ' אחזקת' כיון דאין אנו מוציאין כלום מיד המוחזק בכח חזקה זאת ואהא הוא שדחה הר\"ן ז\"ל דבריהם מכח ההיא דפ' ד' אחין דמסקנ' דב' וב' ס' דרבנן ומדאוריית' אוקמ' אחזקתה כל שאין צריך להוציא כלום מיד המוחזק וא\"כ הכא נמי הבא עליה בחטאת קאי אלא דלרוחא דמילתא נקט כו' ומעתה הנך רואה שאין מקום לקושית מוהרח\"ש ז\"ל דלמסקנא דמילתא ל\"ק להר\"ן משום דכל שאנו באים להוציאה מבעלה מכח חזק' א\"א לא אמרינן אוקי תרי וכמו שכתבנו ומהתימה על הרב ז\"ל איך אישתמיט מיניה: האמנם דברי הר\"ן ז\"ל תמוהים בעיני במ\"ש ראיה דתרי ותרי ס' דאוריית' מדאמרינן שנים אומרים נתקדשה כו' אם נשא' לא תצא ב' אומרים נתגרש' כו' ופרכינן מ\"ש רישא ומ\"ש סיפא ומאי קו' ב' וב' נינהו ואוקמינן אחזק' ורישא בחזקת פנויה וסיפא בחזקת א\"א והדבר ק' דאיך נחה שקט' קו' זו לפי שיטתם שהרי אפי' לפי שיטתם הרי ס\"ל דכל שאין אנו מוציאים כלום מיד המוחזק בדינא אוקמוהו אחזקת' וכמסקנ' וא\"כ אדק\"ל דמאי פריך מ\"ש רישא דהא רישא מדאוריית' אית לן לאוקמה בחזקת פנויה ומשום הכי אם נשא' לא תצא וסיפא כיון דליכא חזקת פנויה הו\"ל ס' א\"א והבא עליה באשם תלוי קאי ומש\"ה אם נשאת תצא ואין לומר דס\"ל דודאי כל שנשאת לאח' אפי' בשנים אומרים נתקדש' מסתבר' ודאי דאפי' נשאת תצא כיון דס' דרבנן מיהא הוי וכמ\"ש התוס' שם אלא דעיקר קו' היא דלוקמא לבריית' בנשאת לא' מעדיה דבב' אומרים נתקדש' כיון דאיכא חזקת פנויה ונשא' לא' מעדיה לא תצא ובב' אומרים נתגרשה כיון דאיכא חזקת א\"א אפי' נשאת לא' מעדיה תצא דהוה ליה כא\"א ודאית אמנם למאי דס\"ל דב' וב' ספיק' דאורייתא ולא אוקמו' אחזק' להוציאה מבעלה ניחא להו דמש\"ה פריך מ\"ש רישא כו' דאע\"ג דבסיפא איכ' חזקת א\"א לא מהני להוציאה מבעל' ואם נשאת לא תצא דא\"כ אדת\"ל ממאי דפריך מאי שנא רישא אמאי לא הביאו ראיה מבריית' דשנים אומרים נתגרשה דקתני אם נשאת לא תצא ואוקי' לה בנשאת לא' מעדיה וכתי' התוס' ז\"ל ואי ס\"ל כתי' ר\"ת דחזקת דייקא ומינסבה מרעא לה לחזק' א\"א וה\"ל ספק שקול וא\"כ מאי ק\"ל הכא ואי קו' היא דלוקמ' לבריית' כר\"מ דס\"ל בבאו עדים ואח\"כ נשאת אפי' לא' מעדיה תצא אלא דבב' אומרים נתקדשה מודה משום דאיכ' חזקת פנויה וכמ\"ש התוס' שם בד\"ה מ\"ש א\"כ הך קו' ת\"ל ג\"כ לפי שיטת' ועיין למוהראנ\"ח ח\"ב סי' מ' ובחי' לכתובות וצ\"ע:<br><b> ודעת </b> הרשב\"א ז\"ל כדעת התוס' דב' וב' ס' דרבנן ודחה לההיא דהאשה רבה וז\"ל וההיא דהאשה רבה כו' מסתבר' דמשום דהני ב' דאמרי חלוף היו הדברים לא באו עד שנתיבמה הוא דאמרי מאי חזית דסמכת אהני דאתו בתר יבום ומפק' להו סמוך אהני דנתיבמה אפומייהו ותדע דהא ר\"מ בר\"י כו' דס\"ל אם ניסת תצא מודה הוא דאם ניסת עד שלא באו עדים לא תצא כו' יע\"ש והנה שפתיו ז\"ל ברור מללו דס\"ל דכל שנשאת ואח\"כ באו עדים אפי' נשאת שלא לא' מעדיה לא תצא וע\"ז הוא שהוצרך הרשב\"א להבי' ראיה מדר\"מ בר\"י דכי היכי לדר\"מ בר\"י מפלגי' בנשאת ואח\"כ באו עדים לבאו עדים ואח\"כ נשאת ובנשאת לא' מעדיה ה\"נ יש לחלק לרבנן בנשאת לא' דליכא למימר דהרשב\"א ז\"ל לא כתב כן אלא בנשאת לא' מעדיה וההיא דהאשה רבה מיירי בשהיבם אומר ברי לי כמ\"ש התוס' ז\"ל וכמו שכן צ\"ל ג\"כ לדעת יש מי שתי' שכתב הוא וכמ\"ש לעיל דא\"כ לא הי' צריך הרב להביא עצות מרחוק לזה ובפשיטות היל\"ל דההיא מיירי בשהיבם אומר ברי לי דאע\"ג דב' וב' ס' דרבנן היא לגבי עצמם נאמנים הם בדיעבד וכמ\"ש לעיל מזה ליישב ההוא דפ\"ב דכתובות וכ\"כ הרדב\"ז ז\"ל בח\"א סי' נ\"ז בכונת הרשב\"א ז\"ל ומהתימ' על מוהר\"י בי רב ז\"ל סימן נ\"ו דס\"ה שכתב דהרשב\"א ז\"ל לא כתב כן אלא לא' מעדיה וליתא כמ\"ש ולפ\"ז צ\"ל דכי פריך בגמר' בפ\"ב דכתובות מכדי ב' וב' נינהו כו' לא פריך אלא אליבא דרבנן דס\"ל דאפי' באו עדים ואח\"כ נסת לא תצא דאלו לר\"מ בר\"י כל שנסת ואח\"כ באו עדים אפי' נסת לאחר לא תצא ואפשר שלזה כוון רש\"י שכתב וז\"ל לא תצא ולקמיה פריך מכדי תרי ותרי נינהו וכונתו ז\"ל לומר דאליב' דרבנן דוקא הוא דפריך וכדעת הרשב\"א ז\"ל אך זו היא שק' בעיני לדעת הרשב\"א ז\"ל מההיא דר\"פ האשה רבה דפ\"ח דפרכינן התם לרב דאמר לא שנו אלא שנשאת בעד א' אבל אם נשאת ע\"פ ב' עדים לא תצא ואוקימנא לה בדלא ידעי' ליה ואתו בי תרי ואמרי אנן הוינן בהדי' מכי נפק ועד השתא והדר פרכינן סוף סוף תרי ותרי נינהו ואוקימנ' לה בנסת לא' מעדיה והשתא לדעת הרשב\"א ז\"ל דס\"ל דכל שנסת ואח\"כ באו עדים אפי' נסת לאחר לא תצא אמאי הוצרכו לאוקמי ההיא דרב בנסת לא' מעדיה אפי' נסת לאחר נמי כיון דנשאת ואח\"כ באו עדים וכן נמי קשה מהא דפרכינן התם בתר הכי מתיב רבה מנין שאם לא רצה דופנו ת\"ל וקדשתו בע\"כ ה\"ד אילימא דלא נשאת לאחד מעדיה צ\"ל דדופנו ואם איתא איפכא הוה ליה לאקשויי דאפי' נסת לאחר כל שנסת ואח\"כ באו עדים לא תצא לדעת הרשב\"א וליכא למימר דתלמודא הק' אלימא דבריית' מיירי דלא נסת לא' מעדיה ובאו עדים ואח\"כ נסת דא\"כ מאי האי דקאמר אלא לאו דנסת לא' מעדי' וקתני דופנו מאי קו' לוקמא בבאו עדים ואח\"כ נסת ורב דאמר בנסת ואח\"כ באו עדים ואי נמי ברייתא ר\"מ בר ר\"י היא ורב דאמר כרבנן כדמשני בתר הכי אלא ודאי משמע דרב ס\"ד דבריית' סתמא קתני ואפי' בנשאת ואח\"כ באו עדים ואפ\"ה ס\"ל לרבה דכל שנסת לאחר אפי' נסת ואח\"כ באו עדים תצא לכ\"ע וצ\"ע כעת. כתב הרדב\"ז ז\"ל סי' הנז' דאפי' למ\"ש התוס' פ\"ב דקידושין ד\"ה מאי שנא רישא לחד תי' דאע\"ג דתרי ותרי ס' דרבנן הוא ומדאוריית' אית לן לאוקמי בחזקת פנויה אפ\"ה אם נשאת תצא מדרבנן וכן הוא דעת הרא\"ש ז\"ל ורי\"ו והטור ז\"ל בסי' מ\"ז לא כתב כן אלא בבאו עדים ואח\"כ נשאת דעברה אדרבנן וקנסוה אבל בנשאת בהתר ואח\"כ באו עדים לכ\"ע לא תצא וכ\"כ מוהרש\"ל ז\"ל בח\"ב סי' ק\"ד ומוהרד\"ב סי' י\"ח אמנם מוהר\"י ן' רב סי' הנז' חולק בזה וכתב שזה טעות גמור דלרבנן אין חילוק בין באו עדים תחלה ואח\"כ נסת לנשאת ואח\"כ באו עדים יע\"ש. ולעד\"נ לי עיקר כדעת הרדב\"ז וסיעתיה שהרי דעת רי\"ו בנתיב כ\"ב פ\"ג שכ' וז\"ל שנים אומרים נתקדשה כו' לא תנשא ואם נסת תצא דהו\"ל ב' וב' ולא אמרינן העמד אשה בחזקת פנויה ותצא מדרבנן ואלו בנתיב כ\"ה ח\"ג כתב וז\"ל הלך בעלה למ\"ה ואמרו לה שמת בנה ואח\"כ בעלה ונתיבמה ואח\"כ אמרו לה בהפך תצא והולד ממזר ודוקא שבא עד א' תחלה ואח\"כ באו שנים אבל באו ב' תחלה לא תצא ולא דמי לשנים אומרים מת ושנים אומרים לא מת כו' דנשאת ואח\"כ באו עדים תצא דהתם איתחזק איסורא דא\"א הכא לא איתחזק איסורא דאשת אח כיון דודאי מת ויש דרך במיתה דפקע ביה איסור דאשת אח אם מת הבן תחלה פקעה ליה חזקת איסור אשת אח כו' עכ\"ל. והנה לעין הקורא נרא' דבריו ז\"ל כסותרים אלו את אלו שהרי כפי מ\"ש בנתיב כ\"ג בב' אומרים נתקדשה כו' אע\"ג דאיכא חזקת היתר אפ\"ה תצא מדרבנן כ\"ש וק\"ו בב' אומרים מת בנה ואח\"כ מת בעלה כו' דליכא חזקת היתר לאח דאית לן למימר דתצא מדרבנן ואיך כתב דלא תצא אכן כפי דברי הרדב\"ז דבריו נכונים דמ\"ש בנתיב כ\"ג היינו דוקא בבאו עדים ואח\"כ נשאת אבל בנשאת ואח\"כ באו עדים ס\"ל לרי\"ו ז\"ל דדוקא היכא דאיכא חזקת איסור אשת איש תצא אבל כל דליכא חזקת איסור כל שנסת ואח\"כ באו עדים לא תצא והיינו מה שכתבנו בנתיב כ\"ה וזו ראיה שאין עליה תשובה ודוק ועיין בספר בית שמואל סי' קע\"ה ס\"ק ז':"
+            ],
+            [
+                "<b>שנים </b>\n<b> אומרים נתגרשה כו' אם נשאת לא' מעדיה לא תצא.</b> מימרא וברייתא פרק האשה שנתארמלה דכ\"ב ע\"ב ודעת התוס' ד\"ה הבא עליה באשם תלוי דתרי ותרי ספיקא דרבנן וכן הוא דעת הרא\"ש והר\"ן שם יע\"ש וכ\"כ התוס' בפ' האומר בקידושין דס\"ו ד\"ה מאי חזית דשנים ושנים ספיק' דרבנן יע\"ש אכן הרשב\"א שם כתב וז\"ל ויש מי שתי' דכל שנים ושנים הוי ספיקא דאורי' כדאית' בפ\"ד אחין ולא אמרינן אוקי איתת' אחזקתה ומסייעיה ליה להאי פירוקא מדאמרי' בפרק האשה שנתארמלה כו' ועוד אמרי' התם שנים אומרים מת ושנים אומרים לא מת ה\"ז לא תנשא ואם נשאת לא תצא ואקשי' מכדי שנים ושנים אינהו הבא עליה באשם תלוי קאי וא\"א הבא עליה בחטאת קאי הו\"ל למימר דהא בחזקת א\"א מוקמינן לה ועוד דגרסי' בפרק האשה רבה האשה שהלך בעלה ובנה למה\"י באו ואמרו לה מת בעלך ואח\"כ כו' תצא והולד ממזר ואמרי' עלה בגמ' היכי דמי אילימ' דאיכ' תרי ותרי מאי חזית דסמכת אהני כו' ולא תצא ואי אמרי' אוקי ב' לבהדי ב' ואוקי איתת' אחזקתה הא בדין נפק' דהא בחזקת איסור ליבם הוה קיימא דבן היה לה והולד ממזר גמור הוא אלא שמעי' מכל הני דלא אמרינן אוקי אחזקתה את\"ד ודבריו סתומים כס' החתום במה שהבי' ראיה מההיא דהאשה רבה שהרי לדידיה נמי תיקשי דמאי פריך בגמ' מאי חזית דסמכת אהני כו' ולא תצא הא לו יהי דתרי ותרי ספק דאוריי' אפי\"ה אם נשאת תצא דהבא עליה באשם תלוי קאי כדפריך בכתובות ואם נאמר דס\"ל כמ\"ש התוס' שם ביבמות ד\"ה מאי חזית דההיא מיירי היכא דהיבם אומר ברי לי והיא אומרת ברי לי דהוה ליה כניסת לא' מעידיה דלא תצא כדאמרי' בכתובות אלא דס\"ל דהא דנשאת לא' מעידי' לא תצא היינו דוקא אם נאמר דתרי ותרי ספק דאוריית' אמנם אי ס\"ל דספיק' דרבנן היא ומדאוריי' אוקמ' אחזקתה א\"כ הו\"ל ודאי אשת אח שלא במקום מצוה ואפי' לא' מעידיה תצא וכמו שכן הוא ג\"כ דעת התוס' בפ\"ב דכתובות א\"כ ק' דאמאי הוצרכו להבי' ראיה מההיא דפריך פ' האשה רבה הי\"ל להבי' ראיה בפשיטות מבריית' דשני' אומרים נתגרש' דמוקמינן לה בנשאת לא' מעידיה ואם אית' דמדאוריי' אוקמ' אחזקתה ה\"ל א\"א ודאית אפי' נשאת לא' מעידיה תצא וכדק\"ל להתוס' שם ותו דאפי' לסברת' אכתי ת\"ל לההיא לישנ' דבעי למימר בפ\"ד אחין דשני' ושנים ספק דרבנן היכי הוה ניחא לן בריית' דשנים אומרים נתגרש' דקתני לא תצא ואם נאמר דמההיא דשנים אומרים נתגרש' לא ק\"ל משום דס\"ל כדעת ר\"ת שכתבו התוס' דחזקה אשה דייקא ומינסבה מרעה לה לחזקה דר\"א והו\"ל ספק שקול אכן מההיא דהאשה רבה ק\"ל שפיר למאי דבעי למימר תלמוד' התם דגבי היבם ליכא חזקה דדייק' ומינסבה דזימנין מנחמה ליה ועיין בתוס' פ\"ב דכתובות דכ\"ו ד\"ה אנן א\"כ ק' איך הביאו ראיה ממה שפריך בפ\"ב דכתובות אבל הבא עליה באשם תלוי קאי ול\"ק בחטאת קאי הא התם ליכא חזקת א\"א דחזקת דייקא ומינסב' מרעה לחזקת א\"א וכמו שתי' התוס' שם לקו' הלזו אמנם אחר העיון נר' שיתיישב דבריו ע\"פ מ\"ש התוס' פרק חזקת הבתים דל\"ב ד\"ה אנן וז\"ל והא דאמרי' ב' אומרים מת ושנים כו' אבל נשאת ואח\"כ באו עדים לא תצא כו' אומר ר\"ת דאתיא חזקה כו' וא\"ת כי איכא ב' עדים לא דייקא דליכא חומר בסוף כו' וי\"ל הואיל ומכחישים זה את זה איכא חומר' אם תעמוד תחת בעלה בטענת ברי שלה כו' וא\"ת למאי דלא ידע דבאומרת ברי לי איירי מאי קאמר היא גופה באשם תלוי קאי הול\"ל בחטאת קאי וי\"ל דפריך אפי' אם נאמר דשנים ושנים ספק דאוריית' כו' עכ\"ל ומעתה נתבאר כונתם דמבריית' דשנים אומרים מת כו' ל\"ק ליה משום דס\"ל כדעת ר\"ת דחזק' דדייקא מרעה לה לחזקה דא\"א דאע\"ג דאיכא עדים איכא חומר בסוף במה שעומדת תחת בעלה בטענת ברי שלה אכן ממאי דפריך הבא עליה באשם תלוי קאי ק\"ל שפיר דהתם ליכא חזקה כיון דאיכ' עדים והיא אינה אומרת ברי לי ואגב עיוני ראיתי להרב ח\"ה שם שהקשה במה שתפסו קו' מדברי ר\"מ ב\"ר יוסי דסבר דאם נשאת ואחר כך באו עדים לא תצא וצ\"ע דהא מת\"ק כ\"ש דק' טפי דסבר אם נשאת לא תצא ואפי' באו עדים ואחר כך נשאת יעוין שם ולדעתי דבריהם מבוארים דהוצרכו לתפוס קו' מדר\"מ למה שרצה להק' דכיון דאיכ' ב' עדים לא דייקא כו' דהך קושיא לא תיקשי לן אלא מחלוקת נשאת ואח\"כ באו עדים דכיון דניסת בב' עדים מאי הו\"ל למידק אמנם בחלוק' באו עדים ואחר כך ניסת ל\"ק ליה כלל דבפשיטות איכא למימר דהא דנשאת בשני עדים לא דייקא ה\"ד היכא דאין מכחישי' אבל כל שמכחישים הו\"ל למידק איזה מב' אמת ואהא הוצרכו לידחק דאפילו הכי איכא חומר' אם תעמוד תחת בעלה בטענת ברי שלה וזה פשוט ועיין בתוס' פרק האשה רבה דפ\"ח ע\"ב ד\"ה הבא עליה שתי' משם ר\"י כתי' ר\"ת וכתב הרב ח\"ה וז\"ל וצ\"ע דהא בשני עדים קמיירי ובשום מקום לא מצינו דנימא דדייקא ומינסבה בשני עדים כיון דליכא חומר בסופה יע\"ש והנראה דאשתמיטתיה מיניה דברי התוספות דפרק חזקת ואולי שכונתו להקשות למה שנראה מדברי התוספות שם דבתירוץ ר\"י מיתרצה נמי מ\"ש דאמאי לא פריך הבא עליה בחטאת קאי ואהא הוא דק\"ל להרב דלס\"ד דמקשה דלא מיירי באומרת ברי ליכא חזקה דדייקא ומינסבה וכמו שכתבו פ' חזקת ואי לזאת היתה כונתו אין זו מן התימה להצריכו עיון דאיכ' למימר דהתוס' כל עיקר קושית' הוא ממאי דמשני בנשאת לא' מעדיה דאי ממאי דפריך הבא עלי' באשם תלוי קאי אין זו מן התימה כ\"כ דאיכא למימר דפריך אפילו למ\"ד דתרי ותרי ספיקא דרבנן כמ\"ש בפרק ח\"ה ולזה הוא שכתבו ועוד מאי קא משני כו' כלומר דאפילו לכשת\"ל דממאי דפריך באשם תלוי קאי אין כאן קו' אכתי ק' ממאי דמשני כו' ואהא הוא שתי' משם ר\"י ועוד י\"ל דמאי דפריך באשם תלוי קאי הוא משום דבעי נמי להקשות אחלוקת באו עדים ואח\"כ נשאת דהתם ודאי אף על גב דאי אינה אומרת ברי לי איכא חזק' דדייקא ומינסבה כל שהעדים מכחישין ועמדה ונשאת כנ\"ל ודוק: ומן האמור בזה נתיישבו דברי הר\"ן ז\"ל שכתב פ\"ב דכתובות וז\"ל ומדאמרי' הבא עליה באשם תלוי קאי איכא מאן דבעי לאוכוחי דתרי ותרי ספק דאוריית' כו' והא ודאי ליתא דמסקנא דיבמות סלקא דב' וב' ס' דרבנן כו' ושמעתין ל\"ק כו' ונקט הכי לרוחא דמילתא דאפי' למקיל טפי באשם תלוי קאי ע\"כ ותמה עליו מוהרח\"ש ז\"ל בקונטרס עגונה דף ע\"ה ע\"ב דאכתי ק\"ל דמאי משני בנשאת לאחד מעדיה דהא מ\"מ ק' לפום מסקנא דב' וב' ספיקא דרבנן והבא עליה בחטאת קאי א\"כ אפי' נשאת לאחד מעדיה אמאי שריא דלא מיסתבר כלל לו' דלהא ג\"כ מהני לא' מעדיה כיון דבחזקת א\"א גמורה קאי יע\"ש שהניחו בצ\"ע אכן כפי מ\"ש אין כאן קושיא דלמסקנא דמילת' ל\"ק לן דכיון דאיהי אומרת ברי לי איכא חזקה דדייק' ומינסבא ומרעא לחזק' א\"א ולק\"ל ז\"ל אלא ממאי דפריך באשם תלוי קאי ואמנם אנכי הרואה שלדברי הר\"ן אין אנו צריכין לישוב זה שדבר' ז\"ל מבוארים ע\"פ מ\"ש באותו פרק על ההיא דג' שישבו לקיים את השטר וקרא עליו ערער שכתב וז\"ל ואחרים מסייעים עוד סברת הרי\"ף ואומר דכל ב' וב' ספיקא דאוריית' הוא ולא אמרינן אוקמא אחזקתה מדאמרינן בסמוך כו' ועוד ראיה מדאמרי' בהאשה רבה כו' ואי אמרינן דאוקי איתתא אחזקתה דין הוא שתצא שהרי חזקת' לשוק אלא ש\"מ דלא אמרי' אוקי ב' כו' להוציאה מבעלה באומר ברי לי כו' וכ\"ש דליכא למימר אוקמא אחזקתה לאפוקי ממונא אבל היכא שאין צריך להוציא כלום מיד המוחזק משמע דמדינא אית לן לאוקמא אחזקתה דבפרק ד' אחין משמע דמסקנא דהתם היא ב' וב' ספיקא דרבנן דמדאורייתא אית לן לאוקמא אחזקתה כיון שאין אנו צריכין להוציא כלום מתחת המוחזק א\"ד ולכאורה דבריו ז\"ל נראה כסותרין אלו את אלו דכאן נראה דהסכימה דעתו לדעת האומרים דב' וב' ספיקא דאוריית' והביא סמוכות לדבר ויישב סוגיא דפ\"ד אחין ואלו בההיא דהבא עליה באשם תלוי דחה סברת האומרים כן ויישב סוגיא דפ\"ד אחין האמנם למעיין קצת בדבריו דבריו ז\"ל צדקו יחדיו שמה שדחה ז\"ל בההיא דהבא עליה באשם תלוי סברת האומרים ב' וב' ס' דאוריית' היינו משום דאינהו ז\"ל ס\"ל דאפי' היכא דאין אנו צריכין להוציא כלום מיד המוחזק וכגון שנים אומרים נתקדש' וב' אומרים לא נתקדש' לא אמרי' אוקמ' אחזקת פנויה אלא ס' דאוריית' הוי והבא עליה באשם תלוי קאי ובעו להוכיח כן ממאי דפריך בגמ' הבא עליה באשם תלוי קאי ול\"ק הבא עליה בחטאת קאי דאוקמ' אחזקת א\"א שהרי מה שאנו אומרים דחייב חטאת מכח חזקת א\"א אין אנו מוציאין אותה מבעלה מכח חזקה זו דבלא\"ה הרי הוא חייב להוציאה משום ספק אשת איש וחזקה הלזו לא תוסיף תת כחה להוציאה מבעלה וכיון שכן הי\"ל למי' דבחטאת קאי דאוקמ' אחזקת' כיון דאין אנו מוציאין כלום מיד המוחזק בכח חזקה זאת ואהא הוא שדחה הר\"ן ז\"ל דבריהם מכח ההיא דפ' ד' אחין דמסקנ' דב' וב' ס' דרבנן ומדאוריית' אוקמ' אחזקתה כל שאין צריך להוציא כלום מיד המוחזק וא\"כ הכא נמי הבא עליה בחטאת קאי אלא דלרוחא דמילתא נקט כו' ומעתה הנך רואה שאין מקום לקושית מוהרח\"ש ז\"ל דלמסקנא דמילתא ל\"ק להר\"ן משום דכל שאנו באים להוציאה מבעלה מכח חזק' א\"א לא אמרינן אוקי תרי וכמו שכתבנו ומהתימה על הרב ז\"ל איך אישתמיט מיניה: האמנם דברי הר\"ן ז\"ל תמוהים בעיני במ\"ש ראיה דתרי ותרי ס' דאוריית' מדאמרינן שנים אומרים נתקדשה כו' אם נשא' לא תצא ב' אומרים נתגרש' כו' ופרכינן מ\"ש רישא ומ\"ש סיפא ומאי קו' ב' וב' נינהו ואוקמינן אחזק' ורישא בחזקת פנויה וסיפא בחזקת א\"א והדבר ק' דאיך נחה שקט' קו' זו לפי שיטתם שהרי אפי' לפי שיטתם הרי ס\"ל דכל שאין אנו מוציאים כלום מיד המוחזק בדינא אוקמוהו אחזקת' וכמסקנ' וא\"כ אדק\"ל דמאי פריך מ\"ש רישא דהא רישא מדאוריית' אית לן לאוקמה בחזקת פנויה ומשום הכי אם נשא' לא תצא וסיפא כיון דליכא חזקת פנויה הו\"ל ס' א\"א והבא עליה באשם תלוי קאי ומש\"ה אם נשאת תצא ואין לומר דס\"ל דודאי כל שנשאת לאח' אפי' בשנים אומרים נתקדש' מסתבר' ודאי דאפי' נשאת תצא כיון דס' דרבנן מיהא הוי וכמ\"ש התוס' שם אלא דעיקר קו' היא דלוקמא לבריית' בנשאת לא' מעדיה דבב' אומרים נתקדש' כיון דאיכא חזקת פנויה ונשא' לא' מעדיה לא תצא ובב' אומרים נתגרשה כיון דאיכא חזקת א\"א אפי' נשאת לא' מעדיה תצא דהוה ליה כא\"א ודאית אמנם למאי דס\"ל דב' וב' ספיק' דאורייתא ולא אוקמו' אחזק' להוציאה מבעלה ניחא להו דמש\"ה פריך מ\"ש רישא כו' דאע\"ג דבסיפא איכ' חזקת א\"א לא מהני להוציאה מבעל' ואם נשאת לא תצא דא\"כ אדת\"ל ממאי דפריך מאי שנא רישא אמאי לא הביאו ראיה מבריית' דשנים אומרים נתגרשה דקתני אם נשאת לא תצא ואוקי' לה בנשאת לא' מעדיה וכתי' התוס' ז\"ל ואי ס\"ל כתי' ר\"ת דחזקת דייקא ומינסבה מרעא לה לחזק' א\"א וה\"ל ספק שקול וא\"כ מאי ק\"ל הכא ואי קו' היא דלוקמ' לבריית' כר\"מ דס\"ל בבאו עדים ואח\"כ נשאת אפי' לא' מעדיה תצא אלא דבב' אומרים נתקדשה מודה משום דאיכ' חזקת פנויה וכמ\"ש התוס' שם בד\"ה מ\"ש א\"כ הך קו' ת\"ל ג\"כ לפי שיטת' ועיין למוהראנ\"ח ח\"ב סי' מ' ובחי' לכתובות וצ\"ע:<br><b> ודעת </b> הרשב\"א ז\"ל כדעת התוס' דב' וב' ס' דרבנן ודחה לההיא דהאשה רבה וז\"ל וההיא דהאשה רבה כו' מסתבר' דמשום דהני ב' דאמרי חלוף היו הדברים לא באו עד שנתיבמה הוא דאמרי מאי חזית דסמכת אהני דאתו בתר יבום ומפק' להו סמוך אהני דנתיבמה אפומייהו ותדע דהא ר\"מ בר\"י כו' דס\"ל אם ניסת תצא מודה הוא דאם ניסת עד שלא באו עדים לא תצא כו' יע\"ש והנה שפתיו ז\"ל ברור מללו דס\"ל דכל שנשאת ואח\"כ באו עדים אפי' נשאת שלא לא' מעדיה לא תצא וע\"ז הוא שהוצרך הרשב\"א להבי' ראיה מדר\"מ בר\"י דכי היכי לדר\"מ בר\"י מפלגי' בנשאת ואח\"כ באו עדים לבאו עדים ואח\"כ נשאת ובנשאת לא' מעדיה ה\"נ יש לחלק לרבנן בנשאת לא' דליכא למימר דהרשב\"א ז\"ל לא כתב כן אלא בנשאת לא' מעדיה וההיא דהאשה רבה מיירי בשהיבם אומר ברי לי כמ\"ש התוס' ז\"ל וכמו שכן צ\"ל ג\"כ לדעת יש מי שתי' שכתב הוא וכמ\"ש לעיל דא\"כ לא הי' צריך הרב להביא עצות מרחוק לזה ובפשיטות היל\"ל דההיא מיירי בשהיבם אומר ברי לי דאע\"ג דב' וב' ס' דרבנן היא לגבי עצמם נאמנים הם בדיעבד וכמ\"ש לעיל מזה ליישב ההוא דפ\"ב דכתובות וכ\"כ הרדב\"ז ז\"ל בח\"א סי' נ\"ז בכונת הרשב\"א ז\"ל ומהתימ' על מוהר\"י בי רב ז\"ל סימן נ\"ו דס\"ה שכתב דהרשב\"א ז\"ל לא כתב כן אלא לא' מעדיה וליתא כמ\"ש ולפ\"ז צ\"ל דכי פריך בגמר' בפ\"ב דכתובות מכדי ב' וב' נינהו כו' לא פריך אלא אליבא דרבנן דס\"ל דאפי' באו עדים ואח\"כ נסת לא תצא דאלו לר\"מ בר\"י כל שנסת ואח\"כ באו עדים אפי' נסת לאחר לא תצא ואפשר שלזה כוון רש\"י שכתב וז\"ל לא תצא ולקמיה פריך מכדי תרי ותרי נינהו וכונתו ז\"ל לומר דאליב' דרבנן דוקא הוא דפריך וכדעת הרשב\"א ז\"ל אך זו היא שק' בעיני לדעת הרשב\"א ז\"ל מההיא דר\"פ האשה רבה דפ\"ח דפרכינן התם לרב דאמר לא שנו אלא שנשאת בעד א' אבל אם נשאת ע\"פ ב' עדים לא תצא ואוקימנא לה בדלא ידעי' ליה ואתו בי תרי ואמרי אנן הוינן בהדי' מכי נפק ועד השתא והדר פרכינן סוף סוף תרי ותרי נינהו ואוקימנ' לה בנסת לא' מעדיה והשתא לדעת הרשב\"א ז\"ל דס\"ל דכל שנסת ואח\"כ באו עדים אפי' נסת לאחר לא תצא אמאי הוצרכו לאוקמי ההיא דרב בנסת לא' מעדיה אפי' נסת לאחר נמי כיון דנשאת ואח\"כ באו עדים וכן נמי קשה מהא דפרכינן התם בתר הכי מתיב רבה מנין שאם לא רצה דופנו ת\"ל וקדשתו בע\"כ ה\"ד אילימא דלא נשאת לאחד מעדיה צ\"ל דדופנו ואם איתא איפכא הוה ליה לאקשויי דאפי' נסת לאחר כל שנסת ואח\"כ באו עדים לא תצא לדעת הרשב\"א וליכא למימר דתלמודא הק' אלימא דבריית' מיירי דלא נסת לא' מעדיה ובאו עדים ואח\"כ נסת דא\"כ מאי האי דקאמר אלא לאו דנסת לא' מעדי' וקתני דופנו מאי קו' לוקמא בבאו עדים ואח\"כ נסת ורב דאמר בנסת ואח\"כ באו עדים ואי נמי ברייתא ר\"מ בר ר\"י היא ורב דאמר כרבנן כדמשני בתר הכי אלא ודאי משמע דרב ס\"ד דבריית' סתמא קתני ואפי' בנשאת ואח\"כ באו עדים ואפ\"ה ס\"ל לרבה דכל שנסת לאחר אפי' נסת ואח\"כ באו עדים תצא לכ\"ע וצ\"ע כעת. כתב הרדב\"ז ז\"ל סי' הנז' דאפי' למ\"ש התוס' פ\"ב דקידושין ד\"ה מאי שנא רישא לחד תי' דאע\"ג דתרי ותרי ס' דרבנן הוא ומדאוריית' אית לן לאוקמי בחזקת פנויה אפ\"ה אם נשאת תצא מדרבנן וכן הוא דעת הרא\"ש ז\"ל ורי\"ו והטור ז\"ל בסי' מ\"ז לא כתב כן אלא בבאו עדים ואח\"כ נשאת דעברה אדרבנן וקנסוה אבל בנשאת בהתר ואח\"כ באו עדים לכ\"ע לא תצא וכ\"כ מוהרש\"ל ז\"ל בח\"ב סי' ק\"ד ומוהרד\"ב סי' י\"ח אמנם מוהר\"י ן' רב סי' הנז' חולק בזה וכתב שזה טעות גמור דלרבנן אין חילוק בין באו עדים תחלה ואח\"כ נסת לנשאת ואח\"כ באו עדים יע\"ש. ולעד\"נ לי עיקר כדעת הרדב\"ז וסיעתיה שהרי דעת רי\"ו בנתיב כ\"ב פ\"ג שכ' וז\"ל שנים אומרים נתקדשה כו' לא תנשא ואם נסת תצא דהו\"ל ב' וב' ולא אמרינן העמד אשה בחזקת פנויה ותצא מדרבנן ואלו בנתיב כ\"ה ח\"ג כתב וז\"ל הלך בעלה למ\"ה ואמרו לה שמת בנה ואח\"כ בעלה ונתיבמה ואח\"כ אמרו לה בהפך תצא והולד ממזר ודוקא שבא עד א' תחלה ואח\"כ באו שנים אבל באו ב' תחלה לא תצא ולא דמי לשנים אומרים מת ושנים אומרים לא מת כו' דנשאת ואח\"כ באו עדים תצא דהתם איתחזק איסורא דא\"א הכא לא איתחזק איסורא דאשת אח כיון דודאי מת ויש דרך במיתה דפקע ביה איסור דאשת אח אם מת הבן תחלה פקעה ליה חזקת איסור אשת אח כו' עכ\"ל. והנה לעין הקורא נרא' דבריו ז\"ל כסותרים אלו את אלו שהרי כפי מ\"ש בנתיב כ\"ג בב' אומרים נתקדשה כו' אע\"ג דאיכא חזקת היתר אפ\"ה תצא מדרבנן כ\"ש וק\"ו בב' אומרים מת בנה ואח\"כ מת בעלה כו' דליכא חזקת היתר לאח דאית לן למימר דתצא מדרבנן ואיך כתב דלא תצא אכן כפי דברי הרדב\"ז דבריו נכונים דמ\"ש בנתיב כ\"ג היינו דוקא בבאו עדים ואח\"כ נשאת אבל בנשאת ואח\"כ באו עדים ס\"ל לרי\"ו ז\"ל דדוקא היכא דאיכא חזקת איסור אשת איש תצא אבל כל דליכא חזקת איסור כל שנסת ואח\"כ באו עדים לא תצא והיינו מה שכתבנו בנתיב כ\"ה וזו ראיה שאין עליה תשובה ודוק ועיין בספר בית שמואל סי' קע\"ה ס\"ק ז':"
+            ],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>זה </b>\n<b> אומר זו אשתי כו'.</b> עיין מ\"ש פרק ט' מהלכות אישות הלכה ל\"א:"
+            ]
+        ]
+    ],
+    "sectionNames": [
+        "Chapter",
+        "Halakhah",
+        "Comment"
+    ]
+}
\ No newline at end of file
diff --git a/json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Sha'ar HaMelekh/Sefer Nashim/Sha'ar HaMelekh on Mishneh Torah, Divorce/Hebrew/merged.json b/json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Sha'ar HaMelekh/Sefer Nashim/Sha'ar HaMelekh on Mishneh Torah, Divorce/Hebrew/merged.json
new file mode 100644
index 0000000000000000000000000000000000000000..280a1820207a7e2e72d803f84d81e65cc9f1365a
--- /dev/null
+++ b/json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Sha'ar HaMelekh/Sefer Nashim/Sha'ar HaMelekh on Mishneh Torah, Divorce/Hebrew/merged.json	
@@ -0,0 +1,359 @@
+{
+    "title": "Sha'ar HaMelekh on Mishneh Torah, Divorce",
+    "language": "he",
+    "versionTitle": "merged",
+    "versionSource": "https://www.sefaria.org/Sha'ar_HaMelekh_on_Mishneh_Torah,_Divorce",
+    "text": [
+        [
+            [
+                "<b>האשה </b>\n<b> מתגרשת אלא כו'. </b> נ\"ב ואינו יכול לגרשה בלילה ואם גרשה בלילה י\"א דהוי גט פסול מור\"ם סי' קכ\"ג ס\"ה בשם ר\"י מינץ וז\"ל ר\"י מינץ בס\"ה סי' נ\"ז וז\"ל אשה שקבלה גט בלילה אינה מגורשת וס' אם הם קדושין אבל קיום שטרות הוי אפילו בלילה בתשובה א\"ז וכתב הרא\"ם ח\"ב סימן ל\"ה וז\"ל הילכך נראה בעיני דנתינת הגט דוקא ביום ולא בלילה ומגמגם אני על הקדושין משום דכתיב ויצאה והיתה ויש צדדין בדבר ע\"כ והנה הנראה בהדיא מדבריהם דבקדושין אם קדשה בלילה יש להסתפק אי הוו קידושין או לא דמקשינן הויה ליציאה ועל פי זה יש לתמוה על הרב פמ\"א ז\"ל ח\"ב סי' ל\"ה שהרבה להשיב על הוראת חד צורבא מרבנן שהורה שאין יכולין לקדש אשה בלילה דכשם שאין מקדשין את החדש בלילה כך אין מקדש האשה בלילה והשיב וז\"ל תשובה זו אין לה שורש וענף ובינותי בספרים ולא מצאתי שום גילוי לא בגמרא ולא בפוסקים כו' וכ\"ש דאשכחן בגדולי הפוסקי' שנשאלו כו' יע\"ש: ויש לתמוה הן על השואל הן על הרב ז\"ל איך אשתמיט מינייהו דברי ר\"י מינץ והרא\"ם ז\"ל דמספ\"ל מילתא בטעמא דשמא מקשינן הויה ליציאה כדכתיב איברא דדברי ר\"י מינץ והרא\"ם ז\"ל תמוהים מההיא דפ\"ק דקדו' די\"א דפרכינן התם אלא מעתה כגון הני בנתיה דר' ינאי דקפדי אנפשייהו ולא מקדשה בפחות מתרקבא דדינרי ה\"נ דאם פשטה ידה וקבלה חד זוזא ה\"נ דלא הוו קידו' א\"ל פשטה ידה וקבל' חד זוזא לא קאמינא כי קאמינא דקדשה בלילה כו' גם בדף ח' פריך בגמרא האי דינר של נחושת ה\"ד אי דידעה הא סברא וקיבלה ל\"צ שיהב' ניהלה בלילה כו' הרי בהדיא דמקדשין את האשה בלילה ולא מקשינן בהא הויה ליציאה הפך דעת הרא\"ם ז\"ל וכן הקשה הרב גט פשוט ז\"ל סי' קכ\"ג ס\"ק כ\"א יע\"ש. אמנם הנלע\"ד בדעת הרא\"ם ור\"י מינץ ז\"ל הוא דכל עיקר ספיקן הוא משום דשמא מקשי' הויה ליציאה הרי אמרו בירוש' דע\"כ לא מקשי' הויה ליציאה אלא בקדושי שטר אבל לא בקדושי כסף וכדאיתא בירושלמי ר\"פ האומר דקדושין הביאו הר\"ן שם בר\"פ האומר וכן כתב הר\"ן ז\"ל בריש פ\"ק דקדושין לענין מחובר דע\"כ לא מקשינן הויה ליציאה אלא בקדושי שטר וכ\"כ הרשב\"א ז\"ל בתשובה סי' אלף רכ\"ו ובחידושיו לגיטין דף י\"א ובחידושיו לקידושין ד\"ב יע\"ש ועיין מ\"ש הרב מש\"ל ז\"ל פ\"ז מה' אישות הלכה י' יע\"ש ומעתה אף אנו נאמר כן לדעת הרא\"ם ור\"ח דע\"כ לא מספ\"ל אי מקודשת מטעמא דמקשינן הויה ליציאה אלא דוקא בקדושי שטר דשייכא טעמא דמקשינן כו' אבל בקדושי כסף כ\"ע מודי דלא מקשינן והיינו סוגיין דקדושין דמיירי בקדושי כסף ומהתימא על הרב פמ\"א ז\"ל איך אישתמיט מיניה סוגיא דקדושין מיהו ק\"ק לפי דעת הרא\"ם ז\"ל מתניתין דקתני נכתב ביום ונחתם בלילה פסול נכתב ונחתם בלילה כשר ואם איתא דבלילה אינו יכול לגרש א\"כ אינו יכול לכתוב דבעינן דבשעת כתיבה יהיה בידו לגרשה וכדגרסינן ביבמות פרק ר\"ג דף נ\"ב אמר ללבלר כתוב גט לארוסתי לכשאכנסנה אגרשנה ה\"ז גט ולאשה דעלמא אינו גט ופסקו רבינו בפרק וכתב דה\"ט מפני שנמצא כותב שלא לשמה ושוב ראיתי להרב מש\"ל בה' אלו פ\"ו דין ג' שכתב גבי ההיא דהאומר לאשה דעלמא דמחוסר מעשה הוא דלא מהני אבל במחוסר זמן דממילא קא אתי כ\"ע מודו דמהני יע\"ש ובהכי ניחא קושי' ועוד יש ליישב בדוחק ודו\"ק ועיין בספר קול בן לוי ז\"ל:<br><b> טעם המלך</b>\n<b> א) </b>\n<b> דבר </b> זאת נפתח בגדולים ועיין תשובת מהרמ\"ש סי' ל\"ה ומהרדב\"ז סי' כ\"ז הביא ראי' ממ\"ש תוס' פ' נגמר הדין דכתבו דאלת\"ה איך אדם נותן שלום בלילה ואיך אשה מתגרשת בלילה עייש\"ה ופר\"ח הביא ראי' מדאמרי' ס\"פ מי שאחזו הכל מודים היכא דאמר לכשתצא חמה מנרתקה ופירש\"י שם באומר לאשתו בלילה זה גיטך לכשתצא חמה מנרתיקה עיי\"ש אלמא מותר למיהב גט בלילה ועיין בהגהת מרדכי ובתשובת בנימין זאב סימן קכ\"ב ובד\"מ סימן קמ\"ב ובתשובת מהר\"מ איסרלס סימן ג'. ועי' בס' האורב בהגהת ע\"ט מהי\"ר שם הארכתי יותר והבאתי דמוכח דע\"כ קדושי אשה כשרה בלילה דהא חד מן דרכי הקדושין היא קדושי ביאה והא אסור לקדש בביאה ביום והעליתי נמי בשם פוסק אחד דהשתא דמוכח דקדושי אשה כשרה בלילה א\"כ ממילא נמי דגירושין הוי בלילה דמקשינן יציאה להוי' וזה פשוט. ושם הארכתי נמי בענין אי בעינן דוקא גבי גט ב\"ד של שלשה והעלתי לדינא דגט מידו לידה לא בעינן ב\"ד של שלשה אלא אם סדר אף אחד הגט כשר ואולם אם הגט הוא ע\"י שליח שצריך לומר בפני נכתב ובפני נחתם הוי כמו קיום שטרות וצריכין ב\"ד של שלשה עייש\"ה:<br><b> מעשה חושב</b>\n<b> (רעח) </b> חד צורבא מרבנן שהורה שאין יכולין לקדש אשה בלילה כו' ובינותי בספרים ולא מצאתי שום גילוי לא בש\"ס ולא בפוסקים כו'. תמהני דאשתמיטתי' ש\"ס ערוך בקדושין דף ע\"ט ע\"א דאמרינן התם בקדשה אביה בדרך והיא עצמה בעיר דרב ס\"ל מדהשתא בוגרת מצפרא נמי הויא בוגרת ולכן אפי' אי קידשה אביה בבוקר והיא עצמה בערב נמי אין חוששין לקדושי אביה כיון דביום דמשלם ששה מיירי וביום הוה היא בחזקת שתביא סמני בגרות וע\"ש והשתא אי נימא דמקדשין בלילה א\"כ ל\"ל למימר מצפרא נמי הויא בוגרת נימא דמבלילה הויא בוגרת דהא בכל דינים הללו היום הולך אחר הלילה ומה דאמרינן דמבן י\"ג שנה ויום אחד הוא גדול היינו בלילה שלסוף י\"ג וה\"נ לענין בוגרת וא\"כ הא אפי' אי קדשה אביה בלילה והיא עצמה בבוקר נמי אין חוששין לקדושי אביה וזה הוי רבותא טפי אע\"כ דמשום דאין מקדשין בלילה להכי נקט מצפרא דהיינו דאביה קדשה בבוקר והיא בערב קודם חשיכה ולפ\"ז הרי יש להאי גילוי בגמרא ודוק:<br><b> (רעט) </b> גם בדף ה' פריך הגמ' כו' ל\"צ דיהבי' ניהלה בלילה כו' הרי בהדיא דמקדשין את האשה בלילה כו'. לענ\"ד מהאי דדף ח' ע\"א אין ראיה כלל משום די\"ל דקידשה ביום אלא שנמשך מניית המנה עד הלילה וביותר י\"ל שהרי אפי' בגט הוא רק דלכתחלה אין מגרשין בלילה והגט באמת כשר מדאורייתא אלא די\"א דפסול מדרבנן ובש\"ס קדושין דף ח' ודף י\"א הנ\"ל הא שקיל וטרי רק אי מקודשת מדאורייתא אי לאו ולא איכפת לי' להש\"ס במאי דמדרבנן אין מקדשין בלילה ובפרט די\"ל עוד דלילה דנקט שם לאו דוקא אלא דר\"ל במקום אפל:<br><b> (רפ) </b> דעד כאן לא מקשינן הויה ליציאה אלא בקדושי שטר אבל לא בקדושי כסף כו'. לכאורה מה הועיל בזה הא אמרינן בכתובות דף ע\"ד ע\"א דמקשינן הויות להדדי ואפי' לקולא דהא מדינא במקדש אשה בביאה על תנאי היה לן לומר דאפי' אם לא נתקיים התנאי מקודשת כיון דא\"א להתקיים ע\"י שליח אלא דכיון דמקשינן הויות להדדי אמרינן דכמו שבקדושי כסף ושטר מהני תנאי מהני נמי בקדושי ביאה ואי לא נתקיים התנאי אינה מקודשת. אלא די\"ל אדרבה דאפי' בקדושי שטר מקדשין בלילה דטפי איכא לאקושי הוויות להדדי וילפינן קדושי שטר מקדושי ביאה שהיא בלילה בודאי אלא דמדברי הר\"ן בכתובות דף ס\"א ע\"א בד\"ה אשה נשאת בכל יום כו' מבואר להדיא דעכ\"פ ביאה ראשונה מותר לבעול ביום שכתב שם דבכל יום לאו דוקא כו' לאפוקי ערב שבת דאפי' אי יבעול ביום לאחר שיתעסקו בצרכי חופה כבר עבר רובו של יום ואין ב\"ד יושבין אלא עד חצות היום וע\"ש וצ\"ע. ודוחק לומר דהר\"ן ז\"ל אתא למימר דאפי' לת\"ח אינה נשאת בערב שבת אע\"ג דשרי לי' לבעול ביום ולהאפיל בטליתו אבל לא לאינש אחרינא דזה דוחק (ויהיה איך שיהיה מ\"מ נדחים דברי הרב בעל טעם המלך שמחומרא בעלמא דאסור לבעול ביום יצא לידון לקולא והיינו למילף יציאה מהויה שגם הגירושין יהיה מותר בלילה ממה דקדושי ביאה בלילה נינהו והרי בגירושין כיון דשקלה כתובה הא י\"ל דכגמר דין דמי והא אין דנין אלא ביום ואיך נילף קולא לגירושין דדמי לדין דמדאורייתא אינו אלא ביום מהך חומרא בעלמא דאין ביאה ביום וצ\"ע ודוק):<br><b> (רפא) </b> נכתב ונחתם בלילה כשר ואם איתא דבלילה אינו יכול לגרש א\"כ אינו יכול לכתוב כו' למ\"ש הסמ\"ע בסי' ה' דבהדלקת נרות גומרין הדין דהוי כיממא וכן פסק הב\"י באו\"ח הלכות מגילה בשם מ\"כ דיוצא י\"ח סעודת פורים שאכלה בלילה בנרות דולקות דהוי כיממא א\"כ לק\"מ די\"ל דמתניתין דגיטין נמי מיירי כשנרות דולקות והוי כיממא ודוק:",
+                "<b>אלא </b>\n<b> בכתב שיגיע לה כו'. </b> כתב הטור ז\"ל סי' ק\"ך משם הרמ\"ה וז\"ל ואי גזל נייר וכתב ביה גט ויהיב לה כשר אפי' נתנו לה קודם יאוש שהרי אינה חייבת להחזירו שיש כאן שינוי השם ושינוי מעשה עכ\"ד וראיתי להפר\"ח ז\"ל סי' הנזכר סק\"ח שהקשה במ\"ש הרמ\"ה דיש כאן שינוי השם ושינוי מעשה דלמה לי תרתי בחדא מינייהו סגי וכמבואר בטור ח\"מ סי' שנ\"ג כו' עד וכ\"ת דהכא הוי שינוי החוזר לברייתו שהרי יכול למחוק את הנייר ולישאר נייר חלק כדמעיקרא ומשום הכי מצריך נמי שינוי מעשה הא לאו מילתא היא דא\"כ ליכא הכא לא שינוי השם ולא שינוי מעשה מידי דהוי אגזל עפר ועשאו לבנה דלא קנה אע\"ג דאיכא שינוי השם ושינוי מעשה משום שאם ידוקנה תחוזר עפר כמו שהיתה וכדאיתא בר\"פ הגוזל עצים אלא ודאי דבכה\"ג לא מיקרי שינוי החוזר לברייתו דתו לא חזי לכתיבה וכמ\"ש הרב חלקת מחוקק יע\"ש את\"ד והנה לכאורה נראה שמ\"ש הרב ז\"ל דאפי' בדאיכא תרתי שינוי השם ושינוי מעשה לא מהני כל שהוא חוזר לברייתו הוא הפך מ\"ש התוס' בפ' לולב הגזול דף ל' ע\"ב דאמרינן התם וליקנייה בשינוי השם שכתבו וזה לשונו תימא הא אמרינן דשינוי מעשה החוזר לברייתו לא שמיה שינוי ונראה דה\"ה שינוי השם כו' עד ועוד י\"ל בשינוי השם דליכא שינוי מעשה בהדי' לא קני בחוזר לברייתו כמו מריש דכמו שהוא בנאו בבירה לא חשיב שינוי מעשה אבל הכא דאגדו הרי חשיב שינוי מעשה בהדי שינוי השם ע\"כ הרי בהדיא דס\"ל דכל דאיכא תרתי שינוי השם ושינוי מעשה אפי' בחוזר לברייתו מהני הפך דברי הרב ז\"ל הן אמת דקשה טובא לדברי התוס' מה יענו לההיא דגזל עפר ועשאו לבינה שכתב הפר\"ח ז\"ל דמבואר התם דאפי' בדאיכא תרתי לא מהני ואין לומר דעד כאן לא אמרו התוס' דשינוי השם ושינוי מעשה מהני אפילו בחוזר לברייתו אלא כי ההיא דהתם דהוי ס' גזל דשמא אותו קרקע מישראל הוא כמ\"ש רש\"י שם אבל בגזל ודאי ה\"נ דס\"ל דאפי' בדאיכא תרתי לא מהני כי ההיא דגזל עפר וכ\"כ ה\"ה ז\"ל פ\"ו מהל' גניבה הלכה. וז\"ל דאע\"ג דהוה לי' שינוי החוזר לברייתו ואינו שינוי הכא שאני שאין זה גזל ודאי אלא גזל ספק ומספק אתה בא לאוסרו וכיון שכן בשינוי כל דהו סגי כך תי' המפרשים עכ\"ל דזה אין במשמעות לשונם כלל כמו שיראה המעיין ואגב אורחין ראיתי למוהר\"ם ן' חביב ז\"ל בקונט' כ\"ח דף ד' שהקשה על דברי ה\"ה הללו מסוגיא דפרק לולב הגזול דפריך וליקנייה בשינוי מעשה ומשני שנוי החוזר לברייתו לא הוי שינוי וכפי דעת ה\"ה מאי קא משני הרי התם מספק אתה בא לאוסרו דשמא אותו קרקע מישראל הוא כמ\"ש רש\"י ואפי\"ה קאמר דשינוי החוזר לברייתו לא הוי שינוי וע\"ש מה שתי' והוא דוחק: אמנם לע\"ד נראה דע\"כ לא כתב ה\"ה ז\"ל דבספק גזל בשינוי כל דהו מותר אלא דוקא דומיא דהתם דאיכא תרתי שינוי השם ושינוי מעשה שינוי השם דמעיקרא קרו לה מוכין והשתא כר וכסת ושינוי מעשה נמי איכא דעבדינהו כר וכסת דלא גרע מלולב למאן דאמר צריך אגד דהוי שינוי מעשה כמבואר בגמ' ומש\"ה מעיקרא דלא אסיק אדעתיה טעמא דשינוי השם אלא טעמא דשינוי מעשה גרידא משני ליה שפיר דהוה לי' שינוי החוזר לברייתו ובתר הכי דאקשי ליה דליקניי' בשינוי השם לא משני ליה דהוה לי' שינוי החוזר לברייתו משום דכיון דאיכא תרתי שינוי השם ושינוי מעשה והוי ס' גזל פשיטא לי' לתלמודא דמהני וכמ\"ש התוס' אלא דהתוס' ז\"ל נראה מפשטיות דבריהם דאפי' בגזל ודאי כל דאיכא תרתי מהני ולדעת ה\"ה ז\"ל י\"ל דס\"ל דדוקא בספק גזל מהני היכא דאיכא תרתי כמ\"ש: ושוב ראיתי להריב\"ש ז\"ל סי' רע\"ג שהק' קו' הרב ז\"ל ותירץ דכיון דסתם גוים גזלנים הם הו\"ל כודאי גזל יעוין שם ודוק ומ\"מ לדאתאן עלה דברי התוספות ז\"ל נראין הפך דברי הפר\"ח ז\"ל וקשיא להו סוגיא דפ' הגוזל כמ\"ש והנראה ברור לע\"ד דע\"כ לא קאמרי התוס' דהיכא דאיכא תרתי חשיבי ומהני אלא דוקא בדאיכא בהדייהו יאוש דבהכי מיירי התם וס\"ל דדוקא בדאיכא תרתי מהני בחוזר לברייתו אבל שינוי השם גריד' אפי' בהדי יאוש כל שהוא שינוי החוזר לברייתו לא מהני אבל בדליכא יאוש ה\"נ ודאי דס\"ל להתוס' דאפי' בדאיכא תרתי שינוי השם ושינוי מעשה כל שהוא חוזר לברייתו לא מהני והיינו ההיא דגזל עפר דהתם בדליכא יאוש מיירי ומעתה צדקו דברי הפר\"ח ז\"ל דהרמ\"ה ז\"ל אפי' בדליכא יאוש קאמר דהגט כשר ואהא ק\"ל להפר\"ח ז\"ל שפיר דכל שנוי החוזר לברייתו אפי' בדאיכא תרתי לא מהני כל דליכא יאוש בהדיה: ובהכי ניחא לי מ\"ש התוס' שם בדף ל\"א ע\"א ד\"ה אבל גזל עצים כו' שכתבו משם רש\"י ז\"ל דהא דאמרי' בפ' הישן דמודו רבנן בגזולה לאו בגוזל עצים וסיכך בהם מיירי דקנינהו בשינוי השם ושינוי מעשה ועוד משום תקנת השבים אלא בגוזל סוכה העשויה בראש הספינה ותמהו עליו דעל חנם דחק רש\"י ז\"ל לפרש כן דמדכתיב לך ממעטינן גזולה וגזל עצים וסיכך בהם שינוי החוזר לברייתו הוא ומדאורייתא לא קני ומשום תקנת מריש היינו מדרבנן וקרא מתוקם מדאורייתא עכ\"ל והק' מהר\"ם ן' חביב ז\"ל בקונ' הנז' דהרי כתבו לעיל דבדאיכא שינוי השם ושינוי החוזר מעשה תרוייהו קנה מדאורייתא אפי' בשינוי החוזר לברייתו ואם כן מה הקשו לרש\"י ז\"ל דעל חנם דחק כו' דמדאורייתא לא קנה בחוזר לברייתו הא הכא שינוי השם ושינוי מעשה כמ\"ש רש\"י ז\"ל ומדאורייתא קנה לפי שיטתם דלעיל ברם כפי האמור אין כאן קו' כלל דע\"כ לא כתבו התוס' דבדאיכא שינוי השם ושינוי מעשה מהני אלא דוקא היכא דאיכא יאוש בהדי' אבל היכי דליכא יאוש ס\"ל להתוס' ז\"ל ודאי דאפי' בדאיכא תרתי לא קנה וכמבואר מההיא דגזל עפר ומש\"ה ק\"ל להתוס' שפיר דעל חנם דחק דמדאורייתא לא קני דהיו שינוי החוזר לברייתו וס\"ל להתוס' ז\"ל דהתם ודאי בדליכא יאוש מיירי דהא ק\"ל דסתם גזילה לאו יאוש בעלים היא ועוד דאפי\"ה ק\"ל שפיר דעל חנם דחק דלוקמא לקר' בדלא אייאש מארי' עליה ודוק: ודע שכפי מ\"ש בדברי התו' צ\"ל דמ\"ש התוס' בתי' הב' ועי\"ל דבשינוי השם דליכא שינוי מעשה ודאי לא קנה כמו מריש כו' לאו למימרא דה\"ט דמריש משום דליכא שינוי מעשה בהדיה דהתם אפי' אי הוה ביה שינוי השם ושינוי מעשה לא קנה כיון דמיירי בדליכא יאוש דאל\"ה תיקשי למ\"ד דיאוש כדי קני ממתני' דמריש הגזול וכמ\"ש התוס' במרובה דף ס\"ז ד\"ה הא כו' יע\"ש אלא דלדוגמא בעלמא נקטו ומהתימה על מוהר\"ן חביב שהבין בדברי התוס' דאפילו בדליכא יאוש קא אמרי כמו שיראה הרואה והא ודאי ליתא כמ\"ש וכפי האמור ניחא לי מ\"ש התוס' במרובה דף הנזכר ד\"ה מעיקרא טיבלא וז\"ל ואע\"ג דשינוי החוזר לברייתו לא הוי שינוי ע\"י שאלה כו' מ\"מ לא חשיב להו שינוי החוזר לברייתו כיון דלא שכיח עכ\"ד וראיתי להרב ח\"ה שהקשה על דבריהם וז\"ל יש לדקדק מהיכא פסיקא להו דשינוי החוזר לברייתו עם יאוש לא מהני דר\"ז לא קאמר דשינוי החוזר לברייתו לא קני אלא במריש דאיירי בלא יאוש כמ\"ש התוס' לעיל עכ\"ד יע\"ש: אמנם כפי האמור נראה דפשיטא להו הכי מסוגיא דפרק לולב הגזול דקאמר בהדיא דשינוי מעשה החוזר לברייתו לא מהני אע\"ג דהתם איירי בדאיכא יאוש וס\"ל להתוס' דמרובה כתי' דהכא שכתבנו דשינוי השם ושינוי מעשה תרוייהו מהני אבל שינוי השם גרידא לא מהני אפי' ביאוש דלא גרע משינוי מעשה דלא קני ודוק: וראיתי להטור ח\"מ סי' שנ\"ג שכתב וז\"ל ואם יש עם היאוש שנוי השם אפי' הוא גרוע שחוזר לברייתו קונה מן התורה עכ\"ד (ועיין במרן הב\"י שם שכתב שהוא מדברי התוס' במרובה ד\"ה מי איכא כו' ודבריו תמוהים דהרי התוספות במרובה ד\"ה מעיקרא ס\"ל דשינוי השם החוזר לברייתו אפילו ביאוש לא קני וכדכתיבנא אלא ודאי דשאני שינוי מעשה ועיין במוהר\"ם ן' חביב ז\"ל) וכן הוא דעת התוס' בפ' לולב הגזול בדבור הנזכר שם בסמוך יע\"ש וראיתי להרב פרישה שם בס\"ד שכתב על דברי הטור הללו וז\"ל כ\"כ הרא\"ש וה\"ה לשנוי מעשה עם היאוש ע\"כ וליתא לע\"ד ואשתמיט מיני' סוגיא דפרק לולב הגזול דאמרי' בהדיא דשינוי מעשה החוזר לברייתו אפי' ביאוש לא קנה וכמ\"ש התוס' שם בהדיא אלא דוקא ביאוש ושינוי השם קנה אבל לא בשינוי מעשה ודוק: ודע שכתב הרב גט פשוט סי' הנזכר סק\"ו דע\"כ לא כתב הרמ\"ה דקנינהו בשינוי השם אלא דוקא בנייר שאינו יכול למוחקו אבל אם הוא יכול למוחקו ולהחזיר לברייתו לא קנאו בשינוי ואם נתנה לה אינו גט עכ\"ד ועיין בספר פר\"ח דמספ\"ל מילתא יע\"ש וכתב עוד הרב הנז' דה\"מ היכא דליכא יאוש אבל אי איכא יאוש מצינן למסמך שפיר לדעת י\"א שהביא מרן בשלחנו דאי איכא יאוש ושינוי השם החוזר לברייתו דקנה עכ\"ד ולע\"ד נראה דיש לחוש לסברת התוס' שבפרק מרובה שכתבנו לעיל דס\"ל דאפי' דאיכא יאוש ושינוי השם לא קנה בחוזר לברייתו וכן הוא דעת הריטב\"א בחי' פרק לולב הגזול שהק' שם קו' התוס' דאמאי לא משני דהו\"ל שינוי החוזר לברייתו ותי' דעדיפא מינה קאמר ע\"ש וכן הוא דעת הרמב\"ן במלחמותיו בפרק הגוזל בתרא יע\"ש גם דעת רש\"י במרובה דף ס\"ז ד\"ה ר\"ז נראה דס\"ל דאפילו ביאוש ושינוי השם החוזר לא מהני מדכתב וז\"ל אבל אברזון תו לא מיקרי משכא ואם איתא ת\"ל משום דאיכא יאוש וכמ\"ש התוס' ד\"ה וליקנייה גם מרן הב\"י בא\"ח סימן י\"א גבי ההיא דעשאה מצמר הגזול פסולה כתב דדעת רבינו דאפילו ביאוש פסול משום דה\"ל חוזר לברייתו ומ\"ש שם בתי' הא' דרבינו מיירי בדליכא יאוש נראה ודאי דאף כפי תי' זה אזיל ומודה מרן דהוי שינוי החוזר לברייתו אלא דאפ\"ה קאמר דרבינו מיירי בדליכא יאוש משום דהא לדעת הרא\"ש והטור אפי' בשינוי החוזר לברייתו קני ביאוש ואפשר דגם דעת רבינו כן היא וכתב עוד דא\"נ אפילו ביאוש קאמר ופליג אהרא\"ש והטור אבל אי בתי' הא' הוה ס\"ל דהוה שינוי שאינו חוזר א\"כ אפי' בדליכא יאוש קנה כמ\"ש רבי' בפ\"ב מהלכות גזילה דין א' יע\"ש ודו\"ק:<br><b> וממ\"ש </b> רבינו בפ\"ה מהל' גזילה דין א' דגזל דקלים ועשה מהם גשרים אסור ליהנות מהם מוכח בהדיא דס\"ל כתיר' ב' שכתב מרן שהרי התם איכא יאוש ושינוי השם דמעיקרא שם אילן והשתא גשר ועיין בפרישה סי' שס\"ט סק\"ה וכ\"כ ה\"ה שם דבלא מסרו לרבים דאיירי שם רבי' אסור דאע\"ג דאיכא שינוי מעשה אסור ליהנות משום דהוי לי' שינוי החוזר לברייתו ולא קנה יע\"ש וכן יש לדקדק על מרן ב\"י ז\"ל שבשלחנו הטהור בסי' שנ\"ג הביא סברת י\"א בלי חולק ובסי' שס\"ט כתב כלשון רבינו שבהלכות גזילה דגזל דקלים ועשה מהם גשר אסור ליהנות אע\"ג דאיכא יאוש ושינוי השם וליכא למימר דס\"ל דאע\"ג דקנאו אסור ליהנות ממנו דהא ליתא כדמוכח מההיא דהגוזל בתרא דקי\"ג ע\"ב וכמבואר ברש\"י שם וכן מוכח מההיא סבתא דפרק לולב הגזול דקאמר פעיתא היא דא ואין לה אלא דמי עצים והוי יתבי בגוה ולכן נראה דס\"ל למרן ז\"ל דבגזל דקלים ועשה מהם גשר שמו עליו מקרי דהשתא נמי גשר של דקלים קרו לי' ושם העצם לא נפיק מיניה וכן משמע מלשון ה\"ה שלא הזכיר אלא שינוי מעשה וביאוש ושינוי מעשה כ\"ע מודו דלא מהני בחוזר לברייתו וכמש\"ל דלא כהדרישה והשתא ניחא מה שהקשה הפרישה על הטור שהביא ראיה לסתור דעת רבינו מההיא דקטלי דיקלי ומה שתירץ הוא ז\"ל הם דברים תמוהים כמו שיראה המעיין ועיין בספר מח\"א ז\"ל הלכות גזילה סימן כ\"ט יע\"ש ואיך שיהי' לענין הלכה נרא' שיש לחוש ודאי לסברת כל הנהו רבוותא דכתיבנא כנ\"ל: כתב מרן הב\"י שם דדוקא היכא דגזל נייר מכשיר הרמ\"ה משום דאיכא שינוי השם כו' אבל אם כתב לו הסופר גט ולא פרעו וגזלו ממנו וגירש בו לא דבעינן ונתן וליכא ע\"ש. וראיתי להרב גט פשוט סימן הנזכר סק\"ח שכתב דנראה לו לענין קדושין שאם קדשה בגזל ואח\"כ אייאש מאריה אפי' למ\"ד דיאוש ושינוי רשות בכה\"ג מהני בקדושין אין לחוש כלל דכיון דבשעת שקדשה לא הי' הכסף שלו אע\"ג דאח\"כ נתייאשו הבעלים כשבא שעת הקנין דהיינו יאוש אין האיש נותן לה כלום וכ\"כ הרב שי למורא סימן צ\"ט דס\"ז וכתב עוד ומיהו לענין דינא צ\"ע אי הויא מקודשת בכה\"ג ובפרט אם לא נתאכלו המעות והן בעין בידה יע\"ש ונראה דנפקא מינה לענין גט דלדעת הרב שי למורא אם גזל גיטא ויהיב לה אע\"פ דנתייאשו אח\"כ אין לחוש כלל ואינה מגורשת לכ\"ע ואפי' למ\"ד דיאוש ושינוי רשות בכה\"ג מהני ולדעת הרב גט פשוט וכן לדעת הרב עצמות יוסף שכתב בדף פ\"ט יש לחוש בגיטין נמי לסברת האומרים דיאוש ושנוי רשות בכה\"ג מהני והו\"ל ס' מגורשת אמנם לע\"ד אחר המחיל' אשתמיט מינייהו מ\"ש הריטב\"א ז\"ל בחי' לקידושין דנ\"ב אההיא דאמרינן התם ההוא סרסייא דקדיש בפרומא דשיכרא אתא מאריה דשיכרא אשכחיה א\"ל אמאי לא תיתיב מהאי חריפא אתא לקמיה דרבא א\"ל לא אמרו כלך אצל יפות אלא לענין תרומה בלבד כו' אבל הכא משום כסופא הוא דאמר כתב וז\"ל ומדנקטינן טעמא משום כסופא הוא דקאמר ש\"מ דאפי' אם אמר בניחותא תלינן בכסופא ולא מקדשה עד שימחול בפירוש ואיתנהו לקדושין בעין (ואע\"ג דמכאן ולהבא הוא זוכה) עכ\"ל הרי מבואר בהדיא מדבריו הפך דעת הרב מהר\"ש יונה שכתבנו דכיון דבשעה שקדשה לא הי' שלו אע\"ג דאחר כך נתייאשו הבעלים לא הוו קדושין משמע מדבריו דבין בנתאכלו המעות בין לא נתאכלו המעות ס\"ל ז\"ל דאינה מקודשת מדסתם למילתיה גם על הרב ג\"פ יש לתמוה דמספ\"ל מילתא שהרי מדברי הריטב\"א ז\"ל נראה בהדיא דס\"ל דאם נתאכלו המעות דוקא אינה מקודשת אבל אם לא נתאכלו המעות ה\"ז מקו' שהרי ההיא דהריטב\"א דכוותא היא ועכ\"ז כתב דאם לא נתאכלו המעות מקודשת משעת מחילה ואילך אע\"ג דמשעת מחילה ואילך הוא זוכה דאי למפרע ל\"ל שלא נתאכלו המעות וכן קשה על הרב ע\"י ז\"ל דמדסתם למילתיה משמע דס\"ל דבכל גוונא מקודשת ואפי' נתאכלו המעות והא ליתא כנראה ברור מדברי הריטב\"א ז\"ל איברא שראיתי להרב בית שמואל סימן ל\"א סק\"א שכתב שמדברי רש\"י והתוס' שכתבו בפ\"ק דקדושין ד\"ז גבי ההיא דגרסינן התם ההוא גברא דקדיש בשיראי רבא אמר ל\"צ שומא ר\"י אמר צריכי שומא ר\"י אמר צריכי שומא כיון דאתתא לא בקי לה בשומא לא סמכה דעת' לאיקדושי וכתב רש\"י ז\"ל שם וז\"ל צריכי שומא וכיון שלא שמאן תחילה אינה מקודשת עכ\"ד וכ\"כ התו' ז\"ל שם ד\"ה ור\"י כו' יע\"ש נראה דפליגי אדברי הריטב\"א ז\"ל הלזו דלפי דעת הריטב\"א ז\"ל דס\"ל דמקודשת משעת מחילה ואילך ה\"נ אמאי אינה מקודשת אם שמו אותו אח\"כ משעת שומא ואילך דומיא דהתם עכת\"ד יע\"ש אמנם לע\"ד לא דמיא כלל כאוכלא לדנא דשאני התם כיון דכל עיקר טעמא דאינה מקודשת הוא משום דלא סמכה דעתה לאיקדושא משום דאתתא לא בקיאה בשומא משו\"ה אינה מקודשת אם שמו אותו אח\"כ כיון דבשעת נתינה לא סמכה דעתה לאיקדושי ולאו לשם קדושין קבילתינהו א\"כ במאי מקדשה אח\"כ משא\"כ בנדון הריטב\"א דהתם משעת נתינה איהי ודאי סמכה דעתה לאיקדושא אלא שדבר אחר גרם לה מן הדין משום דקדשה בדבר שאינו שלו ומש\"ה כי בטיל לי' ההוא גרמא מקו' מאותה שעה ואילך ואהני דבורא קמא דהרי את מקודשת לבתר מחילה כיון דלשם קדושין קבילתינהו ודוק אלא מיהו כד דייקת בה שפיר נראה שדברי הרב בית שמואל נכונים בטעמם ללישנא בתרא דאמרינן התם דבכל דהו פליגי דר\"י סבר שו\"כ ככסף מה כסף דקייץ אף שו\"כ דקייץ כו' דלהך איכא דאמרי ודאי לא משום טעמא דלא ס\"ד הוא שהרי כיון דאמר לה בכל דהו ודאי סמכה דעתה אלא דגזרת הכתוב הוא דבעינן מידי דקייץ ואפי' הכי משמע מדברי רש\"י והתוס' דלא חיילי הקדושין אפי' לאחר ששמאום דהא ודאי דוחק לומר דמ\"ש רש\"י אינה מקודשת לא כתב כן אלא ללישנא קמא דבסמכה דעתה פליגי ותו דמדברי התוס' שם מבואר דללישנא בתרא נמי אינה מקודשת ואפי' לאחר ששמאום מדהוצרכו לומר דללישנא בתרא דאמר בכל דהו נמי פליגי דהא דאמרינן בפ' הא\"מ התקדשי לי בשטר חוב כו' וחכמים אומרים שמין את הנייר אם יש בו שו\"פ מקודשת ה\"ק אם רוצה לקדשה בשטר שמין את הנייר כו' ואם איתא אמאי לא כתבו בפשיטות דמקודשת לאחר שומא קאמר גם מדברי רש\"י ז\"ל בפרק הא\"מ ד\"ה לא אמרו כלך אצל יפות שכתב וז\"ל אבל לענין מי שנטל לעצמו משום כסופא הוא דקאמר לה שלא יכסוף אבל למפרע לא ניחא לי' ע\"כ משמע דס\"ל שלא כדעת הריטב\"א ז\"ל שהרי מבואר מדבריו דאף דנימא דמשום כסופא הוא דקאמר אפי\"ה מחילתו מחילה אלא דלא חשיבא מחילה למפרע ואפי\"ה משמע דאינה מקודשת כלל ואפי' לאחר שאמר לה כלך אצל יפות דהא ודאי דחיקא מילתא טובא לומר דמאי דקאמר רבא לא אמרו כלך אצל יפות אלא לענין תרומה בלבד היינו לענין שלא תהא מקודשת למפרע אבל מודה הוא דמקודשת מכאן ולהבא גם מדברי התוס' שם ד\"ה אם נמצאו יפות משמע קצת דס\"ל הכי למעיין בדבריהם שם מ\"מ מידי פלוגתא לא נפקא ונמצא א\"כ הכלל העולה ממה שכתבנו דאם נתאכלו המעות קודם יאוש אינה מקודשת לכ\"ע ואם לא נתאכלו המעות לדעת רש\"י והתוס' אינה מקודשת אפי' מיאוש ואילך ולדעת הריטב\"א מקודשת מיאוש ואילך וזה נ\"ל ג\"כ דעת רבינו שכתב בפ\"ה מהלכות אישות הלכה וז\"ל הנכנס לבית חבירו ולקח לו משם כלי או אוכל וקדש בו אשה ובא ב\"ה אף ע\"פ שאמר לו למה לא נתת לה דבר זה שהוא טוב ממנו אינה מקודשת שלא אמר דבר זה אלא כדי שלא יתבייש עכ\"ל דמשמע מדבריו דאי הוה ידעינן דלא משום כסופא הוא דקאמר אלא שמחל בפי' הוה אמרינן דמקודשת וקשה טובא דאמאי הא קי\"ל יאוש שלא מדעת לא הוי יאוש ובשלמא לרבא דקאמר טעמא משום כסופא ניחא משום דרבא לטעמיה דס\"ל דיאוש שלא מדעת הוי יאוש אכן לדעת רבי' ק' ובפרק מה' תרומות פסק רבינו שאם תרם שלא ברשות ב\"ה ובא ב\"ה וא\"ל כלך אצל יפות ה\"ז תרומה והק' הכ\"מ ז\"ל שם דהא קי\"ל יאוש שלא מדעת לא הוי יאוש ולא אמרינן דלכי ידע מתייאש מעיקרא נמי הוי יאוש ותי' דס\"ל ז\"ל דלפי מאי דמסיק דתרומה שאני משום דמצוה הוא כיון דגלי דעתיה השתא דייני' לי' דהכי הוה דעתיה מעיקרא יע\"ש ואין תי' זה מספיק למ\"ש בה' אישות דאפי' במקום דליכא מצוה אי הוה ידעינן דניחא ליה השתא ולאו משום כסופא קאמר הוה מקודשת וכבר הוקשה לו כן להרב מח\"א ז\"ל הל' גזילה סי' ב' אכן אם נאמר שדעת רבינו ז\"ל כדעת הריטב\"א ז\"ל ניחא שפיר דמשום הכי הוצרך לטעמא דכסופא לומר דאינה מקודשת כלל הא אי הוה ידעינן דניחא לי' השתא אע\"ג דאינה מקודשת למפרע משום דיאוש שלא מדעת לא הוי יאוש אפי' הכי הרי היא מקודשת ממחילה ואילך וכדעת הריטב\"א ז\"ל כנ\"ל נכון ודוק ועיין בתשו' הרשב\"א ז\"ל סי' תר\"ב:<br><b> מעשה חושב</b>\n<b> (רפב) </b> דמשמע מדבריו דאי הוה ידעינן דלא משום כסופא הוא דקאמר כו' וקשה טובא דאמאי הא קיי\"ל יאוש שלא מדעת לא הוי יאוש כו'. למ\"ש הש\"ך בח\"מ סי' שנ\"ח ס\"ק א' דהא דקיי\"ל דיאוש שלא מדעת לא הוי יאוש היינו ביאוש דאבידה דגם אחר שנודע לו שאבד נמי אינו מתיאש אלא בע\"כ כיון שאינו יודע היכן הוא אבל בדבר שאח\"כ מוותר מרצונו ומתיאש ברצונו הטוב מהני יאוש כזה אפילו שלא מדעת משום דהוי כמו בהיתרא בא לידו וא\"כ לפ\"ז לק\"מ תמיהת המחבר דאי לאו טעמא דכסופא הו\"א דמרצון הטוב מוותר ומייאש ממנו ואפי' יאוש שלא מדעת מהני בכה\"ג וממילא האשה זוכה בו כיון דאצלה הוא שינוי רשות אחר יאוש שלא מדעת דמהני בכה\"ג משום דמיאש אח\"כ ברצון טוב ומיחשב היאוש שלא מדעת ליאוש למפרע:"
+            ],
+            [],
+            [
+                "<b>וכתב </b>\n<b> מלמד שאינה מתגרשת אלא בכתב כו'.</b> כתב הרב חלקת מחוקק סי' ק\"ך סעיף ט' דגט שנכתב ע\"י ב' סופרים בטל דקרא כתיב וכתב לה בלשון יחיד ועוד הביא ראי' לדבר יע\"ש ותמהני עליו איך אישתמיט מיני' מ\"ש רבינו בפ\"ג מה' אלו דין י\"ז וז\"ל כתב אחד מהם מחמשה אלו טופס והניח מקום התורף וכתב הפקח הרי זה גט כשר הרי דבנכתב בשני בני אדם כתב דכשר דוכתב לה קרינן בי' ולכאור' צ\"ע וכבר הי' מקום לומר דע\"כ לא כתב הרב אלא בתורף גופיה דבשני בני אדם הגט בטל דקרא כי כתיב בתורף כתיב וע\"פ זה יש ליישב מה שתמה מוהר\"י כולי ז\"ל פ\"ד מהלכות אלו הלכה י\"ד ממ\"ש הרא\"ש בתשוב' כלל מ\"ה סימן ט\"ו על אודות שליח הולכה שהביא גט ולא היו הווי\"ן ארוכין דמצו ב\"ד לתקוני יע\"ש דהתם שאני דמקום אריכת הווי\"ן הוא בטופס כנודע דתורף אינו אלא מקום האיש והאשה ומקום הרי את מותרת לכל אדם ושוב ראיתי להרב פר\"ח ז\"ל סי' הנזכר ס\"ק ח' דפשיטא לי' מילתא דטופס מצי למכתב חד גברא ותורף גברא אחרינא האמנם מדברי הרב חלקת מחוקק משמע דלא ס\"ל לחלק בהכי ממה שהביא ראי' דאם איתא א\"כ כי אמר כולכם כתבו הי' ראוי להם שיכתבו ואי כפי מ\"ש עוד היום תיקשי לי' דיכתבו כולם הטופס ודוק:<br><b> מעשה חושב</b>\n<b> (רפג) </b> דגט שנכתב ע\"י ב' סופרים בטל דקרא כתיב וכתב לה בלשון יחיד. לפמ\"ש הר\"ן בפ' המגרש דף קצ\"ג בשם הרמב\"ן בשייר מקצת הגט וכתבו בדף השני דבלא ידיע במתחתא דמילתא דפסול משום דחיישינן לשמא נמלך הבעל ובטל השליחות וכשחזר אח\"כ ואמר לו השלם אותו לא עשאו שליח אלא לחצי הגט ולא ניתן לגירושין וא\"כ הרי לא צריך קרא למפסל גט שנכתב ע\"י ב' סופרים שהרי אפי' סופר אחד אינו נעשה שליח לחצי חצי ויש לחלק:<br><b> (רפד) </b> ועוד הביא ראיה לדבר יע\"ש כו' כתב א' מהם כו' טופס והניח מקום התורף וכתבן הפקח ה\"ז גט כשר כו'. גם אנכי כוונתי לקושיא זו ומדברי הש\"ס גיטין דף כ\"ג ע\"א דמוקי שמואל הא דחרש ושוטה כשרים לכתוב הגט היינו בששיירו מקום התורף ולפ\"ז לא היה צריך לדברי הרמב\"ם ז\"ל ואולי משום דר\"י ס\"ל דמדרבנן אסור עיין בהגהת ש\"ע אה\"ע סי' קכ\"ג סעיף ג'. גם יישבתי בזה דהרב חלקת מחוקק קאי אתורף לחוד וכמ\"ש נמי הרב המחבר פה ועיין ב\"ש שם:<br><b> אבל </b> לבי מהסס בתירוץ זה משום דעכ\"ר אפי' התורף גופי' מותר נמי לכתוב ע\"י שני ב\"א דאל\"כ הא למאן דבעי שליחות בכתיבה הרי משעה שהתחיל הסופר לכתוב התורף תו אין ביד הבעל לגמרו דהא כתיב בלשון יחיד וא\"כ הרי גם הסופר שליחו אינו יכול לגמרו משום דמאי דהמשלח עצמו לא מצי עביד גם שליח לא מצי משוי. ואף די\"ל דכיון דקודם הכתיבה היה יכול הבעל לכתבו כולו ושפיר שוי להסופר שליח וא\"כ תו לא משגחינן במה שאח\"כ לא מצי להיות שליחו של הבעל לענין הגמר משום דהשליחות היא מתחלה אכתיבת הגט בכולל מ\"מ הא י\"ל נמי דבעי שליחות על כל פרט ופרט שכותב בכל פעם וכן משמע בר\"פ מי שאחזו בפלוגתא דר' יוחנן ור\"ל שם וניהו דמותר לסופר למכתב גיטא כשהבעל ישן מ\"מ ישן שאני משום דסמא בידן משא\"כ בנ\"ד דמי טפי לנשתתק וא\"כ לכאורה א\"א לומר כדעת הרב חלקת מחוקק הנ\"ל. ועוד דבעיקר דבריו צ\"ע דכיון דקיי\"ל דשלוחו של אדם כמותו א\"כ הא אפי' כשכתבו שנים הרי הוי כאלו כתב הבעל בעצמו. ולפ\"ז הא א\"א למידרש וכתב ליחיד דהא אפי' כשרבים כותבים הוי כאלו כתב הבעל לחודיה. וצ\"ל דקאי לשיטת הפוסקים דלא בעי שליחות לכתיבה. וצ\"ע במגויד דודאי אינו יכול לכתוב גט ואפ\"ה שליחו כותב ואי בעינן שליחות בכתיבה א\"כ איך נעשה שליח ועיין מס' ב\"ק דף קי\"ד ע\"א דמוכח משם דכל היכא דאפי' ע\"י הדחק לא מצי המשלח למיעבד שליח נמי לא מצי משוי. וכמדומה לי שהגאון ר' זלמן מרגליות ז\"ל בתשובותיו בית אפרים הקשה כעין זה אך במגויד איני יודע מקום לתירוץ: (מנ\"ה: עיין במחנה אפרים פ\"ג מהלכות גירושין):"
+            ],
+            [
+                "<b>וגופו </b>\n<b> של גט הרי את מותרת לכל אדם כו'.</b> עיין במ\"ש הר\"ן ובמה שהקש' עליו הרב לח\"מ ולע\"ד הדברים פשוטים ושוב מצאתי כן להרב מכתב מאליהו שער ב' סימן ב' ומה שהקש' עליו הרב הנזכר וז\"ל ועוד ק\"ל כו' הן דברים תמוהים ולא ירד לכונת הרב לח\"מ דקו' הלח\"מ היא למאי דבעי לאוכוחי תלמודא דלא בעינן ודין ממאי דלא אתקין רבא ודין ש\"מ דס\"ל דהלכה כרבנן ואהא ק\"ל שפיר להרב הנז' דאפילו תימא דס\"ל לרבא דהלכה כרבנן מ\"מ רבנן מודו דלכתחיל' בעינן ודין ורבא אתי דלא כמאן ודוק: כתב הר\"ן בפ\"ק דנדרים ד\"ה ע\"ב ד\"ה לימ' קסבר כו' וז\"ל אלמא שמואל גופי' ס\"ל דידים שאינן מוכיחות לא הווין ידים ואיכא למידק מדאמרינן בפרק כל הגט גבי מתניתין דהכותב טופסי גיטין צריך שיניח מקום האיש כו' אמר שמואל וצריך שיניח מקו' הרי את מותרת לכל אדם ואילו ודין לא קאמר אלמא לשמואל לא צריך ודין וי\"ל דדילמא שמואל ס\"ל דאפי' למ\"ד ידים שא\"מ לא הויין ידים גבי גיטין לא צריך ודין דבלאו ודין הוי מוכיח דאין אדם מגרש אשת חבירו כו' יע\"ש ויש לדקדק עליו דכפי זה מאי פריך בגמ' לעיל ושמואל אמאי דחיק לאוקומי מתני' כר\"י לוקמא כרבנן אע\"ג דאין ידים מוכיחות ואמאי לא משני דשמואל מוקי למתני' כרבנן משום דע\"כ לא קאמרו רבנן אלא גבי גט דאין אדם מגרש אשת חבירו וכמ\"ש הר\"ן וליכא למימר דאין ה\"נ דלפום דמסקינן לקמן דע\"כ לא קאמרי רבנן אלא גבי גט משום דאין אדם מגרש אשת חבירו כו' ה\"נ דמצינן למימר דשמואל מוקי למתני' ככ\"ע אמנם תלמודא לפום מאי דס\"ד השתא דאין לחלק בין גט לשאר מילי הוא דפריך דהא ליתא דתלמודא מסיק הכי לקמן אליבא דרבא כי היכי דלא תיקשי ליה לימא כתנאי כו' וא\"כ רבא ודאי איהו גופיה הכי ס\"ל וכיון שכן אמאי אצטריך רבא לתרץ אליבא דשמואל מתני' קשיתיה כו' לימא דשמואל מוקי למתניתין אפילו כרבנן משום דע\"כ ל\"ק רבנן אלא גבי גט כו' וכדס\"ל איהו ונראה לע\"ד לומר דודאי הא דמסיק לקמן אליבא דרבא דאפי' רבנן ל\"ק אלא גבי גט כו' היינו לפום מאי דמשני השתא רבא מתני' קשיתיה כו' דמוכח מינה דסתם מתני' ס\"ל דידים שאינן מוכיחות לא הויין ידים וא\"כ כי היכי דלא נימא דסתם מתני' אתיא כר\"י דיחידאה היא דחקינן אנפשין לומר דסתם מתניתין ס\"ל דע\"כ ל\"ק רבנן אלא גבי גט משום דאין אדם מגרש כו' ומתני' אתי ככ\"ע והשתא ע\"כ ברייתא דקתני מופרשני ממך כו' ה\"ז אסור צריך לידחק ולומר דתנא אחרינא הוא ותנאי שקלת מעלמא וא\"נ דאסור דקתני בברייתא לאשתעויה בהדיה קאמר לאיכא מ\"ד שכתב הר\"ן וזה ודאי דוחק דברייתא סתמא קתני ומשום הכי מקשי שפיר תלמודא לעיל דאמאי דחיק לאוקמי מתני' כר\"י לוקמא כרבנן דהשתא לא מצי לשנויי דשמואל מוקי למתני' ככ\"ע דע\"כ ל\"ק רבנן אלא גבי גט כו' דהא מנ\"ל לשמואל כי היכא דנימא דברייתא אתי דלא כמאן אדרבא נימא דרבנן ס\"ל בעלמא ג\"כ דידים שאינן מוכיחות הויין ידים וברייתא אתי כרבנן ואהא משני רבא מתני' קשיתיה כו' ואם כן כיון דסתם מתניתין ס\"ל דלא הויין ידים דחקינן אנפשין לומר דע\"כ ל\"ק רבנן אלא גבי גט כו' כי היכי דניתי סתם מתני' כרבנן דרבים נינהו כן נ\"ל ודוק:"
+            ],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>ומנין </b>\n<b> שיתנהו לה בתורת גירושין שנאמר כו' ואם אמר לה אחר כך ה\"ז גיטך ה\"ז גט כו'.</b> נ\"ב פרק המגרש דפ\"ה והרב ל\"מ ז\"ל הקשה לדברי הרשב\"א שכתב ה\"ה בפ\"ג מה' אישות דין ח' גבי היה מדבר עם האשה כו' דהיכא דאין עסוקין באותו ענין שאפילו חזר ואמר לה הרי את מקודשת והיא רוצה צריך שיטול הכסף ממנה ויחוזר ויתננו לה בתורת קידושין ע\"כ דהכא משמע דאפילו אחר שנתן לה הגט אם אמ\"ל הרי זה גיטך הגט כשר וא\"צ שיחוזר ויטלנו והא הכא נתינ' דאוריית' הוי דכתיב ונתן דומיא דהתם כו' ותי' וז\"ל וי\"ל דשאני התם דמדאורייתא בעינן שיאמר ה\"א מקודשת כמ\"ש התוס' בקדושין דף ד' ד\"ה כי יקח כו' ומש\"ה כי לא אמרו קודם נתינה כו' לא הוי קדושין מן התורה אבל הכא גבי גט דמדאורייתא בנתינה לחוד סגי ומדרבנן הוא דבעינן שיאמר ה\"ז גיטך אפילו שיאמר לה אחר נתינת הגט כשר כו' יע\"ש ולע\"ד לא נהירא לי במ\"ש שדעת הרשב\"א ז\"ל הוא דבגט מדאוריית' בנתינה לחוד סגי אלא דרבנן אמרו דבעינן שיאמר ה\"א מגורשת ומשום הכי אם לא היה מדבר עמה ע\"ע גיטה הגט פסול וכי אמר לה אחר נתינה כשר דהא מדברי הרשב\"א ז\"ל בחידושיו לגיטין נראה בהדיא דס\"ל דמדאורייתא בעינן שיאמר ה\"א מגורשת שלא כדעת רבינו שכתב בדין י\"א דהוי מדרבנן שהרי הקשה שם אמתני' הלזו דקתני אמר לה כנסי ש\"ח זה אינו גט וז\"ל ותמיהא לי מילת' אמאי נקט באומר כנסי ש\"ח זה לישמועינן בנותן לה גט סתם דאינו גט וכ\"ש באומר לה כנסי ש\"ח זה כו' יע\"ש והשתא אם איתא דס\"ל להרשב\"א ז\"ל דמדאורייתא בנתינה לחוד' סגי מאי קא ק\"ל דלישמועינן בנותן לה גט סתם הא בנותן גט סתם הגט פסול מדרבנן ומתני' קתני אינו גט מן התורה ומש\"ה נקט לה באומר כנסי ש\"ח זה אלא ודאי מוכח בהדיא דס\"ל להרשב\"א דבנותן לה סתם אינה מגורשת מן התורה הפך דעת רבינו ועיין בלח\"מ ז\"ל במ\"א שכתב שלדעת רבינו בדוקא נקט מתניתין כנסי ש\"ח זה יע\"ש: ולעיקר קו' כבר הרשב\"א ז\"ל גופיה בחידושיו לקדושין ד\"ט נרגש מזה וכתב וז\"ל ומיהו נ\"ל דהכא אפילו למאן דאמר אינו צריך שיטלנו הימנו הכא צריך הואיל וקנאתו לגמרי דהא אי בעי למיהדר לא מצי הדר דמימר אמרה ליה את בסתמא יהבית ניהלי ואנא למתנה איכווני כו' והוה ליה ככנסי סלע זה שאני חייב ליכי כו' ודמיא למאי דאמרינן בגיטין פרק המגרש אפילו תימא ר' דילכון אמר שאני הכא הואיל וקנאתו כו' והכא עדיפא דקנאתו לגמרי עכ\"ד יע\"ש ומיהו אכתי ק\"ל דכפי זה מאי ק\"ל הכא אמתני' דידן דלישמועינן בנותן לה גט סתם נימ' דמש\"ה נקט דוקא כנסי ש\"ח משום דבעי למתני עד שיאמר ה\"ז גיטך ואלו בנותן לה גט סתם לא מהני עד שיטלנו הימנה דמצית למימר אנא למתנה איכוונית ולצור על פי צליחותו ועיין מ\"ש הטור סימן וצ\"ל דדוק' גבי קדושין כיון שנתן לה בסתם ליכא גילוי מילתא שנותן לה לשם קדושין ומש\"ה כתב הרשב\"א דצריך שיטלנו הימנה ויחוזר ויתננו לה משום דמצית למימר אנא למתנה איכונית ולשם מתנה יהבית ניהלי משא\"כ בגט דאע\"ג דנתנו לה סתם הרי הוכיח מתוכו דלשם גט נתנו לה ולא מצית למימר דלשם מתנה יהבית ניהלי ולפי זה נפקא מינה לענין דינ' דבקדושי שטר דינו כגט ואין צריך ליטלו הימנו ודוק ועיין בספר בית שמואל סימן כ\"ז ס\"ק י\"ג שהקשה על דברי הרשב\"א הללו שכתבנו לעיל דפליג מדידי' אדידי' דאלו ממ\"ש הרבב\"י סימן ל\"א בשם הרשב\"א ז\"ל נראה מדבריו דאם אמ\"ל התקדשי לי בחפץ זה ששוה חמשים זוז ולא שמו אותו דא\"צ ליטול הימנה ולומר לה הרי את מקודשת אלא באומר לה ה\"א מקודשת סגי ואלו הכא הצריך ליטלו הימנה ולומר לה ה\"א מקודשת וכן הקשה בסי' ל\"א סק\"א אמנם כפי מ\"ש משם הרשב\"א בחידושיו לק\"מ דבשלמא ביהיב לה סתם משום הכי צריך ליטלו הימנה כיון דקנאתו לגמרי דאי בעי למיהדר ל\"מ הדר דמימר אמרה אנא למתנה איכונית משא\"כ התם דיהיב לה בתורת קידושין משום הכי כ' הרשב\"א דא\"צ ליטלו הימנה אלא באומר לה ה\"א מקודשת סגי ממ\"נ דאי הוי קדושין ראשונים קדושין כיון דאדעתא דליהיו קדושין יהביה ניהלה כי בטלו הקדושין אי בעי למיהדר חייבת ליתנה לו ולא מצית למימר למתנה איכוונית דהא לשם קידושין יהביניה לה ונמצא דלא קנאת' כלל והו\"ל ככנסי ש\"ח זה דאמרינן בגיטין אליבא דר' דאין צריך ליטלה הימנו ודוק: ובהיותי נבוך בזה ראיתי להרב עצמות יוסף ז\"ל דף ס\"ט שנרא' שסותר למ\"ש וזה שכתב שם גבי ההיא דאמרינן בגמ' דף נ\"ב ההוא אריסא דקדיש במוזא דשומבי אתא לקמיה דרבא אמ\"ל מאן פלג לך חלקו של ב\"ה כלומר ואינה מקודשת וז\"ל מיהו אם א\"ל תהא לי מקודשת בחלק שיש לי בבצלים אלו נראה דהויא מקודשת שהרי לא קדשה אלא באותו חלק שיש לו בהן וכ\"כ הר\"ן ז\"ל וראיתי בתוס' רי\"ד כתוב וז\"ל ואי אמרת תתקדש מיהא בפלגא דאית לי' בגויה כיון דכולי' יהיב לה לא סמכה דעתה אלא בכוליה והו\"ל כמנה זה ונמצא חסר דאינ' מקוד' ואינו סותר הדין שכתבתי דודאי אם אמ\"ל כך בשעת קדושין הויא מקוד' גמורה אבל אם אחר שנתן שבאו לבטל הקדושין אמר הוא לפחות תתקדש במה שיש לו בו כיון דלא אמ\"ל כן בשעת קידושין הו\"ל כנותן לה מנה ונמצא חסר דינר דאינה מקודשת עכ\"ד הנה דעת הרב ברור מללו דכל דלא הוו קידושין משעת נתינה לא סגי לן באומר לה אח\"כ ה\"א מקודשת בחלק שיש לי בו אמנם כפי מ\"ש משם הרשב\"א ז\"ל נראה ברור דה\"נ אם אמ\"ל בשעת נתינה ה\"א מקודשת לי בבצלים אלו דקי\"ל דלא הוו קידושין ואם אמ\"ל אח\"כ תתקדש במה שיש לי בו הויא מקודשת דכיון דמתחילה אדעתא דקדושין יהבינהו ניהלה כי בטלו הקדושין אחר כך משום דקדשה בחלק חבירו א\"כ חייבת להחזירה ולא מצית למימר אנא למתנה איכוונית וכיון שכן לא קנאתו כלל ומקודשת ולדברי הרב הנז' ז\"ל קשה דמאי שנא מהא דאמר הכא בפ' המגרש דאם נתן לה גט בידה והיא ישנה אע\"פ דלאו בת גרושין היא אם אמר לה אח\"כ כשהיא נעורה ה\"ז גיטך הויא מגורשת ה\"נ אע\"ג דבשעת נתינה לא חלו הקדושין משום דקדשה בחלק חבירו אם אמ\"ל אח\"כ תתקדש במה שיש לי בו אמאי אינה מקודשת ואם כן כפי מ\"ש נראה לכאורה דתוס' רי\"ד פליגי אמ\"ש הר\"ן וה\"ה אם א\"ל בשע' נתינ' ה\"א מקו' במה שיש לי בו דמקו' דאי ס\"ל הכי אמאי כתבו דאם אמ\"ל אח\"כ תתקדש מיהא במה שיש לי בו דמ\"ל אם אמ\"ל אחר כך ומ\"ל אם אמר לה בתחילה דא ודא חדא היא אלא ודאי דסבירא ליה דאפילו אם אמר לה כן בשעת נתינה אינה מקודשת אמנם אחר ההשקפה נראה דהרב הנז' אחר המחילה לא ירד לסוף כונתם שהו' הביא דמ\"ש דאי אמר תתקדש מיהא בפלג' דאית לי בגויה כונת' לומר דאם אמ\"ל אח\"כ לאשה תתקדש כו' אפ\"ה אינה מקודשת כיון דכולי' יהיב לה לא סמכא דעת' ואהא כתב הרב ז\"ל דעכ\"ז אינו סותר למ\"ש הר\"ן ז\"ל כו' אמנם לע\"ד פירוש זה לא יתכן כלל בדבריהם דכפי זה לא ידעתי מאי האי דכתבו והו\"ל כנותן מנה ונמצא חסר דאינה מקודשת ומה דמות יערכו לו מההיא דנותן לה מנה התם שאני דכיון שאמר לה התקדשי לי במנה זו ונמצא חסר אדעתא דהכי לא נתקדשה משא\"כ הכא דהא קאמ\"ל בהדיא ה\"א מקודשת במה שיש לי בו ונתרצית היא ואמאי אינה מקודשת אפי' באומר לה אחר כך ואה\"נ דהת' נמי אם נמצא חסר ואמ\"ל אח\"כ ה\"א מקודשת בהן חסר הן יתר דהויא מקוד' ומהיכא פשיטא להו התם דאפי' אם אמ\"ל אח\"כ הרי את מקודשת דלא הוי קדושין אדכתבו והו\"ל כמנה זו כו' לכן הנר' פשוט בכונתם לע\"ד הוא כלפי מ\"ש הריטב\"א והר\"ן ז\"ל שם וז\"ל י\"א דוקא בשאינו שוה אלא פרוטה א' אבל שוה ב' פרוטות מתקדשת שהרי יש בחלקו שו\"פ ולא נהירא דכיון דכוליה מוזא יהיב לה דעתה אכולה והו\"ל כאומר לאשה התקדשי לי במנה ונמצא חסר דאינה מקודשת עכ\"ד ומעתה נתבאר דמ\"ש ואי אמרת התקדשה מיהא בפלגא כונתם כמו ואם תאמר וכונתם להקשות דאפילו ביהיב לה סתם אמאי אינה מקודשת הרי יש בחלקו שו\"פ וזהו שכתבו ואי אמרת כו' כלומר ואמאי קאמר מאן פליג לך דנראה דוחק לומר כהי\"א שכתב הריטב\"א דמיירי בדליכא אלא שו\"פ ואהא תיר' מה שתירץ הריטב\"א ז\"ל דכיון דכוליה יהיב לה לא סמכא דעתה דהו\"ל כמנה זו ונמצא חסר דאינה מקודשת דלא סמכה דעתה אלא בכולה מנה אמנם ודאי דאם אמר לה בשעת נתינה ה\"א מקודשת בחלק שיש לי בו מודו תוספות רי\"ד לדעת הר\"ן וה\"א דמקודשת וכן נמי אם נתן לה סתם ואח\"כ אמ\"ל התקדשי במה שיש לי בו אם נתרצית היא כ\"ע מודו דמקודשת וכדעת הרשב\"א גם דברי הרב עצמות יוסף אפשר לפרשן ע\"צ הדחק דמ\"ש ואם את\"ל אח\"כ אינה מקודשת היינו בדלא נתרצית היא ומש\"כ דאם אמ\"ל כך בשעת קדושין הויא מקודשת לאו דוקא אלא ה\"ה אחר קדושין וכדכתיבנא כנ\"ל ועי' במוהראד\"ב סי' כ\"א ודו\"ק:<br><b> מעשה חושב</b>\n<b> (רפה) </b> ק' דמאי שנא מהא כו' אם אמר לה אח\"כ כשהיא נעורה ה\"ז גיטך הויא מגורשת ה\"נ כו' אם א\"ל אח\"כ תתקדש במה שיש לי בו אמאי א\"מ כו'. לכאורה תימא לתמיהתו שהרי בפ\"ק דקדושין בעובדא דהאי גברא דקדיש בצפתא דאסא אמרו לי' והא לית בה שוה פרוטה ואמר להו תתקדש לי בד' זוזי דאית בה שקלתה ואמר רבא דאינה מקודשת משום דהויא שתיקה לאחר מתן מעות וע\"ש. וא\"כ מה\"ט הא י\"ל נמי בנ\"ד דכיון דמעיקרא סברה דמקדשה בכל המוזא א\"כ הרי נתבטלו הקדושין משום חלק הגזל שבו ומשום הכי גם כשאומר אח\"כ תתקדש בחלקי שבו לא מהני בסתמא וה\"ט דתוס' רי\"ד ז\"ל ויש להאריך בזה. אבל בפשיטות נראה דבין בעובדא דציפתא דאסא הנ\"ל ובין בהאי דתוס' רי\"ד ז\"ל לא מיירי דאמר כן להאשה בלשון קדושין מחדש אלא דאמר להו מה בכך דציפתא אינו שוה פרוטה מ\"מ תתקדש בד' זוזי שיש בה וכן בהאי דאמר תתקדש מיהא בפלגא כו' בההיא דתוס' רי\"ד הנ\"ל וכן מורה הלשון מיה\"א שכ' התוס' וגם הלשון אמר לה\"ו בההוא דציפתא הנ\"ל וצ\"ע:"
+            ],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>במה </b>\n<b> ד\"א כשהיה הגט כו' אם כתב הבעל בכתב ידו כו' ה\"ז גט פסול.</b> ובפ' המגרש דף פ\"ו תנן ג' גיטין פסולין ואם נשאת הולד כשר כתב בכתב ידו ואין עליו עדים כו' יש בו זמן ואין לו אלא עד אחד כו' והנה בפי' דהך מתני' נחלקו רש\"י ורשב\"ם ז\"ל דרש\"י ז\"ל פירש בדליכא עידי מסירה שכתב וז\"ל וכיון דכתב ידו היא וכתב ונתן קרינן ביה אע\"ג דליכא ע\"מ כשר מדאורייתא מיהו רבנן פסלינהו דילמא אתי לאכשורי בכתב סופר ע\"כ אמנם הרשב\"ם ז\"ל פירשה בדאיכא ע\"מ ור\"א היא הפך דעת רש\"י שכתב בפ' גט פשוט דף קע\"ז וז\"ל כתב בכתב ידו ואין עליו עדים אלא שנמסר לה בפני עדים דעמ\"כ בדיעבד ע\"כ וראיתי להרב בני יעקב דק\"ל ע\"ד שהק' אדברי רשב\"ם הללו וז\"ל ודבריו תמוהים דנראה דס\"ל דטעמא דת\"ק משום דס\"ל דע\"מ כרתי מיהו לא כרתי אלא דיעבד ור\"א ס\"ל דע\"מ כרתי לכתחילה וק' טובא דהרי אמרו בשמעתין אמר רב כת\"י שנינו ושיילינן בגמ' אהייא אלימא ארישא פשיטא כת\"י קתני ומסקינן אלא אסיפא יש בו זמן ואין בו אלא עד אחד ואמר רב ל\"ש אלא כת\"י אבל כתב סופר ועד הולד ממזר ואי מיירי בע\"מ אמאי הולד ממזר נהי דס\"ל דוקא בדיעבד אבל לא משום הא הולד ממזר עכת\"ד ולע\"ד לק\"מ ואשתמיט מיניה מ\"ש הרי\"ף ז\"ל בהך סוגייא דהנה הרי\"ף ז\"ל רצה להכריח דהא דאמר ר\"א ע\"מ כרתי לאו דוקא אלא או ע\"מ או ע\"ח כרתי ממאי דאמר רב הכא דכתב סופר הולד ממזר אע\"ג דהוא סובר דהלכתא כר\"א דע\"מ כרתי וא\"כ איך אפשר דהולד ממזר כיון דאיכא ע\"מ ואי ליכא ע\"מ אפי' שני עדים חתומים לא מהני דע\"מ כרתי אלא ודאי דע\"ח נמי כרתי ובסוף כתב וחזינן לגאון שכתב הוו ידעי דהא דאמר רב הולד ממזר משום דהו\"ל הא מילתא לר\"א כמזוייף מתוכו עכ\"ל וא\"כ איכא למימר דרשב\"ם ז\"ל סובר כס' הגאון שהביא הרי\"ף ז\"ל גם מ\"ש עוד הרב הנז' דקע\"ב נר' דפליג דידיה אדידיה הרואה יראה שאין מדבריו הכרח כלל ודוק מיהו הדבר הקשה אלי הוא מפירוש רשב\"ם ז\"ל דכיון דמתני' איירי בדאיכא ע\"מ וס\"ל להאי תנא דע\"מ לא כרתי לכתחילה א\"כ ע\"כ צ\"ל דמאי דנקט מתני' כת\"י לאו דוקא דהוא הדין בכתב סופר ואם נשאת לא תצא דע\"מ כרתי בדיעבד אלא לרבותא נקטי' לאשמועי' דאפילו בכ\"י הוי גט פסול וא\"כ קשה טובא דא\"כ כי שיילי' בגמ' אמאי דקאמר רב כ\"י שנינו אהייא אלימא ארישא פשיטא כ\"י קתני אדרבא איפכא הו\"ל להקשות דאי ארישא הוא דקאמר רב ל\"ל כ\"י הא כיון דאיכא ע\"מ אפילו כתב סופר הולד כשר תו ק\"ל לדעת רשב\"ם ז\"ל ממאי דגרסינן בפ' המביא קמא מאן האי תנא דבעי כתיבה וחתימה לשמה אי ר\"א כתיבה בעי חתימה לא בעי וכ\"ת ע\"כ ל\"ק ר\"א אלא מדאורייתא אבל מדרבנן בעי והא ג' גיטין דרבנן וקא מכשר ר\"א כו' והשתא אמאי ל\"ק הא מני ת\"ק דר\"א היא דבעי חתימה מדרבנן ורב אשי נמי דקאמר הא מני ר\"א היא אמאי ל\"ק הא מני ת\"ק דר\"א היא וצ\"ע:"
+            ],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>וכן </b>\n<b> התקינו חכמים שיכתוב זמן בגט כו' שמא הויא אשתו קרובתה כו'.</b> בפרק המביא תנין מחלוקת ר\"י ור\"ל ופסק כר\"י ודע שבפי' המשניות שם כתב רבינו וז\"ל ור\"ש מכשיר ידוע שהיום הולך אחר הלילה לפיכך נכתב ביום והעיד בו בלילה יהיה עדות שקר כו' ור\"ש מכשיר לפי שאין לזמן אצלו תועלת מרובה לפי שהעיקר אצלנו תקון זמן בגיטין אמנם היא משום בת אחותו שמא תזנה תחתיו והיא אשת איש ושמא יכתוב גט בלא זמן קבוע ויתן לה ותאמר כבר אני גרושה הייתי בזה הזמן לפיכך אין בין היום ובין הלילה שיתחדש כמו זה ואין הלכה כר\"ש עכ\"ל והנה לעין הקורא דבריו מן המתמיהים ראשונה במ\"ש לפי שאין לזמן אצלו תועלת מרובה והרי אין לך תועלת מרובה גדול מזה שאם לא היה בו זמן היה מחפה על בת אחותו ותו הדבר קשה במאי דמבואר מדבריו דר\"ש נמי ס\"ל דטעמא דתקנו זמן הוא משום בת אחותו וכר\"י אלא דאפ\"ה ס\"ל דבנכתב ביום ונחתם בלילה כשר משום דלא שכיח שתזנה אשתו בזמן מועט בין היום ובין הלילה והדבר תמוה דבהדי' פרכינן התם בשלמא לר\"ל מש\"ה הוא דמכשיר ר\"ש אלא לר\"י מ\"ט ומשנינן א\"ל ר\"י אליבא דר\"ש לא קאמינא כי קאמינא אליבא דרבנן הרי מבואר דלר\"ש זמן לאו משום בת אחותו אתקן אלא משום פירות וכמו שפירש רש\"י שם והוא מוכרח וכבר עמד בכל זה הרב בני יעקב דף ג' ע\"ב יע\"ש מה שנדחק הרבה ליישב פירוש הסוגיא לדעת רבינו ז\"ל והם דברים דחוקים הרבה כמו שיע\"ש ובר מן דין הדבר תמוה מי הכריחו לרבינו ז\"ל להוציא הסוגיא מפשטה ולפרש' בדרך עקיפין כי על כן הנראה אצלי שרבינו ז\"ל קשיתי' בפירוש הסוגיא כפרש\"י דכיון דע\"כ צ\"ל לר\"י דר\"ש ס\"ל דטעמא דתקנו זמן הוא משום פירות דאי משום ב\"א א\"כ מה\"ט נכתב ביום ונחתם בלילה יהא פסול א\"כ עכ\"ל דר\"ש ס\"ל דאין לבעל פירות משעת כתיבה ומשו\"ה לא חיישינן שמא תטרוף לקוחות שלא כדין וכ\"כ רש\"י ז\"ל בד\"ה היינו דאיכא והדבר מוכרח דליכא למימר דלר\"י ס\"ל לר\"ש דנכתב ביום ונחתם בלילה כשר משום דכי אתיא למיטרף בעיא לאתויי ראיה אימת מטי גיטא לידה דאם כן קשה לר\"ש מ\"מ תקנו זמן בגיטין כיון דאיהו ס\"ל דזנות לא שכיח ולא חייש לב\"א ומשום פירי נמי ליכא למיחש כיון דס\"ל דיש לבעל פירות עד שעת נתינה וא\"כ הדבר קשה דכיון דלר\"י ע\"כ ר\"ש ס\"ל דאין לבעל פירות משעת כתיבה א\"כ מנ\"ל לר\"י לומר דלרבנן דר\"ש ס\"ל דיש לבעל פירות עד שעת נתינה ולאפושי במחלוקת והא אדרבא טפי איכא למימר דכ\"ע ס\"ל דאין לבעל פירות משעת כתיבה ובהא פליגי רבנן ור\"ש דרבנן ס\"ל דזנות שכיח ומשו\"ה תקנו זמן בגיטין משום טעמא דב\"א ומשום פירות והלכך בנכתב ביום ונחתם בלילה סבירא להו לרבנן דפסול דאע\"ג דליכא טעמא דפירות איכא משום ב\"א ור\"ש ס\"ל דזנות לא שכיח וכי תקנו זמן משום פירות גרידא היא ובנכתב ביום ונחתם בלילה כשר כיון דליכא למיחש לפירי תו קשיתיה לרבינו ז\"ל מה שהקשו התוס' שם בד\"ה זנות לא שכיח דבריש כתובות תקנו שתהא בתולה נשאת ביום רביעי שאם היה לו טענת בתולים ישכים לב\"ד הרי דחששו לזנות אע\"ג דלא שכיח כי ע\"כ הוכרח רבינו ז\"ל לפרש דמ\"ש בגמ' ר\"ל מ\"ט לא אמר כר\"י א\"ל זנות לא שכיח לא קאי אעיקר תקנת זמן לומר דזנות לא שכיח ולא הוו חיישי רבנן לתקן זמן מה\"ט שהרי אע\"ג דלא שכיח חשו בה בריש כתובות אלא אנכתב ביום ונחתם בלילה קאי דכיון דזנות לא שכיח נהי דחשו חכמים לתקן זמן משום ב\"א כדרך שחשו גבי בתולה מ\"מ לא הוו פסלי רבנן נכתב ביום ונחתם בלילה כיון דעיקר זנות אפי' לזמן מרובה לא שכיח אע\"ג דחשו לה מ\"מ בין היום ובין הלילה הוי חששא דלא שכיח כלל ולא הוו חיישי רבנן משא\"כ אי טעמא הוא משום פירות כיון דהוי מילתא דשכיח אי\"ל אפי' לזמן מועט ור\"י ס\"ל דזנות שכיח וכיון דהוי מילתא דשכיח חשו חכמים אפי' לזמן מועט דומיא דפירות ואהא פרכינן בשלמא לר\"ל מש\"ה קמכשר ר\"ש אלא לר\"י דס\"ל דזנות שכיח מ\"ט דר\"ש דמכשר ומשנינן אליבא דר\"ש לא קאמינא דודאי לר\"ש ס\"ל זנות לא שכיח והלכך אע\"ג דחשו חכמים לתקן זמן משום ה\"ט מ\"מ לזנות דזמן מועט לא חיישינן לה כלל כי קאמינא דזנות שכיח אליבא דרבנן דחשו לזנות דזמן מועט ומעתה מבואר דר\"י דקאמר יש לבעל פירו' עד שעת נתינה אליבא דכ\"ע קאמר אפי' אליבא דר\"ש וניחא השתא לדעת רבינו אידך מימרא דר\"י דקאמר מאימתי מוציאין לפירו' משעת נתינה דמשמע דמילתא פסיקת' קאמר ואלו לפרש\"י ז\"ל היה לו לר\"י לומר הלכה כרבנן דיש לבעל פירות עד שעת נתינה ולפ\"ז מאי האי דקאמר התם רבא לקמן מאי טעמא דרבי שמעון כיון שנתן בה עיניו לגרשה שוב אין לו פירות אלא אתיא כר\"ל ומעתה דברי רבינו מדוקדקים וז\"ש לפי שאין לזמן אצלו תועלת מרובה כלומר דס\"ל לר\"ש דזנות לא שכיח וא\"כ נמצא דאין כאן תועלת מרובה כיון דלא שכיח אלא דאפי\"ה חשו בה חכמים ולפיכך אין בין היום כו' שיתחדש כמו זה כלומר דאם היינו אומרים דזנות שכיח ה\"נ ודאי היינו חוששין לזמן מועט כדרך שחששו משום פירות אפילו לזמן מועט אמנם כיון דזנות לא שכיח ואין בו תועלת מרובה מסתייה דחששו לזנות דזמן מרובה כנ\"ל נכון בישוב דברי רבינו ומה שהקשה עוד הרב בני יעקב מהא דאמרינן התם ר\"י אמר אפילו מכאן ועד עשרה ימים הכשיר רבי שמעון ואפי' דהוי זמן מרובה ות\"ל משום שמא יחפה על בת אחותו איכא למימר דרבי' קשיתיה קושית התוס' בד\"ה עד שעת נתינה שהקשה בס\"ד וז\"ל וא\"ת נכתב ביום ונחתם בלילה אמאי פסול הא לית ליה קלא וליישב זה ס\"ל ז\"ל דע\"כ לא אמרינן קלא אית ליה אלא דוקא בשעבר זמן מרובה ברם גבי נכתב ביום ונחתם בלילה כיון דהוי זמן מועט לית ליה קלא וחששו ומשום הכי במכאן ועד עשרה ימים ס\"ל לר\"י דמכשר ר\"ש דליכא למיחש לבת אחותו משום דכיון דעבר זמן מרובה קלא אית ליה למילתא אלא דהא ליתא שהרי שם בסמוך אמרינן גבי אמר לעשרה כתבו גט לאשתי דלר\"ל כולם משום עדים ואי חתמו תרי מינייהו ביומיה ואינך מכאן עד עשרה ימים פסולה משום מוקדם אע\"ג דהוי זמן מרובה ולכן הנכון כמו שתירץ הרב הנזכר דהכא ליכא חששא דב\"א דבשלמא באין בו זמן איכא למיחש שפיר שמא זנתה וכתב לה גט בלא זמן ואומר קודם לכן נתגרשתי ברם הכא ליכא למיחש שמא יחפה עליו שהרי מחמת קטטה בא לגרשה ואדרבא רוצה הוא בהריגתה וליכא למיחש אלא משום שמא אתרמי מילתא דזנתה ולא נודע לבעל ונמצא למפרע חופה את ב\"א בזמן מועט לא חששו משא\"כ בזמן מרובה דליכא למיחש שמא הבעל יחפה עלי' כיון שהוא חוזר עליה לגרשה ולשמא אתרמי דזנתה ונמצא למפרע הוא חופה עליה ליכא למיחש דכיון דהוי זמן מרובה יודע הדבר לבעל ולא יחפה עליה את\"ד ואפילו לפי תי' זה נראה דק' דאם כן למאי אצטריך ר\"י גבי אמר לעשרה כתובו לומר דב' משום עדים וכולן משום תנאי דמשמע דאי אמרינן דכולן משום עדים פסול משום מוקדם הא כיון דהוי מכאן ועד עשרה ימים דהוי זמן מרובה ליכא למיחש משום ב\"א כלל ואפשר לומר דר\"י הוצרך לומר דכולן משום תנאי לומר דאפילו נתנו לה קודם חתימת השאר כשר וס\"ל לרבינו כדעת הר\"ן ז\"ל שם ועיין בהרב בני יעקב ז\"ל בדף י\"ב ע\"ד ודו\"ק:<br><b> מעשה חושב</b>\n<b> (רפו) </b> הוכרח רבינו ז\"ל לפרש אנכתב ביום ונחתם בלילה קאי דכיון דזנות ל\"ש כו'. אע\"ג דחשו לה כו'. תמהני דהא פלוגתא דר' יוחנן ור\"ל היא אעיקר תקנה דזמן דתנן בפ' המגרש. דגט שאין בו זמן פסול ופליגי בטעמא דמלתא ולא מייתי לה הש\"ס בפ\"ש דגיטין אלא משום דפריך התם לר' יוחנן מר\"ש דמכשיר בנכתב ביום ונחתם בלילה דלא ס\"ל טעמא דשמא יחפה וע\"ש. והשתא אי נימא כמ\"ש הרב המחבר דר\"ל נמי מודה דעיקר תקנתא הוי נמי משום זנות כמו משום פירות אלא שזנות דיומא הוא דלא שכיח א\"כ איך קאמרינן עלי' דר\"ל דה\"ט דלא קאמר כר' יוחנן דמשום טעמא דשמא יחפה איתקן זמן בגיטין משום דזנות לא שכיח הרי אמרינן דהוא נמי מודה דזנות שכיח כיון דפלוגתייהו לא קאי אהאי דנכתב ביום ונחתם בלילה אלא דפרכינן התם לר' יוחנן מר\"ש דמכשיר וכנ\"ל ולפי דברי רבינו המחבר ז\"ל הא צ\"ל דמחלוקתן אינה אלא בטעמא דת\"ק דר\"ש דפוסל בנכתב ביום ונחתם בלילה והיינו דס\"ל לר' יוחנן דטעמא דת\"ק דפוסל משום דס\"ל דאפי' זנות דיומא נמי שכיח ולפ\"ז ממילא הרי ר\"ש דמכשיר ס\"ל דבזמן מועט לא שכיח וא\"כ מאי פריך לר' יוחנן מר\"ש וגם איך שייך לומר בשינויא האי לישנא דקאמר התם אליבא דר\"ש לא קאמינא דהרי האי לישנא משמע דר\"ש ודאי ס\"ל דטעמא משום פירות וז\"א דהא אמרת דר\"ש דמכשיר הוא משום דס\"ל דאע\"ג דתקנו זמן בגיטין משום בת אחותו מ\"מ לזמן מועט כי האי לא חיישינן לחיפוי וקושיית הש\"ס מעיקרא ליתא דהא כבר ידעינן דת\"ק ור\"ש פליגי בזה: ועוד יקשה דאי נימא דבעיקר תקנת הזמן בגיטין סובר ר\"ל נמי דמשום בת אחותו הוא א\"כ נימא דאפי' אי ס\"ל לת\"ק נמי דזנות דיומא לא שכיח מ\"מ פוסל בנכתב ביום ונחתם בלילה משום דלא פלוג רבנן (כמו בהאי דמאוחר דפסול להרמב\"ם גופי' אע\"פ שלא נתנו לה עד זמן הכתוב בו כמ\"ש הגאון המחבר ז\"ל בעצמו לקמן בדף הסמוך הלכה כ\"ה) ור\"ש ס\"ל דכיון דזנות דיומא לא שכיח הגט כשר וזה עולה יפה טפי למימר דפליגי בהך סברא אי איכא למימר דלא פלוג רבנן בדין זמן הגט או לא ממאי דנימא דפליגי במציאות אי זנות דיומא שכיח אי לא:"
+            ],
+            [
+                "<b>גט </b>\n<b> שיש עליו עדים כו' או מאוחר כו'.</b> כתב מרן הכ\"מ ז\"ל טעמו משום שתפסיד האשה פירות דמשעת נתינה עד זמן הכתוב בו וגם איכא למיחש לבת אחותו שתוציא גיטה ותאמר קודם הזנות נתגרשתי כו' נ\"ב כפי טעם זה נראה דאם נתאחר נתינתו עד זמן הכתוב בגט דכשר אף לדעת רבינו כיון דליכא למיחש לא לב\"א ולא לפירות לדידן דקי\"ל דיש לבעל פירות עד שע\"נ ואם הדבר כן קשה דמאי ראי' מייתי מרן ז\"ל מההיא דענן בר חייא דאי ס\"ד גט מאוחר כשר ליחוש דילמא איחרוהו וכתבוהו והבעל ביומא דאכתיב גיטא בסוריא הוי אלא שאיחרוהו וכתבוהו וכתבו אותו יום שנזדמן להם אחר כך כו' אלא שמע מינה דגט מאוחר פסול ואם כפי מ\"ש אכתי תיקשי לן נמי דליחוש לכי ה\"ג דכתיבנא דמודה בה רבינו כיון דליכא למיחש לא משום ב\"א ולא משום פירות ואפשר דס\"ל למרן דכיון דגט מאוחר אם קדם נתינתו לזמן הכתוב בגט פסול לדעת רבינו לא פלוג רבנן ונמצא לפי זה דדעת מרן והרמב\"ן והר\"ן שהביאו ראי' דגט מאוחר פסול מההיא דענן בר חייא הפך דעת ה\"ה שכתב דהא דגט מאוחר פסול היינו דוקא בשנכתב ונחתם קודם זמן הכתוב בגט אבל אם הי' עומד בתשרי וכתב בו זמן מרחשון וחתמו העדים בו ביום הכתוב בגט אף רבינו מודה דכשר דאי ס\"ל כדעת ה\"ה אם כן עוד היום תיקשי להו לדידהו נמי דניחוש לכה\"ג דכ\"ע מודו דכשר לדעת ה\"ה אלא ודאי נראה דס\"ל דאף בכה\"ג פסול דלא פלוג רבנן ודוק ועיין במוהר\"ם ן' חביב ז\"ל סי' קכ\"ז ס\"ק כ\"ט:",
+                "<b>או שנכתב ביום ונחתם בלילה אע\"פ שעסוקין באותו ענין כו'</b> נ\"ב זה דעת רבינו אבל דעת הרשב\"א והרא\"ש ז\"ל דברייתא דר\"א בר צדוק דקתני דעסוקין באותו ענין כשר אמתני' דנכתב ביום ונחתם בלילה קאי ויש להביא ראי' לדעת רבינו ממה שהק' בגמ' פרק המגרש דפ\"ז לר\"י דאמר זמן לכל א' ואחד זהו טופס דמאי איריא משום טופס תי\"ל דהו\"ל נכתב ביום ונחתם בלילה ופרש\"י מאי איריא דמפסלו עליונים משום דאין העדים נקרין עמו ואי כפי דעת הרשב\"א מאי קו' נימא דאצטריך תנא למתני פסולה משום טופס כי היכי דליפסל אפילו בעסוקין באותו ענין דאי משום טעמא דנכתב ביום ונחתם בלילה לא מפסיל לדעת הרא\"ש והרשב\"א וכן נמי קשה לדעת הרשב\"א שכתב בחידושיו דגט מוקדם ע\"י שליח כשר דאית ליה קלא דאם כן לא פריך מידי בפרק המגרש ודוק וצ\"ע:",
+                "<b>או כתב את הגט בירושלים וטעה וכתב בלוד</b> כתב ה\"ה ונרא' דהאי כתובו ר\"ל חתומו כו' וכן דעת הטור ז\"ל בסימן קכ\"ח ועיין בהרב בני יעקב ד\"מ מה שהק' בזה יע\"ש שקצת דבריו מגומגמים ודוק:"
+            ]
+        ],
+        [
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>וכותבין </b>\n<b> ונותנים גט לאשתו אע\"פ שאין מכירין והוא שיהו העדים והסופר וכו' מכירין שזה הוא פ' ואשתו פ' כו'.</b> נ\"ב מדקדוק דבריו אלו נראה דמלבד שצריך שיכירו שמו ושמה צריך שיכירו כי אשה זו המתגרשת היא אשתו של המגרש ותמה הרב גט פשוט סימן ק\"ך ס\"ק י\"א דא\"כ מאי פריך בגמ' בפרק גט פשוט דף קס\"ז אמתני' דקתני ובלבד שיהיו מכירין וליחוש לב' יב\"ש הדרים בעיר אחת דילמא כתיב גיט' ואזיל וממטי לי' לאתתא דהיאך ומסקינן ב' יב\"ש אין מגרשין נשותיהן אלא זה בפני זה והשתא כפי דעת רבינו מאי קושי' והלא אפי' אי איכא ב' יב\"ש כיון שמכירין ויודעים כי אשה זו המקבלת גיטה היא אשתו של המגרש תו ליכא למיחש כלל למידי ואמאי אצטריך לומר דב' יב\"ש אין מגרשין אלא זב\"ז אלא ודאי נראה דא\"צ שיכירו שהיא אשתו וכ\"כ התוס' בהדיא בפרק כל הגט דכ\"ד והביא דבריהם מרן סס\"י קל\"ו וכתבו בסוף דבריהם דהא דמשני ב' יב\"ש אין מגרשין אלא זב\"ז ולא משני דאין מגרשין אלא אם כן מכירין עדים שזו היא אשתו אין זה תקנה טובה דא\"כ בטורח ימצאו עד\"מ וכן נראה מדברי רי\"ו פסקו מוהר\"ם סי' קל\"ו וז\"ל ואינה מגורשת אפי' הוציאה גט כו' או יבואו ע\"מ ויעידו שזו היא המגרש והמגורשת ע\"כ תורף דבריו ולע\"ד לק\"מ דמצינן למימר דלא הצריך רבינו שיהו מכירין שזו היא אשתו ג\"כ אלא דוקא בע\"ח וכן מדוקדק בדבריו שכתב והוא שיהיו העדים שחתמו בו מכירין כו' דקדק בלשונו לומר דדוקא ע\"ח צריכין שיכירו שזו היא אשתו אבל ע\"מ לא והיינו טעמא דבשלמא בע\"ח אע\"פ שמכירין שמה ויודעים שנקראת פ' ס\"ל לרבינו דאכתי איכא למיחש דילמא כתבה לאתתא דלאו דיליה וזו אשת אחר היא כיון שאין מכירין שהיא אשתו ובעלה של זו שמו כשם המגרש הזה ויכתוב הגט לבעלה של זו ששמו כשמו ויתן את הגט לאשה זו להוציא מבעלה כתובה וכי היכי דכתבו התוס' ד\"ה וליחוש למאי דס\"ד בגמרא דא\"צ שיכירו שם האשה דחיישי' להכי דילמא כתב את הגט לאתתא דלאו דיליה ויכתוב הגט לאיש אחר ששמו כשמו להוציא מבעלה כתובה ה\"נ איכא למיחש השתא נמי אי אמרת דא\"צ שיכירו שהי' אשתו ברם בע\"מ מודה רבינו ז\"ל דא\"צ שיכירו שזו היא אשתו כיון דליכא למיחש למידי דאי יהבה לאתתא דלאו דיליה מאי אהנייא לי' הא כשמוציאה את גיטה רואים שאין זו שמה ושם בעלה וכמ\"ש התוס' ורי\"ו ומשום הכי פריך תלמודא שפיר וליחוש לב' יב\"ש כו' והא דלא משני דבע\"מ נמי בעינן שיכירו שהיא אשתו כדבעי בע\"ח היינו משום שאין זו תקנה טובה דבטורח ימצאו ע\"מ וכמו שכתבו התוס' ומשום הכי קאמר רב דב' יב\"ש אין מגרשין אלא זב\"ז דהא עדיפא טפי אבל בע\"ח כיון דלא אפשר בלא\"ה בעינן שיהו מכירין שהיא אשתו זה כנ\"ל דעת רבינו וכן ראיתי להרב בית שמואל סי' הנזכר סק\"ד שכתב וז\"ל ונראה אפי' אם מכירין את שמותם צריכין לידע שזו היא אשתו דאם לא כן אכתי תקשי קושית הש\"ס דילמא זו אשת אחר היא כמו שהקשה שם דילמא יתן הגט לאשת אחר כן יש לחוש שמא זו היא אשת אחר אלא נ\"ל דיודעים שזו היא אשתו וזו שמותם עכ\"ל ונראה שכוון למ\"ש ועיין בנ\"י שם שנראה מדבריו למעיין שם דס\"ל שצריך שיכירו שזו היא אשתו ולמעשה יש להחמיר כדעת הרב בית שמואל וכדכתיבנא וכנראה מדקדוק רבינו ודוק:"
+            ],
+            [],
+            [
+                "<b>וצריך </b>\n<b> שיאמר הבעל עצמו לסופר כו'. </b> נ\"ב בפרק התקבל דף ס\"ו אבעיא לן בגמ' שלחו ליה מבי רב לשמואל ילמדנו רבינו אמר לב' כתבו ותנו גט לאשתי ואמרו לסופר וכתב וחתמו הן מהו שלח להו תצא והדבר צ\"ת ומסיק בגמ' דהא קא מספקא ליה לשמואל כתובו כת\"י הוא וכתב הגט נעשה כאומ' אמרו וכשר או כתב הגט וכיון ששינו מדעת המשלח הגט בטל וכיון שכן יש לתמוה על רבינו ז\"ל אמאי השמיט הך בעייא ובשלמא לדעת הטור ודעימיה דס\"ל דאומר אמרו הגט בטל אם כן תו ליכא לספוקי כלל דממ\"נ הגט בטל אבל רבינו ז\"ל דפוסק באומר אמרו דקרוב להיות בטל הו\"ל לאתיוי הך בעייא ולמימר דהוי ספק מגורשת דאי כת\"י הוא וכתב הגט נעשה כאומר אמרו וקרוב להיות בטל ואי כת\"ה הוי בטל לגמרי וכבר צווחו עליו האחרונים ז\"ל ועיין בהרב פר\"ח ז\"ל סימן ק\"ך ס\"ק י\"ו מה שנדחק בזה יע\"ש והנה כפי מ\"ש הרב ז\"ל שם סמוך ונראה עמו וז\"ל ודע שהתוס' ורש\"י נחלקו בפי' הסוגיא דלשיטת התוס' ז\"ל בד\"ה כת\"י דוקא מבעיא ליה בב' כיון דס\"ל לשמואל אומר אמרו כשר א\"כ חס\"ו פסול דאי לא נפיק מיניה חורבא כדאיתא בש\"ס וכשאמר לב' כתבו ותנו הוי כאלו א\"ל בפי' שישתתפו אחר עמהם לכתוב או לחתום לכך בעי מה רוצה הבעל שיעשו אבל באומר לג' תנו או כתבו ותנו צריך שיכתבוהו ויחתמוהו ואי כתבו וחתמו אחרים הגט בטל את\"ד יע\"ש א\"כ כפי זה נראה דלק\"מ דאפשר לומר דרבינו ז\"ל יסבור כשיטת התוס' ז\"ל דמשום דס\"ל לשמואל דחס\"ו פסול הוא דוקא מבעיא ליה וכיון דרבינו ז\"ל בפ\"ט מהל' אלו הלכה כ\"ז פסק דחס\"ו כשר א\"כ תו ליכא לספוקי כלל והדר דינא לדין האומר לשלשה תנו דבעי' שיכתבו ויחתמו הן לכ\"ע והתימא על הרב ז\"ל איך לא שת לבו לזאת עד שדחק ליישב דעת רבינו אמנם אעיקרא דמילתא במה שהבין הרב הנז' ז\"ל בדעת התוס' דדוקא שאומר לב' הוא דקא מבעייא ליה אבל באומר לג' בעינן שיכתבו ויחתמו הן וכן הבין הרב ח\"ה יע\"ש לע\"ד לא כן ידמה דא\"כ אי האי דאקשי' בגמ' ותיפשוט ממתניתין אמר לב' כו' ומשנינן היא גופא קא מבעיא ליה כו' והדר פרכינן פשיטא דכתב הגט מדקתני סיפא אר\"י נומינו לשליח אף אנו מקובלין כו' שילמדו ויכתבו אא\"ב כת\"ה שפיר אלא אי אמרת כת\"י מי איכא ב\"ד כו' ומסיק אין איכא ב\"ד חדתא והשתא מאי קו' שאני התם דהוי ב\"ד והפר\"ח ז\"ל נרגש מזה וכתב דשמא הכי קא פריך דכי היכי דהתם כת\"ה ה\"נ כת\"ה ולא ירדתי לסוף דעתו דא\"כ מאי דקא אקשינן אא\"ב כת\"ה שפיר אלא א\"א כת\"י מי איכא ב\"ד כו' אדתריץ ליה אין אי' ב\"ד חדתא הכי הו\"ל לאקשויי פשיטא דכת\"ה מדקתני סיפא וכי היכי דהתם ע\"כ יכתבו דקתני הוי כת\"ה נמי כיון דהוו שלשה ה\"נ ברישא דקתני יכתבו הוי כת\"ה נמי ולא שייכא לתרוצי כלל אין איכא ב\"ד כו' ותו דהא ודאי ליתא דאיך אפשר דמאי דדייק בגמרא הו' דכי היכי דהתם הוי כה\"ה ה\"נ הוי כת\"ה דא\"כ לפי זה עדיפא מינה הוה ליה לאקשויי מרישא גופא דקתני האומר לב' תנו או לג' כו' הרי אלו יכתבו וכי היכי דיכתבו דאומר לג' הוי כת\"ה ה\"נ יכתבו דאומר לב' הוי כת\"ה והאיך מספ\"ל לשמואל ומדלא הקשה עליו מרישא משמע דהא ל\"ק דמצינן לומר דיכתבו דקתני האומר לב' והאומר לג' לאו בחדא מחתא נינהו אלא הא כדאיתא והא כדאי' באומר לב' יכתבו ר\"ל יחתמו ובאומר לג' יכתבו ר\"ל כתיבה ממש וא\"כ איך אפשר לומר דהדר פריך מיכתבו דסיפא דכי היכי דיכתבו דסיפא הויה כתיב ה\"נ יכתבו דרישא דהתם ודאי מצינן למימר שפיר דהא כדאיתא והא כדאיתא מכ\"ש דרישא סוף דבר שלא יכולתי להולמם דבריו ותו יש לתמוה כפי מה שהבינו הם ז\"ל בדברי התוס' דדוקא משום דס\"ל לשמואל דחס\"ו פסול הוא דקא מבעיא ליה אבל באומר לג' בעינן שיכתבו הן דנראה דהא ודאי ליתא דהא רב גופיה בפ' המגרש דפ\"ו אית ליה בהדי' דחס\"ו כשר ועכ\"ז קא מבעיא ליה הכא אי כתובו כת\"י או כת\"ה וא\"כ איך אפשר דס\"ל להתוספות דבאומר לג' בעינן שיכתבו ויחתמו הן דהא אומר לב' לרב הוי כאומר לשלשה לשמואל ועכ\"ז קא מיבעיא ליה אמנם הנראה לע\"ד פשוט בכונתם הוא דהנה הרשב\"א בחידושיו כתב וז\"ל והא דבי רב דשלחו ליה כו' פי' בתוספות (הם תוספות אחרים) דאזלי לטעמייהו דס\"ל לרב חס\"ו כשר הלכך יכול להיות שהקפיד שיעשו ב' כתיבה וחתימה שאלו לדברי האומר פסול היאך אפשר שהקפיד זה אכתיבה כיון שיהא פסול בכך עכ\"ד ומעתה נתבאר כונת התוס' במ\"ש וא\"כ חס\"ו פסול וכשאמר כו' דקשיא להו לשמואל היאך מספקא ליה אי כת\"י או כת\"ה הא כיון דחס\"ו פסול היאך יכול להיות שהקפיד אכתיבה וכמ\"ש הרשב\"א משם התוספות ואהא כתבו וכשאמר לב' הוי כאלו אמר להם שישתתפו אחר עמהם לכתוב או לחתום לכך בעי מה רוצה הבעל שיעשו כלומר ומשום הכי מספ\"ל לשמואל אמנם ודאי דלמאן דס\"ל חס\"ו כשר פשיטא ודאי דאיכא לספוקי שפיר אי כת\"י או כת\"ה כמו שאמר הרשב\"א ז\"ל ומינה באומר לשלשה תנו דאיכא לספוקי נמי הכי דומיא דאומר לב' לרב דס\"ל דחס\"ו כשר כנ\"ל ודוק ומעתה אזלה לה ההיא תי' דכתיבנא לעיל ליישב דעת רבי' למה השמיט הך בעיא דשמואל ועיין במהר\"ם ב\"ח סימן הנזכר ס\"ק כ\"ד שתי' לקו' זו וז\"ל ויראה דע\"כ לא מספ\"ל לשמואל אי כתובו כת\"י או כת\"ה אלא משום דס\"ל דאומר אמרו כשר כדאסיקנא בגמרא ומשום הכי מספ\"ל דילמא כת\"י קאמר וכת\"ה נעשה כאו' אמרו אבל למאן דס\"ל דאומר אמרו פסול או בטל מילתא דפשיטא דכתבו דקאמר אכתב הגט קאי דאי אכת\"י וכת\"ה נעשה כאומר אמרו הגט או פסול או בטל ואין אדם מוציא דבריו לבטלה ומש\"ה רבינו דפסק דאמרו פסול מילתא דפשיטא דכתבו דקאמר הוי כת\"ה ולא כת\"י ואם אמרו לסופר וכתב וחתמו הם הגט בטל כיון שכתבו מי שלא צוה הבעל לכותבו א\"ד יע\"ש וסהדי במרומים שקודם ראותי דברי הרב עלה בדעתי לתרץ כן בדעת רבינו האמנם דברי ה\"ה עמדו לקראתי שכתב שרבינו פסק כר\"ן ור\"ח דאמרי כשר ולא תעשה דס\"ל דגט פסול יע\"ש נראה מדברי ה\"ה בהדיא דס\"ל דמאן דאמר כשר ול\"ת גט פסול הוא דקאמר ול\"ת ר\"ל שלא תנשא וא\"כ כפי דברי ה\"ה הללו לא ניתן ליאמר תי' זה כלל שהרי ע\"כ צ\"ל דס\"ל דאפי' נימא דאמרו פסול אפי' הכי מיבעיא ליה לשמואל אי כת\"י או כת\"ה קאמר שהרי בגמרא פרכינן עלה למאי דהוה בעי למימר דאי כת\"י הוא כת\"ה נעשה כאומר אמרו ומודה ר\"י באומר אמרו ממתניתין דקתני חתם ס\"ו כשר דאי ס\"ד מודה ר\"י באומר אמרו זמנין כו' ומשני כיון דאמר מר כשר ול\"ת כן בישראל לא שכיח ולא גזרו רבנן כו' והשתא אם נאמר דמאן דס\"ל דאמרו פסול ליכא לספוקי כלל אי כת\"י קאמר א\"כ מאי משני הא ע\"כ שמואל ס\"ל כמאן דאמר כשר ותעשה דאלו למ\"ד כשר ולא תעשה והו\"ל גט פסול לדעת ה\"ה מאי מספ\"ל וא\"כ היכי משני הכי אליבא דשמואל אלא ודאי דס\"ל לה\"ה דבעיא דשמואל מצי קאי אפי' אי נימא אמרו פסול ומהתימה על הרב איך העלים עיניו מזה ומ\"מ אף שלדברי ה\"ה לא ניתן ליאמר סברא זו מ\"מ אנן בדידן מצינן למימר הכי ליישב דברי מרן הכ\"מ שכתב דאמרו לא פסול אלא משום גזרה דלמא אתי לאכשורי היכא דלא אמר אמרו ותמהו עליו הפר\"ח סי' הנזכר והרב בני יעקב דקמ\"ה ע\"ב דמסוגית הגמרא מוכח בהדיא דאמרו פסול דבר תורה מדפרכינן ומי מודה ר\"י באומר אמרו והתנן כו' ואם איתא דאמרו הוי מדרבנן מאי קושיא הא שפיר מספ\"ל לשמואל דאי כת\"י כת\"ה נעשה כאומר אמרו ונהי דמדרבנן פסול כיון דמדאורייתא כשר אם נשאת לא תצא ואם כת\"ה הוא הרי שינו מדעת הבעל ואינה מגורשת כלל ומש\"ה קאמר תצא והדבר צ\"ת יע\"ש אכן כפי מ\"ש יש לומר דדעת מרן כמ\"ש מוהר\"ם ן' חביב ומשום הכי פריך תלמודא שפיר ממתניתין דכתב ס\"ו דכיון דאמרו פסול אפי' נימא דהוי מדרבנן א\"כ מאי מספ\"ל לשמואל אי כת\"י קאמר וכתב הגט נעשה כאומר אמרו הא כיון דאמרו פסול פשיטא ודאי דכת\"ה קאמר דאין אדם מוציא דבריו לבטלה כמ\"ש הרב ואהא מתרצינן בגמ' דכיון דאמר מר כשר ול\"ת לא שכיח ולא גזרו רבנן וס\"ל למרן הכ\"מ ז\"ל דמאן דאמר כשר ול\"ת הכונה לומר דלא יכתוב הסופר לכתחילה אבל אם כתבו ש\"ד דכיון דאינו אלא משום חששא דשמא תשכור עדים כיון שאנו אומרים לכתחילה לא יכתוב ליכא למיחש ובהכי סגי והכי מוכח לישנא דל\"ת והילכך מספ\"ל לשמואל דדלמא כת\"י הוא וכת\"ה נעשה כאומר אמרו כיון דהא מיהא אם כתבו הגט כשר שהרי אפי' נימא דכת\"ה קאמר אפי' הכי לכתחילה לא יכתבו משום דהו\"ל חס\"ו וכבר כתב מרן הכ\"מ פ\"ט מהלכות אלו דין כ\"ז דאפי' למ\"ד חס\"ו כשר לכתחילה לא יכתוב יע\"ש ובהכי יש ליישב מה שהקשה הרב מכתב מאליהו שער א' סי' ד' שלפי דעת מרן מאי האי דק\"ל לעולא וכי מאחר דכשר אמאי ל\"ת ואמאי ל\"ק דמשום גזירה אטו היכא דלא אמר אמרו אכן ע\"פ האמור לק\"מ משום דע\"כ הא דקאמר רב דכשר ול\"ת לאו משום גזירה אטו היכא דלא אמר אמרו וכר\"י משום דא\"כ הי\"ל לומר דה\"ז גט פסול ככל פסולי דרבנן משום גזרה וכדקתני בברייתא הרי זה גט פסול עד שישמעו קולו ומדקאמר כשר ול\"ת משמע דלכתחילה הוא דוקא דל\"ת ואם כתבו ונתנו הגט כשר ואהא תריץ דהיינו משום גזרה דשמא תשכור עדים דכיון דמשום הך חששא הוא בהכי סגי דכיון דאין הסופר כותבו לכתחילה אינה שוכרת עדים שהרי יודעים הם שהסופר לא יכתוב ואפי' לר\"מ ל\"ת כן לכתחילה משום הך חששא ולאו אליבא דר\"י קיימינן דאלו לר\"י הגט פסול כשאר פסולין דרבנן כנ\"ל ליישב דברי מרן האמנם אכתי פש גבן להבין דברי מרן הב\"י שכתב בסי' ק\"ך שלדעת הר\"ן כל היכא דאמר להם אמרו לסופר פ' ויכתוב ולפ' ולפ' ויחתום פסול דאיכא למיחש לחורבא דמשום כיסופא דסופר מחתמו ליה יע\"ש שא\"כ קשה דמאי פריך בגמרא הא כיון דאינו פסול אלא מדרבנן משום הכי קאמר שמואל תצא והדבר צ\"ת דשמא כת\"י הוא וכת\"ה הו\"ל כאומר אמרו ואם נשאת לא תצא וליכא למימר דס\"ל כמ\"ש דכיון דפסול מדרבנן ודאי דליכא לספוקי דכת\"י קאמר דא\"כ כי משני כיון דאמר מר כשר ול\"ת כו' היינו לומר דל\"ת כן לכתחילה אבל גט פסול לא הוי דא\"כ איך כתב מרן דמשום חשש חורבא הגט פסול הא אי משום חורבא בכשר ול\"ת גרידא סגי ולהא ודאי י\"ל דס\"ל דאע\"ג דתלמודא קאמר הכי אינו אלא לדיחוי' בעלמא אבל למסקנא לא קאי הכי מדחזינן דפריך לעולא דקאמר וכי מאחר דכשר אמאי ל\"ת ולא משני דמשום חשש חורבא הוא משמע דס\"ל דאפי' נימא דכשר ול\"ת איכא למיחש לחורבא ועיין ברש\"ל אך קשה דא\"כ מנ\"ל לר\"ח דמתניתין דמכשר חס\"ו ר\"י היא הא אפי' כר\"מ מצי אתי דאע\"ג דס\"ל לר\"מ דמילי מימסרן לשליח ואמרו כשר מ\"מ נימא דלר\"מ ג\"כ פסול הוא מדרבנן משום חורבא ומשום הכי חס\"ו פסול ולהא נמי מצינן למימר דס\"ל להר\"ן כמ\"ש התוס' ד\"ה מאי דלר\"מ חיישינן לתקלה אחריתי דזמנין דאמר לג' תנו ונמלכו כו' יע\"ש אך המעיין בחדושי הר\"ן לגיטין יראה בהדיא דס\"ל כדעת רש\"י דלמאי דבעי למימר דכשר ול\"ת שמואל מוקי למתניתין אפי' כר\"מ יע\"ש ותו דא\"כ קשה דמאי פריך בגמרא הניחא למאן דאמר כשר ול\"ת אלא למאן דאמר כשר ותעשה מאי איכא למימר ומאי קושיא נימא דמאן דאמר כשר ותעשה היינו אליבא דר\"מ דחס\"ו פסול משום דאיכא למיחש לתקלה אחריתי ומשום הכי אמרו כשר ותעשה אמנם לר\"י ה\"נ דכשר ול\"ת משום חששא דזמנין דנפיק מיניה חורבא שהרי למאי דתריץ נמי דר\"י תרתי נמי קאמר ע\"כ הנהו אמוראי דאמרי כשר ותעשה אליבא דר\"מ הוא דאמרי וכמ\"ש רש\"י יע\"ש ולכן הנראה ליישב דברי מרן הוא דס\"ל בדעת הר\"ן והרא\"ה כדעת מהר\"מ אלשקאר בתשובה דכל שאמר אמרו לפלוני כו' לא חשיב מילי ולא מיפסל משום מילי אלא באומר אמרו לסופר סתם וזהו פי' אמרו מדעתיכם הכתוב בהר\"ן גם דברי הרמב\"ן הכי מתפרשן שכתב וכ\"ת דלא מפסיל ר\"י אלא באומר אמרו מדעתיכם כלומר שאמר אמרו סתם לס\"ו שתרצו דאז חשיב מילי אבל באומר אמרו לפלוני סופר ה\"נ דלא חשיב מילי כיון שאין כח ביד השליח למנות למי שירצה ואהא כתב דהא לא משמע הכי דאמרינן בהדיא ולפ' ולפ' שיכתבו משמע דאפילו באומר אמרו לסופר פלוני שיכתוב אפילו הכי חשיב מילי לר\"י דאע\"ג דבגמ' ל\"ק בהדיא אמרו לסופר פ' אלא אמרו לסופר ואיכא למימר דלסופר שתרצו קאמר מ\"מ משמע ליה להרמב\"ן דלסופר פלוני קאמר דאי לסופר סתם קאמר מסתמא ודאי דלע\"ח היה נותן להם רשות לאיזה מהם שירצו שיחתמו דהא לא שכיח שיתן להם רשות לסופר ולא לע\"ח ומשום דלא מכרעא כ\"כ כתב דהא לא משמע הכי וסייע עצמו מפי' רש\"י שכתב בהדיא אמרו לסופר פלוני והיינו דהר\"ן ז\"ל והרא\"ה לא הוצרכו ליישב הא משום דאינו אלא משמעות דורשין (ועיין בפר\"ח שפי' כונת הרמב\"ן דלא פליג ר\"י אלא באומר אמרו מדעתי' בפי' אבל אה\"נ דמודה ר\"י אפי' באומר אמרו סתם דמיקרי מינוי ומהני כל שלא אמר בהדיא אמרו מדעתיכם יע\"ש ולדעתי יש להק' על פי' זה דאם אי' אמאי לא דחה הר\"ן תי' זה מכח דא\"כ אמאי הוצרך תלמודא לומר דר\"י תרתי אמר ושמואל פליג עליה בחדא ואמאי לא משני דע\"כ לא קאמר ר\"י אלא באומר אמרו מדעתיכם בהדיא וההיא דשמואל שאני דמספקא ליה דשמא כתב ידו קאמר וכת\"ה נעשה כאומר אמרו מדעתי' דאיכא לספוקי דאמרו מדעתי' קאמר כיון שלא פירש בהדיא ומשום הכי קאמר דהדבר צ\"ת אלא ודאי דאמרו סתם לא עדיף מאמרו מדעתיכם ויש ליישב ודו\"ק) אלא דאפי\"ה ס\"ל למרן דכל שאמר אמרו לפלוני כו' פסול משום חששא דזמנין דאמר לב' כו' ומשום כיסופא מחתמי ואע\"ג דאמרו לפלוני חשיב מינוי לדעת הר\"ן אפילו הכי כל שאמר להם אמרו הם סבורין שהדבר מסור להם ומ\"ש להם הבעל אינו אלא מראה מקום וחיישי לכיסופא אבל לפי האמת נר' ודאי דאינו אלא מינוי שליחות ולא חשיב מילי ועיין בהפר\"ח מה שנתקשה בזה שכפי מ\"ש לק\"מ והכריחו למרן ז\"ל לומר הכי מלשון הר\"ן ז\"ל שכתב וז\"ל לפיכך כתב הרא\"ה דלא פליג ר\"י אלא באומר אמרו מדעתיכם אבל בממנה שליח לא פליג כו' דק' דלאו רישיה סיפיה ולאו סיפיה רישיה דממ\"ש אלא באמרו מדעתיכם משמע דדוקא באמרו מדעתיכם דהיינו אמרו סתם לדעת מרן הוא דחשיב מילי אבל באומר אמרו לפלוני לא חשיב מילי וממ\"ש אבל בממנה כו' משמע דהא אמרו לפ' לא וכן ממ\"ש אם כן נפיק מיניה חורבא דזמנין דאמר לב' אמרו לסופר שאני ממנה לכתוב כו' משמע דדוקא באמר בהדיא שאני ממנה הוא דמכשיר גם ק\"ל מ\"ש הר\"ן ז\"ל פ' המגרש אמתני' דחס\"ו דאפי' באמרו לסופר פ' לא מהני לר\"י דאמר מילי לא ממסרן לשליח (והוא ראי' מוהרד\"ך ז\"ל) ומש\"ה הוצרך לו' שלדעתם נמי אמרו לסופר פ' מיפסיל מדרבנן דהשתא אזלא לישנ' שפי' שכתב דלא פליג ר\"י וס\"ל דאמרו חשיב מילי אלא באמרו מדעתיכם אבל באמרו לפ' לא חשיב מילי אלא דאפ\"ה פסול מדרבנן ומשום הכי נקט בסיפא אבל בממנה שליח לא משום דהתם מכשר לגמרי והיינו נמי מ\"ש זמנין דנפיק מיניה חורבא שאמר לב' אמרו לסופר שאני ממנה דהתם דוקא הוא דמכשר אבל באמרו לפלוני פסול מכח הך חששא גופא ואם כן כפי האמור נפקא מינה תלת לדעת הר\"ן דבאומר אמרו סתם לר\"י חשיב מילי והוה ליה גט בטל ובאמרו לפלוני פסול מדרבנן משום חששא דנפיק מיניה חורבא ובממנה שליח כשר לגמרי וסוגי' הגמ' הכי מתפרשא לדעת' דמשום דשמואל ס\"ל דאפי' באמרו סתם לא חשיב מילי וכשר ד\"ת שהרי ההי' דשמואל דאמר אי כת\"י הוא כת\"ה נעשה כאומר אמרו סתם הוא ואהא הוא דקא פריך ממתני' דקתני חס\"ו כשר ואמר ר\"ח מתני' מני ר\"י היא כלומר דאא\"ב דאומר אמרו לסופר סתם מדינא הוי גט משום הכי חס\"ו כשר דליכא למיחש לחורבא מאי אמרת דכיון דאומר אמרו לפלוני ליכא משום מילי אכתי איכא למיחש דילמא נפיק מיניה חורבא איכא למימר כיון דאומר אמרו לסופר סתם הוי גט בטל מדינא משום דהו\"ל מילי גזור רבנן נמי באו' אמרו לפ' והשוו מדותיהם לומר דאמרו פסול משום חשש דילמא נפיק מיניה חורבא דכיון דאמרו סתם בטל מדינא יותר נראה להם לחכמים לפסול אמרו בכל גוונא דאיכא האי רווחא נמי דלא ליתו ליגע באיסור דאורייתא דהיינו אמרו סתם מלפסול חס\"ו ברם אי אמרת דאמרו לסופר סתם כשר ולא חשיב מילי הי\"ל לפסול חס\"ו ולא לפסול או' אמרו ועיין ח\"ה ובפרישה והיינו דקאמר ר\"ח דמתני' ר\"י היא כלומר דלר\"י דאמרו סתם חשיב מילי משום הכי פסלו רבנן אמרו לסופר פ' כדכתיבנ' משא\"כ לר\"מ דאפי' באמרו סתם לא חשיב מילי יותר ראוי לפסול חס\"ו מלפסול אמרו כנ\"ל ליישב דברי מרן ובהכי סרו מעליו כל תלונות האחרונים זולתי מה שהק' הפר\"ח ממ\"ש הר\"ן שם בסמוך שדעת רבי' בפ\"ד מה' זכיה ומתנה דאומר אמרו פסול במתנה ורבינו ז\"ל שם מיירי בהדיא באומר לפ' לפ' אלמא שלדעת הר\"ן בכה\"ג נמי מילי מיקרי והא ודאי עקא היא ואפשר ליישב דלדעת מרן דכיון דבגט פסול מדרבנן משום חשש חורבא אף במתנה נמי אמור רבנן דלא קני מכח הך חששא ועיין בהר\"ב מכתב מאליהו טעם לזו ודו\"ק. ומ\"מ לדעת הרמב\"ן ז\"ל נראה ודאי דס\"ל דאפילו באמרו סתם לא חשיב מילי ובמתנה מהני ואע\"ג דממ\"ש וכ\"ת דע\"כ לא פליג ר\"י אלא באומר אמרו מדעתיכם משמע דסבירא ליה דאמרו מדעתיכם חשיב מילי (עיין בהרב בני יעקב דף ק\"ן ע\"ג שנתקשה בזה לדעת הרשב\"א והניחו בצ\"ע) נראה דלא כ\"כ אלא לפום מאי דהוה בעי למימר דטעמא דר\"י משום דמילי לא מימסרן אהא הוא דכתב דליכא למימר דר\"י לא מיירי אלא בהכי וחשיב ליה מילי אליבא דר\"י אמנם לפום מאי דמסיק דטעמא דר\"י משום דלא חשיב לשמה ואפילו בממנה שליח בהדיא לא מהני משום ה\"ט אם כן ע\"כ ס\"ל דאפילו באמרו סתם לא חשיב מילי דכיון דחזינן לשמואל דמכשיר אפי' באמרו סתם ע\"כ ס\"ל דאפילו בכה\"ג לא חשיב מילי ואף דר\"י פליג עליה ופסל אומר אמרו מ\"מ לאו משום ה\"ט הוא אלא בכה\"ג לא חשיב מילי ואף דר\"י פליג עליה ופסל אומר אמרו מ\"מ לאו משום ה\"ט הוא אלא משום דלא חשיב לשמה שהרי אף בממנה בהדיא פסול מה\"ט וכיון שכן מנין לנו לאפושי במחלוקת ולומר דלר\"י באמרו אפילו בלאו טעמא דלשמה פסול משום דחשיב ליה מילי והא ודאי אפושי במחלוקת לא מפשי' וכן יראה בהדיא ממ\"ש הר\"ן ז\"ל כבר כתבתי שהרמב\"ן סובר דנהי דאמרינן מתנה כגט היינו דוקא באומר לשלשה תנו אבל באומר אמרו לסופר ויכתוב ולפ' ולפ' ויחתמו אינו כגט ע\"כ משמע דדוקא באומר לג' הוא דחשיב כגט אבל באומר אמרו אפי' אמרו סתם לא חשיב מילי וכן יראה ממ\"ש אמרו לסופר ויכתוב ולא כתב אמרו לסופר פ' כמ\"ש בהמגרש ומ\"ש הר\"ן ומיהו מסתברא שאין שליח קבלה עושה שליח אלא אם כן אומרת אמרו ומינתו היא שליח לא כ\"כ אלא לכתחילה וכמ\"ש הפרישה אבל לענין דינא אף הר\"ן יודה שדעת הרמב\"ן ז\"ל אפילו אמרו סתם מהני וזה כבר מוכרח כמ\"ש דלא כמ\"ש בספר בני יעקב שדעת הר\"ן כדעת הרמב\"ן ז\"ל דאמרו סתם חשיב כמילי ואף דברי מרן הב\"י ז\"ל בסימן קמ\"א שכתב שהרשב\"א והר\"ן ז\"ל חולקין לא כ\"כ אלא לכתחילה שדעת הרשב\"א דכל שנתנה רשות לעשות שליח יכולה היא לעשות כן לכתחילה ולדעת הר\"ן לא ומהתימה על הרב מכתב מאליהו שכתב שלדעת הרמב\"ן ז\"ל אפי' באומר אמרו לפלו' כו' חשיב מילי והא ליתא וכמ\"ש וכ\"כ הפר\"ח והפרישה ז\"ל ופשוט ודו\"ק ודע שרבי' ז\"ל בפ' ה\"מ כתב אמאי דקאמר ר\"י אפילו אמר לב\"ד הגדול כו' הרי אלו ילמדו ויכתבו וז\"ל אינו מן הנמנע שב\"ד הגדול לא יהיו בקיאין בכתיבה שהתנאי בב\"ד שיהיו חכמים לא סופרים ותמה הרב בני יעקב דף קמ\"ז ע\"ד דהא בגמ' אקשינן לשמואל דמאי מספ\"ל כו' והא תנן כו' ומשני אין איכא בית דין חדתא הרי דלא מצינן לאוקמא אלא בב\"ד חדתא וא\"כ היכי פסיקא ליה להרמב\"ם דכתב הגט הוא דהא מוכח בהדיא דהכי ס\"ל ממ\"ש דהתנאי שיהיו חכמים לא סופרים ואי אכת\"י קאמר ודאי שב\"ד הגדול צריך שידעו לחתום והל\"ל בב\"ד חדתא כדאמרינן בגמ' עכ\"ד יע\"ש ולע\"ד נראה דלק\"מ דע\"כ לא מוקמינן בגמר' בב\"ד חדתא אלא למאי דס\"ד דאומר אמרו כשר לר\"י ומש\"ה אמרי דכתובו כת\"י וכת\"ה נעשה כאומר אמרו ברם למאי דמסיק דר\"י תרתי קאמר ושמואל ס\"ל כותיה בחדא ופליג עליה בחדא א\"כ כיון דר\"י ס\"ל דאומר אמרו פסול א\"כ ע\"כ יכתבו דקתני במתני' היינו כת\"ה ממ\"ש כיון דלא מצו למכתבינהו ע\"י אחר ופשוט:"
+            ],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>המקדש </b>\n<b> קטנה ע\"י אביה ונתגרשה כשהיא קטנה אביה מקבל גיט' כו'.</b> נ\"ב משנה פרק התקבל דף ס\"ד ודעת רבינו כדעת רש\"י והרי\"ף ז\"ל שם דקטנה אינה מתגרשת אלא ע\"י אביה אפילו לרבנן אמנם רש\"י ז\"ל עצמו בפ' הא\"מ דמ\"ג הגיה במתני' דה\"ה קטנה נמי מתגרשת ע\"י עצמה והא דנקט נערה להודיעך כחו דר\"י וכן הוא דעת התוס' שם ולזה הסכים הרב המאור גם הרשב\"א ז\"ל בחידושיו נראה דמסכים לזה וכתב שם שדעת בה\"ע ג\"כ כדעת התוס' דמתגרשת ע\"י עצמה וכ\"כ מרן הב\"י סי' ק\"מ ועל פי זה יש לי מן הקושי על הרב מש\"ל שכתב בפ\"ג מה' אלו דין י\"ב ליישב דברי בה\"ע שכתב שם אמתני' דשנים ששלחו ב' גיטין כו' ס' נערה ספק בוגרת נותן גט לאביה ואח\"כ נותן לה ומגורשת מס' וכתב הרב הנז' ליישב קו' ה\"ה והטור וז\"ל וי\"ל דס' נערה דכתב בה\"ע ר\"ל ס' נערה או ס' קטנה או ס' בוגרת כלומר שאינה לא קטנה ולא נערה אלא בוגרת ויש ג' ס' בדבר ולהכי הצריכה ב' נתינות עכ\"ד ויש לדקדק דהרי דעת בה\"ע ז\"ל דקטנה נמי מתגרשת ע\"י עצמה וכדכתב הרשב\"א משמו וא\"כ אכתי ק' דלמה הצריך ב' נתינות בנתינת גט לידה סגי ואפשר דאע\"פ דהרב בה\"ע ז\"ל ס\"ל הכי מ\"מ למעשה חשש להחמיר לס' הרי\"ף ורבינו ומשום הכי הצריך ב' נתינות מיהו עדיין אין דעתי נוחה בזה דכיון דאיכא ס\"ס לא הו\"ל למיחש כלל וצ\"ע ועיין בס' בני יעקב דקל\"ט ודע שכתב הרשב\"א ז\"ל בתשובה הביאה הרב ב\"י ז\"ל בסי' קמ\"א דאף לדעת הרי\"ף ורבי' דקטנה שיש לה אב אינה מתגרשת על ידי עצמה אם קבלה גיטה מדעת אביה מהניא קבלתה ומתגרשת בלי ספק ומכח זה כתב בנדון דידיה דהוה מס' להו מילתא בס' קטנה ס' בוגרת דנותן גט לידה לדעת אביה וש\"ד וכן הוא דעת הראב\"ד ז\"ל הביאו הרשב\"א בחידושיו יע\"ש אמנם דעת הר\"ן ז\"ל אינו כן שכתב בפ' קמא דקדושין גבי ההיא דכתב לו את הנייר בתך מקודשת לי כו' בין על ידי אביה בין על ידי עצמה מקודשת מדעתו דדוקא גבי קדושי כסף הוא דמהני ומצי האב לומר צאי וקבלי קדושיך משום דבהנאה תליא מילתא והרי אית ליה הנאה אבל קדושי שטר דלאו בהנאה תליא מילתא כיון דקטנה אין לה יד אין כאן קבלה עכת\"ד ומכלל זה אתה למד דגם לענין גט לא מהני מטעמא דכתב הר\"ן ז\"ל וכ\"כ מוהרלנ\"ח סי' נ\"ז וכתב שם שדעת הריטב\"א והנ\"י כדעת הר\"ן יע\"ש וכ\"כ מוהרימ\"ט חא\"ה סי' ז': ומעתה יש לתמוה על הרב המאסף שכתב בכנה\"ג סי' ל\"ז בהגהת ב\"י סי' ו' שדעת רי\"ו בשם הראב\"ד נראה כדעת הר\"ן ז\"ל דאם כן נמצא סותר את עצמו שהרי כתבנו שדעת הראב\"ד דמדעת אביה מתגרשת כמ\"ש הרשב\"א ואם כן ה\"ה נמי לענין קדושי שטר כמו שכתבתי הן אמת שכדבריו מוכח מהטעם שכתב רי\"ו משם הראב\"ד דהא דאמר אדם לבתו הקטנה צאי וקבלי קדושיך לאו מתורת שליחות אלא כמי שאומר תן ככר זה לכלב שלי כו' משמע דבקדושי שטר דלא שייך הך טעמא לא מהני ואם כן קשה דמ\"ש מגט ולכן נראה דס\"ל להראב\"ד דבגט שאני דכיון דבת קבולי גיטא היא וכי אין לה אב מתגרשת ע\"י עצמה כי אית לה אב ויהיב לה רשות לקבל גיטה הרי נתרוקנה רשות אביה וכאין לה אב דמי משא\"כ בקדו' דכי לית לה אב נמי לאו בת קבולי קדושין היא כי יהיב לה רשות נמי לא מהני וכן מבואר גם כן בחדושי גיטין שנדפסו בקירוב ימים לא' קדוש מדבר (ומתוך דבריו נר' כי רב גובריה ושהיה בזמן הרשב\"א ז\"ל כמ\"ש מוהר\"ב בתשובה סי' יע\"ש שדבריו מועתקים משם אות באות כמו שיראה הרואה) שתי' גם כן לקו' התוס' כתי' הראב\"ד ואלו בפ\"ק דקדושין על ההיא דכתב על הנייר כתב שם כשיטת הר\"ן דדוקא נערה אבל קטנה לא דאין שליחות לקטן הנה מבואר שדעתו לחלק כמ\"ש וכיון שכן אפשר לומר שגם דעת הר\"ן כן ושלא כמ\"ש מהרלנ\"ח ז\"ל ומוהרימ\"ט ז\"ל:<br><b> וראיתי </b> למוהרש\"ך ז\"ל ח\"א דף פ' שרצה להוכיח מתשובה זו של הרשב\"א דס\"ל דקטנה המתגרשת ע\"י אביה א\"צ לכתוב נכח האב דאי ס\"ל כדעת הר\"ן ז\"ל פ\"ק דקדושין דצריך לכתוב האב א\"כ איך כתב לנוכח דנותן גט מדעת אביה לצאת מחשש קטנה והלא אם היא קטנה צריך לכתוב נוכח האב ואם היא בוגרת נוכח המתגרשת וכתב עוד ואם נפשך לומר דסבירא ליה דבמתגרשת על ידי אביה צריך לכתוב נוכח האב וכשמתגרשת על ידי עצמה מדעת אביה צריך לכתוב לנוכח המתגרשת ק' אם כן על הרב מוהריב\"ל בח\"ג סי' ה' שכתב שלצאת ידי ספק צריך לכתוב ב' גיטין א' כלפי האב ואח' כלפי המתגרשת ואם איתא כשמתגרשת ע\"י עצמה מדעת אביה כל אפין שוין דיכתוב נוכח המתגרשת עכ\"ד ולפי מ\"ש לק\"מ דמש\"ה לא כתב מוהריב\"ל הך תקנתא דמדעת אביה משום דלדעת הר\"ן וסיעתיה לא מהני מדעת אביה וכדכתיבנא ועוד י\"ל דאה\"נ דדעת הרשב\"א ז\"ל דקטנה המתגרשת ע\"י עצמה סגי שיכתוב נכח הבת וקטנה המתגרשת ע\"י אביה צריך שיכתוב נכח האב דבהא אפי' לדעת הרמב\"ן שהביא הר\"ן ז\"ל מודה בזה וכמ\"ש מוהריב\"ל ח\"א סי' י\"ח כלל ג' ומ\"ש הר\"ן ולפ\"ז כו' דמשמע דנמשך לפי שיטתו כבר ישבו הרב שם יע\"ש אמנם לדעת הר\"ן ז\"ל שם דסבי' ליה דבקדושי שטר אפי' מתקדשת ע\"י עצמה צריך שיכתוב בשטר בתך מקודשת לי משמע ודאי דבגט נמי מתגרשת ע\"י עצמה צריך לכתוב בתך וכ\"כ הרב מוהרימ\"ט ז\"ל סימן הנז' ומשו\"ה הוצרך מוהריב\"ל ב' גיטין ודוק אלא מיהו אכתי נראה שיש להוכיח שדעת הרשב\"א דקטנה המתגרשת ע\"י אביה א\"צ לכתוב נכח האב שלא כדעת הר\"ן ז\"ל ממ\"ש השואל והעולה בידנו שתעשה היא שליח לקבלה לאביה ויקבל גיטה ואם היא גדולה תהא מגורש' מתורת שליחות ואם היא קטנה או נערה תהא מגורשת מחמת שהיא ברשותו והסכים הרשב\"א ז\"ל לדעת השואל שכתב כל מה שאמרת' יפה אמרתם שאפשר לאביה כו' והשתא אם איתא דס\"ל כדעת הר\"ן איך אפשר להתגרש ע\"י אביה הלא אם היא קטנה ומתגרש' על ידי אביה צריך לכתוב לנוכח האב ואם היא בוגרת צריך לכתוב נכח המתגרשת ואפילו במתגרשת ע\"י אביה כמ\"ש הרשב\"א ז\"ל בחידושיו בפ\"ק דקדושין יע\"ש ושלא כדעת הריטב\"א ז\"ל שם יע\"ש אלא מוכח ודאי שדעת הרשב\"א דבגיטין (א\"צ) לנכח האב וכדעת מהרא\"י ז\"ל ומהתימא על מוהרש\"ך ז\"ל איך לא הביא ראיה מזה כמ\"ש ועיין בהרב המאסף סימן קל\"ב ס\"ב שהקשה על דברי בה\"ע דכתיב לעיל משם מוהר\"ש יפה וז\"ל ויש לתמוה דאמאי צריך ליתנו לאביה והלא אם תקבלנו היא מדעת אביה סגי כו' ע\"ש וכפי מ\"ש לא ק' מידי דדעת הרב בה\"ע כדעת הר\"ן דכתיבנא דקטנה אינה מתגרשת מדעת אביה ועיין במוהרימ\"ט סי' הנז' שהביא ראיה מדברי התוס' ד\"ה תנן דס\"ל כדעת הר\"ן ממה שהקשה לדעת רש\"י ז\"ל דקטנה אינה מתגרשת על ידי עצמה ממאי דפריך בגמרא התם דמ\"ד לר\"נ דאמר דנערה אינה עושה שליח ממתני' דקתני קטנה שאמרה התקבל לי גיטי אינו גט הא נערה ה\"ז גט ומשני הב\"ע בשאין לה אב הרי דס\"ד דמקשה דמתני' מיירי כשיש לה אב ואפ\"ה הוה ניחא ליה דינא דמתני' שמשהגיע לידה מגורשת ומכח זה דחו פי' רש\"י יע\"ש והשתא אי ס\"ל כדעת הרשב\"א מאי קו' נימא דס\"ד דמקשה דעד שיגיע גט לידה היינו מדעת אביה ועיין בחידושי הרשב\"א שכתב משם הראב\"ד ז\"ל תי' זה לקו' התוס' והוא ז\"ל דחה דבריו ומעתה אין ראיה מדברי התוס' ז\"ל יע\"ש ועיין בספר פמ\"א ח\"א סי' נ\"ט שדבריו תמוהים יעש\"ב ודו\"ק ודע שמדברי רבינו משמע דדוקא בקטנה ארוסה הוא דמגרש ע\"י אביה אבל אם נשאת מתגרשת בקבלה עצמה והתוס' ז\"ל פ\"ק דקדושין ד\"י ד\"ה ומקבל כו' כתבו וז\"ל יש להסתפק אם יכול האב לקבל גט לבתו קטנה משנשאת והעלו בשם ר\"י דמשנשאת אין לאביה רשות בה הרי בהדיא דע\"כ לא נסתפקו הם ז\"ל אלא אי מצי האב לקבל גט לבתו משנשאת אבל הא פשיטא להו דמשנשאת מתגרשת על ידי עצמה לכ\"ע וכן נראה מדברי רש\"י ז\"ל בפרק הא\"מ דמ\"ג שכתב אמתני' דידן דמייתי התם תלמודא וזה לשונו ודוקא נערה אבל קטנה אביה ולא היא ודוקא מן הארוסין אבל מן הנשואין היא ולא אביה דמשנשאת אין לאביה רשות בה וראיתי למוהר\"ם מפאדווה ז\"ל סי' ט\"ו שהקשה לדברי רש\"י הללו ממ\"ש רש\"י ז\"ל עצמו בפרק ב\"ש דק\"ט אמתני' דקטנה שהשיא' אביה הרי היא כיתומה כתב וז\"ל ונתגרשה בקטנות' וקבל אביה את גיטה כו' הרי דס\"ל לרש\"י דקטנה שנשאת אביה מקבל את גיטה ונמצא סותר את עצמו וכתב הוא ז\"ל דלק\"מ דמ\"ש פרק הא\"מ ודוקא מן הארוסין אבל מן הנשואין היא ולא אביה לא קאי אקטנה אלא אנערה דמתני' אבל בקטנה סובר רש\"י דאביה מקבל את גיטה כמו היא לכל הפחות וא\"ת אי סובר רש\"י שהיא ואביה מקבלין כשנשאת מי דחקו לפרש בפרק ב\"ש שאביה מקבל גיטה י\"ל שלשון המשנה דחקו דקתני קטנה כו' ונתגרשה הרי הי' כיתומה בחיי האב החזירה כו' דק\"ל לרש\"י דהכי הו\"ל לומר קטנה שהשיאה אביה הרי היא כיתומה נתגרשה והחזירה אסורה ליבם משום הכי הוצרך רש\"י לומר דקטנה שנשאת אביה מקבל את גיטה ומשום הכי לא תני מתניתין קטנה שהשיאה הרי היא כיתומה דהוה משמע דמשעה שהשיאה הרי היא כיתומה ואינו יכול לקבל את גיטה (וכיון שכל עיקר תנא דתנא ונתגרשה קוד' הרי היא כיתומה לאשמועינן דעדיין יש לאביה רשות בה ומתגרשת על ידי אביה משו\"ה כתב רש\"י ונתגרשה ע\"י אביה) עכת\"ד ולע\"ד יש לדקדק על תירוץ זה דכפי דבריו דרש\"י ז\"ל ס\"ל דקטנה שנשאת היא ואביה מקבלין את גיטה והיינו מ\"ש רש\"י פרק ב\"ש הפך דעת התוס' שכתבנו לעיל קשה טובא דא\"כ מאי פריך בגמ' בפרק הא\"מ דמ\"ד לר\"ן דאמר דנערה המאורסה אינה עושה שליח לקבל את גיטה ממתני' דקתני קטנה שאמרה התקבל לי גיטי אינו גט עד שיגיע גט לידה הא נערה ה\"ז גט ומשני הב\"ע בשאין לה אב והדר פריך הא מדקתני סיפא ואם אמר אביה כו' מכלל דרישא בשיש לה אב עסקינן ומשני חסורי מחסרא והכי קתני כו' והשתא כפי דעת הרב דקטנה שנשאת היא ואביה מקבלין את גיטה אמאי לא משני תלמודא דמתני' דקטנה שאמרה כו' איירי בנשאת ושפיר דייקינן מיניה הא נערה ה\"ז גט דכיון שנשאת עושה שליח ואמאי אצטריך לאוקמא בשאין לה אב ולדחוקי נפשיה ולמימר דחסורי מחסרא וראיתי בהגהת מרדכי פ' התקבל שכתב משם מוהר\"י מלונדריש ז\"ל דקטנה שנשאת אם אין לה דעת היא ואביה מקבלין את גיטה והוקשה לו מאי דאקשי' דמאי פריך התם מיירי בשנשאת ואין לה דעת ושפיר דייקינן דנערה עושה שליח כיון שנשאת ותי' דהכי דייק מאחר דקטנה שנשאת ונערה ארוסה חד דינא אית להו כדאיתא בירוש' אי נערה ארוסה לא משויא שליח כ\"ש קטנה נשואה שאין לה דעת אלא מדנקט קטנה נשואה משמע הא נערה ארוסה משויא שליח עכ\"ד ותי' ז\"ל עולה יפה לפי סברתו דדוקא בקטנה שאין לה דעת הוא דמתגרשת על ידי אביה אבל אם יש בה דעת היא ולא אביה ומש\"ה אי מוקמה לה למתני' בקטנה נשואה ע\"כ איירי בקטנה שאין לה דעת ואי נערה אף שיש לה דעת אינה עושה שליח כ\"ש קטנה אע\"פ שהיא נשואה דאינה עושה שליח דתסגי דנימא דיכולה לקבל גיטה והבו דלא להוסיף עליו אמנם כפי דעת מוהר\"ם מפדווה ז\"ל דקטנה שנשאת לדעת רש\"י אע\"פ שיש בה דעת מתגרשת על ידי אביה (דהא ודאי מ\"ש רש\"י ז\"ל פרק ב\"ש איירי בשיש בה דעת דאילו בשאין בה דעת הא דעת רש\"י ז\"ל דאפילו ע\"י אביה אינה מתגרשת כמ\"ש בפ' התקבל ד\"ס ופ' הא\"מ יע\"ש) קשה טובא דמאי פריך לוקמא בשנשאת ואשמועינן מתני' שפיר דאע\"ג דנערה ארוסה אינה עושה שליח משום דלא אלימא כידו מ\"מ בקטנה שנשאת כיון שיצאה מרשות אביה לענין כתובה ושאר מילי וכדתנן מתני' פרק נערה אם משהשיאה אין לאביה רשות בה תסגי לן דנימא דלענין גרושין כיון דע\"י קדושין הן באין ידו כידה ויש לו כח לקבל גיטה אבל לומר דעדיפא מידה אין סברא והוה אמינא דעושה שליח כיון שיש בה דעת קמ\"ל מתני' דאינה עושה שליח אלא ודאי דס\"ל לתלמודא דקטנה שנשאת היא ולא אביה וכמ\"ש התוס' ומשום הכי לא מצי לאוקמא בשנשאת דא\"כ היכי קתני סיפא ואם אמר אביה כו' הא כיון שנשאת אפילו לקבל את גיטה אינו יכול כ\"ש לעשות שליח ולומר דס\"ל לרש\"י אע\"ג דהיא ואביה מקבלין את גיטה מ\"מ האב אינו יכול לעשות שליח קבלה משום דלא עדיפא מידה וכי היכי דאיהי אינה יכולה לעשות כמו כן האב אינו יכול זה ודאי דוחק ולדעתי זו ראיה עצומה לדעת התוספות עד שאני תמיהא עליהם אמאי הוצרכו להביא ראיה מהירוש' מתלמודא דידן הי\"ל להביא ראיה כדכתיבנא ואי לזאת י\"ל דהתוס' ז\"ל הוצרכו להביא ראיה דמשנשאת אין לאביה רשות אפילו בקטנה שאין בה דעת ואהא הוכיחו שפיר מהירוש' דהתם דאי אמרת דמשכחת לה קטנה שיש לאביה רשות בה אמאי לא מוקי לה בירושלמי למתני' דהתם בהכי אמנם מתלמודא דידן אין ראיה אלא דקטנה שנשאת אם יש בה דעת היא ולא אביה אבל אכתי מצינן למימר דבאין בה דעת יש לאביה רשות בה וכס' הר\"י מלונ' וכ\"כ הרב החבי\"ב סימן קמ\"א בהגהת ב\"י אות י\"ז וזה לשונו והדברים מוכיחים דבאין לה דעת ג\"כ סוברים התוס' דלא תתגרש ע\"י אביה מדהוצרכו להביא ראיה מהירוש' ואי בשיש לה דעת דוקא כל התלמוד מלא מזה משנשאת אין לאביה רשות עכ\"ל יע\"ש אלא שמה שהכריח הדבר ממאי דקי\"ל בכל התלמוד דמשנשאת אין לאביה רשות בה אחר המחילה אין זה הכרע כלל ואשתמיט מיני' שדעת רש\"י בפרק ב\"ש דאפי' בקטנה שיש לה דעת מתגרשת ע\"י אביה דע\"כ בשיש בה דעת מיירי רש\"י דאי בשאין בה דעת הרי לדעת רש\"י אפילו על ידי אביה אינה יכולה להתגרש כמ\"ש וא\"כ ע\"כ דס\"ל דהא דאמרינן בפ' נערה משהשיאה אין לאביה רשות בה ה\"ד בנערה וכ\"כ מהרימ\"ט ז\"ל פ\"ק דקדושין בחידושיו ובהכי ניחא לי מה שהק' הרב מכתב מאליהו סימן הנז' דלמה להו לאתויי מדיוקא הרי בירוש' בפרק התקבל שהביא הרמב\"ן במלחמות קאמר בהדיא נשאת היא ואביה אם יש בה דעת היא ולא אביה הרי דס\"ל להירושלמי דמשנשאת אין לאביה רשות בה וכפי מ\"ש לק\"מ דאיכא למימר דמשום הכי לא הביאו התוס' ראיה מההיא ירוש' משום דמצינן לפרושי כדפי' הר\"י מלונ' דנשאת היא ואביה דקאמר בירושלמי ר\"ל בין היא בין אביה יכולין לקבל כיון שאין לה דעת וליכא למשמע מהך ירוש' אלא דאם יש בה דעת היא ולא אביה משום הכי הביאו ראיה מהירושלמי דתרומות דמשמע דאפילו באין לה דעת היא ולא אביה ולעיקר קושיין על דברי רש\"י נ\"ל לומר דמ\"ש רש\"י פרק ב\"ש וקבל אביה גיטה כו' בדוקא קאמר ע\"י אביה אבל על ידי עצמה ס\"ל לרש\"י דאינה יכולה לקבל אפי' נשאת וס\"ל בפ' ב\"ש כקודם חזרה דפ' הא\"מ דקטנה אביה ולא היא וכיון שכן אפילו נשאת נמי אין לה יד לקבל אלא ע\"י אביה וכמו שצדד מוהר\"ם מפאדו\"ה דהשתא ניחא שפיר דמשום הכי לא מוקי לה למתניתין דקטנה שאמרה התקבל בשנשאת משום דא\"כ היכי קתני מתני' עד שיגיע הגט לידה ולמאי דס\"ד דרבא דמתני' מיירי בשיש לה אב ואפי' הכי מתגרשת על ידה ס\"ד לאקשויי משום דסבירא ליה דמתני' סתמא קתני קטנה שאמרה כו' דמשמע אפי' בקטנה ארוסה דומיא דרישא דמיירי בנערה מאורסה אלא דלמאי דתירץ ר\"ן בשאין לה אב הוכרחו לדחוקי ולאוקומי בשאין לה אב ולא בנשאת משום דס\"ל דכל שיש לה אב אפי' נשאת אינה מתגרשת אלא ע\"י אביה וה\"ה דהו\"מ למימר וליטעמיך כו' כמ\"ש הר\"ן והרמב\"ן ז\"ל יע\"ש אמנם לפי מה שהגיה רש\"י ז\"ל וחזר בו וס\"ל דקטנה ארוסה היא ואביה מקבלין את גיטה ע\"כ לומר דס\"ל דבנשאת היא ולא אביה דומיא דנערה דאם ל\"כ קשה אמאי לא מוקי לה תלמודא בנשאת כמ\"ש ושוב מצאתי הדבר מפורש ברש\"י ז\"ל פרק בן סורר דף ס\"ט ע\"א אההיא דאמרינן תנוקת בת ג' שנים ויום א' מתקדשת בביאה ואם בא עליה יבם קנאה כתב וז\"ל קנאה ליורשה וליטמא לה ולצאת בגט ובלא חליצה הרי מבואר דס\"ל דאפי' בנשאת אינה מתגרשת אלא ע\"י אביה מדכתב ובלבד כו' ומבואר הוא דיבם שבא על יבמתו הרי היא כנשואה לכל דבר כנודע וכן כתב בפ' ד\"מ דנ\"ה וליכא למימר דהתם מיירי בבת ג' שנים ויום אחד דאין בה דעת דאם כן אפי' ע\"י אביה אינה מתגרשת לדעת רש\"י כל שלא הגיע לעונת הפעוטות דהיינו כבר שית כבר שבע אלא ע\"כ לומר שמ\"ש רש\"י ז\"ל ובלבד שיקבל אביה גיטה כשהגיע לעונת הפעוטות קאמר אלא מיהו דברי רש\"י ז\"ל פרק ד\"מ מגומגמים בעיני שכתב בד\"ה ואם בא וז\"ל אבל פחות מג' שנים אינה ביאה ואינה נקנית לו ואם בא לגרשה בגט אינו יכול אלא ימתין עד שתהא בת ג' שנים כו' וק' דמאי אירייא משום דפחותה משלש שנים אינה ביאה הא בלא\"ה כל שלא הגיעה לעונת הפעוטות אינה יכולה להתגרש אפי' על ידי אביה לדעת רש\"י ז\"ל ואולי הכי קאמר אבל פחות מג' שנים אינ' ביאה ואינה נקנית לו והילכך אם לא בא עליה עוד ובא לגרשה כשהגיעה לעונות הפעוטות אינו יכול. ועיין בתוס' רי\"ד פ\"ק דקדושין ד\"י ודוק אלא מיהו אכתי קשה על הטור ז\"ל דבסימן קמ\"א כתב דקטנה שנשאת מתגרשת ע\"י עצמה ואילו בסי' קע\"ג הביא משנה דפ' ב\"ש וכתב קטנה שנשאת ונתגרשת ע\"י אביה כלשון רש\"י ז\"ל וכבר הוקשה לו כן להרב מכתב מאליהו שער ה' סימן א' ותי' דמ\"ש הטור בסימן קמ\"א דקטנה שנשאת מתגרשת על ידי עצמה היינו אפי' על ידי עצמה דע\"י אביה ודאי מתגרשת כמ\"ש בסימן קע\"ג יע\"ש וכבר כתבתי דהא ודאי ליתא דמסוגית הגמ' נראה בהדיא דקטנה היא ולא אביה ותו שהרי מדברי הטור סימן קמ\"א נראה בהדיא דס\"ל כדעת התוס' דקטנה שנשאת היא ולא אביה שכתב שם וז\"ל והא דקתני מתגרשת על ידה כשיש בה דעת כו' אבל פחות מכאן אינה יודעת לשמור גיטה ואינה מתגרשת ופירש\"י אפי' בקבלת אביה אבל ר\"ת פי' דוקא בקבלתה אינה מתגרשת אבל אם יש לה אב והיא עדיין ברשותו מתגרשת בקבלתו ולזה הסכים א\"א הרא\"ש ז\"ל עכ\"ד הרי בהדיא שכתב אם יש לה אב והיא עדיין ברשותו ובודאי שכונתו לומר שהיא ארוסה אז מתגרשת בקבלתו אבל אם נשאת שאינה ברשותו אינה מתגרשת בקבלתו ולפי דעת הרב מכתב מאליהו לא ידעתי מאי והיא עדיין ברשותו דקאמר אלא ודאי דס\"ל להטור כדכתי' והדרא קו' לדוכתא וצ\"ע כעת וראיתי למוהריב\"ל ז\"ל ח\"ב סי' ד' שתמה על דברי מוהר\"י מלונ' שכתבנו לעיל במ\"ש וז\"ל האמת פ' לפי הירושלמי כו' והא דאמרי' בכוליה תלמודא כיון שנשאת אין לאביה רשות בה היינו ביש לה דעת והא דמשמע בפרק הא\"מ למאי דס\"ד דמיירי בשיש לה אב שאם הגיע גט לידה מגורשת מיירי בשנשאת שאין לה דעת והא דדייק כו' יע\"ש ותמה עליו מוהריב\"ל וז\"ל ולכאורה משמע דס\"ל למוהר\"י דקטנה שאין לה דעת היא ואביה מקבלין את גיטה ואתמהא דהיכי אפשר דקטנה שאין בה דעת לפי שהיא נשואה תתגרש על ידי עצמה ותו איכא לאתמוהי מאי קאמר והא דמשמע בפרק האיש מקדש שאם הגיע גט לידה מגורשת מיירי בשאין לה אב כו' ואי הוה אמרינן דמוהר\"י ס\"ל דמאי דאמרינן בירושלמי נשאת בין היא בין אביה לצדדין קאמר כשיש לה דעת היא ולא אביה וכשאין לה דעת אביה ולא היא ומאי דקאמר דההיא דפרק הא\"מ מיירי בנשואה שאין לה דעת ט\"ס הוא והכי אית לי' למימר דמיירי בקטנה הנשואה שיש לה דעת הא נמי ליתא דאין סברא לחלק בנשואה בין יש לה דעת בין אין לה דעת עכ\"ד: והנה מה שהקש' במ\"ש והא דמשמע בפרק הא\"מ כו' מיירי בנשאת שאין לה דעת משמע מדבריו דדוקא בשאין לה דעת מתוקמ' אדרבא טפי מתוקמה בנשואה שיש לה דעת ומכח זה הוצרך לומר דט\"ס נפל בדברי מוהר\"י אחר המחילה לק\"מ דכונת מוהר\"י ז\"ל להקשות קו' התוס' שהקשה פרק הא\"מ ד\"ה תנן לדעת רש\"י ז\"ל דס\"ל דקטנה ארוסה אביה ולא היא ממאי דפריך תלמודא לר\"ן דאמר אין נערה עושה שליח ממתני' דקטנה שאמרה כו' אינו גט הא נערה ה\"ז גט ודחינן הב\"ע בשאין לה אב הרי דס\"ד דתלמודא דמתני' איירי בשיש לה אב אפי\"ה אם הגיע גט לידה מגורשת ואע\"ג דמוקי לה בשאין לה אב מ\"מ לאו מה\"ט מוקי לה הכי אלא משום דק\"ל דיוקא דהא נערה משמע דבהא כ\"ע מודו דמתגרשת על ידי עצמה עד שמכח זה דחו פירש\"י שם וזהו שכתב מוהר\"י והא דמשמע פ' הא\"מ למאי דס\"ד בגמ' דמיירי בשיש לה אב דמתגרשת ע\"י עצמה ולתרץ זאת הקושיא כתב דהתם מיירי בנשואה שאין לה דעת כלומר דהמקשה הוה ס\"ד דמתני' איירי בנשואה שאין לה דעת ומש\"ה לא ק\"ל אלא מדיוקא דמתני' דהא נערה כו' אבל גופא דמתני' לא ק\"ל כיון דאיירי בנשואה אבל בארוסה אביה ולא היא כדעת רש\"י ז\"ל ומשום הכי הוצרך לומר דמתני' איירי בשאין לה דעת משום דאי ס\"ד דמקשה דמתני' איירי בנשואה שיש לה דעת אם כן תיקשי ליה גופא דמתני' דקתני ואם אמר אביה כו' לא יחזיר ואילו בנשואה הא אמרינן בירושלמי דכיון שיש לה דעת היא ולא אביה (ועיין בהרב ח\"ה שם בקדושין מ\"ש משם תוס' ישנים) אבל אי איירי כשאין לה דעת א\"ש דבשאין לה דעת הא אמרי' בירושלמי דהיא ואביה מקבלין גיטה ועל פי זה יש לתמוה במ\"ש הרב הנזכר ואי הוה אמרינן דמוהר\"י ס\"ל דמאי דקאמר בירושלמי נשאת כו' ומאי דקאמר דההיא דהא\"מ ט\"ס הוא וצ\"ל דמיירי בקטנה שיש לה דעת כו' ודבריו תמוהים דאיך אפשר לאוקומי מתני' דקטנה בשיש לה דעת דאי בשיש בה דעת היא ולא אביה והיכי קתני מתני' ואם אמר אביה הא אביה אינו יכול לקבל את גיטה סוף דבר שדבריו צ\"ע האמנם מה שהקשה הרב הנז' דאיך אפשר דקטנה שאין לה דעת לפי שהיא נשואה תתגרש ע\"י עצמה הא ודאי עקא היא דמתני' היא בהדיא כל שאינה יכולה לשמור את גיטה אינה יכולה להתגרש ולדעת רש\"י אפילו ע\"י אביה ולדעת ר\"ת על ידי עצמה מיהא אינה מתגרשת משום דהו\"ל משלחה ואינה חוזרת ואפשר ליישב בדוחק שמוהר\"י מלונדריש ז\"ל גורס כגירסת הרי\"ף בההיא דג' מדות בקטן צרור וזורקו כו' כנגדו קטנה מתגרשת בקדושי אביה וס\"ל דמ\"ש בירושלמי אם יש בה דעת היא ולא אביה היינו שהגיע' לעונת הפעוטות שיש לה דעת לישא וליתן אבל כל שלא הגיע' לעונת הפעוטות אלא לשיעור דצרור וזרקו הרי היא עדיין ברשות אביה והיא ואביה מקבלין את גיטה ומתני' דכל שאינה יכולה לשמור את גיטה כו' בשלא הגיע' לשיעור דצרור וזרקו מיירי כנ\"ל ליישב בדוחק ועיין בתשו' מרן מוהריק\"א סימן י\"ב שרצה לתרץ לזה שהר\"י מלונדריש מפרש מ\"ש בירושלמי נשאת בין היא בין אביה היינו לומר בין שניהם יחד מקבלין את גיטה והא תימא שהרי ממ\"ש הר\"י מלונדריש בסוף דבריו כיון דנערה מאורסה וקטנה שנשאת חד דינא אית להו מבואר דס\"ל דיכולה לקבל את גיטה על ידי עצמה דומיא דנערה וצ\"ע:<br><b> טעם המלך</b>\n<b> ב) </b>\n<b> הנה </b> סוגיא הזאת רבו פארותיו וכל הדינים תלוים אלו באלו. ובחדושי הארכתי מאד ת\"ל לא הנחתי דבר גדול או קטן מה שלא הערתי עליו. ואולם פה על דברי רבינו אנכי עומד והנה הענינים אשר הוא מעורר עליו המה א) הפלפול בין הפוסקים אם קטנה יכולה לקבל גט לעצמה כמו נערה או קטנה דוקא אביה ולא היא ב) אף לדעת הפוסקים שקטנה דוקא אביה ולא היא אם יכולה לקבל גט מכח ורשות אביה והיא דעת הראב\"ד ודעמי' ג) אם האב מקבל גט לבתו נערה או קטנה אי צריך לכתוב נוסח הגט לנוכח האב או נוכח הבת והר\"ן סובר דנוכח האב בעינן וכמה פוסקים חולקין ע\"ז וכמו שהעיד רבינו ועי' בד\"מ סי' קמ\"א ד) אי גבי קטנה שנשאת נמי היא ואביה או דלמא משנשאת אין לאבי' רשות בה ה) פלפול בדין העצמות יוסף וכנ\"הג שרוצים לומר אי האב נותן רשות לקטנה יכולה היא אפילו לעשות שליח ומני' מסתעף כמה וכמה סעיפים ובמה שאסיים אפתח לבאר דין של הרב עצמות יוסף והנה הוא עצמו כתב כמו שהביא רבינו פה וז\"ל וקטנה שעשתה שליח מדעת אבי' אע\"ג דאין שליחות לקטן הו\"ל כאלו האב עשאו שליח ויכול לעשות שליח ואומר אני דודאי אין כונת העצמות יוסף דבכל מקום אם האב אומר לבנו קטן או גדול שאומר לקטן עשה שליח למעני ולדעתי דקטן יכול לעשות שליח דלא מצינו חד תנא דלשתמיט ולומר כן וכלל גדול מסור הוא בידינו אין מעשה קטן וקטנה כלום ואין שליחות לקטן דהא ודאי אם גדול אומר לגדול עשה שליח למעני הראשון הוא שליח לעשות שליח שני וכל זה מדין שליחות נגע בו דאי לא נעשה הראשון שלוחו במה נעשה שליח שני שליח למשלחו אלא מדין שלוחו של אדם כמותו וא\"כ אם אמר ראובן לשמעון שהוא קטן עשה למעני שליח לוי אין נעשה לוי שליח לראובן דהא שמעון לא נעשה שלוחו של ראובן מפאת שהוא קטן ובמה נעשה לוי שלוחו של ראובן אלא הני טעמא אחרינא איכא כאשר אבאר ת\"ל יתברך דהנה הרמב\"ם (פרק ט' מהל' גירושין ה\"ו) כתב וז\"ל וקטנה אין עושה שליח לקבלה אע\"פ כו' מפני ששליח לקבלה צריך עדים ואין מעידין על הקטן שאינו בן דעת גמור עכ\"ל. ועי' בהשגת הראב\"ד וז\"ל זה הטעם כו' אלא אתם גם אתם לרבות שלוחכם ומה אתם בני דעת אף שלוחכם בני דעת נמצא השולח והשליח צריכין להיות בני דעת עכ\"ל וכתב הרב פני יהושע בגיטין בסוגיא שלפנינו היינו טעמי' דהרמב\"ם סובר דהכא יש שליחות ולא דמיא לתרומה משום דהרמב\"ם סובר כדעת תוס' בגיטין שם (ס\"ד ב) ד\"ה שאני שתופי מבואות דכתבו והא זכי' הוא מטעם שליחות ואין שליחות לקטן דכתיב אתם גם אתם (ואיך יכול קטן לזכות לאחרים) וי\"ל דאין למעט קטן משליחות מקרא דתרומה אלא במילתא דליתא בנפשי' כגון תרומה דליתי' בתרומה דנפשי' אבל בזכיה כמו שזוכה לעצמו זוכה לאחרים עכ\"ל ולפ\"ז הי' ק' לי' להרמב\"ם מדוע אין קטנה יכולה לעשות שליח הא איתא בדנפשיה דהא היא יכולה לקבל גט והיינו במקום שאין לה אב לכן נתן הרמב\"ם טעמיה משום דאין עדות לקטן ע\"כ תוכן דברי הרב פ\"י בשינוי לשון והנה הפני יהושע שם סובר דמקרי איתא בדנפשה אף ביש לה אב ואפילו להך פוסקים דס\"ל גבי קטנה אביה ולא היא משום דעל כל פנים איתא בדנפשה במקום שאין לה אב השתא נמי שיש לה אב מיקרי עכ\"פ איתא בדנפשה עיין היטב בפני יהושע. אמנם אנחנו בעניותינו אנו אין אחראין לזה אלא אמרינן דודאי טעמי' של הרמב\"ם נכון דלכך נקט הרמב\"ם טעם משום אין עדות לקטן ולא משום אין שליחות לקטן מאתם גם אתם דהרמב\"ם רוצה לתת טעם על כל קטנה וקאי נמי על הקטנה שאין לה אב וא\"כ יש לה יד לקבל בעצמה ואפ\"ה לא יכולה לעשות שליח והא איתא השתא בדנפשה לכן צריך הרמב\"ם לטעמיה לפי שאין עדות לקטן אבל אם יש לה אב ולשיטת הרי\"ף והרמב\"ם ודעמם באם יש לה אב אביה ולא היא באמת בלא\"ה אינה יכולה לעשות שליח משום אתם גם אתם משום דליתא בדנפשה וכן משמע מרהיטת לשון התוס' דדוקא השתא צריך להיות איתא בדנפשה ולא אם יש למצוא שבנפשיה בפרט אחת ודו\"ק. ובאמת לפי זה סרה תלונות הרב פני יהושע מדברי הרמב\"ן אשר עומד עליו שם להקשות נימא נמי גבי קטנה שהתורה עשתה שליח לאביה ואי נימא אין שליחות לקטנה הא עיקר טעם שליחות משום דאין עדות לקטן והא השתא דהתורה עשתה לשליח לגבי אביה לא צריכין לעדות כלל דזה ליתא. דכיון דהשתא ליתא בדנפשה לכן לא נעשית שליח לאביה דהא השתא ס\"ל להרמב\"ן דקטנה אביה ולא היא ואי קשיא א\"כ גבי נערה נמי הא ליכא לה יד זולת מצד שליחות דאביה ואיך נעשה שלוחה הא אין לה יד וע\"כ משום דאית לה יד במקום אחר הכי השתא דודאי נערה גדולה היא לכל הדברים ונעשית שליח לכל התורה ככל גדולה ויש לה יד לכל דבר אלא הכא זכתה התורה הגט לאב כמו כל הדברים שזכתה התורה לאב מעשה ידיה ומציאתה וכדומה אלא לגבי גט אמרה התורה שתעשה שלוחה כיון דזכות היא לו ובאמת היא יכולה לעשות שליח אע\"פ שאין לה יד לקבל גיטה בלא שליחות דהא דלא יכלה לקבל גיטה לאו טעמא דאין בכחה אלא רשות האב מעכבה ומדוע לא יכולה היות שליח לאביה מי עקש יאמר זאת אבל קטנה שלא יכולה להיות שליח לכל דבר שבתורה לפי שהיא נמעט' מאתם גם אתם רק הכא יש לומר דיכולה להיות שליח אם יש לה יד אבל אם אין לה יד חזרה להיות קטנה ונתמעטה מאתם גם אתם והבן זאת כי דברים נכונים הם לאמתה של תורה. ועל כל פנים לדעת התוספות ורש\"י בחזרה דקטנה אף אם יש לה אב אביה והיא א\"כ לפ\"ז נמי צריכין דוקא לטעמיה של הרמב\"ם דלכן לא יכולה לעשות שליח משום דאין עדות לקטן. ומעתה נחזי אנן אי אמרינן כדעת רש\"י ותוס' לאחר חזרה דקטנה אביה והיא ואם כן אם אביה נותן לה רשות לעשות שליח שפיר עולים דברי הע\"י דהוי שליח לדעת אביה ואף ע\"ג דאין שליחות לקטן הו\"ל כאילו האב עשאו שליח כאשר מסיים בלשונו דהא בכה\"ג אזלה לה כל הטעמים הטעם שאין קטנה יכולה לעשות שליח מאתם גם אתם וכמו כן לא נעשית היא שלוחו של אביה ליתא דהא האי קטנה איתא בדנפשה דהא יכולה היא לקבל גיטה וטעם של הרמב\"ם נמי ליתא הא אין עדות לקטן היינו אם היא עשתה השליח מעצמה ומכחה אבל לדעת אביה היינו להיות שלוחה של אביה שפיר דמי דאין העדות לקטן אלא לגדול דהא השליח של אביה היא. והעדות נמי של אביה היא דוק נכון הוא: אמנם כל זאת לפי אשר אנכי יעדתי אי אמרי כדעת רש\"י ותוס' דקטנה ביש לה אב אביה והיא אבל אי אביה ולא היא ודאי אינה יכולה לעשות שליח אפילו לדעת אביה דאף אם אזדה לה טעמיה של הרמב\"ם מכל מקום נשאר לנו טעמיה של הראב\"ד מאתם גם אתם והיאך היא יכולה להתמנו' שליח לאביה והרי היא עצמה אינה נעשית שליח לאביה דהא קטנה היא וליתא בדנפשה. ומעתה היינו פלוגתת העצמות יוסף והראב\"ד דמדברי הראב\"ד אשר הביא הרשב\"א בחדושיו הוכיח רבינו דלית ליה דיניה של העצמות יוסף דנכון הוא דהא הראב\"ד התם קאי וסובר דקטנה אביה ולא היא ולכך קשיא ליה מתני' איך קתני במתני' עד שיגיע גט לידה מקודשת כקושית הרמב\"ם הא לרבא איירי המתני' ביש לה אב ולכן מוקי הראב\"ד דמתני' איירי בנתן לה אביה רשות וע\"ז הקשה רבינו אי איירי ברשות האב הא יכולה נמי לעשות שליח וע\"כ דלא כהעצמות יוסף ואומר אני דהאמת כן הוא דלדעת הראב\"ד דס\"ל קטנה אביה ולא היא או אפשר לומר כדעת העצמות יוסף דמן התורה יכולה היא לעשות שליח הא אין היא נעשית שלוחה של אביה ואף אם נותן האב רשות שיכולה לקבל גיטה לא מתורת שליחות הוא אלא שנתרוקן ידו דידיה ונשאר ידה והוי כיתומה בחיי האב דו\"ק: וכאשר עלה בידינו כל זאת נשמחה יחד לפרק טעינה של רבינו פה על הרשב\"א שהקשה על הרשב\"א במה שדחה תי' הראב\"ד דאי ברשות אביה יכולה לקבל גט והיינו טעמא דמתני' דמשהגיע גט לידה הוי גט היינו משום דרשות אביה א\"כ מאי מקשה הש\"ס הא נערה הרי זה גט דלמא ה\"ט כיון דהוי ברשות האב ע\"כ קושית הרשב\"א על הראב\"ד והקשה רבינו המחבר לדידיה נמי קשיא מאי פריך הש\"ס הא נערה עושה שליח ומאי קושיא אימא הכי תידוק מניה הא נערה עושה שליח בנותן לה רשות לאפוקי קטנה אפי' בנותן לה רשות לא מהני וכמו שהקשה הרב עצמות יוסף אלא שהרב עצמות יוסף תי' דאי בנותן לה רשות אפי' קטנה עושה שליח. וע\"כ לא סבירא לרשב\"א הכי דא\"כ הו\"ל להקשות על הראב\"ד כפשוטו אי מתני' איירי ברשות אפי' ע\"י שליח נמי הוי גט וכמו שהאריך הרב וכן מקשה קושי' זו הרב פ\"י בחידושיו לגיטין עייש\"ה ואולם לפי דברינו נייחא האי מלתא דכך כונת הרשב\"א לדידך דסברת קטנה אביה ולא היא א\"כ רשות אביה ודאי לא מהני לעשות שליח כאשר בארנו כיון דאין לה יד בלי רשות אביה ולפ\"ז לא קשה אי איירי ברשות אביה שליח נמי תעשה דלא מהני רשות אביה להתמנות שליח. א\"כ קשיא מאי דייק הש\"ס הא נערה הרי זה גט דלמא היינו טעמא משום דהוי ברשות אביה אלא ע\"כ דלא כהראב\"ד אלא כדעת רש\"י בחזרה ותוס' דקטנה אביה והיא וא\"כ אף בלא רשות אביה יכולה לקבל גט ולפ\"ז שפיר מדויק הא נערה ה\"ז גט וליכא למימר דלמא הכי קאמר המתני' קטנה שאמרה התקבל לי גיטי אינו גט אפילו ברשות אביה זה ליתא השתא כיון דקיי\"ל קטנה אביה והיא ע\"כ המתני' לא ברשות אביה איירי דאי ברשות אביה באמת יכולה נמי שתעשה שליח כתירוצו של הע\"י וכאשר בארנו דו\"ק חריף הוא: וראיתי להרב פרי חדש בספר מים חיים שהקשה על דברי רבא שהקשה הא נערה ה\"ז גט דילמא לעולם נערה נמי אינו גט והא דקתני קטנה ולא נערה משום סיפא קא תני דאמרינן בגיטין (ס\"ג א') ת\"ש קטנה שאמרה התקבל לי גיטי אינו גט עד שיגיע גט לידה ואמאי והא לאו שליח להולכה שוי' כו' הכי השתא התם אדם יודע שאין שליחות לקטן וגמר ונתן לשום הולכה עכ\"ל הש\"ס ולפ\"ז קשיא תינח קטנה אדם יודע שאין שליח לקטנה אבל נערה מי נימא הכי ולפ\"ז אם הגיע גט לידה אינה מגורשת דלאו שליח להולכה שוי' ותירץ הפרי חדש דהשתא דקיימ\"ל אין נערה עושה שליח נמי אדם יודע שאין שליח לנערה זה תוכן דברי הפר\"ח וכדומה לזה העלה הרב פני יהושע בחדושיו לגיטין (ס\"ג א) עייש\"ה וקשיא לי דאינה מעלה ארוכה דאכתי נערה אינה מגורשת אף שהגיע גט לידה דבעל אינו גומר ונותן לשום הולכה דסובר שהיא עשתה שליח מרשות ודעת אביה דהא בקושיין סלקא דעתין דאיירי ביש לה אב ונערה שעשתה שליח מדעת ורשות אביה ודאי הוי שליח ויש לעיין בזה ותו קשיא לי איפכא לדעת העצמות יוסף דקטנה שעושה שליח לדעת אביה הוי שליח א\"כ בה\"א דהיה סובר רבא דאיירי ביש לה אב קושי' הש\"ס במקומה עומדת אמאי הוי גט כשהגיע לידה הא לא שוי' הבעל שליח להולכה ואי משום שאדם יודע שאין קטנה עושה שליח וגמר ונתן לשום הולכה דלמא הבעל מטעי קא טעי שעשתה השליח לדעת אביה (ובאמת הרב פני יהושע בחדושיו לגיטין הרגיש כעין זאת והקשה דלמא הבעל מטעי קא טעי וסובר דהאב עשאו השליח והוא הלך לדרכו שם אשר התווה לעצמו אמנם דבר זה אינו מחוור כלל דודאי השליח אומר מי הוא המשלחו אם האב או הבת אבל לשיטתינו להעצמות יוסף דהבת עצמו יכולה לעשות שליח אלא שצריכה דעת ורשות אביה רק המתניתין איירי שהיא עשאתו לשליח שלא מדעת אבי' ולא הוי שליח אלא הבעל יכול לטעות שברשות האב עשת' זאת והוי שליח ומסתמא סובר שברשות האב עשתה דהא השתא קיימינן אדם יודע שאין קטנ' או נער' עושה שליח וא\"כ היכא היא עשתה שליח הא נערה ידעה שאין שליחה שליח והשליח נמי מי לא ידע שאין שליחות לקטנה כלום ואיך הלך השליח להיות שליח לקבלה וע\"כ שברשות האב היתה כל זאת קל להבין וכל שאר דברי הפני יהושע שם אינן מחוור בעיני כלל ואין להאריך פה בבאור דבריו לכן נראה מזה הוכחה נאמנה לדעת הר\"ן וסייעתו דכל הגט שהאב מקבל בשביל הבת צריך לכתוב נוסח הגט נוכח האב וא\"כ שפיר קאמר המתני' כשהגיע גט לידה הוי גט דמספר הגט למדנו שכתבו נוסחו נגד הבת ואם הי' הבעל סובר שעשתה שליח לדעת אבי' א\"כ שליח דאבוהו הוא וצריך לכתוב נוסח הגט נוכח האב (ובאמת נמי מפורק לפ\"ז הרגשת הרב פ\"י) ולא דמי לדעת מוהרש\"ך שהביא הרב פה וכן דעת דרכי משה סי' קמ\"ה וכן כ' בסדר הגט דאף לדעת הר\"ן [דסובר שאם האב מקבל הגט צריך לכתוב נוכח האב מ\"מ אם הבעל מקבל הגט מרשות האב א\"צ לכתוב נוכח האב אלא נוכח הבת דהתם שאני שהיא מקבלת הגט אבל בנ\"ד שאיירינן בי' שהיא עושה שליח לדעת האב היינו שהשליח הוא מכח האב ולא מכחה והוי כאלו האב מקבל הגט ודאי צריך נמי לכתוב הגט נוכח האב. ואולם זה יועיל לתרץ קושייתנו לשיטת העצמות יוסף אבל קושית הפר\"ח עומדת וקיימת כאשר בארנו הא מטעי קא טעי שהיא עשתה השליח מדעת אביה ובכה\"ג ודאי אין ללמוד מנוסח הגט דגם נערה אם אביה נותן לה רשות אין השליח לאביה הוא אלא דידה הוא ובכל פעם לא צריך לכתוב אלא נוכחה דמכחה קאתי ולא מכח אבי' ואף לדעת מוהר\"י בן לב שהוכיח מיני' הרב מוהרש\"ך שסובר שאם נותן האב רשות לקטנ' בתו לקבל גט אפ\"ה צריך לכתוב הנוסח נוכח האב דהתם היינו טעמא כיון דקטנ' אין לה יד כלל ורק מכח אבי' קאתי אבל נער' דאית לה יד לקבל גיטה אלא שכח אבי' מעכבתה לעשות שליח א\"כ כשנותן לה רשות יכול' לעשות שליח מעצמ' דהא גדול' היא ול\"ש למימר אין עדות לקטן כמו גבי קטנה. וכשאני לעצמי אמרתי איפוך הדבר דנקטינן בידן דעת הע\"י דקטנה שעשת' שליח מדעת אבי' הוי שליח ונקטינן נמי בידן כדעת החולקין על הר\"ן שאף הגט שאב מקבלו אין צריך לכתוב הנוסח נוכח האב אלא נוכח הבת ולפ\"ז הרי קשיא לן היאך ס\"ד דרבא דאיירי המתני' ביש לה אב א\"כ קשיא לן סיפא דמתני' דקתני עד שיגיע גט ליד' מגורשת אמאי מגורשת דלמא הבעל מטעי קא טעי שעשת' שליח מדעת אבי' ושליח דאבי' הוא באמת יש לומר דרבא לשיטתי' אזיל דהוא חולק על רב נחמן בגיטין (ס\"ג א) וסובר טעמא דמתני' לאו משום דאדם יודע שאין שליחות לקטן אלא טעמא דמתני' משום דמימר אמר תגרש כל היכא דתגרש ולכן הקשה נמי שפיר הא נערה ה\"ז גט ולא קשיא קושית הפר\"ת כפי אשר בארנו דלמא נער' נמי אינו גט אלא דלכך נקט קטנ' ולא נקט נער' משום סיפא דמתני' דבנערה לא הוי גט משום דמטעי קא טעי דעשתה שליח ברשות האב דזה ליתא עכ\"פ מימר אמר תגרש כל היכא דתגרש ומה לי קטנ' ומה לי נער' ורב נחמן דאית לי' דטעמא דמתני' משום דאדם יודע שאין שליחות לקטנה ולא ס\"ל טעמא דמימר אמר תגרש כל היכא דתגרש דמרא דשמעתתא בגיטין הוא רב נחמן שם לא מצי לתרץ לדידי' דלעולם נערה לא מצי משוי שליח והא דנקט קטנ' משום סיפא דגבי נער' לא הוי גט משום דל\"ש למימר אדם יודע שאין שליח לנער' מ\"מ מטעי קא טעי הבעל שעשתה השליח מרשות הבעל דאדרבה לרב נחמן קשיא אמאי גבי קטנ' הוי גט הא בעל מטעי קא טעי שעשת' השליח לדעת האב כמו שיעדנו לעיל לשיטת העצמות יוסף דגבי קטנ' נמי קשיא הכי ולכן צריך לאוקמי המתני' באין לה אב והאמת מתרץ לי' דמתני' ע\"כ מיירי באין לה אב דזולת זאת קשיא נמי קטנ' אמאי הוי גט ולפ\"ז מוכח איפכא דע\"כ לא צריך לכתוב נוכח האב דאל\"כ בקטנה ל\"ש למימר דלמא מטעי קא טעי הא חזינן מנוסח הגט אי טעי אי לאו ובזה מתורץ קושיא חמורה מה שעומד עלי' הרב בעל פנים מאירות בחדושיו דקשיא היכן ראה רב נחמן לומר דנער' אין משוי שליח ולזה צריך לאוקמי המתני' חסורא מחסרא והכי קתני דלמא נער' משוי שליח ולא חסורי מחסרא. ולדברינו ניחא דרב נחמן לשיטתי' אזיל דס\"ל בגיטין דלא אמרי' מימר אמר תגרש כל היכא דתגרש וא\"כ צריך לומר טעמא דמתני' הוא משום דאדם יודע שאין שליחות לקטנ' וגמר ונתן לשם הולכה ולפ\"ז קשיא אכתי דלמא מטעי קא טעי הבעל דהא עשתה לשליח מדעת ומרשות האב וע\"כ דאיירי המתני' באין לה אב חסורי מחסרא. כל זאת אי אמרי' כדעת העצמות יוסף אבל אי נקטינן כדעת הראב\"ד דקטנ' אף מרשות אביה לא מצי משוי שליח אף אי איירי המתני' ביש לה אב מ\"מ לא קשיא אמאי הוי גט בשהגיע לידה דהא לא מצי למטעי דעשתה ברשות האב ומדעתו דהא לא מהני אף לדעת האב וא\"כ לפ\"ז לא צריכין למימר דרבא בהו\"א דהי' סובר דבמתני' איירי ביש לה אב לשיטתי' אזיל דס\"ל בגיטין דלאו טעמא דמתני' משום דאדם יודע שאין שליחות לקטנה אלא טעמא דמתני' משום מימר אמר תגרש כל היכא דתגרש דבאמת זה דוחק קצת אלא יכולין לומר דרבא אפילו לשיטת רב נחמן בגיטין קאי דטעמא דמתני' משום דאדם יודע שאין שליחות לקטנה וגמר ונתן לשם הולכה ואפ\"ה לא קשיא אמאי הוי גט דלא שייך לומר מטעי קא טעי לפי שא\"א לקטנ' שתעשה שליח דאף ברשות האב אין שליחה שליח (והרגשת הרב פני יהושע דלמא עשאו האב שליח כבר אמרנו שאין זה הדרך דודאי השליח אומר מי עשאו שליח ומי משלחו) ואולם כל זה כאשר בארנו לעיל דהיינו טעמא דאין קטנה יכול' לעשות שליח אף מדעת האב מטעם כיון דאין לה יד לקבל גט וליתא לדנפשה וממועט מאתם גם אתם וא\"כ לפ\"ז הוא דוקא בקטנה ארוס' אבל בקטנ' נשואה תולה הדבר בפלוגתת רש\"י ותוס' דלדעת תוס' קדושין (י' א) ד\"ה ומקבלת דס\"ל דקטנ' נשואה דוקא היא ולא אבי' א\"כ א\"א שתעשה קטנ' נשואה שליח דאף שאיתה בדנפשה שיכול' לקבל את גיט' מ\"מ נשאר טעמי' של הרמב\"ם שיעדנו כיון ששליח לקבל' צריך עדות ואין עדות לקטן אבל אי אמרינן כדעת רש\"י ביבמות שהביא רבינו דס\"ל לרש\"י דקטנ' נשואה אבי' והיא יכולין לקבל את גיטה א\"כ קטנה נשוא' יכולה לעשות שליח לדעת אביה כמו שיעדנו לעיל לשיטת האומרים ארוסה נמי היא ואבי' דב' טעמים אזל לה דהא אית' בדנפשה וגם העדות הוא על האב. וכאשר זכינו לכל זאת מה מאד חדאי ה' בפלפולא של תורה לאמתה שמפורק קושית הרב פה בהלכותינו על רש\"י ביבמות דסובר דקטנ' נשואה יכול האב לקבל גיטה דלפי שיט' זו קשיא מאי פריך רבא לרב נחמן הא נער' ה\"ז גט דלמא איירי המתני' בקטנ' נשואה ולהכי גבי נער' הוי גט דיש הוכחה דלאו בנשואה מיירי דבנשוא' אם עשאה שליח לדעת האב באמת מהני וא\"כ אי איירי בנשואה קשיא סיפא דאמאי משהגיע גט לידה הוי מגורשת מטעם דאדם יודע דאין שליחות לקטנה הא עכ\"פ דלמא מטעי קא טעי הבעל שהיא עשאו שליח לדעת אבי' וע\"כ לאו בנשוא' איירי ואזדא לה הקושיא זאת לפיכך הביא התוס' ראי' לעיל מהירושלמי ולאו מגמרא דילן ועי' פני יהושע שהרגיש ג\"כ בקושיא זאת והניח בצ\"ע:<br><b> ובחדושי </b> אמרתי דבזה מתורץ דקדוק חמור וצריך עיון דמתחלה קא מבעיא לי' לרבא אי נער' משוי שליח אי לא וכאשר פשט לי' רב נחמן ואמר אין נער' עושה שליח מקשי לי' ממתני' דהתקבל כאשר מסורה בידינו מכללי הש\"ס דכל מקום שנאמר איתביה האמורא עצמו מקשי לי' זאת לא סתם גמרא וא\"כ מתחל' מאי קא מבעיא לי' ולפשוט לי' לעצמו ממתני' ובביאורינו פה מפורק הדק היטב דרבא לשיטתי' דסובר בגיטין (ס\"ג א) דטעמא דמתני' דמשהגיע גט לידה הוי גט ה\"ט משום דמימר",
+                "<b>ואין </b>\n<b> הנערה עושה שליח לקבל גיטה מיד בעלה בחיי אביה כו'.</b> הנה הרב עצמות יוסף ז\"ל פרק הא\"מ אמאי דפריך רבא לר\"ן דאמר דנערה אינה עושה שליח ממתניתין דקטנה כתב וז\"ל ולא מצי למימר דאיירי מדעת אביה דאם כן קטנה נמי אמאי אינו גט הא הו\"ל כשלוחו של אביה וכתב עוד ולענין הלכה כל הפוסקים ז\"ל שוים בזה שאינה יכולה לעשות שליח וקטנה שעשתה שליח מדעת אביה אע\"ג דאין שליחות לקטן הוה ליה כאילו האב עשאו שליח ויכול לעשות שליח עכ\"ל והרב כנה\"ג סי' הנז' בהגהת ב\"י אות ט\"ו הביא דין זה משם הרב הנז' בלי חולק ועיין עוד שם באות י\"ז ולע\"ד נראה שאין לסמוך על דין זה ואמינא לה ממ\"ש הרשב\"א בחי' בשם הראב\"ד ליישב קו' התוספות שהק' לשיטת רש\"י ז\"ל דס\"ל דקטנה אביה ולא היא אבל הראב\"ד דכתב דדוקא נערה אבל קטנה אביה ולא היא ומתניתין דקתני קטנה שאמרה כו' אינו גט הא בשהגיע לידה מגורשת מוקמינן לה דוקא בשנתן לה אביה רשות לקבל את גיטה דהרי היא ברשות עצמה בשעת קבלת הגט עכ\"ל וכן תי' בתוס' רי\"ד פרק הא\"מ ובהרב החדושין הנדפס מחדש והשתא אם איתא לדעת הרב אם כן כי מוקמת למתניתין דקתני אינו גט עד שיגיע לידה בשהגיע לידה מדעת אביה וכי קתני רישא קטנה שאמרה התקבל אינו גט היינו בשאמרה התקבל שלא מדעת אביה אם כן היכי קתני מתניתין קטנה שאמרה התקבל שלא מדעת אביה אינו גט עד שיגיע לידה מדעת אביה ומאי אירייא הגיע לידה מדעת אביה אפילו אמרה התקבל נמי דינא הכי והכי הו\"ל למיתני קטנה שאמרה התקבל אינו גט עד שיאמר התקבל מדעת אביה ומכ\"ש בהגיע לידה מדעת אביה בשלמא אי עד שיגיע לידה דקתני מתניתין היינו אפילו שלא מדעת אביה ניחא שפיר דמתניתין הכי קתני קטנה שאמרה התקבל שלא מדעת אביה אינו גט עד שיגיע לידה ואפילו שלא מדעת אביה וכולה בדידה קמיירי אמנם לדעת הראב\"ד דכתב דס\"ד דמקשה דעד שיגיע לידה היינו מדעת אביה אם כן מאי אירייא הגיע לידה מדעת אביה אפילו אמרה התקבל נמי וליפלוג וליתני בדידה אלא ודאי דס\"ל להראב\"ד ז\"ל דקטנה שעשתה שליח מדעת אביה לא מהני והשתא שפיר קתני מתני' קטנה שאמרה התקבל אפילו מדעת אביה אינו גט עד שיגיע לידה מדעת אביה וכן נראה שהוא דעת הרב ל\"מ שכתב במ\"ב דמ\"ש רבינו פ\"ד מהלכות אישות וכן האשה הגדולה עושה שליח לקבל קדושיה והוא כתב פ\"ב דנערה מקרי גדולה מיירי כגון שהשליח הוא מדעת אביה בודאי דהא היא עצמה אינ' יכול' לקבל קדושיה בלא דעת אביה עכ\"ד הרי נראה מדבריו דדוקא בנערה הוא דמהני שליח מדעת אביה כיון דאיהי בר שליחות היא אלא דיד אביה מעכבתה וכל שנתן לה רשות מהני אבל בקטנה כיון דלאו בר שליחות היא אפילו מדעת אביה לא מהני דאל\"כ אמאי נקט רבינו וכן האשה הגדולה כיון דמיירי בעושה שליח מדעת אביה אפילו קטנה נמי אלא ודאי כדכתיבנא גם מדברי מוהריב\"ל ז\"ל בח\"ד סי' י\"ב נראה דהכי ס\"ל שכתב על אודות אשה אחת שעשתה שליח לקבל את גיטה ונסתפקו אי היתה קטנה או נערה או בוגרת וכתב הרב בסוף התשו' דצריך שיעשה שליח להולכה ושיתן לה הגט מדעת אביה דאם היא בוגרת ה\"ה מגורשת ואם היא קטנה ה\"ה מדעת אביה כו' יע\"ש והשתא אי ס\"ל להרב דאם עשתה שליח קבלה מדעת אביה ש\"ד אמאי הצריך שיעשה שליח הולכה הול\"ל דיעשה השליח קבלה שעשתה קודם יעשה עתה מדעת אביה ולמה הצריך שיתן לה מדעת אביה אלא ודאי נראה דס\"ל דלא מהני גם הרשב\"א ז\"ל שדחה תי' הראב\"ד וכתב וז\"ל ואין תי' מחוור בעיני דאי בנותן רשות מאי קא דייק ממתניתין הא נערה ה\"ז גט שאני התם דנתן לה אביה רשות ע\"כ משמע בהדיא דהכי ס\"ל דאל\"כ הו\"ל לדחויי תי' הראב\"ד עדיפא מינה דאי מתניתין מיירי בנותן רשות אפי' אמרה התקבל נמי ומאי אירייא עד שיגיע לידה אלא שדברי הרשב\"א ז\"ל במה שדחה תי' הראב\"ד צריכים ביאור דקו' זו תיקשי לדידיה נמי דכיון דקטנה שאמרה התקבל כו' אפילו מדעת אביה אינו גט כדכתיבנא אם כן מאי פריך הא נערה עושה שליח ומאי קושיא אימא דהכי תידוק מינה הא נערה עושה שליח בנותן לה רשות לאפוקי קטנה דאפילו בנותן לה רשות לא מהני וכמו שהקשה הרב ע\"י ז\"ל ונראה שכונתו לומר דלפי' תי' הראב\"ד דס\"ל דעד שיגיע גט לידה מרשות אביה קאמר אם כן רישא דקתני קטנה שאמרה התקבל כו' אינו גט ע\"כ דוקא מיירי בנתן לה אביה רשות דאי בשלא נתן לה רשות אפילו בהגיע לידה נמי לא מהני וא\"כ כי דייקינן מינה הא נערה עושה שליח בשנותן לה רשות הוא דאיכא למידק כיון דמתני' דוקא בהכי מיירי והיינו דק\"ל דאם כן מאי פריך כו' אמנם אם נאמר דעד שיגיע גט לידה דקתני מתני' כפשטא ואפילו בשלא נתן לה אביה רשות אם כן רישא דמתניתין קטנה שאמרה התקבל כו' בכל גוונ' מיירי דאתא לאשמועינן דלא מצי משוי שליח ואם כן כי דייקינן מינה הא נערה ה\"ז גט בכל גווני דייקינן ואפי' בשאינו נותן לה רשות דומיא דקטנה דקתני מתניתין דאל\"כ הו\"ל לתנא דמתניתין לומר קטנה שאמרה התקבל אפילו מדעת אביה אינו גט דאז הוה דייקינן שפיר דיוקא דנערה בנותן לה רשות אלא להכי קתני סתמא לאשמועינן דנערה אפילו בשאינו נותן לה רשות לא מהני אפילו אי יהיב לה וכן מוכח נמי ליש' דמתני' דקתני אם אמר אביה צא וקבל גט לבתי כו' ואם איתא לאשמועינן רבותא אפילו אמרה איהי מדעת אביה כנ\"ל וכן משמע מתשו' הרשב\"א ז\"ל סי' הנז' מדלא כתבו תיקון זה שתעשה היא שליח קבלה מדעת אביה כנ\"ל להלכה לחוש למ\"ש ודו\"ק ודלא כהר\"ב ע\"י והרב המאסף שכתבו דין זה בלי חולק:"
+            ],
+            [
+                "<b>קדשה </b>\n<b> אביה כשהיא קטנה ומת אם מבחנת בין גיטה לדבר אחר כו'.</b> הנה דעת רבינו כדעת ר\"ת שהביאו התוספות פרק התקבל ד\"ה וכל כו' והר\"ן שם דקטנה שאינה יכולה לשמור את גיטה מתגרשת ע\"י אביה וקרינן ביה משלחה ואינה חוזרת והביאו ראיה מן הירושל' דפרק חרש ע\"ש ועיין במוהריב\"ל ח\"ב סי' ד' שהביא ראיה עוד מהירושלמי דפרק התקבל ותמה על התוספות והר\"ן יע\"ש ולעד\"נ דמהירושלמי שהביא הרב ליכא ראיה דמצינן למימר דההיא ירושלמי לית ליה טעמא דמשלח' וחוזרת אלא ס\"ל כרבי ינאי דה\"ט מפני שאין לה יד ולרבי ינאי ודאי דמתגרשת ע\"י אביה ומשו\"ה הביאו ראיה מירושלמי דהתם דאף לטעמא דמשלחה ואינה חוזרת קאמר דמתגרשת ודוק: וראיתי להרב עצמות יוסף דף ע\"ז שהקשה לסברא הלזו וז\"ל ואיכא למידק לפירוש הר\"ם שכתבו התוס' ד\"ה וכל דקטנה שאינה יכולה לשמור את גיטה מתגרשת ע\"י אביה משמע שאם יודע' לשמור מתגרשת ע\"י עצמה וכיון שכן תיקשי להו ההיא דאמרינן פ' התקבל ג' מדות בקטן וכנגדן בקטנה אגוז ונוטלו כו' זוכה כו' וכנגדו בקטנה מתקדשת למיאון הגיע לעונת הפעוטות כו' וכנגדו בקטנה מתגרשת בקדושי אביה ולדברי הר\"ם למה צריך עד שיגיע לעונת הפעוטות דביודעת לשמור לבד כגון אגוז ונוטלו כו' מתגרשת ע\"י עצמה נמי ודוחק לומר דבהך שיעורא דאגוז ונוטלו אינה יודעת לשמור את גיטה שוב ראיתי גירסא אחרת דגרסי אגוז ונוטלו כו' וכנגדו בקטנה מתגרשת מקדושי אביה ואפשר שהר\"ם ג\"כ גריס הכי והוא גי' הרי\"ף בהלכות עכ\"ל ונראה שכונת דבריו לומר דבשלמא לדעת רש\"י דקטנה שאינה יודעת לשמור את גיטה אינה מתגרשת אפי' ע\"י אביה איכא למימר דביודעת לשמור כו' דהיינו שיעורא דאגוז ונוטלו מתגרשת ע\"י אביה אבל שתהיה מתגרשת על ידי עצמה בעינן לעונת הפעוטות והיינו מימרא דרבא דקאמר הגיע לעונת הפעוטות כו' וכנגדן בקטנה מתגרשת בקדושי אביה כלומר כדי שתתגרש ע\"י עצמה אם מת אביה כמ\"ש רש\"י שם אכן לדעת הר\"ם דס\"ל דאפילו באינה יודעת מתגרשת ע\"י אביה אם כן משמע דביודעת לשמו' מתגרשת ע\"י עצמה ואם כן ק\"ל שפיר האמנם נראה דאשתמיט מיניה דברי הטור ז\"ל דבסי' קמ\"א כתב בהדיא דלדעת רש\"י כל שלא הגיע לעונת הפעוטות אפי' ע\"י אביה אינה מתגרשת גם מ\"ש ודוחק לומר דהך שיעורא דאגוז ונוטלו אינה יודעת לשמור לא ידעתי איך נתיישבה דעתו בזה דאי בהך שיעורא אינה יודעת לשמור אם כן איך מתקדשת למיאון הא קי\"ל כר\"ח דכל תנוקת שאינה יכולה לשמור קדושיה אינה צריכה למאן גם מ\"ש דאפשר דר\"ם גריס כגי' הרי\"ף לכאורה איכא לאקשויי דהא חזינן להרז\"ה ז\"ל דגריס כגי' רש\"י וכמ\"ש הר\"ן וכ\"כ להדיא שם ודעתי נוטה לדברי רש\"י ז\"ל בכל זה חוץ ממ\"ש דכל שאינה יכולה לשמור אינה מתגרשת אפילו בקבלת אביה ולא נראה לי דבריו לפי שאביה משמרה מלחזור עכ\"ד הרי דאיהו גריס כגירסת רש\"י ואפי' הכי ס\"ל כדעת הר\"ם דמתגרשת על ידי אביה אמנם אחר ההשקפה לא קשה שכבר כתב הרז\"ה זכרונו לברכה בפרק ב\"ש וביבמות וז\"ל ולי נראה דכי אמרינן וכל שאינה יכולה לשמור אינה מתגרשת היינו אפי' מדאורייתא והוא כשיעור שאינה מתקדשת למיאון וכי אמרינן שהיא מתגרשת בקדושי אביה בפעוטות לכתחילה הוא דאמרינן הכי כדי שתהא יודעת לשמור את עצמה ג\"כ דאי לא הו\"ל כנשטית דאינה מתגרשת מדרבנן שמא ינהגו בה מנהג הפקר יע\"ש וא\"כ מעתה לק\"מ לדעת הרז\"ה דמאי דקתני בברייתא דיודעת לשמור מתגרשת היינו לומר דמגורשת מדאורייתא אבל אינה מתגרשת מדרבנן לאפוקי אינה יודעת דמדאורייתא נמי לא ומשום הכי רבא ל\"ק בצרור וזורקו דמתגרשת בקדושי אביה כיון שאינה מגורשת מדרבנן אלא בשיעורא דפעוטות קאמר דמתגרשת אפילו מדרבנן וכמ\"ש הרז\"ה אמנם לדעת הר\"ם לא מצינן למימר הכי שהרי איהו ס\"ל דבקטנה ליכא טעמא דשמא ינהגו בה מנהג הפקר כיון דלאו בת תאוה היא וכמ\"ש שם התוס' בהדיא ואהא ק\"ל להרב ז\"ל שפיר והוצרך לדחוק דגריס כגירסת הרי\"ף מיהו אכתי קשה שהרי התוס' בפרק התקבל ד\"ה וכל כתבו דעת ר\"ת דע\"י אביה מתגרשת והורה כך הלכה למעשה נראה דס\"ל דמתגרשת לכתחילה ובסמוך ונראה ד\"ה כל נראה בהדיא דגרסי כגירסת הרי\"ף ז\"ל. שוב ראיתי דמעיקרא קו' ליתא ואשתמיטתיה מיני' דברי הרא\"ש שבפ' התקבל שכתב וז\"ל ת\"ר קטנה שאינה יכולה לשמור את גיטה כו' אומר ר\"ת דמתגרשת ע\"י אביה כו' ובמימרא דרבא כתב וז\"ל הפעוטו' מקחן מקח כו' וכנגדו בקטנה מתגרשת בקדושי אביה והיינו שיעורא דלעיל דיודעת לשמור והא דקרינן יודעת לשמור קדושיה בפחות מכן היינו משום דקדושי קטנה דרבנן אבל להפקיע קדושין דאורייתא ע\"י גט בעינן דעת רבתי עכ\"ד הרי לך שהרא\"ש ז\"ל אזיל בשיטת הר\"ם והוק' לו קושיי' הרב וכתב דמאי דאמרינן בברייתא וכל שאינה יכולה לשמור את גיטה אינה מגורשת היינו שלא הגיע לעונת הפעוטות דלענין גט מיקרי שאינה יודעת ודוק וראיתי למוהריב\"ל ז\"ל ח\"ב סימן ד' שהקשה על התוס' והר\"ן ז\"ל שהביאו ראיה מירושלמי דפרק חרש אמאי לא הביאו ראיה מירוש' דפרק התקבל דקאמר נשאת היא ואביה ואם יש בה דעת היא ולא אביה הרי מדקאמר בירוש' נשאת ואין בה דעת היא ואביה אין יכולין לקבל את גיטה מבואר דבעודה ארוסה מתגרשת ע\"י אביה ואפי' אין בה דעת ומהיותר תימא על הר\"ן שהביא הירוש' הלזו סמוך ונראה לראיה לדעת הרי\"ף ז\"ל דקטנה ארוסה אביה ולא היא אמאי לא הביא מהך ירושלמי ראי' לדעת ר\"ת יע\"ש שהצריכו עיון ולע\"ד נראה ליישב דמש\"ה לא הביאו ראיה מהירושלמי הלזו משום דלפי גירסת רש\"י והיא גריסת התוס' גם כן דכדי שתתגרש ע\"י עצמה בעינן לעונת הפעוטות א\"כ מאי דקאמר בירושלמי אם יש בה דעת היא ולא אביה ע\"כ צ\"ל שהגיע לעונת הפעוטות ואם כן כי קאמר דבנשאת אין בה דעת בין היא בין אביה אינן יכולים לקבל היינו כל שלא הגיע לעונת הפעוטות ואפי' בהגיע לשיעור דצרור וזורקו אפי\"ה לא מהני משום דלהפקיע קדושין דאורייתא על ידי גט בעינן דעת רבתי כמ\"ש הרא\"ש וא\"כ איכא למימר דכי דייקינן מינ' דבארוסה מתגרשת ע\"י אביה ה\"ד בהגיע לשיעור דצרור וזורקו דהרי היא יודעת לשמור קצת והילכך כל שמתגרשת ע\"י אביה מהני אמנם היכא דאינה יודעת לשמור גיטה כלל דהיינו קודם שיעור דצרור וזורקו ה\"נ דאפי' ע\"י אביה לא מהני אמטו להכי הוצרכו להביא ראיה מירושלמי דפרק חרש דמשם בארה דאפי' בקטנה שאינה יודעת לשמור כלל מתגרשת ע\"י אביה דהתם בנשתטית קיימינן דאינה יודעת לשמור כלל ואפי\"ה מהני כן נ\"ל נכון ודוק: ודע שהתוס' בפרק הא\"מ אחר שהביאו ראיה מהירושלמי דפרק חרש סיימו וז\"ל אע\"ג דקאמר התם דמשום גרירא אסורה הנ\"מ בגדולה והיא שוטה לפי שיש לה תאוה ובני אדם להוטי' אחריה כו' אבל בקטנה דלאו בת תאוה ליכא למיחש כלל ומתגרשת עכ\"ל יע\"ש. והן עתה נדפס ובא ספר בתי כהונה ח\"ב למורי' הרב כמוהר\"י הכהן הי\"ו וראיתי שם בחלק בית אבות דכ\"ט שתמה על דברי התוס' הללו מדאמרינן בר\"פ חרש דתקינו רבנן נשואין לקטנה שלא ינהגו בה מנהג הפקר יע\"ש אלמא דכמו שחששו בשוט' שלא תתגרש שלא ינהגו בה מנהג הפקר ה\"נ חששו בקטנ' שתנש' משום גרירא וכ\"ש שאם נשאת שראוי שלא תתגרש וצ\"ע עכ\"ד. ולע\"ד אפשר לדחות דמ\"ש התוס' דקטנה לאו בת תאו' היא ה\"ד בקטנה שאינה יכולה לשמור את גיטה דבהכי הוא דשקלו וטרו אבל בקטנה דיודעת לשמור את גיטה דהיינו כל שהגיע לעונת הפעוטות לפי גירסת רש\"י או בשיעורא דצרור וזורקו לפי גיר' הרי\"ף ז\"ל מודו התוס' ז\"ל דבת תאוה היא והיינו ההיא דאמרינן בפרק חרש דתקינו לה רבנן נשואין לקטנה שמא ינהגו בה מנהג הפקר ואע\"ג דלפי גירסת רש\"י ז\"ל והיא גירסת התוס' בפרק התקבל תקינו לי' רבנן קדושין לקטנה בשיעורא דצרור וזורקו אע\"ג דלענין גט מקרי אינה יכולה לשמור את גיטה ולאו בת תאוה היא לדעת התוספות ז\"ל יש לומר דה\"ק התם דמעיקרא פריך מ\"ש קטן דלא תקינו רבנן נישואין ומשני משום דאתי לכלל נישואין ואהא פריך והרי קטנה דתקינו לה רבנן קדושין אף ע\"ג דאתי לכלל נישואין דאורייתא ואם איתא לא הוה לי' לתקוני כלל דומיא דקטן ואהא תי' התם שלא ינהגו בה מנהג הפקר כו' וכיון דע\"כ הוצרכו רז\"ל לתקוני קדושין בשהגיע לעונות הפעוטות לא פלוג רבנן לתיקון אפילו בשיעורא דצרור וזורקו דלמא אתי למטעי כנ\"ל נכון ודוק:"
+            ],
+            [
+                "<b>מי </b>\n<b> שהדין נותן כו' וכן אם הכוהו כותים ואמרו לו עשה מה שישראל אומרים לך ולחצו אותו ישראל ביד הכותי הרי זה כשר.</b> כתב הרב מכתב מאליהו שער ז' סימן י\"ד שדעת רבינו כדעת הרמ\"ה שכתב הטור סימן קל\"ד דבעי' שיאמרו עשה מה שישראל כו' אבל אם הגוים כופין ואומרים תן גט אע\"פ שישראל אמרו לו שיכוף אותו פסול מדהצריך שיאמרו עשה מה שישראל כו' ולא הספיק במה שלחצו אותו יע\"ש ולע\"ד אין נראה כן דאדתידוק מרישא תידוק מסיפא דמדכתב רבינו והם הגוים אנסוהו מעצמן משמע דדוקא כשאנסוהו מעצמן בלי צווי ישראל כלל הוא דפסול הא לאו הכי כשר דאם ל\"כ לישמועינן רבותא ומה שדקדק ממה שהצריך רבינו ז\"ל תרוייהו אפשר שרבינו ז\"ל דין אחר אשמועינן דאע\"פ שהכותים אמרו עשה מה שישראל אומרים לך עם כל זה אינו כשר אלא אם כן לחצו אותו ישראל ביד כותים אבל אם ישראל אינו אומר לו לכופו אלא הוא מעצמו בלי צווי ישראל אנס אותו ואמר לו עשה מה שישראל אומרים לך אינו כשר כיון שבלי צווי ישראל הוא וכן ראיתי להרב מעשה חייא סי' כ\"ד שדקדק מדברי רבינו ז\"ל כמ\"ש הפך דעת הרב מ\"מ ז\"ל ומ\"ש שם שכוון ביתור לשון דלחצו שאפילו לא אמר עשה כו' כשר אין דבריו מובנים דאדרבא מלשון זה יש לדקדק איפכא כמו שכתב הרב מכתב מאליהו ז\"ל כנ\"ל:",
+                "<b>ואם הכותים מעצמם כו' הרי זה גט פסול כו'</b> עיין מה שתמה מרן הכ\"מ ז\"ל דאיך פסק רבינו כר\"מ הא בגמ' אמרינן דהא דר\"מ בדותא היא ועוד אני תמיה שנראה שרבינו ז\"ל סותר את עצמו בתוך כדי דבור שממ\"ש שאין אומרים אנוס אלא כו' אבל משתקפו יצרו הרע לבטל מצוה אין זה אנוס דיצרו הוא שתקפו משמע בהדי' דכל שיצא מגדר זה שיצרו הוא שתקפו הגט בטל כמ\"ש ולמה לא בטל גט זה בין בכותים בין בישראל וכיון שכן איך כתב דאם אנסוהו ישראל שלא כדין הגט פסול דמשמע דכשר מן התורה הא כיון דהוי שלא כדין הוה לי' אנוס לגמרי ולמה אינו בטל וכן הק' הרב לח\"מ ז\"ל במ\"ב עיי\"ש וראיתי להרב מכתב מאליהו שער נ\"ז סימן י\"ג שרצה לתרץ לכל זה וז\"ל לכן נ\"ל שרבינו ז\"ל תופס הא דתנן גט מעוש' בישראל כשר היינו דוקא בדייני ישראל וכן נמי מאי דתנן ובגוים פסול היינו נמי בדייני גוים אבל כשיעמדו אנשים שלא כמשפט ואנסוהו לגרש ל\"ש גוים ול\"ש ישראלים עכ\"פ בטל מעיקרו הוא ואפילו ריח הגט אין בו וכן נמי הא דאמרינן ובגוים פסול היינו בשכבר עמד לפני דייני ישראל וחייבוהו לגרש אז הוא דאם אנסוהו גוים מעצמם כשר מן התורה אבל אם לא עמד לפני דייני ישראל אע\"פ שהיא כדין הגט בטל וז\"ש כאן מי שהדין נותן כו' ועל קוטב זה שכבר עמד לפני דייני ישראל ואנסוהו לגרש שב לחלק באנסוהו גוים שאם אמרו לו עשה כו' הגט כשר ואם הגוים מעצמם אנסוהו הגט פסול ושוב שב לבאר באנסוהו ישראל שלא כדין דהיינו דייני ישראל שטעו שאם היו מזידים אינם נקראים דיינים וביאר בזה כיון דנאנס על ידי ישראל כשר מן התורה וטעם הדבר דכיון דהאונסים אותו הם מתוארים בדייני ישראל כל שאומר רוצה אני סומך דעתו על דבריהם ומגרש ברצונו כו' וזה הטעם באנסוהו גוים מעצמם שאינו גט בטל שכיון שעמד בדייני ישראל וחייבוהו לגרש ושוב עמדו עליו גוים ואנסוהו גומר דעתו לדעת ישראל כו' וז\"ש ואם הגוים אנסוהו לגרש שלא כדין כלומר שלא עמד בדין כו' ומעתה דברי רבינו מוסכמים עם מסקנת הגמ' כו' ומ\"ש רבינו ואם אנסוהו כותים שהגט פסול היינו משום שכבר עמד בדייני ישראל וזה עצמו מאמר התלמוד במסקנ' וטעמא מאי כדין בכדין מחליף פי' מה שאנו אומרים דגט המעושה בגוים כדין שהוא פסול משום דכאשר הוא בדין שעמד בדייני ישראל מחלף לבעל המגרש דין זה של גוים בדין ישראל ותופס בדעתו לומר דכי היכי דמצוה לשמוע דברי דייני ישראל כן מצוה לשמוע דיינים אלו ומגרש בכל נפשו אבל כשלא עמד בפני דייני ישראל ואנסוהו אז לא מחלף לבעל שיהא מצוה לשמוע דברי דייני גוים כמו שמצוה לשמוע דברי דייני ישראל את\"ד יע\"ש שנתעצם הרבה בתי' זה ולע\"ד מלבד שדבריו דחוקים הרבה במ\"ש דמ\"ש רבינו גוים שאנסוהו שלא כדין שרצה לומר שלא עמד בדייני ישראל אע\"פ שמשורת הדין חייב לגרש אינו גט שזה אינו סובל משפט הלשון כלל עוד יש לתמוה עליו דאיך אפשר שרבינו ז\"ל תופס כמסקנת הגמ' דס\"ל דדוקא בדייני ישראל הוא דאמרינן הגט כשר אע\"פ שהוא שלא כדין משום דכיון שהם מתוארים בדיינים סומך דעתו עליהם וסבור שכך הוא הדין ומגרש ברצונו אבל כשיעמדו אנשים שלא כמשפט לגרש אפי' ריח הגט אין בו אע\"ג דבני עשויי נינהו דהא מסוגית הגמרא נראה בהדיא דלית לן לחלק בהכי דאם איתא להא אמאי דחו דברי ר\"מ ואמרו דבדותא היא משום דאי הכי שלא כדין אפי' ריח הגט אין בו וניהוי כשלא כדין דישראל וליפסל ומאי קו' נימא דלעולם כותים בני עשויי נינהו ומש\"ה כדין כשר מן התורה אף אם לא עמד בדייני ישראל ושלא כדין אפי' ריח הגט אין בו מפני שאינו סומך דעתו עליהם דודאי לא עדיפא מישראל דאינם דיינים שאע\"פ שבני עשויי נינהו שלא כדין אפילו ריח הגט אין בו ואנן בעינן דייני ישראל כדי שיהא סומך דעתו עליהם אבל בדייני גוים לא סמכא דעתיה דמימר אמר שביד רמה אונסין אותו וכמ\"ש הרב הנז' אלא ודאי דס\"ל לתלמודא שכל שהוא מעוש' בישראל אפי' שאינם מתוארים בדייני ישראל שלא כדין פסול ומש\"ה הק' שפיר לר\"מ דס\"ל דגוים בני עשויי נינהו אמאי אינו גט ניהוי כשלא כדין דישראל וליפסול גם מ\"ש עוד הרב הנז' וז\"ל ושבח אני את מוהריב\"ל כו' משום שאף הר\"ם לא אמר אלא במעושה ע\"י דייני ישראל בטעות הא לא\"ה מודה הר\"ם שהוא בטל וכן ראיתי להר\"ם לענין חליצה פ' ד' דין כ\"ה עכ\"ל ולע\"ד אין מדברי רבינו ראיה כלל ואדרבא ממ\"ש שם נראה הפך דבריו שכתב וזה לשונו לחצו ישראל והכוהו עד שחלץ אם שלא כדין כגון שהיו הדיוטות או שטעו חליצתו פסולה ומדכתב רבי' חליצתו פסולה משמע דס\"ל דמן התורה הויא חליצה ונאסרו עליו קרובותי' וכמ\"ש שם דין כ\"ו וא\"כ מינה לענין גט ס\"ל לרבינו דכשר מן התורה שהרי בשלא כדין דכותי שכתב רבינו כאן דאינו גט כתב שם בדין הנז' דאינה חליצה כלל והתם לא הזכיר רבינו דיינים אלא כתב סתם כגון שהיו הדיוטות משמע דהדיוטות שאינן ב\"ד קאמר ובשלמא הכא מצינן לפרש דמ\"ש או שהיו הדיוטות אב\"ד דכתב לעיל קאי ור\"ל שמחמת שהיו ב\"ד הדיוטות טעו בזה אבל התם לא הזכיר רבי' כלל ב\"ד ואפילו תימא דבב\"ד קאמר מ\"מ מדברי רבינו ליכא סיעתא כלל ולעיקר הקו' נראה לע\"ד לתרץ דרבינו קשיתיה הסוגיא דפ' חזקת דמייתי הא דר\"מ לתרוצי לר\"ה דאמר תלייוה וזבין זביניה זביני' ואלו בפ' המגרש אמרי' דהא דר\"מ בדותא היא ועיין בחידושי הרמב\"ן שם עוד ק\"ל לרבינו ז\"ל בההיא סוגיית המגרש דמאי פריך לר\"מ דאמר ד\"ת גט מעושה בנכרי כשר אי הכי שלא כדין אפי' ריח הגט אין בו וניהוי כשלא כדין דישראל וליפסל ומאי קו' הא כיון דמאי דקאמר שמואל גט מעושה בישראל כדין כשר כו' ע\"כ בגט המעושה ע\"פ דייני ישראל הוא משום דאלו בגט המעושה ע\"פ הדיוטות הוה ליה כדין דכותים דפסול ופוסל והתורה אמרה לפניהם ולא לפני הדיוטות והדיוטו' וכותים שוים נינהו וכדקתני בברייתא אע\"ג דאמרינן אנן שליחותא דא\"י קא עבדינן ה\"ד דיינים וחכמים אשר יהיו בימים ההם כגון רב יוסף וכיוצא הוא דעבדי שליחותייהו דא\"י אבל הדיוטות פשיט' ודאי דלא אמרינן שליחותייהו קא עבדי וכ\"כ מוהר\"ר בצלאל סימן ט\"ז והשתא מאי קו' אימא דמש\"ה שלא כדין דישראל הגט פסול משום דכיון דעל פי דייני ישראל הוא סמכא דעתיה לגרש דסבור שכדין מעשין אותו אבל שלא כדין דגוים לא סמכא דעתיה ומש\"ה אפי' ריח הגט אין בו ובכדין דבר תורה כשר אע\"ג דלאו בני עשויי נינהו משום דיצרו הוא שתקפו (דהך טעמא שייך אפי' תימא דלאו בני עשויי נינהו דהא רבינו בסוף הל' סנהדרין כתב דאסור לדון לפני דייני גוים משום שנאמר לפניהם הרי דס\"ל דכותי' לאו בני עשויי נינהו ואפילו הכי מטעמא דיצרו הוא שתקפו כתב דכשר מן התורה) משו\"ה הוצרך לומר דכל הך שקלא וטרייא היינו מקמי דהוה שמיע ליה ההיא ברייתא דמייתי אביי לאקשויי לר\"י דדריש לפניהם ולא לפני הדיוטות והוה ס\"ל דשלא כדין דישראל דקאמר שמואל אפילו הדיוטות קאמר ומשום הכי פריך שפיר לר\"מ והוצרכו לומר דכדין דכותים בטל מן התורה וכפי' רש\"י אמנם לבתר דשמיע לן ההיא בריי' דמייתי אביי מצינן למימר שפיר להא דר\"מ דדבר תורה גט מעושה בכותים כשר אע\"ג דלאו בני עשויי נינהו משום דיצרו הוא שתקפו כמ\"ש רבינו והיינו דבפרק חזקת מייתי תלמודא הא דר\"מ ליישב לר\"ה והכי מוכח דאכתי לא שמיע ליה לתלמודא ההיא ברייתא ממאי דפריך בגמרא מ\"נ אי כותי' בני עשויי כו' ואי לאו בני עשויי כו' ואמאי לא פריך בפשיטות מברייתא דקתני לפניהם ולא לפני הדיוטות אלא ודאי כדכתיבנא ומ\"ש רבינו או שהיו הדיוטות דמשמע דשלא כדין דהדיוטות הגט כשר מן התורה כבר כתב מוהר\"ר בצלאל סי' הנז' דהק' דאם היו הדיוטות אע\"פ שכדין עבדי מ\"מ הוי כשלא כדין ופסול מדרבנן דהתורה אמרה לפניהם והכי אזיל לשון רבינו ז\"ל לא היה הדין נותן כו' או שהיו הדיוטות שאינו דין שיעשו לפניהם כדין פי' אע\"פ שכדין עבדי פסול ולעולם דשלא כדין הוי ככותי' ואינו גט והיינו נמי מ\"ש בהלכות יבום לחצו שלא כדין כגון שהיו הדיוטות כלומר דכיון שהיו הדיוטות נמצא דשלא כדין עשו דאנן בעינן דיינים ודו\"ק ועיין בס' משאת משה חא\"ה סימן י\"א ובמהריט\"ץ סי' מ' ולענין משומד שתכפוהו ב\"ד לגרש עיין בס' מכתב מאליהו שער כ\"ז סימן ט\"ו ובס' בני יעקב דקמ\"ו ובמוהריט\"ץ סימן פ\"ג יע\"ש:"
+            ]
+        ],
+        [
+            [
+                "<b>כל </b>\n<b> גט שנכתב שלא לשם אשה כו'.</b> לאו דוקא אם נכתב שלא לשם גירושין אלא אפילו כתב לשם גרושין סתמא אפי' הכי פסול דבעינן שיכתוב לשם אשה המתגרשת והכי איתא בהדיא פ\"ק דזבחים ומוכחינן לה ממתני' דפ' כל הגט דקתני הכותב טופסי גיטין צריך שיניח מקום האיש כו' וכן פסק רבינו ז\"ל בפ' זה דין י\"ז יע\"ש וכן הוא דעת התוס' פ' המביא תניין גבי ההוא גברא דשקל ס\"ת ויהיב לדביתהו ואמר ר\"י למאי ניחוש לה אי משום כריתות דאית בה הא בעינן וכתב לה לשמ' וכ' שם ד\"ה היא וז\"ל תימא דלענין מגילת סוטה משמע בפ\"ק דעירובין דמוחקין לה מן התורה אפי' למ\"ד אין מגילה כשרה להשקות בה סוטה אחרת כו' וי\"ל דר\"י לא ס\"ל כר\"פ ע\"כ וראיתי להרב בני יעקב דף קי\"ב שתמה על דבריהם וז\"ל אך מאי דק\"ל הוא במ\"ש דר\"י לא סבר כר\"פ ונמצא לפי זה דאליבא דר\"פ ס\"ל דס\"ת כשר בגט ואם כן תיקשי ליה לר\"פ מתניתין דהכותב טופסי גיטין צריך שיניח מקום התורף דלפי דבריו אמאי צריך שיניח הא מסתמא כשר והכי דייקינן פ\"ק דזבחים מסתמא נמי פסול וא\"כ תקשי לר\"פ אלא עכ\"ל דס\"ל לר\"פ נמי דלא דמי גט לסוטה וא\"כ איך כתבו בתי' הראשון דר\"י לא ס\"ל כר\"פ יע\"ש שהניחו בצ\"ע ולע\"ד לק\"מ דמצינן למימר דר\"פ ס\"ל דמפני התקנה היינו מפני הקטטה ומתני' ר\"מ היא וכדקאמר רבי שבתי בשם חזקיה בפרק כל הגט דכ\"ו ואם כן ליכא למשמע מינה דסתמא פסול וכן ראיתי להתוס' בזבחים ד\"ב ד\"ה ואמר ר\"י וז\"ל אצטריך לאתויי הא דר\"י משום דמינה דייקינן בגיטין דאתיא כר\"א דקאמר ע\"מ כרתי דקי\"ל כותיה ואיכא מאן דמוקי לה כר\"מ ומפרש מפני התקנה מפני הקטטה ולדידיה ליכא למידק מינה דסתמא פסול עכ\"ל הרי שכתבו בהדיא דאי לאו הא דר\"י הו\"א דסתמא כשר ואם כן מינה איכא למימר דר\"פ לא ס\"ל כר\"י אלא שדברי התוס' לכאורה קשים לשמוע במ\"ש דלדידיה ליכא למידק מינה דסתמא פסול דהא ליתא דאפילו לרבי שבתי דמפרש מפני התקנה מפני הקטט' אכתי מוכח שפיר דסתמא כשר מסיפא דמתניתין דקתני ר\"א מכשיר בכולם חוץ מגיטי נשים שנאמר וכתב לה לשמה הרי דאף בסתמא פסול לר\"א מטעמא דלה לשמה ואם נאמר שכונת התוס' היא דלמאן דמפרש מפני התקנה מפני הקטטה ליכא למידק כלל מרישא דמתני' מיהו מדר\"א ודאי דמוכח שפיר אכתי קשיא תלמודא גופיה אמאי אצטריך לו' דמאי דרמי רבא המתני' אהדדי הוא מרישא דמתני' ואליבא דר\"י והול\"ל מדר\"א ואליבא דכ\"ע ויש ליישב בדוחק ומ\"מ אע\"ג דמדר\"א משמע ודאי דסתמא נמי פסול לא תיקשי לן קושי' הרב הנז' דלפי תי' דלר\"פ סתמא נמי כשר אם כן תיקשי ליה מתני' דהכותב טופסי גיטין דמשמע בהדיא דסתמא פסול לר\"א דאיכא למימר דר\"א סבר כרבי יעקב דסבר דמגילת סוטה אין מוחקין לה מן התורה אע\"ג דסתמא הוא דלא מפליג בין סתמא לשלא לשמה ור\"פ ל\"ק אלא דמאן דס\"ל דמוחקין לה מן התורה מצי סבר דאין מגילתה כשרה להשקות בה סוטה אחרת משום דשאני תורה דסתמא כתיבה אמנם רבי יעקב אית ליה בהדיא התם דסתמא נמי פסול וע\"כ לא קשיא להו בעירובין ד\"ה אבל אלא ממתני' סתמא דריש פרק כל הגט דמשמע התם דכולהו תנאי מודו בה מדפריך מינה לרב אחי בר יאשיה אמנם ממתני' דהכותב ליכא לאקשויי מידי דאי מסתם מתניתין דקתני הכותב כו' איכא למימר דר\"פ ס\"ל כרבי שבתי בשם חזקיה ומדר\"א ליכא לאקשויי דאיכא למימר דר\"א סבר כרבי יעקב דסתם נמי פסול ולא מיקרי לשמה ואהא כתבו התוס' דר\"י לא סבר כר\"פ אלא דסתמא מיקרי שלא לשמה ורבי יעקב דסבר דמוחקין לה מן התורה סבר דלא בעי' לשמה וכר\"מ דאית ליה הכי התם ועיין בהר\"ן ודו\"ק:"
+            ],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>ה\"ז </b>\n<b> ספק מגורשת כו'.</b> כתב הר\"ן ז\"ל דה\"ט דרבינו משום דכיון דקיימא לן דבדרבנן יש ברירה כדאיתא פרק משילין דל\"ז משמע דמאי דאמרינן אין ברירה בדאורייתא היינו לחומרא אבל לקול' ודאי לא אמרינן אין ברירה ולפיכך ה\"ז ספק מגורשת וכ\"כ מרן הכ\"מ ומוהרש\"ך ז\"ל יע\"ש וראיתי למוהרש\"ל ז\"ל בספר יש\"ש בפ\"ה ד\"מ קמא בקונטריס הברירה שהקשה שהרי אשכחן לרבינו דאית ליה דאפילו לקולא אמרינן אין ברירה שהרי פסק דהאחין שחלקו מחזירין זה לזה ביובל כמו שפסק בפי\"א מה' שמיטה ויובל ואי מספ\"ל מנין לנו להוציא ממון מחזקת בעליו נימא המוציא מחבירו עליו הראיה ותו שהרי רבינו ז\"ל פסק פ\"ו מהל' בכורות דין יו\"ד דהאחין שחלקו אפילו חלקו גדיים כנגד גדיים פטורים מן המעשר וכרבי יוחנן דאמר הכי פרק טי\"ת דבכורות דנ\"ו מטעמא דאין ברירה אלמא אפי' לקולא אמרינן אין ברירה עכת\"ק יע\"ש והנה מה שהקשה מההיא דהאחין שחלקו אשתמיט מיניה סוגיא דריש פרק כל הגט ודבכורות דאמרינן התם למיעבד צריכותא לתרי מימרי דר\"י וצריכי דאי אשמעי' שדה משום דלחומרא ופרש\"י ז\"ל שם ואי אשמועינן שדה הו\"א בההיא קאמר ר\"י משום דלחומרא אזיל משום ספיקא הרי בהדיא דמשום דמספ\"ל לר\"י אזיל לחומרא וקאמר דמחזירין זל\"ז ביובל וע\"כ צ\"ל דלא שייך בזה לומר המע\"ה משום דאיכא מצות יובל ואע\"ג דגבי ספק בכור קי\"ל דפטור מפדיון מטעמא דהמע\"ה אף ע\"ג דאיכא מצוה שאני התם דאיכא פסידא דבעי לאפוקי מיניה חמשה סלעים מספק משא\"כ הכא דליכא פסידא כל כך שהרי מחזירין זל\"ז ומתחילה ודאי חלקו בשוה והילכך כל כה\"ג כיון דאיכא מצוה לא אמרינן המע\"ה וכן ראיתי למוהר\"ם ן' חביב ז\"ל בספר גט פשוט סימן קל\"ג סק\"ח שתמה עליו כן אלא שכ' שמה שהק' דנימא דהמע\"ה לק\"מ דקרקע בחזקת בעליה עומדת והקרקע הוא בחזקת היורשים ולא מיקרי יורש מוחזק כנגד יורש כמ\"ש הרב כנה\"ג ח\"מ סימן כ\"ה הגהת ב\"י אות נ\"ה יע\"ש והרואה יראה דלא דמי כלל דהתם שאני דמספ\"ל אי יורש הוי ונכסים בחזקתן או לא ומשום הכי אמרי' דנכסים בחזקת המח' הן עומדין מה שא\"כ הכא שהרי מכיון שחלקו הרי החזיק כל אחד בשלו בודאי בין שנאמר לקוחות הן או יורשים בהא ודאי אמרינן המע\"ה וזה פשוט גם מה שהקשה עוד מוהרש\"ל מההיא דהאחין שחלקו פטורים ממעשר בהמה הא נמי לע\"ד לק\"מ שהרי כתב רבינו שם בסוף פרק הנז' וז\"ל כל בהמה שהיא ס' אם בת מעשר היא או אינה בת מעשר הרי היא פטורה מן המעשר יע\"כ וא\"כ מש\"ה גבי גט פסק רבינו ז\"ל דאין ברירה והוי ס' מגורשת דשמא זו לא היתה ראויה לצאת מעיקרא ונמצא דכתב שלא לשמה אמנם גבי מעשר דקי\"ל דכל ס' מעשר בהמה פטורה מן המעשר משום הכי כיון דס\"ל לרבינו דאין ברירה הו\"ל ספק ופטורה מן המעשר ועיין בפרק משילין דל\"ט אמתני' דבור של יחיד מ\"ש רש\"י שם וכמ\"ש הרב ח\"ה ז\"ל יע\"ש שדבריו דחוקים אמנם אי ק\"ל הא ק\"ל דכפי דעת רבינו ז\"ל דכל ספק מעשר בהמה אזלינן לקולא והוא מוכרח ממתני' דבכורות דנ\"ח ע\"ב וכמ\"ש מרן הכ\"מ שם וכן איתא בהדייא פ\"ק דמציעא ד\"ז ואם כן היכי אמרינן התם דנ\"ו אההיא דר\"י דקאמר אפי' חלקו גדיים כנגד גדיים אין אומרים זה חלקו המגיע לו ואזדא ר\"י לטעמיה כו' וצריכי דאי אשמועי' שדה משום דלחומרא אבל הכא דלקולא אימא לא צריכא ופרש\"י ז\"ל דלקולא למיפטר ממעשר והשתא קשה דאכתי אמאי אצטריך ההיא דר\"י דקאמר אפילו חלקו כו' הא מכיון דכבר אשמועינן ר\"י גבי שדה דלקוחות הן אפילו תימא משום דמספ\"ל אי יש ברירה או אין ברירה הוא דקאמר ואזיל לחומרא מ\"מ ממילא שמעינן דאפי' חלקו גדיים כנגד גדיים פטור ממעשר בהמה דכל ס' מעשר ה\"ז פטור כדקתני בברייתא התם ולולי פי' רש\"י הו\"מ למימר דמאי דקאמר בגמ' ואשמועינן שדה משום דלחומרא אין הכונה לומר דמשום ס' הוא דאזיל לחומרא וכמ\"ש רש\"י ז\"ל אלא ה\"ק דאי אשמועינן שדה משום דלחומרא כלומר דהו\"א דלעולם דס\"ל לר\"י כמ\"ד יש ברירה אלא דמ\"מ לחומרא מיהא חייש למ\"ד אין ברירה וא\"כ גבי מעשר בהמה הו\"א דחייב כיון דמן הדין יש ברירה מש\"ה אצטריך הא דר\"י אמנם לפרש\"י ז\"ל שפי' דמשום ס' הוא דאזיל לחומרא ק' טובא וכן נמי יש לתמוה על התוס' ז\"ל ד\"ה והיא שהקשה וז\"ל וא\"ת לקולא נמי שמעינן לי' דאין ברירה גבי מ\"ב דקאמר אפילו חלקו ט' כנגד ט' כו' יע\"ש והשתא מאי קו' התם שאני דהא קי\"ל דס' מעשר בהמה פטורה ומשום הכי אזיל לקולא משום דמספ\"ל אמנם באומר כתוב גט לאשתי לאיזו שארצה אגרש הו\"א דס\"ל לר\"י דהוי ס' מגורשת מש\"ה אצטריך לאשמועינן דאף אחרון אינו פסול משום דאין ברירה ויש ליישב דכי אמרינן דס' מ\"ב פטור ה\"ד כההיא דמתני' דקפץ אחד מן המנויין לתוכו דהו\"ל ס' דמציאות דבכל חד וחד מספ\"ל אי חייב במעשר או לא ומשום הכי פטור דעשירי ודאי אמר רחמנא ולא עשירי ס' משא\"כ בספיק' דדינא והילכך היינו דקאמר תלמוד' מאי אשמועינן גבי שדה הו\"א משום דאזיל לחומרא כלומר דמספ\"ל לר\"י הלכה כמאן אי כמ\"ד יש ברירה וכסתם מתני' דדמאי או כמ\"ד אין ברירה ומשום הכי אזיל לחומרא אבל גבי מעשר דלקולא אימא לא דכיון דמאן דס\"ל בעלמא אין בריר' הו\"ל עשירי ודאי הו\"א דליחייב במעשר מספק קמ\"ל אמנם לפום מאי דפסק רבינו ז\"ל כמ\"ד אין ברירה אלא דס\"ל דאפילו למאי דקיימא לן אין ברירה בדאורייתא היינו משום ס' דמספק' ליה מילתא אי חלק זה היה ראוי ליפול לו משעה שמת אביו או חלק זה היה ראוי לאחיו והחליפו והיינו לוקח א\"כ הו\"ל כספק דמציאות ומשום הכי פי' רבינו דפטור ממעשר בהמה ודו\"ק. ועיין בהרב בני יעקב דף קט\"ו יע\"ש ועל פי דברי הר\"ן הללו אשכחנא פתרי למ\"ש מרן הב\"י ז\"ל א\"ח סימן תקי\"ח על מ\"ש רבינו ז\"ל פ\"ב מה' יו\"ט דין ט' וז\"ל העומד על המוקצה מעיו\"ט כו' צריך שירשום ויאמר מכאן ועד כאן אני נוטל ואם לא רשם לא יטול ע\"כ והיינו כחכמים דר\"א פ' המביא דף ל\"ד ע\"ב והיינו טעמא משום דאין ברירה כמ\"ש רש\"י ז\"ל שם ורבינו ז\"ל גופיה פסק בסוף הלכות עירובין דבדרבנן יש ברירה והצריכו עיון יע\"ש ואיבר' דלרבי' ל\"ק כל כך דמצינן למימר דרבינו לא מפרש פלוגתא דר\"א ורבנן בברירה כדפרש\"י ז\"ל אלא מפרש פלוגתייהו דרבנן ור\"א כדמסיק רבא פ\"ק דביצה ד\"י ע\"ב פלוגתייהו דב\"ש וב\"ה דחיישינן דלמא מטלטל ושביק וקא מטלטל מידי דלא חזי ליה וה\"נ מצינן למימר דטעמא דרבנן מש\"ה הוא דחיישי דלמא מטלטל ושביק וקא מטלטל מידי דלא חזי ליה וה\"נ מצינן למימר דטעמא דרבנן מש\"ה הוא דחיישי דלמא מטלטל ושביק וקא מטלטל מידי דלא חזי ליה וכן ראיתי בשיטה מקובצת למוהר\"ב שתמה על דברי רש\"י ז\"ל שפי' פלוגתייהו דרבנן ור\"א דפליגי בברירה דאם כן הויא להו רבנן דלא כהלכת' דהא קי\"ל דבדרבנן יש ברירה וכ\"כ מוהרש\"ל ז\"ל בס' יש\"ש פ' המביא סי' כ\"ג ואם כן מש\"ה פסק רבינו כחכמים וכ\"כ הפר\"ח ז\"ל סי' תצ\"ה סק\"ד והמג\"א שם אמנם הדבר הקשה לדעת הרע\"ב ז\"ל שנמשך אחר שיטת רש\"י ז\"ל ואעפ\"כ כתב דהלכה כחכמים אע\"ג דהוא ז\"ל פסק בפ\"ז דדמאי כמ\"ד דבדרבנן יש ברירה וכן הקשה הפר\"ח והצריכו עיון והנה אף לדברי הרע\"ב ז\"ל היינו יכולים ליישב ולומר כלפי מ\"ש הרא\"ש ז\"ל בנדרים פ' השותפין דמ\"ו אמאי דאפליגו ראב\"י ורבנן בשותפין שנדרו הנאה זה מזה דראב\"י ס\"ל דמותרין ליכנס לחצר ורבנן סבירא להו דאסורין ליכנס דאין ברירה ואמרינן בגמ' התם אמר ר\"י אמר זעירי מחלוקת שאין בה כדי חלוקה אבל יש בה כדי חלוקה ד\"ה אסורין ופי' הרא\"ש ז\"ל שם וז\"ל מחלוקת שאין בה כדי חלוקה דכיון דא\"א לחלוק אית ליה לראב\"י ברירה אבל יש בה כדי חלוקה ד\"ה אסור דכיון דאפשר בחלוקה לא סמכינן אברירה עכ\"ד יעוין שם וא\"כ ה\"נ משום הכי כתב הרע\"ב דהלכה כחכמים דאמרי עד שירשום דלא סמכינן אברירה שיאמר מכאן אני נוטל כיון שבידו לתקן בשירשום וכי היכי דלראב\"י דאית ליה דבדאורייתא יש ברירה מודה דכל שבידו לתקן לא סמכינן אברירה ה\"נ למאי דקיימא לן דבדרבנן יש ברירה פליגי חכמים אר\"א וסברי דלא סמכינן אברירה וצריך שירשום ואף אם לא רשם וסמיך אבריר' אפילו הכי אסרוהו חכמים שיטול כמ\"ש רבינו ז\"ל ועשו חיזוק לדבריהם משום דאי אמרת שיטול אתו למיעבד הכי לכתחלה ולסמוך אברירה (ודייק לה רבינו מדקתני וחכמים אומרים עד שירשום משמע דכל שלא רשם לא יטול דאם ל\"כ הו\"ל למימר וחכמים אומרים צריך שירשום) כך היה נראה ליישב דעת רבינו והרע\"ב אמנם הא ודאי ליתא שהרי בפ' קמא דיו\"ט פרכינן לב\"ה דאמרו זה וזה אני נוטל ולב\"ה ל\"ל למימר זה וזה אני נוטל לימא מכאן אני נוטל וכ\"ת ב\"ה לית להו ברירה והתנן המת בבית כו' והשתא כפי מאי דכתיבנא מאי קו' נימא משום הכי אמרי ב\"ה זה וזה אני נוטל משום דלא סמכינן אברירה כיון שבידו לתקן בלא ברירה אלא ודאי דתלמוד' לא ניחא ליה בהכי משום דס\"ל דדוקא בדאורייתא לא סמכינן אברירה כל שאפשר לתקן אבל בדרבנן סמכינן אברירה אפי' לכתחלה ודו\"ק:<br><b> ואולם </b> כפי דברי הר\"ן ז\"ל הללו שכתבנו צדקו דברי רבינו והרע\"ב ז\"ל דכיון שהרי כ' הר\"ן ז\"ל דמאי דקי\"ל דבדרבנן יש ברירה אינו אלא משום דבדאורייתא אין בריר' לחומרא דאי בדאורייתא א\"ב אפילו לקולא א\"כ בדרבנן נמי הול\"ל דאין ברירה דמהי תיתי לחלק בהכי אלא ודאי דבדאורייתא אין ברירה לחומרא דהוי' ספק מגורשת ומשו\"ה בדרבנן אזלינן לקולא דספק דרבנן אזלינן לקולא וא\"כ איכא למימר שפיר דס\"ל דע\"כ לא אמרו בגמ' פ' משילין דל\"ז דהלכה כר' אושעי' דאמר דבדרבנן יש ברירה וחבית מותרת אלא דוקא התם גבי עירוב והולכין בספיקו להקל ואע\"ג דעירוב הוי דבר שיש לו מתירין וכל דשיל\"מ ספיקו אסור אפילו בדרבנן כדמסיק רב אשי ריש פ\"ק דביצה ד\"ד הרי כתבו התוס' בעירובין דף מ\"ה ע\"ב ד\"ה ואבע\"א דבעירוב הקילו בספיקו אע\"ג דהוי דשיל\"מ ומשום הכי מסיק התם גבי חבי' דאמרינן בדרבנן יש ברירה ואזלינן לקולא כיון דבדאורייתא אינו אלא לחומרא והוי ס' הו\"ל ספיקא דרבנן ואזלינן לקולא אמנם גבי ההיא דעומד על המוקצה כיון דקיי\"ל דבמוקצה אזלינן בספיקו להחמיר כשל תורה דס' מוכן אסור משום דהו\"ל דשיל\"מ וכדאסיק רב אשי א\"כ הדר דינא למאי דקיימ\"ל בעלמא דבדאורייתא אין ברירה לחומרא והכא נמי אזלינן בספקו להחמיר כספיקא דאורייתא ומשום הכי אין ברירה ואזלינן לחומרא מש\"ה פסקו רבינו והרע\"ב ז\"ל כחכמים דצריך שירשום ומעתה מתרצתה נמי מה שהקשה בשיטה מקובצת לפירש\"י דאם כן הוו חכמים דלא כהלכתא דאפשר דרש\"י ז\"ל כך הוא דעתו ונמצא דהוו חכמים כהלכתא ודו\"ק: ועל פי האמור יש ליישב סוגייא דפ\"ק די\"ט דפרכינן וב\"ה ל\"ל למימר זה וזה אני נוטל לימא מכאן אני נוטל וכ\"ת ב\"ה לית להו ברירה והתנן המת בבית כו' ומשני הא אתמר עלה אמר ר' אושעיא לטהר את הפתחים כולם מכאן ולהבא מכו\"ל אין למפרע לא כלומר וב\"ה לית להו ברירה והק' הרב ח\"ה בפ' משילין דאכתי מאי תי' הא למסקנא דהתם דל\"ז אית ליה לרב אושעי' דבדרבנן יש ברירה וא\"כ הדרא קו' לדוכתא דנימא מכאן ולהבא אני נוטל עכת\"ד יע\"ש וכפי מ\"ש ניחא דאפילו ר' אושעיא לא קאמר אלא גבי עירוב אבל במוקצה הדר דינא למאי דקי\"ל בדאורייתא אין ברירה כדכתיב כנ\"ל:<br><b> ובהכי </b> ניחא לי מאי דקשיא לי טובא לפי' רש\"י דס\"ל דטעמייהו דחכמים משום דאין ברירה דא\"כ ע\"כ צ\"ל דס\"ל דאפילו בדרבנן אין ברירה וא\"כ קשה דבפרק בכל מערבין דף ל\"ז ע\"ב אמרינן א\"ל רבא לר\"ן מאן האי תנא דאפי' בדרבנן אין ברירה דתניא אמר לחמשה הריני מערב כו' אשתיק ולא אמ\"ל ולא מידי ופריך בגמ' ולימא ליה תנא דבי איו היא ומשני לא שמיע ליה והשתא לפרש\"י ק' דאמאי ל\"ק ליה דהך ברייתא חכמים דר\"א היא דס\"ל דבדרבנן אין ברירה דגבי מתני' לא שייך למימר לא שמיע ליה אכן על פי מ\"ש ניחא דמהך מתניתין ליכא למשמע מידי דאפילו בדרבנן כמו גבי עירוב אין ברירה דאיכא למימר דדוקא גבי מוקצה דספיקו אסור הוא דס\"ל אין ברירה אבל גבי עירוב דקי\"ל ס' דרבנן לקולא ה\"נ מודו דיש ברירה וא\"כ ההיא ברייתא דקתני גבי עירוב דאין ברירה הוא דקא מבעיי' ליה דמאן תני לה אלא מיהו לדעת רי\"ו שכתב מור\"ם בהג\"ה א\"ח סי' הנזכר דפסק כר\"א דסגי באומר מכאן אני נוטל וכתב הפר\"ח ז\"ל שם שטעמו לפסוק כר\"א משום דס\"ל כפירש\"י והר\"ן דר\"א וחכמים פליגי בברירה דכיון דקיי\"ל דבדרבנן יש ברירה ממילא אידחו חכמים יע\"ש משמע דס\"ל דכי היכי דקי\"ל גבי עירוב דיש בריר' משום דהוי דרבנן ה\"נ גבי מוקצה דדא ודא חדא היא ק' טובא סוגי' דפ' בכל מערבין וא\"כ אמאי ל\"ק דהאי תנא חכמים דר\"א הוא דס\"ל דאפילו בדרבנן אין ברירה ואף למ\"ש התוס' בד\"ה אלא איפוך דבעי לאוכוחי בהדי' שם התנא כו' לא כתבו כן אלא לרב יוסף דמש\"ה קאמר אלא איפוך משום דבעי לאוכוחי שם התנא אגב אורחיה אבל רבא דקא מבעי' ליה מאן האי תנא כו' פשיטא ודאי דליכא למימר דמאי דבעי מאן האי תנא הוא משום דבעי לאשכוחי שם התנא דמאי נ\"מ ותו דאם כן אדמבעי' ליה אההיא ברייתא מאן תנא כו' תיבעי ליה אמתני' דעומד אדם על המוקצה וכעת צ\"ע ועיין בהגהות אשרי פ' ר' ישמעאל דף ע\"ו שכ' וז\"ל והיכא שיש לישראל שותפות נכרי מבטל חלקו כו' משהוברר חלקו של גוי מותר בהנאה ואפילו למאן דלית ליה ברירה הכא יש בריר' דכל איסורי דע\"ז דרבנן נינהו כך פירש רשב\"ם בשם רש\"י ז\"ל ע\"כ. הנה מ\"ש שאיסור ע\"ז דרבנן אין דבריו מובנים דהא איסור הנאה בע\"ז מדאורייתא הוא דאין לו ביטול כדנפ\"ל מושם בסתר כנודע עוד הקשה אלי החכם השלם עצום ורב כמוהר\"ר יהודה אשכנזי ה\"י מהא דתנן פ' כל הצלמים דף מ\"ז אבניו ועציו ועפריו מטמאין כשרץ ופי' רש\"י שם הטעם לפי שאין ברירה ואע\"ג דטומאת ע\"ז דרבנן בע\"ז החמירו כמ\"ש הרב תיו\"ט שם ואיך כתב משם רש\"י דבאיסורי ע\"ז דרבנן יש ברירא ולומר דאיסור מטומאה לא ילפינן ובטומאת ע\"ז החמירו טפי זה ודאי דוחק וצ\"ע כעת: ואגב עיוני ראיתי להתוס' בריש פ' כל הגט ד\"ה ולהכי הקשה לרב דאית ליה דליתא למתני' דקתני מתנה אדם על ב' עירובין מדתני איו וע\"כ לרב אית ליה לחלק בין תולה בדעת עצמו לתולה בדעת אחרים דאל\"כ ליתא לדאיו ולההי' דהלוקח מקמי מתני' דמי שאחזו ומתני' דעירובין ולר\"י נראה דלית ליה לחלק בין תולה בדעת עצמו לתולה בדעת אחרים מדמוקי לה לההי' דאיו בשכבר בא חכם וע\"כ לדידיה ליתא לדאיו דאמר דלרבי יהודה אין ברירה מקמי מתני' דעירובין ומתני' דמי שאחזו דא\"ל לר\"י ברי' והרי שמעי' ליה לר\"י דאפי' לתולה בדעת אחרים ל\"ל בריר' דתנן בשקלים ומייתי לה פרק הוציאו לו לא היו שופרות לקיני חובה מפני התערובות ומפ' התם טעמא משום חטאת שמתו בעליה ומשום דלית ליה ברירה והשתא הא לרב דתולה בדעת אחרים א\"ל בריר' ולר\"י ליתא לדאיו ואפילו בתולה בדעת עצמו יש ברירה וכן הקשה בעירובין דף ל\"א ד\"ה לא ס\"ד יע\"ש וראיתי להרב ח\"ה שם בעירובין ובגיטין שתמה על דברי התוס' הללו וז\"ל לא ידענא מאי קושיא היא לר\"י דאין מחלק בין תולה בדעת עצמו לתולה בדעת אחרים נהי נמי דהך ברייתא דשופרות אתיא כאיו מ\"מ ליתא לדאיו ולההיא דהלוקח ולההיא דשופרות דכולהו ברייתות נינהו מקמי הנך מתני' דהכא ודמי שאחזו וברייתא דמרובה יע\"ש שהניחו בצ\"ע. ואחר המחילה לא צדק בזה כלל שהרב ז\"ל חשב דההיא דלא היו שופרות לקיני חובה ברייתא היא ואינה משנה ואשתמיט מיניה מתני' דשקלים דתנן התם פרק ו' מ\"ה י\"ג שופרות היו במקדש כו' קינים הם תורים וגוזלי עולה הן בני יונה וכולן עולות דברי ר\"י ופירש הרע\"ב שם וז\"ל וכולן עולות אבל המביאין קיני חובה נותנים המעות או העופות ליד כהן ולא היו נותנים מעות לשופר ומפ' טעמא בירושלמי מפני התערובות עכ\"ד ומאי דקאמר תלמוד' לא היו כו' מפני התערובות היינו מהך מתני' דתני וכולן עולות ותלמוד' הוא דמפרש טעמא מפני התערובות ולאו ברייתא כמו שחשב הרב וכן מבואר בתוס' ז\"ל פרק הוציאו לו ד\"ה מ\"ש ומעתה שפיר ק\"ל וכמובן וזה פשוט. ודע שרבינו ז\"ל בפ\"ד מה' איסורי מזבח כתב וז\"ל י' שותפין שחלקו אחד נטל עשרה טלאים ואחד נטל ט' וכלב אם יש באותם עשרה א' מהם שדמו כדם הכלב מוציאו מן העשרה והשאר מותרים ואם כל אחד ואחד דמיו פחותים מדמי הכלב כולם אסורים והקשה הרב ל\"מ ז\"ל שם דכיון דרבינו ז\"ל פסק דאין ברירה היאך כתב דאם יש אחד מהם שדמיו כדמי הכלב שמוציאו מן העשרה והשאר מותרים ובגמ' לא אמרינן הכי אלא למאן דאית לי' ברירה וכדפריך בגמ' התם מיתיבי ב' שותפים שחלקו כו' שכנגד הכלב אסורים ואי אמרת יש ברירה ליברור חד מינייהו ואהא הוא דתריץ בגמ' הב\"ע כגון דטפי דמי הכלב אבל לר\"י דפליג אר\"א וס\"ל דאין ברירה מתניתין דב' שותפין דקתני שכנגד הכלב אסורי' מיתוקמא כפשטא ומשום דאין ברירה ומאי דפריך בגמ' בתרומה דק\"ל סתמא וניברור חד מינייהו כו' כבר כתבו התוס' שם דלמאן דאית ליה ברירה פריך דמתוקמא מתני' דלא כותיה יע\"ש וכיון שרבינו ז\"ל פסק דאין ברירה איך תפס שינוייא דמשני תלמודא דתהם בבכורות למאן דאית לי' בריר' עיקר וכן הקשה מוהרש\"ל ז\"ל וראיתי להרב זרע אברהם חי\"ד דקי\"א וקי\"ב שרצה לתרץ ולומר דס\"ל לרבינו דכל מידי דקאי לחלק והאי לחודיה קאי כי ההיא דעיסה של עיר הנדחת דפ' חלק ואדעת' דהכי נשתתפו כדי שיחלקו כל אחד חלק מבורר לא שייך בזה ברירה דכמאן דפליגא דמיא וברור ועומד הוא ולא שייך בזה אין ברירה בדאורייתא ומשו\"ה פסק רבינו בה' אסורי מזבח שמוציאו מן העשרה והשאר מותרים וטעמא משום דחזא דפריך סתמא בתמורה וניברור כו' וה\"ט דסמכינן אברירה משום דכולהו מבוררים הם ועדיפי מעיסת עיר הנדחת ועל פי זה יישב מה שפסק רבינו בפ\"ד מה' מעשר ב' יעיין שם ושוב הוקשה לו מה שפסק בפ\"ו מהל' בכורות דהאחין שחלקו גדיים כנגד גדיים דפטורים ממע\"ב משום דאין ברירה אע\"ג דכשחלקו גדיים כנגד גדיים הרי מבוררים וקיימי ונימא דיש ברירה וכתב דלא ק\"מ דשאני התם דכתיב בכור בניך דומיא דבניך מה בניך בברור לך אף צאנך בברור לך עכת\"ד: ולע\"ד דבריו לא האירו כלל שהרי רבינו ז\"ל פסק בפ\"א מהל' תרומות דשותפות הגוי חייבים במעשר משום דאין ברירה אע\"ג דהתם האי לחודיה קאי וליחלק קאי והוי ממש כי ההיא דטלאים ותו שהרי מסוגייא דפ' הוציאו לו דנ\"ה דגרסינן התם ר\"י אומר לא היו שופרות לקיני חובה מפני התערובות ופרכינן וניברור ד' זוזי ונשדי במיא והנך לישתרו ומתרצינן ר\"י לית לי' ברירה דתניא הלוקח יין מבין הכותים כו' ואי כפי דבריו מאי סיעתא מייתי מההיא ברייתא התם שאני דהוי לח בלח ומעורב זה בזה משא\"כ התם דכולהו זוזי מבוררים וקיימי גם מההיא סוגייא דפ' מרובה דס\"ט נראה דלא ס\"ל לחלק בהכי כמו שיר' הרואה גם מההיא סוגיא דעירובין דף ל\"ו ע\"ב דפרכינן ואכתי לית ליה ברירה לר\"י גבי הלוקח והתניא האומר מעשר שיש לי בביתי מחולל על סלע שתעלה בידי מן הכיס ה\"ז חלול נראה בהדייא דלא ס\"ל לתלמודא לחלק בהכי דאם לא כן לישני דשאני התם דהסלעים מבוררים והאי לחודיה קאי משא\"כ גבי ההיא דהלוקח יין מבין הכותים דהמשקים מעורבים ולא שייך למימר כמאן דפליגא דמיא וכן מההיא סוגיא דבכורות דנ\"ט דפריך למאן דאית ליה ברירה ממתני' דב' שותפים משמע דלמאן דלית ליה ברירה א\"ש מתניתין אע\"ג דהטלאים מבוררים וקיימי וכיון שכן היאך אפשר דרבינו דחה כל הני סוגיי' דכתיבנא מקמי ההיא דפ' חלק דקאמר ר\"ח התם ומה גם דמההיא דפ\"א דתרומות נראה בהדיא איפכא כדכתיבנא גם מ\"ש עוד דמה שפסק רבינו בפ\"ד דבכורות דאחין שחלקו גדיים כו' פטורים ממע\"ב מטעמא דאין ברירה אע\"ג דהם מבוררים ה\"ט משום דשאני התם דכתיב ובכור בניך הא נמי ליתא לע\"ד דהרי גבי גט פסק רבינו דהוי ס' מגורשת אע\"ג דהתם נמי הא כתיב וכתב לה לשמה וכדאמרי' בר\"פ כל הגט וצריכא כו' יע\"ש וכ\"כ התוס' שם ד\"ה יתר מכאן בשם ר\"י דאפי' למ\"ד יש ברירה בעלמא הכא מודה משום דכתיב וכתב לה לשמה והשתא אם איתא דגבי מעשר בהמה ס\"ל לרבינו דפטורים משום דכתיב בכור בניך דומיא דבניך ה\"נ הא כתיב וכתב לה דמשמע דבשעת כתיבה יהא מבורר לשמה וכדאמרינן בגמ' התם ואמאי פסק דהוי ס' מגורשת ותו דאי כפי דעתו דאע\"ג דבעלמא יש ברירה הכא שאני משום דגלי קרא א\"כ מאי פריך תלמודא בפ' משילין דף ל\"ט ע\"ב וסבר ר\"ן יש ברירה והתנן האחין והשותפין כשחייבין בקלבון פטורים ממע\"ב כו' ואמר ר\"ן אפילו חלקו גדיים כנגד גדיים אין אומרים זהו חלקו כו' ואי כפי דבריו מאי קו' התם שאני דכתיב בכור בניך מה בניך בברור לך אף צאנך בברור לך אבל בעלמא ס\"ל לר\"ן דיש ברירה אפילו במים המעורבים זה בזה וכדס\"ל לרבינו בדבר שהוא ברור ועומד דבעלמא יש ברירה וגבי מעשר אין ברירה משום דגלי קרא אלא ודאי דסבירא לי' לתלמוד' דאי אמרינן יש ברירה קרינן ביה דומיא דבניך דברור לך מיקרי כיון דיש ברירה ומאי דאמרי' בגמ' וצריכי דאי אשמועינן הכא בהא קאמרי' דומיא דבניך אינו ר\"ל דאע\"ג דבעלמא יש ברירה הכא אין ברירה דהא ליתא דאי אמרינן יש ברירה הוי דומיא דבניך אלא תלמודא ה\"ק דאי אשמועינן הכא גבי מעשר הו\"א דמש\"ה קאמרי' דפטור ממעשר משום דומיא דבניך בעינן וכיון דאנן קי\"ל דאין ברירה משום הכי פטור דלא הוי דומיא דבניך (ואי לאו משום דומיא דבניך לא הוה מיפטר אע\"ג דאין ברירה ולא ממעיט משום דמה בניך אינו בלקוח כו' משום דלא הוי לקוח ממש דהא ירושה היא) אבל שדה אע\"ג דנימא בעלמא אין ברירה הו\"א מכר הוא דאמר רחמנא ליהדר ירושה ומתנה לא ואע\"ג דאין ברירה מ\"מ הא מיהא ירושה מיקרי (והשתא ניחא דהוצרך תלמודא להאריך כ\"כ דהכי הו\"ל לתלמודא לומר דאי אשמועינן התם כו' אבל שדה לא ואנן ידעינן בודאי דירושה אין מחזירין ביובל ומאי אתא לאשמועינן וכ\"כ מוהרש\"ל ז\"ל בב\"ק יע\"ש) אמנם אי ס\"ל בעלמא דיש ברירה גבי מעשר אית לן לומר דחייבי' וזה מוכרח מההיא סוגייא דפרק משילין ואף התוס' לא כתבו כן אלא גבי גט דכתיב וכתב לה דמשמע דבשעת כתיבה יהא מבורר שיהא לשמה ואע\"ג דיש ברירה למפרע מ\"מ הא מיהא בשעת כתיבה אכתי לא הוברר וכן מדוקדק בדברי התוס' דפ' כ\"ה יע\"ש אבל גבי מעשר הויא דומיא דבניך אלא דממ\"ש התוס' בפ' כ\"ה ד\"ה ואי אשמועינן שדה נראה דלא ס\"ל כן שהק' וא\"ת לקולא נמי שמעינן ליה לר\"י דאין ברירה גבי מעשר כו' ותי' וי\"ל דמ\"מ לא שמעינן גט מינה כדאמר התם דאי איתמר בהא בהא קאמרינן דומיא דבניך מה בניך בברור לך ואי ס\"ל כמ\"ש דמ\"ש בגמ' התם בבכורות ואי אשמועינן בהא בהא קאמרינן דומיא דבניך היינו משום דאין ברירה ואנן בעינן דומיא דבניך שיהא ברור לך אם כן הדרא קושיא לדוכתא ולא תירצו כלום דאכתי אמאי אצטריך ההיא דר\"י דאמר אף אחרון אינו פוסל דמההי' דחלקו שמעינן ליה דאין ברירה לקולא דאי יש ברירה קרינן ביה דומיא דבניך וכדכתיבנא אלא ודאי דס\"ל דאע\"ג דבעלמא יש ברירה גבי מע\"ב מודה משום דבעינן דומיא דבניך וכיון שכן תקשי להו ההיא דפרק משילין וכדכתיבנא וצ\"ע ואפשר דאף התוס' לא כתבו כן אלא דאי לאו הא דר\"י דאף אחרון אינו פוסל הוה טעינה בהכי לומר דשאני התם דכתיב בכור בניך אבל לפי האמת לית לן לחלק בהכי אלא גבי גט וכמ\"ש ר\"י וכדכתיבנא ומשום הכי לא משני תלמוד' בקוש' הכי בפ' משילין ודו\"ק ועל פי האמור הנה מקום אתנו ליישב דברי התוס' שכתבו בפ' מרובה דס\"ט ד\"ה לעולם כל הנלקט שכתבו וז\"ל הקשה הר\"י טוביה תקשי דר\"י אדר\"י דלית לי' לר\"י ברירה והאמר ר\"י הלכה כסתם משנה וסתם מתניתין דהלוקח כר\"מ דאית ליה ברירה ואע\"ג דסתמא דצנועי לית ליה ברירה מדקתני כל הנלקט מ\"מ תקשי מאי אולמיה דהאי סתמא מהאי סתמא ושמא ר\"י היכא דמתני בפי' לא קאמר אין ברירה ובריש כל הגט דקאמר ר\"י אף אחרון אינו פוסל שאני התם דכתיב וכתב לה לשמה עכ\"ד יע\"ש ויש לדקדק בדבריהם טובא במ\"ש ואע\"ג דהאיכא סתמא כו' מ\"מ תקשי מאי אולמיה דהאי סתמא ומאי קושי' נימא דמשום דאיכא תרי סתמי דסתרי משום הכי קאמר ר\"י דהאחין שחלקו מחזירין זה לזה ביובל דאזיל לחומרא ומאי האי דק\"ל מאי אולמיה וכדקאמר תלמודא בהדייא בריש כל הגט ואי אשמועינן שדה לחומרא פי' רש\"י ז\"ל וא\"נ מספקא ליה אזיל לחומרא ומאי דקאמר ר\"י בריש כל הגט אף אחרון אינו פוסל שאני התם דכתיב וכתב לה וכתי' ז\"ל ומשום הכי קאמר אין ברירה לקולא ומנא לן לחלק בין היכא דמתנה להיכא דאינו מתנה והיינו מרויחי' בזה מאי דפריך תלמודא התם ס\"ס אמאי קאפכת מתני' כו' השתא נמי תקשי דר\"י אדר\"י דהא אמרת לר\"י ל\"ת כל הנלקט אלא אימא כל המתלקט אלמא אית ליה ברירה והאמרינן האחין כו' דלפי תי' קשה דמאי פריך לישני שאני התם דאינו מתנה בפי' דהא למסקנא נמי צרכינן להאי טעמא כי היכי דלא תקשי להו קו' ז\"ל והתוס' בפ' כ\"ה ד\"ה ר\"י נרגשו מזה יע\"ש אמנם לפי תי' זה דכתיבנא א\"ש דמשו\"ה פריך תלמודא שפיר למאן דתני כל המתלקט דאם כן לר\"י הלכה כסתמא וע\"כ אית ליה ברירה אפילו לקולא דהא ליכא סתמי דסתרי כי היכי דנימא מאי אולמי' אמנם כפי מאי דכתיבנא לק\"מ דמשו\"ה לא תריצו הכי משום דגבי מע\"ב אית לי' לר\"י דאין ברירה אפילו לקולא דל\"מ למימר דשאני התם דכתיב בכור בניך וכדקאמר תלמודא משום דתלמודא ל\"ק אלא לצריכותא בעלמא אמנם לפום קושטא דמילתא לית לן לחלק בהכי וכדמוכחא סוגייא דפ' משילין וכדכתיבנא אך ק\"ל דמאי קו' הא איכא למימר דר\"י ס\"ל כשנוייא דשני' בפ\"ק דביצה דטעמא דמתני' דקתני עומד ואומר זו\"ז אני נוטל משום דב\"ה לית להו ברירה ובלטהר את הפתחים מכאן ולהבא הוא דפליגי וא\"כ מש\"ה ס\"ל כסתם מתני' דלית ליה ברירה משום דבית הלל סבירא ליה הכי ואפילו נגד סתם משנה כתב הרא\"ש ז\"ל דקי\"ל כב\"ה ועיין בשיורי כנה\"ג בכללי התלמוד כלל י\"ד וכן מבואר מסוגייא דס\"פ מי שהחשיך ועיין בחדושי הריטב\"א ז\"ל בפרק הא\"מ דנ\"ד ע\"ב ומאי דפריך בגמ' ס\"ס אמאי קא מהפכת למתני' כו' ה\"ה דהו\"מ לשנויי דר\"י ס\"ל כב\"ה דפ\"ק דביצה אלא דניחא ליה למימר לעולם לא תיפוך כמו שכן צ\"ל לפי תי' ז\"ל האמנם דבריהם צ\"ע במ\"ש דהיכא שמתנה בפי' ל\"ק ר\"י דאין ברירה דהן הפך סוגיא דפ' משילין דל\"ז ע\"ב דגרסינן התם וס' ר\"י בדרבנן יש ברירה והתני איו ר\"י אומר אין אדם מתנה על ב' דברים כא' כו' ואמרינן וכבר בא חכם הרי דאע\"ג דמתנה בפירוש קאמר תלמוד' דר\"י לית ליה ברירה ולזה י\"ל כמ\"ש התוס' שם ד\"ה ואמרינן שהקשו מעין קושיא זו דלר\"י ע\"כ ליתא לדאיו מקמי מתני' דערובין ודמי שאחזו כיון דלר\"י לית לן לחלק בין תולה בדעת עצמו לתולה בדעת אחרים כו' ואם כן מאי פריך לר\"י ובדרבנן לית ברירה כו' והתניא איו והא ע\"כ לר\"י ליתא לדאיו ותי' ושמא משום דבעי לתרוצי לעולם לא תיפוך הק' קו' קלה אע\"ג דלר\"י ליתא לדאיו וכן תירצו בעירובין דף ל\"ו ד\"ה לא ס\"ד וא\"כ היא גופא מצינן למימר למ\"ש היכא דודאי הו\"מ לשנויי הכי דהא ע\"כ ר\"י א\"ל ברי' במתנה בפירוש אלא דניחא ליה לשנויי לעולם אע\"ג דלא דמי כ\"כ למה שתירצו התוס' התם כמו שיר' המעיין אלא מיהו הא ק\"ל דמאי קושיא נימא דמשו\"ה ס\"ל לר\"י דאין ברירה משום דאיכא תרי סתמי ההיא דצנועין וההיא דפרק כ\"ה דקתני יתר על כן כתב לאיזו שארצה פסול ואפי' תימא דבקו' אסיקו אדעתיהו מאי דכתבו בתי' דשאני התם דכתיב וכתב לה מ\"מ מהיכא פשיטא להו הכי אדתקשי להו קו' ז\"ל ומשום הכי דחי לה לסתמא דהלוקח מקמי תרי סתמי ועיין בס' יבין שמועה כלל ס\"ט שצריך לעיין בדבריו לעת הפנאי תו קשה טובא במ\"ש ואע\"ג דסתמא דצנועים לית ליה ברירה והיכי מוכח הכי דילמא כל המתלקט ל\"ק משום דאין פודין במחובר ואפי' תימא דאין פודין במחובר הוא דרבנן וכמ\"ש לעיל ד\"ה אימא מ\"מ כיון דמתני' ס\"ל דכל הנלקט מהני משו\"ה נקט כל הנלקט ולא כל המתלקט דמדרבנן אין פודין ובשלמא לעיל כתבו שפיר דאין פודין במחובר הוא דרבנן והצנועים היו פודין במחובר כי היכי דלא ליתו לידי תקלה משום דהתם למאי דקאמר תלמודא אימא כל המתלקט קיימינן וכיון דכל הנלקט לא מהני משו\"ה הצנועים כי היכי דלא ליתו לידי תקלה היו פודין במחובר וכ\"כ הר\"ש פרק ה' דמעשר ב' מ\"ה יע\"ש ברם למסקנא דכל הנלקט מהני להך סתמא מנ\"ל דלית ליה ברירה דילמא היינו טעמא משום שאין פודין במחובר ואע\"ג דהוא מדרבנן מ\"מ הא עדיפא להו למעבד וצ\"ע וכן ק' למ\"ש בד\"ה ה\"א וז\"ל ולא בעי למימר דלענין ברירה דוקא קאמר ר\"א דתרוייהו לית להו ברירה שהרי דבר א' משמע ממש דבר א' וקשה כו' ואמאי לא כתבו דמש\"ה ל\"ק לענין בריר' קאמר דבר א' משום דהא מנ\"ל לר\"י כיון דמצינן למימר דצנועים לית ליה דר' דוסא ובהפקר ס\"ל כר\"י דכל המתלקט נמי מהני דיש ברירה ומאי דקאמרי צנועים כל הנלקט ולא כל המתלקט משום דאין פודין במחובר דכיון דכל הנלקט ס\"ל דמהני הכי עדיף להו טפי ואם כן איך קאמר ר\"י צנועים ורבי דוסא אמרו ד\"א אלא ע\"כ דדבר א' דקאמר ר\"י אכל הנלקט קאי דתרוייהו ס\"ל דכל הנלקט מהני ומשו\"ה קאמר אביי אי לאו דאמר ר\"י כו' ולא הוה ק\"ל מידי מההוא דפ' העור והרוטב אמנם התי' לזה נראה ברור שהתוס' אזלי לשיטתם דלעיל ד\"ה כל הנלקט שכתבו משם ר\"י ז\"ל דכל הנלקט לאו דוקא ממש אחר לקיטה אלא מניח את המעות בעוד שלא נלקטו ואומר כרם זה לכשיהא נלקט יהא מחולל אחר לקיטה כו' יע\"ש ואם כן לפי מ\"ש השתא דטעמא דאין פודין במחובר הוא משום דמחובר אין דמיו ידועים מה\"ט נמי אפי' באומר כרם זה לכשיהא נלקט יהא מחולל אין פודין משום דבעודו במחובר אין דמיו ידועים וע\"כ טעמא דצנועים שהיו אומרי' כל הנלקט כו' הוא משום תקנה שלא יכשלו בה כמ\"ש הר\"ש ודבר זה קיימתיה מסברתי ושוב מצאתי להש\"ך ז\"ל י\"ד סי' רצ\"ד ס\"ק י\"ב שכתב כמ\"ש אלא שכתב שם דלדעת מרן ז\"ל אפי' לה\"ט נמי פודין במחובר כל שאומר לכשיהא נלקט והרואה יראה מדברי מרן הב\"י שם סי' הנזכר שלא כ\"כ אלא כתי' הב' שכתב וז\"ל ואע\"ג דהתוס' והרא\"ש ז\"ל כתבו דההיא דצנועים משום תקנה הוא דשרי כדי שלא יכשלו ה\"נ כו' ועוד דע\"כ לא כתבו התוס' אלא בההיא דצנועים שא\"א לדעת כמה יאכלו העוברים והשבים ובמחובר אין בקיאין בשומא אבל הפודה פירות כרמו כו' ואומר כל הנלקט ש\"ד עכ\"ל הנה מבואר מדבריו דס\"ל דבההיא דצנועין אפי' באומר לכשיהא נלקט אין פודין אי לאו מטעמא דשלא יכשלו דאל\"כ מאי האי דק\"ל למרן ואף שהתוס' כו' ואמאי ל\"ק דע\"כ לא כתבו התוס' אלא למ\"ד כל המתלקט דחל החילול בעודו במחובר אבל למ\"ד כל הנלקט שלא חל החילול אלא לכשיהא נלקט בהא מודו התוס' גם לתי' הב' שכתב ועוד כו' מודה הוא דבההיא דצנועים שא\"א לדעת אפי' באומר לכשיהא נלקט אין פודין אי לאו מטעמא דשלא יכשלו אלא דבפודה כרמו בבת אחת הוא שכתב דש\"ד ויש ראיה לזה ממ\"ש התוס' ד\"ה כל הנלקט וז\"ל וא\"ת כיון שיש חילול במחובר לקרקע כדמוכח בסמוך למה לא היו מחללים כל הכרם בבת אחת ותי' כו' ומשמע ודאי שקושי' ז\"ל היא נמי למ\"ד כל הנלקט דבהא הוא דקיימי ושקלי וטרי בה וכן נראה מדברי הר\"ש יע\"ש והשתא אם איתא דבאומר לכשילקטו כיון שלא חל הפדיון אלא לאחר לקיטה ש\"ד מאי ק\"ל למ\"ד כל הנלקט נימא דמשו\"ה לא היו מחללים את הכרם בבת אחת משום דאין פודין במחובר מדרבנן והכי עדיף להו טפי למימר כל הנלקט אלא ודאי משמע דס\"ל דאפי' באומר לכשילקטו אין פודין במחובר והא דצנועים משום תקנה הוו דמהשתא ק\"ל שפיר דלמה לא היו מחללים כל הכרם בבת אחת גם מדברי התוס' הנזכר נראה שיש להוכיח שלא כדעת מרן בתירוץ הב' שכתב דכשמחלל כל הכרם בבת א' לכשילקט ש\"ד ומצות פדיי' נטע רבעי לכתחילה כך היא דא\"כ קשה דמאי תי' לזה ואי נמי לפי שלא היה מועיל למה שיגדל אחרי כן ואכתי תיקשי להו דלמה לא היו מחללין כל הכרם בבת אחת ושלא יחול החילול אל לכשיהא נלקט כיון דמצות פדיית נטע רבעי בהכי הוא לדעת מרן והיינו מרויחים בזה למה שיגדל אחרי כן וגם כן שלא היו פודין במחובר וצ\"ל לדעת מרן שתי' זה לא כתבו אלא למ\"ד כל המתלקט וזה ודאי דוחק ועיין בספר עץ החיים למורינו הרב ז\"ל סדר קדשים דף מ\"ב ע\"ב מה שהקשה שם לדעת מרן ז\"ל שדבריו אינם מובנים כלל כמו שיראה המעיין ומ\"מ ק\"ל קצת כיון שלדעת התוס' והר\"ש מדרבנן אין פודין במחובר משום דאין דמיו ידועים והצנועים משום תקנה הוא דעבוד כדי שלא יכשלו המתלקטים א\"כ מאי ק\"ל דלמה לא היו מחללים כל הכרם בבת אחת הא כיון דמדרבנן אין מחללין משום דאין דמיו ידועים מש\"ה לא ניחא להו לחלל כל הכרם בבת א' ודוקא גבי המתלקטים משום דא\"א בלא\"ה כדי שלא יכשלו היו מחללים אבל לאינהו גופייהו לא ניחא להו למיעבד הכי אלא לכשהן תלושין שדמיו ידועים ומהיותר תימה על הר\"ש ז\"ל שאחר שכתב דהא דמחללין במחובר גבי צנועים משום תקנה סמוך לזה כתב ומה שלא היו מחללין כל הכרם כו' ואתמהא ואיך שיהיה הדרן לדמעיקרא דכפי זה קושיא מתרצתא היא דמש\"ה כתבו התוס' דסתמא דצנועים לית ליה ברירה מדלא קאמר כל המתלקט דאי משום טעמא דאין פודין במחובר באומר כל הנלקט נמי איכא משום פדיי' במחובר ואפי\"ה משום תקנה התירו אלא דאכתי ק\"ל דכפי מ\"ש בד\"ה כל וז\"ל וא\"ת כי קאמר כל המתלקט הא לא היה מועיל למה שגדל אחר כך וי\"ל דמה שהיו יכולין לתקן היו מתקנים אם כן היכי פשיטא להו דסתמא דצנועים לית להו בריר' מדלא תני כל המתלקט הא כיון דכל הנלקט מהני להו משו\"ה היו אומרים כל הנלקט ולא כל המתלקט כדי שיהא מועיל למה שיגדל אחרי כן ובשלמא לעיל דקיימי למ\"ד כל המתלקט דכל הנלקט לא מהני משום דהוי דבר שאינו ברשותו כתבו שפיר דמה שהיו יכולין לתקן היו מתקנים ואי נמי כיון דמדאורייתא בטיל ברובא ליכא אלא איסורא דרבנן גרידא אבל לפום מאי דמסיק דכל הנלקט מהני לצנועים ליכא למשמע מידי דס\"ל אין ברירה מדלא תני כל המתלקט כיון דכל המתלקט אינו מועיל למה שגדל אחרי כן ואיכא איסורא מדרבנן ובכל הנלקט ליכא למיחש למידי הא ודאי כל הנלקט עדיף טפי וכן למ\"ש בד\"ה הו\"א וצ\"ע כעת תו ק\"ל לפי מ\"ש ז\"ל דמתני' דצנועין דתני כל הנלקט לית ליה ברירה וא\"כ היכי אמרינן התם לקמן אמר רבא אי לאו דאמר ר\"י צנועים ור' דוסא אמרו ד\"א הו\"א מאן תנא צנועים ר\"מ היא ואיך אפשר לומר דר\"מ הוא הא ר\"מ אית ליה ברירה במתני' דהלוקח יין ומתני' דצנועים לית ליה ברירה ויש ליישב בדוחק. וראיתי למוהרש\"ך ז\"ל ח\"א דע\"ד ע\"ד שהקשה דברי התוס' הללו וז\"ל אבל קשה קו' חזקה דהיכי קאמרי אף על גב דמסתמא דצנועים לית ליה ברירה דמשמע דאיכא למימר דטעמא דר\"י מש\"ה הוא ואתמהא דהא ר\"י לית ליה סתמא דצנועים כדמסיק תלמודא דר\"י סתמא אחרינא אשכח אם כן איך אפשר לומר דר\"י אית ליה דצנועים עכ\"ד ולע\"ד הדבר ברור ולק\"מ דאף על גב דאמרינן בגמרא דר\"י סתמא אחרינא אשכח היינו למאי דקתני במתניתין כל הנלקט ובהא הוא דאמרו בגמרא דר\"י דחי ליה להך סתמא דפודין דבר שאין ברשותו מקמי אידך סתמא דמסייע ליה קרא אמנם למאי דנפקא מדיוקא דמתניתין דקתני כל הנלקט דמשמע מינה דכל המתלקט לא מהני מטעמא דאין ברירה הא ודאי לא דחי ליה ר\"י ואדרבא אית לן למימר דכולהו מודו בהכי דבהא לא אשכחן דפליגי ואפושי פלוגתא לא מפשינן וברור ואיך שיהיה עלה בידינו דכפי מאי דכתיבנא לעיל עלו דברי התוספות ז\"ל כהוגן ודלא כהרב זרע אברהם ולעיקר הקו' בדברי רבינו ז\"ל ראיתי להמבי\"ט ז\"ל בספר קרית ספר שכתב שם וז\"ל נראה דמדאורייתא כולהו טלאים מותרים דהטלה שכנגד הכלב נתערב ונתבטל מדאורייתא אלא דמדרבנן הוא דאין להם ביטול משום דב\"ח חשיבי ולא בטלי ומעתה נתיישבו דברי רבינו ז\"ל דמשום הכי פסק דכנגד הכלב מותרים השאר משום דאיהו ז\"ל פסק בה' עירובין דבדרבנן יש ברירה ואין ס' שכונת הרב ז\"ל ליישב קו' הרב ל\"מ ז\"ל וכדכתיבנא והנה לכאורה יש להק' על תי' זה מסוגיא דבכורות דלא פרכינן מההיא מתניתין דב' שותפין אלא למאן דאית ליה ברירה ואם איתא תיקשי לכ\"ע למאי דק\"ל יש ברירה בדרבנן אלא ודאי דס\"ל לתלמודא דע\"כ לא קי\"ל דבדרבנן יש ברירה אלא גבי עירוב וכיוצא וכן גבי מעשר ירק משום דעיקר איסורא אינו אלא מדרבנן מה שא\"כ הכא דעיקר איסור' מדאורייתא אלא מדאורייתא נתבטל ורבנן אמרו דאין לו ביטול אז אמרינן אין ברירה ומשו\"ה לא פריך אלא לר\"א דאית ליה ברירה וכן כתב מוהרש\"ל בסוף קונטרס הברירה וכבר ראיתי מי שהקשה עליו כן אמנם הא ודאי לק\"מ משום דהתם בבכורות מש\"ה לא פריך אלא לר\"א משום דלר\"י הא שמעינן ליה בפרק משילין דף ל\"ז דס\"ל דאף בדרבנן אין ברירה ולר\"ן נמי דס\"ל כר\"י גבי מעשר לא מצי לאקשויי דמצינן למימר דר\"ן נמי ס\"ל כר\"י דאף בדרבנן אין ברירה אמנם לפום מאי דקי\"ל פ' משילין כר' אושעיה דבדרבנן יש ברירה ע\"כ צרכינן למימר דמתני' דב' שותפים כגון דטפי דמי הכלב והשתא ניחא מאי דפריך תלמודא בפשיטות וניברור חד מינייהו וכמו שהקשה התוס' שם ואלו בבכורות לא פריך אלא למ\"ד יש ברירה אמנם כפי האמור ניחא דמש\"ה התם בתמורה פריך בפשיטות וניברור חד מינייהו כו' לפום מאי דקי\"ל הלכתא דבדרבנן יש ברירה אמנם בבכורות לא פריך אלא לר\"א. דלר\"י הא שמעינן ליה בהדיא דלית ליה אפי' בדרבנן כנ\"ל ודוק ומה שיש עוד לעמוד בשורש זה כתבתי בפרק ח' מהלכות עירובין הלכה ז' ע\"ש:<br><b> מעשה חושב</b>\n<b> (רפח) </b> כיון דקיי\"ל כו' דספק מוכן אסור משום דהו\"ל דשיל\"מ כו'. א\"כ הדר דינא דבדאורייתא אין ברירה לחומרא כו'. במחכ\"ת דבריו תמוהים דכיון דדין ברירה הוא ספיקא דדינא אזלינן בדרבנן לקולא אפי' בדשיל\"מ וראיה ברורה לזה מדברי הר\"ן במכלתין דף ס\"ב ע\"א גבי האבעיא אי יש מוקצה לחצי שבת דמסיק לקולא אע\"ג דלא איפשטא אע\"כ דה\"ט משום דבספיקא דדינא אפי' בדשיל\"מ אזלינן בדרבנן לקולא וכן כתב עוד הר\"ן בנדרים דף מ\"ו ע\"ב בד\"ה ולענין הלכה כו' בהאבעיא לענין חליפין דלא איפשטא דלקולא נקטינן דהו\"ל ספיקא דרבנן ואמאי הא נדרים הוי דשיל\"מ אע\"כ דבספיקא דדינא לא אמרינן כן וכמדומה לי שכ\"כ הפר\"ח בהדיא ועיין מ\"ש לעיל בהלכות יו\"ט באריכות: ועוד קשה לי לדבריו דהרי שם בשנים שלקחו בהמה בשותפות הא איכא נמי איסור מוקצה משום דינקי מהדדי ואפ\"ה לר\"א הבהמה מותרת ואע\"ג דהמוקצה הוי דשיל\"מ ואינו בטל המיעוט שנתגדל ביו\"ט בהרוב שיש בהבהמה מקודם יו\"ט מ\"מ הבהמה מותרת לרב אשי וע\"ש:"
+            ],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>מפני </b>\n<b> תקנת הסופר כו'.</b> פ' כל הגט דף כ\"ו ופסק רבינו כת\"ק וכתב הר\"ן שם וז\"ל נראה שהוא סובר דאע\"ג דרב פסק כר\"א מ\"מ דחינן ליה מקמיה דר\"י אמר שמואל ור\"ה משמיה דעולא דאוקמא למתני' דהכל כשירין לכתוב את הגט אפי' חש\"ו בשייר מקום התורף כדאיתא פ' המביא תניין אלמא ס\"ל דלא גזרינן טופס אטו תורף וכבר כתבתי שיש לחלק ביניהם ולקיים את שניהם עכ\"ד וראיתי להרב בני יעקב סוף מאמר ז' דף קע\"ו שהקשה על דברי הר\"ן ז\"ל הללו דלפי דבריו שסובר שהטעם שפסק כת\"ק משום דדחינן ליה לרב מקמי' ההיא דר\"ן א\"ש הרי שפתי רבינו ברור מללו שכתב מפני התקנה התירו חכמים לסופר כו' ואי כפי דברי הר\"ן ז\"ל היכי יהיב טעמא מפני התקנה והרי אף היכא דלא שייך תקנה לא גזרינן טופס שהרי חש\"ו דליכא תקנה ואפילו הכי לא גזרו ותו דאמתני' דתנן אין כותבין במחובר כתבו כו' ונתנו לה כשר אקשי' בגמ' והא אמרת רישא אין כותבין ומשני ה\"ק א\"כ טופס גזירה שמא יכתוב תורף כתבו לתורף ונתנו לה כשר פסק רבינו דלכתחילה אין כותבין ולפי דברי הר\"ן ז\"ל מאי שנא מהכותב טופסי גיטין דלא גזרינן אפי' לכתחילה ואדרבא מחובר עדיפא דלא שכיח כמ\"ש הר\"ן יע\"ש מה שתי' בדוחק עוד הקשה הרב הנז' בדף קי\"ו ע\"א דאיך כתב דטעמא דרבי' משום דדחינן ליה מקמיה ההיא דר\"י והרי רבינו כתב בסוף פ' הנז' דין י\"ז דגבי חש\"ו בעינן תרתי שייר מקום התורף וגדול עומד על גבו ולכתחילה לא יכתוב אם אין אחר עומד על גבו אלא שאם כתב כשר וכתב הר\"ן שם בפ' המביא דס\"ל לרבינו דר\"י אמר שמואל ור\"ה תרוייהו סמכי אהדדי ותרוייהו בעינן בעע\"ג ושייר מקום התורף ואם כן איך כתב דדחינן ליה מקמי דר\"י א\"ש והרי אף בההיא לא הכשיר אלא דוקא בעע\"ג אלא שאם כתבו בלא עע\"ג כשר והדרא קו' לדוכתא דאיך פסק כת\"ק והרי מההיא דהתם ליכא ראיה לדחויי לר\"א יע\"ש שהניחו בצ\"ע. ולע\"ד נראה דכונת הר\"ן הוא דודאי מ\"ש רבינו בס\"פ הנזכר גבי חש\"ו אם שייר מקום התורף וגדול עע\"ג דכשרים לכתוב ובתורף אפי' עע\"ג לא מהני מידי ולא גזרינן טופס אטו תורף לכתחלה כי היכי דגזרו בשאינו עע\"ג ה\"ט משום דס\"ל לרבינו דכיון דמאי דבעינן בעלמא טופס לשמה היינו לכתחילה דוקא וגזרו חכמים טופס אטו תורף אבל בדיעבד הגט כשר כיון דהך מלתא דגזרו חכמים טופס אטו תורף הוי מילתא קלישא מדלא גזרו אלא דוקא לכתחילה ול\"ה כשאר פסולין דרבנן מש\"ה לא גזרו בעע\"ג שמא יכתוב תורף ואוקמוה אדין תורה כיון דאי עבר וכתב בעלמא נמי כשר וכן כתב מוהר\"ם ן' חביב ז\"ל סימן קכ\"ג ס\"ק ט\"ו אלא דאע\"פ כן לא מיחוור ליה להר\"ן הך סברא כמ\"ש בפ' המביא דאי גזרינן טופס אטו תורף אפי' בעע\"ג ליגזר לכתחילה כדגזרינן בעלמא אמנם אי גזרינן בעלמא טופס אטו תורף הוי אפי' בדיעבד כשאר פסולין דרבנן הא ודאי דהך סברא לא ניתן ליאמר כלל דודאי בעע\"ג נמי כיון דבתורף לא מהני עומד ע\"ג ד\"ת ודאי דטופס נמי פסול מדרבנן ואף רבינו ז\"ל אזיל ומודה בהכי דלמאן דגזר טופס אטו תורף בדיעבד וכשאר פסולין דרבנן בעלמא ה\"נ דבעע\"ג נמי גזרינן בהכי אלא דטעמיה דרבינו הוא משום דס\"ל דהך גזירה דטופס אטו תורף קלישתא היא ולא הוי כשאר פסולין דרבנן בעלמא ואי קשיא לך דאם כן מאי ק\"ל לר\"ן מברייתא דנכרי פסול נימא דההוא ברייתא ר\"א היא דלית ליה תקנת סופר וגזר טופס אפי' בדיעבד ומש\"ה פסול בעע\"ג לא תיקשי דס\"ל לר\"ן דאי מתני' ר\"א מאי אירייא נכרי ובתר הכי דקאמר ר\"ן דמתניתין ר\"א היא דגזר דוקא לכתחילה ונקט נכרי דוקא דאדעתא דנפשיה קעביד ומעתה נתבארו דברי הר\"ן ז\"ל דס\"ל להר\"ן ז\"ל דלר\"א דקאמר חוץ מגיטי נשים גזרינן טופס אטו תורף ואפי' בדיעבד פסול וכדעת הרמ\"ה ז\"ל שהביא הרא\"ש פ' כל הגט דמדקאמר ר\"א מכשיר בכולן חוץ מגיטי נשים משמע שפוסל בגיטי נשים (ועיין במרן הב\"י סי' קכ\"ד) וכן נראה בהדיא ממ\"ש פ' המביא שהק' דמ\"ש גבי מחובר שרי טופס בדיעבד ולקמן בפרק כ\"ה גבי הכותב טופסי גיטין אסרינן ליה בדיעבד הרי בהדיא דס\"ל להר\"ן דלר\"א פסול בדיעבד ומש\"ה כתב דטעמא דרבינו דדחינן ליה לרב מקמי דר\"י אמר שמואל דמוכח מינה דלא גזרינן טופס אטו תורף בדיעבד דאי גזרינן טופס אטו תורף בדיעבד א\"כ בחש\"ו אפי' בטופס בעע\"ג היה לנו לומר דפסול כיון דבתורף לא מהני עע\"ג וכדכתיבנא וז\"ש אלמא ס\"ל דלא גזרינן טופס אטו תורף כלומר דלא גזרינן כדגזר ר\"א אפי' בדיעבד וא\"נ מ\"ש אלמא ס\"ל דלא גזרינן כו' לכתחילה קאמר והכי משמע לישנא וה\"ק דמההיא דר\"י א\"ש מוכח דלית ליה הכא הלכה כר\"א דגזר אפי' בדיעבד וכיון דלית הלכה כר\"א ודאי דס\"ל דהלכה כת\"ק דלא גזרינן טופס אטו תורף גבי כותב טופסי גיטין אפי' לכתחילה מפני התקנה ובעלמא גזרינן לכתחילה דבהא כ\"ע מודו דליכא למימר דשמואל לית ליה הלכה כר\"א במאי דגזר טופס אפי' בדיעבד אלא דוקא לכתחילה כת\"ק דמתניתין דאין כותבין במחובר מיהו במאי דלא חייש לתקנת סופר הלכתא כוותיה דהא ליתא כיון דלא אשכחן דלא חייש לתקנת סופר אלא ר\"א ור\"י איכא למימר דאינהו לשיטתייהו אזלי דגזרי אפי' בדיעבד ומש\"ה לא חששו לתקנת סופר אמנם לדידן דלא גזרינן אלא לכתחילה שרינן משום תקנת סופר וכת\"ק ואפילו ר\"א הוה מודה בהכי אי הוה ס\"ל דלא גזרינן בדיעבד ודוק ומש\"ה הוצרך רבינו לומר דמפני ת\"ס הוא דהתירו לכתוב לכתחלה והיינו ההיא דאין כותבין במחובר ואין להק' שהרי מדברי הר\"ן שכתב פרק המביא דהרי\"ף ז\"ל כתב בהלכותיו שינויי דר\"ה ודר\"י א\"ש וכתב שאפשר שדעתו כדעת רבינו דתרוייהו בעינן שיור מקום התורף ועע\"ג ונכרי אפי' טופס עע\"ג לא מהני מידי וכתב מרן ב\"י סי' קכ\"ג דמלשון זה שכתב לא מהני מידי משמע אפי' דיעבד פסול הרי דס\"ל להר\"ן כדעת הרי\"ף דגזרינן טופס אטו תורף אפי' דיעבד מדפסל נכרי אפילו דיעבד ואפ\"ה בחש\"ו בעומד על גביו כתב דכשר וכתב שדעתו כדעת רבינו הא ל\"ק דמ\"ש הר\"ן דנכרי אפי' בטופס לא מהני מידי ופסול אפי' בדיעבד היינו דאפי' כתב בדיעבד לא מהני מידי כתיבתו ואינו כשר לגרש בו וז\"ש מרן דמלשון לא מהני מידי משמע פסול בדיעבד אפי' אם כתבו שלא כדעת רבי' ז\"ל אמנם אם גרשה ה\"ז מגורשת וכההיא דאין כותבין במחובר ומשום דהוי מילתא קלישא דאם גרשה מגורשת משום הכי לא גזרו בעע\"ג אמנם לר\"א דאינה מגורשת ולא תנשא כשאר פסולין דרבנן בהא כ\"ע מודו דחש\"ו אפילו שייר מקום התורף ועע\"ג לא מהני וע\"כ צ\"ל כן דמ\"ש הר\"ן אפי' בטופס לא מהני מידי היינו אם כתבו דלא מהני כתיבתו דאם נאמר דאפי' נתנו לה לא תנשא ק' דהא גבי מחובר פסק הרי\"ף דבדיעבד לא גזרי' טופס אטו תורף ואם נתנו לה כשר וא\"כ הכא בנכרי אמאי פסול אפי' בדיעבד דהא חש\"ו עדיף דלא שכיח כלל אלא ודאי כדכתיב': עוד אפשר ליישב דברי הר\"ן ז\"ל דס\"ל דודאי ר\"י א\"ש דאוקמא למתני' בשייר מקום התורף ובעומד על גבו ולא כרב נחמן דמוקי למתני' כר\"מ ל\"ק ליה מתניתין דמדפסיל ליה לענין הבאה מכלל דלענין כתיבה כשר והכי דייק לשון רש\"י ז\"ל שכתב ד\"ה והוא וז\"ל ולא בעי לאוקמה כר\"מ ומאן דמוקי לה כר\"מ ה\"ט משום דפסיל ליה לענין הבאה מכלל דלענין כתיבה כשר ומדכתב רש\"י ולא בעי לאוקמה כר\"מ משמע דהך קו' ל\"ק ליה לשמואל ומשום הכי לא מוקי לה כר\"מ ועיין בהרב בני יעקב דקל\"ז ע\"ד וע\"כ היינו משום דס\"ל לשמואל דנכרי נמי כשר בשייר מקום התורף אי עבר וכתב דלא גזרינן טופס אטו תורף ומש\"ה לענין כתיבה לא תני מתניתין חוץ מנכרי כדתני בהבאה משום דהוה משמע דפסול בדיעבד דומיא דהבאה ומדלא תני לה אלא בהבאה שמעינן דלענין כתיבה כשר בדיעבד ומשום הכי לא תני נכרי בהדי חש\"ו דכשרים דהוה משמע אפי' לכתחילה דומיא דהנך ועיין בחדושי הרשב\"א פרק המביא דכ\"ג וז\"ש דאע\"ג דרב פסק הכא כר\"מ דגזר אפילו בדיעבד מ\"מ דחינן ליה מקמיה דר\"י אמר שמואל כו' כלומר דהא דרבי יהודה אמר שמואל דקאמר והוא ששייר כו' היינו אפי' בנכרי דאדעתיה דנפשיה קעביד (דעע\"ג בנכרי לא מהני מידי) דאי בנכרי פסול בדיעבד דגזרינן טופס כו' כר\"א א\"כ תקשי ליה מתני' דמדפסיל כו' אלא ודאי דנכרי נמי כשר בדיעבד אם כתבו דלא כר\"א דפסל אפי' בדיעבד וז\"ש אלמא דלא גזרינן טופס אטו תורף ע\"ד שכתבנו למעלה כן נראה לי ודוק עיין מה שאכתוב לקמן הלכה ט\"ו יע\"ש:"
+            ],
+            [],
+            [
+                "<b>המביא </b>\n<b> גט ואבד כו' אבד במקום שהשיירות מצויות כו'.</b> עיין מ\"ש ה\"ה ז\"ל ליישב דברי רבינו ועיין בהר\"ן פרק כל הגט והרב ל\"מ ז\"ל רצה ליישב דברי רבינו עם מ\"ש הרא\"ש שם פרק כ\"ה וז\"ל ולא מהדרינן גט לזמן מרובה במקום שהשיירות מצויות וכ\"ש אם הוחזקו ב' יב\"ש אע\"פ שאין השיירות מצויו' יע\"ש והוקשה לו לרבי' ז\"ל מה שהקשה הרשב\"א בחידושיו דמ\"ש דנקט ר\"ז כאן במקום שהשיירות מצויות ליפלוג בין הוחזקו ללא הוחזקו ואידי ואידי במקום שאין השיירות מצויות ומדלא חילק ר\"ז בכך משמע ליה לרבינו דבהוחזקו בכל גוונא אין מחזירין אפי' במקום שאין השיירות מצויות ואפילו לאלתר משום דטפי עדיף לומר בהוחזקו דלא מהדרינן ומשום דר\"ז ס\"ל דלאלתר דמתניתין הוי לא שהה ולעולם דעבר אדם מש\"ה לא חלק בין הוחזקו ללא הוחזקו דאי מתני' איירי בהוחזקו אמאי קתני מתני' דלאלתר כשר את\"ד ולע\"ד אין דבריו נראין לי כלל משום דאכתי תקשי ליה לרבינו ז\"ל לא\"ד קמא דבעינן מקום שהשיירות מצויות והוחזקו גם כן אם כן ליפלוג בין הוחזקו ללא הוחזקו ואידי ואידי במקום שהשיירות מצויות דהכא לא שייך תי' ז\"ל אלא ע\"כ אית לך למימר חדא מתרתי או דלאו דוקא ואה\"נ דמצי לאפלוגי בהכי וחדא מינייהו נקט או לומר דלרבותא נקטי ולא משום דלא מצי לאפלוגי בגוונא אחרינא והיינו דקמ\"ל דאפי' הוחזקו דעדיף טפי כמ\"ש הרא\"ש דאיכא למימר כיון דחד מינייהו איקרי ועבר אידך נמי איקרי ועבר אפי\"ה כיון דאין השיירות מצויות לא חיישינן וכן ראיתי בשיטה מקובצת למוהר\"ב למסכת מציעא די\"ח ע\"א שכ\"כ משם הריטב\"א ז\"ל יע\"ש ואם כן כיון דע\"כ צרכינן להאי תירוץ לא\"ד קמא מנ\"ל לרבינו לומר דלאיכא דאמרי בתרא אי הוחזקו והשיירות מצויות לא מהדרינן אפילו לאלתר ופליגי מן הקצה אל הקצה עם א\"ד קמא אי משום דק\"ל דלא מפליג בין הוחזקו ללא הוחזקו נימא דלרבותא נקטי כיון דע\"כ צ\"ל כן לא\"ד קמא ולכן הנראה עיקר כמ\"ש ה\"ה ז\"ל ועיין בב\"ח סימן קל\"ב ובהפר\"ח ז\"ל בקונ' מים חיים ודו\"ק: ודע שהתוס' ז\"ל הקש' קו' הלזו אליבא דרבה שכתבו בד\"ה כאן וז\"ל וא\"ת אמאי לא משני אידי ואידי במקום שהשיירות מצויות כו' וי\"ל דההיא עובדא הוה ברישא ואשמועי' בדלא הוחזקו דיחזיר והכא אשמועינן דאם הוחזקו לא יחזיר יעוין שם ויש לדקדק בדבריהם טובא דמה יענה לאיכא דאמרי קמא דר\"ז אמאי ל\"ק אידי ואידי במקום שהשיירות מצויות וכאן בהוחזקו וכאן בלא הוחזקו והוה ניחא דמוקי לברייתא דקתני בזמן שהבעל מודה יחזיר דומיא דמתני' דקתני כל מעשה ב\"ד יחזיר (דלהך א\"ד דבעי ר\"ז שיירות מצויות והוחזקו ע\"כ דהיינו משום דמשמע למתני' דכל מעשה ב\"ד בתוך ב\"ד קאמר דהוי כשיירות מצויות ולא שייכא תי' כמובן וי\"ל בדוחק) והרב ל\"מ הקשה לדברי ה\"ה דבפרק י\"ג מהל' אלו דין כ\"ד כתב דאם הוחזקו ב' יב\"ש אם אין ידוע שהאחר קיים אין משיאין את אשתו ומשמע דבהוחזקו לחודיה קאמר דאין משיאין והוא כתב כאן לדעת רבינו דבהוחזקו לחודיה מהדרינן ואדרבא טפי איכא לן לאקולי גבי מיתה יותר מגט כמ\"ש הטור ותי' וז\"ל ואולי שדעתו דמחמרי' טפי גבי מיתה יותר מגט משום דאמרינן מאי חזית לומר דמת זה והאחר קיים נימא איפכא אבל בנפילה כיון שראינו מזה שנפל ולא ידענו אם נפל מהאחר או לא לא חיישינן בהוחזקו עכ\"ד והנה הרב כ' תי' זה בדרך אולי ואשתמיט מיניה דברי התוספות שכתבו חילוק זה בפשיטות בפרק שנים אוחזין די\"ח ד\"ה נפק וז\"ל וא\"ת אביי דאמר בפרק האשה דחיישינן לתרי יצחק אפילו לא הוחזקו תקשי ליה מתני' דכל מעשה ב\"ד וי\"ל כו' א\"נ מוקי מתניתין דאשכח בב\"ד ואפ\"ה לא חיישי' לאחר כיון שזה האיש שואל גט וידעינן שאבד גט ואין אנו מכירין אחר אין אומרים שמאחר נפל ונפל ממנו כמו כן כאן אבל התם אין אנו יודעים איזה יצחק מת אי מעיר הזאת או מעיר אחרת עכ\"ל יע\"ש הרי בהדיא חילוק הרב הנז' ואם כן מצינן למימר בפשיטות שזהו דעת ה\"ה ז\"ל אמנם אעיקרא דמילתא בתיר' זה שכתבו התוספות ראיתי להרב אליהו רבה דכ\"ב ע\"ב שקרא ערער על דבריהם וז\"ל ואני בעניות דעתי לא אוכל כלכל סוגיא דפ' האשה שלום לפום האי חילוקא שהרי התם מייתי אביי סיעתא למילתיה ואמר מנא אמינא לך דההוא גיטא דאשתכח כו' ואמר ר\"י תבדק נהרדעא כולה ובודאי דבההוא עובדא דשכיחי שיירות ולא הוחזקו הוה דאי בהוחזקו אפי' רבא מודה כמבואר שם ואם איתא שאביי מחלק בין גט למיתה מאי סיעתא מייתי אביי מהתם הרי עכ\"פ מוכרח הוא להודות דהא דשלח ליה תיבדק נהרדעא לאו מעיקר דינא כי אם משום כבודו כדהשיב ליה רבא דאלת\"ה תקשי ליה מתני' דכל מעשה ב\"ד ה\"ז יחזיר ומכח זה דחה דברי התוס' יע\"ש ולע\"ד נראה ליישב ולומר דהתוס' בהאי וא\"נ שכתבו ס\"ל כדאסיקו אדעתייהו לקמן ד\"ה מעולם דאינו נאמן הבעל לומר שלי הוא וכן נראה מדוקדק דבריהם כאן שכתבו וידעינן שאבד גט משמע דאינו נאמן על פי דבורו וכן נראה בהדיא ממ\"ש בד\"ה והו' שהוחזקו וז\"ל וי\"ל כגון דידעינן דמזה יב\"ש נפל משמע שאינו נאמן וכ\"כ הרב ח\"ה פ' כל הגט ד\"ה כאן וז\"ל למ\"ש לקמן דלא חיישינן דישקר לא היו צריכי להכי כו' אלא דהכא אכתי לא אסיקו אדעתייהו מ\"ש לקמן ומשום הכי כתבו כגון דידעינן עכ\"ל יעוין שם והשתא מייתי אביי שפיר מההיא גיטא דקאמר ר\"י תבדק נהרדעא דס\"ל דמעיקר דינא קאמר והיינו משום דבההוא גיטא הוה שמיע ליה לאביי דעובדא הכי הוה דלא אייתי עדים הבעל לומר שנאבד ממנו גט (כי היכי דהוה שמיע ליה דאיירי בדלא הוחזקו) דהשתא הוי דומה ממש לההיא דיצחק ריש גלותא דחיישינן שמא אין זה שמת אלא אחר ה\"נ חיישינן שמא הבעל משקר ולא נאבד ממנו כלום ומאחר נפל משא\"כ בההיא דכל מעשה ב\"ד דידעינן שנפל ממנו גט לית לן למיחש שמא מאחר נפל כמו כן כאן ואף לפי תי' שכתבו לקמן דנאמן הבעל לא נדחה האי תירוץ שכתבו לעיל דאיכא למימר דמ\"ש דנאמן אינו אלא לר\"י דמשני כגון דאמרי עדים מעולם לא חתמנו ואהא ק\"ל קו' ז\"ל והוצרכו לומר דס\"ל לר\"י דנאמן אמנם לאביי מצינן למימר דס\"ל דאינו נאמן ומשום הכי מייתי מההיא דשמואל ודו\"ק:"
+            ],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>הכל </b>\n<b> כשרים לכתוב את הגט חוץ מהכותי כו'.</b> כתב ה\"ה דדע' רבי' דשמואל דאמר והו' ששייר מקו' התורף מוסיף אדר\"ה וס\"ל דתרתי בעינן שיור התורף ועמידת גדול ע\"ג ובכה\"ג הוא דשרי' לכתוב לכתחלה אמנם הר\"ן ז\"ל כתב דדעת רבי' דר\"י א\"ש ור\"ה תרווייהו סמכי אהדדי וכי קאמר ר\"ה והוא שיהי' געע\"ג בשייר מקום התורף קאמר וראיתי להרב בעל ל\"מ שהקשה לפי דברי הר\"ן דר\"ה מיירי בשייר מקום התורף מאי מקשה ליה רב נחמן מההיא דתניא נכרי פסול התם ע\"כ מיירי בתורף לדעת רבינו דאי בטופס לדידיה אף בנכרי כשר בדיעבד וברייתא פסול קתני דמשמע אף בדיעבד והרב פר\"ח ז\"ל כתב בסימן קכ\"ג ס\"ק ו' וז\"ל וי\"ל דמשמע ליה לרב נחמן דנכרי עדיף מחש\"ו לפי שהוא בן דעת וכמ\"ש התוס' ולפ\"ז ס\"ל דלעולם מסקינן חד דרגא מנכרי לחש\"ו דכיון דחש\"ו אפילו בטופס מצרכינן עע\"ג מכלל דבנכרי אפילו בתורף בעע\"ג סגי והא קתני בברייתא פסול יע\"ש ולע\"ד אחר נשיקת עפרות רגליו לא נראה לי דבריו דאי כפי דעתו דמאי דפריך מההיא ברייתא אף על גב דמיירי בתורף מדקתני פסול הוא משום דסבירא ליה דכיון דנכרי בן דעת הוא אפילו בתורף ועע\"ג סגי אם כן מאי מקשה רב נחמן מההיא ברייתא נימא דברייתא איירי באינו עע\"ג ונקט נכרי לאשמועינן דאע\"פ שהוא בן דעת יותר פסול דהא למאי דאסיק נכרי אדעת' דנפשיה עביד ע\"כ מאי דקתני בבריית' נכרי דפסול בתורף לרבות' נקטי אע\"פ שהוא בן דעת אלא ודאי דמאי דפריך רב נחמן מההיא ברייתא הוא משום דמשמע ליה דברייתא דקתני סתמא נכרי פסול אמתני' קאי ובכל גוונא קאמר דפסול ואם כן הדרא קושיא לדוכתא ונראה לע\"ד לומר דברייתא מיירי בשייר מקום התורף ובגעע\"ג דומיא דמתני' ומאי דקתני בברייתא פסול דמשמע דיעבד ל\"ק ליה לר\"ן משום דאית לן לומר דהך ברייתא ס\"ל דגזרינן טופס אטו תורף אפי' בדיעבד וכדס\"ל לר\"א במתני' דהכותב טופסי גיטין וכמ\"ש הר\"ן בפ' המביא יע\"ש או כר\"י דאי' ליה במתני' דאין כותבין במחובר דגזרינן אפי' בדיעבד ואהא הוא דק\"ל לרב נחמן דכיון דבשייר מקום התורף וגעע\"ג לא גזרינן אפי' לכתחילה למאן דגזר בעלמא לכתחילה א\"כ נכרי ועע\"ג ה\"נ דכשר וברייתא קתני אפי' בעע\"ג דגזר טופס אטו תורף ודו\"ק והרב ל\"מ תי' דס\"ל לר\"ן דברייתא דקתני פסול פסול לכתחילה קאמר ואין להקשות על זה דהא כתב הרא\"ש ז\"ל פ' המגרש דכל היכא דתני פסול לא תנשא ומכ\"ש דלא תגרש ואם כן איך אמרינן הכא דלישנא דפסול ר\"ל שלא יכתוב לכתחילה ואם כתבו כשר וגם מדברי הרשב\"א שכתב בפ\"ק וז\"ל וכ\"ת דמתני' לא מצי לאוקומא לכתחילה דקתני פסול וכו' וכמו שהק' הרב בני יעקב ז\"ל דקל\"ג ע\"ב דהא ל\"ק דע\"כ ל\"ק הרשב\"א והרא\"ש כן אלא דוקא היכא דלשון פסול לא שייך אלא אגט כגון ה\"ז גט פסול דאז ודאי ר\"ל שלא יגרש בו משום דלשון פסול הגט לא שייכא אלא אחר שכתבו כמובן משא\"כ הכא דלשון פסול לא קאי אלא אנכרי וה\"ק נכרי פסול לכתוב אז שייך שפיר לשון פסול וזה פשוט עוד ראיתי להרפ\"ח ז\"ל ס\"ק הנז' שתמה ע\"ד ה\"ה דבתורף אפי' בעומד ע\"ג בטל דמ\"ש כותי ועבד שכתב הרב שאין כותבין טופס לכתחילה אף בעומד ע\"ג ובחש\"ו כותבין לכתחילה בעע\"ג לכן כתב הוא ז\"ל דס\"ל לרבינו דבעע\"ג מהני אף בתורף ואפשר שהרב ז\"ל מפרש הסוגיא כך דלר\"ה מיירי בתורף ומ\"ה בעינן עע\"ג ור\"י פליג עליה וסובר בטופס בעינן עע\"ג אבל בתורף יודה (דלא) מהני עע\"ג עכ\"ל וליתא לע\"ד דדברי ה\"ה ז\"ל הם דברי רבינו ז\"ל בפי' המשנה שכתב וז\"ל ומ\"ש בכאן שהיא כשר הוא בתנאי שיהיה עע\"ג ויכתוב הטופס בלבד עכ\"ד ואם כן מה יענה למ\"ש בפי' המ' ולעיקר קושייתו עיין בהרב ב\"ח סימן קכ\"ג תי' לזה ודעת הר\"ן ובה\"ע ז\"ל דר\"ה ור\"י א\"ש לא פליגי דר\"ה דמוקי לה בגעע\"ג היינו בתורף אבל בשייר מקום התורף אפי' אין געע\"ג כשר ור\"י דמוקי לה בשייר מקום התורף היינו בשאין געע\"ג אבל בגעע\"ג מודה לר\"ה דכשר וכן דעת התו' ומהריב\"ל ז\"ל בחי' לגיטין הק' לפי שיטה הלזו דאם איתא דבשייר מקום התורף לבד סגי אם כן אמאי תניא בברייתא דנכרי פסול כיון דלאו בעע\"ג מיירי מתני' דאין לומר דפסול משום דאדעתא דנפשיה קעביד דאין לחלק בין נכרי לחש\"ו ולמימר דנכרי אדעתא דנפשיה עביד אלא דוקא היכא דגדול עע\"ג וליכא למימר דברייתא כר\"א דהא לר\"י א\"ש מתנית' נמי כר\"א היא וליכא למימר נמי דמתני' מיירי בשייר מקום התורף והברייתא בדלא שייר דאי היה מצינן למימר הכי א\"כ כי פריך לעיל אלא מעתה נכרי כו' והתניא נכרי פסול ומאי קושיא נימא דברייתא מיירי בשאין געע\"ג ובשלמא לשיטת רבינו ניחא דמצינן למימר דמש\"ה תניא בברייתא דנכרי פסול אפילו טופס משום דאדעתא דנפשיה קא עביד אבל לפי שיטה זו ק' וע\"ש מה שתי' שדבריו תמוהים והנה שיטת הר\"ן ובה\"ע שכתבנו דר\"א ור\"י לא פליגי ותרוייהו ס\"ל דגעע\"ג או שייר מקום התורף מהני הא ודאי לק\"מ קו' הרב ז\"ל דמצינן למימר דלר\"י א\"ש ברייתא מתוקמא בדלא שייר מקום התורף ומתניתין בשייר מקום התורף והא דלא משני הכי לעיל לר\"ה דמתני' בגעע\"ג וברייתא בשאין געע\"ג היינו משום דק\"ל דאי ברייתא איירי בשאין געע\"ג אמאי נקט נכרי גרידא הול\"ל נמי חש\"ו דפסול כשאין געע\"ג אמנם לר\"י א\"ש דמוקי למתניתין בשייר מקום התורף איכא למימר דברייתא איירי בדלא שייר מקום התורף ובישראל עע\"ג ומש\"ה נקט נכרי גרידא דאלו בחש\"ו בעע\"ג כשרים וכן ראיתי להרב העיטור מאמר ז' דקל\"ב שכתב כן בהדיא יע\"ש ומעתה מצינן למימר שדעת התוס' כדעת הר\"ן ובה\"ע ז\"ל וז\"ש אמאי דאקשי לעיל והא לאו בני דעת נינהו אתא לשנויי כלומר דשמואל לא סמיך אדר\"ה אבל אה\"נ דשמואל אזיל ומודה בגעע\"ג דמהני ואזלי לשיטתם דלעיל שכתבו בד\"ה והא לאו כו' שתי' דלא בעינן שליחות בכתיבה וכן כתב הפר\"ח ז\"ל סימן קכ\"ג ס\"ק ו' יעויין שם:<br><b> אמנם </b> לפי שיטת הרב התרומות והסמ\"ג דס\"ל דר\"ה ור\"י א\"ש פליגי אהדדי דלר\"ה בעומד ע\"ג כותבין אפי' תורף ולר\"י א\"ש עע\"ג לא מהני אלא א\"כ שייר מקום התורף דאז אפילו בשאינו עומד ע\"ג כשר וכמ\"ש מרן הב\"י סי' הנזכר יע\"ש קשה טובא דאמאי קתני בברייתא נכרי פסול דליכא למימר דברייתא מיירי בדלא שייר מקום התורף ונקט נכרי לאשמועינן דאפי' שהוא בן דעת יותר אפי\"ה פסול וה\"ה חרש שוטה וקטן דפסולין וכמ\"ש התוס' ד\"ה והא דא\"כ מאי פריך לעיל רב נחמן אלא מעתה נכרי כו' והתניא נכרי פסול אימא דברייתא איירי בשאין געע\"ג ונקט נכרי לאשמועינן דאע\"פ שהוא בן דעת יותר אפי\"ה פסול אלא ודאי דמשמע ליה דברייתא דקתני סתמא נכרי פסול אמתני' קאי ובכל גוונא קאמר דפסול ונלע\"ד לו' דס\"ל לרב התרומות והסמ\"ג כמ\"ש הרשב\"א בחידושיו שהקשה וז\"ל ומתני' דהכותב טופסי גיטין דלא מכשיר אלא מפני התקנה ומפרש לה ר\"י משום תקנ' סופר דעלמא משום ת\"ס הוא דשרינן הא לא\"ה לא וא\"כ חש\"ו ונכרי דלית בהו משום ת\"ס אמאי שרי איכא למימר דעיקר תקנה דמילתא משום ת\"ס התירו וכיון שהותר הותר בכל דלא פלוג רבנן עכ\"ל יע\"ש וא\"כ מצינן למימר דמשום הכי ברייתא ל\"ק ליה לשמואל דאיכא למימר דברייתא הא מני ר\"א היא דקתני במתני' ר\"א מכשיר בכולן חוץ מגיטי נשים דלית לית ת\"ס ואף על גב דרישא ר\"א היא הא אמרינן בגמ' תרי תנאי אליבא דר\"א ונקט נכרי לרבות' ומשום הכי לעיל לא קאמר דמיירי בשאינו עע\"ג משום דמשמע ליה דאמתני' קאי ובכל גוונא קאמר דפסול דסתמא קתני ועיין בהרב ח\"ה יע\"ש זה נ\"ל ליישב לפי שיט' הרב התרומות והסמ\"ג ז\"ל: האמנם ראיתי לה\"ה ז\"ל שכתב לפי שיטה זו וז\"ל ויש מי שפוסק כשמואל ולא בעי שמואל אלא שיור תורף ואם שיירו תורף מותרים לכתוב והנכרי הרי הוא כחש\"ו וי\"ל שהוא פסול לכתוב לכתחילה אפילו טופס ע\"כ כנראה שה\"ה ז\"ל קשיתיה קו' מוהריב\"ל ומשום הכי כתב די\"ל דנכרי אפילו בטופס פסול ודבריו תמוהים וכבר תמהו עליו הרב בני יעקב דקל\"ו ע\"ג והפר\"ח דכיון דלפי שיטה זו ס\"ל דלר\"י סגי בשייר מקום התורף גרידא משום דלא גזרינן טופס אטו תורף מה לי נכרי מה לי חש\"ו כי היכי דבחש\"ו לא גזרינן ה\"נ בנכרי דמ\"ש ולע\"ד נראה דדברי ה\"ה ז\"ל יש ליישבם כפי מ\"ש משם הרשב\"א דה\"ט דהתירו לכתוב בחש\"ו לכתחילה בשייר מקום התורף משום דכיון דהתירו לכתוב טופס שלא לשמה מפני תקנת סופר לא פלוג רבנן ומשום דק\"ל לה\"ה קו' מוהריב\"ל ז\"ל דכתיבנא משום הכי כתב די\"ל דנכרי פסול דס\"ל דדוקא בישראל דהתירו לגבי סופר מפני ת\"ס אז אמרי' דהתירו בכל דלא פלוג בין ישראל סופר לחש\"ו אבל בנכרי דלית ביה משום תקנת סופר כלל אוקמוה אדיניה דגזרו טופס אטו תורף ואף שהרשב\"א ז\"ל כתב דאף בנכרי פסול דלא פלוג מ\"מ ה\"ה ז\"ל לא ס\"ל אלא כדכתיבנא ודו\"ק אך הדבר הק' הוא למה שראיתי להר\"ן בשיטה כ\"י לחי' גיטין שכתב וז\"ל אמר ר\"י א\"ש והוא ששייר מקום התורף פי' ר\"י א\"ש לפרוקי קושי' דהא לאו בני דעה נינהו קא מיהדר ופליג עליה ר\"י דר\"ה בעי אפילו בטופס גדול עע\"ג ובהכי סגי ליה אפי' בתורף ור\"י א\"ש מכשיר טופס אפילו בלא עע\"ג ופסול תורף אפי' בעע\"ג וקי\"ל כר\"י הילכך כי תניא לעיל פסול בדלא שייר מקום התורף וה\"ה לחש\"ו עכ\"ל והשתא לפי דבריו קשה טובא קו' מוהריב\"ל דאם כן כי פריך לעיל והתניא נכרי פסול נימא דברייתא איירי בשאינו עע\"ג ונקט נכרי וה\"ה חש\"ו וכמ\"ש הר\"ן אליבא דשמואל וצ\"ל דס\"ל להר\"ן דרב נחמן דפריך לעיל הכי היינו משום דס\"ל דברייתא ע\"כ איירי בעע\"ג מדלא קתני חש\"ו בהדי נכרי אמנם שמואל דקאמר והוא ששייר ס\"ל דבריי' בדלא שייר ונכרי לאו דוקא דלא כרב נחמן צ\"ע עוד ראיתי להרשב\"א שכתב ליישב מה שהק' ממתני' דהכותב טופסי גיטין דלא שרי אלא מפני התקנה וז\"ל א\"נ איכא למימר דר\"י א\"ש מפרש לה משום תקנת עגונות ואפילו בנכרי וחש\"ו איכא משום תקנת עגונות דזמנין בעי למיזל ולא משכח אלא האי ואם לא שרית לה מעגן לה ויתבא עכ\"ד וק\"ל טובא לפי תי' זה דאם כן מאי פריך בגמ' שם דכ\"ג לר\"ז אר\"י דאמר אינה תורה ומתני' ר\"מ היא דאמר ע\"ח כרתי ואמר רבב\"ח אמר ר\"י ר\"א היא ופרש\"י ז\"ל ואמר רבב\"ח לעיל גבי אין כותבין במחובר והשתא מאי קושיא אדהוצרך לשנויי אמוראי נינהו אליבא דר\"י נימא דמשום הכי לא אוקמא למתניתין כר\"א ובשייר מקום התורף משום דאפילו לר\"א לא שרי טופס לכתחילה אלא דוקא מפני ת\"ס ור\"י מפרש מפני התקנה דמתניתין דהכותב מפני ת\"ס וכר' יונתן דאית ליה הכי התם ומה גם דנראה מדברי הרשב\"א דגריס התם רבי יוחנן ומשום הכי הכא דליכא ת\"ס אי מתני' ר\"א היכי שרינן הכא לכתוב לכתחילה והא אפילו ר\"א לא שרי אלא דיעבד וכדקתני מתני' התם אין כותבין במחובר ומשום הכי הוצרך לאוקמה כר\"מ ועיין בתו' בפ' כ\"ה דכ\"ו ע\"א ד\"ה אבל סיפא יע\"ש ויש ליישב בדוחק דקושית הגמ' היא דכיון דע\"כ לר\"י מוקי למתניתין דהכל כשרים כר\"מ מדמכשר לכתחילה אף ע\"ג דליכא משום ת\"ס אם כן מתניתין דאין כותבין במחובר נמי הוה ליה לאוקומ' כר\"מ וכדמודי לה ר\"ל התם ולא לוקמא חדא כר\"מ וחדא כר\"א ואי תרוייהו מוקי לה כר\"א ניחא אמנם לר\"ז אר\"י דמוקי למתניתין דהכל כשרים כר\"מ התם נמי אמאי לא אוקמא כר\"מ אלא דהא ליתא שהרי כתב הרשב\"א לעיל בדף כ\"ב דהיינו טעמא דמוקי לה ר\"י כר\"א אע\"ג דסתם משנה ר\"מ היא ואף על גב דחתמו שנינו משום דלא משמע ליה דליגזור תורף אטו חתימה ע\"כ אם כן הדרא קושיא לדוכתא וצ\"ע תו קשה מהא דגרסינן בפ' כ\"ה דכ\"ו אר\"י א\"ש והוא שיניח מקום ה\"א מותרת לכל אדם כו' ור\"א היא וצריכה דאי אשמועינן בהך קמייתא בההי' איכא לאוקמא כר\"א דקתני אין כותבין וקתני כתבו אבל סיפא דקתני שאין קיום הגט אלא בחותמיו אימא ר\"מ היא כו' ופרש\"י וז\"ל וצריכ' לשמואל לאוקמיה תלת סתמי בשייר מקו' התורף כו' אין כותבין במחובר והכל כשרים כו' והשתא כפי תי' זה דהרשב\"א דשמואל מפרש לה משום תקנת עגונות אם כן הא אצטריכי תרוייהו לאשמועינן דגבי מחובר גזרינן לכתחילה אבל בדיעבד לא ולגבי חש\"ו אשמועינן דלא תימא מפני התקנה הוא מפני ת\"ס וגבי חש\"ו דליכא ת\"ס אי מתני' ר\"א פסול לכתחילה קמ\"ל שמואל דמתני' ר\"א היא ובשייר מקום התורף משום דמפרש כאבימי דמפני התקנה היינו מפני תקנת עגונות ולזה יש לומר דמשום הכי ל\"ק תלמודא הכי משום דאם כן לא הו\"ל לשמואל אלא לאשמו' דמפני התקנה ר\"ל תע\"ג וממילא הוה מוקמינן למתניתין דהכל כשרים כר\"א אך הדבר הקשה הוא למ\"ש הר\"ן על ההיא מתני' דאין כותבין במחובר וז\"ל וא\"ת מ\"ש דהכא במחובר שרינן ליה בדיעבד ולקמן גבי חש\"ו שרינן ליה לכתחילה י\"ל דגבי מחובר דלא שכיח כולי האי אסרו לכתחילה והתיר בדיעבד וגבי חש\"ו דלא שכיח כלל שרי אפילו לכתחילה והשתא כפי דברי הר\"ן מאי קאמר תלמודא וצריכי הא אצטריכו תרוייהו לאשמועינן דגבי מחובר לכתחילה גזרינן ובדיעבד לא משום דלא שכיח כולי האי וגבי חרש שוטה וקטן אשמועינן דל\"ת דמתני' רבי מאיר מדמכשיר לכתוב לכתחילה קמ\"ל דמתניתין ר\"א דחש\"ו שאני דלא שכיח כלל וצ\"ל דחדא מינייהו נקט ודו\"ק. ועיין בהרב בני יעקב דף קל\"ג ע\"ב ודעת הרא\"ש ז\"ל שכתב בשם ר\"י דכל האי שקלא וטריי' דתלמודא אינו אלא לר' מאיר דלא בעי כתיבה לשמה אלא מדרבנן אבל לר\"א דס\"ל דוכתב דקרא אכתיבה קאי פוסל אפילו בישראל וגדול עומד ע\"ג משום דבעינן שליחות בכתיבה אבל דעת הר\"ן והרשב\"א ז\"ל דבכתיבה לא בעינן שליחות אלא כי היכי דתיהוי כותב לשמה והקשה הרב בני יעקב דף קל\"ד ע\"ד דנר' שהר\"ן ז\"ל פליג דידיה אדידיה שכתב בפ' התקבל אמתניתין דמי שהיה מושלך בבור ואמר כל השומע קולי יכתוב גט לאשתי הרי אלו יכתבו ויתנו ופרש\"י דכיון דאמר הכי שליחותיה קא עביד והק' הר\"ן ז\"ל מהא דאמרינן פ' אין בין המודר ותורם את תרומותי כו' ופרכינן הא קא מהני ליה דעביד שליחותיה ומשני באומר כל הרוצה לתרום יבא ויתרום אלמא בכה\"ג לא הוי שליחות והשתא ק' טובא דכפי מ\"ש כאן דלא בעינן שליחות בכתיבה וההיא דעד שיאמר לסופר כתוב הוי טעמא משום דלא חשיב לשמה אם כן אעיקרא דדינא מאי קו' מההיא דתרומות דלא חשיב כה\"ג שליחות נימא דכה\"ג לא הוי שליחות ומשום הכי גבי תרומה לא מהני דלאו שליחותיה קא עביד מיהו גבי גט כיון דלא בעינן שליחות אלא כי היכי דתהוי לשמה בגלוי דעתא בעלמא סגי וכיון דהא אמר יכתוב גט לאשתי מהני דתו לא חשיב סתמא עכ\"ד יע\"ש שהניחו בצ\"ע ואני תמי' עליו דמה לו עם הר\"ן ז\"ל דתקשי לי' קו' הלזו לפי סבר' כל הנהו רבוותא דכתיבנא דלא בעינן שליחות בכתיבה מההיא דגרסינן בפ' המדיר ד\"ע ע\"ב אמתני' דקתני עד שלשים יום יעמיד לה פרנס פריך בגמ' ופרנס לאו שליחותי' קא עביד אמר ר\"ה באומר כל הזן אינו מפסיד והדר פריך וכי אמר הכי לאו שליחותיה כו' והתנן מי שהיה מושלך בבור ואמר כל השומע יכתוב כו' הרי אלו יכתבו ויתנו ומשני הכי השתא התם קאמר יכתוב הכא מי קאמר יזון ע\"כ והשתא לפי דעת הנהו רבוותא מאי פריך ממתני' דכל השומע לימא דשאני התם דלא בעינן שליחות אלא כי היכי דתיהוי כתיבה לשמה ומשום הכי בגילוי דעת בעלמא שרוצה לגרשה סגי ולעולם דכל השומע לא חשיב שליחות ולעיקר קו' ז\"ל נראה דלק\"מ דקו' הר\"ן ז\"ל היא למאי דקתני במתניתין הרי אלו יכתבו ויתנו דגבי נתינה דבעינן שליחות לכ\"ע היכי מהני הא לא חשיב שליח ומאי דפריך התם בכתובות נמי היינו מה\"ט ופשוט ועיין בספר מחנה אפרים ה' אלו ד\"י ע\"ב ובס' מכ' מאליהו שער א' סי' א':<br><b> טעם המלך</b>\n<b> ד) </b>\n<b> פה </b> יש לפקפק פקפוקי דברים ומילי מילי קתני הנה הרב גט פשוט בסימן קכ\"ג עומד על דברי הרמב\"ם דנקט טעמיה דעכו\"ם פסול. משום דלדעתי' דנפשי' קעביד והדר אומר גבי עבד דפסול משום דאינו בתורת גיטין. וא\"כ הא נכרי נמי היינו טעמא דפסול ולמה נתן הר\"מ טעם אחר בנכרי ועוד הקשה שם בשם מוהרש\"ך על דין חרש שוטה וקטן גופא. דהא משמע מהר\"ם ריש פ\"ב דגירושין שכתב וז\"ל זה שאמר בתורה וכתב לה ספר כריתות ונתן בידה א' הכותב בידה וכו'. יש לדון מדבריו דבעי' הסופר יהיה מבני שליחות דהרי השוה בכתיבת הגט הסופר לשליח הולכה אלמא משמע דמטעם שליחות הוא דהסופר כתב בשליחות של בעל. והרי כתב בפ\"ב דשלוחין ושותפין דאין הגוי נעשה שליח שנאמר כן תרימו גם אתם גם חש\"ו אינם נעשים שלוחים ולפי שאינם בני דעת וכן נתבאר בחשן משפט סימן קפ\"ח וכיון שכן הדבר קשה להלום מ\"ש הר\"מ כאן לענין כתיבת הגט דחרש שוטה וקטן אינם כותבין את הגט לפי שאינם בני דעת וכותי לפי שעל דעת עצמו הוא כותב. לפום הך טעמא משמע דלא בעינן בכתיבה שיהיה בני שליחות ואם אחרים עומדים על גבו על כל פנים היא ספק מגורשת ואף אם נרצה לדחוק שמ\"ש בריש פ\"ב דגירושין א' הכותב וא' האומר לאחר לכתוב לא הוי מטעם שליחות מה שאין הדעת סובל בדבריו אפ\"ה יש להקשות מ\"ש דגבי עבד כתב דטעמא דאינו כותב משום דאינו בתורת גיטין וקדושין כלו' דאינו מבני כריתות וגבי גוי כתב דטעמא הוי משום דעל דעת עצמו הוא כותב והל\"ח עמד בקושי' זו בדרך קצרה גבי מ\"ש הרמב\"ם והעבד אינו בתורת כו' כתב וז\"ל אע\"ג דבגמ' נתנו כו' ה\"ה דהוי מצי למימר הך טעמא אלא טעמא רוויחא נקט עכ\"ל ולא ידענא מה טעמא רוויח' יש בזה כו' עכ\"ל הצריך והוא האריך עוד שם למעניתו ודחק את עצמו יותר מהרב לח\"מ גם הרב ב\"ש (בסי' קנ\"ג ס\"ק ה') הרגיש בקושי' זו דאמאי שינה הרמב\"ם מעבד לכותי וכתב דלכן נקט הרמב\"ם טעמי' גבי גוי משום דאדעתי' דנפשי' קעביד דמשום טעם זה פסול נמי מומר דמומר הוי בתורת גיטין וקדושין ואפ\"ה הוי כעכו\"ם לענין פסול הכתיבה משום דאינו כותב לשמה וזה לכאורה טעם נכון אמנם גם על זה יש לפקפק חדא דאין זה ברור כמו שמציין הרב ב\"ש בעצמו ועיין סי' קמ\"א והתם הביא בשם תוספת סנהדרין בס\"ק מ\"ז דמומר נמי אינו מקרי בן ברית ואינו בתורת שליחות ועיין בא\"ח במג\"א (סי' קפ\"ט סק\"א) ואנחנו בעניותינו עמדנו על הפרק הזה אי מומר הוי שליח או לא בהלכות גניבה יעויין שם ועיין בפנים מאירות חלק ב' סי' ל\"ח ועוד הא תינח לתרץ הר\"מ עצמו אבל מ\"מ קשה לפי זה על הש\"ס מדוע אמר הש\"ס טעם זה גבי נכרי משום דלדעתי' דנפשי' קעביד ולא מתרץ היינו טעמא משום דאינו בתורת גיטין ולא הוי בר כריתות וכן מאי הקשה ר\"נ כלל מברייתא דקתני נכרי פסול הא התם היינו טעמא דלא הוי בן ברית וכקושית תוס' במקומו דבור המתחיל בני דעה נינהו ועיין במהרש\"א: ואולם מאור עינינו הרב בעל פני יהושע העלה נמי דדעת הרמב\"ם דבעינן שליחות לענין כתיבה ומשום זה באמת התורף פסול גבי חרש שוטה וקטן משום דלאו בני שליחות נינהו אלא דמשום זה אין פסול אלא תורף אבל טופס לא פסול דמשום חשש שליחות לא גזרינן טופס אטו תורף ועל זה הק' הש\"ס והא לאו בני דעה נינהו והוי שלא לשמה ובענין שבעינן הכתיבה לשמה גזרינן בכל מקום טופס אטו תורף ועל זה משני הש\"ס בגדול עע\"ג עייש\"ה בפני יהושע ולפ\"ז הכל יבא על נכון דלכן נקט הרמב\"ם טעמיה דלא הוי לשמה ולא נתן טעם גבי זוי משום דלא הוי בן כריתות כיון דמשום זה לא נפסל אלא התורף אבל הטופס כשר. אבל משום דלדעתיה דנפשיה קעביד גזרינן טופס אטו תורף ואנכי מצאתי ת\"ל און לדברי הרב פני יהושע בזה הסברא דרק משום חששא דלשמה גזרינן טופס אטו תורף ולא בשאר פסולי הגט והוא בדברי הרב תרומות הדשן סי' רכ\"ח שעומד על דברי התוס' גיטין (ד' א') ד\"ה מודה ר\"א במזוייף מתוכו שכתבו שם סה\"ד דאיכא למיגזר כתיבה אטו חתימה דאם אין עושין חתימה לשמה גזרינן פן לא יכתבו גם הכתיבה לשמה וכתב הרב תרומת הדשן וז\"ל ורציתי לחלק מתרי טעמא דשאני פסול שלא לשמה משאר פסולין למגזר בהו בחתימה אטו כתיבה טעם האחד דשלא לשמה שכיחי טפי משאר פסולין כדאיתא בהדיא בתוס' ריש גיטין ואמרינן בכל דוכתא מלתא דשכיח גזרו בהו רבנן תו איכא התם בתוס' דר\"א מפרש לפי שאין בקיאין לשמה כלו' שאין חוששין בדרשא דלשמה וא\"כ נראה נמי דמש\"ה שייך למגזר ביה טפי כדאשכחן נמי בכמה דוכתי דמידי דמזלזלו ביה גזרו ביה רבנן טפי כדי לעשות חיזוק לתורה עכ\"ל הצריכין כעת לענינינו ולקמן נדבר עוד בזה ובשאר דבריו שם עכ\"פ חזינן דהעלה דשאני לשמה משארי פסולים לענין שבחשש שלא לשמה גזרינן כתיבה אטו חתימה משא\"כ בשארי פסולים א\"כ ה\"נ אמרינן לענין טופס ותורף דמ\"ש טופס ומ\"ש חתימה וה\"נ אמרינן דלא גזרינן טופס אטו תורף אלא בחשש לשמה ולא בשארי פסולים דמ\"ש והבין. ואם נקטינן פלגן בידן וכמו שמצדד הרב גט פשוט שהבאנו דהרמב\"ם לא צריך שליחות גבי כתיבת הגט ובאמת חרש שוטה וקטן כשרין לכתוב אף תורף מפאת הזה אלא דלאו בני דעה נינהו ורק גוי ועבד פסול משום דלאו בני כריתות נינהו אך חש\"ו נקראין בני כריתות וכמו שמצדד התוספות והרא\"ש אך על זה הקשה בתוס' אמאי צריך הש\"ס למימר נכרי משום דלדעתיה דנפשיה קעביד הלא פסול מפאת שהוא אינו בן כריתות ויש לתרץ לפי הצעותינו והיינו דלפי שיטה זו פירשינן פי' השמועה דר\"ה דאמר והא לאו בני דעה נינהו ומשני בגעע\"ג מפ' המתני' בין בטופס בין בתורף ובשניהם בענין געע\"ג וכן דעת הב\"י בסימן קנ\"ג לפירש\"י ותוס' דבין בטופס ובין בתורף בעינן געע\"ג וע\"ז מקשה ר\"נ והא תניא נכרי פסול כלומר הלא הברייתא על המתני' קאי והיכא דאיירי המתניתין דחש\"ו כשרין בכל זה הנכרי פסול וקשיא לפ\"ז תינח תורף נכרי פסול משום דלא הוי בר כריתות אבל טופס מאי איכא למימר דהא משום חשש דלאו בר כריתות הוא לא גזרינן טופס אטו תורף ואי משום דלא מכוון לשמה הא בגעע\"ג להוי כשר וע\"ז משני דגבי נכרי לא מהני גדול עע\"ג ושמחתי מאוד דבזה תרצתי קושית מהרש\"א על תוס' דהקשה אמאי נקטו תוס' בלשונם אבל קשה דמשמע דלא פסול נכרי אלא משום דלדעתיה דנפשיה קעביד ותי\"ל דלאו בני כריתות נינהו והקשה המהרש\"א מדוע לא הקשו תוספות בתוקף מאי הקשה ר\"נ כלל וכלל הא נכרי שפיר הוא דפסול ולפי הצעותינו יהיה נייחא דהנה עוד כתב התרומות הדשן בסימן רכ\"ח וז\"ל עוד הבאתי ראיה דע\"כ לא בכל פסולי גט גזר ר\"א חתימה אטו כתיבה דגבי גט העולה בערכאות של גוים פריך תלמוד' לעיל (י' ב') והא לאו בני כריתות נינהו אמר ר\"ז ירד ר\"ש לשיטתו של ר\"א דאמר עידי מסירה כרתי ופריך והא מודה ר\"א במזוייף מתוכו שהוא פסול ומשני בשמות מובהקין דליכא למיחש בהו דלמא אתי למסמך עלייהו ע\"כ והשתא אי בכל פסולין גזרינן כתיבה אטו חתימה מה מועיל שמות מובהקין נהי נמי דליכא למיחש דלמא אתיא למימסר בנפשייהו משום דכולי עלמא ידעי דגוים פסולין הם לעדות ובודאי יודעין דאנו אעידי מסירה סומכין מכל מקום ניגזור כתיבה אטו חתימה מטעם פסול אחר שאם נתיר שיחתום גוי בגט אתי נמי לאכשורי שיכתוב הגוי גט והוי פסול מדאורייתא משום דבעינן שליחות בכתיבה לר\"א לחד פי' ר\"י כדאיתא בתוס' ובאשר\"י בפרק שני והרמב\"ם נמי סובר כהאי פירושא והשיב לי חד מרבוותא אהוכחה זו דלדידי נמי קשיא דהא מודינא דפסול לשמה ודאי גזרינן כתיבה אטו חתימה כדאיתא בהדיא בתוס' א\"כ קשה מה מועיל שמות מובהקין אכתי אינם חותמין לשמה כדאמרינן דנכרי אדעתיה דנפשיה קעביד ופסול לכתיבה אפי' בישראל עומד ע\"ג אמנם נראה דל\"ק לדידי כלל דיכילנא למימר כיון דשמות מובהקין הם ויודעים דגוים נינהו לא טעינן בהו לאכשרינהו בכתיבה מדמכשרי להו בחתימה דכ\"ע יודעין לר\"א כתיבה לשמה דאורייתא וחתימה דרבנן והך סברא גוי אדעתיה דנפשיה קעביד לאו פסול ודאי הוא אלא חששא כפרש\"י פרק שני חיישינן אפי' אם יאמר שכותב לשמה גמר בלבו לשם אחר והך חששא בכתיבה דאורייתא חיישינן להו בחתימה דרבנן לא חיישי לה אבל אם גוים פסולין לכתיבה משום דבעינן שליחות כפי' בתרא דר\"י שפיר שייך למגזר כתיבה אטו חתימה אפי' אם ידעינן דגוים נינהו דיאמר אם כשרים לחתימה דעדות הוא אע\"ג דכל עדות הגט בעינן דוקא הני דבני כריתות הן אפי' לפירוש קמא דר\"י כדאיתא בהדיא בתוס' פרק שני דר\"מ סובר כו' והך פסול דבני כריתות פסול ודאי הוא ולא מחמת ספק עכ\"ל כונתו בקצרה כיון דזה שנכרי אינו כותב לשמה הוי רק ספק דדלמא אפי\"ה מכוין לשמה ולכן ידעינן דגבי חתימה הקילו כיון דחתימת לשמה הוי רק מדרבנן סמכו על הספק דדלמא מכוין לשמה ולא יחלפו כתיבה בחתימה מה שאין כן בשאר פסולין ודאי יחלפו הכתיבה בחתימה דיאמרו אם בחתימה מותר ה\"נ בכתיבה וע\"כ דבשאר פסולים לא גזרינן כלל וכלל ועיין בזה כי נכון הוא ולפי זה ה\"נ קשיא מאי משני הש\"ס נכרי לדעתיה דנפשיה קעביד תינח תורף טופס מאי איכא למימר ואין לומר דגזרינן טופס אטו תורף משום חששא דלשמה הא בכי ה\"ג לא גזרינן כיון דהוי רק ספק והכל יודעין דלהכי לא חששנו בטופס וכמו שהעלה הרב תרומות הדשן לענין חתימה דחתימה וטופס לר\"א חד דינא אית ליה ואדרבא קל ליה יותר הטופס מחתימה דחתימה הוי עכ\"פ חשש עדות כאשר יראה כל מעיין בצדק וע\"כ לפ\"ז באמת צריכין למימר האי דנכרי פסול לא איירי בטופס אלא בתורף לחודיה וע\"ז שפיר קשיא אי איירי בתורף לחודיה מתחלה ל\"ק מידי אמאי נכרי פסול הא פסול מצד טעם אחר והיינו משום דלאו בני כריתות הוא וא\"כ זהו כוונת התוס' דמקושית רב נחמן אין ראייה די\"ל דלעולם נכרי פסול מטעם שאין בר כריתות הוא ואפ\"ה מקשי רב נחמן מברייתא דקתני נכרי פסול משמע בין בתורף ובין בטופס וטופס מאי איכא למימר הא משום שאינו בר כריתות לא גזרינן טופס אטו תורף אבל מדברי התרצן שפיר הראיה דמשני נכרי על דעתיה דנפשיה קעביד ולא הוי רק ספק דדלמא לאו אדעתיה דנפשיה קעביד ועיין בב\"י סימן הנז' דהעלה ג\"כ אדעתיה דנפשיה קעביד הוי רק ספק עיי\"ש מה שבאר בדברי הרב המגיד וא\"כ אכתי קשיא תינח תורף טופס מאי איכא למימר ומתורץ בזה דקדוקו של מהרש\"א ז\"ל כמבואר מאליו:<br><b> ואולם </b> יש לפקפק עוד בדבר הצריך עיון בזה. ונבחנה דברינו הנה אמרנו והנחנו ליסוד מוסד סברת התרומות הדשן דהא דגזרינן טופס אטו תורף היינו דוקא מפאת חששא דלשמה אבל בשאר פסולי גט לא חיישינן והיינו כפי שאמר ר\"ת לעיל לפי שדרשה דוכתב לה לשמה אין חוששין ומש\"ה שייך למגזר טפי דמידי דמזלזלו בה גזרו רבנן אבל פסול דבר כריתות ושליחות לא גזרינן דידעינן דגוי פסול לכל שליחות דידעי דלתורף פסול ורק לטופס כשר ולא גזרינן טופס אטו תורף א\"כ לפ\"ז אכתי קשיא למאי צריך הרמב\"ם לתת הטעם גבי גוי משום דלדעתיה דנפשי' עביד ואי משום האי טעמא קשיא למאי צריך הרמב\"ם לתת הטעם גבי גוי משום דלדעתי' דנפשי' עביד ואי משום האי טעמא יען שאם רק פסול כיון דלאו בני כריתות לא הוי גזרינן טופס אטו תורף אכתי קשיא אמאי גזרינן הא סוף כל סוף לא יבוא לידי תקלה דכיון דהאי דבר כריתות דרשה גמורה וכ\"ע ידעי דנכרי לאו בר כריתות תו לא יתנו לכתוב התורף ע\"י גוי והא דגזרינן טופס אטו תורף היינו בכהאי גונא דאין שם נדנוד פסול זולת הך פסול דלשמה דאמרינן דחיישינן אם נרשה לכתוב הטופס יכתבו גם התורף כמו גבי סופר במתניתין דכל הגט אבל בגוי הרי מ\"מ לא יכתוב התורף כיון דלאו בר כריתות הוא וכי משום דאיכא עוד איסור וחשש שלא לשמה מגרע גרע? איברא לא עלי תלונה זאת זולת גם על הרב תרומת הדשן יש לחכך בזה דמאי השיב לו חד מרבוותא דאף לדידי' קשיא גבי ערכאות של גוים נגזור עכ\"פ כתיבה אטו חתימה כיון דאין חותמין לשמה הא לדידי' ל\"ק ולא מידי דכיון דהעלה אם גוי פסול משום שליחות ובני כריתות הכל יודעין וליכא למגזר א\"כ מהאי טעמא גופא תו לא גזרי נמי מפאת דינא דלשמה דסוף כל סוף לא יכתבו הגט דידעי דגוי לאו בר מכתב גט הוא משום דלאו בר כריתות הוא והא דגזרו חתימה אטו כתיבה היינו בגונא שאין לחוש אלא לפסול דשלא לשמה לבדנה ובגונא דאיירי תוס' לעיל (ד' א) בענין מזוייף מתוכו ודוחק לומר דהכי פירושו דודאי גבי גוי גופא ל\"צ לגזור כלל טופס אטו תורף או חתימה אטו כתיבה אלא הכי גזרינן דמי שרואה הגוים יחתום או כותב הטופס והרי אנן ידעינן דגוי ודאי חותם וכותב שלא לשמה ע\"כ יאמר דלא בעינן לשמה ואע\"ג דלא יכתוב הגוי התורף משום דלאו בר כריתות מ\"מ יכתוב ישראל אחר גט שלא לשמה וזה דוחק גדול ולא מצאתי כה\"ג אלא כל מה שמצינן גזירה טופס אטו תורף דהיינו בכותב א' ולא מגברא לגברא. אך כ\"ז אם נקטינן סברת תרומות הדשן השני' אבל הלא תרומות הדשן תרי טעמי נקט ואמר דלהכי לא גזרינן גבי שאר פסולי גט חתימה אטו כתיבה משום דלא שכיחא כל כי האי גונא ומלתא דלא שכיחא לא גזרו בהו רבנן וכן כתב הפ\"י וא\"כ שפיר אמרינן כל מקום שאיכא החשש לשמה גזרינן כיון דשכיח הוא ואדרבה אם עוד יש לחוש לפסול אחריתא מכ\"ש דגזרינן וכי משום זה אזדא לי' חששא דשלא לשמה. עוד רגע אדבר כי הנה ראיתי בפני יהושע עוד טעמא אחרינא והוא אחר שאמרו חכמים שחרש שוטה וקטן אינן כשרין לכתוב הגט זולת ע\"י גדול עומד ע\"ג תו כלל ליכא למגזר טופס אטו תורף משום שאינן בר כריתות ובני שליחות והיינו שהפ\"י אזיל אם אמרינן דחש\"ו נמי פסולין משום לאו בר שליחות המה דהא הגדול שעומד ע\"ג לא יתנו לכתוב להן התורף ובגוי לפ\"ז באמת פסול הטופס נמי עי' היטב בפ\"י שקצר בלשונו מאוד. וא\"כ האי גדול עומד ע\"ג עושה ב' פעולות חדא ע\"י עמידתו הרי כותב לשמה ועוד שלא גזרינן מפאת בר כריתות ושליחות טופס אטו תורף דהגדול לא יניחו לכתוב. ולפ\"ז אמרתי דמתורץ קושית הפ\"ח בסי' שלפנינו והביאו הרב פה בהלכה דהקשה לשיטה זו דמ\"ש הש\"ס אר\"י אמר שמואל והוא ששייר מקום התורף כלומר דמוסיף על ר\"ה הא דמהני עומד ע\"ג דוקא לענין טופס אבל לא לענין תורף וא\"כ אי בתורף לא מהני נגזר טופס אטו תורף ומשני גזרה לגזרה הוא עיי\"ש. ולפ\"ז ל\"ק דדעה זו היא דעת ה\"המ אליבא דרמב\"ם וא\"כ י\"ל הכי הוא הענין דודאי לענין תורף לא מהני עומד ע\"ג ואפ\"ה לא גזרינן טופס אטו תורף דכיון דעומד ע\"ג הוא הא לא יניח לו לכתוב התורף משום דלאו בר שליחות ובני כריתות ושוב דאין לגזור טופס אטו תורף משום שלא לשמה דמה הוי ומה גרע הא לא יכתוב עכ\"פ תורף הגט מפאת הזאת דלאו בר כריתות הוא כמו שהערנו בסמוך:<br><b> ואגב </b> אזכיר עוד מה שאמרתי בחדושי בפי' הש\"ס דאמר הרי א\"ר נחמן כו' והא ודאי נכרי אדעתא דנפשי' קעביד ועיין פירש\"י ותוס' שנדחקו דהרי שפת יתר הוא דהא כבר אמר לעיל נכרי אדעתא דנפשי' קעביד ומה סיים בזה. ואולם אמרתי אחר שדקדקנו שינוי לשון של הש\"ס דלעיל אמר נכרי אדעתא דנפשי' קעביד וה\"ק והא ודאי כו' בהא חזינן דכונת הש\"ס להוציא סברת ה\"המ וב\"י ותרומות הדשן שהבאנו בסמוך דהא דנכרי אדעתא דנפשיה קעבד רק ספק הוא וכמו שהוציא הר\"ב תרומות הדשן מלשון רש\"י אלא האי נכרי ודאי אדעתיה דנפשיה קעביד והנ\"מ אם הגט פסול ובטל בדיעבד ועיין בב\"י היטב. והנה רב נחמן קאמר הכי לאו מלתא כו' דמדנכרי לענין הבאה כו' ש\"מ לענין כתיבה כשר. ולכאורה אין ראיה דלעולם י\"ל נכרי לענין כתיבה נמי פסול אלא ההפרש בין כתיבה להבאה דבהבאה פסול אפילו בדיעבד דשליחותיה בטל אבל לענין כתיבה עכ\"פ בדיעבד כשר אבל לכתחלה פסול משום דנכרי אדעתא דנפשיה קעביד ספק הוא ולכן לכתחלה פסול ובדיעבד כשר א\"כ י\"ל דלעולם כולה ר\"א היא ולכן מסיים והא נכרי ודאי אדעתא דנפשיה קעביד כלומר לא ספק הוא אלא ודאי א\"כ לר\"א אפילו בדיעבד פסול ואמאי ל\"ק במתני' כמו שתני לענין הבאה וע\"כ דמתניתין כר\"מ אתיא דאפילו לכתחלה כשר דוק ועיין ועיין לעיל בדברי רבינו המחבר סוף הל' ז'. ומדברי הרמב\"ם (הלכות תפילין פרק א' הי\"א) נמי משמע דהאי דאמרינן דנכרי אדעתא דנפשיה קעביד ודאי הוא ולא ספק דהא פסק שם וז\"ל גויל של ס\"ת וקלף של תפילין או של ס\"ת צריך לעבוד אותן לשמן ואם עבדן שלא לשמן פסולין לפיכך אם עבדן הכותי פסולין אע\"פ שאמרנו לו לכותי לעבד עור זה לשם הספר או לשם התפילין פסולין שהכותי על דעת עצמו הוא עושה ולא על דעת השוכר אותו לפיכך כל דבר שצריך מעשה לשמו אם עשאוהו הכותי פסול עכ\"ל. וכתב הכ\"מ שם דרמב\"ם למד דין זה דלא מהני אם ישראל מצוה לו לכתוב לשמה מסוגיא דגיטין דף כ\"ג והוא סוגייתינו ואי אמרת דספק הוא דאולי כתב לשמה מפני מה הס\"ת בדיעבד פסולה הא הוי רק ספק וככל ספק דרבנן דכל עצמה שבעינן עיבוד לשמה לאו הלכה למשה מסיני הוא ועי' בהרא\"ש הלכות קטנות מביא לצדד דאם אין ס\"ת אחרת כשרה אף אם ודאי ידעינן שלא נעבד העור לשמה ועיין בטור ובש\"ע סי' רע\"א ובב\"י שם וע\"כ דהר\"מ סובר שהאי שהגוי אדעתא דנפשיה קעביד הוא ודאי. ומעתה לדעת הרמב\"ם נמי לא מהני גבי מצה אם לש הגוי וישראל עומד ע\"ג וכמו שהובא בש\"ע (סי' ת\"ס סעיף א) דודאי נכרי אדעתא דנפשי' קעביד וכרשב\"א בתשו' סי' כ\"ו הובא בב\"י ועיין במג\"א שם סק\"א ובפר\"ח שם וראיתי להרשב\"א בתשובה ההיא וכן נכפל תשובה זאת ברשב\"א סי' תקצ\"ג שכתב וז\"ל והר\"ר יונה כתב דכל שאפשר לעשותו ע\"י שליח כגט ושחיטה כונת העומד ע\"ג ככונת העושה מעשה דהו\"ל כשליח ואפילו בגט כשר ואפילו שוטה ואפילו בשחיטה אלו היה גדול עומד ע\"ג כו' אבל חליצה שא\"א לעשותה ע\"י שליח אף כונת העומד ע\"ג לא מהני בין בשוטה בין בחרש וקטן עכ\"ל. כונת רבינו יונה כך היא כל דבר שאין נעשית אלא ע\"י עצמו כגון חליצה שא\"א ע\"י אחר דלא מהני אם אחר חולץ אלא אחי המת צריך לחלוץ בעצמו אבל גט ושחיטה מהני אם אחר כותב או משום דלא בעינן כלל שליחות ואחר יכול לעשות כמו שחיטה אף אם הבהמה שייך לראובן שמעון יכול לשחוט ואין צריך לזה אפילו לשליחות וכן גט אחר כותב או שא\"צ לשליחות כלל וכלל גבי כתיבת הגט כהך פוסקים או אפילו אם צריכין לשליחות גבי כתיבה כדעת הר\"י ודעמיה מ\"מ מהני שליח אבל גבי חליצה לא כן שלא מהני כלל וכלל שליח אלא האח של המת עצמו צריך לחלוץ זהו ברור כונת הר\"ר יונה ובא הוא לתרץ קושית התוס' בסוגיין דהקשו מהאי דחולץ דלא מהני עומד ע\"ג ותירץ הוא דמש\"ה לא מהני משום דצריך הפעולה לעשות ע\"י עצמו צריך למפעל הפעולה ובסיועת אחר שפיר דמי והיינו שהר\"ר יונה נמי סובר בעיקר הענין כפירוש התוס' דגבי שחיטה נמי מהני עומד ע\"ג והא דאחרים רואין אותן פסולין למ\"ד דבעי כונה לשחיטה התם ה\"ט דאין מכוין לשום דבר וכמו שמחלק תוס' עצמן בכונות הנושא לענין אחד עומד ע\"ג ולענין אחרים רואין ראייה בעלמא ומעתה אין אנכי רואה שום פקפוק בדברי הר\"ר יונה ותמה אני על הרב בני יעקב דף קל\"ז וז\"ל ועיין בתשובת הרשב\"א ז\"ל סי' כ\"ו שכתב משם הר\"י תי' אחר למ\"ש התוס' מהאי סוגיא דגדול עומד ע\"ג להאי דחולין דבמידי דמהני שליחות כגון גט ושחיטה ומהני געע\"ג יע\"ש ונראה דטעות סופר מ\"ש דמהני בשחיטה שליחות דהא לדעת ר\"י רואין אותן וגדול עומד ע\"ג כי הדדי נינהו ומהאי דחולין מוכח דלא מהני היכי דבעי כונה לכן נראה שט\"ס הוא דבשחיטה לא חשיב שליחות משום דהשוחט כונתו לחשוב לע\"ז ולפוסלו וכ\"כ שם בחדושיו לחולין ע\"ש והנראה לעניות דעתי כתבתי כי לפי דעתי אין כאן ט\"ס כלל ועיקר הדברים שבא הר\"ר יונה לתרץ הוא מחליצה וכונתו מבואר לכל מעיין שם ובהאי דעומד הרב ז\"ל פה להקשות על הני רבוותא דס\"ל דלא בעינן שליחות גבי כתיבה א\"כ קשה מהאי דהקשה הש\"ס כתובות ריש פ' המדיר (ע' ב) ופרנס לאו שליחותיה קעביד אמר ר\"ה באומר כל הזן אינו מפסיד והדר פריך הש\"ס וכי אמר הכי לאו שליחותיה קעביד והא תנן מי שהיה מושלך כו' והשתא אי לא בעינן שליחות מאי קא פריך הש\"ס הא לא בעינן שליחות ומסיק רבינו המחבר דעיקר קושית הש\"ס ממאי דאמרינן הרי אלו יכתבו ויתנו והא גבי נתינה ודאי בעינן שליחות עד כאן לשון רבינו דברי פי חכם חן ואמת יהגה חכו. אמנם אין כן דעת גדולים ועי' בשיטה מקובצת בכתובות שם שהביא משם כמה ראשונים קושית הרב והוכיח דבעינן שליחות לכתיבה מכח הוכחה זאת ולא מתרץ כדעת הרב. ודאתאן עלה נימא מלתא במה שתרצתי קושית הר\"ן על הרמב\"ן בענין הזה וז\"ל הר\"ן שם כפי אשר הביאו הרב פה וא\"ת הא תנן בפ' אין בין המודר (ל\"ה ב) ותורם כו' אלמא כה\"ג לא הוי שליחות דאי הוי מאי מפרקינן הא קא מהני ליה ואינה קושיא דהתם כל הרוצה לתרום קאמר מדעתיה כו' וגבי תרומה אפילו גלי דעתיה נמי מהני כדאמרינן בפ' ואלו מציאות כו' כ\"כ בחדושי הרמב\"ן ז\"ל ותמהני דהתם בפ' אלו מציאות דוקא דשויא שליח כו' וה\"נ מסתברא דאי לא שויא שליח מי הוי תרומתו תרומה דאתם גם אתם לרבות שלוחכם כו' עכ\"ל הר\"ן עייש\"ה. ואומר אני דיש לקיים דברי הרמב\"ן דהנה ודאי הר\"ן בנדרים שם ד\"ה ה\"נ באומר כל הזן אינו מפסיד כתב נמי לכאורה כזה הלשון דבכה\"ג מהני גבי תרומה דבגלוי דעת לחוד סגי לאו למימר כדעת הרמב\"ן לכאורה דא\"כ דברי הר\"ן סותרין את עצמן אלא דכונתו כמו שמסיים הכא דכל הרוצה הוי שליחות מעליא אלא גבי נדר לא הוי מהני כיון דלאו לדידיה שויא שליח וכן משמע מסיומא דברי הר\"ן שם שכתב בהדיא דהוי לשון שליחות והוי לישנא מציעתא ומשו\"ה נהי דלגבי מודר לא הוי שליחות לגבי תרומה הוה שליחות עייש\"ה אבל להרמב\"ן דכתב דלא הוי לשון שליחות כלל אלא דלגבי תרומה לא בעינן שליחות שפיר הקשה הר\"ן הא ודאי לגבי תרומה נמי בעינן שליחות דאתם גם אתם כו' לכן נראה לי לומר דבר חדש דהנה יעויין בתשובת תרומת הדשן סי' קפ\"ח דר\"ל ולצדד כיון דשליחות מטעם זכייה הוא היכא דאיכא זכייה לבעל הבית לא בעינן שליחות בהדיא והקשה הוא עצמו מאלו מציאות שם דאמרינן דצריך לשויא שליח אף דנגלה דעתו למפרע דניחא ליה וזכות ליה ומסיק היינו כיון דבשעת הפרשה לא ידענו דניחא ליה עייש\"ה בכל דבריו וא\"כ יש לומר דהכא בנדרים איירי בגוונא דניחא ליה וזכות הוא לו ונעשה שלוחו ממילא כיון דזכייה מטעם שליחות אלא אם לא גילה דעתיה מתחלה ואמר כל הרוצה לתרום כו' לא מהני אח\"כ שניחא ליה וידעינן למפרע שזכות הוא לו כסברת תרומת הדשן בסוף דבריו דעל למפרע לא מהני לכך צריך גילוי דעת ובמה שאמר כל הרוצה לתרום מגלי דעתיה דניחא ליה וידעינן בשעת הפרשה ואף שלא הוי לשון שליחות מ\"מ נעשה שלוחו מפאת זכייה ועיין בזה: ואגב אורחין אעתיק מה שכתבתי בגליון ש\"ע י\"ד שלי (סי' רל\"ה סק\"ח) דמסיק שם הש\"ך להלכה דאם הדיר הנאה מאשתו ואמר כל הזן אינו מפסיד אף שהוא אינו שלוחו מ\"מ חייב לשלם וע\"ש בט\"ז וכתבתי שם בגליון זה ליתא ונעלם מרבינו הש\"ך דברי הר\"ן בנדרים (ל\"ה ב') בסוף ד\"ה ה\"נ דכתב בפי' וז\"ל וה\"נ מוכח דהא דאומר כל הזן אינו מפסיד אינו חייב לשלם דלא שויא שליח כלל וכן העלה הרב שיטה מקובצת על כתובות בשם גדולי ראשונים ק\"ל עכ\"ל שם: ומידי דברי זכור אזכור ואעתיק הנה מה שכתבתי בחדושי כי הוא דבר נחמד מאוד ורווחא שמעתתא והוא לפירוש הש\"ס בנדרים (ל\"ה ב') שאיירינן ביה דהכי רהיטא סוגיין שם איבעי' להו כו' ת\"ש כו' וא\"א צריך דעת הא קא מהני כו' ועיין שם בר\"ן ד\"ה אלא לאו א\"צ דעת דכ' וז\"ל ומאי דכתיב במקצת נסחו' וא\"א צריך דעת הא קא מהני ליה לישנא יתירה הוא דהא כבר אמרינן אילימא לדעתיה של בעל הכרי הא קא מהני ליה עכ\"ל ועיין בחדושי רשב\"א ונ\"ל לקיים הגירסא דהא אף לפי גירסא שלפנינו קשיא אמאי משני הש\"ס לישניה דמתחלה אמר הש\"ס הא קא מהני בשליחותיה ואח\"כ נקט הש\"ס סתם הא קא מהני וגם נראה לפרק קושית תוס' ישנים אמאי נקט הש\"ס לעולם משל בעל הכרי כו' ובאומר כל כו' דהוי לנקוט סתם דאיירי באומר ואפילו אי המתני' איירי משלו כו' דהנה לפי דעת הר\"ן איירי דוקא באומר כל הרוצה לתרום כו' אבל אי אמר כל התורם אינו מפסיד ליתא דלא הוי לשון שליחות והנה ודאי יש לחתור סברא נכונה דודאי אם התורם משל בעל הכרי על בעל הכרי צריכין לשליחות מעליא וצ\"ל לשון שליחות אבל אם תורם משלו על בעל הכרי הרי מפאת סברא אחת הוי שליח ממילא כיון דזכות הוא כמו שמצדד הש\"ס בחד צד ספק של האיבעיא רק דאנו מסופקין דלמא לאו זכות היא לו דאף שמרויח בממונו ואינו צריך לתת התרומה לכהן משלו מ\"מ לא ניחא ליה דניחא לי' יותר למיעבד מצוה ושכר מצו' יותר נוח לו מריוח ממון א\"כ לפ\"ז אם אומר כל התור' אינו מפסיד אף אי לא הוי לשון זאת לשון שליחות מ\"מ אם אח\"כ תורם אחד משלו על של בעל הכרי הזה הוי תרומתו תרומה ולא אמרינן הא צריך להיות שליח ולשון הזה לא שויתיה שליח זה ליתא דכיון דגלי אדעתיה בלשון הזה שאמר כל התורם אינו מפסיד שלא ניחא ליה למיעבד מצוה בעצמו א\"כ ממילא הוי שלוחו מטעם זכות הוא לו שמרויח ממונו כל זה באינש דעלמא אבל אם אחד הדיר הנאה מחבירו אכתי איכא לפקפק בכה\"ג מפאת דבר אחר דהנה הרי כתב הר\"ן בד\"ה אלא אדעתיה דנפשיה וז\"ל ואתיא מתני' כחנן דלרב"
+            ],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>הכותב </b>\n<b> גט בשבת או בי\"ה כו' ה\"ז מגורשת כתבו וחתמו בו ביו\"ט בזדון כו' ה\"ז גט פסול.</b> ע\"כ. הנה מכאן הוכיח מוהר\"ש יפה בתשו' כ\"י הביאו הרב מש\"ל הל' מלוה פ\"ח דין א' דפסק רבינו בההיא פלוגתא דאפליגו אביי ורבא בריש תמורה אי כ\"מ דא\"ר ל\"ת אי עביד אי מהני או לא מהני דלרבא לא מהני ולאביי מהני דפסק כאביי דאמר מהני יע\"ש ונרא' כונתו ממ\"ש רבינו גבי כתבו וחתמו ביו\"ט בזדון דאינה מגורשת מטעמא דהעדים פסולים ול\"ל האי טעמא תי\"ל דכיון דא\"ר ל\"ת מלאכה אי עביד לא מהני והגט אין בו דין גט ופסול ותו ממ\"ש דכתבו בי\"ט כו' ונמסר לה בפני עדים כשרים דהוי פסול גרידא מדרבנן ואמאי הא לרבא לא מהני והגט אין בו דין גט מדין תורה אלא ודאי דרבינו פסק כאביי ז\"ת כונתו ולע\"ד הן דברים תמוהים מכמה טעמי ראשון לציון דאי כפי דעתו תקשי לי' דמאי פריך בגמ' בריש תמורה ד\"ו בתר מאי דשקיל וטרי בפלוגתא דאביי ורבא פריך והשתא דשנינן כל הני שינויין אביי ורבא במאי פליגי ומאי קושי' נימא דבהא פליגי וכדכתיבנא ואין לומר דהרי בלא\"ה ק\"ל קושית רבינו ברוך שהקשו התוס' שם בד\"ה והשתא דאמאי ל\"ק דפליגי בהכי כגון אם פדה בכור ומעשר דלאביי כיון דלא מהני לא לקי ולרבא אע\"ג דלא מהני לקי משום דעבר אמימרא דרחמנא ומאי דיתורץ לקו' רבינו ברוך מתורץ נמי להא הא ליתא משום דקו' רבינו ברוך אדרבא קושי' מעיקרא ליתא וכמו שהק' מוהר\"י הלוי סימן כ\"ד דתלמודא ניחא ליה לתרוצי דפליגי בשינוי קונה משום דנראה דוחק לאוקומי פלוגתייהו באם עבר ופדה בכור אי לקי או לא לקי דרבא ואביי ה\"ק כל מלתא דא\"ר ל\"ת אי עביד מהני רבא אמר לא מהני משמע דכל פלוגתייהו הוי באם מהני או לא מהני ואי מוקי לה כדפי' רבינו ברוך אם כן הוי פלוגתייהו אי לקי או לא לקי אמנם לפי דעת מוהר\"ש יפה תקשי שפיר דאמאי ל\"ק דפליגי בהכי אי מהני או לא מהני אמנם אחר העיון קצת נראה דאין שחר לדברי מהור\"י הלוי משום דאכתי תקשי לן במאי דתריץ בגמ' לא' בהני שינוי דשנינן בין לפי' ראשון שפי' רש\"י במאי דקאמר בגמ' אם כן שינוי קונה בין לפי' ב' אם כן ע\"כ לא דייק מאי דקאמרי מהני ולא מהני דמשמע דבהא פליגי אלא קאמר דלא נ\"מ מידי אלא בהני שינוי דשנינן דלרבא לאו משום קרא אלא מסברא ולאביי משום קרא ואם כן ק' דלפום האי תי' עדיפא מינה הו\"ל לתרוצי ולאוקמיה פלוגתייהו אם עבר ופדה בכור אי לקי או לא לקי וכיון שכן הדרן לדמעיקרא דמינה לא תברא למוהר\"ש יפה דמאי דיתורץ לקושית רבינו ברוך יתורץ להא נמי אמנם הדבר הקשה אלי הוא דכפי דעתו תקשי לרבא ממתניתין דשחיטת חולין דקתני מתני' השוחט בשבת אע\"פ שמתחייב בנפשו שחיטתו כשירה ובעי לאוקו' בגמ' במזיד ור\"מ היא ואמאי נימא כ\"מ דא\"ר ל\"ת אי עביד לא מהני ואין כאן שחיטה והשחיטה פסולה. אחר זמן רב ראיתי למוהרשד\"ם חי\"ד סימן קט\"ו שהקשה כן וז\"ל עוד ק\"ל דתנן במסכת חולין השוחט כו' וכתב הר\"ן ודוקא בשוגג או אפי' במזיד ובצינעא כו' והתוס' כתבו דאפי' בפרהסיא שחיטתו כשירה שאינו נעשה משומד אלא משחיטה ראשונה ואילך כו' עד ה\"נ אני אומר כיון דא\"ר לא תשחוט בשבת אם כן לימא דלא מהני השחיטה כלל והרי נבלה דשחיטה אין כאן עכת\"ד יע\"ש ותו ק' לדעת מוהר\"ש יפה דתקשי ליה מה שהקשה הרב שה\"ג ס\"פ משילין וז\"ל מיהו ק' דברי רבא שכתב כאן פ' מרובה וכן משמע מדבריו בפ' השואל דמדאורייתא איסור מקח וממכר באותו מעשה שעשה בשבת אפי' הכי מהני כו' ואלו במס' תמורה ס\"ל לרבא דכ\"מ דא\"ר ל\"ת אי עביד לא מהני עכ\"ד יע\"ש וכיון שכן ק' דהיאך הכריע מוהר\"ש יפה דפסק רבינו כאביי הא בלא\"ה ק' כל הני וכדכתיבנא אשר על כן נראה לי לחלק ולומר כדי ליישב כל מה שהקשינו ומינה דהכרע מוהר\"ש יפה לא קיימא באפין והוא זה דע\"כ לא קאמר רבא דלא מהני אלא היכא דהמעשה עצמו הוא האיסור כגון לאו דגזילה דהוה מקשינן מינה לרבא וכן תמורה דמקשי' מינה לרבא דהתמורה עצמה היא האיסור מה שאין כן הכא דהמעשה עצמו דהיינו כתיבת הגט או שחיטת הבהמה או מכירה וכל הני דהמעשה עצמו אינו אסור ויומא הוא דקא גרים אז כ\"ע מודו דמהני ומעתה נתיישב הכל ואין הכרע דרבינו פוסק כאביי כמ\"ש מוהר\"ש יפה אחר זמן ראיתי להרב בני חיי י\"ד סימן של\"ד ד\"ע ע\"ב שחילק כמ\"ש יע\"ש: עוד ראיתי להרב בעל ש\"ך ח' חה\"מ סימן ר\"ח שרצה ליישב לקו' הרב בעל שה\"ג דע\"כ לא אמרי' דלא מהני אלא בגזילה ודכוותיה דאי אפשר לעשות המעשה אלא בהעברת הלאו משא\"כ הכא גבי שבת דהא אפשר לעשות בהיתר דהיינו שימכרנו בחול משום הכי אמרי' דמהני ומעתה נתיישב מה שהק' מוהרשד\"ם ז\"ל ואין מקום להכרע מוהר\"ש יפה: עוד ראיתי להרב מוהריט\"ץ סי' י\"ז שתי' לקושית הרב בעל שה\"ג ומינה נתיישב כל מה שהקשינו וז\"ל ונ\"ל לתרץ דהיכא דעבד איסורא כגון מוכר בשבת או קונה בי\"ט אי חשבינן ליה איסורא ליכא מאן דפליג דמעשיו קיימין כמ\"ש הירושלמי והביאו הרי\"ף פרק משילין וטעמא משום דאפי' נימא דלא מהני לא פלטינן ליה מאיסורא ואיסורא כדקאי קאי ולא פקע מיניה ומשום הכי אמרי' דמהני ומעשיו קיימין אבל מאי דסבר רבא דלא מהני הוי כשהדבר ההוא שעשה מיתקן במה דאמרי' ליה דלא מהני עכת\"ד וכן תי' מוהרימ\"ט ח\"א סי' ס\"ט יע\"ש ולפי האמור נחה שקטה תמיהת הרב פר\"ח בס' מים חיים אדברי התוס' דפסחים פ' תמיד נשחט דף ס\"ג ד\"ה עובר שכתבו אומר ריב\"א דהפסח כשר מדלא שנה עליו הכתוב לעכב ונראה מדבריהם אלו דלא בעינן קרא להכשירו ותמה הפר\"ח דהא ליתא דהא קי\"ל כרבא דלא מהני ולפי האמור אין כאן תמיהא דריב\"א יסבור כחד מהני תי' שכתבנו אך התוס' ז\"ל בתמורה נר' דלא ס\"ל הכי כלל שהרי הקשה שם בד\"ה ורבא וז\"ל וא\"ת שוחט פסח על החמץ ליפסל י\"ל דבירושלמי מצריך קרא להכשיר וקשה צורם אוזן ליתסר וי\"ל כו' והשתא מאי קשיא להו משוחט פסח על החמץ ומצור' אזן בכור שאני התם או משום דהמעשה עצמו אינו אסור וחמץ הוא דקא גרים כמ\"ש הרב בני חיי או משום כמ\"ש הרב ש\"ך ז\"ל או כמ' שחילק מוהריט\"ץ ומוהרימ\"ט דשאני שוחט פסח על החמץ וצור' אוזן בכור דאפי' נימא דלא מהני לא פלטינן לי' מאיסורא דאיסורי דעבד עבד ומשום הכי אמרינן דמהני אלא ודאי ס\"ל לחלוקי כמ\"ש: איברא דתי' מוהריט\"ץ ומוהרימ\"ט צל\"ע דאי כפי חילוקם ז\"ל קשה דמאי פריך בגמ' התם בריש תמורה והרי אלמנה לכ\"ג דכתיב אלמנה וגרושה לא יקח ותנן כל שיש קדושין ויש עבירה הולד הולך אחר הפגו' ופי' רש\"י אלמא מהני מדקתני יש קדושין דאי לא מהני הולד ממזר ולא תפסי קדושין עכ\"ד והשתא מאי קו' ע\"כ ל\"ק רבא דלא מהני אלא כשהדבר ההוא שעשה מיתקן במאי דאמרי' דלא מהני כגון אונס וכיוצא בהם הכא אפילו דלא אהנו מעשיו ולא תפסי קדושין לא מתוקן לאוי דכבר עבר ובעל ועבר על לאו דאלמנה וגרושה ותו מאן פקע ליה ומשום הכי אמרינן דמהני וחילולין הוא עושה ואינו עושה ממזרות ואין לומר דהכי פריך דכיון דמשעת קדושין עבר אלאו דלא יקח א\"כ בההיא שעתא אי אמרינן דלא מהני ולא תפסי קדושין נמצא מיתקן לאוי ואם כן לרבא נימא דל\"מ לתקוני לאוי וכשבעל אח\"כ נמצא בועל ערוה והולד ממזר והיכי קתני במתני' דתפסי קדושין הא ליתא דהא רבא גופי' ס\"ל בפרק עשרה יוחסין דאם קדש ולא בעל אינו לוקה דהכי אמרינן התם דף ע\"ח אביי אמר קדש לוקה משום לא יקח בעל לוקה משום לא יחלל רבא אמר בעל לוקה לא בעל אינו לוקה מה טעם קאמר מה טעם לא יקח משום לא יחלל נמצא דלרבא לא עבר אלאו דלא יקח אלא אם כן בעל והלאו תלוי ועומד וכל זמן שלא בעל אמרינן שמא לא יבעול וכ\"כ הריטב\"א בקדושין דמ\"ב דכל זמן שלא בעל אפי' איסורא ליכא יע\"ש (ועיין בתוס' פ\"ק דמציעא ד\"ה דא\"ל שכתבו וז\"ל דלרבא דאם בעל אחר כך לוקה משום דלא יקח דמשעת קדושין כדמוכח בריש תמורה והיינו מסוגיא דידן הנה נראה בהדיא דס\"ל דכל זמן שלא בעל ליכא לאו כלל דאל\"ה לא מוכחא מידי ודוק) וכיון שכן בההיא שעתא אפי' נימא דלא מהני לא מיתקן לאוי דאיסורא דעבד עבד ותו מאן פקע ליה איסורא ולדעת הרב מוהריט\"ץ ומוהרימ\"ט ז\"ל מאי פריך וצ\"ע כעת. הדרן לדמעיקרא דמדברי התוס' נראה דלא ס\"ל הני חילוקין דכתיבנא וכיון שכן יש לתמוה דאמאי לא קשיא להו מתני' דשחיטת חולין וממתני' דמרובה וכמו שהקשה הרב שה\"ג והנה לקו' מוהרשד\"ם ז\"ל שהקשה מההיא דשחיטת חולין דאמאי שחיטתו כשרה ונתעצם הרבה בקו' זו והניחה בצ\"ע אחרי המחילה אין כאן קושי' כלל ואשתמיטתיה סוגית הגמרא דפרק כל הבשר דקט\"ו דפרכינן התם כעין זה לרב אשי דאמר מנין לבשר וחלב שאסור באכילה שנאמר לא תאכל כל תועבה כל שתעבתי לך הרי הוא בבל תאכל ופרכינן אלא מעתה מעשה שבת ליתסרו ומתרצינן אמר קרא כי קדש היא לכם היא קדש ואין מעשי' קדש (כלומר דמעשיה מותרין באכילה ואינם קדש) וכיון שכן כי היכי דחזינן לרב אשי דס\"ל דהשוחט בשבת שחיטתו כשרה והותר' באכילה וכן המבשל משום דאין מעשיה קדש ה\"נ לרבא דס\"ל דלא מהני בעלמא גבי שבת אית ליה דהשחיטה כשרה דהיא קדש ואין מעשי' קדש ומעתה ה\"נ אית לן לתרוצי לקו' הרב שה\"ג ומש\"ה לא הק' ממנה התוס' דס\"ל דכי היכי דחזינן גבי שחיטה ובישול דמעשיהו מועילין דגלי קרא דאין מעשי' קדש ומהני ה\"נ בכל איסורי שבת גמרינן מינה דמהני ומש\"ה מכירתו מכירה ולא קשי' דרבא אדרבא זה נ\"ל ליישב לקו' הרב שה\"ג ולדעת התוס' ומינה אין מקום להכרח מוהר\"ש יפה כפי סוגיא דפרק כל הבשר ונכון הוא: הכלל העולה ממאי דכתיבנא דרבינו פסק כרבא דאביי ורבא הלכה כרבא כדקי\"ל בעלמא וכן נראה שהוא דעת ה\"ה ז\"ל בפ\"א מהלכות גזילה דין ט' וכמ\"ש הרב מש\"ל ז\"ל בה' מלוה דין הנז' וכיון שכן יש לתמ' דהרי פרכינן בריש תמורה לאביי דס\"ל דאי עביד מהני והרי פיאה דרחמנא אמר לא תכלה פאת שדך בקוצרך ותנן מצות פיאה להפריש מן הקמ' לא הפריש מן הקמ' יפריש מן העמרי' כו' ר\"י אומר אף מפריש מן העיס' תיובת' דאביי אמר לך אביי שאני התם דא\"ק תעזוב יתירא ורב' אמר לך יש לך עזיב' אחר' שהיא כזו כו' יע\"ש נמצא אם כן מסוגית הגמ' דלרבא לא צרכינן קרא למימר דאם עבר ולקטו יפריש מן העמרים משום דלרבא כ\"מ דא\"ר ל\"ת אי עביד לא מהני ובלאו קרא נפקא ולא צרכינן קרא אלא לאביי דאית ליה אי עביד מהני וכדפריך בגמרא ורבא אמר לך כו' וזה ברור ואם כן יש לתמוה דהרי רבינו ז\"ל פסק בפ\"א מה' מת\"ע דין ב' דאם עבר וקצר כל השדה דאינו לוקה משום דהוה ליה לאו הניתק לעשה וזה תימא דהיינו דוקא לאביי דאית ליה דאי עביד מהני אייתר לן קרא דתעזוב לדידיה לומר דיפריש מן העמרים והו\"ל לאו הניתק לעשה אבל לרבא הא אמרינן בגמ' דתעזוב יתירא אתא לדרשא אחרינא ומכח סברא דכ\"מ דא\"ר ל\"ת אי עביד לא מהני הוא דאמרינן דיפריש מן העמרים וכיון שכן הא אמר רבא דאע\"ג דלא מהני משום דעבר אמימרא דרחמנא לקי ורבינו דפסק כרבא אמאי כתב דלא לקי ותו דבגמר' גופא קשה מאי קא פריך ורבא אמר לך כו' ומאי קו' אימא דתעזוב יתירא אצטריך כי היכי דלא לילקי דליהוי לאו הניתק לעש' וכמ\"ש רבינו ז\"ל ואין לומר דרבי' יסבור כדקא ס\"ד דתוס' לומר בד\"ה אמר דמאי דפריך בגמ' ורבא כו' היינו לסברת ר\"י וס\"ל דודאי מסברת ת\"ק לא פריך מידי לאביי דאיכא למימר דטעמא דת\"ק משום דתעזוב לבתר משמע וכדאמרינן גבי שלוח הקן שלח לבתר משמע וא\"כ הו\"ל לאו הניתק לעשה אלא מסברת ר\"י פריך דס\"ל דיפריש מן העיסה דהתם ליכא למימר דנתקו לעשה דליכא למימר דלא נתקו הכתוב לעשה אלא להיותו תבן דכוליה קרא בקציר איירי אבל בנעשה עיסה דאיכא שינוי נימא דלא יפריש ותירץ דמתעזוב יתירא דרשינן הכי וכמו שראיתי בספר ידי אליהו שפירש כן ותמה על דברי התוס' ז\"ל שפירשו בפי' דקו' הגמ' היא מסברת ת\"ק יע\"ש דהא ודאי ליתא ופי' זה לא יגהה מזור כלל עד שאני תמיה על התוס' איך הוה ס\"ד לפרש כן דהא ליתא מתרי טעמי חדא דאדפריך מינה לרבא דל\"ל קרא דתעזוב תיקשי ליה נמי לאביי אליבא דת\"ק דס\"ל דאינו מפריש מן העיסה א\"כ תעזוב יתירה ל\"ל הא הו\"ל לאו הניתק לעשה ותו דכפי פירוש זה מאי דפריך ורבא אמר לך הכי פריך כיון דאיהו ס\"ל דל\"מ א\"כ ל\"ל קרא דתעזוב דאי אתא לומר דיפריש מן העיסה וכדר\"י הא מסברא נפקא דכ\"מ כו' לא מהני ומשני אמר לך כו' והא ודאי ליתא דאם כן תקשי ליה לרבא מסברת ת\"ק דאית ליה דאינו מפריש מן העיסה כדאמרינן פ' אלו הן הלוקין דף ט\"ו ע\"ב דאמאי הא כ\"מ כו' אי עביד לא מהני אלא ודאי דמהא לא קשיא לרבא דאיכא למימר כמ\"ש התוס' דהכא מהני לת\"ק דס\"ל דשינוי קונה וא\"כ מיניה דל\"ק לרבא אליבא דר\"י דל\"ל קרא ומאי פריך ורבא כו' אלא ודאי דמאי דפריך בגמ' אליבא דאביי הוא מס' ת\"ק ואם כן הדרא קושיא לדוכת' דמאי פריך בגמרא ולרבא תעזוב ל\"ל אימא דאיצטריך כי היכי דלא לילקי וכן על רבי' קשיא דהיאך פסק דלא לקי הא לרבא משמע דלקי הן אמת דלרבינו ז\"ל לא קשיא דאיכא למימר דכיון דרבינו ז\"ל פסק שם כר\"י א\"כ דמתעזוב יתירא הוא דנפ\"ל וכדאמר רבא בפרק הגוזל עצים ואם כן הוי\"ל לאו הניתק לעשה ולא לקי והיינו דפסק רבינו דהוי לאו הניתק לעשה אמנם אכתי תקשי דאם כן מאי פריך בגמ' ולרבא כו' נימא דלת\"ק נמי אצטריך קרא דתעזוב יתירה לומר דלא לקי לכן נ\"ל לומר דס\"ל לתלמודא דתעזוב דכתיב בקרא לאחר עבירת הלאו במשמע וכמו שכתב רש\"י ז\"ל במכות דף ט\"ז ע\"ב ד\"ה תעזוב וז\"ל וקא סבר תעזוב לאחר עבירת הלאו משמע לא תכלה ואם כלית תעזוב אותם ועם כל זה פריך לאביי דאית ליה דאי עביד מהני אמאי קתני בברייתא דיפריש מן העמרים הא אע\"פ דמשמעותיה לאחר עבירת הלאו מכל מקום הו\"ל לאפוקי ממשמעותיה ולאוקמה אדינא דעלמא דאי עביד מהני ומתרצינן שאני התם דכתיב תעזוב יתירא ומשו\"ה פריך ורבא כלומר כיון דס\"ל לרבא דלא מהני בעלמא א\"כ מוקמ' לקרא דתעזוב כמשמעותיה דהיינו לאחר עבירת הלאו ול\"ל קרא ודוק אמנם אכתי ק\"ק דדומיא דהכי הוה לי' לאקשויי משילוח הקן דתנן בפרק שילוח הקן דמשלח ואינו לוקה ולאביי תקשי דהו\"ל לאפוקי קרא דשלח ממשמעותיה ולאוקמא אדינא דעלמא והוה ליה לתרוצי דשאני התם דכתיב תשלח יתירא והדר תקשי לרבא תשלח יתירא למה לי ולתרוצי דאצטריך לדרשא אחרינא ואמאי לא קשייא ליה לתלמודא משילוח הקן וק\"ל מפיאה ודוק: ומעתה נשאר לנו לבאר מ\"ש רבינו בפ\"ג מה' עבודת יה\"ך סוף דין ה' וז\"ל ואח\"כ מערב מדם הפר לתוך דם השעיר ובגמרא פרכינן לאביי מבכור דאמרינן דלא מהני ומתרצינן שאני בכור דכתיב הן בהויתן יהא ורבא האי הן מאי עביד ליה כו' ואביי האי סברא מנ\"ל מולקח דם הפר ומדם השעיר ורבא ס\"ל כר' יונתן דאמר מזה בפ\"ע ומזה בפ\"ע כו' ורבינו דפסק דמערבין דם הפר ודם השעיר ע\"כ דפסק כאביי דאי כרבא הא אמרינן בגמ' דס\"ל כר\"י והרי מדברי ה\"ה נראה בהדיא דרבינו פוסק כרבא ותו דהיאך פסק התם כאביי הא קי\"ל דאביי ורבא הלכה כרבא וכן הקשה הרב בעל שער אפרים סי' ס\"ו וקי\"ג ונ\"ל לומר דרבינו קשיתיה אמאי לא קאמר בגמ' דאיכא בינייהו הא דלאביי הלכה כרבי יאשיה ורבא הלכה כר\"י וכמו שהקשה הוא שם לכן הוצרך לומר דלרווחא דמילתא קאמר הכי דרבא ס\"ל כרבי יונתן דהא חזינן ליה לרבא בעלמא דס\"ל כרבי יונתן כדאמרינן פ' השואל דצ\"ה וא\"כ ה\"נ ודאי דס\"ל כרבי יונתן ומשום הכי קאמר דלרבא ל\"ק דהא איהו הכי ס\"ל בעלמא כרבי יונתן אמנם אה\"נ דאפילו כרבי יאשיה מצי קאי האי סברא דרבי יאשיה כרבא והכי אזלא אי לאו קרא דהן הו\"א דקרא דולקח מדם הפר ומדם השעיר ע\"כ הו\"א דזה בפני עצמו וזה בפ\"ע ואע\"פ דהלכה כרבי יאשיה בעלמא הכא הוה אמינא דזה בפני עצמו וזה בפני עצמו משום דהסברא מבחוץ אי לאו קרא הו\"א דעולין מבטלין זה את זה כדאמרינן בעלמא דמדאורייתא חד בתרי בטיל ומשום הכי אצטריך קרא דהן דע\"כ גלי דאין עולין מבטלין זה את זה ומעתה הדרא קרא כפשטיה וכרבי יאשיה ודוק ועיין בתוס' גיטין די\"ב ד\"ה אלא ודוק ועיין בתוס' פ' השולח דל\"ח ד\"ה גופה ועיין בהרב בעל מש\"ל הלכות בכורות פ\"ו ועיין מ\"ש מרן הכ\"מ פ\"ג מהלכות מלוה משם הריב\"ש ודבריו תמוהים כאשר יראה הרואה ועיין בטור י\"ד סי' ש\"מ שכתב דהקורע בשבת יצא ידי קריעה והוא ברייתא מפורשת בשבת יע\"ש באורך ודוק ועיין מה שהקשה הרב בעל ל\"מ בפ\"ו מהל' בכורות ומה שתי' הרב בעל פר\"ח בספר מים חיים יע\"ש שאף לפי' תי' עדיין קש' מ\"ש רבי' בפ\"י מהל' טומאת צרעת דין א' התולש סימני טומאה כו' בין בתוך הסגר בין בתוך החלט ה\"ז עובר בל\"ת אבל אינו לוקה עד שיועילו מעשיו ואם לא הועילו אינו לוקה כיצד היתה בה בהרת בכעדשה ובה שלש שערות לבנות ותלש אחת כו' אינו לוקה שהרי הוא טמא כשהיה כו' עכ\"ד ואמאי הא לרבא דקי\"ל כותיה אע\"ג דלא הועילו מעשיו לקי משום דעבר אמימרא דרחמנא וכמו שכן הקשה הרב בעל מוצל מאש סי' נ\"ב יעיין שם. ונראה לע\"ד לומר בדוחק דלרבינו קשיתיה דאמאי ל\"ק דאיכא בינייהו הא בתולש אחת מג' שערות דלאביי כיון דלא אהנו מעשיו דאפילו הכי טמא הוא כיון דנשאר ב' שערות לא לקי ולרבא לקי כיון דעבר אמימרא דרחמנא לכן הוצרך לומר דבהא אפילו רבא מודה דלא לקי דע\"כ ל\"ק רבא דלקי אלא כגון אונס למאי דס\"ד בגמ' דה\"ט דלא אהנו מעשיו משום דעבר אמימרא דרחמנא דרחמנא אמר לא יוכל לשלחה אבל אי לא עבר אמימרא דרחמנא כגון שאר גרושין דעלמא אהנו מעשיו ומשום הכי אמרי' דכיון דעבר אמימרא דרחמנא לקי אע\"ג דלא אהנו מעשיו ברם הכא גבי תולש א' מג' שערות דמאי דלא אהנו מעשיו לאו משום דעבר אמימרא דרחמנא דאפי' נתלש מאליו הדין הוא שהוא טמא ומשום הכי לא לקי זה נ\"ל ליישב בדוחק לדעת רבינו ודוק אחר זמן רב שכתבתי זה לי עשרים שנה נדפס ובא ס' חזון נחום ושם ראיתי קונטריס מא' המיוחד ה\"ה כמוהר\"א קארו והעמיק הרחיב בשורש הלזה יעוין שם:<br><b> מעשה חושב</b>\n<b> (רפט) </b> נמצא דלרבא לא עבר אלאו דלא יקח אא\"כ בעל כו'. וכ\"כ הריטב\"א כו'. דכל זמן שלא בעל אפי' איסורא ליכא יע\"ש. עיין לקמן פ\"ז מהלכות מעילה של הרב המחבר ז\"ל העיר מש\"ס ערוך סוטה מ\"ד ע\"א ומדברי התוס' יבמות דף י': ובאמת צ\"ע לכאורה דאיך אפשר לומר שאפי' איסור דרבנן ליכא בקדושין לחודייהו והרי מברכין על האירוסין ואי מיירי דבירך הא הוי ברכה לבטלה או עכ\"פ גורם ברכה שא\"צ והרי לריה\"ג אפי' הסח בין תפלה לתפלה חוזר מעורכי המלחמה מה\"ט ואי דבלא בירך מיירי א\"כ הא איכא נמי איסורא למיעקר תקנת חכמים שתיקנו הברכה וצ\"ל דלעולם בשלא בירך מיירי אלא דכיון דעכ\"ר הקדושין לא יתקיימו משום דצריך לגרשה א\"כ לא איכפת לן במה שאינו מברך עליהם משום דתקנת החכמים לא הוי אלא בקדושין הראוין לנשואין: אבל מ\"מ עדיין צ\"ע דהא איכא איסורא לשפוך מי בורו ואחרים צריכין לו כדאיתא ביבמות וא\"כ ה\"נ הרי יש איסור בקדושי אלמנה לכה\"ג דהא עכ\"ר צריך לגרשה ותאסר גם לכהן הדיוט אולם גם זה יש ליישב דכיון דרצון האלמנה הוא להתקדש לכה\"ג א\"כ לא דמי זה להאי דיבמות שהרי גם בל\"ז יש בידה שלא תנשא לכהן הדיוט ודוק:<br><b> (רצ) </b> ולדעת הרב מוהריט\"ץ ומוהרימ\"ט ז\"ל מאי פריך וצ\"ע כעת כו'. לא ידעתי מאי קשיא לי' לרבינו נ\"ע דהא י\"ל בפשיטות דמה בכך דלאו דלא יחלל א\"א לתקן מ\"מ אמאי הקדושין תופסין בה כיון דלאו דלא יקח אפשר בתקנה דנימא דלא מהני וניהו דלוקה משום דעבר אמימרא דרחמנא מ\"מ אמאי יחולו הקדושין לרבא דהא בשעת בעילה נגמרו הקדושין להיות עליהם שם איסור אע\"ג דמתחלה לא היה שם איסור עליהם דאל\"כ הא לא פריך הש\"ס מידי אפי' בלא האי דמוהרי\"ט הנ\"ל וא\"כ הא שפיר פריך אמאי חלו הקדושין כשבא לידי חילול ולמה לא נימא דאי עביד לא מהני ולא יתפסו הקדושין ויהיה הולד ממזר משום דאלמנה לכה\"ג לאו בת קדושין היא דהא האי לא יקח תלוי וקאי עד שיחלל ואף שעובר עליו משעת הקדושין מ\"מ אי נימא דלא מהני הרי נתקן האיסור והו\"ל כאילו בעל אלמנה בלא קדושין ומאי איכפת לן במאי דלאו דלא יחלל א\"א בתיקון מ\"מ הא הלאו דלא יקח אפשר לתקן ואמאי מהני ודוק:<br><b> (רצא) </b> הא אמר רבא דאע\"ג דלא מהני משום דעבר אמימרא דרחמנא לקי ורבינו דפסק כרבא אמאי כתב דלא לקי כו' לכאורה דבכה\"ג רבא נמי מודה דלא לקי כיון דחייב בתשלומין דאין לוקה ומשלם ובפשיטות י\"ל דהא דס\"ל לרבא דלוקה משום דעבר אמימרא דרחמנא היינו דוקא היכא דליכא עליו חיוב תשלומין (וצ\"ע בהאי דשינוי קונה בריש תמורה): וי\"ל דס\"ל לרבינו המחבר ז\"ל דהא דקיי\"ל דאינו לוקה ומשלם היינו דוקא בגזל וכדומה כגון במשכון שעבר על לאו דלא תבא אל ביתו וגו' והיינו דעבר על הלאו בפועל ממש ואיכא עליו חיוב תשלומי הגזילה או חיוב השבת המשכון דהוא מ\"ע בפ\"ע אחר העברת הלאו משא\"כ במה דאמרינן לרבא אי עביד לא מהני הא לא נתחדש החיוב מטעם שעבר על הלאו אלא דלא אהני לי' מעשיו והוי כאילו לא עביד וא\"כ בנ\"ד הרי מה שחייב להפריש מן העמרים היינו משום דע\"י לקיטתו לא נפטר מחיוב פאה המוטלת עליו מתחילה וא\"כ הא התשלומין לא חשיבי רשעה למימר דכיון שחייב להפריש מן העמרים תו אינו לוקה מטעם דהו\"ל שתי רשעות דז\"א דהא כבר נתחייב בפאה ודוק:"
+            ]
+        ],
+        [
+            [],
+            [
+                "<b>על </b>\n<b> הכל כותבין את הגט כו' ואפילו על איסורי הנאה.</b> כתב הר\"ן פרק המביא תניין וז\"ל בכל איסורי הנאה כותבין קאמרינן ואע\"ג דכתותי מיכתת שיעורייהו לא אמרינן אלא במידי דבעי שיעור כגון שופר ולולב ומיהו באותם שצריכים ביעור למ\"ד כל העומד לישרף כשרוף דמי לא הוי גט דכמאן דליתנהו דמי יע\"ש ועיין בהרב בעל גט פשוט סי' קכ\"ד מה שהקשה בדברי הר\"ן הללו ולק\"מ כמו שיראה המעיין ודוק ומור\"מ בהגה סימן הנז' הביא דברי הר\"ן הללו להלכה שכ' וז\"ל ומיהו בדבר שצריך ביעור וצריך שריפה אם כ' עליו הגט בטל ודבריו תמוהים כמו שתמה עליו הפר\"ח ס\"ק ב' שדברי הר\"ן אינו אלא אליבא דר\"ש דס\"ל בפ' כל המנחות דק\"ב דכל העומד לישרף כשרוף דמי אמנם רבנן פליגי עליה וסברי דכל העומד לישרף לאו כשרוף דמי כמו שיראה המעיין שם בסוגיא וממה שפסק רבי' פ\"ג מה' מעילה דין א' וז\"ל או שזרקוהו פסולים אע\"פ שקבלו כשרים כו' או שלן הדם מועלין בהם נראה שאין ראיה לו' דפסק דלא כר\"ש מדכתב וכל שנזרק הדם בפיסול מועלין בו ואי כר\"ש הא קאמר כל העומד ליזרוק כזרוק דמי ומכיון שקבלו כשרים דמה יצא לחולין ושעת היתר לכהנים מיקרי ואין מועלין בו שהרי כתבו התוס' בריש מעילה ד\"ה בן אחותי וז\"ל דבין לר\"ש בין לרבנן קא בעי דלא פליגי אלא לענין טו\"א אבל לענין אכילה לא ואיכא למיבעי אליבא דתרוייהו דע\"כ ל\"ק ר\"ש כזרוק דמי אלא לענין טו\"א אבל לא פקעי ק\"ק עד לאחר זריקה או לאידך גיסא דע\"כ ל\"ק רבנן לאו כזרוק דמי אלא לענין טו\"א משום דלא קרי' ביה אשר יאכל עד לאחר זריקה אבל הכא כיון דעומד ליזרק כזרוק דמי ומיד פקעי קדשים עכ\"ל וכ\"כ הרב בעל בית שמואל סימן הנזכר יעויין שם ודע שכפי דבריהם סוגיא דפרק כל המנחות אזלא כמאן דאמר היתר זריקה שנינו דאפילו רבנן מודו במעילה דפקעי קדשים וכי קאמר התם מעילה אטומאה קא רמית היינו לומר דאפילו רבנן מודו כמו שיראה הרואה וזה פשוט והוצרכתי לכתבו מפני שראיתי מי שערער בזה. ואגב ארחין ראיתי למרן כ\"מ שם דברים תמוהים שכתב וז\"ל שם נחלקו חזקי' ור\"י אי סגי באר' לזריקה דהיתר זריקה שנינו או בעי' שעת היתר אכילה דחזקיה סבר היתר זריקה שנינו הילכך כל שנתקבל הדם בהכשר סגי להוציא מידי מעילה ור\"י סבר דלא אלא שיזרוק בהכשר ופסק רבינו כר\"י כו' ועוד דסוגיא דפ' כל המנחות הכי רהטא עכ\"ל והרואה יראה שדבריו ז\"ל הן מן המתמיהין ראשונה במ\"ש דחזקיה סבר היתר זריקה שנינו והוא הפך סוגיא דריש מעילה דחזקיה סבר היתר שחיטה שנינו והיינו כיון דשחט כהלכתו אע\"פ שקבלו פסולים היתר לכהנים מיקרי ואין מועלים בהן וכדאמר ר\"ז לא דייקת מתניתין לא כחזקיה ולא כר\"י יע\"ש ותו במ\"ש דסוגיא דפרק כל המנחות כר\"י רהטא אדרבא דלא כר\"י רהטא שהרי לר\"י לא אשכחנא פתרי לאוקמי מתני' דמעילה דקתני יש לו שעת היתר לכהנים כיצד שלנה ושנטמאה כו' אלא לומר דלן בשר ולא דם ודם מיזרק זריק כמו שיר' הרואה בסוגיא דמעילה ואלו בפ' המנחות אקשינן לר\"א ולר\"ן דסבירא להו דלית ליה לר\"ש כל העומד ליזרק כזרוק דמי מהך מתני' ופרכי' מאי לאו לן ממש כלומר הבשר והדם דקתני דאין מועלין משום דכזרוק דמי ומשני לא ראויה לצאת כלומר מתניתין שלנה בשעה שראויה ליפסל ביוצא וטומאה היינו לאחר שנזרק הדם דאין בו פסול אחר אלא הוא ופרכינן א\"ה כל שיש לו שעת היתר ואין לו מבעי ליה כלומר כיון שנזרק הדם מיד יש לו היתר אלא אמר ר\"א מעילה אטומאה קרמית כו' נמצא מההיא סוגייא דלן דקתני מתני' היינו לן דמה ואם כן ע\"כ דאתי כמ\"ד היתר זריקה דאלו כמ\"ד היתר אכילה לא מקרי שעת היתר לכהנים סוף דבר שדבריו צ\"ע ולא זכיתי להבינם אחר זמן רב ראיתי להרב בה\"י שהק' קו' א' יע\"ש עוד ראיתי מביאים ראיה דפסק רבינו כר\"ש ממ\"ש בהל' מקואות פ\"ג דין כ\"ה דכל הכלים שהן ארוכים יותר מדאי והוא עתיד לקוצצן מטביל עד מקום המדה וה\"ט משום דכל העומד לקצץ כקצוץ דמי וכן כתב רש\"י בפ' בהמה המקשה דף מ\"ג והרע\"ב בפ' יו\"ד דמקואות עכ\"ת ראייתם וקשה דאם כן תקשי לרב אשי דסבירא לי' בפרק המנחות דאי בעי פדי אמרי' אי בעי זריק לא אמרינן ולאו כזרוק דמי מטעמא דהוי מחוסר מעשה משא\"כ פדיון דדיבורא בעלמא כמו שפרש\"י שם מתני' דמקואות דקתני מטבילם עד מקום המדה אע\"ג דהוי מחוסר מעשה וכ\"ת דר\"א ל\"ק אלא אליבא דר\"ש דר\"ש מודה דלא אמרי' כל העומד ליזרק מיהו אפשר דתנא אחרינא סבירא לי' דאף במידי דמחוסר מעשה אמרי' כל העומד כו' ותנאי שקלת מעלמא דהא ליתא דא\"כ מאי קא מותיב מההיא דכלל אמר ר\"י כו' אלא ודאי צריכין לחלק בין הכא דהענין מצד עצמו עומד לכך כגון הא דידות הכלים דמחמת שהן ארוכים יותר מדאי עומד ליקצץ דאז אע\"ג דמחוסר מעשה אמרינן כל העומד כו' אליבא דכ\"ע אמנם בדבר שמצד עצמו אינו עומד לכך אלא מצד מצוה שבו כגון הא דזריקה בהא הוא דפליג ר\"ש ורבנן ואהא הוא דקאמר ר\"א דבמידי דמחוסר מעשה כיון דאינו עומד לכך אלא מצד מצוה שבו לא אמרי' כל העומד כו' ומש\"ה לא פריך מינה לר\"א שוב ראיתי להתו' בפ' ארוסה דכ\"ה ד\"ה לאו כגבוי שהביאו הא דכל ידות הכלים דסבירא לי' לר\"מ כל העומד ליקצץ כקצוץ דמי וכתבו דהא דר\"ש טעמא אחרינא אית בה ולא אמרה אלא במקום מצוה אבל בהני דר\"מ לא שייכא ה\"ט עכ\"ד וכיון שכן זכינו לדין דאין ראיה מדברי רבינו דהלכות מקואות:<br><b> ואגב </b> עיוני ראיתי שם להתוס' ז\"ל שהק' וז\"ל וצ\"ע כלאי הכרם אמאי מטמאין טו\"א ולא אמרינן דכתותי מכתת שיעוריה כו' וראיתי בספר שער אפרים סי' ל\"ח שכתב בן הרב המחבר שם בהגה וז\"ל איברא כדי ליישב קושית התוס' הנז' לפי פי' בסוגייא דבכורות שמטמאים טו\"א לאחרים משמע נלע\"ד ע\"פ מ\"ש התו' בערובין ד\"פ ד\"ה אבל קורה דלגבי לולב של מצוה החמירו אפי' ביום ב' דרבנן לפסול בשל אשרה ואמרינן כתותי מיכתת כו' ומשמע הא בדבר שאינו שייך למצוה לא אמרי' מיכתת שיעוריה ובזה הותר קו' התוס' ז\"ל במה שמקשים מכלאי הכרם כי דוקא גבי דברים שהוא של מצוה כמו שופר של ע\"א ולולב של אשירה ומנעל של חליצה וקורה וכיוצא אבל בכלאי הכרם לטמא טו\"א מאי מצוה שייך בו עכ\"ד ודבריו תמוהים ואשתמיט מיניה סוגיא דפ' מצות חליצה דק\"ג דפרכינן לר\"פ דאמר סנדל המוחלט לא תחלוץ ואם חלצה חליצתה פסולה מטעמא דכתותי מיכתת שיעורי' ממתני' דקתני בית המוחלט מטמא מתוכה ומאחריו וזו\"ז מטמאים בביאה ואי ס\"ד כדמכתת דמי הא בעינן והבא אל הבית וליכא ומשני כו' והשתא כפי דעת הרב ז\"ל מאי קו' שאני התם גבי בית המוחלט דאין בו סרך מצוה כלל ומש\"ה לא אמרי' מיכתת שיעוריה דומיא דכלאי הכרם דמטמא טו\"א מה\"ט אלא ודאי דל\"ש ומ\"ש התוס' בעירובין אינו ענין לזה וכונת התוס' הכי אזיל דבתחילה הקשה דלחי נמי בעי שיעור גובה וגם רוחב משהו ותי' דכיון דלא בעי אלא שיעור זוטא לא החמירו בו ואהא ק\"ל בלולב ביט\"ב דהוי מצוה דרבנן דומיא דלחי והחמירו לו' מיכתת שיעוריה אע\"ג דלא בעי אלא שיעור גובה ועביו משהו דומיא דלחי כמ\"ש ואהא תי' דלגבי לולב של מצוה החמירו לומר כ\"מ שיעוריה אפי' בשיעור זוטא משא\"כ בלחי דאין בו מצוה כל כך דאינו אלא להתיר המבוי אבל בעלמא במידי דבעי שיעור גמור כגון טו\"א דבעי' שיעור ביצה וטומאת בית דכל בית שאין בה ד' אמות על ד\"א אינו טמא מודו ודאי דאמרינן מיכתת שיעוריה אפי' דלית בהו סרך מצוה וכההיא דפ' מצות חליצה ועיין בהרב בעל ח\"ה שם כנ\"ל פשוט:<br><b> וראיתי </b> להרע\"ב בפ\"ה מה' תרומות מ\"ח שכתב אמתני' דסאה תרומה שנפלה למאה ולא הספיק להגביה עד שנפלה אחרת ה\"ז אסורה ור\"ש מתיר וז\"ל ר\"ש סבר כיון דעומד להרים כהורם דמי ואזדא לטעמיה דאית ליה לר\"ש כל העומד ליזרק כזרוק דמי עכ\"ל וכ\"כ הר\"ש והרא\"ש בפ' ג\"ה דק\"ע הנה הרב ז\"ל נראה דסבירא ליה דהא דכל העומד ליזרק עם הא דכל העומד להרים תרוייהו שוים הם ומשום דס\"ל דכל העומד ליזרק כזרוק דמי קאמר הכא דכמורם דמי וק' טובא דהא אמרינן בפ' המנחות דלא אמרינן כל העומד כו' אלא במידי דאית ביה סרך מצוה כגון זריקת דם ופדיית פרה כשמצא אחרת נאה הימנה וכמ\"ש התוס' בפ' ארוסה ואם כן הכא מאי מצוה איכא לעלות הסאה בא' ומאה הא אפשר למוכרה לכהן ולא אמרינן בכה\"ג כל העומד כו' וא\"כ איך כתבו הרע\"ב והר\"ש והרא\"ש דר\"ש לטעמיה ולזה יש ליישב דס\"ל ז\"ל דכי היכי דבמידי דאית ביה מצוה ס\"ל לר\"ש כל העומד כו' משום דמצד מצוה שבו עומד לכך ה\"נ מצד הענין עצמו עומד לכך דכיון דנפלה סאה תרומה מסתמא ודאי סופו להרים ולא יהיב לה לכהן בדמים פחותים ומשום הכי אמרינן כל העומד כו' אפי' דלית ביה מצוה אך קשה לפי דעתם דאם כן תקשי לרב אשי ולר\"ן דכל העומד ליפדות אמרינן כל העומד לזרוק לא אמרינן לר\"ש משום דמחוסר מעשה תקשי הך מתניתין דקתני ר\"ש מתיר אע\"ג דמחוסר מעשה אלא ודאי דשנייא ההיא דתרומות משום דמצד הענין עצמו עומד לכך ועדיפא מההיא דכל העומד לזרוק וכדכתיבנא לעיל לההיא דידות הכלים וא\"כ איך כתב הרב דאזדא ר\"ש לטעמיה ויש ליישב בדוחק וצ\"ע: ועל פי האמור אין ראיה ממ\"ש רבינו פרק י\"ג דה' תרומות הל' ו' וז\"ל סאה תרומה שנפלה למאה ולא הספיק להגביה עד שנפלה אחרת אם ידע כו' הואיל והיה לה לעלות ה\"ה כאלו עלתה ע\"כ דפוסק כר\"ש וכמ\"ש הרב ב\"ש ז\"ל סימן הנז' דשנייא ההיא ומוכרח אליבא דר\"א וכדכתיבנא. ובעמדי על ענין זה ראיתי להתוס' דבפ' מרובה דע\"ו דברים תמוהים לע\"ד שכתבו בד\"ה כל העומד שהק' דבפ' אותו ואת בנו ד\"פ א\"ר אושעיה כולה מתני' דלא כר\"ש כו' עד קדשים בפנים נמי שחיטה שאינה ראויה היא כל כמה דלא זריק דם לא משתריא בשר ב' אמאי סופג את המ' ואמאי חשיב ליה ש\"ש ראויה כו' הלא משעת שחיטה הוי כזרוק דכל העומד לזרוק כזרוק דמי ותירץ בשם ר\"ת דר\"א לית ליה כל העומד לזרוק כו' אלא ס\"ל כת\"ק דמתני' דהתם דפ\"ה דקתני השוחט פרת חטאת ר\"ש פוטר מאו\"ב ולית ליה כל העומד לפדות כו' ובגמ' פריך עלה מההיא דפרה מטמאה טו\"א ומשני דפרת חטאת אינה משנה ור\"א דחי ההיא דפרה כו' מקמי מתניתין יע\"ש ויש לדקדק בדבריהם טובא דא\"כ מאי פריך בגמ' התם פשיטא ומשני שחיטת קדשים אצטריכא ליה כו' והשתא כפי תי' דסברת ר\"א יחידאה הפך סוגיא דדף פ\"א אם כן היכי פריך פשיטא הא שחיטת קדשים אצטריכא ליה דלא תימא דאית ליה לר\"ש כל העומד כו' וכברייתא דקתני פרה מטמאה טו\"א המ\"ל דההיא ברייתא דפרה מטמאה משבשת היא ותו דאמאי לא תי' דר' אושעיה ס\"ל כרב אשי ור\"ן דלא אמרי' לר\"ש כל העומד לזרוק אלא כל העומד לפדות דלא מחוסר מעשה והיינו ההיא ברייתא דפרה מטמאה טו\"א והשתא הוה ניחא מאי דפריך במנחות לר' אושעיה דאמר פיגל במנחה לר\"ש אינו מטמא טו\"א מהך ברייתא וצ\"ע:<br><b> ומעתה </b> הבא נבא להכריח שדעת רבינו דאין הל' כר\"ש והפר\"ח הביא ראיה שדעת רבינו לפסוק כרבנן מההיא דגרסינן בריש פ' המנחות והנסכים דק\"ב ע\"ב א\"ל ר\"א לר\"פ מדאמר ר\"ש כל העומד לזרוק כזרוק דמי וכל העומד לשרוף כשרוף דמי נותר ופרה אמאי מטמאין טו\"א עפרא בעלמא נינהו ורבינו פ' בספ\"א מהלכות טו\"א דהערלה וכלאי הכרם אעפ\"י שאסורין בהנאה מטמאין טו\"א ואם איתא דפוסק כר\"ש הא הו\"ל עפרא בעלמא ואמאי מטמאין טו\"א דהא ערלה וכלאי הכרם הוו מן הנשרפין כדתנן שלהי תמורה כו' ואי ק' לך דהא לטומאה נמי בעי' שיעורא דהיינו שיעור כביצה ואם כן לרבנן היכי מטמאו טו\"א והא כתותי מיכתת שיעוריה ואין כאן שיעור כביצה ונראה לי דמשום הכי דקדק רבינו וכ' מתטמאין דהיינו לקבל טומאה ולא בעי' שיעורא אלא לטמא אחרים אבל לטומאת עצמן בכ\"ש ולדעת התוספות דפחות מכביצה אינו מקבל טומאה מדאורייתא צ\"ל דנ\"מ לקבל טומאה מדרבנן א\"נ נ\"ל דנ\"מ לענין צירוף שאם היה כביצה פחות כ\"ש והשלימו לכביצה מערלה וכלאי הכרם מטמאין ומצאתי להתוספות בפרק ארוסה שהקשה כן כו' ולי נראה יותר נכון כדכתיבנא עכת\"ד ועיין בשער אפרים סס\"י ל\"ח בהגה לבן הרב המחבר והנה מה שתי' דמש\"ה דקדק וכתב מתטמאין דנ\"מ לקבל טומאה דלא בעינן שיעורא ולדעת התו' מדרבנן לע\"ד נר' דאיכא למשדי נרגא שהרי כבר כתבו התוס' שם בפ' כ\"ש משם הר' יוסף דאפי' לדעת רש\"י דלקבל טומאה בכ\"ש ולקבל הכשר בעי' כביצה והכריחו כן מסוגי' דפרק כ\"ש וכ\"כ בפ' המצניע יע\"ש ומשמע דאפי' מדרבנן קאמר כדמוכח התם וכן כתב בס' ח\"ה שם יע\"ש וא\"כ אכתי קשה דלרבנן דר\"ש נמי ערלה וכלאי הכר' היכי מטמאה טו\"א הא לא משכחת בהו הכשר כיון דכתותי מיכתת שיעוריה ואין כאן שיעור כביצה וכיון דאין כאן הכשר היכי מקבל טומאה ותו ק' לי עלה מההיא דגרסינן בפ\"ק דפסחים דף י\"ד ע\"א אמר ר\"מ מדבריהם למדנו ששורפין תרומה טהורה עם הטמאה בפסח אר\"י כו' ואמרינן עלה בגמ' אר\"י אין הנדון דומה לראיה אף אנו מודים על התרומה שנטמאת בולד הטומאה ששורפין אותה עם התרומה שנטמאת באב הטומאה אבל איך נשרוף תלויה עם הטמאה שמא יבא אליהו כו' ופרש\"י ונמצא שטמאנו תרומה בידים והשתא קשה שהרי תרומה טמאה הוו מן הנשרפין כדאיתא בתמורה דהו\"ל כתותי מיכתת שיעוריה וכ\"כ התוס' בפרק לולב הגזול דל\"ה ד\"ה לפי דמה\"ט פסול אתרוג של תרומה טמאה משום דהוו מן הנשרפין דכ\"מ שיעוריה וכ\"כ הר\"ן והריטב\"א שם יע\"ש ואם כן איך קאמר דדוקא תרומה שנטמאת בולד הטומאה שורפין עם תרומה שנטמאת באב הטומאה הא אפי' תרומה טהורה מצי לשרוף עם תרומה טמאה דכיון דלשריפה קאי אינו מטמא אחרים וכן קשה ממאי דאיתא התם בדף ב' ע\"ב י\"ד שחל להיות בשבת כו' ושורפין תרומות טמאות תלויות וטהורות דברי ר\"מ כו' אמר רבי שמעון לא נחלקו ר\"א ור\"י על הטמאה ועל הטהורה שאין שורפין על התלויה ועל הטהורה ששורפין כו' וקשה שהרי לר\"ש ס\"ל כל העומד לישרף כשרוף דמי וא\"כ איך קאמר דתרומה תלויה דוקא שורפין עם הטהורה אפילו טמאה נמי כיון דלשריפה קאי עפרא בעלמא הוא ובשלמא לחד תי' שכתבו התוס' בפ' במה מדליקין דף כ\"ה ד\"ה כך שכתבו דהא דתרומה טמאה בשריפה אינו אלא מדרבנן ניחא אכן לאידך תי' שכתבו דהויא מדאורייתא משום דאיקרי קדש קשה ואולי נאמר דאע\"ג דתרומה טמאה כיון דלשריפה קאי אינה מטמאה טו\"א לא התירו לשורפה עם הטמאה שמא יבא לשרוף עמהן חולין טמאין ודוחק ולכן נר' עיקר מ\"ש בספר משאת משה חא\"ה סי' כ' דשאני ערלה וכלאי הכרם דאע\"ג דהוו מן הנשרפין אינו מפורש בתורה שמצותו בשריפה כנותר ופגול ותדע שהרי במנין המצות לרבינו מנה בפסולי המוקדשין לשרוף הנותר והטמא מ\"ע ואלו בערלה וכלאי הכרם ליכא עשה ואם כן איכא למימר דכי אמר כל העומד לישרף כשרוף דמי ה\"ד במידי דמצותו בכך מן התורה אכן היכא דליכא מצוה בשריפתן והיא גופא אינו אלא כדי שלא יכשל בהן בהא לא אמר ר\"ש וכ\"כ הרב שע\"א סי' הנזכר בדעת הר\"ן דלא אמרינן כל העומד לישרף אלא באשירה דמשה ועה\"נ יע\"ש אלא שמה שהכריח הדבר מדאמרינן במנחות הערלה וכ\"ה מטמאין טו\"א רש\"א אין מטמאין ואמרינן עלה בגמ' דטעמא דר\"ש משום דכתיב מכל האוכל אשר יאכל אוכל שאתה יכול להאכילו לאחרים ואם איתא דכי קאמר ר\"ש כה\"ע כו' לגמרי קאמר למאי הלכתא איכפל ר\"ש אטעמא חדתא ת\"ל משום דכה\"ע לישרף כשרוף דמי לע\"ד הא לא מכריע כלל דהוצרך תלמודא לומר דטעמא דר\"ש משום דבעינן אוכל שאתה יכול להאכילו לאחרים לשור הנסקל וע\"ע וכל הני דקתני בהדייהו דהוו מן הנקברים כדתנן בסוף תמורה דטעמא דכה\"ע לישרף לא מהני אלא במידי דבעי שריפה וכמ\"ש הפר\"ח דע\"ז של ישראל כיון דאינה טעונה שריפה אלא גניזה לא אמרינן כה\"ע לישרף יע\"ש וגדולה מזו כתב הרב שע\"א ז\"ל ס' הנזכר דאפילו במידי דבעי שיעור דמפסיל לרבנן דר\"ש משום דמיכתת שיעוריה דלא אמרי' הכי אלא במידי דבעי שריפה אבל בנקברין כיון שהוא קיים לזמן מרובה לא אמרינן מיכתת שיעוריה ודקדק כן מדברי התוס' דפ' לולב הגזול יע\"ש אלא דבהא לא מודינא ליה להרב ז\"ל ואשתמיט מיניה דברי התוס' בפ' מצות חליצה דק\"ד ד\"ה סנדל שכתבו בפי' דאפילו במידי דטעון גניזה כע\"ז של ישראל אמרינן כתותי מיכתת שיעוריה ועיין בתוס' פרק ר\"י דנ\"ב ד\"ה מה מזבח שכתבו דע\"ז של ישראל טעונה שריפה ואפשר שזהו דעתם בפרק לולב הגזול ודו\"ק:<br><b> ואולם </b> הנראה לע\"ד להביא ראיה שדעת רבינו לפסוק כרבנן דר\"ש ממה שפסק בפ\"ד מהלכות יבום וחליצה דין כ' וז\"ל סנדל המוסגר והמוחלט כו' לא תחלוץ ואם חלצה חליצתה כשרה כו' הרי דסנדל המוחלט מצותו בשריפה דומיא דנותר ופרה דבעי תלמודא בהמנחות לר\"ש דנימא כל העומד כו' ושריפתו מפורש בתורה ואפילו הכי כתב רבינו דאם חלץ חליצתה כשרה ואין לומר דהתם היינו טעמא משום דאפילו בשעת שריפה קרוי בגד דכתיב ושרף את הבגד וכדאמרינן פ' מצות חליצה דנ\"ו דהא התם אמר אליבא דמאן דפסל דדוקא לענין טומאה איקרי בגד בשעת שריפה ולא גמרינן מיניה לענין חליצה אלא דמאן דמכשר סבר כיון דאין לו שיעור קצוב לא אמרינן מ\"ש וכמ\"ש מרן הכ\"מ בפ\"ח מהל' לולב דין א' יע\"ש והשתא אי ס\"ל לרבינו כר\"ש דכה\"ע לשרף כשרוף דמי נהי דלא מפסיל מטעמא דמיכתת שיעור' משום דאין בו שיעור קצוב וכמ\"ש מרן מ\"מ יהא פסול משום דכל העומד לישרף כשרוף דמי דלהא טעמא אפילו במידי דאין בו שיעור פסול כמו שכ' הר\"ן ועוד אני אומר דאפילו תימא דס\"ל לרבינו כמ\"ש רש\"י שם פמ\"ח ד\"ה חליצתה כשרה דה\"ט דלא אמרינן מ\"ש משום דילפינן מטומאה דכתיב ושרף את הבגד ולאו מילף הוא אלא גילוי מילתא בעלמא הפך דעת מרן נר' לע\"ד דהאי טעמא לא מהני אלא לומר דלא אמרינן מכתת שיעורה אבל לר\"ש דאמר כל העומד לישרף כו' לא מהני האי טעמא ואמינא לה מההי' דפ' המנחות דאותבי ר\"א לר\"נ מדאמר ר\"ש כל העומד לזרוק כזרוק דמי כל העומד לישרוף כשרוף דמי נותר ופרה אמאי מטמאים טומאת אוכלין עפרא בעלמא נינהו והשתא קשה דמאי פריך מפרה נימא דשאני התם דכתיב ושרף את הפרה אפילו בשעת שריפה קרוי פרה ומשום הכי מטמא ולא אמרינן כל העומד כו' דומיא דסנדל המוחלט ואפילו למאן דפסל בסנדל המוחלט היינו מטעמא דלא גמרינן איסור מטומאה אבל הכא ליכא למימר הכי אלא ודאי דה\"ט לא מהני לר\"ש דאמר כל העומד לישרף כשרוף דמי כנ\"ל להלכה ולמעשה יש לחוש לסב' מור\"ם ועי' בתוס' חולין דק\"מ ע\"א ד\"ה למעוטי שנראה מדבריהם דס\"ל דהל' כר\"ש דאי לא כן נר' דלא ק' מידי שהרי בהמת קדשים הוי דבר שאין צריך בו שיעור עי\"ש ודו\"ק:",
+                "<b>וכותבין </b>\n<b> על דבר שיכול להזדייף והוא שיתננו לה בע\"מ כו'.</b> הנה דעת רבי' ז\"ל דבע\"ח לבד לא הוי גט משום דבעינן שיהא מוכיח מתוכו ודע שהרב נת\"מ די\"א הכריח שלדעת הרי\"ף ז\"ל שכתב בפ' המגרש דלר\"א ע\"ח או ע\"מ כרתי ע\"כ דס\"ל ז\"ל דלר\"מ בעינן שיהא מוכיח מתוכו וע\"פ זה הוקשה לו מ\"ש הרי\"ף ז\"ל בפ' המביא וז\"ל וה\"מ בגיטין אבל בשטרות בעינן כתב שאינו יכול להזדייף כדכתיבנא לעיל והוא מ\"ש בגמ' גבי שטר פרסאה והא בעינן כתב שאינו יכול להזדייף ונר' שהוא פוסק כר\"א דאמר לא הכשיר ר\"א אלא בשטרות ומשום הכי הביא ראיה מההיא דשטרא פרסאה והוא תימא דלפי הנסחא שכתב הרי\"ף פרק המגרש דהל' כר\"א בגיטין אבל לא בשטרות וכמ\"ש הרא\"ש והר\"ן ז\"ל שם למה הוצרך להכריח ואם הלכה כמ\"ד דלא הכשיר ר\"א בשטרות או לא כיון דבשטרות לא קיימא לן כותיה דר\"א אלא כר\"מ דאמר עח\"כ ולר\"מ ודאי דבעינן כתב שאינו יכול להזדייף וכמו שמפורש כאן ואפילו אם באו ע\"ח לפנינו ואמרו שאינו מזוייף אפילו הכי לא מהני לר\"מ משום דבעינן שיהא מוכיח מתוכו עד כאן ת\"ק ז\"ל יע\"ש מה שתירץ שדבריו דחוקים ועיין בס' בני יעקב דף קכ\"ז ע\"ד יע\"ש. ולעיקר הקושיא נראה לע\"ד דלק\"מ משום דאע\"ג דלדעת הרי\"ף בשטרות לא קיי\"ל כר\"א אלא כר\"מ ולר\"מ לא מהני כתב שאינו יכול להזדייף משום דאינו מוכיח מתוכו מ\"מ משום ה\"ט דאינו מוכיח מתוכו בשטרות לא מהני אלא לענין דלא מיקרי מלוה בשטר וכמבואר ממ\"ש רבינו ז\"ל פכ\"ד מה' מו\"ל וז\"ל ב' יב\"ש שהיו בעיר אינם יכולים להוציא ש\"ח זה על זה כו' אלא א\"כ באו עדי השטר ואמרו זה השטר שהעדנו עליו וכתב ה\"ה ז\"ל וז\"ל ויש מן המפרשים שפיר' שאפילו אם באו עדי השטר עצמן והעידו אין להם דין מלו' בשטר אלא דין מלו' על פה עכ\"ל יע\"ש ואם כן אי משום דקי\"ל כר\"מ בכתב שיכול להזדייף אי באו ע\"ח לפנינו ואמרו שלא היה בו זיוף הוה גבי מבני חרי משום הכי הוצרך הרי\"ף ז\"ל לומר דהלכה כר\"א דאמר לא הכשיר ר\"א אלא בגיטין אבל בשאר שטרות לא גבי אפי' מבני חרי משום דכיון דלראיה קאי זמן מרובה חיישינן דלמא הוה ביה תנאה וזייפתיה ועדים לא דכירי כמ\"ש הר\"ן שם גבי ההיא דשטרא פרסאה והיינו דמייתי הרי\"ף ז\"ל ראיה מהא דפרכי' גבי שטרא פרסאה לרבא דאמר דגבי מבני חרי והא בעי' כתב שא\"י להזדייף לו' דאפילו מב\"ח לא גבי כנ\"ל ודו\"ק:"
+            ],
+            [],
+            [
+                "<b>היה </b>\n<b> הגט חקוק על יד של עבד בכתובת קעקע כו' ה\"ז מגורשת כו'.</b> הנה הרב בית שמואל סי' קכ\"ד הקשה דכשהעדים חקוקים על יד של עבד עבדי איסורא דרבנן ומפסלו לעדות מדרבנן ואיך כתב רבינו ה\"ז מגורשת יעיין שם והפר\"ח סימן הנז' ס\"ק כ\"ב כתב דלא ק\"מ דפסולין דרבנן בעו הכרזה והני לא אכרוז עלייהו עכ\"ד ואשתמיט מיניה מ\"ש הנימוקי פ' זה בורר משם הרא\"ה דלא בעינן הכרזה אלא למיפסלי' לשאר עדיות אבל לאותו עדות שנפסל בו כגון ההיא דבר בניתוס דחד אמר לדידי אוזיף בריביתא דפריך בגמ' והאמר רבא לוה פסול לעדות אע\"ג דלוה לא מיפסל אלא מדרבנן לא ראו חכמים להאמינו משום הכי פריך בגמ' דהיכי פסליה רבא לבר בניתוס יע\"ש והביאו מרן הב\"י ז\"ל בח\"מ סי' ל\"ד מחודש כ\"ח א\"כ ה\"נ אמאי לא פסיל לאותו עדות שנפסלו בו דהיינו הגרושין ואף שהריב\"ש ז\"ל נראה שחולק עליו כמ\"ש הרב מש\"ל הלכות מו\"ל פ\"ד דין ו' יע\"ש מ\"מ אכתי קשה לס' הנימוקי ז\"ל סוגיא דפרק המביא תניין ד\"כ ע\"ב דפריך בגמ' ולרבא קשי' מתני' ומשני מתניתין לרבא לא תקשי בכתובת קעקע הרי דתלמודא אוקמא למתניתין כר\"מ דאמר עח\"כ ובכתובת קעקע והשתא קשה היכי קתני מתני' על הכל כותבין כו' ע\"י של עבד ונותן לה את העבד הא מדרבנן מיהא פסולים לאותו עדות שנפסלו בו: וראיתי להרב ש\"ך סימן הנז' ס\"ק כ\"ב שכתב דין זה דהרב הנמוקי והקשה וז\"ל וק' דבנ\"י לא כ\"כ אלא להמקשה דהוה ס\"ל דפסול לעדות ע\"פ עצמו א\"כ כשמעיד לדידי אוזיף בריביתא אינו נאמן לפסול לבר בניתוס דהוה ליה פסול אבל להאי דמשני דאין אדם משים ע\"ר ופלגינן דבוריה לא משכחת להאי דינא דאי מעידים עליו שהוא לוה ברבית הו\"ל עדות אחרת וא\"כ לאיזה צורך כתבו הב\"י והד\"מ והסמ\"ע דין זה וצ\"ע עכ\"ד וע\"פ האמור בענין לק\"מ דהא משכחת לה להאי דינא לנדון דידן דלפי דעת הרב הנמוקי אם הודיעו לעדים שאסור לחתום בכתובת קעקע וחתמו הגט פסול מדרבנן מטעמא דלאותו עדות לא בעי הכרזה ומש\"ה כתבו הב\"י והד\"מ והסמ\"ע דין זה ועוד נראה דמשכחת לה לגבי שטר שיש בו רבית דגובה את הקרן מנכסים משועבדים וכמ\"ש הטור סימן נ\"ב וכתבו התוס' והטור י\"ד סי' קס\"א והרא\"ש דהטעם דהעדים לא נפסלו בכך דלא תשימון עליו נשך לא משמע להו איסורא וא\"כ נ\"מ דאם התרו עליהם דעוברים על לאו דלא תשימון אע\"ג דלא מפסליה אלא מדרבנן משום דהו\"ל לאו שאין בו מלקות כמ\"ש הרב מש\"ל שם יע\"ש אפי' הכי פסולים בלא הכרזה לאותו עדות עצמו (וזה לדעת מוהרח\"ש ז\"ל בסי' י\"ט דס\"ל דאפי' באיסורי תורה כיון שפסולו מדרבנן בעי הכרז' יע\"ש) וכיון שכן יש לתמוה על מרן הב\"י בס' הקצר אמאי השמיט דין זה דהרב הנמוקי ואפשר שאע\"פ שבב\"י הביא דין זה דהרב הנמוקי בלי חולק מ\"מ אח\"כ ראה תשובת הריב\"ש ז\"ל בסי' תק\"כ שחולק על הרב הנמוקי ומש\"ה לא פסקו ועי' בהרב מש\"ל ה' עדות פי\"א דין ו': עוד תי' הפר\"ח ז\"ל דלא משמע להו לאינשי איסורא בכתובת קעקע אלא ע\"ג עצמו לא ע\"ג אחרים וגם בזה נראה לע\"ד דלא צדק דהרי לפי דעת הרב הנמוקי והתוס' שם בפ' ז\"ב אע\"ג דלא משמע להו איסורא אפילו הכי פסול מדרבנן שכ\"כ התוס' ז\"ל על ההיא מתני' דואלו הם הפסולים דמלוה ברבית פסול מדרבנן משום דלא משמע להו איסורא אלא בע\"כ וכ\"כ הנ\"י שם דלוה פסול מדרבנן דלא משמע להו איסורא אלא למלוה דאית ליה רווחא ועיין בהרב מש\"ל שם בדין הנז' וכיון שכן תקשי לפי סברתם ז\"ל סוגיא דהמביא כדכתיב' ונראה מדברי הרב הנמוקי שאף באיסורא דרבנן פסלי מדרבנן אף דלא משמע להו איסורא שכתב שם ומלוה ברבית דרבנן פסול אבל לא לוה דבאבק ריבית ליכא איסור' ללוה והשתא אי ס\"ל דבאיסורי דרבנן שרי א\"כ למאי אצטריך להך טעמא ת\"ל מהך טעמא דכתב לעיל דלא משמע ללוה איסורא לכן נראה כמו שתי' הרב בית שמואל דהכא איירי בשחתמו בשוגג שלא ידעו כלל שיש איסור בכתובת קעקע ואף לפי דעת הרב הנמוקי דאע\"ג דלא משמע ליה איסורא אסור מדרבנן התם שאני שהוא יודע שהמלוה עביד איסורא ועבר אלאו דלא תשיך ונמצא דלוה קעבר אלפני עור משא\"כ הכא דלא ידעי שיש איסור כלל ודומה למ\"ש רבינו ז\"ל בפי\"ב מה' עדות ראוהו קושר או מתיר דצריך להודיעו שהוא מחלל ומשמע דאם לא הודיעו כלל כשר וכעין חילוק זה כתב הרב מש\"ל ז\"ל שם יע\"ש ועיין בספר גט פשוט סק\"ל ובמוהריב\"ל ז\"ל ח\"ד סי' ט':"
+            ],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>כותבין </b>\n<b> את הגט בכל כתב ובכל לשון כו'.</b> כתב הרשב\"א בתשו' סי' אלף קצ\"א וז\"ל שאלת גט שכתוב בכתיבה שאנו קורין משק\"א כו' תשובה גט שכתב בכל לשון כשר דגרסינן בפרק המביא תניין האי שטרא פרסאה דחתימו עליה סהדי ישראל כשר כו' ואקשינן מאי קמ\"ל דבכל לשון כשר תנינן גט שכתבו עברית ועדיו יונית יונית ועדיו עברית כשר ומשני אי מהתם הו\"א ה\"מ בגיטין אבל בשטרות לא קמ\"ל אלמא גיטי נשים פשיטא דכשר בכל לשון עכ\"ל וכ\"כ בסי' תשע\"ט יע\"ש ויש לדקדק טובא בדבריו דאמאי הוצרך להביא ראיה מההיא דפרק המביא ממתני' גופא הו\"ל לאתויי דהא קתני גט שכתבו עברית כו' יונית ועדיו עברית כשר וכן קשה על רי\"ו ז\"ל נתיב כ\"ד ח\"ב שכתב וז\"ל גט כשר בכל כתב ובכל לשון כך דקדקו הפוסקים ז\"ל בפ\"ב דגיטין מהא דפריך מאי קמ\"ל עכ\"ל אמאי לא הביא ראיה ממתניתין וכן הקש' הרב בעל בני יעקב ז\"ל דף קמ\"ד ע\"ב ומה שתי' דאי ממתניתין הו\"א דר\"ל דהכתובה היא יונית אבל הלשון הוא לשון ארמי עדיין ק\"ק דכלפי השואל שנסתפק בכתב משק\"א והלשון הוא לשון ארמית הוה ליה להשיב שהוא משנה ערוכה וגם למ\"ש רי\"ו דגט כשר בכל כתב הול\"ל ממשנה ערוכה. אמנם לע\"ד דברי הרשב\"א ז\"ל עניים במקום אחד ועשירי' במקום אחר שכתב הרשב\"א ז\"ל בתשובה הביאה מרן הב\"י ז\"ל סי' קכ\"ו וזה לשונו ולענין כתיבת משח\"ט בכל כתב ובכל לשון כשר ובהדיא תנינן גט שכתבו עברית כו' ויונית לאו דוקא דהוא הדין לשאר הלשונות כדאיתא בפרק המביא תניין אלמא אפילו פרסי כשר עכ\"ד יע\"ש ואם כן נראה שלזה כוון בהך תשו' במה שלא הביא ראיה ממתני' משום דכתיבת משק\"א לא כתיבת יונית הוא וממתני' ליכא ראיה אלא לכתב יונית וגם לדעת רי\"ו ז\"ל איכא למיימר הכי דמש\"ה לא הביא ראיה ממתני' משום דאיכא לדחויי כמ\"ש הרשב\"א ודוק:"
+            ],
+            [
+                "<b>אבל </b>\n<b> אם היה מקצת הגט כתוב בלשון אחד כו' פסול.</b> אם נכתב הגט בב' כתיבות כתב הרב בעל חלקת מחוקק ז\"ל סי' קכ\"ו דכשר אמנם מוהריק\"ש ז\"ל כתב שאם מקצת הגט כתוב בלשון אשורית ומקצתו בכתב פרובינצאל נראה לי דפסול ועיין בהרב מכתב מאליהו ז\"ל שער ב' סי' א' שכתב שמדברי תשובת הרשב\"א ז\"ל שהביא מרן הב\"י ז\"ל סי' הנז' נראה הפך דעת הרב חלקת מחוקק ז\"ל ולע\"ד לא מצאתי שום סתירה מדברי הרשב\"א ז\"ל לדברי הרב חלקת מחוקק ז\"ל כמו שיראה הרואה ואדרבא מדברי מרן הב\"י ז\"ל שכתב ליישב תשובת הרא\"ש ז\"ל שהכשיר אם כתב אל\"ף למ\"ד ביחד דה\"ט דכיון דכל הגט כתיב בכתב אשורית זולת תיבה אחת משום הכי כשר יע\"ש נר' לכאורה כדעת הרב ח\"מ ז\"ל ויש לדחות ועיין בספר גט פשוט סק\"ו וצ\"ע ועיין בפר\"ח ז\"ל שהביא דברי הרב בעל ח\"מ ז\"ל בלי חולק ודוק:"
+            ],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>וזהו </b>\n<b> נוסח הגט כו' איך אנא פ' כו'.</b> כתב הרב בעל תה\"ד סי' קפ\"ח וז\"ל ושם ידידיה אם כותבין אותו תיבה אחת או ב' הבאת ראיה מטופס דהרז\"ך שכתב פדהצור ועמינדב תיבה א' לא דמי דאותם שמות לא אשכחן דמחלקין בתרי שיטי כמו ידידיה כדאיתא פרק ע\"פ דקי\"ז אליבא דרב ומסתמא ר\"ל דומיא דהללויה דבתהלים דרבי חייא דהוו בב' שיטי כדפירש רש\"י ורשב\"ם ז\"ל אמנם היה נראה דכיון דקאמר תלמודא דפליג ריב\"ל בהללויה ומצינן למימר דפליג אידידיה וכריב\"ל קי\"ל אפי' נגד ר\"י אך לגבי ר\"ח לא ברירה לי כלל אי קי\"ל כריב\"ל ומ\"מ נוכל לומר דהא דקאמר רב ידידיה נחלק לב' ר\"ל אם ירצה אבל ה\"ה אם יכתוב תיבה אחת ש\"ד עכ\"ל בפסקים וכתבים וראיתי למוהר\"א ששון ז\"ל בתשובה סימן כ\"א מקהי אקהתא בתשו' הלזו חדא במ\"ש לא דמי דאותם שמות לא אשכחן דמחלקינן כו' דנראה מדבריו דכיון דלא מחלקינן בב' שיטי לא מחלקינן להו בב' תיבות והא ליתא שהרי בפרק אלו טרפות דף ס\"ה מסיק בהדיא דאע\"ג דבתרי שיטי לא פסקינן בתרי תיבות פסקינן ותו שנראה מתוך דברי השואל שלא ראה מחלוקת רב ור\"י דפרק ע\"פ וכי גמרא ערוכה נעלם ממנו גם לדברי הרב המשיב קשה דאמאי לא הביא לו ראיה תיכף מסוגית הגמ' שהוא מחלוקת אם הוא תיבה אחת או לא ולמה לו ליטפל עצמו בב' שיטות עוד הקשה במ\"ש מרן הב\"י סי' קכ\"ט וז\"ל ומ\"ש בשם פדהצור ועמינדב שיכתבם תיבה אחת לא ידעתי למה לא יחלק בתרי תיבות אם ירצה דלא גרע משם ידידיה שחולק לב' אם ירצה ואפשר דלרבותא נקט תיבה אחת לומר שאף על פי שנראה בב' תיבות יכתבם בתיבה אחת אם ירצה עכ\"ל והקשה הרב הנזכ' וז\"ל ותו יש לדקדק במ\"ש לא ידעתי כו' והרי הרב הכתבים ביאר טעמו דידידיה נחלק לב' שיטות דומיא דהללויה ופדהצור לא ובזה נדחה גם כן מ\"ש ואפשר דלרבו' נקטי שהרי לפי דעת הרב הכתבים פדהצור לא כתבינן בב' תיבות כיון שלא מצינו שנכתב בב' שיטי עכת\"ק ונראה לע\"ד ליישב הכל ולומר דכל עצמו של ספק השואל הנזכר לא בא אלא לומר אי מצינן לכתבו בתיבה אחת או בעינן דוקא בב' תיבות דס\"ל להשואל דודאי הלכה כרב דפסקינן להו בב' תיבות דומיא דכדרלעומר דמסיק תלמודא פרק אלו טרפות דכתבינן להו בב' תיבות וא\"נ משום דר\"ח קאי כותיה כמ\"ש הרב המשיג אלא דקא מספקא ליה אי מצינן לכותבו תיבה אחת ונחלק לב' דקאמר רב היינו אם ירצה או דלמא דוקא בב' קאמר ואהא מייתי ראיה מטופס דהרז\"ך שכתב פדהצור בתיבה אחת וס\"ל להשואל דפדהצור ודאי דמן הדין כתבינן להו בתרי תיבות דומיא דכדר לעומר ואפילו הכי קאמר דבתיבה אחת ש\"ד ואהא השיב הרב הנז' דלא דמי דהתם לא אשכחן דמחלקינן להו בב' שיטי אלא בב' תיבות ומש\"ה מצינן לכתבו בתיבה אחת משא\"כ שם ידידי' דמחלקינן להו בתרי שיטי וה\"ט משום דיש לו מובן ההפסק דר\"ל ידיד ה' כמ\"ש מוהריב\"ל ז\"ל ח\"ג סימן ט' והרב הנזכר ז\"ל שם בס\"ד יע\"ש ומשו\"ה ידיד חול יה קדש כדאיתא בפרק ע\"פ והילכך מצינן למימר דלא כתבינן ליה בתיבה אחת משום דבתיבה אחת אינו מובן דר\"ל ידיד ה' ומ\"ש עוד הרב תה\"ד ומ\"מ נוכל לומר כו' ה\"ק ואע\"ג דמטופס דהרז\"ך אין ראיה כמ\"ש מ\"מ נוכל לאומרו בלי ראיה דכי קאמר רב נחלק לב' היינו אם ירצה אבל בתיבה אחת שפיר דמי אע\"ג דמחלקינן ליה בשני שיטי. והנה מרן ז\"ל בתחילת ההשקפה הבין דמ\"ש הרז\"ך ז\"ל פדהצור ועמינדב תיבה אחת היינו לומר דלכתחלה צריך שיכתבם תיבה אחת כמו שנראה מדברי הר\"ן פרק אלו טרפות וכ\"כ הרב גט פשוט סימן הנז' ס\"ק קל\"ג יע\"ש ואפי' הכי מייתי השואל ראיה שפיר דכי היכי דהתם מן הדין נחלק לב' דומיא דכדר לעומר ואפי\"ה כתב הרז\"ך דלכתחלה מיהא יש לכתוב בתי' א' וש\"ד ה\"נ גבי שם ידידיה מצינן לכתבו בתיבה אחת והיינו דק\"ל למרן ז\"ל וכתב לא ידעתי למה לא יכתבם בב' תיבות אפי' לכתחילה דומיא דידידיה שנחלק לב' אם ירצה ומעתה על פי האמור לק\"מ מה שהקשה הרב הנזכר שהרי הרב תה\"ד ז\"ל ביאר טעמו דידידיה נחלק לתרי שיטות ופדהצור לא משום דמאי דחילק הרב תה\"ד בין שם ידידיה לפדהצור ידידיה נחלק לתרי שיטות ופדהצור לא היינו לענין דלא מצינן לכתבו בתיבה אחת כיון שנחלק לב' שיטות משא\"כ פדהצור דאינו נחלק מצינן לכתבו תיבה אחת כדכתיבנא לעיל ברם לענין דמחלקינן להו בתרי תיבות מעולם לא אמרה הרב תה\"ד ז\"ל כדמוכח מההיא דא\"ט דקאמר התם בהדיא דאע\"ג דלא מחלקינן להו בב' שיטי מחלקינן להו בתרי תיבות והיינו נמי מאי דתריץ מרן ז\"ל ואפשר דלרבותא נקט תיבה אחת כו' והשתא מייתי השואל ראיה בעצם מטופס דהרז\"ך זכרונו לברכה דאע\"ג דנחלק לב' תיבות קאמר דבתיבה אחת שפיר דמי ואהא משיב הרב הנזכר ז\"ל דלא דמי כדכתיבנא לעיל כן נראה לי נכון עוד הקשה הרב הנז' ז\"ל במ\"ש הרב בעל תה\"ד ומסתמא הוי דומיא דהללויה דפסקינן ליה בב' שיטי שהרי בפרק א\"ט אמרינן בהדיא דבתרי תיבות פסקינן בתרי שיטי לא פסקינן ותו דלדעת הרב דס\"ל דשם ידידיה כתבינן בתרי שיטי א\"כ התם בפרק א\"ט בההיא דבת היענה תקשי אלא מעתה ידידיה דכתבינן בתרי שיטי ה\"נ דתרי שמות נינהו והשתא ליכא שום תי' עכת\"ד יע\"ש ולע\"ד לק\"מ כפי מ\"ש הוא ז\"ל עצמו בסוף התשו' דידידיה מצינן לכתבו בב' שיטי ולא דמי לכדרלעומר דהת' אין לו מובן ההפסק משא\"כ ידידיה דיש לו מובן ההפסק כדכתיב' לעיל ומש\"ה לא פריך בגמ' מידידיה משום דכיון דיש לו מובן ההפסק שר\"ל ידיד ה' אפי' דפסקינן להו בב' שיטי חד שמא הוא משא\"כ בבת היענה דאי אמרת דבת היענה שמה וכולה חדא היא אם כן היכי פסיק להו ספרא בתרי שיטי כיון דאין לו מובן ההפסק אלא ודאי דבת היענה זו ביצת היענה ומעיקרא כי קאמר התם דמדפסיק להו בב' תיבות ש\"מ דב' שמות נינהו פריך שפיר מכדר לעומר דאין לו מובן ההפסק ופסיק להו ספרא בב' תיבות גם מה שתירץ הרב ז\"ל דההיא סוגיא אזלא אליבא דחזקיה וחזקיה יסבור כר\"י ק' דא\"כ תקשי דלר\"ש דס\"ל דידידיה מחלקינן להו בתרי שיטי א\"כ ביצה טמאה מנ\"ל דאסירה מן התורה דאי מבת היענה אימא דכך שמה וכמו כן קשה לפי תרוץ הרב בעל גט פשוט ס\"ק קל\"ד יע\"ש: עוד הק' הרב הנזכר שהרי רבא הוא אחרון והיה נראה לפסוק כמותו ומדברי הרב המשיב נראה דלא חש למילתיה יע\"ש הנה מ\"ש דהלכה כרבא שהוא בתרא אפי' נגד ריב\"ל כ\"כ הרשב\"א ז\"ל בחידושיו לגיטין ד\"ז ועיין בתשו' סי' תס\"ד ובשיורי כנה\"ג חלק א\"ח בכללי התלמוד סי' ל\"ט ומה שתי' הוא זכרונו לברכה דאפשר דמדגמ' לא בעי על מילתא דרבא הללויה וידידי' לרב' מהו משמע דלא קי\"ל כותי' מלבד דאשתמיט מיניה מ\"ש רשב\"ם דף קי\"ו ד\"ה רב מאי יע\"ש נראה דהא ליתא דהא חזינן דבעי תלמודא אליבא דמאן דלית הלכתא כותיה דאי הלכה כרב דאמר מרחב יה אחד הם אם כן מאי קא בעי תלמודא מרחב יה לר\"י מאי כיון דלא נ\"מ מידי ואי הלכה כר\"י דהללויה וידידי' אחד הם אם כן מאי בעי תלמודא ידידיה לרב מאי עוד הק' במ\"ש מרן הב\"י ז\"ל סימן הנזכר וז\"ל ולענין שם ידידיה כתוב בכתבי מוהר\"י כו' ומ\"ש בשם ידידיה לחלוק בב' תיבות נראה לי דהיינו דוקא בשיטה אחת אבל לא בב' שיטי דלא עדיף מכדרלעומר כו' והיכי קאמר נראה לי דהיינו דוקא בשיטה אחת שהרי הוא עצמו כתב ומסתמא כו' הוי דומיא דהללויה וכתבינן להו בתרי שיטי וראיתי להרב גט פשוט סי' הנזכר ס\"ק קל\"ד שכתב וז\"ל ולע\"ד נראה דכונת מרן ז\"ל היא פשוטה דאע\"ג דאליבא דרב ס\"ל דשם ידידיה פסקינן להו בתרי שיטי מ\"מ לענין הלכה מספ\"ל אי הלכתא כרב או כר\"י וכיון שכן אם כתב שם ידידיה בתרי תיבות ובשיטה אחת כשר לכ\"ע אבל בתרי שיטי אינו כשר אליבא דר\"י דלא עדיף מכדרלעומר וע\"פ זה יישב דברי מרן ז\"ל דכתיבנא לעיל ותמה על מרן בספר הקצר שכתב שם סעיף ל\"ג שם ידידיה אם נחלק לב' תיבות כשר ומשמע מפשט דבריו דלכתחילה יכתוב בתיבה אחת אבל אם נחלק לב' תיבות בשיטה אחת בדיעבד כשר ואדרבה איפכא מסתברא דהרי רב ור\"י נחלקו בשם ידידיה דר\"י סבר דהוי תיבה אחת ורב סבר דנחלק לתרי תיבות ואפי' בתרי שיטות ויש ספק אי הלכה כרב או כר\"י אבל בתרי תיבות בשיטה אחת כשר לכ\"ע גם אליבא דר\"י דומיא דכדרלעומר אבל בתיבה אחת יש צד לומר דהוא פסול אליבא דרב והרבה טרח מוהרי\"א להכשירו ואם כן הכי הול\"ל שם ידידיה חולקין אותו לתרי תיבות ואם כתב בתיבה אחת כשר עכ\"ל ודבריו תמוהים לע\"ד ואשתמיט מיניה לשון רשב\"ם ורש\"י ז\"ל ד\"ה אחת הן שכתבו וז\"ל כלומר תי' אחת הן ואין התיבה נחלקת לב' עכ\"ד הרי שכתבו דלר\"י אין התיבה נחלקת לב' ומשמע דאם כתב בב' תיבות פסול והשתא אי מספ\"ל אי הלכה כר\"י או כרב איך כתב דבב' כשר הא לר\"י אפילו בתרי תיבות נמי פסול והרב תה\"ד לא קאמר אלא לרב דוקא ומעתה צדקו דברי מרן בשלחנו הטהור שכתב דאם נחלק לתרי תיבות כשר משום דקיימא לן כרב אבל לכתחילה צריך לכתוב בתיבה אחת דאז לכ\"ע ש\"ד כמ\"ש הרב תה\"ד ולעיקר קו' מוהר\"א ששון נראה ליישב בדוחק דס\"ל למרן דאע\"ג דהרב תה\"ד ז\"ל כתב ומסתמא כו' דהוי דומיא דהללויה לא פשיטא ליה מילתא טובא כיון דמצינן למימר הא כדאיתא והא כדאיתא ושאני הללויה כיון דאינו שם הו\"ל כשאר תיבות דעלמא דפסקי' להו בתרי שיטי משא\"כ ידידיה כיון דהוי שם א' אם נכתב בתרי שיטי מחזי כב' שמות ומש\"ה כתב הרב תה\"ד לשון ומסתמא והיינו דכתב מרן ז\"ל נראה לי דהיינו דוקא בב' תיבות הוא דפסיקא ליה אבל בב' שיטות לא פסיקא מילתא דא\"ל דלא עדיף מכדרלעומר דאינו נחלק בתרי שיטות מיהו אי קשיא בדברי מרן הא קשיא דאיך כתב ומ\"ש מוהרי\"א בשם ידידיה לחלוק בתרי תיבות כו' שהרי מדברי מוהרי\"א נראה דמספ\"ל אי הלכה כרב כיון דקאי ר\"ח כותי' או כר\"י ולר\"י הרי כתבנו לעיל דאם נחלק לתרי תיבות פסול וכמ\"ש רש\"י ורשב\"ם ז\"ל וכן הקשה הרב מכתב מאליהו שער ד' סימן כ\"ד והנראה לע\"ד דס\"ל למרן דאע\"ג דלר\"י דאמר אחת הן אם נחלק לתרי תיבות פסול מ\"מ בהא לא קי\"ל כותיה דר\"י כיון דחזי' לסתמא דתלמודא פ' א\"ט דפריך בפשיטות אלא מעתה כדרלעומר דפסיק ליה ספרא ב' שיטי ה\"נ דתרי תיבות נינהו ולר\"י ודאי דכדרלעומר צריך לכתוב בתיבה אחת דאפי' בשם ידידיה דיש לו מובן ההפסק דר\"ל ידיד ה' אפ\"ה ס\"ל לר\"י דלא פסקינן להו בב' תיבות כ\"ש בשם כדרלעומר דלא פסקינן ליה בתרי תיבות לר\"י ומסתייע לזה מ\"ש לעיל דפשיטא ליה לשמואל דפסקינן להו לתרי תיבות מכח ההיא דא\"ט וכיון שכן גם מוהרי\"א נראה ודאי דמודה בהא ומאי דמס' ליה למוהרי\"א כיון דפליג ריב\"ל בהללויה אי קי\"ל כוותיה היינו לענין תרי שיטי דסליק מיניה משום דבתרי שיטי לא חזינן לתלמו' בהדיא דקאמר דפסקינן להו לב' שיטי כסברת ר\"י ואהא הוא דמספ\"ל לענין תרי שיטי אי הדרן לכללין דעלמא אי הלכה כריב\"ל ור\"י בהא ולא כתבינן לי' בתרי שיטי או כרב כיון דר\"ח קאי כותי' אע\"ג דבשם כדרלעומר קאמר תלמודא בהדיא דלא פסקי' בתרי שיטי התם היינו משום דאין לו מובן ההפסק והיינו דכתב מרן מ\"ש בשם ידידיה כו' נראה לי דהיינו דוקא בשיטה אחת כלומר דבב' שיטי כיון דמספ\"ל למוהרי\"א אינו נחלק ואמרינן דלא עדיף מכדרלעומר אלא משוינן ליה לדינא דכדרלעומר דקאמר תלמודא בהדיא דאינו נחלק וא\"נ מ\"ש מרן ונראה לי היינו שחולק על מוהרי\"א וס\"ל דלא עדיף ידידיה דיש לו מובן ההפסק מכדרלעומר דקאמר תלמודא בהדיא דלא פסקינן בתרי שיטי דסוף סוף מיחזי כב' שמות וע\"כ ההיא סוגיא אתיא אליבא דרב דלר\"י הא קאמר אחת הן כדכתיבנא וכעין מ\"ש מוהר\"א ששון כנ\"ל ודוק:<br><b> טעם המלך</b>\n<b> ה) </b>\n<b> עיין </b> בתשובת שב יעקב ח\"ר סימן נ\"ו גם הוא הרבה לדבר מדברי רבינו פה וכ' דתליא בפלוגתא דברי רב ור\"י בסוכה ובדבריו יש לפקפק שם הרבה ועי' בתשובת מהר\"י מינץ סי' ת' ובתשו' פני יהושע סי' ו' בא\"ח מה שמפלפל שם בענין בית אל ועי' במס' סופרים פ\"ה הל' י' ובירושלמי פ\"ג דסוכה ובירושלמי במגילה פ\"א ויש לפקפק בזה כמה דברים והמעיין בכל אלה ימצא סתירה בסברות הרבה ועי' בתקון סופרים ועי' תשובת הרדב\"ז סי' אלף תשס\"ה לענין שמות שאינן נמחקין ובס' יד מלאכי מה שהשיג עליו ומדבריהם בפלפולם אי הוי יה שם או שבח יש להעיר מדברי הרשב\"ם בפ' ע\"פ ומני' יש נמי להעיר על תשו' שב יעקב הנזכרת וכבר האריך גם בזה הרב ברכי יוסף סי' רע\"ו:",
+                "<b>ודין </b>\n<b> דיהבי ליכי כו'.</b> כתב ה\"ה וכתבו הרמב\"ן והרשב\"א דקי\"ל כר\"י דאמר צריך לכתוב ודין כו' ומרן הב\"י סימן קכ\"ו כתב וז\"ל והרי\"ף והרא\"ש הביא בעיא זו אלמא דס\"ל דבעי' ודין כיון דבעיין לא אפשיטא מספיקא בעי למכתב ודין וכן הוא דעת הרשב\"א עכ\"ל ואולי נאמר דמ\"ש מרן וכן דעת הרשב\"א לא קאי אלא למ\"ש בדעת הרי\"ף והרא\"ש דבעינן ודין מיהו מר כטעמיה ומר כטעמי' דטעמו דהרשב\"א הוא משום דקי\"ל כר\"י כמ\"ש ה\"ה וכ\"כ בחדושיו וטעמו של הרי\"ף משום ספק כנ\"ל:"
+            ],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>גט </b>\n<b> שמחק כו' ואם מן התורף אינו גט.</b> עיין מה שהקשה הפר\"ח סימן קכ\"ה ס\"ק ל\"ו ועיין בספר בני יעקב דף קכ\"ז ע\"ב שכפי דבריו סרה מהר קושי' הפר\"ח ז\"ל יע\"ש ודוק:"
+            ],
+            [],
+            [
+                "<b>במה </b>\n<b> ד\"א כו' אבל אם יש שם עדים שנמסר בפניהם כו' ה\"ז כשר.</b> כתב ה\"ה והוכרח לחלק בכאן כו' וכן סבור רבינו בשקרוע שתי וערב וכן נראה מן הירושלמי פרק המביא תניין שהקשה על המשנה ועל העלה של זית ולאו כמקורע הוא ותי' אמר ר\"ז תני בונא בר שילא אפילו לא כתב אלא אני פ' מגרש את אשתי כשר וראיתי להפר\"ח ז\"ל סי' קכ\"ה סק\"מ שכתב וכונת הירושלמי היא דהכי קתני דכותבין את הגט על עלה של זית והא א\"א לכתוב על עלה אחת אלא על עלין הרבה והו\"ל כמקורע והתורה אמרה ספר א' ותירץ אמר ר\"ז כו' כלומר כיון שכותב התורף על עלה אחת אף שכותב הטופס על עלין הרבה אין חשש בזה וכי אמרינן ס' א' אמר רחמנא כו' הוא בתורף ולא בטופס ומשמע ליה לה\"ה דכיון דכל הגט מצי למכתביה על כמה עלין אין לך קרוע יותר מזה והאמת שלא דק המגיד משנה בראי' זו כלל ודבר ברור הוא שאם הטופס לבד קרוע ש\"ו דאף לדעת הרשב\"א כשר דנהי דלכתחילה גזרינן טופס אטו תורף דומיא דשאר פסולי דאורייתא אבל בדיעבד מיהא כשר דאפי' תימא דכל מה שקרוע כמאן דליתא הא התורף נשאר קיים עכת\"ד ודבריו תמוהים לע\"ד שהרי בירושלמי אמתניתין קיימינן ומתניתין קתני על הכל כותבין אפילו לכתחילה וכמ\"ש רבינו דין ב' והשתא לדעת הרשב\"א ז\"ל אפי' תימא דבטופס מקורע כשר בדיעבד אכתי תקשי לן מתניתין דקתני על הכל כותבין לכתחילה אלא ודאי דאפי' בתורף כשר בע\"מ כדעת רבינו זה הנראה פשוט בכונת ה\"ה וע\"פ האמור ניחא לי מה שהקשה מוהר\"א ששון סימן ל' וז\"ל עוד יש לדקדק בדברי ה\"ה דכיון דיליף לה מהירושלמי נמצא אם כן שלדעת הרמב\"ם אפי' בקרוע ש\"ו יכול ליתנו לה בע\"מ דהא יליף לה מההיא דעל עלה של זית ואם כן בקרוע נמי יהיה הדין כן והמדקדק בדברי הרמב\"ם יראה דדוקא אם נמסר לה הגט הוא דמכשרינן ליה ממ\"ש אבל אם יש שם עדים שנמסר כו' הרי זה כשר מדבריו אלו נראה דדוקא אם נמסר לה מדלא כתב אם יש ע\"מ יכול ליתנו לה עכת\"ד ולפי מ\"ש לק\"מ דמאי דמשמע מדברי רבינו דלכתחילה אין נותנים לה היינו משום דרבינו איירי כשהתורף קרוע ש\"ו שכ\"כ ה\"ז כשר אע\"פ שהיה התורף כו' או שהיה קרוע ש\"ו ובתורף ס\"ל לרבינו דלכתחילה אין כותבין אבל בההיא דעלה של זית דהטופס לבד הוא דחשבינן ליה קרוע ש\"ו משום הכי אפי' לכתחילה כשר ולא גזרינן טופס אטו תורף אלא בפיסולי דאורייתא והיינו דמייתי ה\"ה ראיה מהירוש' לדעת רבינו דאי אפי' בתורף קרוע ש\"ו כשר משום הכי מכשרינן בטופס לכתחילה אמנם לדעת הרשב\"א דבתורף פסול מדאורי' היכי מכשרינן לכתחילה בטופס הא בפסולי דאורייתא גזרינן טופס אטו תורף אלא מיהו אכתי קשה דמאי ראיה מייתי ה\"ה מהירושלמי נימא דס\"ל להירושלמי גט מקורע כשר בטופס אפי' לכתחילה אע\"ג דבתורף פסול מדאורייתא דומיא דפסול דס' א' דס\"ל להירושלמי דאינו אלא בתורף אבל בטופס שרי לכתחילה דאמתני' קאי כדכתיבנא ותו קשה דאכתי מנין לו לרבינו דבקרוע ש\"ו בתורף לכתחילה לא ינתן וכמו שדקדק מוהר\"א ששון לכן הנראה לע\"ד דס\"ל לה\"ה דמאי דפריך בירושלמי ולאו כמקורע הוא לאו היינו משום דבעינן ספר א' כמ\"ש הפר\"ח דא\"כ מאי משני כיון דספר א' פסולה דאורייתא גזרינן טופס אטו תורף כשאר פסולי דאורייתא ומתניתין קתני על הכל כותבין אלא ודאי דהירושלמי לית ליה הך דרשא דספר אחד אמר רחמנא כו' וכן מוכח בהדיא דלעיל מזה קאמר בירושלמי ר\"י בעי כתבו על כוס של זהב ואמר לה מקום הכתב שלך ומקום השיטין שלי מהו ומדלא פריך עלה דת\"ל דספר א' אמר רחמנא ומוקי לה במעורה כדמוקי תלמודא דידן בעייא דר\"פ בפרק המבי' תניין ד\"כ משמע בהדיא דס\"ל להירושלמי דהכא לא דרשינן ס\"א אמר רחמנא ואפשר דה\"ט משום דס\"ל דהאי ספר אצטריך לספירת דברים וכמו שהקשה התוס' ד\"ה ספר לתלמודא דידן יע\"ש והכי מוכח לישנא דירושלמי דפריך ולאו כמקורע הוא משמע דמשום פיסול מקורע דקאמר לעיל מזה נקרע פסול הוא דפריך דאי משום טעמא דבעינן ס\"א הוא וכמ\"ש הפר\"ח הכי הול\"ל הא בעינן ס\"א וליכא וכן מוכח קצת מדברי התוספות ד\"ה הנזכר דפיסולה דס\"א הוי אפילו בטופס מדרבנן דומיא דשאר פסולי דאורייתא כדכתיבנא ממה שהקשה אמתניתין דפרק המגרש דקתני שייר מקצת הגט וכתבו בדף הב' כשר דהוה ליה למיפסל בב' דפין משום ס\"א והשתא אם איתא לדעת הפר\"ח ז\"ל דמאי דפריך בירושלמי היינו משום פיסול' דס\"א ואהא משני אר\"ז כו' א\"כ מאי ק\"ל מההיא מתניתין נימא דמתני' דשייר מקצת הגט איירי בכותב התורף כולו בדף א' וכדשני בירושלמי לההיא דעלה של זית אלא ודאי דס\"ל להתו' דפיסולא דס\"א הוי אפי' בטופס כשאר פסולי דאורייתא ומש\"ה ס\"ל לה\"ה ז\"ל דמאי דפריך בירושלמי ולאו כמקורע הוא היינו לומר דכיון דא\"א לכתוב את הגט בעלה א' אלא בעלין הרבה הו\"ל מקורע (וכ\"כ הרב ל\"מ ז\"ל דקו' הירושלמי הוא משום מקורע) ואפי' בע\"מ מיהא לכתחילה לא ינתן וכמ\"ש רבינו ומתני' על הכל כותבין קתני אפילו לכתחילה ואהא משני אמר ר\"ז כו' כלומר כיון דהתורף נכתב על עלה א' אף על גב דהטופס נכתב על עלין הרבה ונמצא דהטופס הוי כמקורע לא גזרו טופס אטו תורף לכתחילה כיון דתורף גופיה הוי מדרבנן הו\"ל גזירה לגזירה ומש\"ה קתני מתניתין על הכל כותבין אפי' לכתחילה והיינו דמייתי ה\"ה ראיה דלדעת הרשב\"א כיון דתורף פסול מדאורייתא טופס נמי פסול מדרבנן כשאר פסולים דאורייתא ומאי משני בירושלמי והיינו דהכריחו לרבינו ז\"ל לומר דטופס קרוע בע\"מ לכתחילה לא ינתן ממאי דפריך בירושלמי כנ\"ל ומיהו לפום מאי דמסיק בתלמודא דידן דבעינן ס\"א ולא ב' או ג' ספרים צ\"ל דס\"ל לתלמודא דידן דמתניתין דקתני עלה של זית לאו דוקא אלא מתני' אתא לאשמועינו דכותבין על העלין ולדוגמא בעלמא נקטי לומר דבעינן דבר המתקיים בעל' של זית וכן הוא מוכרח ממה שהקשה התוספות אמתניתין דפרק המגרש דשייר מקצת הגט כו' ולא קשיא להו כן ממתניתין דפרק המביא ועיין בספר משאת משה חלק א\"ה סי' י\"ו ודוק:"
+            ],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>היו </b>\n<b> שם ב' עדים כו'.</b> משנה פ' המגרש ופרכינן בגמרא וליתכשר האי בראובן בן והאי בבן יעקב עד והתנן בן איש פ' כשר דכתב ראובן בן אקמא ויעקב עד אבתרא וליתכשר האי ביעקב עד דהא תנן איש פ' כשר דלא כתי' עד ומבע\"א בדידעינן ביה בהאי חתימה דלאו דיעקב היא ע\"כ ויש לדקדק על רבינו שכתב ואם יצא מתחת יד שאין העדים נקראים עמו אינו גט ולא פי' דה\"ד בשכותב ראובן בן אקמא ויעקב אבתרא אבל אם כתב ראובן אקמא וכן יעקב עד אבתרא ב' כשרים וכן נמי אם כתב ראובן בן אקמא ויעקב עד אבתר' ב\"כ כדמסיק בגמרא והרב ל\"מ תי' דרבינו ס\"ל דכל הסוגי' זו לא נאמרה אלא קודם התקנה שהתקינו שיהיו העדים מפרשים שמותיהם על הגט כדאמרינן בהשולח ומאי דהק' בגמרא הוא למתני' דנישנית קודם התקנה ומשום הכי פריך ממתני' דהתם דקתני בן פלוני עד כשר ורבינו מפרש מ\"ש התקינו שיהיו העדים מפרשים שמותיהם שיחתמו פב\"פ עד ולכך ודאי לדין השנוי בברייתא אין כאן קושיא דודאי לא מתכשר אלא בראובן בן יעקב עד דוקא ומשום הכי את שהעדים נקראים עמו כשר אע\"ג דלא כתיב ביה פב\"פ משום דבן יעקב עד אראובן קמא קאי עכת\"ד ולע\"ד תי' זה אינו מחוור דאכתי קשה דהי\"ל לרבינו לפרש ולומר דהא דשאין העדים נקראים עמו אינו גט ואם נשאת תצא היינו דוקא בכותב בן ראובן אקמא ויעקב אבתרא אבל אם כתב ראובן אקמא ויעקב עד אבתר' ה\"ז גט פסול מכח התקנה ואם נשאת לא תצא כשאר פסולים דרבנן ומה גם כפי מ\"ש הוא עצמו בפ\"א מהלכות אלו דס\"ל לרבינו דבדיעבד כשר וא\"כ אכתי קשה דאמאי לא הזכירו כיון דנפקא מינה טובא ועיין בספר בני יעקב דקמ\"ב מה שנדחק ליישב דעת רבינו ולבסוף הניח דברי הרי\"ף והרא\"ש בצ\"ע במה שהביאו משנ' כצורתה. מאי דאמרינן עלה בגמרא דגונדלי' חתי' ולא כתבו דאי כתיב ראובן אקמא וכן יעקב אבתר' ב' כשרים יע\"ש ולפום ריהטא היה נראה לומר בדוחק מעין דרך הרב ל\"מ דס\"ל להרי\"ף והרא\"ש ורבינו דבתר דתקינו רבנן שיהיו מפרשים שמותי' דהיינו פב\"פ כמ\"ש הטור מסתמא אית לן למימר דבתקון חז\"ל חתמו ולא חתמו בפ' עד אגט הב' בתורת עדות אלא לאו אדעתייהו ומשכו החתי' אגט הב' ומשום הכי כתב רבי' דאינו גט אמנם היותר נכון לע\"ד דס\"ל לרבי' ז\"ל וסיעתי' במ\"ש הר\"ן בחידושיו וז\"ל וליתכשר האי בראובן כו' וא\"ת והיכי מתכשר האי בראובן לחוד הא בעינן עד כדתנן במתני' איש פ' לחוד סגי והא דתנן איש פ' בן איש פ' בלא עד כשר זו ואין צל\"ז קתני א\"נ דעד זה דכתיב לבסוף אתרוייהו מיהדר ומקשינן וליתכשר האי בראובן בן והאי ביעקב עד פי' השתא נמי קס\"ד נראה דס\"ל להר\"ן דלמסקנ' אפי' אי כתב עד לא קאי אתרוייהו דעד אתרוייהו קא מיהדר והאי גברא יעקב הוא בנו של ראובן וחתים בקמא בבן ראובן ובבתרא ביעקב עד שהוא שמו ומהדרינן דלא כתיב ביה עד כלו' דעד דמתני' דוקא הוא והילכך שמאלי פסול ימיני כשר (פי' משום דהאי חתימה דיעקב כיון דלא מהניי' לשמאלי מהנייא לימיני והרי הוא כאלו חתים תחתיו ראובן ן' יעקב) עכ\"ל והשתא מש\"ה לא חילקו הרי\"ף והרא\"ש ורבי' ז\"ל בהכי משום דמאי דפריך תלמודא וליתכשר האי בראובן וכן נמי מאי דפריך וליתכשר בראובן בן כו' היינו משום דס\"ד דעד דתנן במתניתין לאו דוקא או משום דקס\"ד דעד אתרוייהו קאי אבל לפום מאי דמסיק דעד דמתני' דוקא כמ\"ש הר\"ן בכל גוונא מפסיל כך נראה לי נכון ודוק: ודע שמ\"ש ז\"ל במאי דפריך וליתכשר בראובן בן כו' דההוא גברא יעקב הוא בנו של ראובן חתים בקמ' כו' נראה שכונתו לומר לפי זה מאי דתי' בגמ' דידעינן בהאי חתימ' דלאו דיעקב הכונה לו' דידעינן בהאי חתימה דאינו נקרא שמו יעקב בן ראובן אלא ראובן בן יעקב וע\"פ זה ניחא מה שהק' התוס' שם ד\"ה וליתכשר לפי' רש\"י ז\"ל ועיין בהרב בעל ח\"ה שם ועיין בספר בני יעקב דף קמ\"ב ע\"א שכפי דבריו ז\"ל דברי הר\"ן הללו אין להם שחר ודוק:"
+            ]
+        ],
+        [
+            [
+                "<b>זה </b>\n<b> שנאמר בתורה ונתן בידה אין ענין הכתוב כו' ואחד ידה וא' חציר' כו'.</b> ריש פ' הזורק ואמרי' עלה בגמ' מנה\"מ דת\"ר ונתן בידה אין לי אלא ידה גגה חצירה כו' מנין ת\"ל ונתן מ\"מ ותניא נמי הכי גבי גנב ידו אין לי אלא ידו גגו חצירו מנין ת\"ל אם המצא תמצא מ\"מ וצריכא דאי אשמועינן גט משום דבע\"כ מגרשה אבל גנב דליתא בעל כרחי' אימא לא ואי אשמועינן גנב משום דקנסיה רחמנא אבל גט אימא לא צריכה ע\"כ וק\"ל טובא דאמאי הוצרך תלמודא להאי צריכותא בפשיטות הול\"ל דאי כתיב גנב גט לא אתי מיניה דאי לר\"ל דאמר התם ופ\"ק דמציע' דקטנה אין לה חצר ואמרינן התם בגמרא דה\"ט משום דס\"ל חצר משום שליחות אתרבאי קטנה אינה עושה שליח ואע\"ג דגבי גט חצר משום ידה איתרבאי לא ילפינן ממונא מאיסורא כמ\"ש רש\"י בד\"ה ומ\"ס וא\"כ לר\"ל אי אשמועינן גנב דחצר קונה משום שליחות א\"כ גבי גט נמי לא שמעינן אלא דחצר קונה מדין שליחות דומיא דגנב ונ\"מ דבבע\"כ או קטנה לא מהניא לה חצר משום הכי אצטריך ונתן בידה לאשמועינן דחצר קונה מדין יד ואי לר\"י דאמר התם דקטנה יש לה חצר הא אמרינן התם דה\"ט משום דיליף מציאה מגט אבל מקרא דאם המצא תמצא איכא למימר דמשום שליחות אתרבאי ואע\"ג דאש\"לדע חצר שאני דבע\"כ מותיב וא\"נ משום דלאו בר חיובא הוא כדאמר התם וא\"כ אי לא הוי כתיב גט הו\"א דחצר דאיתרבאי משום המצא תמצא היינו משום שליחות ונ\"מ דבע\"כ או קטנה לא מהניא לה חצר משום הכי כתיב ונתן בידה לאשמועינן דחצר משום ידה איתרבאי וצ\"ע כעת:<br><b> טעם המלך</b>\n<b> ו) </b>\n<b> דברי </b> הרב אינן מבוררים דהיכן ראה דמ\"ד דס\"ל גבי גניבה חצר משום יד איתרבאי דלא למד הדבר זולת מגט ואי לאו דהוי קרא גבי גט הוי ס\"ל משום שליחות אתרבאי ואף דרש\"י שהביא הרב פירש כן היינו למ\"ד משום שליחות אתרבאי אבל למ\"ד משום יד אתרבאי מי נימא הכי ומרהיטת הסוגיא דב\"מ משמע מאן דס\"ל משום יד אתרבאי לא למד דיני' מגט דבתחלת הסוגיא שם דקאמר הש\"ס דפליגי אי חצר משום יד אתרבאי או משום שליחות אתרבאי והקשה הש\"ס מהאי המצא תמצא הרי אכתי לא ידע הש\"ס כלל מהאי דגט והיה סובר הש\"ס דבגט גופא פליגי וכ\"כ רש\"י שם בתחלת הסוגיא בד\"ה קטנה דבגט גופא פליגי ובמסקנת הש\"ס מסיק הגמ' דפליגי במציאה ותוס' שם פירשו לפי שמציאה גופא מדרבנן נשמע עכ\"פ דמ\"ד דס\"ל משום יד אתרבאי לאו משום דיליף מגט אלא דהאי מ\"ד ס\"ל דחצר לאו משום שליחות כלל אתרבאי אלא משום יד אלא דלא גרע משליחות והא דאמר הש\"ס דפליגי אי יליף מציאה מגט מר סבר יליף מציאה מגט ומר סבר לא יליף מציאה מגט ואי כדברינו דהאי מ\"ד סובר דבגניבה נמי משום יד אתרבאי ובלא גט מדוע אמר הש\"ס דסובר יליף מציאה מגט נימא דסובר יליף מציאה מגניבה זה ליתא דהא ודאי אידך מ\"ד אף דס\"ל חצר דגניבה משום שליחות אתרבאי הא חצר דגט משום יד אתרבאי דבחצר כ\"ע לא פליגי כדאמר הש\"ס וא\"כ ע\"כ האי מ\"ד לאו מגט יליף לכן אמר הש\"ס דאידך מ\"ד מגט יליף ועוד ה\"ט דאמר הש\"ס דפליגי אי יליף מגט לפי שבמציאת קטנה איירי והיינו שאמר דהאי מ\"ד יליף מגט דמצינו נמי דיש לה יד דבגניבה אף שבאשה איירי דלא חילק בגניבה בין איש לאשה מ\"מ בגדולה איירי והיכן מצינו שיש יד לקטנה וזה ברור וכן נמי בתירוצא אחריתא אמר הש\"ס אי יליף קטן מקטנה והיינו מקטנה דגט אבל בגניבה ובגדול ודאי בלאו גט נמי ס\"ל להאי מ\"ד משום שליחות אתרבאי ולולי דברי רש\"י שם ד\"ה ממונא מאיסורא דפירשו וחצר דגניבה משום שליחות אתרבאי והיינו למ\"ד דס\"ל בתחלת הסוגיא משום שליחות אתרבאי הייתי אומר איפכא דהשתא כ\"ע סובר משום יד אתרבאי כאשר אבאר. ומורי הגאון בנ\"ב רוצה לומר דבמסקנא כ\"ע סובר משום שליחות אתרבאי והוא דהקשה בחלק אה\"ע סימן פ\"ב אות ח' וז\"ל אומר אני להבין ג\"כ מה דאמרי' שם במס' ב\"מ (י\"א א') מ\"ס ילפינן מציאה מגט ומ\"ס לא ילפינן וכן עוד בכמה אוקימתות לפרש במאי פליגי ולכאורה יפלא למה נד ממה שאמרו בתחלת הסוגיא דפליגי בהא גופא דחזינן דאתרבאי חצר משום המצא תמצא דמר סבר משום יד אתרבאי ומר סבר משום שליחות אתרבאי עכ\"ל. ומזה רוצה מורי זצ\"ל להוציא דבמסקנא כ\"ע סובר משום שליחות אתרבאי וכבר עמדנו בזה באחת מן ההגהות להוכיח דזה ליתא דמוכח מכמה דוכתי דהש\"ס דחצר משום יד אתרבאי ועוד נדבר על תרוצו לקמן. ואולם לדעתי י\"ל אדרבה איפכא דכ\"ע סובר במסקנא משום יד אתרבאי ובתחלת הסוגיא היה הש\"ס רוצה לומר דפליגי אי משום שליחות אתרבאי דהיינו הש\"ס רוצה לאוקמי עיקר הפלוגתא בגט וכמ\"ש רש\"י שם ועיין בפ\"י אבל במסקנא כדאמר הש\"ס בגט כ\"ע לא פליגי כי אם במציא' והיינו במציאות קטן או קטנה ואי ילפינן מציאה מגט או ילפינן קטן מקטנה י\"ל דכ\"ע דחצר מ\"הת משום יד אתרבאי ואפילו בגניבה ורק פליגי במציאה ובקטן או בקטנה וכאשר בארנו. ולפ\"ז הסוגיא הכא בגיטין אליבא דכ\"ע קאי דכ\"ע סובר דחצר משום יד אתרבאי ולא דילפינן מגט אלא אף בלא גט אמרינן חצר משום יד אתרבאי ורק בה\"א בש\"ס בב\"מ סבר הש\"ס ופליגא ביה אי חצר משום שליחות אתרבאי אבל מה אעשה שמאור עינינו רש\"י לא פירש כן וכי נרים חלילה עינינו לפרש כנגדו אף בדבר קטן. ודאתאן עלה אעתיק נמי מה שכתבתי בגליון נודע ביהודה להשיג על רבי ומורי הגאון זצ\"ל בזה הענין והיינו מתחלה על קושייתו הנזכרת כתבתי שם וז\"ל לא ידעתי היכן ראה מורי שנד הש\"ס מתחלת הסוגיא בענין זה שפליגי בגניבה אי משום יד אתרבאי או משום שליחות והא דנקט הש\"ס כי פליגי במציאה הלא ע\"כ במציאה איירי דז\"ז במאי פליגי לדינא בקטן או בקטנה בשלמא בתחלת הסוגיא היה סובר הש\"ס דפליגי בגט וכמו שפי' רש\"י ד\"ה קטנה ועיין פ\"י אבל השתא דהוכיח הש\"ס דבגט כ\"ע סובר משום יד אתרבאי ואפ\"ה פליגי אי קטנה יש לה חצר וד' אמות אי לאו ולענין מאי ולא נשאר לן אלא מציאה דבגניבה לא שייך קטן וקטנה דאינם חייבין כלל וע\"כ במציאה פליגי דגם בתחלת הסוגיא לא היה סובר הש\"ס דעיקר פלוגתייהו בגניבה אלא דהש\"ס רצה להוכיח מגניבה דבכ\"מ חצר משום יד אתרבאי ודחה רבינא ורב סמי כל אחד לשיטתיה אבל עיקר הפלוגתא ודאי לא היה כלל בגניבה וא\"כ היאך ראה מורי זצ\"ל דהש\"ס חזר מסברא ראשונה כה כתבתי שם בגליון נודע ביהודה וגם על תירוצו השגתי הרבה אלא שאין פה להאריך. ובמה שכתב מורי זצ\"ל שם בהגהת עצמו דסוגיא דהכא דאמר אי אשמעינן גניבה כו' אינו קאי הש\"ס על התורה אלא על הברייתות למה אשמעינן הברייתות בגניבה ובגט ודאי מסולק קושית הרב פה אלא שאין דעתי מסכמת עם מורי בזה והרואה יבחן שאמר שם זאת רק להחזיק דבריו הראשונים שם שלא רצה לחזור מהם ונכנס בפרצה דחוקה מאד מאד עיין היטב:<br><b> ואולם </b> להמתיק דברינו הנזכרים לתרץ קושית המחבר פה למאן דסובר חצר משום יד אתרבאי לאו דיליף מגט אלא מסברת עצמו סובר כן אמרתי עוד להרחיב הענין בדבר נכון ומתקבל הנה מורי הגאון זצ\"ל העלה בספרו נ\"ב חלק אה\"ע סי' פ' אות י\"ב ואות י\"ג דהא דחלקו רש\"י ותוספות בב\"ק (ע\"ט א') במתני' דנתנו לבכורות בנו בהאי דאמרינן בכל מקום אין שליח לד\"ע היינו דוקא אם השליח מזיד אבל אם השליח שוגג בין למ\"ד ב\"מ (י' ב') דתליא בבר חיובא בין למ\"ד דתליא באי בעי עביד היינו דוקא אם השליח מזיד אבל אם השליח שוגג המשלח חייב דהא אם השליח שוגג לאו בר חיובא הוא וגם ודאי עביד ועיין בש\"ך בח\"מ סי' שמ\"ה באריכות היינו לבתר דכתבה התורה גבי גנב דחצירו קונה ואמרינן חצר משום שליחות אתרבאי וקשיא על זה קושית הש\"ס ב\"מ (י' ב') הא אין שליח לדבר עבירה וע\"כ או כרבינא משום דלא הוי בר חיובא או כר\"ס משום דע\"כ מותיב ביה אבל אי לא כתב רחמנא המצא תמצא לרבות חצר לא הוי מחלקינן והוכיח דבריו מדברי רש\"י ב\"מ (י\"א א') ד\"ה ממונא מאיסורא דכתבו וגבי ממונא כו' דשליחות הוא ומשום דאין שליח לדבר עבירה איצטריך למיכתב התם הרי שהוצרך קרא מפורש לרבות ואי לאו הכי הוי ממעטינן משום דאין שליח לדבר עבירה ואיך יאמר שמסברא ידעינן זאת עייש\"ה באות י' ואות י\"א. ואולם הגאון המשיב שם סי' פ\"ח אות ו' ואות ז' הקשה ליה תינח למ\"ד חצר משום שליחות אתרבאי אלא למ\"ד חצר משום יד אתרבאי מא\"ל לכן העלה הרב המשיב שם לומר דמ\"ד חצר משום שליחות אתרבאי לומד כל דין אין שליח לדבר עבירה מהוא ההוא בקדושין (מ\"ג א') וכיון דילפינן מהתורה ודאי לא הוי מחלקינן בין שוגג למזיד דמהיכי תיתי לחלק לכן צריך קרא גבי חצר לרבות ולהורות לן דיש שליח לכל חד וחד כדאית ליה אבל למ\"ד חצר משום שליחות אתרבאי אי אפשר לומר כן דיליף אין שליחות לד\"ע מהוא ההוא דא\"כ לדידיה מנליה לחלק בין שוגג למזיד (והאי חלוקא בין שוגג למזיד הרי מוכרח ממתני' דנתנו לבכורות בנו כאשר יעדנו) וע\"כ דהאי מ\"ד לא יליף אין שליח לדבר עבירה מהוא ההוא אלא סובר דלכן אמרינן אשלד\"ע דדברי הרב ודברי תלמיד דברי מי שומעין ומן הסברא מחלקינן בין שוגג למזיד דבשוגג לא שייך למימר דברי מי שומעין עייש\"ה שהאריכו שניהם בסימנים הקודמים שם ובסימנים שאחריהם ואנכי העתקתי דבריהם פה בקצרה הצריך לעניננו כי דברי שניהם דברי טעם הם. ולפ\"ז נבחנה נא אנן לפ\"ז דמוכח דהאי מ\"ד ס\"ל לחלק בין שוגג למזיד מסברא דידיה דס\"ל טעמא דאין שליח לד\"ע מטעמא דברי הרב ודברי כו' א\"כ ע\"כ מוכח דלא כהרב פה דיליף דחצר דגניבה משום יד אתרבאי מהאי דגט ואי לאו גלי לן קרא גבי גט הוי אמרינן חצר דגניבה משום שליחות אתרבאי זה ע\"כ ליתא דהא לדידיה דבאמת סובר משום יד אתרבאי ואף אי יהבינן טעמיה דהרב פה דיליף מגט הא עכ\"פ סובר משום יד אתרבאי וא\"כ באמת מהיכי סובר לחלק בין שוגג למזיד והחילוק בין שוגג למזיד מוכח מהאי מתני' דנתנו לבכורות בנו וע\"כ כהרב המשיב בתשובת נודע ביהודה אשר יעדנו דמסברא ידעינן הא והשתא דמוכח לדידיה דמסברא ידעינן אף אי לא גלי לן קרא גבי גט ע\"כ נמי צריכין למימר חצר משום יד אתרבאי דליכא למימר חצר משום שליחות אתרבאי קשיא ל\"ל קרא כלל (דהא דחצר שליח הוא ידעינן מכל שליח דלשיטת רש\"י ותוס' ב\"מ (י' ב וי\"א א) מוכח דס\"ל דע\"ז ודאי לא צריך קרא לגלות ואף שלא הוי בר דעת ועי' פני יהושע בב\"מ שם וכן מוכח למי שמעיין שם). ותירוצא של רש\"י שהזכרנו לעיל ב\"מ (י\"א א') ד\"ה ממונא כו' דלכך איצטרך קרא משום דהו\"א אין שליח לד\"ע ל\"ש דהא מסברא ידעינן דגבי חצר ל\"ש לדבר עבירה משום דלא הוי בר חיובא כקושית מורי הגאון זצ\"ל ואין לומר בסברת רבינו דמהאי נפקא זה נכון למ\"ד חצר משום שליחות אתרבאי אבל השתא הרי קיימינן למ\"ד משום יד אתרבאי וע\"כ דבלא\"ה ידעינן מסברא דהיכי דהשליח לאו בר חיובא כגון שוגג ואונס מחייב שולחו כאשר בארנו להאי מ\"ד דע\"כ סובר כן א\"כ לפ\"ז למ\"ל קרא לרבות חצר וע\"כ לגלות לן קרא דמשום יד אתרבאי ולאו משום שליחות וא\"כ אף בלא גט להאי מ\"ד ע\"כ חצר דגניבה משום יד אתרבאי ושפיר הקשה הש\"ס פה לכתוב רחמנא חצר ולא בעי גט להאי מ\"ד דחצר משום יד אתרבאי ודוק:"
+            ],
+            [],
+            [
+                "<b>היתה </b>\n<b> עומדת בראש הגג כו'.</b> עיין מ\"ש ה\"ה והר\"ן כתב דסובר רבינו דברישא דמתני' איכא דרך עליה ודרך ירידה ומשו\"ה לא תנא נמחק או נשרף ה\"ז מגורשת משום דאיכא גוונא דלא הויא מגורשת כגון דרך עליה אבל בסיפא לעולם היא דרך ירידה וכי אוקימנא ל\"ש אלא בנמחק דרך ירידה כו' ה\"ק ל\"ש אלא דרך ירידה בסיפא דמתני' אבל דרך עליה אינה מגורשת ומש\"ה לא תני נמחק או נשרף ה\"ז מגורשת עכת\"ד ומוהרש\"ך ז\"ל הק' עליו דאם איתא דברישא דמתני' איכא גוונא דהוי מגורשת א\"כ מאי דוחקיה לו' דבסיפא לעולם הוא דרך ירידה עד שהוצרך לומר דמאי דאוקימנא בעודפות הוא משום דלא לצמצם ולפי דרכו היה אפשר לפרש דמאי דקאמר ל\"ש אלא שנמחק דרך ירידה קאי בין ארישא בין אסיפא ולעולם רישא וסיפא שוין ומאי דנקט נמחק או נשרף גבי סיפא ה\"ט כמ\"ש הרמב\"ן יע\"ש שהניחו בצ\"ע ולע\"ד לק\"מ דמש\"ה הוצרך הר\"ן לומר הכי דבשלמא אי כמ\"ש הר\"ן ניחא דרבינו ז\"ל בדין דריש' דהיתה עומדת כו' כתב דאינה מגורשת והיינו משום שהוא דרך עליה וכמ\"ש שהרי אינו הולך לנוח וכ\"כ מרן הכ\"מ ובדין הסיפא כתב סתם דאם הגיע לרשותה ושרפתו הרי זה גט משום דהולך לנוח כיון דמסתמא לעולם הוא דרך ירידה כמ\"ש הר\"ן מה שא\"כ אי בדינא דסיפא נמי שייכא דרך עליה ועלה קאמר רבה בר אבוה ל\"ש לא הו\"ל לרבינו למסתם סתומי בדין הסיפא למימר דאם הגיע לרשותה ושרפתו ה\"ז גט והול\"ל במד\"א בדרך ירידה וכדקאמר בגמרא ל\"ש כו' אלא ודאי כמ\"ש הר\"ן דהשתא לא תקשי דאם כן בדין הרישא הול\"ל דבדרך ירידה מגורשת דהא ליתא דהרי זה פי' רבינו במ\"ש שהרי אינו הולך לנוח כנ\"ל ודוק:"
+            ],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>זרק </b>\n<b> לה גיטה לרשותה כו'.</b> עיין בל\"מ פ\"ד מהל' מע\"הק שכתב דרבינו סמך אההיא סוגייא דזבחים ד\"ב דקאמר התם את\"ל לאו כמונח דמי וכל את\"ל פשיטותא הוא וכ\"כ הרב בה\"ז די\"ט ותמה על הנ\"י והרא\"ש שכתבו דהך בעיא לא אפשיטא דהרי אפשיטא בזבחים ול\"ק דאיכא למימר דהנ\"י והרא\"ש יסברו כההיא תי' שכתבו התוס' בפרק הזורק דע\"ט ד\"ה דרך עליה וז\"ל א\"נ התם בבית מקורה דומה יותר לנוח עכ\"ל יע\"ש וא\"כ משום הכי התם פשיטא ליה דלאו כמונח דמי גבי היה מקבל הדם וכ\"כ הרב ל\"מ שם דלהאי תי' שכתבו התו' לא אפשיטא בעיין יע\"ש ועיין ש\"א סי' נ\"א:"
+            ],
+            [],
+            [
+                "<b>היתה </b>\n<b> ידה קטפרס וזרק הגט על ידה כו'.</b> שם אמרינן היתה ידה עשויה קטפרס וזרקו לה אע\"פ שהגיע גט לידה אינה מגורשת אמאי הא כי נפל בד\"א דידה קא נפל בדלא נח ותיגרש מאוירה דד\"א תיפשוט כו' וראיתי להרשב\"א בחי' שכתב וז\"ל ק\"ל דהא קי\"ל דאויר שאין סופו לנוח לאו כמונח דמי ואיכא למימר משום דבעיא ולא אפשיטא ליה וה\"ק ליפשוט דלאו כמונח או תפשוט דר\"א דד\"א אין להן אויר עכ\"ד הנה הרב מוהרש\"ך ז\"ל תמה ע\"ד הרשב\"א הללו וז\"ל דברים הללו הם תמוהים דמה שייך כאן ההיא בעייא דאויר שאין סופו לנוח בהך מילתא דר\"י דלא שייך לומר אויר שאין סופו לנוח אלא כגון ההיא דזרק ארנקי בפתח זה ויצא בפתח אחר דאגלאי מילתא כיון שלא נח שזרקו בכח שלא היה סופו לנוח מתחילתו אבל בהך מילתא כשהיה הגט תוך אויר סופו היה לנוח אם לא היו באים המים או האש עכת\"ק ולי עוד ק' דאפ\"ת דסבירא ליה להרשב\"א ז\"ל דבכה\"ג נמי קרינן ביה אויר שאין סופו לנוח אם כן תקשי ליה דמאי בעי רבא בפ\"ק דמציעא אי אויר שאין סופו לנוח אי כמונח דמי או לא הא מתניתין היא בפרק הזורק היתה עומדת על ראש הגג כו' הוא מלמעלה והיא מלמטה כיון שיצא מרשות הגג נמחק או נשרף הרי זה מגורשת אלא ודאי דשניא ההיא אמנם הנראה לע\"ד דס\"ל להרשב\"א דמאי דמשני בגמרא בדלא נח אין הכונה לומר דבנפל מידה נשרף דא\"כ הכי הו\"ל לתלמודא לומר הב\"ע בנשרף אלא ס\"ל להרשב\"א דהכונה לומר דלא נח בתוך ד\"א שלה אלא דנשאתו הרוח חוץ מד\"א שלה ואהא ק\"ל להרשב\"א דאם כן מאי פריך ותיגרש מאוירא הא הוי אויר שאין סופו לנוח וכההיא דזרק ארנקי ממש ותי' כו' אבל בנמחק או נשרף מודה הרשב\"א ז\"ל דהוי אויר שסופו לנוח מידי דהוי אקלטו אחר שכתב רש\"י ז\"ל במציעא ד\"ה כמונח יע\"ש שוב ראיתי להריטב\"א בשיטה כ\"י שהק' כקו' הרשב\"א ותי' תי' הרשב\"א ותי' עוד וז\"ל א\"נ דהתם כדאבעיא לן באויר שאין ראוי לנוח מתחילתו כגון שקדם הרוח והכא באויר ראוי לנוח מתחילתו כגון שקדם הגט לרוח ואי לאו הא דר\"א הו\"ל מגורשת גמורה דכמונח דמי וכ\"ת לוקמא בהכי באויר שאין ראוי לנוח מתחילתו כגון שקדם הרוח יש לומר דלא אוקמא בהכי דאם כן תפשוט באויר שאין סופו לנוח מתחילה לאו כמונח דמי עכ\"ד הרי בהדייא מבואר מדבריו כמ\"ש דסבירא ליה דמשני בגמרא בדלא נח ר\"ל דלא נח בתוך ד\"א אלא חוץ לד\"א ומשום הכי ק\"ל שפיר ואהא תי' הריטב\"א דהתם דאבעיא לן היינו באויר שאין ראוי לנוח מתחילתו שקדם הרוח ודוק:"
+            ],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>נתן </b>\n<b> הגט ביד עבדה והוא נעור כו'.</b> כתב ה\"ה שהוא מפרש דכי אקשינן והאמר רבא כל שאלו מהלך לא קנה עומד ויושב לא קנה הכי אקשינן אמאי ה\"ז גט גמור יש לנו לגזור ישן אטו נעור שב' מצויים תמיד ואמרו והלכתא שאינה מגורשת גמורה אלא בכפו' כו' והקשה הרב ל\"מ דא\"כ אמאי הוצרך לאתויי מההיא דרבא מינה ובה הו\"ל להקשות דגזור ישן אטו שאינו ישן ותירץ דאי לאו ההיא דרבא הו\"א דאינו ישן כו' כיון דהוי עומד ולא מהלך הוי גט ופסול מיהא מדרבנן הוי דגזרי' אטו מהלך וכיון דאין פיסולו אלא מדרבנן לא גזרינן אטו עומד דהיא גופא גזירה לכך מייתי דרבא לומר דאינו ישן אע\"פ שעומד אינו גט מן התורה וא\"כ נגזור ישן אטו שאינו ישן עכ\"ל יע\"ש ודבריו תמוהים לע\"ד דאכתי תקשי דאמאי לא פריך בפשיטות דנגזור ישן אטו נעור דאינו גט מן התורה אפי' עומד מטעמא דהו\"ל חצר המשתמרת שלא לדעתה דלה\"ט אפי' עומד משתמרת שלא לדעתה קרינן ביה ואינו גט מן התורה וכדקאמר רבא נעור אינו גט כו' וא\"כ אמאי אצטריך לאתויי ההיא דרבא לכן הנראה לע\"ד בדוחק דאי לאו ההיא דרבא לא מצי פריך דנגזור ישן אטו נעור משום דאיכא למימר דרבא לא גזר ודוקא במהלך ממש אינו גט מן התורה משום דבעינן דומיא דידה אבל בישן דומיא דידה קרינן ביה ולא גזרו רבנן אמנם השתא דקאמר רבא כל שאלו מהלך לא קנה עומד ויושב לא קנה ואע\"ג דעכשיו אינו מהלך מ\"מ החמירה תורה כ\"כ לומר דבעינן דומיא דידה ממש וכמ\"ש הרא\"ש יע\"ש פריך שפיר דהו\"ל למיגזר אפי' ישן נמי ולומר דבעינן דומיא דידה ממש: ודע שהתוס' בפ\"ק דב\"ק די\"ב ד\"ה והלכתא הק' לשיטת רבינו דמאי דקאמר רבא נעור אינו גט היינו דוקא באינו כפות דא\"כ ל\"ל משום טעמא דחצר המשתמרת שלא לדעתה ת\"ל דהוי חצר מהלכת עכ\"ל ויש לגמגם בדבריהם דמאי עדיפותא איכא לטעמא דחצר מהלכת אדהק' ז\"ל דת\"ל דהוי חצר מהלכת והרב ח\"ה נראה שנרגש מזה שכתב וז\"ל דטפי הו\"ל למינקט האי טעמא כדנקט לה רבא בשמעתין והוא דוחק ושוב ראיתי להתוספות בפרק המביא תניין דכ\"א ד\"ה והלכתא שכתבו דת\"ל משום מהלכ' דאז אפי' בידיו כפותים דהוי משתמרת לדעתה אינו גט יע\"ש ונראה דאשתמיט מהנזכר דברי התוספות הללו והרא\"ש הכריח בפרק הזורק כדברי מרן התוספות הללו וכתב עוד ולפי זה אם היו ידיו ורגליו כפותים לא בעינן ישן דעתה משתמרת לדעתו וגם אינו מהלך והכי איכא לאוקמי ההיא דלעיל פ\"ב וכן ראיתי כתוב בשם ריצב\"א ולי נראה הכא כיון דנעור ויש לו דעת לעצמו חשיב חצר המשתמרת שלא לדעתו ולא דמי לקלתה וספינה ובהמה עכ\"ד וכ\"כ הטור סימן קל\"ט ותמהני על מרן הב\"י בח\"מ סימן ר\"ב שכתב וז\"ל רי\"ו בנתי' י' ח\"ג כתב והוא שיהיה העבד כפות פי' ידיו ורגליו או ישן וכפות ברגליו ואיני יודע מנין לו עכ\"ד ויש לתמוה איך אשתמיט מיניה דברי הרא\"ש והטור דמבואר בהדייא דדעת רי\"ו כדעת ריצב\"א דבעינן כפות ידיו ורגליו כי היכי דליהוי חצר המשתמרת לדעתה וחצר שאינה מהלכ' ומשום הכי בישן דהוי חצר המשתמרת לדעתה לא בעינן אלא כפות ברגליו גם בס\"ס הנזכר כתב וז\"ל ותמהני על רבינו שכתב בסמוך גבי עבד דכפות וישן בעינן וכאן לא הצריך אלא שתהיה כפותה ושמא ס\"ל דדוקא לגבי עבד שהוא בן דעת יע\"ש ואחרי המחילה אשתמיט מיניה דברי הרא\"ש ז\"ל אלו שכ\"כ בהדיא דעבד יש לו דעת לעצמו והוי חצר המשתמרת שלא לדעתה ולא דמי לבהמה וצ\"ע וראיתי להר\"ן ז\"ל בפרק המביא תניין שכתב וז\"ל והק' בתוס' היכי אמרינן חצר מהלכת לא קנה והא חצר מידה אתרבאי וידה מהלכת היא ותירץ דידה אינו מהלכת שלא לדעתה ואינה משתמרת אלא לדעתה דומיא דחצר שאינה מהלכת אבל חצר מהלכת שמהלכת אלא לדעתה ומשתמרת שלא לדעתה לא דמיא כלל לידה עכ\"ל וכ\"כ הריטב\"א ז\"ל בשיטה כ\"י משם התוספות יע\"ש ולע\"ד אני תמיה על קושייתם דהרי במציעא דף ט' פריך ליה ר\"ה לרבא אלא מעתה היה מהלך בספינה וקפץ דגים לתוך הספינה ה\"נ דחצר מהלכת היא א\"ל ספינה מינח נייחא ומיא הוא דקא מסגייא תותה יע\"ש הרי דמשום דמינח נייחא לא מקרי חצר מהלכת וא\"כ מש\"ה חצר מהלכת לא קנה משום דל\"ה דומיא דידה דידה מינח נייחה ואיהי היא דקא ממטי לה ומש\"ה גבי ספינה דמינח נייחא קנה משום דהוי דומיא דידה וכ\"כ התוספות ז\"ל שם ד\"ה ספינה וז\"ל אע\"ג כו' הכא חצר משום ידה אתרבאי והוי שפיר דומיא דידה דמינח נייחא וממטי לה עם גופא ע\"כ וכן נראה מדברי התוס' דפרק המביא תניין דכ\"א ד\"ה אטו שכתבו בתוך דבריהם וז\"ל דאל\"כ חצר מהלכת אמאי לא קנה תקנה מטעם שליח כמו שליח מהלך אע\"ג דמטעם יד לא קני הרי דלא הוקשה להו אלא מטעם שליחות אבל משום דהוי דומיא דיד ל\"ק להו דידה מינח נייחא ואפי' תימא שהתוס' שכתבו הר\"ן והריטב\"א הם תוס' אחרים מ\"מ אין להכחיש המוחש דידה מינח נייחא ושמא הוצרכו להאי תי' שכתבו דידה מהלכת לדעתה היא כי היכי דלא תקשי דלסברת ר\"פ ור\"ה דהוה ס\"ל דספינה מקרי חצר מהלכת אע\"ג דהיא גופא מינח נייחא אדקשיא ליה מספינה הו\"ל לר\"פ ור\"ה לאקשויי היא גופה חצר מהלכת אמאי לא קנה הא הו\"ל דומיא דידה ודוק: ובמאי דתירץ ז\"ל ק\"ל טובא דא\"כ מאי פריך התם במציעא רבינא לר\"א אלא מעתה היתה מהלכת בר\"ה וזרק לה גט לתוך חיקה או לתוך קלתה ה\"נ דלא מיגרשה אמ\"ל קלתה מינח נייחא ואיהי היא דקא מסגייא תותא והשתא לפי דברי הר\"ן ז\"ל מאי קו' התם גבי קלתה שאני דהוי חצר מהלכת לדעתה והוה ליה דומיא דידה דמהלכת לדעתה מה שא\"כ בקני בהמה וקני כלים שעליה הו\"ל חצר מהלכת שלא לדעתה ור\"א נמי אמאי הוצרך לשנויי קלתה מינח נייחא ולא הוי חצר מהלכת אפי' נימא דאע\"ג דמינח נייחא כגון ספינה חשיב חצר מהלכת אפי\"ה מגורשת משום דהו\"ל חצר מהלכת לדעת' ואפי' נדחק לפרש דהיא גופא היא מאי דשני ליה ר\"א קלתה מינח ניחא כו' כלומר דאלו היה מהלכת לא הוה קנה משום דהו\"ל מהלכת שלא לדעתה אבל עכשיו דמינח ניחא נמצא מהלכת לדעתה מה שאין זה במשפט הלשון כלל וא\"נ דרב אשי עדיפא מיניה משני לה וכי היכי דלא תקשי ליה מספינה כדק\"ל לר\"פ ור\"ה אכתי קשה טובא לרבינא דאדק\"ל מזרק לה גט לתוך קלתה תקשי ליה היא גופא דחצר מהלכת אמאי לא קנה הא הו\"ל דומיא דידה ואי משום דמהלכת א\"כ מאי ק\"ל אלא מעתה כו' וצ\"ע ואין להקשות דאכתי תקשי ליה בחצר דגברא דאתרבאי משום שליחות לדעת הרי\"ף ורבי' ז\"ל דאמאי לא קנה הא שליח גופיה מהלך שלא לדעתו הוא די\"ל דס\"ל כמ\"ש הרא\"ש דלהכי אפקיה בלשון יד לומר דבעינן דומיא דידה דמהלכת מדעתה ושוב ראיתי בשיטה מקובצת למס' מציעא דף ל\"ג ע\"א שכתב משם הריטב\"א וז\"ל וחצר מהלכת לא קנה פירוש כשמהלכת שלא לדעת בעליו דומיא דבהמה הילכך אפי' למ\"ד חצר משום שליחות אתרבאי לא דמיא לשליחות כי השליח אינו מהלך אלא לדעת שולחו בעודו שליח וכ\"ש למ\"ד משום ידה אתרבאי יע\"ש:"
+            ]
+        ],
+        [
+            [
+                "<b>השליח </b>\n<b> שעושה האשה לקבל את גיטה מיד בעלה הוא הנקרא שליח קבלה כו'.</b> משנה פרק התקבל ודע שהטור ז\"ל בריש סי' ק\"מ נסתפק אם דינו כדין האשה לכל דבר לענין שאם זרק לחצרו או לתוך ד\"א שתהיה מגורשת וכתב ומסתברא שדינו כדין האשה לכל דבר ומרן הב\"י כתב וז\"ל ולא ידענא מהיכא ס\"ד לפלוגי בינייהו ומפשט דבריו נראה שדינו כדין האשה לענין שאם זרק הגט בתוך חצירו שתהי' מגורשת מיד כדין האשה ואם הדבר כן קשה טובא ממ\"ש איהו ז\"ל גופיה בסי' תמ\"א דק\"פ ע\"ב בד\"ה שאלה לגאון שכתב וז\"ל ונ\"ל שמה שהתיר העיטור לשליח קבלה למנות שליח היינו שיהא שליח להביאו בידו של שליח ראשון אבל לשתתגרש בקבלתו של ב' לא ודייקנא לה כו' הרי לך בהדייא דלכ\"ע אינה מגורשת מיד ולדעת הרמ\"ה שכ' הטור אינה מגורשת כלל ואף שאח\"כ כתב הטור אלא שא\"כ דבריו באו סתומים יותר לא בא אלא לומר דסתומים דבריו אמנם ודאי דלא דחה מ\"ש דהראי' שהביא היא מכרע' וגם ממ\"ש הטור ז\"ל סי' הנז' וז\"ל וגם מ\"ש שאפי' נתנה רשות כו' לא נהירא ונראה דלא פליג אהרמ\"ה אלא בשנתנה רשות דוקא הא לא\"ה מודה דאינו יכול לעשות שליח קבלה וליכא למימר דכיון דחצר משום יד אתרבאי כי היכי דבשהגיע הגט לידו מגורשת מיד ה\"נ מגורשת מיד כשהגיע לחצירו דהא ליתא שהרי כתב הרי\"ף בפ\"ק דמציעא די\"ב וז\"ל והלכתא קטנה יש לה חצר כו' אבל חצר דגברא משום שליחות אתרבאי וקטן הואיל ואין לו שליחות אין לו חצר וכן היא דעת הרא\"ש והטור ז\"ל ח\"מ סי' רס\"ח וא\"כ הדרא קושיא לדוכתא דאיך כתב הטור שדינו כדין האשה ומאי קא ק\"ל למרן הב\"י ז\"ל כי על כך ע\"כ לומר דלישנא דהטור ז\"ל לאו בדוקא וה\"ק ובהא מספ\"ל אם דינו כדין האשה לכל דבר לענין שאם זרק הגט בתוך חצירו שתהיה מגורשת ור\"ל שתהי' מגורשת בהגיע גט ליד שלוח' והכי דייק לישנא ממה שלא כתב שתהי' מגורשת מיד והאי כדין האש' דקאמר ר\"ל כי היכי דבאשה מגורשת ה\"נ הכא אלא דהא כדאיתיה והא כדאיתי' א\"ד לית ליה חצר ואינ' מגורשת כלל וקא מבעיא ליה להטור ז\"ל אם חצר גרוע משליחות שכתב העיטור ושליח קבלה עוש' שליח דלפום ריהטא שליחות עדיפא שעוש' אותו בידים מה שא\"כ חצר ומסיק דמסתברא שדינו כדין האש' פי' דמגורשת בהגיע הגט לידה ובהכי ניחא לי מה שתמ' הרב מש\"ל ז\"ל דהא בירוש' מבעייא ליה הא דגרסינן בירוש' על ההיא מתני' דפרק התקבל ר\"א שאל חצירו של שליח מהו שתעש' כידו ועלתה בתיק\"ו וכתב שם הרב שדה יאושע ז\"ל וז\"ל חצירו של שליח קבלה מהו שתעשה כידו מי אמרינן כיון דחצר דאש' מידה אתרבאי והכל דבר אחד ה\"נ בשליח שהוא כעצמ' א\"ד כיון דשליח נמי מידה אתרבאי לא אמרינן רבוי דרבוי ע\"כ וא\"כ היאך כתב הטור ומסתברא כו' ומאי קא ק\"ל למרן הב\"י דהא בירושלמי מבעייא ליה יעויין שם שהניח בצ\"ע אמנם כפי זה נחה שקטה תמיהתו דס\"ל להטור דמאי דקא מבעייא ליה לר\"א מהו שתעש' כידו ר\"ל אי מגורשת מיד בזריקת הגט לחצר השליח כידו דמגורשת מיד בהגיע גט לידו והכי דייק לישנ' דירושלמי דקתני מהו שתעש' כידו א\"ד דאינ' מגורשת אלא בהגיע הגט ליד השליח כדין שליח שכתב בעל העיטור וצדדי הבעייא הוא אי חצר דגברא הוי כחצר דאשה ומשום ידה אתרבאי וא\"כ ה\"נ מגורשת מיד א\"ד לא ילפינן איש מאש' וכאבע\"א דפ\"ק דמציעא דף י\"ב ומ\"מ מוד' מיהא דחצירו של שליח הוי כשליח הובא' ופירוש זה נרא' יותר דלדעת הרב שדה יאושע ז\"ל אדמבעיא ליה להירוש' בחצירו של שליח תבעי ליה אי שליח קבלה עוש' שליח או לא מי נימא דהו\"ל כאשה עצמ' א\"ד כיון דשליח קמא מידה אתרבאי ושליח בתרא מיד שליח קמא אתרבאי הו\"ל רבוי דריבוי ולא אמרינן וגם לפי דרכנו קשה דהו\"ל למבעי אי עוש' שליח קבלה לענין שתהי' מגורשת מיד אי ילפינן איש מאשה וכי היכי דאשה עוש' שליח ה\"נ איש עוש' שליח קבל' א\"ד לא ילפינן איש מאש' ואינ' מתגרשת בקבל' שליח שני אלא עד שיגיע הגט ליד שליח ראשון ויש ליישב ודוק:<br><b> טעם המלך</b>\n<b> ז) </b>\n<b> מה </b> שהקשה הרב פה דברי הטור אהדדי מסימן קמ\"ז משליח לקבלה שאין עושה שליח שני בזה קדמוהו הרב טורי זהב והב\"ש סימן ק\"מ ס\"ק ב' הביאו בקצרה ואני אעתיק לשונו וזה לשון הטו\"ז ולענ\"ד יש לתמוה דהא עכ\"פ אין השליח שוה לגמרי להאשה דהיא יכולה לעשות שליח. ושליח לקבלה אין יכול לעשות שליח אחר. וא\"כ ה\"נ נימא דבדידה ריבתה תורה שחצרה כידה אבל השליח אין לו זכות זה אלא שהוא עצמו יהיה דוקא במקומה ולא חצרו דדלמא חצרו מתורת שליחות הוא וצ\"ע עכ\"ל הרי בגוף הסתירה הרגיש הטו\"ז איך שהטו\"ז מסיים דלמא חצרו מתורת שליחות הוא והרב פה הרגיש נמי דיש לומר חצרו משום ידו וא\"כ לא דמיא לשליח דשליח אלא חצרו עצם של שליח הוא. ואולם הביא ראיה מדברי הרי\"ף והרא\"ש דכתבו חצר דגברא משום שליחות הוא. ובאמת למי שיעיין בדברי הפוסקים ימצא בזה ערבובי דברים ועיין בנמוקי יוסף בשם הראב\"ד ועי' בפני יהושע בב\"מ (י\"א א' וי\"ב א) שנארג בכמה דברים. והנה אעתיק פה מה שכתבתי בגליון תשו' נו\"בי חלק א\"הע סי' פ\"ב שכתב שם באות ח' וז\"ל של מורי הגאון רשכב\"ה זצ\"ל וראיתי עתה שהקשה מעלתו עלי בקונטרס שלו אות ז' וז\"ל אני תמה הא אנן קיי\"ל חצר משום יד אתרבאי ומנ\"ל לרבוי שליחות בשוגג עכ\"ל ודבר זה שנה ושלש בקונטרסו כמה פעמים דאנן קיי\"ל חצר משום יד אתרבאי ואני אומר אלו בחלום ראה דבר זה דקיי\"ל משום יד אתרבאי דאלו בהקיץ ואפילו מתנמנם לא היה רואה דבר זה מה שמבואר בכל הפוסקים כולם לא נחלקו כלל דחצר דאיש משום שליחות אתרבאי ולכך קטן אין לו חצר וכן הוא בש\"ע סי' רמ\"ג וסי' רס\"ח וחצר דאיתתא הוא דאתרבאי משום יד ולכך קטנה יש לה חצר עכ\"ל מורי הגאון זצ\"ל. וכתבתי שם בגליון וז\"ל לא בחלום ראה השואל כי רב גובריה הוא כי אם בהקיץ דרוב פוסקים ס\"ל חצר משום יד אתרבאי דהא חצר של הקדש חצר דגברא הוא אפ\"ה כתבו התוס' מעילה (י\"ג א') ד\"ה אבל דלכך אין חצר של הקדש קונה כיון דמשום יד אתרבאי ואין יד להקדש וכן משמע מדברי התוס' בבא בתרא (ע\"ט א') ד\"ה ואין מועלין וכן כתב רשב\"ם שם עיין היטב וכן הביא הרב בעל מחנה אפרים הלכות קנין חצר ראי' מדברי הראב\"ד פרק כ\"ט מהלכות מכירה דפירש ואמר דאמרינן דקטן אין לו חצר היינו דוקא לענין מציאה דלית בה דעת אחרת מקנה אבל לענין מתנה דאית בה דעת אחרת מקנה יש לו חצר ויש לו ד' אמות דחצר משום יד אתרבאי ודוקא מציאה שאין דעת אחרת מקנה אותו אין לו יד ואין לו שליחות והיינו מתקנתא דרבנן וכן משמע מנמוקי יוסף ועיין פני יהושע ועי' בסמ\"ע סימן רמ\"ג ס\"ק ל\"ג ל\"ד ל\"ה. ולפ\"ז מדברי הרי\"ף והרא\"ש נמי אין ראיה דמה שפסקו דקטן אין לו חצר דוקא קטן דלא ילפינן קטן מקטנה והיינו החכמים לא תקנו ליה כמו שפירש תוס' במקומו ב\"מ (י\"א א) אבל חצר דגדול משום יד אתרבאי וכן משמע מדברי הרא\"ש עצמו ב\"מ (י\"ב א) דכתב אבל חצר אין משתמרת כו' דא\"א להיות מטעם שליחות כו' הילכך מטעם יד קנה הרי חזינן דחצר דגברא משום יד קנה ורק בקטן אינו קונה דלא ילפינן קטן מקטנה ושליחות לית ליה דאין שליחות לקטן ואולם מדברי רבינו הרמב\"ם (פי\"ז מהל' גזילה הל' ט') משמע דחצר דגברא משום שליחות אתרבאי וכן מוכח לקמן לפ\"ז דמה דקיי\"ל בח\"מ (סי' ר\"ב סעיף י\"ד) דחצר מהלכת לא קנה והרי כתבו התוס' גיטין (כ\"א א') ד\"ה אטו דזהו וקא אי חצר משום יד אתרבאי דאי משום שליחות אמאי חצר מהלכת לא קנה דומיא דשליח דמהלך הוא ואולם אם כך נקטינן לסברא ודאי קשה על הרמב\"ם דהוא פוסק חצר משום שליחות אתרבאי כאשר הערנו והרי הוא פסק (פ\"ג מהלכות מכירה) דחצר מהלכת לא קנה וע\"כ דלאו זה בזה תליא ועי' בש\"ך סי' רס\"ח ס\"ק ו' דמשמע נמי מדבריו חצר דגדול משום יד אתרבאי ועי' במ\"א סי' קנ\"ד ס\"ק כ\"ג הביא נמי דברי האגודה ריש מעילה דחצר דהקדש לא קנה משום דאין יד להקדש ועיין בתויו\"ט במשנה דמעילה דהקשה ואף אי חצר משום יד אתרבאי הא אמרינן ב\"מ (י\"ב א) דלא גרע משליחות א\"כ קשה חצר היכי דהגזבר עומד ע\"ג דומיא דמציאה ומדהקשה הרב תויו\"ט מדאמרינן חצר משום יד אתרבאי ולא גרע משליחות ולא הקשה כפשוטו על האי מ\"ד דסובר חצר משום שליחות אתרבאי ולא משום יד היאך מפרש למתניתן. על כרחך משמע דהרב תויו\"ט סובר שבמסקנת הש\"ס ב\"מ (י\"א א) דאמר הש\"ס דפליגי אי משום יד אתרבאי או משום שליחות אתרבאי דמתחלה היה סובר הש\"ס דבכל מקום פליגי ואפילו בגט וכן כתב רש\"י בהדיא בתחלת הסוגיא ד\"ה קטנה אין לה חצר אם זרק לה בעלה גט לתוך חצרה לא קנתה ועי' פני יהושע לכן העלה הש\"ס דפליגי אי חצר בכלל אתרבי משום יד או משום שליח אבל שמסקנא הכי הוא דע\"כ בכלל חצר ודאי לא משום שליח אתרבי דהא בגט ודאי משום יד אתרבי וחזר הש\"ס ואמר לענין גט כ\"ע ל\"פ כו' כי פליגי לענין מציאה והיינו לפי פי' תוס' והפוסקים דרק מדרבנן פליגי מי נימא דבגניבה דמצינו מ\"הת חצר דמשום שליח אתרבאי אלא כ\"ע סובר משום יד אתרבאי ורק לענין מציאה פליגי והיינו מדרבנן וזה היפך מדברי מורי בסוף דבריו שהרגיש נמי דש\"ס חוזר ולא פירש דפליגי אי משום יד אתרבאי לכן הוא אמר בהיפך דבמסקנא כ\"ע ס\"ל דגבי גניבה משום שליחות אתרבאי והיינו משום שליחות נמי ואנכי לבבי לא כן ידמה אבל במסקנא כ\"ע סבירא להו דמשום יד אתרבאי ורק לענין מציאה פליגי ועיין עוד מה שכתבנו פ\"ה הלכה א' ביותר ביאור דברים אלו לכן לא קשה על מ\"ד דס\"ל חצר משום שליחות אתרבאי מ\"ט דמתני' דמעילה הא באמת ליכא מ\"ד דחצר מן התורה משום שליחות אתרבאי (ולא קשה נמי מדוע הקשה הש\"ס בתחלת הסוגיא על האי מ\"ד דס\"ל משום שליחות אתרבאי מברייתא המצא תמצא ולא קשה ממתני' דמעילה הא כבר הקשה כעין קושיא זאת הרב הש\"ך בסי' שמ\"ח וכן כונת הנמוקי יוסף בפ' מרובה במתני' דנתנו לבכורות בנו להקשות כן מדוע לא הקשה הש\"ס ממתני' דנתנו לבכורות בנו עייש\"ה ובים של שלמה פ' מרובה. אלא דלפענ\"ד לא קשה כלל דלאו מברייתא הקשה הש\"ס אלא מדרשא דהמצא תמצא ונייחא ליה להש\"ס להקשות מעיקר הקרא דילפינן מניה חצר ומוכח דחצר משום יד אתרבאי דוק. לכן לא קשה כלל על מ\"ד אחר מ\"ט דמתני' דמעילה אלא קושית התויו\"ט היא קשיא הא לא גרע משליחות עיין היטב. היוצא שאיפכא הוא דכ\"ע סובר כמסקנת הש\"ס דחצר משום יד אתרבאי ואולם מדברי רש\"י (י\"א א) ד\"ה ומר סבר לא ילפינן כו' לא משמע כן אבל עכ\"פ מדברי הפוסקים אין ראיה כלל דפסקו חצר דגברא היינו גדול משום שליחות אתרבאי ורק בקטן ובמציאה ומשום תקנתא דרבנן ואדרבה מקצת פוסקים והמה תוס' והרשב\"ם והאגודה והסמ\"ע והש\"ך והמ\"א והתויו\"ט משמע להיפך לכן אין להשיב תואנה על הרב השואל כן העליתי בגליון נו\"בי בקיצור דברים ופה הרחבתי הדברים קצת להקל על המעיין. וא\"כ הדרן לדברי רבינו פה שטוען להקשות על הטור אמאי פוסק דאם זרק גט לחצרו של שליח דמקודשת דאתיא שפיר דמשום יד אתרבאי ואפי' בחצר דגברא וזהו נמי כונת הירושלמי בעי רבי אליעזר חצרו של שליח מאי שתעשה כידו ע\"כ היינו שהירושלמי היה מסופק אי חצר דגברא משום שליחות אתרבאי או משום יד ולא ידעתי מה עוד להעמיס בדברי הירושלמי ומה מן הדוחק בזה שנדחק בו הרב שדה יהושע ורבינו פה והכל נכון ודוק:<br><b> שוב </b> ראיתי להביא ראיה נכונה ואמת לדברי דכן כונת הירושלמי דהנה מצאתי ראיה נאמנה לדברי הרמ\"ה דאין שליח לקבלה עושה שליח מדברי הרמב\"ן במלחמות פרק התקבל דאמר היינו טעמא דאמרינן בקדושין (מ\"ד ב) דאין נערה ארוסה עושה שליח לפי שהוא עצמה אין לה יד לקבל גט אלא לפי שהגט זכות לאב שמכנסת עצמה לרשותו ירדה התורה לסוף דעתו של אב דניחא לי' דתהוי שלוחו אבל עכ\"פ אין היא יכולה שתעשה שליח כיון דהיא רק שלוחו של אביה זה תוכן כונת דברי הרמב\"ן שם עייש\"ה ויש להבין דמאי בכך דמה לי אם יש לה יד מצד כחה או מצד שהיא שלוחו של אביה סוף כל סוף הרי גדולה היא ובכל מקום גדולה יכולה לעשות שליח וע\"כ דהרמב\"ן סובר כדעת הרמ\"ה שהביא הטור דאין שליח לקבלה יכול לעשות שליח אף אם המשלח נותן לו רשות בפירוש שיכול לעשות שליח שני דאל\"כ נימא כיון דהתורה ירדה לסוף דעתו של אב דניחא ליה דתהוי שלוחו נימא נמי דהתורה ירדה לסוף דעתו של אב דניחא לי' אפילו אם היא עושה שליח אלא ע\"כ אפילו בנותן רשות אין שליח עושה שליח אמנם לבי מהסס בזה דא\"כ אף אם אמר האב בפירוש לבתו נערה שתעשה שליח אינה יכולה לעשות שליח כיון שהיא שלוחו של אב לדעת הרמב\"ן ולא ראיתי מי שיאמר כן ואדרבה מכל הפוסקים משמע בלי חולק שאם נותן האב רשות לבתו נערה ודאי מצי משוי שליח ועיי\"ש בעצמות יוסף ובחדושי הרשב\"א ואולם י\"ל דשאני הכא אם האב נותן לה רשות בפירוש אמרינן דנתרוקן רשות של אב ושב ליד דידה לכן יכולה היא שתעשה שליח משא\"כ אם לא אמר האב בפירוש אלא אמרינן התורה זכתה לה היד היינו טעמא דהתורה עשאה שלוחו של אב ואין שליח עושה שליח. ובאמת בזה נדחו דברי מהר\"י מטראני בתשו' ח\"ב בחלק א\"הע סי' ז' דרוצה להביא ראיה מדברי הרמב\"ן אלו דאפילו אם האב נותן רשות לבתו קטנה אינה יכולה לקבל גטה דלית לה יד כלל והוי כאומר טלי גיטך מע\"ג קרקע דאלת\"ה נימא התורה ירדה לסוף דעתו של אב ונתן לה רשות לקבל גיטה ולפי דברינו אלו זה ליתא דודאי אם אמר בפירוש יש לך רשות לקבל גיטך נתרוקן רשותו וחזרה יד דידה להיות יד אבל אם לא אמר בפירוש לא נתרוקן רשותו אלא התורה ירדה לסוף דעתו דניחא לי' לאב דתהוי שלוחו ואין קטנה נעשית שליח כמו שביאר שם הרמב\"ן בעצמו עייש\"ה ובאמת אם אמר האב לבתו נערה לשון שליחות נמי היא לא מצי משוי שליח אם אמרינן דאין שליח עושה שליח אלא אם אמר הריני נותן לך רשות לקבל גיטך נתרוקן רשותו ויכולה לקבל גיטה ונער אפילו שליח מצית משוי לפי שהיא גדולה והדבר פשוט לפענ\"ד:<br><b> ונחזור </b> לעניננו דמדברי הרמב\"ן משמע דאין שליח קבלה יכול לעשות שליח שני ואף אם יש לפקפק ולומר דלא מוכח היכא שיאמר המשלח בפירוש שיכול לעשות שליח שני שאינו יכול לעשות שליח כדעת רמ\"ה אלא ה\"ט דאמרינן דהתורה ירדה לסוף דעתו של אב דניחא ליה שתהוי היא שלוחו אבל כולי האי לא אמרינן שניחא ליה אפילו בשלוחה מ\"מ מוכח עכ\"פ כדעת הפוסקים אלו שבסתם ודאי אין שליח קבלה יכול לעשות שליח שני ואין לפקפק בזה. והנה הירושלמי פרק התקבל הכי רהיטא דשמעתתא נערה המאורסה היא ואביה מקבלין גיטה ר\"ל אמר כמחלוקת בגיטין כך מחלוקת בקדושין ור\"י אמר הכל מודין בקדושין שאביה מקדשה ולא היא על דעתיה דר' יוחנן אין לה דעת אצל אביה ואינה עושה שליח על דעתיה דריש לקיש יש לה דעת אצל אביה והיא עושה שליח מתניתין פליגי כו'. ר' אליעזר שאל חצרו של שליח מה שתעשה כידו ע\"כ. ומשמע מרהיטת הסוגיא שם דהאי רבי אליעזר שייכי לסוגיא דהתם ועל פלוגתת ר' יוחנן וריש לקיש קאי ומאי שייטא להתם? ולפי דברינו יבואר על נכון דה\"ט דאמר הירושלמי שם ולדעתיה דר' יוחנן אין לה דעת אצל אביה ואין עושה שליח היינו טעמא דחזינן דר' יוחנן אית ליה דלית לה יד לקבל קידושיה וש\"מ דגבי גט אין לה יד לעצמה אלא שגבי גט ירדה התורה לסוף דעתיה דניחא ליה שתהוי שלוחו משום דמכנסת עצמה לרשותו אבל לא מטעם שיש לה יד לעצמה לכן גבי קדושין שמפקעת עצמה מרשותו לא אמרינן דנ\"ל שתהוי שלוחו ולכן אינה יכולה לקבל קדושין וכן להיפך לריש לקיש ועיין בחדושי פני יהושע בסוגיא דקדושין (מ\"ג ב' ומ\"ד א') והיינו ממש דברי הרמב\"ן דמפרש דה\"ט דאין ארוסה נערה משוי שליח משום דאין לה יד לעצמה אלא שליח דאבוה היא וכאשר בארנו ועיין לעיל בהגהותינו פרק ב' מהלכות גירושין הי\"ח באורך. ולפ\"ז עכ\"פ מוכח מדברי ר' יוחנן דאית ליה דאין נערה משוי שליח לפי שהיא רק שליח דאבוה היא שאין שליח עושה שליח כאשר בארנו דאל\"כ אכתי מאי אינה יכולה לעשות שליח הא שליח עושה שליח לכן בעי ר' אלעזר חצרו של שליח מה שתעשה כידו כאשר בארנו כלומר אם חצרו הוא כידו דחצר דגברא משום ידו אתרבאי א\"כ אם זרק הגט בחצרו הוי גט אבל אם חצר דגברא משום שליחות אתרבאי לא הוי גט דאין שליח עושה שליח כדמוכח מר' יוחנן ולהכי שפיר שייכי האי בעיא דר' אליעזר לסוגיא דהתם דוק לאמתה של תורה:<br><b> ואגב </b> אורחין אעתיק מה שכתבתי בגליון מגן אברהם (סי' קנ\"ד ס\"ק כ\"ג) וז\"ל המ\"א שם מצא דבר בחצר בית הכנסת זכה בו ולא אמרינן דחצר ב\"הכנ זוכה להקדש דחצר קונה מכח יד ואין יד להקדש (אגודה ריש מעילה) עיי\"ש ועי' בשקלים פרק ז' עכ\"ל מג\"א. וכתבתי בגליון וז\"ל שם כונת מג\"א במ\"ש ועי' בשקלים פ' ז' היינו מה ששנינו שם במתני' מעות שנמצא לפני סוחרי בהמה לעולם מעשר בהר הבית חולין כו' ואמאי חולין הוא תקנה הר הבית וע\"כ דאין חצר של הקדש קונה וקשיא לי על דברי מג\"א מאי ראיה מזה הא התם במעות איירי והרי כתבו התוס' ב\"מ (כ\"ו א) ד\"ה בשתוך דחצר אינה קונה מעות כלל לפי שמעות הם דבר קטן ואין סופו למצוא ועוד קשיא לי על המג\"א מדברי הרא\"ש ונמוקי יוסף הובא בש\"ך (סי' רס\"ח ס\"ק ב') דחצר גופא אינו קונה ביאוש שלא מדעת ולכן אם נאבד בתוך החצר אינו קונה דבא שם באיסורא ולפ\"ז מאי ראיה מהך מתני' דשקלים ובאמת קשה לי קצת נמי הלא דין זה דאין בי\"הכנ קונה מפורש ממש בש\"ס ב\"מ (כ\"א ב) דתניא התם המוצא מעות בבתי כנסיות ובבתי מדרשות ובכ\"מ שהרבים מצוין הרי אלו שלו מפני שהבעלים מתייאשין ע\"כ. וקשיא אף אם הבעלים מתייאשין תקנה לי' חצר של הקדש ומדוע הוא של מוצאו והרי הש\"ס ב\"מ (כ\"ד א') מוקי לה להאי בתי כנסיות בבתי כנסיות של ישראל דיתבו בהו גוים ומרהיטא דלישנא דש\"ס משמע שם דאי אמרינן דאיירי בבתי כנסיות של ישראל היינו בתי כנסיות שמתפללין שם ואי אמרינן נמי כיון דבאיסורא בא שם כדעת הנמוקי יוסף והרא\"ש א\"כ מהך דשקלים נמי ליכא ראיה דוק וצ\"ע:",
+                "<b>וצריכ' לעשותו בב' עדים כו'</b> עיין במוהריב\"ל ח\"א סי' כ\"ד שנסתפק אם צריך שתעש' האש' שליח קבל' בפני ב' עדים שיהיו שניהם כאחד א\"ד מהני אפי' זה שלא בפני זה והסכימ' דעתו ז\"ל דבכל מילי דאישות בעינן שניהם כאחד וכתב שהרשב\"א והר\"ן מסכימים לדעת א' ועי\"ש מה שהקש' על מ\"ש הרשב\"א בחדושיו פרק השולח שנרא' שם מדבריו דמילי דאישות ומילי דממון שוין הן ויבואו ב' מהתוספת' שהביא הרי\"ף ז\"ל פרק מי שאחזו דקתני אחד בשחרית ואחד בין הערבים זה היה מעש' ואמרו אין מצטרפין וכתב בזה שני תשו' בדבר יע\"ש ועיין בתשו' הריב\"ש סימן רל\"ב וכתב בס\"ד וז\"ל ואפי' מצד הביטול י\"ל דלא בעינן ב' זה בפני זה דע\"כ לא אדכרו ב\"ד במתניתין דהשולח כו' עד וכיון שכן אפי' זה שלא בפני זה מצטרפין עכ\"ל הנה מבואר דס\"ל דאפי' במילי דאישות הלכה כריב\"ק והוא הפך מן התוספת' שהביא הרי\"ף ז\"ל וכנרא' דאשתמיט מיניה דמוהריב\"ל ז\"ל תשו' הריב\"ש הלזו ועיין במוהר\"א ששון סימן כ\"ד ובהרב בעל בני יעקב דקע\"ד ובמוהרח\"ש בקונטריס עגונא דאתתא והדברים עתיקים ודוק:"
+            ],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>ואין </b>\n<b> שליח הולכה והובאה צריך עדים כו'.</b> נראה שלדעת רבינו ז\"ל אפי' אם הבעל מכחישו ואומר שלא נתנו לו אלא לפקדון השליח נאמן לומר שעשאו שליח וכמ\"ש בפרק י\"ב מה' אלו דפסק כר\"ח ואע\"ג דהתם איירי רבינו בשליח קבלה מינה נשמע לשליח הולכה דדא ודא חדא היא דמידי הוא טעמא משום דהא הימניה ה\"ט נמי איתיה בשליח הולכה ואדרבה לדעת הר\"ן ז\"ל שם עדיף טפי שליח הולכה וסבירא ליה דבשליח הולכה אפילו ר\"ה דפליג התם מודה ואע\"ג דרבינו כתב בפ\"ג מהלכות אישות דין ט\"ו וז\"ל אבל האיש שעשה שליח לקדש אינו צריך לעשותו בעדים לפיכך אם מודו השליח והמשלח אינם צריכים עדים כו' אשר נראה מדבריו דדוקא אם מודה המשלח שעשאו שליח הא לאו הכי בעל נאמן כבר כתב הרב בעל ל\"מ שם דדוקא גבי גט נאמן משום דקא נפיק גיטא מתותי ידיה יע\"ש האמנם הטור בסי' קמ\"א כתב וז\"ל ובשליח הולכה כו' כתב הרמב\"ם שאין צריך לעשותו בעדים כו' לפיכך אם מודו השליח והמשלח אינם צריכים עדים כו' הנה הטור העתיק לשון רבינו שבה' אישות כאן משמע דס\"ל כדעת רבינו דאפילו גבי גט נמי בעינן שיודו השליח והמשלח אבל אם מכחישו הבעל נאמן והוא תימא שהרי לדעת רבינו מבואר דאפילו במכחישו השליח נאמן ואפילו בעיר אחת וכמו שפסק בפ' י\"ב דהלכה כר\"ח וכבר ראיתי להרב בית שמואל סימן הנז' ס\"ק י\"ג שהוקשה לו כן על דברי הגמי\"י שכתב בפ\"ג מהלכות אישות דאם המשלח כופר אחר נתינת הגט והקדושין הו\"ל ס' ואזלינן לחומרא ופסקו מרן שם ותי' דאפשר דמיירי דאין הגט ביד האשה ולא ביד השליח אלא השליח מסר לה הגט בפני ע\"מ והעדים בפנינו והגט נקרע מ\"ה אם הבעל מודה דהוא שלוחו ה\"ז מגורשת ואם הוא מכחישו אע\"ג דראו הגט בידו לא מהני וכמ\"ש לקמן בהג' משם י\"א דלא מהני מה שראו הגט בידו עכ\"ד ותי' זה יתכן לתרץ דברי הגמי\"י אך לדעת רבי' ל\"י דרך זה שהרי לדעת רבינו ז\"ל כל שיש עדים שראו הגט בידו השליח נאמן כמ\"ש הטור שם לקמן ולכן היה נראה לומר דמ\"ש הטור דבעינן הודאת המשלח היינו בשאין עדים חתומים על הגט או בשאין עדים מצויים לקיימו דבהא ודאי בעינן הודאת השליח והמשלח פן יבא הבעל ויאמר שהוא מזוייף ולפי זה צ\"ל דס\"ל להטור דלא כמ\"ש ה\"ה ז\"ל בפ\"ט מה' אלו דין ל\"ב בדעת רבינו ז\"ל דכל שאין עדים חתומים בגט אפילו יודה הבעל בשליחותו הו\"ל ספק מגורשת אלא סבירא ליה דרבינו ז\"ל מיירי התם כשהבעל מכחישו ועיין בלח\"מ ז\"ל בפרק ג' מהלכות אישות ובהכי יש ליישב נמי דברי הגהות מיימוני ז\"ל דמ\"ש אם המשלח כופר אחר נתינת הגט והקדושין בגט דומיא דקדושין קאמר דליכא טעמא דגט יוצא מתחת ידו אך אכתי קשי' לי למ\"ש מרן ז\"ל שם מחודש כ\"ב לחד תי' שמדברי הרא\"ש ז\"ל שכתב בריש גיטין וז\"ל אבל כי אמר בפני נכתב כו' ל\"מ בעל למימר לא שלחתיו אע\"פ שאין עדים שעשאו שליח דכי היכי דהימנוהו לומר בנו\"נ הימנוהו נמי לומר שעשאו שליח כיון שהגט יוצא מתחת ידו משמע דס\"ל דכל היכא שאין אנו סומכים על דברי השליח כגון בא\"י או בח\"ל ולא נכתב ונחתם בפניו והוא מקוים בחותמיו אינו נאמן לומר שעשאו שליח ומש\"ה כתב באותה תשו' אם יש עדים ששמעון בנה היה שליח של הבעל לומר שאפי' לא נכתב בפנינו אלא שמתקיים הגט לא יועיל ביטול הבעל א\"ד וק' דכיון דהגט מקויי' בחותמיו או בא\"י שעדים מצוי' לקיימו למאי ניחוש הא למזוייף ליכא למיחש שהרי עדים מצויים לקיימו לפקדון ליכא למיחש אפילו יבא הבעל ויטעון השליח נאמן לכ\"ע ואפי' לר\"ה בשאינן בעיר אחת כמ\"ש התוס' והרא\"ש בפרק התקבל ותו קשה ממ\"ש מרן ז\"ל באותו סי' מחודש כ\"ח אההיא דבעל אומר לפקדון וז\"ל ופירש רש\"י דהב\"ע בשהאיש והאשה יחד בעיר וכ\"כ התוס' והרא\"ש משום דאלת\"ה תקשי לר\"ה אם כן מה הועילו חכמים בתקנתם במביא גט ממ\"ה דצ\"ל בנו\"נ הא אכתי יערער הבעל שיאמר לפקדון נתתיו יע\"ש והשתא לפי תי' מרן מנ\"ל להרא\"ש הא אכתי נימא דלר\"ה הבעל נאמן ואפי' כשאינן בעיר אחת והתם שאני דכי היכי דהימנוהו לו' בנו\"נ ה\"נ הימנוהו שיאמר שעשאו שליח אבל בההיא דבעל אומר לפקדון אינו נאמן כיון שאין אנו סומכים עליו דומיא דא\"י או בח\"ל אם נתקיים בחותמיו ואי להא י\"ל דמ\"ש הרא\"ש דמיירי דוקא בשלשתן בעיר לאו מכח הך קו' הוא אלא מסברא דנפשיה קאמר דכיון דכל טעמא דר\"ה הוא משום דאם איתא דלגרושין יהביה ניהליה לדיד' הוה יהיב לה ממילא נשמע דדוקא בשלשתן בעיר אחת דשייך הך טעמא הוא דאינו נאמן הא בשאינן בעיר אחת נאמן מיהו קמייתא ק' שוב אחר זמן רב ראיתי להרב מחנה אפרים ה' אלו די\"ב ע\"ד שהקשה כעין מה שהקשינו וז\"ל איברא דהרא\"ש כתב דכי היכי דהימנוהו חכמים לומר בנו\"נ הימנוהו לומר שהבעל עשאו שליח כו' וצריך להבין דכיון שהימנוהו חכמים לומר בנו\"נ אם כן אמאי אצטרכינן תו ליהמני' לומר שעשאו שליח דלמאי איכא למיחש למזויף ליכא למיחש שהרי נתקיים הגט לנפיל' לא חיישינן כמ\"ש הפוסקים לפקדון ליכא למיחש שהרי השליח נאמן במיגו דאי בעי יהיב לה עכשיו ואפילו לפי מ\"ש התוספות פרק התקבל ד\"ה שליש דאין זה מיגו טוב דשמא האשה לא תרצה לקבלו היינו היכא שהבעל טוען לפקדון אבל הכא דאין הבעל מכחישו הא ודאי אי בעי יהיב לה עכשיו עכ\"ד ונראה שכוונת דבריו במ\"ש ואפי' לפי מ\"ש התוס' כו' דלא תימא דהוצרך הרא\"ש ז\"ל לטעם זה דכי היכי דהימנוהו כו' לר\"ה דס\"ל דבעל נאמן אהא כתב דהא ליתא דע\"כ לא פליג ר\"ה וס\"ל דהבעל נאמן אלא משום דלא חשיב מיגו טוב דשמא האשה לא תתרצה לקבל הגט כיון דבעל אומר לפקדון אבל הכא דאכתי בשעה שאומר בפני נכתב ליכא שום מערער הא ודאי אי בעי הוה יהיב לה ובהא אפילו ר\"ה מודה כיון דאיכא מיגו ולע\"ד כפי דבריו תקשי ליה דברי התוס' שם בפרק התקבל שהקש' בד\"ה בעל נאמן דאם כן לר\"ה מה הועילו חכמים בתקנתם אכתי יערער שיאמר לפקדון נתתיו ותי' יע\"ש והשתא כפי דבריו מאי ק\"ל הא כיון שכבר כתבו בדבור שאח\"ז דע\"כ לא פליג ר\"ה אלא משום דלא חשיב מיגו דשמא האשה לא תתרצה לקבל אבל אי הוה חשיב מיגו הוי מודה ר\"ה דשליש נאמן אם כן ה\"נ כיון דליכא שום מערער חשיב מיגו טוב ונאמן אפילו לר\"ה לומר שעשאו שליח במיגו דאי בעי הוה יהיב לדידה ואמאי הוצרכו ג\"כ לדחוקי ולומר דהנהו דמצרכי מערסא לערסא סברי כר\"ח הא אפילו כר\"ה מצי אתיא לפי דבריו אלא ודאי נראה דס\"ל להתוס' דה\"נ לא חשיב מיגו דאין ביד השליח למוסרו לאשה דשמא לא תתרצה האשה לקבלו שאינה רוצית להתגרש ממנו וכיון שכן על כרחין צריך השליח לבא לב\"ד כדי שיתנו לה הגט בע\"כ ומה שהוצרכו התוס' התם לטעמא דכיון דבעל אומר לפקדון דמשמע דאלת\"ה חשיב מיגו היינו משום דהתם מיירי כשמעידין לפנינו דשויתי' האשה שליח לקבלה כמ\"ש התוס' והרא\"ש שם שהרי היא רוצה להתגרש בודאי משום הכי הוצרכו לה\"ט דכיון דבעל אומר לפקדון שמא לא תתרצה לקבל הגט עכשיו אבל בשליח הולכה דעלמא בלאו ה\"ט לא חשיב מיגו כמ\"ש וא\"כ מעתה אפשר ליישב דברי הרא\"ש דהוצרך הרא\"ש לטעמא דהימנוהו רבנן לפום מאי דקי\"ל הלכתא כרבה בר אבוה וכרב ששת דמצרכי לומר בנו\"נ מערסא לערסא ומשכונה לשכונה דהיו כעיר אחת וכמו שפסק הרא\"ש ז\"ל בפ\"ק דגיטין ובשניהם בעיר אחת הא קים ליה להרא\"ש ז\"ל כר\"ה דאמר הבעל נאמן כמ\"ש פרק התקבל והתוס' ז\"ל הוקשה להם כן והוצרכו לידחק דסברי כר\"ח ועוד תי' יע\"ש והרא\"ש ז\"ל לא שמיע ליה הנהו תי' וראי' ממה שפסק כר\"ה ופסק כרבה בר אבוה וכר\"ש וכן נמי לא פי' דמיירי באומר כתבו ותנו והלך לדרכו כמ\"ש התוס' ומש\"ה כתב דהתם ה\"ט דכי היכי דהימנוהו לומר בנו\"נ הימנוהו לומר שהבעל עשאו שליח מיהו אכתי קושיין לא מיתרצא בהכי למאי דכתב מרן דבח\"ל אם נתקיים בחותמיו לא מהימן לומר שהבעל עשאו שליח ומסתמיות דבריו נראה דאפי' ממקום למקום מיירי דהא אההיא תשוב' דהרא\"ש ז\"ל קאי מרן דנר' דממקום למקום הוא כדקאמר לאח\"ז בא בעלה ולכן נראה דסבירא ליה להרא\"ש דאף ע\"ג דקי\"ל דכשאין שניהם בעיר שליח נאמן היינו דוקא בשטוען הבעל לפקדון נתתיו שהרי הוא מודה שהושלש ושייך טעמא שהרי הימניה אבל אם טוען נפל ממני נאמן כיון שאינו מודה שהושלש הגט בידו לא שייך טעמא דהימניה ואף ע\"ג דהרשב\"א זלה\"ה כתב בחידושיו פרק התקבל דלנפילה לא חיישינן ואפילו לר\"ה והביאו ה\"ה פי\"ב מה' אלו דין י\"א מ\"מ הרא\"ש ז\"ל פליג עליה וכמ\"ש הרא\"ש בתשובה כלל ס\"ח סי' י\"ז והביאה מרן הב\"י ז\"ל בח\"מ סי' נ\"ה יע\"ש וכ\"כ הרב בית שמואל ז\"ל ס\"ק הנז' שלדעת הרא\"ש אי טעין הבעל ממני נפל נאמן ומ\"ש הטור סי' קנ\"ב דאינו נאמן הבעל לטעון ממני נפל היינו דוקא כשהגט ביד האשה וגדולה מזו כתב הרב ש\"ך בחה\"מ סי' הנז' סק\"ה שלדעת הרא\"ש ז\"ל הא דאמר ר\"ח דשליח נאמן מיירי שהבעל אומר לפקדון נתתיו לך על תנאי כך וכך שאם תקיים היא התנאי תתן לה הגט ולא קיימה התנאי והשליח אומר לגרושין גמורין נתת לי שאף לדברי הבעל עשאו שליח אבל אם אומר לפקדון נתתיו לך שתתנהו לי בהא לא הוה פליג ר\"ח דשליח נאמן ע\"ש הן אמת שקשה לי על דבריו כי הוא ז\"ל יחס סברת הרא\"ש הלזו לדעת התוס' ממה שכתבו בפרק התקבל ד\"ה שליש יע\"ש וכיון שכן צ\"ל לדבריהם דע\"כ לא פליג ר\"ח אלא בשהבעל אומר לפקדון נתתיו לך ע\"ת וכמ\"ש לדעת הרא\"ש וא\"כ ק' טובא ממה שהק' בדבור הקודם לר\"ה מה הועילו חכמים בתקנתם שיאמר בנו\"נ הא אכתי יערער שיאמר לפקדון נתתיו והשתא לפי דבריו תקשי להו קו' הלזו אליבא דר\"ח נמי דאכתי איכא למיחש שמא יבא הבעל ויאמר לפקדון נתתיו שתתנהו לי דבהא אפי' ר\"ח מודה וכן נמי ק' ממה שכתבו דהנהו דמצרכי מערסה לערסה סברי כר\"ח הא אכתי קשה דניחוש שיאמר לפקדון נתתיו שתתנהו לי וצ\"ע כעת: ומ\"מ מדברי הרא\"ש ז\"ל מבואר דבטוען נפל ממני לכ\"ע אין שליח נאמן כיון שאינו מודה שהושלש השטר בידו ואם כן היינו טעמא דהרא\"ש ז\"ל דס\"ל דבא\"י או בח\"ל ונתקיים בחותמיו לא מהימן לומר שהבעל עשאו שליח משום דאיכא למיחש שמא יבא הבעל ויאמר נפל ממני דבהא לכ\"ע מהימן ובהא ניחא נמי מה שהקשה הרב מח\"א ז\"ל שהוצרך הרא\"ש ז\"ל לטעמא דכי היכי דהימנוהו כו' משום דבלא\"ה איכא למיחש שמא יבא הבעל ויטעון נפל ממני ולפי הנראה שאשתמיט מהרב הנז' תשובת הרא\"ש הלזו ודברי הרב בית שמואל שכתבנו ובהכי יש ליישב נמי דברי הטור דמש\"ה הצריך לדעת רבינו שיודה המשלח פן יבא ויכחישנו לומר שנתנו לשם פקדון דבהא הבעל נאמן כדעת הרא\"ש ואפשר דדייק ליה בטור ממ\"ש רבינו בה' אישות כמו שליח הגט משמע דסבירא ליה שדינו שוה לקדושין דבעינן הודעת המשלח כן נראה לי ובמ\"ש עוד הטור אבל בירוש' יש עשה שליח להוליך לה את הגט צריך להחזיקו בפני ב' וא\"א הרא\"ש הביאו לפסק הלכה משמע דס\"ל שלדעת הרא\"ש אפילו בשליח הולכה בעינן עדים ולא מהני הודאת המשלח עיין בהרב מכתב מאליהו שער ו' סימן י\"א שתמה עליו דבפ' הא\"מ הסכים הרא\"ש לדעת רבינו דבשליח הולכה דקדושין לא בעינן עדים וכ\"כ הטור סימן ל\"ה ואע\"ג דהתם לענין קדושין קאי מ\"מ דבר ברור הוא דכ\"ש לגרושין דאפי' הראב\"ד שחלק על רבינו בקדושין הודה לו בגרושין ומכח זה העלה שאף הרא\"ש אזיל ומודה לדעת רבינו דלא בעינן עדי' ויישב הירוש' ודחק עצמו בדברי הטור יעש\"ב ולע\"ד הא ליתא מכח אותה תשובה שכתב הטור סס\"י הנז' המתחלת ראובן עשה לבנו שליח כו' תשו' אם יש עדים ששמעון בנה היא שליח כו' ומבואר מאותה תשובה שהבעל לא היה מכחיש בשליחות ואפי\"ה הצריך עדים וכ\"כ מרן שם יע\"ש ושוב ראיתי להרב הנז' בשער נ\"ז ססי' ך' שנתקשה בזה לפי שיטתו יע\"ש ולעיקר קו' נראה ס\"ל להרא\"ש דדוקא בקדושין שבאין לאסור לא בעינן עדים אבל בגט שבא להתיר לא מהני הודאת המשלח ואע\"ג דהרא\"ש נסתפק בזה אם יש לחלק בין גט לקדושין לא נסתפק אלא בשליח קבלה אבל בשליח הולכה מודה וכ\"כ הרב בית שמואל סימן ל\"ה סק\"ו ובס' דינא דחיי למורח\"ב ז\"ל עשין מ\"ח דף ח\"י ע\"ג יע\"ש ודו\"ק ובמ\"ש עוד הטור ויראה מלשונו שאפילו במקום א' אינו עולה ונראה לי שעולה כו' יש לדקדק לדעת הרא\"ש דאם כן הירוש' פליג דידיה אדידיה דבפרק התקבל אמתני' דצריכה ב' כיתי עדים ב' שיאמרו בפנינו אמרה פריך בירושלמי ב' אומרים בפנינו אמרה ואין ב' אומ' בפנינו קבל והוא מודה ב' אומרים בפנינו קבל ואין ב' אומרים בפנינו אמרה והוא מודה יצטרף השליח ומשני תפתר בשהיה קרוב השליח הדא אמרה שהקרוב נעשה שליח ע\"כ הרי בהדיא דס\"ל לירוש' דשליח מצטרף עם אחר על השליחות ועל הקבלה ותו קשה דהרא\"ש פליג דידיה אדידיה דבריש פרק המביא כתב דהיכא דאתיוה בי תרי לא מהימן בעל לומר לא שלחתים אלא אינהו מהימני לומר דהבעל שלחם גם בפ' המביא תניין כתב דאם הא' שליח והב' מעיד דבפניו נתן הבעל את הגט לחבירו להוליך לאשתו כשר הרי מבואר דס\"ל להרא\"ש ז\"ל דשליח נעשה עד כל זה הקשה הרב בעל מכתב מאליהו ז\"ל שער נ\"ז סימן י\"ב. ולע\"ד נראה ליישב דמ\"ש הרא\"ש ז\"ל בריש המביא דהיכא דאתיוה בי תרי תו לא מהימן לו' הבעל לא שלחתי' היינו כשאומרים שהבעל עשאן שלוחים כראוי דהיינו בעדים דומה למ\"ש מרן דמ\"ש הרא\"ש דאי אמר בנו\"נ נאמן לומר שהבעל עשאו שליח דהכונה לומר שעשאו שליח בעדים ה\"נ דכוותא מ\"ש דאתיוה בי תרי ואמרי שהבעל שלחם הכונה לומר שהבעל שלחם כראוי ומהימני אפילו בדלא אמרי בנו\"נ מטעם מיגו דאי בעו אמרי בפנינו גרשה כמ\"ש בגמר' וכן מ\"ש דאם הא' שליח והשני מעיד שבפניו נתן הבעל את הגט לחבירו דכשר היינו נמי כה\"ג דב' מעידין שנעשה שליח כראוי בעדים אבל לעיקר השליחות ס\"ל להרא\"ש ז\"ל דאין השליח מצטרף משום דחשיב כבעל דבר עצמו ואין דבר שבערוה פחות מב' גם ההיא דהירושל' יש לפרש על ענין זה דמאי דפריך בירוש' היינו משום דמתניתין קתני צריכה שתי כתי עדים ב' שיאמרו בפנינו אמרה דהך לישנא משמע שצריך שיביא ב\"ע לראי' שיאמרו בפנינו אמרה דאי על עיקר השליחות קאמר הכי הו\"ל למתני האשה שאמרה התקבל צריכה לעשותו בב' עדים ועל זה פריך בירושל' שפיר דאמאי צריך ב' עדים לראיה שעשאו שליח אפי' אין כאן אלא א' והשליח עמו שיאמר שעשאו שליח כדינו בב' עדים מהימני שפיר מטעם מיגו דאי בעי אמרי בפנינו גרשה ואהא תירץ תפתר בקרוב דפסול לעדות דמהשתא ליכא מיגו דאי בעו אמרי בפנינו גרשה כנ\"ל נכון ודו\"ק:"
+            ],
+            [],
+            [
+                "<b>הכל </b>\n<b> כשרים לשליחות כו' חוץ מן הה' הנכרי והעבד כו'.</b> כתב ה\"ה ויש מי שכתב שלא פסליה אלא לשליח קבלה אבל להולכ' כשר כו' הקשה הרב ל\"מ ז\"ל דא\"כ בפ' המביא דכ\"ג דפריך ר\"א לר\"י דאמר אין העבד נעשה שליח לאשה לקבל גט מיד בעלה לפי שאינו בתורת גיטין וקדושין טעמא דמילתא דליתיה הא במילתא דאיתיה כשר והרי נכרי כו' מאי לאו משום דכתיב אתם גם אתם מה אתם ישראל אף שלוחכם ישראל כו' אדמק' ליה בטעמא ליקשי ליה בדינא דהוי קושיא אלימתא טפי ולימא הכי שליח קבלה הוא דאינו נעשה הא שליח הולכה נעשה ואמאי אתם גם אתם אמר רחמנא מה אתם ישראל כו' וא\"כ אפי' שליח הולכה אינו נעשה כי היכי דבתרומה אין תרומתו תרומה א\"ד יע\"ש מה שתירץ בדוחק: ולע\"ד נראה ליישב במאי דקשה לי עוד שהרי מבואר מדברי הרשב\"א בחידושיו דמאי דהוכרח הר\"י ן' מיגש ז\"ל לפרש שיטה זו ולחלק בין שליח קבלה לשליח הולכה היא משום דקי\"ל דאם איתא דלר\"י כל אפין שוין ואפי' בשליח הולכה קאמר דאין העבד נעשה שליח אם כן תקשי ליה לר\"י מתני' דמדפסיל לנכרי מכלל דעבד כשר כדפשיט לה רבי אמי מש\"ה הוכרח לומר דלר\"י דוקא לקבלה פסול אבל להולכ' כשר כדיוקא דמתני' והשתא קשה דא\"כ אכתי תקשי ליה להר\"י ן' מיגש קושיא הלזו לר\"א דס\"ל דאפי' במילתא דאיתיה פסול משום דכתיב גם אתם מה אתם ישראל כו' ומינה דלר\"א עבד פסול אף להולכה מקרא דאתם וא\"כ תקשי ליה לר\"א מתני' דמדפסל נכרי מכלל דעבד כשר מיהא להולכה ומאי דנתרץ לר\"א נתרץ נמי לר\"י וליכא למימר דס\"ל לר\"א דקר' דגם אתם דממעטינן מיניה עבד משום מה אתם ישראל היינו דוקא בתרומה שנתרמה על ידו וניתרין שיריים באכילה דהוי ממש דומיא דשליח קבלה דמתגרשת על ידו משא\"כ בשליח הולכה דאינה מתגרש' אלא ע\"י הגט שנתן לה הבעל ואיהו לא עביד אלא הולכ' בעלמא ואינה מגורשת ע\"י כתרומה שנתרמה ע\"י דהא ליתא דא\"כ נכרי אמאי פסול להביא את הגט אי משום קרא דגם אתם מה אתם ישראל נימא דהיינו דוקא בתרומה שנתרמה ע\"י ואי משום טעמא דליתיה בתורת גיטין וקדושין הא אמרינן דליתיה בשליח הולכה אלא ע\"כ לומר דס\"ל לר\"א דנכרי פסול אף להולכה מקרא דגם אתם ואם כן קשה דמה\"ט נמי יהא עבד פסול להולכה מקרא דגם אתם דממעטינן מיניה עבד לר\"א משום דמה אתם ישראל כו' ובשלמא לר\"י איכא למימר דטעמא דנכרי פסול להולכ' הוא משום קרא דגם אתם דממעטינן מיניה נכרי משום דלאו בני ברית נינהו ולא עבד משום דב\"ב נינהו אבל לר\"א ק' אשר ע\"כ נראה לומר דס\"ל לר\"י ן' מיגש דר\"א נמי אף ע\"ג דדריש לקרא דגם אתם דומיא דאתם ממש מה אתם ישראל כו' וממעטינן מיניה תרוייהו נכרי ועבד אפי\"ה ס\"ל ודאי דנכרי גריע טפי מעבד משום דלאו בני ברית נינהו וליתנהו בכלל ישראל כלל מה שא\"כ בעבד דהא מיהא בני ברית נינהו דשייכי בכלל ישראל ומש\"ה קתני מתני' דנכרי פסול להולכה משום דממעטו מקרא דגם אתם ואף ע\"ג דמקרא ליכא למילף אלא דומיא דתרומה משום דנתרמה ע\"י דהוי כשליח קבלה אפ\"ה ס\"ל לר\"א דכיון דעבד דבני ברית נינהו ושייכי בכלל ישראל ממעטינהו קרא גבי תרומה סברא היא דבנכרי כיון דליתנהו בכלל ישראל כלל אפי' בהולכה יהא פסול דבהדרגות שוין הן ויבואו ב' מה שא\"כ בעבד כיון דבני ברית נינהו ושייכי בכלל ישראל איכא למימר דכי ממעטינהו קרא דוקא בתרומה שנתרמה ע\"י ודכוותיה בשליח קבלה משא\"כ בשליח הולכה ומש\"ה קתני מתניתין דנכרי פסול אבל עבד כשר וא\"כ מעתה קוש' הרב ל\"מ ז\"ל מתרצתא היא דמש\"ה לא פריך ר\"א שליח קבלה הוא דאינו נעשה הא שליח הולכה נעשה והא כתיב גם אתם כו' משום דאיכא למימר דדוקא בתרומה שנתרמה על ידו הוא דממעטינן מיניה עבד אבל לשליח הולכה לא כנ\"ל ליישב דעת הר\"י ן' מיגש ז\"ל: ועוד נראה ליישב קושייתנו באופן אחר דלר\"א לא קשיא לי' להר\"י ן' מיגש משום דאיכא למימר דר\"א ס\"ל כר\"ן דקאמר לעיל דנכרי כשר לכתיבה ודייק לה מדקא פסיל מתני' נכרי לענין הבאה מכלל דלענין כתיבה כשר וא\"כ מש\"ה נקט מתני' נכרי למידק מינה דנכרי כשר לענין כתיבה ולעולם דעבד נמי פסול אמנם לר\"י ק\"ל שפיר להר\"י בן מיגש משום דליכא למימר דנקט נכרי למידק מינה דלענין כתיבה כשר משום דאכתי קשה לרבב\"ח אליבא דר\"י דס\"ל דמתני' ר\"א היא ונכרי נמי פסול לענין כתיבה וכמ\"ש התוס' ומשום הכי הוצרך הר\"י ן' מיגש לומר דלר\"י עבד כשר להולכה ומעתה מתרצתא נמי קושית הרב ל\"מ דמש\"ה לא פריך ר\"א לר\"י שליח קבלה הוא דאינו נעשה הא שליח הולכה נעשה והא כתיב אתם כו' משום דאפשר דר\"א ס\"ל כר\"ז אליבא דר\"י דקאמר זו אינה תורה דאמוראי נינהו אליבא דר\"י כדאמרי לעיל ואם כן ליכא למידק מינה מדר\"י דס\"ל דלהולכה כשר מדיוקא דמתניתין מדפסיל נכרי מכלל דעבד כשר דאיכא למימר דנקט נכרי לדיוק' דלענין כתיבה כשר וא\"נ אפי' נימא דר\"א ס\"ל כרבב\"ח אליבא דר\"י מ\"מ ניחא ליה לאקשויי בטעמא ואליבא דכולהו אמוראי מלאקשויי ליה בדינא ואליבא דרבב\"ח כנ\"ל נכון ודו\"ק ואי נמי אפשר לומר דלר\"א לא ק\"ל להר\"י ן' מיגש משום דכיון דר\"א ס\"ל דדרשינן ההיקש לגמרי מה אתם ישראל כו' אם כן כיון דתני מתניתין נכרי ע\"כ היינו משום דממעטו מקרא דמה אתם ישראל כו' ואם כן מינה נשמע דעבד פסול ממיעוטא דאתם ותני נכרי וה\"ה עבד דאין חידוש בעבד טפי מנכרי וכן ראיתי למוהריב\"ל שתי' כן למה שהקשה בדברי התוס' שהק' ליתני עבד וכ\"ש נכרי ותיר' כו' דאכתי תקשי להו לס' ר\"א דס\"ל דעבד שתרם ברשות ישראל אפילו ברשות אין תרומתו תרומה ממתני' דקאמר נכרי שתרם בשל ישראל אפילו ברשות אין תרומתו תרומה ליתני עבד וכ\"ש נכרי ותירץ כמ\"ש יע\"ש וראיתי למוהר\"ב אנג\"יל שהקשה על דבריו וז\"ל ודבריו תמוהים שהרי התוס' הקשו לר\"י דאמר אין העבד נעשה שליח לקבל גט לפי שאינו בתורת גיטין וקדושין דאמאי נקט נכרי ליתני עבד וכ\"ש נכרי והשתא לפי דבריו מאי קושיא כיון דטעמא לפי שאינו בתורת גיטין אין חידוש בעבד טפי מנכרי אלא ודאי דאע\"ג דמחד טעמא ממעטינן להו אפי\"ה איכא רבותא בעבד טפי מנכרי כיון דשייך קצת במצות עכ\"ד יע\"ש ואחרי המחילה איני רואה ריח קו' דלר\"י קשיא להו שפיר להתוס' לפום מאי דמסקי' דר\"י דריש להיקשא דאתם לומר מה אתם בני ברית ועבד לא ממעט' מיניה ואהא ק\"ל דא\"כ דאין העבד נעשה שליח לקבל גט מטעמא דליתיה בתורת גיטין אדתני מתני' נכרי דאיכא למיטעי דהיינו משום טעמא דמה אתם בני ברית ולעולם דעבד כשר דומיא דתרומה אע\"ג דליתיה בתורת גיטין וכדס\"ל לר' אמי ליתני עבד דפסול מטעמא דליתיה בתורת גיטין וכ\"ש נכרי אמנם לר\"א כיון דס\"ל דדרשינן ההיקש לגמרי כיון דתני נכרי ממילא משתמע דעבד פסול מהיקשא דמה אתם ישראל וזה פשוט: והרב מכתב מאליהו שער ו' סימן ט\"ז הקשה לשיטת הר\"י ן' מיגש מהא דאמרינן בריש הא\"מ אתם גם אתם ל\"ל ומשני מבעי ליה לכדרבי ינאי מה אתם בני ברית כו' ופריך הא ל\"ל קרא מדרבי חייא בר אבא נפקא דאמר אין העבד נעשה שליח כו' לפי שאינו בתורת גיטין כו' והשתא אם איתא דמטעמא דליתיה בתורת גיטין לא מיפסיל אלא לשליח קבלה מאי פריך דלישתוק קרא מגם אתם הא אצטריך קרא למיפסליה לנכרי מדין שליחות ונ\"מ דאפי' להולכה דגט לא חזי משא\"כ אי לא כתיב גם אתם ואתינן עלה מטעמא דליתיה בתורת גיטין הו\"א דלשליחות הולכה חזי לדעת הר\"י ן' מיגש ועם היות שאפשר לידחק דלא פריך אלא דלגבי תרומה לא איצטריך קרא דהפרשת תרומה חשיבא כמו קבלת הגט מ\"מ כעת צ\"ע עכ\"ד ולע\"ד נראה דאין כאן מקום קו' על הר\"י ן' מיגש שהרי קושי' הלזו תיקשי בפשטא דשמעתתא דמאי פריך מדר' חייא בר אבא נפקא דנימא דאצטריך קרא למעוטינהו מדין שליחות משום דנ\"מ לשאר מילי לענין זכיה וריבית וכיוצא בהן דאע\"ג דאיתנהו במשא ומתן וכמ\"ש מרן הכ\"מ פ\"ב מה' שלוחין הלכה ב' יע\"ש אפי\"ה ממעטינהו קרא מדין שליחות אלא ודאי ע\"כ צ\"ל דמאי דפריך בגמ' היא דלגבי תרומה לא אצטריך קרא דמדרבי חייא נפקא ואם כן ממילא רויחא שמעתתא לדעת הר\"י בן מיגש ז\"ל וזה פשוט והטור בסימן קמ\"א הביא מחלוקת זה יע\"ש ובסימן ל\"ה כתב לשון רבינו ולא הביא שום מחלוקת וכבר תמה בזה הרב בית שמואל סימן הנז' וז\"ל ואיני יודע למה פסק כאן עבד פסול ובסימן קמ\"א הביא דעת הפוסקים דבשליח הולכה הוי ס' גט ע\"ש שהניחו בצ\"ע ואשר אני אחזה דס\"ל להטור ומרן דלענין קדושין כ\"ע מודו וטעמא רבא איכא במלתא דדוקא גבי גט כיון דבע\"כ מגרש לה נמצא דמשעה שכתב לה הגט הרי היא עומדת להתגרש בודאי ושליחות העבד אינו אלא מעשה קוף בעלמא משא\"כ בקדושין כיון שאינה מתקדשת אלא מדעתה א\"כ מכי עשאו שליח להתקדש עדיין אין כאן שם קדושין כלל דמי יימר שתתרצה ונמצא א\"כ דעיקר הקדושין המה באים ע\"י העבד ומשום הכי כיון דעבד ליתיה בתורת גיטין וקדושין לא מהני כנ\"ל:"
+            ],
+            [
+                "<b>אבל </b>\n<b> הפסולים בעבירה מן התורה פסולים להבאת הגט כו'.</b> כתב ה\"ה ומ\"מ לא ידעתי מאין הוציא רבינו זה הפיסול כו' הנה הרב מש\"ל תי' לזה בטוב טעם ודעת דה\"ט דרבינו כלפי מ\"ש הרא\"ש דכי היכי דהימנוהו רבנן לומר בנ\"ונ ה\"נ הימנוהו לומר שהבעל עשאו שליח א\"כ גבי פסולים בעבירה מן התורה אף ע\"פ שנתקיים בחותמיו פסול מדרבנן מצד מינוי השליחות שאינו נאמן לו' שהבעל עשאו שליח וכ\"ת למה פסול מדרבנן גרידא ליפסל מן התורה כדין שכתב רבינו שאם לא נתקיים הגט שאינו גט זה אינו כלום דכיון דהגט יוצא מתחת ידו ודאי שהבעל עשאו שליח עכ\"ת תי' ז\"ל והן דברים ראוים אליו וכפי דבריו יש ליישב מ\"ש הטור סימן קמ\"א וז\"ל ואם היו פסולים כשנתמנו שלוחים וחזרו בתשובה קודם שנתנוהו לאשה כתב הרמ\"ה שכשרין וכן מסתבר דבני כריתות נינהו ואינם פסולים אלא דחשבינן להו דמחמת ממון קא מסהדי שיקרא ע\"כ ובסמוך ונראה כתב וז\"ל כתב הרמ\"ה שפסולים בין בארץ בין בח\"ל ונראה מדבריו דס\"ל כדעת רבינו שאפילו נתקיים הגט פסול וכמ\"ש מרן הב\"י וא\"כ קשה דהיאך כתב דאם חזר בתשו' קודם שנתנו לה כשר מעטמא דליכא חשדא והרי לדעתו אפילו נתקיים הגט בחותמיו דליכא חשדא אפי\"ה פסול וא\"כ ה\"נ אמאי הא הו\"ל כדין נכרי ועבד דבעינן תחילתו וסופו בכשרות וכן הקשה הרב מכתב מאליהו שער נ\"ז סי' י\"ז אמנם ע\"פ דברי הרב ז\"ל הנה נכון דטעמא דפסלי הרמ\"ה ורבינו אף שנתקיים היינו משום חשדא שאינו נאמן מדרבנן לומר שהבעל עשאו שליח כיון דפסול לעדות משא\"כ בחזר בתשובה דאז נאמן ודאי לומר שעשאו שליח דליכא חשדא כמ\"ש הטור ואף לפי מ\"ש לעיל הלכה ד' דבנתקיים הגט אינו נאמן לומר שהבעל עשאו שליח כמ\"ש מרן לא כתב כן אלא לדעת הרא\"ש אבל הרמ\"ה לשיטתיה קא אזיל דס\"ל דאף בא\"י נאמן לומר שעשאו שליח וא\"כ הה\"נ בנתקיים הגט ונמצא אם כן דמה שהשיג הרא\"ש על רבינו היינו משום דלטעמיה קא אזיל דס\"ל להרא\"ש דבנתקיים הגט או בא\"י אין השליח נאמן לומר שהבעל עשאו שליח ואפי' בשליח דעלמא אלא צריך להביא שטר הרשאה על שליחותו ומשום הכי ק\"ל שפיר דבנתקיים בחותמיו או בא\"י דהיינו כדינו בשנתקיים שליחותו ע\"י שטר הרשאה שבידו למה יהיה הגט פסול דאי בלא נתקיים שטר שליחותו מאי איריא הפסולים בעבירה אפילו שאר שלוחים דעלמא נמי ומהתימא על הרב מש\"ל ז\"ל שכתב וז\"ל ועל הרא\"ש אני מתפל' דבריש גיטין מסיק דנאמן לומר שהבעל עשאו שליח וכאן תמה על רבינו ולק\"מ לפי מ\"ש מרן ז\"ל וכמ\"ש:"
+            ],
+            [],
+            [
+                "<b>ויש </b>\n<b> לאשה לעשות שליח לקבל גיטה מיד שליח בעלה כו'.</b> בפרק התקבל דס\"ד ופסק כר\"ח וכן פסק הרי\"ף והביא ראיה מההוא גברא דשדר לה גיטה דלקמן דמדלא מספ\"ל אלא משום דלא חזרה שליחות אצל הבעל מכלל דפשיטא להו דהלכתא כר\"ח והרשב\"א בחידושיו כתב וז\"ל והרמב\"ן כ' ותמהני על רבי' האי והרי\"ף שפסקו כר\"ח מפני זה המעשה והא ר\"ן אם איתא לדר\"ח קאמר ולא איפשיטא ליה וכ\"ת א\"כ ת\"ל משום דרב דילמא מעשה דרבי יצחק הכי הוה דשויה אשה להאי שליח לקבלה מעיקרא ושויה בעל לדידיה בתר הכי שליח הולכה עד מקום פלוני והתם הוי שליח לקבלה דאי למ\"ד משום חצר ליכא ואי למ\"ד משום בזיון ליכא וכתב עליו הרשב\"א ואי לאו דמסתפינא אמינא דכל כה\"ג דנסיב לה לכ\"ע פסול משום דמתחילת השליחות הוה לי' שליח שלא ניתן לחזרה ובכי הא ליכא מאן דפליג כו' אלא ודאי הכא לא אסתפקא להו אלא בכה\"ג דתחילת השליחות הו\"ל שליחות הראוי לחזור ושלח להו ר\"א לא חזרה שליחות אצל הבעל קרינן ביה אבל היכא דמתחלת השליחות אינו ראוי לחזור כו' לכ\"ע לא הוי גיטא והילכך לא משכחת לה לבעיא זו אלא אליבא דר\"ח ש\"מ דהלכתא כותיה עכת\"ד וק\"ל טובא כפי דבריו ז\"ל דכל דתחילת השליחות אינו ראוי לחזרה לכ\"ע לא מהני א\"כ היכי קאמר בגמ' לעיל איכא בינייהו היכא דקדמה איהי שליח ופרש\"י ז\"ל דמשום חצרה הבאה לאחר מכאן ליכא ומשום בזיון איכא וכן פירש הרשב\"א ז\"ל שם והשתא נהי דליכא למיחש לחצרה הבאה לאחר מכאן מ\"מ הו\"ל למגזר בשקדמה איהי שליח משום שליחות עצמו שהאשה עשתה שליח לקבלה ובא הבעל ועשה אותו שליח עצמו שליח הולכה עד מקום פ' דבכה\"ג לא מהני לכ\"ע משום דלא חזרה שליחות אצל הבעל והתוס' הוקשה להם כעין קושיא זו בפרק המביא דכ\"ד ד\"ה חצרה וז\"ל וא\"ת ל\"ל למנקט משום חצרה הול\"ל משום שליחות עצמה כו' ואומר ר\"י משום דאותו טעם שלא חזרה שליחות אינו ברור כ\"כ דאיכא דמספ\"ל יע\"ש והשתא לפי מ\"ש הרשב\"א תקשי דהיכי קאמר א\"כ היכא דקדמה איהי שליח אכתי הו\"ל למיגזר משום שליחות עצמה דאינו גט לכ\"ע בשקדמה איהי ושויה שליח לדעת הרשב\"א דליכא למימר דלא אתו למטעי בין ב' שלוחים לאותו שליח עצמו דא\"כ היכי גזר משום חצירה הבאה לאחר מכאן הא חצירה הוי כשליח עצמו ובדוחק יש ליישב דכל כה\"ג הוי מילתא דלא שכיח שיעשה אותו הבעל שליח הולכה עד מקום פ' וכי מטי התם הוי שליח לקבלה ולא גזרינן אמנם התוס' ק\"ל שפיר דל\"ל משום חצרה תי\"ל משום שליחות עצמו שהבעל עשה שליח להולכה והאשה תעשה אותו שליח עצמו שליח לקבלה דהא ודאי שפיר טפי דזמנין האשה טרודה במעשיה ועושה אותו שליח לקבלה וכעובדא דההוא דשדר גיטא לדביתהו אזל שליחא אשכחא דיתבא וקא לשה כו' ודו\"ק. ובעיקר קושייתם דפרק המביא שהקשו דת\"ל משום שליחות עצמה נר' לכאורה דאזלי לשיטת' שכתבו שם לעיל בד\"ה והא לא חזרה שליחות אצל הבעל וז\"ל שליח לא מקרי אלא המשתלח מזה לזה שראוי לחזור לשולחו לומר עשיתי שליחותך קודם שיעשה שליח לאחרים ובקונט' לא פי' כן עכ\"ל והנר' שההפרש ביניהם שלדעת התוס' אף שהשליח לא עשה שליחות לעצמו אלא שלא גמר השליחות אלא לאחרים נתבטל השליחות ולדעת רש\"י ז\"ל דוקא לפי שנשתלחה לעצמה ונעשית היא בעל המעשה וכמו שדקדק בלשונו ז\"ל שכתב שהרי לא נשתלחה אלא לעצמה ואח\"כ נעשית היא בעל המעשה כו' וכ\"כ הפר\"ח בס' מים חיים יע\"ש וא\"כ נר' שלדעת רש\"י לא קשיא להו מידי דכל שלא נעשית בעל המעשה לא קרינן ביה לא חזרה שליחות ואם עשה הבעל שליח להולכה האשה יכולה לעשות אותו שליח עצמו שליח לקבלה וכן ראיתי מי שכתב כן (ועיין בספר פני יהושע הנדפס מחדש) האמנם הא ודאי ליתא דאם כן תקשי ליה לרש\"י ההיא דפרק התקבל גבי ההוא דשדר גיטא לדביתהו כו' דקאמר רבא התם ואם איתא לדר\"ח עבדת בה עובדא והא לא חזרה שליחות אצל הבעל הרי דאע\"ג דלא נעשה השליח בעל המעשה אלא שלא גמר השליחות אלא לאחרים קרינן ביה לא חזרה שליחות אצל הבעל וכ\"כ רש\"י ז\"ל שם וז\"ל לא חזרה שליחות אצל הבעל שליח שחזר ונעשה שליח למי שנשתלח לו ניתק משליחות כו' עד שלא היה שהות לחזור כו' יע\"ש ואם כן נמצאו דברי רש\"י סותרים אהדדי למ\"ש בפרק המביא והיותר קשה על התוס' שכתבו ובקונטריס לא פירש כן כאלו אין בידם להכריח והי\"ל לדחות פי' רש\"י ז\"ל מכח ההיא דפרק התקבל ולכן נראה דרש\"י ז\"ל טעמו ונמוקו עמו והוכרח לפרש ההיא דפ' המביא דפריך והא לא חזרה שליחות אצל הבעל דהיינו לפי שנשתלחה לעצמה ונעשית היא בעל המעשה ולא כפי' שפירש בפרק התקבל משום דק\"ל דהיכי פריך בפ' המביא בפשיטות הא לא חזרה שליחות אצל הבעל כאילו היא הלכה פסוקה ובפרק התקבל ספוקי מספ\"ל מילתא כדקאמר התם רחב\"א כל הני שלחי ואזלי כי היכי דמספ\"ל לדידהו ה\"נ מספקא לן לדידן כו' ור\"ן נמי ס\"ל התם דלא בעינן חזרה שליחות אצל הבעל וא\"כ הכי הול\"ל הניחא למ\"ד לא בעינן חזרה שליחות אצל הבעל אלא למ\"ד בעינן חזרה שליחות אצל הבעל וכדפריך התם לקמן הניחא למ\"ד אשה עושה שליח כו' וכן הקשה הרשב\"א ז\"ל בחידושיו פ' התקבל יע\"ש ומש\"ה הוצרך רש\"י ז\"ל לומר דמאי דפריך התם בפשיטות והא לא חזרה שליחות כו' הוא משום שנשתלחה לעצמה ונעשית היא בעל המעשה דכל כה\"ג כ\"ע מודי דלא מהני אמנם בההיא דפרק התקבל כיון דלא נעשה השליח בעל המעשה אלא שנעשה שליח למי שנשתלח לה מש\"ה פליגי דרבא ס\"ל דכל כה\"ג נמי קרינן ביה לא חזרה שליחות ור\"ן ס\"ל דכיון דלא נעשה בעל המעשה לא ק\"ב לא חזרה שליחות והתוספות לא ניחא להו בהאי פי' משום דכיון דתלמודא בפ' התקבל ובפרק המביא נקיט לה מילתא בחד לישנא והא לא חזרה שליחות אצל הבעל כו' משמע דכולה חדא מילתא וחד פי' דלפי פירש\"י לא הו\"ל לגמ' בפרק המביא למפרך בהך לישנא והא לא חזרה שליחות אצל הבעל דהך לישנא משתמע דכולה מילתא תלייא בלא חזרה שליחות אצל הבעל ואפי' שלא גמר שליחותו לעצמו אלא לאחרים לא מהני אלא הכי הול\"ל והא לא חזרה שליחות לבעל אלא לעצמה אלא משמע דכולה חדא מילתא וחדא פי' ומשו\"ה כתבו ובקונט' לא פי' כן בלתי הכרח משום דמההיא דפ' התקבל אין ראיה כמ\"ש והתוס' ז\"ל יתרצו לקו' הרשב\"א כתי' ז\"ל דכיון דמתחילת השליחות אינו ראוי לחזרה מודו כ\"ע דלא מהני כנ\"ל נכון ויציב. ומעתה נתבאר דמה שהקשו התוס' בדבור הסמוך ונר' דת\"ל משום שליחות עצמו לאו משום דאזלי לשיטתם כמ\"ש לעיל אלא אפי' לדעת רש\"י ז\"ל ק\"ל שפיר שרש\"י לא כתב כן אלא כלפי אותה סוגייא דפרק המביא דפריך בפשיטות והא לא חזרה שליחות כו' ול\"ק הניחא כו' כמ\"ש אמנם קושטא דמילתא אזיל ומודה דאפי' דלא נעשה בעל המעשה אלא שלא גמר השליחות אלא לאחרים קרינן ביה לא חזרה שליחות אצל הבעל אליבא דרבא בפ' התקבל ורחב\"א נמי ספוקי מספ\"ל מילתא יע\"ש וא\"כ היינו דק\"ל שפיר דאמאי ל\"ק דטעמיה דרב משום שליחות עצמו כו' וס\"ל כרבא דהא נמי קרינן ביה לא חזרה שליחות אצל הבעל וא\"נ כרחב\"א דמספקא ליה מילתא כנ\"ל. ומן האמור בזה מתבארים דברי ה\"ה בפרקין דין י\"ג ד\"ה הבעל שכתב וז\"ל והס' הוא אם יכול זה האיש להיות נעתק משליחות הולכה שמינהו הבעל לשליחות קבלת האשה כיון שעדיין לא נגמר שליחות הבעל ע\"כ ומשמע דלדעת ה\"ה ז\"ל טעמא דמילתא משום דלא גמר שליחות הבעל ולא כפרש\"י משום דאין שהות להשיב לבעל לומר לו דעשה שליחותו ועיין בס' בית שמואל סימן קמ\"א סק\"א וכיון שכן קשה דא\"כ היכי פריך בפ' המביא והא לא חזרה שליחות אצל הבעל הרי התם כבר נגמר שליחותו של בעל שהרי א\"ל הוי שליח להולכה עד דמטית התם וכי מטית התם הוי את שליח לקבלה וקבלי את גיטך אכן כפי מ\"ש הנה נכון דהתם שאני משום שנשתלחה לעצמה ונעשית היא בעל המעשה וכפירוש רש\"י ז\"ל והילכך אפי' שנגמר שליחותו של בעל לא מהני לכ\"ע והיינו דבספ\"ז מה' אלו דין כ\"ג ד\"ה האיש שנתן הביא שם ה\"ה פרש\"י לומר דבשיטתיה אזיל וזה פשוט. ומן האמור בזה נ\"מ לענין דינא לפי' שפי' ה\"ה דאם עשתה האשה שליח לקבלה ושויה בעל בתר הכי שליח הולכה עד דמטית למקום פ' וכי מטית להתם הוי שליח לקבלה דמהני לדעת ה\"ה שהרי כבר נגמר שליחותו של בעל וגם לא גמר שליחותו לעצמו אלא לאחרים והפך דעת הרמב\"ן והרשב\"א שכתבנו ודוק ודע שכתב מרן הב\"י בסס\"י ל\"ו משם מ\"כ וז\"ל שאלת הא דאמר רב אין האשה עושה שליח כו' ובמסקנא כי היכי דמספ\"ל לדידהו כו' חולצת גבי קידושין כה\"ג מאי כך דעתי נוטה גבי קידושין נמי חולצת יע\"ש ועיין בהרב מ\"ל ז\"ל בה' אישות פ\"ד הלכה ז' שהקשה החכם המגיה ז\"ל לסברת מ\"כ הלזו מההיא דגרסינן ביבמות דף ל\"ד ל\"צ דשוו שליח ושוו אינהו ופגע שליח בשליח ופרש\"י וז\"ל דשוו אינהו שני האחים שליח אחד להוליך את הקדו' לב' אחיות והן עשו שליח אחד לקבל קדושין ע\"כ הרי מבואר דבקדושין לית דחש לה ודוחק לומר דהאי שנויא אליבא דר\"ח דוקא דפליג עליה דרב ובס\"ד כתב דלפי פי' הסמ\"ג עשין ו' דק\"ל ע\"ב דמפרש הא דאמרינן בגמ' א\"ב היכא דקדמה איהי שליח הפך מפי' רש\"י דהיכא דקדמה איהי לבזיון ליכא למיחש ולטעמא דחצרה הבאה לאחר מכאן איכא למיחש יש ליישב קו' זו עכ\"ד יע\"ש ודבריו סתומים דאי כונתו לומר דלדעת הסמ\"ג מצינן לאוקמה ההיא דיבמות בשקדמו אינהו ושוו שליח ואתיא ההיא סוגייא כמ\"ד דטעמא משום בזיון א\"כ ה\"נ מצינן למימר איפכא ליישב לפרש\"י דמיירי בשקדמו אינהו ושוו שליח ואתיא ההיא סוגיא כמ\"ד דטעמא משום חצרה הבאה לאחר מכאן והנראה דכונת דבריו לומר דלפי' הסמ\"ג ז\"ל דמפרש דבהיכא דקדמה איהי ליכא למיחש לבזיון אלא לחצרה הבאה כו' אתיא ההיא דיבמות ככ\"ע והיינו משום דלטעמא דבזיון הבעל הוי גט בטל מן התורה דבקפיד' תליי' מילתא וכמ\"ש הרשב\"א בחידושיו אמנם לטעמא דחצרה אינו אלא מדרבנן ודבר תורה גט גמור הוא וא\"כ איכא למימר דההיא דיבמות מיירי בשקדמו אינהו ושוו שליח דהשתא ליכא משום בזיון אלא משום טעמא דחצירה ואינו אלא מדרבנן דמדאורייתא קדושין גמורים הם הילכך חייבין עליהן ד' חטאות ותלמודא ה\"ק ל\"צ דשוו שליח ושוו אינהו שליח כו' כלומר דאע\"ג דלכתחילה אין האשה יכולה לעשות שליח לקבל קדושין מיד שליח בעלה מ\"מ אם עבר וקדש קדושיו קדושין והכא מיירי בשעבר וקדש אמנם לפי' רש\"י דס\"ל דבשקדמה איהי ושויה שליח איכא משום בזיון אם כן ההיא דיבמות לא מתוקמא אלא כמ\"ד דטעמא משום חצרה וזה דוחק ואף לזו היה נראה שמעול' לא כתב המ\"כ דאין האשה יכולה לעשות שליח לקבל קדושין מיד שליח בעלה דומיא דגט אלא לטעמא דחצרה הבאה לאחר מכאן ומשום דמספ\"ל אי הלכת' כותי' אמנם לטעמא דבזיון דבעל ליכא למיחש לה בקדושין כלל ואמינא לה מילתא בטעמא משום דטעמא דבזיון הבעל פי' רש\"י ז\"ל דקסבר קלותי בעיניה שאינה מקבלתו בעצמה אלא ע\"י שליח יע\"ש ואם כן דוקא גבי גט איכא למימר הכי אמנם גבי קדושין הא ודאי לא טעי הבעל בכך דאם איתא דנבזה הוא בעיניה ומש\"ה אינה מקבל' את הקדושין ע\"י עצמה אם כן לא היה לה להתקדש לו דמי המכריח אותה כיון שאינה מתקדשת אלא מרצונה ואם כן אף לפי' רש\"י ז\"ל איכא למימר דההיא דיבמות אתיא ככ\"ע ואפי' בשלא קדמה איהי ושויה שליח ומשום דגבי קדושין ליכא למיחש אלא משום טעמא דחצרה הבאה כו' ואינו אלא מדרבנן ואם עבר וקדש קדושיו קדושין מן התורה ותלמודא התם מיירי כשעבר וקדש כנ\"ל אלא שמדברי מוהר\"י הלוי ז\"ל בתשו' סימן א' משמע דס\"ל דאף לטעמא דבזיון איכא למיחש לה בקדושין נמי יעיין שם ולדעתי נר' כמ\"ש ודו\"ק: ועוד היה נ\"ל להביא ראיה דבקדושין ליכא למיחש להא דרב מההיא דגרסינן ריש פ' הא\"מ וז\"ל האיש מקדש בו ובשלוחו השתא בשלוחו מקדש בו מבעיא אר\"י מצוה בו יותר מבשלוחו ובתר הכי קאמר כי אתמר דר\"י אסיפא אתמר האשה מתקדשת בה ובשלוחה השתא בשלוחה מתקדשת בה מבעיא אר\"י כו' והשתא מאי פריך אימא דה\"ק האשה מתקדשת זמנין בה דוקא וזמנין בשלוחה וקאי ארישא דקתני הא\"מ בו ובשלוחו וה\"ק אם הא\"מ בשלוחו האשה מתקדשת בה דוקא ואם הא\"מ בו האשה מתקדשת בשלוחה דאי הוה תני בשלוחה לבד הוה משמע דארישא דקתני בו ובשלוחו קאי וקאמר דאפי' במקדש בשלוחו היא מתקדשת נמי בשלוחה והא ליתא ודוחק לומר דתלמוד' התם פריך אליבא דר\"ח דא\"כ כל כי האי הי\"ל לפרש בשלמא לרב כו' ניחא וי\"ל ודו\"ק:"
+            ],
+            [
+                "<b>האשה </b>\n<b> שעשתה שליח לקבלה ואמר לו הבעל אין רצוני שתקבל לה גיטה כו' וכן אם אמ\"ל הולך ותן לה כו'.</b> כתב ה\"ה זה מחלוקת ר' נתן ורבנן ואמרו בהלכות הלכה כר' נתן ודע שהתוס' ז\"ל פ\"ק דגיטין די\"ב ד\"ה כל האומר תנו כתבו בסוף דבריהם בשם ר\"ת דע\"כ לא אמרינן תן כזכי דמי אלא בחוב כגון ההיא דדף י\"ד וההיא דשחרור דקתני מתני' דתן כזכי דמי הוי כעין מלוה דאמרינן ליה תן כזכי דמי דשחרור אי לאו דעבד ליה נייח נפשיה לא הוה משחרר ליה ומשום הכי חשיב כחוב ומדקדק ר\"ת דיש חילוק בין מתנה למלוה דתניא לקמן הולך מנה לפ' שאני חייב לו תן מנה לפ' שאני חייב כו' חייב באחריותו ואם בא לחזור אינו חוזר אלמא בחוב הוי כזכי וגבי מתנה פסקינן בהדיא בסוף פרקין כר\"ש הנשיא דהולך לאו כזכי דמי עכ\"ל ויש לדקדק לכאורה דא\"כ דתן לאו כזכי במתנה קשיא מתני' דקתני בגיטי נשים ולא בשחרורי עבדים מפני שזכין לאדם שלא בפניו ואין חבין אלא בפניו דמשמע דדוקא משום דאין חבין הא לא\"ה כגון שעשתה האשה שליח קבלה ואמר לה הבעל תן לה אם רצה לחזור אינו חוזר אע\"ג דהוי כמתנה ובמתנה לדעת ר\"ת תן לאו כזכי דמי מיהו אחר ההשקפה נראה דהא ל\"ק שהרי כתבו התוס' בפרק התקבל דס\"ג ד\"ה רבי אומר דאע\"ג דרבי אית ליה תן לאו כזכי דמי הכא מודה משום דכיון שאמר לו שליח אשתך אמרה התקבל לי גיטי סתמא דמילתא אדעתא דהכי יהיב ומיהו במאי דאיירי מתני' בעושה הבעל שליח ולא האשה ק\"ק דלמה לי טעמא משום דאין חבין כי נמי נימא דחבין הכא חוזר מטעמא דתן לאו כזכי בגט ובמתנה לדעת ר\"ת אלא דקושטא דמילתא נקט ועוד דנקט ה\"ט לאשמועינן דאפי' באומר בהדיא זכי לא מהני מטעמא דאין חבין משא\"כ לטעמא דתן לאו כזכי וכיון דלטעמא דתן לאו כזכי לא נ\"מ לענין דינא משום הכי נקט טעמא דאין חבין משום דנ\"מ לענין דינא וכ\"ת אמאי לא נקט מתני' דינא באומר בהדיא זכי הא לק\"מ דאתא לאשמועינן דתן כזכי דמי בגט שחרור אחר זמן רב ראיתי להרב מחנה אפרים ז\"ל הלכות זכיה סימן כ\"ח שהוק' לו כן כמ\"ש ולדעתי לק\"מ ודוק וראיתי להרב ח\"ה שהקשה דא\"כ לעיל דף ט' דפרכינן אברייתא דקתני בג' דרכים שוו גיטי נשים לשחרורי עבדי' דאמאי לא חשיב נמי תנו גט לאשתי ושחרור לעבדי דלא יתנו לאחר מיתה ומשני מילתא דאיתיה בשטרות לא קתני והשתא א\"כ לר\"מ נמי לא ליחשוב דאיתא נמי בשטר מתנה דיכול לחזור דתן לאו כזכי במתנה וכה\"ג הק' הרשב\"א עכ\"ד ולדעתי נראה לי לומר דהתוס' דהכא אזלי לשיטתייהו שם ד\"ה ר' אליעזר היא וז\"ל ואע\"ג דקתני ר\"מ ב\"ד ה\"ק למאן דסבר כר\"מ ב\"ד עכ\"ל ואם כן ה\"נ מצינן למימר הכא דאע\"ג דר\"מ אית ליה דהולך לאו כזכי דמי מ\"מ איכא מאן דסבר דהולך כזכי במתנה והיינו י\"א דס\"ל לתלמודא כאוקמתא דר\"י דלקמן דף ט\"ו דהא דקאמר התם לאו בבריא כו' דחויא בעלמא הוא אמנם קושטא דמילתא כדקא ס\"ד תלמודא וכדס\"ל לר\"י ואם כן ה\"נ איכא למימר דברייתא למאן דס\"ל כר\"מ דס\"ל דהולך כזכי אף במתנה וכי\"א קאמר דמשכחת לה ב\"ד וכדכתבו התוס' ודוק. אמנם הא ק\"ל לדעת ר\"ת דמתנה תן והולך לאו כזכי דמי דאם כן מאי פריך בגמ' פרק התקבל לרב דאמר נעשה שלוחו ושלוחה וחולצת למימרא דמספ\"ל אי כזכי או לא והא אתמר הולך מנה לפל' כו' ואם בא לחזור אינו חוזר אלמא דס\"ל כזכי דמי והשתא מאי קושיא נימא דהא דפשיטא ליה דכזכי דמי היינו בבעל חוב אמנם בגט דכמתנה דמי ספוקי מספ\"ל ושוב ראיתי להרשב\"א בחידושיו שהקשה כן משם הרמב\"ן ותי' דגט נמי כיון דמחזר' להתגרש ועושה שליח קבלה אף הוא גומר ומגרש והרי הוא כחוב דאמרינן בהו כזכי דמי וקשיא לי דאי גט הוי כחוב מאי האי דקאמר בגמרא לעיל הא שויתיה שליח לקבלה אם רצה לחזור לא יחזור ש\"מ הולך כזכי ומאי קושי' הא בחוב כ\"ע מודו דכזכי דמי ובהא ליכא מאן דפליג וצ\"ע ומדברי התוס' פרק התקבל ד\"ה רבי אומר נראה דס\"ל שלא כדעת הרמב\"ן שהקשה דבסוף פ\"ק סבר רבי דלאו כזכי דמי ותירץ דשאני הכא דכיון דא\"ל שליח אשתך אמרה כו' אדעתא דהכי יהיב ליה ומדלא תי' דגט הוי כחוב ובהא כ\"ע מודו כמ\"ש התוס' ש\"מ דס\"ל דגט כמתנה דמיא וכן הוא דעת הר\"ן יע\"ש ודו\"ק: והר\"ן ז\"ל כתב וז\"ל ולדעת הרי\"ף ז\"ל כיון דקי\"ל כר\"ן דהולך כתן בתן נמי קי\"ל כותיה ואע\"ג דאמרינן בפ\"ק גבי עבד כל האומר תנו כאומר זכו דמי ה\"ט משום דכיון דהרבה פעמים נותן דמי עצמו ויוצא הו\"ל כחוב אבל בגיטי נשים ומתנה תן לאו כזכי דמי יע\"ש וראיתי להרב מכתב מאליהו שער ו' סימן א' שתמה עליו דאכתי תקשי ליה מדקתני במתניתין וחכ\"א בגיטי נשים ולא בשחרורי עבדים לפי שזכין לאדם שלא בפניו ואין חבין אלא בפניו דמבואר בהדיא דאם עשאתו שליח מדעתה דליכא טעמא דאין חבין אינו יכול לחזור וע\"כ צ\"ל דמתני' רבי היא א\"ד יע\"ש ולע\"ד כונת הר\"ן פשוטה דודאי מתני' דקתני טעמא משום דאין חבין ע\"כ רבי היא ומ\"ש הר\"ן ואע\"ג דאמרינן גבי עבד כל האומר תנו כו' אמתני' ודאי ל\"ק ליה דרבי היא אלא כונתו ז\"ל להקשות על הרי\"ף ז\"ל שפסק מתני' הלזו כמ\"ש שם דלא מצי רבי' למיהדר כו' וכמו שפסקו כל הפוסקים ואהא ק\"ל להר\"ן דהא אמרינן דטעמא דמתני' הוא משום דכל האומר תנו כזכו דמי וכיון שהרי\"ף ז\"ל פסק כר\"ן איך פסק כמתניתין הלזו ואהא תי' דהתם הוי כחוב וזה פשוט: ודעת רבינו ז\"ל דתן כזכי דמי אף במתנה וכמ\"ש בפ\"ד מהלכות זכיה הפך דעת ר\"ת וראיתי להרב ל\"מ ז\"ל בה' אלו שהק' לדעת רבינו מהא דאמרינן בריש התקבל ת\"ש לפיכך אם אמר הבעל אי אפשי כו' אלא הולך ותן לה אם רצה לחזור יחזור טעמא דאמר אי אפשי הא לא\"ה לא ש\"מ הולך כזכי דמי והשתא מאי קושיא ומנ\"ל לתלמודא דהולך ותן שוין הן נימא דהוי כמו מתנה ואע\"ג דהולך לאו כזכי תן כזכי דמי ומתני' דקאמר דהוי כזכי הוא משום דקאמר תן וכ\"ת לימא תן לחודיה אדרבא נימא דמתני' להכי קתני לאשמועינן דהולך לאו כזכי ובשלמא לפי' המפרשים ניחא אבל לרבי' ק' יע\"ש שהניחו בצ\"ע ולי נראה ליישב דס\"ל לתלמודא דע\"כ תן והולך בגט שוין הם דאי איכא לאפלוגי בינייהו א\"כ ברישא דמתני' לא הו\"ל למנקט תנא האומר התקבל גט זה לאשתי או הולך והו\"ל למנקט תן ולאשמועינן חדושא דתן כזכי ואי שויתיה שליח לא יחזור אלא ודאי דתן והולך שוין הם ויבואו ב' וכיון דתני הולך לא תני תן ואהא מייתי ראיה דמאי דשווין תן והולך בגט היינו לומר דכזכי דמי דמתני' דקתני לפיכך כו' טעמא דאמר אי אפשי הא לא\"ה לא ש\"מ הולך כזכי דכיון דתן כזכי הולך נמי כזכי דאי תן כזכי והולך לאו כזכי אם כן אמאי לא תני רישא דמתני' האומר תן גט זה לאשתי אלא ודאי דשוין הם וכיון דתני הולך לא תני תן דחדא מינייהו נקט ותריץ דילמא בהילך כלומר דתני בכולה מתני' הילך וברישא נמי תני הילך זה הנ\"ל ליישב בדעת רבינו ולדעת ה\"ה שכתב דתן בגט לא הוי כזכי הק' הרב מח\"א ה' זכיה ומתנה סימן הנזכר דבפ\"ד מהלכות זכיה כתב רבינו דבמתנה תן כזכי יע\"ש ולע\"ד לק\"מ דס\"ל לה\"ה דבמתנה נמי אי לאו דעבד ליה נייח נפשיה לא הוה יהיב ליה וכמ\"ש הוא ז\"ל סמוך ונראה מה שא\"כ גבי גט האמנם הדבר הק' דמנ\"ל לה\"ה לומר כן דהא אפשר דס\"ל לרבי' כדעת הרשב\"א דהולך ותן תרוייהו קאמר כמ\"ש הרב מכתב מאליהו סי' הנזכר וצריך עיון: ובמ\"ש רבינו ואמר לו הבעל אין רצוני שתקבל כו' הק' הרב ל\"מ ז\"ל דכיון דהוא פוסק כמ\"ד לאו כזכי דמי א\"כ למה כתב אי אפשי שהרי בגמ' דקדקו שם דמדקאמר מתניתין א\"א משמע דאי אמר הולך ותן לה כזכי דמי דלא כר\"ן ותירץ דרבינו רצה להודיענו דדוקא כשאומר הולך אז כשאמר אי אפשי גילה דעתו דהולך דקאמר לאו זכיה הוא אבל כשאמר התקבל או זכי לה דא\"א לומר שאינו לשון זכיה אז ודאי אמרינן דלשון חזרה הוא והוי התקבל ממש וחזר בו ממ\"ש אי אפשי עכת\"ד: ולע\"ד הא ליתא שהרי תלמודא משני התם דילמא בהילך ופירש\"י ז\"ל דלמא בהך סיפא לא תתני הולך אלא הילך דהילך ודאי הילך כדקאמרה היא ואי לאו דאמר אי אפשי הו\"ל שליח לקבלה הרי דאע\"ג דהילך לשון קבלה הוא לכ\"ע אפי\"ה אם אמר אי אפשי הוה ליה שליח הולכה ומ\"ש דבאומר התקבל דא\"א לומר דאינו לשון זכיה אז אמרינן דהוי חזרה הא נמי ליתא שהרי אמרי' התם לא לעולם אימא לך הולך לאו כזכי דמי והתקבל אצטריכא ליה סד\"א הואיל ובעל לאו בר שוויה שליח קבלה הוא אע\"ג דמטא גיטה לידה לא ליהוי גיטא קמ\"ל דהתקבל והולך קאמר הרי דאע\"ג דאמר התקבל אי לא שויתיה איהי שליח לקבלה אמרינן ודאי דהתקבל והולך לה קאמר וא\"כ ה\"נ כיון דאמר אי אפשי אמרינן ודאי דהתקבל והולך לה קאמר ולא הוי חזרה כיון דמצינן לתרץ דבוריה ולפי דבריו קשה דאמאי לא משני תלמודא לעולם הולך לאו כזכי דמי והא דקתני אי אפשי לאשמועינן רבותא דדוקא בשאמר אי אפשי אלא הולך ותן לה אם רצה לחזור יחזור אבל אם אמר אי איפשי אלא התקבל לה אם רצה לחזור לא יחזור ומתני' לדיוקא אצטריך אלא ודאי משמע דכיון דאמר אי איפשי אפי' אמר התקבל התקבל והולך לה קאמר הפך דעת הרב ז\"ל ולעיקר קו' צ\"ל דבתחלה נקט רבי' כלישנא דמתניתין ולבסוף אשמועינן דאפי' לא אמר אי איפשי עקר שליחות הקבלה וכן הוא לשון הטור ז\"ל סי' ק\"מ וז\"ל עשאתו שליח לקבלה וכשבא לבעל אמר איני רוצה כו' ואפי' לא אמר איני רוצה כו' לא הו\"ל כזכי ע\"כ יע\"ש וק\"ק לי על רבינו ז\"ל אמאי השמיט דינא דמתניתין דאם אמר התקבל אם רצה לחזור יחזור ואמרינן בגמ' דאתא לאשמועינן דלא תימא הואיל ובעל לאו בר שווייה שליח לקבלה הוא אע\"ג דמטי גיטא לידה לא ליהוי גיטא קמ\"ל ויש ליישב ומ\"ש רבינו וכן אם אמר ליה הולך ותן לה כו' עיין מ\"ש הרב מכתב מאליהו סי' הנזכר שכפי דבריו סרה מהר קו' הרב ל\"מ ז\"ל במ\"ב ודוק:"
+            ],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>שליח </b>\n<b> שנוטל הגט וקודם שיגיע כו' או שאמר לאחרים גט ששלחתי לאשתי בטל הוא ה\"ז בטל.</b> כתב ה\"ה וז\"ל עוד שם ת\"ר כו' והלכתא כרבי וכדעת מי שפסק בגמרא כמותו ע\"כ ק\"ק דאמאי ל\"ק דסתמא דתלמודא קאמר התם בהדיא דהלכתא כנחמן דהיינו הא דר\"ן דקאמר הלכה כרבי בשתיהן וכן נמי ק' להרא\"ש ז\"ל שכתב גבי ההיא פלוגתא דר\"ן ור\"ש דר\"ן אמר בפני ב' כתב והלכתא כר\"ן דר\"י קאי כוותיה כנראה דהוא ז\"ל מסברא דנפשיה קאמר דהלכתא כר\"ן משום דקאי ר\"י כותיה ובפשיטות היל\"ל דבגמ' קאמר בהדיא דהלכתא כר\"ן איברא דלהרא\"ש ז\"ל היינו יכולים לומר דס\"ל דהלכתא כר\"ן דקאמר בגמ' קאי אההיא דיתומים שבאו לחלוק ואידך הלכתא כר\"ן קאי אמילתיה דר\"ן דקאמר הלכה כרבי בשתיהן ושוב אחר זמן ראיתי להרשב\"א ז\"ל בחדושיו שפי' כן משם ר\"ת ושמח לבי כמוצא שלל רב אמנם לה\"ה עדיין קשה דאפי' יפרש הא דקאמר בגמ' והלכתא כנחמן דהיינו ההיא דיתומים קשה מאידך דקאמר בגמ' והלכתא כנחמן דהיינו ההיא דביטול בפני ב' ואי סבירא לתלמודא דלית הלכתא כרבי מאי נ\"מ ויש ליישב דמצינן למימר דהאי והלכתא כנחמן קאי אההיא דפרוזבול דהלכתא כר\"ן דהוי בפני ב' ולא קאי אההיא דביטול משום דלביטול לא נ\"מ מידי השתא כפי תקנת רבן גמליאל משום הכי כתב ה\"ה דהלכתא כרבי וכדעת מי שפסק כמותו דהא ודאי מסברא אית לן למימר דהלכתא כר\"ן אחר זמן רב ראיתי להרב כנה\"ג סי' קמ\"א בהגהת ב\"י אות פ\"ו שהקשה לדברי הרא\"ש כמו שהקשיתי ותי' מה שתירץ לדעת ה\"ה יע\"ש והנראה דאשתמיט מיניה דברי הרשב\"א ז\"ל וכ\"כ המרדכי דלפי דבריהם ז\"ל אין כאן מקום קו' כלל ודוק:",
+                "<b>וכל המבטל בפני אחרים צריך שיבטל בפני ב' כו'</b> הנה מרן הב\"י סימן קמ\"א דקדק מדברי רבינו הללו דדוקא בשמבטלו בפני אחרים בעינן ב' ברם במבטלו בפני שליח לא בעינן עדים כלל שכ\"כ וכל המבטל בפני אחרים וכתב שהוא הפך הירוש' דגרסינן בירושלמי אמתניתין דריש פרק השולח עשה שליח להוליך לה גט צריך ליתנו לה בפני ב' ואין השליח עולה משום ב' הלך השליח לבטל את הגט צריך לבטלו בפני ב' והשליח עולה משום ב' ע\"כ וכן דעת בעל העיטור בדיני שלישות דכ\"ט שכתב אחר שהביא דברי הירושלמי הללו וז\"ל ש\"מ אין ביטול מועיל בלא עדים והשליש נאמן כדגרסי' בגמ' דילן השליש נאמן מב' אימתי כשהשלישות יוצא מתחת ידו אין השלישות יוצא מתחת ידו הרי הוא כשאר בני אדם עכ\"ל גם רי\"ו נתיב כ\"ד ח\"ג תפס כהירושלמי הלזו שכתב וז\"ל וכן אם הלך השליח לבטל השליחות צריך לבטלו בפני ב' כי לעול' השליח במקום הבעל ולפיכך צריך ב' מלבד השליח כך פשוט בירושלמי דגיטין פ' השולח עכ\"ל וראיתי להרב מכתב מאליהו שער ז' סימן א' שכתב שלכאורה דבריו תמוהים דבהדיא אמרי' בירושל' והשליח עולה משום ב' עוד הקשה דאיך כתב הרב העיטור דאין ביטול מועיל אלא בפני ב' והא בתר הכי כתב על ההיא מימרא דירושלמי וז\"ל וש\"מ מדקאמר אין השליח עולה במקום ב' אבל עד אחד עולה ונמצא לפי זה דמאי דקתני בירושלמי אבבא תנינא והשליח עולה במקום ב' היינו שהוא חשוב כב' ואם כן איך כתב דבעינן ביטול בפני ב' ותו במאי דקאמר והשליח נאמן כדגרסינן בגמרא דילן ומה ענין זה לזה דהתם הגט בידו אז אמרינן דנאמן לומר דעשאו שליח קבלה דאי בעי הוה עביד ביה מאי דקאמר שהיה נותנו לאשה משא\"כ הכא דהשליח אומר שהבעל עשאו שליח לבטל את השליח הראשון מה שלישות יש בידו ואינו ענין לכאן יע\"ש מה שתי' ואף לפי תי' אחת מהנה לא נשברה ונ\"ל לומר דרי\"ו והרב העיטור משום דק\"ל דאיך קתני בירושלמי והשליח עולה במקום ב' דמשמע ודאי שר\"ל שהוא חשוב כב' ולעיל מזה קתני צריך לבטלו בפני ב' משום הכי הוצרכו לפרש דר\"ל השליח הראשון שהגט בידו שאומר שבטלו השליח שעשה הבעל לבטלו כהלכתו דהיינו בפני ב' ואיידי שהעדים אינם בפנינו עולה במקום שנים שחשוב כב' שאומרים שבטלו השליח הב' לשליח הראשון ולעולם דביטול בב' בעי וזהו שכתב הרב העיטור ש\"מ אין ביטול בפני ב' והשליח נאמן ר\"ל השליח שהגט בידו כמ\"ש ועל זה הביא ראיה מתלמודא דידן דהשליח נאמן מב' כשהשלישות בידו ה\"נ נאמן לומר שבטלו כהלכתו ואינו רוצה ליתן את הגט לאשתו מיגו דאי בעי עביד ליה כנ\"ל נכון ודוק ודע שהתוס' הקשו שם דמאי נ\"מ בהך פלוגתא לבתר תקנת ר\"ג וכן נמי בסוף הסוגיא דקאמר והלכתא כנחמן דהיינו הך דהכא כמ\"ש רש\"י דמאי נ\"מ ותי' דנ\"מ לרבי יע\"ש ויש לדקדק קצת לפי זה דא\"כ למאי אצטריך בגמרא לומר והלכתא כנחמן תרי זימני ולומר דהלכתא כנחמן דאמר הלכה כרבי בב' הא מקמייתא נפקא ויש ליישב:"
+            ],
+            [],
+            [
+                "<b>האומר </b>\n<b> לעשרה כתבו גט ותנו לאשתי יכול לבטל זה שלא בפני זה.</b> בפרק השולח דל\"ג גרסינן התם אההיא פלוגתא דרבי ורשב\"ג דרבי ס\"ל דהאומר לעשרה כתבו כו' יכול לבטל זה שלא בפני זה ורשב\"ג סבר אינו יכול במאי קמפלגי רבי סבר עדות שבטלה מקצתה לא בטלה כולה ואי אזלי הנך כתבי ויהבי ליכתבו וליהבו רשב\"ג סבר בטלה כולה והנך לא ידעי וכתבי ויהבו ליה ושרו א\"א לעלמא ואבע\"א דכ\"ע בטלה כולה והכא ה\"ט דרשב\"ג דקסבר מילתא דמתעבדא באפי י' צריכי בי עשרה למישלפיה מבעיא להו כולכם מהו טעמא דרשב\"ג משום דקסבר עדות שבטלה מקצתה בטלה כולה והני כיון דאמר להו כולכם לא מצו כתבי ויהבי א\"ד טעמא דרשב\"ג משום דקסבר כל מילתא כו' הילכך אפי' כולכם נמי עכ\"ת הסוגיא וראיתי לעמוד על מ\"ש הרשב\"א ז\"ל בחידושיו וז\"ל לישנא משמע בין אותם עשרה בין עשרה אחרים מדלא קאמר הני אלא מיהו נראה דהני עשרה דוקא קאמר מדאמרינן לקמן אמר רבב\"ח כו' ואי ס\"ד אידך נמי כרשב\"ג ל\"ל מיטמרי ליבדרו אבדורי ואם איתא דלא בעינן הני מאי קאמר ליבדרו אבדורי דילמא כי משכחת כל חד וחד באפי נפשי' מכנף בי עשרה ומבטל ליה אלא ש\"מ דהנהו דוקא קאמר ולכאורה כלישנא דצריך י' קאתי דאי כלישנ' דבטלה כולה מאי קאמר ואי ס\"ד כרשב\"ג ל\"ל אטמורי כו' לעולם כרשב\"ג וה\"ט דאי מבדרי דלמא משכח להו כי מבדרי ויתבי ומבטל לכולהו אלא א\"כ תדחה כו' וכתב עוד אח\"כ מצאתי להרמב\"ן שפי' דצריכי בי עשרה אותם י' קאמר דאי לא תימא הכי בין לישנא קמא להאי איכא בינייהו נמי היכא דבטל ב' בפני י' שאינם הם דלמ\"ד משום דאזלי וכתבי ולא ידעי איכא ולמ\"ד דצריכי בי י' למשלפא כיון דעשרה נינהו מישתלפה אלא ש\"מ הנהו עשרה דוקא קאמר עכ\"ל וצ\"ע לכאורה דמאי ראיה מייתי הרמב\"ן ז\"ל דבעינן הני דוקא מדלא קאמר ביטל בפני עשרה כו' טעמא דרשב\"ג משום דלא ידעי והילכך אפי' בפני י' נמי א\"ד טעמא דרשב\"ג משום דצריכי עשרה והא איתא עשרה דהא לא מצי למימר הכי דאף ללישנא קמא טעמא דרשב\"ג היינו משום דהנך לא ידעי ואזלי וכתבי ויהבי ליה ובפני ג' מודה רשב\"ג דיכול לבטל דהא קלא אית לי' וכדאמרי' לעיל וא\"כ היכא שביטל בפני עשרה שאינם הם אף לטעמא קמא ליכא דהא קלא אית ליה וכן נמי קשה דאמאי לא הכריח הרשב\"א דבעינן הני דוקא מהא דרבב\"ח דבעי לאוכחי מינה תלמודא דהלכ' כת\"ק בהא דאי סלקא דעתך כרבן שמעון בן גמליאל למה לי אטמורי ליבדרו אבדורי ומאי ראיה לעולם כרשב\"ג ואפי\"ה בעינן דמיטמרו דאי ליבדרו איכא למיחש דילמא בטיל לכל חד וחד בפני עשרה שלא הם דע\"כ כלישנ' דצריך עשרה קא אתי דאי כלישנ' דבטלה כולה מאי ראיה נימא דה\"ט דאי מבדרי בטיל ליה בפני ג' ואז בטיל דקלא אית ליה ודחיית הרשב\"א לא קיימא באנפין ואפשר לומר ע\"צ הדוחק דס\"ל להרמב\"ן ז\"ל דהאי דקאמר בגמ' רשב\"ג סבר עדות שבטלה כו' והנך לא ידעי וכתבי ויהבי ושרו אשת איש לעלמא אינו ר\"ל דלא ידעי דבטליה כמ\"ש רש\"י אלא דהנך לא ידעי הך דינא דעדות שבטלה מקצתה בטלה כולה וסבורים דלא בטלה דלאו כ\"ע דינא גמירי ודו\"ק ועי' בתוס' ד\"ה הנז': אמנם עדיין קשה להרשב\"א דאמאי לא הכריע דע\"כ הא דקאמר בגמרא ואי ס\"ד אידך כרשב\"ג כו' ליבדרו אבדורי היינו כלישנא דבעינן י' דמישתלפיה דאי כלישנא דבטלה כולה מאי ראיה מייתי אימא דמשום הכי קאמר דליטמורו דאי לבדרו שמא משכח לחד מינייהו ומבטל להו בפני ג' לכולהו דאז ליכא למיחש לממזרים דהא קלא אית ליה ובהא מודה רשב\"ג דביטלו מבוטל ולתקנת עגונות נמי ליכא כיון דבטליה בפני קצת מן העדים אפי' דליתניהו לכולהו בפניו וע\"כ כן הוא דאי איכא למיחש לעגונות מאי קאמר אבעיא להו כולכם מהו טעמא דרשב\"ג משום דבטלה כולה והא ליכא ומאי נ\"מ הא איכא טעמא דעגונות דכ\"ע מודו ביה וכמ\"ש התוס' אלא ודאי דקאי כלישנא בתרא ואי לא בעינן הני נימא דאי מבדרו איכא למיחש דילמא מבטל לכל חד בפני עשרה אלא ודאי דהני דוקא ודחייתו לא שייכי כאן וכן נמי ק' להתוס' שכתבו בד\"ה ליבדורי דמצי קאי אף ללישנא קמא ולע\"ד הא ליתא וצ\"ע ודע שמדברי רש\"י נר' קצת כדעת הרמב\"ן דבעינן הני דוקא שכ' בד\"ה ואי בעית אימא כו' עד שיבטל בפני כולם ומדשני בלישני' ולא נקט כלישנא דתלמודא משמע שבא לפרש די' דקאמר תלמודא היינו בפני כולם ודו\"ק:"
+            ],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>השולח </b>\n<b> גט כו'.</b> עיין מ\"ש ה\"ה ועי' מ\"ש התוס' פרק האומר דף נ\"ט ע\"ב ד\"ה מתורת גט ועי' בתוס' פרק השולח דף ל\"ב ע\"ב ד\"ה התם דיבור ודיבור וכתבו עוד שם דמדקאמר פ\"ב גבי נכתב ביום ונחתם בלילה דלא הכשיר ר\"ש מכאן ועד עשרה ימים דחיישינן שמא פייס פי' שמא ביטל את הגט כדפי' ר\"ת אין ראיה כדפרישית בפ\"ב עכ\"ל ויש לדקדק דמשמע מדבריהם אי אמרינן דאם בטלו בפי' מהני וכסוגי' דפרק האומר ניחא ההיא דפ\"ב דגיטין וכ\"כ הרשב\"א ז\"ל שם בחידושיו פ\"ב די\"ח וז\"ל ותי' ר\"י דהא דקי\"ל כר\"ן דחוזר ומגרש בו בשלא ביטל הגט אלא השליחות וכדמשמע מתוך גי' הספרים שבריש האומר כו' יע\"ש ויש לדקדק דאפי' לפי גירסתם עדיין קשה שהרי מדפרכינן בפ' האומר הלכתא אהלכתא ולא פרכינן לר\"ן ממתני' דפרק השולח דמהני ביטול שליח ע\"כ דס\"ל לתלמודא דביטול הגט חשיב כמעשה זוטא דומיא דנתינת מעות ליד האשה ומש\"ה ק\"ל הלכתא אהלכתא דקי\"ל כר\"י דחוזרת אע\"ג דאיכא מעשה דנתינת מעות ליד האשה וכמ\"ש הרב ח\"ה ז\"ל וכן כתב הרשב\"א ז\"ל והרב החידושין ז\"ל א\"כ משמע דאי הוה קי\"ל כר\"ל דאינה חוזרת משום דאיכא מעשה דנתינת מעות ליד האשה הוה ניחא לן הא דר\"ן דהתם נמי כתיבת הגט חשיב מעשה דומיא דנתינת מעות וכיון שכן קשה דהיכי הוה ניחא להו הא דפ\"ב דגיטין לפום גי' דשמעתין הא אפילו לשמעתין הא דמהני ביטול הגט בפי' היינו לר\"י אבל לר\"ל לא מהני וא\"כ ההיא דפ\"ב דגיטין דר\"ל הוא דקאמר התם לא הכשיר ר\"ש מכאן ועד עשרה ימים קשה טובא ואולי י\"ל דס\"ל ז\"ל דהא דפרכינן בשמעתין הלכתא אהלכתא דמשמע דאי הוה פסקינן הלכתא כר\"ל לא הוה קשיא ליה הלכתא אהלכתא היינו משום דהוה מצינן למימר דס\"ל לר\"ן דכי היכי דחזרה לא מהני בקדושין משום דאיכא מעשה דנתינת המעות ליד האשה ה\"נ ביטול הגט לא מהני דכתיבת הגט חשיב כמעשה אבל אה\"נ דר\"ל מצי סבר דאע\"ג דגבי קדושין לא מהני חזרה היינו משום דאינו מחוסר מעשה אחריו כלל דזמן ממילא קא אתי אבל גבי גט אע\"ג דכתיבת הגט חשיב מעשה כיון דמחוסר מעשה אחריו דהיינו נתינה מהני ביטול כנ\"ל ודו\"ק:"
+            ],
+            [
+                "<b>באיזה </b>\n<b> לשונות מבטל הגט אמר בטל הוא אי אפשי בו כו'. לא אמר כלום כו'.</b> בפרק השולח מבעיא לן הרי הוא חרס מהו וא\"ל רבינא לרב אחא כו' מ\"ש מהרי הוא הקדש מהרי הוא הפקר ע\"כ ודע שרבינו ז\"ל בפ\"ד מה' זכיה דין ח' כתב וז\"ל המקבל את המתנה וזכה בה ואחר שבאה לידו והוא שותק חזר בו ואמר איני רוצה בו כו' או הרי היא בטלה כו' לא אמר כלום והשיג עליו הראב\"ד דוקא הרי היא בטלה אבל אמר בטלה היא אינה מתנה והכי איתא בגיטין ובכריתות עכ\"ל ותמה עליו ה\"ה ז\"ל שהרי לא הוזכר בגמ' חילוק בין הרי היא בטלה לבטלה היא אלא בין תיבטל לבטלה היא אבל בין הרי היא בטלה לבטלה היא משמע דליכא לפלוגי בינייהו והר\"ן ז\"ל תמה גם כן על רבינו שכתב דהרי היא בטלה לא אמר כלום דיש לתמוה למה ואיני מבין תמיהא זו על רבי' מאי היא ומאי קו' הא איכא למימר דרבינו גריס בכריתות ובגיטין דבטלה היא לא אמר כלום וס\"ל כפי' ר\"י שכתבו התוס' בפ' השולח ומש\"ה כתב דהרי היא בטלה לא אמר כלום ודו\"ק:<br><b> וראיתי </b> להרב ל\"מ שתמה על ה\"ה דמאי קו' שהרי בגיטין פרק השולח חילקו בין הרי הוא כחרס לחרס הוא דבגט חרס הוא לא מהני דלא משמע אלא לשון עבר אבל הרי הוא כחרס מהני דמשמע לעתיד ומינה שמעינן במתנה דבעינן ל' עבר דהרי היא בטלה לא אמר כלום וכן נמי תמה עוד שם שלדעת ה\"ה דלא חילק בין הרי היא כו' לבטלה היא מההיא דהרי היא חרס דמפליג תלמודא בינייהו יע\"ש ולע\"ד אין מקום לתמיהתו וקוש' ה\"ה ז\"ל היא על אופן זה דהא משמע דליכא לפלוגי בינייהו מדלא מפליג אלא בין תיבטל לבטלה היא ומאי דקא מבעיא ליה לתלמודא בהרי הוא כחרס היינו אי ב' לשונות במשמע ולישנא דמהני ביה קאמר היינו להבא דעד השתא בגיטין אמרינן וקאמר רבינא דמ\"ש מהרי הוא הקדש דמהני וע\"כ היינו טעמא דלישנא דמהני ביה קאמר ודומיא לבטלה היא וז\"ש אבל בין הרי היא כו' לבטלה היא זו לא שמענו כלומר דכיון דלא חזינן דמפליג בהכי דהוי רבותא טפי משמע ודאי דלית לן לפלוגי בינייהו וחזר דינא לדין בטלה היא דב' לשונות במשמע ולישנא דמהני ביה קאמר ומעתה ג\"כ אין מקום לתמיהתו על ה\"ה ז\"ל מההיא סוגיא ודו\"ק:<br><b> עוד </b> ראיתי להרב ל\"מ שכתב דרבינו סובר דהסוגייאות לא פליגי כדכתב הר\"ן דמ\"ש בסוגייא דכריתות דבריו קיימין הוי לענין דהוי הפקר ומ\"ש לא אמר כלו' הוי ג\"כ להך עניינ' כלומר לא אמר כלו' לענין הפקר אלא הדרא למריה קמא ומ\"ש בהשולח גבי בטלה היא דבריו קיימין הוא לענין הדרא למריה קמא ומ\"ש לא אמר כלום הוי לענין דלא הדרא למריה קמא והוי הפקר כמ\"ש הר\"ן בפ' השולח עכ\"ל ולפי שספר הרי\"ף והר\"ן אינו מצוי בידי העתקתיו מהרב הנז' וק\"ל להאי פי' דאם איתא להאי דבאי אפשי וכל הני דרב ששת הפקר מיהא הוו ומאי לא אמר כלום לענין שתחזור לבעלים משום דאי אפשי להבא משמע ובבטלה היא דבריו קיימין ותחזור לבעלים דלשעבר במשמע א\"כ ק' דמאי משני אביי אמאי דפרכינן מברייתא לרב ששת דבטל ב' לשונות במשמע וגבי גט לישנא דמהני ביה קאמר וגבי מתנה לישנא דמהני ביה קאמר דעדיין ק' דנימא דגבי מתנה להבא משמע ולישנא דמהני ביה קאמר דהיינו שתצא מידו והפקר הוי ומנ\"ל דלשעבר קאמר ותחזור לבעלים וצ\"ע: אחר זמן רב בא לידי שיטה כ\"י מהריטב\"א שכ' וז\"ל אמר אביי בטל ב' לשונות במשמע כו' פירש רבינו נר\"ו דלשון בטל הוא משמע הכל שכבר היא בטל ושהוא מבטלו עכשיו והכל הוא בכלל הלשון דתרוייהו משמע בלשון בטל היה בטל יהיה והיינו דאמרינן דגבי גט לישנא דמהני ביה קאמר דכיון דמלישנא דבטל הוא משמע הכל אע\"ג דגבי גט בטל היה לא עביד כלום מ\"מ משמעות דאית ביה נמי דבטל יהיה מהני וגבי מתנה דלא מהני עתיד מהני לישנא דמעיקרא דמשמע כלישנא דבטל הוא כך פי' רבינו נר\"ו ונכון הוא אבל רש\"י ז\"ל פי' בלישנא דבטל לא אמרי ליה אינשי אלא אדעתא דחד או שכבר היה בטל או ליבטיל השתא הילכך גבי גט דבעינן דלבטליה אמרינן דלישנא דמהני קאמר והיינו דליבטל שהרי אין אדם מוציא דבריו לבטלה ומסתמא מאי דקאמר רוצה הוא שיועיל וכיון דאפשר דההוא לישנא משמע דליבטיל אמרינן דליבטל קאמר וה\"ה גבי מתנ' דמהני לישנא דמעיקרא אמרינן דבטל היה קאמר עכ\"ל וא\"כ אי האי אחרים דמייתי הר\"ן מפרשים כפי' רש\"י דלישנא דבטל לא אמרי ליה אינשי אלא אדעתא דחד קשיא שפיר דגבי מתנה נמי נימא דליבטיל השתא ואהנו דבריו קאמר דהוי הפקר ומנ\"ל לומר דבטיל הי' קאמר והדרא למרא קמא אמנם אי מפרשי לה כפי' הריטב\"א שכתב דבטל הוא משמע הכל בטל הוא ובטל יהא א\"ש דמשו\"ה אמרי' גבי מתנה דהדרא למרא קמא כיון דמשמע נמי דבטל הוא ודוק מיהו אכתי קשה להר\"ן דהוא מפרש כפרש\"י ומייתי האי שיט' דאחרים ולא קשיא ליה מידי לפי פי' ז\"ל וצ\"ע קצת ודע דרש\"י בפ' המביא גריס התם כגירסת דפרק השולח אי אפשי בה לא אמר כלום בטלה היא כו' דבריו קיימין ולא פריך מאי אי אפשי בה דלא אמר כלום דכי אמר ר\"ל במטלטלים דכיון דאתו לידיה הוי א\"א לשון הפקר ומפקירם אבל זה לא הפקיר את השדה אלא אומר איני חפץ אלא מסיפא פריך דקתני בטלה היא דבריו קיימים והדרא למרא קמא אלמא היכא דאהנו דבריו הדרא למרא קמא ומשני לא דבריו קיימים ולא הדרא ודידי' נמי לא הויא אלא כל המחזיק בה זכי בה וראיתי להרב חדושי הלכות בפרק השולח שהקש' לשיט' הלזו וז\"ל צ\"ע דא\"כ אמאי לא משני הכי בשמעתין הא דבטל היא ודבריו קיימין היינו דלא הדרא למרא קמא והוי הפקר ולא תקשי מידי אבטל הוא דהכא לענין גט עכ\"ד ולע\"ד לק\"מ דהא לפי שיטת רש\"י ה\"ט דאי אפשי בה לא אמר כלום משום דלהבא משמע והוא כבר קבל לפיכך לא אמר כלום והפקר נמי לא הוי כדר\"ל דהיינו דוקא במתנת מטלטלים ובטלה היא דקתני בברייתא דבריו קיימין ה\"ט דלשעבר משמע והודאת בע\"ד כמא' עדים דמי וזה מבואר בדברי רש\"י שם בפרק המביא למעיין שם ואפי' למאי דתריץ התם בפרק המביא דדבריו קיימים דקתני בברייתא ה\"ק דבריו קיימים ולא קני לה ולמרא נמי לא הדרא אלא כל המחזיק זכה בה ע\"כ ה\"ט דברייתא משום דלשעבר משמע והודאת בע\"ד כמאה עדים דמי וא\"כ כבר סילק זכותו ממנה ולמרא נמי לא הדרא משום דכיון דנתנה לו הרי סילק עצמו (דהשתא לא אסיק התם ההיא דקאמר דכי יהיב איניש מתנה אדעתא דמקבליה ליה מיניה וכמ\"ש רש\"י ז\"ל שם) ומשום הכי הוי הפקר אמנם אי בטלה היא להבא משמע היכי קתני בברייתא דבריו קיימין לא אמר כלום הול\"ל דומיא דא\"א דקתני בברייתא דלא אמר כלום משום דלהבא משמע והוא כבר קבלו וא\"כ משו\"ה בפרק השולח מקשה שפיר וזה פשוט לע\"ד: אמנם הדבר הקשה אצלי הוא לפי מ\"ש התוס' בפ' השולח ד\"ה מבוטלת וז\"ל ומיהו לספרים דגרסי התם והכא אא\"ב בטל' היא אינה מתנה דבריו קיימין א\"ש והא דלא מקשי מאי אפשי בה כמו שמקשה אבטלה משום שפשוט לו דדבריו קיימין דאי אפשי הוי לשון הפקר כלומר ולעולם דלהבא משמע והנרא' ודאי דלפי גי' זו הכי הוו גרסי התם והכא מקבל מתנה שאמרו כו' מתנה זו מבוטלת תיבטל לא אמר כלום אא\"ב כו' דבריו קיימין והשתא קשה מ\"ש דהא דלא פריך מאי אפשי בה משום דפשוט לו דהוי לשון הפקר ולעולם דלהבא משמע וקשה טובא דא\"כ אמאי קתני רישא מתנה זו מבוטלת תיבטל לא אמר כלום אי משום דלהבא משמע כמ\"ש רש\"י ז\"ל מ\"ש מאא\"ב דאע\"ג דלהבא משמע הוי הפקר כמ\"ש דהא ודאי ליכא למימר דלגירסא זו לא הוו גרסי ברישא לא אמר כלום והכי הוו גרסי מתנה זו מבוטלת תיבטל אא\"ב כו' דבריו קיימין דאין זה במשמע לשון דברי התוספ' כלל וצ\"ע אם לא שנדחק לומר דלפי גירסא זו ה\"ט דאא\"ב משום דהוי לשון הפקר מתנה זו מבוטלת תיבטל כו' להבא משמע ולא הוי לשון הפקר כלל ומשום הכי לא אמר כלום ועדיין צ\"ע:"
+            ],
+            [
+                "<b>באיזה </b>\n<b> לשונות מבטל הגט אמר בטל הוא אי אפשי בו כו'. לא אמר כלום כו'.</b> בפרק השולח מבעיא לן הרי הוא חרס מהו וא\"ל רבינא לרב אחא כו' מ\"ש מהרי הוא הקדש מהרי הוא הפקר ע\"כ ודע שרבינו ז\"ל בפ\"ד מה' זכיה דין ח' כתב וז\"ל המקבל את המתנה וזכה בה ואחר שבאה לידו והוא שותק חזר בו ואמר איני רוצה בו כו' או הרי היא בטלה כו' לא אמר כלום והשיג עליו הראב\"ד דוקא הרי היא בטלה אבל אמר בטלה היא אינה מתנה והכי איתא בגיטין ובכריתות עכ\"ל ותמה עליו ה\"ה ז\"ל שהרי לא הוזכר בגמ' חילוק בין הרי היא בטלה לבטלה היא אלא בין תיבטל לבטלה היא אבל בין הרי היא בטלה לבטלה היא משמע דליכא לפלוגי בינייהו והר\"ן ז\"ל תמה גם כן על רבינו שכתב דהרי היא בטלה לא אמר כלום דיש לתמוה למה ואיני מבין תמיהא זו על רבי' מאי היא ומאי קו' הא איכא למימר דרבינו גריס בכריתות ובגיטין דבטלה היא לא אמר כלום וס\"ל כפי' ר\"י שכתבו התוס' בפ' השולח ומש\"ה כתב דהרי היא בטלה לא אמר כלום ודו\"ק:<br><b> וראיתי </b> להרב ל\"מ שתמה על ה\"ה דמאי קו' שהרי בגיטין פרק השולח חילקו בין הרי הוא כחרס לחרס הוא דבגט חרס הוא לא מהני דלא משמע אלא לשון עבר אבל הרי הוא כחרס מהני דמשמע לעתיד ומינה שמעינן במתנה דבעינן ל' עבר דהרי היא בטלה לא אמר כלום וכן נמי תמה עוד שם שלדעת ה\"ה דלא חילק בין הרי היא כו' לבטלה היא מההיא דהרי היא חרס דמפליג תלמודא בינייהו יע\"ש ולע\"ד אין מקום לתמיהתו וקוש' ה\"ה ז\"ל היא על אופן זה דהא משמע דליכא לפלוגי בינייהו מדלא מפליג אלא בין תיבטל לבטלה היא ומאי דקא מבעיא ליה לתלמודא בהרי הוא כחרס היינו אי ב' לשונות במשמע ולישנא דמהני ביה קאמר היינו להבא דעד השתא בגיטין אמרינן וקאמר רבינא דמ\"ש מהרי הוא הקדש דמהני וע\"כ היינו טעמא דלישנא דמהני ביה קאמר ודומיא לבטלה היא וז\"ש אבל בין הרי היא כו' לבטלה היא זו לא שמענו כלומר דכיון דלא חזינן דמפליג בהכי דהוי רבותא טפי משמע ודאי דלית לן לפלוגי בינייהו וחזר דינא לדין בטלה היא דב' לשונות במשמע ולישנא דמהני ביה קאמר ומעתה ג\"כ אין מקום לתמיהתו על ה\"ה ז\"ל מההיא סוגיא ודו\"ק:<br><b> עוד </b> ראיתי להרב ל\"מ שכתב דרבינו סובר דהסוגייאות לא פליגי כדכתב הר\"ן דמ\"ש בסוגייא דכריתות דבריו קיימין הוי לענין דהוי הפקר ומ\"ש לא אמר כלו' הוי ג\"כ להך עניינ' כלומר לא אמר כלו' לענין הפקר אלא הדרא למריה קמא ומ\"ש בהשולח גבי בטלה היא דבריו קיימין הוא לענין הדרא למריה קמא ומ\"ש לא אמר כלום הוי לענין דלא הדרא למריה קמא והוי הפקר כמ\"ש הר\"ן בפ' השולח עכ\"ל ולפי שספר הרי\"ף והר\"ן אינו מצוי בידי העתקתיו מהרב הנז' וק\"ל להאי פי' דאם איתא להאי דבאי אפשי וכל הני דרב ששת הפקר מיהא הוו ומאי לא אמר כלום לענין שתחזור לבעלים משום דאי אפשי להבא משמע ובבטלה היא דבריו קיימין ותחזור לבעלים דלשעבר במשמע א\"כ ק' דמאי משני אביי אמאי דפרכינן מברייתא לרב ששת דבטל ב' לשונות במשמע וגבי גט לישנא דמהני ביה קאמר וגבי מתנה לישנא דמהני ביה קאמר דעדיין ק' דנימא דגבי מתנה להבא משמע ולישנא דמהני ביה קאמר דהיינו שתצא מידו והפקר הוי ומנ\"ל דלשעבר קאמר ותחזור לבעלים וצ\"ע: אחר זמן רב בא לידי שיטה כ\"י מהריטב\"א שכ' וז\"ל אמר אביי בטל ב' לשונות במשמע כו' פירש רבינו נר\"ו דלשון בטל הוא משמע הכל שכבר היא בטל ושהוא מבטלו עכשיו והכל הוא בכלל הלשון דתרוייהו משמע בלשון בטל היה בטל יהיה והיינו דאמרינן דגבי גט לישנא דמהני ביה קאמר דכיון דמלישנא דבטל הוא משמע הכל אע\"ג דגבי גט בטל היה לא עביד כלום מ\"מ משמעות דאית ביה נמי דבטל יהיה מהני וגבי מתנה דלא מהני עתיד מהני לישנא דמעיקרא דמשמע כלישנא דבטל הוא כך פי' רבינו נר\"ו ונכון הוא אבל רש\"י ז\"ל פי' בלישנא דבטל לא אמרי ליה אינשי אלא אדעתא דחד או שכבר היה בטל או ליבטיל השתא הילכך גבי גט דבעינן דלבטליה אמרינן דלישנא דמהני קאמר והיינו דליבטל שהרי אין אדם מוציא דבריו לבטלה ומסתמא מאי דקאמר רוצה הוא שיועיל וכיון דאפשר דההוא לישנא משמע דליבטיל אמרינן דליבטל קאמר וה\"ה גבי מתנ' דמהני לישנא דמעיקרא אמרינן דבטל היה קאמר עכ\"ל וא\"כ אי האי אחרים דמייתי הר\"ן מפרשים כפי' רש\"י דלישנא דבטל לא אמרי ליה אינשי אלא אדעתא דחד קשיא שפיר דגבי מתנה נמי נימא דליבטיל השתא ואהנו דבריו קאמר דהוי הפקר ומנ\"ל לומר דבטיל הי' קאמר והדרא למרא קמא אמנם אי מפרשי לה כפי' הריטב\"א שכתב דבטל הוא משמע הכל בטל הוא ובטל יהא א\"ש דמשו\"ה אמרי' גבי מתנה דהדרא למרא קמא כיון דמשמע נמי דבטל הוא ודוק מיהו אכתי קשה להר\"ן דהוא מפרש כפרש\"י ומייתי האי שיט' דאחרים ולא קשיא ליה מידי לפי פי' ז\"ל וצ\"ע קצת ודע דרש\"י בפ' המביא גריס התם כגירסת דפרק השולח אי אפשי בה לא אמר כלום בטלה היא כו' דבריו קיימין ולא פריך מאי אי אפשי בה דלא אמר כלום דכי אמר ר\"ל במטלטלים דכיון דאתו לידיה הוי א\"א לשון הפקר ומפקירם אבל זה לא הפקיר את השדה אלא אומר איני חפץ אלא מסיפא פריך דקתני בטלה היא דבריו קיימים והדרא למרא קמא אלמא היכא דאהנו דבריו הדרא למרא קמא ומשני לא דבריו קיימים ולא הדרא ודידי' נמי לא הויא אלא כל המחזיק בה זכי בה וראיתי להרב חדושי הלכות בפרק השולח שהקש' לשיט' הלזו וז\"ל צ\"ע דא\"כ אמאי לא משני הכי בשמעתין הא דבטל היא ודבריו קיימין היינו דלא הדרא למרא קמא והוי הפקר ולא תקשי מידי אבטל הוא דהכא לענין גט עכ\"ד ולע\"ד לק\"מ דהא לפי שיטת רש\"י ה\"ט דאי אפשי בה לא אמר כלום משום דלהבא משמע והוא כבר קבל לפיכך לא אמר כלום והפקר נמי לא הוי כדר\"ל דהיינו דוקא במתנת מטלטלים ובטלה היא דקתני בברייתא דבריו קיימין ה\"ט דלשעבר משמע והודאת בע\"ד כמא' עדים דמי וזה מבואר בדברי רש\"י שם בפרק המביא למעיין שם ואפי' למאי דתריץ התם בפרק המביא דדבריו קיימים דקתני בברייתא ה\"ק דבריו קיימים ולא קני לה ולמרא נמי לא הדרא אלא כל המחזיק זכה בה ע\"כ ה\"ט דברייתא משום דלשעבר משמע והודאת בע\"ד כמאה עדים דמי וא\"כ כבר סילק זכותו ממנה ולמרא נמי לא הדרא משום דכיון דנתנה לו הרי סילק עצמו (דהשתא לא אסיק התם ההיא דקאמר דכי יהיב איניש מתנה אדעתא דמקבליה ליה מיניה וכמ\"ש רש\"י ז\"ל שם) ומשום הכי הוי הפקר אמנם אי בטלה היא להבא משמע היכי קתני בברייתא דבריו קיימין לא אמר כלום הול\"ל דומיא דא\"א דקתני בברייתא דלא אמר כלום משום דלהבא משמע והוא כבר קבלו וא\"כ משו\"ה בפרק השולח מקשה שפיר וזה פשוט לע\"ד: אמנם הדבר הקשה אצלי הוא לפי מ\"ש התוס' בפ' השולח ד\"ה מבוטלת וז\"ל ומיהו לספרים דגרסי התם והכא אא\"ב בטל' היא אינה מתנה דבריו קיימין א\"ש והא דלא מקשי מאי אפשי בה כמו שמקשה אבטלה משום שפשוט לו דדבריו קיימין דאי אפשי הוי לשון הפקר כלומר ולעולם דלהבא משמע והנרא' ודאי דלפי גי' זו הכי הוו גרסי התם והכא מקבל מתנה שאמרו כו' מתנה זו מבוטלת תיבטל לא אמר כלום אא\"ב כו' דבריו קיימין והשתא קשה מ\"ש דהא דלא פריך מאי אפשי בה משום דפשוט לו דהוי לשון הפקר ולעולם דלהבא משמע וקשה טובא דא\"כ אמאי קתני רישא מתנה זו מבוטלת תיבטל לא אמר כלום אי משום דלהבא משמע כמ\"ש רש\"י ז\"ל מ\"ש מאא\"ב דאע\"ג דלהבא משמע הוי הפקר כמ\"ש דהא ודאי ליכא למימר דלגירסא זו לא הוו גרסי ברישא לא אמר כלום והכי הוו גרסי מתנה זו מבוטלת תיבטל אא\"ב כו' דבריו קיימין דאין זה במשמע לשון דברי התוספ' כלל וצ\"ע אם לא שנדחק לומר דלפי גירסא זו ה\"ט דאא\"ב משום דהוי לשון הפקר מתנה זו מבוטלת תיבטל כו' להבא משמע ולא הוי לשון הפקר כלל ומשום הכי לא אמר כלום ועדיין צ\"ע:"
+            ]
+        ],
+        [],
+        [
+            [
+                "<b>המגרש </b>\n<b> על תנאי אם נתקיים התנאי כו' ושם נתבאר שמגרש על תנאי כו'.</b> כתב ה\"ה ויראה לי לדעתו ז\"ל שהוא סבור דלענין דינא לא אמרה ר\"י אלא במזכיר מיתה לגמרי לפי שידוע שאין שטר לא\"מ כו' אע\"פ שאמרו דסבר לה כר\"י לאו למימר כו' אלא דר\"י הנשיא סבר לה כר\"י בעלמא כו' יע\"ש הנה דברי ה\"ה ז\"ל תמוהים בעיני דא\"כ מאי פריך בגמרא פ' מי שאחזו ומי מספקא ליה לרב הונא אי אמרה ר\"י בע\"פ או לא והא תנן ה\"ז גיטך אם לא באתי מכאן ועד יב\"ח ומת בתוך יב\"ח אינו גט ותני עלה ורבותינו התירו' להנש' ואמרי' מאן רבותינו ב\"ד דשרו מישח' וסברי לה כר\"י דאמר זש\"ש מוכיח עליו והשתא כפי דבריו דשמואל הכי קאמר סברי לה בהא כר\"י דסבר בעלמא זש\"ש מוכיח עליו כן סבירא להו לרבותינו בתנאי דאם לא באתי א\"כ מאי קו' נימא מספק' ליה לר\"ה אי אמרה ר\"י בע\"פ אי לא אמרה ושמואל ה\"ק סברי לה בהא דהוי ע\"ת בע\"פ והוי תנאי דאם לא באתי כר\"י דסבר בעלמא זש\"ש מוכיח עליו ולעולם דר\"י לית ליה זש\"ש מוכיח עליו בתנאי דבע\"פ ועיין בהרב בעל פ\"מ ח\"א סימן ל\"ד שדבריו תמוהים כמו שיראה המעיין ועיין בהרב מש\"ל ז\"ל והנראה לע\"ד ליישב ולומר דתלמודא הכי פריך ומי מספקא ליה לר\"ה אי אמרה ר\"י בע\"פ והתנן הרי זה גיטך אם לא באתי כו' ותני עלה ורבותינו התירוה להנשא הרי בהדיא דע\"כ לא פליגי רבנן דמתני' ארבותינו אלא בתנאי דאם לא באתי ורבנן דמתניתין סבירא להו דבתנאי דאם לא באתי כיון דיכול להתקיים ע\"י קיום התנאי אז מודה ר\"י דלא אמרינן זש\"ש מוכיח עליו וכמו שכתב ה\"ה ז\"ל ורבותינו סבירא להו דלא שנא דאי לא תימא הכי אלא דרבנן דמתני' סבירא להו דבתנאי דבע\"פ לא אמרינן זש\"ש מ\"ע אף בתנאי דמיתה ורבותינו סבירא להו דבין בתנאי דבע\"פ בין בשאר תנאים אמרינן זש\"ש מ\"ע א\"כ אמאי אשמועינן מתניתין הך דינא דר\"י מודה ביה דלא אמרינן זש\"ש מ\"ע מדחזינן דפליג ר\"י בסיפא ולא פליג ר\"י ברישא בתי' דאם לא באתי דאיכא למטעי דמשום דהוי תנאי שאפשר להתקיים הגט בקיום התנאי הוא דקאמר דמודה ר\"י דלא אמרינן זש\"ש כמו שכתב ה\"ה ז\"ל הוה ליה למתני' לאשמו' האי דינא בתנאי דמיתה ולמימר דכיון דהוי בע\"פ אפי' ר\"י מודה דלא אמרינן זש\"ש מדחזינן דפליג עליה בסיפא ולא ברישא וממתניתין גרידא לא הוה מצי לאקשוייה אר\"ה מדחזינן דאשמועינן מתניתין הך דינא בתנאי דאם לא באתי ולא אשמועי' האי דינא בתנאי דמיתה משום דהוי בעל פה דאי ממתניתין איכא למימר דמנלן לומר דאיכא למיטעי ולאפלוגי בין תנאי דמיתה לשאר תנאים כמו שכתב ה\"ה ז\"ל כי היכי דנימא דמדחזי' דמתניתין אשמועינן האי דינא דר\"י מודה בתנאי דאם לא באתי ולא אשמועינן האי דינא בתנאי דבע\"פ ומשום דהוי בע\"פ ש\"מ דבתנאי דמיתה אפי' בגט דהוי בע\"פ סבירא ליה לר\"י דאמרינן זש\"ש אימא דטעמא דמתניתין משום בע\"פ ולא שנ' לן בין שאר תנאים לתנאי דמיתה דתרוייהו שוי' הם וכיון דאשמועינן מתניתין גבי תנאי דאם לא באתי דלא אמרינן זש\"ש ע\"כ משום דהוי בעל פה והיינו כר\"ה דסבירא ליה דר\"י לא אמרה בע\"פ ומנלן לאפלוגי בהכי כי היכי דתיקשי לר\"ה משום הכי מייתי הא דתני עלה ורבותינו התירוה להנשא דמדחזינן לברייתא דהוצרך למתני הך דרבותינו התירוה להנשא אהך מתניתין דאם לא באתי ולא תני לה גבי מתניתין דזה גיטך הקודמת התם הוה ליה למתני ורבותינו מתירין אותה להינשא והיינו דדייק תלמודא וקאמר ותני עלה כלומר עלה דוקא ולא תני ליה במשנה הקודמת אלא ודאי דהיינו טעמא משום דאי תני לה גבי מתניתין דאם מתי איכא למטעי דמשום דהוי תנאי דמיתה הוא דסבירא להו לרבותינו כר\"י דאמר זש\"ש אבל בשאר תנאים כיון דיכול להתקיים הגט ע\"י קיום התנאי הוה אמינא דסבירא להו דלא אמרינן זש\"ש משום הכי תני לה גבי מתניתין דאם לא באתי לאשמועינן דאפילו בשאר תנאים סבירא להו לרבותינו דאמרינן זש\"ש ומכ\"ש בתנאי דמיתה וכיון שכן דעכ\"ל דהוה מסתבר לחלק בין שאר תנאים לתנאי דמיתה כדמוכח מברייתא א\"כ אם איתא דר\"י לא אמרה בע\"פ אמאי אשמועינן מתניתין הך דינא דר\"י מודה בתנאי דאם לא באתי לאשמועינן אפילו בתנאי דמיתה דמודה ר\"י כיון דהוי בע\"פ אלא ודאי דכולי עלמא סבירא להו דר\"י אמרה בע\"פ אלא דבשאר תנאים הוא דפליגי וק' לר\"ה כנ\"ל ודוק. וע\"פ האמור מקום אתנו ליישב דברי הרמ\"ה ז\"ל שכתב הטור ח\"מ רנ\"ח וז\"ל כתב הרמ\"ה הא דאמרינן זש\"ש מוכיח עליו היינו דוקא בכותב נכסיו לאחר מיתה אבל כותב נכסיו לאחר ל' יום דתו לא מקני ליה אלא לאחר שלשים וכיון שמת תוך ל' נפלו נכסי קמי יתמי וההקנאה דלאחר ל' יום לאו כלום הוא דאע\"ג דכתיב ביה זימנא לא אמרינן זש\"ש כו' דבשלמא הכותב נכסיו לאחר מותו כיון שהמיתה מברר את הזמן לא צריך לכתוב שום זמן משא\"כ בכותב נכסיו לאחר ל' יום עי\"ש ותמהו עליו כל גדולי האחרונים דנראה מבואר מדבריו שהוא פוסק כר\"י אלא שהוא סובר דלענין דינא לא אמרה ר\"י אלא בתנאי דמיתה לא בתנאי דלאחר ל' יום ואין אלו אלא דברי תימה דבהדיא אמרינן סוף פ' מי שאחזו דרבותינו התירו' להינשא משום דסבירא להו כר\"י אע\"ג דהתם מיירי בתנאי דאם לא אבא עד יב\"ח ותו קשה דהרי כתב הטור אה\"ע סימן קמ\"ד לענין הרי זה גיטך אם לא באתי תוך ל' יום שהר\"ם מחלק בין כתב התנאי בכתב בין בע\"פ דבע\"פ אינו גט כלל ומתיבמת ואם כתב התנאי בכתב הוה ספק וחולצת ולא מתיבמת עכ\"ל הרי מבואר בהדיא שהוא ז\"ל תופס דאמרינן זש\"ש אפי' בתנאי דאם באתי וכן הק' הרב מ\"מ שער ח' דקמ\"ד ועיין להרב בעל כנ\"הג ח\"מ סימן הנז' בהגהת הטור אות ה' מה שתי' בזה שדבריו תמוהים שיר' הפך מסוגיא דפ' מי שאחזו דע\"ב עי\"ש ועיין בהרב ב\"ח שם. ואולם ע\"פ האמור נחה שקטה תמיהת' דהרמ\"ה ז\"ל הוקשה לו דהא חזינן במתני' דאם לא באתי שר\"י נחלק בדין אחר במשנה סמוך לזה ולא נחלק על זה שאמרו אינה מגורשת כמו שכתב ה\"ה ז\"ל ומשום הכי הוכרח לומר דהך מתניתין סבירא ליה דבתנאי דאם לא באתי כיון דהוכרח לכתוב זמן להודיע הדבר מאימתי מתחילין הני יב\"ח בהא כ\"ע מודו דלא אמרינן זמנו של שטר מוכיח עליו ור\"י מודה ביה מדפליג בסיפא ולא פליג ברישא ורבותינו סבירא להו דבהא נמי אמרינן זש\"ש דלא פלוג ושמואל הכי קאמר סבירא ליה בהא דתנאי דאם לא אבא כר\"י דסבר בעלמא זש\"ש בתנאי דמיתה כמ\"ש ה\"ה ומשום הכי בממונא פסק כסתם מתני' וממונא תיקום בחזקת יתמי ברם לענין איסורא בכותב התנאי בכתב חשש לסברת ר\"י נשיאה אבל לענין בע\"פ לא חיישי' למידי דאפי' ר\"י נשיאה מודה וע\"כ לומר כן למ\"ש שם מרן הב\"י שהרמ\"ה פוסק כדברי רבי יאודה דסבירא ליה דלא אמרי' זש\"ש והכא אפי' למאן דפוסק כר\"י קאמר דבתנאי דלאחר ל' מודה ואם כן איך כתב הטור באה\"ע סי' קמ\"ו משם הרמ\"ה דבכותב התנאי בכתב חולצת אלא ודאי ר\"ל דלענין איסורא חשש לסברת ר\"י בכותב התנאי בכתב כנ\"ל ונמצא א\"כ דבהא פליגי הרמ\"ה וה\"ה דהרמ\"ה ס\"ל דטעמא דמתני' הוא משום דהוי תנאי דאם לא אבא דע\"כ צ\"ל זמן לראות מאימתי מתחיל אבל בשאר תנאים אע\"ג דלא הוי תנאי דמיתה אפי' רבנן דמתני' מודו דאמרינן זש\"ש וה\"ה סבירא ליה דטעמא דמתני' משום כיון דיכול להתקיים הגט ע\"י קיום התנאי לא אמרי' זש\"ש ואפי' בשאר תנאים אלא דוקא בתנאי דמיתה מיהו הא ק\"ל טובא בדברי ה\"ה ז\"ל ולמ\"ש דכן דעת הרמ\"ה דאם כן מאי האי דקאמר ס\"פ מי שאחזו הכ\"מ באומר לכשתצא חמה מנרתקה דהא לכשתצא קאמר לה כו' לא נחלקו אלא באם תצא מס\"ל כר\"י והו\"ל כמהיום ומר לא ס\"ל כר\"י והו\"ל כאם מתי גרידא ואם איתא דרבנן דמתני' סבירא להו דר\"י לא אמרה בשאר תנאים אמאי לא קאמר ומר דהיינו רבנן דר\"י נשיאה דלא הודו לו ס\"ל דע\"כ ל\"ק ר\"י אלא בתנאי דמיתה ברם בתנאי דאם תצא ע\"כ צ\"ל זמן לידע אהיכא קאי תנאי דאם תצא ולא אמרינן זש\"ש ואולי נדחוק ונאמר דהכי קאמר ומר דהיינו מאן דפליג אר\"י נשיאה לא ס\"ל בהא כר\"י דאמר בעלמא זש\"ש משום דס\"ל דבהא לא אמרה ר\"י ודו\"ק וראיתי להרב מכתב מאליהו שער הנז' שכתב ליישב דברי הרמ\"ה וז\"ל אשר ע\"כ נראה ברור שדברי הרמ\"ה לקוחים מדברי אביי דקאמר הכל מודים באומר לכשתצא חמה כו' לכי נפקא קאמר וכי מיית בלילה הוי גט לאחר מיתה כו' ופרש\"י הכל מודים לגבי מתני' נמי הרי זה גיטך לכשלא אבא לאו גט כו' עיי\"ש אשר מבואר מדבריו דאפי' ר\"י מודה באומר לכשתצא דלא אמרי' זש\"ש ותמהו עליו מדאמרי' לעיל דע\"ב הרי זה גיטך לאחר מיתה לא אמר כלום ואמר ר\"ה ולדברי ר\"י חולצת אלמא בהא נמי אמרה ר\"י ובגמרא פריך פשיטא כו' והרמ\"ה כדי ליישב זה גזר אומר שהחילוק שיש בין תנאי דמיתה לתנאי דזמן דבאומר לאחר מיתה ס\"ל לר\"י זש\"ש כו' שהזמן הכתוב בשטר אין לו צורך כלל שהמיתה מבררת ומשום הכי קאמר התם ר\"ה דלדברי ר\"י חולצת אבל בתנאי דזמן כיון דע\"כ הוצרך לכתוב זמן בגט לידע מאימתי מתחיל הזמן בהא לא אמרי' זש\"ש ומעתה נתבארו דברי הרמ\"ה דכל זה שאנו מחלקים בין תנאי דמיתה לתנאי דזמן היינו דוקא בלאחר ולכשתצא אבל באם תצא אע\"ג דזמן אצטריך לגופיה אמרינן זש\"ש וטעמא דמילתא משום דבאומר לאחר זמן פ' כבר לשונו מוכיח דלאחר זמן קאמר וכ\"ת זמן מוכיח כיון דהוצרך לכתוב זמן לא מוכחא מידי דהיום קאמר משא\"כ בתנאי דמיתה דזמן מוכיח דמאי דקאמר לאחר מיתה היינו מהיום ולאחר מיתה ברם באם תצא ואם לא אבא דמשמע מעכשיו ומשמע לאחר זמן אמרינן זש\"ש הגם דאצטריך לגופה דזהו שכתב הרמ\"ה דבאומר לאחר ל' יום לא הוי זמן הוכחה כיון דבפי' קאמר לאחר ל' זהו תורף תי' ז\"ל ולע\"ד קשה לי עליו דאיך אפשר לומר דהרמ\"ה מיישב דמאי דקאמר ר\"ה הרי זה גיטך לאחר מיתה לדברי ר\"י חולצת היינו משום דהוי תנאי דמיתה ולמאי אצטריך זמן משום הכי חולצת דהא בגיטין אף בתנאי דמיתה זמן אצטריך לגופיה דגט שאין בו זמן פסול דלא פלוג רבנן כמ\"ש מרן הכ\"מ וא\"כ חזר הדין לתנאי דזמן בשאר שטרות ואי לזאת י\"ל דברי הרב דהרמ\"ה ס\"ל כדעת רש\"י שכתב פרק המביא תניין דכתב בו שבוע שנה או חודש כשר לכותבו אפי' לכתחילה וכן כתב מרן הכ\"מ בה' אלו פ\"א דין נ\"ו ע\"ש ומשום הכי אמרינן זש\"ש מוכיח עליו דהיה סגי שיכתוב בו שבוע שנה או חודש וכן כתב ה' בח\"ה פ\"ק דכתובות ד\"ב ד\"ה דילמא עי\"ש ומ\"ש מרן דבגט אפי' ר\"י מודה דלא אמרינן זש\"ש משום דגט דאין בו זמן פסול לא כתב כן אלא לדעת רבינו משום דרבינו ס\"ל דכתב בו שבוע דכשר היינו דוקא בדיעבד אבל לכתחילה לא יכתוב כמ\"ש מרן האמנם הא קשה לי עליו שהרי הטור ז\"ל סי' הנז' הביא דברי הרמ\"ה בסתם בלי חולק כנראה דס\"ל להטור כדברי הרמ\"ה ואילו באה\"ע סימן קמ\"ו כתב וז\"ל ש\"מ שאמר זה גיטך לאחר מיתה אינו כלום שאין גט לאחר מיתה כו' עי\"ש וכיון דהטור ס\"ל כדברי הרמ\"ה ולדעת הרמ\"ה צ\"ל דזה גיטך לאחר מיתה חולצת ועד כאן לא קאמר אביי אלא דוקא באומר לכשתצא חמה כמ\"ש הרב הנז' אם כן איך פוסק כאן דבאומר לאחר מיתה אינו גט הפך דברי הרמ\"ה שהביא הוא בח\"מ ולכן הנראה לי עיקר כמ\"ש עוד נראה לי ליישב דעת הרמ\"ה דקשיתיה לדעתיה קו' הגאונים דרב פליג מדידיה אדידיה דאלו בפרק י\"נ ובפרק מי שאחזו קאמר הלכה כר\"י ואלו בפ' המגרש אמרינן אתקין רב מיומא דנן ולהלן לאפוקי מדר\"י ומיישב דברי הגאונים כמו שיישב הרי\"ף פ' י\"נ דהתם ממונא והכא איסורא וס\"ל דהיינו טעמא דבאיסורא לא ס\"ל לרב כר\"י משום דבגט הוכרח לכתוב זמן דגט שאין בו זמן פסול משום בת אחותו ומשום פירי כמ\"ש מרן הכ\"מ ור\"י נמי מודה בהכי דהא לא חזינן ליה לר\"י דאמר זש\"ש אלא בממונא וכיון שיש לחלק בין ממון לאיסור אם כן מינה נימא דר\"י גופיה לא אמרה בגיטין אלא דרבותינו ס\"ל דלא שנא ושמואל הכי קאמר ס\"ל בגט מאי דסבר ר\"י במתנה כמ\"ש הכ\"מ ומינה יליף הרמ\"ה ז\"ל בתנאי דלאחר ל' יום בשאר שטרות כיון דע\"כ צ\"ל זמן לא אמרינן זש\"ש ובממונא אוקי ממון בחזקת יתמי ובאיסורא חייש לסברת ר\"י נשיאה ע\"ד שכתבנו אלא שדברי הרב כ\"מ תמוהים מסוגיא דפ' מי שאחזו דפריך התם תלמודא ומי מספ\"ל לר\"ה אי אמרה ר\"י בע\"פ והתנן כו' ותני עלה כו' והשתא אמאי ל\"ק דמספקא ליה לר\"ה אי אמרה ר\"י בגט או לא ומעתה ל\"ק מההיא דרבותינו דאפשר דר\"י אמרה בגט ורבותינו ס\"ל לגמרי כר\"י וס\"ל דשמואל אתיא כפשטיה או דילמא שר\"י לא אמרה בגט ורבותינו סברי בגט מאי דסבר ר\"י במתנה ומשום הכי חולצת לר\"ה ותו קשה דאם איתא דרב ס\"ל דבגט לא אמר ר\"י זש\"ש מוכיח עליו א\"כ מאי פריך בגמרא ללישנא בתרא דקאמר ר\"ה לדברי ר\"י חולצת ופריך פשיטא מדרבנן במהיום ולאחר מיתה חולצת לר\"י בזמן ולאחר מיתה חולצת ומאי קו' הא קמ\"ל דלא תימא דדוקא בשטר קאמר ר\"י זש\"ש משא\"כ בגט ומתיבמת כס' הרב קמ\"ל דדא ודא חדא היא ולזה י\"ל דבגמרא פריך שפיר לר\"ה פשיטא מדחזינן לר\"ה דאשמועינן האי דינא בסיפא דמתני' ואי כל עיקרו של ר\"ה אתא לאשמועינן דר\"י אמרה בגט דלא כרב ארישא דמתני' הול\"ל לדברי ר\"י הרי זה גט מדלא אשמועינן ברישא ש\"מ דהא פשיטא ליה דר\"י אמרה בע\"פ ואם כן אשמועינן בסיפא פשיטא ודו\"ק ומיהו קמייתא קשה ואולם כד מעיינינן חזינן לקו' הלזו ישנה ג\"כ למ\"ש הר\"ן דהא דמפליגינן בין גט לממון לאו למימרא דבגט לא קי\"ל כר\"י כלל ומתיבמת דאיך אפשר דבממון פסקינן כוותי' ובאיסורא לא חיישינן לה אלא כלומר דבגט חייש לס' דרבנן דפליגי אר' יוסי דחולצת והשתא קשה דאמאי ל\"ק בגמרא דמספקא ליה לר\"ה אי הלכה כר\"י בגט או לא משום דאיסורא הוא חייש לס' דרבנן וחולצת וכס' רב רביה ולכן הנראה לי דכ\"ז שכתבו הר\"ן ומרן כ\"מ ז\"ל אינו אלא למאי דקשיא לן דרב אדרב ולמאי דתי' הרי\"ף ז\"ל דהכא ממונא והכא איסורא דהר\"ן ס\"ל דלאו למימר דבאיסורא לא חיישינן לה כלל אלא לומר דבאיסורא חייש למאי דפליג אר\"י וחולצת מרן כ\"מ בדעת רבינו סבירא ליה דבגט לא אמרה ר\"י ומתיבמת. ואולם כל הך שקלא וטריא דפרק מי שאחזו הוא מקמי דהוה ידעינן הא דרב אתקין מיומא דנן הוי ס\"ל לתלמודא דלא שנא בגיטין ולא שנא בממון ס\"ל לרב דאמרי' זש\"ש ומש\"ה אקשי ליה מינה לר\"ה אמנם לבתר דמייתי תלמודא פ' המגרש ההיא מימרא דרב דאתקין מיומא דנן לאפוקי דר\"י וחזינן לי' לרב גופי' דקאמר הלכה כר\"י ע\"כ דהיינו משום דהכא ממונא והכא איסורא למר כדאי' ליה ולמר כדאית ליה ולא מצינן למימר דטעמא משום דהוי בע\"פ דא\"כ מאי אהני ליה לתקוניה מהיום וכי היכי דזמן לא מהני בתנאי בע\"פ משום דדילמא הדר ביה מזמן השטר כמ\"ש רש\"י ה\"נ באומר מהיום לא מהני בתנאי דבע\"פ דדילמא הדר ביה וכן כתב מוהריב\"ל לדעת רש\"י ועיין בס' מ\"מ וא\"כ מעתה אזלה לה כל ההיא שקלה וטריה דפרק מי שאחזו ודו\"ק אך הדבר הקשה למ\"ש הרמב\"ן פרק י\"נ וז\"ל קשה לרבינו כו' וניחא לי התם ממונא והכא איסורא ואיכא דקשיא ליה דהא בגיטין אקשינן מהא דרבא כו' אלמא אפילו לענין גט ס\"ל כר\"י ולא קשה דאנן הכי קאמרינן כיון דאיסורא הוא חשש רב לספיקא ולפי מאי דכתיבנא קשיא להרמב\"ן וצ\"ע ודע שהרב גד\"ת ז\"ל שער ס\"ג ח\"א סי' ד' הביא ראיה לדברי הרמ\"ה ז\"ל מסוגיא דפרק הרבית דף ס\"ו דפריך למניומי דאמר אסמכתא לא קניא ממתניתין דקתני הלוהו על שדהו וא\"ל אם אתה נותן לי מכאן עד ג' שנים הרי היא שלי הרי הוא שלו ומשני אבע\"א ר\"י היא דאמר אסמכתא קניא ואב\"א בדא\"ל מעכשיו וע\"כ דהתם בזמן איירי דאי לא מנא ידעי אימת שלמי הני ג' שנים והו\"ל לאוקמי בדאיכא שטר וכיון דאיכא שטר איכא זמן והו\"ל כמעכשיו דזש\"ש מוכיח אלא ודאי כסברת הרמ\"ה ז\"ל ומינה קשה לדעת הראב\"ד שהביא הטור א\"ה סימן קמ\"ד דאף בתנאי דאם לא באתי בתוך ל' יום דאמרינן זש\"ש אמנם נראה לע\"ד דהא ודאי לק\"מ ומינה לא תסתעייה להרמ\"ה דהאי אבע\"א בעי לאוקמא מתניתין אליבא דכ\"ע ודלא כר\"י גרידא דאמר אסמכתא קניא ואם כן לא מצי' לאוקמא מתני' כר\"י דאמר זש\"ש מוכיח דאם כן אתיא כר' יוסי ולא כרבי יאודה דפליג אר' יוסי דזש\"ש והאי אב\"א בעי לאוקמא ככ\"ע ואב\"א קמא דאוקמי מתני' כר\"י לא בעי למימר משום זש\"ש דעדיפא מיניה קאמר דר\"י אית לי' אסמכתא קניא ודו\"ק מיהו מה שהביא ראיה מההיא דאמרי' בגמרא דרב יאודה קרעיה לשטריה דר\"ן דעבד ר\"נ עובדא כשמעתי' דאסמכתא קניא אלמא אפי' בשטרא דהוה כתוב אם לא תפרעני כו' איכא אסמכתא דלא מעכשיו אע\"ג דבהכרח אית בית זמן יע\"ש הא ודאי ראיה אלימתא היא ולדעת הראב\"ד דפליג אהרמ\"ה צריך לתרץ מה שתירץ הרב מוהריט\"ץ סימן רפ\"ג ועיין בס' משאת משה סימן ל' ודו\"ק:",
+                "<b>לפיכך </b>\n<b> אינו יכול לבטל הגט ולא להוסיף על תנאו כו'.</b> כתב ה\"ה זה מוסכם מכל הפוסקים חוץ מבה\"ע שכתב שאפילו בע\"מ יכול לבטלו ולהתנות עליו תנאי אחר כו' וכ\"כ הטור סס\"י קמ\"ג וז\"ל כתב א\"א הרא\"ש בתשובה אחד שנתן גט מעכשיו אם לא יבא תוך ב' שנים שיכול לבטל התנאי ותנשא מיד כו' עד אפי\"ה יכול לבטלו דכיון שבא הגט בידה מגורשת ולא בעינן דעת' וכ\"כ בעל העיטור שיכול לבטלו כ\"ז שלא יתקיים ע\"כ והנה המבואר מתשובת הרא\"ש ז\"ל בהדיא הוא דדוקא לבטל התנאי ולהיות הגט קיים הוא דיש יכולת ביד הבעל משום דאתי דיבור ומבטל דיבור לקיים המעשה אבל לבטל התנאי שיהא הגט בטל אף בקיומו של תנאי אין יכול לבטלו כדי לבטל המעשה וזה מבואר למעיין שם ואם כן יש לתמוה על הטור איך השוה דעת בה\"ע ז\"ל לדעת הרא\"ש אביו ז\"ל הא לדעת בה\"ע אפילו לביטול הגט יכול לבטלו בע\"כ וכמבואר מדברי הרשב\"א ז\"ל בחידושיו פ' מי שאחזו דע\"ו יע\"ש וראיתי להרב המאסף ז\"ל בהגהת הטור סימן הנז' אות ק\"ד שכתב משם הרשד\"ם שבמקום וכתב בה\"ע צריך להגיה וכן כתב הרמב\"ם וכתב עוד ומצאתי להרב מ\"ץ בסי' כ\"ח חלק ג' מכ\"י כתב על דברי הרשב\"ם וז\"ל ואני בעניותי לא זכיתי להבין דבריו שמ\"ש הרב בעל הטורים וכ\"כ בה\"ע לא להשוות סברתם בהחלט בא אלא לו' שכמו שסובר הרא\"ש דיש בידו לבטל בלא דעתה ורצונה כן סבר הרבה\"ע אבל לעולם דבה\"ע סבר דאפילו לבטל המעשה יש יכולת בידו מה שאין כן דעת הרא\"ש ולא היה יכול לכתוב וכן דעת הרמב\"ם לפי שאינו שוה דעת הרא\"ש זכרונו לברכה דסבר דיכול הוא לבדו לבטל בלי דעתה מה שאין כן לדעת הרמב\"ם דצריך שהיא תמחול ותסכים ע\"כ ולע\"ד מה שהקשה למוהרשד\"ם זכרונו לברכה במה שהגיה וכן כתב הרמב\"ם אינה קו' כלל דאיברא ודאי שכ\"כ ה\"ה לדעת רבינו אמנם מדברי הרא\"ש בתשובה נראה בהדיא שסובר בדעת רבינו דאפי' אם אינה מתרצית אפי\"ה ביטול התנאי מועיל לקיים את הגט שהרי עמ\"ש הוא ז\"ל כלל מ\"ו ס\"ד שביד הבעל לבטל התנאי הביא דברי רבינו ז\"ל שכתב הר\"ז גיטך ע\"מ שתתן לי כלי פלוני ואבד אותו כלי כו' אינו גט עד שיבטל התנאי וכתב וז\"ל הרי שכתב הרמב\"ם דאף במקום שאין נתינת הדמים מועל' ביטול התנאי מועיל דמילתא דפשיטא היא דדיבור מבטל דיבור לקיום המעשה עכ\"ל ואי ס\"ל בדעת רבינו כדעת ה\"ה ז\"ל דבעינן הסכמת שניהם מאי ראיה מייתי וא\"כ עפ\"ז כתב הטור שכן דעת הרמב\"ם כמ\"ש אביו בתשובה ואפשר שגם ה\"ה ז\"ל יודה דבביטול התנאי לקיום הגט מודה רבינו ז\"ל שיכול לבטלו אפילו שלא מדעתה ומ\"ש ה\"ה חוץ מבעל העיטור שכתב שיכול לבטל תנאו ולהתנות עליה תנאי אחר היינו משום שגם זה שמבטל תנאו הראשון ומתנה תנאי אחר מבטול הגט הוא שאף שיתקיים תנאי הראשון לא תהא מגורשת ומש\"ה כתב חוץ מבעל העיטור ומ\"ש ה\"ה בפ' זה דין ח\"י שדברי רבינו שם הם באחד מב' פנים או בתנאי דאם כו' או אם הוא בתנאי שבע\"מ הוא בשהתנאי הב' הוא מדעתה ורצונה הוכרח לזה משום סיפא דברייתא דהתם דקתני הר\"ז גיטך ע\"מ שתתני לי מאתים זוז וחזר ואמר לה שלש מאות זוז בטלו דבריו האחרונים את הראשונים דהתם נמי כיון שמוסיף על תנאו מביטול הגט הוא שאף שיתקיים התנאי הראשון לא תהיה מגורשת אבל מרישא דברייתא דקתני רצתה נותנת רצת' משמש' אין הכרח כלל דכיון דלאו מביטול הגט הוא יכול להתנות תנאי אחר דאתי דיבור ומבטל דיבור כמ\"ש הרא\"ש ז\"ל וכ\"כ מוהרימ\"ט ח\"א סימן מ\"ט שכן הוא דעת רבינו עמ\"ש אינו יכול לבטל הגט ולא להוסיף על תנאו ולא כתב שאינו יכול לבטל תנאו יע\"ש: וראיתי להרב מכתב מאליהו ז\"ל שער ח' סימן י\"א שהק' ממ\"ש הטור ז\"ל ס\"ס קמ\"ד וז\"ל וכתב הרמ\"ה ודוקא שאמר כל זמן שאעבור ולא אמר מעכשיו אבל אמר מעכשיו או ע\"מ כשלא עבר חל הגט למפרע ואינו יכול לבטל תנאו ולפי מ\"ש בשם א\"א הרא\"ש דאף בתנאי דמעכשיו יכול לבטל אין חילוק ע\"כ אשר מבואר שהוא תופס בדעת אביו הרא\"ש דכי היכי דיכול הבעל לבטל התנאי לקיום הגט ה\"נ יכול לבטלו לביטול הגט והוא תימא שהרי מדברי הרא\"ש מבואר דדוקא לקיום הגט הוא דיכול לבטל א\"ד יע\"ש וכמו כן ק\"ל ממ\"ש הטור עוד בסי' קמ\"ג וז\"ל א\"ל בפני ב' כשאמסור לך גיטך יהיה ע\"ת שתשמש את אבא ב' שנים ולא מסרו מידו לידה ואח\"כ א\"ל בפני עדים אחרים ע\"מ שתתני לי ר' זוז ומסרו לה כו' והשתא כפי מ\"ש שדעת אביו הרא\"ש דיכול לבטל התנאי אפי' לביטול הגט למה זה הוצרך לפרש ברייתא דע\"מ שתשמשי בהתנ' עליה קודם שמסרו הא אפי' בשמסרו נמי מהני תנאה ולפחות היה לו להזכיר סברת הרא\"ש אביו ז\"ל כדרך שכתב בסימן קמ\"ד אחר זמן רב ראיתי להרב ב\"ש סימן קמ\"ד ס\"ק כ\"ט שהקשה כן ותי' דהתם שאני דלצעורה קא מכוון וכמ\"ש מרן הב\"י מחודש ל\"ד. איברא דק\"ל לפ\"ז ממ\"ש הרא\"ש בתשובה כלל הנזכר ס\"ה וז\"ל שכתבת מגרש את אשתו וא\"ל הרי זה גיטך מעכשיו אם לא באתי כו' אם יכול לבטל התנאי או לא והבאת ההיא דמי שאחזו ת\"ר א\"ל בפני ב' הר\"ז גיטך ע\"מ שתתני לי ר' זוז וחזר וא\"ל כו' וכתבת בשם רש\"י פירש דוקא בשלא מסר הגט לידה ודקדקת מדבריו שהוא סובר שאינו יכול לבטל התנאי כו' ומ\"ש בשם רש\"י לא כל הימנו לבטל תנאו ולא לחזור ולהתנו' לא כך כתב כו' ע\"ש והשתא אם איתא דכל תנאי דלצעורא קמכוין מודה הרא\"ש דאינו יכול לבטל התנאי אף לקיום הגט ק\"ט אמאי לא כתב הרא\"ש דהתם שאני דלצעורא קמכוין ומש\"ה כתב רש\"י דאינו יכול לבטל תנאו ויש ליישב בדוחק דלא ניחא ליה להרא\"ש ז\"ל למימר הכי משום דפלוגתא דרבנן ורשב\"ג במתני' היא דרשב\"ג ס\"ל דלהרוחה קמכוון ורבנן ס\"ל דלצעורא קמכוין וכמו שפירש\"י והתוס' ז\"ל שם והשתא אם נאמר דמ\"ש רש\"י דבלא מסרו איירי ה\"ט משום דלצעורא קמכוין נמצא דרש\"י ז\"ל לא כתב כן אלא אליבא דרבנן דרשב\"ג וכל כי האי הי\"ל לפרש ולא למסתם סתומי ואולם לדברי הטור ז\"ל לא תקשי דמש\"ה הוצרך לפרש ברייתא בדלא מסרו משום דלעיל בסמוך הביא מחלוקת הרי\"ף ורבותינו ז\"ל אי ק\"ל הלכה כרבנן או כרשב\"ג ולא הכריח ואדרבא מפשיטות דבריו נראה קצת שהוא נוטה קצת לדעת הרי\"ף ומש\"ה הוצרך לפרש בדלא מסרו לידה ומילתא פסיקתא נקט אליבא דכ\"ע דבמסרו תלייא בפלוגתא דרביותא ואולם ראיתי להרשב\"א בחי' לפ' מי שאחזו דף ע\"ד ד\"ה הא דבעא מיניה כו' הכריח מסוגייא דהתם דאפי' לרשב\"ג עיקר תנאו משום הרוחה ואף לצעורא נמי מכוין כמ\"ש והשתא א\"כ מצינן למימר דדברי רש\"י ז\"ל אליבא דכ\"ע הם משום דכ\"ע מודו דלצעורא נמי קמכוין והדרא קו' לדוכתא ולכן הנראה ליישב דעת הטור דס\"ל בדעת הרא\"ש ז\"ל דביטול התנאי לקיום הגט אפי' שלא מדעתה יכול לבטל וביטול התנאי לביטול הגט דוקא בע\"כ אינו יכול לבטל אבל מדעתה ורצונה מיהא יכול לבטל וכיון דס\"ל דביטול התנאי לקיום הגט יכול לבטל אפי' בע\"כ ממילא נשמע דביטול התנאי לביטול הגט דוקא בע\"כ לא מהני הא מדעת שניהם ש\"ד דחד דרגא נחתי' וא\"כ בסימן קמ\"ד כלפי מ\"ש הרמ\"ה ז\"ל דאם א\"ל מעכשיו כו' אינו יכול לבטל תנאו אשר מבואר דס\"ל שאפי' מדעת ב' אינו יכול לבטל דאל\"כ אכתי ניחוש שמא פייס מדעת שניהם וכ\"כ הרב ב\"ש סי' קמ\"ד סכ\"ט שכן דעת הרמ\"ה יע\"ש ומשום הכי כתב שלדעת הרא\"ש ז\"ל כיון דס\"ל דלקיום הגט אפי' בע\"כ יכול לבטל אין חילוק ואפי' במעכשיו יכול לבטל מדעת ב' ואכתי איכא למיחש שמא פייס מדעת ב' כנ\"ל ואי ק' לך א\"כ אמאי הוצרך הטור לאוקמי ההיא ברייתא דע\"מ שתשמשי את אבא בשלא מסרו לידה היה ליה לפרש' בשמסרו לידה ובנתרצו ב' כמו שפרשה הרמב\"ן הא לא קשיא משום דמשמע ליה דברייתא סתמא בכל גוונא איירי אפי' במתנה מדעתו כמו שאר תנאים וכן כתב הרב מ\"מ רס\"י י\"א דאף רש\"י והתוס' דמוקמי לה בשלא מסרו אפשר דמודו לעיקר הדין להרמב\"ן והרשב\"א ויש לתמוה על הרב הנז' דבסי' י\"ד כתב דממ\"ש הרא\"ש בתשובה דהך ברייתא מיירי בשלא מסרו כדעת רש\"י נרא' דלית ליה לא כהרב העיטור ולא כהרמב\"ן ז\"ל ולפי מ\"ש בסימן י\"א אין ראיה כלל דאיכא למימר דהיינו משום דברייתא סתמא קתני ונמצא הרב ז\"ל סותר את עצמו ועל פי זה יש ליישב מה שהקשה הרב בית שמואל סי' קמ\"ד ס\"ק י\"ד וז\"ל ולכאורה ק' מ\"ש הרא\"ש בתשובה כלל ל\"ה סימן ח' דיכול להוסיף על התנאי או לגרוע בשלמא להוסיף על התנאי שכתב שם שפיר דאז מחזיק הקדושין כי בתחילה התנה ע\"מ שיהיו תוך י\"ב חודש א\"כ אם לא בא מבטל הקדושין ואח\"כ כשמרחיב הזמן אז מחזיק הקדושין אבל מ\"ש לגרוע מבטל המעשה יע\"ש ואולם כפי האמור ניחא דהתם שאני דמגרע תנאו מדעתה ומרצונה כמ\"ש הרא\"ש שם בריש התשו' וז\"ל דכל מעשה שנעשה בתנאי ונתרצו ב' לבטל התנאי המעשה קיים ואהא קאי מ\"ש דכי היכי דיכול לבטל תנאו כן יכול לשנות תנאו ולהוסיף או לגרוע ובנתרצו שניהם כנ\"ל וראיתי להרב מח\"א ה' גרושין דט\"ו שהק' דדברי הרא\"ש ז\"ל לכאורה סתרי אהדדי דמתחיל' כתב דמשום שלא היה התנאי כדי לצעורא מחילת התנאי הוי כקיומו ומדיהיב טעמא לבסוף משום דאתי דבור ומבטל דבור חזר הדין דאפי' בתנאי דלצעורא קמכוין הביטול מועיל מכח זה כתב דהרא\"ש חדא ועוד קאמר מדא דמחילת התנאי כקיומו כיון שלא היה התנאי כדי לצעורא ועוד דביטול התנאי עדיף טפי ממחילה כמ\"ש הרשב\"א ואפי' בתנאי דלצעורא קמכוין מהני ביטול לדעת הרא\"ש יע\"ש וזה שלא כדעת מרן הב\"י שכתבנו לעיל: ולע\"ד דברי מרן עיקר ואמינא לה ממ\"ש הרא\"ש ז\"ל שם בסוף התשובה וז\"ל ולהכי קתני פ' מי שאחזו הרי זה גיטך ע\"מ שתתני ר' זוז הרי זו מגורשת ותתן וגבי קדושין פ' האומר קתני הרי את מקודשת לי ע\"מ שאתן לך ר' זוז הרי זו מקוד' והוא יתן דגבי גט לא מצי למתני ע\"מ שאתן לך ר' זוז הרי זו מגורשת והוא יתן דאפשר לה להיות מגורשת אע\"פ שלא יתן אם ביטל התנאי אבל גבי קידושין נקט ע\"מ שאתן משום דאינה מקודשת אלא מדעתה א\"ד יע\"ש והשתא אם איתא למ\"ש הרב בעל מח\"א דביטול התנאי מועיל אפי' בתנאי דלצעורה קמכוין א\"כ עוד היום תיקשי ליה היכי קתני בע\"מ שתתני ר' זוז ה\"ז מגורשת והיא תתן הרי אפשר לה להיות מגורשת אע\"פ שלא תתן אם ביטל התנאי דומיא דעל מנת שיתן דלא תני לה מה\"ט כמ\"ש הרא\"ש אלא ודאי דס\"ל להרא\"ש דדוקא בע\"מ שאתן מהני ביטול משום דלרווחה דידה קמכוין אבל בעל מנת שתתני דלצעורה קמכוין לא מהני ביטול וכבר היה אפשר ליישב דברי הרא\"ש ז\"ל בדרך דוחק ודברי מרן עיקר ודוק: ודע שלדעת הרב העיטור דביטול התנאי מועיל לביטול הגט ואפי' שלא מדעתה כמ\"ש ה\"ה נראה לי דהיינו דוקא בתנאי דקום עשה כגון ע\"מ שתעשה דבר לפלוני דכיון דאינה יכולה לינשא כל זמן שלא קיים תנאי אכתי אגידה ביה ויכול לבטל הגט אבל בתנאי דשב וא\"ת דלא אגידה ביה כלל ויכולה לינשא מיד אינו יכול לבטל הגט דאל\"כ איך מתירין אותה לינשא מיד ליחוש שמא יבטל הגט ואפי' אם נאמר דבע\"ה ס\"ל כדעת המחמירים שהביא ה\"ה דאפי' בתנאי דשב וא\"ת אינה יכולה לינשא מיד מ\"מ בהא מודה דאינו יכול לבטל את הגט ודבר זה נלמד מאותה שכתב הרא\"ש בתשו' כלל מ\"ה סי' כ\"ז דמתנה ע\"מ שלא תנשאי לפ' אינו יכול לבטל התנאי אח\"כ וכתב המבי\"ט בח\"ב סימן א' דה\"ט משום דהוי התנאי בשב וא\"ת דכיון דמותרת לינשא מיד על סמך קיום תנאה לא אגידה ביה כלל ומשום הכי אינו יכול לבטל את התנאי וכן כתב מוהרימ\"ט משם מוהר\"ם קאשטילאש יע\"ש ואם כן הרי הדברים ק\"ו לביטול הגט שאינו יכול לבטלו בתנאי דשב וא\"ת האמנם לפי מה שדחה מוהרימ\"ט ז\"ל דברי מוהר\"ם קאשטילאס וכתב שאין טעם לחלק בכך כיון דמן התורה אחד זה ואחד זה גט גמור מעכשיו היא ותנשא לכתחלה ולא אגידה ביה כלל אלא דרבנן הוא דאחמיר משום דחכמים אסרוה לינשא לא מיקרייא אגידה ביה טפי מע\"מ שלא תנשאי לפ' נראה ג\"כ דלדעת בעל העיטור אפילו בתנאי דשב וא\"ת יכול לבטל התנאי לביטולו של גט מה\"ט גופיה דכיון דבשאר תנאים מדאורייתא מותרת לינשא ולא אגידה ביה כלל ואפילו הכי ס\"ל לבעל העיטור דיכול לבטל ה\"ה בתנאי דשב וא\"ת ומשום דחכמים אסרוה לא מקריא אגידה ביה טפי וכמ\"ש מוהרימ\"ט אמנם לע\"ד נר' שיש להכריח דבתנאי דשב וא\"ת מודה הרב בה\"ע מאותה שאמרו בפ\"ק דיומא די\"ג ע\"ב ומי סגי ליה בתקנתא ביתו אמר רחמנא כו' אלא לחדא אמר לה הרי זה גיטך על מנת שלא תמות חבירתך ולחדא א\"ל הרי זה גיטך על מנת שלא תכנסי לב\"ה ופריך ודילמא לא מייתא חבירתה ולא עיילא לב\"ה והו\"ל גיטא דתרוייהו גיטא וקם ליה בלא בית והשתא כפי דעת בה\"ע אמאי לא משני דכי חזי לה כהן דלא מתה בעבודה מבטל לה לגיטה דחבירתה דכיון דנתנה לה ע\"מ שלא תכנסי בי\"ה לב\"ה כ\"ז שלא עבר י\"ה אכתי יכול לבטל כיון שעדיין לא נתקיים התנאי אלא ודאי דכל שהתנאי הוי בשב וא\"ת מודה בה\"ע דאינו יכול לבטל את הגט ואין להקשות דאכתי אמאי לא מוקי לה תלמודא בשאמר לה לחדא הרי זה גיטך ע\"מ שלא תמות חבירתך ולחדא א\"ל הרי זה גיטך על מנת שתכנסי לב\"ה דכי חזי כהן דלא מתה חבירתה בעבודה מבטל לה לגיטא דחבירתה כיון דתנאי דקום עשה הוא הא ל\"ק דבע\"מ שתכנסי לב\"ה איכא למיחש דלמא עיילא לב\"ה שלא מדעת כ\"ג וקם בלא בית ומה שדחה מוהרימ\"ט דברי מוהר\"ם קאשטילאס דכיון דמן התורה אחד זה ואחד זה מותרת לינשא מיד ורבנן הוא דאחמור לא מיקריא אגידה ביה נראה דאין זה דחייה כלל דכל דמדרבנן מיהא אגידה ביה לא מקרי ד\"ת דבר הכורת בינו לבינה וכבר כתבתי בזה באורך בפרק זה הלכה י\"א והבאתי ראיות לדבר וע\"ש: ודע עוד דמסוגייא הלזו יש להוכיח בהדיא הפך מ\"ש מוהרימ\"ט סי' ג' דבתנאי דשב ואל תעשה אפילו נתבטל התנאי נפסלה לכהונה ולא אמרינן כיון שלא נתקיים התנאי לא חל הגט מעיקרו משום דבתנאי דשב ואל תעשה יש בידה לקיים תנאו ומיקרי שפיר גרושה מאישה ומוהרימ\"ט דחה דבריו מכח הסברא יע\"ש ותמהני עליהם איך אשתמיטתיה מינייהו סוגיא הלזו דאם איתא היכי קאמר תלמודא ודילמא לא מייתא חבירתה ולא עיילא לב\"ה הא אפילו עיילא לב\"ה ומבטל לתנא' נפסלה לכהונה ועי' בתשובה להרא\"ש כלל מ\"ה סי' כ\"ה שהוכיח מסוגיא זו דכהן המגרש ע\"ת אם ימות אם עמד מותרת לו ואפילו ריח הגט אין בו יעוין שם גם מסוגי' הלזו נראה שיש לגמגם קצת לפי מ\"ש מוהרימ\"ט בסימן הנזכר דביטול התנאי לקיום הגט נתגרשה למפרע משעת הנתינה ואם נתקדשה לאחר באותו זמן תפסי קדושין ממאי דמסיק שם דמגרש לה הכי לחדא אמר לה הרי זה גיטך על מנת שלא תמות חבירתך ולחדא א\"ל על מנת שאכנס לב\"ה כו' אי חזי דבעי למימת קדים ועייל לב\"ה ואמאי ל\"ק דמבטל לתנאיה ועל מ\"ש הטור והרא\"ש בתשו' דבתנאי שלא תנשאי לפ' אין תקנ' אלא א\"כ יחזור ויקדשנה פעם אחרת ויתן לה גט שני כתב מוהרמ\"ט ז\"ל סי' מ\"ט שמדברי התוס' ריש פ' המגרש ד\"ה אפילו לא נתגרשה נר' שחולקים על זה ממ\"ש בס\"ד ובירוש' פריך לה וליתני י\"ז נשים לר\"ח ומשני דמן התורה אסרתו ברם הכא הוא אסרה עליו פי' כו' א\"נ דמן התורה אסרתו ואין לה היתר להתיבם אבל בא\"א הדבר תלוי ביד המגרש שאם ירצה יתירנ' ליבם כו' וכן הביא ראיה שואלו של המבי\"ט ח\"ב סי' א' מדברי התוס' הללו לומר שהם חולקים על דעת הרא\"ש והמבי\"ט ז\"ל שם בסוף התשובה כתב ומדברי התוס' אין ראיה כלל דהירוש' לא קאי אלא אתנאי דחוץ לר\"א משום דשיורא הוא ואכתי שם א\"א עליה לאותו פ' אבל בע\"מ מודו התוס' להרא\"ש ז\"ל דאין תקנה אלא א\"כ יקדשנה ומה שדחה מוהרימ\"ט תי' הלזו מסוגיא דהמגרש כבר יישבו הרב מכתב מאליהו בטוב טעם ודעת יע\"ש: אמנם לע\"ד קשה דאם איתא דהך תי' דהירושלמי לא מצי קאי אלא בתנאי דחוץ אכתי תקשי ליה להירושלמי דליתני י\"ו נשים ובשגרשה בע\"מ שלא תנשאי דלא שייך תי' דהירוש' ואולי י\"ל דהך ירושל' אתיא כמ\"ד בפ\"ק דיבמות דט\"ו נשים דפוטרות צרותיהן נפ\"ל מאחות אשה והילכך בע\"מ שלא תנשאי ושלא תבעלי לא ק\"ל כהירוש' משום דלא דמי לאחות אשה דבשעת נפילה הו\"ל אחות אשה אבל הכא בשעת נפילה אכתי לא הויא אשת איש עד שתבעל וכמ\"ש התוס' שם אבל בחוץ ק\"ל שפיר דכיון דשיורא הוא דמי לאחות אשה דבשעת נפילה הויא א\"א לגבי יבם ודו\"ק: מיהו ק\"ל דברי הטור ז\"ל דבסימן קמ\"ג סכ\"ד כתב בדברי הרא\"ש ז\"ל דאין תקנה אלא אם כן יקדשנה ויחזור ויגרשנה וע\"כ ה\"ט דכיון דבשעת גרושין אינ' אשתו ולא אגידא ביה דהרי כבר גרשה ואינו יכול לחזור ולגרשה בלי שום תנאי ואעג\"ב דכשמבטל התנאי מתבטל הגט הראשון ואיגלאי מלתא דבשעת כתיבת הגט הב' היתה ראויה ליגרש איגלאי מילתא למפרע לא אמרי' וכמ\"ש הרב מכתב מאליהו ואלו שם סעיף כ\"ג כ' וז\"ל א\"ל ע\"מ שתנשא לפ' כו' נשאת לאחר קודם שנשאת לאותו פ' תצא ואם תקיים התנאי שתנשאי לאותו פ' הוי גט למפרע כו' יע\"ש והשתא תקשי דאיך מתגרשת מן הראשון הא אין קדושי א' חלין עד שתנשא לאותו פ' ואע\"פ דכשמקיים תנאה נמצא דחלו הקידושין למפרע ובשעת כתיבת הגט היתה מקוד' וקרינן ביה אשה גרושה מאישה מ\"מ איגלאי מילתא למפרע לא אמרינן דהא מיהא בשעת כתיבה לא היתה אשתו וליכא למימר דס\"ל להטור דאם נשאת קודם תצא בלא גירושין משום דקדושי א' אינן חלין עד שיחולו קדושי ב' ואם כן באותה שעה הרי היא מקודשת לב' ונמצא דלא חלו קדושי ראשון כלל דאם כן היכי פריך תלמודא התם אטו בדידה קיימא לאיגרושא ועיין בחידושי הרשב\"א שם מ\"ש בשם ר\"י הזקן וצ\"ע: תו קשה לי מ\"ש הטור ז\"ל שם משם הרמ\"ה וז\"ל וה\"מ בשנשאת לב' אבל אם נתקדשה תצא ולא יחזיר אלא לאחר מיתת הבעל או שיתן לה הבעל גט ב' בלא תנאי ע\"כ אשר נר' מדבריו דבאותו גט עצמו אין תקנה בשיחזור הבעל ויטלנו מידה ויחזור ויתננו לה ויש לתמוה דמ\"ש מע\"מ שתתני לי ר' זוז דקתני בתוספתא דאם חזר ונתנו לה מגורשת והדבר צריך ישוב כעת. ומ\"ש רבינו אפילו מת הבעל קודם שיתקיים התנאי ה\"ז מקיים תנאה אחר מותו וכבר נתגרשה משעת נתינה כתב הרב מכתב מאליהו שער נ\"ז סי' ג' שהיא משנה ערוכה בשלהי פרק מי שאחזו מעכשיו אם לא באתי מכאן ועד י\"ב חדש ומת בתוך י\"ב חדש הרי זה גט והא התם אין התנאי מתקיים אלא בתשלום יב\"ח וכבר מת בתוך יב\"ח ואפילו הכי הוי מגורשת יע\"ש ולע\"ד נראה שאין ראיה דהתם שאני דמשעה שנטה למות שעה אחת קודם מיתתו חל הגט מאותה שעה כיון שודאי לא יבא הוה ליה כאלו נתקיים קודם מיתתו משעה שאינו ראוי לשוב לביתו עוד משא\"כ בשאר תנאים דבשעת מיתה אכתי בספיקא קאי אי יחול הגט או לא יחול אם קיימה התנאי לאחר מיתה הוה ליה כגט לאחר מיתה ויש להוכיח כן מההיא דפ\"ק דיבמות שכתבנו לעיל דמסיק שם אלא לחדא א\"ל כו' מאי א\"ל דילמא מייתא חבירת' בפלגא דעבודה כו' אי חזי לה דקא בעיא למימת קדים איהו ועייל לב\"ה כו' ומדקאמר קדים איהו ועייל לב\"ה משמע בהדי' דלאחר מיתה אם ילך לב\"ה אינה מגורשת למפרע וה\"ט כמ\"ש דכיון דבשעת מיתתה בספיקא קאי אם ילך לב\"ה או לא אם קיים התנאי אחר מיתתה לא מהני ולא דמי למתניתין כמ\"ש אלא שכפי זה יש לתמוה על רבינו שכתב סתם דבכל התנאים שהן במעכשיו אפילו מת הבעל מקיים אחר מותו ולפי מ\"ש אין הדין כן בשאר תנאים וראיתי להתוס' ישנים שהק' שם ממתניתין דאם לא באתי וז\"ל וא\"ת לאחר מיתה אם ילך לב\"ה מגורשת למפרע כדאמרינן פרק מי שאחזו ותי' דלא דמי דהתם קיימתה לתנאה אחר שעברה יב\"ח אבל הכא מתה קודם שנתקיים התנאי ודבריהם סתומי' כספר החתום והנראה שכונתם דבמתני' דאם לא באתי כיון שבשעת קיום התנאי היא קיימת משום הכי חל הגט למפרע משא\"כ בע\"מ שאכנס דבשעת קיום התנאי שהוא חלות הגט כבר מתה על מי יחול הגט ומשום הכי לא מהני ואפשר שזה דעת רבינו וכפי האמור זכינו לדין דמי שנתן גט לאשתו ואמר לה הז\"ג ע\"מ שאתן מנה לפ' וכיוצא בזה ומתה היא קודם שקיים הבעל התנאי ואחר מיתתה בא הבעל לקיים התנאי אינה מגורשת למפרע ואם נשאת קודם התנאי הולד ממזר כנ\"ל אחר זמן רב שכתבתי זה לי עשרים שנה נדפס ובא ספר דברי אמת להרב המובהק כמוהר\"י בכר דוד זלה\"ה וראיתי שם בקונטריס י\"א סי' מ' שהאריך הרבה בענין זה והביא ההיא דפ\"ק דיומא שכתבנו לעיל ולאפס פנאי לא יכולתי לעמוד על דבריו יע\"ש:",
+                "<b>ויש לה להנשא לכתחלה כו'</b> כתב ה\"ה בפרק מי שאחזו הזכירו בריית' שאמרה כו' ולאחר לא תנשא עד שתתן ובפ' המגרש כו' ומתוך סוגיא זו דחה רבינו הבריית' הנז' מהלכה כו' הנה ה\"ה ז\"ל הוכרח לזה לומר שרבינו דחה ברייתא זו מהלכה ממה שלא הביא רבינו דין זה לקמן בדין האומר ע\"מ שתתני לי ר' זוז האמנם זו היא שקשה לומר שדחה ברייתא מפורשת מפני אותה סוגיא שבפרק המגרש מאחר שאפשר לקיים שתיהן כמ\"ש המפ' ועיין במוהראנ\"ח ז\"ל ח\"א סי' כ\"ח מ\"ש לתרץ בזה שדבריו צ\"ע ולי לע\"ד נראה דס\"ל לרבינו דהך ברייתא דקתני ולאחר לא תנשא עד שתתן בפלוגתא דתנאי איתמר בירושלמי בפ' המדיר דגרסינן התם אמתני' דהמקדש את האשה ע\"מ שאין עליה נדרים ונמצאו עליה נדרים אינה מקודשת וז\"ל אית תנאי תני מותרת לינשא בלא גט ואית תנאי תני אסורה לינשא בלא גט מאן דאמר מותרת שמתוך שהיא יודעת שאם תלך לחכם והוא מתיר את נדרה היא מקלקלת את עצמה לפום כך מותרת לינשא ומ\"ד אסורה לינשא שמא תלך אצל החכם ותתיר את נדרה כו' ועיין בהר\"ן ז\"ל שם וס\"ל לרבינו דמדחזינן דתלמודא פריך בפשיטות א\"ה בכולהו תנאי דעלמא לא תינסיב כו' ע\"כ דס\"ל לתלמודא דהך ברייתא דקתני ולאחר לא תנשא עד שתתן לא ס\"ל כותיה משום דהך ברייתא אתיא כתנאי דתני התם אסור לינשא בלא גט דס\"ל דחיישי' שמא תקלקל את עצמה מיהו אנן קי\"ל כהנהו תנאי דס\"ל דמותרת לינשא משום דלא חיישי' שמא תקלקל את עצמה ומה גם למ\"ש הרשב\"א בפ' הא\"מ ד\"ן ע\"א דבגמ' דילן פ' המדיר משמע כאידך תנא דאמר מותרת לינשא בלא גט דכל שהיא צריכה גט לא קתני אינה מקודשת אלא תצא שלא בכתובה וכדקתני בסיפא כו' דהשתא ס\"ל לתלמודא דלא קי\"ל כהך ברייתא אלא כמתני' דפרק המדיר והכא נמי לא חיישינן דלית לן לחלק בין קום עשה לשב וא\"ת ומאי דפריך תלמודא פרק מי שאחזו לר\"י מהך ברייתא היינו לענין אי אומר ע\"מ כאומר מעכשיו דמי דבהא לא אשכחן דפליגי אבל בסיפא דקתני ולאחר לא תנשא ס\"ל לתלמודא דלא קי\"ל כהך ברייתא כנ\"ל נכון: ודעת הר\"ן ז\"ל פרק מי שאחזו כדעת יש מי שמכריח שכתב ה\"ה ז\"ל לחלק בין תנאי שהוא בקום עשה לתנאי שהוא בשב וא\"ת וראיתי למוהראנ\"ח סימן ו' שתמה עליו וז\"ל וצריך להבין בדבריו דהוא ז\"ל מייתי עלה אההיא דע\"מ שלא תבעלי לאבא ולאביך שאין חוששין שמא תבעל להם ותנאי זה שב וא\"ת הוא ואפי\"ה טעמא דאמר לאבא ולאביך שהיא אסורה להם הא ע\"מ שלא תבעלי לפ' משמע דהוה חיישינן אע\"ג דהוי שב וא\"ת וכד מעייני' שפיר לאו מילתא היא דע\"מ שלא תבעלי לאבא ולאביך כיון דלא אמר לשלשים יום אין זה כריתות דהא תלוי ועומד לעולם שאם תבעל להם אינו גט ומשום הכי אמרינן דכיון דאסורה להם אין חוששין שמא תבעל להם ואין גט זה תלוי ועומד לעולם והו' ליה כריתות ולא אתא לאפוקי אלא דלא נימא דאין זה כריתות את\"ד יע\"ש: ולע\"ד יש לתמוה עליו במה שר\"ל בדעת הר\"ן ז\"ל דע\"מ שלא תבעלי לאבא ולאביך לעולם דאי לאו משום טעמא דאין חוששין שמא תבעל אין זו כריתות דתלוי ועומד לעולם דהא ליתא אלא לדעת רבינו ז\"ל דס\"ל דע\"מ שלא תנשאי לפ' לעולם אינו גט משום דלא הותרה במה שנאסרה אכן דעת הר\"ן ז\"ל שם פ' המגרש דע\"מ שלא תנשאי לפלוני מגו' משום דהו\"ל כאומר ע\"מ שלא תשתי יין כל ימי פ' דה\"ז גט משום דלכי מיית אותו פ' לא אגידא ביה וא\"כ ה\"נ באומר ע\"מ שלא תבעלי לאבא ולאביך לעולם בלאו ה\"ט דא\"ח שמא תבעל נמי הרי זה כריתות כיון דלכי מיית לא אגידא בי' וא\"כ ע\"כ לדעת הר\"ן ז\"ל כי דייקי' בברייתא הא ע\"מ שלא תבעלי לפ' לא לענין שלא תנשא לכתחילה הוא דדייקינן מיניה אבל גט מדאורייתא מיהא הוי ולעיקר קוש' ז\"ל לא ידעתי איך אישתמיט מיניה דברי התוס' ז\"ל שם בר\"פ המגרש ד\"ה שר\"א מתיר שכתבו דע\"מ שלא תבעלי לפלוני חשיב כתנאי התלוי ביד אחרים דשמא יבוא עליה באונס יע\"ש ועוד י\"ל דהך ברייתא ס\"ל דע\"מ שיורא הוי ואפי' באומר ע\"מ שלא תבעלי לפ' עד ל' יום אינה מגורשת וכ\"כ הר\"ן פ' המגרש יע\"ש והרשב\"א ז\"ל בפרק המגרש הקש' לשיטה הלזו וז\"ל וא\"ת דהרי משמע דר\"י סבר דאפי' בתנאי דשב ואל תעשה חיישינן מדקאמר באל אישן היום אם אישן למחר אל ישן היום שמא ישן למחר ואע\"ג דפליג עליה ר\"ן מסתמא כר\"י קי\"ל לחומרא יע\"ש וראיתי למוהר\"ש חסון ז\"ל בס' משפטים ישרים סימן ע\"ט שתי' לזה דשינה קום עשה חשיב דשינה ממילא אתיא והוא צריך לעשות טצדקי לנדוד שינה מעליו וכמו שאמרו דאי בעי מבריז נפשיה בסלואתא וא\"כ נמצא כמתנה לעשות מעשה ועל פי זה יישב מה שהקש' הרשב\"א ז\"ל לשיטה זו ממ\"ש התם בפ' המגרש אטו בדידה קיימא לאיגרושי דמשמע דאי בידה קיימא מותרת לינשא אע\"ג דקום עשה הוא דהתם אליבא דר\"ן הוא דקאמר וכדקאמר ולהך דפליגת עליה דר\"י קא מדמית ליה אכן לדידן דקי\"ל כר\"י כל שהוא בקום עשה חיישינן והם דברים תמוהים בעיני דמסוגייא דפ' ב' דנדרים מבואר דאפי' בתנאי דשב ואל תעשה כההיא דאומר קונם שאת נהנית לי עד הפסח אם תלכי לבית אביך עד החג דלר\"י אסורה ליהנות דחיישינן שמא תעבור על תנאה וכן מבואר בשיטה כ\"י להריטב\"א שכתב דאין לחלק בזה מכח סוגייא דנדרים ועיין במוהראנ\"ח ז\"ל ע\"ד מה שהעמיק הרחיב בפרט זה ולפי הנרא' כי בזמנו עדיין לא נתפשטו חדושי הרשב\"א למס' גיטין שכפי דברי הרשב\"א ז\"ל אין צורך למה שכ' הוא ז\"ל כמו שיראה הרוא': ודעת רש\"י ז\"ל כתב הרשב\"א שהוא כדעת המחמירים שכתב ה\"ה דאפי' בתנאי דשב וא\"ת אסורה לינשא ממ\"ש בההיא דע\"מ שלא תבעלי לפ' דאינו גט שמא תבעל לו כלומר שאין מתירין אותה לינשא עד שיקום התנאי כלומר לאחר שימות אותו שנאסרה לו יע\"ש נרא' שהבין בדברי רש\"י דמ\"ש אינו גט לאו למימרא דאינו גט כלל אלא אינו גט לענין שאסיר' לינשא קאמר משום דחיישינן שמא תבעל ויש לתמוה שדבריו סותרים למ\"ש לקמן אההיא דע\"מ שלא תבעלי לאבא ולאביך שתמה על דברי רש\"י ז\"ל וז\"ל ואינו מחוור דע\"מ שלא תבעלי לפלוני הוה ליה כאומר ע\"מ שלא תשתי יין כל ימי חיי פ' דהכא והכא בתנאיה קיימא כל ימי חיי פ' ומשעה שמת נתקיים התנאי עכ\"ל והשתא כפי מ\"ש כאן דאינו גט שכ' רש\"י היינו לענין שהיא אסור' לינשא מדרבנן משום חששא א\"כ מאי ק' ליה מההיא דשלא תשתי יין כל ימי פ' הא התם נמי ה\"נ דס\"ל לרש\"י דמדרבנן אסור' לינשא כמ\"ש בהדיא פ\"ק דיומא וצ\"ע:"
+            ],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>כתב </b>\n<b> התנאי בגט אחר שגמר לכתוב התורף כו'.</b> כתב ה\"ה זה לא נתבאר בדברי הגמרא ולדבריהם הא דאמרי' בגמ' אמר להם רבא להנהו דכתבי גיטי שתוקו לבעל עד דכתביתו לתורף דגיטא הוא מפני שלא יזכיר דבר הפוסל בגט בתנאי חוץ או שלא יצוה להם לכתוב התנאי בגט אבל בע\"מ על פה אפי' לפני התורף כשר ע\"כ וכן כתב מרן הב\"י סי' קמ\"ז וק\"ל דא\"כ מאי האי דקאמר תלמודא פ' המגרש דפ\"ד אמר רב ספרא כתבו בתוכה תנן פשיטא כו' רבא אמר ל\"ש אלא לאחר התורף אבל לפני התורף אפי' ע\"פ נמי פסול ואזדא רבא לטעמיה דא\"ל רבא להנהו דכתבי גיטי כו' והשתא אם איתא לפירוש ה\"ה דרבא מש\"ה קאמר שתוקו כדי שלא יצוה להם לכתוב דאז פסול לדברי הכל מאי ואזדא רבא לטעמיה דקאמר התם שאני דחיישינן דילמא יצוה להם לכתוב אבל לפני התורף נימא דסובר כר\"ז דשרי וכן כתב הרשב\"א שם בחידושיו וז\"ל ואוקי ר\"י פלוגתייהו בלפני התורף דרבי סבר דכיון שנכתב בתוכו גזרינן אטו חוץ אבל בע\"פ אפי' חוץ לא פסול יע\"ש ונרא' לומר דלדעת ה\"ה ז\"ל הכי מייתי דכיון דחזינן ליה לרבא התם דבלפני התורף גזר ע\"מ אטו חוץ כדקאמר רבא לקמן מחלוקת לאחר התורף אבל לפני התורף ד\"ה פסול והיינו משום דגזרינן ע\"מ אטו חוץ דרבנן גזרי מיהא חדא גזירה ומש\"ה לאחר התורף כשר לרבנן משום דהוי גזירה לגזירה לאחר התורף אטו לפני ולפני אטו חוץ ולא גזרו רבנן ומש\"ה קאמר שתוקו כו' ה\"נ גזר הכא בלפני התורף בע\"פ אטו כתב דחדא גזירה גזרינן ברם לר\"ז כיון דאיהו סבר דלרבנן בלפני התורף כשר בשאר תנאים דלא גזרינן ע\"מ אטו חוץ ה\"נ לא גזרינן ע\"פ אטו כתב אלא מיהא אכתי ק' דהו\"ל לתלמודא לאתויי מאי דקאמר רבא התם בברייתא דבלפני התורף ד\"ה פסול והיינו משום דגזרינן ע\"מ אטו חוץ וה\"נ גזרינן על פה אטו כתב והכי היל\"ל ואזדא רבא לטעמיה דתניא כו' דהא מאי דקאמר שתוקו לפירוש זה הוא משום מימרא זו וכיון שכן עיקר המימרא הו\"ל לאתויי עוד כתב ה\"ה ודעת רש\"י והתו' כדעת רבינו שלא להכשיר שום תנאי בגט לפני התורף אפי' בע\"פ כו' ודבריו תמוהים דהא התוס' ז\"ל כתבו בד\"ה כל התנאים דהיכא דנתקיים התנאי לכ\"ע לא גזרינן ע\"מ אטו חוץ ועי\"ש בד\"ה אבל שכתבו דלרבא פסול אפי' ע\"מ ואפי' ע\"פ בשלא נתקיים התנאי ע\"כ ומעתה צ\"ל דמ\"ש התוספות לעיל ד\"ה שתקוה שתוקי לבעל בכל שאר תנאים איירי כדפירש בקונטרס היינו משום דלכתחילה אמר להו שתקוה שמא יזכיר שום תנאי ויחזור בו ואז אפי' בע\"פ אסור מיהו בנתקיים התנאי ודאי דשרי ומתוך מ\"ש יתבאר לך שמ\"ש שם הרב ח\"ה אין דבריו נכונים ודוק ושוב ראיתי למוהרימ\"ט ז\"ל חלק ראשון סימן ס\"ו שכתב מעין מ\"ש: כתב עוד ה\"ה ז\"ל ומ\"ש רבינו כאן ולמעלה בסמוך ס' גירושין לא ראיתי כן לא' מן המפרשים ז\"ל אבל יצא לו מן הירושלמי כו' ועיין במוהרימ\"ט מה שתמה על זה ובס' מכתב מאליהו דף קפ\"ב ולעיקר קו' הרב המגיד ז\"ל ראיתי למוהרימ\"ט סימן הנז' שכתב ליישב דעת רבינו וז\"ל נרא' לע\"ד שיצא לו ממ\"ש בשמעתין רבא אמר מחלוק' לאחר התורף דרבי סבר גזרינן אטו לפני התורף ואי סלקא דעתין דלפני התורף פסול היינו מדרבנן גזרה אטו חוץ היכי ס\"ד דגזרו אחר התורף אטו לפני התורף היא גופא גזירה ואנן ניקום ונגזר גזירה לגזיר' והתוס' שם כתבו דלר' כולה חדא גזירה ונרא' שלא כ\"כ אלא לפי שיטתם דבלא נתקיים התנאי מיירי כולה שמעתתא אז ודאי גזרינן אבל לשיט' רבינו דאיירי בנתקיים אם זה משום גזיר' הוה ליה גזירה לגזירה ועוד דטפי הוה עדיף למימר גזרינן ע\"מ לאחר התורף אטו חוץ דחוץ פוסל אף לאחר התורף אלא מוכח דבלפני התורף אפי' בע\"מ פסול מדאורייתא וספק גירושין ולהכי גזר אטו לפני התורף אבל לא שייך ליגזר אטו חוץ דלאחר התורף אפי' חוץ אין פסולו אלא מדרבנן הואיל וחזר ומחקו עכ\"ל ודבריו תמוהים בעיני מכמה אנפי חדא דאפי' יסבור רבינו דהוי פסולה דאורייתא מ\"מ מנ\"ל דהוי ס' מגורשת נימא דאינה מגו' כשאר פסולים דאורייתא ועוד דאכתי קשה דמאין יצא לו דאם התנה בע\"פ נמי פסול מדאורייתא נימא דמאי דקאמר שתוקו היינו משום דגזרינן על פה אטו כתב דלפני התורף הוי פסולא דאורייתא לדעתו ז\"ל ועוד איכא לאתמוהי טובא במ\"ש אבל לא שייך למיגזר אטו חוץ דלאחר התורף אפי' חוץ אין פיסולו מדאורייתא אלא מדרבנן ואחר המחילה אשתמיט מיניה מ\"ש רבינו בסמוך דין י\"ו ז\"ל כל המגרש על תנאי שמבטל הגט כגון שהתנה לה שלא תאכל בשר כל ימי חייה או שתהי' מותרת לכל אדם חוץ מפ' או שהתנה עליה שאר תנאים קודם כתיבת התורף אם היה תנאו כתוב בגט וחזר ומחקו הרי זה ספק מגורשת והרי כשכתב או כשהתנה עליה שאר תנאים כתב רבי' קודם כתיבת התורף משמע דעד השתא אפילו בלאחר התורף מיירי וכמ\"ש ה\"ה שם וליכא למימר דקודם כתיב' התורף דכתב רבינו קאי לכולהו דא\"כ קשה דלמאי הלכתא כתב כל המגרש על תנאי שמבטל הגט הא תרוייהו שוין ומאן דכר שמיהו ועוד דא\"כ דינא דמתניתין דקתני כתבו וחזר ומחקו פסול ואוקמא רבא בלאחר התורף אמאי השמיט רבינו ז\"ל אלא ודאי כמ\"ש ה\"ה ז\"ל דבתנאי המבטל הגט אפי' אחר התורף ס\"ל לרבינו ז\"ל דהוי ס' מגורשת הפך מ\"ש מוהרימ\"ט ז\"ל וכיון שכן אזדא לה תי' ז\"ל דמה יענה לדין זה שכתב רבינו דהוי ס' מגורשת: עוד כתב הרב הנז' ועוד מוכח דהוי פיסולא דאורייתא דאי הוי דרבנן דגזרינן ע\"מ אטו חוץ א\"כ בשעת נתינה טפי הו\"ל למיגזר אמר לה על מנת שלא תנשאי לפלוני דפשיט רבינו לעיל דהכל מודים דכשר ולשיטת רבינו כי א\"ל על מנת שלא תנשאי לפלוני ליגזר אטו חוץ כדגזרינן בקודם התורף אלא ע\"כ קודם התורף הוי פיסולא דאורייתא א\"ד וגם בזה דבריו מן המתמיהים שהרי חזינן לר\"ז דס\"ל דרבי גזר ע\"מ בלפני התורף אטו חוץ ומוקי מתניתין דקתני כתבו כו' בחוץ אבל על מנת לא פסול בלאחר התורף ואי כדברי הרב הא מתניתין ע\"כ רבנן היא דאי ר' היכי קתני וחכמים אוסרים ואוקימנא בחוץ אבל ע\"מ שרי ולרבי ניגזור נמי בשעת נתינה ע\"מ אטו חוץ כדגזר בקודם התורף אלא ודאי דבשעת נתינה לא גזרינן וכיון שכן ה\"נ נימא לדעת רבא כדס\"ל לר\"ז סוף דבר שדבריו מרפסן איגרי ועיין במוהריב\"ל ח\"ב סימן ט' וסימן י' ובמוהרימ\"ט צהלון סימן ק\"י ועי\"ש שמה שהביא ראי' להכשיר כשאומר הבעל לסופר לכתוב בלי שום תנאי אע\"ג דאומר לשליח תנהו לו על תנאי ממתני' דמי שאחזו דקתני אם לא באתי כו' אין משם ראיה אלא בתנאי דזמן דכיון דאינו חל אלא לאותו הזמן ובאותו זמן הרי היא מגורשת בלי שום תנאי ולא מיקרי שנשאר לו זכות בגופו של גט דהשתא לא הוי גט כלל וכשיחול לא נשאר לו זכות בגופו של גט משא\"כ בשאר תנאים ועיין במוהרימ\"ט סי' הנז' ובס' מכתב מאליהו שער ח' סי' ל\"ב:"
+            ],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>התנה </b>\n<b> עליו ואמר היום אי את אשתי ולמחר את אשתי אינה מגורשת כו'.</b> כתב הר\"ן ר\"פ האומר וז\"ל גרסינן בירוש' רבי אבהו בשם ר\"י ה\"ז עולה ל' יום כל ל' יום ה\"ז עולה לאחר שלשים יום יוצאה לחולין כו' הרי את מקודשת לי לשלשים יום הרי היא מקודשת כלומר לעולם מה בין הקדש ומה בין אשה מצינו הקדש שיוצא בלא פדיון ולא מצינו אשה יוצאה בלא גט הרי זה גיטך ל' יום אינו גט שאין זה כריתות אמר ר' יצחק בר' אלעזר הדא דתימא מקודשת בשקדשה בכסף אבל קדשה בשטר הואיל ולא למדו קדושי שטר אלא מגרושין מה בגרושין אינה מגורשת אף בקדושין אינו מקודשת וכבר כתבתי בפרק המגרש בבעיא דבעא מיניה רבא מר\"ן היום אי את אשתי מהו דפשטיה בה כיון דפסקה פסקה דמסתברא דהכי קי\"ל ולפי זה אף בקדושי שטר מקודשת לעולם ובירושלמי סברי דאינה מגורשת דלא כפשטין אבל לדברי הרמב\"ם בפ\"ח מהלכות גירושין דאינה מגורשת אף בקדושין אינ' מקודשת כלל עכ\"ד ונמצא א\"כ מדברי הר\"ן דלדעת רבינו אם קדשה בשטר אינה מקודשת דומיא דגירושין דאינ' מגורשת ומאי דפריך בפ\"ד דנדרים דף כ\"ט רב המנונא בפשיטות אלו אמר לאשה היום את אשתי ולמחר א\"א אשתי מי נפקא בלא גט היינו כשקדשה בכסף אבל קדשה בשטר מודה רב המנונא דאינ' מקודשת דומיא דגרושין ולדעת הרא\"ש והחולקים על רבינו וס\"ל בהיום אי את אשתי ולמחר א\"א דמגורשת משום דכיון דפסקה פסקה ה\"ה גבי קדושין אף בשקדשה בשטר מקודשת לעולם משום דכיון דחלו הקדושין בתוך שלשים יום שוב לא פקעי הקדושין בכדי בדבורא בעלמא ועל פי זה אני תמיהא על הרב כנה\"ג חאה\"ע שנדפס מקרוב בסימן ל\"ח שיטה א' שכתב וז\"ל המקדש את האש' ואמר לה הרי את מקודשת לי לשלשים יום ולאחר ל' יום הרי את מותרת לכל אדם יש שנסתפק אי חיילי קדושין ואי חיילי לסוף שלשים יום אי מותרת בלא גט ולע\"ד הדבר פשוט דחיילי קדושין ואם קדשה בתוך שלשים יום לא תפסי בה קדושין ולאחר שלשים יום יוצאה בלא גט ול\"מ למ\"ש בעל ת\"ה הביאו הרב\"י בטור זה סימן קנ\"ז דף רכ\"ו שיש נוהגים להתנות בשעת קדושין שלא תזקק ליבם אם תפול לפניו כו' דלפי הנוהגים כן ה\"ה באומר לאש' ה\"א מקודשת לי לשלשים יום דחיילי קדושין ולאחר ל' יום פקעי קדושין דמ\"ש תנאי שלא תזקק ליבם לתנאי שלא תהא מגורשת לאחר שלשים יום דהא דמהני תנאי שלא תפול ליבם הטעם הוא דכיון דהתנה שאם ימות לא תהא זקוק' ליבם הרי הוא כמו שהתנה שכל זמן שהוא קיים יהיו המעות שנתן לשם קדושין אבל אם ימות יהיו למפרע הקדושין שנתן לשם מתנ' ה\"נ ג\"כ הרי הוא כאומר עד זמן פלוני יהיו המעות לשם קדושין ולכשיעבור זמן פ' יהי' לשם מתנה עכ\"ד ואחרי המחילה אישתמיט מיניה סוגית הגמרא דנדרים ודברי הר\"ן דפרק האומר דנראה בהדי' דדין זה תלוי בפלוגתא דרבוותא דלדעת רבינו אם קדשה בכסף הויא מקו' לעולם משום דלא פקעי קדושין בכדי וכשקדשה בשטר אינה מקודשת דמקשינן הויה ליציאה ולדעת הר\"ן והחולקים על רבינו בין קדשה בשטר או בכסף הויא מקודשת לעולם ומ\"ש הרב ז\"ל דיוצא' בלא גט זה אינו לשום סברא ומה שהביא ראיה מדברי הרב ת\"ה אינה ראיה כלל ולא ידעתי איך השוה הנושאים דין מקדש ע\"ת לדין מקדש לזמן דבשלמא התם כתב הרב דאם ימות אח\"כ שאינה זקוקה ליבם משום דקדשה על תנאי שלא תהא זקוקה ליבם אם תפול לפניו והשתא אם נאמר דיהא זקוקה נמצא דלמפרע נתבטלו הקדושין משעת קדושין דהכי אתני לה דאם ישאר זקוקה שלא יהיו קדושין ולא מקיימא מצות יבום בהכי מש\"ה אמרי' דאינה זקוקה ברם הכא דקדשה לל' יום ואתני ואמר דלאחר שלושים יום לא יהא קדושין מאותה שעה ואילך אז אמרינן כיון דחלו לל' יום שוב לא פקעי קדושין בדבורא בעלמא ופשוט ועיין בחדושי הרשב\"א למס' קדושין שנדפס מקרוב שכתב כדעת הר\"ן דלפי סוגייא דידן אפילו בקדושי שטר מקודשת ודע שמ\"ש הר\"ן בפ' המגרש דתקצ\"ח וז\"ל אבל הרמב\"ם כ' דאינה מגורשת וכן דעת הרי\"ף מדהשמיטה מן ההלכ' ואינו מחוור דמידי ספק מגורשת לא נפקא דאי בעיין לא מפשטא לרב כו' אין כונתו לומר דדעתו ז\"ל נמי הכי הוא דהוי ס' מגורשת אלא כונתו להקשות על הרי\"ף ורבינו דמנ\"ל הך סברא דאינה מגורשת כלל והא כיון דלא קיימא פשיטותא דרבא אם כן נשארה הבעייא בדוכתא והוי ספק מגורשת ושפיר שייך למימר לאפוקי כלומר ולעולם לאפוקי מרבא דפשיטא ליה דמגורשת אלא נשארה הבעיא בדוכתא והוייא ספק מגורשת ומשו\"ה תקון ולעלם אמנם אה\"נ דדעתו ז\"ל דהוייא מגורשת ודאי ומאי דקאמר לאפוקי הוי לשופרא דשטרא והמכריח לנו לומר כן הוא מ\"ש בפרק האומר דכתיבנא לעיל כמובן ומעתה יש לגמגם על מרן ז\"ל בסימן קל\"ז שנראה מדבריו שהבין בדעת הר\"ן דהוי ספק מגורשת ועיין בס' מכתב מאליהו שער ח' סימן ל' ועיין בהרב מש\"ל פ\"ז מהלכות אישות דין י' דפשיטא ליה בדעת הר\"ן דהוי ספק מגורשת ולע\"ד לא כן ידמה ועיין בהרב מוצל מאש סי' ל\"א ובמ\"ש מור\"ם בא\"ה סי' קנ\"ז שנראה סיוע לדברינו ודו\"ק:"
+            ],
+            [],
+            [
+                "<b>הרי </b>\n<b> זה גיטך ע\"מ שלא תלכי לבית אביך כו'.</b> כתב ה\"ה וז\"ל והק' המפר' ע\"מ שלא תלכי לבית אביך לעולם אמאי אין זה כריתות והא קי\"ל כו' ויש מן המפ' החולקים עליו בזה דברייתא לאו בדוקא כו' עיין בהר\"ן פרק המגרש שכ' תי' זה משם אחרים מתרצים דלבית אביך לאו דוקא אלא שאמר לה לבית זה שהיא של אביך יע\"ש וראיתי להרב מש\"ל שהקשה וז\"ל וק\"ל דנהי דבאומר בית זה קי\"ל דאם מת ומכרו אסור מ\"מ הא איכא קולא אחריתי דהיינו לענין אם נפל דאפי' חזר ובנאו מותר בו משום דפנים חדשות באו לכאן וסבור הייתי לומר דשאני הכא דקאמר תרתי בית זה שהוא של אביך וכמ\"ש הר\"ן וה\"ה ז\"ל וכיון שכן אזלינן לחומרא בתרוייהו כו' אך ק' דהר\"ן בפ' השותפין כתב דאם אמרו ביתך זה משום זה אתה תופסו בין לחומרא דמכירה בין לקול' דנפילה והביא ראיה מן הירושלמי וא\"כ ה\"נ בנ\"ד דאמר ע\"מ שלא תלכי לבית זה שהוא של אביך אם נפל נתבטל התנאי ואמאי לא חשיב כריתות וצ\"ע א\"ד ז\"ל ובעניותי לא ידעתי אדק\"ל להרב מחלוקת נפל אמאי ל\"ק ליה בפשיטות לשיט' הר\"ן דס\"ל דהאומר ביתך זה משום זה אתה תופסו וע\"כ ודאי דכונתו לומר דתפסינן לשון אחרון עיקר בין לקולא בין לחומרא ואם כן מינה נשמע דאם אמר קונם בית זה שהוא ביתך שאני נכנס דמשום ביתך אתה תופסו בין לקולא בין לחומרא דהא ודאי אין הפה יכולה לומר דלעולם דתפסינן לשון זה עיקר בין האומר זה בלשון אחרון בין האומרו בלשון ראשון דא\"כ נמצא הלכתא בלא טעמא דמאי אולמיה לשון זה מלשון ביתך וכן מבואר בהדיא ממ\"ש הר\"ן בפ' אין בין המודר דמ\"ב ע\"ב גבי האומר נכסי אלו דהולכין אחר לשון אחרון והביא ראיה מהא דביתך זה שאמרו בירושלמי וכיון שכן תמה על עצמך היכי ניחא ליה להר\"ן קו' בהכי לומר דמיירי באומר לבית זה שהוא של אביך דהא אכתי הקו' במקומה עומדת דתופסין לשון אחרון דשל אביך עיקר בין לקולא בין לחומרא ואם מת או מכרו מותר ליכנס דלאו בית אביה היא. הן אמת דהיא גופא צריכה רבה לידע עיקר טעמו של הר\"ן ז\"ל דס\"ל דמשום זה שהוא לשון אחרון אתה תופסו בין לקולא בין לחומרא דמ\"ש מההיא דהמשכיר בית לחבירו י\"ב דינרים לשנה דינר זהב לחודש דבפרק השואל דקי\"ל התם דספיקא הוי אי תפסינן לשון ראשון או לשון אחרון וכמ\"ש שם הרא\"ש והטור וכל הפוסקים אין גם א' חולק בזה ואם כן ה\"נ היל\"ל דספיקא הוי ואזלינן לחומרא בתרוייהו וכמו שכן הוא דעת הרא\"ש שם בפרק השותפין וכבר ראיתי להרב כהונת עולם בהלכות נדרים סי' רי\"ו שתמה על הר\"ן כן ומה שתירץ הם דברים דחוקים כאשר יראה הרואה ולי אפשר לו' דס\"ל להר\"ן ז\"ל דשאני ההיא דהמשכיר י\"ב דינרים לשנה דלשון אחרון סותר לגמרי ללשון ראשון דכשאתה אומר דינר לחדש אין הפה יכולה לדבר י\"ב דינרים לשנה והילכך מספ\"ל איזה לשון תפסינן עיקר משא\"כ באומר ביתך זה דלשון זה אינו סותר לביתך שהרי לבית זה שפיר קרו ליה אינשי ביתך וזה במשמע זה ביתך דלבית זה קרו ליה נמי ביתך וכיון שכן נמצא דזה פי' דביתך הוא דהילכך תפסינן לשון אחרון עיקר כנ\"ל ומ\"מ קושיא קמייתא אכתי במקומה עומדת דה\"נ נימא דלשון אחרון דשל אביך עיקר בין לחומרא בין לקולא כיון דשל אביך אינו סותר לגמרי בית זה דלבית אביה בית זה נמי קרו ליה אינשי ואשר נראה לי שדעת האחרים שהביא הר\"ן ז\"ל כדעת רבינו שכ' מרן הב\"י י\"ד סימן רי\"ו דס\"ל דהאומר ביתך זה תפסינן לשון ראשון דביתך עיקר בין לקולא בין לחומרא והילכך דכותא נמי באומר קונם לבית זה שהיא ביתך תפסינן לשון ראשון דבית זה עיקר ואם מת או מכרו אסור ומכל מקום אף שהר\"ן חלוק בזה אפילו הכי לא נמנע מלהביא תירוץ זה משום דלפי דעת הר\"ן ז\"ל מצינן למימר דמיירי באומר ע\"מ שלא תלכי לבית אביך זה דלשון אחרון דזה עיקר אך מאי דקשיא לי הוא על הרשב\"א ז\"ל דבפ' המביא תניין דף כ\"ב כתב וז\"ל מסתברא דלאו דוקא נקט לשון זה כו' אלא הכא באומר לה שלא תלכי לבית זה של אביך לעולם כו' יע\"ש ואלו מדברי הרשב\"א בחידושיו לנדרים בפ' אין בין המודר גבי ההיא דנכסי אלו מבואר שדעתו ז\"ל כדעת הר\"ן דתפסינן לשון אחרון עיקר ושמא נאמר דלבית זה שהוא של אביך שכתב הרשב\"א לאו דוקא ואשגרת לישן הוא אלא מיירי באומר ע\"מ שלא תלכי לבית אביך כנ\"ל. עוד כתב הרב הנז' וז\"ל ודע דקושי' זו אינו אלא אליבא דהר\"ן כו' אך אין דין מוסכם דהא איכא הרא\"ש ז\"ל דס\"ל דהאומר ביתך זה נקטינן כחומר' דתרוייהו ולפי\"ז ניחא דלא הוי הכא כריתות ואם תאמר הא הרא\"ש ל\"ק אלא משום דמספ\"ל איזה לשון עיקר ומשום דהוי ס' דאורייתא אזלינן לחומרא וא\"כ לגבי גט היכי פסיק ותנא דלא הוי גט הול\"ל דהויא ס' מגורשת וסבור הייתי לומר דלמ\"ד דס' דאורייתא לחומרי שהוא מן התורה ובהסכמת רוב הפוסקים אפשר דהכא אינה מגו' כלל משום דכיון דמספ\"ל אי תפסינן לשון ראשון או האחרון נמצא דמן התורה אינה יכולה לילך לבית אביה בין אם מכרו לאחר בין אם נפל מספ' ויש לי ראיה לדין זה מאותה שכתב הר\"ן כו' ומ\"מ לבי מהסס הרבה בדין זה דבשלמא ההיא דהר\"ן ז\"ל אליבא דחד מיהא חל הנדר כו' אבל הכא כפי כל הצדדין הוי כריתות דהא לא מספ\"ל אי תפסי' תרוייהו ואם כן הול\"ל דהויא מגורשת ודאית את\"ד יעש\"ב. והנה מ\"ש דלמ\"ד ס' דאורייתא לחומרא מדאורייתא אפשר דהכא אינה מגורשת אשר מבואר מדבריו דלמ\"ד הוי דרבנן ליכא לספוקי כלל דודאי מגורשת ד\"ת לע\"ד אחר המחילה לא כן אנכי עמדי דבנ\"ד ודאי לכ\"ע הוי דאורייתא שהרי דבר ידוע הוא דפלוגת' דרבינו וסיעתיה אי ספיק' דאוריי' לחומרא הוי מדאורייתא או מדרבנן אינו אלא בדליכא חזקה כלל אבל בדאיכא חזקה דהיתירא או דאיסור' לכע' אזלינן בתר חזק' וכמבואר ובא בקונט' ס\"ס להפר\"ח ז\"ל יעש\"ב ובשאר הפוסקים ז\"ל הלא בספרתם וא\"כ נחזי אנן בנ\"ד ודאי דאית חזקה דאיסורא שהרי באומר קונם ביתך זה כל זמן שלא מת או שנפל הבית ודאי איסורא הוא וליכא לספוקי בה כלל וכי מת או נפל הוא דמספ\"ל אי מותר ליכנס בה או לאו הילכך אית לן למימר דאוקי אחזקת איסור דמעיקרא ומן התורה ודאי אסור ליכנס בה. גם מאי דפשיטא ליה להרב ז\"ל דאי אין איסורו אלא מדרבנן הוי ודאי מגורשת דבר תורה כיון דמן התורה מותרת לילך נמצא דמדאורייתא הוה ליה דבר הכורת בינו לבינה ואף שמדרבנן מיהו אסורה לילך ונמצא דאכתי אגידא ביה כל ימיה מחמת תנאו מ\"מ מן התורה מיהא כורת בינו לבינה הוא לא כן ידמה לע\"ד אלא כל שמחמת תנאו אסורה לילך אע\"פ שאין איסורו אלא מדרבנן אינו גט כלל ד\"ת דכיון שהקפידה תורה דבשעת נתינת הגט יהיה דבר כורת בינו לבינה והשתא מיהא מכח גזירת רז\"ל אגידא ביה כל ימיה נמצא דאין כאן דבר הכורת בינו לבינ' ודוגמא לדבר ראה תראה בהרב מחנה אפרים ה' קנין משיכה סימן ב' יעש\"ב ויש לי ראיה ברורה לזה מאותה ששנינו בפרק המגרש דף פ\"ה הרי את מותרת לכל אדם אלא לאבא ולאביך כו' לעבד ולנכרי ה\"ז גט כשר ופרש\"י שם כו' והשתא קשה לדעת רבינו ז\"ל דס\"ל דאיסור ישראלית לעבד אינו אלא מדרבנן וכמ\"ש הרדב\"ז ז\"ל בתשובה ח\"א סימן קפ\"ח ועיין בהרב כנה\"ג חא\"ה סימן ד' בהגהת הטור אות ח' יע\"ש תקשי לן דהיכי קתני מתני' הרי זה גט הא מדאורייתא גט בטל הוא דשיורא הוי כיון דאי לא הוה משייר לעבד היתה מותרת להנשא להן דרך אישות והאי משום איסור אישות שבה אסורה להנשא לו מדאורייתא והרי בחייבי לאוין דמדאורייתא אסורה להנשא להן שלא מחמת תנאו אפי\"ה חשיב שיור מטעמא כיון דחייבי לאוין תפסי קידושין ולהאי לא תפסי קדושין מחמת אישות שבה ק\"ו הדברים בעבד דחשיב שיור כיון דישראלית לעבד מותרת להינשא לו ד\"ת ולהאי אסורה מחמת אישות שבה אלא ע\"כ לומר דאע\"ג דמן התורה ישראלית לעבד שרי אפילו הכי כיון דחכמים אסרו לא חשיב שיורא ונמצא גט כשר מן התורה דמה שהקפידה תורה הוא דבכל עת וזמן נתינת הגט שיהא דבר הכורת בינו לבינה והשתא מיהא לעת כזאת כורת בינו לבינה הוא מכח גזירת רז\"ל ולא זו בלבד לדעת רבינו צריכים אנו למ\"ש אלא לכ\"ע נמי דינא הכי ואמינא לה מההיא דאבעיא לן התם חוץ מזנותיך מהו בנשואין הא לא שייר א\"ד שייר בביאה א\"ל תניתו' לאבא ולאביך במאי אלימא בנשואין אבא ואביך בני נשואין נינהו אלא לאו בזנות והשתא קשה למאי דס\"ד השתא דאלו לאבא ולאביך דקתני מתני' שלא תבעלי בזנות קאמר אם כן כי קתני מתני' נמי לעבד ולנכרי בזנות נמי הוא דקאמר דאי בנשואין עבד ונכרי בני נשואין נינהו כדפריך אחלוקת אבא ואביך וכיון שכן היכי קתני מתני' דהגט כשר הא מדאורייתא ישראלית לגוי דרך זנות מישרא שרי דב\"ד של שם גזרו עליו דמן התורה לא אסירא רק דרך חתנות וא\"כ מן התורה אין זה דבר הכורת בינו לבינה אלא משמע ודאי דכיון דהשתא מיהא בלא\"ה אסור' מכח גזירת רז\"ל שפיר קרינן ביה דבר הכורת בינו לבינה ואם כן אף אנו נאמר דכי היכי דבמידי דמדאורייתא חשיב שיורא עבדינן עיקר אדרבנן ולא חשיב שיורא ושרינן אשת איש לעלמא ה\"נ אית לן למימר במידי דמדאורייתא חשיב דבר הכורת בינו לבינה ומכח איסור רז\"ל לא חשיבא דבר הכורת עבדינן עיקר אדרבנן דלעת כזאת מכח גזירת רז\"ל כל ימיה אגידא ביה ומעתה מ\"ש הרב הנזכר דכיון דלכל הצדדין הוי כריתות כיון דלא מספ\"ל אי תפסי' תרוייהו הול\"ל דהויא מגורשת ודאי' נראה דליתא דכיון דהשתא מיהא מדרבנן אסורה בתרוייהו לא חשיבא כריתות כנ\"ל: האמנם מצאתי להרשב\"א ז\"ל דברים סותרים למ\"ש שכתב בפרק המגרש דפ\"ג ד\"ה אלא בע\"מ וז\"ל ואפילו אמר לה נמי הרי את מותרת לכל אדם ע\"מ שלא תנשאי לפלוני מכאן ועד שלשים יום אין זה כריתות מה\"ט נמי דילמא מיית האי דנשאת לו בתוך ל' יום כו' ואע\"ג דהכא בלא תנאו אסורה לינשא עד שלשה חדשים כו' ואם כן נמצא שאין תנאו מבטל כלום מ\"מ ד\"ת מותרת לינשא מיד כו' וכיון שכן אין זה כריתות האמור בתו' את\"ד הנה מבואר שדעתו ז\"ל דעבדינן עיקר אדאורייתא ולא אדרבנן וכפי דבריו ז\"ל לא ידעתי מה יענה לההיא דחוץ מזנותיך וצ\"ע ועיין בתשו' מוהרימ\"ט ח\"א סימן ן' שנראה ג\"כ סותר למ\"ש וכפי מ\"ש מהר\"י אבועאלפייא ז\"ל הן דברים מצודקי' עוד כתב הרב הנזכר וז\"ל ודע שראיתי להרשב\"א ז\"ל בפ\"ב דגיטין שהקשה דאפשר דנפל הבית בחייה ותירץ דשמא מיתה שכיח אבל נפילה לא שכיח ולא חיישי' אי נמי יש לומר דאע\"פ שנסתר הבית לא אמרינן בכי הא נפל אזדא כו' והנה אליבא דהר\"ן אפשר לתרץ התירוץ הראשון דלנפילה לא חיישינן דלא שכיח כו' אך קשה דאם הר\"ן ז\"ל סבירא ליה כתירוץ קמא דמילתא דלא שכיח אם כן מה הוקשה לו לתי' התוספות שתירץ דכל יוצאי חלציו קרויים בית אביו דאכתי אפשר דימותו כל זרעו והוי כריתות אימא דמיתת כל זרעו הוי מילתא דלא שכיח ובהדיא אמרינן בפ\"ק דיומא דלמיתה דחד חיישינן למיתה דתרי לא חיישינן משום דהוי מילתא דלא שכיח באופן שדברי הר\"ן צ\"ע א\"ד והיא קושיא חזקה ולפי חומר הנושא נראה לי ליישב דס\"ל להר\"ן דע\"כ לא אמרינן דהאומר ע\"מ שלא תשתי יין כל ימי חיי פ' ה\"ז כריתות מטעמא דילמא מיית אלא דוקא בתולה הדבר בחיי חבירו דכיון דסוף האדם למות הו\"ל כאלו נתן קצבה לדבר ובהדיא כתב הטור סי' קמ\"ג דהאומר ע\"מ שלא תנשאי לפ' עד זמן פל' אפי' נתן זמן הרבה לדבר יותר ממה שהוא חיי האדם כל שהוא דבר קצוב ש\"ד ודכותה נמי באומר כל ימי חיי פל' כיון שסופו למות הו\"ל כאלו נתן קצבה לדבר והילכך אמרינן דכיון דלמיתה קאי ודילמא מיית בחייה הוי כריתו' משא\"כ באומר ע\"מ שלא תלכי לבית זה דלאו לנפילה קאי שהרי אפשר שלא יפול כל ימי עולם ומשום דאיכא לספוקי באפשר שיפול לא חשיבא כריתות ובהכי ניחא לי הא דתניא בתוספתא הביאה הרשב\"א פרק המגרש ע\"מ שלא תעלי באילן זה ע\"מ שלא תעלי בכותל זה נקצץ האילן ונסתר הכותל הרי זה גט וקשה טובא דלמה זה קתני בתוספתא נקצץ האילן כו' הא אפי' לא נקצץ ונסתר הכותל נמי הוי גט כיון דאפשר שיפול דומיא דע\"מ שלא תשתי יין כל ימי פלוני דהרי זה גט מיד מטעמא דדילמא מאית אכן כפי מ\"ש הנה נכון דהכא שאני דלאו לנפילה קאי דאפשר שלא יפול כל ימי עולם והילכך לא הוי גט אלא עד שיפול דבההיא שעתא מיהא אכתי לא אגידה ביה ובהכי ניחא לי דברי התוס' שתי' לקו' הלזו דשאני האומר ע\"מ שלא תלכי לבית אביך דכל יוצאי חלציו קרויים בית אביה וקשה להו לרבוותא ז\"ל לתי' הלזו דהתינח שתי' לחלוקת מת אכן לחלוקת מכר דקי\"ל דמותר אכתי במקומה עומדת אכן כפי מ\"ש הנה נכון דמחלוקת מכר לא ק\"ל מעיקרא כיון דלאו למכירה קאי ולא דמי למיתה כמ\"ש עיין בהרב ש\"ך י\"ד סימן רי\"ו ס\"ק [י\"ב] יע\"ש ודוק: עוד כתב הרב הנזכר וז\"ל ודע שדין זה של הרשב\"א שכתב דאף באומר בית זה אם נפל אסור הוא דין מחודש ולא ראיתי לשום אחד מהראשונים שיאמר כן ואני תמיה בדין זה מהירושלמי שהביא הר\"ן דמוכח מינה דבבית זה אם נפל מותר שוב ראיתי להרב ב\"ח שכתב דאליבא דהרא\"ש והטור אף באומר בית זה אם נפל אסור ופירש הירושלמי כפי הנחה זו כו' ואם כן ליכא תיובתא להרשב\"א מהירושלמי א\"ד יע\"ש ודבריו תמוהים בעיני שהרי מדברי הב\"ח מבואר שלדעת הרא\"ש והטור דס\"ל דאף באומר בית זה אם נפל אסור הוא משום דאינהו מפרשי הירושלמי דתרתי קמבעייא ליה היכא דאמר ביתך זה משום מה אתה תופסו משום ביתך או משום זה ונ\"מ לענין מת או מכרו והא קא מבעייא ליה אם נפל ובנאו אזדא ליה בין באומר ביתך בין באומר זה ופשיט ליה מברייתא דהאומר תנו בית חתנות לבני ונפל יורשים חייבים לבנותו דבין באומר ביתך בין באומר בית זה לא אמרי' נפל ובני אזדא ליה ומשום דהרא\"ש לא גריס בירושלמי כדגריס הר\"ן ז\"ל בסיפא דברייתא תנו בית זה לבני ונפל אין חייבין לבנות את\"ד יעש\"ב ואלו הרשב\"א ז\"ל בחדושיו לנדרים פרק השותפין הביא גירסת הירושלמי כגירסת הר\"ן דגריס בסיפא דברייתא תנו בית זה כו' גם בפרק אין בין המודר דף הנזכר כתב ובירוש' אבעיא לן באומר ביתך זה משום מה אתה תופסו ומסקנא משום זה אתה תופסו כדברי הר\"ן ומבואר הוא שלפי זה הוא מפרש שאין כאן אלא בעייא א' ומ\"ש בירוש' נפל ובני אזדא ליה היינו לצד דקאמר משום זה אתה תופסו וכמו שביאר זה באורך מרן הב\"י ז\"ל שם וא\"כ תימה על עצמך איך הפה יכולה לדבר שהרשב\"א מפרש הירושלמי כפירוש הרא\"ש וצ\"ע: וראיתי למו\"ה בספר לשון למודים הלכות נדרים סי' קי\"ט שהק' לקושית התוס' הלזו משם ראיתי מקשים דמאי קו' דאף ע\"ג דהאומר קונם לביתך שאני נכנס אם מת או מכרו מותר הכא שאני כיון דאמר לעולם הוי לאחר מיתה וכמ\"ש התוס' עצמם ריש פרק הכותב ד\"ה הו\"א עד עולם אפירות קאי ור\"ל בין בחייה בין במותה ודחו פירש\"י שם שכתב שנה או שנתים יע\"ש מה שתי' והנה לדעת מוהריב\"ל ז\"ל ח\"א סי' [ק\"כ] שכ' דהאומר ע\"מ שלא תשתי יין סתם הרי זה גט משום דסתמו יום אחד משמע וכמו שצדד שם באורך וכן הוא דעת הר\"ש בן הרשב\"ץ כמ\"ש בסמוך נראה דלק\"מ דהתם גבי עד עולם לישנא יתירא דעד עולם ע\"כ לטפויי לאחר מיתה הוא דאתא דאי בחייה דוקא בלא עד עולם נמי אינו אוכל פירות כל ימי חייה כדקתני מתניתין דהתם משא\"כ הכא דלעולם אצטריך לגופיה דאי הוה קאמר ע\"מ שלא תלכי לבית אביך סתם לא היתה אסורה אלא יום א' בלבד להכי אמר לעולם אבל לאחר מיתת אביה מנ\"ל לטפויי ואפילו נאמר דס\"ל להתוס' ז\"ל כדעת ה\"ה שאכתוב בסמוך דכל שהתנאי הוא בשב וא\"ת סתמו לעולם משמע לכ\"ע י\"ל דלא ניחא להו בהכי משום דא\"כ כי קתני סיפא כל שלשים יום הרי זה כרי' לישמועינן רבותא אפילו בדאמר סתמא דבשלמא לתירוץ שתירץ דשאני הכא דקאמר בית אביך דכל יוצאי חלציו כו' אין להקשות אדתני סיפא באומר שלשים יום לישמועינן באומר ע\"מ שלא תלכי לבית פלוני לעולם דאיכא למימר דכולה בדידה קמיירי אכן אם נאמר דשאני הכא דאמר לעולם קשה דליפלוג וליתני בדידה ושוב ראיתי להרב החידושין זכרונו לברכה שם שתירץ כן והוקשה לו מסיפא כמ\"ש יע\"ש מה שתי' ודוק ועיין בתוספות ריש פ\"ג דתמורה ד\"ה לא מבעייא שכתבו דלישנא דשטרא דייק טפי מלשון המשנה יע\"ש:<br><b> ודע </b> שהתוספות בערובין דט\"ו ע\"ב ד\"ה ע\"מ הקשה כקושיתם דפרק המביא תניין וראיתי שם בדפוס אמשטרדם שנדפסו בשנת התע\"ו בראש הספר הובא שם תי' משם תוספות ישנים על הגליון וז\"ל ושמא דאפילו הכי אין זה כריתות כיון דבשעת גירושין אינו יודע שימות אביה קודם עכ\"ד ויש לתמוה עליהן מסוגיא דפרק המגרש דפ\"ג דאמרינן התם אמר רבא הרי זה גיטך על מנת שלא תשתי יין כל ימי חיי פלוני הרי זה כריתות ומפרשינן טעמא דילמא מאית ומקיים תנאה ואם כן ה\"נ נימא כיון דבשעת גירושין אינו יודע שימות אותו פלוני קודם אין זה כריתות דומיא דהתם וצ\"ע: כתב הרב מש\"ל ז\"ל וז\"ל ונראה דה\"ה במתנה בקיום מעשה כגון האומר הרי זה גיטך ע\"מ שתדורי בבית זה לעולם דאינו גט משום דכל ימיה אגידה ביה יע\"ש ועיין בתוס' פרק מי שאחזו דע\"ה ע\"ב ד\"ה מת הבן שכתבו כן בהדיא והנראה דאשתמיט מיניה מדלא הזכירו על דל שפתיו ובאומר ע\"מ שלא תשתי יין או שלא תלכי לבית אביך סתם ולא הזכיר לעולם הנה הרב מוהריב\"ל ז\"ל ח\"א דף קמ\"ד כתב דלרב אשי דס\"ל גבי האומר על מנת שתשמשי את אבא שתניקי את בני דכל סתם כמפרש יום א' דמי כ\"ש בע\"מ שלא תשתי יין דסתם כמפרש יום א' דמי ולצעורה קא מכוין והא צערה יעש\"ב וראיתי להרב בעל מכתב מאליהו שער ח' סימן כ\"ד דתהי עלה ממ\"ש רבינו בסמוך הרי זה גיטך ע\"מ שלא תנשאי לפלוני אינו גט הא למה זה דומה לאומר ע\"מ שלא תלכי לבית אביך כו' הרי שדימה אומר ע\"מ שלא תנשאי סתם לאומר ע\"מ שלא תלכי לבית אביך לעולם דכל סתם כמפרש לעולם דמי יע\"ש ולע\"ד נראה דלא דמי דשניי' ההיא דע\"מ שלא תשתי יין דכל יום ויום יכולה לשתות ואיכא למימר דכי אמר לה שלא תשתי יין אשתי' דיום א' קאמר דלצעור' קמכוין והא צער' משא\"כ גבי ע\"מ שלא תנשאי לפלוני דלא שייכא כלל דאטו בכל יום ויום יכולה לינשא לאותו פ' כי היכי דנימא כי אמר לה ע\"מ שלא תנשאי יום א' קא' דנשואין לא שייכי ביומי' אלא בפע' בפע' הילכך כי אמר שלא תנשא לעולם משמע אמנם הדבר הק' לי מהתו' שכתב הרשב\"א בפ' המגרש דקתני ע\"מ שלא תעלי באילן זה ע\"מ שלא תעלי בכותל זה נקצץ האילן כו' ה\"ז גט הרי דאע\"ג דהתנה סתם ולצעורה קמכוין אפי\"ה קתני דבאומר סתם לעולם משמע וכן הביאה הרשב\"א ז\"ל בתשו' והרשב\"א ז\"ל בחדושיו וכן הוא בכל הדפוסים אשר חפשתי ומ\"ש הטור סימן קמ\"ג ובתוספתא איתא בהדיא ע\"מ שלא תעלי באילן זה לעולם אשגרת לישן הוא ומשום דלא נ\"מ מידי לענין דינא לא דק בלישניה ובר מן דין מה שהשוה הנושאים הא דע\"מ שלא תלכי לבית אביך לההיא דע\"מ שתשמשי את אבא רב המרחק ביניהם דשאני תנאי דקום עשה מתנאי דשב וא\"ת כמ\"ש הרב מכתב מאליהו וכ\"כ בפי' ה\"ה בפ\"ז מה' אישות והביא דבריו מרן הב\"י ז\"ל סי' ל\"ז יע\"שב אחר זמן רב נדפסו תשו' הר\"ש בן הרשב\"ץ וראיתי לו שם בסימן שפ\"ג וז\"ל וכל זה הוא אפי' אמ\"ל שלא תנשאי לעולם אבל בסתם יש לעיין מה דינו ואע\"פ שהרמב\"ם ז\"ל כתב סתם ולא אמר לעולם מ\"מ נראה שהוא ז\"ל לא דבר אלא בשאמר לעולם ודבר הלמד מענינו כו' ואין לחלק בין תנאי שהוא בשב וא\"ת לתנאי דקום עשה כו' ואם איתא לא הוה שתיק תלמודא מיניה ודברי הרמב\"ם אינם מכריעין את\"ד הנה מבואר שדעתו כדעת מוהריב\"ל ואפי' בע\"מ שלא תנשאי לפ' סתם ס\"ל דיום א' דוקא קא' הפך ממ\"ש ולמעשה ודאי יש לחוש לדעתם כנ\"ל: עוד כתב ה\"ה ז\"ל ודעת הרמב\"ן והרשב\"א ז\"ל הוא כדברי המפרשים האחרים ואמרו שע\"מ שלא תנשאי לפלו' ה\"ז כריתות וכדין המתנה כל ימי חיי פ' או כל זמן פ' דלכ\"ע הוי כריתות כו' הנה ממ\"ש ה\"ה דהאומר ע\"מ שלא תנשאי לפלוני הו\"ל כדין המתנה כל ימי חיי פלוני נראה ברור דבאומר לה ה\"ז גיטך ע\"מ שלא תנשאי לכל העולם אלא לפ' דלכ\"ע אינו גט כלל ואפילו לדעת הרמב\"ן והרשב\"א דדוקא באומר שלא תנשאי לפלוני איכא למימר דילמא מיית ולא אגידא ביה כלל אבל באוסרה לכ\"ע ואינו מתירה אלא לאחד ודאי ליכא למימר דילמא מייתי כ\"ע וגדולה מזו נראה דלפי מה שתי' הרשב\"א ז\"ל לקו' התוספות והמפרשים ז\"ל לההיא דע\"מ שלא תלכי לבית אביך דמיירי באומר לבית זה ואע\"ג דאפשר דנפל הבית לנפילה דלא שכיח לא חיישינן כו' יע\"ש ל\"מ באוסרה לכ\"ע ואינו מתירה אלא לאדם אחד דלא הוי גט כלל אלא אפילו באומר ע\"מ שלא תנשאי לפלוני ולפל' אינו גט משום דמיתה דתרי הוי מילתא דלא שכיח ולא חיישי' כדאיתא פ\"ק דיומא ואפילו למה שנראה מדברי הר\"ן ז\"ל דאפילו למיתה דכל זרעו דלא שכיח חיישינן ולא מקרי אגידא ביה וכמ\"ש לעיל משם הרב מש\"ל ז\"ל מ\"מ באוסרה לכ\"ע הא ודאי אין הפה יכול לדבר דילמא מייתי כ\"ע ונמצא א\"כ דכל ימיה אגידא ביה ולא מקרי דבר הכורת בינו לבינה וראיתי להרשב\"א ז\"ל בחי' פרק המגרש אמאי דאמרי' התם ולמאי דאוקימנא בחוץ מ\"ט דר\"א אמר קרא והיתה לאיש אחר אפילו לא התירה אלא לאיש אחד כתב וז\"ל מהכא משמע דלר\"א אפי' אמר לה ה\"ז גיטך ולכל אי את מותרת אלא לאדם אחד ה\"ז מגורשת א\"ד ולכאורה נראה שיש להוכיח מדבריו הפך ממ\"ש דכיון דלר\"א אפילו באוסרה לכ\"ע ומתירה לאדם אחד ה\"ז גט א\"כ מינה נשמע באומר ע\"מ דמדר\"א בחוץ נשמא לרבנן בע\"מ: ואולם אחר העיון נראה דלא דמי כלל וע\"מ לרבנן גריעא טפי מחוץ לר\"א ואמינא לה מילתא בטעמא דבחוץ לר\"א שאני כיון דלא אגידא ביה כל ימיה דאם עברה ונשאת לאיש אחר דעלמא לא נתבטל הגט כלל ומותרת היא לינשא אחר כך למאן דשרי לה שהרי אין כאן תנאי אלא שיורי קא משייר דלכ\"ע תהיה באיסור אשת איש כמקדם ואותו פ' יחול עליה שם גירושין והילכך כי עברה ונשאת לאיניש דעלמא אכתי הגט במקומו עומד למאן דשרי לה ונמצא דלגבי דידיה דבר הכורת בינו לבינה מקרי והתורה אמרה דגט ע\"י שיור הוי גט מה שא\"כ בע\"מ לרבנן כיון דתנאה הוי דאם עברה ונשאת לאיניש דעלמא נמצא הגט בטל למפרע ואפילו למאן דשרי לה אם כן לא קרינן דבר הכורת בינו לבינה דכל ימיה אגידא ביה שמא תנשא לאיניש דעלמא ולומר דילמא מייתי כ\"ע הא ודאי ליכא למימר וזה פשוט אצלי כביעתא בכותחא ויש סעד למ\"ש ממ\"ש הרשב\"א ז\"ל שם באותו פ' לדחות ס' רבינו ז\"ל דס\"ל דבאומר ע\"מ שלא תנשאי לפלו' לעולם לא הוי גט וז\"ל ועוד מדאמרינן בריש פרקין בחוץ הוא דפליגי רבנן עליה אבל בע\"מ מודו ליה משמע דע\"מ דומיא דחוץ שהיא אסורה לו לעולם קתני וכגון דאמר ע\"מ שלא תנשאי לפ' לעולם ואפ\"ה קאמר דמגורשת עכ\"ד ויש לדקדק דאמאי הוצרך להוכיח דבע\"מ שלא תנשאי לפ' לעולם ה\"ז גט ממאי דקאמר בגמרא אבל בע\"מ מודו ליה דמשמע דעל מנת דומיא דחוץ והי\"ל להוכיח בפשיטות ממאי דס\"ל לר\"א דבחוץ אפילו שהיא אסורה לו לעולם ה\"ז גט דמדר\"א דשרי בחוץ אפילו באוסרה לעולם נשמע לרבנן דע\"מ לרבנן כחוץ לר\"א אלא מבואר דס\"ל דמהא ליכא למשמע דע\"מ לרבנן גריעא טפי וכדבר האמור ומש\"ה לא ק\"ל אלא מלישנא דתלמודא דקאמר בחוץ הוא דפליגי אבל בע\"מ מודו דמשמע דאפילו באומר ע\"מ שלא תנשאי לעולם דומיא דחוץ:<br><b> ואין </b> להקשות לפי מ\"ש דבאומר שלא תנשאי לכל העולם אלא לפלוני דלכ\"ע אינו גט כלל א\"כ אדקשיא ליה להרשב\"א לדעת רבינו מטעמא דע\"מ דומיא דחוץ תקשי ליה לדידי' דכיון דבחוץ לר\"א אפילו אינו מתירה אלא לאדם אחד הוי גט היכי קאמר בגמרא אבל בע\"מ מודו דמשמע דומיא דחוץ אלא ע\"כ לומר דלאו דומיא דחוץ ממש קאמר אלא הא כדאיתי' והא כדאי' דבחוץ לר\"א אפי' באוסרה לכל העולם ובע\"מ לרבנן במתירה לכל אדם ואוסרה לאדם אחד וא\"כ אף אנו נאמר לדעת רבי' ז\"ל דע\"מ לאו דומיא דחוץ ממש קאמר אלא בחוץ אפי' לעולם שרי לר\"א ובע\"מ דוקא באוסרה לזמן שרו לה רבנן אבל בלעולם אפילו לרבנן לא הוי גט הא ל\"ק כלל משום דאע\"ג דלר\"א אפי' באוסרה לכל אדם ומתירה לאדם אחד דינא הכי כדנפקא לן מקרא דוהיתה לאיש אחר מ\"מ מתני' לא קתני אלא באוסרה לאדם אחד ואם כן כי קאמר תלמודא אבל בע\"מ מודו אדינא דמתני' קאי ושפיר הוי דומיא דחוץ אבל לדעת רבינו ז\"ל ק\"ל שפיר כנ\"ל פשוט: ואמנם מצאתי להרשב\"ץ בתשובה ח\"א סימן ד' שנשאל אם יכול לגרשה ולאוסרה על הרבה בני אדם והשיב וז\"ל מסתברא לי שיכול לאסור דהא ר\"א דשרי בחוץ בעי בגמ' מ\"ט ואמרינן אמר קרא והיתה לאיש אחר אפילו לא התירה אלא לאיש אחד כו' ומדר\"א בחוץ נשמע לרבנן בע\"מ מכ\"ש דטפי עדיף ע\"מ לרבנן מחוץ לר\"א דחוץ הוי שיורא ולא ע\"מ את\"ד יע\"ש: הנה נראה מדבריו שדבריו ז\"ל סותרים למ\"ש ואולם המעיין בדבריו ז\"ל יראה שאין סתירה למ\"ש שדבריו ז\"ל הם דוקא באוסרה לכל העולם עד זמן פ' וכמו שכתוב בשאלה אם יכול לאוסרה על הרבה בני אדם עד זמן ך' שנה או יותר דהשתא משום טעמא דכל ימיה אגידא ביה ליכא כל שנתן קצבה לדבר אלא דקא מספ\"ל דכיון דאסרה להרבה בני אדם חשיב כמו שיור ובשיור אפילו שיירה לזמן לא הוי גט כמבואר מדברי הרשב\"א ז\"ל בפרק המגרש ומדברי הריטב\"א בפ\"ק דקדושין ואהא השיב הרב ז\"ל דמדר\"א בחוץ נשמע לרבנן במכ\"ש וזה מבואר ממ\"ש שם סמוך ונראה וז\"ל וכיון דבחוץ לר\"א לא הוי שיור בגט היכא דשייר אפילו חד כ\"ש בע\"מ לרבנן דלא הוי שיורא כו' הנה מבואר דמטעם שיורא הוא דהוה קא מספ\"ל וכמ\"ש: אמנם באומר ע\"מ שלא תנשאי לעולם אלא לפ' לכ\"ע ודאי דאינו גט מטעמא דכל ימיה אגידה ואחר כותבי כל זה מצאתי למוהר\"ש חסון ז\"ל סי' ע\"ט דפ\"ג ומתוך דבריו ז\"ל נראה שנשאל על נדון זה שאמר ע\"מ שלא תנשאי אלא לפ' וכתב הרב ז\"ל שדבר זה במחלוקת הוא שנוי אי ע\"מ הוי שיור או לא כמ\"ש הר\"ן וכתב עוד וז\"ל ואין לחלק בין כשמתירה לכ\"ע ואוסרה לפ' ובין כשאוסרה לכ\"ע ומתירה לפלוני והביא ראיה מדברי הרשב\"א ז\"ל שכתבנו לעיל ומבואר מדבריו שנדון שלו היה שאסרה על כל העולם כל ימי חייה ממה שהביא אח\"כ בסי' ק\"ג סברת רבינו ז\"ל כמו שיע\"ש והם דברים תמוהים ומ\"ש הוא אמת ויציב כנ\"ל וראיתי להריטב\"א ז\"ל בחדושי גיטין כ\"י שכתב בפ' המגרש וז\"ל ע\"מ שלא תשתי יין לעולם דאגידא ביה כל ימי חייה אין זה כריתות וה\"ה נמי דר\"א מודה בהא דאין זה כריתות אע\"פ שחולק בחוץ דשאני התם דאי מיית ההוא גברא שוב אינה מעכב' כלל בשבילו משא\"כ הכא שהיא אגידא ביה לעולם כו' וכ' עוד וה\"ה למאן דשרי בע\"מ שלא תנשאי לפל' לעולם דה\"ז כריתות דהו\"ל כאלו אמר כל ימי חיי פלוני ושלא כדברי הרמב\"ם תדע שהוא כן דהא ודאי ע\"מ כחוץ ובחוץ לעולם משמע ואפ\"ה קא שרי ר\"א משום דאפשר דמיית והויא שעה דקיימא בלא תנאי ע\"מ למאן דשרי נמי דכוותה היא עכ\"ד אשר מבואר מדבריו דטעמא דר\"א דשרי בחוץ הוא משום דילמא מיית ולפ\"ז באומר ה\"ז גיטך ואסורה את לכל אדם אלא לפלוני לפי' ר\"א לא הוי גט שהרי ליכא למימר דילמא מייתי כ\"ע והוא תימא שהרי מקרא דוהיתה לאיש אחר ילפינן לה דאפי' לא התירה אלא לאיש א' הוי גט וכמ\"ש הרשב\"א וכ\"כ הוא ז\"ל שם כדברי הרשב\"א והוא פלאי וצ\"ע:"
+            ],
+            [
+                "<b>הרי </b>\n<b> זה גיטך ע\"מ שלא תנשאי לפלוני אינו גט כו' אבל אמר לה ע\"מ שלא תנשאי עד ן' שנה ה\"ז גט כו'.</b> זה דעת רבינו דס\"ל דבחוץ הוא דפליגי ר\"א ורבנן אבל בע\"מ מודו דתנאה הוי וכן הוא דעת הרי\"ף ז\"ל האמנם הרמב\"ן והר\"ן ס\"ל דאף בע\"מ פליגי רבנן וס\"ל דשיורא הוי ולדבריהם ז\"ל אין תקנה לתת גט ע\"י תנאי זה וראיתי להרב מוצל מאש סי' ס\"ז שיצא לדון בדבר חדש וכתב דיש תקנה בדבר לתת הגט על ידי שליח הולכה ויעשה התנאי לשליח שיהיה שליח הולכה ע\"מ שלא תנשא לפ' והגט הוא גט כריתות בלתי שום שיור רק שהשליח יודיע לאשה שאין שליחותו אלא ע\"מ שלא תנשא לפ' ואם תנשא לפ' בטל שליחותו ואם כן אין כאן שיור בגט ואם תנשא לפלוני הגט לא נתבטל ויכול לחזור וליתנו לה אלא שנתבטל השליחות והאריך בדבר וזה הלכה העלה דשפיר אריך למיעבד הכי יע\"ש ולפי קוצר דעתי הלכה זו מקופחת ויש לפקפק בה טובא ואמינא לה ממ\"ש התוס' ביבמות דף י' ד\"ה שהקשו ללוי דתני פלוגתא ליתני אשת איש דפוטרת צרתה כגון דאמר לה ה\"ז גיטך ע\"מ שלא תנשאי לפלוני דפליגי בהמגרש ר\"א ורבנן דלר\"א הוי גט ואסורה לפ' ואם נשאת לאחר ומת פוטרת צרתה והאריכו בקו' זו ותי' דאע\"ג דלוי תני פלוגתא ובפלוגתא קמיירי לא תני אלא פלוגתא דס\"ל לתנא דמתניתין כותיה כו' יע\"ש וכ\"כ בפ' המגרש והשתא לפי דברי הרב מוצל מאש דבעושה התנאי בשליחות לכ\"ע ש\"ד א\"כ אכתי תקשי להו קושייתם אתנא דמתניתין ואליבא דכולי עלמא בשהתנה ע\"י שליח גם בס\"ד כתבו דבירוש' פ' המגרש פריך לה דלתני ט\"ז נשים כר\"א כו' ולפי דברי הרב ז\"ל הי\"ל להירוש' להק' אליבא דרבנן ובמתנה בשליחות תו ק\"ל דלפי דבריו ז\"ל נראה דבאומר ה\"ז גיטך ע\"מ שלא תשתי יין לעולם דס\"ל דאין זה כריתות ה\"נ דיש תקנה לתת את הגט ע\"י שליח הולכה ויעשה התנאי בשליחות ושפיר קרינן ביה דבר הכורת כיון דאין כאן תנאי בגט ואם תשתה יין הגט לא נתבטל ויכול לחזור וליתנו לה אלא שנתבטל השליחות ש\"ד דומיא דעל מנת שלא תנשאי דבחדא מחתא ממעטינן להו מטעמא דאין זה כריתות וכיון שכן קשה טובא מההיא דגרסי' פ\"ק דיומא די\"ג אמתני' דקתני אף אשה אחרת מתקנין לו ואוקימנא לה דכניס לה ומגרש לה על תנאי ופרכינן לו טובא ואמרי אלא דאמר לה ע\"מ שתמותי מתה הא קיימא הך מתה הך קיימא הא ופרכינן ודילמא לא מתה ולא חדא מינייהו והו\"ל ב' בתים ועוד כה\"ג מי הוי גט והאמר רבא הרי זה גיטך ע\"מ שלא תשתי יין כל ימי חייכי אין זה כריתות והשתא לפי דבריו ז\"ל קשה דאמאי לא משני דמגרש לה ע\"י שליח ועושה התנאי לשליח שיהי' שליח הולכה ע\"מ שתמות היא וליכא למימר כיון דאכתי קשיא לן אידך דילמא לא מתה ולא חדא מינייהו והו\"ל ב' בתיי משום הכי לא חש תלמודא לשנויי לה בהכי דהא ליתא דאם איתא כדמסיק תלמודא התם דמגרש לה לתרוייהו וטרח ליישובי בה טובא אמאי לא משני דמגרש להו לתרוייהו ע\"ת דלחדא אמר לה ע\"מ שתמותי והתנאי ע\"י שליח ולחדא א\"ל הרי זה גיטך ע\"מ שלא תמות חברתיך דאי מתה הך קיימא הא ואם מתה הא קיימא הך אלא משמע ודאי דאין תקנה לה ע\"מ שתמותי ואפילו ע\"י שליח ועוד נראה דיש לפקפק בתקנה זו דשייך לומר בזה כל מידי דאיהו לא מצי עביד לא מצי משוי שליח וצ\"ע ובאומר ע\"מ שלא תנשאי לפ' והלכה ונתקדשה לו אם נתבטל התנאי ובטל הגט למפרע או לא הוו נשואין עד שתכנס עמו לחופה על דבר זה נשאל מוהריק\"א ז\"ל בדיני גיטין סימן י\"ג וכ' דלכאורה נראה דאע\"פ שנתקדשה לו לא עברה על תנאו כל זמן שלא נכנסה עמו לחופה שעל זה מורה לשון נשואין אך להיותי מיראי ההוראה לא מלאני לבי להתיר יע\"ש והרב המבי\"ט ח\"א סי' של\"ד כתב בפשיטות דאינו נקרא נשואין עד שנכנסה לחופה ושכן כתב הרשב\"ץ ז\"ל בתשובה יע\"ש ואנכי הרואה שיש לדקדק מדברי התוס' הפך דבריהם ממ\"ש בפ\"ק דיומא ד\"ה הנז' ובפ' המגרש וז\"ל ולמאן דס\"ל מאחות אשה ניחא דלא דמי לאחות אשה דע\"מ שלא תנשאי שרייא ליה בזנות וע\"מ שלא תבעלי יכולה היא להתקדש לו ובע\"מ שלא תנשאי ולא תבעלי נמי אי חשיב שיור כו' והשתא אי ס\"ל דנשואין לא מיקרי אלא על ידי חופה אמאי לא כתבו בפשיטות דע\"מ שלא תנשאי לא דמי לאחות אשה משום דיכולה להתקדש לו כמ\"ש בע\"מ שלא תבעלי ואמאי הוצרכו לומר בע\"מ שלא תנשאי חד טעמא ובע\"מ שלא תבעלי חד טעמא אלא מוכרח דלאירוסין נמי קרו ליה אינשי נשואין וכן מוכח בהדיא ממ\"ש עוד ובע\"מ שלא תנשאי ולא תבעלי נמי כו' והשתא אמאי לא כתבו דבע\"מ שלא תנשאי ולא תבעלי נמי לא דמי לאחות אשה כיון שיכולה להתקדש לו וליכא למימר דבאומר ע\"מ שלא תנשאי גרידא ה\"נ דס\"ל דאם נתקדשה לו לא עברה על תנאו משום דלשון נשואין אינו מורה אלא בנכנסה לחופה אבל באומר שלא תנשאי ולא תבעלי גלי דעתיה דלאירוסין נשואין קרי ליה דאי נשואין ממש כפשטיה קאמר אם כן הו\"ל לאתנויי שלא תבעלי גרידא אלא ודאי דלטפויי קדושין הוא דאתא דהא ליתא דאכתי נימא דנשואין כפשטייהו משמע ואתא לטפויי נכנסה לחופה ולא נבעלה אלא מבואר דס\"ל דלקדושין נמי נשואין קרו ליה אינשי ועיין בתשובת הרשב\"א הביאה מרן הב\"י ז\"ל אה\"ע סי' כ\"ז שכתב דהאומר הרי את נשואתי לא שמענו שתהא מקודשת דלא תקרא נשואה עד שתבעל או תכנס לחופה יע\"ש נראה מדבריו שחולק אדברי התוס' שכתבנו ועיין במ\"ש מרן שם בב\"ה ובהר' מכתב מאליהו ז\"ל שער ח' סימן [כ\"ב] ובתשו' מוהר\"ש חסון סימן ע\"ט ובספר אורים גדולים למוד צ\"ג יעוין שם ודוק:",
+                "<b>ה\"ז </b>\n<b> גיטך ע\"מ שלא תנשאי כו'.</b> אם אמר לה ע\"מ שלא תבעלי לפלו' כתב רבינו ירוחם הביאו הרב מכתב מאליהו דף קע\"ה וז\"ל וכתבו התוס' כי בע\"מ שלא תבעלי לפלו' לא תנשא לכתחילה כי אינו בידה לקיים התנאי כי שמא תבעל בע\"כ ונמצא גט בטל ובניה ממזרים ורש\"י כתב דאינו גט אבל בע\"מ שלא תנשאי לפ' בידה הוא כי אינה נשאת אלא מדעתה עכ\"ד ומרן הב\"י סי' קל\"ז כתב דרי\"ו ס\"ל כדעת רש\"י ז\"ל דדוקא ע\"מ שלא תנשאי לפ' הוא דהוי גט משום דלא הוי שיור דהותר' עצמה בזנות אבל ע\"מ שלא תבעלי הוי שיורא ולא הוי גט והרב מכתב מאליהו תמה על דבריו דאי כונת רי\"ו כמ\"ש מרן ז\"ל הי\"ל לאתויי סברא הלזו לעיל מזה שהביא רי\"ו ז\"ל סברת התו' דע\"מ שלא תבעלי הוי שיור שם ה\"ל להזכיר דרש\"י ס\"ל דאינו גט ולא הי\"ל לאתויי בכאן שאינו ענין למה שהביא משם התוס' שלא תנשא לכתחילה מטעם שמא תאנס ותבעל ויתבטל התנאי ועוד שהכניס דברי רש\"י ז\"ל בין הדבקים שאח\"ז חזר ואמר אבל בע\"מ שלא תנשאי בידה כו' שכל זה הוא מדברי התוס' ומתוך כך כתב בס\"ד דרי\"ו ז\"ל כוון למ\"ש רש\"י פ' המגרש דפ\"ד גבי מאי דאמרינן התם ע\"מ שלא תבעלי לאב' ולאביך אין חוששין שמא נבעל' שכתב וז\"ל אין חוששין כו' כלומר מותר' לנשא מיד ואין חוששין שמא תבעל להם ויבטל הגט אבל אמר לה ע\"מ שלא תבעלי לפלו' אינו גט דחיישי' שמא תבעל לו דומיא דע\"מ שלא תלכי לבית אביך לעולם יע\"ש שדבריו תמוהים כמו שפיר' ואין משפט הלשון סובלתו כלל ועוד שכפי דבריו לדעת רש\"י אפי' ע\"מ שלא תנשאי לפלו' אינו גט וממ\"ש רי\"ו אבל בע\"מ כו' נראה בהדיא דקאי אתרוייהו בין לדעת רש\"י בין לדעת התוס' ולכן הנ\"ל לומר כדי ליישב לשון רש\"י ז\"ל דממה שכתב אינו גט מבואר דמדין תורה קאמר דאינו גט ולא משום דחיישי' שמא תבעל ונמצא גט בטל וכדעת התוס' ואלו ממ\"ש שמא תבעל משמע דמשום חששא הוא ואם כן לא הוי גט בטל ואם נשאת אמאי תצא וגם מ\"ש דומיא דע\"מ שלא תלכי לבית אביך לעולם כו' אין לו מובן דלא דמי כלל דהתם כל עיקרו משום דלא הוי כריתות דאכתי אגידה ביה ומש\"ה לא הוי גט משא\"כ הכא דטעם פסולו הוא משום דחיישינן שמא תבעל ונמצא גט בטל ואי מיית האי גברא הוי גט כשר ומותרת לינשא וכבר תמה כן הרב הנזכר ועיין בהרב ח\"ה ואשר אני אחזה לומר דרש\"י ס\"ל דע\"מ שלא תבעלי לפלוני אינו גט כלל ואסורה לינשא לעולם ואם נשאת תצא משום דחיישינן שמא תבעל אח\"כ ונמצא גט בטל ובניה ממזרים וכיון שכן אין זה כריתות דלא אמרה תורה כריתות המביא לידי פיסול וכמ\"ש רש\"י ז\"ל לעיל דפ\"ג ד\"ה שאין זה כריתות ומדר\"ע נשמע לדידן דכי היכי דס\"ל לר\"ע גבי ע\"מ שלא תנשאי לפלו' דאינו גט כלל משום דאתי לידי תקלה דאם הלכה ונשאת לאחד מן השוק ונתארמלה ונשאת לזה שנאסרה עליו נמצא גט בטל ובניה ממזרים ומש\"ה לא הוי גט כלל דלא אמרה תורה כריתות המביא לידי פיסול כמ\"ש רש\"י (ונ\"ל דכונת רש\"י ז\"ל הוא כמ\"ש הרשב\"א בחידושיו וז\"ל כלומר דאפי' לעלמא אינו כורת דאכתי אגידה ביה דאם עברה על תנאו הגט בטל ובניה ממזרים אלמא אין זה כריתות ומ\"ש רש\"י דלא אמרה תורה כריתות המביא לידי פיסול כונתו לומר משום דאכתי אגידה ביה ואע\"פ שהרשב\"א ז\"ל כתב שאין כן כוונת רש\"י מ\"מ מדברי רש\"י שלפנינו אין הכרח כמ\"ש) מינה נשמע לדידן בע\"מ שלא תבעלי לפלוני דהגט בטל מהאי טעמא דדילמא תבעל ונמצא גט בטל ואין זה כריתות וס\"ל לרש\"י ז\"ל דהא דפרכינן לעיל א\"ה בכולהו תנאי דעלמא לא מנסיב היינו דוקא בתנאים שיש בידה לקיימן כגון ע\"מ שלא תנשאי לפ' או ע\"מ שלא תשתי יין כל ימי חיי פלו' דאינה חשודה לקלקל את עצמה ואין חוששין שמא תזיד ותעבור ומש\"ה ס\"ל לתלמודא דהוי גט מן התורה כי מיית אידך משא\"כ באומר ע\"מ שלא תבעלי לפלוני דאיכא למיחש שמא תאנס ותבעל בע\"כ וכיון שכן לא אמרה תורה כריתות המביא לידי פיסול ומעתה נתבארו דברי רש\"י ז\"ל במ\"ש אבל אמר ע\"מ שלא תבעלי אינו גט שמא תבעל כלומר ונמצא הגט בטל ומש\"ה לא הוי גט דלא אמרה תורה כריתות המביא לידי פיסול משום דאכתי אגידה ביה כדכתיבנא: וכתב עוד דומיא דעל מנת שלא תלכי לבית אביך לעול' כלומר דכי היכי דהתם אינו גט משום טעמא דאכתי אגידה ביה ה\"נ הכא אינו גט מה\"ט שמא תבעל בע\"כ ונמצא הגט בטל ואכתי אגידה ביה כמ\"ש הרשב\"א וא\"נ אפי' למ\"ש הרשב\"א דרש\"י לאו משום טעמא דאכתי אגידה ביה קאמר דהכי מייתי דע\"מ דכי היכי שלא תלכי כו' אינו גט משום דאכתי אגידה ביה ואין זה דבר הכור' ה\"נ אינו גט משום דהוי כריתות המביא לידי פיסול ומעתה כונת רי\"ו מבוארת דבתחילה כתב וכתבו התוס' כי בע\"מ שלא תבעלי כו' כי אינו בידה לקיימה ורש\"י כתב דאינו גט דהיינו מהא דכתיב. וכתב עוד אבל בע\"מ שלא תנשאי לפלוני בידה הוא כו' כלומר דאפי' רש\"י ז\"ל מודה דהוי גט מן התור' ודוקא בשאינו בידה הוא דס\"ל דאינו גט וכדכתיבנ' והשתא ניחא שהכניס דברי רש\"י בין הדבקים זה הנ\"ל ליישב לשון רש\"י ורי\"ו ודוק: ודע שמ\"ש רבינו דבע\"מ שלא תנשאי לפלונ' אינו גט דומיא דהאומר ה\"ז גיטך ע\"מ שלא תשתי יין לעול' אין זה דין מוסכם והרבה מן המפרשים חלוקים עליו ויש לתמוה על רבינו ז\"ל דבפ\"ו מהלכות אישות הלכה י\"ג כתב וז\"ל האומר לאשה הרי את מקודשת לי חוץ מפלו' כו' ה\"ז מקודשת מס' (וכתב ה\"ה דאע\"ג דאמרינן בתר דבעיא הדר פשט' ויצאה והיתה מקיש הויה ליציא' וכשם שאינה מגורשת לרבנן כך אינה מקודשת מ\"מ הא אמרי' התם אמר אביי את\"ל איתא לדר' אבא בא אחר וקדשה כו' ומפרש רבינו את\"ל איתא לספיקא דר' אבא דמפליג בין קידושין לגירושין ואע\"פ שבגט אינה מגורשת בקדושין אפשר שהיא מקו' ומש\"ה פסק דהוי מקודשת מס' והכריחו לרבי' ז\"ל לפרש כן אע\"ג דר\"א גופיה פשיטא ליה דגירושין וקדושין שוין הם משום דאי כפרש\"י נמצא דשקיל וטרי אביי אליבא דר' אבא דלית הלכתא כותיה) אבל אם א\"ל ע\"מ שתהיה מותרת לפלו' ה\"ז מקודשת וכתב ה\"ה כבר כתב' בהלכות דבע\"מ אפי' רבנן מודו דהוי גיטא וה\"ה לקדושין ויש לתמוה דהא רבי' ז\"ל ס\"ל דבע\"מ שלא תנשאי לפלו' אינו גט משום דאכתי אגידה ביה ודוקא באו' ע\"מ שלא תנשאי לפלו' עד נ' שנה הוא דהוי גט משום דע\"מ לא הוי שיור וכיון דקבע זמן לא אגידה ביה וכיון שכן היל\"ל דה\"ז מקודשת מס' דדילמא דוקא בגירושין אינו גט משום דבעינן כריתות וליכא אבל בקדושין קנין כל דהו בעי' א\"ד בעינן ויצאה והיתה וכדקא מבעי' ליה לר' אבא אליבא דרבנן והי\"ל לרבי' לפרש דדוקא אם א\"ל הרי את מקודשת ע\"מ שתהי' מותרת לפלו' עד זמן פ' ה\"ז מקודשת דומיא דגרושין וצ\"ע כעת ועיין במוהר\"א ששון ז\"ל סי' קי\"ח ודוק:"
+            ],
+            [
+                "<b>הרי </b>\n<b> זה גיטך ע\"מ שתנשאי לפלו' כו' נשאת לאחר כו' בטל ותצא כו'.</b> עיין מה שהשיג עליו הראב\"ד וכן תמה עליו הרשב\"א בחידושיו והר\"ן ז\"ל ומה שתי' ה\"ה הם דברים תמוהים כמו שיראה הרואה וראיתי להרב מכתב מאליהו שער ח' סימן ח\"י שרצה ליישב דעת רבינו והוא זה דקשיא לי' לרבינו כפי פשט השמועה וכיון דאין קדושי ראשון חלין עד שיבואו קדושי שני איך מתגרשת מן הראשון קודם שתנשא לשני הא אפילו ריח הגט אין בו דהתורה אמרה ואשה גרושה מאישה ולא מאיש שאינו אישה ועוד קשיא ליה קו' התוס' כו' ומכח כל אלו הקו' מפרש רבינו דמ\"ש בגמ' הכא בדיד' קיימא לאו למימרא דבדידי' קיימא דבדידיה נמי לא קיימא לגרושי דכיון דלא חלו עדיין הקדושין איך אפשר שתתגרש אלא נקט בדידה משום דבדידה קא אסיק וכיון שכן מעתה סליק דינא כהוגן דמההיא שעתא שנשאת לאחר נתבטל התנאי ונתבטל הגט דהיכי ליעביד תתגרש מאותו אחר א\"א כדאמרן תנשא לבעל התנאי בלא גרושין גם זה א\"א דאם תנשא לבעל התנאי הוו קדושי ראשון קדושין למפרע והוי לגבי בעל התנאי א\"א גמורה באופן דהוו ב' אופנים בנוש' אחד ולא יכונו זהו שיטתו של רבינו עכת\"ד ולע\"ד דבריו ז\"ל לא האירו חדא דאין משמע לשון הגמ' כן דמדאמרי' אטו בדידה קיימא לאגרושי משמע בהדי' דבדידי' קיימא ומ\"ש הוא ז\"ל דנקט בדידה משום דבדידיה קא עסיק הוא דוחק גדול ועוד אחרת דכל עיקר תי' הוא בהניח יסוד מוסד דכיון דאין קדושי ראשון חלים עד שיבואו קדושי שני איך אפשר שתתגרש קודם חלו' הקדושין ואע\"ג דכשתנשא לשני נמצא דלמפרע חלו הקדושין מ\"מ כיון שבשעה שגרש' עדיין לא חלו הקדושין לא קרינן ביה ואשה גרושה מאישה והא ליתא שהרי כתב רבינו פ\"ז מה' אישו' הלכה י\"ב וז\"ל האומ' לאשה הרי את מקודש' לי מעכשיו ולאחר שלשים יום ובא אחר וקידשה בתוך שלשים יום ה\"ז מקודש' מספק לב' לפיכך ב' נותנים גט בין בתוך שלשים יום בין לאחר שלשים יום הרי לך בהדיא דס\"ל לרבינו דאעפ\"י דעדיין לא חלו הקדו' מ\"מ יכול לגרשה ממ\"נ דאי תנאה הוי הרי בבא הזמן חלו הקדושין למפרע משע' כתיב' הגט וקרינן ביה גרושה מאיש' ואי חזרה הוי אין כאן קדושין כלל שכבר קדמו אחר ואם כן ה\"נ נימא הכי ולמה זה כתב רבינו דבניה ממזרי' יגרש אותה ממ\"נ דאם יקיים תנאה נמצא דחלו הקדושין למפרע ומשע' כתיב' הגט היתה מקודשת ואם לא יקיים תנאה אינה צריכה גט דהויא א\"א ולא תפסי בה קדושין ואולי שדעתו ז\"ל דהתם שאני דהוי התנאי בשב וא\"ת אמנם בתנאי דקום עשה מודה רבינו דאינו יכול לגרש קודם קיום התנאי ועיין בהרב מש\"ל פ\"ו מה' אלו הלכה ג' ועוד כתבתי בזה באורך בפ\"ז מה' אישות הלכה הנז' עש\"ב ודוק:"
+            ],
+            [
+                "<b>הרי </b>\n<b> זה גיטך והנייר שלי כו'.</b> עיין מ\"ש בזה באורך בפ\"ו מהלכו' אישו' הלכה ב' בקונטריס משפטי התנאים ע\"ש ודוק ולענין מה שהשמיט רבי' בעיא דר\"פ המביא תניין דף כ\"א עיין בספר מכתב מאליהו שער ח' סימן ט\"ו ובס' בד\"ה ובס' כנה\"ג חלק א\"ה הנדפס מקרוב ובספר שער אפרים ס\"י:"
+            ],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>התנה </b>\n<b> עליה שתעשה דבר זה סתם כו'.</b> הנה דבריו ז\"ל הם תמוהים דהא מסוגיא דפרק מי שאחזו מבואר דלרב אשי דאי' ליה כל סתם כמפרש יום אחד דמי מתני' דקתני מת הבן ה\"ז גט בשלא שמשתו כלל מיירי וכיון שרבינו פסק כרב אשי האיך כתב דאם מת הבן ולא שמשתו כלל אינו גט וכבר תמה עליו ה\"ה ז\"ל וראיתי להרב מכתב מאליהו שער ח' סימן י\"ג שכתב ליישב דעת רבינו דס\"ל כסברת התוספות שהביא הרשב\"א ז\"ל בחידושיו דהא דאמר ר\"א כל סתם כמפרש יום א' דמי יום אחד דוקא בעינן ולא סגי בשמשתו שעה א' ועל פי יסוד זה מפרש רבינו מאי דפריך בגמ' בשלמא לרבא רישא בדלא פריש ומשום הכי הוי גט וסיפא בדפריש ומשום הכי אינו גט אלא לרב אשי ע\"כ ריש' דקתני מת הבן בשלא הספיק' להניקו יום שלם ומ\"ש רישא ומ\"ש סיפא כי היכ' דבסיפא אינו גט משום שלא הספיק' להניקו כ\"ז שקצב א\"כ ברישא נמי אינו גט מפני שלא הספיקו להניקו יום שלם דהא אמרינן סתם כמפרש יום א' דמי ואסיקנא בקשיא ולא בתיובתא שמעינן דאיתיה לדרב אשי ושני רישא מסיפא אמנם בשלא הניקתו כלל כ\"ע מודו דאינו גט וכמו שכתב רבינו את\"ד יע\"ש ואין תי' נוח לי כלל דכפי דבריו קשה טובא אמאי השמיט רבינו דינא דמתני' דאם מת הבן קודם ששמשתו יום שלם כיון דשמשתו שעה אחת הרי זה גט כיון דאיכא למיטעי דאינו גט דומיא דסיפ' וכדפריך בגמרא מ\"ש רישא ומ\"ש סיפא וכדקתני במתני' ולעיקר הקו' עיין בה\"ה ז\"ל מה שתי' וכן תי' הר\"ן ז\"ל ודוק:"
+            ],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>א\"ל </b>\n<b> הרי זה גיטך ע\"מ שתתני לי מאתים זוז ולא קבע זמן כו'.</b> כתב ה\"ה שדעת רבינו שאעפ\"י שא\"א שיתקיים התנאי בשו' פני' כיון שמת הבעל אין מחזיקין הגט בבטל עד שיהא התנאי מבוטל בפועל וא\"א להיות מבוטל בפועל כיון שלא קבע זמן כו' הקשה הרב מש\"ל ז\"ל מהא דתנן פרק מי שאחזו הרי זה גיטך ע\"מ שתשמשי את אבא שתי שנים על מנת שתניקי את בני כו' מת הבן או האב אינו גט ומדקתני אינו גט משמע דאינו גט כלל ומתיבמת והשתא לפי דברי ה\"ה הרי לא נתבטל גט זה בפועל שהרי אם היה קיים האב היתה יכול' לקיים תנאה כל זמן שתרצה שהרי לא קבע זמן לתשמיש ותי' דכל המתנ' ע\"מ שתעשה איזה דבר עד זמן פלוני דעתו הוא שתקיים התנאי תכף ומיד דדוקא המתנה ע\"מ שתתני לי מאתים זוז שהפעולה אינה נמשכת בזמן אלא בפעם א' שתתקיים תנאה סגי משו\"ה אמרינן דכל זמן שתתקיים תנאה מהני אך באומר ע\"מ שתשמשי את אבא שתי שני' דעתו הוא על השנים הראשונו' וכמ\"ש הר\"ן בפ' הנושא משם הרשב\"א דהנושא את האשה ופסק עמה לזון את בתה חמשה שנים דחייב לזונה חמשה שנים הראשונות וכיון שכן כל שמת האב בשני שנים הראשונות הרי נתבטל בפועל דהוי כקובע זמן ואפילו בחיי האב כל שלא שמשתו ב' שנים הראשונות נתבטל הגט א\"ד יע\"ש ולדעתי קש' לי על דבריו שא\"כ משמע דהאומר ע\"מ שתשמשי את אבא למאן דפוסק כרב אשי דכל סתם כמפרש יום אחד דמי אם מת האב קודם ששמשתו אין הגט בטל שהרי כיון שלא תלה הדבר בזמן הרי דינו כאומר על מנת שתתני לי מאתים זוז דכל זמן שתתקיים תנאה מהני וא\"כ לא נתבטל התנאי בפועל ורבינו ז\"ל פסק לעיל דין י\"ח דהאומר ע\"מ שתשמשי את אבא סתם כמפרש יום אחד דמי ואם מת קודם ששמשתו אינו גט משמע דאינו גט כלל ומתיבמת ואין לומר דכיון דסתם כמפרש יום א' דמי הוה ליה כאילו פי' בהדיא ע\"מ שתשמשי את אבא יום א' שדעתו על יום א' הבא ראשון דומיא דע\"מ שתשמשי את אבא ב' שנים הא ליתא שהרי כתב רבינו דאם הניקה את הבן יום א' בתוך הזמן שהבן יונק והוא בתוך כ\"ד חדש ה\"ז גט ואם איתא הי\"ל לרבינו ז\"ל לומר דחייב להניקה תיכף ומיד אלא עכ\"ל דאף על גב דסתם כמפרש יום א' דמי אפי' הכי כל שלא פירש בהדיא אינו חייב להניקה תיכף ומיד אלא כל זמן הראוי ליניקה יכולה לקיים תנאה וא\"כ בע\"מ שתשמשי את אבא נמי יכולה לקיים התנאי כל זמן שתרצה וא\"כ אמאי כתב רבינו דאינו גט ומתיבמ' ותו דמשמע מדבריו דאם מת הבן תוך כ\"ד חדש אינו גט כלל ומתיבמ' תכף ומיד ואמאי הא כיון שיכולה לקיים התנאי עד כ\"ד חדש הרי לא נתבטל הגט בפועל והו\"ל בתוך זמנו כאלו לא קבע זמן וכמו שדקדק זו רבינו בדבריו בדין הקודם שכתב מת בתוך ל' יום הואיל ושלמו השלשים ולא נתנה אינה מגורשת משמע דדוקא בשלמו הל' יום שכבר עבר תנאה בפועל הוא דאינו גט כלל. אבל בתוך שלשים יום כיון שיכול לקיים תנאה עדיין לא נתבטל התנאי בפועל מקרי וא\"כ קשה דאיך כתב רבינו מת הבן אינו גט דמשמע דמיד קאמר והי\"ל לומר דאם שלמו כ\"ד חדש ולא נתנה אינה מגורשת ותו קשה לדבריו שהרי הטור ז\"ל סי' קמ\"ג כתב משם הרמ\"ה דהאומר ע\"מ שתשמשי את אבא ושתנקי את בני יום אחד אם שמשתו והניקתו יום א' בליל שבת ויומו ה\"ז גט כו' והוא שיהי' יום א' בתוך שתי השנים של הולד הרי דאפילו במפרש יום אחד אינה חייבת להניקו תיכף ומיד וא\"כ הכי נמי בע\"מ שתשמשי את אבא ב' שנים דמ\"ש יום אחד מב' שנים ואין לומר שהרמ\"ה ז\"ל חולק אסברת הר\"ן שכתב משם הרשב\"א גבי הפוסק את האשה לזון את בתה ה' שנים וס\"ל דאינו חייב לזונה ה' שנים הראשונו' דהא ליתא שהרי הטור ז\"ל בסימן קי\"ד כ' בהדיא כדברי הרשב\"א דחייב לזונה ה' שנים הראשונות בלי חולק א\"כ איך כתב בסתם דברי הרמ\"ה ז\"ל בסימן קמ\"ג ולא חלק עליו אלא משמע ודאי דס\"ל ז\"ל דיש לחלק בין המתחייב לעשות פעולה א' עד זמן פלוני למתנה עם חבירו ע\"מ שתעשה פעולה אחד עד זמן פ' וכמו שצדד הרב ז\"ל ולכן נ\"ל לומר דע\"כ לא כ' ה\"ה ז\"ל דכל שלא נתבטל התנאי בפועל אין הגט בטל אלא דוקא בע\"מ שתתני לי ר' זוז משום דכיון דהתנאי בידה לקיימו ומשום הכי ס\"ל לרבא דמותרת להנשא קודם שתקיים התנאי כמ\"ש ה\"ה ז\"ל בריש פרקין ולמיתה ודאי איהו לא חייש למיתה דידי' כמ\"ש הר\"ן ז\"ל על ההוא דאם לא באתי מעכשיו ועד י\"ב חדש ואם כן כיון דבשעת התנאי בדעתו לקבלם מסתמא ודאי גמר לגרשה מאותה שעה שתהיה מגורשת ותנשא לאחר מיד ובלבד שתקיים התנאי כל זמן שתרצה והילכך כל שלא נתבטל התנאי בפועל עדיין שם גרושה עליה דכשכפל תנאו ואמר אם לא תתני אינו גט אין כונתו אלא לכשיבטלנו בפועל וכל שלא בטל התנאי בפועל אין כאן ביטול התנאי אמנם באומר ע\"מ שתשמשי את אבא כיון שהוא תנאי התלוי ביד אחרים שהרי אפשר שימות האב או שיאמר אי אפשי שתשמשני א\"כ מסתמא ודאי לא גמר לגרשה עד שיקיים התנאי בפועל והילכך כיון שמת האב שאי אפשר לקיימו הרי נתבטל הגט ובהכי ניחא לי מה שראיתי להרב מכתב מאליהו ז\"ל שער ח' סימן ח' שתמה על דברי ה\"ה ז\"ל במה שהביא ראי' מדין האומר הרי זה גיטך מעכשיו אם לא באתי עד י\"ב חדש ומת בתוך הזמן שאע\"פ שא\"א שיבא והרי היא מגורשת לא תנשא במקום יבם עד אחר י\"ב חדש דאין מחזיקין אותה בגרושה עד שיהא מקויים בפועל והדבר תמוה לכאורה שהרי דעת רבי' דכל תנאי שהוא במעכשיו או בע\"מ יש לה לינשא לכתחילה קודם קיום התנאי ואיך כתב ה\"ה דאין מחזיקין אותה בגרושה עד שיקיים התנאי בפועל יע\"ש: אמנם כפי מ\"ש יש ליישב על נכון דלא כתב הרב המגיד ז\"ל כן אלא דוקא בתנאי התלוי ביד אחרים דהתם כיון דשורת הדין שאינה מותרת לינשא עד שתקיים התנאי דבתנאי התלוי ביד אחרים אף רבינו ז\"ל מודה כמ\"ש ה\"ה ז\"ל בריש פרקין ואם כן מסתמא ודאי לא גמר לגרשה עד שתקיימנו בפועל וכל שלא נתקיים התנאי בפועל אע\"ג שא\"א שיתבטל התנאי כשמת בתוך י\"ב חודש אינה מגורשת וא\"כ מינה נשמע לאומר ע\"מ שתתני לי ר' זוז כיון שבידה לקיימו ומותרת לינשא מיד גמר בדעתו לגרשה מיד ובלבד שתקיים והילכך מסתמא ודאי מ\"ש אם לא תתני לי אינה מגורשת אין כונתו אלא לומר שכל שיבטלנו בפועל לא תהיה מגורשת ומש\"ה כל שלא נתבטל בפועל אע\"פ שא\"א שיבא הדבר לידי קיום אין כאן ביטול דומיא דקיום התנאי דתנאי התלוי ביד אחרים דבעינן קיום בפועל כן נ\"ל כונת הרב המגיד ז\"ל ועוד נראה דיש לחלק דמ\"ש רבינו דמותרת להנשא מיד היינו משום דכיון דבידה לקיימו עכשיו כל שבידו לאו כמחוסר מעשה דמי והו\"ל כאלו קיימתו כבר משא\"כ במעכשיו אם לא אבא עד יב\"ח שאין התנאי תלוי בידה לקיימו עכשיו אלא דבר התלוי בזמן הוא והילכך כל שלא נתקיים בפועל אינה מגורשת כיון שאין בידה לקיימו עכשיו ואי קשיא לך לפי מ\"ש דבאומר ע\"מ שתשמשי את אבא אינה יכולה לינשא עד שתקיים התנאי לדעת רבינו ז\"ל מ\"ש מע\"מ שתתני לי מאתים זוז דס\"ל לרבינו דיכולה לינשא מיד ואי משום דחיישינן שמת ימות או שיאמר א\"א שתשמשני אם כן התם נמי ניחוש שמא לא ירצה הבעל לקבלם ונתינה בע\"כ לא שמה נתינה או שמא ימות הבעל או היא י\"ל דלשמא לא ירצה הבעל לקבלם לא חיישינן כיון דמעיקרא התנה ע\"מ שתתני לי מאתים זוז לא משוי נפשיה הדרנא ותו דכיון דאינו אלא פיסול דרבנן לא חיישינן וכמ\"ש הרב בעל מחנה אפרים בה' גירושין יע\"ש ולשמא מת נמי לא חיישינן דכיון שאין קיום התנאי תלוי בזמן מיוחד אלא בפעולה מסתמא ודאי היא מקיימת התנאי תיכף ומיד אמנם בע\"מ שתשמשי או שתניקי כיון שהתנאי תלוי בזמן מיוחד חיישינן שמא ימות לאלתר כדקיימ\"ל הלכה כר\"י ור' יוסי ורבי שמעון בפרק כל הגט ועיין במהוראנ\"ח ז\"ל ח\"א סי' ו' ותמצא כדברי מה שכתב מרן הב\"י ז\"ל בסימן קמ\"ג על מה שכתב הטור התנה עמה ע\"מ שתשמשי את אבא כו' אבל לדעת אדוני אבי צריכה לשמש את אביו כל ימיה ולהניק את בנה שתי שנים ותוך הזמן אינה רשאית לינשא שמא לא תקיים תנאה וז\"ל ומ\"ש תוך הזמן אינה רשאית לינשא הרמב\"ם חולק בזה אם הוא תנאי במעכשיו או ע\"מ אין זה סותר מ\"ש דשאני התם שכבר התחילה לשמש או להניק את בנה דהשתא ליכא למיחש משום שמא ימות דאפילו מת בתוך הזמן כל שהתחילה לשמש או להניק מגורשת ואין כאן אלא משום דחיישינן שמא היא לא תקיים תנאה והילכך לדעת רבינו ז\"ל כל שבידה לקיימו לא חיישינן ומגורשת אמנם באומר ע\"מ שתשמשי את אבא שתי שנים פשיטא ודאי דלכ\"ע לא תנשא דחיישינן שמא ימות בתוך שלש שנים כנ\"ל ועיין להרב דרישה ופרישה סימן הנז' וראיתי למוהריב\"ל ז\"ל חלק א' כלל ג' סימן י\"ח שהקשה לדברי רבינו ז\"ל דכיון דס\"ל דמאי דקאמר ת\"ק בברייתא לא תהא זקוקה ליבם היינו דחולצת ולא מתייבמת א\"כ תקשי לי' מ\"ש התוס' בפ' האומר ד\"ה דכ\"ע תנאה הוי וז\"ל וא\"ת מאי מקשה לר\"י דילמא דכ\"ע סברי לי ואפילו ליורשי ובהא פליגי דת\"ק סבר כרב יאודה דאמר לכשתתן ולא הוי גט ורשב\"ג סבר כר\"ה ומשום הכי קאמר דנותנו ליורשיו שהגט חל למפרע ולא מצינן לתרוצי אליביה מה שתי' התוס' דמשמע ליה לתלמוד דהלשון דקאמר לא נתנדה זקוקה ליבם ר\"ל מתייבמת אם ירצה שהרי הוא ז\"ל סבור דמאי דקאמר לא נתנה זקוקה לייבם היינו דחולצת ולא מתייבמת א\"ד יע\"ש ולע\"דנ דאדרבא מכאן יצא לו לרבי' ז\"ל לומר לת\"ק דרשב\"ג חולצת ולא מתייבמת משום דק\"ל קו' התוס' ז\"ל וס\"ל דלר\"י דאמר לכשתתן אינה מגורשת כלל אלא לכשתתן ושלא כדעת התוס' דס\"ל דר\"י מספק' ליה אי האומר ע\"מ כאומר מעכשיו דמי וכ\"ה דעת רבי' חננאל והרשב\"א ז\"ל שם ומש\"ה הוכרח לומר דמשום הכי לא משני תלמודא הכי משום דס\"ל דלישנא דת\"ק דקאמר לא נתנה אינה מגורשת כדקתני בכל דוכתא משמע דדוקא לענין שיהיה זקוקה ליבם הוא דקאמר ועיין במהראנ\"ח ז\"ל ח\"א סי' ס\"ו שדקדק כן בסוגיא והילכך אי פלוגתייהו הוא אי אמרינן לי ואפי' ליורשי ניחא דס\"ל לת\"ק דכיון שלא נתבטל התנאי בפועל לא נתבטל הגט ומש\"ה חולצת ולא מתיבמת כמ\"ש ה\"ה אמנם אם נאמר דפליגי באומר ע\"מ כאומר מעכשיו דמי אם כן לת\"ק דרשב\"ג כיון שמת קודם שנתקיים התנאי אינה מגורשת כלל וא\"כ הוה ליה למתני לא נתנה אינה מגורשת כן נ\"ל נכון ובר מן דין נראה דאשתמיט מיניה מ\"ש הרשב\"א ז\"ל בחיד' פרק מי שאחזו שהקשה קושי' התוס' ותי' דאם איתא דפלוגתייהו אי תנאה הוה או לא הו\"ל למנקט פלוגתייהו במחיים וכגון שנאבד או שנקרע הגט ע\"ש ואדרבא לדברי התוס' ז\"ל י\"ל דמאי קשיא להו ואמאי לא תי' כתי' הרשב\"א ז\"ל וכבר ראיתי למוהר\"י הלוי בתשו' סימן ז' שנתקשה בזה וי\"ל דלא ניחא להו בתי' הרשב\"א ז\"ל משום דאכתי איכא למימר דפלוגתייהו אי תנאה הוי או לא ומאי דנקט פלוגתייהו במת משום דמלתא אגב ארחייהו בעי לאשמו' דאמרי' לי ואפי' ליורשי כנ\"ל עוד ראיתי למוהר\"י הלוי ז\"ל שהקשה לדברי התוס' דפלוגתייהו הוי אי תנאה הוי או לא א\"כ תקשי לר\"י ולר\"ה גנובי גנבא ולימא ר\"ה הלכה כרשב\"ג ור\"י הלכה כת\"ק וכן פריך לה בפרק יש נוחלין כו' יע\"ש והנה מה שהוצרך להביא עצות מרחוק לזה מפרק יש נוחלין הוא דבר תמוה שהרי שם באותו פרק בדף הקודם פריך התם בהדיא ונימא רב הלכה כרבנן ושמואל הלכה כר' כו' ולעיקר קו' נראה דלא קשיא דאם הוה אמר רב יהודה כתנא קמא הו\"א דלכולה עלמא על מנת כמעכשיו ובלי ולא ליורשי הוא דפליגי ורב הונא נמי משו\"ה לא אמר הלכה כרשב\"ג משום דהוא ס\"ל דבלי ולא ליורשי הוא דפליגי ודכ\"ע תנאה הוי וכ\"כ מוהרי\"ק ז\"ל בכללי הגמ' והרב בעל יבין שמועה בכלל י\"ט דלפעמים פריך בגמ' לימא כתנאי ומהדרינן לית להו מילתא דהך אמוראי והיינו משום דמעיקרא פריך דהוה ליה לומר הלכה כפלוני ולא לאקבועי מימרא באפי נפשה כאלו לא נחלקו תנאים מעולם ואהדר ליה דכבר אפשר לפ' דלכ\"ע ל\"ל הך ס' אבל איהו ס\"ל דבהכי פליגי ומש\"ה קבעה באנפי נפשה יע\"ש וזה פשוט כתוב בהגהות מיימוניות עמ\"ש רבינו הואיל ושלמו השלשים יום ולא נדרה אינה מגורשת וז\"ל אבל מתוך לשון התוספות משמע דהלכה כרשב\"ג דאמר כל עיכוב שאינה הימנה הרי זה גט עכ\"ל ויש לדקדק שהרי התוס' פ' מי שאחזו דף ע\"ה ע\"ב ד\"ה כלל אמר רשב\"ג הקשה מההיא דקאמר רבא נתינה בע\"כ ל\"ש נתינה ולא הוי גט אע\"ג דאין העכבה הימנה ותי' דהכא לרווחא עשה כן וכיון שמת ולא אצטריך הוה ליה כאלו נתקיים התנאי אבל התם שתתני לי מאתים זוז בדעתו שיקבל' ולבסוף כשאינו רוצה לקבלם לא נתקיים התנאי יע\"ש ומשמע שכונתם ז\"ל לחלק בין תנאי התלוי בידו שמתחלה בדעתו היה לקבלם לתנאי התלוי ביד אחרים דכיון שאינו תלוי בידו לא נתכוון מתחלה אלא לשאם יצטרך וכמבואר מדברי הרשב\"א יע\"ש וא\"כ ה\"נ כל שמת ולא נתקיים התנאי אינה מגורשת כיון שהתנאי תלוי בידו ואפילו לרשב\"ג וי\"ל דס\"ל ז\"ל דלא כתבו התוס' כן אלא דוקא בנתינה בע\"כ או באומר מחולים לך שבידו עדיין לקבלם והילכך כל שאינו מקבלם לא נתקיים התנאי אבל במת שאין בידו לקבלם לרשב\"ג מגורשת דאע\"ג דמתחילה בדעתו היה לקבלם לא נתכוון זה אלא בשיכול לקיימם דהיינו כל זמן שהוא חי ודע שכפי דברי ההגמ\"י ז\"ל נראה דבנותן מתנה לחבירו ע\"מ שתתני לי מאתים זוז ומת לכ\"ע דמתנה קיימת דלרוחה קמכוין ומת אין העכבה הימנו ואין צריך ליתן ליורשיו וכן כתב הרב מחנה אפרים ז\"ל הלכות זכייה ומתנה סי' כ\"ב ותמה על הרשב\"א ז\"ל בתשו' הביאה מרן הב\"י ח\"מ סימן ר\"ז שכ' דבמתנה נמי אמרינן לי ולא ליורשי והמתנה בטלה וכתב עוד וז\"ל והא רבנן עם רשב\"ג בלי ולא ליורשי פליגי דרשב\"ג סבר לי וליורשי קאמר דמשמע דטעמא דרשב\"ג משום דיכול ליתן ליורשיו ולא אמרינן דאפי' תימא דרשב\"ג סבר לי ולא ליורשי מ\"מ הרי זה פטור כל שאין העכבה הימנה היינו דוקא בגיטין וכמ\"ש לעיל דכיון שבידו הדבר תלוי בדוקא אתני ולצעורה קמכוין אבל במתנה דלהרוח' התנה כל שמת ה\"ז פטור א\"ד יע\"ש והנה מ\"ש דאמאי לא אמרינן דטעמא דרשב\"ג משום שאין העכבה הימנה איני מבין כונתו דהיכי היה מצי תלמודא לומר דטעמא דרשב\"ג משום שאין העכבה הימנה דא\"כ אמאי קאמר דנותנת לאביו או לאחד מן הקרובים אפילו שלא יתן ליורשיו כל שאין העכבה הימנה ה\"ז גט ואי כונתו ז\"ל להקשות לרשב\"ג גופיה דאמאי קאמר נותנת לאביו הא כיון שאין העכבה הימנה ה\"ז גט אליבא דרבנן דרשב\"ג הא נמי ל\"ק כיון דס\"ל לרשב\"ג דלי ואפי' ליורשי במשמע ע\"כ צריכה ליתן ליורשיו וכל שאינה נותנת הרי העכבה הימנה גם מ\"ש דכל תנאי התלוי בידו בדוקא אתני ולצעורה קא מכוין נראה שהבין בדברי התוס' ז\"ל שכונתם לחלק בין תנאי התלוי בידו דאז לצעורא קא מכוון לתנאי התלוי ביד אחרים וכן הבין בדבריהם הרב מכתב מאליהו ז\"ל שער ח' דף קס\"ט ע\"ב ומדברי הג\"מיי שכתבנו מבואר שאין כונתם ז\"ל למ\"ש הם ז\"ל שכפי דבריהם באומר ע\"מ שתתני לי מאתים זוז ומת אפילו לרשב\"ג אינה מגורשת דלצעורה קא מכוין ולפי הנראה אשתמיט מינייהו ולדברי הרשב\"א שכתב דאפילו במתנה אמרי' לי ולא ליורשי והמתנה בטילה צ\"ל דס\"ל ז\"ל דהיינו טעמא דכל תנאי שהוא תלוי בידו מתחילה בדעתו היה לקבלם וכל שלא קבלם מאיזה סיבה שיהיה ואפילו מחמת מיתה הרי לא נתקיים תנאו ובגיטין אפילו רשב\"ג (מודה) ושלא כדעת ההג\"מיי ז\"ל ועיין בספר בית שמואל סי' קמ\"ג ס\"ק הנ\"ל ודו\"ק:"
+            ]
+        ],
+        [
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>הלכה </b>\n<b> והניחתו בצידי ר\"ה כו'.</b> כתב ה\"ה ומתוך מה שכתב בפרק ב' מהלכות מכירה בדין האומר לחבירו כו' ומ\"ש כאן בדין הגט נראה שהו' סבור כו' דאי בשאומר מעכשיו כבר נתבאר כו' והא דר\"ן סובר רבינו שהוא במעכשיו דאי לא תקשי אמסקנא דגמרא דפרק האשה שנפלו כו' הנה דברי ה\"ה ז\"ל סתומים כס' החתום כיון שכבר כתב דהא דרמב\"ח ע\"כ בדלא אמר מעכשיו דאי בשאומר מעכשיו מספ\"ל אי תנאה הוי או חזרה ואי חזרה הוי א\"כ מעכשיו שאמר לאו כלום הוא ואי תנאה הוי אפילו נקרע מגורשת אם כן מה\"ט נמי איך אפשר לומר דהא דר\"ז איירי במעכשיו הא כיון דמספ\"ל אי תנאה הוי או חזרה. ואי חזרה הוי א\"כ מעכשיו שאמר לאו כלום הוא ואי תנאה הוי מאי ארייא עומדת באגם אפילו בר\"ה נמי ואם נאמר דס\"ל דלר\"ן שיורא הו' וכדס\"ל לר\"י בפרק האומר דקדושין ומשום הכי בעי אגם וכמ\"ש התוס' בפרק האשה שנפלו כו' אם כן לרמב\"ח נימא הכי דס\"ל כר\"י דשיורא הוי ולעולם דאיירי במעכשיו ועיין בספר מכתב מאליהו שער ח' סימן מ\"ט וא\"ל דלרמב\"ח לא מצינן למימר הכי מדחזינן דבעי למיפשט דאינה מגורשת מדרב ושמואל שמשמע דאליבא דרב ושמואל מבעיא ליה ורב ושמואל בפרק האומר לית להו הא דר\"י דשיורא הוי וזה ודאי ליתא דאיכא למימר למאי דבעי למפשט מדרב ושמואל היינו לומר דצידי ר\"ה כר\"ה דמו אבל במאי דס\"ל לרב ושמואל במעכשיו ולאחר שלשים יום ה\"נ דפליג עלייהו וכ\"כ הרב מש\"ל ופשוט ולכן נראה שדעת ה\"ה כדעת הראב\"ד ז\"ל שכתב הרשב\"א ז\"ל בחידושיו דפרק המגרש דהא דר\"י דס\"ל דשיורא הו' פליג אדר' אבא דהתם דס\"ל דאיתקש הויה ליציאה דהמקדש והאומר לאשה ה\"א מקודשת חוץ מפלוני אינה מקודשת אלא ס\"ל לר\"י דלהא לא איתקש הויה ליציאה ובקדושין קנין כל דהו קני והמתבאר מדבריו שם דלר\"י בגרושין האומר לאשה ה\"א מגורשת מעכשיו ולאחר ל' יום אינה מגורשת משום דהו\"ל גט שיש בו שיור ע\"ש וא\"נ ה\"ט דרבי' דס\"ל דהא דרמב\"ח ע\"כ לא מצי איירי במעכשיו משום דאי ס\"ל כר\"י אם כן האומר מעכשיו ולאחר ל' יום אינה מגורשת כלל ואפי' בעומד הגט ברשותה אבל מימרא דר\"ן מצינן למימר שפיר דאיירי במעכשיו משום דס\"ל כר\"י כנ\"ל נכון ומתוך מ\"ש נראה דק' למ\"ש הר\"ן ז\"ל שם בפרק הכותב שדעת הראב\"ד ז\"ל דבעיא דרמב\"ח איירי במעכשיו וכדעת התוס' ז\"ל דא\"כ תיקשי ליה דמאי ס\"ל לרמב\"ח אי ס\"ל כרב א\"כ אפי' בר\"ה נמי הו\"ל ספק מגורשת ואי כשמואל אפי' נקרע או נאבד נמי מגורשת ובשלמא לדעת התוס' איכא למימר דס\"ל דרמב\"ח ס\"ל כר\"י דשיורא הוי ואע\"ג דגבי גט לר\"י לא מהני שיור כדאיתא בפרק האומר כבר כתבו התוס' שם דהיינו דוקא במהיום ולאחר מיתה משום דאין גט אחר מיתה אבל במעכשיו ולאחר שלשים יום מהני וכמ\"ש כל זה הרב מש\"ל ז\"ל אכן לדעת הראב\"ד קשה וכבר עלה על דעתי לומר דהראב\"ד ס\"ל כדעת הרשב\"א שכתב בתשו' סי' תש\"ז דלרב ושמואל אפי' אי תנאה הוי אין תנאי זה כשאר תנאים דעלמא אלא לכי שלמו שלשים יום התחילו משעת נתינה וגמרו עד שלשים יום והכריח הדבר מדאמרי' בפ' האומר לאחר ל' יום פקעי קדושי ב' וגמרי קדושי ראשון ואם איתא מאי גמרי דקאמר יע\"ש ומשמע ודאי דה\"ה לענין גרושין נמי דינא הכי כמ\"ש ואם כן איכא למימר דס\"ל לרמב\"ח כשמואל דתנאה הוי ואפי\"ה ס\"ל דבר\"ה אינה מגורשת משום דכיון דבשעת גמר גרושין ליתא לגיטא ברשותה אינה מגו' ושוב ראיתי דמ\"ש הרשב\"א בפרק המגרש משם הראב\"ד אין זה הראב\"ד בעל ההשגות אלא הרב אב ב\"ד וכמבואר בדברי הר\"ן בפרק האומר מדברי הרשב\"א בפרק המגרש דפ\"ג ע\"ב ד\"ה הא דפריך ר\"י כו' יע\"ש ומן האמור בזה נראה דקשה טובא למ\"ש הר\"ן משם הרשב\"א דלענין גט אם אמר מעכשיו הרי זה ספק מגורשת בין הניחתו בצדי ר\"ה או בר\"ה כו' יע\"ש וקשה דכפי מ\"ש הרשב\"א דלשמואל נמי אפי' אם תנאה הוי לא גמרי קדושין עד ל' יום אם כן בהניחתו בר\"ה אמאי מגורשת הא בשעת גמר גירושין ליתא לגיטה ברשותה ובשלמא בצידי ר\"ה איכא למימר דכיון דהוי מקום הראוי למשיכה וכבר התחילו הגירושין משעת נתינה משום הכי מגורשת וכדס\"ל להתוס' ז\"ל לר\"י דס\"ל דשיורא הוי דבאגם מהני דכיון דהא מיהא התחילו הגירושין מעכשיו ומה מאד מתקו לחכי דברי ה\"ה שכתב דברי הרשב\"א בצידי ר\"ה משמע דבר\"ה אפי' הרשב\"א מודה וכמ\"ש וצ\"ע כעת ואין להקש' לפי מ\"ש בדעת ה\"ה דרמב\"ח ס\"ל דר\"ן איירי במעכשיו א\"כ מנ\"ל לרמב\"ח דר\"ן ס\"ל כר\"י דשיור' הוי וטעמיה דר\"ן משום דאגם לאו כרשות הרבים דמו נימא דטעמיה דר\"ן משום דס\"ל דתנאה הוי וכשמואל דס\"ל הכי ולעולם דאגם כר\"ה דמי הא ל\"ק משום דס\"ל לרמב\"ח דאם איתא דטעמיה דר\"ן משום דתנאה הוי א\"כ מאי ארייא אגם אפי' בר\"ה נמי ודחיקא לי' לומר דאגם לאו דוקא ואורחא דמילתא נקט ומה שכתב ה\"ה בה' מכירה דאגם אורחא דמילתא נקט אינו אלא לפי הא\"נ שכתב כאן וכמו שאכתוב לקמן ועיין במוהרש\"ך ח\"ב סי' קפ\"ו מ\"ש בזה שכפי מ\"ש סרה מהר תלונתו מיהו הא ק\"ל לפי מ\"ש הרב המגיד דר\"ן איירי במעכשיו ומשום דס\"ל דשיורא הוי ומשום הכי בעינן עומדת באגם דוקא אם כן תיקשי ליה דרבינו בפ\"ז מה' אישות פסק כרב דמספק\"ל אי תנאה הוי או חזרה ואילו בפ\"ב מהל' מכירה פסק דמעכשיו ולאחר ל' יום לא הוי ס' תנאה או חזרה וליכ' למימר כמ\"ש הרב לח\"מ דס\"ל לרבינו דע\"כ לא פליגי רב ושמואל אלא התם משום חומרת קידושין אבל בממון מודה לשמואל דתנאה הוי דהא חזינן דר\"ן ס\"ל כר\"י בממון נמי וע\"כ משום דס\"ל דבכוליה מלתא אמרוה רב ור\"י ותו דמההיא דפרק י\"נ דפריך התם וכי אמר לה מהיום ולאחר מיתה מאי הוי הא תנן מהיום ולאחר מיתה גט ואינו גט כו' מוכח בהדיא דבממון נמי אמרוה רב ור\"י גם ליכא למימר כמ\"ש הרב הנזכר בה' אלו דס\"ל לרבינו דדוקא בגט מספקא ליה אי תנאה הוי או חזרה משום דלא שייך לומר גופה מהיום כו' אבל בממון י\"ל דגופה מעכשיו ופירי לאחר שלשים יום קאמר דומי' דמהיום ולאחר מיתה משמע טפי שרוצה להקנות גוף מהיום ומסתברא דכיון דאמר לאחר מיתה להבריח נכסים משאר היורשים קא אתי ומקני ליה לגוף מהשתא עכ\"ד ואם כן כיון דלר\"ן ע\"כ ס\"ל דלית ליה הך סברא דמעכשיו ולאחר שלשים יום א\"כ מנ\"ל לאפושי פלוגתא ולומר דלרב דקי\"ל כותיה דס' הוי מודה בממון דאמרינן גופה במעכשיו פירו' לאחר שלשים יום ואפשר לומר דס\"ל להרב דרמב\"ח ור\"ן ס\"ל דאפילו בממון נמי אמרי' דשיורא הוי ומתני' דפרק י\"נ ר\"י היא דס\"ל בגיטין דתנאה הוי מיהו אם לא קיימא לן כוותייהו אלא מסתמא דתלמודא התם דמשום דבממון כ\"ע מודו דגופה מהיום ופירי לאחר מיתה קאמר ואם כן הכי נמי במעכשיו ולאחר שלשים יום איכא למימר דגופה מעכשיו ופירי לאחר מיתה קאמר כנ\"ל ודוק ובפ\"ב מהל' מכירה הלכה כתב וז\"ל ומ\"ש רבינו אפילו היתה עומדת באגם הכונה ברשות שאינו שלו וה\"ה לר\"ה אלא דאורחא דמילתא נקט התם בגמרא אגם שהוא מקום מרעה כו' עי\"ש והרב לח\"מ הקשה עליו וז\"ל ויש לתמוה עליו דבגמ' דמו גט בלא מעכשיו למשיכת פרה במעכשיו ובגט בעינן שיהיה בצדי ר\"ה כו' כמ\"ש בה\"ג ואיך כתב כאן דמשיכת פרה דלאו דוקא אגם ואם היה אומר ה\"ה דדברי רבינו שלא בדקדוק היה אפשר לומר דע\"כ לדעת רבינו ז\"ל מפני שהוא סובר דמעכשיו ולאחר שלשים יום תנאה הוי וכיון שכן אפילו אינה עומדת באגם כו' אבל הוא ז\"ל כתב דבגמרא נקט אורחא דמילתא וזה אי אפשר ליישבו לפי דברי הגמרא שהרי בסוגיא דהכותב מוכח איפכא דדוק' אגם גם בפרק האשה א\"א לומר כן דהתם הם דברי ר\"י ור\"י ס\"ל דשיורא הוי את\"ק יע\"ש. ולע\"ד נר' שדברי ה\"ה ז\"ל דה' מכירה אזלי כפי הא\"נ שכתב כאן דהא דר\"ן היא בכל גוונא ואנן לא קי\"ל כותיה בפרה וס\"ל לה\"ה דהא דמשמע בפרק הכותב דאגם דוקא היינו משום דר\"ן איירי אפילו בשאינו אומר מעכשיו ומש\"ה בעי' אגם כיון שאינו קונה אותו אלא לאחר ל' יום אבל במעכשיו לא בעינן אגם אלא אפילו בר\"ה קנה כיון שקנהו למפרע משעת משיכה ומ\"ש ה\"ה דאורחא דמילתא נקט התם בגמ' לא קאי אלא אסוגי' דהאשה שנפלו דמיירי התם באומר מעכשיו וכדמסיק שם וס\"ל לה\"ה דאע\"ג דהך מימרא ר\"י קא\"ל ר\"י אית ליה בפ' האומר דקדו' דשיורא הוי היינו דוקא בגט וקידושין דלא שייך למימר בה גופ' מהיום ופירי לאחר מיתה אבל בפרה מודה ר\"י דאמרי' גופא מהיום ופירי לאחר זמן וכמ\"ש הר\"ן שם והרשב\"א ז\"ל בתשו' סי' י\"א וכן כתב הרב הנז' ז\"ל בפירקין בדעת רבינו. אמנם לפי אותו הצד שכתב ה\"ה ז\"ל דר\"ן איירי במעכשיו ע\"כ צ\"ל דאגם דפרק האשה שנפלו בדוקא דהא דר\"ן דאיירי במעכשיו ואפ\"ה ס\"ל לתלמודא בפרק הכותב דדוקא באגם הוא דקנה אבל בר\"ה לא וע\"כ היינו טעמא משום דס\"ל לר\"ן דמעכשיו הוא ושלא כדעת הר\"ן והרשב\"א וא\"כ במימרא דר\"י ג\"כ ס\"ל דאגם דוקא כיון דאיהו ס\"ל דשיורא הוי כנ\"ל. וראיתי להרב כנה\"ג ז\"ל חח\"מ סי' קכ\"ז בהגהת ב\"י אות י\"ג שהקשה וז\"ל ויש לתמוה על הרשב\"א שכתב בתשובה סי' י\"א דבמשוך פרה זו ולא תקנה אלא לאחר ל' יום אי קיימא באגם קנה ואפילו לא אמר מעכשיו כדאיתא בפ' הכותב וממ\"ש בחי' שכתב הר\"ן בשמו מוכח דמימרא דר\"ן הוא בדאמר מעכשיו ותי' וז\"ל ונר' לי ליישב דברי רבינו ובזה יתיישב דברי הרשב\"א ז\"ל דמאי דמוכח בפ' הכותב דדוקא אגם קנה אבל בר\"ה לא היינו למאי דס\"ד דר\"ח ורמב\"ח דמימר' דר\"ן בלא מעכשיו וגם שאלתו היתה בדלא אמר מעכשיו אבל לדידן דקי\"ל דבלא אמר מעכשיו לא קנה מכח סוגיא דהאשה שנפלו מתפרש' מימרא דר\"ן בדאמר מעכשיו צ\"ל ע\"כ דאגם דנקט ר\"ן לאו דוקא ומ\"ש הרשב\"א בתשובה דבמשוך פרה זו ולא תיקני אלא לאח' ל' יום דאי קיימ' באגם קנה ואפי' לא אמר מעכשיו כדאית' בהכות' לא דמפרש' מימר' דר\"ן בדלא אמר מעכשיו אלא ממה שהיו מפרשי' אותה רמב\"ח ור\"ח בדלא אמר מעכשיו ואפי\"ה קני בעומדת באגם שמעינן דבאגם קנה בלא מעכשיו מיהו אנן קי\"ל דבאומר מעכשיו היא ואפי\"ה עומדת בר\"ה ומ\"ש ה\"ה בה\"ג שרבינו סובר דמימרא דר\"ן במעכשיו לא שסובר כבעיית הגמר' דהבעיין מפרש מימרא דר\"ן הוא במעכשיו אלא הכונה לו' שרבי' סבור לענין דמימרא דר\"ן היא במעכשיו ועכ\"ז ס\"ל דבגט אפי' לא אמר מעכשיו מהטעם שאומר אח\"כ דהטעם הזה קאי אף אמפרש מימרא דר\"ן במעכשיו את\"ד יע\"ש: ולע\"ד כל דבריו תמוהים דמה שרצה להשוות דברי הרשב\"א שכ' בתשובה למ\"ש בחידושיו הא ליתא שהרי מדברי הרשב\"א שכתב הר\"ן נראה בהדיא דס\"ל דכל שלא אמר מעכשיו אפילו באגם לא קנה שכ\"כ וז\"ל הילכך לענין אי אמר לה מעכשיו ה\"ז מגורשת ואינה מגורש' בין הניחתו בצדי ר\"ה כו' ואי לא אמר מעכשיו אינה מגור' כלל דצדי ר\"ה וסימטא ואגם אינם רשות שלה שיקנה לה מדין חצר ע\"כ ואם כן הרי הדברים ק\"ו במשוך פרה זו ולא תקנה עד לאחר ל' יום דס\"ל להרשב\"א דלא קנה אפילו באגם שהרי לדעת רבינו ז\"ל דבמשוך פרה זו לא קנה כמ\"ש בה' מכירה עכ\"ז גבי גט ס\"ל דמגו' וכ\"כ ה\"ה ז\"ל משם הרשב\"א ז\"ל בפי' וז\"ל וכל שלא אמר מעכשיו בגט אינה מגורשת ובפרה לא קנה ואלו בתשובה כתב דבעומדת באגם קנה אפי' בלא מעכשיו אלא ע\"כ לו' דהרשב\"א בתשוב' חזר בו ממ\"ש בחידושיו וס\"ל כדעת הר\"ן דבאגם אפי' בלא מעכשיו קנה ותו דכיון דמכח סוגיא דפ' האשה שנפלו הוא דמוקי' למימרא דר\"ן במעכשיו הרי מאותה סוגי' נראה בהדי' דבלא מעכשיו ואפילו בעומדת באגם לא קנה דהכי פרכי' והא כי אתא רבין אמרינן לא קנה ומשנינן ל\"ק הא דאמר ליה מעכשיו הא דלא\"ל מעכשיו וליכא למימר דמימרא דר\"י דאמר לא קנה בשאינ' עומדת באגם היא דא\"כ מאי דוחקי' דתלמודא לומר הא בדאמר מעכשיו ולומר דאגם לאו דוקא לימא הא והא בדלא אמר מעכשיו הא באגם הא בר\"ה גם מ\"ש עוד דמ\"ש ה\"ה דמימרא דר\"ן היא במעכשיו הכונה לומר דר' סבור לענין דינא דמימרא דר\"ן היא במעכשיו ואגם לאו דוקא כמ\"ש ה\"ה ועכ\"ז ס\"ל דבאגם אפילו בלא מעכשיו הא נמי ליתא דכיון דמכח סוגיא דהאשה שנפלו מוקמינן מימרא דר\"ן במעכשיו ואמרינן דאגם לאו דוקא א\"כ נשארה בעייא דרמב\"ח בדוכתא וליכא למיפשט מדר\"ן מידי דאיכ' למימר דכל שלא אמר מעכשיו צידי ר\"ה כר\"ה דמו ומאי דקאמר ר\"ן דבמשוך פרה זו קנה לאו משום דחשבינן ליה לאגם כרשותו אלא משום דאמר מעכשיו ואפילו בר\"ה קנה ואגם אורחא דמילת' נקט וכיון דרמב\"ח ור\"ח לא מפשטא להם הבעייא אלא משום דס\"ל דמימרא דר\"ן בלא מעכשיו ואגם דוקא א\"כ לדידן דמוקמי' דמימרא דר\"ן במעכשיו ואגם לאו דוקא מנ\"ל להוכיח דצידי ר\"ה כר\"ה דמו אלא ודאי דמ\"ש ה\"ה דמימ' דר\"ן איירי במעכשיו היינו לבעיין ג\"כ דס\"ל דמיירי במעכשיו דוקא אבל בלא מעכשיו אפילו אגם לא קנה וס\"ל לר\"ן דמעכשיו ולאחר ל' יום שיורא הוי ומשום הכי בעינן אגם והשתא מייתי שפי' רמב\"ח דכי היכי דבמשיכה דבעינן מעכשיו מטעמא דכבר כלתה משיכה ובר\"ה לא קנה אפי' הכי בעומדת באגם קנה דחשבינן ליה כאילו היא רשותו ה\"נ גבי גט דלא בעינן מעכשיו אף ע\"ג דבר\"ה אינה מגורשת באגם חשיב רשותה ומגורשת והילכך אף על גב דאנן לא קי\"ל כותיה דר\"ן במאי דס\"ל דמעכשיו ולאחר ל' יום שיורא הוי מ\"מ במאי דס\"ל דאגם לאו כר\"ה דמו קי\"ל כותיה משום דלא אשכחן מאן דפליג עליה ולכן מחוורתא דמילתא כמ\"ש שדברי ה\"ה דהל' מכירה אינן אלא כפי הא\"נ שכתב כאן כנ\"ל ודוק: ודעת הר\"ן בפרק הכותב הפך דעת רבינו ז\"ל דבעומדת באגם אפי' בלא מעכשיו ובמשיכה קנה וק\"ל קצת ממ\"ש בפרק האומר דקדושין דתרמ\"ז וז\"ל דדוקא בקידושי כסף אבל בקדושי שטר אם נקרע השטר אינה מקודשת כו' ואפילו איתיה בעיניה נמי דוקא בישנו ביד' וברשותה אבל בר\"ה לא ע\"כ גם בפ' ג' דנדרים דנ\"ז ע\"ב ד\"ה והלכתא כ' וז\"ל וקנין סודר ע\"כ במעכשיו הוא דאי מעכשיו לא קנה בתר הכי נמי לא קנה דהדר' סודר' למאריה והו\"ל כאומר משוך פרה זו ולא תקנה אלא לאחר ל' יום דלא קנה כל היכא דלא קיימא בחצירו ע\"כ ולפי מ\"ש בפ' הכותב מאי ארייא חצירו אפילו אגם נמי ויש ליישב ודוק. והטור ז\"ל סימן קצ\"ז כתב כלשון רבינו ז\"ל שכתב פ\"ב מהלכות מכירה וצריך לומר ע\"כ דאגם דנקט לאו דוקא אלא ה\"ה ר\"ה וכמ\"ש ה\"ה לדעת רבינו ז\"ל דאם נאמר דאגם דנקט הטור דוקא ע\"כ צ\"ל דהיינו משום דס\"ל דמעכשיו ולאחר שלשים יום שיורא הוי ולא אמרי' דגופא מהיום ופירי לאחר ל' יום קאמר ומטעמא שכתבו התוס' ז\"ל והא ליתא דאם כן צ\"ל דלרב דס\"ל דס' הוי אי תנאה או חזרה קאמר ה\"נ באומר משוך פרה זו כו' אפילו בעומדת באגם לא קנה ואלו הטור ז\"ל באה\"ע סימן מ' הביא מחלוק' דר\"ח והרי\"ף בזה וכתב שדעת ר\"ח והרי\"ף לפסוק כר\"י ודעת הרא\"ש ז\"ל לפסוק כרב יע\"ש וכיון שכן היאך פסק הכא בסתם דבעומדת באגם קנה והיל\"ל שלדעת אביו הרא\"ש ז\"ל אפי' באגם לא אלא מבואר הדבר דס\"ל דבממון לכ\"ע גופיה מהיום ופירי לאחר ל' יום קאמר ושלא כדעת מרן הב\"י שם והפרישה שכתבו דאגם דנקט דוקא ומשום דס\"ל דשיורא הוי דליתא וכמ\"ש ולפ\"ז צ\"ל דמ\"ש הטור בסי' קצ\"ז אבל אם אמר לו קנה על מנת שתיקנה מעכשיו ולאחר ל' יום לאו דוקא באומר ע\"מ וכמ\"ש הב\"י והפרישה שם אלא ה\"ה בלא ע\"מ אלא דאורחא דמילתא נקט דסתם קנין קנה ע\"מ להקנות הוא וכ\"כ הש\"ך ז\"ל סי' הנז' תק\"ח אלא שמ\"ש שם דהיינו משום דקיימא לן כותיה דשמואל הוא תמוה דסבר' זו לא אמרה אדם מעולם לפסוק כשמואל ומה שנחלקו הפוסקים הוא אי קי\"ל כר\"י דשיורא הוי או כרב ד\"ת הוי אלא ה\"ט כמ\"ש דבממון לכ\"ע גופה מהיום ופירי לאחר ל' יום קאמר ובהכי ניחא מה שהקשה הדריש' סי' הנז' לדברי הרא\"ש דנדרים ודוק מיהו הא קשה טובא מ\"ש הטור ז\"ל סי' ר\"י בהדיא דהמזכה לעובר דאם אמרה לכשתלד קנה לדעת הרא\"ש כתב וז\"ל והוא שלא מת המזכה כו' ומיירי נמי בשלא הקנה לו בק\"ס כו' אלא במשיכה וישנו ברשות הזוכה או עומד באגם כו' יע\"ש והוא תימה שהרי במשוך פרה זו ולא תקנה אלא לאחר ל' יום אפי' בעומדת באגם לא קנה כמ\"ש סי' קצ\"ז ועיין בהרב מש\"ל ז\"ל שנראה שכוון להקשות מ\"ש וליכא למימר דהטור ז\"ל שם מיירי באומר מעכשיו ולכשתלד דא\"כ אפי' בק\"ס נמי מהני כמ\"ש דברי הפריש' שם מבואר תי' לזה שנרא' מדבריו שמפרש דברי הטור ז\"ל באומר מעכשיו ולכשתלד וכתב עוד דאע\"ג דכל שאומר ע\"מ כאומר מעכשיו בק\"ס נמי מהני שאני התם דמעתה ראוי לקנין רק שהתנה שלא יחול הקנין עד לאחר ל' יום מה שאין כן הכא דעתה לא שייך ביה קנין כלל יע\"ש ואין להקש' לזה דא\"כ הוא לדעת הטור מה יענה הטור לקו' התוספת בפ' האשה רבה בפ\"ק דמציעא גבי ההיא דהאומר שדה זו לכשאקחנ' קנויה לך מעכשיו דלר\"מ דס\"ל אד\"מ דשלב\"ל ל\"ל מעכשיו והתוספת ז\"ל תי' דאצטריך לומר דאפי' אם נקרע השטר מהני יע\"ש ולדעת הטור ז\"ל לא יתכן תי' זה שהרי כיון שאינו ראוי לקנין עתה אפי' מעכשיו לא מהני כמ\"ש במזכה לעובר דאפי' במעכשיו אם נקרע השטר לא מהני די\"ל דהא לא קשיא די\"ל דס\"ל כתירוץ הר\"ם שכתבו בפ' ב' דקדושין דס\"ג ע\"א בגין דכתב לה יע\"ש ודוק:"
+            ],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>התנה </b>\n<b> עליה שיהי' גט אם לא בא כו' שאין אונס בגיטין כו'.</b> מימרא דרבא פ\"ק דכתובות ופסק כלישנא קמא ואמרינן התם בגמרא מנ\"ל לרבא הא לימא מהא דתנן הרז\"ג אם לא באתי כו' ומת בתוך י\"ב חדש אינו גט מת הוא דאינו גט הא חלה הרי זה גט ודילמא חלה נמי אינו גט והיא גופא קמ\"ל דאין גט לאחר מיתה הא תנא ליה רישא ה\"ז גיטך אם מתי כו' דילמא לאפוקי מרבותי' כו' דאמרי זש\"ש מוכיח עליו כו' נמצא מתבאר מתוך סוגיא זו דלדידן דקי\"ל כרבא דאין אונס בגיטין מתניתין דקתני הרי זה גיטך אם לא באתי כו' מת בתוך י\"ב חדש אינו גט לדיוקא אצטריך מת הוא דאינו גט הא חלה הרי זה גט משום דאין אונס בגיטין ולא צרכינן לומר דאצטריך מדר\"י דאמר זש\"ש מוכיח עליו דלאפוקי מרבותי' דאמרינן זש\"ש אתא לאשמו' מתניתין ומעתה יש לתמוה על הר\"ן ז\"ל שכ' בפ' מי שאחזו אמתניתין דהרי זה גיטך אם לא באתי כו' וז\"ל ותמהני הך מתני' מיותרת היא דתרי גווני דידה שאם מתי אינו גט ומעכשיו אם מתי ה\"ז גט תנא לעיל שמעינן להו ונ\"ל דהכי קאמר דסד\"א נהי דאם מתי דלאחר מיתה משמע ה\"מ היכא דתלה במיתה דכיון דלא מגרש לה אלא כי היכי דלא תפול קמי יבם אף הוא אינו רוצה שיחול אלא לאחר מיתה דסבר הוא דיש גט לאחר מיתה אבל הכא דתלה באם לא באתי סד\"א דמעכשיו משמע קמ\"ל כו' עכ\"ל ויש לתמוה עליו איך אישתמיט מהר\"ן ז\"ל סוגיא הלזו דק\"ל לתלמוד' גופא קושית הר\"ן ז\"ל ומתרצינן דלאפוקי מרבותי' אתא לאשמו' וכתבו התוס' שם ד\"ה דילמא דההיא לאשמועינן לאפוקי מרבותי' דאי' לאוקמי' בשאין כתוב זמן יע\"ש ולדידן דקיי\"ל דאין אונס בגיטין וכמ\"ש הר\"ן שם לעיל דף קפ\"ו מתניתין לדיוק' אצטריך דדוק' מת אינו גט הא חלה הרי זה גט משום דאין אונס בגיטין וצ\"ע כתב מרן הב\"י סי' קמ\"ו וז\"ל והגמ\"יי כתב דאפי' בידי שמים אין אונס בגיטין וכתב עוד שבספר המקצעות כתב דבי\"ש יש אונס בידי אדם אין אונס. וכ\"כ המרדכי וכתב עוד המרדכי אבל בתשובת הגאון ראיתי לחומרא דיש אונס כלישנא בתרא ודבריו צ\"ע דהא משמע מדבריו דלבעל המקצעות הלכה כלישנא קמא דאין אונס אחל' אמרה וחלה היינו אונס דבי\"ש. ובעל המקצעות כתב דביד\"ש יש אונס וא\"כ ע\"כ ס\"ל דהלכה כלישנא בתרא ואני אומר שגם דבריו צל\"ע דאם איתא דבעל המקצעות ס\"ל דהלכה כלישנא בתרא אלא דס\"ל דדוקא בידי שמים דהוי אונס אבל בידי אדם מודה דאין אונס א\"כ מאי פריך בגמרא ללישנא בתרא מהכא דשמואל דפסקיה מברא ואמר שמואל לא שמה מתי' דהתם שאני דהוי אונס בידי אדם שלא נזדמן ספינה לעבור כמ\"ש מרן שם וכתב דבעל המקצועות מפ' דפסקיה מברא דקאמר שמואל הפך פי' רש\"י והמפרשים שפירשו שלא נזדמן מעבורת לעבור אלא הוא מפרש דפסקי' מברא הוא שגדל הנהר מהפשרת שלגים ואינו יכול לעבור דזה הוי אונס בידי שמים כמ\"ש מרן שם דא\"כ מאי האי דמתרצינן אונסא דשכיח שאני דהו\"ל לאתנויי ולא התנה איהו דאפסיד אנפשיה הא גדל הנהר מהפשרת שלגים הוי אונס דשכיח ולא שכיח כמ\"ש הרא\"ש בפ' ג' דנדרים דכ\"ז ע\"א ד\"ה שאני והוא מוכרח מהסוגיא שם כמו שיראה המעיין וכ\"כ רי\"ו ז\"ל וצ\"ע:"
+            ],
+            [
+                "<b>התנה </b>\n<b> עליה שתתגרש כו' חוששין שמא פייסו ומחלה.</b> הנה דעת רבינו כדעת הרא\"ש דמאי דפריך בפרק מי שאחזו וליחוש שמא פייס ה\"פ כיון שהי' הולך ובא אע\"פ שלא נתייחד עמה ניחוש שמא פייסה בדברים ומחלה לו התנאי אמנם רש\"י ז\"ל פיר' דמאי דפריך וליחוש היינו משום חשש גט ישן וכתב הר\"ן ז\"ל וז\"ל וליחוש פירש\"י שמא פייס ונתייחד' עמו ובעל והו\"ל גט ישן ואע\"ג דקי\"ל בפרק מ\"ש שאם נתגרשה בו תנשא לכתחלה ה\"ק היכי אמרת דה\"ז גט דמשמע גט שראוי להתגרש בו לכתחלה ליחוש שמא יבא בעל ויערער והוה ליה גט ישן עכ\"ל: ויש לדקדק עליו טובא דאמאי אצטריך למימר משום דה\"ז גט לכתחל' משמע הא בלא\"ה פריך שפיר אבריית' דקתני ולגט ישן אין חוששין דניחוש שמא פייס והוי גט ישן והיכי קאמר אין חוששין ואברייתא גופא תקשי ליה להר\"ן ז\"ל דקאמר ולגט ישן אין חוששין דכיון דקיי\"ל דאם נתגרשה תנשא מאי נ\"מ אי הוי גט ישן וכדק\"ל להרמ\"ה ז\"ל וכמ\"ש הרא\"ש פרק מי שאחזו אלא ע\"כ הברייתא דקא' הוי גט אפי' להתגרש לכתחל' קאמר ומש\"ה הוצרך לומר ולגט ישן אין חוששין ולאו ה\"ט משום דהרי זה גט משמע גט שראוי להתגרש בו לכתחל' כמ\"ש הר\"ן דאפי' נימא דהרי זה גט משמע נמי דיעבד הכא ע\"כ ברייתא דידן ה\"ז גט לכתחלה קאמר מדקאמר ולגט ישן אין חוששין כו' וכיון שכן אמאי קבע קוש' אפרש\"י ועיין בהרב בני יעקב דף קס\"ד ע\"ב מה שתי' בזה ואין לשון הר\"ן סובל פירושו כמו שיראה הרוא' וכבר היה אפשר לומר דקוש' הר\"ן לפרש\"י היא דכיון שפירש דמאי דפריך וליחוש שמא פייס היינו משום גט ישן א\"כ ע\"כ מאי דפריך שם לישנא בתרא אמתני' דאם לא באתי וליחוש שמא פייס היינו ג\"כ משום גט ישן כדפריך ללישנא קמא וכן מבואר מדברי התוס' בפרק המביא תניין די\"א כדכתיב' דלרש\"י ז\"ל מאי דפריך לישנא בתרא משום דכיון דתלמוד' בחדא לישנא ובחדא מחתא מקשי לה משמע דתרוייהו שוין הן ויבאו ב' והא הוא דק\"ל להר\"ן ז\"ל דכיון דקי\"ל דנתגרש' תנשא לכתחל' מאי פריך וליחוש שמא פייס נימא דהרי זה גט אם נתגרשה בו קאמר ותי' משום דה\"ז גט משמע דראוי להתגרש כו' אמנם הברייתא ודאי דלא ק\"ל להר\"ן משום דקתני בהדיא ולגט ישן אין חוששין כו' ע\"כ דהרי זה גט דברייתא לכתחלה קאמר וכן מבואר מדברי התוס' פרק המביא תניין דף י\"ח ד\"ה שמא כמ\"ש דלרש\"י מאי דפריך ללישנא בתרא ליחוש שמא פייס היינו ג\"כ משום גט ישן שכתבו וז\"ל פי' בתוספות שמא נתייחד' עמו והוי גט ישן ואין נרא' לר\"ת כו' ועוד דלמה לי' למיפרך שמא פייס ומשום גט ישן התם דקאי אההיא דהרי זה גיטך כ\"ז שאעבור מכנגד ל' יום ואם לא באתי מכאן עד י\"ב חדש כיון דאם בא בלי שום יחוד בטל הגט ונראה לע\"ד פשוט שקושייתם ללישנא בתרא דמתני לה אמתני' דאמרי' בגמרא דמאן דמתני' לה אמתניתין כל שכן אברייתא נמצא דמאי דפריך ללישנא בתרא וליחוש שמא פייס אברייתא ומתני' קא פריך וז\"ש התם דקאי אההיא דהרי זה גיטך כל זמן כו' ואם לא באתי אבל ללישנא קמא ודאי דלא ק\"ל מידי משום דהכי אמרינן התם דמאן דמתני לה אברייתא אבל אמתני' לא וה\"ט כמ\"ש רש\"י דלא חיישינן לשמא בא בצנעה ואברייתא הוא דאיכא למיחש כיון שהיה הולך ובא ניחוש שמא נתייחד עמה באותן הימים שהיה הולך ובא והו\"ל גט ישן ובהכי נתיישב מה שהקשה מוהריב\"ל בחידושיו יע\"ש שלע\"ד נראה פשוט כדכתיבנא ומ\"מ זה שכתבנו דלפרש\"י ז\"ל מאי דפריך ללישנא דמאן דמתני להו אמתני' ליחוש שמא פייס היינו ג\"כ משום גט ישן וכמ\"ש התוס' נראה דהא ודאי ליתא דהרי מתני' דאם לא באתי באומר מעכשיו איירי כדקתני בהדיא ובמגרש בתנאי מעכשיו ליכא משום גט ישן וכמ\"ש התוס' פ' מי שאחזו דע\"ג אמתניתין דלא תתייחד וכן נראה מדברי רש\"י ז\"ל שם גם הרשב\"א והר\"ן ז\"ל שם כתבו כן בהדיא יע\"ש וא\"כ ע\"כ צ\"ל לפירוש רש\"י ז\"ל דמאן דמתני לה אמתני' דפריך ליחוש שמא פייס ה\"פ ליחוש שמא נתפייס ובא בתוך הזמן ונתבטל תנאו ולאו משום גט ישן וכיון שכן יש לתמוה על התוס' ז\"ל במה שהבינו בדעת רש\"י ז\"ל דמשום גט ישן קפריך אפי' בתנאי דמעכשיו נמצא רש\"י ז\"ל סותר את עצמו וגם התוס' ז\"ל ל\"ק להו לפרש\"י אלא משום דל\"ל למיפרך כו' ותיקשי להו עדיפא מינה דבתנאי מעכשיו ליכא משום גט ישן וצ\"ע ומעתה דברי הר\"ן ז\"ל מוקשין ועומדין והדרא קו' לדוכתא ומ\"ש דקו' הר\"ן ז\"ל היא אמתני' דאם לא באתי ליתא שהרי בתנאי דמעכשיו ליכא משום גט ישן וכמ\"ש הר\"ן בהדיא לכן נראה לי לומר דהר\"ן ז\"ל ה\"ט דל\"ק ליה אברייתא דקתני כו' משום דהר\"ן ז\"ל ס\"ל כדעת רש\"י ז\"ל שכתב בפרק הזורק דהא דקי\"ל דאם נתגרשה תנשא לכתחילה היינו דוקא בהלך בעלה למה\"י וכ\"כ הר\"ן שם בהדיא יע\"ש וא\"כ אברייתא ליכא לאקשויי דאיך קאמר ולגט ישן אין חוששין כיון דקי\"ל דאם נתגרשה תנשא וכמו שהקשה הרמ\"ה דאיכא למימר דברייתא מיירי בבעלה בעיר ובבעלה בעיר אפי' אם נתגרשה בגט ישן לא תנשא לכתחילה ומש\"ה הוצרך לומר בברייתא ולגט ישן אין חוששין כו' וכ\"כ הב\"י ז\"ל דקס\"א ע\"א משם תלמידי הרמ\"ה יע\"ש: אמנם למאי דפריך בגמ' וליחוש שמא פייס לפירוש רש\"י דהיינו משום גט ישן ק\"ל להר\"ן דהא קי\"ל דאם נתגרשה תנשא לכתחילה ואע\"ג דבבעלה בעיר אם נתגרשה לא תנשא היינו דוקא בדידעינן בודאי דנתייחד עמו דבהא איירי מתניתין דפרק הזורק כדקאמר איזהו גט ישן כל שנתייחד אבל היכא דלא ידעינן בודאי דלא נתייחד תסגי דניחוש שמא נתייחד כי היכי דלא תתגרש דומיא דהלך בעלה למה\"י אבל אם נתגרשה לית לן למיחש כולי האי דלא תנשא לכתחילה כיון דאפי' בודאי נתיחד אם נתגרשה תנשא לכתחילה אם הלך בעלה למה\"י כנ\"ל אע\"פ שהוא קצת דוחק מיהו מה שתי' הר\"ן דה\"ק היכי אמרת הרי זה גט דמשמע כו' יש להקשות עליו ממ\"ש רש\"י בפ' ר\"ג דנ\"ב על ההיא מימרא דאיתא התם האומר לסופר כתוב גט זה לארוסתי לכשאכנסנה אגרשנה ה\"ז גט ופירש\"י דגט ישן מיהא הוי הרי דלישנא דהרי זה גט פרש\"י דר\"ל אם גרשה וצ\"ע. והרא\"ש בתשו' כלל מ\"ה סי' יב כתב וז\"ל וההיא דכל זמן שאעבור יש לפרשו בכל ענין או שפייס ובטל הגט שהרי לא אמר מעכשיו או שמא בא בתוך שלשים ונתבטל הגט כך פי' ר\"ת ע\"כ לשונו והקשה עליו מוהריב\"ל בחידושיו פרק המביא תניין וז\"ל ואיכא למידק בדבריו דהיכי קאמר דמאן דמתני לה אברייתא פריך ב' דליחוש שמא בא בצינעא וליחוש שמא ביטל כיון דלא קאמר מעכשיו והיכי מצי לאקשויי ליחוש שמא בא בצינעא שהרי לכאורה מאן דמתני לה אברייתא לא מתני' אמתני' משום דלא חיישינן לשמא בא בצינעא ע\"ש מ\"ש בדוחק: ולע\"ד אשתמיט מיניה מ\"ש הרשב\"א פרק מי שאחזו דע\"ו וז\"ל ור\"ת פי' לאחר שלשים יום אמאי תנשא לאחר ליחוש שמא נתפייס ובא בחשאי והא דאמרינן מאן דמתני אמתני' כ\"ש אברייתא היינו כ\"ש דהיה הולך ובא ואז יותר ראוי לחוש שמא בא כדרכו ולא ראינוהו כן פרש\"י דהיינו כ\"ש דמאן דמתני לה אמתני' עכ\"ל ע\"ש א\"כ א\"ל שדעת הרא\"ש כדעת הרשב\"א ומאן דמתני לה אבריי' ולא מתני לה אמתני' היינו טעמא כיון דלא היה הולך ובא לית לן למיחש שמא בא בצינעא ואברייתא דוקא דהיה הולך ובא הוא דאיכא למיחש שמא בא כדרכו וזה פשוט ומ\"מ מ\"ש הרשב\"א דכן פי' רש\"י דהיינו כ\"ש דמאן דמתני לה אמתני' הם דברים תמוהים דדברי רש\"י אין ענין לפר\"ת כלל דמ\"ש רש\"י וז\"ל כ\"ש אברייתא וכיון דהיכא דלא בא חיישינן שמא פייס כ\"ש אברייתא שהי' הולך ובא ע\"ש אין הכונה לומר שכיון שהיה הולך ובא אפילו אם עברו ל' ולא ראינוהו שבא דחיישינן שמא בא כדרכו כמו שפי' ר\"ת אלא הכונה לומר דכיון דלא בא כלומר שלא ראינוהו שבא שמא בא בחשאי ונתיחד עמה כל שכן אברייתא שהיה הולך ובא דאיכא למיחש באותן הימים שהיה הולך ובא שמא פייס ונתייחד עמה וזה מבואר בדברי רש\"י ז\"ל שם בד\"ה שמא פייס אבל לעולם דל' יום שעברו ולא בא סבירא ליה לרש\"י דמאן דמתני לה אברייתא ליכא למיחש שמא בא בחשאי כדרכו כיון שלא ראינוהו שבא ואי איכא למיחש משום אותן הימים שהיה הולך ובא הוא דאיכא למיחש וכיון שכן איך כתב הרשב\"א וכן פירש רש\"י וצ\"ע:"
+            ]
+        ],
+        [
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>ומותרת </b>\n<b> האשה להנשא כו' או מעדי מיאוניה.</b> כתב ה\"ה והטעם בירושלמי שאין ב' מצויין לחטוא בשביל א' כו' וכן כתב הטור אה\"ע סי' י\"ב וז\"ל מיאנה או שחלצה בפני בית דין יכול א' מהן לישאנה כיון שהם ג' אין האחרים חוטאין בשבילו וכתב הב\"ח שם וז\"ל משמע דס\"ל דדוקא בג' וכן כתב הר\"ן ר\"פ האשה שנתארמלה משם ר\"ח דדוקא בג' והביאו ב\"י סס\"י י\"ז גבי ניסת לא' מעידיה אלא דק' דלקמן סימן קנ\"ב בדין ב' אומרים נתגרשה וב' אומרים לא נתגרשה דאם נשאת לא תצא כשנשאת לא' מעידיה הי\"ל לרבינו לפרש דהיינו דוקא כשהיו ב' לבד איתו עד שנשאת אליו כמו שפי' הר\"ן משם ר\"ח גבי הך דב' אומרים נתגרשה כו' וכן בסי' מ\"ז גבי שנים אומרים נתקדשה ושנים אומרים לא נתקדשה דבנשאת לא' מעידיה לא תצא הי\"ל לפרש דדוק' בדאיכא ב' לבד אותו עד שנשאת לו ולכן נראה דמ\"ש רבינו כיון שהן ג' האמת נקט דמיאון וחליצה אינו אלא בג' כמו שיתבאר עכ\"ל ומה מאד תמוהים דבריו בעיני דמאי ראיה מייתי מהתם דהא אם נאמר דמ\"ש הטור כיון שהן ג' דוקא נקט ג' אבל ב' לא היינו לענין שלא תנשא לכתחילה אבל אם נשאת ודאי לא תצא דאפי' בע\"א המעיד שמת בעלה כתב בריש סי' הנזכר דאם נשאת לא תצא שכתב וז\"ל המביא גט ממ\"ה כו' או שמעיד על בעלה שמת או שאמר הרגתיו הרי זה לא ישאנה משום חשד ואם כנס לא יוציא וא\"כ בשנים המעידים פשיטא ודאי דאם נשאת לאחד מהם לא תצא וא\"כ משו\"ה בסי' מ\"ז וקנ\"ב דשם מיירי הטור ז\"ל לענין שאם נשאת לא תצא ולכתחל' לא תנשא לא הוצרך לפרש דמיירי בדאיכא שנים לבד אותו עד שנשאת וכיון שנשאת אפי' בעד אחד המעיד לא תצא ותדע דבסי' י\"ז כתב הטור וז\"ל אשה אומרת מת ואשה אומרת לא מת או עד אחד אומר מת ועד אחד אומר לא מת כו' בכולן לא תנשא ואם נשאת למי שאינו מעיד תצא ואם נשאת לא' מעדיה ואומר ברי לי שמת לא תצא עכ\"ל הרי באפי' בעד אחד אומר מת ועד אחד אומר לא מת כתב הטור ז\"ל דאם נשאת לאותו עד לא תצא וכ\"כ מרן הב\"י שם שדעת הטור כדעת רבי' דעד א' אומר מת ועד אחד אומר לא מת אם נשאת לאותו עד לא תצא וכן נראה ממ\"ש הוא עצמו בסי' הנזכר יע\"ש וא\"כ לפי דעתו אכתי ת\"ל דבע\"א אומר מת אמאי כתב דאם נשאת לאותו עד לא תצא הא לכ\"ע בעד אחד איכ' חשדא וכדקתני מתניתין מת הרגתיו לא ישא את אשתו אלא ודאי כמ\"ש ומ\"ש הר\"ן בשם ר\"ח גבי ב' אומרים נתגרש' וב' אומרים לא נתגרש' דאמרי' לא תנש' ואם נשאת לא תצא דהיינו דוקא בדאיכא ב' לבד מאותו עד שנשאת לו דמשמע דאי ליכא שנים לבד מאותו עד תצא אע\"ג דבפ\"ב דיבמות אבעיא לן כנס מהו שיוצי' ופשיט ר\"א ממתני' דהנטען על השפחה דאם כנס אינו מוציא ה\"ט דס\"ל להר\"ן ור\"ח דהא דא\"ל כנס מהו שיוציא ה\"ד אחלוק' חכם שאסר את האשה בנדר על בעלה משום דליכא חשדא דאסיר' ליה משום א\"א דאפי' מה שחושדין אותו דשלא כדין עשה מ\"מ כבר גירשה בעלה והרי היא מותרת לו מדאוריי' אמנם בחלוקת המביא גט ממ\"ה ואמר בפני נכתב ובפני נחתם וכן בעד המעיד מת או הרגתיו דהלעז שחושדין אותו שמעיד עדות שקר כדי לישא אותה אסור' משום א\"א אם כנס יוציא וכן הוא דעת התו' שם והרשב\"א כמ\"ש ה\"ה וכ\"כ מהרח\"ש בקונט' עגונה דאיתתא דע\"ה שדעת הר\"ן ור\"ח כדעת התוס' והרשב\"א אמנם הטור דס\"ל דאפי' במביא גט ממ\"ה או בעד המעיד על בעלה שמת אם נשאת לא תצא מש\"ה לא הוצרך לבאר בסי' מ\"ז וקנ\"ב דמיירי בדאיכא ב' לבד מאותו עד שנשאת לו וזה פשוט ויש לי לדקדק על דברי התוס' וסיעתייהו דס\"ל דבעד אחד אומר מת אפי' אם נשאת תצא מהא דגרסינן ביבמות דפ\"ח ע\"א אמ\"ר ל\"ש אלא שנשאת בע\"א אבל נשאת בב' ה\"ז לא תצא כו' ופרכינן עלה ס\"ס ב' וב' נינהו והבא עלי' באשם תלוי קאי ומשנינן בשנשאת לא' מעידיה כו' ע\"ש והשתא ק' דא\"כ כי קאמר רב ל\"ש אלא שנשאת בעד אחד ע\"כ בשנשאת לאותו העד מיירי דאי בשנשאת לאיש אחר אפי' נשאת בב' נמי תצא וא\"כ בשנשאת לאותו העד היכי קתני מתני' ואח\"כ בא בעלה תצא מזה ומזה ומאי אירייא דבא בעלה אפי' לא בא בעלה נמי כיון שנשאת לאותו העד תצא וי\"ל דאצטריך למיתני בא בעלה היכא שנשאת לאותו העד כדינו דהיינו שהיו לו נשים ומתו וכדתנן וכולן שהיו להן נשים ומתו כו' ואשמועי' דאם בא בעלה תצא מזה ומזה אלא דאכתי ק' דא\"כ מאי ק\"ל אבריי' דמוקמי' לה בשנשאת לא' מעידיה ואמאי לא נימא דברייתא מיירי בשנשאת לא' מעידיה כדינו וי\"ל דלא ניחא להו בהכי דכל כי האי הי\"ל לברייתא למיתני בהדיא ולא למיתני סתמא אם נשאת לא תצא משא\"כ אמתני' דיבמות דעיקר דינא דמתני' בשבא בעלה הוא דבא לאשמועינן ולא נחית לאשמועי' דאם נשאת לא תצא א\"ל דבנשאת כדינו מיירי מתני' כנ\"ל ודוק ולדעת ר\"ח דס\"ל דבנשאת לא' מעידיה מיירי בדאיכ' שנים לבד מאותו שנשאת אבל אי ליכא אלא שנים תצא אין להק' א\"כ מאי פרכינן התם ביבמות מתיב רבא מנין שאם לא רצה דופנו ת\"ל וקדשתו בע\"כ היכי דמי אילימא דלא נשאת לא' מעידיה כו' צריכה למימר דדופנו אלא לאו דנשאת לא' מעידיה וקתני דופנו והשת' מאי קוש' אימא דבריי' מיירי בשנשאת לא' מעידיה וליכא אלא שנים ואשמועינן טובא דאפי' בשנים תצא דהא ודאי לאו מילת' דפשיטא היא שהרי מתני' אצטריך למיתני בהדי' האומר הרגנוהו לא ישא את אשתו דהא ודאי בורכא היא דלר\"ח דס\"ל דאם נשאת תצא פשיטא ודאי דאינו אלא מדרבנן משום לזות שפתים דמדאוריי' ודאי לא תצא א\"כ בריית' דקאי אקרא דוקדשתו ק\"ל שפיר דבנשאת לאחד מעידיה אמאי תצא וזה פשוט:"
+            ]
+        ],
+        [],
+        [
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>שנים </b>\n<b> אומרים נתגרשה כו' אם נשאת לא' מעדיה לא תצא.</b> מימרא וברייתא פרק האשה שנתארמלה דכ\"ב ע\"ב ודעת התוס' ד\"ה הבא עליה באשם תלוי דתרי ותרי ספיקא דרבנן וכן הוא דעת הרא\"ש והר\"ן שם יע\"ש וכ\"כ התוס' בפ' האומר בקידושין דס\"ו ד\"ה מאי חזית דשנים ושנים ספיק' דרבנן יע\"ש אכן הרשב\"א שם כתב וז\"ל ויש מי שתי' דכל שנים ושנים הוי ספיקא דאורי' כדאית' בפ\"ד אחין ולא אמרינן אוקי איתת' אחזקתה ומסייעיה ליה להאי פירוקא מדאמרי' בפרק האשה שנתארמלה כו' ועוד אמרי' התם שנים אומרים מת ושנים אומרים לא מת ה\"ז לא תנשא ואם נשאת לא תצא ואקשי' מכדי שנים ושנים אינהו הבא עליה באשם תלוי קאי וא\"א הבא עליה בחטאת קאי הו\"ל למימר דהא בחזקת א\"א מוקמינן לה ועוד דגרסי' בפרק האשה רבה האשה שהלך בעלה ובנה למה\"י באו ואמרו לה מת בעלך ואח\"כ כו' תצא והולד ממזר ואמרי' עלה בגמ' היכי דמי אילימ' דאיכ' תרי ותרי מאי חזית דסמכת אהני כו' ולא תצא ואי אמרי' אוקי ב' לבהדי ב' ואוקי איתת' אחזקתה הא בדין נפק' דהא בחזקת איסור ליבם הוה קיימא דבן היה לה והולד ממזר גמור הוא אלא שמעי' מכל הני דלא אמרינן אוקי אחזקתה את\"ד ודבריו סתומים כס' החתום במה שהבי' ראיה מההיא דהאשה רבה שהרי לדידיה נמי תיקשי דמאי פריך בגמ' מאי חזית דסמכת אהני כו' ולא תצא הא לו יהי דתרי ותרי ספק דאוריי' אפי\"ה אם נשאת תצא דהבא עליה באשם תלוי קאי כדפריך בכתובות ואם נאמר דס\"ל כמ\"ש התוס' שם ביבמות ד\"ה מאי חזית דההיא מיירי היכא דהיבם אומר ברי לי והיא אומרת ברי לי דהוה ליה כניסת לא' מעידיה דלא תצא כדאמרי' בכתובות אלא דס\"ל דהא דנשאת לא' מעידי' לא תצא היינו דוקא אם נאמר דתרי ותרי ספק דאוריית' אמנם אי ס\"ל דספיק' דרבנן היא ומדאוריי' אוקמ' אחזקתה א\"כ הו\"ל ודאי אשת אח שלא במקום מצוה ואפי' לא' מעידיה תצא וכמו שכן הוא ג\"כ דעת התוס' בפ\"ב דכתובות א\"כ ק' דאמאי הוצרכו להבי' ראיה מההיא דפריך פ' האשה רבה הי\"ל להבי' ראיה בפשיטות מבריית' דשני' אומרים נתגרש' דמוקמינן לה בנשאת לא' מעידיה ואם אית' דמדאוריי' אוקמ' אחזקתה ה\"ל א\"א ודאית אפי' נשאת לא' מעידיה תצא וכדק\"ל להתוס' שם ותו דאפי' לסברת' אכתי ת\"ל לההיא לישנ' דבעי למימר בפ\"ד אחין דשני' ושנים ספק דרבנן היכי הוה ניחא לן בריית' דשנים אומרים נתגרש' דקתני לא תצא ואם נאמר דמההיא דשנים אומרים נתגרש' לא ק\"ל משום דס\"ל כדעת ר\"ת שכתבו התוס' דחזקה אשה דייקא ומינסבה מרעה לה לחזקה דר\"א והו\"ל ספק שקול אכן מההיא דהאשה רבה ק\"ל שפיר למאי דבעי למימר תלמוד' התם דגבי היבם ליכא חזקה דדייק' ומינסבה דזימנין מנחמה ליה ועיין בתוס' פ\"ב דכתובות דכ\"ו ד\"ה אנן א\"כ ק' איך הביאו ראיה ממה שפריך בפ\"ב דכתובות אבל הבא עליה באשם תלוי קאי ול\"ק בחטאת קאי הא התם ליכא חזקת א\"א דחזקת דייקא ומינסב' מרעה לחזקת א\"א וכמו שתי' התוס' שם לקו' הלזו אמנם אחר העיון נר' שיתיישב דבריו ע\"פ מ\"ש התוס' פרק חזקת הבתים דל\"ב ד\"ה אנן וז\"ל והא דאמרי' ב' אומרים מת ושנים כו' אבל נשאת ואח\"כ באו עדים לא תצא כו' אומר ר\"ת דאתיא חזקה כו' וא\"ת כי איכא ב' עדים לא דייקא דליכא חומר בסוף כו' וי\"ל הואיל ומכחישים זה את זה איכא חומר' אם תעמוד תחת בעלה בטענת ברי שלה כו' וא\"ת למאי דלא ידע דבאומרת ברי לי איירי מאי קאמר היא גופה באשם תלוי קאי הול\"ל בחטאת קאי וי\"ל דפריך אפי' אם נאמר דשנים ושנים ספק דאוריית' כו' עכ\"ל ומעתה נתבאר כונתם דמבריית' דשנים אומרים מת כו' ל\"ק ליה משום דס\"ל כדעת ר\"ת דחזק' דדייקא מרעה לה לחזקה דא\"א דאע\"ג דאיכא עדים איכא חומר בסוף במה שעומדת תחת בעלה בטענת ברי שלה אכן ממאי דפריך הבא עליה באשם תלוי קאי ק\"ל שפיר דהתם ליכא חזקה כיון דאיכ' עדים והיא אינה אומרת ברי לי ואגב עיוני ראיתי להרב ח\"ה שם שהקשה במה שתפסו קו' מדברי ר\"מ ב\"ר יוסי דסבר דאם נשאת ואחר כך באו עדים לא תצא וצ\"ע דהא מת\"ק כ\"ש דק' טפי דסבר אם נשאת לא תצא ואפי' באו עדים ואחר כך נשאת יעוין שם ולדעתי דבריהם מבוארים דהוצרכו לתפוס קו' מדר\"מ למה שרצה להק' דכיון דאיכ' ב' עדים לא דייקא כו' דהך קושיא לא תיקשי לן אלא מחלוקת נשאת ואח\"כ באו עדים דכיון דניסת בב' עדים מאי הו\"ל למידק אמנם בחלוק' באו עדים ואחר כך ניסת ל\"ק ליה כלל דבפשיטות איכא למימר דהא דנשאת בשני עדים לא דייקא ה\"ד היכא דאין מכחישי' אבל כל שמכחישים הו\"ל למידק איזה מב' אמת ואהא הוצרכו לידחק דאפילו הכי איכא חומר' אם תעמוד תחת בעלה בטענת ברי שלה וזה פשוט ועיין בתוס' פרק האשה רבה דפ\"ח ע\"ב ד\"ה הבא עליה שתי' משם ר\"י כתי' ר\"ת וכתב הרב ח\"ה וז\"ל וצ\"ע דהא בשני עדים קמיירי ובשום מקום לא מצינו דנימא דדייקא ומינסבה בשני עדים כיון דליכא חומר בסופה יע\"ש והנראה דאשתמיטתיה מיניה דברי התוספות דפרק חזקת ואולי שכונתו להקשות למה שנראה מדברי התוספות שם דבתירוץ ר\"י מיתרצה נמי מ\"ש דאמאי לא פריך הבא עליה בחטאת קאי ואהא הוא דק\"ל להרב דלס\"ד דמקשה דלא מיירי באומרת ברי ליכא חזקה דדייקא ומינסבה וכמו שכתבו פ' חזקת ואי לזאת היתה כונתו אין זו מן התימה להצריכו עיון דאיכ' למימר דהתוס' כל עיקר קושית' הוא ממאי דמשני בנשאת לא' מעדיה דאי ממאי דפריך הבא עלי' באשם תלוי קאי אין זו מן התימה כ\"כ דאיכא למימר דפריך אפילו למ\"ד דתרי ותרי ספיקא דרבנן כמ\"ש בפרק ח\"ה ולזה הוא שכתבו ועוד מאי קא משני כו' כלומר דאפילו לכשת\"ל דממאי דפריך באשם תלוי קאי אין כאן קו' אכתי ק' ממאי דמשני כו' ואהא הוא שתי' משם ר\"י ועוד י\"ל דמאי דפריך באשם תלוי קאי הוא משום דבעי נמי להקשות אחלוקת באו עדים ואח\"כ נשאת דהתם ודאי אף על גב דאי אינה אומרת ברי לי איכא חזק' דדייקא ומינסבה כל שהעדים מכחישין ועמדה ונשאת כנ\"ל ודוק: ומן האמור בזה נתיישבו דברי הר\"ן ז\"ל שכתב פ\"ב דכתובות וז\"ל ומדאמרי' הבא עליה באשם תלוי קאי איכא מאן דבעי לאוכוחי דתרי ותרי ספק דאוריית' כו' והא ודאי ליתא דמסקנא דיבמות סלקא דב' וב' ס' דרבנן כו' ושמעתין ל\"ק כו' ונקט הכי לרוחא דמילתא דאפי' למקיל טפי באשם תלוי קאי ע\"כ ותמה עליו מוהרח\"ש ז\"ל בקונטרס עגונה דף ע\"ה ע\"ב דאכתי ק\"ל דמאי משני בנשאת לאחד מעדיה דהא מ\"מ ק' לפום מסקנא דב' וב' ספיקא דרבנן והבא עליה בחטאת קאי א\"כ אפי' נשאת לאחד מעדיה אמאי שריא דלא מיסתבר כלל לו' דלהא ג\"כ מהני לא' מעדיה כיון דבחזקת א\"א גמורה קאי יע\"ש שהניחו בצ\"ע אכן כפי מ\"ש אין כאן קושיא דלמסקנא דמילת' ל\"ק לן דכיון דאיהי אומרת ברי לי איכא חזקה דדייק' ומינסבא ומרעא לחזק' א\"א ולק\"ל ז\"ל אלא ממאי דפריך באשם תלוי קאי ואמנם אנכי הרואה שלדברי הר\"ן אין אנו צריכין לישוב זה שדבר' ז\"ל מבוארים ע\"פ מ\"ש באותו פרק על ההיא דג' שישבו לקיים את השטר וקרא עליו ערער שכתב וז\"ל ואחרים מסייעים עוד סברת הרי\"ף ואומר דכל ב' וב' ספיקא דאוריית' הוא ולא אמרינן אוקמא אחזקתה מדאמרינן בסמוך כו' ועוד ראיה מדאמרי' בהאשה רבה כו' ואי אמרינן דאוקי איתתא אחזקתה דין הוא שתצא שהרי חזקת' לשוק אלא ש\"מ דלא אמרי' אוקי ב' כו' להוציאה מבעלה באומר ברי לי כו' וכ\"ש דליכא למימר אוקמא אחזקתה לאפוקי ממונא אבל היכא שאין צריך להוציא כלום מיד המוחזק משמע דמדינא אית לן לאוקמא אחזקתה דבפרק ד' אחין משמע דמסקנא דהתם היא ב' וב' ספיקא דרבנן דמדאורייתא אית לן לאוקמא אחזקתה כיון שאין אנו צריכין להוציא כלום מתחת המוחזק א\"ד ולכאורה דבריו ז\"ל נראה כסותרין אלו את אלו דכאן נראה דהסכימה דעתו לדעת האומרים דב' וב' ספיקא דאוריית' והביא סמוכות לדבר ויישב סוגיא דפ\"ד אחין ואלו בההיא דהבא עליה באשם תלוי דחה סברת האומרים כן ויישב סוגיא דפ\"ד אחין האמנם למעיין קצת בדבריו דבריו ז\"ל צדקו יחדיו שמה שדחה ז\"ל בההיא דהבא עליה באשם תלוי סברת האומרים ב' וב' ס' דאוריית' היינו משום דאינהו ז\"ל ס\"ל דאפי' היכא דאין אנו צריכין להוציא כלום מיד המוחזק וכגון שנים אומרים נתקדש' וב' אומרים לא נתקדש' לא אמרי' אוקמ' אחזקת פנויה אלא ס' דאוריית' הוי והבא עליה באשם תלוי קאי ובעו להוכיח כן ממאי דפריך בגמ' הבא עליה באשם תלוי קאי ול\"ק הבא עליה בחטאת קאי דאוקמ' אחזקת א\"א שהרי מה שאנו אומרים דחייב חטאת מכח חזקת א\"א אין אנו מוציאין אותה מבעלה מכח חזקה זו דבלא\"ה הרי הוא חייב להוציאה משום ספק אשת איש וחזקה הלזו לא תוסיף תת כחה להוציאה מבעלה וכיון שכן הי\"ל למי' דבחטאת קאי דאוקמ' אחזקת' כיון דאין אנו מוציאין כלום מיד המוחזק בכח חזקה זאת ואהא הוא שדחה הר\"ן ז\"ל דבריהם מכח ההיא דפ' ד' אחין דמסקנ' דב' וב' ס' דרבנן ומדאוריית' אוקמ' אחזקתה כל שאין צריך להוציא כלום מיד המוחזק וא\"כ הכא נמי הבא עליה בחטאת קאי אלא דלרוחא דמילתא נקט כו' ומעתה הנך רואה שאין מקום לקושית מוהרח\"ש ז\"ל דלמסקנא דמילתא ל\"ק להר\"ן משום דכל שאנו באים להוציאה מבעלה מכח חזק' א\"א לא אמרינן אוקי תרי וכמו שכתבנו ומהתימה על הרב ז\"ל איך אישתמיט מיניה: האמנם דברי הר\"ן ז\"ל תמוהים בעיני במ\"ש ראיה דתרי ותרי ס' דאוריית' מדאמרינן שנים אומרים נתקדשה כו' אם נשא' לא תצא ב' אומרים נתגרש' כו' ופרכינן מ\"ש רישא ומ\"ש סיפא ומאי קו' ב' וב' נינהו ואוקמינן אחזק' ורישא בחזקת פנויה וסיפא בחזקת א\"א והדבר ק' דאיך נחה שקט' קו' זו לפי שיטתם שהרי אפי' לפי שיטתם הרי ס\"ל דכל שאין אנו מוציאים כלום מיד המוחזק בדינא אוקמוהו אחזקת' וכמסקנ' וא\"כ אדק\"ל דמאי פריך מ\"ש רישא דהא רישא מדאוריית' אית לן לאוקמה בחזקת פנויה ומשום הכי אם נשא' לא תצא וסיפא כיון דליכא חזקת פנויה הו\"ל ס' א\"א והבא עליה באשם תלוי קאי ומש\"ה אם נשאת תצא ואין לומר דס\"ל דודאי כל שנשאת לאח' אפי' בשנים אומרים נתקדש' מסתבר' ודאי דאפי' נשאת תצא כיון דס' דרבנן מיהא הוי וכמ\"ש התוס' שם אלא דעיקר קו' היא דלוקמא לבריית' בנשאת לא' מעדיה דבב' אומרים נתקדש' כיון דאיכא חזקת פנויה ונשא' לא' מעדיה לא תצא ובב' אומרים נתגרשה כיון דאיכא חזקת א\"א אפי' נשאת לא' מעדיה תצא דהוה ליה כא\"א ודאית אמנם למאי דס\"ל דב' וב' ספיק' דאורייתא ולא אוקמו' אחזק' להוציאה מבעלה ניחא להו דמש\"ה פריך מ\"ש רישא כו' דאע\"ג דבסיפא איכ' חזקת א\"א לא מהני להוציאה מבעל' ואם נשאת לא תצא דא\"כ אדת\"ל ממאי דפריך מאי שנא רישא אמאי לא הביאו ראיה מבריית' דשנים אומרים נתגרשה דקתני אם נשאת לא תצא ואוקי' לה בנשאת לא' מעדיה וכתי' התוס' ז\"ל ואי ס\"ל כתי' ר\"ת דחזקת דייקא ומינסבה מרעא לה לחזק' א\"א וה\"ל ספק שקול וא\"כ מאי ק\"ל הכא ואי קו' היא דלוקמ' לבריית' כר\"מ דס\"ל בבאו עדים ואח\"כ נשאת אפי' לא' מעדיה תצא אלא דבב' אומרים נתקדשה מודה משום דאיכ' חזקת פנויה וכמ\"ש התוס' שם בד\"ה מ\"ש א\"כ הך קו' ת\"ל ג\"כ לפי שיטת' ועיין למוהראנ\"ח ח\"ב סי' מ' ובחי' לכתובות וצ\"ע:<br><b> ודעת </b> הרשב\"א ז\"ל כדעת התוס' דב' וב' ס' דרבנן ודחה לההיא דהאשה רבה וז\"ל וההיא דהאשה רבה כו' מסתבר' דמשום דהני ב' דאמרי חלוף היו הדברים לא באו עד שנתיבמה הוא דאמרי מאי חזית דסמכת אהני דאתו בתר יבום ומפק' להו סמוך אהני דנתיבמה אפומייהו ותדע דהא ר\"מ בר\"י כו' דס\"ל אם ניסת תצא מודה הוא דאם ניסת עד שלא באו עדים לא תצא כו' יע\"ש והנה שפתיו ז\"ל ברור מללו דס\"ל דכל שנשאת ואח\"כ באו עדים אפי' נשאת שלא לא' מעדיה לא תצא וע\"ז הוא שהוצרך הרשב\"א להבי' ראיה מדר\"מ בר\"י דכי היכי לדר\"מ בר\"י מפלגי' בנשאת ואח\"כ באו עדים לבאו עדים ואח\"כ נשאת ובנשאת לא' מעדיה ה\"נ יש לחלק לרבנן בנשאת לא' דליכא למימר דהרשב\"א ז\"ל לא כתב כן אלא בנשאת לא' מעדיה וההיא דהאשה רבה מיירי בשהיבם אומר ברי לי כמ\"ש התוס' ז\"ל וכמו שכן צ\"ל ג\"כ לדעת יש מי שתי' שכתב הוא וכמ\"ש לעיל דא\"כ לא הי' צריך הרב להביא עצות מרחוק לזה ובפשיטות היל\"ל דההיא מיירי בשהיבם אומר ברי לי דאע\"ג דב' וב' ס' דרבנן היא לגבי עצמם נאמנים הם בדיעבד וכמ\"ש לעיל מזה ליישב ההוא דפ\"ב דכתובות וכ\"כ הרדב\"ז ז\"ל בח\"א סי' נ\"ז בכונת הרשב\"א ז\"ל ומהתימ' על מוהר\"י בי רב ז\"ל סימן נ\"ו דס\"ה שכתב דהרשב\"א ז\"ל לא כתב כן אלא לא' מעדיה וליתא כמ\"ש ולפ\"ז צ\"ל דכי פריך בגמר' בפ\"ב דכתובות מכדי ב' וב' נינהו כו' לא פריך אלא אליבא דרבנן דס\"ל דאפי' באו עדים ואח\"כ נסת לא תצא דאלו לר\"מ בר\"י כל שנסת ואח\"כ באו עדים אפי' נסת לאחר לא תצא ואפשר שלזה כוון רש\"י שכתב וז\"ל לא תצא ולקמיה פריך מכדי תרי ותרי נינהו וכונתו ז\"ל לומר דאליב' דרבנן דוקא הוא דפריך וכדעת הרשב\"א ז\"ל אך זו היא שק' בעיני לדעת הרשב\"א ז\"ל מההיא דר\"פ האשה רבה דפ\"ח דפרכינן התם לרב דאמר לא שנו אלא שנשאת בעד א' אבל אם נשאת ע\"פ ב' עדים לא תצא ואוקימנא לה בדלא ידעי' ליה ואתו בי תרי ואמרי אנן הוינן בהדי' מכי נפק ועד השתא והדר פרכינן סוף סוף תרי ותרי נינהו ואוקימנ' לה בנסת לא' מעדיה והשתא לדעת הרשב\"א ז\"ל דס\"ל דכל שנסת ואח\"כ באו עדים אפי' נסת לאחר לא תצא אמאי הוצרכו לאוקמי ההיא דרב בנסת לא' מעדיה אפי' נסת לאחר נמי כיון דנשאת ואח\"כ באו עדים וכן נמי קשה מהא דפרכינן התם בתר הכי מתיב רבה מנין שאם לא רצה דופנו ת\"ל וקדשתו בע\"כ ה\"ד אילימא דלא נשאת לאחד מעדיה צ\"ל דדופנו ואם איתא איפכא הוה ליה לאקשויי דאפי' נסת לאחר כל שנסת ואח\"כ באו עדים לא תצא לדעת הרשב\"א וליכא למימר דתלמודא הק' אלימא דבריית' מיירי דלא נסת לא' מעדיה ובאו עדים ואח\"כ נסת דא\"כ מאי האי דקאמר אלא לאו דנסת לא' מעדי' וקתני דופנו מאי קו' לוקמא בבאו עדים ואח\"כ נסת ורב דאמר בנסת ואח\"כ באו עדים ואי נמי ברייתא ר\"מ בר ר\"י היא ורב דאמר כרבנן כדמשני בתר הכי אלא ודאי משמע דרב ס\"ד דבריית' סתמא קתני ואפי' בנשאת ואח\"כ באו עדים ואפ\"ה ס\"ל לרבה דכל שנסת לאחר אפי' נסת ואח\"כ באו עדים תצא לכ\"ע וצ\"ע כעת. כתב הרדב\"ז ז\"ל סי' הנז' דאפי' למ\"ש התוס' פ\"ב דקידושין ד\"ה מאי שנא רישא לחד תי' דאע\"ג דתרי ותרי ס' דרבנן הוא ומדאוריית' אית לן לאוקמי בחזקת פנויה אפ\"ה אם נשאת תצא מדרבנן וכן הוא דעת הרא\"ש ז\"ל ורי\"ו והטור ז\"ל בסי' מ\"ז לא כתב כן אלא בבאו עדים ואח\"כ נשאת דעברה אדרבנן וקנסוה אבל בנשאת בהתר ואח\"כ באו עדים לכ\"ע לא תצא וכ\"כ מוהרש\"ל ז\"ל בח\"ב סי' ק\"ד ומוהרד\"ב סי' י\"ח אמנם מוהר\"י ן' רב סי' הנז' חולק בזה וכתב שזה טעות גמור דלרבנן אין חילוק בין באו עדים תחלה ואח\"כ נסת לנשאת ואח\"כ באו עדים יע\"ש. ולעד\"נ לי עיקר כדעת הרדב\"ז וסיעתיה שהרי דעת רי\"ו בנתיב כ\"ב פ\"ג שכ' וז\"ל שנים אומרים נתקדשה כו' לא תנשא ואם נסת תצא דהו\"ל ב' וב' ולא אמרינן העמד אשה בחזקת פנויה ותצא מדרבנן ואלו בנתיב כ\"ה ח\"ג כתב וז\"ל הלך בעלה למ\"ה ואמרו לה שמת בנה ואח\"כ בעלה ונתיבמה ואח\"כ אמרו לה בהפך תצא והולד ממזר ודוקא שבא עד א' תחלה ואח\"כ באו שנים אבל באו ב' תחלה לא תצא ולא דמי לשנים אומרים מת ושנים אומרים לא מת כו' דנשאת ואח\"כ באו עדים תצא דהתם איתחזק איסורא דא\"א הכא לא איתחזק איסורא דאשת אח כיון דודאי מת ויש דרך במיתה דפקע ביה איסור דאשת אח אם מת הבן תחלה פקעה ליה חזקת איסור אשת אח כו' עכ\"ל. והנה לעין הקורא נרא' דבריו ז\"ל כסותרים אלו את אלו שהרי כפי מ\"ש בנתיב כ\"ג בב' אומרים נתקדשה כו' אע\"ג דאיכא חזקת היתר אפ\"ה תצא מדרבנן כ\"ש וק\"ו בב' אומרים מת בנה ואח\"כ מת בעלה כו' דליכא חזקת היתר לאח דאית לן למימר דתצא מדרבנן ואיך כתב דלא תצא אכן כפי דברי הרדב\"ז דבריו נכונים דמ\"ש בנתיב כ\"ג היינו דוקא בבאו עדים ואח\"כ נשאת אבל בנשאת ואח\"כ באו עדים ס\"ל לרי\"ו ז\"ל דדוקא היכא דאיכא חזקת איסור אשת איש תצא אבל כל דליכא חזקת איסור כל שנסת ואח\"כ באו עדים לא תצא והיינו מה שכתבנו בנתיב כ\"ה וזו ראיה שאין עליה תשובה ודוק ועיין בספר בית שמואל סי' קע\"ה ס\"ק ז':"
+            ],
+            [
+                "<b>שנים </b>\n<b> אומרים נתגרשה כו' אם נשאת לא' מעדיה לא תצא.</b> מימרא וברייתא פרק האשה שנתארמלה דכ\"ב ע\"ב ודעת התוס' ד\"ה הבא עליה באשם תלוי דתרי ותרי ספיקא דרבנן וכן הוא דעת הרא\"ש והר\"ן שם יע\"ש וכ\"כ התוס' בפ' האומר בקידושין דס\"ו ד\"ה מאי חזית דשנים ושנים ספיק' דרבנן יע\"ש אכן הרשב\"א שם כתב וז\"ל ויש מי שתי' דכל שנים ושנים הוי ספיקא דאורי' כדאית' בפ\"ד אחין ולא אמרינן אוקי איתת' אחזקתה ומסייעיה ליה להאי פירוקא מדאמרי' בפרק האשה שנתארמלה כו' ועוד אמרי' התם שנים אומרים מת ושנים אומרים לא מת ה\"ז לא תנשא ואם נשאת לא תצא ואקשי' מכדי שנים ושנים אינהו הבא עליה באשם תלוי קאי וא\"א הבא עליה בחטאת קאי הו\"ל למימר דהא בחזקת א\"א מוקמינן לה ועוד דגרסי' בפרק האשה רבה האשה שהלך בעלה ובנה למה\"י באו ואמרו לה מת בעלך ואח\"כ כו' תצא והולד ממזר ואמרי' עלה בגמ' היכי דמי אילימ' דאיכ' תרי ותרי מאי חזית דסמכת אהני כו' ולא תצא ואי אמרי' אוקי ב' לבהדי ב' ואוקי איתת' אחזקתה הא בדין נפק' דהא בחזקת איסור ליבם הוה קיימא דבן היה לה והולד ממזר גמור הוא אלא שמעי' מכל הני דלא אמרינן אוקי אחזקתה את\"ד ודבריו סתומים כס' החתום במה שהבי' ראיה מההיא דהאשה רבה שהרי לדידיה נמי תיקשי דמאי פריך בגמ' מאי חזית דסמכת אהני כו' ולא תצא הא לו יהי דתרי ותרי ספק דאוריי' אפי\"ה אם נשאת תצא דהבא עליה באשם תלוי קאי כדפריך בכתובות ואם נאמר דס\"ל כמ\"ש התוס' שם ביבמות ד\"ה מאי חזית דההיא מיירי היכא דהיבם אומר ברי לי והיא אומרת ברי לי דהוה ליה כניסת לא' מעידיה דלא תצא כדאמרי' בכתובות אלא דס\"ל דהא דנשאת לא' מעידי' לא תצא היינו דוקא אם נאמר דתרי ותרי ספק דאוריית' אמנם אי ס\"ל דספיק' דרבנן היא ומדאוריי' אוקמ' אחזקתה א\"כ הו\"ל ודאי אשת אח שלא במקום מצוה ואפי' לא' מעידיה תצא וכמו שכן הוא ג\"כ דעת התוס' בפ\"ב דכתובות א\"כ ק' דאמאי הוצרכו להבי' ראיה מההיא דפריך פ' האשה רבה הי\"ל להבי' ראיה בפשיטות מבריית' דשני' אומרים נתגרש' דמוקמינן לה בנשאת לא' מעידיה ואם אית' דמדאוריי' אוקמ' אחזקתה ה\"ל א\"א ודאית אפי' נשאת לא' מעידיה תצא וכדק\"ל להתוס' שם ותו דאפי' לסברת' אכתי ת\"ל לההיא לישנ' דבעי למימר בפ\"ד אחין דשני' ושנים ספק דרבנן היכי הוה ניחא לן בריית' דשנים אומרים נתגרש' דקתני לא תצא ואם נאמר דמההיא דשנים אומרים נתגרש' לא ק\"ל משום דס\"ל כדעת ר\"ת שכתבו התוס' דחזקה אשה דייקא ומינסבה מרעה לה לחזקה דר\"א והו\"ל ספק שקול אכן מההיא דהאשה רבה ק\"ל שפיר למאי דבעי למימר תלמוד' התם דגבי היבם ליכא חזקה דדייק' ומינסבה דזימנין מנחמה ליה ועיין בתוס' פ\"ב דכתובות דכ\"ו ד\"ה אנן א\"כ ק' איך הביאו ראיה ממה שפריך בפ\"ב דכתובות אבל הבא עליה באשם תלוי קאי ול\"ק בחטאת קאי הא התם ליכא חזקת א\"א דחזקת דייקא ומינסב' מרעה לחזקת א\"א וכמו שתי' התוס' שם לקו' הלזו אמנם אחר העיון נר' שיתיישב דבריו ע\"פ מ\"ש התוס' פרק חזקת הבתים דל\"ב ד\"ה אנן וז\"ל והא דאמרי' ב' אומרים מת ושנים כו' אבל נשאת ואח\"כ באו עדים לא תצא כו' אומר ר\"ת דאתיא חזקה כו' וא\"ת כי איכא ב' עדים לא דייקא דליכא חומר בסוף כו' וי\"ל הואיל ומכחישים זה את זה איכא חומר' אם תעמוד תחת בעלה בטענת ברי שלה כו' וא\"ת למאי דלא ידע דבאומרת ברי לי איירי מאי קאמר היא גופה באשם תלוי קאי הול\"ל בחטאת קאי וי\"ל דפריך אפי' אם נאמר דשנים ושנים ספק דאוריית' כו' עכ\"ל ומעתה נתבאר כונתם דמבריית' דשנים אומרים מת כו' ל\"ק ליה משום דס\"ל כדעת ר\"ת דחזק' דדייקא מרעה לה לחזקה דא\"א דאע\"ג דאיכא עדים איכא חומר בסוף במה שעומדת תחת בעלה בטענת ברי שלה אכן ממאי דפריך הבא עליה באשם תלוי קאי ק\"ל שפיר דהתם ליכא חזקה כיון דאיכ' עדים והיא אינה אומרת ברי לי ואגב עיוני ראיתי להרב ח\"ה שם שהקשה במה שתפסו קו' מדברי ר\"מ ב\"ר יוסי דסבר דאם נשאת ואחר כך באו עדים לא תצא וצ\"ע דהא מת\"ק כ\"ש דק' טפי דסבר אם נשאת לא תצא ואפי' באו עדים ואחר כך נשאת יעוין שם ולדעתי דבריהם מבוארים דהוצרכו לתפוס קו' מדר\"מ למה שרצה להק' דכיון דאיכ' ב' עדים לא דייקא כו' דהך קושיא לא תיקשי לן אלא מחלוקת נשאת ואח\"כ באו עדים דכיון דניסת בב' עדים מאי הו\"ל למידק אמנם בחלוק' באו עדים ואחר כך ניסת ל\"ק ליה כלל דבפשיטות איכא למימר דהא דנשאת בשני עדים לא דייקא ה\"ד היכא דאין מכחישי' אבל כל שמכחישים הו\"ל למידק איזה מב' אמת ואהא הוצרכו לידחק דאפילו הכי איכא חומר' אם תעמוד תחת בעלה בטענת ברי שלה וזה פשוט ועיין בתוס' פרק האשה רבה דפ\"ח ע\"ב ד\"ה הבא עליה שתי' משם ר\"י כתי' ר\"ת וכתב הרב ח\"ה וז\"ל וצ\"ע דהא בשני עדים קמיירי ובשום מקום לא מצינו דנימא דדייקא ומינסבה בשני עדים כיון דליכא חומר בסופה יע\"ש והנראה דאשתמיטתיה מיניה דברי התוספות דפרק חזקת ואולי שכונתו להקשות למה שנראה מדברי התוספות שם דבתירוץ ר\"י מיתרצה נמי מ\"ש דאמאי לא פריך הבא עליה בחטאת קאי ואהא הוא דק\"ל להרב דלס\"ד דמקשה דלא מיירי באומרת ברי ליכא חזקה דדייקא ומינסבה וכמו שכתבו פ' חזקת ואי לזאת היתה כונתו אין זו מן התימה להצריכו עיון דאיכ' למימר דהתוס' כל עיקר קושית' הוא ממאי דמשני בנשאת לא' מעדיה דאי ממאי דפריך הבא עלי' באשם תלוי קאי אין זו מן התימה כ\"כ דאיכא למימר דפריך אפילו למ\"ד דתרי ותרי ספיקא דרבנן כמ\"ש בפרק ח\"ה ולזה הוא שכתבו ועוד מאי קא משני כו' כלומר דאפילו לכשת\"ל דממאי דפריך באשם תלוי קאי אין כאן קו' אכתי ק' ממאי דמשני כו' ואהא הוא שתי' משם ר\"י ועוד י\"ל דמאי דפריך באשם תלוי קאי הוא משום דבעי נמי להקשות אחלוקת באו עדים ואח\"כ נשאת דהתם ודאי אף על גב דאי אינה אומרת ברי לי איכא חזק' דדייקא ומינסבה כל שהעדים מכחישין ועמדה ונשאת כנ\"ל ודוק: ומן האמור בזה נתיישבו דברי הר\"ן ז\"ל שכתב פ\"ב דכתובות וז\"ל ומדאמרי' הבא עליה באשם תלוי קאי איכא מאן דבעי לאוכוחי דתרי ותרי ספק דאוריית' כו' והא ודאי ליתא דמסקנא דיבמות סלקא דב' וב' ס' דרבנן כו' ושמעתין ל\"ק כו' ונקט הכי לרוחא דמילתא דאפי' למקיל טפי באשם תלוי קאי ע\"כ ותמה עליו מוהרח\"ש ז\"ל בקונטרס עגונה דף ע\"ה ע\"ב דאכתי ק\"ל דמאי משני בנשאת לאחד מעדיה דהא מ\"מ ק' לפום מסקנא דב' וב' ספיקא דרבנן והבא עליה בחטאת קאי א\"כ אפי' נשאת לאחד מעדיה אמאי שריא דלא מיסתבר כלל לו' דלהא ג\"כ מהני לא' מעדיה כיון דבחזקת א\"א גמורה קאי יע\"ש שהניחו בצ\"ע אכן כפי מ\"ש אין כאן קושיא דלמסקנא דמילת' ל\"ק לן דכיון דאיהי אומרת ברי לי איכא חזקה דדייק' ומינסבא ומרעא לחזק' א\"א ולק\"ל ז\"ל אלא ממאי דפריך באשם תלוי קאי ואמנם אנכי הרואה שלדברי הר\"ן אין אנו צריכין לישוב זה שדבר' ז\"ל מבוארים ע\"פ מ\"ש באותו פרק על ההיא דג' שישבו לקיים את השטר וקרא עליו ערער שכתב וז\"ל ואחרים מסייעים עוד סברת הרי\"ף ואומר דכל ב' וב' ספיקא דאוריית' הוא ולא אמרינן אוקמא אחזקתה מדאמרינן בסמוך כו' ועוד ראיה מדאמרי' בהאשה רבה כו' ואי אמרינן דאוקי איתתא אחזקתה דין הוא שתצא שהרי חזקת' לשוק אלא ש\"מ דלא אמרי' אוקי ב' כו' להוציאה מבעלה באומר ברי לי כו' וכ\"ש דליכא למימר אוקמא אחזקתה לאפוקי ממונא אבל היכא שאין צריך להוציא כלום מיד המוחזק משמע דמדינא אית לן לאוקמא אחזקתה דבפרק ד' אחין משמע דמסקנא דהתם היא ב' וב' ספיקא דרבנן דמדאורייתא אית לן לאוקמא אחזקתה כיון שאין אנו צריכין להוציא כלום מתחת המוחזק א\"ד ולכאורה דבריו ז\"ל נראה כסותרין אלו את אלו דכאן נראה דהסכימה דעתו לדעת האומרים דב' וב' ספיקא דאוריית' והביא סמוכות לדבר ויישב סוגיא דפ\"ד אחין ואלו בההיא דהבא עליה באשם תלוי דחה סברת האומרים כן ויישב סוגיא דפ\"ד אחין האמנם למעיין קצת בדבריו דבריו ז\"ל צדקו יחדיו שמה שדחה ז\"ל בההיא דהבא עליה באשם תלוי סברת האומרים ב' וב' ס' דאוריית' היינו משום דאינהו ז\"ל ס\"ל דאפי' היכא דאין אנו צריכין להוציא כלום מיד המוחזק וכגון שנים אומרים נתקדש' וב' אומרים לא נתקדש' לא אמרי' אוקמ' אחזקת פנויה אלא ס' דאוריית' הוי והבא עליה באשם תלוי קאי ובעו להוכיח כן ממאי דפריך בגמ' הבא עליה באשם תלוי קאי ול\"ק הבא עליה בחטאת קאי דאוקמ' אחזקת א\"א שהרי מה שאנו אומרים דחייב חטאת מכח חזקת א\"א אין אנו מוציאין אותה מבעלה מכח חזקה זו דבלא\"ה הרי הוא חייב להוציאה משום ספק אשת איש וחזקה הלזו לא תוסיף תת כחה להוציאה מבעלה וכיון שכן הי\"ל למי' דבחטאת קאי דאוקמ' אחזקת' כיון דאין אנו מוציאין כלום מיד המוחזק בכח חזקה זאת ואהא הוא שדחה הר\"ן ז\"ל דבריהם מכח ההיא דפ' ד' אחין דמסקנ' דב' וב' ס' דרבנן ומדאוריית' אוקמ' אחזקתה כל שאין צריך להוציא כלום מיד המוחזק וא\"כ הכא נמי הבא עליה בחטאת קאי אלא דלרוחא דמילתא נקט כו' ומעתה הנך רואה שאין מקום לקושית מוהרח\"ש ז\"ל דלמסקנא דמילתא ל\"ק להר\"ן משום דכל שאנו באים להוציאה מבעלה מכח חזק' א\"א לא אמרינן אוקי תרי וכמו שכתבנו ומהתימה על הרב ז\"ל איך אישתמיט מיניה: האמנם דברי הר\"ן ז\"ל תמוהים בעיני במ\"ש ראיה דתרי ותרי ס' דאוריית' מדאמרינן שנים אומרים נתקדשה כו' אם נשא' לא תצא ב' אומרים נתגרש' כו' ופרכינן מ\"ש רישא ומ\"ש סיפא ומאי קו' ב' וב' נינהו ואוקמינן אחזק' ורישא בחזקת פנויה וסיפא בחזקת א\"א והדבר ק' דאיך נחה שקט' קו' זו לפי שיטתם שהרי אפי' לפי שיטתם הרי ס\"ל דכל שאין אנו מוציאים כלום מיד המוחזק בדינא אוקמוהו אחזקת' וכמסקנ' וא\"כ אדק\"ל דמאי פריך מ\"ש רישא דהא רישא מדאוריית' אית לן לאוקמה בחזקת פנויה ומשום הכי אם נשא' לא תצא וסיפא כיון דליכא חזקת פנויה הו\"ל ס' א\"א והבא עליה באשם תלוי קאי ומש\"ה אם נשאת תצא ואין לומר דס\"ל דודאי כל שנשאת לאח' אפי' בשנים אומרים נתקדש' מסתבר' ודאי דאפי' נשאת תצא כיון דס' דרבנן מיהא הוי וכמ\"ש התוס' שם אלא דעיקר קו' היא דלוקמא לבריית' בנשאת לא' מעדיה דבב' אומרים נתקדש' כיון דאיכא חזקת פנויה ונשא' לא' מעדיה לא תצא ובב' אומרים נתגרשה כיון דאיכא חזקת א\"א אפי' נשאת לא' מעדיה תצא דהוה ליה כא\"א ודאית אמנם למאי דס\"ל דב' וב' ספיק' דאורייתא ולא אוקמו' אחזק' להוציאה מבעלה ניחא להו דמש\"ה פריך מ\"ש רישא כו' דאע\"ג דבסיפא איכ' חזקת א\"א לא מהני להוציאה מבעל' ואם נשאת לא תצא דא\"כ אדת\"ל ממאי דפריך מאי שנא רישא אמאי לא הביאו ראיה מבריית' דשנים אומרים נתגרשה דקתני אם נשאת לא תצא ואוקי' לה בנשאת לא' מעדיה וכתי' התוס' ז\"ל ואי ס\"ל כתי' ר\"ת דחזקת דייקא ומינסבה מרעא לה לחזק' א\"א וה\"ל ספק שקול וא\"כ מאי ק\"ל הכא ואי קו' היא דלוקמ' לבריית' כר\"מ דס\"ל בבאו עדים ואח\"כ נשאת אפי' לא' מעדיה תצא אלא דבב' אומרים נתקדשה מודה משום דאיכ' חזקת פנויה וכמ\"ש התוס' שם בד\"ה מ\"ש א\"כ הך קו' ת\"ל ג\"כ לפי שיטת' ועיין למוהראנ\"ח ח\"ב סי' מ' ובחי' לכתובות וצ\"ע:<br><b> ודעת </b> הרשב\"א ז\"ל כדעת התוס' דב' וב' ס' דרבנן ודחה לההיא דהאשה רבה וז\"ל וההיא דהאשה רבה כו' מסתבר' דמשום דהני ב' דאמרי חלוף היו הדברים לא באו עד שנתיבמה הוא דאמרי מאי חזית דסמכת אהני דאתו בתר יבום ומפק' להו סמוך אהני דנתיבמה אפומייהו ותדע דהא ר\"מ בר\"י כו' דס\"ל אם ניסת תצא מודה הוא דאם ניסת עד שלא באו עדים לא תצא כו' יע\"ש והנה שפתיו ז\"ל ברור מללו דס\"ל דכל שנשאת ואח\"כ באו עדים אפי' נשאת שלא לא' מעדיה לא תצא וע\"ז הוא שהוצרך הרשב\"א להבי' ראיה מדר\"מ בר\"י דכי היכי לדר\"מ בר\"י מפלגי' בנשאת ואח\"כ באו עדים לבאו עדים ואח\"כ נשאת ובנשאת לא' מעדיה ה\"נ יש לחלק לרבנן בנשאת לא' דליכא למימר דהרשב\"א ז\"ל לא כתב כן אלא בנשאת לא' מעדיה וההיא דהאשה רבה מיירי בשהיבם אומר ברי לי כמ\"ש התוס' ז\"ל וכמו שכן צ\"ל ג\"כ לדעת יש מי שתי' שכתב הוא וכמ\"ש לעיל דא\"כ לא הי' צריך הרב להביא עצות מרחוק לזה ובפשיטות היל\"ל דההיא מיירי בשהיבם אומר ברי לי דאע\"ג דב' וב' ס' דרבנן היא לגבי עצמם נאמנים הם בדיעבד וכמ\"ש לעיל מזה ליישב ההוא דפ\"ב דכתובות וכ\"כ הרדב\"ז ז\"ל בח\"א סי' נ\"ז בכונת הרשב\"א ז\"ל ומהתימ' על מוהר\"י בי רב ז\"ל סימן נ\"ו דס\"ה שכתב דהרשב\"א ז\"ל לא כתב כן אלא לא' מעדיה וליתא כמ\"ש ולפ\"ז צ\"ל דכי פריך בגמר' בפ\"ב דכתובות מכדי ב' וב' נינהו כו' לא פריך אלא אליבא דרבנן דס\"ל דאפי' באו עדים ואח\"כ נסת לא תצא דאלו לר\"מ בר\"י כל שנסת ואח\"כ באו עדים אפי' נסת לאחר לא תצא ואפשר שלזה כוון רש\"י שכתב וז\"ל לא תצא ולקמיה פריך מכדי תרי ותרי נינהו וכונתו ז\"ל לומר דאליב' דרבנן דוקא הוא דפריך וכדעת הרשב\"א ז\"ל אך זו היא שק' בעיני לדעת הרשב\"א ז\"ל מההיא דר\"פ האשה רבה דפ\"ח דפרכינן התם לרב דאמר לא שנו אלא שנשאת בעד א' אבל אם נשאת ע\"פ ב' עדים לא תצא ואוקימנא לה בדלא ידעי' ליה ואתו בי תרי ואמרי אנן הוינן בהדי' מכי נפק ועד השתא והדר פרכינן סוף סוף תרי ותרי נינהו ואוקימנ' לה בנסת לא' מעדיה והשתא לדעת הרשב\"א ז\"ל דס\"ל דכל שנסת ואח\"כ באו עדים אפי' נסת לאחר לא תצא אמאי הוצרכו לאוקמי ההיא דרב בנסת לא' מעדיה אפי' נסת לאחר נמי כיון דנשאת ואח\"כ באו עדים וכן נמי קשה מהא דפרכינן התם בתר הכי מתיב רבה מנין שאם לא רצה דופנו ת\"ל וקדשתו בע\"כ ה\"ד אילימא דלא נשאת לאחד מעדיה צ\"ל דדופנו ואם איתא איפכא הוה ליה לאקשויי דאפי' נסת לאחר כל שנסת ואח\"כ באו עדים לא תצא לדעת הרשב\"א וליכא למימר דתלמודא הק' אלימא דבריית' מיירי דלא נסת לא' מעדיה ובאו עדים ואח\"כ נסת דא\"כ מאי האי דקאמר אלא לאו דנסת לא' מעדי' וקתני דופנו מאי קו' לוקמא בבאו עדים ואח\"כ נסת ורב דאמר בנסת ואח\"כ באו עדים ואי נמי ברייתא ר\"מ בר ר\"י היא ורב דאמר כרבנן כדמשני בתר הכי אלא ודאי משמע דרב ס\"ד דבריית' סתמא קתני ואפי' בנשאת ואח\"כ באו עדים ואפ\"ה ס\"ל לרבה דכל שנסת לאחר אפי' נסת ואח\"כ באו עדים תצא לכ\"ע וצ\"ע כעת. כתב הרדב\"ז ז\"ל סי' הנז' דאפי' למ\"ש התוס' פ\"ב דקידושין ד\"ה מאי שנא רישא לחד תי' דאע\"ג דתרי ותרי ס' דרבנן הוא ומדאוריית' אית לן לאוקמי בחזקת פנויה אפ\"ה אם נשאת תצא מדרבנן וכן הוא דעת הרא\"ש ז\"ל ורי\"ו והטור ז\"ל בסי' מ\"ז לא כתב כן אלא בבאו עדים ואח\"כ נשאת דעברה אדרבנן וקנסוה אבל בנשאת בהתר ואח\"כ באו עדים לכ\"ע לא תצא וכ\"כ מוהרש\"ל ז\"ל בח\"ב סי' ק\"ד ומוהרד\"ב סי' י\"ח אמנם מוהר\"י ן' רב סי' הנז' חולק בזה וכתב שזה טעות גמור דלרבנן אין חילוק בין באו עדים תחלה ואח\"כ נסת לנשאת ואח\"כ באו עדים יע\"ש. ולעד\"נ לי עיקר כדעת הרדב\"ז וסיעתיה שהרי דעת רי\"ו בנתיב כ\"ב פ\"ג שכ' וז\"ל שנים אומרים נתקדשה כו' לא תנשא ואם נסת תצא דהו\"ל ב' וב' ולא אמרינן העמד אשה בחזקת פנויה ותצא מדרבנן ואלו בנתיב כ\"ה ח\"ג כתב וז\"ל הלך בעלה למ\"ה ואמרו לה שמת בנה ואח\"כ בעלה ונתיבמה ואח\"כ אמרו לה בהפך תצא והולד ממזר ודוקא שבא עד א' תחלה ואח\"כ באו שנים אבל באו ב' תחלה לא תצא ולא דמי לשנים אומרים מת ושנים אומרים לא מת כו' דנשאת ואח\"כ באו עדים תצא דהתם איתחזק איסורא דא\"א הכא לא איתחזק איסורא דאשת אח כיון דודאי מת ויש דרך במיתה דפקע ביה איסור דאשת אח אם מת הבן תחלה פקעה ליה חזקת איסור אשת אח כו' עכ\"ל. והנה לעין הקורא נרא' דבריו ז\"ל כסותרים אלו את אלו שהרי כפי מ\"ש בנתיב כ\"ג בב' אומרים נתקדשה כו' אע\"ג דאיכא חזקת היתר אפ\"ה תצא מדרבנן כ\"ש וק\"ו בב' אומרים מת בנה ואח\"כ מת בעלה כו' דליכא חזקת היתר לאח דאית לן למימר דתצא מדרבנן ואיך כתב דלא תצא אכן כפי דברי הרדב\"ז דבריו נכונים דמ\"ש בנתיב כ\"ג היינו דוקא בבאו עדים ואח\"כ נשאת אבל בנשאת ואח\"כ באו עדים ס\"ל לרי\"ו ז\"ל דדוקא היכא דאיכא חזקת איסור אשת איש תצא אבל כל דליכא חזקת איסור כל שנסת ואח\"כ באו עדים לא תצא והיינו מה שכתבנו בנתיב כ\"ה וזו ראיה שאין עליה תשובה ודוק ועיין בספר בית שמואל סי' קע\"ה ס\"ק ז':"
+            ],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>זה </b>\n<b> אומר זו אשתי כו'.</b> עיין מ\"ש פרק ט' מהלכות אישות הלכה ל\"א:"
+            ]
+        ]
+    ],
+    "versions": [
+        [
+            "Friedberg Edition",
+            "https://fjms.genizah.org"
+        ]
+    ],
+    "heTitle": "שער המלך על משנה תורה, הלכות גירושין",
+    "categories": [
+        "Halakhah",
+        "Mishneh Torah",
+        "Commentary",
+        "Sha'ar HaMelekh",
+        "Sefer Nashim"
+    ],
+    "sectionNames": [
+        "Chapter",
+        "Halakhah",
+        "Comment"
+    ]
+}
\ No newline at end of file
diff --git a/json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Sha'ar HaMelekh/Sefer Nashim/Sha'ar HaMelekh on Mishneh Torah, Levirate Marriage and Release/Hebrew/Friedberg Edition.json b/json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Sha'ar HaMelekh/Sefer Nashim/Sha'ar HaMelekh on Mishneh Torah, Levirate Marriage and Release/Hebrew/Friedberg Edition.json
new file mode 100644
index 0000000000000000000000000000000000000000..c025dc5aebb986088d1542906307ba9f5ea7b1a8
--- /dev/null
+++ b/json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Sha'ar HaMelekh/Sefer Nashim/Sha'ar HaMelekh on Mishneh Torah, Levirate Marriage and Release/Hebrew/Friedberg Edition.json	
@@ -0,0 +1,92 @@
+{
+    "language": "he",
+    "title": "Sha'ar HaMelekh on Mishneh Torah, Levirate Marriage and Release",
+    "versionSource": "https://fjms.genizah.org",
+    "versionTitle": "Friedberg Edition",
+    "status": "locked",
+    "license": "Public Domain",
+    "versionTitleInHebrew": "מהדורת פרידברג",
+    "actualLanguage": "he",
+    "languageFamilyName": "hebrew",
+    "isBaseText": true,
+    "isSource": true,
+    "isPrimary": true,
+    "direction": "rtl",
+    "heTitle": "שער המלך על משנה תורה, הלכות יבום וחליצה",
+    "categories": [
+        "Halakhah",
+        "Mishneh Torah",
+        "Commentary",
+        "Sha'ar HaMelekh",
+        "Sefer Nashim"
+    ],
+    "text": [
+        [],
+        [
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>במד\"א </b>\n<b> שנתכוון לבעול כו'.</b> הנה נסתפק הרב מש\"ל דקי\"ל דביבמה אינה קונה אלא בביאה במאמר הכתוב יבמה יבא עליה וקי\"ל דבין שוגג או מזיד קנה אי בעי' בביאה זו עדים דומיא דקידושין דעלמא או דילמא כי היכי דגזירת הכתוב הוא ביבמה דאפי' שניהם שוגגים או אנוסים ה\"נ נימא דאפילו דליכא עדים כלל קנה יע\"ש ולע\"ד נראה להוכיח מדברי התוס' דבעינן עדים כשאר אשה דעלמא ממ\"ש בקידושין די\"ב ע\"ב ד\"ה משום פריצותא וז\"ל מפר\"ת דהיינו לפי שצריך עדי ביאה או עידי יחוד ודבר מכוער שמעמיד עדים וקשה דביבמות פ' ר\"ג מייתי לה מצות יבמה מקדש והדר בעיל לא קדיש לוקה מ\"מ כרב והתם לאו משום עדים תליא טעמא דהא יבמה מדאו' אינה נקנית אלא בביאה כו' יע\"ש והנראה דכונתם להק' דאם איתא דטעמא דפריצותא משום עדי ביאה הרי גבי יבמה אפי' קדיש תחילה ואח\"כ בעיל צריך עכ\"פ כיון דמדאורייתא אינה נקנית אלא בביאה וא\"כ היכי קאמר התם דאי לא קדיש תחלה לוקה יע\"ש וליכא לפרושי דכונתם להקשות לפר\"ת דטעמא משום עדים א\"כ גבי יבמה דא\"צ עדים אמאי לוקה דהא ודאי ליתא דא\"כ לא הי' להם לומר כהאי לישנא דהא יבמה מדאוריית' אינה נקנית אלא בביאה דזה אינו מעלה ומוריד כלל דהן לו יהי' דהוי מדאורייתא אפילו הכי צריך עדים ולא הי\"ל להקשות אלא מטעמא דכיון דאפילו שוגגין קונה ה\"נ בלא עדים אלא מבואר כונתם כמ\"ש וכן מבואר מדברי הריטב\"א בחידושיו שם יע\"ש:<br><b> מעשה חושב</b>\n<b> (רצב) </b> אי בעינן בביאה זו עדים כו'. ולעד\"נ להוכיח מדברי התוס' כו' דבעינן עדים כשאר אשה דעלמא כו'. זכורני כי בילדותי פשיטנא ספיקי' דהמל\"מ להיפך דלא בעינן עדים והוא מש\"ס ערוך ביבמות דף נ\"ח (ובקדושין דף כ\"ז ע\"ב) דאמרינן התם דכוותה גבי שומרת יבם שבא עלי' כו'. שומרת יבם קרית לה אשתו מעלייתא היא כו' וע\"ש ואי ס\"ד דאין יבמה נקנית אלא בעדים א\"כ הא משכחת לה שבא עליה יבם בבית חמי' בלא עדים אלא ששניהם מודים בזה דניהו דלענין קנין דתיהוי אשתו אינם נאמנין בהודאתן משום דחב לאחריני אבל לענין השקאה הא נאמנין או אם יש שם עד אחד שבא עליה יבם דעד אחד נאמן באיסורין ואפשר לומר דמשום מחיקת השם והבאת קרבנות אין עד אחד נאמן בזה: אבל עדיין קשה דאכתי משכחת לה בעדות מיוחדת דלענין קדימת שכיבת בעל מצטרפין אבל לא לענין קנין דיבמה אי דמיא לקדושין דהא המקדש בעד אחד אין חוששין לקדושין וה\"נ ע\"י צירוף אינה מקודשת והרי אפי' ביש כאן ב' עדים אלא שלא הרגישו בהן אינה מקודשת ה\"נ מאחר שנתבטלו הקדושין שבפני ע\"א והיו כלא היו א\"כ אע\"פ שמקדש אותה פעם שני בפני ע\"א אחר מ\"מ כיון דהקדושין הראשונים נתבטלו משום דלא הי' שם ב' עדים א\"כ ממילא גם הקדושין השניים בטלים משום דמ\"מ אין כאן אלא עד אחד דוק ותשכח אבל לענין השקאת סוטה למה לא מהני הצירוף של העדות מיוחדת על קדימת שכיבת הבעל ודוק: [אמר נכדו המלבה\"ד כבר העירו בזה בתשובות זק' רעק\"א ז\"ל ובבית מאיר ואני מצאתי כן ברשב\"א שם ועיין עוד פלפול בזה בתשובות זק' הח\"ס זצ\"ל חחו\"מ בהשיטות סי' ר\"א ובשו\"ת נוב\"י מה\"ת אהע\"ז סי' קמ\"ח]:"
+            ]
+        ],
+        [
+            [],
+            [
+                "<b>האומר </b>\n<b> זה אחי.</b> משנה פרק האומר וגומר שם וכתב הר\"ן וז\"ל ולענין הלכה קי\"ל כר' דאינו נאמן לאסור דהא מה לו לשקר כעדים דמי כו' ועדיין יש לדקדק דאי קי\"ל כר' נקטינן דאפילו בדמוחזק לן דאית ליה אחים נאמן לומר אין לי אחים ואלו בפרק יש נוחלין אמרינן ההוא דהוה מוחזק לן דלית ליה אחין ואמר בשעת מיתה דאית ליה אחים אמר ר\"י למאי ניחוש לה א\"ל אביי הא איכא עדים במ\"ה דידעי דאית לי' אחים ומסקנא א\"ל רבא לר\"ן זיל חוש לה אלמא כל היכא דמוחזק לן דאית ליה אחים לא מהימן וניחא לי כו' יע\"ש וראיתי להרב לח\"מ בפ\"ג מהלכות יבום וחליצה שהקשה לדבריו דמשמע דאי קי\"ל כר' נתן ל\"ק ליה מההיא דיש נוחלין וקשה טובא דאפילו כרבי נתן לא אתיא ההיא דיש נוחלין שהרי רבי נתן ל\"ק אלא היכא שחזר בו בשעת מיתה ואמר יש לי אחים אבל אם לא חזר בו בשעת מיתה נאמן במה שאמר בשעת קדושין אין לי אחים וכמ\"ש רש\"י והביאו הר\"ן והוא מוכרח דאל\"כ אלא אפילו שלא יחזור אינו נאמן לר' נתן במה שאמר בשעת קידושין אין לי אחים א\"כ מאי האי דקאמר ר\"נ אף נאמן לאסור ולמה לנו לנאמנותו הא בלא\"ה היא אסורה ואינו נאמן במה שאמר בשעת קידושין וכן הקשה לדברי ה\"ה שכתב ומתבאר בגמ' שאין הלכה כר' לפי אוקמתא זו כו' דמשמע דכר\"נ אתי' ההיא די\"נ והוא תימא דאפי' כר' נתן לא אתיא כפי פירש\"י והוא מוכרח כמ\"ש את\"ק יע\"ש והנה מה שהק' לדברי ה\"ה הא ודאי לא קשה מידי ואשתמיט מיניה דברי הרמב\"ן שכתב במלחמות דלר' נתן אפילו לא חזר בו אינו נאמן להוציאה מחזקתה אלא היתה בחזקת היתר מותרת היתה בחזקת איסור אסורה ונאמן דקאמר ר\"נ לאו דוקא אלא לומר שאין עושין כדבריו ואיידי דקאמר ת\"ק נאמן קאמר ר\"ן נאמן כו' יע\"ש ואם כן היא גופא מצינן למימר שזהו דעת ה\"ה ומשום הכי כתב דההיא דיש נוחלין לא אתיא כר' אלא כר\"ן וזה פשוט וא\"נ אפשר שדעת ה\"ה כדעת הרב החידושין שכ' דלר\"ן אי לא חזר בו בשעת מיתה כיון דס\"ל דמה לי לשקר כחזקה דמי לא אתיא חזקה ועקרה לחזקה וקיימה בס' איסור וחולצת ולא מתייבמת אבל אי חזר בו בשעת מיתה נתחזקה חזק' הראשונה לגמרי ומתייבמת יע\"ש ואם כן אי קי\"ל כר\"ן ניחא ההיא די\"נ דקאמר זיל חוש לה לענין דקיימא בס' איסור ודו\"ק:<br><b> אכן </b> לדברי הר\"ן ז\"ל קשה טובא שהרי הר\"ן סמוך ונראה הביא פי' רש\"י וכתב דאי לאו דהדר בי' בשעת מיתה הוה מהימנינן ליה אפי' לר\"ן וכי הדר ביה בשעת מיתה הוא דפליגי כו' וא\"כ כפי דבריו אפילו אי קי\"ל כר\"ן תיקשי ליה ההיא דיש נוחלין גם מוהרח\"ש ז\"ל סימן כ\"ו הקשה קושיא הלזו לדברי הר\"ן ולבסוף הצריכו עיון והנה אין לתרץ לזה ולומר שדעת הר\"ן וה\"ה ז\"ל כמ\"ש התוס' בד\"ה ר' סבר לחד תירוץ דבשעת מיתה לא שייך זה דאי בעי פטר לה בגיטא דשמא אין לו כח וא\"כ ההיא די\"נ דמיירי בשעת מיתה משום הכי קאמר דחיישינן לה דאינו נאמן נגד חזקה משום דליכא מיגו ומ\"ש הר\"ן דאי לא חזר בו אפילו ר\"ן מודה היינו באומר כן בשעת הקידושין דאיכא מיגו דזה ודאי ליתא דאי ס\"ל כתירוץ התוס' אם כן מאי ק\"ל מההיא דיש נוחלין הא אפילו כר' מצי אתיא ההיא די\"נ דהא טעמ' דר' דקאמר נאמן להתיר ואינו נאמן לאסור הוא משום דס\"ל מה לי לשקר כעדים דמי וכיון דבשעת מיתה ליכא מיגו אפילו לרבי נמי אינו נאמן נגד חזקה וכן מתבאר גם כן מדברי הר\"ן שכתב לעיל מזה וז\"ל והא דאוקימנא בדלא מוחזק לן באחי היינו משום סיפא כו' אבל רישא דיש לי בנים נאמן בדמוחזק לן באחי והכי אמרי' בהדיא פ' יש נוחלין כו' והשתא אי ס\"ל כדעת התוס' מאי ראיה מייתי מההיא דיש נוחלין התם שאני משום דאיכ' מיגו דאי בעי מגרש לה כדאיתא התם בהדיא אבל באומר כן בשעת מיתה דליכ' מיגו ה\"נ דאינו נאמן אלא ודאי משמע דלא ס\"ל כחילוק התוס' והד\"ק לח\"מ ז\"ל לדוכתא וזה פשוט. והוצרכתי לזה למה שראיתי להרב מחנה אפרים בחידושיו על רבינו די\"ז ע\"ב שכתב על קו' הרב ל\"מ דכפי תי' ב' של תוס' לק\"מ ע\"ש ולא דק כמ\"ש והר\"ב ל\"מ תי' עם מה שיש להקשות בגמ' דאמאי לא אוקי הברייתא דמוחזק לן באחי ומוחזק לן דלית ליה בנים ואע\"פ כן אמר יש לי בנים נאמן ואמאי קאמר ולא מוחזק בבני דמשמע דלא ידיע לן אי אית ליה או לא ולכן נרא' דלכך אוקמא בגמ' בדלא מוחזק לן בבני משום דס\"ל לתלמודא דאהך חלוקה הוא דקאמר ר\"ן אף נאמן לאסור דמשמע דאי לא חזר בו נאמן להתיר משום דכיון דלא מוחזק לן בבני אע\"ג דמוחזק לן באחי נאמן במ\"ש יש לי בנים כיון שאינו סותר החזקה לגמרי אבל בחלוקת אין לי אחים לא הוצרך ר\"נ לומר אף נאמן לאסור דאפילו לא חזר בו אינו נאמן כיון שסותר החזקה לגמרי והשתא אתי שפיר ההיא דב\"ב כר\"ן את\"ד יע\"ש והן דברים תמוהים בעיני שהרי מבואר מדברי הר\"ן דאפילו בחלוקת אין לי אחים נאמן לר\"ן אי לא חזר בו ממ\"ש וז\"ל וכי אמר בשעת קידושין יש לי בנים או אין לי אחים אי לאו דהדר ביה בשעת מיתה הוה מהימנינן ליה כו' הרי מבואר דאפילו בחלוקת אין לי אחים לר\"ן נאמן כל שלא חזר בו וכן מבואר ממ\"ש עוד שם בס\"ד וכל כמה דלא איתכחיש דבוריה קמא מהימן דאין אדם חוטא ולא לו ואלו אית ליה אחי הוה הדר ביה בשעת מיתה כו' הרי דבחלוקת אין לי אחים נמי ס\"ל דנאמן ולא ידעתי איך אישתמיט מיניה ולכן נ\"ל לומר על פי מ\"ש מוהרח\"ש סי' הנז' ליישב מה שהקשה לי' לרב אחד הובאו דבריו ז\"ל שם בתשו' סי' כ\"ה עמ\"ש הר\"ן ז\"ל והא דאוקימנא בדלא מוחזק לן באחי הוא משום סיפא אבל רישא דיש לו בנים נאמן אפילו בדמוחזק לן באחי שהרי אינו עוקר חזקתו אלא שבא להתירה מצד אחר דמשמע מדבריו דדוקא ביש לי בנים נאמן לר\"ן אבל באומר אין לי אחים אינו נאמן כיון שסותר החזקה ולפי פי' ז\"ל אפי' באומר אין לי אחים נאמן לר\"נ כל שלא חזר בו כמ\"ש בהדיא ותירץ הרב ז\"ל דאה\"נ דאפי' ר\"נ מודה מיהו היינו דוקא באומר יש לי בנים או אין לי אחים דאינו סותר החזקה לגמרי דאפשר דהיו לו ומתו כמ\"ש הר\"ן משם הרמב\"ן אבל באומר לא היו לי אחים מעולם מסתברא ודאי דלר' נתן אינו נאמן אפי' לפי פירש\"י ז\"ל דבשלמא לר' דס\"ל מה לי לשקר כעדים דמי ניחא דאפי' בלא היו לי מעולם נאמן דאתו עדים ומרעו לחזקה אבל לר' נתן דס\"ל דמה לי לשקר כחזקה דמי ותרוייהו שוים הם אם כן מנלן דבלא היו לי נאמן ומ\"ש הר\"ן ז\"ל שהרי אינו עוקר החזקה אאין לי אחים נמי קאי דכיון שאינו אומר לא היו לי מעולם אלא שהיו לו ומתו א\"ד ז\"ל ואם כן מעתה מתרצתה קו' בהכי דמשו\"ה לא ק\"ל להר\"ן ז\"ל אליבא דר' נתן מההיא דיש נוחלין משום דהתם מיירי בשדיבורו מכחיש הקול והחזקה לגמרי שאמר לא היו לי אחים מעולם ואי נמי שהקול היה שהאחים הן מן החיים אשר הן חיים עד הנה וכמ\"ש הרמב\"ן ז\"ל ועיין במוהריב\"ל ח\"א סימן קכ\"ג שנמצא דיבורו סותר החזקה לגמרי ובהא ר' נתן מודה דאינו נאמן:<br><b> האמנם </b> לר' דס\"ל דמה לי לשקר כעדים דמי אפילו באומר לא היו לי מעולם נאמן ק\"ל שפיר מההיא דיש נוחלין כן נ\"ל ומהתימה על מוהרא\"ש ז\"ל איך לא שת לבו ליישב דברי הר\"ן הללו כפי מ\"ש הוא ז\"ל בעצמו והיותר נכון לע\"ד לומר שדעת ה\"ה והר\"ן ז\"ל כמ\"ש הרשב\"א ז\"ל בחידושיו דהא דנאמן לר\"ן לומר יש לי בנים או אין לי אחים כל שלא חזר בו היינו דוקא באומר כן בשעת קידושין דכיון דקודם שקדשה ושתעמוד היא בחזקת איסור בא הוא ואמר אין לי אחים והורעה חזקה לכ\"ע לגבי זו שלא עמדה בחזקת איסור טפי עדיף מיגו מחזקת איסור אבל במוחזק לן באחי ואמר בשעת מיתתו אין לי אחים אינו נאמן דהא מפיק לה מחזקתה דעד השתא בחזקת איסור לשוק הוה קיימא ולא אתיא חזקת מיגו ומפיק לה יע\"ש ואם כן משום הכי לא ק\"ל להר\"ן ז\"ל אליבא דר' נתן מההיא דיש נוחלין משום דהתם מיירי באומר כן בשעת מיתה דכיון דבחזקת איסור הוה קיימא לא אתיא חזקת מיגו ומפיק לה מחזקת' כמ\"ש הר\"ן דלר' נתן כל שלא חזר בו מהני היינו דוקא באומר כן בשעת קידושין אמנם לר' דס\"ל דמה לי לשקר כעדים דמי אם כן אפי' באומר כן בשעת מיתה נאמן דכיון דכעדים דמי אתו עדים ומרעי לחזקה ומש\"ה ק\"ל אליבא דר' מההי' דיש נוחלין ובהכי ניחא נמי מה שהקשה הרב הנז' מוהרא\"ש ז\"ל דברי הר\"ן ז\"ל דמשום הכי הוצרך הר\"ן למיהב טעמא משום דאינו סותר החזקה משום דאמתני' קאי דמיירי באומר כן בשעת מיתה דאז כיון דבחזקת איסור לשוק עומדת לא אתי חזקת מיגו ומפיק לה מחזקתה אלא דוקא באומר יש לי בנים ס\"ל להר\"ן ז\"ל דאע\"ג דבחזקת איסור עומדת כיון דאינו סותר דיבורו החזקה לגמרי נאמן אפי' לרבי נתן והכריח כן מההיא דיש נוחלין דמשמע התם דמתני' דיש נוחלין אליבא דכ\"ע היא מדלא קאמר בגמ' התם ה\"מ ר' היא ובהא הוא דפליגי הר\"ן ז\"ל עם הרשב\"א ז\"ל דלהרשב\"א ז\"ל כל שאומר כן בשעת מיתה אפילו באומר יש לי בנים אינו נאמן וכתב דמש\"ה הוצרך אביי לאוקמי למתני' בדלא מוחזק לן באחי ולבסוף כתב דהך אוקמתא דאביי לאו דסמכא היא מכח ההיא דיש נוחלין כמו שירא' המעיין בדבריו ז\"ל אמנם הר\"ן ז\"ל דס\"ל דהך אוקמתא דאביי יתד היא שלא תמוט הוכרח לומר דבאומר יש לי בנים אפילו רבי נתן מודה ואפילו במוחזק לן דאית ליה אחים וכההיא דיש נוחלין כנ\"ל ליישב על נכון דברי ה\"ה והר\"ן והרב הנז' תי' ליישב דברי הר\"ן ז\"ל דבשלמא באומר כן בשעת קידושין איכא למימר דלא משקר משום דבמילתא דעבידא לגלויי לא משקר אבל כשאומר כן בשעת מיתה יש לחוש דילמא משקר דלא איכפת ליה אם ימצא שקרן לאחר מותו ותמה עליו המוהרא\"ש ז\"ל דלפי זה החילוק משמע דלר' נמי אינו נאמן כיון דמה לי לשקר הוי חזקה גרועה וכ\"ת אה\"נ דלשניהם אינו נאמן באומר אין לי אחים בשעת מיתה הרי דבר זה ק' עד מאד והרי אפילו לדעת הרמב\"ן כ' הר\"ן ז\"ל בהדייא דבאומר אין לי אחים בשעת מיתה נאמן וא\"כ מנ\"ל להר\"ן ז\"ל לחדש דין זה לפי פירש\"י ז\"ל דלדעת ר' שאני לן בין אומר כן בשעת מיתה לאומר כן בשעת קידושין ודבר זה היה ראוי להר\"ן לבארו ולפרשו א\"ד יע\"ש ולדידי אי מהא לא איריא כלל דהרמב\"ן ז\"ל משום דס\"ל באומר אין לי אחים הו\"ל כאומר יש לי בנים דאינו סותר החזקה דאפשר דהיו לו ומתו מש\"ה ס\"ל דאפילו באומר כן בשעת מיתה נאמן דהו\"ל כאומר יש לי בנים לדעת הר\"ן ז\"ל דנאמן אפילו באומר כן בשעת מיתה כיון שאינו עוקר החזקה אמנם הר\"ן ז\"ל ס\"ל דל\"ש בין אומר אין לי אחים לאומר לא היו לי מעולם דאין לי אחים משמעותו שלא היו לו מעולם כל שלא פירש בהדיא שהיו לו ומתו וכמו שכן הוא דעת הרא\"ש ז\"ל ורבינו והרשב\"א ז\"ל דס\"ל דבמוחזק שיש לו אחים כל שאמר אין לי אחים אינו נאמן יש לי בנים נאמן ומש\"ה ס\"ל דכל שאמר אין לי אחים בשעת מיתה אינו נאמן כיון שעומד' החזקה והמיגו הוי גרוע דיש לחוש דילמא משקר וכל שאמר יש לי בנים נאמן כיון שאינו עוקר החזקה אמנם אי קשיא לתי' הרב ז\"ל הא ודאי קשיא דאם נאמר דלרבי נמי כל שאמר אין לי אחים בשעת מיתה אינו נאמן משום דיש לחוש דילמא משקר ולא איכפת לי' אם ימצא שקרן אחר מותו א\"כ מאי ק\"ל להר\"ן ז\"ל מההיא דיש נוחלין הא התם באומר כן בשעת מיתה מיירי כדקאמר בהדייא ומש\"ה אפילו לר' אינו נאמן ולא ידעתי איך נעלם ממוהרא\"ש ז\"ל דבר זה עד שהוצרך להק' עליו מדברי הרמב\"ן ז\"ל:"
+            ],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>כתב </b> ה\"ה ז\"ל דאפילו לדעת רבינו ז\"ל וסיעתיה דבמוחזק שיש לו אחין ואמר אין לי אחים אינו נאמן במוחזק לן דלית ליה בנים ואמר יש לי בנים נאמן דשאני אחים דלא תליא מילתא בדידיה דאפשר דאית ליה אחין והוא לא ידע שהרי לא ראינו אינו ראיה נגד החזקה אבל באומר יש לי בנים דמילתא דתליא בדידיה ואיהו אמר דאית ליה בכל גוונא נאמן במיגו דאי בעי מגרש לה יע\"ש ונראה דס\"ל דאע\"ג דהוי מיגו במקום חזקה אפי\"ה מיגו דבידו אלים טפי כמ\"ש הר\"ן דאמרי' ליה אפילו נגד חזקה ודוקא באומר אין לי אחים אינו נאמן אף ע\"ג דאיכא מיגו מטעמא דלא תלייא בדידיה כמ\"ש ז\"ל וק\"ל ממ\"ש ה\"ה ז\"ל עצמו פ\"ד מה' נחלות ה\"ו על מ\"ש רבינו שם מי שהיתה לו שפחה והוליד ממנה בן כו' ואמר זה בני אם ת\"ח הוא כו' הרי זה יורישנו כו' כתב ה\"ה וכשהגיע רבינו ז\"ל לענין ירושה חלק בין היה ת\"ח לשאר בני אדם והטעם בזה משום דירושה בידו הוא לתת לו נכסיו במתנה אפילו יהי' עבד גמור וכיון שהוא בחזקת כשרות כו' אמרינן העמד חזקת כשרות של זה כנגד חזקת שפחות של זה ונשאר דין מיגו כו' אבל בשאר בני אדם ליכא אלא מיגו והו\"ל כנגד חזקת שפחות ואין אומרים מיגו במקום חזקה כו' יע\"ש והשתא קשה דכפי מ\"ש בהלכות יבום דהאומר יש לי בנים נאמן אף ע\"ג דמוחזק לן דלית ליה בנים משום דמילת' דתליא בדידיה הוא ואמרינן מיגו נגד חזקה מטעמא דכתיב' א\"כ ה\"נ אע\"ג דאיכא חזקת שפחות אמרינן מיגו נגד חזקה כיון דמילתא דתליא בדידיה הוא וליכא למימר דלא כ\"כ ה\"ה ז\"ל אלא לענין יבום משום דאיכא טעמא דאין אדם חוטא ולא לו אבל לענין ירושה דליכא הך טעמא אין אומרי' מיגו נגד חזקה דהא ליתא שהרי רבינו ז\"ל כתב שם דאם אין לאביו בן חוץ ממנו אשת אביו מתיבמת הרי דאפילו לענין יבום נמי ס\"ל דאינו נאמן אלא ע\"כ דהיינו מטעמא שכתב ה\"ה ז\"ל דאין אומרים מיגו במקום חזקה ואולי ס\"ל לה\"ה ז\"ל כדעת הריטב\"א ז\"ל שכתב בחידושיו לחד טעמ' דהכא אמרינן מיגו נגד חזקה משום דהוי מילתא דספיקא ועבידא לגלויי כו' יע\"ש וס\"ל דדוקא יש לי בנים הוי מילתא דעבידא לגלויי דלמחר המצא ימצא עדים שלא נשא אשה מעולם אלא זו אבל מי שבא על השפחה והוליד ממנה בן הוי מילתא דלא עבידא לגלויי כלל ומשום הכי אמרי' דאין אומרים מיגו נגד חזקה ובהכי ניחא לי דברי התוספ' ז\"ל דפרק האשה שלום דקט\"ו ע\"א ד\"ה או דילמא שהקשה אההיא דפרק האשה שלום דאבעיא לן החזקה היא מלחמה בעולם אי אמרינן מיגו במקום חזקה מהא דשמע' ותי' דהתם שאני משום דאמר בדדמי כו' וקשה טובא דאכתי מה יענו לההיא דפ' קמא דב\"ב גבי פרעתיך בתוך זמני דאבעיא לן אי אמרינן מיגו במקום חזקה שהביאו שם בראש דבריהם דאמאי לא איפשטא לן מהא דשמעתין ואי ס\"ל ז\"ל כתי' הר\"ן דהכא שאני דהוי מיגו דבידו דאלים טפי א\"כ אמאי הוצרכו לשנויי לההיא דפרק האשה שלום משום טעמא דאמר בדדמי ות\"ל דהתם שאני דהוי מיגו דטענה אכן דברי הריטב\"א הללו ניחא שפיר דמההיא דב\"ב ל\"ק להו משום דהתם שאני דלא הוי מלתא דעבידא לגלויי ומש\"ה מבעיי' לן אי אמרינן מיגו במקום חזקה משא\"כ בהא דשמעתין דמילת' דעבידא לגלויי הוא:<br><b> אמנם </b> מההיא דפרק האשה שלום ק\"ל שפיר דהתם נמי מילתא דעבידא לגלויי הוא והוצרכו לשנויי דהתם שאני דאמר בדדמי והריטב\"א ז\"ל שתירץ כן נר' דסמך אאינך טעמי שכתב שם כמו שיע\"ש ועיין בהרב גו\"ה דס\"ה ע\"א מ\"ש בדברי התוס' ז\"ל הללו והן דברים תמוהי' ודוק. ודע שרש\"י ז\"ל שם בסוגייא בד\"ה דמוחזק לן באחים ולא שיש עדים בדבר אלא חזקה בעלמא כו' וכן כתב הטור ז\"ל סי' קנ\"ו וז\"ל אבל אם יש עדים שיש לו אחים אינו נאמן לומר יש לי בנים כו' וכתב מרן הב\"י שם שכן נראה מדברי רשב\"ם שכתב בפרק י\"נ וז\"ל הכא אתי לאשמועינן אף ע\"ג דמוחזק לן בגויה חזקה בעלמא בלא עדים אי אמר זה בני נאמן לפוטרה מיבום כו' וראיתי למוהרא\"ש ז\"ל סימן כ\"ו שתמה על מרן הב\"י ז\"ל דאמאי לא כתב שכן נראה מדברי רש\"י שלפנינו ולדעתי ל\"ק דמדברי רש\"י אין ראיה משום דכי קאמר בגמ' ברייתא דמוחזק לן באחים אכולהו בבי קאי בין בשאמר בשעת קדושין יש לי בנים או אין לי אחים וא\"כ הוכרח רש\"י ז\"ל לומר דמיירי בשאין עדים בדבר משום חלוקת אין לי אחים דהתם ודאי כל שיש עדים לא מהני משום דה\"ל מיגו במקום עדים אמנם לחלוקת יש לי בנים אפשר לומר דמודה רש\"י ז\"ל דנאמן אפילו שיש עדים שיש לו אחים כיון שאינו מכחיש בדיבורו את העדים אמנם מדברי רשב\"ם ז\"ל שכ\"כ אמתני' דהתם דמיירי באומר זה בני הוכיח מרן ז\"ל שפיר שדעתו כדעת הטור וזה פשוט. כתב הב\"ח ז\"ל סימן הנז' שדין זה שכתב הטור הוא לפי דעת רבינו והרמב\"ן והרא\"ש ז\"ל דס\"ל דבמוחזק לן באחין ואמר אין לי אחים אינו נאמן במיגו נגד חזקה אבל לדעת הר\"ן והרז\"ה ז\"ל דס\"ל דנאמן משום דס\"ל דהלכה כר' דמה לי לשקר כעדים דמי ואתו עדים ועקרי לחזקה א\"נ דהאומר זה בני נאמן אפילו יש עדים שיש לו אחים דאין כאן אלא חזקה ליבום ואתו עדים ועקרי לחזקה ועל פי זה תמה על מרן ז\"ל שכ' שמדברי רבינו משמע דס\"ל דאפילו נגד עדים נאמן וזה תימה שהרי דעת רבינו דבמוחזק לן באחים אינו נאמן משום דמה לי לשקר כחזקה דמי א\"ד יע\"ש ולע\"ד אחר המחילה לא דק במה שרצה להשוות דין מוחזק שיש לו אחין ואמר אין לי אחים להיכא שיש עדים שיש לו אחים ואמר יש לי בנים דאיכא למימר דהיכא שיש עדים שיש לו אחים ולא מוחזק לן בבני הו\"ל כאלו יש עדים בדבר שזקוקה ליבם ואף הר\"ן והרז\"ה ז\"ל מודו וראיה לדבר שהרי רשב\"ם ז\"ל ס\"ל כדעת הטור ז\"ל כמ\"ש מרן ז\"ל ואלו רשב\"ם מבואר בהדיא שדעתו ז\"ל כדעת הר\"ן והרז\"ה ז\"ל שכתב בפ' הנז' דקל\"ה גבי ההוא דהוה מוחזק לן דלית ליה אחין בד\"ה ועוד וגם ואע\"ג דמוחזק לן באחי נאמן להתירה ולומר אין לי אחים מיגו דאי בעי פטר לה בגיטא כו' כדאמרינן לעיל דאף ע\"ג דמוחזק לן באחי נאמן לומר זה בני כו' הרי בהדייא דס\"ל דאע\"ג דמוחזק לן באחי ואמר אין לי אחים נאמן כדעת הר\"ן והרז\"ה ז\"ל וא\"כ ע\"כ צ\"ל כמ\"ש דלא תלייא הא בהא:<br><b> גם </b> מה שתמה על מרן ז\"ל ל\"ק כלל דאיכא למימר דרבי' ז\"ל איפכא ס\"ל במוחזק באחים ואמר אין לי אחים אינו נאמן משום דדיבורו נגד החזקה ולא אמרינן מיגו במקום החזקה אבל ביש עדים שיש לו אחים ואמר יש לי בנים כיון שאינו מכחיש בדיבורו את העדים וגם אינו נגד החזקה נאמן וכן ראיתי בחי' הרשב\"א ז\"ל דס\"ל כדעת רבינו ז\"ל דאפילו שיש עדים שיש לו אחים נאמן לומר יש לי בנים שכתב וז\"ל אמר בשעת קידושין יש לי בנים והוא מוחזק באחים או אפילו יש אחים ידועים ובנים לא היו לו ידועים כו' נאמן יע\"ש והרשב\"א ז\"ל דעתו כדעת רבינו ז\"ל דבמוחזק באחים ואמר אין לי אחים אינו נאמן כמו שמבואר שם אלא ע\"כ לומר דלא תליא הא בהא וכמ\"ש ומדברי הנ\"י ז\"ל נר' לי להוכיח שדעתו ז\"ל כדעת רבי' והרשב\"א דאפילו יש עדים בדבר נאמן ממ\"ש שם בפר' הנז' גבי ההוא דהוה קא שכיב ואמר חזיא לכהנא רבה ואמר למאי ניחוש לה כו' כתב וז\"ל וא\"ת אמאי לא אמרינן דה\"ק חזיה לכהנא רבה לפי שיש לי בנים דנאמן לומר כך וי\"ל כו' והשתא אי ס\"ל ז\"ל כדעת הטור דכל שיש עדי' בדבר אינו נאמן א\"כ מאי ק\"ל נימא דבההוא עובדא הוה שמיע להו לאביי ולרבא דהיו לו אחים ידועים ומש\"ה אינו נאמן לומר זה בני וכן יש להוכיח מדברי התוס' שם ד\"ה חזיא שכתבו וז\"ל ואומר ר\"י דשפיר גרסי' רבא כו' ולא שהיה אומר שהיו לו בנים דא\"כ היה נאמן כדתנן במתני' דזה בני נאמן כו' והשתא אי ס\"ל ז\"ל כדעת הטור לא ידעתי מי גילה להם רז זה דבההוא עובדא לא היו לו אחים ידועים אלא חזקה בעלמא אדתיקשי להו ז\"ל אלא שאם באנו לזה י\"ל על רשב\"ם שכתב וז\"ל האמר ר\"ח כו' והאי נמי ה\"ק גרשתי את אשתי כו' שהרי אינה נפטרת בטענ' יש לי בנים דהא מוחזק לן בגויה דאין לו בנים ואיהו לא טעין יש לי בנים דניהמניה ע\"י מיגו כו' והנה דברי רשב\"ם לעין הקורא דבריו סתרי בתוך כ\"ד האמנם כונתו מבוארת שמ\"ש שהרי אינה נפטרת בטענת יש לי בנים כו' כונתו להקשות קו' הנ\"י דאמאי לא נפרש דבריו דה\"ק חזיא לכהונה שיש לי בנים ולזה קאמר דהא מוחזק לן בגויה דלית ליה בני כלומר וכיון שכן אין לנו לפרש דבריו שאמר נגד החזקה אלא אי טעין בהדייא יש לי בנים נאמן כו' והשתא כפי דעתו מאי ק\"ל ואיך קאמר דאי טעין בהדיא יש לי בנים נאמן ומאן פלג ליה דמיירי בשלא היו לו אחים ידועים אדתיקשי ליה והיותר קשה דבד\"ה ההוא דהוה קא שכיב כתב והיו לו אחים ולא בנים ומדלא כתב והיה מוחזק לן באחין משמע שר\"ל שהיו לו אחים ידועים וא\"כ מאי ק\"ל וצ\"ע עוד ראיתי לעמוד על מ\"ש רש\"י שם באותו הסוגייא בד\"ה נאמן להתיר כו' כלומר נאמן במה שאמר בשעת קדושין ואין נאמן במה שאמר בשעת מיתה נר' שכונת רש\"י לאפוקי דלא נימ' דנאמן להתיר דקתני בבריית' לאו דוקא באומר כן בשעת קדושין אלא ה\"ה נמי באומר כן בשעת מית' דכל שהוא להתיר נאמן ולזה כתב כלומר נאמן במה שאמר בשעת קדושין לומר לך דדוקא כשבא להתיר בשעת קדושין נאמן אבל בשעת מיתה אפילו להתיר אינו נאמן וס\"ל כמ\"ש התוס' בד\"ה רבי סבר לחד תי' דבשעת מיתה לא שייך מיגו דאי בעי פטר לה בגיטא דשמא אין לו כח יע\"ש ואף שהתוספות ז\"ל לא כ\"כ אלא לרבי נתן דאליביה הוא דקיימו מ\"מ משמע ודאי דלר' נתן אינו נאמן במוחזק לן באחין מה\"ט כיון דאין כאן מיגו דאי בעי פטר לה בגיטא וברייתא במוחזק לן באחים מיירי למאי דס\"ד השתא וכמ\"ש הר\"ן והרשב\"א ז\"ל ואם כן אפשר לומר שבא לאפוקי דאם בשעת קדושין אמר אין לי בנים ובשעת מיתה אמר יש לי בנים דאינו נאמן להתיר ואף ע\"ג דאיכא מגו דאי בעי מגרש לה אפילו הכי אין אומרי' מיגו להכחיש דבריו הראשונים וכדעת הנ\"י ז\"ל פרק י\"נ גבי ההיא דהאומר זה בני וחזר ואמר זה עבדי יע\"ש ועיין במוהרא\"ש סימן כ\"ה מ\"ש בכונת רש\"י ז\"ל ומ\"ש נ\"ל נכון ודוק ובמאי דאמרינן התם בגמר' ברייתא דמוחזק לן באחין כו' מאי קאמר למיפטרה מיבם מצי אמר פטרנ' לך בגיט' כו' וה\"נ אמרינן בפרק י\"ן מפני מה אמרו זה בני נאמן הואיל ובידו לגרשה כו' ראיתי למוהר\"ש הלוי ז\"ל הובאו דבריו בספר בני הארן סי' ס\"ב שהקשה מסוגי' הלזו למ\"ש הר\"ן ז\"ל בפ' אלמנה נזונית אההיא דאמרי' ש\"מ שהקדיש כל נכסיו ואמר מנה לפלוני בידי נאמן חזקה אין אדם עושה קנוניא על ההקדש דמשמע הא בברי' חיישינן ואין מאמינין אותו מתוך שיכול להפקיעו בשאלה ותי' וז\"ל ואי מהא לא אירייא דהתם דדיבורא בעלמא קיל ליה טפי שאלה אבל מעשה קשה דגירושין לא עביד כיון דאפשר בשאלה כו' יע\"ש וקשה טובא דמה יענה לסוגייא דידן דאמרינן דהאומר זה בני נאמן מיגו דאי בעי מגרש לה וכן נמי אמר גבי בכור ונאמן לומר זה בני בכור במיגו דאי בעי יהיב ליה במתנה ולא אמרינן דדבורא קיל ליה טפי ממעשה ועוד אני מוסיף להקשות עליו מסוגייא דפרק האומר דס\"ד דהוה בעי תלמודא למימר התם דטעמא דמתניתין דקתני קדשתי את בתי וגרשתיה נאמן הוא משום דבידו לקדשה ולגרשה ופריך תלמודא דנשבית ופדיתיה נמי יהא נאמן הואיל ובידו להשיאה לחלל ולא אמרי' דדיבורא קיל ליה טפי ממעשה ואף למאי דדחי לה תלמודא התם הוא משום טעמא דלאו בידיה הוא הא לא\"ה הוא נאמן ומה שתירץ הרב הנזכר כבר דחה דבריו מוהר\"ר יום טוב ן' יעי\"ש ז\"ל שם ועוד קשה עליו לפי תי' מההיא דקדשתי את בתי שהקשינו דהתם לא עביד איסורא אלא שרוצה לפוסלה לכהונה ואפילו הכי הוה בעי תלמודא למימר משום מיגו דבידו ואשר היה אחזה לי לומר דמעולם לא כתב הר\"ן ז\"ל כן אלא דוקא גבי שאלה משום דהתרת נדרים בשלשה וכיון דבעינן ב\"ד של שלשה לא מיקרי בידו וכדאמרינן בפרק האומר דס\"ב גבי גר דלא מיקרי בידו לגייר משום דכיון דבעינן שלשה מי יימר דמזדקקי ליה תלתא ומה\"ט אם אמר ה\"א מקודשת לי לאחר שאתגייר אינה מקודשת ועיין בספר בתי כהונה ח\"ב בחלק בית אבות דף והילכך ס\"ל למר\"ן ז\"ל דכיון דלאו בידו הוא לא חשיבא מיגו ומשום הכי אינו נאמן דדיבורא קיל ליה טפי ממעשה כזה דלאו בידו הוא אבל היכא דעביד מעשה קשה דגירושין אמרינן ודאי דנאמן מטעם מיגו כיון דאפשר בשאלה דאע\"ג דלאו בידו הוא לאו למימרא דאין בידו כלל אלא דבעי טורח גדול עד שיזדקקו לו תלתא והילכך אמרי' ודאי דמסתמא הוה טרח יום או יומים עד דמכנפו ליה ולא הוה עביד מעשה קשה דבגרושין אמנם גבי האומר זה בני נאמן מטעם דבידו לגרש משום דגרושין כיון דלא צריך ג' חשיב דבר שבידו וכדאמרינן התם נהי דבידו לגרש כו' ואע\"ג דגט נמי בעי סופר ועדים כבר כתב הרב החדושין ושאר המפרשים דבסופר לא אמרינן מי יימר דמזדקקי ליה דמסתמא ימצא סופר בשכר ובעדים נמי לא אמרינן מי יימר כיון דאינו צריך ב\"ד של ג' ואב\"ד בלחוד הוא דאמרינן מי יימר דמזדקקי ליה יע\"ש וכיון דבידו הוא לא אמרינן בכי הא דבורא קיל ליה ממעשה כיון דמעשה נמי קיל ליה דבידו לעשותו כך היה נראה לי ליישב דברי הר\"ן על נכון ובהכי ניחא נמי ההיא דפ' השולח דאמרינן דנאמן לומר פרוזבול היה לי ואבד מטעמא דחזקה לא שביק היתירא ואכיל איסורא ולא אמרינן דעביד איסורא מטעמא דדבורא קיל ליה ממעשה דומי' דהקדיש כל נכסיו דחיישי' שאדם עושה קנונייא ועביד איסורא להפקיעו מיד ההקדש מטעמא דדבורא קיל ליה ממעשה כמ\"ש הר\"ן אכן כפי מ\"ש הנה נכון דהתם נמי גבי פרוזבול כבר כתב הר\"ן ז\"ל שם דקי\"ל הלכה כר\"ן דלא בעינן ב\"ד של ג' וא\"כ איכא למימר דרב נמי דקאמר התם דנאמן לומר פרוזבול היה לי ואבד ס\"ל כר\"ן ולא כר\"ש דבעינן ג' והילכך כיון דלא בעינן ב\"ד של ג' חשיב דבר שבידו וכי הא לא אמרינן דיבורא קיל ליה טפי ממעשה: אך זו שקשה בעיני מאותה שאמרו בריש פרק האשה רבה דבהקדש דידיה נאמן לומר נשאלתי על הקדשי במיגו דבידו לאיתשולי ולא אמרי' דדבור' קיל ליה טפי ממעשה דשאלה צריך ב\"ד של ג' וכן נמי ק' לתי' מוהר\"ר יום טוב ן' יעיש זכרונו לברכה שתירץ לההיא דפרוזבול דלא כתב הר\"ן זכרונו לברכה כן אלא דוקא גבי הקדש דכל זמן שלא בא ליד הגזבר עבידי אינשי דטעו דבדיבורא בעלמא מפקיעין אותו מן ההקדש ומה שצריך שאלה הוא מתקנת חכמים אבל לענין האיסור כבר פקע האיסור בגילוי דעת בעלמא והילכך אמרינן דדבורא קיל ליה טפי ממעשה משא\"כ פרוזבול דכ\"ע ידעו שהוא איסור תורה וא\"נ דגבי פרוזבול אע\"ג דדבורא קיל ליה טפי ממעשה לא סמיך עליה דחושש שמא לא יאמינוהו אחר עבור השמיטה ונמצא מפסיד אבל לגבי הקדש אם לא יאמינוהו אפשר בשאלה ולא יפסיד לעולם יע\"ש והדבר קשה דמה יענה לההיא דנשאלתי על הקדש דלא שייך הנך תי' כלל וכמובן ואולי נאמר דשאני ההיא דנשאלתי על הקדש דטענה גרועה היא דכיון דצריך ג' אם כן יאמר לו בפני מי נשאל על הקדשו וע\"כ שיאמר שמתו או שהלכו למ\"ה וא\"כ נמצא העולם מכירין בשקרו שיאמרו הרוצה לשקר ירחיק עדיו דמה\"ט כתב הרא\"ש פ' כל הנשבעין גבי אל תפרעני אלא בעדים דאינו נאמן לומר פרעתיך ביני לבינך במיגו דפרעתיך בפני פ' ופ' והלכו למ\"ה משום דאינו טוען כן ברצון שמכירין העולם בשקרו יע\"ש א\"כ בטענה גרועה כי הא אמרינן ודאי דאם איתא דמשקר לא היה טוען הך טענה דנמצא מכירין בשקרו אלא הוה טרח יום או יומים עד שיזדקקו לו תלת משא\"כ בההוא דמנה לפ' בידי דטענה אלימתא היא אמרינן ודאי דדבורא קיל ליה טפי ממעשה וא\"כ מעתה מתרצתה ההיא נמי דפרוזבול בהכי דהתם נמי כיון דבעינן ב\"ד א\"כ ע\"כ שיאמר שהלכו למ\"ה או מתו ונמצא מכירין בשקרו ולא היה צריך הרב ז\"ל לתי' כלל כנ\"ל ועל פי האמור תשובה מוצאת למה שהקשה מוה' אהרן קונפינו ז\"ל שם בתשובה סי' ס\"ב לתי' הר\"ן ז\"ל דאכתי ק' דיהא נאמן לומר מנה לפ' בידי במגו דאי בעי אמר נשאלתי על הקדשי דנאמן כמ\"ש והכא לא שייך תי' כלל דהא נמי דבור ודבור הוא אכן כפי מ\"ש הנה נכון דהא לא חשוב מיגו דכיון דצריך ג' וע\"כ שיאמר שהלכו למ\"ה או מתו נמצא העולם מכירין בשקרו כמ\"ש הרא\"ש ז\"ל ומשו\"ה לא ק\"ל להר\"ן ז\"ל אלא משום מיגו דאי בעי לאתשולי האמנם נראה דהר\"ן ז\"ל לא ס\"ל הך תי' דהרא\"ש ז\"ל ממה שהקשה אמתני' דפרק האומר דנשבית ופדיתיה דיהא נאמן לומר דנשבית ופדיתיה במיגו דאי בעי אמר קדשתיה וגרשתיה והשתא אי ס\"ל הך דהרא\"ש ז\"ל מאי ק\"ל הא כיון דקדושין וגירושין בעו עדים א\"כ ע\"כ שיאמר שהלכו למ\"ה או מתו ונמצא מכירין בשקרו ולא חשיב מיגו לדעת הרא\"ש ז\"ל ועיין במוהרימ\"ט ז\"ל שם ולכן נ\"ל ליישב דברי הר\"ן ז\"ל ע\"פ מ\"ש הרב ש\"ך ז\"ל ח\"מ סי' רנ\"ח ס\"ק ו' ליישב קו' הר\"ן הלזו דהא דר\"ה מיירי באומר מנה זו של פלוני הוא בפקדון דאל\"כ איך נפרע מן ההקדש בלא שטר וכ\"כ הרמב\"ן ז\"ל שם בספר המלחמות וא\"כ אע\"ג דאית ליה מיגו דאי בעי מתשיל אינו נאמן דחזק' כל מה שביד האדם הוא משלו ואין אומרים מיגו במקום חזקה וכמ\"ש הרמב\"ן וה\"ה ז\"ל פ\"א מה' מלוה ולוה דאינו נאמן לומר מטלטלין אלו של פ' הם במיגו דאי בעי יהיב ליה במתנה דכיון דחזקה כל מה שביד האדם הוא שלו הוי מיגו במקום חזקה יע\"ש וא\"כ איכ' למימר שפיר דמה\"ט לא ק\"ל להר\"ן דיהא נאמן במיגו דאי בעי אמר נשאלתי על הקדשי משום דהו\"ל מיגו במקום חזקה אמנם משום מגו דבידו דאי בעי לאתשולי ק\"ל שפיר משום דאזיל לשיטתיה שכתב בשמעתין דמיגו דבידו אלים טפי ואמרינן ליה אפילו נגד חזקה והוצרך לשנויי מטעמא דדבורא קיל ליה טפי ממעשה כנ\"ל נכון:"
+            ],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>וכן </b>\n<b> אשה שהלך בעלה וצרתה למדינת הים כו' לא תחלוץ ולא תתיב' לעולם עד שיוד' אם ילדה כו'.</b> משנה ריש פרק האשה דף קי\"ט האשה שהלך בעלה וצרתה למ\"ה ושמעה האשה שמת בעלה ר\"מ אומר לא תנשא ולא מתייבמת ואמרינן התם דה\"ט משום דרוב נשים מתעברות ויולדות ומיעוט מפילות וסמוך מיעוט' דמפילות לחזקה דזקוקה ליבם והו\"ל פלגא ופלגא יע\"ש וראיתי להתוס' פרק עשרה יוחסין ד\"פ ע\"א שהקשה מסוגיא הלזו למאי דאמרי' התם דה\"ט דר\"מ דמטהר גבי תנוק שנמצא בצד העיסה ובצק בידו משום דרוב תנוקות מטפחין ומיעוט אין מטפחין ועיסה בחזקת טהרה עומדת וסמוך מיעוט' לחזקה איתרע ליה רוב' כו' יע\"ש ואמאי הא כיון דאמרי' סמוך מיעוט' לחזקה הו\"ל פלגא ופלגא זת\"ק יע\"ש ודבריהם תמוהים בעיני דמאי ק\"ל הא בהדי' אמרי' פרק כ\"ה דפ\"ו א\"ל ר\"פ לר\"ה בריה דר\"י מאי אירייא רוב אפי' מיעוט נמי דהא ר\"מ חייש למיעוט' סמוך מעוטא לחזקה ואיתרע ליה רובא דתנן תנוק שנמצא כו' ודאי אם אמרו בספק טומאה לטהר יאמרו בס' איסור להתיר הרי מבואר דדוקא בס' טומאה מטהר ר\"ש אבל בס' איסור לא וכבר כתבו התוס' שם משם הר\"ח הכהן דה\"ט משום דכיון דתנוק הוי אין בו דעת לישאל גמרינן מסוטה לטהר אפי' ברה\"י דס' טהור יע\"ש וע\"כ לומר דהא דאמרי' בפרק עשרה יוחסין דתינוק עשאום חכמים כמי שיש בו דעת לישאל היינו דוקא אליב' דרבנן דמטמאים אבל ר\"מ דמטהר לא ס\"ל הכי וכיון שכן מאי ק\"ל ז\"ל מההיא דיבמות דבספק איסור' אפי' ר\"מ מודה וכבר היה אפשר לומר דכונת קו' לר\"פ דפריך התם לר' אמי דאמר מ\"ט דר\"מ הואיל ורוב מעשיהן מקולקלין מאי איריא רוב אפי' מיעוט נמי ולא אסיק אדעתיה לחלק בין ספק טומאה לספק איסור' אדקשיא ליה לר' אמי תקשי ליה לנפשיה מתניתין דיבמות דאוקימנא לה כר\"מ וס\"ל דמטעם סמוך מיעוטא לחזקה הו\"ל פלגא ופלגא ולא אמרי' איתרע ליה רובא כדקאמר הכא ואהא תי' דמש\"ה לא ק\"ל לנפשיה משום דאין זה רוב חשוב אלא רוב גרוע אמנם לר' אמי דקאמר משום דרוב מעשיהן מקולקלין ק\"ל שפיר משום דס\"ל דההיא נמי לא הוי רוב חשוב דומיא דתנוק אלא דאחר ההשקפה לא נתן ליאמר זה כלל דאם זה היתה כונתם מאי האי דכתבו וכ\"ת דאה\"נ והא דמטהר ר\"מ היינו משום דתינוק אין בו דעת לישאל וכל ס' כו' ומאי תירוצא הא קו' מעיקרא לא היתה אלא לס\"ד דר\"פ דלא אסיק אדעתיה לחלק בין ספק טומאה משום דאין בו דעת לישאל לספק איסורא ולומר דס\"ל להתו' דמ\"ש בפ' כ\"ה אם אמרו ספק טומאה לטהר יאמרו בספק איסור להתיר הכוונה לומר דדוקא גבי תנוק דאין זה רוב חשוב קא מטהר ר\"מ בספק טומאה אבל בספק איסור כההיא דהתם דהוי רוב גמור לא התיר ר\"מ הא ודאי דחיק' מילתא טובא דאם כן מה הלשון אומרת אם אמרו בספק טומאה והלא לאו בטומאה ואיסורא תליא מילתא אלא משום דהרוב אינו חשוב סוף דבר שדבריהם תמוהים בעיני וצל\"ע:<br><b> והתוס' </b> ז\"ל שם תי' לקו' הלזו וז\"ל וי\"ל דאין זה רוב חשוב אלא רוב גרוע לכך מרעי ליה מעוטא וחזקה כו' וע\"כ צ\"ל כן דאל\"כ קשיא אליבא דרבנן דהא רבנן קאמרי התם גבי הלך בעל' למ\"ה ושמעה שמת תנשא דקא סברי מיעוטא כמאן דליתא דמי ורובא וחזקה רובא עדיף יע\"ש הנה דעתם ז\"ל מבואר דס\"ל דהא דאמרינן ביבמות אלא אמר רבא רישא חזקה ליבום כו' ואייתי מיעוטא דמפילות סמוך לחזקה והו\"ל פלגא ופלגא היינו לומר דמתני' ר\"מ היא דוקא וכדקאמר מעיקרא אלא מחוורת' מתני' ר\"מ היא וכן מוכח נמי ממאי דמסיק בתר הכי ואמר סיפא חזקה לשוק ורובא לשוק והו\"ל מעוטא דמעוט' ולמיעוט' דמיעוטא לא חייש ר\"מ אלמא דרבא אליבא דר\"מ קאמר לה אבל לרבנן כיון דס\"ל דלא חיישינן למיעוט' הו\"ל רובא וחזקה רובא עדיף וכן מבואר ג\"כ ממ\"ש שם ביבמות ד\"ה מחוורתא וז\"ל מיהו אנן לא קי\"ל כר\"מ אע\"ג דאתי סתמא דמתני' כר\"מ דחייש למיעוטא לא קי\"ל כותיה כו' הנה מבואר דס\"ל דלמסקנא דהתם נמי מתני' לא אתי אלא כר\"מ דוקא אבל לרבנן דקי\"ל כוותייהו לא אמרינן סמוך מיעוט לחזקה אלא רובא וחזקה רובא עדיף ויש לי מן הקושי בדבריהם ז\"ל שכתבו וקשה דבפ' הלוקח כו' אבל מטעם חלב לא מיפטרא אף על גב דרוב בהמות אינן חולבות אלא א\"כ יולדות אלמא חיישינן למיעוטא אע\"ג דליכא חזקה בהדיה מיעוטא דאי אמרינן אוקי בהמה כו' ויש לדקדק דמשמע מדבריהם דאי הוה חזקה בהדיה מיעוטא הוה ניחא להו שפיר דמשום הכי חיישינן התם למיעוטא והלא בלא\"ה נמי תקשי להו שהרי בההיא דיבמות נמי איכא חזקה בהדיה מיעוטא ואפילו הכי סבירא להו לרבנן דלא חיישינן למיעוטא ויש ליישב דבריהם עיין בתוספות ז\"ל בבכורות ד\"ך ד\"ה חלב פוטר ודו\"ק:<br><b> האמנם </b> הריטב\"א ז\"ל שם בפ' עשרה יוחסין כתב דלמסקנא דהתם דמסיק טעמא דרישא משום סמוך מיעוטא לחזקה כו' האי פירוקא אליבא דכ\"ע הוא בין לר\"מ בין לרבנן ויש ספרים שכתוב בהן בפי' אלא אמר רבא לעולם רבנן היא וכן פסק רב האי גאון ז\"ל יע\"ש וכן נראה דעת רבינו ז\"ל ממה שפסק כאן כסתם מתני' דיבמות דלא תנשא ולא תתיבמת משמע דס\"ל דאפי' רבנן מודו דכל דאיכא חזקה בהדיה מיעוטא איתרע ליה רובא אמנם מאי דקשה טובא לרבי' ז\"ל ממה שפסק לקמן בדין י\"ח כת\"ק דר\"י דקאמר יצאה מלאה חוששת ומבואר הוא דסיפא דהך מתני' ע\"כ אליבא דר\"מ דס\"ל דחיישינן למיעוטא דבשלמא רישא אתיא אפילו כרבנן ז\"ל משום טעמא דחזקה ליבום ורובא לשוק וסמוך מעוטא לחזקה והוי ליה פלגא ופלגא אכן ביציאת מלאה דליכא חזקה ליבום שהרי אדרבא התוס' ז\"ל שם הקשו בד\"ה האשה וז\"ל אע\"ג דאיכא חזקה דמסייע לרובא דנקבות ומפילו' חושש' דאיתרע לה חזקה שיצאה מלאה יע\"ש ונהי דאיתרע לה חזקה דשוק מ\"מ חזקה דיבום נמי ליתא וא\"כ ליכא אלא מיעוטא גרידא ולא חיישינן למיעוטא וכיון שכן קשה טובא איך פסק כת\"ק דר\"י וכבר ראיתי למוהריב\"ל ז\"ל ח\"א סימן י\"ז שהוקשה לו כן וכתב וז\"ל ונראה דפסק כר\"מ בתרתי משום דסתם לן תנא דמתני' כותיה כך נראה לכאורה מדבריו אבל רוב הפוסקים פסקו אין הלכה כר\"מ אלא דוקא היכא דאיכא חזקה בהדי' מיעוטא יע\"ש ודבריו תמוהים בעיני דאיך הפה יכולה לדבר שרבינו ז\"ל פוסק כר\"מ דחיישינן למיעוטא הרי בהדיא פסק שם בפ\"א מהלכות אלו דין י\"ז דקטנה מתיבמת ואלו לר\"מ לא חולצת ולא מתיבמת משום דחייש למיעוטא שמא תמצא אילוני' גם בפ' ד' מהלכות בכורות פסק דחלב פוטר וע\"כ דהיינו משום דלא חיישינן למיעוטא דחולבות אע\"פ שאינן יולדות ואלו לר\"מ דחייש למיעוטא חלב אינו פוטר כמבואר בפרק הלוקח ולדידי חזי לי לומר דס\"ל לרבינו ז\"ל דת\"ק דר\"י דאמר יצאת מלאה חוששת לאו משום דס\"ל בעלמא כר\"מ דחייש למיעוטא אלא אפילו לא חייש בעלמא למיעוטא אפי' הכי ס\"ל דיוצאת מלאה חוששת משום דמיעוטא דזכרים הוי מיעוט המצוי ביותר בהא חיישינן למיעוטא דוגמא לדבר מ\"ש התוספות ריש פ' כל הצלמים שהקשה שם וז\"ל דמשמע התם דרשב\"ג נמי לא חייש למיעוטא ופליג אר\"מ ובפרק אם לא הביא תנן רשב\"ג אומר כל ששהא ל' יום באדם אינו נפל הא לא שהא כו' הוי נפל אע\"ג דרוב נשים אינן מפילות אלמא דחייש למיעוט' ותירצו דודאי רשב\"ג לא חייש למיעוטא וההיא דנפל שאני דהוי מיעוט המצוי דנפלים שכיחי ושם ודאי יש לחוש יע\"ש וכ\"כ בפרק החולץ דל\"ו ע\"ב ד\"ה הא משם ר\"י יע\"ש וא\"כ מכ\"ש דאיכא למימר דמיעוטא דזכרים שכיחי טפי והוה\"ש מיעוט המצוי ודרך אגב אומר דקשה לי בדבריהם שכתבו דנפלים שכיחי טפי ומ\"ה חייש רשב\"ג אע\"ג דבעלמא לא חייש למיעוטא א\"כ קשה טובא דמאי פריך התם ביבמות ברוב' דלית' קמן חיישי רבנן למיעוטא והרי קטן וקטנה דרוב' דליתא קמן ואזלי רבנן בתר רוב כו' ומסיק מחוורת' מתני' ר\"מ היא ואמאי לא משני דכי אזלי רבנן בתר רוב' במיעוט' דלא שכיח כי ההי' דקטנה אבל במעוט דנפלים דשכיחי טפי חיישי רבנן למיעוטא כדס\"ל לרשב\"ג וצ\"ל דמיעוט דאילו' נמי הוי מיעוט המצוי דומיא דנפלים ואפילו הכי לא חיישי רבנן למיעוטא ואם כן נמצא דג' מחלוקות בדבר דלר\"מ אפי' מיעוט שאינו מצוי חייש ולרבנן אפי' במיעוט המצוי לא חיישי למיעוטא ולרשב\"ג דקיימא לן כותיה במיעוט המצוי חיישינן ובמיעוט שאינו מצוי לא חיישינן ואם כן לפי דבריהם ז\"ל קי\"ל בההיא דקטנה כר\"מ דאינה מתיבמת משום דמיעוטא דאילונית שכיח כמיעוט דנפלים הפך דעת כל הפוסקים ז\"ל והוא דבר תמוה לע\"ד כי אין להכחיש המוחש דאילונית ודאי לאו מצוי הוא ואפילו אחד מעיר ושנים ממשפחה ליתא בבל ימצא ומ\"מ לדאתן עלה במיעוט דזכרים ודאי לא נפלאת היא לומר דודאי זכרים שכיחי טפי מנפלים והו\"ל מיעוט המצוי טפי ומשום הכי קאמר ת\"ק דיצאה מלאה חוששת ורבי יהושע פליג וס\"ל דאפילו במיעוט המצוי לא חיישינן למיעוטא ופ' כת\"ק משום דסתם מתני' כותיה וכמ\"ש ה\"ה ואפשר שהכריחו לרבינו ז\"ל לומר כן משום דק\"ל מה שהקשו התוס' ז\"ל ביבמות דף ס\"ז ע\"ב ד\"ה אין חוששין למיעוטא וזה לשונם וא\"ת דהכא חייש ר\"י למיעוטא (כלומר דס\"ל לר\"י התם דהניחה מעוברת אלו ואלו אין אוכלין בתרומה משום חלקו של עובר ואפילו ביש לו זכרים ואע\"ג דאיכא למימר כל היולדות מחצה זכרים ומחצה נקבות ומיעוט מפילות סמוך מיעוטא דמפילות למחצה נקבות והו\"ל זכרים מיעוטא אפילו הכי ר\"י חייש למיעוטא) ובפרק מצות חליצה קאמר דקטנה חולצת ואמאי הא אינה עולה ליבום וכל שאינה עולה ליבום אינה עולה לחליצה ונדחקו בישוב קו' יע\"ש אמנם לרבינו ניחא ליה הכי דעד כאן לא חייש רבי יהושע למיעוטא אלא גבי מיעוט דזכרים משום דהוי מיעוט המצוי דזכרים שכיחי אבל גבי אילונית כיון דהוי מיעוט שאינו מצוי לא חיישינן ומאי דקאמר התם דרשב\"י דקאמר זכרים יאכלו כלן קסבר אין חוששין למיעוט ות\"ק דרשב\"י סבר דאפילו במיעוט המצוי כזה אין חוששין כדס\"ל לר' יהושע דאם יצאת מלאה אינה חוששת וכן נמי מאי דקאמר התם אלא הכא בחוששין למיעוט קא מפלגי ה\"ק בחוששין למיעוט דזכרים דהוי מיעוט המצוי קמפלגי כדמפלגי ת\"ק ור\"י דמתני' ודרך אגב אומר שראיתי להריטב\"א ז\"ל בשיטה כ\"י למס' יבמות שתי' לקו' התוס' הלזו וז\"ל וי\"ל דמאן דסבר הכא דבחוששין למיעוט קמפלגי לית ליה ההיא סברא דחכמים היינו ר\"י ומ\"ד לההיא מילתא ס\"ל דהכא בדרב נחמן פליגי כדאמרינן בסמוך א\"נ דאילונית לר\"י מיעוטא דמיעוטא הוא ולא חיישינן ליה ור\"מ ס\"ל דלא הוי אלא מיעוטא גרידא דאילו למיעוטא דמיעוטא אפילו רבי מאיר לא חייש א\"ד יע\"ש והנה מה שתי' דמ\"ד התם מאן חכמים ר\"מ ס\"ל דבדר\"ן פליגי הן דברים תמוהים דכי נמי נימא דבדר\"ן פליגי ע\"כ דר\"ן ס\"ל דחייש למיעוט' דאי לא חייש כי נמי לית ליה תקנתא דר\"י אמאי אין אוכלין בתרומה כיון דזכרים מיעוט' נינהו ולמיעוט' לא חיישינן וכי מוקמינן לפלוגתייהו בתקנת' דר\"ן היינו לומר דכ\"ע ס\"ל דחוששין למיעוט' כמבואר שם גם מה שתי' דר\"י ס\"ל דאילונית הוי מיעוט' דמיעוט' קשה דא\"כ מאי פריך בפרק האשה בתרא וברובא דליתיה קמן לא חיישי רבנן למיעוט' והרי קטן וקטנה דמיעוט' דליתיה קמן כו' ומאי קושיא אימא דטעמייהו דרבנן גבי קטנה משום דסביר' להו דאילונית הוה ליה מיעוט דמיעוט' סוף דבר שדבריו ז\"ל תמוהים וצ\"ע:<br><b> ואיך </b> שיהיה לדעת רבינו וסיעתיה הנה נכון כמ\"ש דדוקא גבי מיעוט' דזכרים חייש ר\"י משום דהוי מיעוט המצוי אבל בעלמא לא חייש למיעוט' ובהכי ניחא לי מאי דק\"ל על הראב\"ד ז\"ל בפ\"ז מהלכות תרומות דין ד' שהשיג על מ\"ש רבינו לפיכך אם היה העובר חלל אינו פוסל את העבדים אלא אוכלין בגלל אחיו כתב וז\"ל א\"א מאי לפיכך ואם אינו מאכיל אפי\"ה פוסל דקי\"ל עובר אית ליה זכיה כו' הילכך העבדים אינם אוכלים מפני חלקו של חלל ע\"כ וקשה טובא דהן לו יהי דקי\"ל דעובר יש לו זכיה מ\"מ איך פסק ז\"ל דעבדים אינם אוכלים מפני חלקו של חלל ואפילו יש לו אחים והא ר\"י לא קאמר הכי אלא משום דס\"ל דחוששין למיעוט' אמנם לדידן דקי\"ל כרבנן דלא חיישינן למיעוט' כדקיימ' לן בעלמא דקטנה מתיבמת וכן נמי קי\"ל דחלב פוטר מה\"ט אמאי לא יאכלו בתרומה הא זכרים מיעוט' הוא ולמיעוט' לא חיישינן אכן כפי מ\"ש הנה נכון דס\"ל דבהא קי\"ל כר\"י דחייש למיעוט' משום דהוה ליה מיעוט המצוי כדקי\"ל כת\"ק דר\"י גבי יצאת מלאה חוששת מהאי טעמא משום דזכרים מיעוט המצוי הוא:<br><b> האמנם </b> הדבר הק' למ\"ש מרן שם וז\"ל ומה שהק' הראב\"ד מהא דקי\"ל עובר יש לו זכיה כבר כתבו הראשונים דאפ\"ה הכא אינו פוסל משום דאיכא למימר דילמא נקבה כו' והו\"ל רובא וזכרים הנולדים ולמיעוט לא חיישינן ולאפוקי מדר\"י ע\"כ והשתא קשה טובא דמ\"ש גבי יצאת מלאה דחוששת דפסק כת\"ק משום דחיישינן למיעוט זכרים ואי משום דזכרים הו\"ל מיעוט המצוי ה\"נ הכא הו\"ל למיחש מה\"ט: וראיתי להרב מחנה אפרים הלכות יבום די\"ז ע\"ג שיישב לקו' הלזו דפסק רבינו דיצאת מלאה חוששת אף ע\"ג דלא חיישינן למיעוטא וז\"ל ונראה לע\"ד דלדידן דקי\"ל כרבנן ולא חיישינן למיעוטא היינו לומר דאזלינן בתר רובא לגמרי דהרוב חשיב ככולו ולא חיישינן למיעוטא כלל זולת היכא דאיכא חזקה בהדיה מיעוטא כגון דמתני' דבחזקת יבום קיימא אבל כל היכא דליכא חזקה אזלינן בתר רובא דרוב נשים מתעברות ויולדות והוי כאלו ילדה בן קיימא ולא אמרינן סמוך מיעוטא דמפילות למחצה נקבות דאנן לא חיישינן למיעוטא ולא חשבינן לה כלל וכי אמרו בגמרא סמוך מיעוטא דמפילות למחצה נקבות היינו לר\"מ דחשיב ליה למיעוטא ואפי\"ה ביצאת ריקנית אינה חוששת לרבנן משום טעמא דאיכא חזקה לשוק א\"ד יע\"ש ולפי הנראה ודאי דאשתמיט מיניה סוגיא הלזו דפרק אלמנה לכ\"ג דכפי דבריו היכי קאמר בגמרא והאיכא עובר קסבר אין חוששין למיעוטא ואדרבא כלפי לייא דכיון דס\"ל דאין חוששין למיעוטא לא הי\"ל לומר סמוך מיעוטא דמפילות למחצה נקבות דומיא דיצאת מלאה ואולי נאמר דר\"י דקאמר אינה חוששת ואפילו הכי ס\"ל דסמכינן מיעוט דמפילות למחצה נקבות לאחשובנה רובא והו\"ל זכרים מיעוטא ע\"כ דס\"ל דל\"ח למעוטא דאל\"כ אמאי אינה חוששת וא\"כ ה\"נ נימא דרשב\"י נמי הכי ס\"ל כר\"י דלא חייש' למיעוטא וסמכי' מיעוט דמפילות למחצה נקבות אלא דמ\"מ אכתי קשה עלה ממה שפסק רבינו בהלכות תרומות דלא כר\"י דחייש למיעוטא והשתא לפי דבריו ז\"ל כיון דפסק כאן כת\"ק דיצאת מלאה חוששת א\"כ הי\"ל לפסוק דחלקו של עובר פוסל דחיישינן שמא זכר הוא ומיעוט' דמפילות לא חשיבא מיעוטא כלל ותו קשה עליו מהא דאמרינן בס\"פ בהמה המקשה אמתני' דקתני המבכר שהפילה שליא ישליכנה לכלבים מ\"ט א\"ר איקא בריה דר' אמי רוב בהמות יולדות דבר הקדוש בבכורה ומיעוט בהמות דבר שאינו קדוש כו' וכל היולדות מחצה זכרים ומחצה נקבות סמוך מיעוט' דנדמה למחצה נקבות והו\"ל זכרים מיעוט' ופסקו רבינו ז\"ל פ\"ד מהלכות בכורות והשתא לפי דברי הרב כיון דקי\"ל דיצאת מלאה חוששת מטעמ' דכיון דלא חיישינן למיעוטא לא חשבינן ליה כלל לצרופינהו בהדי' מחצה נקבות אם כן ה\"נ מה\"ט נמי ניחא דיהא אסור דלא סמכינן מיעוטא דנדמה למחצה נקבות כיון דלא חשבינן ליה כלל ולזה י\"ל דהתם שאני משום דאיכא חזקה דהעמד הולד בחזקת מעי אמו שלא היה קדוש בבכור וכמ\"ש התוס' ובהכי ניחא לי מה שיש לדקדק מסוגיא זו למ\"ש התוספות פרק כסוי הדם דפ\"ז ע\"א ד\"ה מ\"ט וז\"ל הקשה הר\"ש ורבנן מ\"ט אם רוב מעשיהם מתוקנים אם כן יהא מותר לאכול משחיטתן כו' ואי פלגא ופלגא הוא א\"כ סמוך פלגא דמקולקלין לחזקה דעומד בחזקת איסור ואיתר' ליה מחצה דמתוקנים ויהא מותר לשחוט אחריהן כו' יע\"ש אשר מבואר מדבריהם דכל דאיכא פלגא וחזקה סמכינן פלגא אחזקא וחשיב כודאי וכיון שכן קשה דלמאי אצטריך הכא תלמודא לומר סמוך מיעוטא דנדמה למחצה נקבות והו\"ל זכרים מיעוטא ובלא\"ה ת\"ל דכיון דכל היולדות מחצה זכרים ומחצה נקבות סמוך פלגא דנקבות לחזקה דמעי אמו ואיתרע ליה מחצה דזכרים אמנם י\"ל דתלמודא אצטריך התם למיהב טעמא משום רובא משום דבעי לאוקומיה למתני' כר\"מ נמי ומשום דהו\"ל רובא וחזקה דבהא אפילו ר\"מ מודה אמנם לרבנן ה\"נ דמשום טעמא דמחצה זכרים ומחצה נקבות גרידא אית לן למשרי מטעמא דסמוך פלגא לחזקה כמ\"ש וע\"כ לא כתבו התוס' דמשום פלגא גרידא סמכינן פלגא אחזקה אלא דוקא אליבא דרבנן דס\"ל דלא חיישינן למיעוטא אבל לר\"מ דחיישינן למיעוט' ודאי דכל דהוי פלגא ופלגא לא סמכינן פלגא אחזקה וכמ\"ש הרב ח\"ה שם יע\"ש ודו\"ק שוב ראיתי להרשב\"א בחי' ליבמות שכ' משם הרמב\"ן וז\"ל עוד כתב הרמב\"ן ז\"ל דהא דקתני יצאת מלאה חוששת משום דכיון דמלאה היא בחזקת יבום עומדת ולאו חזקה גמורה היא אלא חוששין ואין הולכין אחר הרוב וא\"ת לאו בחזקת יבום היא דדילמא תפיל לא היא דכיון שעברה אין אומרים שמא תפיל דהו\"ל כמיתה ולמיתה לא חיישינן כו' והוקשה לו מההיא דפ' אלמנה שכתבנו לעיל ותירץ דבין ר\"י בין ר\"ש חוששין בעלמא למיתה כדאיתא בגיטין פרק כל הגט וכיון שכן אף למפל' חוששין אלא דקמפלגי בחוששין למיעוט כתב עוד ומסתברא לי דלשמא תפיל חיישינן ושמא הפילה לא חיישינן כדאסיקנא בפרק כל הגט שמא מת לא חיישינן שמא ימות תנאי היא וגבי חמותה לשמא מת הוא דכיון שהוחזקה עוברה בפנינו ועבר עליה זמן לידתה לא חיישינן והו\"ל פלגא ופלגא והילכך לא תנשא את\"ד ויע\"ש ואם כן כפי דבריו מקום אתנו ליישב דברי רבינו דמשום הכי פסק בהלכות תרומות דלא כר\"י דחייש למיעוטא משום דהתם כיון דהחששה היא שמא תפיל סמכינן מיעוט מפילות למחצה נקבות והו\"ל זכרים מיעוטא דלשמא ימות כבר פסק רבינו ז\"ל פ\"ט מהלכות תרומות דין א' דחיישינן ואם כן ה\"נ חיישינן שמא תפיל אבל גבי יצאת מלאה כיון דלשמא מת הוא לא חיישינן ולדעת הראב\"ד יש לישב על אופן שכתבנו לעיל ודו\"ק:<br><b> האמנם </b> הדבר הקשה הוא שהתוספות ז\"ל שם ד\"ה אין חוששין הקשו וז\"ל הקשה הר\"ר שמואל הא כי הוי נמי נפל פסול כדמוכח פרק מי שמת גבי גר שמת ובזבזו נכסיו ישראל כו' החזיק בשניה זכה בראשונה לא זכה ואומר ר\"י דהכא נמי יש להסתפק שמא כבר מת והוא נפל יע\"ש הרי דהכא נמי לשמא מת הוא דחיישינן ולשמא תפיל ליכא למיחש וכיון שכן הדרא קושיא לדוכתא אם לא שנאמר שרבי' ז\"ל ידע ליישב קו' הר' שמואל על אופן אחר ואנחנו לא נדע ודו\"ק עוד ראיתי להרב מחנה אפרים ז\"ל שהקשה לדעת רב האי גאון ור\"ת והריטב\"א וסיעתיה דס\"ל דהיכא דאיכא חזקה בהדי' חיישינן למיעוטא דהא בפ\"ק דחולין אמרינן מנה\"מ דאזלינן בתר רובא ומייתי מפרה אדומה והא התם דאיכא חזקה בהדי מיעוטא דמוקמינא גברא לחזקת טמא שהיה וגבי שחיטה נמי אמרו רוב מצויין אצל שחיטה מומחין הם ואם שחט אחד והלך לו הולד כשר אע\"ג דאיכא חזקה דאיסורא דבהמה בחייה בחזקת איסור עומדת כו' יע\"ש והנה מה שהקשה מההיא דרוב מצויין אצל שחיטה כו' עיין בתוס' פ\"ג דבכורות ד\"ך ע\"ב ד\"ה חלב פוטר שהקשו כן ותי' דההוא רובא מצוי הוא ושכיח טובא כו' יע\"ש גם מה שהקשה מההיא דפרה אדומה נראה דלק\"מ כפי מ\"ש התוספות שם וז\"ל ומתוך כך מדקדק ר\"ת דהכי הלכתא דחיישי למיעוטא היכא דאיכא חזקה בהדיה מיעוטא כו' ואפי' לא קי\"ל כר\"מ דמטהר בההיא דרוב תנוקות מטפחין מטעם סמוך מיעוטא לחזקה להחמיר מיהא חיישינן כו' יע\"ש אשר מבואר מדבריהם דהא דאמרינן דסמוך מיעוטא לחזקה אינו אלא מדרבנן ולחומרא דאי מדאוריית' אפילו לקולא נמי ושוב ראיתי להרב ח\"ה ז\"ל שם בפ\"ק דחולין מנה\"מ שהוקשה לו כקושית הרב מח\"א ז\"ל ותי' כמו כן מסברא דנפשיה דההיא אינו אלא מדרבנן ולא זכר שכן מבואר מדברי התוספות דבכורות מיהו מ\"ש עוד ועוי\"ל דלמיעוטא דלא שכיח לא נימא סמוך מיעוטא לחזקה כמ\"ש הרא\"ש והאי מיעוטא דפרה נמי לא שכיח הוא עכ\"ד ק\"ל עליו דאם איתא דההיא דפרה מקרי דלא שכיח כלל היכי מייתי ראיה רבה בר רב שילא דאזלינן בתר רובא מפרה אדומה התם שאני דהוה מיעוט דלא שכיח כלל דאפי' ר\"מ דחייש למיעוטא מודה מיהו אכתי נראה דאיכא למידק לר\"מ דס\"ל דכל דאיכא חזקה בהדיה מיעוטא אמרינן סמוך מיעוט' לחזקה מדאוריית' מדקא מטהר גבי תנוק וכמ\"ש התוספות ז\"ל בכורות ד\"ך ד\"ה ור\"י יעוין שם א\"כ תקשי ליה מפרה אדומה וכן קשה לדברי הרשב\"א ז\"ל בתורת הבית דף ז' ע\"ב שנראה מדבריו דס\"ל דכל דאיכא חזקה בהדיה מיעוטא חיישינן לה מדאורייתא ממה שהשיג לדברי הרא\"ה ז\"ל שכתב דההיא דרוב מצויין אצל שחיטה לאו דוקא רוב אלא כל המצויין קאמר דאל\"כ הוה ליה לומר סמוך מיעוטא לחזקה דבהמה בחייה בחזקת איסור עומדת ותיאסר וז\"ל ועוד היה לו להתבונן אנן היכי אכלינן בישרא כו' ורבה בר רב שילא נמי דמייתי לה מפרה אדומה הא לי' ליה ה\"ט דהיכא דאפשר אפשר והא התם איכא מיעוטא דטרפות וסמוך מיעוט' אחזקה ותיאסר כו' אלא אפי' תימא דבעלמ' אמרינן סמוך מיעוטא לחזקה לא אמרינן אלא ברובא וחזקה דבעלמא אבל חזקה המסתלק ע\"י המתעסקין לסלקה ורוב המתעסקין כל שיתעסקו בה מסלקין אותה ודאי ושנתעסק בה מתעסק אחר ולא ידענו אם מן הרוב או מן המיעוט ע\"כ יש לנו לומר זיל בתר רובא ומיעוטא כמאן דליתיה דמי וה\"ט נמי דעיסה שבבי' שהרי רוב הנוגעים בה מאותם שהם עמה בבית דוחין חזקת טהרתה כו' יע\"ש הנה מבואר מדבריו דהא דאמרינן סמוך מיעוטא לחזקה דאורייתא היא מדקשיא ליה מפרה אדומה והשתא קשה דבשלמא לחזקה דבהמה בחייה בחזקת אסור עומדת ניחא ליה שפיר דחזק' מסתלקת על ידי המתעסקין לסלקה לא חשיבא חזקה כלל אמנם אכתי תקשי ליה דבפרה אדומה הא איכא חזקה דהעמד גברא בחזקת טמא כמו שהיה ואמאי לא נימא סמוך מיעוט' לחזקה ובר מן דין ק\"ל כפי דבריו ז\"ל מההיא דפרק כסוי הדם שכתבנו לעיל דקאמר מאי אירייא רוב אפילו מיעוט נמי דהא ר\"מ חייש למיעוטא סמוך מיעוטא לחזקה ואיתרע ליה רובא כו' הרי דחזקה דבהמה בחייה בחזקת איסור עומדת חשיבא חזקה לומר סמוך מיעוטא לחזקה אף על גב דהתם אליבא דרבי מאיר קאמר לה מכל מקום מדרבי מאיר נשמע לרבנן דכי היכי דלר\"מ חשיבא חזקה לומר סמוך מיעוטא לחזקה ואיתרע ליה רובא ה\"נ לרבנן חשיבא חזקה לומר סמוך מיעוטא לחזקה כי היכי דניחוש למיעוטא דבהא לא אשכחן דפליגי אי חזקה מסתלקת חשיבא חזקה או לא וצריך עיון ומההיא דתנוק שנמצא בצד העיסה ובצק בידו לא תקשי ליה די\"ל שהרשב\"א ז\"ל מפרש כפי' ר\"ת ז\"ל וכ\"כ בחידו' פ' כ\"ה ודו\"ק ועל מ\"ש התוס' ביבמות ובבכורות ובפ\"ק דחולין די\"א ע\"ב ד\"ה לר\"מ דחזקה דמעי אמו חשיבא חזקה והעמד ולד בחזקת שאינו קדוש בבכורה ק\"ל דאם כן היכי בעי למיפשט התם דאזלינן בתר רובא מרישא של עולה דאמר קרא ונתח אותה לנתחיה כו' וניחוש שמא ניקב קרום של מוח כו' וכן בשבירת עצם בפסח ומפרה אדומה כדאיתא התם ודילמא התם ה\"ט משום דאזלינן בתר חזקה דהעמד אותם בחזקת מעי אמו שאין טרפות פוסל כדק\"ל בי\"ד סי' י\"ג דהשוחט את הבהמה ונמצא בה בן ט' חי אפילו הפריס על גבי קרקע אין טרפות פוסל בה דכבר התוס' ז\"ל שם בד\"ה אתיא מפרה אדומה הקשו וז\"ל וא\"ת כיון דפרה בת ב' שנים וא\"כ דילמא ה\"ט משום דאוקמא אחזקה שאינה טריפה ותי' דכל חזקה שלא נתבררה ולא נודע אפי' שעה א' לא אזלינן בתרה יעיין שם ותי' ז\"ל לא יגהה מזור לקושיתינו וכמובן ודרך אגב אומר שיש לדקדק בדברי התוס' דמאי ק\"ל הא לעיל ד\"ה מנה\"מ הקשה וז\"ל וא\"ת כיון דאזלינן בתר חזקה כ\"ש דאזלינן בתר רובא דרובא וחזקה רובא עדיף וי\"ל דלראב\"י בעי דלא קים ליה חזקה מקרא ומאי דמפרש רבינו חיים כו' יע\"ש והשתא כפי תי' ז\"ל מאי ק\"ל הא כי נמי נימא דטעמא דפרה אדומה משום חזקה הוא שפיר איכא למיפשט מינה דאזלינן בתר רובא דרובא וחזקה רובא עדיף ולומר דקו' ז\"ל אינו אלא לפי תירוץ הר' חיים ז\"ל שכתבו לעיל כל כי האי הי\"ל לפרש האמנם הנראה ברור בכונתם ז\"ל דק\"ל כלפי מאי דאמרינן ביבמו' ובדוכתי טובא דכל דאיכא רובא וחזקה אפי' ר\"מ דחייש למיעוט' מודה דלא חיישינן משום דהו\"ל מיעוטא דמיעוטא ואם כן היינו דק\"ל דמנא ליה למילף מפרה אדומה דאזלינן בתר רובא דילמא התם ה\"ט דאיכא נמי טעמא דאוקמא אחזקה וכל דאיכא רובא וחזקה אפילו ר\"מ דחייש למיעוטא מודה דלא חיישינן ולעולם דברובא גרידא חיישינן למיעוט' שוב ראיתי להרשב\"א ז\"ל שם שתי' כן לקוש' התוספות ולדעתי איכא למישדי נרגא כמ\"ש וצ\"ע ואיך שיהיה לדאתאן עלה אפשר ליישב ולומר דע\"כ לא כתבו התוס' דחזקה דמעי אמו חשיבה חזקה אלא דוקא גבי בכור משום דכל זמן שהוא במעי אמו אין כאן קדוש' כלל דגזרת הכתוב הי' דבפטר רחם תלי רחמנא ואפי' נתנבלה או נטרפה אמו אין קדושה חלה עליו משא\"כ גבי טרפה דטעמא דאין טרפות פוסל בה היינו משום דשחיטת אמו מטהרתו ועובר ירך אמו הוא וחשיבא כחתיכת בשר בעלמ' ואם נתנבלה או נטרפה אמו טעון שחיטה מדאוריית' וכל שאר טרפות פוסל בה כדאיתא התם וכיון שכן ודאי דחזקה דמעי אמו לא חשיבא חזקה ודאית דדילמא אמו טרפה היא או תתנבל אמו כנ\"ל נכון:<br><b> כתבו </b> התוספות פרק אין מעמידין דל\"ד ע\"ב ד\"ה אי אמרת וז\"ל תימא כי איכא רובא נמי אמאי לא חשבינן ליה מיעוטא דמיעוטא כו' וי\"ל דשאני הכא דלאחר שחיטה איתרע לי' חזקה דהנך קיבות העומדות לפנינו כו' ואפילו לר\"י דלא חייש התם אסר הכא דהתם אין שום ודאית של איסור יע\"ש והנראה מבואר מדבריהם דס\"ל דר\"י נמי חייש למיעוטא אלא טעמא דר\"י דלא חייש התם משום דהו\"ל רובא וחזקה ולא חשיבא ליה יצאה מלאה איתרע ליה רובא מכיון דאין שום ודאית של איסור אבל גבי קיבה כיון דלאחר שחיטה איתרע ליה חזקה ליכא אלא רובא וחייש למיעוטא ועיין בהרב ח\"ה שם וכיון שכן יש לתמוה מההיא דפריך התם בבכורות גבי ההיא דחלב פוטר ומי חייש ר\"י למיעוטא והתנן יצאת מלאה חוששת ר\"י אומר אינה חוששת ואמרינן מ\"ט דר\"י קסבר רוב מעוברות יולדות כו' והו\"ל זכרים מיעוט' ולמיעוטא לא חיישינן ומשני אלא איפוך והשתא כפי דבריהם מאי קו' ע\"כ ל\"ק ר\"י התם אלא משום דאיכא רובא וחזקה אבל גבי חולבות דליכא חזקה בהדי' רובא דאי משום חזקה דהעמד ולד בחזקת מעי אמו הא איכא נמי חזקה דהעמד בהמה בחזקת שלא ילדה וכיון שכן אוקי חזקה כנגד חזקה וליכא אלא רובא ומש\"ה חייש ר\"י למיעוטא והדבר צריך ישוב כעת:"
+            ]
+        ],
+        [],
+        [],
+        [
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>ויבמה </b>\n<b> שהיא אלמנה מן הנשואין כו' שאין עשה דוחה ל\"ת ועשה כו'.</b> הנה רבינו הגדול בס' פרשת דרכים דס\"ט ע\"ד נסתפק בכ\"ג שנפלה לו אלמנה מן הנשואין דמדין תורה אינו מיבם דלא אתי עשה ודוחה ל\"ת ועשה אם עבר ובא עליה אם חייב כרת כיון דמדין תורה אינו עולה ליבום הו\"ל אשת אח שלא במקום מצוה דהא מן הדין אפי' חליצה לא הוה צריך אלא דריבה אות' הכתוב מדכתיב יבמתו ונהי דלחליצה רבי אותה ליבום אפשר דבאיסורה קיימא והדבר צ\"ת דאפשר דכיון דרבי אותה הכתוב לחליצה פקע ממנה איסור אשת אח וצ\"ע א\"ד. ולע\"ד בהורמנותי' דמר אמינא דיש להוכיח ספיקו מהא דגרסינן פ\"ב דיבמות איתמר ביאת כ\"ג באלמנה ר\"י ור\"א חד אמר אינה פוטרת צרתה וחד אמר פוטרת צרתה וכתב הרב ח\"ה וז\"ל לכאורה נראה דבצרה דוקא פליגי באלמנה מן האירוסין ואיכ' מאן דאמר אינה פוטרת צרתה כיון דאין עשה דוחה ל\"ת הכא לא מקיים בה מצות יבום כלל ועדיין צרתה זקוקה ליבם אבל בהיא גופא כ\"ע לא פליגי דסגי לה בגט דאפילו למ\"ד דאין עשה דוחה ל\"ת הכא ולא מקויים בו מצות יבום מ\"מ הרי היא כאשתו לכל דבר דהא קדושין תופסין בחייבי לאוין וסגי לה בגט ואפי' באלמנה מן הנשואין איכא למימר הכי לכ\"ע דסגי לה בגט דקדושין תופסין בחייבי לאוין ועשה אבל מפרש\"י שפירש פוטרת אותה ואת צרתה מחליצה וסגי לה בגט משמע דלמ\"ד אינה פוטרת גם אותה ולא סגי לה בגט אלא בחליצה וצ\"ע לפי' אדפליגי בצרתה ליפלגי בהיא גופא אי סגי לה בגט או לא עכ\"ד הנה מדברי הרב ח\"ה ז\"ל מבואר דפשיטא ליה כצד הב' שכתב רבינו הגדול ז\"ל דכיון דרבה אותה הכתוב לחליצה פקע ממנה איסור אשת אח ומש\"ה כתב דבהיא גופא כ\"ע לא פליגי דסגי לה בגט כיון דקדושין תופסין בחייבי לאוין הרי היא כאשתו לכל דבר אמנם כפי הצד הראשון שכתב ז\"ל דכיון דמדין תורה אינה עולה ליבום הו\"ל אשת אח שלא במקום מצוה וחייב כרת פשיטא מילתא טובא דאם בא עליה צריכא חליצה כיון דלא קנאה כלל דאין קדו' תופסין בחייבי כריתות ומשמע ודאי דלא בעי גט כלל אלא חליצה גרידה והנראה שזה היתה דעת רש\"י ומשום הכי הוכרח לומר דלמ\"ד פוטרת דמדאורייתא חזיא ליבום הוא דסגי לה בגט למימרא דלמ\"ד אינה פוטרת ומדאורייתא אינה עולה ליבום הו\"ל אשת אח שלא במקום מצוה ולא בעיא גט אלא חליצה ומה שהקשה הרב ח\"ה ז\"ל דליפלגו בהיא גופא אי סגי לה בגט יש לומר דפוטרת צרתה אצטריכא ליה לאשמועי' כלפי מאי דקי\"ל בעלמא דביאה פסולה אינה פוטרת ואפילו ביאה פסולה מדרבנן וא\"כ ה\"נ כיון דביאה פסולה מדרבנן היא גזרה ביאה ראשונה אטו ביאה שניה היל\"ל דאינה פוטרת צרתה וכבר הוקשה לו כן להרב ל\"מ ז\"ל ותי' דאין לדמות הגזרות זו לזו יע\"ש ואם כן איכ' למימר דהיא גופא אשמועינן דהו\"א כיון דמדרבנן לא חזיא ליבום לא מקיים בו מצות יבום ועדיין צרתה זקוקה ליבם קמ\"ל דלא ודוק ואחר העיון נראה שיש להכריע כדעת רש\"י ז\"ל דכל דמדאוריית' לא חזיא ליבום קיימא עליה באיסור אשת אח בכרת ולא קנאה כלל מדאותבינן עלה למ\"ד אינה פוטרת משום דאין עשה דוחה ל\"ת ממתני' דקתני גבי פצוע דכא ואם בעלו קנו ופרש\"י ז\"ל ויוצאת בגט בלא חליצה והשתא כפי דברי הרב ח\"ה שכתב דאפילו למ\"ד אינה פוטרת מ\"מ היא גופא סגי לה בגט כיון דקדושין תופסין בחייבי לאוין אם כן מאי תיובתא הא אע\"ג דאינה פוטרת מ\"מ היא גופא קנאה וסגי לה בגט ושפיר קתני במתניתין שאם בעלו קנו לענין שהיא גופא יוצאה בגט בלא חליצה שהרי במתני' לא הוזכר צרתה כלל אלא מבואר דלמ\"ד אינה פוטרת הו\"ל אשת אח בכרת ולא קנאה כלל וכבר עלה על דעתי לומר דאין מכאן ראיה לומר דכל שאינה עולה ליבום ד\"ת הו\"ל אשת אח בכרת ולא קנאה כלל דאיכ' למימר דכיון דרבי אותה הכתוב לחליצה פקע מינה איסור אשת אח ואין בו אלא לאו גרידא ואם בא עליה קנאה דקדושין תופסין בחייבי לאוין אלא דסבירא ליה לתלמודא דלמ\"ד דאינה פוטרת וד\"ת אינה עולה ליבום אף ע\"ג דאם בא עליה הרי היא כאשתו וקדושין תופסין בה אפי\"ה כיון דלא חזיא ליבום רמיא עליה זיקה ובעי גט וחליצה דמהשתא היינו דפריך שפיר ממתניתין דקתני דאם בעלו קנו דיוצאה בגט וחליצה כמ\"ש רש\"י ודברי רש\"י ג\"כ יש לפרשם בהכי דלמ\"ד פוטרת כתב דסגי לה בגט ולמ\"ד אינה פוטרת ולא חזיא ליבום ד\"ת בעי' תרווייהו גט וחליצה ומ\"מ דברי רב ח\"ה ז\"ל שכתב דסגי לה בגט גרידא דבר תמוה דאם כן מאי פריך מהא דאם בעלו קנו:<br><b> ושוב </b> בא לידי ספר יש\"ש על מסכת יבמות וראיתי לו שם שכתב בסימן ד' וז\"ל נ\"ל כהן גדול שבא על אלמנה מן הנשואין כו' לא זו שאינה פוטרת צרתה אלא אף היא לא נפטרה וצריכה גט לאותה ביאה דחשיבא כמאמר שאינו קונה קנין גמור וצריכה חליצה כו' יע\"ש ולא ידעתי אמאי כתב כן מסברא דנפשיה והי\"ל להכריח ממאי דפריך בגמ' ממתניתין דאם בעלו קנו דמבואר הוא דבעיא חליצה ואף היא לא נפטרה בלתי חליצה גם מבואר מדבריו שדעתו ז\"ל כהצד הראשון שכתב רבינו דכיון דרבה הכתוב לחליצה פקע מיניה איסור אשת אח דאל\"כ פשיט' ודאי דלא בעי גט כלל דכיון דקיימ' עליה בכרת אין קדושין תופסין בה כלל וה\"ז דומה למי שבא על אשת אחיו שהניח בן דפשיט' ודאי דלא קני לה כלל אחר כך ראיתי להרב בית שמואל סי' קע\"ד סק\"ג שכתב וז\"ל עוד מוכח בסוגיא זו כל שאינה עולה ליבום מדאוריית' כו' גם את עצמה אינה פוטרת בביאה דהא הק' מההי' דאם בא עליה פצוע דכא קנאה ושם לא איירי דיש לו צרה ולכאורה ק' למה כתב הרמב\"ם דאם בא על האלמנה מן הנשואין לא הותרה צרתה לזר עד שתחלץ ות\"ל דהיא עצמה אינה פטורה וי\"ל א\"ד והנה מה שדקדק מדברי רבינו הנה נכון אשר מבואר ממ\"ש לא הותרה צרתה דהיא עצמה סגי לה בגט וכן נראה לענ\"ד מלשון הה\"מ שכתב מסקנת הגמר' שהיא חולצת ולא מתייבמת פי' והיא נפטרת בחליצתה או בביאתה וצרתה נפטרת בחליצה של זו כו' הרי מבואר דס\"ל דיבם שבא על מחזיר גרושתו קנאה ונפטרת בביאה ומבואר הוא שדעתו ז\"ל כהצד השני שכתב רבינו דכיון שרבה הכתוב לחליצה פקע מני' איסור אשת אח דאילו לפי הצד הראשון פשיט' ודאי דלא קנאה כלל וכבר היה אפשר לפרש דבריו דמ\"ש דנפטרה בחליצתה או בביאת צרתה ומ\"מ כל הישר הולך יראה שאין זו במשמעות דבריו ומה גם שדברי רבינו הכי מוכח כמ\"ש הרב בית שמואל וכיון שכן הדרה קו' לדוכתא דמאי פריך מההיא דאם בעלו קנו והנראה לומר דתלמוד' הכי פריך משום דבריש' דמתניתין קתני פצוע דכא וכרות שפכה או חולצין או מיבמין כיצד מתו ולהם נשים ולהם אחים ונתנו גט או חלצו מה שעשו עשו ואם בעלו קנו מתו אחים ועמדו כו' אם בעלו קנו ואסור לקיימן משום שנאמר לא יבא כו' והשתא משמע דאם בעלו קנו דסיפא דומי' דרישא דבריש' בפצוע דכא שמת ויבם אחיו את אשתו פשיט' ודאי דפוטרת צרתה וא\"כ כי קתני סיפא נמי ואם בעלו קנו משמע ודאי דפוטרת צרתה דאל\"כ הוה ליה למתני' למתני בסיפא ואם בעלו קנו ואינה פוטרת צרתה לאשמועי' דלא הוי כדינא דרישא כי היכ' דתני דאסור לקיימן לאשמעינן דלא נטעי דומיא דרישא ותו דגבי יבם קי\"ל דאם בא עליה באונס או בשוגג קנאה מגזרת הכתוב ובהני דלא חזיין ליבום ד\"ת דאף דנימא דפקע מיניה איסור אשת אח ואם בא עליה קנאה היינו מדין אישות כדקי\"ל בעלמ' דקדושין תופסין בחייבי לאוין אמנם אם בא עליה באונס או בשוגג פשיט' ודאי דלא קנה כיון דלא דמיא ליבום לא קנאה מדין יבום ומדין אישות ג\"כ לא קנאה וא\"כ היכי קתני מתני' בסתמ' דאם בעלו קנו דמשמע כדין שאר יבמה דעלמ' אלא משמע ודאי דמדאוריי' חזייא ליבום כנ\"ל ליישב דעת רבינו והר\"ב ח\"ה:<br><b> ואולם </b> מדברי הרשב\"א ז\"ל בחידושיו נראה דס\"ל כהצד הראשון דכל שאינה עולה ליבום ד\"ת קיימא עליה באיסור אשת אח בכרת ואם בא עליה לא קנאה ממ\"ש שם אההי' דפרכינן בגמר' מסתברא חייבי לאוין תפסי בהו קדושין חייבי כריתות לא תפסי בהו קדושין וז\"ל פרש\"י ז\"ל הילכך חייבי לאוין קרינן ביה לקחת את יבמתו בדיעבד אבל בחייבי כריתות לא תפסי קדושין ואפילו עבר היבם ונשאה לאו קיחה היא ואיכ' מרבוותא דמקשו עליה דהא למאי דס\"ד השתא דחייבי לאוין לא רמיה ליבום ד\"ת אם בעלו לא קנו והיכי קרינן בהו לקחת אפילו עבר ונסיב לפיכך פי' כו'. גם הריטב\"א ז\"ל בחידושיו כ\"י הוק' לו כן ותי' וז\"ל ואפשר שמרן ז\"ל ה\"ק דכיון דבעלמ' קרינן בהו לקחת בדיעבד שפיר איכ' למקרי בה הכא לקחת למיעבד בה זיקה ולהצריכה חליצה משא\"כ בחייבי כריתות דלית בהו שום לקוחין לא ביבמה ולא בעלמא עכ\"ל הרי מבואר דסבירא ליה דכל שאינה עולה ליבום ד\"ת קיימא עליה באיסור אשת אח ולא בעיא גט כלל דאין קדושין תופסין בחייבי כריתות שאלו היה דעתם ז\"ל לפקע מיניה איסור אשת אח ואם בא עליה קנאה משום אשות דקדושין תופסין בחייבי לאוין א\"כ מאי ק\"ל הא אע\"ג דמדאוריית' לא רמיא ליבום אין בו אלא לאו גרידא ושפיר קרינן ביה לקחת אם עבר ונסיב ביבמה גופא הכלל העולה ממ\"ש שדין זה נראה דבמחלוקת הוא שנוי שלדעת רבינו וה\"ה ומהרש\"ל והר\"ב ח\"ה שכתבנו נראה דס\"ל דאיסור אשת אח פקע מיניה ולדעת הרשב\"א והריטב\"א ז\"ל ס\"ל דקיימא עליה באיסור אשת אח בכרת כנ\"ל:<br><b> ודע </b> דבפרק הערל דע\"ט ע\"ב פרכינן התם מכדי שמעינן לר\"ע דאמר חייבי לאוין כחייבי כריתות דמי וחייבי כריתות לאו בני חליצה ויבום נינהו ופי' רש\"י וז\"ל והיכי קאמר ר\"ע סריס חולץ הא לא רמי' קמי' ואבראי קיימ' כחייבי כריתות וקאי עלה באיסור אשת אח ע\"כ אשר מבואר מדבריו דחייבי לאוין לר\"ע קיימא עליה באיסור אשת אח וחייב עליה כרת ואין מכאן ראיה כלל לספיקו של רבינו דע\"כ לא מספ\"ל אלא למאי דקי\"ל דחייבי ל\"ת ועשה חולצת ואהא הוא דאיכא לספוקי דכיון דרבה הכתוב לחליצה פקע מיניה איסור אשת אח אכן לר\"ע דס\"ל דחייבי לאוין לאו בני חליצה נינהו פשיטא ודאי דקיימא עליה באיסור אשת אח הן אמת דהיא גופא צריכה רבה למען דעת דלר' עקיבא נמי לו יהי דאין קדושין תופסין בחייבי לאוין אמאי לא אמרינן לדידיה אתי עשה ודוחה ל\"ת וכבר התוספ' פ\"ק דיבמות ד\"ט ד\"ה והרי איסור קדושה תמהו על זה וז\"ל בכל דוכתא פשיטא ליה לתלמוד' דחייבי לאוין לר\"ע דס\"ל דאין קדושין תופסין לאו בני חליצה ויבום נינהו כמו חייבי כריתות הכא ובפרק הערל ובפ' ד' מיתות ותימה לר\"י דאמאי לא אמרינן נמי לר\"ע דליתי עשה ולידחי ל\"ת והניחוה בתימה יע\"ש הן אמת דמה שהוקשה להו מההיא דפ\"ק דיבמות נראה דאין כאן מקום קושיא דלעולם דחייבי לאוין לר\"ע נמי אמרינן דאתי עשה דיבום ודחי ל\"ת ותלמודא כי פריך בחלוקת גרושה וחלוצה לכהן הדיוט ממזרת ונתינה לישראל פריך דכיון דגרושה לכהן הדיוט קיימא עליה בלאו א\"כ אין כאן זיקת אחיו כלל שהרי לא תפסי קדושי אחיו כיון דבחייבי לאוין הן ואמאי חולצת הא לא הויא אשת אח כלל מיהו מההיא דפ' הערל ופ' ד\"מ קשה טובא גם הרשב\"א שם בחדושיו הוקשה לו כן ונדחק עצמו ליישב דאינהו דהוו בקיאי בדר\"ע אינהו ידעי דר\"ע הכי היה ס\"ל ולפיכך מקשי' הכי בהדיא ואנכי הרואה רואה אני שכפי מ\"ש הרשב\"א בסוגיא ואהא דפרכי' התם ומה ראית ומהדרינן חייבי לאוין תפסי בהו קדושין חייבי כריתות לא תפסי בהו קדושין דאין כאן קושיא כלל שכתב וז\"ל ומסתברא דכולה שמעתין אלקחת את יבמתו קסמיך וכדפירש\"י ז\"ל דאי כתיב אם לא יחפוץ האיש לקחת את יבמתו היה במשמע דאינו עולה לא ליבום ולא לחליצה אלא כשרה גמורה שאני קורא בה לקחת כלומר המותרת לינשא אבל חייבי לאוין לא דהא לא קרינן ביה לקחת לכתחילה להכי הדר כתיב יבמתו לו' דאע\"ג דאינו עולה ליבום דלא קרינן ביה לקחת עולה לחליצה כו' ואקשינן ואימא חייבי לאוין נמי לא יעלו לחליצה דכיון שאינו עולה ליבום דלא קרינן ביה לקחת כו' ומפרקינן הא רבי רחמנא יבמתו כו' והדר פריך ומה ראית כיון שזה וזה אין אני קורא בהן לקחת וחליצה לאו קילותא היא דנימא מסתברא דטפי איכא לאקולי בחייבי לאוין מחייבי כריתות כו' ופרקינן מסתברא חייבי לאוין תפסי בהו קדושין וכיון שכן קרי' ביה לקחת כיון דבעלמא בת לקוחין היא בדיעבד אבל חייבי כריתות לא קרינן ביה לקחת כלל דאפי' בעלמא לא תפסי בהו קדושין ואפי' בדיעבד וכיון שכן דין הוא שלא יעלו לחליצה כיון דלא קרינן בהו לקחת לא ביבמה ולא בעלמא עכ\"ד בקיצור יע\"ש וא\"כ כפי דבריו מבואר הוא דמש\"ה פשיטא ליה לתלמודא דלר\"ע דאמר אין קידושין תופסין בחייבי לאוין חייבי לאוין בני חליצה ויבום נינהו משום דכיון דחייבי כריתות ממעטינן להו מחליצה מקרא דאם לא יחפוץ ומשום דלא קרינן בהו לקחת כלל אפי' בדיעבד ה\"נ מה\"ט ממעטי' חייבי לאוין וקרא דיבמתו דאשמועי' דיש שאינה עולה ליבום ועולה לחליצה מוקמי' לה בחייבי עשה דתפסי בהו קדושין וקרי' ביה לקחת בדיעבד ואע\"ג דמסקי' התם דחייבי לאוין דאינה מתיבמת משום גזירה ביאה ראשונה כו' מ\"מ דרשא דרב גידל דיבמתו קושטא קאי ומוקמי' לה לאלמנה מן הנשואין דהו\"ל ל\"ת ועשה וכמ\"ש ה\"ה והרשב\"א ז\"ל משם בעל ה\"ג וא\"כ למסקנא נמי כי קשיא לן א\"ה חייבי כריתות נמי ע\"כ צ\"ל כל הנהו תי' דתריצנא לעיל ומטעמא דקדושין תופסין בחייבי לאוין וא\"כ לר\"ע עכ\"ל דחייבי לאוין נמי לאו בני חליצה ויבום נינהו ממיעוט' דאם לא יחפוץ וקרא דיבמתו לחייבי עשה דקדושין תופסי' בה הוא דאתא זה הנראה אצלי כפתור ופרח ליישב קושית התוספ' והרשב\"א ז\"ל:<br><b> ודע </b> שראיתי להרשב\"א ז\"ל בריש פ\"ק דיבמות דברים תמוהים בעיני שכתב גבי המגרש את אשתו על מנת שלא תנשאי לראובן ועמדה ונשאת לשמעון אחיו ומת ונפלה לפני ראובן וז\"ל ומסתברא לי דאפי' היא עצמה חולצת ואין אני קורא בה כל שאינה עולה ליבום כו' דבתנאי לא קמיירי קרא ולא אמרינן אלא באיסור ערוה אבל בזו שאיסור דבר אחר גרם לה ליאסר דהיינו תנאו חולצת ואע\"פ שאף זו אם עמדה ונשאת לו הגט בטל ותיאסר לו איסור ערוה מ\"מ אין איסורו אלא מחמת תנאו כו' וה\"ז כנודרת הנאה מיבמה בחיי בעלה דתנן בפרק ב\"ש כופין אותו לחלוץ והרי זו אינה עולה ליבום ד\"ת דקיימא עליה בלאו ועשה ואפי\"ה עולה לחליצה משום שדבר אחר גרם לה ליאסר א\"ד ולא זכיתי להבין דבריו דנודרת הנאה דבעינן חליצה לאו משום שדבר אחר גרם לה ליאסר אלא משום דרבה הכתוב יבמתו לחייבי ל\"ת ועשה דבעי' חליצה ומטעמא דקדושין תופסין בחייבי לאוין והרי אלמנה מן הנשואין דאיסורה מחמת עצמה ולא רמיא ליבום ד\"ת ואפי\"ה בעי' חליצה כמ\"ש איהו עצמו משם בעל ה\"ג וא\"כ איך כתב הוא ז\"ל דטעמא דנודרת הנאה משום שדבר אחר גרם לה ליאסר דהא ליתא דאלמנה מן הנשואין יוכיח מה שאין כן באומר ע\"מ שלא תנשאי כיון דלא חזיא ליבום כלל ולא תפסי בה קדושין דקאי עליה באיסור ערוה איכא למימר דהו\"ל כחייבי כריתות ממש וצ\"ע:<br><b> וביאת </b> כהן הדיוט בגרושה היה נר' ודאי דפוטרת צרתה כיון דמדאוריתא חזיא ליבום דאתי עשה ודחי ל\"ת דכהן בגרושה נר' ודאי דאין בו אלא ל\"ת גרידא והרשב\"א בחידושיו כתב אהא דפרכינן קפסיק ותני ל\"ש מן הארוסין כו' וז\"ל ובדין הוא דליקשי ליה הכי מדתני בהדיא גרושה וחלוצה לכהן הדיוט דאיסורי לאו גרידי נינהו כו' וכ\"כ הריטב\"א יע\"ש האמנם מצאתי להתוס' במכות דט\"ו ע\"א ד\"ה אם כהן הוא שכתבו וליכא למימר דאתי עשה ודחי ל\"ת ועשה שאינו שוה בכל דהא אי אמרה לא בעינ' כו' יע\"ש ודבריהם סתומים דעשה בגרושה מאן דכר שמיה ואולם דבריהם ז\"ל עניים במקום אחד ועשירים במקום אחר וכונתם למ\"ש בריש פרק יש מותרות ד\"ה והא קולא כו' וז\"ל פי' בקונטרס כגון ממזרת לישראל וחללה לכהן ואין נראה דבחללה נמי איכא עשה דקדושים תהיו והנר' דס\"ל דאע\"ג דבפרק ב' דיבמות הוה בעי למימר דאלמנה מן האירוסין נמי עשה ול\"ת הוא דאקשי' א\"ה כל התורה כולה נמי עשה ול\"ת הוא דכתיב והתקדשתם ומסקי' דאלמנה מן האירוסין ד\"ת עולה ליבום מטעמא דאתי עשה ודחי ל\"ת הרי דעשה דקדושים יהיו לא חשיב עשה לפי האמת היינו דוקא לענין אלמנה לכ\"ג דלא כתיבא בההיא פרשתא אבל זונה וחללה דכתיבא בההיא פרשתא חשיב עשה דקדושים יהיו למאי דכתיבא בההיא פרשתא וכ\"כ התו' בפ' אלו מציאות ד\"ל ע\"א ד\"ה הא אין עשה דוחה ל\"ת ועשה וז\"ל וא\"ת דבפ\"ב דיבמות לא חשיבא אלמנה לכ\"ג אלא ל\"ת גרידא ואמאי הא איכא נמי עשה דקדושים יהיו וי\"ל דלא קאי אעשה דקדושים יהיו אלא למאי דכתיבא בההיא פרש' יע\"ש וראיתי להרב מוהר\"י בר דוד בס' דברי אמת דנ\"ט שתמה על רש\"י שדבריו סותרים דבמציעא כתב כהנים עשה ול\"ת לנפש לא יטמא כנראה דס\"ל דלמאי דכתיבא בההיא פרשה חשיב עשה ובפרק יש מותרות כתב דחללה אין בו אלא לאו גרידא אע\"ג דכתיבא בההיא פרשה והניחו בצ\"ע יע\"ש ומצאתי ישוב לזה בשיטה מקובצת כ\"י למסכת סנהדרין פרק כ\"ג אההיא דאמרינן התם אלא מן האירוסין יבא עשה וידחה ל\"ת וז\"ל והא דכתיב קדושים יהיו לא חשיב עשה כדמסיק ביבמות דאם כן כל התורה כולה נמי כו' וא\"ת הא גבי גילוח זקנו חשיב ליה עשה בפרק ב' נזירים וי\"ל דלכל מילי דכתיבי בפרשה קאי וחשיב עשה ואלמנה לא כתיבא בההיא פרשה וא\"ת והא חללה דכתיבא בההיא פרשה ומוכח בפרק יש מותרות דליכא עשה ונראה לפרש דקדושים יהיו קאי אהנהו דקמי' ולא אהנהו דכתיבי בתרי' נכדו של הר\"ש ז\"ל ע\"כ וא\"כ מבואר הוא שזה הוא דעת רש\"י ז\"ל ודוק:<br><b> גם </b> מ\"ש עוד הרב הנזכר שרבינו לא מנה עשה דקדושים יהיו בשום מקום כנראה שסמך לו על סוגייא דריש יבמות דמוכח משם דאין גילוח זקן בכהנים אלא לאו גרידא וזו היא ג\"כ דעתו בהל' נזירות ס\"פ ז' שנתן טעם בנזיר למה דוחה עשה דתגלחת הנגע לנזירות ונתן טעם לנזיר ומה יענה לכהן כו' אלא שמאחר שרבינו פוסק דליתי' בכהנים אלא לאו גרידא לא הוצרך לתת טעם בכהן יע\"ש לא דק כלל ואשתמיט מיניה לשון רבינו פי\"א מה' גזילה ואבידה דין י\"ח שכתב בהדיא דטומאת כהנים יש בו עשה ול\"ת א\"כ ע\"כ שדעתו דלמאי דכתיבא בההיא פרשה חשיב עשה כדעת התוס' וא\"כ מיניה גבי גילוח זקן דכתיבא בההיא פרשה חשיב נמי עשה גם מה שהביא ראיה ממ\"ש רבינו פ\"י מה' טומאת צרעת דכ\"ג שנצטרע פורע ופורם אע\"פ שכתוב בו בגדיו לא יפרום אתי עשה ודחי ל\"ת אין ראי' משם כלל דהתם שאני דלא כתיבא בההיא פרשה ומשום הכי לא חשיב עשה ופשוט ואיך שיהיה דברי התוספת דמכות מבוארים הם דאזלי לשיטתם שכתבו ביש מותרות ובאלו מציאות דלמאי דכתיבנא בההיא פרשה חשיב עשה מש\"ה כתבו דגרושה לכהן הדיוט יש בו עשה ול\"ת כיון דכתיבא בההיא פרשה מיהו עיקר דבריהם ז\"ל שכתבו דאתי עשה דאונס ודחי ל\"ת ועשה דגרושה שאינו שוה בכל קשה לי טוב' שהרי בפרק אלו מציאות הקשו התוס' דהיכי אמרינן דאין עשה דהשבת אבידה דוחה ל\"ת ועשה דכהנים הא אמרינן פרק ב' נזירים דאתי עשה דמצורע ודחי ל\"ת ועשה דכהנים שאינו שוה בכל ותי' דשאני עשה דמצורע דאלים כו' והק' עוד מדאמרינן ביבמות דאלמנה מן הנשואין אין עשה דוחה ל\"ת ועשה ותירץ דחשיב שוה בכל כיון שאלמנה עשתה איסור כמו הכהן דכתיב לא יקחו אע\"ג דאינו שוה אלא בכהנים אבל ההיא דגילוח זקן שאינו שוה בנשים נדחה מקמי עשה דמצורע יע\"ש וכ\"כ בפ\"ק דיבמות ד\"ה יע\"ש והשתא קשה דאי ס\"ל ז\"ל כתי' י\"מ דדוקא בעשה דמצורע דאלים דחי א\"כ מאי ק\"ל ואי ס\"ל דאלמנה לכ\"ג חשיב שוה בכל כיון שהאשה עשתה איסורא א\"כ מה\"ט נמי גרושה לכהן הדיוט חשיב שוה בכל דהיא נמי מוזהרת סוף דבר דבריהם צל\"ע:<br><b> ומ\"מ </b> לדאתאן עלה נראה בדין זה במחלוקת הוא שנוי דלדעת רש\"י ז\"ל פ' יש מותרות נראה דביאת כהן הדיוט בגרושה פוטרת צרתה כיון דליכא אלא ל\"ת גרידא דומיא דאלמנה מן האירוסין ולדעת התוספ' שם ובפרק אלו מציאות נראה דאינה פוטרת צרתה כיון שיש בו עשה ול\"ת כנ\"ל ודע שאני מסתפק ביבם שיבם את הממזרת או איפכא ונתעבר' מביאה ראשונה אי הולד ממזר כיון דמן התורה רמיא עליה ליבומי דאתי עשה ודחי ל\"ת מי נימא דאין ממזר אלא מחייבי לאוין והאי כיון דבביאת היתר היא לא הוי ממזר או דילמא אע\"ג דביאת היתר היא אפי\"ה הולד ממזר דומיא דגר שנשא ממזרת דקי\"ל הולד ממזר אע\"ג דגר מותר בממזרת ובפרק האומר אמתניתין דקתני כל מקום שיש קדושין ואין עבירה הולד הולך אחר הזכר ופרכינן וכללא הוא והרי גר שנש' ממזרת דיש קדושין ואין עבירה והולד הולך אחר הפגום דת\"ר גר שנשא ממזרת הולד ממזר דברי ר\"י ומשנינן מתניתין ר\"י היא דאמר גר לא ישא ממזרת דיש קדושין ויש עבירה יע\"ש והשתא אם איתא דיבם שיבם את הממזרת הולד ממזר אכתי תקשי ליה הרי יבם דיש קדושין ואין עבירה והולד הולך אחר הפגום ויש לדחות וכעת דין זה צל\"ע:"
+            ],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>שתי </b>\n<b> יבמות כו' והרי הערוה אילונית צרת' מותרת כו'.</b> משנה רפ\"ק דיבמות וכולם אם מתו או מיאנו כו' או שנמצאו אילונית צרותיהן מותרות והנה התוס' שם ד\"ה או שנמצאו כתבו וז\"ל דאילונית קדושי טעות כו' ותימא דאמרינן פרק האשה בתר' קטן וקטנה לא חולצין ולא מיבמין דברי ר\"מ א\"ל לר\"מ יפה אמרת שאין חולצין איש כתיב בפ' ומקשינן אשה לאיש אלא מה טעם אין מיבמין אמר ליה שמא תמצא אילונית ונמצאו פוגעי' בערו' ואמאי תתיבם ממ\"נ דאם אינה אילונית שפיר מיבם ואי היא אילונית נמי שרי דלא היתה אשת אחיו ואומר ר\"ת דההיא בקבלה עילויה וכה\"ג משני בר\"פ בן סורר והר' אברהם מבורגילא ז\"ל תי' בנמצאת אילונית בחיי האח והקפיד אבל לאחר מיתה אם היה קיים דילמא לא היה מקפיד עכ\"ל והמתבאר מדברי התוס' דכל שלא הכיר בה הבעל ונמצא' אילונית הו\"ל קדושי טעות ומותר היבם ליקח אותה לאשה ולא הויא אשת אח שלא במקום מצוה ולדעת הר' אברהם ז\"ל דוקא בשנמצאת אילונית בחיי הבעל והקפיד אבל אם נמצאת אילונית לאחר מית' הבעל אסור היבם ליקח אותה לאשה דחיישינן דילמא אם היה הבעל קיים לא היה מקפיד ונמצא פוגעין בערוה דהוה ליה אשת אח שלא במקום מצוה:<br><b> האמנם </b> מדברי רבי' ז\"ל נראה דס\"ל דאפי' נמצאת אילונית בחיי הבעל אפי' הכי קידושיו קידושין כל שקדשה סתם וזה שכתב בפ\"ד מה' אישות הלכה יו\"ד וז\"ל סריס שקדש וכן אילונית שנתקדשה הרי אלו קידושין גמורים וכתב עליו ה\"ה וז\"ל זה מתבאר בהרבה מקומות והעלה ר\"י ז\"ל במשנה ראשונה דיבמות דאע\"פ שלא הכיר בה כשקדשה צריכה גט וכן עיקר עכ\"ל נר' מדבריו שהבין בדברי רבי' דמ\"ש הרי אלו קדושין גמורים איירי בין הכיר בה בין לא הכיר בה וכן מבואר ג\"כ מדברי הטור א\"ה סי' מ\"ד שאחר שהביא דברי רבינו ז\"ל הללו כתב וז\"ל והתוס' כתבו דאילונית שנתקדשה כו' אפי' מדרבנן אינה צריכה גט והיינו ע\"כ בלא הכיר בה נר' שהבין בדברי רבי' דאיירי אפי' בדלא הכיר בה וראיתי להרב לח\"מ ז\"ל שתמה על הטור ז\"ל ועל ה\"ה ז\"ל דאיך אפשר לומר שרבי' ז\"ל איירי אפי' בלא הכיר בה שהרי כתב רבינו הרי אלו קידושין גמורים ואילו אפי' בלא הכיר בה ס\"ל לרבי' ז\"ל דקדושיו קידושין דבר תורה א\"כ תיקשי ליה מתניתין דרפ\"ק דיבמות דקתני וכולם אם נמצאו אילונית צרותיהן מותרות ואי הוו קידושין דבר תורה א\"כ אמאי צרותיהן מותרות הא הוה ליה צרת ערוה אלא ודאי שקידושי טעות הן ולא הוו קדושין ובשלמא לדעת ר\"י שכתב ה\"ה ז\"ל דצריכא גט איכא למימר דהיינו מדרבנן ואע\"ג דאמרינן במתני' כל שיכולה למאן ולא מיאנה צרתה חולצת ולא מתיבמת דמשמע דכיון דהוו נישואין מדרבנן צרתה חולצת כמ\"ש התוס' ז\"ל אפשר דס\"ל לר\"ת ז\"ל דהכ' הקילו טפי משום דהוו קדושי טעות ולא הצריכה גט אלא מפני מראית העין מש\"ה צרתה מתיבמ' אבל שיהיו קדושין מן התורה זה א\"א כדכתיבנא את\"ד יע\"ש שהניחו בצ\"ע והנה מ\"ש שלדעת ר\"י ז\"ל ניחא מתני' דצריכה גט מדרבנן קאמר ואע\"ג דאמרינן כל שיכולה למאן כו' ס\"ל לר\"ת ז\"ל דהכא הקילו טפי משום דהוו קדושי טעות תמהני עליו איך אישתמיט מיניה דברי הנ\"י ריש פ\"ק דיבמות שהבי' דברי ר\"ת הללו ושם באר\"ה שר\"ת ז\"ל לא כתב כן אלא אליב' דרבא דס\"ל דמתניתין דקתני וכולן שנמצאו אילונית צרותיהן מותרות מיירי בין שהכיר בה בעלה בין שלא הכיר בה בעלה ואפ\"ה צרותיהן מותרות משום כיון דלא חזיא ליבום כלל הרי היא כצרת ערוה שלא במקום מצוה שכן כתב ז\"ל וכתב ר\"ת דלרבא דלאו טעמא משום מקח טעות אפשר דאילונית שלא הכיר בה גיטא מדרבנן בעיא ואתיא שפיר מתניתין דכתובות דקתני הממאנ' והשניה והאילונית אין לה כתובה דמשמע כתובה הוא דלית לה הא גיטא בעיא ואתי שפיר נמי הא דאמרי' קטנה לא חולצין ולא מיבמין שמא תמצא אילונית דכיון דבעיא גיטא מדרבנן נמצא פוגע בערוה מדרבנן עכ\"ל וכן מבואר ג\"כ מדברי הרשב\"א ז\"ל בחי' שר\"ת לא כ\"כ אלא לרבא דקי\"ל כותיה דס\"ל דמתני' איירי אפי' בהכיר בה ומשום דהו\"ל צרת ערוה שלא במקום מצוה וא\"כ מה מקום עוד להקשות לדעת ר\"ת ז\"ל ממתניתין דנמצאו אילונית עד שהוצרך הרב ז\"ל לומר דהכא הקילו טפי משום דהוו קדושי טעות כו' ואי קו' של הרב ז\"ל היא אליבא דרב אשי דס\"ל דמתניתין איירי בלא הכיר בה משום דהוו קדושי טעות הא נמי ל\"ק כלל דהכי נמי אזיל ומודה ר\"ת ז\"ל דלרב אשי כל שלא הכיר בה אינה צריכה גט כלל ואפי' מדרבנן ור\"ת לא כ\"כ אלא אליב' דרבא דקי\"ל כותיה:<br><b> ומעתה </b> מתרצתה היא קושייתו של הרב ז\"ל לדעת רבינו ז\"ל דס\"ל דאפי' לא הכיר בה קדושין גמורים דבר תורה דא\"ל דאף רבי' לא כ\"כ אלא לרב' דקי\"ל כוותיה דס\"ל דמתני' מיירי אפי' בהכיר בה ומשום דהו\"ל צרת ערוה שלא במקום מצוה האמנם לרב אשי דס\"ל דמתני' איירי בלא הכיר בה ומשום דהוי מקח טעות ה\"ה אזיל ומודה רבינו ז\"ל דאינה צריכה גט כלל וכדס\"ל לר\"ת ז\"ל ובהא הוא דפליג על ר\"ת דלר\"ת רבא פליג ארב אשי וסבירא ליה דצריכה גט מדרבנן ורבינו ז\"ל ס\"ל דרבא פליג אדרב אשי לגמרי וס\"ל דצריכה גט דבר תורה כיון שלא פי' בשעת קידושין דע\"מ שאינה אילונית הוא מקדשה אמרינן דמסתמ' מחיל איניש והכריחו לרבינו לומר כן מכח ההיא ברייתא דקטנה לא חולצין ולא מייבמין דלישנא דנמצא פוגע בערוה מדאוריית' משמע לא מדרבנן כמ\"ש ר\"ת ותו דאי מדרבנן כולי האי ודאי לא חיישינן למיעוט' כיון שאין איסורה אלא מדרבנן ובהכי ניח' מאי דק\"ל תו לדעת רבינו ז\"ל מהא דגרסינן בר\"פ בן סורר ומורה דבעי למיפשט רבי ירמיה מדפתי דבדיני נפשות אזלינן בתר רובא מדתניא בת ג' שנים ויום א' מתקדשת בביאה וחייבין עליה משום אשת איש ואם בא עליה אחד מכל העריות האמורות בתורה מומתין עליה והיא פטורה ואמאי אילונית היא ואדעתא דהכי לא קדיש אלא לאו דאזלינן בתר רובא ורוב נשים לא אילונית נינהו והשתא לדעת רבינו ז\"ל דס\"ל דאפי' לא הכיר בה הרי אלו קידושיו קידושין דבר תורה מאי פריך ואימא אילונית היא הא אפי' נימא דאילונית היא קידושיו קידושין ושפיר קתני וחייבין עליה משום אשת איש ובשלמא לדעת ר\"ת דס\"ל דצריכה גט מדרבנן פריך שפיר דהתם אדאורייתא קאי דקתני מומתין עליה אכן לדעת רבינו ז\"ל דס\"ל דמדאורייתא מקודשת ק' אכן כפי מ\"ש יש ליישב דרבי ירמיה מדפתי ס\"ל כרב אשי דפ\"ק דיבמות דמתניתין דנמצאו אילונית צרותיהן מותרות איירי בלא הכיר בה ומשום מקח טעות ורבינו ז\"ל לכ\"כ אלא לדידן דקיימא לן כרבא דס\"ל דרבא פליג ארב אשי וכמ\"ש:<br><b> האמנם </b> זו היא שקשה בעיני דאיך אפשר לומר דמ\"ש רבינו וכן אילונית שנתקדשה הרי אלו קדושין גמורים מיירי אפי' בדלא הכיר בה שהרי כתב רבינו ז\"ל בפי\"ז מה' הנז' הלכה ח' וז\"ל המקדש אשה סתם ונמצאו עליה אחד מן המומין הפוסלים בנשים הרי זו מקו' מספק וכתב ה\"ה ז\"ל שם דפסק כרבא דפ' המדיר דס\"ל דמספקא לן אי מחיל איניש אמומים גבי איסורא לחומרא וגבי ממונא לקולא הרי בהדיא דאפי' גבי מומים דעדיף מאילונית ס\"ל לרבינו דאפי' קידשה סתם ונמצאו עליה מומין הרי זו מקו' מספק וא\"כ מכ\"ש קדשה סתם ונמצאת אילונית דלפחות מיהא ספק קדושין היא ואיך כתב רבינו ז\"ל דקדושין קדושין גמורים וכי מי עדיפא אילונית מנמצאו עליה מומין הא ודאי יציבא בארעא כו' והרי התוס' שם בפ' המדיר דע\"ב ד\"ה על מנת הקשו לפי שיטתם ז\"ל דס\"ל דנמצא' אילונית אינה צריכה גט כלל דמ\"ש מקדשה סתם ונמצאו עליה מומין דמקו' מספק ותירצו דמום דאילונית גריעא משאר מומין דעלמא דאין אשה אלא לבנים יע\"ש וא\"כ איך אפשר לומר שלדעת רבינו ז\"ל נהפוך הוא דשאר מומין גריעי טפי ממום דאילונית ובר מן דין הא ודאי ליתא שהרי סי' אילונית הם כל שאין לה דדים וקולה עבה ומתקשה בשעת תשמיש ואין לה שפולי מעים כנשים כמ\"ש רבינו ז\"ל בפ\"ב מהלכות הנז' ולדעת רבינו ז\"ל לא מקרי אילונית אלא עד דאיכא לכולהו וכמ\"ש ה\"ה ומרן כ\"מ שם ואחד מן המומים הפוסלים בנשים כתב רבי' בפ\"ז מהלכות הנז' הלכה ז' דהיינו קולה עבה כו' וא\"כ כל שהיא אילונית הרי יש בה מומים הפוסלים בנשים דבכלל מאתים מנה וא\"כ הדק\"ל דאיך כתב רבינו ז\"ל דבנמצאת אילונית הרי אלו קדושין גמורים וכבר היה אפשר ליישב דברי הטור על צד הדחק לא עת האסף פה ומה שיש לעמוד בפי' הר\"א מבורגי\"ל כתבתי בפ\"י מהל' מקואות בכללי ספיקא דרבנן ע\"ש:"
+            ]
+        ]
+    ],
+    "sectionNames": [
+        "Chapter",
+        "Halakhah",
+        "Comment"
+    ]
+}
\ No newline at end of file
diff --git a/json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Sha'ar HaMelekh/Sefer Nashim/Sha'ar HaMelekh on Mishneh Torah, Levirate Marriage and Release/Hebrew/merged.json b/json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Sha'ar HaMelekh/Sefer Nashim/Sha'ar HaMelekh on Mishneh Torah, Levirate Marriage and Release/Hebrew/merged.json
new file mode 100644
index 0000000000000000000000000000000000000000..0be32af57e45049af876bb7adc02ac8115535f4c
--- /dev/null
+++ b/json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Sha'ar HaMelekh/Sefer Nashim/Sha'ar HaMelekh on Mishneh Torah, Levirate Marriage and Release/Hebrew/merged.json	
@@ -0,0 +1,89 @@
+{
+    "title": "Sha'ar HaMelekh on Mishneh Torah, Levirate Marriage and Release",
+    "language": "he",
+    "versionTitle": "merged",
+    "versionSource": "https://www.sefaria.org/Sha'ar_HaMelekh_on_Mishneh_Torah,_Levirate_Marriage_and_Release",
+    "text": [
+        [],
+        [
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>במד\"א </b>\n<b> שנתכוון לבעול כו'.</b> הנה נסתפק הרב מש\"ל דקי\"ל דביבמה אינה קונה אלא בביאה במאמר הכתוב יבמה יבא עליה וקי\"ל דבין שוגג או מזיד קנה אי בעי' בביאה זו עדים דומיא דקידושין דעלמא או דילמא כי היכי דגזירת הכתוב הוא ביבמה דאפי' שניהם שוגגים או אנוסים ה\"נ נימא דאפילו דליכא עדים כלל קנה יע\"ש ולע\"ד נראה להוכיח מדברי התוס' דבעינן עדים כשאר אשה דעלמא ממ\"ש בקידושין די\"ב ע\"ב ד\"ה משום פריצותא וז\"ל מפר\"ת דהיינו לפי שצריך עדי ביאה או עידי יחוד ודבר מכוער שמעמיד עדים וקשה דביבמות פ' ר\"ג מייתי לה מצות יבמה מקדש והדר בעיל לא קדיש לוקה מ\"מ כרב והתם לאו משום עדים תליא טעמא דהא יבמה מדאו' אינה נקנית אלא בביאה כו' יע\"ש והנראה דכונתם להק' דאם איתא דטעמא דפריצותא משום עדי ביאה הרי גבי יבמה אפי' קדיש תחילה ואח\"כ בעיל צריך עכ\"פ כיון דמדאורייתא אינה נקנית אלא בביאה וא\"כ היכי קאמר התם דאי לא קדיש תחלה לוקה יע\"ש וליכא לפרושי דכונתם להקשות לפר\"ת דטעמא משום עדים א\"כ גבי יבמה דא\"צ עדים אמאי לוקה דהא ודאי ליתא דא\"כ לא הי' להם לומר כהאי לישנא דהא יבמה מדאוריית' אינה נקנית אלא בביאה דזה אינו מעלה ומוריד כלל דהן לו יהי' דהוי מדאורייתא אפילו הכי צריך עדים ולא הי\"ל להקשות אלא מטעמא דכיון דאפילו שוגגין קונה ה\"נ בלא עדים אלא מבואר כונתם כמ\"ש וכן מבואר מדברי הריטב\"א בחידושיו שם יע\"ש:<br><b> מעשה חושב</b>\n<b> (רצב) </b> אי בעינן בביאה זו עדים כו'. ולעד\"נ להוכיח מדברי התוס' כו' דבעינן עדים כשאר אשה דעלמא כו'. זכורני כי בילדותי פשיטנא ספיקי' דהמל\"מ להיפך דלא בעינן עדים והוא מש\"ס ערוך ביבמות דף נ\"ח (ובקדושין דף כ\"ז ע\"ב) דאמרינן התם דכוותה גבי שומרת יבם שבא עלי' כו'. שומרת יבם קרית לה אשתו מעלייתא היא כו' וע\"ש ואי ס\"ד דאין יבמה נקנית אלא בעדים א\"כ הא משכחת לה שבא עליה יבם בבית חמי' בלא עדים אלא ששניהם מודים בזה דניהו דלענין קנין דתיהוי אשתו אינם נאמנין בהודאתן משום דחב לאחריני אבל לענין השקאה הא נאמנין או אם יש שם עד אחד שבא עליה יבם דעד אחד נאמן באיסורין ואפשר לומר דמשום מחיקת השם והבאת קרבנות אין עד אחד נאמן בזה: אבל עדיין קשה דאכתי משכחת לה בעדות מיוחדת דלענין קדימת שכיבת בעל מצטרפין אבל לא לענין קנין דיבמה אי דמיא לקדושין דהא המקדש בעד אחד אין חוששין לקדושין וה\"נ ע\"י צירוף אינה מקודשת והרי אפי' ביש כאן ב' עדים אלא שלא הרגישו בהן אינה מקודשת ה\"נ מאחר שנתבטלו הקדושין שבפני ע\"א והיו כלא היו א\"כ אע\"פ שמקדש אותה פעם שני בפני ע\"א אחר מ\"מ כיון דהקדושין הראשונים נתבטלו משום דלא הי' שם ב' עדים א\"כ ממילא גם הקדושין השניים בטלים משום דמ\"מ אין כאן אלא עד אחד דוק ותשכח אבל לענין השקאת סוטה למה לא מהני הצירוף של העדות מיוחדת על קדימת שכיבת הבעל ודוק: [אמר נכדו המלבה\"ד כבר העירו בזה בתשובות זק' רעק\"א ז\"ל ובבית מאיר ואני מצאתי כן ברשב\"א שם ועיין עוד פלפול בזה בתשובות זק' הח\"ס זצ\"ל חחו\"מ בהשיטות סי' ר\"א ובשו\"ת נוב\"י מה\"ת אהע\"ז סי' קמ\"ח]:"
+            ]
+        ],
+        [
+            [],
+            [
+                "<b>האומר </b>\n<b> זה אחי.</b> משנה פרק האומר וגומר שם וכתב הר\"ן וז\"ל ולענין הלכה קי\"ל כר' דאינו נאמן לאסור דהא מה לו לשקר כעדים דמי כו' ועדיין יש לדקדק דאי קי\"ל כר' נקטינן דאפילו בדמוחזק לן דאית ליה אחים נאמן לומר אין לי אחים ואלו בפרק יש נוחלין אמרינן ההוא דהוה מוחזק לן דלית ליה אחין ואמר בשעת מיתה דאית ליה אחים אמר ר\"י למאי ניחוש לה א\"ל אביי הא איכא עדים במ\"ה דידעי דאית לי' אחים ומסקנא א\"ל רבא לר\"ן זיל חוש לה אלמא כל היכא דמוחזק לן דאית ליה אחים לא מהימן וניחא לי כו' יע\"ש וראיתי להרב לח\"מ בפ\"ג מהלכות יבום וחליצה שהקשה לדבריו דמשמע דאי קי\"ל כר' נתן ל\"ק ליה מההיא דיש נוחלין וקשה טובא דאפילו כרבי נתן לא אתיא ההיא דיש נוחלין שהרי רבי נתן ל\"ק אלא היכא שחזר בו בשעת מיתה ואמר יש לי אחים אבל אם לא חזר בו בשעת מיתה נאמן במה שאמר בשעת קדושין אין לי אחים וכמ\"ש רש\"י והביאו הר\"ן והוא מוכרח דאל\"כ אלא אפילו שלא יחזור אינו נאמן לר' נתן במה שאמר בשעת קידושין אין לי אחים א\"כ מאי האי דקאמר ר\"נ אף נאמן לאסור ולמה לנו לנאמנותו הא בלא\"ה היא אסורה ואינו נאמן במה שאמר בשעת קידושין וכן הקשה לדברי ה\"ה שכתב ומתבאר בגמ' שאין הלכה כר' לפי אוקמתא זו כו' דמשמע דכר\"נ אתי' ההיא די\"נ והוא תימא דאפי' כר' נתן לא אתיא כפי פירש\"י והוא מוכרח כמ\"ש את\"ק יע\"ש והנה מה שהק' לדברי ה\"ה הא ודאי לא קשה מידי ואשתמיט מיניה דברי הרמב\"ן שכתב במלחמות דלר' נתן אפילו לא חזר בו אינו נאמן להוציאה מחזקתה אלא היתה בחזקת היתר מותרת היתה בחזקת איסור אסורה ונאמן דקאמר ר\"נ לאו דוקא אלא לומר שאין עושין כדבריו ואיידי דקאמר ת\"ק נאמן קאמר ר\"ן נאמן כו' יע\"ש ואם כן היא גופא מצינן למימר שזהו דעת ה\"ה ומשום הכי כתב דההיא דיש נוחלין לא אתיא כר' אלא כר\"ן וזה פשוט וא\"נ אפשר שדעת ה\"ה כדעת הרב החידושין שכ' דלר\"ן אי לא חזר בו בשעת מיתה כיון דס\"ל דמה לי לשקר כחזקה דמי לא אתיא חזקה ועקרה לחזקה וקיימה בס' איסור וחולצת ולא מתייבמת אבל אי חזר בו בשעת מיתה נתחזקה חזק' הראשונה לגמרי ומתייבמת יע\"ש ואם כן אי קי\"ל כר\"ן ניחא ההיא די\"נ דקאמר זיל חוש לה לענין דקיימא בס' איסור ודו\"ק:<br><b> אכן </b> לדברי הר\"ן ז\"ל קשה טובא שהרי הר\"ן סמוך ונראה הביא פי' רש\"י וכתב דאי לאו דהדר בי' בשעת מיתה הוה מהימנינן ליה אפי' לר\"ן וכי הדר ביה בשעת מיתה הוא דפליגי כו' וא\"כ כפי דבריו אפילו אי קי\"ל כר\"ן תיקשי ליה ההיא דיש נוחלין גם מוהרח\"ש ז\"ל סימן כ\"ו הקשה קושיא הלזו לדברי הר\"ן ולבסוף הצריכו עיון והנה אין לתרץ לזה ולומר שדעת הר\"ן וה\"ה ז\"ל כמ\"ש התוס' בד\"ה ר' סבר לחד תירוץ דבשעת מיתה לא שייך זה דאי בעי פטר לה בגיטא דשמא אין לו כח וא\"כ ההיא די\"נ דמיירי בשעת מיתה משום הכי קאמר דחיישינן לה דאינו נאמן נגד חזקה משום דליכא מיגו ומ\"ש הר\"ן דאי לא חזר בו אפילו ר\"ן מודה היינו באומר כן בשעת הקידושין דאיכא מיגו דזה ודאי ליתא דאי ס\"ל כתירוץ התוס' אם כן מאי ק\"ל מההיא דיש נוחלין הא אפילו כר' מצי אתיא ההיא די\"נ דהא טעמ' דר' דקאמר נאמן להתיר ואינו נאמן לאסור הוא משום דס\"ל מה לי לשקר כעדים דמי וכיון דבשעת מיתה ליכא מיגו אפילו לרבי נמי אינו נאמן נגד חזקה וכן מתבאר גם כן מדברי הר\"ן שכתב לעיל מזה וז\"ל והא דאוקימנא בדלא מוחזק לן באחי היינו משום סיפא כו' אבל רישא דיש לי בנים נאמן בדמוחזק לן באחי והכי אמרי' בהדיא פ' יש נוחלין כו' והשתא אי ס\"ל כדעת התוס' מאי ראיה מייתי מההיא דיש נוחלין התם שאני משום דאיכ' מיגו דאי בעי מגרש לה כדאיתא התם בהדיא אבל באומר כן בשעת מיתה דליכ' מיגו ה\"נ דאינו נאמן אלא ודאי משמע דלא ס\"ל כחילוק התוס' והד\"ק לח\"מ ז\"ל לדוכתא וזה פשוט. והוצרכתי לזה למה שראיתי להרב מחנה אפרים בחידושיו על רבינו די\"ז ע\"ב שכתב על קו' הרב ל\"מ דכפי תי' ב' של תוס' לק\"מ ע\"ש ולא דק כמ\"ש והר\"ב ל\"מ תי' עם מה שיש להקשות בגמ' דאמאי לא אוקי הברייתא דמוחזק לן באחי ומוחזק לן דלית ליה בנים ואע\"פ כן אמר יש לי בנים נאמן ואמאי קאמר ולא מוחזק בבני דמשמע דלא ידיע לן אי אית ליה או לא ולכן נרא' דלכך אוקמא בגמ' בדלא מוחזק לן בבני משום דס\"ל לתלמודא דאהך חלוקה הוא דקאמר ר\"ן אף נאמן לאסור דמשמע דאי לא חזר בו נאמן להתיר משום דכיון דלא מוחזק לן בבני אע\"ג דמוחזק לן באחי נאמן במ\"ש יש לי בנים כיון שאינו סותר החזקה לגמרי אבל בחלוקת אין לי אחים לא הוצרך ר\"נ לומר אף נאמן לאסור דאפילו לא חזר בו אינו נאמן כיון שסותר החזקה לגמרי והשתא אתי שפיר ההיא דב\"ב כר\"ן את\"ד יע\"ש והן דברים תמוהים בעיני שהרי מבואר מדברי הר\"ן דאפילו בחלוקת אין לי אחים נאמן לר\"ן אי לא חזר בו ממ\"ש וז\"ל וכי אמר בשעת קידושין יש לי בנים או אין לי אחים אי לאו דהדר ביה בשעת מיתה הוה מהימנינן ליה כו' הרי מבואר דאפילו בחלוקת אין לי אחים לר\"ן נאמן כל שלא חזר בו וכן מבואר ממ\"ש עוד שם בס\"ד וכל כמה דלא איתכחיש דבוריה קמא מהימן דאין אדם חוטא ולא לו ואלו אית ליה אחי הוה הדר ביה בשעת מיתה כו' הרי דבחלוקת אין לי אחים נמי ס\"ל דנאמן ולא ידעתי איך אישתמיט מיניה ולכן נ\"ל לומר על פי מ\"ש מוהרח\"ש סי' הנז' ליישב מה שהקשה לי' לרב אחד הובאו דבריו ז\"ל שם בתשו' סי' כ\"ה עמ\"ש הר\"ן ז\"ל והא דאוקימנא בדלא מוחזק לן באחי הוא משום סיפא אבל רישא דיש לו בנים נאמן אפילו בדמוחזק לן באחי שהרי אינו עוקר חזקתו אלא שבא להתירה מצד אחר דמשמע מדבריו דדוקא ביש לי בנים נאמן לר\"ן אבל באומר אין לי אחים אינו נאמן כיון שסותר החזקה ולפי פי' ז\"ל אפי' באומר אין לי אחים נאמן לר\"נ כל שלא חזר בו כמ\"ש בהדיא ותירץ הרב ז\"ל דאה\"נ דאפי' ר\"נ מודה מיהו היינו דוקא באומר יש לי בנים או אין לי אחים דאינו סותר החזקה לגמרי דאפשר דהיו לו ומתו כמ\"ש הר\"ן משם הרמב\"ן אבל באומר לא היו לי אחים מעולם מסתברא ודאי דלר' נתן אינו נאמן אפי' לפי פירש\"י ז\"ל דבשלמא לר' דס\"ל מה לי לשקר כעדים דמי ניחא דאפי' בלא היו לי מעולם נאמן דאתו עדים ומרעו לחזקה אבל לר' נתן דס\"ל דמה לי לשקר כחזקה דמי ותרוייהו שוים הם אם כן מנלן דבלא היו לי נאמן ומ\"ש הר\"ן ז\"ל שהרי אינו עוקר החזקה אאין לי אחים נמי קאי דכיון שאינו אומר לא היו לי מעולם אלא שהיו לו ומתו א\"ד ז\"ל ואם כן מעתה מתרצתה קו' בהכי דמשו\"ה לא ק\"ל להר\"ן ז\"ל אליבא דר' נתן מההיא דיש נוחלין משום דהתם מיירי בשדיבורו מכחיש הקול והחזקה לגמרי שאמר לא היו לי אחים מעולם ואי נמי שהקול היה שהאחים הן מן החיים אשר הן חיים עד הנה וכמ\"ש הרמב\"ן ז\"ל ועיין במוהריב\"ל ח\"א סימן קכ\"ג שנמצא דיבורו סותר החזקה לגמרי ובהא ר' נתן מודה דאינו נאמן:<br><b> האמנם </b> לר' דס\"ל דמה לי לשקר כעדים דמי אפילו באומר לא היו לי מעולם נאמן ק\"ל שפיר מההיא דיש נוחלין כן נ\"ל ומהתימה על מוהרא\"ש ז\"ל איך לא שת לבו ליישב דברי הר\"ן הללו כפי מ\"ש הוא ז\"ל בעצמו והיותר נכון לע\"ד לומר שדעת ה\"ה והר\"ן ז\"ל כמ\"ש הרשב\"א ז\"ל בחידושיו דהא דנאמן לר\"ן לומר יש לי בנים או אין לי אחים כל שלא חזר בו היינו דוקא באומר כן בשעת קידושין דכיון דקודם שקדשה ושתעמוד היא בחזקת איסור בא הוא ואמר אין לי אחים והורעה חזקה לכ\"ע לגבי זו שלא עמדה בחזקת איסור טפי עדיף מיגו מחזקת איסור אבל במוחזק לן באחי ואמר בשעת מיתתו אין לי אחים אינו נאמן דהא מפיק לה מחזקתה דעד השתא בחזקת איסור לשוק הוה קיימא ולא אתיא חזקת מיגו ומפיק לה יע\"ש ואם כן משום הכי לא ק\"ל להר\"ן ז\"ל אליבא דר' נתן מההיא דיש נוחלין משום דהתם מיירי באומר כן בשעת מיתה דכיון דבחזקת איסור הוה קיימא לא אתיא חזקת מיגו ומפיק לה מחזקת' כמ\"ש הר\"ן דלר' נתן כל שלא חזר בו מהני היינו דוקא באומר כן בשעת קידושין אמנם לר' דס\"ל דמה לי לשקר כעדים דמי אם כן אפי' באומר כן בשעת מיתה נאמן דכיון דכעדים דמי אתו עדים ומרעי לחזקה ומש\"ה ק\"ל אליבא דר' מההי' דיש נוחלין ובהכי ניחא נמי מה שהקשה הרב הנז' מוהרא\"ש ז\"ל דברי הר\"ן ז\"ל דמשום הכי הוצרך הר\"ן למיהב טעמא משום דאינו סותר החזקה משום דאמתני' קאי דמיירי באומר כן בשעת מיתה דאז כיון דבחזקת איסור לשוק עומדת לא אתי חזקת מיגו ומפיק לה מחזקתה אלא דוקא באומר יש לי בנים ס\"ל להר\"ן ז\"ל דאע\"ג דבחזקת איסור עומדת כיון דאינו סותר דיבורו החזקה לגמרי נאמן אפי' לרבי נתן והכריח כן מההיא דיש נוחלין דמשמע התם דמתני' דיש נוחלין אליבא דכ\"ע היא מדלא קאמר בגמ' התם ה\"מ ר' היא ובהא הוא דפליגי הר\"ן ז\"ל עם הרשב\"א ז\"ל דלהרשב\"א ז\"ל כל שאומר כן בשעת מיתה אפילו באומר יש לי בנים אינו נאמן וכתב דמש\"ה הוצרך אביי לאוקמי למתני' בדלא מוחזק לן באחי ולבסוף כתב דהך אוקמתא דאביי לאו דסמכא היא מכח ההיא דיש נוחלין כמו שירא' המעיין בדבריו ז\"ל אמנם הר\"ן ז\"ל דס\"ל דהך אוקמתא דאביי יתד היא שלא תמוט הוכרח לומר דבאומר יש לי בנים אפילו רבי נתן מודה ואפילו במוחזק לן דאית ליה אחים וכההיא דיש נוחלין כנ\"ל ליישב על נכון דברי ה\"ה והר\"ן והרב הנז' תי' ליישב דברי הר\"ן ז\"ל דבשלמא באומר כן בשעת קידושין איכא למימר דלא משקר משום דבמילתא דעבידא לגלויי לא משקר אבל כשאומר כן בשעת מיתה יש לחוש דילמא משקר דלא איכפת ליה אם ימצא שקרן לאחר מותו ותמה עליו המוהרא\"ש ז\"ל דלפי זה החילוק משמע דלר' נמי אינו נאמן כיון דמה לי לשקר הוי חזקה גרועה וכ\"ת אה\"נ דלשניהם אינו נאמן באומר אין לי אחים בשעת מיתה הרי דבר זה ק' עד מאד והרי אפילו לדעת הרמב\"ן כ' הר\"ן ז\"ל בהדייא דבאומר אין לי אחים בשעת מיתה נאמן וא\"כ מנ\"ל להר\"ן ז\"ל לחדש דין זה לפי פירש\"י ז\"ל דלדעת ר' שאני לן בין אומר כן בשעת מיתה לאומר כן בשעת קידושין ודבר זה היה ראוי להר\"ן לבארו ולפרשו א\"ד יע\"ש ולדידי אי מהא לא איריא כלל דהרמב\"ן ז\"ל משום דס\"ל באומר אין לי אחים הו\"ל כאומר יש לי בנים דאינו סותר החזקה דאפשר דהיו לו ומתו מש\"ה ס\"ל דאפילו באומר כן בשעת מיתה נאמן דהו\"ל כאומר יש לי בנים לדעת הר\"ן ז\"ל דנאמן אפילו באומר כן בשעת מיתה כיון שאינו עוקר החזקה אמנם הר\"ן ז\"ל ס\"ל דל\"ש בין אומר אין לי אחים לאומר לא היו לי מעולם דאין לי אחים משמעותו שלא היו לו מעולם כל שלא פירש בהדיא שהיו לו ומתו וכמו שכן הוא דעת הרא\"ש ז\"ל ורבינו והרשב\"א ז\"ל דס\"ל דבמוחזק שיש לו אחים כל שאמר אין לי אחים אינו נאמן יש לי בנים נאמן ומש\"ה ס\"ל דכל שאמר אין לי אחים בשעת מיתה אינו נאמן כיון שעומד' החזקה והמיגו הוי גרוע דיש לחוש דילמא משקר וכל שאמר יש לי בנים נאמן כיון שאינו עוקר החזקה אמנם אי קשיא לתי' הרב ז\"ל הא ודאי קשיא דאם נאמר דלרבי נמי כל שאמר אין לי אחים בשעת מיתה אינו נאמן משום דיש לחוש דילמא משקר ולא איכפת לי' אם ימצא שקרן אחר מותו א\"כ מאי ק\"ל להר\"ן ז\"ל מההיא דיש נוחלין הא התם באומר כן בשעת מיתה מיירי כדקאמר בהדייא ומש\"ה אפילו לר' אינו נאמן ולא ידעתי איך נעלם ממוהרא\"ש ז\"ל דבר זה עד שהוצרך להק' עליו מדברי הרמב\"ן ז\"ל:"
+            ],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>כתב </b> ה\"ה ז\"ל דאפילו לדעת רבינו ז\"ל וסיעתיה דבמוחזק שיש לו אחין ואמר אין לי אחים אינו נאמן במוחזק לן דלית ליה בנים ואמר יש לי בנים נאמן דשאני אחים דלא תליא מילתא בדידיה דאפשר דאית ליה אחין והוא לא ידע שהרי לא ראינו אינו ראיה נגד החזקה אבל באומר יש לי בנים דמילתא דתליא בדידיה ואיהו אמר דאית ליה בכל גוונא נאמן במיגו דאי בעי מגרש לה יע\"ש ונראה דס\"ל דאע\"ג דהוי מיגו במקום חזקה אפי\"ה מיגו דבידו אלים טפי כמ\"ש הר\"ן דאמרי' ליה אפילו נגד חזקה ודוקא באומר אין לי אחים אינו נאמן אף ע\"ג דאיכא מיגו מטעמא דלא תלייא בדידיה כמ\"ש ז\"ל וק\"ל ממ\"ש ה\"ה ז\"ל עצמו פ\"ד מה' נחלות ה\"ו על מ\"ש רבינו שם מי שהיתה לו שפחה והוליד ממנה בן כו' ואמר זה בני אם ת\"ח הוא כו' הרי זה יורישנו כו' כתב ה\"ה וכשהגיע רבינו ז\"ל לענין ירושה חלק בין היה ת\"ח לשאר בני אדם והטעם בזה משום דירושה בידו הוא לתת לו נכסיו במתנה אפילו יהי' עבד גמור וכיון שהוא בחזקת כשרות כו' אמרינן העמד חזקת כשרות של זה כנגד חזקת שפחות של זה ונשאר דין מיגו כו' אבל בשאר בני אדם ליכא אלא מיגו והו\"ל כנגד חזקת שפחות ואין אומרים מיגו במקום חזקה כו' יע\"ש והשתא קשה דכפי מ\"ש בהלכות יבום דהאומר יש לי בנים נאמן אף ע\"ג דמוחזק לן דלית ליה בנים משום דמילת' דתליא בדידיה הוא ואמרינן מיגו נגד חזקה מטעמא דכתיב' א\"כ ה\"נ אע\"ג דאיכא חזקת שפחות אמרינן מיגו נגד חזקה כיון דמילתא דתליא בדידיה הוא וליכא למימר דלא כ\"כ ה\"ה ז\"ל אלא לענין יבום משום דאיכא טעמא דאין אדם חוטא ולא לו אבל לענין ירושה דליכא הך טעמא אין אומרי' מיגו נגד חזקה דהא ליתא שהרי רבינו ז\"ל כתב שם דאם אין לאביו בן חוץ ממנו אשת אביו מתיבמת הרי דאפילו לענין יבום נמי ס\"ל דאינו נאמן אלא ע\"כ דהיינו מטעמא שכתב ה\"ה ז\"ל דאין אומרים מיגו במקום חזקה ואולי ס\"ל לה\"ה ז\"ל כדעת הריטב\"א ז\"ל שכתב בחידושיו לחד טעמ' דהכא אמרינן מיגו נגד חזקה משום דהוי מילתא דספיקא ועבידא לגלויי כו' יע\"ש וס\"ל דדוקא יש לי בנים הוי מילתא דעבידא לגלויי דלמחר המצא ימצא עדים שלא נשא אשה מעולם אלא זו אבל מי שבא על השפחה והוליד ממנה בן הוי מילתא דלא עבידא לגלויי כלל ומשום הכי אמרי' דאין אומרים מיגו נגד חזקה ובהכי ניחא לי דברי התוספ' ז\"ל דפרק האשה שלום דקט\"ו ע\"א ד\"ה או דילמא שהקשה אההיא דפרק האשה שלום דאבעיא לן החזקה היא מלחמה בעולם אי אמרינן מיגו במקום חזקה מהא דשמע' ותי' דהתם שאני משום דאמר בדדמי כו' וקשה טובא דאכתי מה יענו לההיא דפ' קמא דב\"ב גבי פרעתיך בתוך זמני דאבעיא לן אי אמרינן מיגו במקום חזקה שהביאו שם בראש דבריהם דאמאי לא איפשטא לן מהא דשמעתין ואי ס\"ל ז\"ל כתי' הר\"ן דהכא שאני דהוי מיגו דבידו דאלים טפי א\"כ אמאי הוצרכו לשנויי לההיא דפרק האשה שלום משום טעמא דאמר בדדמי ות\"ל דהתם שאני דהוי מיגו דטענה אכן דברי הריטב\"א הללו ניחא שפיר דמההיא דב\"ב ל\"ק להו משום דהתם שאני דלא הוי מלתא דעבידא לגלויי ומש\"ה מבעיי' לן אי אמרינן מיגו במקום חזקה משא\"כ בהא דשמעתין דמילת' דעבידא לגלויי הוא:<br><b> אמנם </b> מההיא דפרק האשה שלום ק\"ל שפיר דהתם נמי מילתא דעבידא לגלויי הוא והוצרכו לשנויי דהתם שאני דאמר בדדמי והריטב\"א ז\"ל שתירץ כן נר' דסמך אאינך טעמי שכתב שם כמו שיע\"ש ועיין בהרב גו\"ה דס\"ה ע\"א מ\"ש בדברי התוס' ז\"ל הללו והן דברים תמוהי' ודוק. ודע שרש\"י ז\"ל שם בסוגייא בד\"ה דמוחזק לן באחים ולא שיש עדים בדבר אלא חזקה בעלמא כו' וכן כתב הטור ז\"ל סי' קנ\"ו וז\"ל אבל אם יש עדים שיש לו אחים אינו נאמן לומר יש לי בנים כו' וכתב מרן הב\"י שם שכן נראה מדברי רשב\"ם שכתב בפרק י\"נ וז\"ל הכא אתי לאשמועינן אף ע\"ג דמוחזק לן בגויה חזקה בעלמא בלא עדים אי אמר זה בני נאמן לפוטרה מיבום כו' וראיתי למוהרא\"ש ז\"ל סימן כ\"ו שתמה על מרן הב\"י ז\"ל דאמאי לא כתב שכן נראה מדברי רש\"י שלפנינו ולדעתי ל\"ק דמדברי רש\"י אין ראיה משום דכי קאמר בגמ' ברייתא דמוחזק לן באחים אכולהו בבי קאי בין בשאמר בשעת קדושין יש לי בנים או אין לי אחים וא\"כ הוכרח רש\"י ז\"ל לומר דמיירי בשאין עדים בדבר משום חלוקת אין לי אחים דהתם ודאי כל שיש עדים לא מהני משום דה\"ל מיגו במקום עדים אמנם לחלוקת יש לי בנים אפשר לומר דמודה רש\"י ז\"ל דנאמן אפילו שיש עדים שיש לו אחים כיון שאינו מכחיש בדיבורו את העדים אמנם מדברי רשב\"ם ז\"ל שכ\"כ אמתני' דהתם דמיירי באומר זה בני הוכיח מרן ז\"ל שפיר שדעתו כדעת הטור וזה פשוט. כתב הב\"ח ז\"ל סימן הנז' שדין זה שכתב הטור הוא לפי דעת רבינו והרמב\"ן והרא\"ש ז\"ל דס\"ל דבמוחזק לן באחין ואמר אין לי אחים אינו נאמן במיגו נגד חזקה אבל לדעת הר\"ן והרז\"ה ז\"ל דס\"ל דנאמן משום דס\"ל דהלכה כר' דמה לי לשקר כעדים דמי ואתו עדים ועקרי לחזקה א\"נ דהאומר זה בני נאמן אפילו יש עדים שיש לו אחים דאין כאן אלא חזקה ליבום ואתו עדים ועקרי לחזקה ועל פי זה תמה על מרן ז\"ל שכ' שמדברי רבינו משמע דס\"ל דאפילו נגד עדים נאמן וזה תימה שהרי דעת רבינו דבמוחזק לן באחים אינו נאמן משום דמה לי לשקר כחזקה דמי א\"ד יע\"ש ולע\"ד אחר המחילה לא דק במה שרצה להשוות דין מוחזק שיש לו אחין ואמר אין לי אחים להיכא שיש עדים שיש לו אחים ואמר יש לי בנים דאיכא למימר דהיכא שיש עדים שיש לו אחים ולא מוחזק לן בבני הו\"ל כאלו יש עדים בדבר שזקוקה ליבם ואף הר\"ן והרז\"ה ז\"ל מודו וראיה לדבר שהרי רשב\"ם ז\"ל ס\"ל כדעת הטור ז\"ל כמ\"ש מרן ז\"ל ואלו רשב\"ם מבואר בהדיא שדעתו ז\"ל כדעת הר\"ן והרז\"ה ז\"ל שכתב בפ' הנז' דקל\"ה גבי ההוא דהוה מוחזק לן דלית ליה אחין בד\"ה ועוד וגם ואע\"ג דמוחזק לן באחי נאמן להתירה ולומר אין לי אחים מיגו דאי בעי פטר לה בגיטא כו' כדאמרינן לעיל דאף ע\"ג דמוחזק לן באחי נאמן לומר זה בני כו' הרי בהדייא דס\"ל דאע\"ג דמוחזק לן באחי ואמר אין לי אחים נאמן כדעת הר\"ן והרז\"ה ז\"ל וא\"כ ע\"כ צ\"ל כמ\"ש דלא תלייא הא בהא:<br><b> גם </b> מה שתמה על מרן ז\"ל ל\"ק כלל דאיכא למימר דרבי' ז\"ל איפכא ס\"ל במוחזק באחים ואמר אין לי אחים אינו נאמן משום דדיבורו נגד החזקה ולא אמרינן מיגו במקום החזקה אבל ביש עדים שיש לו אחים ואמר יש לי בנים כיון שאינו מכחיש בדיבורו את העדים וגם אינו נגד החזקה נאמן וכן ראיתי בחי' הרשב\"א ז\"ל דס\"ל כדעת רבינו ז\"ל דאפילו שיש עדים שיש לו אחים נאמן לומר יש לי בנים שכתב וז\"ל אמר בשעת קידושין יש לי בנים והוא מוחזק באחים או אפילו יש אחים ידועים ובנים לא היו לו ידועים כו' נאמן יע\"ש והרשב\"א ז\"ל דעתו כדעת רבינו ז\"ל דבמוחזק באחים ואמר אין לי אחים אינו נאמן כמו שמבואר שם אלא ע\"כ לומר דלא תליא הא בהא וכמ\"ש ומדברי הנ\"י ז\"ל נר' לי להוכיח שדעתו ז\"ל כדעת רבי' והרשב\"א דאפילו יש עדים בדבר נאמן ממ\"ש שם בפר' הנז' גבי ההוא דהוה קא שכיב ואמר חזיא לכהנא רבה ואמר למאי ניחוש לה כו' כתב וז\"ל וא\"ת אמאי לא אמרינן דה\"ק חזיה לכהנא רבה לפי שיש לי בנים דנאמן לומר כך וי\"ל כו' והשתא אי ס\"ל ז\"ל כדעת הטור דכל שיש עדי' בדבר אינו נאמן א\"כ מאי ק\"ל נימא דבההוא עובדא הוה שמיע להו לאביי ולרבא דהיו לו אחים ידועים ומש\"ה אינו נאמן לומר זה בני וכן יש להוכיח מדברי התוס' שם ד\"ה חזיא שכתבו וז\"ל ואומר ר\"י דשפיר גרסי' רבא כו' ולא שהיה אומר שהיו לו בנים דא\"כ היה נאמן כדתנן במתני' דזה בני נאמן כו' והשתא אי ס\"ל ז\"ל כדעת הטור לא ידעתי מי גילה להם רז זה דבההוא עובדא לא היו לו אחים ידועים אלא חזקה בעלמא אדתיקשי להו ז\"ל אלא שאם באנו לזה י\"ל על רשב\"ם שכתב וז\"ל האמר ר\"ח כו' והאי נמי ה\"ק גרשתי את אשתי כו' שהרי אינה נפטרת בטענ' יש לי בנים דהא מוחזק לן בגויה דאין לו בנים ואיהו לא טעין יש לי בנים דניהמניה ע\"י מיגו כו' והנה דברי רשב\"ם לעין הקורא דבריו סתרי בתוך כ\"ד האמנם כונתו מבוארת שמ\"ש שהרי אינה נפטרת בטענת יש לי בנים כו' כונתו להקשות קו' הנ\"י דאמאי לא נפרש דבריו דה\"ק חזיא לכהונה שיש לי בנים ולזה קאמר דהא מוחזק לן בגויה דלית ליה בני כלומר וכיון שכן אין לנו לפרש דבריו שאמר נגד החזקה אלא אי טעין בהדייא יש לי בנים נאמן כו' והשתא כפי דעתו מאי ק\"ל ואיך קאמר דאי טעין בהדיא יש לי בנים נאמן ומאן פלג ליה דמיירי בשלא היו לו אחים ידועים אדתיקשי ליה והיותר קשה דבד\"ה ההוא דהוה קא שכיב כתב והיו לו אחים ולא בנים ומדלא כתב והיה מוחזק לן באחין משמע שר\"ל שהיו לו אחים ידועים וא\"כ מאי ק\"ל וצ\"ע עוד ראיתי לעמוד על מ\"ש רש\"י שם באותו הסוגייא בד\"ה נאמן להתיר כו' כלומר נאמן במה שאמר בשעת קדושין ואין נאמן במה שאמר בשעת מיתה נר' שכונת רש\"י לאפוקי דלא נימ' דנאמן להתיר דקתני בבריית' לאו דוקא באומר כן בשעת קדושין אלא ה\"ה נמי באומר כן בשעת מית' דכל שהוא להתיר נאמן ולזה כתב כלומר נאמן במה שאמר בשעת קדושין לומר לך דדוקא כשבא להתיר בשעת קדושין נאמן אבל בשעת מיתה אפילו להתיר אינו נאמן וס\"ל כמ\"ש התוס' בד\"ה רבי סבר לחד תי' דבשעת מיתה לא שייך מיגו דאי בעי פטר לה בגיטא דשמא אין לו כח יע\"ש ואף שהתוספות ז\"ל לא כ\"כ אלא לרבי נתן דאליביה הוא דקיימו מ\"מ משמע ודאי דלר' נתן אינו נאמן במוחזק לן באחין מה\"ט כיון דאין כאן מיגו דאי בעי פטר לה בגיטא וברייתא במוחזק לן באחים מיירי למאי דס\"ד השתא וכמ\"ש הר\"ן והרשב\"א ז\"ל ואם כן אפשר לומר שבא לאפוקי דאם בשעת קדושין אמר אין לי בנים ובשעת מיתה אמר יש לי בנים דאינו נאמן להתיר ואף ע\"ג דאיכא מגו דאי בעי מגרש לה אפילו הכי אין אומרי' מיגו להכחיש דבריו הראשונים וכדעת הנ\"י ז\"ל פרק י\"נ גבי ההיא דהאומר זה בני וחזר ואמר זה עבדי יע\"ש ועיין במוהרא\"ש סימן כ\"ה מ\"ש בכונת רש\"י ז\"ל ומ\"ש נ\"ל נכון ודוק ובמאי דאמרינן התם בגמר' ברייתא דמוחזק לן באחין כו' מאי קאמר למיפטרה מיבם מצי אמר פטרנ' לך בגיט' כו' וה\"נ אמרינן בפרק י\"ן מפני מה אמרו זה בני נאמן הואיל ובידו לגרשה כו' ראיתי למוהר\"ש הלוי ז\"ל הובאו דבריו בספר בני הארן סי' ס\"ב שהקשה מסוגי' הלזו למ\"ש הר\"ן ז\"ל בפ' אלמנה נזונית אההיא דאמרי' ש\"מ שהקדיש כל נכסיו ואמר מנה לפלוני בידי נאמן חזקה אין אדם עושה קנוניא על ההקדש דמשמע הא בברי' חיישינן ואין מאמינין אותו מתוך שיכול להפקיעו בשאלה ותי' וז\"ל ואי מהא לא אירייא דהתם דדיבורא בעלמא קיל ליה טפי שאלה אבל מעשה קשה דגירושין לא עביד כיון דאפשר בשאלה כו' יע\"ש וקשה טובא דמה יענה לסוגייא דידן דאמרינן דהאומר זה בני נאמן מיגו דאי בעי מגרש לה וכן נמי אמר גבי בכור ונאמן לומר זה בני בכור במיגו דאי בעי יהיב ליה במתנה ולא אמרינן דדבורא קיל ליה טפי ממעשה ועוד אני מוסיף להקשות עליו מסוגייא דפרק האומר דס\"ד דהוה בעי תלמודא למימר התם דטעמא דמתניתין דקתני קדשתי את בתי וגרשתיה נאמן הוא משום דבידו לקדשה ולגרשה ופריך תלמודא דנשבית ופדיתיה נמי יהא נאמן הואיל ובידו להשיאה לחלל ולא אמרי' דדיבורא קיל ליה טפי ממעשה ואף למאי דדחי לה תלמודא התם הוא משום טעמא דלאו בידיה הוא הא לא\"ה הוא נאמן ומה שתירץ הרב הנזכר כבר דחה דבריו מוהר\"ר יום טוב ן' יעי\"ש ז\"ל שם ועוד קשה עליו לפי תי' מההיא דקדשתי את בתי שהקשינו דהתם לא עביד איסורא אלא שרוצה לפוסלה לכהונה ואפילו הכי הוה בעי תלמודא למימר משום מיגו דבידו ואשר היה אחזה לי לומר דמעולם לא כתב הר\"ן ז\"ל כן אלא דוקא גבי שאלה משום דהתרת נדרים בשלשה וכיון דבעינן ב\"ד של שלשה לא מיקרי בידו וכדאמרינן בפרק האומר דס\"ב גבי גר דלא מיקרי בידו לגייר משום דכיון דבעינן שלשה מי יימר דמזדקקי ליה תלתא ומה\"ט אם אמר ה\"א מקודשת לי לאחר שאתגייר אינה מקודשת ועיין בספר בתי כהונה ח\"ב בחלק בית אבות דף והילכך ס\"ל למר\"ן ז\"ל דכיון דלאו בידו הוא לא חשיבא מיגו ומשום הכי אינו נאמן דדיבורא קיל ליה טפי ממעשה כזה דלאו בידו הוא אבל היכא דעביד מעשה קשה דגירושין אמרינן ודאי דנאמן מטעם מיגו כיון דאפשר בשאלה דאע\"ג דלאו בידו הוא לאו למימרא דאין בידו כלל אלא דבעי טורח גדול עד שיזדקקו לו תלתא והילכך אמרי' ודאי דמסתמא הוה טרח יום או יומים עד דמכנפו ליה ולא הוה עביד מעשה קשה דבגרושין אמנם גבי האומר זה בני נאמן מטעם דבידו לגרש משום דגרושין כיון דלא צריך ג' חשיב דבר שבידו וכדאמרינן התם נהי דבידו לגרש כו' ואע\"ג דגט נמי בעי סופר ועדים כבר כתב הרב החדושין ושאר המפרשים דבסופר לא אמרינן מי יימר דמזדקקי ליה דמסתמא ימצא סופר בשכר ובעדים נמי לא אמרינן מי יימר כיון דאינו צריך ב\"ד של ג' ואב\"ד בלחוד הוא דאמרינן מי יימר דמזדקקי ליה יע\"ש וכיון דבידו הוא לא אמרינן בכי הא דבורא קיל ליה ממעשה כיון דמעשה נמי קיל ליה דבידו לעשותו כך היה נראה לי ליישב דברי הר\"ן על נכון ובהכי ניחא נמי ההיא דפ' השולח דאמרינן דנאמן לומר פרוזבול היה לי ואבד מטעמא דחזקה לא שביק היתירא ואכיל איסורא ולא אמרינן דעביד איסורא מטעמא דדבורא קיל ליה ממעשה דומי' דהקדיש כל נכסיו דחיישי' שאדם עושה קנונייא ועביד איסורא להפקיעו מיד ההקדש מטעמא דדבורא קיל ליה ממעשה כמ\"ש הר\"ן אכן כפי מ\"ש הנה נכון דהתם נמי גבי פרוזבול כבר כתב הר\"ן ז\"ל שם דקי\"ל הלכה כר\"ן דלא בעינן ב\"ד של ג' וא\"כ איכא למימר דרב נמי דקאמר התם דנאמן לומר פרוזבול היה לי ואבד ס\"ל כר\"ן ולא כר\"ש דבעינן ג' והילכך כיון דלא בעינן ב\"ד של ג' חשיב דבר שבידו וכי הא לא אמרינן דיבורא קיל ליה טפי ממעשה: אך זו שקשה בעיני מאותה שאמרו בריש פרק האשה רבה דבהקדש דידיה נאמן לומר נשאלתי על הקדשי במיגו דבידו לאיתשולי ולא אמרי' דדבור' קיל ליה טפי ממעשה דשאלה צריך ב\"ד של ג' וכן נמי ק' לתי' מוהר\"ר יום טוב ן' יעיש זכרונו לברכה שתירץ לההיא דפרוזבול דלא כתב הר\"ן זכרונו לברכה כן אלא דוקא גבי הקדש דכל זמן שלא בא ליד הגזבר עבידי אינשי דטעו דבדיבורא בעלמא מפקיעין אותו מן ההקדש ומה שצריך שאלה הוא מתקנת חכמים אבל לענין האיסור כבר פקע האיסור בגילוי דעת בעלמא והילכך אמרינן דדבורא קיל ליה טפי ממעשה משא\"כ פרוזבול דכ\"ע ידעו שהוא איסור תורה וא\"נ דגבי פרוזבול אע\"ג דדבורא קיל ליה טפי ממעשה לא סמיך עליה דחושש שמא לא יאמינוהו אחר עבור השמיטה ונמצא מפסיד אבל לגבי הקדש אם לא יאמינוהו אפשר בשאלה ולא יפסיד לעולם יע\"ש והדבר קשה דמה יענה לההיא דנשאלתי על הקדש דלא שייך הנך תי' כלל וכמובן ואולי נאמר דשאני ההיא דנשאלתי על הקדש דטענה גרועה היא דכיון דצריך ג' אם כן יאמר לו בפני מי נשאל על הקדשו וע\"כ שיאמר שמתו או שהלכו למ\"ה וא\"כ נמצא העולם מכירין בשקרו שיאמרו הרוצה לשקר ירחיק עדיו דמה\"ט כתב הרא\"ש פ' כל הנשבעין גבי אל תפרעני אלא בעדים דאינו נאמן לומר פרעתיך ביני לבינך במיגו דפרעתיך בפני פ' ופ' והלכו למ\"ה משום דאינו טוען כן ברצון שמכירין העולם בשקרו יע\"ש א\"כ בטענה גרועה כי הא אמרינן ודאי דאם איתא דמשקר לא היה טוען הך טענה דנמצא מכירין בשקרו אלא הוה טרח יום או יומים עד שיזדקקו לו תלת משא\"כ בההוא דמנה לפ' בידי דטענה אלימתא היא אמרינן ודאי דדבורא קיל ליה טפי ממעשה וא\"כ מעתה מתרצתה ההיא נמי דפרוזבול בהכי דהתם נמי כיון דבעינן ב\"ד א\"כ ע\"כ שיאמר שהלכו למ\"ה או מתו ונמצא מכירין בשקרו ולא היה צריך הרב ז\"ל לתי' כלל כנ\"ל ועל פי האמור תשובה מוצאת למה שהקשה מוה' אהרן קונפינו ז\"ל שם בתשובה סי' ס\"ב לתי' הר\"ן ז\"ל דאכתי ק' דיהא נאמן לומר מנה לפ' בידי במגו דאי בעי אמר נשאלתי על הקדשי דנאמן כמ\"ש והכא לא שייך תי' כלל דהא נמי דבור ודבור הוא אכן כפי מ\"ש הנה נכון דהא לא חשוב מיגו דכיון דצריך ג' וע\"כ שיאמר שהלכו למ\"ה או מתו נמצא העולם מכירין בשקרו כמ\"ש הרא\"ש ז\"ל ומשו\"ה לא ק\"ל להר\"ן ז\"ל אלא משום מיגו דאי בעי לאתשולי האמנם נראה דהר\"ן ז\"ל לא ס\"ל הך תי' דהרא\"ש ז\"ל ממה שהקשה אמתני' דפרק האומר דנשבית ופדיתיה דיהא נאמן לומר דנשבית ופדיתיה במיגו דאי בעי אמר קדשתיה וגרשתיה והשתא אי ס\"ל הך דהרא\"ש ז\"ל מאי ק\"ל הא כיון דקדושין וגירושין בעו עדים א\"כ ע\"כ שיאמר שהלכו למ\"ה או מתו ונמצא מכירין בשקרו ולא חשיב מיגו לדעת הרא\"ש ז\"ל ועיין במוהרימ\"ט ז\"ל שם ולכן נ\"ל ליישב דברי הר\"ן ז\"ל ע\"פ מ\"ש הרב ש\"ך ז\"ל ח\"מ סי' רנ\"ח ס\"ק ו' ליישב קו' הר\"ן הלזו דהא דר\"ה מיירי באומר מנה זו של פלוני הוא בפקדון דאל\"כ איך נפרע מן ההקדש בלא שטר וכ\"כ הרמב\"ן ז\"ל שם בספר המלחמות וא\"כ אע\"ג דאית ליה מיגו דאי בעי מתשיל אינו נאמן דחזק' כל מה שביד האדם הוא משלו ואין אומרים מיגו במקום חזקה וכמ\"ש הרמב\"ן וה\"ה ז\"ל פ\"א מה' מלוה ולוה דאינו נאמן לומר מטלטלין אלו של פ' הם במיגו דאי בעי יהיב ליה במתנה דכיון דחזקה כל מה שביד האדם הוא שלו הוי מיגו במקום חזקה יע\"ש וא\"כ איכ' למימר שפיר דמה\"ט לא ק\"ל להר\"ן דיהא נאמן במיגו דאי בעי אמר נשאלתי על הקדשי משום דהו\"ל מיגו במקום חזקה אמנם משום מגו דבידו דאי בעי לאתשולי ק\"ל שפיר משום דאזיל לשיטתיה שכתב בשמעתין דמיגו דבידו אלים טפי ואמרינן ליה אפילו נגד חזקה והוצרך לשנויי מטעמא דדבורא קיל ליה טפי ממעשה כנ\"ל נכון:"
+            ],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>וכן </b>\n<b> אשה שהלך בעלה וצרתה למדינת הים כו' לא תחלוץ ולא תתיב' לעולם עד שיוד' אם ילדה כו'.</b> משנה ריש פרק האשה דף קי\"ט האשה שהלך בעלה וצרתה למ\"ה ושמעה האשה שמת בעלה ר\"מ אומר לא תנשא ולא מתייבמת ואמרינן התם דה\"ט משום דרוב נשים מתעברות ויולדות ומיעוט מפילות וסמוך מיעוט' דמפילות לחזקה דזקוקה ליבם והו\"ל פלגא ופלגא יע\"ש וראיתי להתוס' פרק עשרה יוחסין ד\"פ ע\"א שהקשה מסוגיא הלזו למאי דאמרי' התם דה\"ט דר\"מ דמטהר גבי תנוק שנמצא בצד העיסה ובצק בידו משום דרוב תנוקות מטפחין ומיעוט אין מטפחין ועיסה בחזקת טהרה עומדת וסמוך מיעוט' לחזקה איתרע ליה רוב' כו' יע\"ש ואמאי הא כיון דאמרי' סמוך מיעוט' לחזקה הו\"ל פלגא ופלגא זת\"ק יע\"ש ודבריהם תמוהים בעיני דמאי ק\"ל הא בהדי' אמרי' פרק כ\"ה דפ\"ו א\"ל ר\"פ לר\"ה בריה דר\"י מאי אירייא רוב אפי' מיעוט נמי דהא ר\"מ חייש למיעוט' סמוך מעוטא לחזקה ואיתרע ליה רובא דתנן תנוק שנמצא כו' ודאי אם אמרו בספק טומאה לטהר יאמרו בס' איסור להתיר הרי מבואר דדוקא בס' טומאה מטהר ר\"ש אבל בס' איסור לא וכבר כתבו התוס' שם משם הר\"ח הכהן דה\"ט משום דכיון דתנוק הוי אין בו דעת לישאל גמרינן מסוטה לטהר אפי' ברה\"י דס' טהור יע\"ש וע\"כ לומר דהא דאמרי' בפרק עשרה יוחסין דתינוק עשאום חכמים כמי שיש בו דעת לישאל היינו דוקא אליב' דרבנן דמטמאים אבל ר\"מ דמטהר לא ס\"ל הכי וכיון שכן מאי ק\"ל ז\"ל מההיא דיבמות דבספק איסור' אפי' ר\"מ מודה וכבר היה אפשר לומר דכונת קו' לר\"פ דפריך התם לר' אמי דאמר מ\"ט דר\"מ הואיל ורוב מעשיהן מקולקלין מאי איריא רוב אפי' מיעוט נמי ולא אסיק אדעתיה לחלק בין ספק טומאה לספק איסור' אדקשיא ליה לר' אמי תקשי ליה לנפשיה מתניתין דיבמות דאוקימנא לה כר\"מ וס\"ל דמטעם סמוך מיעוטא לחזקה הו\"ל פלגא ופלגא ולא אמרי' איתרע ליה רובא כדקאמר הכא ואהא תי' דמש\"ה לא ק\"ל לנפשיה משום דאין זה רוב חשוב אלא רוב גרוע אמנם לר' אמי דקאמר משום דרוב מעשיהן מקולקלין ק\"ל שפיר משום דס\"ל דההיא נמי לא הוי רוב חשוב דומיא דתנוק אלא דאחר ההשקפה לא נתן ליאמר זה כלל דאם זה היתה כונתם מאי האי דכתבו וכ\"ת דאה\"נ והא דמטהר ר\"מ היינו משום דתינוק אין בו דעת לישאל וכל ס' כו' ומאי תירוצא הא קו' מעיקרא לא היתה אלא לס\"ד דר\"פ דלא אסיק אדעתיה לחלק בין ספק טומאה משום דאין בו דעת לישאל לספק איסורא ולומר דס\"ל להתו' דמ\"ש בפ' כ\"ה אם אמרו ספק טומאה לטהר יאמרו בספק איסור להתיר הכוונה לומר דדוקא גבי תנוק דאין זה רוב חשוב קא מטהר ר\"מ בספק טומאה אבל בספק איסור כההיא דהתם דהוי רוב גמור לא התיר ר\"מ הא ודאי דחיק' מילתא טובא דאם כן מה הלשון אומרת אם אמרו בספק טומאה והלא לאו בטומאה ואיסורא תליא מילתא אלא משום דהרוב אינו חשוב סוף דבר שדבריהם תמוהים בעיני וצל\"ע:<br><b> והתוס' </b> ז\"ל שם תי' לקו' הלזו וז\"ל וי\"ל דאין זה רוב חשוב אלא רוב גרוע לכך מרעי ליה מעוטא וחזקה כו' וע\"כ צ\"ל כן דאל\"כ קשיא אליבא דרבנן דהא רבנן קאמרי התם גבי הלך בעל' למ\"ה ושמעה שמת תנשא דקא סברי מיעוטא כמאן דליתא דמי ורובא וחזקה רובא עדיף יע\"ש הנה דעתם ז\"ל מבואר דס\"ל דהא דאמרינן ביבמות אלא אמר רבא רישא חזקה ליבום כו' ואייתי מיעוטא דמפילות סמוך לחזקה והו\"ל פלגא ופלגא היינו לומר דמתני' ר\"מ היא דוקא וכדקאמר מעיקרא אלא מחוורת' מתני' ר\"מ היא וכן מוכח נמי ממאי דמסיק בתר הכי ואמר סיפא חזקה לשוק ורובא לשוק והו\"ל מעוטא דמעוט' ולמיעוט' דמיעוטא לא חייש ר\"מ אלמא דרבא אליבא דר\"מ קאמר לה אבל לרבנן כיון דס\"ל דלא חיישינן למיעוט' הו\"ל רובא וחזקה רובא עדיף וכן מבואר ג\"כ ממ\"ש שם ביבמות ד\"ה מחוורתא וז\"ל מיהו אנן לא קי\"ל כר\"מ אע\"ג דאתי סתמא דמתני' כר\"מ דחייש למיעוטא לא קי\"ל כותיה כו' הנה מבואר דס\"ל דלמסקנא דהתם נמי מתני' לא אתי אלא כר\"מ דוקא אבל לרבנן דקי\"ל כוותייהו לא אמרינן סמוך מיעוט לחזקה אלא רובא וחזקה רובא עדיף ויש לי מן הקושי בדבריהם ז\"ל שכתבו וקשה דבפ' הלוקח כו' אבל מטעם חלב לא מיפטרא אף על גב דרוב בהמות אינן חולבות אלא א\"כ יולדות אלמא חיישינן למיעוטא אע\"ג דליכא חזקה בהדיה מיעוטא דאי אמרינן אוקי בהמה כו' ויש לדקדק דמשמע מדבריהם דאי הוה חזקה בהדיה מיעוטא הוה ניחא להו שפיר דמשום הכי חיישינן התם למיעוטא והלא בלא\"ה נמי תקשי להו שהרי בההיא דיבמות נמי איכא חזקה בהדיה מיעוטא ואפילו הכי סבירא להו לרבנן דלא חיישינן למיעוטא ויש ליישב דבריהם עיין בתוספות ז\"ל בבכורות ד\"ך ד\"ה חלב פוטר ודו\"ק:<br><b> האמנם </b> הריטב\"א ז\"ל שם בפ' עשרה יוחסין כתב דלמסקנא דהתם דמסיק טעמא דרישא משום סמוך מיעוטא לחזקה כו' האי פירוקא אליבא דכ\"ע הוא בין לר\"מ בין לרבנן ויש ספרים שכתוב בהן בפי' אלא אמר רבא לעולם רבנן היא וכן פסק רב האי גאון ז\"ל יע\"ש וכן נראה דעת רבינו ז\"ל ממה שפסק כאן כסתם מתני' דיבמות דלא תנשא ולא תתיבמת משמע דס\"ל דאפי' רבנן מודו דכל דאיכא חזקה בהדיה מיעוטא איתרע ליה רובא אמנם מאי דקשה טובא לרבי' ז\"ל ממה שפסק לקמן בדין י\"ח כת\"ק דר\"י דקאמר יצאה מלאה חוששת ומבואר הוא דסיפא דהך מתני' ע\"כ אליבא דר\"מ דס\"ל דחיישינן למיעוטא דבשלמא רישא אתיא אפילו כרבנן ז\"ל משום טעמא דחזקה ליבום ורובא לשוק וסמוך מעוטא לחזקה והוי ליה פלגא ופלגא אכן ביציאת מלאה דליכא חזקה ליבום שהרי אדרבא התוס' ז\"ל שם הקשו בד\"ה האשה וז\"ל אע\"ג דאיכא חזקה דמסייע לרובא דנקבות ומפילו' חושש' דאיתרע לה חזקה שיצאה מלאה יע\"ש ונהי דאיתרע לה חזקה דשוק מ\"מ חזקה דיבום נמי ליתא וא\"כ ליכא אלא מיעוטא גרידא ולא חיישינן למיעוטא וכיון שכן קשה טובא איך פסק כת\"ק דר\"י וכבר ראיתי למוהריב\"ל ז\"ל ח\"א סימן י\"ז שהוקשה לו כן וכתב וז\"ל ונראה דפסק כר\"מ בתרתי משום דסתם לן תנא דמתני' כותיה כך נראה לכאורה מדבריו אבל רוב הפוסקים פסקו אין הלכה כר\"מ אלא דוקא היכא דאיכא חזקה בהדי' מיעוטא יע\"ש ודבריו תמוהים בעיני דאיך הפה יכולה לדבר שרבינו ז\"ל פוסק כר\"מ דחיישינן למיעוטא הרי בהדיא פסק שם בפ\"א מהלכות אלו דין י\"ז דקטנה מתיבמת ואלו לר\"מ לא חולצת ולא מתיבמת משום דחייש למיעוטא שמא תמצא אילוני' גם בפ' ד' מהלכות בכורות פסק דחלב פוטר וע\"כ דהיינו משום דלא חיישינן למיעוטא דחולבות אע\"פ שאינן יולדות ואלו לר\"מ דחייש למיעוטא חלב אינו פוטר כמבואר בפרק הלוקח ולדידי חזי לי לומר דס\"ל לרבינו ז\"ל דת\"ק דר\"י דאמר יצאת מלאה חוששת לאו משום דס\"ל בעלמא כר\"מ דחייש למיעוטא אלא אפילו לא חייש בעלמא למיעוטא אפי' הכי ס\"ל דיוצאת מלאה חוששת משום דמיעוטא דזכרים הוי מיעוט המצוי ביותר בהא חיישינן למיעוטא דוגמא לדבר מ\"ש התוספות ריש פ' כל הצלמים שהקשה שם וז\"ל דמשמע התם דרשב\"ג נמי לא חייש למיעוטא ופליג אר\"מ ובפרק אם לא הביא תנן רשב\"ג אומר כל ששהא ל' יום באדם אינו נפל הא לא שהא כו' הוי נפל אע\"ג דרוב נשים אינן מפילות אלמא דחייש למיעוט' ותירצו דודאי רשב\"ג לא חייש למיעוטא וההיא דנפל שאני דהוי מיעוט המצוי דנפלים שכיחי ושם ודאי יש לחוש יע\"ש וכ\"כ בפרק החולץ דל\"ו ע\"ב ד\"ה הא משם ר\"י יע\"ש וא\"כ מכ\"ש דאיכא למימר דמיעוטא דזכרים שכיחי טפי והוה\"ש מיעוט המצוי ודרך אגב אומר דקשה לי בדבריהם שכתבו דנפלים שכיחי טפי ומ\"ה חייש רשב\"ג אע\"ג דבעלמא לא חייש למיעוטא א\"כ קשה טובא דמאי פריך התם ביבמות ברוב' דלית' קמן חיישי רבנן למיעוטא והרי קטן וקטנה דרוב' דליתא קמן ואזלי רבנן בתר רוב כו' ומסיק מחוורת' מתני' ר\"מ היא ואמאי לא משני דכי אזלי רבנן בתר רוב' במיעוט' דלא שכיח כי ההי' דקטנה אבל במעוט דנפלים דשכיחי טפי חיישי רבנן למיעוטא כדס\"ל לרשב\"ג וצ\"ל דמיעוט דאילו' נמי הוי מיעוט המצוי דומיא דנפלים ואפילו הכי לא חיישי רבנן למיעוטא ואם כן נמצא דג' מחלוקות בדבר דלר\"מ אפי' מיעוט שאינו מצוי חייש ולרבנן אפי' במיעוט המצוי לא חיישי למיעוטא ולרשב\"ג דקיימא לן כותיה במיעוט המצוי חיישינן ובמיעוט שאינו מצוי לא חיישינן ואם כן לפי דבריהם ז\"ל קי\"ל בההיא דקטנה כר\"מ דאינה מתיבמת משום דמיעוטא דאילונית שכיח כמיעוט דנפלים הפך דעת כל הפוסקים ז\"ל והוא דבר תמוה לע\"ד כי אין להכחיש המוחש דאילונית ודאי לאו מצוי הוא ואפילו אחד מעיר ושנים ממשפחה ליתא בבל ימצא ומ\"מ לדאתן עלה במיעוט דזכרים ודאי לא נפלאת היא לומר דודאי זכרים שכיחי טפי מנפלים והו\"ל מיעוט המצוי טפי ומשום הכי קאמר ת\"ק דיצאה מלאה חוששת ורבי יהושע פליג וס\"ל דאפילו במיעוט המצוי לא חיישינן למיעוטא ופ' כת\"ק משום דסתם מתני' כותיה וכמ\"ש ה\"ה ואפשר שהכריחו לרבינו ז\"ל לומר כן משום דק\"ל מה שהקשו התוס' ז\"ל ביבמות דף ס\"ז ע\"ב ד\"ה אין חוששין למיעוטא וזה לשונם וא\"ת דהכא חייש ר\"י למיעוטא (כלומר דס\"ל לר\"י התם דהניחה מעוברת אלו ואלו אין אוכלין בתרומה משום חלקו של עובר ואפילו ביש לו זכרים ואע\"ג דאיכא למימר כל היולדות מחצה זכרים ומחצה נקבות ומיעוט מפילות סמוך מיעוטא דמפילות למחצה נקבות והו\"ל זכרים מיעוטא אפילו הכי ר\"י חייש למיעוטא) ובפרק מצות חליצה קאמר דקטנה חולצת ואמאי הא אינה עולה ליבום וכל שאינה עולה ליבום אינה עולה לחליצה ונדחקו בישוב קו' יע\"ש אמנם לרבינו ניחא ליה הכי דעד כאן לא חייש רבי יהושע למיעוטא אלא גבי מיעוט דזכרים משום דהוי מיעוט המצוי דזכרים שכיחי אבל גבי אילונית כיון דהוי מיעוט שאינו מצוי לא חיישינן ומאי דקאמר התם דרשב\"י דקאמר זכרים יאכלו כלן קסבר אין חוששין למיעוט ות\"ק דרשב\"י סבר דאפילו במיעוט המצוי כזה אין חוששין כדס\"ל לר' יהושע דאם יצאת מלאה אינה חוששת וכן נמי מאי דקאמר התם אלא הכא בחוששין למיעוט קא מפלגי ה\"ק בחוששין למיעוט דזכרים דהוי מיעוט המצוי קמפלגי כדמפלגי ת\"ק ור\"י דמתני' ודרך אגב אומר שראיתי להריטב\"א ז\"ל בשיטה כ\"י למס' יבמות שתי' לקו' התוס' הלזו וז\"ל וי\"ל דמאן דסבר הכא דבחוששין למיעוט קמפלגי לית ליה ההיא סברא דחכמים היינו ר\"י ומ\"ד לההיא מילתא ס\"ל דהכא בדרב נחמן פליגי כדאמרינן בסמוך א\"נ דאילונית לר\"י מיעוטא דמיעוטא הוא ולא חיישינן ליה ור\"מ ס\"ל דלא הוי אלא מיעוטא גרידא דאילו למיעוטא דמיעוטא אפילו רבי מאיר לא חייש א\"ד יע\"ש והנה מה שתי' דמ\"ד התם מאן חכמים ר\"מ ס\"ל דבדר\"ן פליגי הן דברים תמוהים דכי נמי נימא דבדר\"ן פליגי ע\"כ דר\"ן ס\"ל דחייש למיעוט' דאי לא חייש כי נמי לית ליה תקנתא דר\"י אמאי אין אוכלין בתרומה כיון דזכרים מיעוט' נינהו ולמיעוט' לא חיישינן וכי מוקמינן לפלוגתייהו בתקנת' דר\"ן היינו לומר דכ\"ע ס\"ל דחוששין למיעוט' כמבואר שם גם מה שתי' דר\"י ס\"ל דאילונית הוי מיעוט' דמיעוט' קשה דא\"כ מאי פריך בפרק האשה בתרא וברובא דליתיה קמן לא חיישי רבנן למיעוט' והרי קטן וקטנה דמיעוט' דליתיה קמן כו' ומאי קושיא אימא דטעמייהו דרבנן גבי קטנה משום דסביר' להו דאילונית הוה ליה מיעוט דמיעוט' סוף דבר שדבריו ז\"ל תמוהים וצ\"ע:<br><b> ואיך </b> שיהיה לדעת רבינו וסיעתיה הנה נכון כמ\"ש דדוקא גבי מיעוט' דזכרים חייש ר\"י משום דהוי מיעוט המצוי אבל בעלמא לא חייש למיעוט' ובהכי ניחא לי מאי דק\"ל על הראב\"ד ז\"ל בפ\"ז מהלכות תרומות דין ד' שהשיג על מ\"ש רבינו לפיכך אם היה העובר חלל אינו פוסל את העבדים אלא אוכלין בגלל אחיו כתב וז\"ל א\"א מאי לפיכך ואם אינו מאכיל אפי\"ה פוסל דקי\"ל עובר אית ליה זכיה כו' הילכך העבדים אינם אוכלים מפני חלקו של חלל ע\"כ וקשה טובא דהן לו יהי דקי\"ל דעובר יש לו זכיה מ\"מ איך פסק ז\"ל דעבדים אינם אוכלים מפני חלקו של חלל ואפילו יש לו אחים והא ר\"י לא קאמר הכי אלא משום דס\"ל דחוששין למיעוט' אמנם לדידן דקי\"ל כרבנן דלא חיישינן למיעוט' כדקיימ' לן בעלמא דקטנה מתיבמת וכן נמי קי\"ל דחלב פוטר מה\"ט אמאי לא יאכלו בתרומה הא זכרים מיעוט' הוא ולמיעוט' לא חיישינן אכן כפי מ\"ש הנה נכון דס\"ל דבהא קי\"ל כר\"י דחייש למיעוט' משום דהוה ליה מיעוט המצוי כדקי\"ל כת\"ק דר\"י גבי יצאת מלאה חוששת מהאי טעמא משום דזכרים מיעוט המצוי הוא:<br><b> האמנם </b> הדבר הק' למ\"ש מרן שם וז\"ל ומה שהק' הראב\"ד מהא דקי\"ל עובר יש לו זכיה כבר כתבו הראשונים דאפ\"ה הכא אינו פוסל משום דאיכא למימר דילמא נקבה כו' והו\"ל רובא וזכרים הנולדים ולמיעוט לא חיישינן ולאפוקי מדר\"י ע\"כ והשתא קשה טובא דמ\"ש גבי יצאת מלאה דחוששת דפסק כת\"ק משום דחיישינן למיעוט זכרים ואי משום דזכרים הו\"ל מיעוט המצוי ה\"נ הכא הו\"ל למיחש מה\"ט: וראיתי להרב מחנה אפרים הלכות יבום די\"ז ע\"ג שיישב לקו' הלזו דפסק רבינו דיצאת מלאה חוששת אף ע\"ג דלא חיישינן למיעוטא וז\"ל ונראה לע\"ד דלדידן דקי\"ל כרבנן ולא חיישינן למיעוטא היינו לומר דאזלינן בתר רובא לגמרי דהרוב חשיב ככולו ולא חיישינן למיעוטא כלל זולת היכא דאיכא חזקה בהדיה מיעוטא כגון דמתני' דבחזקת יבום קיימא אבל כל היכא דליכא חזקה אזלינן בתר רובא דרוב נשים מתעברות ויולדות והוי כאלו ילדה בן קיימא ולא אמרינן סמוך מיעוטא דמפילות למחצה נקבות דאנן לא חיישינן למיעוטא ולא חשבינן לה כלל וכי אמרו בגמרא סמוך מיעוטא דמפילות למחצה נקבות היינו לר\"מ דחשיב ליה למיעוטא ואפי\"ה ביצאת ריקנית אינה חוששת לרבנן משום טעמא דאיכא חזקה לשוק א\"ד יע\"ש ולפי הנראה ודאי דאשתמיט מיניה סוגיא הלזו דפרק אלמנה לכ\"ג דכפי דבריו היכי קאמר בגמרא והאיכא עובר קסבר אין חוששין למיעוטא ואדרבא כלפי לייא דכיון דס\"ל דאין חוששין למיעוטא לא הי\"ל לומר סמוך מיעוטא דמפילות למחצה נקבות דומיא דיצאת מלאה ואולי נאמר דר\"י דקאמר אינה חוששת ואפילו הכי ס\"ל דסמכינן מיעוט דמפילות למחצה נקבות לאחשובנה רובא והו\"ל זכרים מיעוטא ע\"כ דס\"ל דל\"ח למעוטא דאל\"כ אמאי אינה חוששת וא\"כ ה\"נ נימא דרשב\"י נמי הכי ס\"ל כר\"י דלא חייש' למיעוטא וסמכי' מיעוט דמפילות למחצה נקבות אלא דמ\"מ אכתי קשה עלה ממה שפסק רבינו בהלכות תרומות דלא כר\"י דחייש למיעוטא והשתא לפי דבריו ז\"ל כיון דפסק כאן כת\"ק דיצאת מלאה חוששת א\"כ הי\"ל לפסוק דחלקו של עובר פוסל דחיישינן שמא זכר הוא ומיעוט' דמפילות לא חשיבא מיעוטא כלל ותו קשה עליו מהא דאמרינן בס\"פ בהמה המקשה אמתני' דקתני המבכר שהפילה שליא ישליכנה לכלבים מ\"ט א\"ר איקא בריה דר' אמי רוב בהמות יולדות דבר הקדוש בבכורה ומיעוט בהמות דבר שאינו קדוש כו' וכל היולדות מחצה זכרים ומחצה נקבות סמוך מיעוט' דנדמה למחצה נקבות והו\"ל זכרים מיעוט' ופסקו רבינו ז\"ל פ\"ד מהלכות בכורות והשתא לפי דברי הרב כיון דקי\"ל דיצאת מלאה חוששת מטעמ' דכיון דלא חיישינן למיעוטא לא חשבינן ליה כלל לצרופינהו בהדי' מחצה נקבות אם כן ה\"נ מה\"ט נמי ניחא דיהא אסור דלא סמכינן מיעוטא דנדמה למחצה נקבות כיון דלא חשבינן ליה כלל ולזה י\"ל דהתם שאני משום דאיכא חזקה דהעמד הולד בחזקת מעי אמו שלא היה קדוש בבכור וכמ\"ש התוס' ובהכי ניחא לי מה שיש לדקדק מסוגיא זו למ\"ש התוספות פרק כסוי הדם דפ\"ז ע\"א ד\"ה מ\"ט וז\"ל הקשה הר\"ש ורבנן מ\"ט אם רוב מעשיהם מתוקנים אם כן יהא מותר לאכול משחיטתן כו' ואי פלגא ופלגא הוא א\"כ סמוך פלגא דמקולקלין לחזקה דעומד בחזקת איסור ואיתר' ליה מחצה דמתוקנים ויהא מותר לשחוט אחריהן כו' יע\"ש אשר מבואר מדבריהם דכל דאיכא פלגא וחזקה סמכינן פלגא אחזקא וחשיב כודאי וכיון שכן קשה דלמאי אצטריך הכא תלמודא לומר סמוך מיעוטא דנדמה למחצה נקבות והו\"ל זכרים מיעוטא ובלא\"ה ת\"ל דכיון דכל היולדות מחצה זכרים ומחצה נקבות סמוך פלגא דנקבות לחזקה דמעי אמו ואיתרע ליה מחצה דזכרים אמנם י\"ל דתלמודא אצטריך התם למיהב טעמא משום רובא משום דבעי לאוקומיה למתני' כר\"מ נמי ומשום דהו\"ל רובא וחזקה דבהא אפילו ר\"מ מודה אמנם לרבנן ה\"נ דמשום טעמא דמחצה זכרים ומחצה נקבות גרידא אית לן למשרי מטעמא דסמוך פלגא לחזקה כמ\"ש וע\"כ לא כתבו התוס' דמשום פלגא גרידא סמכינן פלגא אחזקה אלא דוקא אליבא דרבנן דס\"ל דלא חיישינן למיעוטא אבל לר\"מ דחיישינן למיעוט' ודאי דכל דהוי פלגא ופלגא לא סמכינן פלגא אחזקה וכמ\"ש הרב ח\"ה שם יע\"ש ודו\"ק שוב ראיתי להרשב\"א בחי' ליבמות שכ' משם הרמב\"ן וז\"ל עוד כתב הרמב\"ן ז\"ל דהא דקתני יצאת מלאה חוששת משום דכיון דמלאה היא בחזקת יבום עומדת ולאו חזקה גמורה היא אלא חוששין ואין הולכין אחר הרוב וא\"ת לאו בחזקת יבום היא דדילמא תפיל לא היא דכיון שעברה אין אומרים שמא תפיל דהו\"ל כמיתה ולמיתה לא חיישינן כו' והוקשה לו מההיא דפ' אלמנה שכתבנו לעיל ותירץ דבין ר\"י בין ר\"ש חוששין בעלמא למיתה כדאיתא בגיטין פרק כל הגט וכיון שכן אף למפל' חוששין אלא דקמפלגי בחוששין למיעוט כתב עוד ומסתברא לי דלשמא תפיל חיישינן ושמא הפילה לא חיישינן כדאסיקנא בפרק כל הגט שמא מת לא חיישינן שמא ימות תנאי היא וגבי חמותה לשמא מת הוא דכיון שהוחזקה עוברה בפנינו ועבר עליה זמן לידתה לא חיישינן והו\"ל פלגא ופלגא והילכך לא תנשא את\"ד ויע\"ש ואם כן כפי דבריו מקום אתנו ליישב דברי רבינו דמשום הכי פסק בהלכות תרומות דלא כר\"י דחייש למיעוטא משום דהתם כיון דהחששה היא שמא תפיל סמכינן מיעוט מפילות למחצה נקבות והו\"ל זכרים מיעוטא דלשמא ימות כבר פסק רבינו ז\"ל פ\"ט מהלכות תרומות דין א' דחיישינן ואם כן ה\"נ חיישינן שמא תפיל אבל גבי יצאת מלאה כיון דלשמא מת הוא לא חיישינן ולדעת הראב\"ד יש לישב על אופן שכתבנו לעיל ודו\"ק:<br><b> האמנם </b> הדבר הקשה הוא שהתוספות ז\"ל שם ד\"ה אין חוששין הקשו וז\"ל הקשה הר\"ר שמואל הא כי הוי נמי נפל פסול כדמוכח פרק מי שמת גבי גר שמת ובזבזו נכסיו ישראל כו' החזיק בשניה זכה בראשונה לא זכה ואומר ר\"י דהכא נמי יש להסתפק שמא כבר מת והוא נפל יע\"ש הרי דהכא נמי לשמא מת הוא דחיישינן ולשמא תפיל ליכא למיחש וכיון שכן הדרא קושיא לדוכתא אם לא שנאמר שרבי' ז\"ל ידע ליישב קו' הר' שמואל על אופן אחר ואנחנו לא נדע ודו\"ק עוד ראיתי להרב מחנה אפרים ז\"ל שהקשה לדעת רב האי גאון ור\"ת והריטב\"א וסיעתיה דס\"ל דהיכא דאיכא חזקה בהדי' חיישינן למיעוטא דהא בפ\"ק דחולין אמרינן מנה\"מ דאזלינן בתר רובא ומייתי מפרה אדומה והא התם דאיכא חזקה בהדי מיעוטא דמוקמינא גברא לחזקת טמא שהיה וגבי שחיטה נמי אמרו רוב מצויין אצל שחיטה מומחין הם ואם שחט אחד והלך לו הולד כשר אע\"ג דאיכא חזקה דאיסורא דבהמה בחייה בחזקת איסור עומדת כו' יע\"ש והנה מה שהקשה מההיא דרוב מצויין אצל שחיטה כו' עיין בתוס' פ\"ג דבכורות ד\"ך ע\"ב ד\"ה חלב פוטר שהקשו כן ותי' דההוא רובא מצוי הוא ושכיח טובא כו' יע\"ש גם מה שהקשה מההיא דפרה אדומה נראה דלק\"מ כפי מ\"ש התוספות שם וז\"ל ומתוך כך מדקדק ר\"ת דהכי הלכתא דחיישי למיעוטא היכא דאיכא חזקה בהדיה מיעוטא כו' ואפי' לא קי\"ל כר\"מ דמטהר בההיא דרוב תנוקות מטפחין מטעם סמוך מיעוטא לחזקה להחמיר מיהא חיישינן כו' יע\"ש אשר מבואר מדבריהם דהא דאמרינן דסמוך מיעוטא לחזקה אינו אלא מדרבנן ולחומרא דאי מדאוריית' אפילו לקולא נמי ושוב ראיתי להרב ח\"ה ז\"ל שם בפ\"ק דחולין מנה\"מ שהוקשה לו כקושית הרב מח\"א ז\"ל ותי' כמו כן מסברא דנפשיה דההיא אינו אלא מדרבנן ולא זכר שכן מבואר מדברי התוספות דבכורות מיהו מ\"ש עוד ועוי\"ל דלמיעוטא דלא שכיח לא נימא סמוך מיעוטא לחזקה כמ\"ש הרא\"ש והאי מיעוטא דפרה נמי לא שכיח הוא עכ\"ד ק\"ל עליו דאם איתא דההיא דפרה מקרי דלא שכיח כלל היכי מייתי ראיה רבה בר רב שילא דאזלינן בתר רובא מפרה אדומה התם שאני דהוה מיעוט דלא שכיח כלל דאפי' ר\"מ דחייש למיעוטא מודה מיהו אכתי נראה דאיכא למידק לר\"מ דס\"ל דכל דאיכא חזקה בהדיה מיעוטא אמרינן סמוך מיעוט' לחזקה מדאוריית' מדקא מטהר גבי תנוק וכמ\"ש התוספות ז\"ל בכורות ד\"ך ד\"ה ור\"י יעוין שם א\"כ תקשי ליה מפרה אדומה וכן קשה לדברי הרשב\"א ז\"ל בתורת הבית דף ז' ע\"ב שנראה מדבריו דס\"ל דכל דאיכא חזקה בהדיה מיעוטא חיישינן לה מדאורייתא ממה שהשיג לדברי הרא\"ה ז\"ל שכתב דההיא דרוב מצויין אצל שחיטה לאו דוקא רוב אלא כל המצויין קאמר דאל\"כ הוה ליה לומר סמוך מיעוטא לחזקה דבהמה בחייה בחזקת איסור עומדת ותיאסר וז\"ל ועוד היה לו להתבונן אנן היכי אכלינן בישרא כו' ורבה בר רב שילא נמי דמייתי לה מפרה אדומה הא לי' ליה ה\"ט דהיכא דאפשר אפשר והא התם איכא מיעוטא דטרפות וסמוך מיעוט' אחזקה ותיאסר כו' אלא אפי' תימא דבעלמ' אמרינן סמוך מיעוטא לחזקה לא אמרינן אלא ברובא וחזקה דבעלמא אבל חזקה המסתלק ע\"י המתעסקין לסלקה ורוב המתעסקין כל שיתעסקו בה מסלקין אותה ודאי ושנתעסק בה מתעסק אחר ולא ידענו אם מן הרוב או מן המיעוט ע\"כ יש לנו לומר זיל בתר רובא ומיעוטא כמאן דליתיה דמי וה\"ט נמי דעיסה שבבי' שהרי רוב הנוגעים בה מאותם שהם עמה בבית דוחין חזקת טהרתה כו' יע\"ש הנה מבואר מדבריו דהא דאמרינן סמוך מיעוטא לחזקה דאורייתא היא מדקשיא ליה מפרה אדומה והשתא קשה דבשלמא לחזקה דבהמה בחייה בחזקת אסור עומדת ניחא ליה שפיר דחזק' מסתלקת על ידי המתעסקין לסלקה לא חשיבא חזקה כלל אמנם אכתי תקשי ליה דבפרה אדומה הא איכא חזקה דהעמד גברא בחזקת טמא כמו שהיה ואמאי לא נימא סמוך מיעוט' לחזקה ובר מן דין ק\"ל כפי דבריו ז\"ל מההיא דפרק כסוי הדם שכתבנו לעיל דקאמר מאי אירייא רוב אפילו מיעוט נמי דהא ר\"מ חייש למיעוטא סמוך מיעוטא לחזקה ואיתרע ליה רובא כו' הרי דחזקה דבהמה בחייה בחזקת איסור עומדת חשיבא חזקה לומר סמוך מיעוטא לחזקה אף על גב דהתם אליבא דרבי מאיר קאמר לה מכל מקום מדרבי מאיר נשמע לרבנן דכי היכי דלר\"מ חשיבא חזקה לומר סמוך מיעוטא לחזקה ואיתרע ליה רובא ה\"נ לרבנן חשיבא חזקה לומר סמוך מיעוטא לחזקה כי היכי דניחוש למיעוטא דבהא לא אשכחן דפליגי אי חזקה מסתלקת חשיבא חזקה או לא וצריך עיון ומההיא דתנוק שנמצא בצד העיסה ובצק בידו לא תקשי ליה די\"ל שהרשב\"א ז\"ל מפרש כפי' ר\"ת ז\"ל וכ\"כ בחידו' פ' כ\"ה ודו\"ק ועל מ\"ש התוס' ביבמות ובבכורות ובפ\"ק דחולין די\"א ע\"ב ד\"ה לר\"מ דחזקה דמעי אמו חשיבא חזקה והעמד ולד בחזקת שאינו קדוש בבכורה ק\"ל דאם כן היכי בעי למיפשט התם דאזלינן בתר רובא מרישא של עולה דאמר קרא ונתח אותה לנתחיה כו' וניחוש שמא ניקב קרום של מוח כו' וכן בשבירת עצם בפסח ומפרה אדומה כדאיתא התם ודילמא התם ה\"ט משום דאזלינן בתר חזקה דהעמד אותם בחזקת מעי אמו שאין טרפות פוסל כדק\"ל בי\"ד סי' י\"ג דהשוחט את הבהמה ונמצא בה בן ט' חי אפילו הפריס על גבי קרקע אין טרפות פוסל בה דכבר התוס' ז\"ל שם בד\"ה אתיא מפרה אדומה הקשו וז\"ל וא\"ת כיון דפרה בת ב' שנים וא\"כ דילמא ה\"ט משום דאוקמא אחזקה שאינה טריפה ותי' דכל חזקה שלא נתבררה ולא נודע אפי' שעה א' לא אזלינן בתרה יעיין שם ותי' ז\"ל לא יגהה מזור לקושיתינו וכמובן ודרך אגב אומר שיש לדקדק בדברי התוס' דמאי ק\"ל הא לעיל ד\"ה מנה\"מ הקשה וז\"ל וא\"ת כיון דאזלינן בתר חזקה כ\"ש דאזלינן בתר רובא דרובא וחזקה רובא עדיף וי\"ל דלראב\"י בעי דלא קים ליה חזקה מקרא ומאי דמפרש רבינו חיים כו' יע\"ש והשתא כפי תי' ז\"ל מאי ק\"ל הא כי נמי נימא דטעמא דפרה אדומה משום חזקה הוא שפיר איכא למיפשט מינה דאזלינן בתר רובא דרובא וחזקה רובא עדיף ולומר דקו' ז\"ל אינו אלא לפי תירוץ הר' חיים ז\"ל שכתבו לעיל כל כי האי הי\"ל לפרש האמנם הנראה ברור בכונתם ז\"ל דק\"ל כלפי מאי דאמרינן ביבמו' ובדוכתי טובא דכל דאיכא רובא וחזקה אפי' ר\"מ דחייש למיעוט' מודה דלא חיישינן משום דהו\"ל מיעוטא דמיעוטא ואם כן היינו דק\"ל דמנא ליה למילף מפרה אדומה דאזלינן בתר רובא דילמא התם ה\"ט דאיכא נמי טעמא דאוקמא אחזקה וכל דאיכא רובא וחזקה אפילו ר\"מ דחייש למיעוטא מודה דלא חיישינן ולעולם דברובא גרידא חיישינן למיעוט' שוב ראיתי להרשב\"א ז\"ל שם שתי' כן לקוש' התוספות ולדעתי איכא למישדי נרגא כמ\"ש וצ\"ע ואיך שיהיה לדאתאן עלה אפשר ליישב ולומר דע\"כ לא כתבו התוס' דחזקה דמעי אמו חשיבה חזקה אלא דוקא גבי בכור משום דכל זמן שהוא במעי אמו אין כאן קדוש' כלל דגזרת הכתוב הי' דבפטר רחם תלי רחמנא ואפי' נתנבלה או נטרפה אמו אין קדושה חלה עליו משא\"כ גבי טרפה דטעמא דאין טרפות פוסל בה היינו משום דשחיטת אמו מטהרתו ועובר ירך אמו הוא וחשיבא כחתיכת בשר בעלמ' ואם נתנבלה או נטרפה אמו טעון שחיטה מדאוריית' וכל שאר טרפות פוסל בה כדאיתא התם וכיון שכן ודאי דחזקה דמעי אמו לא חשיבא חזקה ודאית דדילמא אמו טרפה היא או תתנבל אמו כנ\"ל נכון:<br><b> כתבו </b> התוספות פרק אין מעמידין דל\"ד ע\"ב ד\"ה אי אמרת וז\"ל תימא כי איכא רובא נמי אמאי לא חשבינן ליה מיעוטא דמיעוטא כו' וי\"ל דשאני הכא דלאחר שחיטה איתרע לי' חזקה דהנך קיבות העומדות לפנינו כו' ואפילו לר\"י דלא חייש התם אסר הכא דהתם אין שום ודאית של איסור יע\"ש והנראה מבואר מדבריהם דס\"ל דר\"י נמי חייש למיעוטא אלא טעמא דר\"י דלא חייש התם משום דהו\"ל רובא וחזקה ולא חשיבא ליה יצאה מלאה איתרע ליה רובא מכיון דאין שום ודאית של איסור אבל גבי קיבה כיון דלאחר שחיטה איתרע ליה חזקה ליכא אלא רובא וחייש למיעוטא ועיין בהרב ח\"ה שם וכיון שכן יש לתמוה מההיא דפריך התם בבכורות גבי ההיא דחלב פוטר ומי חייש ר\"י למיעוטא והתנן יצאת מלאה חוששת ר\"י אומר אינה חוששת ואמרינן מ\"ט דר\"י קסבר רוב מעוברות יולדות כו' והו\"ל זכרים מיעוט' ולמיעוטא לא חיישינן ומשני אלא איפוך והשתא כפי דבריהם מאי קו' ע\"כ ל\"ק ר\"י התם אלא משום דאיכא רובא וחזקה אבל גבי חולבות דליכא חזקה בהדי' רובא דאי משום חזקה דהעמד ולד בחזקת מעי אמו הא איכא נמי חזקה דהעמד בהמה בחזקת שלא ילדה וכיון שכן אוקי חזקה כנגד חזקה וליכא אלא רובא ומש\"ה חייש ר\"י למיעוטא והדבר צריך ישוב כעת:"
+            ]
+        ],
+        [],
+        [],
+        [
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>ויבמה </b>\n<b> שהיא אלמנה מן הנשואין כו' שאין עשה דוחה ל\"ת ועשה כו'.</b> הנה רבינו הגדול בס' פרשת דרכים דס\"ט ע\"ד נסתפק בכ\"ג שנפלה לו אלמנה מן הנשואין דמדין תורה אינו מיבם דלא אתי עשה ודוחה ל\"ת ועשה אם עבר ובא עליה אם חייב כרת כיון דמדין תורה אינו עולה ליבום הו\"ל אשת אח שלא במקום מצוה דהא מן הדין אפי' חליצה לא הוה צריך אלא דריבה אות' הכתוב מדכתיב יבמתו ונהי דלחליצה רבי אותה ליבום אפשר דבאיסורה קיימא והדבר צ\"ת דאפשר דכיון דרבי אותה הכתוב לחליצה פקע ממנה איסור אשת אח וצ\"ע א\"ד. ולע\"ד בהורמנותי' דמר אמינא דיש להוכיח ספיקו מהא דגרסינן פ\"ב דיבמות איתמר ביאת כ\"ג באלמנה ר\"י ור\"א חד אמר אינה פוטרת צרתה וחד אמר פוטרת צרתה וכתב הרב ח\"ה וז\"ל לכאורה נראה דבצרה דוקא פליגי באלמנה מן האירוסין ואיכ' מאן דאמר אינה פוטרת צרתה כיון דאין עשה דוחה ל\"ת הכא לא מקיים בה מצות יבום כלל ועדיין צרתה זקוקה ליבם אבל בהיא גופא כ\"ע לא פליגי דסגי לה בגט דאפילו למ\"ד דאין עשה דוחה ל\"ת הכא ולא מקויים בו מצות יבום מ\"מ הרי היא כאשתו לכל דבר דהא קדושין תופסין בחייבי לאוין וסגי לה בגט ואפי' באלמנה מן הנשואין איכא למימר הכי לכ\"ע דסגי לה בגט דקדושין תופסין בחייבי לאוין ועשה אבל מפרש\"י שפירש פוטרת אותה ואת צרתה מחליצה וסגי לה בגט משמע דלמ\"ד אינה פוטרת גם אותה ולא סגי לה בגט אלא בחליצה וצ\"ע לפי' אדפליגי בצרתה ליפלגי בהיא גופא אי סגי לה בגט או לא עכ\"ד הנה מדברי הרב ח\"ה ז\"ל מבואר דפשיטא ליה כצד הב' שכתב רבינו הגדול ז\"ל דכיון דרבה אותה הכתוב לחליצה פקע ממנה איסור אשת אח ומש\"ה כתב דבהיא גופא כ\"ע לא פליגי דסגי לה בגט כיון דקדושין תופסין בחייבי לאוין הרי היא כאשתו לכל דבר אמנם כפי הצד הראשון שכתב ז\"ל דכיון דמדין תורה אינה עולה ליבום הו\"ל אשת אח שלא במקום מצוה וחייב כרת פשיטא מילתא טובא דאם בא עליה צריכא חליצה כיון דלא קנאה כלל דאין קדו' תופסין בחייבי כריתות ומשמע ודאי דלא בעי גט כלל אלא חליצה גרידה והנראה שזה היתה דעת רש\"י ומשום הכי הוכרח לומר דלמ\"ד פוטרת דמדאורייתא חזיא ליבום הוא דסגי לה בגט למימרא דלמ\"ד אינה פוטרת ומדאורייתא אינה עולה ליבום הו\"ל אשת אח שלא במקום מצוה ולא בעיא גט אלא חליצה ומה שהקשה הרב ח\"ה ז\"ל דליפלגו בהיא גופא אי סגי לה בגט יש לומר דפוטרת צרתה אצטריכא ליה לאשמועי' כלפי מאי דקי\"ל בעלמא דביאה פסולה אינה פוטרת ואפילו ביאה פסולה מדרבנן וא\"כ ה\"נ כיון דביאה פסולה מדרבנן היא גזרה ביאה ראשונה אטו ביאה שניה היל\"ל דאינה פוטרת צרתה וכבר הוקשה לו כן להרב ל\"מ ז\"ל ותי' דאין לדמות הגזרות זו לזו יע\"ש ואם כן איכ' למימר דהיא גופא אשמועינן דהו\"א כיון דמדרבנן לא חזיא ליבום לא מקיים בו מצות יבום ועדיין צרתה זקוקה ליבם קמ\"ל דלא ודוק ואחר העיון נראה שיש להכריע כדעת רש\"י ז\"ל דכל דמדאוריית' לא חזיא ליבום קיימא עליה באיסור אשת אח בכרת ולא קנאה כלל מדאותבינן עלה למ\"ד אינה פוטרת משום דאין עשה דוחה ל\"ת ממתני' דקתני גבי פצוע דכא ואם בעלו קנו ופרש\"י ז\"ל ויוצאת בגט בלא חליצה והשתא כפי דברי הרב ח\"ה שכתב דאפילו למ\"ד אינה פוטרת מ\"מ היא גופא סגי לה בגט כיון דקדושין תופסין בחייבי לאוין אם כן מאי תיובתא הא אע\"ג דאינה פוטרת מ\"מ היא גופא קנאה וסגי לה בגט ושפיר קתני במתניתין שאם בעלו קנו לענין שהיא גופא יוצאה בגט בלא חליצה שהרי במתני' לא הוזכר צרתה כלל אלא מבואר דלמ\"ד אינה פוטרת הו\"ל אשת אח בכרת ולא קנאה כלל וכבר עלה על דעתי לומר דאין מכאן ראיה לומר דכל שאינה עולה ליבום ד\"ת הו\"ל אשת אח בכרת ולא קנאה כלל דאיכ' למימר דכיון דרבי אותה הכתוב לחליצה פקע מינה איסור אשת אח ואין בו אלא לאו גרידא ואם בא עליה קנאה דקדושין תופסין בחייבי לאוין אלא דסבירא ליה לתלמודא דלמ\"ד דאינה פוטרת וד\"ת אינה עולה ליבום אף ע\"ג דאם בא עליה הרי היא כאשתו וקדושין תופסין בה אפי\"ה כיון דלא חזיא ליבום רמיא עליה זיקה ובעי גט וחליצה דמהשתא היינו דפריך שפיר ממתניתין דקתני דאם בעלו קנו דיוצאה בגט וחליצה כמ\"ש רש\"י ודברי רש\"י ג\"כ יש לפרשם בהכי דלמ\"ד פוטרת כתב דסגי לה בגט ולמ\"ד אינה פוטרת ולא חזיא ליבום ד\"ת בעי' תרווייהו גט וחליצה ומ\"מ דברי רב ח\"ה ז\"ל שכתב דסגי לה בגט גרידא דבר תמוה דאם כן מאי פריך מהא דאם בעלו קנו:<br><b> ושוב </b> בא לידי ספר יש\"ש על מסכת יבמות וראיתי לו שם שכתב בסימן ד' וז\"ל נ\"ל כהן גדול שבא על אלמנה מן הנשואין כו' לא זו שאינה פוטרת צרתה אלא אף היא לא נפטרה וצריכה גט לאותה ביאה דחשיבא כמאמר שאינו קונה קנין גמור וצריכה חליצה כו' יע\"ש ולא ידעתי אמאי כתב כן מסברא דנפשיה והי\"ל להכריח ממאי דפריך בגמ' ממתניתין דאם בעלו קנו דמבואר הוא דבעיא חליצה ואף היא לא נפטרה בלתי חליצה גם מבואר מדבריו שדעתו ז\"ל כהצד הראשון שכתב רבינו דכיון דרבה הכתוב לחליצה פקע מיניה איסור אשת אח דאל\"כ פשיט' ודאי דלא בעי גט כלל דכיון דקיימ' עליה בכרת אין קדושין תופסין בה כלל וה\"ז דומה למי שבא על אשת אחיו שהניח בן דפשיט' ודאי דלא קני לה כלל אחר כך ראיתי להרב בית שמואל סי' קע\"ד סק\"ג שכתב וז\"ל עוד מוכח בסוגיא זו כל שאינה עולה ליבום מדאוריית' כו' גם את עצמה אינה פוטרת בביאה דהא הק' מההי' דאם בא עליה פצוע דכא קנאה ושם לא איירי דיש לו צרה ולכאורה ק' למה כתב הרמב\"ם דאם בא על האלמנה מן הנשואין לא הותרה צרתה לזר עד שתחלץ ות\"ל דהיא עצמה אינה פטורה וי\"ל א\"ד והנה מה שדקדק מדברי רבינו הנה נכון אשר מבואר ממ\"ש לא הותרה צרתה דהיא עצמה סגי לה בגט וכן נראה לענ\"ד מלשון הה\"מ שכתב מסקנת הגמר' שהיא חולצת ולא מתייבמת פי' והיא נפטרת בחליצתה או בביאתה וצרתה נפטרת בחליצה של זו כו' הרי מבואר דס\"ל דיבם שבא על מחזיר גרושתו קנאה ונפטרת בביאה ומבואר הוא שדעתו ז\"ל כהצד השני שכתב רבינו דכיון שרבה הכתוב לחליצה פקע מני' איסור אשת אח דאילו לפי הצד הראשון פשיט' ודאי דלא קנאה כלל וכבר היה אפשר לפרש דבריו דמ\"ש דנפטרה בחליצתה או בביאת צרתה ומ\"מ כל הישר הולך יראה שאין זו במשמעות דבריו ומה גם שדברי רבינו הכי מוכח כמ\"ש הרב בית שמואל וכיון שכן הדרה קו' לדוכתא דמאי פריך מההיא דאם בעלו קנו והנראה לומר דתלמוד' הכי פריך משום דבריש' דמתניתין קתני פצוע דכא וכרות שפכה או חולצין או מיבמין כיצד מתו ולהם נשים ולהם אחים ונתנו גט או חלצו מה שעשו עשו ואם בעלו קנו מתו אחים ועמדו כו' אם בעלו קנו ואסור לקיימן משום שנאמר לא יבא כו' והשתא משמע דאם בעלו קנו דסיפא דומי' דרישא דבריש' בפצוע דכא שמת ויבם אחיו את אשתו פשיט' ודאי דפוטרת צרתה וא\"כ כי קתני סיפא נמי ואם בעלו קנו משמע ודאי דפוטרת צרתה דאל\"כ הוה ליה למתני' למתני בסיפא ואם בעלו קנו ואינה פוטרת צרתה לאשמועי' דלא הוי כדינא דרישא כי היכ' דתני דאסור לקיימן לאשמעינן דלא נטעי דומיא דרישא ותו דגבי יבם קי\"ל דאם בא עליה באונס או בשוגג קנאה מגזרת הכתוב ובהני דלא חזיין ליבום ד\"ת דאף דנימא דפקע מיניה איסור אשת אח ואם בא עליה קנאה היינו מדין אישות כדקי\"ל בעלמ' דקדושין תופסין בחייבי לאוין אמנם אם בא עליה באונס או בשוגג פשיט' ודאי דלא קנה כיון דלא דמיא ליבום לא קנאה מדין יבום ומדין אישות ג\"כ לא קנאה וא\"כ היכי קתני מתני' בסתמ' דאם בעלו קנו דמשמע כדין שאר יבמה דעלמ' אלא משמע ודאי דמדאוריי' חזייא ליבום כנ\"ל ליישב דעת רבינו והר\"ב ח\"ה:<br><b> ואולם </b> מדברי הרשב\"א ז\"ל בחידושיו נראה דס\"ל כהצד הראשון דכל שאינה עולה ליבום ד\"ת קיימא עליה באיסור אשת אח בכרת ואם בא עליה לא קנאה ממ\"ש שם אההי' דפרכינן בגמר' מסתברא חייבי לאוין תפסי בהו קדושין חייבי כריתות לא תפסי בהו קדושין וז\"ל פרש\"י ז\"ל הילכך חייבי לאוין קרינן ביה לקחת את יבמתו בדיעבד אבל בחייבי כריתות לא תפסי קדושין ואפילו עבר היבם ונשאה לאו קיחה היא ואיכ' מרבוותא דמקשו עליה דהא למאי דס\"ד השתא דחייבי לאוין לא רמיה ליבום ד\"ת אם בעלו לא קנו והיכי קרינן בהו לקחת אפילו עבר ונסיב לפיכך פי' כו'. גם הריטב\"א ז\"ל בחידושיו כ\"י הוק' לו כן ותי' וז\"ל ואפשר שמרן ז\"ל ה\"ק דכיון דבעלמ' קרינן בהו לקחת בדיעבד שפיר איכ' למקרי בה הכא לקחת למיעבד בה זיקה ולהצריכה חליצה משא\"כ בחייבי כריתות דלית בהו שום לקוחין לא ביבמה ולא בעלמא עכ\"ל הרי מבואר דסבירא ליה דכל שאינה עולה ליבום ד\"ת קיימא עליה באיסור אשת אח ולא בעיא גט כלל דאין קדושין תופסין בחייבי כריתות שאלו היה דעתם ז\"ל לפקע מיניה איסור אשת אח ואם בא עליה קנאה משום אשות דקדושין תופסין בחייבי לאוין א\"כ מאי ק\"ל הא אע\"ג דמדאוריית' לא רמיא ליבום אין בו אלא לאו גרידא ושפיר קרינן ביה לקחת אם עבר ונסיב ביבמה גופא הכלל העולה ממ\"ש שדין זה נראה דבמחלוקת הוא שנוי שלדעת רבינו וה\"ה ומהרש\"ל והר\"ב ח\"ה שכתבנו נראה דס\"ל דאיסור אשת אח פקע מיניה ולדעת הרשב\"א והריטב\"א ז\"ל ס\"ל דקיימא עליה באיסור אשת אח בכרת כנ\"ל:<br><b> ודע </b> דבפרק הערל דע\"ט ע\"ב פרכינן התם מכדי שמעינן לר\"ע דאמר חייבי לאוין כחייבי כריתות דמי וחייבי כריתות לאו בני חליצה ויבום נינהו ופי' רש\"י וז\"ל והיכי קאמר ר\"ע סריס חולץ הא לא רמי' קמי' ואבראי קיימ' כחייבי כריתות וקאי עלה באיסור אשת אח ע\"כ אשר מבואר מדבריו דחייבי לאוין לר\"ע קיימא עליה באיסור אשת אח וחייב עליה כרת ואין מכאן ראיה כלל לספיקו של רבינו דע\"כ לא מספ\"ל אלא למאי דקי\"ל דחייבי ל\"ת ועשה חולצת ואהא הוא דאיכא לספוקי דכיון דרבה הכתוב לחליצה פקע מיניה איסור אשת אח אכן לר\"ע דס\"ל דחייבי לאוין לאו בני חליצה נינהו פשיטא ודאי דקיימא עליה באיסור אשת אח הן אמת דהיא גופא צריכה רבה למען דעת דלר' עקיבא נמי לו יהי דאין קדושין תופסין בחייבי לאוין אמאי לא אמרינן לדידיה אתי עשה ודוחה ל\"ת וכבר התוספ' פ\"ק דיבמות ד\"ט ד\"ה והרי איסור קדושה תמהו על זה וז\"ל בכל דוכתא פשיטא ליה לתלמוד' דחייבי לאוין לר\"ע דס\"ל דאין קדושין תופסין לאו בני חליצה ויבום נינהו כמו חייבי כריתות הכא ובפרק הערל ובפ' ד' מיתות ותימה לר\"י דאמאי לא אמרינן נמי לר\"ע דליתי עשה ולידחי ל\"ת והניחוה בתימה יע\"ש הן אמת דמה שהוקשה להו מההיא דפ\"ק דיבמות נראה דאין כאן מקום קושיא דלעולם דחייבי לאוין לר\"ע נמי אמרינן דאתי עשה דיבום ודחי ל\"ת ותלמודא כי פריך בחלוקת גרושה וחלוצה לכהן הדיוט ממזרת ונתינה לישראל פריך דכיון דגרושה לכהן הדיוט קיימא עליה בלאו א\"כ אין כאן זיקת אחיו כלל שהרי לא תפסי קדושי אחיו כיון דבחייבי לאוין הן ואמאי חולצת הא לא הויא אשת אח כלל מיהו מההיא דפ' הערל ופ' ד\"מ קשה טובא גם הרשב\"א שם בחדושיו הוקשה לו כן ונדחק עצמו ליישב דאינהו דהוו בקיאי בדר\"ע אינהו ידעי דר\"ע הכי היה ס\"ל ולפיכך מקשי' הכי בהדיא ואנכי הרואה רואה אני שכפי מ\"ש הרשב\"א בסוגיא ואהא דפרכי' התם ומה ראית ומהדרינן חייבי לאוין תפסי בהו קדושין חייבי כריתות לא תפסי בהו קדושין דאין כאן קושיא כלל שכתב וז\"ל ומסתברא דכולה שמעתין אלקחת את יבמתו קסמיך וכדפירש\"י ז\"ל דאי כתיב אם לא יחפוץ האיש לקחת את יבמתו היה במשמע דאינו עולה לא ליבום ולא לחליצה אלא כשרה גמורה שאני קורא בה לקחת כלומר המותרת לינשא אבל חייבי לאוין לא דהא לא קרינן ביה לקחת לכתחילה להכי הדר כתיב יבמתו לו' דאע\"ג דאינו עולה ליבום דלא קרינן ביה לקחת עולה לחליצה כו' ואקשינן ואימא חייבי לאוין נמי לא יעלו לחליצה דכיון שאינו עולה ליבום דלא קרינן ביה לקחת כו' ומפרקינן הא רבי רחמנא יבמתו כו' והדר פריך ומה ראית כיון שזה וזה אין אני קורא בהן לקחת וחליצה לאו קילותא היא דנימא מסתברא דטפי איכא לאקולי בחייבי לאוין מחייבי כריתות כו' ופרקינן מסתברא חייבי לאוין תפסי בהו קדושין וכיון שכן קרי' ביה לקחת כיון דבעלמא בת לקוחין היא בדיעבד אבל חייבי כריתות לא קרינן ביה לקחת כלל דאפי' בעלמא לא תפסי בהו קדושין ואפי' בדיעבד וכיון שכן דין הוא שלא יעלו לחליצה כיון דלא קרינן בהו לקחת לא ביבמה ולא בעלמא עכ\"ד בקיצור יע\"ש וא\"כ כפי דבריו מבואר הוא דמש\"ה פשיטא ליה לתלמודא דלר\"ע דאמר אין קידושין תופסין בחייבי לאוין חייבי לאוין בני חליצה ויבום נינהו משום דכיון דחייבי כריתות ממעטינן להו מחליצה מקרא דאם לא יחפוץ ומשום דלא קרינן בהו לקחת כלל אפי' בדיעבד ה\"נ מה\"ט ממעטי' חייבי לאוין וקרא דיבמתו דאשמועי' דיש שאינה עולה ליבום ועולה לחליצה מוקמי' לה בחייבי עשה דתפסי בהו קדושין וקרי' ביה לקחת בדיעבד ואע\"ג דמסקי' התם דחייבי לאוין דאינה מתיבמת משום גזירה ביאה ראשונה כו' מ\"מ דרשא דרב גידל דיבמתו קושטא קאי ומוקמי' לה לאלמנה מן הנשואין דהו\"ל ל\"ת ועשה וכמ\"ש ה\"ה והרשב\"א ז\"ל משם בעל ה\"ג וא\"כ למסקנא נמי כי קשיא לן א\"ה חייבי כריתות נמי ע\"כ צ\"ל כל הנהו תי' דתריצנא לעיל ומטעמא דקדושין תופסין בחייבי לאוין וא\"כ לר\"ע עכ\"ל דחייבי לאוין נמי לאו בני חליצה ויבום נינהו ממיעוט' דאם לא יחפוץ וקרא דיבמתו לחייבי עשה דקדושין תופסי' בה הוא דאתא זה הנראה אצלי כפתור ופרח ליישב קושית התוספ' והרשב\"א ז\"ל:<br><b> ודע </b> שראיתי להרשב\"א ז\"ל בריש פ\"ק דיבמות דברים תמוהים בעיני שכתב גבי המגרש את אשתו על מנת שלא תנשאי לראובן ועמדה ונשאת לשמעון אחיו ומת ונפלה לפני ראובן וז\"ל ומסתברא לי דאפי' היא עצמה חולצת ואין אני קורא בה כל שאינה עולה ליבום כו' דבתנאי לא קמיירי קרא ולא אמרינן אלא באיסור ערוה אבל בזו שאיסור דבר אחר גרם לה ליאסר דהיינו תנאו חולצת ואע\"פ שאף זו אם עמדה ונשאת לו הגט בטל ותיאסר לו איסור ערוה מ\"מ אין איסורו אלא מחמת תנאו כו' וה\"ז כנודרת הנאה מיבמה בחיי בעלה דתנן בפרק ב\"ש כופין אותו לחלוץ והרי זו אינה עולה ליבום ד\"ת דקיימא עליה בלאו ועשה ואפי\"ה עולה לחליצה משום שדבר אחר גרם לה ליאסר א\"ד ולא זכיתי להבין דבריו דנודרת הנאה דבעינן חליצה לאו משום שדבר אחר גרם לה ליאסר אלא משום דרבה הכתוב יבמתו לחייבי ל\"ת ועשה דבעי' חליצה ומטעמא דקדושין תופסין בחייבי לאוין והרי אלמנה מן הנשואין דאיסורה מחמת עצמה ולא רמיא ליבום ד\"ת ואפי\"ה בעי' חליצה כמ\"ש איהו עצמו משם בעל ה\"ג וא\"כ איך כתב הוא ז\"ל דטעמא דנודרת הנאה משום שדבר אחר גרם לה ליאסר דהא ליתא דאלמנה מן הנשואין יוכיח מה שאין כן באומר ע\"מ שלא תנשאי כיון דלא חזיא ליבום כלל ולא תפסי בה קדושין דקאי עליה באיסור ערוה איכא למימר דהו\"ל כחייבי כריתות ממש וצ\"ע:<br><b> וביאת </b> כהן הדיוט בגרושה היה נר' ודאי דפוטרת צרתה כיון דמדאוריתא חזיא ליבום דאתי עשה ודחי ל\"ת דכהן בגרושה נר' ודאי דאין בו אלא ל\"ת גרידא והרשב\"א בחידושיו כתב אהא דפרכינן קפסיק ותני ל\"ש מן הארוסין כו' וז\"ל ובדין הוא דליקשי ליה הכי מדתני בהדיא גרושה וחלוצה לכהן הדיוט דאיסורי לאו גרידי נינהו כו' וכ\"כ הריטב\"א יע\"ש האמנם מצאתי להתוס' במכות דט\"ו ע\"א ד\"ה אם כהן הוא שכתבו וליכא למימר דאתי עשה ודחי ל\"ת ועשה שאינו שוה בכל דהא אי אמרה לא בעינ' כו' יע\"ש ודבריהם סתומים דעשה בגרושה מאן דכר שמיה ואולם דבריהם ז\"ל עניים במקום אחד ועשירים במקום אחר וכונתם למ\"ש בריש פרק יש מותרות ד\"ה והא קולא כו' וז\"ל פי' בקונטרס כגון ממזרת לישראל וחללה לכהן ואין נראה דבחללה נמי איכא עשה דקדושים תהיו והנר' דס\"ל דאע\"ג דבפרק ב' דיבמות הוה בעי למימר דאלמנה מן האירוסין נמי עשה ול\"ת הוא דאקשי' א\"ה כל התורה כולה נמי עשה ול\"ת הוא דכתיב והתקדשתם ומסקי' דאלמנה מן האירוסין ד\"ת עולה ליבום מטעמא דאתי עשה ודחי ל\"ת הרי דעשה דקדושים יהיו לא חשיב עשה לפי האמת היינו דוקא לענין אלמנה לכ\"ג דלא כתיבא בההיא פרשתא אבל זונה וחללה דכתיבא בההיא פרשתא חשיב עשה דקדושים יהיו למאי דכתיבא בההיא פרשתא וכ\"כ התו' בפ' אלו מציאות ד\"ל ע\"א ד\"ה הא אין עשה דוחה ל\"ת ועשה וז\"ל וא\"ת דבפ\"ב דיבמות לא חשיבא אלמנה לכ\"ג אלא ל\"ת גרידא ואמאי הא איכא נמי עשה דקדושים יהיו וי\"ל דלא קאי אעשה דקדושים יהיו אלא למאי דכתיבא בההיא פרש' יע\"ש וראיתי להרב מוהר\"י בר דוד בס' דברי אמת דנ\"ט שתמה על רש\"י שדבריו סותרים דבמציעא כתב כהנים עשה ול\"ת לנפש לא יטמא כנראה דס\"ל דלמאי דכתיבא בההיא פרשה חשיב עשה ובפרק יש מותרות כתב דחללה אין בו אלא לאו גרידא אע\"ג דכתיבא בההיא פרשה והניחו בצ\"ע יע\"ש ומצאתי ישוב לזה בשיטה מקובצת כ\"י למסכת סנהדרין פרק כ\"ג אההיא דאמרינן התם אלא מן האירוסין יבא עשה וידחה ל\"ת וז\"ל והא דכתיב קדושים יהיו לא חשיב עשה כדמסיק ביבמות דאם כן כל התורה כולה נמי כו' וא\"ת הא גבי גילוח זקנו חשיב ליה עשה בפרק ב' נזירים וי\"ל דלכל מילי דכתיבי בפרשה קאי וחשיב עשה ואלמנה לא כתיבא בההיא פרשה וא\"ת והא חללה דכתיבא בההיא פרשה ומוכח בפרק יש מותרות דליכא עשה ונראה לפרש דקדושים יהיו קאי אהנהו דקמי' ולא אהנהו דכתיבי בתרי' נכדו של הר\"ש ז\"ל ע\"כ וא\"כ מבואר הוא שזה הוא דעת רש\"י ז\"ל ודוק:<br><b> גם </b> מ\"ש עוד הרב הנזכר שרבינו לא מנה עשה דקדושים יהיו בשום מקום כנראה שסמך לו על סוגייא דריש יבמות דמוכח משם דאין גילוח זקן בכהנים אלא לאו גרידא וזו היא ג\"כ דעתו בהל' נזירות ס\"פ ז' שנתן טעם בנזיר למה דוחה עשה דתגלחת הנגע לנזירות ונתן טעם לנזיר ומה יענה לכהן כו' אלא שמאחר שרבינו פוסק דליתי' בכהנים אלא לאו גרידא לא הוצרך לתת טעם בכהן יע\"ש לא דק כלל ואשתמיט מיניה לשון רבינו פי\"א מה' גזילה ואבידה דין י\"ח שכתב בהדיא דטומאת כהנים יש בו עשה ול\"ת א\"כ ע\"כ שדעתו דלמאי דכתיבא בההיא פרשה חשיב עשה כדעת התוס' וא\"כ מיניה גבי גילוח זקן דכתיבא בההיא פרשה חשיב נמי עשה גם מה שהביא ראיה ממ\"ש רבינו פ\"י מה' טומאת צרעת דכ\"ג שנצטרע פורע ופורם אע\"פ שכתוב בו בגדיו לא יפרום אתי עשה ודחי ל\"ת אין ראי' משם כלל דהתם שאני דלא כתיבא בההיא פרשה ומשום הכי לא חשיב עשה ופשוט ואיך שיהיה דברי התוספת דמכות מבוארים הם דאזלי לשיטתם שכתבו ביש מותרות ובאלו מציאות דלמאי דכתיבנא בההיא פרשה חשיב עשה מש\"ה כתבו דגרושה לכהן הדיוט יש בו עשה ול\"ת כיון דכתיבא בההיא פרשה מיהו עיקר דבריהם ז\"ל שכתבו דאתי עשה דאונס ודחי ל\"ת ועשה דגרושה שאינו שוה בכל קשה לי טוב' שהרי בפרק אלו מציאות הקשו התוס' דהיכי אמרינן דאין עשה דהשבת אבידה דוחה ל\"ת ועשה דכהנים הא אמרינן פרק ב' נזירים דאתי עשה דמצורע ודחי ל\"ת ועשה דכהנים שאינו שוה בכל ותי' דשאני עשה דמצורע דאלים כו' והק' עוד מדאמרינן ביבמות דאלמנה מן הנשואין אין עשה דוחה ל\"ת ועשה ותירץ דחשיב שוה בכל כיון שאלמנה עשתה איסור כמו הכהן דכתיב לא יקחו אע\"ג דאינו שוה אלא בכהנים אבל ההיא דגילוח זקן שאינו שוה בנשים נדחה מקמי עשה דמצורע יע\"ש וכ\"כ בפ\"ק דיבמות ד\"ה יע\"ש והשתא קשה דאי ס\"ל ז\"ל כתי' י\"מ דדוקא בעשה דמצורע דאלים דחי א\"כ מאי ק\"ל ואי ס\"ל דאלמנה לכ\"ג חשיב שוה בכל כיון שהאשה עשתה איסורא א\"כ מה\"ט נמי גרושה לכהן הדיוט חשיב שוה בכל דהיא נמי מוזהרת סוף דבר דבריהם צל\"ע:<br><b> ומ\"מ </b> לדאתאן עלה נראה בדין זה במחלוקת הוא שנוי דלדעת רש\"י ז\"ל פ' יש מותרות נראה דביאת כהן הדיוט בגרושה פוטרת צרתה כיון דליכא אלא ל\"ת גרידא דומיא דאלמנה מן האירוסין ולדעת התוספ' שם ובפרק אלו מציאות נראה דאינה פוטרת צרתה כיון שיש בו עשה ול\"ת כנ\"ל ודע שאני מסתפק ביבם שיבם את הממזרת או איפכא ונתעבר' מביאה ראשונה אי הולד ממזר כיון דמן התורה רמיא עליה ליבומי דאתי עשה ודחי ל\"ת מי נימא דאין ממזר אלא מחייבי לאוין והאי כיון דבביאת היתר היא לא הוי ממזר או דילמא אע\"ג דביאת היתר היא אפי\"ה הולד ממזר דומיא דגר שנשא ממזרת דקי\"ל הולד ממזר אע\"ג דגר מותר בממזרת ובפרק האומר אמתניתין דקתני כל מקום שיש קדושין ואין עבירה הולד הולך אחר הזכר ופרכינן וכללא הוא והרי גר שנש' ממזרת דיש קדושין ואין עבירה והולד הולך אחר הפגום דת\"ר גר שנשא ממזרת הולד ממזר דברי ר\"י ומשנינן מתניתין ר\"י היא דאמר גר לא ישא ממזרת דיש קדושין ויש עבירה יע\"ש והשתא אם איתא דיבם שיבם את הממזרת הולד ממזר אכתי תקשי ליה הרי יבם דיש קדושין ואין עבירה והולד הולך אחר הפגום ויש לדחות וכעת דין זה צל\"ע:"
+            ],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>שתי </b>\n<b> יבמות כו' והרי הערוה אילונית צרת' מותרת כו'.</b> משנה רפ\"ק דיבמות וכולם אם מתו או מיאנו כו' או שנמצאו אילונית צרותיהן מותרות והנה התוס' שם ד\"ה או שנמצאו כתבו וז\"ל דאילונית קדושי טעות כו' ותימא דאמרינן פרק האשה בתר' קטן וקטנה לא חולצין ולא מיבמין דברי ר\"מ א\"ל לר\"מ יפה אמרת שאין חולצין איש כתיב בפ' ומקשינן אשה לאיש אלא מה טעם אין מיבמין אמר ליה שמא תמצא אילונית ונמצאו פוגעי' בערו' ואמאי תתיבם ממ\"נ דאם אינה אילונית שפיר מיבם ואי היא אילונית נמי שרי דלא היתה אשת אחיו ואומר ר\"ת דההיא בקבלה עילויה וכה\"ג משני בר\"פ בן סורר והר' אברהם מבורגילא ז\"ל תי' בנמצאת אילונית בחיי האח והקפיד אבל לאחר מיתה אם היה קיים דילמא לא היה מקפיד עכ\"ל והמתבאר מדברי התוס' דכל שלא הכיר בה הבעל ונמצא' אילונית הו\"ל קדושי טעות ומותר היבם ליקח אותה לאשה ולא הויא אשת אח שלא במקום מצוה ולדעת הר' אברהם ז\"ל דוקא בשנמצאת אילונית בחיי הבעל והקפיד אבל אם נמצאת אילונית לאחר מית' הבעל אסור היבם ליקח אותה לאשה דחיישינן דילמא אם היה הבעל קיים לא היה מקפיד ונמצא פוגעין בערוה דהוה ליה אשת אח שלא במקום מצוה:<br><b> האמנם </b> מדברי רבי' ז\"ל נראה דס\"ל דאפי' נמצאת אילונית בחיי הבעל אפי' הכי קידושיו קידושין כל שקדשה סתם וזה שכתב בפ\"ד מה' אישות הלכה יו\"ד וז\"ל סריס שקדש וכן אילונית שנתקדשה הרי אלו קידושין גמורים וכתב עליו ה\"ה וז\"ל זה מתבאר בהרבה מקומות והעלה ר\"י ז\"ל במשנה ראשונה דיבמות דאע\"פ שלא הכיר בה כשקדשה צריכה גט וכן עיקר עכ\"ל נר' מדבריו שהבין בדברי רבי' דמ\"ש הרי אלו קדושין גמורים איירי בין הכיר בה בין לא הכיר בה וכן מבואר ג\"כ מדברי הטור א\"ה סי' מ\"ד שאחר שהביא דברי רבינו ז\"ל הללו כתב וז\"ל והתוס' כתבו דאילונית שנתקדשה כו' אפי' מדרבנן אינה צריכה גט והיינו ע\"כ בלא הכיר בה נר' שהבין בדברי רבי' דאיירי אפי' בדלא הכיר בה וראיתי להרב לח\"מ ז\"ל שתמה על הטור ז\"ל ועל ה\"ה ז\"ל דאיך אפשר לומר שרבי' ז\"ל איירי אפי' בלא הכיר בה שהרי כתב רבינו הרי אלו קידושין גמורים ואילו אפי' בלא הכיר בה ס\"ל לרבי' ז\"ל דקדושיו קידושין דבר תורה א\"כ תיקשי ליה מתניתין דרפ\"ק דיבמות דקתני וכולם אם נמצאו אילונית צרותיהן מותרות ואי הוו קידושין דבר תורה א\"כ אמאי צרותיהן מותרות הא הוה ליה צרת ערוה אלא ודאי שקידושי טעות הן ולא הוו קדושין ובשלמא לדעת ר\"י שכתב ה\"ה ז\"ל דצריכא גט איכא למימר דהיינו מדרבנן ואע\"ג דאמרינן במתני' כל שיכולה למאן ולא מיאנה צרתה חולצת ולא מתיבמת דמשמע דכיון דהוו נישואין מדרבנן צרתה חולצת כמ\"ש התוס' ז\"ל אפשר דס\"ל לר\"ת ז\"ל דהכ' הקילו טפי משום דהוו קדושי טעות ולא הצריכה גט אלא מפני מראית העין מש\"ה צרתה מתיבמ' אבל שיהיו קדושין מן התורה זה א\"א כדכתיבנא את\"ד יע\"ש שהניחו בצ\"ע והנה מ\"ש שלדעת ר\"י ז\"ל ניחא מתני' דצריכה גט מדרבנן קאמר ואע\"ג דאמרינן כל שיכולה למאן כו' ס\"ל לר\"ת ז\"ל דהכא הקילו טפי משום דהוו קדושי טעות תמהני עליו איך אישתמיט מיניה דברי הנ\"י ריש פ\"ק דיבמות שהבי' דברי ר\"ת הללו ושם באר\"ה שר\"ת ז\"ל לא כתב כן אלא אליב' דרבא דס\"ל דמתניתין דקתני וכולן שנמצאו אילונית צרותיהן מותרות מיירי בין שהכיר בה בעלה בין שלא הכיר בה בעלה ואפ\"ה צרותיהן מותרות משום כיון דלא חזיא ליבום כלל הרי היא כצרת ערוה שלא במקום מצוה שכן כתב ז\"ל וכתב ר\"ת דלרבא דלאו טעמא משום מקח טעות אפשר דאילונית שלא הכיר בה גיטא מדרבנן בעיא ואתיא שפיר מתניתין דכתובות דקתני הממאנ' והשניה והאילונית אין לה כתובה דמשמע כתובה הוא דלית לה הא גיטא בעיא ואתי שפיר נמי הא דאמרי' קטנה לא חולצין ולא מיבמין שמא תמצא אילונית דכיון דבעיא גיטא מדרבנן נמצא פוגע בערוה מדרבנן עכ\"ל וכן מבואר ג\"כ מדברי הרשב\"א ז\"ל בחי' שר\"ת לא כ\"כ אלא לרבא דקי\"ל כותיה דס\"ל דמתני' איירי אפי' בהכיר בה ומשום דהו\"ל צרת ערוה שלא במקום מצוה וא\"כ מה מקום עוד להקשות לדעת ר\"ת ז\"ל ממתניתין דנמצאו אילונית עד שהוצרך הרב ז\"ל לומר דהכא הקילו טפי משום דהוו קדושי טעות כו' ואי קו' של הרב ז\"ל היא אליבא דרב אשי דס\"ל דמתניתין איירי בלא הכיר בה משום דהוו קדושי טעות הא נמי ל\"ק כלל דהכי נמי אזיל ומודה ר\"ת ז\"ל דלרב אשי כל שלא הכיר בה אינה צריכה גט כלל ואפי' מדרבנן ור\"ת לא כ\"כ אלא אליב' דרבא דקי\"ל כותיה:<br><b> ומעתה </b> מתרצתה היא קושייתו של הרב ז\"ל לדעת רבינו ז\"ל דס\"ל דאפי' לא הכיר בה קדושין גמורים דבר תורה דא\"ל דאף רבי' לא כ\"כ אלא לרב' דקי\"ל כוותיה דס\"ל דמתני' מיירי אפי' בהכיר בה ומשום דהו\"ל צרת ערוה שלא במקום מצוה האמנם לרב אשי דס\"ל דמתני' איירי בלא הכיר בה ומשום דהוי מקח טעות ה\"ה אזיל ומודה רבינו ז\"ל דאינה צריכה גט כלל וכדס\"ל לר\"ת ז\"ל ובהא הוא דפליג על ר\"ת דלר\"ת רבא פליג ארב אשי וסבירא ליה דצריכה גט מדרבנן ורבינו ז\"ל ס\"ל דרבא פליג אדרב אשי לגמרי וס\"ל דצריכה גט דבר תורה כיון שלא פי' בשעת קידושין דע\"מ שאינה אילונית הוא מקדשה אמרינן דמסתמ' מחיל איניש והכריחו לרבינו לומר כן מכח ההיא ברייתא דקטנה לא חולצין ולא מייבמין דלישנא דנמצא פוגע בערוה מדאוריית' משמע לא מדרבנן כמ\"ש ר\"ת ותו דאי מדרבנן כולי האי ודאי לא חיישינן למיעוט' כיון שאין איסורה אלא מדרבנן ובהכי ניח' מאי דק\"ל תו לדעת רבינו ז\"ל מהא דגרסינן בר\"פ בן סורר ומורה דבעי למיפשט רבי ירמיה מדפתי דבדיני נפשות אזלינן בתר רובא מדתניא בת ג' שנים ויום א' מתקדשת בביאה וחייבין עליה משום אשת איש ואם בא עליה אחד מכל העריות האמורות בתורה מומתין עליה והיא פטורה ואמאי אילונית היא ואדעתא דהכי לא קדיש אלא לאו דאזלינן בתר רובא ורוב נשים לא אילונית נינהו והשתא לדעת רבינו ז\"ל דס\"ל דאפי' לא הכיר בה הרי אלו קידושיו קידושין דבר תורה מאי פריך ואימא אילונית היא הא אפי' נימא דאילונית היא קידושיו קידושין ושפיר קתני וחייבין עליה משום אשת איש ובשלמא לדעת ר\"ת דס\"ל דצריכה גט מדרבנן פריך שפיר דהתם אדאורייתא קאי דקתני מומתין עליה אכן לדעת רבינו ז\"ל דס\"ל דמדאורייתא מקודשת ק' אכן כפי מ\"ש יש ליישב דרבי ירמיה מדפתי ס\"ל כרב אשי דפ\"ק דיבמות דמתניתין דנמצאו אילונית צרותיהן מותרות איירי בלא הכיר בה ומשום מקח טעות ורבינו ז\"ל לכ\"כ אלא לדידן דקיימא לן כרבא דס\"ל דרבא פליג ארב אשי וכמ\"ש:<br><b> האמנם </b> זו היא שקשה בעיני דאיך אפשר לומר דמ\"ש רבינו וכן אילונית שנתקדשה הרי אלו קדושין גמורים מיירי אפי' בדלא הכיר בה שהרי כתב רבינו ז\"ל בפי\"ז מה' הנז' הלכה ח' וז\"ל המקדש אשה סתם ונמצאו עליה אחד מן המומין הפוסלים בנשים הרי זו מקו' מספק וכתב ה\"ה ז\"ל שם דפסק כרבא דפ' המדיר דס\"ל דמספקא לן אי מחיל איניש אמומים גבי איסורא לחומרא וגבי ממונא לקולא הרי בהדיא דאפי' גבי מומים דעדיף מאילונית ס\"ל לרבינו דאפי' קידשה סתם ונמצאו עליה מומין הרי זו מקו' מספק וא\"כ מכ\"ש קדשה סתם ונמצאת אילונית דלפחות מיהא ספק קדושין היא ואיך כתב רבינו ז\"ל דקדושין קדושין גמורים וכי מי עדיפא אילונית מנמצאו עליה מומין הא ודאי יציבא בארעא כו' והרי התוס' שם בפ' המדיר דע\"ב ד\"ה על מנת הקשו לפי שיטתם ז\"ל דס\"ל דנמצא' אילונית אינה צריכה גט כלל דמ\"ש מקדשה סתם ונמצאו עליה מומין דמקו' מספק ותירצו דמום דאילונית גריעא משאר מומין דעלמא דאין אשה אלא לבנים יע\"ש וא\"כ איך אפשר לומר שלדעת רבינו ז\"ל נהפוך הוא דשאר מומין גריעי טפי ממום דאילונית ובר מן דין הא ודאי ליתא שהרי סי' אילונית הם כל שאין לה דדים וקולה עבה ומתקשה בשעת תשמיש ואין לה שפולי מעים כנשים כמ\"ש רבינו ז\"ל בפ\"ב מהלכות הנז' ולדעת רבינו ז\"ל לא מקרי אילונית אלא עד דאיכא לכולהו וכמ\"ש ה\"ה ומרן כ\"מ שם ואחד מן המומים הפוסלים בנשים כתב רבי' בפ\"ז מהלכות הנז' הלכה ז' דהיינו קולה עבה כו' וא\"כ כל שהיא אילונית הרי יש בה מומים הפוסלים בנשים דבכלל מאתים מנה וא\"כ הדק\"ל דאיך כתב רבינו ז\"ל דבנמצאת אילונית הרי אלו קדושין גמורים וכבר היה אפשר ליישב דברי הטור על צד הדחק לא עת האסף פה ומה שיש לעמוד בפי' הר\"א מבורגי\"ל כתבתי בפ\"י מהל' מקואות בכללי ספיקא דרבנן ע\"ש:"
+            ]
+        ]
+    ],
+    "versions": [
+        [
+            "Friedberg Edition",
+            "https://fjms.genizah.org"
+        ]
+    ],
+    "heTitle": "שער המלך על משנה תורה, הלכות יבום וחליצה",
+    "categories": [
+        "Halakhah",
+        "Mishneh Torah",
+        "Commentary",
+        "Sha'ar HaMelekh",
+        "Sefer Nashim"
+    ],
+    "sectionNames": [
+        "Chapter",
+        "Halakhah",
+        "Comment"
+    ]
+}
\ No newline at end of file
diff --git a/json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Sha'ar HaMelekh/Sefer Nashim/Sha'ar HaMelekh on Mishneh Torah, Marriage/Hebrew/Friedberg Edition.json b/json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Sha'ar HaMelekh/Sefer Nashim/Sha'ar HaMelekh on Mishneh Torah, Marriage/Hebrew/Friedberg Edition.json
new file mode 100644
index 0000000000000000000000000000000000000000..084bde51ed9b021a6f00fea27b6c6296ab2abea2
--- /dev/null
+++ b/json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Sha'ar HaMelekh/Sefer Nashim/Sha'ar HaMelekh on Mishneh Torah, Marriage/Hebrew/Friedberg Edition.json	
@@ -0,0 +1,386 @@
+{
+    "language": "he",
+    "title": "Sha'ar HaMelekh on Mishneh Torah, Marriage",
+    "versionSource": "https://fjms.genizah.org",
+    "versionTitle": "Friedberg Edition",
+    "status": "locked",
+    "license": "Public Domain",
+    "versionTitleInHebrew": "מהדורת פרידברג",
+    "actualLanguage": "he",
+    "languageFamilyName": "hebrew",
+    "isBaseText": true,
+    "isSource": true,
+    "isPrimary": true,
+    "direction": "rtl",
+    "heTitle": "שער המלך על משנה תורה, הלכות אישות",
+    "categories": [
+        "Halakhah",
+        "Mishneh Torah",
+        "Commentary",
+        "Sha'ar HaMelekh",
+        "Sefer Nashim"
+    ],
+    "text": [
+        [
+            [],
+            [
+                "<b>האשה </b>\n<b> נקנית בכסף כו'.</b> בפ\"ק דקדושין דף ד' אמרינן ותנא מייתי לה מהכא דתניא כי יקח כו' אין קיחה אלא בכסף כו' והלא דין הוא ומה אמה העבריה שאינה נקנית בביאה כו' והק' הרשב\"א ז\"ל שם בחידושיו וז\"ל הקשה הרמב\"ן נר\"ו והא לאו משום קולא דביאה הוא אלא משום שאין קנינה לשם אישות כו' יע\"ש ויש לי לדקדק הא קיימא לן דפירכא דלא שייכא חשיבא פירכא כמ\"ש התוס' בפ' החובל דפ\"ח ע\"א ד\"ה שכן אינה במילה ובזבחים דף ה' ע\"ב והביאו ראיה מהא דפריך לקמן בקידושין מה לכסף שכן פודין בו הקדשות כו' יע\"ש ואיברא ודאי דהיינו יכולים לומר דאף על גב דפירכא דלא שייכא עבדינן מ\"מ ק\"ו דלא שייך לא עבדינן האמנם ראיתי להרב גו\"ה ז\"ל כלל ת\"ס דע\"ט בע\"ב שהק' אסוגיא דפר' החובל וז\"ל אמנם קשה דאשה תיתי לפיסולא ק\"ו מעבד ומה עבד שראוי למילה פסול לעדות אשה שאינה ראויה למילה לא כ\"ש כו' ואין לומר דהוי ק\"ו דלא שייך דהא עביד פירכא אף על גב דלא שייכא ושמא לעשות פירכא עבדינן אף על גב דלא שייכא אבל ילפותא לא עבדינן אמנם מצינו דעביד ילפותא דלא שייכא בקידושין ד\"ה גבי מה לכסף שכן פודין בו הקדשות ביאה תוכיח א\"ד יע\"ש וכ\"כ בסי' תע\"ה דפ\"ד דעבדינן יוכיח אפילו היכא דלא שייך ועל פי זה הק' למ\"ש התוס' פ' החובל ד\"ה הנזכר וז\"ל וי\"מ מה לאשה שכן אינה מצווה למול את בנה וליתא דאם כן מאי קאמר קטן יוכיח פירוש שאינו מוליד ואיכא למידק דאמאי סתרו פי' י\"מ מכח ק\"ו זו הא כיון דניחא להו פירו' דפירכא דלא שייך פירכא היא ה\"נ נימא לדידהו דשפיר קאמר קטן יוכיח אף ע\"ג דלא שייך וליכא למימר דיוכיח לקיים הק\"ו לא עבדינן מיוכיח דלא שייך דאין דנין אפשר משא\"א דבקידושין קאמר ביאה תוכיח אף ע\"ג דלא שייך יע\"ש ולכאורה מ\"ש דעבדינן יוכיח דלא שייך נראה דסותר לברייתא דלקמן דקאמר אמה העבריה יוכיח שנקנית בכסף ואינה נקנית בביאה מה לאמה העבריה שכן אין קנינה לשם אישות ופרש\"י הילכך דלא שייכא ביה ביאה והשתא לפי דברי הרב ז\"ל אף על גב דלא שייך עבדינן יוכיח ומאי פריך מה לאמה כו'. ואולם הא ודאי בורכא איהו דמ\"ש הרב ז\"ל דעבדינן יוכיח אפי' היכא דלא שייך היינו דוקא היכא דמה שאנו באים ללמוד ממנו שייך שפיר ביוכיח כמו ההיא דקטן שאנו באים ללמוד דעבד פסול לעדות מק\"ו דאשה וכי פרכינן מה לאשה שאינה במילה שייך שפיר לומר קטן יוכיח דפסול לעדות אף על גב דאינו במילה שהרי לענין עדות שייך שפיר ואפ\"ה פסול ופירכא דמילה אף על גב דלא שייך עבדינן וכן נמי ההיא דלקמן דבעי למילף דחופה קונה מק\"ו דכסף קאמר שפיר ביאה יוכיח דאף דאין פודין בו הקדשות קונה משום דמה שאנו באים ללמוד לענין שתהא קונה בו שייך שפיר ביאה והילכך אף ע\"ג דפירכא דאין פודין בו הקדשות לא שייך ילפינן שפיר מיניה לענין קנין דשייך משא\"כ הכא בברייתא דבעי למילף שלא תהא ביאה קונה מאמה העבריה שאינה נקנית בביאה אז ודאי דלא עבדינן יוכיח לאותו דבר עצמו ולמילף שאין ביאה קונה כיון דאמה העבריה מה שאינה קונה הוא משום דלא שייך ואי הוה שייך ביה ביאה ה\"נ דהיתה קונה וזה ברור. ואולם עיקר קוש' ז\"ל בדברי התוס' דכיון דפירכא דלא שייכא חשיב פירכא ה\"נ עבדינן יוכיח לא אדע שכול מאי קאמר הא אדרבא היא הנותנת דכיון דאמרינן דפירכא דלא שייכא חשיב צד קולא או צד חומרא מאי דלא שייך ביה למיחשב' פירכא אם כן משום הכי הוא דק\"ל שפיר דמאי קאמר קטן יוכיח דפסול לעדות למילף מיני' לעבד הא קטן נמי אינו במילה ואע\"ג דלא שייך חשיבא גריעותא כי היכי דעבדינן פירכא מיניה ומש\"ה פסול לעדות אבל בעבד דמצווה למול את בנו מנ\"ל גם מה שהביא ראיה הרב ז\"ל דעבדינן יוכיח דלא שייך מהא דקאמר ביאה יוכיח נראה דאין ראיה כלל דהתם כלפי מאי דקאמר מה לכסף שכן פודין בו הקדשות תאמר בחופה שאין פודין בו דעביד פירכא ממאי דלא שייך קאמר שפיר ביאה יוכיח דאין פודין בו הקדשות וקונה אף אני אביא חופה דהשתא ליכא למימר דמה שאין פודין בו הוא משום דלא שייך דהא חופה נמי לא שייך ביה פדיון וכן מצאתי להרב החידושין ז\"ל שכ\"כ בהדיא ועל פי האמור תורה יוצאה דאע\"ג דפירכא דלא שייכא עבדינן לסתור הק\"ו אפ\"ה ק\"ו דלא שייך לא עבדי' ובהכי נתיישבו דברי הרשב\"א ז\"ל שכתבנו ושלא כדעת מהרש\"א ז\"ל ועיין בהרב ח\"ה ז\"ל מ\"ש לקמן בקידושין בד\"ה פירכא דלא שייכא לא עבדינן ולא דק בלישניה שהרי מבואר הוא דפירכא דלא שייכא עבדינן כמ\"ש התוספות ודוק:<br><b> ושוב </b> מצאתי להרא\"ם ז\"ל פרש' משפטים ד\"ה יכול העברי יוצא בראשי אברים כו' שהק' וז\"ל וא\"ת ל\"ל היקשא בלא היקשא נמי מהי תיתי לומר שהע\"ע יוצא בראשי אברים אי מק\"ו דעבד כנעני כדלעיל אדרבא נילף ק\"ו מאמה העבריה ומה אמה העבריה שיוצאה בסימנים ע\"ע שאינו יוצא בסימנין לא כ\"ש כו' א\"נ י\"ל כיון דסימנין לא שייכי בע\"ע כדלעיל אין זה ק\"ו ע\"כ הרי בהדיא דס\"ל להרא\"ם ז\"ל דק\"ו דלא שייך לא עבדינן היפך דעת מהרש\"א ז\"ל ולא ידעתי איך אשתמיט מיניה ודרך אגב הוקשה אצלי בתי' ב' של הרא\"ם ז\"ל דאכתי תיקשי ליה דתיתי בק\"ו מאמה העבריה ומה אמה העבריה שיוצאה במיתת האדון אינה יוצאה בראשי אברים ע\"ע שאינו יוצא במיתת האדון לא כ\"ש דהוי ק\"ו שפיר דשייך וצ\"ע:",
+                "<b>ובביאה </b>\n<b> ובשטר מן התורה כו'.</b> פ\"ק דקידושין דף ד' ע\"ב אמרינן ובעלה מלמד שנקנית בביאה כו' והתוס' שם ד\"ה ובעלה הק' וז\"ל וא\"ת ונילף מג\"ש דנקנית בביאה כדאמרי' בריש הבע\"י כו' וי\"ל דאי לא כתיב ובעלה עיקר ביאה לא הוי גמרינן מקיחה דעריות כיון דקיחה דהתם לא משתעי בקנין כלל אבל לחשב העראה כגמר ביאה גמרינן שפיר ע\"כ והר\"ב עצמות יוסף שם הקשה דכיון דלאו לענין קנין אתמר הכי למאי אהני ג\"ש והתוס' ז\"ל כתבו בפ' הבע\"י דהוי ג\"ש מופנה ותי' דמהני ג\"ש לענין שתהא העראה גומרת בה אחר כסף כנשואה בחנק ולא כארוסה בסקילה אמנם השתא דאית בה ביאה וכתובה בתורה ילפינן שפיר העראה לענין קנין אלו דבריו ז\"ל וק' לי טובא לפי דבריו דאיך אפשר לומר דאי לא כתיב ובעלה הוה מוקמינן לג\"ש דקיחה קיחה מעריות לענין שתהא העראה גומרת בה דא\"כ ג\"ש ל\"ל תיתי מק\"ו מיבמה ומה יבמה שאינה נקנית בכסף העראה גומרת בה אשה שנקנית בכסף אינו דין שגומרת בהעראה דהשתא ליכא למיפרך מה ליבמה שכן זקוקה ועומדת שאף זו זקוקה ועומדת ודכותא נמי נראה דק\"ל לפירוש הרי\"ף ז\"ל שם בפרק הבע\"י דג\"ש דקיחה קיחה אינו אלא לענין העראה דלבתר קדושין ולהחשיבה כנשואה שתהא העראה גומרת בה אבל תחלת קנין לא מהני בהעראה דא\"כ ל\"ל ג\"ש תיתי בק\"ו ולהא ודאי היינו יכולים לומר דכיון דקיי\"ל כרבנן דר\"ט דאמרינן דיו אפי' היכא דמיפרך ק\"ו איכא למימר מק\"ו לא אתיא דאיכ' למימר דיו אסוף דינא מה כסף אינו גומר אף העראה אינה גומרת ואף על גב דאי אמרינן דיו לא מהני ולא מידי ק\"ו דאי לענין גמר הא אמרינן שאינו גומר ואי לענין תחילת קנין הא ס\"ל להרי\"ף ז\"ל דהעראה אינה קונה מטעמא דדעתו של אדם לגמר ביאה וכ\"ק נמי למ\"ש התוס' אי לא כתיב ובעלה תחילת קנין ליכא למילף מק\"ו ונמצא דמיפרך ק\"ו אפי\"ה אמרינן דיו דקיי\"ל כרבנן דר\"ט ולר\"ט דס\"ל דלא אמרינן דיו איכא למימר דס\"ל דמג\"ש דקיחה קיחה דעריות נפקא לן עיקר ביאה באשה ולא ס\"ל כהך ברייתא דנפ\"ל מקרא דובעלה ולר\"ט ובעלה אצטריך למעוטי אמה העבריה כדאמרי' לקמן אליבא דר\"י כך הי' נראה ליישב דבריהם ז\"ל:<br><b> האמנם </b> הדבר הקשה למ\"ש הר\"ן ז\"ל לקמן גבי בעיא דתחלת ביאה קונה וז\"ל דאע\"ג דלא אשכחן בהדיא דביאה גומרת סברא הוא דכיון דחופה לא קניא אלא מפני שהוא צורך ביאה כ\"ש ביאה עצמה שקונה ועוד נר\"ל שיש ללמוד כן מדין ק\"ו ומה יבמה שאין כסף קונה בה ביאה גומרת בה זו שכסף קונה בה אינו דין שביאה גומרת וליכא למיפרך מה ליבמה שכן זקוקה ועומדת שאף זו זקוקה ועומדת א\"ד יע\"ש וכ\"כ הרשב\"א ז\"ל שם גבי בעיא דביאה אירוסין עושה כו' יע\"ש והדבר תמוה דכיון דקי\"ל כרבנן דר\"ט דאמרינן דיו היכי אתיא בק\"ו הא איכא למימר דיו אסוף דינא מה כסף קונה ואינו גומר אף ביאה קונה ואינה גומרת ואולם אשכחנא לה פתרי לקו' הלזו עם מה שמצאתי להרשב\"א ז\"ל בשיטה כ\"י למס' סוטה פ' כשם דף כ\"ט גבי ההיא דאמרינן התם ככר שני שפסול בחולין אינו די שיעשה שלישי וז\"ל פירש רש\"י ז\"ל ודיו ליכא למימר דא\"כ בטיל לי' ק\"ו דהא שני בתרומה מקרא משתמע בחולין וקי\"ל היכא דמפריך ק\"ו לא אמרינן דיו וא\"ת תינח מאן דאית ליה הך סברא אלא למ\"ד אמרינן דיו אע\"ג דמפריך ק\"ו מאי איכא למימר וי\"ל דאינהו ס\"ל כר\"ט כו' א\"נ לא אמרינן אלא היכא דאיכא קצת חידוש בק\"ו כמו גבי קרן ברשות הניזק בפ' כיצד הרגל דקאמרי רבנן דיו ואינו משלם אלא חצי נזק דהתם איכא קצת חידוש בק\"ו דקרן דכתיב בקרא מסתמא בר\"ה איירי שדרך שוורים לילך בו מדלא כתיב ביה בשדה אחר כדכתיב גבי שן ורגל ואהני ק\"ו לחיובי אף ברשות הניזק כו' אבל אם נאמר דיו שיהא שני פסול בתרומה כמו בחולין לא אהני ק\"ו מידי דקרא דוכל הבשר איירי בתרומה כמו בחולין א\"ד יע\"ש ועיין בהרב עצמות יוסף ז\"ל לקמן גבי ההיא דחופה קונה שהביא לשון רש\"י ז\"ל הלזו והניחו בצ\"ע וא\"כ אף אנו נאמר שאף דעת הר\"ן ז\"ל כן כא\"נ שכתב הרשב\"א והיינו דקאמר דביאה גומרת מק\"ו דיבמה דליכא למימר דיו אסוף דינא מה כסף קונה ואינה גומר אף ביאה כן דא\"כ לא אהני ק\"ו מידי דלענין דביאה קונה בהדייא נפ\"ל מקרא כדכתיב ובעלה: וע\"פ האמור יש ליישב ג\"כ מה שהקשה הרב עצמות יוסף ז\"ל לקמן לדעת ר\"ח ז\"ל שפסק הלכה כר\"ה דחופה קונה דכיון דהך ק\"ו דר\"ה פירכא הוא ואית לנו לומר דיו אסוף דינא כמ\"ש התוס' שם ואין שום התיישבות לדעת ר\"ה אלא דאית ליה סברת ר\"ט דהיכא דמיפרך ק\"ו לא אמרי' דיו ואנן קי\"ל כרבנן דאפי' בחצר הניזק משלם חצי נזק נמשך דלית הלכתא כר\"ה יעיין שם שהניחו בצ\"ע: אכן כפי מ\"ש יש לומר דר\"ח ס\"ל כא\"נ שכתב הרשב\"א ז\"ל דהיכא דלא אהני ק\"ו מידי אפי' רבנן מודו דלא אמרינן דיו וא\"כ ה\"נ אם נאמר דיו למ\"ה ומה חופה אינה גומרת אחר כסף אף כו' א\"כ לא אהני ק\"ו מידי כנ\"ל ובר מן דין כפי מ\"ש הרב ז\"ל לעיל בד\"ה ספר כורתה אמה שהק' התוס' שם דתהא אמה העבריה יוצא' בחליצה מק\"ו דיבמה הקשה הרב ז\"ל דמאי ק\"ו הא כיון דחליצה ביבמה אינה מוציאה אלא אחר שהביא' סימנים איכא למימר דיו למ\"ה כו' וכי היכי דחליצה דיבמה אינה אלא אחר שהביא' סימנים כמו כן באמה וכיון שכבר יוצאה בסימנים תו אין צריך חליצה ואע\"ג דמיפרך ק\"ו הא קי\"ל דאמרינן דיו ותירץ וז\"ל נראה דאע\"ג דרבנן ס\"ל דאפי' היכא דמיפרך ק\"ו אמרינן דיו ה\"ד היכא דהדיו אינו מבטל הדין לגמרי אלא מניח הדבר כמו שהיה כי ההיא דקרן ברשות הניזק אבל אי בק\"ו אמרינן דיו מבטלין הילפותא לגמרי ולא ישאר לנו דין כלל דכיון דיוצאה בסימנים מה צריך לחליצה ולכך לא אמרינן דיו אפי' אליבא דרבנן זה נראה לכאורה אבל ראיתי להתוס' ז\"ל לקמן בד\"ה חופה שהק' כיוצא בק\"ו זו והתם הדיו מבטל הילפותא כו' יע\"ש וא\"כ לדעת ר\"ח דס\"ל דהלכה כר\"ה מקום יש בראש לומר דס\"ל דהא דר\"ה אתייא כרבנן דר\"ט דכיון שהדיו מבטל הילפותא לגמרי דאם נאמר מה להלן אחר כסף אף קנין אחר כסף א\"כ לא ישאר לנו דיו כלל כיון שכבר היא קנויה בכסף ראשון לא אמרינן דיו אפי' לרבנן ומהתימה על הרב ז\"ל איך לא השגיח בזה ליישב דברי ר\"ח ואיך שיהיה דברי הר\"ן ז\"ל מתיישבים ע\"פ דברי הרשב\"א ז\"ל שכתבנו: האמנם הא ק\"ל טובא לדעת הר\"ן ז\"ל דאם כן נ\"ל ג\"ש דקיחה קיחה לאשמועינן דהעראה גומרת באשה הא העראה נמי תיתי בק\"ו מיבמה דמה יבמה שאין כסף קונה בו העראה גומרת בו זה שכסף קונה בה אינו דין שגומרת בהערא' וליכא למימר דמילתא דאתיא בק\"ו טרח וכתב לה קרא דהא אכתי ק' למאי דבעי התם בפ' הבע\"י אשה לבעלה מנין שהעראה גומרת בו דמדלא קא בעי אלא לענין העראה מבואר דגמר ביא' פשיטא ליה דגומרת והשתא לדעת הר\"ן ז\"ל דביאה גומרת מק\"ו דיבמה א\"כ כי היכא דפשיטא ליה דביאה גומרת מק\"ו מינה תפשוט נמי לענין העראה דגומרת מק\"ו דיבמה וצ\"ע כעת:<br><b> ומ\"מ </b> לדברי התוס' שלפנינו ניתן ליאמר מה שכתבנו לעיל דאי לאו קרא דובעלה הוה מוקמינן לג\"ש דקיחה קיחה דעריות לענין גמר ולא אתיא מק\"ו דיבמה משום דאיכא למימר דיו מה כסף אינו גומר אף העראה אינה גומרת ואף על גב דכפי זה לא אהני ק\"ו מידי אפי' הכי סבירא ליה להתוס' דאמרינן דיו כמו שמבואר מדבריהם בד\"ה חופה ואף גם זאת חזי הוי' דאיכא למשדי נרגא ממה שראיתי להרב עצמות יוסף ז\"ל לקמן בד\"ה חופה שכתב אמה שהק' התוס' שם לדידן דקי\"ל חופה אינה קונ' דיהא כסף גומר מק\"ו דחופה ומה חופה שאינה קונה גומרת כסף שקונה אינו דין שגומר כו' וז\"ל וקשה דלדידן דקי\"ל כרבנן דר\"ט דאמרינן דיו אפי' היכא דמיפרך ק\"ו א\"כ האי ק\"ו פירכא איהו דאיכא למימר דיו שיהא אחר כסף ככסף לחודיה מה כסף לחודיה קונה ואינו גומר אף אחר כסף קונה ואינו גומר ותירץ דיש לחלק בין הענינים דהא דאמרינן דיו ה\"ד כשנתקיים הק\"ו קצת בהא שאנו באים ללמוד ממנו דומיא דההיא דקרן בר\"ה דאמרינן דיו שיהיה הקרן בר\"ה ולא נלמוד אלא מחצית הלמוד דהיינו חצי נזק אבל הכא שהק\"ו הוא לענין גמר כדאמרי' כסף שקונה אינו דין שגומר אי אמרינן דיו שיהא ככסף ולא יהא אלא קונה לא נשאר לנו שום למידה בענין הק\"ו דקניה וגמר הם ב' דברים נפרדים אלו תורף דבריו וא\"כ ה\"נ דכוותא אם נאמר דיו מה כסף אינו גומר אף מרת לא נשאר לנו שום למוד בענין הק\"ו כלל והמעיין יראה דכ\"ש הוא מההיא דחופה וכיון שכן הדק\"ל דלענין גמר ל\"ל ג\"ש תיתי בק\"ו וצ\"ע:<br><b> ודע </b> שהתוס' ז\"ל בפ' הבע\"י דנ\"ה ע\"ב ד\"ה קיחה הק' כקו' דהכא ותי' כתי' דהכא ובס\"ד כתבו תי' אחר וז\"ל ועוד י\"ל דאי לאו ובעלה לא הוה גמרינן קידושי כסף מקיחה דשדה עפרון אלא הוה מוקמינן קיחה דקרא בקדושי ביאה משום דמסתבר לגמר טפי קיחה דאשה מקיחה דאשה אבל השתא דכתיב ובעלה גמרינן קיחה משדה עפרון כו' יע\"ש: וראיתי למו\"ה ז\"ל בס' לשון ערומים כלשונות רבי' ד\"ג ע\"ב שהק' על תי' דא\"כ היכי קתני בברייתא דידן והלא דין הוא ומה יבמה שאינה נקנית בכסף נקנית בביאה זו שנקנית בכסף אינו דין שיקנה בביאה והלא אי לא כתיב ובעלה הוה מוקמינן כי יקח בקדושי ביאה ולא הוה ידעינן שאשה נקנית בכסף כי היכי דנעביד ק\"ו מיבמה ואפי' למ\"ש התוס' שם דה\"א יתירה קא פריך אכתי אצטריך דאי לא כתיב אלא ובעל הו\"א דלגופיה אצטריך ולגלויי אכי יקח דילפי' קיחה קיחה משדה עפרון ולא הוה ממעטינן מיניה אמה העברי' וצ\"ע א\"ד ז\"ל ואחר המחילה רבה אומר אני גברא רבה חזינא ותיובתא רבה לא חזינא שהרי מסוגיא דשמעתין מבואר דקדושי כסף נפ\"ל שפיר מקרא דויצאה חנם אין כסף אבל יש כסף לאדון אחר אלא דקרא דכי יקח אצטריך לאשמעי' כי יקח איש ולא כי תקח אשה לאיש דאי יהבא איהי לדידיה לא הוי קידושי' וכבר התו' ז\"ל בשמעתין בד\"ה כתב הק' דכיון דעיקר קרא דכי יקח אתא לומר שהיא לא תקדשנו מה צריך למילף קיחה משדה עפרון הא בלא\"ה שמעינן לה כו' ותי' דאי לאו ג\"ש הוו מוקמינן קרא דכי יקח אקדושין של ביאה אבל בקידושי כסף לא בעינן נתן הוא להכי אצטריך ג\"ש לאורויי דכי יקח מיירי בכסף יע\"ש וא\"כ מבואר שמ\"ש התוס' בפ' הבע\"י דאי לאו ובעלה לא הוה גמרינן קדושי כסף מקיחה דשדה עפרון לאו למימר דהו\"א דקדושי כסף כלל לא מהני דהא ודאי מקרא דויצאה חנם נפקא אלא כונתם למ\"ש בשמעתין דאי לאו ובעלה לא הוה מוקמינן לקרא דכי יקח ולא כי תקח אשה לאיש בקדושי כסף מג\"ש דקיחה קיחה דשדה עפרון אלא הוה מוקמינן קיחה דקרא בקדושי ביאה אבל בקדושי כסף לא בעינן נתן הוא להכי אצטריך ובעלה לאשמועינן דנילף קיחה משדה עפרון ואפי' בקדושי כסף בעינן נתן הוא ואם כן שפיר קאמר בברייתא זו שנקנית בכסף כדנפ\"ל מקר' דויצאה חנם וזה פשוט ועיין במ\"ש הרב ח\"ה ז\"ל שם מה שהק' אדבריהם דהתם ומ\"ש שם דקי' ליה לתלמודא שום פירכא כו' נראה דאשתמיט מיניה סוגיא דידן דקאמר מה ליבמה שכן זקוקה ועומדת הנה הפירכ' מבוארת גם מ\"ש שם דכיון דאינה מופנה אלא מצד א' משיבין עלי' וזו היא המדה נר' דק' דהניחא לר\"א דס\"ל בפ' מצות חליצה גבי חליצה בשמאל מופנה מצד א' למדין ומשיבין אלא לרבנן דס\"ל למדין ואין משיבין א\"כ קרא דובעלה ל\"ל ואולי נאמר דלרבנן דר\"א נפ\"ל דביאה קונה מג\"ש דקיחה קיחה וקרא דובעלה אצטריך למעוטי אמה העבריה כדס\"ל לר\"י לקמן דף יו\"ד וקרא דבעולת בעל דנפ\"ל לר\"י לקמן דנקנית בביאה סבירא ליה דאצטריך לאשמועינן דבעל עושה אותה בעולה שלא כדרכה כדס\"ל התם לר\"י כן נ\"ל ודוק:<br><b> ואם </b> בא עליה שלא כדרכה לשם קידושין אם היא מקודש' כתב הרב כנה\"ג א\"ה סי' ל\"ג בהגהת הטור אות צ' שלא ביארו רבי' והטור אם היא מקודשת אך המפרשים כתבו דמקודשת וגם הרב המפה כתב משם הטור דמקודשת ושוב כתב דמצא בקצת דפוסים בטור שכתוב בפי' דמקודשת וכך היתה גירסת מרן הב\"י ז\"ל כמבואר שם יע\"ש וגם בספרי רבינו שנדפסו מחדש פ\"ג הלכה ה' כתוב שם בהדיא דאף אם בא עליה שלא כדרכה לשם קידושין דמקודשת וכתוב שם בדברי ה\"ה דזה מפורש בפ\"ק דקידושין וכ\"כ מרן הב\"י דהכי משמע בפ\"ק דקדושין יע\"ש והנר' ודאי שכונתם ז\"ל לההיא דאמרינן לקמן ד\"ט משכח' לה כגון שבא עליה ארוס שלא כדרכה ופרש\"י ז\"ל וז\"ל דאיתקוש משכבות לאהדדי וקרינן ביה כי יקח כו' אשר מבואר דביאה שלא כדרכה קני באשה האמנם לדידי חזי לי דאין משם ראיה כלל דודאי למאי דהוה בעי למימר התם דאי מקרא דובעל' הוא עד דמקדש והדר בעיל וקדושי כסף לחוד לא קני עד דבעיל ודאי אית לן למי' דבביאה של\"כ קני לה דכיון דאיכא קדושי כסף דמעיקרא נמצא דביאה אינו אלא גמר קנין וכיון שכן אית לן למילף דשלא כדרכה קני דומיא דיבמה דנפ\"ל בפר' הבע\"י מקרא דולקחה דהשתא ליכא למימר מה ליבמה שכן זקוקה ועומדת ואינו אלא גמר דה\"נ למאי דבעינן למימר עד דמקדש והדר בעל אינו אלא גמר ולא תחילת קנין ועיין בהרב עצמות יוסף שם בד\"ה אי מהתם ותמצא כדברי אמנם למאי דמסיק דביאה לחודה קנה לית לן למילף דביאה שלא כדרכה קני באשה מק\"ו דיבמה דאיכא למיפרך מה ליבמה שכן זקוקה ועומדת ונראה שלזה היתה כונת מרן הב\"י ז\"ל שכתב הכי משמע בפ\"ק דקדושין דלכאורה מפורש ובא בהדיא וכמ\"ש ה\"ה ומאי משמע דקאמר אלא משום דאיכא לדחויי כמ\"ש גם מההיא דקאמר התם בסוף הסוגיא בעל עושה אותה בעולה שלא כדרכה אין ראיה דהתם לאו לענין קנין מיירי וכמבואר ועיין בהרב עצמות יוסף ודוק ואולם לדידי חזי לי דנפ\"ל לרבוותא ז\"ל מההיא דפ' הבע\"י דאמרי' אשה לבעלה מנין שנקנית בהעראה אתיא קיחה קיחה וא\"כ כי היכי דילפינן מג\"ש דקיחה קיחה לענין העראה ה\"נ אית לן למילף לענין ביאה שלא כדרכה דאין ג\"ש למחצה ומאי חזית וכבר ראיתי להרשב\"א והריטב\"א שם בחדושיו שהק' אברייתא דקתני התם דף כ\"ד ולקחה שלא כדרכה דל\"ל קרא דיבמה ת\"ל מג\"ש דביאה ביאה מעריות דכתיב בהו משכבי אשה כי היכי דילפינן מינה לענין הערא' ותיר' בתוס' דאצטריך קרא ביבמה שלא תאמר הואיל ועיקר ביאה להקים שם לאחיו ושלא כדרכה ליכא הקמת שם כלל קמ\"ל א\"ד יע\"ש וא\"כ גבי אשה לבעלה כיון דלא שייך ה\"ט פשיטא ודאי דכי היכי דילפינן לענין העראה ה\"נ אית לן למילף לשלא כדרכה ואולם לדעת הרי\"ף ז\"ל דס\"ל דג\"ש דקיחה קיחה דילפינן מינה העראה מיירי בהעראה דאחר קדושין ולאחשובה כנשוא' אבל העראה דתחילת קנין לא ילפינן מיניה איכא למימר דכי ילפינן מינה נמי לביאה שלא כדרכה אינו אלא לביאה שאחר קדושין ולאחשובה כנשואה אבל תחילת קנין לא ילפינן מינה ואף לדעת הרי\"ף אפשר לומר דדוקא לענין העראה לא ילפינן מגזירה שוה דקיחה קיחה משום דאיכא טעמא דכל הבועל דעתו על גמר ביאה אבל לענין ביאה שלא כדרכה דליכא טעמא ה\"נ ילפינן מיניה לתחילת קנין ומ\"מ יש לפקפק היאך היא מתקדשת בביאה שלא כדרכה כיון דבעינן שיקדשנה במידי דאית לה הנאה מיניה דמה\"ט המקדש באיסורי הנאה קי\"ל דאינה מקודשת ובביאה שלא כדרכה כיון שהיא אינה נהנית ממנו ואדרבא מצטערת היא בכך כמו שדרשו ז\"ל ויענה שלא כדרכה היאך היא מתקדשת וצ\"ל דקים להו לרבנן דקדושי ביאה לא משום שנהנית וגמר ומקני נפש מטובה אלא הרי היא כמו קדושי שטר שאע\"פ שאין בו שו\"פ מקודשת וה\"ה בקדושי ביאה כנ\"ל וראיתי בכתבי הקודש להרב המובהק כמוהר\"ר חיים אבועאלפייא הי\"ו שהביא ראיה לזה מברייתא דידן דקתני ובעלה מלמד שנקנית בביאה והלא דין הוא ומה יבמה שאינה נקנית בכסף כו' והשתא אי ביאה שלא כדרכה אינה מקודשת מאי ק\"ו לימא דאי מק\"ו דיבמה הו\"א אפי' שלא כדרכה דומיא דיבמה שנקנית בה להכי אצטריך ובעלה לומר דדוקא כדרכה דאי אפי' שלא כדרכה ל\"ל קרא מק\"ו נפקא אלא ודאי דבקדושין נמי שלא כדרכה מקודשת א\"ד ולדידי מקום יש בראש לדחות דבריו דקאמר והלא דין הוא לאו אקרא קא פריך דהא ודאי מצינן לומר דקרא אצטריך למעוטי שלא כדרכה אלא תנא אדברי עצמו פריך דקאמר ובעלה מלמד שנקנית בביאה דמשמע דאי לאו קרא דובעלה לית לן למילף שיהא האשה מתקדשת בביאה ואהא פריך דלהא לא אצטריך קרא דדין היא כו' וכיון שכן לא היה לו לומר אלא דקרא אצטריך למעוטי ביאה שלא כדרכה וזה פשוט וכיוצא בדבר כתב הרב ח\"ה ז\"ל אברייתא דלעיל מזה דקתני כי יקח איש אשה כו' אין קיחה אלא בכסף והלא דין הוא ומה אמה העבריה כו' והקשה הוא ז\"ל דמאי פריך והא קרא דכי יקח אצטריך למעוטי היכא דיהבה איהו ותי' דתנא אדברי עצמו קאי ע\"ש ודוק מיהו מהא דגרסינן לקמן לא ליכתוב רחמנא שטר ותיתי מהנך מה להנך שכן הנאתן מרובה נראה דק' לרבוותא ז\"ל דס\"ל דשלא כדרכה קני באשה דאם איתא היכי קאמר שכן הנאתן מרובה נימא ביאה שלא כדרכה יוכיח דאע\"פ שאינה נהנית מקודשת אף אני אביא שטר ולהא ודאי יש לומר דודאי הא דקים להו ז\"ל דביאה שלא כדרכה מקו' היינו לבתר דגלי לן קרא דהאשה מתקדשת בשטר אע\"ג דלא מטי לה הנאה מיניה ה\"נ קדושי ביאה הו\"ל כקדושי שטר כמ\"ש לעיל אמנם הכא תלמודא קאי למאי דבעי למימר דלא ליכתוב רחמנא שטר ותיתי מהנך ואהא קאמר שפיר דאי לא כתיב שטר הייתי אומר מה להנך שכן הנאתן מרובה ודוקא בביאה כדרכה מקודשת דמטי לה הנאה מיניה דומיא דכסף אבל שלא כדרכה לא מהני: אך אכתי מההיא דאמרינן התם בסמוך דחופה קונה מק\"ו ומה כסף שאינו גומר קונה חופה שגומרת אינו דין שקונה מה לכסף שכן פודין כו' ביאה יוכיח מה לביאה שכן קונה ביבמה כסף יוכיח וחזר הדין כו' ופריך מה להצד השוה שבהן שכן הנאתן מרובה שטר יוכיח והשתא אם איתא דביאה שלא כדרכה מקו' אמאי הוצרך לעשות יוכיח משטר הי\"ל לעשות יוכיח מביאה גופה ולימא ביאה שלא כדרכה יוכיח דאע\"ג דלית לה הנאה מק\"ו אף אני אביא חופה ואף לזאת י\"ל דכיון דעיקרא דמילתא דביאה שלא כדרכה קני אע\"ג דלא מטי לו הנאה היינו משום דהוי דומיא דקדושי שטר נקט תלמודא קדושי שטר דמשם תורה יוצאת לביאה שלא כדרכה וא\"נ י\"ל דליכא למימר מקדש בביאה שלא כדרכה יוכיח דלית לה הנאה דאיכא למימר מה לביאה שכן במינה דהיינו כדרכה הנאתן מרובה ודומה לזה אמרי' בזבחים בדף [ט\"ז ע\"ב] מה ליושב ת\"ח שכן במינו פסול לעדות ועיין בתוס' ד\"ה שכן פודין שהק' דנימא ק\"ו מקרקעות שאינן מוציאות ואפי\"ה מכניסות דהמקדש בקרקע מקו' יע\"ש ולפי מ\"ש דאין כאן ק\"ו דכיון דהא דהמקדש בקרק' מקודשת היינו דוקא במקדש בתורת כסף כמ\"ש הר\"ן בריש מכלתין א\"כ איכא למיפרך מה לקרקע שכן במינו דהיינו כסף וע\"כ פודין בו הקדשות כדפריך התם כנ\"ל ודו\"ק ולענין אם בא עליה באבר מת בלי קשוי לשם אישות אי קנאה או לא לא נתבאר בדברי הפוסקים זה ונראה שדין זה תלוי בפלוגתא דאביי ורבא פרק ידיעות הטומאה די\"ח ע\"א גבי משמש מת בעריות דרבא סבירא ליה דהמשמש מת בעריות פטור ואביי סבירא ליה דחייב וה\"נ לענין קנין אשה נראה דלרבא לא קנאה דכיון דלענין העראה ילפינן קיחה קיחה מעריות ה\"נ אית לן למילף לענין משמש באבר מת קיחה קיחה מעריות ולאביי דסבירא ליה דחייב ה\"נ ס\"ל דאשה לבעלה נקנית בביאה באבר מת דומיא דעריות כי היכי דילפינן מינה דנקנית בהעראה דאין ג\"ש למחצה. וראיתי להתוס' ז\"ל בר\"פ הבא על יבמתו ד\"ה שאנסוהו שכתבו ואר\"י דיש לדקדק מכאן שאין היבמה נקנית אלא בבא עליה בקושי כו' ואיכא למימר דאתיא הך סוגיא כמ\"ד המשמש מת בעריות פטור וילפינן קיחה מעריות דאינה נקנית אלא בקושי ועוד אור\"י דאתי שפיר אפילו למ\"ד משמש מת בעריות חייב ולענין יבום בעינן ביאה דרך הקמת שם עכ\"ל. הנה מבואר מ\"ש דלרבא אם בא עליה באבר מת לא קנאה דילפינן קיחה קיחה מעריות דומיא דיבמה ולאביי קנה ואפי' למ\"ש עוד משם ר\"י ה\"ד גבי יבם מטעמא דלענין יבום בעינן דרך הקמת שם אבל האשה לבעלה דלא שייך ה\"ט פשיטא ודאי דקנאה אלא דק\"ל לפי\"ז דא\"כ תיקשי לאביי ברייתא דשמעתין דקתני ובעלה מלמד שנקנית בביאה והלא דין הוא ומה יבמה שאינה נקנית בכסף והשתא לתי' ר\"י שכתבו התוס' דגבי יבום בעינן ביאה דרך הקמת שם א\"כ מאי פריך והלא דין הוא נימא דמשום הכי אצטריך ובעלה דאי מק\"ו דיבמה הו\"א דיו לבא מן הדין להיות כנדון וכי היכי דהתם בעינן ביאה דרך הקמת שם ה\"נ אשה לבעלה אינה נקנית אלא בביאה שיש בה קישוי להכי אצטריך ובעלה. ויש ליישב על דרך שכתבתי לעיל לענין ביאה שלא כדרכה ועוד י\"ל על פי מ\"ש התוס' בד\"ה הנזכר דאי לא כתיב ובעלה עיקר ביאה לא הוי ילפינן מקיחה דעריות דהתם לא משתעי בקנין כלל אבל לחשב העראה כגמר ביאה גמרינן שפיר א\"ד וא\"כ היינו דפריך בברייתא דכיון דעיקר ביאה אית לן למילף מק\"ו דיבמה תו ליכא למימר דיו לומר דאינה נקנית אלא בביאה שיש בה קושי כיון דאיכא ג\"ש דקיחה קיחה מעריות ודאי אית לן למימר אהני ק\"ו ואהני ג\"ש כנ\"ל:<br><b> מעשה חושב</b>\n<b> (ריג) </b> וקשה כו'. דא\"כ ג\"ש ל\"ל תיתי מק\"ו מיבמה כו'. דהשתא ליכא למיפרך מה ליבמה שכן זקוקה ועומדת שאף זו זקוקה ועומדת. לענ\"ד יש ליישב תמיהתו דניהו דבש\"ס נקיט פירכא זו דמה ליבמה שכן זקוקה ועומדת כו' היינו משום דהתם די בפירכא זו אבל באמת איכא פירכא אחריתא אהאי ק\"ו מיבמה והיינו מה ליבמה שכן נקנית בעל כרחה ובשוגג וא\"כ הא אפי' לשתהא העראה גומרת הרי ליכא למילף מיבמה דאע\"ג דאזדא לה הך פירכא שכן זקוקה כו'. מ\"מ הא איכא פירכי אחריני וה\"ט דהרי\"ף ז\"ל דמצריך ג\"ש לענין זה שהעראה גומרת אחר קדושין ולא יליף לה בק\"ו הנ\"ל והכי ס\"ל נמי להרב בעל עצמות יוסף בדעת התוס'. ואעפ\"י שמדברי הר\"ן בקדושין דף ה' ע\"ב מבואר דס\"ל דכל היכא דלא שייך הפירכא שכן זקוקה ועומדת שפיר ילפינן ק\"ו מיבמה לא זכיתי לעמוד על דברי קדשו בזה דלכאורה הפירכא דמה ליבמה שכן נקנית בע\"כ פירכא אלימתא היא ואע\"ג דאשכחן קנין בע\"כ באב שמוסר בתו למנוול ומוכה שחין בע\"כ מ\"מ שאני התם שהוא ברצון האב דהוא המקנה. ולכאורה היה נ\"ל ליישב טעמא דהר\"ן ז\"ל משום דאפשר לומר דארוסה נמי נקנית בע\"כ כיון דזקוקה לו משעת הקדושין להנשא לו ויש להאריך בזה אלא דמ\"מ איכא למיפרך עוד מה ליבמה שכן נקנית בבא עלי' היבם לשם זנות משא\"כ בארוס שבא על ארוסתו לשם זנות דלא גמרה ביאה זו שתקנה לו שתהא כאשתו משום דביאת איסור אינה גומרת ועיין בר\"ן הנ\"ל ועיין קדושין בדף ה' ע\"א בפירכת הש\"ס אהא דבעי למילף כסף משטר וביאה דפריך התם מה להנך שכן בע\"כ והיינו ביבמה:<br><b> (ריד) </b> וכ\"כ מרן הב\"י דהכי משמע בפ\"ק דקדושין יע\"ש והנראה ודאי שכוונתם ז\"ל לההוא דאמרינן לקמן דף ט' משכחת לה כגון שבא עלי' ארוס שלא כדרכה כו'. לא ידעתי דמ\"ש מרן הב\"י ז\"ל דהכי משמע בפ\"ק דקדושין אם לא כוונתו בזה מדלא קאמר הש\"ס שם דלר\"ה דס\"ל חופה קונה דמנינא דרישא למעוטי שלא כדרכה אתי דזה הוי רק משמעות גדול וכמ\"ש הב\"י בלשונו דהכי משמע כו' וא\"כ איך פשיטא לי' להגאון המחבר ז\"ל דכוונת הב\"י הוא על האי דדף ט' הנ\"ל דשם הוא מפורש ואפשר שכ\"כ משום דהה\"מ כתב בלישני' דזה מפורש בפ\"ק דקדושין. אבל יותר נראה לומר דמהאי דלא קאמר הש\"ס שם דמניינא דרישא אתא למעוטי ביאה שלא כדרכה ליכא ראיה משום דלר\"ה באמת גם ביאה שלא כדרכה קונה מק\"ו זה עצמו דיליף לחופה כיון די\"ל דפשיטא לי' להש\"ס דביאה שלא כדרכה גומרת כמו דהעראה גומרת. אולם אכתי י\"ל לכאורה כמ\"ש לעיל דכוונת הב\"י בהא דקאמר דמשמע בש\"ס דבביאה שלא כדרכה נמי מקודשת היינו מדקאמר הש\"ס למעוטי חופה ולא קאמר למעוטי ביאה שלא כדרכה ואע\"ג די\"ל דזה לא שייך למעוטי ממניינא משום דבביאה כדרכה הא באמת מקודשת כדתנן במתניתין וא\"כ אפי' אי נימא דבביאה שלא כדרכה אינה מקודשת היינו רק משום דהיא ביאה גריעותא וממניינא שייך רק למעוטי הכמות (היינו בשלשה דרכים ולא יותר) אבל לא האיכות דהיינו באיזה אופן תהי' הביאה מ\"מ ע\"ז נמי יש לפקפק משום דהאי דמעטינן חליפין הרי הוי נמי באיכות דהא בפשיטות דחליפין בכלל כסף הוא אלא דכיון דאיתנייהו בפחות משוה פרוטה לא מקניא נפשה בהו. אלא דמ\"מ באמת יש לחלק בין הפרקים וא\"כ עכ\"ר דאין כוונת הב\"י לזה ומשום הכי כתב בלישני' דהכי משמע בפ\"ק דקדושין ולא כתב בריש פ\"ק דקדושין ומכש\"כ להה\"מ שכתב בלשונו דזה מפורש בפ\"ק דקדושין:<br><b> (רטו) </b> ואולם לדעת הרי\"ף ז\"ל דס\"ל דג\"ש דקיחה קיחה כו' מיירי בהעראה דלאחר קדושין כו'. תמהני למ\"ש הרמב\"ן דהרי\"ף ספוקי מספקא לי' אי הלכה כר\"ה דאמר חופה קונה וכדעת הר\"ח ומש\"ה לא הביא הרי\"ף דמניינא דרישא למעוטי חופה וא\"כ איך כתב בפ' הבא על יבמתו דמג\"ש דקיחה קיחה ילפינן דהעראה גומרת אחר קדושין אבל אינה מתקדשת בהעראה דאי ס\"ד לומר דכר\"ה ס\"ל א\"כ הא ממילא מתקדשת בהעראה מהאי ק\"ו גופי' דיליף ר\"ה דחופה קונה והיינו מה כסף דאינו גומר קונה העראה שגומרת אינו דין שתקנה ומה\"ט נמי ליכא למימר דלא תתקדש בביאה שלא כדרכה ומדכתב הרי\"ף בפרק הבא על יבמתו בפשיטות דהעראה גומרת ואינה מתקדשת בה ע\"כ דלית לי' לדר\"ה כלל משום דהא אק\"ו דר\"ה איכא למיפרך העראה תוכיח דגומרת ואינה נקנית בה ואפי' אם תימצי לומר דה\"ט דאינה נקנית בהעראה משום דדעתי' אגמר ביאה מ\"מ לכאורה לפירכא תחשב לומר העראה תוכיח ואע\"ג דלמילף דבהעראה מתקדשת מק\"ו מכסף כמ\"ש לעיל יש להשיב דמה לכסף שכן רוצה לקנותה בו משא\"כ בהעראה דדעתי' על גמר ביאה ואינו רוצה לקנותה בה מ\"מ י\"ל דחשיב פירכא העראה תוכיח, אבל כדי ליישב דברי הרמב\"ן ז\"ל י\"ל דבהעראה גם ר\"ה מודה דאינה מתקדשת בה מה\"ט שכתבתי והיינו משום דלא דמי לכסף משום דדעתי' על גמר ביאה ולא על העראה וא\"כ לא חשיב זה אפי' פירכא. אולם עכ\"פ מוכח מדברי הרמב\"ן אלו דבביאה שלא כדרכה מתקדשת דאל\"כ איך אפשר לומר דהרי\"ף מספקא לי' אי הלכה כר\"ה הא איכא בביאה שלא כדרכה האי ק\"ו גופי' כמו בחופה ואי הרי\"ף מדמה ביאה שלא כדרכה להעראה א\"כ הרי ממילא בטל האי ק\"ו דר\"ה משום דאיכא למיפרך ביאה שלא כדרכה תוכיח ודוק:<br><b> (רטז) </b> שהביא ראיה לזה מברייתא דידן דקתני ובעלה מלמד שנקנית בביאה והלא דין הוא ומה יבמה כו'. גם אני כיוונתי לראיה זו אלא דשדיתי בה נרגא דמדברי הרי\"ף שכתב בפ' הבא על יבמתו דאין אשה מתקדשת בהעראה מוכח דלאו ראיה היא משום דא\"כ הא לענין העראה נמי איכא לאוכוחי דמתקדשת בה והיינו דאל\"כ מאי פריך והלא דין הוא ומה יבמה כו' עד ובעלה למה לי הרי אצטריך ובעלה למעוטי העראה דאינה מתקדשת בה אע\"כ דמתקדשת בהעראה ולפי דברי הרי\"ף הנ\"ל הא עכ\"ר ז\"א וא\"כ הרי גם הראיה הנ\"ל ליתא:<br><b> (ריז) </b> ועוד אור\"י דא\"ש אפי' למ\"ד משמש מת בעריות חייב ולענין יבום בעינן ביאה דרך הקמת שם. תמהני שהרי דרשינן מולקחה דיבמה נקנית בביאה שלא כדרכה וא\"כ הרי רבי קרא דלא בעינן ביאה דרך הקמת שם ומכש\"כ באבר מת ולפ\"ז לאביי דס\"ל דמשמש מת בעריות חייב ודאי דיבמה נקנית באבר מת וצ\"ע:"
+            ]
+        ],
+        [
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>הגיעה </b>\n<b> לשתים עשרה שנה כו' אע\"פ שנראו בה סימני אילונית עדיין קטנה היא עד עשרים שנה.</b> כתב ה\"ה משנה בפ' היוצא דופן כו' ומתבאר שם דתרתי בעינן בת עשרים וסימני אילונית ודע דמשנה זו קשה טובא למ\"ש התוס' ז\"ל בפ\"ק דקידושין דף ד' ד\"ה דלא אתיא וז\"ל ואע\"פ שיש סימני אילונית שאפשר להכיר בקטנות כגון סימן דקולה עבה ואין שיפולי מעיה כנשים הא אמרינן גבי סריס עד שיהא בו כולן ומסתמא ה\"ה באילונית כו' יע\"ש. הנה מבואר מדבריהם דאם היה באפשרות שיהיו בה כולן בעודה קטנה וא\"נ למ\"ד דלא בעינן כל הסימנים היה בה דין אילונית בעודה קטנה והוא תימא דבהדיא אמרו ביבמות פ' הערל דף פ' דאינה נעשה אילונית עד שתהא בת כ' ולא תביא ב' שערות והוא מוכרח ממתניתין דפ' יוצא דופן כמ\"ש ה\"ה וכן הרב עצמות יוסף שם וראיתי להרב מש\"ל ז\"ל בפ\"ד מה' עבדים הלכה א' כתב ליישב דבריהם ז\"ל דכונתם ז\"ל דאם אמרת דבסימן א' סגי או שכל הסימנים היו ניכרים בקטנות הוה ניחא ומאן דאיצטרך קרא לומר שיוכל למוכרה משום דסד\"א כיון שהביאה מקצת סימני אילונית ומסתמא לא תביא ב' שערות א\"כ לא יוכל למוכרה ואע\"פ שאפשר שתביא ב' שערות מ\"מ משום ספק דלמא תביא ב' שערות אינו יכול למוכרה כיון שהביאה סימני אילונית אבל כיון שצריך שיהיו בה כל הסימנים פשיטא שיכול למוכרה כו' יע\"ש באורך. וע\"פ דבריו ז\"ל יש ליישב מה שהקשה הרב ח\"ה ז\"ל לקמן דף י' בד\"ה מקבל את גיטה אדברי התוס' הללו דלמאי הוצרכו התוס' להוכיח דאין להכיר בקטנות סימני אילונית מסימני סריס בפשיטות הו\"ל להוכיח מאילונית גופיה מהא דפ' בן סורר דבעי למיפשט ר\"י מדפתי דהולכין בד\"נ אחר הרוב מהא דתניא בת שלש שנים ויום א' מתקדשת בביאה כו' וחייבין עליה משום א\"א כו'. ואמאי אימא אילונית היא ואדעתא דהכי לא קדשה אלא לאו דאמרינן זיל בתר רובא ודחיא מאי חייב דקתני קרבן כו' הרי מוכח בהדיא דאין להכיר בקטנות סימני אילונית, זהו תוכן דבריו ודבריו ז\"ל באו סתומים ולכאורה נראה דכונתו להקשות דאם איתא דאפשר להכיר בקטנות סימני אילונית א\"כ מאי פריך ואמאי אימא אילונית כו' ומאי קושיא נימא דמיירי בראינוה שלא היו בה סימני אילונית כלל אלא מוכח בהדיא דא\"א להכיר בקטנות סימני אילונית, זה היה נראה לי כונתו ז\"ל. אמנם הא ודאי לק\"מ שאף התוס' ז\"ל לא כתבו דאפשר להכיר סימני אילונית בקטנות כגון קולה עבה כו' אלא היכא דהביאה סימני אילונית הללו בעודה קטנה דהויין סימנים למיחשבה אילונית דמהשתא מצינן לאוקמא לשמעתין דמיירי בהכי בהביאה סימני אילונית אבל הא ודאי מודו ז\"ל דאפשר דלא תביא סימני אילונית כלל בעודה קטנה ולכשתגדיל תביא סימני אילונית וזה ודאי מוכרח דאל\"כ תיקשי לי' עדיפא מינה מהא דאמרינן בפ' האשה רבה דלר\"מ דחייש למיעוטא קטנה לא חולצת ולא מתיבמת שמא תמצא אילונית ואמאי נבדקה בעודה קטנה אם הביאה סימני אילונית דקולה עבה ושיפולי מעיה כנשים אלא משמע דאפילו דבקטנותה לא תביא סימני אילונית הללו כלל מ\"מ אפשר דלכשתגדיל תביא סימני אילונית הללו וא\"כ מש\"ה פריך התם שפיר דאמאי חייבין עליה משום א\"א הא אע\"ג דלא ראינו בה סימני אילונית כלל אכתי איכא למיחש שמא תמצא אילונית לכשתגדיל ואולם הנראה שכונת הרב ז\"ל להקשות דאם איתא דאפשר להכיר בקטנות סימני אילונית מאי פריך לוקמא דברייתא מיירי בשהביאה סימני אילונית בעודה קטנה וקדשה דתו ליכא למימר אדעתא דהכי לא קדשה וכדאמרינן ביבמות דף י\"ב דבהכי לכ\"ע מקודשת גמורה ולא הוי מקח טעות ואי כונתו לכך נראה דאין זה מן הקושי דהיינו מאי דתירצו התם אלא הב\"ע דקבלה עלויה והא ודאי עדיפא מלאוקמא לברייתא בשהכירו בה שהביאה סימני אילונית ובר מן דין כפי מ\"ש הר\"ב מש\"ל לק\"מ שאף התוס' ז\"ל אזלי ומודו דבעודה קטנה אין להכיר סימני אילונית לענין שתחשב כאילונית ולא כ\"כ אלא לענין שלא יוכל למוכרה כמ\"ש ודוק. ועוד נראה שאף התוס' ז\"ל לא כתבו דאפשר להכיר בקטנות סימני אילונית דקולה עבה ושפולי מעיה אלא דוקא בעודה כבת שית כבת שבע דאפשר להכיר בטביעות עינא דקלא ובשפולי מעיה אבל בבת שלש שנים פשיטא ודאי דאין להכיר בסימנים הללו כלל וזה פשוט:<br><b> עוד </b> כתב הר\"ב ח\"ה שם וז\"ל אבל אין להקשות לפי מ\"ש שם התוס' ז\"ל דהקשה התם דלא הויא זביני' זבינא וצריך האדון להחזיר מעש\"י והאב יחזיר הכסף כו' בגדלותה א\"כ מאי פריך בפ' בן סורר דילמא בזינתה בקטנותה חייבין עליה משום א\"א אח\"כ לכי גדלה שרואין בה שאינה אילונית די\"ל דמ\"מ בקטנותה הוי התראת ספק ואיכא למ\"ד דלא שמה התראה עכ\"ל וכ\"כ מוהרימ\"ט ז\"ל שם יע\"ש. ואני תמה עליהם איך אשתמיט מנייהו דברי התוס' שכתבו בפ' הערל ד\"ה נעשה סריס למפרע וז\"ל ולא חשיב התראת ס' אע\"ג דבשעת התראה היה ספק שמא יביא ב' שערות קודם י\"ח דהשתא מיהא איגלאי מילת' למפרע שהיה גדול בשעת ההתראה ולא דמי להכה את זה כו' דאף לאחר שהכה את ב' לא ידוע איזהו אביו עכ\"ל. וא\"כ ה\"נ דכוותה אע\"ג דבשעת ההתראה היה ס' שמא תמצא אילונית לכי גדלה איגלאי מילתא למפרע ולא חשיב התראת ס' דומיא דהתם ממש ומהיותר תימא על מהרימ\"ט ז\"ל דבפ' האומר דס\"ג בתוס' ד\"ה בני זה אמ\"ש התוס' שם עוד פי' ר\"י שיטה אחרת בו דמיירי הכא שאביו העיד שכבר עבר שנה דאכל בנו חלב כו' הקשה וז\"ל ואין להקשות איך התרו בו מעיקרא הא הו\"ל התראת ס' דהשתא מיהא איגלאי מילתא למפרע שהיה גדול בשעת התראה וכמ\"ש התוס' פ' הערל יע\"ש. וא\"כ איך כתב כאן בפשיטות דמשו\"ה לא משני תלמודא הכי משום דהו\"ל התראת ס' והוא פלאי. ולע\"ד נראה שיש להוכיח שדעת רבינו ז\"ל כן ממ\"ש בפ\"ז מה' ממרים הלכה י\"ב טומטום שנקרע ונמצא זכר אינו נעשה בן סורר שנאמר כי יהיה לאיש בן עד שיהיה בן בשעת התראה וכתב הר\"ב לח\"מ שם שרבינו מפרש מ\"ש פ' י\"נ דקנ\"ו ע\"ב ר\"נ ב\"י אמר אף אינו נעשה בן סורר שנא' כי יהיה לאיש בן עד שיהא בן משעת הויה דמשעת הויה היינו התראה והשתא ק' דלמ\"ד התראת ס' ל\"ש התראה ל\"ל קרא ת\"ל דבשעת התראה ס' הוי דשמא הוא בת ובת אינה בדין סורר ומורה אלא משמע דכגון דא דלא חשיב התראת ספק דלמפרע איגלאי מילתא שהיה בן ודוק: ולעיקר קושית הרב ח\"ה ז\"ל נ\"ל לומר דר\"י מדפתא עיקר מילתיה אסיפא דברייתא דקתני אם בא עליה אחד מכל העריות שבתור' מומתין עליה סמיך כדפריך בתר הכי דהשתא דחיקא מילתא לומר דמומתין עליה דקתני ברייתא לכי גדלה ורואין בה שלא היו סימני אילונית קאמר שהרי ברייתא בחדא מחתה מחתינהו לכל העריות וכי היכי דבשאר עריות כגון אביה וכיוצא מומתין עליה מיד קאמר ה\"נ אידך. ובהכי ניחא לי מאי דקשה בשמעתתא התם דאמאי לא מייתי ר\"י מדפתי עדיפ' מינה ראיה מברייתא דמייתי תלמודא בפרק ד' מיתות דף ס\"ו ע\"ב ומתו גם שניהם עד שיהיו ב' שוים דברי ר\"י ר' יונתן אומר ומת האיש אשר שכב עמה לבדו דלר\"י היכי מחייב קרא בבא על קטנה המאורסה ניחוש שמא אילונית היא וכן נמי לר' יאשיה אמאי אצטריך קרא דומתו גם שניהם ת\"ל דבלאו הכי פטור דחיישינן שמא אילונית היא וספק נפשות להקל אלא משום דמההיא אין ראי' דאיכא למימר דקרא מיירי בלכי גדלה וראו בה שלא היתה אילונית אמנם מההיא ברייתא ק\"ל כמ\"ש ועיין בהרב בעל מש\"ל ז\"ל פרק ט\"ז מהלכות סנהדרין דין ד' שכ' שמדברי התוספות ז\"ל דפרק יוצא דופן דמ\"ו ד\"ה ר\"י נראה שחולקים אמ\"ש בפרק הערל וכן נ\"ל לדקדק מדברי התוס' בפ\"ק דחולין די\"א ע\"ב ד\"ה וכ\"ת וכבר הארכתי בזה בדרשותי והן עתה ראיתי בס' בני דוד בה' נדרים פ\"א דנ\"ח ע\"ד שהביא שם דברי הר\"ב מש\"ל וכתב ששמע תירוץ לזה שאני ההיא דביבמות דאכל איסור בודאי אלא דלא ידעינן אי גברא בר עונשין או לא אבל גבי ההיא דפ' יוצא דופן הס' הוא בעיקר החפץ אי הוי איסור או לא דאי אינו מופלא אינו נדר כלל והוא חילוק נאה. ובהכי יש ליישב דברי מהרימ\"ט והר\"ב ח\"ה דהכא נמי הס' הוא בעיקר החפץ דשמא אילונית היא והו\"ל פנויה ואין כאן איסור כלל כנ\"ל ותו לא מידי ובתוס' רי\"ד שם פ\"ק דקדושין תי' לקו' התוס' הלזו דקרא אצטריך להיכא דנמכר' בעודה קטנה שנה או שנתיים קודם לעשרים שנה והוחזקה אילונית והיא יוצאה מרשות אדון הו\"א כיון דלא באה לכלל נערות איגלאי מילתא למפרע שלא היה מכרה מכר ומחזרת לו כל הדמים שנתן בה ומנכה לה שכר פעולתה להכי אצטריך קרא לומר שיש בה דין מכר ויוצאה בחנם אבל הדמים שנתן בה עולין לה באותו זמן מועט את\"ד ז\"ל וראיתי להר\"ב מש\"ל ז\"ל שתמה עליו דא\"כ דמיירי שמכרה לאחר י\"ב שנה התינח אליבא דשמואל דס\"ל בפרק הערל דף הנז' דמבת עשרים ואילך נעשה גדולה וקודם לכן דינה כקטנה ולא אמרינן נעשה גדולה למפרע אבל אליבא דרב דס\"ל נעשה גדולה למפרע תיקשי לאביי היכי ס\"ד דבבגרות לא תיפוק כו': וכן נמי למר בר רב אשי קשה דמשמע דלפי האמת הוי זביניה זביני ואינה מחזרת לו הדמים וזה דבר תימה כיון שאגלאי מילתא למפרע דבשעה שמכרה לא הי' לו רשות למוכרה ודוחק לומר דהך שקלא וטריא אתיא אליבא דשמואל דהא קי\"ל הלכה כרב וכמ\"ש הטור ח\"מ סי' רל\"ה בשם הרמ\"ה ז\"ל ועיין במ\"ש רש\"י פ' אלו נערות דל\"ה ע\"ב ד\"ה אין לה קנס וז\"ל לפי שאין קנס אלא לנערה וזו שלא תביא ב' שערות לעולם כל עשרים שנה היא בחזקת קטנה ומשם ואילך בוגרת וצ\"ע דנקטיה למילתי' כשמואל את\"ד יע\"ש. ולע\"ד נראה ליישב דעת רש\"י שהכריחו לזה משום דס\"ל דסוגיא דהתם בפרק אלו נערות משמע לי' דאתיא כשמואל וזה ממאי דפריך התם אברייתא דקתני ממאנת אין לה קנס הא קטנה בעלמא יש לה קנס מני רבנן היא דאמרי קטנה יש לה קנס אימא סיפא אילונית אין לה קנס התם לרבי מאיר דאמר קטנה אין לה קנס והא מקטנותה יצאת לבגר ושקיל וטרי בה טובא עד דדחיק לשנויי האי תנא סבר כר\"מ בחדא ופליג עליה בחדא והשתא אליבא דרב דס\"ל דנעשה גדול למפרע ע\"כ רבנן דס\"ל דאילונית יש לה קנס היינו דוקא בימי קטנותה דהיינו עד י\"ב שנה ויום א' אבל מימי נערות ולמעלה הרי היא בוגרת למפרע וכמ\"ש רש\"י ז\"ל פרק הערל ד\"ה א\"ל אביי יע\"ש וא\"כ אמאי לא משני תלמודא דסיפא דקתני אילונית אין לה קנס מיירי מימי נערות ולמעלה ואשמועינן ברייתא דנעשית גדולה למפרע לאפוקי מדשמואל ולעולם דבימי קטנותה יש לה קנס והא ודאי עדיפא משינויא דמשני תלמודא אלא משמע ודאי דסתמא דתלמוד' דהתם אזיל אליבא דשמואל דלשמואל לעולם יש לה קנס וליכא למימר דלוקמא לברייתא באילונית מבת עשרים ולמעלה דהא ודאי פשיטא וליתני בוגרת אין לה קנס ומינה נשמע לאילונית מבת ך' ולמעלה זה הנראה לי ליישב דעת רש\"י ז\"ל: ומן האמור בזה אפשר לומר שדעת רש\"י ז\"ל דאע\"ג דקי\"ל בעלמא הלכתא כרב באיסורי הכא קי\"ל כשמואל משום דסתמא דתלמודא דפרק אלו נערות אזלא כוותיה ואפשר שדעת תוס' רי\"ד כדעת רש\"י דקי\"ל כשמואל ומש\"ה נקט למילתיה אליבא דשמואל כשמכרה לאחר י\"ב שנה ולעולם דלרב דס\"ל נעשה גדול למפרע ע\"כ צריכ' לאוקמא בשמכרה קודם י\"ב וכמו שתירץ התוס' אלא דלפום הלכתא דקי\"ל כשמואל נקט למילתיה בדעדיפא מינה כשמכרה לאחר י\"ב כנ\"ל ועיין בספר מוצל מאש סי' ל\"ז שתמה על הטור ז\"ל סימן הנז' שהביא דין זה דנעשה גדולה למפרע משם הרמ\"ה שדין זה תלמוד ערוך קי\"ל כרב באיסורי וכתב שמצא בשיטה כ\"י להמאירי ז\"ל שכתב שיש פוסקים כשמואל ולאפוקי זה כתבו משם הרמ\"ה ולי נראה לומר שכתב כן לאפוקי סברת הראב\"ד שכתבו הרשב\"א והריטב\"א ז\"ל דאפי' רב לא אמר דנעשה גדולה למפרע אלא משעה שהביאה סימני אילוני' וסריס יע\"ש ומדברי הרמ\"ה מבואר דס\"ל דמבן י\"ב ולמעלה נעשה גדולה אפי' לא הביאה סי' אילונית שכ\"כ ולא נולדו לו סי' סריס נעשה גדול למפרע וכמבואר שוב ראיתי להראב\"ד בפ\"א מהל' נערה בתולה הלכה ט' שכתב וז\"ל גם זה טעות שאילונית לדברי חכמים יש לה קנס עד שתהיה בת כ' שמקטנות יצאה לבגרות ע\"כ הנה מבואר שדעתו לפסוק כשמואל דלרב אילונית מימי נערות ואילך אין לה קנס. ולפי הנראה אשתמיט מינייהו השגת הראב\"ד מדלא הזכירוהו על דל שפתותיהם ועיין ברש\"ל בס' יש\"ש במס' יבמות פרק הערל סימן ל\"א שכתב שמדברי רבינו והסמ\"ג שכתבו דעד ך' שנה היא קטנה ובה' מיאון כתבו דיכולה למאן עד שתדע שהיא אילונית דהיינו קודם ך' משמע דס\"ל דהלכה כשמואל ותמה עליהם דהא קי\"ל כרב באיסורי יע\"ש ואי משום הא לא איריא שכבר כתבנו דסוגיא דפרק אלו נערות אזלא כשמואל משום הכי פסקו כוותיה ומיהו מה שהכריח מדברי רבי' והסמ\"ג אחר המחילה לא דק שהרי בטור מבואר דפוסק כרב ממה שהביא ס' הרמ\"ה ולא חלק עליו ואלו בה' מיאון סי' קנ\"ה כתב דכל שלא הביאה ב' שערות יכולה למאן עד ך' שנה ואפי' נולדו לה סימני אילונית ולפי דבריו נמצאו דבריו סותרים ועיין בספר בית שמואל סי' הנז' ס\"ק [י\"ט] מ\"ש בזה אלא שאני תמיה על הטור דבסי' קע\"ז השיג על רבינו ז\"ל שכתב דאילונית אין לה קנס וז\"ל ולא נהירא שהרי הוא פסק כרבנן דקטנה יש לה קנס ואילונית דינה כקטנה עד שתהא בת ך' שנה משם ואילך דינה כבוגרת ע\"כ והוא תימה שסותר למ\"ש בח\"מ סי' רל\"ה משם הרמ\"ה בסתם וצ\"ע ובמ\"ש התוס' הא אמרינן גבי סריס עד שיהיו בו כולם ראיתי להר\"ב עצמות יוסף שם שהק' שהתוס' הקשה מרב הונא אבל ר\"י ס\"ל התם דאפי' באחת מהן ומאי מקשי למר בר רב אשי מרב הונא נימא דמר בר רב אשי ס\"ל כר\"י ותירץ דכיון דמר בר רב אשי קרא יתיר' קא דריש ע\"כ צריך לתרץ הך קרא בין לרב הונא בין לר\"י עכ\"ד. ואחר המחילה לא דק בתירוץ זה שהרי למר בר רב אשי פרכינן בגמרא הא אמרינן מילתא דאתיא בק\"ו טרח וכתב לה קרא ומשני כל היכא דאיכא לשנויי משנינן וא\"כ לר\"ה מצינן למימר שפיר דס\"ל כתירוץ דאביי וקו' דמר בר רב אשי דאמר לאוקמת' הוא לא תיקשי ליה דמילת' דאתי' בק\"ו טרח וכתב לה קרא דהא כיון דס\"ל דעד שיהיו כולם ליכא לשנויי תי' דרב אשי דקאמר לא נצרכה לעיקר זביניה כי היכי דנימא היכא דאיכא לשנויי משנינן ולמר בר רב אשי משום דס\"ל כר\"י משני ליה שפיר וצ\"ע:<br><b> מעשה חושב</b>\n<b> (ריח) </b> ואני תמה עליהם איך אשתמיט מנייהו דברי התוס' שכתבו כו' ולא חשיב התראת ספק כו'. לכאורה אין כאן תימה משום דעד כאן לא כתבו התוס' התם דכל היכא דשייך לומר איגלאי מילתא למפרע לא הוי התראת ספק אלא גבי קטן דלאו בר עונשין הוא וכל זמן שלא הביא ב' שערות ספק קטן הוא אבל כשנולדו בו סימני סריס הרי איגלאי מלתא למפרע דבר עונשין הוה דהא באמת גדול היה באותה שעה משא\"כ בבא על קטנה א\"א דאין הספק בהתראה אלא בעברה לבד דדילמא איילנות ופנוי' היא א\"כ הרי הבועל לא התיר עצמו למיתה משום דדילמא איילנות היא ולא שייך בזה לומר איגלאי מלתא למפרע משום דמ\"מ בשעת התראה הרי לא ידע ואע\"ג דצריך להתיר עצמו למיתה בפירוש מ\"מ כיון דספק הוא אם יתברר משום דשמא תמות קודם שתתגדל א\"כ לא התיר עצמו למיתה מספק אבל בההוא דהערל שפיר אמרינן איגלאי מילתא למפרע מכיון דהתיר עצמו למלקות דהא עכ\"ר סופו שיתברר אם חייב מלקות דהרי עליו אנו דנין וכל שישאר בחיים נדע אם לדונו במלקות או לפוטרו והיינו דבספק איילנות הרי הוי הספק על גוף אחר ואין הכרח שיתברר הספק ולומר איגלאי מילתא למפרע דשמא תמות קודם שתתגדל משא\"כ בהאי דעל גוף זה עצמו הוא הספק ומשום הכי אמרינן אגלאי מלתא למפרע. אלא דק\"ק למה להו להתוס' למימר דלא דמי להכה את זה וחזר והכה את זה משום דגם לאחר שהכה את שניהם לא ידעינן מי הוא אביו תיפוק להו דלא התיר עצמו למיתה כשהכה את הראשון כיון דמספקא לי' אם הוא אביו וכן כשהכה את השני נמי דדילמא זה שהכה תחילה הוא אביו ובכל פעם לא התיר עצמו למיתה משא\"כ בסריס דהתיר עצמו מפני שעומד להתברר וכנ\"ל אלא די\"ל דזהו באמת כוונת התוס' והיינו דכיון דגם אח\"כ אינו מבורר לא דמי לסריס ולא התיר עצמו למיתה אבל צ\"ע לומר כן בכוונתם ודוק:<br><b> (ריט) </b> אבל גבי ההוא דפ' יוצא דופן הספק הוא בעיקר החפץ אי הוי איסור או לא כו' והוא חילוק נאה. אני תמה ואם הוא דבר נאה מ\"מ אינו מתקבל דא\"כ מה זה שכתבו התוס' שם ולא דמי להכה את זה כו'. דהא התם הספק הוא אם אינו אביו והיינו ממש כהאי דפרק יוצא דופן דהספק הוא בעיקר החפץ אם הוא אסור והרי בכה\"ג לא אמרינן איגלאי מלתא למפרע וא\"כ הרי לא צריכי התוס' לאתויי עלה מטעם דאף לאחר שהכה את שניהם אינו יודע מי הוא אביו אלא מטעם דבשעה שהכה את כ\"א מהם היה הספק בעיקר החפץ אי הוי איסור או לא והבן:"
+            ]
+        ],
+        [
+            [
+                "<b>כיצד </b>\n<b> האשה כו' בפרוטה כסף או בש\"פ כו'.</b> משנה פ\"ק דקדושין בש\"א בדינר ובשוה דינר ובה\"א בפרוטה ובשו\"פ והתו' שם ד\"ה ב\"ש כתבו וז\"ל במס' עדיות תני לה גבי מקולי ב\"ש ואע\"ג דאי קבלה קדושין מאחר הוו ב\"ש לחומרא כו' יע\"ש והרב ע\"י ז\"ל הקשה דמאי קו' הא בעדיות לא תני אלא מאי דלב\"ש מותרת גמורה ולב\"ה אסורה בהחלט כגון אם קדשה בפרוטה דלב\"ש מותרת לשוק ולב\"ה אסורה אבל אם פשטה ידה וקבלה קדושי דינר מאחר אינו קולא וחומרא לב\"ש וקולא וחומרא לב\"ה דלב\"ש מקודשת לב' ולב\"ה לא' ותיר' דלב\"ש נמי דקאמר בדינר מ\"מ ס\"ל דבפרוטה הויא מקודשת מס' והיכא דלא קבלה קדושין מאחר ודאי דב\"ה הוו לחומרא שהבא עליה במזיד בחנק ובשוגג חטאת ולב\"ש לקולא לפי שהיא ס' מקודשת אבל אם פשטה ידה וקבלה קידושי דינר מאחר לב\"ה אין קדושי ב' תופסין ואם מת ראשון מותרת לשוק ולב\"ש תופסים בה קדושי ב' א\"ד יע\"ש ואשתמיט מיניה דברי התוס' פ\"ק דיבמות די\"ד ע\"ב ד\"ה אלא ב\"ש שהק' וז\"ל וא\"ת דילמא משום ההיא דשוה כסף היו נמנעים דאם נתקדשה לראשון בפרוטה ולב' בדינר לב\"ש מקודשת לב' ובניה מן הראשון ממזרי' כו' ע\"ש ודבריהם הן דברי הירושל' בפ\"ק דקדושין ע\"ש הרי מבואר דלב\"ש אם קדשה בפרוטה לא הוי מקודשת כלל דאי הוה ספק מקודשת מאי מקודשת לב' דקא' והלא מקודשת לב' מס' ובניה מראשון ומב' ס' ממזר ולא ממזר ודאי ולכן צ\"ל דלב\"ש ודאי דד\"ת המקדש בפרוטה לא הוו קדושין כלל ד\"ת אלא דמ\"מ קדושין מדרבנן מיהא הוו ומשום דחיישינן שמא שוה דינר במדי דכי היכי דהמקדש בפחות מש\"פ לדידן הוי מקודשת מדרבנן משום חששא דשמא ש\"פ במדי ולדעת התוספות הוו קדושין דרבנן דאין להקדש אלא מקומו ושעתו ה\"נ לב\"ש במקדש בפרוטה מקודשת מדרבנן משום חשש דשמא שוה דינר במדי והשתא היינו דק\"ל דאע\"ג דאם קבלה קדושי' מאחר הוו ב\"ש לחומרא דלב\"ש אם קדשה הב' בדינר צריכה גט מב' מדרבנן ואם מת שני אסורה עד שיגרש ראשון לא כן לב\"ה מקודשת לראשון ואם מת מותרת לשוק ומ\"ש ביבמות דבניה מן הראשון ממזר משום דכיון דקדושי פרוטה לא הוו קדושין ד\"ת כל שקדשה ב' בדינר הוי ממזר מן הראשון ד\"ת ובניה מן הב' לא הוו ממזרים כלל כמ\"ש הרמ\"ה הביאו הטור סי' ל\"ו דמשו' חשש דש\"פ במדי אם ילדה מב' אין הולד ממזר יע\"ש כנ\"ל נכון ודע שהתוספות שם סמוך ונר' בד\"ה בפרוטה הקשו דגבי קדושין וערכין מנ\"ל דש\"כ ככסף ותי' דילפינן מע\"ע כו' והר\"ן תי' באופן אחר וז\"ל י\"ל נהי דגבי נזיקין ועבד אצטרכינן קרא לרבויי שוה כסף ככסף הכא לא צריך דהתם כל חד וחד למילתיה אצטריך דגבי עבד סד\"א כיון דמגרע פדיונו ויוצא בע\"כ של רבו דלימא ליה רביה זיל טרח כו' להכי אצטריך קרא לרבויי דמסברא לית לן כה\"ג ש\"כ ככסף אבל גבי קדושין כיון שהיא מתרצית בדבר וניחא לה בש\"כ לא צריך קרא לרבויי כו' וגבי נזיקין נמי משום דכתיב מיטב שדהו ישלם כו' יע\"ש וכ\"כ הרשב\"א ויש לי לדקדק דאמאי הוצרכו לה\"ט דמיטב גבי נזיקין ות\"ל מהטעם שכתבו גבי עבד דהוי בע\"כ ה\"נ גבי נזיקין אצטריך קרא מה\"ט דאפילו בע\"כ דניזק יהיב ליה סובין וכן ראיתי להרב בעל החידושין לקמן ד\"ח ע\"א ד\"ה ישיב שתי' כתי' הר\"ן וז\"ל י\"ל באשה דמדעתה מקניא נפשה וכן בכל הקנינין דעלמ' לא אצטריך קרא דש\"כ מקני כו' אבל בע\"ע ובנזיקין אצטריך קרא לאשמעינן דהאדון וניזק ע\"כ מקבלים שוה כסף כו' יע\"ש ויש ליישב שדעת הר\"ן והרשב\"א הוא דאי משום בע\"כ אכתי למאי אצטריך קרא גבי נזיקין נילף מעבד דאפי' בע\"כ שוה כסף ככסף וליכא למימר דאצטריך למהוי ב' כתובים דלא נילף בעלמא דלמאי נ\"מ הא בעלמא לא אשכחן כה\"ג ענין בע\"כ דאצטריך קרא למעוטינהו אלא דאכתי ק' דאי משו\"ה הוצרך הר\"ן לומר דטעמא דנזיקין משום דכתיב מיטב אכתי תיקשי ליה למאי אצטריך קרא גבי עבד נילף מנזיקין דאפי' בע\"כ שוה כסף ככסף וליכא למימר דס\"ל כמ\"ש התו' דסד\"א הואיל והוא גרם לימכר כו' דא\"כ בפשיטות הו\"ל לתרץ דילפי' מע\"ע ונזיקין ולא הוו ב' כתובים משום דמצרך צריכי כמ\"ש התו' ויש ליישב דס\"ל להר\"ן דעבד לא הוה ילפינן מנזיקין דאפי' בע\"כ שוה כסף ככסף דשאני נזיקין דשוה כסף הוא דאזיק לי' והילכך יהיב ליה שוה כסף בע\"כ אבל בע\"ע דיהיב זוזין ושקיל סובין הו\"א דבע\"כ של אדון לא מצי ליהב ליה דא\"ל הב לי זוזי כדיהיבנא כנ\"ל נכון: ובהכי תשובה מוצאת למה שראיתי בס' קול יעקב בלשונו' רבינו דף נ\"ז שהק' על מה שנסתפק הר\"ב פר\"ח בספר מים חיים סי' ד' אי גבי פדיון הבן ושאר מתנות כהונה אמרי' נתינה בע\"כ שמה נתינה וכיון שהיש' נתנה לכהן אף שהכהן לא רצה לקבלם יצא י\"ח נתינה א\"ד ז\"ל ופשיט לה הרב דנתינה בע\"כ שמה נתינה אף לגבי פדיון הבן ושאר מתנות כהונה יע\"ש והק' הוא מדברי הר\"ן הללו דאי גבי פדיון הבן נתינה בע\"כ שמה נתינה אמאי אצטריך בע\"ע ישיב לרבות שוה כסף דאי משום שיוצא בע\"כ של אדון הא גבי פדיון נמי שנותנו לו בע\"כ של כהן ואמרינן דשוה כסף ככסף כדנפ\"ל בפ\"ק דשבועות מכלל ופרט וכלל כו' יע\"ש אכן ע\"פ האמור הנה נכון דאפילו נימא דגבי פדיון הבן נתינה בע\"כ שמה נתינה ושוה כסף ככסף אכתי ליכ' למילף ע\"ע מנזיקין דהתם כיון דלאו ממונא הוא דקא יהיב ליה כהן אלא דהתורה חייבתו לתת לכהן ה' סלעים על פדיון בנו התורה אמרה דאפי' בע\"כ מצי יהיב ליה ש\"כ משא\"כ גבי עבד דיהיב זוזי ושקיל סובין הו\"א דלא מצי יהיב ליה בע\"כ להכי אצטריך קרא כנ\"ל והרב מוהרימ\"ט עלה ונסתפק לשיטת הר\"ן והרשב\"א דנפ\"ל שוה כסף גבי קדושין מסברא אי מהני נתינה בע\"כ אפי' בשוה כסף כגון שאמר לאשה הרי את מקודשת לי ע\"מ שאתן לך מאתים זוז ונתן לה בע\"כ כדי שווים מהו כיון דבע\"כ יהיב מסתברא דכסף דוקא וכתב עוד דגבי גט מסתברא ודאי דלא מהני שהרי לצעור' קמכוין כי ההיא דאמרינן גבי אצטלית בפ' מי שאחזו אבל גבי קדושין בספקא תליא מלתא עכ\"ל ואנכי הרואה עיקר ספקו של הרב במחלוקת הוא שנוי בין גדולי ישראל שדעת הרב מוהר\"י בי רב הובאו דבריו במוהר\"ם אלשקר סי' ל\"ב ובהרלנ\"ח סי' קל\"ג דאפי' בגיטין כל כי האי גוונא שהתנה לתת דמים ואפילו בש\"פ לתת ממטבע פלוני יכול לתת שויים ואפי' בע\"כ דע\"כ לא פליג רשב\"ג ורבנן גבי גט אלא כשהתנה לתת אצטלית ורצה ליתן דמים אבל כשהתנה לתת דמים לכ\"ע יכול ליתן שויים והרלנ\"ח והר\"ם אלשקר חלקו עליו ועיין להרב החבי\"ב בא\"ה סי' ל\"ח הגהת הטור אות י\"ג וי\"ד ובסי' קע\"ג הגהת הטור אות ס\"א ושם בסימן ל\"ח כתב שהמבי\"ט הסכים לדברי הר\"י בי רב והוא מן התימה על מוהרימ\"ט איך אישתמיט מיניה מילי דאבות ודו\"ק:<br><b> מעשה חושב</b>\n<b> (רכ) </b> ולכן נ\"ל דלב\"ש ודאי דד\"ת המקדש בפרוטה לא הוו קדושין כלל ד\"ת כו'. ומשום דחיישינן שמא שוה דינר במדי כו'. אני תמה דאיך אפשר לומר דפרוטה יהיה שוה דינר במדי והרי פרוטה הוא חלק אחד מן קצ\"ב בדינר. (ואולי כוונתו על שוה פרוטה דתנן נמי במתניתין ושוה פרוטה דהיינו חפץ אפשר שיהיה שוה במדי דינר וכן יישבתי לעצמי קושיא זו כבר אע\"ג דדוחק הוא לדמותו להא דשמואל משום דבפחות משוה פרוטה הרי שייך לומר דבמדי הוא שוה פרוטה אבל לומר דשמא הוא שוה דינר במדי שהוא כמאתים כפל ממה שהוא שוה כאן הוא ודאי דוחק) ולדעת התוס' דס\"ל דהוא משום רואים דהיינו שאנשי מדי יאמרו שהמקדש בפרוטה נמי אינה מקודשת לפ\"ז ודאי לא שייך לב\"ש חשש זה במקדש בפרוטה עצמה ובאמת אינה מקודשת בה לב\"ש ודוק:"
+            ],
+            [],
+            [
+                "<b>ואם </b>\n<b> קדש בשטר כו'.</b> כתב ה\"ה ולזה כתבו מן המפרשים שאף הוא פסול במחובר כו' וכ\"כ הר\"ן פ\"ק דקדושין וז\"ל מיהו איכא מ\"ד דאע\"ג דשוה כסף ככסף לענין קדושין ה\"מ מטלטלי אבל קרקעות לא דבגמרא אמרינן דמקשינן הויה ליציאה כו' וכיון דמקשינן מה יציאה במחובר לקרקע לא כו' אף הויה נמי במחובר לא כו' ויש לי לדקדק דאי מקשי' הויה ליציאה להכי א\"כ לר\"י הגלילי דס\"ל דאין כותבין את הגט על דבר שיש בו רוח חיים ועל האוכלים ה\"נ נימא דאם קדשה באוכלין ובדבר שיש בו רוח חיים אינה מקודשת והוא תימה דאם כן כל הנהו מתני' דפ' הא\"מ התקדשי לי בתמר' כו' התקדשי לי בכוס של יין כו' המקדש בתרומות ומעשרות ומעשה דכלכלה של תאנים והמקדש בערלה וכל הני מי נימא דלא כר\"י הגלילי ותו דבפרק הא\"מ דנ\"ב ע\"ב אמתני' דהמקדש בחלקו כו' אינה מקודשת אמרי' בגמ' נימא מתני' דלא כר\"י הגלילי כו' ואם איתא היכי בעי למימר דלר\"י הגלילי המקדש בקדשים קלים מקודשת הא ת\"ל דאינה מקודשת משום דהוו אוכלים והמקדש באוכלים לר\"י הגלילי אינה מקודשת דמקשינן הויה ליציאה ותו היכי קאמר נימא מתני' דלא כר\"י הגלילי כו' הא ע\"כ מתני' דלא כוותיה דלר\"י הגלילי מאי איריא מקדש בחלקו הא אפילו בשאר אוכלים דעלמא נמי אינה מקודשת ותו דקרא צווח ככרוכייא גבי דוד דכתיב תנה את אשתי אשר ארסתי לי במאה ערלות פלשתים ויש ליישב דחדא מתרצת חברתה דודאי לר\"י הגלילי דס\"ל דאין כותבין את הגט באוכלין ע\"כ דהיקשא דויצאה והיתה לא מקשינן להכי לו' דכי היכי דביציאה אין כותבין ה\"נ גבי קדושין דהא קרא גלי בהדיא דלא מקשינן להכי כדכתיב גבי דוד דודאי גמרא גמירי לה אמנם לרבנן דר\"י הגלילי דקי\"ל כוותייהו כיון דליכא קרא להכי דאי מההיא דדוד אין ראיה דלרבנן אפי' גבי גט נמי כותבין באוכלין א\"כ מקשינן הויה ליציאה לגמרי והמקדש בקרקע אינה מקודשת ואם כנים אנחנו במ\"ש יש ליישב התוספתא שהביאו ממנה ראיה הרשב\"א והר\"ן ז\"ל לומר דהמקדש בקרקע מקודשת דאיכא למי' דההיא אתי אליבא דר\"י הגלילי ודו\"ק: תו ק\"ל מהא דגרסינן פ\"ק דקידושין ד\"ד ע\"ב דתניא כי יקח כו' אין קיחה אלא בכסף כו' והלא דין הוא ומה אמה העבריה שאינה נקנית בביאה ניקנית בכסף זו שנקנית בביאה אינו דין שנקנית בכסף יבמה תוכיח כו' ואם איתא דהמקדש בקרקע אינה מקודשת אמאי ל\"ק קרקע תוכיח שנקנית באמה העבריה ואינה נקנית באשה אף אני אביא כסף (וא\"נ נימא מה לאמה העבריה שכן נקנית בקרקע תאמר באשה שאינה נקנית בקרקע) וי\"ל משום דאיכא למיפרך מה לקרקע שכן אין פודין בו הקדשות ומע\"ב כדפריך לקמן בדף ה' ע\"ב מה לכסף שכן פודין בו הקדשות ואדרבא מההיא דדף ה' נראה שיש להוכיח כדעת איכא מ\"ד שכתב הר\"ן דהמקדש בקרקע אינה מקודשת דאי מקודשת אם כן כי קאמר התם אלא פריך הכי ומה כסף שאינו גומר קונה חופה שגומרת אינו דין שתקנה מה לכסף שכן פודין בו הקדשות ומע\"ב ביאה תוכיח כו' והשתא אמאי הוצרך לומר ביאה תוכיח הי\"ל לומר יוכיח מכסף גופיה ולימא מקדש בקרקע יוכיח שאין פודין בו הקדשות ומע\"ב ואע\"פ שאינו גומר קונה חופה שגומרת אינו דין שתקנה ולדעת הר\"ן ז\"ל יש לומר דהכי פריך מה לקדושי כסף שכן במינו פודין בו הקדשות ומע\"ב דהיינו שוה כסף משא\"כ חופה שאין במינו כלל כנ\"ל ודו\"ק: עוד כתב הר\"ן ז\"ל וז\"ל וליתא דכי אמרינן התם דמחובר פסול בקדושין ה\"מ בקידושי שטר כו' דקדושי שטר הוא דמקשי' הויה ליציאה אבל נתן לה קרקע בתורת כסף ודאי מהני דהויה דכסף לא בעינן דומיא דיציאה והכי מוכח לקמן בגמרא גבי בעיין דשטר קידושין שכתבו שלא לשמה מהו דאמרי' עלה מה הויה דכסף לא בעי' לשמה אף הוי' דשטר לא בעי' כו' וראיתי למוהרימ\"ט ז\"ל בחידושיו על הרי\"ף הק' עליו וז\"ל וא\"ת אם איתא דפיסול מחובר ליתי' בקידושי כסף היכי מבעיא ליה לר\"ל התם הויה ליציאה מקשינן א\"ד הויות לאהדדי מקשינן מה הויה דכסף כו' כלומר שיהא שוה קדושי שטר לקדושי כסף הרי מחובר דפסול בשטר ולא בכסף וכ\"ת ודאי למאי דס\"ד דהויות לאהדדי מקשינן אף כסף פסול במחובר אבל לפי המסקנ' דהויה ליציאה מקשי' לא אמרינן אלא בשטר אין לנו לומר כו' וי\"ל דלבתר דאסיקנא לענין לשמה דמסתבר' הויה ליציאה מקשינן אע\"פ שהיה לנו ללמוד מהויה דכוותא דהיינו כסף דלא שייך ביה לשמה מ\"מ מיציאה דילפינן עיקר שטר מיניה גמ' ה\"ה לענין מחובר דלא ילפינן אלא בשטר דדיו לבא מ\"ה להיות כנדון עכ\"ד ולע\"ד אין תי' עולה יפה דודאי מ\"ש בגמרא בתר דבעי' הדר פשט' הויה ליציאה מקשינן לאו למימרא דלעולם לא מקשינן הויות לאהדדי אלא דוקא גבי לשמה דאי מקשינן הויות לאהדדי לומר דקדושי שטר לא בעינן לשמה בטיל ליה היקשא דהויה ליציאה לומר דקדושי שטר שלא לשמה פסול והילכך ס\"ל לתלמודא דכיון דעיקר קידושי שטר ילפינן מיציאה מסתברא טפי למילף הויה ליציאה ולפסול שטר שלא לשמה ממה שנאמר דניקוש הויות לאהדדי אמנם היכא דאיכא למילף תרוייהו ולומר דקדושי שטר פסול במחובר מהיקש' דהוי' ליציאה והדר מקשינן הויות לאהדדי לומר דאפי' קדושי כסף נמי פסול בהא ודאי אזלי ומודו כ\"ע דמקשינן הויות לאהדדי ותדע דבפ' נערה שנתפתתה דמ\"ו ע\"ב ובפרק המדיר דע\"ד אמרינן התם דמקשינן הויות להדדי וא\"כ אי סבירא ליה להר\"ן דלמאי דס\"ד דהויות לאהדדי מקשינן אף כסף פסול דמחובר ה\"נ נימא לפי המסקנא ולדידי קושיא מעיקרא ליתא דודאי להאי דס\"ד בגמ' דהויות לאהדדי מקשינן וכי היכי דקדושי כסף לא בעינן לשמה ה\"נ בקדושי שטר ה\"נ אית לן למימר נמי גבי מחובר דקדושי שטר במחובר כשר דילפינן הויות אהדדי וכי היכי דכסף כשר במחובר ה\"נ שטר ודברי הר\"ן ז\"ל אינן אלא לפום מסקנא דמילתא דהויה ליציאה מקשי' והיינו דקא דחי הר\"ן ז\"ל וקא' דיש לדחות דכי פשיטא ליה לר\"ל התם דקדושי כסף לא בעי לשמה היינו משום דאינה מתקדשת מפני טיבועו והילכך מספ\"ל בשטר אי מקשינן הויה ליציאה או הויות לאהדדי אבל גבי מחובר ה\"נ איכא למימר דילפינן כולהו הויות מיציאה זה הנר' פשוט בכונת הר\"ן ז\"ל ולפי זה צ\"ל שלדעת הר\"ן ז\"ל כי בעי ר\"ל התם שטר קידושין שכתבו שלא לשמה מהו ה\"ה דהו\"מ למיבעי אי שטר קידושין כשר במחובר מי מקשינן הויות לאהדדי או הויה ליציאה אלא דחדא מינייהו נקט אלא דק\"ל טובא דא\"כ למאי דהוה בעי למי' דהויות לאהדדי מקשינן נ\"מ דשטר קדושין כשר במחובר וא\"כ תקשי ליה לר\"ל ברייתא דפ\"ק דגיטין דקתני בג' דרכים שוו גיטי נשים לשחרורי עבדים דהא איכא מחובר ותלמודא לא אשכח פירוק' אלא לומר דמילתא דאיתיה בקידושין לא קתני אכן לר\"ל קשה דמחובר נמי ליתיה בקדושין ותלמודא גופיה אמאי לא פשיט ליה מהך ברייתא אדהוצרך ר\"ל לומר בתר דבעיא הדר פשטא מסברא בעלמא ובשלמא לדעת איכא מ\"ד ניחא דגבי מחובר פשיטא ליה לר\"ל דפסול במחובר אפי' בקדושי כסף וליכא למי' דאכתי לענין לשמה תפשוט ליה לר\"ל מהך ברייתא מדלא קתני לשמה דאיכא למימר דר\"ל ס\"ל כרבה דטעמא דבפני נכתב משום לשמה וכדקאמר התם הניח' לרבה כו' וכן ק' מהא דאמרי' פ' הא\"מ דמ\"ח ואב\"א כגון שכתבו שלא לשמה ובדר\"ל קמפלגי ר\"מ אית ליה לדר\"ל ור\"א לית ליה לדר\"ל אלא מקשינן הויות לאהדדי דא\"כ לר\"א דס\"ל דשטר קדושין שלא לשמה כשר ה\"נ שטר קדושין במחובר וכיון שכן ק' לאוקמת' זו אמאי לא קתני בבריית' דהתם וכדברי ר\"א בד' כדקת' וכדברי ר\"מ בד' ועיין בתוס' פרק כל הגט דכ\"ו ד\"ה חוץ מגיטי נשים שכתבו וז\"ל אין לומר שחרורי עבדים נמי פסול דא\"כ בפ\"ק דגיטין כו' ליתני וכדברי ר\"א בד' כדקתני וכדברי ר\"מ בד' ועיין שם סוף דבר שדברי הר\"ן צריכים מן הישוב: עוד כתב הר\"ן ז\"ל וז\"ל ואע\"פ שיש לדחות כו' אפי' הכי כיון דההיא דגיטין לא מוכחא ובתוספת' דמכילתין מוכח בהדיא שאם קדש במחובר מקודשת מסתברא דהוי קידושין ע\"כ ויש לדקדק אמאי לא הביא הר\"ן ראיה לדבריו דדוקא קדושי שטר מקשינן להויה אבל קדושי כסף לא מקשינן מהירושלמי שהביא הר\"ן ז\"ל בעצמו בריש פ' האומר וז\"ל רבי אבהו בשם ר\"י הרי זו עולה כו' הרי את מקודשת לי ל' יום הרי היא מקודשת לעולם כו' הרי זה גיטך ל' יום אינו גט אמר רבי יצחק ב\"א הדא דתימא מקודשת בשקדשה בכסף אבל אם קדשה בשטר הואיל ולא למדו שטר קידושין אלא מגירושין מה גירושין אינה מגורשת אף בקדושין אינה מקודשת ע\"כ הנה מבואר בהדיא חילוק הר\"ן זכרונו לברכה דע\"כ לא מקשינן הויה ליציאה אלא דוקא בשטר ואם כן הי\"ל להר\"ן להביא סיוע לדבריו מהירושלמי הלזו אחר שהוא עצמו הביאו ונראה ליישב דודאי תלמודא דידן לא ס\"ל כהך חילוקא דהירוש' מדבעינן בהמגרש בעי רבי אבא בקדושין היאך תבעי לר\"א תבעי לרבנן בתר דבעיא הדר פשטא בעינן ויצאה והיתה ובפרק ד' דנדרים דכ\"ח אמרינן ומה אלו אמר לאשה היום את אשתי ולמחר אי את אשתי מי נפקא בלא גט וכתב הרא\"ש שם דהיינו משום דלענין גט אמרינן כיון דפסקה פסקה וה\"ה לענין קידושין דמקשינן הויה ליציאה יע\"ש ואי ס\"ל לתלמוד' כהירוש' לא הו\"ל למסתם סתומי והי\"ל לפרש דהיינו דוקא בשטר וכן בשאר דוכתי טובא בתלמודא דידן לא הוזכר חילוק זה וה\"ט דאיכא מ\"ד שכתב הר\"ן אלא דס\"ל להר\"ן דהכא גבי מחובר שאני דטעמא איכא במילתא דכיון דלא בעינן נתינה לידה כלל שהרי תן מנה לפ' ואקדש אני לך מקודשת וכן נתנה היא ואמר הוא מקודשת באדם חשוב א\"כ בהנאה תליא מילתא ומחובר נמי אית לה הנאה והוי כההיא דשלא לשמה שהביא הר\"ן משא\"כ בההיא דר' אבא וההיא דנדרים דאין סברא לחלק כלל בין קדושי כסף לקדושי שטר כנ\"ל ודוק: והנה מ\"ש הר\"ן דבתוספתא דקדושין מוכח בהדיא דהמקדש בקרקע מקודשת כונתו למ\"ש בתוספתא המקדש בעיר הנדחת וביושביה באשירה ופירותיה כולן אע\"פ שמכרן וקדש בדמיהן אינה מקודשת דאלמא דאי לאו משום איסור ע\"ז היתה מקודשת אע\"ג דקדשה בקרקע וראיתי להרשב\"א בתשו' סי' אלף רל\"ו שדחה השואל לתוספתא הלזו וז\"ל דההיא דעיר הנדחת הוי תלוש ולבסוף חברו והאריך הרשב\"א ז\"ל לבאר דחיה הלזו וכתב בס\"ד וז\"ל ואם כונתך היא דתלוש ולבסוף חברו מן הדין הוה כתלוש ואם נתן עיר אחת בקדושיה מקודשת משום בתים שבה דחשיב כתלוש אלא דבעיר הנדחת אינה מקודשת כו' יע\"ש ואני תמיה עליו דכיון דטעמא דגט דפסול במחובר הוא משום דבעי' ונתן בידה ממש וליכא כי נמי נימא דתלוש ולבסוף חברו חשיב כתלוש הא ליכא נתינה בידה כלל וכן מוכח מהירושלמי הביאו הרשב\"א בחי' לגיטין פ\"ב דכ\"א וז\"ל כתבו בתלוש חברו וחתמו תלשו ונתנו לה מה אמרי רבנן כתבו וחתמו בתלוש וחברו ותלשו ונתנו לה מה אמר ר\"י ולא אפשיטא הנה מבואר דע\"כ ל\"מ ליה אלא בתלשו ונתנו לה אבל בנתנו לה בעודו מחובר פשיטא ליה דאינו גט והיינו משום דבעינן נתינה בידה וגדולה מזו כתב הרשב\"א שם דמדלא אבעי' ליה לתלמודא דידן הכי משמע דס\"ל לש\"ס דילן דממתני' דקתני ר\"י פוסל עד שתהא כתיבתו וחתימתו בתלוש ולא קתני עד שתהא כתיבתו בתלוש ומכיון דהוי כתיבתו בתלוש א\"א לחתימתו במחובר שמעינן דתלוש ולבסוף חברו לענין גט חשיב כמחובר ואם כתבו בתלוש וחברו וחתמו ותלשו ונתנו לה פסול לר\"י יעויין שם מה שהאריך וא\"כ אם איתא דקדושין במחובר לא מהני משום דמקשינן הויה ליציאה ה\"נ לא מהני תלוש ולבסוף חברו מהאי טעמא ומהתימה על הרשב\"א איך לא דחה דברי השואל מטעם זה אחר שהוא עצמו הביא הירוש' הלזו: ודרך אגב אומר שראיתי להפר\"ח בספר מים חיים ד\"ה דברים תמוהים בעיני שכתב וז\"ל ובירושלמי מבעי' לן על גט שכתבו בתלוש כו' אי תליש ולבסוף חברו כמחובר דמי ומחוסר קציצה קרינן או לאו כמחובר דמי וכיון דבעין לא אפשיט' הו\"ל ספק' דרבנן ולקולא כו' ומיהו למעשה יש לחוש לס' הפוסקים לפסול אבל ס' הרשב\"א להכשיר כשכתבו וחתמו בתלוש ואח\"כ חברו ותלשו ונתנו לה אינו מחוורת כלל ודבריו דחוקים ועיקר יסודו אמתני' דר\"י פוסל עד שתהא כתיבתו וחתימתו בתלוש הוא יסוד רעוע דאיכא למימר כמ\"ש התוספות דף ד' דמשכחת לה שכתבו על אילן תלוש ואח\"כ נטעו והשריש וחתמו ובהכי נדחו כל דברי הרשב\"א א\"ד ובעניותי לא זכיתי להבין דבריו שהרי עיקר יסודו של הרשב\"א דס\"ל דכל שכתבו וחתמו בתלוש אע\"פ שחברו אח\"כ ותלשו ונתנו לה מהני דלא קפיד קרא שלא יהא מחוסר קציצה אלא אשעת כתיבה אבל בין כתיבה לנתינה לא איכפת לן היינו ע\"פ היסוד אשר בנה עליה דייק דמתני' דקתני עד שתהא כתיבתו וחתימתו בתלוש אתא לאשמועינן דאם כתבו בתלוש ואח\"כ חברו וחתמו ותלשו ונתנו לה פסול דכפי פי' זה צריך הדבר לאומרו דכל שכתבו וחתמו בתלוש אע\"פ שאח\"כ חזר וחברו ותלשו ונתנו לה כשר ולא מיפסיל משום מחוסר קציצה דאי לא עד שתהא כתיבתו וחתימתו ונתינתו בתלוש מבעי ליה לר\"י למימר ומאי אריא חתימתו גריד' דנקט וא\"כ מה תקן הרב באומרו דעיקר יסודו רעוע דא\"ל כמ\"ש התוספות דמיירי בהשריש הא כלפי לייא דכפי דברי התוס' ל\"מ בתלוש ולבסוף חברו ובטלו דמהני אלא אפילו בהשריש דחשיב כמחובר גמור אפ\"ה מהני שהרי מכיון שכתבו דעד שתהא כתיבתו וחתימתו בתלוש דקתני מיירי בהשריש בין כתיבה לחתימה דפסול מינה נשמע ע\"כ דהשריש בין כתיבה וחתימה לנתינה דכשר דאל\"כ הו\"ל למתני עד שתהא נתינתו בתלוש כדקתני חתימתו ואולי ט\"ס נפל בדבריו ודוק: כתב עוד הרשב\"א דדוקא תלוש ולבסוף חברו ובטלו פסול לגבי גט אבל חברו ולא בטלו פשיטא דכתלוש דמי דע\"כ לא אבעי' לן בשחיטה אלא בבטלו ואם נפשך לומר נהי דמחובר גמור לא הוי מחוסר חפירה מיהא הוי וקרינן ביה מי שאינו מחוסר כו' הא נמי ליתא דמחוסר חפירה לאו כלום הוא כדאי' בסנהדרין כיצד תולין אותו משקעין את הקורה בארץ ותולין בו ר\"י אומר קורה מוטה בכותל ותלה בה ואמרי' עלה בגמ' דר\"י סבר כי קבר תקברנו מי שאינו מחוסר אלא קבורה יצא זה שמחוסר חפירה ורבנן מחוסר חפירה לאו כלום הוא א\"ד ונראה דכפי דברי הרשב\"א כי היכי דתלוש ולבסוף חברו ובטלו פסול לענין גט מטעמא מי שאינו מחוסר כו' ה\"נ גבי תלי' בתלוש ולבסוף חברו ובטלו לא מהני וקרי' ביה כי קבר תקברנו מי שאינו מחוסר אלא קבורה וע\"כ ל\"ק רבנן אלא דמשקעין את הקורה בארץ משום דלא מיבטלי ליה לקורה כיון דדעתם ליטול אותה ולקוברה אבל בעץ שתלשו וחברו ובטלו אין תולין בו דומיא דגט וע\"פ האמור מקום אתנו ליישב דברי מרן הכ\"מ פט\"ו מהל' סנהדרין דין ט' על מ\"ש רבינו אין תולין על אילן המחובר אלא על התלוש כתב וז\"ל שם ת\"ר כו' ומדברי רבינו נראה דדוקא מחובר לקרקע ממעט אבל לא נעוץ ואתי כרבנן אשר דבריו ז\"ל מן המתמיהין דלמה זה הוצרך להוכיח כן מדברי רבינו הללו ובלשון ונר' אחר שרבינו פסק כן בהדי' סמוך ונראה בדין שכתב כיצד מצות הנתלין משקעין את הקורה בארץ וכבר ראיתי להפר\"ח בספר מים חיים שתמה עליו כן ותו יש לדקדק מה הלשון אומרת ואתי כרבנן ופסק כרבנן הול\"ל אלא הנ\"ל שמרן בא לאפוקי סברת הרשב\"א הלזו דע\"כ לא קאמרי רבנן דמשקעין את הקורה בארץ אלא משום דהוי תלוש ולבסוף חברו ולא בטלו שהרי דעתם ליטלו אח\"כ ולקוברו אבל על הנעוץ בקרקע ובטלו ה\"נ דלא מהני דחשיב כמחובר וקרינן ביה מי שאינו מחוסר כו' דומיא דגט וא\"כ ממה שכתב רבינו משקעין את הקורה ליכא למשמע מינה מידי דשאני התם דלא בטלו אמנם ממ\"ש בדין ט' אין תולין על אילן המחובר לקרקע משמע דלא ממעטינן אלא אילן המחובר אבל נעוץ בקרקע בכל אופן שיהיה ואפי' בבטלו מהני והיינו משום דס\"ל דלרבנן אין חילוק בתלוש ולבסוף חברו בין ביטלו בין לא ביטלו דבכל גוונא תלוש ולבסוף חברו כתלוש דמי וז\"ש מרן ומדברי רבינו נראה דדוקא מחובר לקרקע ממעט אבל לא נעוץ באיזה אופן שיהיה ואפי' ביטלו ואתי כרבנן כלומר דס\"ל דלרבנן אין חילוק ולזה לא אמר ופסק כרבנן דאמרי משקעין את הקורה דלזה לא הוצרכנו שהרי מפורש ובא בדין ז' כנ\"ל ודוק: והרמ\"ה הביאו הטור א\"ה סי' קכ\"ד כתב וז\"ל כל היכא דפסלינן מחובר אפי' תלוש ולבסוף חברו פסול כו' ול\"מ אם אשרוש אחר כתיבה וחתימה אלא אפי' לא אשרוש נמי פסול כו' ותמה עליו מרן הב\"י דמדסתם דבריו משמע דס\"ל דאפי' לא בטלו חשוב מחובר ולא נהירא דכל שלא בטלו הו\"ל כאלו לא חברו וכשהוקצצו אינו אלא כנוטלו מעל השולחן דהא ע\"כ לא אבעי' לן גבי שחיטה אי תלוש ולבסוף חברו אי הוי כמחובר אלא בבטלו אבל בלא בטלו פשיטא לן דכתלוש דמי יע\"ש ולע\"ד נראה דס\"ל להרמ\"ה דאף על גב דכל שלא בטלו לא חשיב כמחובר לענין שחיטה מ\"מ מחוסר חפירה מיהא הוי וקרי' ביה מי שאינו מחוסר ואע\"ג דרבנן דר\"י סבירא להו גבי תלי' דמחוסר חפירה לאו כלום הוא ס\"ל להרמ\"ה דהלכה כר\"י ואפילו מחבריו וכמ\"ש התוספות בפ\"ב דתעניות דכ\"ב ע\"א ד\"ה אי ר\"מ וז\"ל ונראה דלהכי מוקי לה כר\"י משום דר\"י נימוקו עמו והלכתא כוותיה בכל מקום ואפילו מחבריו ועיין בהרב בכה\"ג ז\"ל בכללי הגמרא ס\"ד שהאריך בזה וכתב מחלוקת בדבר יע\"ש וא\"נ ס\"ל להרמ\"ה דהכא הלכה כר\"י מכח ההיא דמכסין בעפר עיר הנדחת שהקשו ממנו התוס' יע\"ש וז\"ש הרמ\"ה ל\"מ אם אשרוש כלומר דבאשרוש לכ\"ע לא מהני דחשיב מחוסר קציצה אלא אפי' לא אשרוש ולא ביטלו פסול משום דסבירא ליה דהלכה כר\"י כנ\"ל נכון: עוד כתב הרשב\"א ז\"ל בתשובה הנז' וז\"ל גם מה שאמרת באשירה ופירותיה דמיירי באשרה שנטע מתחלה לכך דמשמע לי מתוך דבריך שאתה סבור שגם זה כתלוש כו' זה אינו שלא מצינו בשום מקום תלוש ונטעו שיהא כתלוש לשום דבר דתלוש ולבסוף חיברו אמרו תלוש ולבסוף נטעו לא אמרו עכ\"ד ואני תמי' עליו במ\"ש שלא מצינו בשום מקום תלוש ונטעו שיהא כתלוש שהרי דבר זה נפתח בגדולים ומצאנו לרש\"י ז\"ל בר\"פ כל הצלמים דף מ\"ה ע\"ב שכתב דפלוגתייהו דרבנן ור\"י הגלילי הוא בשנטעו גרעין אבל בשנטעו אילן לכ\"ע אסור דחשיב כתלוש והתוס' שם בד\"ה והכא הקשה לפרש\"י ז\"ל מהא דרב דאמר המשתחוה לבית אסרו דתלוש ולבסוף חברו חשיב כתלוש דמאי איריא דנקיט בית אפי' אילן נמי שהוא מחובר גמור אסור ומכח זה דחו פרש\"י וכתבו דפלוגתייהו דרבנן ור\"י הגלילי בנטע אילן דלר\"י הגלילי תלוש ולבסוף נטעו חשיב כתלוש ואתא רב לאשמועי' דהמשתחוה לבית אסרו אפי' לרבנן דר\"י הגלילי דדוקא תלוש ולבסוף נטעו לא חשיב כתלוש לרבנן אבל תלוש ולבסוף חברו חשיב כתלוש: גם הר\"ן ז\"ל שם אמתני' דשלש אשירות הן כתב שמדברי רש\"י נראה דתלוש ולבסוף חברו אפי' גבי אילן כתלוש דמי וזהו מ\"ש בפרק קמא דחולין גבי תלוש ולבסוף חברו דלענין שחיטה דאמרינן התם בקנה העומד מאליו ופי' הרב ז\"ל שלא נטעו אדם מכלל דאם נטעו אדם הו\"ל כתלוש ולבסוף חברו יע\"ש וא\"כ תימא על הרשב\"א דמאי ק\"ל באומרו שלא מצינו בשום מקום כו' והרי לדעת רש\"י ז\"ל מבואר הוא דאפי' גבי אילן חשיב כתלוש לכ\"ע ואפי' נימא דהרשב\"א ז\"ל ס\"ל כדעת התוס' מ\"מ לר\"י הגלילי מיהא ס\"ל דאפי' באילן חשוב כתלוש וא\"כ מצינן למימר דתוספת' הלזו אתי' אליב' דר\"י הגלילי סוף דבר שדבריו צ\"ע: ולדעת התוס' ז\"ל ק\"ל מהא דפרכינן במעילה דף כ' אמתניתין דקתני הדר בבית של הקדש (ד\"ה) מעל לימא מסייע ליה לרב דאמר המשתחוה לבית כו' והשתא לפי דבריהם ז\"ל דמה שהוצרך רב לאשמועינן דהמשתחוה לבית אסרו היינו לרבנן דר\"י הגלילי דלר\"י הגלילי דס\"ל דאפי' באילן חשיב כתלוש מכ\"ש בית א\"כ מאי סיעתא איכא ממתני' דהתם הא איכא למימר דמתני' דהתם ר\"י הגלילי היא ואה\"נ דלרבנן ל\"ש אילן ול\"ש בית חשיב כמחובר וי\"ל דאי בריית' דהתם אתי' כר\"י הגלילי מאי אירי' בית דנקט ולישמועינן אפי' באילן דאם נהנה מצל אילן דהקדש מעל ומכ\"ש בית אלא משמע דאתיא כרבנן ודוק ועיין בהפר\"ח סי' קכ\"ב ס\"ק י\"ז מה שהקשה על מ\"ש הטור דתלוש ולבסוף חברו חשיב כמחובר לענין גט דאי באשרוש איירי כמ\"ש הב\"י מאי לענין גט דקאמר והלא בכל התורה היכא דאשרוש דינו כמחובר וכתב עוד בס\"ד דהיכא דאשרוש דינו כמחובר ולא זכר שם שדעת רש\"י דאפי' באשרוש חשיב כתלוש וא\"כ י\"ל שדעת בה\"ע כדעת רש\"י ודוק: כתב הרב ב\"ח סי' קמ\"ו שמדברי הטור שם שכתב בסתם ואילנות שלא נטעו לשם ע\"ז אינן נאסרין משמע דס\"ל שלא כדעת רש\"י דבאילן לא אמרינן דחשיב כתלוש ע\"ש ולא היה צריך לזה שהרי בסי' ו' לענין שחיטה כתב הטור דקנה שנטעו ונשרש בארץ חשיב כמחובר לכ\"ע יע\"ש וזה מבואר שלא כדעת רש\"י שלדעת רש\"י ז\"ל דוקא בקנה העומד מאיליו שלא נטעו אדם הוא דחשיב כמחובר כמ\"ש הר\"ן ודע שהרי\"ף ז\"ל השמיט הך מימרא דרב דהמשתחוה לבית אסרו ולא ידעתי למה וצ\"ע ואולי סמך עצמו אמ\"ש בפרק נגמר הדין דקבר של בנין אס\nר ופירש רש\"י שם וז\"ל בקבר בנין שבנאו למעלה מן הקרקע דכוותא בע\"ז בית שבנאו לשם ע\"ז אסור דתלוש ולבסוף חברו הוי תלוש לענין ע\"ז וקבר לע\"ז איתקש עכ\"ל אלא שדברי רש\"י תמוהים במ\"ש דבית שבנאו לע\"ז אסור מטעמא דתלוש ולבסוף חברו חשיב כתלוש והא ליתא דטעמ' דתלוש ולבסוף חברו אינו אלא לענין המשתחוה כשהוא בית אבל בבנאו לע\"ז אסור מטעמ' דחייל שם ע\"ז עלייהו כשהן תלושין וזה מבואר מסוגי' דפ' כל הצלמים וצ\"ע. ועיין במהרש\"א ח\"ב סי' קל\"ז שהק' אסוגי' דפרק כ\"ה דאדפריך לרב ממתני' דקתני בנאו ליסייעיה ממתני' דלעיל דמי שהיה בונה ביתו סמוך לע\"ז דמשמע להדי' דהמשתחוה לבית אסרו דהא ישראל כשבנה ביתו בתחלה בהיתר סמך וכמ\"ש בירושלמי וא\"כ ודאי מעיקר' בנו ישראל ועכו\"ם הכותל הממוצע לשם דירה כו' וקתני אבניו ועציו מטמאים כו' אלמא דהמשתחוה לבית אסרו יע\"ש שהניחו בצ\"ע אכן כפי דברי התוס' נראה שיש ליישב דממתני' דלעיל ליכא לסיועי לרב דאמר דאפי' לרבנן דר\"י הגלילי דס\"ל דתלוש ולבסוף נטעו לא חשיב כתלוש בתלוש ולבסוף בנאו מודו דאיכא למימר דמתניתין דלעיל אתיא כר\"י הגלילי דס\"ל תלוש ולבסוף נטעו חשיב כתלוש ומכ\"ש תלוש ולבסוף בנאו אכן ממתני' דבית שבנאו לשם ע\"ז ק\"ל שפיר אליב' דרב דבשלמא אם נאמר דלרבנן דר\"י הגלילי ל\"ש בין תלוש ולבסוף נטעו לתלוש ולבסוף בנאו איכא למימר דמתני' דבית שבנאו אתי' כרבנן דר\"י אכן לרב ק' דמתני' מני כנ\"ל נכון: ובהיותי בענין זה ראיתי לעמוד על מ\"ש רבי' פ\"ה מה' מעילה וז\"ל וכן המקדיש בית בנוי הדר בו לא מעל אבל המקדיש עצים ואבנים כו' ותמה מרן הכ\"מ ז\"ל שם דע\"כ לא אוקי ר\"ל התם במקדיש עצים אלא כי היכי דלא תסייעיה לרב דאמר המשתחוה לבית אסרו אבל רבינו ז\"ל דפסק כרב בפ\"ח מהלכ' ע\"ז לא הי\"ל לחלק בכך ובאמת שהיא קו' אלימתא ומה שתירץ מרן ז\"ל דמשמע ליה לרבינו ז\"ל דאוקמתא דר\"ל קושטא דמלת' היא ואפי' הכי פסק כרב משום דלא אשכחן מאן דפליג עליה אית לן למימר דטעמא משום חומרא דע\"ז יע\"ש הן דברים תמוהים שהרי בה' שחיטה פ' [א' הי\"ט] לענין שחיטה פסק רבינו ז\"ל דתלוש ולבסוף חברו חשיב כתלוש גם בהלכ' כלים לענין הכשר זרעים פסק ג\"כ דחשיב כתלוש ואיך כתב דדוקא לענין ע\"ז משום חומרא דע\"ז וכבר ראיתי אח\"כ מי שתמה עליו כן. ותו ק' טובא מה שפסק רבינו ז\"ל בפ\"ו מה' ערכין דין למ\"ד המשכיר בית לחבירו וחזר והקדישו ה\"ז קדש כו' ואם דר בו השוכר מעל הפך מה שפסק בה' מעילה דהמקדיש בית בנוי לא מעל וכבר התוס' ז\"ל שם בספ\"ד דערכין הק' אסוגי' דהתם מההיא דמעילה ותירץ דסוגי' דערכין אתי' כרב דאמר תלוש ולבסוף חברו חשיב כתלוש אכן לדעת רבינו כפי מ\"ש מרן כ\"מ דאפי' רב ל\"ק אלא בע\"ז משום חומרא דע\"ז א\"כ סוגי' דערכין כמאן אתיא וכבר נתקשה בכל זה הרב לח\"מ ז\"ל והניחו בצ\"ע: ומה שתי' הרב מוצל מאש סי' מ\"ד על פי מה שהראה לו אחד מהחכמים תשובת הרשב\"א שהביא מרן הב\"י בה' נדרים סי' רכ\"א שכתב דאע\"ג דאין מעילה במחובר איסורא מיהא איכא (והן הן דברי התוס' פ' השולח דל\"ח ע\"ב ד\"ה גופיה ע\"ש). וא\"כ מ\"ש רבינו ואם דר בו השוכר מעל לא מעילה ממש קאמר דהא אין מעילה במחובר אלא כלומר איסורא דמעילה ולא הוצרך לפרש שסמך אמ\"ש בה' מעילה דאין מעילה במחובר את\"ד יע\"ש הן דברים תמוהים דאכתי מה יענה למה שהקשה שם בערוכין היכי דייר בו במעילה קאי ותו מעלה שכר להקדש כיון דמעל ביה נפיק ליה שכר לחולין והשתא לפי דבריו ז\"ל ניחא מאי דפריך היכי דייר ביה במעילה קאי דאיסור מעילה קאמר אכן מאי פריך כיון דמעל ביה נפק שכר לחולין הא כיון דמדאוריית' אין בו מעילה היכי מצי מפיק שכר לחולין ואשר אני אחזה ליישב דברי רבינו ז\"ל בהקדים ברייתא דר\"פ הנהנה דאמרינן התם כי תמעול מעל אין מעילה אלא שינוי כו' יכול נהנה ולא פגם ובמחובר לקרקע נאמר חטא בתרומה ונאמר חטא במעילה מה חטא האמור בתרומה בתלוש מן הקרקע דכתיב ראשית דגנך מידי דאידגן אף חטא האמור במעילה בתלוש מן הקרקע והמתבאר מדברי התוס' שם דב' מיני מעילות יש במעילה בשמשנה מרשות הקדש לרשות הדיוט כגון מוכר או נותן או משאיל חפצים של הקדש להדיוט דאותה ילפינן מע\"ז דאיכא שינוי רשות שמשנה עצמו מרשות גבוה לרשות אחר ויש מעילה בנהנה מן ההקדש בלא שינוי רשות ואותה ילפינן מתרומה את\"ד בקיצור ומעתה נבא לבאר דעת רבינו דלרבינו קשיתיה סוגי' דעירוכין דפריך בפשיטות היכי דייר ביה במעילה קאי ודחיקא ליה מילתא לומר דהתם קאי אליבא דרב כמ\"ש התוס' דכל כי האי הי\"ל לתלמודא לפרש. תו ק\"ל תוספתא דקתני פ\"ק דמעילה הדר בצלו של שובך או בצלו של מערה לא נהנין ולא מועלין והביאה מרן שם ד\"ה מינה לרב דס\"ל דתלוש ולבסוף חברו חשיב כתלוש דליכא למימר דשובך דקתני בשובך העומד מאיליו דמחובר מעיקרו הוא דא\"כ היינו צל מערה ותו מאי דפריך התם תלמודא לימא מסייע ליה לרב ודחיק ר\"ל לאוקמא למתניתין בשהקדישו ולבסוף בנאו דכיון דהא דרב הילכת' פסיקתא היא וליכא מאן דפליג עליה מי דחקנו בזה ולא לומר דמתני' ודאי מסייע ליה לרב כי על כל אלה ס\"ל לרבינו דודאי במעילה דהוצאה מרשות לרשות דאותה ילפינן מע\"ז דין הוא שנאמר בה דתלוש ולבסוף חברו חשיב כתלוש דומיא דע\"ז למאי דקי\"ל כרב והיינו סוגי' דערוכין דקאמר דאם דר בו השוכר מעל דכיון דקי\"ל שכירות ליומיה ממכר א\"כ השוכר הזה בא בשכרו ומתכוין להוציאו מרשות הקדש לרשות עצמו ומשום הכי ודאי מעל דומיא דע\"ז דחשיב כתלוש אמנם בההיא דמעילה דהדר בבית של הקדש מעל דלא מיירי בדר בו בתורת שכירות שבא להקנותו בדמי שכירותו אלא בדר בו דרך הנאה שמתכוין ליהנות מבית של הקדש אז ודאי דמעילה כזו דילפינן לה מתרומה מסתבר' ודאי לומר שדינה כתרומה וכי היכי דבתרומה בתלוש גמור דתלוש ולבסוף חברו לא אשכחן בתרומה דמהני ה\"נ במעילה והיינו דפריך התם מעיקרא לימא מסייע ליה לרב כו' כלו' דברייתא דקתני הדר בבית של הקדש מעל עכ\"ל דס\"ל כרב דגבי ע\"ז תלוש ולבסוף חברו חשיב כתלוש וס\"ל לברייתא דאפי' במעילה דהנאה ילפינן מע\"ז לומר דחשיב כתלוש דלחומרא מקשינן דאם נאמר דאפי' בע\"ז חשיב כמחובר א\"כ מהיכא יליף לה והיינו דהוצרך ר\"ל לדחוקי אנפשי' ולאוקמ' בשהקדישו ולבסוף בנאו משום דדחיק ליה לומר דמעילה דהנאה דילפינן מינה מתרומה דנימא ביה דחשיב כתלוש דכיון דעיקרא מתרומה קא יליף ודאי שדינו כדין תרומה ומעתה אתו כהוגן פסקי רבינו ז\"ל זה נ\"ל כפתור ופרח בדעת רבינו ודוק ועיין בתוס' פרק המוכר את הספינה דף מ\"ט ובגיטין דל\"ה ובסנהדרין דט\"ו ועיין בתוס' ר\"פ אז\"נ ד\"ה אם שהק' למ\"ש דאין רבית בקרקע מן התורה מהא דאמרינן בערוכין גבי בתי ערי חומה רבית גמורה היא והתורה התירו כו' יע\"ש ויש לדקדק דמאי קו' הא בתי ערי חומה תלוש ולבסוף חברו הוא ומשום הכי הוו רבית גמורה ועיין בש\"ך סי' צ\"ה ס\"ק ודוק: ולענין פדיון הבן דקי\"ל דאין פודין בקרקע יש להתבונן אי פודין בתלוש ולבסוף חברו או לא ומצאתי להתוס' ז\"ל בפרק בכל מערבין דל\"א ע\"ב ד\"ה ונתן שהק' וז\"ל וא\"ת דאמרינן במעילה בונין בחול ואח\"כ מקדשין אלמא מחללין מעות הקדש על הבנין וי\"ל דלענין זה חשיב תלוש ולבסוף חברו תלוש כו' יע\"ש וא\"כ מינה איכא למשמע נמי לענין פדיון הבן ודוק ועיין בפרק הגוזל בתרא דף ק\"ד ע\"ב ברש\"י ז\"ל ד\"ה אסיפא דברייתא וצ\"ע עיין בתוס' פרק הזהב דף נ\"ד דבור המתחיל הקדש ודוק:<br><b> מעשה חושב</b>\n<b> (רכא) </b> דודאי לריה\"ג דס\"ל דאין כותבין את הגט באוכלין. ע\"כ דהיקשא דויצאה והיתה לא מקשינן להכי כו'. תמהני דהרי הרב המחבר בא ליישב בזה את דברי הר\"ן ז\"ל והיינו דאיך אפשר לומר דלענין קדושי כסף נמי מקשינן הויה ליציאה דא\"כ איך מתקדשת באוכלים לר' יוסי הגלילי כו' והא להר\"ן ז\"ל לא שייך יישוב זה משום דא\"כ הרי גם לענין זה דאשה מתקדשת בשוה כסף נימא נמי דגלי קרא דכתיב גבי דוד דודאי גמרא גמירי לה דאשה מתקדשת בשוה כסף וא\"כ מאי קשיא לי' להר\"ן ז\"ל ודוק:<br><b> (רכב) </b> ואם איתא דהמקדש בקרקע אינה מקודשת כו'. שנקנית באמה העבריה ואינה נקנית באשה כו'. זה תמוה דהא לת\"ק דר' יוסי בר' יהודה דס\"ל דיעוד אמה העבריה הוא אפי' סמוך לשקיעת החמה בסוף שש משום דמעות הראשונים לקדושין ניתנו ע\"כ אי מקשינן הויה דכסף ליציאה לגמרי הא אמה העבריה נמי אינה נקנית בקרקע דאל\"כ הא הו\"ל להגאון המחבר ז\"ל להקשות בפשיטות דעכ\"ר לא מקשינן הויה דכסף ליציאה דא\"כ היכי מצי לייעד אמה שקנאה בקרקע וקרא סתמא כתיב דבכל אמה איכא מצות ייעוד וא\"כ לפ\"ז הא י\"ל דמאי דפריך הברייתא והלא דין הוא מאמה העבריה היינו לת\"ק דר' יוסי בר' יהודה (והא דלא הזכירו שם דלמ\"ד דאין אשה מתקדשת בקרקע ה\"ה דאין אמה העבריה נקנית בקרקע היינו משום דאנן קיי\"ל כר\"י בר' יהודה דבעינן שיהי' שהות ביום כדי לעשות עמה שוה פרוטה ובשו\"פ זו היא מתקדשת קדושי ייעוד והיא חייבת לו פרוטה זו ומלוה הוא עליה והיא עצמה הויא משכון עליה) ומי שפוסק כת\"ק דר' יוסי בר' יהודה י\"ל דס\"ל דהמקדש בקרקע מקודשת:<br><b> (רכג) </b> ואם כונתך הוא דתלוש ולבסוף חיברו מן הדין הוי כתלוש כו' אלא דבעיר הנדחת אינה מקודשת כו'. תמהני דמה בכך דהוי כתלוש דהא עד כאן לא קאמר רב אלא במשתחוה לבית דאסרו ואע\"ג דמחובר אינו נאסר כדדרשינן ולא ההרים אלהיהם מ\"מ תלוש ולבסוף חיברו כמו בית הוי כתלוש ואסור אבל בעיר הנדחת דלא השתחוה לבתים שבה אלא דגזירת הכתוב הוא דשלל העיר בשריפה (וכמ\"ש הרשב\"א עצמו שם) א\"כ הרי הבתים לא נאסרו והיינו מטעם דכתיב ואת כל שללה תקבוץ ואמרינן מי שאינו מחוסר אלא קביצה יצא בית דמחוסר הריסה וקביצה וא\"כ מה בכך דכתלוש דמי (הא בגט קיי\"ל דכל שמחוסר קציצה אינו גט אפילו בעציץ כדאיתא בש\"ס ועיין חמ\"ח באה\"ע סי' קכ\"ד ס\"ק י\"ד) וכמו דאמרינן יצא קרקע עולם דמחוסר תלישה וקביצה ולכן עפר עפרה מותר ה\"נ י\"ל כן בבתים אפילו אי דינייהו כתלוש (ועיין מה שכתבתי לקמן). וא\"כ לפ\"ז קשה בעיר הנדחת אמאי אינה מקודשת כיון דהבתים דינם כתלוש ומשום עיר הנדחת אינם נאסרים וכנ\"ל:<br><b> (רכד) </b> ובירושלמי מבעיא לן על גט שכתבו בתלוש כו' הו\"ל ספיקא דרבנן ולקולא כו'. לכאורה תמוה דמה בכך דהוי ספיקא דרבנן הא אתחזק איסורא דאשת איש והרי באתחזיק איסורא אפילו בספיקא דרבנן אזלינן לחומרא וכמ\"ש הש\"ך ביו\"ד סי' ק\"י אלא דהגאון לשיטתי' אזיל דחולק שם על הש\"ך. אמנם בפשיטות קשה דהא האי דדרשינן מוכתב ונתן שלא יהא מחוסר קציצה הרי דרשה גמורה היא ולא אסמכתא וא\"כ איך כתב דהו\"ל ספיקא דרבנן. ועל המחבר אני תמה שלא השיג עליו בזה שהרי מדמייתי ראי' לעיל דף ג' ע\"ב מקרא דמאה ערלות דאשה מתקדשת באוכלים ש\"מ דס\"ל דמתניתין דגיטין אאיסור תורה קאי. ואע\"פ דריה\"ג נפקא לי' מקרא דספר לאפוקי בעלי חיים אבל אוכלין ומחובר פסול לדידן מטעם אחר מ\"מ הא מבואר דתורף שכתבו במחובר פסול מן התורה מדפריך שם והא אמרת אין כותבין כו' וכ\"כ הר\"ן שם להדיא וא\"כ אי תלוש ולבסוף חיברו כמחובר דמי הרי התורף מחוסר קציצה והו\"ל ספיקא דאורייתא דכיון דבשעת נתינה מחובר הוא לא קרינן בי' ונתן ועיין באה\"ע סי' קכ\"ד דבכה\"ג אינו גט אפילו לחומרא וצ\"ע:<br><b> (רכה) </b> גם מה שאמרת באשירה ופירותיה כו' שאתה סבור שגם זה כתלוש כו'. תמהני דהא מהאי דאשירה ופירותיה אין ראיה כלל בל\"ז דאשה מתקדשת בקרקע שהרי משכחת לה בעציץ נקוב כו' אשירה ופירות דאפילו בגט מהני בכה\"ג דיהיב לה כל העציץ דהא איצטריך בתוס' לאשמעינן דמטעם איסור דאשירה הוא דאינה מקודשת ולא מטעם מחובר והיינו דקדשה בעציץ נקוב ובאשירה שבה ויהיב לה כל העציץ דלא שייך בזה שמא יקטום כיון דקדשה בכולו ומה צריך השואל לדחוקי אלא דבגט אי כתבו על עלה של העציץ ס\"ל לרבא דחיישינן שמא יקטום אבל לענין קדושין דמקדש בכולו אפילו לרבא מקודשת ועדיף זה מכתבו על החרס שלו:<br><b> (רכו) </b> ואפילו נימא דהרשב\"א ז\"ל ס\"ל כדעת התוס' מ\"מ לריה\"ג מיהא ס\"ל דאפילו באילן חשיב כתלוש כו'. גם בל\"ז דברי הרשב\"א שם קשים להולמן וכאשר כתבתי לעיל ע\"ש דכתב וז\"ל דתלוש ולבסוף חיברו דעשאוהו כתלוש לאו דאורייתא היא ולאו מעיר הנדחת שמעינן לה אלא מדרב כו' וע\"ש. וכתבתי שם דזה תמוה דא\"כ אמאי קתני בתוספתא דהמקדש בעיר הנדחת אינה מקודשת הא הקרקע אינה נאסרת משום דמחוסרת תלישה וקביצה וגם האילנות מותרין מה\"ט כדאמרינן בס\"פ חלק ואם תלוש ולבסוף חיברו מדאורייתא כמחובר דמי גם הבתים מותרים ולדעת רבינו דהמקדש במחובר מקודשת אמאי בעיר הנדחת אינה מקודשת כיון דאין בה א\"ה. ואין לומר דבכלל העיר נכלל ג\"כ שאר דברים תלושים דז\"א דהא מדלא השיב השואל על הראיה מהתוספתא אלא משום בתים דכתלושין דמיין משמע דליכא בעיר דברים תלושים עוד וכן אין לומר דמדרבנן קאמר דאינה מקודשת דזה נמי ליתא משום דמדרבנן אמרינן דתלוש ולבסוף חיברו כתלוש דמי שהרי כתב רבינו דזה חידש רב וא\"כ אמאי לא מייתי הש\"ס ברייתא זו ולומר לימא מסייע לי' לרב ומאי זה שכתב דרב חידש הדבר ולאו דאורייתא הוא היה לי' לסייע דהמקדש באיסור דרבנן אינה מקודשת מברייתא זו לרב גידל בפסחים דף ז' ועוד דאיך אפשר לומר דרב מדרבנן קאמר דהא במעילה דף כ' קאמר הש\"ס כיון דבנה לי' מיהת מעל מסייע לי' לרב כו' ואי רב מדרבנן לבד קאמר איך אפשר לחייבו בקרבן מעילה ולאתויי חולין בעזרה דהא מתניתין שם מיירי במעילה דאורייתא שחייבים עליה אשם מעילות. ועוד תמהני דאפילו אי נימא דתלוש ולבסוף חיברו מדאורייתא כתלוש דמי מ\"מ בית מעיר הנדחת מותר בהנאה דכיון דלא קרינן בי' תקבוץ שהרי בעי הריסה וקביצה וכיון דמחוסר עדיין הריסה או תלישה אינו נאסר דומיא דקרקע ולא מטעם דחשיב כמחובר אלא משום דמחוסר טפי מקביצה לחוד כמו דאמרינן בגט שכתב בקרן הפרה דאם חתך הקרן ונתן לה אינו גט (ועיין באה\"ע סי' קכ\"ד סעי' ב' ובחמ\"ח שם ס\"ק י\"ד). ולכן נראה דהרשב\"א לא השיב שם אלא על דברי השואל ובאמת מיירי שיש בעיר הנדחת דברים תלושים ממש דאסורים בהנאה והבתים באמת מותרים עכ\"פ מטעם דמחוסרים עוד הריסה ומש\"ה לא מצי הש\"ס לסייע לרב דתלוש ולבסוף חיברו כתלוש דמי ולא פש לן אלא מה דהקשיתי ממעילה דף כ' דמשמע התם דס\"ל לרב דתלוש ולבסוף חיברו מדאורייתא כתלוש דמי מדמחייב עלי' קרבן מעילה וצ\"ע:<br><b> (רכז) </b> דכיון דקיי\"ל שכירות ליומי' ממכר א\"כ השוכר הזה בא בשכרו ומתכוין להוציאו מרשות הקדש לרשות עצמו כו'. אני תמה דהרי הרמב\"ם ז\"ל גופי' ס\"ל דשכירות ליומי' לאו ממכר הוא דהא כתב בפ\"ט הלכה ז' מהלכות תרומות דכהן ששכר בהמת ישראל אע\"פ שחייב במזונותי' אינו מאכילה בתרומה וישראל ששכר בהמה מכהן מאכילה בתרומה אלמא דלא אמרינן דשכירות ליומי' ממכר הוא אפילו לחומרא וא\"כ מכש\"כ לקולא והיינו לחייב את השוכר באשם מעילות ולהביא חולין בעזרה דהא לסברת הגאון המחבר ז\"ל אי שכירות לאו כממכר הוא הרי לא הוי הוצאה מרשות לרשות וילפינן מתרומה דאין מעילה בתלוש ולבסוף חיברו (ואפילו לדעת הג\"א דס\"ל דלחומרא שכירות קניא [אלא שדבריו תמוהים מהא דישראל ששכר בהמה מכהן הנ\"ל וכבר תמה עליו המג\"א באו\"ח סי' רמ\"ו ס\"ק ח'] הוא ג\"כ יודה בזה דא\"א להביא אשם מעילות חולין בעזרה) וא\"כ איך כתב הגאון המחבר ז\"ל בפשיטות דקיי\"ל דשכירות ליומי' ממכר הוא שהוא נגד משנה מפורשת בפרק בתרא דתרומות. גם מלבד זה הרי גוף הסברא לכאורה אין לה שחר דניהו דיהיבנא לי' דשכירות ליומי' ממכר הוא מ\"מ היינו דוקא כשהשכירוהו לו הבעלים ומדעתם הוא קונה אבל בנ\"ד כיון שהמשכיר חזר והקדיש ביתו והר\"ז קדוש א\"כ הרי נסתלק המשכיר מבית זה וההקדש לא השכירו תו את הבית להשוכר אלא שדר בו מדעתו ולא מדעת ההקדש וא\"כ מאי בין זה לדר בצלו של שובך דאינו מועל או לבין האי דכתב הרמב\"ם בפ\"ה דמעילה וז\"ל וכן המקדיש בית בנוי הדר בו לא מעל וע\"ש דאטו משום שרוצה להעלות שכר להקדש ואינו רוצה ליהנות מן ההקדש בחנם משום זה יהי' נתפס טפי בעונו ויתחייב קרבן מעילה. ועוד דממה נפשך קשה דאי אמרת דשכירות ליומי' ממכר הוא א\"כ איך המשכיר יכול להקדיש את הבית שכבר מכר ועיין בתוס' מעילה דף כ\"א ובר\"ן לנדרים בפ' השותפין ודוק וצ\"ע:<br><b> (רכח) </b> דאפילו במעילה דהנאה ילפינן כו' דלחומרא מקשינן. צ\"ע דאיך שייך לומר בזה לחומרא מקשינן לחייבו בקרבן מעילה ולהביא חולין בעזרה ובפרט למ\"ש לעיל דאיסור מעילה איכא אפילו במחובר אלא דאשם מעילות אינו מביא כי אם בתלוש:<br><b> (רכט) </b> שהקשה למ\"ש דאין רבית בקרקע מה\"ת כו' דמאי קו' הא בתי ערי חומה תלוש ולבסוף חיברו הוא כו'. לא ידעתי מאי קשיא לי' הא הוא עצמו הביא לעיל דברי הרשב\"א בתשובה דס\"ל דהא דאמר רב המשתחוה לבית אסרו היינו מדרבנן משום דתלוש ולבסוף חיברו לאו מדאורייתא כתלוש דמי וא\"כ הרי י\"ל דהתוס' נמי ס\"ל הכי ומאי קושיא היא ואם נימא דכונת הגאון המחבר ז\"ל דע\"כ לומר דהתוס' ס\"ל דתלוש ולבסוף חיברו כתלוש דמי מדאורייתא והיינו ממ\"ש בעירובין דף י\"א דלענין חילול מעות הקדש על הבנין אמרי' דתלוש ולבסוף חיברו כתלוש דמי ומשמע שם דמדאור' כן הוא שהרי אין פודין במחובר א\"כ הרי הי' להו לבאר זה וכבר כתב הרש\"ל דבתוס' אין קושיית סתירה אהדדי משום דלאו מרועה אחד ניתנו. גם על פשיטת ספיקו אי פודין בכור בתלוש ולבסוף חיברו שפשט זה מדברי התוס' עירובין הנ\"ל יש להשיב גם בפשיטות דקנין בית הוי מצד עצמו כקנין שדה ולא מתורת אגב הקרקע שהבית עומד עליו והוא משועבד להבית משום דדין בית כדין מחובר:"
+            ],
+            [
+                "<b>כתבו </b>\n<b> כו' או לשמה ושלא מדעתה כו'.</b> כתב ה\"ה פסק רבינו ז\"ל כפסק הרי\"ף דאינה מקודשת כו' הנה הרי\"ף ז\"ל בפ\"ק כתב ז\"ל והלכתא כר\"פ משום דמותבי' עלייהו דרבא מהא דתנן אין כותבין שטרי אירוסין אלא מדעת ב' ואע\"ג דמוקמי' לה בשטרי פסיקתא וכדרב גידל שינויא הוא ולא סמכינן עלה דרב אשי דבתראה הוא אוקמה בפ' הנושא בשטרי אירוסין ממש וכתב עליו הר\"ן ז\"ל וז\"ל ויש מי שפירש הסוגייא בענין אחר דהכי בעא מיניה דברים הללו ניתנו ליכתב שלא מדעת בעלי דבר או לא ניתנו ליכתב שלא מדעתם וא\"ל רב אשי דלא ניתנו ליכתב אלא מדעתם ולפ\"ז הא דמייתינן עלה ת\"ש מדתנן אין כותבין שטרי אירוסין כו' סיעתא הוא דמייתינן מינה לרב אשי כו' ולפ\"ז אדרבה לרב אשי מיתוקמא ליה שפיר בשטרי פסיק' ומסייע ליה וזהו דעת הרז\"ה ז\"ל א\"ד יע\"ש: וראיתי להרב גד\"ת דף של\"ז ע\"ד שתמה על דברי הר\"ן הללו וז\"ל נרא' דסבר דהרז\"ה ז\"ל אזיל בשיטה דמייתי הבעה\"ת בשם הראב\"ד אי כתבי' דעת ב' או לא ובעניותי אין לשון הרז\"ה מורה כן שכתב בזה הסיגנון ואדרבא ההוא ת\"ש סיעתא הוא דמייתינן לרב אשי דאמר לא ניתנו ליכתב כלומר דלא הוי כמלוה בשטר דהא אין כותבין אלא מדעת ב' ומדקאמר דהא אין כותבין משמע שהוא הכרח וטעם להוכיח מה שאמר תחילה דלא הוי כמלוה בשטר ולא שיהא זה עיקר הדין שהוא מחדש ע\"כ נראה דהרז\"ה מפרש מ\"ש לא ניתנו ליכתב היינו דלא הוי כמלוה בשטר כל עוד שלא נכתבו ומכריח זה מדחזינן דאין כותבין אלא מדע' ב' ואם איתא דגם באמירה בעלמא הוי כמלוה בשטר ל\"ל דעת שניהם כו' ותדע שכן הוא שהרי מוכרחין אנו לומר דהרמב\"ן ז\"ל הבין כן בכונת הרז\"ה ז\"ל ולא כדהבין הר\"ן ז\"ל דבס' המלחמות הק' עליו וז\"ל וכן הא דאקשינן מהא דתנן והיא ניזונית מנכסים משועבדים מאי קושיא לימא בשכתב ואמאי אצטריך לומר בשקנו מידו והשתא אם הרז\"ה ז\"ל מפרש לא ניתנו ליכתב שאין כותבין אלא מדעת ב' כשיטת הראב\"ד ז\"ל שכתב הר\"ב הת' הרי תלה הטעם במ\"ש לפי שכל זמן שלא נכתבו אין גובין אלא מב\"ח ומשנכתבו גובין ממשועבדין ומש\"ה לא נתנו ליכתב אלא מדעת ב' ע\"כ נראה בהדיא דהא בהא תלייא דאי בשנכתבו גובין מן המשועב' ממילא אין לכתוב אלא מדעת ב' אבל אם גם בכתיבה אין לה דין שטר למשועבדין פשיטא דאין קפידא לכתוב שלא מדעת ב' וא\"כ יש לתמוה מה מקשה ליה להרז\"ה ז\"ל דהא ודאי לפי שיטה זו נאמר דכי היכי דמפרש ת\"ש קמא דלאו תיובתא אלא סיעתא לרב אשי ה\"נ אידך ת\"ש דהיא ניזונת מנכסי' משועבדין לסיועי לרב אשי מייתינן לה מדחזינן דניזוני' מנכסי' משועבדין ולפחו' מיהא בשנכתבו מיתוקמא וכיון שכן ממיל' משמע דלא ניתנו ליכתב אלא מדעת ב' כו' דודאי כך מתפרש' הסוגייא לדעת הראב\"ד ז\"ל דמייתי רבינו כו' ואולי דמ\"ש הר\"ן ז\"ל שזה הוא דעת הרז\"ה לא קאי אעיקר פי' המימר' דלא ניתנו ליכתב אלא אמאי דקאמר דהאי ת\"ש סיעתא הוא כו' את\"ד יע\"ש ולע\"ד דבריו ז\"ל לא האירו כי לפי הנראה שהבין בדברי הר\"ן ז\"ל דכי איבעיא לן דברי' הללו ניתנו ליכתב שלא מדעת ב' היינו לומר דלאותו צד אפי' נכתבו אינו גובה מן המשועבדים ומש\"ה כותבין שלא מדעת ב' ומש\"ה הוקשה לו ממה שהק' עליו הרמב\"ן ואנכי הרואה לא ידעתי מי גילה לו רז זה בדברי הר\"ן הללו שהרי דברי הר\"ן בפשטן מתפרשן דכי אמרי' דניתנו ליכתב שלא מדעת ב' היינו לומ' דאפי' לא נכתבו יש להם דין מלוה בשטר ומש\"ה כותבין שלא מדעת ב' כיון דאין בכתיב' שום תוספ' חיוב עליה והיינו ממש כפי' הרז\"ה שהוא מפרש דברים הללו ניתנו ליכתב כלומר אם יש להם דין מלוה בשטר לגבות ממשעבדי באמירה בעלמא וממילא דכותבין שלא מדעת ב' או אין להם דין מלוה בשטר ואין כותבין אלא מדעת ב' דהא בהא תליא וכן מבואר מדברי הרשב\"א בחידושיו שכתב וז\"ל והרז\"ה ז\"ל כתב דההיא ת\"ש סיעתא דמייתינן לרב אשי ואפי' ניתנו ליכתב לעדים מעצמם בלא דעת ב' או לא כלומר יש לו דין שטר או לא כו' ואינו מחוור דא\"כ כו' ועוד מדאקשינן עלה מהא דתנן בנותיהן ניזונות כו' ואוקמא בשקנו מידו ומאי קו' מתני' בשכתבו מדעתו כו' יע\"ש הרי מבואר שהוא מפרש דברי הרז\"ה כמו שפי' הר\"ן ז\"ל ממש ואפ\"ה הק' עליו מההיא דנזוני' מנכסי' משועבדי' כמו שהק' עליו הרמב\"ן ז\"ל וא\"כ הדבר מוכרח מעצמו כמ\"ש דלאותו צד דאמרי' ניתנו ליכתב שלא מדעת שניהם היינו לומר דאפי' לא נכתבו יש להם דין מלוה בשטר וזה ברור: גם מ\"ש שלדעת הראב\"ד ז\"ל שהביא הרב בעה\"ת כך מתפרשת הסוגי' דכי מייתי' אידך ת\"ש מדהיא נזונית מנכסי' משועבדים היינו סיעתא לר\"א יע\"ש הן דברים תמוהים דכנראה שהבין הרב שלדעת הראב\"ד שהביא בעה\"ת כי אמרינן דניתנו ליכתב שלא מדעת ב' הוא לומ' דאפי' כתבו אינה גוב' ממשועבדי והא ודאי ליתא שהרי מדברי הראב\"ד ז\"ל שהביא הרב בעה\"ת מבואר הפך דבריו וזה ממ\"ש שם וז\"ל ואותבינן עלה מהא דתנן דפקחין כו' כלומר אי ס\"ד לא ניתנו ליכתב דעד שלא נכתבו כמלוה ע\"פ הן א\"כ פקחין למה כותבין והלא אינן אלא טפשים שנעשים ממלוה ע\"פ מלוה בשטר אלא ש\"מ שעד שלא נכתבו נמי כמלוה בשטר וכיון שמשע' הפסק כו' הנה מבואר שהוא מפ' דכי אמרי' דניתנו ליכתב שלא מדעת ב' היינו לומר דאפי' לא נכתבו יש להם דין מלוה בשטר דאם הוא ז\"ל מפ' לומר דאפי' נכתב אינו גובה מן המשועב' ומש\"ה כותבין שלא מדעת ב' א\"כ מאי האי דכתב אלא ש\"מ דעד שלא נכתבו נמי כמלוה בשטר הרי זו דלא כמאן וכ\"ש דק' טפי כי נימא דניתנו ליכתב וכיון שכן מוכרח הדבר לומר דאידך ת\"ש דמייתינן מדניזונית מנכסים משועבדים תיובתא הוא דפרכי' לרב אשי ושלא כמ\"ש הרב ז\"ל ודע שדברי הראב\"ד ז\"ל כדמותן כצלמם הובאו בס' תומת ישרים בהגהותיו על הרי\"ף ז\"ל האמנם ראיתי להריטב\"א ז\"ל בחידושיו שכתב וז\"ל והראב\"ד ז\"ל פ' דברים הללו ניתנו ליכתב שלא מדעתם דאפי' נכתבו ליכא תוספות חיוב ולא טריף ממשעבדי או לא ניתנו ליכתב כו' יע\"ש כנרא' שהבין הריטב\"א ז\"ל דברי הראב\"ד כמו שפיר' הרב גד\"ת והוא מן התימה שדבריו ז\"ל מבוארים הפך דבריו כמ\"ש ואולי שהראב\"ד שהביא הריטב\"א הוא הרב אב ב\"ד כנ\"ל: וראיתי להריטב\"א ז\"ל שם שהקשה לפירוש הראב\"ד והרז\"ה ז\"ל דכי אמרינן תא שמע מדתנן אין כותבין שטרי אירוסין אלא מדעת ב' סיעתא הוא דמייתי' מינה לרב אשי וז\"ל ואין פי' זה נכון חדא דלישנא דנתנו ליכתב לא א\"ש ועוד דקא פריש דלרבינא הוא דפרכינן ממתני' דאין כותבין שטרי אירוסין ואיהו מוקים לה בשטר דקידושין וכר\"פ והא רבינא גופי' פליג על ר\"פ והיכי מוקמינן מתני' לדידיה כבר פלוגתיה א\"ד יע\"ש וראיתי להרב נת\"מ ז\"ל דף צ\"ד ע\"ד שתמה עליו וז\"ל ובעיני יפלא דקו' זו היכי ניחא ליה לכולהו פירו' דאפי' ת\"ל דלרב אשי הוא דפריך אכתי ק' לרבינא דלא מצי מתוקמי לדידיה בשטרי אירוסין וא\"כ ע\"כ בשטרי פסיקתא מיירי מתני' ומאי קא מבעיא ליה אי נתנו ליכתב תפשוט ליה מהכא וכמו שהק' זה בתוס' והצריכוה עיון והר\"ן ז\"ל כתב דתרי רבינא הוו הרי דקו' זו קשיא לכלהו פי' ואיך דחה הריטב\"א מחמתה פירוש זה יע\"ש שהניחו בצ\"ע ולע\"ד נראה דס\"ל להריטב\"א דכי אמרינן דת\"ש דמייתי הוא תיובתא לרב אשי ניחא שפיר משום דודאי לרבינא כיון דאיהו ע\"כ בעי לאוקמא מתני' בשטרי פסיקתא פשיטא ליה לדידיה דנתנו ליכתב וכמו שכן מוכח נמי ממאי דקאמר איתיביה הפקחין היו כותבין הרי דבעי רבינא למיפשט דניתנו ליכתב וכי קאמר רבינא מרב אשי דברים הללו ניתנו ליכתב או לא לאו משום דמבעיא ליה לדידיה דהא ל\"ק בעא מיני' רבינא לרב אשי כדקאמר בכל דוכתא אלא משום דדין זה דניתנו ליכתב לאו בפי' איתמר במתני' או בברייתא אלא מכח קוש' הוא דבעינן למימר משום הכי שאל לרב אשי אם המצא ימצא הדבר מפורש בהדיא וכיון שהשיב לו רב אשי מסבר' בעלמא דלא ניתנו ליכתב אותביה ליה רבינא ממתני' דהפקחין וממתני' דאין כותבין שטרי אירוסין וכן מצאתי בתוספ' הרא\"ש ז\"ל למס' קידושין שהק' כקו' התוספ' ותי' וז\"ל וי\"ל ששאל לו לידע סברתו וכשא\"ל לא ניתנו ליכתב הק' לו מההיא דהפקחין יע\"ש וכן ראיתי להגהות מיי' פרק כ\"ג מה' אלו שכתב דבפ' הנושא משמע דרבינ' סבר דניתנו ליכתב כדשקיל וטרי ופריך לרב אשי כו' יע\"ש. אמנם לפי' הראב\"ד והרז\"ה ז\"ל ק\"ל שפיר כמובן ואולם זו היא שקשה לדעת התוס' והריטב\"א ז\"ל דאיך הפה יכולה לדבר דרבינא דבעי מיניה מרב אשי אי ניתנו ליכתב או לא הוא ניהו דרבינא דשמעתין דפליג אר\"פ ורבא רביה שהרי בשמעתין אמרינן רבינא ורבא אמרי מקודשת ואי רבינא בתראה דבימי רב אשי הוא ה\"ז בבל ימצא במספר הדורות שהרי אמרו דביום שמת רבא נולד רב אשי וכמו כן קשה על הר\"ן ז\"ל שהכריח דתרי רבינא הוו ממאי דקא מבעיא ליה אי ניתנו ליכתב והלא ממקומו הי\"ל להכריח מדקאמר רבינא ורבא וכמ\"ש וכ\"כ הרשב\"א ז\"ל בחידושיו יע\"ש ועיין בס' תומת ישרים בהגהותיו על הרי\"ף שתמה עליו כן ומצאתי להר' באר שבע בתשובה סי' י\"ב שכתב על ענין זה דתרי רבא הוו אחד רבא בריה דרב יוסף בר חמא חבירו של אביי ואידך רבא בריה דרב יצחק שהוא חבירו של רבינא כדמוכח פ' עגלה ערופה יע\"ש וא\"כ מבואר הוא שזהו דעת התוס' והר\"ן וכמובן ודוק: והתוס' ז\"ל פ' הנושא ד\"ה ניתנו ליכתב מפרשי לה להאי בעיא דניתנו ליכתב כפירוש הרז\"ה ז\"ל אלא דבהכי פליגי שלדעת הרז\"ה ז\"ל ההוא ת\"ש דמייתינן ממתניתין דאין כותבין שטרי אירוסין הוי סיעתא לרב אשי ולדעת התוס' ס\"ל דהוי תיובתא לרב אשי והיינו משום דהם גורסים ת\"ש אין כותבין שטרי אירוסין כו' הא מדעת ב' כותבין דלהאי גירסא אין מקום לפרש כפירוש הרז\"ה כמבואר ומש\"ה נדחקו בפירושה וכתבו משם רבי' דמשמע ליה לתלמודא אין כותבין אלא מדעת ב' היינו בידיע' ב' ששניהם נתרצו בדבר דידעי גמר הפסיקה אפי' לא ידעו בכתיבה דומיא דההיא דלעיל מיניה כותבין שטר ללוה אע\"פ שאין מלוה עמו דהיינו אע\"ג דאינו יודע מן ההלואה כלום כו' יע\"ש: וראיתי להרב נת\"מ דף הנז' שתמה על דבריהם דא\"כ היכי מוקי לה המתרץ בשטרי אירוסין ממש וכדר\"פ דהתם לר\"פ בעינן שיכתב השטר ממש מדעתייהו ובשליחותייהו דהכי גמר לה בפ\"ק דקדושין מה יציאה בעינן דעת מקנה אף הויה כן וביציאה לא סגי שיכתוב אם לא בשליחו' הבעל מדעתו וכן נראה מדברי רש\"י ז\"ל וכ\"כ הריטב\"א ז\"ל שם בהדיא וכיון שכן הדק\"ל דכיון דהמתרץ הוה משמע ליה דפי' מדעת ב' היינו בידיעת ב' בכתיב' אמאי אצטריך לאוקמא בשטרי אירוסין ממש וכדר\"פ בשטרי פסיקתא מיתוקמא שפיר ככ\"ע וקמ\"ל דאין כותבין אלא מדעת המתחייב יע\"ש שהניחו בצ\"ע ולדעתי נראה דל\"ק דבשלמא כי מוקמינן לה בשטרי פסיקתא ק\"ל שפיר דע\"כ מדעת ב' דקתני מתני' היינו בידיע' ב' ששניהם נתרצו בדבר אפי' לא ידעו בכתיב' דאי בידיעת ב' בכתיבה קאמר לא הו\"ל למיתני כי האי לישנ' בסתמ' דאיכא למטעי דדומי' דלעיל מיניה קתני אלא הוה ליה לתנא למתני בהדיא הכי אין כותבין שטרי אירוסין עד שיאמרו להם כתובו אמנם כי מוקמינן לה בשטרי אירוסין ניחא שפיר דעכ\"ל דמדעת ב' היינו בידיעת ב' בכתיבה ומשום דמקשינן הויה ליציא' לומר מה יציאה בעינן דעת מקנה כדר\"פ דאי נימא דמדע' ב' היינו שנתרצו ב' ולא בעינן ידיעה בכתיבה וכדרבא ורבינא דסבירא להו דהכי מקשינן מה יציאה שלא מדעתה א\"כ אפי' שלא מדעתה ובע\"כ נמי דומיא דיציאה ובהכי ניחא לי מה שהק' עוד הרב גד\"ת ז\"ל על דבריהם הללו וז\"ל ותימא לי דאדדייקי מרישא דכותבין שטר ללוה אע\"פ שאין מלוה עמו דהיינו שאינו יודע מן ההלואה כלום לידייקו מסיפא דקתני אין כותבין למלוה עד שיהא הלוה עמו דהתם ע\"כ האי לוה עמו היינו שידע מהכתיבה עצמה דבלאו הכי אע\"ג דידעינן שזה לוה מנה או שראו ההלואה או שהוד' בפניהם הלוה כבר ידענו שאינם יכולים לכתוב וא\"כ אכתי מאי קא מותיב מההיא דמדעת ב' לימא דהאי מדעת ב' הוי ממש כההיא דאם אין הלוה עמו א\"ד יע\"ש שהניחו בצ\"ע אכן כפי מ\"ש הנה נכון דהיינו דקא מקשה דאם איתא דלא ניתנו ליכתב הו\"ל לתנא למתני בהדי' אין כותבין עד שיאמרו להם כתבו ולא למתני כי האי לישנא דאיכא לספוקי ולמיטעי דדומי' דרישא דכותבין למלוה אע\"פ שאין לוה עמו קתני לה ואהא משני דההיא בשטרי אירוסין דתו ליכא לספוקי ביה כלל וכדכתיבנ' כנ\"ל נכון ודוק: וראיתי להר\"ב לח\"מ ז\"ל שהק' לדעת רבינו דפסק כר\"פ דאינה מקודשת דכיון שרבי' ז\"ל פסק בפ\"ו מה' זכיה כרב אשי דאמר דלא ניתנו ליכתב ובפ' הנושא אוקמוה להך מתניתין אליביה בשטרי אירוסין ממש אבל בשטרי פסיקתא לא מצי מתוקמא דכיון דלא ניתנו ליכתב ואפי' כתב אין דינו כמלוה בשטר אמאי אין כותבין אלא מדעת ב' א\"כ איך כתב ה\"ה ז\"ל בפ' כ\"ד מה' מלוה ולוה על מ\"ש רבינו שם אין כותבין שטרי אירוסין אלא מדעת ב' וז\"ל ופי' שטרי אירוסין שטרי פסיקת' כמו כמה אתה נותן לבנך כך וכך כו' יע\"ש והוא תימ' דכיון דפסק רבינו דלא ניתנו ליכתב ע\"כ מתני' בשטרי אירוסין מתוק' והרב ז\"ל תי' דס\"ל לה\"ה דלפי המסקנ' דמוקמינן למתני' דניזונ' מנכסים משועבדים בשקנו מידו הך מתני' איירי נמי בשטרי פסיקתא וקנו מידו דומיא דההיא ובהכי מתרצה מה שהק' התוס' דכיון דרבינא ע\"כ מוקי לה בשטרי פסיקתא מאי קא מבעיא ליה אי ניתנו ליכתב תפשוט מינה דודאי ניתנו ליכת' והשתא ניחא דהוה מספ\"ל דילמא מתני' איירי בשקנו מידו את\"ד יע\"ש ולע\"ד דבריו מן המתמיהים דאיך אפשר לאוקומי מתני' בשקנו מידו דא\"כ תקשי לן טפי דכיון דקנו מידו אמאי אין כותבין אלא מדעת ב' הא קי\"ל ופסקו רבינו פי\"א מה' מלוה ולוה דאם קנו מן הלוה כותבין ונותנין אע\"פ שלא אמר כתובו והנראה שהרב נרגש מזה וכתב וז\"ל ואע\"ג דקנו מידו לא אמרינן בכי הא סתם קנייה לכתיבה עומד אלא בעינן דעת ב' א\"ד ובאמת שהדבר מתמיה מאיזה טעם לא אמרינן בכי הא נמי סתם קנין לכתיבה עומד דכיון דבקנין גרידא גובה ממשעבדי אין כאן תוספת חיוב כלל ובהדיא כתב הרי\"ף דמתני' דפ' הנושא מוקמינן לה בשקנו מידו ומשום דסתם קנין לכתיבה עומד הרי דאף בשטרי פסיקתא אמרי' סתם קנין לכתיבה עומד ולכן הנרא' אצלי ליישב דס\"ל לה\"ה דלפי פי' רבינו דס\"ל דלא ניתנו ליכתב היינו לומר דאפי' כתב אין בו דין שטר כלל ואינו גובה ממשעבדי וכי פרכינן עלה ממתני' דאין כותבין אלא מדעת ב' הכי פריך דכיון דאינו טורף ממשעבדי אמאי אין כותבין אלא מדעת ב' הא אין כאן תוספת חיוב כלל והיינו משום דמשמע ליה לרבינא פשטא דמתני' דכי קתני מדעת ב' היינו ידיעת שניהם בכתיבה הפך ממ\"ש התוס' ומשו\"ה פריך דאי לא ניתנו ליכתב כל שידעו גמר הפסיקה סגי ול\"ל ידיעת הכתיבה ורב אשי לפום משמעותא דרבינא השיבו דמהא לא איריא דאיכא לאוקומי בשטרי אירוסין ממש אמנם לפום קושטא דמילתא אפי' נימא דמתני' בשטרי פסיקתא מתוקמא לא תיקשי למ\"ד דלא ניתנו ליכתב דא\"ל דמדעת ב' דקתני היינו ששניהם נתרצו בדבר דומיא דלעיל מינה דקתני כותבין שטר למלוה כו' וכמ\"ש התוס' ואפשר שהכריחו לה\"ה לפרש כן מכח קו' התוס' שהק' מדרבינא וגם בדברי רבינו ז\"ל ג\"כ נראה שהוא מפרש ליה בשטרי פסיקתא דאי בשטרי אירוסין ממש א\"כ למה זה הביאו בה' מלוה כיון שכבר פסקו כאן אלא נראה דס\"ל כמ\"ש דאפי' למאי דקי\"ל לא ניתנו ליכתב מיתוקמא שפיר מתני' בשטרי פסיקתא וכמ\"ש: ושוב ראיתי להרמב\"ן ז\"ל בחידושיו לבתר' שכתב וז\"ל ושלא כדברי רבינו יהוסף הלוי ז\"ל שהוא מפרש שאין כותבין אם לא הסכימו ב' להזדווג ומשום דהו\"ל עדות שקר דקשיא עליה ההוא דהתם עכ\"ל ולדעתי נר' שדע' מוהר\"י בן מיגש ז\"ל כמ\"ש דק\"ל מדרבינ' ארבינא ומשום הכי הוכרחו לומר דמתני' לדידיה הכי מתפרשה דאין כותבין אלא עד שיתרצו שניהם וכפירוש התוספות ז\"ל כמ\"ש כנ\"ל: ואולם דברי רשב\"ם ז\"ל שם נפלאו ממני שכתב על מתני' דאין כותבין שטרי אירוסין וז\"ל בפ' ואלו מגלחין מפרש מאי שטרי אירוסין שטרי פסיקתא יע\"ש והדבר תמוה דשם באותו פ' לא איתמר הכי אלא אמתניתין דהתם כותבים שטרי אירוסין בח\"ה אמנם אמתני' דגט פשוט פלוגתא דאמוראי היא אי שטרי פסיקתא קאמר או שטרי אירוסין כמבואר בסוגיא דידן ודבריו צ\"ע ומאחר עלות כל האמור בענין מקום אתנו ליישב דברי הסמ\"ג הובאו דבריו בהגמ\"י פכ\"ג מה' אלו וז\"ל הא דאמר רב גידל כמה אתה נותן לבנך כו' ומייתי לה רבינא בפ' קמא דקידושין ומשמע התם דס\"ל דניקני' באמירה ובפ' הנושא משמע דרבינא סובר דניתנו ליכתב ושקיל וטרי ופריך לרב אשי דס\"ל לא ניתנו ליכתב ויש לתרץ דבתר דשמעיה מרב אשי חזר בו והודה שלא ניתנו ליכתב יע\"ש באורך ודבריו ז\"ל באו סתומים ואנחנו לא נדע מאי ק\"ל מעיקרא מדרבינא ארבינא אדהוצרך לומר דיש לתרץ ואחד הרואה יראה דלכל הפי' הנאמרים לראשונים ז\"ל נ\"נ בבעיא דרבא אי ניתנו ליכתב או לא אין כאן מקום קו' כלל והנרא' ודאי שהרב ז\"ל דרך ובא לו בשיטת ר\"ח ור\"ת שכתבו התוס' פ' הנושא דבור המתחיל הב\"ע והכי פירש ניתנו ליגבו' ע\"י כתיבה דוקא או לא ניתנו ליכתב שאף בלא כתיבה גובה מבני חרי אלא שלפי' ר\"ח ור\"ת ז\"ל מבואר דרבינא לא פליג אדרב גידל אלא דקמ\"ל דדילמא כי קאמר רב גידל הן הן הדברים הנתנים באמירה היינו לומר דאין צריך קנין אבל כתיב' מיהא בעי וכמו שכן מבואר מדברי הרא\"ש שם והן הן דברי רבי' מאיר שהביא הגהמ\"י בס\"ד ז\"ל ואולם להגה\"מי והסמ\"ג משמע להו דרבינא לאפלוגי אדרב גידל הוא דאתא והכי קא מבעיא ליה נתנו ליכתב דצריכין כתיבה שלא כדעת רב גידל או לא ניתנו ליכתב והיינו דק\"ל מדרבינא אדרבינ' דהכא מייתי מימרא דרב גידל משמע דהכי ס\"ל ואלו בפרק הנושא ס\"ל דניל\"כ דלא כרב גידל מאחר שכן יגדל התימא על תי' שכתב דרבינא חזר והודה לדברי רב אשי דא\"כ הדרא קו' לדוכתא מדרבינא ארבינא דכיון דס\"ל דלא ניתנו ליכתב ע\"כ מתני' מתוקמא בשטרי אירוסין וש\"מ דשלא מדעתה אינה מקודשת ואילו רבינא קאמר הכא דמקודשת ושוב בא לידי ס' דינא דחיי לרבינו הגדול מוהרח\"ב ז\"ל וראיתי שתמה על דבריו כן ותירץ דס\"ל להסמ\"ג דלעולם דסבירא ליה לרבינא דלא ניתנו ליכתב וברייתא מוקי לה בשטרי פסיקתא ומאי כותבין אומרין וכדרך שאמרו במתני' דהפיקחין מאי כותבים אומרים א\"ד יע\"ש ושותיה דמר לא ידענא דאיך הפה יכולה לדבר אמתני' דאין כותבין דאומרין קאמר דא\"כ מאי קאמר אין אומרים אלא מדעת ב' הא פשיטא דכל שלא מדעת ב' אין אמירתן כלום ותו דבהדיא קתני מתניתין התם והחתן נותן שכר הסופר הרי דכתיבה ממש קאמר ואולם ע\"פ האמור מקום י\"ל דהסמ\"ג ז\"ל יפרש לבעיא דרבינא בכה\"ג ניתנו ליכתב וליגבו' ע\"י כתיבה דוקא ובאמירה אינו גובה אפילו מבני חרי ודלא כרב גידל או לא ניתנו ליכתב ואפי' ממשעבדי גובה בלא כתיבה ופרכי' לרב אשי ממתני' דאין כותבין דאם איתא דלא ניתנו ליכתב אפי' שלא מדעת ב' כותבין כיון דאין כאן תוס' חיוב ומשום דמשמע ליה פשטא דמתני' דמדעת ב' היינו כתיבה ורב אשי משני ליה לפום הך משמעותא דשטרי אירוסין ממש קאמר אמנם לפום קושטא דמילתא אפי' נימא במתני' דשטרי פסיקתא מיתוקמא מצינן למי' דלא ניתנו ליכתב ומדעת ב' דמתני' היינו ידיעת הפסיקה ולפי פי' זה ההוא ת\"ש דמייתינן ממתניתין דניזונ' סיעתא הוא וכמו שכן צ\"ל לפי' הראב\"ד ז\"ל שכתב בפרק ו' מה' זכיה כמ\"ש הרב ל\"מ ז\"ל שם יע\"ש ועוד דאפשר ליישב דברי הסמ\"ג ע\"פ מ\"ש מוהרי\"ב בליקוטיו ליישב קו' התוס' מדרבינא ארבינא יעיין שם ודו\"ק:"
+            ],
+            [
+                "<b>המקדש </b>\n<b> בביאה מסתמא דעתו על גמר ביאה כו'.</b> הנה התוספות פ\"ק דקידושין דף יו\"ד ד\"ה כל הבועל הקשה וז\"ל תימא דבפרק הבע\"י ילפינן האשה נקני' לבעלה בהעראה כו' ותיר' משם רבינו נסים גאון דההיא דיבמו' מיירי אחר קידושין דע\"י אותה העראה הוי כנשואה כו' וכן תי' הרי\"ף ז\"ל בפרק הבע\"י יע\"ש וראיתי להרב מש\"ל פי\"ז מה' א\"ב הל' ט\"ו דף ע\"א שהק' לתי' זה מהא דאמרינן לעיל כעורה זו ששנה ר' ובעלה מלמד שנקני' בביאה אי מהתם הו\"א עד דמקדש והדר בעיל ופרכינן אם כן נערה המאורסה דבסקיל' היכי משכחת לה ואמאי לא הקשה א\"כ קרא דוהוא אשה בבתוליה יקח היכי משכחת לה דאי לעולם בעינן ביאה וביאה אינה קונה עד גמר ביאה הרי היא בעולה אלא ודאי דכסף קונה והיה מרויח בקו' זו תי' דבא עליה שלא כדרכה דלמ\"ד בעולה שלא כדרכה לא שריא לכ\"ג מאי איכא למימר את\"ק יע\"ש ולדעתי נראה דלק\"מ דלמאי דהוה ס\"ד דבעינן תרוייהו כסף וביאה פשיטא ודאי דלא בעינן גמר ביאה כדי לקנותה שהרי ביבמה פשיטא לן דבהעראה קונה מטעמא דזקוקה ועומדת כמ\"ש הרי\"ף ז\"ל וא\"כ אף זו נמי זקוקה ועומדת ע\"י קדושי כסף ועיין בס' עצמות יוסף ועוד נראה דכיון דקרא לא אסר בהדיא בעולת עצמו לכ\"ג שהרי לדעת ר\"ת בעול' עצמו אינו אסור אלא מדרבנן וכמ\"ש לקמן וא\"כ אף אם נאמר שלדעת הרי\"ף בעולת עצמו אסירא ד\"ת ושלא כדעת ר\"ת מכח סוגיא דפ' א\"נ כמו שדחו הם ז\"ל סברתם מ\"מ קרא לאו בהדיא כתיבה וא\"כ איכא למימר דלמאי דהוה ס\"ד לומר דמקרא דובעלה הו\"א עד דמקדש והדר בעיל ע\"כ הו\"א דבעולת עצמו שריא לכ\"ג אלא דלפום קושטא דכסף לחודיה קני הוא דאמרינן דכי אסר קרא בעולה לכ\"ג אפילו בעולת עצמו הוא ולא שרי לקדש לכ\"ג אלא בכסף ובהכי ניחא לי מאי דקשיא לי תו אסוגיא דהתם דאמאי לא פריך דאם איתא דבעינן תרוייהו כסף וביאה א\"כ הא דממעטינן פ' ארוסה דארוסה אינה שותה מקרא דכתיב מבלעדי אישך מי שקדמה שכיבת בעל לבועל יצא זה שקדמה שכיבת בועל לבעל יע\"ש ואם איתא הא ארוסה לא משכחת לה אלא בשקדמה שכיבת בעל אלא מוכרח דלמאי דהוה ס\"ד השתא ע\"כ דלא הוה דרשינן קרא דמבלעדי אישך להכי אלא לדרשא אחרינא ובהכי נמי יש ליישב מאי דקשיא לן לדעת הרמב\"ן ז\"ל שכתב הרב הנז' בסמוך דלמאי דקי\"ל דביאה אירוסין עושה כהן גדול אסור לקדש בביאה מטעמא דבתר נישואין אזלינן דא\"כ כי נאמר בגמר' אי מהתם הו\"א עד דמקדש והדר בעיל עכ\"ל דס\"ל השתא דביאה אירוסין עושה דאי לא תקשי ליה שם ארוסה היכי משכחת לה וכיון שכן תיקשי ליה קרא דוהוא אשה בבתוליה יקח היכי משכחת לה כיון דבתר נישואין אזלינן ובשעת נישואין הרי היא בעולה אכן כפי מ\"ש הנה נכון דלמאי דהוה ס\"ד השתא הוה סבירא ליה דבעולת עצמו דרבנן כדסבירא ליה לר\"ת הן עוד היום לפום קושטא דמילתא כנ\"ל עוד תי' משם ר\"ת וז\"ל דאחרי שנתרבתה העראה כגמר ביאה כל מקום שמזכיר ביאה כו' וה\"ק תחילת העראה קונה דהיינו נשיקה והק' הריטב\"א ז\"ל דא\"כ היכי קרי ליה בעולה לכ\"ג לאוסרה עליו משום נשיקת אבר יע\"ש ובאמת שהדבר מתמיה לומר דמשום נשיקה חשיב כבעולה ובר מן דין ק' עליו מסוגיא דפרק ב' דיבמות דפרכינן אלא מן האירוסין ליתי עשה ולידחי ל\"ת ואם איתא דמשעת נשיקה חשיב כבעילה הרי מן האירוסין נמי חשיב עשה ול\"ת דמשעת נשיקה חשיב כבעולה ולא קני לה עד הכנסת עטרה ולומר דסוגיא דהתם אתיא כמ\"ד העראה זו נשיקה דנמצא א\"כ דיבמה משעת נשיקה קני לה זה ודאי דוחק ומצאתי בשיטה מקובצ' כ\"י למס' סנהדרין פרק כ\"ג כתב וז\"ל אלא מן האירוסין ליתי עשה כו' מכאן ק' לפר\"ת שפי' פ\"ק דקידושין דתחילת ביאה היינו תחילת העראה ולמ\"ד העראה זו הכנסת עטרה איירי דשייך שפיר תחילה וסוף והא דקאמר נ\"מ כגון שהעראה היינו שהתחיל להערות בה ופשיטא דצריך לגמור העראתו לקנותה אלא דמבעיא ליה אם מתחיל הקנין מתחילת העראה כשנגמרה לבסוף או אינו קונה כלל עד לבסוף דאי קונה מתחילה נגמרה לבסוף יכול כ\"ג לקדש בביאה ואי אינו קונה כלל עד לבסוף אינו יכול וקשה דא\"כ מן האירוסין נמי עשה ול\"ת הוא ולפי' זקני הר\"ש ושאר המפר' אתי' שפיר דכיון דקני בהעראה יכול לקדש בביאה דהשרת בתולים וקנין בהדי הדדי אתי ושרו ויש לומר דסוגיא דקידושין כמ\"ד העראה זו הכנסת עטרה והך שמעתתא כמ\"ד נשיק' ואע\"גב דרבא הוא דקאמר בקידושין כל הבועל דעתו על גמר ביאה והוא מפ' ביבמות טעמ' דמן האירוסין גזיר' ביאה ראשונה כו' מ\"מ לא תצטריך לשנויי אלא למ\"ד נשיק' ועוד אומר ר\"ת דבעול' עצמו דרבנן היא ומדקדק מדאמרינן פרק הב\"עי אנוסת עצמו ומפותת עצמו לא ישא ואם נשא נשוי ואע\"ג דחלוצה דרבנן וקי\"ל דחולצה חלוצה חמירא טפי דמיחלפא בגרושה ואין זה דיוק דהרי אמרינן התם בוגרת ומוכת עץ לא ישא ואם נשא נשוי והנהו ע\"כ דאוריי' ועוד אמרי' התם נבעלה שלא כדרכה פסולה לכהונה ופריך מיתיבי ולו תהיה לאשה כו' ה\"ד אילימא כדרכה מאי אירייא משום אלמנה כו' ומאי קו' והלא בעולת עצמו דרבנן ור\"ת הגיה שם בספרו והו\"ל כחלוצ' דאפקוע' רבנן כו' עכ\"ד יע\"ש והוצרכתי לכתוב כל לשונו אשר מתוכו יתבאר ששיטת ר\"ת דבעולת עצמו דרבנן ועיין בהר\"ב מש\"ל פרק ח\"י מה' א\"ב הלכה ב' ואולם בתירוצו הראשון שתי' דסוגיא דיבמות פריך למ\"ד העראה זו נשיקה ק' לי טובא דא\"כ ע\"כ צ\"ל דלמ\"ד העראה זו הכנסת עטרה אלמנה מן האירוסין אינו עולה ליבום ד\"ת ואלו שם באותו פרק אמרינן איתמר ביאת כ\"ג באלמנה ר\"י ור\"א חד אמר פוטרת צרתה וחד אמר אינה פוטרת באלמנה מן הנשואין כ\"ע לא פליגי דלא פוטרת דאין עשה דוחה ל\"ת ועשה כי פליגי באלמנה מן האירוסין מ\"ד פוטרת אתי עשה ודחי ל\"ת ומ\"ד אינה פוטרת לא אתי עשה ודחי ל\"ת כיון דאפשר בחליצה מיתיבי ואם בעלו קנו תיובת' והשת' לפי תי' ק' טובא אמאי הוצרך לאוקמי תלמודא פלוגתייהו משום טעמא דאפשר בחליצה אדתיקשי ליה מברייתא דאם בעלו קנו ואסיק בתיובתא ולומר דר\"י ור\"א תרוייהו אתי דלא כהלכת' וס\"ל כמ\"ד העראה זו נשיקה בפשיטות הי\"ל לומר דטעמ' דמ\"ד אינה פוטרת צרתה משום דס\"ל כמ\"ד דהעראה זו הכנסת עטרה דהשתא מן האירוסין נמי הו\"ל עשה ול\"ת ואדרב' טפי הוה ניחא לאוקומי פלוגתייהו בהכי מדנקטו ר\"י ור\"א פלוגתייהו דוק' באלמנה מן האירוסין ואי טעמ' דפלוגתייהו הוא משום דאפשר בחליצ' הו\"ל לאפלוגי בשאר חייבי לאוין נמי וצ\"ע וכמו כן ק\"ל למה שראיתי בשיטה מקובצת הנז' שהקש' שם אהא דאמרינן בשלמ' מן הנישואין עשה ול\"ת הוא וז\"ל ק' דהא דאמרינן דאין עשה דוחה ל\"ת ועשה ה\"מ עשה ול\"ת השוה בכל אבל שאינו שוה בכל ויש לפרש דבשלמ' מן הנישואין לאו דוקא אלא לרבות' נקטיה דאפילו את\"ל דלא דחי אכתי מן האירוסין תיקשי לן כו' יע\"ש וק' טובא דא\"כ צ\"ל דלפי האמת דטעמ' דמן הנשואין נמי משום גזירה ביאה ראשונה הוא ומדרבנן ואלו הכא אמרינן בהדי' דמן הנשואין לכ\"ע אינה פוטרת משום דהו\"ל עשה ול\"ת וצ\"ע. עוד תי' משם ריב\"ם דהא דנקנית בהעראה ה\"ד במפרש שרוצה לקנות בהעראה אבל בסתם דעתו על גמר ביאה ודע שהר\"ב מש\"ל בפ\"א מה' מכירה הק' מסוגי' הלזו למ\"ש מוהריב\"ל בח\"א סוף כלל י\"ג למאי דקי\"ל דבאתר' דכתבי שטר' לא קנה עד שיכתוב השטר ואי פריש פריש דהיכ' דאיכ' שבועה הוי כפריש וקנה בכסף לבד דא\"כ היכי קאמר הכא בגמרא למאי נ\"מ לכ\"ג דקא קני בתולה בביאה הא כיון דהבעיין ע\"כ הוה ס\"ל דאי פירש בהדיא שדעתו לקנות בהעראה קני ולא מבעיא ליה אלא בסתם ומטעמא דכל הבועל דעתו על גמר ביאה א\"כ כ\"ג דקא קני בתולה בביאה כיון דאם נאמר שדעתו לקנות בגמר ביאה עביד איסורא אפי' בסתם הו\"ל כמפרש דומה ממש למ\"ש מוהריב\"ל והרב הנז' האריך בקו' הלזו ובס\"ד העלה דיש לחלק בין היכא דהוא בידה האיסור להיכ' דהאיסור בא מעצמו את\"ד יע\"ש ובכתבי הקדש להרב המובהק כמוהר\"ח אבועלאפייא הי\"ו ראיתי שהק' מסוגיא זו למ\"ש הריטב\"א הביאו מר\"ן הב\"י חא\"ה סימן מ\"ה שאם יש חרם בעיר שלא לקדש בעשרה אין חוששין לסבלונות שמא הם קדושין וכ\"כ מוהריק\"ו בשרש קמ\"א שאם שלח סבלונות בשבת אין חוששין לקדושין ומבואר דטעמייהו משום דכיון דאיסורא רביע עלייהו אף שהו' איסור' דרבנן ודאי דלא עביד איסורא ולא לשם קדושין שלחן ועיי' בפ\"מ ח\"א סי' פ\"ט ולפי דבריהם ז\"ל אמאי לא אמרינן הכא נמי דאף דגמר ביאתו ולא פי' ליהוי כפי' דאלת\"ה עביד איסורא דקעבר על עשה דבתולה דומיא דסבלונות דאף דסתמן דהוו קדושין מ\"מ כל שיש שם איסור אמרינן דהו\"ל כאלו גלי דעתיה דלשם מתנה שלחם ולא לקדושין ותי' הר\"ב מש\"ל לא יתכן לקושי' זו כמובן ולדידי אי מהא לא תברא דמקום יש בראש לומר דע\"כ לא אמרינן דמשום טעמא דעביד איסורא הו\"ל כאלו פירש אלא דוקא להתיר את הספק ולא את הודאי כי הלא נודע דקדושי סבלונות אינן אלא מחשש ספק דשמא לשם קדושין שלחם ורובא דרבוותא עלו בהסכמה דאינן אלא קדושי דרבנן וחומרא בעלמא והילכך יש לנו לומר דחזקה דלא עביד איסורא אלים כחה למימר דודאי לא לשם קדושין הם אמנם הכא בשמעתין דאמרינן דכל הבועל דעתו על גמר ביאה מותרת ודאי דאם פשטה ידה וקבלה קדושין מאחר הוי מקודשת לב' פשיטא ודאי דחזקה דלא עביד איסורא לא אלימ' להתיר את הודאי ובר מן דין נראה ליישב לקושית הר\"ב מש\"ל דע\"כ לא כתב מוהריב\"ל דכל דאיכא איסורא הוי כפריש אלא דוק' כההי' דמהריב\"ל דאין דבורו סותר את השבועה שהרי באומרו בשעת מתן מעות שדי מכורה לך אדרב' משמעות דבריו שיהא מכורה לו מעכשיו ואין במשמעות דבריו שלא יקנה עד שיכתוב השטר אלא דאמרו רבנן דאמדינן דעתיה דלוקח דלא סמכ' דעתי' עד שיכתוב בשטר ומשו\"ה אמרינן שפיר דכל דאיכ' שבועה הוי כפריש ונמצא א\"כ דשדי מכורה לך דקאמר מעכשיו הוא ושבועה דרביע עליה מקיים את דבורו ומשמעות דבריו שאמר שדי מכורה לך דהיינו מעכשיו משא\"כ בהא דאמרינן בשמעתין כל הבועל דעתו על גמר ביאה דנמצ' א\"כ דכי קא מקדש לה בהאי לישנ' שא\"ל הרי את מקודשת לי בביאה זו היינו גמר ביאה וכמ\"ש רבינו דכל הבועל צריך שיאמר הרי את מקודשת לי בביאה זו וא\"כ כיון דמשמעותו הוא על גמר ביאה אין כח באיסור לסתור את דיבורו כן נר' לי לחלק ונכון:<br><b> טעם המלך</b>\n<b> א) </b>\n<b> לפי </b> מה שכתבו הרמב\"ן והריטב\"א בחדושיהם לקדושין (י' א') והובא דבריהם בהרב משנה למלך פרק י' מהלכות אישות הל' ב' דהא דכהן גדול מותר לקדש בביאה היינו דוקא. אם הקדים והכניסה לחופה. א\"כ בתחלת ביאה תיכף נעשית אשתו. דזולת זה בלא\"ה אסור לקדשה בביאה דכיון דבתחלת ביאה נעשית בעולה. ובסוף ביאה נעשית אשתו ורחמנא אמר אשה בבתוליה יקח היינו בשעת נשואין. עייש\"ה. א\"כ ה\"נ לק\"מ דמה לו להקשות מקרא דאשה בבתוליה יקח. דהוי מוקמי' בכה\"ג. דהכניסה לחופה. ואח\"כ מקדש אותה בכסף ובביאה. או בשטר ובביאה. ואח\"כ תיכף בשעת ביאה נעשית אשתו. קל. ועיין:<br><b> ומה </b> שעומד רבינו בפילפול. מאי הקשה הש\"ס ביבמות ליתי עשה ולדחי ל\"ת הא העשה אינו מקיים אלא בהכנסת עטרה. והלאו עובר תיכף בשעת נשיקה. עיין עוד לקמן בדברי רבינו (פכ\"א מהל' א\"ב הל' א') שם יבואר אי\"ה באורך. ועיין בתוס' פ' השולח גבי מי שחציו עבד. וכן בתוס' ב\"ב (י\"ג א') ועיין בס' טורי אבן להגאון בעל שאגת ארי' ריש פ\"ק דחגיגה אכול דבש דיך:<br><b> מעשה חושב</b>\n<b> (רל) </b> שהרי ביבמה פשיטא לן דבהעראה קונה כו' וא\"כ אף זו נמי זקוקה ועומדת ע\"י קדושי כסף. תמהני דמה ענין שמיטה אצל הר סיני דהא אפילו אי נימא כן לענין מ\"ש הר\"ן ז\"ל דביאה גומרת אחר קדושין מק\"ו זה מיבמה היינו לפי האמת דאשה מקודשת ע\"י קדושין לחודייהו אע\"פ שלא בעל אחריהן ומש\"ה משעה שנתקדשה זקוקה מקרי כמו יבמה (ועיין מה שכתבתי לעיל בריש פ\"א (באות רי\"ג) בד\"ה לענ\"ד כו') משא\"כ למאי דבעינן למימר השתא דאינה מקודשת עד דהדר בעיל א\"כ הרי אינה זקוקה להמקדש כלל כיון דלא נגמרו הקדושין ובידה שלא תבעל לי' ותשאר פנוי' משום דהו\"ל כמקדש אשה לאחר ל' יום לר' יוחנן דיכולה לחזור מהקדושין ועדיף מני' עוד דאפי' לר\"ל דס\"ל שם דאינה חוזרת מודה הכא דכל זמן שלא בעיל הקדושין כמאן דליתנייהו דמיין דוק ותשכח ודברי מרן המל\"מ נכונים בזה:<br><b> אלא </b> שאני תמה על מאור עינינו המל\"מ ז\"ל דהי' לו להקשות בזה קושיא יותר חזקה והיינו דקושייתו אינה אלא למ\"ד דכ\"ג אסור בבעולה שלא כדרכה והי\"ל להקשות כעין קושייתו ולכ\"ע ועל הש\"ס עצמו ולא על דברי ר\"נ גאון והרי\"ף (במ\"ש ביישוב הסתירה שמקדושין ליבמות) והוא דאי ס\"ד דאין אשה מתקדשת עד דמקדש והדר בעיל א\"כ למה לי גבי סוטה קרא דמבלעדי אישך ללמד שתקדים שכיבת בעל לבועל כדאיתא בסוטה דף כ\"ד והרי פשיטא שכן הוא גם בלאו האי קרא דהא כל זמן שלא קדמה שכיבת הבעל עדיין פנויה היא ואינה אשתו שהרי משום קדושין לחודייהו כיון דלא בעיל אחריהן הא לאו כלום נינהו ולא קרינן בהו טומאה תחת אישך כיון דאכתי אינו אישה ואינה סוטה כלל ולא עבדה איסורא. ועל קושיא זו תירץ הש\"ס מביאה שלא כדרכה דהא פשיטא דכמו דסוטה נאסרה לבעלה כשנבעלה שלא כדרכה משום דמשכבי אשה כתיב כדאיתא בסנהדרין ובכמה דוכתי ה\"נ לענין מה דבעינן שתקדים שכיבת בעל לבועל נמי סגי כשקדמה אפילו בביאה שלא כדרכה דהא ילפינן מקרא דשכבתו מבלעדי אישך וא\"כ הרי מאי דאקרי לגבי בועל שכיבה מקרי נמי לגבי בעל שכיבה וכן הוא לענין העראה וא\"כ הרי א\"א לומר דלעולם אין אשה מקודשת עד דמקדש והדר בעיל וכנ\"ל אלא דבעילה שלאחר קדושין סגי בשלא כדרכה או בהעראה משא\"כ לענין מאי דבעינן בסוטה שתקדים שכיבת בעל לבועל בעינן התם ביאה כדרכה וביאה גמורה ולא העראה גרידא דהא ע\"כ ז\"א שהרי מקרא הנ\"ל ילפינן דמאי דמקרי שכיבה לגבי בועל מקרי נמי שכיבה לגבי בעל וכנ\"ל. שוב ראיתי שהגאון המחבר ז\"ל בעצמו מדבר כאן מדברינו בקיצור ובחפזי נעלמו דבריו מעיני ונדחק כאן מאד בתירוצו כאשר יראה הרואה:<br><b> אבל </b> ניהו דבתירוצו זה הדחוק אפשר נמי לדחוק למאי דהקשיתי עוד בזה מברייתא דיבמות דף י\"א ע\"ב דאמר התם ריב\"כ משום ר\"א דמחזיר גרושתו מן האירוסין של שני מותר דאחרי אשר הטמאה כתיב ואי נימא דלא משכחת קדושין עד דבעיל א\"כ האי קרא למה לי די\"ל אהא נמי דלמאי דס\"ד לא הוה אמר הכי אלא כרבנן דקרא אתא לסוטה שנסתרה ואע\"ג דס\"ל לת\"ק דא\"א לומר כן דהויה ואישות כתיב בה מ\"מ לס\"ד דש\"ס בקדושין ע\"כ היה צריך לדוחקו כן גם י\"ל דלהכי לא פריך הש\"ס מזה משום דבעי להקשות לרבנן דפליגי עלי' דריב\"כ ואע\"ג דמאי דמקשה מנערה המאורסה ל\"ק באמת כדמשני הש\"ס ואי הוה מקשה ממחזיר גרושתו הנ\"ל לריב\"כ הוה מרויח תירוץ זה מ\"מ י\"ל דלא בעי למיפרך לריב\"כ כיון דהלכה כחכמים דקרא אתא לסוטה. אולם אכתי מה יענה הגאון המחבר ז\"ל על מה דקשה לי עוד ממחזיר גרושתו דמקרא מלא דיבר הכתוב לא יוכל בעלה הראשון גו' לשוב לקחתה להיות לו לאשה דמבואר מזה דאין הראשון לוקה בקדושין גרידא שלו עד שיבעול ומשו\"ה מודה בזה אביי (אע\"ג דפליג עלי' דרבא בכהן וס\"ל דקידש לוקה מ\"מ מודה הכא) במחזיר גרושתו וקידש ולא בעל דאינו לוקה משום דלהיות לו לאשה כתיב והשתא אי אמרת דאין קדושין בלא ביאה א\"כ האי קרא דלהיות לו לאשה למה לי דהכא א\"א לדחוקי דאתי לדרשא אחריתי כיון דבתר לקחתה כתיב להיות לו לאשה דבזה צריך ביאה דוקא בהדי קדושין. ואע\"ג דאפשר לומר ליישב הקושיות הללו (וגם מהאי דסוטה דף כ\"ד שהעיר עלי' נמי הגאון המחבר ז\"ל) דהש\"ס רצה להקשות קושיא אלימתא מהקושיות הללו משום דמה דפריך מנערה המאורסה הוא עדיף שהרי קשה דלא משכחת שיתקיים הקרא אי נימא דאין קדושין בלא ביאה אבל הקושיות הללו אינן אלא קושיות מכח יתור וקושיית סתירה אלימא לי' להמקשה להקשות טפי מקושיות יתור ומש\"ה לא הקשה המל\"מ קושיות הנ\"ל והקשה מכ\"ג משום דזו נמי קושיית סתירה היא והיינו דלא משכחת לה אשה בבתוליה יקח מ\"מ כיון דלקושיית המל\"מ שייך תירוץ הש\"ס עכ\"פ למ\"ד דבעולה שלא כדרכה מותרת לכ\"ג ולקושיא מקרא דלהיות לו לאשה הרי לא שייך תירוץ דהש\"ס ולא התירוץ של הגאון המחבר ז\"ל ולכן הדבר צריך אצלי עיון:<br><b> (רלא) </b> א\"כ כ\"ג דקא קני בתולה בביאה כיון דאם נאמר שדעתו לקנות בגמר ביאה כו' אפילו בסתם הו\"ל כמפרש כו'. לענ\"ד גברא קחזינא ותיובתא לא קחזינא שהרי בכ\"ג א\"א לומר דהו\"ל כמפרש שרוצה לקנותה בהעראה משום דאל\"כ הא עביד איסורא כיון דאי נמי דדעתו על העראה הרי עביד נמי איסורא דהא רב מנגיד מאן דמקדש בביאה ואפילו למ\"ד דדוקא בביאה בלא שדוכי י\"ל דמאי דקאמר הש\"ס נ\"מ לכ\"ג מיירי נמי בלא שדוכי ואע\"ג דאי דעתו על גמר ביאה עבר אאיסור עשה דאורייתא וקדושי ביאה אינם אסורים אלא מדרבנן מ\"מ מה לי איסורא רבה מה לי איסורא זוטא:<br><b> ולפ\"ז </b> מכש\"כ דקושית הגאון מוהר\"ח שעל הריטב\"א ומוהרי\"ק בהאי דסבלונות דס\"ל דכל היכי דיש איסור בקדושין אין חוששין להן משום דהוי כאילו פירש והקשה עליהם מסוגיא הלזו דקדושין דבודאי לק\"מ דבפשיטות דחרם קהל אינו אלא איסור דרבנן (עיין רמב\"ן במשפטי החרם ובנב\"י מה\"ת סי' קמ\"ו) וקדושין בשבת ודאי אינן אלא שבות בעלמא ואפ\"ה ס\"ל דהוי גילוי מילתא דאין דעתו לקדושין משום דלא יעבור אאיסור דרבנן אבל בכ\"ג דאפילו אי דעתו אהעראה נמי עביד איסורא דרבנן א\"כ בזה תו לא שייך לומר דהוי כאילו פירש. ועוד דאי דעתו אתחלת ביאה ונעשית ארוסתו מרגע זו לכאורה יש איסור לגמור ביאתו קודם ברכה דאסורה לבעלה כנדה די\"ל דס\"ל בסוגיא דביאה אירוסין עושה ויש להאריך בזה ונהירנא שראיתי באחד הספרים מגדולי המחברים כעין סברתי לענין חזקה דאין אדם עושה בעילתו בעילת זנות דהיכא דעביד איסורא בבעילה זו גם בל\"ז תו לא אמרינן חזקה זו וכעת שכחתי מי ס\"ל כן. [אמר נ\"ה המלבה\"ד עיין מל\"מ פ\"י מהלכות גרושין הלכה י\"ח שכתב בשם הרדב\"ז דמי שלא חש לאיסור נדה לא אמרינן בו חזקה זו]:<br><b> ואני </b> תמה על מרן המל\"מ ועל מוהר\"ח הנ\"ל דמאי בעו בקושייתם הנ\"ל על הפוסקים (וביותר על מוהריב\"ל שלבסוף הדר בי' מסברתו וכן משמעות המל\"מ עצמו שם) הרי קושייתם קשה על הש\"ס גופא דניהו דליתא דינא דמוהריב\"ל ודינא דהריטב\"א ומוהרי\"ק משום דלא אמרינן אומדנא כזו דהיכא דאיכא איסורא הוי כאילו גילה דעתו דז\"א משום דמקרי וקעביד איסורא אך מ\"מ היינו רק באיסור דעלמא אבל באיסור דבעילת זנות הא אמרינן בכמה דוכתי בש\"ס חזקה דאין אדם עושה בעילתו בעילת זנות וא\"כ איך קאמר הש\"ס דנ\"מ לכ\"ג הא אי מהני בכ\"ג גילוי דעת בפירוש למקני בהעראה הרי סתמי' כפירושי' הוי מכח האי חזקה דאין אדם עושה בעילתו בעילת זנות ויש לפלפל בזה מסוגיא דקדשה על תנאי בפ' המדיר במאי דאמר אביי לא תימא טעמא דרב כיון שכנסה סתם אחיל לתנאי' אלא משום דאין אדם עושה בעילתו ב\"ז וע\"ש דמשמע הא אי מקדשה מעכשיו בביאה ש\"ד והא רב לשיטתי' דבקדושי ביאה נמי איסורא איכא ואכמ\"ל:"
+            ],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>בתך </b>\n<b> וקרקעך בפרוטה כו'.</b> בפ\"ק דקידושין דף ז' ע\"ב בעי רב אשי בתך וקרקעך בפרוטה מהו כו' וכ' הר\"ן ז\"ל שם וז\"ל והך בעיא באת\"ל מקמיית' קא מבעיא ליה דאפילו תימא דבתך בפרוטה ופרתך במשיכה קאמר התם הוא משום דאין מטלטלין נקנין בכסף כו' ואפ\"ה בקי' נמי הויא ס' מקודשת כיון דגמ' ל\"ק בהדייא את\"ל וכ\"כ הרמב\"ם ז\"ל א\"ד יע\"ש וכ\"כ מרן הב\"י א\"ה סי' קכ\"ב גבי ההיא דאיבעיא לן התם פרק התקבל א\"ל רבינא לרב אשי ויוליך לה מהו דכל שהאת\"ל אינו מפורש לא קיי\"ל כוותי' יע\"ש והרב שם חלק עליו וכ' דלא ידע מנ\"ל הא יע\"ש אישתמיט מיניה דברי הר\"ן הללו גם הרב לח\"מ ז\"ל פ\"ב מה' גרושין הלכה ט' כתב דדוקא בבעין אחד הוא דס\"ל דכל שהאת\"ל אינו מפורש לא הוי פשיטותא אבל בב' בעייני' אפי' שהאת\"ל אינו מפורש הוי פשיטותא יע\"ש ודברי הר\"ן ז\"ל הללו הויא תיובתיה שהרי הכא ב' בעייני' הוא ואפי\"ה כתב הר\"ן ז\"ל דכל שהאת\"ל אינו מפורש לא הויא פשיטותא וכבר ראיתי להפר\"ח ז\"ל סימן הנז' ס\"ק ח' שתמה עליהם כן יע\"ש וכמו כן ק' אצלי לדעת הר\"ב ב\"ח זכרונו לברכה מהא דגרסי' פרק שלוח הקן דק\"מ בעי ר\"י מטלית מהו שתחוץ כנפים מהו שתחוץ ביצים מוזרו' כו' ופירש רש\"י בצים מוזרות מהו שיחוץ את\"ל חוצצי' ב' סדרי בצים זו ע\"ג זו מהו כו' וכן נמי כל הנך בעי' קמייתא הוו באת\"ל ואפ\"ה פסק רבינו ז\"ל פ\"ג מהלכות שחיטה דמשלח מס' גם בפ\"ד מה' אישות פסק רבינו גבי יש יד לקדושין דמקודש' מס' ואלו בפ' קמא דנדרים בתר דאבעיא ליה לר\"פ אם יש יד לקדושין מבעי' ליה תו אי יש יד לפאה וע\"כ דהיינו באת\"ל דאין יד לקדושין משום דלא איתקש לנדרים כלל פיאה דאיתקש מאי וכמ\"ש הר\"ן ז\"ל שם ואפ\"ה פסק דהוי ספק מקודשת וכמו כן קשה ממ\"ש רבינו פ' כ\"ה מה' מכירה דין ה' דמלבנות החלונות לא מכר אע\"ג דר\"י באת\"ל בעי לה כמ\"ש רשב\"ם יע\"ש ויש ליישב לזה כמו שיראה המעיין וכן ק' בפ' כ\"ח דין ב' וכן ממה שפסק פ\"א מה' זכיה דין ז' ובפ' י\"ו מה' שכירות דין ג' אע\"ג דהתם באת\"ל אבעיא לן כמ\"ש התוס' פ' השוכר את הפועלים דף צ' יע\"ש ועיין עוד במ\"ש רבינו פ\"ב מה' שאלה ופקדון בדין מי ששאל ג' פרו' לעשות בהם שו\"פ ובדברי הר\"ב ל\"מ ז\"ל שם גם בשבועות דכ\"ב גרסינן בעי רבא שבועה שלא אוכל עפר בכמה כו' תיק\"ו בעי רבא שבועה שלא אוכל חרצן בכמה כיון דמתאכל ע\"י תערוב' בעינן כזית א\"ד כו' בעי רב אשי נזיר שאמר שבועה שלא אוכל חרצן בכמה כו' ופסק רבינו ז\"ל פ\"ה מה' שבועות דין ח' ודין ט' בכל הנך דהוי ס' לקרבן ולמלקות אע\"ג דע\"כ בעיא שניה דרבא ובעיא דרב אשי באת\"ל בעי לה וכמו כן ק' מינה לדברי הלח\"ם ז\"ל דהכא נמי בעי' בתריית' רב אשי בעי לה באת\"ל ובב' בעיינים אפילו בשאינו מפורש את\"ל פשיטותא אלא ודאי דל\"ש מיהו לזה נראה ליישב לדברי הרב ל\"מ ז\"ל דשאני ההיא דשבועות דתלמודא קאמר בהדיי' תיק\"ו ובהא ודאי אפילו בב' בעיינים אין הלכה כאת\"ל ובהא יש לישב נמי דלא תיקשי ליה מדברי הר\"ן דקדושין דה\"נ בבעיא קמייתא דר\"פ קאמר תלמודא תיק\"ו ומש\"ה כתב הר\"ן ז\"ל דלא פסקינן כאת\"ל כל שאינו מפורש אבל היכא דלא קאמר תלמוד' תיק\"ו ה\"נ דבב' בעיינים את\"ל פשיטותא הוא וגדול' מזו מצאתי למרן הכ\"מ ז\"ל בהלכ' מטמאי משכב ומושב דין ט' שכתב וז\"ל פ' יוצא דופן בעיא דלא איפשיטא ואע\"ג דאמר רבא את\"ל לא פסק רבינו כן משום דגמר' קאמר בהדיי' תיקו בהאי בעיא דזבה יע\"ש ועיין בפ\"טו מה' שגגות דין גבי שגגו הם בדם והוא בחלב שתמה מרן ז\"ל שם דהוי בעי' דלא איפשיט' יע\"ש והר\"ב ל\"מ ז\"ל שם תי' דרבינו סובר דאפשיט' משום דבפ\"ק דהוריו' אמרינן גבי הורו ב\"ד ועשו מיעוט בחלב ומיעוט בדם אמרו שם את\"ל כיון דאיסורן שוה וקרבנן שוה מצטרף וכבר נודע דכל את\"ל פשיטותא הוא לדעת רבינו כו' יע\"ש ותמהני עליו דאע\"ג דבפ\"ק אמרינן את\"ל מ\"מ כיון דבספ\"ק ד\"ז מסיק עלה בתיק\"ו לא פסקי' כאת\"ל כמ\"ש מרן והוא מוכרח וכ\"כ עוד מרן בפ\"ה מה' אבות הטומאה דין י\"ז גבי נכרי' שפלטה ש\"ז כו' דאע\"ג דבפ' ר\"ע אפשיט' באת\"ל לא חש רבינו משום דבפ' בנות כותים מסקינן עלה בתיקו יע\"ש ונראה לע\"ד להכריח עוד כלל זה שכתב מרן ממ\"ש רבינו פ\"ו מה' מעשר דין א' זרעונים שהביאו שליש ומרחן ועשרן כו' ה\"ז ס' אם חייבין במעשר כו' אשר מפשט דבריו מבואר דבין בעיקר בין בתוס' קאמר דחייבין במעשר מס' והדבר ק' דבפרק ר\"י אמרינן בעי רבא לענין מעשר מאי את\"ל לא אזלינן בתר עיקר ותוספת בעי עשורי עיקר מאי וכמו כן ק' על מ\"ש רבינו פ' עשירי מה' מ\"א דין ה' וכן שבולת ה\"ז ס' יע\"ש והדבר ק' דהי\"ל לפסוק בפשיטות דלא אזלי' בתר עיקר וצריך עומר הבאה להתירו כיון דרב' קאמר את\"ל לא אזלינן בתר עיקר וכבר ראיתי מי שהק' כן עיין בס' אור יקרות דמ\"ו ע\"ב ואולם לפי דברי מרן ז\"ל הנה נכון דהתם הבעיא דר\"ש בן פזי קאמר תלמודא תיקו ומש\"ה לא פסקינן כאת\"ל דקאמר רבא דומה ממש לההיא דמרן ז\"ל: ואולם יש לגמגם על מרן ז\"ל למה זה איחר מלכתוב כלל זה עד עת הגיעו לה' מטמאי משכב ומושב והי\"ל לכתוב כן אההיא דהל' מ\"א כי ע\"כ הנראה פשוט דההיא דמאכ\"א לא צרכינן לההיא טעמא כלל דבלא\"ה לא ק\"מ וזה שרש\"י ז\"ל שם ד\"ה את\"ל כתב וז\"ל את\"ל לחומרא כי לא אזלינן בתר עיקר למיפטר תוספ' ממעשר הרי דס\"ל דאת\"ל לא אזלינן בתר עיקר ותוספת בעי עשורי דקאמר רבא לאו משום דפשיטא ליה הכי קאמר אלא משום ס' הוא דקאמר דלחומרא אית לן למימר מספק דלא אזלי' בתר עיקר והנראה ודאי שהכריחו לרש\"י לומר כן משום דלעיל מזה אבעיא דר\"ש בן פזי גבי עומר אמרי' תיפשוט מינה מהא דאמר רבי אבהו אר\"י ילדה שסבכה כו' ואמר רשב\"ן א\"ר יונתן בצל ששתלו בכרם ונעקר הכרם אפילו הוסיפו במאתים אסור ומשנינן היא גופא קא מבעיא ליה פשיטא להו לרבנן דבתר עיקר אזלינן ל\"ש לקולא ול\"ש לחומרא א\"ד ספוקי מספקא ליה ולחומרא אמרינן לקולא לא אמרינן הרי מבואר דמההיא דר\"י ור' יונתן ע\"כ לומר לפחות מיהא דס\"ל דמספ\"ל אי אזלי' בתר עיקר דאי פשיט להו דלא אזלינן בתר עיקר כלל א\"כ כי הוסיף במאתים אמאי אסור ואם כן על כרחין לומר דכי קאמר רבא בתר הכי אם תמצי לומר לא אזלינן בתר עיקר מס' הוא דקא' ולחומרא דאי מתורת ודאי אם כן תיקשי ליה מההיא דר' יהודה ורבי יונתן וזה פשוט: ואולם אכתי ק\"ל דכפי זה נראה דלענין מעשר אינו חייב לעשר מספק אלא התוס' אבל עיקרו פטור מטעם ס\"ס ס' אי אזלינן בתר עיקר לקולא ואפילו תוספת לא בעי עשורי דהיינו בעיא קמייתא דר\"ש בן פזי ואת\"ל לא אזלינן בתר עיקר ותוספ' בעי עשורי אכתי איכא לספוקי בעיקרו אי בעי עשורי וא\"כ לא הי\"ל לרבינו לסתום ולומר ה\"ז ספק אי חייבים במעשר דמשמע אעיקרא נמי והיה נראה להכריח מכאן מ\"ש הפר\"ח בכללי ס\"ס דספק דתיקו דתלמודא לא חשיב ס' ושלא כדעת מרן הב\"י שכתב בי\"ד סי' ד' ועיין במ\"ש הפר\"ח ז\"ל סימן כ\"ט ול\"א ודוק: ותו ק\"ל עמ\"ש רבינו ספ\"ה מה' כלאים בצל ששתלו בכרם כו' אע\"פ שרבו הגדולים במאתי' הרי אותו העיקר באיסורו כו' יע\"ש ויש לדקדק דכי היכי דבה' מ\"א פסק לענין עומר דה\"ז ס' אי אזלינן בתר עיקר או בתר תוספת ה\"נ הי\"ל לפסוק כאן דה\"ז אסור מספק וכמ\"ש בגמרא א\"ד ספוקי מספ\"ל ולחומרא אמרינן דנ\"מ לענין דינא טובא וממשמעות דבריו שכתב ה\"ז כו' עומד באיסורו משמע דמתורת ודאי קאמר דעומד באיסורו הקודם וצ\"ע ואיך שיהיה לדאתאן עלה נראה שיש לדקדק על דברי מרן ז\"ל שכתב דהיכא דקאמר בגמרא תיק\"ו לא פסקינן כאת\"ל מדברי הר\"ן שכתבנו הלא מרא\"ש דכפי דבריו למה הוצרך הר\"ן לומר דבקמייתא נמי הויא ספק מקודשת כיון דבגמ' ל\"ק בהדיא את\"ל והלא הן לו יהי דאיתי לאת\"ל בפי' קמייתא נמי הוי ס' מקודשת כיון דקאמר בגמרא תיק\"ו והנראה אצלי דמ\"ש מרן הכ\"מ דאע\"ג דרבא קאמר את\"ל לא פסק רבינו כן משום דגמ' קאמר תיק\"ו לאו למימר' דכיון דאמר תיק\"ו ע\"כ את\"ל דרבא לאו פשיטותא הוא דודאי כיון דאת\"ל פשיטותא הוא ה\"נ הכא כיון דקאמר רבא את\"ל ע\"כ דפשיט' ליה אלא כונתו דאע\"ג דרבא פשיטא ליה הכי מדקאמר את\"ל אפ\"ה לא פסק רבי' כפשיטות דרב' אלא כרבינא ורב אשי שסתמא דתלמודא נינהו דקא' תיק\"ו דמדקאמר תיק\"ו ע\"כ דרבינ' ורב אשי מספ\"ל וס\"ל דלא כרבא דקאמר את\"ל וא\"כ הכא בשמעתין דרב אשי הוא דמספ\"ל בתר הכי בבתך וקרקעך בפרוטה מהו הוצרך הר\"ן ז\"ל לומר משום טעמא דל\"ק בהדיא את\"ל משום דאי הוה קאמר בהדי' את\"ל אע\"ג דקאמר סתמא דתלמודא תיק\"ו אפי\"ה פסקינן כאת\"ל כיון דרב אשי גופא דסתמא דש\"ס הוא איהו גופיה קאמר בתר הכי את\"ל איכא למימר דלבתר דאסקיה בתיק\"ו איפשיטא ליה בעיא וקאמר את\"ל וכדאיתא בדוכתי טובא דאע\"ג דמסקינ' עלה בתיק\"ו מיפשטא מסתמ' דש\"ס בדוכתא אחרינ' ועיין בפר\"ח ז\"ל הלכ' עבודת יוה\"כ פ' הלכה וכיון שכן עלה בידינו דכלל זה שכתב מרן אינו אלא בשאר אמוראי אבל גבי רבינא ורב אשי דהיו סתמי דש\"ס אפ\"ה היכא דקאמר תיק\"ו פסקינן כאת\"ל זה הנראה אצלי אמת ויציב וכפי האמור נתיישבו דברי הרב ל\"מ פט\"ו מהלכות שגגות שהקשינו לעיל כמו שירא' המעיין ודוק:<br><b> ודע </b> שכפי דברי הר\"ן הללו תשובה מוצאת למה שהקשה מוהריב\"ל ז\"ל ח\"א כלל ג' לדעת רבי' והגאונים דכל את\"ל פשיטות' מההיא דגרסינן פ' כיצד הרגל די\"ט בעי רב אשי יש שינוי לצרורות לרביע נזק או אין שינוי ומשלם חצי נזק תיפשוט מדרבא דבעי רבא יש העדאה לצרורות ומשלם נזק שלם או אין העדאה לצרורות וח\"נ בעי שלומי מכלל דאין שינוי כו' ומשני דילמא רבא באת\"ל קאמר את\"ל אין שינוי יש העדאה או אין העדאה תיק\"ו והשתא לשיטת רבינו ק' דמאי משני דילמא את\"ל קאמר כיון דכל את\"ל פשיטות' ועי\"ש מה שתי' שדבריו אינם מובנים אמנם כפי דברי הר\"ן ז\"ל נראה דל\"ק דאע\"ג דרבא באת\"ל אין שינוי קמבעי' לי' מ\"מ כיון שאת\"ל לא אמרו רבא בהדי' לאו פשיטותא וכמו כן י\"ל מה שהק' הרב לח\"מ ז\"ל פ\"ד מהל' אלו מהדורא בתרא מההיא דגרסינן בבכורות דף מ\"א אבעי' להו מיפשט פשיט' ליה לר\"י דאנדרוגינוס זכר הוא א\"ד ספוקי מספק' ליה ואת\"ל קאמר למאי נ\"מ למילקא עליה ולמיתבא לכהן יע\"ש והשתא ק' דכיון דאת\"ל קאמר ר\"י הרי פשיטא ליה דזכר הוי ומילקא לקי עליו יע\"ש ולפי האמור הנה נכון דהתם כיון דר\"י לא אמר את\"ל בהדיא לא הוי פשיטותא הגם הלום חזי הוי דאיכא למשדי נרגא על תיר' זה מההיא דפ\"ק דנדרים דף ו' דאמרינן בעי ר\"פ יש יד לצדקה או אין יד יש יד להפקר או אין יד ובעי תלמודא היינו הפקר היינו צדקה ומשני את\"ל קאמר את\"ל יש יד לצדקה דאתקש לקרבנות כו' וכתב הר\"ן שם משם הרמב\"ן דבעיין לא איפשטא וסוגיין דיש יד לצדקה וכתב הר\"ן ז\"ל דהיינו מדאמרינן את\"ל יש יד לצדקה ועל דרך הרמב\"ן ז\"ל הרי מבואר דאע\"ג דהאת\"ל לא אמרו הבעיין בהדי' אפ\"ה כיון דתלמוד' קאמר דבדרך את\"ל בעי לה פסקינן כאת\"ל גם מרן הכ\"מ פ\"ח מה' מת\"ע על מה שפסק רבי' דיש יד לצדקה כתב בעיא דאיפשיטא באת\"ל מיהו אפשר דההיא דפ' כיצד הרגל ודבכורות שאני דכיון דתלמודא בעי למימר דבעי דרב אשי תיקום אדוכתא ולא תיפשוט מדרבא ע\"כ דאת\"ל דקאמר התם לאו פשיטותא הוא אלא דרבא בדרך את\"ל קאמר וכיון דלא אמרו רבא בהדיא לא הוי פשיטותא משא\"כ בההיא דנדרים כיון דחזינן דתלמודא קאמר ר\"פ את\"ל קאמר פסקינן כאת\"ל דהוי פשיטותא כנ\"ל: ואולם הא ק\"ל על מרן כ\"מ ז\"ל כפי מ\"ש בה' מת\"ע דכל את\"ל המפורש בתלמוד פשיטותא הוי אע\"ג דלא אמרו הבעיין בהדי' א\"כ בפ\"ב מהלכות ק\"ש למה זה טרח ליישב השגת הראב\"ד שהשיג על רבינו על מה שפסק דיש זימון לב\"ה ואסור לקרות ק\"ש בתוכו דאמאי פסק לחומרא כיון דספק דרבנן היא ולומר דרבינו פוסק כרפרם יע\"ש ובפשיטות היל\"ל שדעתו ז\"ל משום דפוסק כאת\"ל ובפ\"ק דנדרים פרכינן והא מבעי' ליה לרבינא אי יש זימון או לא ותי' חדא מגו חדא קא מבעיא ליה את\"ל יש זימון יש יד לב\"ה ואף דרבינא לא אמר בהדיא את\"ל מ\"מ כיון שמפורש בתלמוד פסקינן כותיה דומיא דההיא דיש יד לצדקה וכמו כן ק' על הרי\"ף ז\"ל למה פסק לקולא כיון שהוא ז\"ל מכת הסוברים דאת\"ל פשיטותא ועיין בל\"מ שם: והיה נ\"ל לומר דע\"כ לא אמרו הגאונים את\"ל פשיטותא אלא דוקא כשאומר את\"ל גרידא אבל כשאומר חדא מגו חדא לאו פשיטות וכן מדוקדק דברי רש\"י שכתב חדא מגו חדא דקא מיבעי' ליה אי זימון מועיל מיבעי' ליה נמי אי אית ליה יד או לא דבריו ברור מללו דר\"ל דעיקר בעייתו היא אי יש זימון ובהא אכתי מספ\"ל אלא דאגב גררא בעי נמי לכשתפשוט בעיא קמייתא יש יד או לא ובהא את\"ל לא הוי פשיטות' דתלמוד' גופיה מספ\"ל איזה צד עדיף ומסתבר טפי ומש\"ה קאמר דבדרך חדא מגו חדא קמבעיא ליה ובהכי ניחא לי מה ששינו את לשונם בפ\"ק דנדרים לומר חדא מגו חדא והי\"ל לומר רבינא אם ת\"ל קאמר כדקאמר התם ההיא דר\"פ דיש יד לצדקה כנ\"ל נכון:<br><b> שוב </b> ראיתי למוהריט\"ץ ז\"ל סימן ע\"ב שכתב ליישב דעת רבינו שפסק דיש זימון לב\"ה משום דפוסק כאת\"ל וראיתי לו עוד שם שהקשה דמ\"ש מרחץ מב\"ה ואמאי פסק רבינו דבב\"ה אסור לקרות בתוכו ובמרחץ כתב דמותר ומה גם דבנדרים בעי רבינא יש זימון לב\"ה ולבית המרחץ כו' וכיון דתרוייהו שוין אמאי פסק בב\"ה לחומרא ובבית המרחץ לקולא יע\"ש והוא מן התימא איך אשתמיט מיניה סוגי' דפ\"ק דשבת דף י' דפרכינן התם והא קא מבעיא לי' לרבינא אי יש זימון לב\"ה ומתרצים שאני ב\"ה דנפיש זוהמיה וכתבו התוס' שם ד\"ה שאני דלא גרסינן בנדרים יש יד לבית המרחץ וא\"כ דברי רבינו ז\"ל ברורים בטעמם ופשוט: ועל פי כלל זה שכתבנו מתיישב אצלי מה שהק' בס' קול בן לוי שהקשה על מה שפסק רבינו פי\"ב מהלכות כלים דין ט' וז\"ל כלי מתכות שנטמא בטומאה שהיא מדרבנן כגון בנטמא בע\"ז וכיוצא בה כו' ה\"ז ס' כו' ואלו בפר\"י הקשה ותיבעי ליה טומאה דרבנן ותירץ רב המנונא חדא מגו חדא קמבעי' ליה טומאה דרבנן הדרא או לא ואת\"ל לא הדרא טומאה דע\"ז משום חומרא דע\"ז כו' הרי דבשאר טומאה דרבנן איפשיט' באם ת\"ל דלא הדרא ואלו רבינו כתב דה\"ז ס' ומה שתי' אינו עולה יפה שהוא הפך דעת הר\"ן ז\"ל והכ\"מ ז\"ל שכתבנו לעיל דאפילו שהבעיין לא אמרו בהדי' פסקינן כאת\"ל ואולם לפי מ\"ש ישיבא מילתא דהתם בדרך חדא מגו חדא קמבעי' ליה. ואחר זמן רב מצאתי למוהרש\"א ז\"ל בספר הליכות אלי באות ח' כלל שס\"ו שהכריח דההיא דאמרינן בפרק ר\"י רב המנונא חדא מגו חדא קא מבעיא ליה לאו בדרך את\"ל הוא כנראה מפשט ההלכה וכמו שהבין הרב הליכות עולם אלא על דרך בעא מיניה חדא דשמעי' מיניה תרי יע\"ש ולפי דבריו דברי רבינו ז\"ל נכונים בטעמם ודוק: כתב מרן הב\"י ז\"ל בח\"מ סי' שמ\"ו שדעת הרא\"ש ז\"ל דאת\"ל לאו פשיטות' הוא שלא כדעת רבינו ויש לתמוה עליו דבאה\"ע סי' ס\"א כתב על מה שפסק הטור שם דחיבת חופה קונה כתב היינו משום דבפ' אע\"פ קאמר רב אשי את\"ל דחיבת חופה קונה וכבר נודע דרך הגאונים ורבינו דאם ת\"ל פשיטות' יע\"ש והוא תימא שהרי הרא\"ש ז\"ל שם פסק דחיבת חופה קונה אע\"ג שדעתו ז\"ל דכל את\"ל לא הוי פשיטותא ועיין במוהראנ\"ח ח\"א שכתב שלדעת החולקים על רבינו חיבת חופה הוי בעיא דלא איפשיט' והוא תימא כמ\"ש ואולם דס\"ל למרן דדוקא בבעיין אחד הוא דס\"ל להרא\"ש דאם ת\"ל לא הוי פשיטות' אבל בשני בעיינים כי ההיא דפ' אע\"פ אף הרא\"ש ז\"ל מודה דאת\"ל הוי פשיטותא וכעין מ\"ש הרב לח\"מ ז\"ל כנ\"ל ודוק:"
+            ],
+            [
+                "<b>וכן </b>\n<b> הוא זכאי במציאתה ובמעשה ידיה כו'.</b> פ' נערה דמ\"ו אמר ר\"ה אמר רב מנין שמעשה הבת לאב שנא' וכי ימכור איש את בתו לאמה כו' ופרכינן ואימא ה\"מ קטנה דמצי מזבין לה אבל נערה כו' ומשנינן קטנה לא צריך קרא השתא זבוני מזבין לה מעשה ידיה מיבעי' כו' והתוס' שם ד\"ה השת' הק' משם הר\"י מאורליינש דאם כן למאי אצטריך בערוכין למילף מק\"ו דאין אדם מוכר את בתו כשהיא נערה דהשתא מכור' כבר יוצאה כו' תפוק ליה דאינו יכול למוכרה מדאצטריך לאמה דאי יכול למוכרה מה צריך קרא פשיטא דהשתא זבוני מזבין כו' יעיין שם מה שתירץ וראיתי להר\"א מזרחי ז\"ל פרשת משפטים ד\"ה אמרת שתי' עוד וז\"ל ונ\"ל שאין צורך לתי' משום דאי לאו ק\"ו הוה מוקמינן לה לקרא דלאמה ללמד שאם מכרה על מנת שתהיה לאמה ולא ליעוד שתנאו קיים כדאיתא פ\"ק דקידושין לרבנן מוכרת לפסולים אע\"פ שאין ראויים ליעוד ולר\"מ ע\"מ שלא לייעד וראיתי להרב מש\"ל ז\"ל פ\"ד מהלכות עבדים הלכה א' תמה עליו דא\"כ לפי המסקנא תקשי דמנ\"ל לר\"ה ללמוד דמעשה הבת לאב מקרא דלאמה שהוא מיותר והא איצטריך לאמה למר למוכרה ע\"מ שלא לייעד ולמר למוכרה לפסולי' וע\"כ צ\"ל דס\"ל לר\"ה דאיכא תרתי יתורא חדא למ\"ד דלאמה וחדא אמה גופיה (וכ\"כ בס' לחם אבירים ועיין בהרב החידושין שתי' בדרך אחר) וא\"כ הדרא קושיא לדוכתה ל\"ל ק\"ו דהשתא מכורה כבר כו' ותי' דס\"ל להרא\"ם דר\"ה ס\"ל כרבנן דר\"מ וס\"ל דלא פליגי אר\"מ אלא בע\"מ שלא לייעד אבל כי היכי דס\"ל לר\"מ דמוכר' לפסולים מקרא דנפ\"ל לר\"א דהיינו אם רעה ה\"נ ס\"ל לרבנן ואייתר לן לאמה למעשה ידיה וכ\"כ מוהרימ\"ט שם והברייתא רצה להוכיח דאליבא דכ\"ע אינו מוכר את בתו כשהיא נערה ומש\"ה יליף לה בק\"ו דאי מקרא דלאמה לר\"מ ולרבנן דר\"א ולר\"א ליכא הוכחה מהאי קרא א\"ד ז\"ל יע\"ש ובעניותי לא זכיתי להבין דבריו דאם כונת הרא\"ם ז\"ל כן היתה אם כן מאי האי דכתב דאי לאו ק\"ו הוה מוקמינן לה לקרא דלאמה ללמד כו' דמשמע דלפי האמת לא מוקמינן לה בהכי אלא לאשמועינן שמעשה ידיה לאביה ובפשיטות הי\"ל לתרץ ולומר דברייתא דהתם דמייתי לה בק\"ו אתיא כהנהו תנאי דפרק קמא דקידושין וקרא דלאמה דרשי ליה למוכרה לפסולים או ע\"מ שלא לייעד ור\"ה דנפ\"ל מעשה ידיה מלאמה סביר' ליה כרבנן דר\"מ ומאי הוה מוקמינן דקאמר ותו ק' לפי דרכו ז\"ל ממ\"ש הרא\"ם ז\"ל עוד וז\"ל אבל ליכא למימר דאצטריך לאמה להיכא דיצתה מרשות האדון כשהיא קטנה דתו לא מצי מזבין לה דא\"כ הא דדרשי מה לאמה מעשה ידיה לרבה כו' אימא בקטנה קא מיירי ולא בנערה ודקשיא לך השתא זבוני מזבין לה כו' נימא דהכא ביצאה מרשות האדון כשהיא קטנה קמיירי דתו לא מצי מזבין לה עכ\"ל והשתא ק' דהא דכתב הרא\"ם ז\"ל דכשיצאתה מרשות האדון תו לא מצי מזבין לה פלוגת' דתנאי בפ\"ק דף י\"ח ע\"ב דר\"ש ס\"ל כשם שאין אדם מוכר את בתו לשפחות אחר אישות כך אינו מוכר לשפחות אחר שפחות ות\"ק דר\"ש ס\"ל התם דמוכר אדם את בתו לשפחות אחר שפחות יע\"ש וא\"כ כפי דברי הרב ז\"ל מאי ק\"ל להרא\"ם ז\"ל למ\"ש וליכא למימר כו' דא\"כ הא דדרשי מה אמה העבריה כו' אימא בקטנה קמיירי כו' ומאי קו' הא איכא למימר דר\"ה דדריש מקרא דלאמה דמעשה ידיה לאביה ס\"ל כת\"ק דר\"ש דמוכר אדם את בתו לשפחות אחר שפחות ומש\"ה לא מצי לאוקמא לקרא בקטנה דלעולם מצי מזבין לה וברייתא דהתם דמייתי לה מק\"ו דמכורה כבר יוצאה ס\"ל כר\"ש דאינו מוכר לשפחות אחר שפחות וקרא דלאמה מוקמי' ליה בקטנה שיצתה מרשות האדון וכעין מה שתירץ הרא\"ם ז\"ל לענין מוכרה לפסולי' אלא ודאי משמע דס\"ל להרא\"ם דדרשה דר\"ה אתי' אליבא דכ\"ע וכיון שכן הדרא קו' הרב ז\"ל לדוכתא ולהא ודאי יש ליישב דכיון דלת\"ק דר\"ש ס\"ל דאע\"ג דמוכר אדם את בתו לשפחות אחר שפחות אין אדם מוכר את בתו לשפחות אחר אישות א\"כ אפי' נימא דר\"ה ס\"ל כת\"ק אכתי קשה דנימא דקרא בקטנה קא מיירי ובנדון דלא מצי מזבין לה כגון שקדשה אביה לאחר ונתגרשה מן האירוסין דתו לא מצי מזבין לה אלא שהרא\"ם ז\"ל נקט למילתיה בשפחות אחר שפחות ואליבא דר\"ש ומינה דלת\"ק נמי ק' כדכתיבנא ועוד נראה דלא ק' דבערוכין בר\"פ המוכר את שדהו משמע התם דר\"י ס\"ל דהלכה כר\"ש דאין אדם מוכר את בתו לשפחות אחר שפחות כמ\"ש התוס' שם לחד תי' ורב גופיה הוא דקאמרה דנערה מעשה ידיה לאביה מקרא דלאמה יע\"ש מיהו קמיי' ודאי ק' ובר מן דין ק' לתי' מוהרימ\"ט ז\"ל ומ\"ש הוא ז\"ל לדעת הרא\"ם דא\"כ לרבנן דר\"א ולר\"א ולר\"ם דדרשי קרא דלאמה לדרשה אחריתי מנ\"ל דנערה מעשה ידיה לאביה ולומר דלהנהו תנאי ס\"ל דנערה אין מעשה ידיה לאביה הא ודאי ממה שאין הפה יכולה לדבר דסתם מתני' דפרק נערה אתייא דלא כהנהו תנאי וכל כי האי לא אשתמיט תלמודא לומר מתני' דלא כי האי תנא ובדוחק י\"ל דהנהו תנאי ס\"ל דמעשה ידיה לאביה ילפינן מקידושין ולית להו צריכותא דקאמר תלמוד' בשמעתין דאצטריך למיכתב קדושיה לאביה ואצטריך למכתב מע\"י לאביה דתלמודא ל\"ק הכי אלא אליבא דר\"ה דאצטריכו תרוייהו וזה ודאי דוחק: מיהו הא ק\"ל טובא לתי' הרא\"ם ז\"ל שכתב דאי לאו ק\"ו הוה מוקמינן לקרא דלאמה לרבנן מוכרה לפסולים כו' וכ\"כ ג\"כ לקמן בד\"ה או אינו אלא כו' יע\"ש דבפ\"ק דקדושין די\"ט ע\"ב אמרינן לאמה מלמד שמוכרה לפסולים והלא דין הוא אם מקדשה לפסולין לא ימכרנה לפסולים מה למקדש לפסולים שכן אדם מקדש את בתו כשהיא נערה ימכרנה לפסולים שאין אדם מוכר את בתו כשהיא נערה ת\"ל לאמה כו' והשתא קשה דאיך כתב הרא\"ם ז\"ל דאי לאו ק\"ו הוי אומר דמוכר אדם את בתו כשהיא נערה וקרא דלאמה הוה מוקמינן ליה למוכרה לפסולים הא מדאצטריך קרא דלאמה לאשמועינן דמוכרה לפסולים ע\"כ דאין אדם מוכר את בתו כשהיא נערה דאי לא ל\"ל קרא והלא דין הוא אם מקדשה לפסולים כמ\"ש שם בבריי' ואברייתא גופא דהתם אין להקשות דל\"ל למילף בק\"ו ת\"ל מדאצטריך לאמה וליכא למי' דברייתא דהתם ס\"ל כר\"א דלאמה אצטריך למוכרה לקרובי' וא\"נ כר\"מ דנפ\"ל לע\"מ שלא לייעד שהרי לר\"מ ולר\"א אמרינן התם דפסולין נפ\"ל מקרא דאם רעה ואם כן אכתי קשה דת\"ל מדאצטריך אם רעה די\"ל דברייתא דהתם ת\"ק דר\"א היא וס\"ל דאי לאו ק\"ו הייתי אומר דיכול למכור את בתו כשהיא נערה מק\"ו אם מקדשה כשהיא נערה כו' וקרא דלאמה ע\"כ הוה מוק' ליה למוכרה לקרובים כדדריש ר\"א אלא דלפי האמת דנפ\"ל מק\"ו דאין אדם יכול למכור את בתו כשהיא נערה מוקמי' ליה לקרא בפסולים דתפסת מועט תפסת אמנם למ\"ש הרא\"ם ז\"ל ק\"ט והנראה ליישב דבריו כלפי מ\"ש מוהריב\"ל ז\"ל שם באותה סוגי' שהקשה אבריית' דקאמר והלא דין הוא אם מקדשה לפסולים כו' דמאי קו' נימא דיו כמו דמקדשה לפסולים היינו בדיעבד דקידושין תופסין בה אף המכירה דוקא בדיעבד ותי' דהו\"מ למימר הכי אלא דעדיפא מינה קאפריך יע\"ש ועיין במ\"ש הרב ח\"ה שם וא\"כ כפי דבריו דברי הרא\"ם ז\"ל יש מן היישוב דאי לאו ק\"ו הייתי אומר דמוכר אדם את בתו כשהיא נערה ואפי\"ה הוה מוקמינן לאמה אפסולים דאשמועינן קרא דמוכר' לפסולים לכתחלה דלא נימא דיו דומיא דקדושין אלא דברייתא לפום קושטא דנפקא מק\"ו דאינו מוכרה כשהיא נערה נקט לה האי פירכ' טפי אבל בלא\"ה ודאי דהו\"א דאצטריך דלא נימא דיו כנ\"ל נכון ועל מ\"ש הרא\"ם אבל ליכא למימר כו' דא\"כ הא דדרשי מה אמה כו' אימא בקטנה קמיירי ודקשי' לך כו' ק\"ל טובא על דבריו דמאי קו' דהא כיון דמוק' לקרא בקטנה דאין כח ביד אביה למוכרה כגון שיצאת מרשות אדון ואפ\"ה מעשה ידיה לאבי' מינה נמי איכא למשמע לנערה דאע\"ג דלא מצי מזבן לה מעשה ידיה לאביה שהרי כל עיקר קו' התלמוד היתה כדפריך ואימא ה\"מ קטנה דמצי מזבין לה אבל נערה כו' משמע דאי קטנה נמי לא הו\"מ מזבין לה לא הוה קשיא ליה דקטנה ונערה שוים וא\"כ השתא נמי דמוקמינן ליה בקטנה שיצתה מרשות האדון מינה נמי איכא למשמע נערה וזה הנר' דעת הר' ידידיה ז\"ל שכתב בשיטה מקובצת שם שתי' לקו' התוס' דאי לאו ק\"ו הוה מוקמינן לקרא דלאמה בנתארסה ונתגרשה ע\"י אביה דתו לא מצי מזבין לה ומדלא ק\"ל כקו' הרא\"ם משמע שדעתו כמ\"ש והוא פשוט ודברי הרא\"ם ז\"ל צ\"ע:<br><b> טעם המלך</b>\n<b> ב) </b>\n<b> בדברי </b> רבינו שמתרץ קושית הרא\"ם להכי לא קשה דילמא איצטריך קרא לקטנה שלא מצי מזבין לה כגון אחר שפחות או אחר אישות דא\"כ נערה וקטנה חדא היא דהא עיקר סברות הש\"ס היה ואימא ה\"מ קטנה דמצי מזבין לה. ואי בקטנה דלא מצי מזבין לה היינו לענין זה כנערה דמי'. ודבריו דברי חן עכ\"פ מתורץ קושית תוס' קידושין (ג' ב') ד\"ה ואימא קטנה שהקשו וא\"ת הא לקטנה לא איצטריך קרא דהשתא זבוני מזבין לה כסף קדושין מיבעיא דכה\"ג אמרינן גבי מעשה ידיה וכן הקשה תוס' בכתובות (מ\"ז ב') ד\"ה ואימא ולפי דברי הרב פה לא קשה כלל. דהכא לענין קידושין הקשה הש\"ס ואימא ה\"מ קטנה דלית לה יד לקבל קדושין. אבל נערה דאית לה יד איהי תקדש נפשה ותשקול כספה וא\"כ ל\"ק כלל דלקטנה לא איצטריך קרא דהשתא זבוני מזבין לה כו'. יש לומר דאיצטריך קרא לקטנה שלא מצי מזבין כגון אחר שפחות ואפ\"ה קטנה כיון דלית לה יד אבל נערה לא. דאיהי תקדש נפשה ואיהי תשקול כספא. ובזה מתורץ קושית הלחם משנה על הרמב\"ם פה בהלכה זו שעמדנו עליו שכתב הרמב\"ם האב מקדש את בתו שלא לדעתה כל זמן שהיא קטנה וכן נערה רשותה בידו. דכתיב את בתי נתתי לאיש הזה והקשה הלח\"מ הא בגמ' קדושין (ג ב) מוציא הש\"ס קדושי נערה שהיא לאביה מדרשת דאין כסף ומדוע נקט הרמב\"ם את בתי נתתי דיש לאוקמא דוקא בקטנה עייש\"ה ולדברינו נייחא קצת דודאי הש\"ס הקשה שפיר ואימא הני מילי קטנה היינו אליבא דמ\"ד אין מוכרין לשפחות אחר שפחות א\"נ י\"ל דאיירי בקטנה שכבר היתה שפחה ואין האב מצי מזבין לה. לכן איצטריך קרא לקטנה ואפ\"ה נערה לא כיון דאית לה יד לקבל קידושיה איהי תקדש נפשה כאשר בארנו אבל למ\"ד מוכרין שפחות אחר שפחות אלא דאין מוכרין לשפחות אחר אישות קו' תוס' במקומה עומדת הא לקטנה לא אצטריך קרא דהשתא זבוני מזבין לה כסף קידושין מיבעיא וא\"ל דאיצטריך קרא לקטנה דלא מצי מזבין לה כגון אחר אישות דהא קרא דאת בתי נתתי לאיש ע\"כ לא מיירי אחר אישות דהא שם במוציא שם רע קאי שקנסה לאביה ובמוציא שם רע אחר אישות אמרינן בכתובות (ל\"ח ב') או שקנסה לעצמה או שאין לה קנס כלל כדאמרינן שם במתני' פלוגתא דר\"י הגלילי ורבי עקיבא אלא שהש\"ס הקשה שפיר למ\"ד אין מוכרין לשפחות אחר שפחות מנ\"ל להאי מ\"ד גבי נערה שכסף קדושין לאביה ובמתני' זאת אין חולק אבל למאן דאמר מוכרין לשפחות אחר שפחות אלא אחר אישות אין מוכרין ע\"כ קרא בנערה קאי והנה הרמב\"ם (פ\"ד מה' עבדים) פסק כמ\"ד דמוכרין לשפחות אחר שפחות אלא אחר אישות אין מוכרין שפיר מוציא הלימוד שכסף קדושין גבי נערה לאביה מקרא דאת בתי נתתי דבקטנה לא איצטריך קרא דהשתא זבוני מזבין לה דוק:<br><b> ודאתאי </b> עלה נכונים נמי דברי הרמב\"ם (פרק א' מהלכ' אישות) שכתב דקדושי כסף מקרי מד\"ס ועיי\"ש בנושאי כליו. ועיין ברמב\"ן בספר מצות. ובמג\"א ובספר מרגניתא טבא דכולם נארגו דלדעת הרמב\"ם דהיינו טעמיה דרמב\"ם כיון דאתי בג\"ש הוי רק מדברי סופרים אמאי אמרי' בקדושין (ה ב') מילתא דכתיבי בהדיא קתני מילתא דלא כתיבי בהדיא לא קתני. מאי שנא דקתני במתני' קדושי כסף הא קדושי כסף דבר דיליף מי\"ג מדות מג\"ש חופה נמי מק\"ו הוי נמי י\"ג מדות ואי דילפינן קדושי כסף מאין כסף. מיתורא דאין כדאמרינן בקידושין (ד' ב') איצטריך קיחה קיחה. ואיצטריך אין כסף א\"כ ממ\"נ על הרמב\"ם נמי קשה הא אית לן נמי דרשת אין כסף ואמאי נקרא דברי סופרים עיין הטיב במפרשי הרמב\"ם על ספר המצות שהצגנו עליהם. ולפי דברינו ניחא דהרמב\"ם בשיטתיה קאי דלא דריש כלל האי דרשא דאין כסף אלא יליף עיקר הקידושין של כסף מג\"ש דקיחה קיחה והשתא דידעינן קדושי כסף נפקא לן דכסף דאבוה בין בקטנה ובין בנערה מאת בתי נתתי לאיש הזה ורק רב סובר דאיצטריך אין כסף לנערה וכן רב הונא תלמידיה דרב היה סובר כן ולהכי רב הונא לשיטתיה ל\"ק ממתני' שלש תנן וארבע לא תנן כדמתרץ הש\"ס קידושין (ה' ב') מילתא דכתיבה בהדיא קתני דכסף נמי מילתא דכתיבי בהדיא הוא מדרשה דאין כסף. ולפ\"ז מתורץ נמי דסובר חופה אינה קונה דלדידיה מוכח ממתני' דחופה אינו קונה דקשיא קושית הש\"ס שלשה תנן וארבע לא תנן דלדידיה ליכא לתרוצי מילתא דכתיבי בהדיא ל\"ק דמ\"ש מכסף דקתני הרי נמי לא כתיבי בהדיא וק\"ל: עוד ראיתי להעיר שיש לפקפק קצת בדברי הרמב\"ם. דהנה הרשב\"א והריטב\"א ותוספת רי\"ד כולם ענו ואמרו. מה שאמר הש\"ס ואימא הני מילי קטנה דלית לה יד לקבל קדושיה אבל נערה דאית לה יד תקדש איהי נפשה ותשקול כספה היינו שקושית הש\"ס לריש לקיש קידושין (מ\"ד ב') דסובר דנערה אית לה יד לקבל קדושיה אבל לרבי יוחנן דסובר מחלוקת לגירושין אבל לקידושין ד\"ה אביה ולא היא. אם כן נערה וקטנה שוין. ליתא לדברי הש\"ס ואם יש להקהות ולומר מאי הקשה הש\"ס על רב הא מסתמא סובר כרבי יוחנן דקיימא לן כותיה זה ליתא דודאי קשיא לריש לקיש מנא ליה לרבנן כסף קידושין לאביה ועל דין זה ליכא חולק כמבואר. ולפ\"ז הא דמצרכינן דרשא דאין ליציאה דכותה קא ממעט היינו אליבא דר\"ל אבל אליבא דרבי יוחנן דקיימא לן כותיה וכמו שפסק הרמב\"ם א\"כ מאת בתי נתתי נפקא דלדידן חילוק בין נערה לקטנה ק\"ל ועיין בפני יהושע שיש לו בענין הזה דרך אחרת בזה וכתב דאף לרבי יוחנן קאי הש\"ס עייש\"ה כי דברי טעם הן: ואולם הנה הרגיש הרב פני יהושע בתחלת דבריו דלר\"ל קשיא טובא במסקנת הש\"ס דחזינן דהתורה רבתה דקדושי כסף לאביה והלא הש\"ס סובר לסברא חצונה דאי אפשר לומר שהאב מקבל קדושין וכסף קדושין דידה ואם כן בהיפוך נמי כי חזינן שהאב אית ליה כסף קדושין ע\"כ שאיהו לבד מקבל קידושין דא\"כ קשיא איפכא השתא איהי מקבלת קידושין וכן כתב תוספת בפירוש בכתובות (מ\"ז ב') ד\"ה יציאה דכותה וז\"ל והשתא כיון דשמעינן מהאי קרא דכספא דאבוה הוי סברא דאיהו נמי מקדש דהשתא אביה שקיל כספה ואיהי תקדוש נפשה עכ\"ל וא\"כ לפי זה קשה טובא על ריש לקיש. דסובר נערה אית לה יד לקבל קידושין הא האב שקיל כספה איהי תקדוש נפשה בתמיה. והדבר צריך ביאור ופני יהושע הלך מזה ואינו מתרץ כלום. לכן נראה לי לבאר על נכון. דהנה הרמב\"ן פרק התקבל מפרש שם טעמיה דאמרינן גבי גט אית לה לנערה יד לקבל גטה ולא לקטנה דהכי קיימא לן ועיין ברש\"י ותוס' בקידושין (מ\"ג ב) דהיינו טעמא דס\"ל הא דהתורה נתנה רשות לנערה לקבל גט משום דהתורה ירדה לסוף דעתיה של אב. דתהוי שלוחו ונערה יכולה להיות שלוחו דאבוה אבל קטנה אין לה שליחות עייש\"ה ברמב\"ן במלחמות בגיטין ס\"ד ב' ולפ\"ז נחזי אנן ריש לקיש דס\"ל בקידושין (מ\"ד א) דהיינו טעמא דאמרינן כמחלוקת לגירושין כך מחלוקת לקידושין וצוח ככרוכי' ויצאה והיתה מקשינן הויה ליציאה. אמנם לא טובה היא מיציאה. וביציאה הטעם משום דהוי שלוחה של אב ה\"נ אמרי' גבי קידושין דאית לה יד והוא אינו מחלק בין קדושין דמפקעת עצמה לגירושין דמכנסת עצמה כדמחלק רבי יוחנן אמנם רק כיציאה היא ומה יציאה הוי שלוחו של אביה הכי נמי גבי קדושין ולפ\"ז ל\"ק כלל על ריש לקיש והכי רהיטא דסוגיין דודאי אם אמרינן דעיקר ידו של אב הוא שפיר קאמר הש\"ס השתא אביה מקבל קדושיה ואיהי תשקול כספה דאם התורה נתנה לו היד לקבל קדושיה וידו עיקר א\"כ אין סברא לומר שיהיה כסף קדושין לדידי' וע\"ז מקשה הש\"ס ואימא הני מילי קטנה דלית לה יד. אבל נערה דאית לה יד. איהי תקדוש נפשה כלומר באמת נימא הכי דאית לה יד לעצמה ואיהי תקדוש נפשה וכסף קדושין יהיה שלה וע\"ז משני הש\"ס יציאה דכוותה קא ממעט וחזינן דכסף קידושין לאביה ולפ\"ז כתב הפני יהושע היינו טעמיה דרבי יוחנן דסובר דנערה אין לה יד כיון דחזינן דכסף קידושין לאביה היא מפקעת עצמה מרשות אביה ולכן אין לה יד לקבל קדושיה עיין בפני יהושע אבל ריש לקיש ס\"ל דמקשינן ויצאה והיתה הויה ליציאה, ומה יציאה אית לה יד הכי נמי גבי הויה והיינו דומיא דיציאה ומה יציאה אין לה יד לעצמה אלא שלוחו דאבוה היא הכי נמי גבי הויה אף שמקבלת את הקדושין מ\"מ רק שלוחו דאביה היא ול\"ק לפ\"ז השתא איהי מקבלת קדושיה ואביה שקיל כספה דהשתא ליתה דלכל שליח דעלמא דמי' דאם האב משלח שליח לקבל קדושין הרי הכסף של האב הוא ולא של השליח דשלוחו של אדם כמותו וזה ההפרש וההבדל בין הוי אמינא של הש\"ס ובין המסקנא דבהוי אמינא הקשה הש\"ס איהי תקדש נפשה ואיהי תשקול כספא מנא לן באמת דבר זה דרק שלוחו דאבוה היא דילמא באמת אית לה יד לעצמה ותוכל לקדש את עצמה ולא מצד שליחות וכן נמי גבי גט רק במסקנא דש\"ס דחזינן דכסף דאבוה היא א\"כ מוכח דמאי דאית לה יד באמת לא מצד עצמה וידה דידה אלא שלוחו של אבוה הוא וזהו ההפרש בין רבי יוחנן וריש לקיש רבי יוחנן סובר דלא מקשינן הויה ליציאה לענין הזה ואף שגבי גט שלוחו הוי מ\"מ גבי קידושין אפילו שלוחו לא הוי ור\"ל ס\"ל דמקשינן הויה ליציאה לכל דבר והוי עכ\"פ שלוחו אבל לא עדיף משלוחו ועיין בזה כי נכון הוא. ועיין בהגהותינו להלכו' גירושין כי הבאתי שם הירושלמי והוא סתירה לדברינו אלא דמירושלמי משמע דוקא לרבי יוחנן אמרי' דלא הוי אלא שלוחו של אב אבל לר\"ל אית לה יד לעצמה עייש\"ה באריכות ובפני יהושע בסוגיין שם:<br><b> ובעיקר </b> סברא זו המתקתי הסברא. מדוע באמת רבי יוחנן אינו מקיש הויה ליציאה בזה וע' היטב שם בפני יהושע וכן הכא בסוגיין. ואמרתי ת\"ל דהכא הוא דהנה ודאי אי אפשר לומר דאית לה יד לעצמה לקבל קידושין אם כן קשיא איהי תקדש נפשה ואבוה שקל כספא כסברת הש\"ס כאן וע\"כ צריך לומר דרק שלוחו של אביה היא כמו גבי גט. והנה המהר\"י טראני כתב בריש האיש מקדש דכמו שאמרינן דמצוה על האיש לקדש בו יותר מבשלוחו הכי נמי מצוה על האב לקדש את בתו נערה בו יותר מבשלוחו ואם כן לפי זה בשלמא גבי גט שפיר אמרינן דאף שוין לה יד לעצמה מכל מקום התורה ירדה לסוף דעתו של אב דניחא ליה נמי שהיא תקבל את גיטה אבל גבי קידושין איך שייך לומר דהתורה ירדה לסוף דעתו של אב שתהוי שלוחו. הא מצוה בו יותר מבשלוחו ואם לא בפי' עושה שליח מן התורה ל\"ש לומר דנייחא ליה שתהוי היא שלוחו קל צח ונכון הוא: ובדברים האלה בארתי נמי דקדוק חמור בקדושין (מ\"ד א') דמתרץ שם הש\"ס אלא כולה ר\"ש הוא ובשליחות סבר לה כרבי יהודא מאי שייט' דשליחות להכא ועיין שם בפני יהושע. דמדחיק את עצמו שם לפי שיטתי' ואולם יש לומר דהכי כונת הש\"ס דלפי דעת הרמב\"ן עיקר טעמיה דרבנן דס\"ל גבי נערה המאורסה אביה והיא מקבלין את גיטה דאמרי' שהתורה ירדה לסוף דעתו של אב שמשוה לבתו נערה לשליח לקבל גיטה דלפ\"ז רבי יהודה דחולק על זה וסובר אין שתי ידים זוכות כאחת. קשה מאי האי דקאמר אין שתי ידים זוכות כאחת הא רבנן נמי ס\"ל הכי דאין שתי ידים זוכות כאחת אלא ס\"ל דנערה נעשית שליח ושליח של אדם כמותו והלא הוי ליה רק חד יד. וצריך ביאור וצריכין לומר דהכי פרושו דרבי יהודה סובר דזה סברא החיצונה ודאי דלא אמרי' דהיא נעשית שלוחו של אביה ומצד יד דידה אי אפשר לומר דאין ב' ידים זוכות כאחת וק\"ל וא\"כ לפ\"ז עיקר פלוגתא דרבי יהודא ורבנן רק אי אמרינן שהתורה ירדה לסוף דעתו של אב שנעשית היא שלוחו של אב או לא וז\"ש ובשליחות סבר ליה כרבי יודא כלומר דלא אמרי' דהתורה ירדה לסוף דעתו של אב דזהו עיקר פלוגתא של רבי יהודא ורבנן לדע' הרמב\"ן. וחדאי ה' בפלפולא ולחדודי של התלמידים אמרתי דבדברים אלו מפורק קו' הרשב\"א והריטב\"א ז\"ל שם בקידושין שהקשו מאי הקשה הש\"ס על ריש לקיש ממתני' דקתני האיש מקדש את בתו כשהיא נערה בו ובשלוחו בו ובשלוחו אין בה ובשלוחה לא הא אמרינן שם (מ\"ד ב) אין נערה עושה שליח לקבל את גיטה ולפ\"ז גבי קידושין נמי אף שהיא יכולה לקבל קדושיה מ\"מ אין עושה שליח לכן קתני האיש מקדש את בתו בו ובשלוחו אבל היא מתקדשת את עצמה אבל אינה יכולה לעשות שליח. ועיין פ\"י ובמה שכתבנו בעניותינו. ואולם לפי אשר יעדנו נסתרה סברת הפ\"י שם שכתב דזהו הדין שאין נערה עושה שליח הוא דוקא לר\"י ולא לר\"ל עיין היטיב ותמצא הסתירה וא\"כ הקושיא במקומה עומדת ולפי אשר יעדנו נייחא דקושית הש\"ס הכי הוי דהא אמרנו דר\"ל נמי סובר ע\"כ דמה שנערה מקבלת קדושיה היינו דוקא מצד שהיא נעשית שלוחו של אביה דומיא דגט דאם ל\"כ תקשה איהי תקדש נפשה ואביה שקיל כספא ואמרנו דזהו סברת רבי יוחנן דאמר דוקא גבי גט אמרינן הכי ולא גבי קידושין שלא שייך לומר התורה ירדה לסוף דעתו שרוצה להשוות את בתו לשלוחו הא מצוה בו יותר מבשלוחו ואיך שייך לומר דהתורה ירדה לסוף דעתו שניחא ליה שתהוי שלוחו דלמא רוצה לעשות המצוה בעצמו. ואולם סברא זאת שגם גבי האב אמרינן מצוה בו יותר מבשלוחו נפקא ליה להרב מהר\"י מטראני ממתני' דקתני האיש מקדש את בתו כשהיא נערה בו ובשלוחו וקשיא בשלוחו בו מיבעיא. וע\"כ כתירץ הש\"ס מצוה בו יותר מבשלוחו. ולפ\"ז מוכח סברת ר' יוחנן וזה שאמר הש\"ס על ר\"ל בו ובשלוחו אין בה ובשלוחה לא כלומר מדקתני בו ובשלוחו שמע מיניה דמצוה בו יותר מבשלוחו וא\"כ מוכח סברת ר\"י ולפ\"ז ממילא שהיא אינה יכולה לקבל קדושין דאיך שייך לומר דהתורה ירדה לסוף דעתו. קל וצח:<br><b> מעשה חושב</b>\n<b> (רלב) </b> דהא כיון דמוקי לקרא בקטנה דאין כח ביד אביה למוכרה כגון שיצאת מרשות אדון ואפ\"ה מעשה ידיה לאביה כו'. ויש ליישב בזה דאין הכונה במאי דקאמר הש\"ס ה\"מ קטנה דמצי מזבין לה היינו דעכשיו מצי מזבין לה דא\"כ האי קרא דלאמה למה לי ודקארי לה מאי קארי לה אלא דגם המקשה ידע דא\"א לאוקמא קרא דלאמה אקטנה כזו שיכול למוכרה עכשיו אלא דקשיא לי' ואימא ה\"מ קטנה היינו אחר שפחות או אישות דכיון דהיה בידו למוכרה לכתחלה על כל ימי קטנותה ניהו דאחר שפחות או אישות תו אינו יכול למוכרה היינו מגזירת הכתוב או מסברא והיינו דאחר שפחות כיון שבגד בה פעם אחד אינו בדין שיבגוד בה פעם שני וכן אחר אישות נמי אינו בדין שיעשה מן גבירה שפחה אבל לענין מעשה ידיה לחוד למה יפסידם האב הא ע\"ז אין גזירת הכתוב ואין טעם להפקעת זכות זה ע\"י שקדמו שפחות או אישות ולפיכך י\"ל דקרא דלאמה אתי שמעשי ידיה של קטנה כזו לאביה אע\"ג דאינו יכול למוכרה עכשיו אבל נערה לא והיינו משום דמעולם לא היה ביד האב למוכרה באופן שתשאר אצל האדון גם בימי הנערות זהו כונת המקשה:<br><b> ונראה </b> דלהכי נקט המקשה אבל נערה לא דקשה ע\"ז למה הזכיר נערה כלל הו\"ל למימר אבל בת שאינו יכול למוכרה לא שהרי רב נמי לא הזכיר נערה אלא בת סתמא אך שמסתימת לישני' דרב משמע דגם אנערה קאי וא\"כ אי כונת המקשה דמעשי ידי קטנה שאחר שפחות או אישות נמי אינן לאביה הרי הי\"ל לומר אבל בת שאינו יכול למוכרה לא כדי למיכלל בזה נמי קטנה כזו אלא ע\"כ דדוקא אנערה פריך ולהכי נקט המקשה אבל נערה לא. ולזה משני הש\"ס דלקטנה כזו שאחר שפחות או אישות נמי א\"צ קרא דהשתא זבוני כו' והיינו משום דכיון שמצי אביה למוכרה על כל ימי קטנותה לשפחה ואע\"ג דאית בזה בגידה א\"כ מכש\"כ דמעשי ידיה של כל ימי קטנותה הם שלו וניהו דאחר שפחות או אישות תו אינו יכול לבגוד בה למוכרה לשפחות אבל מ\"מ מעשי ידיה שתעשה בביתו דרך כבוד הרי א\"א לומר שיפסידם וס\"ל לתרצן דלזה א\"צ קרא דלאמה וע\"כ דקרא אתי לנערה והיינו שגם מעשי ידי הנערה הם לאביה דאע\"פ שלא היה ביד אביה למוכרה אלא עד שתגדל ובהבאתה סימני נערות פקע זכות אביה וסד\"א דגם ממעשי ידיה פקע זכותי' להכי אתא האי קרא דלאמה. ולפ\"ז הרי קטנה ונערה אינן שוין (ולא כמ\"ש הגאון המחבר ז\"ל דקטנה ונערה שוים) והיינו משום דקטנה כל מעשי ידיה וכן שויין עד שתגדל הרי מסברא חיצונה המה של אביה ומטעם הנ\"ל שהרי זכתה לו תורה ליטול שויין מיד האדון וזה לא שייך בנערה:"
+            ],
+            [],
+            [
+                "<b>נתקדשה </b>\n<b> קודם שתבגר כו'.</b> כתב מרן הכ\"מ כתב הרי\"ף דמדאשכחן לרבינא דלא ס\"ל להא דרב ושמואל לית הלכתא כותייהו הנה הר\"ן ז\"ל שם כתב וז\"ל ודבריו סתומים שאפשר שהוא ר\"ל שאע\"פ שנתרצה בסוף או אפשר שהוא ר\"ל שאפי' ידוע לנו שנתרצה מתחלה אינה מקודשת והוא מפ' כך מר לא ס\"ל להא דרב ושמואל דאמרי דאם נתרצה האב מקודשת שהוא כמו שא\"ל צאי וקבלי קדושיך ולפי' חוששין אלא מר ס\"ל שאע\"פ שנתרצה אינה מקודשת ואף כאן אף ע\"ג דארצי קמיה אינו דומה לשליח ואין קדושין עכ\"ל וראיתי להרב עצמות יוסף תמה עליו שדבריו סתרי למ\"ש שם בתחילת הסוגיא בההיא דאמר רב חיישי' שמא נתרצה האב וז\"ל ודאמרינן שמא נתרצה האב לאו נתרצה מעיקרא קאמרי' דא\"ל צאי וקבלי קדושיך אלא שמא נתרצה אח\"כ כששמע והכי מוכח מהא דאקשי' לקמן ודילמא שליח שויא ואי ס\"ד שמא נתרצה מעיקרא קאמר מאי ק\"ל הא אמרינן דבבן לא חיישינן כו' וכונת דבריו האי דאי נתרצה דקאמר היינו דחיישינן שמא א\"ל צאי וקבלי קדושיך אם כן כשאמר אפי' למ\"ד חיישינן כו' שמא נתרצה הבן לא אמרי' דהוי דכוותה וא\"כ מאי פריך ודילמא שליח שויה כיון שכבר אמר דלא חיישינן אלא ודאי דלא חיישינן לשמא א\"ל צאי וקבלי קדושיך והשתא לפי מ\"ש כאן כדעת הרי\"ף ז\"ל הדרא קו' לדוכתא מאי פריך ודילמא שליח שויה עכת\"ק יע\"ש והנה מ\"ש דמאי פריך ודילמא שליח שויה אשגרת לישן דמההיא ודאי לק\"מ דשפיר פריך דאע\"ג דלשמא נתרצה הבן וגלי דעתיה מעיקרא לא חייש רבינא משום דבן דייק ונסיב והילכך גילוי דעת לא מהני דשמא לא גמר בדעתו עדיין לקדשה מ\"מ אכתי ניחוש דילמא שליח שויה בפי' אלא עיקר קושיתו הוא ממאי דפריך ודילמא ארצויי ארציה ולע\"ד נר' דלק\"מ וכונת דבריו מבוארת דודאי ס\"ל ז\"ל שאף לדעת הרי\"ף הא דאמר רב חיישינן שמא נתרצה האב שמא נתרצה לבסוף קאמר כמ\"ש בתחלת הסוגיא אלא דמספ\"ל בדעת הרי\"ף ז\"ל דאפשר דדוקא בשנתרצה לבסוף לא מהני משום דאמרינן דהשתא הוא דנתרצה משום דכבר נעשה מעשה אבל מעיקרא אם היה נמצא לא היה מתרצה כמ\"ש בסוף דבריו ואע\"ג דרב ס\"ל דאם נתרצה לבסוף מהני משום דגלי דעתיה דזכות הוא וזכין לאדם שלא בפניו ואמרי' הוכיח סופו על תחילתו דבשעת קבלת הקידושין נמי ניחא ליה והו\"ל כאלו נתרצה מעיקרא כמ\"ש בריש הסוגיא ועיין בתוס' רי\"ד מ\"מ בהא הוא דפליג רבינא וס\"ל דלא אמרינן הוכיח סופו על תחילתו וא\"כ לפי צד זה יש לומר דאם ידעינן בודאי שנתרצה מתחילה וגלי דעתיה שהיה חפץ לקדשה לו אפי' רבינא מודה דמקודשת או אפשר דס\"ל דאפילו ידוע לנו שנתרצה מתחילה וגילה אדעתיה שהיה חפץ לקדשה לו אפ\"ה ס\"ל דגילוי דעת לא מהני לרבינא והוא מפרש כך מר לא ס\"ל כו' כלומר דסבירא ליה להרי\"ף דמאי דפליג רבינא וס\"ל דנתרצה לבסוף לא מהני לאו משום דס\"ל לרבינא דהשתא הוא דנתרצה ולא מעיקרא דהא ודאי לית לן למיחש להכי כלל וכ\"ש בדרך ודאי אלא היינו טעמא דרבינא משום דס\"ל דאפילו תימא דכיון דנתרצה לבסוף גלי דעתי' דניחא ליה והו\"ל כנתרצה בתחילה וכאלו אמר לה צאי וקבלי קדושך דמי כדין זכין לאדם שלא בפניו היינו מדין שליחות דחשיב כאילו עשאו ואפי\"ה לא מהני משום דגילוי דעת בקידושין לא חשיבה כשליחות ואפשר דהיינו משום דס\"ל לרבינא דלא חשיב זו זכות כיון שנאסר בקרובותיה וכמו שהק' בתוס' רי\"ד על פירוש רש\"י ז\"ל יע\"ש ונמצא אם כן שאף לדעת הרי\"ף ז\"ל הא דאמר רב חיישינן שמא נתרצה לבסוף קאמר והיינו דפריך ודילמא ארציה קמיה כנ\"ל פשוט כונת הר\"ן: עוד הקשה הרב הנז' במ\"ש מר\"ן ז\"ל עוד הק' עליו דאם איתא דאפי' ארצויי מעיקרא לא שמעינן מהא דרבינא כו' אבל אכתי אמאי לא חיישינן בדשדיך שמא אמר לה צאי וקבלי כו' והק' הרב הנז' שהרי הוא כתב דהאי חששא לא חיישינן ושמא נתרצה דקאמר רב שמא נתרצה לבסוף אמר ע\"ש ולע\"ד נראה ליישב דהר\"ן ז\"ל לעיל לא בא להכריח אלא דע\"כ שמא נתרצה דקאמר רב שמא נתרצה לבסוף קאמר אבל לעולם אכתי אפשר דס\"ל להר\"ן דלרב כי היכי דחיישינן שמא נתרצ' לבסוף ה\"נ איכא למיחש שמא נתרצה בתחילה ואמר לה צאי וקבלי קדושיך ורב דנקט חששא דשמא נתרצה לבסוף חדא מינייהו נקט וכמ\"ש הריטב\"א בשם איכא מ\"ד ע\"ש אמנם לדעת הרי\"ף ז\"ל ק\"ל שפיר דאכתי לרבינא ניחוש שמא א\"ל צאי וקבלי קדושיך ודוק וראיתי למוהרי\"ט ז\"ל בחידושיו ובתשו' לחא\"ה סימן מ\"ג שהקשה לדברי הר\"ן ז\"ל דאם נאמר דבנתרצה מתחלה מודה הרי\"ף ז\"ל דמהני ולא אמר אלא בשנתרצה לבסוף ולפ\"ז הכי קאמר בפי' אמר מר דלא ס\"ל הא דרב ושמואל ולא חיישינן לה כלום ומדלא חיישינן התם שמא נתרצה האב מתחלה שמעינן דלא חיישי' נמי שמא נתרצה הבן מעיקרא וארצויי ארצי קמיה וק' דהשתא דאתית להכי דאף לשמא נתרצה בתחלה לא חיישינן אע\"ג דאלו נתרצה היו קדושין מנ\"ל להרי\"ף ז\"ל לומר דרצויי לא מהני לבסוף דילמא מהני אלא דלא חיישינן כל שלא שמענו בהדיא שנתרצה כי היכי דלא חיישינן בתחילה ותי' דהרי\"ף לא משמע ליה לומר דגם נתרצה לבסוף מהני ולא חייש לה רבינא מאחר דרב ושמואל חשו לה דרבינא בתראה הוא ולא היה נוהג קלות ראש בגזרותם אא\"כ כו' ואיהו גמר מרביה דרצויי דלאחר קידושין לאו כלום הוא והא דלא חשו לשמא נתרצה בתחילה אלא לשמא נתרצה לבסוף כדאשכחן דלשמא מת לא חיישי' לשמ' ימות חיישי' דלשמא נתרצ' בתחילה אין לחוש דאוקמא אחזקה דמעיקרא אבל לשמא יתרצה אם היה רצוי הי' לנו לחוש ע\"כ ולדעתי יש לדקדק על תי' זה דאם איתא אמאי הוצרך רבה בר שימי לומר דבפי' אמר מר דלא כר\"ל דהא דרב כו' בפשיטות הו\"ל לתרץ דאע\"ג דס\"ל כרב דחיישינן לשמא נתרצה לבסוף לשמא נתרצה בתחילה לא חיישי' משום דאוקימנא אחזקת' ומש\"ה לא חיישינן דילמא ארצויי ארצי קמיה ולומר דאה\"נ דהומ\"ל הכי אלא דקושטא דמילתא קאמר דלא ס\"ל לדרב ושמואל זה ודאי דוחק הן אמת שראיתי למרן ז\"ל בתשובה סי' י\"ב שכתב שלפי מ\"ש רש\"י בההיא דרב דקאמר חיישינן שמא נתרצה דהיינו שמא נתרצה לבסוף כששמע נראה דס\"ל דלשמא נתרצה מעיקרא מודי דלא חיישינן ועל פי זה הוקשה לו דאם כן כי פריך בגמרא ודילמא שליח שוייה או ארצויי ארצי' אמאי לא משני דאפי' לרב ושמואל לא חיישינן לדמעיקרא ותי' דאה\"נ אלא דקושטא דמילתא קאמר יע\"ש ולא ידעתי מי הכריחו לדוחק זה כי אפשר שרש\"י ז\"ל ס\"ל כדעת הריטב\"א ז\"ל שכתב בחידושיו דדוקא בההיא דרבינא חיישינן לשליחות משום שהיו הקידושין על ידי אביו בן דעת כי רגלים יש לחוש שהרי כל אדם יודע שאין האב מקבל קדושין לבנו ולא היה טועה אלמלא שעשאו שליח אבל גבי קטנה דלא בת דעת עבידה דמקבלה קידושין שלא מדעת אביה דנשי דינא לא גמירי וכ\"ש קטנה יע\"ש וא\"נ דס\"ל כאיכא מ\"ד דחדא מינייהו נקט ולעיקר קו' מהרימ\"ט ז\"ל נראה דמה שהכריחו להרי\"ף לומר דאפי' נתרצה לבסוף לא מהני היינו מכח ההיא דקאמר אביי לקמן צריכה קדושין אחרים לדעת אביה משמע דאם נתרצה לא מהני וכ\"כ הרשב\"א ז\"ל בחי' יע\"ש עוד הק' מהרימ\"ט ז\"ל דנהי דרבינא לא ס\"ל הא דרב ושמואל ואין חוששין שמא נתרצה האב בין בתחילה ובין בסוף התם הוא משום דאין דרך האב לומר לבתו צאי וקבלי קדושיך כדכתב הר\"ן אבל הכא דרך הבן שתעשה מלאכתו ע\"י אביו עכ\"ד ולע\"ד אחר המחילה נראה דלק\"מ דע\"כ לא כתב הר\"ן כן אלא כלפי מה שהק' לדעת הרי\"ף אי ס\"ל דלרבינא אפי' רצוי דמעיקרא לא מהני ומש\"ה לא חיישינן דילמא ארצויי ארצי' דאם כן אכתי אמאי לא חיישינן בדשדיך דילמא א\"ל צאי וקבלי קדושיך כי היכי דחיישינן לגבי בן אי לאו טעמא דלא חשיב ואהא תי' דלשמא א\"ל צאי וקבלי קדושיך לא חיישינן דאין דרך האב לומר לבתו שתקבל קדושיה אמנם אי הוה ס\"ל לרבינא דרצויי דמעיקרא דמהני ה\"נ וודאי דגבי אב נמי היה לנו לחוש לשמא נתרצה בתחילה וגילה דעתו שחפץ לקדשה דמהשתא נעשה שליח מאליו מטעמא דזכין לאדם שלא בפניו דמהשתא לא שייך למימר דאין דרך האב לומר לבתו כו' דאנן לאו מכח חששא דשמא א\"ל אתינן עלה אלא שמא גילה בדעתו וליכא למימר דכיון דאין דרך האב לומר לבתו צאי וקבלי קדושיך אם כן כי גלי דעתיה נמי אנן סהדי דלא הי' בדעתו שתקבל בתו קדושיה והו\"ל לגביה כאלו חוב הוא לו דהא ליתא דא\"כ היכי פריך בגמ' ודילמא ארצויי ארצי' קמיה הא כיון דלא חשיב איניש לשויה לאבוה שליח אם כן כי גלי דעתיה נמי לא מהני אלא ודאי דהא ליתא ואם כן היינו דקאמר רבה בר שימי דכיון דלא ס\"ל להא דרב ושמואל ולא חיישינן שמא נתרצה האב מעיקרא ה\"נ לא חיישינן גבי בן כנ\"ל פשוט אלא מיהו ק\"ל ממ\"ש הר\"ן בתחילת הסוגיא דאפי' לרב ושמואל דחיישינן שמא נתרצה היינו דוקא בששתק בשעת שמיעה אבל בצווח מעיקרו אינה צריכה גט ולא מיאון שאין זכין לאדם אלא מדעתי' והשתא קשה דאכתי אמאי לא ניחוש אליבא דרב דס\"ל דגילוי דעת מהני לשמא נתרצה בתחילה וגלי דעתיה שחפץ לקדש ולה דמהשתא לא שייך תירוץ הר\"ן דאין דרך האב לו' לבתו כו' ואי ס\"ל כתירוץ הריטב\"א שכתבנו לעיל הי\"ל לתרץ כן לקושייתו ז\"ל ולא לתרץ מטעמ' דאין דרך האב כו' ואפ\"ל דס\"ל להר\"ן דכל שמיחה האב ודאי אין לנו לחוש שמא מעיקרא נתרצה האב ואחר כן חזר בו ממה שהיה בדעתו כבר ומעולם לא כתב הר\"ן דהוה חיישינן לרצוי דמעיקרא אלא דוקא בששתק כנ\"ל: עוד הקשה הר\"ב עצמות יוסף במ\"ש הר\"ן בראש דבריו וז\"ל וכתבתי כ\"ז לדעת רש\"י שכ' כו' ונראה שהוא מפרש שאם שמענו שנתרצה כו' וכן יש לחוש בקטנה שנתקדשה שלא לדעת אביה ומיחתה ואחר כך נתרצה האב כו' וז\"ל וצ\"ע דמאיזה טעם חיישינן בה כיון דמיחתה והא קי\"ל כרב דאמר בין היא בין אביה יכולין למחות איברא דהרשב\"א כתב דלענין ס' אתמר הא דאמר רב בין היא בין אביה יכולין למחות וקרוב לומר שיש ט\"ס בדברי הר\"ן עכ\"ל ולע\"ד נראה שדעת הר\"ן כדעת הרשב\"א דמפרש הא דאמר רב בין היא בין אביה כו' לענין ס' ואמינא לה ממה שהוצרך הר\"ן בתחילת הסוגיא להכריח דבצווח מעיקרו אפי' רב מודה דלא חיישינן לשמא נתרצה מההיא דנתקדשה לאביה כו' ומההיא דירוש' יע\"ש ואם איתא בפשיטות הו\"ל להוכיח מהא דרב דקאמר בין היא בין אביה יכולין למחות וכמ\"ש התוס' אלא משמע דס\"ל דמההיא ליכא ראיה דאיכא למימר דלענין ס' אתמר וכן ראיתי למוהראנ\"ח בח\"א סי' א' ד\"ח ע\"א שהכריח כן בדעת הר\"ן כמ\"ש בתחילת הסוגי' דהא דרב בכל ענין מיירי ואפי' הוא בעיר אחרת ולא שמע כלל וכתב דלפי דבריו צ\"ל דהא דאמר רב גופיה בין היא בין אביה יכולין למחות היינו לענין שאם נתרצה אח\"כ בפי' לא נאמר דהוי קדושי ודאי אבל לעולם קדושי ס' הן דשמא הוה ניחא ליה וזכות הוא וזכין לאדם שלא בפניו ותו לא מהני עכובא דבתר הכי יע\"ש באורך וא\"כ מעתה אתו דברי הר\"ן כהוגן אלא שמ\"ש עוד הרב הנז' שכן צ\"ל גם כן לדברי התוס' שכתבו בד\"ה בין היא בין אביה דאפי' נתרצה האב בפי' ואח\"כ עכבה מההיא עיכובה דידה והשתא ק' לפי דבריהם שאת\"ל דאפי' נתרצה האב מצי מעכבה והיינו הא דאמר רב בין היא בין אביה כו' אם כן היכי קאמר רב לעיל צריכה גט וצריכה מיאון משום דחיישי' שמא נתרצה האב הא אפי' נתרצה בפירוש במיאון לחודיה סגי אלא ודאי ס\"ל להתוס' לפי' זה דכי אמר רב דהיא יכולה לעכב אחר הרצוי של אב היינו כי היכי דלא ליהוו קדושי ודאי כו' אבל מ\"מ מידי ס' לא נפקא ואית לן לספוקי שמא זכות הוא לה ואפי' ידע שתעכב הבת אח\"כ מ\"מ הוה ניחא ליה ולפיכך צריכה גט ומיאון א\"ד יע\"ש לע\"ד ק\"ל עליו דאם איתא מאי ק\"ל להתוס' בריש דבריהם מההיא דקאמר רב חיישינן שמא נתרצה והוצרכו לחלק דההיא דרב מיירי דוקא בששתק ולא מיחה הא אפי' נימא דההיא דרב אמרה אפי' בשמיחה אפ\"ה לא תיקשי מהא דרב דקאמר בין היא בין אביה יכול לעכב דהכא לענין קדושי ס' איתמר וכמ\"ש הרשב\"א וכמו שכן צ\"ל לפי דבריהם לחלוקת בין היא כו' יכולה לעכב היינו לענין דהוי קדושי ספק דהשתא הוה ניחא שפיר דכולה מילתא דרב לענין קדושי ספק איתמר ובחדא מחתא מחתינהו משא\"כ השתא לפי תי' דלאו בחדא מחתא מחתינהו דחלוקת בין היא היינו לענין קדושי ספק וחלוקת בין אביה היינו דלא ליהוו קדושין כלל וזה ודאי דוחק אלא משמע דס\"ל דכולא מילתא דרב לענין דלא ליהוו קידושין כלל איתמר ושלא כדעת הרב ז\"ל ולא נעלם ממני מה שיש להתיישב בזה אבל הוא דוחק ומה שהקשה הרב הנז' לדברי התוס' מההיא דרב דא\"כ ל\"ל גט במיאון לבד סגי נר' דלק\"מ כפי מ\"ש מוהרימ\"ט ז\"ל בחי' דע\"כ לא כתבו התוס' דיכולה לעכב אפי' אחר שנתרצה מטעמא דלא היה מתרצה אם היה יודע שתעכב אלא דוקא כשמעכבת מיד בשעה שתשמע רצויו אבל אם היה הסכמת שניהם בשעה אחת שנתרצו לקדושין תו לא מצי הדרא דאל\"כ הני קדושין מיתלא תלו לעולם ואימת הן גומרין כו' יע\"ש וא\"כ משו\"ה איכא למימר דההיא דאמר רב צריכה גט ומיאון היינו בשהסכימו ב' ונתרצו לקדושין תו לא מצי הדרא בה ודו\"ק: ודע שזה שכתבנו לעיל משם הר\"ן דאפי' לרב ושמואל דחיישי' שמא נתרצו היינו דוקא בששתק אבל בצווח מעיקרו לא חיישי' כלל הרשב\"א ז\"ל בחידושיו פליג על זה וס\"ל דאפי' בצווח מעיקרו חיישינן לרב ושמואל שכתב וז\"ל אלא נראה דאפי' בצווח מעיקרו אמרו חוששין וטעמא דמילתא משום דכל מאן דמקדש את הקטנה שלא לדעת אביה יודע הוא שאין קדושיה קידושין כו' ועיין במ\"ש בזה בפ\"ז מהלכות אלו הלכה י\"ב יע\"ש ודוק:<br><b> טעם המלך</b>\n<b> ג) </b>\n<b> הנה </b> ראיתי להעיר בסוגיא זאת דבר חדש מה שלא ראיתי שדברו מזה אחד מכל יוצאי חלוצי צבא במלחמות חובה בסוגיא זאת וממילא רווחא שמעתתא זו דבעי צלותא ועמוק עמוק הוא וראשון תחלה ראיתי להעיר במה שאמרינן צריכה גט וצריכה מיאון האי גט היכי דמי והא קיי\"ל בש\"ע א\"הע (סי' קמ\"א סעיף ד') בקטנה שיש לה אב אין לה יד לקבל את גיטה והוא דעת הרי\"ף והרמב\"ם ודעמם. א\"כ קשיא ממה נפשך אי קבל האב הגט ושתיק אין לך גלוי דעת גדול מזה שנתרצה ולמאי צריכה מיאון אח\"כ ואי צווח למאי צריכא גט הא צווח ואומר שלא נתרצה. והנה הרשב\"א פירש בסוגיין דאיירי בצווח מעיקרא ואפ\"ה צריכה גט דאף שחזינן שלא נתרצה מ\"מ חיישינן דלמא יתרצה לבסוף והוי קדושין למפרע ניחא אבל לאידך פירושא דאיירי שאין האב כאן והלך למדינת הים תינח בשעת קדושין בשעת גט מאי איכא למימר דאי אין האב כאן מי מקבל הגט. ואף לדעת הר\"ן ותוס' דפירשו דאיירי בשתק מעיקרא בשעת שמועה אף שצווח אח\"כ לא מהני כיון דשתיק מעיקרא אמרינן דלמא בשעת שמיעה נתרצה ועכשיו צווח רק אי צווח מעיקרא כתב הר\"ן בתחלת הסוגיא לא צריכה גט ולא מיאון דלא חיישינן לשמא נתרצה כיון דצווח מעיקרא נמי ניחא דאיירי באמת שצווח השתא בשעת קבלת הגט אלא בשעת שמיעה שתיק ולכך חיישינן דלמא נתרצה כבר בשעת שמיעה כמו שכתב הר\"ן דלזה חיישינן יען ששתק מעיקרא. ואולם לפי זה נסתרה דעת מוהר\"י מטראני שהביא הרב בהלכה זו דרצה לומר שדעת הר\"ן לפי פירוש האחרון ברי\"ף דלא חיישינן כלל לשמא נתרצה כבר דהוי כמו שלא חיישינן לשמא מת אלא עיקר החשש שמא יתרצה עיין היטב בהר\"י מטראני וא\"כ קשי' אי חיישינן לשמא יתרצה ע\"כ בשעה הזאת שצריכה גט ע\"כ איירי בשתק האב דאי צווח הלא הוי לפ\"ז צווח מעיקרא דהא לדעת מוהר\"י טראני לא חיישינן שכבר נתרצה ומה לי אם שתק בשעת שמיעה או צווח בשעת שמיעה דהא עיקר סברת הר\"ן בתחלת דבריו שכתב דאיירי בשתק בשעת שמיעה לומר לפ\"ז שחיישינן כיון ששתק נתרצה כבר אבל לדעת מהרימ\"ט דאמר לא חיישינן לנתרצה כבר אי צווח השתא שתיקה זו ששתק מעיקרא מאי היא הא לא חיישינן לנתרצה כבר דהוי כמו שלא חיישינן לשמא מת ועכצ\"ל ששותק בשעת נתינת הגט וחיישינן לדלמא יתרצה עיין היטב בזה כי אנכי שונא האריכות. וא\"כ קשיא איך יפול הדבר הא צריך לקבל הגט בעצמו ואי שותק גילוי דעת היא שנתרצה עכ\"פ השתא ולמאי צריך מיאון אח\"כ ואי צווח בשעת הגט הא זה דמיא לצווח מעיקרא דעיקר סברת הר\"ן לחלק בין שתק מעיקרא לצווח מעיקרא דצווח מעיקרא לא חיישינן לנתרצה ולא לשמא יתרצה יען שצוח ובשתק מעיקרא חיישינן דלמא נתרצה כבר יען ששתק אבל להרי\"מט דלא חיישינן לשעבר כל צוחה וצוחה מעיקרא היא. גם אין לחוש שמא יתרצה לעתיד שהרי הר\"ן סובר דמשעת צוחה ואילך לא חיישינן תו לריצוי דהא הר\"ן כתב בהדיא דאם צוח מעיקרא לא צריך לא גט ולא מיאון וכן כתב נמי רבינו המחבר פה בסוף דבריו דהר\"ן והרשב\"א מחולקין בזה שמדברי הר\"ן מוכח דבצוח לא חיישינן ליתרצה עיין עליו היטב ותמצא מבואר כדבריו. ואולם נתתי אל לבי דיש לומר דאיירי בכה\"ג שבשעת שמיעה שתק (דאי בצוח ודאי ליכא חשש כלל דהא ליכא חשש לעולם לשמא יתרצה לדעת הר\"ן כמבואר) ואח\"כ תכף חלך לו ובשעת שרוצה הגזול להתגרש אינו פה ואולם יש פה חצרו ונותן הגט לתוך חצרו וחצרו קונה הגט ואף שדבר הזאת דוחק מצד עצמותו דכל כי האי גונא הוי ליה לש\"ס לפרש ולא לסתום. עוד קשיא לי הרי קיי\"ל בש\"ע א\"הע (סי' קל\"ט סעיף א' וב') דגבי גט בעינן שתהיה עומדת בצד חצרה וה\"ה אם האב מקבל הגט בשביל בתו אף שנמי חצרו קנה הגט מ\"מ בעינן שיהיה עומד בצד החצר דזיל בתר טעמי' דבעינן עומדת בצד חצרה משום דחוב הוא לה הכי נמי גבי האב וא\"כ אי עומד בצד חצרו ומקבל הגט ושותק הרי גילוי דעת גמור הוא ואי צווח ואומר לא בעינא לגט דאינה מקודשת תו ליכא חשש כמבואר. ואי נפשך לומר דלמא רב ושמואל לא ס\"ל הכי דהא רב הושעי' אית לי' בגיטין (ע\"ז ב') דאפילו היא בטבריא וחצרה בצפורי מגורשת וא\"כ ס\"ל כרב אושעי' הדר קשיא לן עכ\"פ על עולא דהא איהו דאמר בגיטין (ע\"ז ב') והוא שעומדת בצד ביתה או בצד חצרה והרי כתבו התוס' הכא וגם רש\"י ללישנא קמא בש\"ס עכ\"פ דדוקא בלא שדיך פליג עולא אבל בשדיך סובר עולא דצריכא גט ומיאון וקשיא אם גט למה מיאון דהא לא משכחת גט אלא בשאביה כאן ועומד בצד חצירו והדבר צריך ביאור עוד ראיתי להעיר פה על מה שכתב הרב להשיג ולתמה על הרב ע\"י בזה שרצה לצדד ולומר שיש טובי ספיקי בדברי הר\"ן ורבינו מפרש דודאי הר\"ן סובר דהא דאמר רב שהיא יכולה למחות לענין ספק אתמר תמה אני מאד היאך אפשר לומר כן בכונת הר\"ן והלא הר\"ן מסיים סוף הסוגיין וז\"ל וכלשון הזה כתבה הרמב\"ם ז\"ל פרק ג' מהלכות אישות דמשמע דס\"ל ז\"ל דאלו נתרצה מעיקרא הוי קדושין אבל תמהני במה שסיים שם דבריו בין היא ובין אביה יכולין לעכב שזה אין לו ענין אלא אם נאמר שאם נתרצה אח\"כ מקודשת ובזה יש מקום לומר שאם מיחה היא קודם שנתרצה האב יכולה לעכב אבל כיון שהוא סובר שאפי' אם נתרצה האב אח\"כ אינה מקודשת היכא שייך למימר שהיא יכולה לעכב וצ\"ע עכ\"ל הר\"ן בסוף הפלפול שלו. הרי עינינו רואות שהר\"ן אחז כשיטת רש\"י ז\"ל בהאי שהיא יכולה לעכב היינו קודם שנתרצה האב (בגוונא שלא שמע עדיין האב והיא מוחה ואח\"כ שומע האב ומתרצה) ואי סובר הר\"ן כסברת רבינו ומהראנ\"ח שהביא שההיא יכולה לעכב לענין ס' אתמר מאי האי שמתמה על הרמב\"ם הכי נמי טעמי' דרמב\"ם שאם נתרצה האב מקודם מקודשת ואם היא מוחה נעשה מודאי ספק ככל דברי הרב אלא שלא חיישינן לשמא נתרצה אבל אם נתרצה מקודשת ומכח עכובה נעשה ספק וכן משמע מרהיטת לישנא דהר\"ן דכתב ובזה יש מקום לומר שאם מוחה היא קודם שנתרצה שיכולה לעכב משמע זולת זה אי אפשר למצוא הדבר והיינו שיטת רש\"י ולא כשיטת תוס' בזה שלאחר שנתרצה קאי כלל ואפי' לענין ספק ומה שהערה מדברי הר\"ן דאמאי לא מייתי בתחלת הסוגיא ראיה דאיירי בשתק מעיקרא דאל\"כ קשה קושית תוס' היאך יכול האב לעכב דהא חיישינן שמא נתרצה וע\"כ דהכי איירי רב בצווח מעיקרא כאשר העלה תוס' וע\"כ דהר\"ן סובר דלענין ספק אתמר האי רב וכשיטת הרשב\"א חדא יש לומר דאף שצד הזה היינו עכיבת האב לענין ספק אתמר מ\"מ יש לומר עכיבה דידה לענין ודאי אתמר ואף שזה דוחק וכמו שהוא העלה בסמוך לדעת הראנ\"ח בתוס'. אבל באמת אין מזה ראיה די\"ל דהר\"ן הי' סובר דמדברי רב אלו ליכא ראיה כלל לזה די\"ל דאיירי בלא שדיך לכן יכול לעכב וכן העלה המהרש\"א ז\"ל ועוד קשיא לי אי כדעת מהראנ\"ח ורבינו פה שרהיטא דשמעתתא על הרב דמה שהיא יכולה לעכב לענין ספק אתמר א\"כ קשיא מאי האי שהקשה הש\"ס על רב אסי מהאי מאן תמאן שהיא יכולה לעכב הא לרב נמי קשיא דהא מאי שהיא יכולה לעכב היינו רק לענין ספק שאין הקדושין נעשין ודאי קדושין והיאך שייך זה למדרש בקרא דמשמע מני' דאם ממאנת לא הוי קדושין כלל וכן משמע לשון הברייתא. ואולם אמרתי בזה פרפרת אחת דהנה רב משני ואמר לא תזלו בתר איפכא יכול לשנויי כגון שפחו' שלא לשם אישות מאי האי דמשני רב הלא לדידי' לא קשיא כלל. ואולם לפי אשר הערנו ניחא דגם לדידי' קשיא וזה שאמר לא תזלו בתר איפכא דהמה רצו לומר דאפילו ספק קדושין ליכא וזה היפך הדברים ובחדושי הארכתי בזה ופרשתי הלשון בתר איפכא על דרך חריצות ודע שבעיקר קושי' מהראנ\"ח במה שהעמיד על תוס' אי כפי דעתם שהיא יכולה לעכב אפילו אם נתרצה האב בפירוש א\"כ למאי צריכא לעיל גט ומיאון הא אפי' נתרצה האב בפי' במיאון לחודי' סגי אמרתי דלא קשה מידי דהנה לעיל כתבו תוס' בד\"ה אלא לאו דקדשה בסוף הדיבור וז\"ל ומיירי שכך איירי שלא מיאנה אלא שגירשה דאמת שנפסלה לכהן כו' כיתומה כו' דאם מיאנה לא נפסלה ואם גירשה נפסלה כו' עכ\"ל הרי ודאי חזינן שאם היא לא מיאנה והבעל אינו חפץ בה צריך לגרשה והיינו שאמר שצריכה גט היינו שאם הבעל אינו חפץ בה והיא אינה רוצה למאן דודאי לקיימה אי אפשר בלא\"ה מצד שהיא ס' מקודשת דלמא לא נתרצה האב לכך צריכא גט וכדי שלא יאמרו קדושין תופסין תקנו שתהא צריכא גם מיאון והדבר פשוט לע\"ד. ואולם באמת הרי חזר תוס' מפירושו ונקט דעת רש\"י שכונת רב רק לענין שאם עדיין לא נתרצה האב יכולה היא לעכב שלא יהי' קדושין חלין וכן הסכים בזה הר\"ן ז\"ל כאשר הבאנו ולפ\"ז מוכח נמי דלא כדעת מוהרימ\"ט הנזכר שרוצה לומר לפי שיטת הר\"ן בדברי הרי\"ף בפי' השני דאם ידוע לנו שנתרצה האב מקודשת רק דלהכי לא חיישינן לשמא נתרצה לפי שהוי כמו דלא חיישינן לשמא מת וחיישינן רק לשמא יתרצה והוי קדושין למפרע ולכך צריכא גט וא\"כ נשאר לנו קושי' מהראנ\"ח דלמאי צריכא גט הא במיאון לחוד סגי דהא לנתרצה לא חיישינן כלל אלא לשמא יתרצה וכיון שלא נתרצה האב כבר סגי לן במיאון ואף אם אח\"כ יתרצה לא הוו קדושין כדעת רש\"י ור\"ן עוד ראיתי להקשות על הרי\"מט מה שהקשה הרב המחבר לקמן פרק ז' מהלכות אלו הלכה י\"ב על שיטת הרשב\"א דרוצה לומר דאף אם צווח מעיקרא ולא שייך שמא יתרצה אפ\"ה דלמא יתרצה אח\"כ ויחולו הקדושין מצד התנאי ואמאי מהני גט הא הוי גט קודם חלות קדושין ול\"מ עיין בדברי רבינו שם באריכות בד\"ה ולעיקר ספקו וזה הדבר קשה נמי להר\"י מטראני כמבואר מאליו מכל זה נראה דלא כשיטה זו דלא חיישינן לשמא נתרצה אלא לשמא יתרצה אלא לפי פשוטו של השמועה שחשש רב ושמואל לשמא נתרצה כבר היינו כפי' הר\"ן אחר ששמע נתרצה ובשעת גט לא חיישינן דלמא כבר נתרצה אף שלא חיישינן בכה\"ג שאמר צאי וקבלי קדושיך דאין דרך האב לומר לבתו צאי וקבלי קדושין מ\"מ חיישינן שנתרצה בשעה ששמע:<br><b> ואולם </b> אף אם נקטינן זאת בידן שחיישינן לנתרצה כבר ודלא כמהרימ\"ט מ\"מ לא נמלטנו מהחשש אף אם לא נתרצה כבר דלמא יתרצה עוד (זולת לדעת הר\"ן באם שתק מעיקרא ואח\"כ צווח דחיישינן שפיר לדלמא נתרצה אבל כי לא נתרצה כבר תו לא חיישינן לדלמא יתרצה כיון שצווח כאשר בארנו לעיל דמדברי הר\"ן מוכח בצווח תו לא חיישינן לרצוי דעתיד) ולפ\"ז בשותק יש לנו ב' חששות החשש האחד דלמא כבר נתרצה והחשש השני דלמא יתרצה עוד לעתיד. (ולבי מהסס לומר דאם לא נתרצה כבר והא דשתק מחמת ריתחא הוא תו לא חיישינן ליתרצה עוד דהוי כמו צווח לדעת הר\"ן דמה לי אם צווח מה לי אם לא צווח והא מירתח רתח וצווחה זו רק גלוי מצפונותיו דא\"כ ודאי דברי מוהרימ\"ט תמוהין היאך שייך כלל לומר לשמא נתרצה לא חיישינן וחיישינן רק לשמא יתרצה דמדלא נתרצה מרתח רתח ותו לא יתרצה, דוק):<br><b> ולפ\"ז </b> וכפי אשר יעדנו והקדמנו אחת לאחת ודאי צריכין תרתי גט ומיאון דהא הערנו על דעת מהר\"י מטראני ה\"א ע\"כ חיישינן לשמא נתרצה כבר דזולת זה קושי' מהראנ\"ח נצבת. הא לא בעי גט כלל דלחשש לשמא יתרצה במיאון לחוד סגי ועוד גט לא מהני דהוי גט קודם לקדושין כקושית רבינו לקמן ולכן מוכח דחיישינן לשמא נתרצה כבר והכל נכון הוא דצריכא גט דמיאון לחודיה לא מהני דדלמא כבר נתרצה ובשנתרצה לא מהני עכובא דידה כדעת רש\"י והר\"ן ותוס' בחזרתן, וגם מהני הגט לזה. אמנם לפי אשר העלנו כעת דאף אי חיישינן לשמא נתרצה כבר מ\"מ לא נמלטנו מהחשש אף אם לא נתרצה דלמא יתרצה לעתיד קשיא אכתי מאי מהני הגט דלמא לא נתרצה כעת בשעת נתינת הגט איך יתרצה לעתיד והוי קדושין למפרע והגט לא מהני דהוי גט קודם קדושין. ואין להעמיס עלי דזה לא קשיא דבאמת הגט לא מהני לזה אלא שבעינן הגט משום חששא שמא נתרצה כבר ולצאת חששא דשמא יתרצה די במאי שמיאנה ומעכבת הקדושין דהרי צריכא נמי מיאון דזה ליתא דא\"כ מדוע אמר הש\"ס הטעם דצריכא מיאון משום חששא דיאמרו קדושין תוספין באחותה הלא מצד הדין בעינן גט ומיאון גט משום עבר ומיאון כדי שלא יחולו הקדושין לעתיד שבזה לא מהני הגט. לכן הנכון כדעת הר\"ן שהבאנו בתחלת דברינו דאיירי ששתק מעיקרא והשתא הוא דצווח וא\"כ חיישינן רק לשמא נתרצה בשעה ששמע אבל לשמא יתרצה ליכא למיחש והגט מהני ממה נפשך אי כבר נתרצה הוי הגט לאחר קדושין ואי לא נתרצה תו לא חיישינן שיתרצה עוד ולא צריכא מיאון אלא משום שמא יאמרו אין קדושין תופסין באחותה:<br><b> ולפי </b> אשר יעדנו לעיל בתחלת דברינו יותר נכון הוא דפסיקא לי' לרב אחא ברי' דרב איקא למימר דטעמי' דרב שצריכה נמי מיאון משום שמא יאמרו קדושין תופסין באחותה ולא אמר באמת הטעם משום דחיישינן לדלמא לא נתרצה ויתרצה עוד וגט לא מהני דהוי קודם לקדושין ולכך צריכין מיאון דהוי עיכובא דידה כאשר בארנו ומנא ליה לומר דאיירי רב ושמואל בשתק מעיקרא והשתא צווח דלמא בשתק מעיקרא ועד השתא איירי (ואף שלפי פשוטו נמי ניחא חדא דהוי ליה כולי האי לפרש ועוד הא רב גופיה אמר לקמן בסוגיין הטעם משום שמא יאמרו קדושין תופסין באחותה) משום דקשיא לי קושיין האי גט היכי דמי אי שתק הרי גילה דעתי' שנתרצה ואי צווח א\"כ תו לא חיישינן ליתרצה עוד כאשר בארנו וע\"כ דאף בצווח טעמא אחרינא איכא משום דיאמרו שכבר נתרצה ואין קדושין תופסין באחותה:<br><b> וכאשר </b> זכינו לכל זה מה מאוד שמחתי שמצאתי תרופה לתמיהת מהרש\"א והרב פני יהושע דמאי טעמא צריכא מיאון בלא שדיך לשמואל (כדהוכיח תוס' בזה בד\"ה אלא דקידשה) מדלא פריך הש\"ס ממתניתין גם על שמואל דהא המיאון רק שמא יאמרו קדושין תופסין ובדשדיך שנא בעינן גט מיאון למה לי ולדברינו ניחא האי מילתא מאוד מאוד דאיכא למימר החילוק בין שדיך ללא שדיך הכי הוא בדשדיך חיישי' אפי' לשמא נתרצה כבר ולא אמרינן בזה סברת מוהרי\"מט דהוי כמו שלא חיישינן לשמא מת דהתם שאני דליכא ריעותא אבל הכא בדשדיך איכא רגלים לדבר וחיישינן אפי' לשמא נתרצה כבר (וכן כתב הרי\"מט בתשובה וצדד לומר דבדשדיך אמרינן אפי' דחיישי' לשמא אמר צאי וקבלי קדושיך עייש\"ה) אבל בלא שדיך שפיר דמי' לשמא מת דלא חיישינן אבל ודאי חיישינן דלמא יתרצה עוד דמהיכי תיתי לא ניחוש לזה וכי אי אפשר הדבר שלא יתרצה ולפ\"ז אי חיישינן לשמא יתרצה ודאי צריכא מיאון בלא\"ה כדי שלא יחולו הקדושין לעת שיתרצה וא\"כ שפיר ממתניתין ל\"ק על שמואל דהתם דקתני וכולן שמיאנו איירי בלא שדיך והאב שותק וחיישי' דלמא יתרצה האב לכך היתה צריכא מיאון דוק:<br><b> עוד </b> ראיתי להעיר לפי אשר יעדנו נשאר לן קושי' תוס' ד\"ה אי לאו דקידשה איהי כו' דהקשו וא\"ת לרב ושמואל קשי' נמי מגרושה כו' ותירצו דאיירי בלא שדיך ואירע שגירשה עייש\"ה. ולפי ביאורנו קשיא הא בלא שדיך לא צריכא מיאון אלא מטעמא דלמא יתרצה. וקשה לן הכא האי גט היכי דמי אי דליתא לאב כאן הא לא הוי גט דהא קטנה לא יכולה לקבל גט ואי דאיתא לאב א\"כ ממה נפשך אי קבל הגט הרי גלי דעתי' שנתרצה והוי אחר אישות ואי צווח הלא לא צריכא גט דהא דצריכא גט היינו משום דצריכא מיאון והיא לא מיאנה והא בצווח אפילו מיאון אינה צריכא דלא חיישינן לשמא יתרצה והא אמרינן דהאי דצריכא מיאון בלא שדיך דוקא בשותק האב והכא בנדון הברייתא אי אפשר שאיירי שהאב שותק דאי שותק בקבלת הגט הוי כמו שאמר שנתרצה ובפרט שקשיא לפי דעת רבינו לקמן פ\"ז הלכה י\"ב הא לא הוי גט כלל כאשר הערנו לעיל משום דהוי גט קודם לקדושין ומיאון הוא רק כדי שלא יחולו הקדושין אבל גט לא הוי ואולם אין דעת זאת מוסכמת ועי' לקמן היטב בדברי רבינו בזה ואולם דברים הראשונים קשי' לפי ביאורנו:<br><b> לכן </b> אמרתי ניזול בתר איפכא לתרץ קושי' תוס' דלא כדבריהם. ונבחון עוד דבר אחד דהנה מה שכתבו תוס' בתחלת דבריהם דלכן לא רצה הש\"ס לאוקמי הברייתא בדשדיך דבדשדיך הוי כמו אחר אישות זה דוקא אי אמרי' טעמי' דרב ושמואל ועולא דסברי בדשדיך צריכא גט ומיאון משום דחיישי' שמא נתרצה לשעבר א\"כ נכונה הסברא כיון דחיישי' לנתרצה לשעבר הוי אחר אישות אבל אי אמרי' כסברת מהרי\"מט דלשעבר לא חיישי' כלל דהוי כמו דלא חיישי' לשמא מת ועיקר החשש לשמא יתרצה להבא ולכך צריכא גט ומיאון לא שייך לומר דבדשדיך הוי כמו אחר אישות הא לא חיישי' לנתרצה לשעבר. וא\"כ הרי כעת לא הוי אחר אישות כלל דהא לא נתרצה עדן. וא\"כ יש לאוקמא בדשדיך. ואולם הרי הוכחנו לעיל דע\"כ הטעם בשדיך חיישי' לשמא נתרצה ע\"כ לשעבר קאי דאי להבא ולשעבר לא חיישי' קשי' לן היכי מצינו ידינו ורגלינו היאך נעשה הגט דאי קבלה האב א\"כ מאי עשה אי שתק הרי גלי דעתי' שנתרצה ואי צוח הרי לא חיישי' ליתרצה כסברת הר\"ן אולם כבר הערנו די\"ל דאיירי שאביה בצפורי וחצרו בטבריא ונתן הגט לחצרו אך אמרו זהו דעת רב אושעי' ריש פ' הזורק אבל עכ\"פ קשיא לעולא שם דהא איהו סובר דצריך להיות עומד בצד חצרו ויודע שנותן הגט וא\"כ עיקר הוכחה היא מעולא דמרב ושמואל ליכא הוכחה כלל דיש לומר אינהו סברי כרב אושעי' ולפ\"ז הכי נמי לא הי' הש\"ס יכול להקשות על רב ושמואל מגרושה לכהן הדיוט די\"ל דאיירי בשדיך ואפ\"ה לא קשה הא הוי אחר אישות דמי נימא דרב ושמואל חיישי לשמא נתרצה כבר דלמא לזה לא חיישי כלל אלא היינו טעמייהו דחיישי לשמא יתרצה עוד. ולפ\"ז שפיר קאמר הברייתא גרושה לכהן הדיוט דאחר אישות לא הוי כדבארנו ולייעד אפ\"ה אי אפשר דהא השתא דתקנו רבנן דצריכא גט משום ספק לשמא יתרצה הא אי אפשר לייעד מטעם זה דהא עכ\"פ היא כל ימיה ספק מגורשת ועוד הא נקראת גרושה דהשתא דתיקנו רבנן גט הוי כמו ודאי מגורשת דאשה גרושה מאישה קרינן בה. וא\"כ ל\"ק על רב ושמואל. וא\"ת הא אי אפשר לומר כן דהא רב סובר לקמן דאם מיחתה היא יכולה לעכב א\"כ במיאון לחודי' סגי הא כבר הערנו לעיל כמה ישובים על זה חדא היכא דלא מיחתה מעצמה, ועוד הא י\"ל דרב לענין ספק איירי אמנם על עולא שפיר מקשי הש\"ס דאי אפשר לאוקמא בדשדיך דהא מעולא לשיטתי' מוכח דע\"כ היינו טעמי' דבדשדיך צריכא גט ומיאון משום דחיישינן לשמא נתרצה כבר וא\"כ א\"א לאוקמא בדשדיך דלפ\"ז הוי כמו אחר אישות וע\"כ בלא שדיך וקשי' שפיר אמאי נקראת אלמנה דהא לא צריך אפילו מיאון כמ\"ש התוס' בתחלת דבריהם ולא תימא הא בלא\"ה נמי א\"א לומר דבדשדיך חיישינן רק לשמא יתרצה דא\"כ בלא שדיך אפי' לשמא יתרצה לא חיישי' דא\"כ מה בין שדיך ללא שדיך ואי לא חיישינן לשום דבר הרי אפילו מיאון לא צריך דהא אנחנו ידענו דטעמ' דצריך עכ\"פ מיאון גבי לא שדיך משום דחיישינן לשמא יתרצה והרי מוכח מרב ושמואל דסברי דצריך עכ\"פ מיאון דזה ליתא דמהיכא מוכח זאת דלפי השתא ליכא הוכחה כלל מרב ושמואל דבאמת יש שני הוכחות לזה. האחד מכח קושי' תוס' לעיל ד\"ה אלא דקידשה כו' מדוע הקשה רב כהנא לעולא לשמואל מי ניחא. ועוד יש הוכחה לזה מדהקשה הש\"ס הכא מאלמנה לכ\"ג לעולא. וע\"כ דהש\"ס לא רצה לאוקמי הברייתא בדשדיך דהוי כמו אחר אישות וא\"כ נמי קשיא ולשמואל מי ניחא וע\"כ דלשמואל איירי בלא שדיך ונקראת אלמנה משום דצריכה עכ\"פ מיאון כמ\"ש התוס' בתחלת הדבור שעמדנו בו:<br><b> ועתה </b> נחזי אנן מכח קושיא זאת מדהקשה אלמנה לכ\"ג היכא משכחת לה לעולא ולא לרב ושמואל. השתא ליכא קשיא כאשר יעדנו דלעולא איכא למימר דמוקי לה בדשדיך ואפ\"ה קשיא רק לעולא לשיטתי' ולא לרב ושמואל דלדידהו י\"ל דבדשדיך לא הוי אחר אישות דלא חיישינן אלא לשמא יתרצה ואפ\"ה נקראת אלמנה משום שהיתה צריכה גט וכמו שכתבו התוס' לשיטתייהו לענין לא שדיך מצד מיאון מכ\"ש לדידן דמוקמינן לה בדשדיך ואפי' גט צריכה ואי משום קושי' תוס' לעיל י\"ל באמת לעיל רב כהנא לא הי' יכול להקשות על רב ושמואל דרב כהנא נמי הי' ידע דמכח עולא מוכח דטעמי' בדשדיך משום שמא נתרצה לשעבר א\"כ יש לומר בדלא שדיך חיישינן עכ\"פ להבא וצריכה לזה מיאון כאשר יעדנו דבמיאון לחודי' סגי דהשתא י\"ל הי' סובר רב כהנא דסובר רב לקמן דעיכובא מהני אפי' לענין ודאי שאין הקדושין חלין אבל רב המנונא איפכא נמי לא היה יכול להקשות דרב המנונא כבר ידע מתירוץ רב כהנא כגון שנעשו לה מעשה יתומה בחיי האב א\"כ לא מוכח מרב ושמואל דס\"ל דצריכה עכ\"פ מיאון בלא שדיך וא\"כ לא קשה על רב ושמואל דלמא איפכא הדברים דבדלא שדיך לא צריך מיאון כלל ובדשדיך צריכה גט ומיאון דחיישינן לשמא יתרצה ומיאון לחודיה לא מהני אלא לענין שלא יהי' אח\"כ ודאי קדושין אלא ספק קדושין כמו שמצדד הרבינו והראנ\"ח שהבאנו לעיל ולכן תקשה רק מעולא דלעולא אי אפשר לומר כן דמדידי' מוכח דבדשדיך חיישינן לשנתרצה כבר והוי אחר אישות כאשר יעדנו ודוק היטב כי חריף ועמוק הוא. ולפ\"ז מתורץ קושיא חמורה שראיתי מקשין על הש\"ס לעיל (י\"ג ב') דהקשה שם על רב נחמן בר יצחק מהאי ברייתא נמי אילימא דקדיש נפשה אלמנה קרינן לה ואלא דקדשה אבי' הא אין אדם מוכר לשפחות אחר אישות ואמאי מקשי הש\"ס דלמא רנב\"י סובר לה כרב ושמואל ומוקי לה בלא שדיך ולזה נקראת אלמנה עיין היטב. ולפי דברינו י\"ל הכי דודאי רב המנונא לא מצי להקשות על רב ושמואל בלי עולא די\"ל דמוקי לה בדשדיך וטעמי' משום שמא יתרצה ולכך לא הוי אחר אישות וצריך להקשות רק על עולא דהוא ע\"כ סובר דחיישי' לשמא יתרצה וא\"כ א\"א לאוקמא בדשדיך דהוי אחר אישות כגון דחיישי' לשמא נתרצה כבר עכ\"פ השתא דאתי' לעולא ומוכח דטעמי' דשדיך משום שמא נתרצה כבר כי אמרינן דבזה פליגי רב ושמואל ועולא המה סברי דלכך צריכה גט ומיאון משום דחיישינן שמא יתרצה והוא סובר דלכך צריכא גט ומיאון משום דחיישינן שמא נתרצה מי עיקש יאמר זאת. אלא מדעולא שמעינן נמי לרב ושמואל וטעמא חדא אית להו וכד נגלה לן טעמי' דעולא משום דחיישינן שמא נתרצה ה\"נ אמרינן טעמייהו דרב ושמואל משום דחיישינן שמא נתרצה א\"כ לרב ושמואל נמי קשיא הברייתא ואף שלא קשיא אלמנה די\"ל דאיירי בדלא שדיך כדמוקי התוס' דנקראת אלמנה משום דצריכה מיאון מ\"מ קשיא מהאי גרושה לכהן הדיוט היאך נקראת גרושה דאי בדשדיך הא הוי אחר אישות ובדלא שדיך לא צריך רק מיאון כאשר הקשינו וע\"כ רב ושמואל נמי מוקי לה בקדושי יעוד ולכך לא הי' הש\"ס יכול לתרץ דרנב\"י כרב ושמואל ס\"ל דלא אהני לן זאת. התינח אלמנה, גרושה מאי איכא למימר. דוק וחריף בכל הענין ויש לי עוד אריכות דברים אלא שאין פה עט האסיף:"
+            ],
+            [
+                "<b>היתה </b>\n<b> הבת ספק בוגרת כו'.</b> כתב ה\"ה זה פשוט ונלמד מהסוגיא שבפרק עשרה יוחסין ושם אמרו קדשה אביה בדרך וקדשה עצמ' בעיר והרי היא בוגר' רב אמר הרי היא בוגרת לפנינו ושמואל אמר חיישינן לקדושי ב' ופרכינן בגמ' אימת אילימא בתוך ששה בהא אמר רב הרי היא בוגרת ופרש\"י בהא אמר רב ודילמ' השתא הוא דבגר' הנה מבוא' מדבריו דסבירא ליה דבתוך ששה חדשים ס' הוי וחיישינן לקדושי ב' מדכת' ודילמא כו' וכדבריו מוכח ממאי דפריך בגמרא בהא אמר רב כו' ולא פריך לשמואל נמי דקאמר חיישי' דאמאי חיישינן נימא השתא הוא דבגרה ודאי האמנם מדברי התוס' רי\"ד שכתבו וז\"ל ואלו היה מעשה בתוך ששה חדשים שאין זמנה עשוי להשתנות הוה דמי לבתולה שלא ראתה דם מימיה שכשהיא רואה דם אמרי' דיה שעתה ולא מס' למפרע בשום טומאה כו' יע\"ש הנה מבואר דס\"ל דבתוך ששה אמרינן השתא הוא דבגרה ודאי וקדושי דידה לאו כלום היא וכן משמע מדברי התוס' ד\"ה ושמואל יע\"ש ויש להביא ראיה לשיטה זו מהא דאמרינן לקמן נימא בפלוגתא דהני תנאי דתניא קדשה אביה בדרך כו' תני חדא הרי היא בוגרת לפנינו ותניא אידך חיישינן כו' מאי לאו חד כרב וחד כשמואל אלא אידי ואידי כשמואל כו' ומשמע דהא דרב ודאי כתנאי אתיא מדל\"ק נמי אידי ואידי כרב והשתא ק' טובא דאמאי ל\"ק אידי ואידי כרב ובריית' דהרי היא בוגרת לפנינו מיירי ביומא דמשלם זמניה ובריית' דחיישי לקדושי ב' מיירי בתוך ששה חדשים אכן לדברי התוס' רי\"ד ניחא שפיר דע\"כ ברייתא דקתני חיישינן לא מיירי במקדש בתוך ששה חדשים דא\"כ היכי קתני חיישינן הא בתוך ששה קדושי דידה לא הוו קידושין כלל וכי משני דאידי ואידי כשמואל כאן במכחישתו כו' ה\"נ דהו\"מ למי' אידי ואידי בשאינה מכחישתו וכאן ביומא דמשלם שית כאן בלאחר ששה אלא דחדא מינייהו נקט ודו\"ק: ודעת הטור ז\"ל כדע' רש\"י ז\"ל שכ' בסי' ל\"ז וז\"ל קדשה אביה בדרך וקדש' עצמ' בעיר והיא בתוך ששה חדשים ונמצאו לה סימנים הוי ס' וצריכה גט מב' ושלא כדמשמע מדברי התו' והתו' רי\"ד ונר' דטעמו ז\"ל דס\"ל דאע\"ג דבעלמא אזלינן בתר חזקה וחזקה דאורייתא כדאיתא בריש חולין היינו דוקא היכא דלא איתרע חזקה אבל היכא דאיתרע חזקה לא אזלי' בתר חזקה והילכך ה\"נ אע\"ג דאיכא חזקה דנערות אפי\"ה כיון דאיתרע חזקה דהרי היא בוגרת לפנינו לא אזלינן בתר חזקה והוי ס' מקודשת האמנם התוס' בריש נדה ד\"ה ואיכא ריעותא כתבו וז\"ל ואי לאו ה\"ט הוה מוקמינן לה אחזקת טהרה אע\"ג דהשתא ודאי טמאה כמו בנגע באחד דמטהרי רבנן בראהו חי מבערב אף ע\"ג דהשתא הוא מת כו' יע\"ש וכ\"כ שם בד\"ה התם תרתי לריעותא וז\"ל אך קשה דאמרינן התם מנא הא מילתא דאזלינן בתר חזקה דכתיב ויצא הכהן כו' וקשה התם משום דליכא ריעותא דאכתי היכא דאיכא ריעותא מנ\"ל הנה מבואר דס\"ל דאזלי' בתר חזקה אפי' היכא דאיתרע ואולם מדברי התוס' דיבמות פ' אלמנה לכהן גדול ד\"מ ד\"ה שהקשה גבי ספק בן ט' פוסלים דאמאי לא נעמידנו אחזקתו ראשונה שהיה קטן ותירץ דהשתא דאתי קמן הוי ודאי בן ט' דחזקה קמייתא איתרע לה נראה לכאורה דס\"ל דכל דאיתרע חזקה לא אזלינן בתר החזקה וכדעת רש\"י והתוס' ז\"ל שכתבנו: וראיתי למוהרימ\"ט ז\"ל ח\"א סי' מ\"א שתמה על דברי התוספות דיבמות דאיך אפשר לומר היכי דאיתרע חזקה לא אזלינן בתר חזקה שהרי בריש נדה מוכח דלעולם בתר חזקה אע\"ג דאיתרע לה השתא דמייתי לה לההיא דמקוה שנמדד ונמצא חסר כל טהרות שנעשו ע\"ג למפרע טמאות ופריך מינה למתני' דנדה ומסיק התם איכא תרתי לריעותא העמד טמא על חזקתו והרי חסר לפנינו אלמא דאי לאו טעמא דהעמד טמא על חזקתו הוי מוקמינן מקוה אחזקת' אע\"ג דהרי חסר לפנינו עכ\"ל ולע\"ד אין כאן קושיא כלל דמ\"ש התוס' ביבמות דכל דאיתרע חזקתה לא אזלינן בתרה כלל היינו לומר דס' הוי ומשו\"ה קתני מתני' דפוסלים משום דס' הוי אם היה גדול באותה שעה אבל לאו למימרא דחשבינן ליה כגדול ודאי והילכך מש\"ה הוצרכו גבי מקוה לטעמא דתרתי לריעותא כי היכי דלהוי טמא ודאי דאי לא\"ה הוה אזלינן בתר חזקה דמקוה אף ע\"ג דהרי חסר לפנינו ומיהוי ס' ובהכי ניחא מה שהק' עוד וז\"ל בפרק בכ\"מ תנן גבי תרומה ונטמאת משחשיכה ה\"ז עירוב ואם ס' ה\"ז ספק עירוב ומפרש בגמ' משום דאוקי תרומה אחזקתה אע\"ג דהשתא ודאי היא טמאה כו' יע\"ש ולפי מ\"ש לק\"מ דאף ע\"ג דאיתרע חזקתה והרי טמאה לפנינו אפ\"ה ס' הוי וספיקא דרבנן לקולא: עוד הקשה מוהרימ\"ט ז\"ל וז\"ל ובתוספת' דטהרות אמרי' ומודים חכמים לר\"מ בראהו חי מבערב שהוא טהור והיינו משום דמוקמינן לה בחזקה קמייתא שהיה חי אע\"ג דהרי מת לפנינו ואיך כתבו התוס' דמשום דהשתא הוא בן ט' איתרע לה חזקה קמייתא א\"ד יע\"ש דהיא היא הראיה שהביאו התוס' בריש נדה ואני אומר דממקום שבא משם תברא שהרי מבואר בתוספתא דמאי דמטהרי רבנן היינו דוקא בר\"ה וכדמסיים עלה שס' טומא' בר\"ה טהור ועיין בתוס' נדה ד\"ה ע\"א ד\"ה כי פליגי וכבר הרב מאיר עיני חכמים תמה על דברי התוס' דריש נדה בראיה זו שהביאו כמ\"ש דאדרבא משם באר\"ה דס' הוי ונדחק ליישב ע\"ש וא\"כ מה מקום להקשות לדברי התוספות דיבמות מתוספתא הלזו סוף דבר שכל דבריו נפלאו ממני אלא מיהא מההיא דאמרינן בריש נדה דה\"ט דהלל משום דאתתא כיון דמגופא קא חזייא לא אמרי' אוקמה אחזקה ופרש\"י משום דמועדת ועלולה היא לכך נראה דק' לדברי התוס' דיבמות ולדעת רש\"י והטור דס\"ל דכל שאתרע חזקה לא אזלינן בתר חזקה דמשמע דאי לאו האי טעמא הוה מוקמינן לה אחזקת טהרה אע\"ג דהשתא ודאי טמאה ואיתרע חזקתה ועיין בס' מח\"א ה' אישות סי' ג' ד\"ז ע\"ב שתירץ דהתם ה\"ט משום דנהי דאשה אתרעאי טהרות מי איתרעו וכה\"ג מחלק תלמודא בפ\"ק דחולין גבי סכין איתרע בהמה מי איתרעאי ובהכי יש ליישב ג\"כ ההוא דמקוה שהק' ממנה מוהרימ\"ט ולי נראה ליישב עוד דהתם שאני דמעת לעת שבנדה אינו אלא דרבנן כדאיתא בנדה ד\"ז דמה\"ט אפילו הלל לא מטמאי אלא לקדש אבל לא לחולין והיינו משום דלא ילפינן מסוטה לטמאה למפרע כמ\"ש התוספות שם בריש נדה והילכך אע\"ג דאיתרע חזקתה הוה אזלינן בתרה כיון דטומאה קלה היא ואפילו לקדש לא הוה מחמרינן אי לאו משום טעמא דמגופ' קא חזיא ועיין במוהר\"י מטראני סימן הנז' ובסי' נ\"א יע\"ש ודו\"ק: ומדברי הר\"ן פ\"ק דחולין גבי גבינות הגוים שכתב וז\"ל אלמא בהמה בחייה בחזקה שאינה טרפה היא הילכך אם מצינו אותה עכשיו טרפה אמרינן השתא הוא דאיתרעאי ומיהו הני מילי בטריפות דאיכא למימר השתא סמוך לשחיטתה ממש נולד בה אבל בטרפות סירכא או שאר טרפות דא\"א לתלות בשעת שחיטה בהא ודאי אסורה דכיון דיצתה מחזקתה וע\"כ קודם לזמן מציא' יצאתה ואין אנו יודעים כמה אוסרים אותה למפרע וכענין שאמרו בכתמים דכתם שנמצא בחלוק מטמא למפרע עד שתאמר בדקתי את החלוק ולא מצאתי לה כתם אלמא כיון שכתם זה יבש וא\"א לומר עכשיו ראתה מטמאינן לה למפרע כו' יע\"ש. נראה מדבריו דס\"ל כדעת התוס' שכתבו בריש נדה דאזלינן בתר חזקה אפילו היכא דאיתרע חזקה ושלא כדעת רש\"י והטור ז\"ל וראיתי להרב בעל מח\"א שתמה על דברי הר\"ן בראיה זו דכתמים וז\"ל דאכתי מה יענה לסיפא דמתני' דקתני ר\"ש אומר היבש מטמא למפרע והלח אינו מטמא אלא עד שעת שיהיה יכול להיות לח ולא אמרי' דעכשיו ראתה אע\"ג דאיכא למיתלי דעכשיו ראתה כיון דלח הוא ותו קשה טובא דבהדיא אמרו שם אמר ר\"א ל\"ש אלא שרץ אבל כתם לח נמי מטמא למפרע אימור יבש הי' ומיא נפיל עליה וכן הלכה הרי דאע\"ג דאיכא למיתלי ולומר עכשיו ראתה אפי\"ה מטמאינן לה למפרע יע\"ש שהניחו בצ\"ע ובאמת שהדבר מתמיה כי על כל אלה נראה לע\"ד שנעמוד על סודו של הר\"ן בשנדקדק עוד דאדמייתי הר\"ן ראי' מההיא דכתמים אמאי לא הביא ראיה מרישא דמתני' דקתני השרץ שנמצא במבוי מטמא למפרע עד שיאמר בדקתי את המבוי למה זה הוצרך להביא ראיה מסיפא ובר מן דין דמההיא דכתמים אין ראיה דהתם ה\"ט דלא אמרי' העמידנה על חזקתה ולא יהא מטמא אלא בכדי שיוכל להתייבש משום דכיון דאתתא מגופא קא חזיא לא אמרי' אוקמא אחזקתה כדאמרינן בריש נדה ואפי' היכא דאיכ' למיתלי ולומר עכשיו ראתה ולעול' דבעלמ' אזלינן בתר חזקה לגמרי אפי' היכא דליכא למיתלי באותה שעה ואולם הנר' ודאי שכונתו כלפי מ\"ש שם בפ\"ק דנדה ד\"ג מ\"ש ממבוי דתנן שרץ הנמצא במבוי מטמא למפרע כו' ומשני התם נמי כיון דאיכא שרצים דגופי' ושרצים דעלמא כתרתי לרעותא דמי וכתבו רש\"י והתוס' ז\"ל שם דלשמאי דוקא קא פריך משום דמשמע ליה לתלמודא דההיא מתני' ככ\"ע היא עוד כתבו התוס' שם ד\"ה ושרצים וז\"ל וא\"ת סיפא דמתני' דקתני כתם שנמצא בחלוק מטמא למפרע כו' מאי איכא למימר והתם ליכא למימר דאיכא דם דמעלמא דמשום דם דמעלמא אינו טמא אלא החלוק ויש ליישב דהואיל ואם הכתם יבש ע\"כ מטמא למפרע ופעמים נמי כשהוא לח מוכיח דלא אתי השתא כו' לא פלוג רבנן בכתמים יע\"ש וכונתם דאשרצים פריך בגמ' שפיר דליכא למימר דהואיל והשרץ יבש וע\"כ מטמא למפרע לא פלוג רבנן בשרצים דגבי שרצים איכא למימר דיבש נמי אימור מעלמא אתו שגיררתו חולדה ממבוי אחר ודו\"ק ומעתה דברי הר\"ן מבוארים דמש\"ה הוצרך להביא ראיה מסיפא דמתני' דכתמים דאי מרישא דמתני' דשרצים אין ראיה כלל דהתם ה\"ט הואיל ואיכא שרצים דגופיה ושרצים דמעלמא כתרתי לריעותא דמי כדאמרי' בגמ' משום הכי מטמאינן למפרע אמנם מסיפא דמתני' דכתמים ק\"ל שפיר דאם איתא דאפי' היכא דליכא למיתלי עכשיו ראתה אזלינן בתר חזקה א\"כ אמאי לא אמרי' ביבש נמי העמד על חזקתה ולא יהא מטמא אלא בכדי שיוכל להתייבש כלו' דאף ע\"ג דס\"ל לת\"ק דלח נמי מטמא משום דלא פלוג רבנן בכתמים וגזרו לח אטו יבש מ\"מ הי\"ל להשוות מדותיהן ולומר דבין לח בין יבש אינו מטמא אלא בכדי שיוכל להתייבש אבל שיהיה מטמא למפרע אמאי אלא ודאי דכל דליכא למיתלי דילמא עכשיו ראתה אזלא לה חזקה ומטמאינן לה למפרע והילכך כיון דביבש ע\"כ מטמא למפרע לא פלוג רבנן בכתמים וגזרו לח אטו יבש ומעתה מבואר הוא דלא תקשי לן מאי דאקשינן דכתמים שאני משום טעמא דמגופא קא חזיא דזה אינו אלא להלל ומתני' שמאי היא מדפריך מינה תלמודא לשמאי גם מה שהקשה הרב הנז' מסיפא דקתני ר\"ש אומר הלח אינו מטמא כו' לק\"מ דהתם גבי שרצים הואיל ואיכא תרתי לריעותא משו\"ה לא אזלי' בתר חזקה וההיא נמי דאמרינן אמר ר\"א ל\"ש אלא שרץ אבל כתם לח נמי מטמא לא ק\"מ דר\"א ל\"ק הכי אלא לפום מאי דקי\"ל הלכתא כהלל דנשים מטמאות מעת לעת וה\"ט משום דכיון דמגופא קא חזיא לא אוקמי' אחזקתה ומה שהביא הר\"ן ראיה מכתמים אינו אלא מריש' דמתני' דאתיא אליבא דשמאי וכמ\"ש זה הנראה לי אמת ויציב בדברי הר\"ן ז\"ל ודו\"ק ומ\"מ לדאתאן עלה נראה שדעת הר\"ן דאפי' היכא דאיתרע חזקה אזלינן בתר חזקה שלא כדעת רש\"י והטור אלא דכפי זה יש לתמוה על הטור דבי\"ד סי' פ\"א פסק כדברי הר\"ן הללו ואלו כפי מ\"ש בא\"ה נראה דס\"ל דכל דאיתרע לה חזקה לא אזלינן בתרה ובר מן דין נר' דקשה דברי הר\"ן אהדדי ממ\"ש בפ' מי שאחזו אמתני' דקתני אם אינו ידוע אם הגט קדם למית' או המיתה קדם לגט ה\"ז חולצת ולא מתייבמת ופי' הר\"ן דלא מוקמינן ליה בחזקת חי ונימא דלאחר י\"ב חודש מת דכיון דהשתא מת מקמי הכי מספ\"ל אימא בתוך י\"ב חדש מת ע\"כ וע\"כ דה\"ט משום דכיון דהשתא מת איתרע לה חזקה וכל דאיתרע לה חזקה לא אזלינן בתרה וכדעת רש\"י והטור וכבר ראיתי להרב מוצל מאש סי' כ\"ה שהק' מדברי הר\"ן הללו למ\"ש מוהרימ\"ט ח\"ג סי' ע\"ב ומוהרשד\"ם בחי\"ד סי' ס\"א על מי שבא לו שמועה שמת לו מת ואינו יודע אם מת תוך ל' או לאחר ל' שחייב להתאבל משום דאוקמינן גברא אחזקתיה ועתה מת שהרי מדברי הר\"ן הללו מבואר דכיון דעתה מת ואיתרע לה חזקה לא אזלינן בתרה וכן תמיה על מוהרימ\"ט בח\"א שיישב דברי התוס' דיבמות באנפי אחרינא לומר דס\"ל להתוספות דאפילו היכא דאיתרע לה חזקה אזלינן בתר חזקה דמה יענה להא דר\"ן שהיא משנה ערוכה וכן תמה על דברי התוס' פ\"ק דכתובות ד\"ט ד\"ה לא צריכה שנר' מדבריהם שם דס\"ל דאפילו היכא דאיתרע לה חזקה דבתולה דהרי בעולה לפנינו אפי\"ה אזלינן בתרה דמה יענו לההיא דר\"ן יע\"ש שהניחו בצ\"ע והנה כפי מ\"ש הט\"ז סי' רצ\"ז דגבי מיתה ה\"ט דלא אמרינן אוקי גברא בחזקת חי משום דכל חי עומד למות אין כאן מקום קושיא כלל מדברי הר\"ן ז\"ל מההיא דגבינות וכמובן אלא מיהו דברי הטור ז\"ל מוקשים ועומדים גם על דברי הר\"ן ז\"ל קשה דבשמעתין כתב כלשון רש\"י ז\"ל ממש כנר' דס\"ל דכל דאיתרע לה חזקה לא אזלינן בתרה ומההיא דגבינות משמע איפכא וליכא למימר דה\"נ דמי למיתה כיון שכל נערה עומדת לבגור דמשמע ודאי דהכא שאני כיון שאינה עומדת לבגור בתוך ששה חדשים ולא דמי למיתה דכל שעה עומדת למיתה ודו\"ק. ולכן נראה דגבי גבינות שאני דחזקה אלימתא היא כיון דאתיא מחזקה דרובא דרוב בהמות כשרות הן והילכך אלימא טפי ואפי' היכא דאיתרע אמרינן אוקמא אחזקתה ואתה תחזה מדברי הר\"ן שם בפ\"ק דחולין היאך מבואר מדבריו דחזקה דאתיא מכח רובא אלימא טפי ובהכי ניחא נמי דברי הר\"ן ז\"ל דלא תיקשי לי' מתני' דפ' מי שאחזו: גם מה שהקשה הרב מוצל מאש לדברי התוס' דפ\"ק דכתובות ממתני' דפרק מי שאחזו יש ליישב בהכי דהתם נמי איכא חזקה ורובא דרוב נשים בתולות נישאות כדאיתא פ\"ב דכתובות ועוד נ\"ל ליישב לההיא דפרק מי שאחזו וממילא יתיישבו גם כן דברי מוהריב\"ל ומוהרשד\"ם ז\"ל דה\"ט שכתב הר\"ן דלא מוקמינן ליה בחזקת חי משום דאיכא נמי חזקה אחרת כנגדה דהעמד אותה בחזקת איסור ומעיקרא בחזקת איסור לעלמא קיימא יש לנו לאוקמה אחזקתה שתהא אסורה לעלמא עד שתחלוץ דומה למה שתי' הרב לעיל סמוך ונראה להאי דס' אישתהי והן אמת שיש לאומר שיאמר דלא דמי לההיא דהתם מוקמינן לה בחזקת אשת איש שהיתה מקודם ואמרינן דאין זה אותו שהעיד עליו אלא שנשתנה צורתו ואשה זו עדיין אשת איש היא משא\"כ הכא שהרי אנו יודעים בודאי שמת בעלה ואיסור אשת איש דמעיקרא חלף הלך לו כגון דא ודאי לא אמרינן הואיל והיתה בחזקת איסור לעלמא מחמת הבעל עכשיו נמי העמידנה אחזקתה ותהי' אסורה לעלמא מחמת מיתת היבם זה נראה לי ושוב מצאתי למהר\"י מטראני ז\"ל ח\"א סימן כ\"ב שכתב בפרושא דכגון דא נמי חשיבא חזקה והביא ראיה לדבריו כיד ה' הטובה עליו ואם כן תירוצו דתריצנא יתד היא שלא תמוט וכפי מ\"ש דחזקה מכח רוב' אלים טפי יש ליישב גם כן מאי דהוה ק\"ל טובא לדעת הטור מההיא דגרסינן פ' המדיר אמתני' דהיה בה מומין ועודה בבית אביה האב צריך להביא ראיה כו' מוקי לה תלמודא מעיקרא דלא כר\"ג דאלו לר\"ג היא נאמנת דחזקה דגופא עדיפא הרי דאזלי' בתר חזקה דגופ' אליבא דר\"ג דהלכתא כותי' אע\"ג דאיתרע לה חזקה שהרי מום לפנינו ועי\"ש בתוס' ד\"ה חדא במקום תרתי יע\"ש וכפי האמור לא ק\"מ דהתם נמי איכא רובא ורובא דעלמא לאו בני מומין הן: ודע דבגמ' פרכינן התם ולשמואל מאי שנא ממקוה דתניא מקוה שנמדד ונמצא חסר כו' ויש לדקדק טובא למאי דס\"ד השתא ולא אסיק אדעתי' לחלק בין חדא לריעות' לתרתי לריעו' אדק\"ל מתני' דמקוה לשמואל תקשי ליה מתני' דנדה דקתני שמאי אומר כל הנשים דיין שעתן הלל אומר מפקידה לפקידה ובריש נדה פרכי' מ\"ש ממקוה דתנן מקוה שנמדד ונמצא חסר כו' לשמאי קשיא למפרע להלל קשיא ודאי ומסקינן התם כשינוייא דהכא דמקוה איכא תרתי לריעותא ונדה ליכא אלא חדא לריעותא והשתא למאי דס\"ד הכא בתלמודא ולא אסיק אדעתיה לחלק בהכי תיקשי ליה הנהו מתני' אהדדי והיה אפשר לו' דהמקשה דהכא ס\"ל כהנהו שנויי דמשני התם בסוף הסוגיא דטעמייהו משום דהאשה מרגשת בעצמה וא\"נ דאם איתא דהוי דם מעיקרא הוה קא אתי וכדאמר התם מאי איכא בין הני לישנא איכא בינייהו למרמי חבית אמקוה כו' להני לישני ליכא למרמי אך ק' דהתוס' ד\"ה איכא הק' וז\"ל וא\"ת כו' וכן להלל דלית ליה הני טעמי צריך לשנויי כדמשני דהתם איכא תרתי לריעותא וי\"ל דטעמא דהרגשה מהני להלל שלא לטמא ודאי כו' א\"נ י\"ל דידע טעמא דתרתי לריעות' לשרוף אבל תולין אע\"ג דליכא תרתי לריעותא ועיקר פירכא דלעיל לשמאי דטעמייהו דשמאי והלל משום דאשה מרגשת בעצמה אכן לתי' הב' ק' שהרי הכא ע\"כ לא אסיק אדעתיה לחלק בין תרתי לריעותא לחדא לריעותא אפי' לענין תולין דאי אסיק אדעתיה לחלק בהכי מאי ק\"ל לשמואל הא היכא דליכא אלא חדא לריעותא כההיא דנדה תולין וא\"כ שפיר קאמר שמואל דחיישי' לקדושי ב' כיון דס' הוי וצ\"ע: ודע שהטור סי' הנז' כתב וז\"ל קדשה אביה בבקר כו' וקדושי האב אינם כלום אפי' אינה מכחישתו והרמ\"ה כי דוקא מכחישתו אבל אינ' מכחישתו צריכה גט מב' מבואר דבמכחישתו אפי' שמואל מודה דכיון דאיפסקא הלכתא כרב ע\"כ אפי' באינה מכחישתו קאמר ומ\"ש מרן הב\"י הן דברים תמוהים וכבר תמה עליו מהרש\"ך ח\"א דף ע\"ט יע\"ש והרב הנז' כתב וז\"ל וטרחתי ויגעתי לבקש תי' וישוב לדברי הרמ\"ה ז\"ל ולא מצאתי רק על צד הדחק לומר דלא גריס הרמ\"ה כגי' ספרינו אלא גריס בחד מתרי גווני או גריס בתי' דברייתא אידי ואידי כרב כאן במכחישתו כאן בשאינה מכחישתו או לא גריס מאי דמסיק תלמודא בתר הכי והלכתא כותי' דרב וס\"ל להרמ\"ה דהלכתא כותיה דשמואל ואם לא כוון הרמ\"ה לשום אחד מאלו הדרכים קשה מאד לעמוד על כונתו וצ\"ע. ואחר המחילה רבה אשתמיט מיניה דברי ר' ירוחם נמי. כ\"ב ח\"ה כי משם בא\"רה שלא כוון הרמ\"ה לשום אחד מאלו הדרכים שכתב וז\"ל וכתב הרמ\"ה ז\"ל הא דאמרינן שביום שנשלמו ששה חדשים שקדושיה קדושין כו' דוקא במכחישתו אבל אינה מכחישתו לא מכרעא מילתא אי פליג בה רב או לא ומס' חוששין לקדושי ב' ע\"כ ולכן הנר' לע\"ד ליישב דבריו דלהרמ\"ה קשיתי' סוגי' דשמעתין דפרכינן לשמואל דאמר חוששין לקדושי' ב' ממתני' דמקוה ומשנינן דהתם איכא תרתי לריעותא והכא חדא לריעותא והשתא ק' דלרב דס\"ל דאפי' בחדא לריעותא אמרינן הרי היא בוגרת לפנינו וקדושי האב אינן קדושין כלל מה יענה למתני' דריש נדה דס\"ל לשמאי כל הנשים דיין שעתן והלל ס\"ל מעת לעת ובריש נדה פרכינן אמתני' דשמאי אומר כל הנשים דיין שעתן מ\"ש ממקוה כו' לשמאי ק' למפרע להלל קש' ודאי דאלו מעת לעת שבנדה תולין ואלו הכא טומאה ודאי ומסיק כתי' דהכא דהתם איכא תרתי לריעותא וגבי נדה ליכא אלא חדא לריעותא וא\"כ כיון דס\"ל לרב דאפי' בחדא לריעותא אמרינן הרי היא בוגרת לפנינו א\"כ מה יענה למתני' דנדה ועיין בתוס' רי\"ד שנתקשו בזה ותי' יע\"ש. גם התוס' בריש נדה ד\"ה השתא הוא דחזאי נתקשו בזה ותירץ דה\"ט דרב משום דשערות רגילות לבא מצפרא ונדחקו הרבה בתי' יע\"ש אמנם להרמ\"ה לא ניחא ליה בהכי וס\"ל דלפום סוגיא דנדה דמסיק דטעמייהו דשמאי והלל משום דהוי חדא לריעותא ע\"כ צ\"ל דפלוגתא דרב ושמואל במכחישתו דוקא הוא אבל באינ' מכחישתו אפי' רב מודה דס' הוי כיון דליכא אלא חדא לריעותא דומיא דנדה ופליגא אסוגיא דשמעתין ואי קשיא לך אכתי לסוגיא דשמעתין דס\"ל דאפי' באינה מכחישתו פליגי מה יענו במאי דפריך התם מ\"ש ממקוה י\"ל דסוגיא דהכא אתיא כאבע\"א דקאמר התם דה\"ט דשמאי הואיל ואשה מרגשת בעצמה או משום דאם איתא דהוו דם מעיקרא הוה אתו דלהנהו לישני ליכא למרמי חבית אמקוה כדקאמר התם וע\"ש בתוספות ד\"ה איכא בינייהו שכתבו דלהנהו לישני טעמא דהרגשה מהני להלל שלא לטמא ודאי יע\"ש וא\"כ משו\"ה פסק הרמ\"ה ז\"ל דוקא במכחישתו אבל אינה מכחישתו צריכה גט מב' משום דלא קים ליה אי פסקינן הלכתא כסוגיא דשמעתין דס\"ל דלרב אפי' באינה מכחישתו אמרי' הרי היא בוגרת לפנינו או כסוגיא דנדה דע\"כ לומר דרב לא קאמר אלא במכחישתו ופליגא אשמעתין וזהו שכתב הרמ\"ה ז\"ל אבל באינה מכחישתו לא מכרעא מילתא אי פליג בה רב או לא כלו' דמספ\"ל איזה סוגיא נתפוס עיקר כנ\"ל ליישב דבריו ודוק:<br><b> מעשה חושב</b>\n<b> (רלד) </b> דה\"ט שכ' הר\"ן דלא מוקמינן לי' בחזקת חי משום דאיכא נמי חזקה אחרת כנגדה כו'. גם אני כוונתי ליישוב זה אלא דיש לשדות בה נרגא דא\"כ אמאי צריך הר\"ן לאתויי עלה מטעם דאיתרע לה חזקת חי כיון דהשתא מת ולפ\"ז הרי מעיקרא לא קשיא ולא מידי דכיון שיש כאן שני חזקות המתנגדות זל\"ז חזקת איסור דאשה וחזקת חי דבעלה (עד לאחר הגט) הו\"ל ספיקא ומש\"ה חולצת ולא מתיבמת ועכצ\"ל דמשעה שגירש את אשתו בתנאי זה איתרע לה חזקת אשת איש משום דידעינן דלאחר י\"ב חודש תשתרי לעלמא ואע\"ג דלשמא ימות חיישינן מ\"מ הא אין זה אלא חששא והחזקה איתרע לה. וגדולה מזו כתבו התוס' בכתובות דף כ\"ג דבזרק לה קדושין ספק קרוב לו ספק קרוב לה דחזקת פנויה אין כאן עוד ע\"ש ודוק. ועוד דכיון דלשמא מת לא חיישינן א\"כ כשכלו הי\"ב חודש ולא שמענו בו שמת הרי הותרה לעלמא כיון דבשעה שנותן הגט בחזקת שהוא חי נותן דלשמא מת לא חיישינן דהא אפילו בחולה נותנים גט בחזקת שהוא חי:"
+            ],
+            [],
+            [
+                "<b>השליח </b>\n<b> נעשה עד כו'.</b> כתב ה\"ה פ' הא\"מ ובירושלמי הוא מחלוקת אמר ר\"א בר חייא נראין הדברים בשקדשה בשטר כו' עיין בתוס' שם ד\"ה וכן בדיני ממונות שהק' וז\"ל תימא דאמרי' בירושלמי וכן בקידושין הדא דתימא בשטר כו' ויש לומר דההיא בתר דתקון רבנן שבועת היסת וכתב הר\"ן שם וז\"ל ולא מבעיא כשהיא מכחישתה אלא אפילו כשהיא מודה שקבלתה אינה מקודשת ודאי דכיון שאין נאמנין מצד עצמן אלא מצד הודאתה הו\"ל כמקדש שלא בעדים דאפי' ב' מודים אינה מקודשת עכ\"ל יע\"ש וראיתי להרב תומת ישרים סי' ע\"ג שהק' לדברי הר\"ן ז\"ל דמשמע מדבריו דדוקא בקדושין לא מהני משום דמפיה אנו חיים והו\"ל כב' מודים אבל גבי ממונא דבהודאה סגי נסתלק' נגיעתן ואינם צריכים לשבועה חוזרין להכשירן ואלו בפ' הכותב גבי ההוא עובדא דאבימי הק' דאמאי מהימנו חוזאי במיגו דלא היו דברים מעולם והלא חמה הו\"ל עד א' ומחייבו שבוע' וכיון שמודים לדבריו א\"א להו להשבע הו\"ל מחוייב שבועה שאינו יכול לישבע ומשלם כנסכא דר\"א ותירץ שאותו מעשה היה אחר שנתחדשה שבועת היסת והעד היה נוגע בעדות ואינו מחייבו שבועה ע\"כ ולדבריו אכתי ק' שהרי נסתלקה נגיעתו של חמה כיון דחוזאי הודו ליה שנתן להם המעות וחזר להכשירו וליכא למימר דס\"ל דאף כשנסתלקה נגיעתו אינו חוזר להכשרו דא\"כ הכא כשמודה היא אמאי קאמר שאינה מקודשת מטעמא דמפיה אנו חיים והו\"ל כב' מודים ת\"ל דאף כשנסתלקה נגיעתה אינן חוזרין להכשרם דטעם זה עדיף דשייך אף בממון א\"ד יע\"ש שהניחו בצ\"ע ולע\"ד נר' דלק\"מ דדברי הר\"ן ז\"ל ברורים שהרי כתב שם בפרק הכותב וז\"ל והו\"ל משואיל\"מ כדאמרינן גבי נסכא דר\"א דרבותא היא דהתם נמי איכא מיגו דהא אי בעי אמר לא חטפי אלא ה\"ט דלא אמרינן מיגו משום דלא חשיב איניש לאכחושי סהדא וה\"נ אי אמרי לא הד\"מ היו מכחשי לסהדי וא\"כ מעתה מבואר תי' ז\"ל דהיינו דקא מתרץ דההיא עובדא היה אחר דתקון רבנן שבועת היסת דמהשתא לא דמי כלל לנסכא דר\"א דהתם ה\"ט דלא מהימן במיגו דלא חטפי משום דלא חשי' איניש לאכחושי סהדא כיון דהעד אינו נוגע בדבר משא\"כ דמהימני שפיר לומר סטראי נינהו במיגו דאי בעו אמרו להד\"ם דהו\"ל אז בעל דבר הנוגע בעדות ובכל כי האי חשיב איניש לאכחושי סהדא וא\"נ דס\"ל כמ\"ש התוס' בשם ר\"י בפ' חזקת הבתים דל\"ד ד\"ה הוי מחוייב שבוע' בשם ר\"י דדוקא בשהעד מחייבו שבוע' בטענת המיגו כההיא דנסכא דר\"א דאי אמר לא חטפי הוה בעי לאשתבועי הוא דאמרי' דלא חשיב איניש לאכחושי סהדי ולישבע אבל כל שבטענת המיגו לא היה מחויב לישבע כנגד העד בהא חשיב איניש לאכחושי סהדי בלא שבועה יע\"ש וא\"כ ה\"נ גבי חוזאי כיון דבטענת המיגו אי הוי אמרו להד\"מ לא הוו משתבעי אפומא דסהדא דהו\"ל אז נוגע בדבר מהימני שפיר משום מיגו סוף דבר שמ\"ש הר\"ן ז\"ל דהעד הוה ליה בעל דבר היינו בטענת המיגו אי הוו אמרו להד\"מ ודלא כמו שהבין הרב ז\"ל וזה פשוט ודו\"ק:<br><b> טעם המלך</b>\n<b> ד) </b>\n<b> כל </b> דברי הרב נכונים ופשוטים עיין בספר פני יהושע בחדושיו לכתובות וכן בחידושי אלופי ומורי בספר קדושת ישראל על כתובות ותמצא נחת כי דבריו נכונים שם ואשר יש לי לחדש ולעורר הנה הוא קצת ממה שכתבתי בחבורי ת\"ל וז\"ל שם הש\"ך בח\"מ סימן קכ\"ו ס\"ק נ\"ח תמה על מהר\"י מטראני שהקשה היאך יהיה נאמן לומר טעיתי להפסיד ללוה במגו דאמר פרעתי להפסיד להמקבל והא הוי מגו מגברא לגברא ומגו מגברא לגברא לא אמרינן ותמה הש\"ך מש\"ס דילן דהרי אמרו מאי קא סבר אי קסבר המלוה את חבירו בעדים א\"צ לפרעו בעדים ומגו דיכלי למימר אהדרינהו ללוה יכולין למימר פרענו למלוה עכ\"ל הש\"ס ומאי מגו איכא הא הוי מגברא לגברא זהו תוכן דברי הש\"ך ועי' בס' אורים ותומים סי' פ\"ב בכללי מגו ס\"ק קל\"ח ועיין תשובת מרן בעל נודע ביהודה חלק ח\"מ סי' י\"ט ועיין פה בחדושי פני יהושע מה שהרגיש מזה ג\"כ מפאת מלוה ישנה עיין היטב בכל זה. ואומר אני דיש לבאר הענין גם במה שעמדו בזה בעלי תוס' ז\"ל הא הוי מגו דבי תרי ותירצו משום דהוי דררא דממונא אמרינן מגו דבי תרי וג\"כ צריך ביאור. ואולם אמרתי דהנה הר\"ן והרא\"ש בשבועות הקשו שם על האי דאמרינן המלוה את חבירו בעדים צריך לפורעו בעדים ואם אמר פרעתי בפני פלוני ופלוני והלכו להם למדינת הים נאמן. וא\"כ קשיא אף אם אמר פרעתיך ביני לבין עצמי יהא נאמן במגו מגו דאמר פרעתיך בפני פלוני ופלוני והלכו להם למדינת הים כתב הר\"ן דאנן סהדי דלא פרע ליה בינו לבין עצמו והוי מגו במקום עדים והרא\"ש כתב דהוי מגו גרוע דאמרינן כל הרוצה לשקר ירחיק עדותו וכן כתב הרשב\"ם ב\"ב (ע' א') ולכאורה יש להבין לדעת הר\"ן דה\"ט דאינו נאמן משום דאנן סהדי דלא פרעיה ליה א\"כ קשיא הכא מאי קאמר הש\"ס הני נוגעין בעדותן הן הא לא הוי נוגעין דהא יכלו לומר נתננו ללוה בפני עדים והלכו להם למדינת הים בשלמא לדעת הרא\"ש והרשב\"ם לא הוי מגו משום דהרוצה לשקר ירחיק עדותו אבל לדעת הר\"ן דהוי טעמיה משום דאנן סהדי תינח לגבי לוה אבל לגבי מלוה לא שייך זאת אדרבה הא לשלם למלוה לזה הוי שליחותן וחזקה מסייע להו דשליח עושה שליחותו וע\"כ כדעת הרשב\"ם והרא\"ש. אכן אי קשיא איפכא קשיא לי לדעת הרשב\"ם והרא\"ש דהא ודאי לענין לפטור עצמן נגד הלוה לזה מודה נמי מאן דסובר דלאו הן עדיו דמ\"הת לא יהיו נאמנין לעצמן דהא לזה שלחן לפרוע למלוה וזה מוכח נמי מהאי דסיטראי פ' הכותב (פ\"ה ע\"א) דאמר הש\"ס לענין שלומי שליח מאי כו' דאמר ליה לתקוני שדרתיך ולא לעוותי והתם ה\"ט משום דעוות דהוי שם מלוה בשטר והיה ליה ליקח השטר טרם שפרע אבל הכא הא לא איירי בכי האי גונא ועיין ש\"ך ותומים ושאר מפרשי הש\"ס והעיקר רהיטת הש\"ס הוא אם נאמנים נגד המלוה בעדותן והיינו שרב סובר הן הן עדיו ור\"ש סובר לא הוי עדים ואין נאמנין נגד המלוה אבל לפטור עצמן מלוה ודאי נאמנין ואין בזה פקפוק כלל. ולפ\"ז קשיא ליה הא לא הוי נוגעין בעדותן דהא נאמנין לומר החזרנו ללוה במגו דאמרי פרענו למלוה וא\"כ לפטור עצמן יכולין למימר איך שירצו או הדרינוהו ללוה ונאמנים במגו או שיאמרו פרענו למלוה באמת והשתא תו כיון שהברירה בידם לפטור את עצמן לומר או פרענו ללוה או פרענו למלוה תו אם אמרו באמת פרענו למלוה נאמנים נמי מתורת עדות נגד המלוה דהא לא הוי לענין עצמן נוגעין בעדותן דהא המה פטורים מכל צד בשלמא לדעת הר\"ן לא קשה מידי דשפיר הקשה הש\"ס אי אמרינן המלוה את חבירו בעדים צריך לפורעו בעדים הוי נוגעין בעדותן דהא אי אפשר לפטור את עצמן זולת אם אמרו פרענו למלוה דהדרינהו ללוה אי אפשר לומר דהא אנן סהדי שלא פרעו וכיון שא\"א לפטור את עצמן זולת אם אמרי פרענו למלוה אף שנאמנים בזה לפטור עצמן דאמרי הרי לזאת שלחתנו לפרוע למלוה ומה לנו לעשות עוד מ\"מ נגד המלוה אינם נאמנים דהוי נוגעין בעדותן אבל אי אמרינן כדעת הרשב\"ם והרא\"ש דלהכי לא נאמנים במגו לומר פרענו' בינו לבין עצמו במגו דאמרי פרענו לי' בעדים והלכו להם למדינת הים מטעם הרוצה לשקר ירחיק עדותו ולא הוי מגו תינח התם דהוי המגו פרעני' ליה בעדים והלכו להם אבל גבי נ\"ד שפיר נאמנים לומר הדרינהו ללוה בינו לבין עצמו במגו דאמרי פרענו למלוה ובזה ל\"ש למימר הרוצה לשקר כו' דאדרבה לזה שלחם לפרוע למלוה ולכן אמרתי לבאר ע\"פ דעת מוהרימ\"ט דמה שאמר המוהר\"י מטראני דמגברא לגברא לא אמרינן מגו היינו דוקא באין שום ריוח בזה אי אומר ששלם לזה או לזה וכמו שאיירי המהרימ\"ט דאמר טעיתי בחשבוני ואנכי איני מחויב לשלם דאמרינן דנאמן למגו דאמר פרעתי להמקבל. אבל אי טענת המגו טובה יותר מטענה זו שטוען השתא ודאי הרי\"מט נמי מודה דהוי מגו דזה ל\"ש מגו מגברא לגברא דטענה מעולה היא לדידיה (זולת לסברת פי' מטעם מלוה ישינה). ולפ\"ז נחזי אנן בנ\"ד דהנה נגד הלוה הוי עדות גמורה ונבחנה אם שלח ראובן ביד השלוחים האלו מנה לפרעו לשמעון שחייב לו מנה זאת אם אמרי השלוחין פרעניה לשמעון היינו המלוה והוי עדות למ\"ד הן שלוחיו והן עדיו אם אח\"כ הוזמו צריכין לשלם מאתים מנה האחת מה שתחת ידיהן שקבלו מראובן לפרעיה לשמעון ולא פרעו ומנה השני' מפאת הזמה שמקיימין ועשיתם לו כאשר זמם לעשות לאחיו ואולם אם אמרו מנה זאת שנתן לנו ראובן החזרנו לו הלא נגדו לא הוי עדים זולת בעלי דברים שנתן להם מנה והמה אמרו החזרנו ואין כאן עדות כלל לא שייך פה כלל הזמה ואף אם אמרו עדים שביום ההוא שאתם אומרים שהחזרתם המנה ללוה עמנו הייתם אין כאן הזמה אלא הכחשה ולא צריכין לפרוע אלא מנה זו שמסר להם לפרוע לבעל חובו והמה לא עשו כן ולפ\"ז יותר טובה להם לטעון החזרנו ללוה ממה שיטענו פרענו למלוה ובזה מסולק קושית הש\"ך על מוהרי\"מט דהכא בנ\"ד שפיר אמר הש\"ס דהוי להו מגו דאמרי פרענו ללוה ואף שהוא מגברא לגברא מ\"מ הוי מגו טוב דמה להם וללוה דהמה יטענו ודאי מה שטובה יותר לעצמן וזה טענה מעולה מטענה שטענו השתא נגד המלוה ודוק:<br><b> ובזה </b> יבא נכון קו' תוס' הא הוי מגו דבי תרי דבזה ודאי אמרינן מגו דבי תרי דהשתא שטענו נתננו למלוה אפשר שיוזמו וצריכין לשלם מאתים אבל אי יטענו החזרנו ללוה לא שייך דבר זה כלל ובכה\"ג שטענת המגו מעולה מטענה שטענו השתא נמי אמרי' מגו דבי תרי ואולי לזה כוונו תוס' היכא דאיכא דררא דממונא אמרי' מגו דבי תרי כלומר ששייך לומר שבטענה שטענו השתא יוכל לבא להם נזק ממון, קל וצח. ולפ\"ז מתורץ קושייתנו כל זאת כדאיירי הש\"ס שאינן נוגעין בעדותן דמגו דיכולין למימר פרענו למלוה יכולין למימר הדרינהו ללוה אבל בענין קושייתינו דרצוננו לומר דנאמנים לומר לפטור עצמן הדרינהו ללוה במגו דאמרי פרעני' למלוה דבזה הוי מגו מגברא לגברא דכאן אין שייך טענה מעולה דבכל טענה אם הוכחשו לא צריכין לשלם זולת מנה שקבלו מהלוה והוי מגו מגברא לגברא וגם מגו דבי תרי ודוק. ובזה הערתי מה שהביא רבינו פה בתחלה דברי הירושלמי דאמר הדא דתימא בשטר אבל בכסף לא וכתבו התוס' ד\"ה וכן בדיני ממונות דהאי דבתר דתקון רבנן שבועת היסת ובאמת למי שמעיין בירושלמי ימצא בזה גמגומי דברים. ולפי שהערנו אין צורך לזה דאפילו קודם שתיקנו רבנן היסת אינן נאמנין בכה\"ג דבשלמא גבי דיני ממונות הוי להו טענה מעולה כאשר בארנו דהשתא אם הוזמו צריכין לתת מאתים זוז מנה שנתנו להם הלוה לפרוע למלוה ומנה בעד הזמה זהו דוקא בכה\"ג אבל בקדושי כסף לא שייך דבר זה כלל כמובן מאליו ואף אם הוזמו ל\"צ אלא לחזור למשלחם כסף שמסר להם להתקדש בו האשה וא\"כ אין להם מגו כלל דהוי מגברא לגברא או משום מגו דבי תרי לכן גם קודם שבועת היסת אינן נאמנין דהוי נוגעין בעדותן וק\"ל. ואולם בקונטרס הזמה אשר לי ת\"ל כתבתי אריכות והערתי לפי דעת פוסקים אלו דסברי דגבי דיני ממונות נמי בעינן כאשר זמם ולא כאשר עשה ועיין בזה בש\"ך ח\"מ סי' ל\"ג באריכות הא לא חייבי הכא כלל לשלם מפאת כאשר זמם כי הלא הוי כאשר עשה דאימת הוזמו אי קודם גמר הדין הלא לא שייך דין הזמה כלל דקיי\"ל אין עדים זוממין נהרגין עד שיגמר הדין היינו שפסקו הב\"ד ואמרו דאין על הלוה לשלם ונאמנים העדים ששלמו למלוה הלא תיכף הוי כאשר עשה ועיין בתומים סי' ל\"ח ועי' בתשובת מרן נו\"בי חלק א\"הע סי' ע\"ב דף ע\"ט ע\"ז בהגה\"ה שם. גם הערתי לומר לפי דעת הרמב\"ם (פי\"ח מהלכות עדות הלכה ב') שכתב וז\"ל עדים שבאו ואמרו ראינו זה שהרג הנפש או לוה מפלוני מנה ביום פלוני ובמקום פלוני ואחר שבדקו באו שנים אחרים ואמרו ביום זה ובמקום זה היינו עמכם ועם אלו כל היום ולא היו דברים מעולם לא זה הרג את זה ולא זה הלוה את זה הרי זו הכחשה וכן אם אמרו להם איך אתם מעידים כך הלא ההורג או הנהרג או הלוה או המלוה עמנו היה ביום זה במדינה אחרת הרי זו עדות מוכחשת כו' אבל אם אמרו אין אנו יודעים אם הרג זה את זה בירושלים כמו שאתם אומרים או לא הרגו ואנו מעידים שאתם עצמכם עמנו הייתם ביום זה בבבל הרי אלו נהרגין או משלמין הואיל והעדים שהזימום לא היו משגיחים על עצמה של עדות כלל אם אמת אם שקר עכ\"ל ומבואר מדברי ומלשון הרמב\"ם אם מעידים באופן שגוף המעשה מוכרח להיות שקר כגון שאמרו העדים ואתם עמנו הייתם אין זה הזמה אלא הכחשה רק שצריך להיות באופן שהמעשה יכול להיות אמת. ועי' בתוי\"ט ובלח\"מ ובתומים סי' ל\"ח ולפ\"ז הכא אין כאן דין הזמה כלל דהא אם באו עדים ואמרו איך אתם מעידים שפרעתם לפלוני בשביל פלוני הא ביום הזה שאתם אומרים שפרעתם עמנו הייתם במדינה אחרת א\"כ לפ\"ז הרי המעשה שקר דבשלמא בשאר עדות ממון שאמרו פלוני פרע לפלוני ובאו עדים והזימום א\"כ אמרו לדעת הרמב\"ם אפשר פלוני פרע לפלוני אלא שאתם לא הייתם אצל הפרעון אבל בנ\"ד אם אמרו אתם עמנו הייתם בעיר או במדינה אחרת הרי המעשה ע\"כ שקר ואין כאן הזמה אלא הכחשה, דוק. ובמקום הראוי לו הארכתי מאד בענינים אלו ופה לא באתי רק לעורר על המעיין והדברים נכונים בעצמותן:<br><b> מעשה חושב</b>\n<b> (רלג) </b> וכתב הר\"ן שם וז\"ל ולא מבעיא כשהיא מכחישתה אלא אפי' כשהיא מודה שקבלתה אינה מקודשת ודאי כו' הו\"ל כמקדש שלא בעדים כו'. תמהני שהביא דברי הר\"ן אלו בפשיטות ולא ירד לפרש דבריו דלכאורה המה תמוהים דמ\"ש דאינה מקודשת אפילו כשהיא מודה דהא אדרבה אפילו במכחשת נמי מקודשת ובעיא גיטא שהרי מדאורייתא עדים כשרים נינהו דהא אין עליהן אלא שבועת היסת דרבנן ודמי למקדש בפני פסולי עדות דרבנן דצריכה גט כמבואר בש\"ע אה\"ע סי' מ\"ב סעי' ה' בלי שום חולק ובירושלמי דקאמר הדא דתימא בשטר אבל כסף לא היינו דבכסף צריך לחזור ולקדשה כמו במקדש בפני פסולי עדות דרבנן ומשום דבברייתא קתני וכן בקדושין דמשמע דמהני לגמרי עדות השלוחין משו\"ה קאמר דהיינו בשטר דוקא. ואפילו אם נדחוק לומר דכיון דעד הצריך שבועה פסול מן התורה א\"כ כיון דרמו רבנן שבועה עלי' ניהו דמדאורייתא פטור ממנה מ\"מ הרי זה מקרי עד הצריך שבועה ודמי קצת למאי דס\"ל להר\"ן ז\"ל לענין מקדש במעמד ג' דמקודשת מדאורייתא ונימא דהר\"ן לשיטתי' אזיל מ\"מ הרי לא הי\"ל להר\"ן ז\"ל למסתם ולהרב המחבר ז\"ל לא הי' להניח דברי הר\"ן ז\"ל בלי פירוש. ואפשר לומר דכיון שכתב הר\"ן ז\"ל דעד הצריך שבועה אין תורת עד עליו א\"כ סתמו כפירושו דגם מן התורה אין תורת עד עליו (ואפשר דאפילו רבינו ירוחם דפליג במעמד ג' מודה בזה) אלא שהדבר צריך טעם למה ס\"ל לרבינו ירוחם כאן דמקודשת מספק דהא לר' ירוחם הנ\"ל דס\"ל במעמד ג' דאינה מקודשת הו\"ל למימר כאן דאינה מקודשת כלל דהוי ספק דרבנן. ודע שגם הירושלמי עצמו צריך ביאור במה דאמר אבל בכסף לא והיינו לבתר דתקון רבנן שבועת היסת דקשה הא אשה מתקדשת בפרוטה וא\"כ הרי י\"ל דהאי וכן בקדושין מיירי בשקדשה בפרוטה דעדים פטורים משבועת היסת משום דאין נזקקין ונשבעין על פחות משוה פרוטה ולא מבעיא לדעת הרב בתשובה סי' כ\"ז מביאו הש\"ך בח\"מ ריש סי' ע\"ז דשנים שלוו אינם ערבאין זה לזה עד שיקבלו בפירוש דבודאי אין על כל אחד מהעדים הנ\"ל כי אם חצי פרוטה אלא דאפילו לדעת הש\"ך שם דס\"ל דאפי' בסתם נמי הן ערבאין זה לזה מ\"מ היינו דוקא בשלוו בשטר אחד אבל בע\"פ לא והביא שם ראיות מהפוסקים דכולן הזכירו שטר (וכן בירושלמי גופי' משמע דבשטר מיירי מדכתב אע\"פ דלא כתבו אחראין) ותמה על הב\"י שכתב דאפילו בע\"פ הדין כן וכן תמה הג\"ת על הב\"י ע\"ש ומסיק הש\"ך דאף הב\"י לא קאמר דבע\"פ נמי ערבאין זה לזה אלא היכא דניכר מתוך הענין שלא לצורך שותפות ואם פי' דברי הירושלמי כאן כפשוטו דברי הרב בתשובה והש\"ך וג\"ת מרפסין אגרין דאי בע\"פ לא נעשין ערבאין זה לזה אפילו היכא דניכר שלוו לצורך שותפות א\"כ משכחת לה הן הן שלוחיו הן הן עדיו בקדושי כסף נמי והיינו בשקידש בפרוטה ודברי ב\"י מבוארין בירושלמי ואפילו באין ניכר שלקחו לשותפות דזה לא שייך בשלוחין שלקחן המשלח לקדש אשה על ידן אלא ע\"כ דכיון שנתן לשניהם ביחד ממילא נעשו ערבאין זה לזה ודלא כהש\"ך ז\"ל שם:<br><b> ולדברי </b> הש\"ך והג\"ת הנ\"ל קשה טובא בירושלמי ואפילו בשקידש ביותר מפרוטה דאי אמרת דבע\"פ אינם ערבאין אא\"כ קבלו בפירוש (או בניכר לדעת הב\"י כפי שמפרש הש\"ך דבריו) א\"כ הא אין השליחין חייבין היסת משום דכל חד הוא מסייע לחברי' ועד המסייע פוטר ודאי מהיסת אלא ע\"כ דבסתמא ובע\"פ נמי ערבאין זה לזה וכ\"א נוגע בעדות אלא דקשה מה דהתחלתי להקשות אירושלמי דהא בכסף נמי משכחת לה דהיינו בפרוטה. וי\"ל דמאי דקאמר הירושלמי בכסף לא היינו דלבתר דתקון רבנן היסת משכחת קדושין דלית למימר בהו הן הן שלוחיו הן הן עדיו דהיינו בקידש בשתי פרוטות ולא עוד אלא אפילו אי קידש בפרוטות הרבה כל שלא קידשה בב' כסף נמי אמרינן הן הן שליחיו הן הן עדיו למ\"ש הר\"ן בפ' שבועת הדיינין דאין נשבעין היסת על פחות משתי כסף אע\"כ דפירוש הירושלמי דדוקא כשקידש בשטר בכל גווני אמרינן הן הן שליחיו כו' אבל לא בכסף בכל גווני דהיינו כשקידש בב' כסף. ודע שאני תמה מאד על הר\"ן בסוגיין שנתקשה בדברי הרי\"ף לענין מה הביא האי דירושלמי חד בר נש אפקיד גרבוי גבי חברי' וכפר בי' וחייבו ר\"י שבועה ע\"י הכתף דהא למאי דקיי\"ל כר\"נ אין תורת עד על הכתף כיון דחייב היסת והאי אפשר שכתב לתרץ דנ\"מ אם פטרו מתחלה מלבד הדוחק הגדול שבזה אין זה דרך הרי\"ף למינקט דינא אנ\"מ דל\"ש כלל דמהיכא תיתי שיפטור את הכתף מתחלה דאם ירא שמא יכפור הנפקד למה הפקיד אצלו (או דהי' לו להפקיד אצלו בשטר) דפיטור העד השליח לא מהני לי' דהא אפילו המפקיד אצל חבירו בעדים קיי\"ל דא\"צ להחזיר לו בעדים וא\"כ כש\"כ דעד אחד לא מהני משום דיכול לומר החזרתי ולמה לא תירץ בפשיטות לשיטתיה בפ' שבועת הדיינין הנ\"ל דס\"ל דאין נשבעין היסת אלא על כפירת שתי כסף וא\"כ נ\"מ דשליח נעשה עד בשאין החפץ שוה שתי כסף דאז אין השליח חייב לישבע היסת. ואפשר לומר דהאי גרבוי נמי לא היה שוה ב' כסף ומש\"ה חייבי' ר\"י שבועה ע\"י הכתף השליח דנראה דרב נחמן קדים לר' ירמי' הוה דהא רב נחמן תלמיד של שמואל היה דקשיש מר' יוחנן רבי' דרב אסי ור' ירמיה הי' תלמידו של ר' זירא שהיה תלמידו של רב אסי ואע\"ג דרב נחמן בבבל הוה ור' ירמיה הי' בא\"י מ\"מ מסתמא קבלו גם בא\"י תקנת רב נחמן משום דארץ ישראל כייף לבבל בדיני ממונות דבבבל שבט ובא\"י מחוקק עיין סנהדרין דף ה' ע\"א ועי' ב\"מ דף וי\"ו והרי בירושלמי אמרינן והוא שקדשה בשטר כו' אלמא דתקנת רב נחמן גם בא\"י הוה וא\"כ קשה האי עובדא דגרבוי הנ\"ל שחייבי' ר' ירמיה שבועה ע\"י הכתף וזה ודאי דוחק לומר דהעובדא הוה בשפטרו את הכתף משבועה מתחלה ועוד קשה לי דיהי' איך שיהיה אמאי לא הקשה הר\"ן על הירושלמי מאי טעמי' דר' ירמיה אלא דבזה י\"ל משום דאיכא למימר דר' ירמיה ס\"ל כמאן דפליג התם בירושלמי:<br><b> ועוד </b> אני תמה דבש\"ס דילן משמע דרב נחמן הוא דתיקן שבועת היסת ובירושלמי משמע דגם קודם רב נחמן כבר היתה תקנה זו עיין כ\"מ בהלכה זו שכתב דמחלוקת הוא בירושלמי ומשו\"ה פסק הרמב\"ם ז\"ל דאמרינן הן הן שליחיו הן הן עדיו משום דבתר הכי אמרינן בירושלמי אמר רבא הוה עובדא ועשה רב שליח עד וע\"ש והרי רב קודם לרב נחמן הוה ואכתי לא נתקנה שבועת היסת ובסוגיא דהאי רעיא ריש ב\"מ משמע דבימי ר' זירא כבר נתקנה שבועת היסת ומכ\"ש בימי ר' ירמי' תלמידו דפריך התם וא\"נ ליתא לדר\"ח לחייב מדר\"נ דמשמע דעל האי עובדא דהאי רעיא קאי ולא לאגמורי בעלמא אי יתרמי כהא עובדא בתר תקנת רב נחמן. ולולא דברי הר\"ן היה נ\"ל לפום ריהטא לומר דבעובדא דר' ירמיה בירושלמי בההוא בר נש דאפקיד גבי חברי' גרבוי דחמרא וכפר חברי' היינו שטען חברי' דלאו בתורת פקדון שדרי' ניהלי' ע\"י הכתף אלא בתורת השבה שהי' חייב לו גרבוי דחמרא ומש\"ה אפילו לבתר תקנת רב נחמן אין הכתף חייב היסת כיון דמודה חברי' דקבל על ידו אלא דההכחשה הוא בין המשלח להמקבל בתורת מה שלחי' לי'. אולם לא ניחא לי' להר\"ן בתירוץ זה דלמ\"ש בפ' הכותב דפ\"ה ע\"א בעובדא דאבימי בבי חוזאי דמהימנינן להו לומר סטראי במיגו דלהד\"מ לבתר תקנת רב נחמן ולא דמי לנסכא דר' אבא יע\"ש. וא\"כ ה\"נ נאמן לומר דבתורת השבה קבלתי במגו דלהד\"מ כיון דלבתר תקנת רב נחמן אין הכתף עד ויש לחברי' מיגו זו דהא לא שייך לומר דזה לא חציף אינש לאכחושי סהדא משום דעד הצריך שבועה לאו עד הוא. ואדרבה אי אמרינן מיגו בבי חוזאי אע\"ג דהוי מיגו מאינו מעיז למעיז נגד העד דהא חמא לא ידע אם באמת לאו סטראי נינהו אף דהוי ממעיז למעיז נגד אבימי מ\"מ מיגו גרוע הוא להעיז נגד עד דאינו נוגע ומדאורייתא מהימן בלא שבועה מלהעיז נגד בע\"ד הנוגע ואפ\"ה ס\"ל להר\"ן ז\"ל דאמרינן מיגו נגד חמא וא\"כ מכש\"כ בהאי דירושלמי דהכתף העיד דבפקדון יהבי' וחברי' כופר ואומר דקבלי' בפרעון דהוי מיגו ממעיז למעיז דלאו מיגו גרוע הוא (ואע\"ג דלגבי המפקיד הוי מיגו ממעיז לאינו מעיז דאי חברי' טען להד\"מ לא ידע בשקרי' מ\"מ המפקיד הוא בע\"ד ונוגע והכתף אינו נוגע) כן נראה לכאורה בטעמא דהר\"ן דדחיק במאי שהביא הרי\"ף האי דירושלמי הנ\"ל:<br><b> אבל </b> באמת נלע\"ד דלא דמי האי דירושלמי לההוא דבפ' הכותב הנ\"ל דלמ\"ש דחברי' טען דבפרעון שדרי' והכתף העיד דבפקדון הוא הרי מחויב חברי' שבועה להכחיש את הכתף ומיגו לא מהני נגד עד אחד כמו דלא מהני נגד ב' עדים וכמו שהטוען לא לויתי ועד אחד מעיד דלוה אינו נאמן במיגו דפרעתי משום דמיגו במקום עדים לא אמרינן ואע\"ג דגם מיגו נגד עדים לא אמרינן מ\"מ מהימני לומר סטראי במיגו נגד חמא העד משום דאי אמרו להד\"מ מיפסל חמא לעדות בתר תקנת רב נחמן ולאו מיגו נגד עדים הוא אבל בהאי דירושלמי הנ\"ל הוא מיגו במקום עד בהחלט ומיד נתחייב שבועה כיון דהודה דגרבוי מסר לו הכתף ומשו\"ה הביא הרי\"ף האי דירושלמי דאפילו בתר תקנת ר\"נ כה\"ג משכחת לה דשליח נעשה עד וכמ\"ש:<br><b> ומלבד </b> כל זה י\"ל בפשיטות דבירושלמי מיירי דבר נש וחברי' נתעצמו בדין לפני ר' ירמיה דזה תבעי' גרבוי פקדון וזה השיב לו שהוא פרעון דלא אסיק אדעתי' דהכתף יודע דדוקא בתורת פקדון שדרי' והמפקיד הביא את הכתף והעיד דבתורת פקדון מסר לו ותו ליכא מיגו גם בתר תקנת רב נחמן משום דהוי מיגו למפרע כהאי דפרק זה בורר דאי בעי קלתי' לא אמרינן כיון דהוחזק תחלה בב\"ד ע\"ש ודוק:"
+            ]
+        ],
+        [
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>קדשה </b>\n<b> באוכל כו' ששוה פחות מפרוטה ה\"ז מקודשת מס' שמא שו\"פ במקום אחר.</b> מימרא דשמואל פ' קמא דקדושין די\"ב ודע שאני מסתפק בדין זה אם היינו דוקא בקדשה סתם בדבר שאינו שו\"פ בהא הוא דחיישינן שמא שו\"פ במדי ומקודשת מס' אמנם במפרש ואומר לה הרי את מקודשת בכלי זה ששו\"פ ואינו שו\"פ באותו מקום אינה מקודשת כלל ואפי' שו\"פ במדי וטעמא רבה איכא במילתא דבשלמא בנתנה לה סתם הרי נתרצית היא להתקדש בפחות משו\"פ אלא שמדין תורה הוא דאינה מקודשת משום דבעינן שיתן לה כסף דהיינו פרוטה ופחות משו\"פ לא מקרי כסף והילכך איכא לספוקי שמא שו\"פ במדי ונמצא דהרי שוה כסף האמור בתורה אמנם באומר לה בהדיא ששו\"פ ודאי דאינה מקודשת כלל משום שדעתה ודאי היתה שיהא שו\"פ במקומה ולא אמה ששוה במדי. ונראה להביא ראיה לזה ממ\"ש רבינו פ\"ז מה' אלו דין י\"ט אמר לה הרי את מקודשת בבגדים אלו שהן שוים חמשים דינרים כו' ואם אינם שוים אינה מקודשת אשר מבואר מדבריו דאינה מקודשת כלל קאמר והשתא קשה דהיה לו לומר שהיא מקודשת מס' שמא שוה חמשים דינרים במדי וכמ\"ש בכל המקומות דמקודש' מס' משום חשש זו אלא נראה ודאי דכל שפירש ואמר שוה חמשים או ש\"פ אין דעתה אלא על מה ששוה באותו פרק ובאותו מקום ואולם לדעת החולקים על רבינו וס\"ל דאפי' ידוע ששו\"פ במקום אחר אינה מקודשת דאין להקדש אלא מקומו ושעתו ומשום גזרת הרואים נגעו בה דשמא יש כאן אחד מאנשי מדי ואם יראה שאין אנו חוששין כאן אף במקומו לא יחוש נראה ודאי דאפי' במפרש לה ששו\"פ הרי זו מקו' מספק משום חששה זו ולפי זה צ\"ל דכי פרכינן בגמרא הא לא שוו חמשים לאו למימרא דאינה מקו' כלל אלא הכי פריך כיון דלא שוו חמשים היכי קאמר רב דא\"צ שומא ומקודשת ודאי היל\"ל דמקודשת מס' שמא שוה חמשים במדי. ואמנם יש לפקפק בזה ממה שהטור ז\"ל בסימן ל\"א הביא סברת החולקים על רבי' בחשש שמא שו\"פ במדי וכתב שלזה הסכים הרא\"ש ז\"ל ובריש סי' הנז' כתב וז\"ל אם אמר לה התקדשי בחפץ זה ששוה חמשין זוזי כו' אם מצא אח\"כ ששוה חמשין זוזי מקודשת אשר נראה מדבריו דאם אינו שוה אינה מקודשת כלל וכמ\"ש רבינו מדלא ביאר הדבר ולא ידעתי למה שהרי מבואר דבמפרש נמי איתא להאי חששה שמא שוה חמשין במדי ואפי' במקומו לא יחוש וכעת דין זה צל\"ע ודע דבפ\"ק דקדושין סמוך ונר' למימרא דשמואל אמרינן ההוא גברא דאקדיש באבנא דכוחלא יתיב רבי חנינא וקמשער אי אית ביה שוה פרוטה אין ואי לא לא ופרכינן והאמר שמואל חיישינן ומשני ר\"ח לא סבר להא דשמואל כו' וכתבו התו' בד\"ה ר\"ח וז\"ל הכא לא מצי לשנויי הא בקדושי ס' כדלעיל משום דאיירי שקדש' אחיו כו' הנה בדברי התו' הללו צווחו בו קמאי דקמאי דאמאי הוצרכו לומר שקדשה אחיו דהא ע\"כ ר\"ח לא חייש לדשמואל כלל להצריכה גט מדאמרו לו רבנן והאיכא סהדא באידית כו' ועל כרחין אותם רבנן לא היו רוצים לומר דהיא מקודשת ודאית אלא מס' דניחוש לקלא אלמא דר\"ח אפי' ס' אינה לדעתו ועוד דאי ר\"ח חייש לדשמואל א\"כ לא התירה לאחרון אם לא אצטריכה גט מן הראשון ואמאי פרשו רבנן מההיא משפחה ואין לומר דאותה אשה נשאת לשני בלא גט כיון שאפי' ר\"ח היה מצריכה גט ועוד מאי האי דקאמר ר\"ח לאו כל כמינך דאסר' לך אבתרא והא בלא\"ה נמי אסור לשני בלא גט מן הראשון ולאחר שגירשה אפי' מאמין לדבריה נמי הרי היא מותרת לשני כל זה הוקשה להו בדבריהם הלא בספרתם ועיין במוהריט\"ץ סי' ובמוהרימ\"ט ז\"ל: ואנכי שיירתי דרך לעצמי כלפי מה שראיתי להרב עצמות יוסף ז\"ל לקמן סמוך ונראה שהעמיד הא דרב חסדא דמעשה שהיה בשנשאת לב' ועל פי זה יישב דברי הרא\"ש בתשו' ודברי תוס' ר\"י ע\"ש ואף שמוהרימ\"ט ז\"ל בתשו' ח\"א סי' צ\"ב הרבה להקשות על דבריו והוכיח מדברי המרדכי דמעשה דר\"ח באירוסין הוה מ\"מ מסתייה דרב גובריה אמרה ולא נפלאת היא ליחס סברא הלזו לדברי התוס' ואף גם זאת דאיכא למימר דקושט' דמילתא ס\"ל להתוס' ז\"ל דמעשה דר\"ח כפשטיה מתפרש' באירוסין אלא שלא הכריחו הדבר מכח ההיא דפירשו רבנן וכל הני משום דהיה מקום לומר דמעשה דר\"ח בנשאת איירי ולהכי הוצרכו לומר דמיירי שקדשה אחיו והדברים מגיעים כלפי מ\"ש מוהריב\"ל ז\"ל ח\"א כלל ג' סי' ח\"י דבקדושין דרבנן כגון קדושי קטנה שהגדילה ולא בא עליה וכן המקדש בדבר שאינו שו\"פ לדעת הרמב\"ן והתוס' שכתבו דאינו אלא חומרא דרבנן בעלמא דאין להקדש אלא מקומו ושעתו וכן כנסה סתם ונמצאו עליה נדרים אליבא דרבה דאינו אלא קדושין דרבנן אם נשאת לא תצא אע\"ג דבקדושי ס' אם נשא' תצא והולד ס' ממזר בקדושין דרבנן דקילי לא אמרינן אם נשאת תצא יע\"ש מה שהאריך בזה וזו הלכה העלה בס\"ד יע\"ש הן אמת שדבריו ז\"ל מן המתמיהים דבקדושי קטנה שגדלה ולא בא עליה דהוו קידושין דרבנן כתב רבינו ז\"ל פי\"א מה' גירושין דתצא מזה ומזה וכן הוא דעת הרי\"ף פ' ב\"ש והראב\"ד ז\"ל השיג עליו דאם אמרו באשה שהלך בעלה למ\"ה ועמדה ונשאת דאיסור לאו ואיסור ערוה יאמרו באיסור דרבנן והרא\"ש ז\"ל שם האריך בדבר והסכים לס' הראב\"ד ז\"ל דבקדושין דרבנן לא אמרינן תצא מזה ומזה והטור ז\"ל סי' קנ\"ה הביא מחלוקת זה וכתב שמסקנת הרא\"ש כדעת הראב\"ד ז\"ל וכבר ראיתי להרב בני יעקב ז\"ל דקמ\"ח שתמה על מוהר\"י קולון ז\"ל שכתב על אשה שנתקדשה בפחות מש\"פ דכיון דקי\"ל כשמואל דחיישינן שמא שו\"פ במדי אם נשאת לב' תצא מזה ומזה דאיך כתב הדבר בפשוט מאחר שהדין זה במחלוקת הוא שנוי כי לדעת הראב\"ד והרא\"ש כיון דמידי דרבנן הוא אם נשאת לא תצא יע\"ש ואנכי הרואה כי לא על מוהר\"י קולון ז\"ל תלונתנו כי גם על הטור ז\"ל ק' דבסי' קנ\"ה הסכים למסקנת הרא\"ש דבקדושין דרבנן אם נשאת לא תצא ואלו בסי' ל\"א גבי מקדש בפחות משו\"פ הביא בסתם דברי הרמ\"ה ז\"ל וז\"ל כתב הרמ\"ה אם ילדה מב' ולא גרש הראשון הולד כשר דנהי דחיישינן לקדושי ראשון להצריכה גט ולהוציאה מב' כו' ומבואר הדבר הוא שדעת הרמ\"ה דחששה דשמא שו\"פ במדי אינו אלא מדרבנן וכמ\"ש מרן שם ואפ\"ה כתב דאם נשאת תצא והדבר צ\"ע ועיין בתשובת מוהר\"י באסאן ז\"ל סימן פ' יע\"ש מה שכתב בזה: ואיך שיהיה לדעת הראב\"ד והרא\"ש ז\"ל מבואר דבקדושין דרבנן אם נשאת לא תצא וא\"כ אף אנו נאמר שדעת התוס' נמי כן הוא ומש\"ה הוקשה להו שפיר דאמאי ל\"ק הא בקדושי ספק דלעולם ר\"ח חייש לדשמואל אלא דהוה קא מעיין בה דאי אית ביה ש\"פ כל שנשאת לב' תצא מזה ומזה ואי לית ביה שו\"פ כיון דקדושין דרבנן נינהו לדעת התוס' ז\"ל כיון שנשאת לב' לא תצא אלא נותן לה ראשון גט והיא יושבת תחת בעלה כמ\"ש רבי' בדין גט פסול מדרבנן יע\"ש והיינו דקאמר שפיר ר\"ח לאו כל כמינך דאסרת לך אבתרא משום דלפי דבריה שאומרת דההיא שעתא הוה ביה שו\"פ הוה ליה אשת איש שנשאת לאחר דתצא מזה ומזה ואפי' מגרש ראשון אסורה לב' לא כן משום חששא דשו\"פ במדי כיון דמידי דרבנן היא כיון שנשאת לא תצא והיינו נמי דפרכי' עלה והאיכא סהדי באידית כו' וכיון דס' קדושין הוא קי\"ל דאם נשאת תצא מזה ומזה ומש\"ה פירשו רבנן מינה משום דס\"ל דהוי ספק מקודשת ותצא מזה ומזה וכל שלא גרשה הב' אף שגרשה הראשון אסורה לב' והולד פגום ולהכי הוצרכו לומר דמיירי בשקדשה אחיו דמהשתא אי הוה ס\"ל לר\"ח כשמואל ע\"כ צריך שיגרש ראשון והיא יושבת תחת בעלה וא\"כ הו\"ל גרושת אחיו ואיך קאמר לאו כל כמיניה זה הנ\"ל כפתור ופרח ליישב דבריהם ז\"ל ודוק:"
+            ]
+        ],
+        [
+            [
+                "<b>המקדש </b>\n<b> בדבר שהוא אסור בהנאה כגון חמץ בפסח כו'.</b> משנה פ' האיש מקדש דנ\"ו ע\"ב המקדש בערלה כו' אינה מקודשת והתוספ' שם ד\"ה המקדש בערלה הקשו וז\"ל וא\"ת אמאי אינה מקודשת הא שרי ליהנות שלא כדרך הנאתו כדאמרינן בפ' כ\"ש כו' וראיתי להר\"ב מש\"ל בהלכות יסודי התורה בפ\"ה הלכה ח' תמה על דברי התוס' הללו דפרק כ\"ש לא אמרינן אלא דכל איסורים שבתורה אין לוקין עליהן אלא כדרך הנאתן אבל איסורא מיהא איכא וכמ\"ש התוספ' בפ\"ג דשבועות דכ\"ב בד\"ה אהיתירא ובפ\"ק דע\"ז דף י\"ב בד\"ה אלא יע\"ש וכן תמה הריטב\"א ז\"ל בשמעתין על דברי התוס' יע\"ש: ולעד\"נ דמה שהביאו ראייה מההיא דפרק כ\"ש דבשלא כדרך הנאתו מותר לאו היינו מההיא דאמרינן התם בדכ\"ד כל איסורים שבתורה אין לוקין כו' דהא פשיטא דאיכא למימר דלענין מלקות קאמר אבל איסורא מיהא איכא אלא דכונתם למ\"ש שם בדכ\"ה ע\"ב מר בר רב אשי אשכחיה לרבינא דהוה שייף לברתיה בגוהרקי' דערלה א\"ל אימור דאמור רבנן בשעת הסכנה כו' א\"ל האי אשתא צמירתא כשעת הסכנה דמיא א\"ד א\"ל מידי דרך הנא' קא עבידנ' וס\"ל להתו' דהני תרי לישנא בהא דפליגי לישנ' קמא ס\"ל דשלא כדרך הנאתו נהי דמלקות ליכא אבל איסורא מיהא איכא ומש\"ה אצטריך לטעמא דאשתא צמירתא כשעת הסכנה דמיא ולישנא בתרא ס\"ל דשלא כדרך הנאתו אפי' איסורא נמי מדרבנן ליכא וכמו שצידד הרב ז\"ל שם דאם היה אסור מדרבנן לא שרינן אפי' בחולה שאין בו סכנה דלא התירו אלא שבו' דאמירה לגוי כמ\"ש הרשב\"א ז\"ל הביאו הרדב\"ז ז\"ל ח\"א סימן ב' יע\"ש וכן מוכח לישנא דרבינא דקאמר מידי דרך הנאה קא עבידנא ואם איתא דלא כדרך הנאתו מדרבנן אסור אלא דבמקום חולה התירו מאי האי דקא מתמיה רבינא מידי כו' כאלו הוא דבר פשוט והלא היא גופה צריכה רבא והכי הול\"ל גוהרקיה דערלה שלא כדרך הנאה היא ובמקום חולי לא גזרו אמנם אי שלא כדרך הנאתו שרי לגמרי א\"ש לישנא דמידי דרך הנאה קא עבידנא כלומר דכ\"ש בחולה דמותר וכן ראיתי להרשב\"א והר\"ן ז\"ל שתפסו בקושייתם ראיה מההיא דמידי דרך הנאה כו' משמע דמההיא דלעיל דר\"י לא הוה ס\"ד להקשות להו כלל דתשובת' בצדה דאין לוקין דוקא דקאמר אלא דמהא דמידי כו' הוה משמע להו דשרי לגמרי ונדחקו בתי' לומר דהתם משום מעשה שהיה במקום חולי התירו ולהתוס' ז\"ל לא ניחא להו בהכי כמ\"ש ומ\"ש בפשיטות כדאמרי' בפרק כ\"ש היינו דמשמע להו דהכי הלכתא דלישנא בתרא עיקר ובהכי ניחא לי מה שהק' עוד הרב הנז' הובאו דבריו בס' חזון נחום ח\"א דקפ\"ו ע\"ב בקונטריס החכם הש' כמהור\"ם אברהם קארו ז\"ל לתי' הב' שתי' התוס' דמיירי שפיר בדאיכא שו\"פ אף שלא כדרך הנאתו מ\"מ כיון שהאשה סבורה ליהנות דרך הנאתן ואינו כן לא סמכא דעתה והוי מקח טעות וז\"ל והנה מתי' זה משמע דמתני' איירי בדלא ידעה האשה דמקדש באיסורי הנאה והוי מקח טעות וקשה מדאמרינן בבכורות דף יו\"ד ע\"ב איכא דמתני לה להא דר\"ן אהא המקדש בפטר חמור אינה מקודשת לימא מתניתין לא ר\"י ולא ר\"ש אי ר\"ש תיקדוש בכולה אי ר\"י תקדוש במאי דביני ביני ומשני אמר רבה בר אבוה אמר ר' נחמן לעולם ר\"י וכגון שאינו שוה אלא שקל כו' ואי כדברי התוספו' מאי פריך תיקדוש במאי דביני ביני הא הוי מקח טעות דסברה ליהנות בחמור זה בלתי פדיון שהרי אינה יודעת דפטר חמור הוא זה יע\"ש שהניחו בצ\"ע והיא קושיא חזקה אכן ע\"פ האמור הנה מקום יש בראש ליישב דבריהם דמה שהוצרכו התוס' לומר דמתני' איירי בדלא ידעה האשה שאיסורי הנאה הן אינו אלא לא\"ד דקאמר התם בפסחים דשלא כדרך הנאה שרי לגמרי ואהא ק\"ל שפיר דהא חזי ליהנות שלא כדרך הנאתו והוצרכו לומר דמיירי בדלא ידעה האשה שמקדשה באיסורי הנאה אמנם ללישנא קמא דס\"ל דשלא כדרך הנאתו אסור ל\"ק להו מידי אמתני' ומתני' איכא לאוקמא כפשטא אפי' בידעה האשה שמקדש באיסורי הנאה וא\"כ איכא למימר דההיא לישנא דקאמר התם בבכורות אי ר\"י תיקדוש בכוליה ס\"ל כלישנא קמא דפסחים דשלא כדרך הנאתו אסור ומתני' כפשטא אתיא בדידעה דאיסורי הנאה הן ומשו\"ה פריך תקדוש בכוליה ואדרבא נ\"ל שיש לסייע דברי התוס' ז\"ל משמעתין דלקמן ומלישנא קמא דהתם דקאמר איכא דמתני לה להא דר\"ן אהא המקדש בפטר חמור כו' לימא מתני' דלא כר\"ש אמר ר\"ן לאחר עריפה כו' והשתא ק' דלס\"ד דהוה ס\"ל דמתני' במקדש בפטר חמור מחיים קאמר אם כן קשה דהיכי הוי ניחא ליה מתני' אליבא דרבי יהודה הא לרבי יהודה נמי תקשי תיקדוש במאי דביני ביני וליכא למימר דלפום ס\"ד נמי הוה ס\"ל דמתני' בלאחר עריפה דוקא אלא דהוה ס\"ל דאפי' בלאחר עריפה פליג ר\"ש וס\"ל דמותר בהנאה ומש\"ה קאמר לימא דלא כר\"ש דכר\"י מתוקמא שפיר כיון דמיירי בלאחר עריפה דא\"כ לא הוה ליה לר\"ן למימר לאחר עריפה דהא פשיטא לן דמתני' בלאחר עריפה מיירי אלא הכי הול\"ל מודה ר\"ש בלאחר עריפה וכי קא מפלגי במחיים וכבר הרשב\"א ז\"ל בחי' נרגש מזה וכתב דתלמודא הכא אההיא שינוייא דהתם סמוך דמייתי לה בשאינו שוה אלא שקל ואליבא דר\"י בר יהודה יע\"ש וזה ודאי דוחק אכן כפי דברי התוס' ז\"ל ניחא דהנהו תרי לישני בהא פליגי דלישנא קמא ס\"ל דמתני' בדלא ידעה שמתקדשת באיסורי הנאה ומש\"ה הוה מוקמינן למתני' כר\"י משום דכיון דסבורה היא ליהנות בחמור בלי פדיון הוי מקח טעות ולישנא בתרא ס\"ל דמתניתין בידעה שמתקדשת באיסורי הנאה ומשו\"ה ק\"ל דתיקדוש במאי דביני ביני כנ\"ל ועל פי האמור יש ליישב דברי התוס' רי\"ד שכתב בשמעתין לקמן דנ\"ח וז\"ל ובפטר חמור ואף על פי שהאשה יכולה לפדותו ולהיות מותרת בו אפי\"ה כל זמן שלא פדאו הוי איסורי הנאה ונמצא שלא נתן לה כלום וה\"ה בהקדש דאמרינן דלא קדש מפני שלא נתחלל ואע\"פ שהאשה יכולה לחללו על שו\"פ כדקי\"ל הקדש שוה מנה שחללו על שו\"פ מחולל אפי' הכי כל זמן שלא חיללו אינה מקודשת דבשעת הקדושין לא יהיב לה מידי וה\"נ הכא עכ\"ל ותמה עליו הח' הש' הנז' שזה הפך מסוגיא דבכורות דקאמר התם אי ר\"ן תקדוש במאי דביני ביני הרי דיכול לקדש את האשה בעודף מן פדיונו ועוד תמיה אני עליו שהרי בשמעתין מוקמינן למתני' בלאחר עריפה וא\"כ מאי ק\"ל אכן כפי מ\"ש יש ליישב שכונתו להקשות הסוגיא בדוכתא דקאמר נימא מתני' דלא כר\"ש משמע דכר\"י ניחא ליה מתני' ואהא קאי ואע\"פ שהאשה כו' ותריץ יתיב דס\"ל דסוגיא דידן דאתיא כלישנא קמא דהתם דכל זמן שלא פדאו אינה מקודשת דבשעת קדושין לא יהיב לה מידי. אמנם הא ודאי דלישנא בתרא דהתם ס\"ל דכיון דבידו לפדותו לא חשיב כמקדש באיסורי הנאה ואי קשיא שהרי התוס' רי\"ד ז\"ל הכריח הדבר מההיא דהמקדש בהקדש דבמזיד לא קידש אליבא דר\"י אף על גב דיכולה לפדותו בשו\"פ כדקי\"ל בעלמא והכי נמי ללישנא בתרא דבכורות תקשי ליה הא דמקדש בהקדש י\"ל דההוא לישנא סבירא ליה דדוקא חיללו בדיעבד מחולל אבל לכתחיל' לא וא\"כ מש\"ה אינה מקודשת דלא ניחא לה למעבד איסורא ומ\"מ תק' דהי\"ל להתוספות רי\"ד ז\"ל להזכיר סוגיא דבכורות על דל שפתיו ולומר דסוגיא דידן פליגי אההיא לישנא ודוק: גם מה שכתבו התוס' רי\"ד דהאשה יכולה לחללו על שו\"פ קשה מההיא דאמרינן בבכורות די\"א ע\"א א\"ד כיון דקני להך דביני ביני לא דמי להקדש ומצאתי להתוס' חיצוניות כ\"י שהקשו וז\"ל וא\"ת כל הקדש נמי איכא דביני ביני דהא אמרינן בעלמא דהקדש שחללו על שו\"פ מחולל ואפי\"ה מצי פריק ליה ויש לומר דדוקא בעלים יכולים לחללו על שו\"פ ולא אחר עכ\"ל יעוין שם ומדברי התוס' רי\"ד ז\"ל מבואר דאחר נמי מצי לחללו בשו\"פ וכיון שכן תקשי ליה אההיא דבכורות ועיין בתוספות דתמורה ס\"פ כיצד מערימים ומיהו י\"ל דאף תוס' רי\"ד ז\"ל מודה דאחר אינו יכול לפדותו פחות משויה אלא דגבי אשה כיון שנתנו לה בתורת קדושין חשיב כבעלים ופשוט ואי קשיא לכאורה דהנה ראיתי להתוס' ז\"ל בר\"פ השוכר דף ע\"ז בד\"ה בדמיהן שהקשו כקו' דהכא ותי' באופן אחר וז\"ל י\"ל כיון שכל זמן שהוא בעין אסור למוכרו מן התורה כמו כן אסור לקדש בו אשה דהוי כמו מכירה חשובה ויש בו הנאה כשמקדש את האשה כו' יע\"ש וק' לכאורה דלפי דבריהם מאי פריך בבכורות אי ר\"י תיקדוש במאי דב\"ב הא אע\"ג דאית לה הנאה שו\"פ דיכולה לפדותו בפחו' משויו אפי' הכי כיון שכל זמן שהוא בעין ולא פדאו אינו יכול ליהנות ממנו ולמוכרו כ\"כ אסור לקדש בו את האשה לפי דעתם ז\"ל האמנם אחר העיון נראה דלק\"מ דע\"כ לא כתבו התוספות ז\"ל אלא דוקא במקדש בערלה וכיוצא דאע\"ג דיכולה ליהנות שו\"פ בשלא כדרך הנאתה או באפרו אפילו הכי אם רצה הבעל למוכרו בשו\"פ בכדי הנאת שלא כדרך הנאתו שיש בו או בכדי אפרו פשיטא ודאי דאסור למוכרו שהרי אין אפרו בעין וכי שקיל השתא פרוטה מאיסור הנאה קא שקיל אכן שלא כדרך הנאתו לא התירה התורה אלא ליהנות מגופו של איסור שלא כדרך הנאה אבל למוכרה לאחר בפרוטה בשביל אותה הנאה דשלא כדרך הנאה שיש בו הא ודאי אסור שהרי הוא נהנה עכשיו מגופו של איסור בדרך הנאתו משא\"כ בההיא דפטר חמור דאע\"ג דכל זמן שלא פדאו אסור ליהנות ממנו ולמוכרו אפילו הכי אם רצה למוכרו ולהודיעו שהוא מוכר לו מה ששוה יותר מן השה רשאי למוכרו כמ\"ש הרא\"ש שם והטור ז\"ל סי' רי\"א יע\"ש והילכך פריך תלמו' שפיר דכיון דאשה יודעת דפטר חמור אסור בהנאה ודאי דדעתה לאיתקדש במאי דביני ביני והו\"ל כאלו פי' להדיא שהיא מקודשת במה ששוה יותר מן השה דכה\"ג איתיה במכירה כנ\"ל ובדברי התוס' דע\"ז י\"ל טובא שכתבו וז\"ל בדמיהן מקודשת משמע הא בגוף הערלה אסור לקדש וטעמא משום דלית ביה שו\"פ כו'. והוא תימא דבהדיא קתני המקדש בערלה כו' אינה מקודשת ואמאי הוצרכו לדיוקי מסיפא ולא עוד אלא לישנא דמשמע שכתבו ועיין בהרב ל\"מ מה שדחק בזה ולעד\"נ שכוונתם ז\"ל לשלול תי' התוס' בשמעתין שתי' דמתני' מיירי בשאין בה שו\"פ שלא כדרך הנאתו והיינו דק\"ל מסיפא דמתני' דמדקתני מכרן וקדש בדמיהן מקודשת משמע דבגוף הערלה לא משכחת לה שיהא מקודשת דאל\"כ ליפלוג וליתני בדידה ולימא אם יש בשלא כדרך הנאתו או באפרו שוה פרוטה מקודשת ותי' דבכל גוונא אסור לקדש כיון שכל זמן שהוא בעין כו' כנ\"ל ועל מה שכתבו התוס' וא\"ת אמאי לא חשיב בהך מתני' פיגול ונותר כו' הקשה הרב ח\"ה ז\"ל דת\"ל דמשום איסור קדש אינה מקו' כדתנן לעיל המקדש בחלקו כו' אינה מקודשת יע\"ש: ולעד\"נ אחר המחילה לק\"מ דהתוס' ז\"ל אזלי לשיטתם שכתבו בפ\"ק דב\"ק די\"ב ע\"ב ד\"ה ומחיים דחלק בעלים אפי' לאחר שחיטה הוי ממון בעלים לקדש בו אשה ולכל דבר וכן משמע דלשון המקדש בחלקו לא שייך אלא בחלק כהנים דבבעלים לא שייך בהו לשון חלק דעיקר הקרבן שלהם יע\"ש וא\"כ היינו דק\"ל שפיר דאמאי לא חשיב פגול ונותר וכגון בחלק בעלים דמשום איסור קדש לא שייך בחלק בעלים ואי משום טעמא דאיסורי הנאה אינה מקודשת כנ\"ל כעת והא דלא חשיב חמץ בפסח משום דקסבר כר\"י הגלילי דשרי בהנאה ובשיטה להרב החי' ז\"ל כתב וז\"ל הא דלא חשיב חמץ בפסח בפלוגתא לא קחשיב וצ\"ע דבשר וחלב נמי פלוגתא היא כדאיתא בגמרא ואפשר דמשום דפלוגתא דחמץ בפסח מתניא במתני' ופלוגתא דבב\"ח לא אתנייא אלא בברייתא עכ\"ל וצ\"ע שהרי סברת ר\"י הגלילי לא הזכירו במתני' בפסחים כלל אלא ברייתא היא דמייתי התם בפ' כ\"ש דף כ\"ג ע\"א ודף כ\"ח ע\"ב ואם כונתו ז\"ל למאי דמוקמינן דל\"ב ע\"א התם מתני' דהאוכל תרומת חמץ בפסח בשוגג משלם קרן וחומש כרבי יוסי הגלילי דאמר חמץ בפסח מותר בהנאה הא ודאי ליתא דהתם לא מוקמינן למתניתין כר\"י הגלילי אלא כי היכי דלא ליפשוט מינה מאי דאבעיא לן אי לפי מדה משלם או לפי דמים אבל למאי דמסיק התם דפלוגתא דתנאי היא אי לפי מדה משלם או לפי דמים משלם ודאי דמוקי' למתני' כריב\"ז דקאמר התם דס\"ל לפי מדה משלם וכ\"כ הרע\"ב בפי' המ' ותו קשה דבפ' השוכר את הפועל דע\"ד ע\"א פריך התם אמתני' תנא מאי קא חשיב אי דבר שבמנין כו' ואי איסורי הנאה קא חשיב ליתני נמי חמץ בפסח כו' והשתא לפי דבריו ז\"ל ק' אמאי לא משני דפלוגתא לא קא חשיב גם לדברי התוס' ק' אמאי לא משני דס\"ל כר\"י הגלילי וכמתני' דהכא וצ\"ע. ובמ\"ש עוד אהא דלא חשיב ע\"ז כו' ושביעית לאחר הביעור כתב הרב ח\"א ז\"ל וז\"ל ר\"ל דהו\"מ למתני ברישא בשביעית דאינה מקודשת כו' ומיהו לא ידענא לפי מ\"ש התוס' לקמן דשביעית שרי בהנאה וא\"כ לאחר הביעור נמי מקודשת ע\"כ דבריו ונראה שכונתו ז\"ל למ\"ש התוס' לקמן דנ\"ח בד\"ה וב' כתובים כו' וז\"ל ותימא היכא הוו ב' כתובים כו' הא לא אתי שביעית מע\"א דאיכא למיפרך מה לע\"א שכן אסורה בהנאה יע\"ש והבין הרב ז\"ל שכונתם לומר דשביעית שרי בהנאה אף לאחר הביעור וזה ודאי ליתא שהרי בהגוזל קמא דף ק\"א ע\"א מייתי התם ברייתא דקתני בגד שצבעה בקליפי ז' ידלק הרי בהדיא דשביעית לאחר הביעור אסור בהנאה ואף שהתוס' ז\"ל פרק מקו' שנהגו דנ\"ב כתבו דכל שמפקירו מותר לחזור ולזכות בו ולאוכלו אחר הביעור מכל מקום מודה דאם הגיע שעת הביעור ולא הפקירו אסור בהנאה ועיין בהר\"ב מוהר\"ם ן' חביב ז\"ל בקו' תוס' יוה\"כ דף כ\"ב ע\"א וא\"כ עכ\"ל דמאי דמשמע מדברי התוספות דל\"ת דז' שרי בהנאה היינו משום דהתם בברייתא איירי בז' בזמן הביעור דתופסין דמיהן לאוכלן בקדושת ז' ואהא הוא דק\"ל דאיכא למפרך כו' וזה הוא פשוט:<br><b> טעם המלך</b>\n<b> ה) </b>\n<b> מה </b> שמצדדים הן הרב מל\"מ בהלכות יסו\"הת והן מה שמצדד הרב פה דאם שלא כדרך הנאתו מדרבנן אסור לא התירו להתרפאות במקום שאין בו סכנה דלא התירו אלא שבות דאמירה ולא שאר איסור דרבנן הן אמת תמה אני ששני אריות אלו לא הזכירו בדבריהם כלל רבינו הר\"ן ז\"ל בפ' כ\"ש שכתב על האי דהביא הרי\"ף שם מאמר הלז דמר בר רב אשי אשכחי' לרבינא דשייף לברתי' כו' שהביא הרב מ\"ל והרב פה וז\"ל שם וראיתי מי שכתב דמהא שמעינן דמתרפאין בכל איסורי הנאה של דבריהם כגון חמץ שעבר עליו הפסח כו'. ואני אומר שאם באנו לחלוק אפשר שאין מתרפאין אף באי\"הנ של דבריהם כדרך הנאתן דדלמא קילי טפי איסורי תורה שלא כדרך הנאתן מאיסורן של דבריהם כדרך הנאתן עכ\"ל ועי' בהגהות רמ\"א י\"ד סוף סי' קנ\"ה שנמשך אחר הר\"ן ז\"ל וכ' י\"א דכל איסורי הנאה מדרבנן מותר להתרפאות בהן עייש\"ה ואם נקטי' בידן או שמותר להתרפאות באיסורי הנאה דרבנן או אפילו אם אסור להתרפאות אמרינן שאני שלא כדרך הנאתן דקילי טפי כמו שצדד הר\"ן ז\"ל א\"כ לדברי שניהן עכ\"פ שלא כדרך הנאתן מדרבנן אסור וקשי' על תוס' הכא דלא מקשי מידי דתהיה מקודשת ואולם כשאני לעצמי בחרתי בזה דרך אחרת וכלפי לייא דמהא דאשכחי' מר בר רב אשי יהא מוכח דאסור להתרפאות באיסורי הנאה דרבנן ושלא כדרך הנאתן אפ\"ה אסור מדרבנן אפ\"ה לא יהי' קשה על תוס' מידי דהנה בברכות (ל\"ה א') איתא שם אמר רב צלף של ערלה בחוצה לארץ זורק את האביונות ואוכל את הקפריסין למימרא כו' ונימא הלכה כרבי עקיבא אי אמרי' הלכה כר\"ע הו\"א אפי' בארץ קמ\"ל כל המיקל בארץ הלכה כמותו בחו\"ל (פרש\"י וז\"ל דכל המיקל בארץ בערלה הלכה כמותו בח\"ל דכיון דאינה מן התורה הלך אחר המיקל עייש\"ה וכן כתב הרב ב\"י בהל' ערלה). רבינא אשכחי' למר בר רב אשי דקא זריק אביונות ואכיל קפריסין. א\"ל מאי דעתיך כר\"ע דמיקל כו'. וא\"כ לדעת רש\"י והבית יוסף היינו טעמא דאמרי' דכל המיקל בארץ ישראל הלכה כמותו בח\"ל לפי שערלה בח\"ל מדברי סופרים והיינו כדעת שמואל בקדושין (ל\"ח ב') דאמר הלכתא מדינא עייש\"ה. ועיין פ\"י בברכות ולפ\"ז מוכח ממר בר רב אשי ורבינא ששניהם סוברין ערלה בח\"ל מדברי סופרים וא\"כ קשיא הכא מאי הקשה לי' מר בר רב אשי לרבינא דשייף לברתי' בגוהרקא דערלה כו'. הא המה בחוצה לארץ היו ובח\"ל גוף הערלה רק מדרבנן אסור ומותר להתרפאות בו אפי' במקום שאין בו סכנה וע' פ\"י פסחים הרגיש קצת בזה וע\"כ מוכח כשיטה זו דאסור להתרפאות באיסור דרבנן במקום שאין בו סכנה ולכן בלישנא קמא אמר לי' האי אישתא כמירתא כחולי שיש בו סכנה הוא ובלישנא בתרא אמר לי' מידי דרך הנאה קא עבידנא והוי שלא כדרך הנאתו באיסור דרבנן דערלה גופא אסור' רק מדרבנן. והוי תרי דרבנן. וכל כה\"ג לא גזרו. אבל אי הוי ערלה מדאורייתא דהוי שלא כדרך הנאתן לבד והוי חד דרבנן אף שלכד\"ה אסור דאסור להתרפאות באיסורי דרבנן. והנה ראיתי בהרב מ\"ל פ\"ח מהל' מאכלות אסורות הלכה י\"א וז\"ל ספק ערלה כו'. וכן ערלה דקיימ\"ל בח\"ל ספיקא מותר משום דכך נאמרה הלכה בזמן הזה אף בא\"י ספקה מותר משום דבטלה קדושת הארץ עכ\"ל ומבואר שם מדבריו דלמ\"ד ערלה בח\"ל הלכתא מדינא בזמן הזה ערלה בא\"י נמי רק מדרבנן אסור דכיון דבטלה קדושת הארץ דומי' דכלאי הכרם וחדש שהביא שם עייש\"ה כי בזה אין פקפוק ולפ\"ז שפיר קשי' להאי מ\"ד דסבירא לי' הלכתא מדינא על משנתינו דקתני המקדש בערלה כו' אינה מקודשת ואמאי אינה מקודשת הא יכולה להנות ממנו שלא כדרך הנאתן כקושי' תוס' ואין לומר הא עכ\"פ מדרבנן אסור ק\"ל הא מתניתין סתמא קתני ולאו דוקא בזמן הבית איירי אלא אף בזמן הזה והא בזמן הזה העיקר ערלה רק מדרבנן. וא\"כ שלא כדרך הנאתן הוי תרי דרבנן. ובתרי דרבנן סבירא להו לתוספת דמקודשת דהוי כמו חמץ דרבנן ושעות דרבנן וע' בפסחים (כ\"א ב') ברש\"י ותוספת והרא\"ש. ובדברי הרא\"ש בקדושין עלה דהאי מתניתין דהמקדש בערלה שם וע' אה\"ע סימן כ\"ח ובבית שמואל (סעיף קטן נ\"א ונ\"ב) דוק נכון הוא עי' עוד לקמן הלכה ב' בדברי רבינו ובזה שהערנו ובחדושי למס' ברכות הארכתי מאוד שם בסוגי' לבאר כל הענין על מכונו. ואין כאן מקומו:<br><b> ו) </b>\n<b> ויש </b> לי ללמד קצת זכות על רבינו מהרש\"א ז\"ל <span class=\"R\"> (רלז)</span> דאי בחלק הבעלים אמאי אינה מקודשת הא יש שאלה בהקדש וע' במשנה למלך בפרק שלפנינו שרוצה לצדד ולומר אם אחד קידש אשה בפירות שאסר על עצמו בקונם דמקודשת לפי שיכול להשאיל על נדרו והוי לגביה היתר הנאה וא\"כ אם כונת תוס' לחלק של בעלים לא הוי מקשי מידי דהא יכולין להשאיל על ההקדש דהא נשאלין על ההקדש אמנם זה ליתא חדא דהוי עכ\"פ חולין שנשחטו בעזרה ועוד הא כתבו תוס' בכריתות (י\"ג ב') בד\"ה ארבע חטאות כו' דלאחר זריקת דם ליתא בשאלה יכול לנקוט אם קדשה בפגול ונותר וטמא לאחר שנזרק וע' בתוס' פסחים (מ\"ז ב') ד\"ה הואיל כו' דכתבו אי בא הקדש ליד גזבר אינו יכול למתשל עליה וע' בש\"ך ח\"מ סי' רנ\"ה סק\"ה מ\"ש שם ואף ששם איירי לענין הקדש של בדק הבית מ\"מ נראה לי שאין חילוק בזה ואם באו קרבנות ליד כהן אי אפשר למתשל עלי' יע' ש\"ך ח\"מ סי' קכ\"ח ס\"ק ג' וע' תוס' חולין (כ\"ב ב') ד\"ה והביא. וע' משנה למלך פי\"ד מהל' מעה\"ק הלכה ה' וע' במעילה (י\"ט א') בש\"ס ובפי' רש\"י שם היטיב דלפי' רש\"י משמע שם דפליגי ר\"ש ור\"י אי בא ליד כהן אי חייב באחריות אי לא וממילא אם אמרי' שאם בא הקרבן ליד הכהן שבעלים אינן חייבי' באחריות דיצא מרשותן כיון דקנאו הכהן א\"כ ממילא נמי דאינו יכול למתשל עליה עיין היטב בכל זה ואין כאן מקומו:<br><b> ז) </b>\n<b> גם </b> אנכי ת\"ל עמדתי בהאי עניינא ורוב הדברים היו אתי כדברי הרב המחבר. ואולם בקעה אחת מצאתי ממה שלא דבר ממנו המחבר ואשר הקשיתי קושי' עצומה על דברי תוס' במרובה מהא דאמרינן חולין (קט\"ו ב') תניא איסי בן יהודא אומר מנין לבב\"ח שהוא אסור באכילה נאמר כאן כי עם קדוש. ונאמר להלן כו' מה כו'. הנאה מנין אמרת ק\"ו. ומה ערלה שלא נעבדה בו עבירה אסור בהנאה בב\"ח שנעבדה בו עבירה אינו דין שאסור בהנאה מה לערלה כו', עד כלאי הכרם יוכיח. והנה כתבו תוס' שם (קט\"ז א') ד\"ה חדא וא\"ת א\"כ מיד כשאמר חמץ בפסח יוכיח נפריך מה להנך שכן גדולי קרקע וי\"ל דמתחל' הי' יכול לומר חמץ בפסח וכלאי הכרם יוכיח דהוי להו תלתא. ועוד דהוי מצי למימר בשר תקרובת ע\"ז תוכיח. וכ\"ת כו' עי\"ש במהרש\"א. והנה ודאי מתרוצא בתרא דתוס' מוכח דתקרובת ע\"ז אסור בהנאה מן התורה. ואולם לא קשה מזה להרשב\"א ותוס' במרובה די\"ל דס\"ל כתרוצא קמא של תוס' הכא שעמדנו עליו. אבל אי קשי' הא קשי' לדידהו דתקרובת ע\"ז מותר בהנאה מן התורה. א\"כ מופרך תחלת דין של איסי ב\"י דנימא בתחלת דין כשאמר מה ערלה שלא נעבדה בו עבירה כו'. בב\"ח כו' נימא תקרובת ע\"ז תוכיח שנעבדה בו עבירה ואסור באכילה (כמו שכתב תוס' ב\"ק דאכילה ודאי דאורייתא) ומותר בהנאה וכי תימא היא גופא נילף מערלה מה ערלה שלא נעבדה כו' תקרובת ע\"ז שנעבדה בו עבירה לא כ\"ש א\"כ לפ\"ז הא אית לן ילפותא דתקרובת ע\"ז אסור בהנאה. ואין אנכי יודע מי הוא החולק על איסי בן יהודא בהאי ק\"ו. ואף שר\"ש שם בחולין (קט\"ז א') חולק על איסי ב\"י וסובר בב\"ח מותר בהנאה ולא יליף האי ק\"ו היינו טעמייהו דר\"ש כדכתבו שם בתוס' ד\"ה מה להלן דאיהו ס\"ל אין ג\"ש למחצה. (וכמו שילפי' הג\"ש) וכמו דילפי' מני' איסור אכילה ה\"נ ילפי' מני' היתר הנאה עיין ש\"ה כל זה לענין בב\"ח אבל לענין תקרובת ע\"ז מאי איכא למימר. והק\"ו עצמו מונח וקיים. ואם תקשה לפ\"ז קשי' נמי לדידן. על הש\"ס בע\"ז (כ\"ט ב') דהקשה וזבח גופא מנא לן או על רבה בר אבוהו עצמו דהקשה יין נסך מנא לן מדוע לא למדין מהאי ק\"ו דאיסי בן יהודא ולמאי צריך כלל ההיקש זה ליתא דכל זמן דלא ידעינן איסור אכילה מקרא אחרינא ליכא למילף מהאי ק\"ו. כמו שהעלה הש\"ס בחולין דיש לומר חורש בשור וחמור תוכיח שנעבד בו עבירה ומותר בהנאה. אבל השתא דידעינן איסור אכילה מקרא אחרינא אמרי' מה לחורש בשור וחמור שכן מותר באכילה. וא\"כ לפ\"ז צריכין ההיקש עכ\"פ לענין אכילה ואף שהשתא דידעינן איסור אכילה באמת הנאה נפקא לן מק\"ו דאיסי בן יהודא מ\"מ אפוכי מטרתא למה לן. ונקט הש\"ס האי הקישא לענין הנאה נמי כיון דאצטריך הש\"ס להביא האי הקישא לענין אכילה. ילפי' מני' כולא דלכולא איתקש בין לאכילה בין להנאה וכל זה לדידן. אבל לדעת הני אריות דאמרו דרק אכילה ילפינן מההיקש. ולא הנאה (והא דהביא הש\"ס לענין הנאה רק אסמכתא וע' בהגהת מ\"ל פ\"ה מהל' יסודי התורה במ\"ל ד\"ה עוד כתבו תוס') קשי' טובא נהי דלא ילפי' מההיקש רק אכילה מ\"מ השתא דידעי' איסור אכילה מההיקש תיפוק לי' איסור הנאה מק\"ו. וא\"ת דאיכא למיפרך מה לתקרובת ע\"ז שכן בישראל אינה בשריפה. כדאמר הש\"ס בע\"ז (נ\"ב א') מנין לע\"ז של ישראל שטעונה גניזה שנאמר ושם בסתר. וכן כ' הרמב\"ם (פ\"ח מהל' ע\"ז הל' ט') וכמ\"ש התוס' בחולין ד\"ה מה לערלה דהקשו מה לערלה שכן בשרפה ותירצו היא גופא נילף ותינח בב\"ח. אבל הכא גבי ע\"ז דילפינן מקרא דטעון גניזה ולא שרפה ל\"ש למימר היא גופא נילף. ואולם זה ליתא תינח ע\"ז שעבדו ישראל. ע\"ז שעבדו גוי דהוא בשרפה דכתיב ואשריהם תשרפון באש מאי איכא למימר. א\"כ הרי נילף מני' ע\"ז של גוי ושוב גם ממילא ע\"ז של ישראל אסור בהנאה דכן צריך למימר לענין בב\"ח גופא דאל\"כ בב\"ח שבשלו גוי מנין לאיסי ב\"י לאסור דהא לא נעבד בו עבירה דהא הגוי אינו מצווה על לא תבשל גדי בחלב אמו וע\"כ כיון דילפי' בב\"ח שבשלו ישראל ה\"ה בב\"ח שבשלו גוי וא\"כ ה\"נ אם ילפי' ע\"ז של גוי ה\"ה נמי של ישראל ואין לפקפק. וא\"כ הדרן לדברינו לדעת תוספות ורשב\"א נימא תקרובת ע\"ז תוכיח שאסור באכילה ומותר בהנאה. ואולם לפי דברי רבינו המחבר פה בהאי ענינא. דרוצה לומר דדעת תוס' והרשב\"א בפלוגתא אתמר והיינו בפלוגתא דריב\"ב ורבנן (ע\"ז ל\"ב ב') וחולין (י\"ג ב') דריב\"ב דס\"ל תקרובת ע\"ז מטמא באוהל כמת. והיינו דמקיש למת. מה מת מטמא אף ע\"ז מטמא. דכתיב ויצמדו לבעל כו' ורבנן דפליגי על ריב\"ב כתבו התוס' בחולין (י\"ג ב') בד\"ה תקרובת היינו טעמייהו דס\"ל אכילה דכתיב בהדיא אתקיש. טומאה דלא כתיב בהדי' לא איתקש וריב\"ב סובר דלכל מילי דמת אתקש עייש\"ה בתוס' וא\"כ תוס' דכתבו במרובה דרק לאכילה אתקוש ולא להנאה. היינו נמי לרבנן דרבי יודא בן בתירה. אבל לריב\"ב הרי הוא סובר דאפי' לטומאה אתקש דלא רמז בקרא כלל אלא לכולא אתקש כמו כל היקש שאין למחצה ודברים נכונים בפי רבינו המחבר וראוי' למי שאומרן. ולפ\"ז ל\"ק נמי על איסי בן יהודה הקושי' ראשונה שהקשינו לדעת הרשב\"א ותוס' נימא תקרובת ע\"ז תוכיח שאסור באכילה ומותר בהנאה דאיסי בן יהודא כר\"י בן בתירא סבירא ליה ואמת תקרובת ע\"ז אסור נמי בהנאה מכח ההיקש ורשב\"א והתוס' אליבא דרבנן דקיימ\"ל כותייהו. וא\"ת אכתי קשה קושי' שני' אף לרבנן דריב\"ב ניהו דמהיקש ליכא למילף דאכילה לבד אתקוש נילף הנאה מק\"ו דאיסי בן יהודא. וי\"ל דהנה כבר יעדנו בתחלת הצעותינו דברי תוס' בד\"ה חדא מחדא. דהקשו מיד כשאמר חמץ בפסח יוכיח נפרך מה להנך שכן גדולי קרקע ותירצו ב' תירוצים חדא דמתחלה הי' יכול לומר חמץ בפסח וכלאי הכרם יוכיח. דהוי להו תלתא. ועוד דהוי מצי למימר תקרובת ע\"ז יוכיח ע\"כ. ואמרנו לעיל בתחלת דברינו. דע\"כ הרשב\"א ותוס' ס\"ל כתי' קמא דאי כתי' בתרא ס\"ל ולא כתי' קמא ולא קשי' הא מוכח לפ\"ז דס\"ל לאיסי בן יהודא. תקרובת ע\"ז דאורייתא. הא זה פרקנו דבאמת איסי בן יהודא הכי ס\"ל ול\"ק על הרשב\"א וזה די\"ל דאיסי ב\"י כריב\"ב ס\"ל (ול\"ק לפ\"ז מה לתקרובת ע\"ז שכן מטמא. ופרוקא של תו' לא שייך שטומאת ע\"ז רק דרבנן הא לריב\"ב טומאת תקרובת ע\"ז דאורייתא עיין במהרש\"א שכתב רק לרווחא דמילתא כתבו תוס' זאת דאף אם תקרובת ע\"ז דאורייתא נמי איכא למימר תקרובת ע\"ז תוכיח ול\"ק מה לע\"ז שכן מטמא הדר דינא ערלה וחמץ תוכיחו עיי\"ש במהרש\"א) ולפ\"ז לא קשה קושייתנו נילף תקרובת ע\"ז מערלה. ומה ערלה שלא נעבדו כו'. ע\"ז לא כ\"ש. נימא מה לערלה שכן לא היתה לה שעת הכושר ואי נימא חמץ בפסח תוכיח איכא למיפרך מה לערלה וחמץ בפסח שכן גדולי קרקע והשתא ליכא למימר תקרובת ע\"ז תוכיח דהא על תקרובת ע\"ז אנו דנין. דוק חרי\"ף. אמנם אחר העיון ראיתי דאכתי יש לפקפק הא אנן פסקינן דבב\"ח אסור בהנאה מדכתיב ג' פעמים לא תבשל וע' בטור סי' פ\"ו וא\"כ הרי אנן השתא ידעינן איסור בב\"ח מקרא א\"כ ניתא לעולם תקרובת ע\"ז מהאי ק\"ו דערלה. ואין לפרוך מה לערלה וחמץ בפסח שכן גדולי קרקע נימא בב\"ח תוכיח שאינו גדולי קרקע ואסור באכילה ובהנאה וי\"ל מה לבב\"ח שחידוש הוא. כמו שאמרי' בכ\"מ בש\"ס ועל פירכא זו לא שייך למימר אפי' הדר דינא. דלא הוי קולא וחומרא דוק. ובדברים האלה מפורק קושי' תוס' חולין (קט\"ז א') ד\"ה מה להלן דהקשו על ר\"ש מדוע לא יליף איסור הנאה מק\"ו דאיסי ב\"י עייש\"ה ובהכי ניחא דר\"ש כרבנן דריב\"ב ס\"ל דלא מקשינן למת לכולא מילתא וא\"כ לענין הנאה נמי לא אתקוש ואיכא למימר תקרובת ע\"ז תוכיח. ועל ר\"ש ודאי ל\"ק היא גופא ניליף דלדידי' דלא יליף איסור בב\"ח מקרא אחרינא א\"כ ודאי איכא למיפרך על שניהם מה לערלה וחמץ בפסח שכן גדולי קרקע ול\"ש למי' תקרובת ע\"ז תוכיח או בב\"ח תוכיח דהא על אלו שניהם אנו דנין לדון עליהם וללמוד מק\"ו דוק חריף ונכון הוא לכל מעיין: אך כל זה לפי רבינו המחבר פה ולפי שכתבו התוס' חולין (י\"ג ב') ד\"ה תקרובת ע\"ז דפלוגתת ריב\"ב ורבנן הוא בהאי מילתא דריב\"ב סובר דלכל מילתא אתקוש ורבנן ס\"ל דלמאי דכתיבא בהדי' אתקיש ולמאי דלא כתיבי לא אתקיש אבל אתנו ת\"ל דרך אחרת בזה הענין כולו ובתשובה אחת אשר הערכתי לכבוד מופת דורינו הרב הגאון המפורסם מו\"ה אלעזר נרו בעל המחבר ספר אור חדש כתבתי בזה ארוכות ופה אציג פרפרת אחת השייך לענין אשר אנחנו עוסקים בה. ובקצרה ואסמוך על המעיין והוא שאמרתי לפרק קושי' תוספת הנזכרת במאי פליגי ריב\"ב ורבנן מדוע לא ילפי רבנן נמי ההיקש לענין טומאה כמו לענין אכילה והנאה. ומאי דעתי' דריב\"ב דיליף ועוד הקשו שם תוס' בסוף הדבר וכן בפסחים (ע\"ג א') ד\"ה תיקון מאי מקשה רבינא מאי תיקון הא תיקון להוציא מידי טומאה דאורייתא דהא לרבנן טומאת תקרובת ע\"ז רק מדרבנן כדמוכח בכמה דוכתי בש\"ס עיין היטב בתוספות כי אין להרחיב הדברים בדברי זולתו והנה הרשב\"א בתשובה סי' שס\"ה רצה להוכיח מהא דאמרינן הכא בע\"ז (כ\"ט ב') וזבח גופא מנ\"ל דכתיב ויצמדו לבעל פעור ויאכלו זבחי מתים מה מת אסור אף זבח אסור דע\"כ מת גוי נמי אסור בהנאה דאי לא תימא הכי מנין דזבח אסור בהנאה דלמא למת גוי אתקוש ותי' הרשב\"א דלא מוכח מידי דלעולם מת גוי מותר א\"ל דאתקוש למת גוי דאל\"כ הקישא ל\"ל עייש\"ה ברשב\"א ובמ\"ל פי\"ד מהל' אבל באריכות (ול\"ק על הרשב\"א דהא איצטרך הקישא לענין אכילה כדכתבו תוס' פ' מרובה דמי שמעיין ברשב\"א ובמ\"ל בעיניו יראה דהני פוסקים דס\"ל מת גוי מותר בהנאה ס\"ל נמי דמותר באכילה עיין מל\"מ באורך בהלכות אבל ובר\"ן פ' אע\"פ ובחידושי הריטב\"א ובשיטה מקובצת על מס' כתובות בדף (ס\"א א') גם ליכא להקשות הא איצטרך הקישא לכמה דברים כגון למילף מניה דתקרובת ע\"ז אין לו בטול כמו שיליף הש\"ס בע\"ז (נ\"ב א') וכדומה רבות ולריב\"ב גופא לילף מני' איסור טומאה דזה ל\"ק דודאי עיקר ההיקש לענין אכילה דהא כתיב ויאכלו ואיפכא ודאי ליכא למימר דקרא רק להקיש שאר דברים ולא אכילה והנאה דזה יהיה יציבא בארעא וגיורא בשמי שמיא) ולפי דברי הרשב\"א אלה קשי' לי איפכא על הך פוסקים דס\"ל מת גוי אסור בהנאה והמה דעת הטור והש\"ע (יו\"ד סי' שמ\"ט סעיף א') ודעמם מן האחרונים ועי' בנק\"הכ ובתשובת צמח צדק סי' י\"ג ובמ\"ל הל' אבל פי\"ד שהביא הרבה מן הראשונים שס\"ל מדר\"י בן בתירא דהוציא תקרובת ע\"ז מטמא באוהל מדכתיב ויצמדו לבעל פעור ויאכלו זבחי מתים מה מת מטמא באהל אף תקרובת ע\"ז מטמא באהל דהכא קשיא קושית הרשב\"א היכן ראה ריב\"ב דלמת ישראל אתקוש דלמא למת גוי אתקש ובמת גוי הרי קיי\"ל דאינו מטמא באהל כמו שפסק הרמב\"ם (פ\"א מהל' ט\"מ) והכא ליכא למימר כתירוצא של הרשב\"א דא\"כ למאי אתקש דלאיסור אכילה והנאה אתקש וע\"כ לומר כדעת הך פוסקים דמת גוי מותר באכילה ובהנאה א\"כ שפיר הוכיח ריב\"ב דע\"כ למת ישראל אתקש ולא למת גוי דאל\"כ גם לאיסור אכילה והנאה ליכא הקישא ולמאי הלכתא אתקש למת. ואולם יש לומר דריב\"ב לית ליה האי כללא דכייל ר' שמעון בן יוחאי ביבמות (ס\"א א') דמת גוי אינו מטמא באהל דכתיב אדם כי ימות באהל אתם קרוים אדם אלא הוא סובר כרשב\"ג במשנה באהלות (פ\"ח משנה ט') דפליג על רשב\"י בזה וסובר דמת עכ\"ומ נמי מטמא באהל ולפ\"ז נייח לן רבנן דפליגי על רבי\"ב ואמרו דלא אמרינן תקרובת ע\"ז מטמא דודאי המה נמי סברי דלכל מילי אתקש למת (וכמו שהוציא נמי ר\"י בע\"ז (נ\"ב) לענין שאין ביטול לתקרובת ע\"ז) אלא הכא לענין טומאה היינו טעמייהו משום דהמה כרשב\"י ס\"ל דמת עכ\"ומ אינו מטמא באהל ואין ראי' מההיקש דלמא למת עכ\"ומ אתקש דוק. ולפ\"ז אייתי לן קושי' הכ\"מ על הרמב\"ם דפסק דתקרובת ע\"ז אינה מטמאה באהל ודלא כריב\"ב והקשה הכ\"מ מדוע פ' כחכמים הא סתם מתני' כותיה בחולין (י\"ג א') ובע\"ז (ל\"ב ב') ולדידן ניחא כיון דקי\"ל כרשב\"י דמת עכ\"ום אינה מטמאה באהל והיינו טעמא כיון דאליהו קאי כותי' עי' תוס' ב\"מ (חי\"ד ב') עייש\"ה א\"כ לית לן נמי דריב\"ב דוק. ואולם נתתי אל לבי אם כך טעמייהו דרבנן תינח דאינה מטמאה באהל במגע ובמשא מיהא לטמאה מדאורייתא דהא אמרינן ביבמות (ס\"א א') רבינא אמר ניהו דמעטינהו קרא מאטמויי באהל דכתיב אדם כי ימות באהל במגע ובמשא מי מעטינהו ואי תימא מטמא במגע ובמשא אף לרבנן אלא שפליגי על טומאת אהל עכ\"פ קשיא האי טומאת מגע ומשא להוי טומאה דאורייתא כמו טומאת אהל לריב\"ב והרי תוס' הוכיחו בחולין (י\"ג ב') מכמה סוגי' הש\"ס דלרבנן דריב\"ב טומאת תקרובת ע\"ז רק מדרבנן בשלמא לדעת תוס' דפירשו לרבנן דס\"ל דלא אתקש כל ההיקש לענין טומאה נכון הוא אבל לדברינו דרבנן נמי ס\"ל דלכל מילי אתקש אלא שהמה סברי דאתקש למת גוי וא\"כ תינח טומאת אהל טומאת מגע ומשא מא\"ל. ואמרתי לפ\"ז הוכחה נאמנה לדעת ספר יראים והגהות מיימוני פ\"ג מהל' אבל ואחריהם הטור והש\"ע י\"ד סי' שע\"ב דפסקו דמת גוי אינה מטמאה כלל אפי' מגע ומשא ותמוהין המה הלא הש\"ס יבמות אשר הבאנו מסיק דגוי מטמא במגע ובמשא ועי' במ\"ל הל' אבל פ\"ג. ואולם הרב פנים מאירות בתשובה ח\"ר סי' נ\"ו מתרץ להו להני פוסקים דפסקו כתי' קמא בש\"ס יבמות שם דמתרץ הש\"ס על הקושי' שהקשה על רשב\"י והא כתיב כל הורג נפש וכל נוגע בחלל תתחטאו דלמא אקטיל מישראל רבינא אמר ניהו דמעטינהו קרא כו' לכן פסקו הך פוסקים דגוי אינו מטמא באהל כתירוץ קמא ולא כרבינא עיין היטב בפנים מאירות ולכאורה זה דוחק גדול חדא איך ראו שפליגי בדין ב' תירוצים אלו. ועוד דמשמע תרוצא דרבינא הוא העיקר ואולם לפי הצעותינו נכון הוא דהא כל סוגיות אלו דמוכח מנייהו דסברי לרבנן דריב\"ב טומאת מגע ומשא רק דרבנן וע\"כ דכל סוגיות אלו נמי אזלי כשיטות תירוצא קמא ביבמות דמת גוי אינו מטמא אפלו במגע ובמשא ולכך אי אתקש למת גוי אפי' טומאת מגע ומשא ליתא בתקרובת רק דרבנן גזרו על תקרובת שיטמא במגע ובמשא משום לתא דע\"ז ולכך נקטו הך פוסקים להלכה כן יעוין דוק כי נכון הוא. ומעתה אם כך דרכה של תורה נחזי אנן לרבינא בשיטתי' דס\"ל דלרשב\"י ניהו דמעטינהו קרא מטומאת אהל ממגע ומשא מי מעטינהו ולפ\"ז לדידי' גוי מטמא מגע ומשא דאורייתא ולפי הנחותינו הרי רבנן נמי ס\"ל דלכל הדברים אתקיש תקרובת למת אלא לענין טומאת אהל פליגי יען שסברו דלמא למת גוי אתקש ותינח טומאת אהל מגע ומשא מא\"ל וע\"כ דרבינא באמת סובר לרבנן מטמא מגע ומשא דאורייתא וחדאי ה' בפלפולא לתרץ לפ\"ז קושיא שני' של תוס' בחולין ובפסחים שהקשו על רבינא בפסחים (ע\"ג א') מאי קשיא מאי תיקון הא תיקון להוציא מידי טומאה דאורייתא ותקרובת ע\"ז אינה מטמאה אלא דרבנן כדמוכח מכמה סוגי' הש\"ס ולפי הצעותינו ניחא דכל סוגיות הש\"ס דסברי טומאת תקרובת ע\"ז אינו אלא מדרבנן היינו שסוגיות הש\"ס אלו אזלי לפי תירוצא קמא ביבמות אבל רבינא בשיטתי' דס\"ל לרשב\"י אף שגוי אינו מטמא באהל מ\"מ מטמא מגע ומשא מדאורייתא ה\"ה נמי תקרובת ע\"ז דאתקש לזה לכן הקשה רבינא בשיטתי' שפיר מאי תיקון דהא תקרובת ע\"ז מטמאה נמי במגע ובמשא דאורייתא ולא הוציא מידי טומאה דאורייתא דוק כי נכון וישר הוא לכל מעיין בצדק:<br><b> והדרן </b> לפלפול שיצאנו עליו אי תקרובת ע\"ז אסור בהנאה דאורייתא או דרבנן והנה רבינו המחבר הביא דעת הרמב\"ם (בפ\"ז מהל' ע\"ז הלכה ב') דכ' תקרובת ע\"ז אסור בהנאה מדאורייתא ולוקה ב' וכ' רבינו שדעתו ז\"ל דהאי היקשא דויאכלו זבחי מתים רק גילויא בעלמא דהאי תקרובת ע\"ז הוי נמי בכלל דלא ידבק בידך מאומה ולא תביא תועבה אל ביתך ונכונים דברי הרב בזה ועי' בס' המצות להרמב\"ם מצוה קצ\"ב ומצוה קצ\"ה וברמב\"ן ובהרב מגלת אסתר שם ונראה שכן נמי דעת התוס' בע\"ז (י\"ב ב') ד\"ה אלא בורד שכתבו דע\"ז לקי אפי' שלא כדרך הנאתן מידי דהוי אכלאי הכרם דלוקין עליהן אף שלא כדרך הנאתן משום דלא כתיבה בהו אכילה ובע\"ז לא כתיב בה אכילה בדאורייתא אלא בדברי קבלה ויאכלו זבחי מתים עכ\"ל (ועי' במ\"למ הל' יסו\"הת שחוכך בדברי תוס' אלו) ונראה כונתם שהמה סוברים כדעת הרמב\"ם דהאי דכתיב ויאכלו זבחי מתים גילוי מלתא בעלמא הוא על לא ידבק בידך מאומה מן החרם שקאי נמי על תקרובת ע\"ז וא\"כ בדאורייתא לא כתיב אכילה ובאמת מדברי הש\"ס שם דנקט ריש לקיש מ\"ט דאמר קרא לא ידבק בידך מאומה מן החרם משמע נמי קצת דנקט האי קרא על תקרובת ע\"ז ועיין:<br><b> ובהאי </b> מלתא תירץ אחי הרבני השלם חכם וסופר מהר\"ר ליב נר\"ו קושי' מהרש\"א בפסחים על האי שהקשה הש\"ס שם (כ\"ב א') ואשר הביא הרב בפלפול שלפנינו ואימא כמים הנשפכים לע\"ז והקשה שם המהרש\"א בתוס' ד\"ה ואימא כמים הא ע\"כ הקישא להיתר אתיא דאי לאיסורא למה לי היקשא הא מלא תאכל כל דם נפקא עייש\"ה ובדברי תוס' אלו ניחא דלעולם האי הקישא לאיסורא אתיא דאי מלא תאכל כל דם הו\"א הני מילי כדרך הנאתן אבל שלא כדרך הנאתן מותר לכן בא ההיקש על הארץ תשפכנו כמים כמים הנשפכין לע\"ז ומה מים הנשפכין לע\"ז אסור אפי' שלא כדרך הנאתן ה\"נ דם. דוק נכון הוא. והנה לכאורה יש ג\"כ קצת ראי' דתקרובת ע\"ז אסור בהנאה מן התורה מהא דאמרינן ביבמות (ק\"ג ב') סנדל של ע\"ז לא תחלוץ ואם חלצה חליצתה כשרה של תקרובת ע\"ז לא תחלוץ ואם חלצה חליצתה פסולה ופירש\"י של תקרובת ע\"ז וקיי\"ל תקרובת ע\"ז אין לה ביטול עולמית דאתקש למת הלכך לית לי' תקנתא וכתותי מכתת שיעורא עכ\"ל א\"כ הרי משמע דתקרובת ע\"ז אסור בהנאה מ\"הת מדאמר חליצתו פסולה ואולם יש לומר חליצתו פסולה מדרבנן וראי' מחליצת קטנה שקתני במתני' ביבמות (ק\"ד ב') קטנה שחלצה חליצתה פסולה וכמה מן הפוסקים אית להו דפסולה רק מדרבנן ועי' בתוס' יבמות (ק\"ה ב') ד\"ה קטנה ועי' בלח\"מ (פ\"ד מהל' יבום הלכה ט\"ו) ובדברי הרב המגיד שם ועוד י\"ל דאף אם רק מדרבנן אסור אפ\"ה חליצתו פסולה מ\"הת דהשתא שהוא אסור בהנאה ואין לו ביטול א\"כ כתותי מכתת שעורי' ומה לי אם מדרבנן כתותי מכתת שיעורי' או מדאורייתא וכל שכתותי מכתת שיעורא חליצתו פסולה וכן העלה נמי סברא זו רבינו המחבר גבי אתרוג שאם דבר עומד לשרפה מדרבנן אמרינן בי' כתותי מכתת שיעורא ומדאורייתא אינו יוצא (פ\"א מהל' לולב הל' א') והביא ראי' מאתרוג של תרומ' טמא' דפסול משום דלשרפה עומד והא תרומת פירות רק מדרבנן וע\"כ השתא שרבנן אסרוהו פסול מדאוריי' ואף שהוא מחלק שם בין דבר שעיקרו מדאורייתא לדבר שאין עיקרו מדאורייתא הא הכא נמי עיקרו מדאוריי' גבי תקרובת האכילה ובע\"ז גופא אכילה והנאה ותו אין לפקפק:<br><b> מעשה חושב</b>\n<b> (רלה) </b> מה שהקשה עוד הרב כו'. לתי' הב' שתי' התוס' דמיירי שפיר בדאיכא שו\"פ אף שלכדה\"נ כו'. תמהני דלא העיר להקשות גם אתירוץ ראשון של התוספות שכתבו דמיירי בדליכא שוה פרוטה בשלא כדרך הנאתן. דמאי הועילו בתירוצם זה דהא אכתי תקשי מתניתין לשמואל דאמאי קתני אינה מקודשת דילמא הוא שוה פרוטה במדי בשלא כדרך הנאתן. וכאן הרי לא שייך לתרץ הא בקדושי ודאי כו' כדמשני הש\"ס אליבי' אהא דפריך מדתנן ב\"ה אומרים בפרוטה ובשוה פרוטה דהא ע\"כ האי דקתני במתניתין אינה מקודשת היינו דאינה מקודשת כלל אפילו קדושי ספק. מדכייל כלאי הכרם ובב\"ח בהדי ערלה ואינך דקחשיב במתניתין והרי כלאי הכרם ובב\"ח לוקין עליהן אפי' בשלא כדרך הנאתן כמבואר בפסחים דף כ\"ה וא\"כ הרי בכלאי הכרם ובב\"ח ע\"כ דאינה מקודשת כלל אפילו קידושי ספק וא\"כ איך אפשר לומר דבערלה ואינך מקודשת מספק עכ\"פ. וזה נמי א\"א לומר דהאי אינה מקודשת דקאמר היינו דאינה מקודשת קדושי ודאי עכ\"פ אבל יש ויש דמספיקא מקודשת. דז\"א שהרי אפילו אי לא הוה כלל התנא איסורי הנאה שמותרים בשלכדה\"נ עם הני דאסורים נמי בשלכדה\"נ ג\"כ לא שייך למיתני אינה מקודשת סתמא אי באמת מתקדשת מספק וכש\"כ השתא בדכלל דאיכא למטעי ולהתיר א\"א דרבנן ולומר דכמו בכלאי הכרם ובב\"ח אין חשש קדושין כלל ה\"נ הוא בערלה וחברותיה. א\"כ ודאי פשיטא דלא שייך למיתני אינה מקודשת:<br><b> שוב </b> ראיתי בספר ראש יוסף שהביא בשם הב\"ח שהקשה קושייתי זו על התירוץ הראשון של התוספות. אלא דלפי מה דנקט קושייתו בסתם אין כאן קושיא כל כך משום די\"ל דמתניתין בקדושי ודאי קאמר דאינה מקודשת וכנ\"ל אבל קושייתי חזקה היא. מדכייל שאר איסורי הנאה עם כלאי הכרם ובב\"ח וכנ\"ל וצ\"ע:<br><b> (רלו) </b> והשתא לפי דבריו ז\"ל קשה אמאי לא משני דפלוגתא לא קא חשיב כו'. זה תמוה. דהא קא חשיב פטר חמור והרי ר\"ש ס\"ל דפטר חמור מותר בהנאה. ואין לומר דלאחר עריפה וד\"ה כדמשני הש\"ס בקדושין דף נ\"ז ע\"ב דז\"א שהרי התנא במתניתין דע\"ז דבר שבמנין וא\"ה קחשיב ופטר חמור הוי דבר שבמנין דבעל חי לא בטיל. וכן פי' רש\"י והרע\"ב דפטר חמור אסור בהנאה כל זמן שלא נפדה וא\"כ ע\"כ דקודם עריפה מיירי. ואפשר לומר דכוונת הגאון המחבר ז\"ל די\"ל דמפטר חמור אין ראיה לומר דבפלוגתא נמי מיירי משום דבאמת יש לפרשו לאחר עריפה וד\"ה ודבר שבמנין הוי היינו היכא דחתיכה ראויה להתכבד דומיא דבב\"ח וחולין שנשחטו בעזרה אלא דזה דוחק גדול לומר דבשר חמור יהיה ראוי להתכבד. ובל\"ז קושייתו זאת. וכן מה שהקשה אח\"ז על דברי התוס' ממילא לק\"מ שהרי קאמר הש\"ס מאן שמעית לי' דחמץ בפסח אסור בהנא",
+                "<b>ואפילו היה אסור בהנאה מדבריהם כו'</b> הנה בחידושי הרשב\"א ז\"ל פרק האיש מקדש דנ\"ח ע\"א כתב דיש מביאים ראיה דהמקדש באיסור הנאה דדבריהם אינה מקודשת מדתני' בתוספתא המקדש ביין נסך כו' ובכל מה שחל שם ע\"ז עליו אינה מקודשת ואמרי' דתקרובת ע\"ז אינה אסורה אלא מדרבנן דמדכתיב ויצמדו לבעל פעור ילפינן לה כע\"ז ודוק ואסמכתא דרבנן הוא ואפ\"ה אינה מקודשת כו' יע\"ש ובתוס' פ' מרובה דע\"ב ד\"ה דאי נסתפק בתקרובת ע\"ז אי אסורה בהנאה מדאוריי' וכתבו עוד ומיהו איסור אכילה ודאי דהוי דאורייתא יש לדקדק משמעתין דלעיל דפטרי רבנן שוחט לע\"ז כו' ואי איסור אכילה לא הוי אלא מדרבנן לא היה נחשב בהך שחיטה שאינה ראויה כמו מעשה שבת למ\"ד דרבנן ואין להקשות דאי אסור באכילה כו' מה\"ט תיאסר בהנאה כמת וי\"ל כיון דכתיב ויאכלו לאכילה איתקיש ולא להנאה עכ\"ל. ולדעתי יש להביא עוד ראי' דתקרובת ע\"ז אסור באכילה מדאורייתא מדתנן פ' כ\"ה השוחט לע\"ז והשוחט חולין בפנים כו' ר\"מ מחייב וחכמים פוטרים ואי תקרובת ע\"ז מותר באכילה מדאורייתא הא מדאורייתא אשר יאכל קרינא ביה ואמאי פטור מכסוי וכ\"כ שם בדפ\"ה ע\"ב ד\"ה אין דממתניתין דפטר חולין בעזרה מכסוי יש להוכיח דס\"ל דחש\"ב דאורייתא יע\"ש וליכא למימר דהתוס' דפ' מרובה שלא הביאו ראי' ממשנה זו דס\"ל דלענין כסוי הדם אע\"ג דלא אסור אלא מדרבנן אפ\"ה פטור מכיסוי דכיון דהקפיד תורה שיהא ראוי לאכילה והשתא מיהא לא חזי מכח גזרת רבותינו ז\"ל לא קרינן ביה אשר יאכל ודוקא גבי תשלומי דו\"ה הוא דקאמר תלמודא גבי מעשה שבת למ\"ד דהוי מדרבנן דלחייב בתשלומי דו\"ה משום דמסתמא ודאי לא באו חכמים להקל עליו אלא להחמיר עליו דאל\"כ מצינו חוטא נשכר דהא ליתא מדאמרינן התם בפרק כ\"ה ר\"ח נפל ליה יאניכה בכתניה כו' א\"ל שקול עופה כו' ואמרינן דצא נחור א\"ל ואקשי' מ\"ט לא א\"ל צא טרוף ומשני ל\"מ קאמר ל\"מ צא טרוף דשחיטה שאינה ראויה היא אבל צא נחור אימא אין שחיטה לעוף מן התורה ולבעי כסוי קמ\"ל אלמא דאי אמרינן אין שחיטה לעוף מן התו' חייב בכסוי וקרינן ביה אשר יאכל אע\"ג דמדרבנן מיהא אסור באכילה ובעי שחיטה ועיין בס' בני יעקב סי' ב' דקפ\"ה ע\"א גם במ\"ש דתקרובת ע\"ז אינו אסור בהנאה אלא מדרבנן משום דלאכילה איתקש ולא להנאה ועיין בהרב פר\"ח פ\"ז מה' ע\"ז שהקשה דהרי קי\"ל כר' אבהו דכל מקום שנאמר לא תאכל כו' אחד איסור אכילה ואחד איסור הנאה במשמע ולק\"מ דויאכלו לא ילפינן מלא תאכלו וכמ\"ש התוס' פרק כ\"ש דכ\"א ע\"ב ד\"ה כל מקום לענין נהנה מחמץ דלא מחייב כרת לרבי אבהו משום דכי כל אוכל לא ילפינן מלא תאכלו וכבר תפסו עליו בזה כת הקודמין ז\"ל אך מאי דקשייא לן הוא דת\"ל דיהא אסור בהנאה מדכתיב לא תאכל כל תועבה כל שתעבתי לך הרי הוא בבל תאכל שהרי הזובח לע\"ז הוא מחייבי מיתות ב\"ד וכל שתעבתי לך הוא ובשלמא לאית ספרים שכתבו התוס' בפ' כל הבשר דף קט\"ו ד\"ה חורש בשור ובחמור דאית דגרסי ומה שבת דחמירא אמרת היא קדש ואין מעשיה קודש הני לכ\"ש וכ' ז\"ל דה\"ט דבב\"ח לא אמרי' האי קו' משום דבב\"ח הבישול ניכר אבל מעשה שבת אין ניכר שנעשה בשבת ה\"נ איכא למימר דתקרוב' ע\"ז דאינו נאסר מטעם כל שתעבתי לך משום דעבדינן ק\"ו ממעשה שבת דה\"נ אינו ניכר שנעשה תקרובת לע\"ז אכן לפי פירש\"י ז\"ל שם דה\"ט משום דהן עצמן תועבה וא\"נ ליש ספרים דגרסי השתא לגבוה שרי להדיוט מבעיא משמע דתקרובת ע\"ז אסור בהנאה מקרא דלא תאכל כל תועבה וכעין זה הקשה הרא\"ם ז\"ל בפ' משפטים דלמאי אצטריך לר\"ש תלתא קראי גבי בב\"ח ת\"ל מקרא דלא תאכל כל תועבה ע\"ש הן אמת שקו' זה ק' ג\"כ אההיא דגרסי בפ' א\"מ דף כ\"ט יין מנ\"ל דאמר קרא אשר חלב זבחימו יאכלו ישתו יין נסיכם וזבח גופיה מנ\"ל דכתיב ויצמד לבעל פעור כו' והשתא קשה דאמאי הוצרך לאתויי מה\"ק ת\"ל מקרא דלא תאכל כל תועבה ואפשר לומר דכי בעי תלמודא התם זבח גופיה מנא לן לא בעי אלא לחזקי' דס\"ל דלא תאכל איסור אכילה משמע איסור הנאה לא משמע דלר' אבהו ה\"נ דנפ\"ל מקרא דלא תאכל כל תועבה אכן דברי התוס' דפ' מרובה ק' וצריך לומר דהתוס' בפרק מרובה ס\"ל כאית ספרים דגרסי שכתבו בפ' כ\"ה אך אכתי ק' דתיפוק ליה דתקרובת ע\"ז אסור בהנאה מדאורייתא מדכתיב פ' כי תשא פן תכרות ברית ליושב הארץ וקרא לך ואכלת מזבחו שהרי קי\"ל דהשמר פן ואל אינו אלא ל\"ת וכ\"כ הרמב\"ן ז\"ל בהשגותיו על רבינו בס' המצות מצוה קצ\"ב דעל תקרובת ע\"ז לוקה מן התורה מהך קרא דפן תכרות וכיון שכן הו\"ל כאלו כתיב בהדי' לא תאכל דקיי\"ל א' איסור אכילה וא' איסור הנאה במשמע ובשלמא אההיא דפ' א\"מ דבעי זבח גופא מנא לן איכא למימר דאליבא דחזקיה קא בעי כמ\"ש לעיל וכן ראיתי בס' נ\"ב מצוה קי\"ב דקמ\"ז ע\"ג שהוקשה לו כן אפשטא דשמעתא דהתם ותירץ דאליבא דחזקיה קא בעי אכן לדברי התוס' שכתבו דאינו אסור בהנאה מדאורייתא ק' שהרי קי\"ל כר\"א ולכן היה נ\"ל דהתוס' בפ' מרובה ס\"ל כשיטת הרא\"ש שכ' בפ' ג\"ה ד' קס\"ז ע\"א דהלכה כחזקי' משום דהל' כחזקי' אפי' נגד ר\"י כ\"ש ר\"א תלמידו של ר\"י ודקדק כן מדברי הרי\"ף ג\"כ יע\"ש וא\"כ מש\"ה הוא דס\"ל דאינו אסור בהנאה מדאוריי' אבל לר\"א ה\"נ דאסור בהנאה מקרא דפן תכרות ואי קשיא לך אכתי אמאי הוצרכו להביא ראיה דתקרובת ע\"ז אסור באכילה מדאורייתא מאותה סוגיא דפ' מרובה ת\"ל מקרא דפן תכרות דבאכילה מיהא אסור לכ\"ע י\"ל דאי מקרא דפן תכרות הו\"א דמאי דכתיב וקרא לך ואכלת מזבחו עיקר הקפידא לאו אעצם אכילה היא אלא אולקחת מבנותיו לבניך דכתיב בתרי' דע\"י אכילה יבא לקחת מבנותיו ואי מקרא דויצמדו לבעל פעור הו\"א דאינו אלא אסמכתא בעלמא כמ\"ש הרשב\"א ז\"ל אמנם לפי האמת שהכריחו מסוגיא דפרק מרובה דאיסור אכילה הויא מדאורייתא וקרא דויצמדו לבעל פעור דרשא גמור' הוי גילוי מלתא היא דמאי דכתיב וקרא לך וא\"מ אפן דכתיב ברישא קא מהדר והו\"ל כאלו כתיב בהדיא פן קרא לך ואכלת מזבחו א\"כ לר' אבהו ה\"נ דאסור בהנאה מדאורייתא מקרא דפן תכרות ובהכי אין צורך למ\"ש לעיל דהתוס' דפ' מרובה סבירא ליה כאית ספרים דגרסי שכתבו בפ' כ\"ה אלא אפי' ס\"ל כפי' רש\"י שם אדיש ספרים אפי\"ה ס\"ל דמותר בהנאה מדאוריי' משום דס\"ל דהלכה כחזקיה ואין ה\"נ דלר\"א אסור בהנאה משום קרא לא תאכל כל תועבה ועל פי זה אשכחנא פתרי מאי דק\"ל טובא לדעת התוס' דס\"ל דתקרובת ע\"ז אינו אסור אלא מדרבנן מההיא דגרסינן בפ' כ\"ש דכ\"ב ע\"א והרי דם דרחמנא אמר לא תאכל דם ותנן אלו ואלו מתערבין כו' שאני התם דאיתקוש למים דכתיב לא תאכלנו על הארץ תשפכנו כמים מה מים מותרים אף דם מותר כו' ואימא כמים הנשפכין לע\"ז התם נמי ניסוך איקרי דכתיב ישתו יין נסיכם ע\"כ והשתא לדעת התוס' ק' טובא מאי פריך ואימא כמים הנשפכין לע\"ז והא מים הנשפכין לע\"ז מן התורה מותרים בהנאה כיין נסך ותקרובת ע\"ז וא\"כ אפי' נימא דמים הנשפכין לע\"ז קאמר הא גלי קרא דדם מותר בהנאה מדאיתקיש להו דמותרים בהנאה ועיי\"ש בד\"ה ואימא ובהרב ח\"ה שם אכן ע\"פ האמור ניחא דמעולם לא כתבו התוס' דתקרובת ע\"ז מותר בהנאה מן התורה אלא משום דס\"ל דהלכה כחזקיה וכדעת הרא\"ש אבל לר' אבהו ה\"נ דס\"ל דאסור מן התורה מקרא דפן תכרות וא\"נ מקרא דלא תאכל כל תועבה וא\"כ בפרק כ\"ש דקאי התם אליבא דר' אבהו פריך שפיר ואימא כמים הנשפכין לע\"ז דאסור מן התורה אליבא דר' אבהו ובהכי אפשר ליישב גם כן מאי דק\"ל תו לדעת התוס' דתקרובת ע\"ז מותר בהנאה מן התורה מהא דגרסינן פ' ר\"י דנ\"ב בעא מיניה ר\"י מרב ינאי תקרובת ע\"ז של אוכלים מי מהניא להו ביטול לטהרינהו מטומאה או לא כו' ותיבעי ליה ע\"ז גופיה ע\"ז גופיה ל\"מ ליה כיון דאיסורא בטיל טומאה נמי בטיל כי קמב\"ל לתקרובת ע\"ז מאי כיון דאיסורא לא בטיל כדרב גידל טומאה נמי לא בטיל א\"ד איסור' דאוריי' לא בטיל טומא' דרבנן בטיל ע\"כ הרי בהדיא דתקרובת עבודה זרה אסור בהנאה מן התורה מדקאמר איסורא דאורייתא לא בטיל וליכא למימר דאיסור' דאורייתא דקאמר אאיסור אכילה קאי דאסור מה\"ת דא\"כ אדמבעי' לי' בטומאה דרבנן תיבעי לי' בתקרוב' ע\"ז אי מהני לי' ביטול לענין היתר הנא' מי אמרינן כי היכי דאיסור אכילה לא בטיל ה\"נ איסור הנאה א\"ד איסור אכילה דאורייתא לא בטיל איסור הנאה דרבנן בטיל ותו דבהדיא אמרי' התם ד\"נ ע\"א גבי ההיא דבי ינאי מלכא חרוב כו' איכא רבנן דפרשי כו' מ\"ט דמאן דפריש ס\"ל כי הא דרב גידל דאמר מנין לתקרובת ע\"ז שאין לה ביטול כו' הרי דהתם לענין הנאה קאי ואפ\"ה קאמר דאין לו ביטול מדרב גידל אכן על פי מ\"ש אפשר דר\"י ס\"ל כר' אבהו ומש\"ה ס\"ל דתקרובת ע\"ז אסור בהנאה מן התורה אבל התוס' ז\"ל ס\"ל דהלכ' כחזקיה נגד ר\"י כמ\"ש הרא\"ש ומשום הכי ס\"ל דמותר בהנאה כך היה נראה ליישב דבריהם ז\"ל אך מאי דק' לפי דרך זה התם מההיא דפרכינן התם בפ' כ\"ש דף כ\"ג ע\"ב מיכדי אותבינהו כל הני קראי כו' מאי בינייהו א\"ב חולין שנש\"ב כו' והשתא לפי זה קשה דאמאי לא משני דא\"ב תקרובת ע\"ז דלר\"א אסור בהנאה מן התורה ולחזקיה מדרבנן אם לא שנאמר דאין ה\"נ וחדא מינייהו נקט וכבר התוס' ד\"ה מאי בינייהו הק' דאמאי ל\"ק דא\"ב חמץ נוקשה וחמץ ע\"י תערובת יע\"ש מיהו אכתי קשה מ\"ש במרובה וז\"ל משמע דאי הוי מדרבנן חשיב דידיה שפיר ומתוך כך היה נראה לדקדק דתקרובת ע\"ז אסור בהנאה מדאורייתא מדקאמר לעיל ור\"מ שוחט לע\"ז אמאי מחייב כיון דשחיטה פורתא כו' ואי דרבנן חשיב שפיר דמרא כו' יעוין שם והשתא כפי מ\"ש דלר' אבהו ודאי אסור מן התורה ועד כאן לא נסתפקו אלא אליבא דחזקיה ק' דמאי ראיה מייתי מההיא דפריך אר\"מ שוחט לע\"ז כו' הא ר\"מ כר\"א ס\"ל וכמ\"ש התוס' פ' כ\"ש דכ\"ב ע\"א ד\"ה ורש\"י וז\"ל דלכאורה חזקיה לא אתי כר\"מ דלר\"מ פשיטא לן לעיל מדאצטריך למשרי נבלה דכל איסורים בהנאה כו' יעוין שם ומש\"ה פריך התם שפיר דלר\"מ שוחט לע\"ז אמאי מחייב דלדידיה ע\"כ תקרובת ע\"ז אסור בהנאה מדאורייתא כמ\"ש ואפשר דהתוס' במרובה ס\"ל כדעת רש\"י שכתב שם דכ\"ז ע\"ב ד\"ה למאי הלכתא דחזקיה אתי נמי כר\"מ יע\"ש וגם בפרק כ\"ש לא כתבו אלא דלכאורה לא אתי כו' משמע דלא פסיקא להו מילתא דאיכא למימר כפי' רש\"י כו' ז\"ל ואם כן היינו דמייתי ראיה מדפריך ור\"מ כו' ואם איתא לא הו\"ל לתלמודא להקשות בפשיטות והול\"ל הניחא לחזקיה אלא לרבי אבהו מאי איכא למימר כל זה כתבתי ליישב דבריהם עם שהוא קצת דוחק דכל כי האי הי\"ל לפרש דלרבי אבהו אסור מן התורה ולא למסתם סתומי ועוד אפשר ליישב ההיא דפ' כ\"ש דודאי מ\"ש התוספות ז\"ל דתקרובת ע\"ז מותר בהנאה מטעמא דלאכילה דכתיבה בהדיא איתקוש ולא להנאה לאו אליבא דכ\"ע היא ובפלוגתא אתמר שהרי כתבו התוס' פ\"ק דחולין די\"ד ע\"ב ד\"ה תקרובת ע\"ז דלענין טומאה הוא דפליג רבנן אריב\"ב דרבנן ס\"ל דדוקא לענין איסור אכילה דכתיבה בהדיא איתקוש אבל לענין טומאה דלא כתיבה בהדיא לא וריב\"ב ס\"ל דלגמרי מקיש למת וטומאת אהל מדאוריית' ע\"ש וא\"כ משמע ודאי דלריב\"ב דס\"ל דטומאת אהל נמי מדאורייתא משום דס\"ל דמקשי' למת לגמרי אע\"ג דלאו כתיבא וה\"נ איסור הנאה דתקרובת ע\"ז דאורייתא לגמרי מקשינן וא\"כ איכא למימר דכי פריך התם אילימא כמים הנשפכין לע\"ז למאן דס\"ד דהוה מדאורייתא דהיינו ריב\"ב קא פריך וההיא דפרק ר\"י י\"ל דה\"ק איסורא דעיקרו מדאורייתא דבע\"ז גופ' אסור' מדאוריית' אפי' בהנא' החמירו רבנן בתקרובת ע\"ז טומאה דעיקר' מדרבנן לא החמירו כנ\"ל ושוב מצאתי בחידושי הרשב\"א ז\"ל למס' סנהדרין מכ\"י פרק נגמר הדין דפי' אההיא דאמרינן התם משמשין ממשמשים גמרינן כתב וז\"ל ותימא ועורו של מת מי גרע מתכריכין דאמרינן בפ' העור והרוטב ד\"ה עור האדם טהור כו' ובכל דוכתא משמע דאיכ' איסור' דאורייתא ע\"ז ילפינן ממת ובפ' ר\"י אמרינן גבי תקרובת ע\"ז דאיסורא מדאורייתא לא בטיל כו' יע\"ש הנה מבואר שדעתו ז\"ל דתקרוב' ע\"ז אסור בהנאה מדאורייתא מראיה שהביא בפרק ר\"י ומן התימה עליו דבפרק הא\"מ משמע שהסכימה דעתו לדעת התוס' דאינו אסור אלא מדרבנן ודו\"ק ודעת רבינו ז\"ל בפ' ז' מהלכות ע\"ז דין ב' דתקרובת ע\"ז אסור בהנאה מדאורייתא ולוקה ב' יע\"ש ונראה ודאי שדעתו ז\"ל דאף ע\"ג דנפ\"ל מקרא דלא ידבק בידך מאומה דויאכלו זבחי מתים אינו אלא גילוי מילתא בעלמא דקרא דלא ידבק בידך מאומה מיירי נמי בתקרובת ע\"ז דכיון דנפ\"ל מהיקשא דמת דתקרוב' ע\"ז אסור בהנאה מדאורייתא מסתמא ודאי דהיינו דמקרא דלא ידבק ועיין בהפר\"ח ז\"ל שם ויש לי מן התימה על הרב מש\"ל ז\"ל שכתב בה' אבל פי\"ד דין נ\"א שדעת רבי' דמת אינו אסור אלא מדרבנן ואע\"ג דנפ\"ל מג\"ש דשם שם אינו אלא אסמכתא בעלמא יע\"ש וכפי דבריו דתקרוב' ע\"ז דאסור בהנאה מדאיתקש למת כדאיתא בפרק א\"מ ע\"כ דאינו אלא אסמכתא ומדרבנן שהרי מת גופיה אינו אלא מדרבנן וכדעת התו' וא\"כ ק' איך כתב רבינו דהנהנה מתקרובת ע\"ז לוקה ב' וצ\"ע ורבינו ז\"ל בס' המצות מצוה קצ\"ה כתב שיין נסך אסור מדאורייתא וראיה על זה אמרינן בע\"ז ר\"י ור\"ל דאמרי תרוייהו כל איסורים שבתורה בס' חוץ מטבל ויין נסך דבעי במשהו וזה ראיה מבוארת דאסור מן התורה עכ\"ל וכונתו מדהחמיר' לאסרו במשהו ואם היה איסורו מדרבנן לא היו מחמירי' כ\"כ לאוסרו וכתב עליו הרמב\"ן ז\"ל לא הבנתי ראיה זו שהרי אפילו סתם יינם במשהו ומאמרם ז\"ל חוץ מטבל ויי\"נ יכלול אפי' סתם יינם וכ\"כ הרב בעצמו בחבורו הגדול עכ\"ל יע\"ש וראיתי להרב מגילת אסתר ז\"ל וז\"ל אני לא ראיתי לו זה הדעת שם אבל אדרבה כתב שם בריש פ' י\"א מהל' מ\"א השותה מסתם יינם רביעית מכין אותו מכת מרדות הרי שלא כתב מסתם יינם במשהו א\"ד יע\"ש והן דברי' תמוהי' שמ\"ש רבינו השותה מסתם יינם רביעית היינו דוקא לענין מכת מרדות אבל מ\"מ מודה הוא ז\"ל דאיסורא מיהא איכא אפילו במשהו וזהו מבואר ממ\"ש בפרק ט\"ז מה' הנז' הלכה כ\"ט וז\"ל נתערב סתם יינם ביין הרי זה אסור בכ\"ש בשתייה כו' הרי מבואר דאפי' בסתם יינם ס\"ל ז\"ל דאסור במשהו והיינו דק\"ל להרמב\"ן ז\"ל וזה פשוט: ושמעתי מקשים משם הרב המובהק כמוהר\"ר יצחק בכ\"ר דוד ז\"ל שהקשה לדעת רבינו ולדעת הרמב\"ן ז\"ל שדחה ראיית רבינו וכתב דאפשר לומר שיין נסך דרבנן מההיא דגרסי' בהוריות דף י\"א ע\"א ת\"ר וכל חלב זהו מומר ואיזהו מומר אוכל נבלות וטרפות שקצים ורמשים ושותה יין נסך ריב\"י אומר אף הלובש כלאים ופרכינן מאי בינייהו איכא בינייהו כלאים דרבנן ות\"ק סבר דאוריית' הוי מומר דרבנן לא הוי מומר וריב\"י סבר כיון דכלאי' מפרסם איסורא אפי' בדרבנן הוי מומר הרי בהדיא שיין נסך דאורייתא שהרי לת\"ק דוקא באיסורא דאורייתא הוי מומר אבל באיסורא דרבנן לא הוי מומר וחשיב בהדייהו יין נסך ולעד\"ן ליישב ולומר דמאי דפליגי ת\"ק וריב\"י בכלאים היינו דוקא במומר לתיאבון וכדאמרינן התם מאי קאמר הכי קאמר אכל חלב לתיאבון ה\"ז מומר להכעיס ה\"ז צדוקי ואיזהו מומר שסתמא צדוקי זה האוכל נבלות כו' ובמומר לתיאבון הוא דס\"ל לת\"ק דבדרבנן לא הוי מומר אבל במומר להכעיס אפילו בדרבנן הוי מומר והילכך ביין נסך כיון דסתמא להכעיס אפי' בדרבנן הוי מומר כנ\"ל ושוב ראיתי להרב באר שבע שם שהקשה בסוגיות הגמ' דיין נסך ודאי לא הוי נפשו של אדם קצה בה מדאמרינן ס\"פ פסולי המוקדשין ואלו הן דברים שהנפש קצה בו נבילות וטריפות כו' ואלו הן דברים שאין הנפש קצה בו טבלים ויין נסך וא\"כ למה הוי סתם מין והתוספ' בפרק אין מעמידים הביאו הך ברייתא ולא הזכירו ושתה יין נסך ואולי ט\"ס הוא עכ\"ד והן אמת שמדברי התוס' דבפרק א\"מ דנ\"ו ע\"ב ד\"ה אחר שכתבו דנבלה דקתני בברייתא מיירי במתה מחמת חולי וטרפה שנשברה מפרקתה שמתה והולכת אבל בנבלה מחמת הסכין לא הוי קרוי מין בסתמא דשמא אכלה לתיאבון שהיא טובה לאכול יע\"ש צ\"ל ע\"כ דלא הוי גרסי יין נסך דאם ל\"כ תיקשו יין נסך אמאי חשיב סתמא מין דשמא שותה הוא לתיאבון כיון שטוב הוא לשתות האמנם מדברי התוס' דס\"פ פסולי המוקדשין מבואר דהוו גרסי לה שהקשו שם כקו' הרב באר שבע ותי' דמ\"מ לא חשיב נפשו קצה בו ועוד דהכא מסקינן ע\"י תערובות יע\"ש ומהתימה על הרב באר שבע איך אישתמיט מיניה ודו\"ק ומיהו מההיא דפריך בפרק כ\"ש ואימא כמים הנשפכין לע\"ז מוכח בהדיא דיין נסך אסור מדאורייתא ומה שתי' לדעת התוספ' לא יגהה מזור ליישב לדעת רבינו וכמובן וצ\"ע:"
+            ],
+            [
+                "<b>עבר </b>\n<b> ומכר כו' וקדש בדמיה ה\"ז מקודשת.</b> משנה שם וכתב הרא\"ש שם וז\"ל בע\"ז פר\"י פי' רש\"י דאיהו אסור לאיתהנויי מהנך דמים לפי שהן דמי ערלה בידו אבל לאשה שרי לאתהנויי ונראה שדקדק רש\"י לאסור מדרבנן מהא דאמרינן בנדרים כו' ודלמא לכתחילה הוא דלא ותימא אם כן מאי פריך בריש פ' בתרא דע\"ז גבי השוכר את הפועל לעשות עמו ביין נסך שכרו אסור מאי טעמא אילימא כו' ותנן מכרן וקידש בדמיהן מקודשת ומאי ק\"ל הא אמרינן דלכתחילה אסור ליהנות וי\"ל דמשמע ליה שכרו אסור בין לדידיה בין לאחריני כמו ביין נסך הילכך פריך אחריני אמאי אסור מ\"ש מחליפי ערלה דשרו לאחריני כדאשכחן בהדיא גבי חמץ של עוברי עבירה שמותר מיד מפני שהן מחליפין עכ\"ד ודבריו תמוהים שנר' מדבריו שההכרח דשרי לאחריני הוא מההיא דחמצן של ע\"ע ולא ממתני' דמכרן וקידש בדמיהן מקודשת וזה תימה דא\"כ למה הביאו בפ' השוכר מתני' דמכרן וקידש בדמיהן לא הי' להביא ראי' אלא ברייתא דחמצן של ע\"ע ובר מן דין קשה דמתני' דמכרן וקידש בדמיהן איכא למשמע שפיר דלאחריני שרי דאי לא אמאי מקודשת הא אסירא ליהנות מקידושין הללו ונמצא דלא יהיב לה מידי וכמבואר מדברי רש\"י דפר\"י שכתב אע\"ג דאיהו אסור לאיתהנויי כו' אבל איהי לא מערלה קא מטייא כו' אשר מבואר מדבריו שאם האשה היתה אסורה ליהנות מהן אינה מקודשת וכן מבואר ג\"כ מדברי התוס' פ\"ק דחולין ד\"ד ע\"ב ד\"ה מותר שכתבו כתי' הרא\"ש וסיימו וז\"ל ולהכי פריך שפיר דאי אסור לאחרים כמו יין נסך אמאי מקודשת כיון שגם היא אסור ליהנות כו' יעוין שם וכבר תמה עליו הרב מש\"ל בפ' זה הלכה ז' והניח הדבר בצ\"ע ולפי חומר הנושא נר' לע\"ד לומר דס\"ל להרא\"ש דממתני' ליכא למשמע מינה דלאחריני שרי דאיכא למימר דלעולם דלאחריני נמי אסור מדרבנן ומתני' דקתני מקודשת לחומרא קאמר ומדאורייתא דהרא\"ש ז\"ל אזיל לשיטתיה דסביר' לי' דהמקדש בשעות דרבנן וחמץ דרבנן חוששין לקדושין כשיטת ר\"ת וכבר התוס' נרגשו מזה וכתבו וז\"ל ונהי דהמקדש בשעו' דרבנן וחמץ דרבנן חוששין לקידושין מ\"מ מקו' גמורה לא הויא שאם בא אחר וקדשה חוששין לקדושי ב' יע\"ש אמנם הרא\"ש לא ניחא ליה בהכי אלא ס\"ל דאיכא למי' דמקודשת מדאורייתא קאמר וכ\"ת א\"כ מאי פריך התם ממתני' דמכרן ואמאי לא משני דמקו' מדאורייתא ולעולם מדרבנן שכרו אסור י\"ל דס\"ל להרא\"ש דתלמודא הכי פריך דמעיקרא הוה ס\"ל דחליפי אסורי הנאה אסורים מן התורה ומשו\"ה גזרו בשכרו אע\"ג דלאו חליפי איסורי הנאה הן אלא גרמא בעלמא גזרו שכר אטו דמים דאסורים מן התורה דדמים בדמי' מיחלף כמ\"ש התוס' שם בד\"ה השוכר והיינו דפריך מ\"ט שכרו אסו' כלו' כיון דאינו דמי יין נסך אלא גרמא בעלמא אלמא הואיל ויין נסך אסור בהנאה דהיינו דמיו שכרו נמי אסור מדרבנן גזרה אטו דמיו והרי חליפי ערלה כו' וא\"כ אפי' תימה דמקו' מדאורייתא קאמר אפ\"ה ק' דכיון דדמי איסור הנאה אינן אסורים אלא מדרבנן סברא הוא דשכרו מותר אפילו מדרבנן דליכא למיגזר אטו דמיו דהו\"ל גזרה לגזרה גם ליכא למיגזר שכר אטו גופו דכולי האי ודאי לא טעי אינשי דבשלמא אחליפין שהן דמי האיסור עצמו אתו למיטעי ולומר מה לי הן מה לי דמיהן ואהא משני אלא הואיל ויין נסך תופס את דמיו כע\"ז כו' כלומר דיי\"נ שאני שדמיו אסורים מן התורה והלכך גזרו שכר אטו דמיו דאסורים ד\"ת אבל בשאר איסורי הנאה ה\"נ דשכרו מותר אפי' מדרבנן ואף שהתוס' שם כתבו דמשמע מתוך השיטה דמעיקרא היה יודע שיי\"נ תופס דמיו כע\"ז מ\"מ להרא\"ש לא משמע ליה הכי ואדרבא רהיטא דשמעתתא דהתם דהמתרץ הוא דחדית ליה הכי וכבר מוריב\"ל ומוהרש\"א בס' ל\"ס נדחקו בזה דמהיכא משמע להו להתוס' יע\"ש וא\"כ מעתה דברי התוספות נכונים בטעמם דתלמודא התם משום דכל עיקרו לא בא אלא לאתויי ראיה דחליפי איסורי הנאה לא אסירי ד\"ת משו\"ה מייתי ראיה שפיר ממתני' דמכרן דהתם מוכח שפיר דמדאורייתא שרי ואע\"ג דמברייתא דחמצן של ע\"ע מוכח שפיר דחליפי איסורי הנאה שרו אפי' מדרבנן מ\"מ ממתני' אלימא ליה טפי לאקשויי אמנם הרא\"ש משום דבעי לאשמועינן קושטא דמילתא דלאחריני שרו אפילו מדרבנן משו\"ה הוכרח לאתויי לן מבריית' דחמצן של ע\"ע ואין להקשו' דא\"כ למאי הוצרך הרא\"ש לומר דמשמע ליה שכרו אסור אפי' לאחריני הא אפי' דנימא דשכרו אסור לפועל עצמו קאמר אפי\"ה פריך שפיר כיון דקתני מתני' מכרן וקידש בדמיהן מקודשת משמע דלמחליף עצמו אסור מדרבנן ומשום הכי בקדושי אשה לא גזרו משום פ\"ו כמ\"ש רש\"י ואי מדאוריי' אמאי מקודשת וכיון דחליפין לא אסור אלא מדרבנן מינה נשמע דשכרו מותר אפי' מדרבנן על דרך שכתבנו י\"ל דודאי איכא למימר דלמחליף אסורים מן התורה ואפ\"ה מקודשת משום דלאחריני שרו והילכך כיון שהיא מותרת ליהנות מקו' דבתר דידה אזלינן כמ\"ש כל זה הרב מש\"ל ז\"ל ואין לומר דמ\"ש רש\"י דחליפי איסורי הנאה שרו לאחריני היינו משום דס\"ל דחליפי איסורי הנאה לא אסור אלא מדרבנן ומשו\"ה איכא למימר דלדידיה קנסו לאחריני לא קנסי אמנ' אי ס\"ל דחליפין אסורי' מדאורייתא מ\"ל הוא מ\"ל אחר הא ודאי ליתא ממ\"ש הרא\"ש ז\"ל בראש דבריו וז\"ל ומודה רש\"י דלדידיה שרי מדאורייתא וכן משמע בפ\"ק דחולין כו' ואם איתא דכל היכא דאסירי מדאוריי' אין לחלק בין הוא בין אחר אמאי הוצרך להבי' עצו' מרחוק הא ממתני' דמכרן וממ\"ש רש\"י ז\"ל מבואר דשרו מדאוריי' דאי אסירי מדאוריי' אמאי מקודשת ואיך כתב רש\"י ז\"ל דלאשה שרו אלא ודאי דמדאורייתא איכא למימר דלמחליף אסור משום שנהנה מגופו של איסור ולאחריני שרו וזה פשוט וכ\"ת אכתי אי למחליף עצמו אסור ד\"ת נהי דמקודשת משום שהי' מותרת ליהנות מ\"מ אכתי איך מותר הוא ליהנות הימנה ולשהות עמה הרי הוא נהנה מחליפי איסורי הנאה י\"ל דאה\"נ ומתני' מקודשת קאמר כלומר מקודשת גמורה ואם בא אחר וקדשה אין חוששין לקדושיו ולעולם דצריך לחזור ולקדשה כדי ליהנות ממנה והיינו דק\"ל להרא\"ש ז\"ל דאמאי לא משני הא לכתחילה הא בדיעבד ומקודשת גמורה אלא דצריך לחזור ולקדש' משום לתא דאיסורי הנאה כנ\"ל ליישב דעת הרא\"ש ודוק: ובהכי ניחא לי מה שהוקשה לי זה ימים על מ\"ש הפר\"ח בהל' פסח סי' תמ\"ג ס\"ק ג' שדעת ר\"ת שכתב הטור שם שהתיר הירקות שקנתה שפחה גויה בחמץ אחר שש שעות לפי שאינו תופס דמיו והביא ראיה מההיא דחמצן של עוברי עבירה כדעת החולקים על רש\"י דס\"ל דלמחליף עצמו מותר שלא כדעת הב\"ח שכתב שדעתו כדעת רש\"י אלא דהתם שאני דכיון שקנתה שפחה בלי ידיעתו של בעל החמץ כלאחריני דמי וכתב וז\"ל ואין זה נכון דלדעת רש\"י ז\"ל כו' לכן נ\"ל שר\"ת קאי בשי' הסוברים דאף לדידיה שרי ולכך התיר הירקות לגמרי והא דלא אייתי ראיה ממתני' דמכרן משום דהו\"מ למידחי דשאני התם דלחומרא א\"ד יע\"ש והוא תימה דא\"כ מאי פריך בהשוכר ממתני' דמכרן ואמאי לא משני דמקוד' מדאורייתא קאמר ולחומרא וכבר כתבתי בזה בארוכה פ\"ח מה' חמץ וכן תמהני שם על מה שמצאתי כתוב בחי' הרנב\"י לנדרים שכתב על הלכות נדרים שחבר הרמב\"ן ז\"ל שהכריח דמאי דבעי התם בנדרים קונם פירות האלו לפ' מהו בחילופיהן דמדאורייתא קא מבעיא ליה דאי מדרבנן אמאי לא משני דמקו' מדאוריי' קאמר יע\"ש וק' דמה יענה לההיא דר\"פ השוכר דהתם ודאי שכרו אסור מדרבנן קאמר אכן על פי מ\"ש יש ליישב דבריהם וכמובן והן עתה נדפס ס' לשון למודים למורי הרב הי\"ו וראיתי לו בהל' פסח סי' קפ\"ב שתמה משם הרב מו\"ח ז\"ל על דברי הפר\"ח הללו מסוגיא דנדרים וישבו ולא ידעתי אמאי לא הוקשה לו מסוגיא דפרק השוכר כי שם לא שייך תירוצו וז\"ל ומ\"מ אכתי דברי הפר\"ח ז\"ל לע\"ד יש בו מן הקושי דמי הכניסו לזה שהרי כפי דעתו ז\"ל דס\"ל שדעת ר\"ת כדעת החולקים על רש\"י ז\"ל דס\"ל דלדידיה נמי שרי א\"כ מאי ק\"ל אמאי לא אייתי ראיה ממתני' דמכרן הא תשובתה בצדה דאי ממתניתין הו\"א דלעולם למחליף עצמו אסור מדרבנן ואפ\"ה מקודשת משום שהאשה מותר' ליהנות מהן כמ\"ש רש\"י ואי משום מה שנהנה ממנה אח\"כ כבר כתב רש\"י דבקדושי אשה משום פ\"ו התי' וכמבואר זה באורך בדברי הרב מש\"ל ז\"ל אמנם מברייתא דחמצן של ע\"ע מייתי ראיה שפיר דשרו אפילו מדרבנן דאל\"כ מה מרויחים למחליף כמ\"ש הוא ז\"ל ולא עוד אלא שכתב שהב\"ח ז\"ל כ' שדעת ר\"ת כדעת רש\"י ז\"ל ואף ע\"פ כן התיר הירקות משום דלאחריני שרי ונסתייע לזה ממה שלא הביא ראיה ממתני' דמכרן לפי קוצר דעתי נהפוך הוא דלפי דברי הב\"ח ז\"ל שעיקר ראיית ר\"ת היא לומר דחליפי איסור הנאה שרו לאחריני הי\"ל להביא ראיה ממתניתין דמכרן דמדקתני מקודשת מבואר דלאחריני שרו דאי לא אמאי מקודשת הא אסור ליהנות מהן כמ\"ש התוס' ז\"ל והבאתי דבריהם לעיל וצ\"ע:<br><b> עוד </b> ראיתי בס' מו\"ה שהקשה הרב מו\"ח ז\"ל משם הרב המופלא כמוהר\"ח אבולאפייא ז\"ל לפירוש הרא\"ש שפירש בההיא דנדרים אם מכרן וקדש בדמיהן מקו' וז\"ל אלמא חליפי איסורי הנאה שרו דאי אסירי הא לא יהיב לה מידי דמאי קו' הא קי\"ל דהמקדש בחמץ דרבנן ושעות דרבנן דהוו קידושין ופסק' הרא\"ש ה\"נ מדאורייתא חזו דחליפין דרבנן נינהו משו\"ה מקוד' ותי' עמ\"ש בחולין דמקודשת גמורה לא הויא וא\"כ לא הו\"ל למתני מקודשת אלא חוששין לקידושין ומשני דבדיעבד שרו דמיה ומ\"ה תני מקודשת יע\"ש ואנוכי הרואה מצאתי להרב בני יעקב סי' ב' דקפ\"ו ע\"ד שהקשה כן על דברי הרא\"ש ז\"ל שכתב בפסקיו מדרבנן קא מבעיא ליה וכתב שקו' זו ג\"כ ק' על פי' הר\"ן שם בפרק השותפין והעמיק הרחיב בקו' זו ולבסוף כתב דאכתי קשה לדברי הרא\"ש ז\"ל והתוס' שכתבו בפ\"ב דקדושין לדעת ר\"ת אתיא ההיא סוגיא שפיר דכיון דחולין שנשחטו בעזרה עיקרו דרבנן משו\"ה קאמר ר\"ש מקודשת הרי דס\"ל דשייך שפיר למתני מקודשת אע\"ג דלא הויא מקודשת גמורה אלא חוששין והתו' ז\"ל בנדרים כתבו פי' הסוגיא כפי' הר\"ן דמלישנא דמקודשת הוא דק\"ל דמשמע דמוקדשת גמורה וא\"צ לחזור ולקדש וכן קשה לדברי התוס' דחולין שכתבנו לעיל ותי' דשמא א\"ל דגבי חולין בעזרה שייך למתני לישנא דמקודשת משום דר\"ש לאפלוגי אחכמים אתא דס\"ל דהוי דאורייתא ואינה מקודשת ואיהו ס\"ל דמקוד' ומשום דחכמים אמרי דאינה מקודשת כלל נקט איהו לישנא דמקודשת למימר' דתופסין קידושין אבל הכא דמתני' דינא אתא לאשמעינן אם איתא דאסירי מדרבנן לא הו\"ל למיתני לישנא דמקודשת א\"ד יע\"ש ולדעתי אכתי קשה מדגרסינן לעיל בפרק האיש מקדש ד\"ן ע\"א אלא אמר ר' יוסף מהכא המקדש את האשה ואמר כסבור הייתי שהיא כהנת כו' מקודשת ואמאי הא קאמר כסבור הייתי אלא משום דאמרי' דברים שבלב אינן דברים ודחי אביי דילמא שאני התם דלחומרא ופירש\"י ז\"ל הא דתני מקודשת לחומרא קאמר שאינה מותרת לאחר בלא גט ואם בא אחר וקדש' צריכה גט עכ\"ל הרי בהדיא דשייך שפיר למתני לישנא דמקודשת אע\"ג דלא הוייא מקודשת גמורה אלא חוששין לקדושין ואע\"ג דלא אתא לאפלוגי כלל ולכן נראה דודאי לישנא דמקודשת פשטא משמע מקודשת לגמרי אלא דמ\"מ איכא למידחי בכך דחייה דמקודשת מדאורייתא קאמר ומש\"ה התם דחי שפיר דאכתי לא תפשוט דדברים שבלב אינם דברים דאיכא למידחי מקודשת לחומרא קאמר וכן גבי חולין בעזרה קאמר התם דע\"כ מדקאמר ר\"ש מקודשת צ\"ל דס\"ל דחש\"ב לאו דאורייתא ומקודשת לחומרא קאמר אמנם ודאי כל דאיכא לשנויי שפיר ולומר דמקו' גמורה קאמר כפשטא דלישנא משנינן ומשום הכי בנדרים משני הא לכתחילה הא בדיעבד וכן ההיא דהשוכר הוכרח לשנויי אלא משום דיין נסך תופסת דמיו כו' כי היכי דתיקו' לישנא דמקודשת כפשטא כנ\"ל: עוד הקשה הרב משנה למלך ז\"ל במ\"ש התוס' ר\"פ השוכר דס\"ב בד\"ה ותנן שהקשו וז\"ל תימא מה שפי' בקונ' כו' מאי קא פריך הא דקאמר אסור במתני' היינו דוקא לפועל שאסורים הם כמו לשוכר דוקא ותי' דאסור דמתני' משמע לכ\"ע מיהו תימה מאי קא פריך שאני התם דהיינו בדיעבד כו' אבל לכתחילה אסור ומתני' לכתחילה איירי י\"ל דאסור דמתני' משמע אפי' בדיעבד עכ\"ל וכתב הרב ז\"ל וז\"ל ולא הבינותי קושייתם דמאחר שתירץ דאסור דמתני' משמע לכ\"ע שפיר קא מקשה מההיא דאם מכרן דע\"כ לאחריני שרי דאי לא אמאי הויא מקודשת הרי אסורה היא ליהנות מן החליפין ונמצא שלא קבלה שו\"פ ומאי דאמרינן דהוי בדיעבד הוא דוקא לעיקר הקידושין דלא שרי לקדש לכתחילה בחליפי איסורי הנאה אבל לעולם דלדידה שרי לכתחילה ליהנות מן החליפין דאי לא פשיטא דלא הוייא מקודשת שהרי לא נתן לה דבר שתקנ' בו והתו' בפ' קמא דחולין הק' קושיא אחרינא שהק' שם בע\"ז ונחה דעתם במה שתירצו הם לקו' ראשונה אלו דבריו יע\"ש ובאמת שהיא קו' חזקה ולכן נ\"ל לפי חומר הנושא שכונתם ז\"ל בפרק השוכר דמעיקרא קשיא להו לפי מ\"ש רש\"י ז\"ל דלאיניש אחריני שרו אותן מעות ומש\"ה מקו' א\"כ נימא דאסור דקתני מתני' היינו דוקא לפועל עצמו שאסור ליהנות מהן אבל לאיניש אחריני שרו וא\"כ אם רוצה ליתנם לעניים או לאחר במתנה רשאי דכיון דחליפין אינם אסורים אלא מדרבנן ומשום קנסא הואיל ועבר אאיסורא דאורייתא וכן נראה מדברי התוס' דנדרים ד\"ס ע\"ב דחליפין אסורים משום קנסא איכא למימר דדוקא לדידיה קנסו שלא יהנה מהן אבל ליתנו לאחר שרו וכיון דלא שרו לדידיה תו לא עבר ומחליף דאין אדם חוטא ולא לו וכ\"כ מרן הב\"י ז\"ל בחי\"ד סימן קל\"ג גבי שכר יין נסך דכיון דמשום קנסא הוא אינו אסור אלא לדידיה אבל לאחרים שרו והילכך טוב שיקח השכר ויתנ' לעניים משיניחנו ביד גוי יע\"ש ואהא תיר' דאסור משמע לכ\"ע כלומר דכי היכי דאסור הוא ליקח השכר כדי ליהנות מהן כך אסור ליקח וליתנו לאחרים ואהא חזרו והקשו מיהו תימא מאי קא פריך שאני התם דהיינו דיעבד כלומר דאכתי נימא דלכתחילה אסור ליתנם לאחר והתם שאני דהוי בדיעבד שעבר וקדש ומש\"ה מקודשת דלדידה שרי כיון שכבר עבר וקידש אבל לכתחילה ודאי אסור הוא ליתנם לאחר דס\"ס הרי איכא הנאה פורתא דאי לאו דעביד ליה נייח נפשיה לא יהיב ליה והא תי' דאסור משמע אפילו בדיעבד כלומר דאפילו עבר ונתנו לאחר אסור הוא לכ\"ע ליהנות מהן ומש\"ה קשיא ליה שפיר ממתניתין דמכרן כנ\"ל: הן אמת שדברי הא\"ח שכתב מרן קשים בעיני מההיא דפרק השוכר דאמרינן התם האי גברא דאגר ארבא לסתם יינם יהבו ליה חיטייא באגרא אתא לקמיה דר\"ח א\"ל זיל קלינהו וקברי בבי קברי ופריך ולימא ליה בדרינהו אתי לידי תקלה כו' והשתא לדעת הא\"ח ז\"ל ק' דאמאי ל\"ק שיתנם לעניים ותו מאי משני אתי בהו לידי תקלה הא לאחריני שרו וצ\"ע כעת:<br><b> עוד </b> ראיתי להרב הנזכר ז\"ל שנסתפק בהא דקיימא לן דהמקדש באיסורי הנאה אינה מקו' טעמא מאי אי משום דמה שנתן לה אינו מועיל לה כלום ולפי זה נ\"מ דאם האשה היתה חולה חולי שיש בו סכנה שיכולה ליהנות הוייא מקודשת או דילמא טעמא דאינה מקודשת הוא משום דלמקדש אינו שוה כלום ונמצא שלא נתן לה פרוטה או משום דכיון שאיסורי הנאה הן ובמקדש נמצא שנהנה מהן מש\"ה אמרו דאינה מקודשת ולפי זה אף אם היתה חולה אינה מקודשת והוכיח שדעת רש\"י ז\"ל וסיעתיה דס\"ל דחליפי איסורי הנאה אסורין למחליף ואפ\"ה מקו' משום דלאדם אחר שרי ע\"כ טעמא דהמקדש באיסורי הנאה אינ' מקו' הוא משום דמה שנתן לה אינו מועיל לה כלום והילכך כל היכ' דלדידה שו\"פ מקודשת דאי ס\"ל דטעמא דאינה מקודשת הוא משום דנהנה מהם במה שמקדשה א\"כ כי נמי שרו לדידה החליפין מאי הוי הרי נהנה הוא במה שמקדשה את\"ד יע\"ש ולדעתי ק\"ל שהרי מדברי התוס' שכתבו בפרק השוכר ד\"ה בדמיהן וז\"ל וקשה בגופה נמי איכא שו\"פ כו' ותי' דכיון דכל זמן שהוא בעין אסור למוכרה מן התורה כ\"כ אסור לקדש בו אשה דהוי כמו מכירה כו' מבואר דס\"ל דטעמא דאינה מקו' הוא משום דנהנה מהם במה שמקדשה וכ\"כ המגיה שם וכיון שכן קשה שהרי ממ\"ש שם סמוך ונראה בד\"ה והתנן מבואר דס\"ל כדעת רש\"י דחליפי אסורי הנאה אסורים למחליף ממה שהקשו לשיטת רש\"י ז\"ל ויישבוהו משמע דס\"ל הכי גם ממה שהקשו עוד דשאני התם דהיינו בדיעבד כדמוכח בנדרים כו' מוכח בהדיא דס\"ל דחליפין אסורים למחליף דאל\"כ מאי ק\"ל הא לדעת הסוברים דחליפין מותרים למחליף ע\"כ שהם מפרשים מ\"ש בנדרים דילמ' לכתחלה הוא דלא כו' דקאי לענין מכירה אבל כל שמכרו מותר לקדש לכתחילה וכמבואר בחידושי הרשב\"א ז\"ל למס' חולין וא\"כ מאי ק\"ל אלא מוכח ודאי דס\"ל כדעת רש\"י ז\"ל וכיון שכן לפי מה שהכריח הרב ז\"ל עכ\"ל דטעמא דהמקדש באיסורי הנאה אינה מקודשת הוא משום דבעינן שיהא שו\"פ לדידה וכל דלדידה שו\"פ אע\"ג שהוא אסור ליהנות מהן מקודשת וא\"כ ק' דמאי תי' בד\"ה בדמיהן הא כיון דלדידה שו\"פ אע\"ג דהוא אסור ליהנות מהן יהא מקודשת דומיא דהמקדש בחליפי איסורי הנאה ולכן נלע\"ד דדוקא בחליפי איסורי הנאה דאינו אסור למחליף אלא מדרבנן הוא דס\"ל לתוס' ז\"ל דאע\"ג דהוא אסור ליהנות מהן אבל אם עבר ונהנה דהיינו עבר וקידש מקודשת ולא אפקעינהו רבנן לקדושין ואע\"ג דהמקדש באיסורי הנאה דרבנן אינה מקו' כלל לדעת רש\"י ז\"ל ולדעת ר\"ת ז\"ל חוששין לקידושין ומ\"מ מקודשת גמורה לא הוייא התם שאני דכיון דאינו שוה פרוטה השתא מיהו מכח גזירה דרבנן נמצא שלא נתן כלום אמנם הכא דלדיד' מיהא שוה פרוטה אלא שאנו באים עליו לבטל הקידושין משום שהוא נהנה מהם איכא למימר דכל שעבר וקדש לא גזרו רבנן ומ\"ש בד\"ה בדמיהן דאע\"ג דלדידיה שו\"פ אפי\"ה אינה מקודשת משום שהוא נהנה מהן היינו דוקא במקדש באיסורי הנאה דאורייתא דכיון דאסור ליהנות מהן מן התורה ונמצא שהוא נהנה מהם במה שמקדשה משו\"ה אינה מקודשת כדי שלא יעבור אאיסורא דאורייתא וזה מדוקדק בלשונם שכתבו דכיון דכל זמן שהוא בעין אסור למוכרה מן התורה כו' ועל פי זה אני תמיה על מה שהוכיח הרב הנז\"ל שלדעת רש\"י וסיעתיה אם היתה האשה חולה חולי שיש בו סכנה וקדשה באיסורי הנאה דאורייתא מקוד' ולפי מ\"ש אין ראיה דאיכא למימר דדוקא בשקדש בחליפי איסורי הנא' דאין איסורו אלא מדרבנן הוא דס\"ל לרש\"י ז\"ל דמקו' אבל כל שאסור ליהנות מן התורה אפשר דמודה רש\"י דאינה מקודשת וכמו כן צ\"ל לדעת התוספ' כמ\"ש ודו\"ק ועיין בתשובת הרשב\"א ז\"ל סימן תשמ\"ו שכתב דהאומר לחבירו הריני עליך ככרי חרם ונתנו לו במתנה אסור ואינו קנוי כלל ואם קדש בו את האשה אינה מקו' כשאר איסורי הנאה כו' וכ\"כ הראב\"ד המקדש בגדולין צריך לחזור ולקדש עכ\"ל יע\"ש הנה מבואר מדבריו דס\"ל דכל דלדידה אינו שו\"פ אף דלדידיה שו\"פ אינה מקודשת ועיין בכנ\"הג חא\"ה סי' כ\"ח בהגהת ב\"י אות מ\"ט ומ\"ש וכ\"כ הראב\"ד המקדש בגדולין כו' דברים סתומים שהרי מדברי הראב\"ד מבואר דס\"ל דמקוד' אלא דצריך לחזור ולקדש והרשב\"א ז\"ל כתב דאינ' מקו' כלל והנראה ודאי דס\"ל להרשב\"א דדוקא בגדולין הוא דכתב הראב\"ד דחוששין לקדושין משום דס\"ל דגדולין דרבנן וכמ\"ש מרן הכ\"מ ז\"ל פ' ד' מה' נדרים ה' י\"א אבל באיסור דאורייתא מוד' דאינה מקו' כלל ושלא כמ\"ש הרב מש\"ל ז\"ל בפ\"ה מה' הנ' שדעת הראב\"ד כדעת רש\"י וסיעתיה דכל דלדידה שרי אף דלדידי' אינו שו\"פ מקו' יע\"ש וא\"כ איך כתב הרשב\"א וכ\"כ הראב\"ד הרי נהפוך הוא ומהתימה עליו איך אשתמיט מיניה גם מה שהקשה ע\"ד מרן דהן לו יהי דגדולין אינם אסורי' אלא מדרבנן אמאי לא כתב דאינה מקו' שהרי רוב הפוסקים הסכימו דכל איסורי דרבנן המקדש בהם אינ' מקודשת ואף למ\"ד דהמקדש בחמץ דרבנן ושעות דרבנן דמקו' התם שאני משום דאין להן עיקר מן התורה כיון דתרווייהו הוו מדרבנן אבל הכא הפירות הן מן התורה וה\"ז דומה לחמץ דרבנן ושעות דאורייתא דקי\"ל דאינה מקודשת יע\"ש והנה מדברי התוס' פ\"ק דחולין ד\"ה מותר מיד מסוף דבריהם שכתבו ונהי דאמרינן התם דהמקדש בשעות דרבנן וחמץ דרבנן חוששין לקדושין מ\"מ מקודשת גמורה לא הוייא כו' מבואר דס\"ל דחליפי איסורי הנאה כיון דלא אסירי אלא מדרבנן הו\"ל כחמץ דרבנן ושעות דרבנן אע\"ג דהפירות עצמן אסורים מדאורייתא ואפשר שאף הרב הנז' לא כתב כן אלא דוקא בגדולין דכיון דמני' קא רבו חשיב כחמץ דרבנן ושעות דאורייתא אבל בחליפין לא ומ\"מ אין זה כדאי להקשות על הראב\"ד ז\"ל גם מ\"ש דאלו נאמר דהראב\"ד ס\"ל דבכל איסורי הנאה דרבנן מקודשת ודחה ההיא דרב גידל מהלכה מכח ההיא דקדושין יע\"ש יש לדקדק שהרי רבינו בפ' זה פסק דהמקדש באיסור הנאה דרבנן אינה מקוד' וכפי דבריו הי\"ל להראב\"ד ז\"ל להשיג עליו שם אכן אם נאמר דגדולין חשיבי כחמץ דרבנן ושעות דרבנן דומיא דחליפין שכתב התוס' ניחא שדעת רבינו ז\"ל ג\"כ כדעת ר\"ת דבתרתי דרבנן מקודשת כמו שכתבו מרן והר\"ן ז\"ל שם ומשו\"ה לא השיג עליו כן נראה לי: ודעת רבינו ז\"ל בפ\"ח מה' מ\"א הלכה ט\"ז כדעת י\"א שכ' רש\"י ז\"ל והרמב\"ן והריטב\"א ז\"ל שכתבו דחליפי איסורי הנאה מותרים למחליף עצמו וראיתי להרב מחנה אפרים בה' הנז' דף כ\"א ע\"ד שהקשה ממ\"ש רבינו פי\"ב מה' בכורים הלכה ד' וז\"ל פטר חמור אסור בהנאה עד שיפדה ואם מכרו קודם פדיון דמיו אסורים וקש' דמ\"ש משאר איסורי הנאה שפסק רבינו שהדמים מותרים ולעד\"ן דס\"ל לרבינו דדוקא בשאר אסורי הנאה שהדמים מותרים ממ\"נ דאי כשידע הלוקח שאיסורי הנאה המעו' ודאי מתנה הן ולא בעד המקח שקנה שהרי אינם שוים כלום ואם בשלא ידע הלוקח הו\"ל מקח טעות והמעות גזל בידו ובמכרן לגוי נמי איכא למימר דכיון דאיסורי הנאה הן ונמצא שאין לו דמים כלל אם לקח בעדו דמים הו\"ל מעות גזל או מתנ' בידו וכמ\"ש הרב מש\"ל ז\"ל בפ\"ה מה' הנז' ה' ז' יע\"ש אמנם בפטר חמור אע\"ג דאסור בהנאה עד שיפדה מ\"מ כיון שיש לו היתר בהנאה ע\"י פדיון שה כ\"ש איכא למימר דאע\"ג דהכיר הלוקח ולקחו מ\"מ לא מוכחא מילתא שהמעות שנתן הלוקח מתנה הן ולא בעד המקח דאיכא למימר דהמעות הן בעד המקח ולדידי' שוה ליה כל הדמים שנתן וגם דמי השה שצריך לפדותו ועיין במרן ב\"י סימן שצ\"א וכן נמי בשלא הכיר הלוקח המעות כולם אינם גזל בידו שהרי ביד הלוקח לפדותו בשה כל שהוא ונמצא שהמעות היתרים על דמי השה הן האסורים בהנאה שהרי הן דמי המקח והילכך משו\"ה דמיו אסורים שהרי דמי איסור והיתר מעורבין בו ובמוכרו לנכרי נמי כיון שיש לו דמים לפטר חמור ע\"י פדיון שה כ\"ש אם מכרו ולקח דמים לא חשיבי המעות גזל אלא דמי המקח הן והו\"ל מעות חליפי איסורי הנאה ובענין זה כתב בחי' פ\"י להרנב\"י ז\"ל דגבי נדרים לכ\"ע חליפיו אסורים דכיון דחפץ זה יש לו דמים לאחריני שהרי אחרים מותרי' ליהנות מהן נמצא דהמעות אינם גזל בידו אלא בעד המקח הן יע\"ש באורך וכתבתיו בארוכה פ\"א מהלכ' חו\"מ יע\"ש והכריחו לרבינו ז\"ל לחלק בהכי מכח ההיא דפ\"ק דבכורות דאמרינן דר\"י ור\"ש פליגי בין בהנאת גופו בין בהנאת דמיו ופשטא משמע דבשעבר ומכרו קאמר דדמיו אסורים ואם כן מש\"ה הוכרח לו לחלק בהכי וכתב א\"כ אמאי תני מתניתין מכרן וקדש בדמיהן מקודשת י\"ל דע\"כ לא כתב רבינו דדמיו אסורים אלא דוקא למחליף בעצמו אבל לאחריני שרי ומש\"ה מקו' ועיין בהרב הנז' פי\"ב מה' ביכורים דכ\"ט ע\"ב אלא שמ\"ש שם דפטר חמור בפי' אמרו שם שאינו תופס דמיו דקדוש כתיב ולא קדש הוא תמוה שלא אמרו כן בגמרא אלא גבי שער נזיר ולפי הנראה ט\"ס הוא והראב\"ד ז\"ל השיגו וכתב א\"א דמיו אסורים למה יתנם לכהן ויהנה בהן שהרי פודין פטר חמור בשוויו כו' וכונתו ז\"ל להשיג על רבינו שכתב דמיו אסורים דמשמע שאותן הדמים אין להם תקנה לעול' וע\"ז השיג עליו שהרי איתיה בתקנתא שיתנם לכהן בתורת פדיון ויהנה הכהן מהם ואע\"ג שהפטר חמור אינו ברשותו הא קי\"ל דהפודה פטר חמור של חבירו פדיונו פדוי ואם כן הי\"ל לרבינו ז\"ל למיתני בתקנתא ולומר שיתנם לכהן ועל פי זה נראה שיש ליישב מה שתמה עליו מרן בכ\"מ שם וז\"ל ואיני יודע מה ק\"ל על רבינו שהרי דבריו דברי הגמרא יע\"ש אכן לעד\"ן דבגמרא ל\"ק ליה משום דלישנא דברייתא דקתני ואסור בהנאה הך לישנ' אגבר' קאי לומר דאסור הוא ליהנות מהדמים וא\"כ איכא למימר שפיר דה\"ק ואסור ליהנות עד שיתנם לכהן בתורת פדיון אבל ללשון רבינו ז\"ל שכ' דמיו אסורים ק\"ל שפיר דאסורים אדמים קאי משמע אסורים לעולם ולית להו תקנה כנ\"ל ודוק:<br><b> הגהות הרה''ג יוסף שאול נאטאנזאן - על שער המלך</b>\n<b> מ\"ש </b> קושיא בשם הגאון מוהר\"י בכר דוד בעל ספר דברי אמת מהוריות דף י\"א מאד תמהני על הגאון ועל המחבר דבין להרמב\"ם ובין להרמב\"ן שניהם מודים די\"נ אסור מן התורה עכ\"פ משום תקרובת ע\"ז רק התוס' יחיד בדבר זה דאינו רק מדרבנן אבל כלם סוברים דמדאורייתא הוא וכן כתב ספר החנוך בהדיא וא\"כ עכ\"פ שפיר אסור מן התורה משום תקרובת ע\"ז ולשיטת התוס' דס\"ל דאינו רק מדרבנן הן באמת יסברו די\"נ אסור מקרא דישתו יין נסיכם אבל להרמב\"ם אין מזה ראיה וגם על הרמב\"ן אין קושיא דהם ס\"ל דתקרובת ע\"ז אסור מן התורה ודוק ועיין פסחים דף כ\"ב האי יי\"נ מקרי דכתיב ישתו יין נסיכם ודוק ועיין רש\"י בחולין דף ה' ובשאלתות פ' האזינו ועיין טעם המלך כאן מ\"ש ליישב קו' מהרש\"א פסחים כ\"ב ולא דק דקושית התוס' הוא על מים המתנסכים ע\"ג המזבח דפריך התוס' לעיל מני' וע\"ז סובב הולך דברי המהרש\"א ובזה אין מקום למה שכתב. שם ה' כ\"ג מ\"ש בבע\"ח שקונה משכון ונטל לולב ואתרוג במשכון אי חשיב כשלו ויוצא בו י\"ח והניח בצ\"ע הדבר מפו' בב\"י חו\"מ סי' שנ\"ג שכתב בשם הראב\"ד דאף דיאוש ושינוי רשות קנה דמים מיהו בעי לאהדורי והרשב\"א השיג דמשמע דקנה קנין הגוף והביא ראיה מהא דאמר רב הונא כי זבינתא אסא ומאי אהני דהא מ\"מ האי אסא לא מקני קנין הגוף ואינו אלא כעין משכון דבדמים בעי לאהדורי ואנן בעינן יום הראשון לכם ע\"ש הרי מבואר דמשכון לא מקרי לכם ובתשובה הארכתי בזה:<br><b> מעשה חושב</b>\n<b> (רלט) </b> ובר מן דין קשה דמתניתין דמכרן וקידש בדמיהן איכא למשמע שפיר דלאחריני שרי דאי לא אמאי מקודשת כו'. לכאורה יש מקום ליישב קושיא זו (אי לאו קושייתו הראשונה) משום די\"ל דמכרן לישראל קאמר וא\"כ מקודשת ממה נפשך דאי ידע הלוקח דאיסור הנאה מכר לו הרי ידע ומחל לו ובמתנה נתן לו המעות כמ\"ש הר\"ן ברפ\"ב דקדושין ואי לא ידע והו\"ל מקח טעות וחייב להחזיר לו הדמים מ\"מ היא מקודשת משום די\"ל דהממון נעשה מלוה אצלו וכמ\"ש כל זה הר\"ן הנ\"ל וא\"כ בשוכר את הפועל לעשות עמו ביי\"נ דלא שייך לומר זה א\"כ י\"ל דלאחריני נמי אסור ולהכי צריך להביא האי דחמצן של עוברי עבירה דמחליפין עם הנכרי שאינו מקח טעות דליכא איסור לגבי': אבל באמת גם קושיא זו קשה ושפיר מותיב לה הגאון המחבר ז\"ל משום דעכ\"ר לומר דמתניתין דקתני מכרן וקידש בדמיהן מקודשת במכר לנכרי נמי מיירי דאל\"כ יקשה אמאי לא תני במתניתין דרפ\"ב דקדושין גם ע\"ז בהדי אינך איסורי הנאה וכמו שהקשו התוס' שם ועכ\"ר צ\"ל כמו שתירצו שם דמשום דבעי למיתני סיפא ואם מכרן וקידש בדמיהן מקודשת ובע\"ז לא שייך זה כיון דתופס את דמיו וע\"ש וא\"כ לפ\"ז עכ\"ר לומר דבמכרן לנכרי אצטריך לאשמעינן היתר זה באיסורי הנאה דלא תפסי דמיהן דאי במכרן לישראל א\"כ הא אפי' בדמי ע\"ז נמי מקודשת בין אם ידע הלוקח ובין אם לא ידע וכנ\"ל דבידע הרי המעות מתנה הם אצל המקדש ובלא ידע הרי המעות הלואה וכנ\"ל וא\"כ אמאי לא קא חשיב נמי בהדייהו ע\"ז ושביעית לאחר הביעור אע\"כ דהאי מכרן לנכרי קאמר דהמעות חלופי איסורי הנאה נינהו ומשום הכי בהני דלא תפסי דמיהן מקודשת ובע\"ז ושביעית לאחר הביעור דתפסי דמיהן אינה מקודשת ודוק: ומה מאד תמהני על הגאון בעל ישועות יעקב הלכות קדושין ס\"ס כ\"ח שהניח בקושיא גדולה אצלו ש\"ס ערוך בנדרים דף מ\"ז ע\"ב דמייתי התם ראיה דחליפי איסורי הנאה מותרין מהא דמכרן וקידש בדמיהן מקודשת וע\"ז הקשה שם מאי ראיה היא דמנ\"ל דמתניתין במכרן לנכרי איירי דלמא מיירי במכרן לישראל וא\"כ בלא ידע הלוקח הרי אין המעות חליפי איסורי הנאה דמקח טעות הוא והמעות אינו גזל בידו כמ\"ש הב\"ש משום דדרך מקח וממכר באו לידו ואם בידע הלוקח הרי בודאי במתנה נתן לו המעות כמו במקדש אחותו וע\"ש: ואולם למאי שכתבתי תראה דאין כאן התחלה לקושייתו כלל משום דעכ\"ר לומר דבמכרן לנכרי מיירי מתניתין מדלא קא חשיב בהדייהו ע\"ז וכנ\"ל: [ומ\"ש נמי דאי בידע הלוקח הוי ודאי המעות מתנה כמו במקדש אחותו הוא ג\"כ תמוה שהרי הרא\"ש כתב להדיא בפ\"ק דב\"מ דדוקא אחותו אבל לא עביד אינש למיהב מתנה לנוכראה והרב הנ\"ל עצמו מביא דברי הרא\"ש אלו לקמי' סי' נ' ע\"ש ומאי זה דקאמר דלוקח ישראל בודאי במתנה נתן לו ועיין ב\"ש ועיין מ\"ש לקמן בדף ט\"ז ע\"ב בד\"ה תמהני]: ובאמת ממ\"ש בש\"ע אה\"ע ס\"ס כ\"ח דבעבר ומכר איסורי הנאה וקידש בדמיהן מקודשת ואם מכרם לישראל ולא ידע כו' ספק מקודשת חוץ מע\"ז שאם מכרה וקידש בדמי' אינה מקודשת וע\"ש מבואר מזה להדיא דאפי' בלוקח ישראל ולא ידע אפ\"ה בדמי ע\"ז אינה מקודשת כלל ולדעתי הרי זה א\"א לומר דכיון דהמכירה היא מקח טעות א\"כ הרי אין כאן דמי ע\"ז כלל וכנ\"ל וניהו די\"ל דכיון דדרך מקח וממכר באו המעות לידו לא הוו המעות גזולים אצל המוכר מ\"מ כיון דהמקח בטל לגמרי אמאי לא תהיה מקודשת כמו בשאר איסורי הנאה דבשלמא בידע הלוקח או בשמכר לנכרי י\"ל דגזירת הכתוב הוא דתופס את דמיו דכיון שנמכר מדעת שניהם תופס את דמיו אעפ\"י שאין שייך באיסורי הנאה למוכרם כלל וכמ\"ש לקמן משא\"כ כשלא ידע הלוקח הישראל הרי המכירה הוי מקח טעות ולא חל שם ע\"ז על המעות כלל ואמאי אינה מקודשת והבן וצע\"ג: ומ\"מ מה שכתבתי לעיל על דברי הרב בעל ישועות יעקב ז\"ל הנ\"ל יפה כתבתי משום דלדידי' במכר לנכרי באמת הוי חליפין ממש וא\"כ תו איכא למימר דאין חילוק בין שאר איסורי הנאה לע\"ז אלא דבע\"ז אם מכר לנכרי תופס את דמיו משא\"כ בשאר איסורי הנאה וקשיא לי' דילמא חלופי איסורי הנאה באמת אסורים אלא דמתניתין מיירי במכרן לישראל וע\"ז שפיר הקשיתי דא\"כ ליחשוב נמי ע\"ז וכנ\"ל: (ועוד ק\"ל דבריו במאי דהתם בהחליף עם הנכרי מיירי ולנכרי אין המקח בטעות אלא חליפין ממש דלדידי' ליכא איסור):<br><b> (רמ) </b> עוד ראיתי להרב הנז' שנסתפק בהא דקיי\"ל דהמקדש באיסורי הנאה אינה מקודשת או דילמא כו' משום דלמקדש אינו שוה כלום כו'. לפום ריהטא לא ידענא מה בכך דלמקדש אינו שוה כלום ומאי שנא מהאי דאדם חשוב דמקודשת בההיא הנאה שיש לה שקיבל ממנה מתנה הא מ\"מ להמקדש אין הפסד כלל בממון בהנאה הזו שמגיע להאשה דכבוד הזה אינו בר דמים ואינו ניתן לימכר דנימא דיש ביד האדם החשוב ליקח דמים בעד הכבוד הזה שיקח מתנה מתנת חנם ואפ\"ה מקודשת בזה הרי לך דהדבר תלוי בהנאת האשה דלדידה הנאה זו שוה ממון אע\"ג דאינה שוה כלום להמקדש: ואפשר שיש לחלק בין הפרקים (אבל עכ\"פ הי\"ל למאור עינינו המל\"מ להזכיר דבר מזה) שהיה נראה לכאורה לומר דאעפ\"י דההנאה זו שמגיע להאשה אינו ניתן למכור מ\"מ לא דמי לאיסור הנאה שלגבי המקדש משום די\"ל דכמו שמצינו דאשה מתקדשת בחפץ אעפ\"י שאינו שוה כ\"כ כמו שאמר לה אם אך היא אומרת דלדידי שוה אעפ\"י שבאמת אינו שוה כ\"כ ואינו נמכר בממון זה שאמר לה ומ\"מ מקודשת ה\"נ י\"ל לגבי המקדש דכבודו לדידי' שוה והוי לי' כהפסד ממונו דלא בעינן שיהי' דוקא בר דמים ע\"י מכירה כן הי' נראה לחלק קצת ועיין ר\"ן בפ\"ק דקדושין דף כ\"ז ע\"ב בד\"ה גרסינן בגמרא כו': אולם א\"א לומר דהמל\"מ כוון לדברינו אלה שהרי הר\"ן שם מסתפק במקדש בדבר שאינו שוה פרוטה אי מצית אמרה דלדידי שוה משום די\"ל דלאו כל כמינה לתת תורת כסף לזה כיון דלא שוה מידי ולכאורה קשה מאי מספקא לי' בזה הא אפי' אי נימא דיכולה לתת עליו תורת כסף מ\"מ הא המקדש לא יהיב לה שוה פרוטה. (דדוחק לומר דגם המקדש אומר לדידי שוה דוק ותשכח) אע\"כ דאין הדבר תלוי בהמקדש אלא באשה המתקדשת וא\"כ אמאי לא הביא המל\"מ דברי הר\"ן אלו למיפשט ספיקא דידי': אלא די\"ל קצת דעכ\"ר ספיקא דהר\"ן הוא לענין קדושי ודאי שהרי מספק ממילא מקודשת דשמא הוא שוה פרוטה במדי אלא דאי אמירתה שאומרת לדידי שוה מהניא לתת עליו תורת כסף מקודשת קדושי ודאי (בדבר שאינו מתקיים ופחות משוה פרוטה בודאי אין דרכו להתקיים ומכש\"כ לטעמא דמשום הרואים) וא\"כ י\"ל דספיקא דהר\"ן הוא במי שהוא במדי ונתן לשליח דבר ששוה פרוטה שם שיקדש לו בו אשה בכאן. וכאן אינו שוה פרוטה והיא אומרת לדידי שוה אי מקודשת בודאי דבאופן זה הרי גם להמקדש הוא שוה פרוטה: אבל באמת על זה יש להשיב דמה בכך דבמדי הוא שוה פרוטה להמקדש הא מ\"מ כיון דכאן אינו שוה הרי הו\"ל כהוזל המקח ובשעת קדושין אינו שוה פרוטה להמקדש ולא יהיב לה מה שעכשיו שוה פרוטה לו. והיה נראה לכאורה לומר דמטעם אחר אין מהר\"ן ראי' דלא בעינן שיהיה שוה פרוטה להמקדש משום די\"ל דבאומרת לדידי שוה והיינו דמתיקרת בחפץ זה ואיכא למימר דאי נמי לא הי' מקדשה בו היה יכול למכור לה החפץ הזה בפרוטה וא\"כ הרי גם לדידי' הוא שוה פרוטה אלא דלפי סברא זו אין מקום לספיקי' דהר\"ן ז\"ל כ\"כ דכיון דאפי' בלאו הקדושין היתה קונה החפץ בפרוטה א\"כ אמאי לאו כל כמינה לתת תורת כסף לדבר שאינו שוה פרוטה הא היא מוכנת לקחתו בפרוטה אפי' בלא קדושין ומה לי הן ומה לי דמיהן אבל מ\"מ אין תימה על המל\"מ ז\"ל אי ס\"ל בדעת הר\"ן ז\"ל דבכה\"ג חשיב גם להמקדש שוה פרוטה כיון שהיה בידו למוכרו לה בפרוטה. ובאמת לא זכיתי להבין כראוי ספיקי' דהר\"ן ז\"ל שהרי אמרינן דטעמא דאין אשה נקנית בחליפין משום דאיתנייהו בפחות משוה פרוטה ואשה לא מקניא נפשה בפחות משוה פרוטה ועיין בר\"ן ריש מכילתין וא\"כ כיון דהדבר תלוי בדעתה א\"כ היכא דבאמת לדידה שוה פרוטה אמאי לאו כל כמינה לתת עליו תורת כסף כיון דאשה מקניא נפשה במאי דשוה פרוטה לדידה וזה ניחא רק להמל\"מ בספיקא דידי' די\"ל דגנאי הוא לה להתקדש בדבר שאינו שוה פרוטה להמקדש וא\"כ אדרבה י\"ל להיפך דהר\"ן ז\"ל ס\"ל דבעינן שיהי' גם להמקדש שוה פרוטה ומספקא לי' באומרת לדידי שוה פרוטה אם כל כמינה לתת עליו תורת כסף באופן שגם להמקדש יהיה שוה פרוטה משום די\"ל מה בכך דלדידה שוה פרוטה הא מ\"מ גנאי הוא לה שהמקדש לא נתן לה שוה פרוטה וא\"א לה לתת תורת כסף במאי דשוה לדידה שיהי' גם להמקדש תורת כסף אבל לולא זאת פשיטא דהיתה מקודשת כיון דאשה מקניא נפשה במאי דשוה לדידה פרוטה ובעיקר הערתינו הנ\"ל על המל\"מ ז\"ל מאדם חשוב י\"ל דגם לקיחתו מתנת חנם הוא שוה לו פרוטה משום שהי' נותן פרוטה שלא יצטרך לקחת המתנה: ודע דמ\"ש לעיל די\"ל דספיקי' דהר\"ן הוא במי שהוא במדי וקידש אשה כאן ע\"י שליח והחפץ שוה פרוטה שם להמקדש משום הכי י\"ל דמהני לדידיה שוב הא ליתא שהרי כתב הר\"ן עצמו לקמי' דף ר\"י ריש ע\"א דבכה\"ג מקודשת בודאי דכיון דנודע דשוה פרוטה במדי ודאי יכולה לומר לדידי שוה פרוטה וע\"ש אלמא דפשיטא לי' להר\"ן ז\"ל דכיון שיש על החפץ תורת כסף במדי א\"כ גם כאן תוכל לתת עליו תורת כסף וספיקי' הוא רק כשלא נודע בודאי דשוה פרוטה במקום אחר ולפי מ\"ש שם דבעינן שידעו עדים שדרכה לתת פרוטה באותו דבר מוכח סברתינו הנ\"ל שביישוב הקושיא שעל המל\"מ מדברי הר\"ן הנ\"ל והיינו די\"ל דכיון דדרך האשה לתת פרוטה בחפץ כזה הא ממילא גם להמקדש שוה פרוטה שהרי הי' יכול למוכרו לה בפרוטה. איברא לקושטא דמילתא דמהר\"ן אין תיובתא על המל\"מ דנראה דהר\"ן כרש\"י ס\"ל דא\"צ שיהיה שוה פרוטה להמקדש כמו במקדש בערלה ועיין בר\"ן בפ\"ב דקדושין וכ\"כ הישועות יעקב בדעת הר\"ן דלא בעינן שוה פרוטה מצד הנותן ע\"ש בסי' כ\"ח ס\"ק ג' ואולם לפ\"ז לא ידענא מ\"ש הגאון הזה לקמי' בס\"ק י\"ח למיפשט ספיקי' דהמל\"מ הנ\"ל מדברי הר\"ן ז\"ל שכתב דמהני אמירתה לדידי שוה פרוטה דהא הר\"ן ז\"ל לשיטתי' דס\"ל דלא בעינן שיהיה שוה פרוטה מצד הנותן וא\"כ אין ראיה כלל די\"ל דכתב כן לדעת רש\"י ז\"ל. אבל זאת פשיטא לי דהיכא דשוה פרוטה שלא כדרך הנאתו דמקודשת אף לתירוץ השני של התוס' דס\"ל דאפי' הוא שו\"פ בשלכדה\"נ נמי אינה מקודשת משום דדעתה ליהנות בכדרך הנאה דוקא מ\"מ בכה\"ג שהיא באמת נהנית בכדרך הנאה ולדידיה נמי הוא שוה פרוטה עכ\"פ בשלכד\"ה בזה אפי' המל\"מ מודה דמקודשת. ודע דמספקא לי לאותו צד דס\"ל דבעינן דוקא שיהיה שוה פרוטה להמקדש ובהיא חולה שי\"ב סכנה אינה מקודשת (ומהא דאדם חשוב אין תיובתא וכן מהאי דפ\"ק דקדושין באומרת תן מנה לפלוני ואתקדש אני לו דמקודשת מדין שניהם דהיינו עק\"ל וערב נמי ליכא לאקשויי אע\"ג דהאי פלוני אינו אדם חשוב יהיה מאיזה טעם שיהיה) לפ\"ז מאי דינו באומרת תן איסור הנאה לפלוני חולה ואתקדש אני לך אי מקודשת אי לא כיון דאין הקדושין שוין פרוטה אלא להמקדש אבל באדם חשוב י\"ל דבכה\"ג אינה מקודשת משום דלא מתחשבה במה שלוקח ממנה איסור הנאה כיון דלדידה אינו שוה פרוטה:<br><b> (רמא) </b> דכיון דאיסורי הנאה הן ונמצא שאין לו דמים כלל כו' הו\"ל המעות גזל או מתנה בידו כו'. תמהני אי נימא דגם מכירה לנכרי לאו חליפין נינהו אלא גזל או מתנה א\"כ מאי זה דקאמר הש\"ס בע\"ז דף ס\"ב ע\"א מ\"ט שכרו אסור אילימא הואיל ויי\"נ אסור בהנאה שכרו נמי אסור הרי ערלה וכלאי כרם דאסורין בהנאה ותנן מכרן וקידש בדמיהן מקודשת וע\"ש ולפ\"ז האי מאי קושיא דהא גבי הנהו הדמים ממה נפשך מותרים כמ\"ש הרב המחבר כאן אבל ביי\"נ דנוטל שכר פעולה מיי\"נ האסור בהנאה והיין נסך הוא של הנכרי א\"כ הרי התם לא שייך לומר כן שפעולתו אינה שוה כלום להבעלים והוי המעות גזל או מתנה ביד הפועל וכן תמוה מאי דבעי הש\"ס בנדרים דף מ\"ז ע\"ב למיפשט שם בקונם פירות אלו על פלוני מהו בחלופיהן ממתניתין הנ\"ל דמכרן וקידש בדמיהן מקודשת וקשה דהא התם שאני דכיון דאיסור הנאה אינו שוה כלום להמוכר הוי המעות מתנה או גזל ולא חליפי איסורי הנאה ומה ענין זה לקונם במדיר את חבירו מפירותיו אע\"כ צ\"ל דניהו דבמכר לישראל י\"ל כן דאם ידע שהן איסורי הנאה הרי המעות שנתן בעדן במתנה נתנן ואי דלא ידע פשיטא דאין כאן חלופי איסורי הנאה דהא המקח טעות והוא בטל והמעות הוי גזל בידו (או כמלוה כמ\"ש הר\"ן והרא\"ש בפ' האיש מקדש) אבל במכר לנכרי הרי הוי חלופי איסורי הנאה משום דלהנכרי הרי ניחא לי' בהמקח ואין כאן לא מתנה ולא גזל בין בידע בין בשלא ידע משום הכי שפיר קאמר הש\"ס בע\"ז ובנדרים הנ\"ל והיינו דמתניתין דקדושין דתנן מכרן וקידש בדמיהן מקודשת מסתמא גם במכר לנכרי מיירי (דבישראל לא שייך שיקנה איסור הנאה בידיעתו ובשלא ידע הרי הוי המקח טעות דאטו בשופטני עסקינן שימכור בכדי דהא לכשיודע שהוא איסור הנאה הרי המעות חוזרים) ועוד דעכ\"ר לומר דמתניתין במכירה לנכרי נמי מיירי דאל\"כ קשה אמאי לא חשיב נמי ע\"ז בהדי אינך איסורי הנאה וכקושיית התוס' והר\"ן שם אע\"כ דמשום סיפא דקתני מכרן וקידש בדמיהן מקודשת א\"א לו למחשב נמי ע\"ז היינו אי נימא דמכירה לנכרי הוי חלופין וע\"ז תופס דמים וא\"א שתהא מקודשת אבל אי נימא דהאי דמכרן לאו במכרן לנכרי נמי מיירי אלא דמיירי דוקא במכרן לישראל או אי נימא כמ\"ש הגאון המחבר כאן דאפי' מעות הנכרי אינן חליפין ביד המוכר אלא גזל או מתנה א\"כ אמאי לא תני נמי ע\"ז דהא אמרת דאיסור הנאה אינו שוה כלום למוכר והמעות שנותן הלוקח ואפי' הוא נכרי הוי גזל או מתנה בידו וא\"כ הרי אין כאן חלופי ע\"ז כלל דנימא שיתפסו דמיו (ועיין בר\"ן בפ' האיש מקדש. הן אמת דמשמע קצת בר\"ן פ\"ב דע\"ז מדכתב שם דבע\"ז גזירת הכתוב הוא דתופס דמיו דכוונתו דלפי מה דאמרינן בירושלמי דאיסור הנאה אין שוה כלום לבעליו א\"כ מה\"ט היה לו לומר דגם ע\"ז אין תופס דמיו דהא אינו שוה כלום למוכר וא\"כ הרי אין המעות דמי ע\"ז אלא גזל או מתנה ואי מגזירת הכתוב הוא א\"כ אפי' אי נימא דהמעות מתנה או גזל הוא גם במכרו לנכרי מ\"מ לא מצי למחשיב במתניתין ע\"ז בהדי הנך איסורי הנאה כיון דתופס את דמיו ואפי' בכה\"ג ואפשר דאפי' בלוקח ישראל וידע שהוא איסור הנאה אבל בלוקח ישראל ולא ידע כיון דמקחו מקח טעות י\"ל דאפי' במכר לו ע\"ז וקידש בדמיו אי נימא דהוי כמלוה אצלו ולא כגזל כמו שכתב הר\"ן מקודשת ולפי מה דמספקא לי' בש\"ע סי' כ\"ח גם בע\"ז הוי ספק קדושין וע\"ש:",
+                "<b>עבר </b>\n<b> ומכר בו.</b> הנה בפ' הא\"מ דנ\"ח ע\"א פרכי' מכרן וקדש כו' מנ\"ל ומשנינן מדגלי רחמנא בע\"ז כו' וראיתי להרב עצמות יוסף ז\"ל שהק' דמאי קושיא נילף בבנין אב משער נזיר דדרשינן לעיל דאסור בהנאה מדכתיב קודש יהיה ופריך אי מה קדש תופס את דמיו כו' ומשני מי קרינן קדש קדוש קרינן ופרש\"י דלהכי קרינן קדוש למעוטי דמיו יע\"ש ונלע\"ד דל\"ק דהא דממעטינן שער נזיר דלא תפסי דמייהו מדקרינן קדוש היינו לפי האמת דממעטינן שאר איסורים דלא תפסי דמייהו משום דהוו ע\"ז ושביעית ב' כתובים או משום דתרי מיעוטי כתיבי כדאמרינן לקמן ולהכי אמרינן דלהכי קרינן קדוש למימרא דשער נזיר שוה לשאר איסורים אמנם למאי דבעי תלמודא השתא דשאר איסורים מנ\"ל דלא תפסי דמייהו ליכא לאקשויי דנילף משער נזיר מדקרינן קדוש דאיכא למי' דלעולם דשער נזיר תפסי דמייהו וכן שאר איסורים ומאי דקרינן קדוש היינו למעוטי שלא יהא דינו כקדש לגמרי דתופס דמיו ויוצא לחולין להכי קרינן קדש לומר דשער נזיר עצמו אינו יוצא לחולין ואע\"ג דאי הוה כתיב קדש הו\"א דתופס דמיו בין דרך מקח בין דרך חילול שהרי שביעית דכתיב ביה קדש ס\"ל לר\"י בפרק לולב הגזול ד\"מ דתפסי דמיו בין דרך מקח בין דרך חילול ואפי' ר\"א דפליג התם וס\"ל דאין שביעית מתחלל אלא דרך מקח היינו משום מיעוטא דכתי' בשנת היובל הזאת כו' וסמיך ליה וכי תמכרו כדאמרינן התם ואם כן מש\"ה קרינן קדוש לומר דאינו תופס דמיו דרך חילול אבל דרך מקח ה\"נ דתפסי דמייהו כנ\"ל נכון: עוד הקשה הרב הנז' דמדבעי מנ\"ל נראה דהסברא מבחוץ היא דתפסי דמייהו ולהכי בעי מנ\"ל ומשני מדגלי בע\"ז כו' מכלל דבעלמא דמים מותרים וק' דא\"כ מאי פריך ונילף מינה דהא להכי לא אצטריך ע\"ז דלשתוק מינה וממילא ידעינן דבכל איסורי הנאה תפסי דמייהו ותי' משום תוספי הרא\"ש ז\"ל דסוגיא זו אתיא כמ\"ד חליפי חליפין בע\"ז והשתא פריך שפיר ונילף מינה דאי לאו נהי דמסתברא לו' דחליפי איסורי הנאה אסורין חליפי חליפין לא מסתברא למימר ותמיה עליו דהא בע\"ז פרק ר\"י אסיקנא דמאן דס\"ל חליפי חליפין אסורים ס\"ל דב' כתובים הבאים כאחד מלמדין ואצטריך הוא למעט שאר איסורין דעלמא וכיון דסוגיא זו אתיא אליביה היכי משני בגמ' משום דהוו ע\"ז ושביעית ב' כתובים ואין מלמדין הא איהו ס\"ל דמלמדין עכ\"ל ולדידי אי מהא לא איריא דהא דאסיקנא התם דמאן דס\"ל חליפי חליפין אסורים ס\"ל דמלמדין היינו לפום מאי דמסקינן הכא בשמעתין דהוא למעט שאר איסורין הוא דאתא ולהכי ק\"ל התם שפיר דלמאי אצטריך מיעוטא דהוא ת\"ל משום דהוו ב' כתובים וע\"כ צ\"ל דס\"ל דמלמדין אמנם הכא בשמעתין דאכתי לא אסיק אדעתיה מיעוטא דהוא כדפריך בתר הכי הניחא כו' שפיר איכא למימר דאפי' מאן דס\"ל חליפי חליפין אסורים ס\"ל דב' כתובין אין מלמדין וממעטינן שאר איסורים מב' כתובים וזה פשוט: ושוב ראיתי בספר פני יהושע שיישב כן דברי הרא\"ש ז\"ל אך מאי דק' לי בדברי הרא\"ש ז\"ל מהא דפריך התם פ' ר\"י דמאן דס\"ל חליפי חליפין מותרים והוא אצטריך למעוטי חליפי חליפין ערלה וכלאי הכרם מנ\"ל ומשני ערלה וכלאי הכרם לא צריכי מעוטא דהו\"ל ע\"ז ושביעית ב' כתובים כו' והשתא לפי דברי הרא\"ש ז\"ל מאי פריך הא למאן דס\"ל חליפי חליפין מותרים שאר איסורין דלא תפסי דמייהו נפ\"ל מדגלי רחמנא בע\"ז דאל\"כ למאי אצטריך קרא בע\"ז לאשמועינן דחליפי אסורים וחליפי חליפין מותרים הא מסברא ידעינן לה כמ\"ש הרא\"ש ז\"ל ולכן היותר נכון דמאי דפריך מנ\"ל לאו מסברא קא פריך אלא אמה דפריך בתר הכי נילף מע\"ז קא סמיך כנ\"ל ודוק:"
+            ],
+            [
+                "<b>המקדש </b>\n<b> כו' ובאפר פרה.</b> כתב ה\"ה מפורש בגמ' ושם הק' ורמנהי הנותן שכר לדון כו' ותי' אביי ל\"ק כאן בשכר הבאה כו' ויש לדקדק אמאי לא משני דמתני' במקדש בשכר בטלה ושכר בטלה דמוכח שרי כדאמרינן בס\"פ ב' דייני גזרות ושוב אחר זמן מצאתי להרב צאן קדשים מס' בכורות פ' עד כמה שהוק' לו כן ומכח קו' הלזו יצא לידון בדבר חדש דע\"כ לא אמרינן דשכר בטלה דמוכח שרי אלא דוקא בההיא דקרנא דלאו עליה דידיה דוקא רמי רחמנא לידון והילכך אם הבעלי דינין רוצין שיהא הוא דן מחויבין ליתן שכר בטלה אבל הזאה וקידוש רמיא על כל כהן השייך בעבודה משום הכי אסור ליקח אפי' שכר בטלה ע\"כ ותמהני עליו איך אשתמיט מיניה מ\"ש בירוש' דסנהדרין הביאו הב\"ח ז\"ל ח\"מ סי' ט' ר\"ה הוה רעי תורין והוה ידע סהדותא לבר נש אמר ליה תא מסהיד עילואי א\"ל הב לי אגרי ותני כך נותנין לדיין שכר בטלנותו ולעד שכר בטלנותו ע\"כ וכפי דבריו קשה דאיך הותר לו לרבינא שכר בטלה כדי להעיד הרי עדות ודאי דמי ממש להזאה דהא לדידיה רמיא רחמנא להעיד דקעבר על לאו דלא יגיד אלא משמע ודאי דלא שנא ולעיקר הקו' נר' ודאי דלא קשיא דמש\"ה לא משני תלמודא דמתני' מיירי בשכר בטלה משום דס\"ל לתלמודא דע\"כ מתני' מיירי בשכר הבאה כדקאמר בגמ' דייקא נמי כו' ובשכר הבאה אפי' בשכר בטלה דלא מוכח שרי ובהכי ניחא לי מה שהק' הרב מוצל מאש סי' ל\"ח למ\"ש שם משם הרב מש\"ל ז\"ל דהא דנותן שכר לדון דיניו בטלין היינו דוקא בנוטל שכר קודם אבל אם אחר שדן את הדין נטל שכרו אין דיניו בטילין מסוגיא דידן דאמאי לא משני דהכא בנוטל שכר אח\"כ יע\"ש ודבריו סתומים דה\"נ כל שמקדשה בשכר הזאה הרי שכר הזאה דהיינו הקדושין בא לו מיד בגמר הזאה והו\"ל כנוטל שכר להזות דהזאתו פסולה ומעולם לא כתב הרב ז\"ל אלא דוקא בנוטל שכר אחר הזאה ואי כונתו ז\"ל לומר דנוקמיה בשהזה לה ואח\"כ נתנה לו שכרו וחזר וקדש אותה באותו שכר הא ודאי לק\"מ דכל כי האי לא הו\"ל למתני' למיסת' סתומי לומר המקדש באפר פרה סתם וליכא למימר דמיירי באומר לה אחר שהיזה אותה הרי את מקודשת בשכר שהיזיתך ונתרצית היא להתקדש דהא ודאי אינה מקודשת דהו\"ל כאומר לה בשכר שהרכבתיך על החמור דאינה מקודשת כדאמרינן לקמן דף ס\"ג ובר מן דין כפי מ\"ש לק\"מ דבלא\"ה הו\"מ לשנויי דמתניתין במקדש בשכר בטלה אלא דעדיפא מינה משני כמ\"ש: וראיתי להרב מש\"ל ז\"ל בה' עדות דף פ\"א ע\"ד למוהר\"י כולי ז\"ל שתמה על הרב מוצל מאש וז\"ל וצ\"ע דהא ודאי מודה הרב המחבר דאפי' אחר שדן אסור ליקח ול\"ק אלא דאין דיניו בטלין וא\"כ לא הו\"מ בגמ' לשנויי דמתני' איירי בנוטל שכר אחר כך דהא כל קו' הגמ' דאסור ליקח שכר כו' יע\"ש ואין זה תמיה על הרב ז\"ל דהא מתני' המקדש קתני דמשמע דיעבד ובשעבר ולקח שכר וכן מבואר ממה שהק' הריטב\"א ז\"ל שם וז\"ל וכ\"ת אפי' אי מתניתין בשכר הזאה נהי דהזאתו בטלה ומימיו מי מערה מ\"מ כיון שנטל שכר זכה בו הא ליתא דכיון דאין במעשיו כלום אינו ראוי ליטול שכר דהא לא אהנייא ליה מידי ובמה מקדשה עכ\"ל הרי מבואר מדבריו דמצינן לאוקמי מתני' בדיעבד ולעולם דלכתחילה אסור לקדשה וליקח שכר כנ\"ל ואיכא למידק לדעת ר\"ת ז\"ל ודעימיה הסוברים דהמקדש באיסורי הנאה דדבריהם מקו' כיון דמדאוריי' מיהא שו\"פ אם כן מאי פריך בגמ' הא אע\"ג דהזאתו פסולה אינו אלא מדרבנן משום קנס' הואיל ועבר אמה אני בחנם אבל מדאורייתא מיהא אהני מעשיו והזאתו כשרה והילכך משום הכי מקודשת דאע\"ג דאסור ליקח שכר מ\"מ כיון שנטל שכר דהיינו הקדושין זכה בו ואולי נאמר דכיון דמדאוריי' אסור ליקח שכר חשיב כחמץ דאוריי' ושעות דרבנן דאינה מקודשת כלל כדרב גידל ועוד י\"ל דלישנא דמתני' קשיתיה דקתני מקו' דמשמע מקוד' גמורה ובמקדש באיסורי הנאה דדברי' לא הויא מקודשת גמורה אלא חוששין לקדושין וכעין זה תיר' התוס' ז\"ל פ\"ק דחולין ד\"ה ע\"ב ד\"ה מפני יע\"ש ודוק:<br><b> מעשה חושב</b>\n<b> (רמב) </b> וכפי דבריו קשה דאיך הותר לו לרבינא שכר בטלה כדי להעיד הרי עדות דמי ודאי להזאה כו', לא ידעתי מאי קשיא לי' דמאן לימא לן שלא הי' שם נמי סהדי אחריני למיסהד ובכה\"ג כי היכי דעד אינו חייב בקרבן שבועה כשיש עדים אחרים אפשר דאינו עובר נמי בלאו דאם לא יגיד בדאיכא סהדי אחריני: אבל עיקר חידושי' דהרב בעל צאן קדשים לא אוכל לעמוד עליו דמאי נ\"מ בין דיין לכהן דכמו דכל כהן השייך בעבודה רמיא עלי' הזאה וקידוש ה\"נ דכל ת\"ח שהגיע להוראה רמיא עליה לדון את חבירו (אם לא שיש ב\"ד קבוע בעירו בלעדו): גם איני יודע כוונתו במ\"ש כהן השייך בעבודה אם כוונתו על כל כהן כשר או דכוונתו רק על כהן במשמרתו אבל יהיה איך שיהיה הלא גם בבית אב שבכל שבת ושבת יש בו כהנים רבים וא\"כ הרי ההזאה אינה מוטלת דוקא על כהן אחד מהם: ועוד שהרי הזאה וקידוש אין חיובם על כהני המשמר משום דבטהרת החטאת עשו מעלות טפי מבקודש דכהן אעפ\"י שטבל לקודש ומקריב קרבנות ועובד עבודתו במזבח מ\"מ אינו טהור לחטאת ולא להזאה וקידוש (כמבואר ברמב\"ם ריש פי\"ג מהלכות פרה) עד שיטבול לשם חטאת: ולולא דמסתפינא הייתי אומר דקושייתו של הרב בעל צ\"ק הנ\"ל מעיקרא ליתא משום דדוקא לדון מותר ליקח שכר בטלה מטעם דאינו בדין דמשום הפסידא של בעל הדין יפסיד הדיין את שלו דחייך קודמין כו' משא\"כ בטמא מת שצריך הזאה והוא חייב לטהר עצמו ואין הדבר תלוי ברצונו כמו ממונו משום הכי אסור לו להכהן ליקח אפי' שכר בטלה ואיסורא מממונא לא ילפינן:"
+            ],
+            [
+                "<b>קדשה </b>\n<b> במע\"ב בין בשוגג בין במזיד אינ' מקודשת.</b> משנה פר' הא\"מ דנ\"ג ע\"ב קדשה במע\"ב בין בשוגג בין במזיד לא קדש דברי ר\"מ ר\"י אומר בשוגג לא קדש במזיד קדש ופסק כר\"מ ודע דבגמרא אמרינן התם דהיינו טעמא דר\"י דמעשר איהו לא ניחא ליה משום אונסא דאורחא איהי לא ניחא לה משום טירחא דאורחא ופרש\"י ז\"ל שם וז\"ל משום אונסא דאורחא דע\"כ אונסא דאורחא עליה דידיה רמיא שהמעשר אין בו שו\"פ כו' יע\"ש וראיתי להריטב\"א שהק' עליו וז\"ל ולא נהירא דאם לא נתן לה כאן שו\"פ אפי' קבל עליו אחריות איך מקודשת קדושי ודאי כיון שאינו שו\"פ בכאן שאפי' שו\"פ במדי אינו אלא קדושי ס' שאין לך בקדושין אלא מקומו ושעתו ואי בשנתן לה מעשר כדי שו\"פ כאן אפי' בלא אחריות נמי שהרי א\"א שלא תמצא מי שתמכרהו לו בזול ע\"מ לאוכלו בירוש' ויהיו הדמי' בידה חולין אלא עיקר הפי' כפי' ב' שפרש\"י כו' ומיירי שהוא כ\"כ שיש בו ש\"פ למי שיעלנו ויאכלנו בירוש' עכ\"ד וק\"ל עליו שהרי בבכורות ד\"ט פריך התם לר\"י דאמר פטר חמור אסור בהנאה משום שיש לך דבר שצריך פדיה ומותר בהנאה והרי מעשר שהקפידה עליו תורה בכסף צורה ותנן ר\"י אומר במזיד קדש ומשני בפטר חמור נמי מתקדשה כדר\"א דאמר ר\"א אשה יודעת שאין מע\"ב מתחלל על ידה ועולה ואוכלתו בירוש' כו' והשתא ק' שהרי משמע ודאי דמע\"ב לר\"י אסור למוכרו לאחר ע\"מ שיאכלנו בירושלים מכיון שאסור בהנאה כל זמן שלא פדאו דומיא דפטר חמור דאסור למוכרו כל זמן שלא פדאו וא\"כ איך כתב הריטב\"א דמתניתין מיירי בשיש בו כ\"כ שיש בו שו\"פ שימכרנו למי שיעלנו לירוש' הרי אינו יכול למוכרו וא\"כ תיקשי ליה לדידיה דהיכי קתני מתני' במזיד קדש דמשמע קדושי ודאי הא כיון שאינו שו\"פ כאן אפי' יש בו ש\"פ בירוש' אינה מקודשת קדושי ודאי אע\"ג דבפ' קמא דבכורות מסיק התם תי' אחרינא דטעמא דר\"י לאו משום שיש לך דבר שצריך פדיה ומותר בהנאה הוא אלא משום טעמא אחרינא וא\"כ לההוא תי' מצינן למימר דמע\"ב מותר בהנאה לר\"י מ\"מ אכתי תקשי ליה לתי' קמא היכי הוה ניחא ליה מתניתין ולדעתי נר' שלזה כוון רש\"י במ\"ש א\"נ אפי' לא רמי אחריות עליה כו' שהדבר ק' שכיון שכבר כתב רש\"י שהמעשר אין בו כאן שו\"פ וע\"כ רמיא עלי' אחריות א\"כ איך כ' רש\"י ז\"ל א\"נ אפי' לא רמי' עלי' אחריות ודוחק לו' שחזר בו רש\"י ז\"ל וס\"ל דאע\"ג דאין כאן שו\"פ אפ\"ה כיון דבירוש' שו\"פ מקודשת מעכשיו אלא נ\"ל שכונתו לב' התי' האמורים בבכורות דבתחילה כתב דע\"כ רמיא עליה אחריות שהמעשר אין בו כאן שו\"פ כו' שאפילו תמכרנו דמיו נתפסים כו' כלומר שאפילו נתן לה כ\"כ שיש בו ש\"פ כאן אפ\"ה אינה יכולה למוכרו לאחר שיעלנו לירושלים ויהיו דמיו חולין מכיון שאסור בהנאה קודם פדיה כדאמרינן התם לחד תי' וחזר עוד ואמר א\"נ כו' כלומר אפי' תימא דמותר בהנאה כאידך תיר' ויכולה למוכרו וא\"כ לא רמי עליה אחריות אפ\"ה לא ניחא ליה כו' ובהכי ניחא לי מה שהק' עליו הרשב\"א על פירש\"י וז\"ל ואינו מחוור דהא מתני' סתמא קתני ואפי' יש בו שיעור גדול ששו\"פ כאן שימצא מי שיתן לה ש\"פ ע\"מ שיעלנו לירוש' ויאכלנו שם דהשתא אין הדמים נתפסים בקדושתו יע\"ש אכן כפי מ\"ש הנה נכון שרש\"י לא כ\"כ אלא לחד תי' דבכורות כנ\"ל. מיהו הא ק\"ל לדברי הרשב\"א דמשמע מדבריו דס\"ל דמתני' איירי בכל גוונא בין כשנתן לה כ\"כ שיש בו כאן ש\"פ בין כשלא נתן לה אלא ש\"פ ואע\"ג דאין בו שו\"פ כאן קתני מתני' דמקוד' וכנראה מלשונו שכתב דהא מתני' סתמא קתני ואפי' יש בו שיעור גדול כו' וקשה שהרי בפ\"ד מהל' אלו דין י\"ט כתב ה\"ה משם הרשב\"א וז\"ל וכתב הרשב\"א דמשמע דאפילו ידוע ששו\"פ בודאי במדי אינן אלא קדושי ס' שאין לך בקדושין אלא מקומו ושעתו עכ\"ד וא\"כ קשה דלפי דעתו ז\"ל ע\"כ לא מתוקמא מתניתין אלא בשנתן לה כ\"כ ששוה פרוטה אבל כל שאין בו ש\"פ כאן אינה מקודשת קדושי ודאי וא\"כ לא הי\"ל להקשות דמתני' סתמא קתני אלא הכי הי\"ל לומר דע\"כ מתני' בשיש בו ש\"פ כאן מיירי וכמו שהקשה הריטב\"א ויש ליישב שכונתו להקשות לרש\"י דאפי' תימא דס\"ל לרש\"י דכל שידוע ששוה פרוטה במדי מקודשת קדושי ודאי ושלא כדעתו ז\"ל אפ\"ה קשה דמתניתין סתמא קתני ועוד אפשר לומר דס\"ל להרשב\"א דהכא כיון דאשה יודעת שאין מע\"ב מתחלל על ידה דבאשה חברה עסקינן כדמסקינן לקמן א\"כ כי קבילתא מתחילה קדושין ע\"ד לאוכלן בירוש' קבילתא ומשום הכי מקודש' משא\"כ בההיא דהמקדש בפחות מש\"פ שאין דעתה ודאי לעלות ולאוכלה במדי ובהכי ניחא מ\"ש הר\"ב בית שמואל סי' ל\"א סק\"ו יע\"ש ודו\"ק: ודע שהתוס' שם בד\"ה איהו לא ניחא ליה הקשה וז\"ל מיהו ק' דמשמע הכא דמתני' איירי בגבולין ואפ\"ה קאמר ר\"י דבמזיד קדש וכן משמע לקמן דקאמר הפודה מע\"ב כו' מוסיף חומש ומוקי לה כר\"י כו' וקשה מפרק חלק דמשמע התם דבגבולין כ\"ע ל\"פ דממון גבוה הוא כו' וראיתי להרב עצמות יוסף שכ' וז\"ל פי' אע\"ג דדחינן לקמן ומוקמינן לה לקמן כר\"מ וכגון דיהיב ליה בטיבליה מ\"מ כבר אסיק אדעתיה המקשה דהוי כר\"י דהוי ממון הדיוט והאמת שראוי היה שהתו' יביאו ראי' מההיא מתני' דמשך הימנו מעשר בסלע ולא הספיק לפדותו עד שעמד בשנים דמסקינן לקמן דאתי כר\"י דאמר ממון הדיוט אע\"ג דהוי בגבולין יע\"ש ולע\"ד נר' שמה שלא הביאו ראיה מההיא מתניתין הוא משום דאיכא לפרושי כפי' רבינו בפי' המשנה פ\"ד דמע\"ב משנה ה' דמתני' מיירי בירושל' וקרא מעשר לפירות הנלקחים במעות מע\"ב ע\"ע ובהכי ניחא מה שראיתי להרב החידושין שרצה לתרץ להא דהפודה מע\"ב שהביאו התוספות ראיה דהתם מיירי כגון דיהביה ניהליה דכי מסיק ליה לירושלים ליהוי שלו ונהי דמה שנותן למיהדר ביה כל כמה דלא אסקיה לירושל' מ\"מ אי לא הדר ביה אדמטי ליה התם קא פדי מע\"ב והוסיף עליו חומש עכ\"ל וקשה טובא דמה יענה למתני' דמשך הימנו מעשר בסלע דמשמע התם בהדיא דלר\"י בגבולין נמי ממון הדיוט הוא ונקנה במשיכה כדין הדיוט וליכא למימר דהתם בשמכרו ע\"מ שלא יקנהו אלא בירושל' מיירי דומיא דההיא דהפודה מע\"ב דאם כן אמאי משתכר בסלע הא כל זמן שלא העלהו לירוש' ברשות המוכר קאי ויכולה לחזור בו אכן כפי מ\"ש ניחא דאפשר לומר שהוא מפרש כפי' רבינו דמתני' בירוש' איירי אלא דאין זה נכון שהרי הרב כ\"כ ליישב דעת רש\"י לפי מה שהבין בדעת רש\"י דס\"ל דבגבולין כ\"ע מודו דממון גבוה הוא ואלו מדברי רש\"י מבואר לקמן שהוא אינו מפרש כפי' רבינו גם מדברי הרב החידושין לקמן משמע שהוא נמי מפרש שלא כפי' רבינו וצ\"ע: ותו ק\"ק לפי דעת הרב החידושין מהא דגרסי' בפ\"ק דקדושין דכ\"ד רבא אמר לעולם לא תיפוך והכא במעשר דאתא מבי נשא עסקינן ור\"מ לטעמי' דאמר מע\"ב ממון גבוה הוא ולא קני ליה בעל ורבנן לטעמייהו דאמרי ממון הדיוט הוא וקני ליה בעל הילכך שליחותא דבעל קא עבדא הרי דהתם בגבולין איירי דבירוש' אין פדיון למע\"ב ואפי\"ה ס\"ל לרבנן דממון הדיוט הוא ועיין בס' חזון נחום דקפ\"ד ע\"א ואפשר לומר דרבא ה\"ק דר\"מ ס\"ל דממון גבוה הוא ואפילו בירושל' הילכך אינו כשאר נכסי מלוג למקנייה בתקנתא דרבנן אמנם לרבנן כיון דבירוש' ממון הדיוט הוא דסתם מעשר להעלותו לירוש' קאי חיילא עליה תקנתא דרבנן למקנייה בעל ודו\"ק:<br><b> אך </b> אכתי ק' מהא דגרסינן בפ' מרובה דס\"ט ע\"ב אמר רבא אי לאו דאמר ר\"י צנועים ור' דוסא אמרו ד\"א הו\"א מאן תנא צנועים ר\"מ היא דאמר ממון גבוה הוא לאו אמר ר\"מ מעשר ממון גבוה הוא ואפי\"ה לענין פדייה אוקמיה רחמנא ברשותיה דכתיב וחמישיתו יוסף עליו אבל קרייה רחמנא מעשרו ומוסיף חומש כרם רבעי נמי גמר קדש קדש ממעשר כו' ואם איתא דבגבולין כ\"ע מודו דממון גבוה הוא אם כן הא דצנועים אפילו רבנן מצי אתי דהא בגבולין דממון גבוה הוא אוקמא רחמנא ברשותיה דמצי פריק ליה ועיין בס' הנזכר ואף לזאת יש ליישב דרבא הקשה דבשלמא לר\"מ כיון דס\"ל דאפילו בירושלים ממון גבוה הוא ואפי' הכי לעניין פדייה אוקמא רחמנא ברשותיה ה\"נ לענין כרם רבעי מצי למימר כל הנלקט מזה מחולל ואע\"ג דליתנהו ברשותיה כלל אמנם לרבנן כיון דס\"ל דבירושל' ממון הדיוט הוא איכא למימר דכי אוקמיה רחמנא ברשותיה לענין פדיה היינו משום דבירושלים מיהא ממונו הוא ובידו להעלותו לירוש' ולמיהוי ממונו אמנם גבי כרם רבעי כיון דליתנהו בידו ולא אתי לכלל ממונו בשום זמן לא מצי לפדותו כנ\"ל נכון:<br><b> מעשה חושב</b>\n<b> (רמג) </b> וא\"ת לרב דאמר אם קדש בגזל א\"מ כו'. אימא דהא אתא לאשמעינן דאפי' אחר יאוש א\"מ. תמהני דאיך אפשר לומר דאפי' לאחר יאוש קאמר רב דאינה מקודשת הא רב ס\"ל דיאוש כדי קני כמבואר בב\"ק דף ס\"ז ע\"ב והא דכתב הרמ\"ה דבגזל דידה אין חילוק בין קודם יאוש בין לאחר יאוש היינו לפי מאי דקיי\"ל דיאוש כדי לא קני ואין חילוק בין גניבה לגזילה כמ\"ש התוס' שם בד\"ה דתניא כו' (ועיין מ\"ש רש\"י בב\"ק דס\"ח ע\"ב בד\"ה לאחר יאוש כו'): ואפשר לומר דניהו דס\"ל לרב דיאוש כדי קני מדאורייתא היינו רק לענין דא\"צ להחזיר הגזילה בעינה לאחר יאוש משום דקנאה אבל מחויב עכ\"פ להחזיר לבעלים דמיה וא\"כ כשקידש אשה בגזל דידה לאחר יאוש קודם שהחזיר לה דמיה הרי יכולה לתפוש את הגזל בתורת משכון עד שיחזיר לה את הדמים וא\"כ הא יכולה למימר אין שקלי ולמשכון שקלי ולא לקדושין: אבל אכתי קשה איך אפשר לומר דרב ס\"ל דמתניתין לאחר יאוש מיירי דא\"כ איך קאמר רב התם ש\"מ קידשה בגזל אינה מקודשת מדקתני שלהן היתה ושל שביעית היתה דמשמע הא שאר שני שבוע לא וע\"ש והרי במתניתין דאחיות אינן מקודשות הא חלקן בתאנים שבהכלכלה הוי גזל דאחרים ובגזל דאחרים לאחר יאוש הא לכ\"ע מקודשת אפי' בשאר שני שבוע כדאיתא שם בדף נ\"ב ע\"ב בעובדא דהאי דחטף זוזי כו' דאי הלכה כר\"ש דסתם גזילה יש בו יאוש בעלים הוה מקודשת: וי\"ל דהתם היינו טעמא משום דאיכא שינוי רשות לגבי האשה וכמ\"ש הרב המגיד וכ\"כ בש\"ע אה\"ע סי' כ\"ח משא\"כ במתניתין דידן דהכלכלה היתה של החמש נשים והיתה ברשות כולן א\"כ הא כשהחזיר אותה המקדש לאחת מהן הרי לא נשתנה עוד הרשות דמעיקרא נמי היתה ברשות האשה הזאת עצמה ועוד דהא האשה נעשית שליח לחברותיה ונטלה ברשותן וא\"כ תו הוי יאוש כדי ובכה\"ג בשאר שני שבוע אינן מקודשות: ועוד י\"ל דדוקא בידעה דגזל דאחרים הוא בכה\"ג מקודשת לאחר יאוש או בסתמא לר\"ש ובהאי דחטף זוזי מיירי כגון שחטף בפניה משום הכי מקודשת משום דהוי יאוש ושינוי רשות בידה אבל בהאי דהכלכלה הנ\"ל אילו הוה עובדא בשאר שני שבוע אף הנכריות לא היו מקודשות ואפי' לאחר יאוש ואע\"ג שידעו שהכלכלה גזולה היא והיינו משום דהרי הוא בא לקדש את כולן בכלכלה זו וליכא כאן גזל אחרים שהרי לכל אחת מהן יוחזר חלקה ע\"י זה ואע\"ג דלבתר דאמרינן דאין האחיות מקודשות הרי שני חלקים מהן הוי גזל אחרים והו\"ל יאוש ושינוי רשות מ\"מ גם הנכריות אינן מקודשות משום דיכולין לומר דאינן רוצין להתקדש בגזילה כדאמרינן התם בדף נ\"ג ע\"ב לפי שאינה רוצה כו': וי\"ל עוד דכיון דהנכריות היו סוברות דלכל חמש הנשים תתחלף הכלכלה משום דקידש לכולהו ועל דעת כן עשאו שליח להחמישית לקבל הכלכלה בשביל כולן א\"כ בכה\"ג בשאר שני שבוע כיון דהאשה שקבלה יכולה לומר על חלק דידה אין שקלי ולמשכון שקלי וכנ\"ל ה\"נ זכתה מטעם זה גם לחברותיה וגם להאחיות שקבלה בשליחותן ואין כאן תו גזל אחרים: אלא דקשה איך אפשר לומר בשאר שני שבוע אין שקלי כו' הא כיון דנעשית שליח לקבל הכלכלה בשביל כולן לשם קדושין א\"כ הרי ידעינן דבאמת אחלו לי' שהרי עשאוה שליח ואין לומר דלהטעות להגזלן עשאוה שליח כדי שיחזיר להן הגזילה דא\"כ הא אפי' בשדיך נמי נימא הכי דכדי לתופסו אומרת הן: וי\"ל דמתניתין מיירי בשעשאוהו שליח לקבל הקדושין ולא ידעו שבכלכלה זו יתקדשו ותדע שכן הוא משום דאל\"כ הא יקשה לפירוש הב' שבתוס' בד\"ה המקדש בפירות שביעית כו' שכתבו שם דלכתחילה אסור לקדש בפירות שביעית וע\"ש דלפ\"ז אמאי מהני שליחותה לדבר עבירה הרי הוה לן למימר דשליחותה בטל אע\"כ דנעשית שליח לקבל קדושין סתמא והיא קבלה הכלכלה וא\"כ בכה\"ג בשאר שני שבוע דליכא גילוי מילתא דרוצית להתקדש בגזל דידה יכולה לומר אין שקלי כו': אולם עדיין צ\"ע דאי מיירי מתניתין בשלא עשאוה שליח אלא בסתמא א\"כ אמאי הנכריות מקודשות הא יכולות לומר אין רצונינו להתקדש בפירות שביעית ואפי' אי נימא דאינהו לא עבדי איסורא ואלא דלפני עור השליח לבדו עובר מ\"מ הא פירות אלו אסורים לסחורה ולשאר דברים ובפשיטות שגם הלוקח פירות שביעית איסורא עביד משום דהאי דכתיב לאכלה ולא לסחורה קאי קרא אתרווייהו על המוכר ועל הלוקח: וי\"ל דאם חלק התאנים שמגיע להנכריות (שעשאוה שליח לקבל קדושין בסתם) אינו שוה לכל אחת מהן כי אם פרוטה בצמצום אזי באמת אינן מקודשות דמשום איסור דשביעית אינו שוה אפי' פרוטה אלא דהכא מיירי בששווין הרבה:<br><b> ומ\"מ </b> לדינא צ\"ע אם מתקדשת בכה\"ג היכא דצווחת שלא היה בדעתה להתקדש בדבר שא\"א למוכרו באופן דממה נפשך קשה בהך מתני' דכלכלה הנ\"ל אי מיירי שידעו בשעה שעשאוה שליח שהוא מקדש בפירות שביעית א\"כ הא הו\"ל שליח לדבר עבירה והשליחות בטלה כמ\"ש התוס' בב\"מ דף יו\"ד ע\"ב בד\"ה דאמר כו' ואי דלא ידעו הא אינן מקודשות מטעם דלא ניחא להו להתקדש בדבר שא\"א למוכרו: ובל\"ז נמי קשה אמאי הנכריות מקודשות הא לשיטת הרי\"ף למאי דקיי\"ל באומר לחבירו קני את וחמור דקנה מחצה ומתניתין הא מיירי בדאמר כולכון מקודשות לי וא\"כ כשאין האחיות מקודשות הרי נשאר בהכלכלה שני חלקים להמקדש כיון דלבתר דזכה בה הרי הוא שלו ולא של הפקר והוא רצה לקדש כל אחת מהחמש נשים בחלק חמישית מהכלכלה וכיון דהאחיות אינן מקודשות אם כן הרי יש בכלכלה זו להמקדש עצמו שני חלקי חמישית בשותפות עם הנכריות ונמצא דכסף קדושין אגיד בבעל והרי כתב הר\"ן להדיא בפ\"ק דקדושין גבי מקדש במנה והניח משכון עליה דאינה מקודשת מה\"ט ועיין במקנה בסוגיא זו דמקשה קושיא הנ\"ל לתירוץ השני של התוס' אמאי לא בטיל השליחות של האשה שעשאוה חברותיה להתקדש בפירות שביעית בשם מו\"ח זקני הגאון מאוה\"ג מוהר\"י הלוי הורוויץ אבד\"ק אה\"ו (וכמדומה לי שהגאון המחבר שם מיישב הקושיא כמ\"ש לעיל והיינו דלא עשאוה שליח להתקדש בפירות שביעית אלא בסתם ולדעתי אין זה עולה יפה משום דאעפ\"י דלבתר זכיה בפירות שביעית אינם הפקר מ\"מ הא יכולין הנכריות למימר אין רצונינו להתקדש בפירות שביעית כיון דהמקח נעשה באיסור וכמ\"ש הב\"ש ה\"ט בגניבה ומכש\"כ דבאמת פירות שביעית מטעם שאסורין בסחורה אינם שווין כפירות של שאר שני שבוע ואע\"ג דגם השתא יש בהן שוה פרוטה מ\"מ י\"ל דלא ניחא לה להתקדש בדבר שאסור לה למוכרו ושתופס את דמיו): ונלע\"ד למאי דפי' רש\"י בב\"מ דף ח' ע\"א בד\"ה ואילו שותפין שגנבו כו' דאחר הוציאו מרשות בעלים לדעת חבירו וע\"ש א\"כ הא חזינן דאע\"ג דאין שליח לדבר עבירה מ\"מ אמרינן מיגו דזכה לנפשי' זכי נמי לחברי' וא\"כ י\"ל הכא דבאמת מיירי שעשאוה שליח להתקדש בפירות שביעית ואפ\"ה אין השליחות בטלה משום דאמרינן מיגו דזכה כו': ובהכי ניחא מאי דקאמר רב ש\"מ דאשה נעשית שליח אפי' במקום שנעשית לה צרה ונתקשיתי בילדותי (וגם ראיתי אח\"כ קושיא זו בס' המקנה) דדילמא מיירי דאחת מן האחיות היתה שליח שאינה נעשית להן צרה אולם לפי הנ\"ל לק\"מ משום דאחיות כיון דאינן מקודשות א\"כ בטלה השליחות שלה שלדבר עבירה כיון דלא זכתה לנפשה: אלא דבשבת דף צ\"ג ע\"ב מוכח להדיא דהך שותפים שגנבו היינו ששניהם גנבו ולא בשליחות (וגם בדברי התוס' שם בד\"ה ואמאי כו' צ\"ע דהא עכ\"פ גם לענין תשלומי כפל בעינן שיעור פרוטה וא\"כ הא מגניבה נמי הוה מצי למיפרך): ועוד דאפי' לפי' רש\"י הנ\"ל הא עכ\"ר יש לחלק בין שותפין שגנבו לבין עושה שליח לדבר עבירה דאעפ\"י שי\"ל בו מגו דזכה לנפשי' כו' מ\"מ לא אמרינן הכי דהא לא קאמר הש\"ס באומר לחבירו צא וגנוב לנו שיתחייב משום מיגו דזכה כו' אלא דקאמר כן רק בשותפין שנכנסו לגנוב ביחד ואחד מהם הוציא הגניבה לדעת שותפות עיין בחידושי מוהריב\"ן בן שם דפשיטא לי' דבכה\"ג והיינו באומר לחבירו צא וגנוב לנו דודאי אין שליח לדבר עבירה ולא אמרינן בזה מיגו דזכה לנפשי' כו' ובפרט להתוס' לשיטתייהו שפירשו בב\"מ דשניהם הוציאו הגניבה ודאי דא\"א ליישב תירוצם השני שבקדושין הנ\"ל דהא לדידהו אם הוציא אחד לבדו לא אמרינן מיגו דזכה כו' ואין שליח לדבר עבירה ועיין בס' ישועות יעקב סי' ל\"ה ס\"ק א' ויש שם ט\"ס ולא העיר בכל מה שכתבתי כאן בתמיהת התירוץ הזה:<br><b> (רמד) </b> דאיכא למימר דהא דקתני שלהן היתה לאו למידק מינה דקדשה בגזל א\"מ אלא מעשה שהיה קתני. במחכ\"ת אין לזה טעם למימר דבכדי נסיב לה התנא להמעשה שהיה אבל טפי י\"ל דאצטריך למימר דשלהן היתה משום דכיון דחמש נשים רצה לקדש בכלכלה זו ואמרו חכמים דאין אחיות מקודשות נמצא דאלו התאנים שהיו מגיעים לחלקן של שתי האחיות הדרי להמקדש ולפ\"ז הרי שתי ידות מהכלכלה שהן של המקדש הן אגודין בי' וא\"כ הרי גם הנכריות אינן מקודשות כיון דהקדושין עדיין אגודין בהבעל וכמ\"ש הר\"ן בפ\"ק דקדושין בשם הרמב\"ן גבי מקדש במנה והניח עליה משכון דכיון דקדושי מנה אגידי גבי בעל לאו כסף קדושין נינהו ע\"ש ולהכי אצטריך למימר דשלהן היתה ונמצא דלהאחיות חוזר חלקן תאנים שבכלכלה מטעם דשלהן היו וגזילה חוזרת לבעלים ואע\"ג דבפירות שביעית ליכא משום גזל מ\"מ כיון שלא היתה כוונתו לגזול את הכלכלה אלא כדי שיקדש בה את בעלי' שהן החמש נשים א\"כ מה בכך שאין האחיות מקודשות ולא זכו בחלקן מתורת כסף קדושין הרי זכו בהו מתורת החזרה את שלהן וא\"כ הרי לא חזר חלקן להמקדש ולא אגידי בי' הקדושין ולהכי שפיר הנכריות מקודשות משא\"כ אי הוה הכלכלה שלו או של אחריני דאז אפי' הנכריות לא היו מקודשות מטעם דכסף קדושין דאגיד גבי בעל לאו קדושין נינהו כן י\"ל בזה לרב נחמן: אבל רב דקאמר ש\"מ ארבע ונקט תלת והיינו משום דמספקא לי' בקדושין שאינן מסורין לביאה אי כאביי אי כרבא וא\"כ הא עכ\"ר דס\"ל לרב באומר לחבירו קני את וחמור דלא קנה כלל דאי כרב נחמן ס\"ל דקנה מחצה א\"כ הא ממתניתין לא שמעינן מינה ארבע משום דמתוקמא בדאמר להו כולכון סתמא וא\"כ לא מבעיא אי רב כאביי ס\"ל ומתניתין הראויות לי מכם קאמר א\"כ הרי לא אגיד כסף קדושין בבעל דהא מתחלה לא קידש בכל הכלכלה אלא נשים הראויות לו אלא אפי' אי ס\"ל כרבא י\"ל נמי דכיון דידע מתחלה דא\"א לקדש כל החמש נשים ואפ\"ה לא השאיר לעצמו בהכלכלה חלק חמישית שהיה של אחת מהאחיות שבודאי א\"א לקדשה א\"כ הרי חזינן שאינו רוצה חלק בהכלכלה כלל וא\"כ הא גם אח\"כ כשאמרו חכמים שאין האחיות מקודשות הרי כל הכלכלה היא של הנכריות דכמו שמתחילה לא קפיד לקדש כל אחת מהן ביותר מחלק חמישית שהיה אז לכל אחת מהן בהכלכלה כמו כן עכשיו נמי אינו מקפיד אעפ\"י שנתוסף עתה להנכריות עוד חלק חמישית בהכלכלה וא\"כ הרי אין הקדושין אגודין בבעל ואמאי קאמר מתניתין דשלהן היתה ושל שביעית היתה ומזה הוכיח רב דהמקדש בגזל אינה מקודשת: אולם אכתי יקשה קושיא הנ\"ל לבה\"ג והרמב\"ם ז\"ל דס\"ל דהא דפריך הש\"ס קני את וחמור הוא אליבא דהלכתא פריך דמודה רב נחמן בלישנא דכולכם דלא קני כלל (ועיין בר\"ן בסוגיין מה דפי' בטעמייהו טעם אחר) ובאמת באמר כולכם גם הנכריות אינן מקודשות ואי אמר הראויות לביאה אכתי אין קדושין אגידי גבי בעל ואפ\"ה קתני שלהן היתה וא\"כ הרי מוכח מזה דהמקדש בגזל דידה אינה מקודשת: ולע\"ד גם לשיטה זו ניחא משום דעכ\"ר לומר דרב נחמן ס\"ל דקדושין שאינן מסורין לביאה לא הוו קדושין דהא רבא תלמידו לא היה חולק בדבר אי ר\"נ רבי' כאביי הוה ס\"ל וא\"כ לפ\"ז י\"ל דלא כמ\"ש לעיל דאפי' אי רב כרבא ס\"ל דמתניתין מיירי באומר אחת משתי אחיות ואפ\"ה לא קשיא עלי' האיך הוכיח ממתניתין דהמקדש בגזל דידה אינה מקודשת והיינו מדקתני שלהן היתה ושל שביעית היתה והא אצטריך למתני כן דאל\"כ הרי הנכריות נמי אינן מקודשות מטעם דאגידי הקדושין בבעל דהא לא קשיא עלי' דרב משום דחזינן דהבעל לא הקפיד להשאיר לעצמו חלק חמישית בהכלכלה אעפ\"י שידע שא\"א לקדש כל החמש נשים וא\"כ ממילא אינו מקפיד נמי כשאמרו לו שאין האחיות מקודשות ולא קידש אלא שלש נשים וכנ\"ל דהא ליתא משום דעל סברא זו יש פקפוק אלא דיש ליישב שם בפשיטות דרב לא ס\"ל כלל האי סברא דבכה\"ג מיחשב קדושין אגודין גבי בעל או דס\"ל לרב דלא איכפת לן בהכי אי הקדושין אגודין גבי בעל אבל רב נחמן דהוא מרא דשמעתא בקדושין דף ח' דס\"ל כן וס\"ל נמי כרבא דקדושין שאינן מסורין לביאה לא הוו קדושין ומתניתין מיירי באומר אחת מאחיות וא\"כ הרי נשאר חלק חמישית שבהכלכלה אגידא גבי בעל א\"כ משום הכי קתני דשלהן היתה ושל שביעית היתה משום דאלו היתה שלו הרי גם הנכריות לא היו מקודשות מטעם דחלק חמישית מהכלכלה אגידא גבי בעל ולהכי אצטריך להביא הברייתא מפני שממתניתין לא מצי להוכיח כן משום די\"ל דאתא לאפוקי דאם היתה שלו אזי גם הנכריות אינן מקודשות מטעם הנ\"ל אלא דכיון דשלהן היתה ולא היתה כוונתי' לזכות בהכלכלה אלא כדי לקדש בה הנשים ולא להשאיר בה מידי לעצמו כלל: ודע דלדעת הבה\"ג והרמב\"ם הנ\"ל דס\"ל דאליבא דהלכתא פריך הש\"ס שם הא קני את וחמור הוא משום דבלישנא דכולכם אף רב נחמן מודה דלא קני כלום (ולא כטעמא דהר\"ן ומ\"מ) וכנ\"ל קשה לכאורה אמאי קא מתרץ רבא בדאמר כולכם ואחת מאחיות ולא מוקי לה בפשיטות בדאמר כולכם ואחיות דהא בכה\"ג הו\"ל כקני את וחמור דקנה מחצה למאי דקיי\"ל כרב נחמן:<br><b> אבל </b> באמת לק\"מ משום דרבא מוקי המעשה באופן זה עצמו דתני התנא דינא והיינו דבא לאשמעינן דקדושין שאינן מסורין לביאה לא הוו קדושין ולהכי מוקי נמי המעשה באופן זה בדאמר כולכם ואחת מאחיות: אולם לא יכולתי לעמוד על דברי רש\"י שם בדף נ\"א ריש ע\"ב בד\"ה הרי כולכם כו' שכתב שם דהשתא לאו את וחמור הוא דהא דאין אחיות מקודשות משום ספיקא הוא כו' וע\"ש דקשה בזה מאי בכך דמשום ספיקא הוא הא ס\"ל לרבא דקדושין שאינן מסורין לביאה לא הוו קידושין וא\"כ כיון דמשום ספק הזה אינן מסורין לביאה הרי הקדושין לאו קדושין נינהו ומותרות שתיהן לעלמא כמו במקדש שתי אחיות כאחת וא\"כ הא הו\"ל את וחמור ממש ומאי נ\"מ בזה דקאמר דאלו ידע בת זכיה היא הא מ\"מ השתא דלא נודע אינה מקודשת כלל אפי' מספק [ואפי' אי ידע מי היא שרוצה בה אלא שלא פירש נמי הדין כן. (שהרי אפי' במשודך עם אחת מאחיות וקידש אחת מהן ולא פירש איזהו לדידן דקיי\"ל כאביי לא מהני) ואי נימא דכוונת רש\"י ז\"ל דחמור שאני משום דאין שייך בו קנין כלל בשום אופן משא\"כ באחיות דאילו היה מפרש בהדיא היה מועיל ומשום הכי אפי' בסתמא תו אינו מעכב חלות דקדושין של הנכריות הא א\"א לומר כן משום דא\"כ הרי מעיקרא לק\"מ ומאי פריך הכא ובמסכת ב\"ב אהאי מעשה דכלכלה הא קני את וחמור הוא והרי שאני חמור דלא משכחת בי' קנין בשום אופן שבעולם] וא\"כ אח\"כ קידש אחת מהן בפירוש הרי זו מותרת לו ואינה אסורה עליו משום ספק אחות אשה דכיון דקדושין שאינן מסורין לביאה לא הוו קדושין א\"כ הרי הוי כאלו לא קידשן מעולם משום דבלשון זה שקידשן לאו בתורת קדושין נינהו כחמור שאינו בר קנין כלל: אמנם לדעת הבה\"ג והרמב\"ם הנ\"ל ניחא דכיון דלא כלל אותם ביחד והיינו שלא אמר כולכם א\"כ מה בכך דהוי קני את וחמור הא באמת קיי\"ל דאת וחמור קנה מחצה: אבל לטעמא שכתב הר\"ן והמ\"מ הנ\"ל דלהכי פריך הא קני את וחמור הוא משום די\"ל דרצה ביפה ורעה יחד א\"כ הא צריך ביאור אמאי ניחא לי' לרבא דמוקי למתניתין באומר כולכם ואחת מאחיות ואמאי לא קשה תו מה דפריך מעיקרא והא קני את וחמור הוא וצ\"ל לדידהו נמי כפי' רש\"י וצ\"ע:<br><b> והנה </b> בדברי רש\"י לכאורה משמע דס\"ל כהרי\"ף ז\"ל דלא פריך אליבא דהלכתא מדאצטריך לדחוקי אמאי לפי תירוץ רבא ניחא דלא הוי תו את וחמור אבל אין הכרע לזה משום די\"ל דס\"ל בטעמא דפירכא כמ\"ש הר\"ן ומ\"מ ז\"ל וכנ\"ל: ועיין בב\"ש באה\"ע סי' מ\"א ס\"ק ה' שהביא נמי מאי דפי' רש\"י דמשום הכי לא הוי קני את וחמור באומר כולכם ואחת מאחיות משום דאלו ידע הוי מקודשת ואולם עליו לא יקשה מה דנתקשיתי לעיל בהבנת הדברים משום דהב\"ש קאי אליבא דהלכתא דקיי\"ל כאביי ובאמת המקדש אחת מאחיות הוו קדושין אלא דקדושי ספק הן ומשום הכי שפיר כתב הב\"ש לדינא דבאומר כולכם ואחת מאחיות אפי' לטעמא דהר\"ן ומ\"מ ז\"ל לאו את וחמור הוא כיון דגם אחת מהאחיות באמת מקודשת אלא דלא ידעינן איזו היא משום הכי לא הוי את וחמור והנכריות מקודשות:"
+            ],
+            [],
+            [
+                "<b>מתנות </b>\n<b> שלא הורמו כו'.</b> כתב ה\"ה שם במשנה המקדש בתרומות ומעשרות מקודשת ואפי' ישראל ובגמ' אמר עולא טובת הנאה אינה ממון והקשו שם מן המשנה כו' הנה מסוגייא זו מבואר בהדייא דאף במתנות כהונה דהיינו זרוע ולחיי' יש בהן טובת הנאה לבעלים דאל\"כ היכי הוו ניחא ליה לר\"א מתני' דקתני ובמתנות כהונה אפילו נימא דטובת הנאה ממון מ\"מ במתנות כהונה דאין בהן טובת הנאה לבעלים אמאי מקוד' ועיין בפ\"ח ז\"ל חי\"ד סימן ס\"א ס\"ק ל\"ד מ\"ש בזה ולא זכר שם להביא ראיה מסוגייא הלזו וכן מתבאר ג\"כ ממ\"ש רש\"י ז\"ל במשנה שם ד\"ה ואפי' ישר' וז\"ל וקס\"ד דאע\"פ כו' וגם היא לא זכתה אלא בטובת הנאה זו שהיה צריכה ליתנם לכהן כו' וקסבר טובת הנאה ממון יע\"ש: ודע שמדברי רש\"י ז\"ל הללו מבואר דס\"ל דאם היא זכתה בו זכיה גמורה וכגון ישראל שקדש לכהנת בזרוע ולחיים דקי\"ל דכהנת אוכלת במתנות אע\"פ שהיא נשואה לישראל וכמ\"ש רבינו פ\"ט מהל' בכורים הלכה ב' אפילו למאי דקי\"ל דטובת הנאה אינה ממון אפילו הכי מקודשת דאע\"ג דלדידי' לא שוי ממון אפ\"ה כיון דלדיד' שוה ממון מקודשת ולשיטתיה אזיל שכתב בההיא דמכרן וקדש בדמיהן כמ\"ש לעיל משם הרב מש\"ל ז\"ל ואין להקשות דאם כן מאי פריך בגמרא לעולא ממתני' נימא דמתני' מיירי בישראל שקדש כהנת וקמ\"ל דאע\"ג דלדידיה אינו שוה ממון אפילו הכי מקו' כיון דלדידה שוה ממון דהא ודאי בורכא היא דגבי תרומות ומעשרות אפי' ישר' שקדש כהנת גם היא לא זכתה אלא בטובת הנאה ומשנתארסה לישראל אינה אוכלת בתרומה וזה פשוט. ודע דבגמרא פרכינן התם לעולא דאמר טובת הנאה אינה ממון לימא כתנאי הגונב טבלו של חברו משלם לו דמי טבלו ר\"י ב\"י אומר אינו משלם אלא דמי חולין שבו מאי לאו בהא קמפלגי מ\"ס טובת הנאה אינה ממון ומר סבר טובת הנאה ממון ומשנינן לא דכ\"ע טובת הנאה אינה ממון והכא במתנות שלא הורמו קא מפלגי רבי סבר כמי שהורמו דמיין יע\"ש ומסוגייא זו ק\"ל טובא למ\"ש רש\"י ז\"ל פרק אלו עוברין דמ\"ח ע\"א ד\"ה אהדר ליה וז\"ל דאיכא למימר דבתרווייהו פליגי דר\"א סבר טובת הנאה ממון ור\"י סבר טובת הנאה אינה ממון והא דתריצנא לעיל דכ\"ע טובת הנאה אינה ממון אכתי לא שמיע לן הא דהדר ליה ר\"א לר\"י לדבריך ה\"ז בב\"י וק' טובא דא\"כ היכי אמרינן הכא דכ\"ע בין רבי בין ר\"י ב\"י ס\"ל דטובת הנאה אינה ממון הא ר' קאמר התם בברייתא דהלכה כר\"א וא\"כ ע\"כ ס\"ל דטובת הנאה ממון ואולי נאמר דמאי דקאמר התם דהלכה כר\"א לאו אכולא מילתא קאמר אמאי דס\"ל דעוברין עליו ב\"י אלא אהיתרא דמתיר ר\"א לאפותה קודם שתקרא לה שם ומשום דס\"ל דאמרי' הואיל וכל חדא וחדא חזיא ליה קאמר דהלכה כר\"א לאפוקי מבן בתירא דקאמר תטיל בצונן ודוחק אך אכתי קשה דא\"כ מאי קאמר בשמעתין לימא כתנאי כו' הא ע\"כ תנאי היא ובפלוגתא דר\"א ור\"י ותו דבנדרים דף פ\"ה ע\"ב פריך התם רישא אסיפא ומשני ל\"ק הא ר' הא ר\"י ב\"י ודחי לה לא דכ\"ע טובת הנאה אינה ממון ואמאי לא משני הא ר\"א והא ר\"י ולומר דתלמודא הכא ובנדרים לא שמיע ליה ההיא ברייתא דמייתי פרק א\"ע זה ודאי דוחק גדול וצ\"ע:<br><b> ודע </b> שהתוס' ז\"ל פ' יש נוחלין דקכ\"ג ע\"ב ד\"ה וקסבר מתנות שלא הורמו כמי שהורמו דמיין הק' וז\"ל תימא דבסמוך מוקי לה כרבי ובסוף פ\"ב דקדושין אית ליה דלאו כמי שהורמו דמיין כו' יע\"ש והוא תימא שהרי לכולהו אוקמתי דמוקמינן לה הכא רבי ס\"ל דמתנות שלא הורמו כמי שהורמו דמיין וכמבואר והנר' שגרסתו ז\"ל היתה כגירסת אית ספרים דגרס הרשב\"א ז\"ל שכתב ואבע\"א דכ\"ע מתנות שלא הורמו לאו כמי שהורמו דמיין והיינו דק\"ל להך אבע\"א דס\"ל לר' דלאו כמי שהורמו דמיין ומה שדחה הרשב\"א ז\"ל גירסא זו דא\"כ מתני' אמאן תירמייהו לא רבי ולא ר\"י ב\"י ס\"ל דהא ל\"ק דתלמודא דקאמר דכ\"ע לאו כמי שהורמו דמיין אפלוגתא דרבי ור\"י ב\"י קאמר דמצינן למימר דכולהו ס\"ל דלאו כמי שהורמו דמיין ולעולם דאיכא מאן דס\"ל דכמי שהורמו דמיין וכדאיתא בפ' הזרוע ואיכא למימר דמתני' אתיא כההיא ברייתא דפרק הזרוע דס\"ל כמי שהורמו דמיין כנ\"ל אך הדבר הקשה למ\"ש הריטב\"א ז\"ל שאחר שהכריח כגי' רש\"י דגרסי' כמי שהורמו דמיין כתב וז\"ל ואי קשיא לך דהא בפ' י\"נ תניא גבי בכור דנוטל הזרוע והלחיים ואוקימנא דסבר מתנות שלא הורמו לאו כמי שהורמו דמיין וההיא מתניתין אוקימנא לה כרבי והיכי אמרינן התם דרבי סבר כמי שהורמו דמיין כו' יע\"ש והוא פלאי שהרי בהדייא אמרינן התם דרבי סבר כמי שהורמו דמיין וכדאמרינן הכא בשמעתין ואולי שגי' ז\"ל היתה איפכא וקסבר לאו כמי שהורמו דמיין והוא ז\"ל מפר' שלא כפי' רשב\"ם ז\"ל שם דמפרש דמיירי בבכור של כהן אלא ה\"פ הכא במכירי כהונה עסקינן בדאשתחיט בחיי אבוהון כו' כלומר דברייתא מיירי בבכור מיש' והיה אביהם ממכירי כהונה שהי\"ל כהנים מיוחדים שהיה נותן להם מתנות כהונה ודאשתחיט בחיי אבוהון וקמ\"ל דלא נימא מתנות שלא הורמו כמי שהורמו דמיין וכבר זכה בו הכהן ויכול ליטלם מהם בע\"כ ואף למ\"ש התוס' שם בד\"ה הכא דאם רצה יכול לחזור בו אפי' במכירי כהונה היינו לגבי אבוהון גופייהו אבל היכא דמיית אבוהון ולא חזר בו יכול ליטלם מהם בע\"כ אי ס\"ל כמי שהורמו דמיין דמסתמא לא היה חוזר בו כיון דאיסורא איכא כמ\"ש התו' ז\"ל אלא קסבר דמתנות שלא הורמו לאו כמי שהורמו דמיין ולא זכה בהן הכהן והילכך לענין טובת הנאה הבכור נוטל בהן פי שנים וה\"ה דהו\"מ לאשמועינן בפשוט גופיה דלאו כמי שהורמו דמיין אינו יכול ליטלם ממנו בע\"כ אלא אגב אורחיה בעי לאשמועינן דבכור נוטל פי ב' בטובת הנאה ואפי' למ\"ד דטובת הנאה אינה ממון מ\"מ לענין ירוש' יש לו פי שנים בזכות אביהם האמנם לא מצאתי גי' זו לשום א' מהמפרשי' ז\"ל הן אמת שמדברי רשב\"ם ז\"ל שם שכתב ה\"ג במכירי כהונה משמע שגי' אחרת היתה שם ועוד אפשר לומר שגי' ז\"ל היתה כגירסתינו אלא דס\"ל כמ\"ש הר\"י בעליותיו שם בכ\"י שהוקשה לו דאמאי מוקמינן לברייתא במתנות שלא הורמו וס\"ל דכמי שהורמו דמיין ולא מוקמינן לה ככ\"ע בדאשתחיט בחיי אבוהון והורמו מתנותיהם ואפי' הכי קא משמע לן דלא נימא דכיון דיכול לחזור בו הו\"ל ראוי ואינו נוטל פי שנים קמ\"ל דכיון דאסור לחזור בו מיקרי מוחזק ותי' דלא מוקי לה הכי משום דא\"כ אמאי נקט ברייתא זרוע ולחיים בפשיטות הי\"ל לומר בכור נוטל פי שנים בכל מתנות כהונה אלא מדנקט זרוע ולחיים משמע ליה לתלמודא דמיירי במתנות שלא הורמו והשתא נקט בברייתא זרוע ולחיים לאשמעינן דדוקא זרוע ולחיים שהם ניכרות ס\"ל כמי שהורמו אבל בתרומות ומעשרות לא את\"ד יע\"ש והיינו דק\"ל להריטב\"א ז\"ל דמההיא דפ' י\"נ משמע דס\"ל לרבי דבתרומות ומעשרות לאו כמי שהורמו דמיין ואלו הכא בשמעתין ס\"ל דאפי' בתרומות ומעשרות כמי שהורמו דמיין כנ\"ל ליישב דברי הריטב\"א ודו\"ק:<br><b> ולענין </b> הלכה קי\"ל דמתנות שלא הורמו כמי שהורמו דמיין וכמו שפסק רבינו ז\"ל וכ\"כ בפ\"ג מה' נחלות וכן פסקו הטור והש\"ע ח\"מ סי' רע\"ח ועיין בהרב כנה\"ג ז\"ל חי\"ד סי' ס\"א בהגהת ב\"י אות י\"ח שכתב שאפשר שדעת שאר המפרשי' דמתנות שלא הורמו לאו כמי שהורמו דמיין ועל פ\"ז יישב מה שהשמיטו הטור והש\"ע ושאר המפרשים בהא דהמזיק מתנות כהונה או שאכלן פטור מלשלם דאי אתו לידי כהן בטיבלייהו חייב כדאמרי' בפ' הזרוע ולפי הנר' אשתמיט מיני' דברי הטור והש\"ע שפסקו בה' נחלות בהדיי' דכמי שהורמו דמיין ולעיקר קו' אפשר שסמכו עצמן על מ\"ש בה' נחלות דבכור נוטל פי שנים במתנות שלא הורמו משום דאיקרי מוחזק וכיון שכן ממילא משתמע שחייב לשלם כך נ\"ל:<br><b> טעם המלך</b>\n<b> ח) </b>\n<b> הרב </b> קיצר במקום שהי' לו להאריך כי עניני טובת הנאה מפוזרים אנה ואנה ואין אחד אספם יחד ואנכי כתבתי בזה קונטרס מיוחד בחבורי הגדול ת\"ל ופה לקצר אנכי צריך כי אין הגליון מספיק במה שכתב הרב בתחלת דבריו להביא ראי' גבי זרוע ולחיים והקיבה יש בהן טובת הנאה לבעלים דאל\"כ קשיא לר\"א מתני' דקתני ובמתנות כהונה הא אין בהן טובת הנאה ותמה על הפר\"ח י\"ד סי' ס\"א ס\"ק ל\"ד שלא זכר ראי' זו כונת הרב למי שמעיין ככה הוא דהנה בבכורות (כ\"ז א') אמר הש\"ס שם דגבי מתנות כהונה תקנו רבנן דלא אתי לזלזולי בי' דאסור ליקח דינר ליתן המתנות לבן בתו כהן עייש\"ה בש\"ס והר\"ן כתב בחולין (קל\"א א') דיש במתנות טו\"הנ והיינו כיון דכתיב בהו נתינה ואם תפס כהן מוציאין אותו מידו כונת הר\"ן אע\"פ שגזרו חכמים שלא ליקח דינר מ\"מ כיון דמ\"הת הו\"ל טובת הנאה משום דכתיב נתינה הרי יש בידו לתת לה לכל מי שירצה ובדבר הזה ל\"ש אתי' לזלזולי לענין חילול ונשאר בידו טו\"הנ זאת לתת לכל מי שירצה וכמו שהשיאו לכונה זו רמ\"א י\"ד (סי' ס\"א סעיף כ\"ה עייש\"ה ובפר\"ח ס\"ק ס\"ג) ועי' חולין (קל\"א א') תוס' ד\"ה יש בהן טובת הנאה ובמהרש\"א שם ויבואר עוד בסמוך ולכאורה קשיא דאי נימא שטוה\"נ זו לחודי' שיכול לתת למי שירצה ולא רשאי ליקח דינר לא מקרי ממון כיון דאין פה דררא דממונא א\"כ קשיא לר' אבא דרוצה לומר טעמא דמתני' דמקודשת משום טו\"הנ הא גבי מתנות אינו רשאי ליקח דינר כמו שאמר הש\"ס בכורות (כ\"ז א') ומתני' קתני נמי מתנות כהונה ועכצ\"ל כיון דעכ\"פ רשאי לתת לכל כהן שירצה ואין כהן הראשון יכול לתובעו מקרי טובת הנאה ואפי' ממון מקרי למ\"ד טו\"הנ ממון כן היא כונת הרב המחבר. ואולם יש לומר דאין ראי' מהכא כלל די\"ל לעולם לא מקרי טו\"הנ ולא מקרי ממון והכא אפ\"ה מקודשת כיון דמן התורה עכ\"פ יש לו אפי' טובת הנאה זו שיכול ליקח דינר להכי מקודשת כדעת הפוסקים בחמץ דרבנן וכאשר הערנו מזה בהלכות אלו הנה והנה ואולי יש למצוא מסוגיא זו ראי' וסמך לדעת הרמב\"ם (פי\"ב מהל' תרומה הלכה כ') שכתב ורשאי ישראל לומר לישראל אחר הא לך סלע זו ותן תרומה או בכור או שאר מתנות לבן בתי כהן והרב ב\"י (סי' של\"א) טען עליו מסוגיא דבכורות שהבאנו שמשם מוכח דגבי בכור ושאר מתנות אסור ליקח דינר והרב פר\"ח ס\"ק מ\"ג הביא ראי' מירושלמי לדברי הרמב\"ם עייש\"ה. ואולי סמך גם הרמב\"ם על סוגייתנו דר\"א אומר טעמא דמתני' משום טו\"הנ וע\"כ דרשאי ליקח דינר מישראל לתת המתנות לבן בתו כהן דזולת זאת לא הוי מקרי ממון ואינה מקודשת ועיין בזה. איברא גם אנכי הוכחתי ראיה נאמנה לכאורה דמוכח דאפי' בדבר שאין בו טובת הנאה כלל ואפי' אם מן התורה אין בו טו\"הנ ואין רשאי ליקח דינר לתת לבן בתו כהן מ\"מ אם יכול לתת לכל כהן שירצה טו\"הנ זאת מקרי ממון למ\"ד טובת הנאה ממון וכגון גבי לקט שכחה ופאה דלית בהו טובת הנאה כמו שאמרי' בחולין (קל\"א א') שאין בו טו\"הנ שאסור ליקח דינר וכתבו שם בתוס' בד\"ה יש בו טוה\"נ דאפ\"ה יכול ליתן לכל כהן שירצה ועייש\"ה במהרש\"א דהנה אמרי' ב\"מ (י\"א ב') אמר רבא שפיר עביד דלא קבלה וכי לא היה להם סודר כו' אלא טו\"הנ אינה ממון לקנות ממנו בחליפין ה\"נ טו\"הנ אינו ממון לקנות ע\"ג קרקע ולא היא מתנות כהונה נתינה כתיבה בהו וחליפין מקח וממכר היא עייש\"ה וכתב הרב בעל אסיפת זקנים מ\"ש הש\"ס ולא היא אין הכונה לומר דאם טו\"הנ אינו ממון אפ\"ה מקני בחליפין אלא ודאי אם טו\"הנ אינה ממון אינו יכול לקנות לא בחליפין ולא באגב אלא ולא היא מכאן אין ראיה די\"ל טו\"הנ ממון ואפ\"ה לא קני בסודר משום דמתנות כהונה נתינה כתיב בהו וכן כתב הרב בעל העיטור במאמר קנין וז\"ל וטובת הנאה מסתברא דלא מקני בחליפין ולא באגב והא דגרסינן פ\"ק דב\"מ מטלטלין אגב קרקע הקנה להן ליתא דהא ר\"א לא קבלה ורבא נמי אמר שפיר עביד דלא קבלה כדמפרש התם דטו\"הנ אינו ממון וסוגיין כר\"פ דדעת אחרת מקנה אותן שאני עכ\"ל וכ\"כ הרמ\"א בח\"מ סי' ר\"ג (סעיף א') וז\"ל וטובת הנאה אינו ממון לקנות בחליפין וכן כתב הגה\"מ פ\"ה דמכירה עייש\"ה וכן משמע פשטות ריהטא דשמעתתא שם דב\"מ עייש\"ה ולפ\"ז קשה לי כמו על רבא דרצה להוכיח דלא הוי הקנין משום אגב דטו\"הנ ע\"כ אינו ממון דאל\"כ מדוע לא קנה בסודר הא כפשוטו נמי מוכח דלא הקנה לי' באגב דתינח מעשר ראשון מעשר עני מאי איכא למימר וכן בתי' הש\"ס דרצה הש\"ס לקיים דקנין הי' ע\"י אגב וטובת הנאה ממון ובסודר להכי לא קני כיון דכתיב נתינה תינח מעשר ראשון דאית ביה טו\"הנ והא שם הקנה ר\"ג לעקיבא בן יוסף גם מעשר עני לעניים והרי במעשר עני אין בו כלל טובת הנאה כדאמרינן בחולין קל\"א ב') ובנדרים (פ\"ה ב') וא\"כ היאך יכול לומר דהקנה ע\"י אגב הא אין בו כלל טובת הנאה וע\"כ כדעת תוס' בחולין (קל\"א א') ד\"ה יש בו טו\"הנ דאפילו אם אין בו טו\"הנ זו שיכול ליקח דינר מ\"מ יכול ליתן לכל כהן שירצה ומוכח דהאי טובת הנאה שיכול לתת למי שירצה מקרי אפילו ממון דאל\"כ אכתי קשיא היאך יכול לקנות ע\"י אגב ועי' בדברי רבינו פ\"ט מהל' מעשר סוף הל' ב'. ואולם לפי מה שהביא תוס' שם ד\"ה וכי בצד שדהו בשם הירושלמי דפירות אלו בביתו של ר\"ג היו מונחין אין כאן ראיה דהא אמרינן בנדרים (פ\"ה ב') וכן בחולין (קל\"ד א') דמעשר עני המתחלק תוך הבית יש בו טו\"הנ ורבא גופא אמר שם בנדרים כן ולפ\"ז ל\"ק דהאי נמי יש בו טו\"הנ אך כ\"ז לדעת תוס' אבל ר\"ת הובא דבריו בס' אסיפת זקנים שם בב\"מ לא ס\"ל כתוס' וסובר דבשדה היו מונחין פירות אלו ולכך פריך הש\"ס וכי בצד שדהו של ר\"ג היו עומדין ולא הוי משתמר א\"כ לפי זה דהוי בתוך שדהו ובגורני אין בו טו\"הנ כמו שמבואר בש\"ס נדרים שהבאנו. כאן במעשר עני שמתחלק בתוך הבית כאן במעשר עני שמתחלק בתוך הגורן אין בו טו\"הנ וא\"כ קשיא שפיר ומוכח לפ\"ז כדעת רבינו פה דמטעם זה שיכול לתת לכל כהן שירצה הוי ממון. ואולם כל זה לדעת העיטור והגהת מיימוני ודעמי' אבל לדעת הש\"ך שם בסי' (ר\"ג ס\"ק א') דהעלה מדעתו לומר דלא כהך פוסקים אלא אפילו אם טובת הנאה אינו ממון אפ\"ה מקני באגב ובחליפין וכונת הש\"ס הי' לומר ולא היא כלומר אפילו טו\"הנ אינו ממון אפ\"ה מקנה אגב קרקע ונקנה בחליפין והא דלא קני בסודר משום דכתיב נתינה עייש\"ה בש\"ך לפ\"ז אין ראי' דרבא נמי הכי הי' ס\"ל דס\"ל אפילו טו\"הנ אינה ממון אפ\"ה מקנה באגב ולכך אין להוכיח כלל ממעשר עני דאף שאין בו טו\"הנ הקנה לו לכך הק' מסודר להוכיח סברא זו עצמה דאם טו\"הנ אינו ממון אינו יכול להקנות דאל\"כ הו\"ל להקנות ע\"י חליפין ומשני לי' הש\"ס ולא היא אפילו אי אין טו\"הנ כלל אפ\"ה נקנה באגב וחליפין שאני כיון דכתיב בהו נתינה דוק. והנה אנכי תמהתי על הש\"ך דלא הביא סיוע לשיטתי' מהרמב\"ם דפסק (פ\"ד מהלכות זכיה ומתנה הל' ח' וט') וז\"ל וחצרו של אדם קונה לו שלא מדעתו כו' בד\"א בחצר המשתמרת אבל בחצר שאינה משתמרת כגון שדהו וחורבתו עד שיהי' עומד בצדה עכ\"ל וכ' שם ה\"המ דלית לי' להרמב\"ם תירוצו של ר\"פ (ב\"מ י\"א ב') דגבי מתנה לא בעינן עומד בצד שדהו וכן מוכח מפ\"ק דקדושין עכ\"ל וכונת הה\"מ ממה שהוכיח פה מקדושין (כ\"ז א') דהש\"ס היה סובר שם דהקנין היה מצד אגב ולא מצד חצר וע\"כ דהש\"ס הי' סובר דחצר לא מקני כיון דלא הוי עומדין בצד שדהו של ר\"ג וע\"כ דמצד אגב הי' כתי' הראשון בב\"מ וכן כתב הש\"ך סימן (ר' ס\"ק א') ולפ\"ז קשיא על הרמב\"ם איך אפשר לומר כן הא הרמב\"ם פסק בכל מקום טובת הנאה אינה ממון ואיך אפשר לומר דקנין הוא משום אגב וע\"כ דלא כבעל העיטור ורמ\"א ואפילו אי טו\"הנ אינה ממון מקני בחליפין ואגב דוק. ולפי אשר יעדנו הוכיח כן הרמב\"ם דע\"כ כסברא זו דאף אי טובת הנאה ממון מ\"מ מקני באגב ורבא גופי' לא הי' סובר סברא זאת לודאי אלא רצה סברא זו עצמה להוכיח מכח קושיא דע\"כ אם טובת הנאה אינה ממון אי אפשר להקנות דאל\"כ יקנה בחליפין וכד משני הש\"ס דהוכחה זו ליתא כיון דנתינה כתיב בהו הדרן לומר דאפילו אי לית כלל טובת הנאה אפ\"ה נקנה באגב וחליפין דאם לא כן קשיא תינח מעשר ראשון מעשר עני מאי איכא למימר ולפ\"ז צריכין למימר דהרמב\"ם הי' סובר כדעת ר\"ת דפירות ר\"ג בשדה היו מונחין ולא בבית דאל\"כ אין כאן הוכחה כלל דהא מעשר עני המתחלק תוך הבית יש בו טו\"הנ כאשר בארנו בסמוך באריכות ולפ\"ז אייתר לן נמי קושי' הש\"ך בסימן (שי\"ג ס\"ק א') על הרמב\"ם דכ' (פ\"ו מהלכות שכירות הלכה ה') במה דברים אמורים כשהיו הבהמות שעשו הזבל של שוכר אבל אם הבהמות של אחרים הזבל של בעל החצר שחצירו של אדם קונה לו שלא מדעתו אע\"פ שהיא שכורה ביד אחרים שמדברי הרמב\"ם אלו משמע דאף שאם אין בית המשכיר פתוח לחצירו קונה והקשה הש\"ך א\"כ קושית תוס' ב\"מ (י\"א ב') ד\"ה וכי בצד שדהו במק\"ע עייש\"ה בש\"ך ולפי דברינו ל\"ק דקושית התוס' היא לפי הנחתם דאיירי שפירות אלו היו מונחים בביתו של ר\"ג אבל הרמב\"ם סובר כדעת ר\"ת הובא באסיפת זקנים שפירות אלו מונחים היו בשדה של ר\"ג ולפ\"ז לא קשה קושי' תוס' ואולם לכאורה אכתי קשי' דאין ראי' לומר אם טו\"הנ אינה ממון דמקני בחליפין ולהוציא מפשטא של הש\"ס לפי שכתבו תוס' בחולין (קל\"א א') ד\"ה טובת הנאה שהבאנו לעיל שאף בדבר שאין בו טו\"הנ מ\"מ יכול ליתן לכל כהן שירצה וכבר הוכיח רבינו פה דלמ\"ד טו\"הנ ממון אף זה מקרי ממון דאל\"כ אמאי מקודשת גבי מתנות כהונה הא אין בו טו\"הנ דאסור ליקח דינר וא\"כ לפ\"ז ממעשר עני נמי ל\"ק כאשר רצונו להוכיח לעיל בתחלת דברינו שיטת התוס' בזה ואף שלפי דעת הש\"ך אין הוכחה לתוס' מ\"מ איפכא נמי לא אפשר להוכיח כדעת הש\"ך הא אית לן שיטת תוספת בזה ואולם גם בזה הרמב\"ם לשיטתי' אזיל דהרמב\"ם (פ\"א מהל' מתנות עניים הל' ז' ופרק ז' הלכה י') כתב בפי' וז\"ל מתנות עניים אין בהם טובת הנאה לבעלים אלא העניים באין ונוטלין על כרחן עכ\"ל. הרי מוכח דהרמב\"ם לא סובר כתוס' בזה אלא סובר דכל מקום שמצינו שאין טובת הנאה לבעלים ואסורין ליקח דינר לתת המתנה לבן בתו ה\"הד נמי שעני הראשון תובעו א\"פ לפ\"ז הרמב\"ם בכל זה לשיטתי' אזיל ובחד שיטה קיימא. וראיתי להרב בעל שאגת ארי' בתשובה סי' ע\"ז עומד על מדוכה זו והקשה איך הקנו ר' יהושע בסיפא ואמר עישור שאני עתיד למוד ניתן לראב\"ע ומקומו נשכר לו הא ר' יהושע בפסחים (מ\"ז ב') לכונת מ\"ד טובת הנאה אינה ממון והא אי טובת הנאה אינה ממון אינה נקנה באגב עייש\"ה כשאגת אריה ולפי סברת הש\"ך נמי לא קשיא דאף אי טובת הנאה אינה ממון מ\"מ מקני באגב ומעשר דאינה נקנה בחליפין משום דכתיב בהו נתינה והוי מ\"ומ ושוב מצאתי בספר אור חדש על פסחים שמיישב ג\"כ קושית השאגת אריה כמו שאמרנו:<br><b> ואולם </b> בדברי הש\"ך (סימן ש\"נ) מצאתי מבוכה וזה לשון הש\"ך שם שוב ראיתי במרדכי פרק שבועת הדיינין שהביא שם תשובת מהר\"ם בר ברוך וז\"ל נראה דטובת הנאה אינה ממון כעולא וכרב אסי בפרק ב' דקידושין ואע\"ג דרבא בתראי ואוקי מתני' דנדרים דטובת הנאה ממון היינו דלא בעי לאוקמא כחד תנא ומיהו רבא גופא סובר טובת הנאה אינו ממון עכ\"ל. ולכאורה אין הבנה לדבריו כו' ועוד היכן מצינו דרבא ס\"ל טובת הנאה אינה ממון אבל למאי דפרישית ניחא עכ\"ל הש\"ך עייש\"ה. והרב ימחול על כבודו דהוא הביא תחלת דברי המרדכי ולא מסיים סוף דברי המרדכי כי המרדכי מסיים שם ומיהו רבא איהו סובר טובת הנאה אינה ממון וכן משמע בפ\"ק דמציעא ושמא לעולא קאמר עכ\"ל המרדכי שם והיינו שכוון לרבא שהבאנו בפרק קמא דמציעא (י\"א ב') דמשמע שם דס\"ל טובת הנאה אינה ממון דכן משמע רהיטת השמעתין דרבא הוכיח טובת הנאה אינה ממון מדלא הקנו ע\"י הסודר ומאי שסיים המרדכי ושמא לעולא קאמר כונתו דדלמא לעולם רבא ס\"ל לדידיה טובת הנאה ממון ורק לעולא קאמר כלומר הא עולא בקדושין (נ\"ח א') סובר בפי' טובת הנאה אינה ממון ובב\"מ מרי' דשמעתתא דעליה קאי רבא הוא נמי עולא דסובר והוא שעומד בצד שדהו ובאמת כונה זאת נמי צריכא ביאור דהא רבא מכח קושיא הוכיח כן וכי לא היה להם סודר לקנות אלא טובת הנאה אינו ממון ולא מצד הסברא דטובת הנאה אינה ממון כל זאת צריך ביאור וצ\"ע:<br><b> ודאתאן </b> עלה אבאר עוד ממה שכתבתי בקונטרס טובת הנאה אשר לי ת\"ל והוא בדברי רש\"י חולין (קל\"א א') בד\"ה כמו שהורמו דמיין וכתב רש\"י ז\"ל וז\"ל זכה בהן מן ההפקר שהרי קדם לו שמסר לו את הטבל לזכות בתרומה שבו עכ\"ל רש\"י. וכתב הפר\"ח (סימן ס\"א סעיף קטן י\"ז) דלהכי פירש רש\"י הני תרי לישנא דאי אמרינן טובת הנאה ממון לא מהני לישנא קמא שזכה מן ההפקר דאין הכהן יכול לזכות בו כיון שיש לבעלים בו זכות טובת הנאה וטובת הנאה ממון (כמו שמפרש תוס' בסוגיין ד\"ה יש בו טובת הנאה וכן משמע מדברי הרמב\"ם (פי\"ב מהלכות תרומות הלכה ט\"ו) שכתב שם וז\"ל אסור לכהן ליטול התרומה או שאר מתנות שלא מדעת בעלים ואם לקח שלא מדעתן זכה בהן שטובת הנאה אינו ממון ומשמע הא אם טובת הנאה ממון אינו זוכה) לכן פירש רש\"י לישנא בתרא דאפילו אם טובת הנאה ממון משכחת לה בכה\"ג שנתן לו המתנות ע\"מ לזכות בו עייש\"ה בפרי חדש. ורציתי לומר דלהכי המתין רש\"י לפרש לשון אחר בהאי קושי' שלישית של הש\"ס ובאוקימתא הראשונה שם (ק\"ל א) דהקשה הש\"ס מרבי יודא בן בתירא שאמר משפט מלמד שהמתנות דין כו' ומתרץ הש\"ס נמי הכא במאי עסקינן דאתיא לידיה בטבלייהו כו' ופרש\"י שם הבהמה שלימה היתה מונחת אצלו וזכה במתנות מן ההפקר עכ\"ל ומדוע לא פירש באוקימתא זו נמי האי לישנא אחרינא של רש\"י שנתן לו ע\"מ לזכות דלפי דברי הפר\"ח ניחא דעיקר טעמא של רש\"י לפרש לישנא אחרינא משום דאי אמרינן טובת הנאה ממון אי אפשר לזכות מן ההפקר תינח לקמן בקושי' שלישית של הש\"ס שהקשה מברייתא בע\"הב שאכל טבלים ובן לוי שאכל מעשרותיו וגבי תרומה ומעשר הוי טובת הנאה והוי ממון אבל הכא בברייתא דריב\"ב דאיירי גבי מתנות כהונה לא שייך ללא טובת הנאה דהא אסור ליקח דינר לתת המתנה לבן בתו כהן כדאמרינן בבכורות (כ\"ז א') וכאשר כבר הבאנו לעיל וכמו שפסק הטור סי' שנ\"א. ואולם זה אינה מעלה ארוכה חדא דהא עיקר גבי מתנות כהונה שאסור ליקח דינר היינו רק מדרבנן דלמא אתיא לזלזולי כמו שאמר הש\"ס שם וכאשר כבר הערנו לעיל וריב\"ב הא קרא קא דריש ועל דינא דאורייתא קאי ואיך יש לפרש המקרא ועוד הא כבר בארנו דעכ\"פ יש וכל טובת הנאה זו שיכול לתת למי שירצה ואין עני הראשון יכול לתובעו וכמו שפסק הר\"ן ואחריו הרמ\"א בסימן סק\"ו וכמו שהערנו מזה לעיל באריכות וכבר הוכיח רבינו פה דגם טובת הנאה זו מקרי ממון למ\"ד טובת הנאה ממון ואין חילוק בזה ויותר קשה לי דאדרבא בהאי דריב\"ב יותר הו\"ל לרש\"י לפרש לישנא אחרינא דריב\"ב מוכח דס\"ל טובת הנאה ממון דהא בן בתירא אומר במתני' פסחים (מ\"ו א) גבי חלה שנטמאת תטיל בצונן וכתב שם הר\"ן והתי\"ט יען שאמר בן בתירא תטיל בצונן ולא אמר כר\"א שיאפנו משום דלית ליה הואיל ואסור לאפות ואי לית ליה הואיל א\"כ הרי אינו עובר עליו דהא לא זהו חמץ שמוזהרין עליו וע\"כ טעמא דמוזהר עליו משום דטובת הנאה ממון כאוקימתא ראשונה של הש\"ס עייש\"ה בר\"ן ובתי\"ט ואם כן קשיא בן בתירא אבן בתירא מאי אהני לן דאתי' בידייהו בטיבליה הא לא זכה בו כיון דטובת הנאה ממון וע\"כ כלישנא אחרינא של רש\"י שנתן לו הבהמה ע\"מ לזכות במתנותיה ויותר קשה נמי הא מרא דשמעתתא הכא הוא רב חסדא דאמר המזיק מתנות כהונה או שאכלן פטור מלשלם ועליה קאי הש\"ס והא רב חסדא הוא המ\"ד דלית ליה הואיל כלל ואליביה ע\"כ טעמא דמתני' דבטובת הנאה פליגי ומאן דסובר שעובר על חלה שנטמאת ע\"כ טעמיה משום דטובת הנאה ממון וא\"כ קשיא בן בתירא אב\"ב וסתם בן בתירא הוא ר' יודא בן בתירא כנודע ומכל זה מוכח כלישנא אחרינא של רש\"י כמבואר וקשיא לפ\"ז מדוע המתין רש\"י לפרש הלישנא אחרינא בקושיא שלישית שם בש\"ס ולא פירש הכא שיותר מוכרח לפרש כן לכן אמרתי דבר נכון לאמיתה של תורה דודאי מה שאמרי' אם טובת הנאה ממון אין לכהן זכות בו ואם לקחן מוציאין אותו מידו כדמשמע מדברי הרמב\"ם היינו דוקא נגד הבעל בית עצמו שהבעל בית אומר לכהן אנכי לא רציתי לתת לך אלא לכהן אחר ויש לי בו זכות והאי זכות ממון הוא אבל נגד אחר שאינו בעל הבית לא אמרינן כן והיינו אם הכהן זכה בו ובא אחר ונטלה ממנו חייב האחר לשלם לכהן ואף אי טובת הנאה ממון חייב האחר לשלם דכבר זכה בהן הכהן דהא אם רצה בע\"הב ודאי זכה בהן הכהן למפרע ומסתמא ניחא ליה לבעל הבית שהכהן זכה בהן כדי שיקיים מצות נתינה ולפי זה נכונים הדברים בהאי אוקימתא שפירש רש\"י הלישנא אחרינא איירי שם הברייתא בעל הבית שאוכל טבלים ולוי שאוכל מעשרותיו ודייקינן מיניה דמשעת הרמה ואילך ישלם הבעל בית ולכן הוצרך רש\"י לפרש בלישנא אחרינא דודאי אם אמרינן טובת הנאה ממון אין הבעל הבית חייב לשלם דהא סוף מעשיו מוכיחין שאכל הטבלים שלא רצה לקיים מצות נתינה ולא רצה שיזכה בהן הכהן ולכן הכהן לא זכה בהן והפקר לא הוי כיון דטובת הנאה ממון אבל בהאי דרבי יודא בן בתירא לא צריך למימר דאיירי בבעל הבית אלא יש לאוקמינן שכהן זכה בהן ואחר כך בא אחר ונטלן מכהן ופשיטא דמוציאין מידו דהא כיון דאתיא לכהן בטיבלייהו ובעל הבית מחלי' לטובת הנאה דידיה כדי לקיים מצות נתינה והאי כהן תובעו להאי אחר והוי ממון שיש לו תובעין דוק כי הסברא נכונה היא. וחדי ה' בפלפולא כי מאד מתקו בזה דברי הר\"ן בסוגיין דחולין וז\"ל ובגמ' אמרינן דלמאן דס\"ל מתנות שלא הורמו כמי שהורמו דמי אי אתיא בהמה שלימה ליד כהן זכה במתנותיה ואלו אכלן אחר בתר הכי מחייב וקי\"ל הכי דרבא אסיק בפ' בתרא דנדרים כמ\"ד טובת הנאה ממון וכן דעת ר\"ח ז\"ל עכ\"ל. ותמה עליו הים של שלמה בחולין בסוגיין דאין לדבריו הבנה כלל דמאי שייט' דרבא להכא ועייש\"ה דנכנס בדחוקים גדולים וכן תמה עליו הפר\"ח בסי' ס\"א סוף ס\"ק מ\"ז וכתב דאדרבה אי טובת הנאה אינו ממון פשיטא דחייב לשלם דזכה בהן מן ההפקר ע\"ש והרש\"ל והפר\"ח תרוייהו אמרו דיש למחוק מלה אחת בדברי הר\"ן עיי\"ש היטב. ולפי הנחותינו עולה שפיר כפתור ופרח דבאמת לישנא של הר\"ן שכתב ואלו אכלן אחר ולכאורה שפת יתר הוא דפשיטא שאכלן אחר ולא הכהן דאי אכל הכהן למי משלם ולפי דברינו כוון לכונה אחרת ואמר ואלו אכלן אחר שאינו בעל הבית דר\"ן אומר כפשוטו שטעמיה שזכה מן ההפקר כלי שנא קמא של רש\"י וא\"כ הרי אם אכלן אח\"כ הבעל הבית אפ\"ה לא מחייב אף שמתנות שלא הורמו כמי שהורמו דמיין הא לא זכה בהן הכהן כיון דקיי\"ל טובת הנאה ממון אבל אם אכלן אחר חייב דאמרינן מסתמא ניחא ליה לבע\"הב שזכה בהן הכהן וקיים מצות נתינה וז\"ש ואכלן אחר מחייב דייקא אחר לא הוא וע\"ז מסיים וקי\"ל הכי דדוקא אחר ולא הוא דרבא אסיק בפ' בתרא דנדרים טובת הנאה ממון וא\"כ הבעל בית אינו מחייב אלא אחר וכן דעת רבינו חננאל ז\"ל שקיימא לן כרבא כמו שהבאנו כבר לעיל שר\"ח פסק הכי ועיין בזה כי נכון הוא. ועוד הארכתי לפרש כונת רש\"י בדרך אחר שמפרש לישנא אחרינא דוקא באוקימתא שלישית ולא באוקימתא ראשונה אלא שאין פה הגליון מספיק ובסוגיא דתקפו כהן ב\"מ (ו' ב') הארכתי מאד בדברים אלו ופה לקצר אנכי צריך ואולם לא אכבוש את ניב שפתי בדבר אחד והוא מה שראיתי מבוכה בפר\"ח סימן ס\"א ס\"ק ל\"ג שלא ידע לפרש דברי תוספת בב\"מ (ו' א') ד\"ה והא הכא בסוף הדיבור שכתבו וז\"ל ומהאי לואה דחטיף מתנתא חולין (קל\"א א) דמשמע שם דאינה חייב לשלם אינה ראיה דשמא איירי התם שכבר אכלן והמזיק מתנות כהונה או שאכלן פטור מלשלם. וכתב הפר\"ח שדברי תוס' אלו תמוהים דמפשטת כונתם משמע שקושי' קאי על הגמ' דמשם משמע דאין מוציאין מיד הלוי והכא מסיק הש\"ס דתקפה כהן מוציאין אותו מידו. חדא דזה טעות דודאי אף אי אמרינן דלוים פטורים מן המתנות שאינן נקראין עם מ\"מ אינן זוכין במתנות וא\"כ מאי דמיא הכא לכהן ועוד הו\"ל לתוס' להקשות קושיא זו בדבור השני שם שמציינו על הגמ' בד\"ה תקפו כהן כו' ולכן סיים הפר\"ח דנראה לו שטעות נפל בדפוס וה\"ג בתוס' ומהאי כהן דחטף מתנתא כו' וכוונו למאי דאמרינן בש\"ס חולין (קל\"ג א) האי כהן דחטף מתנתא פריצותא היא וא\"כ משמע דאין מוציאין מידו ליתנם לאחר ועל זה משני התוספות דהתם בשאכלן כו' עכ\"ל הפר\"ח עייש\"ה ושותא דהאי גברא רבה לא ידענא דאי כפירושו דתוס' הקשו מכהן דחטף וכונתם להקשות הא משמע דאין מוציאים מידם לתנם לאחר הוי להו לתוס' לפרק סתם דאיירי בשאכלן ולאיזה כונה סיימו דהמזיק מתנות כהונה או שאכלן פטור מלשלם והא אף אי הוי אמרי' דחייב לשלם היינו אם ישראל מזיקן או אכלן אבל כהן שאכלן איזה דעת יסבול לומר שאם כהן אכלן שחייב לשלם ובאמת לא ידעתי למאי צריך למחוק ולגרוס גירסא אחרת ולהוציא כונות תוס' מפשטם וה\"פ דהא כתבו תוס' בתי' הראשון דדוקא איירי במכירי כהונה אמנם אם אין מכירי כהונה מוציאין מיד כהן ובתירוץ השני כתבו דזה ליתא דאין לו אלא תביעות טובת הנאה וגוף המתנות אינו יכול להוציא מיד כהן ועל זה כתבו ומהאי דלואה חטף מתנתא אין ראייה כו' פי' אין ראייה לתיר' השני דלא יכול הבעה\"ב לומר תן לי מתנותי ואין לו בו אלא תביעת טוה\"נ שבו דזולת זה יקשה אמאי אינו חייב הלוי להחזיר לבעל הבית דחטף מתנות וע\"כ דאין לו אלא תביעות טובת הנאה דשמא איירי כשאכלן וע\"ז לכאורה יקשה הא אף אם אכלן חייב לשלם כיון דהזיק (והיינו לפי שאין הלוי יכול לזכות במתנות אף אם אין חייב במתנות משום דלא נקרא עם מ\"מ אין לו זכות לזכות במתנות של אחרים וכמו שכתב הפר\"ח עצמו) משום זה סיימו דהמזיק מתנות כהונה או שאכלן פטור מלשלם דהו\"ל ממון שאין לו תובעין כדאמרי' שם והבע\"הב אינו יכול לתבוע רק טוה\"נ דוק ונכון הוא ואמת בכונות התוס': ובגוף הלכה בענין טובת הנאה אי הוי ממון אי לא ראיתי להעיר קצת מה שראיתי סתירות בזה בדברי רבינו הרמב\"ם ז\"ל וצריכין ביאור הנה מצינו כמה פעמים שהרמב\"ם ז\"ל פוסק טובת הנאה אינו ממון והוא האחד פה בהלכ' שלפנינו שמסיים ואין לו בו אלא טובת הנאה וטובת הנאה אינו ממון וכן פסק (פרק ב' מהלכות גניבה הלכה ה') וז\"ל גנב תרומה מבעלים הישראלים שהפרישוה אינו משלם תשלומי כפל שאין להם בה אלא טובת הנאה וטוה\"נ אינו ממון וכן פ' (פרק י\"ב מהל' תרומות הלכה י') וז\"ל אסור לכהן ליטול כו' ואם לקח שלא מדעת בעלים זכה בהן שאין לבעלים בהן אלא טוה\"נ וטובת הנאה אינו ממון עכ\"ל ואולם (פרק י' מהלכות נדרים הלכה י\"א) משם מוכח דפוסק טוה\"נ ממון דאם ל\"כ אמאי יטלו אחרים כבר הביא קושי' שם הכ\"מ בשם ר\"מ בר\"מ המעיילי ותירוצו שם נכון דנדרים שאני דויתור אסור וכן מסיק הש\"ך בחושן המשפט סימן ש\"ן עייש\"ה אמנם אני תמה מדברי הרמב\"ם (פרק ה' מהלכ' בכורות הלכה ט') וז\"ל הלוקח בהמה ממעות מעשר שני כו' אבל הלוקח בהמה מפירות שביעית הרי זה פטורה מן הבכורה כו' ואם תהי' חייבת בבכורה ה\"ז משתכר בבכור עכ\"ל וכתב הכסף משנה ומ\"ש רבינו ה\"ז משתכר בבכור היינו לומר שאינו חייב לבערו בזמן הביעור ונותנו לכהן ויש לו בו טובת הנאה עכ\"ל ודבר זה נכון אם טובת הנאה ממון אבל אם טוה\"נ אינו ממון מדוע נקרא משתכר ויש לומר דודאי אם לוקח הטובת הנאה דינר זו מקרי ממון והא דאמרי' בכל מקום טובת הנאה אינו ממון היינו זכות טוה\"נ ועדיין לא בא לידו בזה אמרינן דטובת הנאה זו לא מקרי ממון ואף שבאמת דברי הרמב\"ם הכא בלא\"ה תמוהין כמו שהשיג הראב\"ד שם וז\"ל א\"א בגמרא מפ' משום דלאכל' אמר רחמנא ולא לשרפה הרי כבר כתב הכ\"מ דלהרמב\"ם היה הגירסא לאכלה ולא לסחורה יעייש\"ה בלח\"מ שנדחק א\"כ מאי הקשה הש\"ס מחלה עיי\"ש שנדחק מאוד ולי לא קשה מידי דקושי' הש\"ס שפיר הוא דהא גבי חלה נמי מותר ליקח דינר מישראל לתת חלתו לבן בתו כהן כמו שמבואר בפסחים (מ\"ז ב') וא\"כ אם זה מקרי משתכר גבי בכור משום דאית ליה גבי' טובת הנאה הכי נמי מיקרי משתכר לגבי חלה אמנם מהא קשיא לן ממאי דאמר הש\"ס שם שאני חלה דכתיב לדורותיכם כו' ולגמר מינה התם עיקר לאכילה הכא עיקר לשריפה ואם הגירסא כהרמב\"ם איך יגרוס בתירוץ של הש\"ס דא\"א לגרוס הכא עיקר לסחורה וכי עיקר חלה לסחורה היא וצ\"ע: עוד קשיא על דברי הרמב\"ם (פ\"ז מהלכות מעילה הלכה ט') שפסק שם וז\"ל יש מעילה בנדרים כו' היתה לפניו ככר של הפקר כו' נטלה ע\"מ לאוכלה כו' להורישה מעל לפי טובת הנאה שבה עכ\"ל והרי קיימא לן טובת הנאה אינו ממון ואמאי מעל לפי טובת הנאה שבה הא אין מעילה פחות משוה פרוטה כדכתב הרמב\"ם בכמה מקומות ואם טובת הנאה אינו ממון הרי אין כאן שוה פרוטה ורק ויתור מיקרי לענין נדרים ובאמת דין זה נובע מש\"ס נדרים (ל\"ד ב') אמר רבא כו' להורישה לבניו מעל לפי טוה\"נ שבה ולהך פוסקים דסברי דרבא אית ליה טובת הנאה ממון כדסבירא לי' בנדרים (פ\"ה א) א\"כ רבא לשיטתי' אזיל אבל כפי מה שהבאנו לעיל באריכות דכמה פוסקים סוברין דרבא לא סבירא ליה הכי אלא גבי נדרים משום דויתור אסור וכמו שכתב המרדכי והביאו הש\"ך בסי' ש\"ן ובארנו דבריו לעיל דמוכח מרבא ב\"מ (י\"א ב) דאית ליה טוה\"נ אינו ממון א\"כ לרבא גופא קשיא והדבר צ\"ע וכן יש לעיין בדברי הרמב\"ם (פ\"ז מהלכ' מעילה הלכה ד') וז\"ל ואין מועל אחר מועל כו' לכן המשאיל קורדם של הקדש הוא מעל לפי טוה\"נ שבו ואי טוה\"נ אינו ממון אמאי מועל ויש לדחוק ולומר דהאי טוה\"נ גבי ירושה ושאלה לא דמיא לשאר טובת הנאה דהא מותר ליקח לכתחלה דינר מבניו כדי ליורשו וכן מותר ליקח פרוטה בשכר שאלה אבל גבי מתנות כהונה ותרומה ומעשרות שאסור מכהן עצמו ליקח דינר לתת לו התרומה אלא שרשאי ליקח דינר מישראל לתת התרומה לבן בתו כהן טוה\"נ כזו דלא שכיחא הא לא מקרי ממון. ק\"ל: ובמה שעומד רבינו פה על דברי תוס' ב\"ב (קכ\"ג ב') ד\"ה וקסבר מתנות שלא כו' שהקשו תימא דבסמוך מוקי לה כרבי ובספ\"ק דקדושין אית ליה לאו כמי שהורמו דמיין יע\"ש. ותמה רבינו הרי לכולא אוקימתא מוקמי לה הכא רבי ס\"ל מתנות שלא הורמו כמי שהורמו דמיין נעלם היה מרבינו גירסת תוס' רי\"ד ופירושו בתירוצו הראשון של הש\"ס וז\"ל תוס' רי\"ד שם לא דכ\"ע סברי טובת הנאה אינה ממון והכא במתנות שלא הורמו קמפלגי פי' וטבלו משדהו (כלומר לא שנפלו לו טבלים מבית אבי אמו כהן כגירס' שלפנינו) אלא שעדיין לא הורמו ואינן חלקו של כהן עדיין דלאו כמי שהורמו דמיין הילכך משלם דמי כולהו שהוא אומר אני הייתי רוצה למכור טבלי לאחרים ומר סבר כמי שהורמו דמיין והילכך אין לו לתובעו דטו\"ה אינו ממון עכ\"ל הרי חזינן מגירסתו איפכא מגירסא שלפנינו ולפי פירושו רבי סובר מתנות שלא הורמו לאו כמו שהורמו דמיין ויגיד עליו ריעו דכן נכון הוא דבנדרים (פ\"ה א) גרסינן נמי הכי כגירסת תוס' רי\"ד ולא גרסי' והכא בטבלים שנפלו מבית אבי אמו כהן אלא בטבל דידי' איירי וכן פי' תוספות רי\"ד וכן פי' שם רש\"י והרא\"ש והר\"ן דרבי סובר לאו כמו שהורמו דמיין וכן נכון שרבינו בעלי תוס' ז\"ל בבבא בתרא גרסו כן בקדושין כתוס' ועיין בתוס' רי\"ד ישנים בנדרים (פ\"ה א). ובעיקר הדין אי מתנות שלא הורמו כמי שהורמו דמיין הנה פה בהלכות שלפנינו (פ\"ה מהלכות נחלות) גבי בכור נוטל פי שנים בזרוע ובלחיים ובקיבה נמי מוכח מרבינו שפוסק כמי שהורמו דמיין ועוד נ\"ל ראייה דמתנות שלא הורמו כמי שהורמו דמיין ממתני' (פרק ג' מהלכות מעשר ב' משנה ו') דאמרינן שם פירות שנגמרה מלאכתן כו' ושלא נגמרה מלאכתן כו' ב\"ש אומרים כו' וב\"ה אומרים ויאכל בכל מקום ר\"ש בן יהודה כו' ועל מה נחלקו כו' ופי' הרע\"ב ועברו בתוך ירושלים בעודן טבל יחזור מ\"ש שלהן דקסבר מתנות שלא הורמו כמי שהורמו דמיין וקלטוהו מחיצות למ\"ש רשב\"י אומר כו' סבר דלב\"ה מתנות שלא הורמו לאו כמי שהורמו דמיין אי נמי כמי שהורמו דמיין הני מילי לענין שאר דברים אבל לענין קליטות מחיצות דרבנן מקילין בהן ואין הלכה כרשב\"י עכ\"ל וא\"כ ודאי הלכה מתנות שלא הורמו כמי שהורמו דמיין דלת\"ק דמתני' בין ב\"ש ובין ב\"ה הכי ס\"ל ואף לרשב\"י דאית ליה דב\"ה סוברי' מתנות שלא הורמו לאו כמי שהורמו דמיין היינו דוקא לענין קליטות מחיצות כמ\"ש הרע\"ב והוא גמ' מכות (י\"ט ב') דאמרינן שם אמר רב אסי אמר רבי יוחנן מעשר שני מאימתי חייבין עליו משראה פני החומה כו' מיתיבי ר' יוסי אומר כו' הכא במאי עסקינן כגון דעיילינהו בטיבלייהו וקא סבר מתנות שלא הורמו כמי שהורמו דמיין והא תנן רשב\"י אומר משום ר\"י לא נחלקו כו ואי סלקא דעתך מתנות שלא הורמו כמי שהורמו דמיין הא קלטוהו מחיצות אמר רחמנא מחיצה לאכול דאורייתא מחיצה לקלוט דרבנן כו' והנה אנן פסקינן כר' יוחנן דחייבין עליו משראה פני החומה כדפסק הרמב\"ם (פרק ב' מהלכות מעשר שני הל' ו) ואם כן קשיא לן קושי' הש\"ס מר' יוסי וע\"כ כדמוקי דר\"י איירי בשהיה בטיבלייהו ומתנות שלא הורמו כמי שהורמו דמיין וקשיא רבי יוסי אדרבי יוסי וע\"כ לחלק בין אכילה לקליטה דזה דאורייתא וזה דרבנן וא\"כ אין מי שחולק דב\"ה ס\"ל מתנות שלא הורמו כמי שהורמו דמיין והרמב\"ם (פרק ב' מהלכות מעשר שני הלכה יוד) פסק כתנא קמא דרשב\"י וכתב שם וז\"ל פירות שנגמרו מלאכתן ועברו בתוך ירושלים ויצאו אינו יכול להוציא עליהן מעשר שני מפירות שלא נכנסו לירושלים אלא יחזיר מ\"ש שלהן ויאכל בירושלים ואינן נפדי' בחוץ עכ\"ל וכתב הכסף משנה דפסק כת\"ק דמתני' וכן נכון ואם כן מזה נמי מוכח דהרמב\"ם פוסק מתנות שלא הורמו כמי שהורמו דמיין: וראיתי לכסף משנה פ\"ג מהלכות מ\"ש הלכה י\"א דתמה שם על הרמב\"ם דפסק הלכה י\"ז מ\"ש ממון גבוה הוא לפיכך אינה נתנה במתנה אלא אם כן נתן לו הטבל הא בגמ' קדושין (נ\"ד ב) נתנו הטעם דכשנתן לו הטבל נקנה דמתנות שלא הורמו כמי שלא הורמו דמיין וא\"כ תימא על הרמב\"ם דהוא פוסק בכ\"מ מתנות שלא הורמו כמי שהורמו דמיין ותי' בשם הר\"י קורקוס שסובר רבינו דדוקא להאי מילתא אמרו לאו כמו שהורמו דמיין ואנכי המצאתי ראי' לדברי הר\"י קורקוס דע\"כ יש חילוק בין הכא לשאר המתנות שלא הורמו מדאמרי' בכורות (י\"א א) ואמר ר\"נ ארב\"א ישראל שהיו לו י' פטרי חמורים כו' ואמר רב נחמן ארב\"א ישראל שהיו לו טבלים ממורחין כו' וצריכא דאי אשמועינן קמייתא משום דקא מפריש וקאי אבל הכא מתנות שלא הורמו כמי שלא הורמו דמיין אימא לא כו' פי' הש\"ס דהוי אמינא מתנות שלא הורמו כמי שלא הורמו דמיין קמ\"ל כמי שהורמו דמיין וא\"כ לכאורה קשיא דר\"נ אדר\"נ דהא בקדושין נ\"ד ב' שם הוא מריה דשמעתתא הוא ר\"נ דאמר הלכה כר\"מ מדסתם מתני' כותיה ועליה הקשה הש\"ס וכר\"י במעשר לא סתם והתנן כו' לא לעולם ר\"מ והכא במאי עסקינן דיהיב ניהליה בטיבלייהו וקסבר מתנות שלא הורמו כמי שלא הורמו דמיין וא\"כ הרי אליבא דר\"נ מוכח דסתם מתני' דמתנות שלא הורמו כמי שלא הורמו דמיין ואיך פסק בבכורות כמי שהורמו דמיין ודוחק למימר דס\"ל טוה\"נ אינה ממון וסתם מתני' דקדושין ע\"כ סובר כמי שהורמו דמיין ופסק כאידך סתמא א\"כ עכ\"פ הרי סתרו סתמא אהדדי אלא ודאי כדעת הרמב\"ם והר\"י קורקוס דדוקא הכא אמרי' לאו כמי שהורמו דמיין אף דבעלמא אמרי' כמי שהורמו דמיין: ואל תתמה על הרמב\"ם מדוע השמיט ולא הביא האי דר\"נ בר אבוהו בבכורות דישראל שנפלו טבלים והרי פסקינן מתנות שלא הורמו כמי שהורמו דמיין אדרבה זיל לאידך גיסא דעיקר הדין הביאו הרמב\"ם (פי\"ב מהל' בכורות הלכה כ\"ד) גבי פטרי חמור והרי אמרי' דבתרייתא אתיא עיקר לאשמועינן דמתנות שלא הורמו כמי שהורמו דמיין וא\"כ הרמב\"ם דפסק כן בכמה דוכתין לא צריך להביא האי דר\"נ גבי טבלים שאין רבותא יותר מההיא דפטרי חמור דוק:"
+            ],
+            [],
+            [
+                "<b>הנכנס </b>\n<b> לבית חבירו אינה מקודשת.</b> עיין מ\"ש בפ\"א מה' גירושין סוף הלכה א' ודו\"ק:"
+            ],
+            [],
+            [
+                "<b>וז\"ל </b>\n<b> גזל </b>\n<b> את האשה כו'.</b>\n<b> כתב הטור סי' כ\"ח משם הרמ\"ה ז\"ל דבגזל דידה אין חילוק בין קודם יאוש בין לאחר יאוש וכיון דליכא שינוי רשות לא מהני ומוהריב\"ל ז\"ל בח\"א סי' מ' רצה להוכיח מדברי התוס' ז\"ל דפרק הא\"מ דנ\"ב שחולקים על סברת הרמ\"ה ז\"ל ממ\"ש בד\"ה והוא לא אמר שכתבו וז\"ל וא\"ת לרב דאמר אם קדש בגזל אינה מקודשת מאי אתא לאשמועינן הא משנה שלימה היא היכא דלא נתייאשו הבעלים אינה שלו כו' יע\"ש ואם איתא דס\"ל להתוס' כס' הרמ\"ה מאי ק\"ל אימא דהא אתא לאשמועינן דאפילו אחר יאוש אינה מקודשת וראיתי למוהר\"ש יונה סי' נ\"ט תי' לזה וז\"ל ולי הדיוט אין זה הכרח דבגמרא לא מצי לאוקמיה מילתיה דרב בלאחר יאוש לפי שדינו של רב למד אותו מהמשנה האמורה שם שהיה מעשר וליקט אחד כלכלה של תאנים של ה' אחיות וקדש בהן ואותו מעשה קודם יאוש הוה ואפילו לא היה מוכרח דקודם יאוש הוא מ\"מ אכתי מנ\"ל לרב דמתני' איירי אחר יאוש ואשמועינן דבגזל דידה אפי' לאחר יאוש אינה מקודשת אלא ודאי אין חידושו של רב היות הדבר אחר יאוש אלא עיקר חדושו הוא דקדשה בגזל אינה מקו' וממילא משתמע אחר יאוש דבגזל דידה אין חי' א\"ד ז\"ל ולע\"ד אין תי' זה נכון דאכתי איכא למימר דרב לא אתא לאשמוע' אלא לאחר יאוש ודייק לה רב הכי ממתני' דקתני שלהן היתה וכיון דשביעית היא והכל הפקר מאי שלהן איכא הא ליכא בעלים לפירות שביעית אלא ודאי מתני' הא אתא לאשמועינן דהא דמקודשת בשלהן הוא משום דשל שביעית היתה הא בשאר שני שבוע לא משום גזל וכמ\"ש הריטב\"א ז\"ל בחי' והוא מוכרח ממאי דדייק בגמ' טעמא דז' כו' יע\"ש וכיון שכן ע\"כ דמתני' אפי' בלאחר יאוש אתא לאשמעינן דאי קודם יאוש הא שמעינן ליה מכמה משניות דהיכא דלא נתיאשו הבעלים אינו שלו ולעיקר קו' מהרי\"ב אחר המחיל' נלע\"ד דקו' מעיקר' ליתא דע\"כ הא דרב דקדשה בגזל אינה מקודשת בקודם יאוש איירי מדחזינן דפריך בגמרא לר\"י דאמר מי אמר רב הכי ממ\"ש ר\"י גזל ולא נתיאשו הבעלים שניהם אינם יכולים להקדיש כו' ואם איתא מאי קו' אימא דר\"י לא פליג עליה דרב אלא בלאחר יאוש אבל קודם יאוש מודה אלא ודאי דהא דרב בקודם יאוש נמי אתא לאשמועינן ואם כן כי פליג ר\"י עליה דרב בכולהו פליג ואפי' אקודם יאוש ומשום הכי פריך מההיא דגזל ולא נתייאשו הבעלים ואי קשיא לך אכתי לתלמודא גופיה תיקשי מנ\"ל אדתיקשי לר\"י ונימא דרב לא אתא לאשמועינן אלא לאחר יאוש וי\"ל דס\"ל לתלמודא דמדקאמר רב סתמא קדשה בגזל אינה מקודשת ולא קאמר קדשה בגזל אפי' לאחר יאוש משמע דעיקר דינו לא אתא לאשמועינן אלא דבגזל דידה אינה מקודשת כך נ\"ל נכון שם אם קדם ביניהם שדוכין כו' ה\"ז מקודשת אוקימתא דגמ' שם וראיתי להר\"ב החידושין ז\"ל שם שהקשה וז\"ל ותימה הוא הא דאמר ר\"ן פ\"ק ומנא תימרא דשני לן בין שדיך ללא שדיך דתניא כו' אדמיהדר אברייתא אמאי לא פשיט לה ממתני' דקתני שלהן היתה ושל ז' היתה אלמא דאי לאו דשל ז' היתה לא היתה מקודשת עכ\"ל ולי נראה דל\"ק דאי ממתני' ליכא למשמע מינה כ\"כ דאיכא למימר דהא דקתני שלהן היתה לאו למידק מינה דקדשה בגזל אינה מקודשת אלא מעשה שהיה קתני ותדע מדפריך בגמ' לר\"י והא לא אמר ואמר ר\"י כו' ואם איתא אמאי לא פריך מינה ממתני' דממתני' אין ראי' כ\"כ ועוד י\"ל ע\"פ מ\"ש שם הרשב\"א בחי' וז\"ל יכולה למימר אין שקלי ודידי שקלי ואפי' מודה דלשם קדושין קבלתינהו אינה מקודשת והכי משמע מדתניא התם בהך ברייתא דכנסי סלע זו שאני חייב ליכי לא רצתה אינה מקודשת ואוקימנא לה לא רצתה דאשתיק ואפ\"ה קתני אינה מקודשת סתם דמשמע לעולם אינה מקודשת ואפילו מודה דלשם קדושין נתכונה עכ\"ל. וא\"כ איכא למימר דמש\"ה מיהדר אברייתא למילף מינה דאפי' מודה דלשם קדושין נתכונה אינה מקודשת בדלא שדיך אבל ממתני' איכא למימר דהכא דייקי' דטעמא דז' הא בשאר שני שבוע אינה מקודשת ואי אמרת דידי שקלי הא אי מודה דלשם קדושין קבלתינהו ה\"נ דמקודשת אפי' בדלא שדיך כנ\"ל נכון:</b><br><b> טעם המלך</b>\n<b> ט) </b>\n<b> מעת </b> ראיתי דברי רבינו אלו נצטערתי כי לא זכיתי להבין שלשה ענף אבות אלו ושלשה המה נפלאו ממני הרב מוהר\"י בן לב ומהר\"ש יונה ורבינו המחבר דלחנם נכנסו בפרצה דחוקה דעד כאן לא אמר הרמ\"ה דיני' אלא לדידן דקיימא לן יאוש כדי לא קנה אלא בהדי קנין אחר והיינו שינוי רשות או שינוי השם לזה אמר הרמ\"ה דיניה דאף לאחר יאוש בגזל דידה אינה מקודשת דהא לא הוי קנין כלל דהא בגזל דידה לא הוי שינוי רשות כיון דדידה היא וגם כיון דלא קני' יכולה למימרא אין שקלי ודידי שקלי כיון דאכתי דידה הוא ועיין ב\"ש (סי' כ\"ח סק\"ו) הוציא משם הב\"ח וחלקת מחוקק דחולקין על הרמ\"ה וסברי כיון דכבר נתייאשה אף שלא קני' אפילו הכי לא יכולה למימר דידי שקלי ומקודשת עכ\"פ מדרבנן עייש\"ה בכל סעיף קטן שם. אבל אי יאוש כדי קניא והוא קניה מדאורייתא לית דחש להא דרמ\"ה דהא הוא קניה לגזל דידה ומקו' מן התורה וכיון דהיא קני' קנין גמור ודאי לא יכולה גם למימרא דידי שקלי כי לא דידה הוא ואין בזה פקפוק לכל מעיין בדבריהם לפ\"ז מאי ק\"ל רמ\"ה מתוס' דהא ודאי על דברי רב לא שייך למימר הכי דהא רב אית ליה בב\"ק (ס\"ו ב') יאוש כדי קני איך שייך למימר דאיירי המתני' לאחר יאוש ואמאי אינה מקודשת הא קני מן התורה אלא ע\"כ דמתני' איירי קודם יאוש וה\"א דאפ\"ה מקודשת דאחלתיה קמ\"ל דאינה מקודשת משום דיכולה למימר אין שקלי ודידי שקלי ואין בזה פקפוק עיין בית יוסף ועיין פני יהושע בקידושין וצ\"ע. ובזה פרקתי קושית הפני יהושע שהקשה על דעת התוספות דמפרשי דבלא שדיך גרע גזל דידה מגזל דאחרים. אם כן מנא ליה לרב דבגזל דאחרים אינה מקודשת דכן משמע מסוגיין דהוכיח כן ממתני' דלמא דוקא גזל דידה אבל גזל דאחרים באמת מקודשת ולדברינו ניחא והכי הוכיח רב לשיטתיה דס\"ל יאוש כדי קונה ואי המתני' איירי לאחר יאוש א\"כ אמאי בגזל דידה אינה מקוד' כיון דהוי קנין גמור ודאי מקוד' דתרתי ל\"ש למימר דלא שייך למימר דאינה מקודשת מצד דלאו ממונא דידיה יהיב לה דהא קניא ביאוש וגם ל\"ש למימר אין שקלי ודידי שקלי דכיון דקני מדאורייתא ל\"ש למימר הכי. וע\"כ המתני' קודם יאוש איירי ואי קודם יאוש שפיר הוכחה נאמנה דאינה מקודשת בין בגזל דידה ובין בגזל דאחרים דמהיכא תיתי לומר דמקודשת בגזל דאחרים הא לא הוי קנין כלל דשינוי רשות לחודיה לא קנה אליבא דכולי עלמא ומוכח נמי דלא חיישי' כלל דלמא הוי יאוש בעלמא וכר\"ש דאמר סתם גזילה יאוש בעלים ומקודשת לחומרא כסברת תוס' ועיין ריטב\"א דכתב דלכך יש לחוש לחומרא לענין קדושין דלמא כרבי שמעון דסתם גזילה יאוש בעלים דאי חיישי' לכך א\"כ אגזל דידה נמי קשיא תהיה מקודשת לחומרא דלמא יאשה היא עצמה ויאוש כדי קנה ול\"ש למימר אין שקלי ודידי שקלי כיון דיאשה וקני ומדחזינן דבגזל דידה אינה מקודשת משום דאמר' אין שקלי ודידי שקלי שמע מינה דלא חיישינן כלל ליאוש ולחומרא ואם כן ה\"ה בגזל דאחרים נמי דמ\"ש דלענין זה גזל דאחרים וגזל דידה שוין והא דנקט רב אפי' בגזל דידה היינו לענין זה כמו שפירש מהרש\"א. יען דבשדיך גזל דידה עדיף לכך נקט אפילו גזל דידה לומר אף שבגזל דידה בשדיך מקודשת אף קודם יאוש דאמרי' אחלתי' מ\"מ בלא שדיך אינה מקודשת דלא אמרי' אחלתי' אבל לאחר יאוש או אי חיישינן ליאוש גזל דידה ואחרים ודאי שוין המה דבשניהם מקודשת מן התורה כיון דקני ביאוש וכאן דקניא ודאי לא שייך למימר אין שקלי ודידי שקלי ודוק. ובזה פריק חד מן בחורי הישיבה החריף והשנון הר\"ר שמואל ליב קוידרש שיטת הירושלמי על מתני' וז\"ל אר\"ח בר ב\"א ש\"מ חמ\"ש כו' ומקדשין בגזילה כו' ועיין בפני משה שם שנדחק ולפי הצעותינו מיושב דירושלמי סובר כדקיימ\"ל יאוש כדי לא קני וא\"כ לפ\"ז יש חילוק בין גזל דאחרים לגזל דידה די\"ל דחיישי' ליאוש לכך בגזל דאחרים מקודשת כיון דאם הוי יאוש מקודשת דהוי יאוש ביד דידי' ושינוי רשות ביד האשה אבל בגזל דידה דלא הוי שינוי רשות ויאוש כדי לא קני א\"כ אינה מקודשת כדעת הרמ\"ה דשייך נמי לומר אין שקלי ודידי שקלי וא\"כ מדנקט המתני' שלהן היתה משמע לאורויי לן דדוקא בשלה אינה מקודשת בשאר שני שבוע אבל בשל אחרים מקודשת דאל\"כ למאי נקט שלהן. וז\"ש הירושלמי ומקדשין בגזל. ואף שיש לפקפק בזה כי אם לא נקט שלהן היתה לא הוי ידעינן כלל הדין מגזל והוי אמרי' דרק אתיא המתני' לאשמועינן דהמקדש בפירות שביעית מקודשת וכמ\"ש הרשב\"א והריטב\"א בסוגיין והובא דברי הריטב\"א ברבינו פה מכל מקום הדברים נכונים. עוד אמרתי להעיר על דברי תוס' בסוגיין שכתבו דאף דידעינן מכמה ברייתות ומשניות דלפני יאוש לא הוי ממון ומאי אתא רב לאשמועינן ותירצו דה\"א דחיישינן לענין קדושין לחומרא והריטב\"א באר הדבר וכתב דהוי אמינא דחיישי' לר\"ש דסתם גזילה יאוש בעלים עייש\"ה וצריך להבין הדבר דמהך בבא הוציא רב דין זה דלא חיישי' לחומרא דהא הוכחותנו כך הוא מדאמרו חכמים אין האחיות מקודשות שמע מיניה דנכריו' מקודשות ודוקא בשביעית אבל בשאר שני שבוע לא ש\"מ דקדשה בגזל אינה מקודשת וא\"כ היאך ראה דבשאר שני שבוע אינה מקודשת לחומרא דלמא הכי הפירוש אין האחיות מקודשות אבל נכריות מקודשות מן התורה כיון דשביעית היתה אבל בשאר שני שבוע אין הנכריות מקודשות לגמרי אלא מדרבנן ועכ\"פ צריכה גט כיון דמקודשת לחומרא ואולם אמרתי דזה לא קשה מידי דיעויין בפני יהושע דכתב דמתני' איירי בשביעית בזמן הזה וכן נכון דהא מעשה היה ומשמע שהיה בימי המשנה ואחר הבית והנה יעויין בבית שמואל סימן כ\"ח דמהסס אם אחד קידש בדבר שקנה מדרבנן כגון מעמד שלשתן או בקנין יאוש לחודיה שקונה מדרבנן אי הוי קדושין דאורייתא ואין ולאו ורפי' בידי' ואנחנו בעניותינו הערנו בזה בכמה מקומות ויעויין בפ\"ז מהל' תרומות במ\"ל ובהלכות לולב בדברי רבינו ועוד בכמה מקומות דברנו מזה הנה והנה ולפ\"ז אי נקטינן בידן דהוי רק בכה\"ג קדושי דרבנן א\"כ ה\"נ במתני' דהא דנכריות מקודשות הוי רק קדושי דרבנן דמדאורייתא אינן מקודשות כלל דהא מדאורייתא הוי גזל גמור וא\"כ לפי זה ע\"כ דדייק דבשאר שני שבוע לא מקודשת אפילו מדרבנן וש\"מ דאפילו לחומרא לא חיישינן ודוק:<br><b> ובזה </b> ניחא נמי קושית פני יהושע שם שהקשה דילמא לכך נקט המתני' דבשביעית היתה לאשמועינן דאף שבנכריות הוו הקדושין קדושי דאורייתא אפ\"ה אין האחיות מקודשות דאי אשמועינן שאר שני שבוע ונכריות מקודשות לחומרא הו\"א דלהכי אמרו חכמים אין האחיות מקודשות לפי שהוא ספק דרבנן אבל אי מדאורייתא הוי קדושין גבי נכריות גם האחיות צריכות גט עייש\"ה ולדברינו ניחא דהא השתא נמי אין הקדושין דאורייתא ק\"ל. ואולם לבי מהסס בזה דבנ\"ד אף אי שביעית מדרבנן ואף לפוסקים דסברו דבדבר דאית לי' מדרבנן הוי רק קדושין דרבנן הני אפ\"ה הוי קדושי דאורייתא דהא השתא דתקנו רבנן שביעית בז\"הז מותר ליקח כל אחד ואחד הרי האשה יודעת בעצמה שמותר לו לקחת פירות גמרה ומקנה לו הפירות ואחלתי' גבי' ואפילו בלא שדיך הוי מחילה גמורה דלא שייך למימר אין שקלי ודידי שקלי הא לאו דידה הוא דהא רבנן אמרו שדידיה הוא וחוזר הדבר להיות דאורייתא כיון דאחלתיה והוי קדושי דאורייתא ודוקא קיימין דברי הב\"ש לענין אי אמרי' יאוש קניא מדרבנן ובאיסורא בא לידי' והן בגזל דידה והן בגזל דאחרים לא אמרי' שנמחל לגבי דידי' דהא עכ\"פ הוי גזל אבל הכא דבהתירא בא לידי' וחכמים תקנו שמותר לו לקחת פירות אלו ודאי ל\"ש למימר גבי דידה אין שקלי ודידי שקלי ואחלתי' גבי' ועיין בזה. אמנם כל זה לענין גזל דידה אבל אי אמרי' כאוקימתא של הש\"ס לעיל (נ\"א ב') דמתני' איירי בדלא אמר כולכם אלא באמר כולכם ואחת מב' אחיות הרי מעורב בכלכלה זו גם גזל אחרים חלק רביעי מחומש של חלק חמישי ועיין בפני יהושע כאן בסוגיין שכתב ג\"כ כזה. ולפ\"ז אכתי הוי רק קדושי דרבנן דהא לגבי גזל דאחרים לא שייך למימר אחלתי' אלא נשאר רק סברא זו שקנה הגזל מדרבנן כיון דרבנן תקנו לי' שביעית בז\"הז אבל מ\"הת לא קנה מידי והרי הוי רק קדושי דרבנן דהא נתן לה לכל אחת ואחת חלקה שלם וחלק רביעי מחומש חברתה ובה מתקדשת ולא פחות ודעתה על כל החלק הזה שמקבלה והלא מעורב בזה גזל אחרים ואיך היא מתקדשת וע\"כ דמקודשת רק מדרבנן וע\"כ בשאר שני שבוע אפי' מדרבנן נמי אינה מתקדשת והאי שאמר ואפי' בגזל דידה כמו שכתב מהרש\"א דהא בלא שדיך י\"ל דידי שקלי וגרע מגזל דאחרים ואם בגזל דאחרים אינה מתקדשת כ\"ש גזל דידה ולשון אפילו קאי לפי שבדשדיך עדיף גזל דידה דוק. ואולם כ\"ז אי מוקמינן המתני' באמר אחת מכם אבל אי מוקמינן המתני' באמר כולכם וא\"כ לא מוכח מידי ממתני' די\"ל כאשר בארנו. דלכך נקטו של שביעית היתה דהשתא מקודשות הנכריות מדאורייתא דאף דשביעית בזמן הזה מדרבנן מ\"מ כיון דהשתא תיקנו רבנן דביד כל אחד ואחד ללקוט א\"כ שדיך ולא שדיך שוין הן דהא לא יכולה למימר אין שקלי ודידי שקלי וא\"כ אחלתיה לגבי' ולשם קדושין נטלה והוי קדושין דאורייתא לאפוקי בשאר שני שבוע דלא אחלתי' עכ\"פ חיישינן לקדושי דרבנן ולחומרא. ולפ\"ז לא קשה מתני' וברייתא אהדדי דממתני' מוכח קדשה בגזל אינה מקודשת וברייתא קתני קדשה בגזל ובחמס ובגניבה כו' מקודשת די\"ל דמקודשת דברייתא היינו מדרבנן ומתני' לא מוכח דאינה מקודשת מדרבנן דדילמא לחומרא מקודשת כאשר אמרנו אלא דרב הוכיח שפיר דהוא ס\"ל דלא איירי מתני' באמר כולכם וי\"ל דרב ס\"ל דע\"כ מתני' לא איירי באמר כלכם דס\"ל כרב ששת ב\"ב (קמ\"ג ב') דקני את וחמור לא קני וע\"כ דלא איירי בכלכם כקושית הש\"ס לעיל אבל לרב נחמן שם דאמר קני את וחמור קני אין הוכחה כלל ממתני' דהא מתני' בכלכם איירי ולפ\"ז ליכא כלל גזל אחרים ובגזל דידה י\"ל אחלתיה כאשר בארנו. ולפ\"ז מתורץ קושית הרב החידושין שהביא הרב פה דהקשה אמאי לא הביא רב נחמן לעיל (י\"ג א') ראיה לחלק בין לא שדיך ושדיך ממתני' כמו הש\"ס הכי דלרב נחמן לשיטתיה אין ראיה כלל ממתני' כיון דמתני' לאו בגזל דאחרים איירי וי\"ל דהני קדושי דאורייתא הוא במתני' ובשאר שני שבוע הוי עכ\"פ קדושי דרבנן לחומרא ודוק:<br><b> ולפ\"ז </b> יש לפרק נמי הירושלמי דדייק ממתני' שמקדשין בגזילה והוא היפך תלמודא דידן ואף א' לא דייק כתלמודא מהדיוק טעמא דשביעית היתה הא שאר שני שבוע לא הוי מקודשת מ\"מ איך דייק דמקדשין בגזילה הא לא הוי גזילה דהא שביעית היתה והפקר לכל הוא ומדוע הוי גזל ואולם לפי אשר יעדנו ניחא האי מלתא דהירושלמי נמי היה סובר דמתני' איירי בשביעית בזמן הזה והוי רק דידיה מדרבנן ואיך מקודשות הני נכריות והירושלמי היה סובר לדייק מנכריות מקודשות אפילו מ\"הת דומיא דאין האחיות מקודשות וע\"כ דקדשה בגזל מקודשת ומה מאוד חדאי נפשאי לתרץ בזה סתירות הירושלמי דהכא דייק דמותר לקדש בפירות שביעית (ופ\"ח דשביעית משנה ח') אמר ר\"י זאת אומרת שאסור לו ליקח אשה מדמי שביעית ויש לחלק דהכא איירי המתני' בפירות שביעית דרבנן והקילו חכמים גם בקדושין אבל מתני' דשביעית איירי בפירות שביעית דאורייתא ואסור לקדש בפירות שביעית דלאכלה ולא לסחורה ודוק. עוד ראיתי להעיר בהאי ענינא על דעת הרא\"ש שכתב בהאי ש\"מ דאמר רב אשה נעשית שליח לחברתה אפילו במקום שנעש' לה צרה דאיירי ע\"כ המתני' דארבעה אלו אמרו לה קבלי בשביל שלנו והיא קבלה סתם דאי לא אמרו בפי' מי יימר לן דנתרצו לקדושין עייש\"ה ברא\"ש וקשיא הא כתב הטור א\"הע סי' כ\"ח וז\"ל אבל אם שדך תחלה או אפי' לא שדך תחלה וכשאמר לה התקדשי לי בזה ואמרה הן הוי קדושין וכן הובא במחבר סימן (כ\"ח סעיף ב') ולפ\"ז היאך קאמר רב דבשאר שני שבוע לא הוי קדושין ואוקי הש\"ס טעמי' דמתני' משום דלא שדיך הא אין לך שדיך גדול מזה שאמרו לחברתה קבלי קדושין בשבילנו וצ\"ע וצריכין למימר הכי דייק רב אין האחיות מקודשות אבל נכריות כולן מקודשות ואפילו האי אתתא דקבלה קדושין והיא שתקה ול\"ה שדיך וטעמיה דשביעית היתה אבל שאר שני שבוע לא הוי הנכריות כולן מקודשות דהא איתתא לא הוי מקודשת כיון דלא שדיך הוי אבל ב' נכריות הנשארות הוו מקודשות אפילו בשאר שני שבוע דוק. ולפ\"ז מוכח דע\"כ האי איתתא שקבלה הקדושין מהנכריות היתה דאל\"כ דאי מהאחיות היתה אכתי קשי' למאי קתני של שביעית היתה דאף בשאר שני שבוע הוי מקודשת דהא אמרו קבלי קדושין והוי שדיך והנכריות כלן מקודשות והאי דאינה מקודשת מן האחיות היתה וע\"כ דהאי איתתא שקבלה הקדושין מן הנכריות היתה ושפיר קתני של שביעית היתה דבשאר שני שבוע האי איתתא עכ\"פ לא הוי מקודשת כיון דשתקה ולא שדיך הוי אמרינן אין שקלי ודידי שקלי ובזה מפורק קושי' חמורה מה שיש להקשות מאי הוכיח הש\"ס דאשה נעשית שליח לחברתה אפילו במקום שנעשית לה צרה דלמא האי שקבלה קדושין מהאחיות היתה והיא אינה מקודשת ולא הוי צרה ולדברינו ניחא דמוכח דע\"כ מנכריות היתה דוק וחריף. ובחדושי אמרתי עוד להעיר על ענין אחד חדש והנה הוא הדבר אשר אמרתי מאי הוכיח רב דאפילו גזל דידה אינה מקודשת מדקתני שלהן היתה משמע בשאר שני שבוע בכה\"ג אינה מקודשת משום גזל והא הוי גזל דידה וקשיא לי היאך נראה דבר זה דמפשטן וריהטא דמתני' משמע שלהן היתה בשותפות דשדה של שותפות היתה וא\"כ דלמא לעולם אם חטף אחד סלע מידה מקודשת אבל הכא כיון דשותפות היתה א\"כ כשתחלקו אם אמרינן אין ברירה הוי לקוחות זה מזה דמהיכא ידעינן דחלק הזה שמגיע לה מתחלה שלה היתה ותינח אם המה מתחלקין בעצמן אבל הכא שהוא גזל מהן מי יאמר בחלק שמגיע לה מחלק היה שהיה מגיע לה דלמא חלקה של חברתה והיא מקודשת בחלק חברתה ובגזל אחרים ולכך אינה מקודשת ואף שי\"ל דעכ\"פ צריך להיות מקודשת מספק דלמא באמת מקודשת מספק בשאר שני שבוע ובמתני' לכך קתני שלהן היתה ושל שביעית היתה מקודשת ודאי. ואולם רב לשיטתי' אזיל דס\"ל ביצה (ל\"ז ב') יש ברירה אפילו בדאורייתא וא\"כ אמרינן הוברר הדבר שזה החלק הי' מגיע לה ואולם אי אמרינן אין ברירה א\"כ אין ראיה ממתני' דבגזל דידה אינה מקודשת דלמא לעולם בגזל דידה מקודשת והכא ה\"ט כיון דשותפות הי' הוי כגזל דאחרים וא\"כ לפ\"ז לרב נחמן בבכורות (נ\"ב א') דס\"ל אין ברירה לא מוכח מידי ממתני' דבגזל דידה אינה מקודשת ולא צריכין לחלק בין שדיך ובין לא שדיך. ומתורץ בזה נמי קושית הרב החדושין שהביא הרב פה דאמר ר\"ל לעיל (י\"ג א') ומנא תימרא דשני לן בין שדיך ללא שדיך ואמאי לא הביא ראיה דמתני' וברייתא אהדדי ולפי אשר הערנו ניחא דרב נחמן לשיטתי' קאי ודוק:<br><b> ובזה </b> ישבתי נמי דקדוק צח בסוגיין דאמר רבי יוחנן מי אמר רב כותי וכי אי אפשר הדבר שרב יאמר כותי' דר' יוחנן ומאי אתמוה וכי גרע כחיה דרב מכחי' דר\"י ואולם לפי אשר יעדנו ניחא דאי אמרי' אין ברירה מוכח ממתני' דבגזל דאחרים אינה מקודשת דהא הכא דבשותפות הוא והוי כמו גזל אחרים ואמאי אינה מקודשת בשאר שני שבוע ועכ\"פ מקודשת מספק ואולם רב סובר יש ברירה לכן הוכיח שפיר דאפי' בגזל דידה אינה מקודשת ובאמת לא מוכח לכאורה לדידי' גזל דאחרים כקושית הפני יהושע שהערנו עליו בתחלת דברינו די\"ל איפכא דוקא גזל דידה אינה מקודשת יען שיכולה למימר אין שקלי ודידי שקלי אבל גזל דאחרים מקודשת אבל רבי יוחנן שפיר הוכיח דאפילו בגזל אחרים אינה מקודשת דהא רבי יוחנן סובר עירובין (ל\"ו א') אין ברירה וא\"כ הרי המתני' אפילו בגזל דאחרים איירי דהא הכא שותפות הוא כאשר בארנו וא\"כ לרבי יוחנן לדידי' שפיר הוכחה אבל לרב לשיטתי' דס\"ל יש ברירה א\"כ רק מוכח גזל דידה ולא גזל אחרים לכך שפיר תמה ר' יוחנן מי אמר רב כותי דלדידי' לא מוכח מידי ועי' בזה. ובחדושי הארכתי מאוד ואין פה עט האסיף ובאתי רק לעורר על המעיין וידעתי שיש בדברינו קצת סתירות דברינו ואין אפשר פה להאריך כי אין הגליון מספיק:"
+            ],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>המקדש </b>\n<b> במלוה.</b> עי' מ\"ש רש\"י פ' הא\"מ דף מ\"ז ע\"א ד\"ה אינה מקו' וז\"ל ואפילו ישנה בעין כו' והנראה שהכריחו לרש\"י לפרש כן ממאי דפרכינן בגמ' התם לקמן ע\"כ ל\"פ אלא דמ\"ס מלוה אע\"ג דלא נשתייר שו\"פ כו' אבל דכ\"ע מקדש במלוה מקודשת ואי דוקא בשאין המעות בעין קאמר רב דאינה מקודשת א\"כ דרב אתיא כרשב\"א וא\"כ לא הו\"ל למפרך אלא לימא כתנאי כדפריך מקמי הכי וכ\"כ הרב החידושין ואין להקשות לתלמודא גופיה מנ\"ל די\"ל דלישנא דקאמר רב מלוה להוצאה ניתנה משמע אפי' בדאיתי' בעין ומוהרי\"מט ז\"ל בחי' פ\"ק דקדק מדברי רבינו ז\"ל דס\"ל דדוקא כשאין המלוה בעין אבל אם ישנה בעין אפילו רב מודה והוא דבר תימא איך יתיישב לפי דרכו סוגית הגמרא וכמ\"ש ומה שדקדק מדברי רבינו ז\"ל כבר כתב מרן הב\"י סי' כ\"ח שכונתו לומר דכיון דלהוצאה ניתנה אע\"פ שהמעות עדיין בידה הו\"ל כאלו כבר הוציאה אותן ואין כאן שום דבר קיים ליהנות בו יע\"ש ולא ידעתי איך אשתמיט מיניה וזה פשוט:"
+            ],
+            [],
+            [
+                "<b>המקדש </b>\n<b> בהנאת מלוה אינה מקודשת כו'.</b> שם פ\"ק דקדושין אמר אביי המקדש בהנאת מלוה מקודשת ה\"ד אילימא דאזקפא דאמר לה ד' בה' האי רבית מעלייתא הוא ופי' רש\"י ואמאי קרי לה הערמת רבית נראה שדעתו כדעת הריטב\"א שכתב וז\"ל פי' לישנא בעלמא קא קשיא ליה היכי קרי לי' הערמת רבית אבל ודאי אפי' ברבית גמורה אם כבר פרעתו וחזר וקדשה בו מקודשת דמעות דרביתא קנינהו לגמרי וממון גמור הוא אלא שיש חובה להחזירו ואם מת אין בניו חייבין להחזיר ע\"ש וכ\"כ ג\"כ בפרק איזהו נשך ובאו דבריו בשי' מקובצת למוהר\"א דקמ\"ה וז\"ל חמשה מפקינן מיניה לאו הנהו חמשה ממש קאמר אלא דמיו וכפי דמיהם של עכשיו בין שהוזלו בין שהוקרו כו' דהא קנינהו במשיכה וקני ליה מאי דשקיל מיניה שהרי יורשיו אין חייבין להחזיר כו' ע\"כ. וראיתי להרב מחנה אפרים ה' מלוה סי' ב' שהקשה עליו מההיא דאמרינן בריש הגוזל בתרא אברייתא דקתני הניח להם אביהם מעות של רבית אע\"פ שיודעין שהן של רבית אין חייבין להחזיר זאת אומרת רשות יורש כרשות לוקח דמי והתוס' הקשו שם דאפי' אי לאו כרשות לוקח דמי א\"ש דפטורים דכיון דמדעת נתן לו הו\"ל מלוה גביה ולכך אין חייבין להחזיר דמלוה ע\"פ אינו גובה מן היורשים ותי' דאע\"ג דמדעתו נתנם לו איתנהו גביה בתורת גזילה דהו\"ל נתינה בטעות ומקרי גזילה בעיניה כיון שהמעות בעין ע\"ש. הרי מבואר דריבית חייב להחזירו בעיניה כעין גזילה כו' א\"ד יע\"ש ולע\"ד זה ל\"ק כלל דמבואר הוא דמעולם לא כתב הריטב\"א כן אלא דוקא אליבא דרבא דמשני התם דטעמא דברייתא משום דגזירת הכתוב היא דלדידיה אזהר רחמנא לבריה לא אזהר וכמדוקדק בדבריו שכתב שהרי אין יורשיו חייבין להחזיר משמע שדעתו להביא ראיה למ\"ש דמעות של רבית קנינהו לגמרי ממה שאין היורשים חייבין להחזיר אע\"ג דבגזילה חייבין וע\"כ היינו אליבא דרבא דס\"ל רשות יורש לאו כרשות לוקח דמי ובגזילה חייבין ובריבית ה\"ט דפטירי משום גזירת הכתוב ולהא כתב דע\"כ ה\"ט דפטרינהו רחמנא משום דמעות של רבית קנינהו לגמרי אבל לרמי ב\"ח דס\"ל דטעמא דברייתא משום דרשות יורש כרשות לוקח דמי ואפילו בגזילה פטורין מה\"ט אין ראיה כלל ממה שאין היורשים חייבים וכיון שכן ודאי איכא למימר דלרמב\"ח ה\"נ דס\"ל דרבית נמי חייב להחזירו בעיניה כגזילה אלא דלרבא דס\"ל דגזירת הכתוב היא גבי רבית הוא דכתב הריטב\"א כן וזה פשוט וכן ראיתי להרב מש\"ל בפ\"ג מה' מו\"ל דין ג' שכתב כן בפשיטות יע\"ש. ומעתה מתרצתא היא מה שהקשה עוד הרב הנז' ממ\"ש בתמורה גבי פלוגתא דאביי ורבא בכל מילתא דאמר רחמנא ל\"ת אמרו שם בלישנא בתרא דאביי ורבא בר\"ק פליגי דלאביי דאמר אי עביד מהני ר\"ק אינה יוצאה בדיינים ולרבא דאמר לא מהני ר\"ק יוצאה בדיינים ופריך תלמודא והא אביי הוא דאמר ר\"ק יוצאה בדיינים ואם איתא לסברת הריטב\"א דאף דר\"ק יוצאה בדיינים אפשר לומר דאותו חפץ קנה אמאי ל\"ק תלמודא דבהא פליגי דלאביי דאמר אי עביד מהני קני המלוה החפץ קנין גמור ואינו חייב להחזיר אלא דמיו משום עשה דוחי אחיך ולרבא דאמר לא מהני הרי המלוה לא קנה כלום וחייב להחזיר הרבית כמו שהיא אלא ודאי דס\"ל לתלמודא דמאן דס\"ל ר\"ק יוצאה בדיינים הו\"ל כגזל ממש וחייב להחזירו בעיניה את\"ד יע\"ש. וכפי מ\"ש לק\"מ דע\"כ ל\"מ תלמודא לומר דלרבא דאמר לא מהני חייב להחזירו בעיניה משום דכיון דרבא גופיה ס\"ל דרשות יורש לאו כרשות לוקח דמי ובגזילה חייבין להחזיר וה\"ט דריבית דפטרי משום גזירת הכתוב עכ\"ל דריבית קנה לגמרי דאי לא מ\"ש מגזילה וכמו שהכריח הריטב\"א דינו ממה שאין היורשים חייבין ומעתה לא תיקשי נמי דכיון דרבא ס\"ל אי עביד לא מהני א\"כ לא אהנו מעשיו כלל והיכי קני ליה לרבית דאיכא למימר דהכא שאני דגזירת הכתוב היא ממאי דגלי קרא שאין היורשים חייבין וזה פשוט. ומכלל האמור מבואר שלדעת הריטב\"א הא דאמרי' בגז\"ג כי מפקינן מיניה גלימא מפקינן מיניה כי היכי דלא לימרו גלימא דמכסי כו' לאו היינו משום דההיא מיירי במכר לו גלימא משום זוזי דריביתא דדל מהכא זוזי דריבית מ\"מ המכר קיים וכמ\"ש הרב הנז' אלא אפילו כשהתנה לתת לו גלימא ברביתא אפ\"ה דינו הכי דאינו חייב להחזירו בעיניה מדינא אלא משום טעמא דלא לימרו כו' וזה מבואר ומעתה תמה אני על הרב מש\"ל פ\"ח מה' הנז' דין ט\"ו שכתב וז\"ל נראה שמי שהלוה לחבירו ונתן לו הלוה חפץ ברבית שצריך להחזיר לו החפץ ואינו יכול המלוה ליתן לו דמיו דדוקא בשקצץ עמו בדמים ואח\"כ נתן לו החפץ בשביל הדמים אז הוא דאמרינן דהמקח קיים ויחזיר הדמים כו' יע\"ש והוא תימה איך כתב כן בפשיטות מאחר שלדעת הריטב\"א מבואר דאפילו בכה\"ג אינו חייב להחזיר אלא דמיו והרב עצמו בפ\"ד מה' הנז' דין ד' יחס סברת הריטב\"א לסברת הטור ושאר הפוסקים שכתבו דגבי רבית כל שאינו דבר מסויים אפי' הוא בעין אינו חייב להחזיר היכא שבא לעשות תשובה ובגזילה קי\"ל דכל שהוא בעין חייב להחזיר וכתב דהיינו טעמייהו משום דגבי רבית דקי\"ל שאפילו שהוא בעין קנאם המלוה וממון שלו הוא אין טעם לחלק בין כשהוא בעין לכשאינו בעין יע\"ש וא\"כ תימא על עצמו איך כתב כן בפשיטות מאחר שסברא זו אינו אלא אליבא דיחידאה לרי\"ו כמ\"ש הוא ז\"ל וצ\"ע:<br><b> עוד </b> ראיתי לעמוד על מ\"ש התוס' ד\"ה דארווח לה וא\"ת אמאי אסור לעשות כן מפני הערמת רבית והא אמרינן בפ' איזהו נשך שרי ליה לאינש כו' וי\"ל דהיינו שאין הלוה נותן כלום לנותן אבל אם היה נותן היה נראה כשלוחו ואסור כו' יע\"ש וכ\"כ הר\"ן ז\"ל והרמב\"ן ז\"ל בחידושיו וכ\"כ בתוספי הרא\"ש מכ\"י וכ\"כ הטי\"ד סי' ק\"ס אלא שהוסיף עוד וכתב ודוקא שאומר כן מעצמו בלא דעת הלוה וגם לא יחזור ויקחנו מהלוה וגם שלא יאמר הלוה למלוה אני לא אתן לך אבל פ' יתן לך בשבילי אבל אם יש צד אחד מאלו אסור וכתב מרן בב\"י שם דבחלוקה ראשונה כתבו תלמידי הרשב\"א שהרמב\"ן חלוק עליו ואמר דכיון דזה משלו הוא נותן ואין הלוה משלם לו מ\"ל פייסו ומה לי לא פייסו והיאך נעשה שלוחו אם משלו הוא נותן אלא ודאי אפ\"ה שרי וכתב עוד ולענין הלכה הרוצה לסמוך על דברי המתירים רשאי כיון דמידי דרבנן הוא יע\"ש וראיתי להרב גד\"ת שער מ\"ד ח\"ד סי' י\"ד שהקשה עליו וז\"ל ולכאורה יש לגמגם על פסק זה דכיון דפלוגתא דהני רבוותא אי הוי כשלוחו אי לא הא אי הוי כשלוחו הרי הוא כמותו ואסור מן התורה ואם שהטור לא כתב אלא אסור דמשמע דאיסורא בעלמא הוא דאיכא הרי גם באומר אני אלוה לך ע\"מ שתתן לפ' כתב לשון אסור ופשוט הוא דאסור מן התורה א\"ד יע\"ש גם מוהרשד\"מ בח\"המ סי' רל\"ב כתב בפשיטות דאסור מ\"הת יע\"ש ותמהני עליהם שהרי מדברי התוס' והר\"ן והרמב\"ן שכתבנו מבואר דאפי' א\"ר אינו ואינו אסור אלא משום הערמת רבית גרידא שהרי אמר אביי דאסור לעשות כן מפני הערמת רבית וא\"כ דאפי' בחוזר ונפרע ממנו דבהא כ\"ע מודו ואפילו הרמב\"ן מודה דאסור אפ\"ה ס\"ל דאין איסורו אלא משום הערמת רבית כ\"ש היכא דפייסו הלוה ולא נתן לו כלום דלדעת האוסרים אין איסורו אלא משום הערמת רבית ודברי מרן ז\"ל שכתב כיון דמידי דרבנן הוא מיוסדים על אדני פז והן הן דברי התוס' שכתבנו ואין לומר דס\"ל למוהרשד\"ם דע\"כ לא אמרו דאינו אסור אלא משום הערמת רבית אלא דוקא באומר כן בשעת הרוחת זמן דבהא הוא דאיירינן כדקאמר בגמ' ל\"צ דארווח לה זימנא אבל בנותן לה בשעת הלואה ה\"נ דאסור מ\"הת דהא ודאי ליתא דא\"כ מאי ק\"ל ז\"ל דאמאי מוקי לה בהרוחת זמן לוקמה בתחלת הלואה הא בתחלת הלואה איסורא דאורייתא איכא ואביי קאמר ואסור משום הערמת רבית אלא ודאי ל\"ש ונר' דאישתמיט מיניה דמוהרשד\"ם דברי התו' הללו וצ\"ע ודרך אגב ראיתי להרב מש\"ל בפ\"ה מה' מו\"ל דין י\"ד דנ\"ו ע\"ג שנסתפק לדעת הרמב\"ן וסיעתיה החולקים בחלוקה ראשונה דהיינו פייסו הלוה ולא נתן לו כלום אי חולקים נמי בחלוקה ג' וס\"ל דאפילו אמר הלוה למלוה פ' יתן בשבילי כל שלא נתן הלוה לנותן ש\"ד או דילמא דבהא מודו וכתב דמסברא נראה דשרי כיון שאין הלוה נותן כלום מה לי שיפייס הלוה לאדם אחר שיתן בשבילו מ\"ל שיאמר הלוה למלוה פלוני יתן בשבילי א\"ד יע\"ש ותמהני עליו איך אישתמיט מיניה לשון הרב בע\"הת שם שכתב וז\"ל גם הראב\"ד כתב דדוקא בשלא דבר עם הלוה בשום רבית אבל דבר עמו ואמר פ' אוהבי יתן לך בשבילי אסור מפני שנראה כשלוחו וכ\"ש אם יפייס אותו שיתן ע\"כ הרי בהדיא דטפי מסתבר לאסור בשיפייס הלוה לנותן שיתן בשבילו מהיכא שדבר הלוה עם המלוה וא\"כ כיון שלדעת הרמב\"ן אפילו פייסו שרי כ\"ש כשדבר הלוה עם המלוה ואין לומר דמ\"ש וכ\"ש אם יפייס אותו שיתן קאי אדלעיל דהיינו דאיכא תרווייהו שדבר הלוה עם המלוה וגם פייס הלוה לנותן אבל פייסו גרידא ה\"נ דגריע' מהיכא שדבר הלוה עם המלוה דהא ודאי ליתא דאי כ\"ש אם יפייס מיירי היכא שדיבר ג\"כ עם המלוה פשיטא דבכלל מאתיים מנה וכי תעלה על דעתך דמשום שפייס את הנותן ג\"כ מיגרע גרע ותו דאם הדברים כן אף אנו נאמר שלדעת הראב\"ד פייסו גרידא שרי וכדעת הרמב\"ן ומ\"ש דכל שכן פייסו דאסור היינו משום דאיכא תרוייהו ואלו מרן בב\"י כתב שדעת הראב\"ד לאסור שלא כדעת הרמב\"ן אלא ודאי מבואר דכ\"ש פייסו שכתב הראב\"ד היינו פייסו גרידא ובספר אסיפת זקנים שם בפרק אז\"נ הביא שם לשון הראב\"ד כמו שכתב בעה\"ת וכתב עליו ואין הרמב\"ן מודה לו בדבר זה יע\"ש הנה מבואר שהרמב\"ן אינו אוסר אלא בחלוקה ב' גרידא כנ\"ל ודע שכתב עוד שם משם הריטב\"א וז\"ל ואפילו פייס הלוה שיתן למלוה משלו כדי שילוה לו אין בכך כלום ואפילו חזר הלוה ונתן לזה מה שנתן משלו למלוה דהא מדינא אינו חייב לו כלום כו' יע\"ש הנה מבואר שדעתו להתיר אפילו חזר הלוה ונתן לנותן הפך דעת הרמב\"ן ולפי\"ז מ\"ש בסוף דבריו וכן פירש רבינו משם הרמב\"ן ע\"כ דלא קאי אלא אמאי דסמיך ליה באומר זרוק מנה לים ואלוה לך מנה וכ\"כ מרן החבי\"ב סי' הנז' ויש לי מן התימה שדברי הריטב\"א סותרים למ\"ש בשמעתין שהביא פר\"ת משם י\"מ והוקשה לו מההיא דפרק אז\"נ ותי' כמ\"ש התו' דהכא שאני דחוזר ונפרע ממנו וכתב ע\"ז והפי' הזה אמת הוא כו' גם בסמוך גבי ההיא דתן מנה לפ' ואקדש אני לך כ' ג\"כ דכל שאינו חוזר ונפרע ממנו ש\"ד יע\"ש הרי מבואר שדעתו לאסור והן נסתר מחמתו וצ\"ע: כתב הרא\"ש ז\"ל וז\"ל אם אמר לה הרי את מקו' בהנאת מחילת מלוה מקודשת דלא גרע מארווח לה זימנא וכ\"ש הכא שמאריך לה זמן לעולם ותדע דאמרינן לקמן דבמכר נמי לא קנה קרקע במלוה ואמרינן בהזהב יש דמים שהם כחליפין כיצד החליף דמי שור בפרה כו' והיאך קונה באלו המעות והא מלוה נינהו אלא במחילת המלוה וה\"ה לענין קדושין עכ\"ד וכ\"כ התוס' בפרק הזהב דמ\"ו ד\"ה יש דמים ויש לדקדק ממ\"ש ז\"ל בפ' אז\"נ דס\"ב ע\"ב ד\"ה הרי שהי' שהק' וז\"ל תימא והלא מעות קונות הכא אפי' מדרבנן דמילתא דלא שכיח היא כדאמרינן בהזהב גבי החליף דמי שור כו' ויש לתמו' שדבריהם ז\"ל סתרי למ\"ש בפרק הזהב דההיא מיירי בקונה בהנאת מחילת מלוה אבל במלוה גופה לא קנה כלל וא\"כ איך כתבו הכא בפשיטות דקנה אפילו מדרבנן וליכא למימר דה\"נ מיירי בקונה בהנאת מחילת מלו' דהא מנ\"ל דתלמודא מיירי בהכי אדתיקשי להו ז\"ל קוש' ולכן נ\"ל שדעתם ז\"ל כמ\"ש הריטב\"א ז\"ל בפרק הא\"מ בסוגי' דהמקדש במלו' משם הירושלמי דהא דאמרינן דמלו' אינה קונ' במכר ה\"ד לענין שיכול לחזור בו הלוקח אבל המוכר אינו יכול לחזור יע\"ש וא\"כ נראה שמה שהוצרכו התוס' לומר דהא דהחליף שור בחמור מיירי בהנאת מחילת מלוה היינו משום דמתני' קתני כיון שזכה זה נתחייב זה בחליפיו משמע דאין שום אחד מהם יכול לחזור אמנם הכא באז\"נ ק\"ל שפיר דכיון דמעות קונות לגבי המוכר שאינו יכול לחזור א\"כ ל\"מ ברבית כיון דכי מוקרי א\"י המוכר לחזור נמצא דברשותי' קא מוקרי ומה שהביאו ההי' דפרק הזהב לאו למימרא דההיא מיירי במלוה גופא אלא הוצרכו להביא ההיא דהזהב למ\"ש דאפילו מדרבנן קנה משום דלא שכיח כנ\"ל ועיין בתוספות פ\"ק דב\"מ די\"ו ד\"ה האי שטרא חספא כו' שנראה מדבריהם דמלוה אינה קונה ואפי' המוכר יכול לחזור דסוגיא דהתם גבי חזרת המוכר קאי כמ\"ש התוס' שם ד\"ה חזר ולקחה ואפי' הכי כתבו דמלוה אינה קונה יע\"ש ומ\"מ מבואר מדבריהם דס\"ל דהא דאמרי' בהזהב מילתא דלא שכיח היא לאו דוקא בהחליף דמי שור בפרה דמלוה הבא מחמת מכר היא אלא אפי' בשאר מלוה נמי דינא הכי דהוי מילתא דלא שכיח ומתני' דנקט החליף דמי שור לאו דוקא וזה מוכרח דאל\"כ מאי ק\"ל הכא אבריית' דהרי שהי' נושה בחבירו מנה הא הכא לאו במלוה הבא מחמת מכר מיירי אדתיקשי להו ועיין בהרב ח\"ה לקמן דכ\"ח ע\"ב בד\"ה כיצד החליף שכתב אחר שהביא דברי התוספ' דפרק הזהב וז\"ל ומיהו ל\"מ למיתני בפשיטות בשאר מלוה דכיון דשכיח הוא גזרו רבנן לשמא יאמר לו נשרפו חיטך בעליה כו' ולפי הנראה נעלם ממנו דברי התו' דפ' אז\"נ ודו\"ק:<br><b> ודע </b> שרבי' ז\"ל בפ\"א מה' מכירה ה' ד' חולק אסברת הרא\"ש והתוס' ז\"ל שכתבנו וכתב שם דמלוה קונה במכר והראב\"ד ז\"ל השיגו בזה מסוגיא דפרק הא\"מ וכתב וז\"ל ואולי הטעהו הא דאמרינן מעמידין מלוה על הפירות והוא שיש לו וההיא לאו לענין קנין מיירי אלא לאיסור רבית יע\"ש וה\"ה ז\"ל הליץ בעד רבינו וכתב שרבינו דחה סוגיא דפרק הא\"מ מכח הך סוגיא דפרק הזהב דהחליף דמי שור בפרה ובס\"ד כתב דשיט' האחרונים עיקר יע\"ש ומבואר הוא דלפי שיטת האחרונים שהסכים ה\"ה ז\"ל לדעתם ע\"כ צ\"ל דההיא דמעמידין מלוה על הפירות הוא משום דאף ע\"ג דמלוה אינה קונה ויכול לחזור בו אפי\"ה כיון שיש לו לא מיחזי כרבית אם אינו חוזר בו ומשמע דסברא זו פשיטא ליה לה\"ה טובא דלא תליא איסור רבית בקנין ממה שלא כתב דרבי' ז\"ל סמך אההיא דאז\"נ ודחה סוגיא דהא\"מ מקמ' וכמ\"ש הראב\"ד ולמה זה הוצרך להביא עצות מרחוק מההיא דפ' הזהב ועוד נראה דאף לדעת רבי' ז\"ל עכ\"ל כן שהרי ההיא דמעמידין מלוה על הפירות ברייתא דרבי אושעיה היא התם בפ' אז\"נ וכיון שכן תקשי לן לפום סוגי' דהא\"מ דס\"ל דמלוה אינה קונה היכי הוה ניחא ליה ברייתא דהתם אלא ע\"כ לומר דאיסור רבית לא תליא בקני ולומר דהתם מיירי במוכר בהנאת מחילת מלוה ליתא שהרי לדעת רבינו הנאת מלוה אינו קונה כמ\"ש גבי קדושין וכמ\"ש ה\"ה: ומתוך האמור נתבאר שאין מקום למה שכתב הרב גד\"ת בשער מ\"ו ח\"ד סי' ס\"ב ליישב דברי ה\"ה שכתב בפרק כ\"ב מה' מכירה על מ\"ש רבינו דהפוסק על שער שבשוק ולא היה מאותו המין דחייב לקנות וליתן לו מה שפסק וכתב ה\"ה דזה מבואר בפרק אז\"נ ומרן בכ\"מ תמה עליו דמאחר דההיא דריש אז\"נ אינה שנויה אלא לענין רבית מנין לנו ללמוד משם לענין קיום המקח יע\"ש והרב גד\"ת כתב ליישב דס\"ל לה\"ה דמדחזי' דפוסק על שער שבשוק דמותר ואין בו משום רבית אע\"ג דבשעת מסירת המקח נתייקר א\"ל למי' דמדינא ודאי קנה ואינו יכול לחזור דאי יכול לחזור בו מדעתו מיחזי כרבית דבשביל שהקדים לו המעות אינו חוזר בו אע\"ג שיכול לחזור א\"ד יע\"ש וכ\"כ הרב מוצל מאש ליישב דברי ה\"ה ז\"ל בתשובה סימן ה' ומתוך מ\"ש מבואר דהא ליתא שהרי לדעת ה\"ה שהסכים לשיטת האחרונים דמלוה אינה קונה ואפילו לדעת רבינו עכ\"ל דאע\"ג דלענין קנייה יכול לחזור בו אפי\"ה כל שאינו חוזר בו שרי ומש\"ה אמרי' דיש לו מותר וכמ\"ש ומרן הב\"י סימן קפ\"ט כתב משם תלמידי הרשב\"א שרבינו למד דמלוה קונה מדאמרינן בריש פ' הזהב אמר רבא קרא ומתניתא מסייע לר\"ל מדכתיב וכחש בעמיתו כו' ואמר ר\"ח תשומת יד כגון שיחד לו כלי להלואתו כו' ואלו תשומת יד לא אהדרי' מ\"ט לאו משום דמיחסרה משיכה ואם איתא דמלוה אינה קונה אי נמי מעות קונות הכא אינו מחוייב להחזיר הכלי למלוה משום דהו\"ל מלוה ומלוה אינה קונה ובעל החידושין כתב עליו דאין מכאן ראיה דהא איכא לאוקמי כגון שיחד לו כלי בשעת הלואתו דאיכא מעות ותמה על רבינו כו' יעוין שם ולא הבינותי דבריו דאכתי תקשי מנ\"ל לרבא דתשומת יד דקרא מיירי בשיחד לו כלי להלואתו בשעת הלואה אדתקשי לר\"י אימא דקרא מיירי בשיחד לו אחר הלואה דהו\"ל מלוה ומשום הכי לא אהדריה קרא משום דמלוה אינה קונה וצ\"ע והר\"ן ז\"ל כתב שלא כדעת הרא\"ש וז\"ל א\"נ אפשר לומר דכל שמחל לו המלוה עצמה אפילו אמר לה בההיא הנאה (שהיתה נותן בה פרוטה לאדם אחר שיפייסנה) דעתה אזוזי ומשום הכי נקט לה בגמ' בארווח לה זימנא כו' ולא נקט לה במחילת כל המלוה יע\"ש ויש לדקדק שהרי קיימא לן דמלוה ופרוטה דעתה אפרוטה כדאיתא פ' הא\"מ וא\"כ ה\"נ נימא שדעתו אפרוטה שהיתה נותנת לאדם אחר ונראה שדעת הר\"ן ז\"ל דע\"כ לא אמרינן דעתה אפרוטה אלא דוקא היכא דיהיב לה מהשתא פרוטה בעין אבל היכא דפרוטה נמי ליתיה בעיני' דעתה אמלוה ועיין בס' מח\"א הלכות שכירות סימן י\"ד שכ\"כ ודברי הר\"ן הללו סיוע לדבריו ודו\"ק:<br><b> מעשה חושב</b>\n<b> (רמה) </b> ופי' רש\"י ואמאי קרי לה הערמת רבית נראה שדעתו כדעת הריטב\"א שכ' וז\"ל. פי' לישנ' בעלמא קא קשיא לי' כו'. לענ\"ד אין ראי' כלל דרש\"י ס\"ל כן משום די\"ל דרש\"י פירש כן משום דאפי' אי נימא דבשדיך מיירי ובכה\"ג הא מקודשת אפי' בגזל דידה וכש\"כ ברבית דמדעתה יהבה לי' ואעפ\"י שהוא בעין וחייב להחזיר לה מ\"מ מקודשת בדשדיך ולא מקשה הש\"ס אלא אמאי דקרי לה הערמת רבית ובפרט דבפשיטות בדשדיך מיירי שם אביי דו\"ק ותשכח:<br><b> (רמו) </b> משום דכיון דרבא גופי' ס\"ל דרשות יורש לאו כרשות לוקח דמי ובגזילה חייבין להחזיר כו'. תמהני דאי הסוגיא בתמורה אזלא למאי דס\"ל לרבא דרשות יורש לאו כרשות לוקח דמי וברבית גזירת הכתוב הוא דלדידי' אזהרה רחמנא ולא לברי' א\"כ איך בעי הש\"ס למימר התם בפלוגתא דאביי ורבא אי עביד מהני איכא בינייהו לענין חזרת רבית קצוצה דמאי ענין רבית קצוצה למחלקותן כאן בתמורה הא באמת למאי דס\"ל לרבא אי עביד לא מהני הו\"ל למימר דלא קני לי' לרבית כלל מאי אמרת דשאני רבית דגזירת הכתוב הוא דפטרה רחמנא לברי' דלא מהדר מכלל דקני ומ\"מ להאב אזהרה רחמנא וחייב לאהדורי נמי מגזירת הכתוב מקרא דוחי אחיך עמך וא\"כ אפי' אי ס\"ל לרבא בעלמא כאביי דאי עביד מהני נמי ניחא מה דס\"ל דרבית קצוצה יוצאה בדיינין משום גזיה\"כ דוחי אחיך עמך ולאביי דס\"ל דר\"ק אינה יוצאה בדיינין עכ\"ר דלית לי' האי גזיה\"כ דאב חייב בחזרה ובן אינו חייב דאל\"כ אמאי אינה יוצאה בדיינין מה בכך דבעלמא אי עביד מהני הא ברבית גזיה\"כ הוא וא\"כ הא עיקר פלוגתייהו ברבית תליא בדרשא דקרא דרבא ס\"ל דלדידי' אזהרה רחמנא ולברי' לא אזהרה וא\"כ למה לי' לרבא למימר כל מידי דאמר רחמנא לא תעביד אי עביד לא מהני הא רק לענין רבית לחוד איכא בינייהו ובזה אפי' אי נימא דבעלמא אי עביד מהני נמי הדין דיוצאה בדיינין מאב ולא מבן וא\"כ איך בא הש\"ס למימר האי איכא בינייהו דלרבא רבית קצוצה יוצאה בדיינין הא אפי' אי ס\"ל בעלמא כאביי נמי יוצאה בדיינין משום גזירת הכתוב ודוק:"
+            ],
+            [],
+            [
+                "<b>היה </b>\n<b> לו חוב ביד אחרים כו'.</b> כתב ה\"ה וז\"ל ולא ביאר רבינו אם היה לו מלוה בשטר על אחרים והקנה אותה בכתיבה ומסירה כו' עד וכדע' חכמים לפי אוקמת' אחת שעשו בגמ' כו' וכן מבואר שם דאמרי' ה\"ד כו' אילימא שט\"ח דאחרים קשיא דר\"מ אדר\"מ ודע שמסוגיא זו כ' הר\"ן בפ' הכותב שהבי' הרשב\"א ז\"ל ראיה לדעת רש\"י ז\"ל שכ' שם הא דא' אמימר דלמאן דדאין דינא דגרמי מגבי ביה דמי ניירא דלאו דוקא אלא כלומר אומר לו שלא מכר אלא הנייר והרי שלו הוא נר' דס\"ל דאין הלוה יכול להוציא השטר מיד הלוקח אלא הלוקח קנאו מדלא ק\"ל הכא אלא דר\"מ אדר\"מ ואילו דרבנן אדרבנן לא ק\"ל ואם איתא דכל שפקע שעבודו חייב להחזיר את הנייר דרבנן אדרבנן קשיא כו' דהיכי אמרי' שמין את הנייר הרי אם ימחול הבעל צריכה היא להחזיר את הנייר כו' יע\"ש: והרא\"ש ז\"ל שם כתב דברי רש\"י ז\"ל וכתב דלשון מגבי לי' קשיא וכתב משם חכמי פרובינצייא ז\"ל שגם כאן צריך לפרוע המוחל ללוקח דמי הנייר דכיון דמוחלו הרי הוא כפרוע וצריך להחזירו ללוה כי הוא נותן שכר הסופר והנייר שלו ומשמע שדעתו ז\"ל נוטה לדעת חכמי פרובינצייא והטור ז\"ל בח\"מ סימן ס\"ו סט\"ז כתב משם בעה\"ת דאם לא כתב המוכר קנה לך איהו כו' שאם פרע הלוה למוכר ב\"ד כופין את הלוקח להחזיר את השטר ללוה אלא שהלוה נותן לו דמי הנייר וכתב הרב פו\"ד שם שאף שהטור ס\"ל ברסי' הנז' דכל שאין בו כתיבה ומסירה כדינו לא קנה הלוקח את הנייר העתיק לשון בעה\"ת דנ\"מ היכא דכתב ומסר לו השטר דאז קנה השטר לגמרי אפי\"ה אם קדם ופרע הלוה למוכר דינא הוא שכופין את הלוקח להחזיר השטר ובהכי ניחא מה שהקשה הרב ש\"ך ז\"ל ס\"ק נ\"ח יע\"ש ומה שלא כתב כן בפירוש בשכתב ומסר כדינו כמ\"ש בעה\"ת משום דכשכתב ומסר כדינו וקדם ופרע למוכר כתב הטור ז\"ל שם לקמן מחלוקת אם נפטר הלוה או לא ובפלוגתא לא קא מיירי וכ\"כ הרב ב\"ח שם ומהתימה על הרב הנז' שכתב בסמ\"ע ס\"ק מ\"ד שכ' בפרישה דלהטור דס\"ל דבלא כתב לא קנה אפילו הנייר סבירא ליה דדוקא בהא קאמרי בעלי סברא זו אבל בדכתב ומסר מודים דכיון דקנה השטר כדין א\"צ הלוקח להחזיר גוף הנייר יע\"ש והוא תימה דבפרישה כתב בהפך וראיתי להרב ש\"ך ז\"ל שתמה על הטור ז\"ל דבא\"ה סימן כ\"ח כתב בקדשה במלוה בשטר שיש לו על אחרים והקנה לה השטר כראוי בכתיבה ומסירה אינה מקודשת אלא שמין את הנייר אם יש בו שו\"פ מקודשת והוא תימה דהרי אי מחיל ליה צריך להחזיר השטר בע\"כ וכיון שכן לא סמכא דעתה דומיא דמלוה גופא וכמ\"ש הר\"ן ז\"ל בפרק האיש מקדש דאינה מקוד' מה\"ט והב\"ח בא\"ה כתב שדברי הר\"ן לא נהירין דהא אין ללוה על האשה כלום כיון שקנתה גוף הנייר ודבריו תמוהים דסותר דברי עצמו שהניחו בצ\"ע ולע\"ד נראה ליישב דס\"ל להטור ז\"ל דאע\"ג דאי מחיל ליה ע\"כ צריך להחזיר את הנייר וכדע' חכמי פרובנצייא שהסכים הרא\"ש ז\"ל אפי' הכי ס\"ל דהיא מקו' כדמוכח בהדיא דלא ק\"ל לתלמודא אלא מדר\"מ אדר\"מ ולא דרבנן אדרבנן וטעמא דמילתא דהטור ז\"ל לשיטתיה אזיל שכתב בסי' ס\"ו דהמוכר שט\"ח לחבירו וחזר ומחלו אינו חייב לשלם אלא הדמים שנתן וכן הוא מסקנת הרא\"ש ז\"ל פ\"ק דמציעא והביא ראיה מסוגיא דפ' האיש מקדש דאמרינן דלא סמכה דעת' דאי בעי מחיל ליה ואם היה חייב לשלם כל החוב הו\"ל כסמכה דעתה דאי מחיל חייב לשלם ואף שכ' הרא\"ש ז\"ל דיש לדחות ראיה זו דבכל ענין לא סמכה דעתה כי אינה רוצה להתקדש לו ותהא צריכה לתובעו לדין כו' מ\"מ לא כתב זו אלא לדחיה בעלמא אבל לפום מאי דמסיק דאינו חייב לשלם אלא מה שנתן א\"כ טעמא דשמעתין דקאמר לא סמכה דעתה אתיא כפשטא ומשום דאי מחיל ליה אינו חייב לשלם אלא פרוטה דהיינו דמי הקדושין וא\"כ איכא למי' שפיר דמש\"ה לא ק\"ל לתלמודא דרבנן אדרבנן משום דלרבנן דוקא כשאין בנייר שו\"פ דדעתייהו אמלו' אינה מקודשת משום דאי מחיל ליה היא מפסדת המלוה כולה חוץ מפרוטה אמנם בשיש בנייר שו\"פ דדעתייהו אנייר וסמכה דעתה נמי להתקדש בפרוטה דנייר גרידא מש\"ה מקודשת דאפילו אי מחיל לה וצריכה להחזיר את השטר אפ\"ה הרי הוא חייב לשלם לה דמי ניירא והילכך מקוד' והר\"ן ז\"ל שכתב בפ' האיש מקדש דאינה מקודשת היינו משום דלשיטתיה אזיל דס\"ל דחייב לשלם כל החוב כמ\"ש בפרק הכותב וכן הוא דעת הרשב\"א ז\"ל ג\"כ וא\"כ לדעתו ע\"כ טעמא דפרק האיש מקדש דלא סמכה דעתה הוא משום דאינה רוצה להתקדש ולהיות עמו בדינא ודיינא וא\"כ מה\"ט נמי אפי' יש בנייר שו\"פ אינה מקודשת משום דלא סמכה דעתה דע\"כ מחזר' הנייר וצריך להיות עמו בדינא ודיינא כנ\"ל ליישב בדוחק ועוד נראה לי והוא הנכון דס\"ל להטור ז\"ל דאע\"ג דכתב הרא\"ש ז\"ל דצריך להחזירו ללוה כיון שהוא נותן שכר הסופר לאו למימרא דלא קנאו הלוקח כלל וע\"כ מוציא הלוה מיד הלוקח אפילו אם אינו רוצה ליתן לה דמי הנייר אלא מודה הוא ז\"ל דאם הלוקח אומר לה אחזיר לך עד שתתן לי דמי הנייר מיהא יכול לתובעו בכך וצריך הלוה או המוכר ליתן לה דמי הנייר ותדע דאל\"כ קשה לדעת חכמי פרובינצייא ז\"ל דכתבו דצריך לפרוע המוחל ללוקח דמי הנייר אפילו למאן דלא דאין דינא דגרמי ואם איתא אמאי משלם אפי' דמי ניירא הא כיון דאתי לוה ומפיק ליה מיניה בע\"כ אינו חייב לשלם דאינו אלא גרמא בעלמא וכדע' הי\"א שכתב הר\"ן ז\"ל אלא נראה דס\"ל דלענין הנייר הא ודאי קנאו הלוקח ולא מהנייא מחילתו משום דגופו של שטר הרי הוא כמשכון ומי שמכר מלוה שיש עליה משכון וחזר ומחל מה שכנגד משכונו אינו מחול כמ\"ש הרשב\"א ז\"ל בפ\"ק דגיטין ומש\"ה ס\"ל דחייב לשלם דמי הנייר אפילו למאן דלא דאין דינא דגרמי כיון דגוף הנייר קנאו ולא מהניא מחילתו וכל עיקרייהו של חכמי פרובינצייא לא באו אלא לומר דכל שמשלם לו המוכר דמי הנייר הרי הוא חייב להחזירו בעל כרחך כיון שהנייר הוא של לוה מה שאין נראה כן מדברי רש\"י ז\"ל דמשמע דס\"ל דגוף הנייר קנאו לגמרי ויכול לומר לצור על פי צלוחיתו הוא צריך ואינו צריך דמיו דאי הוה ס\"ל לרש\"י כן הו\"ל לרש\"י לפרש הכי לישנא דמגבי דמי נייר בפשיטות כשבאו הלוה או המוכר ליקח השטח מידו וכן נרא' מדברי רי\"ו נתיב י\"ד אמנם מודו אינהו ז\"ל דאינו יכול הלוה ליקח ממנו השטר בע\"כ ולומר לו הנייר הוא שלה וזיל פרע מן המוכר דמה שכנגד הנייר קנאו לגמרי אלא מיהא יכול לתופסו עד שיתנו לו דמי הנייר הלוה או המוכר ומה שנקטו בלשונם דצריך לפרוע המוחל ולא כתבו נמי הלוה היינו משום דעיקר חיובא אמלוה קאי ועיין בשיטה מקובצת למוהר\"ב בפ' הכותב שכתב משם הראב\"ד כדברי חכמי פרובינצייא ז\"ל וז\"ל והראב\"ד כתב ל\"ל אלא דמי הנייר שתופס בידו ואי בעי לאפוקי מיניה יהיב ליה דמי הנייר ושקיל שמה שמסר לידו אינו יכול להפקיעו במחילתו ע\"ש וכ' הרשב\"א ז\"ל שם שכן מסתבר משום דגופו של שטר הרי הוא כמשכון ולא מהני מחילתו ע\"ש וראיתי להרב נת\"מ ז\"ל דע\"ד ע\"ב שכ' דה\"ט דלדעת חכמי פרובינצייא חייב לשלם דמי הנייר אף למאן דלא דאין דינא דגרמי משום שהיזקן ניכר ואינו דומה לגוף החוב שאין היזקן ניכר ושכ\"כ הראב\"ד ז\"ל בהשגותיו על הרי\"ף בס' תמים דעים יע\"ש כנראה שהבין הרב ז\"ל שלדעת חכמי פרובינצייא והראב\"ד ז\"ל מהניא מחילתו אף לגוף השטר ומפיק מלוה מיני' דלוקח בע\"כ אלא שהמוחל חייב לשלם משום דהזיקו ניכר ומדברי הראב\"ד שכת' הרשב\"א מבואר דס\"ל דלא מהני מחילתו לגוף השטר וא\"כ לפי דבריו סתרי דברי הראב\"ד אהדדי ולכן ע\"כ צ\"ל דמ\"ש בהגהות הרי\"ף ומשו\"ה מחייב לשלם דמי הנייר משום דהו\"ל כגזלן שהוציא מתחת ידו של חבירו היינו נמי מטעמא שכ' הרשב\"א משום דגופו של שטר קנוי ללוקח ולא מהני מחילתו אף על פי שדבריו ז\"ל אינן נוטין כן ומ\"מ על פי האמור מתרצתא היא קו' הרב ש\"ך ז\"ל דמש\"ה ס\"ל להטור דלענין קידושין דאם יש בנייר שו\"פ מקודשת אע\"ג דאי מחיל ליה מחייב לאהדורי שטרא מ\"מ כיון דאינו יכול הלוה ליקח הנייר בע\"כ עד דיהיב ליה דמי הנייר וכ\"ש וכן מבואר גם כן מדברי הטור ז\"ל בח\"מ שכ' אלא שהלוה נותן לו דמי הנייר בהא ודאי סמכה דעתה ולא דמי למלוה גופה דאי מחיל לה אע\"ג דהמוחל מחייב לשלם מ\"מ לא סמכא דעתה דאינה רוצה להתקדש ולהיות עמו בדינא ודיינא כמ\"ש הרא\"ש ז\"ל כנ\"ל נכון:<br><b> ודע </b> דבגמרא אמרו שם אוקמתא אחרת ואבע\"א דכ\"ע אית להו דשמואל והכא באשה קמפלגי מ\"ס סמכה דעתה כו' ופרש\"י וז\"ל כלומר אם היה מקנהו קרקע בדמי שטר זה ודאי לא קנה המלוה את הקרקע כו' ואולם התוס' פ\"ק דמציעא דט\"ז ע\"א ד\"ה האי שטרא מחליפא שיטתייהו משיטת רש\"י וס\"ל דבמכר אליבא דכ\"ע קנה דדוקא באשה הוא דפליגי דאשה לא סמכה דעתה דיראה שיחזור וימחול אבל במכר לא ירא המוכר שמא יחזור וימחול להפסיד את עצמו יע\"ש ועיין בהרב ח\"ה שם ומהתימה על הרב ש\"ך ז\"ל סי' ק\"ץ סק\"א שכתב בפשיטות דבמכר לא קנה ולא זכר ש\"ך דברי התוס' הללו יע\"ש ודו\"ק:<br><b> מעשה חושב</b>\n<b> (רמז) </b> צריך לפרוע המוחל ללוקח דמי הנייר כו'. וצריך להחזירו ללוה כו'. לכאורה קשה דמה בכך דהשטר של הלוה היה הא מ\"מ כיון דמכרו המלוה הרי הלוה צריך להחזיר עכ\"פ דמי שויו להלוקח דאפי' בגניבה כל שלא לקחה מגנב מפורסם חייבים הבעלים להחזיר ללוקח הדמים שנתן דאטו המלוה שהשטר נכתב על שמו הוא גרע מגנב ולמה כתב דהמוחל צריך לשלם דמי שויו ולא הלוה וכמ\"ש הבעה\"ת וי\"ל דשאני גניבה דמשום תקנת השוק בלבד חייבין הבעלים להחזיר ללוקח הדמים שנתן וזה לא שייך הכא חדא שהרי ידע הלוקח שיש ביד המוכר למוחלו להלוה ועוד דמאי תקנת השוק איכא בדמי הנייר בלבד שיחזיר לו הלוה הא הלוקח יהיב לי' מרגניתא להמוכר ושקיל חספא והיינו דמי הנייר בלבד:<br><b> (רמח) </b> דס\"ל להטור ז\"ל כו'. וצריך הלוה או המוכר ליתן לו דמי הנייר כו'. לא ידעתי לעמוד על דברי הטור דאפי' אי נימא כמ\"ש המחבר פה לדעתו דס\"ל דגופו של שטר הוא כמשכון מ\"מ הא ס\"ל להטור דאפי' מקדש במשכון שבשעת הלואה אינה מקודשת עיין בהגהת ש\"ע אה\"ע סי' כ\"ח סעי' י\"ב וא\"כ ניהו דשטר חשיב משכון הא מ\"מ הוא משכון משעת הלואה ואמאי מקודשת בו אי לא דנימא דאע\"ג דהמקדש במשכון כזה אינה מקודשת. מ\"מ בנתן לה השטר וכתב לה קני וכ\"ש דאית בי' קנתה החוב כנגד המשכון דס\"ל להטור כדעת ר\"ת בטעמא דשמואל דמחילה מהני ואמרינן דנגד המשכון ליכא שעבוד הגוף שהרי המלוה מפסיד מעותיו כשאבד המשכון הלכך לא מהני מחילה. אלא צ\"ע דהא נ\"מ לענין אונסין דפטור המלוה וגובה חובו מ\"מ יש ליישב שוב מצאתי בתומ\"ז סי' ס\"ו ס\"ק ל\"ט שהקשה כן על הטור:<br><b> (רמט) </b> ומשו\"ה מחוייב לשלם דמי הנייר כו'. משום דגופו של שטר קנוי ללוקח ולא מהני מחילתו כו'. היינו מטעמא שכתב הרשב\"א דגופו של שטר הרי הוא כמשכון ביד המלוה ולכאורה לא הבינותי דא\"כ הא לשמואל דס\"ל אבד קתא אבד אלפא זוזי הרי מי שאבד את שטרו יפסיד את חובו: ועוד קשה דאי שטר חשיב משכון א\"כ בשיש עד מעיד על שטר שנפרע קיי\"ל דאין המלוה חייב אלא שבועת המשנה כדאיתא בפרק הכותב משום דמה\"ת אין נשבעין על כפירת שעבוד קרקעות ומסתימת הש\"ס והפוסקים משמע דאפי' בשהשטר שוה פרוטה נמי פטור המלוה משבועה דאורייתא ואמאי הא העד מחייבו שבועה דאורייתא להחזיר את השטר הממושכן ביד המלוה או לישבע להכחיש את העד שהרי הלוה תובע את משכונו ועד מעיד כדבריו וקושיא זו הקשה לי מו\"ח רבינו הגדול נ\"ע בבואי בפעם ראשון לקבל פניו: והשבתי ליישב קושייתו זאת וגם קושייתי הנ\"ל דשטר שביד המלוה אינו אלא לזכרון דברים שלא יכחיש בו הלוה וכדי שיוכל להוציא מן הלקוחות ושיהיה ביד המלוה עד אשר יברר פרעונו ע\"י עדים על דעת זה נמסר השטר מתחלה ביד המלוה ולא לשם משכון. וא\"כ מה בכך שעד אחד מעיד שפרע הא כל זמן שלא יעידו ע\"ז שני עדים א\"צ להוציא השטר מידו להחזירו ללוה ואין כאן שבועה דאורייתא כיון דאין אנו דנין על שיווי השטר מתורת משכון דהא רק לראי' שבו לקח אותו המלוה שכל זמן שלא יברר פרעונו יהי' לו לראיה שלא נפרע וא\"כ הרי משכון אין כאן ושבועה אין כאן ומשום הכי נמי לא אמרינן לשמואל דאבד השטר אבד אלפא זוזי כיון דלזכרון בעלמא לקחו המלוה וא\"כ הרי אין גוף השטר קנוי להמלוה:<br><b> והא </b> דאמרו חכמים שמין את הנייר היינו משום דהמלוה יכול לעכב את השטר כשיגיע הזמן ולא יפרע לו ואותו זכות הוא נותן ללוקח או להאשה וניהו דהחוב יכול למחול מ\"מ הוא מעכב השטר על דמי שוויו דנגד שוויו דמצי לעכב השטר לא מהני מחילתו אחר שמכרו או שנתנו לאחר דדוקא מה שהוא ביד הלוה הוא דמהני בי' מחילה אבל לא מה שביד הלוקח או האשה: ואעפ\"י שלא בתורת משכון בא ליד המלוה אלא לראיה ולזכרון דברים וא\"כ הא הוה לן למימר דכיון דנסתלק החוב ע\"י המחילה הא ממילא תו א\"צ להשטר לראי' ולזכרון והדר השטר ללוה בלי דמים מ\"מ י\"ל דעד שיווי הנייר הוא מלוה אבל מה שכנגד שיווי הנייר הו\"ל כשאר מכר לדבר שאינו שלו דחייבין הבעלים להחזיר דמו ללוקח מפני תקנת השוק: ואע\"ג דלעיל כתבתי לחלק דלא שייך הכא תקנת השוק ומכש\"כ בזה דהאשה יודעת דהשטר אינו של המקדש ואף לא למשכון קבלו מ\"מ כיון דלבסוף אי לא רצה הלוה לשלם להמלוה כל חובו הרי בידו לעכב השטר א\"כ זכות זה נתן גם להאשה ונגד שיווי הנייר לא מהני מחילה כיון דלא פרע הלוה להאשה וניהו דאם מחזיר לה דמי הנייר אינה יכולה לעכב השטר מ\"מ הא דמי הנייר צריך להחזיר לה כן היה אפשר לדחוק בזה: אבל באמת הדבר לא ניתן להאמר שהרי קיי\"ל דהמקדש במשכון של נכרי אינה מקודשת כדאיתא בש\"ע אה\"ע סי' כ\"ח סעי' י\"ב בהג\"ה והיינו מטעמא דישראל מנכרי אינו קונה משכון וא\"כ הא א\"א שתהיה מקודשת בדמי הנייר אי המלוה מעיקרא לאו בתורת משכון לקחו:"
+            ],
+            [
+                "<b>קדשה </b>\n<b> בפקדון או בשאלה שהשאילה אם היה כו' פרוטה קיים ה\"ז מקודשת. </b> וכתב ה\"ה דין הפקדון בריי' שם והשאלה מפורשת בסוגי' שם בפקדון והק' עליו הרב ל\"מ דמן הסוגיי' מוכח בהפך שהרי אמרי' במסקנא דבמלוה ברשות בעלי' לחזרה פליגי דמ\"ס מלוה ברשות בעלים קאי ומשו\"ה מקו' ומ\"ס מלוה ברשות לוה קאי ואינה מקו' הרי דבגמ' תלינן ענין הקדושין בענין חזרת המלוה וא\"כ ניחא דדוקא גבי פקדון שיכול לתובעו מקו' אבל בשאלה דהיכא דבקע בו השואל קנאו ואינו יכול לחזור בו אינה מקוד' ואע\"ג דהדרא בעיני' כפקדון מ\"מ לא דמי לפקדון כיון דלא ניתן לחזרה א\"כ איך סתם רבינו דבשאלה מקודשת דמשמע אפי' שקנ' השואל החפץ כגון דבקע בו את\"ד יע\"ש והנה מ\"ש דאיך סתם רבינו דמקודשת דמשמע אפילו שקנ' החפץ כגון שבקע בו אשגרת לישן הוא שהרי אפי' נימא דרבינו מיירי בשלא בקע בו עדיין אפי\"ה ק' דאע\"ג דלר\"ה כל שלא בקע לא קנאו מ\"מ הא קי\"ל הלכתא כר\"א בפ' השואל דתיקנו משיכ' בשומרים ומשעת משיכ' הרי הוא שלו ואינו יכול לחזור בו וכן פסק ג\"כ בפ\"ו מהלכו' מעילה כר' אמי דא' השואל קרדום של הקדש מחבירו ה\"ז מעל וחברו מותר לבקע בו והיינו משום דמשעת משיכה קנאו כדאיתא בהשואל ולע\"ד נראה שיצא לו לרבי' כן ממאי דאמרינן בסמוך נימא כתנאי התקדשי לי בשטר חוב רמ\"א מקודשת כו' ואוקימנא לה בשט\"ח דאחרים והקשו התו' דאכתי מ\"ש ממלוה דידה דאינה מקוד' משום דליתא ברשות בעלים לחזרה ה\"נ במלוה של אחרים ליתי' ברשותי' לחזרה ותירצו דשאני מלוה דידה שאינו נותן לה שום דבר חדש שהרי היתה בידה מקודם משא\"כ מלוה של אחרים אע\"ג דליתי ברשותיה כיון שהוא נותן לה דבר חדש מה שלא היה לה קודם מקודשת וכ\"כ הרשב\"א ז\"ל וא\"כ ה\"נ גבי שאלה אע\"ג דליתיה ברשות בעלים לחזרה אפי\"ה כיון שהוא נותן לה דבר מחדש מה שלא היה לה מקודם שהרי מקודם לא היה לה קנין בגוף כלל אלא לתשמיש ולאו ברשותה הוה קאי למזבן ליה והשתא בקדושין הללו הרי היא ברשותה לגמרי הילכך מקודשת ואפשר שלזה כוון ה\"ה ודו\"ק: ודע שהרא\"ש שם בפ' הא\"מ כתב וז\"ל ונ\"ל דהא דאמרי' גבי פקדון אם נשתייר שוה פרוטה מקו' היינו בשלא ידעה האשה כמה היה הפקדון ונתרצית להתקדש לו באותו פקדון הן רב הן מעט אבל אם ידעה סכום הפקדון אינה מקוד' שלא נתרצית להתקדש אלא בסכום הפקדון וגם הוא אינו חייב להשלים כיון שלא הזכיר לה סכום הפקדון בשעת הקדושין עכ\"ל וכ\"כ הטור סי' כ\"ה ע\"ש: וראיתי למוהר\"ש יונה סימן ס\"א שנסתפק בדברי הרא\"ש הללו בפקדון שהיא חייבת באחריותו והיא יודעת סכום הפקדון ונגנב או נאבד מי אמרינן הכי בכל דמי הפקדון מקדשה שהרי השאר היא חייבת והו\"ל כמקדש במלוה ופרוטה א\"ד ולא כתב דמסתברא דמקודשת מדהזכיר הטור בתחילת דבריו שאלה בכלל הפקדון סתמא דמלתא דבשאלה יודעת סכום המעות ואפ\"ה כ' דמקודשת משום דחייבת באונסים יע\"ש והנה בטעמא דמלת' דכ' הרב משום דהוי מלוה ופרוטה ודעתיה אפרוטה נר' שאין לזה דמיון כלל דהתם שאני דבשעת הקדושין כבר היתה ידועה לה המלוה שהיא חייבת לו והילכך אמרינן דדעתה אפרוטה שישנה בעין ולא אמלוה שאינה בעין אבל הכא דבשעת הקדושין כבר היתה שהפקדון כבר היתה בעין איכא למימר דלא סמכא דעתה אלא אכל הפקדון שסבור' היתה שהיא בעין ולא אפרוט' שנשתייר הימנה וכן ראיתי להרב בית שמואל סי' הנז' שכתב משם הב\"ח והפרישה כדברי מוהר\"ש יונה וכתב שאין דבריהם מוכרחים די\"ל דאין רצונה להתקדש במה שהיא חייבת ושכן כתב הר\"ב ט\"ז ע\"ש האמנם נ\"ל שדבריהם עיקר ולא מטעמייהו ז\"ל אלא ה\"ט משום דדוקא בפקדון שאינה חייבת באחריותו איכא למימר דלא סמכא דעתה אלא להתקדש בכל הפקדון ולא בפרוטה דומיא דהתקדשי לי במנה דאמרינן מקודשת וישלים מטעמא דלא סמכא דעתה אלא במנה דוקא אבל בפקדון שהיא חייבת באחריותו כיון שאם היא אינה רוצה להתקדש הרי היא חייבת לשלם אמרינן דודאי סמכא דעתה להתקדש לו אפי' נגנב או נאבד כל שנשתייר הימנה שו\"פ ודבר זה מוכרח לדעת הרא\"ש דאל\"כ תיקשי ליה סיפא דברייתא דקתני רשב\"א משם ר\"מ אומר מלוה הרי היא כפקדון הרי דאע\"ג דמלוה ודאי יודעת היא סכום המעות אפ\"ה ס\"ל לר\"מ דאם נשתייר שו\"פ מקודשת ומבואר בגמרא דמיירי בשהלכ' ומצאתן שנגנב או שנאבד דומיא דרישא כמ\"ש התוס' בד\"ה אלא מלוה ובירושלמי קתני בבריי' בהדיא במלוה שיש לי בידך והלכ' ומצאתה שנגנב כו' ע\"כ צ\"ל דכל שהיא חייבת באחריותו מודה הרא\"ש דמקודשת אלא דאכתי קשה לדעת הרא\"ש ממאי דקאמר רבא אשכחתינהו לרבנן דבי רב דיתבי וקאמרי במלוה ברשות בעלי' לחזרה וה\"ה לאונסין קא מפלגי דמ\"ס כו' ומ\"ס מלוה ברשות בעלים קיימא לחזרה וה\"ה לאונסין הרי דאף ע\"ג דס\"ל לר\"מ דמלוה ברשות בעלים קיימא לאונסין ואינה חייבת באחריות' אפי\"ה קאמרי דאם נשתייר שו\"פ מקודשת דלכאורה משמע דלר\"מ כיון דמלוה ברשות בעלים קאי אפילו בגניב' ואבד' נמי לא מחייב ואונסין דנקט תלמוד' לאו דוק' אלא משו' דלת\"ק ברשו' לוה קיימא אפי' לאונסין נקט במילתיה דר\"מ נמי אונסין ואם כן קשה לדעת הרא\"ש ז\"ל דכיון דהיא יודעת סכום המלוה אמאי קאמר ר\"מ דמקודשת ורבא דקא' ואמינא להו לאונסין כ\"ע לא פליגי כו' אמאי לא תקשי להו מברייתא גופה דאם איתא דאינה חייבת באונסין אמאי מקוד' ושוב ראיתי דהא ודאי ליתא דבגניבה ואבידה אפי' ר\"מ מודה דמחייב מדתנן בפרק המפקיד דמ\"ג המפקיד מעות אצל שולחני אם מותרין משתמש בהן לפיכך אם אבדו חייב באחריותן הרי דאע\"ג דלא נשתמש בהן קאמר דחייב בגניבה ואבידה וא\"כ מכ\"ש גבי מלוה ור\"מ גופיה קא' התם חנוני כב\"ה הרי דבשולחני מודה דחייב בגניבה ואבדה וטעמא דמילתא כדאמרינן התם בההיא הנאה דאי מיתרמי ליה זבינא דאית ביה רווחא זבין בהו הוי עלייהו ש\"ש ואם כן מעתה מתרצתא היא קושיין ולק\"מ ומ\"מ הנך רואה שלדעת הרא\"ש ז\"ל ע\"כ צ\"ל דכל שהיא חייבת באחריות מודה דמקוד' ואפילו בידעה סכום המעות דאל\"כ קשיא מלוה כמ\"ש ומהתימה על הרב ב\"ש וט\"ז ז\"ל איך לא השגיחו בזו ואולי שלא כתב כן אלא דוקא בפקדון משום דאיכא למימר דלא סמכה דעתה להתקדש אלא בחפץ זה דוקא ולא במעות אבל במלוה כיון דכוליה מעות נינהו ואם אינה רוצה להתקדש לו הרי היא חייבת לשלם לו מעות ודאי סמכא דעתה להתקדש לו וזה ודאי דוחק ומה שהק' הרב שי למורא ז\"ל דא\"כ למה הוצרך הרא\"ש ז\"ל לומר דמיירי בדלא ידעה סכום המעות לימא דמיירי בש\"ש שחייב בגניבה ואבידה ולק\"מ לע\"ד שהוצרך הרא\"ש ז\"ל לזה משום מאי דאמרי' בגמ' האי פקדון ה\"ד אי דקביל עליה אחריות כו' ואי דלא קביל עליה כו' א\"ה אדתני סיפא כו' והשתא אם איתא תיקשי ליה היא גופא דאי בדלא קביל עליה אחריות אפילו כי נשתייר שו\"פ נמי אינה מקודשת ואף לפי המסקנא דמוקי לה בדקביל עלה אחריו' כמ\"ש רש\"י לאו למימרא דדינא דרישא לא משכחת לה בדלא קביל דהא ליתא שהרי לרבא אי לאו משום קו' דליפלוג וליתני בדידה הוה ניחא ליה ברייתא גופה אלא כונתו לומר דלפום מסקנא אתיא רישא דברייתא אפי' בדקביל עליה אחריות וא\"כ משו\"ה הוצרך הרא\"ש ז\"ל לומר דמיירי בדלא ידעה סכום המעות וזה פשוט גם מתוך לשון הרב שכתב וגם הוא אינו חייב להשלים מבואר דמיירי בדלא קביל עליה אחריות וכמובן ודו\"ק: אך ק\"ל בדברי הרא\"ש במ\"ש וגם אינו חייב להשלים כיון שלא הזכיר לה סכום הפקדון דמשמע מדבריו דאם הזכיר לה סכום הפקדון כגון דא\"ל התקדשי לי במנה פקדון שיש לי בידך ה\"ז מקודשת וחייב להשלים וק' טובא דמ\"ש מהא דאמרינן בפ\"ק דף ח' התקדשי לי במנה זו ונמצא חסר דינר אינה מקוד' ולא מהני השלמ' משום דלא סמכה דעתה להתקדש אלא במנה זו דוקא וא\"כ ה\"נ כי קאמר במנה זו דומיא וזה נראה שהוא דעת הרשב\"א שכתב בחי' כמ\"ש בירושלמי דאם אמר בכל הפקדון אינה מקודשת לאו דוקא אלא ה\"ה אם אמר במנה שהפקדתי בידך אינה מקודשת ע\"ש משמע דס\"ל דאינה מקודשת כלל ולא מהני השלמה ואפשר לחלק ולומר דס\"ל להרא\"ש ז\"ל דדוקא באומר מנה זו אינה מקודשת משום דלא סמכה דעתה להתקדש לו אלא במנה זו דוקא דסבורה היא דודאי מנה שלם קאמר לה שהרי בידו למנותן ולידע אם הם שלמים אבל באומר התקדשי לי במנ' פקדון סבורה היא ודאי דמנה פקדון דקאמר לאו בדוקא קאמר לה אלא בשיווי מנה פקדון הוא דקאמר שהרי לא מצי למידע אם נגנב או נאבד כדי שנאמר דדוקא מנה פקדון הוא דקאמר והילכך סמכה דעתה להתקדש אפי' בשיווי מנה פקדון ומש\"ה מקודשת וישלים ועיין בהרב חדושי קדושין הנדפסים מחדש שכתב מעין חידוש זה שכתבתי ליישב דברי בה\"ג יע\"ש ומבואר גם כן שם מדבריו דס\"ל דכל שחייבת באחריותה לא אמרינן לא סמכא דעת' להתקדש אלא אכוליה פקדון ושלא כדעת הרב ב\"ש וט\"ז ז\"ל וכן עיקר ודע שחילוק זה שכתבתי לדעת הרא\"ש ז\"ל נר' שמוכרח הדבר כן ממה דפריך בגמ' האי פקדון ה\"ד אי דקביל כו' ואי בדלא קביל כו' ליפלוג וליתני בדידה והשתא לפי דעת הרשב\"א ז\"ל דס\"ל דאם אמר במנה פקדון אינה מקודשת ולא מהני השלמ' משום דלא סמכה דעתה להתקדש אלא בפקדון והו\"ל כמנה זו א\"כ קשה דמאי פריך בגמ' היינו מלוה הא איכא למימר דוקא במקדש במלוה ס\"ל לת\"ק דאע\"פ שלא נשתייר שו\"פ מקו' משום דלא קאמר לה במלוה שיש לי בעין בידך כדי שנא' דלא סמכא דעתה אלא אמנה אלא במלוה שיש לי בידך סתם קאמר דהיינו החוב שהיא חייבת לו ומשום הכי מקודשת משום דס\"ל המקדש במלוה מקו' אבל בפקדון אף על גב שהיא חייבת באחריותו אפ\"ה אם נשתייר שו\"פ מקודשת מטעמא דכיון דא\"ל מה שיש לי בידך משמע בין רב בין מעט ואדעתא דהכי נתקדשה כמ\"ש הרשב\"א אבל אם לא נשתייר שו\"פ אפי' ת\"ק מודה דאינה מקודשת משו' דלא סמכא דעתה להתקדש אלא בפקדון דוקא מידי דהוה האומר מנה זו דלא מהני השלמה משום דלא סמכה דעתה אלא אמנה שמראה לה כמ\"ש התוס' בפ\"ק ד\"ה השתא במנה כו' אלא ודאי מוכח כדעת הרא\"ש ז\"ל דכל שאומר בפקדון שיש לי בידך בשווי פקדון קאמר וכמ\"ש ואפשר לומר דס\"ל להרשב\"א דדוקא באומר מנה זו לא מהני השלמה משום דלא סמכא דעתה להתקדש אלא במנה זו מזומן שמראה לה ולא למה שישלים אח\"כ דסבור' היא שמא לא ישלים ומתוך כך לא סמכה דעתה אבל בפקדון שהיא חייבת באחריותה למ\"ד המקדש במלוה מקודשת אפי' לא נשתייר שו\"פ נמי מקודשת כיון דלא מחסרא גוביינא שהרי הן ברשותה ומש\"ה פריך בגמ' שפיר היינו מלוה כנ\"ל נכון ומעתה זכינו לדין לדעת הרשב\"א שאם אמר לה התקדשי לי במנה פקדון שיש לי בידך שאם היא חייבת באחריותו ונשתייר שו\"פ מקודשת כנ\"ל ומכלל האמור נראה שמ\"ש הר\"ב ב\"ש והט\"ז בדעת הרא\"ש דאפילו בפקדון שחייבת באחריותה אם יודעה סכום הפקדון אינה מקודשת משום דאינה רוצה להתקדש אלא בפקדון ולא במה שהיא חייבת וישבנו דבריהם לעיל לחלק בין מלוה לפקדון דליתא כלל ממאי דפריך בגמרא אי דקביל עליה אחריות היינו מלוה ואם איתא מאי קו' הא בפקדון איכא למימר דכ\"ע מודו משום דבעינן נשתייר שו\"פ משום דאינה רוצה להתקדש אלא בפקדון ולא במה שהי' חייבת אלא ודאי דל\"ש כנ\"ל:<br><b> ובמ\"ש </b> הרא\"ש וגם אינו חייב להשלים כיון שלא הזכיר סכום המעות קשה לכאורה דמשמע דאם הזכיר סכום המעות חייב להשלים והא ליתא דאם הוא אינו רוצה לא יהיה חייב לקיים תנאו בע\"כ וכמ\"ש הרא\"ש ז\"ל בפ' מצות חליצה דף קמ\"ב ע\"ד יע\"ש וכן הקשה הרב מחנה אפרים בהגהותיו על הטור א\"ה דף ל\"ח ע\"ג יע\"ש ולי נראה דהרא\"ש ז\"ל ס\"ל כמ\"ש הריטב\"א ז\"ל בפרק האומר דף ס' ע\"ב אההיא דאמרינן התם אבל הכא דאיהי כסיפא לה למתבעיה כו' וז\"ל לאו תביעה בב\"ד קאמר שאין כפיה בב\"ד על קיום התנאי אלא תביעה בעלמא שיקיים תנאו ויכנוס או יפטור ולא תשב עד שתלבין ראשה דבהא ודאי כופין אותו לאחר שלשים יום אם אין זמן לתנאו עכ\"ל וכ\"כ ג\"כ בפ\"ק דף ח' אהא דאמרינן התם מקודשת וישלים ומהתימה על הר\"ב מש\"ל ז\"ל בפ\"ז מהל' אישות הלכה ט\"ו שכתב משם מוהר\"י באסאן בתשו' ב' והיא בתשובות הנדפסות מחדש סימן כ\"ט דמי שקדש על התנאי אין עליו חיוב לקיים תנאו והביא ראיה ממ\"ש הריטב\"א בפרק האומר ההיא דאמר ר\"ה והוא יתן כל היכא דבעי שאין כופין לקיים התנאי כדי שיתקיים המעשה והעלה הרב ז\"ל דכשם שאין כופין לקיים התנאי כך אין כופין אותו לומר או כנוס או פטור כו' יע\"ש והוא פלאי איך אשתמיט מיניה דברי הריטב\"א ז\"ל שכתבנו האמורים שם באותה סוגיא סמוך ונראה גם על הרב מש\"ל יש לתמוה אדק\"ל מדברי הריטב\"א שכ' פ\"ק אמאי לא ק\"ל ממ\"ש שם באותה סוגיא ומ\"מ הנה מבואר דאע\"ג דאין כופין לקיים את התנאי מ\"מ כופין אותו להשלים או לפטור ואם כן דברי הרא\"ש ז\"ל נכונים שמ\"ש דבהזכיר סכום המעות חייב להשלים אם אינו רוצה לפטור אותו בגט קאמר דבהא ודאי כופין להשלים עכ\"ל והריטב\"א ז\"ל כתב בשמעתין וז\"ל התקדשי לי בפקדון כו' פי' משום דלישנא דפקדון שיש לי בידך משמע במה שיש מן הפקדון בידך בין רב בין מעט והיא נתרצית בדבר כו' מיהו אם א\"ל בכל מה שהפקדתיו לך אם נאבד ממנו שו\"פ אינה מקודשת דהאי לישנא אכוליה פקדון משמע וכן אמרו בירושלמי עכ\"ל והקשה מוהר\"ש יונה ז\"ל בסימן הנזכר דקשיא דיוקא אדיוקא דמשמע דמשום דקאמר שיש לי בידך הא בפקדון שמסרתי לך אע\"ג דלא אמר בכל הפקדון מקודשת ואלו ממ\"ש מיהו אם א\"ל בכל מה שהפקדתיו כו' משמע הא אם אמר במה שהפקדתיו לך לאו אכולי פקדון משמע ותי' דמשום דבעי למימר הריטב\"א ז\"ל בתר הכי דחסרון דפחות משו\"פ לא חשיב חסרון ולא הוי קפידא להכי נקט בכל הפקדון למימרא דאפילו אמר בכל הפקדון נמי אין קפידא יע\"ש ולע\"ד אחר המחילה אין תי' זה מחוור שהרי דברי הריטב\"א ז\"ל אלו הן דברי הירושלמי דגרסינן התם אמר ר\"י מתני' כשאמר לה בפקדון שיש לי בידך אבל אמר בכל מה שהפקדתיו לך אינה מקודשת ואלו בירושלמי לא מסיים עליה הא דחסרון פחות משו\"פ שכתב הריטב\"א ז\"ל וא\"כ הדק\"ל דלפי מה שהבין הריטב\"א בדברי הירושלמי ק' דיוקא אדיוקא ולכן נראה דמ\"ש הריטב\"א ברישא דמילתא דפקדון יש לי בידך משמע בין רב בין מעט לאו משום דקאמר שיש לי בידך אלא עיקרא דמילתא תלויה אם לא אמר בכל מה שהפקדתיו אלא משום דברייתא קתני פקדון שיש לי בידך נקט האי לישנא וכן מבואר ג\"כ מדברי הרשב\"א בחי' שכתב כן כלשון הריטב\"א ז\"ל והביא דברי הירו' הנז' וכתב ונראין הדברים דאפילו אמר לה התקדשי במנה שהפקדתי בידך אינה מקודשת אע\"פ שלא אמר בכל אותו מנה יע\"ש מבואר מדבריו דאם לא אמר במנה שהפקדתי אלא סתם מקודשת כנ\"ל:<br><b> מעשה חושב</b>\n<b> (רנ) </b> והק' עליו הרב לח\"מ כו'. כיון שהוא נותן לה דבר מחדש מה שלא היה לה מקודם כו' הילכך מקודשת. איני מבין מי יכריח את הלח\"מ לקבל דברי המחבר דלדעתי יש להשיב על דבריו דקושיית הלח\"מ כך היא דעכ\"ר אינה מקודשת אלא היכא דיהיב לה מידי בשעת קדושין ומשום הכי המקדש במלוה שמחל לה אינה מקודשת משום דהשתא לא יהיב לה מידי וה\"נ בשאלה אע\"ג דאי לא היה מקדשה בה הוה חזרה בעינה מ\"מ הא עכשיו לא נתן לה מאומה דדוקא פקדון דבידו לקחתו ממנה עכשיו א\"כ כשמקדשה בו הוי כאילו נתן לה עכשיו וכן במקדש בחוב דאחרים שבא לידה עכשיו שעבוד נכסים מה שלא היה לה עד עכשיו משום הכי מקודשת. דמה לי הן ומה לי דמיהן. משא\"כ בשאלה דכבר היא בידה ומשתמשת בה כבשלה בלי העכבה אלא דאינה רשאה למוכרה היכי ס\"ד למימר דמשום זכות זה שנתחדש לה עכשיו בה שיש בידה למוכרה תהיה מקודשת: הגע עצמך מי שמכר לאשה חפץ על תנאי שלא תוכל למוכרו לאחר היכי ס\"ד לומר שיוכל לקדשה במחילת התנאי ובביטולו וה\"נ בשאלה כן הוא כיון דליתא בחזרה עכשיו אע\"ג דבסוף חוזרת לבעלים דוק ותשכח: אלא דמ\"מ לענ\"ד יש ליישב קושייתו של הלח\"מ ז\"ל והיינו משום דשאלה נמי ברשות המשאיל קאי שהרי אם הקדישו חל עליו ההקדש משום דלא גרע ממשכיר שיכול להקדיש החפץ שהשכיר והשוכר מועל בו וא\"כ בשקידש אשה בהשאלה הוי כמו שנתן לה החפץ עכשיו כיון דהשתא נפיק מרשותו ותו אינו יכול להקדישו ודו\"ק:"
+            ],
+            [
+                "<b>אמר </b>\n<b> לה כו' בשכר שאדבר עליך לשלטון כו'.</b> משנה פ' האומר ואמרינן עלה אמר ר\"ל והוא שנתן לה ש\"פ ובשכר לא והתניא בשכר שהרכבתיך על החמור כו' וכ\"ת הכי נמי בדיהב לה שו\"פ והא בשכר קאמר כו' וראיתי להרשב\"א בחידושיו שכתב וז\"ל והא דמיהדר אפי' טובא ולא מייתי הך ברייתא דעשה לי שירין כו' דפליגי בה תנאי בהדיא בהא מילתא ברייתא לא שמיעא ליה כו' וק' טובא דמאי קושיא שהרי אמרינן התם ואבע\"א דכ\"ע ישנה לשכירות והכא באומן קונה בשבח כלי קמפלגי ואם כן מההיא ברייתא לא הו\"מ לאקשויי מינה לר\"ל דאיכא למימר דר\"ל ס\"ל דבאומן קונה קמפלגי ולעולם דכ\"ע ישנה לשכירות. אמנם מהך ברייתא דמוכח מינה דס\"ל אינה לשכירות קשיא לי' שפיר דאם כן מאי דוחקיה דר\"ל לאוקמא בדיהיב לה לוקמא אפי' בדלא יהיב לה ס\"ל כמ\"ד אינה לשכירות וכמ\"ש הוא ז\"ל שם וכן פי' הריטב\"א בפשיטות יע\"ש: והנראה לע\"ד שדעת הרשב\"א דאע\"ג דההיא ברייתא דעשה לי שירין כו' מוקמינן לחד שינויא דכ\"ע ס\"ל ישנה לשכירות ובאומן קונה קמפלגי מ\"מ בתר הכי מייתי התם ברייתא דקתני בשכר שעשיתי עמך אינה מקודשת בשכר שאעשה עמך מקודשת ר\"נ אומר בשכר שאעשה עמך אינה מקודשת כו' ואמרינן התם בין ת\"ק ור\"ן איכא בינייהו שכירות כו' יע\"ש ומדלא קאמר הכא בגמרא ואבע\"א אומן קונה בשבח כלי איכא בינייהו משמע דבהך ברייתא ע\"כ ליכא לאוקמא לפלוגתייהו אלא בישנה לשכירות דאי באומן קונה קא מפלגי אדתני בשכר שאעשה עמך מקודשת לפלוג וליתני דבשכר שעשיתי בין היכא שהכלי בידו להיכא שאין הכלי בידו וכ\"כ הרב שם יע\"ש ואף שהרשב\"א ז\"ל תפס קושייתו מברייתא דעשה לי שירין רישא דמילתא נקט וסמך אהך ברייתא והריטב\"א ז\"ל נראה דס\"ל דבההיא ברייתא נמי מצינן לאוקמא לפלוגתא באומן קונה ותלמודא חדא מינייהו נקט וסמוך אהאי ואי בעית אימא דלעיל מיניה ודוק: עוד ראיתי להרשב\"א ז\"ל שם בסמוך שכתב וז\"ל ומאי דוחקיה דר\"ל תמיהא מילתא מאי קאמר דהא משום דר\"ל ס\"ל ישנה לשכירות מוקי למתני' בדיהיב לה שו\"פ. וי\"ל דאנן הכי מקשינן כיון דאיכא מתני' דקתני בהדיא אינה לשכירות ולית ליה לר\"ל שום תנא דליתני כוותיה נוקי מתני' כפשטא ולא נוקי בינייהו פלוגתא בכדי כו' יע\"ש ולע\"ד דבריו תמוהים במ\"ש דלית ליה לר\"ל שום תנא דקאי כוותיה שהרי ברייתא דעשה לי שירין בין דנוקי לפלוגתייהו בישנה לשכירות ובין דנוקי באומן קונה ע\"כ איכא תנא דס\"ל ישנה לשכירות וצ\"ע ובמ\"ש וכ\"ת ה\"נ בדיהיב ליה כו' כתב הרשב\"א וזה לשונו אבל רישא דקתני שהרכבתיך אינה מקודשת לא הוה ק\"ל דדילמא ס\"ל כמ\"ד מלוה ופרוטה דעתיה אמלוה ומיהו בשכר שארכבתיך ובדיהיב לה פרוטה מקודשת דאין דעתה על מלוה העתידה לבא אבל על מלוה שכבר באה דעתה עליה עכ\"ל וק\"ל ממ\"ש הרשב\"א ז\"ל פ' הא\"מ דמ\"ח וז\"ל ומלוה ופרוטה מקודשת דדעתה אפרוטה וכדתנן בפירקין דלקמן ע\"מ שאדבר עליך לשלטון כו' ואמר ר\"ל והוא דיהיב לה פרוטה דהו\"ל מלוה ופרוטה ודעתה אפרוטה והילכך מקודשת כו' יע\"ש והשתא קשה דכפי מ\"ש כאן והוא מוכרח מאי ראיה מייתי מהכא שאני הכא דהוה ליה מלוה העתידה לבא ולעולם דבמלוה שכבר באה דעתה אמלוה וצ\"ע:"
+            ],
+            [
+                "<b>הרי </b>\n<b> את מקודשת במלאכה זו כו'.</b> בפ' הא\"מ דמ\"ח נימא כהני תנאי דתני' עשה לי שירין כו' וחכ\"א אינה מקודשת עד שיגיע ממון לידה האי ממון ה\"ד אלימא אותו ממון מכלל דת\"ק סבר אפי' אותו ממון נמי לא אלא במאי מקדשה כו' יע\"ש וראיתי להתוס' ז\"ל בפ' הגוזל עצים דצ\"ט ע\"א ד\"ה אלא במאי כתבו וז\"ל אומר ר\"י דסברא הוא שאין מקודשת במה שמוחל לה שכרו אפילו לא יהא אומן קונה בשבח כלי אלא מלוה יש לו עליה והוא מוחל לה אינה מקודשת שאין דעתה להתקדש עד שיבאו השירים והנזמים לידה כו' יע\"ש. ודבריהם סתומים דמאי ק\"ל עד שהוצרכו לזה וראיתי למהר\"ש יונה זכרונו לברכה בסימן ס\"ה שכתב שכונתם להקשות דאיך אפשר דאפי' החזיר לה החפץ אינה מקודשת והלא המקדש את האשה במלוה שיש עליה משכון מקודשת באותה מלוה וכתבו התוס' פ\"ק די\"ט והרא\"ש ז\"ל דאפי' לא החזיר לה את המשכון מקודשת משום דהו\"ל בהנאת מחילת מלוה דמקודשת ועל פ\"ז תמה על דבריהם ז\"ל במקום שהוק' להם קוש' זו לא קשיא כלל דבגמ' פריך דע\"כ לאו בדא\"ל ה\"א מקודשת במחילת שכירות דא\"כ מ\"ט דרבנן דאמרי אינה מקודשת ותו קי\"ל דבמחילת מלוה מקודשת ומדברי התוס' ז\"ל בפ\"ק ד\"ה מלוה כו' נראה דס\"ל דאף במקדש במלוה שיש עליה משכון אינה מקו' אלא בשאמר במחילת מלוה ממה שהקשו וז\"ל וא\"ת כיון דהמקדש בהנאת מחילת מלוה אפילו בלא משכון אמרינן לעיל דמקודשת למה אנו צריכים ללמוד מדר\"י כו' ואי ס\"ל דבמלוה שיש עליה משכון מקודשת אפי' בדלא א\"ל במחילת מלוה לא הוה ק\"ל מידי דלרבותא נקט מלוה שיש עליה משכון וא\"כ קש' דאי ברבו' דהכא מיירי בכה\"ג מ\"ט דרבנן ותו קשה בתירוצם דכיון דטעמא דאינה מקודשת הוא מטעם שאין דעתה להתקדש עד שיבאו לידה א\"כ לפום מאי דמסיק דמה שיגיע ממון לידה ממון אחר קאמר וקמפלגי במק' במלוה א\"כ ק' כיון שכבר באו לידה וכל כי האי דעתה להתקדש אמאי אינה מקודשת ע\"ש שהאריך בזה ומכלל דבריו נ\"מ לענין דינא שלדעת התוספות ז\"ל בתירו' הב' אפילו באומר התקדשי לי בהנא' מחילת שכירות אינה מקודשת כיון שאינו יכול לתובעה בדין שכרו עד שיגיע לידה לאו מידי קא יהיב לה גם הרב ב\"ש סי' כ\"ח ס\"ק ל\"ו הבין כן בדברי התוס' שכתב וז\"ל ומוכח מדבריהם דמיירי באומר לה בהנאת מחילת שכירות דהא כתבו כן למ\"ד אין אומן קונה בשבח כלי ופשיטא דלא מהני מחילת מלוה ועפ\"ז דן דבאומר התקדשי בהנאת מחילת מלוה אם לא הגיע עדיין זמן הפרעון לא מהני דומיא דשכירות וכ\"כ הרב מחנה אפרים ה' קנין מעות סי' ג' בדעת התוס' יע\"ש. ולע\"ד אחר המחילה נר' שכונת התוס' ז\"ל אינה לענין זה כלל אלא כונתם להקשות למאי דפריך בגמ' מכלל דת\"ק סבר אפי' אותו ממון נמי לא אלא במאי מקדשה ומסיק מאי ממון ממון אחר דמשמע להו ז\"ל דהך קו' ופירוקא דתלמודא יתד הוא שלא תמוט בפר' דברייתא לכולהו אוקמתא דאוקי בגמ' פלוגתייהו דר\"מ ורבנן ואהא ק\"ל שפיר דבשלמא לפום מאי דס\"ד בפרק הגוזל דפלוגתייהו הוא באומן קונה בשבח כלי ק\"ל שפיר דכיון דטעמא דר\"מ משום דאומן קונה בשבח כלי ודאי דאינה מקודשת עד שיתן אותו ממון לידה שהרי מקודם לכן לא הויא לה מלוה כלל אמנם לתי' דמסיק אח\"כ דכ\"ע אין אומן קונה בשבח כלי ובמקדש במלוה קא מפלגי מאי פריך שהרי ודאי דלהך תירוצא נמי פריך הכי כמבואר בשמעתין דמתחלה ס\"ד דבמקדש במלוה פליגי ואפ\"ה פריך אלא במאי מקדשה ואהא ק\"ל דכיון דר\"מ ס\"ל דהמקדש במלוה מקו' א\"כ מש\"ה ס\"ל לר\"מ דמכיון שעשאן מקו' שהרי עשה לי שירים ונזמים ואקדש אני לך קאמר דמשמע משעת עשיי' וא\"כ מכיון שעשאן והרי הוא מלוה עליה מקו' ואהא כתבו דמאי דפריך בגמ' הוא משום דסברא הוא כו' אפי' לא יהא אומן קונה אלא מלוה עלי' כו' כלומר ל\"מ לפום אוקמתא דגמרא דפליגי באומן קונה דודאי דאינה מקודשת לר\"מ עד שיתן לידה אלא אפילו לפום אוקמתא דר\"מ ס\"ל אין אומן קונה והויא מלוה גבה ובמקדש במלוה פליגי אפ\"ה ס\"ל לתלמודא דאינה מקודשת שאין דעתה להתקדש עד שיבאו לידה ומשום דאכתי קשה דמאי פריך במאי מקדשה לוקמא לברייתא בשגילה דעתה להתקדש משעת עשיה דהשתא אתיא כפשטא בריי' דקתני כיון שעשאן מקו' דמשמע משע' עשייה מש\"ה הוצרכו לומר ועוד אומר ר\"י כו' ודבר זה מפורש יוצא מתורתו של הרשב\"א ז\"ל שכתב בשמעתין ז\"ל הא דאמרינן האי ממון היכי דמי כו' נראה דלאו למימרא דלא חלו הקדושין כלל עד שעת נתינה דמשעת גמר הכלי מקודשת למ\"ד מקדש במלוה מקו' שהרי אין זה מקדשה בגוף הכלי אלא בשכר עשייתו כו' ועוד דאי ס\"ל המקדש במלוה מקודשת רקוד לפני שחוק לפני ה\"ז מקודשת אע\"פ שאין מגיע לידה אם לא השחוק כו' יע\"ש שנדחק הרבה ליישב קוש' הגמ' לפי פי' זה ובסוף דבריו העלה דאפי' למאן דאמר אינה לשכירות אלא לבסוף אין הקדושין נגמרין עד שיחזיר לה הכלי שאין מגיע לידה שום הנאה עד שיחזיר לה הכלי ולא נתכונה זו אלא שיחזיר לה הכלי לאחר גומרו ורקוד לפני שאני דכיון שרקד לפניה הרי הגיע לה מה שהיתה חפצה בו ומתכונת לו יעוין שם הנה מבואר כונת דברי התוס' כמ\"ש שבאו לאפוקי ממה שעלה לדעת הרשב\"א כמ\"ש.ומעתה זכינו לדין דבאומר בהנאת מחילת שכירות אפשר דמודה התוס' ז\"ל דמקודשת מיד ואפי' קודם שיבואו לידה וכמ\"ש הרב מ\"א שלדעת הרשב\"א בהנאת מחילת מלוה מקודשת אפי' קודם זמן הפרעון והתוס' ז\"ל לא כ\"כ אלא לר\"מ לפום אוקמת' דס\"ל דמקדש במלוה מקודשת אהא כתבו דאפי' ר\"מ מודה דאינה מקודשת קודם שיבאו לידה כיון שאינה יכול לתובעה בדין והרי הוא מקדשה במלוה גופא נמצא דלאו מידי קא יהיב לה אבל באומר בהנאת מחילה שאין הקדושין אלא משום פרוטה שהיה צריך ליתן לאדם שיפייסנו על כך וכמ\"ש רש\"י ז\"ל בפ\"ק מודה התוס' דמקודשת שהרי איתיה השתא לפרוטה בע\"כ דעביד איניש דיהיב פרוטה לאדם שיפייסנו על כך אפילו קודם זמן פירעון וכן מפסקי התו' ז\"ל בפ' הגוזל עצים שלא הביאו מדברי התוספות הללו כלום משמע דס\"ל דלא נ\"מ לענין דינא כלל דכל משאם ומתנם אינו אלא אליבא דר\"מ כמ\"ש ולא מיירי באומר בהנאת מחילת מלוה כמ\"ש הם ז\"ל כנ\"ל:<br><b> ולדעת </b> הראב\"ד ז\"ל שכתב הרשב\"א שם דלמ\"ד אינה לשכירות אלא לבסוף מכיון שנגמר מלאכתו הו\"ל מלוה ומקודשת בההיא שעתא ושלא כדעת רש\"י שכתב אינה לשכירות אלא לבסוף כשמחזירן לה ק' דא\"כ למ\"ד ישנה לשכירות מתחילה ועד סוף תתקדש מיהא בפרוטה אחרונה דאתיא עם גמר הכלי ובתוס' רי\"ד הקשו כן וכתבו עוד דליכא למימר דחצי פרוטה הראשונה שבפרוטה האחרונה הויא מלוה ולא נשאר פרוטה עם גמר הכלי דכל פחות מפרוטה לא חשיבא לאיקרויי מלוה ותי' דגם פרוטה האחרונה הויא מלוה עד שיגיע כלי לידה כו' וכשיטת רש\"י ז\"ל אכן לדעת הראב\"ד ז\"ל דמשעת גמר מלאכה חלו הקדושין קשה טובא וליכא למימר דלהנך אוקמתא ס\"ל לרבנן דמלוה ופרוטה דעתה אמלוה דא\"כ למאי דקאמר רבא דפלוגתא דר\"מ במלוה ופרוטה אמאי הוצרך לאוקמא בשהוסיף לה נופך משלו לוקמא כפשטא וכ\"ע ס\"ל ישנה לשכירות ופליגי אי דעתה אפרוטה דהיינו פרוטה אחרונה או דעתה המלוה ומתוך דברי הרב פרישה שכתב בסי' הנזכר סל\"ז למדנו יישוב לזה די\"ל דס\"ל דע\"כ לא אמרי' מלוה ופרוטה דעתי' אפרוטה אלא דוקא בשנתן לה אפרוטה בעין ואמרינן דדעתיה אפרוטה דהשתא ולא אמלוה דמעיק' אבל הכא דעת' להתקדש על שכר כל המלאכה יע\"ש וכן תי' הרב מ\"א ה' שכירות סימן י\"ד יע\"ש, ועוד נ\"ל דס\"ל ז\"ל כליכא למימר שכתבו התוס' רי\"ד דלמ\"ד ישנה לשכירות מתחילה וע\"ס כל פורתא ופורתא דעביד אפי' קודם שהגיע לפרוטה הו\"ל מלוה גבה ומ\"ש רש\"י ז\"ל בד\"ה אלא דלמ\"ד ישנה לשכירות כל פרוטה ופרוטה דעביד הויא מלוה גבה לאו למימרא דדוקא פרוטה דהויא מלוה אבל בפחות מפרוטה לא חשיב מלוה אלא משום דקאי בקדושין דאין אשה מתקדשת אלא בפרוטה קאמר הכי וכ\"כ בדרישה יע\"ש וראיה לזה מההיא דפ\"ק דע\"ז דקאמר ר\"א אם בנה שכרו מותר ואמרי' התם לא נצרכה אלא למכוש האחרון עבודה זרה מאן קא גריס לה גמר מלאכה ואימת הויא גמר מלאכה במכוש האחרון מכוש האחרון לית ביה שו\"פ אלמא קסבר ישנ' לשכירות מתחילה וע\"ס והשתא לדעת התוס' רי\"ד דס\"ל דכל פחות מש\"פ לא חשיבא לאיתקרויי מלוה ופרוטה אחרונה אתיא עם גמר כלי א\"כ ק' דהיכי קאמר ר\"א שכרו מותר הא איכא פרוטה אחרונה דאתיא עם גמר כלי ואם כן נמצא איסור מעורב בשכרו והתוס' ז\"ל הוקשה להם כן אתי' דגמרא ותי' אינו מעלה ארוכה לקושייתינו ואי ס\"ל דשכרו מותר דקאמר ר\"א היינו חוץ מפרוטה אחרונה וכדעת הראב\"ד ז\"ל שכתב בטי\"ד סי' קל\"ג דמהני כה\"ג א\"כ ק' דאמאי הוצרך בגמ' לומר מכוש אחרון לית ביה ש\"פ אפילו אית ביה שו\"פ אפ\"ה שפיר קאמר ר\"א דשכרו מותר חוץ מפרוט' אחרונה אלא ודאי מוכרח דלמ\"ד ישנה לשכירות כל פורת' ופורת' חשיבא מלוה וכן נראה ג\"כ מדברי הרשב\"א ז\"ל שם בסמוך כמו שיראה המעיין גם לדעת הר' יונה שכתב הרב מחנה אפרים סי' הנזכר דכל ששכרו אינו אלא שו\"פ לא אמרינן בזה ישנה לשכירות כו' ונראה שטעמו ז\"ל דכל פחות משו\"פ לא חשיבא מלוה כמ\"ש התוס' רי\"ד ק' טובא מההיא דע\"ז כמ\"ש וצ\"ע. ואפשר לומר דס\"ל לרבינו יונה דלא קי\"ל בהא כרבי ירמיה דאמר לא נצרכ' אלא לע\"ז עצמה ומשום דס\"ל דאף בפרוטה אמרינן ישנה לשכי' אלא קי\"ל כההיא דרב ששת דפ' הספינה דמייתי לה התם תלמודא בסתם דמוכח מינה דס\"ל דכל בפרוטה לא שייך לומר ישנה לשכירות ועל פי זה אשכחנא פתרי למה שהקשה הרב ב\"ח ז\"ל בטור י\"ד סי' קמ\"ג על הרי\"ף והטור ז\"ל שהשמיטו הא דר\"י דשכר ע\"ז עצמה מותר והוא ז\"ל תי' דס\"ל דלא קי\"ל בהא כר\"י ואע\"ג דקיימא לן בעלמא ישנה לשכירות ואפי' לקולא מ\"מ בהא דקאמר ר\"י מכוש אחרון לית ביה שו\"פ לא קי\"ל הכי דאפי' אם ת\"ל דלית ביה שו\"פ אפי\"ה אסור ליהנות מדמי ע\"ז אפי' פחות משו\"פ וא\"כ נמצא איסור מעורב בשכרו וכמו שהק' התוס' ואף ע\"ג דכתבו ליישב זה אליבא דר\"י ס\"ל להרי\"ף והטור כיון דדוחק הוא לא סמכינן אשינוייא דידיה אלא מוקמינן למימרא דר\"א כפשטא דדוקא בכפה שכרו מותר את\"ד יע\"ש והר\"ב ש\"ך ז\"ל שם סק\"ד דחה תי' הרב ב\"ח ותי' דהרי\"ף סמך אירושלמי שם דמבואר מיניה דבכפה הוא דמיירי ר\"א יע\"ש ואף לפי תי' צ\"ל דשכר ע\"ז ה\"ט דאסור לפי הירוש' אע\"ג דקי\"ל ישנה לשכירות משום דנמצא איסור מעורב בשכרו ואפי' פחות מש\"פ אסור כמ\"ש ב\"ח ואני תמיה לפי תירוץ זה שהרי הטור סי' קל\"ד כתב שם משם הרשב\"א דאם שכרו להעביר מאה חביות בחמשים פרוטות והיתה אחת מהן של יין נסך מותר אע\"פ שיש בהן שכר חצי פרוטה מיין נסך ומבואר מדברי הרשב\"א בתה\"א שהוציא דין זה מההיא דר\"י דאמר מכוש אחרון לית ביה שו\"פ ועיין בב\"י שם וא\"כ מאחר שהטור הביא דברי הרשב\"א ז\"ל הללו בלי חולק ומבואר דהכי ס\"ל איך אפשר לומר דס\"ל להטור דשכר ע\"ז אסור משום דאיסור מעורב בשכרו ואפי' פחות משו\"פ דלא כר\"י אכן לפי מ\"ש יש ליישב דס\"ל דלא קי\"ל בהא כר\"י מכח ההיא דרב ששת דכל בפרוטה לא אמרי' ישנה לשכירות וא\"כ משו\"ה שכר ע\"ז אסור משום דאיכא איסור פרוטה מעורב בשכרו דפרוטה אחרונה לא אתיא אלא עם גמר כלי וכמ\"ש ואף שלפי דברי הטור ח\"מ סימן קצ\"ג משמע שאינו מפורש ההיא דר\"ש מטעם שכירות וכפי' רבינו יונה מ\"מ כיון שלפי גירסת הרי\"ף והרא\"ש שם מבואר דהיינו מדין שכירות וכמ\"ש הב\"ח שם וא\"כ לפי פי' ע\"כ צ\"ל דס\"ל דכל בפרוטה לא אמרי' ישנה לשכירות ופליגי אדר\"י כמ\"ש משם הטור משום חומרא דע\"ז לסברת הרי\"ף ומ\"מ כל זה שכתבנו אינו אלא לדעת הרמב\"ן והרשב\"א שכתב ה\"ה בפ' ז' מהל' מכירה שדעת הרי\"ף דמלוה אינה קונה במכר ואם כן ע\"כ צ\"ל דטעמא דרב ששת משום דכל פרוטה לא אמרי' ישנה לשכירות ולא חשיבא מלוה אכן לפי דעת הר\"ן וה\"ה שכתב בפ\"ק דמכילתין כדעת הרי\"ף דס\"ל דמלוה קונה במכר א\"כ לפי דעתו ההיא דרב ששת לא מכרעא לומר דס\"ל דכל בפרוטה לא אמרי' ישנה לשכירות ולומר דפליג אדר\"י דאפילו נימא דס\"ל דאפי' בפרוטה ישנה לשכירות אפי' הכי קונה קרקע בשכר יפוי שלו משום דמלוה קונה במכר וא\"כ לפי דעתו לא ניתן ליאמר תירוץ זה שכתבנו וצ\"ע שוב אחר זמן נדפס לשון למודים למו\"ה ז\"ל וראיתי לו שם בה' ע\"ז סי' ל\"ט דפ\"ח ע\"ג שתמה על הב\"ח והש\"ך כמ\"ש ודו\"ק: ומ\"ש עוד הרב הנז' שכ\"כ במרדכי בפ' אז\"נ נר' שכונתו למ\"ש בדקמ\"ג ע\"ד וז\"ל מתני' הכה כו' מיהו ישנה לשכירות מתחילה וע\"ס לענין דמיד שעשה השכיר קצת מן המלאכה ועולה שכרו עד כדי ש\"פ יכול לקדש בו את האשה עכ\"ל וק' דהא כיון דישנה לשכירות כו' הו\"ל מלוה והמקדש במלוה אינה מקודשת אלא ודאי דס\"ל דכל ששכרו אינו אלא שו\"פ לא אמרי' ישנה לשכירות כו' וצ\"ל לפ\"ז דמיירי באומר לה קודם התקדשי לי בשכר שו\"פ ראשונה שאעשה לך דמיד שעשה כדי שו\"פ חלו הקידושין מיד דאי באומר לה אחר שעשה הא אכתי הו\"ל מלוה וסבירא ליה להמרדכי שלא כדעת ר\"י שכתבו התוס' דאפי' גלו דעתם שיחולו הקידושין קודם הגע' ממון לידה אינה מקודשת עד שיגיע ממון לידה דא\"כ אכתי הו\"ל מקדש במלוה ואין זה במשמע לשונו שכתב ומיד שעשה קצת כו' יכול לקדש משמע דמיירי בבא לקדשה אח\"כ ואומר לה התקדשי לי בשכר שו\"פ שעשיתי לך וכיון שכן אכתי קשה דהא הו\"ל מלוה והר\"ב ד\"מ בסי' כ\"ח ס\"ז כתב דהמרדכי מיירי בשעשה מלאכה אצל אחרים דהו\"ל מלוה של אחרים ויכול לקדשה ע\"י מעמד ג' וע\"ש וא\"כ לפ\"ז אין ראיה מדברי המרדכי דס\"ל כדעת הר' יונה ולפי הנר' אישתמיטתיה מהרב ז\"ל ויותר נ\"ל לפרש דברי המרדכי דמיירי בשכירות דידה במקדש בהנאת מחילת שכירות דס\"ל דמהני כמ\"ש לעיל ודוק וראיתי למוהרימ\"ט שהקשה לשיטת רש\"י והר\"ן דאינה מקודשת עד שיגיע ממון לידה דאמאי צריך לומר משעשה שליחותו נגמרו הקדושין ואי משום מאי דקאמר בגמ' אלא במאי מקדשה אין ראיה משם דלא אמרו כן בגמ' אלא למאי דס\"ד דכ\"ע ס\"ל ישנה לשכירות כו' ובמקדש במלוה פליגי דאפי' מאן דסבירא ליה דמקודשת לא אמר במלוה שיש עליה משכון ולא החזיר לה את המשכון דודאי לא סמכא דעתה כל זמן שלא החזירו לו ומש\"ה קא מתמה במאי מקדשה אבל לפום מאי דמסיק דבישנה לשכירות פליגי אין כאן מלוה אלא שכירות ומשגמר מלאכתו קנתה ע\"י כלי באותו השבח ונתקדשה בכל מקום שהוא וכתב שכן נראה מדברי התוס' פ' הגוזל עצים ד\"ה ואב\"א ושלפי זה י\"ל דלפי המסקנא הא דתניא בדברי חכמים עד שיגיע ממון לידה כפשטי' מתפרשא באותו ממון דלדידהו כיון דישנה לשכירות כו' הוה לי' מלוה על המשכון וכי הדר ליה המשכון מקודשת מדר\"י בר יהודה אבל כל דלא יהיב לה המשכון לא שמעת מדר\"י בר יהודה ואינה מקודשת ובזה לא קשה כלל מה שהק' אההיא דאין אומן קונה בשבח כלי וליהוי כמלוה שיש עליה משכון את\"ד יע\"ש הנה הרב ז\"ל הלך בשיטת הראב\"ד שכתבו דלמ\"ד אינה לשכירות כו' מכיון שנגמר מלאכתו מקודשת מיד אך מה שרצה להוליד דלכך תי' עד שיגיע ממון לידה כפשטה מתפרשה ומשום דהו\"ל מלוה על המשכון ובהכי יישב קו' המפרשים ז\"ל לא ידענא מאי קאמר שהרי אכתי תקשי לפום מאי דס\"ד דתלמודא דעד שיגיע ממון לידה ממון אחר קא' דלמאי פריך ממון אחר לרבנן הא הו\"ל מלוה שיש עליה משכון ואם כן ע\"כ צ\"ל דלמאי דס\"ד דלתלמודא על כרחין סבירא ליה דלא חשיב מלוה שיש עליה משכון ומשום דלא תפיס אאגריהו כמ\"ש הר\"ן והרשב\"א ז\"ל וכיון שכן מאין לנו לומר דלפי המסקנא ס\"ל לתלמודא דאומן נמי חשיב מלוה על המשכון ופליג אסברת המקשה בהך וליכא למימר דהא בהא תליא דלס\"ד דמקשה דס\"ל דפליגי במקדש במלוה ולר\"מ אינה מקודשת עד שיגיע ממון לידה ע\"כ צריכינן לדחוקי נפשין ולומר דלרבנן ס\"ל דלא חשיב אומן במלוה שיש עליה משכון ומש\"ה אינה מקו' עד שיגיע ממון אחר אמנם לפי המסקנא דפליגי בישנה לשכירות ומכיון שעשאן דר\"מ כפשטא מיתפרשא דס\"ל דמשעת גמר מלאכה היא מקודשת א\"כ עד שיגיע ממון לידה דרבנן נמי מוקמינן כפשטא ומשום דהוי מלוה שיש עליה משכון דהא ודאי ליתא דא\"כ תיקשי לס\"ד דמקשה דמאי פריך לימא כתנאי כו' ומאי קו' נימא דע\"כ לא קאמר ר\"מ אלא בעשה לי שירים ומשום דהוי מלוה על המשכון ותלמודא נמי אמאי לא מתרץ לה בהכי ולימא ודכ\"ע ישנה לשכירות כו' והכא אי חשיב מלוה שיש עליה משכון קמפלגי אלא ודאי דס\"ל לתלמודא דסברא זו לא ניתן ליאמר כלל דאומן חשיב מלוה שיש עליה משכון ומשו\"ה דחיקא ליה לאוקמא טעמא דר\"מ בהכי וכיון שכן איך אפשר לומר דלפי המסקנא כ\"ע ס\"ל דחשיב מלוה שיש עליה משכון הא ודאי עקא היא ותו שהרי להנך אוקמתי' דמוקמינן דפלוגתייהו באומן קונה ובמלוה ופרוטה ע\"כ לר\"מ אינה מקודשת עד שיגיע אותו ממון לידה שהרי כיון דאומן קונה בשבח כלי אינה זוכה בשבח אלא כשהוא מוסר לה וכן מתבאר מדברי הר\"י ז\"ל שם בסמוך ממה שהקשה לדברי התוס' (ומ\"ש שם אבל מ\"ד אינה מקודשת ס\"ל אין אומן קונה כו' ט\"ס הוא וצ\"ל מ\"ד מקו' יע\"ש) אכן מבואר ג\"כ ממ\"ש אבל לפום מאי דמסיק דבישנה לשכירות פליגי ומשגמר מלאכתו קנתה ע\"י כלי באותו שבח ונתקדשה בכל מקום שהוא הרי שלא כתב הרב כן אלא להך אוקמתא דפליגי בישנה לשכירות ומטעמא שכתב דמשגמר מלאכתו קנתה ע\"י כלי באותו שבח אכן להך אוקמתא דפליגי באומן קונה כיון דאינה זוכה בשבח עד שימסרנו לה פשיטא ודאי דאינה מקודשת לר\"מ עד שיגיע ממון לידה ומהתימה על הרב אמונת שמואל סי' ל\"ד ד\"מ ע\"ד שהבין בדברי הרב דאוקמתא דאומן קונה בשבח כלי נמי מקו' מיד לר\"מ ועל פי זה תמה עליו דבפרק הגוזל עצים ס\"ד דמק' פליגי באומן קונה בשבח כלי ואפ\"ה ס\"ל דעד שיגיע ממון אחר קאמר והא ודאי ליתא כמ\"ש שלא כ\"כ הרב ז\"ל אלא להך אוקמתא דפליגי בישנה לשכירות לאפוקי מדעת רש\"י והר\"ן שכתבו דלהך אוקמתא נמי אינה מקודשת לר\"מ עד שיגיע הממון לידה אבל לאוקמתא דאומן קונה פשיטא ודאי דלר\"מ נמי אינה מקודשת עד שיגיע לידה וכן מתבאר מדברי הרשב\"א ז\"ל דלאוקמתא דאומן קונה אף הראב\"ד ז\"ל מודה דאינה מקודשת מיד ממ\"ש ובודאי דלמ\"ד אומן קונה בנתינת הכלי הוא מקדשה כו' יע\"ש וכן נמי לאוקמתא דמלוה ופרוטה פשיטא ודאי דלר\"מ דאמר דעתיה אפרוטה אינה מקודשת עד שיגיע הפרוטה לידה א\"כ ע\"כ דעד שיגיע ממון דחכמים ממון אחר קאמ' וצ\"ל ע\"כ דס\"ל דאומן לא חשיב מלוה שיש עליה משכון כמ\"ש הר\"ן והרשב\"א ז\"ל וכיון שכן מסתברא ודאי דלהך תי' נמי ממון אחר קאמר ולא חשיב מלוה שיש עליה משכון כיון דלא אשכחן דפליגי דאם איתא הכי הו\"ל לתלמודא למימר השתא דאתית להכי מאי עד שיגיע ממון ע\"ש אותו ממון ובר מן דין ק' טובא דאם איתא דלהך אוקמתא כל שיגיע ממון לידה מקודשת לכ\"ע ומשום דהוי מלוה שיש עליה משכון ק' מברייתא דקתני ר\"י הנשיא אומר באמת אמרו בין בשכר שעשיתי בין בשכר שאעשה אינה מקודשת ואם הוסיף לה נופך משלו מקודשת ואמרי' לקמן דפליגי בישנה לשכירות והשתא אם איתא דכל שהגיע לידה מקודשת לכ\"ע א\"כ צ\"ל דאינה מקודשת דקתני ר\"י הנשיא אינה מקודשת מיד קאמר וא\"כ היכי קתני בתר הכי ואם הוסיף לה נופך משלו מקודשת כל שלא הגיע הממון לידה אפי' הוסיף לה נופך משלו ודאי דאינה מקודשת דכיון דה\"ט משום דדעתיה אפרוטה כל שלא הגיע אותה פרוטה לידה במאי מקדשה אלא ודאי מקודשת כשהגיע לידה וטעמא דהוסיף לה נופך הא לא\"ה אינה מקודשת וא\"כ ע\"כ משום דס\"ל דאומן חשיב מלוה שיש עלי' משכון וכיון שכן עד שיגיע ממון דחכמים ע\"כ ממון אחר קאמר דאל\"כ ברייתות פליגי אהדדי ומן האמור בזה מבואר שמ\"ש הר\"ב אמונת שמואל שדעת רבו של רי\"ו שכתב בנתיב ב\"ך דאם עשה שירים ונזמים ואח\"כ הקדיש בשכרו מקו' כיון דתופס אותן בשכר' כדעת מוהרימ\"ט ז\"ל דהא ודאי ליתא שהרי הרב ז\"ל לא כ\"כ אלא להך אוקמתא דפליגי בישנה לשכירות אבל להך אוקמתא ע\"כ [צריך] לומר דממון אחר קאמר וא\"כ ק' דמנ\"ל לרי\"ו לפסוק כהך אוקמתא דרבא ובר מן דין שדברי הרב מוהרימ\"ט ז\"ל תמוהים וכמ\"ש ותו שהרב ז\"ל נר' שכתב כן על פי מה שהובאו דברי רי\"ו בד\"מ ולא ראה אותן על מקומם שאילו היה רואה אותן לא ניתן ליאמר זה כלל שהרי בדבריו כתוב שם לאמר ולא דמי לעשה לי שירים דהתם לא תפיס אאגריה ואם כדברי הרב ז\"ל מאי קשיא ליה הא התם נמי דינא הכי כפי דעת מוהרימ\"ט ז\"ל הן אמת שדבריו ז\"ל סתומים במ\"ש ול\"ד לעשה לי שירים וראיתי למוהרח\"ב ז\"ל בספר דינא דחיי בעשין מ\"ח די\"ג ע\"ב תמה על דברי רי\"ו בזה גם במ\"ש עוד וכן אמרינן בשמעתין בשכר שעשיתי עמך אינה מקודשת ופירש רש\"י בשכבר החזיר לה השירים דראיה זו אסיפא קאי וגם מ\"ש בשם רש\"י שכבר החזיר לה השירים לא הוזכר זה בדברי רש\"י ופי' הוא ז\"ל דבריו על פי מ\"ש רי\"ו בשם הרמ\"ה והביאו הטור סימן הנז' גבי המקדש במלוה שיש עליה משכון דאי לא מטי לידיה בתורת משכון אע\"ג דאי' ליה למתפסיה אזוזי אינה מקודשת כל כמה דלא גלי דעתיה דתפיס ליה בתורת משכון ומבואר מדבריו דכל דגלי דעתיה מהני אע\"ג דלא אתא לידיה מעיקרא בתורת משכון וא\"כ מ\"ש רי\"ו ומורי כתב שאם עשה לה שירים כו' מקו' דכיון דתופס אותן בשכר כו' מיירי בשכבר לימים ראשונים עשה לה שירים ונגמרו והיה תופס אותן בשכרו עד שתפרע לו דאע\"ג דלא אתא לידיה מעיקרא בתורת משכון כיון דגלי דעתיה דתופס אותן בשכרו מקודשת וז\"ש ול\"ד לעשה לי שירים דהתם לא תפיס אאגריה כלומר דהתם לא גלה דעתו מקודם שהיה תופס למשכון קודם הקידושין ומ\"ש וכן אמרי' בשמעתין כונתו להביא ראיה למ\"ש דהיכא דכבר עשה לה שירים וקדשה בשכר' מקו' מדאמרינן בשכר שעשיתי אינה מקודשת ופירש רש\"י בשכבר החזיר לה השירים משמע דבדלא החזיר לה מקודשת דהוה ליה כמלוה על המשכון ומ\"ש בשם רש\"י דמיירי בשכבר החזיר לה השירים הוא ממ\"ש רש\"י בשכר שאעשה עמך מקו' לכשיגמר ויתננו לה ואי בשכר שעשיתי מיירי בדלא החזיר אמאי הויא מלוה הא קסבר אינה לשכירות אלא לבסוף אלא ודאי דבשכר שעשיתי מיירי כשהחזיר לה השירים עכת\"ד יע\"ש:<br><b> והנה </b> מ\"ש שדקדק כן ממ\"ש רש\"י בד\"ה בשכר שעשיתי לא היה צריך לזה כלל דבהדיא כתב כן רש\"י ז\"ל בד\"ה וכל שכן וז\"ל כיון דגמרו והחזירו לה הויא מלוה גמורה הרי מבואר דבשכר שעשיתי מיירי בשכבר החזירה אמנם עיקר ראיית רי\"ו ז\"ל לפי דבריו מדברי רש\"י דס\"ל דבשלא החזיר מקודשת משום דהוי מלוה על המשכון איני מכיר דמאי ראיה היא זו דרש\"י ז\"ל קאי התם אליבא דת\"ק דס\"ל דבשכר שאעשה מקו' משום דס\"ל אינה לשכירות כו' דא\"כ ע\"כ דבשכר שעשיתי דקא' אינה מקודשת הוא משום דהחזירה לה אמנם לדידן דקי\"ל דישנה לשכירות ה\"נ דאפי' בדלא החזירה לה אינה מקודשת ולא חשיבא מלוה שיש עליה משכון ותו דאיכא לדיוקי הכי מדברי רש\"י ז\"ל א\"כ איכא לדיוקי נמי אפי' בשלא גילה דעתו מעיקרא שהי' תופס אותן בשכרו דמקודשת מדלא מוקי לה בשלא החזיר לה ובדלא גילה דעתו מעיקרא שהיה תופס אותן בשכרו אלא תכף ומיד שגמרן הביאן וא\"ל התקדשי לי בשכר שעשיתי ומדברי הרב ד\"מ ז\"ל שכתב בס\"ז אחר שהביא דברי רי\"ו הללו וז\"ל ואע\"פ שהטור כתב בשם הרמ\"ה דוקא דמטי לידו בתורת משכון נר' שבכאן מודה לרי\"ו דכל אומן הכלי שבידו הוא כמשכון על שכרו יע\"ש נראה דס\"ל דלדעת רי\"ו אפי' שלא גילה דעתו מעיקרא שהיה תופסם בחובו מקודשת ושלא כמו שפי' הרב הנז' דאי כפי פי' מאי ק\"ל ממ\"ש הרמ\"ה ז\"ל הא דברי רי\"ו הן הן דברי הרמ\"ה וכיון שכן ק\"ט דמ\"ש מעשה לי שירים ונזמים דאמרינן בשמעתין דאינה מקודשת ולא חשיב מלוה שיש עליה משכון ועיין בס' בית שמואל ס\"ק ל\"ח והנ\"ל שהרב ד\"מ הבין בכונת רי\"ו ז\"ל שכל כונתו לחלק בין היכא דמעיקרא לא נחית אדעתיה דקדושין אלא עשה לה שירים כדי לגבות מעות ממנה אלא שאחר שגמרן א\"ל התקדשי לי בשכר פעולתם דהתם כיון דלא נחית מעיקרא אדעתא דקדושין א\"כ מסתמא ודאי שדעתו היה לתופסם בחובו עד שיפרענו שכך היא המדה ברוב בני אדם והילכך כי הדר מקדש לה הו\"ל כמקדש במלוה שיש עליה משכון אמנם בשמעתין כיון דמעיקרא א\"ל עשה לי שירים ואקדש אני לך א\"כ נמצא דכי קא נחית אדעתא למיהבינהו לה מיד תיכף אחר שגמרם קא נחית ולא חל עליו שם משכון כלל והילכך אינה מקודשת ואע\"ג שדעתו של זה הוא שאם לא תתרצה להתקדש לתופסם בחובו עד שתפרענו אפי' הכי כיון דקודם הקידושין לא חל עליו שם משכון נמצא שבשעת קידושין לאו מידי קא יהיב אלא הוה ליה כמקדש במלוה ואפשר שדיקדק רי\"ו ז\"ל כן ממאי דנקט בברייתא פלוגתא דר' מאיר ורבנן בשא\"ל מעיקרא עשה לי שירים ואקדש אני לך ואמאי לא נקט לפלוגתייהו בעשה לה שירים ובא לקדשה אח\"כ בשכר פעולתן משמע דבהא מודו דהוי כמלוה שיש עליה משכון ומ\"ש רי\"ו וכן אמרינן בשמעתין בשכר שעשיתי אינה מקודשת כונתו ז\"ל להביא ראיה למ\"ש דכל דמעיקרא לא נחית אדעתא דקדושין מודו כ\"ע דמקודשת ממאי דקתני בברייתא בשכר שעשיתי פירש רש\"י דמיירי בשכבר החזיר אבל אם לא החזיר לה מקוד' לת\"ק משום דאינה לשכירות אלא לבסוף כשמחזירה לה כמו שכתב רש\"י משמע דכל שלא החזיר לה מקודשת לכ\"ע משום דחשיבי כמלוה שיש עליה משכון דאלת\"ה אלא דלא כתב כן רש\"י אלא אליבא דת\"ק משום דאינה לשכירות אלא לבסוף כשמחזירה לה א\"כ ק' לפירש\"י דאמאי נקט ברייתא בשכר שאעשה מקו' לכרוך וליתני בבשכר שעשיתי גופיה בין אם החזירו לה בין אם לא החזירו לה אלא משמע דבשכר שעשיתי כל שלא החזירו לה מקודשת לכ\"ע משום דלא נחית מעיקרא אדעתא דקדושין משום הכי לא תני אלא בשכר שאעשה דבהא הוא דפליגי כנ\"ל ליישב דברי רי\"ו והד\"מ ז\"ל ודוק ומ\"מ מבואר מדברי רש\"י ורי\"ו דהא דאמרי' בשכר שעשיתי עמך אינה מקודשת היינו דוקא בשכבר החזירה לה ומהתימא על הרב ל\"מ ז\"ל בפ' זה מהדורא בתרא שהק' על מ\"ש רבינו דבשכר שאעשה אינה מקודשת מטעם דישנה לשכירות דבסמוך כתב האו' לאשה התקדשי לי בדינר והרי זה המשכון כו' אע\"פ שחייב לתת לה דינר כיון שלא הגיע הדינר לידה אינה מקודשת וא\"כ ה\"נ כיון דבשעת אמירה לא הגיע כלל לידה אפילו למ\"ד אינה לשכירות אלא לבסוף אינה מקודשת ואיך כתב הרב הטעם מפני שישנה לשכירות כו' וכ\"ת דמ\"ש כאן אינה מקודשת הוא כשאמר אחר שעשאו התקדשי לי בשכר שעשיתי עמך ולכך הוצרך לטעם דישנה לשכירות הא לאו מילתא היא כלל דבין למ\"ד ישנה לשכירות בין למ\"ד אינה לשכירות כ\"ע מודו דבשכר שעשיתי עמך אינה מקודשת כמו שכתב בגמרא יע\"ש מה שתי' והוא פלאי שהרי מבואר מדברי רש\"י ורי\"ו שכתבנו דבשכר שעשיתי אינה מקודשת לכ\"ע היינו בשכבר החזירו לה ומקדשה אח\"כ אבל אם בשעה שהחזירו לה א\"ל התקדשי לי בשכר שעשיתי ודאי דלמ\"ד אינה לשכירות אלא לבסוף מקודשת דכיון דאין לשכירות אלא לבסוף כשמחזירו לה כמו שכתבו רש\"י והר\"ן והריטב\"א ז\"ל א\"כ באותה שעה הרי הוא נותנה לשם קדו' ולא הוי מקדש במלוה וכן כתבו בתוס' רי\"ד בהדיא דהא דבשכר שאעשה עמך מקודשת היינו בשאומר בשעת נתינה התקדשי לי במנה בשכר כלי זה שעשיתי הא לא\"ה אינה מקודשת דכיון דבשעת אמירה לא נתן לה כלום אפי' נתן לה אח\"כ לא מהני כל שלא אמר לה בשעת נתינה התקדשי לי וכמ\"ש הרב ז\"ל ומ\"מ נראה שדברי התוס' רי\"ד הללו במחלוקת הוא שנוי שלדעת הראב\"ד ז\"ל שכתב הרשב\"א מבואר דס\"ל דלמ\"ד אינה לשכירות אלא לבסוף מיד כשגמר הכלי חלו הקדושין ואצ\"ל לה אחר כן התקדשי לי דאם ל\"כ למ\"ד אינה לשכירות כו' נמי הו\"ל מקדש במלוה שהרי מיד כשגמר הכלי הו\"ל מלוה לדעת הראב\"ד ז\"ל וקדושין לא חלו עד שיאמר לה התקדשי לי גם ממה שרצה להכריח הרשב\"א דהקדושין חלין משעת גמר הכלי מדאמרינן דלמ\"ד אינה לשכירות בשכר שאעשה עמך מקודשת ואם איתא דאינה מקודשת עד שעת חזרת הכלי הו\"ל שכירות מלוה משעת גמר הכלי עד שעת נתינת הכלי כו' יע\"ש נראה דס\"ל גם כן דאצ\"ל אח\"כ התקדשי לי דאם איתא לדידיה נמי תיקשי דהו\"ל מקדש במלוה דמשעת גמר הכלי הו\"ל מלוה וקדושין אינן חלים עד שיאמר לה אח\"כ ואף למה שהסכים הרב ז\"ל כדעת רש\"י דהקדושין אינן נגמרים עד שיחזרנה לה מ\"מ בהא ודאי מודה דלא בעינן שיאמר לה אח\"כ דלא כהרב ב\"ח ז\"ל שכתב דברי תוס' רי\"ד להלכה בלי חולק ועיין בספר בית שמואל ס\"ק ל\"ז כנ\"ל ומכלל מ\"ש לעיל מבואר שאף לדעת רש\"י והתוס' ז\"ל שכתבנו לעיל דס\"ל דאין קדושין חלים עד שיבאו לידה היינו דוקא בעשה לי שירים ומשום דאין דעתה להתקדש עד שיבאו לידה או משום דכיון דאינו יכול לתובעה בדין עד שיתננו לידה כמ\"ש התוס' אבל בע\"מ שאדבר עליך לשלטון או באומרת רקוד לפני שחוק לפני אע\"פ שאינו מגיע לידה שום הנאה כיון שדבר עליה לשלטון או רקד לפניה הרי הגיע לה מה שהיתה חפצה ומכוונת להך וכמ\"ש הרשב\"א בהדיא והוא מוכרח מההיא דרקוד לפני דפרק האומר ומהתימה על הרב חידושי אגדות שכתב פרק ב' דסנהדרין אההי' דמלוה ופרוטה דלר' יוסי דס\"ל דקדושי מירב קדושין גמורין הן ליכא למימר דהיינו משום דהוי כאומר בשכר שאעשה עמך דאיכא למ\"ד דמקודשת משום דאינה לשכירות דהיינו דוקא בעשה לי שירים דכיון דאינה לשכירות אלא לבסוף כי מהדר לי' מקודשת כדפי' רש\"י התם משא\"כ הכא דלאו מידי קא מהדר לה יע\"ש והוא תימא שהרי ברקוד לפני מקודשת מיד אף על גב דלא מידי קא מהדר לה ומשום שהרי הגיע לידה מה שהיתה חפצה כמ\"ש הרשב\"א ואם כן ה\"נ דכוותה כיון שכבר הכה את הפלשתי הרי הגיע לשאול חפצו ורצונו וכדכתיב והיה האיש אשר יכה את הפלשתי כו' ואת בתו יתן לו וא\"כ מאותה שעה מקודשת מיד לדוד ולולי פירוש רש\"י שם שפי' דהא דקאמר התם מלוה אית לך גבאי היינו עושר גדול אפשר לפרש דמלוה אית לך גבאי דקאמר התם היינו שכר עשיה ומשום דס\"ל לריב\"ק דישנה לשכירות כו' והו\"ל מקדש במלוה ובהא פליגי ר\"י וריב\"ק אם ישנה לשכירות כו' אבל לפרש\"י ז\"ל לא מוכחים קראי כלל הכי דמדכתיב והי' האיש כו' יעשרנו המלך ואת בתו יתן לו משמע דתרי מילי קא יהיב ליה לדוד ותרוייהו איתנהו ולפרש\"י ז\"ל שניהם יחדיו לא יכונו דכל שנותן לו בתו הרי נשאר העושר לשאול וכבר ראיתי מן המפרשים שתמהו עליו בזה וכתבו עוד דכיון דבשכר הפעולה הוא מקדש' הרי הו\"ל כע\"מ שאדבר עליך לשלטון דמקודשת והיכי קרי לי' בגמ' מלוה ואין זה כלום שבפי' אמרו בפרק האומר דלמ\"ד ישנ' לשכירות ע\"מ שאדבר עליך לשלטון אינה מקודשת עד דיהיב לה פרוטה וזה פשוט עוד ראיתי להרב מחנה אפרים הל' שכירות סי' הנז' שרצה לידון בדבר חדש דע\"כ לא אמרי' ישנה לשכירות כו' אלא בפועל העושה מלאכה דכל פרוטה ופררטה שנגמר' נתחייב בע\"ב לפועל ונעשה מלוה אבל מי שבקש מחבירו שיעשה לו שידוכין עם פ' ויתן לו חפץ פלוני קנה השדכן ולא שייך לומר ישנה לשכירות כו' והו\"ל מלוה כיון שלא נתחייב השדכן אלא כשיבא הדבר לידי גמר א\"ד יע\"ש וכעין זה כ' הרב ע\"י ז\"ל לקמן בפרקין דף נ\"ד בתוס' ד\"ה המקדש לחד תירוץ שדעת התוס' דהא דר\"ל דאמר פ' האומר והוא דיהיב לה פרוטה לא קאי אלא אחלוקת ואעשה עמך כפועל בטל דכל פרוטה ופרוטה שמתהנה בה הו\"ל מלוה אבל באדבר עליך לשלטון ליכא למימר הכי דהא לא קמתהנ' עד שיגמור הדבר יע\"ש וכפי דבריהם היה נ\"ל ליישב מה שהק' הרשב\"א ז\"ל בחידושיו אההיא דגרסי' בסוף פרקין אמר אביי ל\"ק כאן בשכר הבאה ומילוי כאן בשכר הזאה לפרש\"י שם שפי' דמיירי באומר התקדשי לי בשכר הבאה דאם כן נפשוט מינה דאינה לשכירות אלא לבסוף והי\"ל לתלמודא לומר קסבר אינה לשכירות אלא לבסוף ומהיותר תימה על הראב\"ד ז\"ל שכתב בהשגותיו בפ' זה א\"א דוקא בשכר הבאה כו' מבואר מדבריו דלענין דינא קאמר שהיא מקודשת והוא תימה דכיון דקי\"ל ישנה לשכירות הוה ליה מקדש במלוה אכן כפי דבריהם ז\"ל הנה נכון דס\"ל דהכא באומר בשכר הבאה כיון שאינה מתחייבת אלא בשיגמור הדבר ויביאנו לא שייך לומר ישנה לשכירות אלא שמדברי רש\"י ז\"ל שם בפרק האומר ד\"ה והוא שנתן שכתב וז\"ל דבשכר דבור או בשכר פעולה לא מקדשה דישנה לשכירות כו' משמע דס\"ל דבאדבר עליך לשלטון נמי שייך לומר ישנה לשכירות כו' ובר מן דין נר' דק' לדבריהם מהא דפריך התם בפ' האומר לר\"ל מברייתא דקתני בשכר שארכבך על החמור שאושיבך בקרון או בספינה הרי זו מקודשת והשתא לפי דבריהם מאי פריך הא בשכר שארכבך על החמור וכל הני ודאי הו\"ל כאדבר עליך לשלטון דהא לא מטיא לה הנאה ואינה מתחייבת אלא כשיבא הדבר לידי גמר שירכבנה על החמור ובהא לא אמרינן ישנה לשכירות כו' וא\"כ אמאי הוצרך תלמודא לאוקמי לההיא מתני' כמ\"ד אינו לשכירות גם מה שכתב הרב מח\"א דבשכר שאדבר עליך לשלטון דאינה מקודשת לאו משום טעמא דישנה לשכירות הוא דהא לא שייך כמ\"ש אלא משום דהנאה זו הבאה לה מדבריו שדיבר עליה לשלטון הוי כמו מלוה דאינו אלא מבריח ארי כו' נראה דק' עליו מדפרכינן התם ומאי דוחקי לר\"ל לאוקומי למתני' בישנה לשכירות ובדיהב לה השתא מאי קו' הא ע\"כ מתניתין מיירי בדיהב לה מדקתני ע\"מ שאדבר עליך לשלטון דהתם אפי' נימא אינה לשכירות הוה ליה מקדש במלוה משום דהוי מבריח ארי כמו שכתב הרב ז\"ל ואי מאי דפריך בגמרא הוא דחלוקת ואעשה עמך כפועל דמ\"ל לר\"ל לאוקמי בדיהב לה ומשום דישנה לשכירות לוקמא בדלא יהב לה וכמ\"ד אינה לשכירות דהא כדאיתא ואע\"ג דחלוקת אדבר לשלטון מיירי ע\"כ בדיהב לה הא לא אריא דהא כדאיתא והא כדאיתא ק' דאם כן מאי משני מתני' קשיתיה מאי אירייא קתני ע\"מ כו' ומאי קושיא על כרחין למתני על מנת משום חלוקת שאדבר עליך לשלטון ולעולם דהא כדאיתא כדפריך וי\"ל בדוחק ותו דבתוספתא הביאה הרא\"ש שם קתני בשכר שאדבר עליך לשלטון אם יש במה שדבר עליו שו\"פ מקו' והשתא בשלמא אם נאמר דטעמא שאדבר עליך לשלטון הוא משום דישנה לשכירות איכא למימר דהך תוס' אתיא כמ\"ד אינה לשכירות אמנם לפי' הרב ז\"ל קשה דהיכי קתני מקודשת הא הוה ליה מקדש במלוה דלכולי עלמא אינה מקודשת:<br><b> ולעיקר </b> קו' הרשב\"א ז\"ל שהק' לפי' רש\"י והראב\"ד ז\"ל אההיא דבשכר הבאה נראה ליישב דס\"ל ז\"ל דההיא לאו באומר לה מעיקרא התקדשי לי בשכר הבאה והלך והביאו לה מיירי דהתם ודאי לא מהני משום דישנה לשכירות וה\"ל מלוה אלא בשהיו לו אפר פרה ומי נידה מזומנים בידו מיירי והלך וקדשה וא\"ל התקדשי לי בשכר פ' שהיית צריך ליתן לאדם שיביא לך אפר פרה דהתם ודאי מקודשת דלא שייך טעמא דישנה לשכירות כנ\"ל ועיין בהרב החידושין שם ועיין עוד במ\"ש הרב לח\"מ פ\"ג מהלכות נחלות הלכה ב' שדבריו תמוהים דנראה מדבריו דס\"ל בדעת רבינו כדעת ריא\"ז שכתב בשלטי הגבורים דמאן דס\"ל ישנה לשכירות לא ס\"ל הא דשכירות אינה משתלמת אלא לבסוף וזה ודאי ליתא שדעת רבינו כדעת התוס' מדפסק בהלכות אלו כמ\"ד ישנה לשכירות ובה' מלוה ולוה גבי ההיא דמרבין על השכר פסק דשכירות אינה משתלמת אלא לבסוף כדאיתא בפרק אז\"נ ועיין בהרב נחלה ליהושע סי' י' ודוק:<br><b> עוד </b> אמרו שם בגמ' דע\"כ אין אומן קונה בשבח כלי והכא בהוסיף לה נופך משלו קמפלגי כו' יע\"ש וראיתי להרא\"ש בפרק הגוזל עצים שכתב וז\"ל כתב הרי\"ף ומסיק רבא דכ\"ע אין אומן קונה שמעינן מיניה דאין אומן קונה וליתא לדרב אסי אלא חייב לשלם דמי שידה ונ\"ל דאין ראיה משם דה\"נ אמר רבא דכ\"ע ישנה לשכי' וכתבו התוספות דאין ראיה משם לפסוק הלכה משום דלא מצי רבא למימר בע\"א כו' ונ\"ל להביא ראיה דאי פליגי באומן קונה הלכה כחכמים כו' ואי לא פליגי צריכי למיסבר תרוייהו דאין אומן קונה ומיהו לאו ראיה היא דליכא למימר דפליגי בישנה לשכירות עכ\"ד והנה כל האחרונים אחזו צער בדברי הרא\"ש הללו דמ\"ש ומיהו לאו ראיה היא כו' דהא כי נימא נמי דפליגי בישנה לשכירות שפיר איכא למשמע מינה דכ\"ע ס\"ל דאין אומן קונה דאל\"כ אמאי אינה מקודשת לרבנן וליכא למימר דה\"ק דאיכא למימר דפליגי בישנה לשכירות וברייתא מיירי בשכיר יום ולא בקבלן וכמו שכן תירץ הר\"ב מע\"מ דאם כן איך כתב הרא\"ש דאין ראיה מדרבא דאין אומן קונה בשבח כלי משום דלא מצי למימר בע\"א הא שפיר הוה מצי למימר דכ\"ע אומן קונה והכא לאו בקבלן איירי אלא בשכיר יום וכבר תמה עליו בזה הר\"ב ש\"ך ח\"מ סי' ש\"ו סק\"ג ותו דא\"כ אמאי נייד הרא\"ש מאוקמתא דרבא דקאי ביה והול\"ל דאין ראיה משם דאיכא למימר דפליגי במלוה ופרוטה ובשכיר יום ועיין במוהר\"ש הלוי ח\"מ סי' ד' ולפי חומר הנושא נ\"ל ליישב דבריו דס\"ל דלאוקמתא דרבא דאוקי פלוגתייהו במלוה ופרוטה ע\"כ צ\"ל דכ\"ע ס\"ל דאין אומן קונה ולא מצי לאוקמי לברייתא בשכיר יום אבל בקבלן מודי כ\"ע משום דלרבא כיון דחכמים ס\"ל דמלוה ופרוטה דעתיה אמלוה א\"כ ע\"כ מאי דקתני בברייתא אינה מקודשת עד שיגיע ממון אחר לידה ה\"ק עד שיקדשנה קדושין אחרים ולימא לה התקדשי לי בממון זה וכ\"כ הרב החידושין ז\"ל ואם כן ע\"כ דס\"ל לחכמים דבעשה לי שירים בכל גוונא אינה מקודשת ואפי' בקבלן משום דאין אומן קונה דאם איתא דבקבלן מודה אם כן אדתני עד שיגיע ממון אחר לידה דבהא לא אשמועינן מידי דפשיטא ודאי דכל שמקדשה קדושין אחרים בממון אחר מקודשת הו\"ל לברייתא לאשמועינן חידושא דבקבלן מקודשת והכי הו\"ל למיתני אינה מקודשת עד שיעשה עמה בקבלנות אמנם לאוקמתא דמוקמינן לפלוגתייהו בישנה לשכירות איכא למימר שפיר דמיירי ברייתא בשכיר יום והא דתני עד שיגיע ממון אחר רבותא אתא לאשמועי' דאפי' בשכיר יום אם הגיע ממון אחר לידה דהיינו שהוסיף לה נופך משלו וכיוצא מקודשת משום דמלוה ופרוטה דעתה אפרוטה וכ\"ת אכתי ראיית הרי\"ף במקומה עומדת מההיא דפ' הגוזל עצים דאמר דכ\"ע אין אומן קונה והכא בישנה לשכירות קא מפלגי והשתא אמאי ל\"ק דכ\"ע אומן קונה והכא בשכיר יום ובישנה לשכירות קמפלגי יש לומר דתלמודא התם נקיט לה למילתיה הכי משום דלתי' דרבא ע\"כ צ\"ל דכ\"ע אין אומן קונה נקיט לה לתלמודא כי הך לישנא אגב גררא וכן משמע מדברי הרי\"ף שעיקר ראייתו היא מתי' דרבא כנ\"ל ועיין בס' בני יעקב בתשו' ס\"י ובס' גט פשוט סי' ק\"ך סק\"ט ע\"ש:<br><b> אפריון שלמה</b>\n<b> מה שהקשה </b> דא\"כ היכי משכחת לה עשה לי שירים ונזמים דאינה מקודשת הא הוי מלוה שיש עליו משכון כן הקשה הב\"ש ונלפענ\"ד דבר חדש דהנה הא דאפי' לא תפוס הוי כמשכון בידו היינו דוקא בשכר שעשיתו כיון דתחלה ירד ע\"ד לשלם לו שכר וקצבה עמו שכר אף שכל הפוסקים כתבו דאומן קונה בשבח כלי קיי\"ל להלכה א\"כ צ\"ל הא דס\"ל לחכמים דאינה מקודשת מיירי בליכא שבחא מ\"מ מחויבת לשלם לו שכר כמו שקצבה עמו א\"כ אי בעי שלא לקדשה רק לתפוס הכלי אשכרו הרשות בידו אם כן גם אם רוצה לקדשה ואינו רוצה לתפוס אשכרו מ\"מ הוי כמשכון בידו כמ\"ש הד\"מ אבל היכא שאמרה תחלה עשה לי שירים ונזמים ואקדש אני לך א\"כ מתחלה לא ירדה ע\"ד להשתלם לו שכר כך ע\"ד שתתקדש בו א\"כ אם ירצה שלא לחזור ולקדשה רק מתפיס אשכרו הוי כאומן ששינה מדעת הבעלים ונתן לו צמר לצבוע אדום וצבעו שחור דידו על התחתונה ואם הוצאה יתירא על השבח אינו נוטל רק השבח אם כן ה\"נ לא קצבה שכר אדעתא דהכי א\"כ אין לו השכר רק השבח והכא יהי' מיירי בליכא שבחא ולא מצי למתפיס אשכרו א\"כ נהי דהוא מרוצה שיקדשנה אם כן מגיע לו שכר מ\"מ הא עכ\"פ עכשיו אינו רוצה לתפוס אשכרו ע\"כ לא הוי כמשכון בידו ואינה מקודשת אך זה דוקא לאינך אוקימתא אבל להך אוקימתא באומן קונה בשבח כלי פליגי בע\"כ מיירי ביש שבחא נמצא שאם ירצה שלא לקדשה רק לתפוס אשכרו הרשות בידו ואעפ\"כ אינה מקודשת לרבנו בע\"כ צ\"ל שיש חילוק בין אם הוא תפוס אשכרו או לא לפ\"ז א\"ש דמורו של ר\"י כתב אליבא הך אבע\"א דפליגי באומן קונה ע\"כ צריך לפרש דמיירי בלא תפיס אבל רש\"י דהצריך בהחזיר מיירי אליבא שאר האוקמתות לפ\"ז א\"צ לחלק בין תפיס או לא דממילא לא קשה כנ\"ל ע\"כ הצריך לפרש דמיירי בהחזיר וא\"ש דברי הד\"מ:<br><b> שם</b><br><b> מה </b> שהביא בשם ספר מח\"א שרצה לידון בדבר החדש דלא אמרינן ישנו לשכירות מתחלה ועד סוף רק באעשה עמך כפועל דפועל העושה מלאכה כל פרוטה ופרוטה שנגמרה נתחייב בעה\"ב לפועל והו\"ל מלוה אבל מי שבקש מחברו שיעשו לו שדוכין עם פלוני ויתן לו חפץ פלוני קנה השדכן ולא שייך לומר ישנו לשכירות מתחלה כיון שלא נתחייב לשדכן אלא כשיבוא הדבר לידי גמר וכן הביא עוד בשם עצמות יוסף לדעת התוס' דף נ\"ה ד\"ה המקדש דהא דקאמר ר\"ל והוא שנתן לה פרוטה היינו דוקא באעשה עמך כפועל אבל באדבר עמך לשלטון ליכא למימר הכי דלא קמתהני עד שיגמור הדבר עיי\"ש והשעה\"מ תמה על זה ממה דפריך שם הש\"ס משכר שארכיבך על החמור וכו' דבכל הני לא הוי הנאה ואינה מתחייבת עד שיבוא לידי גמר ובזה אי"
+            ],
+            [
+                "<b>האשה שאמרה תן דינר לפ' כו'.</b> הנה מוהר\"א ששון ז\"ל סי' קע\"ו נסתפק אי דוקא כשאמרה ואקדש אני לך או אפילו אמרה תן מנה לפ' ובשעת הנתינה לפלוני אמר לה הרי את מקודשת לי סגי והוכיח מדברי התוס' לקמן ד\"ט ד\"ה הב אשקי שהק' וז\"ל וא\"ת מי גרע מתן מעות לפלוני דמקודשת כ\"ש כשאמרה תן לי כו' דס\"ל דלא בעינן שתאמר ואקדש אני לך דאל\"כ מאי מקשו מי גרע מתן מעות לפל' דמקודשת שאני התם דאמרה ואקדש אני לך אלא ודאי ס\"ל דלא בעי' אלו דבריו יע\"ש ולפי דבריו ז\"ל צריך להבין מה שתי' שם וז\"ל וי\"ל דשאני הכא דמעיקרא היתה שואלת שלא בתורת קדושין ומש\"ה איכא למימר בשגומרת הכי אדעתא דמעיקרא קאמרה יע\"ש דאי ס\"ל דבתן מנה לפ' אע\"ג דלא אמרה ואקדש אני לך מקודשת אם כן התם נמי מעיקרא שלא בתורת קדושין היתה שואלת שיתן מנה לפ' ואפ\"ה מקודשת והנראה דס\"ל להרב ז\"ל דכונת התוס' ז\"ל דתן מנה לפ' שאני דשתקה בשעת הנתינה והילכך איכא למימר דאע\"ג דמעיקרא שלא בתורת קידושין היתה שואלת שיתן כל שאמר בשעת הנתינה ה\"א מקודשת באותו מנה ושתקה לשם קידושין קבילתינהו משא\"כ בההיא שאמרה הב לבסוף ידים מוכיחות דאדעתא דמעיקרא קאמר' וזהו שדקדקו ז\"ל לומר ומש\"ה איכא למימר כשאמרה הב כו' דמשמע דעיקרא דמילתא תליא במה שאמרה הב ולפי זה צ\"ל דסבירא להו להתוס' ז\"ל דבההיא הב אשקי כו' אי שתקה ולא אמרה הב אשקי ה\"נ דינא הכי דמקו' וכמו שכן הוא דעת הרמב\"ן ז\"ל והרשב\"א ז\"ל שם בחידושיו אך אני תמה על הרב ז\"ל דבסימן הקודם הוכיח מדברי התו' הללו דס\"ל שלא כדעת הרשב\"א דאפי' שתקה אינה מקודשת דאי ס\"ל כדעת הרשב\"א מאי מקשו התם שאני דשתקה לבסוף ולא אמרה הב יע\"ש והוא תימה דלפי מ\"ש בסי' שלאחר זה עכ\"ל דהיא היא תי' התו' ז\"ל וכמ\"ש ודבריו צ\"ע:"
+            ],
+            [],
+            [
+                "<b>היה </b>\n<b> בידו משכון על חוב שיש אצל אחרים כו'.</b> כתב ה\"ה שם ברייתא ופירשוה בין משכנו בשעת הלואתו בין שלא בשעת הלואתו כו' וכ\"כ שם התוס' ד\"ה משכון דאחרים וז\"ל אע\"ג דר\"י מיירי כו' בשעת הלואה נמי אלים שיעבודיה לקדש בו את האשה ע\"ש ועיין בש\"ך ח\"מ סי' ע\"ב סק\"ט שכתב וז\"ל אמת שבמרדכי רפ\"ק דקדושין כתב בשם התו' דאף לענין קדושין קונה בשעת הלואתו אבל אינו כן בתוס' שלפנינו יע\"ש והוא תימה שהרי מדברי התוס' שלפנינו מבואר בהדיא כן וכמ\"ש עוד התו' שם וכמו כן יש לפרש ההיא דפ' כ\"ש בההיא דישר' שהלוה את הנכרי על חמצו אחר הפסח עובר לר\"מ ומפ' התם טעמא משום דקני ליה כדר\"י דכיון דקני ליה שלא בשעת הלואה בשעת הלואה נמי קני ליה לענין דקרינן ליה שלך כו' ראיתי להש\"ך ס\"ק הנז' שכתב דלק\"מ מההיא דפ' כ\"ש דהתם נמי י\"ל דמיירי שמשכנו שלא בשעת הלואתו והא דדייקי' בהאומנים ובפ' שבועת הדיינים דלישנא דהלוהו על המשכון משמע בשעת הלואתו לק\"מ דודאי לישנא דהלוהו על המשכון לישנא דמשכון משמע שהלוהו מתחילה על המשכון וא\"כ משכנו בשעת הלואתו אבל בפסחים לא קאמרינן אלא ישראל שהלוה לכותי על חמצו והאי לישנא שפיר יש לפרשו שהלוה לו מתחילה על חמצו שהיה לכותי בביתו ולא משכנו אצלו רק ששעבד אצלו חמצו שהיה לו בביתו מדלא קתני ישראל שהלוה לכותי על משכון של חמץ וראי' לזה דמעיקרא ס\"ד דקא מפלגי אי ב\"ח מכאן ולהבא הוא גובה או למפרע ולא איירי במשכנו אצלו כלל וכמו שפרש\"י בהדיא וא\"כ ישראל שהלוה לכותי על חמצו דנקט היינו ששעבד לו חמצו שבביתו וא\"כ נהי דמשני בשהרהינו אצלו מ\"מ שפיר נוכל לומר דמיירי בשהרהינו אצלו לאחר הלואה שהלוה לו מתחילה על חמצו שהיה לו בביתו ואח\"כ הרהינו אצלו וזה לע\"ד ברור ותמהני על התוס' שהרעישו העולם בזה הלא הדברים ברורים כמ\"ש את\"ד ולע\"ד דברי התוספות נכונים בטעמם ודבריו ז\"ל לא יתכן דאיך אפשר דלפי המסקנא מיירי בשהרהינו אצלו לאחר הלואה שהלוה לו מתחילה על חמצו דאם כן למאי איכפל תנא למנקט דינא בשהלוה לו מתחילה על חמצו ואח\"כ הרהינו אצלו כיון דכל מה שעובר בב\"י הוא משום מה שמשכנו אצלו וכל שמשכנו אפי' לא הלוהו מתחילה על חמצו אלא הלוהו סתם ואחר כך משכן לו חמצו ה\"ה עובר בב\"י וא\"כ מה שהלוהו מתחילה על חמצו לא מעלה ולא מוריד כלל לענין לחייבו בב\"י ואם כן הו\"ל לברייתא למינקט דינא בסתם יש' שמשכן לו חמצו ה\"ז עובר בב\"י שהוא עיקר הדבר המחייבו בב\"י לא שהלוה על חמצו שאינו עיקר כלל לחייבו ונמצא תלי טעמא בדלא טעמא ובשלמא לס\"ד דתלמודא דקא מפלגי בדאביי ורבא ניחא שפיר דקתני בברייתא שהלוה על חמצו שהוא עיקר המחייבו בב\"י מטעמא דלמפרע הוא גובה אכן לפי דבריו קשה אלא ודאי דכי משני תלמודא הב\"ע בשהרהינו אצלו היינו לומר דכי קתני בברייתא ישראל שהלוה לנכרי על חמצו פירוש על חמצו שמשכנו אצלו בשעת הלואה ואם כן היינו דק\"ל שפיר וזה נראה אצלי ברור:<br><b> עוד </b> ראיתי לעמוד בענין זה על מ\"ש הש\"ך סי' הנז' ס\"ק י\"ו על מ\"ש מוהר\"ם וי\"א דהמלוה על המשכון לא הוי אלא ש\"ח לענין זה שאם דמי המשכון יתרים על החוב אין המלוה נותן ללוה היתרון וז\"ל מדלא חילק משמע דאף במשכנו שלא בשעת הלואתו אין המלוה נותן ללוה היתרון אבל לע\"ד דמשכנו שלא בשעת הלואתו מודה ר\"י נמי דנהי דלא חשיב ש\"ש משום פרוטה דר\"י אבל משום דר\"י ע\"כ דהוי ש\"ש כו' עד מ\"ש מ\"מ נראה מבחוץ דהוי ש\"ש ג\"כ להיתרון מהטעם כיון דמשכנו שלא בשעת הלואתו א\"כ אין לך הנאה גדולה מזו ובההיא הנאה דתפוס ליה אזוזי חשיב ש\"ש וראיה לזה דהא בפ' ד' וה' אמרי' דאף לר\"י דאמר בעלי חובות נינהו הוי ש\"ש בשתפסו ניזק לגבות ממנו ומשמע התם דטעמא הוי משום דבההיא הנאה דתפיס לי' לשור אניזקיה ולא אעריקו ליה בעלי' לאגמא הוי ש\"ש וכמו שפי' רש\"י להדיא ופי' מוכרח דליכא למימר התם טעמא כיון דיכול לקדש את האשה דהא פשיטא כיון דלר' ישמעאל אם הקדישו אינו מוקדש כדאיתא התם אינו יכול לקדש בו את האשה כדמוכח בפ' האיש מקדש גבי הא דפריך התם ותסברא והאמר ר\"י גזל ולא נתייאשו הבעלים כו' דהיכא דאינו יכול להקדיש אינו יכול לקדש אלא ודאי אע\"פ שאינו יכול לקדש בו הוי ש\"ש מטעמא דתפיס לה אאגריה את\"ד ולע\"ד אני תמיה עלה שהרי לפי מ\"ש הר\"ן והרשב\"א והרמב\"ן במלחמותיו שדעת הרי\"ף ז\"ל דלפי האמת הא דר\"י איתיה אפי' במשכנו בשעת הלואתו ואילו בפרק האומנים כתב הרי\"ף ל\"ש משכנו בשעת הלואתו ל\"ש משכנו שלא בשעת הלואתו בכולהו ש\"ש הוי מ\"ט מצוה קעביד כו' והשתא קשה דל\"ל להרי\"ף טעמא משום פרוטה דר\"י ות\"ל משום דרבי יצחק כיון דהא דר\"י איתיה אפי' בשעת הלואתו אלא משמע ודאי דס\"ל דמשום דר' יצחק אינו חייב אלא כנגד המשכון אבל משום פרוטה דר\"י חשיב כש\"ש על המשכון כולו ואם כן איך כתב הש\"ך שדעת מוהר\"ם יחיד הוא מאחר שהרמב\"ן והרשב\"א והר\"ן ז\"ל קיימי בשיטתיה גם מ\"ש ראיה מההיא דפרק ד' וה' דמשום דתפיס ליה אניזקיה חשיב ש\"ש והכא נמי משום דתפיס ליה אחוביה נראה דאין זו ראיה דהכא גבי מלוה שאני דלא חשיב ש\"ש מהאי טעמא כיון שאינו מרויח במה שהלוה לו דאי בעי לא היה מלוה לו מעיקרא וכמ\"ש מוהרש\"א שם בפ' האומנין ד\"ה אימור משא\"כ בההיא דפ' ד' וה' דחשיב שפיר ש\"ש מהאי טעמא כיון שלא מידיעתו הזיק לו מה בידו לעשות ודוק גם מ\"ש דליכא למימר טעמא כיון שיכול לקדש בו אשה דכיון דלר\"י אינו מוקדש אינו יכול לקדש יש לתמוה עליו שהרי הרמב\"ן ז\"ל במלחמותיו פ' שבועת הדיינין הביא ראיה לדעת הסוברים דמשום דר\"י לא קני להתחייב באונסין ממ\"ש בפרק ד' וה' כגון שתפסו ניזק לגבות ממנו ונעשה עליו ש\"ש והתם משכנו שלא בשעת הלואתו היא וקאמר דש\"ש הוי ולא מיחייב באונסין כו' יע\"ש אשר מבואר דס\"ל דההיא דתפסו ניזק קני ליה משכון מדר\"י דחשיב משכנו שלא בשעת הלואתו והשתא תיקשי ליה דהיאך קאמר התם תלמודא דאם הקדיש ניזק אינו מוקדש הא כיון דקני ליה ניזק מדר\"י דב\"ח קונה משכון אם כן הרי יכול לקדש בו אשה כדאמרי' בקדושין וכיון שכן אם הקדישו מוקדש דהא בהא תליא כמ\"ש ואף שהרב הנז' שם בסק\"ט דחה דברי הרמב\"ן הללו וכתב דההיא דתפסו ניזק לא קני ליה מדר\"י כיון שלא נתחייב לו עד שעת העמדה בדין מ\"מ לדעת הרמב\"ן ז\"ל תיקשי ליה סוגיא דהתם דקאמר אם הקדישו אינו מוקדש גם מה שהביא ראיה מההיא דפ' הא\"מ דקדושין והקדש מיתלא תלי הא בהא נראה דאין לו דמיון כלל דהתם שאני דכיון שקדשה בדבר שאינו שלו וה\"ז מוציאה מידה בעיניה ממש א\"כ במה היא מתקדשת ומה הנאה יש לה מה שאין כן הכא שהרי היא מתקדשת במעות שחייב לה על המשכון שהרי הוא חייב לשלם לה ונמצא דקא מטייא לה הנאה מיניה ובהדיא קיימ\"ל דהשואל חפץ מחבירו והודיע שרוצה לקדש בו את האשה שהיא מקודשת ועיין בטור א\"ה סי' כ\"ח אע\"ג דאם הקדישו אינו מוקדש כדקי\"ל גבי מתנה ע\"מ להחזיר דאם הקדישו אינו מוקדש אלא ודאי משמע דלא תליא הא בהא כמ\"ש כנ\"ל ודו\"ק: ודע דהא דאמר ר' יצחק ב\"ח קונה משכון היינו דוקא במטלטלין כדנפקא לן מקרא דולך תהיה צדקה אבל בקרקע ודאי דאין ב\"ח קונה משכון וזה מבואר מסוגיא דפרק השולח דל\"ז דאמרי' התם אלא מלוה על המשכון מ\"ט משום דתפיס ליה אלא מעתה הלוהו ודר בחצירו ה\"נ דלא משמט ליה אמר ליה שאני משכון דקני ליה מדר' יצחק הרי מבואר דמשכון דקרקע לא קני ליה וכ\"כ הרב ש\"ך סי' רע\"ח ס\"ק ו' יע\"ש ופשוט והוצרכתי לזה ממה שראיתי להר\"ב גד\"ת שער מ\"ג ח\"ב סי' ד' שתמה על מ\"ש הרב בעל התרומות משם ר\"ח ז\"ל דפלוגתא דאביי ורבא אי ב\"ח למפרע הוא גובה או לא מיירי בדאית ליה לארעא משכנתא בידיה דב\"ח עסקינן דאי ליתא בידיה אביי לא אמר שפיר הקדיש ושפיר זבין כו' וכתב עליו וז\"ל תי' זה דר\"ח קצרה שכלי מלהשיגו דבגמ' פרכינן מדתנן נכרי שהלוה לישראל על חמצו אחר הפסח מותר בהנאה לרבא דאמר מכאן ולהבא הוא גובה ומשנינן הב\"ע בשהרהינו אצלו. פירש\"י שהרהינו אצלו קס\"ד השתא משום דב\"ח קונה משכון ותימא ע\"ע אי אביי ורבא לא איירו אלא היכי דאיתי' בידו דב\"ח א\"כ מאי משני בשהרהינו אצלו דהיינו משום דב\"ח קונה משכון הא מילתיה דרבא נמי בהכי מיירי יע\"ש שהניחו בצ\"ע ואחר המחילה לא דק כלל בזה דמילתי' דרבא כיון דאיירי במשכנתא דקרקע מה שייך בזה לומר ב\"ח קונה משכון והנראה דאשתמיט מיניה סוגיא דפ' השולח וזה פשוט:<br><b> ודע </b> שאני מסתפק בהא דקי\"ל דב\"ח קונה משכון וחשיב כשלו לענין קדושין ולעבור עליו בב\"י בשהתנה בפי' ע\"מ שלא יתחייב בפשיעה אי חשיבא כשלו לדברים האמורים או נימא כל שהתנה הוי כש\"ח וגריעא מיניה ונראה להביא ראיה דכל שהתנה לא אמרי' ב\"ח קונה משכון ולא חשיבא כשלו ממה שכתב ה\"ה פ\"ג מה' חמץ ומצה וז\"ל ורבינו לא כתב סוף המשנה ישראל שהלוה לגוי על חמצו אחר הפסח אסור בהנאה דהטעם לפי שנראה כו' דישראל מכותי קונה משכון היה חייב באחריותו וכבר נתבאר שחמצו של כותי ברשות ישראל וחייב ישראל באחריותו שחייב לבערו ע\"כ ואם איתא דב\"ח קונה משכון ואפי' במתנה בפי' שאינו חייב באחריותו מחייב א\"כ לא הו\"ל לרבינו למיסמך אדינא דחמצו של גוי וקבל עליו ישראל אחריות כיון דנפקא מינה לענין דינא אפי' בשאינו מקבל אחריות אלא משמע דכל שהתנה לא חשיבא כשלו וכ\"מ ג\"כ מדברי התוס' פרק שבועת הדיינים דמ\"ד ד\"ה שומר שכתבו וז\"ל והשתא הא דאמרינן בפ\"ק דפסחים כו' היינו אי מיגניב או מיתביד באונס דאי לאו הכי ישראל שהלוה לכותי על חמצו יאסר בהנאה בלא דר\"י ורבנן נמי אמאי פליגי כו' והשתא אמאי לא כתבו דאצטריך דר\"י לאסור אפי' בשהתנה בפירוש דאי מדשמואל לא מחייב לבעורי ורבנן נמי בהכי פליגי אלא משמע דכל כי האי גונא לא אמרי' ב\"ח קונה משכון וכן מצאתי בלח\"מ שבפירוש המשניות בפרק כ\"ש שכתב וז\"ל ישראל שהלוה לגוי על חמצו בכל ענין חייב לבער דישראל מכותי קונה משכון אלא א\"כ התנה בפי' שלא יתחייב באחריותו עכ\"ל עוד אני מסתפק במי שהלוה לראובן על לולב ואתרוג אי אמרי' כיון דב\"ח קונה משכון חשיב כשלו ויוצא בו י\"ח וקרינן ביה שפיר לכם כי היכי דעובר עליו בב\"י וחשיב כשלו ויש צדדין לכאן ולכאן וצ\"ע ודע דלישנא דקדש' במשכון משמע שבגוף המשכון מקדש' דאו' לה הרי את מקודשת במשכון זה וכ\"נ מדברי רבי' והטור ז\"ל אמנם רש\"י ז\"ל כתב משכון של אחרים שהיה בידו וקידשה בחוב שיש לו עליו ה\"ה מקודשת כו' משמע שאינה מתקדשת בגוף המשכון אלא אומר לה הרי את מקודשת בחוב שחייב לי פ' על המשכון זה והוא תימא דבגמ' יהיב טעמא משום דקני לי' משכון מדר\"י דאמר ב\"ח קונה משכון ש\"מ דבגוף המשכון מקדשה וכ\"ר למוהר\"ש יונה שתמה בזה והניחו בצ\"ע: ולע\"ד נראה ליישב שפיר מ\"ש הרב התרומות והביאו הטור ח\"מ סימן ס\"ו וז\"ל מסתברא דחייב על המשכון מטלטלי כיון דמסר לה קני אע\"ג דלא כתב ליה מידי ולא יהביה לי' במעמד ג' מידי דהוי אאשה שאם קדשה במשכון דאחרים מקודשת מפני שבעל חוב יש לו קצת קנין בגופו כו' יע\"ש וכתב מוהר\"ש חיון שם דכיון שהרב ז\"ל תלה הדין בההיא דאם קדשה במשכון נראה דדוקא במשכנו שלא בשעת הלואתו וקני ליה מדר\"י הוא דמהני בלא מע\"ג אבל בשעת הלואתו לא מהני וחשיב הנאת מלוה בעלמא יע\"ש ואם כן איכא למימר שלדעת רש\"י ז\"ל ה\"נ מפרשה דמיירי בקדשה בחוב שיש לו על המשכון ואפי' בלא כתיבה ומע\"ג קני ליה ויהיב טעמא משום דבעל חוב קונה משכון מדר\"י ומשו\"ה קני ליה בלא כתיבה ומע\"ג הא לאו הכי אינה מקודשת כיון דליכא כתיבה או מעמד שלשתן זה נ\"ל כפתור ופרח ליישב בדעת רש\"י ז\"ל ודו\"ק:<br><b> ובהיותי </b> בעיון זה ראיתי להר\"ב מש\"ל ז\"ל פ\"י מה' שכירות ה\"א שכתב וז\"ל עיין בתשובת מוהריט\"ץ סי' י\"ב ואחר המחילה טעה בזה שהוא סבור דכל משכון שבא אחר ההלואה מקרי משכנו שלא בשעת הלואתו להתחייב באונסין לדעת הסוברים דשלא בשעת הלואתו חייב באונסין וזה אינו אלא במשכנו לבסוף ע\"י ב\"ד ששם הוא שהוזהר המלוה להחזיר כסות של יום ביום וכסות לילה בלילה ושם הוא דאמר ר\"י ב\"ח קונה משכון להתחייב באונסין לדעת רש\"י ודעימיה אבל במשכון הבא ליד המלוה מיד הלוה ברצונו כך הוא שעה או אחר ימים ולכ\"ע אין בו למרבה אלא ש\"ש ואלו דברים ברורים עכ\"ד ואני אומר אחר המחילה שדבריו תמוהים במ\"ש דדוקא משכנו לבסוף ע\"י ב\"ד שם הוא שהוזהר המלוה להחזיר כו' אשר מבואר מדבריו דס\"ל דכל שהוא מדעת הלוה אפילו שלא בשעת הלואתו אינו חייב להחזיר כסות יום ביום והוה ליה כמו משכנו בשעת הלואתו והוא תימא שמדברי רבינו פ\"ג מה' מלוה ולוה מבואר שאפי' מדעת הלוה חייב להחזיר שכ\"כ בדין ה' וז\"ל אחד הממשכן את חבירו בב\"ד או שמשכנו בידו בזרוע או מדעת הלוה כו' ה\"ז מצוה להחזיר כו' וכתב עליו ה\"ה שזה מפורש שם יע\"ש שוב ראיתי שדין זה במחלוקת הוא שנוי בין גדולי עולם הלא המה הרז\"ה והראב\"ד ז\"ל כי הנה הרז\"ה בס\"פ המקבל כתב ליישב קו' הראב\"ד שהק' אהא דתנן מחזיר את הכר בלילה ואת המחרישה ביום דהא מחרישה כלים שעושים בהם אוכל נפש הוא והיאך משכנו מחרישו וכתב עליו הרז\"ה דלק\"מ דמתני' אקרא קאי דכתיב והאיש אשר אתה נושה בו יוציא אליך את העבוט ובודאי הלוה יכול להוציא מדעתו כלים שעושים בהם או\"נ כו' דקרא נמי אכולהו קאי דמצוה להחזיר בין במשכון דהיתרא בין במשכון דאיסורא כו' יע\"ש הנה מבואר שדעתו ז\"ל כדעת רבינו שאפילו מדעת הלוה חייב להחזיר וכן נראה דעת הרמב\"ן שם במלחמותיו אמנם הראב\"ד ז\"ל בהשגותיו על המאור הובאו דבריו בשיטה מקובצת למוהר\"ב תמה עליו וז\"ל אמת הוא שהוא רשאי לקבל ממנו אבל מאין לו שהוא חייב להחזיר הואיל ומדעתו נתן לו שהרי משכנו בשעת הלואתו כיון שמדעתו נתן לו אינו חייב להחזיר וכמו כן שלא בשעת הלואתו דמאי שנא כו' יע\"ש ומהתימה על הרב המגיד ז\"ל שכתב על דברי רבינו שזה מפורש שם בדבר שהוא במחלוקת וצ\"ע:"
+            ],
+            [
+                "<b>האומר </b>\n<b> לאשה כו' ע\"מ שתחזירהו לי אינה מקודשת.</b> מימרא דרבא פ\"ק דקידושין ד' ו' ע\"ב הילך מנה כו' ומסיק רב אשי דבכולהו קני לבר מאשה לפי שאין אשה נקנית בחליפין והתוס' ד\"ה לבר הק' וז\"ל וא\"ת במאי דמי לחליפין אי משום דחליפין הדרי הא בחליפין גופייהו אמרינן דאי תפיס כו' ונראה לר\"י דלאו חליפין הוא ומדרבנן הוא דלא הוו קדושין לפי שדרך העולם להחזיר החליפין והני כחליפין דמו כו' עי\"ש גם הרא\"ש שם כתב כן כדברי התוס' הללו שכתב וז\"ל לפי שדרך העולם להחזיר הסודר שמקנין בו הלכך אי אמרת דקני כו' ומבואר הוא דס\"ל דהא דאמר רב אשי בפרק השותפין מאן לימא לן דסודרא אי תפיס ליה לא מתפיס קושטא דמילתא היא ולאו דחייה בעלמא כמ\"ש הר\"ן שם גם לקמן דכ\"ו גבי ההיא דמעשה במדוני כו' כתב וז\"ל וגם לפי גי' אחרת פירש\"י שלכך לא קנה לו בחליפין ע\"י אחר לפי שלא היה שם מי שהי' חפץ ליתן הסודר בשבילו כו' יע\"ש הנה מבואר דס\"ל דסודרא אי תפיס מצי מתפיס וכמ\"ש התוס' אך יש מן התימה שהרא\"ש שם כתב כדברי הר\"ן דהא דרב אשי דחי' בעלמא היא והכריח הדבר מהא דשמעתין יע\"ש וא\"כ נמצאו דבריו סותרים למ\"ש בשמעתין דטעמא דר\"א משום שדרך העולם להחזיר ומשמע דמדינא מצי מתפיס וכבר היה אפשר לידחק בדבריו ע\"פ מ\"ש התוס' פרק השותפין וצ\"ע ומרן הב\"י ח\"מ סי' קצ\"ה אחר שהביא דברי הר\"ן דפרק השותפין כתב וז\"ל ומ\"ש לעיל בשם רב עמרם דאי בעי פסיק ליה סודרא אפשר דס\"ל כרב אשי ולא תיקשי ליה מההיא דקדושין דכיון שיכולין להקנות בסודר העדים ואז לא מצי למפסקי' גזרי' אפילו היכא שקונה הבעל בסודרו כנ\"ל עכ\"ל והוא מן התימה אמאי הוצרך לדוחק זה ובפשיטות הי\"ל לומר דס\"ל לרב עמרם כמ\"ש התו' והרא\"ש בשמעתין דה\"ט מפני שדרך העולם להחזיר הסודר וכנראה דאשתמיט מיניה ועיין בספר תפארת שמואל מה שנדחק עוד בזה גם מ\"ש דאם קנו בסודר העדים לא מצי למיפסקיה הוא תימה דאם איתא היכי קאמר רב אשי לר\"ן מאן לימא לן דסודרא אי תפיס לא מתפיס כו' והא אכתי ראיית ר\"ן אומרת בסודר שקונים העדים דקני אע\"ג דהדרא סודרא למריה אלא משמע ודאי דלרב אשי אפילו בסודר העדים מצי מתפיס ותו שמדברי הסמ\"ג שהביא מרן בראש הסי' וז\"ל לכך יש נמנעין מלהקנות סודריהן לצורך חביריהן פן יחזיקו בו הזוכה כו' יע\"ש מבואר בהדיא דס\"ל דאפי' בסודר העדים מצי מתפיס לכן נראה ודאי כי ט\"ס נפל בדבריו במקום לא מצי למיפסקיה צ\"ל לא חשיב למיפסקיה והן הן דברי רב עמרם שכתב מרן לעיל בד\"ה וכתב העיטור בשם רב עמרם כו' וזה פשוט ודע דמסוגיא הלזו הקשה הרב התרומות שער ס\"ד ח\"ג לדעת הסוברים דקנין חליפין לא מהני בקרקע אלא דוקא במתנה אבל במכר לא קנה עד שיתן הדמים דומיא דשטר דאמרינן דלא קנה עד שיתן הדמים שהרי מסוגיא זו מבואר דמתנה ע\"מ להחזיר במכר קנה כדקא' בכולהו קני לבר מאשה והנראה שדעתו דס\"ל דמתנה ע\"מ להחזיר כחליפין ממש נינהו וכדעת רבינו שכתב הר\"ן אבל לדעת התוס' דס\"ל דמתנה על מנת להחזיר לא הוי כחליפין ואינו אלא קנין מעות אלא משום דדמי לחליפין הוא דגזרו גבי אשה וכן נמי לגירסת רב האי דגריס בהדיא גזירה שמא יאמרו אשה נקנית בחליפין נראה ודאי דלק\"מ דהכא במכר קנה משום קנין מעות דדמו לחליפין וכיון דחליפין איתנהו במכר לא גזרו וכן ראיתי בעיטור שכתב כן בהדיא ויש לתמוה על הרב גד\"ת ז\"ל שנדחק ליישב קו' זו וכפי דברי התוס' מבואר דקו' מעיקרא ליתא גם מה שהקשה עוד על דברי התוס' דכי היכי דגזרו גבי אשה משום דדמי לחליפין ה\"נ הו\"ל למגזר גבי פדיון הבן עיין בחידושי הרשב\"א מה שתי' לזה מיהו הא ק\"ל לדעת הסוברים דקנין חליפין לא מהני במכר מהא דאמרי' לעיל ד\"ג מנינא למעוטי מאי למעוטי חליפין סד\"א הואיל וגמר קיחה קיחה משדה עפרון מה שדה מקניא בחליפין אף אשה נמי מקניא בחליפין קמ\"ל ואימא ה\"נ כו' והשתא אם איתא דבמכר לא מהני קנין חליפין היכי קאמר מה שדה עפרון מקניא בחליפין ומאי פריך ואימא ה\"נ כו' הא שדה עפרון גופיה כיון דמכר הוה לא מקניא בחליפין ונראה שיש ליישב ולומר דכיון דהנהו רבוותא מדמו להו לדין שטר דאמרי' דלא קנה עד שיתן את הדמים א\"כ הא דקי\"ל דבמוכר שדהו מפני רעתה קנה בשטר וכן אי פריש ואמר אי בעינא בשטרא אקנה נמי מהני כמ\"ש ה\"ה פ\"ה מה' מכירה א\"כ ה\"נ גבי חליפין ודאי דמהני דומיא דשטר והיינו דקאמר סד\"א דכי היכי דשדה מקניא בחליפין כדיניה היכא דליכא טעמא דלא סמכא דעתיה דהיינו פריש וא\"נ במוכר שדהו מפני רעתה ה\"נ גבי אשה כיון דליכא טעמא דלא סמכא ה\"נ דמהני קמ\"ל:<br><b> ומעתה </b> מתרצתא היא נמי הא דשמעתין ואפי' לדעת רבינו דאיכא למימר שפיר דמאי דקאמר רב אשי בכולהו קני היינו כדיניה דהיינו מוכר שדהו מפני רעתה וא\"נ בדפריש אלא דק\"ל לפי זה מה שהביאו ראיה דחליפין לא מהני במכר מההיא דהאומנים דאמרינן מלמדין אותן שלא יחזרו בהן כיצד כותב כו' ואי ס\"ד דבקנין קני לקנינהו ניהלי' בקנין או בחזרה יע\"ש ואם איתא אכתי תיקשו להו דלקנינהו ניהליה בחליפין ובדפריש וצ\"ע כעת ועיין בס' פמ\"א ח\"א סי' ק\"ו ודוק ובמאי דאמרינן דבאשה לא מהני מתנה ע\"מ להחזיר מספ\"ל בנתנה היא באדם חשוב דמקו' אי נתנה לו במתנה ע\"מ להחזיר אי אמרי' דמקו' דאיכא למימר דכיון דלדעת תוס' וסיעתייהו אינו אלא משום גזירה שמא יאמרו אשה נקנית בחליפין בכל כי האי הו\"ל מילתא דלא שכיח ולא גזרו וא\"נ איכא למימר דכיון דטעמא דאדם חשוב דקי\"ל דמקודשת הוא משום בההיא הנאה שהיתה זאת רוצה ליתן פרוטה לאדם שיפייסנו שיקבל מתנה ממנה וכמו שפרש\"י א\"כ ההיא פרוטה לא הדרא כלל וה\"ז דומה ממש לאומר הרי את מקודשת בהנאה זו שאת נהנית תוך הזמן שכתב מור\"ם די\"א שהיא מקודשת מטעמא דההיא הנאה לא הדרא ומשמע כן מדברי הר\"ן וכמ\"ש בס' בית שמואל יע\"ש שוב ראיתי להר\"ן לקמן שכתב גבי ההיא דקי\"ל כרב דקונין בכליו של קונה ואפי' באדם חשוב דה\"ט משום דכיון דהדרא סודרא למרי' אין הנותן מתחשב בשביל כך ואם כן בנ\"ד נמי נראה ודאי שלדעת הר\"ן אינה מקודשת דכל מתנה ע\"מ להחזיר לא חשיבא הנאה כלל באדם חשוב ואולם מדברי הריטב\"א ז\"ל בחידושיו נר' שיש מרבותינו חולקים לסברת הר\"ן הלזו יע\"ש ואם כן מידי ס' לא נפקא כנ\"ל:"
+            ],
+            [],
+            [
+                "<b>האומר </b>\n<b> לאשה התקדשי לי בתמר' כו'. </b> עיין במה שכתב מרן הכ\"מ ז\"ל וראיתי להר\"ן פרק האיש מקדש שכתב וז\"ל וקי\"ל הכי כיון דסתם לן תנא הכי כותיה ובפרק פותחין תנן לזה קרבן צריכין פתח לכל אחד ואחד ומשמע דהא אמר לזה ולזה קרבן כיון שהותר כללא הוי ואע\"ג דהתם בפרק הפיקדון אפליגו בהא ואיכא למימר סתם ואח\"כ מחלוקת היא אפי' הכי כיון דשקלי וטרו אמוראי אליבא דר\"ש הכי קי\"ל עכ\"ל וראיתי למוהרימ\"ט בחידושיו שהקשה עליו וז\"ל לא ידעתי מאי קשיא ליה אי משום דהני סתמי בס' נשים ופלוגתא בס' נזיקין הא בתרי מסכתי אין סדר למשנה וכ\"ש בתרי סדרי ולמה לא נפסק כהני סתמי אי לאו דהתם בשבועות איכא סתמי דלא כותיה דבפרק שבועות שתים תנן שבועה שלא אוכל פת חיטין פת שעורים פת כוסמין חייב על כל אחד ואחד ופרכינן ודלמא למיפטר נפשיה מאחריניתא קא אתי ומסיק פת פת למה לי ובתר הכי תנן שבוע' שלא אוכל בשר ויין ושמן ודבש חייב על כל א' ואוקימנא לה במונחין לפניו דהוה מצי למימר שבוע' שלא אוכל אלו ואולי לזה כוון הר\"ן לומר דאיכא למימר סתם ואח\"כ מחלוקת היא בחדא מס' אלו דבריו יע\"ש ולא זכיתי להבין דבריו במ\"ש ואולי לזה כוון הר\"ן ז\"ל כו' דאדרבא כלפי לייא דכיון דסתמא דפ' שבועות שתים ע\"כ אתיא כר\"י לפי מה שכתב הוא ז\"ל א\"כ הו\"ל סתם ואח\"כ מחלוקת ואין הלכה כסתם וא\"כ מאי ק\"ל להר\"ן מההיא למה שכתב דהלכה כר\"ש משום דהוי כסתם ואח\"כ מחלוקת בחדא מסכתא אדרבא היא הנותנת לומר דהלכה כר\"ש גם מאי דפשיטא ליה להרב ז\"ל דבתרי סדרי אין סדר למשנה דמכ\"ש דתרי מסכתי לא ידעתי איך אישתמיט מיניה דברי מרן הכ\"מ ז\"ל פ\"ט מה' רוצח דין א' שכתב ליישב דעת רבינו ז\"ל שפסק דעגלה ערופה בחמש וכדעת ר\"י אף על גב דסתמא דמתני' פע\"ע כר\"ש משום דס\"ל דבתרי סדרי יש סדר למשנה והוה ליה סתם ואח\"כ מחלוקת במס' סנהדרין ואין הלכה כסתם וכבר הרב בעל תוסי\"ט ז\"ל בריש פרק ע\"ע טעים טעם לשבח לחלק בין תרי סדרי לתרי מסכתי עי\"ש ואף שכתב שמדברי התו' והרא\"ש נראה דס\"ל דאפילו בתרי סדרי אין סדר למשנה מ\"מ לא נפלאת היא לייחד סברא זו לדעת הר\"ן וכבר ראיתי למורינו הרב ז\"ל בספר מקראי קדש בפ\"ב מה' חמץ דפ\"ח ע\"ב שכתב שלדעת רש\"י ותוספות בפרק כ\"ש שכתבו דהלכה כר\"י דאין ביעור חמץ אלא שריפה משום דסתם לן תנא בתמורה כותיה ע\"כ דס\"ל כדעת מרן דבתרי סדרי יש סדר למשנה ע\"ש:<br><b> אמנם </b> מצאתי להר\"ן ז\"ל שמבואר מדבריו דס\"ל דאפילו בתרי סדרי אין סדר למשנה שלא כדעת מרן שכתב בסע\"פ וז\"ל גרסי' בגמרא אמר רבא אכל מצה בזמן הזה אחר חצות לא יצא ידי חובה כו' איכא מ\"ד דהכי קי\"ל כיון דסתם לן תנא בפרק קמא דברכות כוותיה ובפרק איזהו מקומן סתם לן תנא כותיה ואע\"ג דסתם לן תנא כר\"ע דפליג עליה בפ' הקורא את המגילה בתלתא סתמא לא אלימי מחד סתמא אפילו הכי מספקא לן הי מנייהו סתמא בתרא הילכך אזלינן לחומרא עכ\"ל הרי בהדיא דסבירא ליה דאפי' בתרי סדרי אין סדר דאי לא כן היכי קאמר מספקא ליה הי מנייהו סתמא בתרא הא ודאי סתמא דאיזהו מקומן דס' קדשים הו\"ל סתמא בתרא גם מדברי הר\"ן ר\"פ הנודר מן הירק בההיא דכל מידי דמימליך עליה שליח מבואר כן יע\"ש ומ\"מ קושית מוהרימ\"ט מתרצתה היא מדברי הר\"ן ז\"ל שכתבנו שהרי מבואר בדברי הר\"ן ז\"ל דס\"ל דהא דאמרינן אין סדר למשנה היינו לומר דספקא הוי הי מנייהו בתרא והילכך אי ספיקא דאורייתא היא אזלינן לחומרא וכן מבואר ג\"כ מדברי הרא\"ש ז\"ל ברפ\"כ הבשר הביאו הרב בעל יבין שמועה כלל שס\"ז וא\"כ היינו דקשיא ליה להר\"ן ז\"ל כלפי מה שכתב דקי\"ל כר\"ש דבזו ובזו כללא הוי ואם יש בכולן שוה פרוטה מקודשת מתורת ודאי ואם פשטה ידה וקבלה קידושין מאחר מקודשת מב' וכן נמי בההיא דנדרים הי\"ל להחמיר ולומר דצריך פתח לכל אחד ואחד וזהו שדקדק בלשונו וכתב איכא למימר סתם ואח\"כ מחלוקת ולא כ' הו\"ל סתם ואח\"כ מחלוקת למימר דמספקא הוא דקאמר וכמ\"ש ושוב ראיתי להרא\"ש ז\"ל בפ' ר\"א דנולד דקי\"ז ע\"ב שכתב כן בפי' משם הרמב\"ן כמ\"ש ומהתימא על הרב ז\"ל איך אישתמטיה מיניה ומן האמור בזה נר' שמ\"ש הרב מקראי קדש דלדעת רש\"י והתוס' בפ' כ\"ש ס\"ל דבתרי סדרי יש סדר אין הכרח כלל דאיכא למימר דמה שפסקו כר\"י מכח דסתמא דתמורה היינו משום דמספק\"ל הי מינייהו בתרא ואזלי' לחומרא לומר דטעון שריפה וניחא השתא שדבריהם ז\"ל לא סתרי למ\"ש בפ\"ח דשבת דפ\"ח ובפ' החולץ דמ\"ב דאפי' בתרי סדרי אין סדר ודו\"ק ועיין במ\"ש הר\"ן ז\"ל פ\"ה דנדרים דפ\"ז ע\"א שדבריו סתרי למ\"ש כאן ובפ' ר\"א דנולד וצ\"ע:<br><b> ורבינו </b> ז\"ל בפ\"ד מה' נדרים דין י\"א כתב וז\"ל אמר שאיני נהנה לזה ולזה הותר הראשון הותרו כולן כו' שאיני נהנה לזה ולזה ולזה צריכים פתח לכל אחד ואחד וכת' מרן הכ\"מ ומשמע מדברי רבינו כאן ובפרק ז' מה' שבועות שהוא פוסק דלא כר\"ש משום דבפרק שבועת הפיקדון סתם לן תנא דלא כוותיה ודבריו לכאורה צריכין ביאור דאי משום סתמא דפ' שבועת הפיקדון פסק רבינו דלא כר\"ש אם כן הי\"ל לפסוק דלזה ולזה בוי\"ו נמי פרטא הוי שהרי בפרק שבועת הפיקדון אוקימנא למתני' אליבא דר\"י כר\"ש דאמר בין בוי\"ו בין בלא וי\"ו פרטא ואליבא דשמואל כרבי דאמר בין כזית כזית בין כזית וכזית פרטא הוי: האמנם דבריו ז\"ל מבוארים שכונתו למ\"ש שם בסוף דבריו וז\"ל ואע\"ג דבנדרים סתם לן תנא כר\"ש כיון דשבועות ונדרים בחדא שיטה שייטי אית לן למיסמך טפי אסתמא דשבוע' הפיקדון דאתא כרבי הנה מבואר כונתו ז\"ל דדוקא בלא וי\"ו דס\"ל לר\"מ ור\"י דפרטא הוי פסקינן כסתמא דשבועות דמשום דהו\"ל סתמא דרבים לגבי ר\"ש אמנם בלזה ולזה בוי\"ו כיון דלר\"י כללא הוי הו\"ל ר\"י ור\"ש רבים לגבי דר\"ש ופסקינן סתמא דרבי לגבי ר\"ש כסתמא דנדרים משום דחשיבא דרבים לגבי ר\"ש אך ק\"ל לפי מ\"ש מרן בהל' רוצח בדעת רבינו דבתרי סדרי יש סדר למשנה א\"כ הי\"ל לרבינו ז\"ל לפסוק כסתמא דשבועת הפקדון דבין בוי\"ו ובלא וי\"ו פרטא הוי כיון דהוי כסתמא בתרא וסתמא בתרא עדיף וצ\"ע ובר מן דין קשה על דברי מרן הללו מ\"ש הרב לח\"מ ז\"ל שם ולכן היותר נכון מ\"ש הרב הנז' שרבינו ז\"ל גורס בפרק ד' דנדרים כגירסת הרא\"ש דגריס כגון שתלאן זה בזה דאמר פ' ופ' כו' והוא מפרש דמ\"ש בגמרא דמקרי תליה זה בזה הוא משום דקאמר וי\"ו דכיון דקאמר וי\"ו בהכי תליה זה בזה אבל כשלא אמר וי\"ו הוי פרטא דלא תליה ולכך צריך פתח לכל אחד ואחד אבל ודאי דרבינו ז\"ל ס\"ל דבין בוי\"ו בין בלא וי\"ו פרטא הוי וכסתמ' דשבועו' אלא שהחילוק ביניהם דבוי\"ו הוי התפס' ובלא וי\"ו לא הוי התפסה א\"ד ע\"ע אלא דאכתי ק' לי על תי' זה דאי ס\"ל לרבינו דבוי\"ו חשיב ליה התפסה א\"כ גבי שבועת הפקדון כי אמר שבועה שאין לך בידי לא לך ולא לך או שבועה שאין לך בידי חטין ושעורין אמאי לא אמרינן דוי\"ו חשיב ליה התפסה והוי כאלו אמר לא לך ולא לך או שעורין בחטין ואם כן הו\"ל מתפיס בשבועה ואינו חייב אלא על הראשונה בלבד דקי\"ל מתפיס בשבועה לאו כמוציא שבועה ואמאי פסק רבינו ז\"ל דחייב על כל אחד ואחד ושמא י\"ל דדוקא גבי נדרים דקיל מתפיס בנדר ומש\"ה דיינינן ליה ללשניה כפשטיה דבוי\"ו חשיב ליה התפסה אבל גבי שבועה כיון דמתפיס בשבועה ודאי אין אדם מוציא דבריו לבטלה ולא חשבינן ליה התפסה אלא פרטה בלא התפסה ואף ע\"ג דבההיא דערכין לא קי\"ל כר\"מ דאמר א\"א מ\"ד לבטלה התם שאני דצריך לעקור לשונו לגמרי מערך לדמים וכמו שכתב הרשב\"א בפרק אע\"פ אמתני' דהמקדש מע\"י אשתו והבאתי דבריו בפי\"ב מהל' אלו הלכה ד' יע\"ש אמנם הכא דאין כאן עקירת לשון אלא משמעות דורשין לבד בהא אפשר דלכ\"ע אמרינן אין אמד\"ל ודו\"ק ואנה ה' לידי שיטה מקובצת מכ\"י למס' נדרים וכתוב שם משם דהרנב\"י וז\"ל וכ' רבינו ואשכחן מאן דפסק שאני נהנה לזה ולזה הותר הא' הותרו כולן שאני נהנה לזה צריך פתח לכל אחד ואחד אלמא קסבר האי מרבנן ז\"ל דכי גמרינן בגמ' כגון שתלאן זה בזה ואמר פ' כפ' לאו דוקא אלא נעשה כמי שתלאן זה בזה וקא פסיק בפלוגתא דכלל ופרט דלא כר\"ש ואנן לא ס\"ל כפיסקא דיליה ולא כפי' חדא דהא בגמ' קאמר בהדיא כגון שתלאן דאמר בפי' כפ' ועוד דאי כתולה הוא גבי שבועה לא לך ולא לך בין לר\"י דאמר חייב על כל אחד ואחד בין לר\"ש דאמר אינו חייב אלא א' הכי הול\"ל אינו חייב אלא על הראשונה דשארה נתפסין נינהו ולא לך קאמר וכן בפקדון ותשומת יד נימא דוקא שבועה שאין לך פיקדון בידי ותשומת יד כפקדון ולא לחייב אלא על קמא אלא ש\"מ לעולם לא הוי מתפיס עד דפריש זה כזה עכת\"ד ולע\"ד י\"ל כמ\"ש כנ\"ל ועיין במ\"ש רבינו ז\"ל פי\"ג מה' נדרים דין י' וז\"ל אסרה עצמה בתאנים כו' אין אומרים בהפרת נדר שהותר מקצתו הותר כולו והק' הרב לח\"מ שם דמשמע מדבריו דאם אמר קונם תאנים וענבים אלו ונשאל לתאנים שהותר בענבים וק' דכיון דפסק דלא כר\"ש א\"כ הוי פרטי והוי כנשבע לא לך לא לך ותי' דאולי מ\"ש רבינו ואין אומרים בהפרה לא קאי אעניינא דלעיל אלא בעלמא קאמר דבכל ענין שאנו אומרים נדר שהותר מקצתו לא אמרינן כן בהפרה ע\"ש ולע\"ד אין צורך לדוחק זה דאיכא למימר שפיר דרבינו ז\"ל אדלעיל קאי שכתב אסרה עצמה בתאנים וענבים בין שאסרה עצמה בכל המין אפי' למ\"ד וי\"ו פרטא הוי מודה הוא הכא דאינו חייב אלא א' משום דלמיפטר נפשיה מאחרנייתא קא אתי כדאיתא בפ\"ג דשבועות וזה פשוט ועיין במוהרימ\"ט ז\"ל ח\"א סי' ס\"ח ובס' בני יעקב דקמ\"א ובס' מח\"א ה' נדרים סי' ד': כתב הטור ז\"ל סי' ל\"א משם הרמ\"ה דאם אמר בזו ובזו אם גמר כל דבריו קודם שקבלה אותן כולן מצטרפות אפי' אכילה ראשונה ור\"י כתב דאפילו גמר כל דבריו קודם שקבלה אותן אינן מצטרפות כיון שחילקן זו בזו וכתב הב\"ח שיצא לו כן ממ\"ש בד\"ה ואפילו וז\"ל וי\"ל דיש לחלק דהתם הרי הדבור נגמר קוד' שנתאכלו אבל הכא דלא נגמרו הקידושין עד אחר מסיר' אחרונה ובתוך כך אכלה הראשונה איכא למימר דמלוה הוא אצלה עכ\"ד ומדהו\"ל להתוספ' למימר אבל הכא דלא נגמר הדבור כו' ולא כתבו כך אלמ' דאפי' הדבור נגמר כיון דלא נגמרו הקידושין עד אחר מסיר' אחרונה הו\"ל מלוה אצלה יע\"ש ודבריו תמוהים דאדרבא מדברי התוספות שכתבו בדבור שאחר זה איכא למידק איפכא דס\"ל כדעת הרמ\"ה שכתבו וז\"ל וה\"נ אמרינן כשאמר לה התקדשי בתמרה זו ובזו ובעוד שלא גמר דבורו אכלה הראשונ' מה שאכלה מלוה אצלה כו' הרי שדקדקו בלשונם לומר ובעוד שלא גמר דיבורו ולא כתבו ובעוד שלא נגמרו הקדושין כמ\"ש שם בתחילת דבריהם משמע דס\"ל דכולה מילתא תליא בגמר דבורו וא\"כ ע\"כ מ\"ש בדבור הקודם לא נגמרו הקדו' ללא גמר דבורו קרו להו לא נגמרו הקדושין וכדמוכח מתחילת לשונם שכתבו דהתם הרי הדבור נגמר ועיין בתוס' רי\"ד ודו\"ק:<br><b> מעשה חושב</b>\n<b> (רנב) </b> א\"כ הו\"ל סתם ואח\"כ מחלוקת ואין הלכה כסתם כו'. לענ\"ד י\"ל למ\"ש מרן זקני רבינו התויו\"ט ז\"ל (פ\"ו דנזיר משנה ט') וכן מצאתי בנ\"י פ' החולץ בשם הרמב\"ן דהא דאמרינן דסתם ואח\"כ מחלוקת אין הלכה כסתם. היינו דכלפי מאי דקיי\"ל הלכה כסתם אמרינן דהיכא דאח\"כ מחלוקת ליתא לכלל זה דאע\"פ שסתם תנא אין הכרח דהלכה כסתם אבל לא דנימא להיפך דמשום הכי נפסוק דלא כסתם אלא דבכה\"ג הדרן לכללא כמאן ההלכה בהמחלוקת אפי' אם הוא נגד הסתם ולדמיון בהא דקיי\"ל דר\"י ור\"ש הלכה כר\"י אמרינן דהלכה כר\"י דפליג עם ר\"ש במחלוקת אע\"ג דסתים לן תנא תחלה כר\"ש וא\"כ כיון דאין הלכה כמחלוקת נגד הסתם שקדם לו אלא היכא שהוא לפי כללין בהלכות בכל מחלוקת אע\"ג דליכא סתם דקדים א\"כ מאי בכך דלאחר דסתים בפ' שבועות שתים כר\"י איכא מחלוקת אח\"כ בפ' הפקדון הא מ\"מ הלכה כר\"י ולאו משום דסתים לן תנא כוותי' אלא משום דלפי כללין הלכה כוותי' לגבי ר\"ש דפשיטא דמשום דקדם וסתים כר\"י לא אבד הכלל חזקתי' שהרי איכא למימר דל הסתם מהכא הא ר\"י ור\"ש הלכה כר\"י. ולפ\"ז מתחלה כתב הר\"ן דהלכה כר\"ש משום דסתים לן תנא כוותי' וקיי\"ל דהלכה כסתם ואח\"כ כתב אע\"ג דאח\"כ מחלוקת הוא וא\"כ הסתם אינו מוציא מכללין דר\"י ור\"ש הלכה כר\"י. לזה כתב כיון דשקלו וטרו אמוראי אליבא דר\"ש הלכה כוותי' ולאו משום סתמא ובחנם תמה המחבר אמוהרימ\"ט דס\"ל בדעת הר\"ן דאי אמרינן אין סדר למשנה היינו דבכה\"ג אמרינן דמסתמא מחלוקת ואח\"כ סתם הוא כמ\"ש התוס' ביבמות בדף מ\"ב ע\"ב בד\"ה סתם כו'. ומשום הכי ק\"ל דבתרי סדרי אין סדר למשנה וא\"כ הרי הלכה כסתם ולזה תירץ דהא ליתא אלא דסתם ואח\"כ מחלוקת הוא ולפי הכלל הלכה כר\"י:<br><b> (רנג) </b> דמה שפסקו כר\"י מכח דסתמא דתמורה כו'. ואזלי לחומרא לומר דטעון שריפה כו'. תמהני דמאי חומרא טפי איכא בשריפה הא אדרבה קולא היא שהרי הנשרפין אפרן מותר ובנקברין עפרן אסור הן אמת דקושיא זו קשה נמי אק\"ו דיליף ר\"י מנותר שאינו בב\"י וב\"י ואפ\"ה הוא בשריפה חמץ לא כ\"ש וכמדומה לי שכבר עמד המג\"א בהלכות פסח ר\"ס תמ\"ה אמבוכה זו:",
+                "<b>ואם לאו אינה מקודשת אלא מספק כו'</b> הנה דעת רבינו מבואר דס\"ל דמ\"ש במתני' ואם לאו אינה מקו' אינה מקו' ודאי קאמר וכן דעת הטור והדבר מוכרח מעצמו וכ\"כ מרן הב\"י שם סי' כ\"ח שדבר פשוט הוא דאינה מקודשת ודאי קאמר ויש לי לדקדק על מ\"ש התוס' פ' הא\"מ דמ\"ח ע\"א ד\"ה ורבנן וז\"ל לפי זה לא גריס ואם לאו אינה מקודשת דהא אפי' ליכא שו\"פ בנייר צריכא גט מס' כו' ולכאורה נר' דלישנא דאינה מקודשת משמע להו שאינה מקודשת כלל ומש\"ה כתבו דלא גרסינן ליה וק' שהרי במתני' דהתקדשי לי בתמרה זו קתני אם יש באחד מהן שוה פרוטה מקודשת ואם לאו אינה מקודשת ומבואר הוא דאינה מקודשת ודאי אבל מקודשת ספק כמו שכתב וכיון שכן קשה דאמאי הוצרכו לומר דלא גרסי' ליה ואפשר ליישב דהתוספ' ז\"ל ס\"ל דהא דשמואל דאמר חיישינן שמא שו\"פ במדי חומרא דרבנן בעלמא וכמו שכן הוא דעת קצת פוסקים וכ\"כ הרא\"ש ז\"ל בשם ר\"י בעל התוס' וא\"כ איכא למימר דבשלמא במתני' דלעיל כיון דמדאורייתא אינה מקודשת כלל שייך למתני שפיר אינה מקוד' כלומר מדאורייתא אבל הכא כיון דלרבנן הו\"ל ספק מקודשת מדאורייתא לא הו\"ל למתני אינה מקו' ועוד אפשר לפ' דכונתם לומר דע\"כ ל\"ג אינה מקודשת דהא צריכה גט מס' לרבנן דאם איתא דגרסינן במלתייהו דרבנן אינה מקודשת מנ\"ל לתלמודא לומר דלרבנן מספ\"ל ואינה מקודשת ודאי קאמר הא טפי איכא למימר דאינה מקודשת כפשטיה דקאי כר\"מ דאמר ע\"ח כרתי אלא ע\"כ דל\"ג ליה ומש\"ה ס\"ל לתלמודא דמדלא תני בהדיא בבריית' ואם לאו אינה מקודשת כדתני בדוכתי טובא שמעינן דמספ\"ל ומש\"ה לא תני בהדיא לאורויי לן דמקודשת כי היכי דלא נטעי לומר דאינה מקודשת כלל קאמר וכ\"כ הרב החיד' ובהכי ניחא לי שפיר מה שכתב דאי אמרת דאין צריך גט אם כן קאי כר\"מ כו' שדבריםה סתומים דאיך אפשר לומר דאינה צריכ' גט מאחר דלרבנן מספ\"ל ועיין במוהר\"י אדרב\"י ובהרב ח\"ה ז\"ל שדבריו סתומים ותמוהים ולפי הנראה ט\"ס נפל בדבריו אכן כפי מ\"ש כונתם ז\"ל להכריח מ\"ש דלא גרסינן אינה מקודשת כיון דלרבנן מספ\"ל ומשום דאכתי איכא למימר דגרסינן ליה ואינה' מקודשת ודאי קאמר לזה כתבו דאי אמרת דאין צריך גט כו' כלומר כיון שאם נאמר דאינה מקודשת כלל קאמר אתי כר\"מ וא\"כ מאי קאמר מספ\"ל כיון דמצינן למימר שפיר דקיימי כר\"מ ואינה מקודשת כלל קאמר כנ\"ל ודו\"ק:<br><b> מיהו </b> דברי הרשב\"א בחידושיו ק\"ל שכתב כדברי התוספות דלא גרסינן ואם לאו אינה מקודשת דהא בכולהו פירוקי דפרקי' מספ\"ל וקדושיה קדושי ספק וכתב עוד דהא דאמרי' שמין את הנייר אפי' ר\"מ מודה בה ולא בא ר\"מ לומר אלא שאם אין בה שו\"פ אין חוששין לקדושיו ותדע דאם איתא דלר\"מ אפילו יש בנייר שו\"פ אינה מקודשת אמאי דחקינן דרבנן ומוקמינן טעמייהו בס' לימא דרבנן סברי כר\"מ בחדא ופליגי עליה בחדא יעיי\"ש והשתא קשה לפי דבריו אמאי כתב דלא גרסי' אינה מקודשת נימא דאינה מקודשת מתורת ודאי קאמר ולא יתכן לפי דבריו שום אחד מהתי' שכתבנו שהרי לדעתו ז\"ל הא דחיישינן שמא שו\"פ במדי ס' דאורייתא היא כמ\"ש בפ\"ק די\"ב יע\"ש גם תירוץ הב' לא יתכן לדעתו וכמובן ולהא ודאי י\"ל דס\"ל כיון דכל עיקר פלוגתייהו דר\"מ ורבנן בשאין בו שו\"פ ולענין אי מקודשת מס' א\"כ לא הו\"ל לברייתא למתני סתמא ואם לאו אינה מקודשת דמשמע אינה מקודשת כלל דומיא דאינה מקודשת דר\"מ אך אכתי ק\"ל לפי דעתו דלר\"מ נמי אם יש בנייר שו\"פ מקודשת אם כן נראה דבשאין בו שו\"פ נמי מקו' מס' לר\"מ דחיישינן שמא שו\"פ במדי ואינה מקודשת דקאמר ר\"מ אינה מקודשת ודאי קאמר וכיון שכן קשה דכיון דבין לר\"מ בין לרבנן מקודשת מס' א\"כ במאי פליגי רבנן ור\"מ ואע\"ג דנ\"מ לרבנן לענין גט דהו\"ל ספק מגורשת ור\"מ אינה מגורשת כלל מ\"מ כיון דלענין הקדושין לא נפ\"ל מידי לא הו\"ל לאפלוגי בקדושין ומצאתי להרב לח\"מ ז\"ל שכתב בפ' ז' מהלכות אלו הלכה יו\"ד על מ\"ש ה\"ה משם הרשב\"א דהמקדש את האשה בשטר לאחר ל' יום ונשרף או נאבד בתוך ל' יום אינה מקודשת ואם יש בנייר שו\"פ הרי היא מקודשת והו\"ל כמקדש בכסף כתב הרב הנז' דאע\"ג דבאין בו שו\"פ נמי חיישינן שמא שו\"פ במדי והוי כקדושי כסף י\"ל דכיון דאין בו שו\"פ אמרינן ודאי אין דעתו לקדש אלא בתורת קדושי שטר ולא בתורת קדושי כסף אבל כשיש בו ש\"פ אמרי' דודאי בתורת כסף קדשה והא דאמרינן חיישינן שמא שו\"פ במדי בקדשה בתורת כסף א\"ד יע\"ש וא\"כ לפי דבריו נתיישבה קושייתנו דלר\"מ כל שאין בו שו\"פ אינה מקודשת כלל ולא אמרינן חיישינן שמא שו\"פ במדי כיון דקדשה בתורת שטר האמנם הטור כתב סי' ל\"ב משם הרמ\"ה דאם קדש' בשטר פסול אם אין בנייר שו\"פ מקודשת מספק ומשום דחיישינן שמא שו\"פ במדי אע\"ג דמיירי במקדשה בתורת קדושי שטר וכמ\"ש שם הרב ב\"ח והרב בית שמואל ואף שמרן הב\"י נסתפק שם בכונת דבריו כבר חזר בו בבד\"ה ואם כן לפי דברי הרב לח\"מ צ\"ל שהרמ\"ה ז\"ל חולק אהרשב\"א וכיון שכן ק' על מור\"ם ז\"ל בהגה דבסי' מ' כתב דברי הרשב\"א הללו שכתב ה\"ה ואלו בסי' ל\"ב פסק מרן דברי הרמ\"ה הללו ולא הגיה עליו כלום משמע דס\"ל דלא פליגי ולכן נר' דטעמא דהרשב\"א לאו היינו כמ\"ש הרב לח\"מ אלא ה\"ט משום דהא דמקדש את האשה לאחר ל\"י מקוד' אע\"פ שנתאכלו המעות ובשעת הקדושין ליתיה לממונא בעין כתב הרשב\"א שם בחדושיו דהיינו משום דכיון דאם לא נגמרה הקנין עליה להחזירן רואים אנו אותן כאלו הם בעין ובאותה הנאה היא מתקדשת וכענין שהיא מתקדשת בהנאת מחילת מלוה וא\"כ במקדשה בשטר ונאבד השטר תוך ל' יום כל שאין בנייר שו\"פ לא שייך למימר שתהא מקודשת מס' מטעמא דחיישינן שמא שו\"פ במדי דכיון שבשעת הקדושין ליתיה לשטרא בעין ואף אם לא נגמר הקנין ואיתיה לשטרא בעין אין עליה להחזיר כלום שהרי פחות משו\"פ ליתיה בחזרה כלל אם כן במאי מקדשה הא ליכא הנאה כלל וכן מבואר מדברי הרשב\"א שם כמו שיראה הרואה כנ\"ל וכיון שכן נראה דהדרא קושיא לדוכתא דכיון דלר\"מ נמי מקודשת מס' א\"כ במאי פליגי וי\"ל דנ\"מ בשגלתה דעתה שאינה רוצה להתקדש בתורת קדושי כסף דלר\"מ אינה מקודשת כלל ולרבנן ה\"ז ס' מקודשת וכעין זה כתב הרב ב\"ח בסי' ל\"ב ליישב שם דברי הרמ\"ה יע\"ש ודע שמדברי רבינו שכ' בפרקין הל' ד' דכתבו שלא לשמה ושלא מדעתה אינה מקודשת ולא כ' דשמין את הנייר אם יש בו שו\"פ מקו' וכן מדלא כ' דהוי ספק מקודשת מטעמא דחיישינן שמא שו\"פ במדי מבואר שדעתו ז\"ל דר\"מ פליג ארבנן וס\"ל דלא אמרי' דדעתה אניירא ושלא כדעת הרשב\"א שכתב דבהא אפילו ר\"מ מודה ופסק כר\"מ וכ\"כ הרב לח\"מ בפ\"ג מהלכות אלו מ\"ב יע\"ש ומעתה תמה אני על ה\"ה פ\"ו שהביא דברי הרשב\"א ז\"ל שכתבנו למעלה דאם יש בנייר שו\"פ מקודשת בלי חולק שהרי מבואר מדברי הרשב\"א ז\"ל בחידושיו ומדברי הר\"ן דה\"ט משום דדעתה אניירא ואזיל לשיטתיה שכתב דבהא אפילו ר\"מ מודה וא\"כ לדעת רבינו דס\"ל דלא אמרינן דעתה אניירא ודאי אינה מקודשת וא\"כ הי\"ל לומר שאין כן דעת רבינו וצ\"ע:<br><b> מעשה חושב</b>\n<b> (רנד) </b> דכיון דאין בו שו\"פ אמרינן ודאי אין דעתו לקדש אלא בתורת קדושי שטר. ולא בתורת קדושי כסף כו'. וכן משמע קצת מהירושלמי שהביא הרי\"ף בפ\"ק דקדושין בשטר הדא דתימא בשאין בו שו\"פ אבל יש בו שו\"פ כסף הוא וע\"ש דבפשיטות כיון דקיי\"ל כשמואל מסתמא גם בירושלמי ס\"ל כן (ולא כר\"ח בש\"ס דילן) ואי נימא דאפי' אין בשטר קדושין שו\"פ מקודשת עכ\"פ מספק דשמא הוא שוה פרוטה במדי ובכה\"ג נמי דעתייהו אנייר אעפ\"י שבתורת קדושי שטר בא לקדשה ואין בו שוה פרוטה. א\"כ הרי לא שייך כ\"כ לישנא הדא דתימא בשאין בו שוה פרוטה שכתב הירושלמי כיון דאפי' בשאין בו שוה פרוטה נמי צריכה גט דמספק עכ\"פ מקודשת אמנם לפי דברי הרב לח\"מ ניחא דבפחות משוה פרוטה כיון שבא לקדשה בתורת קדושי שטר אין דעתייהו כלל אקדושי כסף ועיין מ\"ש לקמן:<br><b> (רנה) </b> ומדברי הר\"ן דה\"ט משום דדעתיה אניירא ואזיל לשיטתי' שכתב דבהא אפילו ר\"מ מודה כו' לפמ\"ש הר\"ן רפ\"ק דקדושין ליישב הרי\"ף דלענין מאי הביא הירושלמי דקאמר בשטר דתנן במתניתין הדא דתימא בשאין בו שו\"פ אבל יש בו שוה פרוטה כסף הוא וע\"ש וכתב די\"ל דנ\"מ בשנכתב השטר שלא לשמה שאם יש בו שוה פרוטה מהני מתורת כסף והרי הרי\"ף ס\"ל דהלכה כשמואל דהמקדש בפחות משוה פרוטה מקודשת מספק. וא\"כ הא אפי' כשהשטר אין בו שוה פרוטה מ\"מ עכ\"פ מספק מקודשת ואי דהירושלמי נמי כשמואל ס\"ל צריכין לומר דהאי הדא דתימא דקאמר היינו לענין קדושי ודאי בתורת שטר זהו רק בשאין בו שוה פרוטה אבל בשיש בו שוה פרוטה איכא קדושי ודאי מטעם כסף נמי. וא\"כ הא ס\"ל להירושלמי דאפי' במקדש בשטר בתורת שטר דעתייהו נמי אתורת כסף ומוכח מהירושלמי דס\"ל כרבנן ולא כר\"מ ודלא כמו שדחק הגאון המחבר ז\"ל פה שהרמב\"ם ס\"ל דהלכה כר\"מ ודוק:"
+            ]
+        ],
+        [
+            [],
+            [
+                "<b>ואלו </b>\n<b> הן הדברים של כל תנאי שיהיה כפול כו'.</b> כתב ה\"ה ודין התנאי שיהיה כפול מחלוקת תנאים פרק האומר והביאו בהלכות דעת ר\"מ דכל שהתנאי אינו כפול אינו תנאי כו' הנה שם בפ' האומר פרכינן בשלמא לר\"מ היינו דכתב אם בחוקותי כו' אצטריך סד\"א אם בחוקותי תלכו ברכה ואם תמאנו לא ברכה ולא קללה כו' ומסוגיא הלזו הקשה הר\"ן בפ' שבועות העדות אמתניתין דתנן אל יכך ויברכך וייטיב לך ר\"מ מחייב וחכמים פוטרים ופירש\"י ז\"ל דאו או קתני אל יכך אם תעידוני או יברכך אם תעידוני ר\"מ מחייב דקסבר מכלל לאו אתה שומע הן ע\"כ וכתב הר\"ן וז\"ל ולבי מפקפק במה שפרש\"י כו' דבפרק האומר דקדושין מוכח דאפילו מאן דאית ליה מכלל לאו אתה שומע הן בכה\"ג לא משמע קללה דאמרינן התם סד\"א אם תאבו טובה ואם תמאנו לא טובה ולא קללה וה\"נ יברכך אם תעיד ואם לא תעיד לא יברכך ולא יקללך ומשמע דס\"ל ז\"ל דהני מילי למאן דאית ליה מכלל לאו אתה שומע הן אבל לר\"מ הנהו קראי כפשטייהו משמע ליה דאע\"ג דמשמע הא אם לא תאבו רעה צריך היה לאומרו אם תמאנו משום דלית ליה מכלל לאו אתה שומע הן ומינה דבאיסור' דאית ליה לר\"מ מכלל לאו אתה שומע הן טובה משתמעה מכלל טובה עכ\"ד ויש לדקדק עליו דאכתי תקשי לרש\"י למאי דמסיק בגמרא התם לפי גיר' רש\"י שם אלא לעולם תיפוך וכי לית ליה בממונא באיסורא אית ליה ושאני סוטה דאיסורא דאית ביה ממונא היא דא\"כ ביברכך היכי מחייבי רבנן דכיון דס\"ל לחכמים דאפי' באיסורא דאית ביה ממונא לפירש\"י שם אמרי' מכלל לאו אתה שומע הן א\"כ ע\"כ דס\"ל כרחב\"ג דלא בעינן תנאי כפול וא\"כ לדידהו ע\"כ כי היכי דלא תיקשי להו קראי דאם בחוקותי ואם תאבו צ\"ל דס\"ל כדמתרצינן הכא בשמעתין דמכלל ברכה אי אתה שומע קללה ואם כן היכי מחייבו בחלוקת יברכך וייטיב לך ואף לפי גי' הר\"ן דגריס אלא לעולם לא תיפוך וס\"ל דעדות איסורא דלית ביה ממונא הוא משום דהעדים אינן מפסידים כלום וכמ\"ש הרשב\"א בחידושיו וכנראה מדברי הר\"ן שם מ\"מ אכתי תיקשי למאי דס\"ד התם בגמ' וקאמר לעולם איפוך אפי' באיסורא לית ליה דאכתי היכי הוה ניחא ליה לחכמים דמחייבי דכיון דס\"ל דמכלל לאו אתה שומע הן אם כן ע\"כ דס\"ל דמכלל ברכה אי אתה שומע קללה וא\"כ היכי מחייבי בחלוקת יברכך וייטיב לך וליכא למימר דדוקא בשבועת העדות ס\"ל לחכמים דמכלל לאו אתה כו' משום דהו\"ל איסורא דלית ביה ממונא לפי דעת הר\"ן ז\"ל כמ\"ש אבל באיסורא דאית ביה ממונא מודו חכמים דמכלל לאו אי אתה כו' ומש\"ה גבי אם בחוקתי ואם תאבו וכל הני דאיסורא דאית ביה ממונא היא דרוב מצות אית בהו ממונא כמ\"ש התוס' שם בד\"ה ה\"ג אע\"ג דמכלל ברכה אתה שומע קללה אצטריך למכתב משום דבעי תנאי כפול דהא ליתא שהרי לפום מאי דס\"ד השתא ע\"כ דלא ס\"ל לחלק בין איסורא דאית ביה ממונא לאיסורא דלית ביה ממונא משום דאם כן מאי פריך משתויי יין לר\"מ ותו דא\"כ אמאי הוצרך לומר אלא לעולם איפוך ולומר דמאי דפירש\"י ז\"ל במתני' דאו או קתני היינו לפום מאי דס\"ד בגמ' דלא מפכי' מתני' אלא מתני' כדקאי ר\"מ מחייב וחכמים פוטרים אבל למאי דמסיק בגמ' איפוך ע\"כ צ\"ל דמתני' דאל יכך ויברכך כולה חדא מילתא היא וכן נמי לפי גי' הר\"ן ז\"ל איכא למימר דאע\"ג דלפי האמת מתני' או או קתני מ\"מ למאי דהוה בעי בגמ' לומר אלא איפוך ע\"כ צ\"ל דהוה ס\"ל דמתניתין חדא מילתא היא זה ודאי דוחק דכיון דלפי המסקנא או למאי דקאמר בגמרא אלא איפוך ע\"כ צ\"ל דס\"ל דמתני' חדא מילתא קתני א\"כ מי המכריח לנו לומר דלמאי דס\"ד בגמ' או לפי האמת לדעת הר\"ן או או קתני ואפשר ליישב דס\"ל לרש\"י ז\"ל דכי מחייבי רבנן מטעמא דמכלל לאו אתה שומע הן היינו דייקא אחלוקת אל יכך אבל אחלוק' יברכך ה\"נ דמודו לר\"מ דפטור וע\"כ ל\"ק ליה להר\"ן אלא לר\"מ דקתני ברישא ר\"מ מחייב דהתם ודאי אכולהו בבי קאי אמנם לרבנן איכא למימר דלא פליגי אלא אחדא בבא דהיינו אל יכך ואי קשיא לך דא\"כ מי הכריחו לרש\"י לומר דבלא איפוך לא מצי לתרוצי דא\"כ לר\"מ שבועה דמתני' איסורא גרידתא היא ואי רבנן פטרי בה אלמא לית ליה מכלל לאו כו' אפילו באיסורא גרידא וא\"כ שתויי יין דבמיתה לרבנן מנ\"ל כו' ומאי קו' הא אכתי נימא דלעולם ס\"ל לרבנן דאפי' בממונא נמי מכלל לאו אתה שומע הן וכי פטרי רבנן אחלוקת יברכך הוא דפטרי משום דסבירא להו דמכלל ברכה אי אתה שומע קללה וכן ראיתי להרב אנגי\"ל בשיטתו למס' שבועות שכתב כן משם הרשב\"א וקיים הגי' אלא משמע דס\"ל לרש\"י דרבנן דפטרי אכולהו בבי קאי ולהא ודאי יש ליישב דס\"ל לרש\"י דרבנן אחלוקת אל יכך הוא דפטרי כדמוכח בהדיא מהתוס' דקאמר ר\"י פוטר באל יכך וכמו שדחה תירוץ הרשב\"א מכח התו' יע\"ש כנ\"ל אלא מיהו אכתי ק\"ק למאי דהוה בעי תלמודא מעיקרא למימר השתא דאנן תנן הכי כו' ש\"מ דוקא תנן ואלא קשיא כי לית ליה בממונא באיסורא אית ליה דא\"כ תיקשי ליה דהיכי מחייב ר\"מ ביברכך הא מכלל ברכה אי אתה שומע קללה דהא כיון דס\"ל דבאיסורא מכלל לאו אתה שומע הן ע\"כ צ\"ל דקראי דאם בחוקתי וכל הני אצטריך בהו תנאי כפול משום דמכלל ברכה אי אתה שומע קללה דהשתא לא ס\"ד לחלק בין איסורא דאית ביה ממונא כו' ושמא דעדיפא מינה קא פריך והחכם הש' רב ועצום כמוהר\"י אשכנזי הי\"ו הק' אלי לדברי הר\"ן הללו ממ\"ש רש\"י בפ' מי שאחזו דע\"ו אההיא דאמרי' התם רשב\"ג אמר אין לך תנאי בכתובים שאין כפול איכא דאמרי לר\"מ קאמר ליה וה\"ק ליה אין לך תנאי בכתובים שאינו כפול והו\"ל ב' כתובים כו' ואין מלמדים וא\"ד לרבנן קא\"ל וה\"ק אין לך תנאי בכתובים שאינו כפול וגמרינן מינייהו ורש\"י פירש שם וז\"ל אין לך תנאי כו' ויש לנו ללמוד מהם דכולהו צריכי כדמתרצינן להו בקדושין פרק האומר ע\"כ הרי בהדיא דלרשב\"ג דס\"ל כר\"מ דבעינן ת\"כ כ' רש\"י דכי היכי דלא ליהוו ב' כתובים צ\"ל דס\"ל דכולהו צריכי כדמתרצינן להו בקדושין והיינו הך דאמרי' אליבא דרחב\"ג סד\"א לא קללה ולא ברכה ואם כן איך כתב הר\"ן שדעת רש\"י דלר\"מ דס\"ל דלא אמרינן מכלל לאו כו' לא ס\"ל הך סברא אלא מכלל ברכה אתה שומע קללה והנה לפי הנראה ממ\"ש התוס' שם בד\"ה וגמרינן מנייהו מבואר שהתו' הבינו בכונת דברי רש\"י דמ\"ש דכולהו צריכי דלאו היינו מאי דאמרינן בשמעתין דסד\"א אם בחוקתי תלכו ברכה ואם תמאנו לא קללה ולא ברכה דא\"כ היאך כתב רש\"י ז\"ל דגמרינן מינייהו הא לאו לת\"כ הוא דאתו כי היכי דנגמר מינייהו אלא כונתו ז\"ל דמצריך להו דלא ליהוו ב' כתובים ולעולם לתנאי כפול הוא דאתו ומשו\"ה הקשו עליו דהכ' בשמעתין לא מצריך להו אלא דמשני להו דאין משו' אחד מהם ללמוד דנבעי ת\"כ ועיין בהרב ח\"ה שם:<br><b> ועוד </b> נראה לע\"ד לפרש דברי רש\"י ז\"ל כפשטן דמ\"ש דכולהו צריכי היינו הך דשמעתין דקאמר סלקא דעתך אמינא לא קללה ולא ברכה ומינה יתיישבו דברי הר\"ן ז\"ל והוא בשום שכל והבין במאי דקאמר בגמרא א\"ד לר\"מ ק\"ל אין לך תנאי כו' והו\"ל ב' כתובים כו' ואין מלמדים דהא לא דמיא כלל למאי דאמרינן בעלמא ב' כתובים כו' דאין מלמדין דהתם ה\"ט משום דכיון דכל אחד יליף מחבריה אם כן למאי הלכתא כתביה רחמנא אי לאו לאשמועינן דלא נילף מינה בעלמא אמנם הכא כיון דמן הדין בעי ת\"כ ואי לא כפליה לתנאי התנאי בטל והמעש' קיים אם כן ע\"כ אצטריך קרא בכל מידי דאיכא תנאי לעשותו בתנאי כפילא דאי כתיב בארץ כנען ולא כתיב כפילא בכל הני אם בחוקתי ואם תאבו הו\"א אדרבא נילף מתנאי בגו\"ר דבעינן כפילא והכא כיון דלא כפליה לתנאי התנאי בטל ומעשה קיים ובין כך ובין כך הבאתי עליו ברכה ולא קללה משו\"ה הוצרך לעשותו בת\"כ בכל הני דהא ודאי דליכא למימר דנשתוק כפילא בכולהו הני ונילף מחבריה וכן ראיתי להרב לחם אבירים ז\"ל שכתב שהקשו עליו משם הריטב\"א ז\"ל דלר\"מ היכי בעינן ת\"כ הא הו\"ל ב' כתובין ותי' דלק\"מ מטעמא דכתיב' ולפי הנראה אישתמיטי' מיני' סוגי' דפ' מי שאחזו ולכן נראה דתלמוד' התם דקרי לי' ב' כתובין היינו לפי מאי דאמרינן הכא בשמעתין שפיר ק\"ל רחב\"ג לר\"מ אמר לך ר\"מ אס\"ד לאו לת\"כ הוא דאתא ליכתוב רחמנ' ונאחזו בתוככם בארץ כנען ל\"ל ש\"מ לת\"כ הוא דאתא הנה מבואר מסוגיא דידן דלר\"מ בארץ כנען אתא לאשמעינן בעלמ' דבעי' ת\"כ דלגופיה לא אצטריך לעשותו ת\"כ שהרי כתיב ונאחזו בתוככם ולר\"מ כל היכא דאית לכו במשמע והיינו דקאמרינן התם דהו\"ל ב' כתובים דאיברא ודאי דאי כתיב בארץ כנען ע\"כ הוה צריך למכתב באם בחוקתי וכל הני ת\"כ משום דאל\"ה הוה ילפי' מתנאי בנגו\"ר דבעינן ת\"כ והכא כיון דלא כפליה לתנאי בין כך ובין כך ברכה ולא קללה אבל מ\"מ אכתי ניכתוב בכל הני ונילף מינייהו לבעלמא דבעינן ת\"כ וא\"כ בארץ כנען ל\"ל אי לאו לעשותו ב' כתובים ואין מלמדים דהכא ליכא למימר דאצטריך לגופיה דאי לא כפליה הו\"א דאפי' לא ינתן להם ארץ הגלעד שהרי כתיב ונאחזו בתוככם ואע\"ג דלא הוי ב' כתובים הבאים כאחד משני צדדים אפי\"ה קי\"ל בעלמא דב' כתובים הבאים כא' מקרי ואין מלמדין וכמבואר מדברי התו' בפ' האיש מקדש דנ\"ח ע\"א ד\"ה וב' כתובים יע\"ש:<br><b> ומעתה </b> דברי רש\"י ז\"ל אתו כהוגן דס\"ל דללישנא בתרא דקאמר לרבנן ק\"ל אין לך תנאי בכתובים כו' וילפינן מינייהו דכולהו צריכי כדאמר הכא בשמעתין כלומר דאי לא הוה כתיב בארץ כנען לא הוה ילפינן ת\"כ מהנהו קראי דאם בחוקותי ואם תאבו משו' דהו\"א דאינהו לאו לתנאי כפול הוא דאתא אלא משו' דסד\"א דאם בחקתי תלכו ברכה ואם תמאנו לא קללה ולא ברכה ולעולם דלא בעינן תנאי כפול להכי אצטריך בארץ כנען לאשמעינן דבעינן ת\"כ ומעתה אית לן למימר דהנהו קראי דאם בחקותי ואם תאבו כפשטייהו משמע ליה ולעולם דמכלל ברכה אתה שומע קללה אלא דהוצרך הכתוב לכופלו לעשותו תנאי כפול וגמרינן מינייהו בעלמא ואם כן דברי הר\"ן ז\"ל שכתב דמשמע לי' לרש\"י דלר\"מ הנהו קראי כפשטייהו משמע ליה נכונים בטעמם שדברי הר\"ן ז\"ל הן לפי האמת דכתיב בארץ כנען לאשמועינן דבעינן ת\"כ ודברי רש\"י ז\"ל בפ' מי שאחזו הם לפי הס\"ד אי לא הוה כתב בארץ כנען וע\"פ מ\"ש בדעת הר\"ן ז\"ל תשו' מוצאת למה שהקשו התוספו' ז\"ל שם בפרק מי שאחזו ד\"ה והו\"ל וז\"ל הקשה הרב אלחנן דבפרק האומר דפריך מקראי טובא לרחב\"ג דלא בעי ת\"כ לימא דהוי שני כתובים יע\"ש מה שתי' אכן כפי מ\"ש הנה נכון דדוקא לר\"מ דס\"ל דבארץ כנען אייתר לן לאשמו' דבעינן ת\"כ שייך למימר שפיר דהו\"ל ב' כתובים דלכתוב כל הני קראי דאם בחוקתי ואם תאבו ולא לימא בארץ כנען אמנם לרחב\"ג דס\"ל דבארץ כנען איצטריך משום דאי לאו בארץ כנען הוא ונאחזו בתוככם בארץ גלעד אבל בארץ כנען כלל כלל לא כדאמרינן בשמעתין א\"כ לא שייך למימר ב' כתובים גבי הנהו קראי דאם בחוקתי ואם תאבו משום דאצטריך לגופייהו כדכתיבנא זה נ\"ל כפתור ופרח ליישב דברי רש\"י והר\"ן ז\"ל: וראיתי בחי' הרשב\"א שם דברים תמוהים בעיני שכתב וז\"ל השתא דתנן הכי ור\"י תני הכי ש\"מ דוקא תנן וא\"ת א\"כ תקשי לן דרבנן אדרבנן דשמעי' להו בקדושין מכלל לאו אתה שומע הן יש מתרצים דרבנן דפליגי התם בקדושין עלייהו דר\"מ היינו רחב\"ג כדאיתא התם ורבנן דהכא חד מהנך דבני פלוגתא דר\"מ ר\"י ור\"ש ואית ספרים דגרסי הכא ר\"י פוטר ולפי גירסא זו ניחא כו' ובתוספתא נמי תנא לה ר\"י פוטר עכ\"ד ואתמהא שהרי בפ' השולח דמ\"ו אמתני' דהמוציא את אשתו משום אילונית ר\"י אומר לא יחזיר וחכמי' או' יחזיר אמרינן התם אלא אמר רבא דרבנן אדרבנן ל\"ק מאן חכמים ר\"מ היא דאמר בעינן ת\"כ והב\"ע בדלא כפליה לתנאי ע\"כ הרי מבואר דלר\"י דקאמר לא יחזיר ס\"ל דלא בעינן ת\"כ וליכא למימר דטעמא דר\"י התם לאו משום דלא בעינן ת\"כ אלא משום דחייש ללעז בעלמא דהא ליתא וכמו שהכריח הרב ל\"מ בפ\"י מהלכות גירושין יע\"ש ותו דבפ' קמא דנדרים די\"א אמרינן מני מתני' אילימא ר\"מ לית ליה מכלל לאו אתה שומע הן דתנן ר\"מ אומר כל תנאי שאינו כתנאי בגו\"ר כו' אלא ר\"י היא ופי' הר\"ן שם אלא ר\"י היא דאמר בפ' השולח גבי מוציא את אשתו משו' נדר דלא בעי' ת\"כ יע\"ש הרי מבואר דר\"י לא בעי ת\"כ וא\"כ איך כ' הרשב\"א דר\"י ס\"ל דבעי' ת\"כ וצ\"ע והתוספו' ז\"ל שם בד\"ה הנז' הקשו וז\"ל אבל ק' לר\"ת דבספ\"ק דנדרים גבי נדר לית ליה לר\"מ מכלל לאו כו' אע\"ג דליכא אלא איסורא ואומר הרי\"ט דדוקא באיסור חמור הוא דאית ליה לר\"מ מכלל לאו כו' כגון שתויי יין ופרועי ראש דבמיתה וכן נמי גבי שבועה שלא אוכל לך בפ\"ג דנדרים משמע דאית ליה משום דאיסור חמור הוי כו' יע\"ש וראיתי למוהר\"ש חיון בתשוב' סימן ח' שרצה לדון מדבריהם ז\"ל דס\"ל דהא דאמרי' דבאיסור מודה ר\"מ דמכלל לאו אתה שומע הן היינו דוקא לחומרא כגון לא שבועה לא אוכל לך דפ\"ג דנדרים דבההיא אמרי' דלחומרא מכלל לאו אתה שומע הן וחשיב שבועה אבל לקולא כגון היכ' דנשבע על תנאי ולא כפליה לתנאי לא אלא אפי' לא נתקיים התנאי השבועה קיימת שהרי כיון דבאיסור חמור לא בעי ר\"מ ת\"כ אבל באיסור קל בעי ת\"כ כ\"ש דלהקל באיסור חמור בעי ת\"כ דל\"ל דבממון דוקא בעי ת\"כ שהרי באיסורי' קלים נמי בעי ת\"כ וכ' עוד שמדברי הר\"ן ז\"ל שכ' שם וז\"ל וכ\"ת הא התם בנדרים [גבי] לא חולין כו' אמרינן דלית ליה לר\"מ מכלל לאו כו' איכא למימר דהתם איסורא דאית ביה ממונא הוא כו' וכן נמי בגיטין וקידושין אית בהו ממונא דהיינו כתוב' ותנאיה ומשום הכי אתקין שמואל בגיטא דש\"מ אם מתי אם לא מתי כו' משמע מדבריו דאם לא היה בגיטין צד ממון בלא כפל היה התנאי קיים ולא תפסי קדושין באחר דאל\"כ למאי אצטריך לומר דמאי דאתקין שמואל אם מתי כו' הוא משום דגיטין וקדושין איסורא דאית ביה ממונא הוא הא אפי' לא יהא אלא איסורא גרידא אפי\"ה הוצרך לאתקין שמואל אם מתי כו' לענין שאם בא אחר וקדשה שלא יהיו קדושין תופסין בה דאע\"ג דבאיסורא אמרינן מכלל לאו היינו דוקא לחומרא אלא משמע דס\"ל דאפי' לקולא באיסורא אמרי' מכלל לאו כו' את\"ד יע\"ש ולדעתי מדברי הר\"ן ז\"ל נראה שאין ראיה שהוצרך הר\"ן ז\"ל לטעם זה לפי מה שהעלה שם בס\"ד שדעת הרי\"ף ז\"ל דלא קי\"ל כר\"מ כלל אפי' בממונא ושמואל דאתקין אם מתי חשש שמא יבא ב\"ד וידון כר\"מ ואתי לאכשורי לגיטא אפי' כי לא מת ושרי א\"א לעלמא ולזה הסכימה דעתו ז\"ל כמ\"ש בפ' האומר ובפ\"ק דנדרים יעוין שם והשתא היינו דק\"ל שפיר דכיון דגיטין וקדושין איסורא הוא ובאיסורא מודה ר\"מ דלחומרא אמרינן מכלל לאו אתה שומע הן א\"כ למאי הלכתא הוצרך לתקוני שמואל כפל התנאי בגיטין כיון דלדידן לא קי\"ל כר\"מ כלל אפי' בממונא ואי משום חשש שמא יבא ב\"ד אחר ויסבור כר\"מ הא ליכא תקלה כלל שמא יבא להתיר אשת איש לעלמא שהרי לו יהי דס\"ל כר\"מ אפי\"ה באיסורא לחומרא אמרינן מכלל לאו אתה שומע הן ואי משום דשמא בא אחר וקדשה ואיכא ב\"ד טועים דס\"ל כר\"מ ויאמרו דתופסי' קדושין מאחר וצריכא גט מב' מה בכך כיון דליכא תקלה מאי נ\"מ ומשום הכי הוכרח לומר דגיטין וקדושין איסורא דאית ביה ממונא הוא דבהכי איכא למיחש שפיר שמא יבא ב\"ד אחר ויסבור כר\"מ ואתי למשרי א\"א לעלמא ובהכי באו מדוקדקים דברי הר\"ן שהוק' לו מדאתקין שמואל ולא ק\"ל מר\"מ גופי' דס\"ל בפ' מי שאחזו דף הנז' גבי ע\"מ שתשמשי את אבא דבעי' ת\"כ אלא היינו טעמא משום דאי מהתם הו\"א דמאי דבעי ר\"מ ת\"כ בגיטין היינו לענין שלא תהא מגורשת כלל ואפי' בא אחר וקדשה שלא יהיו תופסים קדושין אבל לחומרא ה\"נ דלא בעי ר\"מ ת\"כ ומאי דקאמר התם בין נתקיים התנאי בין לא נתקיים התנאי מגורשת לחומרא קאמר וכמו שכן צ\"ל לדעת הירושלמי שכתב הרא\"ש בפי\"ב והתוס' בפ' מי שאחזו דע\"ו ע\"א יעוין שם אבל מדשמואל ק\"ל שפיר כמ\"ש וע\"פ זה יש ליישב מה שכתב הרא\"ם ז\"ל בס' מקץ ד\"ה כל הימים וז\"ל ובמכות אמר ר\"י אמר רב נדוי ע\"ת צריך הפר' שנאמר אם לא הביאותיו אליך וחטאתי לך כל הימים כו' דליכא למימר דעונשו של יהודה היה משום דכל תנאי דאינו כתנאי בגו\"ר התנאי בטל והמעשה קיים ויהודה דלא כפליה לתנאי הו\"ל כאילו אמר שלחה הנער אתי וחטאתי לך כל הימים כו' יע\"ש וק' טובא שהרי באיסורא מודה ר\"מ דמכלל לאו אתה שומע הן ואפי' לדעת התוספות שתי' דדוקא באיסור חמור הוא דאית ליה לר\"מ מכלל לאו כו' מ\"מ הרי כתבו דשבועה איסור חמור הוא וכיון שכן חרם שהוא חמור כשבועה כמו שכתבו הפוסקים ז\"ל ועיין במוהר\"ם אלשיך ז\"ל בתשו' סי' ע\"א אמרי' מכלל לאו אתה שומע הן: ושוב אחר החיפוש מצאתי למוהר\"ח עשאל ז\"ל בספר סם חיי בדרשותיו ס' ויגש שהוקשה לו כן והביא ראיה מההיא דרב ענן בפרק מציאת האשה דא\"ל ר\"ה לרב ששת זיל אימא לי' ובשמתא יהא מאן דלא אמר ליה ענן ענן מקרקעי ומטלטלי ומצינו שלא כפל לתנאו יע\"ש אכן כפי מ\"ש ניחא דהר\"ם ז\"ל בשיטת התוס' קאזיל דס\"ל דהא דאמרינן דבאיסור חמור אית לי' לר\"מ מכלל לאו כו' היינו לחומרא אבל לקולא לא כמו שכתב מוהרש\"ח ז\"ל ולפי מ\"ש אפי' דעת הר\"ן ז\"ל כן ומשו\"ה ק\"ל שפיר וההיא דרב ענן צ\"ל דכפל תנאו וכ\"כ מוהר\"ש אלגאזי ז\"ל בס' זהב שיבה דקכ\"ו ע\"א יע\"ש וע\"פ זה יש ליישב ג\"כ מ\"ש רי\"ו נתיב כ\"ד ח\"א שהרמ\"ה ז\"ל וקצת פוסקים כתבו דבאסורא לא בעינן תנאי כפול ותמה עליו מוהר\"ח אלפאנדארי ז\"ל בספר בני חיי חא\"ה סימן ל\"ח דתלמוד ערוך הוא בס\"פ שבועת העדות ולמה הזכיר דין זה משם הרמ\"ה והפוסקים ז\"ל דמשמע שחידוש הוא שחידשה תורתם והוא ז\"ל תי' דאתא לאפוקי ממ\"ש התוס' דבאיסור קל לית ליה לר\"מ מכלל לאו כו' אמנם הרמ\"ה וסיעתיה ז\"ל פליגי אתוספות וס\"ל דל\"ש איסור חמור ל\"ש איסור קל לא בעינן ת\"כ וההיא דנדרים שהק' התוספ' ס\"ל כמ\"ש הר\"ן דנדר כיון דמיתסר חפצא עליה א\"כ הוי כאיסורא דאית ביה ממונא יע\"ש וי\"ל לתי' דכיון דבין לדעת התוס' בין לדעת הר\"ן ע\"כ ס\"ל דבשבועה לא בעינן ת\"כ ובנדרים לא בעינן ת\"כ מר כטעמיה ומר כטעמיה מאי נ\"מ במחלוקת זה ושמא נ\"מ גבי נזיר דס\"ל להרמ\"ה וסיעתי' דבנזירות מיתסר גברא וחפצא בשבועות והילכך לדעת התו' דס\"ל דבאיסור קל בעי' תנאי כפול בנזירות נמי בעינן ת\"כ ולדעת הרמ\"ה ז\"ל דאפי' באיסור קל לא בעינן ת\"כ ונדרים שאני דמיתסר חפצא הוא א\"כ בנזירות כיון דמתסר גברא הו' לא בעינן ת\"כ ומ\"מ הו' כפי מ\"ש משם מוהרש\"ח לא היה צריך לזה אלא דאתא לאפוקי דעת התוס' שלדעת התוס' אפי' באיסור חמור בעינן ת\"כ ודוקא לחומרא הוא דלא בעינן ת\"כ ולדעת הרמ\"ה לא בעינן ת\"כ אפי' לקולא ולפי הנראה אשתמיטתיה מהרב ז\"ל דברי מוהרש\"ח שכתבנו אמנם אחר ההתבוננות דברי מוהרש\"ח תמוהים בעיני שמדברי התוספ' מבואר דס\"ל דאפי' לקולא באיסור חמור אמרינן מכלל לאו אתה שומע הן וזה ממ\"ש שם בס\"ד וז\"ל וא\"ת והלא בקדושין בעי ר\"מ ת\"כ ובשבועה גבי אז תנקה מאלתי וי\"ל דהתם איכא ממונא כו' והשתא אם איתא לדעת הרב ז\"ל דלהקל באיסור חמור ס\"ל להתוס' ז\"ל דבעינן ת\"כ א\"כ מאי ק\"ל מההיא דאז תנקה מאלתי דבעי ר\"מ ת\"כ הא התם קולא הוא שלא יחול השבועה אם ילך לבית אביו ולא יתנו לו ובלהקל לא אמרינן מכלל לאו ומש\"ה הוצרך לכופלו אלא משמע ודאי דס\"ל דאפי' לקול' אמרי' מכלל לאו כו' דליכא למי' כמ\"ש מוהרש\"ח ז\"ל דלהקל באיסור חמור אין לנו ואזלינן לחומרא היינו מדרבנן אבל דאוריית' כיון דאיסור חמור אמרינן מכלל לאו כו' אין להקל בדאורייתא בין לקולא בין לחומרא דהא ליתא שהרי הרב ז\"ל תלי טעמא והכריח הדבר ממ\"ש דבאיסור קל בעינן תנאי כפול שמע מינה דלהקל באיסור חמור בעינן תנאי כפול ומשמע ודאי דמה שכתבו התוספות דבאיסור קל לא אמרינן מכלל לאו כו' מדאורייתא קא אמרי דאי מדאורייתא אפי' באיסור קל אמרינן מכלל לאו כו' א\"כ היכי אמרינן בפ\"ק דנדרים גבי לחולין שאוכל לך דלר\"מ אינו נדר משום דלית ליה מכלל לאו כו' וכיון שכן כיון דבדאורייתא ע\"כ צ\"ל דאע\"ג דבאיסור קל לא אמרינן מכלל לאו כו' ובעינן ת\"כ באיסור חמור אמרינן בין לקולא בין לחומרא ולא תליא הא בהא א\"כ מי הכריח לנו לומר דחכמים החמירו באיסור חמור לחומרא לומר דבעינן ת\"כ ולכן מחוורתא דמילתא ודאי שלדעת התוספ' ז\"ל באיסור חמור בין לקולא בין לחומרא אמרינן מכלל לאו כו' וכן נר' שהבין בדעת התוס' מוהרד\"ב ז\"ל בסימן ע\"ד שכתב בסוף התשו' וז\"ל אך השבועה בעיני מעיקרא בטלה כיון דהוא היתה על תנאי ולא נתקיים כו' הרי כתב הטור בא\"ה סימן ל\"ח בשם הרא\"ש דבכל מקום שהזכירו תנאי בין באיסור בין בממון בעינן ת\"כ כו' וכיון שבנ\"ד לא כפל השבועה קיימת והתנאי בטל הא לאו מילתא היא חדא דהתוס' ז\"ל כתבו בס\"פ שבועת העדות דשאני שבועה דאברהם דאיכא ממונא משמע דבעלמא היכא דליכא צד ממונא לית ליה לר\"מ ת\"כ בשבועה ואפי' נאמר דאין הרא\"ש סובר כן דלא משמע הכי מדבריו אלא בכל גוונא בעינן ת\"כ מ\"מ הא אמרינן כו' יע\"ש הרי מבואר דס\"ל שלדעת התוס' בין לקולא בין לחומרא באיסור חמור לא בעינן ת\"כ אלא שמ\"ש הרב ואפי' נאמר שאין הרא\"ש סובר כן כו' ק' דאיך אפשר לומר שדעת הרא\"ש ז\"ל דאפי' באיסור חמור גרידא דהיינו שבועה בעינן ת\"כ דא\"כ מה יענה לסוגייא דשבועות ואולי נאמר שהרא\"ש ז\"ל סובר דההיא דשבועות היינו דוקא לחומרא וכמ\"ש מוהרש\"ח ז\"ל לדעת התוס' גם ממ\"ש מוהרדב\"ז ז\"ל בתשובה ח\"א סימן י\"א גבי הקדש ע\"ת ולא כפל תנאו דבין לדעת הר\"ן בין לדעת התוס' לא בעי ת\"כ לדעת הר\"ן ז\"ל שכתב דנדרים ממונא הוא הרי הוא ז\"ל פסק דלא בעינן ת\"כ ולדעת התו' ז\"ל שכתבו דנדרים איסורא זוטא הוא הקדשו' ודאי איסורא רבה הוא דהא אית בהו מעילה כו' ובנ\"ד כיון שהוא בענין הקדש אעפ\"י שהתנאי היה בדבר ששוה ממון דהיינו חזקת ההדלקה אין בכך כלום ואין צריך לכפול התנאי כו' א\"ד יע\"ש מבואר דס\"ל דמ\"ש דלדעת התו' אפי' לקולא לא בעי ת\"כ אלא שדבריו ז\"ל תמוהים במ\"ש ובנ\"ד כו' שהרי מ\"ש התוס' דבאיסור חמור לא בעינן ת\"כ היינו דוק' באיסור גריד' אבל באיסור' דאית בי' ממונ' אפי' באיסור חמור בעינן ת\"כ וזה מבואר מסוגיית הגמרא ומדבריהם למעיין שם וא\"כ בנדון שלו גבי הקדש ע\"ת כיון דאיסורא דאית ביה ממונא הוא בעינן תנאי כפול וצ\"ע: ומעתה אזלה לה מ\"ש לעיל ליישב דברי הרא\"ש ודברי רי\"ו ומ\"מ אכתי דברי רי\"ו יש בה מן היישוב דמשו\"ה כתב דין זה משם הרמ\"ה והפוסקים משום דמסוגייא דס\"פ שבועת העדות אין ראיה דאיכא למימר דע\"כ ל\"ק בגמרא אלא לחומרא ומה גם שדעת הרא\"ש משמע דס\"ל דאפי' באיסור גריד' בעי' ת\"כ כמו שכתב מוהראד\"ב ועוד נראה דלק\"מ שהרי כתב הריטב\"א ז\"ל בשמעתין וז\"ל והר' פינחס הלוי אחיו של רבינו תירץ שלא אמר ר\"מ באיסורא גרידא מכלל לאו כו' אלא במקום אזהרת איסור כההיא דמייתינן התם מדכתיב יין ושכר אל תשת ולא תמותו דכיון דהוא אזהרת איסור לא הוצרך לכפול ולומר אם תשתו תמותו דכיון דאמר לא תעביד ולא תענש ממילא משמע דאי עביד מיענש אבל שלא במקום אזהרת איסור אפי' באיסור גרידא לית ליה מכלל לאו כו' ואלו אמר רחמנא אם תשתו מים ולא יין לא תמותו אין במשמע שאם ישתו יין ימותו כו' וזה עיקר עכ\"ל הן אמת שקשה לפי' דא\"כ אמאי אצטריך בגמרא לומר דטעמא דסוטה משום איסורא דאית ביה ממונא הוא ת\"ל דהתם כתיב בלשון תנאי א\"ל שכב איש אותך כו' ושמא דאע\"ג דכתיב בלשון תנאי כיון דאיכא אזהרה במקום אחר חשיב כאילו כתיב אזהרה בגופיה וא\"כ מבואר הדבר שרי\"ו אתא לאפוקי סברא דרבי פינחס והריטב\"א ז\"ל ולפי הנראה שכן הוא דעת הרא\"ש והטור כמ\"ש מוהראד\"ב גם הרנב\"י בשיטה כ\"י למס' נדרים כתב כן בהדייא יע\"ש ולפי הנראה אשתמיטתיה ממוהרח\"א ז\"ל דברי הריטב\"א ז\"ל הללו גם דברי הרא\"ש ז\"ל יש ליישב ע\"פ זה דק\"ל לדעת כל הני רבוות' ז\"ל שכתבנו שחולקים על התוספות וס\"ל דבתנאי אפי' באיסורא בעינן ת\"כ ומ\"מ דברי מוהריק\"ו תמוהים בעיני שכתב בשורש קפ\"א דאפי' למ\"ד דבממון בעי ר\"מ ת\"כ מ\"מ בנדרים ושבועות מודה הוא דר\"מ בעי ת\"כ כדמוכח בהדיי' ספ\"ק דנדרי' כו' ואתמהא שהרי בין לדעת התו' בין לדעת הר\"ן ז\"ל וסייעתיה בשבועות אליבא דכ\"ע לא בעינן ת\"כ אי משום דהוי איסור חמור או משום דהוי איסור איסור גברא וכן לדעת הרמ\"ה וקצת מן הפוסקים ז\"ל שכתב רי\"ו ואף שלדעת הר' פינחס הלוי והריטב\"א ז\"ל אפי' באיסור חמור בעינן ת\"כ מ\"מ איך כ' הרב ז\"ל כן בפשיטות ואי מ\"ש הרב ז\"ל מיירי בשבועות דאיכא בהו דררא דממונ' הא פשיטא ודאי מסוגיא דשבועות העדות דקאמר דבאיסורא דאית ביה ממונא בעי ר\"מ ת\"כ ולא היה צריך להביא עצות מרחוק לזה וצ\"ע: עוד ראיתי למוהר\"ש אלגאזי בס' זהב שיבה שהקשה לדברי הרא\"ם וז\"ל אמנם צ\"ע שכיון שאמר שיאוד' לא טעה בתנאי בגו\"ר איך אפשר הרי טעה בתנאי דתנאי בגו\"ר צריך בדבר שאפשר לקיימו כמו שכתב רבינו בפרקין וא\"כ מאריה וגנבי מי ידע ופליא' עוד מזה מ\"ש הרא\"ם בס' ברכ' וז\"ל אבל לא מפני שהיה לכפול כו' עד מ\"ש ותנאי קודם למעשה ואפשר לקיימו וכיון שכ' שידע יאודה אף זה הדבר דצריך אפשר לקיימו הא חזינן דטעה בזה ואף אם נאמר דמאריה וגנבי כיון שהיה גבור יאודה היה ברור לו שיצליח מ\"מ מצנים פחים מי פשיטא ליה שיצילנו למאי דהוה ס\"ד בפרק אלו נערות לומר דצנים פחים בידי שמים נינהו א\"ד יע\"ש: ולדידי אחר המחילה אין כאן קושיא כלל דמאי דבעינן תנאי שאפשר לקיימו היינו לאפוקי דבר נמנע שא\"א לקיימו מצד טבעו של עולם כגון ע\"מ שתעלי לרקיע ע\"מ שתרד לים הגדול וכיוצא שהוא דבר נמנע שיבא הדבר לידי קיום ומשום הכי אמרי' דאין זה תנאי אלא דמפליג בדברים אבל בתנאי דמצד טבעו של עולם אפשר שיבא הדבר לידי קיום אע\"ג דאין בידו לקיימו דבר שאפשר לקיימו מיקרי וזה ברור ממ\"ש גבי גט דאם התנה ע\"מ שתצא חמה מנרתק' ע\"מ שירדו גשמים דמקרי תנאי אע\"ג דאין בידו להוציא חמה ולהוריד גשמים ועיין במאמר כל דאי המובא בס' תומת ישרים וזה פשוט ועיין בתשו' מוהר\"ם בר ברוך קובץ קטן סי' ל\"ה שכתב וז\"ל אבל אין לדמות דבר זה כלל כו' תנאי שא\"א לקיימו דהתם איירי בתנאי שבשעת המעשה היה יודע שאי אפשר להתקיים כגון ע\"מ שתעלי לרקיע אבל הכא בשעת התנאי היה אפשר להתקיים כו' יע\"ש: אך אי ק\"ל לדעת הרא\"ם במ\"ש דליכא למימר דעונשו של יאודה הוא משום דלא כפליה לתנאי כו' שהרי מבואר מדברי התו' בפרק אלמנה ניזונ' בד\"ה זבין ולא אצטריכו ליה זוזי ובפ' האיש מקדש גבי ההוא גברא דזבין נכסיה אדעתא למיסק לא\"י דג' חלוקים בדבר דאיכא דבר דבעי ת\"כ ואיכא דבר דבעי גילוי דעת ואיכא דבר דאפי' גילוי דעת לא בעי אלא אומדנא גרידא וכמבואר שם וא\"כ בנדון זה דיהודה לא מבעיא דהוי מהדברים דסגי בגילוי דעת אלא הוי מהדברים דאפי' גילוי דעת לא בעי דמי הוא זה ואיזה הוא אשר יערב אל לבו לנדות את עצמו בב' עולמות וא\"כ ודאי דאומדנא דמוכח הוא דמה שנדה את עצמו היינו אם לא יביאנו אליו ולו יהי שהיה אומר שלחה הנער אתי וחטאתי לך כל הימים אומדנא דמוכח הוא שלא נידה את עצמו אלא אם יקראנו אסון בדרך על מה שהיה מתייר' יעקב אבינו ממנו כמ\"ש וקרהו אסון בדרך אשר תלכו בה וכן בראובן הוא אומר את ב' בני תמית אם לא הביאותיו אליך הרי שכל מגמתו היה אם יקראהו אסון וכבר כתבו מוהרשד\"ם בח\"ב סי' רצ\"א ומוהראד\"ב בסי' הנז' ובסי' רכ\"ד ומוהרש\"ח סי' קצ\"ז דאפי' בנדרים ושבועות אזלינן בתר אומדנא וליכא למימר דטפי עדיף כי לא אתני כלל מכי אתני ולא כפליה לתנאיה דכיון דמשום אומדן דעתא הוא כי אתני ודאי לא מגרע גרע אע\"ג דלא כפליה וכמו שכ' הטור א\"ח סי' תרנ\"ח וז\"ל אבל לפי מה שכתבנו דאפי' בסתמא צריך להחזירו כ\"ש אם התנה ולא כפל תנאו וכ' מרן הב\"י וז\"ל פשוט הוא דהא ודאי ליכא למימר דטפי עדיף כי לא אתני כלל מכי אתני ולא כפל תנאו דכיון דמשום דאזלינן בתר אומדנא הוא אע\"ג שלא הזכיר החזרה כשהזכירו ודאי לא מיגרע גרע ע\"כ הן אמת שמדברי ה\"ה שכתב בפ' זה ה' י\"ד וז\"ל ודע שלדעת הגאונים ורבינו יותר הוא מועיל בדיני ממון גילוי דעת או אומדנא דמוכח מתנאי שלא נעשה כהלכתו וכ\"כ בתוספ' כו' משמע מדבריו דס\"ל דכי אתני ולא כפל גרע טפי מהיכא שלא התנה כלל דכיון שהתנה ולא התנה כהלכתו גלה בדעתו שאינו חושש בקיומו וכ\"כ הרשב\"א בחי' פ' מי שאחזו על ההיא דאתקין שמואל בגיטא דש\"מ גם הר\"ן בפרק האיש מקדש גבי ההוא דזבין לנכסיה אדעתא למיסק לא\"י ובפרקין אמתניתין דלקמן דקאמר כסבור הייתי שהיא כהנת כ\"כ בהדיא וכן כתב הפר\"ח בס' מים חיים בחי' פרק השולח דמ\"ו גבי המוציא את אשתו משום אילונית דאע\"ג דלר\"מ היכא דלא אמר כלום סתמו כפירושו דמשום הכי מגרש לה ומצי לקלקלה כי אמר ולא כפליה גרע טפי ותו לא מצי לקלקלה והביא ראיה מדברי ה\"ה הללו יע\"ש ועיין בחי' הריטב\"א גבי ההיא דזבין נכסיה שדחה תי' התוס' וז\"ל וליכא למימר דאומדנא דמוכח עדיף לר\"מ ממתנה שלא כהלכתו שזה אין הדעת סובלתו דמברחת שנתנה על מנת שתחזיר בה לכשתתאלמן קנה מקבל ולא מהני תנאי ובשנתנה בסתם לא קנה ואמאי לא עבדינן אומדנא במקצת דבריו כו' יע\"ש וא\"כ יש לתמוה על מרן הב\"י איך כתב שדבר פשוט הוא מאחר שהגאונים ורבי' והתו' והר\"ן חלוקים בדבר ואפשר להליץ בעד מרן דס\"ל שמ\"ש ה\"ה שלדעת הגאונים אומדנא דמוכח חשיב מתנאי שלא כהלכתו אין כונתם לומר דאפי' במידי דמהני אומדנא כגון ההיא דשטר מברחת וההיא דשמע שמת בנו אפי' הכי אם התנה בהם ולא כפל תנאו לא מהני דהא ודאי אין הדעת סובלתו דאמאי לא עבדינן אומדנא במקצת דבריו וכמו שדחה הריטב\"א אלא כונתם כלפי מאי דס\"ל לרשב\"ם וסייעתיה דבממון לקי\"ל כר\"מ דבעי ת\"כ מדחזי' דאפי' גילוי דעת ואומדנא דמוכח מהני בהו וכ\"ש תנאי שאינו כפול דאיכא גילוי דעת טפי וכמ\"ש הר\"ן והרשב\" בפרק מי שאחזו אהא הוא שכתב שלדעת הגאונים דס\"ל דהלכה כר\"מ אפי' בממון צ\"ל דס\"ל דיותר מועיל גילוי דעת ואומדנא דמוכח לכ\"ע כמו שטר מברחת וזבין נכסיה אדעתא למיסק לא\"י דמסתמא אין אדם מוכר קרקעותיו שהוא מתפרנס מהם אלא אדעתא דהכי וכמ\"ש התוס' שם מתנאי דבעלמא שאינו כהלכתו דאע\"ג דאיכא גילוי הדעת מ\"מ לאו גילוי דעת דמוכח לכ\"ע הוא אלא מצד תנאו וכמ\"ש התוס' והרא\"ש חילוק זה בפ' אלמנה ניזונת ומצאתי סעד לזה ממ\"ש התוס' בפ\"ק דקדושין ד\"ו ע\"ב ד\"ה לא החזירו ז\"ל וא\"ת אמאי לא יצא הא לא הוי ת\"כ ותירץ דאיכא תנאי דלא בעי כפול כגון הכא שהיה בדעתו שיברך חברו על אתרוג שלו וגדולה מזו אמרו בההיא דזבין נכסיה אדעתא למיסק לא\"י כו' והשתא אם דברי ה\"ה והרשב\"א כפשטן וכמ\"ש הפר\"ח נמצאו דבריהם סותרים שהרי כפי מה שכתבו ה\"ה והרשב\"א משם התוס' דתנאי שאינו כהלכתו גרע טפי ואפי' במידי דמהני אומדנא אם עשאו בתנאי ולא כפל לא מהני א\"כ מה תירץ דכיון דאיכא אומדנא דסתמא דעתו שיברך על אתרוג שלו לא בעינן ת\"כ והביאו ראיה מההיא דזבין נכסיה התם שאני דליכא אלא גילוי הדעת אמנם הכא דהתנה ואמר אתרוג זה נתון לך במתנה ע\"מ שתחזירהו לי אע\"ג דאיכא אומדנא דמוכח לא מהני כיון שלא כפל תנאו אלא מוכח כמ\"ש אלא מיהו מדברי הרשב\"א ז\"ל דקא יהיב טעמא למלתיה משום דכיון דהתנה ולא התנה כהלכתו גילה בדעתו שאינו חושש בקיום התנאי משמע שדעתו ז\"ל שאין חילוק בין גילוי הדעת דמוכח לגילוי הדעת דלא מוכח אלא באתני ולא אתני הדבר תלוי דאפי' במידי דמהני אומדנא אי אתני ולא כפל לא מהני דאי כפי מ\"ש לא היה צריך לטעם זה אלא בפשיטות הו\"ל למימר דגילוי דעת ואומדנא דמוכח לכ\"ע עדיף מתנאי שאינו כהלכתו דליכא גילוי הדעת דמוכח לכ\"ע גם ממ\"ש עוד וז\"ל אלא דק' להו אחריתי תנאי ומעשה בדבר א' מה היה לו לעשות והיאך יקיים המעשה אחר שגילה בדעתו שאינו רוצה בכך אלא ע\"ד כך מבואר סתירת מ\"ש דאי כפי מ\"ש לעיל מאי ק\"ל הא אע\"ג דאיכא גילוי הדעת כיון דלא מוכח לכ\"ע אלא מחמת תנאו לא מהני ואף שכתב תי' זה משם התוס' צ\"ל דהתוס' בפ\"ק דקדושין הם תוס' אחרי' דאל\"כ נמצאו דבריהם סותרים אהדדי גם מדברי הר\"ן שכתב בפ\"ק הא\"מ וז\"ל ועוד י\"ל דכי בעי ר\"מ ת\"כ ה\"מ כשהתנה דכיון דלא כפל יש במשמע שאפי' לא יתקיים התנאי יהא המעשה בטל אבל גילוי הדעת בלא תנאי ה\"ה כמו שהתנה וכפל תנאו ע\"כ משמע בהדיא דס\"ל דבאתני ולא אתני הדבר תלוי ולא משום דאיכא אומדנא קצת כמ\"ש הרא\"ש ז\"ל דא\"כ מאי האי שכתב אבל גילוי הדעת בלא תנאי כו' הא טעמא לאו משום הכי הוא אלא משום דאיכ' אומדנא קצת ומעתה מ\"ש לדברי הרא\"ם ז\"ל יש בו מן הישוב שדעתו ז\"ל להק' לדעת הרשב\"א והתוס' והר\"ן שכתבו דאע\"ג דאיכא אומדנא דמוכח כל שהתנה ולא כפל גרע טפי ודו\"ק:<br><b> וראיתי </b> לעמוד על מ\"ש התוס' ד\"ה בשלמא לר\"ח כו' וז\"ל וקשה דהא כל תנאי מבג\"ור גמרינן וא\"כ בעינן הן קודם ללאו כו' ע\"ש וראיתי למוהר\"ש אלגאזי בסד' מטות ד\"ס ע\"ב שכתב לתרץ לזה וז\"ל ואחר העיון נר' לתרץ דרש\"י ס\"ל דר\"מ אית ליה דע\"כ לא מדמינן תנאי דאיסור לתנאי דממון ואפי' באיסור דאית ביה ממון אלא דוקא לענין ת\"כ משום דאשכחן דכפל ביה רחמנא הנקי וחנקי כתיב הא לענין תנאי קודם למעשה והן קודם ללאו לא בעי באיסור דהא סוטה תוכיח דכתיב ביה אם לא שכב קודם וגם התנאי דחנקי קודם ויש להביא סעד לרש\"י זכרונו לברכה מההיא דס\"פ שבועת העדות דפריך ומי אית ליה לרבי מאיר מכלל לאו אתה שומע הן ומשני איפוך והשתא איכא ראיה בין מהמקשן בין מהתרצן בין מהמקשן דאמאי לא פריך נמי ותו הא ר' מאיר בעי תנאי קודם למעשה והכא המעשה שהוא יברכך קודם לתנאי אם תבאו ותעידוני ובין מהתרצן דכי משני איפוך נהי דתריץ לחלוקת אל יכך אבל בחלוק' יככה דכולהו מודו ק' דלר\"מ היכי מהני דהא כל תנאים בעינן תנאי קודם למעשה והכא המעשה שהוא יככה קודם לתנאי דאם לא תעידוני ויככה הוא מעשה כו' ע\"ש ולע\"ד דבריו תמוהים דאיך אפשר לומר דבאיסור אף באיסור דאית ביה ממון לא בעינן הן קודם ללאו ותנאי קודם למעשה הרי גיטין וקידושין דאיסורא דאית ביה ממונא הוא ואפ\"ה בעינן הן קודם ללאו ותנאי קודם למעשה כמבואר בפ' מי שאחזו דע\"ה וע\"ו גם מה שהביא ראיה מההיא דס\"פ ש\"ה אין ראיה כלל דאיכא למימר דמתניתין דאל יכך לאו בדוקא איתמר דאמר אל יכך קודם ולעולם דהתנאי קודם ובשאמר אם תבואו ותעידוני אל יכך וכמ\"ש כל המפרשי' דכל הנהו מתני' דתנן בגיטין ה\"ז גיטך אם לא באתי כו' לאו בדוקא באומר ה\"ז גיטך קודם אלא באומ' התנאי קודם גם מה שהביא ראיה ממאי דמשני איפוך דמה יענה לחלוקת יככה דכולהו מודו לא הבינותי דבריו דא\"כ לפי דבריו תקשי ליה דכיון דבאיסורא דאית ביה ממונא בעי ר\"מ ת\"כ א\"כ בחלוקת יכך אלקים אם לא תבואו ותעידוני דלא כפלי' לתנאיה אמאי מחייב ר\"מ אלא ע\"כ לומר דמתני' לא נחית אלא לאשמועי' דיככה אלקים חשיב שבועה ולעולם דמיירי בדכפליה לתנאיה וא\"כ ה\"נ איכא למימר דמיירי בשאמר התנאי קודם ומש\"ה ל\"ק ליה לתלמודא אלא מחלוקת אל יכך דהתם לא מצינן למימר דמיירי בדכפלי' לתנאיה דא\"כ מ\"ט דרבנן דפטרי וזה פשוט ועיין בהריטב\"א ז\"ל שתירץ לקושית התוס' דר\"מ בכל דוכתא בעי כפל לשון משום דלית ליה מכלל הן אתה שומע לאו אבל הן קודם ללאו ותנאי קודם למעשה לא בעי להו אלא בתנאין לבד לחזק התנאי כדי שיחול על המעשה אבל בשאר ענינים בלבד סגי עכ\"ד וכוונתו לומר דדוקא בדאיכא מעשה כגון גיטין וקדושין דאיכא בהו מעשה דכתיבת הגט והקדושין או כדי שיהא כח בתנאי לבטל המעשה צריך שיהיה הן קודם ללאו ותנאי קודם למעשה אבל גבי סוטה כיון דאין כאן מעשה אלא כדי לברר הדבר לא בעינן אלא בכפילה ובמה שתי' התוספו' דאם לא שכב חשיב הן דמה שאנו רוצים שתעשה חשוב הן כו' עיין בהקדמת הרב בעל ט\"ז לי\"ד ובמוהריב\"ל ח\"א סי' כ\"ט מה שהקשו לדבריהם מההיא דאתקין שמואל בגיטא דש\"מ אם מתי ועיין בהרב ע\"י ז\"ל שהקשה לדבריהם עוד במה שקבעו קושייתם לפרש\"י ז\"ל ותו דהא כתבו לעיל במתניתין דרחב\"ג פליג אכולהו ולא בעי הן קודם ללאו וראיתי בס' משנה למלך ז\"ל בפרקין ה\"א כתוב שם משם הרב המגיד ליישב כ\"ז וז\"ל ויש לי מקום ליישב כל הני פירכי והוא דאהא דפרכינן גבי סוט' ליכא ת\"כ הוקשה לרש\"י דהא כתיב ואת כי שטית כו' ותי' דשבועה אחריתי היא שיש עמה אלה וע\"ז ק\"ל להתוספ' לפי שיטתו של רש\"י ז\"ל דרחב\"ג לא פליג אלא אכפל א\"כ הי\"ל להכריח דע\"כ ואת כי שטית אינה אחלוקה הב' דואם לא שכב דא\"כ הוה לי' לאו קודם להן וא\"כ ע\"כ לומר דשבועה באנפי נפשיה היא ותרי שבועות נינהו ובשלמא אי הוה ס\"ל לרש\"י ז\"ל דר\"ח פליג אכולהו ניחא דלא הו\"מ לומר הכרח זה אבל השתא דפי' רש\"י דרחב\"ג בעי הן קודם ללאו קשיא וע\"ז תי' דלא הו\"מ לרש\"י לומר הכרח זה משום דהוה דחינן דלעולם איכא כפל ואם לא שכב חשיב הן ולעולם דלקושטא דמילתא לא אזלינן בתר מה שאנו רוצים מש\"ה בגט ש\"מ צ\"ל אם מתי ברישא א\"ד ז\"ל והן דברים שפלטתן קולמוס שלא מדעת בעלים שהרי לפי פירוש רש\"י ע\"כ צ\"ל דלקושטא דמילתא ה\"נ הוא דמה שאנו רוצים חשוב הן דאל\"כ ק' במה שתי' בגמ' אמר רבי תנחום הנקי כתיב ופרש\"י למדרשיה מקרא לשבועה ראשונה אם לא שכב תהא נקיה ובמסורה נמי מדריש אשבועה קמייתא למשדיה אקרא דבתריה ולמימר חנקי ואת כי שטית והשתא קשה דנהי דתי' בגמ' לענין ת\"כ אבל אכתי קשה דבעינן הן קודם ללאו וא\"כ ע\"כ צ\"ל דמה שאנו רוצים חשוב הן וזה פשוט עוד כתב וז\"ל ומ\"ש עוד הט\"ז ז\"ל דלפי מ\"ש התוס' ז\"ל בד\"ה הנקי דהיה אומר ואם שכב חנקי א\"כ לימא דהיה אומר כן קודם ואם לא שכב לא הבנתי כונתו דהא התוספות השת' קיימא לפרש\"י כמו שהעתיקו לשונו ואיהו רוח אחרת אתו בפי' הנקי כתיב ולפי פירוש קושיית התוספות אלימא טובא דהלאו כתיב בריש' ועוד דהשתא קיימי התוס' בדברי המקשן והתם בדברי ר' תנחום דמשני הנקי כתיב ולא ראי זה כראי זה עכ\"ד ולע\"ד כונת התוס' ז\"ל להקשות למאי דמשמע מדברי התוס' בדבור שאחר זה שאף לפי פירוש ר\"י דלא קאי כלל אואת כי שטית ס\"ל דאם לא שכב היה אומר ברישא זה מבואר ממ\"ש והכהן היה חוזר וכופל אם לא שכב חנקי ואם איתא מאי חוזר וכופל דקאמרי והשתא היינו דק\"ל שפיר דלפי שיטתם ז\"ל מנ\"ל לומר דאם לא שכב חשוב הן לימא היה אומר קודם ואם לא שכב ומאי דפריך בגמרא אלא לר\"מ חנקי מיבעי ליה אתרוייהו פריך דמיבעי ליה לומר חנקי ברישא והדר אם לא שכב והא משני הנקי כתיב ולעולם דאם שכב היה אומר ברישא ולע\"ד אפשר לומר דהוכרחו לומר כן לפי שיטתם נמי משום דאם איתא דאם שכב היה אומר ברישא א\"כ לא הי\"ל לקרא למינקט תנאי דואם לא שכב דהיינו חזרת הכפל ולהניח תנאי הנאמר ראשון ברמז הנקי אלא איפכ' מיבעי ליה למימר אם שכב חנקי ומדלא כתיב חנקי בהדיא הוי שמעי' דהיה כופל ואומר אם לא שכב הנקי ואי משום דאמרינן בפרק א' דיני ממונות מכאן שפותחין בדיני נפשות לזכו' תחילה מ\"מ כיון דהכא גבי סוטה בעי למימר אם שכב תחילה משום דבעי' הן קודם ללאו לא הוה ליה לקרא למינקט שלא כסדרו כדי לאשמועינן דפותחין לזכו' בעלמא אלא בעלמא הו\"ל לאשמועינן הך דפותחין לזכות במקום אחר כנ\"ל ודוק ועיין למהר\"ש אלגאזי בס' ש\"ש בלשונות הרא\"ם שאחר בחוקתי שהקש' לדברי התוס' שכתב דאם לא שכב חשוב הן מהא דסנהדרין דא\"כ היכי יליף ר' שפותחין לזכות תחילה הא ע\"כ לומר אם לא שכב תחלה ותי' דאפשר לומר דהתוס' לטעמייהו דס\"ל דרחב\"ג פליג אכולהו ולא בעי הן קודם ללאו וההיא ברייתא בסנהדרין ר' היא ואיכ' למימר דסבר כרחב\"ג דלא בעי הן קודם ללאו ומש\"ה דייק מדלא קאמר אם שכב תחילה יע\"ש ולא ידעתי איך אישת' מיני' סוגיא דיבמות דכ\"ג ע\"א דאמרי' התם בהדיא דר' דקאמר התם קדשה לשם יבמות אינה צריכה הימנו גט ס\"ל כר\"מ דבעי ת\"כ ומכ\"ש דבעי הן קודם ללאו ולעיקר קו' אפשר לומר דמ\"ש התוס' דמה שאנו רוצים חשוב הן לאו למימרא דע\"כ בעי לאקדומי תנאי מה שאנו רוצים ברישא משום דחשוב הן ותנאי דאם שכב חשוב לאו אלא כונתם לומר דאע\"ג דתנאי דאם לא שכב הוי לאו מצד עצמו אפי' הכי מה שאנו רוצים חשיב הן והילכך תרוייהו כהן חשיבי וליכא הכא הן קודם ללאו דואם שכב דחשוב הן מצד עצמו ואם לא שכב חשוב הן כלפי מה שאנו רוצים ויש בזה מה שאין בזה והילכך תרוייהו חשיבי כהן ומאי דבעי מקדים ברישא ומשו\"ה דייק מדלא קאמר אם שכב ברישא ש\"מ דפותחין לזכות ועיין במוהרימ\"ט ז\"ל ודוק: ודע שהרב מש\"ל בפרק זה נסתפק בהא דבעי' תנאי קודם למעשה אם כשחוזר וכופל התנאי אם גם בכפל צריך שיקדים התנאי למעשה ושיאמר ואם לא תתני לא תהיה מקוד' א\"ד כל שבתחילה אמר אם תתני הרי את מקודשת אף שכפל ואמר ולא תהיה מקודשת אם לא תתני אין קפידא בזה וכ' שלפי דעתו סברא זו הוא מחלוקת רש\"י והתוס' בפרק האומר בד\"ה הנקי כתיב שהק' וז\"ל וקש' דא\"כ הו\"ל מעשה קודם לתנאי שהרי גבי סוטה כבר נאמרה החלוקה ראשונה כתקנ' דהכי כתיב אם לא שכב הנקי דהיינו תנאי קודם למעשה ו"
+            ]
+        ],
+        [
+            [
+                "<b>האומר </b>\n<b> לאשה כו' ע\"מ שירצה אבא רצה האב מקו' לא רצה או ששתק כו' אינה מקודשת.</b> עיין בהשגת הראב\"ד ז\"ל ומרן כ\"מ ז\"ל רצה ליישב דעת רבינו דס\"ל דע\"מ שיאמר אבא אין וע\"מ שלא ימחה בשעת שמיעה משמע וסיפא דקתני מלמדין את האב בשמיחה תוך כדי דיבור או בשעת שעסוקין באותו ענין דבע\"מ שלא ימחה מהני ובע\"מ שישתוק צריך שימחה תיכף ומיד בשעת שמיעה יע\"ש ודבריו סתומים דא\"כ ק' דאמאי לא אוקמוה לכולה מתניתין בחד טעמא בע\"מ שלא ימחה וכבר הוקשה לו להרב ל\"מ כן ותי' דלא מוקי לה תלמודא בהכי משום דע\"מ שירצה לא משמע אלא ע\"מ שישתוק או שיאמר אין שהוא קיום מעשה אבל ע\"מ שלא ימחה שהוא שב וא\"ת לא משמע כלל ומשו\"ה לא אוקמוה לרישא בע\"מ שלא ימחה משום דקתני ע\"מ שירצה אלא בסיפא ומציעתא דלא קתני בה ע\"מ שירצה ורב יוסף דקאמר מאי ע\"מ שירצה שלא ימחה מפרש רבי' שלא כפי' הרמב\"ן ז\"ל דלאו למימרא דע\"מ שירצה דקתני מתני' משמעות' ע\"מ שלא ימחה אלא ה\"ק מאי ע\"מ שירצה שלא ימחה כלומר דקאמר בהדיא שלא ימחה ומתניתין לא נקט לשון המקדש אלא הכונה ור' ינאי דחיקא ליה לאוקמא בהכי דפשטיה משמע דלשון המקדש הוא ומש\"ה אוקמא רישא בחד טעמא כו' את\"ד יע\"ש ודבריו תמוהים דאכתי קשה לרב יוסף דאוקמא למתניתין דע\"מ שירצה באומר בהדיא ע\"מ שלא ימחה א\"כ אמאי הוצרך לאוקמ' באומר על מנת שלא ימחה מכאן ועד שלשים יום לוקמי כפשטיה באומר שלא ימחה סתמא ואתי' כולה מתני' כפשטא כיון דשלא ימחה בשעת שמיעה משמע לדעת רבינו ולכן נראה דרב יוסף דמוקי למתני' בע\"מ שלא ימחה מכאן ועד ל' יום לאו למימרא דקאמר בהדיא שלא ימחה כמ\"ש הרב ל\"מ אלא ה\"ק דמתני' מיירי באומר ע\"מ שירצה מכאן ועד ל' יום דהתם ודאי משמעותו שלא ימחה דאי ע\"מ שיאמר אבא אין קאמר איך אפשר שלא יפסיק מלומר אין כל ל' יום ועיין בחי' הריטב\"א ז\"ל אמנם בע\"מ שירצה סתמא מודה רב יוסף דמשמעותו ע\"מ שיאמר אבא אין ומש\"ה לא אוקמ' למתני' בע\"מ שלא ימחה ומ\"מ דברי מרן ז\"ל אכתי יש בהן מן הקושי דכיון דלרבינו ז\"ל ע\"כ מתני' דמת הבן מיירי בשמת הבן ואח\"כ שמע ומלמדין תוך כ\"ד קאמר א\"כ מאי פריך בגמ' בע\"מ שישתוק והרי שתק לימא דעדיין לא שמע אלא אחר מיתת הבן מלמדין אותו כשישמע לא ירצה וכבר הוקשה לו להרב ל\"מ יע\"ש מה שתירץ בדוחק ולכ\"נ כותיה דמרן ז\"ל ולא מטעמיה דס\"ל לרבינו ז\"ל כדעת הראב\"ד שכתב הרב החי' דבע\"מ שישתוק כל שמת האב קודם ששמע אינה מקודשת משום דע\"מ שישמע וישתוק משמע ומתני' דקתני מת האב מקו' למאי דמוקמי' לה בגמ' בע\"מ שישתוק בשמת האב אחר ששמע מיירי משום הכי לא מוקמי לסיפא דמתני' דמלמדין את האב לכשישמע קאמר משום דדומיא דמציעתא קתני דמיירי בששמע ואחר כך מת אמנם כי מוקמינן למתניתין בע\"מ שלא ימחה לא קשיא לן סיפא דקתני מלמדין משום דבע\"מ שלא ימחה אף הראב\"ד ז\"ל מודה דאם מת האב קודם ששמע מקודשת שלא נתכוון זה אלא שלא ימחה ואם כן מציעתא דקתני מת האב מקודשת בשמת קודם ששמע מוקמינן לה ודומיא דהכי קתני סיפא מלמדין כו' כלומר דמלמדין דכשישמע יאמר איני רוצה כנ\"ל:<br><b> עוד </b> הקש' הרב ל\"מ לדעת הרמב\"ן והרשב\"א דע\"מ שיאמר אבא אין לעולם משמע ואפי' אם אמר בתחילה איני רוצה כל שחזר ואמר אין מקודשת דא\"כ כי הוי בעי תלמוד' למימר מאי ע\"מ שירצה אילימא ע\"מ שיאמר אבא אין אימ' סיפ' כו' ואמאי ל\"ק ליה מרישא דקתני אינה מקודשת דאמאי הא בספיקא היא דילמא ירצה אח\"כ דמטעם זה לא מוקמינן לרישא דמתני' בע\"מ שלא ימחה משום דקתני רצה האב מקודשת ובשלא ימחה היכי קתני מקודשת הא לעולם בספיקא קאי שמא ימחה אחר כך ותירץ דאינה מקודשת מצינו למימר דאינה מקודשת ודאית קאמר אבל מקודשת ודאי משמע יעויין שם וקשיא לי עליו אדרבא נהפוך הוא דאינה מקו' אינה מקו' כלל משמע אבל מקו' מצינו למימר מקוד' מספק קאמר וזה מבואר מסוגיא דפ' הא\"מ ד\"ן גבי ההוא דזבין נכסיה אדעתא למיסק לא\"י דבעי למפשט רב יוסף דדברים שבלב אינן דברים ממתני' דקתני המקדש את האשה ואמר כסבור הייתי שהיא כהנת ה\"ז מקודשת ודחה אביי שאני התם דלחומרא כלומר דמקודשת מס' קאמר ובתר הכי פשיט אביי ממתני' דקתני ובכולם אע\"פ שאמרה בלבי היתה להתקדש לו אינה מקודשת הרי מבואר דלישנא דאינה מקודשת אינה מקודשת כלל משמע דאל\"כ קשה דאמאי לא דחי אביי דמאי אינה מקודשת אינה מקודשת גמורה ולחומרא כדדחי אביי גופיה למתני' דכסבור הייתי שהיא כהנת דמאי מקודשת לחומרא אלא משמע דאינה מקודשת אינה מקודשת כלל משמע אבל מקודשת מצינן למימר דמקודשת מס' קאמר ולכן נראה דמאי דלא מוקמינן רישא דמתני' בשלא ימחה לאו היינו משום דלישנא דמקודשת מקודשת ודאי משמע דהא ליתא כמ\"ש אלא היינו משום דדומיא דמקוד' דסיפא קתני דהיינו אינה מקודשת ודאית וכ\"כ הרב ח\"ה ז\"ל אבל אינה מקודשת מצינן למימר דאינה מקודשת גמורה קאמר וההיא דפרק הא\"מ דמשמע דלישנא דאינה מקודשת כלל משמע י\"ל דהתם ה\"ט משום דלא קתני ברישא דמתניתין מקודשת ולהכי ודאי אינה מקודשת כלל במשמע אבל הכא דקתני ברישא דמתני' מקודשת איכא למימר דכי קתני אינה מקו' כלפי מאי דקתני רישא מקו' ודאית קתני דבהא אינה מקודשת ודאית כנ\"ל ועוד יש ליישב דברי הרב ל\"מ ע\"פ מה שאכתוב לקמן בההיא דע\"מ שיש לי במקום פ' יע\"ש ודו\"ק והתוספות שם ד\"ה אלא על מנת שישתוק כו' כתבו וזה לשונם ואין לפרש שישתוק לעולם דא\"כ היינו שלא ימחה כו' רצה האב מקודשת כו' ודבריהם צריכים ביאור דהיכי הו\"מ למימר דשישתוק לעולם קאמר דא\"כ מאי פריך בגמרא אימא סיפא כו' והא שתק ומאי קו' הא כיון דישתוק לעולם קאמר שפיר קתני במתני' מלמדין כו' ואי כונתם ז\"ל להקשות לתלמודא גופיה דמנ\"ל לו' דשישתוק בשעת שמיעה קאמר אדתיקשי ליה מסיפא א\"כ מה תירצו בזה באומרם דא\"כ היכי קתני רצה האב מקודשת הא אכתי תיקשי לתלמודא גופא דאמאי לא מוקי לה רישא בע\"מ שיאמר אבא אין וסיפא בע\"מ שישתוק ואמאי נייד מחלוקת שישתוק והצריך לאוקמ' בע\"מ שלא ימחה ואפשר לומר דודאי ע\"מ שישתוק טפי משמע בשעת שמיעה מדאפקיה בלשון עשה וכמ\"ש הר\"ן יע\"ש אלא דקשיא להו דאדדחיק תלמודא לאוקמא למתני' רישא בחד טעמא וסיפא בחד טעמא טפי הוה ניחא לן לאוקמי בחד טעמא בע\"מ שישתוק ולומר דשישתוק לעולם קאמר דמהשתא לא תקשי לן מסיפא דקתני מלמדין ואהא תי' דא\"כ היינו שלא ימחה וקשיא רישא דקתני רצה האב מקו' וכיון דע\"כ לאוקמא למתני' בתרי טעמי טפי ניחא ליה לתלמודא לאוקמא בע\"מ שלא ימחה מלאוקמא בע\"מ שישתוק דפשטא משמע בשעת שמיעה כנ\"ל ודו\"ק:"
+            ],
+            [
+                "<b>הרי </b>\n<b> את מקודשת בזה ע\"מ שיש לי ק\"ק זוז או בית כור כו'.</b> כתב ה\"ה משנה פ' האומר ושאלו בגמ' וניחוש שמא יש לו ותי' ל\"ק הא בקדושי ודאי הא בקדושי ס' הנה הרשב\"א ז\"ל שם בחי' כתב וצ\"ע בע\"מ שיש לי בת או שפחה מגודלת ואין לו דקתני בפ' האיש מקדש דאינה מקודשת אם אינה מקודשת כלל קאמר או אינה מקודשת גמורה קאמר ולעולם ס' הוי דילמא יש לו כי הכא ומסתברא דהתם נמי מקודשה ודאי קאמר עכ\"ד ולפי דבריו ז\"ל צ\"ל דאינה מקודשת דקתני התם במתני' לצדדין קתני דכולהו הני דקתני התם ע\"מ שביתי קרוב למרחץ ונמצא רחוק כו' אינה מקודשת כלל ע\"מ שיש לי בת או שפחה מגודלת ואין לו אינה מקודשת ודאי אלא ס' וקשה טובא לכאורה לפי זה מהא דאמרינן התם אלא אמר אביי מהכא ובכולם אע\"פ שאמרה בלבי היה להתקדש לו אעפ\"כ אינה מקודשת ואמאי הא קאמרה בלבי היה להתקדש לו כו' והשתא אם איתא דאינה מקודשת דקתני מתני' אחלוקת ע\"מ שיש לי בת או שפחה ואין לו ע\"כ אינה מקודשת ודאי קאמר אם כן מנ\"ל לאביי לומר דכי קתני אינה מקודשת אשארה אינה מקודשת כלל קאמר ולצדדין קתני כי היכי דתיפשוט מינה דדברים שבלב אינן דברים אדרבא נימא דאינה מקודשת ודאי קאמר ולעולם דס' מקודשת הויא ולחומרא וכדדחי אביי התם אמתני' דהמקדש את האשה ואמר כסבור הייתי שהיא כהנת ונמצאת לויה מקודשת דמאי מקודשת דקתני ספק מקודשת ולחומרא ופי' הרשב\"א והריטב\"א דה\"ט משום דלא מהימנינן ליה במ\"ש כסבור הייתי שהיא כהנת כו' ומש\"ה הוי ס' מקוד' ולעולם דאי הוי ידעינן שכך היה בדעתו אינה מקוד' דדברים שבלב הויין דברים וא\"כ הכא נמי נימא הכי דאינה מקודשת ודאי קאמר ולעולם דספק הוי וחיישינן שמא משקרת במ\"ש בלבי היה להתקדש לו אלא ודאי מוכח דאינה מקודשת דקתני מתני' אינה מקודשת כלל במשמע והיה נראה לומר דפשיטותא דאביי דדברים שבלב אינם דברים לאו היינו מכל הנהו דקתני התם ע\"מ שביתי קרוב למרחץ ונמצא רחוק כו' דהתם ודאי מצינן למימר דאינה מקודשת ודאי קאמר ולעולם דס' הוי אלא מחלוקת ע\"מ שיש לי בת או שפחה מגודלת ואין לו דקתני מתניתין הוא דבעי למיפשט דאם אי' דדברים שבלב הויין דברים אמאי קתני מתני' דאינה מקודשת ודאי ואם בא אחר וקדשה תפסי קדושין הא הו\"ל ס\"ס ס' אי יש לו אי לא ואם ת\"ל שאין לו שמא אמת היה במה שאמרה בלבי היה להתקדש לו אע\"פ כן וכיון דאיכא ס\"ס הו\"ל מקודשת ודאית ואם בא אחר וקדשה לא תפסי קדושין הן אמת שזה שכתבנו דכל דאיכא ס\"ס להחמיר הו\"ל מקודשת ודאית וכעת לא מצאתי גילוי לדין זה ומכח הסברא הי' נראה דכי היכי דקי\"ל גבי קדושין דכל דאיכא ס\"ס להקל אזלינן לקולא ומתירין אותה לינשא לשוק והיינו משום דכל דאיכא ספק ספיקא חשיב ההוא צד כמיעוטא דמיעוטא ולא חיישינן לה כלל וא\"כ ה\"נ כל דאיכא ס\"ס להחמיר חשיבה ההוא צד כמיעוטא דמעוטא ולא חיישינן לה כלל ודוגמא לדבר ראיתי להרב מש\"ל ז\"ל שכתב בפ\"ד מה' בכורות דק\"ב ע\"א דאף דקי\"ל ס' דרבנן לקולא כל דאיכא ס\"ס להחמיר אף בדרבנן אזלינן לחומרא וכתב שאף שלא מצא חילוק זה בדברי הראשונים מ\"מ מכח הסברא נ\"ל דכל דאיכא ס\"ס חשיב ההוא צד כמעוטא דמעוט' ולא חשיב ס' כלל יע\"ש ועיין במ\"ש עוד בפ\"י מה' מקואות הלכה ו' בכללי ס' דרבנן:<br><b> הן </b> אמת שקשה לי על דבריו מאותה שכתב ה\"ה ז\"ל שכתב בפ' כ\"ז מה' שבת הלכה ג' וז\"ל ובתשובה ביאר רבי' דכל מה שיהיה מן התחומין מן התורה ספק להחמי' ומה שהוא מדבריהם ס' להקל דס' דרבנן לקולא כו' וזה דעת הרמב\"ן והרשב\"א ז\"ל ומכלל זה שההליכה בנהרות ויש ס' אם הם למעלה מעשרה אם לאו מותרת לפי שהוא ס' בשל דבריהם וכן התיר רבי' בתשובה עכ\"ל והשתא לפי דעת הרב מש\"ל ז\"ל ק' דהא איכא ס\"ס להחמיר ספק אם הם למעלה מעשרה או לא ואת\"ל שהם למעלה מעשרה ס' אי יש תחומין למעלה מעשרה או לא וכעת צ\"ע ומ\"מ לדאתאן עלה נר' דאפשר לחלק ולומר דאע\"ג דקי\"ל גבי קדושין דס\"ס לקולא היינו משום דאיכא חזקה דאוקי אתתא בחזק' פנויה אבל להחמיר ולומר דלא תפסי בה קדושין מאחר לא כיון דאיכא חזקה לפנויה כנגדה ושוב מצאתי למוהרד\"ז בסי' ח\"י שכתב בכעין נדון שלנו על אשה אחת שנתקדשה ושני' אומרים שנתקדשה מרצונה וב' אומרים שנתקדשה באונס פחד כתב הרב ז\"ל דה\"ז מקודשת ודאי ולא תפסי קידושין מאחר מטעם ס\"ס ס' אם האמת כדברי האומרים שנתקדשה לרצונה וא\"ת נתקדשה באונס ס' אי חשיב' אונס או לא יע\"ש ועיין בהרב כנסת הגדולה סי' מ\"ז בהגהת הטור אות י\"ד ומיהו אכתי נראה דאין תי' זה מעלה ארוכה דאם אית' כל כי האי הו\"ל לאביי לפרש ולא למיסתם סתומי ולומר ואמאי הא קאמרה בלבי היה להתקדש לו דמשמע דאכולא מילת' קא פריך ותו דהרשב\"א ז\"ל שם בחי' כתב וז\"ל וכן הדין בהא דבסמוך בכולן אע\"פ שאמרה בלבי היה להתקדש לו אינה מקודשת מדקתני אינה מקודשת משמע אינה מקודשת כלל כו' הרי מבואר דלישנא דאינה מקודשת הוא דקשיא ליה דמשמע כלל כלל לא ולכן נראה דמשמע ליה לאביי דלישנא דאינה מקודשת משמע ודאי אינה מקודשת כלל והיינו דבעי למיפשט דבשלמ' אם נאמר דדברים שבלב אינן דברים מש\"ה קתני אינה מקודשת ואע\"ג דבע\"מ שיש לי בת ואין לו ה\"ז מקודשת מס' אפ\"ה קתני אינה מקודשת משום אינך אכן אם נאמר דבכל הני קתני מתני' אינה מקודשת ודאי אלא ס' א\"כ הו\"ל למיתני ס' מקודשת או מקודשת ואינה מקודשת כי היכי דקתני בריש פרקין כנ\"ל ועוד יש ליישב על פי מ\"ש לקמן דין ג' ומ\"מ אכתי ק' לדעת הרשב\"א ז\"ל דאם כן הו\"ל לתלמודא לאקשויי התם וניחוש שמא יש לו ולשנויי עלה דאינה מקודשת ודאי קאמר ואמאי נטר תלמודא לאקשויי עד הכא ודו\"ק:"
+            ],
+            [
+                "<b>הרי </b>\n<b> את מקודשת לי ע\"מ שיש לי ק\"ק זוז או בית כור עפר במקום פ' כו'.</b> משנה פ' האומר וכ' הרא\"ש שם וז\"ל ובהא מסתברא שאם אין לו באותו מקום אפילו קדושי ס' אין כאן דאי אפשר שאם היה לו בית כור עפר באותו מקום שלא היה ידוע עכ\"ל ושלא כדעת רבינו ז\"ל שכתב דה\"נ מקוד' מס' וה\"ה ז\"ל כתב שיש לו ראיה מן התוספתא ואין דבריו מוכרחים וכבר תמה עליו הלח\"מ ז\"ל יע\"ש ולי נראה שיצא לרבינו ז\"ל כן מדפריך בגמ' אחלוקה זו פשיטא ואם איתא מאי קו' נימא דהא קמ\"ל דאינה מקודשת כלל ולא חיישינן שמא יש לו אלא משמע דס\"ל לתלמוד' דה\"נ חיישינן שמא יש לו ואינה מקודשת דקתני מתני' אינה מקודשת ודאי קאמר מיהו קשה לדעת רבי' דלישנא דאינה מקודשת משמע ודאי אינה מקודשת כלל וכדמוכח מההיא דפרק הא\"מ ד\"ן דבעי למפשט אביי דדברים שבלב אינן דברים ממתני' דקתני אע\"פ שאמר' בלבי היה להתקדש לו אינה מקודשת וכמ\"ש לעיל וי\"ל דהתם לאו מלישנא דאינה מקודשת הוא דק\"ל דהא ודאי לישנא דאינה מקודשת מצינן למימר דאינה מקודשת ודאי קאמר אלא מלישנא דמתני' דקתני ובכולן אע\"פ שאמרה בלבי היה להתקדש לו אינה מקוד' דמשמע דה\"ק ל\"מ בשלא אמר' בלבי הי' להתקדש לו דאינה מקודשת אלא אפילו שאמרה בלבי היה כו' אע\"פ כן אינה מקודשת וא\"כ כי היכי דבשלא אמרה בלבי היה כו' דאינה מקוד' כלל ה\"נ בשאמרה בלבי היה כו' דמלישנ' דאע\"פ משמע שדינן שוה ודו\"ק:"
+            ],
+            [
+                "<b>הרי </b>\n<b> את מקודשת לי ע\"מ שאראך כו'.</b> כתב הטור סי' ל\"ח משם הרמ\"ה ז\"ל דע\"מ שאראך להבא משמע אע\"ג דאחזי לה ממציאה דאשכח או מתנה שניתן לו אח\"כ הוו קידושין ומיהו לא חיישינן דילמא אחזי לה בתר הכי למהוי ס' קידושין וכתב מר\"ן וז\"ל דמ\"ש ומיהו לא חיישינן כו' נראה שבא לחלוק על דברי הרמ\"ה וכעין מ\"ש רי\"ו בשם הרא\"ש ואע\"פ של' ומיהו אינו מיושר ע\"כ לפרש כן שאל\"כ ק' אמאי לא חיישי' להכי להחמיר א\"ד הנה מבואר מדבריו דס\"ל למרן שלדעת הרמ\"ה דס\"ל דלהבא משמע אע\"פ שלא הראהו אינה מותרת לינשא לשוק בלא גט דחיישינן כן שמא יראה לה בתר הכי ואף למה שחזר ופי' עוד בדברי הטור ז\"ל מ\"מ משמע ודאי דבהא לא חזר בו הרב ז\"ל וקשה ממ\"ש מרן שם בסמוך משם הרמ\"ה דבע\"מ שאראך מספק לא חיישינן דילמא הראה לה למהוו קידושי ס' כו' ובודאי שכונתו לומר שמותרת לינשא בלא גט והשתא ק' דלדעת הרמ\"ה בלא\"ה חיישינן למיהוי קדושי ספק משום חששא דשמא יראה לה בתר הכי ושמא נאמר דאע\"ג דבלאו הכי חיישינן למיהוי ספק קידושין משום שמא יראה לה בתר הכי הא קמ\"ל דלשמא הראהו לא חיישינן ונ\"מ בשמת או שאומר שאינו רוצה להראות לה לעולם דומיא דע\"מ שאתן לך ר' זוז שכתב הטור לקמן משם הר\"ם הנרבוני דאי משום חששא דשמא יראה לה ליכא למיחש ואי משום חששא דשמא הראהו הוה חיישינן כנ\"ל:"
+            ],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>האומר </b>\n<b> הרי את מקודשת לי על מנת שאתן לך מאתים זוז.</b> משנה פרק האומר ואמרינן עלה בגמ' אתמר ר\"ה אמר והוא יתן ור\"י אמר לכשיתן כו' ופי' רש\"י ר\"ה אמר כו' וז\"ל ומיהו מודה ר\"ה דאם מת קודם שנתנו אינה צריכה חליצה שהרי לא קיים תנאו ע\"כ וכ\"כ הר\"ן ונר' דקשיתיה להו דאמאי לא קאמר בגמר' דאיכא בינייהו אם מת קודם שנתנו לה ואהא כתבו דבהא אפי' ר\"ה מודה כיון שלא קיים תנאו ובודאי שכונתם לומר דאפילו אם היורשים רוצים ליתן לה אפי\"ה אינה מקודשת דאי בשאין היורשים רוצים ליתן פשיטא ותו דא\"כ איך כתבו דאינה צריכה חליצה ומותרת לינשא לשוק ניחוש שמא למחר ירצו היורשים לקיים התנאים וליתן לה ק\"ק זוז ונמצא מקודשת למפרע ובשלמא למ\"ד נתינה בע\"כ לא שמה נתינה ניחא דלא חיישינן דמסתמא ודאי לא חשיד' לקלקל את עצמה ובודאי שלא תקבלם אך למאן דס\"ל דשמה נתינה ניחוש שמא יתנום לה בע\"כ והר\"ן בפרק מי שאחזו ס\"ל דקי\"ל כמ\"ד שמה נתינה וכן הוא דעת רובא דרבוותא ואף לדעת החולקים שם שכתב הר\"ן אינו אלא ס' דמספ\"ל הלכתא כמאן אלא ע\"כ דס\"ל דאפילו אם היורשים באים ונותנים לה אינה מקודשת משום דאתן למקדש דוק' משמע ויש לדקדק דאיך כתבו בפשיטות דאינה צריכה חליצה דמשמע דהלכה פסוקה היא הא פליגי ת\"ק ורשב\"ג לקמן אי אמרי' לי ואפי' ליורשי במשמע ומשמע דלת\"ק דרשב\"ג דס\"ל לי ולא ליורשי ה\"נ הכא על מנת שאתן אני ולא יורשי משמע ולרשב\"ג דס\"ל לי ואפילו יורשי ה\"נ הכא אתן אני ואפילו יורשי במשמע ואף דקימ\"ל הלכה כת\"ק דרשב\"ג מ\"מ לא היל\"ל כן בפשיטות אלא היל\"ל אינה צריכה חליצה לת\"ק דרשב\"ג ואפשר היה לומר דס\"ל דהכא אפילו רשב\"ג מודה דאין יורשיו במשמע משום דאמדינן דעתיה דודאי לא קדשה אלא אדעתא לכונסה והלכך ודאי ע\"מ שיתן הוא בעצמו קאמר אבל כל שמת ודאי שאינו רוצה בקיום התנאי ושתהיה מקודשת לו משא\"כ בגירושין שהרי גמר בדעתו לגרשה מיד אלא שהתנה ע\"מ שתתן לי ק\"ק זוז ס\"ל לרשב\"ג דלי ואפילו ליורשי קאמר האמנם ראיתי להרשב\"א בחידושיו למסכת גיטין בפרק מי שאחזו שהביא משם הירושלמי דקאמר אף בקידושין כן האומר לאשה הרי את מקודשת לי על מנת שאתן לך מאתים זוז לרשב\"ג אביו ואחיו נותנין לה והיא זקוקה לחליצה וליבום יע\"ש ואם כן ע\"כ צריך לומר דמ\"ש רש\"י והר\"ן דאינה צריכה חליצה אליבא דהלכתא הוא דקאמרי דקיימא לן כתנא קמא דרבי שמעון בן גמליאל וראיתי להרב מחנה אפרים ה' זכיה ומתנה סי' כ\"ב שכתב דמהירושלמי הלזו יש ללמוד דהנותן לחבירו מתנה על מנת שיתן לו מאתים זוז ומת המקבל ולא הספיק ליתן דהמתנה בטילה דעל מנת שיתן הוא בדוקא התנה ולא יורשיו ודלא כמ\"ש הרשב\"א בתשו' הביאה מרן הב\"י סי' י\"ז ודלא כהאומר לחבירו שדה זו נתונה לך במתנה על מנת שתתן לי מאתים זוז ומת בניו נותנין לו אחר מותו שלא היתה הקפדה שיתן הוא אלא שינתנו לו ולא נחלקו רשב\"ג ורבנן אלא בלי ולא יורשיו דמסתמא בדוקא אתני יע\"ש והוא תימה שהרי הרשב\"א בחי' הביא הירושלמי הלזו להלכה וא\"כ נמצאו ג\"כ דבריו סותרים ומה גם דמתלמודא דידן ג\"כ נראה שיש להוכיח דס\"ל כהירושלמי דאי כדברי הרשב\"א כי פריך בגמרא מאי בינייהו אמאי ל\"ק איכא בינייהו שמת לר\"ה אביו ואחיו נותנין לה והיא זקוקה ליבם ולר\"י אינה זקוקה ליבם דאין קדושין לאחר מיתה אלא משמע דלת\"ק דרשב\"ג דק\"ל כותיה בדוק' אתני שיתן הוא ולא יורשיו דהשת' אפילו לר\"ה אינה מקו' ולכן נר' דהרשב\"א אזיל ומודה ודאי דלשון שתתן לנוכח למקבל משמע אלא דאפילו הכי אמדינן דעתיה דודאי לאו בדוק' אתני דכיון שכל מגמתו שיתנו לו מאתים זוז אין דרך בני אדם להקפיד שיתן הוא בדוק' ולא יתנו אחרים משא\"כ בלי ולא יורשי דאיכ' למימר דדוק' אתני מפני שהוא צריך לו אלא דרשב\"ג ס\"ל בלי ואפי' יורשי במשמע וכל זמן שלא פי' לי ולא יורשי הו\"ל כאלו פי' בהדי' לי וליורשי דיורשיו הרי הוא כמוהו ומשום הכי בקדושין כל שאמר אתן לך שהלשון מורה ביחוד על נתינת הוא בעצמו איכ' למימר דדוק' אתני על מנת שיתן הוא בעצמו דמסתמ' ודאי לא קדשה אלא אדעתא לכונסה וכל שמת אינו רוצה בקיום התנאי והקדושין ולרשב\"ג דס\"ל דלי אפי' יורשיו במשמע דהו\"ל כאלו פי' בהדי' ליורשיו ה\"נ כשאתן לך הו\"ל כאלו פירש בהדיא על מנת שאתן אני או יורשי דיורשיו הרי הוא כמוהו ומדברי הירושלמי הלזו נראה שיש ללמוד דהא דאמרינן לי ולא ליורשי לאו ה\"ט משום דהוה לישנא יתירא דהיל\"ל על מנת שתתני שהרי בע\"מ שאתן לך ליכא לישנ' יתיר' ואפ\"ה ס\"ל להירושלמי דלת\"ק דרשב\"ג בדוק' אתני ואם כן מינה נשמע נמי דהאומר ע\"מ שתתני אע\"ג דלא אמר לי אמרינן דלי ולא ליורשיו קאמר וכן נראה מלשון רש\"י שכתב לקמן ד\"ה אבל דכ\"ע תנאי הוי ואפילו ת\"ק מודה שאם פירש ואמר על מנת שתתן לי או ליורשי שאפילו מת כו' ואם אית' טפי הו\"ל לאשמועינן דכל שלא אמר לי אפילו ת\"ק מודה וכן מבואר ג\"כ ממ\"ש מוהריב\"ל ח\"ד סי' ט\"ז יע\"ש ויש לי מן התימה על הרב משנה למלך שכתב בפרק ג' מהלכות זכיה ומתנה הלכה יו\"ד וז\"ל כתב בע\"הת שער ב' ח\"ב שאם אמר על מנת שתחזירהו לי דאם מת הנותן ולא החזירו בחייו נתבטלה מתנתו דומי' דגט באומר ע\"מ שתתן לי ק\"ק זוז דאמרינן לי ולא ליורשי ויש לגמגם בדבריו דשאני התם דמלת לי מיותרת שהיל\"ל על מנת שתתני אבל הכא דלי אצטריך דהא ראוי לי קאמר מנ\"ל לטפויי לי ולא יורשי נמי עכ\"ד והוא תימה שהרי מהירושלמי הלזו מבואר דאפי' בעל מנת שתתני דאין כאן לשון מיותר אפי' הכי אמרינן לי ולא ליורשי מדבריו משמע דבאומר ע\"מ שתתני כ\"ע מודו דלא אמרינן לי ולא ליורשי והא ליתא כמ\"ש ועיין בהרב פמ\"א ח\"א סי' ו' וסי' ח' עיין שם ודו\"ק:<br><b> עוד </b> אמרינן התם ותנן נמי גבי גיטין כה\"ג האומר לאשה הרי זה גיטך ע\"מ שתתן מאתים זוז כו' אתמר ר\"ה אמר והיא תתן ור\"י אמר לכשיתן מאי בינייהו איכא בינייהו שנקרע הגט או שנאבד ופי' רש\"י וז\"ל מאי בינייהו ע\"כ לר\"ה נמי אסורה לינשא עד שתתן שמא לא יתקיים התנאי ע\"ש נראה דקשיתיה לרש\"י אמאי ל\"ק א\"כ בינייהו אם מותרת לינשא ותריץ יתיב דלר\"ה נמי אסורה לינשא שמא לא יתקיים התנאי וק' לכאורה דאכתי תיקשי לעיל גבי קדושין כי פריך בגמ' מאי בינייהו אמאי לא משני איכ' בינייהו אם מותרת לינשא לאחר דלר\"ה דאמר על מנת כמעכשיו דמי אם חזרה בה אסורה לינשא לאחר עד שיתן גט ולר\"י דאמר לכשיתן מותרת לינשא לאחר ולמאי אצטריך לומר בפשטה ידה וקבלה קדושין מאחר ואח\"כ עמד זה וקיים תנאו והיה נראה לומר דלעיל לא ק\"ל דכיון דפלוגת' היא בפרק מי שאחזו אי נתינה בע\"כ שמה נתינה או לא אם כן דמאן דס\"ל דלא שמה נתינה אפילו לר\"ה מותרת לינשא דכיון דנשאת מסתמא ודאי אם יבא לקיים התנאי היא אינה מתרצה בקבלתן דלא חשיד' לקלקל את עצמה בידים ואפי' למאן דס\"ל דבתנאי שהוא בקום עשה אסורה לינש' שמא לא תקיים התנאי מ\"מ בתנאי שהוא בשב וא\"ת מודו דלא חשיד' לקלקל את עצמה בידים וה\"נ בתנאי דשב וא\"ת חשיב אם כן משו\"ה הוצרכו לומר דאיכ' בינייהו בשפשטה ידה וקבלה קדושין מאחר דהשת' אתיא אליבא דכ\"ע דהיינו בשעמד זה אח\"כ וקיים תנאו שקבלתן מרצונה הטוב האמנם ראיתי להרב מח\"א ה' זכיה ומתנה סימן כ\"א שכתב דע\"כ לא אמרינן דנתינה בע\"כ לא שמה נתינה אלא דוקא גבי גט משום דלצעורה קא מכוין אבל גבי קדושין באומר על מנת שאתן לך ק\"ק זוז כיון דלהרווחא קא מכוין לכ\"ע שמה נתינה והביא ראיה לזה מדאמרינן בפ\"ק דקדושין ד\"ח האומר לאשה התקדשי לי במנה ונתן לה דינר ה\"ז מקוד' וישלים מ\"ט כיון דאמר לה מנה ונתן לה דינר כמאן דאמר לה על מנת דמי ופריך עלה מבריית' דקתני התקדשי לי במנה והיה מונה והולך אם רצה אחד מהם לחזור הרשות בידו ואם אית' מאי קו' נהי דהרשות בידו לחזור כל כמה דלא קבלם דנתינה בע\"כ לא שמה נתינה מכל מקום כל שנתרצית היא וקבלן ה\"ז מקודשת למפרע וע\"פ זה תמה על הר\"ן שכתב דאף גבי קדושין נתינה בע\"כ לא שמה נתינה יע\"ש והנה לדעת יש מחמירים שכתב הר\"ן בפרק מי שאחזו דאפי' בתנאי דשב וא\"ת אסורה לינשא עד שיקיים התנאי דחיישינן שמא תעבור התנאי בידים נראה דלא ק\"מ דתלמוד' הכי פריך דאם אית' דנעשה כאומר ע\"מ א\"כ היכי קתני בריית' דאם רצה אחד מהם לחזור הרשות בידו דמשמע דמותרת לינשא לאחר בלא גט ואמאי ניחוש שמא היום או למחר תקבלם מרצונה הטוב דחיישינן שמא תקלקל את עצמה בידים אך הדבר הקשה הוא לדעת הר\"ן שהסכימה דעתו דבתנאי דשב וא\"ת לא חיישינן שמא תקלקל את עצמה בידים דה\"נ לא חיישינן ומותרת לינשא בלא גט ואף גם זאת לדעת מהר\"י בי רב שכ' מרן הב\"י סי' קמ\"ג דאף למ\"ד נתינה בע\"כ לא שמה נתינה אם נתן בע\"כ בידה או בחצרה לכולי עלמא שמה נתינה נראה דלק\"מ דהכא חשיב כתנאי התלוי ביד אחרים דשמא למחר יתנם בידה או ברשותה בע\"כ וכמ\"ש התוס' בריש פרק המגרש ד\"ה שר\"א מתיר דע\"מ שלא תבעלי לפלוני חשוב כתנאי התלוי ביד אחרים דשמא יבא עליה באונס יע\"ש וא\"כ היכי קתני בבריית' אם רצה כל אחד מהם לחזור כו' דמשמע דמותרת לינשא לאחר ניחוש שמא למחר יתנם באונס ואף לדעת החולקים על מוהר\"י בי רב נראה דתלמוד' הכי פריך דמדקתני סתמא אם רצה כל אחד מהם לחזור כו' משמע דאפילו לא חזרה בה אלא לקדושין גריד' שאמרה אי אפשי להתקדש לך אע\"ג דקבלתן אח\"כ אפ\"ה אינה מקודשת דאל\"כ הו\"ל למתני בהדי' אי חזרה בה ואינה רוצה לקבלם הרשות בידה כנ\"ל ומ\"מ לדאתאן עלה נר' דאכתי ק' שהרי דעת רש\"י כדעת יש מחמירים שכתב הר\"ן דאפי' בתנאי דשב וא\"ת אסורה לינשא עד שיקיים התנאי וכמבואר מדבריו ממ\"ש בפרק הישן דכ\"ד ובפ\"ק דיומא די\"ב ע\"א ד\"ה כל ימי חיי פ' יע\"ש ואף שהרשב\"א בפרק המגרש אההיא דפריך התם אי הכי כל תנאי דעלמא לא תנסיב כו' כתב שמדברי רש\"י בפ\"ק דקדושין נראה דס\"ל דכל שהוא בשב וא\"ת מותרת לינשא הרואה ירא' שאין הכרח מדבריו כלל וכבר תהי עלה הרב מכתב מאליהו שער ח' סי' ד' והוכיח במישור שדעת רש\"י דאפי' בתנאי דשב וא\"ת אסורה לינשא וא\"כ ה\"נ נר' דחיישינן שמא תקלקל את עצמה בידים ואף למאן דס\"ל דלא שמה נתינה אפ\"ה אסורה לינשא לר\"ה ושוב ראיתי להרשב\"א בחידושיו שכ' שדעת רש\"י כדעת התוס' דלר\"י נמי מספ\"ל אי תנאה הוי או לא וא\"כ קו' מעיקר' ליתא וכמובן אלא שמדברי רש\"י שלפנינו ד\"ה לר\"י לא משמע כן ודו\"ק:<br><b> מעשה חושב</b>\n<b> (רנז) </b> ובודאי שכונתם לומר דאפי' אם היורשים רוצים ליתן לה. אפ\"ה אינה מקודשת כו'. תמהני דמאי שייכות יש להיורשים בתנאי זה לקיימו יותר מאינש בעלמא. ומה ענין זה לפלוגתא דת\"ק ורשב\"ג בהא דהמקדש על מנת שתתן לי דס\"ל לרשב\"ג שם ואפי' ליורשי משום דהתם הרי זכות ממון שהיה להמקדש בתנאי שהתנה עמה נתרוקן ליורשיו כשאר נכסיו ואם האשה מקיימת התנאי ונותנת הממון ליורשיו הוי כאילו נתנה להמקדש עצמו משום דיורשים כמורישים נינהו ומשום הכי מקודשת לרשב\"ג משא\"כ הכא במקדש אשה על מנת שיתן לה כו' ומת קודם שנתן איך יהיה ביד היורשים לקיים תנאי' של המקדש כיון שלא נתחייב המקדש לקיים התנאי דוקא דנימא שחל השעבוד על הנכסים והיורשים באים לקיים מצות פריעת בעל חוב (כדאמרינן בעלמא מצוה על היתומים לפרוע חובת אביהם) דהא לא נתחייב המקדש כלל ליתן המאתים זוז שהתנה עמה משום דהברירה בידו שלא לקיים התנאי וגם לא שייך ירושה בזכות שהיה להמקדש באשה זו ובנכסיה אם היה חי והיה מקיים התנאי והיתה נישאת לו שהרי לא שייך להוריש זכות זה להיורשים וא\"כ איך אפשר לומר דיש ביד היורשים לקיים התנאי ולהזקיקה ליבום טפי ממה שיש ביד אינש דעלמא דכמו דפשיטא לן שאם בא איש שאינו מיורשי המקדש וקיים התנאי בשביל המקדש ונתן לה מאתים זוז דאינה מקודשת להמת ואינה זקוקה ליבום כך אין ביד היורשים נמי לקיים התנאי של המקדש: ואפי' אי יהיבנא לי' דכמו דס\"ל לרשב\"ג דהאי לי אפי' ליורשי קאמר כן ס\"ל נמי דהאי אתה ואפי' יורשים קאמרה היינו רק בנותן מתנה לחבירו על מנת שיתן לו המקבל מאתים זוז ומת המקבל קודם שנתן די\"ל כיון דמתנה זו כשיתקיים התנאי תבוא ליורשי המקבל בתורת ירושה א\"כ הם זכו בהמתנה ובידם לקיים התנאי לרשב\"ג משום דבאומר על מנת שיתן המקבל הרי יורשי המקבל נמי במשמע וזה הרי לא שייך הכא בקדושי אשה על תנאי וכאמור: אבל מה אעשה והדבר הזה מבואר בהירושלמי שמביא הרשב\"א ז\"ל והמחבר מביאו להלן דלרשב\"ג גם בכה\"ג אביו או אחיו נותנין לה המאתים זוז והיא זקוקה לחליצה וליבום וע\"ש: ולולא דנקט הירושלמי חליצה היה אפשר לדחוק בזה ולומר דאפשר דיש כאן זכות להאחים ליבם האשה בלא כסף קדושין ולזכות בכל השעבוד שיש לבעל על האשה דזכות זה נתרוקן להאחים וא\"כ הרי בידם לקיים התנאי די\"ל דהשעבוד של האשה שוה להאחים יותר מן המאתים זוז ממון התנאי שנותנים לה אבל כיון דנקט הירושלמי חליצה ג\"כ בהדי יבום א\"כ הרי עכ\"ר דלאו מטעמא דידן אתא עלה: ובר מן דין לא ידעתי דאטו בשופטני עסקינן שיתן לה מאתים זוז חנם דכיון שאין רצונו ליבמה אלא לחלוץ לה להתירה לשוק א\"כ לא יקיים התנאי וממילא תהיה מותרת לשוק: ואפשר לומר דבעי לקיים התנאי כדי לכופה שתתן לו תרקבי דדינרי עד שיחלוץ לה ובמאתים זוז שיתן לה עכשיו בקיום התנאי ירויח אח\"כ הרבה וכיון דבידו ליבמה ולרשת בה זכות שהיה בה לאחיו המת לא נחשב הוא כאינש אחר דעלמא ויכול לקיים התנאי: אולם עכ\"פ באין כאן אחים ודאי דהאב או שאר יורשים אינם יכולים לקיים התנאי אחר מיתת המקדש ולשווי' אלמנה דכיון דאין זכות להאב בזה הרי הוא כאחר דמי ואינו יכול לקיים התנאי וא\"כ נתבטלו הקדושין והיא מותרת אפי' לכהן גדול: וניהו דאפי' כסף הקדושין עצמן יכול איש אחר ליתן להאשה כדאמרינן ברפ\"ק דקדושין באומר לאשה הא לך מנה ותתקדש לפלוני דמקודשת וא\"כ כש\"כ הכא בממון התנאי מ\"מ היינו דוקא ברצון המקדש והמתקדשת אבל הכא כשמת המקדש הרי בפשיטות דמי שאין לו שייכות באותן הקדושין שנעשו על תנאי אינו יכול לקיים התנאי בעל כרחה דאשה בשביל המקדש שמת דהו\"ל כתופס לבע\"ח במקום שחב לאחרים וגרע ממנו עוד: ולא עוד אלא דאפי' ברצון האשה נמי י\"ל דלא מהני קיום התנאי ואפי' אם מחלה ממון התנאי להמקדש אחר מיתתו נמי אינה מתקדשת למפרע כל שאין אחים כאן שי\"ל בהו דזכו בזכות שהיה להמת בהאשה כמ\"ש למעלה. ונ\"מ בזה באם בא אחר וקדשה קודם שמת המקדש הראשון דמקודשת לשני ואפי' אם מחלה הממון של התנאי אחר מיתת הראשון לא אמרינן דמקודשת למפרע להראשון וקדושי השני בטלים ודו\"ק:",
+                "<b>ואם </b>\n<b> חזר בו או חזרה היא אינה מקודשת.</b> פ' האומר דנ\"ט פלוגתא דר\"י ור\"ל ואפסיק' הלכת' כר\"י ויש להסתפק אם נאמנת היא לומר אחר שלשים שחזרה בתוך שלשים יום וכן הוא נמי אם הוא נאמן לומר שחזר בו ואף למ\"ש הריטב\"א דבעי' חזרה בפני ב' אכתי איכא לספוקי אם אמרו שחזרו בפני ב' והלכו למדינת הים או מתו אם הם נאמנים הא ודאי ליכא לדמויי להוא אומר קדשתיך והיא אומרת לא קדשתני שהיא מותרת בקרוביו ונאמנת דשאני התם שאומרת שלא נתקדשה מעולם הלכך אוקי אתת' בחזקת פנויה אמנם הכא שנתקדשה בעדים איכא לספוקי ולומר שאינם נאמנים לבטל הקדושין כל שאין עדים בדבר ולכאורה היה נראה שדבר זה במחלוקת הוא שנוי ביני רבוות' והוא שמוהרשד\"ם בתשובה סכ\"ז ד\"ל ע\"ד כתב על אודות אשה שנתקדשה קדושין גמורים ואמרה בפניו שקודם לכן נתקדשה לאחר שהיא נאמנת במיגו דאי בעי' אמרה גרשתני גם מוהר\"י אדרבי סימן רכ\"ו כתב בשם חכם אחד כדעת מוהרשד\"ם והביא ראיה ממ\"ש הרשב\"א בתשו' הביאה מרן הב\"י סוף סמ\"ד על אחד שהוציא שטר חתום בעדים שקדש לאשה א' והאשה טוענת שהוא שטר מזוייף דנאמנת היא במגו דאי בעיא אמרה גרשתני דמותרת להנשא על פיה ואע\"ג דמגו במקום עדים לא אמרינן היינו אי אתו עדים גופייהו אבל הכא ליכא עדים דאימור מזוייף הוא אמנם מוהר\"י אדרבי חלק עליו וכתב דשאני ההיא דהרשב\"א דבשני הטענות איכא העזה אבל בנדון זה דהוי מגו דהעזה דבטענה שטוענת עכשיו ליכא העזה שאין הבעל מכיר בשיקר' ובטענת המגו איכא העזה לא אמרינן מגו דהעזה יע\"ש גם מוהריב\"ל ח\"ג סק\"ב כתב כדעת מוהר\"י אדרבי דאינה נאמנת והביא ראיה מתשובת הרא\"ש שהביא מרן ס\"ס מ\"ו בא' שערער על אשה א' שהיתה מקודשת לו מקדמת דנא והאשה מכחישתו והשיב הרא\"ש שאפילו אם היתה האשה מודה בפירוש שקבלה קדושין ממנו לאו כל כמינה לאסור עצמה על אותו שקדש' יע\"ש ובסוף דבריו כתב דה\"ט דאינה נאמנת במיגו דגרשתני משום דהוי מיגו דהעזה כמ\"ש מוהרי\"א ואם כן היה נראה שבנדון דידן נמי לפי דעת מוהרשד\"ם ואותו גדול אח' שהביא מוהרי\"א היא נאמנת לומר שחזרה בה במיגו דגרשתני אמנם לדעת מוהרי\"א ומוהריב\"ל ומוהרימ\"ט ח\"א שצ\"ב אינה נאמנת במיגו דגרשתני משום דהו\"ל מיגו דהעזה ואם הוא באופן שהבעל מכחישת' במה שאומרת שחזרה בה וכגון שאומרת שחזרה בה בפני הבעל אז היה נראה דלכ\"ע היא נאמנת כיון דהוי ממעיז למעיז וכההיא דרשב\"א וראיתי למוהר\"ם ן' חביב בס' עזרת נשים דף ה' ע\"א שתמה על הנהו רבוותא איך החליטו המאמר לומר דמיגו דהעזה לא אמרינן והלא הלכה רווחת היא דמיגו דהעזה אמרי' כדמוכח בהדיא מההיא דהנהו עיזי דאכלו חושלא דפ' חזקת וכ\"כ התו' באותו פרק דנ\"ב ע\"ב דאמרינן מיגו דהעזה והביאו ראיה לזה מההיא דנאמן לומר של אבותי היא שלקחוה מאבותיך יע\"ש:<br><b> גם </b> הרא\"ש ז\"ל בתשובה ריש כלל ק\"ה כתב כן בהדיא והביא ראיה מהנהו עיזי יע\"ש ומ\"ש הרא\"ש ז\"ל בר\"פ כל הנשבעין דלא אמרינן מיגו דהעזה היינו דוקא לענין לפוטרה משבועה אבל לאוקמי ממונא אמרינן מיגו וכן מבואר חי' זה בהריב\"ש סשצ\"ב יע\"ש (ועיין בהרב מש\"ל פכ\"א מה' מו\"ל דע\"א ע\"ד ע\"ש) וא\"כ בנדון דידן נמי נראה דאשה זו שטוענת שנתקדשה לאחר קודם לכן נאמנת היא במיגו לאוקומי אשה ברשותה שרוצה להיות ברשות בעל הא' כי היכי דאמרינן מיגו לאוקמי ממונא ומכח זה (הלכה זו) העלה הרב ז\"ל שהדבר הוא ס' אי שייך להאמינ' במגו יע\"ש ועל פי דבריו יש ליישב דברי התוס' בפרק האשה שלום דף קט\"ז ע\"ב ד\"ה באותה שעה שהק' דתהא נאמנת לומר מת בעלי במיגו דגרשני למ\"ד דאפי' שלא בפניו נאמנת כו' ותמה הרב ח\"ה ז\"ל שם דכיון דאינה מעיזה לומר גרשתני אפי' שלא בפניו אין כאן מיגו כיון דאינה מעיזה דמיגו דהעזה לא אמרי' מההיא דמודה במקצת הטענה כו' יע\"ש ולפי דבריו ז\"ל הנה נכון דס\"ל דההיא דמודה במקצת הטענה דלא אמרינן מיגו דהעזה היינו משום דהוי לפוטרו משבועה אבל לאוקמי ממונא אמרינן מיגו ואם כן ה\"נ לאוקמי אשה ברשותה במ\"ש מת בעלי אמרינן מיגו ודברי התוס' ז\"ל הללו הם ממש כדברי מוהרשד\"ם ולא ידעתי איך אשתמיט מהרבנים הנזכרים דברי התוס' הללו ואנכי הרואה כי לא על הרבנים הנז' ז\"ל תלונותיו כי אם על הרא\"ש ז\"ל שכ' דאפילו אם האשה מודה שנתקדשה לאחר אינה נאמנת דאמאי אינה נאמנת במיגו דגרשתני כיון דהרא\"ש ז\"ל ס\"ל דאמרי' מיגו דהעזה וי\"ל דס\"ל להרא\"ש דהך העזה דהכא אלימא טובא דודאי אין האשה מעיזה פניה בפני בעלה לומר שגרשה ותדע שהרי היא נאמנת לומר גרשתני בלי שום מיגו אלא ודאי דה\"ט דהך חזקה דאין אשה מעיזה פניה בפני בעלה אלימא טובא וחשבינן לה כעדים משא\"כ בין אדם לחבירו דעביד איניש דמעיז פניו בפני חבירו אע\"פ שחבירו מכיר בשקרו וגדולה מזו כתבו התוס' ז\"ל ר\"פ הגוזל עצים דק\"ז ע\"א דאינו נאמן לומר נאנסו במיגו דלהד\"מ וכן מודה במקצת במיגו דכופר בכל משום דהוי מעיז דאף ע\"ג דאמרינן מיגו דהעזה לכפור ודאי אינו מעיז ופירש הרב ש\"ך ז\"ל ח\"מ סי' פ\"ב בכללי מיגו סק\"ה וכונתם דכל שחבירו מפקיד אצלו או הלוה לו שהאמינו מתחילה ושוב אין לו עסק עמו לא אמרי' מיגו דהעזה דודאי אינו רוצה להעיז פניו בזה שהאמינו תחילה יע\"ש וא\"כ כ\"ש באשה עם בעלה דאמרי' ודאי דאינה רוצה להעיז פניה ועוד נראה לי דהיינו טעמא דהרא\"ש ז\"ל דס\"ל דאינה נאמנת במיגו דגרשתני משום דלא חשיב מיגו דמיפסלא נפשה לכהונה וכ\"כ התוס' ז\"ל בפ\"ק דכתובות דף ט' ע\"ב ד\"ה לא דקא טעין שהקשו דתהא נאמנת לומר בתולה הייתי במיגו דמשארסתני נאנסתי ותי' לחד תי' דאין זה מיגו דמפסלה נפשה לכהונה יע\"ש גם הרא\"ש ז\"ל תי' כן יע\"ש וכן מוכח ג\"כ מדאמרינן בריש פ' האשה שנתארמלה דלר\"ג נאמנת לומר משארסתני נאנסתי במיגו דאי בעיא אמרה מוכת עץ אני תחתיך דלא מיפסלה נפשה לכהונה וקא אמרה משארסתני דמיפסלה לכהונה חשיב טענה יותר טובה לאחשביה מיגו ואם כן מינה נמי דכל היכא דבטענה שטוענת השתא לא מיפסלה לכהונה ובטענת המיגו מיפסלה דלא חשיבא מיגו ולהרשב\"א ז\"ל שכתב דנאמנת היא לומר מזוייף משום מיגו דגרשתני צריך לומר דסבי' לי' דמשום דמיפסלה לכהונה לא איכפת לה כיון שיכולה לינשא לישראל ולא חשבינן ליה טענה גרועה והוא ז\"ל יתרץ לקושיית התוס' שהק' בההיא דכתובות כתי' האחר שתי' שם וההיא דפ' האשה שנתארמלה ס\"ל דודאי כל היכא דבטענה שטוענת השתא מיפסלה נפשה לכהונה חשבינן לי' שפיר מיגו דאי בעיא אמרה טענה אחר' טובה הימנה דלא מיפסלה לכהונה שהרי הן לו יהי ששתיהן שוות אמרינן שפיר מיגו כמ\"ש הפוסקים ז\"ל דאף בטענות שוו' אמרי' מיגו אמנם לענין לומר דלא חשיב מיגו משום טעמא דמיפסלה נפשה לכהונה הא לא אמרינן דמסתמא ודאי לא איכפת לה כנ\"ל וההיא דאמרינן פ' יש נוחלין דקל\"ד ע\"ב דהאומר זה בני נאמן מטעמא דהואיל ובידו לגרשה וכתבו התוס' וז\"ל אע\"ג דהאי מגו לא חשיבא דאם היה מגרשה היה פוסלה מן הכהונה כו' מ\"מ חשיב מיגו לפוטרה מיבם ע\"כ נראה שלא כתבו כן אלא דוקא גבי בעל משום דבעל ודאי לא איכפת ליה אי מיפסלה נפש' לכהונה אבל כל שבדידה ודאי ס\"ל דלא חשיב מיגו מטעמא דמיפסלה נפשה כמ\"ש בכתובות וא\"נ דהתם הוי מיגו דבידו דאלים טפי כמ\"ש הר\"ן ז\"ל פ' האומר לענין מיגו במקום חזקה יע\"ש משו\"ה חשבינן ליה מיגו אע\"ג דפוסלה לכהונה דאמרינן ודאי מה לו לשקר כיון שבידו לעשותו בהיתר חזקה לא שביק התיר' ועביד איסור' משום דמפסלה לכהונה אבל במיגו דתנא הכי נמי דלא חשיב מיגו ועיין במוהר\"א ששון סי' כ\"ד מיהו מדברי התוס' בפרק האשה שלום שכתבנו לעיל מבואר שחולקים על מ\"ש פ\"ק דכתובות דס\"ל דאמרינן מיגו אפי' היכא דמיפסל' לכהונה וכדעת הרשב\"א ז\"ל שכתב בתשו' דאי לא כן לא תיקשי להו מידי דתהא נאמנת לו' מת בעלי במיגו דגרשתני כיון דמיפסלה נפשה לכהונה ושוב מצאתי למוהר\"ם די בוטין ז\"ל בתשובה סי' יו\"ד שכתב שאף הרשב\"א לא כתב טעם זה דמיגו דגרשתני רק לסניף בעלמ' דקושט' דמילת' דלא חשיב מיגו כיון דמיפסלה נפשה לכהונה והביא ראיה מההיא דפ\"ב דכתובות שכתבנו כנראה שחשב הרב דהא מילתא פסיקתא היא ונשתמיט מיניה דברי התוס' דבפ' האש' שלום שכתבנו ואיך שיהיה לדאתן עלה נראה דאפי' במכחישתו נמי מידי פלוגתא לא נפקא דלפי דעת הרשב\"א ז\"ל והתו' פ' האשה שלום היא נאמנת לומר שחזרה במיגו דגרשתני ולדעת הרא\"ש והתוס' לחד תי' אינה נאמנ' במיגו דגרשתני משום דמיפסל' נפשה לכהונה ועיין בהר\"ן ז\"ל פ\"ב דכתובות גבי ההיא דהאשה שאמרה אשת איש אני וחזרה ואמרה פנויה אני אם נתנה אמתלה לדבריה נאמנת כתב משם הרא\"ה דאם אמרה נתקדשתי לפ' אינה נאמנת אפי' נתנה אמתלה ותמה עליו הרב בעל חלקת מחוקק ס\"ס מ\"ז דאמאי אינה נאמנת במיגו דגרשתני ועיין בס' בית שמואל מה שנדחק בזה ולפי מה שכתבתי י\"ל שדעת הרא\"ה כדעת התו' והרא\"ש דלא חשיב מיגו משום דמיפסל' לכהונה ודו\"ק ומ\"מ גבי בעל היה נראה לכאורה דלכ\"ע נאמן לומר שחזר בו ואפילו במכחישתו במיגו דאי בעי מגרש לה וכההיא דיש נוחלין ואף גם זאת נראה דמידי פלוגתא לא נפקא שהרי כתב המרדכי ז\"ל בריש פ' האומר דאינו נאמן השליח לומר שטעה וקדשה לעצמו במיגו דאי בעי מגרש לה משום דאין המיגו שקול דניחא ליה למימר לא קדשתי מלומר גרשתי דא\"כ יצטרך ליתן כתובה לדעת ר\"י דס\"ל דארוסה יש לה כתובה יע\"ש וא\"כ נראה שלדעת רבינו ז\"ל והנמשכים אחריו דס\"ל דארוסה לית לה כתובה הוא נאמן במיגו דאי בעי מגרש לה ולדעת הרא\"ש ז\"ל ודעימיה דס\"ל דיש לה כתובה כמ\"ש הטור ז\"ל סי' נ\"ה אינו נאמן במיגו וכ\"כ מוהר\"י ן' נחמיאש ז\"ל הובאו דבריו בתשובת מרן ז\"ל דיני קידושין סי' א' יע\"ש שכתב עוד שבדורינו זה דאין כתובה לארוסה לכ\"ע הוא נאמן במיגו דאי בעי מגרש לה וראיתי להרב כנה\"ג ז\"ל חא\"ה סימן ל\"ה בהגהת ב\"י אות ל\"ד שהקשה עליו וז\"ל ולע\"ד אין זה מיגו טוב שהרי הוא ר\"ל טעיתי ולהיות מותר בקרובותיה מלגרשה שאוסר עצמו בקרובותיה יע\"ש ולי לק\"מ דדוקא באשה חשובה הוא דאמרינן דלא ניחא ליה למיסר בקרובותיה כדאי' בפ' המדיר דע\"ד ע\"א אבל בסתם נשים לא קפדי אינשי ולא איכפת להו דמיתסר בקרובותיה שהרבה נשים מצויות וכ\"כ מוהרי\"מט ז\"ל בתשובה חא\"ה סי' כ\"ח שנאמן לומר גבי סבלונות שלא שלחם לשם קידושין במיגו דאי בעי מגרש לה אע\"ג דאוסר עצמו בקרובותיה משו' דבסתם נשים לא קפדי אינשי ועוד דאפי' באשה חשובה לא אמרו אלא דוקא התם משום דבהיתר רוצה לישא אבל שיחפה על הקדושין כדי לישא קרובותיה לא נחשדו ישראל על כך יע\"ש ובהכי ניחא נמי תשובות הרשב\"א שכתב דנאמנ' לומר מזוייף היא במיגו דגרשתני אע\"ג דנאסרת בקרוביו משום דאיתתא בכל דהו ניחא לה ולא איכפת לה כדאמרי' התם ומהתימה על הרב איך אישתמיט מיניה דברי מוהרימ\"ט ז\"ל שהוא עצמו הביאם בסי' ל\"ט בהגהת ב\"י אות ב' יע\"ש:<br><b> האמנם </b> אכתי נרא' שאף לדעת הסוברי' דארוסה ליה לה כתובה אינו נאמן לומר שחזר בו במיגו דאי בעי מגרש לה לפי מ\"ש הר\"ן ז\"ל דכל שחזר בו חייבת להחזיר הקידושין וא\"כ איכא למימר דלא חשיב מיגו דמשו\"ה לא מגרש לה משום פסידא דמעות הקידושין ובנדון המרדכי ז\"ל נמי נראה דאינו נאמן לומר השליח שטעה במיגו דאי בעי מגרש לה מה\"ט נמי ומ\"ש המרדכי משום טעמא דכתובה עדיפא מינה קאמר לפי סברתו ז\"ל דס\"ל דארוסה יש לה כתובה אמנם אה\"נ דבלאו ה\"ט נמי לא חשיב מיגו מטעמא דכתיבנא וכיון שכן יש לתמוה על מוהר\"י ן' נחמיאש ז\"ל שכתב שבדורינו זה דאין כתובה לארוסה שהשליח נאמן לומר שטעה לכולי עלמא מיגו דאי בעי מגרש לה ואולי נאמר דמיגו שבידו אלים טפי כיון שבידו לעשותו בהיתר משום דבר מועט לא נחשדו ישראל על כך להתיר אשת איש לעלמא ודוק' משום כתובה דמנה או מאתים הוא דכתב המרדכי ז\"ל דלא חשיב מיגו אבל משום קדושין לא נחשדו ישראל על כך ותדע שאל\"כ תיקשי הא דאמרינן ביש נוחלין דנאמן לו' זה בני או גרשתי את אשתי במיגו דאי בעי מגרש לה ואמאי הא לא חשיב מיגו שהרי כיון דהבעל נותן שכר הסופר ניחא ליה לומר גרשתי משום פשיטי דספרא אלא ודאי משמע דמשום דבר מועט כזה לא נחשדו ישראל על כך אלא שכפי זה זכינו לדין שאם קדשה במנה או מאתים דלכולי עלמא אינו נאמן לומר טעיתי או שחזר בו דליכא מיגו וכדכתיבנא: ואולם אכתי איכא למצדד אצדודי ולומר שבנ\"ד לכ\"ע היא נאמנת לומר שחזרה בה תוך ל' יום ואף לדעת מוהרי\"א ומהריב\"ל ומוהרימ\"ט משום דאיכא למימר דע\"כ לא קאמרי הני רבוותא שאינה נאמנת לומר נתקדשתי קודם לכן לאחר כל דליכא מיגו אלא דוקא היכא שנתקדשה קדושין גמורים בעדים בהא הוא דס\"ל דאינה נאמנת להפקיע הקדושין כל דליכא מיגו. אמנם בנ\"ד שלא נתקדשה קדושין גמורים שהקדושין תלוין ועומדים הם עד לאחר שלשים יום איכא למימר שפיר דנאמנת היא לומר שחזרה בה בתוך שלשים יום לכולי עלמא ומצאתי להר\"ן בפרק האומר דף תרמ\"ח ע\"ב שכתב משם הרמב\"ן לענין המקדש על תנאי שכל התנאין שהוא מתנה עמה שהן תנאין שלו בלבד כגון שאמר ע\"מ שאדבר עליך לשלטון וכיוצא אם אמר עשיתי והיא אינה יודעת נאמן וא\"צ עדים וכן אם אמר לא קיימתי התנאי נאמן וכן בתנאי שלה היא נאמנת כל זמן שאינה מכחישתו וכל תנאי שהוא בינו לבינה כגון ע\"מ שאתן לך ק\"ק זוז כלל גדול המוציא מחבירו עליו הראיה ובקדושין היא נאמנת ומותרת לשוק ובגירושין הוא נאמן עכ\"ל הנה מבואר דס\"ל ז\"ל דכל שאין מכחישין זה את זה בין הוא בין היא נאמנין לומר שלא קיימו התנאי ולבטל הקדושין וכל שמכחישין זה את זה בקדושין היא נאמנת לבטל הקידושין מטעמא דהמוציא מחבירו דהיינו הבעל שבא לאסור אותה על כל העולם עליו הראיה ואף למה שנחלקו עליו האחרונים לא נחלקו אלא באומר שקיים התנאי ובא לקיים הקדושין ומטעמא דהמע\"ה אבל בבא לבטל הקדושין כגון שאומר שלא קיים התנאי לכ\"ע נאמן וא\"כ דכוותא נמי בנ\"ד נרא' שדינו כדין המקדש על תנאי ממש ולאומר שיאמר דאכתי לא דמי לנ\"ד דשאני במקדש על תנאי דכיון שהוא בקום עשה אין הקדושין חלים עד שיקיים התנאי וכל שאין אנו רואים שקיים התנאי בעדים הרי הוא בחזקת שלא קיימו ובחזקת פנויה קיימא אמנים בנ\"ד כיון שאינו מחוסר מעשה כלל אלא זמן וזמן ממילא אתיא איכא למימר דכל שאין אנו רואים שבטל הקדושין בפי' הרי היא בחזקת א\"א ואינ' מקודשת אף אתה אמור לו דהא ליתא שהרי כתב הר\"ן סמוך ונראה וז\"ל (על פי מה שהגיה הרב תומת ישרי' בהגהות הרי\"ף דנ\"ד ע\"א) ומיהו בתנאי שהוא בשב וא\"ת משמע דבין בקדושין בין בגירושין כל א' נאמן בשאין חבירו מכחישו אבל במכחישו כגון האומר לאשה הרי את מקודשת ע\"מ שלא אשתה יין עד יום פ' והיא אומרת לא נתקיים התנאי נאמנת אבל בגיטין אם אמר לה ע\"מ שלא תשתי יין עד יום פ' כתב הרמב\"ן נראים הדברי' שאע\"פ שאמר לה עברתי על תנאך מגורשת ולא כל הימנו לאוסרה עכ\"ל הנה מבואר שאפי' בתנאי דשב וא\"ת דהקדושין חלים ממילא אפי\"ה היא נאמנת לומר שבטל אותו בידים וא\"כ דון מינה לנ\"ד נמי שאף שהקדושין חלים ממילא אפי\"ה היא נאמנת לומר שחזרה בה הן אמת שלכאורה יש לדקדק על דברי הר\"ן דמ\"ש בקדושין היא נאמנת לומר שבטל התנאי בידים אי משום טעמא דהמוציא מחבירו ע\"ה והילכך כיון שהוא בא לאסור אותה על כל העולם היא נאמנת א\"כ מה\"ט יהא הוא נאמן בגרושין לומר שבטל אותו בידים מטעמא דהמע\"ה כיון שהיא באה להוציא עצמה מרשות הבעל ואפשר לומר דבקדושין אע\"ג דהוא בשב וא\"ת דאיכא רגלים לדבר שלא ביטלו בידים אפ\"ה היא נאמנת מטעם מיגו דאי בעי אמרה גרשתני אבל בגרושין אינו נאמן הבעל לומר שבטלו כיון שהוא בשב וא\"ת אנן סהדי דודאי לא ביטלו בידים והילכך כיון שאין לו מיגו היא נאמנת. ועוד מבואר מדברי הרשב\"א בחידושיו לקמן דס\"א דה\"ט דגירושין שאינו נאמן הבעל אע\"ג דהיא הוי מוציא מחבירו משום דאיכא חזקה שאינ' עשויה לקלקל את עצמה כדאמרינן בעלמא אשה דייקא ומינסבא יע\"ש מה שא\"כ בקדושין דליכא ה\"ט גם מדברי הרשב\"א שם מבואר דאפי' בתנאי דשב וא\"ת בקדושין היא נאמנת לו' שבטלו שכתב וז\"ל עוד כתב הרמב\"ן דבמכחישין זה את זה בקדושין היא נאמנת ובגרושין הוא נאמן שהמע\"ה אלא דבגירושין כל תנאי שהוא בבטול מעשה כגון ע\"מ שלא תשתי יין כו' יע\"ש הנה מבואר מדבריו דדוקא בגירושין הוא דמחלקינן בין תנאי דקום עשה לתנאי שהוא בשב ואל תעשה אבל בקדושין אין כאן חילוק אלא אפי' בתנאי דשב ואל תעשה היא נאמנת לומר שבטלו בידים דאל\"כ הכי הול\"ל אלא דבתנאי דשב וא\"ת בין בקדושין בין בגרושין אינן נאמנין לבטל הקדושין והגרושין והארכתי בזה לפי שראיתי להרב ב\"ש ס\"ס ל\"ח ס\"ק ס\"ו שכתב דבתנאי שהיא בשב וא\"ת אם ב' אומרים נתקיים פשיטא דנאמנים ואם ב' אומרים שלא נתקיים אלא עברו התנאי ועשו מעשה אין מבואר אם נאמנים ונרא' דא\"נ דל\"ח דעברו התנאי בקום עשה וראיה לזה מדקי\"ל בגרושין דאם נתגרש' ע\"ת בשב וא\"ת דמותרת לינשא ולא חיישינן שמא עברה א\"ד יע\"ש והיא תימא שהרי מדברי הר\"ן והרשב\"א ז\"ל שכתבנו מבואר שהיא נאמנת לומר שביטלו בידים ואפי' במכחישתו ומכ\"ש בב' מודים וזה פשוט וכן מבואר ג\"כ דעת מור\"ם ז\"ל שכתב שם וז\"ל אבל תנאי שהיא בשב וא\"ת כל אחד מהן נאמן אם אין שכנגדו מכחישו משמע מדבריו דבמכחישין זה את זה אפי' בתנאי דשב וא\"ת יכול להכחישו והרב בית שמואל ז\"ל שם בס\"ק ס\"ז תמה עליו שמדברי הר\"ן ז\"ל שם משמע דכל כה\"ג אינה יכולה להכחישו דלא חיישינן שעבר בפועל ע\"ש ומתוך מ\"ש נתבאר שלא כ\"כ הר\"ן ז\"ל אלא דוקא בגירושין אבל בקדושין היא נאמנת וכמו שהגיה הרב תומת ישרים וכמבואר מדברי הרמב\"ן ז\"ל שהביא הרשב\"א הן אמת דקשה לפי זה מ\"ש הר\"ן ז\"ל בפ' מי שאחזו דתק\"ץ ע\"א וז\"ל ולפי זה האומר לחבירו אני נותן לך כך וכך ע\"מ שתעשה דבר פ' על המקבל להביא ראיה שקיים תנאו אבל אם אמר על מנת שלא תעשה על הנותן להביא ראיה שביטל תנאו עכ\"ל ופסקו מרן ז\"ל ח\"מ סי' רמ\"א והשתא ק' דמ\"ש מקדושין שהיא נאמנת לומר שביטל תנאו מטעמא דהמע\"ה וא\"כ מה\"ט נמי יהא נאמן הנותן לומר שבטלו דהמע\"ה וכבר הוק' לו כן להרב בית שמואל ז\"ל ומתוך מ\"ש לעיל יתבאר תי' לזה דדוקא בקדושין היא נאמנת משום דאיכא מיגו דאי בעי אמרה גרשתני אבל במתנה כיון דליכא מיגו אינו נאמן ועל הנותן להביא ראיה כנ\"ל נכון:<br><b> ומ\"מ </b> בתנאי דשב וא\"ת אם הבעל אומר שלא קיים התנאי נרא' מדברי הר\"ן והרמב\"ן ז\"ל שאין הבעל נאמן כל זמן שמכחישין זה את זה וזה ממ\"ש אבל במכחישין זה את זה בקדושין היא נאמנת ומותרת לשוק משמע דדוקא היא נאמנת לבטל הקדושין אבל הוא אינו נאמן דאל\"כ הכי הול\"ל אבל במכחישין זה את זה כל א' מהן נאמן לבטל הקדושין ונרא' דה\"ט דס\"ל דלגבי בעל ליכא מיגו דאי בעי מגרש לה אי משום דצריך ליתן לה כתובה למ\"ד דארוסה יש לה כתובה או משום פסידא דקדושין כמ\"ש לעיל ויש לי מן הדקדוק על מוהר\"ם ז\"ל שכתב אבל בתנאי דשב וא\"ת כל אחד נאמן בשאין חבירו מכחישתו אשר משמע מדבריו דבמכחישין זה את זה כל אחד מהן נאמן בין הוא בין היא ומתוך דברי הר\"ן והרמב\"ן ז\"ל משמע דדוקא היא נאמנת וכמ\"ש והריטב\"א בחי' ד\"ס ע\"ב נראה שחולק לדעת הר\"ן והרמב\"ן וס\"ל דבתנאי דשב ואל תעשה בין הוא בין היא אין נאמנין לומר שבטלו התנאי שכ' בד\"ה ולאחר לא תנשא וז\"ל אבל בתנאי דשב וא\"ת הרי הוא בחזקתו שלא עשה ועל זה להביא ראיה שעשה ועקר תנאו בידים עכ\"ל (בתנאי דקום עשה נראה שחולק לדעת הרמב\"ן ז\"ל כמו שירא' המעיין) הנה מבואר מדבריו דבכל ענין בין במכחישין זא\"ז בין בשאין מכחישין ס\"ל דאינו נאמן לומר שביטל תנאו בידים ולדעת הר\"ן ז\"ל והרמב\"ן אפי' במכחישתו היא נאמנת כמ\"ש ואין להק' לדעת הריטב\"א ז\"ל אמאי אינה נאמנת לומר שביטל התנאי במגו דגרשתני דבשלמא הוא איכא למימר דס\"ל דאינו נאמן במיגו דאי בעי מגרש לה מטעמא דכתיבנא לעיל אלא היא אמאי אינה נאמנת די\"ל דס\"ל דהא לא חשיב מיגו משום דמיפסלה לכהונה כמ\"ש התוס' והרא\"ש ז\"ל ואיך שיהיה זאת תורת העולה מכל מ\"ש דבנ\"ד לפי דעת הר\"ן והרמב\"ן ז\"ל שכתבנו היא נאמנ' לומר שחזרה בה ואפי' כשהיא מכחישתו ולדעת הריטב\"א ז\"ל אינה נאמנת ואם חזר הוא והיא מכחישתו לפי הנראה מדברי הר\"ן והרמב\"ן ז\"ל שאף הם ז\"ל מודו שאינו נאמן וכמ\"ש ואם כן פשיטא ודאי דיש לחוש למעשה לס' הריטב\"א ז\"ל ולהצריכה גט ומה גם לסברת הרא\"ש ז\"ל שכתב לקמן אמתני' דע\"מ שאתן לך ק\"ק זוז דאפי' בתנאי דקום עשה כגון ע\"מ שאדבר עליך לשילטון אינו נאמן הבעל לומר שלא קיים התנאי דשמא נתחרט ורוצה לבטל הקידושין כל זה כתבתי דרך שקלא וטרייא להלכה ולא למעשה:<br><b> ובהיותי </b> בזה דרך אגב ראיתי לעמוד במ\"ש מוהר\"י ן' נחמיאש ז\"ל בתשובה שכתבנו לעיל שמדברי הרא\"ש ז\"ל בחידושיו בפרק הא\"מ ד\"ן שכתב אהא דפרכינן התם ואמאי הא קאמר כסבור הייתי וז\"ל תימה מאי מייתי ראיה הא לא גילה דעתו ודילמא משקר הוא וי\"ל דמשמע מקודשת ושרייא ליה אפי' פשטה ידה וקבלה קדושין מאחר עכ\"ל משמע דסבירא ליה להרא\"ש כסברת מוהר\"ם שכתב המרדכי שאין הבעל נאמן אמנם דעת הר\"ן נראה שאינו כן ממ\"ש בפרק האומר על הא דפרכינן לקמן בגמ' וניחוש שמא יש לו וז\"ל דכיון דקדש מתחילה אדעתא דהכי רגלים לדבר שהיו לו והשתא הוא דבעי למיהדר ע\"כ משמע דדוקא משום דאדעתא דהכי קדש ואיכא רגלים לדבר שיש לו הוא דאינו נאמן אבל היכא דליכא רגלים לדבר שאינו כדבריו נאמן ולא חיישינן כלל שאל\"כ לא היה צריך לתת טעם למה חיישינן וא\"כ לפי זה באומר כסבור הייתי דליכא רגלים לדבר שאינו כן משמע דסבירא ליה שהוא נאמן ואינה מקודשת אי דברים שבלב הויין דברים וא\"כ לדעת הר\"ן צריך לפרש תי' שאני התם דלחומרא דהקש' דאע\"ג דדברים שבלב הויין דברים אפי\"ה משום חומרא דא\"א החמירו ואמרו דאינן דברים את\"ד יע\"ש ויש לי מן התימא עליו שהרי הרשב\"א ז\"ל בחידושיו בפ' האיש מקדש כתב כדברי הרא\"ש ז\"ל וז\"ל ק\"ל דהתם אפי' דברים שבלב ליכא דהא מעיקרא לא אמר ולא מידי ופשיט' דלא מהימן וי\"ל דמקו' משמע מקודשת ודאית כו' ע\"ש ואלו בההיא דפריך לקמן וניחוש שמא יש לו כתב ממש כדברי הר\"ן ז\"ל שכתב וז\"ל וניחוש שמא יש לו דכיון דקאמר דיש לו איכא למיחש דילמא מעות טמונין יש לו ואע\"ג כו' ניחוש דילמא מיהדר קא מיהדר ביה כו' וא\"כ לפי דברי מוהר\"י ן' נחמיאש ז\"ל נמצאו דבריו סותרים גם הריטב\"א ז\"ל בחידושיו כתב בההיא דהאיש מקדש כדברי הרא\"ש ובההיא דפריך לקמן וניחוש שמא יש לו כתב כלשון הר\"ן ממש ולכן נראה דהתם נמי ס\"ל להרשב\"א ז\"ל דרגלים לדבר שלא ע\"מ כן קדשה מדלא גילה דעתו מעיקר' וא\"כ מעתה אין ראיה מדברי הרא\"ש ז\"ל שסובר כדעת מוהר\"ם ז\"ל אלא שמדברי הרא\"ש ז\"ל שכתב לקמן ההיא דפריך וניחוש שמא יש לו מבואר מדבריו דס\"ל דאפי' היכא דליכא רגלים לדבר דמשקר אינו נאמן ממ\"ש דאומר ע\"מ שאדבר עליך לשלטון אינו נאמן לומר לא דברתי אע\"ג דליכא רגלים לדבר דמשקר ומהתימה על הרב ז\"ל אמאי הוצרך להביא עצות מרחוק ממ\"ש בחידושיו ולא הביא מלשון זה שמפורש בהדיא כנ\"ל ותו לא מידי ועיין בספר מכתב מאליהו ז\"ל שער ח' סי' ד' ודוק:<br><b> מעשה חושב</b>\n<b> (רנח) </b> פלוגתא דר\"י ור\"ל ואפסיקא הלכתא כר\"י כו'. גם לר\"ל יש להסתפק כן באומרת אחר ל' יום שנתקדשה בתוך ל' בפני עדים והלכו להם למדינת הים ואיני יודע למה נקט המחבר לר\"י דוקא וי\"ל דנקט הכי משום הספק אם הוא נאמן לומר שחזר בתוך ל' דספק הזה לא שייך אלא לר\"י אולם למ\"ש לעיל דף ל\"ד ע\"א י\"ל דמשו\"ה לא מספקא לי' בכה\"ג דכיון דהשני רשע הוא אינו נאמן לומר דעבר עבירה כיון דליכא עדים אמנם מ\"מ הא משכחת לה היכא דלא ידע השני:<br><b> (רנט) </b> על אודות אשה שנתקדשה קדושין גמורים כו' שהיא נאמנת במיגו דאי בעיא אמרה גרשתני כו'. לכאורה תמוה דאיך אפשר להאמין לה במיגו זו כדי שתאסור על המקדש הזה הא באומרת גרשתני גופא אינה נאמנת אלא משום חזקה דאין אשה מעיזה פניה בפני בעלה וחזקה זו הא לא שייך באשה הזאת שהרי אפי' אי נימא דקושטא קאמרה דקודם לכן נתקדשה לאחר א\"כ איך פשטה ידה וקבלה קדושין אח\"כ מן המקדש הזה אי לא שהראשון גרשה דהא קיי\"ל דא\"א שפשטה ידה וקבלה קדושין מאחר בפני בעלה דמקודשת לשני משום חזקה זו ולהר\"ן אפי' אם קבלה הקדושין מאחר שלא בפני בעלה חוששין לקדושי שני מספיקא דדלמא אפי' שלא בפני בעלה איתא נמי לחזקה זו וא\"כ איך תוכל להפקיע א\"ע מן זה שנתקדשה לו בפנינו קדושין גמורים מכח חזקה זו דאין אשה מעיזה כו' הא אדרבה נימא ניהו דקושטא קאמרה שנתקדשה קודם לכן לאחר מ\"מ הא עכ\"ר לומר דגרשה הראשון תחלה דאל\"כ לא היתה מעיזה לקבל קדושין מן השני ואי משום דהשתא נמי חשובה כמעיזה במה שרוצה להפקיע עצמה מבעלה זה ונאמנת מכח מיגו דגרשתני א\"כ הא חזינן דאשה זו אינה חוששת להעיז ולא שייך בה חזקה זו וניהו דעכ\"ר שהרשד\"ם לא ס\"ל כהר\"ן הנ\"ל שמחמיר אפי' בפשטה ידה שלא בפני בעלה מ\"מ קשה איך אפשר לומר דלפשוט ידה ולקבל קדושין מאחר שלא בפני בעלה לא חשיב העזה כ\"כ אע\"פ שעכ\"ר יתודע לו אח\"כ שקבלה קדושין מאחר ולומר לבעלה שנתקדשה לאחר קודם שנתקדשה לו הוי העזה טפי אע\"פ שאינו יודע אי משקרת אי לא ולא יודע לו זה לעולם ושנאמין לה בזה במיגו דהעזה גמורה דאי בעיא אמרה גרשתני:<br><b> (רס) </b> וכגון שאומרת שחזרה בה בפני הבעל אז היה נראה דלכ\"ע היא נאמנת כו'. לענ\"ד דה\"ה אם אמרה חזרת אתה נמי נאמנת אע\"פ שהוא מכחישה ואומר לא חזרתי בי ואפי' בלא מיגו אי נימא דגם היכא דיש ספק בעיקר הקדושין אם היו אם לא נמי שייך חזקה זו דאין אשה מעיזה פניה בפני בעלה לא מבעיא לפי תשובת הרשב\"א דמה שקבלה קדושין אח\"כ בפנינו הוי בקטטה דודאי אינה נאמנת לומר גרשתני אלא אפי' בעובדא דהרא\"ש ז\"ל י\"ל נמי דחזקה זו לא שייך הכא כיון דבא אחר ואמר שקדשה קודם (ובתשובתי לביאלעסטאק הארכתי בזה) ואכ\"מ להאריך:<br><b> (רסא) </b> שהקשו דתהא נאמנת לומר בתולה הייתי כו' דמפסלה נפשה לכהונה. לפום ריהטא לא עמדתי על דבריהם הקדושים בתירוצם זה דהא אם אומרת בתולה הייתי או שהוא בא עלי' באירוסין הרי הוא יודע דמשקרת ועכ\"ר יתן לה גט כיון דאסורה לו וא\"כ תו ממילא [מפסלה] לכהונה וממה דמסיק דלתירוץ התוס' הנ\"ל אפי' ממעיז למעיז לא אמרינן מיגו משום דמיגו גרוע הוא מפני שאין ברצונה למפסל לכהונה וא\"כ אפי' באומרת שחזרה בפני בעלה והוא מכחישה אינה נאמנת במיגו דגרשתני משום דמיגו גרוע היא כיון דנפסלה לכהונה. ולע\"ד בכהאי גונא א\"צ מיגו כמו שכתבתי לעיל דבהיא אומרת בפניו שהוא חזר בו בתוך ל' דנאמנת ולא מטעם מיגו אלא בשביל טענה זו עצמה שאומרת בפניו שחזר בו תוך ל' דהוי העזה כמו שאומרת גרשתני והוא הדין באומרת בפניו דחזרה בה תוך ל' בפניו וכנ\"ל:<br><b> (רסב) </b> ולהרשב\"א ז\"ל שכ' דנאמנת היא לומר מזויף משום מיגו דגרשתני כו'. ולא חשבינן לה טענה גרועה כו'. תמהני דאמאי צריך לדוחק הזה הא י\"ל דעובדא דתשובת הרשב\"א היה באשה גרושה שיצא שטר עליה שנתקדשה וא\"כ הא נאמנת לטעון מזויף הוא במיגו דגרשתני ולפ\"ז אין זה מיגו גרוע דהא בלא\"ה נמי פסולה לכהונה אבל בכתובות דמיירי בבתולה דכשירה לכהונה שפיר כתבו שם התוס' דאינה נאמנת לומר בתולה הייתי במיגו דמשארסתני נאנסתי משום דאין זה מיגו כיון דמיפסלא לכהונה: אבל החמ\"ח שפיר תמה על הרא\"ה דסתים וכתב דבאומרת נתקדשתי לפלוני לא מהני אמתלא ומדלא חילק בזה משמע דאפי' באשה שכבר פסולה לכהונה נמי לא מהני אמתלא ואמאי הא יש לה מיגו דגרשתני: גם צ\"ל דמיירי הרשב\"א בשאין קרובים לזה שאומר שקדשה משום דאל\"כ הא אכתי מיגו גרוע היא משום דניחא לה למימר מזויף הוא מלומר גרשתני שעי\"ז נאסרה בקרוביו ודוק:<br><b> (רסג) </b> מיהו מדברי התוס' כו' מבואר שחולקים על מ\"ש בפ' קמא דכתובות וס\"ל דאמרינן מיגו אפי' היכא דמיפסלא לכהונה כו'. גם מדברי התוס' יבמות אלו אין ראיה שחולקים על מ\"ש בפ\"ק דכתובות משום דמשמע להדיא התם דעד אותה מעשה לא היתה שום אשה נאמנת לומר מת בעלי אפי' מי שכבר נפסלה מן הכהונה ועוד י\"ל דלא איכפת לה במה דנפסלה לכהונה דאי משקרת יותר ניחא לה לומר דנתגרשה מלומר מת בעלי משום דחוששת שמא יבוא בעלה אבל בעלמא י\"ל דמיגו גרוע היא משום דלא בעיא למיפסל נפשה מכהונה: ועוד תמהני דאיך אפשר לומר דמשום דכדי שתהא כשרה לכהונה אינה יכולה לומר גרשני בעלי וא\"כ הא תהא אסורה לכ\"ע כיון דלומר מת בעלי אינה נאמנת בלא מיגו ותשאר עגונה והרי המחבר עצמו כתב בטעמא דהרשב\"א דלא שייך סברת התוס' כתובות הנ\"ל משום דיכולה להנשא לישראל וזה לא שייך בעגונה וא\"כ הרי ניחא לה טפי למיפסל לכהונה מלמיפסל לכ\"ע ודוק. ויש ליישב:<br><b> (רסד) </b> לפי מ\"ש הר\"ן ז\"ל דכל שחזר בו חייבת להחזיר הקדושין כו'. זה תמוה דהא אדרבה הר\"ן כתב בסוגיין בהדיא להיפך דאם הוא חזר בו אינה חייבת היא להחזיר לו כסף קדושין ואולם לדעת הר\"י מטראני בחידושיו אינו כן וכן משמע בתשובת הרא\"ש כלל ח' דפליג על הר\"ן הנ\"ל וע\"ש:<br><b> (רסה) </b> וא\"כ איכא למימר דלא חשיב מיגו דמשו\"ה לא מגרש לה כו'. תמהני דאיך ס\"ד לומר דאפי' בתובע לה שתחזיר לו מעות הקדושין אחר ל' משום דחזר בו בתוך ל' דיהיה נאמן במיגו דגרשתיך או דאי בעי מגרש לה הא אפי' אי הוה מיגו מעליא נמי מיגו להוציא לא אמרינן וכיון דאינו נאמן בהטענה עצמה שחזר בו ותתחייב בהחזרת כסף הקדושין א\"כ הא גם במיגו אינו נאמן אפי' אם היה הדין דגבי גרושה מחזרת לו כסף הקדושין וא\"כ הרי על כסף הקדושין אין ספק כלל דאינו נאמן אע\"כ דאי איכא למיבעי אי נאמן היינו היכא דאינו תובע החזרת הקדושין או דאומר דכבר החזירה לו כסף הקדושין או דמחל לה וא\"כ ממילא אית לי' מיגו. אבל לא ידעתי כלל איך ס\"ד כשקדשה במנה או במאתים כדמסיק דאינו נאמן משום דליכא מיגו הא לענין תביעת הממון א\"א בלא\"ה שנאמין לו כיון דהיא טוענת ברי שלא חזר בו והיא ארוסתו מיום שנשלמו הל' יום וא\"כ דקארי לי' מאי קארי ליה ואפילו להפוסקים ז\"ל דס\"ל דאמרינן מיגו להוציא מ\"מ הא הכא לפי המיגו אין לו טענת ממון כלל משום דממנ\"פ מי הוא התובע דאם היא תובעת ממנו שישאנה ויתן לה שאר כסות ועונה והוא משיב לה חזרתי תוך ל' ונתבטלו הקדושין א\"כ בזה ודאי הוא נאמן להפטר מתביעתה משום דבידו לגרשה ואם הוא התובע ממנה שתחזיר לו כסף הקדושין והיא משיבה לו לא חזרת בך ואני ארוסתך וכסף הקדושין שלי הוא א\"כ בזה פשיטא דהיא נאמנת כיון דלהמקדש אין כאן מיגו כלל וא\"כ מה זה שכתב המחבר דלא חשיב מיגו והיינו דמיגו גרוע היא והלא אין כאן התחלה למיגו כלל אם התביעה היא מצד המקדש על החזרת כסף הקדושין ודוק:<br><b> (רסו) </b> אמנם בנ\"ד שלא נתקדשה קדושין גמורים כו' איכא למימר שפיר דנאמנת היא לומר שחזרה בה בתוך ל' יום לכ\"ע. גם אני בהשקפה ראשונה רציתי לומר כן ועיין מ\"ש לעיל על הגליון (באות ר\"ס) בד\"ה לענ\"ד אלא דמ\"מ לא החלטתי כן משום דאכתי א\"א למיפשט דנאמנת לומר דחזרה בה שלא מדעת בעלה ושלא בפניו מטעמא דלא דמי לתנאי דעלמא משום דזמן ממילא קאתי וכיון דהזמן כבר עבר לפנינו הקדושין חלו מסתמא ואמרינן דמעשה דהחזרה לא נעשה והיכן מצינו בהר\"ן דמי שמקדש אשה על מנת שלא תשתה יין עד יום פלוני והיא אומרת שעברה על התנאי ושתתה דנאמנת דמזה שכתב הר\"ן במקדש אשה על מנת שלא אשתה יין והיא אומרת שלא נתקיים התנאי דנאמנת אין ראי' דהתם היינו משום דטענתה שטוענת שלא נתקיים התנאי היא טענה דהעזה נאמנת במיגו דגרשתני ומ\"ש הר\"ן דבתנאי שהוא בשב ואל תעשה משמע דבין בקדושין ובין בגירושין כל אחד נאמן בשאין חבירו מכחישו היינו לקיים הקדושין דאם אמר ע\"מ שלא אשתה יין ואומר לא שתיתי והיא אינה מכחישתו היא מקודשת וכן באומר ע\"מ שלא תשתי יין והיא אומרת לא שתיתי והוא אינו מכחישה נתקיימו הקדושין וכן בגירושין משום דאמרינן דמסתמא לא נעשה מעשה להיפך לבטל הקדושין או הגירושין אבל בשיש כאן הכחשה היא נאמנת שעבר על התנאי משום מיגו דגרשתני דהא גם בטענתה שעבר על התנאי יש בה העזה משא\"כ באומרת שהיא עצמה עברה על התנאי שלא בפני בעלה וכן בנ\"ד שאומרת דחזרה תוך ל' שלא בפניו דליכא בזה מיגו דגרשתני משום שהוא מיגו דהעזה א\"כ מנ\"ל דנאמנת ודוק:"
+            ],
+            [],
+            [
+                "<b>האומר </b>\n<b> לאשה הרי את מקודשת לי מעכשיו כו' לפיכך ב' נותנים גט בין בתוך ל' בין לאחר ל' יום כו'.</b> הנה דעת רבינו מבואר דס\"ל דתנאי דמעכשיו ולאחר ל' יום היינו לענין שאם ימות בתוך ל' יום שלא יחולו הקדושין אבל לחזור בו אינו רשאי ושלא כדעת רש\"י שכתב בפ' האומר דע\"ז ע\"ב ד\"ה מספ\"ל וז\"ל האי לאחר ל' יום אי תנאה הוי אם לא אחזור בי כו' יע\"ש ויש לדקדק דלעיל סמוך ונראה ד\"ה ושמואל כתב וז\"ל ושמואל אמר אינה בספיקא אלא עד ל' יום שמא ימות הראשון ולא יגמרו הקידושין כו' יע\"ש וקשה דאמאי לא כתב רש\"י ז\"ל משום חששא דשמא יחזור בו כמ\"ש לקמן ואפשר לומר דהוצרך רש\"י כאן לחששא דשמא ימות משום דקאי אמאי דכתב לעיל מיניה דמקודשת ואינה מקודשת ואסורה לב' בלא גט מאחד דמשמע ודאי דאם בא בעלה הראשון לקחתה צריך גט מב' ובהא פליגי דלרב אף לאחר ל' יום אם בא אחד מב' לקחתה צריך גט מב' משום דמספ\"ל אי תנאי או חזרה ולשמואל דוקא בתוך ל' יום צריך גט מב' אבל לאחר ל' יום אינה צריך גט מב' והא ק\"ל דלשמואל אמאי אינה מותרת לראשון בתוך ל' יום בלא גט מב' דהא כיון דכל החששא הוא משום שמא יחזור בו ונמצאו קדושי ב' חלין למפרע פשיטא ודאי דאינו חוזר בו דאין אדם עשוי לקלקל את עצמו דנמצא בא על אשת איש ובניו ממזרים והרי זה דומה למקדש ע\"מ שאין עליה נדרים ונמצאו עליה נדרים שמותרת להנשא בלא גט לדעת רובא דרבוותא כמבואר בב\"י סי' ל\"ט יע\"ש ולא חיישינן שמא תלך אצל חכם ויתיר את נדרה משום דאינה עשויה לקלקל את עצמה וה\"נ דכוותא משום הכי הוצרך ז\"ל לומר דה\"ט דצריכה גט מב' בתוך ל' יום משום דחיישינן שמא ימות כנ\"ל נכון ודע שמ\"ש רש\"י ז\"ל בפה\"מ וז\"ל מקודשת ואינה מקודשת אלא א\"כ נתן האחד גט ולאדם אחר אסורה עד שיתנו ב' נרא' שלא כתב כן אלא אליבא דרב דס\"ל דמקודשת ואינה מקודשת לעולם ומש\"ה כתב אם באה להנשא לאדם אחר אחר ל' יום צריך שיתנו ב' גט אבל לשמואל דס\"ל דמקודשת ואינה מקודשת דמתני' היינו עד ל' יום אם באה להנשא לאדם אחר בתוך ל' יום פשיטא ודאי דאינה צריכה גט אלא מב' דמן הראשון בחזרה בעלמא סגי וכן נמי אם באה להנשא לב' בחזרה מן הראשון סגי לפי פירוש רש\"י ז\"ל שכתב דהתנאי היינו אם לא יחזור בו תוך ל' יום וכן כתב הרשב\"א ז\"ל בתשובה סי' תש\"ז לדעת רש\"י הא דאמר אביי לקמן ולטעמיה דרב בא אחר ואמר לה מעכשיו ולאחר עשרים יום ובא אחר ואמר לה מעכשיו ולאחר עשרה ימים צריכה גט מן הראשון ומן האחרון היינו בבא לגרש לאחר ל' יום דאלו בתוך ל' בחזרה בעלמא סגי ואף לדעת החולקים על רש\"י ז\"ל דס\"ל דאינו רשאי לחזור בו תוך ל' ותנאי דמעכשיו אינו אלא לשאם ימות בתוך ל' כתב הרב מ\"ל ז\"ל בפ\"ו מה' גירושין הלכה ג' דע\"כ הא דקאמר אביי צריכ' גט מן האחרון היינו דוקא בבא לגרש אחר ל' דבתוך ל' יום אינו צריך גט מן האחרון ממ\"נ דאי תנאי הוי א\"כ לא חלו קדושי ב' כלל ואי חזרה הוי א\"כ הב' אינו צריך לגרש דבחזרה בעלמא מהני וע\"פ זה כתב דמ\"ש הרשב\"א בתשובה הנז' דאם ב' הם צריכה גט מב' ואפי' תוך זמנם מיירי כשהב' קדשה סתם וכדינ' דמתני' דאלו קדשה הב' לאחר עשרים יום אינה צריכה גט מהב' בתוך הזמן דבחזרה בעלמא סגי (ולפי זה תוך זמנם שכתב הרשב\"א ט\"ס הוא וצ\"ל תוך זמנו) גם מ\"ש ואלא מיהו יכולים לגרש תוך הזמן ט\"ס הוא וצ\"ל מיהו יכול לגרש כו' וקאי לראשון דלב' לא צריך לאשמועינן דהא פשיטא דהב' יכול לגרש תוך הזמן דאי דקמא תנאה הוי אין כאן קדושין ואי דקאמא חזרה הוי הרי מיד חלו קדושי ב' את\"ד יע\"ש והנה מ\"ש דבתוך ל' יום אינה צריכה גט מן האחרון ממ\"נ נרא' דט\"ס הוא וצ\"ל בתוך עשרה ימים דלאחר עשרה ימים פשיטא ודאי דצריכה גט מן האחרון דשמא חזרה הוי וקדושי האחרון חלו ושוב אינו יכול לחזור בו מכיון שעברו עשרה ימים האמנם בעיקר דינא נרא' דאיכא למישדי נרגא דאדרבא משמע דאם רוצה להנשא בתוך ל' יום לאחר ואפי' בתוך עשרה ימים צריכה גט מכולם משום דאיכ' למיחש דשמא תנאה הוי ואלו קדושי ראשון ואיכא למיחש שמא ימות ראשון בתוך ל' יום וחלו קדושי ב' למפרע וכן נמי בג' חיישינן שמא ימותו ב' ובחזרה נמי לא סגי אפי' בתוך עשרה ימים דשמא תנאה הוי ואפי' תימא דלמיתה דבי תרי לא חיישי' וכדאית' בר\"פ ד' אחין ועיין בתו' שם והלכך בתוך י' ימים אינה צריכה גט מן האחרון ממ\"נ דאי תנאי הוי דקמא הוו קדושין ואי מיית ראשון דאמצעי הוו קידושין דבתר' לא הוו קידושין ואי חזרה הוי בחזרה בעלמא סגי מ\"מ נקוט מיהא דבבא לגרש בתוך זמנה צריך גט מן הראשון ומן האמצעי ואלו מדברי הרב ז\"ל משמע דמן הראשון לבד הוא דצריך גט ותו דלפי זה אין צורך למה שהגיה בדברי הרשב\"א ז\"ל גם למה שדחק עצמו וכ' דמ\"ש הרשב\"א ואם ב' הם צריכה גט מב' ואפי' תוך זמנם דמיירי בשקדשה הב' סתם אלא אפי' בשקדשה לאחר ך' יום צריך גט מב' דשמא תנאה הוי וחיישינן שמא ימות הראשון בתוך ל' יום ונמצאו קדושי ב' חלין למפרע וכמ\"ש רש\"י ז\"ל ואפשר דס\"ל להרב ז\"ל דמן האמצעי אינה צריכה גט ואפי' במגרש בתוך זמנם משום דהו\"ל ס\"ס ס' אי חזרה הוי וחלו קדושי אחרון ואת\"ל תנאה הוי שמא לא ימות הראשון ודקמא הוו קדושין דבתרא לא הוו קידושין וכן נמי בשקדשו ב' אינו צריך גט מן הב' בבא לגרש תוך זמנם מטעם ס\"ס ס' אי חזרה הוי אז בחזרה מן הב' סגי ואת\"ל תנאה הוי שמא לא ימות הראשון בתוך ל' יום ובהכי ניחא מה שהביא ראיה הרשב\"א ז\"ל בחי' דהמקדש את האשה לאחר ל' יום ובא אחר וקדשה דאם מת או גירש בתוך ל' יום לא חיילי קדושי ראשון הפך דעת הרמב\"ן ז\"ל מהא דאמר אביי אי חזרה הוי דבתראה הוו קדושין דקמאי לא הוו קדושין אלמא דמדקאמר דקדושי א' לא הוו קידושין ש\"מ דנתבטלו קידושי א' לגמרי ולאו מיתל' תלו יע\"ש והדבר ק' דכיון דע\"כ הא דקאמר אביי צריכה גט מן הראשון ומן האחרון איירי בבאו לגרש אחר ל' יום דאי בתוך ל\"י צריכה גט מכולם דשמא תנאה הוי ומיית ראשון בתוך ל' וחלו קדושי האמצעי א\"כ מאי ראיה מייתי הרשב\"א הא כיון דמיירי אחר ל' שפיר קאמר דקדושי קמאי לא הוו קדושין כלל ומהיותר תימא על הר\"ן ז\"ל שדחה ראיית הרשב\"א וכתב וגם בזה איני רואה סמוך דכיון דאמר אביי צריכה גט מן האחרון אלמא דבשלא מת עסקינן ומסתמא אף כששלמו ל' יום לא מת יע\"ש ואמאי לא כתב בפשיטות דע\"כ מיירי בשלא מת תוך ל' מטעמא דכתיבנא אכן כפי מ\"ש ניחא:<br><b> ואולם </b> עדיין צריכים אנו להתלמד בזה ממקום אחר דאפשר דכל כי האי גוונא לא חשיב ספק ספקא כיון שעתיד להתברר על כל פנים אם ימות או לא ימות א\"כ אם אנו מתירים אותה להנשא אפשר שימות בתוך ל' יום ונמצא ס' מקודשת לאמצעי למפרע ולא דמי לשאר ס\"ס דעלמא דלעולם נשאר הדבר בס\"ס ואף למה שהסכים הפ\"ח בכללי ס\"ס ס\"ק דאפי' בס\"ס דסמי בידן לברורי אזלינן לקולא אכתי לא דמי דשניא היא התם דכל שאין אנו מבררין הדבר נשאר בס\"ס לעולם משא\"כ הכא דעתיד להתברר עכ\"פ וכעת לא מצאתי גילוי לזה ועיין בס' פני משה ח\"א סי' י\"ח דמ\"ה ע\"ד ובספר אליהו רבה דף ע\"ש ועיין מה שהארכתי בזה פ\"י מה' מקואות בכללי ספק דרבנן ובר מן דין נרא' דאכתי דברי הרשב\"א יש מן הקושי שהרי לפי פירש\"י ע\"כ הא דאביי בבאו לגרש אחר ל' יום דאי בתוך ל' יום בחזרה מן הא' סגי וא\"כ מאי ראיה מייתי ולפי מה שנרא' ממ\"ש בחי' לקמן שהוא מסכי' לפרש\"י ומה גם למה שעלתה הסכמתו בתשוב' הנז' ואפי' לדעת הרמב\"ן וסיעתיה דאינו יכול לחזור בו בתוך ל' יום אינו יכול לגרש בתוך ל' יום וא\"כ ע\"כ הא דאביי מיירי בבא לגרש אחר ל\"י דבתוך ל' אינו יכול לגרש וצ\"ע כעת:<br><b> וראיתי </b> למוהרימ\"ט ז\"ל בחיד' על הרי\"ף שהקשה לדברי הר\"ן וז\"ל ואנכי לא ידעתי איך מדייק דבשלא מת עסקינן דהא אפשר שיאמר צריכה גט מהאחרון אם היה רוצה להנשא לאלתר דשמא חזרה הוי אבל עדיין אפשר שימות קודם ל' וחיילי קדושי ראשון ועוד אפי' תימא שאין דרך להזקק לגט עד שיבואו עשרה ימים כו' עדיין אפשר שימות קודם ל' יום עכ\"ל והן דברים תמוהים איך עלה בדעתו לומר דמיירי בבא לגרש לאלתר דא\"כ אמאי צריכה גט מן האחרון בחזרה בעלמא סגי ממ\"נ וזה פשוט: ואיך שיהיה נראה שדעת רבינו כדעת הרמב\"ן דתנאי דמעכשיו ולאחר ל' יום היינו לשאם ימות בתוך ל' יום שלא יחולו הקדושין אבל לחזור בו אינו רשאי ולענין גט נמי נרא' דאם גרשה מעכשיו ולאחר ל\"י שלדעת רש\"י ז\"ל יכול לחזור בו בתוך ל' יום וכן אם מת בתוך ל' יום אינו גט שלדעת רש\"י ז\"ל תנאי דמעכשיו תרוייהו איתנהו ביה שיהא רשאי לחזור בו ושאם ימות לא יחולו הקדושין וכמבואר מדברי רש\"י ז\"ל שכתב תרוייהו וכ\"כ מוהרימ\"ט בחידושיו ולדעת הרמב\"ן ז\"ל אינו יכול לחזור בו ותנאי דמעכשיו היינו לשאם ימות שלא יחולו הקדושין וכיון שכן יש לדקדק על מ\"ש ה\"ה ז\"ל בפ\"ט מה' גירושין הלכה ה' וז\"ל וכבר כתבתי בפ\"ח דיש מי שסובר שאפי' בגיטין זמנו של שטר מוכיח עליו ולדבריהם ז\"ל אפי' באומר לאחר ל' יום ומת תוך הזמן חולצת ולא מתיבמת דהו\"ל כמעכשיו ולאחר ל' יום כו' יע\"ש ויש לדקדק דכיון דמת תוך הזמן אמאי צריכה חליצה הא אפי' נימא דתנאה הוי התנאי היינו שאם ימות בתוך ל' יום שלא יהא גיטו גט דומיא דקדושין ואפי' תימא דס\"ל לה\"ה ז\"ל שלפרש\"י ז\"ל תנאי דמעכשיו היינו לענין חזרה אבל לא לענין מיתה דאם מת בתוך ל' יום מקודשת ושלא כנראה מדברי רש\"י ז\"ל מ\"מ כיון שמדברי רבינו ז\"ל מבואר דס\"ל כדעת הרמב\"ן דתנאי דמעכשיו היינו לענין מיתה ולא לענין חזרה לא הי\"ל לכתוב כן בפשיטות שלא כדעת רבינו ז\"ל ואולי דס\"ל לה\"ה ז\"ל דלענין גט תנאי דמעכשיו היינו לענין חזרה דכיון דלרחוקה קא אתי וקשה בעיניו לגרשה מסתמא התנאי שלו הוא שיהא רשאי לחזור בו אבל מיתה דמסתמ' ודאי אם ימות בתוך ל' יום אינה רוצה שתשאר זקוקה ליבם אבל בקידושין אמדינן דעתיה דהתנאי הוא שאם ימות בתוך ל' שלא יהיו קידושין ושלא תהא זקוקה ליבם אבל לא לענין חזרה כיון דלקרבה קא אתי כנ\"ל וכן נראה דעת הריטב\"א ז\"ל דבפ' האומר הסכימה דעתו לדעת הרמב\"ן ז\"ל דתנאי דמיתה קאמר ואלו בפרק הכותב אההיא דבעי רמב\"ח ה\"ז גיטך ולא תתגרשי עד לאחר ל' יום כתב בתוך דבריו פירש רש\"י וז\"ל דהא אי אמרי' תנאה הוי לסוף ל' יום היא מגורשת למפרע דה\"ק לה תתגרש מעכשיו אם לא אחזור בתוך ל' יום ע\"ש ודוק: ודע שמדברי רבינו ז\"ל הללו מבואר דס\"ל דיכול לגרש תוך הזמן אע\"ג דאכתי לא חלו הקדושין וה\"ט משום דכיון דלכשיבא הזמן איגלאי מילתא למפרע דבשעת כתיבת הגט היתה מקודשת חלו הגירושין וכ\"כ הרשב\"א ז\"ל בתשו' סי' הנז' דלמ\"ד תנאה הוי יכול לגרש תוך הזמן ולא דמי לההיא דאמרי' ולאשה דעלמא אינו גט דשאני הכא דאיגלאי מילתא למפרע דבאותה שעה היתה מקודשת אלא שלבסוף הסכימה דעתו לומר דאינו יכול לגרש תוך הזמן והביא ראיה מדקאמר שמואל לאחר ל' יום פקעי קדושי ב' וגמרי קדושי ראשון ומאי גמרי אין כאן גמר אלא גילוי מילתא והכי הול\"ל לאחר ל' יום פקעי קדושי ב' ומקודשת לראשון אלא משמע דאם יגיעו זמן הל' קאמר דמקודשת מעכשיו ויגמרו הל\"י ולפיכך א\"א לכתוב לה גט עד ל' יום דאין גט אלא לאחר גמר הקידושין את\"ד: וראיתי להרב מש\"ל ז\"ל בפ\"ו מה' הנז' שנסתפק בשאר תנאים דעלמא היכי לידיינו דייני כגון באומר לאשה הרי את מקודשת ע\"מ שתעשה דבר פ' מי אמרינן דיכול לגרש תוך הזמן דומיא דמקדש מעכשיו ולאחר ל' יום א\"ד ע\"כ לא כתבו רבינו והרשב\"א ז\"ל דיכולין לגרש אלא דוקא בתנאי דממילא דהיינו מעכשיו ולאחר ל' יום וכן נמי שאר תנאים שהן בשב וא\"ת דכותייהו אבל בתנאים שהם בקום עשה אפשר דלא מהני כתיבת הגט קודם קיום התנאי משום דבשעת כתיבה הוי מחוסר מעשה וכן יש להסתפק כפי הסכמת הרשב\"א ז\"ל דאינו יכול לגרש תוך הזמן בשאר תנאי' דעלמא היכי לידיינו דייני משום דלפי מ\"ש הרשב\"א דה\"ט דלא נגמרו הקדושין עד ל\"י ואפי' אי תנאה הוי בשאר תנאים דעלמא אפשר דלא אמרינן הכי אלא כל שנתקיים התנאי נגמרו הקדושין למפרע משעת נתינת הקדושין והעמיק הרחיב בענין זה וזו הלכה העלה בסוף דבריו דאי מדמינן גט לחליצה ס' זה תלוי בפלוגתא דרבוותא שלדעת התוס' שכתבו פ' החולץ גבי החולץ למעוברת דכל דבר שאינו ראוי להתברר עכשיו שא\"א לידע העתידות לא אמרינן איגלאי מלתא למפרע א\"כ בכל מקדש ע\"ת אינו יכול לגרש קודם קיום התנאי ולפי' הנמוקי בכל מקדש ע\"ת יכול לגרש קודם קיום התנאי משום דבהתקיים התנאי איגלאי מלתא למפרע את\"ד יע\"ש ולע\"ד ק\"ל עליו מהא דגרסי' בפרק המגרש דף פ\"ד ע\"א ת\"ר ה\"ז גיטך ע\"מ שתנשאי לפלו' ה\"ז לא תנשא ואם נשאת לא תצא ואמר ר\"ן דה\"ק ה\"ז לא תנשא לו שמא יאמרו נשיהן נותנים במתנה זה לזה ואם נשאת לו לא תצא א\"ל רבא לו הוא דלא תנשא הא לאחר תנשא והא בעייא קיומי תנאה וכ\"ת אפשר דמנסבא היום ומגרשה למחר ומקיימ' תנאה כו' אטו בדידה קיימת לאיגרושי אלא אמר רבא כו' והשתא לפי מ\"ש דלדעת התו' דפ' החולץ אינו יכול לגרש קודם קיום תנאי משום דלא אמרינן איגלאי מילתא למפרע א\"כ קשה טובא דהיכי קאמר אפשר דמינסבא היום ומגרשה למחר הא כיון דאין קדושי ראשון חלין עד שיבואו קדושי ב' היכא יכול לגרשה קודם חלות הקדושין הא אע\"ג דכי קא מקיים תנאה נמצא דחלו קדושי ראשון למפרע ואיגלאי מילתא דבאותה שעה היתה ראוי' לגרש אפי\"ה לא אמרי' איגלאי מילתא למפרע רבא גופיה קאמר התם בפרק החולץ דהלכה כר\"ל דלא אמרינן איגלאי מילתא למפרע ואף למאי דמסיק רבא התם דקאמר דלאחר לא תנשא מ\"מ היינו דוק' לכתחילה אבל אם כבר עברה ונשאת מודה מיהא דאית לי' תקנתא דיגרש אותה וישא אותה בעל התנאי וכ\"כ הרשב\"א ז\"ל שם בחידושיו ועיין בפ\"ח מה' גירושין הל' י\"ג בהשגת הראב\"ד ועיין בתו' שם ד\"ה הכא בדידה ואולי נאמר שאף הרב לא כ\"כ שלדעת התוס' אינו יכול לגרשה קודם חלות הקדושין אלא דוקא בבא לגרשה מיד שיחולו הקידושין מאותה שעה ומש\"ה אמרינן דכיון דבאותה שעה אינו ראוי להתברר אי יחולו הקדושין או לא שא\"א לידע עתידו' משום הכי לא אמרינן איגלאי מילתא למפרע שתהא מגורשת מאותה שעה דומיא דחליצה דהתם נמי אי אמרי' דחליצת מעוברת שמה חליצה ע\"כ חיילא חליצה משעה שנחלצה דלאחר זמן ודאי א\"א דכבר כלתה חליצה דומיא דמשוך פרה זו ולא תקנה אלא לאחר ל' יום דלא קנה משום דכבר כלתה משיכה ומש\"ה אמרינן דאינה חליצה משום דלא אמרינן איגלאי מילתא למפרע דבאותה שעה היתה בת חליצה ושיהיה חליצה מאותה שעה כיון דבאותה שעה א\"א להתברר אבל במגרש אותה שיחולו הקידושין לכשיתברר הדבר ויקיים התנאי שיהא מגורשת מאותה שעה ואילך ה\"נ דמהני כיון דבשעת חלות הגירושין הרי הוברר הדבר שהיתה מקודשת ונ\"מ דבעינן דבאותה שעה יהיה הגט בידה קיים וא\"כ איכא למימר דמאי דאמרינן בפרק המגרש אפשר דמנסבא היום ומגרשה למחר בכה\"ג הוא דקאמר דמגרש לה שיחולו הגירושין לכשתנשאי לפלוני מאותה שעה ואילך ובהכי ניחא נמי דלא תיקשי להרשב\"א ז\"ל למאי שהסכימה דעתו דאינו יכול לגרש בתוך הזמן קודם חלות הקדושין מהא דפרק המגרש ובר מן דין נראה שלהרשב\"א ז\"ל ל\"ק כלל דע\"כ לא כ' הרשב\"א אלא דוקא במקדש מעכשיו ולאחר ל' יום וא\"נ במקדש ע\"ת לפי מה שנסתפק הרב משום דהכי מפרשינן ליה לתנאיה דיתחילו מעכשיו ויגמרו לאחר ל' יום משא\"כ הכא דקדשה בסתם אלא דמצד הדין אינה מקודשת עד שתנשא לב' וא\"כ כשתנשא לב' מקודשת למפרע וקרינן ביה בת גירושין כנ\"ל:<br><b> ודע </b> שלדעת התוס' דבפרק החולץ דלא אמרי' איגלאי מילתא למפרע כפי מ\"ש הרב נראה דמי שגירש על תנאי דאינו יכול לחזור ולגרשה בגט אחר בלי שום תנאי דמאחר שנתגרשה הימנו לגמרי א\"כ לא אגידא ביה ואע\"ג דכשמבטלת התנאי נתבטל הגט הראשון ואיגלאי מילת' למפרע דבשעת כתיבת הגט הב' היתה ראויה להתגרש מ\"מ הא מיהא בשעת כתיבת הגט לא היתה בת גירושין ואגלאי מילתא למפרע לא אמרינן דומייא דמקדש ע\"ת דאינו יכול לגרש קודם חלות הקדושין ועיין בתשו' הרא\"ש כלל מ\"ה שנשאל בזה והשיב דאין תקנה אלא שיקדשנה ויגרשנה לגמרי וראיתי למוהרימ\"ט ח\"א סי' מ\"ט דאקהי אקהתא בדברי הרא\"ש סללו דלמה הוצרך לקדשה לכתוב לה גט אחר בלי שום תנאי ודיו בכך ואין לומר דמאחר שנתגרשה הימנו לגמרי אין גט אחר גט כיון דלא אגידא ביה כלל דמ\"מ בשעה שתנשא לאותו ראובן נתבטל הגט הראשון והרי היא אשת איש למפרע ויכול לחול שפיר הגט האחרון יע\"ש ולפי דברי הרב הנז' י\"ל דס\"ל להרא\"ש כדעת התו' דאיגלאי מלתא למפרע לא אמרינן ועיין בספר מכתב מאליהו שער ח' סי' י\"א שתמה על דברי מוהרימ\"ט הללו מההיא דלאשה דעלמא אינו גט מפני שאין בידו לגרש יע\"ש ואישתמיט מיניה תשו' הרשב\"א שכתבנו ועיין עוד במ\"ש וז\"ל הא למה זה דומה למי שגרש ע\"ת שאם בא אחר וקדשה קודם קיום התנאי ואח\"כ נתקיים התנאי ה\"ז מקו' הגע עצמך שאותה שקדשה גירשה ג\"כ קודם קיום התנאי היעלה על הדעת שאותן גירושין הוו גרושין כיון שעדיין לא היה בעלה יע\"ש והוא תימה שהרי מדברי ה\"ה בסוף פ\"ח מה' גירושין הלכה כ\"ד נראה דיכול לגרש קודם חלות הקדושין שכתב שם על השגת הראב\"ד וז\"ל ואם עיין הראב\"ד עיון שלם כו' עד וכ\"ש שהוא ז\"ל סבור דכל שבידה עדיין לקיימה ואפשר שיתקיים שאין הגט בטל ולא יאמר בזה רבינו שאינה צריכה גט ממי שנתקדשה לו כו' יע\"ש הרי בהדי' דס\"ל דכל תנאי שבידה לקיימו מודה רבי' להראב\"ד דאין הגט בטל ואם נתקדשה לאחר צריכה גט מב' ואסורה לראשון ובודאי דצריכה גט קודם שיתקיים התנאי קאמר דאי לאחר שנתקיים פשיטא דאסורה לראשון ואי אסורה לראשון קודם שיתקיים התנאי ויתן לה גט קאמר מאי איריא לראשון אפי' אכולי עלמא נמי אסורה ועיין עוד במוהרימ\"ט בחדושיו על הרי\"ף בפרק האומר גבי ההיא דהנותן ב' פרוטות לאשה כו' ובאחד א\"ל לאחר שאגרשה כו' דפשיט' ליה מילתא טוב' דאינו יכול לגרש קודם חלות הקדושין משום דקרא כתיב כי יקח איש אשה והדר וכתב לה ספר כריתות ועוד הביא סמוכות לדבר יע\"ש ותמיהני עליו שדבריו סותרים למ\"ש בתשו' דיש גט אחר גט גם מה שהביא ראיה מההיא דהקמ' אין ראיה כלל דשאני התם דבשעת הקמה ליתא לנדרא כלל אבל הכא כשמגרשה הרי היא אשת איש למפרע ודוק: ולעיקר ספיקו שנסתפק הרב בדעת רבי' והרשב\"א אי בתנאי דמחוסר מעשה יכול לגרש קודם קיום התנאי נראה לע\"ד שיש להוכיח דאפי' במחוסר מעשה יכול לגרש ממה שהוצרך הרשב\"א לדחות ההיא דאמרינן ולאשה דעלמא אינה גט משום דשאני הכא דמקודשת היא למפרע ואם איתא הו\"ל לדחויי ולומר דשאני התם דמחוסר מעשה אלא משמע ודאי דס\"ל דאפי' במחוסר מעשה כל שחלו הקדושין למפרע יכול לגרש גם למה שנסתפק הרב בדעת הרשב\"א כפי הסכמתו דבשאר תנאים דעלמא ס\"ל דאינו יכול לגרש תוך הזמן נראה שיש להוכיח דבשאר תנאים מודה הרשב\"א דיכול לגרש קודם קיום התנאי משום דכל שנתקיים התנאי נגמרו הקידושין למפרע ממ\"ש בחי' פרק הא\"מ דמ\"ה אההיא דאמרינן התם קטנה שנתקדשה שלא לדעת אביה צריכה גט וצריכה מיאון וז\"ל אלא נראה דאפי' בצווח מעיקרו קאמר דחוששין וטעמא דמילתא משום דכל מאן דמקדש את הקטנה שלא לדעת אביה יודע הוא שאין קדושיה קדושין אלא אם כן נתרצה אביה וע\"ד שתפייס האב הוא מקדש והו\"ל כאומר ע\"מ שירצה אביך ובמתנה בפי' כך אפי' צווח ולבסוף נתרצה מקודש' דהא לא שיתרצה בשמיעה ראשונה קאמר אלא שיתרצה בקדושין ומתפייס לבסוף ואע\"פ שמת האב חוששין שמא נתרצה האב סמוך למיתתו עכ\"ד הרי בהדיא דכתב דהא דרב ושמואל דאמרי צריכה גט וצריכה מיאון אפי' בצווח מעיקרא קאמר ומשום דחיישינן שמא יתרצה האב והו\"ל כאומר ע\"מ שירצה אביך ואפי\"ה קאמר רב דצריכה גט אע\"ג דאכתי כל זמן שצווח לא חלו עדיין הקדושין אלא לכשיתרצה אח\"כ דע\"כ הא דרב דאמר צריכה גט בעודו צווח קאמר ואם בא לגרשה צריכה גט דאי בשנתרצו אח\"כ היכי קאמר צריכה מיאון הרי נתרצה והו\"ל קדושין ודאין לדעת הרשב\"א וליכא למיחש דשמא יאמרו אין קדושין תופסין באחותה אלא משמע ודאי דס\"ל דבשאר תנאים דעלמא יכול לגרש קודם חלות הקדושין אלא שאפשר לדחות דהא דאמר רב צריכה גט וצריכה מיאון במת האב מיירי ומשום דחיישינן שמא נתרצה שעה אחת סמוך למיתתו וכמ\"ש הרשב\"א אלא שזה ודאי דוחק דכל כי האי הי\"ל לפרש ועוד יש ליישב באופן אחר ודוק ועוד נראה לי להוכיח דס\"ל להרשב\"א דבשאר תנאים יכול לגרש קודם קיום התנאי משום דכל שנתקיים התנאי נגמרו הקדושין למפרע משום דאם נאמר דס\"ל להרשב\"א בשאר תנאים נמי אינו יכול לגרש קודם קיום התנאי ע\"כ דהיינו מטעמא שכתב הרשב\"א במעכשיו ולאחר ל' יום דאין גמר קדושין אלא על ל' יום ומשום הכי אינו יכול לגרש קודם גמר הקדושין ואם כן נראה דלפי דעת הרשב\"א אם קדשה בשטר ונקרע או נאבד השטר בתוך ל' יום אינה מקודשת כיון דבשעת גמר הקדושין ליתיה לשטרא בעיניה וכן כתב בחדושיו דלר\"י דאמר שיורא הוא אי ס\"ל שלא נגמרו עד לאחר ל' יום אם נקרע השטר קודם ל' יום אינה מקודשת יע\"ש ואם כן אם נאמר דבשאר תנאים נמי ס\"ל דאינו יכול לגרש קודם קיום התנאי ע\"כ צ\"ל דס\"ל דלכשיתקיים התנאי נגמרו הקדושין באותה שעה ומשום הכי אינו יכול לגרש קודם גמר קדושין וכיון שכן נר' דאם קדשה בשטר ונאבד השטר קודם קיום התנאי אינה מקודשת ואלו מדברי הרשב\"א שכתב בחי' פרק מי שאחזו דע\"ד אההיא דר\"ה דאמר והיא תתן ואמרינן מאי בינייהו איכא בינייהו פשטה ידה וקבלה קדושין מאחר כתב וז\"ל ולגבי קדושין דבסמוך נמי דנקט כגון שפשטה ידה ולא נקט כגון שנקרע או שנאבד שטר קדושין ה\"ט משום דה\"ט לא סגי אלא בשקדשה בשטר כו' יע\"ש אם כן מבואר מדבריו דס\"ל דלמאן דס\"ל דהאומר ע\"מ כאומר מעכשיו דמי אם נקרע שטר קדושין קודם שיתקיים התנאי מקודשת ואם כן ע\"כ דהיינו משום דס\"ל דכל שנתקיים התנאי נגמרו הקדושין למפרע וא\"כ מה\"ט נמי נר' דיכול לגרש קודם קיום התנאי כנ\"ל ועיין בירושלמי הביאו הר\"ן פרק המדיר ומרן הב\"י סי' ל\"ט על ההיא מתני' דתנן נמצאו עליה נדרים אינה מקודשת אית תנויי תני מותרת לינשא בלא גט ואית תנויי תני אסורה לינשא בלא גט כו' ומ\"ד אסורה לינשא בלא גט שמא תלך אצל חכם ותתיר נדרה וקדושיה חלין עליה למפרע ונמצאו בניה ממזרים לפיכך אסורה לינשא בלא גט הנה מבואר דיכול לגרש לכשיחולו הקדושין דאל\"כ הכי הו\"ל להירושלמי למימר אסורה לינשא עד שתתיר את נדרה ויגרשנה ועיין במ\"ש הריטב\"א בחי' פ\"ק דקדושין ד\"ה אההיא דאמרינן התם התקדשי לי במנה ונתן לה דינר מקודשת וישלים וז\"ל ומסתברא שכופין אותו להשלים או לפטור אותה ושלא יעגן אותה ואמרינן ליה או כנוס או פטור עכ\"ל עיין במ\"ש בפ\"ק האומר ד\"ס ד\"ה ולאחר לא תנשא ובתוס' רי\"ד שם והמתבאר מדבריהם דס\"ל דיכול לגרש קודם חלות הקדושין ודוק וראיתי להרב בית שמואל סי' מ' ס\"ק ח' שהק' על דברי רבינו שכתב דב' נותנים גט בין בתוך ל' יום כו' דאם כן אתה מצריכה כרוז לכהונה דשמא לא נתקיים התנאי והגט בטל ואזלא ומנסבא לכהן ויאמרו גרושה מותרת לכהן וכן הק' הרב ב\"ח ז\"ל סי' ל\"ח על מ\"ש הטור ז\"ל משם הרמ\"ה דאם אמר ע\"מ שיאמר הין מתי שיאמר היא מקודשת ואפי' אמר תחילה לא הילכך לעולם הוי ספק עד שימות האב ואם מת הבן אפילו אמר האב איני רוצה או חולצת או מתייבמת כו' דאמאי חולצת ניחוש שמא ימות האב קודם שיאמר הין דהשתא לא הויא חלוצה ושריא לכהן ויאמרו חלוצה מותרת לכהן והביא ראיה ממה שאמרו ריש פרק האשה רבה גבי הלך בעלה וצרתה למ\"ה ונתבאר בטור סי' קנו יע\"ש והנה מ\"ש הרב בית שמואל לק\"מ דהכא כיון דב' נותנים גט ליכא למיחש למידי דהן לו יהי שלא נתקיים התנאי דהיינו שחזר בו או שמת קודם ל' יום אפי' הכי אסורה לינשא לכהן מכח גרושין שנתן לה הב' ואפשר שמפני כן כתב רבינו ששניהם נותנים גט בתוך ל' יום ולא כתב דינא דאם רוצה לינשא לאחד מהם אסורה עד שיתן לה אחד מהם גט משום דס\"ל דאין הב' רשאי לישא אותה בתוך ל' יום בגט שנותן לה הא' דשמא לא יתקיים התנאי ואתה מצריכה כרוז לכהונה אלא דוקא אם רוצה לינשא לשוק קאמר דב' נותנים גט בתוך למ\"ד יום דאז ליכא למיחש למידי דממ\"נ אסורה לינשא לכהן כמ\"ש ואפשר נמי לומר דהב' יכול לישא אותה בתוך ל' יום ולא חיישי' שמא לא יתקיים התנאי ונמצא מצריכה כרוז לכהונה וכיון שכבר נשאת לב' הא אסורא וקיימא ואי מגרשה לה בתר הכי הא אסורא לכהן מכח גירושין הללו ולמיחש שמא ימות הב' גם כן כולי האי לא חיישינן ודוקא בההיא דהאשה שהלך בעלה למ\"ה הוא דחיישינן שמא היום או למחר קודם שתנשא לשום אדם יודע הדבר ואזלה ומינסבא לכהן כנ\"ל ולקו' הב\"ח נ\"ל לומר דדוקא התם חששו ואמרו שלא תחלוץ משום טעמא דאתה מצריכה כרוז לכהונה משום דסמי בידן לברר הדבר ולהביא עדים ממ\"ה מה שא\"כ הכא דאם ניחוש לזה צריכה להתעגן כל ימיה עד שימות האב ומשום עיגונא הקילו כנ\"ל:<br><b> מעשה חושב</b>\n<b> (רסז) </b> דכל כה\"ג לא חשיב ס\"ס כו'. ונמצא ספק מקודשת לאמצעי למפרע כו'. לכאורה דבריו תמוהים שהרי אמרינן ביבמות דף ל\"ד בסוגיא דהוחלפו בנשותיהן דמפרישין אותן דילמא מעוברות הן ופרכינן התם והא אין אשה מתעברת מביאה ראשונה וע\"ש. ולפ\"ז מאי קושיא היא שהרי הא דאין אשה מתעברת מביאה ראשונה היא רק מכח רוב כדמוכח בש\"ס ועיין ר\"ן בפ\"ק דקדושין בסוגיא דהאבעיא אי תחלת ביאה קונה וא\"כ הא י\"ל דמשום הכי מפרישין אותן משום דעתיד הדבר להתברר ולא אזלינן בזה בתר רובא אע\"כ צריך אתה לומר דכיון דאם נאמר שתמתין ימי הבחנה היא תפסיד את כל הבעילות עד שיושלמו ג' חדשים ובכה\"ג לא משגחינן במה שעתיד הדבר להתברר וא\"כ מכש\"כ דלא משגחינן בזה לענין ס\"ס דעדיף מרוב שהרי הכא נמי אם תאמר שאסורה להנשא לאיש אחר תוך ל' יום עד שיתברר הדבר הרי תפסיד את כל הבעילות עד שיושלמו הל' יום: ועיין במ\"ש הרשב\"א בתשובה סי' ת\"א וז\"ל ותדע לך עוד דהא ס\"ס עדיף כרוב ואפשר דאלים יותר מרוב דהא ר\"י לגבי יוחסין פסיל בחד רובא ומכשיר בס\"ס וא\"כ כיון דאזלינן בתר רובא בכל האיסורין להתיר אף דאתחזק איסורא ה\"ה בתרי ספיקי דשריא אפי' באתחזיק איסורא ע\"ש ומביאו הרב המחבר עצמו לקמן בהלכות מקוואות כלל ג' ולא ידעתי מ\"ש כאן שלא מצא גילוי לדין זה. הא כפי מ\"ש המחבר עצמו שם הרי הרשב\"א חזר בו בת\"ה ובתשובותיו וס\"ל דאזלינן בתר ס\"ס לקולא אפי' במקום שיכול הדבר להתברר ויש ליישב. ובתשובה הארכתי בהאי דאין אשה מתעברת מביאה ראשונה והוכחתי נגד הנב\"י שכתב ג\"כ מסברא דילי' דעפ\"י הרוב לבד הוא כן ולא הרגיש דכבר קדמו הר\"ן וכנ\"ל והיא תשובה ארוכה מאד ופלפול רב בסוגיא דיבמות הנ\"ל שהעליתי אחר שכתבתי הג\"ה זו:",
+                "<b>אפי' </b>\n<b> מאה על הסדר הזה קדושי כולם תופסים.</b> מימרא דר\"י פרק האומר ד\"ס ע\"א ואמרינן התם א\"ל ר' משרשיא אסברא לך טעמא דר\"י שוי נפשיה כי שרגא דליבני דכל חד וחד רווחא לחבריה שביק כו' וראיתי להרב ח\"ה ז\"ל שהקשה דא\"כ אימא טעמא דרב נמי דאמר מקודשת ואינה מקודשת לעולם מה\"ט דר\"י הוא דקאמר כולן תופסין בה וכי שרגא דליבני ומנ\"ל לתלמודא למימר דמספ\"ל לרב אי תנאה אי חזרה יע\"ש מה שתי' בדוחק ולע\"ד נראה לומר דלישנא דמקודשת ואינה מקודשת משמע דס' קדושין הן ולר\"י כולן תופסין בה מתורת ודאי וכ\"ת א\"כ תיקשי ליה מתני' לר\"י דקתני מקודשת ואינה מקודשת משמע דס' קדושין י\"ל דס\"ל לר\"י דמתני' רבי היא דס\"ל דתנאה הוי מדקאמר כזה גט ומקודשת ואינה מקודשת עד שלשים יום קאמר וכדשמואל ור\"י דאמר כרבנן וכ\"ת אי סתם מתניתין דהכא כרבי אתיא אם כן הא ס\"ל לר\"י בעלמא דהלכה כסתם משנה והי\"ל לפסוק כר' י\"ל דהאיכא סתם משנה בפרק מי שאחזו כרבנן דקתני מהיום ולאחר מיתה גט ואינה גט האמנם ראיתי להרשב\"א ז\"ל בחדושיו שהקשה קושיא זו ותי' דלר\"י לאו מקודשת ואינה מקודשת ודאית קאמר אלא מקודשת לשני ואינה מקודשת לשני לבדו קאמר ולפי דבריו הד\"ק הרב ח\"ה לדוכתא ואפשר ליישב על פי מ\"ש הריטב\"א בחידושיו וז\"ל ואומר מורי נר\"ו דכי אמרינן דכל חד מינייהו רווחא לחבריה שביק היינו לקדושין אבל לזכות לא שבק רווחא כו' ואפי' לאותן שקדשו אותה אפשר דאסורה בביאה שאין אשה אחת לכמה אנשים כו' ואתיא כאביי דאמר קדושין שאינם מסורים לביאה הוו קדושין דהלכתא כותיה יע\"ש דא\"כ איכא למימר דמשום הכי ל\"ק בגמ' דטעמיה דרב משום דס\"ל כר\"י משום דאם כן ע\"כ צ\"ל דס\"ל דקדושין שאינן מסורין לביאה הוו קדושין כאביי ואלו בפרק הא\"מ דף נ\"ב ע\"א אמרי' דרב מספ\"ל אי כאביי או כרבא ואי ס\"ל כר\"י ע\"כ תיפשוט ממתני' דהוו קדושין כנ\"ל נכון: כתב הר\"ן דלר\"י ל\"ש קדשה שני קודם לזמן הראשון ל\"ש אמר מעכשיו ולאחר מ' יום שהוא לאחר זמנו של ראשון תפסי קדושי ב' דהא רווחא שבק קמא לכל מאן דמקדש לה תוך ל' יום אבל לרב דמספ\"ל אי תנאה אי חזרה אלו קדשה ב' לאחר מ' אין לחוש לקדושיו שכבר חלו קדושי ראשון בין דהוי תנאה בין דהוי חזרה עכ\"ל והן הן דברי הרשב\"א בחידושיו יע\"ש ויש לדקדק דלרב נמי אמאי אין חוששין לקדושי ב' הא אי מעכשיו ולאחר ל' יום חזרה הוי א\"כ יכולה לחזור בתוך ל' יום ואם כן כיון שקבלה קדושין מאחר לאחר מ' יום אין לך חזרה גדולה מזו ומ\"ש הרשב\"א והביאו הר\"ן לעיל מיניה דקבלת קדושין אין לך חזרה גדולה מזו ואם מת או גירשה הב' בתוך ל' יום אינה מקודשת לראשון ול\"מ לדעת הרשב\"א אלא אפי' לדעת הר\"ן שם שחלק עליו היינו מטעמא שכתב שם דאפשר שלא חזרה בה חזרה גמורה מקדושי ראשון אלא עדיין דעתה שאם אפשר להם לחול דהיינו כשמת או גירש בתוך ל' שיחולו וכמבואר שם אמנם הכא ודאי מדקבלה קדושין מאחר לאחר זמנו של ראשון הרי ודאי דחזרה בה דאי לא הרי קדושי ראשון חלים הן קודם ואפשר לו' דס\"ל דדוקא כשקדשה הב' בסתם או קודם זמנו של ראשון הוא דס\"ל דקדושיה הן הן מיאוניה משום דאם איתא דלא חזרה בה איך מקבלת קדושין מאחר שיחולו מעכשיו הא אפשר שלא יחזור בו הראשון מקדושיו ונמצאו קדושי ראשון קדו' אמנם במקדשה הב' אחר זמנו של ראשון לא מוכחא מילתא שחזרה בה דאיכא למימר דמשום הכי קבלה לאחר זמנו של ראשון כדי שבאותו זמן מתברר הדבר אי חלו קדושי ראשון או לא והו\"ל כאלו קבלה אדעתא דהכי שאם באותו זמן יתברר הדבר שלא חלו קדושי ראשון שיחולו קדושי ב' כנ\"ל ליישב בדוחק ודע שמ\"ש הרשב\"א והר\"ן ז\"ל דלרב אין לחוש לקדושי ב' ואם באה להנשא לשוק אינה צריך גט אלא מן הראשון או אם בא בעלה הראשון לקחתה אינה צריך גט מהב' נראה דהיינו דוקא כשבאה להנשא אחר ל\"י אבל בתוך למ\"ד יום פשיט' ודאי דצריכה גט מב' דשמא יחזור או ימות הראשון בתוך ל\"י ונמצאו קדושי ב' חלים למפרע וכדסביר' ליה לשמואל דאית ליה תנאה הוי וזה פשוט. עוד כתב הר\"ן וז\"ל והרמב\"ם בפ\"ז מה' אישות כתב אמר לה כו' ובבא אחר ואמר לה מעכשיו ולאחר עשרים יום כו' צריכה גט מכל אחד ואחד מפני שהיא מקודשת לכולן בס' ע\"כ ודבריו תמוהים שכיון שהוא פוסק כר\"י שאפי' מאה תופסים בה למה כתב שהיא מקודשת לכולן בס' והרי לר\"י קדושי ודאי נינהו ואפשר שמפני שנסתפק לו אי קי\"ל כרב או כר\"י כתב שאפי' מאה תופסין בה מס' אבל עדיין אינו מס' מפני שכתב שאפי' הן מאה על הסדר הזה כו' וכבר כתבתי דלר\"י אפי' אמר לה ב' מעכשיו ולאחר מ' יום קדושין תופסין עכ\"ל ויש לדקדק דאמאי לא ק\"ל עדיפא מינה ממ\"ש רבינו ושניהם נותנים גט בין בתוך ל' יום כו' והשתא אי מספ\"ל אי הלכה כרב או כר\"י היכי מצי לגרש בתוך ל' יום הא כיון דס\"ל לר\"י דשיורא הוי והקידושין מתחילין מעכשיו ונגמרים לאחר ל' יום ומה\"ט כתב הר\"ן לקמן דהמקדש בשטר צריך שיהא השטר קיים עד ל\"י ואם נקרע או נאבד בתוך ל' אינה מקודשת משום דבשעת גמר קדושין ליתיה לשטרא בעיניה א\"כ מה\"ט נמי איך יכול לגרש קודם גמר קדו' והרי הרשב\"א בתשובה מפני מה שהכריח מן הירושלמי ומההיא דשמואל דקאמר גמרי קדו' ראשון דלדידהו אפי' אי תנאה הוי אין גמר קדושין אלא עד ל' יום כתב בפשיטות דאינו יכול לגרש קודם ל' משום דאין גט אלא לאחר גמר קדושין ואם כן מינה דלר\"י דס\"ל דאין גמר קדושין עד ל' יום אינו יכול לגרש תוך ל' וא\"כ ממ\"ש רבינו דשניהם נותנים גט בתוך ל' ע\"כ שדעתו לפסוק כרב וס\"ל דאי תנאה הוי חיילי קדושין למפרע לגמרי ושלא כדעת הרשב\"א וגמרי קדושיו דקאמר שמואל לאו דוקא ואף שהרשב\"א כתב בתשוב' הנז' דלר\"י יכול לגרש תוך ל' היינו משום דאזיל לטעמיה שכתב בחי' דלר\"י נגמרו הקדושין מעכשיו אלא ששייר מקום לתפוס קדושין ממי שמקדש בתוך ל' ומה\"ט כתב שם בחידושיו דלר\"י אפי' נקרע השטר קודם ל\"י מקודשת אמנם לדעת הר\"ן דס\"ל דלר\"י אין גמר קדושין אלא לאחר ל\"י נראה דאינו יכול לגרש בתוך ל' ואפשר דס\"ל להר\"ן דאע\"ג דעדיין לא נגמרו הקדושין אפי' הכי כיון שאינו מחוסר אלא זמן וכבר התחילו הקדושין מעכשיו יכול לגרש ולא דמי לההי' דאמרינן ולאשה דעלמא אינו גט דהתם שאני דמחוסר מעשה ועדיין לא חלו הקדושין כלל וכמו שצדד הרב מש\"ל ודו\"ק וה\"ה כתב שדעת רבינו לפסוק כרב ודלא כאביי דכיון דפליגי אמוראי נקטי' לכולהו חומרא ומספקינן ליה בתנאה לחוד ובתנאה וחזרה כי הדדי ע\"ש וראיתי להרב בית שמואל סי' מ' ס\"ק ח' שכתב שלפי דעת ה\"ה אפי' אם הב' אמר לה מעכשיו ולאחר מ' יום מקודשת לב' מס' דאיכא למיחש שמא זה שאמר מעכשיו ולאחר ל' יום אמר בלשון חזרה וכן כולם וזה שאמר מעכשיו ולאחר מ' יום אמר בלשון תנאה יע\"ש ויש לדקדק דא\"כ תיקשי לי' דאמאי כ' רבי' דאפי' הן מאה בס' הזה דמשמע דוקא בס' הזה כמ\"ש הר\"ן והיותר תימ' על מרן הכ\"מ שתמה על ה\"ה דכיון דנקט רבינו לכולהו חומרי היל\"ל דאפילו לאחר מ' יום מקודשת מס' כיון דלר\"י אפי' בלאחר מ' יום קדושי כולן תופסין והי\"ל להקשות בפשי' דלפי' דעתו דמספ\"ל בתנאה וחזרה כי הדדי א\"כ מה\"ט אפי' בלאחר מ' יום מקודשת מספק ותו דאכתי תיקשי ליה לפי דרכו שכתב דר\"ח דאותביה ס\"ל דטעמא דר\"י משום דהאי לישנא משמע תנאה וחזרה כי הדדי ונקטינן כותיה דאם כן תיקשי ליה בפשיטות טפי דאמאי נקט רבינו בסדר הזה דמה\"ט אפי' לאחר מ' יום מקודשת מס' כמ\"ש הרב בית שמואל ולכן נראה דס\"ל לה\"ה ומרן כ\"מ שדעת רבי' כדעת הרשב\"א שכתב בתשו' דאף לרב ושמואל דס\"ל תנאה הוי אין הקדושין נגמרין אלא לאחר ל' יום והילכך אפי' נימא דב' דקאמר מעכשיו ולאחר מ' יום לתנאה איכוון אפי\"ה כיון דאין הקדושין נגמרים אלא עד לאחר מ' יום ולאחר ל' יום כבר נגמרו קדושי ראשון לא חיילי תו בתר הכי קדושי ב' ואף דלר\"י אפילו בא ב' וקדשה לאחר מ' יום חיילי קדושי שני ואע\"ג דקדושי ראשון גמרי לאחר ל\"י וקדושי ב' לא גמרי עד לאחר מ' יום שאני לר\"י דרווחא שביק לכל מאן דמקדש בתוך ל\"י שיחולו קדושיו אפילו אי מקדשה לה לאחר זמנו של ראשון ולפי מ\"ש לעיל בדעת הר\"ן יש ליישב שפיר וכדברי הר\"ן נראה ממ\"ש אביי בא אחר וקדשה לאחר עשרה ימים ואם איתא לישמועינן רבות' אפילו בא אחר וקדשה אחר זמנו של ראשון דהיינו אחר מ' יום כנ\"ל:<br><b> עוד </b> כתב הר\"ן וז\"ל והרשב\"א סובר דהלכת' כר\"י דקי\"ל כותיה לגבי רב ושמואל כו' והא דלא משכח ביבמות זיקת שני יבמין אלא מדרבנן ואליבא דר\"י משכחת לה בדאוריית' ה\"ט משום דאפילו לדידיה לא משכחת לה אלא בשמתו שניהם כאחת ואליב' דר\"י הגלילי דאמר אפשר לצמצם ולא קי\"ל כותיה כו' ונראה דלפי דברי הרשב\"א הא דאמרינן בריש פרק המגרש אלא אשת ב' מתים היכי משכחת לה כגון שקדש' ראובן חוץ משמעון ובא שמעון וקדשה סתם כו' אליבא דר\"י הגלילי דוקא היא וכן כתב הרשב\"א שם ועפ\"ז יש לומר מה שהקשה הרב לח\"מ ז\"ל בפרקין ה' י\"ג על מה שפסק רבינו דאם א\"ל הרי את מקודשת חוץ מפ' הרי זו מקודשת מספק וז\"ל לפי מ\"ש ה\"ה שרבינו מפרש מאי דקאמר בגמרא אם איתא לדרב אבא היינו בס' דרב אבא א\"כ ההוא דינ' דבא אחר וקדשה כו' הוי לפי האמת וכשבא ראובן וקדשה חוץ משמעון ובא שמעון וקדשה סתם נקרא' אשת שני מתים מס' ויש להחמיר כיון שהוא ס' וא\"כ קשה למה לא כתב דין זה בה' יבום וחליצה פ\"ו גבי דין אשת ב' מתים וכן נמי קשה דהי\"ל לרבינו לאשמועינן ההיא דאמרינן התם דאם בא ראובן וקדשה חוץ משמעון ובא שמעון וקדשה חוץ מראובן דמותרת להתיבם ולא מיקרי אשת ב' מתים משום דקדושי שמעון לא אהני אכן לפי דברי הרשב\"א ניחא שפיר דההוא סוגי' דהתם אליב' דר\"י הגלילי אזלא ולא קי\"ל כותיה הלכך לא משכחת אשת ב' מתים כלל ואם בא שמעון וקדשה חוץ מראובן אינה מתייבמת משום דלא קרינן ביה משעת נפילה יבמה יבא עליה כמ\"ש הרשב\"א שם ודו\"ק ומ\"ש עוד הר\"ן ולדעת הפוסקים כר\"י דשיור' הוי המקדש בשטר מעכשיו ולאחר ל' יום צריך שיהא השטר קיים כו' נראה שכונתו לומר שלדברי הפוסקים כר\"י צריך שיהא השטר קיים ואם נקרע בתוך ל' יום אינה מקודשת דכיון דאין הקדושין נגמרים אלא עד לאחר למ\"ד יום ובשעת גמר הקדושין ליתיה לשטרא ולדעת הפוסקים כרב לכתחילה ודאי צריך שיהא השטר קיים משום דמספ\"ל שמא חזרה הוא אלא שאם נקרע בתוך ל\"י הוי ס' מקודשת ונראה שלא כתב כן אלא לפי דעתו ז\"ל דס\"ל דלר\"י אין גמר קדושין אלא עד לאחר ל' יום אמנם דעת הרשב\"א ז\"ל בחי' דלר\"י אפי' נקרע השטר בתוך ל' יום מקודשת משום דלר\"י נגמרו הקדושין מעכשיו אלא דשייר זמן שיחולו אף קדושי אחרי' בה וכתב בסוף דבריו דלפי זה צ\"ל דס\"ל לר\"י בבעיא דר' אבא הכא דבין לרבנן בין לר\"א בקנין כל דהוא סגי ולא מקשי' הויה ליציאה יע\"ש וכן הסכים הוא ז\"ל בתשובה סי' תש\"ז ולפי זה נראה שלדעת הרשב\"א ז\"ל לענין גיטין אם אמ\"ל מעכשיו ולאחר ל' יום אינה מגורשת ואפי' אם הגט קיים עד לאחר ל' יום משום דהו\"ל גט שיש בו שיור וזה מבואר שהרי לענין קדושין כתב הרשב\"א ז\"ל דה\"ט דמקודשת משום דלא מקשינן הוי' ליציא' ואם כן מינה דבגיטין כה\"ג אינה מגורשת (ולפי מה שר\"ל בתחילת דבריו דלר\"י לא גמרי קדושין עד ל' יום אם נקרע הגט אינה מגורשת כלל) ומעתה יש לתמוה על מ\"ש ה\"ה ז\"ל בפ\"ט מה' גירושין הלכה א' וז\"ל וראיתי להרשב\"א ז\"ל שכ' דלענין הלכה גט ופרה שוים כו' ואם אמר מעכשיו בפרה קנה ובגט הו\"ל מגורשת ואינה מגורשת דמספ\"ל אי חזרה אי תנאה כו' וכ\"כ הר\"ן ז\"ל משמו בפרק הכותב ויש לתמוה שדבריו סותרים למ\"ש בה' אלו שהרשב\"א ז\"ל פסק כר\"י וכיון שכן נראה דבנקרע הגט או בעומד בר\"ה אינה מגורשת כלל ממ\"נ דאי ס\"ל כדעת הר\"ן והרמב\"ן דלר\"י לא גמרי עד לאחר ל\"י וכמו שרצה לומר בתחילת דבריו הרשב\"א ז\"ל בחידושיו אם כן נראה דכל שנקרע הגט בתוך ל' יום אינה מגורשת כלל ואי לפי מה שהסכימה דעתו שם ובתשו' הנז' דלר\"י גמרי קדושיו מעכשיו אלא דשיורא שייר נראה דבגט אפי' הגט קיים אינה מגורשת דהו\"ל גט שיש בו שיור וצ\"ע:"
+            ],
+            [],
+            [
+                "<b>הנותן </b>\n<b> ב' פרוטות כו'.</b> כתב ה\"ה וכן דעת הרשב\"א ז\"ל ואמר שיצא לו לרבינו מההיא דאמרינן פ' אע\"פ דאותיב ר' אילא התם אלו אמר לחבירו שדה זו שאני מוכר לך לכשאקחנו ממך תיקדוש מי לא קדשה ודחי ליה רב ירמיה מי דמי התם בידו להתקדש כו' אי לימא כל שבידו להקדיש עכשיו אף ע\"פ שמתנה עליו לאחר זמן שאינו בידו אפילו הכי חייל ועיין בהר\"ן והרשב\"א ז\"ל בתשו' סי' אלף רי\"ב כתב דיש לדחות דאכתי לא איפשיט' בעיין מדר' איל' דההיא דרב אילא שאני דבידו להקדיש עכשיו לעולם וא\"צ דעת אחרים אבל גבי קדושין לאו בידו לגמרן שהרי צריך שיהא בדעת האשה להתקדש לו ואף על פי שהאשה מתרצה עכשיו בכך ודעת שניהם שוה מ\"מ כיון שאין ביד האחד לגמור הקנין מעכשיו בלא דעת חבירו כמחוסר מעשה חשבינן ליה א\"ד ז\"ל וק\"ל לפי חילוק זה מהא דאמרינן בנדרים דף ל' לבר פדא דאמר פדאן חוזרות וקדשות תפשוט הא דבעי ר' הושעי' כו' איתער בהו ר\"י מאי מדמיתון פדאן הוא לפדאום אחרים כו' ואשה כפדאום אחרים דמייא כו' והשתא לדעת הרשב\"א ק' טובא דמאי קאמר תיפשוט כו' שאני ההיא דבר פדא דבידו להקדיש עכשיו לעולם בלא דעת חבירו אבל גבי קדושין אין בידו לגמור הקנין בלא דעת חבירו ור\"י גופיה אמאי איצטריך ליה לדחויי מטעמא דאשה כפדאום אחרים דמיי' ואמאי לא דחי לה מה\"ט וצ\"ע ועיין עוד בהר\"ן שם שכ' דברי הרשב\"א וכתב עוד וכ\"ת אמאי לא פשטינן לי' מהתם ותי' דההיא רב איל' הוא דקאמר לה מסברא דנפשיה ורבי ירמיה לא ידע לה ומשום הכי מבעי' ליה כו' וצ\"ע במאי דקאמר ור\"י לא ידע ליה שהרי רבי ירמיה הוא דקאמר פרק אף ע\"פ מי דמי התם בידו כו' ועיין בתשו' הרשב\"א סתס\"ז ואולי שכונתו לומר דרבי ירמיה כי קאמר התם בנדרים מאי קא מדמיתון כו' אכתי לא הוה שמיע ליה ההיא דר' איל' ומש\"ה מבעיא ליה ולבתר הכי שמעה בפ' אף על פי ודו\"ק:"
+            ],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>האומר </b>\n<b> לאשה הרי את מקודשת בק' דינרים כו'.</b> כתב ה\"ה אבל הרמב\"ן פסק כי\"א כו' כ\"כ הר\"ן פ\"ק דקדושין וז\"ל כתב הרמב\"ן דמסתברא דהלכתא כיש אומרים דמקו' מדתני' בפ\"ק התקדשי ל' בק' זו ונמצא חסר דינר אינה מקו' דאלמ' בק' סתם מקו' אע\"פ שלא נשתייר אלא דינר ולא אמרי' כסיפ' לה מילת' ע\"ש וראיתי למוהרימ\"ט ז\"ל שם בחי' שהק' על ראיה זו דמאי מייתי דהתקדשי לי במנה ונתן חסר דינר ה\"ז מקודשת וישלים כלומר על מנת שישלים קאמר ואין הקידושין נגמרים אלא א\"כ ישלים ובהא ודאי לא אמרי' דכסיפא לה מילתא דבלא תביעתה איהו מוזהר זהיר כדי שיתקיימו מעשיו וקדושיו וסמכה דעתה שפיר כמו האומר ה\"א מקודשת ע\"מ שאתן לך ק\"ק זוז דמקודשת והוא יתן אבל הכא שעשאו מלוה הדינר הנשאר ורוצה שיהיו הקדושין נגמרים מעכשיו והדינר נעשה עליו כמלוה בהא ודאי אמרי' דכסיפא לה מילתא ולא סמכא דעתה מאחר שכבר היא מקודשת ושחק בה א\"ד יע\"ש שהניחו בצ\"ע. וכפי דבריו מיושבים דברי רש\"י ז\"ל בשמעתין שכתב בד\"ה במילי אוחרי וז\"ל שא\"ל התקדשי לי במנה ונמצא חסר דינר וא\"ל הרי הוא עלי מלוה והקשה מוהר\"ש יונה ז\"ל סימן נ\"ז דלמה הוצרך לזה והרי במנה סתם ונמצא חסר דינר ממילא נשאר הדינר מלוה והו\"ל כאומר ע\"מ שאשלים יע\"ש מה שנדחק בזה אכן כפי דברי הרב ז\"ל הנה נכון דס\"ל לרש\"י ז\"ל דאי לא אמר הרי עלי מלוה אין הקדושין נגמרים עד שישלים ובהא אליבא דכ\"ע לא אמרי' כסיפא לה מילתא אכן דברי הרב ז\"ל תמוהים לע\"ד שכפי דבריו ק' דמאי פריך בגמ' ואלא הא דאמר ר\"א התקדשי לי במנה ונתן לה דינר ה\"ז מקודשת וישלים לימא כתנאי אמרה לשמעתיה ומאי קושיא שאני הא דר\"א דאין הקידושין נגמרים אלא עד שישלים וכדאמרי' התם בפ\"ק בהדיא כיון דא\"ל מנה ונתן לה דינר נעשה כאומר לה ע\"מ ומש\"ה אמרינן דלא כסיפא לה מילתא כמ\"ש הרב ז\"ל אלא ודאי דל\"ש ומה שהוצרך רש\"י לומר דמיירי באומר הרי עלי מלוה נראה לי שהכריחו לפרש כן משום דק\"ל לישנא דברייתא דקאמר וי\"א מקודשת דהול\"ל מקו' וישלים כדקאמר ר\"א משו\"ה הוכרח לומר דמיירי באומר הרי עלי מלוה דמהשתא אפי' בשלא השלים הרי נגמרו הקדושין ואין עליו אלא חוב בעלמא כנ\"ל. ומה שהביא הרב ראיה מההיא דהרי את מקודשת ע\"מ שאתן לך ק\"ק זוז דמקודשת והוא יתן ולא אמרינן כסיפא מילתא אין ראיה דהרי אמרינן דחסר דינר כיון דדבר מועט הוא כסיפא מילתא אבל מנה חסר צ\"ט לא כסיפא מילתא אלא דאכתי קשה למאי דס\"ד בגמ' דפריך מדר\"א ולא אסיק אדעתיה לחלק בין חסר דינר לחסר צ\"ט אדפריך מדר\"א אמאי לא פריך מדר\"א גופי' דקאמר בפרק האומר דספק מקודשת והוא יתן לימא כתנאי אמר' לשמעתיה וי\"ל דהוה ס\"ד לחלק דדוקא באומר התקדשי במנה ונתן לה חסר דינר כסיפא לה מילתה כיון שכבר נתן לה אלא שנשאר עליו קצת חוב אבל בע\"מ שאתן לך ק\"ק זוז כיון שלא נתן לה כלום עדיין לא כסיפא לה מילתא ולפי המסקנא ניחא שפיר בלא\"ה כנ\"ל: והרב ב\"ח ז\"ל סי' כ\"ט כתב דמ\"ש רש\"י ז\"ל ואמר הרי עלי מלוה הוא משום דסבירא ליה דע\"כ ל\"פ אלא בדא\"ל דינר החסר יהא עלי כמלוה דהשתא לא כסיפא לה מילתא למתבעיה אבל בדלא אמר הכי לכ\"ע אינה מקודשת דבהא ודאי כסיפא לה מילתא למיתבעיה כיון דלא קבלו עליו במלוה וע\"פ זה יישב דברי הטור שפסק שם דאם היה חסר דינר אינה מקודשת ואם א\"ל דינר החסר יהא עלי במלוה מקודשת ומסתמיות דבריו שם משמע דאפי' במנה סתם קאמר ואלו הרא\"ש ז\"ל פסק בשמעתין כמ\"ד לא כסיפא לה מילתא למיתבעיה וא\"כ ק' איך סתם הפך דעת אביו הרא\"ש ז\"ל אלא מוכרח לומר דס\"ל דבדלא אמר הרי עלי מלוה לכ\"ע כסיפא לה מילתא למיתבעיה א\"ד יע\"ש ויש לדקדק עליו דא\"כ למאי דס\"ד בגמ' דאין לחלק בין מנה חסר דינר לחסר צ\"ט א\"כ היכי פריך ואלא הא דקאמר ר\"א מקודשת וישלים לימא כתנאי אמרה לשמעתיה הו\"ל למפרך דאתיא דלא כמאן שהרי הא דר\"א בשנתן לה דינר סתם מיירי מדאמרינן התם מ\"ט כיון דאמר לה מנה ונתן לה חסר דינר כמאן דאמר לה על מנת דמי ואלו באומר הרי עלי מלוה לא אצטרכינן לטעמא דע\"מ כלל שהרי בפירוש קא א\"ל בהדיא שיחולו הקדושין מעכשיו והמעות אינו אלא חוב בעלמא ותו מדקאמר מקודשת וישלים ואלו באומר הרי עלי מלוה הרי נגמרו הקדושין מעכשיו וכמו שכתב מוהרימ\"ט ז\"ל וכן מדוקדק מלשון הטור ז\"ל שכתב ואם אמר לה הדינר החסר יהא עלי במלוה מקודשת ולא כתב מקודשת וישלים כמ\"ש בדין מנה ונתן לה דינר וכן נראה ממ\"ש הרב החי' שהק' לס' בה\"ג שכתב אברייתא דהתקדשי לי בפקדון אם נשתייר שו\"פ מקודשת דפקדון בעי למלויי ניהליה ואם כן הו\"ל לברייתא למימר מקודשת וישלים יע\"ש ואם איתא לדידיה נמי תיקשי בברייתא דידן היכי קתני מקודשת סתם אלא ודאי מוכח דכל שאמר הרי עלי מלוה מקודשת מיד וא\"כ קשה הא דר\"א דלא כמאן אתיא כיון דלא א\"ל הרי עלי מלוה לכ\"ע כסיפא לה מילתא לדעת הרב ב\"ח אלא ודאי משמע דל\"ש ואפשר ליישב דבריו דלס\"ד דמקש' נמי הוה סבירא ליה לחלק בין מנה חסר דינר לחסר צ\"ט אלא דהוה ס\"ל דכיון דבמנה חסר דינר אפי' באומר הרי עלי מלוה ס\"ל לתנא קמא דאינה מקודשת הה\"נ במנה חסר צ\"ט כל שלא אמר הרי עלי מלוה דבהדרגו' תרוייהו שוים ומש\"ה פריך לימ' כתנאי כו' למימרא דכמ\"ד במנה חסר דינר ואמר הרי עלי מלוה מקודשת מצי אתי שפיר דבחסר צ\"ט אע\"ג דלא אמר הרי עלי מלוה הו\"ל כמנה חסר דינר בשאמר הרי עלי מלוה ועוד נ\"ל לומר שדעת הטור ז\"ל כמ\"ש הרב החי' בפ\"ק וז\"ל וק\"ל למורי נר\"ו לתירוץ דרב אשי מאי שנא דנקט בסיפא מנה זו אפי' במנה סתם אם נמצא חסר דינר אינה מקודשת וכסיפא לה מילתא ואפי' למ\"ד דלא כסיפא הכא כיון דיהיב לה כוליה מנה כחדא אם חסר דינר אינה מקודשת דסברה כוליה מנה קא יהיב לה וכמנה זה דמי ויש לדחות דלהכי קרי ליה מנה זו דכמנה זה דמי כו' יע\"ש ומתבאר שם מדבריו דס\"ל דהא דפליגי בשמעתין אי כסיפא לה מילתא או לא בשהודיע לה דמנה חסר דינר קא יהיב לה כמו שיראה המעיין ונמצא חסר דינר דקאמר בשמעתין בנמצא חסר דינר בעוד שהיה מונה והולך וא\"ל הרי עלי מלוה בשעת גמר הנתינה מיירי וא\"כ מעתה נתבארו דברי הטור ז\"ל שסתם דבריו וכתב דאם היה חסר דינר אינה מקודשת ואפילו במנה סתם דכיון דיהיב כוליה מנה כחדא דעתה אכוליה מנה וכמנה זה דמי וכן במנה סתם והיה מונה והולך כיון דקי\"ל כתירוץ דרב אשי הו\"ל כמנה זו ולא סמכא דעתה אלא אמנה זה שהיה מזומן בידו כנ\"ל ועיין בפרישה ובהרב מח\"א הלכות קנין מעות די\"ח והר\"ן ז\"ל דחה לראיית הרמב\"ן ז\"ל וז\"ל ולי נראה מהא לא אריי' דבמנה זה ודאי לא שייך למתני ביה חסר צ\"ט דאי הכי הא ידעה דמנה אין כאן דאיהו אסיק שמיה מנה ואדעתא דהכי סברה וקבלה כו' ורבותא קמ\"ל דסד\"א דדרך מנה להיות חסר לפעמים דינר וכיון דא\"ל במנה זו כמו שהוא קאמר קמ\"ל עכ\"ל והנה כל האחרונים אחזו צער בדברי הר\"ן הללו דנדרש ללא שאלו דמנה חסר צ\"ט מאן דכר שמיה ואנן על מנה חסר דינר קיימי' ומסתייה להר\"ן לומר ורבותא קמ\"ל והרב בעל שי למורא כתב בזה ב' דרכים האחד דכונת הר\"ן לומר דליכא למידק הך דיוקא דקאמר הרמב\"ן דאי כדברי הרמב\"ן ז\"ל דדייק מדקאמר במנה זו אינה מקודשת מכלל דבמנה סתם מקודשת דא\"כ במנה זו ונתן לה דינר אחד אינה מקודשת מדנקט ר\"א דמקודשת במנה סתם מכלל דבמנה זו אינה מקודשת וזה אינו דודאי סברה וקבלה אלא ע\"כ לומר דאע\"ג דבמנה זו מקודשת אצטריך ר\"א לאשמו' משום דבמנה זו טעמא משום דסברה וקבלה במנה סתם משום תנאה ה\"נ אע\"ג דבמנה חסר דינר אינה מקודשת משום כסופא כיון דלאו מחד טעמא הוא אין לעשות דיוק א\"ד יעיין שם והן דברים תמוהים דבמנה זו ונתן לה דינר כיון דלדעת הר\"ן ז\"ל מקודשת מטעמא דסברה וקבלה אין מקום כלל לדייק ממאי דלא קאמר ר\"א האי דינא במנה זו דס\"ל דבמנה זו אינה מקודשת אלא דנקט מנה סתם משום דבעי למימר מקודשת וישלים דאלו במנה זו מקודשת מיד אפי' בלתי השלמה משום דסברה וקבלה אבל בברייתא דייק שפיר הרמב\"ן כיון דמנה סתם ומנה זו תרוייהו חד דינא אית להו אמאי קתני בברייתא מנה זו וזה פשוט גם מה שתירץ עוד שהר\"ן הבין בכונת הרמב\"ן ז\"ל שכונתו לדייק דע\"כ הא דנקט בברייתא מנה זו חסר דינר אינה מקודשת משום דבמנה סתם מקודשת ואי גם במנה סתם אינה מקודשת שפיר טפי הו\"ל לתנא לאשמועינן גבי מנה זו בחסר צ\"ט דאינה מקודשת אע\"ג דלגבי מנה סתם מקודשת ואמאי נקט דינא דאינה מקודשת במנה זו לגוונא דגם במנה סתם אינה מקודשת לנקוט בגוונא דבמנה סתם מקודשת ולזה דחה הר\"ן ואמר דבמנה זו חסר צ\"ט ודאי דמקודשת משום דסברה וקבלה א\"ד יע\"ש הנה כפי מה שהעלה הרב ז\"ל שם בסמוך לדעת הר\"ן שאם האשה לא ידעה דאין כאן מנה אלא אחר שבא הדינר לידה אמנם בשעת קדושין לא ידעה בזו ודאי דלא אמרינן סברה וקבלה אלא הו\"ל כשתיקה דלאחר מתן מעות ומ\"ש הר\"ן סברה וקבלה היינו בשידעה קודם שפשטה ידה והסכים לזה דעת הרשב\"א ז\"ל עם דעת הר\"ן יע\"ש א\"כ קשה דמה תיקן הר\"ן בזה הא אכתי קשה אמאי לא נקט הברייתא בגוונא דבמנה סתם מקודשת בחסר צ\"ט ובדלא ידעה קודם שפשטה ידה דומיא דדינר של נחושת דקתני בברייתא דמוקמינן לה בגמ' בשלא ידעה וכגון דקדשה בלילה ולכן נראה לי לומר דהר\"ן ז\"ל הבין בכונת הרמב\"ן ז\"ל שכוונתו לדייק מדקתני בברייתא ונמצא חסר דינר ולא קתני ונמצא חסר אפילו דינר דומיא דרישא דקתני אם רצה לחזור אפילו בדינר האחרון הרשות בידו דמהשתא כי הוה קתני הכי לא הוה דייקינן מינה אלא דאף במנה סתם משכחת לה דמקודשת וכגון בשנמצא חסר ב' או ג' דינרים דלא כסיפא לה מילתא משא\"כ במנה זו דאינה מקודשת לעול' אמנם השתא דקתני בברייתא ונמצא חסר דינר לאורויי אתא ולדיוקא אצטריך לומר דאף במנה סתם דומיא דמנה זו מקודשת אפי' בחסר דינר דלא כסיפא לה מילתא דמגופא דברייתא ודאי דלא דייק לה הרמב\"ן ז\"ל משום דאיכא למימר דברייתא לאו לדיוקא אצטריך אלא עיקרא אתא לאשמעינן דכל דחסר ממנו לא שנא חסר דינר או יותר אינה מקודשת וחסר דינר אורחא דמילתא נקט וכמו שכן דחה הרשב\"א ז\"ל בחידושיו ראיית הרמב\"ן בפשיטות אלא דס\"ל להר\"ן דעיקר ראיית הרמב\"ן ז\"ל הוא מדלא קאמר אפילו חסר דינר דומיא דרישא כמ\"ש ואהא תירץ הר\"ן ז\"ל דבמנה זו לא שייך למתני חסר צ\"ט כו' כלומר דאם כן אי הוה נקט בברייתא אפילו חסר דינר הוה טעינן למימר דחסר צ\"ט נמי אינה מקודשת דומיא דרישא דחסר צ\"ט נמי בכלל אפי' דקתני להכי הוצרך לומר חסר דינר ומשום דאכתי ק' ליה אמאי לא קתני ונמצא חסר ב' או ג' דינרים דמהשתא הוה אשמועי' דאע\"ג דבמנה סתם מקודשת במנה זו אינה מקוד' ואמאי נקט ברייתא חסר דינר דאפי' במנה סתם אינה מקודשת ואהא כתב ורבותא אשמועי' ושוב ראיתי למוהרימ\"ט ז\"ל שכתב מעין דרך זו שכתבנו אלא שהמעיין יראה שמה שהקשה שם לפי דרכו לא יקשה לפי דרכנו גם מה שהקשה עוד שם דלענין צ\"ט אדקאמר דכיון דידעה דמנה אין כאן סברה וקבלה נימא דכיון דידעה דאין כאן מנה סבורה היא שישלים אחר כך וקידושין מיהא הוו ובלבד שיתן יע\"ש נראה דלק\"מ דהר\"ן ז\"ל הכי קים ליה מסברא דנפשיה דודאי מקודשת מיד דכיון דמנה זו קאמר א\"כ מוכחא מילתא דאיהו דאסיק ליה שמי' מנה ואדעתא דהכי סברה וקבלה ולא דמי למנה סתם כלל ותו דהוכרח הר\"ן לומר דבמנה זו מקודשת מיד משום דאי מקודשת וישלים א\"כ ק' לר\"א דנקט מילתי' במנה סתם דמקודשת וישלים אמאי לא אשמועי' רבותא במנה זו וכמ\"ש הוא ז\"ל בדרך הב' יע\"ש ואדרבא לדרך הב' שכתב הרב ז\"ל שם ק' דאי משום דק\"ל להר\"ן לפי תי' אמאי לא נקט ר\"א במנה זו אמאי הוצרך הר\"ן ז\"ל לומר דבמנה זו מקודשת מיד נימא דבמנה זו אינה מקודשת כלל אלא ע\"כ לומר דהכי קים ליה להר\"ן ז\"ל מסברא דנפשיה דודאי מקודשת אם כן אף אנו נאמר כן לדרך הא' דהכי קים ליה מסברא דודאי מקוד' ודאי מיד וזה פשוט ועל פי האמור נראה שיש לישב ג\"כ מה שהקשה עוד הרב הנזכר על ראיית הרמב\"ן וז\"ל ועוד קשה מנין לנו לדקדק הא בסתם מקודשת אע\"פ שישלים אחר כך לימא דודאי אין האשה מתרצית לתבוע אח\"כ וכסיפא לה מילתא וה\"ק דוקא במנה זו ונמצא חסר דינר אינה מקודשת אף על פי שישלים מביתו לאלתר אבל במנה סתם ונמצא חסר דינר ישלים לאלתר אבל אחר זמן לא דכסיפא לה מילתא יע\"ש אכן כפי מ\"ש לעיקר ראיית הרמב\"ן ז\"ל מדלא קתני ונמצא חסר אפילו דינר דומיא דרישא ניחא דסבירא ליה להרמב\"ן דע\"כ ברייתא לדיוקא אתא לאשמועינן דמנה סתם מקודשת וישלים אפילו לאחר זמן משום דלא כסיפא לה מילתא דאי דיוקא דברייתא במשלים מיד מביתו אם כן קשה אמאי לא קתני אפילו חסר דינר ודוק:<br><b> מיהו </b> ק\"ק לדעת הרמב\"ן ז\"ל דא\"כ כי קאמר בגמ' ה\"נ מסתברא דאס\"ד רישא במנה סתם השתא במנה סתם לא הוו קדוש' במנה זו מבעיא אמאי לא משני דאי משום הא לא אירייא דסיפא לדיוקא אצטריך לאשמועינן דבמנה סתם מקודשת כדמשני הכי בכמה דוכתי ויש ליישב וכמ\"ש עוד הר\"ן וז\"ל אבל מה שהשמיטוהו הרי\"ף והרמב\"ם ז\"ל משום דס\"ל דמלוה קונה במנה כו' והם סומכין בזה על סוגיא שבפרק הזהב כו' ומעתה כיון דאמאי דאוקמוה הך פלוגתא במנה חסר דינר היינו משום קושיין דאי מלוה להוצאה ניתנה במכר אמאי קנה ואנן קי\"ל דבמכר קנה כו' ע\"ש יש לדקדק שהרי בסוגיא דהזהב מתרצינן לה בהכי אליבא דר\"ן דס\"ל פירות לא עבדי חליפין דס\"ל דמלוה קונה במכר ואלו ר\"ן גופיה קאמר בשמעתין הונא חברי מוקי לה במילי אוחרי משמע דאיהו נמי הכי ס\"ל וי\"ל ודוק: עוד ראיתי למוהר\"ש יונה שהקשה על מ\"ש הרשב\"א בתשו' סי' תקס\"ה והביאה מרן הב\"י סי' הנז' שהשיב על אדם שלקח טורניס ונתן לאשה ואמ\"ל התקדשי לי במנה זו דאינה מקודשת וראי' מדאקשינן בגמ' השתא במנה סתם כו' והוא תימא דאפילו נימא דהרשב\"א ז\"ל משוה דינא דחסר דינר לחסר צ\"ט מ\"מ מה לו אצל קושית הגמרא ופרש\"י והלא ברייתא ערוכה היא דנמצא חסר דינר אינה מקודשת יע\"ש שהניחו בצ\"ע ולע\"ד נרא' לומר שהוצרך הרשב\"א ז\"ל להביא ראיה מקו' הגמרא משום דאי מבריית' הוה טעינן למימר דברייתא דוקא נמצא חסר דינר קתני דאינה מקודשת דאיכא תרתי כסיפא לה מילתא ומנה זו דלא סמכה דעתה אלא אמנה זו משום דכסיפה לה מילתא למיתבעיה אבל חסר רובו כנדון שלו דלא כסיפא לה מילתא למיתבעיה מקודשת דאע\"ג דמנה זו קאמר מ\"מ כיון שהרי הוא משלים לה אח\"כ לא איכפת לה ובמנה סתם אע\"ג דחסר דינר מקודשת משום דכיון דמנה סתם קאמר הו\"ל כאלו א\"ל בהדיא ע\"מ שאשלים לך מנה ואדעתא דהכי סברה וקבלה ולא כסיפא לה מילתא וכן כתב הרשב\"א ז\"ל בחי' בשמעתין שדחה ראית הרמב\"ן ז\"ל וכתב דע\"כ ונמצא חסר דינר דנקט ברייתא לאו דוקא ולדיוקא דמנה סתם אלא אורחא דמילתא נקט ותדע דאי בריית' דוקא קתני אף אנו נאמר דדוקא חסר דינר דאיכ' תרתי מנה זו וכסיפ' לה מילתא הא חסר רובא מקודשת א\"ד יע\"ש וא\"כ מש\"ה הוצרך להביא ראיה ממאי דפריך בגמר' השתא במנה סתם כו' דמהא מוכח דס\"ל לתלמוד' דבריית' לאו דוקא וה\"ה חסר רובו דאי ס\"ל דבחסר רובו מקודשת וישלים היכי פריך השתא במנה סתם כו' כפי פירוש התוספות והרשב\"א ז\"ל שכתבו דהכי פריך וכיון דבמנה סתם יכולים לחזור עד שישלים משום דבכוליה מנה הוא דקא מקדש לה שמעי' דבמנה זו ונמצא חסר דינר אינה מקודשת כלל ואפי' לכשישלים דלא סמכה דעתה אלא אמנה זו המזומן ואם איתא דבחסר רובו מקודשת לכשישלים אם כן טובא אצטריך בריית' לאשמועינן במנה זו דאע\"ג דבחסר רובו מקודשת לכשישלים ולא אמרינן לא סמכה דעתה אלא אמנה זו אפילו הכי בחסר דינר אינה מקודשת משום דאיכא נמי טעמא דכסיפא והיכי תלי לה תלמודא דינא דמנה זו לענין דאינה מקודשת כלל לדינא דחזרה דמנה סתם הא חסר רובו יוכיח דאע\"ג דבמנה סתם איתיה בחזרה במנה זו מקודשת וישלים אלא ודאי דס\"ל לתלמודא דחסר דינר לאו דוקא ואורחא דמילתא נקט וכולה מילתא תליא משום דלא סמכה דעתה אלא אמנה זו המזומן והיינו שהוצרך הרשב\"א ז\"ל בתשו' להביא פירש\"י ולכתוב עליו שאינו מחוור משום דכל ראייתו היא לפי פירושו שנראה לו עיקר כנ\"ל נכון ודוק:"
+            ]
+        ],
+        [],
+        [
+            [],
+            [
+                "<b>קדש </b>\n<b> נשים רבות כו' ואם אמר להם הראויה מכם לביאה כו'.</b> עיין מ\"ש ה\"ה וז\"ל ועוד דכיון שהוא במלה אחת מקדשם ואומר כולכם מקודשות לי כיון שאין אחיות מקודשות אפי' האחרות אינן מקודשות ואפי' ר\"ל מודה בהא דכל זה שלא נוציא סוגיא זו האמור בפשיטות מההלכה יע\"ש וראיתי להרב בל\"מ ז\"ל שהקשה עליו דמשמע לפי טעם זה דאלו היה בב' מלות כגון שאמר הרי אתם ואחיות מקודשות לי דנכריות מקודשות דהוי כאת וחמור ואם כן כשכתב רבינו ז\"ל דאם אמר הראוי' לי מכם לביאה כו' לשמועינן רבותא דאפי' שאמר לנכריות הרי אתם ואחיות מקודשות דנכריות מקודשות ובשלמא בגמרא הוצרכו לתרוצי באומר הראוי' לי מכם לביאה כו' משום דשקלו וטרו למ\"ד קני את וחמור לא קנה אבל אנן דקי\"ל דקנה לשמועינן רבותא ותירץ דהא הוי רבותא טפי דאפי' שאמר הראויה לי מכם לביאה הוה ס\"ד דאחת מן האחיות ליהוי מקו' דראויה היא לביאה לחודה קמ\"ל דלא מקרי ראויה לביאה כיון דלא ידעינן הי מנייהו היא עכ\"ד יע\"ש והנה מ\"ש הרב ז\"ל דבשלמא בגמ' הוצרכו לתרוצי באומר הראויה כו' משום דשקלו וטרו למ\"ד לא קנה אין דבריו מובנים אצלי דהשתא לדעת רבינו קיימינן ואיהו ז\"ל ס\"ל ע\"כ דמאי דפריך רבא אלימא דאמר כולכם קני את וחמור הוא אליבא דהלכתא פריך ומשום דכללן במלה אחת כמ\"ש ה\"ה ז\"ל ואם כן לדידיה תיקשי דאמאי הוצרכו בגמרא לאוקמא באומר הראויה לי מכם לביאה לוקמא באומר אתם ואחיות מקודשות וכר\"ן דהלכתא כותיה דקנה מחצה ואולי שכונתו לומר דהן אמת דס\"ל לרבינו דממאי דפריך בפשיטות קני את וחמור כו' ולא קאמר הניחא לר\"ן דאמר קנה מחצה אלא לרב המנונא מאי איכא למימר מוכרח הדבר לומר דאליבא דהלכתא נמי פריך ומשום דכללן בבת אחת אבל למאי דאוקי בגמרא לאביי מתניתין באומר הראויה לי מכם כו' איכא למימר דמוקי לה הכי כי היכי דלא תקשי ליה מתני' לרב המנונא ולפי זה צ\"ל דלמאי דקאמר רבא אלא לאו באומר כולכם ואחת מכם ס\"ל לרבי' כפרש\"י דבהא אפי' למ\"ד קני את וחמור לא קנה מודה מטעמא דמשום ספיקא הוא דאינן מקודשות הא אי ידע בת זכיה היא דאם נאמר דס\"ל דלמאי דקאמר רבא באומר אחת מכם הוא משום דקי\"ל כר\"נ דקנה מחצה כיון דהוי בב' מלות אם כן ק' טובא דאכתי מנ\"ל לרבא להוכיח דקדושין שאינן מסורין לביאה לא הוו קדושין לוקמא באומר כולכם וב' אחיות מקודשות לי דמשו\"ה נכריות מקודשות כיון דהוו בב' מלות לדידן דקי\"ל כר\"ן אלא ודאי ע\"כ לומר דאוקמתא דרבא אפילו למ\"ד לא קנה היא וכפי' רש\"י דהשתא הוכחת רבא אליבא דרב המנונא דלדידיה ע\"כ צריך לאוקמי למתני' בהכי והיינו דקאמר ה\"ד אי דאמר כולכם כפשטא קני את וחמור הוא ולא קנה אליבא דכ\"ע אלא ע\"כ לאוקמא בדאמר אחת מכם כי היכי דתיתי מתני' כרב המנונא ומ\"מ לשון הרב שכתב דמשום דשקלו וטרו למ\"ד לא קנה אין במשמע דבריו כן מה שתי' הרב ז\"ל דהא הוי רבותא טפי דאפילו שאמר הראויה לי מכם הוה ס\"ד דאחת מהן מקודשת כו' קש' מחלוקה אחרת שכתב רבינו ז\"ל וכן אם אמר להן הרי כולכם מקודשות לי והיתה בהן שפחה או נכרית כו' ואם אמר הראויה לי מכם לביאה תהי מקודשת לי הרי כולן מקודשות חוץ מאותה אשה שאין קדושין תופסין בה דאדאשמועינן באומר הראויה לי מכם לביאה לישמו' רבותא באומר הרי אתם ושפחה מקודשות לי דהתם לא שייך תי' ז\"ל ודוחק לומר דאיידי דב' אחיות נקט לה וכן ראיתי למוהרימ\"ט ז\"ל חח\"מ סי' נ\"ב שהכריח מחלוקה זו שכתב רבינו דבאו' הרי אתם מקודשות לי חשיב כללא כאומר כולכם מדלא אשמועי' רבותא טפי וכתב שאין לדחות ולומר דהא הוי רבותא טפי וכתי' הרב בל\"מ דאכתי ק' מחלוקה היתה בהן שפחה שכתב רבי' הן אמת שדברי מוהרימ\"ט ז\"ל קשים אלי במה שהכריח מדברי רבי' דבאו' הרי אתם חשיב כללא כאומר כולכם מדלא אשמועינן רבותא טפי דאכתי תיקשי ליה אמאי לא אשמועינן רבותא באומר הרי כולכם וב' אחיות מקודשות דבהא ודאי מודה רבינו דחשיב פרטא דומיא דקני את וחמור אלא ודאי ע\"כ לומר דרבינו ז\"ל אוקמתא נקט ומיהא ליכא למישמע מינה אלא מיהא הדבר הקשה טובא הוא למה להריטב\"א ז\"ל שכתב ג\"כ ליישב דברי בה\"ג ושאר רבוותא שהביאו אוקמתא דאביי להלכה כדברי ה\"ה לחלק בין כשמחלק בלשונו ואומר נכסי לך ולפ' ופ' לכשמערבם כולם בלשון אחד ואומר נכסי לכולכם דבהא לכ\"ע כל שלא קנה חד מנייהו לא קנה כולהו אלא מסיים וז\"ל ואוקימנה באומר אחת מכם דפלגינהו דבכה\"ג קני את וחמור קנה מחצה כר\"ן כו' והוא תימא דכיון דלהך אוקמתא דרבא ע\"כ לא אתיא אליבא דר\"ן אם כן מנ\"ל לרבא לאוקמא באומר אחת מכם כי היכי דתידוק מינה דקדושין שאינן מסורין לביאה לא הוו קידושין לוקמא באומר כולכם וב' אחיות מקודשות דנכריות מקו' משום דפלגינהו ולכן נראה דס\"ל להריטב\"א ז\"ל דבאו' כולכם וב' אחיות מקודשות לא חשיב כפלגינהו וכאומר נכסי לך ולפ' ופ' אלא חשיב כאומר כולכם ואינו אלא פרושי קא מפרש דכולכם דקאמר שתי אחיות בכלל ונמצא השתא דכולכם דקאמר כפשטיה אתיא דכולכם ממש קאמר אבל באומר כולכם וא' מכם הרי ביאר בהדיא דכולכם דקאמר לאו ממש קא' דהיינו חמשה נשים שהרי פירש שאין דעתו לקדש אלא ד' מהן וא\"כ ע\"כ כולכם אנכריות קאי והו\"ל כאומר נכסי לך ולפלוני ופלוני דפלגינהו וקנה מחצה כן נראה לי ליישב דברי הריטב\"א ז\"ל ורבינו זכרונו לברכה עם מה שהקשינו לדברי מוהרימ\"ט ז\"ל נתיישב ודו\"ק:<br><b> עוד </b> ראיתי להריטב\"א ז\"ל שכתב משם הראב\"ד לתרץ הא דפריך בגמ' בפשיטות קנה את וחמור כו' וכי אמרינן את וחמור קנה מחצה היינו היכא דאמדינן דעת הנותן שטועה וסבור דאין כאן חמור וכולהו קנה וגמר והקנה כו' אבל היכא שהמקנה יודע שהאחר חמור ואינו ראוי לקנות ודאי לא קנה שדעתו שיקנה כחמור ומשטה הוא בו הילכך כי אמר כולכם הא ידע דאין אחיות מקודשו' כו' ותמה עליו הריטב\"א ז\"ל וז\"ל ואין זה נכון דהא למ\"ד את וחמור לא קנה אפילו אמר איני יודע שאין חמור קונה לא קנה תדע דהא עיקר פלוגתייהו גבי נכסי לך ולבנך דיהוו ליכי מינאי ועלה קאמר רב ששת את וחמור הוא ולא קנה והתם מהיכן אמרינן שכל אדם יודע שאין אדם מקנה למי שלא בא לעולם דהא פלוגת' דרבנן ור\"מ היא עכ\"ל ודבריו צריכין ביאור במאי דק\"ל לדברי הראב\"ד ז\"ל דהא למ\"ד את וחמור לא קנה אפילו אמר איני יודע כו' דאדרבא הן הן דברי הראב\"ד ז\"ל דכיון דמאן דס\"ל קנה את וחמור לא קנה היינו אפי' אמר איני יודע שאין חמור קונה א\"כ מאן דס\"ל קנה את וחמור קנה איירי נמי באומר איני יודע כמ\"ש הראב\"ד ז\"ל: וראיתי למוהרימ\"ט ז\"ל סימן הנז' שרצה לתרץ דכונתו להקשות דבשלמ' ה\"ט דר\"ה דאמר את וחמור לא קנה הוא משום דס\"ל דאדם יודע שאין חמור קונה בדעתו שיקנה כחמור ומשטה הוא בו ניחא דס\"ל לתלמוד' דע\"כ לא פליג ר\"ן התם דס\"ל דקנה מחצה אלא משום דס\"ל דלא כ\"ע דינ' גמירי ועביד איניש דטעי וסבר דחמור קונה אבל אי הוה ס\"ל דלא טעי אינש בהכי הוה מודה ליה לר\"ה מטעמ' דמשטה הוא בו ומש\"ה פריך הכא תלמוד' בפשיטות קנה את וחמור כו' משום דבמקדש ב' אחיות לא עביד איניש דטעי אכן כיון דלר\"ה מוכח התם דאפי' באומר איני יודע לא קנה משום דס\"ל דאין קנין לחצאין ולעולם דלר\"ן אפי' ביודע שאין חמור קונה ס\"ל דקנה מחצה וטענת השטאה מנ\"ל לתלמוד' כיון דלא מצינו הך סבר' כלל בדרב הונא א\"ד יע\"ש ולע\"ד אחר המחילה רבה אין זה נכון דאדרבא אי הוה אמרינן דטעמא דר\"ה משום דאדם יודע כו' ומשטה הוא בו טפי הוה ניחא לן למימר דר\"ן דפליג ואמר קנה מחצה הוא משום דלא אמרינן משטה הוא בו ולא לומר דפליגי במציאות אמנם השתא דלר\"ה אפילו באומר איני יודע ס\"ל דלא קנה ס\"ל לתלמודא דבהך סברא דמשטה הייתי בך כ\"ע מודו ומש\"ה פריך בפשיטות קנה את וחמור כו' וא\"כ מאי ק\"ל להריטב\"א ז\"ל ולכן נראה לע\"ד שכונת הריטב\"א ז\"ל הכי אזיל דמעיקר' קשי' ליה תרתי דהיכי פריך בפשיטות קנה את וחמור לא קנה הא קי\"ל דהל' כר\"ן דקנה מחצה ותו קשיא דלמ\"ד לא קנה אפילו אמר אחת מכם תיקשי ליה כיון דאין אחיות מקודשות הוה ליה נכריות את וחמור ואהא בא הראב\"ד ז\"ל לתרץ דתלמודא אליבא דהלכתא פריך משום דכיון דאמר כולכם אדם יודע שאין אחיות מקודשות ולכ\"ע לא קנה אבל באומר אחת מכם סבור הוא שהאחיות מקו' מדאביי והלכך כי אין אחיות מקודשת נכריות מקודשות דבכה\"ג קנה מחצה כלומר דבהא אפילו ר\"ה מוד' דקנה מחצה דע\"כ לא פליג ר\"ה אלא משום דס\"ל אדם יודע שאין חמור קנה ומשטה הוא ור\"ן ס\"ל דאין אדם יודע אבל באחת מכם אפילו ר\"ה מודה והיינו דלא כתב הראב\"ד קנה מחצה כר\"ן אלא קנה מחצה לומר דבהא לכ\"ע קנה מחצה ואהא ק\"ל להריטב\"א ז\"ל שפיר דלמ\"ד את וחמור לא קנה היינו אפילו באומר איני יודע כו' וכיון שכן הדרא קושי' ב' לדוכתא דהיכי קאמר רבא אלא לאו באומר א' מכם הא אכתי תיקשי ליה לרבא לר\"ה דאמר לא קנה היכי מיתוקמ' מתניתין אפילו באומר אחת מכם וכיון דלר\"ה ע\"כ לאוקמי מתני' באנפא אחרינ' מאי האי דקא\"ל רבא לאביי ולטעמיך אימא סיפ' כו' ובא להוכיח מינה דקדושין שא\"מ לביאה לא הוו קדושין ולתלמוד' נמי דקאמר לאביי קשיא סיפא ל\"ק הניח' לר\"ן אלא לר\"ה מאי איכא למימר כנ\"ל ודו\"ק:"
+            ],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>מי </b>\n<b> שיש לו שתי כתי בנות כו'.</b> מחלוקת ר\"מ ור\"י פ' האומר דף ס\"ד וראיתי לרש\"י ז\"ל פ' הא\"מ דנ\"א ע\"ב ד\"ה כולן אסורות שכתב וז\"ל ואפי' אמצעות שבקטנות דלגבי קטנות אותה הבת גדולה היא כו' יע\"ש והרב ע\"י ז\"ל תמה עליו דהוה הפך מאי דאסיקנא בפרק האומר דאמצעית שבכת שנייה שרייא דאמצעית שמה אית לה ומוקי לסיפא דמתני' בשאין שם אלא גדולה וקטנה ומה לו לרש\"י ז\"ל לפרש כאן הס\"ד דהתם וכן תמה עליו הרשב\"א ז\"ל יע\"ש ולע\"ד נראה לומר שהכריחו לרש\"י ז\"ל לומר כן משום דק\"ל מאי דפריך בגמרא א\"ה מאי למימרא ומשני לאפוקי מדר\"י וק' טובא דהא בההיא מתני' מפורש בהדיא פלוגת' דר\"י וא\"כ מאי קאמר מאי למימרא אדרבא צריכא למימרא דלא קיימ' לן כוותיה אלא כר\"י וכבר תמה בזה הרשב\"א ז\"ל והניחו בצ\"ע ולכן ס\"ל לרש\"י ז\"ל דמאי דפריך בגמרא מאי למימרא הוא משום דס\"ל להך מקשן כתי' דר\"ח בר אבדימי דקאמר התם בפ' האומר דההיא מתני' דעד פני פסח מוחלפת השיטה דר\"י ס\"ל דאסור עד שיגיע משום דלא מחית איניש נפשיה לס' ור\"מ ס\"ל דאסור עד שיצא משום דמחית איניש נפשיה לספיק' והשתא היינו דפריך א\"ה מאי למימרא דאי לאשמועי' דר\"י פליג עליה וס\"ל דכולן מותרות משום דלא מחית איניש לספקא הא שמעינן ליה ממתני' דעד פני פסח ותריץ לאפוקי מדר\"י כו' כלומר דודאי לגבי ר\"י לא אשמועינן רבותא דהא אשמועינן ליה ממתני' דעד פני פסח אלא לר\"מ רבותא אשמועינן דס\"ל דכולן אסורות לאפוקי מדר\"י ואע\"ג דהא שמעינן ליה לר\"מ בההיא דעד פני פסח דס\"ל דמחית איניש נפשי' לספק' הו\"א דוקא התם ס\"ל דמחי' איניש לספיק' ודעתו לאסור עליו עד שיצ' פסח אבל הכא גבי קדושין הו\"א דמסתמ' ודאי לא מחית איניש לס' וגדול' שבגדולו' קא' דאם לא כן משום דאי מחית לס' הרי נאסרו עליו כולן וכולן צריכות גט ובהא ודאי לא ניחא ליה לאב דמסתמ' רוצה שיהיו קידו' הראויין לביאה קמ\"ל דאפי' בהא ס\"ל לר\"מ דמחית איניש נפשיה לס' ואם כן כיון דהך מקשה ע\"כ סבירא ליה דההיא דעד פני פסח מוחלפת אם כן ס\"ל ודאי דאמצעית שבכת שניה נמי אסורה וכדקא\"ל רב הונא בריה דר\"י לרבא הא פסח דכי כת אחת דמי ופליגי ורבא לא אשכח פתרי אלא לומר דהתם בלישנא בעלמא פליגי ולא במחית איניש נפשי' לספקא כדס\"ל לרחב\"א כנ\"ל נכון ליישב דברי רש\"י ז\"ל ודו\"ק."
+            ],
+            [],
+            [
+                "<b>האב </b>\n<b> שאמר קדשתי את בתי כו'.</b> כתב ה\"ה פרק הא\"מ כו' והק' א\"ה מאי למימרא ותי' הב\"ח דשויתיה שליח הנה מסוגיא זו תמה מוהריב\"ל ז\"ל ח\"א ס\"י על מ\"ש הרא\"ש בתשו' משם הרשב\"א והביאו הטור סימן ל\"ו דאין האב יכול ליעשות שליח לקדש את בתו בוגרת שהרי בהדיא אמרינן בשמעתין דשויתיה שליח כו' וראיתי למוהר\"ם די בוטין סי' נ\"ט שכתב דמסוגיי' זו לא מכרעא כלל דהרשב\"א ז\"ל מפרש כך ההלכה דכשאמרו במשנה אין בוגרת בכלל כל עצמו של תנא לא בא אלא לאשמועינן דקדושי קטנה הן קדושי ודאי ואין בכלל דבריו בתו בוגרת עד שנאמר שיהיו קדושי הקטנה ס' ועל זה פריך בגמר' בוגרת מאי עבידתיה ומשני הב\"ע דשויתיה שליח מהו דתימ' כי מקבל קדושין אדעת' דידה מקבל וא\"כ אין כאן קדושין כלל דהגדולה אין האב יכול להיות שליח והקטנה לא כוון לה או לפחות יהיו קדושי הקטנה ס' קמ\"ל דלא שביק איניש כו' וא\"כ קדושי קטנה הן קדו' ודאין א\"ד יע\"ש והמעיין בחיד' הרשב\"א יר' מבואר שהרשב\"א ז\"ל אינו מפרש כן שכתב וז\"ל מ\"ד אדעתא דידה קא מקבל כלומר אף אדעתא דידה ולא תהוי חדא מינייהו מקודשת דקדושין שאינם מסורים לביאה הם עכ\"ל ועיין בתי\"ט פ' האומר אמתני' הלזו דהמקדש את בתו סתם שתמה על הטור ז\"ל בסי' ל\"ז שהביא אוקמת' זו דשויתיה שליח להלכה וז\"ל ותימא לי שלא כתב שאביו הרא\"ש לא ס\"ל הכי ומשום כך לא השיג על הרשב\"א שפסק שאין האב יכול ליעשות שליח לבתו בוגרת אבל הטור ז\"ל הי\"ל להשיג מהך אוקמתא יעיין שם והן דברים תמוהים ולא ידעתי מנ\"ל דהרא\"ש ז\"ל לא סבירא לי' הך אוקמתא אי משום שלא הביא אוקמת' זו דשויתיה שליח שם בפ' האומר הרי בפרקין הביא אוקמתא זו וכתב דמכאן דקדק ר\"ת דאם שידך בתו הגדולה כו' הנה מבואר דס\"ל דאוקמתא זו הלכה היא דאמרינן לא שביק איניש מצוה דרמיא עליו ועביד מידי דלא רמיא עליה וממנה למד ר\"ת לענין אם שידך בתו הגדולה דאי ס\"ל דלא קי\"ל כהך אוקמתא אם כן איך למד ממנה דין זה גם מ\"ש דמש\"ה לא השיג על הרשב\"א כו' הן דברים תמוהים דהן לו יהי דנימא דהרא\"ש ז\"ל ס\"ל דלדידן דקיי\"ל דקדושין שאינן מסורים לביאה הוו קדושין לא קי\"ל כהך אוקמתא היינו לומר דלא ס\"ל הך סברא דלא שביק איניש מצוה דרמיא עליה אלא אמרי' דאדעתא דידה נמי קא מקבל וכס\"ד בגמ' דקאמר מ\"ד כו' וכולן צריכות גט אבל למאי דס\"ל לתלמודא דהאב נעשה שליח לקבל קדושין לבתו בהא לא אשכחן דפליגי וזה פשוט ולכן הנראה שאף הרשב\"א לא כ\"כ אלא לכתחלה ומשום גזירה כמ\"ש הרא\"ש אבל אם עברה ועשאתו שליח וקבל אביה קדושין פשיטא ודאי דמקודשת והיינו דאמרינן בשמעתין דשויתיה שליח כלומר שעברה ועשאתו ובהכי ניחא מה שהקשה עוד מוהר\"ם די בוטון ז\"ל מההיא דכתב לו על הנייר דפ\"ק דקדושין ושוב ראיתי להב\"ח ז\"ל סי' ל\"ו שכתב כן ודו\"ק: כתב ה\"ה ודע שיש מדקדקים ממ\"ש לא שביק איניש כו' דה\"ה למי שיש לו בנות קטנות כו' עיין בתוס' פרק הא\"מ דנ\"ב ע\"א ד\"ה והלכתא שכתבו משם ר\"ת כן וכ' וז\"ל ועוד אפי' לא פי' יש לנו לומר דקדש הגדולה משום דלא יעשה כן כו'. וראיתי למוהר\"ם די בוטון סי' ס\"א שהקשה לדברי ר\"ת דאם כן כי פריך בגמרא לעי' הא קטנות בכלל אמאי לא פריך וליטעמיך קטנות כולן אמאי בכלל הא לגדולה שבקטנות אמר משום דלא יעשה כן במקומינו יע\"ש ולק\"מ ואשתמיט מיניה דברי הרא\"ש שכתב בשמעתין וז\"ל ועוד אמר ר\"ת דאפשר להיות דלא חשיב קדושין שאינן מסורין לביאה אלא דוקא אחת מבנותיך כו' אבל בתך מקודשת משמע דוקא גדולה כו' יע\"ש וא\"כ מאי ק\"ל ז\"ל דאם כן אמאי לא פריך וליטעמיך הא ל\"ק כלל משום דאיכא למימר דמתני' איירי באומר אחת מבנותיך מקודשת לי וכ\"כ רש\"י ד\"ה המקדש את בתו ונראה ודאי שדעת רש\"י כדעת ר\"ת משום הכי כתב דמיירי באומר אחת מבנותיך לומר דבאומר בתך מקודשת לי לא הוו קדושין שאינן מסורים לביאה אלא לגדולה שבקטנות קאמר וכן כתב מוהר\"י בי רב ז\"ל בשיטה כ\"י הן אמת שבפרק האומר אמתני' הלזו פרש\"י המקדש את בתו בתי מקודשת לך ולא פי' איזה מהן וא\"כ נמצאו דברי רש\"י סותרים וכבר ראיתי למהר\"י בי רב ז\"ל שם שכתב וז\"ל ולעיל פי' רש\"י שאמר אחת מבנותיך והכא פי' ז\"ל הכי ללמדינו דהיינו בתי מקודשת לך היינו אחת מבנותיך ל\"ש אלא כשאומר בתך מקו' לי דאז גדולה שבקטנה קאמר עכ\"ד ולע\"ד לא ידעתי מה חילוק יש בין אומר בתך מקודשת לי לאומר בתי מקודשת לך דאדרבא משמע טפי לומר דבאומר בתי מקודשת לך דגדולה שבקטנות קאמר לדעת ר\"ת כיון דטעמא הוא משום לא יעשה כן ועליה דידי' רמיא לקדש את הגדולה קודם לא כן באומר בתך מקודשת לי דאיכא למימר שדעת המקדש על הקטנה היתה דשמא עיניו נתן בה ואיהו לא איכפת ליה אטעמא דלא יעשה כן דאין הקפידה אלא באב ואם כן כיון דס\"ל לר\"ת דאפילו באומר בתך מקודשת לי אמרינן שדעתו על הגדולה כ\"ש באב האומר בתי מקודשת לך שדעתו על הגדולה ולכן נ\"ל דמ\"ש רש\"י בשמעתין דמיירי באומר אחת מבנותיך היינו למאי דס\"ד הכא בשמעתין דפריך מינה לרבא דס\"ל דקדושין שאינם מסורים לביאה אינם קדושין וא\"כ משו\"ה הוצרך לומר דס\"ל השתא לתלמודא דמיירי באומר אח' מבנותיך דאי באומר בתך מקודשת לי אזי הגדולה שבקטנות קאמר כדעת ר\"ת אמנם למאי דמסיק דמיירי מתני' בדליכא אלא גדולה וקטנה ובדשויתיה שליח ס\"ל לרש\"י דמיירי מתני' באומר בתי מקודשת לך דהתם איכא למימר דעל הקטנה קאמר מטעמא דלא שביק איניש מצוה דרמיא עליה אמנם באומר אחת מבנותיך ודאי ליכא למימר שדעתו על הקטנה דוקא דאם כן מאי אחת מבנותיך דקאמר א\"כ נמצאו דברי רש\"י ז\"ל נכונים שמה שכתב בשמעתין היינו לפום מאי דס\"ד השתא בדאיכא קטנות טובא מיירי ובעי למיפשט מינה דקדושין שאינן מסורים לביאה הוי קדושין ומ\"ש בפ' האומר היינו שפי' כן במתני' לפום מאי דמסיק דמתני' בדליכא אלא קטנה וגדולה ובדשויתיה שליח דס\"ל דהך אוקמתא קאי לפום קושטא דמילתא אליבא דכ\"ע וכמ\"ש הרב בעל תי\"ט ז\"ל שם יע\"ש אלא מיהו מדברי הטור ז\"ל סימן ל\"ו משמע דס\"ל דאפי' באומר אחת מבנותיך וליכא אלא גדולה וקטנה אמרינן שדעתו על הקטנה ודו\"ק ועיין במוהרימ\"ט בחידושיו על הרי\"ף שטרח ליישב קו' מוהר\"ר מנחם מיוני לר\"ת דא\"כ במקדש א' מב' אחיות נמי נימא דמסתמא הגדולה קדש מה\"ט ולפי הנראה אשתמיטתיה דברי הרא\"ש שכתבנו שכפי דברי הרא\"ש לק\"מ דהתם כיון דאמר אחת מכם הו\"ל כאומר אחת מבנותיך ודו\"ק:"
+            ],
+            [
+                "<b>אמר </b>\n<b> האב איני יודע למי קדשתיה כו'.</b> כתב ה\"ה שם קדשתי את בתי כו' ובגמרא אמר רב נאמן ליתן גט ואינו נאמן לכנוס נאמן ליתן גט אין אדם חוטא ולא לו כו' וראיתי להריטב\"א ז\"ל בחידושיו שכתב וז\"ל ואע\"פ שהוא מתחלה לכונסה נתכוין וע\"ד לכונסה אמר כן מ\"מ כיון דמודעינן ליה בתר הכי שאינו כונסה ועומד בדבורו ונותן גט אלמלא דקושטא קאמר לה הוה מחזיק שקריה למיתן גיטא דשרי לה לעלמא שלא כדין עכ\"ד ומכאן נ\"ל ראיה למה שנסתפק מוהריב\"ל ז\"ל ח\"ג סי' ק\"ב על מאי דקי\"ל אין מקבלין עדות שלא בפני בע\"ד ולדעת רוב הפוסקים אפי' בדיעבד לא מהני אי מהני אי הדרי ומסהדי בפני בע\"ד או דילמא לא מהני מידי משום דעבידי לאחזוקי שיקרא והביא עצות מרחוק לזה מדברי הר\"ן והרשב\"א ז\"ל יעיין שם ומסוגייא דידן מבואר להדייא דלא חיישינן לאחזוקי שיקרא וכמ\"ש הריטב\"א ז\"ל ומוהריב\"ל ז\"ל כתב עוד שם שנמצא כתוב בס' חוק' הדיינים שנראה מדברי הרמ\"ה דעדות שנתקבל שלא בפני הבע\"ד דתו לא מהני עדותייהו אפילו בפני הבע\"ד משום דעבידי לאחזוקי שיקרא יע\"ש ויש לדקדק עליו מסוגייא זו דא\"כ איך נאמן ליתן גט הא כיון שמתחלה ע\"ד לכונסה נתכוין אע\"ג דכשמודעינן ליה בתר הכי שאינו כונסה הרי הוא עומד בדבורו מ\"מ לאחזוקי שקרא הוא דעביד ומצאתי בשיטה להרב החדושין ז\"ל שכתב וז\"ל נאמן ליתן גט פי' אם בא אחד ואמר אני קדשתיה ואתן לה גט נאמן ונותן לה גט ושרינן לה לעלמא דאין אדם חוטא ולא לו ואינו נאמן לכנוס שאם אמר קדשתיה ואכנסנה אינו נאמן כו' אף ליתן גט מאחר שהיה בא לכנוס מתחילה דלא מהימנינן ליה דאימא יצרו תקפו והשתא כי יהיב גיטא לאחזוקי בטעותיה הוא דעביד ע\"כ הנה מבואר שדעתו ז\"ל דחיישינן לאחזוקי שקריה וכדעת הרמ\"ה שכתב בס' חוקות האלהים וא\"כ אף אנו נאמר שהרמ\"ה ז\"ל מפרש סוגייא כדרך שפירשה הרב החידושין ז\"ל ומ\"מ לדעת רבינו והטור סי' ל\"ז וכל הפוסקים ז\"ל שפסקו הא דנאמן ליתן גט בסתמא ולא כתבו דהיינו דוקא באומר קדשתיה נאמן ליתן לה גט מבואר שהם ז\"ל מפרשים הסוגייא כפשטא ומשום דלא חיישינן לאחזוקי שיקרא כמ\"ש הריטב\"א ז\"ל וכיון שכן ק\"ל על מ\"ש מוהרש\"א ז\"ל ה' עדות סימן כ\"ח דמ\"א שמדברי הטור שכתב בא\"ה סי' קנ\"ב נר' דס\"ל דחיישינן לאחזוקי שקרא שכתב וז\"ל אם היא אומרת גרשתני נאמנת שאין האשה מעיזה פניה בפני בעלה אבל שלא בפניו מעיזה פניה ואינה נאמנת אפי' אם נשאת או נתקדשה וכשבא בעלה החזיקה בדבריה ואומרת לו שגרשה אינה נאמנת שלהחזיק לדבריה אומר' כן כו' ותמיה על מוהריב\"ל ז\"ל שדקדק מדברי הטור ז\"ל להפך וכ\"כ הרב פרישה ז\"ל סי' הנז' וכתב עוד הרב הנז' שאף הטור ז\"ל מודה לענין קבלת עדות שלא בפני בע\"ד דלא חיישינן לאחזוקי שקר' משום דיש להם טעם שלא להחזיק בדבריהם דיכולים לומר כיון שהעדנו שלא בפני הבע\"ד לא דקדקנו בעדותינו משא\"כ גבי ההיא דגרשתני שאין לה טעם שלא להחזיק בדבריה יע\"ש וקשה טובא שהרי הא דשמעתין גם כן אין לו טעם להחזיק בדבריו ואפי' הכי ס\"ל להטור ז\"ל דנאמן ליתן גט ולא חיישינן לאחזוקי שיקרא הוא דעבד ואם נאמר דהך חזקה דאין אדם חוטא ולא לו אלימא טובא ומשום הכי לא חיישינן דמשום לאחזוקי בשקריה חוטא ולא לו משא\"כ בההיא דגרשתני דחוטא לו והילכך לא אלימא חזקה דאין האשה מעיזה פניה בפני בעלה וחיישינן דלאחזוקי בשיקריה מעיזה ומעיזה א\"כ לא היה צריך הרב ז\"ל למ\"ש דגבי קבלת עדות שלא בפני בע\"ד אף הטור מודה מטעמא שיש להם טעם שלא להחזיק בדבריהם ות\"ל משום דהתם חוטא ולא לו הוא ומשום לאחזוקי בשיקריה אין אדם חוטא ולא לו ודוק:"
+            ],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>האומר לאשה קדשתיך כו' קדשתני והוא אומר לא קדשתיך כו'.</b> משנה פרק האומר דף ס' ודע שראיתי להתוס' רי\"ד פ\"ק דקידושין דף י\"ב ע\"ב שכתבו דההיא דאמרי' דביתהו דר\"ח דהו\"ל צער ליד' א\"ל אמרה לי אם קבל ביך אביך קדושין כי זוטרת אמר לה לאו כל כמינה דאמך דאסרה ליך עילואי שהק' וז\"ל אע\"ג דהיא מהימנא לשוויי נפשה חתיכה דאיסור' כדתנן לקמן פ' האומר קדשתני והוא אומר לא קדשתיך היא אסורה בקרוביו התם ודאי משום דלא אגידא גבייהו הילכך מהימנ' כיון דלא מיפסדא לאחריני אבל הכא דאגידה ביה ומשעבדה ליה ומטי אסורא לגביה לא מהימנא עכ\"ד ואשר מבואר מדבריו דס\"ל דהנך עובדי מיירי בשהאשה מודה לדברי האם דאז שייך שפיר למימר דשויה אנפשה ח\"ד דאלו בשאינה מודה לדברי האם מאי שויה אנפשה חתיכה דאיסורא איכא וכ\"כ הריטב\"א ז\"ל שם וז\"ל והא דאמרינן היינו דיהודית ולא אייתי לה מדתנן הוא אומר קדשתיך והיא אומרת לא קדשת אלא את בתי בתה מותר' בקרוביו דאלמא אין האם נאמנת לאסור בתה על אחרים משום דשאני התם שאין הבת מודה לדברי האם ומשו\"ה מייתי להא דיהודית יע\"ש וראיתי למוהרימ\"ט ז\"ל ח\"א סימן צ\"ב שתמה על תירוץ תוס' רי\"ד הלזו וז\"ל ואכתי קשה דאטו משום דאגידא ביה לא שווייה אנפשה חתיכה דאיסורא הא אמרינן הנאת תשמישיך עלי אסורה דאין מאכילין לאדם דבר האסור לו ועוד אמרה טמאה אני וחזרה ואמרה טהורה אני דאמרי' פ\"ב דכתובות אם לא נתנה אמתלה לדבריה לה מהימנא דשויתה לנפשה חתיכה דאסורא אע\"ג דנשואה אגידה ביה היא א\"ד ז\"ל ובעניותי לא זכיתי להבין דבריו דמה שהקשה מההיא דהנאת תשמישך עלי נראה דלא דמי כלל דהתם שאני דלאו משום הימנותא הוא דאסירא עילויה אלא משום נדרה וכל שהבעל יודע בעצמו שנדרה הנאת תשמיש עליה ולא היפר לה הרי אסורה עליו משא\"כ הכא דמאי דאמרי' שויה אנפשה חתיכה דאיסורא הוא משום הימנותא הוא דאדם נאמן על עצמו יותר מק' עדים והילכך איכא למימר דכל דמשעבד' ליה לא מהימן לגביה ולפי הנראה שדעתו ז\"ל דהא דאמרינן שויה אנפשה חתיכה דאיסורא מדין נדר הוא וכמי שאסר על עצמו אותו חפץ דמי והיינו דקשיא ליה למוהרימ\"ט ז\"ל מההיא דהנאת תשמישך וכבר ראיתי למוהר\"י באסאן ז\"ל בתשו' סי' פ' שנסתפק בזה בכ\"מ שאמרו שויה אנפשה חתיכה דאיסורא אם מדין נדרי איסור נגעו בה ואף ע\"פ שאינו ממש כנדר דליתיה בשאלה אולי החמירו חכמים כמו בנ\"ש או אינו אלא מדין הודאת בע\"ד יע\"ש גם הרב מ\"צ ז\"ל ח\"א סי' ס\"ה פשיטא ליה מילתא דמדין נדרי איסור נגעו בה וע\"פ זה תמה על מוהרשד\"ם ז\"ל שכתב בתשו' שאבי הבת שאמר שהנער היה בן י\"ג שנה כשקדש את בתו נאמן לאסור את בתו אפי' אם יש עדים שיאמרו שהיה קטן באותו פרק והביא ראי' מתשובת הרשב\"א שכתב על טבח שאמר שלא שחט את הבהמה ויש עדים מעידים ששחטה דלדידיה אסורה מטעמא דשויה אנפשיה חתיכה דאסורא אפילו נגד עדים וכתב עליו דלא דמי וזה דק' על הרשב\"א איך אמרו שויה אנפשיה חתיכה דאיסורא אחר דיש עדים ששחטה ולא התפיס בדבר הנדור אלא דה\"ט כלפי מ\"ש הרשב\"א בתשו' והביאה מרן הב\"י בי\"ד סי' רכ\"ה דיכול אדם לקנוס את עצמו לומר אם אעשה כך יהא פתי פת כותי וייני י\"נ משום דלא בעינן מתפיס בדבר הנדור אלא כשבא להתפיס אבל לאסור על עצמו רשאי וא\"כ ה\"נ כל שאמר שלא שחטה הגם שיש עדים ששחטה הרי אסרה על עצמו כאלו לא שחטה משא\"כ בנדון מוהרשד\"ם דאחר שיש עדים שהוא קטן ואינם קדושין איך יוכל הוא לעשותו קדושין מה שאינו לפי העדים והכא לא שייך כלל דין איסור שמקבל עליו כלל א\"ד יע\"ש הנה מבואר שדעתו ז\"ל דמדין נדר איסור נגעי בה ואפשר שזה היתה דעת מוהרימ\"ט ז\"ל ומשו\"ה ק\"ל שפיר מההיא דהנאת תשמישך עלי ואולם דברי הרב מ\"צ ז\"ל תמוהים ואשתמיט מיניה תשו' הרשב\"א ז\"ל הביאה מרן בא\"ה סי' מ\"ה במי שטוען שקדש את האשה ובשעת נתינה א\"ל התקדשי לי בזה אף על פי שעדים מכחישין אותו ואומרים שנתנו לה בתורת פקדון שנאמן על עצמו יותר מק' עדים ושויה קרובותיה אנפשה חתיכה דאיסורא יע\"ש הרי דאע\"ג דה\"נ לא שייך טעמא דנדרי איסר אפי\"ה כתב דאמרי' שויה אנפשיה ח\"ד אפי' כנגד עדים וצ\"ע גם מה שהקשה עוד מההיא דהאומר טמאה אני וחזרה ואמרה טהורה אני אף ע\"פ שהיא נטמאה נר' דלא קשיא כלל דהתם גבי נדה שאני דהתורה האמינתה כדנפ\"ל מקרא דוספרה לה לעצמה וכמ\"ש התוס' ר\"פ האשה רבה יע\"ש וא\"כ לא שייך טעמא דמשעבד' ליה כלל ופשוט: עוד כתב הרב הנזכר ליישב קו' תוס' רי\"ד וז\"ל ונראה דאע\"ג דמדינ' נאמנת היא לשויה נפשה חתיכה דאסורה הא תנן בשלהי נדרים בראשונה היו אומרים שלש נשים יוצאות ונוטלות כתובה חזרו לומר שלא תהא אשה נותנת עיניה באחר ומקלקלת על בעלה האומרת טמאה אני תביא ראיה לדבריה יע\"ש מה שהאריך ליישב קו' התוס' והר\"ן ובעניותי לא זכיתי להבין תירוצו ז\"ל דאיך הפה יכולה לדבר דטעמא דשמעתין שאמרו לאו כ\"כ לאוסרה לך עילואי הוא משום ההיא דשלהי נדרים דחיישי' שמא עיניה נתנה באחר שהרי בהא דיהודית ליכא למיחש כלל להך חששא שהרי היא אומרת שקבל אביה קדושין בעודה קטנה ואינה יודעת למי נתקדשה וא\"כ לפי דבריה הרי היא יושבת עד שתלבין ראשה בכבל עגונה והרי היא אסור' לכל אדם ומאי שמא עיניה נתנ' באחר איכא למיחש גם בההוא דקדיש באבנא דכוחלא נר' ודאי דלא שייך טעמא דשמא עיניה נתנה באחר כיון שאמה אמרה כן לא שייך לומר דאמה נתנה עיניה באחר דאין אדם חוטא ולא לו ומלבד שהדבר מוכח מעצמו איכא למשמע הכי בהדיא דאם איתא דה\"נ איכא חששא דעיניה נתנה באחר אדמייתי ראיה ר\"ח מהא דיהודית אמאי לא מייתי ממתני' מפורשת דשלהי נדרים אלא ודאי הדבר מוכרח כמ\"ש הן אמת שזו היא שקשה בעיני דעת התוס' רי\"ד דכל דמשעבדה ליה לא אמרינן שויה אנפשיה חתיכה דאיסורא שהרי מתני' דנדרים דהאומרת טמאה אני לך בנשיאה נמי מיירי ואפ\"ה בראשונה היו אומרים דהאומרת טמאה אני לך נאמנת ואף למשנה אחרונה לא התירו אלא משום טעמא דעיניה נתנה באחר הא כל היכא דליכא למיחש להך חששא הרי היא נאמנת ולא אמרינן לאו כל כמינה לאסור את עצמה על בעלה וכבר התוס' ז\"ל שם הוק' להו דלמשנה אחרונה אמאי לא מהימנא כיון דשויתיה אנפשה חתיכה דאיסורא ותי' דכיון דיש לחוש שמא עיניה נתנה באחר יש כח ביד חכמים לעקור דבר מן התורה יע\"ש הרי מבואר דאפילו בנשואה אי לאו טעמא דעיניה נתנה באחר אמרינן שפיר שויה אנפשה חתיכה דאיסורא והנראה אצלי שדעת תוס' רי\"ד כתי' האחרון שכתב הר\"ן שם ובפ' האומר וז\"ל דמשנה ראשונה לאו דינא קאמר דמדינא ודאי אין האשה נאמנת לומר טמאה אני לך להפקיע עצמה מבעלה שהיא משועבדת לו אלא משום דהא מילת' דטמאה אני לך דסיפ' לא תקנו במשנה ראשונה להימנה דאי לאו דקושטא קאמרה לא הוה מזלזלא נפשה ומאי דחזו רבן בתראי דאיכא למיחש לעיניה נתנה באחר אוקמוה אדינא א\"ד יע\"ש וא\"כ איכא למימר שפיר דלמשנה אחרונה כיון דהוצרכו לעקור תקנה ראשונה ברוב נשים משום טעמא דעיני' נתנה באחר נעקרה התקנה לגמרי ואפי' במקום דליכא למיחש לחששא דעיניה נתנה באחר אקמוה אדין תורה דאינה נאמנת להפקיע את עצמה מיד בעלה והיינו דהוצרך ר\"ח להוכיח הדבר מהא דיהודית דאלו ממתני' דנדרים איכא למימר דדוקא היכא דאיכ' למיחש לחששא דעיניה נתנה באחר הוא דאינה נאמנת הא כל היכא דליכא למיחש להכי אע\"ג דמדינא אינה נאמנת להפקיע את עצמה משעבוד בעלה אפי' הכי תקנה ראשונה לא זזה ממקומה ומטעמא דאי לאו דקושטא קאמרה לא היתה מנוולה נפשה להכי מייתי מהא דיהודית דמוכח בהדיא דאפי' היכא דליכא משום חששא דשמא עיניה נתנה באחר נעקרה התקנה ראשונה לגמרי ואוקמוה אדין תורה זה הנרא' אצלי נכון ליישב דברי תוס' רי\"ד:<br><b> ואולם </b> מדברי התוספות דשלהי נדרים שכתבנו מבואר דס\"ל שלא כדעת התוס' רי\"ד ז\"ל וס\"ל דאפי' בנשואה דמשועבדת לבעל אמרינן שפיר שויה אנפשה חתיכה דאיסור' ומדינא אסורה אלא משום טעמא דעיניה נתנה באחר אפקעינהו רבנן לקידושין מיניה וכן מבואר ג\"כ מדברי הרשב\"א ז\"ל שם בחי' וכ\"כ התוספות פ\"ב דיבמות דכ\"ד ד\"ה אמר ר' יע\"ש ולפי דבריהם צריך להבין מה יענו להא דשמעתין דקאמר לאו כ\"כ דאסרת עילואי ואמאי לא אמרינן שויה אנפשה חתיכה דאיסור' והנרא' לע\"ד דס\"ל דע\"כ לא אמרינן שויה אנפשה חתיכה דאיסור' אלא דוקא בטוענת כההיא דפרק האומר דהיא אומרת קדשתני דאיהי קים לה בגוה דודאי קדשה ומש\"ה אמרינן שפיר דשויה אנפשה חתיכה דאיסורא ואסורה בקרוביו משא\"כ בהא דשמעתין דאיהי לא קים לה בודאי שקדשה אביה אלא שאמה אמרה כן ואע\"ג דאינה מכחישתה לדברי האם מ\"מ איהי לא ברירא לה מילתא אלא ע\"פ דבור אמה כל כי האי ליכא למימר שויה אנפשה ח\"ד ואף דברי הריטב\"א ז\"ל שכתבנו לעיל יש לפרשם בהכי ומ\"ש דשאני התם שאין הבת מודה לדברי האם לאו למימר דבשמעתין מיירי במודה לדבריה ואומרת דקים לה בגו' דקדשה אביה אלא כונתו לומר דמתני' דהתם בשאינה מודה לדברי האם אלא שהיא מכחשת את אמה ואומרת שלא נתקדשה והא דיהודית מיירי בשאינה מכחשת את האם אבל מ\"מ אינה אומרת דקים לה בגוה דודאי קדשה אביה אלא שאמה אמרה לה כן וסבורה היא שאמת יהגה חכה ולעולם דכל שהיא טוענת דקבלה קדושין מאחר אזיל ומודה הריטב\"א ז\"ל דשויה אנפשה חתיכה דאסור' וכ\"כ הרב החידוש' ז\"ל דמתני' דהאומר מיירי בשהיא מכחשת לדברי האם יע\"ש:<br><b> ואם </b> כנים אנחנו במ\"ש מקום אתנו ליישב מ\"ש מרן הב\"י ז\"ל ס\"ס מ\"ז על מ\"ש הרא\"ש בתשו' דאם האשה מודה בפי' שקבלה קדושין ממנו לאו כ\"כ לאסור עצמה אלא דהוה אמרינן שויה נפשה חתיכה דאיסור' וז\"ל יש לתמוה דבפ\"ק דקידושין אמרינן לאו כ\"כ דאמך דאסרת לך עילואי ואפשר שיש לחלק בין כשהיא עצמה מודה לכשאומרת כן בשם אחרים יע\"ש ותמה עליו הרב ע\"י ז\"ל ומוהרימ\"ט ז\"ל שהרי הא דיהודית ע\"כ כשהיא עצמה מודה מיירי מדלא מייתי ראיה ממתני' דהאומר כמו שהכריח הריטב\"א יע\"ש אכן כפי מ\"ש הנה נכון דאע\"ג דהא דיהודית מיירי ע\"כ בשאינה מכחשת לדברי האם מ\"מ איהי לא קים לה בגוה ודאי אלא ע\"פ אמה וכל כי האי לא אמרי' שויה אנפשה ח\"ד אבל בנדון הרא\"ש ז\"ל דהיא טוענת בודאי דקבלה קדושין מאחר אמרינן שפיר שויה אנפשה חתיכה דאיסור' ואפי' בנשואה דמשועבדת ליה לבעל וכדעת התוס' והרשב\"א ז\"ל שכתבנו ומדברי הרא\"ש פ\"ב דיבמות מבואר שם שדעתו כדעת התוספות ממה שהקשו שם אהנהו עובדי דשלהי נדרים דאמרי' דאתת' שרי' ואם איתא דעבד' איסור אירכוסי הוה מירכס כו' דמיירי באומרת טמאה אני לך וז\"ל ואל תתמה איך מתירין אותה הא שויתיה אנפשה ח\"ד כיון דאמרה טמאה אני כו' יע\"ש הרי מבואר דאפי' בנשואה ס\"ל ז\"ל דאמרינן שויה אנפשה חתיכה דאיסורא דאל\"כ מאי ק\"ל הא הנהו עובדי בנשואה מיירי כדמוכח התם ומהתימה על הרב ע\"י שרצה ליחס ס' התו' רי\"ד לדעת הרא\"ש ואישתמיט' מיני' דברי הרא\"ש הללו ודוק:<br><b> וראיתי </b> להרב בעל דרכי משה ז\"ל סי' הנזכר שתמה על דברי מרן ז\"ל הללו וז\"ל ואין נראה לי חילוק זה דא\"כ כל אשה תאסר על בעלה בכה\"ג ואפי' באשה שאמרה טאמה אני אינה נאמנת דחיישינן שמא עיניה נתנה באחר כ\"ש אם אמרה שנתקדשה לאחר דאינה נאמנת אלא שאני הכא דהיה קצת קול מעיקר' לכך כתב הרא\"ש דאלו הודית אף לאחר נשואין משוית נפשה חתיכה דאיסורא א\"ד יע\"ש ולא זכיתי להבין דבריו שהרי בההוא דקדיש באבנא דכוחלא בדאיכא קלא דההוא יומא דקדיש הוה ביה ש\"פ מיירי כדפריך עלה והא איכא סהדי באידית דידעי דההוא יומא הוה ביה ש\"פ ואפי\"ה קאמר ר\"ח דלאו כל כמינה לאוסרה אברת' ומייתי עלה ההיא דיהודית דע\"כ ההוא דקדיש באבנא דכוחלא בשאין הבת מכחשת לדברי האם מיירי דאי במכחשת אמאי לא מייתי ממתניתין דהאומר ואפי\"ה קאמר דאינה נאמנת ולא אמרינן שויתיה נפשה חתיכה דאיסורא וע\"כ צריך לחלק בין כשהיא עצמה מודה לכשאומרת כן בשם אחרים וכחילוק מרן הב\"י ז\"ל וא\"כ איך דחה חילוק מרן ז\"ל בשתי ידים ועיין במוהר\"ם די בוטון ז\"ל סי' מ\"ג שכתב משם מהר\"ש ולייסיד ז\"ל דהא דאמרינן טמאה אני לך אינה נאמנת משום חשש שמא עיניה נתנה באחר היינו דוקא היכא דליכא רינון וקול אבל היכא דאיכא קלא אע\"ג דלא איחזק בד' נאמנת ומוהר\"ם די בוטון ז\"ל חולק עליו יע\"ש ולא ידעתי איך אישתמיט מיניה דברי הרב ד\"מ הללו שיחס סברא זו לדעת הרא\"ש ופסקו מור\"ם בש\"ע ס\"ס מ\"ו יע\"ש: ולעיקר קו' הרב ד\"מ ז\"ל דאמאי לא חיישינן שמא עיניה נתנה באחר דומיא דהאומרת טמאה אני נראה ליישב ע\"פ מ\"ש התוס' פרק אע\"פ דס\"ג ע\"ב ד\"ה אבל שהקשו משם ר\"ת לפירש\"י ז\"ל דבאמרה מאיס עלי כופין אותו להוציא ואמאי לא חיישינן שמא עיניה נתנה באחר כההיא דהאומרת טמאה אני לך ותי' דיש לדחות דהתם שנוטלת כתובה דוקא איכא למיחש שמא עיניה נתנה באחר וכ\"כ הרא\"ש ז\"ל בשם יש דוחין יע\"ש וא\"כ דכוותה נמי איכא למימר דמהאי טעמא כתב הרא\"ש ז\"ל בתשו' דבאומרת נתקדשתי לאחר כיון שהיא מפסד' כתובתה אמרינן שויה אנפשה חתיכא דאיסורא ולא חיישינן לשמא עיניה נתנה באחר ואף שהרא\"ש בפ' אע\"פ דחה דברי הי\"מ וכתב דלאו דיחויא היא דאם נתנה עיניה באחר אינה חוששת על ממון שלה מ\"מ אפשר דבתשו' חשש לס' הי\"מ הללו ומה גם לענין איסורא וכן נוטין דבריו בתשו' הביאה הטור סי' קנ\"ד שכתב דאע\"ג דהרמב\"ם ס\"ל דמאיס עלי כופין עליו להוציא ר\"ת ור\"י כתבו דאין כופין להוציא וכיון דאיכא פלוגתא דרבוותא למה נכנס ראשינו בין הרים הגדולים ולעשות גט מעושה שלא כדין ועל להבא אני או' אבל אם לשעבר סמכו על הרמב\"ם מה שעשו עשוי עכ\"ל הרי מבואר שמעולם לא דחה הי\"מ הללו אלא לענין שאין כופין אותו להוציא ולעשות גט מעושה שלא כדין אמנם לענין אם היא נאמנת לאסור את עצמה מטעמא דשויה אנפשה חתיכה דאיסורא כיון דמידי דאיסור' הוא חשש לס' י\"מ לרבינו דס\"ל דבמאיס עלי כופין להוציא ומטעמא דכל שמפסדת הכתובה לא חיישינן שמא עיניה נתנה באחר גם בכלל מ\"ג סי' ב' כתב על אשה שטוענת שאין לבעלה גבורת אנשים דלא מהימנא משום טעמא דעיניה נתנה באחר למשנה אחרונה אבל אם אינה תובעת כתובה היא נאמנת אף למשנה אחרונה וכתב שזה דעת הריצב\"א והרי\"ף הרי דס\"ל להני רבוותא דכל דמפסד' כתובה לא חיישי' לשמא עיניה נתנה באחר וע\"פ האמור תמה אני על מרן הב\"י ז\"ל סי' קט\"ו שכתב על מ\"ש הטור ז\"ל שם אין עדים שזינתה אלא שהיא עצמה אמרה כו' אין חוששין דשמא עיניה נתנה באחר אבל אבדה כתובה כו' כתב וז\"ל ומ\"ש אין עדים שזינתה כו' משנה בסוף נדרים יע\"ש והוא תימה איך כתב שדין זה הוא משנה בנדרים בדבר שהוא תלוי במחלוקת שהרי לדעת י\"מ שכתבו התוס' דכל דמפסדת כתובה לא חיישינן לשמא עיניה נתנה באחר וכן לדעת הרי\"ף וריצב\"א שכתב הרא\"ש מבואר הוא דס\"ל דמשנה דנדרים לא נאמרה אלא באשת כהן שאומרת שזינתה באונס ולא מפסדא כתובה אבל באשת ישראל באומרת שזינתה ברצון דמפסדת כתובה היא נאמנת: הן אמת דקשיא לי בדעת י\"מ הללו דבסוף נדרים פרכי' אמתני' דהאומרת טמאה אני לך יוצאת ונוטלת כתובה במאי עסקי' אלימא באשת ישראל אי ברצון כלום יש לה כתובה כו' והשתא אמאי לא פריך אי ברצון אמאי חזרו לומר אינה נאמנת שלא תהא אשה נותנ' עיניה באחר הא כיון דמפסדא כתובה ליכא למיחש לעיניה נתנה באחר וצ\"ל דתלמודא עדיפא מינה קא פריך מרישא דמתני' וזה פשוט האמנם הא ק\"ל טובא בדברי רבינו ז\"ל דבפרק כ\"ד מהל' אלו דין י\"ח פסק בהדייא דאם אמרה שזינתה ברצון אין משגיחין לדבריה שמא עיניה נתנה באחר הרי דס\"ל דאף במפסדת כתובה חיישינן לעיניה נתנה באחר ואלו בפ' י\"ד מה' הנז' דין ח' פסק דהאומרת מאיס עלי כופין אותו להוציא דא\"כ ע\"כ לומר דס\"ל דכל שמפסדת כתובה לא חיישינן לשמא עיניה נתנה באחר ונמצאו דבריו סותרים ואשר היה נראה ליישב דבריו במה שיש לדקדק על דברי התוס' דפרק אע\"פ שהקשו שם לתי' י\"מ הללו דכל דמפסדת כתובה לא חיישינן לעיניה נתנה באחר מההיא דסוף נדרים ההוא נואף דהוה מהרזיק בביתא כו' ולכאורה נראה דבאומרת טמאה אני לך מיירי כו' וכיון דאומרת טמאה אני לך א\"כ רוצה להפסיד כתובה דמסתמ' ברצון הוה כו' ואמאי תנא נאמנת במיגו דאי בעי אמרה מאיס עלי כו' יע\"ש ויש לדקדק דאמאי הוצרכו להקשות מטעם מיגו דאי בעי אמרה מאיס עלי ובפשיטות הי\"ל להקשות לדעת י\"מ דס\"ל דכל דמפסדת כתובתה לא חיישינן לעיניה נתנה באחר דא\"כ באומרת טמאה אני ברצון כיון דליכא למיחש לשמא עיניה נתנה באחר אמאי אינה נאמנת שהרי למשנה ראשונה היו אומרים דהאומרת טמאה אני נאמנת בלי שום מיגו אי לאו טעמ' דעיניה נתנה באחר והנראה אצלי דבפשיטות ליכא לאקשויי באומרת טמאה אני ברצון אמאי נאמנת כיון דליכא למיחש לעיניה נתנה באחר משום דכיון דמשים עצמו רשע משום הכי אינו נאמן אבל משום מיגו ק\"ל שפיר דס\"ל דכל דאיכא מיגו נאמן אפי' היכא דמע\"ר וכמו שכן הוא דעת הרשב\"א ז\"ל הובאו דבריו בח\"ג סי' כ\"א ומוריב\"ל ז\"ל תמה עליו דליתא דאפי' היכא דאיכא מיגו אמרינן אין אדם מע\"ר ולדעתי דברי התוספות הללו נוטים לדעת הרשב\"א ולדעת רבינו יש לנו לומר דס\"ל דבאומרת טמאה אני ברצון אע\"ג דמפסדת כתובתה חיישינן לעיניה נתנה באחר כיון דאין אמע\"ר ואפי' במקום מיגו לא מהימן וכמו שכן הוא דעת הסמ\"ג הובאו דבריו בב\"י י\"ד סי' קע\"ו ומ\"ש טעמא דעיניה נתנה באחר עיקר טעמא קאמר דאע\"ג דבעלמא אמרי' דהאומר הרגתי את פלוני או פ' רבעני לרצוני אינו נאמן היינו משום דאמרינן דשמא מן המחכים למות הוא ומשו\"ה משים ע\"ר וכן כל כיוצא בזה טעמא איכא במילת' למה שהוא משקר ומשים ע\"ר ולהכי הוצרך נמי למיהב טעמא הכא למה שהיא משקרת ואומרת טמאה אני ברצון זה היה נר' ליישב: ואולם אנכי הרואה שדרך זה לא יתכן לפי מ\"ש התוס' פ\"ק דמציע' ד\"ג ד\"ה ומה אם ירצה שהקשו דאיך נאמן לומר מזיד הייתי הא אין אדם מע\"ר ותי' דאינו נאמן לפסול את עצמו אבל הכא עושה תשובה ומתכוין לטובה שאינו רוצה להביא חולין לעזרה והלכך אין לנו לכופו להביא חולין בעזרה לפי דבריו יע\"ש וכ\"כ בפ\"ק דיבמות ובכריתות וא\"כ דכוותא נמי באומרת טמאה אני לא שייך למימר אין אדם מע\"ר דאיכא למימר דלטובה קא מכוונה לעשות תשובה ואינה רוצה לעשות באיסור כל ימיה כיון דאסורה על בעלה ולבועל ומש\"ה ודאי אין לנו לומר שלא יהא נאמנת ושיבעול בעיל' איסור לפי דברי' ועל פי האמור מקום אתנו ליישב מה שהקשה הרב מ\"צ ח\"א סי' ס\"ז גבי ההיא דעוברת על דת יהודית שכתב הר\"ן שם וז\"ל והא דלא אוקמ' במוד' כתב הראב\"ד משום דאינה נאמנת דאין אדם מע\"ר ולא נהירא דלהפסידה כתובתה ודאי נאמנת דהודאת בע\"ד כמאה עדים דמי כו' ותמה עליו ז\"ל שהרי באומרת טמאה אני ברצון דמשויה נפשיה רשיע' ואפי\"ה אמרי' בנדרים במאי עסקי' אילימא באשת ישראל וברצון כלום יש לה כתובה ולדעת הראב\"ד איפכא הו\"ל להקשות דכיון דאין אדם מע\"ר אינה נאמנת ואמאי קתני דיוצאת ונוטלת כתובה ומהיותר תימה שהרמב\"ם ז\"ל פסק דבאומרת טמאה אני ברצון אינה נאמנת ואבדה כתובה ולא השיג עליו ולדעת הראב\"ד הי\"ל להשיג עליו ולומר דלא אבדה כתובתה מטעמא דאין אדם מע\"ר דומיא דעוברת על דת יהודית יע\"ש שהניחו בצ\"ע ולפי מ\"ש דבריו נכונים דבאומרת טמאה אני ליכא למימר אין אדם מע\"ר משום דאיכא למימר דלטובה קא מכוונא לעשות תשובה ושלא לבעול בעילת איסור משא\"כ בעוברת על דת יהודית דליכא למימר לטובה קא מכוין דאיסורא דעבד עבד ומש\"ה ס\"ל להראב\"ד דאין אדם מע\"ר ולא אפסידה כתובה כנ\"ל נכון: ומעתה הדרן לדמעיקרא דקש' על רבי' מדידיה אדידיה וראיתי להרב נת\"מ דף רי\"ג ע\"ג שכתב ליישב קו' ר\"ת דאמאי לא חיישינן באומרת מאיס עלי דשמא עיניה נתנה באחר כאומרת טמאה אני לך וז\"ל ולי נר' דל\"ק שהרי התוספות כתבו באמצע דבריהם דלא מצית למימר מאיס עלי אלא היכא שיש רגלים לדבר שהבעל אינו מתקבל לה וכ\"כ הגה\"מיי בשם מוהר\"ם וא\"כ איכא למימר דמשום הכי לא חיישינן שמא עיניה נתנה באחר כיון שהרי נותנת אמתלא לדבריה ויודעים ב\"ד שטענתה אמת כמ\"ש מוהר\"ם יע\"ש ואפשר שזה היתה דעת רבינו ומשום הכי כתב דבמאיס עלי כופין אותו להוציא ולא משום טעמא דמפסדת כתובתה כדעת י\"מ ומ\"מ זה דוחק בעיני דמסתמיות דברי רבינו משמע דבכל ענין כופין אותו להוציא ועדיין צ\"ע עוד נ\"ל ליישב תשוב' הרא\"ש דלא תיקשי ליה מההיא דאומרת טמאה אני לך נאמנת כלפי מ\"ש הרא\"ש שם בשלהי נדרים וז\"ל ועוד נ\"ל טעם נכון דהלכה כר\"ה ואפי' למשנה אחרונה היא תובעת שיגרשנה בעלה וחיישינן שמא עיניה נתנה באחר ותנשא לו אחר שיגרשנה בעלה אבל חזקה שלא תאמר אשה לבעלה גרשתני להפקיע עצמה בטענת שקר ולהיותה באיסור א\"א כל ימיה א\"ד יע\"ש וא\"כ דוכוותה נמי באומרת נתקדשתי לאחר כיון דלפי דבריה סבורה היא להפקיע את עצמה מבעלה בלא גט כלל ליכא למיחש לעיניה נתנה באחר ולהיות באיסור א\"א כל ימיה ואע\"ג דמדינא אינה נאמנת מ\"מ היא לפי טענתה כסבורה היא בכך לפטור את עצמה בלא גט ואע\"ג דבאומרת גרשתני נאמנת מה\"ט דלא משקרה להיות באיסור א\"א כל ימיה התם שאני דאיכא חזקה נמי דאין האשה מעיזה פניה בפני בעלה דתרווייהו בעינן וכמ\"ש הרב נת\"מ דרל\"ב יעש\"ב כנ\"ל נכון: עוד ראיתי למוהרימ\"ט שכ' בסוף דבריו וז\"ל מה שהוקשה למוהריב\"ל שתהא נאמנת במיגו דאי בעיא אמרה גרשתני הי\"ל להקשות ממתני' דחזרו לומר טמאה אני אינה נאמנת והרי יכולה היא לקלקלו שתאמר גרשתני אלא דאין אשה מעיזה בפני בעלה ואזדא ליה למיגו א\"ד יע\"ש ולא ידעתי איך אישתמיט מיניה דברי התוס' דפרק האשה שלום דקי\"ז ע\"ב שהקשו דלהימנ' באומרת מת בעלי במיגו דאי בעיא אמרה גרשתני למ\"ד דאפי' שלא בפניו אינה מעיזה כו' יע\"ש הרי דס\"ל דאמרינן מיגו דהעז' שהרי למ\"ד דשלא בפניו נאמנת ה\"ט משום דשלא בפניו נמי אינה מעיזה ועיין בהרב ח\"ה וכבר הארכתי בזה בפ\"ז מה' אלו ולעיקר קו' שהק' אמתני' דטמאה אני אמאי אינה נאמנת במיגו דגרשתני נראה דלק\"מ שאין זה מיגו כלל שהרי היא רוצה שיגרשנה בעלה ותנשא לאחר בהיתר לא כן באומר' גרשתני שמפקיע עצמה מבעלה ותהיה באיסור א\"א כל ימיה ולהכי לא חשיב מיגו כנ\"ל פשוט ודוק:<br><b> מעשה חושב</b>\n<b> (רסח) </b> ואכתי קשה. דאטו משום דאגידא בי' לא שוויה אנפשה חתיכה דאיסורא ואני תמה על תמיהתו דלכאורה דין זה הוא מוכרח שהרי בשלהי פ' ט\"ו דיבמות פשיט לי' ר\"נ לרבא דיבמה זמנין דמרחמא וזמנין דסניא לי' ליבם מדתנן וחוששין לדבריה וחולצין כו' וע\"ש ולפ\"ז מאי ראיה היא דדילמא משום הכי חוששין לדבריה משום דשויתא אנפשה חתיכה דאיסורא ברישא להנשא לשוק ובסיפא להתיבם אע\"כ דכיון דאגידא בי' ביבם בסיפא דלא היתה מוחזקת בבנים וחזקתה ליבם ואגידא בי' ביבם ולא מצינן למימר דמטעם חתיכה דאיסורא הוא דחוששין לדבריה. א\"כ ממילא גם ברישא הא דחוששין לדבריה נמי לאו מטעמא דשויא אנפשה חתיכה דאיסורא לשוק. אלא מן הדין וא\"כ כש\"כ באשה דאגידא בבעלה טפי דלאו כל כמינה לשוי' אנפשה חד\"א ושתאסר על בעלה: אבל באמת אין משם הכרח משום דהתם גם בלא זה לא שייך לומר דמשום ש\"א חד\"א הוא דחוששין לדבריה משום דא\"כ הא לא עדיפא מיבמה שנדרה הנאה מן היבם לאחר מיתת בעלה דאין כופין אותו לחלוץ. וא\"כ אמאי תנן הכא דחוששין לדבריה וחולצת כו' ולא קתני אין כופין ומבקשים אותו לחלוץ ומדנקט חוששין לדבריה משמע דמדינא קאמר דחיישינן שמא קושטא קאמרה ואסורה מדינא למי שהיתה עד עכשיו בחזקת היתר דלפ\"ז שייך לומר לשון חוששין דהיינו מספק דלמא קושטא קא אמרה והבא עליה באיסור קאי אבל אם הוא מטעמא דש\"א חד\"א הא לא שייך הלשון חוששין שהרי מטעם חתיכה דאיסורא אפי' במשקרת אסורה כמ\"ש הב\"י ביו\"ד סי' א' בשם הרשב\"א דאפי' בעדים מכחישין אותו שייך נמי ש\"א חד\"א ומביאו הרב המחבר כאן. שוב עיינתי בסוגיא זו וראיתי דרש\"י שם פי' בהדיא דחוששין לדבריה מטעם דש\"א חד\"א אולם התוס' הקשו שם על פשיטת הש\"ס דילמא טעמא הוא משום דש\"א חד\"א ונדחקו בתירוצם שם וע\"ש והנראה לענ\"ד כתבתי ודוק:<br><b> (רסט) </b> שנסתפק בזה בכ\"מ שאמרו שאחד\"א אי מדין נדרי איסור נגעו בה כו'. כמו בנ\"ש כו'. הוא תמוה דאי מדין נדרי איסור נגעו בה א\"כ איך שייך לומר באשה שיש לה בעל שויא אנפשה חד\"א הא הבעל יכול להפר ואפי' אם נדרה אשתו נזירות שמשון כדמוכח בגיטין בשמעתתא דנודרת דאי נימא דאין הבעל מפר נ\"ש א\"כ הא משכחת לה דאפי' בנשאת דמדירים אותה בנ\"ש דלא עדיף נ\"ש מנודרת עדה\"ר והרי מכל גדולי הראשונים שהקשו בהאי דשלהי נדרים למשנה אחרונה הא שויא אנפשה חד\"א מבואר דלא סגי בהפרת הבעל בכה\"ג אע\"ג דבנזירות שמשון מהני הפרה ודוק:<br><b> (ער) </b> וס\"ל דאפי' בנשואה דמשועבדת לבעל כו'. אלא דמשום טעמא דעיניה נתנה באחר אפקעינהו רבנן לקדושין מיניה כו'. בילדותי תמהתי על זה דהא בהנהו עובדי דשלהי נדרים דאמר ר\"נ דאנתתי' שריא משום דעיניה נתנה באחר הא התם ליכא למיתי עלה מטעם דאפקעינהו רבנן כו' שהרי התם אמרה דלנכרים נבעלה וא\"כ מה בכך דאפקעינהו ופנוי' היתה והא קיי\"ל דנכרי ועבד הבא על בת ישראל אפי' היא פנויה פסלה מן הכהונה. (וכן תמהתי על הד\"מ באה\"ע סי' ז' שכתב שם דבמלחמת עסטרייך התירו אפי' נשים כהנות לבעליהן משום דסמכו על האי דאפקעינהו רבנן לקדושין מיניה והרי גבי נכרים לא שייך היתר זה): ובאמת מלשון התוס' לא משמע דאתיין עלה מטעם אפקעינהו כו' אלא משום דיש כח ביד חכמים לעקור ד\"ת בקום ועשה בענין כזה אבל הר\"ן ז\"ל אתא עלה בתירוצו הראשון מטעם אפקעינהו כו'. ותמהני במה שהשיב על תירוצו זה וכתב דא\"כ באומרת שנבעלה לנתין וממזר מאי איכא למימר ואמאי לא הוכיח ביטול תירוץ זה מהנהו עובדי הנ\"ל ואין בידי חידושי הרשב\"א לעיין בו אי גם הוא אתי עלה מטעם דאפקעינהו כו' אבל דברי הד\"מ הנ\"ל תמוהים ביותר אפי' אי נימא דטעמא דתוס' הוא משום עקירה ולא משום אפקעינהו דזה לא שייך בעובדא דהד\"מ והבן ובחידושי הארכתי בזה: [מנ\"ה עיין שו\"ת ח\"ס אהע\"ז ח\"ב סי' צ\"ח]:",
+                "<b>קדשתני </b>\n<b> והוא אומר לא קדשתיך כו'.</b> הנה הרב ל\"מ ז\"ל הקש' דהך חלוקא במאי קא מיירי אי מיירי בשנתן לה גט א\"כ איך הוא מותר בקרובותיה הרי כל שנתן לה גט נאסר בקרובותיה כדאמרינן בגמרא אמר לא ניחא לי דתאסר בקרובותיה ואי מיירי קודם נתינת הגט א\"כ היכי קתני והיא אסורה בקרוביו דמשמע דהא לכ\"ע שרי ובלא גט אפי' לכולי עלמא אסור דשויה אנפשה חתיכה דאיסורא יע\"ש שהניחו בצ\"ע והנה לדעת המרדכי ז\"ל שכתב בפרק האומר והביאו הרב כנה\"ג ז\"ל סי' מ\"ח בהגהת ב\"י אות י' שכתב דהא דאסורה בקרובו היינו דוקא היכא דכופין ליתן לה גט דאהא הוא דקאמר אלא כופין אמאי אמר לא ניחא לי כו' אבל היכא דמבקשין ממנו ליתן לה גט מותרת בקרוביו ניחא שפיר דמתניתין מיירי בשבקשו ממנו ליתן לה גט דאינו נאסר בקרובותיה אכן מדברי רש\"י ז\"ל דפ' האומר דס\"ה עמוד ראשון והרב המגיד ז\"ל מבואר דס\"ל דאפי' במבקשין אסורה בקרובותיה וא\"כ לדידהו ק' ולע\"ד לק\"מ דאיכ' למימר דמתני' בשלא נתן גט מיירי וסיפא דקתני והיא אסורה בקרוביו משמע דהא לכ\"ע שרי בשמת הוא מיירי ומילתא פסיקתא קתני דלקרוביו אסור' ולעולם בין קודם מיתה בין לאחר מיתה הא לכ\"ע לאחר מיתה שרי ואין להקשות דא\"כ איך כ' רש\"י ז\"ל בד\"ה לא כופין איכ' וז\"ל דא\"צ ממנו גט דהא קתני מותרת בקרוביו ואי בעיא גט הוה מיתסרא באחיו דהו\"ל גרושת אחיו והשתא מאי קו' אימא דכי קתני מתני' מותרת בקרוביו בשמת הוא קמיירי דומיא דסיפא דקתני אסורה בקרוביו דמוקמינן לה בשמת הוא הא לא קשיא מידי דמותרת בקרוביו סתמא לעולם משמע משא\"כ בסיפא דהתם איכא למימר שפיר דקתני אסורה בקרוביו לעולם בין קודם מיתה בין לאחר מיתה ותו דאפי' נימא דלאחר מיתה קאמר אכתי אם איתא דבעינן גט ולא שרינן לה לעלמא על פי דבורה איך שרינן לה לקרוביו ומאי שנא איסור ערו' דקרוב' מאיסור אשת איש לעלמא וזה פשוט ודוק:"
+            ],
+            [
+                "<b>וכל </b>\n<b> אלו שטוענין כו' והלכו למדינה אחרת כו'.</b> אוקמתא דגמרא שם הב\"ע כגון דאמר לה קדשתיך בפני פ' ופ' והלכו למ\"ה והיה נר' מדלא קאמר בגמרא עדיפא מינה באומר קדשתיך בפני פ' ופ' והעדים מכחישים אותו משמע לכאורה דס\"ל לתלמודא דכל שהעדים מכחישים אותו לא אמרי' שויה אנפשיה ח\"ד והוא נמי מותר בקרובותיה הפך ממ\"ש הרשב\"א ז\"ל בתשוב' והביאה מרן הב\"י ז\"ל י\"ד סי' א' על טבח שאמר על בהמה אחת שלא שחטה ובאו עדים ואמרו שהוא שחטה כתב רשב\"א דלכ\"ע מותר ולדידיה אסורה משום דשויה אנפשיה חתיכ' דאיסורא ועיין בהרב מש\"ל ז\"ל בפרקין דין ט\"ו וא\"כ ק' להרשב\"א ז\"ל דאמאי ל\"ק בגמ' עדיפה מינה אמנם הא ודאי לק\"מ דע\"כ צריך לאוקמי תלמודא באומר קדשתיך כו' והלכו למדינת הים משום דלעיל אמרינן וצריכא דאי אשמועי' גבי דידיה משום דגברא לא איכפת ליה ומקרי ואמר אבל איהי אי לאו דקים לה בדיבורא לא הוה אמרה וליתסר איהו בקרובותיה קמ\"ל והשתא בשלמא אם נאמר דמתניתין מיירי באומר שהלכו עדים למ\"ה ניחא שפיר דאשמועי' דלא נימא אי לאו דקים לה בדיבורא לא הוה אמרה והנה אמת שקדשה בפני עדים והלכו למ\"ה וליתסר איהו בקרובותיה אמנם אי מתני' מיירי בשהעדים מכחישים אותה א\"כ פשיטא ודאי דהוא מותר ותרתי למה לי וכן נמי הא דקאמר שמואל אם נתן גט מעצמו כופין אותו ליתן כתובה ע\"כ באומרת קדשתני בפני פ' ופלוני והלכו למ\"ה מיירי דאי בשעדי' מכחישים אותה משמע ודאי דאפי' נתן לה גט מעצמו אין כופין אותו ליתן כתובה וא\"כ מש\"ה הוכרח תלמודא לאוקמא באומר שהלכו למ\"ה ודוק. שוב אחר זמן רב באו לידי ת' הרשב\"ץ וראיתי לו שם בח\"ב סי' רע\"ט שהשיב על האשה שאמרה נתקדשתי בפני פ' ופל' והעדים מכחישים אותה דהיא אינה אסורה בקרוביו דלא שוי' אנפשייהו חתיכה דאיסורא אלא באותן עדים והרי הכחישוה והכי מוכח בפ' האו' את\"ד יע\"ש ונר' שכונתו למה שהקשינו מדלא מייתי עדיפא מינה וכבר כתבנו דאין ראיה כלל ומ\"מ מבואר מדבריו דדוקא באומרת נתקדשתי בפני פל' ופ' והעדים מכחישים הוא דלא אמרינן שויה אנפשי' חתיכה דאיסורא משום דתולה איסורא באותן עדים שהרי אין דבר שבערוה פחות מב' ואפי' ב' מודים אמנם בהדיא דטבח דליכא האי טעמא מודה הוא דאמרי' שויה אנפשי' חתיכה דאיסורא אפי' כנגד עדים ומכלל האמור אין מקום למה שהק' הרב מש\"ל ז\"ל ומוהר\"ם די בוטון על מוהריב\"ל ז\"ל וכמובן: ודע שאני מסתפק בהא דאמרינן שויה אנפשי' ח\"ד וכההיא דטבח שכתב הרשב\"א ז\"ל אי מותר הטבח להאכילו לאחר או נימא דקעבר אלפני עור לא תתן מכשול כיון דלגבי דידי' איסורא קא יהיב ליה והיה נר' להוכיח ממ\"ש התו' ז\"ל בסוף נדרים אמתני' דהאומרת טמאה אני לך וז\"ל וא\"ת טמאה אני לך אמאי לא מהימנ' הא שויתי' נפשה ח\"ד כדאמרי' בקדושין היא אומרת קדשתני והוא אומר לא קדשתיך כו' ותי' הר' אליעזר דלא מצינו זונה שהיא אסורה לינשא לכהן דודאי הוא מוזהר עליה אבל היא אינה מוזהרת עליו הילכך גם לדבריה אינה אסורה לו כו' וקשה דאכתי תיקשי להו דנהי דאיהי לא עביד איסורא מחמת עצמה אבל הא קא עברה אלפני עור כיון דלפי דבור' נמצא דספי ליה איסורא בידים אלא מוכח דס\"ל דאיהי לא קא עברה אלפני עור כיון דלדיד' ליכא איסורא ומצאתי בשיטה מקובצת כ\"י למס' נדרים שכתב משם שיטה לא נודעת למי וז\"ל ואי קשיא איך תבעל היא לו שהרי היא עשתה את בעלה ח\"ד על עצמה ועוברת גם בלפני עור וי\"ל דלפני עור ליכא שהרי בע\"כ נבעלת לו כו' ע\"ש ומתוך האמור נרא' שיש להוכיח מה שיש מן הספק על המונעים עצמם מלהדליק הטוטון בנר של חלב אי שרי להו ליתנן למי שנוהג בו היתר שידליקנו ולא קעבר אלפני עור כיון דלדידיה שרי ועיין בספר משאת משה חי\"ד סי' ומתוך דברי השיטה הנז' שכתבנו נראה דאע\"ג דלאחר שרי אפי\"ה כיון דלגביה דידיה איסורא קא עביד עבר אלפני עור ועיין בהרב מ\"צ ח\"א סי' ס\"ה שנתן טעם לדברי הרשב\"א ז\"ל דס\"ל דאפי' עדים מכחישים אותו אמרינן שויה אנפשה חתיכה דאיסורא והיינו משום דחשיב כאלו אסרו על עצמו בנדר ואע\"ג דבעינן מתפיס בדבר הנדור ולא בדבר האסור ה\"ד בשאוסרו עליו בדרך התפסה אבל אדם יכול לאסור על עצמו דרך קנס ולומר פתי פת כותי כו' יע\"ש ומתוך דבריו נר' ודאי דמותר לטבח להאכילו לאחר ועיין בה\"ה ז\"ל הלכה ל\"א שכתב וז\"ל דאפי' אם בא ארוסה אינה מותרת לו בלא גט מן השני שהרי אין עדים מעידים כדבריה וע\"ש כנראה שחולק על דברי הרשב\"א הללו ודוק:<br><b> מעשה חושב</b>\n<b> (רעא) </b> שיש להוכיח כו'. על המונעים עצמם מלהדליק הטוטין בנר של חלב כו'. ולא קעבר אלפני עור כו'. תמהני דהא האי דנדרים אין לו ענין לספק הזה כלל דהתם באשת כהן שאומרת לבעלה טמאה אני לך עכ\"ר דאומרת כן כדי להציל את בעלה מאיסור שהרי היא עצמה אינה מוזהרת לשיטת הר\"א הנ\"ל. וא\"כ הרי באמירה זו שויא אנפשה חד\"א שלא להכשיל את בעלה ולא למיספי לי' איסורא ולזה צריך השיטה מקובצת לומר דלפ\"ע ליכא בזה כיון שבעכ\"ר נבעלת לו ומה תוכל לעשות (והיינו עכ\"ר משום דלפני עור אינו כשאר לאוין שעובר בעצמו אלא דתלוי שלא יביא איש אחר לידי מכשול וכיון דבעכ\"ר עביד הכי תו אין בו משום לפני עור כיון דהוא באמת אינו רוצה במכשול אלא ע\"י ההכרח ונמצא שהוא לא נתן המכשול). משא\"כ בספק הזה מה בכך דהוא שוי אנפשיה חד\"א מלהדליק בנר של חלב היינו דוקא שלא יהנה הוא מן העשן שנתהוה ע\"י נר של חלב אבל לא שוי אנפשיה חד\"א משום לפני עור היינו שלא יתן למי שלא שוי אנפשיה חד\"א ונוהג בו היתר ולא דמי זה להאי דנדרים הנ\"ל דהא התם כיון שהיא אינה מוזהרת וכנ\"ל א\"כ עכ\"ר דהאי דשויא אנפשה חד\"א היינו משום לפני עור שלא להכשיל את בעלה בביאה האסורה לו ומשום הכי אי הוה ברצונה היתה עוברת אלפני עור כיון דשויא אנפשה איסור זה דלפני עור אלא דמשום שהוא בעכ\"ר לא שייך התם לפ\"ע ג\"כ וכנ\"ל משא\"כ הכא: וגם בספיקא דידי' בטבח לפי מאי דס\"ד מעיקרא דאינו מטעם נדר. (וכן משמע בפשוטו דאל\"כ תהני לי' התרה והפרת הבעל בטמאה אני לך בשלהי נדרים הנ\"ל). לא ידעתי איך אפשר לחלק בין לאכול לבין להאכיל כיון דאם באמת אסור אנפשי' א\"כ אסור נמי לאחרים וממילא מוזהר בלפני עור משא\"כ במי שמחמיר על עצמו מלהדליק הטוטין בנר של חלב דבאמת מותר אלא דהוי אצלו כעין נדר (רצוני דבשלמא בטבח הרי לפי דיבורו שלא שחטה היא נבילה שאיסורה ידוע דנבילה אסורה משא\"כ הכא לענין להדליק הטוטין בנר של חלב ניהו דהוא החמיר על עצמו לאסור עליו דבר המותר לו מן הדין ואצלו הוי כעין נדר אבל לאחרים מותר לו להושיט דהם לא נדרו ולא החמירו על עצמן). דפשיטא דאחרים שלא נדרו מותרים בו וא\"כ הא ממילא מותר לו להושיט להן: ומיהו מצינו נמי באיסור גמור דלדידי' אסור ומ\"מ מותר לו ליתנו לחבירו ואין בו משום לפני עור והוא ערלה בח\"ל דמותר לספוקי אהדדי ונמצא דמי שערלת ח\"ל בידו שאסור בה מה\"ת מ\"מ מותר לו לספקה על חבירו ולתתה לו ועיין בר\"ן בפ\"ק דקדושין דף קכ\"א: ודע דהגאון מוהרש\"ק בספרו אמונת שמואל כתב דלא שייך לפני עור אלא בלאו שהוא עצמו ג\"כ מוזהר עליו אבל לא בלאו שהוא אינו מוזהר עליו ובזה הוא מיישב קושיית העולם אהא דפריך הש\"ס על ר' אבהו בפסחים מהא דתניא דלא יושיט כו' ואבר מן החי לבן נח משום לפני עור ומדייק הש\"ס הא לכלבים שרי וא\"כ קשה לר' אבהו דס\"ל דכל לא תאכל איסור הנאה נמי במשמע וע\"ש וע\"ז מקשין דמאי קושיא היא לר' אבהו דדילמא מיירי הברייתא בטמאה (או במפרכסת) דלישראל שרי ועל זה תירץ הגאון הנ\"ל דאי בטמאה איירי א\"כ אמאי עובר על לפני עור דכיון דאינו מוזהר על אבר מן החי בטמאה ממילא ליכא כאן תו לפני עור וע\"ש וא\"כ לפ\"ז הא גם קושייתו של הרב המחבר על תירוצו של הר\"א הנ\"ל ממילא נמי לק\"מ משום די\"ל דכיון דהיא עצמה אינה מוזהרת בזה וכנ\"ל א\"כ תו ליכא בזה ג\"כ משום לפני עור:<br><b> (אמר </b> עקיבא סופר נ\"ה המלה\"ד גם אם לא נחזיק בשטת הרב בעל אמונת שמואל אשר כבר השיגו עליה יש לישב קושית הרב בעל שעה\"מ על הר\"א ז\"ל ולדחות ראיתי לפמ\"ש הרמב\"ן יבמות פ\"ד ע\"ב דבלאו שאינו שוה בכל ונשים אינן מוזהרות אינן עוברות משום לפ\"ע עיי\"ש היטב. (ועיין עוד מזה בתשובות זקני הח\"ס זצ\"ל ח\"מ סי' ר\"ב) א\"כ הכא האשה אינה עוברת משום לפ\"ע משא\"כ בלאו השוה בכל וז\"ב ובחדושי הארכתי בדברי הרמב\"ן אלו לישב כמה קושיות ואזכיר בזה שני גרגרים א) מה שתמהו המפרשים על הטור יו\"ד סי' ס\"ב שכתב דאמ\"ה אינו נוהג בטמאה למה הזכיר זאת למאי נ\"מ הא בלא\"ה אסור משום טמאה ולפ\"ד הרמב\"ן הנ\"ל נ\"מ לאשה דיכולה להושיט אמ\"ה טמא לב\"נ דאיהי לא מפקדא אלפ\"ע בכי האי גונא דאמ\"ה טמא אינו שוה בכל דלישראל שרי. ב) לישב קושית זקני מאור הגולה רעק\"א זצ\"ל בחדושיו ליו\"ד סי' קפ\"א סעיף ו' שהקשה על המתירים לאשה להקיף ראש איש דאמאי לא תהיה אסורה משום לפ\"ע עיי\"ש היטב ולפ\"ד הרמב\"ן הנ\"ל שהבאתי הדבר פשוט דל\"ש בזה גבי נשים לאו דלפ\"ע כיון שאינו לאו השוה בכל ועוד הארכתי בכמה ענינים בזה ואכ\"מ להאריך ע\"כ הגה\"ה):<br><b> אלא </b> דבההיא מוכח שהתוס' לא ס\"ל הכי מהאי דכתבו במס' ב\"מ דף יו\"ד ע\"ב דמשום לאו דלפני עור לא מקרי ישראל בר חיובא כשאמר לו הכהן צא וקדש לי אשה גרושה וע\"ש אלמא דאע\"ג דהישראל אינו מוזהר אגרושה מ\"מ ס\"ל דעובר על לפני עור בזה: וכן משמע נמי בהאי דאמרינן בחולין דאין מזמנין את הנכרי על בני מעיים וע\"ש אלמא דאיכא לפני עור אפי' בכה\"ג דהא לישראל הרי הבני מעיים מותרים אלא דס\"ל שם דלנכרי אסורים ובתשובה להגאבד\"ק בערזאן הארכתי בזה ולכאורה מוכח נמי כן ממ\"ש התוס' בחגיגה דף י\"ג בד\"ה אין מוסרין כו' שכתבו שם להקשות תיפוק לי' דהמלמד תורה לנכרי עובר משום לפני עור וע\"ש אלא דבתשובה הנ\"ל כתבתי שם דאין כאן הוכחה לזה ואכ\"מ להאריך בזה ודוק:<br><b> (ערב) </b> מדברי רש\"י הללו נראה דס\"ל דעד אחד בהכחשת בעל דבר עצמו דהיינו האשה לא מהני כו'. ולא משום טעמא דהכחשת האשה עצמה כו'. תמהני דאיך אפשר לומר כן בדעת רש\"י הא לקמן בסוגיין דף ס\"ו ע\"ב גבי עובדא דסמיא בד\"ה מאי לאו כו' אפקה כו' כתב שם רש\"י ז\"ל וז\"ל אפקה הואיל ולא הכחישתו ע\"כ הרי דמוכח מזה להדיא דס\"ל דאלו הכחישתו היה הסמיא מותר בה דיכול הבעל לסמוך על הכחשתה אלמא דלא ס\"ל לרש\"י ז\"ל כדעת המ\"כ שכתב מרן הב\"י ז\"ל שמביאו רבינו המחבר ז\"ל אח\"ז בד\"ה האמנם תמיה לי כו' דמאי בין בעלה לאינש אחרינא ועיין להלן ודוק:<br><b> (רעג) </b> דע\"א שאמר נתנסך יינך ומכחישו כו' דא\"נ. נראה דהיינו דוקא לבעה\"ב ובני ביתו שמפסידו ממון אבל אחרים לאו כל כמינייהו לסמוך על הכחשה דבעה\"ב כו'. לא ידעתי מה בין ב\"ב לאחרים אם ב\"ב אינם מכחישים להעד דבפשיטות דכי היכי דאין אחרים יכולין לסמוך אהכחשתו דבעה\"ב כן בני ביתו נמי אינם יכולים לסמוך עלי' ואפשר לומר דהא דלאחרים אסור היינו משום דלגבי אחרים חשיב הבעה\"ב נוגע משא\"כ לגבי בני ביתו דאינו נוגע משום דאי לאו דידע דמשקר העד לא היה מכשיל את ב\"ב חנם אמנם זה דוחק משום דלפ\"ז הא גם לאחרים מותר היכא דיהיב להו היין בחנם ועכ\"ר צ\"ל דהא דבני ביתו מותרים היינו בשגם הם מכחישים להעד או שנאמן להם הבעה\"ב כבי תרי ואולם גם זה דוחק: אבל בעיקר דברי המ\"כ הנ\"ל אני תמה שהרי אמרינן בסוגיין שם שורך נרבע והלה שותק נאמן ומבואר דדוקא בשותק אבל במכחיש אינו נאמן והרי אפי' אם נרבע באמת כל שלא נרבע בפני ב' עדים הוא מותר להדיוט ואינו אסור אלא לגבוה וא\"כ הרי בהכחשת הבעלים מבואר בסוגיא דכשר נמי לגבוה אלמא דההכחשה בעד אחד מהני אפי' לאחריני שהרי הכהנים מותרין להקריב שור זה שהעיד עליו עד אחד שנרבע כל שהבעלים מכחישים אותו וא\"כ איך אפשר לומר דס\"ל לרש\"י ז\"ל דהכחשת בע\"ד להעד לא מהני לאחריני שזה הוא נגד סוגיא מפורשת ודוק:"
+            ],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>האשה </b>\n<b> שעשתה שליח כו'.</b> כתב ה\"ה ז\"ל פ' האומר אמרו בגמרא לא קדשה עצמה וחזרה בה מהו כו' וקי\"ל כר\"י ויש לדקדק דתיפשוט ממתני' מדקתני והלכה וקדשה משמע דחזרה בה לא מהני ובשלמא ללישנא דלעיל לא ק' דתיפשוט ממתני' מדקתני בא אחר דאיכא למימר דמשום דבעי למיתני סיפא מעכשיו ולאחר ל' יום כו' דאפי' בא אחר וקדשה אפי\"ה הוי ס' מקודשת תני רישא נמי בא אחר ועיין בהרב ע\"י די\"ל דמתני' חדושא אתא לאשמועינן דלא נימא כיון דאתתא לא קים לה ביוחסים אע\"ג דקדשה עצמה לא חזרה בשליחותה ולא סמכה על קדושיה דסברה דילמא משכח מיוחס מזה והא דקדמה וקדשה סברה דלמא לא משכח אבל אי משכח לה בטליה וכדאיתא בפרק עשרה יוחסין קמ\"ל ומכ\"ש חזרה בה דמהני ושוב ראיתי בירושלמי פרק עשרה יוחסין דפריך לה וז\"ל ולית הדא פליגא אדר' יוחנן דאמר אדם מבטל שליחותו בדברים פתר לה משום דעריות ועיין בהרב שדה יהושע ז\"ל והתוספות שם בד\"ה לא קדשה כתבו וז\"ל נראה לפרש דחזרה בה בלא אמירת' לשליח דאי אמרה לשליח כו' פשיטא דאינה מקודשת ועיין במוהרימ\"ט ז\"ל ובהרב ח\"ה ז\"ל שם בירוש' פרק השולח נר' בהדייא כדברי התוס' ז\"ל דאמרינן בירו' השולח גט לאשתו כו' הדא פליגא על ר\"י דר\"י אמר אדם מבטל שליחותו בדברים פתר לה משום חומר עריות ופירש הרב שדה יהושע וז\"ל בתמיהא וכי ק\"ל לר\"י מתני' שהרי הוא אמר מבטל אדם שליחותו בדברים ואין צריך בפני השליח וכאן ממתני' נראה דצריך בפני השליח כו' יע\"ש הרי בהדייא דס\"ל להירושלמי דכל שהוא בפני השליח מודה ר\"ל דחזרתו חזרה דאם לא כן איפכא מבעי ליה לומר דמתני' פליגא אר\"ל ועיין עוד שם בפסקא דבראשונה היה עושה ב\"ד במקום אחר אלא מיהו ק\"ל טובא דא\"כ אמאי הוצרכו הירוש' לאוקמי מתניתין דתרומות דביטל עד שלא תרם בששינה בשליחותו דאמאי לא אוקמ' בפשיטות בשביטל בפני שליח וא\"נ בפני ב\"ד שכחו מרובה וצ\"ע:"
+            ],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>יצא </b>\n<b> עליה קול כו'.</b> כתב ה\"ה ז\"ל וז\"ל ולי נראה דדינו של רבינו יעקב ז\"ל אמת שע\"כ לא אמרו בדין הנזכר אלא מפני שיהיה חשש שיאמרו שעובר על לאו של תורה שמחזיר גרושתו כו' אבל בדין הגט אפי' אם יאמרו ליכא לאו דאורייתא ולא חיישינן ע\"כ ועיין בפ\"ד מה' אלו דין ט' גבי חרש שנשא פקחת שכתב רבינו שנותן גט והיה מותרת לבעלה החרש והשיג עליו הראב\"ד שאינה מותרת לחרש שמא יאמרו גירש זה ונשא זה ונמצא מחזיר גרושתו וה\"ה הליץ שם בעד רבינו דע\"כ לא חיישינן שמא יאמרו אלא כשהראשון יש לו קדושין מן התורה שאז יש לחוש שיאמרו שעובר על לאו של תורה אבל חרש שאין לו קידושין מן התורה אין לחוש שאפי' יאמרו אינו עובר באיסור תורה ואין לנו להוסיף בגזירות של דבריהם יע\"ש וא\"כ נראה דמה שהליץ ה\"ה בעד רבינו יעקב היינו לפי דעת רבינו דס\"ל דבאשת חרש כיון דליכא איסור תורה לא חיישינן וא\"כ ה\"נ גבי הבחנה דג' חדשים דעיקרו מדרבנן דלא חיישינן אמנם לדעת הראב\"ד ז\"ל דס\"ל דבאשת חרש אפי' דאיסור מדרבנן חיישינן ה\"נ גבי הבחנה ואפשר לצדד דבהא אפי' הראב\"ד ז\"ל יודה דאשת חרש שאני דעיקרו מן התורה דבאשת פקח מחזיר גרושתו קאי בלאו משא\"כ גבי הבחנה דעיקר' מדרבנן והיינו שה\"ה לא הזכיר מדין זה כלום לומר שזה אינו אלא לדעת רבינו משום דבהא איכא למימר דאפי' הראב\"ד ז\"ל מודה כמ\"ש האמנם תמה אני על הטור ז\"ל דבסי' מ\"ד גבי אשת חרש הביא דברי רבינו בסתם הנה מבואר דס\"ל דכיון דאין איסורו אלא מדרבנן לא חיישינן שמא יאמרו ואלו בסימן י\"ג הביא דברי ר\"ת וכתב שמסקנת הרא\"ש ז\"ל כדעת ר\"י וצריך להמתין ג\"ח אחר גט הב' והוא תימה דכיון דבאשת חרש אפי' דעיקר איסורו מן התורה לא חיישינן כ\"ש גבי הבחנה ויש ליישב דס\"ל להטור ז\"ל דדוקא באשת חרש שאנו באים לאוסרה על החרש איסור עולם לא חיישי' מכיון שאין איסורו אלא מדרבנן מה שאין כן גבי הבחנה דאיתיה בתקנתא כן נראה לי ודוק:"
+            ],
+            [
+                "<b>מקום </b>\n<b> שנהגו לשלוח סבלונות כו'. </b> עיין בתוספות פרק הא\"מ ד\"נ ע\"ב ד\"ה חוששין שכתבו וז\"ל פירש בקונטריס ששדך אשה ונתרצית וקדם קודם הקידושין ושלח סבלונות בעדים משמע מתוך פירושו דחיישינן שמא מחמת קידושין הם וק' להר\"ם ז\"ל וכי שידך מאי הוי הא בעינן שידבר מענין לענין ובאותו ענין כו' יע\"ש וראיתי להרב ח\"ה ז\"ל שכתב וז\"ל וליכא למימר דקושטא הוא דאיירי בכה\"ג שמדבר מענין לענין ונתן לה סבלונות דא\"כ מאי פריך כו' יע\"ש ולא ידעתי אמאי הוצרך לזה דבלא\"ה ע\"כ נמי דלא מיירי בשהי' מדבר מענין לענין דאם לא כן אמאי קאמר ר\"ה דחוששין לסבלונות ולא הוו אלא קדושי ספק הא ר\"ה גופיה קאמר בפ\"ק דקדושין משמיה דשמואל דהל' כר' יוסי דכל שהיה מדבר מענין לענין ה\"ז מקודשת ודאית ודוחק לומר דאליבא דשמואל קאמר וליה לא ס\"ל דמשמע התם בהדיא דהלכה פסוקה היא מדפריך התם אבעיא דחרופתי מהו במאי עסקינן כו' ואם איתא דר\"ה וכל הנהו דשמעתין ס\"ל דבמדבר מענין לענין אינו אלא קדושי ס' מאי פריך התם בפשיטות מדר\"ה וזה פשוט והרא\"ש ז\"ל תי' לקו' הר\"ם וז\"ל ואע\"ג דנתן לה סתם ולא פירשו לא הוו קדושין אלא ע\"כ דבר עמה תחיל' לשם קדו' וכל זמן שעסוקים באותו ענין דמ\"מ חשש קדושין איכא יע\"ש וכונתי מבוארת דס\"ל דהא דאמרי' בפ\"ק והוא שעסוקין באותו ענין היינו לענין קדושי ודאי אבל קדושי ס' מיהא הוי וראיתי בספר פני יהושע שהק' עליו דא\"כ מאי פריך בגמ' באתרא דמקדשי והדר מסבלי פשיטא ומאי קושי' אימא דהא אתא לאשמועי' דאע\"ג דאין עסוקין באותו ענין אפי\"ה חיישי' לספק קדושין ועסוקין באותו ענין דקתני ברייתא בפ\"ק לענין קדושי ודאי קאמר ע\"ש ולע\"ד לק\"מ דמאי דפריך בגמ' פשיטא לר\"פ הוא דפריך דמאי אתא לן לאשמועינן דבאתרא דמקדשי והדר מסבלי חוששין ואי לאשמועינן דאע\"ג דאין עסוקין באותו ענין אפי\"ה חיישינן הא כבר שמעינן לה מדרבה ור\"ה דקאמרי חוששין לקדושין ואפילו אביי לא\"ד דקאמר ל\"מ קאמר כו' לא אתא לאפלוגי אלא לומר דליכא סיעתא ממתני' אבל מדינא ודאי מודה דחוששין לקדושין וכמ\"ש בחידושי הרשב\"א ז\"ל ואם כן לא הו\"ל לרבה לאשמועינן אלא דבאתרא דמסבלי והדר מקדשי אין חוששין לקדושין כנ\"ל פשוט: ובהכי ניחא לי מה שהקשה עוד הרב\"י ז\"ל לפי' הר\"ם דחיישינן לסבלונות משום קידושין שקדמו כבר דא\"כ ע\"כ הא דרבה דקאמר חוששין לסבלונו' ע\"כ איירי אפי' במיעוטא מסבלי והדר מקדשי דאי בכולהו מקדשי והדר מסבלי מאי קמ\"ל ומאי אצטריך לאתויי ראיה ממתני' דהא מקשינן בסמוך פשיטא וא\"כ מאי ראיה מייתי ממתני' הא איצטריך שפיר לטעמא דמחמת קדושין הראשונים שלח דאפי' באתרא דכולהו מקדשי אינה מקודשת יע\"ש אכן לפי מ\"ש הנה נכון דלעולם איכא למימר דרבה אפי' באתרא דכולהו מקדשי והדר מסבלי אצטריך לאשמועינן דחוששין לקדושין ולא תימא אם איתא דקדשה קלא הו\"ל למילתא ומש\"ה שפיר מייתי ראיה ממתני' אלא דלר\"פ הוא דפרכינן פשיטא דלס\"ד דמיירי באתר' דכולהו מקדשי מאי אשמועינן ר\"פ הא שמעינן לי' מדרבה כנ\"ל ודוק:"
+            ],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>אמר </b>\n<b> ע\"א מקו' היא זו והיא אומרת לא נתקדשתי כו'.</b> כתב ה\"ה ז\"ל זה מבואר בסוגיא פרק האומר דאמרינן ותסברא עד אחד בהכחשה מי מהימן הנה רש\"י ז\"ל שם כתב וז\"ל עד אחד בהכחשה דאיכא חד סהדא דמכחיש לה מי מהימן אפי' לא מכחשא ליה איהי כו' הנה מדברי רש\"י הללו נראה דס\"ל דע\"א בהכחשת בעל דבר עצמו דהיינו האשה לא מהני ממה שהוצרך לפרש דמאי דפריך ותסברא ע\"א בהכחשה היינו משום דאיכא חד סהדא דמכחיש לי' ולא משום טעמא דהכחשת האשה עצמה דאמרה אלו ב' עבדי כו' וכ\"כ מוהר\"ם מפאדוה ז\"ל סי' ל\"ב שזה דעת רש\"י ז\"ל לפי גיר' זו ומ\"ש רש\"י אפי' לא מכחשא לי' איהי לאו למימרא דס\"ל דהכחשת בעל דבר עצמו עדיפ' מהכחשת ע\"א ומ\"ש דאיכא חד סהד' דמכחיש ליה רבותא אשמועינן דהא ודאי אין סברא לומר כן דודאי הכחשת בעל דבר גריעה מהכחשת עד אחר דעלמא כיון דנוגע בדבר אלא כונתו ז\"ל לומר דבדאיכא הכחשת עד אחר ל\"מ אי בעל דבר עצמו מכחיש אותו ג\"כ דפשיטא דאינו נאמן אלא אפי' לא מכחשא ליה איהי אלא שותקת אינו נאמן האמנם תמיה לי מילתא טובא דאיך אפשר לומר דהכחשת בע\"ד עצמו לא מהני הא מתני' היא בהדיא ע\"א אומר אכלת חלב והוא אומר לא אכלתי פטור ובמס' טהרות פ' השרץ תנן ע\"א אומר נטמא והוא אומר לא נטמאתי טהור וכיון דגבי איסורין אמרי' הכי כ\"ש גבי אשה דאין דבר שבערוה פחות מב' ולקמן נמי גבי ההיא דחגורה של ריסקייא ביבנה פריך בפשיטות האי ב\"ע ה\"ד אי דקא מכחיש ליה מי מהימן כו' וכיון שכן קשה למה לא פי' רש\"י דעד אחד בהכחשה היינו הכחשת בעל דבר וכן הקשה מוהרימ\"ט ז\"ל ח\"א סי' ט\"ז והניחו בצ\"ע ולע\"ד נראה שדעת רש\"י ז\"ל כדעת המ\"כ שכתב מרן הב\"י י\"ד סי' קכ\"ז וז\"ל דעד אחד שאמר נתנסך יינך ומכחישו או שאומר איני יודע דאינו נראה דה\"ד לב\"ה ובני ביתו שמפסידו ממון אבל אחרים לאו כל כמיניה לסמוך על הכחשה דב\"ה דעד אחד נאמן באיסורין ע\"כ וא\"כ מעתה לק\"מ מכל הני דוכתי דכתיבנא דמהני הכחשת בעל דבר עצמו דהתם שאני דאינו נאמן לבעל דבר עצמו אבל לאחרים אסור מש\"ה הכא פריך ותסברא עד אחד בהכחשה מי מהימן כלומר ואינה צריכה גט ומותרת לעלמא הוכרח רש\"י ז\"ל לומר דהיינו משום דאיכא הכחשת ע\"א אבל הכחשת דידה לא מהני למישרה לעלמא ועיין בהרב מח\"א הל' עדות סי' י\"ד שהקשה לדברי המ\"כ מהא דפריך ותסברא עד אחד בהכחשה כו' ולא ק\"מ שדעת המ\"ך כדעת רש\"י שכתבנו ודוק: אך אכתי קשה מהא דפריך רבא לעיל ממתני' דהאומר לאשה קדשתיך והי' אומרת לא קדשתני כו' דבעי לאוקמא בעד אחד ומיפשט מינה דמקדש בעד א' חוששין לקדושין הרי דאע\"ג דהוה ס\"ל דהמקדש בע\"א חוששין לקדושין אפי\"ה ס\"ל דהכחשת האשה מהני למישרה לעלמא וכדקתני מתני' היא מותר' בקרוביו ודוחק לומר דכי אוקמא למתני' בע\"א אתרוייהו קאי דהוא אומר קדשתיך ויש לו ע\"א והיא אומר' לא קדשתני ויש לה ע\"א שלא נתקדשה לו והו\"ל הכחש' ע\"א ומש\"ה היא מותר' בקרוביו והוא אסור בקרובותי' משום דשויה אנפשי' חתיכא דאיסורא דפשטא דשמעתתא ומדברי רש\"י ז\"ל לא משמע הכי ולכן נראה שאף המ\"ך לא כתב כן אלא בשאר איסורים אבל בדבר שבערוה כיון דאין דבר שבערוה פחות מב' אפי' לאחריני שרי ועיין בהרא\"ם ז\"ל ח\"ב סי' ל' מה שכתב ליישב דברי רש\"י ז\"ל ודוק אך את זה חזיתי להרב הנזכר ז\"ל דברים תמוהים בעיני שכתב שם שיש להביא ראיה מדברי התוס' דפ' ב' דכתובות דס\"ל דהכחשת בעל דבר מהני וכמ\"ש גבי ההיא דתניא ב' אומרים נתקדשה וב' אומרים לא נתקדשה הרי זה לא תנשא כו' ואוקמא אביי בעד אחד אומר נתקדשה כו' וכתב התוס' שם ד\"ה תרוייהו בפנויה וז\"ל לא הוה צריך להא דאפי' ליכא אלא ההוא דאמר נתקדשה לא תצא דאין דבר שבערוה פחות מב' משמע דס\"ל דאפי' למ\"ד חוששין אינו אלא בששניהם מודים דאי ס\"ד דאפי' בהכחשת האשה ס\"ל דלא מהני א\"כ מאי אפי' ליכא דקאמרי דילמא אביי ס\"ל כמ\"ד חוששין אלא ע\"כ לו' דהתוס' ס\"ל דאפי' למ\"ד חוששין אינו אלא כשב' מודים אבל כל שהאשה מכחשת לכ\"ע אין חוששין ולפיכך גבי עד אחד אומר נתקדשה כו' דע\"כ באשה מכחשת קמיירי דאל\"כ אמאי לא תצא הא שויה אנפשה ח\"ד כתבו דלא הוה צריך להא דאפי' ליכא אלא ההוא דאמר נתקדשה אם נשאת לא תצא את\"ד יעיין שם ואתמהה דאדרבה ממקום שבא יש להוכיח בהפך דאי ס\"ל להתוס' דכל שהאשה מכחשת לכ\"ע אין חוששין א\"כ איך כתבו לא הוה צריך להא דאפי' כו' אם נשאת לא תצא ומאי אם נשאת לא תצא דקאמרי והי\"ל לומר דאפי' לכתחילה תנשא ותו דבסמוך ונראה הק' וז\"ל אבל תימא אמאי לא תנשא לכתחילה דהוה לן לאוקומי אחזקה הרי מבואר דל\"ק להו דתנש' לכתחילה אלא משום דאיכא עד אחד המכחישו דאמרי' אוקי חד לבהדי חד ואוקי אתתא אחזקתה ואם איתא תיקשי להו בפשיטות אפי' אין כאן אלא עד אחד המכחישו דתנשא לכתחילה מטעמא דעד א' בהכחשה לאו כלום הוא ותו דאי כפי דבריו ז\"ל אמאי הוצרכו התוספות למיהב טעמא משום דאין דבר שבערוה ותיקשי להו בפשיטות מטעמא דעד אחד בהכחשה לאו כלום הוא אפי' בשאר איסורים דעלמ' אלא אי איכא למשמע מדברי התוס' איפכ' איכא למשמע דס\"ל דהכחשת בעל דבר לא מהני ומשו\"ה ל\"ק להו דתנשא לכתחילה אלא דאפי\"ה ס\"ל דאע\"ג דהכחשת בעל דבר לא מהני ה\"ד לכתחילה מיהא דחיישינן שמא שקורי קא משקר אבל אם נשאת ודאי לא תצא ושוב ראיתי להרב תה\"ד סימן רי\"ב שרצה להוכיח מסוגיא זו דכתובות דהכחשת בעל דבר לא מהני וכתב שכן יש להוכיח מדברי התוס' שם ומשמע שכוון למ\"ש ומהתימא על הרא\"ם שהוא הביא תשובה הלזו שם סמוך ונראה איך לא שת לבו שבמקום שהביא הוא ראי' לדבריו הביא הרב תה\"ד ראי' להיפך סוף דבר שדבריו צל\"ע גם מ\"ש עוד וליכא למימר דילמא מתני' בשהאשה מודה קמיירי ואפילו הכי לא תצא משום דההוא עד דקאמר נתקדשה בפניו בלבד הוא דקאמר וקסבר האי תנא המקדש בעד אחד אין חוששין לקדושיו כו' הן דברים תמוהים דא\"כ אמאי לא תנשא לכתחילה הא מאן דס\"ל דאין חוששין משמע דאין חוששין כלל להצריכה גט וכמו שכתב המרדכי והביאו הרב שם:<br><b> וראיתי </b> למוהרימ\"ט בח\"א סי' הנז' שדחה דברי הרב תה\"ד הללו וז\"ל ולי נראה דלא קשיא כלל ולא מוכחא מידי דלעולם דמיירי בשהאשה מודה לדברי האם ואפי\"ה ליכא למימר דאם נשאת תצא מטעמא דשויה אנפשה חתיכה דאיסור' דכיון שכתבו התוס' דהתם מיירי בעד אומר קרוב לו וע\"א קרוב לה אפי' היא מודה לדברי העד שקרוב לה היה אין לחוש כלל לקדושין שהרי לא ראו ב' מעשה הקדושין שזה אומר קרוב לו היו והו\"ל מקדש בעד אחד דאין חוששין לקדושין יעויין שם והן דברים תמוהים ולא זכיתי להבינם דא\"כ אמאי לא תנשא לכתחילה הא מקדש בעד אחד אין חוששין לקדושיו כלל ואפילו לכתחילה מותרת לינשא בלא גט כדמוכח בהדיא מסוגיא דידן וכמו שכ' המרדכי ומההיא דכתובות משמע דאי ליכא עד אחד המכחישו ל\"מ דלא תנשא אלא אפילו אם נשאת תצא ואף לדברי התוס' שכתבו לא הי' צריך להא כו' מ\"מ מבואר מדבריהם דסבירא להו דלכתחיל' לא תנשא וכמ\"ש וא\"כ עכ\"ל באחד מב' פנים בההיא אוקמתא דהתם אתיא אליבא דמ\"ד דהמקדש בעד אחד חוששין לקדושין או דההיא דהתם מיירי שהעד האומר שנתקדשה קרוב לה ומעיד שהיו שם עדים אחרים שראו שהי' קרוב לה והלכו למ\"ה דנמצא דלפי אותו העד נתקדשה קדושין גמורים וכמ\"ש הרב הה\"ד שם סמוך ונראה ומעתה הכרח הרב תה\"ד במקומו עומד דאי מיירי בשהאשה מודה לדברי העד הא כיון דס\"ל דהמקדש בעד אחד חוששין לקדושין וא\"נ בשמודה לדברי העד שנתקדשה קדושין גמורים הא שויתיה אנפשה ח\"ד ואפי' אם נשאת תצא ומ\"מ אכתי נרא' שיש לדחות ראיית הרב תה\"ד שהביא מדברי התוס' הללו על אופן זה דבריית' דהתם לפי אוקמת' זו ס\"ל להתוס' ז\"ל דע\"כ מיירי כשהעד האומר שנתקדשה הוא היה אומר שנתקדשה בפניו בלבד דהו\"ל מקדש בעד אחד ואתי' כמ\"ד דהמקדש בעד אחד חוששין לקדושיו ומיירי נמי בשהאשה מודה לו דאי במכחישתו אפי' לכתחילה תנשא אלא דאפ\"ה אם נשאת לא תצא משום דס\"ל דהמקדש בעד אחד אפי' למ\"ד דחוששין אינו אלא חומרא דרבנן בעלמא דהכי משמע לישנא דחוששין דקאמר ולא קאמר מקודשת ומש\"ה כתבו התוס' דלא הי' צריך לה דאפי' כו' אם נשאת לא תצא דאין דבר שבערוה פחות מב' וליכא לאקשויי מנ\"ל להתוס' דברייתא מיירי בשאומר שנתקדשה לפניו בלבד ואמאי לא מוקמי בשאומר שנתקדשה קדושין גמורים בב' עדים וכמו שהק' הרא\"ם ז\"ל (לו ליכא למימר שכתב) דהא לא קשיא דהוכרחו לאוקמא בהכי משום דאי בשאו' שנתקדשה קדושין גמורים ק' דבמאי עסקינן אי במכחשתו אפי' לכתחילה תנשא ואי בשמודה לעד אפי' אם נשאת תצא כנ\"ל ודוק:<br><b> כתב </b> הרב תה\"ד ז\"ל סי' הנז' דאפילו למ\"ד דהמקדש בע\"א אין חוששין לקדושין ה\"ד כשהעד אומר שלא נתקדשה אלא בפניו בלבד אבל כל שהעד מעיד שנתקדש' בפניו ובפני חבירו כיון שלפי דבריו מקודשת גמורה היא חוששין לדבריו מההיא דא' אומר קרוב לו וא' אומר קרוב לה יע\"ש ומבואר מדבריו שלא כתב כן אלא בשאין האשה מכחישתו אבל כל שהאשה מכחישתו כבר כתב הוא בראש דבריו דאין חוששין כנ\"ל ומיירי נמי בשאין האשה מודה לדברי העד דנתקדשה קדושין גמורים דהא ודאי פשיטא דשויה אנפשה חתיכה דאיסורא ודל מהכא עדים כל שהיא אומרת שנתקדשה בפני עדים והלכו למ\"ה היא אסורה כדאמרי' בשמעתין ולזה לא הי' צריך הרב ז\"ל להביא עצות מרחוק אלא לא הוצרך לזה אלא בשהאשה שותקת ומסתפקת בדבר. ואנכי הרואה שדבר זה במחלוקת הוא שנוי בין גדולי עולם כי הנה מדברי הריטב\"א ז\"ל שכתב בשמעתין גבי הא דפריך רבא לעיל אלא לאו בע\"א כו' וז\"ל ומדלא מפרקינן דהכא במאי עסקינן בשעד אחד מעיד שנתקדשה בפני ב' שמעינן דבהא נמי אין חוששין לו דגזרת הכתוב היא כו' יע\"ש ובודאי שכונתו ז\"ל לומר דלוקמא במעיד שנתקדשה בפני ב' והבעל אינו זוכר אם היו שם ב' או לא וכמו שיעיין המעיין בדבריו שם ואפ\"ה כתב דלא חיישינן גם מדברי הר\"ן ז\"ל שכתב בפ\"ב דכתובות על ההיא דעד אחד אומר נתקדשה מבואר שדעתו ז\"ל גם כן כדעת הריטב\"א האמנם מדברי רבינו ז\"ל שכתב בדין שלפנינו עד אחד אומר מקודשת והיא אומרת לא נתקדשתי ה\"ז מותרת משמע שדעתו ז\"ל כדעת הרב תה\"ד שהרי ע\"כ מיירי בע\"א אומר שנתקדשה בפני שנים דאל\"ה אפי' ב' מודים אינה מקודשת וקיימ\"ל כמ\"ד אין חוששין לקדושין אפילו ב' מודים כמ\"ש רבינו ז\"ל פ\"ד מה' אלו ואפי' הכי כתב דדוקא כשהיא מכחשת אותו הא כל שהיא שותקת חוששין לדבריו גם מדברי הראב\"ד ז\"ל שם מבואר שדעתו ז\"ל כדעת הרב תה\"ד שכתב שם בהשגות וז\"ל אבל בא וקבל דבר אמת שאם היתה כו' אלא בשאינה מכחשתו כגון דאמר עד אביה קיבל בה קדושין כו' בזה אמרו דלכתחילה לא תנשא הרי דאפי' בע\"א מכחישו ס\"ל להראב\"ד ז\"ל דכל שהיא שותקת לא תנשא לכתחילה גם ה\"ה ז\"ל כתב שם שכן ג\"כ דעת הרמב\"ן והרשב\"א ולדבריהם אע\"פ שהי' מסופקת בדבר כו' אם נשאת לא תצא עכ\"ל הרי להקת הנביאים כולם כאחד דס\"ל דע\"א או' שנתקדש' בפני ב' כל שהיא שותקת חוששין לדבריו ואין להקשות ממ\"ש מרן הב\"י ז\"ל סי' מ\"ב אחר שהביא דברי הרב תה\"ד כ' ואין נראה לע\"ד כלל וכ\"כ הרשב\"א בתשוב' שאכתוב בסמוך וכפי מ\"ש נמצאו דברי הרשב\"א ז\"ל סותרים ממ\"ש ה\"ה ז\"ל משמו למ\"ש בתשוב' דהא ודאי לא קשה מידי כי המעיין בתשובת הרב בעל תה\"ד ז\"ל יראה כי מעולם לא נסתפק הרב ז\"ל אלא בשלא היו אצל המעשה אלא ב' והא' מעיד שנעשה קדושין בפניו ובפני חבירו וחבירו מכחישו בהא ודאי דאיכ' לצדד ולומר דכיון דראובן אינו יכול לקיים עדותו אלא בראיית שמעון א\"כ הואיל ושמעון מכחישו נמצא שאין כאן אלא א' והו\"ל מקדש בע\"א ואפ\"ה כתב הרב ז\"ל דמ\"מ לפי דבריו של זה הרי הן קדושין גמורים אם האמת כדבריו שחבירו משקר וכה\"ג כ\"ע מודו דחוששין אבל בעד המעיד שנתקדש' בפניו ובפני אחר והלך למ\"ה או מת ואין מי שיכחישנו פשיט' ליה ודאי דחוששין לדבריו וכן נמי אם היו שם עדים רבים וא' מעיד שנתקדש' קדושין גמורים בפני עדים והלכו למ\"ה אע\"פ שחבירו מכחישו חוששין לדבריו וזה מבואר בדבריו למעיין שם וא\"כ מה שדחה הרב ז\"ל דברי הרב תה\"ד אינו אלא בכה\"ג דוקא וכמו שדקדק בלשונו הטהור שכתב וז\"ל והיכ' דהוו תרי סהדי אצל המעשה כו' ובהא הוא שדחה דברי הרב תה\"ד וכתב שאין נרא' כן מדברי הרשב\"א והיינו ממ\"ש בתשו' וז\"ל אותו העד שמעיד שנתקדש' בפניו כיון שאחרים אומרים שלא נתקדשה אין חוששין לו דהו\"ל מקדש בע\"א הרי דאע\"ג דלפי דבריו של אותו העד נתקדשה קדושין גמורים אפי\"ה אין חוששין מטעם דכיון דאותו העד אינו יכול לקיים עדותו אלא בראיית אחרי' כל שהאחרים מכחישין אותו נמצא שאין כאן אלא אחד אמנם בעד המעיד שנתקדשה קדושין גמורים בפניו ובפני אחר והלך למ\"ה או מת בהא אפי' הרשב\"א יודה דחוששין לדבריו אע\"ג שחבירו מכחישו כיון דאינו צריך לקיים עדותו בראי' חבירו ואם כן מ\"ש ה\"ה ז\"ל משם הרשב\"א ז\"ל מיירי בכה\"ג ושוב ראיתי להרב כנה\"ג ז\"ל בהגהת ב\"י אות כ\"ד שכתב וז\"ל לא סתר בעל תה\"ד סברא זו אלא במכחישו אבל בשאין חבירו מכחישו לא גם מדברי הרב המחבר ז\"ל נראה שלא דחה דברי הרב תה\"ד אלא במכחישו אבל מדברי מוהר\"י אדרב\"י ז\"ל בסימן רצ\"א מוכח דאפי' בשאינו מכחישו דחה רבינו המחבר דבריו עכ\"ל וא\"כ לפי מוהר\"י אדרבי ז\"ל נראה דקשיין דברי הרשב\"א ז\"ל אהדדי כמ\"ש ואולם המעיין בדברי מוהר\"י אדרב\"י יראה דאפשר לומר שאף הוא ז\"ל אזיל ומודה בע\"א האומר שנתקדשה בפניו ובפני אחרים והלכו למ\"ה דחוששין לדבריו ואפי' בשחבירו מכחישו כיון שאינו צריך לקיים עדותו בראיית חבירו ומה שנסתייע הרב ז\"ל מדברי מרן היינו כלפי נדון שלו שלא היו אצל המעשה אלא ב' בלבד וא' העיד שאמר לו קחו דבר זה מידי בעד קדושין והאחר העיד שאמר לו קחו זה בעד קדושין ולא אמר מידי דנמצא דלפי עדות הב' אין כאן קדושין כלל דהו\"ל ידים שאינן מוכיחות והלכך אע\"ג דאין חבירו מכחישו במעשה הקדושין מ\"מ כיון דלפי עדותו אין כאן קדושין כלל ועדות הא' אינו מתקיים אלא בראיית הב' הו\"ל מקדש בע\"א וכההיא דהרב תה\"ד ממש האמנם הדבר הקשה למ\"ש מוהרימ\"ט בתשו' סי' הנז' וז\"ל א\"א הרב כתב בתשו' עד אחד המעיד שנתקדשה בפניו ובפני אחר שמת הרי הוא כע\"א שאין חוששין לקדושיו וכמ\"ש הרשב\"א בתשו' כו' יע\"ש הנה דבריו ברור מללו דאפילו בשאין חבירו מכחישו לבטל הקדושין אפ\"ה כל שאין ב' באים לפנינו ס\"ל להרשב\"א דאין חוששין לקדושיו דאם כן לפי דבריו ז\"ל קשה שדברי הרשב\"א סתרי אהדדי ואולי נאמר שאף הרב לא כתב כן אלא באומר שנתקדשה בפניו ובפני אחר שמת כמו שדקדק בדבריו אבל כל שאומר שעודנו חי אלא שהלך למ\"ה אף הרשב\"א מודה דחוששין לדבריו ויש לחוש שמא למחר הוא בא ויאמר שנתקדשה בפניו ונמצאו בניה ממזרים וכמ\"ש הרשב\"א באותה תשובה ואף שיש לומר שאף הרשב\"א לא כ\"כ אלא בנדון שלו שאותו העד אמר במעמד אחרים שנתקדשה בפניו ובפני חבירו אלא דכל שאומר חוץ לב\"ד אינו כלום כמ\"ש הרשב\"א ואהא הוא דכתב הרשב\"א ז\"ל דחיישינן שמא למחר הוא בא לב\"ד כיון שכבר אמר חוץ לב\"ד אבל בלא\"ה לא חיישינן מ\"מ מוהרח\"ש בתשו' סי' ט\"ו וי\"ט הכריח מדבריו דבלא\"ה נמי חיישינן וא\"כ י\"ל שמ\"ש ה\"ה משם הרשב\"א מיירי בע\"א אומר שנתקדשה בפניו ובפני חבירו ועודנו חי ועיין בהרב מטה יוסף חא\"ה סימן ה' ובס' בתי כהונה סי' א' ובמוהר\"ץ אשכנזי סי' קל\"ה ודו\"ק ומוהרימ\"ט בתשו' סי' הנז' הביא ראיה לדברי הרב תה\"ד ממ\"ש התוס' פ\"ב דכתובות ד\"ה הנז' שהק' דאמאי לא תנשא לכתחלה דהוה לן לאוקמה אחזקתה ותי' דמיירי כגון שאנו יודעים שזרק לה קדושין ומספ\"ל אי קרוב לה אי קרוב לו והנהו סהדי חד אמר קרוב לו וחד אמר קרוב לה וכיון דודאי זרק ליכא חזקה כו' ואכתי קשה דהו\"ל מקדש בע\"א דאין חוששין לקדושיו כלל אם לא שנאמר דודאי אם לא היו שם כי אם אותם עדים בלבד אז מקרי מקדש בע\"א אבל הכא כיון דזרק לה קדושין בפני כמה בני אדם כשמעיד האחד שהוא קרוב לה גם הוא אומר שאחרים ראו כן שהיה קרוב לה ולדברי זה מקודשת גמורה היא א\"ד ז\"ל ובאמת כי לעין הקורא דבריו אינן אלא מן המתמיהים דמה ענין דברי התוס' לדברי הרב תה\"ד ז\"ל דהתם שאני דאפילו אי לא אתו הנהו סהדי קמן הרי היא ס' מקודשת כיון שאנו יודעים ע\"פ עדים גמורים דזרק לה קדושין אלא דמספ\"ל לעדים אם היה קרוב לו או קרוב לה והלכך הו\"ל כשאר ספק מקודשת דעלמא ואפילו אם נשאת תצא אלא משום דאיכ' עד אחד דאמר קרוב לו היו הוא דאמרי' תרוייהו בפנויה קא מסהדי אמנם היכ' דאין אנו יודעים שנתקדשה אלא ע\"פ אותו העד אע\"ג שאומר שנתקדשה בפניו ובפני אחר כל דלא אתו קמן תרי סהדי הו\"ל מקדש בע\"א ולא חיישינן לה אמנם אחר העיון נראה שיש להליץ בעד הרב ז\"ל והיא שהרי כתב מוהר\"ם ז\"ל בתשו' הובא בהג\"מיי סוף סדר נשים דהא דאמרינן בפ' ד' אחין כיצד ס' קדושין ספק קרוב לו כו' לא איירי שראו ב' עדים שזרק לה קדושין ולא ידעו אי קרוב לו או קרוב לה דבכה\"ג אין כאן קדושין כלל כיון שלא ראו שהגיע הקדושין לידה או לרשותה ואנן בעינן עדי ראיה וידיעה אלא מיירי באחד אומר קרוב לו ואחד אומר קרוב לה דלפי דברי הא' יש כאן קדושין ודאין כו' יע\"ש וכ\"כ המרדכי בסוף גיטין וכן נראה מדברי הרשב\"א ז\"ל שכתב בתשו' סי' תש\"פ על עדים ששמעו שאמר לאשה התקדשי לי באתרוג זה אבל לא ראו הנתינה ממש אין כאן חשש קדושין כלל ואפילו האתרוג יוצא מתחת ידה דעדות דראיה וידיעה בעינן ממש גם הרב בית שמואל ז\"ל סי' ל' ס\"ק ט' הביא דברי מהר\"ם הללו להלכה בלי חולק גם מוהרימ\"ט בסוף התשובה שם רמז לתשו' מהר\"ם הלזו יע\"ש ומעתה היינו דק\"ל למוהרימ\"ט ז\"ל דהן לו יהי דאיכא עדים קמן שידעו שזרק לה קדושין כל שלא ראו אם היה קרוב לה או לא אין כאן חשש קדושין כלל ונמצא שאין הקידושין מתקיימין אלא על פי ע\"א שאומר קרוב לה וא\"כ הו\"ל מקדש בע\"א וניחא ליה דהכא מיירי שמעיד הא' שהיה קרוב לה ושאחרי' ראו כן אלא שהלכו למ\"ה ואי קשיא לך א\"כ אמאי הוצרכו התוס' לומר דמיירי שאנו יודעים שזרק לה קדושין והי\"ל לומר בפשיטות דמיירי כשהעד האחד אומר שזרק הקדוש' בפני כמה בני אדם וראו שהיה קרוב לה אלא שהלכו למ\"ה דהא ודאי בורכא היא דאע\"ג דלפי עד זה מקודשת גמורה היא מ\"מ כיון שאין אנו יודעים שזרק לה קדושין אלא ע\"פ עד זה ואיכ' עד אחד המכחישו הו\"ל למימר אוקי חד לבהדי חד ואוקי אתתא בחזקת פנויה דמעיקר' ומשו\"ה הוצרכו לומר דמיירי בשאנו יודעים בודאי שזרק לה קדושין דהשת' איתרע לה חזקת פנויה זה הנראה ודאי בכונת דבריו ז\"ל האמנם אנכי הרואה שדברי מהר\"ם לא מילת' פסיקת' היא כמ\"ש הרב בית שמואל והן רבי' עתה חולקי' עליו שהרי הרשב\"א בחידושי יבמות פרק ד' אחין אההיא דאמרינן התם מתני' בכת אחת כתב וז\"ל פי' כת אחת מספ\"ל אי קרוב לה אי קרוב לו וכן פי' ר\"ת ודחה פרש\"י שפירש דהיינו אחד אומר קרוב לו יע\"ש גם הריטב\"א שם בשיטה כ\"י פירש כן וכתב שכן פירש בתוספות הנה מבואר דס\"ל להקת הנביאים הללו דלא כמור\"ם ומעתה אזדא לה ראית מהרימ\"ט שדברי התוס' יש לפרש כפשטן וכמ\"ש וכן מבואר כונת דבריהם בחי' הריטב\"א שם בכתובות גם מהרימ\"ט בח\"ב חא\"ה סי' מ\"ג פירש כן בכונת דבריהם ז\"ל ואין נסתר מחמתו יע\"ש ודו\"ק ומן האמור בזה צ\"ל דמ\"ש הרשב\"א בתשו' דעדות דידיעה וראיה בעינן לא כתב כן אלא כלפי נדון שלו שלא ראו נתינת הקדושין כלל ודוק ואולם אכתי נראה שיש להביא ראיה מדברי התוס' הללו מתחל' דבריהם שהק' דאמאי לא תנשא לכתחלה מטעם דאוקי חד בהדי חד ולא קשי' להו בפשיטות מטעם דהוה ליה מקדש בע\"א דאין חוששין לקדושין כלל ואפילו לכתחלה אלא משמע דס\"ל דהכא מיירי באומר שנתקדשה בפניו ובפני אחר וכיון דלפי עד זה מקודשת גמורה היא חוששין לדבריו ולא תנשא לכתחילה וכ\"כ הרב ח\"ה יע\"ש ואין להקשות דא\"כ מהאי טעמא נמי נימא דאפילו אם נשאת תצא כיון דלפי דברי העד הזה הרי מקודשת גמורה חוששין לדבריו ואמאי כתבו לא הוה צריך להא כו' וי\"ל דס\"ל דודאי לאפוקי מבעלה ולעשותה ערוה עליו בעינן עדות גמורה דאין דבר שבערוה פחות מב' וראיה מההיא דאשתו שזינתה בעד אחד דאמרינן בשמעתין דלרבא אינו נאמן מטעם דאין דבר שבערוה פחות משנים ואין חוששין לדברי העד אף ע\"ג דאם האמת הוא כדבריו הרי היא אסורה לבעלה דהביאה אוסר' בין בעדים בין שלא בעדים כמ\"ש התוספות שם אלא ודאי דלאפוקי מבעלה לעשותה ערוה עליו בעי' ב' ודו\"ק ומ\"מ אכתי יש לדחות דה\"ט דל\"ק להו להתוספ' דתנשא לכתחילה מטעם מקדש בע\"א משום דאיכא למימר דר\"פ סבירא ליה כמ\"ד בסוגיא דידן דהמקדש בע\"א חוששין לקדושין ומש\"ה ל\"ק להו אלא מטעם דאוקמא אחזקתה אלא דאפי\"ה כתבו לא הוה צריך להא כו' משום דס\"ל דאפילו למ\"ד חוששין אינו אלא חומרא דרבנן בעלמא לכתחילה להצריכה גט כדמשמע לישנא דחוששין וכמו שדחינו לעיל ראית הרב תה\"ד ז\"ל ודו\"ק ולענין עד אחד המכחיש את חבירו ובעל דבר שותק דבר זה במחלוקת הוא שנוי דלפי דעת הראב\"ד והרמב\"ן והרשב\"א שכתב ה\"ה כל שהבעל דבר שותק אף על גב דאיכא עד אחד המכחישו לכתחילה לא תנשא ואם נשאת לא תצא האמנם לדעת הר\"ן שם ורש\"י בשמעתין והתוס' שכתבנו מבואר דס\"ל דעד א' בהכחשה לאו כלום הוא ומותרת לינשא לכתחילה אם לא באחד אומר קרוב לה כו' ומהטעמים שכתבו ז\"ל ומוהר\"ם ז\"ל בהג\"ה סי' קכ\"ז הביא מחלוקת בזה וכתב וז\"ל ואם אין הבעלים מכחישים אותו אע\"פ דמכחישו אחר לא מהני מאחר שהבעלים שותקי' ויש מי שכתב דעד אחד בהכחשה לאו כלום הוא ונרשם שם שדעת יש מי שכתב הוא חשיב' הרשב\"א ז\"ל סימן תקמ\"ה וכ\"כ הרב ש\"ך דכן מוכח קצת מדברי הרשב\"א ז\"ל יע\"ש ולכאורה ק' מדברי הרשב\"א ז\"ל שכתב ה\"ה דלכתחילה מיהא לא תנשא ואם כן איך התיר הרשב\"א ז\"ל שם אפילו לכתחילה וזה ודאי ל\"ק דדוקא באיסור א\"א החמירו מטעם הסר ממך עקשות פה כדאמרינן בכתובות וראיתי להרב מח\"א ז\"ל הל' עדות סי' ח' שכתב שיש להביא ראיה לדעת האוסרים ממתני' דסוף פ' ה' דטהרות דקתני ע\"א אומר נטמא ועד אחד אומר לא נטמא ברה\"י טמא ובריש פ\"ג דכריתות תנן א\"ל עד אחד אכלת חלב והוא אומר לא אכל ה\"ז מביא אשם תלוי משמע דע\"א בהכחשה ספקא מיהא הוא א\"ד יעיין שם והנה מה שהביא ראיה מההיא דכריתות כבר הרב ש\"ך שם ס\"ק י\"ג נרגש מזה ויישבה ע\"פ הירוש' יע\"ש וכנראה דאשתמיטתיה מיניה אך מה שהק' מההי' דטהרות הא ודאי קשה טובא ואפשר ליישב ולומר דע\"כ לא כתבו ז\"ל דעד אחד בהכחשת ע\"א לאו כלום הוא אלא דוקא בדאיכא חזקה כגון ע\"א אומר נתקדשה וכמבואר מדברי התוס' שכתבנו לעיל וכן גבי יין נסך שכתב מוהר\"ם ואיכ' למימר אוקי איתתא ויין אחזקתיה וליכא ריעות' קמן משא\"כ גבי ספק טומאה ברשות היחיד דאיכא ריעותא קמן דהיינו השרץ אלא שאנו מסופקים אם נגע בו או לא וכ\"כ התוספות ז\"ל פרק כשם דכ\"ה ד\"ה אינו דין דס' טומאה ברה\"י הוי כסתירה ע\"י קנוי בסוטה דאיכא רגלים לדבר ע\"ש וא\"נ דס' טומאה ברה\"י שאני דגזרת הכתוב דלא אזלינן בתר חזקה ולא ילפינן מיניה לעלמא כמ\"ש הפר\"ח בכללי ס\"ס דק\"ז ע\"ב ודו\"ק:<br><b> עוד </b> הקשה הרב הנז' בסי' ט' לדברי התוספות דבפ\"ד אחין דל\"א אוקמוה למתני' דכולן שהיו להן ס' קדושין כשזרק לה קדושין ספק קרוב לה כו' דע\"א אומר קרוב לו וע\"א אומר קרוב לה ואפי\"ה קתני חולצת ולא מתיבמת ואע\"ג דבחזקת היתר ליבם עומדת כדקאמר התם אשה זו בחזקת היתר ליבם עומדת ע\"ש שהניחו בצ\"ע ולפי מ\"ש לעיל לק\"מ דהתוספות מפרשים לההי' דפ' ד' אחין דאמרינן מתני' בכת אחת כפירו' ר\"ח שכתב הרשב\"א דכת אחת מספ\"ל אי קרוב לה הוא או לו ולא בע\"א או' קרוב לה דבהא ודאי מתיבמת וכ\"כ הרשב\"א בכ\"י שכן פירשו התוספות ועי\"ל דאפילו מפרשים כפירש\"י ע\"כ לא כתבו התוספות דאמרינן אוקי חד בהדי חד אלא גבי חזקת פנויה דהו\"ל חזקה מבוררת דעד עכשיו היתה מותרת לעלמא מה שא\"כ חזקת היתר ליבם דחזקה זו אינה מבוררת שהרי כל עוד שהיה אחיו חי אפילו לעלמא אסורה וכשמת כבר נולד הס' מקודם והילכך חזקה כי האי לא אלימא כולי האי למשרי אפי' לכתחילה ועיין במהרימ\"ט ח\"א סי' פ\"ב שכתב כעין חילוק זה שכתבנו ודו\"ק אך הדבר הקשה אלי לשיטת רש\"י והתוספות ז\"ל דס\"ל דהכחשת ע\"א מהני אפילו בעל דבר שותק מההיא דלקמן גבי ינאי המלך דקאמר אביי ה\"ד אלימא דבי תרי אמרי אשתבאי ובי תרי אמרי לא אשתבאי מאי חזית כו' אלא לאו בע\"א דטעמ' דמכחשו ליה בי תרי הא לא\"ה נאמן והשתא קשה דל\"ל לאביי לומר דקא מכחשו ליה תרי אפי' בחד נמי עד אחד בהכחשה לאו כלום הוא אלא מוכרח דכל שהבעל דבר שותק עד אחד בהכחשה חיישינן והנה לדעת רש\"י ז\"ל שכתב שם דה\"ט דלא אמרינן אוקי תרי בהדי תרי ואוקי ינאי אחזקתיה משום דינאי גופיה לא היה ליה חזקת כשרות מעולם דהנהו תרי דאמרי נשבית אמו הרי הם מעידים שנולד בפיסול נראה דלק\"מ דאיכא למימר דע\"כ לא כתבו רש\"י והר\"ן ז\"ל דע\"א בהכחשה לאו כלום הוא אלא דוקא בדאיכא חזקה דפנויה שהרי אפילו לאותו עד שאומר נתקדשה הרי הוא מודה דמקודם פנויה היתה ומשו\"ה אמרינן אוקי חד להדי חד ואוקי אשה אחזק' פנויה דמעיקרא אבל גבי ההיא דינאי דלא הי\"ל חזקת כשרות דמעיקרא לכ\"ע עד אחד בהכחשה חיישינן אך אכתי קשה לדעת התו' ז\"ל שהרי בשמעתין דחו פירוש רש\"י ז\"ל וס\"ל דחזקת אבהתיה מהני:<br><b> גם </b> בפ\"ב דכתובות דכ\"ו ע\"ב ד\"ה דחו פירש רש\"י ז\"ל ור\"א יע\"ש ואפי\"ה ס\"ל ז\"ל דעד אחד בהכחשת עד אחר לאו כלום הוא כמ\"ש בדף כ\"ב ויש ליישב דע\"כ לא ס\"ל ז\"ל דע\"א בהכחשה לאו כלום הוא אלא כשבאו ב' בבת אחת אבל כשבאו ב' בזה אחר זה אף התוס' ז\"ל ס\"ל דלא חיישינן להכחשת עד אחר כמ\"ש בריש פרק אמרו לו משום דאמרינן כל מקום שהאמינה תורה ע\"א הרי כאן ב' ואין דבריו של אחד במקום ב' וא\"כ מש\"ה גבי ההיא דינאי כיון שבאו בזה אחר זה שהרי אותו העד שהעיד שנשבית אמו העיד תחלה כדקתני בבריית' ויבוקש הדבר ולא נמצא משום הכי הוכרח אביי לאוקמ' בשבאו ב' והכחישו הא הכחשת עד אחד לא מהני וכן הרב ש\"ך ז\"ל שם סי' הנז' שכן כ' דעת התוספות ואף למ\"ש שם משם הריטב\"א ז\"ל שכתב הנמוקי יוסף בר\"פ האשה רבה דדוקא בעדות דבר שבערוה דבעינן ב' והאמינוהו לעד כב' הוא דאמרינן הכי אבל באיסור דעלמא דסגי בחד כי אתי אחריני ומכחשי הוי הכחשה דידי' כחד לגבי חד יע\"ש וא\"כ לדעת אביי דס\"ל דע\"א נאמן אפילו בדבר שבערוה כשאר איסורים כל שבעל דבר שותק א\"כ הו\"ל כשאר איסורים דעלמא וא\"כ הדרא קו' לדוכתא שהרי דעת הריטב\"א ז\"ל בחי' לכתובות כדעת הר\"ן והתוספות ז\"ל שכתבנו וי\"ל דהריטב\"א ס\"ל דהאי דינאי לא הי\"ל חזקת כשרות וכתירוץ ר\"ת ז\"ל כמ\"ש בשמעתין דלקמן יע\"ש שוב ראיתי להרב כנה\"ג חא\"ה סי' קט\"ו בהגהת ב\"י אות כ\"ט שהוק' לו כן בפשטא דשמעתתא בההיא דינאי ותי' משם מוהרי\"ט בן יעיש ז\"ל דהכחשת ע\"א ובעל דבר שותק לאו הכחשה היא ולא חילק בין כשבאו בזה אחר זה לב' או בבת אחת וכנראה דס\"ל דאפילו בבת אחת נמי ומשו\"ה הוכרח הרב ז\"ל לומר דהא דאמרינן ותסברא עד א' בהכחשה כו' היינו הכחשת בעל דבר ולפי מ\"ש אין צורך לזה דההיא בשבאו ב' בב\"א ומהתימה על הרבנים הללו איך אישתמיט מיניהו שדבר זה במחלוקת הוא שנוי כמ\"ש מיהו מה שהקש' הרב כנה\"ג לתירוץ הר\"ר יו\"ט ן' יעיש דאם איתא דע\"א בהכחשת עד אחר לא מהני משום דכ\"מ שהאמינה תורה אחד הרי כאן ב' א\"כ אפי' דמכחשו ליה בי תרי נמי תיקשי ליה לאביי דכיון דהתורה האמינתו כב' הוה לי' כתרי ותרי ומאי חזית דסמכ' אהני יע\"ש נראה דקשה ג\"כ לתי' ושוב ראיתי דלק\"מ ואישתמיט מיניה דברי הנ\"י ז\"ל שכתב בריש פרק האשה רבה דהא דאמרי' כל מקום שהאמינה תור' עד אחד כו' ה\"ד לגבי ע\"א אבל אם באו ב' והכחישוהו לא חשיב איהו כתרי לגבי תרי אלא כחד לגבי תרי ודוק: ובמ\"ש ה\"ה זה מבואר בפרק האומר דאמרינן ותסברא עד אחד בהכחשה כו' ראיתי להרב לח\"מ ז\"ל שהקש' עליו דמאי ראי' מייתי הא כל הסוגיא לא מיירי אלא במקדש בע\"א בלבד שאומר שנתקדשה בפניו בלבד אבל עד האומר שנתקדשה בפני שנים דבהא איירי ע\"כ רבינו ז\"ל כמ\"ש לעיל ה\"נ דאפילו אם האשה מכחישתו לא מהני יע\"ש מה שתי' ולדעתי לק\"מ וראיית ה\"ה ז\"ל היא ראי' עצומה דאם איתא דבעד האומר שנתקדשה בפני ב' לא מהני הכחשת האשה א\"כ אמאי הוצרכו בגמ' לדחוקי ולומר דצריכה ב' גיטין דקאמר בברייתא כדי לגבות כתובתה קאמר ואמאי לא משני דמיירי ברייתא בעד אחד שאומר שנתקדש' בפני שנים דהשתא צריכה ב' גיטין דקתני ברייתא אתי' כפשטה אלא מוכח ודאי דאפי' בכה\"ג נמי ע\"א בהכחשה לאו כלום הוא אך ק' למ\"ש ה\"ה ז\"ל ליישב דעת רבינו דס\"ל דכל דאיכא עד דמסייע לה גרע טפי ולא תנשא לכתחלה דא\"כ קשה דאמאי לא משני בגמ' דברייתא בעד אחד קמיירי ובדאיכ' לדידה נמי עד המסייע לה ומש\"ה קתני בברייתא דצריכה שני גיטין ואם נאמר דהתם שאני דאע\"ג דאיכ' עד דמסייע לה אפי\"ה יש להאמין לדידה טפי כיון שהב' עדים מכחישים זה לזה והוחזק שקרן וכעין זה כתב הרב ח\"ה ז\"ל שם לענין תרי ותרי יע\"ש אם כן קשה דמאי ראי' מייתי ה\"ה לדברי רבינו מהא דפריך ותסברא התם שאני דכיון דעדים מכחישים זה לזה גרע טפי ומש\"ה הכחשת דידה מהני וכעת צ\"ע ודוגמא לדבר ק\"ל למ\"ש רבינו פי\"ב מה' גירושין דין ז\"ל זה אומר זו אשתי וזה אומר זו אשתי הרי זו מותרת לכל ואע\"פ ששניהם החזיקוה בא\"א הואיל וכל אחד מעיד לעצמו אינם נאמנים ע\"כ ומשמע מדבריו אלו דס\"ל דטעמ' דאינם נאמנים משום דכל אחד מעיד לעצמו אבל אם לא היו עדים מעידים לעצמם אלא שאחד מעיד שהיא אשת ראובן ואחד מעיד שהיא אשת שמעון היתה מוחזקת באשת איש על פיהם ואף על פי שמכחישים זה את זה והאשה גם כן מכחישתו וכן כתב הרב מח\"א ז\"ל הלכ' הנזכר סימן ו' יע\"ש והדבר תמוה דא\"כ מאי פריך בגמ' ותסברא עד אחד בהכחש' כו' ומאי קושיא התם שאני דתרווייהו מחזיקים אותה לא\"א ומש\"ה הכחשתה דידה לא מהני ואף ע\"פ שמחזיקים אותה לא\"א ע\"פ ע\"א מ\"מ רב אחדבוי ס\"ל דחוששין וכבר ראיתי למורינו הרב בספר בתי כהונה סימן א' ד\"ג ע\"א שדקדק כן מדברי רבינו ונרגש מזה ותי' שכיון דאפילו למ\"ד מקדש בע\"א חוששין קאמר מתורת חששא ולא להחזיקה בא\"א גמורה אמטו להכי הואיל ואיכא ריעותא דמכחישין זה את זה הו\"ל תרתי לריעותא וכל כי האי לא חיישינן דהבו דלא להוסיף עליו ורבינו ז\"ל מיירי באומר שהיא אשתו כדין וכהלכה שאז אם הם שנים שאחד אומר נתקדשה לזה בפני שנים ואחד אומר לזה דהשתא ליכא רעותא אלא הכחשה חיישינן לה כיון דתרווייהו מחזיקין אותה בא\"א א\"ד יע\"ש ותמהני עליו איך נחה דעתו בזה דאכתי קשה דאמאי דחיק תלמודא לאוקמא בשנויא דחוקה לומר דצריכה ב' גיטין כדי לגבות כתובת' קאמר ואמאי לא אוקמא בפשיטות בע\"א ובאומר כל אחד ואחד שנתקדשה בפני ב' אלא ודאי דאפי' בכה\"ג לא חיישינן ולכן צ\"ל דמ\"ש רבינו הואיל וכל אחד מעיד לעצמו לאו דוקא וה\"ה בע\"א כל דליכא שנים כנ\"ל ודו\"ק:"
+            ]
+        ],
+        [
+            [],
+            [
+                "<span class=\"H\">חופת חתנים</span>",
+                "<b> כיון </b>\n<b> שנכנסה ארוסה לחופה כו'.</b><br><b> אמר </b> המחבר יען דיני חופה הן רבים עתה והנה מפוזרים אחת הנה ואחת הנה בספרן של צדיקים אמרתי אני אל לבי לחברם אל אהל אחר והיו לאחדים וזה יקרא בשם קונטריס <b> חופת חתנים </b> וה' ינחני בדרך אמת ויראני נפלאות מתורתו תורת אמת כי\"ר וזה החלי בסיעתא דשמיא:<br><b> סעיף </b> ראשון לציון לענין הלכה אי קיימ\"ל כר\"ה דאמר פ\"ק דקדושין חופה קונה או לא: הנה הרא\"ש ז\"ל פ\"ק דקדושין כתב שהרמב\"ן ז\"ל פסק דלא כר\"ה ושכן נראה דעת הרי\"ף ז\"ל מדלא הביא דברי ר\"ה משמע דס\"ל דלית הלכתא כותיה והאריך בדבר ובסוף דבריו כתב שלזה הסכימו כל הפוסקים ושלא כדעת ר\"ת ז\"ל שכתב דהא דר\"ה ספיקא הוי א\"ד והנה מ\"ש שדעת הרי\"ף ז\"ל לפסוק דלא כר\"ה מדלא הביא דברי ר\"ה הרמב\"ן ז\"ל חולק עליו בזה וס\"ל שדעת הרי\"ף ז\"ל רפויי מרפיא בידיה כדעת ר\"ה ומשום הכי לא כתב בהלכותיו הא דאמרינן בריש פ\"ק דקדושין מנינא דרישא למעוטי חופה וגם לא הביא דברי ר\"ה להסתלק עצמו מן הס' וכמ\"ש הר\"ן ז\"ל ואף שהר\"ן ז\"ל חלק עליו בזה וכתב שדומ' לו שאף הרי\"ף דעתו כדעת בה\"ג דאין הלכה כר\"ה מ\"מ בס\"ד כתב דמאחר שר\"ח מספק אותה עלינו אין להקל בזה גם הרשב\"א בחי' כתב שדעת הרי\"ף ז\"ל כדעת ר\"ח ז\"ל דס' הוי ובס\"ד כתב שיש לחוש לדברי ר\"ח ז\"ל שלא להתירה לשוק בלא גט וכן כתב בתשובה שלדברי ר\"ח יש לחוש שהוא רב מובהק ועוד נ\"ל שכן הוא דעת רש\"י שהלכ' כרב הונא ממה שכתב התוס' בפרק הבא על יבמתו הנזכר עמוד ב' דברי המתחיל רב אמר משם ר\"י דלפי' הקונטריס דפליגי רב ושמואל בחופה בלא כסף צריך לו' דרב ושמואל סברי כר\"ה דחופה קונה כו' ובסוף דבריהם הקש' משם ר\"ת דלפי' הקונטריס אתי רב ושמואל דלא כהלכת' דלא קי\"ל כר\"ה מדאמרינן מנינא דרישא ולר\"ה דאמר כו' משמע דאין הלכה כמותו יע\"ש אכן אם נאמר שדעת רש\"י כר\"ח יציבא מלתא דרב ושמואל קיימי אליבא דהלכתא וההיא דמנינ' דרישא שהביאו ראיה התוס' לא מכרעא כמ\"ש הרשב\"א ז\"ל והר\"ן ז\"ל: אמנם הא ק\"ל לפיר' שיטה זו דרב ושמואל סביר' להו כר\"ה דאמר חופה קונה מאותה שאמרו פ' המדיר דע\"ד אמר עולא אר\"א המקדש במלוה ובעל ע\"ת ובעל בפחות משו\"פ ובעל ד\"ה צריכה הימנו גט וכתבו התו' שם וז\"ל ולא פליגי רב ושמואל אלא בנכנסה ולא בעל ופליג אדאביי כו' וא\"ת והא פליגי תנאי לעיל כו' וי\"ל ר\"א אומר כן מקבל' דבבעל מודה רב ושמואל וס\"ל לרב ושמואל כמ\"ד קנו כו' יע\"ש והשתא אם אית' דרב ושמואל ס\"ל כר\"ה דאמר דחופה קונה מאי ארייא בעל אפילו כנס סתם בעדים נמי כיון דחופה קונה אית לן למימר אדם יודע שאין קדושין תופסין בפחות מש\"פ וגמר וכנס לשם קדושין דומיא דבעילה וכן ראיתי להר\"ן בפרק האיש מקדש דף תרמ\"ד שהכריח שדעת רבינו דלא קי\"ל כר\"ה ממ\"ש בפ\"ז מהל' אישות דהמקדש ע\"ת וכנס או בעל צריכה גט ובמקדש במלוה או בפחות משו\"פ כתב דאם בעל צריכה גט ולא כתב כנס כמו במקדש ע\"ת משום דבמקדש ע\"ת כיון דמשום מחילת התנאי אתינן עלה לא בעינן בעל דוקא דבכנס סתם סגי אבל במקדש במלוה כיון שאין ממש בקדושין הראשונים לא סגי בכנס ובעינן בעל כדי שיקדש בביאה וכתב ע\"ז וז\"ל ומכאן נראה לי להוכיח שדעתו ז\"ל שאין האשה מתקדשת בחופה ודלא כר\"ה שאם לא כן הו\"ל לכתוב שאם קדש במלוה או בפחות משו\"פ וכנס בעדים צריכה גט כו' יע\"ש: ואולם יש ליישב לזה ע\"פ מ\"ש עוד הר\"ן ז\"ל שם וז\"ל וא\"א לומר שהכניסה דינה כסבלונות שאפילו בקטן ובפחות משו\"פ אמרינן שעל דעת קדושין הראשונים שלח משא\"כ בביאה מהטעם שאכתוב לקמן דא\"כ מקדש ע\"ת וכנס למה צריכה הימנו גט אלא ודאי כדכתיבנא א\"ד וא\"כ איכא למימר דודאי לרב דס\"ל דבמקדש ע\"ת וכנס סתם צריכה גט וס\"ל הכניסה אלימא טפי מסבלונות ה\"נ ס\"ל דבמקדש במלוה ובפחות משו\"פ וכנס סתם דצריכה גט מטעמא דגמר וכנס לשם קדושין אמנם לשמואל דס\"ל דמקדש ע\"ת וכנס אינה צריכה גט דס\"ל דכניסה דינה כסבלונות ולא אמרינן אחולי' אחליה לתנאי ה\"נ במקדש במלוה ובפחות מש\"פ וכנס סתם לא אמרי' אדם יודע שאין קדושין תופסין במלוה ובפחות מש\"פ וגמר וכנס לשם קדושין דכיון דאין חשש איסור בדבר ע\"ד קדושין הראשונים הוא סומך דומיא דסבלונות ומשום דר\"א בעי למימר מילתיה דלד\"ה צריכה גט נקט לה בבעל דוקא כנ\"ל נכון: ואיך שיהיה לדאתינן עלה תורה יוצאת דשיטת רש\"י ז\"ל דקי\"ל כר\"ה וכדעת ר\"ח גם הטור כתב וז\"ל ואפילו אם הכניסה לחופה אינה קונה להיות כאשתו לכל דבר ור\"ח כתב שאם הכניסוה לחופה צריכה גט מס' נראה שדעתו ז\"ל לחוש לדברי ר\"ח אע\"פ שהרא\"ש ז\"ל אביו לא שמיע ליה להא דר\"ח מ\"מ איהו גופיה חש לה להא דר\"ח ומאחר שכן הוא ודאי שכן ראוי להורות וכ\"כ בס' שי למורא יע\"ש ועיין בספר דינא דחיי ריש עשין מ\"ח: האמנם זו היא שקשה טובא לדעת ר\"ח וסיעתיה דס\"ל להלכה כר\"ה דכיון דהך ק\"ו פריכא הוא דאיכא למימר דיו וסוף דינא מה חופה גומרת אחר כסף אף כאן אחר כסף וכמו שהקשה התוספ' בד\"ה חופה ולא מצאו מענה לזה אלא בשנאמר דהא דר\"ה אתי כר\"ט דהיכי דמיפרך ק\"ו לא אמרי' דיו ואם כן מאחר דקיי\"ל כרבנן דר\"ט דאפי' בחצר הניזק משלם חצי נזק וכמ\"ש כל הפוסקים ז\"ל וע\"כ משום דאמרי' דיו אפי' היכא דמיפרך ק\"ו אם כן הא דר\"ה אין לה ישיבה בעולם כלל דכיון דאיכא למימר דיו ק\"ו פריכא איהו וכבר נתקשה בזה הרב עצמות יוסף ז\"ל והניחה בצ\"ע וכבר כתבתי ישוב נכון בזה במקום אחר ולעת כזאת עלה בדעתי ליישב בשום שכל והבין אמרי בינה דברי התוס' במה שיש בהן מן הקושי לפי קוצר דעתי ולא ראיתי לשום אחד מהראשונים שנרגשו בזה דכפי דבריהם ז\"ל הא דר\"ה אין לו מקום פתור אלא בשנאמר דאתי כר\"ט אמנם לרבנן דר\"ט ה\"נ דחופה אינו קונה א\"כ מאי האי דק\"ל לרבא דקאמר שתי תשו' בדבר חדא דג' תנן וד' לא תנן ודחיק אביי לשנויי מתני' מלתא דכתיבא בהדיא קתני מלתא דלא כתיבא בהדיא לא קתני ואמאי לא משני עדיפא מינה דכיון דהא דר\"ה בפלוגתא מתניי מתני' מילתא פסיקתא קתני ובפלוגתא לא קמיירי כדמשני תלמודא בדוכתי טובא ובר מן דין קשה לפי דבריהם דאם איתא דהא דר\"ה לא חלו בה ידים אלא אליבא דר\"ט כל כי האי לא הו\"ל לר\"ה למסתם סתומי כאלו היא הלכה פסוקה כי על כן הנראה אצלי דאף לפי דבריהם ז\"ל הא דר\"ה מילתא פסיקא היא והיא כמו שכלל גדול בידנו מבעלי הכללים ומלכם בראשם הוא הרא\"ש המלך שלמה בס' יבין שמועה כלל ע\"ו דלפעמים דורש הגמ' ק\"ו ולאו דוקא נקט ק\"ו אלא כונתו דסמיך אמה מצינו ונקט ק\"ו משום דאלים ואם כן במקומות שאומר בגמ' דיו כמו ההיא דר\"ט דפ' כיצד הרגל ולא קאמר סמיך אמה מצינו דליכא למימר דיו היינו משום דבמ\"מ לא מצי אתי דהיכי מייתת לה מ\"מ לשן ורגל ברשות הניזק נ\"ש אף קרן ברשות הניזק נ\"ש הא איכא למיפרך מה לשן ורגל שכן היזקן מצוי ולכן צ\"ל דק\"ו דוקא הוא דהשתא לגבי ק\"ו לא חשיב פירכא משום שיש לנו להבליעה בק\"ו וכן בכ\"מ שאומר בגמ' דיו היינו משום דקים לי' לתלמודא דלא מצי אתי במה מצינו אבל במקומות שאין אומר דיו הוא משום דסמיך אמה מצינו וקים ליה לתלמודא דליכא פירכא אמה מצינו והאריך בכל זה כיד ה' הטובה עליו ובסוף דבריו הוקשה לו דברי התוס' דשמעתין דאמאי לא תי' דר\"ה סמיך אמה מצינו וניחא ליה דהוצרכו לזה משום דע\"כ מוכח הכא דלא מצינן למימר דסמיך אמ\"מ מדפריך רבא וקאמר שתי תשובות בדבר כו' ועוד כלום חופה גומרת אלא על ידי קידושין וכי דנין חופה שלא על ידי קדושין מחופה שעל ידי קדושין דהיינו כעין דיו וחזינן דלא משני תלמודא דקל וחומר לאו דוקא וסמיך אמה מצינו אלא אדרבא מכח ק\"ו זו דחיק אביי לשנויי ר\"ה ה\"ק כו' ומש\"ה ק\"ל להתוס' שפיר דכיון דע\"כ בשמעתין לא מצית למימר דסמיך אמה מצינו סוף סוף איך תקן פירכת דיו כו' את\"ד יע\"ש ובעניותי לא זכיתי להבין דברות קדשו דאיך הפה יכולה לדבר דע\"כ בשמעתין לא מצינן למימר דסמיך אמה מצינו מדפריך כלום חופה גומר' כו' ולא משני דק\"ו לאו דוקא כו' דא\"כ ע\"כ לומר דקים ליה לתלמודא דלא מצי אתי חופה שיהיה קונה במ\"מ מכסף ושטר וביאה שקונים אף אני אביא חופה שיהיה קונה משום דאיכא למיפרך איזה פירכא ואנחנו לא נדע מה שאין כן עתה דמייתי לה מקל וחומר והא ודאי ליתא שהרי הן עוד היום כי מייתי לה רב הונא מקל וחומר דכסף פרכינן עלה מה לכסף שכן פודין כו' והוצרך לאתוי' לה ממה הצד מכסף ושטר וביאה הרי הדר דינא למה מצינו ואם כן אם איתא דכי מייתינן לה במ\"מ קים ליה לתלמודא דאיכא פירכא אמאי לא פריך לה תלמודא בהדיא לדחויי מילתיה דר\"ה וחזי' דתלמודא לא פריך אלא מה להצד השוה שבהן שכן ישנן בע\"כ ופריך ור\"ה ומשני כסף באישות לא אשכחן בע\"כ והשתא אי איכא פירכא אחריתי הו\"ל לתלמודא לדחויי מילתיה דר\"ה בהדיא אלא מוכח ודאי דלר\"ה דס\"ל דכסף מיהא באישות לא אשכחן בע\"כ קים ליה דליכא שום פירכא אפי' כי מייתינן לה ממ\"מ וכיון שכן הדק\"ל דמאי ק\"ל להתו' וכן נמי ק' דמאי פריך כלום חופה גומרת כו' ואמאי לא משני דסמיך אמ\"מ ולכן נראה דודאי הא מילתא דר\"ה מצי אתי שפיר במ\"מ ואפ\"ה לא מצי תלמודא לשנויי דר\"ה סמיך אמה מצינו ונקט ק\"ו משום דאלים משום דחזי' לר\"ה דמייתי לה מעיקרא מק\"ו דכסף ומה כסף שאינו מאכיל בתרומה קונה חופה שמאכלת בתרומה אינו דין שתקנה ופרכי' עלה והאמר עולא ד\"ת ארוסה בת ישראל אוכלת בתרומה כו' והדר קאמר אלא פריך הכי ומה כסף שאינו גומר קונה חופה שגומרת אינו דין שתקנה כו' והשתא אם איתא דאהך ק\"ו נמי איכא למיפרך עלה מידי ור\"ה סמיך אמה מצינו א\"כ לאיזה תכלית איכפל ר\"ה לאתויי לה מהך ק\"ו ותכף ומיד כשהקשו לו מהא דאמר עולא ד\"ת ארוסה בת כו' הו\"ל לר\"ה לומר דק\"ו לאו דוקא אלא סמיך אמה מצינו כיון דלזה אנו צריכים עוד היום כי מייתי לה מהך ק\"ו אלא ע\"כ לומר דר\"ה ס\"ל דהך קו' אית לה פירכא ומשום הכי ק\"ל להתוספות שפיר דנימא דיו אסוף דינא ותי' דר\"ה אתי כר\"ט דהיכי דמיפרך ק\"ו לא אמרינן דיו כונתם דכיון דר\"ה ס\"ל כר\"ט משו\"ה מייתי לה בק\"ו דלדידיה לית ליה שום פירכא ומשום הכי לאלומי למילתיה מייתי לה בק\"ו דאלים טפי וכן נמי מאי דפריך בגמ' כלום חופה גומר' כו' הכי פרכינן דכיון דהך ק\"ו נמי פירכא איהו אמאי איכפל ר\"ה לאתויי לה מק\"ו והול\"ל דסמיך למ\"מ ואהא משני לה אביי שפיר דר\"ה ה\"ק כו' ושפיר מייתי לה מק\"ו כנ\"ל נכון וכיון שכן תברא לדינא דאפי' למאי דק\"ל כרבנן דר\"ט דאמרי דיו היכא דמפריך ק\"ו אפי\"ה הא דר\"ה דינא יתיב משום דאע\"ג דליכא למייתי לה מק\"ו מייתינן לה שפיר במ\"מ ופירכא דתלמודא דקאמר מה להצד השוה שכן ישנן בע\"כ לא חשיבא פירכא כדקאמר ר\"ה כסף באישות מיהא לא אשכחן בע\"כ זה הנ\"ל ליישב דבריהם וכמ\"ש הרמב\"ן והרשב\"א שדעת הרי\"ף כדעת ר\"ח חזי הוי בכתבי הקדש להרב המובהק כמוהר\"ח אבואלעפייא הי\"ו תמה על דבריהם ממ\"ש הר\"ן לקמן גבי ההיא דאיבעיא לן אי תחלת ביאה קונה דמסיק רבא כל הבועל דעתו על גמר ביאה הוא בועל וז\"ל וק\"ל להרי\"ף מההיא דפרק הבע\"י דאמרינן אשה לבעלה מנין שנקנית בהעראה גמר קיחה קיחה ותי' דההיא בביאה שאחר קידושין ולענין שתעשה נישואין וכיון שכבר היא קנויה בביאה כל דהו גומרת בה אבל הכא בביאה דקידושין עסקינן ומשום דתחילת קנין הוא מסקינן דבעינן גמר ביאה ואיכא למידק ביאה דקנייא בתר קידושין כו' י\"ל דאה\"נ כו' אבל בא עליה לשם נישואין קונה ואינו לוקה ואע\"ג דלא אשכחן בהדיא דקני אלא חופה סברא הוא דכיון דחופה לא קניא אלא מפני שהוא צורך ביאה כ\"ש ביאה עצמה שקונה כו' יע\"ש אמור מעתה הרי מבואר דרבא דקאמר כל הבועל דעתו על גמר ביאה ס\"ל דלא כר\"ה דאמר חופה קונה דביאה בהעראה עדיפא מחופה כמו שכתב הר\"ן וכיון דס\"ל לר\"ה דחופה קונה כל שכן ביאה בהעראה ואם כן מה מקום לומר דהרי\"ף מספקא ליה אי הלכה כר\"ה דחופה קונה שהרי מאחר שהרי\"ף פסק להא דרבא דאמר דהעראה אינה קונה כל שכן חופה כמו שכתב הר\"ן וכן נמי יש לתמוה על הר\"ן אמאי לא דחה דברי הרמב\"ן ז\"ל מטעם זה ועוד דאי הכי אמאי לא הקשו לר\"פ דאמר חופה קונה מק\"ו ומה כסף כו' העראה תוכיח דאע\"ג דגומר אפי' הכי אינו קונה אלא ודאי מוכרח דלר\"ה דאמר חופה קונה ה\"ה נמי העראה קונה וכיון שכן ק' על הרי\"ף איך פסק לתרוייהו את\"ד יע\"ש שהניחו בצ\"ע:<br><b> והנה </b> מאי דפשיטא ליה למר ניהו רבא בכונת הר\"ן דביאה בהעראה עדיפא מחופה ועליה בנה יסוד קושיתו לא כן אנכי עמדי בכונת הר\"ן דמעולם לא כתב הר\"ן ז\"ל דכיון דחופה קניא כל שכן ביאה עצמה אלא בביאה גמורה והוצרך לזה משום דלדעת הרי\"ף דס\"ל דמאי דקאמר בפרק הבע\"י אשה לבעלה מנין שנקנית בהעראה מיירי בביאה שאחר קדושין ולענין שתעשה נשואה משמע דבביאה גמורה פשיטא ליה לתלמודא שנעשה נשואה ובהעראה הוא דקא מבעיא ליה והיינו דהוצרך לומר דאע\"ג דלא אשכחן בהדיא דקונה אלא חופה אפי\"ה פשיטא ליה לתלמודא דביאה גמורה עושה נשואין מסברא מכל שכן דחופה ומכלל האמור אתה תחזה שאדרבא מדברי הר\"ן מבואר דהעראה גריעה מחופה דאל\"כ מאי קא מבעיא ליה לתלמודא אשה לבעלה מנין שנקנית בהעראה והוצרך לומר דילפינן קיחה קיחה מיבמה הא ממאי דפשיטא ליה בביאה גמורה מסברא מק\"ו דחופה ה\"נ איכא למילף העראה דעדיפא מחופה אלא מוכרח הדבר לומר דאע\"ג דחופה גומרת ליכא למילף העראה מינה דגריעה מחופה דחופה שאני דגומרת משום דה\"ל צורך והכנה לביאה גמורה משא\"כ העראה דכיון דלא גמר ביאתו לא חשיבא כלל וגלי דעתיה דלא בעי למקנייה לה ואם כן מינה איכא למימר דלר\"ה אע\"ג דחופה קונה אפ\"ה העראה גריעה טפי וכדבר האמור מיהו מאי דק\"ל למר דאם איתא דלר\"ה העראה אינה קונה אם כן היכי מייתי חופה מק\"ו דכסף הא איכא למימר העראה יוכיח דגומרת ואינה קונה אף אני אביא חופה הא ודאי ק' טובא וכן ראיתי להרב בעל עצמות יוסף שם באותה סוגיא שכתב דלהסוברים דהעראה אינה קונה תחילת קנין כלל ע\"כ לומר דר\"ה אית ליה הא דרבא והפוסקים כר\"ה לא פירשו כפיר' רבינו ניסים והוא מן התימא איך לא שת לבו להקשות כן לדעת הרי\"ף ז\"ל ועלה בדעתי ליישב לזה דאע\"ג דס\"ל לר\"ה דהעראה אינה קונה אפי' הכי לא מצי' למימר העראה יוכיח וזה כלפי מ\"ש הרב מש\"ל בפ\"ג מהלכות אלו הלכה י\"א שנסתפק במי שקדש את בתו פחותה מבת שלש שנים ויום אחד בכסף דקי\"ל דהוי אשת איש גמורה אם הכניסה אביה לחופה אי חופתה חופה וחשיבא כנשואה או לא והאריך בדבר וכלל דבריו שלדעת הרשב\"א חופה דפחותה מבת ג' שנים הויא חופה יעש\"ב ואם כן אף אנו נאמר שדעת הרי\"ף כן ומשום הכי ליכא למימר העראה יוכיח משום דאיכא למיפרך מה להעראה שכן אינה גומרת בפחותה מבת ג' שנים דלא חשיבא ביאה כלל תאמר בחופה שגומרת בפחותה מבת ג' שנים האמנם אין זה מן הישוב שהרי כתב הרב ז\"ל שם שלדעת הרשב\"א דס\"ל דחופה דפחותה מבת ג' שנים חשיבא חופה כל שכן חופת נדה דחשיבא חופה מק\"ו דפחותה מבת ג' שנים וע\"כ לומר דס\"ל דבעיא דפרק אע\"פ דהכניסה לחופה ופירסה נדה מהו היינו לענין תוס' וכס' הרא\"ש ואלו דעת הרי\"ף מבואר שם שדעתו כדעת רבינו דבעיית הגמ' היינו לענין קנין כמ\"ש הר\"ן שם ואם כן ע\"כ לומר דס\"ל דפחותה מבת ג' שנים לא חשיבא חופה כלל ובר מן דין אעיקרא דמלתא מה שרצה ליחס בדעת הרשב\"א דבפחותה מבת ג' שנים יש לה חופה לא כן אנכי עמדי וכמו שיבא לקמן בארוכה בע\"ה וכיון שכן הדק\"ל וצ\"ע:<br><b> סעיף ב </b> למאן דס\"ל דקי\"ל כר\"ה דחופה קונה יש לחקור אי גומרת ג\"כ ולדעת ר\"ח וסיעתו שכתבנו לעיל דמספ\"ל אי הלכה כר\"ה אי גומרת נמי בשקידשה באותה חופה ונ\"מ ליורשה וליטמא לה דלמאן דמס\"ל אי הלכה כר\"ה אי תפס הבעל לא מפקינן מיניה וזה חזיתי להרב ח\"ה בשמעתין שכתב דאליבא דר\"ה כשם שקונה כן גומרת אף בתחילה ותדע שכן הוא דאל\"כ לר\"ה מאי אולמיה דהאי חופה מהאי חופה א\"ד יע\"ש האמנם מדברי התוס' בפרק הבע\"י ד\"ה רב אמר מבואר דס\"ל דאף בשקדשה בחופה לא חשיבא אלא כארוסה וזה שכתבו וז\"ל וטעמיה דרב משום דסבר דכי היכי דקרינן ביה שארו ע\"י חופה שאחר קדושין לשוייה נשואה כו' קניה נמי בלא כסף לשוי' ארוסה כו' יע\"ש הרי מבואר דס\"ל דלר\"ה חופה אינה קונה אלא לשויה ארוסה ולא ידעתי איך אשתמיט מיני' ומצאתי בתוספת הרא\"ש מכ\"י כתב וז\"ל חופה שמאכלת בתרומה אינה דין שתקנה וכיון שהיא קונה גם היא גומרת דמאי אולמיה דחופה שאח\"כ להיות גומרת טפי מחופה זו או שמא לר\"ה חופה קונה וביאה שאחריה גומרת בה עכ\"ל ועל פי האמור מקום אתנו ליישב דברי הטור שכתב חופה אינה קונה להיות כאשתו ור\"ח כ' שאם הכניסוה לחופה צריכה גט ותמה עליו מוהרימ\"ט בחידושיו להרי\"ף לא ידענא מאי קאמר להיות כאשתו וכי לזה הוצרכו שתהא כנשואה הא אפי' ר\"ה לא אמר שגומרת אלא שקונה דמק\"ו דכסף יליף ומה כסף אינו גומר וקונה ודיו לבמ\"ה להיות כנדון והרב\"י העמיד דבריו ולא העיר עליהם כדרכו יעוין שם שהניחו בצ\"ע אכן לפי האמור מבוארים דבריו שבא לאפוקי צד הראשון שכתב הרא\"ש ז\"ל דלר\"ה כשם שקונה כך היא גומרת דלפי דבריו נ\"מ דלדעת ר\"ח דמספ\"ל אי הלכה כר\"ה ה\"נ מספ\"ל אי חשיבה כנשואה ואם תפס הבעל לא מפקינן מיניה לזו כתב דלעינן להיות כאשתו לכ\"ע לא חשיבה כנשואה ואפי' לדעת ר\"ח אלא שר\"ח כתב דצריכה גט דלענין גט גרידה הוא דקונה להיות כנשואה כן נ\"ל ודוק:<br><b> סעיף ג </b> אם קדש אלמנה בחופה אי חיישינן לקדושיו:<br><b> יש </b> להסתפק למה שאנו חוששין לסברת ר\"ח דחופה קונה במקדש אלמנה בחופה אי חיישינן לה ונראה שדין זה תלוי בפלוגתא דרבוותא שלדעת המרדכי ז\"ל שכתב בפרק משילין וז\"ל ור\"מ פ' דצריך לבא עליה מבע\"י כי אלמנה אין לה חופה ונמצא דאינה נקנית לו למציאתה ולמעשה ידיה אלא בביאה כו' יע\"ש גם התוס' ז\"ל פ\"ק דיומא דף י\"ג ע\"ב ד\"ה ואחדא הביאו הירושלמי ופירשו שם לחד פירושא דאלמנה אין לה חופה כלל ואינה נקנית אלא על ידי ביאה וכן פסק מוהרי\"ל ז\"ל בתשו' בשם מוהר\"ש יע\"ש וא\"כ כיון דלהנהו רבוותא חופה באלמנה אינה גומר' אלא בביאה ה\"נ נראה ודאי דאינה קונה שהרי מקל וחומר דחופה שגומרת אינו דין שתקנה מייתינן לה וכיון שכן אית למימר דיו ומה חופה גומרת בבתולה ולא באלמנה אף קונה בבתולה ולא באלמנה ובהא לא מיפריך ק\"ו כלל כמובן: אלא דק' לי קצת לסברת המרדכי וסיעתי' מההיא דפרק הבע\"י דפליג רב ושמואל אם יש חופה לפסולות או אין חופה לפסולות ומבואר שם דרב ושמואל קיימי אמתני' דאלמנה לכ\"ג כו' וכן פירש\"י שם כ\"ג שכנס אלמנה לחופה ולא בא עליה כו' וכן מבואר בתוספות שם והשתא אם איתא דאלמנה וגרושה אין לה חופה מאי אירייא פסולות אפי' לאיניש דעלמא אין להם חופה כלל ובדוחק יש ליישב דרב ושמואל מיירו באלמנה וגרושה מן האירוסין דהנהו ודאי יש להם חופה כדין בתולה ובהכי אין מקום למה שהקשה הרב משאת בנימין סי' צ' לשיטה זו ממתניתין דפרק נערה דקתני לעולם היא ברשות האב עד שתכנס לחופה מתני' ודאי בתרוייהו מיירי בין בתולה בין אלמנה דהא מסיק בגמ' דהאי לעולם לאפוקי דמשנה ראשונה דתנן נותנין לבתולה זמן י\"ב חדש ולאלמנה שלשים יום הגיע זמן ולא נישאו אוכלות בתרומה ועלה דמשנה ראשונה תני ולעולם היא ברשות האב כלומר אע\"ג שהגיע אמן י\"ב חדש לבתולה ול' יום לאלמנה ולא נשאת לעולם הן ברשות האב עד שתכנס לחופה ומשנכנסו לחופה זוכה בה הבעל לאכול בתרומה ולכל דבר א\"ד עי\"ש ולפי האמור אין כאן מקום קו' דכיון דמתני' קתני לעול' היא ברשות האב ע\"כ באלמנה מן האירוסין מיירי דאלמנה מן הנשואין אין לאביה רשות בה כלל ובאלמנה מן האירוסין ודאי דיש לה חופה כבתולה כמ\"ש ובהכי יש ליישב ג\"כ מה שהקשה מוהרימ\"ט ז\"ל בחי' להרי\"ף מסכת כתובות מדתני' בתוס' אין האשה אוכלת בתרומה עד שתכנס לחופה ולא היבמה עד שתבעל אלמ' דאלמנה יש לה חופה דאי לא מאי אירייא משום יבמה ת\"ל משום אלמנה ולפי מ\"ש י\"ל דיבמה איצטריכה ליה ואפי' נתאלמנה מן הארוסין ועוד נ\"ל דלק\"מ דאף לדעת הסוברים דאלמנה אין לה חופה אלא ביאה היינו דוקא לענין שתהא קנויה לו למציאתה ולמעשה ידיה וכמ\"ש המרדכי אבל לענין תרומה אע\"ג דאינה נקנית בחופה אפי\"ה אוכלת בתרומה דכיון שנכנסה לחופה תו ליכא למיחש לא למזיגת כוס ולא לסימפון וכמו כן כתבו התוס' בפרק הבע\"י דנ\"ח ד\"ה דתני דאע\"ג דאין חופה לפסולות אפי\"ה אוכלת בתרומה דכיון דנכנסה לחופה תו ליכא למיחש למידי יע\"ש ובהכי ניחא נמי תוספתא דקתני ולא היבמה עד שתבעל דלענין תרומה בשאר אלמנות אוכלות משנכנסה לחופה אע\"ג דאין חופתה חופה מהטעם שכתבנו ודוקא יבמה אינה אוכלת משום דבעינן קנין כספו והאי קנין דאחיו הוא וכשיטת רש\"י ז\"ל כן נראה לי ליישב דבריהם: אך קשה לי כפי מ\"ש דכשם דאין חופת אלמנה גומרת כך אינה קונה דאם כן מאי האי דפריך ליה רבא שתי תשובות בדבר חדא דג' תנן ד' לא תנן ודחיק אביי לשנויי מתני' מילתא דכתיבא בהדיא קתני מילתא דלא כתיבא בהדיא לא קתני ואמאי לא משני עדיפא מינה דמתני' כי קתני מילתא פסיקתא בין בתולה בין אלמנה מה שאין כן חופה דאינה נקנית אלא בבתולה ובספר פני יהושע ראיתי שהקשה שם לסברא זו משם מורו זקינו הרב שו\"ת פני יהושע דאם איתא אזדא לה לק\"ו דר\"ה דאיכא למפרך מה להצד השוה שבהן שכן קונין באלמנה תאמר בחופה שאף אחר שתלמוד שקונה אין חופה קונה באלמנה וכמו כן הק' התוספות בפרק הבע\"י לשיטת הקונטריס שכתבנו לעיל דשמואל ס\"ל כר\"ה משם הרב יום טוב מיוני דלשמואל דאמר אין חופה לפסולות אזלא לה לדר\"ה דאיכא למיפרך מה להצד השוה שבהם שכן קונין בפסולות תאמר בחופה שאף אחר שתלמוד שקונה אין קונה בפסולות דכה\"ג חשיב פירכא כדאשכחן בפ\"ק דמנחות ובב\"ק שור האצטדין יע\"ש והא ודאי ל\"ק דמה שנתרץ לשיטת הקונטריס יש לתרץ נמי לס' המרדכי הלזו ובר מן דין דברי הרי\"ט מיוני שכתבנו דעבדינן פירכא כי האי גוונא לא ראיתי לשום אחד מבעלי הכללים שהביאו כלל זה וק\"ל עלה מברייתא דלעיל בשמעתין דקתני ובעלה מלמד שניקנית בביאה והלא דין הוא ומה יבמה שאינה נקנית בכסף נקנית בביאה זו שנקנית בכסף אינו דין שניק' בביאה ואם איתא דחשיב פירכא כה\"ג איכא למיפרך מה ליבמה שכן קונה באונס ברצון ובשוגג כמזיד תאמר באשה שאף אחר שתלמוד שקונה אינו קונה באונס ובשוגג ותלמודא דקאמר ל\"ל קרא הא אתיא לה ומשני אמר רב אשי מעיקרא דדינא פירכא כו' אמאי ל\"ק דאיכא למיפרך א\"ו נראה דכגון דא לא חשיב פירכא ועיין בספר עצמות יוסף שם וכבר עלה בדעתי לומר דמעולם לא כתבו דחשיבה כגון דא פירכא אלא היכא דאתיא במה הצד כגון הך דחופה וההיא דפרק קמא דמנחות דבמה הצד פרכינן פירכא כל דהוא אבל היכא דאתי בחד צד לא פרכינן הכי אלא דמההיא דב\"ק גבי שור האצטדין מבואר דאפי' היכא דאתי בחד צד פרכינן כה\"ג ואולי דדוקא במ\"מ פרכינן הכי אבל בק\"ו לא חשיבא פירכא כה\"ג והדבר צריך תלמוד ומ\"מ לדאתאן עלה הי' נראה לכאורה דבמקדש אלמנה ע\"י חופה לית לן למיחשבה כלל כיון דאעיקרא דמילתא אי חופה קונה רוב הפוסקים חלוקין על ר\"ח ז\"ל ואף למה שאנו חוששין לסברת ר\"ח ז\"ל אפשר דבאלמנה אזיל ומודה ר\"ח ז\"ל דאין חופתה חופה וכסברת המרדכי וסיעתי' וכל כי האי הו\"ל ס\"ס ולא חיישינן לה ומ\"מ לפי מ\"ש לעיל ליישב דברי ר\"ח דחששו לדר\"ה אע\"ג דק\"ו פירכא הוא משום דמייתי לה במ\"מ נראה דהכי נמי באלמנה שנתקדשה בחופתה יש לה חופה לכ\"ע ואף לסברת המרדכי משום דמייתינן לה ממה מצינו מכסף ושטר וביאה ואע\"ג דחופה אינה גומרת באלמנה אפי' הכי קונה דומיא דכסף ושטר וביאה שקונין אע\"פ שאינן גומרין ובהכי ניחא מאי דק\"ל לעיל דאמאי לא משני דמתניתין מילתא פסיקתא קתני בין בתולה בין אלמנה משא\"כ חופה דליתיה אלא בבתולה משום דלר\"ה ה\"נ חופה קונה באלמנה וכמ\"ש וכיון שכן נראה דאפי' באלמנה יש לחוש לקדושין כסברת ר\"ח כן נראה לי:<br><b> סעיף ד </b> אם קדשה בחופה בעודה נדה אם יש לחוש לקדושיו:<br><b> אם </b> קדשה בחופה בעודה נדה נר' שדין זה תלוי בהא דאיבעי' לן פרק אע\"פ דנ\"ו בעי רב אשי נכנסה לחופה ופירסה נדה מהו את\"ל חיבת חופה קונה חופה דחזייא לביאה אבל חופה דלא חזייא לביאה לא א\"ד ל\"ש תיק\"ו ודעת רבינו דבעיית רב אשי הוא לענין קנין אי חשיבא כנשואה ליורש' וליטמא לה או לא שכ\"כ וז\"ל אבל אם היתה נדה אעפ\"י שנכנסה לחופה ונתייחד עמה לא גמרו הנישואין והרי היא כארוסה עדיין וכן הוא דעת הרי\"ף בהלכות וכתב ה\"ה דיש חולקים ואומרים דלא מבעייא להו אלא לענין כתובה אבל לשאר דברים חופה גמורה היא והר\"ן תמה על רבינו דכיון דקי\"ל בפרק הבע\"י כרב דאמר יש חופה לפסולות וכמו שפסק הר\"מ במז\"ל בפ\"ה מה' תרומות חופת נדה למה לא תקנה ודחה דבריו וכן תמה עליו הריטב\"א הביאו הב\"י בפרק הבע\"י והרב לח\"מ במ\"ב הק' עוד על דבריו דכיון דמדברי רבינו שם נראה שפי' ההיא דרב ושמואל בחופה בלא קידושין וכפרש\"י שכ\"כ אם נכנס' לחופ' בלא קידושין ולפירש\"י ע\"כ לו' דרב ושמואל ס\"ל כר\"ה דחופה קונה כמ\"ש התוס' שם וא\"כ מאחר שרבינו נר' דס\"ל דלא קי\"ל כר\"ה וכמ\"ש לעיל הלא מראש משם הר\"ן א\"כ איך פסק להא דרב ותי' דרבי' קשיתיה קו' ר\"ת דנמצא דרב ושמואל אתו דלא כהלכת' מאחר דלא קי\"ל כר\"ה משום הכי כתב דיש לחלק בין פסול לקדושין גמורים שהרי מצינו דאע\"פ שאינן קידושין גמורים הם פסולים דקי\"ל היבם פוסל ואינו מאכיל אף אנו נאמר דאע\"ג דחופה אינה קונה אפ\"ה אהני ליה חופה לפוסלה לתרומה ועם זה נסתלקה קושית הר\"ן דאע\"ג דיש חופה לפסולות ה\"ד לפוסלה לתרומה אבל לענין קנין שתהא כאשתו נשואה אינו מועיל אלא כו' את\"ד ז\"ל: והנה מה שיישב מההיא לההיא דרב הונא דבריו נכונים וכעין זה כתב הרשב\"א בחידושיו שם וז\"ל ומסתבר' לי דרב ושמואל בכל חופה פסולה פליגי בין בחופה גרידת' בין בחופה דאחר הקידושין וכ\"ע לית להו להא דר\"ה דאמר חופה קונה אלא ודאי חופה בעלמא לא קנה והכא בחופה פסולה פליגי דרב סבר חופה גרידה פוסלתה כו' ומדרבנן הוא גזירה אטו ביאה כו' יע\"ש וא\"כ מבואר הוא שדעת רבינו כדעת הרשב\"א אך מה שרצה הרב ליישב בהכי קו' הר\"ן דאע\"ג דס\"ל לרב דיש חופה לפסולות ה\"ד לפוסלה בתרומה אבל לענין קנין לא קני לה דבריו תמוהים שהרי בפרק הבע\"י מייתי רב ששת סייעתא לרב מההיא דאמן שלא שטיתי ארוסה ונשואה ומוכחינן מינה דחופה דפסולות חשיבא כנשואה וקרי' ביה תחת אישך לכל דבר וכן ראי' להרמב\"ן בחי' שכתב שם וז\"ל מדאמרינן ואנהרינהו לעיינין ממתני' ש\"מ בלי ספק דרב ושמואל לא לענין תרומה בלחוד פליגי אלא אף לכל דבר אישות פליגי דלשמואל אינו יורשה ואינה כנשואה לכל דבר ולרב הרי היא כאשתו לכל דבר וקי\"ל כרב ולא הו\"ל לרבינו הגדול להשמיטה אלא כיון שלא הפריש בין אשה לאשה בכתובות כשכתב חופה קונה כולן במשמע עכ\"ל הנה מבואר מ\"ש והוא פשוט ולכן מחוורת' דמלת' מה שתי' במ\"א דשאני ההיא דיש חופה לפסולות שדעתו לבא עליה באיסור והלכך כיון דאיכא חיבת ביאה הוה לי' כחופה הראויה לביאה מה שאין כן בשנכנסה לחופה ופירסה נדה שאין דעתו לבא עליה עד שתטהר ומשום הכי לא קנאה וכ\"כ מוהרימ\"ט בחידושיו על הרי\"ף יע\"ש: וראיתי למוהר\"ש גאון בס' משפטים ישרים סי' ל\"ה שהק' על תירוץ זה מההיא דרב ששת דמייתי סייעת' לרב דהרי התם דקני לה כשהיה ארוסה ואיסתתר וכשנכנסה לחופה לא כנסה אדעת' לבעול קודם השקאת מי סוטה אלא שישקה אותה ואם תטהר יבעול אותה והוי ממש כנכנסה לחופה ופירסה נדה דבשעת כניסתה לחופה אינה ראויה ליבעל עד שתטהר והאריך בדבר ובסוף דבריו כתב שכבר ישב קו' זו במ\"ב באופן אחר יע\"ש ולדעתי אין כאן מקום קו' כלל דמאן פלג לן לומר דההיא דסוטה בשכנסה לחופה לא כנסה אדעת' לבעול אדתיקשי ליה הכי והלא מקום יש בראש לומר דכי מוקי לה למתני' רב ששת בשנכנסה לחופה מיירי בשדעתו לבעול אותה דומיא דההיא דרב ממש ואתרמי מלת' דלא נבעלה ואי משום דא\"ה לא הוה משקי לה מי סוטה אחרי כן כיון שאינו חושש למת שנסתרה דמאחר שאנו אוסרים אותה רוצה להשקותה כדי שאם תטהר יקחנה לו לאשה ובהדי' שנינו שאם בא עליה אחר שנסתרה אין משקין אותה מי סוטה הרי דהמצא ימצא כאשר יהיה האופן דאחר שבא עליה ולא חשש למה שנסתרה רוצה להשקותה ועליה אנו דנין לומר שאין משקין אותה וה\"נ דכוותא אע\"ג דבדעתו היה לבעלה ולא חשש למה שנסתרה אפ\"ה משקין לה בתר הכי כדי שתהיה מותרת לו ומהיותר תימא מ\"ש דכבר ישב קו' זו באופן אחר במ\"ב דלההיא תי' לא ק\"ל מההיא דרב ששת ואדרבא נהפוך הוא כמ\"ש ודע שכפי תי' הרב לח\"מ במ\"א יש ליישב מ\"ש רבינו בפרק כ\"ב מה' אלו הלכה ד' הנושא אשה שהיה אסורה לו הואיל ויש לו בה קידושין אם מתה תחתיו ירשנה ומסתמיות דבריו משמע דכל שנשאת אעפ\"י שלא נבעלה הבעל יורשה אע\"ג דהוי חופה שאינה ראויה דומי' דנדה אכן כפי דברי הרב ז\"ל יש לו' דשאני התם שדעתו לבעלה וכ\"כ בדרישה סי' צ': וראיתי להרב ל\"מ דר\"ה ע\"ב שכתב לתרץ לזה וז\"ל ועי\"ל שמה שאמרו בגמר' דיש חופה לפסולות לא נאמר אלא לענין שהחופה בלבד פסולה לתרומה אבל לענין שיזכה הבעל בחופה זו לא אמרו ויש סעד לזה מדברי ה\"ה שכתב שם על דברי רבינו אלו שכן מפורש בתוספת' פ\"ב דיבמות ולמה לא כתב דבגמרא דידן מפורש דיש חופה לפסולות אם לא שנאמר דס\"ל לה\"ה דמהתם לא מוכח מידי דלפוסלה בלבד הוא שאמרו כן אבל לזכות לבעל בחופה זו לית לן בה אלא הרי היא כארוסה ומ\"ש רבינו דאם מתה יורשה אי לאו דמסתפינא הייתי אומר דדוק' לירושה הוא שכתב וכן גבי נדה הדין כן שאע\"פ שאין חופת נדה חופה מ\"מ משעת מסירתה לרשות הבעל הוא זוכה בירושתה אע\"פ שלא נכנסה לחופה אלא שה\"ה כתב גבי נדה שאינו יורשה וצ\"ע א\"ד ז\"ל: והנה מ\"ש דההיא דרב לא נאמר אלא לענין פסול תרומה לבד וכדברי הרב ל\"מ כבר כתבנו לעיל שדבריו תמוהים מההוא דאמן שלא שטיתי ארוסה ומה שנסתייע לזה ממ\"ש ה\"ה שדין זה הוציאו רבינו מהתוספת' ולא כתב שכן מפורש בגמרא דידן דיש חופה לפסולות לא קשה מידי דאף דקיימא לן כרב דיש חופה לפסולות וחשובה כנשואה איכא למימר דהיינו דוק' לשאר דברים לענין שיהא זכאי במציאתה ובמעשה ידיה ובהפרת נדריה כנשוא' אבל לענין ירושה יש לנו לומר דלא ירית לה כיון דמיעט' רחמנ' שאינו מטמא לאשתו פסולה כדנפ\"ל מקרא דלא יטמא על כרחין דלא ירית לה דאי הוה ירית לה הוה מיטמא לה כמו למת מצוה ואהא הוצרך לאתויי מהתו' ולאשמועינן דאע\"ג דאינו מטמא לה הבעל יורש אותה ודבר זה מפורש ובא בדברי התוס' פרק האשה רבא דפ\"ט ע\"ב ד\"ה כיון שכתבו וז\"ל ולפי זה אלמנה לכ\"ג גרושה וחלוצה לכהן הדיוט לא ירית לה מדקאמר דאין מטמא לאשתו פסולה דאי הוה ירית לה הוה מטמא לה כמו למת מצוה ושוב כתבו ע\"כ לאו הא בהא תלייא כו' יע\"ש הנה מבואר מ\"ש ויש לתמוה עליהם איך לא הביאו ראיה מהתוספתא הלזו כנ\"ל: ומכלל מ\"ש נר' דלשמואל דס\"ל דאין חופה לפסולות תוספתא הלזו דקתני הבעל יורש על כרח' לא מיירי בנכנסה לחופה ולא נבעלה אלא בנבעלה דכל שנבעלה אפי' שמואל מודה דחשיבה כנשואה וכ\"כ הרמב\"ן בחידושיו שם וז\"ל ובביאה מודה שמואל דאלת\"ה נשואין בפסולות ליכא ועוד אשתו פסולה דמיעטה רחמנא מטומא' ל\"ל א\"ד ז\"ל יע\"ש: האמנם מצאתי להריטב\"א בחי' מכ\"י שחולק על סברת הרמב\"ן ז\"ל הלזו וס\"ל דלשמואל נשואין בפסולות ליכא ואפי' ע\"י ביאה ממ\"ש שם וז\"ל יש מקשים לשמואל אמאי איצטריך קרא שלא יטמא לאשתו פסולה דכיון דאין לה חופה אינה אשתו שאין נישואין מן התורה בלא חופה והו\"ל כארוסה כו' וי\"ל דאמר לך שמואל דכי מיעטא רחמנא היינו משום היא גופא דאין חופה לפסולות והו\"ל כארוסה והיא גופה קמ\"ל א\"ד ז\"ל ואם היה סובר כדעת הרמב\"ן ז\"ל מאי ק\"ל ותו דאיך אפשר לומר דכי מיעטא רחמנא היינו משום ה\"ט דא\"כ נבעלה אמאי אינו מטמא לה אלא ודאי משמע דס\"ל דלשמואל אפי' נבעלה דינה כארוסה וא\"כ לפי דבריו ז\"ל ק' תוספתא הלזו לשמואל ומהיותר תימא דבתוספת' פ' עשירי איתא בהדיא כשמואל דקתני התם אלמנה לכ\"ג כו' אע\"פ שנכנסה לחופה ולא הספיק לבועלה עד שמת הרי אלו כשרות ותוספתא זו הביאה הרשב\"א בחי' שם וכתב דע\"כ אתיא אליבא דשמואל יע\"ש וכיון שכן נמצאו לפי דבריו דברי התוספת' סותרים זה לזה וצ\"ע: גם מה שכתב דדוקא לירושה שכ\"כ רבינו דאע\"ג דאין חופת' חופה משעת מסירתה לבעל הוא זוכה בה אבל לשאר מילי הרי היא כארוסה נראה שלא ראה התוס' שהביא ה\"ה ז\"ל במקומו דבתוספת' בפ\"ב הנזכר קתני בהדיא אלמנה לכ\"ג כו' הרי היא כאשתו לכל דבר יש לה כתובה פירות מזונות ובלאות וזכה במציאתה ובמעשה ידיה והפר' נדריה יורשה ואינו מטמא לה כו' יע\"ש גם רבי' ז\"ל פרק י\"א מהל' נדרים כתב וז\"ל ואם היתה מחייבי לאוין והפר נדריה הרי אלו מופרין ומרן כ\"מ לא הראה מקומן איו וכתב שטעמו משום דכיון דקדושין תופסין בה מקרי' אשתו ולא זכר שם שדבריו לוקחו מתוספתא הלזו ועיין במרן הב\"י ז\"ל י\"ד סי' שע\"ג בבדק הבית שכתב משם הא\"ח דאשתו פסולה אינו מטמא לה היינו אשה ששמעה שמת בעלה ונשאת אבל כהן שנשא פסולות מטמא להן והוא תימא איך אישתמיט' מיניה תוספתא הלזו: וראיתי להרב לח\"מ ז\"ל שהק' על דברי רבי' הללו וז\"ל וקשה דבפרק האשה רבה אמתני' דלא זה וזה זכאין בהפרת נדריה אמרי' בגמ' טעמא מאי אמור רבנן בעל מיפר שלא תתגנה עליו הכא תתגנה ותתגנה וכיון דטעמא משום הכי הוא א\"כ אפי' חייבי לאוין וחייבי עשה לא יהיו מפירים דתתגנה ותתגנה כדי שיוציאנה דאיך אפשר דקי\"ל מעשין לפסולות ואנו רוצים שלא תתגנה עליו והרי גבי אשה שהלך בעלה למ\"ה דלבעל הראשון אינה אסורה אלא מדרבנן ואפי' הכי אינו מפר כ\"ש חייבי לאוין ואולי י\"ל דמש\"ה כתב הפר נדריה דוקא בדיעבד אבל לכתחילה לא יפר משום טעמא דאדרבא תתגנה ותתגנה וה\"ה באשה שהלך בעלה למ\"ה אם היפר מופר דטעמא דתתגנה ותתגנה שאמרו בגמ' לא הוי אלא לכתחילה את\"ד ואין תי' נוח לי דאם איתא היכי תני מתני' לא זה וזה זכאין בהפרת נדריה דמשמע בהדיא דשניהם דינם שוה ולפי דברי הרב רב המרחק ביניהם דאלו בעל הא' אם היפר מופר ואלו בעל הב' אפי' בדיעבד אינו מופר והרשב\"א ז\"ל דקדק ממאי דלא תני מתני' ירושה ש\"מ דבעל ה\"ה יורשה וכמ\"ש ה\"ה בפרק זה ואם איתא דלענין הפרה נמי חלוקי' הם לא היה ליה לתנא דמתניתין למתנייה ובעיקר הקו' תמהני עליו איך אישתמיט מיניה דברי התוספות בפרק הנז' ד\"ט ע\"ב ד\"ה כיון דלא ירתי שכתבו בס\"ד וז\"ל ומדאמרינן לא זה וזה כו' משום דתתגנה אין להוכיח דאינו מפר לאשתו פסולה כגון אלמנה לכ\"ג דהתם רבנן הוא דקנסו' שלא יפר אבל אלמנה לכ\"ג דלא קנסו כתובה לא קנסו בהפרת נדריה עכ\"ל יע\"ש ודוק: גם מה שנראה מדברי הרב נ\"מ שדעת רבינו ז\"ל דמסירה לבעל לא מהני אלא לענין ירושה ומטעם דאחולי אחיל גבה אבל לשאר מילי חשיבא כארוסה ואינו מטמא לה ואינו מפר נדריה וכשיטת רש\"י ז\"ל פרק נערה דמ\"ח וכ\"כ הרב בית שמואל בסי' נ\"ז שכן משמע מלשון רבי' ושלא כדעת התוס' שם דס\"ל דמטמא לה ומפר נדריה אין נראה כלל שהרי מדברי רבינו פי\"א מה' נדרים מבואר שדעתו ז\"ל כדעת התוס' דמסירתה לבעל מהני להפרת נדריה ובודאי דה\"ה לשאר מילי שכ\"כ בדין כ\"ב מסר האב לשלוחי הבעל אין האב יכול להפר ולא הבעל שאין הבעל כו' מבואר מדבריו דדוקא בנדרים שנדרה קודם שנמסרה לבעל אינו מפר מטעם דאינו מפר בקודמים אבל בנדרים שנדרה אחר מסירת הבעל מפר דחשיבה כנשואה וכדעת התוס' וכ\"כ הכ\"מ שם ובב\"י בבד\"ה סי' רל\"ד ומעתה מבואר הוא שאין מקום לדברי הרב נ\"מ וכמובן ודוק ועיין במ\"ש מרן הב\"י סי' הנז' שמדברי הר\"ן בנדרים נראה דמסירה לבעל מהני להפרת נדרים ממ\"ש דהו\"ל הך מסיר' כנשואין יע\"ש ותמהני עליו שהרי מדברי הר\"ן בפרק נערה מבואר שדעתו כדעת רש\"י שכ\"כ וז\"ל ומוקי בגמרא דדוקא לירושת' בלחוד הוא דהויא ברשות הבעל דרישא דוקא הכי קתני אבל לא לתרומה לרבותא נקטיה כו' ומיהו דוקא לרשות הבעל הוא דלא נכנסה אלא לירושת' אבל לענין הפרת נדריה יצאה מרשות האב וכדתניא כו' והך בריית' לא קתני אלא מה שנכנסה לרשות הבעל כו' יע\"ש הנה מבואר שדעתו ז\"ל כדעת רש\"י דבמסירה לבעל אינו מפר נדריה ולא מהני מסירה אלא לענין שיצאה מרשות האב ומעתה מה שאמר בנדרים דה\"ל הך מסירה כנשואין עכ\"ל דהיינו לענין שיצאה מרשות האב ודברי מרן צ\"ע ועיין בהרא\"ש ר\"פ הבע\"י גבי פלוגת' דרב ושמואל אי קנה לכל או לדברים האמורים בפי' נרא' שדעתו כדעת התוס' ויש לדקדק על הטור איך סתם הפך דברי הרא\"ש אביו. וראיתי להרב חלקת מחוקק סי' ס' שהקשה לדעת רבינו דס\"ל דחופת נדה לא קנה לה כלל ודינה כארוסה שהרי בפ' אע\"פ אמרי' בעי רבין נכנסה לחופה ולא נבעלה מהו חיבת חופה קונה או חיבת ביאה קונה בעי רב אשי נכנסה לחופה ופירסה נדה מהו את\"ל חיבת חופה קונה חופה הראויה לביאה בעי' כו' וע\"כ בעיא דרבין לא הוה לענין ירושה ושאר דברים אי חשיבה כנשואה או כארוסה שהרי אפי' בשמסרה האב לשלוחי הבעל יורשה כדאיתא בפרק נערה ומכ\"ש נכנסה לחופה שהרי מסירת הבעל גריעה מנכנסה לחופה כדפריך התם ואימא נכנסה לחופה ולא נבעלה בחנק אבל מסירה לבעל דינה כארוסה כו' וכיון שכן ע\"כ לומר דבעיא דרבין אינו אלא לענין תוס' ועלה קאמר רב אשי נכנסה לחופה ופירסה נדה מהו אם ת\"ל חיבת חופה קונה כו' משמע דהיינו דוקא לענין תוספת דומיא דבעיא דרבין את\"ד יעוין שם שהניחו בצ\"ע: והרב בית שמואל כתב לתרץ לזה ולפי מ\"ש בסי' כ\"ו לא ק\"מ דבעיא דרבין קאי נמי לענין ירושה ואע\"ג דבמסר האב לשלוחי הבעל יורשה היינו מטעם מחילה כמ\"ש רש\"י שם דכיון דמכרה אחולי אחיל ליה אבל חופה בבית אביה מבעיא ליה לרבין די\"ל דגרע טפי לענין זה כו' יע\"ש והנה הרב ז\"ל הלך לשיטתו שכתב בר\"ס נ\"ו שדעת רבינו דמסירה לבעל לא מהני אלא לענין ירושה וכדעת רש\"י ז\"ל ועל פי דרכו תירוצו עולה יפה אכן לפי מ\"ש לעיל שדעת רבינו כדעת התוס' דמסירה לבעל מהני לכל דבר וכמ\"ש לעיל מרן ז\"ל בכ\"מ ובב\"י אין תי' זה עולה כהוגן דאיך אפשר לומר דטעמא דהתם משום מחילה דטעם זה ניחא לענין ירושה אבל לענין הפרת נדרים ושאר דברים דחשיבה כנשואה מאי איכא למימר ומ\"מ אפשר ליישב דמ\"ש רבינו דמסירה מהני לכל דבר ברייתא דקתני בד\"א לירושתה אבל לתרומה לא סיפא דוקא ורישא לאו דוקא היינו דוקא לפום קושטא דמילתא דקיי\"ל חיבת חופה קונה דפסקי כאת\"ל דרב אשי אבל לפום מאי דמבעיא ליה לרבין אי חיבת חופה קונה או חיבת ביאה קונה לא מצי למפשטה מהך ברייתא משום דלכשת\"ל דחיבת ביאה הוא דקונה הוה ס\"ל לרבין דברייתא דקתני בד\"א לירושתה רישא דוקא ומטעם מחילה כמ\"ש הרב ב\"ש כן נראה לי ליישב: האמנם הא ק\"ל לדעת רבינו ז\"ל ממ\"ש בירושלמי פ\"ק דיומא הביאו התוספו' ז\"ל ד\"ה ולחדא וז\"ל בירושלמי משמע אשה אחרת מזמנין אותה שאם תמות זאת ביה\"כ שיקדש זאת ביה\"כ דפריך התם ויקדש מאתמול ומשני בעד ביתו ולא בעד ב' בתים ופריך ולא נמצא כקונה קנין בשבת משני משום שבות התירו במקדש כו' יע\"ש והשתא ע\"כ לומר דלהירו' כי היכי דקדיש לה ביה\"כ ה\"נ דכניס לה ביוה\"כ כדפריך בגמ' דידן והא כל כמה דלא כניס לאו ביתו הוא ומשנינן בדכניס לה ועיין בתוס' פ\"ק דיבמות דף י\"ג ע\"ב ד\"ה לרבות והשתא אם איתא דחופת נדה לא חשיבא חופה כיון שאינה ראויה לביאה ודינה כארוסה ה\"נ חופה ביה\"כ לא חשיבה חופה כיון שאינה ראויה לביאה שהרי יוה\"כ אסור בתשמיש המטה ותו לא קרינן ביתו כלל אלא דינה כארוסה לכל דבר וליכא למימר דהירו' פשיטא ליה דלא בעי' חופה הראוי' לביא' ורבינו פ' כתלמוד' דידן שהרי כיון דתלמודא דידן לא איפשיט' בעיא ובירו' פשיטא ליה היה ליה לפסוק כפשיטותא דירוש' כדרכו ז\"ל וכנודע והנה לדעת הסוברים דמן התורה אינו אסור ביוה\"כ אלא אכילה ושתיה אבל שאר עינויים הם מדרבנן היה מקום לומר דדוקא בחופה שאינה ראויה לביאה מדאורייתא כנדה ס\"ל דלא חשיבה חופה אבל כל שאינה ראויה לביאה מדרבנן חשיבה שפיר חופה וכמו שנצדד בזה לקמן סעיף ו' האמנם הא ודאי עקא שהרי דעת רבינו ז\"ל בהל' שביתת עשור דחמשה עי"
+            ]
+        ],
+        [],
+        [
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>התנה </b>\n<b> עמה לפחות מעיקר כתובה תנאו בטל כו'. </b> כתב ה\"ה וז\"ל וסובר רבינו דכיון דקי\"ל הלכ' כר\"מ בגזרותיו כו' מ\"מ הלכתא כותיה כו' אע\"ג דכתובה דרבנן עשו חיזוק לדבריהם כשל תורה כו' וכתב הרב נ\"מ דף קט\"ו ע\"ד דט\"ס נפל בדברי ה\"ה ז\"ל וצ\"ל יותר משל תורה דאי דוקא כשל תורה הא קי\"ל דדבר שבממון תנאו קיים ושכ\"כ הר\"ן והרמב\"ן והרא\"ה ז\"ל בחי' לדעת רבי' ז\"ל ועפ\"ז הקשה שדברי הרמב\"ם סותרים אלו את אלו שכתב אח\"כ התנה עמה שלא ירשנה תנאו בטל ואע\"פ שירושת הבעל מדבריהם עשו חיזוק לדבריהם כשל תורה וכל תנאי שבירושה בטל ואע\"פ שהוא ממון כו' נר' מדבריו שלא עשו חיזוק אלא כשל תורה ולכך הוצרך לו' שבירוש' בטל אע\"פ שהוא של ממון ואם איתא דס\"ל דעשו חיזוק יותר ת\"ל מה\"ט דאפי' את\"ל דירושה הוי דבר שבממון ותנאו קיים הכא שירושת הבעל הוא מד\"ס יעשו חיזוק יותר משל תורה. והייתי סבור לומר דשאני ירושה דלא שכיח דלא לכל יש ירושה וכדאמרינן בגמ' אמילתיה דר\"י דס\"ל דחכמים עשו חיזוק יותר משל תורה דפריך והרי פירות דלא עשו חיזוק לר\"י ומשני אביי לכל יש כתוב' ולא לכל יש פירות כו' פירות דלא שכיח לא עבדו כו' וס\"ל לרבינו דלאו למימרא דלא עשו חיזוק כלל אלא הכי פירושו דלא עבדו יותר אלא כשל תורה לבד אך ק' דאמרינן בפ' הכותב אמילתיה דרשב\"ג אמר רב הלכה כרשב\"ג ולא מטעמיה וקס\"ד בגמ' דהכי קאמר דאלו רשב\"ג סבר מתנה עמ\"ש בתורה תנאו בטל ורב סבר תנאו קיים אלא שירושת הבעל מד\"ס ועשו חיזוק יותר משל תורה ואם איתא דירוש' לא שכיח היכי תיסק אדעתין דחכמים עשו חיזוק ומ\"ש מפירות דלכ\"ע תנאו קיים כמו שהוק' להתוס' שם ותירצו דירושת הבעל שהן נצ\"ב שכיחי בכל הנשים וא\"כ הדרא קושיין ואין לומר דאין ה\"נ דלפי מאי דס\"ד התם בביאור דברי רב דס\"ל דחכמים עשו חיזוק יותר משל תור' הכי ס\"ל דירושה שכיח ולא דמי לפירות אבל לבתר דאיתותב ואסיקנ' דה\"ק ירושת הבעל דרבנן ועשו חיזוק כשל תורה ס\"ל דירושה לא שכיח ולכך לא עשו חיזוק אלא כשל תורה דהא ודאי בורכא היא כו' אבל לענין הירושה דשכיח לא הדר ביה תלמודא וצ\"ל דאה\"נ דהוה מצי הרמב\"ם ז\"ל למימר כן אלא דקושטא דמילתא קאמר ע\"כ ת\"ד ז\"ל ולע\"ד אחר המחילה כל דבריו תמוהים דהנה מה שרצ' להכריח מההיא דפרק הכותב דירושת הבעל שכיחא עד שמכח זה כתב דסברא זו דירוש' לא שכיח לא ניתן ליאמר כלל בדעת רבינו ז\"ל אישתמיטתיה מיניה מ\"ש הרמב\"ן הביאו מוהר\"ב ז\"ל בחידושיו וז\"ל ואחרים אמרו דכיון דקי\"ל דכל הפוחת כו' אלמא חכמים עשו חיזוק יותר משל תורה כו' ה\"נ אע\"פ דבדבר שבממון תנאו קיים בשל דבריהם עשו חיזוק יותר כו' גם זו הסברא משובשת חדא דירושה היא כפירות וכבר שמעינן ליה לר\"י התם דאמר דלא אמרו חכמים עשו חיזוק יותר אלא בכתוב' דלכל יש כתובה כו' עכ\"ד הרי לך בהדיא דדעת הרמב\"ן ז\"ל דירושה לא שכיח וא\"כ אף אנו נאמר שכן הוא דעת רבי' ומה שיתרץ הרמב\"ן ז\"ל לההיא דהכותב יתרץ רבי' ז\"ל גם מ\"ש ואין לומר כו' אבל לבתר דאיתותב ואסיקנא ס\"ל דירושה לא שכיח לא ידעתי איך הוה ניחא ליה בהכי דגם לפי המסקנא תיקשי מ\"ש מפירות דלכ\"ע תנאו קיים ואפי' רב מודה בהכי ואי משום דלא שכיח גם בירושה דלא שכיח עבדו בו חיזוק כשל תורה וליכא למימר דדוקא בירושה דלא ידע דמחיל כמ\"ש התוס' בד\"ה וסבר רב ס\"ל לרב דעשו חיזוק כשל תורה ובשל תור' היכא דלא ידע דמחיל תנאו בטל אבל בפירות דידע דמחיל אפי' בשל תורה ס\"ל לרב דתנאו קיים הא ליתא דהשתא לדעת רבינו קיימינן ולדעת רבינו ע\"כ דס\"ל דירוש' מקרי ידע דמחיל כמו שכתב הרמב\"ן בחי' דאע\"ג דאינו יודע אם תמות בחייו מ\"מ הרי יודע הזכות שיש לו ומוחל אותו אדעתא דהכי דאי מיית נמי אינו יורשה (ובאונאה כי אמרי' לא ידע דמחיל היינו מפני שהוא סובר שאין בו אונאה כלל) וכמו שהכריח הרב לח\"מ ז\"ל מדברי רבינו ז\"ל יעיין שם גם מ\"ש דאה\"נ דהו\"מ רבינו לומר כן אלא דקושטא דמילתא קאמר אחר המחילה דברים אלו הם שלא בהשגחה דאי ס\"ל לרבינו דבירושה עשו חיזוק יותר מש\"ת א\"כ איך כתב בפ' כ\"ג הלכה ה' דאם התנה עמה שלא יירשנה קודם שתנשא לו תנאו קיים וה\"ט משום דלא שייך טעמא דלחוקת משפט כיון שעדיין אינו ראוי ליורשה ואי ס\"ל דחכמים עשו חיזוק יותר אפי' בכותב לה ועודה ארוסה יהא תנאו בטל דהא בפרק אע\"פ לר\"י דס\"ל חכמים עשו חיזוק יותר מש\"ת פריך והרי פירות כו' ולא עבדו חיזוק אע\"ג דמתני' מיירי בכותב לה ועודה ארוסה כדאוקי לה בר\"פ הכותב א\"ו דס\"ל לרבינו דלא עבדו בה חיזוק אלא כשל תורה לבד ומש\"ה בעודה ארוסה דליכא טעמא דחוקת משפט תנאו קיים כיון דאפי' בשל תורה בעודה ארוסה תנאו קיים ומ\"מ אכתי לא נתיישב לי דעת רבי' אפי' אם נאמר דס\"ל לרבי' כדעת הרמב\"ן דירוש' לא שכיח משום דא\"כ צ\"ל דס\"ל דמ\"ש בגמרא פירות דלא כו' לא עבדו בה חיזוק ה\"פ דלא עבדו בה יותר אלא כש\"ת כמ\"ש הרב נ\"מ ז\"ל אם כן תיקשי לן לרב דמעמש\"ב תנאו בטל אפי' בירושה דידע דמחיל (כמ\"ש הלח\"מ דסוגייא דהכותב אליבא דאביי קאי) וחכמים עשו חיזוק כשל תורה אם כן בפירות אליבא דרב אמאי תנאו קיים אפי' דלא שכיח חכמים עשו חיזוק כש\"ת אלא ודאי מוכח בהדיא דבמידי דלא שכיח לא עבדי בה רבנן חיזוק כלל ואם כן אי ס\"ל דירושה לא שכיח איך כתב אע\"פ שירושת הבעל כו' חכמים עשו חיזוק כש\"ת גם לדעת הרמב\"ן יש להבין מה יענה לקו' התוספות ז\"ל שוב ראיתי להתוס' ז\"ל בפ' חזקת דמ\"ט ד\"ה כדרב שהוק' להם מה שהקשה בפרק הכותב ד\"ה וקסבר ותי' וז\"ל ועוד מצי' למי' דלא עשו חיזוק אלא בדבר שיש לו שורש מן התורה כגון ירושה דאיכא ירושה דאורייתא אבל בדבר דליכא דכוותא בדאורייתא לא עבוד רבנן חיזוק ע\"כ וע\"ש גם הרשב\"א הביאו מוהר\"ב הוקש' לו קו' התוס' ותי' כמו שתי' התוס' ז\"ל בפ' חזקת יע\"ש: ומעתה נתיישבו דברי רבינו ז\"ל דס\"ל כתי' זה שתירץ התוס' והרשב\"א ז\"ל דס\"ל דירוש' לא שכיח ואפי\"ה עשו חיזוק כשל תורה הואיל ויש לה שורש מן התורה בירוש' האב אבל בפירות דלא אשכחן דכוותא בשל תורה ולא שכיח לא עבדו בה חיזוק כלל וכמ\"ש התוס' ז\"ל ומ\"ש בפרק אע\"פ פירות דלא שכיח לא עבדו בה רבנן חיזוק הוי כפשטיה דלא כמ\"ש הרב נ\"מ ז\"ל הן אמת דלפי מאי דס\"ד בפרק הכותב בביאור דברי רב דס\"ל חכמים עשו חיזוק יותר משל תורה דהוי דוחק לומר דאע\"ג דירוש' לא שכיח עבדו בה חיזוק יותר הואיל ויש לה עיקר מן התורה דלא יהא טפל חמור מן העיקר וכבר הרשב\"א הוק' לו כן ותירץ וז\"ל ואפשר דה\"ה דהו\"מ לאקשויי הכי אלא דעדיפא מקשי ליה ואדחי ליה יע\"ש ומ\"מ אכתי יש להבין דאפי' נימא דדעת רבינו כדעת הרמב\"ן ז\"ל דירושה לא שכיח נ\"ל דע\"כ לא קאמר הרמב\"ן ז\"ל אלא בירושה דנ\"מ וכדקיהיב טעמא למילתא משום דלכל יש כתובה ולא לכל יש ירושה אלא דהתוס' ז\"ל ס\"ל כיון דאיכא ירושה דנצ\"ב דשכיח לא פלוג רבנן כמ\"ש בפרק חזקת והרמב\"ן ז\"ל לא ס\"ל הכי אבל בירושה דנצ\"ב מודה הרמב\"ן ז\"ל דשכיח דאפי' ליתומה ענייה אין פוחתים מנ' זוז א\"כ הו\"ל ככתובה וכיון דרבינו ז\"ל ס\"ל בכתובה דעשו חיזוק יותר משום דשכיח אם כן איך כתב בפ' כ\"ג שאם התנה עמה קודם שתנשא תנאו קיים ונראה מדבריו בהדיא שם דאפי' בירושה דנצ\"ב קאמר הא כיון דירוש' דנצ\"ב שכיח עשו חיזוק יותר ותנאו בטל ככתובה אם לא שנאמר בדוחק דס\"ל לרבינו ז\"ל להפך דכיון דאיכא ירושה דנ\"מ דלא שכיח ותנאו קיים לא פלוג רבנן אפי' בירושה דנצ\"ב ודוחק ועדיין צ\"ע:<br><b> ודע </b> שדברי התוס' הללו שבפרק חזקת אשתמיטתיה להרב ח\"ה ז\"ל שכתב בד\"ה וסבר דמאי דק\"ל להתוס' מפירות אירושה משום דבמילתא דרבנן אי עשו חיזוק יותר כדקס\"ד מעיקרא אין לחלק בין ידע ללא ידע ומיהו לפי האמת כיון דטעמיה דרב בירושה משום דעשו חיזוק כשל תורה לית לן למימר אלא כשל תורה דלא ידע דמחיל ולא קשיא כלל מפירות לירושה עכ\"ל. ולא ראה דברי התוס' דפרק חזק' שהוק' להם קו' זו לפי המסקנא גם מה שהקשה עוד דבסוגיא בפרק אע\"פ דפריך לר\"י משאר כסות ועונה אכתובה אמאי לא משני דכתובה לא ידעה דקמחיל כמ\"ש גבי ירושה אישתמיטתיה דברי התוס' בפרק הזהב דנ\"א ד\"ה הכא שהוקש' להם כן בהדיא ותי' ג' תי' יע\"ש גם מה שהקשה עוד דלפי מאי דמסיק בפרק אע\"פ לר\"י דגבי כתובה עשו חיזוק יותר משום דשכיח תיקשי אמאי לא עשו הכא בירוש' חיזוק יותר לר\"י דהיא שכיח יותר לפי מ\"ש התוס' בפ' הזהב דהתם פריך לשמואל דלא מפליג א\"נ לאביי כו' לק\"מ דמאי דמסיק בפרק אע\"פ לר\"י עשו חיזוק יותר היינו לשמואל א\"נ לאביי אבל לרב דמחלק בין ידע ללא ידע לא צרכינן להך תי' אלא לעולם דס\"ל לר\"י דלא עשו חיזוק אפי' כשל תורה ובכתובה ס\"ל דהוי דאורייתא וכיון דלא ידע דמחיל תנאו בטל ולשמואל לא תיקשי מירושה דס\"ל לר\"י תנאו קיים דאיכא למימר דס\"ל לר\"י ירושת הבעל דאורייתא מיהו לפי תי' האחר שתי' שם קשיא שפיר קושית הרב הנזכר ומה שתי' הרב ז\"ל הוא דוחק כמו שיראה המעיין משום דלפי המסקנא רב אתי דלא כמאן ועיין במוהרנ\"ח ז\"ל: ודע שדברי הרמב\"ן ז\"ל שהבאתי לעיל דבירוש' מקרי ידע ומחיל משום דאדעתא דהכי נחית דאי מיית נמי לא יהא יורשה אשתמיטתיה להרב לח\"מ ז\"ל בפ' י\"ג מהל' מכירה דין ג' כמו שיראה הרואה ומהתימה עליו שהוא ז\"ל הביא דברי הרמב\"ן ז\"ל בהלכות אלו וכתב שכן דעת רבינו ודוק עוד כ' הרמב\"ן וז\"ל ולא דמייא לההיא דאמרי' התם מי יימר דקא עקר דההיא ליתא אלא משום דלא מכווני למיעקר ודאי דבר תורה עכ\"ל פי' דסבור שאין בו אונא' ושמא לא יהא בו אונאה משא\"כ בירוש' דמכוין לעקור דאפי' אי מית לא יהא יורש' והתוספות ז\"ל בפרק הזהב ס\"ל הפך דעת הרמב\"ן ז\"ל שכתבו בד\"ה אבל הכא וז\"ל ובפ\"ק דמכות דפריך לשמואל מאונאה לשביעית התם נמי לא ידע דקעקר דאימור יפרע לו קודם שביעית עכ\"ל ויש לדקדק לפי שיטתם ז\"ל דהרי בירוש' דלא ידע דקעקר דשמא הוא ימות בחייה ואפי\"ה ס\"ל לרשב\"ג דתנאו בטל ואם כן מנ\"ל לשמואל דר\"מ יודה באונאה דתנאו קיים משום דמי יימר דקעקר ולאפושי במחלוקת הא אפושי פלוגתא לא מפשינן תו ק\"ל טובא דהרי בפרק אע\"פ ד' נ\"ו מסיק לר\"מ דכתובה דאורייתא ואם התנה שאין לך עלי כתובה תנאו בטל משום דהוי מתנה ע\"מ שכ' בתורה הרי דאע\"ג דכתובה מי יימר דקא עקר דשמא היא תמות בחייו וכמ\"ש בד\"ה הכי אפ\"ה ס\"ל דתנאו בטל ואם כן תיקשי לשמואל דאמר דבאונאה דמי ימר דקעקר אפי' לר\"מ תנאו קיים וצ\"ע: ומצאתי למוהר\"ב ז\"ל בחידושיו שם שהביא משם הרשב\"א ז\"ל פי' מחודש בסוגיא דפרק אע\"פ וז\"ל ונ\"ל דתרתי קא דייק דר\"י אמר רצה כותב כו' וקיים וא\"ל ר\"מ אינו קיים אלא בטל שהפוחת לבתולה ממאתים ה\"ז בב\"ז ואלו קתני הפוחת כו' אבל השתא דקתני כל הפוחת משמע בכל ענין תנאו בטל דאנן סהדי דעל זנות נבעלה לו והילכך תנאו בטל כדי שלא תהא בב\"ז והיינו דאמרינן אלמא קסבר תנאו בטל וכיון דאמר לה לית ליך כו' כלומר ואי ק\"ל א\"כ אמאי קתני כל הפוחת בב\"ז דאי תנאו בטל אין בב\"ז ואי בב\"ז אין תנאו בטל דתרתי דסתרן אהדדי נינהו קסבר כיון דאמר לית ליך לא סמכא דעתה עד שיבטל תנאו בפי' ויתנה עמה בק\"ק כנ\"ל הרשב\"א עכ\"ל וא\"כ אם נאמר שהתוס' ז\"ל בפרק הזהב מפרשי לסוגיא דפ' אעפ\"י כמו שפירש הרשב\"א ז\"ל ניחא דבתחי' הוה ס\"ד דלר\"מ כתובה דרבנן ואפי\"ה הוה ס\"ל לר\"מ דתנאו בטל כדי שלא תהא בב\"ז דרבנן ומשו\"ה פריך והא שמעינן לי' לר\"מ כו' הא בדרבנן תנאו קיים ומשני קסבר כתובה דאורייתא ומש\"ה תנאו בטל כדי שלא תהא בב\"ז אלא שהתוספות ז\"ל שם בד\"ה הא בדרבנן נרא' בהדיא דלא ס\"ל הך פירוש הרשב\"א כלל יע\"ש: גם הלח\"מ כתב בדעת רבינו ז\"ל כשיטת הרשב\"א ז\"ל שכתבנו ומה שהקש' הרב נ\"מ ז\"ל דקי\"ו דלפי דבריו תיקשי ר\"מ מדידי' אדידי' שהרי הכא אמרי' בגמ' דטעמא דס\"ל לר\"מ תנאו בטל היינו משום דס\"ל כתוב' דאורייתא הא לא\"ה הי' תנאו קיים דס\"ל דבדרבנן לא עשו חיזוק ולפי זה צ\"ל דאפי' בדבר איסור ס\"ל דלא עשו חיזוק ואילו בפרק הזהב אמר גבי תרומ' דס\"ל לר\"מ דעשו חיזוק כשל תורה וכן גבי גט וכמו שהוקש' להתוס' ותי' דגבי איסורא ס\"ל דעשו חיזוק ולפי דברי הלח\"מ ז\"ל אזדא לי' הך תי' עכ\"ל יש ליישב כדרך שחילקו התוס' ז\"ל בין ירושה לפירות דהתם בתרומ' וגט כיון דיש להם עיקר מן התורה בתרומ' ודאי וכן בגט שנכתב שלא לשמה מש\"ה ס\"ל לר\"מ עשו חיזוק כשל תורה מה שא\"כ בכתוב' אי הוי דרבנן ליכא דכוותא בדאורייתא כלל ומש\"ה תנאו קיים גם מה שהק' עוד דבשלמא גבי עונה כיון שאנו אומרים תנאו בטל פקע איסוריה אבל הכא אפי' שנאמר שהוא בטל מ\"מ הו\"ל בב\"ז כו' ואם כן איך אנו מבטלין התנאי מפני שהוא בב\"ז לא דעתי אמאי לא ק\"ל הכי לשיטת הרשב\"א ז\"ל שהוא ז\"ל הביאו שם לעיל וכפי מ\"ש הרשב\"א ז\"ל דכיון דאמר לה לית ליך לא סמכא דעתה עד שיבטל בפי' ניחא קצת דהיינו מה דאמרינן תנאו בטל וצריך שיבטלנו בפי' שכל הפוחת בב\"ז ונמצא דטעמא דתנאו בטל משום שלא תהא בב\"ז ולאו משום עיקר כתוב' משום דעיקר כתוב' הוי דבר שבממון ותנאו קיים אפי' בשל תורה כנ\"ל ועיין בספר מחנה אפרים ה' מו\"ל סי' ל\"ח ועיין בפ\"ח בספר מים חיים בסי' י\"ג:"
+            ],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>בד\"א </b>\n<b> שאינו אמוד כו'.</b> כתב ה\"ה ז\"ל ודע שדעת רבינו ז\"ל שכופין ויורדין לנכסיו כל שהוא לפניו כו' נ\"ב וכן הוא דעת התוס' בד\"ה אכפייה רבא בתי' בתרא שתי' שם דשאני צדק' דאית בהו תרתי לאוי ולזה הסכים הר\"ן ז\"ל וכתב מרן הב\"י י\"ד סי' רמ\"ח שכן דעת הרמב\"ן שכתב דהא דאכפייה רבא לר\"ן בר אמי לאו משום קיצותא דמתא הוא אלא משום שהי' עשיר ולא עביד כדבעי ליה כו': וראיתי להרב מש\"ל ז\"ל בה' מת\"ע פ\"ז דין ה' שהקש' עליו דהרמב\"ן ז\"ל כתב בתשובה דהשבת העבוט היא מ\"ע שמתן שכרה בצדה ולפיכך אין ב\"ד מוזהרין עלי' והתם נמי איכא לאו דכתיב לא תשכב בעבוטו ואיך כתב דס\"ל כתירוץ בתרא יע\"ש ולי נראה שמ\"ש מרן ז\"ל וכן דעת הרמב\"ן היינו לומר שדעת הרמב\"ן דכופין על הצדקה כדעת הר\"ן והתוס' בתי' בתרא דסבירא להו דכופין על הצדקה אמנם בעיקר טעמו חלוקים הם ודאי דלדעת התוס' והר\"ן היינו טעמו משום דאית בהו תרתי לאוי ולדעת הרמב\"ן האי טעמא אינו מעלה ארוכה דס\"ס מ\"ע שמ\"ש בצדה הוי ואין ב\"ד מוזהרין עליה אלא ה\"ט כמ\"ש הריטב\"א הביאו מהר\"ב בחי' וז\"ל ואע\"ג דהוי מ\"ע שמ\"ש בצדה ואין ב\"ד מוזהרין עליה התם הוא בשאר מצוה אבל לענין צדקה כייפינן מפני מחסורם של עניים וכדכתב רחמנא ועשית אזהרה לב\"ד שיעשוך ואע\"ג דההיא גבי נודר כתי' גלי רחמנא בצדקה שהוציא בפיו וה\"ה לכל צדקה ע\"ש והילכך דוקא גבי צדקה משום האי טעמא הוא דכופין אבל בהשבת העבוט אע\"ג דאיכא ביה לאו הו\"ל מ\"ע שמ\"ש בצדה ואין ב\"ד מוזהרין עליה ועיין במ\"ש הרב הנז' בפ\"ג מה' עבדים דין י\"ד ומה שהק' שם לדעת הרמב\"ן ור\"ת מההיא דפרק שלוח הקן דקמ\"א עיין בהגמ\"י בפרקין ס' ך' שהקש' כן ודוק: ולע\"ד נראה לחלק ולומר דע\"כ לא כתבו התוס' אלא גבי צדקה וכן לענין השבת העבוט שמעולם בלאו זה אינו בא לידי עונש שהרי הוא לאו שאין בו מעשה והילכך אמרי' כיון שהיא מ\"ע שמ\"ש בצדה אין בית דין מוזהרין כיון שאינו עובר הלאו בקום עשה משא\"כ גבי ההיא דשלוח הקן דבלאו זה הרי הוא בא לידי עונש מלקות כשמבטלו בידים כדאיתא במכות והילכך נגדיה רב יהודה כדי שלא ירגיל עצמו בכך ויבא לבטל בקום עשה הלאו שאין בית דין מוזהרין עליו להלקותו כנ\"ל נכון: עוד כתב ה\"ה ז\"ל אבל הרשב\"א ז\"ל כתב היכא דאמיד כייפינן ליה מדין צדקה מיהו לא נחתינן לנכסיה כו' וכ\"כ הר\"ן משם הרשב\"א והר\"ן ז\"ל חלק עליו במ\"ש דאפילו בפניו אין יורדין לנכסיו דהא אמרינן לעיל דמי שנשתטה ב\"ד יורדין לנכסיו וזנין ומפרנסין את אשתו וד\"א ואמרינן לעיל דהיינו צדקה ואם איתא דאפי' בפניו לא נחתינן לנכסיה בשביל צדקה כ\"ש שלא בפניו אע\"פ שהוא יוצא שלא לדעת כו' מיהו שלא בפניו אפשר דביוצא לדעת לא נחתינן לנכסיה כו' ע\"ש ודבריו תמוהים דמאי ק\"ל מההיא דנשתטה התם שאני משום דיוצא שלא לדעת אמדינן דעתיה דמסתמא ניחא ליה למעבד צדקה מממוניה וכמ\"ש הר\"ן ז\"ל שם בסמוך דמה\"ט זנין בניו ובנותיו אפי' היכא דלא אמיד אמנם היכא דלא ניחא ליה בהדיא אה\"נ דאין ב\"ד יורדין לנכסיו וכך הקשה מוהרש\"ך ז\"ל ח\"א דרל\"ב ומה שתי' הרב נת\"מ דף קנ\"ב ע\"א דכונת הר\"ן ז\"ל היא לומר דדוקא גבי בניו הוא די\"ל כן דרובא דאינשי ניחא להו לזון בניו ובנותיו וא\"כ זה שנשתטה הוא מן הרוב ומסתמא עבדינן מאי דניחא ליה אבל גבי צדקה אין לומר כן דרובא דאינשי אינם חפצים בצדקה עכ\"ד יע\"ש הם דברים תמוהים הרבה דאי כפי דבריו תיקשי למ\"ד דדבר אחר זו צדקה דמ\"ש ממי שהלך למ\"ה דקתני בברייתא אבל לא בניו ובנותיו וד\"א וכדאקשי ליה רבינא לר\"א ומאי דמשני לי' ר\"א בין יוצא לדעת ליוצא שלא לדעת לא שייך לחלוקת ד\"א לפי דבריו כיון דרוב' דאינשי לא ניחא להו הו\"ל כמי שהלך למ\"ה דגלי דעתיה דלא ניחא לי' אלא ודאי מוכרחין אנו לומר דאף גבי צדקה אמרי' דניחא לי' ומש\"ה ב\"ד יורדין לנכסיו בנשתטה מה שאין יורדין במי שהלך למ\"ה ותי' ר\"א קאי נמי גבי צדקה וא\"כ הדרא קו' לדוכתא ועיין בספר מח\"א ה' צדקה סי' א': עוד הקשה מוהרש\"ך ז\"ל במ\"ש הרשב\"א ז\"ל והיכא דליתי' קמן כו' לא זנינן להו לבניה כי היכי דלא עבדינן צדק' וכדתניא כו' דאמאי הוצרך להכריח דלא זנינן להו לבניה ממאי דקתני מברייתא ולא ד\"א דהיינו צדקה הא בהדיא קתני ולא בניו ובנותיו ותו איכא למידק ארב יוסף דס\"ל דד\"א היינו צדק' אמאי אצטריך למיתני אבל לא ד\"א הא מכ\"ש דבניו ובנותיו שמעינן ליה עכ\"ד וכן הקש' הרב לח\"מ ז\"ל והוסיף עוד להקשות לישנא דתלמודא דקאמר מ\"ד תכשיט כ\"ש צדק' דמאי כ\"ש הא בהדיא קתני לה אבל לא בניו ובנותיו יע\"ש ונרא' לע\"ד ליישב הכל עפמ\"ש התוס' ז\"ל בפרק שני דייני גזרות דק\"ז ד\"ה מאי פסקא וז\"ל ור\"ש מפרש הסוגיא א\"ה אפי' בניו ובנותיו נמי אא\"ב דלא איירי מתני' במשר' ע\"י שליש אלא אשתו ובניו סומכין על שולחנו ניחא דאשתו מפרנסין הואיל והוא חייב לזונה ומשום חשש דשמא התפיסה צררי אין בית דין נמנעים מלזונה אבל בניו ובנותיו דאינו חייב במזונותיהן אין ב\"ד יורדין לנכסיו לפרנסן דבקל יש לחוש שמא התפיסם צררי והניח להם מעות לפרנס עד שישוב עכ\"ל והשתא ניחא הכל דמש\"ה הוצרך הרשב\"א ז\"ל להכריח דלא זנינן להו לבניה ממאי דקתני ולא ד\"א משום דהוא ז\"ל רוצה להכריח דאפי' היכא דליכא משום חשש דשמא התפיס' צררי דחייב לזונה מתור' צדק' אפי\"ה לא נחתי' לנכסי' כי היכי דלא עבדינן צדקה מנכסיו וא\"כ ממאי דקתני בברייתא אבל לא בניו ובנותיו ליכא לאוכחי מידי דאיכא למימר כמ\"ש הר\"ש ודוק: גם מה שהקש' לרב יוסף אמאי אצטריך למיתני אבל לא ד\"א מכ\"ש דבניו ובנותיו נפקא הא נמי מתרצתא היא כפי מ\"ש דאי הוה תני אבל לא בניו ובנותיו גרידא הו\"א דהיינו טעמא משום דכיון דאינו חייב לזונם מתנאי כתובה בקל יש לחוש שמא התפיסם צררי כמ\"ש הר\"ש אבל בצדק' דליכא למיחש לצררי הו' אמינא דיורדין לנכסיו קמ\"ל והיינו נמי לישנא דתלמודא דקאמר מ\"ד תכשיט כ\"ש צדקה משום דצדקה לא אתנייא בברייתא דבניו ובנותיו איכא למימר דהיינו טעמא דחייש לצררי ודוק הן אמת שעל דברי הר\"ש ק\"ל קצת דכיון דברייתא דקתני אבל לא בניו ובנותיו איירי בקטנים מבני שש ולמעל' וכמ\"ש רבי' בדין י\"ז והטור סימן ש\"כ הרי אמרינן התם בגמ' דאפי' לשמואל דאמר אין פוסקין מזונות לאשה משום דחייש לצררי אפי' באשתו שהוא חייב לזונה בקטנה מודה שפוסקין משום דלא עביד איניש דמתפיס צררי לקטנה כמ\"ש רש\"י ז\"ל וא\"כ בבניו ובנותיו הקטנים נמי אמאי ניחוש לצררי ואמאי לא אמרינן דאין אדם מתפיס צררי לקטנים וי\"ל כו' א\"נ אפשר לומר לקו' הרב מוהרש\"ך והרב לח\"מ ז\"ל דתנא סיפא לגלויי רישא דקתני אבל לא בניו ובנותיו דדוקא בגדולים מבני שש שאינו חייב לזונם אלא מתורת צדקה דומיא דדבר אחר הוא דאין יורדין אבל בפחותים מבני שש יורדין לנכסיו כמ\"ש רבינו והטור ז\"ל כנ\"ל עוד הקש' הרב נת\"מ דקמ\"ג במ\"ש הר\"ן דכי אמרי' במי שהלך אבל לא בניו היינו בדלא אמיד אבל בדאמיד יורדין לנכסיו במה שהוא מחוייב מתורת צדקה דא\"כ היכי מסיים בה ולא ד\"א למ\"ד זו צדקה דאי בדלא אמיד צדקה מאי עבידתיה ובדאמיד לפי סברא זו יורדין לנכסיו שלא בפניו מתורת צדקה עכ\"ד והנה מה שהבין הרב ז\"ל בדעת הר\"ן ז\"ל דבאמיד יורדין לנכסיו לצדקה מוהרש\"ך ז\"ל בדף הנז' חלוק עליו שכתב דלדעת הר\"ן דוקא בבניו ובנותיו היכא דאמיד יורדין לנכסיו אבל לצדקה אין יורדין אפי' בדאמיד ע\"ש. הן אמת שמדברי הר\"ן ז\"ל לא משמע הכי כלל שהרי כתב ולפי דרך זה קרוב לומר דהיכא דאמיד יורדין לנכסיו כמו שהוא מחויב מתורת צדק' כו' ותו דלפי דבריו קשה מ\"ש בגמרא מ\"ד תכשיט כ\"ש צדקה דמאי כ\"ש הוא זה דהא איכא למימר דמ\"ד תכשיט היינו דוקא היכא דלא אמיד אבל היכא דאמיד אפי' צדק' נמי וכמו שהוק' להרב עצמו ונדחק בזה ע\"ש ולכן נ\"ל כותיה דהרב מוהרש\"ך ז\"ל ולא מטעמי' אלא דברייתא דקתני ולא ד\"א מיירי אפילו בדאמיד וה\"ט משום דאינו מחוייב כמו שכתב הריטב\"א ז\"ל הביאו הרב נת\"מ שם משום שהוא עושה צדקה בכל מקום שהוא והלכך משום ה\"ט אין יורדין לנכסיו אפילו בדאמיד ומ\"ש הר\"ן ז\"ל דהיכא דאמיד יורדין לנכסיו במה שהוא מחויב בתורת צדקה היינו לבניו ולבנותיו דס\"ל להר\"ן ז\"ל דאע\"ג דהוא עושה צדקה בכל מקום שהוא לא מיפטר בהכי דצדקה דבני' אלימא טפי דענייך קודמין וכמ\"ש הרב נת\"מ לדעת מרן והריטב\"א ז\"ל וא\"נ היכא דלי' למיתלי שהוא עושה צדקה במקום שהוא שאז מחויב מתורת צדקה יורדין לנכסיו אפי' שלא בפניו והשתא ניחא מ\"ש בגמ' מ\"ד תכשיט כ\"ש צדקה דאפי' בדאמיד אין יורדין לנכסיו כיון דטעמא דדבר אחר הוא משום שהרי הוא עושה צדקה בכל מקום שהוא האי טעמא נמי שייך אפי' בדאמיד וליכא למיפלג בהכי בהא מילתא דסברא כנ\"ל ודע שכפי דברי הריטב\"א ז\"ל הללו יש ליישב מה שהקש' הרב נ\"מ בדף קמ\"ג ע\"ב בדברי התוס' דפ' דברי הריטב\"א ז\"ל הללו יש ליישב מה שהקש' הרב נ\"מ בדף קמ\"ג ע\"ב בדברי התוס' דפ' נערה ד\"ה ע\"ש ואין להאריך גם מ\"ש הרב הנזכר ליישב דברי מרן שכתב בה' נחלות פרק לדעת רבי' דמי שנשתט' יורדין לנכסיו לד\"א משום דממונו של אדם משועבד לה' ומי שהלך למ\"ה אין פוסקין משום שהרי עושה צדקה במקום שהוא דמאי דפריך בגמ' למר עוקבא מברייתא דמי שהלך למ\"ה הוא משום דס\"ל דה\"ט לא מהני אלא לאחר אבל לבניו אע\"פ שהוא עושה צדקה זנין לבניו מתורת צדק' משום דענייך קודמין ע\"ש הם דברים תמוהים לע\"ד דאם כן תיקשי לדעת מרן ז\"ל מה שפסק רבי' בדין י\"ז דמי שהלך למ\"ה אין זנין בניו ובנותיו אפי' בדאמיד אע\"ג דלא שייך טעמא דהרי עושה צדקה במקום שהוא כמ\"ש הרב הנז' והוה לי' כמי שנשתט' שפסק רבינו דיורדין לנכסיו משום דממונו משועבד לו ואם כן איך כתב מרן ז\"ל דמי שהלך למדינת הים אין פוסקין משום שהרי כו' והרי בניו ובנותיו יוכיח דאין זנין אותם אע\"ג דלא שייך האי טעמא ואם נאמר דאע\"ג שהוא מחויב לעשות צדקה עם בניו ובנותיו ולא מיפטר בצדק' שעושה עם אחרים מ\"מ אין יורדין לנכסיו כיון דהא מיהא הרי הוא עושה צדקה במקום שהוא דא\"כ הדרא קו' לדוכתא כמובן ומה שתירצתי לעיקר קושית הרב ז\"ל מצאתיו בספר מחנה אפרים בהלכות הנזכר סימן נ\"ז:<br><b> מעשה חושב</b>\n<b> (רהע) </b> ודבריו תמוהים דמאי ק\"ל כו' התם שאני כו' דמסתמא ניחא לי' למעבד צדקה מממוני' כו'. גם אנכי מעודי תמהתי על דברי הר\"ן אלו אלא די\"ל דכונתו כך הוא דאי ס\"ד דאפי' בפניו לא נחתינן לנכסיה א\"כ גם בנשתטה לא נחתינן משום דלא שייך לומר דניחא לי' אלא במידי דמנהגא דעלמא לעשות כן אי מזון בנים מרצונו הטוב מצד רחמי האב עליהם אי צדקה אפי' שלא לרצונו כיון שיש כח לב\"ד לירד לנכסיו בעכ\"ר וכיון דא\"א להמלט גם מצדקה א\"כ כל שאין הוכחה שיצא הוא ממנהג העולם כיוצא שלא לדעת זנין בניו ונוטלין צדקה מנכסיו דהוי כמו בפניו אבל אי נימא דאפילו בפניו לא נחתינן לנכסי' ויכול להמלט מצדקה כיון דרבים לאו בני פיזור צדקות נינהו מנ\"ל דלזה שנשתטה ניחא לי' בצדקה שירדו ב\"ד ליקח צדקה מנכסיו. וזהו שכתב הר\"ן כל שהוא שלא בפניו אע\"פ שהוא יוצא שלא לדעת ורצונו לומר דניהו נמי דיוצא שלא לדעת ליכא הוכחה דלא ניחא לי' במנהגא דעלמא מ\"מ לא גרע משלא יצא והוא כאן דלא נחתינן לנכסיה ושמא גם זה שיצא שלא לדעת לא ניחא לי' בצדקה כרבים דממנעי ממנה משום דלא נחתינן לנכסיהון בשביל צדקה ואולי כן הוא נמי כונת הרב נת\"מ שמביא הרב המחבר אע\"פ שאין לשונו משמע כן:<br><b> ולדברינו </b> לא קשה מה שתמה המחבר על הרב נת\"מ הנ\"ל למ\"ד ד\"א זו צדקה דמאי שנא ממי שהלך למדינת הים די\"ל דשני ושני משום דכשהלך לדעת איכא הוכחה דלא ניחא לי' כמנהגא דעלמא מדהתאכזר אפי' על בניו ולא חלק להם מזונות ומכש\"כ דלא ניחא לי' בצדקה אבל ביוצא שלא לדעת אין כאן הוכחה דלא ניחא לי' לנהוג כמנהג העולם ומש\"ה במזון בנים ודאי ניחא לי' לכ\"ע ולמ\"ד ד\"א זו צדקה אמרינן דהאי נמי ניחא לי' כיון שכן מנהג רובא דעלמא דלא ממנעי מליתן דבר שיהיו מוכרחים ליתן בעכ\"ר וש\"מ דבפניו נחתינן לנכסי' ודברי הר\"ן ז\"ל עולים יפה ודוק:<br><b> (רעו) </b> במ\"ש הרשב\"א ז\"ל והיכא דליתי' קמן כו' דאמאי הוצרך להכריח דלא זנינן להו לבני' כו' הא בהדיא קתני ולא בניו ובנותיו. לכאורה לק\"מ די\"ל דכונת הרשב\"א ז\"ל לומר דאפי' בדאמיד לא זנינן להו לבני' כי היכי דהאי דלא עבדינן צדקה דתניא בברייתא מיירי ודאי בדאמיד דאל\"כ פשיטא ה\"נ במזון בניו ובנותיו מיירי נמי אפי' בדאמיד דומיא דצדקה ואי לאו מכח דומיא דצדקה היה אפשר לומר דברייתא דקתני אבל לא מזון בניו ובנותיו היינו דוקא בדלא אמיד וא\"כ הרי לא קתני הא בהדיא ואין ס' הרשב\"א בידי לעיין בו ודוק:<br><b> (רעז) </b> ונלע\"ד ליישב הכל עמ\"ש התוס' כו' אבל בניו ובנותיו דאינו חייב במזונותיהן כו'. גם אני הייתי בר מזלי' בהשקפה ראשונה בישוב זה דחיישינן לצררי כיון דאין חיוב מזונותיהן מוטל עליו מעיקר הדין לאחר שש שנים. וגם כיוונתי בסתירת ישוב זה ממאי דאמרינן דלא עביד אינש למתפס צררי לקטנה ועי' בשו\"ת שמן רוקח:<br><b> אך </b> בפשיטות יש ליישב שתי הקושיות הנ\"ל שהקשה המחבר על הש\"ס והיינו דלרב יוסף דס\"ל דד\"א היינו צדקה אמאי אצטריך למיתני ולא ד\"א והלא כש\"כ הוא ממזון בניו ובנותיו ואידך קושיא דלמה נקט התם מ\"ד תכשיט כש\"כ צדקה דמאי כש\"כ הוא הרי בהדיא קתני לה אבל לא בניו ובנותיו דהנה קושיא הראשונה לק\"מ משום די\"ל דמזון בניו ובנותיו גרע מצדקה דכיון דידע דעכ\"ר יצטרפו למזונות ואפ\"ה לא שביק להו מידי א\"כ ע\"כ דלא ניחא לי' שיזונו מנכסיו משא\"כ בצדקה דאין הכרח שיזדמן לעשות צדקה א\"כ י\"ל דלא אסיק אדעתי' לצוות ליתנה מנכסיו וא\"כ הרי אין הצדקה כש\"כ ממזון בניו ובנותיו ולפ\"ז ממילא גם הקושיא השני' לק\"מ והיינו שהקשה דמאי כש\"כ צדקה דקאמר הש\"ס הא בהדיא קתני לה אבל לא בניו ובנותיו וכנ\"ל דהא ליתא משום דשאני מזון בניו ובנותיו שיש הוכחה דלא ניחא לי' שיזונו מנכסיו משא\"כ צדקה דלא הוה אלא מקרה וכנ\"ל אבל מ\"מ שפיר נלמד צדקה בכש\"כ מתכשיט משום דגם לתכשיט אין הכרח כ\"כ וא\"כ הרי מזה שלא הניח עליו כשיצא אין הוכחה לומר דלא ניחא לי' למיהב לה ואפ\"ה אין נותנים לזה מנכסיו ואע\"ג די\"ל דלא ניחא לי' דתתנוול וא\"כ מכ\"ש צדקה דאין נותנין אותה מנכסיו. ואף שאין יישוב זה המרווח מ\"מ לכאורה דמוכרח לומר כן ואכמ\"ל. ובאמת לולא דעת הב\"ח דס\"ל דהא דחייב לזון בניו ובנותיו לאחר שש מתקנת חכמים היינו דוקא כשאין להם ממון וע\"ש הייתי אומר דמפשטות דברי הש\"ס כתובות דף מ\"ח משמע דמזון בניו ובנותיו לאו חיוב מתורת צדקה לחוד הוא אלא דאפי' בשיש להם ממון נמי תקנו חכמים לזונן דאל\"כ מאי שנא בניו ובנותיו הא מתורת צדקה חייב גם בשאר קרוביו ועיין בשו\"ת חוט השני סי' ח' שכתב דבני בנים אינם כבנים לענין תקנה זו רק דמדין צדקה מחויב ליתן להם משמע מזה דבנים לאו מטעם צדקה לחוד הוא והיינו אפי' בשיש להם ממון ואכמ\"ל:"
+            ],
+            [
+                "<b>מי </b>\n<b> שהלך למ\"ה כו' מכאן ואילך פוסקין לה מזונות כו'.</b> דעת רבינו ז\"ל דפוסקין לה בלא שבועה דלא כמ\"ש המרדכי בר\"פ ב' דייני גזרות וז\"ל ומסקנא פוסקין מזונות לא\"א ואפי' לאחר ג' חדשים נשבעת ונוטלת כו' ואע\"ג דקי\"ל כחנן דאמר תשבע בסוף הנ\"מ כששמעו בו שמת וברור שסופה לישבע על כתובתה אבל כשלא שמעו בו שמת שמא היא תמות בחייו הלכך נשבעת ונוטלת עכ\"ד והנה דברי המרדכי ז\"ל קשים הם להולמם שהרי מסוגית הגמרא שם משמע דשמואל דקא מוקי למתני' דתנן בשמעו בו שמת משום דס\"ל דאין פוסקין מזונות אבל לרב דקי\"ל כותי' מתניתין מיתוקמא' בכל גוונא וראיתי להרב נת\"מ דקמ\"ח ע\"ג שרצה ליישב דבריו דהמרדכי מפרש מה שאמרו תשבע בסוף כשתבא לגבות כתובה בדוקא ומש\"ה ס\"ל דדוקא בשמעו בו שמת ס\"ל לחנן דתשבע בסוף אבל בלא שמעו בו שמת דשמא תמות היא בחייו נשבעת מיד וזה נרמז במלת תשבע בסוף כלומר בזמן שתשבע בסוף ודאי אז פטורה מלישבע עכשיו ומ\"מ המקש' הקשה לשמואל ממילתא דחנן דבתחלה קתני ואשתו תובע' מזונות סתם ולא פירש דוקא בשמעו בו שמת משמע דע\"כ לא פליגי אלא לענין שבועה בשמעו בו שמת אבל לענין מזונות פסקינן לה אף בלא שמעו בו שמת ובשבועה כדקתני ואשתו תובעת מזונות סתם ושמואל דחיק נפשי' ומשני דאף רישא דמתניתין מיירי בשמעו בו שמת עכת\"ד יע\"ש ולדעתי הך תי' ליתא שהרי מההיא דגרסינן בפרק הכותב נרא' בהדיא דלרב דקי\"ל כותיה מתניתין דקתני תשבע בסוף ולא תשבע בתחל' מיירי אפי' בלא שמעו בו שמת דגרסינן התם דפ\"ח ר\"ש אהייא אמר ר\"י אהא הנפרעת שלא בפניו לא תפרע אלא בשבועה ל\"ש למזוני ול\"ש לכתובה ואתא ר\"ש לומר כל זמן שהאשה תובעת כתובתה יורשין משביעין אותה אין האשה תובעת כתובתה אין יורשין משביעין אותה וקמפלגי בפלוגתא דחנן כו' ר\"ש כחנן ורבנן כבני כ\"ג ופריך עלה רב ששת האי יורשין משביעין אותה ב\"ד משביעין אותה מיבעי לי' ופרש\"י ז\"ל האי יורשין כיון דאנפרעת שלא בפניו קאי מאי לשון יורשין כאן הרי הוא קיים ע\"כ הרי מסוגיא זו נראה בהדיא דפלוגתא דחנן ובני כ\"ג מיירי אפי' בלא שמעו בו שמת מדפריך עלה רב ששת ב\"ד משביעין אותה מ\"ל ואם איתא דמלתא דחנן דאמר תשבע בסוף ולא תשבע בתחלה מיירי בשמעו בו שמת אם כן שפיר קתני ר\"ש כל זמן שתובעת כתובתה יורשין משביעין אותה משום דמיירי דוקא בשמעו בו שמת דאלו כשהבעל קיים אפילו אינה תובעת כתובתה לא תפרע אלא בשבועה ובהא מודה לת\"ק ואם כן מאי קפריך עלה רב ששת והתוס' ז\"ל שם בד\"ה ב\"ד הוקשה להם דאמאי לא משני דסבר לה כשמואל דאמר אין פוסקין מזונות לא\"א ומוקי לפלוגתא דחנן בשמעו בו שמת יע\"ש אבל הא פשיטא להו דרב ששת דפריך עלה ב\"ד משביעין אותה מ\"ל דהיינו משום דס\"ל כרב דפלוגתא דחנן איירי אפי' כשהבעל קיים אלא דעם כל זה הוקשה להם דתלמודא אמאי לא משני דר\"י ס\"ל כשמואל אמנם לדעת המרדכי ז\"ל דאפי' לרב פלוגתא דחנן לא מיירי אלא בשמעו בו שמת אם כן רב ששת דפריך ב\"ד מ\"ל כמאן לא כרב ולא כשמואל ואפי' תימא דס\"ל להמרדכי כמו שתי' הרא\"ש לקושית התוס' הביאו מוהר\"ב דאההיא דקאמר ר\"י דר\"ש קאי אנפרעת שלא בפניו פריך הילכך לא מצות מוקמת לה בשמעו בו שמת דהא לא הוי אלא מנכסי יתומים יע\"ש אכתי קש' שהרי מדברי ר\"י נראה דס\"ל דפלוגתא דחנן מיירי בלא שמעו בו שמת מדקאמר דאנפרעת שלא בפניו קאי ורב ששת נמי לא פריך עלה אלא מכח לישנא דמתני' ואעיקר' דמלתא הו\"ל לאקשויי דע\"כ ל\"ק חנן אלא בשמעו בו שמת אלא משמע דס\"ל בין לר\"י בין לר\"ש דפלוגתא דחנן מיירי בלא שמעו בו שמת לדידן דקי\"ל כרב וליכא למימר דאה\"נ דלר\"ש פלוגתא דחנן לא מיירי אלא בשמעו בו שמת אלא דר\"ש לפום שיטתיה דר\"י פריך עלה דב\"ד משביעין מ\"ל דהא ליתא דכיון דלר\"י מוכרח הדבר לומר דס\"ל דפלוגתא דחנן מיירי בלא שמעו בו שמת מנין לנו לבדות מחלוקת מלבנו ולומר דר\"ש פליג עליה ותו דאם איתא אמאי לא מוקי לה רב ששת הכי דר\"ש קאי אנפרעת מנכסי יתומים דהשתא לא הוה ק\"ל לישנא דמתני' אלא ודאי מוכח בהדיא דס\"ל דפלוגתא דחנן מיירי בלא שמעו בו שמת וע\"כ היינו משום דס\"ל כרב דקי\"ל כותיה ודברי המרדכי צל\"ע ואפשר ליישב דבריו דס\"ל להמרדכי ז\"ל דאע\"ג דתלמודא פסיק הלכתא כרב דאמ' פוסקין מזונות לא\"א היינו דוקא בהא מלתא גרידא ולאפוקי מדשמואל דאמר אין פוסקין מזונות לא\"א אפי' בשבועה אמנם במאי דס\"ל לשמואל דמתניתין מיירי בשמעו בו שמת דבלא שמעו שמת אפי' חנן מודה דצריכה לישבע בהא הדרינן לכללין דעלמא דהלכתא כותיה דשמואל בדיני וס\"ל להמרדכי דמאי דאמרינן בגמ' תרגמה שמואל בשמעו בו שמת לאו משום טעמא דס\"ל דאין פוסקין מזונות לא\"א הוא דמוקי לה הכי דאי משום הא הו\"מ לאוקומא למתני' בשהלך מתוך קטטה דבהא מודה שמואל כמ\"ש המרדכי וא\"נ הו\"מ לאוקומ' בגדולה ולא ספקה אליבא דר\"פ דאמ' חיישינן שמא א\"ל צאי כו' דבהא פליגי חנן ובני כ\"ג לענין שבועה דחנן לא חייש לצררי ומש\"ה קאמר תשבע בסוף ובני כ\"ג חיישי (ועיין בשיטת מוהר\"ב מ\"ש משם הריטב\"א ז\"ל ויתיישב לך הך קו') אלא ע\"כ דמאי דתרגמה שמואל בשמעו בו שמת הוא משום דס\"ל דבלא שמעו שמת בהא אפי' חנן מודה דתשבע בתחלה ובסוף והיינו דקאמר בגמ' תרגמה שמואל דמתני' ע\"כ מיירי בשמעו בו שמת וממילא דל\"ק מהך מתני' ולישנא דתלמודא דייקא דקאמר והלכתא כותיה דרב ופוסקין מזונות לא\"א דנראה כשפת יתר אמנם כפי זה תלמודא ה\"ק והלכתא כותיה דרב בהא מלתא דוקא דפוסקין מזונות לא\"א כנ\"ל בדוחק לפי חומר הנושא:<br><b> עוד </b> כתב המרדכי נראה בעיני שאם הלך בעלה למ\"ה מתוך קטטה נאמנת בשבועה ליטול מזונותיה לאלתר כו' אבל אם נפרד מתוך אהבה בהא פליגי רב ושמואל והא דאמרינן ואם בא ואמר פסקתי נאמן מיירי בג' חדשים הראשוני' ופיר\"ח כו' עכ\"ל ויש לדקדק דכיון דבריית' דאם בא ואמר פסקתי מיירי ע\"כ בג' חדשים ראשונים א\"כ אמאי לא פריך מינה לרב ג\"כ דבג' חדשים הראשונים כ\"ע מודו דאין פוסקין ואי משום דמצינן למימר דבריית' איירי בשהלך מתוך קטטה אם כן מאי מקשה מינה לשמואל הא איכא למימר דדוקא בהלך מתוך קטטה פוסקין כיון דליכא למיחש למידי דאנן סהדי דמבריח הכל ממנה אבל אם בעלה נפרד מתוך אהבה אין פוסקין וכדשמואל וראיתי להרב החבי\"ב בס' דינא דחיי הנדפס בקרב ימים לאוין פ\"א דמ\"ז ע\"ב שתי' דס\"ל להמרדכי דשמואל פליג דבג\"ח הראשונים אפי' שהלך מתוך קטטה אין פוסקין אע\"ג דליכא חזקה כי היכי דס\"ל דלאחר ג\"ח אין פוסקין אע\"ג דליכא חזקה ודקאמר ומודה לי אבא בג\"ח הראשונים ה\"ק מודה לי מיהא דבג\"ח הראשונים אם נפרד מתוך אהבה אין פוסקין ומש\"ה פריך לשמואל דוקא דאלו לרב מצינן לאוקמי ברייתא בהלך מתוך קטטה יע\"ש:<br><b> ולע\"ד </b> הא ליתא שהרי המרדכי כתב וז\"ל ואמרינן כו' כי פליגי בלא שמעו בו שמת לשמואל אין פוסקין דכיון דנפרד מתוך אהבה חיישי' להתפסת צררי לר\"ז ולר\"פ חיישינן שמא א\"ל צאי כו' הנה בפי' דלשמואל דוקא בנפרד מתוך אהבה הוא דקאמר אין פוסקין אבל בנפרד מתוך קטטה מודה דפוסקין וליכא למימר דדוק' בלאחר ג\"ח ס\"ל לשמואל דבהלך מתוך קטטה פוסקין אבל בג\"ח הראשוני' ס\"ל דאין פוסקין דהא מהי תיתי לומר הכי ואי משום דכי היכי דלאחר ג\"ח אין פוסקין אע\"ג דליכא חזקה ה\"נ בג\"ח הראשונים בהלך מתוך קטטה דיו לבא מן הדין להיות כנדון וכי היכי דהתם ס\"ל דבהלך מתוך קטטה פוסקין ולא חיישינן לצררי כו' ה\"נ בג\"ח הראשונים כיון דליכא חזקה דאנן סהדי דמבריח הכל ממנה הו\"ל כלאחר ג\"ח דלא חיישינן למידי ומ\"ש והוה נראה לי לומר דמ\"ש המרדכי דכיון דנפרד מתוך אהבה חיישינן לצררי דמשמע דבהלך מתוך קטטה מודה דפוסקין היינו דוקא לטעמא דר\"ז דכיון דהלך מתוך קטטה אנן סהדי דמבריח הכל ממנה אמנם לטעמא דר\"פ דחיישינן שמא א\"ל צאי כו' בהלך מתוך קטטה נמי חיישינן להכי דאדרבא בהא איכא למיחש טפי ותלמודא כי פריך מהך ברייתא אינו אלא לטעמא דר\"פ דלר\"ז ודאי דלק\"מ כיון דברייתא איירי בהלך מתוך קטטה אלא שמדברי המרדכי לא משמע הכי ותו דאם כן ק' כי פריך בגמ' מאי בינייהו אמאי ל\"ק דאיכא בינייהו הלך מתוך קטטה דלר\"ז פוסקין ולר\"פ אין פוסקין ולכן נראה דתלמודא אשמואל דוקא פריך דלרב לא ק\"ל דאיכא לאוקמא בהלך מתוך קטט' אמנם לשמואל דמוקי למתני' בשמעו בו שמת ולא מוקי לה בהלך משמע דלא ניחא ליה לאוקמא בהכי משום דסתמא קתני מי שהלך למ\"ה וא\"נ משום דכשהבעל קיים אפי' חנן מודה דתשבע בתחילה ק\"ל שפיר מהך ברייתא ומשני ה\"נ בשמעו כו' ודו\"ק: ודע שמסוגיא זו דפרק הכותב אשכחנא פתרי קצת לדעת רבינו ז\"ל שכתב בפי\"ח מה' אלו דין י\"ט שאלמנה שבאה לתבוע מזונות מב\"ד אינה נוטל' אלא בשבועה והשיג עליו הראב\"ד ז\"ל שם דשמואל מוקי למתני' דחנן דאמר תשבע בסוף בששמעו בו שמת וכן השיגו עליו הרשב\"א והריטב\"א ז\"ל הביאו מרן בפרקין והר\"ן ז\"ל יע\"ש ומה שתירץ ה\"ה ז\"ל שם דשמואל הוא שהעמיד' בשמעו בו שמת ואין הלכה כמותו ולרב דקיימא לן כותיה מתני' לא מתוקמא בשמעו בו שמת הם דברים תמוהים דכיון דשמואל ס\"ל דבשמעו בו שמת ס\"ל לחנן דלא תשבע אלא בסוף מנין לנו לומר דרב פליג בהא ופליגי מן הקצה אל הקצה ועיין בספר נ\"מ דש\"ט: אמנם מסוגיא זו אפשר שהכריחו לרבינו לומר כן משום דק\"ל בפשט השמועה דאמאי קאמר ר\"י דר\"ש קאי אנפרע' שלא בפניו אדתקשי ליה דב\"ד משביעין אותה מ\"ל אמאי ל\"ק דר\"ש קאי אנפרעת מנכסי יתומים דהשתא לישנא דיורשין משביעין אותה דייקא שפיר וכיון דאשמועינן ר\"ש דאפילו באלמנה שבאה ליפרע מנכסי יתומים אין היורשים משביעין אותה ה\"ה וכ\"ש במי שהלך למ\"ה דנוטלת בלא שבועה וכבר ראיתי מן המפרשים ז\"ל שנתקשו בזה יע\"ש ומשום הכי הוצרך רבינו לומר דלרב דקיימ\"ל כותיה מתני' לא מיתוקמא אלא דוקא בלא שמעו בו שמת אבל בשמעו בו שמת לכ\"ע אינה נפרעת אלא בשבועה ומש\"ה ר\"י דס\"ל כרב קאמר דר\"ש לא קאי אלא אנפרע' שלא בפניו ואהא פריך עלה ר\"ש דב\"ד משביעין אותה מ\"ל ומש\"ה הוכרח לפרש מילתיה דר\"ש באנפא אחרינא ודו\"ק:<br><b> טעם המלך</b>\n<b> י) </b>\n<b> לחומר </b> הנושא אמרתי הנני לתרץ קצת. דהנה בגיטין (ג' ב') הקשו בתוס' ד\"ה כתובין הן אצל וז\"ל וא\"ת אמאי לא משני אימור צררי אתפסה עייש\"ה וכתב הרשב\"א בחדושיו לגיטין לתרץ קושית תוס' וז\"ל באשה כיון דאי בעי גביה לה כתובתה ולית לה מזונות אע\"ג דבתנאי ב\"ד קאכלה לא מתפיס לה צררי והכי מוכח בפרק שני דייני גזירות עכ\"ל. הרי חזינן סברא חדשה לחלק בין אלמנה שלא חיישינן לצררי יותר מבחיי בעלה והלך למדינת הים דבהלך למדינת הים חיישי' לצררי אבל באלמנה היינו טעמא דלא חיישי' לצררי כיון דאם רצו היורשים לתת לה כתובה לית לה מזוני כלל. לכן לא חיישי' להתפיס צררי עייש\"ה בהרשב\"א ואולם כל זה אי אמרי' כאנשי יהודה בכתובות (נ\"ב ב') במתני' דהיו כותבין עד שירצו היורשין ליתן לך כתובתך אבל אי אמרי' כאנשי גליל שם שהיו כותבין את תהי יתבי בביתי ומיתזנא מנכסי כל ימי מיגר ארמליתיך לית לן זה. והנה בזה פליגי שם רב ושמואל בכתובות (נ\"ד א') רב אמר הלכה כאנשי יהודה ושמואל אמר הלכה כאנשי גליל. ולפ\"ז אם אמרי' כאנשי גליל ליתא לסברת רשב\"א וא\"כ לפ\"ז לכאורה אם חיישי' לצררי גבי אשה שהלכה בעלה למדינת הים. כך יש לחוש באלמנה ומאי שנא. ובאמת צריכין לומר דלכך לא חיישי' באלמנה כמו שכתב הר\"ן בסוגיין כיון דמת נכסי בחזקת אלמנה קיימא. לפיכך סובר שמואל במי שהלך בעלה למדינת הים. דאין פוסקין מזונות לאשת איש לפי שכל זמן שהוא חי נכסיו בחזקתו קיימא אבל כשמת נכסים בחזקת אלמנה קיימו פוסקין לה מזונות עיין בר\"ן היטב והיינו שצריכין לזה לשמואל לשיטתו כאשר בארנו דסבירא ליה דהלכה כאנשי גליל. אבל לרב דס\"ל דהלכה כאנשי יהודא יש לחלק כסברת הרשב\"א דכיון שמת להכי לא חיישינן לצררי כיון דהיורשין יכולין לסלקה בכתובתה ואין לה מזונות כלל ועיין בזה ואולם אימת אמרי' כהרשב\"א היינו באלמנה שמת בעלה בביתו וקשיא לן אמאי יתנו לה מזונות ליחוש לצררי שהתפיס לה מחמת שמת. ושפיר קאמר הרשב\"א דלהכי לא חיישי' דמחמת זה שמת לא מתפיס לה צררי למזונותיה כיון דביד היורשים לסלקה בכתובתה ואין לה מזונות כלל. אבל בכה\"ג שהלך בעלה למדינת הים. ויש לחוש שהתפיס לה צררי לפי שהלך חלף לו ועזבה והוא חייב במזונות ואף אם אח\"כ מת והוא רוצה במזונותיה אכתי ניחוש לצררי דמאי יועיל לן מיתתו וכי מחמת שמת אזלי ליה החשש צררי (זולת אי אמרי' כסברת תוס' ד\"ה ששמעו בו. וכמ\"ש נמי הר\"ן והירושלמי ועיין פני יהושע) א\"כ בזה באמת י\"ל שחיישי' לצררי וא\"כ לפ\"ז יש לפרש כך דודאי גם לרב אמרי' כהמרדכי דפוסקין מזונות לא\"א אבל עכ\"פ צריכה לשבוע' והא דקתני במתניתין מי שהלך למדינת הים ואשתו תובעת מזונות. חנן אמר תשבע בסוף ולא תשבע בתחילה. ובני כהנים גדולים אמרו תשבע בתחילה ובסוף איירי שאח\"כ מת ולכן אמר חנן תשבע בסוף ולא תשבע בתחילה והיינו אף שחיישי' לצררי כיון שמת במ\"ה ולא שייך סברת הרשב\"א דהא לא מחמת שמת חיישי' לצררי אלא מחמת שהלך למ\"ה והאי חששא להיכן אזלא. מכל מקום אינה צריכה לשבע בתחלה דסמכינן על שבוע' שתשבע בסוף. ועיין ברש\"י ובבית שמואל (סימן צ\"ג ס\"ק כ\"ט) ובני כהנים גדולים סברי דלא סמכינן על שבועה דבסוף. וצריך לישבע בתחילה ולא קשיא על בני כ\"ג כקושית תוס' ד\"ה תרגמא מה לי מת בביתו מה לי שמעו בו שמת. דשני ושני. דבשלמא מת בביתו יהיה לנו החשש צררי מחמת שמת וזה ליתא כסברת הרשב\"א דמחמת שמת לא מתפיס לה צררי דמימר אמר הא היורשין יכולין לסלקה בכתובתה. אבל אם הלך למדינת הים חיישי' שפיר לצררי דמחמת שהלך נתן לה הצררי וחשש צררי להיכן אזלא. ועיין במהרש\"א בדיבור זאת כל זאת לרב אבל לשמואל שפיר הקשה הש\"ס ממתני' דחנן ובני כהנים גדולים ולא רצה הש\"ס למימר דאיירי במת אח\"כ דא\"כ קשי' לבני כה\"ג מה לי מת בביתו מה לי הלך למדינת הים ואח\"כ מת דשמואל לשיטתו דסובר הלכה כאנשי גליל וא\"כ א\"כ במת בביתו נמי ניחוש בין לחנן ובין לבני כהנים גדולים שהתפיס לה צררי למזונותיה מחמת שמת כדחיישי' גבי שהלך למדינות הים דהא בתנאי ב\"ד אכלה דחייב במזונותיה ולא שייך למימר דלהכי קיל ולא חיישי' כיון דמימר אמר שהיורשין מסלקין אותה דאם אמרי' כאנשי גליל אין היורשין יכולין לסלקה דא\"כ קשיא כפשוטו אמאי לא חיישי' לצררי ואף אם לחנן נאמר שסומכין על שבועה לבסוף כפירש\"י מ\"מ לבני כהנים גדולים קשי' דלא סמכו על שבועה לבסוף מ\"ש מת בביתו ומ\"ש הלך למדינת הים ואח\"כ מת ואף אם לשמואל נאמר לחלק בין אם הוא חי שאין פוסקין לה מזונות אפי' בשבועה ואם שמעו בו שמת נותנין לה משום דהני נכסים בחזקתו קיימו וכשמת נכסים בחזקת אלמנה קיימו כסברת הר\"ן על שמואל זה יועיל לן על שמואל גופא ועל חנן. אבל על בני כהנים גדולים לא יועיל לן זאת דא\"כ בהלך למדינת הים ואח\"כ מת נמי נאמר כן ואם סברי דאפי\"ה לא נותנין לה אלא בשבועה עכ\"פ א\"כ במת בביתו נמי נאמר כן. דחשש צררי איכא בכל פעם. ומאי אהני לן שמת. זאת היא קושית הש\"ס ואולם שמואל מתרץ בשמעו בו שמת כלומר לא שידעי' אנחנו בבירור שמת היינו ע\"פ עדים אלא שמעו שמת וכמו שהוציא מלשון זה בתוס' ד\"ה ששמעו שמרהיטת הלשון זה משמע בכ\"מ בש\"ס שיש רק קול שמת ולא עדים וכמ\"ש המהרש\"א בכוונת רש\"י שמוקים באמת הכי דאיירי רק בקול. ונחזי אנן דלפ\"ז נכון הוא דלעולם דמחיים אין פוסקין אפי' בשבועה כיון דנכסים בחזקתו אין נותנין אפילו בשבועה כסברת הר\"ן. ובמת בביתו שנכסים בחזקת אלמנה קיימו אמרי' שאפי' שבועה אינה צריכה (כסברת רוב הפוסקים ולא כהרמב\"ם פי\"ח מהל' אלו) לפי שנכסים בחזקת אלמנה קיימו אבל בכי האי גוונא ששמעו בו שמת והיינו ע\"פ עד אחד או בקול לא שייך למימר נכסים בחזקת אלמנה קיימו דלענין נכסים שיצאו מחזקת הבעל צריכין ב' עדים. ואינן יוצאין מחזקתן בקול או בע\"א ומזונות אפי\"ה נותנין לה דכיון דרצה לאינסובי מנסבא כדאמר הש\"ס לכן סברי בני כהנים גדולים דעכ\"פ צריכה לשבועה כיון דבכה\"ג ל\"ש למימר נכסים בחזקתה קיימו. ומזונות צריכין לתת לה כיון דרצה לאינסובי מנסבא אבל עכ\"פ שבועה צריכה ולא קשיא קושית תוס' מ\"ש מת בביתו מ\"ש מת במדינת הים דודאי אם ברור לן שמת במדינת הים באמת אין חילוק אבל הכא בשמעו בו שמת איירי והיינו בקול או ע\"פ ע\"א ולכך יש חילוק וא\"כ נכון הוא דיני' של המרדכי דגם לרב צריכין לאוקמי המתני' באח\"כ מת אבל המקשן לא הסיק האי אוקימתא בשמעו בו שמת אלא הוי סלקא דעתך דאיירי המתני' שידעי' בבירור שמת היינו ע\"פ ב' עדים ולרב שפיר יש לאוקמא בכה\"ג ואפ\"ה יש חילוק בין מת במדינת הים למת בביתו אבל לשמואל לשיטתו דע\"כ סובר דהחילוק בין אלמנה למי שהלך למדינת הים ומחיים הוא משום דהכא נכסים בחזקת הבעל קיימי והכא הנכסים בחזקת האלמנה קיימו וא\"כ מה לי מת בביתו מה לי מת במדינת הים. ושפיר הקשה על שמואל וחידש ליה שמואל בשמעו בו שמת איירי כאשר בארנו ודו\"ק ועיין: ובהאי סברא שאמרנו דאליבא דרב נייחא לן בסברת הרשב\"א בגיטין דלא חיישינן באלמנה שמת בעלה בביתו שהתפיס לה צררי מצד שמת כיון שהרב סובר הל' כאנשי יהודה וא\"כ לא חיישי' כלל בהאי אלמנה להתפסת צררי דמימר אמר היורשין יסלקוה בכתובתה ולפ\"ז מאי שפירש\"י בסוגיין דבשמעו בו שמת נותנין לה מזונות דלמאי ניחוש לה אי לצררי הרי סופה לגבות כתובתה ותשבע שלא עכבה משלו כלום ומשמע מדברי רש\"י דודאי דחיישי' לצררי. אלא קיימ\"ל כחנן תשבע בסוף והיינו תשבע שכוללת הן השבעת כתובה והן השבעה על המזונות ומזה פריך הט\"ז הובא בבית שמואל (סי' צ\"ג ס\"ק נ\"ט) על ש\"ס מהאי דאמרי' בגיטין (ל\"ח א') האי דאתאי לקמיה דרבה בר רב הונא א\"ל מאי אעביד לך דרב לא מגבי כתובה לארמלתא א\"ל הב לי מזוני אמר לה מזוני נמי לית לך דאמר ר' יהודה אמר שמואל התובעת כתובתה בב\"ד אין לה מזונות ע\"כ והקשה הטורי זהב אמאי אמר לה מזוני נמי לית לך דאמר רב יהודה א\"ש וכו'. הלא בימי רב דלא מגבי כתובה לארמלתא. ממילא לית לה נמי מזוני. דהא דנותנין לה מזוני הוא רק על סמך שתשבע לבסוף והא בימי רב נמנעו מלהשביעה ואיך יתנו לה מזונות. עייש\"ה בב\"ש ולפי אשר יעדנו ניחא קצת דמאי דאמרי' דעל מזונות נמי צריכה שבועה אלא שקיימ\"ל כחנן וסמכינן על שבועה שתשבע לבסוף היינו לדידן דקיימ\"ל כשמואל כאנשי גליל וא\"כ באלמנה שמת בעלה יש חשש נמי שהתפיס לה צררי למזוני כיון דאית חיוב מזוני כ\"ז שלא תובעת כתובתה וכל ימי אלמנותה אבל לרב באמת כל הפוסקים מודין דלית חיוב שבועה כלל ומאי שאמר חנן תשבע בסוף כפשוטה תשבע בסוף כלומר על הכתובה אבל על המזונות אין כאן שבועה כלל וא\"כ לפ\"ז דהתם אליבא דרב קאי ואפשר דרבה בר רב הונא דהיה תלמיד רב סובר כרב דהלכה כאנשי יהודא דהא בבל וכל פרוודוהי נהוג כרב לכן לא היה אומר כן אלא אומר כל התובעת וכו': ומצאתי דאתי לידי ראייה נאמנה לשיטת המרדכי דע\"כ אף רב סובר דצריכה שבועה מהאי דהקשה תוספות גיטין (נ\"א א') ד\"ה אימור צררי שהקשה וז\"ל וצריך עיון דלענין משעבדי חיישי' למזונות טפי לצררי כו' ולענין בני חרי הוי איפכא עייש\"ה וטרם אבאר כוונת התוס'. דהנה ודאי אי אמרינן כשמואל הכא ומוקמי' להאי דחנן בשמעו בו שמת. הרי כבר פתרו לן רבינו הגדול רש\"י ז\"ל דלצררי לא חיישי' כיון דסופה לגבות כתובתה ותשבע שלא עכבה משלו כלום וא\"כ הרי ל\"ק כלל דודאי נמי בעי שבועה אלא סמכינן על שבועה לבסוף ומה לי אם נשבעה תיכף או לבסוף רק עיקר קושי' התוס' לרב דס\"ל דמתני' איירי כפשוטו שהלך בעלה למדינת הים. והיא תובעת מזונות בחיי הבעל. וא\"כ נותנין לה מזונות ולא חיישי' כלל לצררי ובעת שבאה לגבות הכתובה היינו לאחר מיתה חיישי' לצררי וחיישי' דכתובה חמירא ממזוני. ואולם כ\"ז אם לא אמרי' כשיטת המרדכי אבל אי אמרינן כשיטת המרדכי ליתא לזה דהא בחיי הבעל נמי לא יהבינן לה בלא שבועה ובמת הבעל סמכינן על שבועה שתשבע בסוף ק\"ל. וראיתי להרב פני יהושע שעמד בדברי תוס' אלו וכתב לפי מה שכתב הרשב\"א לעיל דבאלמנה לכך לא חיישי' לצררי כיון דהיורשין יכולין לסלקה בכתובתה לא קשה נמי קושית תוספות כאן עייש\"ה ואני אומר מי יהבי' לן מעפרו דרב פני יהושע ומיילינן עינן אבל מה אעשה. פה לא העמיק בענין כלל וכלל חדא די\"ל דעיקר קושית תוס' אליבא דרב ומחיי הבעל שהלך למדינת הים ואמאי לא ניחוש כלל לצררי ועוד אף אם נאמר שמרהיטות לשון התוספות משמע שהקשה ממזונות אלמנה לא דמי' כלל לדברי הרשב\"א לעיל דרשב\"א כתב סברתי' לעיל על האי דאמרי' כתובות כתובין הן אצל בני חרי. והתם הקשה תוספות בד\"ה כתובין כו'. ואם תאמר אמאי לא משני אימר צררי אתפסי' כו'. וע\"ז משני הרשב\"א בחדושיו דבאלמנה לא חיישי' להא וכיון דהיורשין יכולין לסלקה כו' והתם שפיר אית לן למימר סברת הרשב\"א דהאי דמזון האשה ובנות איירי בסתם אלמנה ומת בעלה בביתו ואמרי' דאין מוציאין למזונות כו' אי אפשר לומר הטעם משום חשש צררי דלא ניחוש כלל לצררי דנימא להכי לא אתפיס לה צררי דמימר אמר לא יהיה לה מזונות כלל דהיורשין יסלקו לה בכתובתה כו'. אבל הכא בעינן שלפנינו דהקשו תוס' מהאי דחנן דאיירי שהלך בעלה למדינת הים. והחשש דמסר לה צררי בעת שהלך חלף לו למזונותיה שחייב לה מחיים. ואפ\"ה בשמעו בו שמת מגבי' לה בלא שבועה ועל כתובתה משביעין אותה. דהא חנן אומר תשבע לבסוף ויותר יש לן לחוש בכי האי גוונא לענין מזוני מלענין כתובה דהא בעת שהלך לו עדיין חי הי' וחייב במזונותיה ואינו חייב בכתובתה דאין כתובה נתנית לגבות מחיים ודו\"ק. ואם תאמר דלפי אשר בארנו בדברי תוס' דלשמואל בלא\"ה ל\"ק כיון דאיירי בשמעו בו שמת ואמרי' כסברת רש\"י דלכך יהבינן לה מזונות על סמך שתשבע לבסוף ושבועה זו כולל גם מזונות וכמו שהבין הט\"ז וב\"ש בסי' צ\"ג ס\"ק ק\"ט שהבאנו לעיל אלא דעיקר הקושי' לרב ומחיי הבעל ולזה אנו אומרין דהראי' לדעת המרדכי וא\"כ יש לומר דלפ\"ז ל\"ק כלל קושית תוס' דהא עיקר קושית תוספות מיוסדת על פי שאמרי' אלא בתו כיון דבתנאי ב\"ד קא אכלי אימר צררי אתפסי' וחזינן דחשש צררי אלמא כי האי לענין משועבדים דאפילו בשבועה לא מגבי' וכן צריכי למימר להאי מ\"ד דאמר לפי שאין כתובין וקשי' לי' להש\"ס מ\"ש הך ממתו בנותיהן עייש\"ה בש\"ס וברש\"י אבל למ\"ד לפי שאין קצובין לא צריכין לזה כלל דאמרי' לעולם לענין חשש התפסת צררי קיל מזוני בכ\"מ לענין כתובה והכא היינו טעמא דמזון האשה והבנות אין מוציאין לפי שאין קצובין וא\"כ מאי קשיא לפ\"ז קושי' התוס' דלמא האי מ\"ד דסובר לפי שאין כתובין סבירא ליה כשמואל ומוקי האי דחנן בשמעו בו שמת ולא קשה כלל או כדברינו לפי פירש\"י או לפי דעת פ\"י לפי סברת הרשב\"א ורב דלא מוקי לה הכי אלא לדעתיה איירי המתני' במחיים הרי רב יכול סובר כמ\"ד לפי שאין קצובין. וגברא אגברא קא רמית. וי\"ל דאכתי קשי' דר' יוחנן אדר\"י דהא מרישא דשמעתתא דאמר לפי שאין כתובין הוא רב אסי א\"ר יוחנן והרי ר' יוחנן נמי כרב סובר בהאי פוסקין מזונות לא\"א וכמו שאמרי' בסוף הסוגיין דאמר ר' יוחנן פתריתו בה כולי האי ומשמע דלדידיה לא אוקמי הכא דאיירי המתניתין בתובעת מזונות בחיי הבעל וא\"כ קשיא שפיר: ובמה שכתב הרב להקשות מאי פריך הש\"ס ממתניתין דלמא איירי המתניתין בגדולה ולא ספקה. וכ' במוסגר דלפי דברי הריטב\"א הובא באסיפת זקנים ל\"ק והיינו שהריטב\"א כתב דר\"פ דאמר משום דחיישי' לצאי מודה הוא נמי לר\"ז דחיישי' נמי לצררי אלא שהוא מוסיף עליה דחיישי' נמי דאמר לה צאי כו'. ועיין נמי שבזה מיושב קושי' המהרש\"א על תוס' בד\"ה ששמעו שהקשו לפירוש רש\"י דשמואל מודה דבשבועה נותנין לה מאי פריך הש\"ס ע\"כ לא פליגי כו' הא באמת בשבועה נותנין לה והקשה הרשב\"א דלמה הקשה הש\"ס למ\"ד דחייש לדאמר לה צאי ולדידיה מאי שבועה שייך. ולפי היעוד הזה ל\"ק קושית המהרש\"א דאי לא חיישי' לצררי ל\"ק כלל קושי' הגמ' דיש לאוקמא בגדולה ולא ספק' ולא חיישי' דאמר לה צאי וע\"כ דעיקר קושי' גמ' דעכ\"פ ניחוש לצררי דלצררי כ\"ע חייש וא\"כ שפיר מקשי' התוס' דלזה מהני השבועה ק\"ל. ובחדושי הארכתי בזה קצת לבאר בזה כמה דברים בסוגיין ועיין פני יהושע: ובמה שעומד הרב בתוס' לעיל (פ\"ח ב') דהקשו על הש\"ס מאי פריך הש\"ס האי יורשין משביעין אותה ב\"ד משביעין אותה מבעי' דלמא איירי ששמעו בו שמת עיין היטב שם במהרש\"א ובמגיני שלמה ובהרב פני יהושע מה שעמדו בזה. והמהרש\"א הקש' על תוס' כמו שהביא הרב פה בשם הרא\"ש הובא באסיפת זקנים דאי איירי בשמעו בו שמת היינו הבא לפרוע מנכסי יתומים עייש\"ה ולי נראה דלק\"מ דכבר הביא הרב פה דברי רבינו הרמב\"ם (פי\"ח מהל' אלו הלכ' י\"ט) שכתב דאלמנה שבאה לתבוע מזונות מב\"ד אינה נוטלת אלא בשבועה והשיג עליו הראב\"ד הא שמואל מוקי לה למתניתין בשמעו בו שמת ואפ\"ה אמר חנן תשבע בסוף ולא תשבע בתחלה ועיין בהרא\"ש בסוגיין ורבינו פה בסוף הלכ' זו הביא ראי' לדברי הרמב\"ם מדלא אוקי הש\"ס פלוגתא של ר\"ש על האי דבא ליפרע מנכסי יתומים עיין בזה היטב ואף שראייתו ראי' נכונה מ\"מ לא פג בזה השגת הראב\"ד הא שמואל מוקי לה בשמע בו שמת ועי' פני יהושע בסוגיין כי דבריו דברי חן אף שיש לפקפק עליו קצת. ואולם אנכי אמרתי סברא אחרת והוא כיון דטעמא של הרמב\"ם מפאת כי כל הבא ליפרע מנכסי יתומים לא יפרע אלא בשבועה אין זה כי אם באופן שהדבר ברור שהוא נכסי יתומים כגון שמת בביתו אבל אם אין הדבר ברור שהוא נכסי יתומים כגון בכה\"ג שהלך למדינת הים ושמעו בו שמת ע\"פ עד אחד או ע\"פ קול. ואף שלדידה נותנין מזונות כסברת הש\"ס פה בסוגיין הא כיון דאי בעית אינסובי מנסבין מזוני נמי יהבינן לה מודה הרמב\"ם דלא הוי כמו נכסי יתומים אלא כנכסי דידי' דיהבינן לה בלא שבועה כדפ' הרמב\"ם במי שהלך למדינת הים ואשתו תובעת מזונות דהאי דנותנין לה מזונות הוא רק על פיה ולא מקרי נכסי יתומים אבל בשאר אלמנה דהוי ודאי נכסי יתומים אין נותנין לה אלא בשבועה וז\"ש הרמב\"ם שם בסוף הלכה יש מי שהור' שפוסקין לה מזונות ואין נשבעת ואין ראוי לסמוך על הוראה זאת מפני שנתחלף לו הדבר באשה שהלך בעל' למדינת הים ועיין בפני יהושע. ולדברינו נמי ניחא לשונו היינו שנתחלף לו באשה שהלך בעלה למדינת הים ושמעו בו שמת ובאמת זה ליתא דהתם נותנין לה מזונות ע\"פ קול או ע\"פ עד אחד ואין הנכסים נקראים נכסי יתומים דהא לענין ירושה לא הוי דידהו כדמסיק הש\"ס לא נחתי לנכסיו בזה ולא מקרי לכך נכסי יתומים ועכ\"פ לפ\"ז מתורץ נמי קושית מהרש\"א על תוס' דהכי הקשו מאי פריך הש\"ס האי יורשין משביעין אותה ב\"ד משביעין אותה מיבעיא לי' דלמא איירי ששמעו בו שמת והיינו כמו שאמרנו ששמעו בו שמת ע\"פ קול או ע\"פ עד אחד ושייך שפיר לשון יורשין משביעין אותה דעכ\"פ יורשין מקרי דהא ודאי יורשי דידי' נינהו וכי אם לא ירדו לנכסיו לא מקרי יורשיו דהא ראוין לירש אותו ולפי דברי' שמת נקראין עכשיו יורשין ור\"ש סובר כיון דאין הדבר ברור שמת דלא צריך לאשתבע אע\"פ שנותנין לה מזונות אין צריך לישבע כחנן כיון שעכ\"פ משתבע לבסוף ולא הוי האי כרישא דמתני' הבא ליפרע מנכסי יתומים דרישא דמתניתין איירי שמת בביתו או שיש עדים גמורים שמת ויתומים יורדין לנכסיו הוי שפיר נכסי יתומים ובנכסי יתומים מודה ר\"ש וחנן שמשתבע כדעת הרמב\"ם והוא חולק רק בסיפא על האי דנפרעת שלא בפניו כלומר שהלך למדינת הים ושמעו בו שמת וזה לא מקרי נכסי יתומים דהנכסים לאו דידהו נינהו אלא לה נותנין מזונות על סמך כיון דאי בעי לאינסובי מנסבי מזוני נמי יהבינן לה ויורשין דמשביעין אותה כלומר היורשין אלו לפי דבריה שמת שהלא היא אומרת שמאמינה שמת דוק נכון הוא:"
+            ],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>הרי </b>\n<b> שעמדה בדין כו'. </b> כתב ה\"ה שם מי שהלך למ\"ה ובאה אשתו ותובעת מזונות ואם בא ואמר צאי מע\"י במזונותיך רשאי ואם קדמו ב\"ד מה שפסקו פסקו וכתבו התוס' בד\"ה ואם וז\"ל כלומר אם לוותה ואכלה לא אפרע שאם לא הוי מלוים לה היתה דוחקת את עצמה אע\"ג דלא ספקה והא דאמרי' לקמן לוותה ואכלה עמדה ומיאנה ודייקינן טעמא דמיאנה הא לא מיאנה יהבינן לה התם שפסקו לה ב\"ד ע\"כ ולכאורה היה נר' שדברי התוס' סותרים אמ\"ש לעיל בד\"ה חיישינן וז\"ל וקבלה עליה ופטרתו ופטור הוא בכך אע\"ג דהשתא לא ספקה ע\"כ משמע מדבריה' דוקא בשקבלה עליה אבל בע\"כ אינו יכול לכופה ולומר לה צאי כו' וממ\"ש כאן נראה בהדיא דאע\"ג דלא ספקה יכול לומר לה בע\"כ צאי מע\"י וראיתי להרב נ\"מ דקמ\"ד ע\"ב שרצה לתרץ לזה וז\"ל והיינו יכולים לומר לזה שמ\"ש כאן הוא בדספקה ע\"י הדחק ובצמצום וכמ\"ש התוספות בד\"ה קטנה וספקה דספקה לדברים גדולים ולא ספקה לדברים קטנים ולכך יכול לומר לה שתצמצם וכ\"כ הרא\"ש ז\"ל למטה בסוף השמועה ומ\"ש למעלה הוא בדלא ספקה ע\"י הדחק ולכך כתבו דוקא בשקבלה עכ\"ד יע\"ש ולע\"ד דבריו תמוהים שהרי מדברי התוס' שהביא הרב ז\"ל משם מוכח בהדיא דס\"ל דאע\"ג דספקה לדברים גדולים ולא ספקה לדברים קטנים אינו יכול לומר לה בעל כרחין שהרי כתבו וזה לשונו ויש לומר כגון דספקה לדברים גדולים ולא ספקה לדברים קטנים דלדברים קטנים מהני מחילתה הרי דאפילו בדספקה לדברים גדולים ס\"ל דצריך שקבלה עליה ומש\"ה הוצרכו לומר שלדברים קטנים מהני מחילת' ולדברי הרב ז\"ל אמאי הוצרכו לזה אפי' נימא דלא מהני מחילתה אף לדברים קטנים אפי\"ה כיון דמספקת לדברים גדולים חיישי' שמא אמר לה בע\"כ צאי מע\"י ותו דמסוגיא דר\"פ המדיר נראה בהדיא דאפי' בדספקה לדברים גדולים כיון דלא ספקה לדברים קטנים אינו יכול לומר לה צאי מע\"י אי רגילה בהו כמבואר שם. עוד כתב הרב הנז' וז\"ל ומן הנראה דס\"ל להתוס' שאם אמר קודם שיצא משם שתטול מעשה ידיה במזונותיה ותצמצם את עצמה והיא מיחתה בדבר דלאו כל כמיניה כיון דגלי דעתה שאינה רוצה לצמצם את עצמה ולכך פירשו דמ\"ש בגמ' חיישינן כו' הוא בשקבלה עליה דאי לא קבלה אפי' אמר לה צאי לאו כל כמיניה לכופה שתצמצם את עצמה אבל אי לא אמר לה שום דבר והיא לוותה מעצמה בכה\"ג יכול לו' לה צאי כו' והוק' לו כפי דרך זה דמאי ק\"ל מההיא דלוותה ואכלה דדייקינן עלה טעמא דמיאנה הא לא מיאנה יהבינן לה והוצרכו לאוקמא כשפסקו לה ב\"ד ואמאי לא תי' דהתם מיירי כשא\"ל קודם שהלך צאי מע\"י והיא מיחתה בדבר ואחר כך לוותה ואכלה יע\"ש ולדעתי אי משום הא לא ארייא כלל דשפיר ק\"ל להתוס' ז\"ל דאי ברייתא דעמדה ומיאנה לכ\"ע מיירי בשא\"ל צאי כו' והיא מיחתה בדבר א\"כ מאי פריך מינה לשמואל דאמר אין פוסקין מזונות לא\"א כיון דטעמא דשמואל הוא משום דחיישינן שמא א\"ל צאי וקבלה וכדר\"פ וא\"כ בידעינן שא\"ל צאי והיא מיחתה בדבר ליכא למיחש למידי ופוסקין לה מזונות אפי' אליבא דשמואל וליכא למימר דתלמודא כי פריך ליה מהך ברייתא לשמואל לא פריך אלא לטעמא דרב זביד דאמר אימור צררי אתפסה אבל לר\"פ אה\"נ דלא ק\"ל מידי כיון דברייתא ע\"כ מיירי בשא\"ל קודם שהלך צאי שהרי ממאי דתירץ בגמרא למאי ניחוש אי משום מע\"י קטנה לא ספקה משמע דפריך ג\"כ לטעמא דר\"פ ותו דע\"כ מאי דפריך מהך ברייתא אינו אלא לר\"פ משום דס\"ד דברייתא סתמא קתני בכל קטנה ואפי' במספקת דלר\"ז הא אמר לעיל דקטנה וספקה פוסקים משום דלא מתפיס איניש צררי לקטנה ואם כן מאי ס\"ד לאקשויי אלא דניחא ליה לתרוצי לתרווייהו אגב גררא וכמו שכ' הריטב\"א ז\"ל ומ\"מ מדברי התוספות דף ק\"ח ד\"ה הא מני חנן יש להוכיח שלא כדברי הרב הנז' שכתבו וז\"ל ואומר ר\"ת דאיירי דוקא במזונות אשתו ומש\"ה פטור כו' שהאשה עצמה היתה מצמצמת אם לא היתה מוצאה מי שילוה לה אע\"ג דבפסקו לה ב\"ד מיירי דאי לאו הכי לא הוה מיחייב לכ\"ע שאף לאשה עצמה לא הוה מחייב בלא פסק דין כו' עכ\"ל יע\"ש והשתא אי ס\"ל דאי א\"ל צאי כו' ומחת' בדבר ולוותה ואכלה אחר כך דחייב לשלם מנ\"ל דמתני' איירי בפסקו לה ב\"ד משום דאי לאו הכי לא הוה מחייב לכ\"ע ואמאי לא קאמרי דמתניתין איירי בשא\"ל צאי כו' ומיחתה בדבר דבלוותה ואכלה חייב לשלם ובפרנס מעצמו פליגי חנן וכהנים גדולים דכ\"ג סברי דהוה לי' כלוות' ואכלה ומיחייב וחנן ס\"ל דהניח מעותיו על קרן הצבי כיון שפרנס מעצמו אלא משמע בהדיא דס\"ל דלא משכחת לה בלוותה ואכלה שיהי' חייב לשלם אלא בשפסקו לה ב\"ד גם מדברי התוספות דפרק יש מותרות דף פ\"ה ד\"ה ולוותה ואכלה מוכח שלא כדברי הרב ז\"ל שכתבו וז\"ל אי לוותה ואכלה קודם שפסקו לה ב\"ד לא הי' הבעל חייב לשלם כדפירש ר\"ת כו' והכא מבעיא לי' אם יש לבית דין לפסוק לה מזונות כו' והשתא אם אי' אמאי הוצרכו להכניס בדוחק זה מה שאין במשמעות הש\"ס ואמאי לא כתבו דהתם מבעיא לי' בגוונא דבעלמא חייב לשלם בלוותה ואכלה כגון שהיא מיחתה בדבר דגלי דעתה שאינ' רוצה לצמצם את עצמה אלא משמע דס\"ל דלר\"ת לא משכחת לה בלוותה ואכלה שיהי' חייב לשלם אלא בפסקו לה בית דין גם מ\"ש שמ\"ש התוספות דלוותה ואכלה אינו חייב לשלם אע\"ג דלא ספקה הכונה לומר דלא ספקה לה לדברים קטנים אלא לדברים גדולים אבל אי לא ספקה כלל שאינה בת מלאכה חייב לשלם כדעת הרא\"ש ז\"ל מדברי התוס' דיש מותרות שכתבנו נר' דלא ס\"ל הכי מדלא אוקמי לה בכה\"ג וכ\"כ הדרישה והב\"ח בסי' ע' שדעת התוס' ז\"ל דאע\"ג דלא ספקה לדברים גדולים אינו חייב לשלם שלא כדעת הרא\"ש ז\"ל ולכן הדבר פשוט שדעת התוס' שאפי' שהיא מיחתה בדבר ולוותה ואכלה אינו חייב לשלם דאמדינן דעתה שאם לא היתה מוצאה מי שילוה לה היתה מתביישת לבא לבית דין ומצמצמ' את עצמה אבל כל שבאה לב\"ד ואינה רוצה לצמצם את עצמה פוסקים לה מזונות וכמ\"ש הרב ז\"ל במסקנת דבריו וזה פשוט אלא שלפ\"ז הי' נראה לי דאם לוותה ואכלה בבא פסיקת ב\"ד ואחר כך לא הספיק לה מה שלותה ובאה לב\"ד ופסקו לה מזונות שחייב לשלם מה שלוותה קודם פסיקת בית דין דהכא לא שייך לומר דאמדי' דעתה שאם לא היתה מוצאת מי שילו' לה היתה מתבייש' לבא לב\"ד ומצמצמ' את עצמה שהרי סופו הוכיח על תחילתו שאם לא היתה מוצאה מי שילווה לה היתה באה לב\"ד וזהו שסתמו דבריהם וכתבו התם בשפסקו לה ב\"ד לומר דכל שפסקו לה ב\"ד אפי' לוותה קודם פסיקת ב\"ד חייב לשלם אלא שמדברי הרא\"ש לא משמע הכי שכתב וז\"ל והא דאמרי' לקמן לותה ואכלה כו' התם מיירי שפסקו לה בית דין ואחר כך לוותה ע\"כ ולישנא דברייתא נמי הכי משמע דקתני קדמו בית דין ופסקו כו' ודוק: עוד הקשה הרב הנזכר ז\"ל לדעת התוס' מהא דגרסינן בפ\"ק דגיטין אשה שגלתה לערי מקלט בעלה חייב במזונותיה ואם א\"ל צאי מע\"י כו' רשאי ומוקי לה בגמרא התם רישא דברייתא בדא\"ל צאי כו' ולא ספקה ופריך עלה והא קתני סיפא ואם א\"ל צאי כו' ומכלל דרישא בדלא אמר לה צאי כו' ואצטריך לשנויי דה\"ק ואם מספקת וא\"ל צאי כו' רשאי והדר פריך פשיטא כו' ולפי זה אמאי לא משני דה\"ק אשה שגלתה בעלה חייב במזונותיה ואע\"ג דא\"ל צאי כו' כיון דלא ספקה לאו כל כמיני' שתצמצם את עצמה אבל אם א\"ל אחר שלותה ואכלה צאי כו' רשאי אפי' בדלא ספקה והשתא אשמועינן רבותא ולא הוה ק\"ל פשיטא זהו ת\"ד יע\"ש:<br><b> והנה </b> כפי מ\"ש הרב ז\"ל בסמוך שדעת התוס' ז\"ל דאפי' לא טעין טענינן ליה שלא כדעת הרא\"ש ויש לו סמוכות מדברי התוס' וכמו שנכתוב לקמן איכא למימר דמשו\"ה לא משני תלמודא הכי משום דאם כן הוה ק\"ל דאי מיירי בשלוותה ואכלה מאי איריא בשא\"ל אפי' כי לא א\"ל צאי מע\"י כו' אינו חייב לשלם והכי הוה לי' למיתני ואם לותה ואכלה אינו חייב לשלם ובשלמא בברייתא הלזו איכא למימר דנקט ואם אמר צאי מע\"י כו' רשאי משום דבעי למיתני סיפא קדמו בית דין ופסקו מה שפסקו פסקו ובעי לאשמועינן דבקדמו בית דין לא מיבעיא דאנן לא טענינן לי' אלא אפי' אי טעין הוא אין בדבריו כלום אמנם בההיא דברייתא דלא תני סיפא דאם קדמו בית דין קשיא שפיר דאי מיירי בלוותה מאי אירייא כי אמר לה אפי' בלא א\"ל נמי אמנם לדעת הרא\"ש דס\"ל דאי לא טעין לא טענינן לי' ומיחייב לשלומי הא ודאי קושי' הרב ז\"ל קשיא ואפשר לומר דמש\"ה לא משני הכי דברייתא מיירי בלוותה משום דא\"כ לא הו\"ל למתני הך סיפא דאם קדמו בית דין מה שפסקו פסקו ואי סמוך אאידך ברייתא אם כן לא הוה ליה למיתניי' כלל דתרתי ל\"ל: והרא\"ש ז\"ל אמתני' דעמד אחד ופרנס את אשתו כתב וז\"ל ואם אמר כשבא צאי מע\"י כו' רשאי ולא יפרע מה שלוותה ואע\"פ שאינה מספק' כו' אבל בית דין אין פותחין לו בטענה זו אלא אומרים לו צא ופרע מה שלוותה כו' עכ\"ד וכתב הרב הנזכר מדברי התוס' נראה שחולקין על זה דאם לא כן מאי מקשו מההיא דעמדה ומיאנה ואמאי לא תי' דהתם מיירי בדלא טעין בעל הכי דאנן לא טענינן ליה וחייב לשלם מה שלוותה וכפי הנראה שהרא\"ש כ' כן לתרץ קוש' התוס' במ\"ש שם דלא מסתבר להעמידה בשפסקו לה בית דין ומש\"ה כתב דדוקא אי טעין אבל לא טעין לא וההיא דממאנת איירי בדלא טעין עכ\"ד וגם בזה דבריו מתמיהין שהרי הרא\"ש כשהביא הך ברייתא דאם בא ואמר צאי כו' הוקשה לו קו' התוס' ז\"ל מההיא דעמדה ומיאנה ותי' התוס' דברייתא מיירי בפסקו לה ב\"ד וא\"כ איך כתב שהרא\"ש כ\"כ לתרץ קו' התוס' ואי כונתו לומר דלפי מ\"ש הרא\"ש ז\"ל אחר כך במתני' דחנן אזל' לי' מה שתיר' לההיא ברייתא הא ודאי לא זו הדרך בדברי הרא\"ש ז\"ל הן אמת שיש להבין לפי האמת בדברי הרא\"ש ז\"ל דכיון דאיהו ס\"ל דלא טענינן לי' אם כן אמאי הוצרך לתרץ דההיא דעמדה ומיאנה מיירי בפסקו ב\"ד ולא היל\"ל אלא דההיא מיירי בשלא א\"ל הבעל צאי דאנן לא טענינן ליה וכן ראיתי להר' גד\"ת דשכ\"א ע\"ב שנתקשה בזה והניחו בצ\"ע: ולענ\"ד נראה לתרץ דקו' הרא\"ש היא למאי דפריך תלמודא התם לשמואל דאמר אין פוסקין מזונות לא\"א מהך ברייתא דעמדה ומיאנה ופריך טעמא דמיאנה הא לא מיאנה יהבינן לה וס\"ל להרא\"ש דס\"ד דמקשה דפריך מהך ברייתא היא משום דס\"ל דברייתא סתמא קתני ואפי' שלא בא הבעל ממ\"ה ומת במ\"ה או בשהלוה לה לזמן ידוע ודייקי' מינה הא לא מיאנה יהבינן לה מה שלוותה ואפי' לא בא הבעל משום דאי ס\"ל דברייתא ע\"כ מיירי כשבא הבעל ולא א\"ל צאי כו' א\"כ מאי קא פריך מהך ברייתא אימא דהכי דייקי' מינה עמדה ומיאנה אפי' בא הבעל ולא א\"ל צאי כו' אינו משלם מזונות שלוותה הא לא מיאנה יהבינן לה מזונות שלוותה כשבא הבעל ולא טעין הכי ולעולם דכל זמן שלא בא הבעל לא יהבינן לה מזונות כדשמואל ומנ\"ל לדיוקי דכי לא מיאנה יהבינן לה מזונות אפי' קודם שבא הבעל אדתיקשי לשמואל והריטב\"א נרגש מזה וכתב דה\"ה דהו\"מ לאוקמה כשבא הבעל ואמר שלא א\"ל צאי כו' אלא דניחא לי' לתרוצי כדמתרץ יע\"ש ומשום הכי ס\"ל להרא\"ש דהמקשן דפריך מהך ברייתא ס\"ד דברייתא סתמא קתני ואיירי אפי' שלא בא הבעל ומת במ\"ה או שהמלוה תובע ממנה מה שלוותה לה לזמן ידוע כי היכי דמשמע לי' דברייתא סתמא קתני ואפי' במספקת כמ\"ש הריטב\"א ומש\"ה פריך מינה דהיכי יהבינן לה מה שלוותה קודם שבא הבעל או אם מת במ\"ה ואמאי לא חיישינן שמא א\"ל צאי מע\"י לשמואל דאמר אין פוסקין ואהא ק\"ל להרא\"ש דלפום ס\"ד דמקשה דדייק מהך ברייתא דיהבינן לה מזונות שלותה קודם שבא הבעל ומשום הכי פריך מינה לשמואל אם כן תיקשי לי' ברייתא גופא אפי' לרב דאמר פוסקין דהיכי יהבינן לה מה שלותה קודם שבא הבעל או מת במ\"ה הא בהך ברייתא קתני דאם א\"ל צאי כו' רשאי ואינו משלם מה שלותה וא\"כ ה\"נ ניחוש שמא יבא הבעל אח\"כ ויטעון ויאמר צאי כו' שאז אינו חייב לשלם ובמת במ\"ה נמי היכי יהבי' לה הא טעני' ליתמי כל מאי דהו' מצי אבוהון למיטען וכמ\"ש מוהריק\"א בתשו' דמ\"ו הביאו הרב בסמוך ואהא תי' דהא לא הוה ק\"ל למקש' דהתם מיירי בפסקו לה ב\"ד כלומר דבריי' הכי קתני עמדה ומיאנה בין בפסקו לה בית דין בין לא פסקו אינו משלם הא לא מיאנה דיהבי' לה בשפסקו בית דין ומשום הכי לא הוה ק\"ל ברייתא גופא אליבא דרב אמנם כשבא הבעל ולא טעין היינו טעמא דלא טענינן לי' כמו שכתב הרא\"ש ומה שדחה הרא\"ש בסמוך פיר\"ת משום דפשטא דמתני' לא משמע הכי דאיירי דוקא בפסקו לה בית דין אע\"ג דלדידי' נמי הך ברייתא לא מתוקמא אלא בפסקו לה בית דין הא לא תיקשי לה משום דבשלמא לפי' ר\"ת שפירש דמתני' דהתם מיירי בפסקו לה ב\"ד ואי לא פסקו לה ב\"ד לא הוה מיחייב לכ\"ע ואפי' לבני כהנים גדולים כמ\"ש לעיל משם ר\"ת ק\"ל להרא\"ש דפשטא דמתני' לא משמע הכי דדוקא בפסקו לה ב\"ד מיחייבי בני כ\"ג משום דאם כן הו\"ל לפרושי ומדסתם לן סתומי משמע דאפי' בלא פסקו לה ב\"ד פליגי חנן וכ\"ג אמנם בהך ברייתא ל\"ק לן הכי משום דאנן הכי קאמרי' דברייתא דקתני עמדה ומיאנה סתמא קתני ואפי' פסקו לה ב\"ד וכי דייקינן מינה הא לא מיאנה חייב לשלם הכי דייקינן מינה הא לא מיאנה משכחת לה דחייב לשלם בפסקו לה ב\"ד כנ\"ל ודוק: ומ\"מ מ\"ש הרב הנז' שדעת התוס' דאפי' לא טעין אנן טענינן לי' הדין עמו שכן נראה מדברי התוס' בד\"ה הא מני מדהוצרכו להעמיד מתני' בפסקו לה ב\"ד דוקא וגם מדבריהם דפרק יש מותרות נראה דהכי ס\"ל כמ\"ש לעיל וכן משמע בהדיא מפסקי תוס' סי' שס\"ו שכתבו וז\"ל לותה ואכלה אינו פורע אם לא פסקו לה בית דין וציין שם ד\"ה ואם בא יע\"ש ודלא כמ\"ש הב\"ח והדרישה שדעת התוס' כדעת הרא\"ש בזה דאי לא טעין אנן לא טענינן לי' דאם כן אמאי לא כתבו דמתני' דחנן איירי אפילו בלא פסקו לה בית דין כמו שכתב הרא\"ש ומ\"ש שכן משמע מדברי המרדכי נראה לי שהמרדכי לא כ\"כ לדעת ר\"י אלא סברא דיליה הוא דס\"ל בפי' דברייתא דואם בא ואמר צאי כו' כפר\"י וז\"ש ואע\"ג כו' כמו שפר\"י ומיהו בעיקר דינא פליג עליה וס\"ל דאנן לא טענינן ליה ודוק: עוד נסתפק הרב הנזכר לדעת הרא\"ש וסיעתו דס\"ל דאי לא טעין בעל לא טענינן ליה אם הוא דוקא בדספקה לדברים גדולים ולא ספקה לדברים קטנים דבכה\"ג יכול הבעל לטעון שהי\"ל לצמצם את עצמה ואי לא טעין לא טענינן ליה כיון דלא ספקה לה בריוח אבל אי ספקה לה לדברים קטנים אפשר דאע\"ג דלא טעין טענינן ליה דכגון זה פתח פיך לאלם הוא או דלמא אף בכה\"ג אי לא טעין לא טענינן ליה ופשיט לה הרב שדעת הרא\"ש דדוקא בדלא ספקה הוא דלא טענינן ליה ממ\"ש בברייתא דאם בא ואמר צאי כו' רשאי מיירי אף בדלא ספקה לדברים קטנים שהי\"ל לצמצם את עצמה והשתא אם איתא דאף בדספקה לא טענינן לה מנ\"ל הא ולמה לא נאמר דדוקא בדספקה לה בריוח הוא שרשאי לומר כן כשבא ואי לא טעין לא טענינן ליה אבל בדלא ספקה לדברים קטנים לאו כל כמיניה לומר שהיה לה לצמצם את עצמה אלא ע\"כ ס\"ל דבדספקה אע\"ג דלא טעין טענינן ליה ומ\"ה הוצרכו לו' דברייתא דקתני ואם בא ואמר כו' מיירי בדלא ספקה דאם אמר רשאי ואי לא טעין לא טענינן ליה עכת\"ד ולדעתי מה שרצה להכריח מדברי הרא\"ש שכתב דברייתא מיירי אף בדלא ספקה אין דבריו נראין לי שהרי התו' ג\"כ בד\"ה הנזכר כתבו כדברי הרא\"ש דברייתא מיירי אף בדלא ספקה והשתא תיקשי לן לדעת התוס' הכי דמנ\"ל דברייתא איירי אף בדלא ספקה ולמה לא נאמר דברייתא איירי דוקא בדספקה והשתא לא שייך תי' הרב דמשום דס\"ל דאנן לא טענינן ליה משום הכי אוקמיה דברייתא דקתני אם בא ואמר בדלא ספקה שהרי לדעת התוס' אע\"ג דלא ספקא נמי אנן טענינן ליה כמ\"ש הרב סמוך ונראה וכמו שכן הוכחנו לעיל וברייתא דקתני אם בא ואמר לאו דוקא אמר אלא אפי' לא אמר ומשום סיפא אצטריכא ליה כמ\"ש לעיל ואם כן הדרא קושיא לדוכתא אלא ע\"כ דהא ודאי ל\"ק כלל דמשום הכי הוצרכו לומר דברייתא איירי אף בדלא ספקה משום דאזלי לשיטתם דלעיל ד\"ה קטנה שהק' דאי ספקה לה בריוח נימרו לה בית דין צאי מע\"י כו' ולמה יורדין לנכסיו יע\"ש וא\"נ משום הכי הוצרכו לומר דברייתא דאם בא ואמר צאי כו' מיירי בדלא ספקה משום דאי ברייתא מיירי דוקא בדספקה לה בריוח א\"כ היכי קתני סיפא אם קדמו בית דין ופסקו מה שפסקו פסקו הא כיון דמיירי בדספקה בריוח נימרו לה ב\"ד צאי כו' למה יורדין לנכסיו וכקו' דלעיל וכיון שכן גם מדברי הרא\"ש ז\"ל ליכא לאכוחי מידי דס\"ל דבדספקה אפי' לא טעין טענינן ליה ממ\"ש דברייתא איירי בדלא ספקה שהרי דעת הרא\"ש ז\"ל כדעת התו' דאי ספקה לה בריוח אין ב\"ד יורדין לנכסיו אלא אומרים לה שתעשה ותאכל וכמ\"ש בסמוך שלא כדעת רש\"י יע\"ש כנ\"ל: והמרדכי והגהות כתבו אהך ברייתא דאם אמר צאי כו' רשאי וז\"ל ובדספקה אבל לא ספקה לא והכי מוכח להדיא בפ\"ק דגטין דאמרי' בגמ' כו' משמע דאי ספקה אפי' בע\"כ כו' יע\"ש ויש לדקדק קצת שנראה מדבריהם שהוצרכו להביא ראיה מההיא דגיטין למ\"ש דבלא ספקה אינו יכול לומר צאי כו' אלא שאח\"כ כתבו דמההיא נמי מוכח דאי ספקה אפי' בע\"כ דאי לא כן הכי הול\"ל ואפי' בע\"כ כדמוכח בפ' קמא דגיטין כו' וקשה דאמאי הוצרכו להביא ראיה מההיא דגיטין הא משמעתין מוכח בהדיא דבדלא ספקה אינו יכול לומר בע\"כ צאי וכדאמרינן מאי בינייהו איכא בינייהו גדולה ולא ספקה ופרש\"י דלצאי מע\"י כו' ליכא למיחש דכיון דלא ספקה לא קבלה עליה יע\"ש ויש ליישב דמשום הכי הוצרכו להביא ראיה מההיא דגיטין משום דאי משמעתין הו\"א דתלמודא ה\"ק איכא בינייהו גדולה ולא ספקה דכיון דלא ספקה אמרינן דמסתמא לא א\"ל צאי דרוב בני אדם אינם רוצים שיתבזו נשותיהן בחיצי רעב אמנם אה\"נ דאי אמר בהדיא צאי כו' אפי' בע\"כ רשאי ומה שפרש\"י הוא לפי האמת דבלא ספקה אינו יכול לומר בע\"כ כדמוכח מההיא דגיטין דהשתא אתיא סוגיא כפשטה ודוק:"
+            ],
+            [
+                "<b>מכרה </b>\n<b> מטלטלין כו'.</b> כתב ה\"ה דעת רבינו שכיון שלא מכרה כו' עיין מה שהק' הרב גד\"ת שהרי דעת רבינו דאין אומרים מגו לאפטורי משבועה ועיין בהרב נת\"מ דקנ\"א ע\"ב מה שתי' עוד שם דמיגו דלהד\"מ אלימא טפי משאר מיגו ואמרינן ביה מיגו לאפטורי משבועה אשתמיט מניה מ\"ש רבינו פ\"ט מה' שלוחין ופ\"ב מה' שכירות ע\"ש:"
+            ],
+            [],
+            [
+                "<b>המדיר </b>\n<b> את אשתו שלא תטעום א' מכל הפירות כו'.</b> בפרק המדיר דע\"א כתבו התוס' בד\"ה שלא תטעום ז\"ל לאו בכל פירות מדיר לה דא\"כ לא הוה חייל כדאמרי' בפ\"ב דנדרים גבי קונם עיני בשינה סתם לא חייל נדר למיסר שינה עליה כו' אבל למאי דס\"ד דאדרה איהו ותלינהו בתשמיש חל אפי' הדירה מכל פירות כו' ונראה שדבריהם סתרי אמ\"ש שם בסמוך בד\"ה שנדרה היא וז\"ל ונראה לר\"י דהשתא לא מיירי בדתלנהו בתשמיש אלא שנדרה הנאה מכל פירות כל זמן שהיא תחתיו כו' והרב נת\"מ דרמ\"ח ע\"ד כתב דאפשר לומר דכיון שנדרה כל זמן שהיא תחתיו הו\"ל כנודר לזמן דחייל נדרה כמ\"ש הר\"ן בפרק הנודר מן הירק יע\"ש. ואיני מבין דבריו דא\"כ אמאי הוצרכו התוס' לומר דלאו בכל פירות מדיר לה כו' וכתבו אבל למאי דס\"ד דהדרה איהו כו' דמשמע דלמאי דמסיק דנדרה היא לא מצי לאוקמה בנדרה מכל פירות וע\"כ דהיינו משום דאזלי לשיטתם שכתבו בד\"ה שנדרה משם ר\"י דהשתא לא מיירי בדתלינהו בתשמיש דאלו לפי דעת רש\"י ז\"ל למסק' ג\"כ הכי מתוקמא בדתלינהו בתשמיש ואיך כתבו למאי דס\"ד וכיון שכן כפי מ\"ש דבנודר' כל זמן שהיא תחתיו היא אמאי הוצרכו לומר דלאו בכל פירות קאמר אלא ודאי מוכח בהדיא דס\"ל דאפי' בנודרת כל זמן שהיא תחתיו לא חייל נדרה כיון שלא נדרה לזמן מוגבל שיכול לחיות בו וע\"כ לא כ' הר\"ן אלא דוקא בנודר בפי' זמן שיכול לחיות בו וכמ\"ש הרב הנזכר בס\"ד יע\"ש ולכן העיקר כמ\"ש החד\"ה דלישנ' דמתני' נקטו ולאו דוקא אלא ממין א' יע\"ש והרא\"ש ז\"ל שם כתב וז\"ל והיה אומר ר\"ת אם אדם אומר קונם כל פירות שבעולם עלי לא חייל הואיל וא\"א שלא יעבור כדאשכחן בפרק ב' דנדרים דאם אמר קונם עיני בשינה בסתם דלא חייל הנדר לאסור שינה עליו עכ\"ד יע\"ש והנר' שכונת דבריו במה שהביא ראיה מפ\"ב דנדרים היינו לומר דלא תימא דדוקא בשבועה הוא דאמרי' מלקין אותו וישן לאלתר אבל בנדרים אם נדר בדבר שאינו יכול לעמוד בו מחייב לקיים נדרו עד זמן שיכול לעמוד בו ואם אכל או ישן שלא מתוך האונס הרי זה עובר משום בל יחל וע\"ז הביא ראיה דנדרים ושבועות חדא נינהו וכן מבואר ממ\"ש בתשו' מיימו' דשייכי לה' נדרים סי' ד' שכתבו וז\"ל אע\"ג דבפ\"ב דנדרים תני ואלו הן נדרי עינוי נפש אמר קונם פירות העולם עלי ה\"ז חל הנדר וצריך לקיימו עד שיפר ואם אינו יכול לעמוד בהם הו\"ל נדר שוא וא\"צ הפרה ומיד עבר בבל יחל ומותר לאלתר בלא הפרה כמו שבועה שלא ישן שמלקין אותו וישן לאלתר דאין חילוק בין נדר לשבועה דהכי משמע בפ\"ב דנדרים גבי קונם עיני בשינה יע\"ש אמנם למ\"ש ר\"ת דקונם כל פירות שבעולם לא חייל נדרא כלל ונדר שוא אין בו משום לתא דאיסורא הא ודאי דליכא לאתויי ראיה מההיא דפרק ב' דנדרים דאדרבא ריהטא דשמעתתא התם משמע דנדרי שוא חיילי ויש בהן משום בל יחל והתו' ז\"ל בפ\"ג דשבועות דכ\"ח ד\"ה באומר יאסרו הקשו מהך סוגייא לדעת ר\"ת דס\"ל דנדר שוא לא חייל כלל וכ\"כ בפ' השולח דל\"ה ד\"ה ונודרת ולדעת ר\"ת צ\"ל דס\"ל כמ\"ש הר\"ן שם דנקט לישנא דמי שבקינן ליה משום דבעי לאתויי ההיא דר\"י דמיירי בשבועה אמנם בנדר שוא ודאי כיון דאין בו חלות כלל אין כאן איסור כלל משום דאין בו הזכרת השם יע\"ש וראיתי להרב נת\"מ דש\"ג ע\"ד על ההיא דנודרת ואוסרת כל פירות שבעולם כתב וז\"ל וכתבו התוס' ד\"ה כל פירות דאע\"ג דנדר חייל אף על דבר שא\"א לקיימו כדאמרינן בפרק ב' דנדרים גבי קונם עיני כו' מ\"מ כיון דמשם ואילך לא מתסרא אינה חוששת הואיל ואינה עומדת באיסור כל ימיה כו' והן הן דברי הרשב\"א בחי' אבל באותה תשובה שהביא מרן בריש סימן צ\"ו כתב ולא תאסור כל פירות עליה שאם עשתה כן אין האיסור חל לפי שא\"א לחיות בלי שום פרי כדאמרינן גבי קונם עיני כו' ואתמהא שמלבד שדבריו סתרי אמ\"ש בחי' עוד זה חלי שכתב כדאמרי' גבי קונם עיני בשינה ואדרבא מהתם מוכח איפכא דנדר חל אף על דבר שא\"א לקיימו כמו שהוכיחו התוס' ודבריו צ\"ע אם לא שיש ט\"ס בדבריו עכ\"ל: ואיני יודע מה ראה על ככה להקשות על תי' הרשב\"א ז\"ל שדברי הרשב\"א הן הן דברי ר\"ת שכתב הרא\"ש וכונת ראייתו ודאי כמ\"ש וכמבואר מתשו' מיימו' וזה פשוט גם מ\"ש שדבריו שבתשו' סתרי אמ\"ש בחידושיו הרואה יראה שאין משם ראיה דס\"ל דנדר שוא חל שכ\"כ וז\"ל ל\"ג בה כל פירות משום דא\"א לקיימו ואוכלת לאלתר כדאמרי' בנדרים כו' יע\"ש ויש לפרש דבריו כמ\"ש לדעת ר\"ת שכל כונתו לומר דנדרים ושבועות חדא נינהו ואינו מחוייב לקיים נדרו עד זמן שיוכל לעמוד וממילא איכא למימר דנדר שוא אין כאן איסור כלל כיון דאין בו הזכרת השם וכמ\"ש הר\"ן וכן מבואר בהדיא שדעתו ז\"ל כן מש\"ש בחי' לנדרים יעויין שם בס' פני יהושע למוהר\"י חאנדאלי הנדפס מקרב ימים בתשו' סימן ז' דפ\"ח ע\"א שתמה על הטור ז\"ל שהביא בי\"ד סימן רל\"ב סברת ר\"ת בסתם הפך סברת הרא\"ש ז\"ל בפי' לנדרים שכתב שם דאיסורא מיהו איכא יע\"ש ולא ידעתי אדק\"ל להטור ז\"ל תיקשי להרא\"ש ז\"ל דבפרק המדיר שהביא סברת ר\"ת בסתם ולא חלק עליו משמע דסבירא ליה דנדר שוא אינו עובר כלל הפך ממ\"ש בנדרים ואפשר דה\"ט דהטור ז\"ל שתפס דברי אביו הרא\"ש שבפסקיו עיקר ודוק ובמ\"ש רבינו נדר' היא שלא תאכל אחד מכל הפירות כו' או שנדרה בנזיר כו' אם רצה שתשב תחתיו כו' תשב הקשה הרב הנז' דרמ\"ט ע\"ג דא\"כ מאי האי דפרכינן בגמ' למאי דבעי לאוקמא מתני' דתלינהו לקישוטיה בת\"ה דאמרה יאסר הנאת תשמישך אם אתקשט ותתקשט ותיאסר אי לב\"ש ב' שבתות אי לב\"ה כו' ואמאי יוציא לאלתר ולפי סברת הרמב\"ם ז\"ל דיוציא לאו בע\"כ קאמר אלא אם רצה להוציאה מרצונו יתן כתובה מאי פריך ותתקשט כו' ואמאי ימתין שבת אחד הא אם רצה להוציאה מי מעכב על ידו ומה שצריך להמתין לב\"ש שתי שבתות כו' היינו להוציאה בע\"כ ואף למ\"ש הרב פרישה ז\"ל דדוקא בנדר' שלא תאכל אחד מן הפירות או נדרה מן היין ולא תלאו בתשמיש הוא דס\"ל לרבינו ז\"ל הכי אבל אם נדרה שלא תתקשט ותלינהו בתשמיש מודה רבינו דיוציא בע\"כ מטעמא דסברא מיסנ' סני לי וס\"ל דדוקא בנדרה בתשמיש שבו כל האישות תלוי שייך טעמא דמיסנא סני יע\"ש אכתי אינו מיושב למאי דפריך ותתקשט כו' כיון דאכתי לא אסיק טעמא דמיסנא סני ועוד ק' לסברת רבינו דיוציא לאו בע\"כ קאמר אלא אם רצה להוציאה יוציא ויתן כתובה היכי קתני עלה במתני' ר\"י אומר ביש' יום אחד יקיים דמאי יקיים כיון דת\"ק לא אמר שיוציא בע\"כ וכי אם ירצה להוציאה מדעתו מי מעכב ע\"י עכ\"תק: ולא ידעתי לפי דעתו ז\"ל אמאי לא קשיא ליה לדעת הר\"ן ג\"כ דס\"ל דיוציא בע\"כ קאמר שהרי כתב הר\"ן והאי יוציא דתנן משמע יוציא בע\"כ מטעמא דמיסנא סני לי ואם כן ק' לדעת המקשה דלא אסיק אדעתיה טעמא דמיסנא סני לי אי ס\"ל דיוציא דתנן בע\"כ משמע א\"כ אדקשי' לי ותתקשט ותאסר כו' תקשה לי' עדיפא מינה דאמאי יוציא בע\"כ כלל כיון דלא אסיק אדעתי' טעמא דמיסנא סני ואי ס\"ל דמתני' ה\"ק אם רצה להוצי' יוציא ויתן כתובה א\"כ מאי ק\"ל ותתקשט כו' והיכי ניחא לי' מתני' דקתני רי\"א כו' כמו שהק' הר' הנז' אע\"כ צ\"ל דהמקש' ודאי דאסיק אדעתי' טעמא דמיסנא סני להא מילתא דכופין אותו להוצי' אלא דמ\"מ הוה ק\"ל דכיון דהמדיר את אשתו מת\"ה אמרינן לב\"ש שתי שבתות יקיים ולב\"ה שבת אחד מטעמא דגמרינן מיולדת דאורח ארעא לשהות כך וא\"כ אמאי כופין אותו להוצי' (מטעמא דמיסנא סני) מיד כיון דאורח ארעא לשהות כך ושמא בתוך כך תמצא פתח לנדרה וא\"כ הו\"ל לומר דתתקשט ותיאסר שבת אחד ויותר מכאן כופין אותו להוציא מטעמא דמיסני סני לה כיון שהוא הגורם בקיומה ולאו אורח ארעא לשהות יותר מכאן ואהא משני ליה דטעמא דמיסנא סני אהני לן נמי לומר דיוצי' מיד דה\"מ היכא דנדר איהו דסברה מירתח רתח עלואי והשתא מותיב דעתא כלומר דטעמא דאורח ארעא לשהות גרידא לא אהני לן לומר דימתין שתי שבתות או שבת אחד אלא משום דאיכא לומר טעמא דסברה השתא מותיב דעתיה אבל היכא דנדרא היא ושתיק לה סברה מיסנא סני לה ומש\"ה אע\"ג דאורח ארעא לשהות כך ויכולה לסבול מ\"מ כיון דסברה מיסנא סני לה אינה מבקשת פתח לנדרה ואינה רוצה בקיומו של בעל כלל כנ\"ל:<br><b> גם </b> מאי שהקשה ממאי דקתני במתני' רי\"א יום א' יקיים כפי מ\"ש הרב פרישה ז\"ל י\"ל דמתניתין איירי בשתלאו בתשמיש ויוצי' דקתני יוציא בע\"כ קאמר ועוד היה נר\"ל דמ\"ש רבינו אם רצה שתשב תחתיו תשב היינו דוקא בנודרת שלא תאכל אחד מכל הפירות לעולם דסתמא קתני ומשום דכיון דאפי' כי מפקי' לה מבעלה אינה מרווחת כלום שהרי כבר נאסרה באותו זמן ואפי' נשאת לבעל שני אין הבעל מפר בקודמין משום הכי ס\"ל לרבינו דאין כופין אותו לגרש והיינו ברייתא דקתני האשה שנדרה בנזיר ושמע בעלה כו' אם רצה הבעל להפר יפר ואם אמר אי אפשי באשה נדרני' יוציא ויתן כתובה דמשמע דאם רצה לקיימה אין כופין משום דברייתא איירי בשאינה מרוחת כלום אם מגרשה כמ\"ש: אמנם מתניתין דקתני יוציא ויתן כתובה דבע\"כ קאמר ע\"כ מיירי בדתלאו בתשמיש דאמר יאסר הנאת תשמישך עלי אם אטעום מאותו המין או אם אתקשט ומשום הכי אמרינן דכופין לגרש כיון דהוא נתן אצבע בין שניה וכי מפקי' לה מיניה הא אית לה רווח' דיכולה לינשא לאיש אחר שהרי לא אסרה עליה הנאת תשמיש כל העולם אלא הנאת בעלה גרידא וא\"נ בנדרה כל זמן שהיא תחתיו כמ\"ש התוס' ובהכי נתיישבו קו' הרב הנז' ז\"ל אלא שמדברי הר\"ן וה\"ה ז\"ל משמע שלא הבינו כן בדעת רבינו ועוד דאכתי קשה דא\"כ הו\"ל לרבינו ז\"ל להביא דינא דמתני' דבשתלאו בתשמיש כופין אותו להוציא מיד וכן ק' לדעת הרב פרישה וכעת צ\"ע ועיין בספר בית שמואל סימן ע\"ג ס\"ק ודעת הריטב\"א ז\"ל כדעת רבינו ז\"ל ועיין בליקוטי מוהר\"ב ז\"ל ח\"ב דף נ\"ו ויש לדקדק עליו שנראה שדבריו סותרים ממ\"ש מוהר\"ב משמו בדף נ\"ה סוף ע\"א וז\"ל וא\"ת כיון דנדרה מגופו של פרי כי מגרש לה מאי הוי הא קיימא באיסוריה ובעל שני אינו יכול להפר בקודמין וי\"ל כו' יע\"ש והשתא לפי דעתו ז\"ל דבנדרה היא אין כופין אותו לגרש אלא שאם בא להוציא כופין אותו ליתן כתובה לא ידעתי מאי האי דק\"ל כי מגרש לה מאי הוי כו' ואולי י\"ל שלדעת י\"א שהביא הוא דקשיא ליה ודוחק:"
+            ]
+        ],
+        [],
+        [
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>אין </b>\n<b> מחייבין את הבעל לפדות את אשתו כו'.</b> בפ' נערה דנ\"ב ופסק כרשב\"ג דאמר אין פודין את השבויין יותר מכדי דמיהן מפני תיקון העולם ע\"ש: ודע שכתב הרשב\"א בחי' לגיטין פרק השולח דמ\"ה דאע\"ג דהתם מבעיא לן בטעמא דאין פודין אי משום דלא ניגרו וליתי הוא או משום דוחקא דצבורא הוא ולא איפשטא מהך דרשב\"ג אפשיטא לן דטעמא משום דלא ניגרו בהו הוא דאי משום דוחקא דצבורא הוא גבי בעל שהוא חייב לפדות את אשתו משלו מאי דוחקא איכא והא דלא פשיט לה התם מהכא דכוותא איכא בתלמודא דקאי בתיקו ומפשטא בדוכתא אחרינא וכתב עוד שכן נר' שהוא דעת הרי\"ף ז\"ל שפסק שם כרשב\"ג ואילו בגיטין כתבה למשנתינו סתם ולא הביא בעיא דמהתם שמעינן ליה דמשום דלא ניגרו בהו עכת\"ד ז\"ל וכן כתב הר\"ן ז\"ל שם בשם י\"א והנה לפי הנר' לכאורה מדבריהם ז\"ל הוא דקי\"ל כרשב\"ג דאין פודין כו' ואפי' אם רצה הבעל לפדותה יותר מכדי דמיה אינו רשאי כיון דקי\"ל דטעמא משום דלא ניגרו בהו וכ\"כ מרן הב\"י בטי\"ד סי' רנ\"ב אמ\"ש הטור שם דאדם יכול לפדות את עצמו בכל מה שירצה וכן לאשתו שהיא כגופו כתב מרן וז\"ל והשתא לדעת הרי\"ף ורמב\"ם והרשב\"א והר\"ן אין חילוק בין אשתו לשאר השבויים ודברי רבינו אינן אלא לדעת התוספות והרמ\"ה והרא\"ש ז\"ל וכיון דפלוגתא דרבוותא היא לא היה ליה לסתום דבריו עכ\"ל וק\"ל טובא לפי שטת' ז\"ל דאין פודין דקאמר רשב\"ג אינו רשאי לפדות קאמר דא\"כ מאי פריך בפרק נערה לרשב\"ג הא בכדי דמיהן פודין אע\"ג דפירקונה יותר על כתובתה ורמינהי נשבית כו' רשב\"ג אומר אם היה פירקונה כנגד כתובתה פודה ואם לאו אינו פודה כו' יע\"ש והשת' כפי דעת הרשב\"א ודעימ' מאי קושי' אימ' דהכי דייקי' מיניה אין פודין כו' יותר מכדי דמיהן כלו' אינו רשאי הא בכדי דמיהן אע\"ג דפירקונה יותר על כתובתה אם רצה לפדות פודה והיינו ממש ההיא ברייתא דרשב\"ג דקאמר אם היה פרקונה כנגד כתובתה פודה כלומר חייב ואם לאו אינו חייב לפדות בכדי דמיהן וביותר מכתובתה ודאי דאם רוצה לפדות לדעת רשב\"ג פודה כיון דליכא טעמא דניגרו בהו אלא ודאי דאין פודין דרשב\"ג אינו חייב לפדות קאמר והשתא כי דייקינן מיניה הא בכדי דמיהן פודין ע\"כ חייב לפדות הוא דדייקינן מניה ומש\"ה פריך שפיר לכן הנ\"ל הוא ודאי דגם הרשב\"א מודה דגבי בעל אם רצה לפדות אשתו יותר מכדי דמיהן רשאי לפדותה אפי' לטעמא דלא ניגרו בהו דאשתו כגופו ואהני לן הך טעמא דאשתו כגופו לומר דרשאי לפדותה משא\"כ בשאר השבויים אבל אם אינו רוצה לפדותה יותר מכדי דמיה לא מחייבי' ליה כיון דאיכא תקון העולם דלא ניגרו בהו וליתי והכרעת הרשב\"א ז\"ל הוא דע\"כ דרשב\"ג ס\"ל דטעמא דאין פודין משום דלא ניגרו בהו דאי טעמא דאין פודין משום דוחקא דצבורא אמאי קאמר רשב\"ג גבי בעל עם אשתו דאין פודין אותה יותר מכדי דמיה ואסיקנא התם אפי' היתה כתובתה יתר על פירקונה כיון דבעל חייב לפדותה משלו ליכא דוחקא דצבורא ואמאי אינו חייב לפדותה (ולא ניחא ליה בתירוץ הר\"ן והריטב\"א בחי' לכ\"י דחיישינן לדוחקא דבעל כי היכי דחיישינן לדוחקא דצבורא משום דכיון דכתובתה יתר על פירקונה מדידה הוא דפודה אותה) אלא ודאי דרשב\"ג סבר טעמא דאין פודין משום דלא ניגרו ומש\"ה לא מחייבינן ליה וכדכתיבנא אבל לעולם אם רצה לפדותה יותר מכדי דמיה דפודה אותה משום דאשתו כגופו ומשום הכי פריך מרשב\"ג ארשב\"ג ובהכי ניחא דברי הטור ז\"ל שסתם דבריו ולא הביא דעת הרי\"ף והרמב\"ם והרשב\"א ז\"ל שחולקים עליו וכמו שהקשה מרן שם משום דהטור ז\"ל שם קאי אי רשאי לפדותה שכן כתב אבל אדם יכול לפדות כו' וכן לאשתו וס\"ל להטור דבהא אפי' הרי\"ף ודעימיה מודה באשתו דרשאי לפדותה וכדמוכח בהדיא ממאי דפריך בגמרא וכדכתיבנא אמנם בא\"ה סימן ע\"ח דקאי התם אי חייב לפדותה או לא הביא מחלוקת הרי\"ף והרמב\"ן ז\"ל וכן מדוקדק בלשונו שכתב והרי\"ף פוסק שאינו חייב וזה נר' שהוא דעת רבינו ז\"ל שכתב אין מחייבין כו' ועוד דהוא פסק בהלכות מ\"ע טעמא דאין פודין משום דלא לגרבו וכמו שהקשה הלח\"מ ז\"ל משום דס\"ל לחלק בין אשתו לשאר שבוי' ומה שהקשה הלח\"מ ז\"ל לפי תירוץ זה דא\"כ אמאי פסק כרשב\"ג מטעמא דמתניתין דהשולח הא לא קאמרה אלא גבי אחר אבל אשתו לא כו' וכונת קושייתו הוא כפי מ\"ש שם הר\"ן ז\"ל דפסק בקמייתא כרשב\"ג משום דסתם מתניתין דהשולח אתי כוותיה והשתא אי ס\"ל לחלק בין אשתו לאחר לרשב\"ג ע\"כ מתניתין דקתני אין פודין כלומר אינו רשאי באחר איירי אבל באשתו אליבא דרשב\"ג רשאי וכיון שכן אפי' כת\"ק מצי אתיי' סתם מתניתין דמתניתין איירי באחר אבל באשתו חייב לפדותה ומאיזה הכרח פסק בהך כרשב\"ג: ומהתימה על הרב נ\"מ ז\"ל דקנ\"ו ע\"א שתירץ כן קושיי' הלח\"מ ז\"ל מסברא דנפשיה כאילו היה דבר חדש ולא השגיח שהרב לח\"מ ז\"ל כתב תי' זה ודחאו מכח קושי' זו יע\"ש ומ\"מ לעיקר קו' הלח\"מ ז\"ל נר' דלא ק' מידי כפי מ\"ש הרשב\"א ז\"ל בחידושיו לגיטין דמדלא קאמר רשב\"ג אף בזה מפני תקון העולם משמע דרשב\"ג הוא דאית ליה תקון העולם ות\"ק לית ליה כלל וא\"נ כמ\"ש הר\"ן ז\"ל שם דבחד לישנא מתנייא כמו שיראה המעיין וא\"כ ע\"כ סתם מתני' כרשב\"ג: ובהכי ניחא לי מ\"ש התוס' בד\"ה אין פודין כו' ארישא קאי ודבריהם סתומים ומצאתי בשיטה כ\"י למוהר\"י קורקוס שפי' דכוונתם לאפוקי דלא נימא דלא קאי אלא אסיפא אבל מודה הוא דפעם אחד צריך לפדותה אפי' ביתר מכדי דמיה אבל פעם שניה אינו רשאי לפדותה יותר מדמיה דא\"כ מ\"ט דרשב\"ג מ\"ש דבפעם א' יכול ופעם שניה אינו רשאי אי סובר דאשתו כגופו א\"כ אפי' פ\"ב נמי דהא אדם יכול לפדות את עצמו כמה פעמים ואם אין אשתו כגופו אפי' פ\"א נמי לא לכך פירשו התוספ' ז\"ל דפליג אף ארישא עכ\"ל ואין דבריו נראין משום דא\"כ הו\"ל להתוספות למימר ארישא נמי פליג מדלא כתבו כן משמע דכונתם לומר דרשב\"ג ארישא דמילתא דת\"ק ולא אסיפא דקתני פעם שני רצה פודה רצה אינו פודה וצ\"ע למה דאף אסיפא נמי משמע דקאי דת\"ק קתני דפעם שני רצה פודה אפי' ביותר מדמי' ורשב\"ג פליג וקתני דאינו רשאי ודברי הרב ח\"ה ז\"ל בזה הם דברים תמוהים לע\"ד כמו שיראה המעיין ומה שתירץ הרב נת\"מ הוא מגומגם קצת משום דאם הכרעתם מההיא סוגי' דגיטין לא הוה ליה למסתם דבריהם: אמנם כפי מ\"ש אתי שפיר דברי התו' ז\"ל דכונתם לומר דע\"כ אין פודין דרשב\"ג ארישא קאי דקתני פ\"א פודה וקאמר רשב\"ג אינו חייב אבל אסיפא דקתני רצה פודה כו' לא מצי קאי משום דאי קאי אסיפא ע\"כ אין פודין דרשב\"ג אינו רשאי קאמר וא\"כ מאי פריך מרשב\"ג ארשב\"ג וכמ\"ש לעיל כנ\"ל ועיין בספר פרח מטה אהרן ח\"ב סימן ח':"
+            ]
+        ],
+        [],
+        [],
+        [],
+        [],
+        [],
+        [],
+        [],
+        [],
+        [
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>איש </b>\n<b> ואשה שהיו ביניהם שדוכין כו'.</b> כתב ה\"ה וז\"ל בפרק הנושא אמר רב גידל כו' וכתב רבינו שה\"ה איש ואשה שהיו ביניהם שדוכין וכ\"ש הוא מדין האב כו' והוא תימה שהרי בירושלמי אמרו כשם שהבעל פוסק כך האב פוסק אלא שהבעל מזכה בכתב והאב בדברים ואפי' נימא דתלמודא דידן פליג אירושלמי מ\"מ לא היה לו לומר דכ\"ש הוא מדין האב גם מ\"ש דכן נתבאר מן הגמרא ונראה שכונתו היתה למ\"ש פרק הנושא דפריך התם אר\"ל מדתנן הנושא את האשה נזון את בתה מאי לאו כה\"ג לא בשטרי פסיקתא וכדרב גידל וכמ\"ש מרן ז\"ל נראה דאין ראיה כלל דאיכא למימר דמתניתין מיירי בכתב לה וכמ\"ש בירושל' דגבי בעל בעינן כתב ואדרבא לישנא דתלמודא מוכח טפי לפ\"ז דקאמר בשטרי פסיקתא דמשמע דבעינן כתיבה אלא דאפי' לא כתב לה בלשון חייב אני לך מהני מטעמא דרב גידל דאי באמירה בעלמא מהני למאי אצטריך לומר בשטרי פסיקתא ושטרי מאן דכר שמיה ובפשיטות הי\"ל לומר לא כדרב גידל ומן האמור בזה אתה תחזה שמ\"ש הגאונים והר\"ן ז\"ל ר\"פ אע\"פ דבירוש' קאמר דאפי' אחר נשואין קונה באמירה לאו דוקא אלא לאפוקי דלא בעינן קנין שלדעת הירוש' אפי' בשעת קדושין ונשואין כתב דוקא בעינן והנראה אצלי שרבינו וכל הפוסקים ז\"ל דחו להא דירוש' מכח מאי דפריך התם לרב אשי דאמר לא נתנו ליכתב ממתניתין דהפקחין היו כותבין ולפירוש רבינו והרי\"ף ורוב המפרשים היינו לומר דמדהזכיר כתיבה ש\"מ בעינן כתיבה ואי ס\"ל כהירושלמי דגבי בעל אינו מזכה אלא בכתב מאי קושיא הא גבי פקחין ודאי צריך כתיבה לכ\"ע וכן נמי ממאי דפריך ממתניתין דאין כותבין שטרי אירוסין והוצרך לאוקומא בשטרי אירוסין ממש ואם איתא אמאי לא מוקי לה בשטרי פסיקתא דבעל ואשתו דהתם אינו קונה אלא כתיבה ומשום הכי אין כותבין אלא מדעת ב' אלא מבואר דס\"ל לתלמודא דידן דאין חילוק בין אב לבתו בין איש לאשתו כנ\"ל: גם מ\"ש עוד ה\"ה וז\"ל ובדין הפוסק מעות לחתנו יתבאר בפ' זה שאם האשה פסקה על עצמה שהיא יושבת עד שתמצא מה שפסקה אלמא דקנה הבעל לא הבינותי דבריו שהרי אפי' נימא דלא קנה הבעל אפי\"ה אמרינן שפיר דתשב עד שתלבין ראשה מאחר ששניהם הסכימו על כך וזה מבואר שהרי ליישב מתניתין דהפוסק לחתנו הוצרכו לאוקומא כשלא קדשו מיד לדעת רשב\"ם או בנשואין ב' לדעת ר\"ת הרי דאע\"ג דלא קנה הבעל אפי\"ה אמרינן דתשב עד שתלבין ראשה והיאך הביא ראיה ממנה ה\"ה ז\"ל לומר דקנה והנראה דס\"ל לה\"ה שלא כדעת התוספות דמתניתין דקתני תשב עד שתלבין ראשה היינו דוקא באופן דקנה בדברים כגון שקדשו מיד ובנשוא' משום דכיון דמן הדין קנה וחייב ליתן לו משום הכי תשב עד שתלבין ראשה דאדעתא דהכי נתרצה בדבר אבל אם הוא באופן דלא קנה לכ\"ע לא אמרינן תשב עד שתלבין ראשה דכיון דלא עשו קנין ביניהם איכא למימר דאיהו הוא דאפסיד אנפשיה ומצי למימר משטה הייתי בך ובהכי ניחא לי מה שהקשה הרב נת\"מ למ\"ש רי\"ו שדעת הרמ\"ה כדעת רבינו דכל שלא היה לו מעות בשעת הפסיקה לא מהני הא דרב גידל והק' עליו שמדברי הרא\"ש שהביא בשמו משמע איפכא שכ' שהרמ\"ה תי' דהפוסק מעות לחתנו מיירי בשאין לו מעות לפרוע ואם היה דעתו כדעת רבינו טפי מהכי הוה ל\"ל דאפי' יש לו מעות לפרוע אם לא היו לו אז בשעת הפסיקה לא קנה ובהכי הוה מתוקמא שפיר ההיא דהפוסק מעות לחתנו יע\"ש ולפי מ\"ש י\"ל דס\"ל להרמ\"ה דמתניתין לא מצי מתוקמא בשלא היו לו מעות בשעת הפסיקה משום דכיון דלא קנה לא אמרינן בכי הא תשב עד שתלבין ראשה וכדעת ה\"ה ז\"ל: ואולם אכתי דברי ה\"ה ז\"ל קשים אצלי דמאי ראיה מההיא דהפוסק דהא איכא לאוקמא בשקנו מידו וכדאוקימנא לה למתניתין ר\"פ הנושא וליכא למימר שכוונתו ממה שלא ביאר רבינו שם דבעי קנין דלהא לא הוצרכנו דודאי כיון שרבינו ז\"ל סובר דאפי' בבעל קנה בדברים ומש\"ה לא כתב דבעי קנין אבל אעיקר דינא דרבי' מאי ראיה מההיא מתניתין דהפוסק מעות לחתנו וצ\"ע:"
+            ],
+            [
+                "<b>במה </b>\n<b> ד\"א כשפסק כו' ובנשואין ראשונים כו'.</b> כ\"כ התוספות פ\"ק דקדושין ד\"ט ע\"ב ד\"ה הן הן דברים כו' והן דברי הירוש' הביאוהו הרי\"ף והתוספות ז\"ל פ' שני דייני גזירות וכתב הריב\"ש בתשובה סימן שמ\"ה שאפשר שלא חלקו בין נשואין ראשונים לשניים אלא דוקא באב הפוסק ע\"י בנו ובתו שעל זה נזכר בירושלמי אבל חתן עצמו הפוסק לאשתו אפי' בנישואין ב' ודקדק כן מדברי רבינו שבדין י\"ג כתב איש ואשה שהיו ביניהם שדוכין וא\"ל כמה את מכנסת לי כו' ואמרה לו כמה אתה נותן לי כו' וכן האב שפסק ע\"י בנו ובתו כו' ובדין י\"ד כתב בד\"א דפסק האב לבתו כו' ובנשואין א' כו' ומדלא כתב סתמא בד\"א בנשואין ראשונים דאז הוה קאי אתרי בבי דלעיל מיניה בפסיקת האיש והאשה ובפסיקת האב לבנו ולבתו והוצרך לפרש בד\"א דפסק האב משמע שדעתו דחתן הפוסק לעצמו אפי' בנישואין שניים אלו דבריו יע\"ש וראיתי להרב נת\"מ ז\"ל דצ\"ג ע\"ד שתמה עליו דאיך כ' דעל זה נזכר בירוש' אדרבא דברי הירושלמי אינו אלא בחתן הפוסק לעצמו דהכי איתא התם תנן הפקחין היו כותבין ע\"מ שאזון את בתך כו' ותני עלה ובלבד מן הנישואין א' כו' והא מתניתין בחתן הפוסק לעצמו מיירי כדקתני ע\"מ שאזון את בתך ואעפ\"כ העמידוה בנשואין א' דוקא יע\"ש שהניחו בצ\"ע ובאמת שהדבר מתמיהא על הריב\"ש ז\"ל איך הביא ראיה לסתור מהירוש' והנראה ודאי שמ\"ש הריב\"ש שעל זה נזכר בירוש' לא היתה כונתו אלא עמ\"ש בירושלמי בפרק אע\"פ ששם הובא הא דתני עלה ובלבד מן הנישואין הא' אדינא דאב הפוסק לבנו ולבתו כאשר יראה הרואה ומ\"מ אכתי צריכין אנו למודעי מה יענה למ\"ש בירושלמי גבי ההיא דהפקחין דאפי' בחתן הפוסק לעצמו בעינן נישואין א' ונראה לע\"ד דע\"כ לא כתב הריב\"ש דבחתן הפוסק לאשתו אפי' בנשואין ב' מהני אלא דוקא בפוסק מתנה לעצמה משום חביבותא דאית ליה בגוה גמר ומקני לה וכנדון שלו וכן נמי מה שדקדק מדברי רבינו נמי בכה\"ג מיירי כמ\"ש ואמר לה כמה את מכנסת לי כו' כמה אתה נותן לי כו' וכך מדוקדקים דברי מרן כ\"מ יע\"ש אמנם בחתן המחייב לזון את בת אשתו אזיל ומודה הריב\"ש ז\"ל דבנשואין ב' לא מהני דכל כי האי ודאי לא אמרינן דמשום חביבותא דידה גמר ומשעבד נפשיה לזון את בתה אלא דוקא בנשואין א' דאיכא רוב שמחה טפי ובהדרגות חתן המתחייב לבתו הדר דינא כדין האב הפוסק לבנו זה הנראה אצלי אמת ויציב בדעת הריב\"ש ומכלל האמור אתה תחזה שמ\"ש הרב בית שמואל סי' נ\"א ס\"ק להביא ראיה לדינו של הריב\"ש ממתניתין דפרק הנושא אשה לזון את בתה דמשמע התם דבאלמון שנשא אלמנה מיירי כדקתני מתו בנותיהן נזונות כו' יע\"ש לא דק כלל שהרי בירושלמי אוקמוה להו בנשואין ראשונים ומה שדקדק ממתניתין ליתא כלל דבנותיהן דקתני מתניתין בבנות שהיו לו ממנה קאמר וזה פשוט: ועוד נראה שיש להכריח דינו של הריב\"ש ז\"ל דבחתן הפוסק לאשתו אפי' נשואין ב' מהני מההיא דפרכינן בפרק הנושא לרב אשי דאמר לא ניתנו ליכתב ממתניתין דקתני והיא ניזונית מנכסים משועבדים ומשנינן דהתם בשקנו מידו ופרכינן ומאי פסק' ומשני איהי דהוה בשעת קנין מהני לה קנין בנות דלא הוה בשעת קנין לא מהני בתו קנין וסדר פריך מי לא עסקינן דהואי בשעת קנין וה\"ד כגון דגירשה והדרה ופרש\"י וז\"ל כגון דגירשה והחזירה וכתב לה תנאים הללו ואפי' הכי תנן סתמא בנותיהן ניזונות מבני חרי כו' יע\"ש: והשתא קשה טובא דלפי מ\"ש הירוש' דמתני' דהפקחין מיירי דוקא בנשואין ראשונים אבל בב' אינו קונה בדברים עד שקנו מידו אם כן מאי האי דפריך למאי דמוקי לה בשקנו מידו מאי פסקה ומי לא עסקינן דהואי בשעת קנין כגון דגירשה כו' דמשמע בהדיא דאי מוקמינן למתניתין בשלא קנו מידו אתיא מתני' סתמא אפילו בגירשה והחזירה והלא כל שגירשה והחזירה הו\"ל נשואין ב' ולכ\"ע לא מהני עד דאיכא קנין אלא ודאי משמע דתלמודא דידן פליג אירוש' וס\"ל דאפי' בנשואין ב' מהני ומ\"מ גבי האב הפוסק לבנו פסק רבינו כהירוש' משום דבהא לא אשכחן דפליג תלמודא דידן על הירושלמי דאיכא למימר דדוקא בחתן הפוסק הוא דס\"ל לתלמודא דידן דאין לחלק אבל באב הפוסק מודה דדוקא בנשואין א' ומה מאד מדוקדקין דברי רבינו ז\"ל שבדין הנושא את האשה לזון את בתה כתב בסתם ולא חילק בין נשואין ראשונים לב' כמו שחלקו בירוש' ולומר שסמך עמ\"ש באב הפוסק לבנו זה דוחק כי מאחר שהירוש' הוצרכו לאשמועי' לה נמי בדין הנושא את האשה משמע דחדא מחברתא לא נפיק משום דהוה מצינן לומר דפסיקת חתן אלימא טפי א\"כ ה\"נ הי\"ל לרבינו להביא דין זה נמי גבי הנושא את האשה לזון את בתה ואולם כפי מ\"ש דבריו ז\"ל מצודקים דבההיא ודאי לא פסקינן כהירושלמי משום דתלמודא דידן פליג עלה כמ\"ש וכבר עלה על דעתי ליישב ולומר דתלמודא דידן לא פליג אירושלמי דע\"כ לא אמרו בירושלמי דבנשואין ב' בעינן קנין אלא דוקא באלמון שנשא אלמנה אבל במחזיר אשתו ראשונה חשיבא טפי כנשואין ראשונים ע\"ד מה שאמרו נתגרשה קא אמרת נתגרשה חזרה לחיבתה הראשונ' ומ\"מ זה דוחק דאם כן נ\"מ לענין דינא גבי האב הפוסק לבנו דאם הוא בנשואין ב' כגון שגירש' והחזיר' קני באמירה וכל כי האי לא לישתמיט לשום א' מהפוסקים לומר כן ותו דכיון דטעמא דמילתא משום דאיכא רוב שמחה טפי ומש\"ה גמר ומקני בדבורא בעלמא במחזיר גרושתו מיסתברא ודאי דלא חשיבא שמחה טפי מאלמון שנשא אלמנה כיון דאגידא ביה מעיקרו ולבו גס בה וזכר לדבר קרא כדכתיב כי יקח איש אשה חדשה לא יצא בצבא ושמח את אשתו דדרשינן מינה חדשה שהיא חדשה לו ואפי' אלמנה פרט למחזיר גרושתו יע\"ש:<br><b> עוד </b> כתב הרב הנז' שמדברי התוס' והרא\"ש נראה שיש להוכיח הפך דברי הריב\"ש שמה שהקש' עלה דהך מילתא דרב גידל ממתני' דהפוסק מעות לחתנו ופשט לו את הרגל כו' ואמאי כיון שקונה הוא באמיר' יוציא ממנו בב\"ד מה שפסק ותי' דמיירי בנשואין ב' דלא קנו באמירה ואם כדברי הריב\"ש אכתי לא מתרצה בהכי ברייתא דקתני התם לא נחלקו על הפוסק לחתנו כו' על מה נחלקו על אשה שפסקה לעצמ' כו' אדמון אומר כסבור אני כו' ואם איתא דאפילו בנשואין ב' כשפסקה היא לעצמה קנה הבעל באמירה איך שייך לומר כסבורה אני כו' כיון שהיא חייבת לפרוע ויכול להוציא ממנה בב\"ד מה שפסקה לו אלא עכ\"ל דאף לגבי דידה בנשואין ב' לא קנה אלו דבריו יעיין שם: ולע\"ד נראה שיש ליישב כי הנה התוס' ז\"ל פ\"ב דייני גזירות ד\"ה תשב תי' לקו' הלזו דמתניתין מיירי בשאין לו לאב לפרוע וחזרו והקשו על זה דלא משמע לרבי' לפרש בשאין לו לאב מדבעי למימר בגמרא דכופין לאב ותי' כתי' ר\"ת דמתני' מיירי בנשואין ב' יע\"ש וא\"כ איכא למימר שפיר דאברייתא ל\"ק להו מידי משום דבפשיטות איכא לאוקמא בשאין לה ליתן מה שפסק' אמנם אמתני' קשיא להו שפיר דמשמע התם בגמ' דמתניתין מיירי כשיש לו מדבעי למימר כופין דס\"ל דאמתני' קאי וכמ\"ש בד\"ה הפוסק ואהא הוצרכו לאוקמא בנשואין ב' ולעולם דהתוס' והרא\"ש ז\"ל ס\"ל דגבי דידה אפילו בנשואין ב' מהני כמ\"ש הריב\"ש והדבר מוכרח מתלמודא דידן כמ\"ש לעיל גם מ\"ש עוד הרב הנז' ז\"ל דכן מבואר מדברי המרדכי פ' נערה דמ\"ז ע\"א אההיא דכתב לה פירות כסות וכלים שכתב וז\"ל ה\"ה באמיר' בעלמא ורש\"י ז\"ל פי' דהא דנקט כתב משום דבירוש' מחלק בין נישואין ראשונים לב' מש\"ה נקט מילתא פסיקתא ע\"כ וההיא בכתב הבעל לאשתו מיירי ועכ\"ז כתב דמילתא פסיקתא קתני ואפילו בנשואין ב' דלא קנו באמירה הפך דעת הריב\"ש יע\"ש אחר המחיל' שותיה דמר לא ידענא שהרי ההיא דכתב לה מבואר הוא דבאב הפוסק לבנו מיירי וכמו שכתב רש\"י ז\"ל וז\"ל פסק לה האב בנדונייתא שתכניס לבעלה יע\"ש והדבר מוכרח מעצמו סוף דבר בהא סלקינן שדינו של הריב\"ש יתד הוא שלא תמוט ויש לו סמוכה מתלמודא דידן וכמ\"ש לעיל וכן ראוי להורות הלכה למעשה ודלא כהרב נ\"מ כנ\"ל עוד ראיתי להרב הנזכר ז\"ל שנסתפק בכונת הירושלמי הללו אי בעינן דוקא שיהא נשואין ראשונים דידיה שתהיה אשתו ראשונה וגם ראשונים דידה שיהיה בעלה הראשון כמ\"ש בירוש' עלה ודכוות' המשיא אשה לבנו גדול בבית קנאו והתם ודאי נישואין אי דידיה ודידה בעינן א\"ד לא בעינן הני נישואין ראשונים אלא לגבי פוסק וכל דלגבי פוסק הו\"ל נישואין ראשונים אף דלגבי דידה הו\"ל נישואין ב' גמר ומקנה את\"ד ע\"ש ובעיני יפלא מה מקום להסתפק בזה שהרי בההיא דהפקחין דקתני עלה ובלבד מן הנישואין הראשונים קאמר עלה ודכוותא המשיא אשה לבנו כו' וגבי פקחין מבואר הוא דלא בעינן שיהיו נשואין ראשונים דידיה ודידה שהרי בפוסק לזון את בתה מיירי דהיינו אלמנה וא\"כ עכ\"ל דדכוותא המשיא אשה לבנו דקאמר עלה בירושלמי לא בעינן דומיא דהתם ממש דהכא עיקרא דמילתא תליא גבי פוסק ואם כן ה\"נ גבי האב הפוסק לבנו נמי דינא הכי וכן ראיתי להרב בית שמואל ז\"ל סימן הנז' ס\"ק שכתב כן בפשיטות יע\"ש והוא פשוט: כתב הריב\"ש סימן הנז' דהא דרב גידל ה\"ה בשע' נשואין אע\"פ שקדשה כבר דההיא שעתא הוי גמר החיתון ואיכא איקרוב' טפי דרב גידל נקט קידושין לחוד לרבותא כו' יע\"ש וכן נראה דעת התוס' ז\"ל פרק נערה דמ\"ז ד\"ה כתב לה וז\"ל ואע\"ג דבפ' הנושא קאמר גבי כמה אתה נותן לבנך כו' דאיירי באירוסין בההיא הנאה דמחתנו אהדדי י\"ל דה\"פ בההיא הנאה שיבואו לידי חיתון נשואין לבסוף גמרי ומקני אף בשעת אירוסין ע\"כ הרי משמע דבשעת נישואין איכא איקרובי טפי משעת קידושין וכן ראיתי למוהר\"ב ז\"ל בליקוטיו ר\"פ אע\"פ וז\"ל כתב הרא\"ש יש מן הגאונים שכתבו שאין התוספות צריך קנין דכי היכי דקי\"ל דאיתא לדרב גידל בשעת קדושין ה\"ה בשעת נשואין מה\"ט גופה ובירושלמי אמרו דאפילו אחר הנשואין הוא קונה באמירה ופירש הטעם שרוצה הוא ליתן במה שלא תחוזר בה עכ\"ד וכן נרא' דעת רש\"י שם במ\"ק ע\"ש וכתב הרב נת\"מ ז\"ל דצ\"ח ע\"ג שמדברי המרדכי ז\"ל נראה שחולק על זה ממ\"ש בפרק הנושא גבי ההיא דמשה בר מצרי דפריך והא ערב דכתובה לא משתעבד ומשני קבלן הוה אבל מה\"ט דכמה אתה נותן כו' לא פריך מידי וז\"ל דלא קבל עליו מקמי קדושין אבל מקמי נשואין לא רצתה לינשא עד שנעש' אביו ערב ע\"כ הרי שאע\"פ שבשעת נשואין נעשה אביו ערב אפי' הכי לא מהני כיון שלא קבל עליו קודם קדושין שאין לומר שכונת המרדכי לומר שלא היה בשעת נישואין שא\"כ למה הוצרך לומר שלא קבל עליו קודם קדושין אפילו ת\"ל דעדיין לא קדש כיון שלא היה בשעת נשואין וקדושין את\"ד וכן ראיתי להד\"מ ז\"ל שכתב שהמרדכי חולק אהריב\"ש ז\"ל ואולם ק\"ל לפ\"ז ממ\"ש המרדכי פ' נערה גבי ההיא דכתב לה פירות ה\"ה אם לא כתב דהן הן הדברים הנקנים באמירה וכ\"ש כו' כ' והשתא אי ס\"ל להמרדכי דבשעת נישואין לא מהני הא דרב גידל בפשיטות הי\"ל לומר דדוקא כתב כיון דברייתא מיירי בכתב מן הנישואין כמ\"ש סמוך ונראה משם ר\"ת וליכא למימר דלפרש\"י ז\"ל דמפרש לה בכותב מן האירוסין הוא דק\"ל דכל כי האי הי\"ל לפרש ולהקשות לפי' רש\"י ולא למסתם סתומי בתחילת דבריו ולהביא אח\"כ פלוגתא דרש\"י ודר\"ת כאלו אינו תלוי במחלוקת זה כלל ולכן נראה שאף דעת המרדכי כדעת הריב\"ש ז\"ל ומ\"ש בההיא דמשה בר עצרי מיירי בשלא היה בשעת נישואין אלא קודם נשואין וכמ\"ש הרב נת\"מ ומה שהוצרך לומר שלא קבל עליו קודם קדושין ולא כתב דאפילו קבל קודם קידושין כיון שלא היה בשעת קידושין הוא משום דהמרדכי ז\"ל נראה דלא סבירא לי' כסברת רשב\"ם ז\"ל שכתב דבעינן עמדו וקדשו מיד וכדמשמע ממ\"ש בראש דבריו שאחר שכתב תי' רשב\"ם דמתניתין דהפוסק לחתנו מיירי כשלא קדש מיד כתב ונראה לי ולרבינו ברוך די\"ל דהתם דלא קנה כו' מיירי בשאין לו מה ליתן כו' יע\"ש אלא דס\"ל להמרדכי דאפי' להחולקים על רשב\"ם ז\"ל וס\"ל דאפילו קדש אח\"כ מהני היינו דוקא בשהתנה קודם קדושין דהתם ודאי איכא למימר דאדעתא דהכי קדש כיון שכבר גלה דעתו מקודם משא\"כ בשקדשה בלתי תנאי ואחר קדושין וקודם שעת נשואין התנו ביניהם דהתם ודאי כל שלא התנו כן בשעת נשואין לא מהני שהרי רגלים לדבר דמתרצה הוא אפי' בלא מוהר ומתן מדלא התנה כן בשעת קידושין והילכך כל שלא התנה כן בשעת נשואין איכא למימר דלא איכפת ליה כנ\"ל ודו\"ק:"
+            ]
+        ],
+        [
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>אמרה </b>\n<b> לו אשתו שזנתה.</b> עיין מה שכתבתי באורך פ\"ט מהלכות אלו הלכה ט\"ו:"
+            ]
+        ]
+    ],
+    "sectionNames": [
+        "Chapter",
+        "Halakhah",
+        "Comment"
+    ]
+}
\ No newline at end of file
diff --git a/json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Sha'ar HaMelekh/Sefer Nashim/Sha'ar HaMelekh on Mishneh Torah, Marriage/Hebrew/merged.json b/json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Sha'ar HaMelekh/Sefer Nashim/Sha'ar HaMelekh on Mishneh Torah, Marriage/Hebrew/merged.json
new file mode 100644
index 0000000000000000000000000000000000000000..0c4352860d8db519f350dee8d07f3572260160a3
--- /dev/null
+++ b/json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Sha'ar HaMelekh/Sefer Nashim/Sha'ar HaMelekh on Mishneh Torah, Marriage/Hebrew/merged.json	
@@ -0,0 +1,383 @@
+{
+    "title": "Sha'ar HaMelekh on Mishneh Torah, Marriage",
+    "language": "he",
+    "versionTitle": "merged",
+    "versionSource": "https://www.sefaria.org/Sha'ar_HaMelekh_on_Mishneh_Torah,_Marriage",
+    "text": [
+        [
+            [],
+            [
+                "<b>האשה </b>\n<b> נקנית בכסף כו'.</b> בפ\"ק דקדושין דף ד' אמרינן ותנא מייתי לה מהכא דתניא כי יקח כו' אין קיחה אלא בכסף כו' והלא דין הוא ומה אמה העבריה שאינה נקנית בביאה כו' והק' הרשב\"א ז\"ל שם בחידושיו וז\"ל הקשה הרמב\"ן נר\"ו והא לאו משום קולא דביאה הוא אלא משום שאין קנינה לשם אישות כו' יע\"ש ויש לי לדקדק הא קיימא לן דפירכא דלא שייכא חשיבא פירכא כמ\"ש התוס' בפ' החובל דפ\"ח ע\"א ד\"ה שכן אינה במילה ובזבחים דף ה' ע\"ב והביאו ראיה מהא דפריך לקמן בקידושין מה לכסף שכן פודין בו הקדשות כו' יע\"ש ואיברא ודאי דהיינו יכולים לומר דאף על גב דפירכא דלא שייכא עבדינן מ\"מ ק\"ו דלא שייך לא עבדינן האמנם ראיתי להרב גו\"ה ז\"ל כלל ת\"ס דע\"ט בע\"ב שהק' אסוגיא דפר' החובל וז\"ל אמנם קשה דאשה תיתי לפיסולא ק\"ו מעבד ומה עבד שראוי למילה פסול לעדות אשה שאינה ראויה למילה לא כ\"ש כו' ואין לומר דהוי ק\"ו דלא שייך דהא עביד פירכא אף על גב דלא שייכא ושמא לעשות פירכא עבדינן אף על גב דלא שייכא אבל ילפותא לא עבדינן אמנם מצינו דעביד ילפותא דלא שייכא בקידושין ד\"ה גבי מה לכסף שכן פודין בו הקדשות ביאה תוכיח א\"ד יע\"ש וכ\"כ בסי' תע\"ה דפ\"ד דעבדינן יוכיח אפילו היכא דלא שייך ועל פי זה הק' למ\"ש התוס' פ' החובל ד\"ה הנזכר וז\"ל וי\"מ מה לאשה שכן אינה מצווה למול את בנה וליתא דאם כן מאי קאמר קטן יוכיח פירוש שאינו מוליד ואיכא למידק דאמאי סתרו פי' י\"מ מכח ק\"ו זו הא כיון דניחא להו פירו' דפירכא דלא שייך פירכא היא ה\"נ נימא לדידהו דשפיר קאמר קטן יוכיח אף ע\"ג דלא שייך וליכא למימר דיוכיח לקיים הק\"ו לא עבדינן מיוכיח דלא שייך דאין דנין אפשר משא\"א דבקידושין קאמר ביאה תוכיח אף ע\"ג דלא שייך יע\"ש ולכאורה מ\"ש דעבדינן יוכיח דלא שייך נראה דסותר לברייתא דלקמן דקאמר אמה העבריה יוכיח שנקנית בכסף ואינה נקנית בביאה מה לאמה העבריה שכן אין קנינה לשם אישות ופרש\"י הילכך דלא שייכא ביה ביאה והשתא לפי דברי הרב ז\"ל אף על גב דלא שייך עבדינן יוכיח ומאי פריך מה לאמה כו'. ואולם הא ודאי בורכא איהו דמ\"ש הרב ז\"ל דעבדינן יוכיח אפי' היכא דלא שייך היינו דוקא היכא דמה שאנו באים ללמוד ממנו שייך שפיר ביוכיח כמו ההיא דקטן שאנו באים ללמוד דעבד פסול לעדות מק\"ו דאשה וכי פרכינן מה לאשה שאינה במילה שייך שפיר לומר קטן יוכיח דפסול לעדות אף על גב דאינו במילה שהרי לענין עדות שייך שפיר ואפ\"ה פסול ופירכא דמילה אף על גב דלא שייך עבדינן וכן נמי ההיא דלקמן דבעי למילף דחופה קונה מק\"ו דכסף קאמר שפיר ביאה יוכיח דאף דאין פודין בו הקדשות קונה משום דמה שאנו באים ללמוד לענין שתהא קונה בו שייך שפיר ביאה והילכך אף ע\"ג דפירכא דאין פודין בו הקדשות לא שייך ילפינן שפיר מיניה לענין קנין דשייך משא\"כ הכא בברייתא דבעי למילף שלא תהא ביאה קונה מאמה העבריה שאינה נקנית בביאה אז ודאי דלא עבדינן יוכיח לאותו דבר עצמו ולמילף שאין ביאה קונה כיון דאמה העבריה מה שאינה קונה הוא משום דלא שייך ואי הוה שייך ביה ביאה ה\"נ דהיתה קונה וזה ברור. ואולם עיקר קוש' ז\"ל בדברי התוס' דכיון דפירכא דלא שייכא חשיב פירכא ה\"נ עבדינן יוכיח לא אדע שכול מאי קאמר הא אדרבא היא הנותנת דכיון דאמרינן דפירכא דלא שייכא חשיב צד קולא או צד חומרא מאי דלא שייך ביה למיחשב' פירכא אם כן משום הכי הוא דק\"ל שפיר דמאי קאמר קטן יוכיח דפסול לעדות למילף מיני' לעבד הא קטן נמי אינו במילה ואע\"ג דלא שייך חשיבא גריעותא כי היכי דעבדינן פירכא מיניה ומש\"ה פסול לעדות אבל בעבד דמצווה למול את בנו מנ\"ל גם מה שהביא ראיה הרב ז\"ל דעבדינן יוכיח דלא שייך מהא דקאמר ביאה יוכיח נראה דאין ראיה כלל דהתם כלפי מאי דקאמר מה לכסף שכן פודין בו הקדשות תאמר בחופה שאין פודין בו דעביד פירכא ממאי דלא שייך קאמר שפיר ביאה יוכיח דאין פודין בו הקדשות וקונה אף אני אביא חופה דהשתא ליכא למימר דמה שאין פודין בו הוא משום דלא שייך דהא חופה נמי לא שייך ביה פדיון וכן מצאתי להרב החידושין ז\"ל שכ\"כ בהדיא ועל פי האמור תורה יוצאה דאע\"ג דפירכא דלא שייכא עבדינן לסתור הק\"ו אפ\"ה ק\"ו דלא שייך לא עבדי' ובהכי נתיישבו דברי הרשב\"א ז\"ל שכתבנו ושלא כדעת מהרש\"א ז\"ל ועיין בהרב ח\"ה ז\"ל מ\"ש לקמן בקידושין בד\"ה פירכא דלא שייכא לא עבדינן ולא דק בלישניה שהרי מבואר הוא דפירכא דלא שייכא עבדינן כמ\"ש התוספות ודוק:<br><b> ושוב </b> מצאתי להרא\"ם ז\"ל פרש' משפטים ד\"ה יכול העברי יוצא בראשי אברים כו' שהק' וז\"ל וא\"ת ל\"ל היקשא בלא היקשא נמי מהי תיתי לומר שהע\"ע יוצא בראשי אברים אי מק\"ו דעבד כנעני כדלעיל אדרבא נילף ק\"ו מאמה העבריה ומה אמה העבריה שיוצאה בסימנים ע\"ע שאינו יוצא בסימנין לא כ\"ש כו' א\"נ י\"ל כיון דסימנין לא שייכי בע\"ע כדלעיל אין זה ק\"ו ע\"כ הרי בהדיא דס\"ל להרא\"ם ז\"ל דק\"ו דלא שייך לא עבדינן היפך דעת מהרש\"א ז\"ל ולא ידעתי איך אשתמיט מיניה ודרך אגב הוקשה אצלי בתי' ב' של הרא\"ם ז\"ל דאכתי תיקשי ליה דתיתי בק\"ו מאמה העבריה ומה אמה העבריה שיוצאה במיתת האדון אינה יוצאה בראשי אברים ע\"ע שאינו יוצא במיתת האדון לא כ\"ש דהוי ק\"ו שפיר דשייך וצ\"ע:",
+                "<b>ובביאה </b>\n<b> ובשטר מן התורה כו'.</b> פ\"ק דקידושין דף ד' ע\"ב אמרינן ובעלה מלמד שנקנית בביאה כו' והתוס' שם ד\"ה ובעלה הק' וז\"ל וא\"ת ונילף מג\"ש דנקנית בביאה כדאמרי' בריש הבע\"י כו' וי\"ל דאי לא כתיב ובעלה עיקר ביאה לא הוי גמרינן מקיחה דעריות כיון דקיחה דהתם לא משתעי בקנין כלל אבל לחשב העראה כגמר ביאה גמרינן שפיר ע\"כ והר\"ב עצמות יוסף שם הקשה דכיון דלאו לענין קנין אתמר הכי למאי אהני ג\"ש והתוס' ז\"ל כתבו בפ' הבע\"י דהוי ג\"ש מופנה ותי' דמהני ג\"ש לענין שתהא העראה גומרת בה אחר כסף כנשואה בחנק ולא כארוסה בסקילה אמנם השתא דאית בה ביאה וכתובה בתורה ילפינן שפיר העראה לענין קנין אלו דבריו ז\"ל וק' לי טובא לפי דבריו דאיך אפשר לומר דאי לא כתיב ובעלה הוה מוקמינן לג\"ש דקיחה קיחה מעריות לענין שתהא העראה גומרת בה דא\"כ ג\"ש ל\"ל תיתי מק\"ו מיבמה ומה יבמה שאינה נקנית בכסף העראה גומרת בה אשה שנקנית בכסף אינו דין שגומרת בהעראה דהשתא ליכא למיפרך מה ליבמה שכן זקוקה ועומדת שאף זו זקוקה ועומדת ודכותא נמי נראה דק\"ל לפירוש הרי\"ף ז\"ל שם בפרק הבע\"י דג\"ש דקיחה קיחה אינו אלא לענין העראה דלבתר קדושין ולהחשיבה כנשואה שתהא העראה גומרת בה אבל תחלת קנין לא מהני בהעראה דא\"כ ל\"ל ג\"ש תיתי בק\"ו ולהא ודאי היינו יכולים לומר דכיון דקיי\"ל כרבנן דר\"ט דאמרינן דיו אפי' היכא דמיפרך ק\"ו איכא למימר מק\"ו לא אתיא דאיכ' למימר דיו אסוף דינא מה כסף אינו גומר אף העראה אינה גומרת ואף על גב דאי אמרינן דיו לא מהני ולא מידי ק\"ו דאי לענין גמר הא אמרינן שאינו גומר ואי לענין תחילת קנין הא ס\"ל להרי\"ף ז\"ל דהעראה אינה קונה מטעמא דדעתו של אדם לגמר ביאה וכ\"ק נמי למ\"ש התוס' אי לא כתיב ובעלה תחילת קנין ליכא למילף מק\"ו ונמצא דמיפרך ק\"ו אפי\"ה אמרינן דיו דקיי\"ל כרבנן דר\"ט ולר\"ט דס\"ל דלא אמרינן דיו איכא למימר דס\"ל דמג\"ש דקיחה קיחה דעריות נפקא לן עיקר ביאה באשה ולא ס\"ל כהך ברייתא דנפ\"ל מקרא דובעלה ולר\"ט ובעלה אצטריך למעוטי אמה העבריה כדאמרי' לקמן אליבא דר\"י כך הי' נראה ליישב דבריהם ז\"ל:<br><b> האמנם </b> הדבר הקשה למ\"ש הר\"ן ז\"ל לקמן גבי בעיא דתחלת ביאה קונה וז\"ל דאע\"ג דלא אשכחן בהדיא דביאה גומרת סברא הוא דכיון דחופה לא קניא אלא מפני שהוא צורך ביאה כ\"ש ביאה עצמה שקונה ועוד נר\"ל שיש ללמוד כן מדין ק\"ו ומה יבמה שאין כסף קונה בה ביאה גומרת בה זו שכסף קונה בה אינו דין שביאה גומרת וליכא למיפרך מה ליבמה שכן זקוקה ועומדת שאף זו זקוקה ועומדת א\"ד יע\"ש וכ\"כ הרשב\"א ז\"ל שם גבי בעיא דביאה אירוסין עושה כו' יע\"ש והדבר תמוה דכיון דקי\"ל כרבנן דר\"ט דאמרינן דיו היכי אתיא בק\"ו הא איכא למימר דיו אסוף דינא מה כסף קונה ואינו גומר אף ביאה קונה ואינה גומרת ואולם אשכחנא לה פתרי לקו' הלזו עם מה שמצאתי להרשב\"א ז\"ל בשיטה כ\"י למס' סוטה פ' כשם דף כ\"ט גבי ההיא דאמרינן התם ככר שני שפסול בחולין אינו די שיעשה שלישי וז\"ל פירש רש\"י ז\"ל ודיו ליכא למימר דא\"כ בטיל לי' ק\"ו דהא שני בתרומה מקרא משתמע בחולין וקי\"ל היכא דמפריך ק\"ו לא אמרינן דיו וא\"ת תינח מאן דאית ליה הך סברא אלא למ\"ד אמרינן דיו אע\"ג דמפריך ק\"ו מאי איכא למימר וי\"ל דאינהו ס\"ל כר\"ט כו' א\"נ לא אמרינן אלא היכא דאיכא קצת חידוש בק\"ו כמו גבי קרן ברשות הניזק בפ' כיצד הרגל דקאמרי רבנן דיו ואינו משלם אלא חצי נזק דהתם איכא קצת חידוש בק\"ו דקרן דכתיב בקרא מסתמא בר\"ה איירי שדרך שוורים לילך בו מדלא כתיב ביה בשדה אחר כדכתיב גבי שן ורגל ואהני ק\"ו לחיובי אף ברשות הניזק כו' אבל אם נאמר דיו שיהא שני פסול בתרומה כמו בחולין לא אהני ק\"ו מידי דקרא דוכל הבשר איירי בתרומה כמו בחולין א\"ד יע\"ש ועיין בהרב עצמות יוסף ז\"ל לקמן גבי ההיא דחופה קונה שהביא לשון רש\"י ז\"ל הלזו והניחו בצ\"ע וא\"כ אף אנו נאמר שאף דעת הר\"ן ז\"ל כן כא\"נ שכתב הרשב\"א והיינו דקאמר דביאה גומרת מק\"ו דיבמה דליכא למימר דיו אסוף דינא מה כסף קונה ואינה גומר אף ביאה כן דא\"כ לא אהני ק\"ו מידי דלענין דביאה קונה בהדייא נפ\"ל מקרא כדכתיב ובעלה: וע\"פ האמור יש ליישב ג\"כ מה שהקשה הרב עצמות יוסף ז\"ל לקמן לדעת ר\"ח ז\"ל שפסק הלכה כר\"ה דחופה קונה דכיון דהך ק\"ו דר\"ה פירכא הוא ואית לנו לומר דיו אסוף דינא כמ\"ש התוס' שם ואין שום התיישבות לדעת ר\"ה אלא דאית ליה סברת ר\"ט דהיכא דמיפרך ק\"ו לא אמרי' דיו ואנן קי\"ל כרבנן דאפי' בחצר הניזק משלם חצי נזק נמשך דלית הלכתא כר\"ה יעיין שם שהניחו בצ\"ע: אכן כפי מ\"ש יש לומר דר\"ח ס\"ל כא\"נ שכתב הרשב\"א ז\"ל דהיכא דלא אהני ק\"ו מידי אפי' רבנן מודו דלא אמרינן דיו וא\"כ ה\"נ אם נאמר דיו למ\"ה ומה חופה אינה גומרת אחר כסף אף כו' א\"כ לא אהני ק\"ו מידי כנ\"ל ובר מן דין כפי מ\"ש הרב ז\"ל לעיל בד\"ה ספר כורתה אמה שהק' התוס' שם דתהא אמה העבריה יוצא' בחליצה מק\"ו דיבמה הקשה הרב ז\"ל דמאי ק\"ו הא כיון דחליצה ביבמה אינה מוציאה אלא אחר שהביא' סימנים איכא למימר דיו למ\"ה כו' וכי היכי דחליצה דיבמה אינה אלא אחר שהביא' סימנים כמו כן באמה וכיון שכבר יוצאה בסימנים תו אין צריך חליצה ואע\"ג דמיפרך ק\"ו הא קי\"ל דאמרינן דיו ותירץ וז\"ל נראה דאע\"ג דרבנן ס\"ל דאפי' היכא דמיפרך ק\"ו אמרינן דיו ה\"ד היכא דהדיו אינו מבטל הדין לגמרי אלא מניח הדבר כמו שהיה כי ההיא דקרן ברשות הניזק אבל אי בק\"ו אמרינן דיו מבטלין הילפותא לגמרי ולא ישאר לנו דין כלל דכיון דיוצאה בסימנים מה צריך לחליצה ולכך לא אמרינן דיו אפי' אליבא דרבנן זה נראה לכאורה אבל ראיתי להתוס' ז\"ל לקמן בד\"ה חופה שהק' כיוצא בק\"ו זו והתם הדיו מבטל הילפותא כו' יע\"ש וא\"כ לדעת ר\"ח דס\"ל דהלכה כר\"ה מקום יש בראש לומר דס\"ל דהא דר\"ה אתייא כרבנן דר\"ט דכיון שהדיו מבטל הילפותא לגמרי דאם נאמר מה להלן אחר כסף אף קנין אחר כסף א\"כ לא ישאר לנו דיו כלל כיון שכבר היא קנויה בכסף ראשון לא אמרינן דיו אפי' לרבנן ומהתימה על הרב ז\"ל איך לא השגיח בזה ליישב דברי ר\"ח ואיך שיהיה דברי הר\"ן ז\"ל מתיישבים ע\"פ דברי הרשב\"א ז\"ל שכתבנו: האמנם הא ק\"ל טובא לדעת הר\"ן ז\"ל דאם כן נ\"ל ג\"ש דקיחה קיחה לאשמועינן דהעראה גומרת באשה הא העראה נמי תיתי בק\"ו מיבמה דמה יבמה שאין כסף קונה בו העראה גומרת בו זה שכסף קונה בה אינו דין שגומרת בהערא' וליכא למימר דמילתא דאתיא בק\"ו טרח וכתב לה קרא דהא אכתי ק' למאי דבעי התם בפ' הבע\"י אשה לבעלה מנין שהעראה גומרת בו דמדלא קא בעי אלא לענין העראה מבואר דגמר ביא' פשיטא ליה דגומרת והשתא לדעת הר\"ן ז\"ל דביאה גומרת מק\"ו דיבמה א\"כ כי היכא דפשיטא ליה דביאה גומרת מק\"ו מינה תפשוט נמי לענין העראה דגומרת מק\"ו דיבמה וצ\"ע כעת:<br><b> ומ\"מ </b> לדברי התוס' שלפנינו ניתן ליאמר מה שכתבנו לעיל דאי לאו קרא דובעלה הוה מוקמינן לג\"ש דקיחה קיחה דעריות לענין גמר ולא אתיא מק\"ו דיבמה משום דאיכא למימר דיו מה כסף אינו גומר אף העראה אינה גומרת ואף על גב דכפי זה לא אהני ק\"ו מידי אפי' הכי סבירא ליה להתוס' דאמרינן דיו כמו שמבואר מדבריהם בד\"ה חופה ואף גם זאת חזי הוי' דאיכא למשדי נרגא ממה שראיתי להרב עצמות יוסף ז\"ל לקמן בד\"ה חופה שכתב אמה שהק' התוס' שם לדידן דקי\"ל חופה אינה קונ' דיהא כסף גומר מק\"ו דחופה ומה חופה שאינה קונה גומרת כסף שקונה אינו דין שגומר כו' וז\"ל וקשה דלדידן דקי\"ל כרבנן דר\"ט דאמרינן דיו אפי' היכא דמיפרך ק\"ו א\"כ האי ק\"ו פירכא איהו דאיכא למימר דיו שיהא אחר כסף ככסף לחודיה מה כסף לחודיה קונה ואינו גומר אף אחר כסף קונה ואינו גומר ותירץ דיש לחלק בין הענינים דהא דאמרינן דיו ה\"ד כשנתקיים הק\"ו קצת בהא שאנו באים ללמוד ממנו דומיא דההיא דקרן בר\"ה דאמרינן דיו שיהיה הקרן בר\"ה ולא נלמוד אלא מחצית הלמוד דהיינו חצי נזק אבל הכא שהק\"ו הוא לענין גמר כדאמרי' כסף שקונה אינו דין שגומר אי אמרינן דיו שיהא ככסף ולא יהא אלא קונה לא נשאר לנו שום למידה בענין הק\"ו דקניה וגמר הם ב' דברים נפרדים אלו תורף דבריו וא\"כ ה\"נ דכוותא אם נאמר דיו מה כסף אינו גומר אף מרת לא נשאר לנו שום למוד בענין הק\"ו כלל והמעיין יראה דכ\"ש הוא מההיא דחופה וכיון שכן הדק\"ל דלענין גמר ל\"ל ג\"ש תיתי בק\"ו וצ\"ע:<br><b> ודע </b> שהתוס' ז\"ל בפ' הבע\"י דנ\"ה ע\"ב ד\"ה קיחה הק' כקו' דהכא ותי' כתי' דהכא ובס\"ד כתבו תי' אחר וז\"ל ועוד י\"ל דאי לאו ובעלה לא הוה גמרינן קידושי כסף מקיחה דשדה עפרון אלא הוה מוקמינן קיחה דקרא בקדושי ביאה משום דמסתבר לגמר טפי קיחה דאשה מקיחה דאשה אבל השתא דכתיב ובעלה גמרינן קיחה משדה עפרון כו' יע\"ש: וראיתי למו\"ה ז\"ל בס' לשון ערומים כלשונות רבי' ד\"ג ע\"ב שהק' על תי' דא\"כ היכי קתני בברייתא דידן והלא דין הוא ומה יבמה שאינה נקנית בכסף נקנית בביאה זו שנקנית בכסף אינו דין שיקנה בביאה והלא אי לא כתיב ובעלה הוה מוקמינן כי יקח בקדושי ביאה ולא הוה ידעינן שאשה נקנית בכסף כי היכי דנעביד ק\"ו מיבמה ואפי' למ\"ש התוס' שם דה\"א יתירה קא פריך אכתי אצטריך דאי לא כתיב אלא ובעל הו\"א דלגופיה אצטריך ולגלויי אכי יקח דילפי' קיחה קיחה משדה עפרון ולא הוה ממעטינן מיניה אמה העברי' וצ\"ע א\"ד ז\"ל ואחר המחילה רבה אומר אני גברא רבה חזינא ותיובתא רבה לא חזינא שהרי מסוגיא דשמעתין מבואר דקדושי כסף נפ\"ל שפיר מקרא דויצאה חנם אין כסף אבל יש כסף לאדון אחר אלא דקרא דכי יקח אצטריך לאשמעי' כי יקח איש ולא כי תקח אשה לאיש דאי יהבא איהי לדידיה לא הוי קידושי' וכבר התו' ז\"ל בשמעתין בד\"ה כתב הק' דכיון דעיקר קרא דכי יקח אתא לומר שהיא לא תקדשנו מה צריך למילף קיחה משדה עפרון הא בלא\"ה שמעינן לה כו' ותי' דאי לאו ג\"ש הוו מוקמינן קרא דכי יקח אקדושין של ביאה אבל בקידושי כסף לא בעינן נתן הוא להכי אצטריך ג\"ש לאורויי דכי יקח מיירי בכסף יע\"ש וא\"כ מבואר שמ\"ש התוס' בפ' הבע\"י דאי לאו ובעלה לא הוה גמרינן קדושי כסף מקיחה דשדה עפרון לאו למימר דהו\"א דקדושי כסף כלל לא מהני דהא ודאי מקרא דויצאה חנם נפקא אלא כונתם למ\"ש בשמעתין דאי לאו ובעלה לא הוה מוקמינן לקרא דכי יקח ולא כי תקח אשה לאיש בקדושי כסף מג\"ש דקיחה קיחה דשדה עפרון אלא הוה מוקמינן קיחה דקרא בקדושי ביאה אבל בקדושי כסף לא בעינן נתן הוא להכי אצטריך ובעלה לאשמועינן דנילף קיחה משדה עפרון ואפי' בקדושי כסף בעינן נתן הוא ואם כן שפיר קאמר בברייתא זו שנקנית בכסף כדנפ\"ל מקר' דויצאה חנם וזה פשוט ועיין במ\"ש הרב ח\"ה ז\"ל שם מה שהק' אדבריהם דהתם ומ\"ש שם דקי' ליה לתלמודא שום פירכא כו' נראה דאשתמיט מיניה סוגיא דידן דקאמר מה ליבמה שכן זקוקה ועומדת הנה הפירכ' מבוארת גם מ\"ש שם דכיון דאינה מופנה אלא מצד א' משיבין עלי' וזו היא המדה נר' דק' דהניחא לר\"א דס\"ל בפ' מצות חליצה גבי חליצה בשמאל מופנה מצד א' למדין ומשיבין אלא לרבנן דס\"ל למדין ואין משיבין א\"כ קרא דובעלה ל\"ל ואולי נאמר דלרבנן דר\"א נפ\"ל דביאה קונה מג\"ש דקיחה קיחה וקרא דובעלה אצטריך למעוטי אמה העבריה כדס\"ל לר\"י לקמן דף יו\"ד וקרא דבעולת בעל דנפ\"ל לר\"י לקמן דנקנית בביאה סבירא ליה דאצטריך לאשמועינן דבעל עושה אותה בעולה שלא כדרכה כדס\"ל התם לר\"י כן נ\"ל ודוק:<br><b> ואם </b> בא עליה שלא כדרכה לשם קידושין אם היא מקודש' כתב הרב כנה\"ג א\"ה סי' ל\"ג בהגהת הטור אות צ' שלא ביארו רבי' והטור אם היא מקודשת אך המפרשים כתבו דמקודשת וגם הרב המפה כתב משם הטור דמקודשת ושוב כתב דמצא בקצת דפוסים בטור שכתוב בפי' דמקודשת וכך היתה גירסת מרן הב\"י ז\"ל כמבואר שם יע\"ש וגם בספרי רבינו שנדפסו מחדש פ\"ג הלכה ה' כתוב שם בהדיא דאף אם בא עליה שלא כדרכה לשם קידושין דמקודשת וכתוב שם בדברי ה\"ה דזה מפורש בפ\"ק דקידושין וכ\"כ מרן הב\"י דהכי משמע בפ\"ק דקדושין יע\"ש והנר' ודאי שכונתם ז\"ל לההיא דאמרינן לקמן ד\"ט משכח' לה כגון שבא עליה ארוס שלא כדרכה ופרש\"י ז\"ל וז\"ל דאיתקוש משכבות לאהדדי וקרינן ביה כי יקח כו' אשר מבואר דביאה שלא כדרכה קני באשה האמנם לדידי חזי לי דאין משם ראיה כלל דודאי למאי דהוה בעי למימר התם דאי מקרא דובעל' הוא עד דמקדש והדר בעיל וקדושי כסף לחוד לא קני עד דבעיל ודאי אית לן למי' דבביאה של\"כ קני לה דכיון דאיכא קדושי כסף דמעיקרא נמצא דביאה אינו אלא גמר קנין וכיון שכן אית לן למילף דשלא כדרכה קני דומיא דיבמה דנפ\"ל בפר' הבע\"י מקרא דולקחה דהשתא ליכא למימר מה ליבמה שכן זקוקה ועומדת ואינו אלא גמר דה\"נ למאי דבעינן למימר עד דמקדש והדר בעל אינו אלא גמר ולא תחילת קנין ועיין בהרב עצמות יוסף שם בד\"ה אי מהתם ותמצא כדברי אמנם למאי דמסיק דביאה לחודה קנה לית לן למילף דביאה שלא כדרכה קני באשה מק\"ו דיבמה דאיכא למיפרך מה ליבמה שכן זקוקה ועומדת ונראה שלזה היתה כונת מרן הב\"י ז\"ל שכתב הכי משמע בפ\"ק דקדושין דלכאורה מפורש ובא בהדיא וכמ\"ש ה\"ה ומאי משמע דקאמר אלא משום דאיכא לדחויי כמ\"ש גם מההיא דקאמר התם בסוף הסוגיא בעל עושה אותה בעולה שלא כדרכה אין ראיה דהתם לאו לענין קנין מיירי וכמבואר ועיין בהרב עצמות יוסף ודוק ואולם לדידי חזי לי דנפ\"ל לרבוותא ז\"ל מההיא דפ' הבע\"י דאמרי' אשה לבעלה מנין שנקנית בהעראה אתיא קיחה קיחה וא\"כ כי היכי דילפינן מג\"ש דקיחה קיחה לענין העראה ה\"נ אית לן למילף לענין ביאה שלא כדרכה דאין ג\"ש למחצה ומאי חזית וכבר ראיתי להרשב\"א והריטב\"א שם בחדושיו שהק' אברייתא דקתני התם דף כ\"ד ולקחה שלא כדרכה דל\"ל קרא דיבמה ת\"ל מג\"ש דביאה ביאה מעריות דכתיב בהו משכבי אשה כי היכי דילפינן מינה לענין הערא' ותיר' בתוס' דאצטריך קרא ביבמה שלא תאמר הואיל ועיקר ביאה להקים שם לאחיו ושלא כדרכה ליכא הקמת שם כלל קמ\"ל א\"ד יע\"ש וא\"כ גבי אשה לבעלה כיון דלא שייך ה\"ט פשיטא ודאי דכי היכי דילפינן לענין העראה ה\"נ אית לן למילף לשלא כדרכה ואולם לדעת הרי\"ף ז\"ל דס\"ל דג\"ש דקיחה קיחה דילפינן מינה העראה מיירי בהעראה דאחר קדושין ולאחשובה כנשוא' אבל העראה דתחילת קנין לא ילפינן מיניה איכא למימר דכי ילפינן מינה נמי לביאה שלא כדרכה אינו אלא לביאה שאחר קדושין ולאחשובה כנשואה אבל תחילת קנין לא ילפינן מינה ואף לדעת הרי\"ף אפשר לומר דדוקא לענין העראה לא ילפינן מגזירה שוה דקיחה קיחה משום דאיכא טעמא דכל הבועל דעתו על גמר ביאה אבל לענין ביאה שלא כדרכה דליכא טעמא ה\"נ ילפינן מיניה לתחילת קנין ומ\"מ יש לפקפק היאך היא מתקדשת בביאה שלא כדרכה כיון דבעינן שיקדשנה במידי דאית לה הנאה מיניה דמה\"ט המקדש באיסורי הנאה קי\"ל דאינה מקודשת ובביאה שלא כדרכה כיון שהיא אינה נהנית ממנו ואדרבא מצטערת היא בכך כמו שדרשו ז\"ל ויענה שלא כדרכה היאך היא מתקדשת וצ\"ל דקים להו לרבנן דקדושי ביאה לא משום שנהנית וגמר ומקני נפש מטובה אלא הרי היא כמו קדושי שטר שאע\"פ שאין בו שו\"פ מקודשת וה\"ה בקדושי ביאה כנ\"ל וראיתי בכתבי הקודש להרב המובהק כמוהר\"ר חיים אבועאלפייא הי\"ו שהביא ראיה לזה מברייתא דידן דקתני ובעלה מלמד שנקנית בביאה והלא דין הוא ומה יבמה שאינה נקנית בכסף כו' והשתא אי ביאה שלא כדרכה אינה מקודשת מאי ק\"ו לימא דאי מק\"ו דיבמה הו\"א אפי' שלא כדרכה דומיא דיבמה שנקנית בה להכי אצטריך ובעלה לומר דדוקא כדרכה דאי אפי' שלא כדרכה ל\"ל קרא מק\"ו נפקא אלא ודאי דבקדושין נמי שלא כדרכה מקודשת א\"ד ולדידי מקום יש בראש לדחות דבריו דקאמר והלא דין הוא לאו אקרא קא פריך דהא ודאי מצינן לומר דקרא אצטריך למעוטי שלא כדרכה אלא תנא אדברי עצמו פריך דקאמר ובעלה מלמד שנקנית בביאה דמשמע דאי לאו קרא דובעלה לית לן למילף שיהא האשה מתקדשת בביאה ואהא פריך דלהא לא אצטריך קרא דדין היא כו' וכיון שכן לא היה לו לומר אלא דקרא אצטריך למעוטי ביאה שלא כדרכה וזה פשוט וכיוצא בדבר כתב הרב ח\"ה ז\"ל אברייתא דלעיל מזה דקתני כי יקח איש אשה כו' אין קיחה אלא בכסף והלא דין הוא ומה אמה העבריה כו' והקשה הוא ז\"ל דמאי פריך והא קרא דכי יקח אצטריך למעוטי היכא דיהבה איהו ותי' דתנא אדברי עצמו קאי ע\"ש ודוק מיהו מהא דגרסינן לקמן לא ליכתוב רחמנא שטר ותיתי מהנך מה להנך שכן הנאתן מרובה נראה דק' לרבוותא ז\"ל דס\"ל דשלא כדרכה קני באשה דאם איתא היכי קאמר שכן הנאתן מרובה נימא ביאה שלא כדרכה יוכיח דאע\"פ שאינה נהנית מקודשת אף אני אביא שטר ולהא ודאי יש לומר דודאי הא דקים להו ז\"ל דביאה שלא כדרכה מקו' היינו לבתר דגלי לן קרא דהאשה מתקדשת בשטר אע\"ג דלא מטי לה הנאה מיניה ה\"נ קדושי ביאה הו\"ל כקדושי שטר כמ\"ש לעיל אמנם הכא תלמודא קאי למאי דבעי למימר דלא ליכתוב רחמנא שטר ותיתי מהנך ואהא קאמר שפיר דאי לא כתיב שטר הייתי אומר מה להנך שכן הנאתן מרובה ודוקא בביאה כדרכה מקודשת דמטי לה הנאה מיניה דומיא דכסף אבל שלא כדרכה לא מהני: אך אכתי מההיא דאמרינן התם בסמוך דחופה קונה מק\"ו ומה כסף שאינו גומר קונה חופה שגומרת אינו דין שקונה מה לכסף שכן פודין כו' ביאה יוכיח מה לביאה שכן קונה ביבמה כסף יוכיח וחזר הדין כו' ופריך מה להצד השוה שבהן שכן הנאתן מרובה שטר יוכיח והשתא אם איתא דביאה שלא כדרכה מקו' אמאי הוצרך לעשות יוכיח משטר הי\"ל לעשות יוכיח מביאה גופה ולימא ביאה שלא כדרכה יוכיח דאע\"ג דלית לה הנאה מק\"ו אף אני אביא חופה ואף לזאת י\"ל דכיון דעיקרא דמילתא דביאה שלא כדרכה קני אע\"ג דלא מטי לו הנאה היינו משום דהוי דומיא דקדושי שטר נקט תלמודא קדושי שטר דמשם תורה יוצאת לביאה שלא כדרכה וא\"נ י\"ל דליכא למימר מקדש בביאה שלא כדרכה יוכיח דלית לה הנאה דאיכא למימר מה לביאה שכן במינה דהיינו כדרכה הנאתן מרובה ודומה לזה אמרי' בזבחים בדף [ט\"ז ע\"ב] מה ליושב ת\"ח שכן במינו פסול לעדות ועיין בתוס' ד\"ה שכן פודין שהק' דנימא ק\"ו מקרקעות שאינן מוציאות ואפי\"ה מכניסות דהמקדש בקרקע מקו' יע\"ש ולפי מ\"ש דאין כאן ק\"ו דכיון דהא דהמקדש בקרק' מקודשת היינו דוקא במקדש בתורת כסף כמ\"ש הר\"ן בריש מכלתין א\"כ איכא למיפרך מה לקרקע שכן במינו דהיינו כסף וע\"כ פודין בו הקדשות כדפריך התם כנ\"ל ודו\"ק ולענין אם בא עליה באבר מת בלי קשוי לשם אישות אי קנאה או לא לא נתבאר בדברי הפוסקים זה ונראה שדין זה תלוי בפלוגתא דאביי ורבא פרק ידיעות הטומאה די\"ח ע\"א גבי משמש מת בעריות דרבא סבירא ליה דהמשמש מת בעריות פטור ואביי סבירא ליה דחייב וה\"נ לענין קנין אשה נראה דלרבא לא קנאה דכיון דלענין העראה ילפינן קיחה קיחה מעריות ה\"נ אית לן למילף לענין משמש באבר מת קיחה קיחה מעריות ולאביי דסבירא ליה דחייב ה\"נ ס\"ל דאשה לבעלה נקנית בביאה באבר מת דומיא דעריות כי היכי דילפינן מינה דנקנית בהעראה דאין ג\"ש למחצה. וראיתי להתוס' ז\"ל בר\"פ הבא על יבמתו ד\"ה שאנסוהו שכתבו ואר\"י דיש לדקדק מכאן שאין היבמה נקנית אלא בבא עליה בקושי כו' ואיכא למימר דאתיא הך סוגיא כמ\"ד המשמש מת בעריות פטור וילפינן קיחה מעריות דאינה נקנית אלא בקושי ועוד אור\"י דאתי שפיר אפילו למ\"ד משמש מת בעריות חייב ולענין יבום בעינן ביאה דרך הקמת שם עכ\"ל. הנה מבואר מ\"ש דלרבא אם בא עליה באבר מת לא קנאה דילפינן קיחה קיחה מעריות דומיא דיבמה ולאביי קנה ואפי' למ\"ש עוד משם ר\"י ה\"ד גבי יבם מטעמא דלענין יבום בעינן דרך הקמת שם אבל האשה לבעלה דלא שייך ה\"ט פשיטא ודאי דקנאה אלא דק\"ל לפי\"ז דא\"כ תיקשי לאביי ברייתא דשמעתין דקתני ובעלה מלמד שנקנית בביאה והלא דין הוא ומה יבמה שאינה נקנית בכסף והשתא לתי' ר\"י שכתבו התוס' דגבי יבום בעינן ביאה דרך הקמת שם א\"כ מאי פריך והלא דין הוא נימא דמשום הכי אצטריך ובעלה דאי מק\"ו דיבמה הו\"א דיו לבא מן הדין להיות כנדון וכי היכי דהתם בעינן ביאה דרך הקמת שם ה\"נ אשה לבעלה אינה נקנית אלא בביאה שיש בה קישוי להכי אצטריך ובעלה. ויש ליישב על דרך שכתבתי לעיל לענין ביאה שלא כדרכה ועוד י\"ל על פי מ\"ש התוס' בד\"ה הנזכר דאי לא כתיב ובעלה עיקר ביאה לא הוי ילפינן מקיחה דעריות דהתם לא משתעי בקנין כלל אבל לחשב העראה כגמר ביאה גמרינן שפיר א\"ד וא\"כ היינו דפריך בברייתא דכיון דעיקר ביאה אית לן למילף מק\"ו דיבמה תו ליכא למימר דיו לומר דאינה נקנית אלא בביאה שיש בה קושי כיון דאיכא ג\"ש דקיחה קיחה מעריות ודאי אית לן למימר אהני ק\"ו ואהני ג\"ש כנ\"ל:<br><b> מעשה חושב</b>\n<b> (ריג) </b> וקשה כו'. דא\"כ ג\"ש ל\"ל תיתי מק\"ו מיבמה כו'. דהשתא ליכא למיפרך מה ליבמה שכן זקוקה ועומדת שאף זו זקוקה ועומדת. לענ\"ד יש ליישב תמיהתו דניהו דבש\"ס נקיט פירכא זו דמה ליבמה שכן זקוקה ועומדת כו' היינו משום דהתם די בפירכא זו אבל באמת איכא פירכא אחריתא אהאי ק\"ו מיבמה והיינו מה ליבמה שכן נקנית בעל כרחה ובשוגג וא\"כ הא אפי' לשתהא העראה גומרת הרי ליכא למילף מיבמה דאע\"ג דאזדא לה הך פירכא שכן זקוקה כו'. מ\"מ הא איכא פירכי אחריני וה\"ט דהרי\"ף ז\"ל דמצריך ג\"ש לענין זה שהעראה גומרת אחר קדושין ולא יליף לה בק\"ו הנ\"ל והכי ס\"ל נמי להרב בעל עצמות יוסף בדעת התוס'. ואעפ\"י שמדברי הר\"ן בקדושין דף ה' ע\"ב מבואר דס\"ל דכל היכא דלא שייך הפירכא שכן זקוקה ועומדת שפיר ילפינן ק\"ו מיבמה לא זכיתי לעמוד על דברי קדשו בזה דלכאורה הפירכא דמה ליבמה שכן נקנית בע\"כ פירכא אלימתא היא ואע\"ג דאשכחן קנין בע\"כ באב שמוסר בתו למנוול ומוכה שחין בע\"כ מ\"מ שאני התם שהוא ברצון האב דהוא המקנה. ולכאורה היה נ\"ל ליישב טעמא דהר\"ן ז\"ל משום דאפשר לומר דארוסה נמי נקנית בע\"כ כיון דזקוקה לו משעת הקדושין להנשא לו ויש להאריך בזה אלא דמ\"מ איכא למיפרך עוד מה ליבמה שכן נקנית בבא עלי' היבם לשם זנות משא\"כ בארוס שבא על ארוסתו לשם זנות דלא גמרה ביאה זו שתקנה לו שתהא כאשתו משום דביאת איסור אינה גומרת ועיין בר\"ן הנ\"ל ועיין קדושין בדף ה' ע\"א בפירכת הש\"ס אהא דבעי למילף כסף משטר וביאה דפריך התם מה להנך שכן בע\"כ והיינו ביבמה:<br><b> (ריד) </b> וכ\"כ מרן הב\"י דהכי משמע בפ\"ק דקדושין יע\"ש והנראה ודאי שכוונתם ז\"ל לההוא דאמרינן לקמן דף ט' משכחת לה כגון שבא עלי' ארוס שלא כדרכה כו'. לא ידעתי דמ\"ש מרן הב\"י ז\"ל דהכי משמע בפ\"ק דקדושין אם לא כוונתו בזה מדלא קאמר הש\"ס שם דלר\"ה דס\"ל חופה קונה דמנינא דרישא למעוטי שלא כדרכה אתי דזה הוי רק משמעות גדול וכמ\"ש הב\"י בלשונו דהכי משמע כו' וא\"כ איך פשיטא לי' להגאון המחבר ז\"ל דכוונת הב\"י הוא על האי דדף ט' הנ\"ל דשם הוא מפורש ואפשר שכ\"כ משום דהה\"מ כתב בלישני' דזה מפורש בפ\"ק דקדושין. אבל יותר נראה לומר דמהאי דלא קאמר הש\"ס שם דמניינא דרישא אתא למעוטי ביאה שלא כדרכה ליכא ראיה משום דלר\"ה באמת גם ביאה שלא כדרכה קונה מק\"ו זה עצמו דיליף לחופה כיון די\"ל דפשיטא לי' להש\"ס דביאה שלא כדרכה גומרת כמו דהעראה גומרת. אולם אכתי י\"ל לכאורה כמ\"ש לעיל דכוונת הב\"י בהא דקאמר דמשמע בש\"ס דבביאה שלא כדרכה נמי מקודשת היינו מדקאמר הש\"ס למעוטי חופה ולא קאמר למעוטי ביאה שלא כדרכה ואע\"ג די\"ל דזה לא שייך למעוטי ממניינא משום דבביאה כדרכה הא באמת מקודשת כדתנן במתניתין וא\"כ אפי' אי נימא דבביאה שלא כדרכה אינה מקודשת היינו רק משום דהיא ביאה גריעותא וממניינא שייך רק למעוטי הכמות (היינו בשלשה דרכים ולא יותר) אבל לא האיכות דהיינו באיזה אופן תהי' הביאה מ\"מ ע\"ז נמי יש לפקפק משום דהאי דמעטינן חליפין הרי הוי נמי באיכות דהא בפשיטות דחליפין בכלל כסף הוא אלא דכיון דאיתנייהו בפחות משוה פרוטה לא מקניא נפשה בהו. אלא דמ\"מ באמת יש לחלק בין הפרקים וא\"כ עכ\"ר דאין כוונת הב\"י לזה ומשום הכי כתב בלישני' דהכי משמע בפ\"ק דקדושין ולא כתב בריש פ\"ק דקדושין ומכש\"כ להה\"מ שכתב בלשונו דזה מפורש בפ\"ק דקדושין:<br><b> (רטו) </b> ואולם לדעת הרי\"ף ז\"ל דס\"ל דג\"ש דקיחה קיחה כו' מיירי בהעראה דלאחר קדושין כו'. תמהני למ\"ש הרמב\"ן דהרי\"ף ספוקי מספקא לי' אי הלכה כר\"ה דאמר חופה קונה וכדעת הר\"ח ומש\"ה לא הביא הרי\"ף דמניינא דרישא למעוטי חופה וא\"כ איך כתב בפ' הבא על יבמתו דמג\"ש דקיחה קיחה ילפינן דהעראה גומרת אחר קדושין אבל אינה מתקדשת בהעראה דאי ס\"ד לומר דכר\"ה ס\"ל א\"כ הא ממילא מתקדשת בהעראה מהאי ק\"ו גופי' דיליף ר\"ה דחופה קונה והיינו מה כסף דאינו גומר קונה העראה שגומרת אינו דין שתקנה ומה\"ט נמי ליכא למימר דלא תתקדש בביאה שלא כדרכה ומדכתב הרי\"ף בפרק הבא על יבמתו בפשיטות דהעראה גומרת ואינה מתקדשת בה ע\"כ דלית לי' לדר\"ה כלל משום דהא אק\"ו דר\"ה איכא למיפרך העראה תוכיח דגומרת ואינה נקנית בה ואפי' אם תימצי לומר דה\"ט דאינה נקנית בהעראה משום דדעתי' אגמר ביאה מ\"מ לכאורה לפירכא תחשב לומר העראה תוכיח ואע\"ג דלמילף דבהעראה מתקדשת מק\"ו מכסף כמ\"ש לעיל יש להשיב דמה לכסף שכן רוצה לקנותה בו משא\"כ בהעראה דדעתי' על גמר ביאה ואינו רוצה לקנותה בה מ\"מ י\"ל דחשיב פירכא העראה תוכיח, אבל כדי ליישב דברי הרמב\"ן ז\"ל י\"ל דבהעראה גם ר\"ה מודה דאינה מתקדשת בה מה\"ט שכתבתי והיינו משום דלא דמי לכסף משום דדעתי' על גמר ביאה ולא על העראה וא\"כ לא חשיב זה אפי' פירכא. אולם עכ\"פ מוכח מדברי הרמב\"ן אלו דבביאה שלא כדרכה מתקדשת דאל\"כ איך אפשר לומר דהרי\"ף מספקא לי' אי הלכה כר\"ה הא איכא בביאה שלא כדרכה האי ק\"ו גופי' כמו בחופה ואי הרי\"ף מדמה ביאה שלא כדרכה להעראה א\"כ הרי ממילא בטל האי ק\"ו דר\"ה משום דאיכא למיפרך ביאה שלא כדרכה תוכיח ודוק:<br><b> (רטז) </b> שהביא ראיה לזה מברייתא דידן דקתני ובעלה מלמד שנקנית בביאה והלא דין הוא ומה יבמה כו'. גם אני כיוונתי לראיה זו אלא דשדיתי בה נרגא דמדברי הרי\"ף שכתב בפ' הבא על יבמתו דאין אשה מתקדשת בהעראה מוכח דלאו ראיה היא משום דא\"כ הא לענין העראה נמי איכא לאוכוחי דמתקדשת בה והיינו דאל\"כ מאי פריך והלא דין הוא ומה יבמה כו' עד ובעלה למה לי הרי אצטריך ובעלה למעוטי העראה דאינה מתקדשת בה אע\"כ דמתקדשת בהעראה ולפי דברי הרי\"ף הנ\"ל הא עכ\"ר ז\"א וא\"כ הרי גם הראיה הנ\"ל ליתא:<br><b> (ריז) </b> ועוד אור\"י דא\"ש אפי' למ\"ד משמש מת בעריות חייב ולענין יבום בעינן ביאה דרך הקמת שם. תמהני שהרי דרשינן מולקחה דיבמה נקנית בביאה שלא כדרכה וא\"כ הרי רבי קרא דלא בעינן ביאה דרך הקמת שם ומכש\"כ באבר מת ולפ\"ז לאביי דס\"ל דמשמש מת בעריות חייב ודאי דיבמה נקנית באבר מת וצ\"ע:"
+            ]
+        ],
+        [
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>הגיעה </b>\n<b> לשתים עשרה שנה כו' אע\"פ שנראו בה סימני אילונית עדיין קטנה היא עד עשרים שנה.</b> כתב ה\"ה משנה בפ' היוצא דופן כו' ומתבאר שם דתרתי בעינן בת עשרים וסימני אילונית ודע דמשנה זו קשה טובא למ\"ש התוס' ז\"ל בפ\"ק דקידושין דף ד' ד\"ה דלא אתיא וז\"ל ואע\"פ שיש סימני אילונית שאפשר להכיר בקטנות כגון סימן דקולה עבה ואין שיפולי מעיה כנשים הא אמרינן גבי סריס עד שיהא בו כולן ומסתמא ה\"ה באילונית כו' יע\"ש. הנה מבואר מדבריהם דאם היה באפשרות שיהיו בה כולן בעודה קטנה וא\"נ למ\"ד דלא בעינן כל הסימנים היה בה דין אילונית בעודה קטנה והוא תימא דבהדיא אמרו ביבמות פ' הערל דף פ' דאינה נעשה אילונית עד שתהא בת כ' ולא תביא ב' שערות והוא מוכרח ממתניתין דפ' יוצא דופן כמ\"ש ה\"ה וכן הרב עצמות יוסף שם וראיתי להרב מש\"ל ז\"ל בפ\"ד מה' עבדים הלכה א' כתב ליישב דבריהם ז\"ל דכונתם ז\"ל דאם אמרת דבסימן א' סגי או שכל הסימנים היו ניכרים בקטנות הוה ניחא ומאן דאיצטרך קרא לומר שיוכל למוכרה משום דסד\"א כיון שהביאה מקצת סימני אילונית ומסתמא לא תביא ב' שערות א\"כ לא יוכל למוכרה ואע\"פ שאפשר שתביא ב' שערות מ\"מ משום ספק דלמא תביא ב' שערות אינו יכול למוכרה כיון שהביאה סימני אילונית אבל כיון שצריך שיהיו בה כל הסימנים פשיטא שיכול למוכרה כו' יע\"ש באורך. וע\"פ דבריו ז\"ל יש ליישב מה שהקשה הרב ח\"ה ז\"ל לקמן דף י' בד\"ה מקבל את גיטה אדברי התוס' הללו דלמאי הוצרכו התוס' להוכיח דאין להכיר בקטנות סימני אילונית מסימני סריס בפשיטות הו\"ל להוכיח מאילונית גופיה מהא דפ' בן סורר דבעי למיפשט ר\"י מדפתי דהולכין בד\"נ אחר הרוב מהא דתניא בת שלש שנים ויום א' מתקדשת בביאה כו' וחייבין עליה משום א\"א כו'. ואמאי אימא אילונית היא ואדעתא דהכי לא קדשה אלא לאו דאמרינן זיל בתר רובא ודחיא מאי חייב דקתני קרבן כו' הרי מוכח בהדיא דאין להכיר בקטנות סימני אילונית, זהו תוכן דבריו ודבריו ז\"ל באו סתומים ולכאורה נראה דכונתו להקשות דאם איתא דאפשר להכיר בקטנות סימני אילונית א\"כ מאי פריך ואמאי אימא אילונית כו' ומאי קושיא נימא דמיירי בראינוה שלא היו בה סימני אילונית כלל אלא מוכח בהדיא דא\"א להכיר בקטנות סימני אילונית, זה היה נראה לי כונתו ז\"ל. אמנם הא ודאי לק\"מ שאף התוס' ז\"ל לא כתבו דאפשר להכיר סימני אילונית בקטנות כגון קולה עבה כו' אלא היכא דהביאה סימני אילונית הללו בעודה קטנה דהויין סימנים למיחשבה אילונית דמהשתא מצינן לאוקמא לשמעתין דמיירי בהכי בהביאה סימני אילונית אבל הא ודאי מודו ז\"ל דאפשר דלא תביא סימני אילונית כלל בעודה קטנה ולכשתגדיל תביא סימני אילונית וזה ודאי מוכרח דאל\"כ תיקשי לי' עדיפא מינה מהא דאמרינן בפ' האשה רבה דלר\"מ דחייש למיעוטא קטנה לא חולצת ולא מתיבמת שמא תמצא אילונית ואמאי נבדקה בעודה קטנה אם הביאה סימני אילונית דקולה עבה ושיפולי מעיה כנשים אלא משמע דאפילו דבקטנותה לא תביא סימני אילונית הללו כלל מ\"מ אפשר דלכשתגדיל תביא סימני אילונית הללו וא\"כ מש\"ה פריך התם שפיר דאמאי חייבין עליה משום א\"א הא אע\"ג דלא ראינו בה סימני אילונית כלל אכתי איכא למיחש שמא תמצא אילונית לכשתגדיל ואולם הנראה שכונת הרב ז\"ל להקשות דאם איתא דאפשר להכיר בקטנות סימני אילונית מאי פריך לוקמא דברייתא מיירי בשהביאה סימני אילונית בעודה קטנה וקדשה דתו ליכא למימר אדעתא דהכי לא קדשה וכדאמרינן ביבמות דף י\"ב דבהכי לכ\"ע מקודשת גמורה ולא הוי מקח טעות ואי כונתו לכך נראה דאין זה מן הקושי דהיינו מאי דתירצו התם אלא הב\"ע דקבלה עלויה והא ודאי עדיפא מלאוקמא לברייתא בשהכירו בה שהביאה סימני אילונית ובר מן דין כפי מ\"ש הר\"ב מש\"ל לק\"מ שאף התוס' ז\"ל אזלי ומודו דבעודה קטנה אין להכיר סימני אילונית לענין שתחשב כאילונית ולא כ\"כ אלא לענין שלא יוכל למוכרה כמ\"ש ודוק. ועוד נראה שאף התוס' ז\"ל לא כתבו דאפשר להכיר בקטנות סימני אילונית דקולה עבה ושפולי מעיה אלא דוקא בעודה כבת שית כבת שבע דאפשר להכיר בטביעות עינא דקלא ובשפולי מעיה אבל בבת שלש שנים פשיטא ודאי דאין להכיר בסימנים הללו כלל וזה פשוט:<br><b> עוד </b> כתב הר\"ב ח\"ה שם וז\"ל אבל אין להקשות לפי מ\"ש שם התוס' ז\"ל דהקשה התם דלא הויא זביני' זבינא וצריך האדון להחזיר מעש\"י והאב יחזיר הכסף כו' בגדלותה א\"כ מאי פריך בפ' בן סורר דילמא בזינתה בקטנותה חייבין עליה משום א\"א אח\"כ לכי גדלה שרואין בה שאינה אילונית די\"ל דמ\"מ בקטנותה הוי התראת ספק ואיכא למ\"ד דלא שמה התראה עכ\"ל וכ\"כ מוהרימ\"ט ז\"ל שם יע\"ש. ואני תמה עליהם איך אשתמיט מנייהו דברי התוס' שכתבו בפ' הערל ד\"ה נעשה סריס למפרע וז\"ל ולא חשיב התראת ס' אע\"ג דבשעת התראה היה ספק שמא יביא ב' שערות קודם י\"ח דהשתא מיהא איגלאי מילת' למפרע שהיה גדול בשעת ההתראה ולא דמי להכה את זה כו' דאף לאחר שהכה את ב' לא ידוע איזהו אביו עכ\"ל. וא\"כ ה\"נ דכוותה אע\"ג דבשעת ההתראה היה ס' שמא תמצא אילונית לכי גדלה איגלאי מילתא למפרע ולא חשיב התראת ס' דומיא דהתם ממש ומהיותר תימא על מהרימ\"ט ז\"ל דבפ' האומר דס\"ג בתוס' ד\"ה בני זה אמ\"ש התוס' שם עוד פי' ר\"י שיטה אחרת בו דמיירי הכא שאביו העיד שכבר עבר שנה דאכל בנו חלב כו' הקשה וז\"ל ואין להקשות איך התרו בו מעיקרא הא הו\"ל התראת ס' דהשתא מיהא איגלאי מילתא למפרע שהיה גדול בשעת התראה וכמ\"ש התוס' פ' הערל יע\"ש. וא\"כ איך כתב כאן בפשיטות דמשו\"ה לא משני תלמודא הכי משום דהו\"ל התראת ס' והוא פלאי. ולע\"ד נראה שיש להוכיח שדעת רבינו ז\"ל כן ממ\"ש בפ\"ז מה' ממרים הלכה י\"ב טומטום שנקרע ונמצא זכר אינו נעשה בן סורר שנאמר כי יהיה לאיש בן עד שיהיה בן בשעת התראה וכתב הר\"ב לח\"מ שם שרבינו מפרש מ\"ש פ' י\"נ דקנ\"ו ע\"ב ר\"נ ב\"י אמר אף אינו נעשה בן סורר שנא' כי יהיה לאיש בן עד שיהא בן משעת הויה דמשעת הויה היינו התראה והשתא ק' דלמ\"ד התראת ס' ל\"ש התראה ל\"ל קרא ת\"ל דבשעת התראה ס' הוי דשמא הוא בת ובת אינה בדין סורר ומורה אלא משמע דכגון דא דלא חשיב התראת ספק דלמפרע איגלאי מילתא שהיה בן ודוק: ולעיקר קושית הרב ח\"ה ז\"ל נ\"ל לומר דר\"י מדפתא עיקר מילתיה אסיפא דברייתא דקתני אם בא עליה אחד מכל העריות שבתור' מומתין עליה סמיך כדפריך בתר הכי דהשתא דחיקא מילתא לומר דמומתין עליה דקתני ברייתא לכי גדלה ורואין בה שלא היו סימני אילונית קאמר שהרי ברייתא בחדא מחתה מחתינהו לכל העריות וכי היכי דבשאר עריות כגון אביה וכיוצא מומתין עליה מיד קאמר ה\"נ אידך. ובהכי ניחא לי מאי דקשה בשמעתתא התם דאמאי לא מייתי ר\"י מדפתי עדיפ' מינה ראיה מברייתא דמייתי תלמודא בפרק ד' מיתות דף ס\"ו ע\"ב ומתו גם שניהם עד שיהיו ב' שוים דברי ר\"י ר' יונתן אומר ומת האיש אשר שכב עמה לבדו דלר\"י היכי מחייב קרא בבא על קטנה המאורסה ניחוש שמא אילונית היא וכן נמי לר' יאשיה אמאי אצטריך קרא דומתו גם שניהם ת\"ל דבלאו הכי פטור דחיישינן שמא אילונית היא וספק נפשות להקל אלא משום דמההיא אין ראי' דאיכא למימר דקרא מיירי בלכי גדלה וראו בה שלא היתה אילונית אמנם מההיא ברייתא ק\"ל כמ\"ש ועיין בהרב בעל מש\"ל ז\"ל פרק ט\"ז מהלכות סנהדרין דין ד' שכ' שמדברי התוספות ז\"ל דפרק יוצא דופן דמ\"ו ד\"ה ר\"י נראה שחולקים אמ\"ש בפרק הערל וכן נ\"ל לדקדק מדברי התוס' בפ\"ק דחולין די\"א ע\"ב ד\"ה וכ\"ת וכבר הארכתי בזה בדרשותי והן עתה ראיתי בס' בני דוד בה' נדרים פ\"א דנ\"ח ע\"ד שהביא שם דברי הר\"ב מש\"ל וכתב ששמע תירוץ לזה שאני ההיא דביבמות דאכל איסור בודאי אלא דלא ידעינן אי גברא בר עונשין או לא אבל גבי ההיא דפ' יוצא דופן הס' הוא בעיקר החפץ אי הוי איסור או לא דאי אינו מופלא אינו נדר כלל והוא חילוק נאה. ובהכי יש ליישב דברי מהרימ\"ט והר\"ב ח\"ה דהכא נמי הס' הוא בעיקר החפץ דשמא אילונית היא והו\"ל פנויה ואין כאן איסור כלל כנ\"ל ותו לא מידי ובתוס' רי\"ד שם פ\"ק דקדושין תי' לקו' התוס' הלזו דקרא אצטריך להיכא דנמכר' בעודה קטנה שנה או שנתיים קודם לעשרים שנה והוחזקה אילונית והיא יוצאה מרשות אדון הו\"א כיון דלא באה לכלל נערות איגלאי מילתא למפרע שלא היה מכרה מכר ומחזרת לו כל הדמים שנתן בה ומנכה לה שכר פעולתה להכי אצטריך קרא לומר שיש בה דין מכר ויוצאה בחנם אבל הדמים שנתן בה עולין לה באותו זמן מועט את\"ד ז\"ל וראיתי להר\"ב מש\"ל ז\"ל שתמה עליו דא\"כ דמיירי שמכרה לאחר י\"ב שנה התינח אליבא דשמואל דס\"ל בפרק הערל דף הנז' דמבת עשרים ואילך נעשה גדולה וקודם לכן דינה כקטנה ולא אמרינן נעשה גדולה למפרע אבל אליבא דרב דס\"ל נעשה גדולה למפרע תיקשי לאביי היכי ס\"ד דבבגרות לא תיפוק כו': וכן נמי למר בר רב אשי קשה דמשמע דלפי האמת הוי זביניה זביני ואינה מחזרת לו הדמים וזה דבר תימה כיון שאגלאי מילתא למפרע דבשעה שמכרה לא הי' לו רשות למוכרה ודוחק לומר דהך שקלא וטריא אתיא אליבא דשמואל דהא קי\"ל הלכה כרב וכמ\"ש הטור ח\"מ סי' רל\"ה בשם הרמ\"ה ז\"ל ועיין במ\"ש רש\"י פ' אלו נערות דל\"ה ע\"ב ד\"ה אין לה קנס וז\"ל לפי שאין קנס אלא לנערה וזו שלא תביא ב' שערות לעולם כל עשרים שנה היא בחזקת קטנה ומשם ואילך בוגרת וצ\"ע דנקטיה למילתי' כשמואל את\"ד יע\"ש. ולע\"ד נראה ליישב דעת רש\"י שהכריחו לזה משום דס\"ל דסוגיא דהתם בפרק אלו נערות משמע לי' דאתיא כשמואל וזה ממאי דפריך התם אברייתא דקתני ממאנת אין לה קנס הא קטנה בעלמא יש לה קנס מני רבנן היא דאמרי קטנה יש לה קנס אימא סיפא אילונית אין לה קנס התם לרבי מאיר דאמר קטנה אין לה קנס והא מקטנותה יצאת לבגר ושקיל וטרי בה טובא עד דדחיק לשנויי האי תנא סבר כר\"מ בחדא ופליג עליה בחדא והשתא אליבא דרב דס\"ל דנעשה גדול למפרע ע\"כ רבנן דס\"ל דאילונית יש לה קנס היינו דוקא בימי קטנותה דהיינו עד י\"ב שנה ויום א' אבל מימי נערות ולמעלה הרי היא בוגרת למפרע וכמ\"ש רש\"י ז\"ל פרק הערל ד\"ה א\"ל אביי יע\"ש וא\"כ אמאי לא משני תלמודא דסיפא דקתני אילונית אין לה קנס מיירי מימי נערות ולמעלה ואשמועינן ברייתא דנעשית גדולה למפרע לאפוקי מדשמואל ולעולם דבימי קטנותה יש לה קנס והא ודאי עדיפא משינויא דמשני תלמודא אלא משמע ודאי דסתמא דתלמוד' דהתם אזיל אליבא דשמואל דלשמואל לעולם יש לה קנס וליכא למימר דלוקמא לברייתא באילונית מבת עשרים ולמעלה דהא ודאי פשיטא וליתני בוגרת אין לה קנס ומינה נשמע לאילונית מבת ך' ולמעלה זה הנראה לי ליישב דעת רש\"י ז\"ל: ומן האמור בזה אפשר לומר שדעת רש\"י ז\"ל דאע\"ג דקי\"ל בעלמא הלכתא כרב באיסורי הכא קי\"ל כשמואל משום דסתמא דתלמודא דפרק אלו נערות אזלא כוותיה ואפשר שדעת תוס' רי\"ד כדעת רש\"י דקי\"ל כשמואל ומש\"ה נקט למילתיה אליבא דשמואל כשמכרה לאחר י\"ב שנה ולעולם דלרב דס\"ל נעשה גדול למפרע ע\"כ צריכ' לאוקמא בשמכרה קודם י\"ב וכמו שתירץ התוס' אלא דלפום הלכתא דקי\"ל כשמואל נקט למילתיה בדעדיפא מינה כשמכרה לאחר י\"ב כנ\"ל ועיין בספר מוצל מאש סי' ל\"ז שתמה על הטור ז\"ל סימן הנז' שהביא דין זה דנעשה גדולה למפרע משם הרמ\"ה שדין זה תלמוד ערוך קי\"ל כרב באיסורי וכתב שמצא בשיטה כ\"י להמאירי ז\"ל שכתב שיש פוסקים כשמואל ולאפוקי זה כתבו משם הרמ\"ה ולי נראה לומר שכתב כן לאפוקי סברת הראב\"ד שכתבו הרשב\"א והריטב\"א ז\"ל דאפי' רב לא אמר דנעשה גדולה למפרע אלא משעה שהביאה סימני אילוני' וסריס יע\"ש ומדברי הרמ\"ה מבואר דס\"ל דמבן י\"ב ולמעלה נעשה גדולה אפי' לא הביאה סי' אילונית שכ\"כ ולא נולדו לו סי' סריס נעשה גדול למפרע וכמבואר שוב ראיתי להראב\"ד בפ\"א מהל' נערה בתולה הלכה ט' שכתב וז\"ל גם זה טעות שאילונית לדברי חכמים יש לה קנס עד שתהיה בת כ' שמקטנות יצאה לבגרות ע\"כ הנה מבואר שדעתו לפסוק כשמואל דלרב אילונית מימי נערות ואילך אין לה קנס. ולפי הנראה אשתמיט מינייהו השגת הראב\"ד מדלא הזכירוהו על דל שפתותיהם ועיין ברש\"ל בס' יש\"ש במס' יבמות פרק הערל סימן ל\"א שכתב שמדברי רבינו והסמ\"ג שכתבו דעד ך' שנה היא קטנה ובה' מיאון כתבו דיכולה למאן עד שתדע שהיא אילונית דהיינו קודם ך' משמע דס\"ל דהלכה כשמואל ותמה עליהם דהא קי\"ל כרב באיסורי יע\"ש ואי משום הא לא איריא שכבר כתבנו דסוגיא דפרק אלו נערות אזלא כשמואל משום הכי פסקו כוותיה ומיהו מה שהכריח מדברי רבי' והסמ\"ג אחר המחילה לא דק שהרי בטור מבואר דפוסק כרב ממה שהביא ס' הרמ\"ה ולא חלק עליו ואלו בה' מיאון סי' קנ\"ה כתב דכל שלא הביאה ב' שערות יכולה למאן עד ך' שנה ואפי' נולדו לה סימני אילונית ולפי דבריו נמצאו דבריו סותרים ועיין בספר בית שמואל סי' הנז' ס\"ק [י\"ט] מ\"ש בזה אלא שאני תמיה על הטור דבסי' קע\"ז השיג על רבינו ז\"ל שכתב דאילונית אין לה קנס וז\"ל ולא נהירא שהרי הוא פסק כרבנן דקטנה יש לה קנס ואילונית דינה כקטנה עד שתהא בת ך' שנה משם ואילך דינה כבוגרת ע\"כ והוא תימה שסותר למ\"ש בח\"מ סי' רל\"ה משם הרמ\"ה בסתם וצ\"ע ובמ\"ש התוס' הא אמרינן גבי סריס עד שיהיו בו כולם ראיתי להר\"ב עצמות יוסף שם שהק' שהתוס' הקשה מרב הונא אבל ר\"י ס\"ל התם דאפי' באחת מהן ומאי מקשי למר בר רב אשי מרב הונא נימא דמר בר רב אשי ס\"ל כר\"י ותירץ דכיון דמר בר רב אשי קרא יתיר' קא דריש ע\"כ צריך לתרץ הך קרא בין לרב הונא בין לר\"י עכ\"ד. ואחר המחילה לא דק בתירוץ זה שהרי למר בר רב אשי פרכינן בגמרא הא אמרינן מילתא דאתיא בק\"ו טרח וכתב לה קרא ומשני כל היכא דאיכא לשנויי משנינן וא\"כ לר\"ה מצינן למימר שפיר דס\"ל כתירוץ דאביי וקו' דמר בר רב אשי דאמר לאוקמת' הוא לא תיקשי ליה דמילת' דאתי' בק\"ו טרח וכתב לה קרא דהא כיון דס\"ל דעד שיהיו כולם ליכא לשנויי תי' דרב אשי דקאמר לא נצרכה לעיקר זביניה כי היכי דנימא היכא דאיכא לשנויי משנינן ולמר בר רב אשי משום דס\"ל כר\"י משני ליה שפיר וצ\"ע:<br><b> מעשה חושב</b>\n<b> (ריח) </b> ואני תמה עליהם איך אשתמיט מנייהו דברי התוס' שכתבו כו' ולא חשיב התראת ספק כו'. לכאורה אין כאן תימה משום דעד כאן לא כתבו התוס' התם דכל היכא דשייך לומר איגלאי מילתא למפרע לא הוי התראת ספק אלא גבי קטן דלאו בר עונשין הוא וכל זמן שלא הביא ב' שערות ספק קטן הוא אבל כשנולדו בו סימני סריס הרי איגלאי מלתא למפרע דבר עונשין הוה דהא באמת גדול היה באותה שעה משא\"כ בבא על קטנה א\"א דאין הספק בהתראה אלא בעברה לבד דדילמא איילנות ופנוי' היא א\"כ הרי הבועל לא התיר עצמו למיתה משום דדילמא איילנות היא ולא שייך בזה לומר איגלאי מלתא למפרע משום דמ\"מ בשעת התראה הרי לא ידע ואע\"ג דצריך להתיר עצמו למיתה בפירוש מ\"מ כיון דספק הוא אם יתברר משום דשמא תמות קודם שתתגדל א\"כ לא התיר עצמו למיתה מספק אבל בההוא דהערל שפיר אמרינן איגלאי מילתא למפרע מכיון דהתיר עצמו למלקות דהא עכ\"ר סופו שיתברר אם חייב מלקות דהרי עליו אנו דנין וכל שישאר בחיים נדע אם לדונו במלקות או לפוטרו והיינו דבספק איילנות הרי הוי הספק על גוף אחר ואין הכרח שיתברר הספק ולומר איגלאי מילתא למפרע דשמא תמות קודם שתתגדל משא\"כ בהאי דעל גוף זה עצמו הוא הספק ומשום הכי אמרינן אגלאי מלתא למפרע. אלא דק\"ק למה להו להתוס' למימר דלא דמי להכה את זה וחזר והכה את זה משום דגם לאחר שהכה את שניהם לא ידעינן מי הוא אביו תיפוק להו דלא התיר עצמו למיתה כשהכה את הראשון כיון דמספקא לי' אם הוא אביו וכן כשהכה את השני נמי דדילמא זה שהכה תחילה הוא אביו ובכל פעם לא התיר עצמו למיתה משא\"כ בסריס דהתיר עצמו מפני שעומד להתברר וכנ\"ל אלא די\"ל דזהו באמת כוונת התוס' והיינו דכיון דגם אח\"כ אינו מבורר לא דמי לסריס ולא התיר עצמו למיתה אבל צ\"ע לומר כן בכוונתם ודוק:<br><b> (ריט) </b> אבל גבי ההוא דפ' יוצא דופן הספק הוא בעיקר החפץ אי הוי איסור או לא כו' והוא חילוק נאה. אני תמה ואם הוא דבר נאה מ\"מ אינו מתקבל דא\"כ מה זה שכתבו התוס' שם ולא דמי להכה את זה כו'. דהא התם הספק הוא אם אינו אביו והיינו ממש כהאי דפרק יוצא דופן דהספק הוא בעיקר החפץ אם הוא אסור והרי בכה\"ג לא אמרינן איגלאי מלתא למפרע וא\"כ הרי לא צריכי התוס' לאתויי עלה מטעם דאף לאחר שהכה את שניהם אינו יודע מי הוא אביו אלא מטעם דבשעה שהכה את כ\"א מהם היה הספק בעיקר החפץ אי הוי איסור או לא והבן:"
+            ]
+        ],
+        [
+            [
+                "<b>כיצד </b>\n<b> האשה כו' בפרוטה כסף או בש\"פ כו'.</b> משנה פ\"ק דקדושין בש\"א בדינר ובשוה דינר ובה\"א בפרוטה ובשו\"פ והתו' שם ד\"ה ב\"ש כתבו וז\"ל במס' עדיות תני לה גבי מקולי ב\"ש ואע\"ג דאי קבלה קדושין מאחר הוו ב\"ש לחומרא כו' יע\"ש והרב ע\"י ז\"ל הקשה דמאי קו' הא בעדיות לא תני אלא מאי דלב\"ש מותרת גמורה ולב\"ה אסורה בהחלט כגון אם קדשה בפרוטה דלב\"ש מותרת לשוק ולב\"ה אסורה אבל אם פשטה ידה וקבלה קדושי דינר מאחר אינו קולא וחומרא לב\"ש וקולא וחומרא לב\"ה דלב\"ש מקודשת לב' ולב\"ה לא' ותיר' דלב\"ש נמי דקאמר בדינר מ\"מ ס\"ל דבפרוטה הויא מקודשת מס' והיכא דלא קבלה קדושין מאחר ודאי דב\"ה הוו לחומרא שהבא עליה במזיד בחנק ובשוגג חטאת ולב\"ש לקולא לפי שהיא ס' מקודשת אבל אם פשטה ידה וקבלה קידושי דינר מאחר לב\"ה אין קדושי ב' תופסין ואם מת ראשון מותרת לשוק ולב\"ש תופסים בה קדושי ב' א\"ד יע\"ש ואשתמיט מיניה דברי התוס' פ\"ק דיבמות די\"ד ע\"ב ד\"ה אלא ב\"ש שהק' וז\"ל וא\"ת דילמא משום ההיא דשוה כסף היו נמנעים דאם נתקדשה לראשון בפרוטה ולב' בדינר לב\"ש מקודשת לב' ובניה מן הראשון ממזרי' כו' ע\"ש ודבריהם הן דברי הירושל' בפ\"ק דקדושין ע\"ש הרי מבואר דלב\"ש אם קדשה בפרוטה לא הוי מקודשת כלל דאי הוה ספק מקודשת מאי מקודשת לב' דקא' והלא מקודשת לב' מס' ובניה מראשון ומב' ס' ממזר ולא ממזר ודאי ולכן צ\"ל דלב\"ש ודאי דד\"ת המקדש בפרוטה לא הוו קדושין כלל ד\"ת אלא דמ\"מ קדושין מדרבנן מיהא הוו ומשום דחיישינן שמא שוה דינר במדי דכי היכי דהמקדש בפחות מש\"פ לדידן הוי מקודשת מדרבנן משום חששא דשמא ש\"פ במדי ולדעת התוספות הוו קדושין דרבנן דאין להקדש אלא מקומו ושעתו ה\"נ לב\"ש במקדש בפרוטה מקודשת מדרבנן משום חשש דשמא שוה דינר במדי והשתא היינו דק\"ל דאע\"ג דאם קבלה קדושי' מאחר הוו ב\"ש לחומרא דלב\"ש אם קדשה הב' בדינר צריכה גט מב' מדרבנן ואם מת שני אסורה עד שיגרש ראשון לא כן לב\"ה מקודשת לראשון ואם מת מותרת לשוק ומ\"ש ביבמות דבניה מן הראשון ממזר משום דכיון דקדושי פרוטה לא הוו קדושין ד\"ת כל שקדשה ב' בדינר הוי ממזר מן הראשון ד\"ת ובניה מן הב' לא הוו ממזרים כלל כמ\"ש הרמ\"ה הביאו הטור סי' ל\"ו דמשו' חשש דש\"פ במדי אם ילדה מב' אין הולד ממזר יע\"ש כנ\"ל נכון ודע שהתוספות שם סמוך ונר' בד\"ה בפרוטה הקשו דגבי קדושין וערכין מנ\"ל דש\"כ ככסף ותי' דילפינן מע\"ע כו' והר\"ן תי' באופן אחר וז\"ל י\"ל נהי דגבי נזיקין ועבד אצטרכינן קרא לרבויי שוה כסף ככסף הכא לא צריך דהתם כל חד וחד למילתיה אצטריך דגבי עבד סד\"א כיון דמגרע פדיונו ויוצא בע\"כ של רבו דלימא ליה רביה זיל טרח כו' להכי אצטריך קרא לרבויי דמסברא לית לן כה\"ג ש\"כ ככסף אבל גבי קדושין כיון שהיא מתרצית בדבר וניחא לה בש\"כ לא צריך קרא לרבויי כו' וגבי נזיקין נמי משום דכתיב מיטב שדהו ישלם כו' יע\"ש וכ\"כ הרשב\"א ויש לי לדקדק דאמאי הוצרכו לה\"ט דמיטב גבי נזיקין ות\"ל מהטעם שכתבו גבי עבד דהוי בע\"כ ה\"נ גבי נזיקין אצטריך קרא מה\"ט דאפילו בע\"כ דניזק יהיב ליה סובין וכן ראיתי להרב בעל החידושין לקמן ד\"ח ע\"א ד\"ה ישיב שתי' כתי' הר\"ן וז\"ל י\"ל באשה דמדעתה מקניא נפשה וכן בכל הקנינין דעלמ' לא אצטריך קרא דש\"כ מקני כו' אבל בע\"ע ובנזיקין אצטריך קרא לאשמעינן דהאדון וניזק ע\"כ מקבלים שוה כסף כו' יע\"ש ויש ליישב שדעת הר\"ן והרשב\"א הוא דאי משום בע\"כ אכתי למאי אצטריך קרא גבי נזיקין נילף מעבד דאפי' בע\"כ שוה כסף ככסף וליכא למימר דאצטריך למהוי ב' כתובים דלא נילף בעלמא דלמאי נ\"מ הא בעלמא לא אשכחן כה\"ג ענין בע\"כ דאצטריך קרא למעוטינהו אלא דאכתי ק' דאי משו\"ה הוצרך הר\"ן לומר דטעמא דנזיקין משום דכתיב מיטב אכתי תיקשי ליה למאי אצטריך קרא גבי עבד נילף מנזיקין דאפי' בע\"כ שוה כסף ככסף וליכא למימר דס\"ל כמ\"ש התו' דסד\"א הואיל והוא גרם לימכר כו' דא\"כ בפשיטות הו\"ל לתרץ דילפי' מע\"ע ונזיקין ולא הוו ב' כתובים משום דמצרך צריכי כמ\"ש התו' ויש ליישב דס\"ל להר\"ן דעבד לא הוה ילפינן מנזיקין דאפי' בע\"כ שוה כסף ככסף דשאני נזיקין דשוה כסף הוא דאזיק לי' והילכך יהיב ליה שוה כסף בע\"כ אבל בע\"ע דיהיב זוזין ושקיל סובין הו\"א דבע\"כ של אדון לא מצי ליהב ליה דא\"ל הב לי זוזי כדיהיבנא כנ\"ל נכון: ובהכי תשובה מוצאת למה שראיתי בס' קול יעקב בלשונו' רבינו דף נ\"ז שהק' על מה שנסתפק הר\"ב פר\"ח בספר מים חיים סי' ד' אי גבי פדיון הבן ושאר מתנות כהונה אמרי' נתינה בע\"כ שמה נתינה וכיון שהיש' נתנה לכהן אף שהכהן לא רצה לקבלם יצא י\"ח נתינה א\"ד ז\"ל ופשיט לה הרב דנתינה בע\"כ שמה נתינה אף לגבי פדיון הבן ושאר מתנות כהונה יע\"ש והק' הוא מדברי הר\"ן הללו דאי גבי פדיון הבן נתינה בע\"כ שמה נתינה אמאי אצטריך בע\"ע ישיב לרבות שוה כסף דאי משום שיוצא בע\"כ של אדון הא גבי פדיון נמי שנותנו לו בע\"כ של כהן ואמרינן דשוה כסף ככסף כדנפ\"ל בפ\"ק דשבועות מכלל ופרט וכלל כו' יע\"ש אכן ע\"פ האמור הנה נכון דאפילו נימא דגבי פדיון הבן נתינה בע\"כ שמה נתינה ושוה כסף ככסף אכתי ליכ' למילף ע\"ע מנזיקין דהתם כיון דלאו ממונא הוא דקא יהיב ליה כהן אלא דהתורה חייבתו לתת לכהן ה' סלעים על פדיון בנו התורה אמרה דאפי' בע\"כ מצי יהיב ליה ש\"כ משא\"כ גבי עבד דיהיב זוזי ושקיל סובין הו\"א דלא מצי יהיב ליה בע\"כ להכי אצטריך קרא כנ\"ל והרב מוהרימ\"ט עלה ונסתפק לשיטת הר\"ן והרשב\"א דנפ\"ל שוה כסף גבי קדושין מסברא אי מהני נתינה בע\"כ אפי' בשוה כסף כגון שאמר לאשה הרי את מקודשת לי ע\"מ שאתן לך מאתים זוז ונתן לה בע\"כ כדי שווים מהו כיון דבע\"כ יהיב מסתברא דכסף דוקא וכתב עוד דגבי גט מסתברא ודאי דלא מהני שהרי לצעור' קמכוין כי ההיא דאמרינן גבי אצטלית בפ' מי שאחזו אבל גבי קדושין בספקא תליא מלתא עכ\"ל ואנכי הרואה עיקר ספקו של הרב במחלוקת הוא שנוי בין גדולי ישראל שדעת הרב מוהר\"י בי רב הובאו דבריו במוהר\"ם אלשקר סי' ל\"ב ובהרלנ\"ח סי' קל\"ג דאפי' בגיטין כל כי האי גוונא שהתנה לתת דמים ואפילו בש\"פ לתת ממטבע פלוני יכול לתת שויים ואפי' בע\"כ דע\"כ לא פליג רשב\"ג ורבנן גבי גט אלא כשהתנה לתת אצטלית ורצה ליתן דמים אבל כשהתנה לתת דמים לכ\"ע יכול ליתן שויים והרלנ\"ח והר\"ם אלשקר חלקו עליו ועיין להרב החבי\"ב בא\"ה סי' ל\"ח הגהת הטור אות י\"ג וי\"ד ובסי' קע\"ג הגהת הטור אות ס\"א ושם בסימן ל\"ח כתב שהמבי\"ט הסכים לדברי הר\"י בי רב והוא מן התימה על מוהרימ\"ט איך אישתמיט מיניה מילי דאבות ודו\"ק:<br><b> מעשה חושב</b>\n<b> (רכ) </b> ולכן נ\"ל דלב\"ש ודאי דד\"ת המקדש בפרוטה לא הוו קדושין כלל ד\"ת כו'. ומשום דחיישינן שמא שוה דינר במדי כו'. אני תמה דאיך אפשר לומר דפרוטה יהיה שוה דינר במדי והרי פרוטה הוא חלק אחד מן קצ\"ב בדינר. (ואולי כוונתו על שוה פרוטה דתנן נמי במתניתין ושוה פרוטה דהיינו חפץ אפשר שיהיה שוה במדי דינר וכן יישבתי לעצמי קושיא זו כבר אע\"ג דדוחק הוא לדמותו להא דשמואל משום דבפחות משוה פרוטה הרי שייך לומר דבמדי הוא שוה פרוטה אבל לומר דשמא הוא שוה דינר במדי שהוא כמאתים כפל ממה שהוא שוה כאן הוא ודאי דוחק) ולדעת התוס' דס\"ל דהוא משום רואים דהיינו שאנשי מדי יאמרו שהמקדש בפרוטה נמי אינה מקודשת לפ\"ז ודאי לא שייך לב\"ש חשש זה במקדש בפרוטה עצמה ובאמת אינה מקודשת בה לב\"ש ודוק:"
+            ],
+            [],
+            [
+                "<b>ואם </b>\n<b> קדש בשטר כו'.</b> כתב ה\"ה ולזה כתבו מן המפרשים שאף הוא פסול במחובר כו' וכ\"כ הר\"ן פ\"ק דקדושין וז\"ל מיהו איכא מ\"ד דאע\"ג דשוה כסף ככסף לענין קדושין ה\"מ מטלטלי אבל קרקעות לא דבגמרא אמרינן דמקשינן הויה ליציאה כו' וכיון דמקשינן מה יציאה במחובר לקרקע לא כו' אף הויה נמי במחובר לא כו' ויש לי לדקדק דאי מקשי' הויה ליציאה להכי א\"כ לר\"י הגלילי דס\"ל דאין כותבין את הגט על דבר שיש בו רוח חיים ועל האוכלים ה\"נ נימא דאם קדשה באוכלין ובדבר שיש בו רוח חיים אינה מקודשת והוא תימה דאם כן כל הנהו מתני' דפ' הא\"מ התקדשי לי בתמר' כו' התקדשי לי בכוס של יין כו' המקדש בתרומות ומעשרות ומעשה דכלכלה של תאנים והמקדש בערלה וכל הני מי נימא דלא כר\"י הגלילי ותו דבפרק הא\"מ דנ\"ב ע\"ב אמתני' דהמקדש בחלקו כו' אינה מקודשת אמרי' בגמ' נימא מתני' דלא כר\"י הגלילי כו' ואם איתא היכי בעי למימר דלר\"י הגלילי המקדש בקדשים קלים מקודשת הא ת\"ל דאינה מקודשת משום דהוו אוכלים והמקדש באוכלים לר\"י הגלילי אינה מקודשת דמקשינן הויה ליציאה ותו היכי קאמר נימא מתני' דלא כר\"י הגלילי כו' הא ע\"כ מתני' דלא כוותיה דלר\"י הגלילי מאי איריא מקדש בחלקו הא אפילו בשאר אוכלים דעלמא נמי אינה מקודשת ותו דקרא צווח ככרוכייא גבי דוד דכתיב תנה את אשתי אשר ארסתי לי במאה ערלות פלשתים ויש ליישב דחדא מתרצת חברתה דודאי לר\"י הגלילי דס\"ל דאין כותבין את הגט באוכלין ע\"כ דהיקשא דויצאה והיתה לא מקשינן להכי לו' דכי היכי דביציאה אין כותבין ה\"נ גבי קדושין דהא קרא גלי בהדיא דלא מקשינן להכי כדכתיב גבי דוד דודאי גמרא גמירי לה אמנם לרבנן דר\"י הגלילי דקי\"ל כוותייהו כיון דליכא קרא להכי דאי מההיא דדוד אין ראיה דלרבנן אפי' גבי גט נמי כותבין באוכלין א\"כ מקשינן הויה ליציאה לגמרי והמקדש בקרקע אינה מקודשת ואם כנים אנחנו במ\"ש יש ליישב התוספתא שהביאו ממנה ראיה הרשב\"א והר\"ן ז\"ל לומר דהמקדש בקרקע מקודשת דאיכא למי' דההיא אתי אליבא דר\"י הגלילי ודו\"ק: תו ק\"ל מהא דגרסינן פ\"ק דקידושין ד\"ד ע\"ב דתניא כי יקח כו' אין קיחה אלא בכסף כו' והלא דין הוא ומה אמה העבריה שאינה נקנית בביאה ניקנית בכסף זו שנקנית בביאה אינו דין שנקנית בכסף יבמה תוכיח כו' ואם איתא דהמקדש בקרקע אינה מקודשת אמאי ל\"ק קרקע תוכיח שנקנית באמה העבריה ואינה נקנית באשה אף אני אביא כסף (וא\"נ נימא מה לאמה העבריה שכן נקנית בקרקע תאמר באשה שאינה נקנית בקרקע) וי\"ל משום דאיכא למיפרך מה לקרקע שכן אין פודין בו הקדשות ומע\"ב כדפריך לקמן בדף ה' ע\"ב מה לכסף שכן פודין בו הקדשות ואדרבא מההיא דדף ה' נראה שיש להוכיח כדעת איכא מ\"ד שכתב הר\"ן דהמקדש בקרקע אינה מקודשת דאי מקודשת אם כן כי קאמר התם אלא פריך הכי ומה כסף שאינו גומר קונה חופה שגומרת אינו דין שתקנה מה לכסף שכן פודין בו הקדשות ומע\"ב ביאה תוכיח כו' והשתא אמאי הוצרך לומר ביאה תוכיח הי\"ל לומר יוכיח מכסף גופיה ולימא מקדש בקרקע יוכיח שאין פודין בו הקדשות ומע\"ב ואע\"פ שאינו גומר קונה חופה שגומרת אינו דין שתקנה ולדעת הר\"ן ז\"ל יש לומר דהכי פריך מה לקדושי כסף שכן במינו פודין בו הקדשות ומע\"ב דהיינו שוה כסף משא\"כ חופה שאין במינו כלל כנ\"ל ודו\"ק: עוד כתב הר\"ן ז\"ל וז\"ל וליתא דכי אמרינן התם דמחובר פסול בקדושין ה\"מ בקידושי שטר כו' דקדושי שטר הוא דמקשי' הויה ליציאה אבל נתן לה קרקע בתורת כסף ודאי מהני דהויה דכסף לא בעינן דומיא דיציאה והכי מוכח לקמן בגמרא גבי בעיין דשטר קידושין שכתבו שלא לשמה מהו דאמרי' עלה מה הויה דכסף לא בעי' לשמה אף הוי' דשטר לא בעי' כו' וראיתי למוהרימ\"ט ז\"ל בחידושיו על הרי\"ף הק' עליו וז\"ל וא\"ת אם איתא דפיסול מחובר ליתי' בקידושי כסף היכי מבעיא ליה לר\"ל התם הויה ליציאה מקשינן א\"ד הויות לאהדדי מקשינן מה הויה דכסף כו' כלומר שיהא שוה קדושי שטר לקדושי כסף הרי מחובר דפסול בשטר ולא בכסף וכ\"ת ודאי למאי דס\"ד דהויות לאהדדי מקשינן אף כסף פסול במחובר אבל לפי המסקנ' דהויה ליציאה מקשי' לא אמרינן אלא בשטר אין לנו לומר כו' וי\"ל דלבתר דאסיקנא לענין לשמה דמסתבר' הויה ליציאה מקשינן אע\"פ שהיה לנו ללמוד מהויה דכוותא דהיינו כסף דלא שייך ביה לשמה מ\"מ מיציאה דילפינן עיקר שטר מיניה גמ' ה\"ה לענין מחובר דלא ילפינן אלא בשטר דדיו לבא מ\"ה להיות כנדון עכ\"ד ולע\"ד אין תי' עולה יפה דודאי מ\"ש בגמרא בתר דבעי' הדר פשט' הויה ליציאה מקשינן לאו למימרא דלעולם לא מקשינן הויות לאהדדי אלא דוקא גבי לשמה דאי מקשינן הויות לאהדדי לומר דקדושי שטר לא בעינן לשמה בטיל ליה היקשא דהויה ליציאה לומר דקדושי שטר שלא לשמה פסול והילכך ס\"ל לתלמודא דכיון דעיקר קידושי שטר ילפינן מיציאה מסתברא טפי למילף הויה ליציאה ולפסול שטר שלא לשמה ממה שנאמר דניקוש הויות לאהדדי אמנם היכא דאיכא למילף תרוייהו ולומר דקדושי שטר פסול במחובר מהיקש' דהוי' ליציאה והדר מקשינן הויות לאהדדי לומר דאפי' קדושי כסף נמי פסול בהא ודאי אזלי ומודו כ\"ע דמקשינן הויות לאהדדי ותדע דבפ' נערה שנתפתתה דמ\"ו ע\"ב ובפרק המדיר דע\"ד אמרינן התם דמקשינן הויות להדדי וא\"כ אי סבירא ליה להר\"ן דלמאי דס\"ד דהויות לאהדדי מקשינן אף כסף פסול דמחובר ה\"נ נימא לפי המסקנא ולדידי קושיא מעיקרא ליתא דודאי להאי דס\"ד בגמ' דהויות לאהדדי מקשינן וכי היכי דקדושי כסף לא בעינן לשמה ה\"נ בקדושי שטר ה\"נ אית לן למימר נמי גבי מחובר דקדושי שטר במחובר כשר דילפינן הויות אהדדי וכי היכי דכסף כשר במחובר ה\"נ שטר ודברי הר\"ן ז\"ל אינן אלא לפום מסקנא דמילתא דהויה ליציאה מקשי' והיינו דקא דחי הר\"ן ז\"ל וקא' דיש לדחות דכי פשיטא ליה לר\"ל התם דקדושי כסף לא בעי לשמה היינו משום דאינה מתקדשת מפני טיבועו והילכך מספ\"ל בשטר אי מקשינן הויה ליציאה או הויות לאהדדי אבל גבי מחובר ה\"נ איכא למימר דילפינן כולהו הויות מיציאה זה הנר' פשוט בכונת הר\"ן ז\"ל ולפי זה צ\"ל שלדעת הר\"ן ז\"ל כי בעי ר\"ל התם שטר קידושין שכתבו שלא לשמה מהו ה\"ה דהו\"מ למיבעי אי שטר קידושין כשר במחובר מי מקשינן הויות לאהדדי או הויה ליציאה אלא דחדא מינייהו נקט אלא דק\"ל טובא דא\"כ למאי דהוה בעי למי' דהויות לאהדדי מקשינן נ\"מ דשטר קדושין כשר במחובר וא\"כ תקשי ליה לר\"ל ברייתא דפ\"ק דגיטין דקתני בג' דרכים שוו גיטי נשים לשחרורי עבדים דהא איכא מחובר ותלמודא לא אשכח פירוק' אלא לומר דמילתא דאיתיה בקידושין לא קתני אכן לר\"ל קשה דמחובר נמי ליתיה בקדושין ותלמודא גופיה אמאי לא פשיט ליה מהך ברייתא אדהוצרך ר\"ל לומר בתר דבעיא הדר פשטא מסברא בעלמא ובשלמא לדעת איכא מ\"ד ניחא דגבי מחובר פשיטא ליה לר\"ל דפסול במחובר אפי' בקדושי כסף וליכא למי' דאכתי לענין לשמה תפשוט ליה לר\"ל מהך ברייתא מדלא קתני לשמה דאיכא למימר דר\"ל ס\"ל כרבה דטעמא דבפני נכתב משום לשמה וכדקאמר התם הניח' לרבה כו' וכן ק' מהא דאמרי' פ' הא\"מ דמ\"ח ואב\"א כגון שכתבו שלא לשמה ובדר\"ל קמפלגי ר\"מ אית ליה לדר\"ל ור\"א לית ליה לדר\"ל אלא מקשינן הויות לאהדדי דא\"כ לר\"א דס\"ל דשטר קדושין שלא לשמה כשר ה\"נ שטר קדושין במחובר וכיון שכן ק' לאוקמת' זו אמאי לא קתני בבריית' דהתם וכדברי ר\"א בד' כדקת' וכדברי ר\"מ בד' ועיין בתוס' פרק כל הגט דכ\"ו ד\"ה חוץ מגיטי נשים שכתבו וז\"ל אין לומר שחרורי עבדים נמי פסול דא\"כ בפ\"ק דגיטין כו' ליתני וכדברי ר\"א בד' כדקתני וכדברי ר\"מ בד' ועיין שם סוף דבר שדברי הר\"ן צריכים מן הישוב: עוד כתב הר\"ן ז\"ל וז\"ל ואע\"פ שיש לדחות כו' אפי' הכי כיון דההיא דגיטין לא מוכחא ובתוספת' דמכילתין מוכח בהדיא שאם קדש במחובר מקודשת מסתברא דהוי קידושין ע\"כ ויש לדקדק אמאי לא הביא הר\"ן ראיה לדבריו דדוקא קדושי שטר מקשינן להויה אבל קדושי כסף לא מקשינן מהירושלמי שהביא הר\"ן ז\"ל בעצמו בריש פ' האומר וז\"ל רבי אבהו בשם ר\"י הרי זו עולה כו' הרי את מקודשת לי ל' יום הרי היא מקודשת לעולם כו' הרי זה גיטך ל' יום אינו גט אמר רבי יצחק ב\"א הדא דתימא מקודשת בשקדשה בכסף אבל אם קדשה בשטר הואיל ולא למדו שטר קידושין אלא מגירושין מה גירושין אינה מגורשת אף בקדושין אינה מקודשת ע\"כ הנה מבואר בהדיא חילוק הר\"ן זכרונו לברכה דע\"כ לא מקשינן הויה ליציאה אלא דוקא בשטר ואם כן הי\"ל להר\"ן להביא סיוע לדבריו מהירושלמי הלזו אחר שהוא עצמו הביאו ונראה ליישב דודאי תלמודא דידן לא ס\"ל כהך חילוקא דהירוש' מדבעינן בהמגרש בעי רבי אבא בקדושין היאך תבעי לר\"א תבעי לרבנן בתר דבעיא הדר פשטא בעינן ויצאה והיתה ובפרק ד' דנדרים דכ\"ח אמרינן ומה אלו אמר לאשה היום את אשתי ולמחר אי את אשתי מי נפקא בלא גט וכתב הרא\"ש שם דהיינו משום דלענין גט אמרינן כיון דפסקה פסקה וה\"ה לענין קידושין דמקשינן הויה ליציאה יע\"ש ואי ס\"ל לתלמוד' כהירוש' לא הו\"ל למסתם סתומי והי\"ל לפרש דהיינו דוקא בשטר וכן בשאר דוכתי טובא בתלמודא דידן לא הוזכר חילוק זה וה\"ט דאיכא מ\"ד שכתב הר\"ן אלא דס\"ל להר\"ן דהכא גבי מחובר שאני דטעמא איכא במילתא דכיון דלא בעינן נתינה לידה כלל שהרי תן מנה לפ' ואקדש אני לך מקודשת וכן נתנה היא ואמר הוא מקודשת באדם חשוב א\"כ בהנאה תליא מילתא ומחובר נמי אית לה הנאה והוי כההיא דשלא לשמה שהביא הר\"ן משא\"כ בההיא דר' אבא וההיא דנדרים דאין סברא לחלק כלל בין קדושי כסף לקדושי שטר כנ\"ל ודוק: והנה מ\"ש הר\"ן דבתוספתא דקדושין מוכח בהדיא דהמקדש בקרקע מקודשת כונתו למ\"ש בתוספתא המקדש בעיר הנדחת וביושביה באשירה ופירותיה כולן אע\"פ שמכרן וקדש בדמיהן אינה מקודשת דאלמא דאי לאו משום איסור ע\"ז היתה מקודשת אע\"ג דקדשה בקרקע וראיתי להרשב\"א בתשו' סי' אלף רל\"ו שדחה השואל לתוספתא הלזו וז\"ל דההיא דעיר הנדחת הוי תלוש ולבסוף חברו והאריך הרשב\"א ז\"ל לבאר דחיה הלזו וכתב בס\"ד וז\"ל ואם כונתך היא דתלוש ולבסוף חברו מן הדין הוה כתלוש ואם נתן עיר אחת בקדושיה מקודשת משום בתים שבה דחשיב כתלוש אלא דבעיר הנדחת אינה מקודשת כו' יע\"ש ואני תמיה עליו דכיון דטעמא דגט דפסול במחובר הוא משום דבעי' ונתן בידה ממש וליכא כי נמי נימא דתלוש ולבסוף חברו חשיב כתלוש הא ליכא נתינה בידה כלל וכן מוכח מהירושלמי הביאו הרשב\"א בחי' לגיטין פ\"ב דכ\"א וז\"ל כתבו בתלוש חברו וחתמו תלשו ונתנו לה מה אמרי רבנן כתבו וחתמו בתלוש וחברו ותלשו ונתנו לה מה אמר ר\"י ולא אפשיטא הנה מבואר דע\"כ ל\"מ ליה אלא בתלשו ונתנו לה אבל בנתנו לה בעודו מחובר פשיטא ליה דאינו גט והיינו משום דבעינן נתינה בידה וגדולה מזו כתב הרשב\"א שם דמדלא אבעי' ליה לתלמודא דידן הכי משמע דס\"ל לש\"ס דילן דממתני' דקתני ר\"י פוסל עד שתהא כתיבתו וחתימתו בתלוש ולא קתני עד שתהא כתיבתו בתלוש ומכיון דהוי כתיבתו בתלוש א\"א לחתימתו במחובר שמעינן דתלוש ולבסוף חברו לענין גט חשיב כמחובר ואם כתבו בתלוש וחברו וחתמו ותלשו ונתנו לה פסול לר\"י יעויין שם מה שהאריך וא\"כ אם איתא דקדושין במחובר לא מהני משום דמקשינן הויה ליציאה ה\"נ לא מהני תלוש ולבסוף חברו מהאי טעמא ומהתימה על הרשב\"א איך לא דחה דברי השואל מטעם זה אחר שהוא עצמו הביא הירוש' הלזו: ודרך אגב אומר שראיתי להפר\"ח בספר מים חיים ד\"ה דברים תמוהים בעיני שכתב וז\"ל ובירושלמי מבעי' לן על גט שכתבו בתלוש כו' אי תליש ולבסוף חברו כמחובר דמי ומחוסר קציצה קרינן או לאו כמחובר דמי וכיון דבעין לא אפשיט' הו\"ל ספק' דרבנן ולקולא כו' ומיהו למעשה יש לחוש לס' הפוסקים לפסול אבל ס' הרשב\"א להכשיר כשכתבו וחתמו בתלוש ואח\"כ חברו ותלשו ונתנו לה אינו מחוורת כלל ודבריו דחוקים ועיקר יסודו אמתני' דר\"י פוסל עד שתהא כתיבתו וחתימתו בתלוש הוא יסוד רעוע דאיכא למימר כמ\"ש התוספות דף ד' דמשכחת לה שכתבו על אילן תלוש ואח\"כ נטעו והשריש וחתמו ובהכי נדחו כל דברי הרשב\"א א\"ד ובעניותי לא זכיתי להבין דבריו שהרי עיקר יסודו של הרשב\"א דס\"ל דכל שכתבו וחתמו בתלוש אע\"פ שחברו אח\"כ ותלשו ונתנו לה מהני דלא קפיד קרא שלא יהא מחוסר קציצה אלא אשעת כתיבה אבל בין כתיבה לנתינה לא איכפת לן היינו ע\"פ היסוד אשר בנה עליה דייק דמתני' דקתני עד שתהא כתיבתו וחתימתו בתלוש אתא לאשמועינן דאם כתבו בתלוש ואח\"כ חברו וחתמו ותלשו ונתנו לה פסול דכפי פי' זה צריך הדבר לאומרו דכל שכתבו וחתמו בתלוש אע\"פ שאח\"כ חזר וחברו ותלשו ונתנו לה כשר ולא מיפסיל משום מחוסר קציצה דאי לא עד שתהא כתיבתו וחתימתו ונתינתו בתלוש מבעי ליה לר\"י למימר ומאי אריא חתימתו גריד' דנקט וא\"כ מה תקן הרב באומרו דעיקר יסודו רעוע דא\"ל כמ\"ש התוספות דמיירי בהשריש הא כלפי לייא דכפי דברי התוס' ל\"מ בתלוש ולבסוף חברו ובטלו דמהני אלא אפילו בהשריש דחשיב כמחובר גמור אפ\"ה מהני שהרי מכיון שכתבו דעד שתהא כתיבתו וחתימתו בתלוש דקתני מיירי בהשריש בין כתיבה לחתימה דפסול מינה נשמע ע\"כ דהשריש בין כתיבה וחתימה לנתינה דכשר דאל\"כ הו\"ל למתני עד שתהא נתינתו בתלוש כדקתני חתימתו ואולי ט\"ס נפל בדבריו ודוק: כתב עוד הרשב\"א דדוקא תלוש ולבסוף חברו ובטלו פסול לגבי גט אבל חברו ולא בטלו פשיטא דכתלוש דמי דע\"כ לא אבעי' לן בשחיטה אלא בבטלו ואם נפשך לומר נהי דמחובר גמור לא הוי מחוסר חפירה מיהא הוי וקרינן ביה מי שאינו מחוסר כו' הא נמי ליתא דמחוסר חפירה לאו כלום הוא כדאי' בסנהדרין כיצד תולין אותו משקעין את הקורה בארץ ותולין בו ר\"י אומר קורה מוטה בכותל ותלה בה ואמרי' עלה בגמ' דר\"י סבר כי קבר תקברנו מי שאינו מחוסר אלא קבורה יצא זה שמחוסר חפירה ורבנן מחוסר חפירה לאו כלום הוא א\"ד ונראה דכפי דברי הרשב\"א כי היכי דתלוש ולבסוף חברו ובטלו פסול לענין גט מטעמא מי שאינו מחוסר כו' ה\"נ גבי תלי' בתלוש ולבסוף חברו ובטלו לא מהני וקרי' ביה כי קבר תקברנו מי שאינו מחוסר אלא קבורה וע\"כ ל\"ק רבנן אלא דמשקעין את הקורה בארץ משום דלא מיבטלי ליה לקורה כיון דדעתם ליטול אותה ולקוברה אבל בעץ שתלשו וחברו ובטלו אין תולין בו דומיא דגט וע\"פ האמור מקום אתנו ליישב דברי מרן הכ\"מ פט\"ו מהל' סנהדרין דין ט' על מ\"ש רבינו אין תולין על אילן המחובר אלא על התלוש כתב וז\"ל שם ת\"ר כו' ומדברי רבינו נראה דדוקא מחובר לקרקע ממעט אבל לא נעוץ ואתי כרבנן אשר דבריו ז\"ל מן המתמיהין דלמה זה הוצרך להוכיח כן מדברי רבינו הללו ובלשון ונר' אחר שרבינו פסק כן בהדי' סמוך ונראה בדין שכתב כיצד מצות הנתלין משקעין את הקורה בארץ וכבר ראיתי להפר\"ח בספר מים חיים שתמה עליו כן ותו יש לדקדק מה הלשון אומרת ואתי כרבנן ופסק כרבנן הול\"ל אלא הנ\"ל שמרן בא לאפוקי סברת הרשב\"א הלזו דע\"כ לא קאמרי רבנן דמשקעין את הקורה בארץ אלא משום דהוי תלוש ולבסוף חברו ולא בטלו שהרי דעתם ליטלו אח\"כ ולקוברו אבל על הנעוץ בקרקע ובטלו ה\"נ דלא מהני דחשיב כמחובר וקרינן ביה מי שאינו מחוסר כו' דומיא דגט וא\"כ ממה שכתב רבינו משקעין את הקורה ליכא למשמע מינה מידי דשאני התם דלא בטלו אמנם ממ\"ש בדין ט' אין תולין על אילן המחובר לקרקע משמע דלא ממעטינן אלא אילן המחובר אבל נעוץ בקרקע בכל אופן שיהיה ואפי' בבטלו מהני והיינו משום דס\"ל דלרבנן אין חילוק בתלוש ולבסוף חברו בין ביטלו בין לא ביטלו דבכל גוונא תלוש ולבסוף חברו כתלוש דמי וז\"ש מרן ומדברי רבינו נראה דדוקא מחובר לקרקע ממעט אבל לא נעוץ באיזה אופן שיהיה ואפי' ביטלו ואתי כרבנן כלומר דס\"ל דלרבנן אין חילוק ולזה לא אמר ופסק כרבנן דאמרי משקעין את הקורה דלזה לא הוצרכנו שהרי מפורש ובא בדין ז' כנ\"ל ודוק: והרמ\"ה הביאו הטור א\"ה סי' קכ\"ד כתב וז\"ל כל היכא דפסלינן מחובר אפי' תלוש ולבסוף חברו פסול כו' ול\"מ אם אשרוש אחר כתיבה וחתימה אלא אפי' לא אשרוש נמי פסול כו' ותמה עליו מרן הב\"י דמדסתם דבריו משמע דס\"ל דאפי' לא בטלו חשוב מחובר ולא נהירא דכל שלא בטלו הו\"ל כאלו לא חברו וכשהוקצצו אינו אלא כנוטלו מעל השולחן דהא ע\"כ לא אבעי' לן גבי שחיטה אי תלוש ולבסוף חברו אי הוי כמחובר אלא בבטלו אבל בלא בטלו פשיטא לן דכתלוש דמי יע\"ש ולע\"ד נראה דס\"ל להרמ\"ה דאף על גב דכל שלא בטלו לא חשיב כמחובר לענין שחיטה מ\"מ מחוסר חפירה מיהא הוי וקרי' ביה מי שאינו מחוסר ואע\"ג דרבנן דר\"י סבירא להו גבי תלי' דמחוסר חפירה לאו כלום הוא ס\"ל להרמ\"ה דהלכה כר\"י ואפילו מחבריו וכמ\"ש התוספות בפ\"ב דתעניות דכ\"ב ע\"א ד\"ה אי ר\"מ וז\"ל ונראה דלהכי מוקי לה כר\"י משום דר\"י נימוקו עמו והלכתא כוותיה בכל מקום ואפילו מחבריו ועיין בהרב בכה\"ג ז\"ל בכללי הגמרא ס\"ד שהאריך בזה וכתב מחלוקת בדבר יע\"ש וא\"נ ס\"ל להרמ\"ה דהכא הלכה כר\"י מכח ההיא דמכסין בעפר עיר הנדחת שהקשו ממנו התוס' יע\"ש וז\"ש הרמ\"ה ל\"מ אם אשרוש כלומר דבאשרוש לכ\"ע לא מהני דחשיב מחוסר קציצה אלא אפי' לא אשרוש ולא ביטלו פסול משום דסבירא ליה דהלכה כר\"י כנ\"ל נכון: עוד כתב הרשב\"א ז\"ל בתשובה הנז' וז\"ל גם מה שאמרת באשירה ופירותיה דמיירי באשרה שנטע מתחלה לכך דמשמע לי מתוך דבריך שאתה סבור שגם זה כתלוש כו' זה אינו שלא מצינו בשום מקום תלוש ונטעו שיהא כתלוש לשום דבר דתלוש ולבסוף חיברו אמרו תלוש ולבסוף נטעו לא אמרו עכ\"ד ואני תמי' עליו במ\"ש שלא מצינו בשום מקום תלוש ונטעו שיהא כתלוש שהרי דבר זה נפתח בגדולים ומצאנו לרש\"י ז\"ל בר\"פ כל הצלמים דף מ\"ה ע\"ב שכתב דפלוגתייהו דרבנן ור\"י הגלילי הוא בשנטעו גרעין אבל בשנטעו אילן לכ\"ע אסור דחשיב כתלוש והתוס' שם בד\"ה והכא הקשה לפרש\"י ז\"ל מהא דרב דאמר המשתחוה לבית אסרו דתלוש ולבסוף חברו חשיב כתלוש דמאי איריא דנקיט בית אפי' אילן נמי שהוא מחובר גמור אסור ומכח זה דחו פרש\"י וכתבו דפלוגתייהו דרבנן ור\"י הגלילי בנטע אילן דלר\"י הגלילי תלוש ולבסוף נטעו חשיב כתלוש ואתא רב לאשמועי' דהמשתחוה לבית אסרו אפי' לרבנן דר\"י הגלילי דדוקא תלוש ולבסוף נטעו לא חשיב כתלוש לרבנן אבל תלוש ולבסוף חברו חשיב כתלוש: גם הר\"ן ז\"ל שם אמתני' דשלש אשירות הן כתב שמדברי רש\"י נראה דתלוש ולבסוף חברו אפי' גבי אילן כתלוש דמי וזהו מ\"ש בפרק קמא דחולין גבי תלוש ולבסוף חברו דלענין שחיטה דאמרינן התם בקנה העומד מאליו ופי' הרב ז\"ל שלא נטעו אדם מכלל דאם נטעו אדם הו\"ל כתלוש ולבסוף חברו יע\"ש וא\"כ תימא על הרשב\"א דמאי ק\"ל באומרו שלא מצינו בשום מקום כו' והרי לדעת רש\"י ז\"ל מבואר הוא דאפי' גבי אילן חשיב כתלוש לכ\"ע ואפי' נימא דהרשב\"א ז\"ל ס\"ל כדעת התוס' מ\"מ לר\"י הגלילי מיהא ס\"ל דאפי' באילן חשוב כתלוש וא\"כ מצינן למימר דתוספת' הלזו אתי' אליב' דר\"י הגלילי סוף דבר שדבריו צ\"ע: ולדעת התוס' ז\"ל ק\"ל מהא דפרכינן במעילה דף כ' אמתניתין דקתני הדר בבית של הקדש (ד\"ה) מעל לימא מסייע ליה לרב דאמר המשתחוה לבית כו' והשתא לפי דבריהם ז\"ל דמה שהוצרך רב לאשמועינן דהמשתחוה לבית אסרו היינו לרבנן דר\"י הגלילי דלר\"י הגלילי דס\"ל דאפי' באילן חשיב כתלוש מכ\"ש בית א\"כ מאי סיעתא איכא ממתני' דהתם הא איכא למימר דמתני' דהתם ר\"י הגלילי היא ואה\"נ דלרבנן ל\"ש אילן ול\"ש בית חשיב כמחובר וי\"ל דאי בריית' דהתם אתי' כר\"י הגלילי מאי אירי' בית דנקט ולישמועינן אפי' באילן דאם נהנה מצל אילן דהקדש מעל ומכ\"ש בית אלא משמע דאתיא כרבנן ודוק ועיין בהפר\"ח סי' קכ\"ב ס\"ק י\"ז מה שהקשה על מ\"ש הטור דתלוש ולבסוף חברו חשיב כמחובר לענין גט דאי באשרוש איירי כמ\"ש הב\"י מאי לענין גט דקאמר והלא בכל התורה היכא דאשרוש דינו כמחובר וכתב עוד בס\"ד דהיכא דאשרוש דינו כמחובר ולא זכר שם שדעת רש\"י דאפי' באשרוש חשיב כתלוש וא\"כ י\"ל שדעת בה\"ע כדעת רש\"י ודוק: כתב הרב ב\"ח סי' קמ\"ו שמדברי הטור שם שכתב בסתם ואילנות שלא נטעו לשם ע\"ז אינן נאסרין משמע דס\"ל שלא כדעת רש\"י דבאילן לא אמרינן דחשיב כתלוש ע\"ש ולא היה צריך לזה שהרי בסי' ו' לענין שחיטה כתב הטור דקנה שנטעו ונשרש בארץ חשיב כמחובר לכ\"ע יע\"ש וזה מבואר שלא כדעת רש\"י שלדעת רש\"י ז\"ל דוקא בקנה העומד מאיליו שלא נטעו אדם הוא דחשיב כמחובר כמ\"ש הר\"ן ודע שהרי\"ף ז\"ל השמיט הך מימרא דרב דהמשתחוה לבית אסרו ולא ידעתי למה וצ\"ע ואולי סמך עצמו אמ\"ש בפרק נגמר הדין דקבר של בנין אס\nר ופירש רש\"י שם וז\"ל בקבר בנין שבנאו למעלה מן הקרקע דכוותא בע\"ז בית שבנאו לשם ע\"ז אסור דתלוש ולבסוף חברו הוי תלוש לענין ע\"ז וקבר לע\"ז איתקש עכ\"ל אלא שדברי רש\"י תמוהים במ\"ש דבית שבנאו לע\"ז אסור מטעמא דתלוש ולבסוף חברו חשיב כתלוש והא ליתא דטעמ' דתלוש ולבסוף חברו אינו אלא לענין המשתחוה כשהוא בית אבל בבנאו לע\"ז אסור מטעמ' דחייל שם ע\"ז עלייהו כשהן תלושין וזה מבואר מסוגי' דפ' כל הצלמים וצ\"ע. ועיין במהרש\"א ח\"ב סי' קל\"ז שהק' אסוגי' דפרק כ\"ה דאדפריך לרב ממתני' דקתני בנאו ליסייעיה ממתני' דלעיל דמי שהיה בונה ביתו סמוך לע\"ז דמשמע להדי' דהמשתחוה לבית אסרו דהא ישראל כשבנה ביתו בתחלה בהיתר סמך וכמ\"ש בירושלמי וא\"כ ודאי מעיקר' בנו ישראל ועכו\"ם הכותל הממוצע לשם דירה כו' וקתני אבניו ועציו מטמאים כו' אלמא דהמשתחוה לבית אסרו יע\"ש שהניחו בצ\"ע אכן כפי דברי התוס' נראה שיש ליישב דממתני' דלעיל ליכא לסיועי לרב דאמר דאפי' לרבנן דר\"י הגלילי דס\"ל דתלוש ולבסוף נטעו לא חשיב כתלוש בתלוש ולבסוף בנאו מודו דאיכא למימר דמתניתין דלעיל אתיא כר\"י הגלילי דס\"ל תלוש ולבסוף נטעו חשיב כתלוש ומכ\"ש תלוש ולבסוף בנאו אכן ממתני' דבית שבנאו לשם ע\"ז ק\"ל שפיר אליב' דרב דבשלמא אם נאמר דלרבנן דר\"י הגלילי ל\"ש בין תלוש ולבסוף נטעו לתלוש ולבסוף בנאו איכא למימר דמתני' דבית שבנאו אתי' כרבנן דר\"י אכן לרב ק' דמתני' מני כנ\"ל נכון: ובהיותי בענין זה ראיתי לעמוד על מ\"ש רבי' פ\"ה מה' מעילה וז\"ל וכן המקדיש בית בנוי הדר בו לא מעל אבל המקדיש עצים ואבנים כו' ותמה מרן הכ\"מ ז\"ל שם דע\"כ לא אוקי ר\"ל התם במקדיש עצים אלא כי היכי דלא תסייעיה לרב דאמר המשתחוה לבית אסרו אבל רבינו ז\"ל דפסק כרב בפ\"ח מהלכ' ע\"ז לא הי\"ל לחלק בכך ובאמת שהיא קו' אלימתא ומה שתירץ מרן ז\"ל דמשמע ליה לרבינו ז\"ל דאוקמתא דר\"ל קושטא דמלת' היא ואפי' הכי פסק כרב משום דלא אשכחן מאן דפליג עליה אית לן למימר דטעמא משום חומרא דע\"ז יע\"ש הן דברים תמוהים שהרי בה' שחיטה פ' [א' הי\"ט] לענין שחיטה פסק רבינו ז\"ל דתלוש ולבסוף חברו חשיב כתלוש גם בהלכ' כלים לענין הכשר זרעים פסק ג\"כ דחשיב כתלוש ואיך כתב דדוקא לענין ע\"ז משום חומרא דע\"ז וכבר ראיתי אח\"כ מי שתמה עליו כן. ותו ק' טובא מה שפסק רבינו ז\"ל בפ\"ו מה' ערכין דין למ\"ד המשכיר בית לחבירו וחזר והקדישו ה\"ז קדש כו' ואם דר בו השוכר מעל הפך מה שפסק בה' מעילה דהמקדיש בית בנוי לא מעל וכבר התוס' ז\"ל שם בספ\"ד דערכין הק' אסוגי' דהתם מההיא דמעילה ותירץ דסוגי' דערכין אתי' כרב דאמר תלוש ולבסוף חברו חשיב כתלוש אכן לדעת רבינו כפי מ\"ש מרן כ\"מ דאפי' רב ל\"ק אלא בע\"ז משום חומרא דע\"ז א\"כ סוגי' דערכין כמאן אתיא וכבר נתקשה בכל זה הרב לח\"מ ז\"ל והניחו בצ\"ע: ומה שתי' הרב מוצל מאש סי' מ\"ד על פי מה שהראה לו אחד מהחכמים תשובת הרשב\"א שהביא מרן הב\"י בה' נדרים סי' רכ\"א שכתב דאע\"ג דאין מעילה במחובר איסורא מיהא איכא (והן הן דברי התוס' פ' השולח דל\"ח ע\"ב ד\"ה גופיה ע\"ש). וא\"כ מ\"ש רבינו ואם דר בו השוכר מעל לא מעילה ממש קאמר דהא אין מעילה במחובר אלא כלומר איסורא דמעילה ולא הוצרך לפרש שסמך אמ\"ש בה' מעילה דאין מעילה במחובר את\"ד יע\"ש הן דברים תמוהים דאכתי מה יענה למה שהקשה שם בערוכין היכי דייר בו במעילה קאי ותו מעלה שכר להקדש כיון דמעל ביה נפיק ליה שכר לחולין והשתא לפי דבריו ז\"ל ניחא מאי דפריך היכי דייר ביה במעילה קאי דאיסור מעילה קאמר אכן מאי פריך כיון דמעל ביה נפק שכר לחולין הא כיון דמדאוריית' אין בו מעילה היכי מצי מפיק שכר לחולין ואשר אני אחזה ליישב דברי רבינו ז\"ל בהקדים ברייתא דר\"פ הנהנה דאמרינן התם כי תמעול מעל אין מעילה אלא שינוי כו' יכול נהנה ולא פגם ובמחובר לקרקע נאמר חטא בתרומה ונאמר חטא במעילה מה חטא האמור בתרומה בתלוש מן הקרקע דכתיב ראשית דגנך מידי דאידגן אף חטא האמור במעילה בתלוש מן הקרקע והמתבאר מדברי התוס' שם דב' מיני מעילות יש במעילה בשמשנה מרשות הקדש לרשות הדיוט כגון מוכר או נותן או משאיל חפצים של הקדש להדיוט דאותה ילפינן מע\"ז דאיכא שינוי רשות שמשנה עצמו מרשות גבוה לרשות אחר ויש מעילה בנהנה מן ההקדש בלא שינוי רשות ואותה ילפינן מתרומה את\"ד בקיצור ומעתה נבא לבאר דעת רבינו דלרבינו קשיתיה סוגי' דעירוכין דפריך בפשיטות היכי דייר ביה במעילה קאי ודחיקא ליה מילתא לומר דהתם קאי אליבא דרב כמ\"ש התוס' דכל כי האי הי\"ל לתלמודא לפרש. תו ק\"ל תוספתא דקתני פ\"ק דמעילה הדר בצלו של שובך או בצלו של מערה לא נהנין ולא מועלין והביאה מרן שם ד\"ה מינה לרב דס\"ל דתלוש ולבסוף חברו חשיב כתלוש דליכא למימר דשובך דקתני בשובך העומד מאיליו דמחובר מעיקרו הוא דא\"כ היינו צל מערה ותו מאי דפריך התם תלמודא לימא מסייע ליה לרב ודחיק ר\"ל לאוקמא למתניתין בשהקדישו ולבסוף בנאו דכיון דהא דרב הילכת' פסיקתא היא וליכא מאן דפליג עליה מי דחקנו בזה ולא לומר דמתני' ודאי מסייע ליה לרב כי על כל אלה ס\"ל לרבינו דודאי במעילה דהוצאה מרשות לרשות דאותה ילפינן מע\"ז דין הוא שנאמר בה דתלוש ולבסוף חברו חשיב כתלוש דומיא דע\"ז למאי דקי\"ל כרב והיינו סוגי' דערוכין דקאמר דאם דר בו השוכר מעל דכיון דקי\"ל שכירות ליומיה ממכר א\"כ השוכר הזה בא בשכרו ומתכוין להוציאו מרשות הקדש לרשות עצמו ומשום הכי ודאי מעל דומיא דע\"ז דחשיב כתלוש אמנם בההיא דמעילה דהדר בבית של הקדש מעל דלא מיירי בדר בו בתורת שכירות שבא להקנותו בדמי שכירותו אלא בדר בו דרך הנאה שמתכוין ליהנות מבית של הקדש אז ודאי דמעילה כזו דילפינן לה מתרומה מסתבר' ודאי לומר שדינה כתרומה וכי היכי דבתרומה בתלוש גמור דתלוש ולבסוף חברו לא אשכחן בתרומה דמהני ה\"נ במעילה והיינו דפריך התם מעיקרא לימא מסייע ליה לרב כו' כלו' דברייתא דקתני הדר בבית של הקדש מעל עכ\"ל דס\"ל כרב דגבי ע\"ז תלוש ולבסוף חברו חשיב כתלוש וס\"ל לברייתא דאפי' במעילה דהנאה ילפינן מע\"ז לומר דחשיב כתלוש דלחומרא מקשינן דאם נאמר דאפי' בע\"ז חשיב כמחובר א\"כ מהיכא יליף לה והיינו דהוצרך ר\"ל לדחוקי אנפשי' ולאוקמ' בשהקדישו ולבסוף בנאו משום דדחיק ליה לומר דמעילה דהנאה דילפינן מינה מתרומה דנימא ביה דחשיב כתלוש דכיון דעיקרא מתרומה קא יליף ודאי שדינו כדין תרומה ומעתה אתו כהוגן פסקי רבינו ז\"ל זה נ\"ל כפתור ופרח בדעת רבינו ודוק ועיין בתוס' פרק המוכר את הספינה דף מ\"ט ובגיטין דל\"ה ובסנהדרין דט\"ו ועיין בתוס' ר\"פ אז\"נ ד\"ה אם שהק' למ\"ש דאין רבית בקרקע מן התורה מהא דאמרינן בערוכין גבי בתי ערי חומה רבית גמורה היא והתורה התירו כו' יע\"ש ויש לדקדק דמאי קו' הא בתי ערי חומה תלוש ולבסוף חברו הוא ומשום הכי הוו רבית גמורה ועיין בש\"ך סי' צ\"ה ס\"ק ודוק: ולענין פדיון הבן דקי\"ל דאין פודין בקרקע יש להתבונן אי פודין בתלוש ולבסוף חברו או לא ומצאתי להתוס' ז\"ל בפרק בכל מערבין דל\"א ע\"ב ד\"ה ונתן שהק' וז\"ל וא\"ת דאמרינן במעילה בונין בחול ואח\"כ מקדשין אלמא מחללין מעות הקדש על הבנין וי\"ל דלענין זה חשיב תלוש ולבסוף חברו תלוש כו' יע\"ש וא\"כ מינה איכא למשמע נמי לענין פדיון הבן ודוק ועיין בפרק הגוזל בתרא דף ק\"ד ע\"ב ברש\"י ז\"ל ד\"ה אסיפא דברייתא וצ\"ע עיין בתוס' פרק הזהב דף נ\"ד דבור המתחיל הקדש ודוק:<br><b> מעשה חושב</b>\n<b> (רכא) </b> דודאי לריה\"ג דס\"ל דאין כותבין את הגט באוכלין. ע\"כ דהיקשא דויצאה והיתה לא מקשינן להכי כו'. תמהני דהרי הרב המחבר בא ליישב בזה את דברי הר\"ן ז\"ל והיינו דאיך אפשר לומר דלענין קדושי כסף נמי מקשינן הויה ליציאה דא\"כ איך מתקדשת באוכלים לר' יוסי הגלילי כו' והא להר\"ן ז\"ל לא שייך יישוב זה משום דא\"כ הרי גם לענין זה דאשה מתקדשת בשוה כסף נימא נמי דגלי קרא דכתיב גבי דוד דודאי גמרא גמירי לה דאשה מתקדשת בשוה כסף וא\"כ מאי קשיא לי' להר\"ן ז\"ל ודוק:<br><b> (רכב) </b> ואם איתא דהמקדש בקרקע אינה מקודשת כו'. שנקנית באמה העבריה ואינה נקנית באשה כו'. זה תמוה דהא לת\"ק דר' יוסי בר' יהודה דס\"ל דיעוד אמה העבריה הוא אפי' סמוך לשקיעת החמה בסוף שש משום דמעות הראשונים לקדושין ניתנו ע\"כ אי מקשינן הויה דכסף ליציאה לגמרי הא אמה העבריה נמי אינה נקנית בקרקע דאל\"כ הא הו\"ל להגאון המחבר ז\"ל להקשות בפשיטות דעכ\"ר לא מקשינן הויה דכסף ליציאה דא\"כ היכי מצי לייעד אמה שקנאה בקרקע וקרא סתמא כתיב דבכל אמה איכא מצות ייעוד וא\"כ לפ\"ז הא י\"ל דמאי דפריך הברייתא והלא דין הוא מאמה העבריה היינו לת\"ק דר' יוסי בר' יהודה (והא דלא הזכירו שם דלמ\"ד דאין אשה מתקדשת בקרקע ה\"ה דאין אמה העבריה נקנית בקרקע היינו משום דאנן קיי\"ל כר\"י בר' יהודה דבעינן שיהי' שהות ביום כדי לעשות עמה שוה פרוטה ובשו\"פ זו היא מתקדשת קדושי ייעוד והיא חייבת לו פרוטה זו ומלוה הוא עליה והיא עצמה הויא משכון עליה) ומי שפוסק כת\"ק דר' יוסי בר' יהודה י\"ל דס\"ל דהמקדש בקרקע מקודשת:<br><b> (רכג) </b> ואם כונתך הוא דתלוש ולבסוף חיברו מן הדין הוי כתלוש כו' אלא דבעיר הנדחת אינה מקודשת כו'. תמהני דמה בכך דהוי כתלוש דהא עד כאן לא קאמר רב אלא במשתחוה לבית דאסרו ואע\"ג דמחובר אינו נאסר כדדרשינן ולא ההרים אלהיהם מ\"מ תלוש ולבסוף חיברו כמו בית הוי כתלוש ואסור אבל בעיר הנדחת דלא השתחוה לבתים שבה אלא דגזירת הכתוב הוא דשלל העיר בשריפה (וכמ\"ש הרשב\"א עצמו שם) א\"כ הרי הבתים לא נאסרו והיינו מטעם דכתיב ואת כל שללה תקבוץ ואמרינן מי שאינו מחוסר אלא קביצה יצא בית דמחוסר הריסה וקביצה וא\"כ מה בכך דכתלוש דמי (הא בגט קיי\"ל דכל שמחוסר קציצה אינו גט אפילו בעציץ כדאיתא בש\"ס ועיין חמ\"ח באה\"ע סי' קכ\"ד ס\"ק י\"ד) וכמו דאמרינן יצא קרקע עולם דמחוסר תלישה וקביצה ולכן עפר עפרה מותר ה\"נ י\"ל כן בבתים אפילו אי דינייהו כתלוש (ועיין מה שכתבתי לקמן). וא\"כ לפ\"ז קשה בעיר הנדחת אמאי אינה מקודשת כיון דהבתים דינם כתלוש ומשום עיר הנדחת אינם נאסרים וכנ\"ל:<br><b> (רכד) </b> ובירושלמי מבעיא לן על גט שכתבו בתלוש כו' הו\"ל ספיקא דרבנן ולקולא כו'. לכאורה תמוה דמה בכך דהוי ספיקא דרבנן הא אתחזק איסורא דאשת איש והרי באתחזיק איסורא אפילו בספיקא דרבנן אזלינן לחומרא וכמ\"ש הש\"ך ביו\"ד סי' ק\"י אלא דהגאון לשיטתי' אזיל דחולק שם על הש\"ך. אמנם בפשיטות קשה דהא האי דדרשינן מוכתב ונתן שלא יהא מחוסר קציצה הרי דרשה גמורה היא ולא אסמכתא וא\"כ איך כתב דהו\"ל ספיקא דרבנן. ועל המחבר אני תמה שלא השיג עליו בזה שהרי מדמייתי ראי' לעיל דף ג' ע\"ב מקרא דמאה ערלות דאשה מתקדשת באוכלים ש\"מ דס\"ל דמתניתין דגיטין אאיסור תורה קאי. ואע\"פ דריה\"ג נפקא לי' מקרא דספר לאפוקי בעלי חיים אבל אוכלין ומחובר פסול לדידן מטעם אחר מ\"מ הא מבואר דתורף שכתבו במחובר פסול מן התורה מדפריך שם והא אמרת אין כותבין כו' וכ\"כ הר\"ן שם להדיא וא\"כ אי תלוש ולבסוף חיברו כמחובר דמי הרי התורף מחוסר קציצה והו\"ל ספיקא דאורייתא דכיון דבשעת נתינה מחובר הוא לא קרינן בי' ונתן ועיין באה\"ע סי' קכ\"ד דבכה\"ג אינו גט אפילו לחומרא וצ\"ע:<br><b> (רכה) </b> גם מה שאמרת באשירה ופירותיה כו' שאתה סבור שגם זה כתלוש כו'. תמהני דהא מהאי דאשירה ופירותיה אין ראיה כלל בל\"ז דאשה מתקדשת בקרקע שהרי משכחת לה בעציץ נקוב כו' אשירה ופירות דאפילו בגט מהני בכה\"ג דיהיב לה כל העציץ דהא איצטריך בתוס' לאשמעינן דמטעם איסור דאשירה הוא דאינה מקודשת ולא מטעם מחובר והיינו דקדשה בעציץ נקוב ובאשירה שבה ויהיב לה כל העציץ דלא שייך בזה שמא יקטום כיון דקדשה בכולו ומה צריך השואל לדחוקי אלא דבגט אי כתבו על עלה של העציץ ס\"ל לרבא דחיישינן שמא יקטום אבל לענין קדושין דמקדש בכולו אפילו לרבא מקודשת ועדיף זה מכתבו על החרס שלו:<br><b> (רכו) </b> ואפילו נימא דהרשב\"א ז\"ל ס\"ל כדעת התוס' מ\"מ לריה\"ג מיהא ס\"ל דאפילו באילן חשיב כתלוש כו'. גם בל\"ז דברי הרשב\"א שם קשים להולמן וכאשר כתבתי לעיל ע\"ש דכתב וז\"ל דתלוש ולבסוף חיברו דעשאוהו כתלוש לאו דאורייתא היא ולאו מעיר הנדחת שמעינן לה אלא מדרב כו' וע\"ש. וכתבתי שם דזה תמוה דא\"כ אמאי קתני בתוספתא דהמקדש בעיר הנדחת אינה מקודשת הא הקרקע אינה נאסרת משום דמחוסרת תלישה וקביצה וגם האילנות מותרין מה\"ט כדאמרינן בס\"פ חלק ואם תלוש ולבסוף חיברו מדאורייתא כמחובר דמי גם הבתים מותרים ולדעת רבינו דהמקדש במחובר מקודשת אמאי בעיר הנדחת אינה מקודשת כיון דאין בה א\"ה. ואין לומר דבכלל העיר נכלל ג\"כ שאר דברים תלושים דז\"א דהא מדלא השיב השואל על הראיה מהתוספתא אלא משום בתים דכתלושין דמיין משמע דליכא בעיר דברים תלושים עוד וכן אין לומר דמדרבנן קאמר דאינה מקודשת דזה נמי ליתא משום דמדרבנן אמרינן דתלוש ולבסוף חיברו כתלוש דמי שהרי כתב רבינו דזה חידש רב וא\"כ אמאי לא מייתי הש\"ס ברייתא זו ולומר לימא מסייע לי' לרב ומאי זה שכתב דרב חידש הדבר ולאו דאורייתא הוא היה לי' לסייע דהמקדש באיסור דרבנן אינה מקודשת מברייתא זו לרב גידל בפסחים דף ז' ועוד דאיך אפשר לומר דרב מדרבנן קאמר דהא במעילה דף כ' קאמר הש\"ס כיון דבנה לי' מיהת מעל מסייע לי' לרב כו' ואי רב מדרבנן לבד קאמר איך אפשר לחייבו בקרבן מעילה ולאתויי חולין בעזרה דהא מתניתין שם מיירי במעילה דאורייתא שחייבים עליה אשם מעילות. ועוד תמהני דאפילו אי נימא דתלוש ולבסוף חיברו מדאורייתא כתלוש דמי מ\"מ בית מעיר הנדחת מותר בהנאה דכיון דלא קרינן בי' תקבוץ שהרי בעי הריסה וקביצה וכיון דמחוסר עדיין הריסה או תלישה אינו נאסר דומיא דקרקע ולא מטעם דחשיב כמחובר אלא משום דמחוסר טפי מקביצה לחוד כמו דאמרינן בגט שכתב בקרן הפרה דאם חתך הקרן ונתן לה אינו גט (ועיין באה\"ע סי' קכ\"ד סעי' ב' ובחמ\"ח שם ס\"ק י\"ד). ולכן נראה דהרשב\"א לא השיב שם אלא על דברי השואל ובאמת מיירי שיש בעיר הנדחת דברים תלושים ממש דאסורים בהנאה והבתים באמת מותרים עכ\"פ מטעם דמחוסרים עוד הריסה ומש\"ה לא מצי הש\"ס לסייע לרב דתלוש ולבסוף חיברו כתלוש דמי ולא פש לן אלא מה דהקשיתי ממעילה דף כ' דמשמע התם דס\"ל לרב דתלוש ולבסוף חיברו מדאורייתא כתלוש דמי מדמחייב עלי' קרבן מעילה וצ\"ע:<br><b> (רכז) </b> דכיון דקיי\"ל שכירות ליומי' ממכר א\"כ השוכר הזה בא בשכרו ומתכוין להוציאו מרשות הקדש לרשות עצמו כו'. אני תמה דהרי הרמב\"ם ז\"ל גופי' ס\"ל דשכירות ליומי' לאו ממכר הוא דהא כתב בפ\"ט הלכה ז' מהלכות תרומות דכהן ששכר בהמת ישראל אע\"פ שחייב במזונותי' אינו מאכילה בתרומה וישראל ששכר בהמה מכהן מאכילה בתרומה אלמא דלא אמרינן דשכירות ליומי' ממכר הוא אפילו לחומרא וא\"כ מכש\"כ לקולא והיינו לחייב את השוכר באשם מעילות ולהביא חולין בעזרה דהא לסברת הגאון המחבר ז\"ל אי שכירות לאו כממכר הוא הרי לא הוי הוצאה מרשות לרשות וילפינן מתרומה דאין מעילה בתלוש ולבסוף חיברו (ואפילו לדעת הג\"א דס\"ל דלחומרא שכירות קניא [אלא שדבריו תמוהים מהא דישראל ששכר בהמה מכהן הנ\"ל וכבר תמה עליו המג\"א באו\"ח סי' רמ\"ו ס\"ק ח'] הוא ג\"כ יודה בזה דא\"א להביא אשם מעילות חולין בעזרה) וא\"כ איך כתב הגאון המחבר ז\"ל בפשיטות דקיי\"ל דשכירות ליומי' ממכר הוא שהוא נגד משנה מפורשת בפרק בתרא דתרומות. גם מלבד זה הרי גוף הסברא לכאורה אין לה שחר דניהו דיהיבנא לי' דשכירות ליומי' ממכר הוא מ\"מ היינו דוקא כשהשכירוהו לו הבעלים ומדעתם הוא קונה אבל בנ\"ד כיון שהמשכיר חזר והקדיש ביתו והר\"ז קדוש א\"כ הרי נסתלק המשכיר מבית זה וההקדש לא השכירו תו את הבית להשוכר אלא שדר בו מדעתו ולא מדעת ההקדש וא\"כ מאי בין זה לדר בצלו של שובך דאינו מועל או לבין האי דכתב הרמב\"ם בפ\"ה דמעילה וז\"ל וכן המקדיש בית בנוי הדר בו לא מעל וע\"ש דאטו משום שרוצה להעלות שכר להקדש ואינו רוצה ליהנות מן ההקדש בחנם משום זה יהי' נתפס טפי בעונו ויתחייב קרבן מעילה. ועוד דממה נפשך קשה דאי אמרת דשכירות ליומי' ממכר הוא א\"כ איך המשכיר יכול להקדיש את הבית שכבר מכר ועיין בתוס' מעילה דף כ\"א ובר\"ן לנדרים בפ' השותפין ודוק וצ\"ע:<br><b> (רכח) </b> דאפילו במעילה דהנאה ילפינן כו' דלחומרא מקשינן. צ\"ע דאיך שייך לומר בזה לחומרא מקשינן לחייבו בקרבן מעילה ולהביא חולין בעזרה ובפרט למ\"ש לעיל דאיסור מעילה איכא אפילו במחובר אלא דאשם מעילות אינו מביא כי אם בתלוש:<br><b> (רכט) </b> שהקשה למ\"ש דאין רבית בקרקע מה\"ת כו' דמאי קו' הא בתי ערי חומה תלוש ולבסוף חיברו הוא כו'. לא ידעתי מאי קשיא לי' הא הוא עצמו הביא לעיל דברי הרשב\"א בתשובה דס\"ל דהא דאמר רב המשתחוה לבית אסרו היינו מדרבנן משום דתלוש ולבסוף חיברו לאו מדאורייתא כתלוש דמי וא\"כ הרי י\"ל דהתוס' נמי ס\"ל הכי ומאי קושיא היא ואם נימא דכונת הגאון המחבר ז\"ל דע\"כ לומר דהתוס' ס\"ל דתלוש ולבסוף חיברו כתלוש דמי מדאורייתא והיינו ממ\"ש בעירובין דף י\"א דלענין חילול מעות הקדש על הבנין אמרי' דתלוש ולבסוף חיברו כתלוש דמי ומשמע שם דמדאור' כן הוא שהרי אין פודין במחובר א\"כ הרי הי' להו לבאר זה וכבר כתב הרש\"ל דבתוס' אין קושיית סתירה אהדדי משום דלאו מרועה אחד ניתנו. גם על פשיטת ספיקו אי פודין בכור בתלוש ולבסוף חיברו שפשט זה מדברי התוס' עירובין הנ\"ל יש להשיב גם בפשיטות דקנין בית הוי מצד עצמו כקנין שדה ולא מתורת אגב הקרקע שהבית עומד עליו והוא משועבד להבית משום דדין בית כדין מחובר:"
+            ],
+            [
+                "<b>כתבו </b>\n<b> כו' או לשמה ושלא מדעתה כו'.</b> כתב ה\"ה פסק רבינו ז\"ל כפסק הרי\"ף דאינה מקודשת כו' הנה הרי\"ף ז\"ל בפ\"ק כתב ז\"ל והלכתא כר\"פ משום דמותבי' עלייהו דרבא מהא דתנן אין כותבין שטרי אירוסין אלא מדעת ב' ואע\"ג דמוקמי' לה בשטרי פסיקתא וכדרב גידל שינויא הוא ולא סמכינן עלה דרב אשי דבתראה הוא אוקמה בפ' הנושא בשטרי אירוסין ממש וכתב עליו הר\"ן ז\"ל וז\"ל ויש מי שפירש הסוגייא בענין אחר דהכי בעא מיניה דברים הללו ניתנו ליכתב שלא מדעת בעלי דבר או לא ניתנו ליכתב שלא מדעתם וא\"ל רב אשי דלא ניתנו ליכתב אלא מדעתם ולפ\"ז הא דמייתינן עלה ת\"ש מדתנן אין כותבין שטרי אירוסין כו' סיעתא הוא דמייתינן מינה לרב אשי כו' ולפ\"ז אדרבה לרב אשי מיתוקמא ליה שפיר בשטרי פסיק' ומסייע ליה וזהו דעת הרז\"ה ז\"ל א\"ד יע\"ש: וראיתי להרב גד\"ת דף של\"ז ע\"ד שתמה על דברי הר\"ן הללו וז\"ל נרא' דסבר דהרז\"ה ז\"ל אזיל בשיטה דמייתי הבעה\"ת בשם הראב\"ד אי כתבי' דעת ב' או לא ובעניותי אין לשון הרז\"ה מורה כן שכתב בזה הסיגנון ואדרבא ההוא ת\"ש סיעתא הוא דמייתינן לרב אשי דאמר לא ניתנו ליכתב כלומר דלא הוי כמלוה בשטר דהא אין כותבין אלא מדעת ב' ומדקאמר דהא אין כותבין משמע שהוא הכרח וטעם להוכיח מה שאמר תחילה דלא הוי כמלוה בשטר ולא שיהא זה עיקר הדין שהוא מחדש ע\"כ נראה דהרז\"ה מפרש מ\"ש לא ניתנו ליכתב היינו דלא הוי כמלוה בשטר כל עוד שלא נכתבו ומכריח זה מדחזינן דאין כותבין אלא מדע' ב' ואם איתא דגם באמירה בעלמא הוי כמלוה בשטר ל\"ל דעת שניהם כו' ותדע שכן הוא שהרי מוכרחין אנו לומר דהרמב\"ן ז\"ל הבין כן בכונת הרז\"ה ז\"ל ולא כדהבין הר\"ן ז\"ל דבס' המלחמות הק' עליו וז\"ל וכן הא דאקשינן מהא דתנן והיא ניזונית מנכסים משועבדים מאי קושיא לימא בשכתב ואמאי אצטריך לומר בשקנו מידו והשתא אם הרז\"ה ז\"ל מפרש לא ניתנו ליכתב שאין כותבין אלא מדעת ב' כשיטת הראב\"ד ז\"ל שכתב הר\"ב הת' הרי תלה הטעם במ\"ש לפי שכל זמן שלא נכתבו אין גובין אלא מב\"ח ומשנכתבו גובין ממשועבדין ומש\"ה לא נתנו ליכתב אלא מדעת ב' ע\"כ נראה בהדיא דהא בהא תלייא דאי בשנכתבו גובין מן המשועב' ממילא אין לכתוב אלא מדעת ב' אבל אם גם בכתיבה אין לה דין שטר למשועבדין פשיטא דאין קפידא לכתוב שלא מדעת ב' וא\"כ יש לתמוה מה מקשה ליה להרז\"ה ז\"ל דהא ודאי לפי שיטה זו נאמר דכי היכי דמפרש ת\"ש קמא דלאו תיובתא אלא סיעתא לרב אשי ה\"נ אידך ת\"ש דהיא ניזונת מנכסי' משועבדין לסיועי לרב אשי מייתינן לה מדחזינן דניזוני' מנכסי' משועבדין ולפחו' מיהא בשנכתבו מיתוקמא וכיון שכן ממיל' משמע דלא ניתנו ליכתב אלא מדעת ב' כו' דודאי כך מתפרש' הסוגייא לדעת הראב\"ד ז\"ל דמייתי רבינו כו' ואולי דמ\"ש הר\"ן ז\"ל שזה הוא דעת הרז\"ה לא קאי אעיקר פי' המימר' דלא ניתנו ליכתב אלא אמאי דקאמר דהאי ת\"ש סיעתא הוא כו' את\"ד יע\"ש ולע\"ד דבריו ז\"ל לא האירו כי לפי הנראה שהבין בדברי הר\"ן ז\"ל דכי איבעיא לן דברי' הללו ניתנו ליכתב שלא מדעת ב' היינו לומר דלאותו צד אפי' נכתבו אינו גובה מן המשועבדים ומש\"ה כותבין שלא מדעת ב' ומש\"ה הוקשה לו ממה שהק' עליו הרמב\"ן ואנכי הרואה לא ידעתי מי גילה לו רז זה בדברי הר\"ן הללו שהרי דברי הר\"ן בפשטן מתפרשן דכי אמרי' דניתנו ליכתב שלא מדעת ב' היינו לומ' דאפי' לא נכתבו יש להם דין מלוה בשטר ומש\"ה כותבין שלא מדעת ב' כיון דאין בכתיב' שום תוספ' חיוב עליה והיינו ממש כפי' הרז\"ה שהוא מפרש דברים הללו ניתנו ליכתב כלומר אם יש להם דין מלוה בשטר לגבות ממשעבדי באמירה בעלמא וממילא דכותבין שלא מדעת ב' או אין להם דין מלוה בשטר ואין כותבין אלא מדעת ב' דהא בהא תליא וכן מבואר מדברי הרשב\"א בחידושיו שכתב וז\"ל והרז\"ה ז\"ל כתב דההיא ת\"ש סיעתא דמייתינן לרב אשי ואפי' ניתנו ליכתב לעדים מעצמם בלא דעת ב' או לא כלומר יש לו דין שטר או לא כו' ואינו מחוור דא\"כ כו' ועוד מדאקשינן עלה מהא דתנן בנותיהן ניזונות כו' ואוקמא בשקנו מידו ומאי קו' מתני' בשכתבו מדעתו כו' יע\"ש הרי מבואר שהוא מפרש דברי הרז\"ה כמו שפי' הר\"ן ז\"ל ממש ואפ\"ה הק' עליו מההיא דנזוני' מנכסי' משועבדי' כמו שהק' עליו הרמב\"ן ז\"ל וא\"כ הדבר מוכרח מעצמו כמ\"ש דלאותו צד דאמרי' ניתנו ליכתב שלא מדעת שניהם היינו לומר דאפי' לא נכתבו יש להם דין מלוה בשטר וזה ברור: גם מ\"ש שלדעת הראב\"ד ז\"ל שהביא הרב בעה\"ת כך מתפרשת הסוגי' דכי מייתי' אידך ת\"ש מדהיא נזונית מנכסי' משועבדים היינו סיעתא לר\"א יע\"ש הן דברים תמוהים דכנראה שהבין הרב שלדעת הראב\"ד שהביא בעה\"ת כי אמרינן דניתנו ליכתב שלא מדעת ב' הוא לומ' דאפי' כתבו אינה גוב' ממשועבדי והא ודאי ליתא שהרי מדברי הראב\"ד ז\"ל שהביא הרב בעה\"ת מבואר הפך דבריו וזה ממ\"ש שם וז\"ל ואותבינן עלה מהא דתנן דפקחין כו' כלומר אי ס\"ד לא ניתנו ליכתב דעד שלא נכתבו כמלוה ע\"פ הן א\"כ פקחין למה כותבין והלא אינן אלא טפשים שנעשים ממלוה ע\"פ מלוה בשטר אלא ש\"מ שעד שלא נכתבו נמי כמלוה בשטר וכיון שמשע' הפסק כו' הנה מבואר שהוא מפ' דכי אמרי' דניתנו ליכתב שלא מדעת ב' היינו לומר דאפי' לא נכתבו יש להם דין מלוה בשטר דאם הוא ז\"ל מפ' לומר דאפי' נכתב אינו גובה מן המשועב' ומש\"ה כותבין שלא מדעת ב' א\"כ מאי האי דכתב אלא ש\"מ דעד שלא נכתבו נמי כמלוה בשטר הרי זו דלא כמאן וכ\"ש דק' טפי כי נימא דניתנו ליכתב וכיון שכן מוכרח הדבר לומר דאידך ת\"ש דמייתינן מדניזונית מנכסים משועבדים תיובתא הוא דפרכי' לרב אשי ושלא כמ\"ש הרב ז\"ל ודע שדברי הראב\"ד ז\"ל כדמותן כצלמם הובאו בס' תומת ישרים בהגהותיו על הרי\"ף ז\"ל האמנם ראיתי להריטב\"א ז\"ל בחידושיו שכתב וז\"ל והראב\"ד ז\"ל פ' דברים הללו ניתנו ליכתב שלא מדעתם דאפי' נכתבו ליכא תוספות חיוב ולא טריף ממשעבדי או לא ניתנו ליכתב כו' יע\"ש כנרא' שהבין הריטב\"א ז\"ל דברי הראב\"ד כמו שפיר' הרב גד\"ת והוא מן התימה שדבריו ז\"ל מבוארים הפך דבריו כמ\"ש ואולי שהראב\"ד שהביא הריטב\"א הוא הרב אב ב\"ד כנ\"ל: וראיתי להריטב\"א ז\"ל שם שהקשה לפירוש הראב\"ד והרז\"ה ז\"ל דכי אמרינן תא שמע מדתנן אין כותבין שטרי אירוסין אלא מדעת ב' סיעתא הוא דמייתי' מינה לרב אשי וז\"ל ואין פי' זה נכון חדא דלישנא דנתנו ליכתב לא א\"ש ועוד דקא פריש דלרבינא הוא דפרכינן ממתני' דאין כותבין שטרי אירוסין ואיהו מוקים לה בשטר דקידושין וכר\"פ והא רבינא גופי' פליג על ר\"פ והיכי מוקמינן מתני' לדידיה כבר פלוגתיה א\"ד יע\"ש וראיתי להרב נת\"מ ז\"ל דף צ\"ד ע\"ד שתמה עליו וז\"ל ובעיני יפלא דקו' זו היכי ניחא ליה לכולהו פירו' דאפי' ת\"ל דלרב אשי הוא דפריך אכתי ק' לרבינא דלא מצי מתוקמי לדידיה בשטרי אירוסין וא\"כ ע\"כ בשטרי פסיקתא מיירי מתני' ומאי קא מבעיא ליה אי נתנו ליכתב תפשוט ליה מהכא וכמו שהק' זה בתוס' והצריכוה עיון והר\"ן ז\"ל כתב דתרי רבינא הוו הרי דקו' זו קשיא לכלהו פי' ואיך דחה הריטב\"א מחמתה פירוש זה יע\"ש שהניחו בצ\"ע ולע\"ד נראה דס\"ל להריטב\"א דכי אמרינן דת\"ש דמייתי הוא תיובתא לרב אשי ניחא שפיר משום דודאי לרבינא כיון דאיהו ע\"כ בעי לאוקמא מתני' בשטרי פסיקתא פשיטא ליה לדידיה דנתנו ליכתב וכמו שכן מוכח נמי ממאי דקאמר איתיביה הפקחין היו כותבין הרי דבעי רבינא למיפשט דניתנו ליכתב וכי קאמר רבינא מרב אשי דברים הללו ניתנו ליכתב או לא לאו משום דמבעיא ליה לדידיה דהא ל\"ק בעא מיני' רבינא לרב אשי כדקאמר בכל דוכתא אלא משום דדין זה דניתנו ליכתב לאו בפי' איתמר במתני' או בברייתא אלא מכח קוש' הוא דבעינן למימר משום הכי שאל לרב אשי אם המצא ימצא הדבר מפורש בהדיא וכיון שהשיב לו רב אשי מסבר' בעלמא דלא ניתנו ליכתב אותביה ליה רבינא ממתני' דהפקחין וממתני' דאין כותבין שטרי אירוסין וכן מצאתי בתוספ' הרא\"ש ז\"ל למס' קידושין שהק' כקו' התוספ' ותי' וז\"ל וי\"ל ששאל לו לידע סברתו וכשא\"ל לא ניתנו ליכתב הק' לו מההיא דהפקחין יע\"ש וכן ראיתי להגהות מיי' פרק כ\"ג מה' אלו שכתב דבפ' הנושא משמע דרבינ' סבר דניתנו ליכתב כדשקיל וטרי ופריך לרב אשי כו' יע\"ש. אמנם לפי' הראב\"ד והרז\"ה ז\"ל ק\"ל שפיר כמובן ואולם זו היא שקשה לדעת התוס' והריטב\"א ז\"ל דאיך הפה יכולה לדבר דרבינא דבעי מיניה מרב אשי אי ניתנו ליכתב או לא הוא ניהו דרבינא דשמעתין דפליג אר\"פ ורבא רביה שהרי בשמעתין אמרינן רבינא ורבא אמרי מקודשת ואי רבינא בתראה דבימי רב אשי הוא ה\"ז בבל ימצא במספר הדורות שהרי אמרו דביום שמת רבא נולד רב אשי וכמו כן קשה על הר\"ן ז\"ל שהכריח דתרי רבינא הוו ממאי דקא מבעיא ליה אי ניתנו ליכתב והלא ממקומו הי\"ל להכריח מדקאמר רבינא ורבא וכמ\"ש וכ\"כ הרשב\"א ז\"ל בחידושיו יע\"ש ועיין בס' תומת ישרים בהגהותיו על הרי\"ף שתמה עליו כן ומצאתי להר' באר שבע בתשובה סי' י\"ב שכתב על ענין זה דתרי רבא הוו אחד רבא בריה דרב יוסף בר חמא חבירו של אביי ואידך רבא בריה דרב יצחק שהוא חבירו של רבינא כדמוכח פ' עגלה ערופה יע\"ש וא\"כ מבואר הוא שזהו דעת התוס' והר\"ן וכמובן ודוק: והתוס' ז\"ל פ' הנושא ד\"ה ניתנו ליכתב מפרשי לה להאי בעיא דניתנו ליכתב כפירוש הרז\"ה ז\"ל אלא דבהכי פליגי שלדעת הרז\"ה ז\"ל ההוא ת\"ש דמייתינן ממתניתין דאין כותבין שטרי אירוסין הוי סיעתא לרב אשי ולדעת התוס' ס\"ל דהוי תיובתא לרב אשי והיינו משום דהם גורסים ת\"ש אין כותבין שטרי אירוסין כו' הא מדעת ב' כותבין דלהאי גירסא אין מקום לפרש כפירוש הרז\"ה כמבואר ומש\"ה נדחקו בפירושה וכתבו משם רבי' דמשמע ליה לתלמודא אין כותבין אלא מדעת ב' היינו בידיע' ב' ששניהם נתרצו בדבר דידעי גמר הפסיקה אפי' לא ידעו בכתיבה דומיא דההיא דלעיל מיניה כותבין שטר ללוה אע\"פ שאין מלוה עמו דהיינו אע\"ג דאינו יודע מן ההלואה כלום כו' יע\"ש: וראיתי להרב נת\"מ דף הנז' שתמה על דבריהם דא\"כ היכי מוקי לה המתרץ בשטרי אירוסין ממש וכדר\"פ דהתם לר\"פ בעינן שיכתב השטר ממש מדעתייהו ובשליחותייהו דהכי גמר לה בפ\"ק דקדושין מה יציאה בעינן דעת מקנה אף הויה כן וביציאה לא סגי שיכתוב אם לא בשליחו' הבעל מדעתו וכן נראה מדברי רש\"י ז\"ל וכ\"כ הריטב\"א ז\"ל שם בהדיא וכיון שכן הדק\"ל דכיון דהמתרץ הוה משמע ליה דפי' מדעת ב' היינו בידיעת ב' בכתיב' אמאי אצטריך לאוקמא בשטרי אירוסין ממש וכדר\"פ בשטרי פסיקתא מיתוקמא שפיר ככ\"ע וקמ\"ל דאין כותבין אלא מדעת המתחייב יע\"ש שהניחו בצ\"ע ולדעתי נראה דל\"ק דבשלמא כי מוקמינן לה בשטרי פסיקתא ק\"ל שפיר דע\"כ מדעת ב' דקתני מתני' היינו בידיע' ב' ששניהם נתרצו בדבר אפי' לא ידעו בכתיב' דאי בידיעת ב' בכתיבה קאמר לא הו\"ל למיתני כי האי לישנ' בסתמ' דאיכא למטעי דדומי' דלעיל מיניה קתני אלא הוה ליה לתנא למתני בהדיא הכי אין כותבין שטרי אירוסין עד שיאמרו להם כתובו אמנם כי מוקמינן לה בשטרי אירוסין ניחא שפיר דעכ\"ל דמדעת ב' היינו בידיעת ב' בכתיבה ומשום דמקשינן הויה ליציא' לומר מה יציאה בעינן דעת מקנה כדר\"פ דאי נימא דמדע' ב' היינו שנתרצו ב' ולא בעינן ידיעה בכתיבה וכדרבא ורבינא דסבירא להו דהכי מקשינן מה יציאה שלא מדעתה א\"כ אפי' שלא מדעתה ובע\"כ נמי דומיא דיציאה ובהכי ניחא לי מה שהק' עוד הרב גד\"ת ז\"ל על דבריהם הללו וז\"ל ותימא לי דאדדייקי מרישא דכותבין שטר ללוה אע\"פ שאין מלוה עמו דהיינו שאינו יודע מן ההלואה כלום לידייקו מסיפא דקתני אין כותבין למלוה עד שיהא הלוה עמו דהתם ע\"כ האי לוה עמו היינו שידע מהכתיבה עצמה דבלאו הכי אע\"ג דידעינן שזה לוה מנה או שראו ההלואה או שהוד' בפניהם הלוה כבר ידענו שאינם יכולים לכתוב וא\"כ אכתי מאי קא מותיב מההיא דמדעת ב' לימא דהאי מדעת ב' הוי ממש כההיא דאם אין הלוה עמו א\"ד יע\"ש שהניחו בצ\"ע אכן כפי מ\"ש הנה נכון דהיינו דקא מקשה דאם איתא דלא ניתנו ליכתב הו\"ל לתנא למתני בהדי' אין כותבין עד שיאמרו להם כתבו ולא למתני כי האי לישנא דאיכא לספוקי ולמיטעי דדומי' דרישא דכותבין למלוה אע\"פ שאין לוה עמו קתני לה ואהא משני דההיא בשטרי אירוסין דתו ליכא לספוקי ביה כלל וכדכתיבנ' כנ\"ל נכון ודוק: וראיתי להר\"ב לח\"מ ז\"ל שהק' לדעת רבינו דפסק כר\"פ דאינה מקודשת דכיון שרבי' ז\"ל פסק בפ\"ו מה' זכיה כרב אשי דאמר דלא ניתנו ליכתב ובפ' הנושא אוקמוה להך מתניתין אליביה בשטרי אירוסין ממש אבל בשטרי פסיקתא לא מצי מתוקמא דכיון דלא ניתנו ליכתב ואפי' כתב אין דינו כמלוה בשטר אמאי אין כותבין אלא מדעת ב' א\"כ איך כתב ה\"ה ז\"ל בפ' כ\"ד מה' מלוה ולוה על מ\"ש רבינו שם אין כותבין שטרי אירוסין אלא מדעת ב' וז\"ל ופי' שטרי אירוסין שטרי פסיקת' כמו כמה אתה נותן לבנך כך וכך כו' יע\"ש והוא תימ' דכיון דפסק רבינו דלא ניתנו ליכתב ע\"כ מתני' בשטרי אירוסין מתוק' והרב ז\"ל תי' דס\"ל לה\"ה דלפי המסקנ' דמוקמינן למתני' דניזונ' מנכסים משועבדים בשקנו מידו הך מתני' איירי נמי בשטרי פסיקתא וקנו מידו דומיא דההיא ובהכי מתרצה מה שהק' התוס' דכיון דרבינא ע\"כ מוקי לה בשטרי פסיקתא מאי קא מבעיא ליה אי ניתנו ליכתב תפשוט מינה דודאי ניתנו ליכת' והשתא ניחא דהוה מספ\"ל דילמא מתני' איירי בשקנו מידו את\"ד יע\"ש ולע\"ד דבריו מן המתמיהים דאיך אפשר לאוקומי מתני' בשקנו מידו דא\"כ תקשי לן טפי דכיון דקנו מידו אמאי אין כותבין אלא מדעת ב' הא קי\"ל ופסקו רבינו פי\"א מה' מלוה ולוה דאם קנו מן הלוה כותבין ונותנין אע\"פ שלא אמר כתובו והנראה שהרב נרגש מזה וכתב וז\"ל ואע\"ג דקנו מידו לא אמרינן בכי הא סתם קנייה לכתיבה עומד אלא בעינן דעת ב' א\"ד ובאמת שהדבר מתמיה מאיזה טעם לא אמרינן בכי הא נמי סתם קנין לכתיבה עומד דכיון דבקנין גרידא גובה ממשעבדי אין כאן תוספת חיוב כלל ובהדיא כתב הרי\"ף דמתני' דפ' הנושא מוקמינן לה בשקנו מידו ומשום דסתם קנין לכתיבה עומד הרי דאף בשטרי פסיקתא אמרי' סתם קנין לכתיבה עומד ולכן הנרא' אצלי ליישב דס\"ל לה\"ה דלפי פי' רבינו דס\"ל דלא ניתנו ליכתב היינו לומר דאפי' כתב אין בו דין שטר כלל ואינו גובה ממשעבדי וכי פרכינן עלה ממתני' דאין כותבין אלא מדעת ב' הכי פריך דכיון דאינו טורף ממשעבדי אמאי אין כותבין אלא מדעת ב' הא אין כאן תוספת חיוב כלל והיינו משום דמשמע ליה לרבינא פשטא דמתני' דכי קתני מדעת ב' היינו ידיעת שניהם בכתיבה הפך ממ\"ש התוס' ומשו\"ה פריך דאי לא ניתנו ליכתב כל שידעו גמר הפסיקה סגי ול\"ל ידיעת הכתיבה ורב אשי לפום משמעותא דרבינא השיבו דמהא לא איריא דאיכא לאוקומי בשטרי אירוסין ממש אמנם לפום קושטא דמילתא אפי' נימא דמתני' בשטרי פסיקתא מתוקמא לא תיקשי למ\"ד דלא ניתנו ליכתב דא\"ל דמדעת ב' דקתני היינו ששניהם נתרצו בדבר דומיא דלעיל מינה דקתני כותבין שטר למלוה כו' וכמ\"ש התוס' ואפשר שהכריחו לה\"ה לפרש כן מכח קו' התוס' שהק' מדרבינא וגם בדברי רבינו ז\"ל ג\"כ נראה שהוא מפרש ליה בשטרי פסיקתא דאי בשטרי אירוסין ממש א\"כ למה זה הביאו בה' מלוה כיון שכבר פסקו כאן אלא נראה דס\"ל כמ\"ש דאפי' למאי דקי\"ל לא ניתנו ליכתב מיתוקמא שפיר מתני' בשטרי פסיקתא וכמ\"ש: ושוב ראיתי להרמב\"ן ז\"ל בחידושיו לבתר' שכתב וז\"ל ושלא כדברי רבינו יהוסף הלוי ז\"ל שהוא מפרש שאין כותבין אם לא הסכימו ב' להזדווג ומשום דהו\"ל עדות שקר דקשיא עליה ההוא דהתם עכ\"ל ולדעתי נר' שדע' מוהר\"י בן מיגש ז\"ל כמ\"ש דק\"ל מדרבינ' ארבינא ומשום הכי הוכרחו לומר דמתני' לדידיה הכי מתפרשה דאין כותבין אלא עד שיתרצו שניהם וכפירוש התוספות ז\"ל כמ\"ש כנ\"ל: ואולם דברי רשב\"ם ז\"ל שם נפלאו ממני שכתב על מתני' דאין כותבין שטרי אירוסין וז\"ל בפ' ואלו מגלחין מפרש מאי שטרי אירוסין שטרי פסיקתא יע\"ש והדבר תמוה דשם באותו פ' לא איתמר הכי אלא אמתניתין דהתם כותבים שטרי אירוסין בח\"ה אמנם אמתני' דגט פשוט פלוגתא דאמוראי היא אי שטרי פסיקתא קאמר או שטרי אירוסין כמבואר בסוגיא דידן ודבריו צ\"ע ומאחר עלות כל האמור בענין מקום אתנו ליישב דברי הסמ\"ג הובאו דבריו בהגמ\"י פכ\"ג מה' אלו וז\"ל הא דאמר רב גידל כמה אתה נותן לבנך כו' ומייתי לה רבינא בפ' קמא דקידושין ומשמע התם דס\"ל דניקני' באמירה ובפ' הנושא משמע דרבינא סובר דניתנו ליכתב ושקיל וטרי ופריך לרב אשי דס\"ל לא ניתנו ליכתב ויש לתרץ דבתר דשמעיה מרב אשי חזר בו והודה שלא ניתנו ליכתב יע\"ש באורך ודבריו ז\"ל באו סתומים ואנחנו לא נדע מאי ק\"ל מעיקרא מדרבינא ארבינא אדהוצרך לומר דיש לתרץ ואחד הרואה יראה דלכל הפי' הנאמרים לראשונים ז\"ל נ\"נ בבעיא דרבא אי ניתנו ליכתב או לא אין כאן מקום קו' כלל והנרא' ודאי שהרב ז\"ל דרך ובא לו בשיטת ר\"ח ור\"ת שכתבו התוס' פ' הנושא דבור המתחיל הב\"ע והכי פירש ניתנו ליגבו' ע\"י כתיבה דוקא או לא ניתנו ליכתב שאף בלא כתיבה גובה מבני חרי אלא שלפי' ר\"ח ור\"ת ז\"ל מבואר דרבינא לא פליג אדרב גידל אלא דקמ\"ל דדילמא כי קאמר רב גידל הן הן הדברים הנתנים באמירה היינו לומר דאין צריך קנין אבל כתיב' מיהא בעי וכמו שכן מבואר מדברי הרא\"ש שם והן הן דברי רבי' מאיר שהביא הגהמ\"י בס\"ד ז\"ל ואולם להגה\"מי והסמ\"ג משמע להו דרבינא לאפלוגי אדרב גידל הוא דאתא והכי קא מבעיא ליה נתנו ליכתב דצריכין כתיבה שלא כדעת רב גידל או לא ניתנו ליכתב והיינו דק\"ל מדרבינא אדרבינ' דהכא מייתי מימרא דרב גידל משמע דהכי ס\"ל ואלו בפרק הנושא ס\"ל דניל\"כ דלא כרב גידל מאחר שכן יגדל התימא על תי' שכתב דרבינא חזר והודה לדברי רב אשי דא\"כ הדרא קו' לדוכתא מדרבינא ארבינא דכיון דס\"ל דלא ניתנו ליכתב ע\"כ מתני' מתוקמא בשטרי אירוסין וש\"מ דשלא מדעתה אינה מקודשת ואילו רבינא קאמר הכא דמקודשת ושוב בא לידי ס' דינא דחיי לרבינו הגדול מוהרח\"ב ז\"ל וראיתי שתמה על דבריו כן ותירץ דס\"ל להסמ\"ג דלעולם דסבירא ליה לרבינא דלא ניתנו ליכתב וברייתא מוקי לה בשטרי פסיקתא ומאי כותבין אומרין וכדרך שאמרו במתני' דהפיקחין מאי כותבים אומרים א\"ד יע\"ש ושותיה דמר לא ידענא דאיך הפה יכולה לדבר אמתני' דאין כותבין דאומרין קאמר דא\"כ מאי קאמר אין אומרים אלא מדעת ב' הא פשיטא דכל שלא מדעת ב' אין אמירתן כלום ותו דבהדיא קתני מתניתין התם והחתן נותן שכר הסופר הרי דכתיבה ממש קאמר ואולם ע\"פ האמור מקום י\"ל דהסמ\"ג ז\"ל יפרש לבעיא דרבינא בכה\"ג ניתנו ליכתב וליגבו' ע\"י כתיבה דוקא ובאמירה אינו גובה אפילו מבני חרי ודלא כרב גידל או לא ניתנו ליכתב ואפי' ממשעבדי גובה בלא כתיבה ופרכי' לרב אשי ממתני' דאין כותבין דאם איתא דלא ניתנו ליכתב אפי' שלא מדעת ב' כותבין כיון דאין כאן תוס' חיוב ומשום דמשמע ליה פשטא דמתני' דמדעת ב' היינו כתיבה ורב אשי משני ליה לפום הך משמעותא דשטרי אירוסין ממש קאמר אמנם לפום קושטא דמילתא אפי' נימא במתני' דשטרי פסיקתא מיתוקמא מצינן למי' דלא ניתנו ליכתב ומדעת ב' דמתני' היינו ידיעת הפסיקה ולפי פי' זה ההוא ת\"ש דמייתינן ממתניתין דניזונ' סיעתא הוא וכמו שכן צ\"ל לפי' הראב\"ד ז\"ל שכתב בפרק ו' מה' זכיה כמ\"ש הרב ל\"מ ז\"ל שם יע\"ש ועוד דאפשר ליישב דברי הסמ\"ג ע\"פ מ\"ש מוהרי\"ב בליקוטיו ליישב קו' התוס' מדרבינא ארבינא יעיין שם ודו\"ק:"
+            ],
+            [
+                "<b>המקדש </b>\n<b> בביאה מסתמא דעתו על גמר ביאה כו'.</b> הנה התוספות פ\"ק דקידושין דף יו\"ד ד\"ה כל הבועל הקשה וז\"ל תימא דבפרק הבע\"י ילפינן האשה נקני' לבעלה בהעראה כו' ותיר' משם רבינו נסים גאון דההיא דיבמו' מיירי אחר קידושין דע\"י אותה העראה הוי כנשואה כו' וכן תי' הרי\"ף ז\"ל בפרק הבע\"י יע\"ש וראיתי להרב מש\"ל פי\"ז מה' א\"ב הל' ט\"ו דף ע\"א שהק' לתי' זה מהא דאמרינן לעיל כעורה זו ששנה ר' ובעלה מלמד שנקני' בביאה אי מהתם הו\"א עד דמקדש והדר בעיל ופרכינן אם כן נערה המאורסה דבסקיל' היכי משכחת לה ואמאי לא הקשה א\"כ קרא דוהוא אשה בבתוליה יקח היכי משכחת לה דאי לעולם בעינן ביאה וביאה אינה קונה עד גמר ביאה הרי היא בעולה אלא ודאי דכסף קונה והיה מרויח בקו' זו תי' דבא עליה שלא כדרכה דלמ\"ד בעולה שלא כדרכה לא שריא לכ\"ג מאי איכא למימר את\"ק יע\"ש ולדעתי נראה דלק\"מ דלמאי דהוה ס\"ד דבעינן תרוייהו כסף וביאה פשיטא ודאי דלא בעינן גמר ביאה כדי לקנותה שהרי ביבמה פשיטא לן דבהעראה קונה מטעמא דזקוקה ועומדת כמ\"ש הרי\"ף ז\"ל וא\"כ אף זו נמי זקוקה ועומדת ע\"י קדושי כסף ועיין בס' עצמות יוסף ועוד נראה דכיון דקרא לא אסר בהדיא בעולת עצמו לכ\"ג שהרי לדעת ר\"ת בעול' עצמו אינו אסור אלא מדרבנן וכמ\"ש לקמן וא\"כ אף אם נאמר שלדעת הרי\"ף בעולת עצמו אסירא ד\"ת ושלא כדעת ר\"ת מכח סוגיא דפ' א\"נ כמו שדחו הם ז\"ל סברתם מ\"מ קרא לאו בהדיא כתיבה וא\"כ איכא למימר דלמאי דהוה ס\"ד לומר דמקרא דובעלה הו\"א עד דמקדש והדר בעיל ע\"כ הו\"א דבעולת עצמו שריא לכ\"ג אלא דלפום קושטא דכסף לחודיה קני הוא דאמרינן דכי אסר קרא בעולה לכ\"ג אפילו בעולת עצמו הוא ולא שרי לקדש לכ\"ג אלא בכסף ובהכי ניחא לי מאי דקשיא לי תו אסוגיא דהתם דאמאי לא פריך דאם איתא דבעינן תרוייהו כסף וביאה א\"כ הא דממעטינן פ' ארוסה דארוסה אינה שותה מקרא דכתיב מבלעדי אישך מי שקדמה שכיבת בעל לבועל יצא זה שקדמה שכיבת בועל לבעל יע\"ש ואם איתא הא ארוסה לא משכחת לה אלא בשקדמה שכיבת בעל אלא מוכרח דלמאי דהוה ס\"ד השתא ע\"כ דלא הוה דרשינן קרא דמבלעדי אישך להכי אלא לדרשא אחרינא ובהכי נמי יש ליישב מאי דקשיא לן לדעת הרמב\"ן ז\"ל שכתב הרב הנז' בסמוך דלמאי דקי\"ל דביאה אירוסין עושה כהן גדול אסור לקדש בביאה מטעמא דבתר נישואין אזלינן דא\"כ כי נאמר בגמר' אי מהתם הו\"א עד דמקדש והדר בעיל עכ\"ל דס\"ל השתא דביאה אירוסין עושה דאי לא תקשי ליה שם ארוסה היכי משכחת לה וכיון שכן תיקשי ליה קרא דוהוא אשה בבתוליה יקח היכי משכחת לה כיון דבתר נישואין אזלינן ובשעת נישואין הרי היא בעולה אכן כפי מ\"ש הנה נכון דלמאי דהוה ס\"ד השתא הוה סבירא ליה דבעולת עצמו דרבנן כדסבירא ליה לר\"ת הן עוד היום לפום קושטא דמילתא כנ\"ל עוד תי' משם ר\"ת וז\"ל דאחרי שנתרבתה העראה כגמר ביאה כל מקום שמזכיר ביאה כו' וה\"ק תחילת העראה קונה דהיינו נשיקה והק' הריטב\"א ז\"ל דא\"כ היכי קרי ליה בעולה לכ\"ג לאוסרה עליו משום נשיקת אבר יע\"ש ובאמת שהדבר מתמיה לומר דמשום נשיקה חשיב כבעולה ובר מן דין ק' עליו מסוגיא דפרק ב' דיבמות דפרכינן אלא מן האירוסין ליתי עשה ולידחי ל\"ת ואם איתא דמשעת נשיקה חשיב כבעילה הרי מן האירוסין נמי חשיב עשה ול\"ת דמשעת נשיקה חשיב כבעולה ולא קני לה עד הכנסת עטרה ולומר דסוגיא דהתם אתיא כמ\"ד העראה זו נשיקה דנמצא א\"כ דיבמה משעת נשיקה קני לה זה ודאי דוחק ומצאתי בשיטה מקובצ' כ\"י למס' סנהדרין פרק כ\"ג כתב וז\"ל אלא מן האירוסין ליתי עשה כו' מכאן ק' לפר\"ת שפי' פ\"ק דקידושין דתחילת ביאה היינו תחילת העראה ולמ\"ד העראה זו הכנסת עטרה איירי דשייך שפיר תחילה וסוף והא דקאמר נ\"מ כגון שהעראה היינו שהתחיל להערות בה ופשיטא דצריך לגמור העראתו לקנותה אלא דמבעיא ליה אם מתחיל הקנין מתחילת העראה כשנגמרה לבסוף או אינו קונה כלל עד לבסוף דאי קונה מתחילה נגמרה לבסוף יכול כ\"ג לקדש בביאה ואי אינו קונה כלל עד לבסוף אינו יכול וקשה דא\"כ מן האירוסין נמי עשה ול\"ת הוא ולפי' זקני הר\"ש ושאר המפר' אתי' שפיר דכיון דקני בהעראה יכול לקדש בביאה דהשרת בתולים וקנין בהדי הדדי אתי ושרו ויש לומר דסוגיא דקידושין כמ\"ד העראה זו הכנסת עטרה והך שמעתתא כמ\"ד נשיק' ואע\"גב דרבא הוא דקאמר בקידושין כל הבועל דעתו על גמר ביאה והוא מפ' ביבמות טעמ' דמן האירוסין גזיר' ביאה ראשונה כו' מ\"מ לא תצטריך לשנויי אלא למ\"ד נשיק' ועוד אומר ר\"ת דבעול' עצמו דרבנן היא ומדקדק מדאמרינן פרק הב\"עי אנוסת עצמו ומפותת עצמו לא ישא ואם נשא נשוי ואע\"ג דחלוצה דרבנן וקי\"ל דחולצה חלוצה חמירא טפי דמיחלפא בגרושה ואין זה דיוק דהרי אמרינן התם בוגרת ומוכת עץ לא ישא ואם נשא נשוי והנהו ע\"כ דאוריי' ועוד אמרי' התם נבעלה שלא כדרכה פסולה לכהונה ופריך מיתיבי ולו תהיה לאשה כו' ה\"ד אילימא כדרכה מאי אירייא משום אלמנה כו' ומאי קו' והלא בעולת עצמו דרבנן ור\"ת הגיה שם בספרו והו\"ל כחלוצ' דאפקוע' רבנן כו' עכ\"ד יע\"ש והוצרכתי לכתוב כל לשונו אשר מתוכו יתבאר ששיטת ר\"ת דבעולת עצמו דרבנן ועיין בהר\"ב מש\"ל פרק ח\"י מה' א\"ב הלכה ב' ואולם בתירוצו הראשון שתי' דסוגיא דיבמות פריך למ\"ד העראה זו נשיקה ק' לי טובא דא\"כ ע\"כ צ\"ל דלמ\"ד העראה זו הכנסת עטרה אלמנה מן האירוסין אינו עולה ליבום ד\"ת ואלו שם באותו פרק אמרינן איתמר ביאת כ\"ג באלמנה ר\"י ור\"א חד אמר פוטרת צרתה וחד אמר אינה פוטרת באלמנה מן הנשואין כ\"ע לא פליגי דלא פוטרת דאין עשה דוחה ל\"ת ועשה כי פליגי באלמנה מן האירוסין מ\"ד פוטרת אתי עשה ודחי ל\"ת ומ\"ד אינה פוטרת לא אתי עשה ודחי ל\"ת כיון דאפשר בחליצה מיתיבי ואם בעלו קנו תיובת' והשת' לפי תי' ק' טובא אמאי הוצרך לאוקמי תלמודא פלוגתייהו משום טעמא דאפשר בחליצה אדתיקשי ליה מברייתא דאם בעלו קנו ואסיק בתיובתא ולומר דר\"י ור\"א תרוייהו אתי דלא כהלכת' וס\"ל כמ\"ד העראה זו נשיקה בפשיטות הי\"ל לומר דטעמ' דמ\"ד אינה פוטרת צרתה משום דס\"ל כמ\"ד דהעראה זו הכנסת עטרה דהשתא מן האירוסין נמי הו\"ל עשה ול\"ת ואדרב' טפי הוה ניחא לאוקומי פלוגתייהו בהכי מדנקטו ר\"י ור\"א פלוגתייהו דוק' באלמנה מן האירוסין ואי טעמ' דפלוגתייהו הוא משום דאפשר בחליצ' הו\"ל לאפלוגי בשאר חייבי לאוין נמי וצ\"ע וכמו כן ק\"ל למה שראיתי בשיטה מקובצת הנז' שהקש' שם אהא דאמרינן בשלמ' מן הנישואין עשה ול\"ת הוא וז\"ל ק' דהא דאמרינן דאין עשה דוחה ל\"ת ועשה ה\"מ עשה ול\"ת השוה בכל אבל שאינו שוה בכל ויש לפרש דבשלמ' מן הנישואין לאו דוקא אלא לרבות' נקטיה דאפילו את\"ל דלא דחי אכתי מן האירוסין תיקשי לן כו' יע\"ש וק' טובא דא\"כ צ\"ל דלפי האמת דטעמ' דמן הנשואין נמי משום גזירה ביאה ראשונה הוא ומדרבנן ואלו הכא אמרינן בהדי' דמן הנשואין לכ\"ע אינה פוטרת משום דהו\"ל עשה ול\"ת וצ\"ע. עוד תי' משם ריב\"ם דהא דנקנית בהעראה ה\"ד במפרש שרוצה לקנות בהעראה אבל בסתם דעתו על גמר ביאה ודע שהר\"ב מש\"ל בפ\"א מה' מכירה הק' מסוגי' הלזו למ\"ש מוהריב\"ל בח\"א סוף כלל י\"ג למאי דקי\"ל דבאתר' דכתבי שטר' לא קנה עד שיכתוב השטר ואי פריש פריש דהיכ' דאיכ' שבועה הוי כפריש וקנה בכסף לבד דא\"כ היכי קאמר הכא בגמרא למאי נ\"מ לכ\"ג דקא קני בתולה בביאה הא כיון דהבעיין ע\"כ הוה ס\"ל דאי פירש בהדיא שדעתו לקנות בהעראה קני ולא מבעיא ליה אלא בסתם ומטעמא דכל הבועל דעתו על גמר ביאה א\"כ כ\"ג דקא קני בתולה בביאה כיון דאם נאמר שדעתו לקנות בגמר ביאה עביד איסורא אפי' בסתם הו\"ל כמפרש דומה ממש למ\"ש מוהריב\"ל והרב הנז' האריך בקו' הלזו ובס\"ד העלה דיש לחלק בין היכא דהוא בידה האיסור להיכ' דהאיסור בא מעצמו את\"ד יע\"ש ובכתבי הקדש להרב המובהק כמוהר\"ח אבועלאפייא הי\"ו ראיתי שהק' מסוגיא זו למ\"ש הריטב\"א הביאו מר\"ן הב\"י חא\"ה סימן מ\"ה שאם יש חרם בעיר שלא לקדש בעשרה אין חוששין לסבלונות שמא הם קדושין וכ\"כ מוהריק\"ו בשרש קמ\"א שאם שלח סבלונות בשבת אין חוששין לקדושין ומבואר דטעמייהו משום דכיון דאיסורא רביע עלייהו אף שהו' איסור' דרבנן ודאי דלא עביד איסורא ולא לשם קדושין שלחן ועיי' בפ\"מ ח\"א סי' פ\"ט ולפי דבריהם ז\"ל אמאי לא אמרינן הכא נמי דאף דגמר ביאתו ולא פי' ליהוי כפי' דאלת\"ה עביד איסורא דקעבר על עשה דבתולה דומיא דסבלונות דאף דסתמן דהוו קדושין מ\"מ כל שיש שם איסור אמרינן דהו\"ל כאלו גלי דעתיה דלשם מתנה שלחם ולא לקדושין ותי' הר\"ב מש\"ל לא יתכן לקושי' זו כמובן ולדידי אי מהא לא תברא דמקום יש בראש לומר דע\"כ לא אמרינן דמשום טעמא דעביד איסורא הו\"ל כאלו פירש אלא דוקא להתיר את הספק ולא את הודאי כי הלא נודע דקדושי סבלונות אינן אלא מחשש ספק דשמא לשם קדושין שלחם ורובא דרבוותא עלו בהסכמה דאינן אלא קדושי דרבנן וחומרא בעלמא והילכך יש לנו לומר דחזקה דלא עביד איסורא אלים כחה למימר דודאי לא לשם קדושין הם אמנם הכא בשמעתין דאמרינן דכל הבועל דעתו על גמר ביאה מותרת ודאי דאם פשטה ידה וקבלה קדושין מאחר הוי מקודשת לב' פשיטא ודאי דחזקה דלא עביד איסורא לא אלימ' להתיר את הודאי ובר מן דין נראה ליישב לקושית הר\"ב מש\"ל דע\"כ לא כתב מוהריב\"ל דכל דאיכא איסורא הוי כפריש אלא דוק' כההי' דמהריב\"ל דאין דבורו סותר את השבועה שהרי באומרו בשעת מתן מעות שדי מכורה לך אדרב' משמעות דבריו שיהא מכורה לו מעכשיו ואין במשמעות דבריו שלא יקנה עד שיכתוב השטר אלא דאמרו רבנן דאמדינן דעתיה דלוקח דלא סמכ' דעתי' עד שיכתוב בשטר ומשו\"ה אמרינן שפיר דכל דאיכ' שבועה הוי כפריש ונמצא א\"כ דשדי מכורה לך דקאמר מעכשיו הוא ושבועה דרביע עליה מקיים את דבורו ומשמעות דבריו שאמר שדי מכורה לך דהיינו מעכשיו משא\"כ בהא דאמרינן בשמעתין כל הבועל דעתו על גמר ביאה דנמצ' א\"כ דכי קא מקדש לה בהאי לישנ' שא\"ל הרי את מקודשת לי בביאה זו היינו גמר ביאה וכמ\"ש רבינו דכל הבועל צריך שיאמר הרי את מקודשת לי בביאה זו וא\"כ כיון דמשמעותו הוא על גמר ביאה אין כח באיסור לסתור את דיבורו כן נר' לי לחלק ונכון:<br><b> טעם המלך</b>\n<b> א) </b>\n<b> לפי </b> מה שכתבו הרמב\"ן והריטב\"א בחדושיהם לקדושין (י' א') והובא דבריהם בהרב משנה למלך פרק י' מהלכות אישות הל' ב' דהא דכהן גדול מותר לקדש בביאה היינו דוקא. אם הקדים והכניסה לחופה. א\"כ בתחלת ביאה תיכף נעשית אשתו. דזולת זה בלא\"ה אסור לקדשה בביאה דכיון דבתחלת ביאה נעשית בעולה. ובסוף ביאה נעשית אשתו ורחמנא אמר אשה בבתוליה יקח היינו בשעת נשואין. עייש\"ה. א\"כ ה\"נ לק\"מ דמה לו להקשות מקרא דאשה בבתוליה יקח. דהוי מוקמי' בכה\"ג. דהכניסה לחופה. ואח\"כ מקדש אותה בכסף ובביאה. או בשטר ובביאה. ואח\"כ תיכף בשעת ביאה נעשית אשתו. קל. ועיין:<br><b> ומה </b> שעומד רבינו בפילפול. מאי הקשה הש\"ס ביבמות ליתי עשה ולדחי ל\"ת הא העשה אינו מקיים אלא בהכנסת עטרה. והלאו עובר תיכף בשעת נשיקה. עיין עוד לקמן בדברי רבינו (פכ\"א מהל' א\"ב הל' א') שם יבואר אי\"ה באורך. ועיין בתוס' פ' השולח גבי מי שחציו עבד. וכן בתוס' ב\"ב (י\"ג א') ועיין בס' טורי אבן להגאון בעל שאגת ארי' ריש פ\"ק דחגיגה אכול דבש דיך:<br><b> מעשה חושב</b>\n<b> (רל) </b> שהרי ביבמה פשיטא לן דבהעראה קונה כו' וא\"כ אף זו נמי זקוקה ועומדת ע\"י קדושי כסף. תמהני דמה ענין שמיטה אצל הר סיני דהא אפילו אי נימא כן לענין מ\"ש הר\"ן ז\"ל דביאה גומרת אחר קדושין מק\"ו זה מיבמה היינו לפי האמת דאשה מקודשת ע\"י קדושין לחודייהו אע\"פ שלא בעל אחריהן ומש\"ה משעה שנתקדשה זקוקה מקרי כמו יבמה (ועיין מה שכתבתי לעיל בריש פ\"א (באות רי\"ג) בד\"ה לענ\"ד כו') משא\"כ למאי דבעינן למימר השתא דאינה מקודשת עד דהדר בעיל א\"כ הרי אינה זקוקה להמקדש כלל כיון דלא נגמרו הקדושין ובידה שלא תבעל לי' ותשאר פנוי' משום דהו\"ל כמקדש אשה לאחר ל' יום לר' יוחנן דיכולה לחזור מהקדושין ועדיף מני' עוד דאפי' לר\"ל דס\"ל שם דאינה חוזרת מודה הכא דכל זמן שלא בעיל הקדושין כמאן דליתנייהו דמיין דוק ותשכח ודברי מרן המל\"מ נכונים בזה:<br><b> אלא </b> שאני תמה על מאור עינינו המל\"מ ז\"ל דהי' לו להקשות בזה קושיא יותר חזקה והיינו דקושייתו אינה אלא למ\"ד דכ\"ג אסור בבעולה שלא כדרכה והי\"ל להקשות כעין קושייתו ולכ\"ע ועל הש\"ס עצמו ולא על דברי ר\"נ גאון והרי\"ף (במ\"ש ביישוב הסתירה שמקדושין ליבמות) והוא דאי ס\"ד דאין אשה מתקדשת עד דמקדש והדר בעיל א\"כ למה לי גבי סוטה קרא דמבלעדי אישך ללמד שתקדים שכיבת בעל לבועל כדאיתא בסוטה דף כ\"ד והרי פשיטא שכן הוא גם בלאו האי קרא דהא כל זמן שלא קדמה שכיבת הבעל עדיין פנויה היא ואינה אשתו שהרי משום קדושין לחודייהו כיון דלא בעיל אחריהן הא לאו כלום נינהו ולא קרינן בהו טומאה תחת אישך כיון דאכתי אינו אישה ואינה סוטה כלל ולא עבדה איסורא. ועל קושיא זו תירץ הש\"ס מביאה שלא כדרכה דהא פשיטא דכמו דסוטה נאסרה לבעלה כשנבעלה שלא כדרכה משום דמשכבי אשה כתיב כדאיתא בסנהדרין ובכמה דוכתי ה\"נ לענין מה דבעינן שתקדים שכיבת בעל לבועל נמי סגי כשקדמה אפילו בביאה שלא כדרכה דהא ילפינן מקרא דשכבתו מבלעדי אישך וא\"כ הרי מאי דאקרי לגבי בועל שכיבה מקרי נמי לגבי בעל שכיבה וכן הוא לענין העראה וא\"כ הרי א\"א לומר דלעולם אין אשה מקודשת עד דמקדש והדר בעיל וכנ\"ל אלא דבעילה שלאחר קדושין סגי בשלא כדרכה או בהעראה משא\"כ לענין מאי דבעינן בסוטה שתקדים שכיבת בעל לבועל בעינן התם ביאה כדרכה וביאה גמורה ולא העראה גרידא דהא ע\"כ ז\"א שהרי מקרא הנ\"ל ילפינן דמאי דמקרי שכיבה לגבי בועל מקרי נמי שכיבה לגבי בעל וכנ\"ל. שוב ראיתי שהגאון המחבר ז\"ל בעצמו מדבר כאן מדברינו בקיצור ובחפזי נעלמו דבריו מעיני ונדחק כאן מאד בתירוצו כאשר יראה הרואה:<br><b> אבל </b> ניהו דבתירוצו זה הדחוק אפשר נמי לדחוק למאי דהקשיתי עוד בזה מברייתא דיבמות דף י\"א ע\"ב דאמר התם ריב\"כ משום ר\"א דמחזיר גרושתו מן האירוסין של שני מותר דאחרי אשר הטמאה כתיב ואי נימא דלא משכחת קדושין עד דבעיל א\"כ האי קרא למה לי די\"ל אהא נמי דלמאי דס\"ד לא הוה אמר הכי אלא כרבנן דקרא אתא לסוטה שנסתרה ואע\"ג דס\"ל לת\"ק דא\"א לומר כן דהויה ואישות כתיב בה מ\"מ לס\"ד דש\"ס בקדושין ע\"כ היה צריך לדוחקו כן גם י\"ל דלהכי לא פריך הש\"ס מזה משום דבעי להקשות לרבנן דפליגי עלי' דריב\"כ ואע\"ג דמאי דמקשה מנערה המאורסה ל\"ק באמת כדמשני הש\"ס ואי הוה מקשה ממחזיר גרושתו הנ\"ל לריב\"כ הוה מרויח תירוץ זה מ\"מ י\"ל דלא בעי למיפרך לריב\"כ כיון דהלכה כחכמים דקרא אתא לסוטה. אולם אכתי מה יענה הגאון המחבר ז\"ל על מה דקשה לי עוד ממחזיר גרושתו דמקרא מלא דיבר הכתוב לא יוכל בעלה הראשון גו' לשוב לקחתה להיות לו לאשה דמבואר מזה דאין הראשון לוקה בקדושין גרידא שלו עד שיבעול ומשו\"ה מודה בזה אביי (אע\"ג דפליג עלי' דרבא בכהן וס\"ל דקידש לוקה מ\"מ מודה הכא) במחזיר גרושתו וקידש ולא בעל דאינו לוקה משום דלהיות לו לאשה כתיב והשתא אי אמרת דאין קדושין בלא ביאה א\"כ האי קרא דלהיות לו לאשה למה לי דהכא א\"א לדחוקי דאתי לדרשא אחריתי כיון דבתר לקחתה כתיב להיות לו לאשה דבזה צריך ביאה דוקא בהדי קדושין. ואע\"ג דאפשר לומר ליישב הקושיות הללו (וגם מהאי דסוטה דף כ\"ד שהעיר עלי' נמי הגאון המחבר ז\"ל) דהש\"ס רצה להקשות קושיא אלימתא מהקושיות הללו משום דמה דפריך מנערה המאורסה הוא עדיף שהרי קשה דלא משכחת שיתקיים הקרא אי נימא דאין קדושין בלא ביאה אבל הקושיות הללו אינן אלא קושיות מכח יתור וקושיית סתירה אלימא לי' להמקשה להקשות טפי מקושיות יתור ומש\"ה לא הקשה המל\"מ קושיות הנ\"ל והקשה מכ\"ג משום דזו נמי קושיית סתירה היא והיינו דלא משכחת לה אשה בבתוליה יקח מ\"מ כיון דלקושיית המל\"מ שייך תירוץ הש\"ס עכ\"פ למ\"ד דבעולה שלא כדרכה מותרת לכ\"ג ולקושיא מקרא דלהיות לו לאשה הרי לא שייך תירוץ דהש\"ס ולא התירוץ של הגאון המחבר ז\"ל ולכן הדבר צריך אצלי עיון:<br><b> (רלא) </b> א\"כ כ\"ג דקא קני בתולה בביאה כיון דאם נאמר שדעתו לקנות בגמר ביאה כו' אפילו בסתם הו\"ל כמפרש כו'. לענ\"ד גברא קחזינא ותיובתא לא קחזינא שהרי בכ\"ג א\"א לומר דהו\"ל כמפרש שרוצה לקנותה בהעראה משום דאל\"כ הא עביד איסורא כיון דאי נמי דדעתו על העראה הרי עביד נמי איסורא דהא רב מנגיד מאן דמקדש בביאה ואפילו למ\"ד דדוקא בביאה בלא שדוכי י\"ל דמאי דקאמר הש\"ס נ\"מ לכ\"ג מיירי נמי בלא שדוכי ואע\"ג דאי דעתו על גמר ביאה עבר אאיסור עשה דאורייתא וקדושי ביאה אינם אסורים אלא מדרבנן מ\"מ מה לי איסורא רבה מה לי איסורא זוטא:<br><b> ולפ\"ז </b> מכש\"כ דקושית הגאון מוהר\"ח שעל הריטב\"א ומוהרי\"ק בהאי דסבלונות דס\"ל דכל היכי דיש איסור בקדושין אין חוששין להן משום דהוי כאילו פירש והקשה עליהם מסוגיא הלזו דקדושין דבודאי לק\"מ דבפשיטות דחרם קהל אינו אלא איסור דרבנן (עיין רמב\"ן במשפטי החרם ובנב\"י מה\"ת סי' קמ\"ו) וקדושין בשבת ודאי אינן אלא שבות בעלמא ואפ\"ה ס\"ל דהוי גילוי מילתא דאין דעתו לקדושין משום דלא יעבור אאיסור דרבנן אבל בכ\"ג דאפילו אי דעתו אהעראה נמי עביד איסורא דרבנן א\"כ בזה תו לא שייך לומר דהוי כאילו פירש. ועוד דאי דעתו אתחלת ביאה ונעשית ארוסתו מרגע זו לכאורה יש איסור לגמור ביאתו קודם ברכה דאסורה לבעלה כנדה די\"ל דס\"ל בסוגיא דביאה אירוסין עושה ויש להאריך בזה ונהירנא שראיתי באחד הספרים מגדולי המחברים כעין סברתי לענין חזקה דאין אדם עושה בעילתו בעילת זנות דהיכא דעביד איסורא בבעילה זו גם בל\"ז תו לא אמרינן חזקה זו וכעת שכחתי מי ס\"ל כן. [אמר נ\"ה המלבה\"ד עיין מל\"מ פ\"י מהלכות גרושין הלכה י\"ח שכתב בשם הרדב\"ז דמי שלא חש לאיסור נדה לא אמרינן בו חזקה זו]:<br><b> ואני </b> תמה על מרן המל\"מ ועל מוהר\"ח הנ\"ל דמאי בעו בקושייתם הנ\"ל על הפוסקים (וביותר על מוהריב\"ל שלבסוף הדר בי' מסברתו וכן משמעות המל\"מ עצמו שם) הרי קושייתם קשה על הש\"ס גופא דניהו דליתא דינא דמוהריב\"ל ודינא דהריטב\"א ומוהרי\"ק משום דלא אמרינן אומדנא כזו דהיכא דאיכא איסורא הוי כאילו גילה דעתו דז\"א משום דמקרי וקעביד איסורא אך מ\"מ היינו רק באיסור דעלמא אבל באיסור דבעילת זנות הא אמרינן בכמה דוכתי בש\"ס חזקה דאין אדם עושה בעילתו בעילת זנות וא\"כ איך קאמר הש\"ס דנ\"מ לכ\"ג הא אי מהני בכ\"ג גילוי דעת בפירוש למקני בהעראה הרי סתמי' כפירושי' הוי מכח האי חזקה דאין אדם עושה בעילתו בעילת זנות ויש לפלפל בזה מסוגיא דקדשה על תנאי בפ' המדיר במאי דאמר אביי לא תימא טעמא דרב כיון שכנסה סתם אחיל לתנאי' אלא משום דאין אדם עושה בעילתו ב\"ז וע\"ש דמשמע הא אי מקדשה מעכשיו בביאה ש\"ד והא רב לשיטתי' דבקדושי ביאה נמי איסורא איכא ואכמ\"ל:"
+            ],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>בתך </b>\n<b> וקרקעך בפרוטה כו'.</b> בפ\"ק דקידושין דף ז' ע\"ב בעי רב אשי בתך וקרקעך בפרוטה מהו כו' וכ' הר\"ן ז\"ל שם וז\"ל והך בעיא באת\"ל מקמיית' קא מבעיא ליה דאפילו תימא דבתך בפרוטה ופרתך במשיכה קאמר התם הוא משום דאין מטלטלין נקנין בכסף כו' ואפ\"ה בקי' נמי הויא ס' מקודשת כיון דגמ' ל\"ק בהדייא את\"ל וכ\"כ הרמב\"ם ז\"ל א\"ד יע\"ש וכ\"כ מרן הב\"י א\"ה סי' קכ\"ב גבי ההיא דאיבעיא לן התם פרק התקבל א\"ל רבינא לרב אשי ויוליך לה מהו דכל שהאת\"ל אינו מפורש לא קיי\"ל כוותי' יע\"ש והרב שם חלק עליו וכ' דלא ידע מנ\"ל הא יע\"ש אישתמיט מיניה דברי הר\"ן הללו גם הרב לח\"מ ז\"ל פ\"ב מה' גרושין הלכה ט' כתב דדוקא בבעין אחד הוא דס\"ל דכל שהאת\"ל אינו מפורש לא הוי פשיטותא אבל בב' בעייני' אפי' שהאת\"ל אינו מפורש הוי פשיטותא יע\"ש ודברי הר\"ן ז\"ל הללו הויא תיובתיה שהרי הכא ב' בעייני' הוא ואפי\"ה כתב הר\"ן ז\"ל דכל שהאת\"ל אינו מפורש לא הויא פשיטותא וכבר ראיתי להפר\"ח ז\"ל סימן הנז' ס\"ק ח' שתמה עליהם כן יע\"ש וכמו כן ק' אצלי לדעת הר\"ב ב\"ח זכרונו לברכה מהא דגרסי' פרק שלוח הקן דק\"מ בעי ר\"י מטלית מהו שתחוץ כנפים מהו שתחוץ ביצים מוזרו' כו' ופירש רש\"י בצים מוזרות מהו שיחוץ את\"ל חוצצי' ב' סדרי בצים זו ע\"ג זו מהו כו' וכן נמי כל הנך בעי' קמייתא הוו באת\"ל ואפ\"ה פסק רבינו ז\"ל פ\"ג מהלכות שחיטה דמשלח מס' גם בפ\"ד מה' אישות פסק רבינו גבי יש יד לקדושין דמקודש' מס' ואלו בפ' קמא דנדרים בתר דאבעיא ליה לר\"פ אם יש יד לקדושין מבעי' ליה תו אי יש יד לפאה וע\"כ דהיינו באת\"ל דאין יד לקדושין משום דלא איתקש לנדרים כלל פיאה דאיתקש מאי וכמ\"ש הר\"ן ז\"ל שם ואפ\"ה פסק דהוי ספק מקודשת וכמו כן קשה ממ\"ש רבינו פ' כ\"ה מה' מכירה דין ה' דמלבנות החלונות לא מכר אע\"ג דר\"י באת\"ל בעי לה כמ\"ש רשב\"ם יע\"ש ויש ליישב לזה כמו שיראה המעיין וכן ק' בפ' כ\"ח דין ב' וכן ממה שפסק פ\"א מה' זכיה דין ז' ובפ' י\"ו מה' שכירות דין ג' אע\"ג דהתם באת\"ל אבעיא לן כמ\"ש התוס' פ' השוכר את הפועלים דף צ' יע\"ש ועיין עוד במ\"ש רבינו פ\"ב מה' שאלה ופקדון בדין מי ששאל ג' פרו' לעשות בהם שו\"פ ובדברי הר\"ב ל\"מ ז\"ל שם גם בשבועות דכ\"ב גרסינן בעי רבא שבועה שלא אוכל עפר בכמה כו' תיק\"ו בעי רבא שבועה שלא אוכל חרצן בכמה כיון דמתאכל ע\"י תערוב' בעינן כזית א\"ד כו' בעי רב אשי נזיר שאמר שבועה שלא אוכל חרצן בכמה כו' ופסק רבינו ז\"ל פ\"ה מה' שבועות דין ח' ודין ט' בכל הנך דהוי ס' לקרבן ולמלקות אע\"ג דע\"כ בעיא שניה דרבא ובעיא דרב אשי באת\"ל בעי לה וכמו כן ק' מינה לדברי הלח\"ם ז\"ל דהכא נמי בעי' בתריית' רב אשי בעי לה באת\"ל ובב' בעיינים אפילו בשאינו מפורש את\"ל פשיטותא אלא ודאי דל\"ש מיהו לזה נראה ליישב לדברי הרב ל\"מ ז\"ל דשאני ההיא דשבועות דתלמודא קאמר בהדיי' תיק\"ו ובהא ודאי אפילו בב' בעיינים אין הלכה כאת\"ל ובהא יש לישב נמי דלא תיקשי ליה מדברי הר\"ן דקדושין דה\"נ בבעיא קמייתא דר\"פ קאמר תלמודא תיק\"ו ומש\"ה כתב הר\"ן ז\"ל דלא פסקינן כאת\"ל כל שאינו מפורש אבל היכא דלא קאמר תלמוד' תיק\"ו ה\"נ דבב' בעיינים את\"ל פשיטותא הוא וגדול' מזו מצאתי למרן הכ\"מ ז\"ל בהלכ' מטמאי משכב ומושב דין ט' שכתב וז\"ל פ' יוצא דופן בעיא דלא איפשיטא ואע\"ג דאמר רבא את\"ל לא פסק רבינו כן משום דגמר' קאמר בהדיי' תיקו בהאי בעיא דזבה יע\"ש ועיין בפ\"טו מה' שגגות דין גבי שגגו הם בדם והוא בחלב שתמה מרן ז\"ל שם דהוי בעי' דלא איפשיט' יע\"ש והר\"ב ל\"מ ז\"ל שם תי' דרבינו סובר דאפשיט' משום דבפ\"ק דהוריו' אמרינן גבי הורו ב\"ד ועשו מיעוט בחלב ומיעוט בדם אמרו שם את\"ל כיון דאיסורן שוה וקרבנן שוה מצטרף וכבר נודע דכל את\"ל פשיטותא הוא לדעת רבינו כו' יע\"ש ותמהני עליו דאע\"ג דבפ\"ק אמרינן את\"ל מ\"מ כיון דבספ\"ק ד\"ז מסיק עלה בתיק\"ו לא פסקי' כאת\"ל כמ\"ש מרן והוא מוכרח וכ\"כ עוד מרן בפ\"ה מה' אבות הטומאה דין י\"ז גבי נכרי' שפלטה ש\"ז כו' דאע\"ג דבפ' ר\"ע אפשיט' באת\"ל לא חש רבינו משום דבפ' בנות כותים מסקינן עלה בתיקו יע\"ש ונראה לע\"ד להכריח עוד כלל זה שכתב מרן ממ\"ש רבינו פ\"ו מה' מעשר דין א' זרעונים שהביאו שליש ומרחן ועשרן כו' ה\"ז ס' אם חייבין במעשר כו' אשר מפשט דבריו מבואר דבין בעיקר בין בתוס' קאמר דחייבין במעשר מס' והדבר ק' דבפרק ר\"י אמרינן בעי רבא לענין מעשר מאי את\"ל לא אזלינן בתר עיקר ותוספת בעי עשורי עיקר מאי וכמו כן ק' על מ\"ש רבינו פ' עשירי מה' מ\"א דין ה' וכן שבולת ה\"ז ס' יע\"ש והדבר ק' דהי\"ל לפסוק בפשיטות דלא אזלי' בתר עיקר וצריך עומר הבאה להתירו כיון דרב' קאמר את\"ל לא אזלינן בתר עיקר וכבר ראיתי מי שהק' כן עיין בס' אור יקרות דמ\"ו ע\"ב ואולם לפי דברי מרן ז\"ל הנה נכון דהתם הבעיא דר\"ש בן פזי קאמר תלמודא תיקו ומש\"ה לא פסקינן כאת\"ל דקאמר רבא דומה ממש לההיא דמרן ז\"ל: ואולם יש לגמגם על מרן ז\"ל למה זה איחר מלכתוב כלל זה עד עת הגיעו לה' מטמאי משכב ומושב והי\"ל לכתוב כן אההיא דהל' מ\"א כי ע\"כ הנראה פשוט דההיא דמאכ\"א לא צרכינן לההיא טעמא כלל דבלא\"ה לא ק\"מ וזה שרש\"י ז\"ל שם ד\"ה את\"ל כתב וז\"ל את\"ל לחומרא כי לא אזלינן בתר עיקר למיפטר תוספ' ממעשר הרי דס\"ל דאת\"ל לא אזלינן בתר עיקר ותוספת בעי עשורי דקאמר רבא לאו משום דפשיטא ליה הכי קאמר אלא משום ס' הוא דקאמר דלחומרא אית לן למימר מספק דלא אזלי' בתר עיקר והנראה ודאי שהכריחו לרש\"י לומר כן משום דלעיל מזה אבעיא דר\"ש בן פזי גבי עומר אמרי' תיפשוט מינה מהא דאמר רבי אבהו אר\"י ילדה שסבכה כו' ואמר רשב\"ן א\"ר יונתן בצל ששתלו בכרם ונעקר הכרם אפילו הוסיפו במאתים אסור ומשנינן היא גופא קא מבעיא ליה פשיטא להו לרבנן דבתר עיקר אזלינן ל\"ש לקולא ול\"ש לחומרא א\"ד ספוקי מספקא ליה ולחומרא אמרינן לקולא לא אמרינן הרי מבואר דמההיא דר\"י ור' יונתן ע\"כ לומר לפחות מיהא דס\"ל דמספ\"ל אי אזלי' בתר עיקר דאי פשיט להו דלא אזלינן בתר עיקר כלל א\"כ כי הוסיף במאתים אמאי אסור ואם כן על כרחין לומר דכי קאמר רבא בתר הכי אם תמצי לומר לא אזלינן בתר עיקר מס' הוא דקא' ולחומרא דאי מתורת ודאי אם כן תיקשי ליה מההיא דר' יהודה ורבי יונתן וזה פשוט: ואולם אכתי ק\"ל דכפי זה נראה דלענין מעשר אינו חייב לעשר מספק אלא התוס' אבל עיקרו פטור מטעם ס\"ס ס' אי אזלינן בתר עיקר לקולא ואפילו תוספת לא בעי עשורי דהיינו בעיא קמייתא דר\"ש בן פזי ואת\"ל לא אזלינן בתר עיקר ותוספ' בעי עשורי אכתי איכא לספוקי בעיקרו אי בעי עשורי וא\"כ לא הי\"ל לרבינו לסתום ולומר ה\"ז ספק אי חייבים במעשר דמשמע אעיקרא נמי והיה נראה להכריח מכאן מ\"ש הפר\"ח בכללי ס\"ס דספק דתיקו דתלמודא לא חשיב ס' ושלא כדעת מרן הב\"י שכתב בי\"ד סי' ד' ועיין במ\"ש הפר\"ח ז\"ל סימן כ\"ט ול\"א ודוק: ותו ק\"ל עמ\"ש רבינו ספ\"ה מה' כלאים בצל ששתלו בכרם כו' אע\"פ שרבו הגדולים במאתי' הרי אותו העיקר באיסורו כו' יע\"ש ויש לדקדק דכי היכי דבה' מ\"א פסק לענין עומר דה\"ז ס' אי אזלינן בתר עיקר או בתר תוספת ה\"נ הי\"ל לפסוק כאן דה\"ז אסור מספק וכמ\"ש בגמרא א\"ד ספוקי מספ\"ל ולחומרא אמרינן דנ\"מ לענין דינא טובא וממשמעות דבריו שכתב ה\"ז כו' עומד באיסורו משמע דמתורת ודאי קאמר דעומד באיסורו הקודם וצ\"ע ואיך שיהיה לדאתאן עלה נראה שיש לדקדק על דברי מרן ז\"ל שכתב דהיכא דקאמר בגמרא תיק\"ו לא פסקינן כאת\"ל מדברי הר\"ן שכתבנו הלא מרא\"ש דכפי דבריו למה הוצרך הר\"ן לומר דבקמייתא נמי הויא ספק מקודשת כיון דבגמ' ל\"ק בהדיא את\"ל והלא הן לו יהי דאיתי לאת\"ל בפי' קמייתא נמי הוי ס' מקודשת כיון דקאמר בגמרא תיק\"ו והנראה אצלי דמ\"ש מרן הכ\"מ דאע\"ג דרבא קאמר את\"ל לא פסק רבינו כן משום דגמ' קאמר תיק\"ו לאו למימר' דכיון דאמר תיק\"ו ע\"כ את\"ל דרבא לאו פשיטותא הוא דודאי כיון דאת\"ל פשיטותא הוא ה\"נ הכא כיון דקאמר רבא את\"ל ע\"כ דפשיט' ליה אלא כונתו דאע\"ג דרבא פשיטא ליה הכי מדקאמר את\"ל אפ\"ה לא פסק רבי' כפשיטות דרב' אלא כרבינא ורב אשי שסתמא דתלמודא נינהו דקא' תיק\"ו דמדקאמר תיק\"ו ע\"כ דרבינ' ורב אשי מספ\"ל וס\"ל דלא כרבא דקאמר את\"ל וא\"כ הכא בשמעתין דרב אשי הוא דמספ\"ל בתר הכי בבתך וקרקעך בפרוטה מהו הוצרך הר\"ן ז\"ל לומר משום טעמא דל\"ק בהדיא את\"ל משום דאי הוה קאמר בהדי' את\"ל אע\"ג דקאמר סתמא דתלמודא תיק\"ו אפי\"ה פסקינן כאת\"ל כיון דרב אשי גופא דסתמא דש\"ס הוא איהו גופיה קאמר בתר הכי את\"ל איכא למימר דלבתר דאסקיה בתיק\"ו איפשיטא ליה בעיא וקאמר את\"ל וכדאיתא בדוכתי טובא דאע\"ג דמסקינ' עלה בתיק\"ו מיפשטא מסתמ' דש\"ס בדוכתא אחרינ' ועיין בפר\"ח ז\"ל הלכ' עבודת יוה\"כ פ' הלכה וכיון שכן עלה בידינו דכלל זה שכתב מרן אינו אלא בשאר אמוראי אבל גבי רבינא ורב אשי דהיו סתמי דש\"ס אפ\"ה היכא דקאמר תיק\"ו פסקינן כאת\"ל זה הנראה אצלי אמת ויציב וכפי האמור נתיישבו דברי הרב ל\"מ פט\"ו מהלכות שגגות שהקשינו לעיל כמו שירא' המעיין ודוק:<br><b> ודע </b> שכפי דברי הר\"ן הללו תשובה מוצאת למה שהקשה מוהריב\"ל ז\"ל ח\"א כלל ג' לדעת רבי' והגאונים דכל את\"ל פשיטות' מההיא דגרסינן פ' כיצד הרגל די\"ט בעי רב אשי יש שינוי לצרורות לרביע נזק או אין שינוי ומשלם חצי נזק תיפשוט מדרבא דבעי רבא יש העדאה לצרורות ומשלם נזק שלם או אין העדאה לצרורות וח\"נ בעי שלומי מכלל דאין שינוי כו' ומשני דילמא רבא באת\"ל קאמר את\"ל אין שינוי יש העדאה או אין העדאה תיק\"ו והשתא לשיטת רבינו ק' דמאי משני דילמא את\"ל קאמר כיון דכל את\"ל פשיטות' ועי\"ש מה שתי' שדבריו אינם מובנים אמנם כפי דברי הר\"ן ז\"ל נראה דל\"ק דאע\"ג דרבא באת\"ל אין שינוי קמבעי' לי' מ\"מ כיון שאת\"ל לא אמרו רבא בהדי' לאו פשיטותא וכמו כן י\"ל מה שהק' הרב לח\"מ ז\"ל פ\"ד מהל' אלו מהדורא בתרא מההיא דגרסינן בבכורות דף מ\"א אבעי' להו מיפשט פשיט' ליה לר\"י דאנדרוגינוס זכר הוא א\"ד ספוקי מספק' ליה ואת\"ל קאמר למאי נ\"מ למילקא עליה ולמיתבא לכהן יע\"ש והשתא ק' דכיון דאת\"ל קאמר ר\"י הרי פשיטא ליה דזכר הוי ומילקא לקי עליו יע\"ש ולפי האמור הנה נכון דהתם כיון דר\"י לא אמר את\"ל בהדיא לא הוי פשיטותא הגם הלום חזי הוי דאיכא למשדי נרגא על תיר' זה מההיא דפ\"ק דנדרים דף ו' דאמרינן בעי ר\"פ יש יד לצדקה או אין יד יש יד להפקר או אין יד ובעי תלמודא היינו הפקר היינו צדקה ומשני את\"ל קאמר את\"ל יש יד לצדקה דאתקש לקרבנות כו' וכתב הר\"ן שם משם הרמב\"ן דבעיין לא איפשטא וסוגיין דיש יד לצדקה וכתב הר\"ן ז\"ל דהיינו מדאמרינן את\"ל יש יד לצדקה ועל דרך הרמב\"ן ז\"ל הרי מבואר דאע\"ג דהאת\"ל לא אמרו הבעיין בהדי' אפ\"ה כיון דתלמוד' קאמר דבדרך את\"ל בעי לה פסקינן כאת\"ל גם מרן הכ\"מ פ\"ח מה' מת\"ע על מה שפסק רבי' דיש יד לצדקה כתב בעיא דאיפשיטא באת\"ל מיהו אפשר דההיא דפ' כיצד הרגל ודבכורות שאני דכיון דתלמודא בעי למימר דבעי דרב אשי תיקום אדוכתא ולא תיפשוט מדרבא ע\"כ דאת\"ל דקאמר התם לאו פשיטותא הוא אלא דרבא בדרך את\"ל קאמר וכיון דלא אמרו רבא בהדיא לא הוי פשיטותא משא\"כ בההיא דנדרים כיון דחזינן דתלמודא קאמר ר\"פ את\"ל קאמר פסקינן כאת\"ל דהוי פשיטותא כנ\"ל: ואולם הא ק\"ל על מרן כ\"מ ז\"ל כפי מ\"ש בה' מת\"ע דכל את\"ל המפורש בתלמוד פשיטותא הוי אע\"ג דלא אמרו הבעיין בהדי' א\"כ בפ\"ב מהלכות ק\"ש למה זה טרח ליישב השגת הראב\"ד שהשיג על רבינו על מה שפסק דיש זימון לב\"ה ואסור לקרות ק\"ש בתוכו דאמאי פסק לחומרא כיון דספק דרבנן היא ולומר דרבינו פוסק כרפרם יע\"ש ובפשיטות היל\"ל שדעתו ז\"ל משום דפוסק כאת\"ל ובפ\"ק דנדרים פרכינן והא מבעי' ליה לרבינא אי יש זימון או לא ותי' חדא מגו חדא קא מבעיא ליה את\"ל יש זימון יש יד לב\"ה ואף דרבינא לא אמר בהדיא את\"ל מ\"מ כיון שמפורש בתלמוד פסקינן כותיה דומיא דההיא דיש יד לצדקה וכמו כן ק' על הרי\"ף ז\"ל למה פסק לקולא כיון שהוא ז\"ל מכת הסוברים דאת\"ל פשיטותא ועיין בל\"מ שם: והיה נ\"ל לומר דע\"כ לא אמרו הגאונים את\"ל פשיטותא אלא דוקא כשאומר את\"ל גרידא אבל כשאומר חדא מגו חדא לאו פשיטות וכן מדוקדק דברי רש\"י שכתב חדא מגו חדא דקא מיבעי' ליה אי זימון מועיל מיבעי' ליה נמי אי אית ליה יד או לא דבריו ברור מללו דר\"ל דעיקר בעייתו היא אי יש זימון ובהא אכתי מספ\"ל אלא דאגב גררא בעי נמי לכשתפשוט בעיא קמייתא יש יד או לא ובהא את\"ל לא הוי פשיטות' דתלמוד' גופיה מספ\"ל איזה צד עדיף ומסתבר טפי ומש\"ה קאמר דבדרך חדא מגו חדא קמבעיא ליה ובהכי ניחא לי מה ששינו את לשונם בפ\"ק דנדרים לומר חדא מגו חדא והי\"ל לומר רבינא אם ת\"ל קאמר כדקאמר התם ההיא דר\"פ דיש יד לצדקה כנ\"ל נכון:<br><b> שוב </b> ראיתי למוהריט\"ץ ז\"ל סימן ע\"ב שכתב ליישב דעת רבינו שפסק דיש זימון לב\"ה משום דפוסק כאת\"ל וראיתי לו עוד שם שהקשה דמ\"ש מרחץ מב\"ה ואמאי פסק רבינו דבב\"ה אסור לקרות בתוכו ובמרחץ כתב דמותר ומה גם דבנדרים בעי רבינא יש זימון לב\"ה ולבית המרחץ כו' וכיון דתרוייהו שוין אמאי פסק בב\"ה לחומרא ובבית המרחץ לקולא יע\"ש והוא מן התימא איך אשתמיט מיניה סוגי' דפ\"ק דשבת דף י' דפרכינן התם והא קא מבעיא לי' לרבינא אי יש זימון לב\"ה ומתרצים שאני ב\"ה דנפיש זוהמיה וכתבו התוס' שם ד\"ה שאני דלא גרסינן בנדרים יש יד לבית המרחץ וא\"כ דברי רבינו ז\"ל ברורים בטעמם ופשוט: ועל פי כלל זה שכתבנו מתיישב אצלי מה שהק' בס' קול בן לוי שהקשה על מה שפסק רבינו פי\"ב מהלכות כלים דין ט' וז\"ל כלי מתכות שנטמא בטומאה שהיא מדרבנן כגון בנטמא בע\"ז וכיוצא בה כו' ה\"ז ס' כו' ואלו בפר\"י הקשה ותיבעי ליה טומאה דרבנן ותירץ רב המנונא חדא מגו חדא קמבעי' ליה טומאה דרבנן הדרא או לא ואת\"ל לא הדרא טומאה דע\"ז משום חומרא דע\"ז כו' הרי דבשאר טומאה דרבנן איפשיט' באם ת\"ל דלא הדרא ואלו רבינו כתב דה\"ז ס' ומה שתי' אינו עולה יפה שהוא הפך דעת הר\"ן ז\"ל והכ\"מ ז\"ל שכתבנו לעיל דאפילו שהבעיין לא אמרו בהדי' פסקינן כאת\"ל ואולם לפי מ\"ש ישיבא מילתא דהתם בדרך חדא מגו חדא קמבעי' ליה. ואחר זמן רב מצאתי למוהרש\"א ז\"ל בספר הליכות אלי באות ח' כלל שס\"ו שהכריח דההיא דאמרינן בפרק ר\"י רב המנונא חדא מגו חדא קא מבעיא ליה לאו בדרך את\"ל הוא כנראה מפשט ההלכה וכמו שהבין הרב הליכות עולם אלא על דרך בעא מיניה חדא דשמעי' מיניה תרי יע\"ש ולפי דבריו דברי רבינו ז\"ל נכונים בטעמם ודוק: כתב מרן הב\"י ז\"ל בח\"מ סי' שמ\"ו שדעת הרא\"ש ז\"ל דאת\"ל לאו פשיטות' הוא שלא כדעת רבינו ויש לתמוה עליו דבאה\"ע סי' ס\"א כתב על מה שפסק הטור שם דחיבת חופה קונה כתב היינו משום דבפ' אע\"פ קאמר רב אשי את\"ל דחיבת חופה קונה וכבר נודע דרך הגאונים ורבינו דאם ת\"ל פשיטות' יע\"ש והוא תימא שהרי הרא\"ש ז\"ל שם פסק דחיבת חופה קונה אע\"ג שדעתו ז\"ל דכל את\"ל לא הוי פשיטותא ועיין במוהראנ\"ח ח\"א שכתב שלדעת החולקים על רבינו חיבת חופה הוי בעיא דלא איפשיט' והוא תימא כמ\"ש ואולם דס\"ל למרן דדוקא בבעיין אחד הוא דס\"ל להרא\"ש דאם ת\"ל לא הוי פשיטות' אבל בשני בעיינים כי ההיא דפ' אע\"פ אף הרא\"ש ז\"ל מודה דאת\"ל הוי פשיטותא וכעין מ\"ש הרב לח\"מ ז\"ל כנ\"ל ודוק:"
+            ],
+            [
+                "<b>וכן </b>\n<b> הוא זכאי במציאתה ובמעשה ידיה כו'.</b> פ' נערה דמ\"ו אמר ר\"ה אמר רב מנין שמעשה הבת לאב שנא' וכי ימכור איש את בתו לאמה כו' ופרכינן ואימא ה\"מ קטנה דמצי מזבין לה אבל נערה כו' ומשנינן קטנה לא צריך קרא השתא זבוני מזבין לה מעשה ידיה מיבעי' כו' והתוס' שם ד\"ה השת' הק' משם הר\"י מאורליינש דאם כן למאי אצטריך בערוכין למילף מק\"ו דאין אדם מוכר את בתו כשהיא נערה דהשתא מכור' כבר יוצאה כו' תפוק ליה דאינו יכול למוכרה מדאצטריך לאמה דאי יכול למוכרה מה צריך קרא פשיטא דהשתא זבוני מזבין כו' יעיין שם מה שתירץ וראיתי להר\"א מזרחי ז\"ל פרשת משפטים ד\"ה אמרת שתי' עוד וז\"ל ונ\"ל שאין צורך לתי' משום דאי לאו ק\"ו הוה מוקמינן לה לקרא דלאמה ללמד שאם מכרה על מנת שתהיה לאמה ולא ליעוד שתנאו קיים כדאיתא פ\"ק דקידושין לרבנן מוכרת לפסולים אע\"פ שאין ראויים ליעוד ולר\"מ ע\"מ שלא לייעד וראיתי להרב מש\"ל ז\"ל פ\"ד מהלכות עבדים הלכה א' תמה עליו דא\"כ לפי המסקנא תקשי דמנ\"ל לר\"ה ללמוד דמעשה הבת לאב מקרא דלאמה שהוא מיותר והא איצטריך לאמה למר למוכרה ע\"מ שלא לייעד ולמר למוכרה לפסולי' וע\"כ צ\"ל דס\"ל לר\"ה דאיכא תרתי יתורא חדא למ\"ד דלאמה וחדא אמה גופיה (וכ\"כ בס' לחם אבירים ועיין בהרב החידושין שתי' בדרך אחר) וא\"כ הדרא קושיא לדוכתה ל\"ל ק\"ו דהשתא מכורה כבר כו' ותי' דס\"ל להרא\"ם דר\"ה ס\"ל כרבנן דר\"מ וס\"ל דלא פליגי אר\"מ אלא בע\"מ שלא לייעד אבל כי היכי דס\"ל לר\"מ דמוכר' לפסולים מקרא דנפ\"ל לר\"א דהיינו אם רעה ה\"נ ס\"ל לרבנן ואייתר לן לאמה למעשה ידיה וכ\"כ מוהרימ\"ט שם והברייתא רצה להוכיח דאליבא דכ\"ע אינו מוכר את בתו כשהיא נערה ומש\"ה יליף לה בק\"ו דאי מקרא דלאמה לר\"מ ולרבנן דר\"א ולר\"א ליכא הוכחה מהאי קרא א\"ד ז\"ל יע\"ש ובעניותי לא זכיתי להבין דבריו דאם כונת הרא\"ם ז\"ל כן היתה אם כן מאי האי דכתב דאי לאו ק\"ו הוה מוקמינן לה לקרא דלאמה ללמד כו' דמשמע דלפי האמת לא מוקמינן לה בהכי אלא לאשמועינן שמעשה ידיה לאביה ובפשיטות הי\"ל לתרץ ולומר דברייתא דהתם דמייתי לה בק\"ו אתיא כהנהו תנאי דפרק קמא דקידושין וקרא דלאמה דרשי ליה למוכרה לפסולים או ע\"מ שלא לייעד ור\"ה דנפ\"ל מעשה ידיה מלאמה סביר' ליה כרבנן דר\"מ ומאי הוה מוקמינן דקאמר ותו ק' לפי דרכו ז\"ל ממ\"ש הרא\"ם ז\"ל עוד וז\"ל אבל ליכא למימר דאצטריך לאמה להיכא דיצתה מרשות האדון כשהיא קטנה דתו לא מצי מזבין לה דא\"כ הא דדרשי מה לאמה מעשה ידיה לרבה כו' אימא בקטנה קא מיירי ולא בנערה ודקשיא לך השתא זבוני מזבין לה כו' נימא דהכא ביצאה מרשות האדון כשהיא קטנה קמיירי דתו לא מצי מזבין לה עכ\"ל והשתא ק' דהא דכתב הרא\"ם ז\"ל דכשיצאתה מרשות האדון תו לא מצי מזבין לה פלוגת' דתנאי בפ\"ק דף י\"ח ע\"ב דר\"ש ס\"ל כשם שאין אדם מוכר את בתו לשפחות אחר אישות כך אינו מוכר לשפחות אחר שפחות ות\"ק דר\"ש ס\"ל התם דמוכר אדם את בתו לשפחות אחר שפחות יע\"ש וא\"כ כפי דברי הרב ז\"ל מאי ק\"ל להרא\"ם ז\"ל למ\"ש וליכא למימר כו' דא\"כ הא דדרשי מה אמה העבריה כו' אימא בקטנה קמיירי כו' ומאי קו' הא איכא למימר דר\"ה דדריש מקרא דלאמה דמעשה ידיה לאביה ס\"ל כת\"ק דר\"ש דמוכר אדם את בתו לשפחות אחר שפחות ומש\"ה לא מצי לאוקמא לקרא בקטנה דלעולם מצי מזבין לה וברייתא דהתם דמייתי לה מק\"ו דמכורה כבר יוצאה ס\"ל כר\"ש דאינו מוכר לשפחות אחר שפחות וקרא דלאמה מוקמי' ליה בקטנה שיצתה מרשות האדון וכעין מה שתירץ הרא\"ם ז\"ל לענין מוכרה לפסולי' אלא ודאי משמע דס\"ל להרא\"ם דדרשה דר\"ה אתי' אליבא דכ\"ע וכיון שכן הדרא קו' הרב ז\"ל לדוכתא ולהא ודאי יש ליישב דכיון דלת\"ק דר\"ש ס\"ל דאע\"ג דמוכר אדם את בתו לשפחות אחר שפחות אין אדם מוכר את בתו לשפחות אחר אישות א\"כ אפי' נימא דר\"ה ס\"ל כת\"ק אכתי קשה דנימא דקרא בקטנה קא מיירי ובנדון דלא מצי מזבין לה כגון שקדשה אביה לאחר ונתגרשה מן האירוסין דתו לא מצי מזבין לה אלא שהרא\"ם ז\"ל נקט למילתיה בשפחות אחר שפחות ואליבא דר\"ש ומינה דלת\"ק נמי ק' כדכתיבנא ועוד נראה דלא ק' דבערוכין בר\"פ המוכר את שדהו משמע התם דר\"י ס\"ל דהלכה כר\"ש דאין אדם מוכר את בתו לשפחות אחר שפחות כמ\"ש התוס' שם לחד תי' ורב גופיה הוא דקאמרה דנערה מעשה ידיה לאביה מקרא דלאמה יע\"ש מיהו קמיי' ודאי ק' ובר מן דין ק' לתי' מוהרימ\"ט ז\"ל ומ\"ש הוא ז\"ל לדעת הרא\"ם דא\"כ לרבנן דר\"א ולר\"א ולר\"ם דדרשי קרא דלאמה לדרשה אחריתי מנ\"ל דנערה מעשה ידיה לאביה ולומר דלהנהו תנאי ס\"ל דנערה אין מעשה ידיה לאביה הא ודאי ממה שאין הפה יכולה לדבר דסתם מתני' דפרק נערה אתייא דלא כהנהו תנאי וכל כי האי לא אשתמיט תלמודא לומר מתני' דלא כי האי תנא ובדוחק י\"ל דהנהו תנאי ס\"ל דמעשה ידיה לאביה ילפינן מקידושין ולית להו צריכותא דקאמר תלמוד' בשמעתין דאצטריך למיכתב קדושיה לאביה ואצטריך למכתב מע\"י לאביה דתלמודא ל\"ק הכי אלא אליבא דר\"ה דאצטריכו תרוייהו וזה ודאי דוחק: מיהו הא ק\"ל טובא לתי' הרא\"ם ז\"ל שכתב דאי לאו ק\"ו הוה מוקמינן לקרא דלאמה לרבנן מוכרה לפסולים כו' וכ\"כ ג\"כ לקמן בד\"ה או אינו אלא כו' יע\"ש דבפ\"ק דקדושין די\"ט ע\"ב אמרינן לאמה מלמד שמוכרה לפסולים והלא דין הוא אם מקדשה לפסולין לא ימכרנה לפסולים מה למקדש לפסולים שכן אדם מקדש את בתו כשהיא נערה ימכרנה לפסולים שאין אדם מוכר את בתו כשהיא נערה ת\"ל לאמה כו' והשתא קשה דאיך כתב הרא\"ם ז\"ל דאי לאו ק\"ו הוי אומר דמוכר אדם את בתו כשהיא נערה וקרא דלאמה הוה מוקמינן ליה למוכרה לפסולים הא מדאצטריך קרא דלאמה לאשמועינן דמוכרה לפסולים ע\"כ דאין אדם מוכר את בתו כשהיא נערה דאי לא ל\"ל קרא והלא דין הוא אם מקדשה לפסולים כמ\"ש שם בבריי' ואברייתא גופא דהתם אין להקשות דל\"ל למילף בק\"ו ת\"ל מדאצטריך לאמה וליכא למי' דברייתא דהתם ס\"ל כר\"א דלאמה אצטריך למוכרה לקרובי' וא\"נ כר\"מ דנפ\"ל לע\"מ שלא לייעד שהרי לר\"מ ולר\"א אמרינן התם דפסולין נפ\"ל מקרא דאם רעה ואם כן אכתי קשה דת\"ל מדאצטריך אם רעה די\"ל דברייתא דהתם ת\"ק דר\"א היא וס\"ל דאי לאו ק\"ו הייתי אומר דיכול למכור את בתו כשהיא נערה מק\"ו אם מקדשה כשהיא נערה כו' וקרא דלאמה ע\"כ הוה מוק' ליה למוכרה לקרובים כדדריש ר\"א אלא דלפי האמת דנפ\"ל מק\"ו דאין אדם יכול למכור את בתו כשהיא נערה מוקמי' ליה לקרא בפסולים דתפסת מועט תפסת אמנם למ\"ש הרא\"ם ז\"ל ק\"ט והנראה ליישב דבריו כלפי מ\"ש מוהריב\"ל ז\"ל שם באותה סוגי' שהקשה אבריית' דקאמר והלא דין הוא אם מקדשה לפסולים כו' דמאי קו' נימא דיו כמו דמקדשה לפסולים היינו בדיעבד דקידושין תופסין בה אף המכירה דוקא בדיעבד ותי' דהו\"מ למימר הכי אלא דעדיפא מינה קאפריך יע\"ש ועיין במ\"ש הרב ח\"ה שם וא\"כ כפי דבריו דברי הרא\"ם ז\"ל יש מן היישוב דאי לאו ק\"ו הייתי אומר דמוכר אדם את בתו כשהיא נערה ואפי\"ה הוה מוקמינן לאמה אפסולים דאשמועינן קרא דמוכר' לפסולים לכתחלה דלא נימא דיו דומיא דקדושין אלא דברייתא לפום קושטא דנפקא מק\"ו דאינו מוכרה כשהיא נערה נקט לה האי פירכ' טפי אבל בלא\"ה ודאי דהו\"א דאצטריך דלא נימא דיו כנ\"ל נכון ועל מ\"ש הרא\"ם אבל ליכא למימר כו' דא\"כ הא דדרשי מה אמה כו' אימא בקטנה קמיירי ודקשי' לך כו' ק\"ל טובא על דבריו דמאי קו' דהא כיון דמוק' לקרא בקטנה דאין כח ביד אביה למוכרה כגון שיצאת מרשות אדון ואפ\"ה מעשה ידיה לאבי' מינה נמי איכא למשמע לנערה דאע\"ג דלא מצי מזבן לה מעשה ידיה לאביה שהרי כל עיקר קו' התלמוד היתה כדפריך ואימא ה\"מ קטנה דמצי מזבין לה אבל נערה כו' משמע דאי קטנה נמי לא הו\"מ מזבין לה לא הוה קשיא ליה דקטנה ונערה שוים וא\"כ השתא נמי דמוקמינן ליה בקטנה שיצתה מרשות האדון מינה נמי איכא למשמע נערה וזה הנר' דעת הר' ידידיה ז\"ל שכתב בשיטה מקובצת שם שתי' לקו' התוס' דאי לאו ק\"ו הוה מוקמינן לקרא דלאמה בנתארסה ונתגרשה ע\"י אביה דתו לא מצי מזבין לה ומדלא ק\"ל כקו' הרא\"ם משמע שדעתו כמ\"ש והוא פשוט ודברי הרא\"ם ז\"ל צ\"ע:<br><b> טעם המלך</b>\n<b> ב) </b>\n<b> בדברי </b> רבינו שמתרץ קושית הרא\"ם להכי לא קשה דילמא איצטריך קרא לקטנה שלא מצי מזבין לה כגון אחר שפחות או אחר אישות דא\"כ נערה וקטנה חדא היא דהא עיקר סברות הש\"ס היה ואימא ה\"מ קטנה דמצי מזבין לה. ואי בקטנה דלא מצי מזבין לה היינו לענין זה כנערה דמי'. ודבריו דברי חן עכ\"פ מתורץ קושית תוס' קידושין (ג' ב') ד\"ה ואימא קטנה שהקשו וא\"ת הא לקטנה לא איצטריך קרא דהשתא זבוני מזבין לה כסף קדושין מיבעיא דכה\"ג אמרינן גבי מעשה ידיה וכן הקשה תוס' בכתובות (מ\"ז ב') ד\"ה ואימא ולפי דברי הרב פה לא קשה כלל. דהכא לענין קידושין הקשה הש\"ס ואימא ה\"מ קטנה דלית לה יד לקבל קדושין. אבל נערה דאית לה יד איהי תקדש נפשה ותשקול כספה וא\"כ ל\"ק כלל דלקטנה לא איצטריך קרא דהשתא זבוני מזבין לה כו'. יש לומר דאיצטריך קרא לקטנה שלא מצי מזבין כגון אחר שפחות ואפ\"ה קטנה כיון דלית לה יד אבל נערה לא. דאיהי תקדש נפשה ואיהי תשקול כספא. ובזה מתורץ קושית הלחם משנה על הרמב\"ם פה בהלכה זו שעמדנו עליו שכתב הרמב\"ם האב מקדש את בתו שלא לדעתה כל זמן שהיא קטנה וכן נערה רשותה בידו. דכתיב את בתי נתתי לאיש הזה והקשה הלח\"מ הא בגמ' קדושין (ג ב) מוציא הש\"ס קדושי נערה שהיא לאביה מדרשת דאין כסף ומדוע נקט הרמב\"ם את בתי נתתי דיש לאוקמא דוקא בקטנה עייש\"ה ולדברינו נייחא קצת דודאי הש\"ס הקשה שפיר ואימא הני מילי קטנה היינו אליבא דמ\"ד אין מוכרין לשפחות אחר שפחות א\"נ י\"ל דאיירי בקטנה שכבר היתה שפחה ואין האב מצי מזבין לה. לכן איצטריך קרא לקטנה ואפ\"ה נערה לא כיון דאית לה יד לקבל קידושיה איהי תקדש נפשה כאשר בארנו אבל למ\"ד מוכרין שפחות אחר שפחות אלא דאין מוכרין לשפחות אחר אישות קו' תוס' במקומה עומדת הא לקטנה לא אצטריך קרא דהשתא זבוני מזבין לה כסף קידושין מיבעיא וא\"ל דאיצטריך קרא לקטנה דלא מצי מזבין לה כגון אחר אישות דהא קרא דאת בתי נתתי לאיש ע\"כ לא מיירי אחר אישות דהא שם במוציא שם רע קאי שקנסה לאביה ובמוציא שם רע אחר אישות אמרינן בכתובות (ל\"ח ב') או שקנסה לעצמה או שאין לה קנס כלל כדאמרינן שם במתני' פלוגתא דר\"י הגלילי ורבי עקיבא אלא שהש\"ס הקשה שפיר למ\"ד אין מוכרין לשפחות אחר שפחות מנ\"ל להאי מ\"ד גבי נערה שכסף קדושין לאביה ובמתני' זאת אין חולק אבל למאן דאמר מוכרין לשפחות אחר שפחות אלא אחר אישות אין מוכרין ע\"כ קרא בנערה קאי והנה הרמב\"ם (פ\"ד מה' עבדים) פסק כמ\"ד דמוכרין לשפחות אחר שפחות אלא אחר אישות אין מוכרין שפיר מוציא הלימוד שכסף קדושין גבי נערה לאביה מקרא דאת בתי נתתי דבקטנה לא איצטריך קרא דהשתא זבוני מזבין לה דוק:<br><b> ודאתאי </b> עלה נכונים נמי דברי הרמב\"ם (פרק א' מהלכ' אישות) שכתב דקדושי כסף מקרי מד\"ס ועיי\"ש בנושאי כליו. ועיין ברמב\"ן בספר מצות. ובמג\"א ובספר מרגניתא טבא דכולם נארגו דלדעת הרמב\"ם דהיינו טעמיה דרמב\"ם כיון דאתי בג\"ש הוי רק מדברי סופרים אמאי אמרי' בקדושין (ה ב') מילתא דכתיבי בהדיא קתני מילתא דלא כתיבי בהדיא לא קתני. מאי שנא דקתני במתני' קדושי כסף הא קדושי כסף דבר דיליף מי\"ג מדות מג\"ש חופה נמי מק\"ו הוי נמי י\"ג מדות ואי דילפינן קדושי כסף מאין כסף. מיתורא דאין כדאמרינן בקידושין (ד' ב') איצטריך קיחה קיחה. ואיצטריך אין כסף א\"כ ממ\"נ על הרמב\"ם נמי קשה הא אית לן נמי דרשת אין כסף ואמאי נקרא דברי סופרים עיין הטיב במפרשי הרמב\"ם על ספר המצות שהצגנו עליהם. ולפי דברינו ניחא דהרמב\"ם בשיטתיה קאי דלא דריש כלל האי דרשא דאין כסף אלא יליף עיקר הקידושין של כסף מג\"ש דקיחה קיחה והשתא דידעינן קדושי כסף נפקא לן דכסף דאבוה בין בקטנה ובין בנערה מאת בתי נתתי לאיש הזה ורק רב סובר דאיצטריך אין כסף לנערה וכן רב הונא תלמידיה דרב היה סובר כן ולהכי רב הונא לשיטתיה ל\"ק ממתני' שלש תנן וארבע לא תנן כדמתרץ הש\"ס קידושין (ה' ב') מילתא דכתיבה בהדיא קתני דכסף נמי מילתא דכתיבי בהדיא הוא מדרשה דאין כסף. ולפ\"ז מתורץ נמי דסובר חופה אינה קונה דלדידיה מוכח ממתני' דחופה אינו קונה דקשיא קושית הש\"ס שלשה תנן וארבע לא תנן דלדידיה ליכא לתרוצי מילתא דכתיבי בהדיא ל\"ק דמ\"ש מכסף דקתני הרי נמי לא כתיבי בהדיא וק\"ל: עוד ראיתי להעיר שיש לפקפק קצת בדברי הרמב\"ם. דהנה הרשב\"א והריטב\"א ותוספת רי\"ד כולם ענו ואמרו. מה שאמר הש\"ס ואימא הני מילי קטנה דלית לה יד לקבל קדושיה אבל נערה דאית לה יד תקדש איהי נפשה ותשקול כספה היינו שקושית הש\"ס לריש לקיש קידושין (מ\"ד ב') דסובר דנערה אית לה יד לקבל קדושיה אבל לרבי יוחנן דסובר מחלוקת לגירושין אבל לקידושין ד\"ה אביה ולא היא. אם כן נערה וקטנה שוין. ליתא לדברי הש\"ס ואם יש להקהות ולומר מאי הקשה הש\"ס על רב הא מסתמא סובר כרבי יוחנן דקיימא לן כותיה זה ליתא דודאי קשיא לריש לקיש מנא ליה לרבנן כסף קידושין לאביה ועל דין זה ליכא חולק כמבואר. ולפ\"ז הא דמצרכינן דרשא דאין ליציאה דכותה קא ממעט היינו אליבא דר\"ל אבל אליבא דרבי יוחנן דקיימא לן כותיה וכמו שפסק הרמב\"ם א\"כ מאת בתי נתתי נפקא דלדידן חילוק בין נערה לקטנה ק\"ל ועיין בפני יהושע שיש לו בענין הזה דרך אחרת בזה וכתב דאף לרבי יוחנן קאי הש\"ס עייש\"ה כי דברי טעם הן: ואולם הנה הרגיש הרב פני יהושע בתחלת דבריו דלר\"ל קשיא טובא במסקנת הש\"ס דחזינן דהתורה רבתה דקדושי כסף לאביה והלא הש\"ס סובר לסברא חצונה דאי אפשר לומר שהאב מקבל קדושין וכסף קדושין דידה ואם כן בהיפוך נמי כי חזינן שהאב אית ליה כסף קדושין ע\"כ שאיהו לבד מקבל קידושין דא\"כ קשיא איפכא השתא איהי מקבלת קידושין וכן כתב תוספת בפירוש בכתובות (מ\"ז ב') ד\"ה יציאה דכותה וז\"ל והשתא כיון דשמעינן מהאי קרא דכספא דאבוה הוי סברא דאיהו נמי מקדש דהשתא אביה שקיל כספה ואיהי תקדוש נפשה עכ\"ל וא\"כ לפי זה קשה טובא על ריש לקיש. דסובר נערה אית לה יד לקבל קידושין הא האב שקיל כספה איהי תקדוש נפשה בתמיה. והדבר צריך ביאור ופני יהושע הלך מזה ואינו מתרץ כלום. לכן נראה לי לבאר על נכון. דהנה הרמב\"ן פרק התקבל מפרש שם טעמיה דאמרינן גבי גט אית לה לנערה יד לקבל גטה ולא לקטנה דהכי קיימא לן ועיין ברש\"י ותוס' בקידושין (מ\"ג ב) דהיינו טעמא דס\"ל הא דהתורה נתנה רשות לנערה לקבל גט משום דהתורה ירדה לסוף דעתיה של אב. דתהוי שלוחו ונערה יכולה להיות שלוחו דאבוה אבל קטנה אין לה שליחות עייש\"ה ברמב\"ן במלחמות בגיטין ס\"ד ב' ולפ\"ז נחזי אנן ריש לקיש דס\"ל בקידושין (מ\"ד א) דהיינו טעמא דאמרינן כמחלוקת לגירושין כך מחלוקת לקידושין וצוח ככרוכי' ויצאה והיתה מקשינן הויה ליציאה. אמנם לא טובה היא מיציאה. וביציאה הטעם משום דהוי שלוחה של אב ה\"נ אמרי' גבי קידושין דאית לה יד והוא אינו מחלק בין קדושין דמפקעת עצמה לגירושין דמכנסת עצמה כדמחלק רבי יוחנן אמנם רק כיציאה היא ומה יציאה הוי שלוחו של אביה הכי נמי גבי קדושין ולפ\"ז ל\"ק כלל על ריש לקיש והכי רהיטא דסוגיין דודאי אם אמרינן דעיקר ידו של אב הוא שפיר קאמר הש\"ס השתא אביה מקבל קדושיה ואיהי תשקול כספה דאם התורה נתנה לו היד לקבל קדושיה וידו עיקר א\"כ אין סברא לומר שיהיה כסף קדושין לדידי' וע\"ז מקשה הש\"ס ואימא הני מילי קטנה דלית לה יד. אבל נערה דאית לה יד. איהי תקדוש נפשה כלומר באמת נימא הכי דאית לה יד לעצמה ואיהי תקדוש נפשה וכסף קדושין יהיה שלה וע\"ז משני הש\"ס יציאה דכוותה קא ממעט וחזינן דכסף קידושין לאביה ולפ\"ז כתב הפני יהושע היינו טעמיה דרבי יוחנן דסובר דנערה אין לה יד כיון דחזינן דכסף קידושין לאביה היא מפקעת עצמה מרשות אביה ולכן אין לה יד לקבל קדושיה עיין בפני יהושע אבל ריש לקיש ס\"ל דמקשינן ויצאה והיתה הויה ליציאה, ומה יציאה אית לה יד הכי נמי גבי הויה והיינו דומיא דיציאה ומה יציאה אין לה יד לעצמה אלא שלוחו דאבוה היא הכי נמי גבי הויה אף שמקבלת את הקדושין מ\"מ רק שלוחו דאביה היא ול\"ק לפ\"ז השתא איהי מקבלת קדושיה ואביה שקיל כספה דהשתא ליתה דלכל שליח דעלמא דמי' דאם האב משלח שליח לקבל קדושין הרי הכסף של האב הוא ולא של השליח דשלוחו של אדם כמותו וזה ההפרש וההבדל בין הוי אמינא של הש\"ס ובין המסקנא דבהוי אמינא הקשה הש\"ס איהי תקדש נפשה ואיהי תשקול כספא מנא לן באמת דבר זה דרק שלוחו דאבוה היא דילמא באמת אית לה יד לעצמה ותוכל לקדש את עצמה ולא מצד שליחות וכן נמי גבי גט רק במסקנא דש\"ס דחזינן דכסף דאבוה היא א\"כ מוכח דמאי דאית לה יד באמת לא מצד עצמה וידה דידה אלא שלוחו של אבוה הוא וזהו ההפרש בין רבי יוחנן וריש לקיש רבי יוחנן סובר דלא מקשינן הויה ליציאה לענין הזה ואף שגבי גט שלוחו הוי מ\"מ גבי קידושין אפילו שלוחו לא הוי ור\"ל ס\"ל דמקשינן הויה ליציאה לכל דבר והוי עכ\"פ שלוחו אבל לא עדיף משלוחו ועיין בזה כי נכון הוא. ועיין בהגהותינו להלכו' גירושין כי הבאתי שם הירושלמי והוא סתירה לדברינו אלא דמירושלמי משמע דוקא לרבי יוחנן אמרי' דלא הוי אלא שלוחו של אב אבל לר\"ל אית לה יד לעצמה עייש\"ה באריכות ובפני יהושע בסוגיין שם:<br><b> ובעיקר </b> סברא זו המתקתי הסברא. מדוע באמת רבי יוחנן אינו מקיש הויה ליציאה בזה וע' היטב שם בפני יהושע וכן הכא בסוגיין. ואמרתי ת\"ל דהכא הוא דהנה ודאי אי אפשר לומר דאית לה יד לעצמה לקבל קידושין אם כן קשיא איהי תקדש נפשה ואבוה שקל כספא כסברת הש\"ס כאן וע\"כ צריך לומר דרק שלוחו של אביה היא כמו גבי גט. והנה המהר\"י טראני כתב בריש האיש מקדש דכמו שאמרינן דמצוה על האיש לקדש בו יותר מבשלוחו הכי נמי מצוה על האב לקדש את בתו נערה בו יותר מבשלוחו ואם כן לפי זה בשלמא גבי גט שפיר אמרינן דאף שוין לה יד לעצמה מכל מקום התורה ירדה לסוף דעתו של אב דניחא ליה נמי שהיא תקבל את גיטה אבל גבי קידושין איך שייך לומר דהתורה ירדה לסוף דעתו של אב שתהוי שלוחו. הא מצוה בו יותר מבשלוחו ואם לא בפי' עושה שליח מן התורה ל\"ש לומר דנייחא ליה שתהוי היא שלוחו קל צח ונכון הוא: ובדברים האלה בארתי נמי דקדוק חמור בקדושין (מ\"ד א') דמתרץ שם הש\"ס אלא כולה ר\"ש הוא ובשליחות סבר לה כרבי יהודא מאי שייט' דשליחות להכא ועיין שם בפני יהושע. דמדחיק את עצמו שם לפי שיטתי' ואולם יש לומר דהכי כונת הש\"ס דלפי דעת הרמב\"ן עיקר טעמיה דרבנן דס\"ל גבי נערה המאורסה אביה והיא מקבלין את גיטה דאמרי' שהתורה ירדה לסוף דעתו של אב שמשוה לבתו נערה לשליח לקבל גיטה דלפ\"ז רבי יהודה דחולק על זה וסובר אין שתי ידים זוכות כאחת. קשה מאי האי דקאמר אין שתי ידים זוכות כאחת הא רבנן נמי ס\"ל הכי דאין שתי ידים זוכות כאחת אלא ס\"ל דנערה נעשית שליח ושליח של אדם כמותו והלא הוי ליה רק חד יד. וצריך ביאור וצריכין לומר דהכי פרושו דרבי יהודה סובר דזה סברא החיצונה ודאי דלא אמרי' דהיא נעשית שלוחו של אביה ומצד יד דידה אי אפשר לומר דאין ב' ידים זוכות כאחת וק\"ל וא\"כ לפ\"ז עיקר פלוגתא דרבי יהודא ורבנן רק אי אמרינן שהתורה ירדה לסוף דעתו של אב שנעשית היא שלוחו של אב או לא וז\"ש ובשליחות סבר ליה כרבי יודא כלומר דלא אמרי' דהתורה ירדה לסוף דעתו של אב דזהו עיקר פלוגתא של רבי יהודא ורבנן לדע' הרמב\"ן. וחדאי ה' בפלפולא ולחדודי של התלמידים אמרתי דבדברים אלו מפורק קו' הרשב\"א והריטב\"א ז\"ל שם בקידושין שהקשו מאי הקשה הש\"ס על ריש לקיש ממתני' דקתני האיש מקדש את בתו כשהיא נערה בו ובשלוחו בו ובשלוחו אין בה ובשלוחה לא הא אמרינן שם (מ\"ד ב) אין נערה עושה שליח לקבל את גיטה ולפ\"ז גבי קידושין נמי אף שהיא יכולה לקבל קדושיה מ\"מ אין עושה שליח לכן קתני האיש מקדש את בתו בו ובשלוחו אבל היא מתקדשת את עצמה אבל אינה יכולה לעשות שליח. ועיין פ\"י ובמה שכתבנו בעניותינו. ואולם לפי אשר יעדנו נסתרה סברת הפ\"י שם שכתב דזהו הדין שאין נערה עושה שליח הוא דוקא לר\"י ולא לר\"ל עיין היטיב ותמצא הסתירה וא\"כ הקושיא במקומה עומדת ולפי אשר יעדנו נייחא דקושית הש\"ס הכי הוי דהא אמרנו דר\"ל נמי סובר ע\"כ דמה שנערה מקבלת קדושיה היינו דוקא מצד שהיא נעשית שלוחו של אביה דומיא דגט דאם ל\"כ תקשה איהי תקדש נפשה ואביה שקיל כספא ואמרנו דזהו סברת רבי יוחנן דאמר דוקא גבי גט אמרינן הכי ולא גבי קידושין שלא שייך לומר התורה ירדה לסוף דעתו שרוצה להשוות את בתו לשלוחו הא מצוה בו יותר מבשלוחו ואיך שייך לומר דהתורה ירדה לסוף דעתו שניחא ליה שתהוי שלוחו דלמא רוצה לעשות המצוה בעצמו. ואולם סברא זאת שגם גבי האב אמרינן מצוה בו יותר מבשלוחו נפקא ליה להרב מהר\"י מטראני ממתני' דקתני האיש מקדש את בתו כשהיא נערה בו ובשלוחו וקשיא בשלוחו בו מיבעיא. וע\"כ כתירץ הש\"ס מצוה בו יותר מבשלוחו. ולפ\"ז מוכח סברת ר' יוחנן וזה שאמר הש\"ס על ר\"ל בו ובשלוחו אין בה ובשלוחה לא כלומר מדקתני בו ובשלוחו שמע מיניה דמצוה בו יותר מבשלוחו וא\"כ מוכח סברת ר\"י ולפ\"ז ממילא שהיא אינה יכולה לקבל קדושין דאיך שייך לומר דהתורה ירדה לסוף דעתו. קל וצח:<br><b> מעשה חושב</b>\n<b> (רלב) </b> דהא כיון דמוקי לקרא בקטנה דאין כח ביד אביה למוכרה כגון שיצאת מרשות אדון ואפ\"ה מעשה ידיה לאביה כו'. ויש ליישב בזה דאין הכונה במאי דקאמר הש\"ס ה\"מ קטנה דמצי מזבין לה היינו דעכשיו מצי מזבין לה דא\"כ האי קרא דלאמה למה לי ודקארי לה מאי קארי לה אלא דגם המקשה ידע דא\"א לאוקמא קרא דלאמה אקטנה כזו שיכול למוכרה עכשיו אלא דקשיא לי' ואימא ה\"מ קטנה היינו אחר שפחות או אישות דכיון דהיה בידו למוכרה לכתחלה על כל ימי קטנותה ניהו דאחר שפחות או אישות תו אינו יכול למוכרה היינו מגזירת הכתוב או מסברא והיינו דאחר שפחות כיון שבגד בה פעם אחד אינו בדין שיבגוד בה פעם שני וכן אחר אישות נמי אינו בדין שיעשה מן גבירה שפחה אבל לענין מעשה ידיה לחוד למה יפסידם האב הא ע\"ז אין גזירת הכתוב ואין טעם להפקעת זכות זה ע\"י שקדמו שפחות או אישות ולפיכך י\"ל דקרא דלאמה אתי שמעשי ידיה של קטנה כזו לאביה אע\"ג דאינו יכול למוכרה עכשיו אבל נערה לא והיינו משום דמעולם לא היה ביד האב למוכרה באופן שתשאר אצל האדון גם בימי הנערות זהו כונת המקשה:<br><b> ונראה </b> דלהכי נקט המקשה אבל נערה לא דקשה ע\"ז למה הזכיר נערה כלל הו\"ל למימר אבל בת שאינו יכול למוכרה לא שהרי רב נמי לא הזכיר נערה אלא בת סתמא אך שמסתימת לישני' דרב משמע דגם אנערה קאי וא\"כ אי כונת המקשה דמעשי ידי קטנה שאחר שפחות או אישות נמי אינן לאביה הרי הי\"ל לומר אבל בת שאינו יכול למוכרה לא כדי למיכלל בזה נמי קטנה כזו אלא ע\"כ דדוקא אנערה פריך ולהכי נקט המקשה אבל נערה לא. ולזה משני הש\"ס דלקטנה כזו שאחר שפחות או אישות נמי א\"צ קרא דהשתא זבוני כו' והיינו משום דכיון שמצי אביה למוכרה על כל ימי קטנותה לשפחה ואע\"ג דאית בזה בגידה א\"כ מכש\"כ דמעשי ידיה של כל ימי קטנותה הם שלו וניהו דאחר שפחות או אישות תו אינו יכול לבגוד בה למוכרה לשפחות אבל מ\"מ מעשי ידיה שתעשה בביתו דרך כבוד הרי א\"א לומר שיפסידם וס\"ל לתרצן דלזה א\"צ קרא דלאמה וע\"כ דקרא אתי לנערה והיינו שגם מעשי ידי הנערה הם לאביה דאע\"פ שלא היה ביד אביה למוכרה אלא עד שתגדל ובהבאתה סימני נערות פקע זכות אביה וסד\"א דגם ממעשי ידיה פקע זכותי' להכי אתא האי קרא דלאמה. ולפ\"ז הרי קטנה ונערה אינן שוין (ולא כמ\"ש הגאון המחבר ז\"ל דקטנה ונערה שוים) והיינו משום דקטנה כל מעשי ידיה וכן שויין עד שתגדל הרי מסברא חיצונה המה של אביה ומטעם הנ\"ל שהרי זכתה לו תורה ליטול שויין מיד האדון וזה לא שייך בנערה:"
+            ],
+            [],
+            [
+                "<b>נתקדשה </b>\n<b> קודם שתבגר כו'.</b> כתב מרן הכ\"מ כתב הרי\"ף דמדאשכחן לרבינא דלא ס\"ל להא דרב ושמואל לית הלכתא כותייהו הנה הר\"ן ז\"ל שם כתב וז\"ל ודבריו סתומים שאפשר שהוא ר\"ל שאע\"פ שנתרצה בסוף או אפשר שהוא ר\"ל שאפי' ידוע לנו שנתרצה מתחלה אינה מקודשת והוא מפ' כך מר לא ס\"ל להא דרב ושמואל דאמרי דאם נתרצה האב מקודשת שהוא כמו שא\"ל צאי וקבלי קדושיך ולפי' חוששין אלא מר ס\"ל שאע\"פ שנתרצה אינה מקודשת ואף כאן אף ע\"ג דארצי קמיה אינו דומה לשליח ואין קדושין עכ\"ל וראיתי להרב עצמות יוסף תמה עליו שדבריו סתרי למ\"ש שם בתחילת הסוגיא בההיא דאמר רב חיישי' שמא נתרצה האב וז\"ל ודאמרינן שמא נתרצה האב לאו נתרצה מעיקרא קאמרי' דא\"ל צאי וקבלי קדושיך אלא שמא נתרצה אח\"כ כששמע והכי מוכח מהא דאקשי' לקמן ודילמא שליח שויא ואי ס\"ד שמא נתרצה מעיקרא קאמר מאי ק\"ל הא אמרינן דבבן לא חיישינן כו' וכונת דבריו האי דאי נתרצה דקאמר היינו דחיישינן שמא א\"ל צאי וקבלי קדושיך אם כן כשאמר אפי' למ\"ד חיישינן כו' שמא נתרצה הבן לא אמרי' דהוי דכוותה וא\"כ מאי פריך ודילמא שליח שויה כיון שכבר אמר דלא חיישינן אלא ודאי דלא חיישינן לשמא א\"ל צאי וקבלי קדושיך והשתא לפי מ\"ש כאן כדעת הרי\"ף ז\"ל הדרא קו' לדוכתא מאי פריך ודילמא שליח שויה עכת\"ק יע\"ש והנה מ\"ש דמאי פריך ודילמא שליח שויה אשגרת לישן דמההיא ודאי לק\"מ דשפיר פריך דאע\"ג דלשמא נתרצה הבן וגלי דעתיה מעיקרא לא חייש רבינא משום דבן דייק ונסיב והילכך גילוי דעת לא מהני דשמא לא גמר בדעתו עדיין לקדשה מ\"מ אכתי ניחוש דילמא שליח שויה בפי' אלא עיקר קושיתו הוא ממאי דפריך ודילמא ארצויי ארציה ולע\"ד נר' דלק\"מ וכונת דבריו מבוארת דודאי ס\"ל ז\"ל שאף לדעת הרי\"ף הא דאמר רב חיישינן שמא נתרצה האב שמא נתרצה לבסוף קאמר כמ\"ש בתחלת הסוגיא אלא דמספ\"ל בדעת הרי\"ף ז\"ל דאפשר דדוקא בשנתרצה לבסוף לא מהני משום דאמרינן דהשתא הוא דנתרצה משום דכבר נעשה מעשה אבל מעיקרא אם היה נמצא לא היה מתרצה כמ\"ש בסוף דבריו ואע\"ג דרב ס\"ל דאם נתרצה לבסוף מהני משום דגלי דעתיה דזכות הוא וזכין לאדם שלא בפניו ואמרי' הוכיח סופו על תחילתו דבשעת קבלת הקידושין נמי ניחא ליה והו\"ל כאלו נתרצה מעיקרא כמ\"ש בריש הסוגיא ועיין בתוס' רי\"ד מ\"מ בהא הוא דפליג רבינא וס\"ל דלא אמרינן הוכיח סופו על תחילתו וא\"כ לפי צד זה יש לומר דאם ידעינן בודאי שנתרצה מתחילה וגלי דעתיה שהיה חפץ לקדשה לו אפי' רבינא מודה דמקודשת או אפשר דס\"ל דאפילו ידוע לנו שנתרצה מתחילה וגילה אדעתיה שהיה חפץ לקדשה לו אפ\"ה ס\"ל דגילוי דעת לא מהני לרבינא והוא מפרש כך מר לא ס\"ל כו' כלומר דסבירא ליה להרי\"ף דמאי דפליג רבינא וס\"ל דנתרצה לבסוף לא מהני לאו משום דס\"ל לרבינא דהשתא הוא דנתרצה ולא מעיקרא דהא ודאי לית לן למיחש להכי כלל וכ\"ש בדרך ודאי אלא היינו טעמא דרבינא משום דס\"ל דאפילו תימא דכיון דנתרצה לבסוף גלי דעתי' דניחא ליה והו\"ל כנתרצה בתחילה וכאלו אמר לה צאי וקבלי קדושך דמי כדין זכין לאדם שלא בפניו היינו מדין שליחות דחשיב כאילו עשאו ואפי\"ה לא מהני משום דגילוי דעת בקידושין לא חשיבה כשליחות ואפשר דהיינו משום דס\"ל לרבינא דלא חשיב זו זכות כיון שנאסר בקרובותיה וכמו שהק' בתוס' רי\"ד על פירוש רש\"י ז\"ל יע\"ש ונמצא אם כן שאף לדעת הרי\"ף ז\"ל הא דאמר רב חיישינן שמא נתרצה לבסוף קאמר והיינו דפריך ודילמא ארציה קמיה כנ\"ל פשוט כונת הר\"ן: עוד הקשה הרב הנז' במ\"ש מר\"ן ז\"ל עוד הק' עליו דאם איתא דאפי' ארצויי מעיקרא לא שמעינן מהא דרבינא כו' אבל אכתי אמאי לא חיישינן בדשדיך שמא אמר לה צאי וקבלי כו' והק' הרב הנז' שהרי הוא כתב דהאי חששא לא חיישינן ושמא נתרצה דקאמר רב שמא נתרצה לבסוף אמר ע\"ש ולע\"ד נראה ליישב דהר\"ן ז\"ל לעיל לא בא להכריח אלא דע\"כ שמא נתרצה דקאמר רב שמא נתרצה לבסוף קאמר אבל לעולם אכתי אפשר דס\"ל להר\"ן דלרב כי היכי דחיישינן שמא נתרצ' לבסוף ה\"נ איכא למיחש שמא נתרצה בתחילה ואמר לה צאי וקבלי קדושיך ורב דנקט חששא דשמא נתרצה לבסוף חדא מינייהו נקט וכמ\"ש הריטב\"א בשם איכא מ\"ד ע\"ש אמנם לדעת הרי\"ף ז\"ל ק\"ל שפיר דאכתי לרבינא ניחוש שמא א\"ל צאי וקבלי קדושיך ודוק וראיתי למוהרי\"ט ז\"ל בחידושיו ובתשו' לחא\"ה סימן מ\"ג שהקשה לדברי הר\"ן ז\"ל דאם נאמר דבנתרצה מתחלה מודה הרי\"ף ז\"ל דמהני ולא אמר אלא בשנתרצה לבסוף ולפ\"ז הכי קאמר בפי' אמר מר דלא ס\"ל הא דרב ושמואל ולא חיישינן לה כלום ומדלא חיישינן התם שמא נתרצה האב מתחלה שמעינן דלא חיישי' נמי שמא נתרצה הבן מעיקרא וארצויי ארצי קמיה וק' דהשתא דאתית להכי דאף לשמא נתרצה בתחלה לא חיישינן אע\"ג דאלו נתרצה היו קדושין מנ\"ל להרי\"ף ז\"ל לומר דרצויי לא מהני לבסוף דילמא מהני אלא דלא חיישינן כל שלא שמענו בהדיא שנתרצה כי היכי דלא חיישינן בתחילה ותי' דהרי\"ף לא משמע ליה לומר דגם נתרצה לבסוף מהני ולא חייש לה רבינא מאחר דרב ושמואל חשו לה דרבינא בתראה הוא ולא היה נוהג קלות ראש בגזרותם אא\"כ כו' ואיהו גמר מרביה דרצויי דלאחר קידושין לאו כלום הוא והא דלא חשו לשמא נתרצה בתחילה אלא לשמא נתרצה לבסוף כדאשכחן דלשמא מת לא חיישי' לשמ' ימות חיישי' דלשמא נתרצ' בתחילה אין לחוש דאוקמא אחזקה דמעיקרא אבל לשמא יתרצה אם היה רצוי הי' לנו לחוש ע\"כ ולדעתי יש לדקדק על תי' זה דאם איתא אמאי הוצרך רבה בר שימי לומר דבפי' אמר מר דלא כר\"ל דהא דרב כו' בפשיטות הו\"ל לתרץ דאע\"ג דס\"ל כרב דחיישינן לשמא נתרצה לבסוף לשמא נתרצה בתחילה לא חיישי' משום דאוקימנא אחזקת' ומש\"ה לא חיישינן דילמא ארצויי ארצי קמיה ולומר דאה\"נ דהומ\"ל הכי אלא דקושטא דמילתא קאמר דלא ס\"ל לדרב ושמואל זה ודאי דוחק הן אמת שראיתי למרן ז\"ל בתשובה סי' י\"ב שכתב שלפי מ\"ש רש\"י בההיא דרב דקאמר חיישינן שמא נתרצה דהיינו שמא נתרצה לבסוף כששמע נראה דס\"ל דלשמא נתרצה מעיקרא מודי דלא חיישינן ועל פי זה הוקשה לו דאם כן כי פריך בגמרא ודילמא שליח שוייה או ארצויי ארצי' אמאי לא משני דאפי' לרב ושמואל לא חיישינן לדמעיקרא ותי' דאה\"נ אלא דקושטא דמילתא קאמר יע\"ש ולא ידעתי מי הכריחו לדוחק זה כי אפשר שרש\"י ז\"ל ס\"ל כדעת הריטב\"א ז\"ל שכתב בחידושיו דדוקא בההיא דרבינא חיישינן לשליחות משום שהיו הקידושין על ידי אביו בן דעת כי רגלים יש לחוש שהרי כל אדם יודע שאין האב מקבל קדושין לבנו ולא היה טועה אלמלא שעשאו שליח אבל גבי קטנה דלא בת דעת עבידה דמקבלה קידושין שלא מדעת אביה דנשי דינא לא גמירי וכ\"ש קטנה יע\"ש וא\"נ דס\"ל כאיכא מ\"ד דחדא מינייהו נקט ולעיקר קו' מהרימ\"ט ז\"ל נראה דמה שהכריחו להרי\"ף לומר דאפי' נתרצה לבסוף לא מהני היינו מכח ההיא דקאמר אביי לקמן צריכה קדושין אחרים לדעת אביה משמע דאם נתרצה לא מהני וכ\"כ הרשב\"א ז\"ל בחי' יע\"ש עוד הק' מהרימ\"ט ז\"ל דנהי דרבינא לא ס\"ל הא דרב ושמואל ואין חוששין שמא נתרצה האב בין בתחילה ובין בסוף התם הוא משום דאין דרך האב לומר לבתו צאי וקבלי קדושיך כדכתב הר\"ן אבל הכא דרך הבן שתעשה מלאכתו ע\"י אביו עכ\"ד ולע\"ד אחר המחילה נראה דלק\"מ דע\"כ לא כתב הר\"ן כן אלא כלפי מה שהק' לדעת הרי\"ף אי ס\"ל דלרבינא אפי' רצוי דמעיקרא לא מהני ומש\"ה לא חיישינן דילמא ארצויי ארצי' דאם כן אכתי אמאי לא חיישינן בדשדיך דילמא א\"ל צאי וקבלי קדושיך כי היכי דחיישינן לגבי בן אי לאו טעמא דלא חשיב ואהא תי' דלשמא א\"ל צאי וקבלי קדושיך לא חיישינן דאין דרך האב לומר לבתו שתקבל קדושיה אמנם אי הוה ס\"ל לרבינא דרצויי דמעיקרא דמהני ה\"נ וודאי דגבי אב נמי היה לנו לחוש לשמא נתרצה בתחילה וגילה דעתו שחפץ לקדשה דמהשתא נעשה שליח מאליו מטעמא דזכין לאדם שלא בפניו דמהשתא לא שייך למימר דאין דרך האב לומר לבתו כו' דאנן לאו מכח חששא דשמא א\"ל אתינן עלה אלא שמא גילה בדעתו וליכא למימר דכיון דאין דרך האב לומר לבתו צאי וקבלי קדושיך אם כן כי גלי דעתיה נמי אנן סהדי דלא הי' בדעתו שתקבל בתו קדושיה והו\"ל לגביה כאלו חוב הוא לו דהא ליתא דא\"כ היכי פריך בגמ' ודילמא ארצויי ארצי' קמיה הא כיון דלא חשיב איניש לשויה לאבוה שליח אם כן כי גלי דעתיה נמי לא מהני אלא ודאי דהא ליתא ואם כן היינו דקאמר רבה בר שימי דכיון דלא ס\"ל להא דרב ושמואל ולא חיישינן שמא נתרצה האב מעיקרא ה\"נ לא חיישינן גבי בן כנ\"ל פשוט אלא מיהו ק\"ל ממ\"ש הר\"ן בתחילת הסוגיא דאפי' לרב ושמואל דחיישינן שמא נתרצה היינו דוקא בששתק בשעת שמיעה אבל בצווח מעיקרו אינה צריכה גט ולא מיאון שאין זכין לאדם אלא מדעתי' והשתא קשה דאכתי אמאי לא ניחוש אליבא דרב דס\"ל דגילוי דעת מהני לשמא נתרצה בתחילה וגלי דעתיה שחפץ לקדש ולה דמהשתא לא שייך תירוץ הר\"ן דאין דרך האב לו' לבתו כו' ואי ס\"ל כתירוץ הריטב\"א שכתבנו לעיל הי\"ל לתרץ כן לקושייתו ז\"ל ולא לתרץ מטעמ' דאין דרך האב כו' ואפ\"ל דס\"ל להר\"ן דכל שמיחה האב ודאי אין לנו לחוש שמא מעיקרא נתרצה האב ואחר כן חזר בו ממה שהיה בדעתו כבר ומעולם לא כתב הר\"ן דהוה חיישינן לרצוי דמעיקרא אלא דוקא בששתק כנ\"ל: עוד הקשה הר\"ב עצמות יוסף במ\"ש הר\"ן בראש דבריו וז\"ל וכתבתי כ\"ז לדעת רש\"י שכ' כו' ונראה שהוא מפרש שאם שמענו שנתרצה כו' וכן יש לחוש בקטנה שנתקדשה שלא לדעת אביה ומיחתה ואחר כך נתרצה האב כו' וז\"ל וצ\"ע דמאיזה טעם חיישינן בה כיון דמיחתה והא קי\"ל כרב דאמר בין היא בין אביה יכולין למחות איברא דהרשב\"א כתב דלענין ס' אתמר הא דאמר רב בין היא בין אביה יכולין למחות וקרוב לומר שיש ט\"ס בדברי הר\"ן עכ\"ל ולע\"ד נראה שדעת הר\"ן כדעת הרשב\"א דמפרש הא דאמר רב בין היא בין אביה כו' לענין ס' ואמינא לה ממה שהוצרך הר\"ן בתחילת הסוגיא להכריח דבצווח מעיקרו אפי' רב מודה דלא חיישינן לשמא נתרצה מההיא דנתקדשה לאביה כו' ומההיא דירוש' יע\"ש ואם איתא בפשיטות הו\"ל להוכיח מהא דרב דקאמר בין היא בין אביה יכולין למחות וכמ\"ש התוס' אלא משמע דס\"ל דמההיא ליכא ראיה דאיכא למימר דלענין ס' אתמר וכן ראיתי למוהראנ\"ח בח\"א סי' א' ד\"ח ע\"א שהכריח כן בדעת הר\"ן כמ\"ש בתחילת הסוגי' דהא דרב בכל ענין מיירי ואפי' הוא בעיר אחרת ולא שמע כלל וכתב דלפי דבריו צ\"ל דהא דאמר רב גופיה בין היא בין אביה יכולין למחות היינו לענין שאם נתרצה אח\"כ בפי' לא נאמר דהוי קדושי ודאי אבל לעולם קדושי ס' הן דשמא הוה ניחא ליה וזכות הוא וזכין לאדם שלא בפניו ותו לא מהני עכובא דבתר הכי יע\"ש באורך וא\"כ מעתה אתו דברי הר\"ן כהוגן אלא שמ\"ש עוד הרב הנז' שכן צ\"ל גם כן לדברי התוס' שכתבו בד\"ה בין היא בין אביה דאפי' נתרצה האב בפי' ואח\"כ עכבה מההיא עיכובה דידה והשתא ק' לפי דבריהם שאת\"ל דאפי' נתרצה האב מצי מעכבה והיינו הא דאמר רב בין היא בין אביה כו' אם כן היכי קאמר רב לעיל צריכה גט וצריכה מיאון משום דחיישי' שמא נתרצה האב הא אפי' נתרצה בפירוש במיאון לחודיה סגי אלא ודאי ס\"ל להתוס' לפי' זה דכי אמר רב דהיא יכולה לעכב אחר הרצוי של אב היינו כי היכי דלא ליהוו קדושי ודאי כו' אבל מ\"מ מידי ס' לא נפקא ואית לן לספוקי שמא זכות הוא לה ואפי' ידע שתעכב הבת אח\"כ מ\"מ הוה ניחא ליה ולפיכך צריכה גט ומיאון א\"ד יע\"ש לע\"ד ק\"ל עליו דאם איתא מאי ק\"ל להתוס' בריש דבריהם מההיא דקאמר רב חיישינן שמא נתרצה והוצרכו לחלק דההיא דרב מיירי דוקא בששתק ולא מיחה הא אפי' נימא דההיא דרב אמרה אפי' בשמיחה אפ\"ה לא תיקשי מהא דרב דקאמר בין היא בין אביה יכול לעכב דהכא לענין קדושי ס' איתמר וכמ\"ש הרשב\"א וכמו שכן צ\"ל לפי דבריהם לחלוקת בין היא כו' יכולה לעכב היינו לענין דהוי קדושי ספק דהשתא הוה ניחא שפיר דכולה מילתא דרב לענין קדושי ספק איתמר ובחדא מחתא מחתינהו משא\"כ השתא לפי תי' דלאו בחדא מחתא מחתינהו דחלוקת בין היא היינו לענין קדושי ספק וחלוקת בין אביה היינו דלא ליהוו קדושין כלל וזה ודאי דוחק אלא משמע דס\"ל דכולא מילתא דרב לענין דלא ליהוו קידושין כלל איתמר ושלא כדעת הרב ז\"ל ולא נעלם ממני מה שיש להתיישב בזה אבל הוא דוחק ומה שהקשה הרב הנז' לדברי התוס' מההיא דרב דא\"כ ל\"ל גט במיאון לבד סגי נר' דלק\"מ כפי מ\"ש מוהרימ\"ט ז\"ל בחי' דע\"כ לא כתבו התוס' דיכולה לעכב אפי' אחר שנתרצה מטעמא דלא היה מתרצה אם היה יודע שתעכב אלא דוקא כשמעכבת מיד בשעה שתשמע רצויו אבל אם היה הסכמת שניהם בשעה אחת שנתרצו לקדושין תו לא מצי הדרא דאל\"כ הני קדושין מיתלא תלו לעולם ואימת הן גומרין כו' יע\"ש וא\"כ משו\"ה איכא למימר דההיא דאמר רב צריכה גט ומיאון היינו בשהסכימו ב' ונתרצו לקדושין תו לא מצי הדרא בה ודו\"ק: ודע שזה שכתבנו לעיל משם הר\"ן דאפי' לרב ושמואל דחיישי' שמא נתרצו היינו דוקא בששתק אבל בצווח מעיקרו לא חיישי' כלל הרשב\"א ז\"ל בחידושיו פליג על זה וס\"ל דאפי' בצווח מעיקרו חיישינן לרב ושמואל שכתב וז\"ל אלא נראה דאפי' בצווח מעיקרו אמרו חוששין וטעמא דמילתא משום דכל מאן דמקדש את הקטנה שלא לדעת אביה יודע הוא שאין קדושיה קידושין כו' ועיין במ\"ש בזה בפ\"ז מהלכות אלו הלכה י\"ב יע\"ש ודוק:<br><b> טעם המלך</b>\n<b> ג) </b>\n<b> הנה </b> ראיתי להעיר בסוגיא זאת דבר חדש מה שלא ראיתי שדברו מזה אחד מכל יוצאי חלוצי צבא במלחמות חובה בסוגיא זאת וממילא רווחא שמעתתא זו דבעי צלותא ועמוק עמוק הוא וראשון תחלה ראיתי להעיר במה שאמרינן צריכה גט וצריכה מיאון האי גט היכי דמי והא קיי\"ל בש\"ע א\"הע (סי' קמ\"א סעיף ד') בקטנה שיש לה אב אין לה יד לקבל את גיטה והוא דעת הרי\"ף והרמב\"ם ודעמם. א\"כ קשיא ממה נפשך אי קבל האב הגט ושתיק אין לך גלוי דעת גדול מזה שנתרצה ולמאי צריכה מיאון אח\"כ ואי צווח למאי צריכא גט הא צווח ואומר שלא נתרצה. והנה הרשב\"א פירש בסוגיין דאיירי בצווח מעיקרא ואפ\"ה צריכה גט דאף שחזינן שלא נתרצה מ\"מ חיישינן דלמא יתרצה לבסוף והוי קדושין למפרע ניחא אבל לאידך פירושא דאיירי שאין האב כאן והלך למדינת הים תינח בשעת קדושין בשעת גט מאי איכא למימר דאי אין האב כאן מי מקבל הגט. ואף לדעת הר\"ן ותוס' דפירשו דאיירי בשתק מעיקרא בשעת שמועה אף שצווח אח\"כ לא מהני כיון דשתיק מעיקרא אמרינן דלמא בשעת שמיעה נתרצה ועכשיו צווח רק אי צווח מעיקרא כתב הר\"ן בתחלת הסוגיא לא צריכה גט ולא מיאון דלא חיישינן לשמא נתרצה כיון דצווח מעיקרא נמי ניחא דאיירי באמת שצווח השתא בשעת קבלת הגט אלא בשעת שמיעה שתיק ולכך חיישינן דלמא נתרצה כבר בשעת שמיעה כמו שכתב הר\"ן דלזה חיישינן יען ששתק מעיקרא. ואולם לפי זה נסתרה דעת מוהר\"י מטראני שהביא הרב בהלכה זו דרצה לומר שדעת הר\"ן לפי פירוש האחרון ברי\"ף דלא חיישינן כלל לשמא נתרצה כבר דהוי כמו שלא חיישינן לשמא מת אלא עיקר החשש שמא יתרצה עיין היטב בהר\"י מטראני וא\"כ קשי' אי חיישינן לשמא יתרצה ע\"כ בשעה הזאת שצריכה גט ע\"כ איירי בשתק האב דאי צווח הלא הוי לפ\"ז צווח מעיקרא דהא לדעת מוהר\"י טראני לא חיישינן שכבר נתרצה ומה לי אם שתק בשעת שמיעה או צווח בשעת שמיעה דהא עיקר סברת הר\"ן בתחלת דבריו שכתב דאיירי בשתק בשעת שמיעה לומר לפ\"ז שחיישינן כיון ששתק נתרצה כבר אבל לדעת מהרימ\"ט דאמר לא חיישינן לנתרצה כבר אי צווח השתא שתיקה זו ששתק מעיקרא מאי היא הא לא חיישינן לנתרצה כבר דהוי כמו שלא חיישינן לשמא מת ועכצ\"ל ששותק בשעת נתינת הגט וחיישינן לדלמא יתרצה עיין היטב בזה כי אנכי שונא האריכות. וא\"כ קשיא איך יפול הדבר הא צריך לקבל הגט בעצמו ואי שותק גילוי דעת היא שנתרצה עכ\"פ השתא ולמאי צריך מיאון אח\"כ ואי צווח בשעת הגט הא זה דמיא לצווח מעיקרא דעיקר סברת הר\"ן לחלק בין שתק מעיקרא לצווח מעיקרא דצווח מעיקרא לא חיישינן לנתרצה ולא לשמא יתרצה יען שצוח ובשתק מעיקרא חיישינן דלמא נתרצה כבר יען ששתק אבל להרי\"מט דלא חיישינן לשעבר כל צוחה וצוחה מעיקרא היא. גם אין לחוש שמא יתרצה לעתיד שהרי הר\"ן סובר דמשעת צוחה ואילך לא חיישינן תו לריצוי דהא הר\"ן כתב בהדיא דאם צוח מעיקרא לא צריך לא גט ולא מיאון וכן כתב נמי רבינו המחבר פה בסוף דבריו דהר\"ן והרשב\"א מחולקין בזה שמדברי הר\"ן מוכח דבצוח לא חיישינן ליתרצה עיין עליו היטב ותמצא מבואר כדבריו. ואולם נתתי אל לבי דיש לומר דאיירי בכה\"ג שבשעת שמיעה שתק (דאי בצוח ודאי ליכא חשש כלל דהא ליכא חשש לעולם לשמא יתרצה לדעת הר\"ן כמבואר) ואח\"כ תכף חלך לו ובשעת שרוצה הגזול להתגרש אינו פה ואולם יש פה חצרו ונותן הגט לתוך חצרו וחצרו קונה הגט ואף שדבר הזאת דוחק מצד עצמותו דכל כי האי גונא הוי ליה לש\"ס לפרש ולא לסתום. עוד קשיא לי הרי קיי\"ל בש\"ע א\"הע (סי' קל\"ט סעיף א' וב') דגבי גט בעינן שתהיה עומדת בצד חצרה וה\"ה אם האב מקבל הגט בשביל בתו אף שנמי חצרו קנה הגט מ\"מ בעינן שיהיה עומד בצד החצר דזיל בתר טעמי' דבעינן עומדת בצד חצרה משום דחוב הוא לה הכי נמי גבי האב וא\"כ אי עומד בצד חצרו ומקבל הגט ושותק הרי גילוי דעת גמור הוא ואי צווח ואומר לא בעינא לגט דאינה מקודשת תו ליכא חשש כמבואר. ואי נפשך לומר דלמא רב ושמואל לא ס\"ל הכי דהא רב הושעי' אית לי' בגיטין (ע\"ז ב') דאפילו היא בטבריא וחצרה בצפורי מגורשת וא\"כ ס\"ל כרב אושעי' הדר קשיא לן עכ\"פ על עולא דהא איהו דאמר בגיטין (ע\"ז ב') והוא שעומדת בצד ביתה או בצד חצרה והרי כתבו התוס' הכא וגם רש\"י ללישנא קמא בש\"ס עכ\"פ דדוקא בלא שדיך פליג עולא אבל בשדיך סובר עולא דצריכא גט ומיאון וקשיא אם גט למה מיאון דהא לא משכחת גט אלא בשאביה כאן ועומד בצד חצירו והדבר צריך ביאור עוד ראיתי להעיר פה על מה שכתב הרב להשיג ולתמה על הרב ע\"י בזה שרצה לצדד ולומר שיש טובי ספיקי בדברי הר\"ן ורבינו מפרש דודאי הר\"ן סובר דהא דאמר רב שהיא יכולה למחות לענין ספק אתמר תמה אני מאד היאך אפשר לומר כן בכונת הר\"ן והלא הר\"ן מסיים סוף הסוגיין וז\"ל וכלשון הזה כתבה הרמב\"ם ז\"ל פרק ג' מהלכות אישות דמשמע דס\"ל ז\"ל דאלו נתרצה מעיקרא הוי קדושין אבל תמהני במה שסיים שם דבריו בין היא ובין אביה יכולין לעכב שזה אין לו ענין אלא אם נאמר שאם נתרצה אח\"כ מקודשת ובזה יש מקום לומר שאם מיחה היא קודם שנתרצה האב יכולה לעכב אבל כיון שהוא סובר שאפי' אם נתרצה האב אח\"כ אינה מקודשת היכא שייך למימר שהיא יכולה לעכב וצ\"ע עכ\"ל הר\"ן בסוף הפלפול שלו. הרי עינינו רואות שהר\"ן אחז כשיטת רש\"י ז\"ל בהאי שהיא יכולה לעכב היינו קודם שנתרצה האב (בגוונא שלא שמע עדיין האב והיא מוחה ואח\"כ שומע האב ומתרצה) ואי סובר הר\"ן כסברת רבינו ומהראנ\"ח שהביא שההיא יכולה לעכב לענין ס' אתמר מאי האי שמתמה על הרמב\"ם הכי נמי טעמי' דרמב\"ם שאם נתרצה האב מקודם מקודשת ואם היא מוחה נעשה מודאי ספק ככל דברי הרב אלא שלא חיישינן לשמא נתרצה אבל אם נתרצה מקודשת ומכח עכובה נעשה ספק וכן משמע מרהיטת לישנא דהר\"ן דכתב ובזה יש מקום לומר שאם מוחה היא קודם שנתרצה שיכולה לעכב משמע זולת זה אי אפשר למצוא הדבר והיינו שיטת רש\"י ולא כשיטת תוס' בזה שלאחר שנתרצה קאי כלל ואפי' לענין ספק ומה שהערה מדברי הר\"ן דאמאי לא מייתי בתחלת הסוגיא ראיה דאיירי בשתק מעיקרא דאל\"כ קשה קושית תוס' היאך יכול האב לעכב דהא חיישינן שמא נתרצה וע\"כ דהכי איירי רב בצווח מעיקרא כאשר העלה תוס' וע\"כ דהר\"ן סובר דלענין ספק אתמר האי רב וכשיטת הרשב\"א חדא יש לומר דאף שצד הזה היינו עכיבת האב לענין ספק אתמר מ\"מ יש לומר עכיבה דידה לענין ודאי אתמר ואף שזה דוחק וכמו שהוא העלה בסמוך לדעת הראנ\"ח בתוס'. אבל באמת אין מזה ראיה די\"ל דהר\"ן הי' סובר דמדברי רב אלו ליכא ראיה כלל לזה די\"ל דאיירי בלא שדיך לכן יכול לעכב וכן העלה המהרש\"א ז\"ל ועוד קשיא לי אי כדעת מהראנ\"ח ורבינו פה שרהיטא דשמעתתא על הרב דמה שהיא יכולה לעכב לענין ספק אתמר א\"כ קשיא מאי האי שהקשה הש\"ס על רב אסי מהאי מאן תמאן שהיא יכולה לעכב הא לרב נמי קשיא דהא מאי שהיא יכולה לעכב היינו רק לענין ספק שאין הקדושין נעשין ודאי קדושין והיאך שייך זה למדרש בקרא דמשמע מני' דאם ממאנת לא הוי קדושין כלל וכן משמע לשון הברייתא. ואולם אמרתי בזה פרפרת אחת דהנה רב משני ואמר לא תזלו בתר איפכא יכול לשנויי כגון שפחו' שלא לשם אישות מאי האי דמשני רב הלא לדידי' לא קשיא כלל. ואולם לפי אשר הערנו ניחא דגם לדידי' קשיא וזה שאמר לא תזלו בתר איפכא דהמה רצו לומר דאפילו ספק קדושין ליכא וזה היפך הדברים ובחדושי הארכתי בזה ופרשתי הלשון בתר איפכא על דרך חריצות ודע שבעיקר קושי' מהראנ\"ח במה שהעמיד על תוס' אי כפי דעתם שהיא יכולה לעכב אפילו אם נתרצה האב בפירוש א\"כ למאי צריכא לעיל גט ומיאון הא אפי' נתרצה האב בפי' במיאון לחודי' סגי אמרתי דלא קשה מידי דהנה לעיל כתבו תוס' בד\"ה אלא לאו דקדשה בסוף הדיבור וז\"ל ומיירי שכך איירי שלא מיאנה אלא שגירשה דאמת שנפסלה לכהן כו' כיתומה כו' דאם מיאנה לא נפסלה ואם גירשה נפסלה כו' עכ\"ל הרי ודאי חזינן שאם היא לא מיאנה והבעל אינו חפץ בה צריך לגרשה והיינו שאמר שצריכה גט היינו שאם הבעל אינו חפץ בה והיא אינה רוצה למאן דודאי לקיימה אי אפשר בלא\"ה מצד שהיא ס' מקודשת דלמא לא נתרצה האב לכך צריכא גט וכדי שלא יאמרו קדושין תופסין תקנו שתהא צריכא גם מיאון והדבר פשוט לע\"ד. ואולם באמת הרי חזר תוס' מפירושו ונקט דעת רש\"י שכונת רב רק לענין שאם עדיין לא נתרצה האב יכולה היא לעכב שלא יהי' קדושין חלין וכן הסכים בזה הר\"ן ז\"ל כאשר הבאנו ולפ\"ז מוכח נמי דלא כדעת מוהרימ\"ט הנזכר שרוצה לומר לפי שיטת הר\"ן בדברי הרי\"ף בפי' השני דאם ידוע לנו שנתרצה האב מקודשת רק דלהכי לא חיישינן לשמא נתרצה לפי שהוי כמו דלא חיישינן לשמא מת וחיישינן רק לשמא יתרצה והוי קדושין למפרע ולכך צריכא גט וא\"כ נשאר לנו קושי' מהראנ\"ח דלמאי צריכא גט הא במיאון לחוד סגי דהא לנתרצה לא חיישינן כלל אלא לשמא יתרצה וכיון שלא נתרצה האב כבר סגי לן במיאון ואף אם אח\"כ יתרצה לא הוו קדושין כדעת רש\"י ור\"ן עוד ראיתי להקשות על הרי\"מט מה שהקשה הרב המחבר לקמן פרק ז' מהלכות אלו הלכה י\"ב על שיטת הרשב\"א דרוצה לומר דאף אם צווח מעיקרא ולא שייך שמא יתרצה אפ\"ה דלמא יתרצה אח\"כ ויחולו הקדושין מצד התנאי ואמאי מהני גט הא הוי גט קודם חלות קדושין ול\"מ עיין בדברי רבינו שם באריכות בד\"ה ולעיקר ספקו וזה הדבר קשה נמי להר\"י מטראני כמבואר מאליו מכל זה נראה דלא כשיטה זו דלא חיישינן לשמא נתרצה אלא לשמא יתרצה אלא לפי פשוטו של השמועה שחשש רב ושמואל לשמא נתרצה כבר היינו כפי' הר\"ן אחר ששמע נתרצה ובשעת גט לא חיישינן דלמא כבר נתרצה אף שלא חיישינן בכה\"ג שאמר צאי וקבלי קדושיך דאין דרך האב לומר לבתו צאי וקבלי קדושין מ\"מ חיישינן שנתרצה בשעה ששמע:<br><b> ואולם </b> אף אם נקטינן זאת בידן שחיישינן לנתרצה כבר ודלא כמהרימ\"ט מ\"מ לא נמלטנו מהחשש אף אם לא נתרצה כבר דלמא יתרצה עוד (זולת לדעת הר\"ן באם שתק מעיקרא ואח\"כ צווח דחיישינן שפיר לדלמא נתרצה אבל כי לא נתרצה כבר תו לא חיישינן לדלמא יתרצה כיון שצווח כאשר בארנו לעיל דמדברי הר\"ן מוכח בצווח תו לא חיישינן לרצוי דעתיד) ולפ\"ז בשותק יש לנו ב' חששות החשש האחד דלמא כבר נתרצה והחשש השני דלמא יתרצה עוד לעתיד. (ולבי מהסס לומר דאם לא נתרצה כבר והא דשתק מחמת ריתחא הוא תו לא חיישינן ליתרצה עוד דהוי כמו צווח לדעת הר\"ן דמה לי אם צווח מה לי אם לא צווח והא מירתח רתח וצווחה זו רק גלוי מצפונותיו דא\"כ ודאי דברי מוהרימ\"ט תמוהין היאך שייך כלל לומר לשמא נתרצה לא חיישינן וחיישינן רק לשמא יתרצה דמדלא נתרצה מרתח רתח ותו לא יתרצה, דוק):<br><b> ולפ\"ז </b> וכפי אשר יעדנו והקדמנו אחת לאחת ודאי צריכין תרתי גט ומיאון דהא הערנו על דעת מהר\"י מטראני ה\"א ע\"כ חיישינן לשמא נתרצה כבר דזולת זה קושי' מהראנ\"ח נצבת. הא לא בעי גט כלל דלחשש לשמא יתרצה במיאון לחוד סגי ועוד גט לא מהני דהוי גט קודם לקדושין כקושית רבינו לקמן ולכן מוכח דחיישינן לשמא נתרצה כבר והכל נכון הוא דצריכא גט דמיאון לחודיה לא מהני דדלמא כבר נתרצה ובשנתרצה לא מהני עכובא דידה כדעת רש\"י והר\"ן ותוס' בחזרתן, וגם מהני הגט לזה. אמנם לפי אשר העלנו כעת דאף אי חיישינן לשמא נתרצה כבר מ\"מ לא נמלטנו מהחשש אף אם לא נתרצה דלמא יתרצה לעתיד קשיא אכתי מאי מהני הגט דלמא לא נתרצה כעת בשעת נתינת הגט איך יתרצה לעתיד והוי קדושין למפרע והגט לא מהני דהוי גט קודם קדושין. ואין להעמיס עלי דזה לא קשיא דבאמת הגט לא מהני לזה אלא שבעינן הגט משום חששא שמא נתרצה כבר ולצאת חששא דשמא יתרצה די במאי שמיאנה ומעכבת הקדושין דהרי צריכא נמי מיאון דזה ליתא דא\"כ מדוע אמר הש\"ס הטעם דצריכא מיאון משום חששא דיאמרו קדושין תוספין באחותה הלא מצד הדין בעינן גט ומיאון גט משום עבר ומיאון כדי שלא יחולו הקדושין לעתיד שבזה לא מהני הגט. לכן הנכון כדעת הר\"ן שהבאנו בתחלת דברינו דאיירי ששתק מעיקרא והשתא הוא דצווח וא\"כ חיישינן רק לשמא נתרצה בשעה ששמע אבל לשמא יתרצה ליכא למיחש והגט מהני ממה נפשך אי כבר נתרצה הוי הגט לאחר קדושין ואי לא נתרצה תו לא חיישינן שיתרצה עוד ולא צריכא מיאון אלא משום שמא יאמרו אין קדושין תופסין באחותה:<br><b> ולפי </b> אשר יעדנו לעיל בתחלת דברינו יותר נכון הוא דפסיקא לי' לרב אחא ברי' דרב איקא למימר דטעמי' דרב שצריכה נמי מיאון משום שמא יאמרו קדושין תופסין באחותה ולא אמר באמת הטעם משום דחיישינן לדלמא לא נתרצה ויתרצה עוד וגט לא מהני דהוי קודם לקדושין ולכך צריכין מיאון דהוי עיכובא דידה כאשר בארנו ומנא ליה לומר דאיירי רב ושמואל בשתק מעיקרא והשתא צווח דלמא בשתק מעיקרא ועד השתא איירי (ואף שלפי פשוטו נמי ניחא חדא דהוי ליה כולי האי לפרש ועוד הא רב גופיה אמר לקמן בסוגיין הטעם משום שמא יאמרו קדושין תופסין באחותה) משום דקשיא לי קושיין האי גט היכי דמי אי שתק הרי גילה דעתי' שנתרצה ואי צווח א\"כ תו לא חיישינן ליתרצה עוד כאשר בארנו וע\"כ דאף בצווח טעמא אחרינא איכא משום דיאמרו שכבר נתרצה ואין קדושין תופסין באחותה:<br><b> וכאשר </b> זכינו לכל זה מה מאוד שמחתי שמצאתי תרופה לתמיהת מהרש\"א והרב פני יהושע דמאי טעמא צריכא מיאון בלא שדיך לשמואל (כדהוכיח תוס' בזה בד\"ה אלא דקידשה) מדלא פריך הש\"ס ממתניתין גם על שמואל דהא המיאון רק שמא יאמרו קדושין תופסין ובדשדיך שנא בעינן גט מיאון למה לי ולדברינו ניחא האי מילתא מאוד מאוד דאיכא למימר החילוק בין שדיך ללא שדיך הכי הוא בדשדיך חיישי' אפי' לשמא נתרצה כבר ולא אמרינן בזה סברת מוהרי\"מט דהוי כמו שלא חיישינן לשמא מת דהתם שאני דליכא ריעותא אבל הכא בדשדיך איכא רגלים לדבר וחיישינן אפי' לשמא נתרצה כבר (וכן כתב הרי\"מט בתשובה וצדד לומר דבדשדיך אמרינן אפי' דחיישי' לשמא אמר צאי וקבלי קדושיך עייש\"ה) אבל בלא שדיך שפיר דמי' לשמא מת דלא חיישינן אבל ודאי חיישינן דלמא יתרצה עוד דמהיכי תיתי לא ניחוש לזה וכי אי אפשר הדבר שלא יתרצה ולפ\"ז אי חיישינן לשמא יתרצה ודאי צריכא מיאון בלא\"ה כדי שלא יחולו הקדושין לעת שיתרצה וא\"כ שפיר ממתניתין ל\"ק על שמואל דהתם דקתני וכולן שמיאנו איירי בלא שדיך והאב שותק וחיישי' דלמא יתרצה האב לכך היתה צריכא מיאון דוק:<br><b> עוד </b> ראיתי להעיר לפי אשר יעדנו נשאר לן קושי' תוס' ד\"ה אי לאו דקידשה איהי כו' דהקשו וא\"ת לרב ושמואל קשי' נמי מגרושה כו' ותירצו דאיירי בלא שדיך ואירע שגירשה עייש\"ה. ולפי ביאורנו קשיא הא בלא שדיך לא צריכא מיאון אלא מטעמא דלמא יתרצה. וקשה לן הכא האי גט היכי דמי אי דליתא לאב כאן הא לא הוי גט דהא קטנה לא יכולה לקבל גט ואי דאיתא לאב א\"כ ממה נפשך אי קבל הגט הרי גלי דעתי' שנתרצה והוי אחר אישות ואי צווח הלא לא צריכא גט דהא דצריכא גט היינו משום דצריכא מיאון והיא לא מיאנה והא בצווח אפילו מיאון אינה צריכא דלא חיישינן לשמא יתרצה והא אמרינן דהאי דצריכא מיאון בלא שדיך דוקא בשותק האב והכא בנדון הברייתא אי אפשר שאיירי שהאב שותק דאי שותק בקבלת הגט הוי כמו שאמר שנתרצה ובפרט שקשיא לפי דעת רבינו לקמן פ\"ז הלכה י\"ב הא לא הוי גט כלל כאשר הערנו לעיל משום דהוי גט קודם לקדושין ומיאון הוא רק כדי שלא יחולו הקדושין אבל גט לא הוי ואולם אין דעת זאת מוסכמת ועי' לקמן היטב בדברי רבינו בזה ואולם דברים הראשונים קשי' לפי ביאורנו:<br><b> לכן </b> אמרתי ניזול בתר איפכא לתרץ קושי' תוס' דלא כדבריהם. ונבחון עוד דבר אחד דהנה מה שכתבו תוס' בתחלת דבריהם דלכן לא רצה הש\"ס לאוקמי הברייתא בדשדיך דבדשדיך הוי כמו אחר אישות זה דוקא אי אמרי' טעמי' דרב ושמואל ועולא דסברי בדשדיך צריכא גט ומיאון משום דחיישי' שמא נתרצה לשעבר א\"כ נכונה הסברא כיון דחיישי' לנתרצה לשעבר הוי אחר אישות אבל אי אמרי' כסברת מהרי\"מט דלשעבר לא חיישי' כלל דהוי כמו דלא חיישי' לשמא מת ועיקר החשש לשמא יתרצה להבא ולכך צריכא גט ומיאון לא שייך לומר דבדשדיך הוי כמו אחר אישות הא לא חיישי' לנתרצה לשעבר. וא\"כ הרי כעת לא הוי אחר אישות כלל דהא לא נתרצה עדן. וא\"כ יש לאוקמא בדשדיך. ואולם הרי הוכחנו לעיל דע\"כ הטעם בשדיך חיישי' לשמא נתרצה ע\"כ לשעבר קאי דאי להבא ולשעבר לא חיישי' קשי' לן היכי מצינו ידינו ורגלינו היאך נעשה הגט דאי קבלה האב א\"כ מאי עשה אי שתק הרי גלי דעתי' שנתרצה ואי צוח הרי לא חיישי' ליתרצה כסברת הר\"ן אולם כבר הערנו די\"ל דאיירי שאביה בצפורי וחצרו בטבריא ונתן הגט לחצרו אך אמרו זהו דעת רב אושעי' ריש פ' הזורק אבל עכ\"פ קשיא לעולא שם דהא איהו סובר דצריך להיות עומד בצד חצרו ויודע שנותן הגט וא\"כ עיקר הוכחה היא מעולא דמרב ושמואל ליכא הוכחה כלל דיש לומר אינהו סברי כרב אושעי' ולפ\"ז הכי נמי לא הי' הש\"ס יכול להקשות על רב ושמואל מגרושה לכהן הדיוט די\"ל דאיירי בשדיך ואפ\"ה לא קשה הא הוי אחר אישות דמי נימא דרב ושמואל חיישי לשמא נתרצה כבר דלמא לזה לא חיישי כלל אלא היינו טעמייהו דחיישי לשמא יתרצה עוד. ולפ\"ז שפיר קאמר הברייתא גרושה לכהן הדיוט דאחר אישות לא הוי כדבארנו ולייעד אפ\"ה אי אפשר דהא השתא דתקנו רבנן דצריכא גט משום ספק לשמא יתרצה הא אי אפשר לייעד מטעם זה דהא עכ\"פ היא כל ימיה ספק מגורשת ועוד הא נקראת גרושה דהשתא דתיקנו רבנן גט הוי כמו ודאי מגורשת דאשה גרושה מאישה קרינן בה. וא\"כ ל\"ק על רב ושמואל. וא\"ת הא אי אפשר לומר כן דהא רב סובר לקמן דאם מיחתה היא יכולה לעכב א\"כ במיאון לחודי' סגי הא כבר הערנו לעיל כמה ישובים על זה חדא היכא דלא מיחתה מעצמה, ועוד הא י\"ל דרב לענין ספק איירי אמנם על עולא שפיר מקשי הש\"ס דאי אפשר לאוקמא בדשדיך דהא מעולא לשיטתי' מוכח דע\"כ היינו טעמי' דבדשדיך צריכא גט ומיאון משום דחיישינן לשמא נתרצה כבר וא\"כ א\"א לאוקמא בדשדיך דלפ\"ז הוי כמו אחר אישות וע\"כ בלא שדיך וקשי' שפיר אמאי נקראת אלמנה דהא לא צריך אפילו מיאון כמ\"ש התוס' בתחלת דבריהם ולא תימא הא בלא\"ה נמי א\"א לומר דבדשדיך חיישינן רק לשמא יתרצה דא\"כ בלא שדיך אפי' לשמא יתרצה לא חיישי' דא\"כ מה בין שדיך ללא שדיך ואי לא חיישינן לשום דבר הרי אפילו מיאון לא צריך דהא אנחנו ידענו דטעמ' דצריך עכ\"פ מיאון גבי לא שדיך משום דחיישינן לשמא יתרצה והרי מוכח מרב ושמואל דסברי דצריך עכ\"פ מיאון דזה ליתא דמהיכא מוכח זאת דלפי השתא ליכא הוכחה כלל מרב ושמואל דבאמת יש שני הוכחות לזה. האחד מכח קושי' תוס' לעיל ד\"ה אלא דקידשה כו' מדוע הקשה רב כהנא לעולא לשמואל מי ניחא. ועוד יש הוכחה לזה מדהקשה הש\"ס הכא מאלמנה לכ\"ג לעולא. וע\"כ דהש\"ס לא רצה לאוקמי הברייתא בדשדיך דהוי כמו אחר אישות וא\"כ נמי קשיא ולשמואל מי ניחא וע\"כ דלשמואל איירי בלא שדיך ונקראת אלמנה משום דצריכה עכ\"פ מיאון כמ\"ש התוס' בתחלת הדבור שעמדנו בו:<br><b> ועתה </b> נחזי אנן מכח קושיא זאת מדהקשה אלמנה לכ\"ג היכא משכחת לה לעולא ולא לרב ושמואל. השתא ליכא קשיא כאשר יעדנו דלעולא איכא למימר דמוקי לה בדשדיך ואפ\"ה קשיא רק לעולא לשיטתי' ולא לרב ושמואל דלדידהו י\"ל דבדשדיך לא הוי אחר אישות דלא חיישינן אלא לשמא יתרצה ואפ\"ה נקראת אלמנה משום שהיתה צריכה גט וכמו שכתבו התוס' לשיטתייהו לענין לא שדיך מצד מיאון מכ\"ש לדידן דמוקמינן לה בדשדיך ואפי' גט צריכה ואי משום קושי' תוס' לעיל י\"ל באמת לעיל רב כהנא לא הי' יכול להקשות על רב ושמואל דרב כהנא נמי הי' ידע דמכח עולא מוכח דטעמי' בדשדיך משום שמא נתרצה לשעבר א\"כ יש לומר בדלא שדיך חיישינן עכ\"פ להבא וצריכה לזה מיאון כאשר יעדנו דבמיאון לחודי' סגי דהשתא י\"ל הי' סובר רב כהנא דסובר רב לקמן דעיכובא מהני אפי' לענין ודאי שאין הקדושין חלין אבל רב המנונא איפכא נמי לא היה יכול להקשות דרב המנונא כבר ידע מתירוץ רב כהנא כגון שנעשו לה מעשה יתומה בחיי האב א\"כ לא מוכח מרב ושמואל דס\"ל דצריכה עכ\"פ מיאון בלא שדיך וא\"כ לא קשה על רב ושמואל דלמא איפכא הדברים דבדלא שדיך לא צריך מיאון כלל ובדשדיך צריכה גט ומיאון דחיישינן לשמא יתרצה ומיאון לחודיה לא מהני אלא לענין שלא יהי' אח\"כ ודאי קדושין אלא ספק קדושין כמו שמצדד הרבינו והראנ\"ח שהבאנו לעיל ולכן תקשה רק מעולא דלעולא אי אפשר לומר כן דמדידי' מוכח דבדשדיך חיישינן לשנתרצה כבר והוי אחר אישות כאשר יעדנו ודוק היטב כי חריף ועמוק הוא. ולפ\"ז מתורץ קושיא חמורה שראיתי מקשין על הש\"ס לעיל (י\"ג ב') דהקשה שם על רב נחמן בר יצחק מהאי ברייתא נמי אילימא דקדיש נפשה אלמנה קרינן לה ואלא דקדשה אבי' הא אין אדם מוכר לשפחות אחר אישות ואמאי מקשי הש\"ס דלמא רנב\"י סובר לה כרב ושמואל ומוקי לה בלא שדיך ולזה נקראת אלמנה עיין היטב. ולפי דברינו י\"ל הכי דודאי רב המנונא לא מצי להקשות על רב ושמואל בלי עולא די\"ל דמוקי לה בדשדיך וטעמי' משום שמא יתרצה ולכך לא הוי אחר אישות וצריך להקשות רק על עולא דהוא ע\"כ סובר דחיישי' לשמא יתרצה וא\"כ א\"א לאוקמא בדשדיך דהוי אחר אישות כגון דחיישי' לשמא נתרצה כבר עכ\"פ השתא דאתי' לעולא ומוכח דטעמי' דשדיך משום שמא נתרצה כבר כי אמרינן דבזה פליגי רב ושמואל ועולא המה סברי דלכך צריכה גט ומיאון משום דחיישינן שמא יתרצה והוא סובר דלכך צריכא גט ומיאון משום דחיישינן שמא נתרצה מי עיקש יאמר זאת. אלא מדעולא שמעינן נמי לרב ושמואל וטעמא חדא אית להו וכד נגלה לן טעמי' דעולא משום דחיישינן שמא נתרצה ה\"נ אמרינן טעמייהו דרב ושמואל משום דחיישינן שמא נתרצה א\"כ לרב ושמואל נמי קשיא הברייתא ואף שלא קשיא אלמנה די\"ל דאיירי בדלא שדיך כדמוקי התוס' דנקראת אלמנה משום דצריכה מיאון מ\"מ קשיא מהאי גרושה לכהן הדיוט היאך נקראת גרושה דאי בדשדיך הא הוי אחר אישות ובדלא שדיך לא צריך רק מיאון כאשר הקשינו וע\"כ רב ושמואל נמי מוקי לה בקדושי יעוד ולכך לא הי' הש\"ס יכול לתרץ דרנב\"י כרב ושמואל ס\"ל דלא אהני לן זאת. התינח אלמנה, גרושה מאי איכא למימר. דוק וחריף בכל הענין ויש לי עוד אריכות דברים אלא שאין פה עט האסיף:"
+            ],
+            [
+                "<b>היתה </b>\n<b> הבת ספק בוגרת כו'.</b> כתב ה\"ה זה פשוט ונלמד מהסוגיא שבפרק עשרה יוחסין ושם אמרו קדשה אביה בדרך וקדשה עצמ' בעיר והרי היא בוגר' רב אמר הרי היא בוגרת לפנינו ושמואל אמר חיישינן לקדושי ב' ופרכינן בגמ' אימת אילימא בתוך ששה בהא אמר רב הרי היא בוגרת ופרש\"י בהא אמר רב ודילמ' השתא הוא דבגר' הנה מבוא' מדבריו דסבירא ליה דבתוך ששה חדשים ס' הוי וחיישינן לקדושי ב' מדכת' ודילמא כו' וכדבריו מוכח ממאי דפריך בגמרא בהא אמר רב כו' ולא פריך לשמואל נמי דקאמר חיישי' דאמאי חיישינן נימא השתא הוא דבגרה ודאי האמנם מדברי התוס' רי\"ד שכתבו וז\"ל ואלו היה מעשה בתוך ששה חדשים שאין זמנה עשוי להשתנות הוה דמי לבתולה שלא ראתה דם מימיה שכשהיא רואה דם אמרי' דיה שעתה ולא מס' למפרע בשום טומאה כו' יע\"ש הנה מבואר דס\"ל דבתוך ששה אמרינן השתא הוא דבגרה ודאי וקדושי דידה לאו כלום היא וכן משמע מדברי התוס' ד\"ה ושמואל יע\"ש ויש להביא ראיה לשיטה זו מהא דאמרינן לקמן נימא בפלוגתא דהני תנאי דתניא קדשה אביה בדרך כו' תני חדא הרי היא בוגרת לפנינו ותניא אידך חיישינן כו' מאי לאו חד כרב וחד כשמואל אלא אידי ואידי כשמואל כו' ומשמע דהא דרב ודאי כתנאי אתיא מדל\"ק נמי אידי ואידי כרב והשתא ק' טובא דאמאי ל\"ק אידי ואידי כרב ובריית' דהרי היא בוגרת לפנינו מיירי ביומא דמשלם זמניה ובריית' דחיישי לקדושי ב' מיירי בתוך ששה חדשים אכן לדברי התוס' רי\"ד ניחא שפיר דע\"כ ברייתא דקתני חיישינן לא מיירי במקדש בתוך ששה חדשים דא\"כ היכי קתני חיישינן הא בתוך ששה קדושי דידה לא הוו קידושין כלל וכי משני דאידי ואידי כשמואל כאן במכחישתו כו' ה\"נ דהו\"מ למי' אידי ואידי בשאינה מכחישתו וכאן ביומא דמשלם שית כאן בלאחר ששה אלא דחדא מינייהו נקט ודו\"ק: ודעת הטור ז\"ל כדע' רש\"י ז\"ל שכ' בסי' ל\"ז וז\"ל קדשה אביה בדרך וקדש' עצמ' בעיר והיא בתוך ששה חדשים ונמצאו לה סימנים הוי ס' וצריכה גט מב' ושלא כדמשמע מדברי התו' והתו' רי\"ד ונר' דטעמו ז\"ל דס\"ל דאע\"ג דבעלמא אזלינן בתר חזקה וחזקה דאורייתא כדאיתא בריש חולין היינו דוקא היכא דלא איתרע חזקה אבל היכא דאיתרע חזקה לא אזלי' בתר חזקה והילכך ה\"נ אע\"ג דאיכא חזקה דנערות אפי\"ה כיון דאיתרע חזקה דהרי היא בוגרת לפנינו לא אזלינן בתר חזקה והוי ס' מקודשת האמנם התוס' בריש נדה ד\"ה ואיכא ריעותא כתבו וז\"ל ואי לאו ה\"ט הוה מוקמינן לה אחזקת טהרה אע\"ג דהשתא ודאי טמאה כמו בנגע באחד דמטהרי רבנן בראהו חי מבערב אף ע\"ג דהשתא הוא מת כו' יע\"ש וכ\"כ שם בד\"ה התם תרתי לריעותא וז\"ל אך קשה דאמרינן התם מנא הא מילתא דאזלינן בתר חזקה דכתיב ויצא הכהן כו' וקשה התם משום דליכא ריעותא דאכתי היכא דאיכא ריעותא מנ\"ל הנה מבואר דס\"ל דאזלי' בתר חזקה אפי' היכא דאיתרע ואולם מדברי התוס' דיבמות פ' אלמנה לכהן גדול ד\"מ ד\"ה שהקשה גבי ספק בן ט' פוסלים דאמאי לא נעמידנו אחזקתו ראשונה שהיה קטן ותירץ דהשתא דאתי קמן הוי ודאי בן ט' דחזקה קמייתא איתרע לה נראה לכאורה דס\"ל דכל דאיתרע חזקה לא אזלינן בתר החזקה וכדעת רש\"י והתוס' ז\"ל שכתבנו: וראיתי למוהרימ\"ט ז\"ל ח\"א סי' מ\"א שתמה על דברי התוספות דיבמות דאיך אפשר לומר היכי דאיתרע חזקה לא אזלינן בתר חזקה שהרי בריש נדה מוכח דלעולם בתר חזקה אע\"ג דאיתרע לה השתא דמייתי לה לההיא דמקוה שנמדד ונמצא חסר כל טהרות שנעשו ע\"ג למפרע טמאות ופריך מינה למתני' דנדה ומסיק התם איכא תרתי לריעותא העמד טמא על חזקתו והרי חסר לפנינו אלמא דאי לאו טעמא דהעמד טמא על חזקתו הוי מוקמינן מקוה אחזקת' אע\"ג דהרי חסר לפנינו עכ\"ל ולע\"ד אין כאן קושיא כלל דמ\"ש התוס' ביבמות דכל דאיתרע חזקתה לא אזלינן בתרה כלל היינו לומר דס' הוי ומשו\"ה קתני מתני' דפוסלים משום דס' הוי אם היה גדול באותה שעה אבל לאו למימרא דחשבינן ליה כגדול ודאי והילכך מש\"ה הוצרכו גבי מקוה לטעמא דתרתי לריעותא כי היכי דלהוי טמא ודאי דאי לא\"ה הוה אזלינן בתר חזקה דמקוה אף ע\"ג דהרי חסר לפנינו ומיהוי ס' ובהכי ניחא מה שהק' עוד וז\"ל בפרק בכ\"מ תנן גבי תרומה ונטמאת משחשיכה ה\"ז עירוב ואם ס' ה\"ז ספק עירוב ומפרש בגמ' משום דאוקי תרומה אחזקתה אע\"ג דהשתא ודאי היא טמאה כו' יע\"ש ולפי מ\"ש לק\"מ דאף ע\"ג דאיתרע חזקתה והרי טמאה לפנינו אפ\"ה ס' הוי וספיקא דרבנן לקולא: עוד הקשה מוהרימ\"ט ז\"ל וז\"ל ובתוספת' דטהרות אמרי' ומודים חכמים לר\"מ בראהו חי מבערב שהוא טהור והיינו משום דמוקמינן לה בחזקה קמייתא שהיה חי אע\"ג דהרי מת לפנינו ואיך כתבו התוס' דמשום דהשתא הוא בן ט' איתרע לה חזקה קמייתא א\"ד יע\"ש דהיא היא הראיה שהביאו התוס' בריש נדה ואני אומר דממקום שבא משם תברא שהרי מבואר בתוספתא דמאי דמטהרי רבנן היינו דוקא בר\"ה וכדמסיים עלה שס' טומא' בר\"ה טהור ועיין בתוס' נדה ד\"ה ע\"א ד\"ה כי פליגי וכבר הרב מאיר עיני חכמים תמה על דברי התוס' דריש נדה בראיה זו שהביאו כמ\"ש דאדרבא משם באר\"ה דס' הוי ונדחק ליישב ע\"ש וא\"כ מה מקום להקשות לדברי התוספות דיבמות מתוספתא הלזו סוף דבר שכל דבריו נפלאו ממני אלא מיהא מההיא דאמרינן בריש נדה דה\"ט דהלל משום דאתתא כיון דמגופא קא חזייא לא אמרי' אוקמה אחזקה ופרש\"י משום דמועדת ועלולה היא לכך נראה דק' לדברי התוס' דיבמות ולדעת רש\"י והטור דס\"ל דכל שאתרע חזקה לא אזלינן בתר חזקה דמשמע דאי לאו האי טעמא הוה מוקמינן לה אחזקת טהרה אע\"ג דהשתא ודאי טמאה ואיתרע חזקתה ועיין בס' מח\"א ה' אישות סי' ג' ד\"ז ע\"ב שתירץ דהתם ה\"ט משום דנהי דאשה אתרעאי טהרות מי איתרעו וכה\"ג מחלק תלמודא בפ\"ק דחולין גבי סכין איתרע בהמה מי איתרעאי ובהכי יש ליישב ג\"כ ההוא דמקוה שהק' ממנה מוהרימ\"ט ולי נראה ליישב עוד דהתם שאני דמעת לעת שבנדה אינו אלא דרבנן כדאיתא בנדה ד\"ז דמה\"ט אפילו הלל לא מטמאי אלא לקדש אבל לא לחולין והיינו משום דלא ילפינן מסוטה לטמאה למפרע כמ\"ש התוספות שם בריש נדה והילכך אע\"ג דאיתרע חזקתה הוה אזלינן בתרה כיון דטומאה קלה היא ואפילו לקדש לא הוה מחמרינן אי לאו משום טעמא דמגופ' קא חזיא ועיין במוהר\"י מטראני סימן הנז' ובסי' נ\"א יע\"ש ודו\"ק: ומדברי הר\"ן פ\"ק דחולין גבי גבינות הגוים שכתב וז\"ל אלמא בהמה בחייה בחזקה שאינה טרפה היא הילכך אם מצינו אותה עכשיו טרפה אמרינן השתא הוא דאיתרעאי ומיהו הני מילי בטריפות דאיכא למימר השתא סמוך לשחיטתה ממש נולד בה אבל בטרפות סירכא או שאר טרפות דא\"א לתלות בשעת שחיטה בהא ודאי אסורה דכיון דיצתה מחזקתה וע\"כ קודם לזמן מציא' יצאתה ואין אנו יודעים כמה אוסרים אותה למפרע וכענין שאמרו בכתמים דכתם שנמצא בחלוק מטמא למפרע עד שתאמר בדקתי את החלוק ולא מצאתי לה כתם אלמא כיון שכתם זה יבש וא\"א לומר עכשיו ראתה מטמאינן לה למפרע כו' יע\"ש. נראה מדבריו דס\"ל כדעת התוס' שכתבו בריש נדה דאזלינן בתר חזקה אפילו היכא דאיתרע חזקה ושלא כדעת רש\"י והטור ז\"ל וראיתי להרב בעל מח\"א שתמה על דברי הר\"ן בראיה זו דכתמים וז\"ל דאכתי מה יענה לסיפא דמתני' דקתני ר\"ש אומר היבש מטמא למפרע והלח אינו מטמא אלא עד שעת שיהיה יכול להיות לח ולא אמרי' דעכשיו ראתה אע\"ג דאיכא למיתלי דעכשיו ראתה כיון דלח הוא ותו קשה טובא דבהדיא אמרו שם אמר ר\"א ל\"ש אלא שרץ אבל כתם לח נמי מטמא למפרע אימור יבש הי' ומיא נפיל עליה וכן הלכה הרי דאע\"ג דאיכא למיתלי ולומר עכשיו ראתה אפי\"ה מטמאינן לה למפרע יע\"ש שהניחו בצ\"ע ובאמת שהדבר מתמיה כי על כל אלה נראה לע\"ד שנעמוד על סודו של הר\"ן בשנדקדק עוד דאדמייתי הר\"ן ראי' מההיא דכתמים אמאי לא הביא ראיה מרישא דמתני' דקתני השרץ שנמצא במבוי מטמא למפרע עד שיאמר בדקתי את המבוי למה זה הוצרך להביא ראיה מסיפא ובר מן דין דמההיא דכתמים אין ראיה דהתם ה\"ט דלא אמרי' העמידנה על חזקתה ולא יהא מטמא אלא בכדי שיוכל להתייבש משום דכיון דאתתא מגופא קא חזיא לא אמרי' אוקמא אחזקתה כדאמרינן בריש נדה ואפי' היכא דאיכ' למיתלי ולומר עכשיו ראתה ולעול' דבעלמ' אזלינן בתר חזקה לגמרי אפי' היכא דליכא למיתלי באותה שעה ואולם הנר' ודאי שכונתו כלפי מ\"ש שם בפ\"ק דנדה ד\"ג מ\"ש ממבוי דתנן שרץ הנמצא במבוי מטמא למפרע כו' ומשני התם נמי כיון דאיכא שרצים דגופי' ושרצים דעלמא כתרתי לרעותא דמי וכתבו רש\"י והתוס' ז\"ל שם דלשמאי דוקא קא פריך משום דמשמע ליה לתלמודא דההיא מתני' ככ\"ע היא עוד כתבו התוס' שם ד\"ה ושרצים וז\"ל וא\"ת סיפא דמתני' דקתני כתם שנמצא בחלוק מטמא למפרע כו' מאי איכא למימר והתם ליכא למימר דאיכא דם דמעלמא דמשום דם דמעלמא אינו טמא אלא החלוק ויש ליישב דהואיל ואם הכתם יבש ע\"כ מטמא למפרע ופעמים נמי כשהוא לח מוכיח דלא אתי השתא כו' לא פלוג רבנן בכתמים יע\"ש וכונתם דאשרצים פריך בגמ' שפיר דליכא למימר דהואיל והשרץ יבש וע\"כ מטמא למפרע לא פלוג רבנן בשרצים דגבי שרצים איכא למימר דיבש נמי אימור מעלמא אתו שגיררתו חולדה ממבוי אחר ודו\"ק ומעתה דברי הר\"ן מבוארים דמש\"ה הוצרך להביא ראיה מסיפא דמתני' דכתמים דאי מרישא דמתני' דשרצים אין ראיה כלל דהתם ה\"ט הואיל ואיכא שרצים דגופיה ושרצים דמעלמא כתרתי לריעותא דמי כדאמרי' בגמ' משום הכי מטמאינן למפרע אמנם מסיפא דמתני' דכתמים ק\"ל שפיר דאם איתא דאפי' היכא דליכא למיתלי עכשיו ראתה אזלינן בתר חזקה א\"כ אמאי לא אמרי' ביבש נמי העמד על חזקתה ולא יהא מטמא אלא בכדי שיוכל להתייבש כלו' דאף ע\"ג דס\"ל לת\"ק דלח נמי מטמא משום דלא פלוג רבנן בכתמים וגזרו לח אטו יבש מ\"מ הי\"ל להשוות מדותיהן ולומר דבין לח בין יבש אינו מטמא אלא בכדי שיוכל להתייבש אבל שיהיה מטמא למפרע אמאי אלא ודאי דכל דליכא למיתלי דילמא עכשיו ראתה אזלא לה חזקה ומטמאינן לה למפרע והילכך כיון דביבש ע\"כ מטמא למפרע לא פלוג רבנן בכתמים וגזרו לח אטו יבש ומעתה מבואר הוא דלא תקשי לן מאי דאקשינן דכתמים שאני משום טעמא דמגופא קא חזיא דזה אינו אלא להלל ומתני' שמאי היא מדפריך מינה תלמודא לשמאי גם מה שהקשה הרב הנז' מסיפא דקתני ר\"ש אומר הלח אינו מטמא כו' לק\"מ דהתם גבי שרצים הואיל ואיכא תרתי לריעותא משו\"ה לא אזלי' בתר חזקה וההיא נמי דאמרינן אמר ר\"א ל\"ש אלא שרץ אבל כתם לח נמי מטמא לא ק\"מ דר\"א ל\"ק הכי אלא לפום מאי דקי\"ל הלכתא כהלל דנשים מטמאות מעת לעת וה\"ט משום דכיון דמגופא קא חזיא לא אוקמי' אחזקתה ומה שהביא הר\"ן ראיה מכתמים אינו אלא מריש' דמתני' דאתיא אליבא דשמאי וכמ\"ש זה הנראה לי אמת ויציב בדברי הר\"ן ז\"ל ודו\"ק ומ\"מ לדאתאן עלה נראה שדעת הר\"ן דאפי' היכא דאיתרע חזקה אזלינן בתר חזקה שלא כדעת רש\"י והטור אלא דכפי זה יש לתמוה על הטור דבי\"ד סי' פ\"א פסק כדברי הר\"ן הללו ואלו כפי מ\"ש בא\"ה נראה דס\"ל דכל דאיתרע לה חזקה לא אזלינן בתרה ובר מן דין נר' דקשה דברי הר\"ן אהדדי ממ\"ש בפ' מי שאחזו אמתני' דקתני אם אינו ידוע אם הגט קדם למית' או המיתה קדם לגט ה\"ז חולצת ולא מתייבמת ופי' הר\"ן דלא מוקמינן ליה בחזקת חי ונימא דלאחר י\"ב חודש מת דכיון דהשתא מת מקמי הכי מספ\"ל אימא בתוך י\"ב חדש מת ע\"כ וע\"כ דה\"ט משום דכיון דהשתא מת איתרע לה חזקה וכל דאיתרע לה חזקה לא אזלינן בתרה וכדעת רש\"י והטור וכבר ראיתי להרב מוצל מאש סי' כ\"ה שהק' מדברי הר\"ן הללו למ\"ש מוהרימ\"ט ח\"ג סי' ע\"ב ומוהרשד\"ם בחי\"ד סי' ס\"א על מי שבא לו שמועה שמת לו מת ואינו יודע אם מת תוך ל' או לאחר ל' שחייב להתאבל משום דאוקמינן גברא אחזקתיה ועתה מת שהרי מדברי הר\"ן הללו מבואר דכיון דעתה מת ואיתרע לה חזקה לא אזלינן בתרה וכן תמיה על מוהרימ\"ט בח\"א שיישב דברי התוס' דיבמות באנפי אחרינא לומר דס\"ל להתוספות דאפילו היכא דאיתרע לה חזקה אזלינן בתר חזקה דמה יענה להא דר\"ן שהיא משנה ערוכה וכן תמה על דברי התוס' פ\"ק דכתובות ד\"ט ד\"ה לא צריכה שנר' מדבריהם שם דס\"ל דאפילו היכא דאיתרע לה חזקה דבתולה דהרי בעולה לפנינו אפי\"ה אזלינן בתרה דמה יענו לההיא דר\"ן יע\"ש שהניחו בצ\"ע והנה כפי מ\"ש הט\"ז סי' רצ\"ז דגבי מיתה ה\"ט דלא אמרינן אוקי גברא בחזקת חי משום דכל חי עומד למות אין כאן מקום קושיא כלל מדברי הר\"ן ז\"ל מההיא דגבינות וכמובן אלא מיהו דברי הטור ז\"ל מוקשים ועומדים גם על דברי הר\"ן ז\"ל קשה דבשמעתין כתב כלשון רש\"י ז\"ל ממש כנר' דס\"ל דכל דאיתרע לה חזקה לא אזלינן בתרה ומההיא דגבינות משמע איפכא וליכא למימר דה\"נ דמי למיתה כיון שכל נערה עומדת לבגור דמשמע ודאי דהכא שאני כיון שאינה עומדת לבגור בתוך ששה חדשים ולא דמי למיתה דכל שעה עומדת למיתה ודו\"ק. ולכן נראה דגבי גבינות שאני דחזקה אלימתא היא כיון דאתיא מחזקה דרובא דרוב בהמות כשרות הן והילכך אלימא טפי ואפי' היכא דאיתרע אמרינן אוקמא אחזקתה ואתה תחזה מדברי הר\"ן שם בפ\"ק דחולין היאך מבואר מדבריו דחזקה דאתיא מכח רובא אלימא טפי ובהכי ניחא נמי דברי הר\"ן ז\"ל דלא תיקשי לי' מתני' דפ' מי שאחזו: גם מה שהקשה הרב מוצל מאש לדברי התוס' דפ\"ק דכתובות ממתני' דפרק מי שאחזו יש ליישב בהכי דהתם נמי איכא חזקה ורובא דרוב נשים בתולות נישאות כדאיתא פ\"ב דכתובות ועוד נ\"ל ליישב לההיא דפרק מי שאחזו וממילא יתיישבו גם כן דברי מוהריב\"ל ומוהרשד\"ם ז\"ל דה\"ט שכתב הר\"ן דלא מוקמינן ליה בחזקת חי משום דאיכא נמי חזקה אחרת כנגדה דהעמד אותה בחזקת איסור ומעיקרא בחזקת איסור לעלמא קיימא יש לנו לאוקמה אחזקתה שתהא אסורה לעלמא עד שתחלוץ דומה למה שתי' הרב לעיל סמוך ונראה להאי דס' אישתהי והן אמת שיש לאומר שיאמר דלא דמי לההיא דהתם מוקמינן לה בחזקת אשת איש שהיתה מקודם ואמרינן דאין זה אותו שהעיד עליו אלא שנשתנה צורתו ואשה זו עדיין אשת איש היא משא\"כ הכא שהרי אנו יודעים בודאי שמת בעלה ואיסור אשת איש דמעיקרא חלף הלך לו כגון דא ודאי לא אמרינן הואיל והיתה בחזקת איסור לעלמא מחמת הבעל עכשיו נמי העמידנה אחזקתה ותהי' אסורה לעלמא מחמת מיתת היבם זה נראה לי ושוב מצאתי למהר\"י מטראני ז\"ל ח\"א סימן כ\"ב שכתב בפרושא דכגון דא נמי חשיבא חזקה והביא ראיה לדבריו כיד ה' הטובה עליו ואם כן תירוצו דתריצנא יתד היא שלא תמוט וכפי מ\"ש דחזקה מכח רוב' אלים טפי יש ליישב גם כן מאי דהוה ק\"ל טובא לדעת הטור מההיא דגרסינן פ' המדיר אמתני' דהיה בה מומין ועודה בבית אביה האב צריך להביא ראיה כו' מוקי לה תלמודא מעיקרא דלא כר\"ג דאלו לר\"ג היא נאמנת דחזקה דגופא עדיפא הרי דאזלי' בתר חזקה דגופ' אליבא דר\"ג דהלכתא כותי' אע\"ג דאיתרע לה חזקה שהרי מום לפנינו ועי\"ש בתוס' ד\"ה חדא במקום תרתי יע\"ש וכפי האמור לא ק\"מ דהתם נמי איכא רובא ורובא דעלמא לאו בני מומין הן: ודע דבגמ' פרכינן התם ולשמואל מאי שנא ממקוה דתניא מקוה שנמדד ונמצא חסר כו' ויש לדקדק טובא למאי דס\"ד השתא ולא אסיק אדעתי' לחלק בין חדא לריעות' לתרתי לריעו' אדק\"ל מתני' דמקוה לשמואל תקשי ליה מתני' דנדה דקתני שמאי אומר כל הנשים דיין שעתן הלל אומר מפקידה לפקידה ובריש נדה פרכי' מ\"ש ממקוה דתנן מקוה שנמדד ונמצא חסר כו' לשמאי קשיא למפרע להלל קשיא ודאי ומסקינן התם כשינוייא דהכא דמקוה איכא תרתי לריעותא ונדה ליכא אלא חדא לריעותא והשתא למאי דס\"ד הכא בתלמודא ולא אסיק אדעתיה לחלק בהכי תיקשי ליה הנהו מתני' אהדדי והיה אפשר לו' דהמקשה דהכא ס\"ל כהנהו שנויי דמשני התם בסוף הסוגיא דטעמייהו משום דהאשה מרגשת בעצמה וא\"נ דאם איתא דהוי דם מעיקרא הוה קא אתי וכדאמר התם מאי איכא בין הני לישנא איכא בינייהו למרמי חבית אמקוה כו' להני לישני ליכא למרמי אך ק' דהתוס' ד\"ה איכא הק' וז\"ל וא\"ת כו' וכן להלל דלית ליה הני טעמי צריך לשנויי כדמשני דהתם איכא תרתי לריעותא וי\"ל דטעמא דהרגשה מהני להלל שלא לטמא ודאי כו' א\"נ י\"ל דידע טעמא דתרתי לריעות' לשרוף אבל תולין אע\"ג דליכא תרתי לריעותא ועיקר פירכא דלעיל לשמאי דטעמייהו דשמאי והלל משום דאשה מרגשת בעצמה אכן לתי' הב' ק' שהרי הכא ע\"כ לא אסיק אדעתיה לחלק בין תרתי לריעותא לחדא לריעותא אפי' לענין תולין דאי אסיק אדעתיה לחלק בהכי מאי ק\"ל לשמואל הא היכא דליכא אלא חדא לריעותא כההיא דנדה תולין וא\"כ שפיר קאמר שמואל דחיישי' לקדושי ב' כיון דס' הוי וצ\"ע: ודע שהטור סי' הנז' כתב וז\"ל קדשה אביה בבקר כו' וקדושי האב אינם כלום אפי' אינה מכחישתו והרמ\"ה כי דוקא מכחישתו אבל אינ' מכחישתו צריכה גט מב' מבואר דבמכחישתו אפי' שמואל מודה דכיון דאיפסקא הלכתא כרב ע\"כ אפי' באינה מכחישתו קאמר ומ\"ש מרן הב\"י הן דברים תמוהים וכבר תמה עליו מהרש\"ך ח\"א דף ע\"ט יע\"ש והרב הנז' כתב וז\"ל וטרחתי ויגעתי לבקש תי' וישוב לדברי הרמ\"ה ז\"ל ולא מצאתי רק על צד הדחק לומר דלא גריס הרמ\"ה כגי' ספרינו אלא גריס בחד מתרי גווני או גריס בתי' דברייתא אידי ואידי כרב כאן במכחישתו כאן בשאינה מכחישתו או לא גריס מאי דמסיק תלמודא בתר הכי והלכתא כותי' דרב וס\"ל להרמ\"ה דהלכתא כותיה דשמואל ואם לא כוון הרמ\"ה לשום אחד מאלו הדרכים קשה מאד לעמוד על כונתו וצ\"ע. ואחר המחילה רבה אשתמיט מיניה דברי ר' ירוחם נמי. כ\"ב ח\"ה כי משם בא\"רה שלא כוון הרמ\"ה לשום אחד מאלו הדרכים שכתב וז\"ל וכתב הרמ\"ה ז\"ל הא דאמרינן שביום שנשלמו ששה חדשים שקדושיה קדושין כו' דוקא במכחישתו אבל אינה מכחישתו לא מכרעא מילתא אי פליג בה רב או לא ומס' חוששין לקדושי ב' ע\"כ ולכן הנר' לע\"ד ליישב דבריו דלהרמ\"ה קשיתי' סוגי' דשמעתין דפרכינן לשמואל דאמר חוששין לקדושי' ב' ממתני' דמקוה ומשנינן דהתם איכא תרתי לריעותא והכא חדא לריעותא והשתא ק' דלרב דס\"ל דאפי' בחדא לריעותא אמרינן הרי היא בוגרת לפנינו וקדושי האב אינן קדושין כלל מה יענה למתני' דריש נדה דס\"ל לשמאי כל הנשים דיין שעתן והלל ס\"ל מעת לעת ובריש נדה פרכינן אמתני' דשמאי אומר כל הנשים דיין שעתן מ\"ש ממקוה כו' לשמאי ק' למפרע להלל קש' ודאי דאלו מעת לעת שבנדה תולין ואלו הכא טומאה ודאי ומסיק כתי' דהכא דהתם איכא תרתי לריעותא וגבי נדה ליכא אלא חדא לריעותא וא\"כ כיון דס\"ל לרב דאפי' בחדא לריעותא אמרינן הרי היא בוגרת לפנינו א\"כ מה יענה למתני' דנדה ועיין בתוס' רי\"ד שנתקשו בזה ותי' יע\"ש. גם התוס' בריש נדה ד\"ה השתא הוא דחזאי נתקשו בזה ותירץ דה\"ט דרב משום דשערות רגילות לבא מצפרא ונדחקו הרבה בתי' יע\"ש אמנם להרמ\"ה לא ניחא ליה בהכי וס\"ל דלפום סוגיא דנדה דמסיק דטעמייהו דשמאי והלל משום דהוי חדא לריעותא ע\"כ צ\"ל דפלוגתא דרב ושמואל במכחישתו דוקא הוא אבל באינ' מכחישתו אפי' רב מודה דס' הוי כיון דליכא אלא חדא לריעותא דומיא דנדה ופליגא אסוגיא דשמעתין ואי קשיא לך אכתי לסוגיא דשמעתין דס\"ל דאפי' באינה מכחישתו פליגי מה יענו במאי דפריך התם מ\"ש ממקוה י\"ל דסוגיא דהכא אתיא כאבע\"א דקאמר התם דה\"ט דשמאי הואיל ואשה מרגשת בעצמה או משום דאם איתא דהוו דם מעיקרא הוה אתו דלהנהו לישני ליכא למרמי חבית אמקוה כדקאמר התם וע\"ש בתוספות ד\"ה איכא בינייהו שכתבו דלהנהו לישני טעמא דהרגשה מהני להלל שלא לטמא ודאי יע\"ש וא\"כ משו\"ה פסק הרמ\"ה ז\"ל דוקא במכחישתו אבל אינה מכחישתו צריכה גט מב' משום דלא קים ליה אי פסקינן הלכתא כסוגיא דשמעתין דס\"ל דלרב אפי' באינה מכחישתו אמרי' הרי היא בוגרת לפנינו או כסוגיא דנדה דע\"כ לומר דרב לא קאמר אלא במכחישתו ופליגא אשמעתין וזהו שכתב הרמ\"ה ז\"ל אבל באינה מכחישתו לא מכרעא מילתא אי פליג בה רב או לא כלו' דמספ\"ל איזה סוגיא נתפוס עיקר כנ\"ל ליישב דבריו ודוק:<br><b> מעשה חושב</b>\n<b> (רלד) </b> דה\"ט שכ' הר\"ן דלא מוקמינן לי' בחזקת חי משום דאיכא נמי חזקה אחרת כנגדה כו'. גם אני כוונתי ליישוב זה אלא דיש לשדות בה נרגא דא\"כ אמאי צריך הר\"ן לאתויי עלה מטעם דאיתרע לה חזקת חי כיון דהשתא מת ולפ\"ז הרי מעיקרא לא קשיא ולא מידי דכיון שיש כאן שני חזקות המתנגדות זל\"ז חזקת איסור דאשה וחזקת חי דבעלה (עד לאחר הגט) הו\"ל ספיקא ומש\"ה חולצת ולא מתיבמת ועכצ\"ל דמשעה שגירש את אשתו בתנאי זה איתרע לה חזקת אשת איש משום דידעינן דלאחר י\"ב חודש תשתרי לעלמא ואע\"ג דלשמא ימות חיישינן מ\"מ הא אין זה אלא חששא והחזקה איתרע לה. וגדולה מזו כתבו התוס' בכתובות דף כ\"ג דבזרק לה קדושין ספק קרוב לו ספק קרוב לה דחזקת פנויה אין כאן עוד ע\"ש ודוק. ועוד דכיון דלשמא מת לא חיישינן א\"כ כשכלו הי\"ב חודש ולא שמענו בו שמת הרי הותרה לעלמא כיון דבשעה שנותן הגט בחזקת שהוא חי נותן דלשמא מת לא חיישינן דהא אפילו בחולה נותנים גט בחזקת שהוא חי:"
+            ],
+            [],
+            [
+                "<b>השליח </b>\n<b> נעשה עד כו'.</b> כתב ה\"ה פ' הא\"מ ובירושלמי הוא מחלוקת אמר ר\"א בר חייא נראין הדברים בשקדשה בשטר כו' עיין בתוס' שם ד\"ה וכן בדיני ממונות שהק' וז\"ל תימא דאמרי' בירושלמי וכן בקידושין הדא דתימא בשטר כו' ויש לומר דההיא בתר דתקון רבנן שבועת היסת וכתב הר\"ן שם וז\"ל ולא מבעיא כשהיא מכחישתה אלא אפילו כשהיא מודה שקבלתה אינה מקודשת ודאי דכיון שאין נאמנין מצד עצמן אלא מצד הודאתה הו\"ל כמקדש שלא בעדים דאפי' ב' מודים אינה מקודשת עכ\"ל יע\"ש וראיתי להרב תומת ישרים סי' ע\"ג שהק' לדברי הר\"ן ז\"ל דמשמע מדבריו דדוקא בקדושין לא מהני משום דמפיה אנו חיים והו\"ל כב' מודים אבל גבי ממונא דבהודאה סגי נסתלק' נגיעתן ואינם צריכים לשבועה חוזרין להכשירן ואלו בפ' הכותב גבי ההוא עובדא דאבימי הק' דאמאי מהימנו חוזאי במיגו דלא היו דברים מעולם והלא חמה הו\"ל עד א' ומחייבו שבוע' וכיון שמודים לדבריו א\"א להו להשבע הו\"ל מחוייב שבועה שאינו יכול לישבע ומשלם כנסכא דר\"א ותירץ שאותו מעשה היה אחר שנתחדשה שבועת היסת והעד היה נוגע בעדות ואינו מחייבו שבועה ע\"כ ולדבריו אכתי ק' שהרי נסתלקה נגיעתו של חמה כיון דחוזאי הודו ליה שנתן להם המעות וחזר להכשירו וליכא למימר דס\"ל דאף כשנסתלקה נגיעתו אינו חוזר להכשרו דא\"כ הכא כשמודה היא אמאי קאמר שאינה מקודשת מטעמא דמפיה אנו חיים והו\"ל כב' מודים ת\"ל דאף כשנסתלקה נגיעתה אינן חוזרין להכשרם דטעם זה עדיף דשייך אף בממון א\"ד יע\"ש שהניחו בצ\"ע ולע\"ד נר' דלק\"מ דדברי הר\"ן ז\"ל ברורים שהרי כתב שם בפרק הכותב וז\"ל והו\"ל משואיל\"מ כדאמרינן גבי נסכא דר\"א דרבותא היא דהתם נמי איכא מיגו דהא אי בעי אמר לא חטפי אלא ה\"ט דלא אמרינן מיגו משום דלא חשיב איניש לאכחושי סהדא וה\"נ אי אמרי לא הד\"מ היו מכחשי לסהדי וא\"כ מעתה מבואר תי' ז\"ל דהיינו דקא מתרץ דההיא עובדא היה אחר דתקון רבנן שבועת היסת דמהשתא לא דמי כלל לנסכא דר\"א דהתם ה\"ט דלא מהימן במיגו דלא חטפי משום דלא חשי' איניש לאכחושי סהדא כיון דהעד אינו נוגע בדבר משא\"כ דמהימני שפיר לומר סטראי נינהו במיגו דאי בעו אמרו להד\"ם דהו\"ל אז בעל דבר הנוגע בעדות ובכל כי האי חשיב איניש לאכחושי סהדא וא\"נ דס\"ל כמ\"ש התוס' בשם ר\"י בפ' חזקת הבתים דל\"ד ד\"ה הוי מחוייב שבוע' בשם ר\"י דדוקא בשהעד מחייבו שבוע' בטענת המיגו כההיא דנסכא דר\"א דאי אמר לא חטפי הוה בעי לאשתבועי הוא דאמרי' דלא חשיב איניש לאכחושי סהדי ולישבע אבל כל שבטענת המיגו לא היה מחויב לישבע כנגד העד בהא חשיב איניש לאכחושי סהדי בלא שבועה יע\"ש וא\"כ ה\"נ גבי חוזאי כיון דבטענת המיגו אי הוי אמרו להד\"מ לא הוו משתבעי אפומא דסהדא דהו\"ל אז נוגע בדבר מהימני שפיר משום מיגו סוף דבר שמ\"ש הר\"ן ז\"ל דהעד הוה ליה בעל דבר היינו בטענת המיגו אי הוו אמרו להד\"מ ודלא כמו שהבין הרב ז\"ל וזה פשוט ודו\"ק:<br><b> טעם המלך</b>\n<b> ד) </b>\n<b> כל </b> דברי הרב נכונים ופשוטים עיין בספר פני יהושע בחדושיו לכתובות וכן בחידושי אלופי ומורי בספר קדושת ישראל על כתובות ותמצא נחת כי דבריו נכונים שם ואשר יש לי לחדש ולעורר הנה הוא קצת ממה שכתבתי בחבורי ת\"ל וז\"ל שם הש\"ך בח\"מ סימן קכ\"ו ס\"ק נ\"ח תמה על מהר\"י מטראני שהקשה היאך יהיה נאמן לומר טעיתי להפסיד ללוה במגו דאמר פרעתי להפסיד להמקבל והא הוי מגו מגברא לגברא ומגו מגברא לגברא לא אמרינן ותמה הש\"ך מש\"ס דילן דהרי אמרו מאי קא סבר אי קסבר המלוה את חבירו בעדים א\"צ לפרעו בעדים ומגו דיכלי למימר אהדרינהו ללוה יכולין למימר פרענו למלוה עכ\"ל הש\"ס ומאי מגו איכא הא הוי מגברא לגברא זהו תוכן דברי הש\"ך ועי' בס' אורים ותומים סי' פ\"ב בכללי מגו ס\"ק קל\"ח ועיין תשובת מרן בעל נודע ביהודה חלק ח\"מ סי' י\"ט ועיין פה בחדושי פני יהושע מה שהרגיש מזה ג\"כ מפאת מלוה ישנה עיין היטב בכל זה. ואומר אני דיש לבאר הענין גם במה שעמדו בזה בעלי תוס' ז\"ל הא הוי מגו דבי תרי ותירצו משום דהוי דררא דממונא אמרינן מגו דבי תרי וג\"כ צריך ביאור. ואולם אמרתי דהנה הר\"ן והרא\"ש בשבועות הקשו שם על האי דאמרינן המלוה את חבירו בעדים צריך לפורעו בעדים ואם אמר פרעתי בפני פלוני ופלוני והלכו להם למדינת הים נאמן. וא\"כ קשיא אף אם אמר פרעתיך ביני לבין עצמי יהא נאמן במגו מגו דאמר פרעתיך בפני פלוני ופלוני והלכו להם למדינת הים כתב הר\"ן דאנן סהדי דלא פרע ליה בינו לבין עצמו והוי מגו במקום עדים והרא\"ש כתב דהוי מגו גרוע דאמרינן כל הרוצה לשקר ירחיק עדותו וכן כתב הרשב\"ם ב\"ב (ע' א') ולכאורה יש להבין לדעת הר\"ן דה\"ט דאינו נאמן משום דאנן סהדי דלא פרעיה ליה א\"כ קשיא הכא מאי קאמר הש\"ס הני נוגעין בעדותן הן הא לא הוי נוגעין דהא יכלו לומר נתננו ללוה בפני עדים והלכו להם למדינת הים בשלמא לדעת הרא\"ש והרשב\"ם לא הוי מגו משום דהרוצה לשקר ירחיק עדותו אבל לדעת הר\"ן דהוי טעמיה משום דאנן סהדי תינח לגבי לוה אבל לגבי מלוה לא שייך זאת אדרבה הא לשלם למלוה לזה הוי שליחותן וחזקה מסייע להו דשליח עושה שליחותו וע\"כ כדעת הרשב\"ם והרא\"ש. אכן אי קשיא איפכא קשיא לי לדעת הרשב\"ם והרא\"ש דהא ודאי לענין לפטור עצמן נגד הלוה לזה מודה נמי מאן דסובר דלאו הן עדיו דמ\"הת לא יהיו נאמנין לעצמן דהא לזה שלחן לפרוע למלוה וזה מוכח נמי מהאי דסיטראי פ' הכותב (פ\"ה ע\"א) דאמר הש\"ס לענין שלומי שליח מאי כו' דאמר ליה לתקוני שדרתיך ולא לעוותי והתם ה\"ט משום דעוות דהוי שם מלוה בשטר והיה ליה ליקח השטר טרם שפרע אבל הכא הא לא איירי בכי האי גונא ועיין ש\"ך ותומים ושאר מפרשי הש\"ס והעיקר רהיטת הש\"ס הוא אם נאמנים נגד המלוה בעדותן והיינו שרב סובר הן הן עדיו ור\"ש סובר לא הוי עדים ואין נאמנין נגד המלוה אבל לפטור עצמן מלוה ודאי נאמנין ואין בזה פקפוק כלל. ולפ\"ז קשיא ליה הא לא הוי נוגעין בעדותן דהא נאמנין לומר החזרנו ללוה במגו דאמרי פרענו למלוה וא\"כ לפטור עצמן יכולין למימר איך שירצו או הדרינוהו ללוה ונאמנים במגו או שיאמרו פרענו למלוה באמת והשתא תו כיון שהברירה בידם לפטור את עצמן לומר או פרענו ללוה או פרענו למלוה תו אם אמרו באמת פרענו למלוה נאמנים נמי מתורת עדות נגד המלוה דהא לא הוי לענין עצמן נוגעין בעדותן דהא המה פטורים מכל צד בשלמא לדעת הר\"ן לא קשה מידי דשפיר הקשה הש\"ס אי אמרינן המלוה את חבירו בעדים צריך לפורעו בעדים הוי נוגעין בעדותן דהא אי אפשר לפטור את עצמן זולת אם אמרו פרענו למלוה דהדרינהו ללוה אי אפשר לומר דהא אנן סהדי שלא פרעו וכיון שא\"א לפטור את עצמן זולת אם אמרי פרענו למלוה אף שנאמנים בזה לפטור עצמן דאמרי הרי לזאת שלחתנו לפרוע למלוה ומה לנו לעשות עוד מ\"מ נגד המלוה אינם נאמנים דהוי נוגעין בעדותן אבל אי אמרינן כדעת הרשב\"ם והרא\"ש דלהכי לא נאמנים במגו לומר פרענו' בינו לבין עצמו במגו דאמרי פרענו לי' בעדים והלכו להם למדינת הים מטעם הרוצה לשקר ירחיק עדותו ולא הוי מגו תינח התם דהוי המגו פרעני' ליה בעדים והלכו להם אבל גבי נ\"ד שפיר נאמנים לומר הדרינהו ללוה בינו לבין עצמו במגו דאמרי פרענו למלוה ובזה ל\"ש למימר הרוצה לשקר כו' דאדרבה לזה שלחם לפרוע למלוה ולכן אמרתי לבאר ע\"פ דעת מוהרימ\"ט דמה שאמר המוהר\"י מטראני דמגברא לגברא לא אמרינן מגו היינו דוקא באין שום ריוח בזה אי אומר ששלם לזה או לזה וכמו שאיירי המהרימ\"ט דאמר טעיתי בחשבוני ואנכי איני מחויב לשלם דאמרינן דנאמן למגו דאמר פרעתי להמקבל. אבל אי טענת המגו טובה יותר מטענה זו שטוען השתא ודאי הרי\"מט נמי מודה דהוי מגו דזה ל\"ש מגו מגברא לגברא דטענה מעולה היא לדידיה (זולת לסברת פי' מטעם מלוה ישינה). ולפ\"ז נחזי אנן בנ\"ד דהנה נגד הלוה הוי עדות גמורה ונבחנה אם שלח ראובן ביד השלוחים האלו מנה לפרעו לשמעון שחייב לו מנה זאת אם אמרי השלוחין פרעניה לשמעון היינו המלוה והוי עדות למ\"ד הן שלוחיו והן עדיו אם אח\"כ הוזמו צריכין לשלם מאתים מנה האחת מה שתחת ידיהן שקבלו מראובן לפרעיה לשמעון ולא פרעו ומנה השני' מפאת הזמה שמקיימין ועשיתם לו כאשר זמם לעשות לאחיו ואולם אם אמרו מנה זאת שנתן לנו ראובן החזרנו לו הלא נגדו לא הוי עדים זולת בעלי דברים שנתן להם מנה והמה אמרו החזרנו ואין כאן עדות כלל לא שייך פה כלל הזמה ואף אם אמרו עדים שביום ההוא שאתם אומרים שהחזרתם המנה ללוה עמנו הייתם אין כאן הזמה אלא הכחשה ולא צריכין לפרוע אלא מנה זו שמסר להם לפרוע לבעל חובו והמה לא עשו כן ולפ\"ז יותר טובה להם לטעון החזרנו ללוה ממה שיטענו פרענו למלוה ובזה מסולק קושית הש\"ך על מוהרי\"מט דהכא בנ\"ד שפיר אמר הש\"ס דהוי להו מגו דאמרי פרענו ללוה ואף שהוא מגברא לגברא מ\"מ הוי מגו טוב דמה להם וללוה דהמה יטענו ודאי מה שטובה יותר לעצמן וזה טענה מעולה מטענה שטענו השתא נגד המלוה ודוק:<br><b> ובזה </b> יבא נכון קו' תוס' הא הוי מגו דבי תרי דבזה ודאי אמרינן מגו דבי תרי דהשתא שטענו נתננו למלוה אפשר שיוזמו וצריכין לשלם מאתים אבל אי יטענו החזרנו ללוה לא שייך דבר זה כלל ובכה\"ג שטענת המגו מעולה מטענה שטענו השתא נמי אמרי' מגו דבי תרי ואולי לזה כוונו תוס' היכא דאיכא דררא דממונא אמרי' מגו דבי תרי כלומר ששייך לומר שבטענה שטענו השתא יוכל לבא להם נזק ממון, קל וצח. ולפ\"ז מתורץ קושייתנו כל זאת כדאיירי הש\"ס שאינן נוגעין בעדותן דמגו דיכולין למימר פרענו למלוה יכולין למימר הדרינהו ללוה אבל בענין קושייתינו דרצוננו לומר דנאמנים לומר לפטור עצמן הדרינהו ללוה במגו דאמרי פרעני' למלוה דבזה הוי מגו מגברא לגברא דכאן אין שייך טענה מעולה דבכל טענה אם הוכחשו לא צריכין לשלם זולת מנה שקבלו מהלוה והוי מגו מגברא לגברא וגם מגו דבי תרי ודוק. ובזה הערתי מה שהביא רבינו פה בתחלה דברי הירושלמי דאמר הדא דתימא בשטר אבל בכסף לא וכתבו התוס' ד\"ה וכן בדיני ממונות דהאי דבתר דתקון רבנן שבועת היסת ובאמת למי שמעיין בירושלמי ימצא בזה גמגומי דברים. ולפי שהערנו אין צורך לזה דאפילו קודם שתיקנו רבנן היסת אינן נאמנין בכה\"ג דבשלמא גבי דיני ממונות הוי להו טענה מעולה כאשר בארנו דהשתא אם הוזמו צריכין לתת מאתים זוז מנה שנתנו להם הלוה לפרוע למלוה ומנה בעד הזמה זהו דוקא בכה\"ג אבל בקדושי כסף לא שייך דבר זה כלל כמובן מאליו ואף אם הוזמו ל\"צ אלא לחזור למשלחם כסף שמסר להם להתקדש בו האשה וא\"כ אין להם מגו כלל דהוי מגברא לגברא או משום מגו דבי תרי לכן גם קודם שבועת היסת אינן נאמנין דהוי נוגעין בעדותן וק\"ל. ואולם בקונטרס הזמה אשר לי ת\"ל כתבתי אריכות והערתי לפי דעת פוסקים אלו דסברי דגבי דיני ממונות נמי בעינן כאשר זמם ולא כאשר עשה ועיין בזה בש\"ך ח\"מ סי' ל\"ג באריכות הא לא חייבי הכא כלל לשלם מפאת כאשר זמם כי הלא הוי כאשר עשה דאימת הוזמו אי קודם גמר הדין הלא לא שייך דין הזמה כלל דקיי\"ל אין עדים זוממין נהרגין עד שיגמר הדין היינו שפסקו הב\"ד ואמרו דאין על הלוה לשלם ונאמנים העדים ששלמו למלוה הלא תיכף הוי כאשר עשה ועיין בתומים סי' ל\"ח ועי' בתשובת מרן נו\"בי חלק א\"הע סי' ע\"ב דף ע\"ט ע\"ז בהגה\"ה שם. גם הערתי לומר לפי דעת הרמב\"ם (פי\"ח מהלכות עדות הלכה ב') שכתב וז\"ל עדים שבאו ואמרו ראינו זה שהרג הנפש או לוה מפלוני מנה ביום פלוני ובמקום פלוני ואחר שבדקו באו שנים אחרים ואמרו ביום זה ובמקום זה היינו עמכם ועם אלו כל היום ולא היו דברים מעולם לא זה הרג את זה ולא זה הלוה את זה הרי זו הכחשה וכן אם אמרו להם איך אתם מעידים כך הלא ההורג או הנהרג או הלוה או המלוה עמנו היה ביום זה במדינה אחרת הרי זו עדות מוכחשת כו' אבל אם אמרו אין אנו יודעים אם הרג זה את זה בירושלים כמו שאתם אומרים או לא הרגו ואנו מעידים שאתם עצמכם עמנו הייתם ביום זה בבבל הרי אלו נהרגין או משלמין הואיל והעדים שהזימום לא היו משגיחים על עצמה של עדות כלל אם אמת אם שקר עכ\"ל ומבואר מדברי ומלשון הרמב\"ם אם מעידים באופן שגוף המעשה מוכרח להיות שקר כגון שאמרו העדים ואתם עמנו הייתם אין זה הזמה אלא הכחשה רק שצריך להיות באופן שהמעשה יכול להיות אמת. ועי' בתוי\"ט ובלח\"מ ובתומים סי' ל\"ח ולפ\"ז הכא אין כאן דין הזמה כלל דהא אם באו עדים ואמרו איך אתם מעידים שפרעתם לפלוני בשביל פלוני הא ביום הזה שאתם אומרים שפרעתם עמנו הייתם במדינה אחרת א\"כ לפ\"ז הרי המעשה שקר דבשלמא בשאר עדות ממון שאמרו פלוני פרע לפלוני ובאו עדים והזימום א\"כ אמרו לדעת הרמב\"ם אפשר פלוני פרע לפלוני אלא שאתם לא הייתם אצל הפרעון אבל בנ\"ד אם אמרו אתם עמנו הייתם בעיר או במדינה אחרת הרי המעשה ע\"כ שקר ואין כאן הזמה אלא הכחשה, דוק. ובמקום הראוי לו הארכתי מאד בענינים אלו ופה לא באתי רק לעורר על המעיין והדברים נכונים בעצמותן:<br><b> מעשה חושב</b>\n<b> (רלג) </b> וכתב הר\"ן שם וז\"ל ולא מבעיא כשהיא מכחישתה אלא אפי' כשהיא מודה שקבלתה אינה מקודשת ודאי כו' הו\"ל כמקדש שלא בעדים כו'. תמהני שהביא דברי הר\"ן אלו בפשיטות ולא ירד לפרש דבריו דלכאורה המה תמוהים דמ\"ש דאינה מקודשת אפילו כשהיא מודה דהא אדרבה אפילו במכחשת נמי מקודשת ובעיא גיטא שהרי מדאורייתא עדים כשרים נינהו דהא אין עליהן אלא שבועת היסת דרבנן ודמי למקדש בפני פסולי עדות דרבנן דצריכה גט כמבואר בש\"ע אה\"ע סי' מ\"ב סעי' ה' בלי שום חולק ובירושלמי דקאמר הדא דתימא בשטר אבל כסף לא היינו דבכסף צריך לחזור ולקדשה כמו במקדש בפני פסולי עדות דרבנן ומשום דבברייתא קתני וכן בקדושין דמשמע דמהני לגמרי עדות השלוחין משו\"ה קאמר דהיינו בשטר דוקא. ואפילו אם נדחוק לומר דכיון דעד הצריך שבועה פסול מן התורה א\"כ כיון דרמו רבנן שבועה עלי' ניהו דמדאורייתא פטור ממנה מ\"מ הרי זה מקרי עד הצריך שבועה ודמי קצת למאי דס\"ל להר\"ן ז\"ל לענין מקדש במעמד ג' דמקודשת מדאורייתא ונימא דהר\"ן לשיטתי' אזיל מ\"מ הרי לא הי\"ל להר\"ן ז\"ל למסתם ולהרב המחבר ז\"ל לא הי' להניח דברי הר\"ן ז\"ל בלי פירוש. ואפשר לומר דכיון שכתב הר\"ן ז\"ל דעד הצריך שבועה אין תורת עד עליו א\"כ סתמו כפירושו דגם מן התורה אין תורת עד עליו (ואפשר דאפילו רבינו ירוחם דפליג במעמד ג' מודה בזה) אלא שהדבר צריך טעם למה ס\"ל לרבינו ירוחם כאן דמקודשת מספק דהא לר' ירוחם הנ\"ל דס\"ל במעמד ג' דאינה מקודשת הו\"ל למימר כאן דאינה מקודשת כלל דהוי ספק דרבנן. ודע שגם הירושלמי עצמו צריך ביאור במה דאמר אבל בכסף לא והיינו לבתר דתקון רבנן שבועת היסת דקשה הא אשה מתקדשת בפרוטה וא\"כ הרי י\"ל דהאי וכן בקדושין מיירי בשקדשה בפרוטה דעדים פטורים משבועת היסת משום דאין נזקקין ונשבעין על פחות משוה פרוטה ולא מבעיא לדעת הרב בתשובה סי' כ\"ז מביאו הש\"ך בח\"מ ריש סי' ע\"ז דשנים שלוו אינם ערבאין זה לזה עד שיקבלו בפירוש דבודאי אין על כל אחד מהעדים הנ\"ל כי אם חצי פרוטה אלא דאפילו לדעת הש\"ך שם דס\"ל דאפי' בסתם נמי הן ערבאין זה לזה מ\"מ היינו דוקא בשלוו בשטר אחד אבל בע\"פ לא והביא שם ראיות מהפוסקים דכולן הזכירו שטר (וכן בירושלמי גופי' משמע דבשטר מיירי מדכתב אע\"פ דלא כתבו אחראין) ותמה על הב\"י שכתב דאפילו בע\"פ הדין כן וכן תמה הג\"ת על הב\"י ע\"ש ומסיק הש\"ך דאף הב\"י לא קאמר דבע\"פ נמי ערבאין זה לזה אלא היכא דניכר מתוך הענין שלא לצורך שותפות ואם פי' דברי הירושלמי כאן כפשוטו דברי הרב בתשובה והש\"ך וג\"ת מרפסין אגרין דאי בע\"פ לא נעשין ערבאין זה לזה אפילו היכא דניכר שלוו לצורך שותפות א\"כ משכחת לה הן הן שלוחיו הן הן עדיו בקדושי כסף נמי והיינו בשקידש בפרוטה ודברי ב\"י מבוארין בירושלמי ואפילו באין ניכר שלקחו לשותפות דזה לא שייך בשלוחין שלקחן המשלח לקדש אשה על ידן אלא ע\"כ דכיון שנתן לשניהם ביחד ממילא נעשו ערבאין זה לזה ודלא כהש\"ך ז\"ל שם:<br><b> ולדברי </b> הש\"ך והג\"ת הנ\"ל קשה טובא בירושלמי ואפילו בשקידש ביותר מפרוטה דאי אמרת דבע\"פ אינם ערבאין אא\"כ קבלו בפירוש (או בניכר לדעת הב\"י כפי שמפרש הש\"ך דבריו) א\"כ הא אין השליחין חייבין היסת משום דכל חד הוא מסייע לחברי' ועד המסייע פוטר ודאי מהיסת אלא ע\"כ דבסתמא ובע\"פ נמי ערבאין זה לזה וכ\"א נוגע בעדות אלא דקשה מה דהתחלתי להקשות אירושלמי דהא בכסף נמי משכחת לה דהיינו בפרוטה. וי\"ל דמאי דקאמר הירושלמי בכסף לא היינו דלבתר דתקון רבנן היסת משכחת קדושין דלית למימר בהו הן הן שלוחיו הן הן עדיו דהיינו בקידש בשתי פרוטות ולא עוד אלא אפילו אי קידש בפרוטות הרבה כל שלא קידשה בב' כסף נמי אמרינן הן הן שליחיו הן הן עדיו למ\"ש הר\"ן בפ' שבועת הדיינין דאין נשבעין היסת על פחות משתי כסף אע\"כ דפירוש הירושלמי דדוקא כשקידש בשטר בכל גווני אמרינן הן הן שליחיו כו' אבל לא בכסף בכל גווני דהיינו כשקידש בב' כסף. ודע שאני תמה מאד על הר\"ן בסוגיין שנתקשה בדברי הרי\"ף לענין מה הביא האי דירושלמי חד בר נש אפקיד גרבוי גבי חברי' וכפר בי' וחייבו ר\"י שבועה ע\"י הכתף דהא למאי דקיי\"ל כר\"נ אין תורת עד על הכתף כיון דחייב היסת והאי אפשר שכתב לתרץ דנ\"מ אם פטרו מתחלה מלבד הדוחק הגדול שבזה אין זה דרך הרי\"ף למינקט דינא אנ\"מ דל\"ש כלל דמהיכא תיתי שיפטור את הכתף מתחלה דאם ירא שמא יכפור הנפקד למה הפקיד אצלו (או דהי' לו להפקיד אצלו בשטר) דפיטור העד השליח לא מהני לי' דהא אפילו המפקיד אצל חבירו בעדים קיי\"ל דא\"צ להחזיר לו בעדים וא\"כ כש\"כ דעד אחד לא מהני משום דיכול לומר החזרתי ולמה לא תירץ בפשיטות לשיטתיה בפ' שבועת הדיינין הנ\"ל דס\"ל דאין נשבעין היסת אלא על כפירת שתי כסף וא\"כ נ\"מ דשליח נעשה עד בשאין החפץ שוה שתי כסף דאז אין השליח חייב לישבע היסת. ואפשר לומר דהאי גרבוי נמי לא היה שוה ב' כסף ומש\"ה חייבי' ר\"י שבועה ע\"י הכתף השליח דנראה דרב נחמן קדים לר' ירמי' הוה דהא רב נחמן תלמיד של שמואל היה דקשיש מר' יוחנן רבי' דרב אסי ור' ירמיה הי' תלמידו של ר' זירא שהיה תלמידו של רב אסי ואע\"ג דרב נחמן בבבל הוה ור' ירמיה הי' בא\"י מ\"מ מסתמא קבלו גם בא\"י תקנת רב נחמן משום דארץ ישראל כייף לבבל בדיני ממונות דבבבל שבט ובא\"י מחוקק עיין סנהדרין דף ה' ע\"א ועי' ב\"מ דף וי\"ו והרי בירושלמי אמרינן והוא שקדשה בשטר כו' אלמא דתקנת רב נחמן גם בא\"י הוה וא\"כ קשה האי עובדא דגרבוי הנ\"ל שחייבי' ר' ירמיה שבועה ע\"י הכתף וזה ודאי דוחק לומר דהעובדא הוה בשפטרו את הכתף משבועה מתחלה ועוד קשה לי דיהי' איך שיהיה אמאי לא הקשה הר\"ן על הירושלמי מאי טעמי' דר' ירמיה אלא דבזה י\"ל משום דאיכא למימר דר' ירמיה ס\"ל כמאן דפליג התם בירושלמי:<br><b> ועוד </b> אני תמה דבש\"ס דילן משמע דרב נחמן הוא דתיקן שבועת היסת ובירושלמי משמע דגם קודם רב נחמן כבר היתה תקנה זו עיין כ\"מ בהלכה זו שכתב דמחלוקת הוא בירושלמי ומשו\"ה פסק הרמב\"ם ז\"ל דאמרינן הן הן שליחיו הן הן עדיו משום דבתר הכי אמרינן בירושלמי אמר רבא הוה עובדא ועשה רב שליח עד וע\"ש והרי רב קודם לרב נחמן הוה ואכתי לא נתקנה שבועת היסת ובסוגיא דהאי רעיא ריש ב\"מ משמע דבימי ר' זירא כבר נתקנה שבועת היסת ומכ\"ש בימי ר' ירמי' תלמידו דפריך התם וא\"נ ליתא לדר\"ח לחייב מדר\"נ דמשמע דעל האי עובדא דהאי רעיא קאי ולא לאגמורי בעלמא אי יתרמי כהא עובדא בתר תקנת רב נחמן. ולולא דברי הר\"ן היה נ\"ל לפום ריהטא לומר דבעובדא דר' ירמיה בירושלמי בההוא בר נש דאפקיד גבי חברי' גרבוי דחמרא וכפר חברי' היינו שטען חברי' דלאו בתורת פקדון שדרי' ניהלי' ע\"י הכתף אלא בתורת השבה שהי' חייב לו גרבוי דחמרא ומש\"ה אפילו לבתר תקנת רב נחמן אין הכתף חייב היסת כיון דמודה חברי' דקבל על ידו אלא דההכחשה הוא בין המשלח להמקבל בתורת מה שלחי' לי'. אולם לא ניחא לי' להר\"ן בתירוץ זה דלמ\"ש בפ' הכותב דפ\"ה ע\"א בעובדא דאבימי בבי חוזאי דמהימנינן להו לומר סטראי במיגו דלהד\"מ לבתר תקנת רב נחמן ולא דמי לנסכא דר' אבא יע\"ש. וא\"כ ה\"נ נאמן לומר דבתורת השבה קבלתי במגו דלהד\"מ כיון דלבתר תקנת רב נחמן אין הכתף עד ויש לחברי' מיגו זו דהא לא שייך לומר דזה לא חציף אינש לאכחושי סהדא משום דעד הצריך שבועה לאו עד הוא. ואדרבה אי אמרינן מיגו בבי חוזאי אע\"ג דהוי מיגו מאינו מעיז למעיז נגד העד דהא חמא לא ידע אם באמת לאו סטראי נינהו אף דהוי ממעיז למעיז נגד אבימי מ\"מ מיגו גרוע הוא להעיז נגד עד דאינו נוגע ומדאורייתא מהימן בלא שבועה מלהעיז נגד בע\"ד הנוגע ואפ\"ה ס\"ל להר\"ן ז\"ל דאמרינן מיגו נגד חמא וא\"כ מכש\"כ בהאי דירושלמי דהכתף העיד דבפקדון יהבי' וחברי' כופר ואומר דקבלי' בפרעון דהוי מיגו ממעיז למעיז דלאו מיגו גרוע הוא (ואע\"ג דלגבי המפקיד הוי מיגו ממעיז לאינו מעיז דאי חברי' טען להד\"מ לא ידע בשקרי' מ\"מ המפקיד הוא בע\"ד ונוגע והכתף אינו נוגע) כן נראה לכאורה בטעמא דהר\"ן דדחיק במאי שהביא הרי\"ף האי דירושלמי הנ\"ל:<br><b> אבל </b> באמת נלע\"ד דלא דמי האי דירושלמי לההוא דבפ' הכותב הנ\"ל דלמ\"ש דחברי' טען דבפרעון שדרי' והכתף העיד דבפקדון הוא הרי מחויב חברי' שבועה להכחיש את הכתף ומיגו לא מהני נגד עד אחד כמו דלא מהני נגד ב' עדים וכמו שהטוען לא לויתי ועד אחד מעיד דלוה אינו נאמן במיגו דפרעתי משום דמיגו במקום עדים לא אמרינן ואע\"ג דגם מיגו נגד עדים לא אמרינן מ\"מ מהימני לומר סטראי במיגו נגד חמא העד משום דאי אמרו להד\"מ מיפסל חמא לעדות בתר תקנת רב נחמן ולאו מיגו נגד עדים הוא אבל בהאי דירושלמי הנ\"ל הוא מיגו במקום עד בהחלט ומיד נתחייב שבועה כיון דהודה דגרבוי מסר לו הכתף ומשו\"ה הביא הרי\"ף האי דירושלמי דאפילו בתר תקנת ר\"נ כה\"ג משכחת לה דשליח נעשה עד וכמ\"ש:<br><b> ומלבד </b> כל זה י\"ל בפשיטות דבירושלמי מיירי דבר נש וחברי' נתעצמו בדין לפני ר' ירמיה דזה תבעי' גרבוי פקדון וזה השיב לו שהוא פרעון דלא אסיק אדעתי' דהכתף יודע דדוקא בתורת פקדון שדרי' והמפקיד הביא את הכתף והעיד דבתורת פקדון מסר לו ותו ליכא מיגו גם בתר תקנת רב נחמן משום דהוי מיגו למפרע כהאי דפרק זה בורר דאי בעי קלתי' לא אמרינן כיון דהוחזק תחלה בב\"ד ע\"ש ודוק:"
+            ]
+        ],
+        [
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>קדשה </b>\n<b> באוכל כו' ששוה פחות מפרוטה ה\"ז מקודשת מס' שמא שו\"פ במקום אחר.</b> מימרא דשמואל פ' קמא דקדושין די\"ב ודע שאני מסתפק בדין זה אם היינו דוקא בקדשה סתם בדבר שאינו שו\"פ בהא הוא דחיישינן שמא שו\"פ במדי ומקודשת מס' אמנם במפרש ואומר לה הרי את מקודשת בכלי זה ששו\"פ ואינו שו\"פ באותו מקום אינה מקודשת כלל ואפי' שו\"פ במדי וטעמא רבה איכא במילתא דבשלמא בנתנה לה סתם הרי נתרצית היא להתקדש בפחות משו\"פ אלא שמדין תורה הוא דאינה מקודשת משום דבעינן שיתן לה כסף דהיינו פרוטה ופחות משו\"פ לא מקרי כסף והילכך איכא לספוקי שמא שו\"פ במדי ונמצא דהרי שוה כסף האמור בתורה אמנם באומר לה בהדיא ששו\"פ ודאי דאינה מקודשת כלל משום שדעתה ודאי היתה שיהא שו\"פ במקומה ולא אמה ששוה במדי. ונראה להביא ראיה לזה ממ\"ש רבינו פ\"ז מה' אלו דין י\"ט אמר לה הרי את מקודשת בבגדים אלו שהן שוים חמשים דינרים כו' ואם אינם שוים אינה מקודשת אשר מבואר מדבריו דאינה מקודשת כלל קאמר והשתא קשה דהיה לו לומר שהיא מקודשת מס' שמא שוה חמשים דינרים במדי וכמ\"ש בכל המקומות דמקודש' מס' משום חשש זו אלא נראה ודאי דכל שפירש ואמר שוה חמשים או ש\"פ אין דעתה אלא על מה ששוה באותו פרק ובאותו מקום ואולם לדעת החולקים על רבינו וס\"ל דאפי' ידוע ששו\"פ במקום אחר אינה מקודשת דאין להקדש אלא מקומו ושעתו ומשום גזרת הרואים נגעו בה דשמא יש כאן אחד מאנשי מדי ואם יראה שאין אנו חוששין כאן אף במקומו לא יחוש נראה ודאי דאפי' במפרש לה ששו\"פ הרי זו מקו' מספק משום חששה זו ולפי זה צ\"ל דכי פרכינן בגמרא הא לא שוו חמשים לאו למימרא דאינה מקו' כלל אלא הכי פריך כיון דלא שוו חמשים היכי קאמר רב דא\"צ שומא ומקודשת ודאי היל\"ל דמקודשת מס' שמא שוה חמשים במדי. ואמנם יש לפקפק בזה ממה שהטור ז\"ל בסימן ל\"א הביא סברת החולקים על רבי' בחשש שמא שו\"פ במדי וכתב שלזה הסכים הרא\"ש ז\"ל ובריש סי' הנז' כתב וז\"ל אם אמר לה התקדשי בחפץ זה ששוה חמשין זוזי כו' אם מצא אח\"כ ששוה חמשין זוזי מקודשת אשר נראה מדבריו דאם אינו שוה אינה מקודשת כלל וכמ\"ש רבינו מדלא ביאר הדבר ולא ידעתי למה שהרי מבואר דבמפרש נמי איתא להאי חששה שמא שוה חמשין במדי ואפי' במקומו לא יחוש וכעת דין זה צל\"ע ודע דבפ\"ק דקדושין סמוך ונר' למימרא דשמואל אמרינן ההוא גברא דאקדיש באבנא דכוחלא יתיב רבי חנינא וקמשער אי אית ביה שוה פרוטה אין ואי לא לא ופרכינן והאמר שמואל חיישינן ומשני ר\"ח לא סבר להא דשמואל כו' וכתבו התו' בד\"ה ר\"ח וז\"ל הכא לא מצי לשנויי הא בקדושי ס' כדלעיל משום דאיירי שקדש' אחיו כו' הנה בדברי התו' הללו צווחו בו קמאי דקמאי דאמאי הוצרכו לומר שקדשה אחיו דהא ע\"כ ר\"ח לא חייש לדשמואל כלל להצריכה גט מדאמרו לו רבנן והאיכא סהדא באידית כו' ועל כרחין אותם רבנן לא היו רוצים לומר דהיא מקודשת ודאית אלא מס' דניחוש לקלא אלמא דר\"ח אפי' ס' אינה לדעתו ועוד דאי ר\"ח חייש לדשמואל א\"כ לא התירה לאחרון אם לא אצטריכה גט מן הראשון ואמאי פרשו רבנן מההיא משפחה ואין לומר דאותה אשה נשאת לשני בלא גט כיון שאפי' ר\"ח היה מצריכה גט ועוד מאי האי דקאמר ר\"ח לאו כל כמינך דאסר' לך אבתרא והא בלא\"ה נמי אסור לשני בלא גט מן הראשון ולאחר שגירשה אפי' מאמין לדבריה נמי הרי היא מותרת לשני כל זה הוקשה להו בדבריהם הלא בספרתם ועיין במוהריט\"ץ סי' ובמוהרימ\"ט ז\"ל: ואנכי שיירתי דרך לעצמי כלפי מה שראיתי להרב עצמות יוסף ז\"ל לקמן סמוך ונראה שהעמיד הא דרב חסדא דמעשה שהיה בשנשאת לב' ועל פי זה יישב דברי הרא\"ש בתשו' ודברי תוס' ר\"י ע\"ש ואף שמוהרימ\"ט ז\"ל בתשו' ח\"א סי' צ\"ב הרבה להקשות על דבריו והוכיח מדברי המרדכי דמעשה דר\"ח באירוסין הוה מ\"מ מסתייה דרב גובריה אמרה ולא נפלאת היא ליחס סברא הלזו לדברי התוס' ואף גם זאת דאיכא למימר דקושט' דמילתא ס\"ל להתוס' ז\"ל דמעשה דר\"ח כפשטיה מתפרש' באירוסין אלא שלא הכריחו הדבר מכח ההיא דפירשו רבנן וכל הני משום דהיה מקום לומר דמעשה דר\"ח בנשאת איירי ולהכי הוצרכו לומר דמיירי שקדשה אחיו והדברים מגיעים כלפי מ\"ש מוהריב\"ל ז\"ל ח\"א כלל ג' סי' ח\"י דבקדושין דרבנן כגון קדושי קטנה שהגדילה ולא בא עליה וכן המקדש בדבר שאינו שו\"פ לדעת הרמב\"ן והתוס' שכתבו דאינו אלא חומרא דרבנן בעלמא דאין להקדש אלא מקומו ושעתו וכן כנסה סתם ונמצאו עליה נדרים אליבא דרבה דאינו אלא קדושין דרבנן אם נשאת לא תצא אע\"ג דבקדושי ס' אם נשא' תצא והולד ס' ממזר בקדושין דרבנן דקילי לא אמרינן אם נשאת תצא יע\"ש מה שהאריך בזה וזו הלכה העלה בס\"ד יע\"ש הן אמת שדבריו ז\"ל מן המתמיהים דבקדושי קטנה שגדלה ולא בא עליה דהוו קידושין דרבנן כתב רבינו ז\"ל פי\"א מה' גירושין דתצא מזה ומזה וכן הוא דעת הרי\"ף פ' ב\"ש והראב\"ד ז\"ל השיג עליו דאם אמרו באשה שהלך בעלה למ\"ה ועמדה ונשאת דאיסור לאו ואיסור ערוה יאמרו באיסור דרבנן והרא\"ש ז\"ל שם האריך בדבר והסכים לס' הראב\"ד ז\"ל דבקדושין דרבנן לא אמרינן תצא מזה ומזה והטור ז\"ל סי' קנ\"ה הביא מחלוקת זה וכתב שמסקנת הרא\"ש כדעת הראב\"ד ז\"ל וכבר ראיתי להרב בני יעקב ז\"ל דקמ\"ח שתמה על מוהר\"י קולון ז\"ל שכתב על אשה שנתקדשה בפחות מש\"פ דכיון דקי\"ל כשמואל דחיישינן שמא שו\"פ במדי אם נשאת לב' תצא מזה ומזה דאיך כתב הדבר בפשוט מאחר שהדין זה במחלוקת הוא שנוי כי לדעת הראב\"ד והרא\"ש כיון דמידי דרבנן הוא אם נשאת לא תצא יע\"ש ואנכי הרואה כי לא על מוהר\"י קולון ז\"ל תלונתנו כי גם על הטור ז\"ל ק' דבסי' קנ\"ה הסכים למסקנת הרא\"ש דבקדושין דרבנן אם נשאת לא תצא ואלו בסי' ל\"א גבי מקדש בפחות משו\"פ הביא בסתם דברי הרמ\"ה ז\"ל וז\"ל כתב הרמ\"ה אם ילדה מב' ולא גרש הראשון הולד כשר דנהי דחיישינן לקדושי ראשון להצריכה גט ולהוציאה מב' כו' ומבואר הדבר הוא שדעת הרמ\"ה דחששה דשמא שו\"פ במדי אינו אלא מדרבנן וכמ\"ש מרן שם ואפ\"ה כתב דאם נשאת תצא והדבר צ\"ע ועיין בתשובת מוהר\"י באסאן ז\"ל סימן פ' יע\"ש מה שכתב בזה: ואיך שיהיה לדעת הראב\"ד והרא\"ש ז\"ל מבואר דבקדושין דרבנן אם נשאת לא תצא וא\"כ אף אנו נאמר שדעת התוס' נמי כן הוא ומש\"ה הוקשה להו שפיר דאמאי ל\"ק הא בקדושי ספק דלעולם ר\"ח חייש לדשמואל אלא דהוה קא מעיין בה דאי אית ביה ש\"פ כל שנשאת לב' תצא מזה ומזה ואי לית ביה שו\"פ כיון דקדושין דרבנן נינהו לדעת התוס' ז\"ל כיון שנשאת לב' לא תצא אלא נותן לה ראשון גט והיא יושבת תחת בעלה כמ\"ש רבי' בדין גט פסול מדרבנן יע\"ש והיינו דקאמר שפיר ר\"ח לאו כל כמינך דאסרת לך אבתרא משום דלפי דבריה שאומרת דההיא שעתא הוה ביה שו\"פ הוה ליה אשת איש שנשאת לאחר דתצא מזה ומזה ואפי' מגרש ראשון אסורה לב' לא כן משום חששא דשו\"פ במדי כיון דמידי דרבנן היא כיון שנשאת לא תצא והיינו נמי דפרכי' עלה והאיכא סהדי באידית כו' וכיון דס' קדושין הוא קי\"ל דאם נשאת תצא מזה ומזה ומש\"ה פירשו רבנן מינה משום דס\"ל דהוי ספק מקודשת ותצא מזה ומזה וכל שלא גרשה הב' אף שגרשה הראשון אסורה לב' והולד פגום ולהכי הוצרכו לומר דמיירי בשקדשה אחיו דמהשתא אי הוה ס\"ל לר\"ח כשמואל ע\"כ צריך שיגרש ראשון והיא יושבת תחת בעלה וא\"כ הו\"ל גרושת אחיו ואיך קאמר לאו כל כמיניה זה הנ\"ל כפתור ופרח ליישב דבריהם ז\"ל ודוק:"
+            ]
+        ],
+        [
+            [
+                "<b>המקדש </b>\n<b> בדבר שהוא אסור בהנאה כגון חמץ בפסח כו'.</b> משנה פ' האיש מקדש דנ\"ו ע\"ב המקדש בערלה כו' אינה מקודשת והתוספ' שם ד\"ה המקדש בערלה הקשו וז\"ל וא\"ת אמאי אינה מקודשת הא שרי ליהנות שלא כדרך הנאתו כדאמרינן בפ' כ\"ש כו' וראיתי להר\"ב מש\"ל בהלכות יסודי התורה בפ\"ה הלכה ח' תמה על דברי התוס' הללו דפרק כ\"ש לא אמרינן אלא דכל איסורים שבתורה אין לוקין עליהן אלא כדרך הנאתן אבל איסורא מיהא איכא וכמ\"ש התוספ' בפ\"ג דשבועות דכ\"ב בד\"ה אהיתירא ובפ\"ק דע\"ז דף י\"ב בד\"ה אלא יע\"ש וכן תמה הריטב\"א ז\"ל בשמעתין על דברי התוס' יע\"ש: ולעד\"נ דמה שהביאו ראייה מההיא דפרק כ\"ש דבשלא כדרך הנאתו מותר לאו היינו מההיא דאמרינן התם בדכ\"ד כל איסורים שבתורה אין לוקין כו' דהא פשיטא דאיכא למימר דלענין מלקות קאמר אבל איסורא מיהא איכא אלא דכונתם למ\"ש שם בדכ\"ה ע\"ב מר בר רב אשי אשכחיה לרבינא דהוה שייף לברתיה בגוהרקי' דערלה א\"ל אימור דאמור רבנן בשעת הסכנה כו' א\"ל האי אשתא צמירתא כשעת הסכנה דמיא א\"ד א\"ל מידי דרך הנא' קא עבידנ' וס\"ל להתו' דהני תרי לישנא בהא דפליגי לישנ' קמא ס\"ל דשלא כדרך הנאתו נהי דמלקות ליכא אבל איסורא מיהא איכא ומש\"ה אצטריך לטעמא דאשתא צמירתא כשעת הסכנה דמיא ולישנא בתרא ס\"ל דשלא כדרך הנאתו אפי' איסורא נמי מדרבנן ליכא וכמו שצידד הרב ז\"ל שם דאם היה אסור מדרבנן לא שרינן אפי' בחולה שאין בו סכנה דלא התירו אלא שבו' דאמירה לגוי כמ\"ש הרשב\"א ז\"ל הביאו הרדב\"ז ז\"ל ח\"א סימן ב' יע\"ש וכן מוכח לישנא דרבינא דקאמר מידי דרך הנאה קא עבידנא ואם איתא דלא כדרך הנאתו מדרבנן אסור אלא דבמקום חולה התירו מאי האי דקא מתמיה רבינא מידי כו' כאלו הוא דבר פשוט והלא היא גופה צריכה רבא והכי הול\"ל גוהרקיה דערלה שלא כדרך הנאה היא ובמקום חולי לא גזרו אמנם אי שלא כדרך הנאתו שרי לגמרי א\"ש לישנא דמידי דרך הנאה קא עבידנא כלומר דכ\"ש בחולה דמותר וכן ראיתי להרשב\"א והר\"ן ז\"ל שתפסו בקושייתם ראיה מההיא דמידי דרך הנאה כו' משמע דמההיא דלעיל דר\"י לא הוה ס\"ד להקשות להו כלל דתשובת' בצדה דאין לוקין דוקא דקאמר אלא דמהא דמידי כו' הוה משמע להו דשרי לגמרי ונדחקו בתי' לומר דהתם משום מעשה שהיה במקום חולי התירו ולהתוס' ז\"ל לא ניחא להו בהכי כמ\"ש ומ\"ש בפשיטות כדאמרי' בפרק כ\"ש היינו דמשמע להו דהכי הלכתא דלישנא בתרא עיקר ובהכי ניחא לי מה שהק' עוד הרב הנז' הובאו דבריו בס' חזון נחום ח\"א דקפ\"ו ע\"ב בקונטריס החכם הש' כמהור\"ם אברהם קארו ז\"ל לתי' הב' שתי' התוס' דמיירי שפיר בדאיכא שו\"פ אף שלא כדרך הנאתו מ\"מ כיון שהאשה סבורה ליהנות דרך הנאתן ואינו כן לא סמכא דעתה והוי מקח טעות וז\"ל והנה מתי' זה משמע דמתני' איירי בדלא ידעה האשה דמקדש באיסורי הנאה והוי מקח טעות וקשה מדאמרינן בבכורות דף יו\"ד ע\"ב איכא דמתני לה להא דר\"ן אהא המקדש בפטר חמור אינה מקודשת לימא מתניתין לא ר\"י ולא ר\"ש אי ר\"ש תיקדוש בכולה אי ר\"י תקדוש במאי דביני ביני ומשני אמר רבה בר אבוה אמר ר' נחמן לעולם ר\"י וכגון שאינו שוה אלא שקל כו' ואי כדברי התוספו' מאי פריך תיקדוש במאי דביני ביני הא הוי מקח טעות דסברה ליהנות בחמור זה בלתי פדיון שהרי אינה יודעת דפטר חמור הוא זה יע\"ש שהניחו בצ\"ע והיא קושיא חזקה אכן ע\"פ האמור הנה מקום יש בראש ליישב דבריהם דמה שהוצרכו התוס' לומר דמתני' איירי בדלא ידעה האשה שאיסורי הנאה הן אינו אלא לא\"ד דקאמר התם בפסחים דשלא כדרך הנאה שרי לגמרי ואהא ק\"ל שפיר דהא חזי ליהנות שלא כדרך הנאתו והוצרכו לומר דמיירי בדלא ידעה האשה שמקדשה באיסורי הנאה אמנם ללישנא קמא דס\"ל דשלא כדרך הנאתו אסור ל\"ק להו מידי אמתני' ומתני' איכא לאוקמא כפשטא אפי' בידעה האשה שמקדש באיסורי הנאה וא\"כ איכא למימר דההיא לישנא דקאמר התם בבכורות אי ר\"י תיקדוש בכוליה ס\"ל כלישנא קמא דפסחים דשלא כדרך הנאתו אסור ומתני' כפשטא אתיא בדידעה דאיסורי הנאה הן ומשו\"ה פריך תקדוש בכוליה ואדרבא נ\"ל שיש לסייע דברי התוס' ז\"ל משמעתין דלקמן ומלישנא קמא דהתם דקאמר איכא דמתני לה להא דר\"ן אהא המקדש בפטר חמור כו' לימא מתני' דלא כר\"ש אמר ר\"ן לאחר עריפה כו' והשתא ק' דלס\"ד דהוה ס\"ל דמתני' במקדש בפטר חמור מחיים קאמר אם כן קשה דהיכי הוי ניחא ליה מתני' אליבא דרבי יהודה הא לרבי יהודה נמי תקשי תיקדוש במאי דביני ביני וליכא למימר דלפום ס\"ד נמי הוה ס\"ל דמתני' בלאחר עריפה דוקא אלא דהוה ס\"ל דאפי' בלאחר עריפה פליג ר\"ש וס\"ל דמותר בהנאה ומש\"ה קאמר לימא דלא כר\"ש דכר\"י מתוקמא שפיר כיון דמיירי בלאחר עריפה דא\"כ לא הוה ליה לר\"ן למימר לאחר עריפה דהא פשיטא לן דמתני' בלאחר עריפה מיירי אלא הכי הול\"ל מודה ר\"ש בלאחר עריפה וכי קא מפלגי במחיים וכבר הרשב\"א ז\"ל בחי' נרגש מזה וכתב דתלמודא הכא אההיא שינוייא דהתם סמוך דמייתי לה בשאינו שוה אלא שקל ואליבא דר\"י בר יהודה יע\"ש וזה ודאי דוחק אכן כפי דברי התוס' ז\"ל ניחא דהנהו תרי לישני בהא פליגי דלישנא קמא ס\"ל דמתני' בדלא ידעה שמתקדשת באיסורי הנאה ומש\"ה הוה מוקמינן למתני' כר\"י משום דכיון דסבורה היא ליהנות בחמור בלי פדיון הוי מקח טעות ולישנא בתרא ס\"ל דמתניתין בידעה שמתקדשת באיסורי הנאה ומשו\"ה ק\"ל דתיקדוש במאי דביני ביני כנ\"ל ועל פי האמור יש ליישב דברי התוס' רי\"ד שכתב בשמעתין לקמן דנ\"ח וז\"ל ובפטר חמור ואף על פי שהאשה יכולה לפדותו ולהיות מותרת בו אפי\"ה כל זמן שלא פדאו הוי איסורי הנאה ונמצא שלא נתן לה כלום וה\"ה בהקדש דאמרינן דלא קדש מפני שלא נתחלל ואע\"פ שהאשה יכולה לחללו על שו\"פ כדקי\"ל הקדש שוה מנה שחללו על שו\"פ מחולל אפי' הכי כל זמן שלא חיללו אינה מקודשת דבשעת הקדושין לא יהיב לה מידי וה\"נ הכא עכ\"ל ותמה עליו הח' הש' הנז' שזה הפך מסוגיא דבכורות דקאמר התם אי ר\"ן תקדוש במאי דביני ביני הרי דיכול לקדש את האשה בעודף מן פדיונו ועוד תמיה אני עליו שהרי בשמעתין מוקמינן למתני' בלאחר עריפה וא\"כ מאי ק\"ל אכן כפי מ\"ש יש ליישב שכונתו להקשות הסוגיא בדוכתא דקאמר נימא מתני' דלא כר\"ש משמע דכר\"י ניחא ליה מתני' ואהא קאי ואע\"פ שהאשה כו' ותריץ יתיב דס\"ל דסוגיא דידן דאתיא כלישנא קמא דהתם דכל זמן שלא פדאו אינה מקודשת דבשעת קדושין לא יהיב לה מידי. אמנם הא ודאי דלישנא בתרא דהתם ס\"ל דכיון דבידו לפדותו לא חשיב כמקדש באיסורי הנאה ואי קשיא שהרי התוס' רי\"ד ז\"ל הכריח הדבר מההיא דהמקדש בהקדש דבמזיד לא קידש אליבא דר\"י אף על גב דיכולה לפדותו בשו\"פ כדקי\"ל בעלמא והכי נמי ללישנא בתרא דבכורות תקשי ליה הא דמקדש בהקדש י\"ל דההוא לישנא סבירא ליה דדוקא חיללו בדיעבד מחולל אבל לכתחיל' לא וא\"כ מש\"ה אינה מקודשת דלא ניחא לה למעבד איסורא ומ\"מ תק' דהי\"ל להתוספות רי\"ד ז\"ל להזכיר סוגיא דבכורות על דל שפתיו ולומר דסוגיא דידן פליגי אההיא לישנא ודוק: גם מה שכתבו התוס' רי\"ד דהאשה יכולה לחללו על שו\"פ קשה מההיא דאמרינן בבכורות די\"א ע\"א א\"ד כיון דקני להך דביני ביני לא דמי להקדש ומצאתי להתוס' חיצוניות כ\"י שהקשו וז\"ל וא\"ת כל הקדש נמי איכא דביני ביני דהא אמרינן בעלמא דהקדש שחללו על שו\"פ מחולל ואפי\"ה מצי פריק ליה ויש לומר דדוקא בעלים יכולים לחללו על שו\"פ ולא אחר עכ\"ל יעוין שם ומדברי התוס' רי\"ד ז\"ל מבואר דאחר נמי מצי לחללו בשו\"פ וכיון שכן תקשי ליה אההיא דבכורות ועיין בתוספות דתמורה ס\"פ כיצד מערימים ומיהו י\"ל דאף תוס' רי\"ד ז\"ל מודה דאחר אינו יכול לפדותו פחות משויה אלא דגבי אשה כיון שנתנו לה בתורת קדושין חשיב כבעלים ופשוט ואי קשיא לכאורה דהנה ראיתי להתוס' ז\"ל בר\"פ השוכר דף ע\"ז בד\"ה בדמיהן שהקשו כקו' דהכא ותי' באופן אחר וז\"ל י\"ל כיון שכל זמן שהוא בעין אסור למוכרו מן התורה כמו כן אסור לקדש בו אשה דהוי כמו מכירה חשובה ויש בו הנאה כשמקדש את האשה כו' יע\"ש וק' לכאורה דלפי דבריהם מאי פריך בבכורות אי ר\"י תיקדוש במאי דב\"ב הא אע\"ג דאית לה הנאה שו\"פ דיכולה לפדותו בפחו' משויו אפי' הכי כיון שכל זמן שהוא בעין ולא פדאו אינו יכול ליהנות ממנו ולמוכרו כ\"כ אסור לקדש בו את האשה לפי דעתם ז\"ל האמנם אחר העיון נראה דלק\"מ דע\"כ לא כתבו התוספות ז\"ל אלא דוקא במקדש בערלה וכיוצא דאע\"ג דיכולה ליהנות שו\"פ בשלא כדרך הנאתה או באפרו אפילו הכי אם רצה הבעל למוכרו בשו\"פ בכדי הנאת שלא כדרך הנאתו שיש בו או בכדי אפרו פשיטא ודאי דאסור למוכרו שהרי אין אפרו בעין וכי שקיל השתא פרוטה מאיסור הנאה קא שקיל אכן שלא כדרך הנאתו לא התירה התורה אלא ליהנות מגופו של איסור שלא כדרך הנאה אבל למוכרה לאחר בפרוטה בשביל אותה הנאה דשלא כדרך הנאה שיש בו הא ודאי אסור שהרי הוא נהנה עכשיו מגופו של איסור בדרך הנאתו משא\"כ בההיא דפטר חמור דאע\"ג דכל זמן שלא פדאו אסור ליהנות ממנו ולמוכרו אפילו הכי אם רצה למוכרו ולהודיעו שהוא מוכר לו מה ששוה יותר מן השה רשאי למוכרו כמ\"ש הרא\"ש שם והטור ז\"ל סי' רי\"א יע\"ש והילכך פריך תלמו' שפיר דכיון דאשה יודעת דפטר חמור אסור בהנאה ודאי דדעתה לאיתקדש במאי דביני ביני והו\"ל כאלו פי' להדיא שהיא מקודשת במה ששוה יותר מן השה דכה\"ג איתיה במכירה כנ\"ל ובדברי התוס' דע\"ז י\"ל טובא שכתבו וז\"ל בדמיהן מקודשת משמע הא בגוף הערלה אסור לקדש וטעמא משום דלית ביה שו\"פ כו'. והוא תימא דבהדיא קתני המקדש בערלה כו' אינה מקודשת ואמאי הוצרכו לדיוקי מסיפא ולא עוד אלא לישנא דמשמע שכתבו ועיין בהרב ל\"מ מה שדחק בזה ולעד\"נ שכוונתם ז\"ל לשלול תי' התוס' בשמעתין שתי' דמתני' מיירי בשאין בה שו\"פ שלא כדרך הנאתו והיינו דק\"ל מסיפא דמתני' דמדקתני מכרן וקדש בדמיהן מקודשת משמע דבגוף הערלה לא משכחת לה שיהא מקודשת דאל\"כ ליפלוג וליתני בדידה ולימא אם יש בשלא כדרך הנאתו או באפרו שוה פרוטה מקודשת ותי' דבכל גוונא אסור לקדש כיון שכל זמן שהוא בעין כו' כנ\"ל ועל מה שכתבו התוס' וא\"ת אמאי לא חשיב בהך מתני' פיגול ונותר כו' הקשה הרב ח\"ה ז\"ל דת\"ל דמשום איסור קדש אינה מקו' כדתנן לעיל המקדש בחלקו כו' אינה מקודשת יע\"ש: ולעד\"נ אחר המחילה לק\"מ דהתוס' ז\"ל אזלי לשיטתם שכתבו בפ\"ק דב\"ק די\"ב ע\"ב ד\"ה ומחיים דחלק בעלים אפי' לאחר שחיטה הוי ממון בעלים לקדש בו אשה ולכל דבר וכן משמע דלשון המקדש בחלקו לא שייך אלא בחלק כהנים דבבעלים לא שייך בהו לשון חלק דעיקר הקרבן שלהם יע\"ש וא\"כ היינו דק\"ל שפיר דאמאי לא חשיב פגול ונותר וכגון בחלק בעלים דמשום איסור קדש לא שייך בחלק בעלים ואי משום טעמא דאיסורי הנאה אינה מקודשת כנ\"ל כעת והא דלא חשיב חמץ בפסח משום דקסבר כר\"י הגלילי דשרי בהנאה ובשיטה להרב החי' ז\"ל כתב וז\"ל הא דלא חשיב חמץ בפסח בפלוגתא לא קחשיב וצ\"ע דבשר וחלב נמי פלוגתא היא כדאיתא בגמרא ואפשר דמשום דפלוגתא דחמץ בפסח מתניא במתני' ופלוגתא דבב\"ח לא אתנייא אלא בברייתא עכ\"ל וצ\"ע שהרי סברת ר\"י הגלילי לא הזכירו במתני' בפסחים כלל אלא ברייתא היא דמייתי התם בפ' כ\"ש דף כ\"ג ע\"א ודף כ\"ח ע\"ב ואם כונתו ז\"ל למאי דמוקמינן דל\"ב ע\"א התם מתני' דהאוכל תרומת חמץ בפסח בשוגג משלם קרן וחומש כרבי יוסי הגלילי דאמר חמץ בפסח מותר בהנאה הא ודאי ליתא דהתם לא מוקמינן למתניתין כר\"י הגלילי אלא כי היכי דלא ליפשוט מינה מאי דאבעיא לן אי לפי מדה משלם או לפי דמים אבל למאי דמסיק התם דפלוגתא דתנאי היא אי לפי מדה משלם או לפי דמים משלם ודאי דמוקי' למתני' כריב\"ז דקאמר התם דס\"ל לפי מדה משלם וכ\"כ הרע\"ב בפי' המ' ותו קשה דבפ' השוכר את הפועל דע\"ד ע\"א פריך התם אמתני' תנא מאי קא חשיב אי דבר שבמנין כו' ואי איסורי הנאה קא חשיב ליתני נמי חמץ בפסח כו' והשתא לפי דבריו ז\"ל ק' אמאי לא משני דפלוגתא לא קא חשיב גם לדברי התוס' ק' אמאי לא משני דס\"ל כר\"י הגלילי וכמתני' דהכא וצ\"ע. ובמ\"ש עוד אהא דלא חשיב ע\"ז כו' ושביעית לאחר הביעור כתב הרב ח\"א ז\"ל וז\"ל ר\"ל דהו\"מ למתני ברישא בשביעית דאינה מקודשת כו' ומיהו לא ידענא לפי מ\"ש התוס' לקמן דשביעית שרי בהנאה וא\"כ לאחר הביעור נמי מקודשת ע\"כ דבריו ונראה שכונתו ז\"ל למ\"ש התוס' לקמן דנ\"ח בד\"ה וב' כתובים כו' וז\"ל ותימא היכא הוו ב' כתובים כו' הא לא אתי שביעית מע\"א דאיכא למיפרך מה לע\"א שכן אסורה בהנאה יע\"ש והבין הרב ז\"ל שכונתם לומר דשביעית שרי בהנאה אף לאחר הביעור וזה ודאי ליתא שהרי בהגוזל קמא דף ק\"א ע\"א מייתי התם ברייתא דקתני בגד שצבעה בקליפי ז' ידלק הרי בהדיא דשביעית לאחר הביעור אסור בהנאה ואף שהתוס' ז\"ל פרק מקו' שנהגו דנ\"ב כתבו דכל שמפקירו מותר לחזור ולזכות בו ולאוכלו אחר הביעור מכל מקום מודה דאם הגיע שעת הביעור ולא הפקירו אסור בהנאה ועיין בהר\"ב מוהר\"ם ן' חביב ז\"ל בקו' תוס' יוה\"כ דף כ\"ב ע\"א וא\"כ עכ\"ל דמאי דמשמע מדברי התוספות דל\"ת דז' שרי בהנאה היינו משום דהתם בברייתא איירי בז' בזמן הביעור דתופסין דמיהן לאוכלן בקדושת ז' ואהא הוא דק\"ל דאיכא למפרך כו' וזה הוא פשוט:<br><b> טעם המלך</b>\n<b> ה) </b>\n<b> מה </b> שמצדדים הן הרב מל\"מ בהלכות יסו\"הת והן מה שמצדד הרב פה דאם שלא כדרך הנאתו מדרבנן אסור לא התירו להתרפאות במקום שאין בו סכנה דלא התירו אלא שבות דאמירה ולא שאר איסור דרבנן הן אמת תמה אני ששני אריות אלו לא הזכירו בדבריהם כלל רבינו הר\"ן ז\"ל בפ' כ\"ש שכתב על האי דהביא הרי\"ף שם מאמר הלז דמר בר רב אשי אשכחי' לרבינא דשייף לברתי' כו' שהביא הרב מ\"ל והרב פה וז\"ל שם וראיתי מי שכתב דמהא שמעינן דמתרפאין בכל איסורי הנאה של דבריהם כגון חמץ שעבר עליו הפסח כו'. ואני אומר שאם באנו לחלוק אפשר שאין מתרפאין אף באי\"הנ של דבריהם כדרך הנאתן דדלמא קילי טפי איסורי תורה שלא כדרך הנאתן מאיסורן של דבריהם כדרך הנאתן עכ\"ל ועי' בהגהות רמ\"א י\"ד סוף סי' קנ\"ה שנמשך אחר הר\"ן ז\"ל וכ' י\"א דכל איסורי הנאה מדרבנן מותר להתרפאות בהן עייש\"ה ואם נקטי' בידן או שמותר להתרפאות באיסורי הנאה דרבנן או אפילו אם אסור להתרפאות אמרינן שאני שלא כדרך הנאתן דקילי טפי כמו שצדד הר\"ן ז\"ל א\"כ לדברי שניהן עכ\"פ שלא כדרך הנאתן מדרבנן אסור וקשי' על תוס' הכא דלא מקשי מידי דתהיה מקודשת ואולם כשאני לעצמי בחרתי בזה דרך אחרת וכלפי לייא דמהא דאשכחי' מר בר רב אשי יהא מוכח דאסור להתרפאות באיסורי הנאה דרבנן ושלא כדרך הנאתן אפ\"ה אסור מדרבנן אפ\"ה לא יהי' קשה על תוס' מידי דהנה בברכות (ל\"ה א') איתא שם אמר רב צלף של ערלה בחוצה לארץ זורק את האביונות ואוכל את הקפריסין למימרא כו' ונימא הלכה כרבי עקיבא אי אמרי' הלכה כר\"ע הו\"א אפי' בארץ קמ\"ל כל המיקל בארץ הלכה כמותו בחו\"ל (פרש\"י וז\"ל דכל המיקל בארץ בערלה הלכה כמותו בח\"ל דכיון דאינה מן התורה הלך אחר המיקל עייש\"ה וכן כתב הרב ב\"י בהל' ערלה). רבינא אשכחי' למר בר רב אשי דקא זריק אביונות ואכיל קפריסין. א\"ל מאי דעתיך כר\"ע דמיקל כו'. וא\"כ לדעת רש\"י והבית יוסף היינו טעמא דאמרי' דכל המיקל בארץ ישראל הלכה כמותו בח\"ל לפי שערלה בח\"ל מדברי סופרים והיינו כדעת שמואל בקדושין (ל\"ח ב') דאמר הלכתא מדינא עייש\"ה. ועיין פ\"י בברכות ולפ\"ז מוכח ממר בר רב אשי ורבינא ששניהם סוברין ערלה בח\"ל מדברי סופרים וא\"כ קשיא הכא מאי הקשה לי' מר בר רב אשי לרבינא דשייף לברתי' בגוהרקא דערלה כו'. הא המה בחוצה לארץ היו ובח\"ל גוף הערלה רק מדרבנן אסור ומותר להתרפאות בו אפי' במקום שאין בו סכנה וע' פ\"י פסחים הרגיש קצת בזה וע\"כ מוכח כשיטה זו דאסור להתרפאות באיסור דרבנן במקום שאין בו סכנה ולכן בלישנא קמא אמר לי' האי אישתא כמירתא כחולי שיש בו סכנה הוא ובלישנא בתרא אמר לי' מידי דרך הנאה קא עבידנא והוי שלא כדרך הנאתו באיסור דרבנן דערלה גופא אסור' רק מדרבנן. והוי תרי דרבנן. וכל כה\"ג לא גזרו. אבל אי הוי ערלה מדאורייתא דהוי שלא כדרך הנאתן לבד והוי חד דרבנן אף שלכד\"ה אסור דאסור להתרפאות באיסורי דרבנן. והנה ראיתי בהרב מ\"ל פ\"ח מהל' מאכלות אסורות הלכה י\"א וז\"ל ספק ערלה כו'. וכן ערלה דקיימ\"ל בח\"ל ספיקא מותר משום דכך נאמרה הלכה בזמן הזה אף בא\"י ספקה מותר משום דבטלה קדושת הארץ עכ\"ל ומבואר שם מדבריו דלמ\"ד ערלה בח\"ל הלכתא מדינא בזמן הזה ערלה בא\"י נמי רק מדרבנן אסור דכיון דבטלה קדושת הארץ דומי' דכלאי הכרם וחדש שהביא שם עייש\"ה כי בזה אין פקפוק ולפ\"ז שפיר קשי' להאי מ\"ד דסבירא לי' הלכתא מדינא על משנתינו דקתני המקדש בערלה כו' אינה מקודשת ואמאי אינה מקודשת הא יכולה להנות ממנו שלא כדרך הנאתן כקושי' תוס' ואין לומר הא עכ\"פ מדרבנן אסור ק\"ל הא מתניתין סתמא קתני ולאו דוקא בזמן הבית איירי אלא אף בזמן הזה והא בזמן הזה העיקר ערלה רק מדרבנן. וא\"כ שלא כדרך הנאתן הוי תרי דרבנן. ובתרי דרבנן סבירא להו לתוספת דמקודשת דהוי כמו חמץ דרבנן ושעות דרבנן וע' בפסחים (כ\"א ב') ברש\"י ותוספת והרא\"ש. ובדברי הרא\"ש בקדושין עלה דהאי מתניתין דהמקדש בערלה שם וע' אה\"ע סימן כ\"ח ובבית שמואל (סעיף קטן נ\"א ונ\"ב) דוק נכון הוא עי' עוד לקמן הלכה ב' בדברי רבינו ובזה שהערנו ובחדושי למס' ברכות הארכתי מאוד שם בסוגי' לבאר כל הענין על מכונו. ואין כאן מקומו:<br><b> ו) </b>\n<b> ויש </b> לי ללמד קצת זכות על רבינו מהרש\"א ז\"ל <span class=\"R\"> (רלז)</span> דאי בחלק הבעלים אמאי אינה מקודשת הא יש שאלה בהקדש וע' במשנה למלך בפרק שלפנינו שרוצה לצדד ולומר אם אחד קידש אשה בפירות שאסר על עצמו בקונם דמקודשת לפי שיכול להשאיל על נדרו והוי לגביה היתר הנאה וא\"כ אם כונת תוס' לחלק של בעלים לא הוי מקשי מידי דהא יכולין להשאיל על ההקדש דהא נשאלין על ההקדש אמנם זה ליתא חדא דהוי עכ\"פ חולין שנשחטו בעזרה ועוד הא כתבו תוס' בכריתות (י\"ג ב') בד\"ה ארבע חטאות כו' דלאחר זריקת דם ליתא בשאלה יכול לנקוט אם קדשה בפגול ונותר וטמא לאחר שנזרק וע' בתוס' פסחים (מ\"ז ב') ד\"ה הואיל כו' דכתבו אי בא הקדש ליד גזבר אינו יכול למתשל עליה וע' בש\"ך ח\"מ סי' רנ\"ה סק\"ה מ\"ש שם ואף ששם איירי לענין הקדש של בדק הבית מ\"מ נראה לי שאין חילוק בזה ואם באו קרבנות ליד כהן אי אפשר למתשל עלי' יע' ש\"ך ח\"מ סי' קכ\"ח ס\"ק ג' וע' תוס' חולין (כ\"ב ב') ד\"ה והביא. וע' משנה למלך פי\"ד מהל' מעה\"ק הלכה ה' וע' במעילה (י\"ט א') בש\"ס ובפי' רש\"י שם היטיב דלפי' רש\"י משמע שם דפליגי ר\"ש ור\"י אי בא ליד כהן אי חייב באחריות אי לא וממילא אם אמרי' שאם בא הקרבן ליד הכהן שבעלים אינן חייבי' באחריות דיצא מרשותן כיון דקנאו הכהן א\"כ ממילא נמי דאינו יכול למתשל עליה עיין היטב בכל זה ואין כאן מקומו:<br><b> ז) </b>\n<b> גם </b> אנכי ת\"ל עמדתי בהאי עניינא ורוב הדברים היו אתי כדברי הרב המחבר. ואולם בקעה אחת מצאתי ממה שלא דבר ממנו המחבר ואשר הקשיתי קושי' עצומה על דברי תוס' במרובה מהא דאמרינן חולין (קט\"ו ב') תניא איסי בן יהודא אומר מנין לבב\"ח שהוא אסור באכילה נאמר כאן כי עם קדוש. ונאמר להלן כו' מה כו'. הנאה מנין אמרת ק\"ו. ומה ערלה שלא נעבדה בו עבירה אסור בהנאה בב\"ח שנעבדה בו עבירה אינו דין שאסור בהנאה מה לערלה כו', עד כלאי הכרם יוכיח. והנה כתבו תוס' שם (קט\"ז א') ד\"ה חדא וא\"ת א\"כ מיד כשאמר חמץ בפסח יוכיח נפריך מה להנך שכן גדולי קרקע וי\"ל דמתחל' הי' יכול לומר חמץ בפסח וכלאי הכרם יוכיח דהוי להו תלתא. ועוד דהוי מצי למימר בשר תקרובת ע\"ז תוכיח. וכ\"ת כו' עי\"ש במהרש\"א. והנה ודאי מתרוצא בתרא דתוס' מוכח דתקרובת ע\"ז אסור בהנאה מן התורה. ואולם לא קשה מזה להרשב\"א ותוס' במרובה די\"ל דס\"ל כתרוצא קמא של תוס' הכא שעמדנו עליו. אבל אי קשי' הא קשי' לדידהו דתקרובת ע\"ז מותר בהנאה מן התורה. א\"כ מופרך תחלת דין של איסי ב\"י דנימא בתחלת דין כשאמר מה ערלה שלא נעבדה בו עבירה כו'. בב\"ח כו' נימא תקרובת ע\"ז תוכיח שנעבדה בו עבירה ואסור באכילה (כמו שכתב תוס' ב\"ק דאכילה ודאי דאורייתא) ומותר בהנאה וכי תימא היא גופא נילף מערלה מה ערלה שלא נעבדה כו' תקרובת ע\"ז שנעבדה בו עבירה לא כ\"ש א\"כ לפ\"ז הא אית לן ילפותא דתקרובת ע\"ז אסור בהנאה. ואין אנכי יודע מי הוא החולק על איסי בן יהודא בהאי ק\"ו. ואף שר\"ש שם בחולין (קט\"ז א') חולק על איסי ב\"י וסובר בב\"ח מותר בהנאה ולא יליף האי ק\"ו היינו טעמייהו דר\"ש כדכתבו שם בתוס' ד\"ה מה להלן דאיהו ס\"ל אין ג\"ש למחצה. (וכמו שילפי' הג\"ש) וכמו דילפי' מני' איסור אכילה ה\"נ ילפי' מני' היתר הנאה עיין ש\"ה כל זה לענין בב\"ח אבל לענין תקרובת ע\"ז מאי איכא למימר. והק\"ו עצמו מונח וקיים. ואם תקשה לפ\"ז קשי' נמי לדידן. על הש\"ס בע\"ז (כ\"ט ב') דהקשה וזבח גופא מנא לן או על רבה בר אבוהו עצמו דהקשה יין נסך מנא לן מדוע לא למדין מהאי ק\"ו דאיסי בן יהודא ולמאי צריך כלל ההיקש זה ליתא דכל זמן דלא ידעינן איסור אכילה מקרא אחרינא ליכא למילף מהאי ק\"ו. כמו שהעלה הש\"ס בחולין דיש לומר חורש בשור וחמור תוכיח שנעבד בו עבירה ומותר בהנאה. אבל השתא דידעינן איסור אכילה מקרא אחרינא אמרי' מה לחורש בשור וחמור שכן מותר באכילה. וא\"כ לפ\"ז צריכין ההיקש עכ\"פ לענין אכילה ואף שהשתא דידעינן איסור אכילה באמת הנאה נפקא לן מק\"ו דאיסי בן יהודא מ\"מ אפוכי מטרתא למה לן. ונקט הש\"ס האי הקישא לענין הנאה נמי כיון דאצטריך הש\"ס להביא האי הקישא לענין אכילה. ילפי' מני' כולא דלכולא איתקש בין לאכילה בין להנאה וכל זה לדידן. אבל לדעת הני אריות דאמרו דרק אכילה ילפינן מההיקש. ולא הנאה (והא דהביא הש\"ס לענין הנאה רק אסמכתא וע' בהגהת מ\"ל פ\"ה מהל' יסודי התורה במ\"ל ד\"ה עוד כתבו תוס') קשי' טובא נהי דלא ילפי' מההיקש רק אכילה מ\"מ השתא דידעי' איסור אכילה מההיקש תיפוק לי' איסור הנאה מק\"ו. וא\"ת דאיכא למיפרך מה לתקרובת ע\"ז שכן בישראל אינה בשריפה. כדאמר הש\"ס בע\"ז (נ\"ב א') מנין לע\"ז של ישראל שטעונה גניזה שנאמר ושם בסתר. וכן כ' הרמב\"ם (פ\"ח מהל' ע\"ז הל' ט') וכמ\"ש התוס' בחולין ד\"ה מה לערלה דהקשו מה לערלה שכן בשרפה ותירצו היא גופא נילף ותינח בב\"ח. אבל הכא גבי ע\"ז דילפינן מקרא דטעון גניזה ולא שרפה ל\"ש למימר היא גופא נילף. ואולם זה ליתא תינח ע\"ז שעבדו ישראל. ע\"ז שעבדו גוי דהוא בשרפה דכתיב ואשריהם תשרפון באש מאי איכא למימר. א\"כ הרי נילף מני' ע\"ז של גוי ושוב גם ממילא ע\"ז של ישראל אסור בהנאה דכן צריך למימר לענין בב\"ח גופא דאל\"כ בב\"ח שבשלו גוי מנין לאיסי ב\"י לאסור דהא לא נעבד בו עבירה דהא הגוי אינו מצווה על לא תבשל גדי בחלב אמו וע\"כ כיון דילפי' בב\"ח שבשלו ישראל ה\"ה בב\"ח שבשלו גוי וא\"כ ה\"נ אם ילפי' ע\"ז של גוי ה\"ה נמי של ישראל ואין לפקפק. וא\"כ הדרן לדברינו לדעת תוספות ורשב\"א נימא תקרובת ע\"ז תוכיח שאסור באכילה ומותר בהנאה. ואולם לפי דברי רבינו המחבר פה בהאי ענינא. דרוצה לומר דדעת תוס' והרשב\"א בפלוגתא אתמר והיינו בפלוגתא דריב\"ב ורבנן (ע\"ז ל\"ב ב') וחולין (י\"ג ב') דריב\"ב דס\"ל תקרובת ע\"ז מטמא באוהל כמת. והיינו דמקיש למת. מה מת מטמא אף ע\"ז מטמא. דכתיב ויצמדו לבעל כו' ורבנן דפליגי על ריב\"ב כתבו התוס' בחולין (י\"ג ב') בד\"ה תקרובת היינו טעמייהו דס\"ל אכילה דכתיב בהדיא אתקיש. טומאה דלא כתיב בהדי' לא איתקש וריב\"ב סובר דלכל מילי דמת אתקש עייש\"ה בתוס' וא\"כ תוס' דכתבו במרובה דרק לאכילה אתקוש ולא להנאה. היינו נמי לרבנן דרבי יודא בן בתירה. אבל לריב\"ב הרי הוא סובר דאפי' לטומאה אתקש דלא רמז בקרא כלל אלא לכולא אתקש כמו כל היקש שאין למחצה ודברים נכונים בפי רבינו המחבר וראוי' למי שאומרן. ולפ\"ז ל\"ק נמי על איסי בן יהודה הקושי' ראשונה שהקשינו לדעת הרשב\"א ותוס' נימא תקרובת ע\"ז תוכיח שאסור באכילה ומותר בהנאה דאיסי בן יהודא כר\"י בן בתירא סבירא ליה ואמת תקרובת ע\"ז אסור נמי בהנאה מכח ההיקש ורשב\"א והתוס' אליבא דרבנן דקיימ\"ל כותייהו. וא\"ת אכתי קשה קושי' שני' אף לרבנן דריב\"ב ניהו דמהיקש ליכא למילף דאכילה לבד אתקוש נילף הנאה מק\"ו דאיסי בן יהודא. וי\"ל דהנה כבר יעדנו בתחלת הצעותינו דברי תוס' בד\"ה חדא מחדא. דהקשו מיד כשאמר חמץ בפסח יוכיח נפרך מה להנך שכן גדולי קרקע ותירצו ב' תירוצים חדא דמתחלה הי' יכול לומר חמץ בפסח וכלאי הכרם יוכיח. דהוי להו תלתא. ועוד דהוי מצי למימר תקרובת ע\"ז יוכיח ע\"כ. ואמרנו לעיל בתחלת דברינו. דע\"כ הרשב\"א ותוס' ס\"ל כתי' קמא דאי כתי' בתרא ס\"ל ולא כתי' קמא ולא קשי' הא מוכח לפ\"ז דס\"ל לאיסי בן יהודא. תקרובת ע\"ז דאורייתא. הא זה פרקנו דבאמת איסי בן יהודא הכי ס\"ל ול\"ק על הרשב\"א וזה די\"ל דאיסי ב\"י כריב\"ב ס\"ל (ול\"ק לפ\"ז מה לתקרובת ע\"ז שכן מטמא. ופרוקא של תו' לא שייך שטומאת ע\"ז רק דרבנן הא לריב\"ב טומאת תקרובת ע\"ז דאורייתא עיין במהרש\"א שכתב רק לרווחא דמילתא כתבו תוס' זאת דאף אם תקרובת ע\"ז דאורייתא נמי איכא למימר תקרובת ע\"ז תוכיח ול\"ק מה לע\"ז שכן מטמא הדר דינא ערלה וחמץ תוכיחו עיי\"ש במהרש\"א) ולפ\"ז לא קשה קושייתנו נילף תקרובת ע\"ז מערלה. ומה ערלה שלא נעבדו כו'. ע\"ז לא כ\"ש. נימא מה לערלה שכן לא היתה לה שעת הכושר ואי נימא חמץ בפסח תוכיח איכא למיפרך מה לערלה וחמץ בפסח שכן גדולי קרקע והשתא ליכא למימר תקרובת ע\"ז תוכיח דהא על תקרובת ע\"ז אנו דנין. דוק חרי\"ף. אמנם אחר העיון ראיתי דאכתי יש לפקפק הא אנן פסקינן דבב\"ח אסור בהנאה מדכתיב ג' פעמים לא תבשל וע' בטור סי' פ\"ו וא\"כ הרי אנן השתא ידעינן איסור בב\"ח מקרא א\"כ ניתא לעולם תקרובת ע\"ז מהאי ק\"ו דערלה. ואין לפרוך מה לערלה וחמץ בפסח שכן גדולי קרקע נימא בב\"ח תוכיח שאינו גדולי קרקע ואסור באכילה ובהנאה וי\"ל מה לבב\"ח שחידוש הוא. כמו שאמרי' בכ\"מ בש\"ס ועל פירכא זו לא שייך למימר אפי' הדר דינא. דלא הוי קולא וחומרא דוק. ובדברים האלה מפורק קושי' תוס' חולין (קט\"ז א') ד\"ה מה להלן דהקשו על ר\"ש מדוע לא יליף איסור הנאה מק\"ו דאיסי ב\"י עייש\"ה ובהכי ניחא דר\"ש כרבנן דריב\"ב ס\"ל דלא מקשינן למת לכולא מילתא וא\"כ לענין הנאה נמי לא אתקוש ואיכא למימר תקרובת ע\"ז תוכיח. ועל ר\"ש ודאי ל\"ק היא גופא ניליף דלדידי' דלא יליף איסור בב\"ח מקרא אחרינא א\"כ ודאי איכא למיפרך על שניהם מה לערלה וחמץ בפסח שכן גדולי קרקע ול\"ש למי' תקרובת ע\"ז תוכיח או בב\"ח תוכיח דהא על אלו שניהם אנו דנין לדון עליהם וללמוד מק\"ו דוק חריף ונכון הוא לכל מעיין: אך כל זה לפי רבינו המחבר פה ולפי שכתבו התוס' חולין (י\"ג ב') ד\"ה תקרובת ע\"ז דפלוגתת ריב\"ב ורבנן הוא בהאי מילתא דריב\"ב סובר דלכל מילתא אתקוש ורבנן ס\"ל דלמאי דכתיבא בהדי' אתקיש ולמאי דלא כתיבי לא אתקיש אבל אתנו ת\"ל דרך אחרת בזה הענין כולו ובתשובה אחת אשר הערכתי לכבוד מופת דורינו הרב הגאון המפורסם מו\"ה אלעזר נרו בעל המחבר ספר אור חדש כתבתי בזה ארוכות ופה אציג פרפרת אחת השייך לענין אשר אנחנו עוסקים בה. ובקצרה ואסמוך על המעיין והוא שאמרתי לפרק קושי' תוספת הנזכרת במאי פליגי ריב\"ב ורבנן מדוע לא ילפי רבנן נמי ההיקש לענין טומאה כמו לענין אכילה והנאה. ומאי דעתי' דריב\"ב דיליף ועוד הקשו שם תוס' בסוף הדבר וכן בפסחים (ע\"ג א') ד\"ה תיקון מאי מקשה רבינא מאי תיקון הא תיקון להוציא מידי טומאה דאורייתא דהא לרבנן טומאת תקרובת ע\"ז רק מדרבנן כדמוכח בכמה דוכתי בש\"ס עיין היטב בתוספות כי אין להרחיב הדברים בדברי זולתו והנה הרשב\"א בתשובה סי' שס\"ה רצה להוכיח מהא דאמרינן הכא בע\"ז (כ\"ט ב') וזבח גופא מנ\"ל דכתיב ויצמדו לבעל פעור ויאכלו זבחי מתים מה מת אסור אף זבח אסור דע\"כ מת גוי נמי אסור בהנאה דאי לא תימא הכי מנין דזבח אסור בהנאה דלמא למת גוי אתקוש ותי' הרשב\"א דלא מוכח מידי דלעולם מת גוי מותר א\"ל דאתקוש למת גוי דאל\"כ הקישא ל\"ל עייש\"ה ברשב\"א ובמ\"ל פי\"ד מהל' אבל באריכות (ול\"ק על הרשב\"א דהא איצטרך הקישא לענין אכילה כדכתבו תוס' פ' מרובה דמי שמעיין ברשב\"א ובמ\"ל בעיניו יראה דהני פוסקים דס\"ל מת גוי מותר בהנאה ס\"ל נמי דמותר באכילה עיין מל\"מ באורך בהלכות אבל ובר\"ן פ' אע\"פ ובחידושי הריטב\"א ובשיטה מקובצת על מס' כתובות בדף (ס\"א א') גם ליכא להקשות הא איצטרך הקישא לכמה דברים כגון למילף מניה דתקרובת ע\"ז אין לו בטול כמו שיליף הש\"ס בע\"ז (נ\"ב א') וכדומה רבות ולריב\"ב גופא לילף מני' איסור טומאה דזה ל\"ק דודאי עיקר ההיקש לענין אכילה דהא כתיב ויאכלו ואיפכא ודאי ליכא למימר דקרא רק להקיש שאר דברים ולא אכילה והנאה דזה יהיה יציבא בארעא וגיורא בשמי שמיא) ולפי דברי הרשב\"א אלה קשי' לי איפכא על הך פוסקים דס\"ל מת גוי אסור בהנאה והמה דעת הטור והש\"ע (יו\"ד סי' שמ\"ט סעיף א') ודעמם מן האחרונים ועי' בנק\"הכ ובתשובת צמח צדק סי' י\"ג ובמ\"ל הל' אבל פי\"ד שהביא הרבה מן הראשונים שס\"ל מדר\"י בן בתירא דהוציא תקרובת ע\"ז מטמא באוהל מדכתיב ויצמדו לבעל פעור ויאכלו זבחי מתים מה מת מטמא באהל אף תקרובת ע\"ז מטמא באהל דהכא קשיא קושית הרשב\"א היכן ראה ריב\"ב דלמת ישראל אתקוש דלמא למת גוי אתקש ובמת גוי הרי קיי\"ל דאינו מטמא באהל כמו שפסק הרמב\"ם (פ\"א מהל' ט\"מ) והכא ליכא למימר כתירוצא של הרשב\"א דא\"כ למאי אתקש דלאיסור אכילה והנאה אתקש וע\"כ לומר כדעת הך פוסקים דמת גוי מותר באכילה ובהנאה א\"כ שפיר הוכיח ריב\"ב דע\"כ למת ישראל אתקש ולא למת גוי דאל\"כ גם לאיסור אכילה והנאה ליכא הקישא ולמאי הלכתא אתקש למת. ואולם יש לומר דריב\"ב לית ליה האי כללא דכייל ר' שמעון בן יוחאי ביבמות (ס\"א א') דמת גוי אינו מטמא באהל דכתיב אדם כי ימות באהל אתם קרוים אדם אלא הוא סובר כרשב\"ג במשנה באהלות (פ\"ח משנה ט') דפליג על רשב\"י בזה וסובר דמת עכ\"ומ נמי מטמא באהל ולפ\"ז נייח לן רבנן דפליגי על רבי\"ב ואמרו דלא אמרינן תקרובת ע\"ז מטמא דודאי המה נמי סברי דלכל מילי אתקש למת (וכמו שהוציא נמי ר\"י בע\"ז (נ\"ב) לענין שאין ביטול לתקרובת ע\"ז) אלא הכא לענין טומאה היינו טעמייהו משום דהמה כרשב\"י ס\"ל דמת עכ\"ומ אינו מטמא באהל ואין ראי' מההיקש דלמא למת עכ\"ומ אתקש דוק. ולפ\"ז אייתי לן קושי' הכ\"מ על הרמב\"ם דפסק דתקרובת ע\"ז אינה מטמאה באהל ודלא כריב\"ב והקשה הכ\"מ מדוע פ' כחכמים הא סתם מתני' כותיה בחולין (י\"ג א') ובע\"ז (ל\"ב ב') ולדידן ניחא כיון דקי\"ל כרשב\"י דמת עכ\"ום אינה מטמאה באהל והיינו טעמא כיון דאליהו קאי כותי' עי' תוס' ב\"מ (חי\"ד ב') עייש\"ה א\"כ לית לן נמי דריב\"ב דוק. ואולם נתתי אל לבי אם כך טעמייהו דרבנן תינח דאינה מטמאה באהל במגע ובמשא מיהא לטמאה מדאורייתא דהא אמרינן ביבמות (ס\"א א') רבינא אמר ניהו דמעטינהו קרא מאטמויי באהל דכתיב אדם כי ימות באהל במגע ובמשא מי מעטינהו ואי תימא מטמא במגע ובמשא אף לרבנן אלא שפליגי על טומאת אהל עכ\"פ קשיא האי טומאת מגע ומשא להוי טומאה דאורייתא כמו טומאת אהל לריב\"ב והרי תוס' הוכיחו בחולין (י\"ג ב') מכמה סוגי' הש\"ס דלרבנן דריב\"ב טומאת תקרובת ע\"ז רק מדרבנן בשלמא לדעת תוס' דפירשו לרבנן דס\"ל דלא אתקש כל ההיקש לענין טומאה נכון הוא אבל לדברינו דרבנן נמי ס\"ל דלכל מילי אתקש אלא שהמה סברי דאתקש למת גוי וא\"כ תינח טומאת אהל טומאת מגע ומשא מא\"ל. ואמרתי לפ\"ז הוכחה נאמנה לדעת ספר יראים והגהות מיימוני פ\"ג מהל' אבל ואחריהם הטור והש\"ע י\"ד סי' שע\"ב דפסקו דמת גוי אינה מטמאה כלל אפי' מגע ומשא ותמוהין המה הלא הש\"ס יבמות אשר הבאנו מסיק דגוי מטמא במגע ובמשא ועי' במ\"ל הל' אבל פ\"ג. ואולם הרב פנים מאירות בתשובה ח\"ר סי' נ\"ו מתרץ להו להני פוסקים דפסקו כתי' קמא בש\"ס יבמות שם דמתרץ הש\"ס על הקושי' שהקשה על רשב\"י והא כתיב כל הורג נפש וכל נוגע בחלל תתחטאו דלמא אקטיל מישראל רבינא אמר ניהו דמעטינהו קרא כו' לכן פסקו הך פוסקים דגוי אינו מטמא באהל כתירוץ קמא ולא כרבינא עיין היטב בפנים מאירות ולכאורה זה דוחק גדול חדא איך ראו שפליגי בדין ב' תירוצים אלו. ועוד דמשמע תרוצא דרבינא הוא העיקר ואולם לפי הצעותינו נכון הוא דהא כל סוגיות אלו דמוכח מנייהו דסברי לרבנן דריב\"ב טומאת מגע ומשא רק דרבנן וע\"כ דכל סוגיות אלו נמי אזלי כשיטות תירוצא קמא ביבמות דמת גוי אינו מטמא אפלו במגע ובמשא ולכך אי אתקש למת גוי אפי' טומאת מגע ומשא ליתא בתקרובת רק דרבנן גזרו על תקרובת שיטמא במגע ובמשא משום לתא דע\"ז ולכך נקטו הך פוסקים להלכה כן יעוין דוק כי נכון הוא. ומעתה אם כך דרכה של תורה נחזי אנן לרבינא בשיטתי' דס\"ל דלרשב\"י ניהו דמעטינהו קרא מטומאת אהל ממגע ומשא מי מעטינהו ולפ\"ז לדידי' גוי מטמא מגע ומשא דאורייתא ולפי הנחותינו הרי רבנן נמי ס\"ל דלכל הדברים אתקיש תקרובת למת אלא לענין טומאת אהל פליגי יען שסברו דלמא למת גוי אתקש ותינח טומאת אהל מגע ומשא מא\"ל וע\"כ דרבינא באמת סובר לרבנן מטמא מגע ומשא דאורייתא וחדאי ה' בפלפולא לתרץ לפ\"ז קושיא שני' של תוס' בחולין ובפסחים שהקשו על רבינא בפסחים (ע\"ג א') מאי קשיא מאי תיקון הא תיקון להוציא מידי טומאה דאורייתא ותקרובת ע\"ז אינה מטמאה אלא דרבנן כדמוכח מכמה סוגי' הש\"ס ולפי הצעותינו ניחא דכל סוגיות הש\"ס דסברי טומאת תקרובת ע\"ז אינו אלא מדרבנן היינו שסוגיות הש\"ס אלו אזלי לפי תירוצא קמא ביבמות אבל רבינא בשיטתי' דס\"ל לרשב\"י אף שגוי אינו מטמא באהל מ\"מ מטמא מגע ומשא מדאורייתא ה\"ה נמי תקרובת ע\"ז דאתקש לזה לכן הקשה רבינא בשיטתי' שפיר מאי תיקון דהא תקרובת ע\"ז מטמאה נמי במגע ובמשא דאורייתא ולא הוציא מידי טומאה דאורייתא דוק כי נכון וישר הוא לכל מעיין בצדק:<br><b> והדרן </b> לפלפול שיצאנו עליו אי תקרובת ע\"ז אסור בהנאה דאורייתא או דרבנן והנה רבינו המחבר הביא דעת הרמב\"ם (בפ\"ז מהל' ע\"ז הלכה ב') דכ' תקרובת ע\"ז אסור בהנאה מדאורייתא ולוקה ב' וכ' רבינו שדעתו ז\"ל דהאי היקשא דויאכלו זבחי מתים רק גילויא בעלמא דהאי תקרובת ע\"ז הוי נמי בכלל דלא ידבק בידך מאומה ולא תביא תועבה אל ביתך ונכונים דברי הרב בזה ועי' בס' המצות להרמב\"ם מצוה קצ\"ב ומצוה קצ\"ה וברמב\"ן ובהרב מגלת אסתר שם ונראה שכן נמי דעת התוס' בע\"ז (י\"ב ב') ד\"ה אלא בורד שכתבו דע\"ז לקי אפי' שלא כדרך הנאתן מידי דהוי אכלאי הכרם דלוקין עליהן אף שלא כדרך הנאתן משום דלא כתיבה בהו אכילה ובע\"ז לא כתיב בה אכילה בדאורייתא אלא בדברי קבלה ויאכלו זבחי מתים עכ\"ל (ועי' במ\"למ הל' יסו\"הת שחוכך בדברי תוס' אלו) ונראה כונתם שהמה סוברים כדעת הרמב\"ם דהאי דכתיב ויאכלו זבחי מתים גילוי מלתא בעלמא הוא על לא ידבק בידך מאומה מן החרם שקאי נמי על תקרובת ע\"ז וא\"כ בדאורייתא לא כתיב אכילה ובאמת מדברי הש\"ס שם דנקט ריש לקיש מ\"ט דאמר קרא לא ידבק בידך מאומה מן החרם משמע נמי קצת דנקט האי קרא על תקרובת ע\"ז ועיין:<br><b> ובהאי </b> מלתא תירץ אחי הרבני השלם חכם וסופר מהר\"ר ליב נר\"ו קושי' מהרש\"א בפסחים על האי שהקשה הש\"ס שם (כ\"ב א') ואשר הביא הרב בפלפול שלפנינו ואימא כמים הנשפכים לע\"ז והקשה שם המהרש\"א בתוס' ד\"ה ואימא כמים הא ע\"כ הקישא להיתר אתיא דאי לאיסורא למה לי היקשא הא מלא תאכל כל דם נפקא עייש\"ה ובדברי תוס' אלו ניחא דלעולם האי הקישא לאיסורא אתיא דאי מלא תאכל כל דם הו\"א הני מילי כדרך הנאתן אבל שלא כדרך הנאתן מותר לכן בא ההיקש על הארץ תשפכנו כמים כמים הנשפכין לע\"ז ומה מים הנשפכין לע\"ז אסור אפי' שלא כדרך הנאתן ה\"נ דם. דוק נכון הוא. והנה לכאורה יש ג\"כ קצת ראי' דתקרובת ע\"ז אסור בהנאה מן התורה מהא דאמרינן ביבמות (ק\"ג ב') סנדל של ע\"ז לא תחלוץ ואם חלצה חליצתה כשרה של תקרובת ע\"ז לא תחלוץ ואם חלצה חליצתה פסולה ופירש\"י של תקרובת ע\"ז וקיי\"ל תקרובת ע\"ז אין לה ביטול עולמית דאתקש למת הלכך לית לי' תקנתא וכתותי מכתת שיעורא עכ\"ל א\"כ הרי משמע דתקרובת ע\"ז אסור בהנאה מ\"הת מדאמר חליצתו פסולה ואולם יש לומר חליצתו פסולה מדרבנן וראי' מחליצת קטנה שקתני במתני' ביבמות (ק\"ד ב') קטנה שחלצה חליצתה פסולה וכמה מן הפוסקים אית להו דפסולה רק מדרבנן ועי' בתוס' יבמות (ק\"ה ב') ד\"ה קטנה ועי' בלח\"מ (פ\"ד מהל' יבום הלכה ט\"ו) ובדברי הרב המגיד שם ועוד י\"ל דאף אם רק מדרבנן אסור אפ\"ה חליצתו פסולה מ\"הת דהשתא שהוא אסור בהנאה ואין לו ביטול א\"כ כתותי מכתת שעורי' ומה לי אם מדרבנן כתותי מכתת שיעורי' או מדאורייתא וכל שכתותי מכתת שיעורא חליצתו פסולה וכן העלה נמי סברא זו רבינו המחבר גבי אתרוג שאם דבר עומד לשרפה מדרבנן אמרינן בי' כתותי מכתת שיעורא ומדאורייתא אינו יוצא (פ\"א מהל' לולב הל' א') והביא ראי' מאתרוג של תרומ' טמא' דפסול משום דלשרפה עומד והא תרומת פירות רק מדרבנן וע\"כ השתא שרבנן אסרוהו פסול מדאוריי' ואף שהוא מחלק שם בין דבר שעיקרו מדאורייתא לדבר שאין עיקרו מדאורייתא הא הכא נמי עיקרו מדאוריי' גבי תקרובת האכילה ובע\"ז גופא אכילה והנאה ותו אין לפקפק:<br><b> מעשה חושב</b>\n<b> (רלה) </b> מה שהקשה עוד הרב כו'. לתי' הב' שתי' התוס' דמיירי שפיר בדאיכא שו\"פ אף שלכדה\"נ כו'. תמהני דלא העיר להקשות גם אתירוץ ראשון של התוספות שכתבו דמיירי בדליכא שוה פרוטה בשלא כדרך הנאתן. דמאי הועילו בתירוצם זה דהא אכתי תקשי מתניתין לשמואל דאמאי קתני אינה מקודשת דילמא הוא שוה פרוטה במדי בשלא כדרך הנאתן. וכאן הרי לא שייך לתרץ הא בקדושי ודאי כו' כדמשני הש\"ס אליבי' אהא דפריך מדתנן ב\"ה אומרים בפרוטה ובשוה פרוטה דהא ע\"כ האי דקתני במתניתין אינה מקודשת היינו דאינה מקודשת כלל אפילו קדושי ספק. מדכייל כלאי הכרם ובב\"ח בהדי ערלה ואינך דקחשיב במתניתין והרי כלאי הכרם ובב\"ח לוקין עליהן אפי' בשלא כדרך הנאתן כמבואר בפסחים דף כ\"ה וא\"כ הרי בכלאי הכרם ובב\"ח ע\"כ דאינה מקודשת כלל אפילו קידושי ספק וא\"כ איך אפשר לומר דבערלה ואינך מקודשת מספק עכ\"פ. וזה נמי א\"א לומר דהאי אינה מקודשת דקאמר היינו דאינה מקודשת קדושי ודאי עכ\"פ אבל יש ויש דמספיקא מקודשת. דז\"א שהרי אפילו אי לא הוה כלל התנא איסורי הנאה שמותרים בשלכדה\"נ עם הני דאסורים נמי בשלכדה\"נ ג\"כ לא שייך למיתני אינה מקודשת סתמא אי באמת מתקדשת מספק וכש\"כ השתא בדכלל דאיכא למטעי ולהתיר א\"א דרבנן ולומר דכמו בכלאי הכרם ובב\"ח אין חשש קדושין כלל ה\"נ הוא בערלה וחברותיה. א\"כ ודאי פשיטא דלא שייך למיתני אינה מקודשת:<br><b> שוב </b> ראיתי בספר ראש יוסף שהביא בשם הב\"ח שהקשה קושייתי זו על התירוץ הראשון של התוספות. אלא דלפי מה דנקט קושייתו בסתם אין כאן קושיא כל כך משום די\"ל דמתניתין בקדושי ודאי קאמר דאינה מקודשת וכנ\"ל אבל קושייתי חזקה היא. מדכייל שאר איסורי הנאה עם כלאי הכרם ובב\"ח וכנ\"ל וצ\"ע:<br><b> (רלו) </b> והשתא לפי דבריו ז\"ל קשה אמאי לא משני דפלוגתא לא קא חשיב כו'. זה תמוה. דהא קא חשיב פטר חמור והרי ר\"ש ס\"ל דפטר חמור מותר בהנאה. ואין לומר דלאחר עריפה וד\"ה כדמשני הש\"ס בקדושין דף נ\"ז ע\"ב דז\"א שהרי התנא במתניתין דע\"ז דבר שבמנין וא\"ה קחשיב ופטר חמור הוי דבר שבמנין דבעל חי לא בטיל. וכן פי' רש\"י והרע\"ב דפטר חמור אסור בהנאה כל זמן שלא נפדה וא\"כ ע\"כ דקודם עריפה מיירי. ואפשר לומר דכוונת הגאון המחבר ז\"ל די\"ל דמפטר חמור אין ראיה לומר דבפלוגתא נמי מיירי משום דבאמת יש לפרשו לאחר עריפה וד\"ה ודבר שבמנין הוי היינו היכא דחתיכה ראויה להתכבד דומיא דבב\"ח וחולין שנשחטו בעזרה אלא דזה דוחק גדול לומר דבשר חמור יהיה ראוי להתכבד. ובל\"ז קושייתו זאת. וכן מה שהקשה אח\"ז על דברי התוס' ממילא לק\"מ שהרי קאמר הש\"ס מאן שמעית לי' דחמץ בפסח אסור בהנא",
+                "<b>ואפילו היה אסור בהנאה מדבריהם כו'</b> הנה בחידושי הרשב\"א ז\"ל פרק האיש מקדש דנ\"ח ע\"א כתב דיש מביאים ראיה דהמקדש באיסור הנאה דדבריהם אינה מקודשת מדתני' בתוספתא המקדש ביין נסך כו' ובכל מה שחל שם ע\"ז עליו אינה מקודשת ואמרי' דתקרובת ע\"ז אינה אסורה אלא מדרבנן דמדכתיב ויצמדו לבעל פעור ילפינן לה כע\"ז ודוק ואסמכתא דרבנן הוא ואפ\"ה אינה מקודשת כו' יע\"ש ובתוס' פ' מרובה דע\"ב ד\"ה דאי נסתפק בתקרובת ע\"ז אי אסורה בהנאה מדאוריי' וכתבו עוד ומיהו איסור אכילה ודאי דהוי דאורייתא יש לדקדק משמעתין דלעיל דפטרי רבנן שוחט לע\"ז כו' ואי איסור אכילה לא הוי אלא מדרבנן לא היה נחשב בהך שחיטה שאינה ראויה כמו מעשה שבת למ\"ד דרבנן ואין להקשות דאי אסור באכילה כו' מה\"ט תיאסר בהנאה כמת וי\"ל כיון דכתיב ויאכלו לאכילה איתקיש ולא להנאה עכ\"ל. ולדעתי יש להביא עוד ראי' דתקרובת ע\"ז אסור באכילה מדאורייתא מדתנן פ' כ\"ה השוחט לע\"ז והשוחט חולין בפנים כו' ר\"מ מחייב וחכמים פוטרים ואי תקרובת ע\"ז מותר באכילה מדאורייתא הא מדאורייתא אשר יאכל קרינא ביה ואמאי פטור מכסוי וכ\"כ שם בדפ\"ה ע\"ב ד\"ה אין דממתניתין דפטר חולין בעזרה מכסוי יש להוכיח דס\"ל דחש\"ב דאורייתא יע\"ש וליכא למימר דהתוס' דפ' מרובה שלא הביאו ראי' ממשנה זו דס\"ל דלענין כסוי הדם אע\"ג דלא אסור אלא מדרבנן אפ\"ה פטור מכיסוי דכיון דהקפיד תורה שיהא ראוי לאכילה והשתא מיהא לא חזי מכח גזרת רבותינו ז\"ל לא קרינן ביה אשר יאכל ודוקא גבי תשלומי דו\"ה הוא דקאמר תלמודא גבי מעשה שבת למ\"ד דהוי מדרבנן דלחייב בתשלומי דו\"ה משום דמסתמא ודאי לא באו חכמים להקל עליו אלא להחמיר עליו דאל\"כ מצינו חוטא נשכר דהא ליתא מדאמרינן התם בפרק כ\"ה ר\"ח נפל ליה יאניכה בכתניה כו' א\"ל שקול עופה כו' ואמרינן דצא נחור א\"ל ואקשי' מ\"ט לא א\"ל צא טרוף ומשני ל\"מ קאמר ל\"מ צא טרוף דשחיטה שאינה ראויה היא אבל צא נחור אימא אין שחיטה לעוף מן התורה ולבעי כסוי קמ\"ל אלמא דאי אמרינן אין שחיטה לעוף מן התו' חייב בכסוי וקרינן ביה אשר יאכל אע\"ג דמדרבנן מיהא אסור באכילה ובעי שחיטה ועיין בס' בני יעקב סי' ב' דקפ\"ה ע\"א גם במ\"ש דתקרובת ע\"ז אינו אסור בהנאה אלא מדרבנן משום דלאכילה איתקש ולא להנאה ועיין בהרב פר\"ח פ\"ז מה' ע\"ז שהקשה דהרי קי\"ל כר' אבהו דכל מקום שנאמר לא תאכל כו' אחד איסור אכילה ואחד איסור הנאה במשמע ולק\"מ דויאכלו לא ילפינן מלא תאכלו וכמ\"ש התוס' פרק כ\"ש דכ\"א ע\"ב ד\"ה כל מקום לענין נהנה מחמץ דלא מחייב כרת לרבי אבהו משום דכי כל אוכל לא ילפינן מלא תאכלו וכבר תפסו עליו בזה כת הקודמין ז\"ל אך מאי דקשייא לן הוא דת\"ל דיהא אסור בהנאה מדכתיב לא תאכל כל תועבה כל שתעבתי לך הרי הוא בבל תאכל שהרי הזובח לע\"ז הוא מחייבי מיתות ב\"ד וכל שתעבתי לך הוא ובשלמא לאית ספרים שכתבו התוס' בפ' כל הבשר דף קט\"ו ד\"ה חורש בשור ובחמור דאית דגרסי ומה שבת דחמירא אמרת היא קדש ואין מעשיה קודש הני לכ\"ש וכ' ז\"ל דה\"ט דבב\"ח לא אמרי' האי קו' משום דבב\"ח הבישול ניכר אבל מעשה שבת אין ניכר שנעשה בשבת ה\"נ איכא למימר דתקרוב' ע\"ז דאינו נאסר מטעם כל שתעבתי לך משום דעבדינן ק\"ו ממעשה שבת דה\"נ אינו ניכר שנעשה תקרובת לע\"ז אכן לפי פירש\"י ז\"ל שם דה\"ט משום דהן עצמן תועבה וא\"נ ליש ספרים דגרסי השתא לגבוה שרי להדיוט מבעיא משמע דתקרובת ע\"ז אסור בהנאה מקרא דלא תאכל כל תועבה וכעין זה הקשה הרא\"ם ז\"ל בפ' משפטים דלמאי אצטריך לר\"ש תלתא קראי גבי בב\"ח ת\"ל מקרא דלא תאכל כל תועבה ע\"ש הן אמת שקו' זה ק' ג\"כ אההיא דגרסי בפ' א\"מ דף כ\"ט יין מנ\"ל דאמר קרא אשר חלב זבחימו יאכלו ישתו יין נסיכם וזבח גופיה מנ\"ל דכתיב ויצמד לבעל פעור כו' והשתא קשה דאמאי הוצרך לאתויי מה\"ק ת\"ל מקרא דלא תאכל כל תועבה ואפשר לומר דכי בעי תלמודא התם זבח גופיה מנא לן לא בעי אלא לחזקי' דס\"ל דלא תאכל איסור אכילה משמע איסור הנאה לא משמע דלר' אבהו ה\"נ דנפ\"ל מקרא דלא תאכל כל תועבה אכן דברי התוס' דפ' מרובה ק' וצריך לומר דהתוס' בפרק מרובה ס\"ל כאית ספרים דגרסי שכתבו בפ' כ\"ה אך אכתי ק' דתיפוק ליה דתקרובת ע\"ז אסור בהנאה מדאורייתא מדכתיב פ' כי תשא פן תכרות ברית ליושב הארץ וקרא לך ואכלת מזבחו שהרי קי\"ל דהשמר פן ואל אינו אלא ל\"ת וכ\"כ הרמב\"ן ז\"ל בהשגותיו על רבינו בס' המצות מצוה קצ\"ב דעל תקרובת ע\"ז לוקה מן התורה מהך קרא דפן תכרות וכיון שכן הו\"ל כאלו כתיב בהדי' לא תאכל דקיי\"ל א' איסור אכילה וא' איסור הנאה במשמע ובשלמא אההיא דפ' א\"מ דבעי זבח גופא מנא לן איכא למימר דאליבא דחזקיה קא בעי כמ\"ש לעיל וכן ראיתי בס' נ\"ב מצוה קי\"ב דקמ\"ז ע\"ג שהוקשה לו כן אפשטא דשמעתא דהתם ותירץ דאליבא דחזקיה קא בעי אכן לדברי התוס' שכתבו דאינו אסור בהנאה מדאורייתא ק' שהרי קי\"ל כר\"א ולכן היה נ\"ל דהתוס' בפ' מרובה ס\"ל כשיטת הרא\"ש שכ' בפ' ג\"ה ד' קס\"ז ע\"א דהלכה כחזקי' משום דהל' כחזקי' אפי' נגד ר\"י כ\"ש ר\"א תלמידו של ר\"י ודקדק כן מדברי הרי\"ף ג\"כ יע\"ש וא\"כ מש\"ה הוא דס\"ל דאינו אסור בהנאה מדאוריי' אבל לר\"א ה\"נ דאסור בהנאה מקרא דפן תכרות ואי קשיא לך אכתי אמאי הוצרכו להביא ראיה דתקרובת ע\"ז אסור באכילה מדאורייתא מאותה סוגיא דפ' מרובה ת\"ל מקרא דפן תכרות דבאכילה מיהא אסור לכ\"ע י\"ל דאי מקרא דפן תכרות הו\"א דמאי דכתיב וקרא לך ואכלת מזבחו עיקר הקפידא לאו אעצם אכילה היא אלא אולקחת מבנותיו לבניך דכתיב בתרי' דע\"י אכילה יבא לקחת מבנותיו ואי מקרא דויצמדו לבעל פעור הו\"א דאינו אלא אסמכתא בעלמא כמ\"ש הרשב\"א ז\"ל אמנם לפי האמת שהכריחו מסוגיא דפרק מרובה דאיסור אכילה הויא מדאורייתא וקרא דויצמדו לבעל פעור דרשא גמור' הוי גילוי מלתא היא דמאי דכתיב וקרא לך וא\"מ אפן דכתיב ברישא קא מהדר והו\"ל כאלו כתיב בהדיא פן קרא לך ואכלת מזבחו א\"כ לר' אבהו ה\"נ דאסור בהנאה מדאורייתא מקרא דפן תכרות ובהכי אין צורך למ\"ש לעיל דהתוס' דפ' מרובה סבירא ליה כאית ספרים דגרסי שכתבו בפ' כ\"ה אלא אפי' ס\"ל כפי' רש\"י שם אדיש ספרים אפי\"ה ס\"ל דמותר בהנאה מדאוריי' משום דס\"ל דהלכה כחזקיה ואין ה\"נ דלר\"א אסור בהנאה משום קרא לא תאכל כל תועבה ועל פי זה אשכחנא פתרי מאי דק\"ל טובא לדעת התוס' דס\"ל דתקרובת ע\"ז אינו אסור אלא מדרבנן מההיא דגרסינן בפ' כ\"ש דכ\"ב ע\"א והרי דם דרחמנא אמר לא תאכל דם ותנן אלו ואלו מתערבין כו' שאני התם דאיתקוש למים דכתיב לא תאכלנו על הארץ תשפכנו כמים מה מים מותרים אף דם מותר כו' ואימא כמים הנשפכין לע\"ז התם נמי ניסוך איקרי דכתיב ישתו יין נסיכם ע\"כ והשתא לדעת התוס' ק' טובא מאי פריך ואימא כמים הנשפכין לע\"ז והא מים הנשפכין לע\"ז מן התורה מותרים בהנאה כיין נסך ותקרובת ע\"ז וא\"כ אפי' נימא דמים הנשפכין לע\"ז קאמר הא גלי קרא דדם מותר בהנאה מדאיתקיש להו דמותרים בהנאה ועיי\"ש בד\"ה ואימא ובהרב ח\"ה שם אכן ע\"פ האמור ניחא דמעולם לא כתבו התוס' דתקרובת ע\"ז מותר בהנאה מן התורה אלא משום דס\"ל דהלכה כחזקיה וכדעת הרא\"ש אבל לר' אבהו ה\"נ דס\"ל דאסור מן התורה מקרא דפן תכרות וא\"נ מקרא דלא תאכל כל תועבה וא\"כ בפרק כ\"ש דקאי התם אליבא דר' אבהו פריך שפיר ואימא כמים הנשפכין לע\"ז דאסור מן התורה אליבא דר' אבהו ובהכי אפשר ליישב גם כן מאי דק\"ל תו לדעת התוס' דתקרובת ע\"ז מותר בהנאה מן התורה מהא דגרסינן פ' ר\"י דנ\"ב בעא מיניה ר\"י מרב ינאי תקרובת ע\"ז של אוכלים מי מהניא להו ביטול לטהרינהו מטומאה או לא כו' ותיבעי ליה ע\"ז גופיה ע\"ז גופיה ל\"מ ליה כיון דאיסורא בטיל טומאה נמי בטיל כי קמב\"ל לתקרובת ע\"ז מאי כיון דאיסורא לא בטיל כדרב גידל טומאה נמי לא בטיל א\"ד איסור' דאוריי' לא בטיל טומא' דרבנן בטיל ע\"כ הרי בהדיא דתקרובת עבודה זרה אסור בהנאה מן התורה מדקאמר איסורא דאורייתא לא בטיל וליכא למימר דאיסור' דאורייתא דקאמר אאיסור אכילה קאי דאסור מה\"ת דא\"כ אדמבעי' לי' בטומאה דרבנן תיבעי לי' בתקרוב' ע\"ז אי מהני לי' ביטול לענין היתר הנא' מי אמרינן כי היכי דאיסור אכילה לא בטיל ה\"נ איסור הנאה א\"ד איסור אכילה דאורייתא לא בטיל איסור הנאה דרבנן בטיל ותו דבהדיא אמרי' התם ד\"נ ע\"א גבי ההיא דבי ינאי מלכא חרוב כו' איכא רבנן דפרשי כו' מ\"ט דמאן דפריש ס\"ל כי הא דרב גידל דאמר מנין לתקרובת ע\"ז שאין לה ביטול כו' הרי דהתם לענין הנאה קאי ואפ\"ה קאמר דאין לו ביטול מדרב גידל אכן על פי מ\"ש אפשר דר\"י ס\"ל כר' אבהו ומש\"ה ס\"ל דתקרובת ע\"ז אסור בהנאה מן התורה אבל התוס' ז\"ל ס\"ל דהלכ' כחזקיה נגד ר\"י כמ\"ש הרא\"ש ומשום הכי ס\"ל דמותר בהנאה כך היה נראה ליישב דבריהם ז\"ל אך מאי דק' לפי דרך זה התם מההיא דפרכינן התם בפ' כ\"ש דף כ\"ג ע\"ב מיכדי אותבינהו כל הני קראי כו' מאי בינייהו א\"ב חולין שנש\"ב כו' והשתא לפי זה קשה דאמאי לא משני דא\"ב תקרובת ע\"ז דלר\"א אסור בהנאה מן התורה ולחזקיה מדרבנן אם לא שנאמר דאין ה\"נ וחדא מינייהו נקט וכבר התוס' ד\"ה מאי בינייהו הק' דאמאי ל\"ק דא\"ב חמץ נוקשה וחמץ ע\"י תערובת יע\"ש מיהו אכתי קשה מ\"ש במרובה וז\"ל משמע דאי הוי מדרבנן חשיב דידיה שפיר ומתוך כך היה נראה לדקדק דתקרובת ע\"ז אסור בהנאה מדאורייתא מדקאמר לעיל ור\"מ שוחט לע\"ז אמאי מחייב כיון דשחיטה פורתא כו' ואי דרבנן חשיב שפיר דמרא כו' יעוין שם והשתא כפי מ\"ש דלר' אבהו ודאי אסור מן התורה ועד כאן לא נסתפקו אלא אליבא דחזקיה ק' דמאי ראיה מייתי מההיא דפריך אר\"מ שוחט לע\"ז כו' הא ר\"מ כר\"א ס\"ל וכמ\"ש התוס' פ' כ\"ש דכ\"ב ע\"א ד\"ה ורש\"י וז\"ל דלכאורה חזקיה לא אתי כר\"מ דלר\"מ פשיטא לן לעיל מדאצטריך למשרי נבלה דכל איסורים בהנאה כו' יעוין שם ומש\"ה פריך התם שפיר דלר\"מ שוחט לע\"ז אמאי מחייב דלדידיה ע\"כ תקרובת ע\"ז אסור בהנאה מדאורייתא כמ\"ש ואפשר דהתוס' במרובה ס\"ל כדעת רש\"י שכתב שם דכ\"ז ע\"ב ד\"ה למאי הלכתא דחזקיה אתי נמי כר\"מ יע\"ש וגם בפרק כ\"ש לא כתבו אלא דלכאורה לא אתי כו' משמע דלא פסיקא להו מילתא דאיכא למימר כפי' רש\"י כו' ז\"ל ואם כן היינו דמייתי ראיה מדפריך ור\"מ כו' ואם איתא לא הו\"ל לתלמודא להקשות בפשיטות והול\"ל הניחא לחזקיה אלא לרבי אבהו מאי איכא למימר כל זה כתבתי ליישב דבריהם עם שהוא קצת דוחק דכל כי האי הי\"ל לפרש דלרבי אבהו אסור מן התורה ולא למסתם סתומי ועוד אפשר ליישב ההיא דפ' כ\"ש דודאי מ\"ש התוספות ז\"ל דתקרובת ע\"ז מותר בהנאה מטעמא דלאכילה דכתיבה בהדיא איתקוש ולא להנאה לאו אליבא דכ\"ע היא ובפלוגתא אתמר שהרי כתבו התוס' פ\"ק דחולין די\"ד ע\"ב ד\"ה תקרובת ע\"ז דלענין טומאה הוא דפליג רבנן אריב\"ב דרבנן ס\"ל דדוקא לענין איסור אכילה דכתיבה בהדיא איתקוש אבל לענין טומאה דלא כתיבה בהדיא לא וריב\"ב ס\"ל דלגמרי מקיש למת וטומאת אהל מדאוריית' ע\"ש וא\"כ משמע ודאי דלריב\"ב דס\"ל דטומאת אהל נמי מדאורייתא משום דס\"ל דמקשי' למת לגמרי אע\"ג דלאו כתיבא וה\"נ איסור הנאה דתקרובת ע\"ז דאורייתא לגמרי מקשינן וא\"כ איכא למימר דכי פריך התם אילימא כמים הנשפכין לע\"ז למאן דס\"ד דהוה מדאורייתא דהיינו ריב\"ב קא פריך וההיא דפרק ר\"י י\"ל דה\"ק איסורא דעיקרו מדאורייתא דבע\"ז גופ' אסור' מדאוריית' אפי' בהנא' החמירו רבנן בתקרובת ע\"ז טומאה דעיקר' מדרבנן לא החמירו כנ\"ל ושוב מצאתי בחידושי הרשב\"א ז\"ל למס' סנהדרין מכ\"י פרק נגמר הדין דפי' אההיא דאמרינן התם משמשין ממשמשים גמרינן כתב וז\"ל ותימא ועורו של מת מי גרע מתכריכין דאמרינן בפ' העור והרוטב ד\"ה עור האדם טהור כו' ובכל דוכתא משמע דאיכ' איסור' דאורייתא ע\"ז ילפינן ממת ובפ' ר\"י אמרינן גבי תקרובת ע\"ז דאיסורא מדאורייתא לא בטיל כו' יע\"ש הנה מבואר שדעתו ז\"ל דתקרוב' ע\"ז אסור בהנאה מדאורייתא מראיה שהביא בפרק ר\"י ומן התימה עליו דבפרק הא\"מ משמע שהסכימה דעתו לדעת התוס' דאינו אסור אלא מדרבנן ודו\"ק ודעת רבינו ז\"ל בפ' ז' מהלכות ע\"ז דין ב' דתקרובת ע\"ז אסור בהנאה מדאורייתא ולוקה ב' יע\"ש ונראה ודאי שדעתו ז\"ל דאף ע\"ג דנפ\"ל מקרא דלא ידבק בידך מאומה דויאכלו זבחי מתים אינו אלא גילוי מילתא בעלמא דקרא דלא ידבק בידך מאומה מיירי נמי בתקרובת ע\"ז דכיון דנפ\"ל מהיקשא דמת דתקרוב' ע\"ז אסור בהנאה מדאורייתא מסתמא ודאי דהיינו דמקרא דלא ידבק ועיין בהפר\"ח ז\"ל שם ויש לי מן התימה על הרב מש\"ל ז\"ל שכתב בה' אבל פי\"ד דין נ\"א שדעת רבי' דמת אינו אסור אלא מדרבנן ואע\"ג דנפ\"ל מג\"ש דשם שם אינו אלא אסמכתא בעלמא יע\"ש וכפי דבריו דתקרוב' ע\"ז דאסור בהנאה מדאיתקש למת כדאיתא בפרק א\"מ ע\"כ דאינו אלא אסמכתא ומדרבנן שהרי מת גופיה אינו אלא מדרבנן וכדעת התו' וא\"כ ק' איך כתב רבינו דהנהנה מתקרובת ע\"ז לוקה ב' וצ\"ע ורבינו ז\"ל בס' המצות מצוה קצ\"ה כתב שיין נסך אסור מדאורייתא וראיה על זה אמרינן בע\"ז ר\"י ור\"ל דאמרי תרוייהו כל איסורים שבתורה בס' חוץ מטבל ויין נסך דבעי במשהו וזה ראיה מבוארת דאסור מן התורה עכ\"ל וכונתו מדהחמיר' לאסרו במשהו ואם היה איסורו מדרבנן לא היו מחמירי' כ\"כ לאוסרו וכתב עליו הרמב\"ן ז\"ל לא הבנתי ראיה זו שהרי אפילו סתם יינם במשהו ומאמרם ז\"ל חוץ מטבל ויי\"נ יכלול אפי' סתם יינם וכ\"כ הרב בעצמו בחבורו הגדול עכ\"ל יע\"ש וראיתי להרב מגילת אסתר ז\"ל וז\"ל אני לא ראיתי לו זה הדעת שם אבל אדרבה כתב שם בריש פ' י\"א מהל' מ\"א השותה מסתם יינם רביעית מכין אותו מכת מרדות הרי שלא כתב מסתם יינם במשהו א\"ד יע\"ש והן דברי' תמוהי' שמ\"ש רבינו השותה מסתם יינם רביעית היינו דוקא לענין מכת מרדות אבל מ\"מ מודה הוא ז\"ל דאיסורא מיהא איכא אפילו במשהו וזהו מבואר ממ\"ש בפרק ט\"ז מה' הנז' הלכה כ\"ט וז\"ל נתערב סתם יינם ביין הרי זה אסור בכ\"ש בשתייה כו' הרי מבואר דאפי' בסתם יינם ס\"ל ז\"ל דאסור במשהו והיינו דק\"ל להרמב\"ן ז\"ל וזה פשוט: ושמעתי מקשים משם הרב המובהק כמוהר\"ר יצחק בכ\"ר דוד ז\"ל שהקשה לדעת רבינו ולדעת הרמב\"ן ז\"ל שדחה ראיית רבינו וכתב דאפשר לומר שיין נסך דרבנן מההיא דגרסי' בהוריות דף י\"א ע\"א ת\"ר וכל חלב זהו מומר ואיזהו מומר אוכל נבלות וטרפות שקצים ורמשים ושותה יין נסך ריב\"י אומר אף הלובש כלאים ופרכינן מאי בינייהו איכא בינייהו כלאים דרבנן ות\"ק סבר דאוריית' הוי מומר דרבנן לא הוי מומר וריב\"י סבר כיון דכלאי' מפרסם איסורא אפי' בדרבנן הוי מומר הרי בהדיא שיין נסך דאורייתא שהרי לת\"ק דוקא באיסורא דאורייתא הוי מומר אבל באיסורא דרבנן לא הוי מומר וחשיב בהדייהו יין נסך ולעד\"ן ליישב ולומר דמאי דפליגי ת\"ק וריב\"י בכלאים היינו דוקא במומר לתיאבון וכדאמרינן התם מאי קאמר הכי קאמר אכל חלב לתיאבון ה\"ז מומר להכעיס ה\"ז צדוקי ואיזהו מומר שסתמא צדוקי זה האוכל נבלות כו' ובמומר לתיאבון הוא דס\"ל לת\"ק דבדרבנן לא הוי מומר אבל במומר להכעיס אפילו בדרבנן הוי מומר והילכך ביין נסך כיון דסתמא להכעיס אפי' בדרבנן הוי מומר כנ\"ל ושוב ראיתי להרב באר שבע שם שהקשה בסוגיות הגמ' דיין נסך ודאי לא הוי נפשו של אדם קצה בה מדאמרינן ס\"פ פסולי המוקדשין ואלו הן דברים שהנפש קצה בו נבילות וטריפות כו' ואלו הן דברים שאין הנפש קצה בו טבלים ויין נסך וא\"כ למה הוי סתם מין והתוספ' בפרק אין מעמידים הביאו הך ברייתא ולא הזכירו ושתה יין נסך ואולי ט\"ס הוא עכ\"ד והן אמת שמדברי התוס' דבפרק א\"מ דנ\"ו ע\"ב ד\"ה אחר שכתבו דנבלה דקתני בברייתא מיירי במתה מחמת חולי וטרפה שנשברה מפרקתה שמתה והולכת אבל בנבלה מחמת הסכין לא הוי קרוי מין בסתמא דשמא אכלה לתיאבון שהיא טובה לאכול יע\"ש צ\"ל ע\"כ דלא הוי גרסי יין נסך דאם ל\"כ תיקשו יין נסך אמאי חשיב סתמא מין דשמא שותה הוא לתיאבון כיון שטוב הוא לשתות האמנם מדברי התוס' דס\"פ פסולי המוקדשין מבואר דהוו גרסי לה שהקשו שם כקו' הרב באר שבע ותי' דמ\"מ לא חשיב נפשו קצה בו ועוד דהכא מסקינן ע\"י תערובות יע\"ש ומהתימה על הרב באר שבע איך אישתמיט מיניה ודו\"ק ומיהו מההיא דפריך בפרק כ\"ש ואימא כמים הנשפכין לע\"ז מוכח בהדיא דיין נסך אסור מדאורייתא ומה שתי' לדעת התוספ' לא יגהה מזור ליישב לדעת רבינו וכמובן וצ\"ע:"
+            ],
+            [
+                "<b>עבר </b>\n<b> ומכר כו' וקדש בדמיה ה\"ז מקודשת.</b> משנה שם וכתב הרא\"ש שם וז\"ל בע\"ז פר\"י פי' רש\"י דאיהו אסור לאיתהנויי מהנך דמים לפי שהן דמי ערלה בידו אבל לאשה שרי לאתהנויי ונראה שדקדק רש\"י לאסור מדרבנן מהא דאמרינן בנדרים כו' ודלמא לכתחילה הוא דלא ותימא אם כן מאי פריך בריש פ' בתרא דע\"ז גבי השוכר את הפועל לעשות עמו ביין נסך שכרו אסור מאי טעמא אילימא כו' ותנן מכרן וקידש בדמיהן מקודשת ומאי ק\"ל הא אמרינן דלכתחילה אסור ליהנות וי\"ל דמשמע ליה שכרו אסור בין לדידיה בין לאחריני כמו ביין נסך הילכך פריך אחריני אמאי אסור מ\"ש מחליפי ערלה דשרו לאחריני כדאשכחן בהדיא גבי חמץ של עוברי עבירה שמותר מיד מפני שהן מחליפין עכ\"ד ודבריו תמוהים שנר' מדבריו שההכרח דשרי לאחריני הוא מההיא דחמצן של ע\"ע ולא ממתני' דמכרן וקידש בדמיהן מקודשת וזה תימה דא\"כ למה הביאו בפ' השוכר מתני' דמכרן וקידש בדמיהן לא הי' להביא ראי' אלא ברייתא דחמצן של ע\"ע ובר מן דין קשה דמתני' דמכרן וקידש בדמיהן איכא למשמע שפיר דלאחריני שרי דאי לא אמאי מקודשת הא אסירא ליהנות מקידושין הללו ונמצא דלא יהיב לה מידי וכמבואר מדברי רש\"י דפר\"י שכתב אע\"ג דאיהו אסור לאיתהנויי כו' אבל איהי לא מערלה קא מטייא כו' אשר מבואר מדבריו שאם האשה היתה אסורה ליהנות מהן אינה מקודשת וכן מבואר ג\"כ מדברי התוס' פ\"ק דחולין ד\"ד ע\"ב ד\"ה מותר שכתבו כתי' הרא\"ש וסיימו וז\"ל ולהכי פריך שפיר דאי אסור לאחרים כמו יין נסך אמאי מקודשת כיון שגם היא אסור ליהנות כו' יעוין שם וכבר תמה עליו הרב מש\"ל בפ' זה הלכה ז' והניח הדבר בצ\"ע ולפי חומר הנושא נר' לע\"ד לומר דס\"ל להרא\"ש דממתני' ליכא למשמע מינה דלאחריני שרי דאיכא למימר דלעולם דלאחריני נמי אסור מדרבנן ומתני' דקתני מקודשת לחומרא קאמר ומדאורייתא דהרא\"ש ז\"ל אזיל לשיטתיה דסביר' לי' דהמקדש בשעות דרבנן וחמץ דרבנן חוששין לקדושין כשיטת ר\"ת וכבר התוס' נרגשו מזה וכתבו וז\"ל ונהי דהמקדש בשעו' דרבנן וחמץ דרבנן חוששין לקידושין מ\"מ מקו' גמורה לא הויא שאם בא אחר וקדשה חוששין לקדושי ב' יע\"ש אמנם הרא\"ש לא ניחא ליה בהכי אלא ס\"ל דאיכא למי' דמקודשת מדאורייתא קאמר וכ\"ת א\"כ מאי פריך התם ממתני' דמכרן ואמאי לא משני דמקו' מדאורייתא ולעולם מדרבנן שכרו אסור י\"ל דס\"ל להרא\"ש דתלמודא הכי פריך דמעיקרא הוה ס\"ל דחליפי אסורי הנאה אסורים מן התורה ומשו\"ה גזרו בשכרו אע\"ג דלאו חליפי איסורי הנאה הן אלא גרמא בעלמא גזרו שכר אטו דמים דאסורים מן התורה דדמים בדמי' מיחלף כמ\"ש התוס' שם בד\"ה השוכר והיינו דפריך מ\"ט שכרו אסו' כלו' כיון דאינו דמי יין נסך אלא גרמא בעלמא אלמא הואיל ויין נסך אסור בהנאה דהיינו דמיו שכרו נמי אסור מדרבנן גזרה אטו דמיו והרי חליפי ערלה כו' וא\"כ אפי' תימה דמקו' מדאורייתא קאמר אפ\"ה ק' דכיון דדמי איסור הנאה אינן אסורים אלא מדרבנן סברא הוא דשכרו מותר אפילו מדרבנן דליכא למיגזר אטו דמיו דהו\"ל גזרה לגזרה גם ליכא למיגזר שכר אטו גופו דכולי האי ודאי לא טעי אינשי דבשלמא אחליפין שהן דמי האיסור עצמו אתו למיטעי ולומר מה לי הן מה לי דמיהן ואהא משני אלא הואיל ויין נסך תופס את דמיו כע\"ז כו' כלומר דיי\"נ שאני שדמיו אסורים מן התורה והלכך גזרו שכר אטו דמיו דאסורים ד\"ת אבל בשאר איסורי הנאה ה\"נ דשכרו מותר אפי' מדרבנן ואף שהתוס' שם כתבו דמשמע מתוך השיטה דמעיקרא היה יודע שיי\"נ תופס דמיו כע\"ז מ\"מ להרא\"ש לא משמע ליה הכי ואדרבא רהיטא דשמעתתא דהתם דהמתרץ הוא דחדית ליה הכי וכבר מוריב\"ל ומוהרש\"א בס' ל\"ס נדחקו בזה דמהיכא משמע להו להתוס' יע\"ש וא\"כ מעתה דברי התוספות נכונים בטעמם דתלמודא התם משום דכל עיקרו לא בא אלא לאתויי ראיה דחליפי איסורי הנאה לא אסירי ד\"ת משו\"ה מייתי ראיה שפיר ממתני' דמכרן דהתם מוכח שפיר דמדאורייתא שרי ואע\"ג דמברייתא דחמצן של ע\"ע מוכח שפיר דחליפי איסורי הנאה שרו אפי' מדרבנן מ\"מ ממתני' אלימא ליה טפי לאקשויי אמנם הרא\"ש משום דבעי לאשמועינן קושטא דמילתא דלאחריני שרו אפילו מדרבנן משו\"ה הוכרח לאתויי לן מבריית' דחמצן של ע\"ע ואין להקשו' דא\"כ למאי הוצרך הרא\"ש לומר דמשמע ליה שכרו אסור אפי' לאחריני הא אפי' דנימא דשכרו אסור לפועל עצמו קאמר אפי\"ה פריך שפיר כיון דקתני מתני' מכרן וקידש בדמיהן מקודשת משמע דלמחליף עצמו אסור מדרבנן ומשום הכי בקדושי אשה לא גזרו משום פ\"ו כמ\"ש רש\"י ואי מדאוריי' אמאי מקודשת וכיון דחליפין לא אסור אלא מדרבנן מינה נשמע דשכרו מותר אפי' מדרבנן על דרך שכתבנו י\"ל דודאי איכא למימר דלמחליף אסורים מן התורה ואפ\"ה מקודשת משום דלאחריני שרו והילכך כיון שהיא מותרת ליהנות מקו' דבתר דידה אזלינן כמ\"ש כל זה הרב מש\"ל ז\"ל ואין לומר דמ\"ש רש\"י דחליפי איסורי הנאה שרו לאחריני היינו משום דס\"ל דחליפי איסורי הנאה לא אסור אלא מדרבנן ומשו\"ה איכא למימר דלדידיה קנסו לאחריני לא קנסי אמנ' אי ס\"ל דחליפין אסורי' מדאורייתא מ\"ל הוא מ\"ל אחר הא ודאי ליתא ממ\"ש הרא\"ש ז\"ל בראש דבריו וז\"ל ומודה רש\"י דלדידיה שרי מדאורייתא וכן משמע בפ\"ק דחולין כו' ואם איתא דכל היכא דאסירי מדאוריי' אין לחלק בין הוא בין אחר אמאי הוצרך להבי' עצו' מרחוק הא ממתני' דמכרן וממ\"ש רש\"י ז\"ל מבואר דשרו מדאוריי' דאי אסירי מדאוריי' אמאי מקודשת ואיך כתב רש\"י ז\"ל דלאשה שרו אלא ודאי דמדאורייתא איכא למימר דלמחליף אסור משום שנהנה מגופו של איסור ולאחריני שרו וזה פשוט וכ\"ת אכתי אי למחליף עצמו אסור ד\"ת נהי דמקודשת משום שהי' מותרת ליהנות מ\"מ אכתי איך מותר הוא ליהנות הימנה ולשהות עמה הרי הוא נהנה מחליפי איסורי הנאה י\"ל דאה\"נ ומתני' מקודשת קאמר כלומר מקודשת גמורה ואם בא אחר וקדשה אין חוששין לקדושיו ולעולם דצריך לחזור ולקדשה כדי ליהנות ממנה והיינו דק\"ל להרא\"ש ז\"ל דאמאי לא משני הא לכתחילה הא בדיעבד ומקודשת גמורה אלא דצריך לחזור ולקדש' משום לתא דאיסורי הנאה כנ\"ל ליישב דעת הרא\"ש ודוק: ובהכי ניחא לי מה שהוקשה לי זה ימים על מ\"ש הפר\"ח בהל' פסח סי' תמ\"ג ס\"ק ג' שדעת ר\"ת שכתב הטור שם שהתיר הירקות שקנתה שפחה גויה בחמץ אחר שש שעות לפי שאינו תופס דמיו והביא ראיה מההיא דחמצן של עוברי עבירה כדעת החולקים על רש\"י דס\"ל דלמחליף עצמו מותר שלא כדעת הב\"ח שכתב שדעתו כדעת רש\"י אלא דהתם שאני דכיון שקנתה שפחה בלי ידיעתו של בעל החמץ כלאחריני דמי וכתב וז\"ל ואין זה נכון דלדעת רש\"י ז\"ל כו' לכן נ\"ל שר\"ת קאי בשי' הסוברים דאף לדידיה שרי ולכך התיר הירקות לגמרי והא דלא אייתי ראיה ממתני' דמכרן משום דהו\"מ למידחי דשאני התם דלחומרא א\"ד יע\"ש והוא תימה דא\"כ מאי פריך בהשוכר ממתני' דמכרן ואמאי לא משני דמקוד' מדאורייתא קאמר ולחומרא וכבר כתבתי בזה בארוכה פ\"ח מה' חמץ וכן תמהני שם על מה שמצאתי כתוב בחי' הרנב\"י לנדרים שכתב על הלכות נדרים שחבר הרמב\"ן ז\"ל שהכריח דמאי דבעי התם בנדרים קונם פירות האלו לפ' מהו בחילופיהן דמדאורייתא קא מבעיא ליה דאי מדרבנן אמאי לא משני דמקו' מדאוריי' קאמר יע\"ש וק' דמה יענה לההיא דר\"פ השוכר דהתם ודאי שכרו אסור מדרבנן קאמר אכן על פי מ\"ש יש ליישב דבריהם וכמובן והן עתה נדפס ס' לשון למודים למורי הרב הי\"ו וראיתי לו בהל' פסח סי' קפ\"ב שתמה משם הרב מו\"ח ז\"ל על דברי הפר\"ח הללו מסוגיא דנדרים וישבו ולא ידעתי אמאי לא הוקשה לו מסוגיא דפרק השוכר כי שם לא שייך תירוצו וז\"ל ומ\"מ אכתי דברי הפר\"ח ז\"ל לע\"ד יש בו מן הקושי דמי הכניסו לזה שהרי כפי דעתו ז\"ל דס\"ל שדעת ר\"ת כדעת החולקים על רש\"י ז\"ל דס\"ל דלדידיה נמי שרי א\"כ מאי ק\"ל אמאי לא אייתי ראיה ממתני' דמכרן הא תשובתה בצדה דאי ממתניתין הו\"א דלעולם למחליף עצמו אסור מדרבנן ואפ\"ה מקודשת משום שהאשה מותר' ליהנות מהן כמ\"ש רש\"י ואי משום מה שנהנה ממנה אח\"כ כבר כתב רש\"י דבקדושי אשה משום פ\"ו התי' וכמבואר זה באורך בדברי הרב מש\"ל ז\"ל אמנם מברייתא דחמצן של ע\"ע מייתי ראיה שפיר דשרו אפילו מדרבנן דאל\"כ מה מרויחים למחליף כמ\"ש הוא ז\"ל ולא עוד אלא שכתב שהב\"ח ז\"ל כ' שדעת ר\"ת כדעת רש\"י ז\"ל ואף ע\"פ כן התיר הירקות משום דלאחריני שרי ונסתייע לזה ממה שלא הביא ראיה ממתני' דמכרן לפי קוצר דעתי נהפוך הוא דלפי דברי הב\"ח ז\"ל שעיקר ראיית ר\"ת היא לומר דחליפי איסור הנאה שרו לאחריני הי\"ל להביא ראיה ממתניתין דמכרן דמדקתני מקודשת מבואר דלאחריני שרו דאי לא אמאי מקודשת הא אסור ליהנות מהן כמ\"ש התוס' ז\"ל והבאתי דבריהם לעיל וצ\"ע:<br><b> עוד </b> ראיתי בס' מו\"ה שהקשה הרב מו\"ח ז\"ל משם הרב המופלא כמוהר\"ח אבולאפייא ז\"ל לפירוש הרא\"ש שפירש בההיא דנדרים אם מכרן וקדש בדמיהן מקו' וז\"ל אלמא חליפי איסורי הנאה שרו דאי אסירי הא לא יהיב לה מידי דמאי קו' הא קי\"ל דהמקדש בחמץ דרבנן ושעות דרבנן דהוו קידושין ופסק' הרא\"ש ה\"נ מדאורייתא חזו דחליפין דרבנן נינהו משו\"ה מקוד' ותי' עמ\"ש בחולין דמקודשת גמורה לא הויא וא\"כ לא הו\"ל למתני מקודשת אלא חוששין לקידושין ומשני דבדיעבד שרו דמיה ומ\"ה תני מקודשת יע\"ש ואנוכי הרואה מצאתי להרב בני יעקב סי' ב' דקפ\"ו ע\"ד שהקשה כן על דברי הרא\"ש ז\"ל שכתב בפסקיו מדרבנן קא מבעיא ליה וכתב שקו' זו ג\"כ ק' על פי' הר\"ן שם בפרק השותפין והעמיק הרחיב בקו' זו ולבסוף כתב דאכתי קשה לדברי הרא\"ש ז\"ל והתוס' שכתבו בפ\"ב דקדושין לדעת ר\"ת אתיא ההיא סוגיא שפיר דכיון דחולין שנשחטו בעזרה עיקרו דרבנן משו\"ה קאמר ר\"ש מקודשת הרי דס\"ל דשייך שפיר למתני מקודשת אע\"ג דלא הויא מקודשת גמורה אלא חוששין והתו' ז\"ל בנדרים כתבו פי' הסוגיא כפי' הר\"ן דמלישנא דמקודשת הוא דק\"ל דמשמע דמוקדשת גמורה וא\"צ לחזור ולקדש וכן קשה לדברי התוס' דחולין שכתבנו לעיל ותי' דשמא א\"ל דגבי חולין בעזרה שייך למתני לישנא דמקודשת משום דר\"ש לאפלוגי אחכמים אתא דס\"ל דהוי דאורייתא ואינה מקודשת ואיהו ס\"ל דמקוד' ומשום דחכמים אמרי דאינה מקודשת כלל נקט איהו לישנא דמקודשת למימר' דתופסין קידושין אבל הכא דמתני' דינא אתא לאשמעינן אם איתא דאסירי מדרבנן לא הו\"ל למיתני לישנא דמקודשת א\"ד יע\"ש ולדעתי אכתי קשה מדגרסינן לעיל בפרק האיש מקדש ד\"ן ע\"א אלא אמר ר' יוסף מהכא המקדש את האשה ואמר כסבור הייתי שהיא כהנת כו' מקודשת ואמאי הא קאמר כסבור הייתי אלא משום דאמרי' דברים שבלב אינן דברים ודחי אביי דילמא שאני התם דלחומרא ופירש\"י ז\"ל הא דתני מקודשת לחומרא קאמר שאינה מותרת לאחר בלא גט ואם בא אחר וקדש' צריכה גט עכ\"ל הרי בהדיא דשייך שפיר למתני לישנא דמקודשת אע\"ג דלא הוייא מקודשת גמורה אלא חוששין לקדושין ואע\"ג דלא אתא לאפלוגי כלל ולכן נראה דודאי לישנא דמקודשת פשטא משמע מקודשת לגמרי אלא דמ\"מ איכא למידחי בכך דחייה דמקודשת מדאורייתא קאמר ומש\"ה התם דחי שפיר דאכתי לא תפשוט דדברים שבלב אינם דברים דאיכא למידחי מקודשת לחומרא קאמר וכן גבי חולין בעזרה קאמר התם דע\"כ מדקאמר ר\"ש מקודשת צ\"ל דס\"ל דחש\"ב לאו דאורייתא ומקודשת לחומרא קאמר אמנם ודאי כל דאיכא לשנויי שפיר ולומר דמקו' גמורה קאמר כפשטא דלישנא משנינן ומשום הכי בנדרים משני הא לכתחילה הא בדיעבד וכן ההיא דהשוכר הוכרח לשנויי אלא משום דיין נסך תופסת דמיו כו' כי היכי דתיקו' לישנא דמקודשת כפשטא כנ\"ל: עוד הקשה הרב משנה למלך ז\"ל במ\"ש התוס' ר\"פ השוכר דס\"ב בד\"ה ותנן שהקשו וז\"ל תימא מה שפי' בקונ' כו' מאי קא פריך הא דקאמר אסור במתני' היינו דוקא לפועל שאסורים הם כמו לשוכר דוקא ותי' דאסור דמתני' משמע לכ\"ע מיהו תימה מאי קא פריך שאני התם דהיינו בדיעבד כו' אבל לכתחילה אסור ומתני' לכתחילה איירי י\"ל דאסור דמתני' משמע אפי' בדיעבד עכ\"ל וכתב הרב ז\"ל וז\"ל ולא הבינותי קושייתם דמאחר שתירץ דאסור דמתני' משמע לכ\"ע שפיר קא מקשה מההיא דאם מכרן דע\"כ לאחריני שרי דאי לא אמאי הויא מקודשת הרי אסורה היא ליהנות מן החליפין ונמצא שלא קבלה שו\"פ ומאי דאמרינן דהוי בדיעבד הוא דוקא לעיקר הקידושין דלא שרי לקדש לכתחילה בחליפי איסורי הנאה אבל לעולם דלדידה שרי לכתחילה ליהנות מן החליפין דאי לא פשיטא דלא הוייא מקודשת שהרי לא נתן לה דבר שתקנ' בו והתו' בפ' קמא דחולין הק' קושיא אחרינא שהק' שם בע\"ז ונחה דעתם במה שתירצו הם לקו' ראשונה אלו דבריו יע\"ש ובאמת שהיא קו' חזקה ולכן נ\"ל לפי חומר הנושא שכונתם ז\"ל בפרק השוכר דמעיקרא קשיא להו לפי מ\"ש רש\"י ז\"ל דלאיניש אחריני שרו אותן מעות ומש\"ה מקו' א\"כ נימא דאסור דקתני מתני' היינו דוקא לפועל עצמו שאסור ליהנות מהן אבל לאיניש אחריני שרו וא\"כ אם רוצה ליתנם לעניים או לאחר במתנה רשאי דכיון דחליפין אינם אסורים אלא מדרבנן ומשום קנסא הואיל ועבר אאיסורא דאורייתא וכן נראה מדברי התוס' דנדרים ד\"ס ע\"ב דחליפין אסורים משום קנסא איכא למימר דדוקא לדידיה קנסו שלא יהנה מהן אבל ליתנו לאחר שרו וכיון דלא שרו לדידיה תו לא עבר ומחליף דאין אדם חוטא ולא לו וכ\"כ מרן הב\"י ז\"ל בחי\"ד סימן קל\"ג גבי שכר יין נסך דכיון דמשום קנסא הוא אינו אסור אלא לדידיה אבל לאחרים שרו והילכך טוב שיקח השכר ויתנ' לעניים משיניחנו ביד גוי יע\"ש ואהא תיר' דאסור משמע לכ\"ע כלומר דכי היכי דאסור הוא ליקח השכר כדי ליהנות מהן כך אסור ליקח וליתנו לאחרים ואהא חזרו והקשו מיהו תימא מאי קא פריך שאני התם דהיינו דיעבד כלומר דאכתי נימא דלכתחילה אסור ליתנם לאחר והתם שאני דהוי בדיעבד שעבר וקדש ומש\"ה מקודשת דלדידה שרי כיון שכבר עבר וקידש אבל לכתחילה ודאי אסור הוא ליתנם לאחר דס\"ס הרי איכא הנאה פורתא דאי לאו דעביד ליה נייח נפשיה לא יהיב ליה והא תי' דאסור משמע אפילו בדיעבד כלומר דאפילו עבר ונתנו לאחר אסור הוא לכ\"ע ליהנות מהן ומש\"ה קשיא ליה שפיר ממתניתין דמכרן כנ\"ל: הן אמת שדברי הא\"ח שכתב מרן קשים בעיני מההיא דפרק השוכר דאמרינן התם האי גברא דאגר ארבא לסתם יינם יהבו ליה חיטייא באגרא אתא לקמיה דר\"ח א\"ל זיל קלינהו וקברי בבי קברי ופריך ולימא ליה בדרינהו אתי לידי תקלה כו' והשתא לדעת הא\"ח ז\"ל ק' דאמאי ל\"ק שיתנם לעניים ותו מאי משני אתי בהו לידי תקלה הא לאחריני שרו וצ\"ע כעת:<br><b> עוד </b> ראיתי להרב הנזכר ז\"ל שנסתפק בהא דקיימא לן דהמקדש באיסורי הנאה אינה מקו' טעמא מאי אי משום דמה שנתן לה אינו מועיל לה כלום ולפי זה נ\"מ דאם האשה היתה חולה חולי שיש בו סכנה שיכולה ליהנות הוייא מקודשת או דילמא טעמא דאינה מקודשת הוא משום דלמקדש אינו שוה כלום ונמצא שלא נתן לה פרוטה או משום דכיון שאיסורי הנאה הן ובמקדש נמצא שנהנה מהן מש\"ה אמרו דאינה מקודשת ולפי זה אף אם היתה חולה אינה מקודשת והוכיח שדעת רש\"י ז\"ל וסיעתיה דס\"ל דחליפי איסורי הנאה אסורין למחליף ואפ\"ה מקו' משום דלאדם אחר שרי ע\"כ טעמא דהמקדש באיסורי הנאה אינ' מקו' הוא משום דמה שנתן לה אינו מועיל לה כלום והילכך כל היכ' דלדידה שו\"פ מקודשת דאי ס\"ל דטעמא דאינה מקודשת הוא משום דנהנה מהם במה שמקדשה א\"כ כי נמי שרו לדידה החליפין מאי הוי הרי נהנה הוא במה שמקדשה את\"ד יע\"ש ולדעתי ק\"ל שהרי מדברי התוס' שכתבו בפרק השוכר ד\"ה בדמיהן וז\"ל וקשה בגופה נמי איכא שו\"פ כו' ותי' דכיון דכל זמן שהוא בעין אסור למוכרה מן התורה כ\"כ אסור לקדש בו אשה דהוי כמו מכירה כו' מבואר דס\"ל דטעמא דאינה מקו' הוא משום דנהנה מהם במה שמקדשה וכ\"כ המגיה שם וכיון שכן קשה שהרי ממ\"ש שם סמוך ונראה בד\"ה והתנן מבואר דס\"ל כדעת רש\"י דחליפי אסורי הנאה אסורים למחליף ממה שהקשו לשיטת רש\"י ז\"ל ויישבוהו משמע דס\"ל הכי גם ממה שהקשו עוד דשאני התם דהיינו בדיעבד כדמוכח בנדרים כו' מוכח בהדיא דס\"ל דחליפין אסורים למחליף דאל\"כ מאי ק\"ל הא לדעת הסוברים דחליפין מותרים למחליף ע\"כ שהם מפרשים מ\"ש בנדרים דילמ' לכתחלה הוא דלא כו' דקאי לענין מכירה אבל כל שמכרו מותר לקדש לכתחילה וכמבואר בחידושי הרשב\"א ז\"ל למס' חולין וא\"כ מאי ק\"ל אלא מוכח ודאי דס\"ל כדעת רש\"י ז\"ל וכיון שכן לפי מה שהכריח הרב ז\"ל עכ\"ל דטעמא דהמקדש באיסורי הנאה אינה מקודשת הוא משום דבעינן שיהא שו\"פ לדידה וכל דלדידה שו\"פ אע\"ג שהוא אסור ליהנות מהן מקודשת וא\"כ ק' דמאי תי' בד\"ה בדמיהן הא כיון דלדידה שו\"פ אע\"ג דהוא אסור ליהנות מהן יהא מקודשת דומיא דהמקדש בחליפי איסורי הנאה ולכן נלע\"ד דדוקא בחליפי איסורי הנאה דאינו אסור למחליף אלא מדרבנן הוא דס\"ל לתוס' ז\"ל דאע\"ג דהוא אסור ליהנות מהן אבל אם עבר ונהנה דהיינו עבר וקידש מקודשת ולא אפקעינהו רבנן לקדושין ואע\"ג דהמקדש באיסורי הנאה דרבנן אינה מקו' כלל לדעת רש\"י ז\"ל ולדעת ר\"ת ז\"ל חוששין לקידושין ומ\"מ מקודשת גמורה לא הוייא התם שאני דכיון דאינו שוה פרוטה השתא מיהו מכח גזירה דרבנן נמצא שלא נתן כלום אמנם הכא דלדיד' מיהא שוה פרוטה אלא שאנו באים עליו לבטל הקידושין משום שהוא נהנה מהם איכא למימר דכל שעבר וקדש לא גזרו רבנן ומ\"ש בד\"ה בדמיהן דאע\"ג דלדידיה שו\"פ אפי\"ה אינה מקודשת משום שהוא נהנה מהן היינו דוקא במקדש באיסורי הנאה דאורייתא דכיון דאסור ליהנות מהן מן התורה ונמצא שהוא נהנה מהם במה שמקדשה משו\"ה אינה מקודשת כדי שלא יעבור אאיסורא דאורייתא וזה מדוקדק בלשונם שכתבו דכיון דכל זמן שהוא בעין אסור למוכרה מן התורה כו' ועל פי זה אני תמיה על מה שהוכיח הרב הנז\"ל שלדעת רש\"י וסיעתיה אם היתה האשה חולה חולי שיש בו סכנה וקדשה באיסורי הנאה דאורייתא מקוד' ולפי מ\"ש אין ראיה דאיכא למימר דדוקא בשקדש בחליפי איסורי הנא' דאין איסורו אלא מדרבנן הוא דס\"ל לרש\"י ז\"ל דמקו' אבל כל שאסור ליהנות מן התורה אפשר דמודה רש\"י דאינה מקודשת וכמו כן צ\"ל לדעת התוספ' כמ\"ש ודו\"ק ועיין בתשובת הרשב\"א ז\"ל סימן תשמ\"ו שכתב דהאומר לחבירו הריני עליך ככרי חרם ונתנו לו במתנה אסור ואינו קנוי כלל ואם קדש בו את האשה אינה מקו' כשאר איסורי הנאה כו' וכ\"כ הראב\"ד המקדש בגדולין צריך לחזור ולקדש עכ\"ל יע\"ש הנה מבואר מדבריו דס\"ל דכל דלדידה אינו שו\"פ אף דלדידיה שו\"פ אינה מקודשת ועיין בכנ\"הג חא\"ה סי' כ\"ח בהגהת ב\"י אות מ\"ט ומ\"ש וכ\"כ הראב\"ד המקדש בגדולין כו' דברים סתומים שהרי מדברי הראב\"ד מבואר דס\"ל דמקוד' אלא דצריך לחזור ולקדש והרשב\"א ז\"ל כתב דאינ' מקו' כלל והנראה ודאי דס\"ל להרשב\"א דדוקא בגדולין הוא דכתב הראב\"ד דחוששין לקדושין משום דס\"ל דגדולין דרבנן וכמ\"ש מרן הכ\"מ ז\"ל פ' ד' מה' נדרים ה' י\"א אבל באיסור דאורייתא מוד' דאינה מקו' כלל ושלא כמ\"ש הרב מש\"ל ז\"ל בפ\"ה מה' הנ' שדעת הראב\"ד כדעת רש\"י וסיעתיה דכל דלדידה שרי אף דלדידי' אינו שו\"פ מקו' יע\"ש וא\"כ איך כתב הרשב\"א וכ\"כ הראב\"ד הרי נהפוך הוא ומהתימה עליו איך אשתמיט מיניה גם מה שהקשה ע\"ד מרן דהן לו יהי דגדולין אינם אסורי' אלא מדרבנן אמאי לא כתב דאינה מקו' שהרי רוב הפוסקים הסכימו דכל איסורי דרבנן המקדש בהם אינ' מקודשת ואף למ\"ד דהמקדש בחמץ דרבנן ושעות דרבנן דמקו' התם שאני משום דאין להן עיקר מן התורה כיון דתרווייהו הוו מדרבנן אבל הכא הפירות הן מן התורה וה\"ז דומה לחמץ דרבנן ושעות דאורייתא דקי\"ל דאינה מקודשת יע\"ש והנה מדברי התוס' פ\"ק דחולין ד\"ה מותר מיד מסוף דבריהם שכתבו ונהי דאמרינן התם דהמקדש בשעות דרבנן וחמץ דרבנן חוששין לקדושין מ\"מ מקודשת גמורה לא הוייא כו' מבואר דס\"ל דחליפי איסורי הנאה כיון דלא אסירי אלא מדרבנן הו\"ל כחמץ דרבנן ושעות דרבנן אע\"ג דהפירות עצמן אסורים מדאורייתא ואפשר שאף הרב הנז' לא כתב כן אלא דוקא בגדולין דכיון דמני' קא רבו חשיב כחמץ דרבנן ושעות דאורייתא אבל בחליפין לא ומ\"מ אין זה כדאי להקשות על הראב\"ד ז\"ל גם מ\"ש דאלו נאמר דהראב\"ד ס\"ל דבכל איסורי הנאה דרבנן מקודשת ודחה ההיא דרב גידל מהלכה מכח ההיא דקדושין יע\"ש יש לדקדק שהרי רבינו בפ' זה פסק דהמקדש באיסור הנאה דרבנן אינה מקוד' וכפי דבריו הי\"ל להראב\"ד ז\"ל להשיג עליו שם אכן אם נאמר דגדולין חשיבי כחמץ דרבנן ושעות דרבנן דומיא דחליפין שכתב התוס' ניחא שדעת רבינו ז\"ל ג\"כ כדעת ר\"ת דבתרתי דרבנן מקודשת כמו שכתבו מרן והר\"ן ז\"ל שם ומשו\"ה לא השיג עליו כן נראה לי: ודעת רבינו ז\"ל בפ\"ח מה' מ\"א הלכה ט\"ז כדעת י\"א שכ' רש\"י ז\"ל והרמב\"ן והריטב\"א ז\"ל שכתבו דחליפי איסורי הנאה מותרים למחליף עצמו וראיתי להרב מחנה אפרים בה' הנז' דף כ\"א ע\"ד שהקשה ממ\"ש רבינו פי\"ב מה' בכורים הלכה ד' וז\"ל פטר חמור אסור בהנאה עד שיפדה ואם מכרו קודם פדיון דמיו אסורים וקש' דמ\"ש משאר איסורי הנאה שפסק רבינו שהדמים מותרים ולעד\"ן דס\"ל לרבינו דדוקא בשאר אסורי הנאה שהדמים מותרים ממ\"נ דאי כשידע הלוקח שאיסורי הנאה המעו' ודאי מתנה הן ולא בעד המקח שקנה שהרי אינם שוים כלום ואם בשלא ידע הלוקח הו\"ל מקח טעות והמעות גזל בידו ובמכרן לגוי נמי איכא למימר דכיון דאיסורי הנאה הן ונמצא שאין לו דמים כלל אם לקח בעדו דמים הו\"ל מעות גזל או מתנ' בידו וכמ\"ש הרב מש\"ל ז\"ל בפ\"ה מה' הנז' ה' ז' יע\"ש אמנם בפטר חמור אע\"ג דאסור בהנאה עד שיפדה מ\"מ כיון שיש לו היתר בהנאה ע\"י פדיון שה כ\"ש איכא למימר דאע\"ג דהכיר הלוקח ולקחו מ\"מ לא מוכחא מילתא שהמעות שנתן הלוקח מתנה הן ולא בעד המקח דאיכא למימר דהמעות הן בעד המקח ולדידי' שוה ליה כל הדמים שנתן וגם דמי השה שצריך לפדותו ועיין במרן ב\"י סימן שצ\"א וכן נמי בשלא הכיר הלוקח המעות כולם אינם גזל בידו שהרי ביד הלוקח לפדותו בשה כל שהוא ונמצא שהמעות היתרים על דמי השה הן האסורים בהנאה שהרי הן דמי המקח והילכך משו\"ה דמיו אסורים שהרי דמי איסור והיתר מעורבין בו ובמוכרו לנכרי נמי כיון שיש לו דמים לפטר חמור ע\"י פדיון שה כ\"ש אם מכרו ולקח דמים לא חשיבי המעות גזל אלא דמי המקח הן והו\"ל מעות חליפי איסורי הנאה ובענין זה כתב בחי' פ\"י להרנב\"י ז\"ל דגבי נדרים לכ\"ע חליפיו אסורים דכיון דחפץ זה יש לו דמים לאחריני שהרי אחרים מותרי' ליהנות מהן נמצא דהמעות אינם גזל בידו אלא בעד המקח הן יע\"ש באורך וכתבתיו בארוכה פ\"א מהלכ' חו\"מ יע\"ש והכריחו לרבינו ז\"ל לחלק בהכי מכח ההיא דפ\"ק דבכורות דאמרינן דר\"י ור\"ש פליגי בין בהנאת גופו בין בהנאת דמיו ופשטא משמע דבשעבר ומכרו קאמר דדמיו אסורים ואם כן מש\"ה הוכרח לו לחלק בהכי וכתב א\"כ אמאי תני מתניתין מכרן וקדש בדמיהן מקודשת י\"ל דע\"כ לא כתב רבינו דדמיו אסורים אלא דוקא למחליף בעצמו אבל לאחריני שרי ומש\"ה מקו' ועיין בהרב הנז' פי\"ב מה' ביכורים דכ\"ט ע\"ב אלא שמ\"ש שם דפטר חמור בפי' אמרו שם שאינו תופס דמיו דקדוש כתיב ולא קדש הוא תמוה שלא אמרו כן בגמרא אלא גבי שער נזיר ולפי הנראה ט\"ס הוא והראב\"ד ז\"ל השיגו וכתב א\"א דמיו אסורים למה יתנם לכהן ויהנה בהן שהרי פודין פטר חמור בשוויו כו' וכונתו ז\"ל להשיג על רבינו שכתב דמיו אסורים דמשמע שאותן הדמים אין להם תקנה לעול' וע\"ז השיג עליו שהרי איתיה בתקנתא שיתנם לכהן בתורת פדיון ויהנה הכהן מהם ואע\"ג שהפטר חמור אינו ברשותו הא קי\"ל דהפודה פטר חמור של חבירו פדיונו פדוי ואם כן הי\"ל לרבינו ז\"ל למיתני בתקנתא ולומר שיתנם לכהן ועל פי זה נראה שיש ליישב מה שתמה עליו מרן בכ\"מ שם וז\"ל ואיני יודע מה ק\"ל על רבינו שהרי דבריו דברי הגמרא יע\"ש אכן לעד\"ן דבגמרא ל\"ק ליה משום דלישנא דברייתא דקתני ואסור בהנאה הך לישנ' אגבר' קאי לומר דאסור הוא ליהנות מהדמים וא\"כ איכא למימר שפיר דה\"ק ואסור ליהנות עד שיתנם לכהן בתורת פדיון אבל ללשון רבינו ז\"ל שכ' דמיו אסורים ק\"ל שפיר דאסורים אדמים קאי משמע אסורים לעולם ולית להו תקנה כנ\"ל ודוק:<br><b> הגהות הרה''ג יוסף שאול נאטאנזאן - על שער המלך</b>\n<b> מ\"ש </b> קושיא בשם הגאון מוהר\"י בכר דוד בעל ספר דברי אמת מהוריות דף י\"א מאד תמהני על הגאון ועל המחבר דבין להרמב\"ם ובין להרמב\"ן שניהם מודים די\"נ אסור מן התורה עכ\"פ משום תקרובת ע\"ז רק התוס' יחיד בדבר זה דאינו רק מדרבנן אבל כלם סוברים דמדאורייתא הוא וכן כתב ספר החנוך בהדיא וא\"כ עכ\"פ שפיר אסור מן התורה משום תקרובת ע\"ז ולשיטת התוס' דס\"ל דאינו רק מדרבנן הן באמת יסברו די\"נ אסור מקרא דישתו יין נסיכם אבל להרמב\"ם אין מזה ראיה וגם על הרמב\"ן אין קושיא דהם ס\"ל דתקרובת ע\"ז אסור מן התורה ודוק ועיין פסחים דף כ\"ב האי יי\"נ מקרי דכתיב ישתו יין נסיכם ודוק ועיין רש\"י בחולין דף ה' ובשאלתות פ' האזינו ועיין טעם המלך כאן מ\"ש ליישב קו' מהרש\"א פסחים כ\"ב ולא דק דקושית התוס' הוא על מים המתנסכים ע\"ג המזבח דפריך התוס' לעיל מני' וע\"ז סובב הולך דברי המהרש\"א ובזה אין מקום למה שכתב. שם ה' כ\"ג מ\"ש בבע\"ח שקונה משכון ונטל לולב ואתרוג במשכון אי חשיב כשלו ויוצא בו י\"ח והניח בצ\"ע הדבר מפו' בב\"י חו\"מ סי' שנ\"ג שכתב בשם הראב\"ד דאף דיאוש ושינוי רשות קנה דמים מיהו בעי לאהדורי והרשב\"א השיג דמשמע דקנה קנין הגוף והביא ראיה מהא דאמר רב הונא כי זבינתא אסא ומאי אהני דהא מ\"מ האי אסא לא מקני קנין הגוף ואינו אלא כעין משכון דבדמים בעי לאהדורי ואנן בעינן יום הראשון לכם ע\"ש הרי מבואר דמשכון לא מקרי לכם ובתשובה הארכתי בזה:<br><b> מעשה חושב</b>\n<b> (רלט) </b> ובר מן דין קשה דמתניתין דמכרן וקידש בדמיהן איכא למשמע שפיר דלאחריני שרי דאי לא אמאי מקודשת כו'. לכאורה יש מקום ליישב קושיא זו (אי לאו קושייתו הראשונה) משום די\"ל דמכרן לישראל קאמר וא\"כ מקודשת ממה נפשך דאי ידע הלוקח דאיסור הנאה מכר לו הרי ידע ומחל לו ובמתנה נתן לו המעות כמ\"ש הר\"ן ברפ\"ב דקדושין ואי לא ידע והו\"ל מקח טעות וחייב להחזיר לו הדמים מ\"מ היא מקודשת משום די\"ל דהממון נעשה מלוה אצלו וכמ\"ש כל זה הר\"ן הנ\"ל וא\"כ בשוכר את הפועל לעשות עמו ביי\"נ דלא שייך לומר זה א\"כ י\"ל דלאחריני נמי אסור ולהכי צריך להביא האי דחמצן של עוברי עבירה דמחליפין עם הנכרי שאינו מקח טעות דליכא איסור לגבי': אבל באמת גם קושיא זו קשה ושפיר מותיב לה הגאון המחבר ז\"ל משום דעכ\"ר לומר דמתניתין דקתני מכרן וקידש בדמיהן מקודשת במכר לנכרי נמי מיירי דאל\"כ יקשה אמאי לא תני במתניתין דרפ\"ב דקדושין גם ע\"ז בהדי אינך איסורי הנאה וכמו שהקשו התוס' שם ועכ\"ר צ\"ל כמו שתירצו שם דמשום דבעי למיתני סיפא ואם מכרן וקידש בדמיהן מקודשת ובע\"ז לא שייך זה כיון דתופס את דמיו וע\"ש וא\"כ לפ\"ז עכ\"ר לומר דבמכרן לנכרי אצטריך לאשמעינן היתר זה באיסורי הנאה דלא תפסי דמיהן דאי במכרן לישראל א\"כ הא אפי' בדמי ע\"ז נמי מקודשת בין אם ידע הלוקח ובין אם לא ידע וכנ\"ל דבידע הרי המעות מתנה הם אצל המקדש ובלא ידע הרי המעות הלואה וכנ\"ל וא\"כ אמאי לא קא חשיב נמי בהדייהו ע\"ז ושביעית לאחר הביעור אע\"כ דהאי מכרן לנכרי קאמר דהמעות חלופי איסורי הנאה נינהו ומשום הכי בהני דלא תפסי דמיהן מקודשת ובע\"ז ושביעית לאחר הביעור דתפסי דמיהן אינה מקודשת ודוק: ומה מאד תמהני על הגאון בעל ישועות יעקב הלכות קדושין ס\"ס כ\"ח שהניח בקושיא גדולה אצלו ש\"ס ערוך בנדרים דף מ\"ז ע\"ב דמייתי התם ראיה דחליפי איסורי הנאה מותרין מהא דמכרן וקידש בדמיהן מקודשת וע\"ז הקשה שם מאי ראיה היא דמנ\"ל דמתניתין במכרן לנכרי איירי דלמא מיירי במכרן לישראל וא\"כ בלא ידע הלוקח הרי אין המעות חליפי איסורי הנאה דמקח טעות הוא והמעות אינו גזל בידו כמ\"ש הב\"ש משום דדרך מקח וממכר באו לידו ואם בידע הלוקח הרי בודאי במתנה נתן לו המעות כמו במקדש אחותו וע\"ש: ואולם למאי שכתבתי תראה דאין כאן התחלה לקושייתו כלל משום דעכ\"ר לומר דבמכרן לנכרי מיירי מתניתין מדלא קא חשיב בהדייהו ע\"ז וכנ\"ל: [ומ\"ש נמי דאי בידע הלוקח הוי ודאי המעות מתנה כמו במקדש אחותו הוא ג\"כ תמוה שהרי הרא\"ש כתב להדיא בפ\"ק דב\"מ דדוקא אחותו אבל לא עביד אינש למיהב מתנה לנוכראה והרב הנ\"ל עצמו מביא דברי הרא\"ש אלו לקמי' סי' נ' ע\"ש ומאי זה דקאמר דלוקח ישראל בודאי במתנה נתן לו ועיין ב\"ש ועיין מ\"ש לקמן בדף ט\"ז ע\"ב בד\"ה תמהני]: ובאמת ממ\"ש בש\"ע אה\"ע ס\"ס כ\"ח דבעבר ומכר איסורי הנאה וקידש בדמיהן מקודשת ואם מכרם לישראל ולא ידע כו' ספק מקודשת חוץ מע\"ז שאם מכרה וקידש בדמי' אינה מקודשת וע\"ש מבואר מזה להדיא דאפי' בלוקח ישראל ולא ידע אפ\"ה בדמי ע\"ז אינה מקודשת כלל ולדעתי הרי זה א\"א לומר דכיון דהמכירה היא מקח טעות א\"כ הרי אין כאן דמי ע\"ז כלל וכנ\"ל וניהו די\"ל דכיון דדרך מקח וממכר באו המעות לידו לא הוו המעות גזולים אצל המוכר מ\"מ כיון דהמקח בטל לגמרי אמאי לא תהיה מקודשת כמו בשאר איסורי הנאה דבשלמא בידע הלוקח או בשמכר לנכרי י\"ל דגזירת הכתוב הוא דתופס את דמיו דכיון שנמכר מדעת שניהם תופס את דמיו אעפ\"י שאין שייך באיסורי הנאה למוכרם כלל וכמ\"ש לקמן משא\"כ כשלא ידע הלוקח הישראל הרי המכירה הוי מקח טעות ולא חל שם ע\"ז על המעות כלל ואמאי אינה מקודשת והבן וצע\"ג: ומ\"מ מה שכתבתי לעיל על דברי הרב בעל ישועות יעקב ז\"ל הנ\"ל יפה כתבתי משום דלדידי' במכר לנכרי באמת הוי חליפין ממש וא\"כ תו איכא למימר דאין חילוק בין שאר איסורי הנאה לע\"ז אלא דבע\"ז אם מכר לנכרי תופס את דמיו משא\"כ בשאר איסורי הנאה וקשיא לי' דילמא חלופי איסורי הנאה באמת אסורים אלא דמתניתין מיירי במכרן לישראל וע\"ז שפיר הקשיתי דא\"כ ליחשוב נמי ע\"ז וכנ\"ל: (ועוד ק\"ל דבריו במאי דהתם בהחליף עם הנכרי מיירי ולנכרי אין המקח בטעות אלא חליפין ממש דלדידי' ליכא איסור):<br><b> (רמ) </b> עוד ראיתי להרב הנז' שנסתפק בהא דקיי\"ל דהמקדש באיסורי הנאה אינה מקודשת או דילמא כו' משום דלמקדש אינו שוה כלום כו'. לפום ריהטא לא ידענא מה בכך דלמקדש אינו שוה כלום ומאי שנא מהאי דאדם חשוב דמקודשת בההיא הנאה שיש לה שקיבל ממנה מתנה הא מ\"מ להמקדש אין הפסד כלל בממון בהנאה הזו שמגיע להאשה דכבוד הזה אינו בר דמים ואינו ניתן לימכר דנימא דיש ביד האדם החשוב ליקח דמים בעד הכבוד הזה שיקח מתנה מתנת חנם ואפ\"ה מקודשת בזה הרי לך דהדבר תלוי בהנאת האשה דלדידה הנאה זו שוה ממון אע\"ג דאינה שוה כלום להמקדש: ואפשר שיש לחלק בין הפרקים (אבל עכ\"פ הי\"ל למאור עינינו המל\"מ להזכיר דבר מזה) שהיה נראה לכאורה לומר דאעפ\"י דההנאה זו שמגיע להאשה אינו ניתן למכור מ\"מ לא דמי לאיסור הנאה שלגבי המקדש משום די\"ל דכמו שמצינו דאשה מתקדשת בחפץ אעפ\"י שאינו שוה כ\"כ כמו שאמר לה אם אך היא אומרת דלדידי שוה אעפ\"י שבאמת אינו שוה כ\"כ ואינו נמכר בממון זה שאמר לה ומ\"מ מקודשת ה\"נ י\"ל לגבי המקדש דכבודו לדידי' שוה והוי לי' כהפסד ממונו דלא בעינן שיהי' דוקא בר דמים ע\"י מכירה כן הי' נראה לחלק קצת ועיין ר\"ן בפ\"ק דקדושין דף כ\"ז ע\"ב בד\"ה גרסינן בגמרא כו': אולם א\"א לומר דהמל\"מ כוון לדברינו אלה שהרי הר\"ן שם מסתפק במקדש בדבר שאינו שוה פרוטה אי מצית אמרה דלדידי שוה משום די\"ל דלאו כל כמינה לתת תורת כסף לזה כיון דלא שוה מידי ולכאורה קשה מאי מספקא לי' בזה הא אפי' אי נימא דיכולה לתת עליו תורת כסף מ\"מ הא המקדש לא יהיב לה שוה פרוטה. (דדוחק לומר דגם המקדש אומר לדידי שוה דוק ותשכח) אע\"כ דאין הדבר תלוי בהמקדש אלא באשה המתקדשת וא\"כ אמאי לא הביא המל\"מ דברי הר\"ן אלו למיפשט ספיקא דידי': אלא די\"ל קצת דעכ\"ר ספיקא דהר\"ן הוא לענין קדושי ודאי שהרי מספק ממילא מקודשת דשמא הוא שוה פרוטה במדי אלא דאי אמירתה שאומרת לדידי שוה מהניא לתת עליו תורת כסף מקודשת קדושי ודאי (בדבר שאינו מתקיים ופחות משוה פרוטה בודאי אין דרכו להתקיים ומכש\"כ לטעמא דמשום הרואים) וא\"כ י\"ל דספיקא דהר\"ן הוא במי שהוא במדי ונתן לשליח דבר ששוה פרוטה שם שיקדש לו בו אשה בכאן. וכאן אינו שוה פרוטה והיא אומרת לדידי שוה אי מקודשת בודאי דבאופן זה הרי גם להמקדש הוא שוה פרוטה: אבל באמת על זה יש להשיב דמה בכך דבמדי הוא שוה פרוטה להמקדש הא מ\"מ כיון דכאן אינו שוה הרי הו\"ל כהוזל המקח ובשעת קדושין אינו שוה פרוטה להמקדש ולא יהיב לה מה שעכשיו שוה פרוטה לו. והיה נראה לכאורה לומר דמטעם אחר אין מהר\"ן ראי' דלא בעינן שיהיה שוה פרוטה להמקדש משום די\"ל דבאומרת לדידי שוה והיינו דמתיקרת בחפץ זה ואיכא למימר דאי נמי לא הי' מקדשה בו היה יכול למכור לה החפץ הזה בפרוטה וא\"כ הרי גם לדידי' הוא שוה פרוטה אלא דלפי סברא זו אין מקום לספיקי' דהר\"ן ז\"ל כ\"כ דכיון דאפי' בלאו הקדושין היתה קונה החפץ בפרוטה א\"כ אמאי לאו כל כמינה לתת תורת כסף לדבר שאינו שוה פרוטה הא היא מוכנת לקחתו בפרוטה אפי' בלא קדושין ומה לי הן ומה לי דמיהן אבל מ\"מ אין תימה על המל\"מ ז\"ל אי ס\"ל בדעת הר\"ן ז\"ל דבכה\"ג חשיב גם להמקדש שוה פרוטה כיון שהיה בידו למוכרו לה בפרוטה. ובאמת לא זכיתי להבין כראוי ספיקי' דהר\"ן ז\"ל שהרי אמרינן דטעמא דאין אשה נקנית בחליפין משום דאיתנייהו בפחות משוה פרוטה ואשה לא מקניא נפשה בפחות משוה פרוטה ועיין בר\"ן ריש מכילתין וא\"כ כיון דהדבר תלוי בדעתה א\"כ היכא דבאמת לדידה שוה פרוטה אמאי לאו כל כמינה לתת עליו תורת כסף כיון דאשה מקניא נפשה במאי דשוה פרוטה לדידה וזה ניחא רק להמל\"מ בספיקא דידי' די\"ל דגנאי הוא לה להתקדש בדבר שאינו שוה פרוטה להמקדש וא\"כ אדרבה י\"ל להיפך דהר\"ן ז\"ל ס\"ל דבעינן שיהי' גם להמקדש שוה פרוטה ומספקא לי' באומרת לדידי שוה פרוטה אם כל כמינה לתת עליו תורת כסף באופן שגם להמקדש יהיה שוה פרוטה משום די\"ל מה בכך דלדידה שוה פרוטה הא מ\"מ גנאי הוא לה שהמקדש לא נתן לה שוה פרוטה וא\"א לה לתת תורת כסף במאי דשוה לדידה שיהי' גם להמקדש תורת כסף אבל לולא זאת פשיטא דהיתה מקודשת כיון דאשה מקניא נפשה במאי דשוה לדידה פרוטה ובעיקר הערתינו הנ\"ל על המל\"מ ז\"ל מאדם חשוב י\"ל דגם לקיחתו מתנת חנם הוא שוה לו פרוטה משום שהי' נותן פרוטה שלא יצטרך לקחת המתנה: ודע דמ\"ש לעיל די\"ל דספיקי' דהר\"ן הוא במי שהוא במדי וקידש אשה כאן ע\"י שליח והחפץ שוה פרוטה שם להמקדש משום הכי י\"ל דמהני לדידיה שוב הא ליתא שהרי כתב הר\"ן עצמו לקמי' דף ר\"י ריש ע\"א דבכה\"ג מקודשת בודאי דכיון דנודע דשוה פרוטה במדי ודאי יכולה לומר לדידי שוה פרוטה וע\"ש אלמא דפשיטא לי' להר\"ן ז\"ל דכיון שיש על החפץ תורת כסף במדי א\"כ גם כאן תוכל לתת עליו תורת כסף וספיקי' הוא רק כשלא נודע בודאי דשוה פרוטה במקום אחר ולפי מ\"ש שם דבעינן שידעו עדים שדרכה לתת פרוטה באותו דבר מוכח סברתינו הנ\"ל שביישוב הקושיא שעל המל\"מ מדברי הר\"ן הנ\"ל והיינו די\"ל דכיון דדרך האשה לתת פרוטה בחפץ כזה הא ממילא גם להמקדש שוה פרוטה שהרי הי' יכול למוכרו לה בפרוטה. איברא לקושטא דמילתא דמהר\"ן אין תיובתא על המל\"מ דנראה דהר\"ן כרש\"י ס\"ל דא\"צ שיהיה שוה פרוטה להמקדש כמו במקדש בערלה ועיין בר\"ן בפ\"ב דקדושין וכ\"כ הישועות יעקב בדעת הר\"ן דלא בעינן שוה פרוטה מצד הנותן ע\"ש בסי' כ\"ח ס\"ק ג' ואולם לפ\"ז לא ידענא מ\"ש הגאון הזה לקמי' בס\"ק י\"ח למיפשט ספיקי' דהמל\"מ הנ\"ל מדברי הר\"ן ז\"ל שכתב דמהני אמירתה לדידי שוה פרוטה דהא הר\"ן ז\"ל לשיטתי' דס\"ל דלא בעינן שיהיה שוה פרוטה מצד הנותן וא\"כ אין ראיה כלל די\"ל דכתב כן לדעת רש\"י ז\"ל. אבל זאת פשיטא לי דהיכא דשוה פרוטה שלא כדרך הנאתו דמקודשת אף לתירוץ השני של התוס' דס\"ל דאפי' הוא שו\"פ בשלכדה\"נ נמי אינה מקודשת משום דדעתה ליהנות בכדרך הנאה דוקא מ\"מ בכה\"ג שהיא באמת נהנית בכדרך הנאה ולדידיה נמי הוא שוה פרוטה עכ\"פ בשלכד\"ה בזה אפי' המל\"מ מודה דמקודשת. ודע דמספקא לי לאותו צד דס\"ל דבעינן דוקא שיהיה שוה פרוטה להמקדש ובהיא חולה שי\"ב סכנה אינה מקודשת (ומהא דאדם חשוב אין תיובתא וכן מהאי דפ\"ק דקדושין באומרת תן מנה לפלוני ואתקדש אני לו דמקודשת מדין שניהם דהיינו עק\"ל וערב נמי ליכא לאקשויי אע\"ג דהאי פלוני אינו אדם חשוב יהיה מאיזה טעם שיהיה) לפ\"ז מאי דינו באומרת תן איסור הנאה לפלוני חולה ואתקדש אני לך אי מקודשת אי לא כיון דאין הקדושין שוין פרוטה אלא להמקדש אבל באדם חשוב י\"ל דבכה\"ג אינה מקודשת משום דלא מתחשבה במה שלוקח ממנה איסור הנאה כיון דלדידה אינו שוה פרוטה:<br><b> (רמא) </b> דכיון דאיסורי הנאה הן ונמצא שאין לו דמים כלל כו' הו\"ל המעות גזל או מתנה בידו כו'. תמהני אי נימא דגם מכירה לנכרי לאו חליפין נינהו אלא גזל או מתנה א\"כ מאי זה דקאמר הש\"ס בע\"ז דף ס\"ב ע\"א מ\"ט שכרו אסור אילימא הואיל ויי\"נ אסור בהנאה שכרו נמי אסור הרי ערלה וכלאי כרם דאסורין בהנאה ותנן מכרן וקידש בדמיהן מקודשת וע\"ש ולפ\"ז האי מאי קושיא דהא גבי הנהו הדמים ממה נפשך מותרים כמ\"ש הרב המחבר כאן אבל ביי\"נ דנוטל שכר פעולה מיי\"נ האסור בהנאה והיין נסך הוא של הנכרי א\"כ הרי התם לא שייך לומר כן שפעולתו אינה שוה כלום להבעלים והוי המעות גזל או מתנה ביד הפועל וכן תמוה מאי דבעי הש\"ס בנדרים דף מ\"ז ע\"ב למיפשט שם בקונם פירות אלו על פלוני מהו בחלופיהן ממתניתין הנ\"ל דמכרן וקידש בדמיהן מקודשת וקשה דהא התם שאני דכיון דאיסור הנאה אינו שוה כלום להמוכר הוי המעות מתנה או גזל ולא חליפי איסורי הנאה ומה ענין זה לקונם במדיר את חבירו מפירותיו אע\"כ צ\"ל דניהו דבמכר לישראל י\"ל כן דאם ידע שהן איסורי הנאה הרי המעות שנתן בעדן במתנה נתנן ואי דלא ידע פשיטא דאין כאן חלופי איסורי הנאה דהא המקח טעות והוא בטל והמעות הוי גזל בידו (או כמלוה כמ\"ש הר\"ן והרא\"ש בפ' האיש מקדש) אבל במכר לנכרי הרי הוי חלופי איסורי הנאה משום דלהנכרי הרי ניחא לי' בהמקח ואין כאן לא מתנה ולא גזל בין בידע בין בשלא ידע משום הכי שפיר קאמר הש\"ס בע\"ז ובנדרים הנ\"ל והיינו דמתניתין דקדושין דתנן מכרן וקידש בדמיהן מקודשת מסתמא גם במכר לנכרי מיירי (דבישראל לא שייך שיקנה איסור הנאה בידיעתו ובשלא ידע הרי הוי המקח טעות דאטו בשופטני עסקינן שימכור בכדי דהא לכשיודע שהוא איסור הנאה הרי המעות חוזרים) ועוד דעכ\"ר לומר דמתניתין במכירה לנכרי נמי מיירי דאל\"כ קשה אמאי לא חשיב נמי ע\"ז בהדי אינך איסורי הנאה וכקושיית התוס' והר\"ן שם אע\"כ דמשום סיפא דקתני מכרן וקידש בדמיהן מקודשת א\"א לו למחשב נמי ע\"ז היינו אי נימא דמכירה לנכרי הוי חלופין וע\"ז תופס דמים וא\"א שתהא מקודשת אבל אי נימא דהאי דמכרן לאו במכרן לנכרי נמי מיירי אלא דמיירי דוקא במכרן לישראל או אי נימא כמ\"ש הגאון המחבר כאן דאפי' מעות הנכרי אינן חליפין ביד המוכר אלא גזל או מתנה א\"כ אמאי לא תני נמי ע\"ז דהא אמרת דאיסור הנאה אינו שוה כלום למוכר והמעות שנותן הלוקח ואפי' הוא נכרי הוי גזל או מתנה בידו וא\"כ הרי אין כאן חלופי ע\"ז כלל דנימא שיתפסו דמיו (ועיין בר\"ן בפ' האיש מקדש. הן אמת דמשמע קצת בר\"ן פ\"ב דע\"ז מדכתב שם דבע\"ז גזירת הכתוב הוא דתופס דמיו דכוונתו דלפי מה דאמרינן בירושלמי דאיסור הנאה אין שוה כלום לבעליו א\"כ מה\"ט היה לו לומר דגם ע\"ז אין תופס דמיו דהא אינו שוה כלום למוכר וא\"כ הרי אין המעות דמי ע\"ז אלא גזל או מתנה ואי מגזירת הכתוב הוא א\"כ אפי' אי נימא דהמעות מתנה או גזל הוא גם במכרו לנכרי מ\"מ לא מצי למחשיב במתניתין ע\"ז בהדי הנך איסורי הנאה כיון דתופס את דמיו ואפי' בכה\"ג ואפשר דאפי' בלוקח ישראל וידע שהוא איסור הנאה אבל בלוקח ישראל ולא ידע כיון דמקחו מקח טעות י\"ל דאפי' במכר לו ע\"ז וקידש בדמיו אי נימא דהוי כמלוה אצלו ולא כגזל כמו שכתב הר\"ן מקודשת ולפי מה דמספקא לי' בש\"ע סי' כ\"ח גם בע\"ז הוי ספק קדושין וע\"ש:",
+                "<b>עבר </b>\n<b> ומכר בו.</b> הנה בפ' הא\"מ דנ\"ח ע\"א פרכי' מכרן וקדש כו' מנ\"ל ומשנינן מדגלי רחמנא בע\"ז כו' וראיתי להרב עצמות יוסף ז\"ל שהק' דמאי קושיא נילף בבנין אב משער נזיר דדרשינן לעיל דאסור בהנאה מדכתיב קודש יהיה ופריך אי מה קדש תופס את דמיו כו' ומשני מי קרינן קדש קדוש קרינן ופרש\"י דלהכי קרינן קדוש למעוטי דמיו יע\"ש ונלע\"ד דל\"ק דהא דממעטינן שער נזיר דלא תפסי דמייהו מדקרינן קדוש היינו לפי האמת דממעטינן שאר איסורים דלא תפסי דמייהו משום דהוו ע\"ז ושביעית ב' כתובים או משום דתרי מיעוטי כתיבי כדאמרינן לקמן ולהכי אמרינן דלהכי קרינן קדוש למימרא דשער נזיר שוה לשאר איסורים אמנם למאי דבעי תלמודא השתא דשאר איסורים מנ\"ל דלא תפסי דמייהו ליכא לאקשויי דנילף משער נזיר מדקרינן קדוש דאיכא למי' דלעולם דשער נזיר תפסי דמייהו וכן שאר איסורים ומאי דקרינן קדוש היינו למעוטי שלא יהא דינו כקדש לגמרי דתופס דמיו ויוצא לחולין להכי קרינן קדש לומר דשער נזיר עצמו אינו יוצא לחולין ואע\"ג דאי הוה כתיב קדש הו\"א דתופס דמיו בין דרך מקח בין דרך חילול שהרי שביעית דכתיב ביה קדש ס\"ל לר\"י בפרק לולב הגזול ד\"מ דתפסי דמיו בין דרך מקח בין דרך חילול ואפי' ר\"א דפליג התם וס\"ל דאין שביעית מתחלל אלא דרך מקח היינו משום מיעוטא דכתי' בשנת היובל הזאת כו' וסמיך ליה וכי תמכרו כדאמרינן התם ואם כן מש\"ה קרינן קדוש לומר דאינו תופס דמיו דרך חילול אבל דרך מקח ה\"נ דתפסי דמייהו כנ\"ל נכון: עוד הקשה הרב הנז' דמדבעי מנ\"ל נראה דהסברא מבחוץ היא דתפסי דמייהו ולהכי בעי מנ\"ל ומשני מדגלי בע\"ז כו' מכלל דבעלמא דמים מותרים וק' דא\"כ מאי פריך ונילף מינה דהא להכי לא אצטריך ע\"ז דלשתוק מינה וממילא ידעינן דבכל איסורי הנאה תפסי דמייהו ותי' משום תוספי הרא\"ש ז\"ל דסוגיא זו אתיא כמ\"ד חליפי חליפין בע\"ז והשתא פריך שפיר ונילף מינה דאי לאו נהי דמסתברא לו' דחליפי איסורי הנאה אסורין חליפי חליפין לא מסתברא למימר ותמיה עליו דהא בע\"ז פרק ר\"י אסיקנא דמאן דס\"ל חליפי חליפין אסורים ס\"ל דב' כתובים הבאים כאחד מלמדין ואצטריך הוא למעט שאר איסורין דעלמא וכיון דסוגיא זו אתיא אליביה היכי משני בגמ' משום דהוו ע\"ז ושביעית ב' כתובים ואין מלמדין הא איהו ס\"ל דמלמדין עכ\"ל ולדידי אי מהא לא איריא דהא דאסיקנא התם דמאן דס\"ל חליפי חליפין אסורים ס\"ל דמלמדין היינו לפום מאי דמסקינן הכא בשמעתין דהוא למעט שאר איסורין הוא דאתא ולהכי ק\"ל התם שפיר דלמאי אצטריך מיעוטא דהוא ת\"ל משום דהוו ב' כתובים וע\"כ צ\"ל דס\"ל דמלמדין אמנם הכא בשמעתין דאכתי לא אסיק אדעתיה מיעוטא דהוא כדפריך בתר הכי הניחא כו' שפיר איכא למימר דאפי' מאן דס\"ל חליפי חליפין אסורים ס\"ל דב' כתובין אין מלמדין וממעטינן שאר איסורים מב' כתובים וזה פשוט: ושוב ראיתי בספר פני יהושע שיישב כן דברי הרא\"ש ז\"ל אך מאי דק' לי בדברי הרא\"ש ז\"ל מהא דפריך התם פ' ר\"י דמאן דס\"ל חליפי חליפין מותרים והוא אצטריך למעוטי חליפי חליפין ערלה וכלאי הכרם מנ\"ל ומשני ערלה וכלאי הכרם לא צריכי מעוטא דהו\"ל ע\"ז ושביעית ב' כתובים כו' והשתא לפי דברי הרא\"ש ז\"ל מאי פריך הא למאן דס\"ל חליפי חליפין מותרים שאר איסורין דלא תפסי דמייהו נפ\"ל מדגלי רחמנא בע\"ז דאל\"כ למאי אצטריך קרא בע\"ז לאשמועינן דחליפי אסורים וחליפי חליפין מותרים הא מסברא ידעינן לה כמ\"ש הרא\"ש ז\"ל ולכן היותר נכון דמאי דפריך מנ\"ל לאו מסברא קא פריך אלא אמה דפריך בתר הכי נילף מע\"ז קא סמיך כנ\"ל ודוק:"
+            ],
+            [
+                "<b>המקדש </b>\n<b> כו' ובאפר פרה.</b> כתב ה\"ה מפורש בגמ' ושם הק' ורמנהי הנותן שכר לדון כו' ותי' אביי ל\"ק כאן בשכר הבאה כו' ויש לדקדק אמאי לא משני דמתני' במקדש בשכר בטלה ושכר בטלה דמוכח שרי כדאמרינן בס\"פ ב' דייני גזרות ושוב אחר זמן מצאתי להרב צאן קדשים מס' בכורות פ' עד כמה שהוק' לו כן ומכח קו' הלזו יצא לידון בדבר חדש דע\"כ לא אמרינן דשכר בטלה דמוכח שרי אלא דוקא בההיא דקרנא דלאו עליה דידיה דוקא רמי רחמנא לידון והילכך אם הבעלי דינין רוצין שיהא הוא דן מחויבין ליתן שכר בטלה אבל הזאה וקידוש רמיא על כל כהן השייך בעבודה משום הכי אסור ליקח אפי' שכר בטלה ע\"כ ותמהני עליו איך אשתמיט מיניה מ\"ש בירוש' דסנהדרין הביאו הב\"ח ז\"ל ח\"מ סי' ט' ר\"ה הוה רעי תורין והוה ידע סהדותא לבר נש אמר ליה תא מסהיד עילואי א\"ל הב לי אגרי ותני כך נותנין לדיין שכר בטלנותו ולעד שכר בטלנותו ע\"כ וכפי דבריו קשה דאיך הותר לו לרבינא שכר בטלה כדי להעיד הרי עדות ודאי דמי ממש להזאה דהא לדידיה רמיא רחמנא להעיד דקעבר על לאו דלא יגיד אלא משמע ודאי דלא שנא ולעיקר הקו' נר' ודאי דלא קשיא דמש\"ה לא משני תלמודא דמתני' מיירי בשכר בטלה משום דס\"ל לתלמודא דע\"כ מתני' מיירי בשכר הבאה כדקאמר בגמ' דייקא נמי כו' ובשכר הבאה אפי' בשכר בטלה דלא מוכח שרי ובהכי ניחא לי מה שהק' הרב מוצל מאש סי' ל\"ח למ\"ש שם משם הרב מש\"ל ז\"ל דהא דנותן שכר לדון דיניו בטלין היינו דוקא בנוטל שכר קודם אבל אם אחר שדן את הדין נטל שכרו אין דיניו בטילין מסוגיא דידן דאמאי לא משני דהכא בנוטל שכר אח\"כ יע\"ש ודבריו סתומים דה\"נ כל שמקדשה בשכר הזאה הרי שכר הזאה דהיינו הקדושין בא לו מיד בגמר הזאה והו\"ל כנוטל שכר להזות דהזאתו פסולה ומעולם לא כתב הרב ז\"ל אלא דוקא בנוטל שכר אחר הזאה ואי כונתו ז\"ל לומר דנוקמיה בשהזה לה ואח\"כ נתנה לו שכרו וחזר וקדש אותה באותו שכר הא ודאי לק\"מ דכל כי האי לא הו\"ל למתני' למיסת' סתומי לומר המקדש באפר פרה סתם וליכא למימר דמיירי באומר לה אחר שהיזה אותה הרי את מקודשת בשכר שהיזיתך ונתרצית היא להתקדש דהא ודאי אינה מקודשת דהו\"ל כאומר לה בשכר שהרכבתיך על החמור דאינה מקודשת כדאמרינן לקמן דף ס\"ג ובר מן דין כפי מ\"ש לק\"מ דבלא\"ה הו\"מ לשנויי דמתניתין במקדש בשכר בטלה אלא דעדיפא מינה משני כמ\"ש: וראיתי להרב מש\"ל ז\"ל בה' עדות דף פ\"א ע\"ד למוהר\"י כולי ז\"ל שתמה על הרב מוצל מאש וז\"ל וצ\"ע דהא ודאי מודה הרב המחבר דאפי' אחר שדן אסור ליקח ול\"ק אלא דאין דיניו בטלין וא\"כ לא הו\"מ בגמ' לשנויי דמתני' איירי בנוטל שכר אחר כך דהא כל קו' הגמ' דאסור ליקח שכר כו' יע\"ש ואין זה תמיה על הרב ז\"ל דהא מתני' המקדש קתני דמשמע דיעבד ובשעבר ולקח שכר וכן מבואר ממה שהק' הריטב\"א ז\"ל שם וז\"ל וכ\"ת אפי' אי מתניתין בשכר הזאה נהי דהזאתו בטלה ומימיו מי מערה מ\"מ כיון שנטל שכר זכה בו הא ליתא דכיון דאין במעשיו כלום אינו ראוי ליטול שכר דהא לא אהנייא ליה מידי ובמה מקדשה עכ\"ל הרי מבואר מדבריו דמצינן לאוקמי מתני' בדיעבד ולעולם דלכתחילה אסור לקדשה וליקח שכר כנ\"ל ואיכא למידק לדעת ר\"ת ז\"ל ודעימיה הסוברים דהמקדש באיסורי הנאה דדבריהם מקו' כיון דמדאוריי' מיהא שו\"פ אם כן מאי פריך בגמ' הא אע\"ג דהזאתו פסולה אינו אלא מדרבנן משום קנס' הואיל ועבר אמה אני בחנם אבל מדאורייתא מיהא אהני מעשיו והזאתו כשרה והילכך משום הכי מקודשת דאע\"ג דאסור ליקח שכר מ\"מ כיון שנטל שכר דהיינו הקדושין זכה בו ואולי נאמר דכיון דמדאוריי' אסור ליקח שכר חשיב כחמץ דאוריי' ושעות דרבנן דאינה מקודשת כלל כדרב גידל ועוד י\"ל דלישנא דמתני' קשיתיה דקתני מקו' דמשמע מקוד' גמורה ובמקדש באיסורי הנאה דדברי' לא הויא מקודשת גמורה אלא חוששין לקדושין וכעין זה תיר' התוס' ז\"ל פ\"ק דחולין ד\"ה ע\"ב ד\"ה מפני יע\"ש ודוק:<br><b> מעשה חושב</b>\n<b> (רמב) </b> וכפי דבריו קשה דאיך הותר לו לרבינא שכר בטלה כדי להעיד הרי עדות דמי ודאי להזאה כו', לא ידעתי מאי קשיא לי' דמאן לימא לן שלא הי' שם נמי סהדי אחריני למיסהד ובכה\"ג כי היכי דעד אינו חייב בקרבן שבועה כשיש עדים אחרים אפשר דאינו עובר נמי בלאו דאם לא יגיד בדאיכא סהדי אחריני: אבל עיקר חידושי' דהרב בעל צאן קדשים לא אוכל לעמוד עליו דמאי נ\"מ בין דיין לכהן דכמו דכל כהן השייך בעבודה רמיא עלי' הזאה וקידוש ה\"נ דכל ת\"ח שהגיע להוראה רמיא עליה לדון את חבירו (אם לא שיש ב\"ד קבוע בעירו בלעדו): גם איני יודע כוונתו במ\"ש כהן השייך בעבודה אם כוונתו על כל כהן כשר או דכוונתו רק על כהן במשמרתו אבל יהיה איך שיהיה הלא גם בבית אב שבכל שבת ושבת יש בו כהנים רבים וא\"כ הרי ההזאה אינה מוטלת דוקא על כהן אחד מהם: ועוד שהרי הזאה וקידוש אין חיובם על כהני המשמר משום דבטהרת החטאת עשו מעלות טפי מבקודש דכהן אעפ\"י שטבל לקודש ומקריב קרבנות ועובד עבודתו במזבח מ\"מ אינו טהור לחטאת ולא להזאה וקידוש (כמבואר ברמב\"ם ריש פי\"ג מהלכות פרה) עד שיטבול לשם חטאת: ולולא דמסתפינא הייתי אומר דקושייתו של הרב בעל צ\"ק הנ\"ל מעיקרא ליתא משום דדוקא לדון מותר ליקח שכר בטלה מטעם דאינו בדין דמשום הפסידא של בעל הדין יפסיד הדיין את שלו דחייך קודמין כו' משא\"כ בטמא מת שצריך הזאה והוא חייב לטהר עצמו ואין הדבר תלוי ברצונו כמו ממונו משום הכי אסור לו להכהן ליקח אפי' שכר בטלה ואיסורא מממונא לא ילפינן:"
+            ],
+            [
+                "<b>קדשה </b>\n<b> במע\"ב בין בשוגג בין במזיד אינ' מקודשת.</b> משנה פר' הא\"מ דנ\"ג ע\"ב קדשה במע\"ב בין בשוגג בין במזיד לא קדש דברי ר\"מ ר\"י אומר בשוגג לא קדש במזיד קדש ופסק כר\"מ ודע דבגמרא אמרינן התם דהיינו טעמא דר\"י דמעשר איהו לא ניחא ליה משום אונסא דאורחא איהי לא ניחא לה משום טירחא דאורחא ופרש\"י ז\"ל שם וז\"ל משום אונסא דאורחא דע\"כ אונסא דאורחא עליה דידיה רמיא שהמעשר אין בו שו\"פ כו' יע\"ש וראיתי להריטב\"א שהק' עליו וז\"ל ולא נהירא דאם לא נתן לה כאן שו\"פ אפי' קבל עליו אחריות איך מקודשת קדושי ודאי כיון שאינו שו\"פ בכאן שאפי' שו\"פ במדי אינו אלא קדושי ס' שאין לך בקדושין אלא מקומו ושעתו ואי בשנתן לה מעשר כדי שו\"פ כאן אפי' בלא אחריות נמי שהרי א\"א שלא תמצא מי שתמכרהו לו בזול ע\"מ לאוכלו בירוש' ויהיו הדמי' בידה חולין אלא עיקר הפי' כפי' ב' שפרש\"י כו' ומיירי שהוא כ\"כ שיש בו ש\"פ למי שיעלנו ויאכלנו בירוש' עכ\"ד וק\"ל עליו שהרי בבכורות ד\"ט פריך התם לר\"י דאמר פטר חמור אסור בהנאה משום שיש לך דבר שצריך פדיה ומותר בהנאה והרי מעשר שהקפידה עליו תורה בכסף צורה ותנן ר\"י אומר במזיד קדש ומשני בפטר חמור נמי מתקדשה כדר\"א דאמר ר\"א אשה יודעת שאין מע\"ב מתחלל על ידה ועולה ואוכלתו בירוש' כו' והשתא ק' שהרי משמע ודאי דמע\"ב לר\"י אסור למוכרו לאחר ע\"מ שיאכלנו בירושלים מכיון שאסור בהנאה כל זמן שלא פדאו דומיא דפטר חמור דאסור למוכרו כל זמן שלא פדאו וא\"כ איך כתב הריטב\"א דמתניתין מיירי בשיש בו כ\"כ שיש בו שו\"פ שימכרנו למי שיעלנו לירוש' הרי אינו יכול למוכרו וא\"כ תיקשי ליה לדידיה דהיכי קתני מתני' במזיד קדש דמשמע קדושי ודאי הא כיון שאינו שו\"פ כאן אפי' יש בו ש\"פ בירוש' אינה מקודשת קדושי ודאי אע\"ג דבפ' קמא דבכורות מסיק התם תי' אחרינא דטעמא דר\"י לאו משום שיש לך דבר שצריך פדיה ומותר בהנאה הוא אלא משום טעמא אחרינא וא\"כ לההוא תי' מצינן למימר דמע\"ב מותר בהנאה לר\"י מ\"מ אכתי תקשי ליה לתי' קמא היכי הוה ניחא ליה מתניתין ולדעתי נר' שלזה כוון רש\"י במ\"ש א\"נ אפי' לא רמי אחריות עליה כו' שהדבר ק' שכיון שכבר כתב רש\"י שהמעשר אין בו כאן שו\"פ וע\"כ רמיא עלי' אחריות א\"כ איך כ' רש\"י ז\"ל א\"נ אפי' לא רמי' עלי' אחריות ודוחק לו' שחזר בו רש\"י ז\"ל וס\"ל דאע\"ג דאין כאן שו\"פ אפ\"ה כיון דבירוש' שו\"פ מקודשת מעכשיו אלא נ\"ל שכונתו לב' התי' האמורים בבכורות דבתחילה כתב דע\"כ רמיא עליה אחריות שהמעשר אין בו כאן שו\"פ כו' שאפילו תמכרנו דמיו נתפסים כו' כלומר שאפילו נתן לה כ\"כ שיש בו ש\"פ כאן אפ\"ה אינה יכולה למוכרו לאחר שיעלנו לירושלים ויהיו דמיו חולין מכיון שאסור בהנאה קודם פדיה כדאמרינן התם לחד תי' וחזר עוד ואמר א\"נ כו' כלומר אפי' תימא דמותר בהנאה כאידך תיר' ויכולה למוכרו וא\"כ לא רמי עליה אחריות אפ\"ה לא ניחא ליה כו' ובהכי ניחא לי מה שהק' עליו הרשב\"א על פירש\"י וז\"ל ואינו מחוור דהא מתני' סתמא קתני ואפי' יש בו שיעור גדול ששו\"פ כאן שימצא מי שיתן לה ש\"פ ע\"מ שיעלנו לירוש' ויאכלנו שם דהשתא אין הדמים נתפסים בקדושתו יע\"ש אכן כפי מ\"ש הנה נכון שרש\"י לא כ\"כ אלא לחד תי' דבכורות כנ\"ל. מיהו הא ק\"ל לדברי הרשב\"א דמשמע מדבריו דס\"ל דמתני' איירי בכל גוונא בין כשנתן לה כ\"כ שיש בו כאן ש\"פ בין כשלא נתן לה אלא ש\"פ ואע\"ג דאין בו שו\"פ כאן קתני מתני' דמקוד' וכנראה מלשונו שכתב דהא מתני' סתמא קתני ואפי' יש בו שיעור גדול כו' וקשה שהרי בפ\"ד מהל' אלו דין י\"ט כתב ה\"ה משם הרשב\"א וז\"ל וכתב הרשב\"א דמשמע דאפילו ידוע ששו\"פ בודאי במדי אינן אלא קדושי ס' שאין לך בקדושין אלא מקומו ושעתו עכ\"ד וא\"כ קשה דלפי דעתו ז\"ל ע\"כ לא מתוקמא מתניתין אלא בשנתן לה כ\"כ ששוה פרוטה אבל כל שאין בו ש\"פ כאן אינה מקודשת קדושי ודאי וא\"כ לא הי\"ל להקשות דמתני' סתמא קתני אלא הכי הי\"ל לומר דע\"כ מתני' בשיש בו ש\"פ כאן מיירי וכמו שהקשה הריטב\"א ויש ליישב שכונתו להקשות לרש\"י דאפי' תימא דס\"ל לרש\"י דכל שידוע ששוה פרוטה במדי מקודשת קדושי ודאי ושלא כדעתו ז\"ל אפ\"ה קשה דמתניתין סתמא קתני ועוד אפשר לומר דס\"ל להרשב\"א דהכא כיון דאשה יודעת שאין מע\"ב מתחלל על ידה דבאשה חברה עסקינן כדמסקינן לקמן א\"כ כי קבילתא מתחילה קדושין ע\"ד לאוכלן בירוש' קבילתא ומשום הכי מקודש' משא\"כ בההיא דהמקדש בפחות מש\"פ שאין דעתה ודאי לעלות ולאוכלה במדי ובהכי ניחא מ\"ש הר\"ב בית שמואל סי' ל\"א סק\"ו יע\"ש ודו\"ק: ודע שהתוס' שם בד\"ה איהו לא ניחא ליה הקשה וז\"ל מיהו ק' דמשמע הכא דמתני' איירי בגבולין ואפ\"ה קאמר ר\"י דבמזיד קדש וכן משמע לקמן דקאמר הפודה מע\"ב כו' מוסיף חומש ומוקי לה כר\"י כו' וקשה מפרק חלק דמשמע התם דבגבולין כ\"ע ל\"פ דממון גבוה הוא כו' וראיתי להרב עצמות יוסף שכ' וז\"ל פי' אע\"ג דדחינן לקמן ומוקמינן לה לקמן כר\"מ וכגון דיהיב ליה בטיבליה מ\"מ כבר אסיק אדעתיה המקשה דהוי כר\"י דהוי ממון הדיוט והאמת שראוי היה שהתו' יביאו ראי' מההיא מתני' דמשך הימנו מעשר בסלע ולא הספיק לפדותו עד שעמד בשנים דמסקינן לקמן דאתי כר\"י דאמר ממון הדיוט אע\"ג דהוי בגבולין יע\"ש ולע\"ד נר' שמה שלא הביאו ראיה מההיא מתניתין הוא משום דאיכא לפרושי כפי' רבינו בפי' המשנה פ\"ד דמע\"ב משנה ה' דמתני' מיירי בירושל' וקרא מעשר לפירות הנלקחים במעות מע\"ב ע\"ע ובהכי ניחא מה שראיתי להרב החידושין שרצה לתרץ להא דהפודה מע\"ב שהביאו התוספות ראיה דהתם מיירי כגון דיהביה ניהליה דכי מסיק ליה לירושלים ליהוי שלו ונהי דמה שנותן למיהדר ביה כל כמה דלא אסקיה לירושל' מ\"מ אי לא הדר ביה אדמטי ליה התם קא פדי מע\"ב והוסיף עליו חומש עכ\"ל וקשה טובא דמה יענה למתני' דמשך הימנו מעשר בסלע דמשמע התם בהדיא דלר\"י בגבולין נמי ממון הדיוט הוא ונקנה במשיכה כדין הדיוט וליכא למימר דהתם בשמכרו ע\"מ שלא יקנהו אלא בירושל' מיירי דומיא דההיא דהפודה מע\"ב דאם כן אמאי משתכר בסלע הא כל זמן שלא העלהו לירוש' ברשות המוכר קאי ויכולה לחזור בו אכן כפי מ\"ש ניחא דאפשר לומר שהוא מפרש כפי' רבינו דמתני' בירוש' איירי אלא דאין זה נכון שהרי הרב כ\"כ ליישב דעת רש\"י לפי מה שהבין בדעת רש\"י דס\"ל דבגבולין כ\"ע מודו דממון גבוה הוא ואלו מדברי רש\"י מבואר לקמן שהוא אינו מפרש כפי' רבינו גם מדברי הרב החידושין לקמן משמע שהוא נמי מפרש שלא כפי' רבינו וצ\"ע: ותו ק\"ק לפי דעת הרב החידושין מהא דגרסי' בפ\"ק דקדושין דכ\"ד רבא אמר לעולם לא תיפוך והכא במעשר דאתא מבי נשא עסקינן ור\"מ לטעמי' דאמר מע\"ב ממון גבוה הוא ולא קני ליה בעל ורבנן לטעמייהו דאמרי ממון הדיוט הוא וקני ליה בעל הילכך שליחותא דבעל קא עבדא הרי דהתם בגבולין איירי דבירוש' אין פדיון למע\"ב ואפי\"ה ס\"ל לרבנן דממון הדיוט הוא ועיין בס' חזון נחום דקפ\"ד ע\"א ואפשר לומר דרבא ה\"ק דר\"מ ס\"ל דממון גבוה הוא ואפילו בירושל' הילכך אינו כשאר נכסי מלוג למקנייה בתקנתא דרבנן אמנם לרבנן כיון דבירוש' ממון הדיוט הוא דסתם מעשר להעלותו לירוש' קאי חיילא עליה תקנתא דרבנן למקנייה בעל ודו\"ק:<br><b> אך </b> אכתי ק' מהא דגרסינן בפ' מרובה דס\"ט ע\"ב אמר רבא אי לאו דאמר ר\"י צנועים ור' דוסא אמרו ד\"א הו\"א מאן תנא צנועים ר\"מ היא דאמר ממון גבוה הוא לאו אמר ר\"מ מעשר ממון גבוה הוא ואפי\"ה לענין פדייה אוקמיה רחמנא ברשותיה דכתיב וחמישיתו יוסף עליו אבל קרייה רחמנא מעשרו ומוסיף חומש כרם רבעי נמי גמר קדש קדש ממעשר כו' ואם איתא דבגבולין כ\"ע מודו דממון גבוה הוא אם כן הא דצנועים אפילו רבנן מצי אתי דהא בגבולין דממון גבוה הוא אוקמא רחמנא ברשותיה דמצי פריק ליה ועיין בס' הנזכר ואף לזאת יש ליישב דרבא הקשה דבשלמא לר\"מ כיון דס\"ל דאפילו בירושלים ממון גבוה הוא ואפי' הכי לעניין פדייה אוקמא רחמנא ברשותיה ה\"נ לענין כרם רבעי מצי למימר כל הנלקט מזה מחולל ואע\"ג דליתנהו ברשותיה כלל אמנם לרבנן כיון דס\"ל דבירושל' ממון הדיוט הוא איכא למימר דכי אוקמיה רחמנא ברשותיה לענין פדיה היינו משום דבירושלים מיהא ממונו הוא ובידו להעלותו לירוש' ולמיהוי ממונו אמנם גבי כרם רבעי כיון דליתנהו בידו ולא אתי לכלל ממונו בשום זמן לא מצי לפדותו כנ\"ל נכון:<br><b> מעשה חושב</b>\n<b> (רמג) </b> וא\"ת לרב דאמר אם קדש בגזל א\"מ כו'. אימא דהא אתא לאשמעינן דאפי' אחר יאוש א\"מ. תמהני דאיך אפשר לומר דאפי' לאחר יאוש קאמר רב דאינה מקודשת הא רב ס\"ל דיאוש כדי קני כמבואר בב\"ק דף ס\"ז ע\"ב והא דכתב הרמ\"ה דבגזל דידה אין חילוק בין קודם יאוש בין לאחר יאוש היינו לפי מאי דקיי\"ל דיאוש כדי לא קני ואין חילוק בין גניבה לגזילה כמ\"ש התוס' שם בד\"ה דתניא כו' (ועיין מ\"ש רש\"י בב\"ק דס\"ח ע\"ב בד\"ה לאחר יאוש כו'): ואפשר לומר דניהו דס\"ל לרב דיאוש כדי קני מדאורייתא היינו רק לענין דא\"צ להחזיר הגזילה בעינה לאחר יאוש משום דקנאה אבל מחויב עכ\"פ להחזיר לבעלים דמיה וא\"כ כשקידש אשה בגזל דידה לאחר יאוש קודם שהחזיר לה דמיה הרי יכולה לתפוש את הגזל בתורת משכון עד שיחזיר לה את הדמים וא\"כ הא יכולה למימר אין שקלי ולמשכון שקלי ולא לקדושין: אבל אכתי קשה איך אפשר לומר דרב ס\"ל דמתניתין לאחר יאוש מיירי דא\"כ איך קאמר רב התם ש\"מ קידשה בגזל אינה מקודשת מדקתני שלהן היתה ושל שביעית היתה דמשמע הא שאר שני שבוע לא וע\"ש והרי במתניתין דאחיות אינן מקודשות הא חלקן בתאנים שבהכלכלה הוי גזל דאחרים ובגזל דאחרים לאחר יאוש הא לכ\"ע מקודשת אפי' בשאר שני שבוע כדאיתא שם בדף נ\"ב ע\"ב בעובדא דהאי דחטף זוזי כו' דאי הלכה כר\"ש דסתם גזילה יש בו יאוש בעלים הוה מקודשת: וי\"ל דהתם היינו טעמא משום דאיכא שינוי רשות לגבי האשה וכמ\"ש הרב המגיד וכ\"כ בש\"ע אה\"ע סי' כ\"ח משא\"כ במתניתין דידן דהכלכלה היתה של החמש נשים והיתה ברשות כולן א\"כ הא כשהחזיר אותה המקדש לאחת מהן הרי לא נשתנה עוד הרשות דמעיקרא נמי היתה ברשות האשה הזאת עצמה ועוד דהא האשה נעשית שליח לחברותיה ונטלה ברשותן וא\"כ תו הוי יאוש כדי ובכה\"ג בשאר שני שבוע אינן מקודשות: ועוד י\"ל דדוקא בידעה דגזל דאחרים הוא בכה\"ג מקודשת לאחר יאוש או בסתמא לר\"ש ובהאי דחטף זוזי מיירי כגון שחטף בפניה משום הכי מקודשת משום דהוי יאוש ושינוי רשות בידה אבל בהאי דהכלכלה הנ\"ל אילו הוה עובדא בשאר שני שבוע אף הנכריות לא היו מקודשות ואפי' לאחר יאוש ואע\"ג שידעו שהכלכלה גזולה היא והיינו משום דהרי הוא בא לקדש את כולן בכלכלה זו וליכא כאן גזל אחרים שהרי לכל אחת מהן יוחזר חלקה ע\"י זה ואע\"ג דלבתר דאמרינן דאין האחיות מקודשות הרי שני חלקים מהן הוי גזל אחרים והו\"ל יאוש ושינוי רשות מ\"מ גם הנכריות אינן מקודשות משום דיכולין לומר דאינן רוצין להתקדש בגזילה כדאמרינן התם בדף נ\"ג ע\"ב לפי שאינה רוצה כו': וי\"ל עוד דכיון דהנכריות היו סוברות דלכל חמש הנשים תתחלף הכלכלה משום דקידש לכולהו ועל דעת כן עשאו שליח להחמישית לקבל הכלכלה בשביל כולן א\"כ בכה\"ג בשאר שני שבוע כיון דהאשה שקבלה יכולה לומר על חלק דידה אין שקלי ולמשכון שקלי וכנ\"ל ה\"נ זכתה מטעם זה גם לחברותיה וגם להאחיות שקבלה בשליחותן ואין כאן תו גזל אחרים: אלא דקשה איך אפשר לומר בשאר שני שבוע אין שקלי כו' הא כיון דנעשית שליח לקבל הכלכלה בשביל כולן לשם קדושין א\"כ הרי ידעינן דבאמת אחלו לי' שהרי עשאוה שליח ואין לומר דלהטעות להגזלן עשאוה שליח כדי שיחזיר להן הגזילה דא\"כ הא אפי' בשדיך נמי נימא הכי דכדי לתופסו אומרת הן: וי\"ל דמתניתין מיירי בשעשאוהו שליח לקבל הקדושין ולא ידעו שבכלכלה זו יתקדשו ותדע שכן הוא משום דאל\"כ הא יקשה לפירוש הב' שבתוס' בד\"ה המקדש בפירות שביעית כו' שכתבו שם דלכתחילה אסור לקדש בפירות שביעית וע\"ש דלפ\"ז אמאי מהני שליחותה לדבר עבירה הרי הוה לן למימר דשליחותה בטל אע\"כ דנעשית שליח לקבל קדושין סתמא והיא קבלה הכלכלה וא\"כ בכה\"ג בשאר שני שבוע דליכא גילוי מילתא דרוצית להתקדש בגזל דידה יכולה לומר אין שקלי כו': אולם עדיין צ\"ע דאי מיירי מתניתין בשלא עשאוה שליח אלא בסתמא א\"כ אמאי הנכריות מקודשות הא יכולות לומר אין רצונינו להתקדש בפירות שביעית ואפי' אי נימא דאינהו לא עבדי איסורא ואלא דלפני עור השליח לבדו עובר מ\"מ הא פירות אלו אסורים לסחורה ולשאר דברים ובפשיטות שגם הלוקח פירות שביעית איסורא עביד משום דהאי דכתיב לאכלה ולא לסחורה קאי קרא אתרווייהו על המוכר ועל הלוקח: וי\"ל דאם חלק התאנים שמגיע להנכריות (שעשאוה שליח לקבל קדושין בסתם) אינו שוה לכל אחת מהן כי אם פרוטה בצמצום אזי באמת אינן מקודשות דמשום איסור דשביעית אינו שוה אפי' פרוטה אלא דהכא מיירי בששווין הרבה:<br><b> ומ\"מ </b> לדינא צ\"ע אם מתקדשת בכה\"ג היכא דצווחת שלא היה בדעתה להתקדש בדבר שא\"א למוכרו באופן דממה נפשך קשה בהך מתני' דכלכלה הנ\"ל אי מיירי שידעו בשעה שעשאוה שליח שהוא מקדש בפירות שביעית א\"כ הא הו\"ל שליח לדבר עבירה והשליחות בטלה כמ\"ש התוס' בב\"מ דף יו\"ד ע\"ב בד\"ה דאמר כו' ואי דלא ידעו הא אינן מקודשות מטעם דלא ניחא להו להתקדש בדבר שא\"א למוכרו: ובל\"ז נמי קשה אמאי הנכריות מקודשות הא לשיטת הרי\"ף למאי דקיי\"ל באומר לחבירו קני את וחמור דקנה מחצה ומתניתין הא מיירי בדאמר כולכון מקודשות לי וא\"כ כשאין האחיות מקודשות הרי נשאר בהכלכלה שני חלקים להמקדש כיון דלבתר דזכה בה הרי הוא שלו ולא של הפקר והוא רצה לקדש כל אחת מהחמש נשים בחלק חמישית מהכלכלה וכיון דהאחיות אינן מקודשות אם כן הרי יש בכלכלה זו להמקדש עצמו שני חלקי חמישית בשותפות עם הנכריות ונמצא דכסף קדושין אגיד בבעל והרי כתב הר\"ן להדיא בפ\"ק דקדושין גבי מקדש במנה והניח משכון עליה דאינה מקודשת מה\"ט ועיין במקנה בסוגיא זו דמקשה קושיא הנ\"ל לתירוץ השני של התוס' אמאי לא בטיל השליחות של האשה שעשאוה חברותיה להתקדש בפירות שביעית בשם מו\"ח זקני הגאון מאוה\"ג מוהר\"י הלוי הורוויץ אבד\"ק אה\"ו (וכמדומה לי שהגאון המחבר שם מיישב הקושיא כמ\"ש לעיל והיינו דלא עשאוה שליח להתקדש בפירות שביעית אלא בסתם ולדעתי אין זה עולה יפה משום דאעפ\"י דלבתר זכיה בפירות שביעית אינם הפקר מ\"מ הא יכולין הנכריות למימר אין רצונינו להתקדש בפירות שביעית כיון דהמקח נעשה באיסור וכמ\"ש הב\"ש ה\"ט בגניבה ומכש\"כ דבאמת פירות שביעית מטעם שאסורין בסחורה אינם שווין כפירות של שאר שני שבוע ואע\"ג דגם השתא יש בהן שוה פרוטה מ\"מ י\"ל דלא ניחא לה להתקדש בדבר שאסור לה למוכרו ושתופס את דמיו): ונלע\"ד למאי דפי' רש\"י בב\"מ דף ח' ע\"א בד\"ה ואילו שותפין שגנבו כו' דאחר הוציאו מרשות בעלים לדעת חבירו וע\"ש א\"כ הא חזינן דאע\"ג דאין שליח לדבר עבירה מ\"מ אמרינן מיגו דזכה לנפשי' זכי נמי לחברי' וא\"כ י\"ל הכא דבאמת מיירי שעשאוה שליח להתקדש בפירות שביעית ואפ\"ה אין השליחות בטלה משום דאמרינן מיגו דזכה כו': ובהכי ניחא מאי דקאמר רב ש\"מ דאשה נעשית שליח אפי' במקום שנעשית לה צרה ונתקשיתי בילדותי (וגם ראיתי אח\"כ קושיא זו בס' המקנה) דדילמא מיירי דאחת מן האחיות היתה שליח שאינה נעשית להן צרה אולם לפי הנ\"ל לק\"מ משום דאחיות כיון דאינן מקודשות א\"כ בטלה השליחות שלה שלדבר עבירה כיון דלא זכתה לנפשה: אלא דבשבת דף צ\"ג ע\"ב מוכח להדיא דהך שותפים שגנבו היינו ששניהם גנבו ולא בשליחות (וגם בדברי התוס' שם בד\"ה ואמאי כו' צ\"ע דהא עכ\"פ גם לענין תשלומי כפל בעינן שיעור פרוטה וא\"כ הא מגניבה נמי הוה מצי למיפרך): ועוד דאפי' לפי' רש\"י הנ\"ל הא עכ\"ר יש לחלק בין שותפין שגנבו לבין עושה שליח לדבר עבירה דאעפ\"י שי\"ל בו מגו דזכה לנפשי' כו' מ\"מ לא אמרינן הכי דהא לא קאמר הש\"ס באומר לחבירו צא וגנוב לנו שיתחייב משום מיגו דזכה כו' אלא דקאמר כן רק בשותפין שנכנסו לגנוב ביחד ואחד מהם הוציא הגניבה לדעת שותפות עיין בחידושי מוהריב\"ן בן שם דפשיטא לי' דבכה\"ג והיינו באומר לחבירו צא וגנוב לנו דודאי אין שליח לדבר עבירה ולא אמרינן בזה מיגו דזכה לנפשי' כו' ובפרט להתוס' לשיטתייהו שפירשו בב\"מ דשניהם הוציאו הגניבה ודאי דא\"א ליישב תירוצם השני שבקדושין הנ\"ל דהא לדידהו אם הוציא אחד לבדו לא אמרינן מיגו דזכה כו' ואין שליח לדבר עבירה ועיין בס' ישועות יעקב סי' ל\"ה ס\"ק א' ויש שם ט\"ס ולא העיר בכל מה שכתבתי כאן בתמיהת התירוץ הזה:<br><b> (רמד) </b> דאיכא למימר דהא דקתני שלהן היתה לאו למידק מינה דקדשה בגזל א\"מ אלא מעשה שהיה קתני. במחכ\"ת אין לזה טעם למימר דבכדי נסיב לה התנא להמעשה שהיה אבל טפי י\"ל דאצטריך למימר דשלהן היתה משום דכיון דחמש נשים רצה לקדש בכלכלה זו ואמרו חכמים דאין אחיות מקודשות נמצא דאלו התאנים שהיו מגיעים לחלקן של שתי האחיות הדרי להמקדש ולפ\"ז הרי שתי ידות מהכלכלה שהן של המקדש הן אגודין בי' וא\"כ הרי גם הנכריות אינן מקודשות כיון דהקדושין עדיין אגודין בהבעל וכמ\"ש הר\"ן בפ\"ק דקדושין בשם הרמב\"ן גבי מקדש במנה והניח עליה משכון דכיון דקדושי מנה אגידי גבי בעל לאו כסף קדושין נינהו ע\"ש ולהכי אצטריך למימר דשלהן היתה ונמצא דלהאחיות חוזר חלקן תאנים שבכלכלה מטעם דשלהן היו וגזילה חוזרת לבעלים ואע\"ג דבפירות שביעית ליכא משום גזל מ\"מ כיון שלא היתה כוונתו לגזול את הכלכלה אלא כדי שיקדש בה את בעלי' שהן החמש נשים א\"כ מה בכך שאין האחיות מקודשות ולא זכו בחלקן מתורת כסף קדושין הרי זכו בהו מתורת החזרה את שלהן וא\"כ הרי לא חזר חלקן להמקדש ולא אגידי בי' הקדושין ולהכי שפיר הנכריות מקודשות משא\"כ אי הוה הכלכלה שלו או של אחריני דאז אפי' הנכריות לא היו מקודשות מטעם דכסף קדושין דאגיד גבי בעל לאו קדושין נינהו כן י\"ל בזה לרב נחמן: אבל רב דקאמר ש\"מ ארבע ונקט תלת והיינו משום דמספקא לי' בקדושין שאינן מסורין לביאה אי כאביי אי כרבא וא\"כ הא עכ\"ר דס\"ל לרב באומר לחבירו קני את וחמור דלא קנה כלל דאי כרב נחמן ס\"ל דקנה מחצה א\"כ הא ממתניתין לא שמעינן מינה ארבע משום דמתוקמא בדאמר להו כולכון סתמא וא\"כ לא מבעיא אי רב כאביי ס\"ל ומתניתין הראויות לי מכם קאמר א\"כ הרי לא אגיד כסף קדושין בבעל דהא מתחלה לא קידש בכל הכלכלה אלא נשים הראויות לו אלא אפי' אי ס\"ל כרבא י\"ל נמי דכיון דידע מתחלה דא\"א לקדש כל החמש נשים ואפ\"ה לא השאיר לעצמו בהכלכלה חלק חמישית שהיה של אחת מהאחיות שבודאי א\"א לקדשה א\"כ הרי חזינן שאינו רוצה חלק בהכלכלה כלל וא\"כ הא גם אח\"כ כשאמרו חכמים שאין האחיות מקודשות הרי כל הכלכלה היא של הנכריות דכמו שמתחילה לא קפיד לקדש כל אחת מהן ביותר מחלק חמישית שהיה אז לכל אחת מהן בהכלכלה כמו כן עכשיו נמי אינו מקפיד אעפ\"י שנתוסף עתה להנכריות עוד חלק חמישית בהכלכלה וא\"כ הרי אין הקדושין אגודין בבעל ואמאי קאמר מתניתין דשלהן היתה ושל שביעית היתה ומזה הוכיח רב דהמקדש בגזל אינה מקודשת: אולם אכתי יקשה קושיא הנ\"ל לבה\"ג והרמב\"ם ז\"ל דס\"ל דהא דפריך הש\"ס קני את וחמור הוא אליבא דהלכתא פריך דמודה רב נחמן בלישנא דכולכם דלא קני כלל (ועיין בר\"ן בסוגיין מה דפי' בטעמייהו טעם אחר) ובאמת באמר כולכם גם הנכריות אינן מקודשות ואי אמר הראויות לביאה אכתי אין קדושין אגידי גבי בעל ואפ\"ה קתני שלהן היתה וא\"כ הרי מוכח מזה דהמקדש בגזל דידה אינה מקודשת: ולע\"ד גם לשיטה זו ניחא משום דעכ\"ר לומר דרב נחמן ס\"ל דקדושין שאינן מסורין לביאה לא הוו קדושין דהא רבא תלמידו לא היה חולק בדבר אי ר\"נ רבי' כאביי הוה ס\"ל וא\"כ לפ\"ז י\"ל דלא כמ\"ש לעיל דאפי' אי רב כרבא ס\"ל דמתניתין מיירי באומר אחת משתי אחיות ואפ\"ה לא קשיא עלי' האיך הוכיח ממתניתין דהמקדש בגזל דידה אינה מקודשת והיינו מדקתני שלהן היתה ושל שביעית היתה והא אצטריך למתני כן דאל\"כ הרי הנכריות נמי אינן מקודשות מטעם דאגידי הקדושין בבעל דהא לא קשיא עלי' דרב משום דחזינן דהבעל לא הקפיד להשאיר לעצמו חלק חמישית בהכלכלה אעפ\"י שידע שא\"א לקדש כל החמש נשים וא\"כ ממילא אינו מקפיד נמי כשאמרו לו שאין האחיות מקודשות ולא קידש אלא שלש נשים וכנ\"ל דהא ליתא משום דעל סברא זו יש פקפוק אלא דיש ליישב שם בפשיטות דרב לא ס\"ל כלל האי סברא דבכה\"ג מיחשב קדושין אגודין גבי בעל או דס\"ל לרב דלא איכפת לן בהכי אי הקדושין אגודין גבי בעל אבל רב נחמן דהוא מרא דשמעתא בקדושין דף ח' דס\"ל כן וס\"ל נמי כרבא דקדושין שאינן מסורין לביאה לא הוו קדושין ומתניתין מיירי באומר אחת מאחיות וא\"כ הרי נשאר חלק חמישית שבהכלכלה אגידא גבי בעל א\"כ משום הכי קתני דשלהן היתה ושל שביעית היתה משום דאלו היתה שלו הרי גם הנכריות לא היו מקודשות מטעם דחלק חמישית מהכלכלה אגידא גבי בעל ולהכי אצטריך להביא הברייתא מפני שממתניתין לא מצי להוכיח כן משום די\"ל דאתא לאפוקי דאם היתה שלו אזי גם הנכריות אינן מקודשות מטעם הנ\"ל אלא דכיון דשלהן היתה ולא היתה כוונתי' לזכות בהכלכלה אלא כדי לקדש בה הנשים ולא להשאיר בה מידי לעצמו כלל: ודע דלדעת הבה\"ג והרמב\"ם הנ\"ל דס\"ל דאליבא דהלכתא פריך הש\"ס שם הא קני את וחמור הוא משום דבלישנא דכולכם אף רב נחמן מודה דלא קני כלום (ולא כטעמא דהר\"ן ומ\"מ) וכנ\"ל קשה לכאורה אמאי קא מתרץ רבא בדאמר כולכם ואחת מאחיות ולא מוקי לה בפשיטות בדאמר כולכם ואחיות דהא בכה\"ג הו\"ל כקני את וחמור דקנה מחצה למאי דקיי\"ל כרב נחמן:<br><b> אבל </b> באמת לק\"מ משום דרבא מוקי המעשה באופן זה עצמו דתני התנא דינא והיינו דבא לאשמעינן דקדושין שאינן מסורין לביאה לא הוו קדושין ולהכי מוקי נמי המעשה באופן זה בדאמר כולכם ואחת מאחיות: אולם לא יכולתי לעמוד על דברי רש\"י שם בדף נ\"א ריש ע\"ב בד\"ה הרי כולכם כו' שכתב שם דהשתא לאו את וחמור הוא דהא דאין אחיות מקודשות משום ספיקא הוא כו' וע\"ש דקשה בזה מאי בכך דמשום ספיקא הוא הא ס\"ל לרבא דקדושין שאינן מסורין לביאה לא הוו קידושין וא\"כ כיון דמשום ספק הזה אינן מסורין לביאה הרי הקדושין לאו קדושין נינהו ומותרות שתיהן לעלמא כמו במקדש שתי אחיות כאחת וא\"כ הא הו\"ל את וחמור ממש ומאי נ\"מ בזה דקאמר דאלו ידע בת זכיה היא הא מ\"מ השתא דלא נודע אינה מקודשת כלל אפי' מספק [ואפי' אי ידע מי היא שרוצה בה אלא שלא פירש נמי הדין כן. (שהרי אפי' במשודך עם אחת מאחיות וקידש אחת מהן ולא פירש איזהו לדידן דקיי\"ל כאביי לא מהני) ואי נימא דכוונת רש\"י ז\"ל דחמור שאני משום דאין שייך בו קנין כלל בשום אופן משא\"כ באחיות דאילו היה מפרש בהדיא היה מועיל ומשום הכי אפי' בסתמא תו אינו מעכב חלות דקדושין של הנכריות הא א\"א לומר כן משום דא\"כ הרי מעיקרא לק\"מ ומאי פריך הכא ובמסכת ב\"ב אהאי מעשה דכלכלה הא קני את וחמור הוא והרי שאני חמור דלא משכחת בי' קנין בשום אופן שבעולם] וא\"כ אח\"כ קידש אחת מהן בפירוש הרי זו מותרת לו ואינה אסורה עליו משום ספק אחות אשה דכיון דקדושין שאינן מסורין לביאה לא הוו קדושין א\"כ הרי הוי כאלו לא קידשן מעולם משום דבלשון זה שקידשן לאו בתורת קדושין נינהו כחמור שאינו בר קנין כלל: אמנם לדעת הבה\"ג והרמב\"ם הנ\"ל ניחא דכיון דלא כלל אותם ביחד והיינו שלא אמר כולכם א\"כ מה בכך דהוי קני את וחמור הא באמת קיי\"ל דאת וחמור קנה מחצה: אבל לטעמא שכתב הר\"ן והמ\"מ הנ\"ל דלהכי פריך הא קני את וחמור הוא משום די\"ל דרצה ביפה ורעה יחד א\"כ הא צריך ביאור אמאי ניחא לי' לרבא דמוקי למתניתין באומר כולכם ואחת מאחיות ואמאי לא קשה תו מה דפריך מעיקרא והא קני את וחמור הוא וצ\"ל לדידהו נמי כפי' רש\"י וצ\"ע:<br><b> והנה </b> בדברי רש\"י לכאורה משמע דס\"ל כהרי\"ף ז\"ל דלא פריך אליבא דהלכתא מדאצטריך לדחוקי אמאי לפי תירוץ רבא ניחא דלא הוי תו את וחמור אבל אין הכרע לזה משום די\"ל דס\"ל בטעמא דפירכא כמ\"ש הר\"ן ומ\"מ ז\"ל וכנ\"ל: ועיין בב\"ש באה\"ע סי' מ\"א ס\"ק ה' שהביא נמי מאי דפי' רש\"י דמשום הכי לא הוי קני את וחמור באומר כולכם ואחת מאחיות משום דאלו ידע הוי מקודשת ואולם עליו לא יקשה מה דנתקשיתי לעיל בהבנת הדברים משום דהב\"ש קאי אליבא דהלכתא דקיי\"ל כאביי ובאמת המקדש אחת מאחיות הוו קדושין אלא דקדושי ספק הן ומשום הכי שפיר כתב הב\"ש לדינא דבאומר כולכם ואחת מאחיות אפי' לטעמא דהר\"ן ומ\"מ ז\"ל לאו את וחמור הוא כיון דגם אחת מהאחיות באמת מקודשת אלא דלא ידעינן איזו היא משום הכי לא הוי את וחמור והנכריות מקודשות:"
+            ],
+            [],
+            [
+                "<b>מתנות </b>\n<b> שלא הורמו כו'.</b> כתב ה\"ה שם במשנה המקדש בתרומות ומעשרות מקודשת ואפי' ישראל ובגמ' אמר עולא טובת הנאה אינה ממון והקשו שם מן המשנה כו' הנה מסוגייא זו מבואר בהדייא דאף במתנות כהונה דהיינו זרוע ולחיי' יש בהן טובת הנאה לבעלים דאל\"כ היכי הוו ניחא ליה לר\"א מתני' דקתני ובמתנות כהונה אפילו נימא דטובת הנאה ממון מ\"מ במתנות כהונה דאין בהן טובת הנאה לבעלים אמאי מקוד' ועיין בפ\"ח ז\"ל חי\"ד סימן ס\"א ס\"ק ל\"ד מ\"ש בזה ולא זכר שם להביא ראיה מסוגייא הלזו וכן מתבאר ג\"כ ממ\"ש רש\"י ז\"ל במשנה שם ד\"ה ואפי' ישר' וז\"ל וקס\"ד דאע\"פ כו' וגם היא לא זכתה אלא בטובת הנאה זו שהיה צריכה ליתנם לכהן כו' וקסבר טובת הנאה ממון יע\"ש: ודע שמדברי רש\"י ז\"ל הללו מבואר דס\"ל דאם היא זכתה בו זכיה גמורה וכגון ישראל שקדש לכהנת בזרוע ולחיים דקי\"ל דכהנת אוכלת במתנות אע\"פ שהיא נשואה לישראל וכמ\"ש רבינו פ\"ט מהל' בכורים הלכה ב' אפילו למאי דקי\"ל דטובת הנאה אינה ממון אפילו הכי מקודשת דאע\"ג דלדידי' לא שוי ממון אפ\"ה כיון דלדיד' שוה ממון מקודשת ולשיטתיה אזיל שכתב בההיא דמכרן וקדש בדמיהן כמ\"ש לעיל משם הרב מש\"ל ז\"ל ואין להקשות דאם כן מאי פריך בגמרא לעולא ממתני' נימא דמתני' מיירי בישראל שקדש כהנת וקמ\"ל דאע\"ג דלדידיה אינו שוה ממון אפילו הכי מקו' כיון דלדידה שוה ממון דהא ודאי בורכא היא דגבי תרומות ומעשרות אפי' ישר' שקדש כהנת גם היא לא זכתה אלא בטובת הנאה ומשנתארסה לישראל אינה אוכלת בתרומה וזה פשוט. ודע דבגמרא פרכינן התם לעולא דאמר טובת הנאה אינה ממון לימא כתנאי הגונב טבלו של חברו משלם לו דמי טבלו ר\"י ב\"י אומר אינו משלם אלא דמי חולין שבו מאי לאו בהא קמפלגי מ\"ס טובת הנאה אינה ממון ומר סבר טובת הנאה ממון ומשנינן לא דכ\"ע טובת הנאה אינה ממון והכא במתנות שלא הורמו קא מפלגי רבי סבר כמי שהורמו דמיין יע\"ש ומסוגייא זו ק\"ל טובא למ\"ש רש\"י ז\"ל פרק אלו עוברין דמ\"ח ע\"א ד\"ה אהדר ליה וז\"ל דאיכא למימר דבתרווייהו פליגי דר\"א סבר טובת הנאה ממון ור\"י סבר טובת הנאה אינה ממון והא דתריצנא לעיל דכ\"ע טובת הנאה אינה ממון אכתי לא שמיע לן הא דהדר ליה ר\"א לר\"י לדבריך ה\"ז בב\"י וק' טובא דא\"כ היכי אמרינן הכא דכ\"ע בין רבי בין ר\"י ב\"י ס\"ל דטובת הנאה אינה ממון הא ר' קאמר התם בברייתא דהלכה כר\"א וא\"כ ע\"כ ס\"ל דטובת הנאה ממון ואולי נאמר דמאי דקאמר התם דהלכה כר\"א לאו אכולא מילתא קאמר אמאי דס\"ל דעוברין עליו ב\"י אלא אהיתרא דמתיר ר\"א לאפותה קודם שתקרא לה שם ומשום דס\"ל דאמרי' הואיל וכל חדא וחדא חזיא ליה קאמר דהלכה כר\"א לאפוקי מבן בתירא דקאמר תטיל בצונן ודוחק אך אכתי קשה דא\"כ מאי קאמר בשמעתין לימא כתנאי כו' הא ע\"כ תנאי היא ובפלוגתא דר\"א ור\"י ותו דבנדרים דף פ\"ה ע\"ב פריך התם רישא אסיפא ומשני ל\"ק הא ר' הא ר\"י ב\"י ודחי לה לא דכ\"ע טובת הנאה אינה ממון ואמאי לא משני הא ר\"א והא ר\"י ולומר דתלמודא הכא ובנדרים לא שמיע ליה ההיא ברייתא דמייתי פרק א\"ע זה ודאי דוחק גדול וצ\"ע:<br><b> ודע </b> שהתוס' ז\"ל פ' יש נוחלין דקכ\"ג ע\"ב ד\"ה וקסבר מתנות שלא הורמו כמי שהורמו דמיין הק' וז\"ל תימא דבסמוך מוקי לה כרבי ובסוף פ\"ב דקדושין אית ליה דלאו כמי שהורמו דמיין כו' יע\"ש והוא תימא שהרי לכולהו אוקמתי דמוקמינן לה הכא רבי ס\"ל דמתנות שלא הורמו כמי שהורמו דמיין וכמבואר והנר' שגרסתו ז\"ל היתה כגירסת אית ספרים דגרס הרשב\"א ז\"ל שכתב ואבע\"א דכ\"ע מתנות שלא הורמו לאו כמי שהורמו דמיין והיינו דק\"ל להך אבע\"א דס\"ל לר' דלאו כמי שהורמו דמיין ומה שדחה הרשב\"א ז\"ל גירסא זו דא\"כ מתני' אמאן תירמייהו לא רבי ולא ר\"י ב\"י ס\"ל דהא ל\"ק דתלמודא דקאמר דכ\"ע לאו כמי שהורמו דמיין אפלוגתא דרבי ור\"י ב\"י קאמר דמצינן למימר דכולהו ס\"ל דלאו כמי שהורמו דמיין ולעולם דאיכא מאן דס\"ל דכמי שהורמו דמיין וכדאיתא בפ' הזרוע ואיכא למימר דמתני' אתיא כההיא ברייתא דפרק הזרוע דס\"ל כמי שהורמו דמיין כנ\"ל אך הדבר הקשה למ\"ש הריטב\"א ז\"ל שאחר שהכריח כגי' רש\"י דגרסי' כמי שהורמו דמיין כתב וז\"ל ואי קשיא לך דהא בפ' י\"נ תניא גבי בכור דנוטל הזרוע והלחיים ואוקימנא דסבר מתנות שלא הורמו לאו כמי שהורמו דמיין וההיא מתניתין אוקימנא לה כרבי והיכי אמרינן התם דרבי סבר כמי שהורמו דמיין כו' יע\"ש והוא פלאי שהרי בהדייא אמרינן התם דרבי סבר כמי שהורמו דמיין וכדאמרינן הכא בשמעתין ואולי שגי' ז\"ל היתה איפכא וקסבר לאו כמי שהורמו דמיין והוא ז\"ל מפר' שלא כפי' רשב\"ם ז\"ל שם דמפרש דמיירי בבכור של כהן אלא ה\"פ הכא במכירי כהונה עסקינן בדאשתחיט בחיי אבוהון כו' כלומר דברייתא מיירי בבכור מיש' והיה אביהם ממכירי כהונה שהי\"ל כהנים מיוחדים שהיה נותן להם מתנות כהונה ודאשתחיט בחיי אבוהון וקמ\"ל דלא נימא מתנות שלא הורמו כמי שהורמו דמיין וכבר זכה בו הכהן ויכול ליטלם מהם בע\"כ ואף למ\"ש התוס' שם בד\"ה הכא דאם רצה יכול לחזור בו אפי' במכירי כהונה היינו לגבי אבוהון גופייהו אבל היכא דמיית אבוהון ולא חזר בו יכול ליטלם מהם בע\"כ אי ס\"ל כמי שהורמו דמיין דמסתמא לא היה חוזר בו כיון דאיסורא איכא כמ\"ש התו' ז\"ל אלא קסבר דמתנות שלא הורמו לאו כמי שהורמו דמיין ולא זכה בהן הכהן והילכך לענין טובת הנאה הבכור נוטל בהן פי שנים וה\"ה דהו\"מ לאשמועינן בפשוט גופיה דלאו כמי שהורמו דמיין אינו יכול ליטלם ממנו בע\"כ אלא אגב אורחיה בעי לאשמועינן דבכור נוטל פי ב' בטובת הנאה ואפי' למ\"ד דטובת הנאה אינה ממון מ\"מ לענין ירוש' יש לו פי שנים בזכות אביהם האמנם לא מצאתי גי' זו לשום א' מהמפרשי' ז\"ל הן אמת שמדברי רשב\"ם ז\"ל שם שכתב ה\"ג במכירי כהונה משמע שגי' אחרת היתה שם ועוד אפשר לומר שגי' ז\"ל היתה כגירסתינו אלא דס\"ל כמ\"ש הר\"י בעליותיו שם בכ\"י שהוקשה לו דאמאי מוקמינן לברייתא במתנות שלא הורמו וס\"ל דכמי שהורמו דמיין ולא מוקמינן לה ככ\"ע בדאשתחיט בחיי אבוהון והורמו מתנותיהם ואפי' הכי קא משמע לן דלא נימא דכיון דיכול לחזור בו הו\"ל ראוי ואינו נוטל פי שנים קמ\"ל דכיון דאסור לחזור בו מיקרי מוחזק ותי' דלא מוקי לה הכי משום דא\"כ אמאי נקט ברייתא זרוע ולחיים בפשיטות הי\"ל לומר בכור נוטל פי שנים בכל מתנות כהונה אלא מדנקט זרוע ולחיים משמע ליה לתלמודא דמיירי במתנות שלא הורמו והשתא נקט בברייתא זרוע ולחיים לאשמעינן דדוקא זרוע ולחיים שהם ניכרות ס\"ל כמי שהורמו אבל בתרומות ומעשרות לא את\"ד יע\"ש והיינו דק\"ל להריטב\"א ז\"ל דמההיא דפ' י\"נ משמע דס\"ל לרבי דבתרומות ומעשרות לאו כמי שהורמו דמיין ואלו הכא בשמעתין ס\"ל דאפי' בתרומות ומעשרות כמי שהורמו דמיין כנ\"ל ליישב דברי הריטב\"א ודו\"ק:<br><b> ולענין </b> הלכה קי\"ל דמתנות שלא הורמו כמי שהורמו דמיין וכמו שפסק רבינו ז\"ל וכ\"כ בפ\"ג מה' נחלות וכן פסקו הטור והש\"ע ח\"מ סי' רע\"ח ועיין בהרב כנה\"ג ז\"ל חי\"ד סי' ס\"א בהגהת ב\"י אות י\"ח שכתב שאפשר שדעת שאר המפרשי' דמתנות שלא הורמו לאו כמי שהורמו דמיין ועל פ\"ז יישב מה שהשמיטו הטור והש\"ע ושאר המפרשים בהא דהמזיק מתנות כהונה או שאכלן פטור מלשלם דאי אתו לידי כהן בטיבלייהו חייב כדאמרי' בפ' הזרוע ולפי הנר' אשתמיט מיני' דברי הטור והש\"ע שפסקו בה' נחלות בהדיי' דכמי שהורמו דמיין ולעיקר קו' אפשר שסמכו עצמן על מ\"ש בה' נחלות דבכור נוטל פי שנים במתנות שלא הורמו משום דאיקרי מוחזק וכיון שכן ממילא משתמע שחייב לשלם כך נ\"ל:<br><b> טעם המלך</b>\n<b> ח) </b>\n<b> הרב </b> קיצר במקום שהי' לו להאריך כי עניני טובת הנאה מפוזרים אנה ואנה ואין אחד אספם יחד ואנכי כתבתי בזה קונטרס מיוחד בחבורי הגדול ת\"ל ופה לקצר אנכי צריך כי אין הגליון מספיק במה שכתב הרב בתחלת דבריו להביא ראי' גבי זרוע ולחיים והקיבה יש בהן טובת הנאה לבעלים דאל\"כ קשיא לר\"א מתני' דקתני ובמתנות כהונה הא אין בהן טובת הנאה ותמה על הפר\"ח י\"ד סי' ס\"א ס\"ק ל\"ד שלא זכר ראי' זו כונת הרב למי שמעיין ככה הוא דהנה בבכורות (כ\"ז א') אמר הש\"ס שם דגבי מתנות כהונה תקנו רבנן דלא אתי לזלזולי בי' דאסור ליקח דינר ליתן המתנות לבן בתו כהן עייש\"ה בש\"ס והר\"ן כתב בחולין (קל\"א א') דיש במתנות טו\"הנ והיינו כיון דכתיב בהו נתינה ואם תפס כהן מוציאין אותו מידו כונת הר\"ן אע\"פ שגזרו חכמים שלא ליקח דינר מ\"מ כיון דמ\"הת הו\"ל טובת הנאה משום דכתיב נתינה הרי יש בידו לתת לה לכל מי שירצה ובדבר הזה ל\"ש אתי' לזלזולי לענין חילול ונשאר בידו טו\"הנ זאת לתת לכל מי שירצה וכמו שהשיאו לכונה זו רמ\"א י\"ד (סי' ס\"א סעיף כ\"ה עייש\"ה ובפר\"ח ס\"ק ס\"ג) ועי' חולין (קל\"א א') תוס' ד\"ה יש בהן טובת הנאה ובמהרש\"א שם ויבואר עוד בסמוך ולכאורה קשיא דאי נימא שטוה\"נ זו לחודי' שיכול לתת למי שירצה ולא רשאי ליקח דינר לא מקרי ממון כיון דאין פה דררא דממונא א\"כ קשיא לר' אבא דרוצה לומר טעמא דמתני' דמקודשת משום טו\"הנ הא גבי מתנות אינו רשאי ליקח דינר כמו שאמר הש\"ס בכורות (כ\"ז א') ומתני' קתני נמי מתנות כהונה ועכצ\"ל כיון דעכ\"פ רשאי לתת לכל כהן שירצה ואין כהן הראשון יכול לתובעו מקרי טובת הנאה ואפי' ממון מקרי למ\"ד טו\"הנ ממון כן היא כונת הרב המחבר. ואולם יש לומר דאין ראי' מהכא כלל די\"ל לעולם לא מקרי טו\"הנ ולא מקרי ממון והכא אפ\"ה מקודשת כיון דמן התורה עכ\"פ יש לו אפי' טובת הנאה זו שיכול ליקח דינר להכי מקודשת כדעת הפוסקים בחמץ דרבנן וכאשר הערנו מזה בהלכות אלו הנה והנה ואולי יש למצוא מסוגיא זו ראי' וסמך לדעת הרמב\"ם (פי\"ב מהל' תרומה הלכה כ') שכתב ורשאי ישראל לומר לישראל אחר הא לך סלע זו ותן תרומה או בכור או שאר מתנות לבן בתי כהן והרב ב\"י (סי' של\"א) טען עליו מסוגיא דבכורות שהבאנו שמשם מוכח דגבי בכור ושאר מתנות אסור ליקח דינר והרב פר\"ח ס\"ק מ\"ג הביא ראי' מירושלמי לדברי הרמב\"ם עייש\"ה. ואולי סמך גם הרמב\"ם על סוגייתנו דר\"א אומר טעמא דמתני' משום טו\"הנ וע\"כ דרשאי ליקח דינר מישראל לתת המתנות לבן בתו כהן דזולת זאת לא הוי מקרי ממון ואינה מקודשת ועיין בזה. איברא גם אנכי הוכחתי ראיה נאמנה לכאורה דמוכח דאפי' בדבר שאין בו טובת הנאה כלל ואפי' אם מן התורה אין בו טו\"הנ ואין רשאי ליקח דינר לתת לבן בתו כהן מ\"מ אם יכול לתת לכל כהן שירצה טו\"הנ זאת מקרי ממון למ\"ד טובת הנאה ממון וכגון גבי לקט שכחה ופאה דלית בהו טובת הנאה כמו שאמרי' בחולין (קל\"א א') שאין בו טו\"הנ שאסור ליקח דינר וכתבו שם בתוס' בד\"ה יש בו טוה\"נ דאפ\"ה יכול ליתן לכל כהן שירצה ועייש\"ה במהרש\"א דהנה אמרי' ב\"מ (י\"א ב') אמר רבא שפיר עביד דלא קבלה וכי לא היה להם סודר כו' אלא טו\"הנ אינה ממון לקנות ממנו בחליפין ה\"נ טו\"הנ אינו ממון לקנות ע\"ג קרקע ולא היא מתנות כהונה נתינה כתיבה בהו וחליפין מקח וממכר היא עייש\"ה וכתב הרב בעל אסיפת זקנים מ\"ש הש\"ס ולא היא אין הכונה לומר דאם טו\"הנ אינו ממון אפ\"ה מקני בחליפין אלא ודאי אם טו\"הנ אינה ממון אינו יכול לקנות לא בחליפין ולא באגב אלא ולא היא מכאן אין ראיה די\"ל טו\"הנ ממון ואפ\"ה לא קני בסודר משום דמתנות כהונה נתינה כתיב בהו וכן כתב הרב בעל העיטור במאמר קנין וז\"ל וטובת הנאה מסתברא דלא מקני בחליפין ולא באגב והא דגרסינן פ\"ק דב\"מ מטלטלין אגב קרקע הקנה להן ליתא דהא ר\"א לא קבלה ורבא נמי אמר שפיר עביד דלא קבלה כדמפרש התם דטו\"הנ אינו ממון וסוגיין כר\"פ דדעת אחרת מקנה אותן שאני עכ\"ל וכ\"כ הרמ\"א בח\"מ סי' ר\"ג (סעיף א') וז\"ל וטובת הנאה אינו ממון לקנות בחליפין וכן כתב הגה\"מ פ\"ה דמכירה עייש\"ה וכן משמע פשטות ריהטא דשמעתתא שם דב\"מ עייש\"ה ולפ\"ז קשה לי כמו על רבא דרצה להוכיח דלא הוי הקנין משום אגב דטו\"הנ ע\"כ אינו ממון דאל\"כ מדוע לא קנה בסודר הא כפשוטו נמי מוכח דלא הקנה לי' באגב דתינח מעשר ראשון מעשר עני מאי איכא למימר וכן בתי' הש\"ס דרצה הש\"ס לקיים דקנין הי' ע\"י אגב וטובת הנאה ממון ובסודר להכי לא קני כיון דכתיב נתינה תינח מעשר ראשון דאית ביה טו\"הנ והא שם הקנה ר\"ג לעקיבא בן יוסף גם מעשר עני לעניים והרי במעשר עני אין בו כלל טובת הנאה כדאמרינן בחולין קל\"א ב') ובנדרים (פ\"ה ב') וא\"כ היאך יכול לומר דהקנה ע\"י אגב הא אין בו כלל טובת הנאה וע\"כ כדעת תוס' בחולין (קל\"א א') ד\"ה יש בו טו\"הנ דאפילו אם אין בו טו\"הנ זו שיכול ליקח דינר מ\"מ יכול ליתן לכל כהן שירצה ומוכח דהאי טובת הנאה שיכול לתת למי שירצה מקרי אפילו ממון דאל\"כ אכתי קשיא היאך יכול לקנות ע\"י אגב ועי' בדברי רבינו פ\"ט מהל' מעשר סוף הל' ב'. ואולם לפי מה שהביא תוס' שם ד\"ה וכי בצד שדהו בשם הירושלמי דפירות אלו בביתו של ר\"ג היו מונחין אין כאן ראיה דהא אמרינן בנדרים (פ\"ה ב') וכן בחולין (קל\"ד א') דמעשר עני המתחלק תוך הבית יש בו טו\"הנ ורבא גופא אמר שם בנדרים כן ולפ\"ז ל\"ק דהאי נמי יש בו טו\"הנ אך כ\"ז לדעת תוס' אבל ר\"ת הובא דבריו בס' אסיפת זקנים שם בב\"מ לא ס\"ל כתוס' וסובר דבשדה היו מונחין פירות אלו ולכך פריך הש\"ס וכי בצד שדהו של ר\"ג היו עומדין ולא הוי משתמר א\"כ לפי זה דהוי בתוך שדהו ובגורני אין בו טו\"הנ כמו שמבואר בש\"ס נדרים שהבאנו. כאן במעשר עני שמתחלק בתוך הבית כאן במעשר עני שמתחלק בתוך הגורן אין בו טו\"הנ וא\"כ קשיא שפיר ומוכח לפ\"ז כדעת רבינו פה דמטעם זה שיכול לתת לכל כהן שירצה הוי ממון. ואולם כל זה לדעת העיטור והגהת מיימוני ודעמי' אבל לדעת הש\"ך שם בסי' (ר\"ג ס\"ק א') דהעלה מדעתו לומר דלא כהך פוסקים אלא אפילו אם טובת הנאה אינו ממון אפ\"ה מקני באגב ובחליפין וכונת הש\"ס הי' לומר ולא היא כלומר אפילו טו\"הנ אינו ממון אפ\"ה מקנה אגב קרקע ונקנה בחליפין והא דלא קני בסודר משום דכתיב נתינה עייש\"ה בש\"ך לפ\"ז אין ראי' דרבא נמי הכי הי' ס\"ל דס\"ל אפילו טו\"הנ אינה ממון אפ\"ה מקנה באגב ולכך אין להוכיח כלל ממעשר עני דאף שאין בו טו\"הנ הקנה לו לכך הק' מסודר להוכיח סברא זו עצמה דאם טו\"הנ אינו ממון אינו יכול להקנות דאל\"כ הו\"ל להקנות ע\"י חליפין ומשני לי' הש\"ס ולא היא אפילו אי אין טו\"הנ כלל אפ\"ה נקנה באגב וחליפין שאני כיון דכתיב בהו נתינה דוק. והנה אנכי תמהתי על הש\"ך דלא הביא סיוע לשיטתי' מהרמב\"ם דפסק (פ\"ד מהלכות זכיה ומתנה הל' ח' וט') וז\"ל וחצרו של אדם קונה לו שלא מדעתו כו' בד\"א בחצר המשתמרת אבל בחצר שאינה משתמרת כגון שדהו וחורבתו עד שיהי' עומד בצדה עכ\"ל וכ' שם ה\"המ דלית לי' להרמב\"ם תירוצו של ר\"פ (ב\"מ י\"א ב') דגבי מתנה לא בעינן עומד בצד שדהו וכן מוכח מפ\"ק דקדושין עכ\"ל וכונת הה\"מ ממה שהוכיח פה מקדושין (כ\"ז א') דהש\"ס היה סובר שם דהקנין היה מצד אגב ולא מצד חצר וע\"כ דהש\"ס הי' סובר דחצר לא מקני כיון דלא הוי עומדין בצד שדהו של ר\"ג וע\"כ דמצד אגב הי' כתי' הראשון בב\"מ וכן כתב הש\"ך סימן (ר' ס\"ק א') ולפ\"ז קשיא על הרמב\"ם איך אפשר לומר כן הא הרמב\"ם פסק בכל מקום טובת הנאה אינה ממון ואיך אפשר לומר דקנין הוא משום אגב וע\"כ דלא כבעל העיטור ורמ\"א ואפילו אי טו\"הנ אינה ממון מקני בחליפין ואגב דוק. ולפי אשר יעדנו הוכיח כן הרמב\"ם דע\"כ כסברא זו דאף אי טובת הנאה ממון מ\"מ מקני באגב ורבא גופי' לא הי' סובר סברא זאת לודאי אלא רצה סברא זו עצמה להוכיח מכח קושיא דע\"כ אם טובת הנאה אינה ממון אי אפשר להקנות דאל\"כ יקנה בחליפין וכד משני הש\"ס דהוכחה זו ליתא כיון דנתינה כתיב בהו הדרן לומר דאפילו אי לית כלל טובת הנאה אפ\"ה נקנה באגב וחליפין דאם לא כן קשיא תינח מעשר ראשון מעשר עני מאי איכא למימר ולפ\"ז צריכין למימר דהרמב\"ם הי' סובר כדעת ר\"ת דפירות ר\"ג בשדה היו מונחין ולא בבית דאל\"כ אין כאן הוכחה כלל דהא מעשר עני המתחלק תוך הבית יש בו טו\"הנ כאשר בארנו בסמוך באריכות ולפ\"ז אייתר לן נמי קושי' הש\"ך בסימן (שי\"ג ס\"ק א') על הרמב\"ם דכ' (פ\"ו מהלכות שכירות הלכה ה') במה דברים אמורים כשהיו הבהמות שעשו הזבל של שוכר אבל אם הבהמות של אחרים הזבל של בעל החצר שחצירו של אדם קונה לו שלא מדעתו אע\"פ שהיא שכורה ביד אחרים שמדברי הרמב\"ם אלו משמע דאף שאם אין בית המשכיר פתוח לחצירו קונה והקשה הש\"ך א\"כ קושית תוס' ב\"מ (י\"א ב') ד\"ה וכי בצד שדהו במק\"ע עייש\"ה בש\"ך ולפי דברינו ל\"ק דקושית התוס' היא לפי הנחתם דאיירי שפירות אלו היו מונחים בביתו של ר\"ג אבל הרמב\"ם סובר כדעת ר\"ת הובא באסיפת זקנים שפירות אלו מונחים היו בשדה של ר\"ג ולפ\"ז לא קשה קושי' תוס' ואולם לכאורה אכתי קשי' דאין ראי' לומר אם טו\"הנ אינה ממון דמקני בחליפין ולהוציא מפשטא של הש\"ס לפי שכתבו תוס' בחולין (קל\"א א') ד\"ה טובת הנאה שהבאנו לעיל שאף בדבר שאין בו טו\"הנ מ\"מ יכול ליתן לכל כהן שירצה וכבר הוכיח רבינו פה דלמ\"ד טו\"הנ ממון אף זה מקרי ממון דאל\"כ אמאי מקודשת גבי מתנות כהונה הא אין בו טו\"הנ דאסור ליקח דינר וא\"כ לפ\"ז ממעשר עני נמי ל\"ק כאשר רצונו להוכיח לעיל בתחלת דברינו שיטת התוס' בזה ואף שלפי דעת הש\"ך אין הוכחה לתוס' מ\"מ איפכא נמי לא אפשר להוכיח כדעת הש\"ך הא אית לן שיטת תוספת בזה ואולם גם בזה הרמב\"ם לשיטתי' אזיל דהרמב\"ם (פ\"א מהל' מתנות עניים הל' ז' ופרק ז' הלכה י') כתב בפי' וז\"ל מתנות עניים אין בהם טובת הנאה לבעלים אלא העניים באין ונוטלין על כרחן עכ\"ל. הרי מוכח דהרמב\"ם לא סובר כתוס' בזה אלא סובר דכל מקום שמצינו שאין טובת הנאה לבעלים ואסורין ליקח דינר לתת המתנה לבן בתו ה\"הד נמי שעני הראשון תובעו א\"פ לפ\"ז הרמב\"ם בכל זה לשיטתי' אזיל ובחד שיטה קיימא. וראיתי להרב בעל שאגת ארי' בתשובה סי' ע\"ז עומד על מדוכה זו והקשה איך הקנו ר' יהושע בסיפא ואמר עישור שאני עתיד למוד ניתן לראב\"ע ומקומו נשכר לו הא ר' יהושע בפסחים (מ\"ז ב') לכונת מ\"ד טובת הנאה אינה ממון והא אי טובת הנאה אינה ממון אינה נקנה באגב עייש\"ה כשאגת אריה ולפי סברת הש\"ך נמי לא קשיא דאף אי טובת הנאה אינה ממון מ\"מ מקני באגב ומעשר דאינה נקנה בחליפין משום דכתיב בהו נתינה והוי מ\"ומ ושוב מצאתי בספר אור חדש על פסחים שמיישב ג\"כ קושית השאגת אריה כמו שאמרנו:<br><b> ואולם </b> בדברי הש\"ך (סימן ש\"נ) מצאתי מבוכה וזה לשון הש\"ך שם שוב ראיתי במרדכי פרק שבועת הדיינין שהביא שם תשובת מהר\"ם בר ברוך וז\"ל נראה דטובת הנאה אינה ממון כעולא וכרב אסי בפרק ב' דקידושין ואע\"ג דרבא בתראי ואוקי מתני' דנדרים דטובת הנאה ממון היינו דלא בעי לאוקמא כחד תנא ומיהו רבא גופא סובר טובת הנאה אינו ממון עכ\"ל. ולכאורה אין הבנה לדבריו כו' ועוד היכן מצינו דרבא ס\"ל טובת הנאה אינה ממון אבל למאי דפרישית ניחא עכ\"ל הש\"ך עייש\"ה. והרב ימחול על כבודו דהוא הביא תחלת דברי המרדכי ולא מסיים סוף דברי המרדכי כי המרדכי מסיים שם ומיהו רבא איהו סובר טובת הנאה אינה ממון וכן משמע בפ\"ק דמציעא ושמא לעולא קאמר עכ\"ל המרדכי שם והיינו שכוון לרבא שהבאנו בפרק קמא דמציעא (י\"א ב') דמשמע שם דס\"ל טובת הנאה אינה ממון דכן משמע רהיטת השמעתין דרבא הוכיח טובת הנאה אינה ממון מדלא הקנו ע\"י הסודר ומאי שסיים המרדכי ושמא לעולא קאמר כונתו דדלמא לעולם רבא ס\"ל לדידיה טובת הנאה ממון ורק לעולא קאמר כלומר הא עולא בקדושין (נ\"ח א') סובר בפי' טובת הנאה אינה ממון ובב\"מ מרי' דשמעתתא דעליה קאי רבא הוא נמי עולא דסובר והוא שעומד בצד שדהו ובאמת כונה זאת נמי צריכא ביאור דהא רבא מכח קושיא הוכיח כן וכי לא היה להם סודר לקנות אלא טובת הנאה אינו ממון ולא מצד הסברא דטובת הנאה אינה ממון כל זאת צריך ביאור וצ\"ע:<br><b> ודאתאן </b> עלה אבאר עוד ממה שכתבתי בקונטרס טובת הנאה אשר לי ת\"ל והוא בדברי רש\"י חולין (קל\"א א') בד\"ה כמו שהורמו דמיין וכתב רש\"י ז\"ל וז\"ל זכה בהן מן ההפקר שהרי קדם לו שמסר לו את הטבל לזכות בתרומה שבו עכ\"ל רש\"י. וכתב הפר\"ח (סימן ס\"א סעיף קטן י\"ז) דלהכי פירש רש\"י הני תרי לישנא דאי אמרינן טובת הנאה ממון לא מהני לישנא קמא שזכה מן ההפקר דאין הכהן יכול לזכות בו כיון שיש לבעלים בו זכות טובת הנאה וטובת הנאה ממון (כמו שמפרש תוס' בסוגיין ד\"ה יש בו טובת הנאה וכן משמע מדברי הרמב\"ם (פי\"ב מהלכות תרומות הלכה ט\"ו) שכתב שם וז\"ל אסור לכהן ליטול התרומה או שאר מתנות שלא מדעת בעלים ואם לקח שלא מדעתן זכה בהן שטובת הנאה אינו ממון ומשמע הא אם טובת הנאה ממון אינו זוכה) לכן פירש רש\"י לישנא בתרא דאפילו אם טובת הנאה ממון משכחת לה בכה\"ג שנתן לו המתנות ע\"מ לזכות בו עייש\"ה בפרי חדש. ורציתי לומר דלהכי המתין רש\"י לפרש לשון אחר בהאי קושי' שלישית של הש\"ס ובאוקימתא הראשונה שם (ק\"ל א) דהקשה הש\"ס מרבי יודא בן בתירא שאמר משפט מלמד שהמתנות דין כו' ומתרץ הש\"ס נמי הכא במאי עסקינן דאתיא לידיה בטבלייהו כו' ופרש\"י שם הבהמה שלימה היתה מונחת אצלו וזכה במתנות מן ההפקר עכ\"ל ומדוע לא פירש באוקימתא זו נמי האי לישנא אחרינא של רש\"י שנתן לו ע\"מ לזכות דלפי דברי הפר\"ח ניחא דעיקר טעמא של רש\"י לפרש לישנא אחרינא משום דאי אמרינן טובת הנאה ממון אי אפשר לזכות מן ההפקר תינח לקמן בקושי' שלישית של הש\"ס שהקשה מברייתא בע\"הב שאכל טבלים ובן לוי שאכל מעשרותיו וגבי תרומה ומעשר הוי טובת הנאה והוי ממון אבל הכא בברייתא דריב\"ב דאיירי גבי מתנות כהונה לא שייך ללא טובת הנאה דהא אסור ליקח דינר לתת המתנה לבן בתו כהן כדאמרינן בבכורות (כ\"ז א') וכאשר כבר הבאנו לעיל וכמו שפסק הטור סי' שנ\"א. ואולם זה אינה מעלה ארוכה חדא דהא עיקר גבי מתנות כהונה שאסור ליקח דינר היינו רק מדרבנן דלמא אתיא לזלזולי כמו שאמר הש\"ס שם וכאשר כבר הערנו לעיל וריב\"ב הא קרא קא דריש ועל דינא דאורייתא קאי ואיך יש לפרש המקרא ועוד הא כבר בארנו דעכ\"פ יש וכל טובת הנאה זו שיכול לתת למי שירצה ואין עני הראשון יכול לתובעו וכמו שפסק הר\"ן ואחריו הרמ\"א בסימן סק\"ו וכמו שהערנו מזה לעיל באריכות וכבר הוכיח רבינו פה דגם טובת הנאה זו מקרי ממון למ\"ד טובת הנאה ממון ואין חילוק בזה ויותר קשה לי דאדרבא בהאי דריב\"ב יותר הו\"ל לרש\"י לפרש לישנא אחרינא דריב\"ב מוכח דס\"ל טובת הנאה ממון דהא בן בתירא אומר במתני' פסחים (מ\"ו א) גבי חלה שנטמאת תטיל בצונן וכתב שם הר\"ן והתי\"ט יען שאמר בן בתירא תטיל בצונן ולא אמר כר\"א שיאפנו משום דלית ליה הואיל ואסור לאפות ואי לית ליה הואיל א\"כ הרי אינו עובר עליו דהא לא זהו חמץ שמוזהרין עליו וע\"כ טעמא דמוזהר עליו משום דטובת הנאה ממון כאוקימתא ראשונה של הש\"ס עייש\"ה בר\"ן ובתי\"ט ואם כן קשיא בן בתירא אבן בתירא מאי אהני לן דאתי' בידייהו בטיבליה הא לא זכה בו כיון דטובת הנאה ממון וע\"כ כלישנא אחרינא של רש\"י שנתן לו הבהמה ע\"מ לזכות במתנותיה ויותר קשה נמי הא מרא דשמעתתא הכא הוא רב חסדא דאמר המזיק מתנות כהונה או שאכלן פטור מלשלם ועליה קאי הש\"ס והא רב חסדא הוא המ\"ד דלית ליה הואיל כלל ואליביה ע\"כ טעמא דמתני' דבטובת הנאה פליגי ומאן דסובר שעובר על חלה שנטמאת ע\"כ טעמיה משום דטובת הנאה ממון וא\"כ קשיא בן בתירא אב\"ב וסתם בן בתירא הוא ר' יודא בן בתירא כנודע ומכל זה מוכח כלישנא אחרינא של רש\"י כמבואר וקשיא לפ\"ז מדוע המתין רש\"י לפרש הלישנא אחרינא בקושיא שלישית שם בש\"ס ולא פירש הכא שיותר מוכרח לפרש כן לכן אמרתי דבר נכון לאמיתה של תורה דודאי מה שאמרי' אם טובת הנאה ממון אין לכהן זכות בו ואם לקחן מוציאין אותו מידו כדמשמע מדברי הרמב\"ם היינו דוקא נגד הבעל בית עצמו שהבעל בית אומר לכהן אנכי לא רציתי לתת לך אלא לכהן אחר ויש לי בו זכות והאי זכות ממון הוא אבל נגד אחר שאינו בעל הבית לא אמרינן כן והיינו אם הכהן זכה בו ובא אחר ונטלה ממנו חייב האחר לשלם לכהן ואף אי טובת הנאה ממון חייב האחר לשלם דכבר זכה בהן הכהן דהא אם רצה בע\"הב ודאי זכה בהן הכהן למפרע ומסתמא ניחא ליה לבעל הבית שהכהן זכה בהן כדי שיקיים מצות נתינה ולפי זה נכונים הדברים בהאי אוקימתא שפירש רש\"י הלישנא אחרינא איירי שם הברייתא בעל הבית שאוכל טבלים ולוי שאוכל מעשרותיו ודייקינן מיניה דמשעת הרמה ואילך ישלם הבעל בית ולכן הוצרך רש\"י לפרש בלישנא אחרינא דודאי אם אמרינן טובת הנאה ממון אין הבעל הבית חייב לשלם דהא סוף מעשיו מוכיחין שאכל הטבלים שלא רצה לקיים מצות נתינה ולא רצה שיזכה בהן הכהן ולכן הכהן לא זכה בהן והפקר לא הוי כיון דטובת הנאה ממון אבל בהאי דרבי יודא בן בתירא לא צריך למימר דאיירי בבעל הבית אלא יש לאוקמינן שכהן זכה בהן ואחר כך בא אחר ונטלן מכהן ופשיטא דמוציאין מידו דהא כיון דאתיא לכהן בטיבלייהו ובעל הבית מחלי' לטובת הנאה דידיה כדי לקיים מצות נתינה והאי כהן תובעו להאי אחר והוי ממון שיש לו תובעין דוק כי הסברא נכונה היא. וחדי ה' בפלפולא כי מאד מתקו בזה דברי הר\"ן בסוגיין דחולין וז\"ל ובגמ' אמרינן דלמאן דס\"ל מתנות שלא הורמו כמי שהורמו דמי אי אתיא בהמה שלימה ליד כהן זכה במתנותיה ואלו אכלן אחר בתר הכי מחייב וקי\"ל הכי דרבא אסיק בפ' בתרא דנדרים כמ\"ד טובת הנאה ממון וכן דעת ר\"ח ז\"ל עכ\"ל. ותמה עליו הים של שלמה בחולין בסוגיין דאין לדבריו הבנה כלל דמאי שייט' דרבא להכא ועייש\"ה דנכנס בדחוקים גדולים וכן תמה עליו הפר\"ח בסי' ס\"א סוף ס\"ק מ\"ז וכתב דאדרבה אי טובת הנאה אינו ממון פשיטא דחייב לשלם דזכה בהן מן ההפקר ע\"ש והרש\"ל והפר\"ח תרוייהו אמרו דיש למחוק מלה אחת בדברי הר\"ן עיי\"ש היטב. ולפי הנחותינו עולה שפיר כפתור ופרח דבאמת לישנא של הר\"ן שכתב ואלו אכלן אחר ולכאורה שפת יתר הוא דפשיטא שאכלן אחר ולא הכהן דאי אכל הכהן למי משלם ולפי דברינו כוון לכונה אחרת ואמר ואלו אכלן אחר שאינו בעל הבית דר\"ן אומר כפשוטו שטעמיה שזכה מן ההפקר כלי שנא קמא של רש\"י וא\"כ הרי אם אכלן אח\"כ הבעל הבית אפ\"ה לא מחייב אף שמתנות שלא הורמו כמי שהורמו דמיין הא לא זכה בהן הכהן כיון דקיי\"ל טובת הנאה ממון אבל אם אכלן אחר חייב דאמרינן מסתמא ניחא ליה לבע\"הב שזכה בהן הכהן וקיים מצות נתינה וז\"ש ואכלן אחר מחייב דייקא אחר לא הוא וע\"ז מסיים וקי\"ל הכי דדוקא אחר ולא הוא דרבא אסיק בפ' בתרא דנדרים טובת הנאה ממון וא\"כ הבעל בית אינו מחייב אלא אחר וכן דעת רבינו חננאל ז\"ל שקיימא לן כרבא כמו שהבאנו כבר לעיל שר\"ח פסק הכי ועיין בזה כי נכון הוא. ועוד הארכתי לפרש כונת רש\"י בדרך אחר שמפרש לישנא אחרינא דוקא באוקימתא שלישית ולא באוקימתא ראשונה אלא שאין פה הגליון מספיק ובסוגיא דתקפו כהן ב\"מ (ו' ב') הארכתי מאד בדברים אלו ופה לקצר אנכי צריך ואולם לא אכבוש את ניב שפתי בדבר אחד והוא מה שראיתי מבוכה בפר\"ח סימן ס\"א ס\"ק ל\"ג שלא ידע לפרש דברי תוספת בב\"מ (ו' א') ד\"ה והא הכא בסוף הדיבור שכתבו וז\"ל ומהאי לואה דחטיף מתנתא חולין (קל\"א א) דמשמע שם דאינה חייב לשלם אינה ראיה דשמא איירי התם שכבר אכלן והמזיק מתנות כהונה או שאכלן פטור מלשלם. וכתב הפר\"ח שדברי תוס' אלו תמוהים דמפשטת כונתם משמע שקושי' קאי על הגמ' דמשם משמע דאין מוציאין מיד הלוי והכא מסיק הש\"ס דתקפה כהן מוציאין אותו מידו. חדא דזה טעות דודאי אף אי אמרינן דלוים פטורים מן המתנות שאינן נקראין עם מ\"מ אינן זוכין במתנות וא\"כ מאי דמיא הכא לכהן ועוד הו\"ל לתוס' להקשות קושיא זו בדבור השני שם שמציינו על הגמ' בד\"ה תקפו כהן כו' ולכן סיים הפר\"ח דנראה לו שטעות נפל בדפוס וה\"ג בתוס' ומהאי כהן דחטף מתנתא כו' וכוונו למאי דאמרינן בש\"ס חולין (קל\"ג א) האי כהן דחטף מתנתא פריצותא היא וא\"כ משמע דאין מוציאין מידו ליתנם לאחר ועל זה משני התוספות דהתם בשאכלן כו' עכ\"ל הפר\"ח עייש\"ה ושותא דהאי גברא רבה לא ידענא דאי כפירושו דתוס' הקשו מכהן דחטף וכונתם להקשות הא משמע דאין מוציאים מידם לתנם לאחר הוי להו לתוס' לפרק סתם דאיירי בשאכלן ולאיזה כונה סיימו דהמזיק מתנות כהונה או שאכלן פטור מלשלם והא אף אי הוי אמרי' דחייב לשלם היינו אם ישראל מזיקן או אכלן אבל כהן שאכלן איזה דעת יסבול לומר שאם כהן אכלן שחייב לשלם ובאמת לא ידעתי למאי צריך למחוק ולגרוס גירסא אחרת ולהוציא כונות תוס' מפשטם וה\"פ דהא כתבו תוס' בתי' הראשון דדוקא איירי במכירי כהונה אמנם אם אין מכירי כהונה מוציאין מיד כהן ובתירוץ השני כתבו דזה ליתא דאין לו אלא תביעות טובת הנאה וגוף המתנות אינו יכול להוציא מיד כהן ועל זה כתבו ומהאי דלואה חטף מתנתא אין ראייה כו' פי' אין ראייה לתיר' השני דלא יכול הבעה\"ב לומר תן לי מתנותי ואין לו בו אלא תביעת טוה\"נ שבו דזולת זה יקשה אמאי אינו חייב הלוי להחזיר לבעל הבית דחטף מתנות וע\"כ דאין לו אלא תביעות טובת הנאה דשמא איירי כשאכלן וע\"ז לכאורה יקשה הא אף אם אכלן חייב לשלם כיון דהזיק (והיינו לפי שאין הלוי יכול לזכות במתנות אף אם אין חייב במתנות משום דלא נקרא עם מ\"מ אין לו זכות לזכות במתנות של אחרים וכמו שכתב הפר\"ח עצמו) משום זה סיימו דהמזיק מתנות כהונה או שאכלן פטור מלשלם דהו\"ל ממון שאין לו תובעין כדאמרי' שם והבע\"הב אינו יכול לתבוע רק טוה\"נ דוק ונכון הוא ואמת בכונות התוס': ובגוף הלכה בענין טובת הנאה אי הוי ממון אי לא ראיתי להעיר קצת מה שראיתי סתירות בזה בדברי רבינו הרמב\"ם ז\"ל וצריכין ביאור הנה מצינו כמה פעמים שהרמב\"ם ז\"ל פוסק טובת הנאה אינו ממון והוא האחד פה בהלכ' שלפנינו שמסיים ואין לו בו אלא טובת הנאה וטובת הנאה אינו ממון וכן פסק (פרק ב' מהלכות גניבה הלכה ה') וז\"ל גנב תרומה מבעלים הישראלים שהפרישוה אינו משלם תשלומי כפל שאין להם בה אלא טובת הנאה וטוה\"נ אינו ממון וכן פ' (פרק י\"ב מהל' תרומות הלכה י') וז\"ל אסור לכהן ליטול כו' ואם לקח שלא מדעת בעלים זכה בהן שאין לבעלים בהן אלא טוה\"נ וטובת הנאה אינו ממון עכ\"ל ואולם (פרק י' מהלכות נדרים הלכה י\"א) משם מוכח דפוסק טוה\"נ ממון דאם ל\"כ אמאי יטלו אחרים כבר הביא קושי' שם הכ\"מ בשם ר\"מ בר\"מ המעיילי ותירוצו שם נכון דנדרים שאני דויתור אסור וכן מסיק הש\"ך בחושן המשפט סימן ש\"ן עייש\"ה אמנם אני תמה מדברי הרמב\"ם (פרק ה' מהלכ' בכורות הלכה ט') וז\"ל הלוקח בהמה ממעות מעשר שני כו' אבל הלוקח בהמה מפירות שביעית הרי זה פטורה מן הבכורה כו' ואם תהי' חייבת בבכורה ה\"ז משתכר בבכור עכ\"ל וכתב הכסף משנה ומ\"ש רבינו ה\"ז משתכר בבכור היינו לומר שאינו חייב לבערו בזמן הביעור ונותנו לכהן ויש לו בו טובת הנאה עכ\"ל ודבר זה נכון אם טובת הנאה ממון אבל אם טוה\"נ אינו ממון מדוע נקרא משתכר ויש לומר דודאי אם לוקח הטובת הנאה דינר זו מקרי ממון והא דאמרי' בכל מקום טובת הנאה אינו ממון היינו זכות טוה\"נ ועדיין לא בא לידו בזה אמרינן דטובת הנאה זו לא מקרי ממון ואף שבאמת דברי הרמב\"ם הכא בלא\"ה תמוהין כמו שהשיג הראב\"ד שם וז\"ל א\"א בגמרא מפ' משום דלאכל' אמר רחמנא ולא לשרפה הרי כבר כתב הכ\"מ דלהרמב\"ם היה הגירסא לאכלה ולא לסחורה יעייש\"ה בלח\"מ שנדחק א\"כ מאי הקשה הש\"ס מחלה עיי\"ש שנדחק מאוד ולי לא קשה מידי דקושי' הש\"ס שפיר הוא דהא גבי חלה נמי מותר ליקח דינר מישראל לתת חלתו לבן בתו כהן כמו שמבואר בפסחים (מ\"ז ב') וא\"כ אם זה מקרי משתכר גבי בכור משום דאית ליה גבי' טובת הנאה הכי נמי מיקרי משתכר לגבי חלה אמנם מהא קשיא לן ממאי דאמר הש\"ס שם שאני חלה דכתיב לדורותיכם כו' ולגמר מינה התם עיקר לאכילה הכא עיקר לשריפה ואם הגירסא כהרמב\"ם איך יגרוס בתירוץ של הש\"ס דא\"א לגרוס הכא עיקר לסחורה וכי עיקר חלה לסחורה היא וצ\"ע: עוד קשיא על דברי הרמב\"ם (פ\"ז מהלכות מעילה הלכה ט') שפסק שם וז\"ל יש מעילה בנדרים כו' היתה לפניו ככר של הפקר כו' נטלה ע\"מ לאוכלה כו' להורישה מעל לפי טובת הנאה שבה עכ\"ל והרי קיימא לן טובת הנאה אינו ממון ואמאי מעל לפי טובת הנאה שבה הא אין מעילה פחות משוה פרוטה כדכתב הרמב\"ם בכמה מקומות ואם טובת הנאה אינו ממון הרי אין כאן שוה פרוטה ורק ויתור מיקרי לענין נדרים ובאמת דין זה נובע מש\"ס נדרים (ל\"ד ב') אמר רבא כו' להורישה לבניו מעל לפי טוה\"נ שבה ולהך פוסקים דסברי דרבא אית ליה טובת הנאה ממון כדסבירא לי' בנדרים (פ\"ה א) א\"כ רבא לשיטתי' אזיל אבל כפי מה שהבאנו לעיל באריכות דכמה פוסקים סוברין דרבא לא סבירא ליה הכי אלא גבי נדרים משום דויתור אסור וכמו שכתב המרדכי והביאו הש\"ך בסי' ש\"ן ובארנו דבריו לעיל דמוכח מרבא ב\"מ (י\"א ב) דאית ליה טוה\"נ אינו ממון א\"כ לרבא גופא קשיא והדבר צ\"ע וכן יש לעיין בדברי הרמב\"ם (פ\"ז מהלכ' מעילה הלכה ד') וז\"ל ואין מועל אחר מועל כו' לכן המשאיל קורדם של הקדש הוא מעל לפי טוה\"נ שבו ואי טוה\"נ אינו ממון אמאי מועל ויש לדחוק ולומר דהאי טוה\"נ גבי ירושה ושאלה לא דמיא לשאר טובת הנאה דהא מותר ליקח לכתחלה דינר מבניו כדי ליורשו וכן מותר ליקח פרוטה בשכר שאלה אבל גבי מתנות כהונה ותרומה ומעשרות שאסור מכהן עצמו ליקח דינר לתת לו התרומה אלא שרשאי ליקח דינר מישראל לתת התרומה לבן בתו כהן טוה\"נ כזו דלא שכיחא הא לא מקרי ממון. ק\"ל: ובמה שעומד רבינו פה על דברי תוס' ב\"ב (קכ\"ג ב') ד\"ה וקסבר מתנות שלא כו' שהקשו תימא דבסמוך מוקי לה כרבי ובספ\"ק דקדושין אית ליה לאו כמי שהורמו דמיין יע\"ש. ותמה רבינו הרי לכולא אוקימתא מוקמי לה הכא רבי ס\"ל מתנות שלא הורמו כמי שהורמו דמיין נעלם היה מרבינו גירסת תוס' רי\"ד ופירושו בתירוצו הראשון של הש\"ס וז\"ל תוס' רי\"ד שם לא דכ\"ע סברי טובת הנאה אינה ממון והכא במתנות שלא הורמו קמפלגי פי' וטבלו משדהו (כלומר לא שנפלו לו טבלים מבית אבי אמו כהן כגירס' שלפנינו) אלא שעדיין לא הורמו ואינן חלקו של כהן עדיין דלאו כמי שהורמו דמיין הילכך משלם דמי כולהו שהוא אומר אני הייתי רוצה למכור טבלי לאחרים ומר סבר כמי שהורמו דמיין והילכך אין לו לתובעו דטו\"ה אינו ממון עכ\"ל הרי חזינן מגירסתו איפכא מגירסא שלפנינו ולפי פירושו רבי סובר מתנות שלא הורמו לאו כמו שהורמו דמיין ויגיד עליו ריעו דכן נכון הוא דבנדרים (פ\"ה א) גרסינן נמי הכי כגירסת תוס' רי\"ד ולא גרסי' והכא בטבלים שנפלו מבית אבי אמו כהן אלא בטבל דידי' איירי וכן פי' תוספות רי\"ד וכן פי' שם רש\"י והרא\"ש והר\"ן דרבי סובר לאו כמו שהורמו דמיין וכן נכון שרבינו בעלי תוס' ז\"ל בבבא בתרא גרסו כן בקדושין כתוס' ועיין בתוס' רי\"ד ישנים בנדרים (פ\"ה א). ובעיקר הדין אי מתנות שלא הורמו כמי שהורמו דמיין הנה פה בהלכות שלפנינו (פ\"ה מהלכות נחלות) גבי בכור נוטל פי שנים בזרוע ובלחיים ובקיבה נמי מוכח מרבינו שפוסק כמי שהורמו דמיין ועוד נ\"ל ראייה דמתנות שלא הורמו כמי שהורמו דמיין ממתני' (פרק ג' מהלכות מעשר ב' משנה ו') דאמרינן שם פירות שנגמרה מלאכתן כו' ושלא נגמרה מלאכתן כו' ב\"ש אומרים כו' וב\"ה אומרים ויאכל בכל מקום ר\"ש בן יהודה כו' ועל מה נחלקו כו' ופי' הרע\"ב ועברו בתוך ירושלים בעודן טבל יחזור מ\"ש שלהן דקסבר מתנות שלא הורמו כמי שהורמו דמיין וקלטוהו מחיצות למ\"ש רשב\"י אומר כו' סבר דלב\"ה מתנות שלא הורמו לאו כמי שהורמו דמיין אי נמי כמי שהורמו דמיין הני מילי לענין שאר דברים אבל לענין קליטות מחיצות דרבנן מקילין בהן ואין הלכה כרשב\"י עכ\"ל וא\"כ ודאי הלכה מתנות שלא הורמו כמי שהורמו דמיין דלת\"ק דמתני' בין ב\"ש ובין ב\"ה הכי ס\"ל ואף לרשב\"י דאית ליה דב\"ה סוברי' מתנות שלא הורמו לאו כמי שהורמו דמיין היינו דוקא לענין קליטות מחיצות כמ\"ש הרע\"ב והוא גמ' מכות (י\"ט ב') דאמרינן שם אמר רב אסי אמר רבי יוחנן מעשר שני מאימתי חייבין עליו משראה פני החומה כו' מיתיבי ר' יוסי אומר כו' הכא במאי עסקינן כגון דעיילינהו בטיבלייהו וקא סבר מתנות שלא הורמו כמי שהורמו דמיין והא תנן רשב\"י אומר משום ר\"י לא נחלקו כו ואי סלקא דעתך מתנות שלא הורמו כמי שהורמו דמיין הא קלטוהו מחיצות אמר רחמנא מחיצה לאכול דאורייתא מחיצה לקלוט דרבנן כו' והנה אנן פסקינן כר' יוחנן דחייבין עליו משראה פני החומה כדפסק הרמב\"ם (פרק ב' מהלכות מעשר שני הל' ו) ואם כן קשיא לן קושי' הש\"ס מר' יוסי וע\"כ כדמוקי דר\"י איירי בשהיה בטיבלייהו ומתנות שלא הורמו כמי שהורמו דמיין וקשיא רבי יוסי אדרבי יוסי וע\"כ לחלק בין אכילה לקליטה דזה דאורייתא וזה דרבנן וא\"כ אין מי שחולק דב\"ה ס\"ל מתנות שלא הורמו כמי שהורמו דמיין והרמב\"ם (פרק ב' מהלכות מעשר שני הלכה יוד) פסק כתנא קמא דרשב\"י וכתב שם וז\"ל פירות שנגמרו מלאכתן ועברו בתוך ירושלים ויצאו אינו יכול להוציא עליהן מעשר שני מפירות שלא נכנסו לירושלים אלא יחזיר מ\"ש שלהן ויאכל בירושלים ואינן נפדי' בחוץ עכ\"ל וכתב הכסף משנה דפסק כת\"ק דמתני' וכן נכון ואם כן מזה נמי מוכח דהרמב\"ם פוסק מתנות שלא הורמו כמי שהורמו דמיין: וראיתי לכסף משנה פ\"ג מהלכות מ\"ש הלכה י\"א דתמה שם על הרמב\"ם דפסק הלכה י\"ז מ\"ש ממון גבוה הוא לפיכך אינה נתנה במתנה אלא אם כן נתן לו הטבל הא בגמ' קדושין (נ\"ד ב) נתנו הטעם דכשנתן לו הטבל נקנה דמתנות שלא הורמו כמי שלא הורמו דמיין וא\"כ תימא על הרמב\"ם דהוא פוסק בכ\"מ מתנות שלא הורמו כמי שהורמו דמיין ותי' בשם הר\"י קורקוס שסובר רבינו דדוקא להאי מילתא אמרו לאו כמו שהורמו דמיין ואנכי המצאתי ראי' לדברי הר\"י קורקוס דע\"כ יש חילוק בין הכא לשאר המתנות שלא הורמו מדאמרי' בכורות (י\"א א) ואמר ר\"נ ארב\"א ישראל שהיו לו י' פטרי חמורים כו' ואמר רב נחמן ארב\"א ישראל שהיו לו טבלים ממורחין כו' וצריכא דאי אשמועינן קמייתא משום דקא מפריש וקאי אבל הכא מתנות שלא הורמו כמי שלא הורמו דמיין אימא לא כו' פי' הש\"ס דהוי אמינא מתנות שלא הורמו כמי שלא הורמו דמיין קמ\"ל כמי שהורמו דמיין וא\"כ לכאורה קשיא דר\"נ אדר\"נ דהא בקדושין נ\"ד ב' שם הוא מריה דשמעתתא הוא ר\"נ דאמר הלכה כר\"מ מדסתם מתני' כותיה ועליה הקשה הש\"ס וכר\"י במעשר לא סתם והתנן כו' לא לעולם ר\"מ והכא במאי עסקינן דיהיב ניהליה בטיבלייהו וקסבר מתנות שלא הורמו כמי שלא הורמו דמיין וא\"כ הרי אליבא דר\"נ מוכח דסתם מתני' דמתנות שלא הורמו כמי שלא הורמו דמיין ואיך פסק בבכורות כמי שהורמו דמיין ודוחק למימר דס\"ל טוה\"נ אינה ממון וסתם מתני' דקדושין ע\"כ סובר כמי שהורמו דמיין ופסק כאידך סתמא א\"כ עכ\"פ הרי סתרו סתמא אהדדי אלא ודאי כדעת הרמב\"ם והר\"י קורקוס דדוקא הכא אמרי' לאו כמי שהורמו דמיין אף דבעלמא אמרי' כמי שהורמו דמיין: ואל תתמה על הרמב\"ם מדוע השמיט ולא הביא האי דר\"נ בר אבוהו בבכורות דישראל שנפלו טבלים והרי פסקינן מתנות שלא הורמו כמי שהורמו דמיין אדרבה זיל לאידך גיסא דעיקר הדין הביאו הרמב\"ם (פי\"ב מהל' בכורות הלכה כ\"ד) גבי פטרי חמור והרי אמרי' דבתרייתא אתיא עיקר לאשמועינן דמתנות שלא הורמו כמי שהורמו דמיין וא\"כ הרמב\"ם דפסק כן בכמה דוכתין לא צריך להביא האי דר\"נ גבי טבלים שאין רבותא יותר מההיא דפטרי חמור דוק:"
+            ],
+            [],
+            [
+                "<b>הנכנס </b>\n<b> לבית חבירו אינה מקודשת.</b> עיין מ\"ש בפ\"א מה' גירושין סוף הלכה א' ודו\"ק:"
+            ],
+            [],
+            [
+                "<b>וז\"ל </b>\n<b> גזל </b>\n<b> את האשה כו'.</b>\n<b> כתב הטור סי' כ\"ח משם הרמ\"ה ז\"ל דבגזל דידה אין חילוק בין קודם יאוש בין לאחר יאוש וכיון דליכא שינוי רשות לא מהני ומוהריב\"ל ז\"ל בח\"א סי' מ' רצה להוכיח מדברי התוס' ז\"ל דפרק הא\"מ דנ\"ב שחולקים על סברת הרמ\"ה ז\"ל ממ\"ש בד\"ה והוא לא אמר שכתבו וז\"ל וא\"ת לרב דאמר אם קדש בגזל אינה מקודשת מאי אתא לאשמועינן הא משנה שלימה היא היכא דלא נתייאשו הבעלים אינה שלו כו' יע\"ש ואם איתא דס\"ל להתוס' כס' הרמ\"ה מאי ק\"ל אימא דהא אתא לאשמועינן דאפילו אחר יאוש אינה מקודשת וראיתי למוהר\"ש יונה סי' נ\"ט תי' לזה וז\"ל ולי הדיוט אין זה הכרח דבגמרא לא מצי לאוקמיה מילתיה דרב בלאחר יאוש לפי שדינו של רב למד אותו מהמשנה האמורה שם שהיה מעשר וליקט אחד כלכלה של תאנים של ה' אחיות וקדש בהן ואותו מעשה קודם יאוש הוה ואפילו לא היה מוכרח דקודם יאוש הוא מ\"מ אכתי מנ\"ל לרב דמתני' איירי אחר יאוש ואשמועינן דבגזל דידה אפי' לאחר יאוש אינה מקודשת אלא ודאי אין חידושו של רב היות הדבר אחר יאוש אלא עיקר חדושו הוא דקדשה בגזל אינה מקו' וממילא משתמע אחר יאוש דבגזל דידה אין חי' א\"ד ז\"ל ולע\"ד אין תי' זה נכון דאכתי איכא למימר דרב לא אתא לאשמוע' אלא לאחר יאוש ודייק לה רב הכי ממתני' דקתני שלהן היתה וכיון דשביעית היא והכל הפקר מאי שלהן איכא הא ליכא בעלים לפירות שביעית אלא ודאי מתני' הא אתא לאשמועינן דהא דמקודשת בשלהן הוא משום דשל שביעית היתה הא בשאר שני שבוע לא משום גזל וכמ\"ש הריטב\"א ז\"ל בחי' והוא מוכרח ממאי דדייק בגמ' טעמא דז' כו' יע\"ש וכיון שכן ע\"כ דמתני' אפי' בלאחר יאוש אתא לאשמעינן דאי קודם יאוש הא שמעינן ליה מכמה משניות דהיכא דלא נתיאשו הבעלים אינו שלו ולעיקר קו' מהרי\"ב אחר המחיל' נלע\"ד דקו' מעיקר' ליתא דע\"כ הא דרב דקדשה בגזל אינה מקודשת בקודם יאוש איירי מדחזינן דפריך בגמרא לר\"י דאמר מי אמר רב הכי ממ\"ש ר\"י גזל ולא נתיאשו הבעלים שניהם אינם יכולים להקדיש כו' ואם איתא מאי קו' אימא דר\"י לא פליג עליה דרב אלא בלאחר יאוש אבל קודם יאוש מודה אלא ודאי דהא דרב בקודם יאוש נמי אתא לאשמועינן ואם כן כי פליג ר\"י עליה דרב בכולהו פליג ואפי' אקודם יאוש ומשום הכי פריך מההיא דגזל ולא נתייאשו הבעלים ואי קשיא לך אכתי לתלמודא גופיה תיקשי מנ\"ל אדתיקשי לר\"י ונימא דרב לא אתא לאשמועינן אלא לאחר יאוש וי\"ל דס\"ל לתלמודא דמדקאמר רב סתמא קדשה בגזל אינה מקודשת ולא קאמר קדשה בגזל אפי' לאחר יאוש משמע דעיקר דינו לא אתא לאשמועינן אלא דבגזל דידה אינה מקודשת כך נ\"ל נכון שם אם קדם ביניהם שדוכין כו' ה\"ז מקודשת אוקימתא דגמ' שם וראיתי להר\"ב החידושין ז\"ל שם שהקשה וז\"ל ותימה הוא הא דאמר ר\"ן פ\"ק ומנא תימרא דשני לן בין שדיך ללא שדיך דתניא כו' אדמיהדר אברייתא אמאי לא פשיט לה ממתני' דקתני שלהן היתה ושל ז' היתה אלמא דאי לאו דשל ז' היתה לא היתה מקודשת עכ\"ל ולי נראה דל\"ק דאי ממתני' ליכא למשמע מינה כ\"כ דאיכא למימר דהא דקתני שלהן היתה לאו למידק מינה דקדשה בגזל אינה מקודשת אלא מעשה שהיה קתני ותדע מדפריך בגמ' לר\"י והא לא אמר ואמר ר\"י כו' ואם איתא אמאי לא פריך מינה ממתני' דממתני' אין ראי' כ\"כ ועוד י\"ל ע\"פ מ\"ש שם הרשב\"א בחי' וז\"ל יכולה למימר אין שקלי ודידי שקלי ואפי' מודה דלשם קדושין קבלתינהו אינה מקודשת והכי משמע מדתניא התם בהך ברייתא דכנסי סלע זו שאני חייב ליכי לא רצתה אינה מקודשת ואוקימנא לה לא רצתה דאשתיק ואפ\"ה קתני אינה מקודשת סתם דמשמע לעולם אינה מקודשת ואפילו מודה דלשם קדושין נתכונה עכ\"ל. וא\"כ איכא למימר דמש\"ה מיהדר אברייתא למילף מינה דאפי' מודה דלשם קדושין נתכונה אינה מקודשת בדלא שדיך אבל ממתני' איכא למימר דהכא דייקי' דטעמא דז' הא בשאר שני שבוע אינה מקודשת ואי אמרת דידי שקלי הא אי מודה דלשם קדושין קבלתינהו ה\"נ דמקודשת אפי' בדלא שדיך כנ\"ל נכון:</b><br><b> טעם המלך</b>\n<b> ט) </b>\n<b> מעת </b> ראיתי דברי רבינו אלו נצטערתי כי לא זכיתי להבין שלשה ענף אבות אלו ושלשה המה נפלאו ממני הרב מוהר\"י בן לב ומהר\"ש יונה ורבינו המחבר דלחנם נכנסו בפרצה דחוקה דעד כאן לא אמר הרמ\"ה דיני' אלא לדידן דקיימא לן יאוש כדי לא קנה אלא בהדי קנין אחר והיינו שינוי רשות או שינוי השם לזה אמר הרמ\"ה דיניה דאף לאחר יאוש בגזל דידה אינה מקודשת דהא לא הוי קנין כלל דהא בגזל דידה לא הוי שינוי רשות כיון דדידה היא וגם כיון דלא קני' יכולה למימרא אין שקלי ודידי שקלי כיון דאכתי דידה הוא ועיין ב\"ש (סי' כ\"ח סק\"ו) הוציא משם הב\"ח וחלקת מחוקק דחולקין על הרמ\"ה וסברי כיון דכבר נתייאשה אף שלא קני' אפילו הכי לא יכולה למימר דידי שקלי ומקודשת עכ\"פ מדרבנן עייש\"ה בכל סעיף קטן שם. אבל אי יאוש כדי קניא והוא קניה מדאורייתא לית דחש להא דרמ\"ה דהא הוא קניה לגזל דידה ומקו' מן התורה וכיון דהיא קני' קנין גמור ודאי לא יכולה גם למימרא דידי שקלי כי לא דידה הוא ואין בזה פקפוק לכל מעיין בדבריהם לפ\"ז מאי ק\"ל רמ\"ה מתוס' דהא ודאי על דברי רב לא שייך למימר הכי דהא רב אית ליה בב\"ק (ס\"ו ב') יאוש כדי קני איך שייך למימר דאיירי המתני' לאחר יאוש ואמאי אינה מקודשת הא קני מן התורה אלא ע\"כ דמתני' איירי קודם יאוש וה\"א דאפ\"ה מקודשת דאחלתיה קמ\"ל דאינה מקודשת משום דיכולה למימר אין שקלי ודידי שקלי ואין בזה פקפוק עיין בית יוסף ועיין פני יהושע בקידושין וצ\"ע. ובזה פרקתי קושית הפני יהושע שהקשה על דעת התוספות דמפרשי דבלא שדיך גרע גזל דידה מגזל דאחרים. אם כן מנא ליה לרב דבגזל דאחרים אינה מקודשת דכן משמע מסוגיין דהוכיח כן ממתני' דלמא דוקא גזל דידה אבל גזל דאחרים באמת מקודשת ולדברינו ניחא והכי הוכיח רב לשיטתיה דס\"ל יאוש כדי קונה ואי המתני' איירי לאחר יאוש א\"כ אמאי בגזל דידה אינה מקוד' כיון דהוי קנין גמור ודאי מקוד' דתרתי ל\"ש למימר דלא שייך למימר דאינה מקודשת מצד דלאו ממונא דידיה יהיב לה דהא קניא ביאוש וגם ל\"ש למימר אין שקלי ודידי שקלי דכיון דקני מדאורייתא ל\"ש למימר הכי. וע\"כ המתני' קודם יאוש איירי ואי קודם יאוש שפיר הוכחה נאמנה דאינה מקודשת בין בגזל דידה ובין בגזל דאחרים דמהיכא תיתי לומר דמקודשת בגזל דאחרים הא לא הוי קנין כלל דשינוי רשות לחודיה לא קנה אליבא דכולי עלמא ומוכח נמי דלא חיישי' כלל דלמא הוי יאוש בעלמא וכר\"ש דאמר סתם גזילה יאוש בעלים ומקודשת לחומרא כסברת תוס' ועיין ריטב\"א דכתב דלכך יש לחוש לחומרא לענין קדושין דלמא כרבי שמעון דסתם גזילה יאוש בעלים דאי חיישי' לכך א\"כ אגזל דידה נמי קשיא תהיה מקודשת לחומרא דלמא יאשה היא עצמה ויאוש כדי קנה ול\"ש למימר אין שקלי ודידי שקלי כיון דיאשה וקני ומדחזינן דבגזל דידה אינה מקודשת משום דאמר' אין שקלי ודידי שקלי שמע מינה דלא חיישינן כלל ליאוש ולחומרא ואם כן ה\"ה בגזל דאחרים נמי דמ\"ש דלענין זה גזל דאחרים וגזל דידה שוין והא דנקט רב אפי' בגזל דידה היינו לענין זה כמו שפירש מהרש\"א. יען דבשדיך גזל דידה עדיף לכך נקט אפילו גזל דידה לומר אף שבגזל דידה בשדיך מקודשת אף קודם יאוש דאמרי' אחלתי' מ\"מ בלא שדיך אינה מקודשת דלא אמרי' אחלתי' אבל לאחר יאוש או אי חיישינן ליאוש גזל דידה ואחרים ודאי שוין המה דבשניהם מקודשת מן התורה כיון דקני ביאוש וכאן דקניא ודאי לא שייך למימר אין שקלי ודידי שקלי ודוק. ובזה פריק חד מן בחורי הישיבה החריף והשנון הר\"ר שמואל ליב קוידרש שיטת הירושלמי על מתני' וז\"ל אר\"ח בר ב\"א ש\"מ חמ\"ש כו' ומקדשין בגזילה כו' ועיין בפני משה שם שנדחק ולפי הצעותינו מיושב דירושלמי סובר כדקיימ\"ל יאוש כדי לא קני וא\"כ לפ\"ז יש חילוק בין גזל דאחרים לגזל דידה די\"ל דחיישי' ליאוש לכך בגזל דאחרים מקודשת כיון דאם הוי יאוש מקודשת דהוי יאוש ביד דידי' ושינוי רשות ביד האשה אבל בגזל דידה דלא הוי שינוי רשות ויאוש כדי לא קני א\"כ אינה מקודשת כדעת הרמ\"ה דשייך נמי לומר אין שקלי ודידי שקלי וא\"כ מדנקט המתני' שלהן היתה משמע לאורויי לן דדוקא בשלה אינה מקודשת בשאר שני שבוע אבל בשל אחרים מקודשת דאל\"כ למאי נקט שלהן. וז\"ש הירושלמי ומקדשין בגזל. ואף שיש לפקפק בזה כי אם לא נקט שלהן היתה לא הוי ידעינן כלל הדין מגזל והוי אמרי' דרק אתיא המתני' לאשמועינן דהמקדש בפירות שביעית מקודשת וכמ\"ש הרשב\"א והריטב\"א בסוגיין והובא דברי הריטב\"א ברבינו פה מכל מקום הדברים נכונים. עוד אמרתי להעיר על דברי תוס' בסוגיין שכתבו דאף דידעינן מכמה ברייתות ומשניות דלפני יאוש לא הוי ממון ומאי אתא רב לאשמועינן ותירצו דה\"א דחיישינן לענין קדושין לחומרא והריטב\"א באר הדבר וכתב דהוי אמינא דחיישי' לר\"ש דסתם גזילה יאוש בעלים עייש\"ה וצריך להבין הדבר דמהך בבא הוציא רב דין זה דלא חיישי' לחומרא דהא הוכחותנו כך הוא מדאמרו חכמים אין האחיות מקודשות שמע מיניה דנכריו' מקודשות ודוקא בשביעית אבל בשאר שני שבוע לא ש\"מ דקדשה בגזל אינה מקודשת וא\"כ היאך ראה דבשאר שני שבוע אינה מקודשת לחומרא דלמא הכי הפירוש אין האחיות מקודשות אבל נכריות מקודשות מן התורה כיון דשביעית היתה אבל בשאר שני שבוע אין הנכריות מקודשות לגמרי אלא מדרבנן ועכ\"פ צריכה גט כיון דמקודשת לחומרא ואולם אמרתי דזה לא קשה מידי דיעויין בפני יהושע דכתב דמתני' איירי בשביעית בזמן הזה וכן נכון דהא מעשה היה ומשמע שהיה בימי המשנה ואחר הבית והנה יעויין בבית שמואל סימן כ\"ח דמהסס אם אחד קידש בדבר שקנה מדרבנן כגון מעמד שלשתן או בקנין יאוש לחודיה שקונה מדרבנן אי הוי קדושין דאורייתא ואין ולאו ורפי' בידי' ואנחנו בעניותינו הערנו בזה בכמה מקומות ויעויין בפ\"ז מהל' תרומות במ\"ל ובהלכות לולב בדברי רבינו ועוד בכמה מקומות דברנו מזה הנה והנה ולפ\"ז אי נקטינן בידן דהוי רק בכה\"ג קדושי דרבנן א\"כ ה\"נ במתני' דהא דנכריות מקודשות הוי רק קדושי דרבנן דמדאורייתא אינן מקודשות כלל דהא מדאורייתא הוי גזל גמור וא\"כ לפי זה ע\"כ דדייק דבשאר שני שבוע לא מקודשת אפילו מדרבנן וש\"מ דאפילו לחומרא לא חיישינן ודוק:<br><b> ובזה </b> ניחא נמי קושית פני יהושע שם שהקשה דילמא לכך נקט המתני' דבשביעית היתה לאשמועינן דאף שבנכריות הוו הקדושין קדושי דאורייתא אפ\"ה אין האחיות מקודשות דאי אשמועינן שאר שני שבוע ונכריות מקודשות לחומרא הו\"א דלהכי אמרו חכמים אין האחיות מקודשות לפי שהוא ספק דרבנן אבל אי מדאורייתא הוי קדושין גבי נכריות גם האחיות צריכות גט עייש\"ה ולדברינו ניחא דהא השתא נמי אין הקדושין דאורייתא ק\"ל. ואולם לבי מהסס בזה דבנ\"ד אף אי שביעית מדרבנן ואף לפוסקים דסברו דבדבר דאית לי' מדרבנן הוי רק קדושין דרבנן הני אפ\"ה הוי קדושי דאורייתא דהא השתא דתקנו רבנן שביעית בז\"הז מותר ליקח כל אחד ואחד הרי האשה יודעת בעצמה שמותר לו לקחת פירות גמרה ומקנה לו הפירות ואחלתי' גבי' ואפילו בלא שדיך הוי מחילה גמורה דלא שייך למימר אין שקלי ודידי שקלי הא לאו דידה הוא דהא רבנן אמרו שדידיה הוא וחוזר הדבר להיות דאורייתא כיון דאחלתיה והוי קדושי דאורייתא ודוקא קיימין דברי הב\"ש לענין אי אמרי' יאוש קניא מדרבנן ובאיסורא בא לידי' והן בגזל דידה והן בגזל דאחרים לא אמרי' שנמחל לגבי דידי' דהא עכ\"פ הוי גזל אבל הכא דבהתירא בא לידי' וחכמים תקנו שמותר לו לקחת פירות אלו ודאי ל\"ש למימר גבי דידה אין שקלי ודידי שקלי ואחלתי' גבי' ועיין בזה. אמנם כל זה לענין גזל דידה אבל אי אמרי' כאוקימתא של הש\"ס לעיל (נ\"א ב') דמתני' איירי בדלא אמר כולכם אלא באמר כולכם ואחת מב' אחיות הרי מעורב בכלכלה זו גם גזל אחרים חלק רביעי מחומש של חלק חמישי ועיין בפני יהושע כאן בסוגיין שכתב ג\"כ כזה. ולפ\"ז אכתי הוי רק קדושי דרבנן דהא לגבי גזל דאחרים לא שייך למימר אחלתי' אלא נשאר רק סברא זו שקנה הגזל מדרבנן כיון דרבנן תקנו לי' שביעית בז\"הז אבל מ\"הת לא קנה מידי והרי הוי רק קדושי דרבנן דהא נתן לה לכל אחת ואחת חלקה שלם וחלק רביעי מחומש חברתה ובה מתקדשת ולא פחות ודעתה על כל החלק הזה שמקבלה והלא מעורב בזה גזל אחרים ואיך היא מתקדשת וע\"כ דמקודשת רק מדרבנן וע\"כ בשאר שני שבוע אפי' מדרבנן נמי אינה מתקדשת והאי שאמר ואפי' בגזל דידה כמו שכתב מהרש\"א דהא בלא שדיך י\"ל דידי שקלי וגרע מגזל דאחרים ואם בגזל דאחרים אינה מתקדשת כ\"ש גזל דידה ולשון אפילו קאי לפי שבדשדיך עדיף גזל דידה דוק. ואולם כ\"ז אי מוקמינן המתני' באמר אחת מכם אבל אי מוקמינן המתני' באמר כולכם וא\"כ לא מוכח מידי ממתני' די\"ל כאשר בארנו. דלכך נקטו של שביעית היתה דהשתא מקודשות הנכריות מדאורייתא דאף דשביעית בזמן הזה מדרבנן מ\"מ כיון דהשתא תיקנו רבנן דביד כל אחד ואחד ללקוט א\"כ שדיך ולא שדיך שוין הן דהא לא יכולה למימר אין שקלי ודידי שקלי וא\"כ אחלתיה לגבי' ולשם קדושין נטלה והוי קדושין דאורייתא לאפוקי בשאר שני שבוע דלא אחלתי' עכ\"פ חיישינן לקדושי דרבנן ולחומרא. ולפ\"ז לא קשה מתני' וברייתא אהדדי דממתני' מוכח קדשה בגזל אינה מקודשת וברייתא קתני קדשה בגזל ובחמס ובגניבה כו' מקודשת די\"ל דמקודשת דברייתא היינו מדרבנן ומתני' לא מוכח דאינה מקודשת מדרבנן דדילמא לחומרא מקודשת כאשר אמרנו אלא דרב הוכיח שפיר דהוא ס\"ל דלא איירי מתני' באמר כולכם וי\"ל דרב ס\"ל דע\"כ מתני' לא איירי באמר כלכם דס\"ל כרב ששת ב\"ב (קמ\"ג ב') דקני את וחמור לא קני וע\"כ דלא איירי בכלכם כקושית הש\"ס לעיל אבל לרב נחמן שם דאמר קני את וחמור קני אין הוכחה כלל ממתני' דהא מתני' בכלכם איירי ולפ\"ז ליכא כלל גזל אחרים ובגזל דידה י\"ל אחלתיה כאשר בארנו. ולפ\"ז מתורץ קושית הרב החידושין שהביא הרב פה דהקשה אמאי לא הביא רב נחמן לעיל (י\"ג א') ראיה לחלק בין לא שדיך ושדיך ממתני' כמו הש\"ס הכי דלרב נחמן לשיטתיה אין ראיה כלל ממתני' כיון דמתני' לאו בגזל דאחרים איירי וי\"ל דהני קדושי דאורייתא הוא במתני' ובשאר שני שבוע הוי עכ\"פ קדושי דרבנן לחומרא ודוק:<br><b> ולפ\"ז </b> יש לפרק נמי הירושלמי דדייק ממתני' שמקדשין בגזילה והוא היפך תלמודא דידן ואף א' לא דייק כתלמודא מהדיוק טעמא דשביעית היתה הא שאר שני שבוע לא הוי מקודשת מ\"מ איך דייק דמקדשין בגזילה הא לא הוי גזילה דהא שביעית היתה והפקר לכל הוא ומדוע הוי גזל ואולם לפי אשר יעדנו ניחא האי מלתא דהירושלמי נמי היה סובר דמתני' איירי בשביעית בזמן הזה והוי רק דידיה מדרבנן ואיך מקודשות הני נכריות והירושלמי היה סובר לדייק מנכריות מקודשות אפילו מ\"הת דומיא דאין האחיות מקודשות וע\"כ דקדשה בגזל מקודשת ומה מאוד חדאי נפשאי לתרץ בזה סתירות הירושלמי דהכא דייק דמותר לקדש בפירות שביעית (ופ\"ח דשביעית משנה ח') אמר ר\"י זאת אומרת שאסור לו ליקח אשה מדמי שביעית ויש לחלק דהכא איירי המתני' בפירות שביעית דרבנן והקילו חכמים גם בקדושין אבל מתני' דשביעית איירי בפירות שביעית דאורייתא ואסור לקדש בפירות שביעית דלאכלה ולא לסחורה ודוק. עוד ראיתי להעיר בהאי ענינא על דעת הרא\"ש שכתב בהאי ש\"מ דאמר רב אשה נעשית שליח לחברתה אפילו במקום שנעש' לה צרה דאיירי ע\"כ המתני' דארבעה אלו אמרו לה קבלי בשביל שלנו והיא קבלה סתם דאי לא אמרו בפי' מי יימר לן דנתרצו לקדושין עייש\"ה ברא\"ש וקשיא הא כתב הטור א\"הע סי' כ\"ח וז\"ל אבל אם שדך תחלה או אפי' לא שדך תחלה וכשאמר לה התקדשי לי בזה ואמרה הן הוי קדושין וכן הובא במחבר סימן (כ\"ח סעיף ב') ולפ\"ז היאך קאמר רב דבשאר שני שבוע לא הוי קדושין ואוקי הש\"ס טעמי' דמתני' משום דלא שדיך הא אין לך שדיך גדול מזה שאמרו לחברתה קבלי קדושין בשבילנו וצ\"ע וצריכין למימר הכי דייק רב אין האחיות מקודשות אבל נכריות כולן מקודשות ואפילו האי אתתא דקבלה קדושין והיא שתקה ול\"ה שדיך וטעמיה דשביעית היתה אבל שאר שני שבוע לא הוי הנכריות כולן מקודשות דהא איתתא לא הוי מקודשת כיון דלא שדיך הוי אבל ב' נכריות הנשארות הוו מקודשות אפילו בשאר שני שבוע דוק. ולפ\"ז מוכח דע\"כ האי איתתא שקבלה הקדושין מהנכריות היתה דאל\"כ דאי מהאחיות היתה אכתי קשי' למאי קתני של שביעית היתה דאף בשאר שני שבוע הוי מקודשת דהא אמרו קבלי קדושין והוי שדיך והנכריות כלן מקודשות והאי דאינה מקודשת מן האחיות היתה וע\"כ דהאי איתתא שקבלה הקדושין מן הנכריות היתה ושפיר קתני של שביעית היתה דבשאר שני שבוע האי איתתא עכ\"פ לא הוי מקודשת כיון דשתקה ולא שדיך הוי אמרינן אין שקלי ודידי שקלי ובזה מפורק קושי' חמורה מה שיש להקשות מאי הוכיח הש\"ס דאשה נעשית שליח לחברתה אפילו במקום שנעשית לה צרה דלמא האי שקבלה קדושין מהאחיות היתה והיא אינה מקודשת ולא הוי צרה ולדברינו ניחא דמוכח דע\"כ מנכריות היתה דוק וחריף. ובחדושי אמרתי עוד להעיר על ענין אחד חדש והנה הוא הדבר אשר אמרתי מאי הוכיח רב דאפילו גזל דידה אינה מקודשת מדקתני שלהן היתה משמע בשאר שני שבוע בכה\"ג אינה מקודשת משום גזל והא הוי גזל דידה וקשיא לי היאך נראה דבר זה דמפשטן וריהטא דמתני' משמע שלהן היתה בשותפות דשדה של שותפות היתה וא\"כ דלמא לעולם אם חטף אחד סלע מידה מקודשת אבל הכא כיון דשותפות היתה א\"כ כשתחלקו אם אמרינן אין ברירה הוי לקוחות זה מזה דמהיכא ידעינן דחלק הזה שמגיע לה מתחלה שלה היתה ותינח אם המה מתחלקין בעצמן אבל הכא שהוא גזל מהן מי יאמר בחלק שמגיע לה מחלק היה שהיה מגיע לה דלמא חלקה של חברתה והיא מקודשת בחלק חברתה ובגזל אחרים ולכך אינה מקודשת ואף שי\"ל דעכ\"פ צריך להיות מקודשת מספק דלמא באמת מקודשת מספק בשאר שני שבוע ובמתני' לכך קתני שלהן היתה ושל שביעית היתה מקודשת ודאי. ואולם רב לשיטתי' אזיל דס\"ל ביצה (ל\"ז ב') יש ברירה אפילו בדאורייתא וא\"כ אמרינן הוברר הדבר שזה החלק הי' מגיע לה ואולם אי אמרינן אין ברירה א\"כ אין ראיה ממתני' דבגזל דידה אינה מקודשת דלמא לעולם בגזל דידה מקודשת והכא ה\"ט כיון דשותפות הי' הוי כגזל דאחרים וא\"כ לפ\"ז לרב נחמן בבכורות (נ\"ב א') דס\"ל אין ברירה לא מוכח מידי ממתני' דבגזל דידה אינה מקודשת ולא צריכין לחלק בין שדיך ובין לא שדיך. ומתורץ בזה נמי קושית הרב החדושין שהביא הרב פה דאמר ר\"ל לעיל (י\"ג א') ומנא תימרא דשני לן בין שדיך ללא שדיך ואמאי לא הביא ראיה דמתני' וברייתא אהדדי ולפי אשר הערנו ניחא דרב נחמן לשיטתי' קאי ודוק:<br><b> ובזה </b> ישבתי נמי דקדוק צח בסוגיין דאמר רבי יוחנן מי אמר רב כותי וכי אי אפשר הדבר שרב יאמר כותי' דר' יוחנן ומאי אתמוה וכי גרע כחיה דרב מכחי' דר\"י ואולם לפי אשר יעדנו ניחא דאי אמרי' אין ברירה מוכח ממתני' דבגזל דאחרים אינה מקודשת דהא הכא דבשותפות הוא והוי כמו גזל אחרים ואמאי אינה מקודשת בשאר שני שבוע ועכ\"פ מקודשת מספק ואולם רב סובר יש ברירה לכן הוכיח שפיר דאפי' בגזל דידה אינה מקודשת ובאמת לא מוכח לכאורה לדידי' גזל דאחרים כקושית הפני יהושע שהערנו עליו בתחלת דברינו די\"ל איפכא דוקא גזל דידה אינה מקודשת יען שיכולה למימר אין שקלי ודידי שקלי אבל גזל דאחרים מקודשת אבל רבי יוחנן שפיר הוכיח דאפילו בגזל אחרים אינה מקודשת דהא רבי יוחנן סובר עירובין (ל\"ו א') אין ברירה וא\"כ הרי המתני' אפילו בגזל דאחרים איירי דהא הכא שותפות הוא כאשר בארנו וא\"כ לרבי יוחנן לדידי' שפיר הוכחה אבל לרב לשיטתי' דס\"ל יש ברירה א\"כ רק מוכח גזל דידה ולא גזל אחרים לכך שפיר תמה ר' יוחנן מי אמר רב כותי דלדידי' לא מוכח מידי ועי' בזה. ובחדושי הארכתי מאוד ואין פה עט האסיף ובאתי רק לעורר על המעיין וידעתי שיש בדברינו קצת סתירות דברינו ואין אפשר פה להאריך כי אין הגליון מספיק:"
+            ],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>המקדש </b>\n<b> במלוה.</b> עי' מ\"ש רש\"י פ' הא\"מ דף מ\"ז ע\"א ד\"ה אינה מקו' וז\"ל ואפילו ישנה בעין כו' והנראה שהכריחו לרש\"י לפרש כן ממאי דפרכינן בגמ' התם לקמן ע\"כ ל\"פ אלא דמ\"ס מלוה אע\"ג דלא נשתייר שו\"פ כו' אבל דכ\"ע מקדש במלוה מקודשת ואי דוקא בשאין המעות בעין קאמר רב דאינה מקודשת א\"כ דרב אתיא כרשב\"א וא\"כ לא הו\"ל למפרך אלא לימא כתנאי כדפריך מקמי הכי וכ\"כ הרב החידושין ואין להקשות לתלמודא גופיה מנ\"ל די\"ל דלישנא דקאמר רב מלוה להוצאה ניתנה משמע אפי' בדאיתי' בעין ומוהרי\"מט ז\"ל בחי' פ\"ק דקדק מדברי רבינו ז\"ל דס\"ל דדוקא כשאין המלוה בעין אבל אם ישנה בעין אפילו רב מודה והוא דבר תימא איך יתיישב לפי דרכו סוגית הגמרא וכמ\"ש ומה שדקדק מדברי רבינו ז\"ל כבר כתב מרן הב\"י סי' כ\"ח שכונתו לומר דכיון דלהוצאה ניתנה אע\"פ שהמעות עדיין בידה הו\"ל כאלו כבר הוציאה אותן ואין כאן שום דבר קיים ליהנות בו יע\"ש ולא ידעתי איך אשתמיט מיניה וזה פשוט:"
+            ],
+            [],
+            [
+                "<b>המקדש </b>\n<b> בהנאת מלוה אינה מקודשת כו'.</b> שם פ\"ק דקדושין אמר אביי המקדש בהנאת מלוה מקודשת ה\"ד אילימא דאזקפא דאמר לה ד' בה' האי רבית מעלייתא הוא ופי' רש\"י ואמאי קרי לה הערמת רבית נראה שדעתו כדעת הריטב\"א שכתב וז\"ל פי' לישנא בעלמא קא קשיא ליה היכי קרי לי' הערמת רבית אבל ודאי אפי' ברבית גמורה אם כבר פרעתו וחזר וקדשה בו מקודשת דמעות דרביתא קנינהו לגמרי וממון גמור הוא אלא שיש חובה להחזירו ואם מת אין בניו חייבין להחזיר ע\"ש וכ\"כ ג\"כ בפרק איזהו נשך ובאו דבריו בשי' מקובצת למוהר\"א דקמ\"ה וז\"ל חמשה מפקינן מיניה לאו הנהו חמשה ממש קאמר אלא דמיו וכפי דמיהם של עכשיו בין שהוזלו בין שהוקרו כו' דהא קנינהו במשיכה וקני ליה מאי דשקיל מיניה שהרי יורשיו אין חייבין להחזיר כו' ע\"כ. וראיתי להרב מחנה אפרים ה' מלוה סי' ב' שהקשה עליו מההיא דאמרינן בריש הגוזל בתרא אברייתא דקתני הניח להם אביהם מעות של רבית אע\"פ שיודעין שהן של רבית אין חייבין להחזיר זאת אומרת רשות יורש כרשות לוקח דמי והתוס' הקשו שם דאפי' אי לאו כרשות לוקח דמי א\"ש דפטורים דכיון דמדעת נתן לו הו\"ל מלוה גביה ולכך אין חייבין להחזיר דמלוה ע\"פ אינו גובה מן היורשים ותי' דאע\"ג דמדעתו נתנם לו איתנהו גביה בתורת גזילה דהו\"ל נתינה בטעות ומקרי גזילה בעיניה כיון שהמעות בעין ע\"ש. הרי מבואר דריבית חייב להחזירו בעיניה כעין גזילה כו' א\"ד יע\"ש ולע\"ד זה ל\"ק כלל דמבואר הוא דמעולם לא כתב הריטב\"א כן אלא דוקא אליבא דרבא דמשני התם דטעמא דברייתא משום דגזירת הכתוב היא דלדידיה אזהר רחמנא לבריה לא אזהר וכמדוקדק בדבריו שכתב שהרי אין יורשיו חייבין להחזיר משמע שדעתו להביא ראיה למ\"ש דמעות של רבית קנינהו לגמרי ממה שאין היורשים חייבין להחזיר אע\"ג דבגזילה חייבין וע\"כ היינו אליבא דרבא דס\"ל רשות יורש לאו כרשות לוקח דמי ובגזילה חייבין ובריבית ה\"ט דפטירי משום גזירת הכתוב ולהא כתב דע\"כ ה\"ט דפטרינהו רחמנא משום דמעות של רבית קנינהו לגמרי אבל לרמי ב\"ח דס\"ל דטעמא דברייתא משום דרשות יורש כרשות לוקח דמי ואפילו בגזילה פטורין מה\"ט אין ראיה כלל ממה שאין היורשים חייבים וכיון שכן ודאי איכא למימר דלרמב\"ח ה\"נ דס\"ל דרבית נמי חייב להחזירו בעיניה כגזילה אלא דלרבא דס\"ל דגזירת הכתוב היא גבי רבית הוא דכתב הריטב\"א כן וזה פשוט וכן ראיתי להרב מש\"ל בפ\"ג מה' מו\"ל דין ג' שכתב כן בפשיטות יע\"ש. ומעתה מתרצתא היא מה שהקשה עוד הרב הנז' ממ\"ש בתמורה גבי פלוגתא דאביי ורבא בכל מילתא דאמר רחמנא ל\"ת אמרו שם בלישנא בתרא דאביי ורבא בר\"ק פליגי דלאביי דאמר אי עביד מהני ר\"ק אינה יוצאה בדיינים ולרבא דאמר לא מהני ר\"ק יוצאה בדיינים ופריך תלמודא והא אביי הוא דאמר ר\"ק יוצאה בדיינים ואם איתא לסברת הריטב\"א דאף דר\"ק יוצאה בדיינים אפשר לומר דאותו חפץ קנה אמאי ל\"ק תלמודא דבהא פליגי דלאביי דאמר אי עביד מהני קני המלוה החפץ קנין גמור ואינו חייב להחזיר אלא דמיו משום עשה דוחי אחיך ולרבא דאמר לא מהני הרי המלוה לא קנה כלום וחייב להחזיר הרבית כמו שהיא אלא ודאי דס\"ל לתלמודא דמאן דס\"ל ר\"ק יוצאה בדיינים הו\"ל כגזל ממש וחייב להחזירו בעיניה את\"ד יע\"ש. וכפי מ\"ש לק\"מ דע\"כ ל\"מ תלמודא לומר דלרבא דאמר לא מהני חייב להחזירו בעיניה משום דכיון דרבא גופיה ס\"ל דרשות יורש לאו כרשות לוקח דמי ובגזילה חייבין להחזיר וה\"ט דריבית דפטרי משום גזירת הכתוב עכ\"ל דריבית קנה לגמרי דאי לא מ\"ש מגזילה וכמו שהכריח הריטב\"א דינו ממה שאין היורשים חייבין ומעתה לא תיקשי נמי דכיון דרבא ס\"ל אי עביד לא מהני א\"כ לא אהנו מעשיו כלל והיכי קני ליה לרבית דאיכא למימר דהכא שאני דגזירת הכתוב היא ממאי דגלי קרא שאין היורשים חייבין וזה פשוט. ומכלל האמור מבואר שלדעת הריטב\"א הא דאמרי' בגז\"ג כי מפקינן מיניה גלימא מפקינן מיניה כי היכי דלא לימרו גלימא דמכסי כו' לאו היינו משום דההיא מיירי במכר לו גלימא משום זוזי דריביתא דדל מהכא זוזי דריבית מ\"מ המכר קיים וכמ\"ש הרב הנז' אלא אפילו כשהתנה לתת לו גלימא ברביתא אפ\"ה דינו הכי דאינו חייב להחזירו בעיניה מדינא אלא משום טעמא דלא לימרו כו' וזה מבואר ומעתה תמה אני על הרב מש\"ל פ\"ח מה' הנז' דין ט\"ו שכתב וז\"ל נראה שמי שהלוה לחבירו ונתן לו הלוה חפץ ברבית שצריך להחזיר לו החפץ ואינו יכול המלוה ליתן לו דמיו דדוקא בשקצץ עמו בדמים ואח\"כ נתן לו החפץ בשביל הדמים אז הוא דאמרינן דהמקח קיים ויחזיר הדמים כו' יע\"ש והוא תימה איך כתב כן בפשיטות מאחר שלדעת הריטב\"א מבואר דאפילו בכה\"ג אינו חייב להחזיר אלא דמיו והרב עצמו בפ\"ד מה' הנז' דין ד' יחס סברת הריטב\"א לסברת הטור ושאר הפוסקים שכתבו דגבי רבית כל שאינו דבר מסויים אפי' הוא בעין אינו חייב להחזיר היכא שבא לעשות תשובה ובגזילה קי\"ל דכל שהוא בעין חייב להחזיר וכתב דהיינו טעמייהו משום דגבי רבית דקי\"ל שאפילו שהוא בעין קנאם המלוה וממון שלו הוא אין טעם לחלק בין כשהוא בעין לכשאינו בעין יע\"ש וא\"כ תימא על עצמו איך כתב כן בפשיטות מאחר שסברא זו אינו אלא אליבא דיחידאה לרי\"ו כמ\"ש הוא ז\"ל וצ\"ע:<br><b> עוד </b> ראיתי לעמוד על מ\"ש התוס' ד\"ה דארווח לה וא\"ת אמאי אסור לעשות כן מפני הערמת רבית והא אמרינן בפ' איזהו נשך שרי ליה לאינש כו' וי\"ל דהיינו שאין הלוה נותן כלום לנותן אבל אם היה נותן היה נראה כשלוחו ואסור כו' יע\"ש וכ\"כ הר\"ן ז\"ל והרמב\"ן ז\"ל בחידושיו וכ\"כ בתוספי הרא\"ש מכ\"י וכ\"כ הטי\"ד סי' ק\"ס אלא שהוסיף עוד וכתב ודוקא שאומר כן מעצמו בלא דעת הלוה וגם לא יחזור ויקחנו מהלוה וגם שלא יאמר הלוה למלוה אני לא אתן לך אבל פ' יתן לך בשבילי אבל אם יש צד אחד מאלו אסור וכתב מרן בב\"י שם דבחלוקה ראשונה כתבו תלמידי הרשב\"א שהרמב\"ן חלוק עליו ואמר דכיון דזה משלו הוא נותן ואין הלוה משלם לו מ\"ל פייסו ומה לי לא פייסו והיאך נעשה שלוחו אם משלו הוא נותן אלא ודאי אפ\"ה שרי וכתב עוד ולענין הלכה הרוצה לסמוך על דברי המתירים רשאי כיון דמידי דרבנן הוא יע\"ש וראיתי להרב גד\"ת שער מ\"ד ח\"ד סי' י\"ד שהקשה עליו וז\"ל ולכאורה יש לגמגם על פסק זה דכיון דפלוגתא דהני רבוותא אי הוי כשלוחו אי לא הא אי הוי כשלוחו הרי הוא כמותו ואסור מן התורה ואם שהטור לא כתב אלא אסור דמשמע דאיסורא בעלמא הוא דאיכא הרי גם באומר אני אלוה לך ע\"מ שתתן לפ' כתב לשון אסור ופשוט הוא דאסור מן התורה א\"ד יע\"ש גם מוהרשד\"מ בח\"המ סי' רל\"ב כתב בפשיטות דאסור מ\"הת יע\"ש ותמהני עליהם שהרי מדברי התוס' והר\"ן והרמב\"ן שכתבנו מבואר דאפי' א\"ר אינו ואינו אסור אלא משום הערמת רבית גרידא שהרי אמר אביי דאסור לעשות כן מפני הערמת רבית וא\"כ דאפי' בחוזר ונפרע ממנו דבהא כ\"ע מודו ואפילו הרמב\"ן מודה דאסור אפ\"ה ס\"ל דאין איסורו אלא משום הערמת רבית כ\"ש היכא דפייסו הלוה ולא נתן לו כלום דלדעת האוסרים אין איסורו אלא משום הערמת רבית ודברי מרן ז\"ל שכתב כיון דמידי דרבנן הוא מיוסדים על אדני פז והן הן דברי התוס' שכתבנו ואין לומר דס\"ל למוהרשד\"ם דע\"כ לא אמרו דאינו אסור אלא משום הערמת רבית אלא דוקא באומר כן בשעת הרוחת זמן דבהא הוא דאיירינן כדקאמר בגמ' ל\"צ דארווח לה זימנא אבל בנותן לה בשעת הלואה ה\"נ דאסור מ\"הת דהא ודאי ליתא דא\"כ מאי ק\"ל ז\"ל דאמאי מוקי לה בהרוחת זמן לוקמה בתחלת הלואה הא בתחלת הלואה איסורא דאורייתא איכא ואביי קאמר ואסור משום הערמת רבית אלא ודאי ל\"ש ונר' דאישתמיט מיניה דמוהרשד\"ם דברי התו' הללו וצ\"ע ודרך אגב ראיתי להרב מש\"ל בפ\"ה מה' מו\"ל דין י\"ד דנ\"ו ע\"ג שנסתפק לדעת הרמב\"ן וסיעתיה החולקים בחלוקה ראשונה דהיינו פייסו הלוה ולא נתן לו כלום אי חולקים נמי בחלוקה ג' וס\"ל דאפילו אמר הלוה למלוה פ' יתן בשבילי כל שלא נתן הלוה לנותן ש\"ד או דילמא דבהא מודו וכתב דמסברא נראה דשרי כיון שאין הלוה נותן כלום מה לי שיפייס הלוה לאדם אחר שיתן בשבילו מ\"ל שיאמר הלוה למלוה פלוני יתן בשבילי א\"ד יע\"ש ותמהני עליו איך אישתמיט מיניה לשון הרב בע\"הת שם שכתב וז\"ל גם הראב\"ד כתב דדוקא בשלא דבר עם הלוה בשום רבית אבל דבר עמו ואמר פ' אוהבי יתן לך בשבילי אסור מפני שנראה כשלוחו וכ\"ש אם יפייס אותו שיתן ע\"כ הרי בהדיא דטפי מסתבר לאסור בשיפייס הלוה לנותן שיתן בשבילו מהיכא שדבר הלוה עם המלוה וא\"כ כיון שלדעת הרמב\"ן אפילו פייסו שרי כ\"ש כשדבר הלוה עם המלוה ואין לומר דמ\"ש וכ\"ש אם יפייס אותו שיתן קאי אדלעיל דהיינו דאיכא תרווייהו שדבר הלוה עם המלוה וגם פייס הלוה לנותן אבל פייסו גרידא ה\"נ דגריע' מהיכא שדבר הלוה עם המלוה דהא ודאי ליתא דאי כ\"ש אם יפייס מיירי היכא שדיבר ג\"כ עם המלוה פשיטא דבכלל מאתיים מנה וכי תעלה על דעתך דמשום שפייס את הנותן ג\"כ מיגרע גרע ותו דאם הדברים כן אף אנו נאמר שלדעת הראב\"ד פייסו גרידא שרי וכדעת הרמב\"ן ומ\"ש דכל שכן פייסו דאסור היינו משום דאיכא תרוייהו ואלו מרן בב\"י כתב שדעת הראב\"ד לאסור שלא כדעת הרמב\"ן אלא ודאי מבואר דכ\"ש פייסו שכתב הראב\"ד היינו פייסו גרידא ובספר אסיפת זקנים שם בפרק אז\"נ הביא שם לשון הראב\"ד כמו שכתב בעה\"ת וכתב עליו ואין הרמב\"ן מודה לו בדבר זה יע\"ש הנה מבואר שהרמב\"ן אינו אוסר אלא בחלוקה ב' גרידא כנ\"ל ודע שכתב עוד שם משם הריטב\"א וז\"ל ואפילו פייס הלוה שיתן למלוה משלו כדי שילוה לו אין בכך כלום ואפילו חזר הלוה ונתן לזה מה שנתן משלו למלוה דהא מדינא אינו חייב לו כלום כו' יע\"ש הנה מבואר שדעתו להתיר אפילו חזר הלוה ונתן לנותן הפך דעת הרמב\"ן ולפי\"ז מ\"ש בסוף דבריו וכן פירש רבינו משם הרמב\"ן ע\"כ דלא קאי אלא אמאי דסמיך ליה באומר זרוק מנה לים ואלוה לך מנה וכ\"כ מרן החבי\"ב סי' הנז' ויש לי מן התימה שדברי הריטב\"א סותרים למ\"ש בשמעתין שהביא פר\"ת משם י\"מ והוקשה לו מההיא דפרק אז\"נ ותי' כמ\"ש התו' דהכא שאני דחוזר ונפרע ממנו וכתב ע\"ז והפי' הזה אמת הוא כו' גם בסמוך גבי ההיא דתן מנה לפ' ואקדש אני לך כ' ג\"כ דכל שאינו חוזר ונפרע ממנו ש\"ד יע\"ש הרי מבואר שדעתו לאסור והן נסתר מחמתו וצ\"ע: כתב הרא\"ש ז\"ל וז\"ל אם אמר לה הרי את מקו' בהנאת מחילת מלוה מקודשת דלא גרע מארווח לה זימנא וכ\"ש הכא שמאריך לה זמן לעולם ותדע דאמרינן לקמן דבמכר נמי לא קנה קרקע במלוה ואמרינן בהזהב יש דמים שהם כחליפין כיצד החליף דמי שור בפרה כו' והיאך קונה באלו המעות והא מלוה נינהו אלא במחילת המלוה וה\"ה לענין קדושין עכ\"ד וכ\"כ התוס' בפרק הזהב דמ\"ו ד\"ה יש דמים ויש לדקדק ממ\"ש ז\"ל בפ' אז\"נ דס\"ב ע\"ב ד\"ה הרי שהי' שהק' וז\"ל תימא והלא מעות קונות הכא אפי' מדרבנן דמילתא דלא שכיח היא כדאמרינן בהזהב גבי החליף דמי שור כו' ויש לתמו' שדבריהם ז\"ל סתרי למ\"ש בפרק הזהב דההיא מיירי בקונה בהנאת מחילת מלוה אבל במלוה גופה לא קנה כלל וא\"כ איך כתבו הכא בפשיטות דקנה אפילו מדרבנן וליכא למימר דה\"נ מיירי בקונה בהנאת מחילת מלו' דהא מנ\"ל דתלמודא מיירי בהכי אדתיקשי להו ז\"ל קוש' ולכן נ\"ל שדעתם ז\"ל כמ\"ש הריטב\"א ז\"ל בפרק הא\"מ בסוגי' דהמקדש במלו' משם הירושלמי דהא דאמרינן דמלו' אינה קונ' במכר ה\"ד לענין שיכול לחזור בו הלוקח אבל המוכר אינו יכול לחזור יע\"ש וא\"כ נראה שמה שהוצרכו התוס' לומר דהא דהחליף שור בחמור מיירי בהנאת מחילת מלוה היינו משום דמתני' קתני כיון שזכה זה נתחייב זה בחליפיו משמע דאין שום אחד מהם יכול לחזור אמנם הכא באז\"נ ק\"ל שפיר דכיון דמעות קונות לגבי המוכר שאינו יכול לחזור א\"כ ל\"מ ברבית כיון דכי מוקרי א\"י המוכר לחזור נמצא דברשותי' קא מוקרי ומה שהביאו ההי' דפרק הזהב לאו למימרא דההיא מיירי במלוה גופא אלא הוצרכו להביא ההיא דהזהב למ\"ש דאפילו מדרבנן קנה משום דלא שכיח כנ\"ל ועיין בתוספות פ\"ק דב\"מ די\"ו ד\"ה האי שטרא חספא כו' שנראה מדבריהם דמלוה אינה קונה ואפי' המוכר יכול לחזור דסוגיא דהתם גבי חזרת המוכר קאי כמ\"ש התוס' שם ד\"ה חזר ולקחה ואפי' הכי כתבו דמלוה אינה קונה יע\"ש ומ\"מ מבואר מדבריהם דס\"ל דהא דאמרי' בהזהב מילתא דלא שכיח היא לאו דוקא בהחליף דמי שור בפרה דמלוה הבא מחמת מכר היא אלא אפי' בשאר מלוה נמי דינא הכי דהוי מילתא דלא שכיח ומתני' דנקט החליף דמי שור לאו דוקא וזה מוכרח דאל\"כ מאי ק\"ל הכא אבריית' דהרי שהי' נושה בחבירו מנה הא הכא לאו במלוה הבא מחמת מכר מיירי אדתיקשי להו ועיין בהרב ח\"ה לקמן דכ\"ח ע\"ב בד\"ה כיצד החליף שכתב אחר שהביא דברי התוספ' דפרק הזהב וז\"ל ומיהו ל\"מ למיתני בפשיטות בשאר מלוה דכיון דשכיח הוא גזרו רבנן לשמא יאמר לו נשרפו חיטך בעליה כו' ולפי הנראה נעלם ממנו דברי התו' דפ' אז\"נ ודו\"ק:<br><b> ודע </b> שרבי' ז\"ל בפ\"א מה' מכירה ה' ד' חולק אסברת הרא\"ש והתוס' ז\"ל שכתבנו וכתב שם דמלוה קונה במכר והראב\"ד ז\"ל השיגו בזה מסוגיא דפרק הא\"מ וכתב וז\"ל ואולי הטעהו הא דאמרינן מעמידין מלוה על הפירות והוא שיש לו וההיא לאו לענין קנין מיירי אלא לאיסור רבית יע\"ש וה\"ה ז\"ל הליץ בעד רבינו וכתב שרבינו דחה סוגיא דפרק הא\"מ מכח הך סוגיא דפרק הזהב דהחליף דמי שור בפרה ובס\"ד כתב דשיט' האחרונים עיקר יע\"ש ומבואר הוא דלפי שיטת האחרונים שהסכים ה\"ה ז\"ל לדעתם ע\"כ צ\"ל דההיא דמעמידין מלוה על הפירות הוא משום דאף ע\"ג דמלוה אינה קונה ויכול לחזור בו אפי\"ה כיון שיש לו לא מיחזי כרבית אם אינו חוזר בו ומשמע דסברא זו פשיטא ליה לה\"ה טובא דלא תליא איסור רבית בקנין ממה שלא כתב דרבי' ז\"ל סמך אההיא דאז\"נ ודחה סוגיא דהא\"מ מקמ' וכמ\"ש הראב\"ד ולמה זה הוצרך להביא עצות מרחוק מההיא דפ' הזהב ועוד נראה דאף לדעת רבי' ז\"ל עכ\"ל כן שהרי ההיא דמעמידין מלוה על הפירות ברייתא דרבי אושעיה היא התם בפ' אז\"נ וכיון שכן תקשי לן לפום סוגי' דהא\"מ דס\"ל דמלוה אינה קונה היכי הוה ניחא ליה ברייתא דהתם אלא ע\"כ לומר דאיסור רבית לא תליא בקני ולומר דהתם מיירי במוכר בהנאת מחילת מלוה ליתא שהרי לדעת רבינו הנאת מלוה אינו קונה כמ\"ש גבי קדושין וכמ\"ש ה\"ה: ומתוך האמור נתבאר שאין מקום למה שכתב הרב גד\"ת בשער מ\"ו ח\"ד סי' ס\"ב ליישב דברי ה\"ה שכתב בפרק כ\"ב מה' מכירה על מ\"ש רבינו דהפוסק על שער שבשוק ולא היה מאותו המין דחייב לקנות וליתן לו מה שפסק וכתב ה\"ה דזה מבואר בפרק אז\"נ ומרן בכ\"מ תמה עליו דמאחר דההיא דריש אז\"נ אינה שנויה אלא לענין רבית מנין לנו ללמוד משם לענין קיום המקח יע\"ש והרב גד\"ת כתב ליישב דס\"ל לה\"ה דמדחזי' דפוסק על שער שבשוק דמותר ואין בו משום רבית אע\"ג דבשעת מסירת המקח נתייקר א\"ל למי' דמדינא ודאי קנה ואינו יכול לחזור דאי יכול לחזור בו מדעתו מיחזי כרבית דבשביל שהקדים לו המעות אינו חוזר בו אע\"ג שיכול לחזור א\"ד יע\"ש וכ\"כ הרב מוצל מאש ליישב דברי ה\"ה ז\"ל בתשובה סימן ה' ומתוך מ\"ש מבואר דהא ליתא שהרי לדעת ה\"ה שהסכים לשיטת האחרונים דמלוה אינה קונה ואפילו לדעת רבינו עכ\"ל דאע\"ג דלענין קנייה יכול לחזור בו אפי\"ה כל שאינו חוזר בו שרי ומש\"ה אמרי' דיש לו מותר וכמ\"ש ומרן הב\"י סימן קפ\"ט כתב משם תלמידי הרשב\"א שרבינו למד דמלוה קונה מדאמרינן בריש פ' הזהב אמר רבא קרא ומתניתא מסייע לר\"ל מדכתיב וכחש בעמיתו כו' ואמר ר\"ח תשומת יד כגון שיחד לו כלי להלואתו כו' ואלו תשומת יד לא אהדרי' מ\"ט לאו משום דמיחסרה משיכה ואם איתא דמלוה אינה קונה אי נמי מעות קונות הכא אינו מחוייב להחזיר הכלי למלוה משום דהו\"ל מלוה ומלוה אינה קונה ובעל החידושין כתב עליו דאין מכאן ראיה דהא איכא לאוקמי כגון שיחד לו כלי בשעת הלואתו דאיכא מעות ותמה על רבינו כו' יעוין שם ולא הבינותי דבריו דאכתי תקשי מנ\"ל לרבא דתשומת יד דקרא מיירי בשיחד לו כלי להלואתו בשעת הלואה אדתקשי לר\"י אימא דקרא מיירי בשיחד לו אחר הלואה דהו\"ל מלוה ומשום הכי לא אהדריה קרא משום דמלוה אינה קונה וצ\"ע והר\"ן ז\"ל כתב שלא כדעת הרא\"ש וז\"ל א\"נ אפשר לומר דכל שמחל לו המלוה עצמה אפילו אמר לה בההיא הנאה (שהיתה נותן בה פרוטה לאדם אחר שיפייסנה) דעתה אזוזי ומשום הכי נקט לה בגמ' בארווח לה זימנא כו' ולא נקט לה במחילת כל המלוה יע\"ש ויש לדקדק שהרי קיימא לן דמלוה ופרוטה דעתה אפרוטה כדאיתא פ' הא\"מ וא\"כ ה\"נ נימא שדעתו אפרוטה שהיתה נותנת לאדם אחר ונראה שדעת הר\"ן ז\"ל דע\"כ לא אמרינן דעתה אפרוטה אלא דוקא היכא דיהיב לה מהשתא פרוטה בעין אבל היכא דפרוטה נמי ליתיה בעיני' דעתה אמלוה ועיין בס' מח\"א הלכות שכירות סימן י\"ד שכ\"כ ודברי הר\"ן הללו סיוע לדבריו ודו\"ק:<br><b> מעשה חושב</b>\n<b> (רמה) </b> ופי' רש\"י ואמאי קרי לה הערמת רבית נראה שדעתו כדעת הריטב\"א שכ' וז\"ל. פי' לישנ' בעלמא קא קשיא לי' כו'. לענ\"ד אין ראי' כלל דרש\"י ס\"ל כן משום די\"ל דרש\"י פירש כן משום דאפי' אי נימא דבשדיך מיירי ובכה\"ג הא מקודשת אפי' בגזל דידה וכש\"כ ברבית דמדעתה יהבה לי' ואעפ\"י שהוא בעין וחייב להחזיר לה מ\"מ מקודשת בדשדיך ולא מקשה הש\"ס אלא אמאי דקרי לה הערמת רבית ובפרט דבפשיטות בדשדיך מיירי שם אביי דו\"ק ותשכח:<br><b> (רמו) </b> משום דכיון דרבא גופי' ס\"ל דרשות יורש לאו כרשות לוקח דמי ובגזילה חייבין להחזיר כו'. תמהני דאי הסוגיא בתמורה אזלא למאי דס\"ל לרבא דרשות יורש לאו כרשות לוקח דמי וברבית גזירת הכתוב הוא דלדידי' אזהרה רחמנא ולא לברי' א\"כ איך בעי הש\"ס למימר התם בפלוגתא דאביי ורבא אי עביד מהני איכא בינייהו לענין חזרת רבית קצוצה דמאי ענין רבית קצוצה למחלקותן כאן בתמורה הא באמת למאי דס\"ל לרבא אי עביד לא מהני הו\"ל למימר דלא קני לי' לרבית כלל מאי אמרת דשאני רבית דגזירת הכתוב הוא דפטרה רחמנא לברי' דלא מהדר מכלל דקני ומ\"מ להאב אזהרה רחמנא וחייב לאהדורי נמי מגזירת הכתוב מקרא דוחי אחיך עמך וא\"כ אפי' אי ס\"ל לרבא בעלמא כאביי דאי עביד מהני נמי ניחא מה דס\"ל דרבית קצוצה יוצאה בדיינין משום גזיה\"כ דוחי אחיך עמך ולאביי דס\"ל דר\"ק אינה יוצאה בדיינין עכ\"ר דלית לי' האי גזיה\"כ דאב חייב בחזרה ובן אינו חייב דאל\"כ אמאי אינה יוצאה בדיינין מה בכך דבעלמא אי עביד מהני הא ברבית גזיה\"כ הוא וא\"כ הא עיקר פלוגתייהו ברבית תליא בדרשא דקרא דרבא ס\"ל דלדידי' אזהרה רחמנא ולברי' לא אזהרה וא\"כ למה לי' לרבא למימר כל מידי דאמר רחמנא לא תעביד אי עביד לא מהני הא רק לענין רבית לחוד איכא בינייהו ובזה אפי' אי נימא דבעלמא אי עביד מהני נמי הדין דיוצאה בדיינין מאב ולא מבן וא\"כ איך בא הש\"ס למימר האי איכא בינייהו דלרבא רבית קצוצה יוצאה בדיינין הא אפי' אי ס\"ל בעלמא כאביי נמי יוצאה בדיינין משום גזירת הכתוב ודוק:"
+            ],
+            [],
+            [
+                "<b>היה </b>\n<b> לו חוב ביד אחרים כו'.</b> כתב ה\"ה וז\"ל ולא ביאר רבינו אם היה לו מלוה בשטר על אחרים והקנה אותה בכתיבה ומסירה כו' עד וכדע' חכמים לפי אוקמת' אחת שעשו בגמ' כו' וכן מבואר שם דאמרי' ה\"ד כו' אילימא שט\"ח דאחרים קשיא דר\"מ אדר\"מ ודע שמסוגיא זו כ' הר\"ן בפ' הכותב שהבי' הרשב\"א ז\"ל ראיה לדעת רש\"י ז\"ל שכ' שם הא דא' אמימר דלמאן דדאין דינא דגרמי מגבי ביה דמי ניירא דלאו דוקא אלא כלומר אומר לו שלא מכר אלא הנייר והרי שלו הוא נר' דס\"ל דאין הלוה יכול להוציא השטר מיד הלוקח אלא הלוקח קנאו מדלא ק\"ל הכא אלא דר\"מ אדר\"מ ואילו דרבנן אדרבנן לא ק\"ל ואם איתא דכל שפקע שעבודו חייב להחזיר את הנייר דרבנן אדרבנן קשיא כו' דהיכי אמרי' שמין את הנייר הרי אם ימחול הבעל צריכה היא להחזיר את הנייר כו' יע\"ש: והרא\"ש ז\"ל שם כתב דברי רש\"י ז\"ל וכתב דלשון מגבי לי' קשיא וכתב משם חכמי פרובינצייא ז\"ל שגם כאן צריך לפרוע המוחל ללוקח דמי הנייר דכיון דמוחלו הרי הוא כפרוע וצריך להחזירו ללוה כי הוא נותן שכר הסופר והנייר שלו ומשמע שדעתו ז\"ל נוטה לדעת חכמי פרובינצייא והטור ז\"ל בח\"מ סימן ס\"ו סט\"ז כתב משם בעה\"ת דאם לא כתב המוכר קנה לך איהו כו' שאם פרע הלוה למוכר ב\"ד כופין את הלוקח להחזיר את השטר ללוה אלא שהלוה נותן לו דמי הנייר וכתב הרב פו\"ד שם שאף שהטור ס\"ל ברסי' הנז' דכל שאין בו כתיבה ומסירה כדינו לא קנה הלוקח את הנייר העתיק לשון בעה\"ת דנ\"מ היכא דכתב ומסר לו השטר דאז קנה השטר לגמרי אפי\"ה אם קדם ופרע הלוה למוכר דינא הוא שכופין את הלוקח להחזיר השטר ובהכי ניחא מה שהקשה הרב ש\"ך ז\"ל ס\"ק נ\"ח יע\"ש ומה שלא כתב כן בפירוש בשכתב ומסר כדינו כמ\"ש בעה\"ת משום דכשכתב ומסר כדינו וקדם ופרע למוכר כתב הטור ז\"ל שם לקמן מחלוקת אם נפטר הלוה או לא ובפלוגתא לא קא מיירי וכ\"כ הרב ב\"ח שם ומהתימה על הרב הנז' שכתב בסמ\"ע ס\"ק מ\"ד שכ' בפרישה דלהטור דס\"ל דבלא כתב לא קנה אפילו הנייר סבירא ליה דדוקא בהא קאמרי בעלי סברא זו אבל בדכתב ומסר מודים דכיון דקנה השטר כדין א\"צ הלוקח להחזיר גוף הנייר יע\"ש והוא תימה דבפרישה כתב בהפך וראיתי להרב ש\"ך ז\"ל שתמה על הטור ז\"ל דבא\"ה סימן כ\"ח כתב בקדשה במלוה בשטר שיש לו על אחרים והקנה לה השטר כראוי בכתיבה ומסירה אינה מקודשת אלא שמין את הנייר אם יש בו שו\"פ מקודשת והוא תימה דהרי אי מחיל ליה צריך להחזיר השטר בע\"כ וכיון שכן לא סמכא דעתה דומיא דמלוה גופא וכמ\"ש הר\"ן ז\"ל בפרק האיש מקדש דאינה מקוד' מה\"ט והב\"ח בא\"ה כתב שדברי הר\"ן לא נהירין דהא אין ללוה על האשה כלום כיון שקנתה גוף הנייר ודבריו תמוהים דסותר דברי עצמו שהניחו בצ\"ע ולע\"ד נראה ליישב דס\"ל להטור ז\"ל דאע\"ג דאי מחיל ליה ע\"כ צריך להחזיר את הנייר וכדע' חכמי פרובנצייא שהסכים הרא\"ש ז\"ל אפי' הכי ס\"ל דהיא מקו' כדמוכח בהדיא דלא ק\"ל לתלמודא אלא מדר\"מ אדר\"מ ולא דרבנן אדרבנן וטעמא דמילתא דהטור ז\"ל לשיטתיה אזיל שכתב בסי' ס\"ו דהמוכר שט\"ח לחבירו וחזר ומחלו אינו חייב לשלם אלא הדמים שנתן וכן הוא מסקנת הרא\"ש ז\"ל פ\"ק דמציעא והביא ראיה מסוגיא דפ' האיש מקדש דאמרינן דלא סמכה דעת' דאי בעי מחיל ליה ואם היה חייב לשלם כל החוב הו\"ל כסמכה דעתה דאי מחיל חייב לשלם ואף שכ' הרא\"ש ז\"ל דיש לדחות ראיה זו דבכל ענין לא סמכה דעתה כי אינה רוצה להתקדש לו ותהא צריכה לתובעו לדין כו' מ\"מ לא כתב זו אלא לדחיה בעלמא אבל לפום מאי דמסיק דאינו חייב לשלם אלא מה שנתן א\"כ טעמא דשמעתין דקאמר לא סמכה דעתה אתיא כפשטא ומשום דאי מחיל ליה אינו חייב לשלם אלא פרוטה דהיינו דמי הקדושין וא\"כ איכא למי' שפיר דמש\"ה לא ק\"ל לתלמודא דרבנן אדרבנן משום דלרבנן דוקא כשאין בנייר שו\"פ דדעתייהו אמלו' אינה מקודשת משום דאי מחיל ליה היא מפסדת המלוה כולה חוץ מפרוטה אמנם בשיש בנייר שו\"פ דדעתייהו אנייר וסמכה דעתה נמי להתקדש בפרוטה דנייר גרידא מש\"ה מקודשת דאפילו אי מחיל לה וצריכה להחזיר את השטר אפ\"ה הרי הוא חייב לשלם לה דמי ניירא והילכך מקוד' והר\"ן ז\"ל שכתב בפ' האיש מקדש דאינה מקודשת היינו משום דלשיטתיה אזיל דס\"ל דחייב לשלם כל החוב כמ\"ש בפרק הכותב וכן הוא דעת הרשב\"א ז\"ל ג\"כ וא\"כ לדעתו ע\"כ טעמא דפרק האיש מקדש דלא סמכה דעתה הוא משום דאינה רוצה להתקדש ולהיות עמו בדינא ודיינא וא\"כ מה\"ט נמי אפי' יש בנייר שו\"פ אינה מקודשת משום דלא סמכה דעתה דע\"כ מחזר' הנייר וצריך להיות עמו בדינא ודיינא כנ\"ל ליישב בדוחק ועוד נראה לי והוא הנכון דס\"ל להטור ז\"ל דאע\"ג דכתב הרא\"ש ז\"ל דצריך להחזירו ללוה כיון שהוא נותן שכר הסופר לאו למימרא דלא קנאו הלוקח כלל וע\"כ מוציא הלוה מיד הלוקח אפילו אם אינו רוצה ליתן לה דמי הנייר אלא מודה הוא ז\"ל דאם הלוקח אומר לה אחזיר לך עד שתתן לי דמי הנייר מיהא יכול לתובעו בכך וצריך הלוה או המוכר ליתן לה דמי הנייר ותדע דאל\"כ קשה לדעת חכמי פרובינצייא ז\"ל דכתבו דצריך לפרוע המוחל ללוקח דמי הנייר אפילו למאן דלא דאין דינא דגרמי ואם איתא אמאי משלם אפי' דמי ניירא הא כיון דאתי לוה ומפיק ליה מיניה בע\"כ אינו חייב לשלם דאינו אלא גרמא בעלמא וכדע' הי\"א שכתב הר\"ן ז\"ל אלא נראה דס\"ל דלענין הנייר הא ודאי קנאו הלוקח ולא מהנייא מחילתו משום דגופו של שטר הרי הוא כמשכון ומי שמכר מלוה שיש עליה משכון וחזר ומחל מה שכנגד משכונו אינו מחול כמ\"ש הרשב\"א ז\"ל בפ\"ק דגיטין ומש\"ה ס\"ל דחייב לשלם דמי הנייר אפילו למאן דלא דאין דינא דגרמי כיון דגוף הנייר קנאו ולא מהניא מחילתו וכל עיקרייהו של חכמי פרובינצייא לא באו אלא לומר דכל שמשלם לו המוכר דמי הנייר הרי הוא חייב להחזירו בעל כרחך כיון שהנייר הוא של לוה מה שאין נראה כן מדברי רש\"י ז\"ל דמשמע דס\"ל דגוף הנייר קנאו לגמרי ויכול לומר לצור על פי צלוחיתו הוא צריך ואינו צריך דמיו דאי הוה ס\"ל לרש\"י כן הו\"ל לרש\"י לפרש הכי לישנא דמגבי דמי נייר בפשיטות כשבאו הלוה או המוכר ליקח השטח מידו וכן נרא' מדברי רי\"ו נתיב י\"ד אמנם מודו אינהו ז\"ל דאינו יכול הלוה ליקח ממנו השטר בע\"כ ולומר לו הנייר הוא שלה וזיל פרע מן המוכר דמה שכנגד הנייר קנאו לגמרי אלא מיהא יכול לתופסו עד שיתנו לו דמי הנייר הלוה או המוכר ומה שנקטו בלשונם דצריך לפרוע המוחל ולא כתבו נמי הלוה היינו משום דעיקר חיובא אמלוה קאי ועיין בשיטה מקובצת למוהר\"ב בפ' הכותב שכתב משם הראב\"ד כדברי חכמי פרובינצייא ז\"ל וז\"ל והראב\"ד כתב ל\"ל אלא דמי הנייר שתופס בידו ואי בעי לאפוקי מיניה יהיב ליה דמי הנייר ושקיל שמה שמסר לידו אינו יכול להפקיעו במחילתו ע\"ש וכ' הרשב\"א ז\"ל שם שכן מסתבר משום דגופו של שטר הרי הוא כמשכון ולא מהני מחילתו ע\"ש וראיתי להרב נת\"מ ז\"ל דע\"ד ע\"ב שכ' דה\"ט דלדעת חכמי פרובינצייא חייב לשלם דמי הנייר אף למאן דלא דאין דינא דגרמי משום שהיזקן ניכר ואינו דומה לגוף החוב שאין היזקן ניכר ושכ\"כ הראב\"ד ז\"ל בהשגותיו על הרי\"ף בס' תמים דעים יע\"ש כנראה שהבין הרב ז\"ל שלדעת חכמי פרובינצייא והראב\"ד ז\"ל מהניא מחילתו אף לגוף השטר ומפיק מלוה מיני' דלוקח בע\"כ אלא שהמוחל חייב לשלם משום דהזיקו ניכר ומדברי הראב\"ד שכת' הרשב\"א מבואר דס\"ל דלא מהני מחילתו לגוף השטר וא\"כ לפי דבריו סתרי דברי הראב\"ד אהדדי ולכן ע\"כ צ\"ל דמ\"ש בהגהות הרי\"ף ומשו\"ה מחייב לשלם דמי הנייר משום דהו\"ל כגזלן שהוציא מתחת ידו של חבירו היינו נמי מטעמא שכ' הרשב\"א משום דגופו של שטר קנוי ללוקח ולא מהני מחילתו אף על פי שדבריו ז\"ל אינן נוטין כן ומ\"מ על פי האמור מתרצתא היא קו' הרב ש\"ך ז\"ל דמש\"ה ס\"ל להטור דלענין קידושין דאם יש בנייר שו\"פ מקודשת אע\"ג דאי מחיל ליה מחייב לאהדורי שטרא מ\"מ כיון דאינו יכול הלוה ליקח הנייר בע\"כ עד דיהיב ליה דמי הנייר וכ\"ש וכן מבואר גם כן מדברי הטור ז\"ל בח\"מ שכ' אלא שהלוה נותן לו דמי הנייר בהא ודאי סמכה דעתה ולא דמי למלוה גופה דאי מחיל לה אע\"ג דהמוחל מחייב לשלם מ\"מ לא סמכא דעתה דאינה רוצה להתקדש ולהיות עמו בדינא ודיינא כמ\"ש הרא\"ש ז\"ל כנ\"ל נכון:<br><b> ודע </b> דבגמרא אמרו שם אוקמתא אחרת ואבע\"א דכ\"ע אית להו דשמואל והכא באשה קמפלגי מ\"ס סמכה דעתה כו' ופרש\"י וז\"ל כלומר אם היה מקנהו קרקע בדמי שטר זה ודאי לא קנה המלוה את הקרקע כו' ואולם התוס' פ\"ק דמציעא דט\"ז ע\"א ד\"ה האי שטרא מחליפא שיטתייהו משיטת רש\"י וס\"ל דבמכר אליבא דכ\"ע קנה דדוקא באשה הוא דפליגי דאשה לא סמכה דעתה דיראה שיחזור וימחול אבל במכר לא ירא המוכר שמא יחזור וימחול להפסיד את עצמו יע\"ש ועיין בהרב ח\"ה שם ומהתימה על הרב ש\"ך ז\"ל סי' ק\"ץ סק\"א שכתב בפשיטות דבמכר לא קנה ולא זכר ש\"ך דברי התוס' הללו יע\"ש ודו\"ק:<br><b> מעשה חושב</b>\n<b> (רמז) </b> צריך לפרוע המוחל ללוקח דמי הנייר כו'. וצריך להחזירו ללוה כו'. לכאורה קשה דמה בכך דהשטר של הלוה היה הא מ\"מ כיון דמכרו המלוה הרי הלוה צריך להחזיר עכ\"פ דמי שויו להלוקח דאפי' בגניבה כל שלא לקחה מגנב מפורסם חייבים הבעלים להחזיר ללוקח הדמים שנתן דאטו המלוה שהשטר נכתב על שמו הוא גרע מגנב ולמה כתב דהמוחל צריך לשלם דמי שויו ולא הלוה וכמ\"ש הבעה\"ת וי\"ל דשאני גניבה דמשום תקנת השוק בלבד חייבין הבעלים להחזיר ללוקח הדמים שנתן וזה לא שייך הכא חדא שהרי ידע הלוקח שיש ביד המוכר למוחלו להלוה ועוד דמאי תקנת השוק איכא בדמי הנייר בלבד שיחזיר לו הלוה הא הלוקח יהיב לי' מרגניתא להמוכר ושקיל חספא והיינו דמי הנייר בלבד:<br><b> (רמח) </b> דס\"ל להטור ז\"ל כו'. וצריך הלוה או המוכר ליתן לו דמי הנייר כו'. לא ידעתי לעמוד על דברי הטור דאפי' אי נימא כמ\"ש המחבר פה לדעתו דס\"ל דגופו של שטר הוא כמשכון מ\"מ הא ס\"ל להטור דאפי' מקדש במשכון שבשעת הלואה אינה מקודשת עיין בהגהת ש\"ע אה\"ע סי' כ\"ח סעי' י\"ב וא\"כ ניהו דשטר חשיב משכון הא מ\"מ הוא משכון משעת הלואה ואמאי מקודשת בו אי לא דנימא דאע\"ג דהמקדש במשכון כזה אינה מקודשת. מ\"מ בנתן לה השטר וכתב לה קני וכ\"ש דאית בי' קנתה החוב כנגד המשכון דס\"ל להטור כדעת ר\"ת בטעמא דשמואל דמחילה מהני ואמרינן דנגד המשכון ליכא שעבוד הגוף שהרי המלוה מפסיד מעותיו כשאבד המשכון הלכך לא מהני מחילה. אלא צ\"ע דהא נ\"מ לענין אונסין דפטור המלוה וגובה חובו מ\"מ יש ליישב שוב מצאתי בתומ\"ז סי' ס\"ו ס\"ק ל\"ט שהקשה כן על הטור:<br><b> (רמט) </b> ומשו\"ה מחוייב לשלם דמי הנייר כו'. משום דגופו של שטר קנוי ללוקח ולא מהני מחילתו כו'. היינו מטעמא שכתב הרשב\"א דגופו של שטר הרי הוא כמשכון ביד המלוה ולכאורה לא הבינותי דא\"כ הא לשמואל דס\"ל אבד קתא אבד אלפא זוזי הרי מי שאבד את שטרו יפסיד את חובו: ועוד קשה דאי שטר חשיב משכון א\"כ בשיש עד מעיד על שטר שנפרע קיי\"ל דאין המלוה חייב אלא שבועת המשנה כדאיתא בפרק הכותב משום דמה\"ת אין נשבעין על כפירת שעבוד קרקעות ומסתימת הש\"ס והפוסקים משמע דאפי' בשהשטר שוה פרוטה נמי פטור המלוה משבועה דאורייתא ואמאי הא העד מחייבו שבועה דאורייתא להחזיר את השטר הממושכן ביד המלוה או לישבע להכחיש את העד שהרי הלוה תובע את משכונו ועד מעיד כדבריו וקושיא זו הקשה לי מו\"ח רבינו הגדול נ\"ע בבואי בפעם ראשון לקבל פניו: והשבתי ליישב קושייתו זאת וגם קושייתי הנ\"ל דשטר שביד המלוה אינו אלא לזכרון דברים שלא יכחיש בו הלוה וכדי שיוכל להוציא מן הלקוחות ושיהיה ביד המלוה עד אשר יברר פרעונו ע\"י עדים על דעת זה נמסר השטר מתחלה ביד המלוה ולא לשם משכון. וא\"כ מה בכך שעד אחד מעיד שפרע הא כל זמן שלא יעידו ע\"ז שני עדים א\"צ להוציא השטר מידו להחזירו ללוה ואין כאן שבועה דאורייתא כיון דאין אנו דנין על שיווי השטר מתורת משכון דהא רק לראי' שבו לקח אותו המלוה שכל זמן שלא יברר פרעונו יהי' לו לראיה שלא נפרע וא\"כ הרי משכון אין כאן ושבועה אין כאן ומשום הכי נמי לא אמרינן לשמואל דאבד השטר אבד אלפא זוזי כיון דלזכרון בעלמא לקחו המלוה וא\"כ הרי אין גוף השטר קנוי להמלוה:<br><b> והא </b> דאמרו חכמים שמין את הנייר היינו משום דהמלוה יכול לעכב את השטר כשיגיע הזמן ולא יפרע לו ואותו זכות הוא נותן ללוקח או להאשה וניהו דהחוב יכול למחול מ\"מ הוא מעכב השטר על דמי שוויו דנגד שוויו דמצי לעכב השטר לא מהני מחילתו אחר שמכרו או שנתנו לאחר דדוקא מה שהוא ביד הלוה הוא דמהני בי' מחילה אבל לא מה שביד הלוקח או האשה: ואעפ\"י שלא בתורת משכון בא ליד המלוה אלא לראיה ולזכרון דברים וא\"כ הא הוה לן למימר דכיון דנסתלק החוב ע\"י המחילה הא ממילא תו א\"צ להשטר לראי' ולזכרון והדר השטר ללוה בלי דמים מ\"מ י\"ל דעד שיווי הנייר הוא מלוה אבל מה שכנגד שיווי הנייר הו\"ל כשאר מכר לדבר שאינו שלו דחייבין הבעלים להחזיר דמו ללוקח מפני תקנת השוק: ואע\"ג דלעיל כתבתי לחלק דלא שייך הכא תקנת השוק ומכש\"כ בזה דהאשה יודעת דהשטר אינו של המקדש ואף לא למשכון קבלו מ\"מ כיון דלבסוף אי לא רצה הלוה לשלם להמלוה כל חובו הרי בידו לעכב השטר א\"כ זכות זה נתן גם להאשה ונגד שיווי הנייר לא מהני מחילה כיון דלא פרע הלוה להאשה וניהו דאם מחזיר לה דמי הנייר אינה יכולה לעכב השטר מ\"מ הא דמי הנייר צריך להחזיר לה כן היה אפשר לדחוק בזה: אבל באמת הדבר לא ניתן להאמר שהרי קיי\"ל דהמקדש במשכון של נכרי אינה מקודשת כדאיתא בש\"ע אה\"ע סי' כ\"ח סעי' י\"ב בהג\"ה והיינו מטעמא דישראל מנכרי אינו קונה משכון וא\"כ הא א\"א שתהיה מקודשת בדמי הנייר אי המלוה מעיקרא לאו בתורת משכון לקחו:"
+            ],
+            [
+                "<b>קדשה </b>\n<b> בפקדון או בשאלה שהשאילה אם היה כו' פרוטה קיים ה\"ז מקודשת. </b> וכתב ה\"ה דין הפקדון בריי' שם והשאלה מפורשת בסוגי' שם בפקדון והק' עליו הרב ל\"מ דמן הסוגיי' מוכח בהפך שהרי אמרי' במסקנא דבמלוה ברשות בעלי' לחזרה פליגי דמ\"ס מלוה ברשות בעלים קאי ומשו\"ה מקו' ומ\"ס מלוה ברשות לוה קאי ואינה מקו' הרי דבגמ' תלינן ענין הקדושין בענין חזרת המלוה וא\"כ ניחא דדוקא גבי פקדון שיכול לתובעו מקו' אבל בשאלה דהיכא דבקע בו השואל קנאו ואינו יכול לחזור בו אינה מקוד' ואע\"ג דהדרא בעיני' כפקדון מ\"מ לא דמי לפקדון כיון דלא ניתן לחזרה א\"כ איך סתם רבינו דבשאלה מקודשת דמשמע אפי' שקנ' השואל החפץ כגון דבקע בו את\"ד יע\"ש והנה מ\"ש דאיך סתם רבינו דמקודשת דמשמע אפילו שקנ' החפץ כגון שבקע בו אשגרת לישן הוא שהרי אפי' נימא דרבינו מיירי בשלא בקע בו עדיין אפי\"ה ק' דאע\"ג דלר\"ה כל שלא בקע לא קנאו מ\"מ הא קי\"ל הלכתא כר\"א בפ' השואל דתיקנו משיכ' בשומרים ומשעת משיכ' הרי הוא שלו ואינו יכול לחזור בו וכן פסק ג\"כ בפ\"ו מהלכו' מעילה כר' אמי דא' השואל קרדום של הקדש מחבירו ה\"ז מעל וחברו מותר לבקע בו והיינו משום דמשעת משיכה קנאו כדאיתא בהשואל ולע\"ד נראה שיצא לו לרבי' כן ממאי דאמרינן בסמוך נימא כתנאי התקדשי לי בשטר חוב רמ\"א מקודשת כו' ואוקימנא לה בשט\"ח דאחרים והקשו התו' דאכתי מ\"ש ממלוה דידה דאינה מקוד' משום דליתא ברשות בעלים לחזרה ה\"נ במלוה של אחרים ליתי' ברשותי' לחזרה ותירצו דשאני מלוה דידה שאינו נותן לה שום דבר חדש שהרי היתה בידה מקודם משא\"כ מלוה של אחרים אע\"ג דליתי ברשותיה כיון שהוא נותן לה דבר חדש מה שלא היה לה קודם מקודשת וכ\"כ הרשב\"א ז\"ל וא\"כ ה\"נ גבי שאלה אע\"ג דליתיה ברשות בעלים לחזרה אפי\"ה כיון שהוא נותן לה דבר מחדש מה שלא היה לה מקודם שהרי מקודם לא היה לה קנין בגוף כלל אלא לתשמיש ולאו ברשותה הוה קאי למזבן ליה והשתא בקדושין הללו הרי היא ברשותה לגמרי הילכך מקודשת ואפשר שלזה כוון ה\"ה ודו\"ק: ודע שהרא\"ש שם בפ' הא\"מ כתב וז\"ל ונ\"ל דהא דאמרי' גבי פקדון אם נשתייר שוה פרוטה מקו' היינו בשלא ידעה האשה כמה היה הפקדון ונתרצית להתקדש לו באותו פקדון הן רב הן מעט אבל אם ידעה סכום הפקדון אינה מקוד' שלא נתרצית להתקדש אלא בסכום הפקדון וגם הוא אינו חייב להשלים כיון שלא הזכיר לה סכום הפקדון בשעת הקדושין עכ\"ל וכ\"כ הטור סי' כ\"ה ע\"ש: וראיתי למוהר\"ש יונה סימן ס\"א שנסתפק בדברי הרא\"ש הללו בפקדון שהיא חייבת באחריותו והיא יודעת סכום הפקדון ונגנב או נאבד מי אמרינן הכי בכל דמי הפקדון מקדשה שהרי השאר היא חייבת והו\"ל כמקדש במלוה ופרוטה א\"ד ולא כתב דמסתברא דמקודשת מדהזכיר הטור בתחילת דבריו שאלה בכלל הפקדון סתמא דמלתא דבשאלה יודעת סכום המעות ואפ\"ה כ' דמקודשת משום דחייבת באונסים יע\"ש והנה בטעמא דמלת' דכ' הרב משום דהוי מלוה ופרוטה ודעתיה אפרוטה נר' שאין לזה דמיון כלל דהתם שאני דבשעת הקדושין כבר היתה ידועה לה המלוה שהיא חייבת לו והילכך אמרינן דדעתה אפרוטה שישנה בעין ולא אמלוה שאינה בעין אבל הכא דבשעת הקדושין כבר היתה שהפקדון כבר היתה בעין איכא למימר דלא סמכא דעתה אלא אכל הפקדון שסבור' היתה שהיא בעין ולא אפרוט' שנשתייר הימנה וכן ראיתי להרב בית שמואל סי' הנז' שכתב משם הב\"ח והפרישה כדברי מוהר\"ש יונה וכתב שאין דבריהם מוכרחים די\"ל דאין רצונה להתקדש במה שהיא חייבת ושכן כתב הר\"ב ט\"ז ע\"ש האמנם נ\"ל שדבריהם עיקר ולא מטעמייהו ז\"ל אלא ה\"ט משום דדוקא בפקדון שאינה חייבת באחריותו איכא למימר דלא סמכא דעתה אלא להתקדש בכל הפקדון ולא בפרוטה דומיא דהתקדשי לי במנה דאמרינן מקודשת וישלים מטעמא דלא סמכא דעתה אלא במנה דוקא אבל בפקדון שהיא חייבת באחריותו כיון שאם היא אינה רוצה להתקדש הרי היא חייבת לשלם אמרינן דודאי סמכא דעתה להתקדש לו אפי' נגנב או נאבד כל שנשתייר הימנה שו\"פ ודבר זה מוכרח לדעת הרא\"ש דאל\"כ תיקשי ליה סיפא דברייתא דקתני רשב\"א משם ר\"מ אומר מלוה הרי היא כפקדון הרי דאע\"ג דמלוה ודאי יודעת היא סכום המעות אפ\"ה ס\"ל לר\"מ דאם נשתייר שו\"פ מקודשת ומבואר בגמרא דמיירי בשהלכ' ומצאתן שנגנב או שנאבד דומיא דרישא כמ\"ש התוס' בד\"ה אלא מלוה ובירושלמי קתני בבריי' בהדיא במלוה שיש לי בידך והלכ' ומצאתה שנגנב כו' ע\"כ צ\"ל דכל שהיא חייבת באחריותו מודה הרא\"ש דמקודשת אלא דאכתי קשה לדעת הרא\"ש ממאי דקאמר רבא אשכחתינהו לרבנן דבי רב דיתבי וקאמרי במלוה ברשות בעלי' לחזרה וה\"ה לאונסין קא מפלגי דמ\"ס כו' ומ\"ס מלוה ברשות בעלים קיימא לחזרה וה\"ה לאונסין הרי דאף ע\"ג דס\"ל לר\"מ דמלוה ברשות בעלים קיימא לאונסין ואינה חייבת באחריות' אפי\"ה קאמרי דאם נשתייר שו\"פ מקודשת דלכאורה משמע דלר\"מ כיון דמלוה ברשות בעלים קאי אפילו בגניב' ואבד' נמי לא מחייב ואונסין דנקט תלמוד' לאו דוק' אלא משו' דלת\"ק ברשו' לוה קיימא אפי' לאונסין נקט במילתיה דר\"מ נמי אונסין ואם כן קשה לדעת הרא\"ש ז\"ל דכיון דהיא יודעת סכום המלוה אמאי קאמר ר\"מ דמקודשת ורבא דקא' ואמינא להו לאונסין כ\"ע לא פליגי כו' אמאי לא תקשי להו מברייתא גופה דאם איתא דאינה חייבת באונסין אמאי מקוד' ושוב ראיתי דהא ודאי ליתא דבגניבה ואבידה אפי' ר\"מ מודה דמחייב מדתנן בפרק המפקיד דמ\"ג המפקיד מעות אצל שולחני אם מותרין משתמש בהן לפיכך אם אבדו חייב באחריותן הרי דאע\"ג דלא נשתמש בהן קאמר דחייב בגניבה ואבידה וא\"כ מכ\"ש גבי מלוה ור\"מ גופיה קא' התם חנוני כב\"ה הרי דבשולחני מודה דחייב בגניבה ואבדה וטעמא דמילתא כדאמרינן התם בההיא הנאה דאי מיתרמי ליה זבינא דאית ביה רווחא זבין בהו הוי עלייהו ש\"ש ואם כן מעתה מתרצתא היא קושיין ולק\"מ ומ\"מ הנך רואה שלדעת הרא\"ש ז\"ל ע\"כ צ\"ל דכל שהיא חייבת באחריות מודה דמקוד' ואפילו בידעה סכום המעות דאל\"כ קשיא מלוה כמ\"ש ומהתימה על הרב ב\"ש וט\"ז ז\"ל איך לא השגיחו בזו ואולי שלא כתב כן אלא דוקא בפקדון משום דאיכא למימר דלא סמכה דעתה להתקדש אלא בחפץ זה דוקא ולא במעות אבל במלוה כיון דכוליה מעות נינהו ואם אינה רוצה להתקדש לו הרי היא חייבת לשלם לו מעות ודאי סמכא דעתה להתקדש לו וזה ודאי דוחק ומה שהק' הרב שי למורא ז\"ל דא\"כ למה הוצרך הרא\"ש ז\"ל לומר דמיירי בדלא ידעה סכום המעות לימא דמיירי בש\"ש שחייב בגניבה ואבידה ולק\"מ לע\"ד שהוצרך הרא\"ש ז\"ל לזה משום מאי דאמרי' בגמ' האי פקדון ה\"ד אי דקביל עליה אחריות כו' ואי דלא קביל עליה כו' א\"ה אדתני סיפא כו' והשתא אם איתא תיקשי ליה היא גופא דאי בדלא קביל עליה אחריות אפילו כי נשתייר שו\"פ נמי אינה מקודשת ואף לפי המסקנא דמוקי לה בדקביל עלה אחריו' כמ\"ש רש\"י לאו למימרא דדינא דרישא לא משכחת לה בדלא קביל דהא ליתא שהרי לרבא אי לאו משום קו' דליפלוג וליתני בדידה הוה ניחא ליה ברייתא גופה אלא כונתו לומר דלפום מסקנא אתיא רישא דברייתא אפי' בדקביל עליה אחריות וא\"כ משו\"ה הוצרך הרא\"ש ז\"ל לומר דמיירי בדלא ידעה סכום המעות וזה פשוט גם מתוך לשון הרב שכתב וגם הוא אינו חייב להשלים מבואר דמיירי בדלא קביל עליה אחריות וכמובן ודו\"ק: אך ק\"ל בדברי הרא\"ש במ\"ש וגם אינו חייב להשלים כיון שלא הזכיר לה סכום הפקדון דמשמע מדבריו דאם הזכיר לה סכום הפקדון כגון דא\"ל התקדשי לי במנה פקדון שיש לי בידך ה\"ז מקודשת וחייב להשלים וק' טובא דמ\"ש מהא דאמרינן בפ\"ק דף ח' התקדשי לי במנה זו ונמצא חסר דינר אינה מקוד' ולא מהני השלמ' משום דלא סמכה דעתה להתקדש אלא במנה זו דוקא וא\"כ ה\"נ כי קאמר במנה זו דומיא וזה נראה שהוא דעת הרשב\"א שכתב בחי' כמ\"ש בירושלמי דאם אמר בכל הפקדון אינה מקודשת לאו דוקא אלא ה\"ה אם אמר במנה שהפקדתי בידך אינה מקודשת ע\"ש משמע דס\"ל דאינה מקודשת כלל ולא מהני השלמה ואפשר לחלק ולומר דס\"ל להרא\"ש ז\"ל דדוקא באומר מנה זו אינה מקודשת משום דלא סמכה דעתה להתקדש לו אלא במנה זו דוקא דסבורה היא דודאי מנה שלם קאמר לה שהרי בידו למנותן ולידע אם הם שלמים אבל באומר התקדשי לי במנ' פקדון סבורה היא ודאי דמנה פקדון דקאמר לאו בדוקא קאמר לה אלא בשיווי מנה פקדון הוא דקאמר שהרי לא מצי למידע אם נגנב או נאבד כדי שנאמר דדוקא מנה פקדון הוא דקאמר והילכך סמכה דעתה להתקדש אפי' בשיווי מנה פקדון ומש\"ה מקודשת וישלים ועיין בהרב חדושי קדושין הנדפסים מחדש שכתב מעין חידוש זה שכתבתי ליישב דברי בה\"ג יע\"ש ומבואר גם כן שם מדבריו דס\"ל דכל שחייבת באחריותה לא אמרינן לא סמכא דעת' להתקדש אלא אכוליה פקדון ושלא כדעת הרב ב\"ש וט\"ז ז\"ל וכן עיקר ודע שחילוק זה שכתבתי לדעת הרא\"ש ז\"ל נר' שמוכרח הדבר כן ממה דפריך בגמ' האי פקדון ה\"ד אי דקביל כו' ואי בדלא קביל כו' ליפלוג וליתני בדידה והשתא לפי דעת הרשב\"א ז\"ל דס\"ל דאם אמר במנה פקדון אינה מקודשת ולא מהני השלמ' משום דלא סמכה דעתה להתקדש אלא בפקדון והו\"ל כמנה זו א\"כ קשה דמאי פריך בגמ' היינו מלוה הא איכא למימר דוקא במקדש במלוה ס\"ל לת\"ק דאע\"פ שלא נשתייר שו\"פ מקו' משום דלא קאמר לה במלוה שיש לי בעין בידך כדי שנא' דלא סמכא דעתה אלא אמנה אלא במלוה שיש לי בידך סתם קאמר דהיינו החוב שהיא חייבת לו ומשום הכי מקודשת משום דס\"ל המקדש במלוה מקו' אבל בפקדון אף על גב שהיא חייבת באחריותו אפ\"ה אם נשתייר שו\"פ מקודשת מטעמא דכיון דא\"ל מה שיש לי בידך משמע בין רב בין מעט ואדעתא דהכי נתקדשה כמ\"ש הרשב\"א אבל אם לא נשתייר שו\"פ אפי' ת\"ק מודה דאינה מקודשת משו' דלא סמכא דעתה להתקדש אלא בפקדון דוקא מידי דהוה האומר מנה זו דלא מהני השלמה משום דלא סמכה דעתה אלא אמנה שמראה לה כמ\"ש התוס' בפ\"ק ד\"ה השתא במנה כו' אלא ודאי מוכח כדעת הרא\"ש ז\"ל דכל שאומר בפקדון שיש לי בידך בשווי פקדון קאמר וכמ\"ש ואפשר לומר דס\"ל להרשב\"א דדוקא באומר מנה זו לא מהני השלמה משום דלא סמכא דעתה להתקדש אלא במנה זו מזומן שמראה לה ולא למה שישלים אח\"כ דסבור' היא שמא לא ישלים ומתוך כך לא סמכה דעתה אבל בפקדון שהיא חייבת באחריותה למ\"ד המקדש במלוה מקודשת אפי' לא נשתייר שו\"פ נמי מקודשת כיון דלא מחסרא גוביינא שהרי הן ברשותה ומש\"ה פריך בגמ' שפיר היינו מלוה כנ\"ל נכון ומעתה זכינו לדין לדעת הרשב\"א שאם אמר לה התקדשי לי במנה פקדון שיש לי בידך שאם היא חייבת באחריותו ונשתייר שו\"פ מקודשת כנ\"ל ומכלל האמור נראה שמ\"ש הר\"ב ב\"ש והט\"ז בדעת הרא\"ש דאפילו בפקדון שחייבת באחריותה אם יודעה סכום הפקדון אינה מקודשת משום דאינה רוצה להתקדש אלא בפקדון ולא במה שהיא חייבת וישבנו דבריהם לעיל לחלק בין מלוה לפקדון דליתא כלל ממאי דפריך בגמרא אי דקביל עליה אחריות היינו מלוה ואם איתא מאי קו' הא בפקדון איכא למימר דכ\"ע מודו משום דבעינן נשתייר שו\"פ משום דאינה רוצה להתקדש אלא בפקדון ולא במה שהי' חייבת אלא ודאי דל\"ש כנ\"ל:<br><b> ובמ\"ש </b> הרא\"ש וגם אינו חייב להשלים כיון שלא הזכיר סכום המעות קשה לכאורה דמשמע דאם הזכיר סכום המעות חייב להשלים והא ליתא דאם הוא אינו רוצה לא יהיה חייב לקיים תנאו בע\"כ וכמ\"ש הרא\"ש ז\"ל בפ' מצות חליצה דף קמ\"ב ע\"ד יע\"ש וכן הקשה הרב מחנה אפרים בהגהותיו על הטור א\"ה דף ל\"ח ע\"ג יע\"ש ולי נראה דהרא\"ש ז\"ל ס\"ל כמ\"ש הריטב\"א ז\"ל בפרק האומר דף ס' ע\"ב אההיא דאמרינן התם אבל הכא דאיהי כסיפא לה למתבעיה כו' וז\"ל לאו תביעה בב\"ד קאמר שאין כפיה בב\"ד על קיום התנאי אלא תביעה בעלמא שיקיים תנאו ויכנוס או יפטור ולא תשב עד שתלבין ראשה דבהא ודאי כופין אותו לאחר שלשים יום אם אין זמן לתנאו עכ\"ל וכ\"כ ג\"כ בפ\"ק דף ח' אהא דאמרינן התם מקודשת וישלים ומהתימה על הר\"ב מש\"ל ז\"ל בפ\"ז מהל' אישות הלכה ט\"ו שכתב משם מוהר\"י באסאן בתשו' ב' והיא בתשובות הנדפסות מחדש סימן כ\"ט דמי שקדש על התנאי אין עליו חיוב לקיים תנאו והביא ראיה ממ\"ש הריטב\"א בפרק האומר ההיא דאמר ר\"ה והוא יתן כל היכא דבעי שאין כופין לקיים התנאי כדי שיתקיים המעשה והעלה הרב ז\"ל דכשם שאין כופין לקיים התנאי כך אין כופין אותו לומר או כנוס או פטור כו' יע\"ש והוא פלאי איך אשתמיט מיניה דברי הריטב\"א ז\"ל שכתבנו האמורים שם באותה סוגיא סמוך ונראה גם על הרב מש\"ל יש לתמוה אדק\"ל מדברי הריטב\"א שכ' פ\"ק אמאי לא ק\"ל ממ\"ש שם באותה סוגיא ומ\"מ הנה מבואר דאע\"ג דאין כופין לקיים את התנאי מ\"מ כופין אותו להשלים או לפטור ואם כן דברי הרא\"ש ז\"ל נכונים שמ\"ש דבהזכיר סכום המעות חייב להשלים אם אינו רוצה לפטור אותו בגט קאמר דבהא ודאי כופין להשלים עכ\"ל והריטב\"א ז\"ל כתב בשמעתין וז\"ל התקדשי לי בפקדון כו' פי' משום דלישנא דפקדון שיש לי בידך משמע במה שיש מן הפקדון בידך בין רב בין מעט והיא נתרצית בדבר כו' מיהו אם א\"ל בכל מה שהפקדתיו לך אם נאבד ממנו שו\"פ אינה מקודשת דהאי לישנא אכוליה פקדון משמע וכן אמרו בירושלמי עכ\"ל והקשה מוהר\"ש יונה ז\"ל בסימן הנזכר דקשיא דיוקא אדיוקא דמשמע דמשום דקאמר שיש לי בידך הא בפקדון שמסרתי לך אע\"ג דלא אמר בכל הפקדון מקודשת ואלו ממ\"ש מיהו אם א\"ל בכל מה שהפקדתיו כו' משמע הא אם אמר במה שהפקדתיו לך לאו אכולי פקדון משמע ותי' דמשום דבעי למימר הריטב\"א ז\"ל בתר הכי דחסרון דפחות משו\"פ לא חשיב חסרון ולא הוי קפידא להכי נקט בכל הפקדון למימרא דאפילו אמר בכל הפקדון נמי אין קפידא יע\"ש ולע\"ד אחר המחילה אין תי' זה מחוור שהרי דברי הריטב\"א ז\"ל אלו הן דברי הירושלמי דגרסינן התם אמר ר\"י מתני' כשאמר לה בפקדון שיש לי בידך אבל אמר בכל מה שהפקדתיו לך אינה מקודשת ואלו בירושלמי לא מסיים עליה הא דחסרון פחות משו\"פ שכתב הריטב\"א ז\"ל וא\"כ הדק\"ל דלפי מה שהבין הריטב\"א בדברי הירושלמי ק' דיוקא אדיוקא ולכן נראה דמ\"ש הריטב\"א ברישא דמילתא דפקדון יש לי בידך משמע בין רב בין מעט לאו משום דקאמר שיש לי בידך אלא עיקרא דמילתא תלויה אם לא אמר בכל מה שהפקדתיו אלא משום דברייתא קתני פקדון שיש לי בידך נקט האי לישנא וכן מבואר ג\"כ מדברי הרשב\"א בחי' שכתב כן כלשון הריטב\"א ז\"ל והביא דברי הירו' הנז' וכתב ונראין הדברים דאפילו אמר לה התקדשי במנה שהפקדתי בידך אינה מקודשת אע\"פ שלא אמר בכל אותו מנה יע\"ש מבואר מדבריו דאם לא אמר במנה שהפקדתי אלא סתם מקודשת כנ\"ל:<br><b> מעשה חושב</b>\n<b> (רנ) </b> והק' עליו הרב לח\"מ כו'. כיון שהוא נותן לה דבר מחדש מה שלא היה לה מקודם כו' הילכך מקודשת. איני מבין מי יכריח את הלח\"מ לקבל דברי המחבר דלדעתי יש להשיב על דבריו דקושיית הלח\"מ כך היא דעכ\"ר אינה מקודשת אלא היכא דיהיב לה מידי בשעת קדושין ומשום הכי המקדש במלוה שמחל לה אינה מקודשת משום דהשתא לא יהיב לה מידי וה\"נ בשאלה אע\"ג דאי לא היה מקדשה בה הוה חזרה בעינה מ\"מ הא עכשיו לא נתן לה מאומה דדוקא פקדון דבידו לקחתו ממנה עכשיו א\"כ כשמקדשה בו הוי כאילו נתן לה עכשיו וכן במקדש בחוב דאחרים שבא לידה עכשיו שעבוד נכסים מה שלא היה לה עד עכשיו משום הכי מקודשת. דמה לי הן ומה לי דמיהן. משא\"כ בשאלה דכבר היא בידה ומשתמשת בה כבשלה בלי העכבה אלא דאינה רשאה למוכרה היכי ס\"ד למימר דמשום זכות זה שנתחדש לה עכשיו בה שיש בידה למוכרה תהיה מקודשת: הגע עצמך מי שמכר לאשה חפץ על תנאי שלא תוכל למוכרו לאחר היכי ס\"ד לומר שיוכל לקדשה במחילת התנאי ובביטולו וה\"נ בשאלה כן הוא כיון דליתא בחזרה עכשיו אע\"ג דבסוף חוזרת לבעלים דוק ותשכח: אלא דמ\"מ לענ\"ד יש ליישב קושייתו של הלח\"מ ז\"ל והיינו משום דשאלה נמי ברשות המשאיל קאי שהרי אם הקדישו חל עליו ההקדש משום דלא גרע ממשכיר שיכול להקדיש החפץ שהשכיר והשוכר מועל בו וא\"כ בשקידש אשה בהשאלה הוי כמו שנתן לה החפץ עכשיו כיון דהשתא נפיק מרשותו ותו אינו יכול להקדישו ודו\"ק:"
+            ],
+            [
+                "<b>אמר </b>\n<b> לה כו' בשכר שאדבר עליך לשלטון כו'.</b> משנה פ' האומר ואמרינן עלה אמר ר\"ל והוא שנתן לה ש\"פ ובשכר לא והתניא בשכר שהרכבתיך על החמור כו' וכ\"ת הכי נמי בדיהב לה שו\"פ והא בשכר קאמר כו' וראיתי להרשב\"א בחידושיו שכתב וז\"ל והא דמיהדר אפי' טובא ולא מייתי הך ברייתא דעשה לי שירין כו' דפליגי בה תנאי בהדיא בהא מילתא ברייתא לא שמיעא ליה כו' וק' טובא דמאי קושיא שהרי אמרינן התם ואבע\"א דכ\"ע ישנה לשכירות והכא באומן קונה בשבח כלי קמפלגי ואם כן מההיא ברייתא לא הו\"מ לאקשויי מינה לר\"ל דאיכא למימר דר\"ל ס\"ל דבאומן קונה קמפלגי ולעולם דכ\"ע ישנה לשכירות. אמנם מהך ברייתא דמוכח מינה דס\"ל אינה לשכירות קשיא לי' שפיר דאם כן מאי דוחקיה דר\"ל לאוקמא בדיהיב לה לוקמא אפי' בדלא יהיב לה ס\"ל כמ\"ד אינה לשכירות וכמ\"ש הוא ז\"ל שם וכן פי' הריטב\"א בפשיטות יע\"ש: והנראה לע\"ד שדעת הרשב\"א דאע\"ג דההיא ברייתא דעשה לי שירין כו' מוקמינן לחד שינויא דכ\"ע ס\"ל ישנה לשכירות ובאומן קונה קמפלגי מ\"מ בתר הכי מייתי התם ברייתא דקתני בשכר שעשיתי עמך אינה מקודשת בשכר שאעשה עמך מקודשת ר\"נ אומר בשכר שאעשה עמך אינה מקודשת כו' ואמרינן התם בין ת\"ק ור\"ן איכא בינייהו שכירות כו' יע\"ש ומדלא קאמר הכא בגמרא ואבע\"א אומן קונה בשבח כלי איכא בינייהו משמע דבהך ברייתא ע\"כ ליכא לאוקמא לפלוגתייהו אלא בישנה לשכירות דאי באומן קונה קא מפלגי אדתני בשכר שאעשה עמך מקודשת לפלוג וליתני דבשכר שעשיתי בין היכא שהכלי בידו להיכא שאין הכלי בידו וכ\"כ הרב שם יע\"ש ואף שהרשב\"א ז\"ל תפס קושייתו מברייתא דעשה לי שירין רישא דמילתא נקט וסמך אהך ברייתא והריטב\"א ז\"ל נראה דס\"ל דבההיא ברייתא נמי מצינן לאוקמא לפלוגתא באומן קונה ותלמודא חדא מינייהו נקט וסמוך אהאי ואי בעית אימא דלעיל מיניה ודוק: עוד ראיתי להרשב\"א ז\"ל שם בסמוך שכתב וז\"ל ומאי דוחקיה דר\"ל תמיהא מילתא מאי קאמר דהא משום דר\"ל ס\"ל ישנה לשכירות מוקי למתני' בדיהיב לה שו\"פ. וי\"ל דאנן הכי מקשינן כיון דאיכא מתני' דקתני בהדיא אינה לשכירות ולית ליה לר\"ל שום תנא דליתני כוותיה נוקי מתני' כפשטא ולא נוקי בינייהו פלוגתא בכדי כו' יע\"ש ולע\"ד דבריו תמוהים במ\"ש דלית ליה לר\"ל שום תנא דקאי כוותיה שהרי ברייתא דעשה לי שירין בין דנוקי לפלוגתייהו בישנה לשכירות ובין דנוקי באומן קונה ע\"כ איכא תנא דס\"ל ישנה לשכירות וצ\"ע ובמ\"ש וכ\"ת ה\"נ בדיהיב ליה כו' כתב הרשב\"א וזה לשונו אבל רישא דקתני שהרכבתיך אינה מקודשת לא הוה ק\"ל דדילמא ס\"ל כמ\"ד מלוה ופרוטה דעתיה אמלוה ומיהו בשכר שארכבתיך ובדיהיב לה פרוטה מקודשת דאין דעתה על מלוה העתידה לבא אבל על מלוה שכבר באה דעתה עליה עכ\"ל וק\"ל ממ\"ש הרשב\"א ז\"ל פ' הא\"מ דמ\"ח וז\"ל ומלוה ופרוטה מקודשת דדעתה אפרוטה וכדתנן בפירקין דלקמן ע\"מ שאדבר עליך לשלטון כו' ואמר ר\"ל והוא דיהיב לה פרוטה דהו\"ל מלוה ופרוטה ודעתה אפרוטה והילכך מקודשת כו' יע\"ש והשתא קשה דכפי מ\"ש כאן והוא מוכרח מאי ראיה מייתי מהכא שאני הכא דהוה ליה מלוה העתידה לבא ולעולם דבמלוה שכבר באה דעתה אמלוה וצ\"ע:"
+            ],
+            [
+                "<b>הרי </b>\n<b> את מקודשת במלאכה זו כו'.</b> בפ' הא\"מ דמ\"ח נימא כהני תנאי דתני' עשה לי שירין כו' וחכ\"א אינה מקודשת עד שיגיע ממון לידה האי ממון ה\"ד אלימא אותו ממון מכלל דת\"ק סבר אפי' אותו ממון נמי לא אלא במאי מקדשה כו' יע\"ש וראיתי להתוס' ז\"ל בפ' הגוזל עצים דצ\"ט ע\"א ד\"ה אלא במאי כתבו וז\"ל אומר ר\"י דסברא הוא שאין מקודשת במה שמוחל לה שכרו אפילו לא יהא אומן קונה בשבח כלי אלא מלוה יש לו עליה והוא מוחל לה אינה מקודשת שאין דעתה להתקדש עד שיבאו השירים והנזמים לידה כו' יע\"ש. ודבריהם סתומים דמאי ק\"ל עד שהוצרכו לזה וראיתי למהר\"ש יונה זכרונו לברכה בסימן ס\"ה שכתב שכונתם להקשות דאיך אפשר דאפי' החזיר לה החפץ אינה מקודשת והלא המקדש את האשה במלוה שיש עליה משכון מקודשת באותה מלוה וכתבו התוס' פ\"ק די\"ט והרא\"ש ז\"ל דאפי' לא החזיר לה את המשכון מקודשת משום דהו\"ל בהנאת מחילת מלוה דמקודשת ועל פ\"ז תמה על דבריהם ז\"ל במקום שהוק' להם קוש' זו לא קשיא כלל דבגמ' פריך דע\"כ לאו בדא\"ל ה\"א מקודשת במחילת שכירות דא\"כ מ\"ט דרבנן דאמרי אינה מקודשת ותו קי\"ל דבמחילת מלוה מקודשת ומדברי התוס' ז\"ל בפ\"ק ד\"ה מלוה כו' נראה דס\"ל דאף במקדש במלוה שיש עליה משכון אינה מקו' אלא בשאמר במחילת מלוה ממה שהקשו וז\"ל וא\"ת כיון דהמקדש בהנאת מחילת מלוה אפילו בלא משכון אמרינן לעיל דמקודשת למה אנו צריכים ללמוד מדר\"י כו' ואי ס\"ל דבמלוה שיש עליה משכון מקודשת אפי' בדלא א\"ל במחילת מלוה לא הוה ק\"ל מידי דלרבותא נקט מלוה שיש עליה משכון וא\"כ קש' דאי ברבו' דהכא מיירי בכה\"ג מ\"ט דרבנן ותו קשה בתירוצם דכיון דטעמא דאינה מקודשת הוא מטעם שאין דעתה להתקדש עד שיבאו לידה א\"כ לפום מאי דמסיק דמה שיגיע ממון לידה ממון אחר קאמר וקמפלגי במק' במלוה א\"כ ק' כיון שכבר באו לידה וכל כי האי דעתה להתקדש אמאי אינה מקודשת ע\"ש שהאריך בזה ומכלל דבריו נ\"מ לענין דינא שלדעת התוספות ז\"ל בתירו' הב' אפילו באומר התקדשי לי בהנא' מחילת שכירות אינה מקודשת כיון שאינו יכול לתובעה בדין שכרו עד שיגיע לידה לאו מידי קא יהיב לה גם הרב ב\"ש סי' כ\"ח ס\"ק ל\"ו הבין כן בדברי התוס' שכתב וז\"ל ומוכח מדבריהם דמיירי באומר לה בהנאת מחילת שכירות דהא כתבו כן למ\"ד אין אומן קונה בשבח כלי ופשיטא דלא מהני מחילת מלוה ועפ\"ז דן דבאומר התקדשי בהנאת מחילת מלוה אם לא הגיע עדיין זמן הפרעון לא מהני דומיא דשכירות וכ\"כ הרב מחנה אפרים ה' קנין מעות סי' ג' בדעת התוס' יע\"ש. ולע\"ד אחר המחילה נר' שכונת התוס' ז\"ל אינה לענין זה כלל אלא כונתם להקשות למאי דפריך בגמ' מכלל דת\"ק סבר אפי' אותו ממון נמי לא אלא במאי מקדשה ומסיק מאי ממון ממון אחר דמשמע להו ז\"ל דהך קו' ופירוקא דתלמודא יתד הוא שלא תמוט בפר' דברייתא לכולהו אוקמתא דאוקי בגמ' פלוגתייהו דר\"מ ורבנן ואהא ק\"ל שפיר דבשלמא לפום מאי דס\"ד בפרק הגוזל דפלוגתייהו הוא באומן קונה בשבח כלי ק\"ל שפיר דכיון דטעמא דר\"מ משום דאומן קונה בשבח כלי ודאי דאינה מקודשת עד שיתן אותו ממון לידה שהרי מקודם לכן לא הויא לה מלוה כלל אמנם לתי' דמסיק אח\"כ דכ\"ע אין אומן קונה בשבח כלי ובמקדש במלוה קא מפלגי מאי פריך שהרי ודאי דלהך תירוצא נמי פריך הכי כמבואר בשמעתין דמתחלה ס\"ד דבמקדש במלוה פליגי ואפ\"ה פריך אלא במאי מקדשה ואהא ק\"ל דכיון דר\"מ ס\"ל דהמקדש במלוה מקו' א\"כ מש\"ה ס\"ל לר\"מ דמכיון שעשאן מקו' שהרי עשה לי שירים ונזמים ואקדש אני לך קאמר דמשמע משעת עשיי' וא\"כ מכיון שעשאן והרי הוא מלוה עליה מקו' ואהא כתבו דמאי דפריך בגמ' הוא משום דסברא הוא כו' אפי' לא יהא אומן קונה אלא מלוה עלי' כו' כלומר ל\"מ לפום אוקמתא דגמרא דפליגי באומן קונה דודאי דאינה מקודשת לר\"מ עד שיתן לידה אלא אפילו לפום אוקמתא דר\"מ ס\"ל אין אומן קונה והויא מלוה גבה ובמקדש במלוה פליגי אפ\"ה ס\"ל לתלמודא דאינה מקודשת שאין דעתה להתקדש עד שיבאו לידה ומשום דאכתי קשה דמאי פריך במאי מקדשה לוקמא לברייתא בשגילה דעתה להתקדש משעת עשיה דהשתא אתיא כפשטא בריי' דקתני כיון שעשאן מקו' דמשמע משע' עשייה מש\"ה הוצרכו לומר ועוד אומר ר\"י כו' ודבר זה מפורש יוצא מתורתו של הרשב\"א ז\"ל שכתב בשמעתין ז\"ל הא דאמרינן האי ממון היכי דמי כו' נראה דלאו למימרא דלא חלו הקדושין כלל עד שעת נתינה דמשעת גמר הכלי מקודשת למ\"ד מקדש במלוה מקו' שהרי אין זה מקדשה בגוף הכלי אלא בשכר עשייתו כו' ועוד דאי ס\"ל המקדש במלוה מקודשת רקוד לפני שחוק לפני ה\"ז מקודשת אע\"פ שאין מגיע לידה אם לא השחוק כו' יע\"ש שנדחק הרבה ליישב קוש' הגמ' לפי פי' זה ובסוף דבריו העלה דאפי' למאן דאמר אינה לשכירות אלא לבסוף אין הקדושין נגמרין עד שיחזיר לה הכלי שאין מגיע לידה שום הנאה עד שיחזיר לה הכלי ולא נתכונה זו אלא שיחזיר לה הכלי לאחר גומרו ורקוד לפני שאני דכיון שרקד לפניה הרי הגיע לה מה שהיתה חפצה בו ומתכונת לו יעוין שם הנה מבואר כונת דברי התוס' כמ\"ש שבאו לאפוקי ממה שעלה לדעת הרשב\"א כמ\"ש.ומעתה זכינו לדין דבאומר בהנאת מחילת שכירות אפשר דמודה התוס' ז\"ל דמקודשת מיד ואפי' קודם שיבואו לידה וכמ\"ש הרב מ\"א שלדעת הרשב\"א בהנאת מחילת מלוה מקודשת אפי' קודם זמן הפרעון והתוס' ז\"ל לא כ\"כ אלא לר\"מ לפום אוקמת' דס\"ל דמקדש במלוה מקודשת אהא כתבו דאפי' ר\"מ מודה דאינה מקודשת קודם שיבאו לידה כיון שאינה יכול לתובעה בדין והרי הוא מקדשה במלוה גופא נמצא דלאו מידי קא יהיב לה אבל באומר בהנאת מחילה שאין הקדושין אלא משום פרוטה שהיה צריך ליתן לאדם שיפייסנו על כך וכמ\"ש רש\"י ז\"ל בפ\"ק מודה התוס' דמקודשת שהרי איתיה השתא לפרוטה בע\"כ דעביד איניש דיהיב פרוטה לאדם שיפייסנו על כך אפילו קודם זמן פירעון וכן מפסקי התו' ז\"ל בפ' הגוזל עצים שלא הביאו מדברי התוספות הללו כלום משמע דס\"ל דלא נ\"מ לענין דינא כלל דכל משאם ומתנם אינו אלא אליבא דר\"מ כמ\"ש ולא מיירי באומר בהנאת מחילת מלוה כמ\"ש הם ז\"ל כנ\"ל:<br><b> ולדעת </b> הראב\"ד ז\"ל שכתב הרשב\"א שם דלמ\"ד אינה לשכירות אלא לבסוף מכיון שנגמר מלאכתו הו\"ל מלוה ומקודשת בההיא שעתא ושלא כדעת רש\"י שכתב אינה לשכירות אלא לבסוף כשמחזירן לה ק' דא\"כ למ\"ד ישנה לשכירות מתחילה ועד סוף תתקדש מיהא בפרוטה אחרונה דאתיא עם גמר הכלי ובתוס' רי\"ד הקשו כן וכתבו עוד דליכא למימר דחצי פרוטה הראשונה שבפרוטה האחרונה הויא מלוה ולא נשאר פרוטה עם גמר הכלי דכל פחות מפרוטה לא חשיבא לאיקרויי מלוה ותי' דגם פרוטה האחרונה הויא מלוה עד שיגיע כלי לידה כו' וכשיטת רש\"י ז\"ל אכן לדעת הראב\"ד ז\"ל דמשעת גמר מלאכה חלו הקדושין קשה טובא וליכא למימר דלהנך אוקמתא ס\"ל לרבנן דמלוה ופרוטה דעתה אמלוה דא\"כ למאי דקאמר רבא דפלוגתא דר\"מ במלוה ופרוטה אמאי הוצרך לאוקמא בשהוסיף לה נופך משלו לוקמא כפשטא וכ\"ע ס\"ל ישנה לשכירות ופליגי אי דעתה אפרוטה דהיינו פרוטה אחרונה או דעתה המלוה ומתוך דברי הרב פרישה שכתב בסי' הנזכר סל\"ז למדנו יישוב לזה די\"ל דס\"ל דע\"כ לא אמרי' מלוה ופרוטה דעתי' אפרוטה אלא דוקא בשנתן לה אפרוטה בעין ואמרינן דדעתיה אפרוטה דהשתא ולא אמלוה דמעיק' אבל הכא דעת' להתקדש על שכר כל המלאכה יע\"ש וכן תי' הרב מ\"א ה' שכירות סימן י\"ד יע\"ש, ועוד נ\"ל דס\"ל ז\"ל כליכא למימר שכתבו התוס' רי\"ד דלמ\"ד ישנה לשכירות מתחילה וע\"ס כל פורתא ופורתא דעביד אפי' קודם שהגיע לפרוטה הו\"ל מלוה גבה ומ\"ש רש\"י ז\"ל בד\"ה אלא דלמ\"ד ישנה לשכירות כל פרוטה ופרוטה דעביד הויא מלוה גבה לאו למימרא דדוקא פרוטה דהויא מלוה אבל בפחות מפרוטה לא חשיב מלוה אלא משום דקאי בקדושין דאין אשה מתקדשת אלא בפרוטה קאמר הכי וכ\"כ בדרישה יע\"ש וראיה לזה מההיא דפ\"ק דע\"ז דקאמר ר\"א אם בנה שכרו מותר ואמרי' התם לא נצרכה אלא למכוש האחרון עבודה זרה מאן קא גריס לה גמר מלאכה ואימת הויא גמר מלאכה במכוש האחרון מכוש האחרון לית ביה שו\"פ אלמא קסבר ישנ' לשכירות מתחילה וע\"ס והשתא לדעת התוס' רי\"ד דס\"ל דכל פחות מש\"פ לא חשיבא לאיתקרויי מלוה ופרוטה אחרונה אתיא עם גמר כלי א\"כ ק' דהיכי קאמר ר\"א שכרו מותר הא איכא פרוטה אחרונה דאתיא עם גמר כלי ואם כן נמצא איסור מעורב בשכרו והתוס' ז\"ל הוקשה להם כן אתי' דגמרא ותי' אינו מעלה ארוכה לקושייתינו ואי ס\"ל דשכרו מותר דקאמר ר\"א היינו חוץ מפרוטה אחרונה וכדעת הראב\"ד ז\"ל שכתב בטי\"ד סי' קל\"ג דמהני כה\"ג א\"כ ק' דאמאי הוצרך בגמ' לומר מכוש אחרון לית ביה ש\"פ אפילו אית ביה שו\"פ אפ\"ה שפיר קאמר ר\"א דשכרו מותר חוץ מפרוט' אחרונה אלא ודאי מוכרח דלמ\"ד ישנה לשכירות כל פורת' ופורת' חשיבא מלוה וכן נראה ג\"כ מדברי הרשב\"א ז\"ל שם בסמוך כמו שיראה המעיין גם לדעת הר' יונה שכתב הרב מחנה אפרים סי' הנזכר דכל ששכרו אינו אלא שו\"פ לא אמרינן בזה ישנה לשכירות כו' ונראה שטעמו ז\"ל דכל פחות משו\"פ לא חשיבא מלוה כמ\"ש התוס' רי\"ד ק' טובא מההיא דע\"ז כמ\"ש וצ\"ע. ואפשר לומר דס\"ל לרבינו יונה דלא קי\"ל בהא כרבי ירמיה דאמר לא נצרכ' אלא לע\"ז עצמה ומשום דס\"ל דאף בפרוטה אמרינן ישנה לשכי' אלא קי\"ל כההיא דרב ששת דפ' הספינה דמייתי לה התם תלמודא בסתם דמוכח מינה דס\"ל דכל בפרוטה לא שייך לומר ישנה לשכירות ועל פי זה אשכחנא פתרי למה שהקשה הרב ב\"ח ז\"ל בטור י\"ד סי' קמ\"ג על הרי\"ף והטור ז\"ל שהשמיטו הא דר\"י דשכר ע\"ז עצמה מותר והוא ז\"ל תי' דס\"ל דלא קי\"ל בהא כר\"י ואע\"ג דקיימא לן בעלמא ישנה לשכירות ואפי' לקולא מ\"מ בהא דקאמר ר\"י מכוש אחרון לית ביה שו\"פ לא קי\"ל הכי דאפי' אם ת\"ל דלית ביה שו\"פ אפי\"ה אסור ליהנות מדמי ע\"ז אפי' פחות משו\"פ וא\"כ נמצא איסור מעורב בשכרו וכמו שהק' התוס' ואף ע\"ג דכתבו ליישב זה אליבא דר\"י ס\"ל להרי\"ף והטור כיון דדוחק הוא לא סמכינן אשינוייא דידיה אלא מוקמינן למימרא דר\"א כפשטא דדוקא בכפה שכרו מותר את\"ד יע\"ש והר\"ב ש\"ך ז\"ל שם סק\"ד דחה תי' הרב ב\"ח ותי' דהרי\"ף סמך אירושלמי שם דמבואר מיניה דבכפה הוא דמיירי ר\"א יע\"ש ואף לפי תי' צ\"ל דשכר ע\"ז ה\"ט דאסור לפי הירוש' אע\"ג דקי\"ל ישנה לשכירות משום דנמצא איסור מעורב בשכרו ואפי' פחות מש\"פ אסור כמ\"ש ב\"ח ואני תמיה לפי תירוץ זה שהרי הטור סי' קל\"ד כתב שם משם הרשב\"א דאם שכרו להעביר מאה חביות בחמשים פרוטות והיתה אחת מהן של יין נסך מותר אע\"פ שיש בהן שכר חצי פרוטה מיין נסך ומבואר מדברי הרשב\"א בתה\"א שהוציא דין זה מההיא דר\"י דאמר מכוש אחרון לית ביה שו\"פ ועיין בב\"י שם וא\"כ מאחר שהטור הביא דברי הרשב\"א ז\"ל הללו בלי חולק ומבואר דהכי ס\"ל איך אפשר לומר דס\"ל להטור דשכר ע\"ז אסור משום דאיסור מעורב בשכרו ואפי' פחות משו\"פ דלא כר\"י אכן לפי מ\"ש יש ליישב דס\"ל דלא קי\"ל בהא כר\"י מכח ההיא דרב ששת דכל בפרוטה לא אמרי' ישנה לשכירות וא\"כ משו\"ה שכר ע\"ז אסור משום דאיכא איסור פרוטה מעורב בשכרו דפרוטה אחרונה לא אתיא אלא עם גמר כלי וכמ\"ש ואף שלפי דברי הטור ח\"מ סימן קצ\"ג משמע שאינו מפורש ההיא דר\"ש מטעם שכירות וכפי' רבינו יונה מ\"מ כיון שלפי גירסת הרי\"ף והרא\"ש שם מבואר דהיינו מדין שכירות וכמ\"ש הב\"ח שם וא\"כ לפי פי' ע\"כ צ\"ל דס\"ל דכל בפרוטה לא אמרי' ישנה לשכירות ופליגי אדר\"י כמ\"ש משם הטור משום חומרא דע\"ז לסברת הרי\"ף ומ\"מ כל זה שכתבנו אינו אלא לדעת הרמב\"ן והרשב\"א שכתב ה\"ה בפ' ז' מהל' מכירה שדעת הרי\"ף דמלוה אינה קונה במכר ואם כן ע\"כ צ\"ל דטעמא דרב ששת משום דכל פרוטה לא אמרי' ישנה לשכירות ולא חשיבא מלוה אכן לפי דעת הר\"ן וה\"ה שכתב בפ\"ק דמכילתין כדעת הרי\"ף דס\"ל דמלוה קונה במכר א\"כ לפי דעתו ההיא דרב ששת לא מכרעא לומר דס\"ל דכל בפרוטה לא אמרי' ישנה לשכירות ולומר דפליג אדר\"י דאפילו נימא דס\"ל דאפי' בפרוטה ישנה לשכירות אפי' הכי קונה קרקע בשכר יפוי שלו משום דמלוה קונה במכר וא\"כ לפי דעתו לא ניתן ליאמר תירוץ זה שכתבנו וצ\"ע שוב אחר זמן נדפס לשון למודים למו\"ה ז\"ל וראיתי לו שם בה' ע\"ז סי' ל\"ט דפ\"ח ע\"ג שתמה על הב\"ח והש\"ך כמ\"ש ודו\"ק: ומ\"ש עוד הרב הנז' שכ\"כ במרדכי בפ' אז\"נ נר' שכונתו למ\"ש בדקמ\"ג ע\"ד וז\"ל מתני' הכה כו' מיהו ישנה לשכירות מתחילה וע\"ס לענין דמיד שעשה השכיר קצת מן המלאכה ועולה שכרו עד כדי ש\"פ יכול לקדש בו את האשה עכ\"ל וק' דהא כיון דישנה לשכירות כו' הו\"ל מלוה והמקדש במלוה אינה מקודשת אלא ודאי דס\"ל דכל ששכרו אינו אלא שו\"פ לא אמרי' ישנה לשכירות כו' וצ\"ל לפ\"ז דמיירי באומר לה קודם התקדשי לי בשכר שו\"פ ראשונה שאעשה לך דמיד שעשה כדי שו\"פ חלו הקידושין מיד דאי באומר לה אחר שעשה הא אכתי הו\"ל מלוה וסבירא ליה להמרדכי שלא כדעת ר\"י שכתבו התוס' דאפי' גלו דעתם שיחולו הקידושין קודם הגע' ממון לידה אינה מקודשת עד שיגיע ממון לידה דא\"כ אכתי הו\"ל מקדש במלוה ואין זה במשמע לשונו שכתב ומיד שעשה קצת כו' יכול לקדש משמע דמיירי בבא לקדשה אח\"כ ואומר לה התקדשי לי בשכר שו\"פ שעשיתי לך וכיון שכן אכתי קשה דהא הו\"ל מלוה והר\"ב ד\"מ בסי' כ\"ח ס\"ז כתב דהמרדכי מיירי בשעשה מלאכה אצל אחרים דהו\"ל מלוה של אחרים ויכול לקדשה ע\"י מעמד ג' וע\"ש וא\"כ לפ\"ז אין ראיה מדברי המרדכי דס\"ל כדעת הר' יונה ולפי הנר' אישתמיטתיה מהרב ז\"ל ויותר נ\"ל לפרש דברי המרדכי דמיירי בשכירות דידה במקדש בהנאת מחילת שכירות דס\"ל דמהני כמ\"ש לעיל ודוק וראיתי למוהרימ\"ט שהקשה לשיטת רש\"י והר\"ן דאינה מקודשת עד שיגיע ממון לידה דאמאי צריך לומר משעשה שליחותו נגמרו הקדושין ואי משום מאי דקאמר בגמ' אלא במאי מקדשה אין ראיה משם דלא אמרו כן בגמ' אלא למאי דס\"ד דכ\"ע ס\"ל ישנה לשכירות כו' ובמקדש במלוה פליגי דאפי' מאן דסבירא ליה דמקודשת לא אמר במלוה שיש עליה משכון ולא החזיר לה את המשכון דודאי לא סמכא דעתה כל זמן שלא החזירו לו ומש\"ה קא מתמה במאי מקדשה אבל לפום מאי דמסיק דבישנה לשכירות פליגי אין כאן מלוה אלא שכירות ומשגמר מלאכתו קנתה ע\"י כלי באותו השבח ונתקדשה בכל מקום שהוא וכתב שכן נראה מדברי התוס' פ' הגוזל עצים ד\"ה ואב\"א ושלפי זה י\"ל דלפי המסקנא הא דתניא בדברי חכמים עד שיגיע ממון לידה כפשטי' מתפרשא באותו ממון דלדידהו כיון דישנה לשכירות כו' הוה לי' מלוה על המשכון וכי הדר ליה המשכון מקודשת מדר\"י בר יהודה אבל כל דלא יהיב לה המשכון לא שמעת מדר\"י בר יהודה ואינה מקודשת ובזה לא קשה כלל מה שהק' אההיא דאין אומן קונה בשבח כלי וליהוי כמלוה שיש עליה משכון את\"ד יע\"ש הנה הרב ז\"ל הלך בשיטת הראב\"ד שכתבו דלמ\"ד אינה לשכירות כו' מכיון שנגמר מלאכתו מקודשת מיד אך מה שרצה להוליד דלכך תי' עד שיגיע ממון לידה כפשטה מתפרשה ומשום דהו\"ל מלוה על המשכון ובהכי יישב קו' המפרשים ז\"ל לא ידענא מאי קאמר שהרי אכתי תקשי לפום מאי דס\"ד דתלמודא דעד שיגיע ממון לידה ממון אחר קא' דלמאי פריך ממון אחר לרבנן הא הו\"ל מלוה שיש עליה משכון ואם כן ע\"כ צ\"ל דלמאי דס\"ד דלתלמודא על כרחין סבירא ליה דלא חשיב מלוה שיש עליה משכון ומשום דלא תפיס אאגריהו כמ\"ש הר\"ן והרשב\"א ז\"ל וכיון שכן מאין לנו לומר דלפי המסקנא ס\"ל לתלמודא דאומן נמי חשיב מלוה על המשכון ופליג אסברת המקשה בהך וליכא למימר דהא בהא תליא דלס\"ד דמקשה דס\"ל דפליגי במקדש במלוה ולר\"מ אינה מקודשת עד שיגיע ממון לידה ע\"כ צריכינן לדחוקי נפשין ולומר דלרבנן ס\"ל דלא חשיב אומן במלוה שיש עליה משכון ומש\"ה אינה מקו' עד שיגיע ממון אחר אמנם לפי המסקנא דפליגי בישנה לשכירות ומכיון שעשאן דר\"מ כפשטא מיתפרשא דס\"ל דמשעת גמר מלאכה היא מקודשת א\"כ עד שיגיע ממון לידה דרבנן נמי מוקמינן כפשטא ומשום דהוי מלוה שיש עליה משכון דהא ודאי ליתא דא\"כ תיקשי לס\"ד דמקשה דמאי פריך לימא כתנאי כו' ומאי קו' נימא דע\"כ לא קאמר ר\"מ אלא בעשה לי שירים ומשום דהוי מלוה על המשכון ותלמודא נמי אמאי לא מתרץ לה בהכי ולימא ודכ\"ע ישנה לשכירות כו' והכא אי חשיב מלוה שיש עליה משכון קמפלגי אלא ודאי דס\"ל לתלמודא דסברא זו לא ניתן ליאמר כלל דאומן חשיב מלוה שיש עליה משכון ומשו\"ה דחיקא ליה לאוקמא טעמא דר\"מ בהכי וכיון שכן איך אפשר לומר דלפי המסקנא כ\"ע ס\"ל דחשיב מלוה שיש עליה משכון הא ודאי עקא היא ותו שהרי להנך אוקמתי' דמוקמינן דפלוגתייהו באומן קונה ובמלוה ופרוטה ע\"כ לר\"מ אינה מקודשת עד שיגיע אותו ממון לידה שהרי כיון דאומן קונה בשבח כלי אינה זוכה בשבח אלא כשהוא מוסר לה וכן מתבאר מדברי הר\"י ז\"ל שם בסמוך ממה שהקשה לדברי התוס' (ומ\"ש שם אבל מ\"ד אינה מקודשת ס\"ל אין אומן קונה כו' ט\"ס הוא וצ\"ל מ\"ד מקו' יע\"ש) אכן מבואר ג\"כ ממ\"ש אבל לפום מאי דמסיק דבישנה לשכירות פליגי ומשגמר מלאכתו קנתה ע\"י כלי באותו שבח ונתקדשה בכל מקום שהוא הרי שלא כתב הרב כן אלא להך אוקמתא דפליגי בישנה לשכירות ומטעמא שכתב דמשגמר מלאכתו קנתה ע\"י כלי באותו שבח אכן להך אוקמתא דפליגי באומן קונה כיון דאינה זוכה בשבח עד שימסרנו לה פשיטא ודאי דאינה מקודשת לר\"מ עד שיגיע ממון לידה ומהתימה על הרב אמונת שמואל סי' ל\"ד ד\"מ ע\"ד שהבין בדברי הרב דאוקמתא דאומן קונה בשבח כלי נמי מקו' מיד לר\"מ ועל פי זה תמה עליו דבפרק הגוזל עצים ס\"ד דמק' פליגי באומן קונה בשבח כלי ואפ\"ה ס\"ל דעד שיגיע ממון אחר קאמר והא ודאי ליתא כמ\"ש שלא כ\"כ הרב ז\"ל אלא להך אוקמתא דפליגי בישנה לשכירות לאפוקי מדעת רש\"י והר\"ן שכתבו דלהך אוקמתא נמי אינה מקודשת לר\"מ עד שיגיע הממון לידה אבל לאוקמתא דאומן קונה פשיטא ודאי דלר\"מ נמי אינה מקודשת עד שיגיע לידה וכן מתבאר מדברי הרשב\"א ז\"ל דלאוקמתא דאומן קונה אף הראב\"ד ז\"ל מודה דאינה מקודשת מיד ממ\"ש ובודאי דלמ\"ד אומן קונה בנתינת הכלי הוא מקדשה כו' יע\"ש וכן נמי לאוקמתא דמלוה ופרוטה פשיטא ודאי דלר\"מ דאמר דעתיה אפרוטה אינה מקודשת עד שיגיע הפרוטה לידה א\"כ ע\"כ דעד שיגיע ממון דחכמים ממון אחר קאמ' וצ\"ל ע\"כ דס\"ל דאומן לא חשיב מלוה שיש עליה משכון כמ\"ש הר\"ן והרשב\"א ז\"ל וכיון שכן מסתברא ודאי דלהך תי' נמי ממון אחר קאמר ולא חשיב מלוה שיש עליה משכון כיון דלא אשכחן דפליגי דאם איתא הכי הו\"ל לתלמודא למימר השתא דאתית להכי מאי עד שיגיע ממון ע\"ש אותו ממון ובר מן דין ק' טובא דאם איתא דלהך אוקמתא כל שיגיע ממון לידה מקודשת לכ\"ע ומשום דהוי מלוה שיש עליה משכון ק' מברייתא דקתני ר\"י הנשיא אומר באמת אמרו בין בשכר שעשיתי בין בשכר שאעשה אינה מקודשת ואם הוסיף לה נופך משלו מקודשת ואמרי' לקמן דפליגי בישנה לשכירות והשתא אם איתא דכל שהגיע לידה מקודשת לכ\"ע א\"כ צ\"ל דאינה מקודשת דקתני ר\"י הנשיא אינה מקודשת מיד קאמר וא\"כ היכי קתני בתר הכי ואם הוסיף לה נופך משלו מקודשת כל שלא הגיע הממון לידה אפי' הוסיף לה נופך משלו ודאי דאינה מקודשת דכיון דה\"ט משום דדעתיה אפרוטה כל שלא הגיע אותה פרוטה לידה במאי מקדשה אלא ודאי מקודשת כשהגיע לידה וטעמא דהוסיף לה נופך הא לא\"ה אינה מקודשת וא\"כ ע\"כ משום דס\"ל דאומן חשיב מלוה שיש עלי' משכון וכיון שכן עד שיגיע ממון דחכמים ע\"כ ממון אחר קאמר דאל\"כ ברייתות פליגי אהדדי ומן האמור בזה מבואר שמ\"ש הר\"ב אמונת שמואל שדעת רבו של רי\"ו שכתב בנתיב ב\"ך דאם עשה שירים ונזמים ואח\"כ הקדיש בשכרו מקו' כיון דתופס אותן בשכר' כדעת מוהרימ\"ט ז\"ל דהא ודאי ליתא שהרי הרב ז\"ל לא כ\"כ אלא להך אוקמתא דפליגי בישנה לשכירות אבל להך אוקמתא ע\"כ [צריך] לומר דממון אחר קאמר וא\"כ ק' דמנ\"ל לרי\"ו לפסוק כהך אוקמתא דרבא ובר מן דין שדברי הרב מוהרימ\"ט ז\"ל תמוהים וכמ\"ש ותו שהרב ז\"ל נר' שכתב כן על פי מה שהובאו דברי רי\"ו בד\"מ ולא ראה אותן על מקומם שאילו היה רואה אותן לא ניתן ליאמר זה כלל שהרי בדבריו כתוב שם לאמר ולא דמי לעשה לי שירים דהתם לא תפיס אאגריה ואם כדברי הרב ז\"ל מאי קשיא ליה הא התם נמי דינא הכי כפי דעת מוהרימ\"ט ז\"ל הן אמת שדבריו ז\"ל סתומים במ\"ש ול\"ד לעשה לי שירים וראיתי למוהרח\"ב ז\"ל בספר דינא דחיי בעשין מ\"ח די\"ג ע\"ב תמה על דברי רי\"ו בזה גם במ\"ש עוד וכן אמרינן בשמעתין בשכר שעשיתי עמך אינה מקודשת ופירש רש\"י בשכבר החזיר לה השירים דראיה זו אסיפא קאי וגם מ\"ש בשם רש\"י שכבר החזיר לה השירים לא הוזכר זה בדברי רש\"י ופי' הוא ז\"ל דבריו על פי מ\"ש רי\"ו בשם הרמ\"ה והביאו הטור סימן הנז' גבי המקדש במלוה שיש עליה משכון דאי לא מטי לידיה בתורת משכון אע\"ג דאי' ליה למתפסיה אזוזי אינה מקודשת כל כמה דלא גלי דעתיה דתפיס ליה בתורת משכון ומבואר מדבריו דכל דגלי דעתיה מהני אע\"ג דלא אתא לידיה מעיקרא בתורת משכון וא\"כ מ\"ש רי\"ו ומורי כתב שאם עשה לה שירים כו' מקו' דכיון דתופס אותן בשכר כו' מיירי בשכבר לימים ראשונים עשה לה שירים ונגמרו והיה תופס אותן בשכרו עד שתפרע לו דאע\"ג דלא אתא לידיה מעיקרא בתורת משכון כיון דגלי דעתיה דתופס אותן בשכרו מקודשת וז\"ש ול\"ד לעשה לי שירים דהתם לא תפיס אאגריה כלומר דהתם לא גלה דעתו מקודם שהיה תופס למשכון קודם הקידושין ומ\"ש וכן אמרי' בשמעתין כונתו להביא ראיה למ\"ש דהיכא דכבר עשה לה שירים וקדשה בשכר' מקו' מדאמרינן בשכר שעשיתי אינה מקודשת ופירש רש\"י בשכבר החזיר לה השירים משמע דבדלא החזיר לה מקודשת דהוה ליה כמלוה על המשכון ומ\"ש בשם רש\"י דמיירי בשכבר החזיר לה השירים הוא ממ\"ש רש\"י בשכר שאעשה עמך מקו' לכשיגמר ויתננו לה ואי בשכר שעשיתי מיירי בדלא החזיר אמאי הויא מלוה הא קסבר אינה לשכירות אלא לבסוף אלא ודאי דבשכר שעשיתי מיירי כשהחזיר לה השירים עכת\"ד יע\"ש:<br><b> והנה </b> מ\"ש שדקדק כן ממ\"ש רש\"י בד\"ה בשכר שעשיתי לא היה צריך לזה כלל דבהדיא כתב כן רש\"י ז\"ל בד\"ה וכל שכן וז\"ל כיון דגמרו והחזירו לה הויא מלוה גמורה הרי מבואר דבשכר שעשיתי מיירי בשכבר החזירה אמנם עיקר ראיית רי\"ו ז\"ל לפי דבריו מדברי רש\"י דס\"ל דבשלא החזיר מקודשת משום דהוי מלוה על המשכון איני מכיר דמאי ראיה היא זו דרש\"י ז\"ל קאי התם אליבא דת\"ק דס\"ל דבשכר שאעשה מקו' משום דס\"ל אינה לשכירות כו' דא\"כ ע\"כ דבשכר שעשיתי דקא' אינה מקודשת הוא משום דהחזירה לה אמנם לדידן דקי\"ל דישנה לשכירות ה\"נ דאפי' בדלא החזירה לה אינה מקודשת ולא חשיבא מלוה שיש עליה משכון ותו דאיכא לדיוקי הכי מדברי רש\"י ז\"ל א\"כ איכא לדיוקי נמי אפי' בשלא גילה דעתו מעיקרא שהי' תופס אותן בשכרו דמקודשת מדלא מוקי לה בשלא החזיר לה ובדלא גילה דעתו מעיקרא שהיה תופס אותן בשכרו אלא תכף ומיד שגמרן הביאן וא\"ל התקדשי לי בשכר שעשיתי ומדברי הרב ד\"מ ז\"ל שכתב בס\"ז אחר שהביא דברי רי\"ו הללו וז\"ל ואע\"פ שהטור כתב בשם הרמ\"ה דוקא דמטי לידו בתורת משכון נר' שבכאן מודה לרי\"ו דכל אומן הכלי שבידו הוא כמשכון על שכרו יע\"ש נראה דס\"ל דלדעת רי\"ו אפי' שלא גילה דעתו מעיקרא שהיה תופסם בחובו מקודשת ושלא כמו שפי' הרב הנז' דאי כפי פי' מאי ק\"ל ממ\"ש הרמ\"ה ז\"ל הא דברי רי\"ו הן הן דברי הרמ\"ה וכיון שכן ק\"ט דמ\"ש מעשה לי שירים ונזמים דאמרינן בשמעתין דאינה מקודשת ולא חשיב מלוה שיש עליה משכון ועיין בס' בית שמואל ס\"ק ל\"ח והנ\"ל שהרב ד\"מ הבין בכונת רי\"ו ז\"ל שכל כונתו לחלק בין היכא דמעיקרא לא נחית אדעתיה דקדושין אלא עשה לה שירים כדי לגבות מעות ממנה אלא שאחר שגמרן א\"ל התקדשי לי בשכר פעולתם דהתם כיון דלא נחית מעיקרא אדעתא דקדושין א\"כ מסתמא ודאי שדעתו היה לתופסם בחובו עד שיפרענו שכך היא המדה ברוב בני אדם והילכך כי הדר מקדש לה הו\"ל כמקדש במלוה שיש עליה משכון אמנם בשמעתין כיון דמעיקרא א\"ל עשה לי שירים ואקדש אני לך א\"כ נמצא דכי קא נחית אדעתא למיהבינהו לה מיד תיכף אחר שגמרם קא נחית ולא חל עליו שם משכון כלל והילכך אינה מקודשת ואע\"ג שדעתו של זה הוא שאם לא תתרצה להתקדש לתופסם בחובו עד שתפרענו אפי' הכי כיון דקודם הקידושין לא חל עליו שם משכון נמצא שבשעת קידושין לאו מידי קא יהיב אלא הוה ליה כמקדש במלוה ואפשר שדיקדק רי\"ו ז\"ל כן ממאי דנקט בברייתא פלוגתא דר' מאיר ורבנן בשא\"ל מעיקרא עשה לי שירים ואקדש אני לך ואמאי לא נקט לפלוגתייהו בעשה לה שירים ובא לקדשה אח\"כ בשכר פעולתן משמע דבהא מודו דהוי כמלוה שיש עליה משכון ומ\"ש רי\"ו וכן אמרינן בשמעתין בשכר שעשיתי אינה מקודשת כונתו ז\"ל להביא ראיה למ\"ש דכל דמעיקרא לא נחית אדעתא דקדושין מודו כ\"ע דמקודשת ממאי דקתני בברייתא בשכר שעשיתי פירש רש\"י דמיירי בשכבר החזיר אבל אם לא החזיר לה מקוד' לת\"ק משום דאינה לשכירות אלא לבסוף כשמחזירה לה כמו שכתב רש\"י משמע דכל שלא החזיר לה מקודשת לכ\"ע משום דחשיבי כמלוה שיש עליה משכון דאלת\"ה אלא דלא כתב כן רש\"י אלא אליבא דת\"ק משום דאינה לשכירות אלא לבסוף כשמחזירה לה א\"כ ק' לפירש\"י דאמאי נקט ברייתא בשכר שאעשה מקו' לכרוך וליתני בבשכר שעשיתי גופיה בין אם החזירו לה בין אם לא החזירו לה אלא משמע דבשכר שעשיתי כל שלא החזירו לה מקודשת לכ\"ע משום דלא נחית מעיקרא אדעתא דקדושין משום הכי לא תני אלא בשכר שאעשה דבהא הוא דפליגי כנ\"ל ליישב דברי רי\"ו והד\"מ ז\"ל ודוק ומ\"מ מבואר מדברי רש\"י ורי\"ו דהא דאמרי' בשכר שעשיתי עמך אינה מקודשת היינו דוקא בשכבר החזירה לה ומהתימא על הרב ל\"מ ז\"ל בפ' זה מהדורא בתרא שהק' על מ\"ש רבינו דבשכר שאעשה אינה מקודשת מטעם דישנה לשכירות דבסמוך כתב האו' לאשה התקדשי לי בדינר והרי זה המשכון כו' אע\"פ שחייב לתת לה דינר כיון שלא הגיע הדינר לידה אינה מקודשת וא\"כ ה\"נ כיון דבשעת אמירה לא הגיע כלל לידה אפילו למ\"ד אינה לשכירות אלא לבסוף אינה מקודשת ואיך כתב הרב הטעם מפני שישנה לשכירות כו' וכ\"ת דמ\"ש כאן אינה מקודשת הוא כשאמר אחר שעשאו התקדשי לי בשכר שעשיתי עמך ולכך הוצרך לטעם דישנה לשכירות הא לאו מילתא היא כלל דבין למ\"ד ישנה לשכירות בין למ\"ד אינה לשכירות כ\"ע מודו דבשכר שעשיתי עמך אינה מקודשת כמו שכתב בגמרא יע\"ש מה שתי' והוא פלאי שהרי מבואר מדברי רש\"י ורי\"ו שכתבנו דבשכר שעשיתי אינה מקודשת לכ\"ע היינו בשכבר החזירו לה ומקדשה אח\"כ אבל אם בשעה שהחזירו לה א\"ל התקדשי לי בשכר שעשיתי ודאי דלמ\"ד אינה לשכירות אלא לבסוף מקודשת דכיון דאין לשכירות אלא לבסוף כשמחזירו לה כמו שכתבו רש\"י והר\"ן והריטב\"א ז\"ל א\"כ באותה שעה הרי הוא נותנה לשם קדו' ולא הוי מקדש במלוה וכן כתבו בתוס' רי\"ד בהדיא דהא דבשכר שאעשה עמך מקודשת היינו בשאומר בשעת נתינה התקדשי לי במנה בשכר כלי זה שעשיתי הא לא\"ה אינה מקודשת דכיון דבשעת אמירה לא נתן לה כלום אפי' נתן לה אח\"כ לא מהני כל שלא אמר לה בשעת נתינה התקדשי לי וכמ\"ש הרב ז\"ל ומ\"מ נראה שדברי התוס' רי\"ד הללו במחלוקת הוא שנוי שלדעת הראב\"ד ז\"ל שכתב הרשב\"א מבואר דס\"ל דלמ\"ד אינה לשכירות אלא לבסוף מיד כשגמר הכלי חלו הקדושין ואצ\"ל לה אחר כן התקדשי לי דאם ל\"כ למ\"ד אינה לשכירות כו' נמי הו\"ל מקדש במלוה שהרי מיד כשגמר הכלי הו\"ל מלוה לדעת הראב\"ד ז\"ל וקדושין לא חלו עד שיאמר לה התקדשי לי גם ממה שרצה להכריח הרשב\"א דהקדושין חלין משעת גמר הכלי מדאמרינן דלמ\"ד אינה לשכירות בשכר שאעשה עמך מקודשת ואם איתא דאינה מקודשת עד שעת חזרת הכלי הו\"ל שכירות מלוה משעת גמר הכלי עד שעת נתינת הכלי כו' יע\"ש נראה דס\"ל גם כן דאצ\"ל אח\"כ התקדשי לי דאם איתא לדידיה נמי תיקשי דהו\"ל מקדש במלוה דמשעת גמר הכלי הו\"ל מלוה וקדושין אינן חלים עד שיאמר לה אח\"כ ואף למה שהסכים הרב ז\"ל כדעת רש\"י דהקדושין אינן נגמרים עד שיחזרנה לה מ\"מ בהא ודאי מודה דלא בעינן שיאמר לה אח\"כ דלא כהרב ב\"ח ז\"ל שכתב דברי תוס' רי\"ד להלכה בלי חולק ועיין בספר בית שמואל ס\"ק ל\"ז כנ\"ל ומכלל מ\"ש לעיל מבואר שאף לדעת רש\"י והתוס' ז\"ל שכתבנו לעיל דס\"ל דאין קדושין חלים עד שיבאו לידה היינו דוקא בעשה לי שירים ומשום דאין דעתה להתקדש עד שיבאו לידה או משום דכיון דאינו יכול לתובעה בדין עד שיתננו לידה כמ\"ש התוס' אבל בע\"מ שאדבר עליך לשלטון או באומרת רקוד לפני שחוק לפני אע\"פ שאינו מגיע לידה שום הנאה כיון שדבר עליה לשלטון או רקד לפניה הרי הגיע לה מה שהיתה חפצה ומכוונת להך וכמ\"ש הרשב\"א בהדיא והוא מוכרח מההיא דרקוד לפני דפרק האומר ומהתימה על הרב חידושי אגדות שכתב פרק ב' דסנהדרין אההי' דמלוה ופרוטה דלר' יוסי דס\"ל דקדושי מירב קדושין גמורין הן ליכא למימר דהיינו משום דהוי כאומר בשכר שאעשה עמך דאיכא למ\"ד דמקודשת משום דאינה לשכירות דהיינו דוקא בעשה לי שירים דכיון דאינה לשכירות אלא לבסוף כי מהדר לי' מקודשת כדפי' רש\"י התם משא\"כ הכא דלאו מידי קא מהדר לה יע\"ש והוא תימא שהרי ברקוד לפני מקודשת מיד אף על גב דלא מידי קא מהדר לה ומשום שהרי הגיע לידה מה שהיתה חפצה כמ\"ש הרשב\"א ואם כן ה\"נ דכוותה כיון שכבר הכה את הפלשתי הרי הגיע לשאול חפצו ורצונו וכדכתיב והיה האיש אשר יכה את הפלשתי כו' ואת בתו יתן לו וא\"כ מאותה שעה מקודשת מיד לדוד ולולי פירוש רש\"י שם שפי' דהא דקאמר התם מלוה אית לך גבאי היינו עושר גדול אפשר לפרש דמלוה אית לך גבאי דקאמר התם היינו שכר עשיה ומשום דס\"ל לריב\"ק דישנה לשכירות כו' והו\"ל מקדש במלוה ובהא פליגי ר\"י וריב\"ק אם ישנה לשכירות כו' אבל לפרש\"י ז\"ל לא מוכחים קראי כלל הכי דמדכתיב והי' האיש כו' יעשרנו המלך ואת בתו יתן לו משמע דתרי מילי קא יהיב ליה לדוד ותרוייהו איתנהו ולפרש\"י ז\"ל שניהם יחדיו לא יכונו דכל שנותן לו בתו הרי נשאר העושר לשאול וכבר ראיתי מן המפרשים שתמהו עליו בזה וכתבו עוד דכיון דבשכר הפעולה הוא מקדש' הרי הו\"ל כע\"מ שאדבר עליך לשלטון דמקודשת והיכי קרי לי' בגמ' מלוה ואין זה כלום שבפי' אמרו בפרק האומר דלמ\"ד ישנ' לשכירות ע\"מ שאדבר עליך לשלטון אינה מקודשת עד דיהיב לה פרוטה וזה פשוט עוד ראיתי להרב מחנה אפרים הל' שכירות סי' הנז' שרצה לידון בדבר חדש דע\"כ לא אמרי' ישנה לשכירות כו' אלא בפועל העושה מלאכה דכל פרוטה ופררטה שנגמר' נתחייב בע\"ב לפועל ונעשה מלוה אבל מי שבקש מחבירו שיעשה לו שידוכין עם פ' ויתן לו חפץ פלוני קנה השדכן ולא שייך לומר ישנה לשכירות כו' והו\"ל מלוה כיון שלא נתחייב השדכן אלא כשיבא הדבר לידי גמר א\"ד יע\"ש וכעין זה כ' הרב ע\"י ז\"ל לקמן בפרקין דף נ\"ד בתוס' ד\"ה המקדש לחד תירוץ שדעת התוס' דהא דר\"ל דאמר פ' האומר והוא דיהיב לה פרוטה לא קאי אלא אחלוקת ואעשה עמך כפועל בטל דכל פרוטה ופרוטה שמתהנה בה הו\"ל מלוה אבל באדבר עליך לשלטון ליכא למימר הכי דהא לא קמתהנ' עד שיגמור הדבר יע\"ש וכפי דבריהם היה נ\"ל ליישב מה שהק' הרשב\"א ז\"ל בחידושיו אההיא דגרסי' בסוף פרקין אמר אביי ל\"ק כאן בשכר הבאה ומילוי כאן בשכר הזאה לפרש\"י שם שפי' דמיירי באומר התקדשי לי בשכר הבאה דאם כן נפשוט מינה דאינה לשכירות אלא לבסוף והי\"ל לתלמודא לומר קסבר אינה לשכירות אלא לבסוף ומהיותר תימה על הראב\"ד ז\"ל שכתב בהשגותיו בפ' זה א\"א דוקא בשכר הבאה כו' מבואר מדבריו דלענין דינא קאמר שהיא מקודשת והוא תימה דכיון דקי\"ל ישנה לשכירות הוה ליה מקדש במלוה אכן כפי דבריהם ז\"ל הנה נכון דס\"ל דהכא באומר בשכר הבאה כיון שאינה מתחייבת אלא בשיגמור הדבר ויביאנו לא שייך לומר ישנה לשכירות אלא שמדברי רש\"י ז\"ל שם בפרק האומר ד\"ה והוא שנתן שכתב וז\"ל דבשכר דבור או בשכר פעולה לא מקדשה דישנה לשכירות כו' משמע דס\"ל דבאדבר עליך לשלטון נמי שייך לומר ישנה לשכירות כו' ובר מן דין נר' דק' לדבריהם מהא דפריך התם בפ' האומר לר\"ל מברייתא דקתני בשכר שארכבך על החמור שאושיבך בקרון או בספינה הרי זו מקודשת והשתא לפי דבריהם מאי פריך הא בשכר שארכבך על החמור וכל הני ודאי הו\"ל כאדבר עליך לשלטון דהא לא מטיא לה הנאה ואינה מתחייבת אלא כשיבא הדבר לידי גמר שירכבנה על החמור ובהא לא אמרינן ישנה לשכירות כו' וא\"כ אמאי הוצרך תלמודא לאוקמי לההיא מתני' כמ\"ד אינו לשכירות גם מה שכתב הרב מח\"א דבשכר שאדבר עליך לשלטון דאינה מקודשת לאו משום טעמא דישנה לשכירות הוא דהא לא שייך כמ\"ש אלא משום דהנאה זו הבאה לה מדבריו שדיבר עליה לשלטון הוי כמו מלוה דאינו אלא מבריח ארי כו' נראה דק' עליו מדפרכינן התם ומאי דוחקי לר\"ל לאוקומי למתני' בישנה לשכירות ובדיהב לה השתא מאי קו' הא ע\"כ מתניתין מיירי בדיהב לה מדקתני ע\"מ שאדבר עליך לשלטון דהתם אפי' נימא אינה לשכירות הוה ליה מקדש במלוה משום דהוי מבריח ארי כמו שכתב הרב ז\"ל ואי מאי דפריך בגמרא הוא דחלוקת ואעשה עמך כפועל דמ\"ל לר\"ל לאוקמי בדיהב לה ומשום דישנה לשכירות לוקמא בדלא יהב לה וכמ\"ד אינה לשכירות דהא כדאיתא ואע\"ג דחלוקת אדבר לשלטון מיירי ע\"כ בדיהב לה הא לא אריא דהא כדאיתא והא כדאיתא ק' דאם כן מאי משני מתני' קשיתיה מאי אירייא קתני ע\"מ כו' ומאי קושיא על כרחין למתני על מנת משום חלוקת שאדבר עליך לשלטון ולעולם דהא כדאיתא כדפריך וי\"ל בדוחק ותו דבתוספתא הביאה הרא\"ש שם קתני בשכר שאדבר עליך לשלטון אם יש במה שדבר עליו שו\"פ מקו' והשתא בשלמא אם נאמר דטעמא שאדבר עליך לשלטון הוא משום דישנה לשכירות איכא למימר דהך תוס' אתיא כמ\"ד אינה לשכירות אמנם לפי' הרב ז\"ל קשה דהיכי קתני מקודשת הא הוה ליה מקדש במלוה דלכולי עלמא אינה מקודשת:<br><b> ולעיקר </b> קו' הרשב\"א ז\"ל שהק' לפי' רש\"י והראב\"ד ז\"ל אההיא דבשכר הבאה נראה ליישב דס\"ל ז\"ל דההיא לאו באומר לה מעיקרא התקדשי לי בשכר הבאה והלך והביאו לה מיירי דהתם ודאי לא מהני משום דישנה לשכירות וה\"ל מלוה אלא בשהיו לו אפר פרה ומי נידה מזומנים בידו מיירי והלך וקדשה וא\"ל התקדשי לי בשכר פ' שהיית צריך ליתן לאדם שיביא לך אפר פרה דהתם ודאי מקודשת דלא שייך טעמא דישנה לשכירות כנ\"ל ועיין בהרב החידושין שם ועיין עוד במ\"ש הרב לח\"מ פ\"ג מהלכות נחלות הלכה ב' שדבריו תמוהים דנראה מדבריו דס\"ל בדעת רבינו כדעת ריא\"ז שכתב בשלטי הגבורים דמאן דס\"ל ישנה לשכירות לא ס\"ל הא דשכירות אינה משתלמת אלא לבסוף וזה ודאי ליתא שדעת רבינו כדעת התוס' מדפסק בהלכות אלו כמ\"ד ישנה לשכירות ובה' מלוה ולוה גבי ההיא דמרבין על השכר פסק דשכירות אינה משתלמת אלא לבסוף כדאיתא בפרק אז\"נ ועיין בהרב נחלה ליהושע סי' י' ודוק:<br><b> עוד </b> אמרו שם בגמ' דע\"כ אין אומן קונה בשבח כלי והכא בהוסיף לה נופך משלו קמפלגי כו' יע\"ש וראיתי להרא\"ש בפרק הגוזל עצים שכתב וז\"ל כתב הרי\"ף ומסיק רבא דכ\"ע אין אומן קונה שמעינן מיניה דאין אומן קונה וליתא לדרב אסי אלא חייב לשלם דמי שידה ונ\"ל דאין ראיה משם דה\"נ אמר רבא דכ\"ע ישנה לשכי' וכתבו התוספות דאין ראיה משם לפסוק הלכה משום דלא מצי רבא למימר בע\"א כו' ונ\"ל להביא ראיה דאי פליגי באומן קונה הלכה כחכמים כו' ואי לא פליגי צריכי למיסבר תרוייהו דאין אומן קונה ומיהו לאו ראיה היא דליכא למימר דפליגי בישנה לשכירות עכ\"ד והנה כל האחרונים אחזו צער בדברי הרא\"ש הללו דמ\"ש ומיהו לאו ראיה היא כו' דהא כי נימא נמי דפליגי בישנה לשכירות שפיר איכא למשמע מינה דכ\"ע ס\"ל דאין אומן קונה דאל\"כ אמאי אינה מקודשת לרבנן וליכא למימר דה\"ק דאיכא למימר דפליגי בישנה לשכירות וברייתא מיירי בשכיר יום ולא בקבלן וכמו שכן תירץ הר\"ב מע\"מ דאם כן איך כתב הרא\"ש דאין ראיה מדרבא דאין אומן קונה בשבח כלי משום דלא מצי למימר בע\"א הא שפיר הוה מצי למימר דכ\"ע אומן קונה והכא לאו בקבלן איירי אלא בשכיר יום וכבר תמה עליו בזה הר\"ב ש\"ך ח\"מ סי' ש\"ו סק\"ג ותו דא\"כ אמאי נייד הרא\"ש מאוקמתא דרבא דקאי ביה והול\"ל דאין ראיה משם דאיכא למימר דפליגי במלוה ופרוטה ובשכיר יום ועיין במוהר\"ש הלוי ח\"מ סי' ד' ולפי חומר הנושא נ\"ל ליישב דבריו דס\"ל דלאוקמתא דרבא דאוקי פלוגתייהו במלוה ופרוטה ע\"כ צ\"ל דכ\"ע ס\"ל דאין אומן קונה ולא מצי לאוקמי לברייתא בשכיר יום אבל בקבלן מודי כ\"ע משום דלרבא כיון דחכמים ס\"ל דמלוה ופרוטה דעתיה אמלוה א\"כ ע\"כ מאי דקתני בברייתא אינה מקודשת עד שיגיע ממון אחר לידה ה\"ק עד שיקדשנה קדושין אחרים ולימא לה התקדשי לי בממון זה וכ\"כ הרב החידושין ז\"ל ואם כן ע\"כ דס\"ל לחכמים דבעשה לי שירים בכל גוונא אינה מקודשת ואפי' בקבלן משום דאין אומן קונה דאם איתא דבקבלן מודה אם כן אדתני עד שיגיע ממון אחר לידה דבהא לא אשמועינן מידי דפשיטא ודאי דכל שמקדשה קדושין אחרים בממון אחר מקודשת הו\"ל לברייתא לאשמועינן חידושא דבקבלן מקודשת והכי הו\"ל למיתני אינה מקודשת עד שיעשה עמה בקבלנות אמנם לאוקמתא דמוקמינן לפלוגתייהו בישנה לשכירות איכא למימר שפיר דמיירי ברייתא בשכיר יום והא דתני עד שיגיע ממון אחר רבותא אתא לאשמועי' דאפי' בשכיר יום אם הגיע ממון אחר לידה דהיינו שהוסיף לה נופך משלו וכיוצא מקודשת משום דמלוה ופרוטה דעתה אפרוטה וכ\"ת אכתי ראיית הרי\"ף במקומה עומדת מההיא דפ' הגוזל עצים דאמר דכ\"ע אין אומן קונה והכא בישנה לשכירות קא מפלגי והשתא אמאי ל\"ק דכ\"ע אומן קונה והכא בשכיר יום ובישנה לשכירות קמפלגי יש לומר דתלמודא התם נקיט לה למילתיה הכי משום דלתי' דרבא ע\"כ צ\"ל דכ\"ע אין אומן קונה נקיט לה לתלמודא כי הך לישנא אגב גררא וכן משמע מדברי הרי\"ף שעיקר ראייתו היא מתי' דרבא כנ\"ל ועיין בס' בני יעקב בתשו' ס\"י ובס' גט פשוט סי' ק\"ך סק\"ט ע\"ש:<br><b> אפריון שלמה</b>\n<b> מה שהקשה </b> דא\"כ היכי משכחת לה עשה לי שירים ונזמים דאינה מקודשת הא הוי מלוה שיש עליו משכון כן הקשה הב\"ש ונלפענ\"ד דבר חדש דהנה הא דאפי' לא תפוס הוי כמשכון בידו היינו דוקא בשכר שעשיתו כיון דתחלה ירד ע\"ד לשלם לו שכר וקצבה עמו שכר אף שכל הפוסקים כתבו דאומן קונה בשבח כלי קיי\"ל להלכה א\"כ צ\"ל הא דס\"ל לחכמים דאינה מקודשת מיירי בליכא שבחא מ\"מ מחויבת לשלם לו שכר כמו שקצבה עמו א\"כ אי בעי שלא לקדשה רק לתפוס הכלי אשכרו הרשות בידו אם כן גם אם רוצה לקדשה ואינו רוצה לתפוס אשכרו מ\"מ הוי כמשכון בידו כמ\"ש הד\"מ אבל היכא שאמרה תחלה עשה לי שירים ונזמים ואקדש אני לך א\"כ מתחלה לא ירדה ע\"ד להשתלם לו שכר כך ע\"ד שתתקדש בו א\"כ אם ירצה שלא לחזור ולקדשה רק מתפיס אשכרו הוי כאומן ששינה מדעת הבעלים ונתן לו צמר לצבוע אדום וצבעו שחור דידו על התחתונה ואם הוצאה יתירא על השבח אינו נוטל רק השבח אם כן ה\"נ לא קצבה שכר אדעתא דהכי א\"כ אין לו השכר רק השבח והכא יהי' מיירי בליכא שבחא ולא מצי למתפיס אשכרו א\"כ נהי דהוא מרוצה שיקדשנה אם כן מגיע לו שכר מ\"מ הא עכ\"פ עכשיו אינו רוצה לתפוס אשכרו ע\"כ לא הוי כמשכון בידו ואינה מקודשת אך זה דוקא לאינך אוקימתא אבל להך אוקימתא באומן קונה בשבח כלי פליגי בע\"כ מיירי ביש שבחא נמצא שאם ירצה שלא לקדשה רק לתפוס אשכרו הרשות בידו ואעפ\"כ אינה מקודשת לרבנו בע\"כ צ\"ל שיש חילוק בין אם הוא תפוס אשכרו או לא לפ\"ז א\"ש דמורו של ר\"י כתב אליבא הך אבע\"א דפליגי באומן קונה ע\"כ צריך לפרש דמיירי בלא תפיס אבל רש\"י דהצריך בהחזיר מיירי אליבא שאר האוקמתות לפ\"ז א\"צ לחלק בין תפיס או לא דממילא לא קשה כנ\"ל ע\"כ הצריך לפרש דמיירי בהחזיר וא\"ש דברי הד\"מ:<br><b> שם</b><br><b> מה </b> שהביא בשם ספר מח\"א שרצה לידון בדבר החדש דלא אמרינן ישנו לשכירות מתחלה ועד סוף רק באעשה עמך כפועל דפועל העושה מלאכה כל פרוטה ופרוטה שנגמרה נתחייב בעה\"ב לפועל והו\"ל מלוה אבל מי שבקש מחברו שיעשו לו שדוכין עם פלוני ויתן לו חפץ פלוני קנה השדכן ולא שייך לומר ישנו לשכירות מתחלה כיון שלא נתחייב לשדכן אלא כשיבוא הדבר לידי גמר וכן הביא עוד בשם עצמות יוסף לדעת התוס' דף נ\"ה ד\"ה המקדש דהא דקאמר ר\"ל והוא שנתן לה פרוטה היינו דוקא באעשה עמך כפועל אבל באדבר עמך לשלטון ליכא למימר הכי דלא קמתהני עד שיגמור הדבר עיי\"ש והשעה\"מ תמה על זה ממה דפריך שם הש\"ס משכר שארכיבך על החמור וכו' דבכל הני לא הוי הנאה ואינה מתחייבת עד שיבוא לידי גמר ובזה אי"
+            ],
+            [
+                "<b>האשה שאמרה תן דינר לפ' כו'.</b> הנה מוהר\"א ששון ז\"ל סי' קע\"ו נסתפק אי דוקא כשאמרה ואקדש אני לך או אפילו אמרה תן מנה לפ' ובשעת הנתינה לפלוני אמר לה הרי את מקודשת לי סגי והוכיח מדברי התוס' לקמן ד\"ט ד\"ה הב אשקי שהק' וז\"ל וא\"ת מי גרע מתן מעות לפלוני דמקודשת כ\"ש כשאמרה תן לי כו' דס\"ל דלא בעינן שתאמר ואקדש אני לך דאל\"כ מאי מקשו מי גרע מתן מעות לפל' דמקודשת שאני התם דאמרה ואקדש אני לך אלא ודאי ס\"ל דלא בעי' אלו דבריו יע\"ש ולפי דבריו ז\"ל צריך להבין מה שתי' שם וז\"ל וי\"ל דשאני הכא דמעיקרא היתה שואלת שלא בתורת קדושין ומש\"ה איכא למימר בשגומרת הכי אדעתא דמעיקרא קאמרה יע\"ש דאי ס\"ל דבתן מנה לפ' אע\"ג דלא אמרה ואקדש אני לך מקודשת אם כן התם נמי מעיקרא שלא בתורת קדושין היתה שואלת שיתן מנה לפ' ואפ\"ה מקודשת והנראה דס\"ל להרב ז\"ל דכונת התוס' ז\"ל דתן מנה לפ' שאני דשתקה בשעת הנתינה והילכך איכא למימר דאע\"ג דמעיקרא שלא בתורת קידושין היתה שואלת שיתן כל שאמר בשעת הנתינה ה\"א מקודשת באותו מנה ושתקה לשם קידושין קבילתינהו משא\"כ בההיא שאמרה הב לבסוף ידים מוכיחות דאדעתא דמעיקרא קאמר' וזהו שדקדקו ז\"ל לומר ומש\"ה איכא למימר כשאמרה הב כו' דמשמע דעיקרא דמילתא תליא במה שאמרה הב ולפי זה צ\"ל דסבירא להו להתוס' ז\"ל דבההיא הב אשקי כו' אי שתקה ולא אמרה הב אשקי ה\"נ דינא הכי דמקו' וכמו שכן הוא דעת הרמב\"ן ז\"ל והרשב\"א ז\"ל שם בחידושיו אך אני תמה על הרב ז\"ל דבסימן הקודם הוכיח מדברי התו' הללו דס\"ל שלא כדעת הרשב\"א דאפי' שתקה אינה מקודשת דאי ס\"ל כדעת הרשב\"א מאי מקשו התם שאני דשתקה לבסוף ולא אמרה הב יע\"ש והוא תימה דלפי מ\"ש בסי' שלאחר זה עכ\"ל דהיא היא תי' התו' ז\"ל וכמ\"ש ודבריו צ\"ע:"
+            ],
+            [],
+            [
+                "<b>היה </b>\n<b> בידו משכון על חוב שיש אצל אחרים כו'.</b> כתב ה\"ה שם ברייתא ופירשוה בין משכנו בשעת הלואתו בין שלא בשעת הלואתו כו' וכ\"כ שם התוס' ד\"ה משכון דאחרים וז\"ל אע\"ג דר\"י מיירי כו' בשעת הלואה נמי אלים שיעבודיה לקדש בו את האשה ע\"ש ועיין בש\"ך ח\"מ סי' ע\"ב סק\"ט שכתב וז\"ל אמת שבמרדכי רפ\"ק דקדושין כתב בשם התו' דאף לענין קדושין קונה בשעת הלואתו אבל אינו כן בתוס' שלפנינו יע\"ש והוא תימה שהרי מדברי התוס' שלפנינו מבואר בהדיא כן וכמ\"ש עוד התו' שם וכמו כן יש לפרש ההיא דפ' כ\"ש בההיא דישר' שהלוה את הנכרי על חמצו אחר הפסח עובר לר\"מ ומפ' התם טעמא משום דקני ליה כדר\"י דכיון דקני ליה שלא בשעת הלואה בשעת הלואה נמי קני ליה לענין דקרינן ליה שלך כו' ראיתי להש\"ך ס\"ק הנז' שכתב דלק\"מ מההיא דפ' כ\"ש דהתם נמי י\"ל דמיירי שמשכנו שלא בשעת הלואתו והא דדייקי' בהאומנים ובפ' שבועת הדיינים דלישנא דהלוהו על המשכון משמע בשעת הלואתו לק\"מ דודאי לישנא דהלוהו על המשכון לישנא דמשכון משמע שהלוהו מתחילה על המשכון וא\"כ משכנו בשעת הלואתו אבל בפסחים לא קאמרינן אלא ישראל שהלוה לכותי על חמצו והאי לישנא שפיר יש לפרשו שהלוה לו מתחילה על חמצו שהיה לכותי בביתו ולא משכנו אצלו רק ששעבד אצלו חמצו שהיה לו בביתו מדלא קתני ישראל שהלוה לכותי על משכון של חמץ וראי' לזה דמעיקרא ס\"ד דקא מפלגי אי ב\"ח מכאן ולהבא הוא גובה או למפרע ולא איירי במשכנו אצלו כלל וכמו שפרש\"י בהדיא וא\"כ ישראל שהלוה לכותי על חמצו דנקט היינו ששעבד לו חמצו שבביתו וא\"כ נהי דמשני בשהרהינו אצלו מ\"מ שפיר נוכל לומר דמיירי בשהרהינו אצלו לאחר הלואה שהלוה לו מתחילה על חמצו שהיה לו בביתו ואח\"כ הרהינו אצלו וזה לע\"ד ברור ותמהני על התוס' שהרעישו העולם בזה הלא הדברים ברורים כמ\"ש את\"ד ולע\"ד דברי התוספות נכונים בטעמם ודבריו ז\"ל לא יתכן דאיך אפשר דלפי המסקנא מיירי בשהרהינו אצלו לאחר הלואה שהלוה לו מתחילה על חמצו דאם כן למאי איכפל תנא למנקט דינא בשהלוה לו מתחילה על חמצו ואח\"כ הרהינו אצלו כיון דכל מה שעובר בב\"י הוא משום מה שמשכנו אצלו וכל שמשכנו אפי' לא הלוהו מתחילה על חמצו אלא הלוהו סתם ואחר כך משכן לו חמצו ה\"ה עובר בב\"י וא\"כ מה שהלוהו מתחילה על חמצו לא מעלה ולא מוריד כלל לענין לחייבו בב\"י ואם כן הו\"ל לברייתא למינקט דינא בסתם יש' שמשכן לו חמצו ה\"ז עובר בב\"י שהוא עיקר הדבר המחייבו בב\"י לא שהלוה על חמצו שאינו עיקר כלל לחייבו ונמצא תלי טעמא בדלא טעמא ובשלמא לס\"ד דתלמודא דקא מפלגי בדאביי ורבא ניחא שפיר דקתני בברייתא שהלוה על חמצו שהוא עיקר המחייבו בב\"י מטעמא דלמפרע הוא גובה אכן לפי דבריו קשה אלא ודאי דכי משני תלמודא הב\"ע בשהרהינו אצלו היינו לומר דכי קתני בברייתא ישראל שהלוה לנכרי על חמצו פירוש על חמצו שמשכנו אצלו בשעת הלואה ואם כן היינו דק\"ל שפיר וזה נראה אצלי ברור:<br><b> עוד </b> ראיתי לעמוד בענין זה על מ\"ש הש\"ך סי' הנז' ס\"ק י\"ו על מ\"ש מוהר\"ם וי\"א דהמלוה על המשכון לא הוי אלא ש\"ח לענין זה שאם דמי המשכון יתרים על החוב אין המלוה נותן ללוה היתרון וז\"ל מדלא חילק משמע דאף במשכנו שלא בשעת הלואתו אין המלוה נותן ללוה היתרון אבל לע\"ד דמשכנו שלא בשעת הלואתו מודה ר\"י נמי דנהי דלא חשיב ש\"ש משום פרוטה דר\"י אבל משום דר\"י ע\"כ דהוי ש\"ש כו' עד מ\"ש מ\"מ נראה מבחוץ דהוי ש\"ש ג\"כ להיתרון מהטעם כיון דמשכנו שלא בשעת הלואתו א\"כ אין לך הנאה גדולה מזו ובההיא הנאה דתפוס ליה אזוזי חשיב ש\"ש וראיה לזה דהא בפ' ד' וה' אמרי' דאף לר\"י דאמר בעלי חובות נינהו הוי ש\"ש בשתפסו ניזק לגבות ממנו ומשמע התם דטעמא הוי משום דבההיא הנאה דתפיס לי' לשור אניזקיה ולא אעריקו ליה בעלי' לאגמא הוי ש\"ש וכמו שפי' רש\"י להדיא ופי' מוכרח דליכא למימר התם טעמא כיון דיכול לקדש את האשה דהא פשיטא כיון דלר' ישמעאל אם הקדישו אינו מוקדש כדאיתא התם אינו יכול לקדש בו את האשה כדמוכח בפ' האיש מקדש גבי הא דפריך התם ותסברא והאמר ר\"י גזל ולא נתייאשו הבעלים כו' דהיכא דאינו יכול להקדיש אינו יכול לקדש אלא ודאי אע\"פ שאינו יכול לקדש בו הוי ש\"ש מטעמא דתפיס לה אאגריה את\"ד ולע\"ד אני תמיה עלה שהרי לפי מ\"ש הר\"ן והרשב\"א והרמב\"ן במלחמותיו שדעת הרי\"ף ז\"ל דלפי האמת הא דר\"י איתיה אפי' במשכנו בשעת הלואתו ואילו בפרק האומנים כתב הרי\"ף ל\"ש משכנו בשעת הלואתו ל\"ש משכנו שלא בשעת הלואתו בכולהו ש\"ש הוי מ\"ט מצוה קעביד כו' והשתא קשה דל\"ל להרי\"ף טעמא משום פרוטה דר\"י ות\"ל משום דרבי יצחק כיון דהא דר\"י איתיה אפי' בשעת הלואתו אלא משמע ודאי דס\"ל דמשום דר' יצחק אינו חייב אלא כנגד המשכון אבל משום פרוטה דר\"י חשיב כש\"ש על המשכון כולו ואם כן איך כתב הש\"ך שדעת מוהר\"ם יחיד הוא מאחר שהרמב\"ן והרשב\"א והר\"ן ז\"ל קיימי בשיטתיה גם מ\"ש ראיה מההיא דפרק ד' וה' דמשום דתפיס ליה אניזקיה חשיב ש\"ש והכא נמי משום דתפיס ליה אחוביה נראה דאין זו ראיה דהכא גבי מלוה שאני דלא חשיב ש\"ש מהאי טעמא כיון שאינו מרויח במה שהלוה לו דאי בעי לא היה מלוה לו מעיקרא וכמ\"ש מוהרש\"א שם בפ' האומנין ד\"ה אימור משא\"כ בההיא דפ' ד' וה' דחשיב שפיר ש\"ש מהאי טעמא כיון שלא מידיעתו הזיק לו מה בידו לעשות ודוק גם מ\"ש דליכא למימר טעמא כיון שיכול לקדש בו אשה דכיון דלר\"י אינו מוקדש אינו יכול לקדש יש לתמוה עליו שהרי הרמב\"ן ז\"ל במלחמותיו פ' שבועת הדיינין הביא ראיה לדעת הסוברים דמשום דר\"י לא קני להתחייב באונסין ממ\"ש בפרק ד' וה' כגון שתפסו ניזק לגבות ממנו ונעשה עליו ש\"ש והתם משכנו שלא בשעת הלואתו היא וקאמר דש\"ש הוי ולא מיחייב באונסין כו' יע\"ש אשר מבואר דס\"ל דההיא דתפסו ניזק קני ליה משכון מדר\"י דחשיב משכנו שלא בשעת הלואתו והשתא תיקשי ליה דהיאך קאמר התם תלמודא דאם הקדיש ניזק אינו מוקדש הא כיון דקני ליה ניזק מדר\"י דב\"ח קונה משכון אם כן הרי יכול לקדש בו אשה כדאמרי' בקדושין וכיון שכן אם הקדישו מוקדש דהא בהא תליא כמ\"ש ואף שהרב הנז' שם בסק\"ט דחה דברי הרמב\"ן הללו וכתב דההיא דתפסו ניזק לא קני ליה מדר\"י כיון שלא נתחייב לו עד שעת העמדה בדין מ\"מ לדעת הרמב\"ן ז\"ל תיקשי ליה סוגיא דהתם דקאמר אם הקדישו אינו מוקדש גם מה שהביא ראיה מההיא דפ' הא\"מ דקדושין והקדש מיתלא תלי הא בהא נראה דאין לו דמיון כלל דהתם שאני דכיון שקדשה בדבר שאינו שלו וה\"ז מוציאה מידה בעיניה ממש א\"כ במה היא מתקדשת ומה הנאה יש לה מה שאין כן הכא שהרי היא מתקדשת במעות שחייב לה על המשכון שהרי הוא חייב לשלם לה ונמצא דקא מטייא לה הנאה מיניה ובהדיא קיימ\"ל דהשואל חפץ מחבירו והודיע שרוצה לקדש בו את האשה שהיא מקודשת ועיין בטור א\"ה סי' כ\"ח אע\"ג דאם הקדישו אינו מוקדש כדקי\"ל גבי מתנה ע\"מ להחזיר דאם הקדישו אינו מוקדש אלא ודאי משמע דלא תליא הא בהא כמ\"ש כנ\"ל ודו\"ק: ודע דהא דאמר ר' יצחק ב\"ח קונה משכון היינו דוקא במטלטלין כדנפקא לן מקרא דולך תהיה צדקה אבל בקרקע ודאי דאין ב\"ח קונה משכון וזה מבואר מסוגיא דפרק השולח דל\"ז דאמרי' התם אלא מלוה על המשכון מ\"ט משום דתפיס ליה אלא מעתה הלוהו ודר בחצירו ה\"נ דלא משמט ליה אמר ליה שאני משכון דקני ליה מדר' יצחק הרי מבואר דמשכון דקרקע לא קני ליה וכ\"כ הרב ש\"ך סי' רע\"ח ס\"ק ו' יע\"ש ופשוט והוצרכתי לזה ממה שראיתי להר\"ב גד\"ת שער מ\"ג ח\"ב סי' ד' שתמה על מ\"ש הרב בעל התרומות משם ר\"ח ז\"ל דפלוגתא דאביי ורבא אי ב\"ח למפרע הוא גובה או לא מיירי בדאית ליה לארעא משכנתא בידיה דב\"ח עסקינן דאי ליתא בידיה אביי לא אמר שפיר הקדיש ושפיר זבין כו' וכתב עליו וז\"ל תי' זה דר\"ח קצרה שכלי מלהשיגו דבגמ' פרכינן מדתנן נכרי שהלוה לישראל על חמצו אחר הפסח מותר בהנאה לרבא דאמר מכאן ולהבא הוא גובה ומשנינן הב\"ע בשהרהינו אצלו. פירש\"י שהרהינו אצלו קס\"ד השתא משום דב\"ח קונה משכון ותימא ע\"ע אי אביי ורבא לא איירו אלא היכי דאיתי' בידו דב\"ח א\"כ מאי משני בשהרהינו אצלו דהיינו משום דב\"ח קונה משכון הא מילתיה דרבא נמי בהכי מיירי יע\"ש שהניחו בצ\"ע ואחר המחילה לא דק כלל בזה דמילתי' דרבא כיון דאיירי במשכנתא דקרקע מה שייך בזה לומר ב\"ח קונה משכון והנראה דאשתמיט מיניה סוגיא דפ' השולח וזה פשוט:<br><b> ודע </b> שאני מסתפק בהא דקי\"ל דב\"ח קונה משכון וחשיב כשלו לענין קדושין ולעבור עליו בב\"י בשהתנה בפי' ע\"מ שלא יתחייב בפשיעה אי חשיבא כשלו לדברים האמורים או נימא כל שהתנה הוי כש\"ח וגריעא מיניה ונראה להביא ראיה דכל שהתנה לא אמרי' ב\"ח קונה משכון ולא חשיבא כשלו ממה שכתב ה\"ה פ\"ג מה' חמץ ומצה וז\"ל ורבינו לא כתב סוף המשנה ישראל שהלוה לגוי על חמצו אחר הפסח אסור בהנאה דהטעם לפי שנראה כו' דישראל מכותי קונה משכון היה חייב באחריותו וכבר נתבאר שחמצו של כותי ברשות ישראל וחייב ישראל באחריותו שחייב לבערו ע\"כ ואם איתא דב\"ח קונה משכון ואפי' במתנה בפי' שאינו חייב באחריותו מחייב א\"כ לא הו\"ל לרבינו למיסמך אדינא דחמצו של גוי וקבל עליו ישראל אחריות כיון דנפקא מינה לענין דינא אפי' בשאינו מקבל אחריות אלא משמע דכל שהתנה לא חשיבא כשלו וכ\"מ ג\"כ מדברי התוס' פרק שבועת הדיינים דמ\"ד ד\"ה שומר שכתבו וז\"ל והשתא הא דאמרינן בפ\"ק דפסחים כו' היינו אי מיגניב או מיתביד באונס דאי לאו הכי ישראל שהלוה לכותי על חמצו יאסר בהנאה בלא דר\"י ורבנן נמי אמאי פליגי כו' והשתא אמאי לא כתבו דאצטריך דר\"י לאסור אפי' בשהתנה בפירוש דאי מדשמואל לא מחייב לבעורי ורבנן נמי בהכי פליגי אלא משמע דכל כי האי גונא לא אמרי' ב\"ח קונה משכון וכן מצאתי בלח\"מ שבפירוש המשניות בפרק כ\"ש שכתב וז\"ל ישראל שהלוה לגוי על חמצו בכל ענין חייב לבער דישראל מכותי קונה משכון אלא א\"כ התנה בפי' שלא יתחייב באחריותו עכ\"ל עוד אני מסתפק במי שהלוה לראובן על לולב ואתרוג אי אמרי' כיון דב\"ח קונה משכון חשיב כשלו ויוצא בו י\"ח וקרינן ביה שפיר לכם כי היכי דעובר עליו בב\"י וחשיב כשלו ויש צדדין לכאן ולכאן וצ\"ע ודע דלישנא דקדש' במשכון משמע שבגוף המשכון מקדש' דאו' לה הרי את מקודשת במשכון זה וכ\"נ מדברי רבי' והטור ז\"ל אמנם רש\"י ז\"ל כתב משכון של אחרים שהיה בידו וקידשה בחוב שיש לו עליו ה\"ה מקודשת כו' משמע שאינה מתקדשת בגוף המשכון אלא אומר לה הרי את מקודשת בחוב שחייב לי פ' על המשכון זה והוא תימא דבגמ' יהיב טעמא משום דקני לי' משכון מדר\"י דאמר ב\"ח קונה משכון ש\"מ דבגוף המשכון מקדשה וכ\"ר למוהר\"ש יונה שתמה בזה והניחו בצ\"ע: ולע\"ד נראה ליישב שפיר מ\"ש הרב התרומות והביאו הטור ח\"מ סימן ס\"ו וז\"ל מסתברא דחייב על המשכון מטלטלי כיון דמסר לה קני אע\"ג דלא כתב ליה מידי ולא יהביה לי' במעמד ג' מידי דהוי אאשה שאם קדשה במשכון דאחרים מקודשת מפני שבעל חוב יש לו קצת קנין בגופו כו' יע\"ש וכתב מוהר\"ש חיון שם דכיון שהרב ז\"ל תלה הדין בההיא דאם קדשה במשכון נראה דדוקא במשכנו שלא בשעת הלואתו וקני ליה מדר\"י הוא דמהני בלא מע\"ג אבל בשעת הלואתו לא מהני וחשיב הנאת מלוה בעלמא יע\"ש ואם כן איכא למימר שלדעת רש\"י ז\"ל ה\"נ מפרשה דמיירי בקדשה בחוב שיש לו על המשכון ואפי' בלא כתיבה ומע\"ג קני ליה ויהיב טעמא משום דבעל חוב קונה משכון מדר\"י ומשו\"ה קני ליה בלא כתיבה ומע\"ג הא לאו הכי אינה מקודשת כיון דליכא כתיבה או מעמד שלשתן זה נ\"ל כפתור ופרח ליישב בדעת רש\"י ז\"ל ודו\"ק:<br><b> ובהיותי </b> בעיון זה ראיתי להר\"ב מש\"ל ז\"ל פ\"י מה' שכירות ה\"א שכתב וז\"ל עיין בתשובת מוהריט\"ץ סי' י\"ב ואחר המחילה טעה בזה שהוא סבור דכל משכון שבא אחר ההלואה מקרי משכנו שלא בשעת הלואתו להתחייב באונסין לדעת הסוברים דשלא בשעת הלואתו חייב באונסין וזה אינו אלא במשכנו לבסוף ע\"י ב\"ד ששם הוא שהוזהר המלוה להחזיר כסות של יום ביום וכסות לילה בלילה ושם הוא דאמר ר\"י ב\"ח קונה משכון להתחייב באונסין לדעת רש\"י ודעימיה אבל במשכון הבא ליד המלוה מיד הלוה ברצונו כך הוא שעה או אחר ימים ולכ\"ע אין בו למרבה אלא ש\"ש ואלו דברים ברורים עכ\"ד ואני אומר אחר המחילה שדבריו תמוהים במ\"ש דדוקא משכנו לבסוף ע\"י ב\"ד שם הוא שהוזהר המלוה להחזיר כו' אשר מבואר מדבריו דס\"ל דכל שהוא מדעת הלוה אפילו שלא בשעת הלואתו אינו חייב להחזיר כסות יום ביום והוה ליה כמו משכנו בשעת הלואתו והוא תימא שמדברי רבינו פ\"ג מה' מלוה ולוה מבואר שאפי' מדעת הלוה חייב להחזיר שכ\"כ בדין ה' וז\"ל אחד הממשכן את חבירו בב\"ד או שמשכנו בידו בזרוע או מדעת הלוה כו' ה\"ז מצוה להחזיר כו' וכתב עליו ה\"ה שזה מפורש שם יע\"ש שוב ראיתי שדין זה במחלוקת הוא שנוי בין גדולי עולם הלא המה הרז\"ה והראב\"ד ז\"ל כי הנה הרז\"ה בס\"פ המקבל כתב ליישב קו' הראב\"ד שהק' אהא דתנן מחזיר את הכר בלילה ואת המחרישה ביום דהא מחרישה כלים שעושים בהם אוכל נפש הוא והיאך משכנו מחרישו וכתב עליו הרז\"ה דלק\"מ דמתני' אקרא קאי דכתיב והאיש אשר אתה נושה בו יוציא אליך את העבוט ובודאי הלוה יכול להוציא מדעתו כלים שעושים בהם או\"נ כו' דקרא נמי אכולהו קאי דמצוה להחזיר בין במשכון דהיתרא בין במשכון דאיסורא כו' יע\"ש הנה מבואר שדעתו ז\"ל כדעת רבינו שאפילו מדעת הלוה חייב להחזיר וכן נראה דעת הרמב\"ן שם במלחמותיו אמנם הראב\"ד ז\"ל בהשגותיו על המאור הובאו דבריו בשיטה מקובצת למוהר\"ב תמה עליו וז\"ל אמת הוא שהוא רשאי לקבל ממנו אבל מאין לו שהוא חייב להחזיר הואיל ומדעתו נתן לו שהרי משכנו בשעת הלואתו כיון שמדעתו נתן לו אינו חייב להחזיר וכמו כן שלא בשעת הלואתו דמאי שנא כו' יע\"ש ומהתימה על הרב המגיד ז\"ל שכתב על דברי רבינו שזה מפורש שם בדבר שהוא במחלוקת וצ\"ע:"
+            ],
+            [
+                "<b>האומר </b>\n<b> לאשה כו' ע\"מ שתחזירהו לי אינה מקודשת.</b> מימרא דרבא פ\"ק דקידושין ד' ו' ע\"ב הילך מנה כו' ומסיק רב אשי דבכולהו קני לבר מאשה לפי שאין אשה נקנית בחליפין והתוס' ד\"ה לבר הק' וז\"ל וא\"ת במאי דמי לחליפין אי משום דחליפין הדרי הא בחליפין גופייהו אמרינן דאי תפיס כו' ונראה לר\"י דלאו חליפין הוא ומדרבנן הוא דלא הוו קדושין לפי שדרך העולם להחזיר החליפין והני כחליפין דמו כו' עי\"ש גם הרא\"ש שם כתב כן כדברי התוס' הללו שכתב וז\"ל לפי שדרך העולם להחזיר הסודר שמקנין בו הלכך אי אמרת דקני כו' ומבואר הוא דס\"ל דהא דאמר רב אשי בפרק השותפין מאן לימא לן דסודרא אי תפיס ליה לא מתפיס קושטא דמילתא היא ולאו דחייה בעלמא כמ\"ש הר\"ן שם גם לקמן דכ\"ו גבי ההיא דמעשה במדוני כו' כתב וז\"ל וגם לפי גי' אחרת פירש\"י שלכך לא קנה לו בחליפין ע\"י אחר לפי שלא היה שם מי שהי' חפץ ליתן הסודר בשבילו כו' יע\"ש הנה מבואר דס\"ל דסודרא אי תפיס מצי מתפיס וכמ\"ש התוס' אך יש מן התימה שהרא\"ש שם כתב כדברי הר\"ן דהא דרב אשי דחי' בעלמא היא והכריח הדבר מהא דשמעתין יע\"ש וא\"כ נמצאו דבריו סותרים למ\"ש בשמעתין דטעמא דר\"א משום שדרך העולם להחזיר ומשמע דמדינא מצי מתפיס וכבר היה אפשר לידחק בדבריו ע\"פ מ\"ש התוס' פרק השותפין וצ\"ע ומרן הב\"י ח\"מ סי' קצ\"ה אחר שהביא דברי הר\"ן דפרק השותפין כתב וז\"ל ומ\"ש לעיל בשם רב עמרם דאי בעי פסיק ליה סודרא אפשר דס\"ל כרב אשי ולא תיקשי ליה מההיא דקדושין דכיון שיכולין להקנות בסודר העדים ואז לא מצי למפסקי' גזרי' אפילו היכא שקונה הבעל בסודרו כנ\"ל עכ\"ל והוא מן התימה אמאי הוצרך לדוחק זה ובפשיטות הי\"ל לומר דס\"ל לרב עמרם כמ\"ש התו' והרא\"ש בשמעתין דה\"ט מפני שדרך העולם להחזיר הסודר וכנראה דאשתמיט מיניה ועיין בספר תפארת שמואל מה שנדחק עוד בזה גם מ\"ש דאם קנו בסודר העדים לא מצי למיפסקיה הוא תימה דאם איתא היכי קאמר רב אשי לר\"ן מאן לימא לן דסודרא אי תפיס לא מתפיס כו' והא אכתי ראיית ר\"ן אומרת בסודר שקונים העדים דקני אע\"ג דהדרא סודרא למריה אלא משמע ודאי דלרב אשי אפילו בסודר העדים מצי מתפיס ותו שמדברי הסמ\"ג שהביא מרן בראש הסי' וז\"ל לכך יש נמנעין מלהקנות סודריהן לצורך חביריהן פן יחזיקו בו הזוכה כו' יע\"ש מבואר בהדיא דס\"ל דאפי' בסודר העדים מצי מתפיס לכן נראה ודאי כי ט\"ס נפל בדבריו במקום לא מצי למיפסקיה צ\"ל לא חשיב למיפסקיה והן הן דברי רב עמרם שכתב מרן לעיל בד\"ה וכתב העיטור בשם רב עמרם כו' וזה פשוט ודע דמסוגיא הלזו הקשה הרב התרומות שער ס\"ד ח\"ג לדעת הסוברים דקנין חליפין לא מהני בקרקע אלא דוקא במתנה אבל במכר לא קנה עד שיתן הדמים דומיא דשטר דאמרינן דלא קנה עד שיתן הדמים שהרי מסוגיא זו מבואר דמתנה ע\"מ להחזיר במכר קנה כדקא' בכולהו קני לבר מאשה והנראה שדעתו דס\"ל דמתנה ע\"מ להחזיר כחליפין ממש נינהו וכדעת רבינו שכתב הר\"ן אבל לדעת התוס' דס\"ל דמתנה על מנת להחזיר לא הוי כחליפין ואינו אלא קנין מעות אלא משום דדמי לחליפין הוא דגזרו גבי אשה וכן נמי לגירסת רב האי דגריס בהדיא גזירה שמא יאמרו אשה נקנית בחליפין נראה ודאי דלק\"מ דהכא במכר קנה משום קנין מעות דדמו לחליפין וכיון דחליפין איתנהו במכר לא גזרו וכן ראיתי בעיטור שכתב כן בהדיא ויש לתמוה על הרב גד\"ת ז\"ל שנדחק ליישב קו' זו וכפי דברי התוס' מבואר דקו' מעיקרא ליתא גם מה שהקשה עוד על דברי התוס' דכי היכי דגזרו גבי אשה משום דדמי לחליפין ה\"נ הו\"ל למגזר גבי פדיון הבן עיין בחידושי הרשב\"א מה שתי' לזה מיהו הא ק\"ל לדעת הסוברים דקנין חליפין לא מהני במכר מהא דאמרי' לעיל ד\"ג מנינא למעוטי מאי למעוטי חליפין סד\"א הואיל וגמר קיחה קיחה משדה עפרון מה שדה מקניא בחליפין אף אשה נמי מקניא בחליפין קמ\"ל ואימא ה\"נ כו' והשתא אם איתא דבמכר לא מהני קנין חליפין היכי קאמר מה שדה עפרון מקניא בחליפין ומאי פריך ואימא ה\"נ כו' הא שדה עפרון גופיה כיון דמכר הוה לא מקניא בחליפין ונראה שיש ליישב ולומר דכיון דהנהו רבוותא מדמו להו לדין שטר דאמרי' דלא קנה עד שיתן את הדמים א\"כ הא דקי\"ל דבמוכר שדהו מפני רעתה קנה בשטר וכן אי פריש ואמר אי בעינא בשטרא אקנה נמי מהני כמ\"ש ה\"ה פ\"ה מה' מכירה א\"כ ה\"נ גבי חליפין ודאי דמהני דומיא דשטר והיינו דקאמר סד\"א דכי היכי דשדה מקניא בחליפין כדיניה היכא דליכא טעמא דלא סמכא דעתיה דהיינו פריש וא\"נ במוכר שדהו מפני רעתה ה\"נ גבי אשה כיון דליכא טעמא דלא סמכא ה\"נ דמהני קמ\"ל:<br><b> ומעתה </b> מתרצתא היא נמי הא דשמעתין ואפי' לדעת רבינו דאיכא למימר שפיר דמאי דקאמר רב אשי בכולהו קני היינו כדיניה דהיינו מוכר שדהו מפני רעתה וא\"נ בדפריש אלא דק\"ל לפי זה מה שהביאו ראיה דחליפין לא מהני במכר מההיא דהאומנים דאמרינן מלמדין אותן שלא יחזרו בהן כיצד כותב כו' ואי ס\"ד דבקנין קני לקנינהו ניהלי' בקנין או בחזרה יע\"ש ואם איתא אכתי תיקשו להו דלקנינהו ניהליה בחליפין ובדפריש וצ\"ע כעת ועיין בס' פמ\"א ח\"א סי' ק\"ו ודוק ובמאי דאמרינן דבאשה לא מהני מתנה ע\"מ להחזיר מספ\"ל בנתנה היא באדם חשוב דמקו' אי נתנה לו במתנה ע\"מ להחזיר אי אמרי' דמקו' דאיכא למימר דכיון דלדעת תוס' וסיעתייהו אינו אלא משום גזירה שמא יאמרו אשה נקנית בחליפין בכל כי האי הו\"ל מילתא דלא שכיח ולא גזרו וא\"נ איכא למימר דכיון דטעמא דאדם חשוב דקי\"ל דמקודשת הוא משום בההיא הנאה שהיתה זאת רוצה ליתן פרוטה לאדם שיפייסנו שיקבל מתנה ממנה וכמו שפרש\"י א\"כ ההיא פרוטה לא הדרא כלל וה\"ז דומה ממש לאומר הרי את מקודשת בהנאה זו שאת נהנית תוך הזמן שכתב מור\"ם די\"א שהיא מקודשת מטעמא דההיא הנאה לא הדרא ומשמע כן מדברי הר\"ן וכמ\"ש בס' בית שמואל יע\"ש שוב ראיתי להר\"ן לקמן שכתב גבי ההיא דקי\"ל כרב דקונין בכליו של קונה ואפי' באדם חשוב דה\"ט משום דכיון דהדרא סודרא למרי' אין הנותן מתחשב בשביל כך ואם כן בנ\"ד נמי נראה ודאי שלדעת הר\"ן אינה מקודשת דכל מתנה ע\"מ להחזיר לא חשיבא הנאה כלל באדם חשוב ואולם מדברי הריטב\"א ז\"ל בחידושיו נר' שיש מרבותינו חולקים לסברת הר\"ן הלזו יע\"ש ואם כן מידי ס' לא נפקא כנ\"ל:"
+            ],
+            [],
+            [
+                "<b>האומר </b>\n<b> לאשה התקדשי לי בתמר' כו'. </b> עיין במה שכתב מרן הכ\"מ ז\"ל וראיתי להר\"ן פרק האיש מקדש שכתב וז\"ל וקי\"ל הכי כיון דסתם לן תנא הכי כותיה ובפרק פותחין תנן לזה קרבן צריכין פתח לכל אחד ואחד ומשמע דהא אמר לזה ולזה קרבן כיון שהותר כללא הוי ואע\"ג דהתם בפרק הפיקדון אפליגו בהא ואיכא למימר סתם ואח\"כ מחלוקת היא אפי' הכי כיון דשקלי וטרו אמוראי אליבא דר\"ש הכי קי\"ל עכ\"ל וראיתי למוהרימ\"ט בחידושיו שהקשה עליו וז\"ל לא ידעתי מאי קשיא ליה אי משום דהני סתמי בס' נשים ופלוגתא בס' נזיקין הא בתרי מסכתי אין סדר למשנה וכ\"ש בתרי סדרי ולמה לא נפסק כהני סתמי אי לאו דהתם בשבועות איכא סתמי דלא כותיה דבפרק שבועות שתים תנן שבועה שלא אוכל פת חיטין פת שעורים פת כוסמין חייב על כל אחד ואחד ופרכינן ודלמא למיפטר נפשיה מאחריניתא קא אתי ומסיק פת פת למה לי ובתר הכי תנן שבוע' שלא אוכל בשר ויין ושמן ודבש חייב על כל א' ואוקימנא לה במונחין לפניו דהוה מצי למימר שבוע' שלא אוכל אלו ואולי לזה כוון הר\"ן לומר דאיכא למימר סתם ואח\"כ מחלוקת היא בחדא מס' אלו דבריו יע\"ש ולא זכיתי להבין דבריו במ\"ש ואולי לזה כוון הר\"ן ז\"ל כו' דאדרבא כלפי לייא דכיון דסתמא דפ' שבועות שתים ע\"כ אתיא כר\"י לפי מה שכתב הוא ז\"ל א\"כ הו\"ל סתם ואח\"כ מחלוקת ואין הלכה כסתם וא\"כ מאי ק\"ל להר\"ן מההיא למה שכתב דהלכה כר\"ש משום דהוי כסתם ואח\"כ מחלוקת בחדא מסכתא אדרבא היא הנותנת לומר דהלכה כר\"ש גם מאי דפשיטא ליה להרב ז\"ל דבתרי סדרי אין סדר למשנה דמכ\"ש דתרי מסכתי לא ידעתי איך אישתמיט מיניה דברי מרן הכ\"מ ז\"ל פ\"ט מה' רוצח דין א' שכתב ליישב דעת רבינו ז\"ל שפסק דעגלה ערופה בחמש וכדעת ר\"י אף על גב דסתמא דמתני' פע\"ע כר\"ש משום דס\"ל דבתרי סדרי יש סדר למשנה והוה ליה סתם ואח\"כ מחלוקת במס' סנהדרין ואין הלכה כסתם וכבר הרב בעל תוסי\"ט ז\"ל בריש פרק ע\"ע טעים טעם לשבח לחלק בין תרי סדרי לתרי מסכתי עי\"ש ואף שכתב שמדברי התו' והרא\"ש נראה דס\"ל דאפילו בתרי סדרי אין סדר למשנה מ\"מ לא נפלאת היא לייחד סברא זו לדעת הר\"ן וכבר ראיתי למורינו הרב ז\"ל בספר מקראי קדש בפ\"ב מה' חמץ דפ\"ח ע\"ב שכתב שלדעת רש\"י ותוספות בפרק כ\"ש שכתבו דהלכה כר\"י דאין ביעור חמץ אלא שריפה משום דסתם לן תנא בתמורה כותיה ע\"כ דס\"ל כדעת מרן דבתרי סדרי יש סדר למשנה ע\"ש:<br><b> אמנם </b> מצאתי להר\"ן ז\"ל שמבואר מדבריו דס\"ל דאפילו בתרי סדרי אין סדר למשנה שלא כדעת מרן שכתב בסע\"פ וז\"ל גרסי' בגמרא אמר רבא אכל מצה בזמן הזה אחר חצות לא יצא ידי חובה כו' איכא מ\"ד דהכי קי\"ל כיון דסתם לן תנא בפרק קמא דברכות כוותיה ובפרק איזהו מקומן סתם לן תנא כותיה ואע\"ג דסתם לן תנא כר\"ע דפליג עליה בפ' הקורא את המגילה בתלתא סתמא לא אלימי מחד סתמא אפילו הכי מספקא לן הי מנייהו סתמא בתרא הילכך אזלינן לחומרא עכ\"ל הרי בהדיא דסבירא ליה דאפי' בתרי סדרי אין סדר דאי לא כן היכי קאמר מספקא ליה הי מנייהו סתמא בתרא הא ודאי סתמא דאיזהו מקומן דס' קדשים הו\"ל סתמא בתרא גם מדברי הר\"ן ר\"פ הנודר מן הירק בההיא דכל מידי דמימליך עליה שליח מבואר כן יע\"ש ומ\"מ קושית מוהרימ\"ט מתרצתה היא מדברי הר\"ן ז\"ל שכתבנו שהרי מבואר בדברי הר\"ן ז\"ל דס\"ל דהא דאמרינן אין סדר למשנה היינו לומר דספקא הוי הי מנייהו בתרא והילכך אי ספיקא דאורייתא היא אזלינן לחומרא וכן מבואר ג\"כ מדברי הרא\"ש ז\"ל ברפ\"כ הבשר הביאו הרב בעל יבין שמועה כלל שס\"ז וא\"כ היינו דקשיא ליה להר\"ן ז\"ל כלפי מה שכתב דקי\"ל כר\"ש דבזו ובזו כללא הוי ואם יש בכולן שוה פרוטה מקודשת מתורת ודאי ואם פשטה ידה וקבלה קידושין מאחר מקודשת מב' וכן נמי בההיא דנדרים הי\"ל להחמיר ולומר דצריך פתח לכל אחד ואחד וזהו שדקדק בלשונו וכתב איכא למימר סתם ואח\"כ מחלוקת ולא כ' הו\"ל סתם ואח\"כ מחלוקת למימר דמספקא הוא דקאמר וכמ\"ש ושוב ראיתי להרא\"ש ז\"ל בפ' ר\"א דנולד דקי\"ז ע\"ב שכתב כן בפי' משם הרמב\"ן כמ\"ש ומהתימא על הרב ז\"ל איך אישתמטיה מיניה ומן האמור בזה נר' שמ\"ש הרב מקראי קדש דלדעת רש\"י והתוס' בפ' כ\"ש ס\"ל דבתרי סדרי יש סדר אין הכרח כלל דאיכא למימר דמה שפסקו כר\"י מכח דסתמא דתמורה היינו משום דמספק\"ל הי מינייהו בתרא ואזלי' לחומרא לומר דטעון שריפה וניחא השתא שדבריהם ז\"ל לא סתרי למ\"ש בפ\"ח דשבת דפ\"ח ובפ' החולץ דמ\"ב דאפי' בתרי סדרי אין סדר ודו\"ק ועיין במ\"ש הר\"ן ז\"ל פ\"ה דנדרים דפ\"ז ע\"א שדבריו סתרי למ\"ש כאן ובפ' ר\"א דנולד וצ\"ע:<br><b> ורבינו </b> ז\"ל בפ\"ד מה' נדרים דין י\"א כתב וז\"ל אמר שאיני נהנה לזה ולזה הותר הראשון הותרו כולן כו' שאיני נהנה לזה ולזה ולזה צריכים פתח לכל אחד ואחד וכת' מרן הכ\"מ ומשמע מדברי רבינו כאן ובפרק ז' מה' שבועות שהוא פוסק דלא כר\"ש משום דבפרק שבועת הפיקדון סתם לן תנא דלא כוותיה ודבריו לכאורה צריכין ביאור דאי משום סתמא דפ' שבועת הפיקדון פסק רבינו דלא כר\"ש אם כן הי\"ל לפסוק דלזה ולזה בוי\"ו נמי פרטא הוי שהרי בפרק שבועת הפיקדון אוקימנא למתני' אליבא דר\"י כר\"ש דאמר בין בוי\"ו בין בלא וי\"ו פרטא ואליבא דשמואל כרבי דאמר בין כזית כזית בין כזית וכזית פרטא הוי: האמנם דבריו ז\"ל מבוארים שכונתו למ\"ש שם בסוף דבריו וז\"ל ואע\"ג דבנדרים סתם לן תנא כר\"ש כיון דשבועות ונדרים בחדא שיטה שייטי אית לן למיסמך טפי אסתמא דשבוע' הפיקדון דאתא כרבי הנה מבואר כונתו ז\"ל דדוקא בלא וי\"ו דס\"ל לר\"מ ור\"י דפרטא הוי פסקינן כסתמא דשבועות דמשום דהו\"ל סתמא דרבים לגבי ר\"ש אמנם בלזה ולזה בוי\"ו כיון דלר\"י כללא הוי הו\"ל ר\"י ור\"ש רבים לגבי דר\"ש ופסקינן סתמא דרבי לגבי ר\"ש כסתמא דנדרים משום דחשיבא דרבים לגבי ר\"ש אך ק\"ל לפי מ\"ש מרן בהל' רוצח בדעת רבינו דבתרי סדרי יש סדר למשנה א\"כ הי\"ל לרבינו ז\"ל לפסוק כסתמא דשבועת הפקדון דבין בוי\"ו ובלא וי\"ו פרטא הוי כיון דהוי כסתמא בתרא וסתמא בתרא עדיף וצ\"ע ובר מן דין קשה על דברי מרן הללו מ\"ש הרב לח\"מ ז\"ל שם ולכן היותר נכון מ\"ש הרב הנז' שרבינו ז\"ל גורס בפרק ד' דנדרים כגירסת הרא\"ש דגריס כגון שתלאן זה בזה דאמר פ' ופ' כו' והוא מפרש דמ\"ש בגמרא דמקרי תליה זה בזה הוא משום דקאמר וי\"ו דכיון דקאמר וי\"ו בהכי תליה זה בזה אבל כשלא אמר וי\"ו הוי פרטא דלא תליה ולכך צריך פתח לכל אחד ואחד אבל ודאי דרבינו ז\"ל ס\"ל דבין בוי\"ו בין בלא וי\"ו פרטא הוי וכסתמ' דשבועו' אלא שהחילוק ביניהם דבוי\"ו הוי התפס' ובלא וי\"ו לא הוי התפסה א\"ד ע\"ע אלא דאכתי ק' לי על תי' זה דאי ס\"ל לרבינו דבוי\"ו חשיב ליה התפסה א\"כ גבי שבועת הפקדון כי אמר שבועה שאין לך בידי לא לך ולא לך או שבועה שאין לך בידי חטין ושעורין אמאי לא אמרינן דוי\"ו חשיב ליה התפסה והוי כאלו אמר לא לך ולא לך או שעורין בחטין ואם כן הו\"ל מתפיס בשבועה ואינו חייב אלא על הראשונה בלבד דקי\"ל מתפיס בשבועה לאו כמוציא שבועה ואמאי פסק רבינו ז\"ל דחייב על כל אחד ואחד ושמא י\"ל דדוקא גבי נדרים דקיל מתפיס בנדר ומש\"ה דיינינן ליה ללשניה כפשטיה דבוי\"ו חשיב ליה התפסה אבל גבי שבועה כיון דמתפיס בשבועה ודאי אין אדם מוציא דבריו לבטלה ולא חשבינן ליה התפסה אלא פרטה בלא התפסה ואף ע\"ג דבההיא דערכין לא קי\"ל כר\"מ דאמר א\"א מ\"ד לבטלה התם שאני דצריך לעקור לשונו לגמרי מערך לדמים וכמו שכתב הרשב\"א בפרק אע\"פ אמתני' דהמקדש מע\"י אשתו והבאתי דבריו בפי\"ב מהל' אלו הלכה ד' יע\"ש אמנם הכא דאין כאן עקירת לשון אלא משמעות דורשין לבד בהא אפשר דלכ\"ע אמרינן אין אמד\"ל ודו\"ק ואנה ה' לידי שיטה מקובצת מכ\"י למס' נדרים וכתוב שם משם דהרנב\"י וז\"ל וכ' רבינו ואשכחן מאן דפסק שאני נהנה לזה ולזה הותר הא' הותרו כולן שאני נהנה לזה צריך פתח לכל אחד ואחד אלמא קסבר האי מרבנן ז\"ל דכי גמרינן בגמ' כגון שתלאן זה בזה ואמר פ' כפ' לאו דוקא אלא נעשה כמי שתלאן זה בזה וקא פסיק בפלוגתא דכלל ופרט דלא כר\"ש ואנן לא ס\"ל כפיסקא דיליה ולא כפי' חדא דהא בגמ' קאמר בהדיא כגון שתלאן דאמר בפי' כפ' ועוד דאי כתולה הוא גבי שבועה לא לך ולא לך בין לר\"י דאמר חייב על כל אחד ואחד בין לר\"ש דאמר אינו חייב אלא א' הכי הול\"ל אינו חייב אלא על הראשונה דשארה נתפסין נינהו ולא לך קאמר וכן בפקדון ותשומת יד נימא דוקא שבועה שאין לך פיקדון בידי ותשומת יד כפקדון ולא לחייב אלא על קמא אלא ש\"מ לעולם לא הוי מתפיס עד דפריש זה כזה עכת\"ד ולע\"ד י\"ל כמ\"ש כנ\"ל ועיין במ\"ש רבינו ז\"ל פי\"ג מה' נדרים דין י' וז\"ל אסרה עצמה בתאנים כו' אין אומרים בהפרת נדר שהותר מקצתו הותר כולו והק' הרב לח\"מ שם דמשמע מדבריו דאם אמר קונם תאנים וענבים אלו ונשאל לתאנים שהותר בענבים וק' דכיון דפסק דלא כר\"ש א\"כ הוי פרטי והוי כנשבע לא לך לא לך ותי' דאולי מ\"ש רבינו ואין אומרים בהפרה לא קאי אעניינא דלעיל אלא בעלמא קאמר דבכל ענין שאנו אומרים נדר שהותר מקצתו לא אמרינן כן בהפרה ע\"ש ולע\"ד אין צורך לדוחק זה דאיכא למימר שפיר דרבינו ז\"ל אדלעיל קאי שכתב אסרה עצמה בתאנים וענבים בין שאסרה עצמה בכל המין אפי' למ\"ד וי\"ו פרטא הוי מודה הוא הכא דאינו חייב אלא א' משום דלמיפטר נפשיה מאחרנייתא קא אתי כדאיתא בפ\"ג דשבועות וזה פשוט ועיין במוהרימ\"ט ז\"ל ח\"א סי' ס\"ח ובס' בני יעקב דקמ\"א ובס' מח\"א ה' נדרים סי' ד': כתב הטור ז\"ל סי' ל\"א משם הרמ\"ה דאם אמר בזו ובזו אם גמר כל דבריו קודם שקבלה אותן כולן מצטרפות אפי' אכילה ראשונה ור\"י כתב דאפילו גמר כל דבריו קודם שקבלה אותן אינן מצטרפות כיון שחילקן זו בזו וכתב הב\"ח שיצא לו כן ממ\"ש בד\"ה ואפילו וז\"ל וי\"ל דיש לחלק דהתם הרי הדבור נגמר קוד' שנתאכלו אבל הכא דלא נגמרו הקידושין עד אחר מסיר' אחרונה ובתוך כך אכלה הראשונה איכא למימר דמלוה הוא אצלה עכ\"ד ומדהו\"ל להתוספ' למימר אבל הכא דלא נגמר הדבור כו' ולא כתבו כך אלמ' דאפי' הדבור נגמר כיון דלא נגמרו הקידושין עד אחר מסיר' אחרונה הו\"ל מלוה אצלה יע\"ש ודבריו תמוהים דאדרבא מדברי התוספות שכתבו בדבור שאחר זה איכא למידק איפכא דס\"ל כדעת הרמ\"ה שכתבו וז\"ל וה\"נ אמרינן כשאמר לה התקדשי בתמרה זו ובזו ובעוד שלא גמר דבורו אכלה הראשונ' מה שאכלה מלוה אצלה כו' הרי שדקדקו בלשונם לומר ובעוד שלא גמר דיבורו ולא כתבו ובעוד שלא נגמרו הקדושין כמ\"ש שם בתחילת דבריהם משמע דס\"ל דכולה מילתא תליא בגמר דבורו וא\"כ ע\"כ מ\"ש בדבור הקודם לא נגמרו הקדו' ללא גמר דבורו קרו להו לא נגמרו הקדושין וכדמוכח מתחילת לשונם שכתבו דהתם הרי הדבור נגמר ועיין בתוס' רי\"ד ודו\"ק:<br><b> מעשה חושב</b>\n<b> (רנב) </b> א\"כ הו\"ל סתם ואח\"כ מחלוקת ואין הלכה כסתם כו'. לענ\"ד י\"ל למ\"ש מרן זקני רבינו התויו\"ט ז\"ל (פ\"ו דנזיר משנה ט') וכן מצאתי בנ\"י פ' החולץ בשם הרמב\"ן דהא דאמרינן דסתם ואח\"כ מחלוקת אין הלכה כסתם. היינו דכלפי מאי דקיי\"ל הלכה כסתם אמרינן דהיכא דאח\"כ מחלוקת ליתא לכלל זה דאע\"פ שסתם תנא אין הכרח דהלכה כסתם אבל לא דנימא להיפך דמשום הכי נפסוק דלא כסתם אלא דבכה\"ג הדרן לכללא כמאן ההלכה בהמחלוקת אפי' אם הוא נגד הסתם ולדמיון בהא דקיי\"ל דר\"י ור\"ש הלכה כר\"י אמרינן דהלכה כר\"י דפליג עם ר\"ש במחלוקת אע\"ג דסתים לן תנא תחלה כר\"ש וא\"כ כיון דאין הלכה כמחלוקת נגד הסתם שקדם לו אלא היכא שהוא לפי כללין בהלכות בכל מחלוקת אע\"ג דליכא סתם דקדים א\"כ מאי בכך דלאחר דסתים בפ' שבועות שתים כר\"י איכא מחלוקת אח\"כ בפ' הפקדון הא מ\"מ הלכה כר\"י ולאו משום דסתים לן תנא כוותי' אלא משום דלפי כללין הלכה כוותי' לגבי ר\"ש דפשיטא דמשום דקדם וסתים כר\"י לא אבד הכלל חזקתי' שהרי איכא למימר דל הסתם מהכא הא ר\"י ור\"ש הלכה כר\"י. ולפ\"ז מתחלה כתב הר\"ן דהלכה כר\"ש משום דסתים לן תנא כוותי' וקיי\"ל דהלכה כסתם ואח\"כ כתב אע\"ג דאח\"כ מחלוקת הוא וא\"כ הסתם אינו מוציא מכללין דר\"י ור\"ש הלכה כר\"י. לזה כתב כיון דשקלו וטרו אמוראי אליבא דר\"ש הלכה כוותי' ולאו משום סתמא ובחנם תמה המחבר אמוהרימ\"ט דס\"ל בדעת הר\"ן דאי אמרינן אין סדר למשנה היינו דבכה\"ג אמרינן דמסתמא מחלוקת ואח\"כ סתם הוא כמ\"ש התוס' ביבמות בדף מ\"ב ע\"ב בד\"ה סתם כו'. ומשום הכי ק\"ל דבתרי סדרי אין סדר למשנה וא\"כ הרי הלכה כסתם ולזה תירץ דהא ליתא אלא דסתם ואח\"כ מחלוקת הוא ולפי הכלל הלכה כר\"י:<br><b> (רנג) </b> דמה שפסקו כר\"י מכח דסתמא דתמורה כו'. ואזלי לחומרא לומר דטעון שריפה כו'. תמהני דמאי חומרא טפי איכא בשריפה הא אדרבה קולא היא שהרי הנשרפין אפרן מותר ובנקברין עפרן אסור הן אמת דקושיא זו קשה נמי אק\"ו דיליף ר\"י מנותר שאינו בב\"י וב\"י ואפ\"ה הוא בשריפה חמץ לא כ\"ש וכמדומה לי שכבר עמד המג\"א בהלכות פסח ר\"ס תמ\"ה אמבוכה זו:",
+                "<b>ואם לאו אינה מקודשת אלא מספק כו'</b> הנה דעת רבינו מבואר דס\"ל דמ\"ש במתני' ואם לאו אינה מקו' אינה מקו' ודאי קאמר וכן דעת הטור והדבר מוכרח מעצמו וכ\"כ מרן הב\"י שם סי' כ\"ח שדבר פשוט הוא דאינה מקודשת ודאי קאמר ויש לי לדקדק על מ\"ש התוס' פ' הא\"מ דמ\"ח ע\"א ד\"ה ורבנן וז\"ל לפי זה לא גריס ואם לאו אינה מקודשת דהא אפי' ליכא שו\"פ בנייר צריכא גט מס' כו' ולכאורה נר' דלישנא דאינה מקודשת משמע להו שאינה מקודשת כלל ומש\"ה כתבו דלא גרסינן ליה וק' שהרי במתני' דהתקדשי לי בתמרה זו קתני אם יש באחד מהן שוה פרוטה מקודשת ואם לאו אינה מקודשת ומבואר הוא דאינה מקודשת ודאי אבל מקודשת ספק כמו שכתב וכיון שכן קשה דאמאי הוצרכו לומר דלא גרסי' ליה ואפשר ליישב דהתוספ' ז\"ל ס\"ל דהא דשמואל דאמר חיישינן שמא שו\"פ במדי חומרא דרבנן בעלמא וכמו שכן הוא דעת קצת פוסקים וכ\"כ הרא\"ש ז\"ל בשם ר\"י בעל התוס' וא\"כ איכא למימר דבשלמא במתני' דלעיל כיון דמדאורייתא אינה מקודשת כלל שייך למתני שפיר אינה מקוד' כלומר מדאורייתא אבל הכא כיון דלרבנן הו\"ל ספק מקודשת מדאורייתא לא הו\"ל למתני אינה מקו' ועוד אפשר לפ' דכונתם לומר דע\"כ ל\"ג אינה מקודשת דהא צריכה גט מס' לרבנן דאם איתא דגרסינן במלתייהו דרבנן אינה מקודשת מנ\"ל לתלמודא לומר דלרבנן מספ\"ל ואינה מקודשת ודאי קאמר הא טפי איכא למימר דאינה מקודשת כפשטיה דקאי כר\"מ דאמר ע\"ח כרתי אלא ע\"כ דל\"ג ליה ומש\"ה ס\"ל לתלמודא דמדלא תני בהדיא בבריית' ואם לאו אינה מקודשת כדתני בדוכתי טובא שמעינן דמספ\"ל ומש\"ה לא תני בהדיא לאורויי לן דמקודשת כי היכי דלא נטעי לומר דאינה מקודשת כלל קאמר וכ\"כ הרב החיד' ובהכי ניחא לי שפיר מה שכתב דאי אמרת דאין צריך גט אם כן קאי כר\"מ כו' שדבריםה סתומים דאיך אפשר לומר דאינה צריכ' גט מאחר דלרבנן מספ\"ל ועיין במוהר\"י אדרב\"י ובהרב ח\"ה ז\"ל שדבריו סתומים ותמוהים ולפי הנראה ט\"ס נפל בדבריו אכן כפי מ\"ש כונתם ז\"ל להכריח מ\"ש דלא גרסינן אינה מקודשת כיון דלרבנן מספ\"ל ומשום דאכתי איכא למימר דגרסינן ליה ואינה' מקודשת ודאי קאמר לזה כתבו דאי אמרת דאין צריך גט כו' כלומר כיון שאם נאמר דאינה מקודשת כלל קאמר אתי כר\"מ וא\"כ מאי קאמר מספ\"ל כיון דמצינן למימר שפיר דקיימי כר\"מ ואינה מקודשת כלל קאמר כנ\"ל ודו\"ק:<br><b> מיהו </b> דברי הרשב\"א בחידושיו ק\"ל שכתב כדברי התוספות דלא גרסינן ואם לאו אינה מקודשת דהא בכולהו פירוקי דפרקי' מספ\"ל וקדושיה קדושי ספק וכתב עוד דהא דאמרי' שמין את הנייר אפי' ר\"מ מודה בה ולא בא ר\"מ לומר אלא שאם אין בה שו\"פ אין חוששין לקדושיו ותדע דאם איתא דלר\"מ אפילו יש בנייר שו\"פ אינה מקודשת אמאי דחקינן דרבנן ומוקמינן טעמייהו בס' לימא דרבנן סברי כר\"מ בחדא ופליגי עליה בחדא יעיי\"ש והשתא קשה לפי דבריו אמאי כתב דלא גרסי' אינה מקודשת נימא דאינה מקודשת מתורת ודאי קאמר ולא יתכן לפי דבריו שום אחד מהתי' שכתבנו שהרי לדעתו ז\"ל הא דחיישינן שמא שו\"פ במדי ס' דאורייתא היא כמ\"ש בפ\"ק די\"ב יע\"ש גם תירוץ הב' לא יתכן לדעתו וכמובן ולהא ודאי י\"ל דס\"ל כיון דכל עיקר פלוגתייהו דר\"מ ורבנן בשאין בו שו\"פ ולענין אי מקודשת מס' א\"כ לא הו\"ל לברייתא למתני סתמא ואם לאו אינה מקודשת דמשמע אינה מקודשת כלל דומיא דאינה מקודשת דר\"מ אך אכתי ק\"ל לפי דעתו דלר\"מ נמי אם יש בנייר שו\"פ מקודשת אם כן נראה דבשאין בו שו\"פ נמי מקו' מס' לר\"מ דחיישינן שמא שו\"פ במדי ואינה מקודשת דקאמר ר\"מ אינה מקודשת ודאי קאמר וכיון שכן קשה דכיון דבין לר\"מ בין לרבנן מקודשת מס' א\"כ במאי פליגי רבנן ור\"מ ואע\"ג דנ\"מ לרבנן לענין גט דהו\"ל ספק מגורשת ור\"מ אינה מגורשת כלל מ\"מ כיון דלענין הקדושין לא נפ\"ל מידי לא הו\"ל לאפלוגי בקדושין ומצאתי להרב לח\"מ ז\"ל שכתב בפ' ז' מהלכות אלו הלכה יו\"ד על מ\"ש ה\"ה משם הרשב\"א דהמקדש את האשה בשטר לאחר ל' יום ונשרף או נאבד בתוך ל' יום אינה מקודשת ואם יש בנייר שו\"פ הרי היא מקודשת והו\"ל כמקדש בכסף כתב הרב הנז' דאע\"ג דבאין בו שו\"פ נמי חיישינן שמא שו\"פ במדי והוי כקדושי כסף י\"ל דכיון דאין בו שו\"פ אמרינן ודאי אין דעתו לקדש אלא בתורת קדושי שטר ולא בתורת קדושי כסף אבל כשיש בו ש\"פ אמרי' דודאי בתורת כסף קדשה והא דאמרינן חיישינן שמא שו\"פ במדי בקדשה בתורת כסף א\"ד יע\"ש וא\"כ לפי דבריו נתיישבה קושייתנו דלר\"מ כל שאין בו שו\"פ אינה מקודשת כלל ולא אמרינן חיישינן שמא שו\"פ במדי כיון דקדשה בתורת שטר האמנם הטור כתב סי' ל\"ב משם הרמ\"ה דאם קדש' בשטר פסול אם אין בנייר שו\"פ מקודשת מספק ומשום דחיישינן שמא שו\"פ במדי אע\"ג דמיירי במקדשה בתורת קדושי שטר וכמ\"ש שם הרב ב\"ח והרב בית שמואל ואף שמרן הב\"י נסתפק שם בכונת דבריו כבר חזר בו בבד\"ה ואם כן לפי דברי הרב לח\"מ צ\"ל שהרמ\"ה ז\"ל חולק אהרשב\"א וכיון שכן ק' על מור\"ם ז\"ל בהגה דבסי' מ' כתב דברי הרשב\"א הללו שכתב ה\"ה ואלו בסי' ל\"ב פסק מרן דברי הרמ\"ה הללו ולא הגיה עליו כלום משמע דס\"ל דלא פליגי ולכן נר' דטעמא דהרשב\"א לאו היינו כמ\"ש הרב לח\"מ אלא ה\"ט משום דהא דמקדש את האשה לאחר ל\"י מקוד' אע\"פ שנתאכלו המעות ובשעת הקדושין ליתיה לממונא בעין כתב הרשב\"א שם בחדושיו דהיינו משום דכיון דאם לא נגמרה הקנין עליה להחזירן רואים אנו אותן כאלו הם בעין ובאותה הנאה היא מתקדשת וכענין שהיא מתקדשת בהנאת מחילת מלוה וא\"כ במקדשה בשטר ונאבד השטר תוך ל' יום כל שאין בנייר שו\"פ לא שייך למימר שתהא מקודשת מס' מטעמא דחיישינן שמא שו\"פ במדי דכיון שבשעת הקדושין ליתיה לשטרא בעין ואף אם לא נגמר הקנין ואיתיה לשטרא בעין אין עליה להחזיר כלום שהרי פחות משו\"פ ליתיה בחזרה כלל אם כן במאי מקדשה הא ליכא הנאה כלל וכן מבואר מדברי הרשב\"א שם כמו שיראה הרואה כנ\"ל וכיון שכן נראה דהדרא קושיא לדוכתא דכיון דלר\"מ נמי מקודשת מס' א\"כ במאי פליגי וי\"ל דנ\"מ בשגלתה דעתה שאינה רוצה להתקדש בתורת קדושי כסף דלר\"מ אינה מקודשת כלל ולרבנן ה\"ז ס' מקודשת וכעין זה כתב הרב ב\"ח בסי' ל\"ב ליישב שם דברי הרמ\"ה יע\"ש ודע שמדברי רבינו שכ' בפרקין הל' ד' דכתבו שלא לשמה ושלא מדעתה אינה מקודשת ולא כ' דשמין את הנייר אם יש בו שו\"פ מקו' וכן מדלא כ' דהוי ספק מקודשת מטעמא דחיישינן שמא שו\"פ במדי מבואר שדעתו ז\"ל דר\"מ פליג ארבנן וס\"ל דלא אמרי' דדעתה אניירא ושלא כדעת הרשב\"א שכתב דבהא אפילו ר\"מ מודה ופסק כר\"מ וכ\"כ הרב לח\"מ בפ\"ג מהלכות אלו מ\"ב יע\"ש ומעתה תמה אני על ה\"ה פ\"ו שהביא דברי הרשב\"א ז\"ל שכתבנו למעלה דאם יש בנייר שו\"פ מקודשת בלי חולק שהרי מבואר מדברי הרשב\"א ז\"ל בחידושיו ומדברי הר\"ן דה\"ט משום דדעתה אניירא ואזיל לשיטתיה שכתב דבהא אפילו ר\"מ מודה וא\"כ לדעת רבינו דס\"ל דלא אמרינן דעתה אניירא ודאי אינה מקודשת וא\"כ הי\"ל לומר שאין כן דעת רבינו וצ\"ע:<br><b> מעשה חושב</b>\n<b> (רנד) </b> דכיון דאין בו שו\"פ אמרינן ודאי אין דעתו לקדש אלא בתורת קדושי שטר. ולא בתורת קדושי כסף כו'. וכן משמע קצת מהירושלמי שהביא הרי\"ף בפ\"ק דקדושין בשטר הדא דתימא בשאין בו שו\"פ אבל יש בו שו\"פ כסף הוא וע\"ש דבפשיטות כיון דקיי\"ל כשמואל מסתמא גם בירושלמי ס\"ל כן (ולא כר\"ח בש\"ס דילן) ואי נימא דאפי' אין בשטר קדושין שו\"פ מקודשת עכ\"פ מספק דשמא הוא שוה פרוטה במדי ובכה\"ג נמי דעתייהו אנייר אעפ\"י שבתורת קדושי שטר בא לקדשה ואין בו שוה פרוטה. א\"כ הרי לא שייך כ\"כ לישנא הדא דתימא בשאין בו שוה פרוטה שכתב הירושלמי כיון דאפי' בשאין בו שוה פרוטה נמי צריכה גט דמספק עכ\"פ מקודשת אמנם לפי דברי הרב לח\"מ ניחא דבפחות משוה פרוטה כיון שבא לקדשה בתורת קדושי שטר אין דעתייהו כלל אקדושי כסף ועיין מ\"ש לקמן:<br><b> (רנה) </b> ומדברי הר\"ן דה\"ט משום דדעתיה אניירא ואזיל לשיטתי' שכתב דבהא אפילו ר\"מ מודה כו' לפמ\"ש הר\"ן רפ\"ק דקדושין ליישב הרי\"ף דלענין מאי הביא הירושלמי דקאמר בשטר דתנן במתניתין הדא דתימא בשאין בו שו\"פ אבל יש בו שוה פרוטה כסף הוא וע\"ש וכתב די\"ל דנ\"מ בשנכתב השטר שלא לשמה שאם יש בו שוה פרוטה מהני מתורת כסף והרי הרי\"ף ס\"ל דהלכה כשמואל דהמקדש בפחות משוה פרוטה מקודשת מספק. וא\"כ הא אפי' כשהשטר אין בו שוה פרוטה מ\"מ עכ\"פ מספק מקודשת ואי דהירושלמי נמי כשמואל ס\"ל צריכין לומר דהאי הדא דתימא דקאמר היינו לענין קדושי ודאי בתורת שטר זהו רק בשאין בו שוה פרוטה אבל בשיש בו שוה פרוטה איכא קדושי ודאי מטעם כסף נמי. וא\"כ הא ס\"ל להירושלמי דאפי' במקדש בשטר בתורת שטר דעתייהו נמי אתורת כסף ומוכח מהירושלמי דס\"ל כרבנן ולא כר\"מ ודלא כמו שדחק הגאון המחבר ז\"ל פה שהרמב\"ם ס\"ל דהלכה כר\"מ ודוק:"
+            ]
+        ],
+        [
+            [],
+            [
+                "<b>ואלו </b>\n<b> הן הדברים של כל תנאי שיהיה כפול כו'.</b> כתב ה\"ה ודין התנאי שיהיה כפול מחלוקת תנאים פרק האומר והביאו בהלכות דעת ר\"מ דכל שהתנאי אינו כפול אינו תנאי כו' הנה שם בפ' האומר פרכינן בשלמא לר\"מ היינו דכתב אם בחוקותי כו' אצטריך סד\"א אם בחוקותי תלכו ברכה ואם תמאנו לא ברכה ולא קללה כו' ומסוגיא הלזו הקשה הר\"ן בפ' שבועות העדות אמתניתין דתנן אל יכך ויברכך וייטיב לך ר\"מ מחייב וחכמים פוטרים ופירש\"י ז\"ל דאו או קתני אל יכך אם תעידוני או יברכך אם תעידוני ר\"מ מחייב דקסבר מכלל לאו אתה שומע הן ע\"כ וכתב הר\"ן וז\"ל ולבי מפקפק במה שפרש\"י כו' דבפרק האומר דקדושין מוכח דאפילו מאן דאית ליה מכלל לאו אתה שומע הן בכה\"ג לא משמע קללה דאמרינן התם סד\"א אם תאבו טובה ואם תמאנו לא טובה ולא קללה וה\"נ יברכך אם תעיד ואם לא תעיד לא יברכך ולא יקללך ומשמע דס\"ל ז\"ל דהני מילי למאן דאית ליה מכלל לאו אתה שומע הן אבל לר\"מ הנהו קראי כפשטייהו משמע ליה דאע\"ג דמשמע הא אם לא תאבו רעה צריך היה לאומרו אם תמאנו משום דלית ליה מכלל לאו אתה שומע הן ומינה דבאיסור' דאית ליה לר\"מ מכלל לאו אתה שומע הן טובה משתמעה מכלל טובה עכ\"ד ויש לדקדק עליו דאכתי תקשי לרש\"י למאי דמסיק בגמרא התם לפי גיר' רש\"י שם אלא לעולם תיפוך וכי לית ליה בממונא באיסורא אית ליה ושאני סוטה דאיסורא דאית ביה ממונא היא דא\"כ ביברכך היכי מחייבי רבנן דכיון דס\"ל לחכמים דאפי' באיסורא דאית ביה ממונא לפירש\"י שם אמרי' מכלל לאו אתה שומע הן א\"כ ע\"כ דס\"ל כרחב\"ג דלא בעינן תנאי כפול וא\"כ לדידהו ע\"כ כי היכי דלא תיקשי להו קראי דאם בחוקותי ואם תאבו צ\"ל דס\"ל כדמתרצינן הכא בשמעתין דמכלל ברכה אי אתה שומע קללה ואם כן היכי מחייבו בחלוקת יברכך וייטיב לך ואף לפי גי' הר\"ן דגריס אלא לעולם לא תיפוך וס\"ל דעדות איסורא דלית ביה ממונא הוא משום דהעדים אינן מפסידים כלום וכמ\"ש הרשב\"א בחידושיו וכנראה מדברי הר\"ן שם מ\"מ אכתי תיקשי למאי דס\"ד התם בגמ' וקאמר לעולם איפוך אפי' באיסורא לית ליה דאכתי היכי הוה ניחא ליה לחכמים דמחייבי דכיון דס\"ל דמכלל לאו אתה שומע הן אם כן ע\"כ דס\"ל דמכלל ברכה אי אתה שומע קללה וא\"כ היכי מחייבי בחלוקת יברכך וייטיב לך וליכא למימר דדוקא בשבועת העדות ס\"ל לחכמים דמכלל לאו אתה כו' משום דהו\"ל איסורא דלית ביה ממונא לפי דעת הר\"ן ז\"ל כמ\"ש אבל באיסורא דאית ביה ממונא מודו חכמים דמכלל לאו אי אתה כו' ומש\"ה גבי אם בחוקתי ואם תאבו וכל הני דאיסורא דאית ביה ממונא היא דרוב מצות אית בהו ממונא כמ\"ש התוס' שם בד\"ה ה\"ג אע\"ג דמכלל ברכה אתה שומע קללה אצטריך למכתב משום דבעי תנאי כפול דהא ליתא שהרי לפום מאי דס\"ד השתא ע\"כ דלא ס\"ל לחלק בין איסורא דאית ביה ממונא לאיסורא דלית ביה ממונא משום דאם כן מאי פריך משתויי יין לר\"מ ותו דא\"כ אמאי הוצרך לומר אלא לעולם איפוך ולומר דמאי דפירש\"י ז\"ל במתני' דאו או קתני היינו לפום מאי דס\"ד בגמ' דלא מפכי' מתני' אלא מתני' כדקאי ר\"מ מחייב וחכמים פוטרים אבל למאי דמסיק בגמ' איפוך ע\"כ צ\"ל דמתני' דאל יכך ויברכך כולה חדא מילתא היא וכן נמי לפי גי' הר\"ן ז\"ל איכא למימר דאע\"ג דלפי האמת מתני' או או קתני מ\"מ למאי דהוה בעי בגמ' לומר אלא איפוך ע\"כ צ\"ל דהוה ס\"ל דמתניתין חדא מילתא היא זה ודאי דוחק דכיון דלפי המסקנא או למאי דקאמר בגמרא אלא איפוך ע\"כ צ\"ל דס\"ל דמתני' חדא מילתא קתני א\"כ מי המכריח לנו לומר דלמאי דס\"ד בגמ' או לפי האמת לדעת הר\"ן או או קתני ואפשר ליישב דס\"ל לרש\"י ז\"ל דכי מחייבי רבנן מטעמא דמכלל לאו אתה שומע הן היינו דייקא אחלוקת אל יכך אבל אחלוק' יברכך ה\"נ דמודו לר\"מ דפטור וע\"כ ל\"ק ליה להר\"ן אלא לר\"מ דקתני ברישא ר\"מ מחייב דהתם ודאי אכולהו בבי קאי אמנם לרבנן איכא למימר דלא פליגי אלא אחדא בבא דהיינו אל יכך ואי קשיא לך דא\"כ מי הכריחו לרש\"י לומר דבלא איפוך לא מצי לתרוצי דא\"כ לר\"מ שבועה דמתני' איסורא גרידתא היא ואי רבנן פטרי בה אלמא לית ליה מכלל לאו כו' אפילו באיסורא גרידא וא\"כ שתויי יין דבמיתה לרבנן מנ\"ל כו' ומאי קו' הא אכתי נימא דלעולם ס\"ל לרבנן דאפי' בממונא נמי מכלל לאו אתה שומע הן וכי פטרי רבנן אחלוקת יברכך הוא דפטרי משום דסבירא להו דמכלל ברכה אי אתה שומע קללה וכן ראיתי להרב אנגי\"ל בשיטתו למס' שבועות שכתב כן משם הרשב\"א וקיים הגי' אלא משמע דס\"ל לרש\"י דרבנן דפטרי אכולהו בבי קאי ולהא ודאי יש ליישב דס\"ל לרש\"י דרבנן אחלוקת אל יכך הוא דפטרי כדמוכח בהדיא מהתוס' דקאמר ר\"י פוטר באל יכך וכמו שדחה תירוץ הרשב\"א מכח התו' יע\"ש כנ\"ל אלא מיהו אכתי ק\"ק למאי דהוה בעי תלמודא מעיקרא למימר השתא דאנן תנן הכי כו' ש\"מ דוקא תנן ואלא קשיא כי לית ליה בממונא באיסורא אית ליה דא\"כ תיקשי ליה דהיכי מחייב ר\"מ ביברכך הא מכלל ברכה אי אתה שומע קללה דהא כיון דס\"ל דבאיסורא מכלל לאו אתה שומע הן ע\"כ צ\"ל דקראי דאם בחוקתי וכל הני אצטריך בהו תנאי כפול משום דמכלל ברכה אי אתה שומע קללה דהשתא לא ס\"ד לחלק בין איסורא דאית ביה ממונא כו' ושמא דעדיפא מינה קא פריך והחכם הש' רב ועצום כמוהר\"י אשכנזי הי\"ו הק' אלי לדברי הר\"ן הללו ממ\"ש רש\"י בפ' מי שאחזו דע\"ו אההיא דאמרי' התם רשב\"ג אמר אין לך תנאי בכתובים שאין כפול איכא דאמרי לר\"מ קאמר ליה וה\"ק ליה אין לך תנאי בכתובים שאינו כפול והו\"ל ב' כתובים כו' ואין מלמדים וא\"ד לרבנן קא\"ל וה\"ק אין לך תנאי בכתובים שאינו כפול וגמרינן מינייהו ורש\"י פירש שם וז\"ל אין לך תנאי כו' ויש לנו ללמוד מהם דכולהו צריכי כדמתרצינן להו בקדושין פרק האומר ע\"כ הרי בהדיא דלרשב\"ג דס\"ל כר\"מ דבעינן ת\"כ כ' רש\"י דכי היכי דלא ליהוו ב' כתובים צ\"ל דס\"ל דכולהו צריכי כדמתרצינן להו בקדושין והיינו הך דאמרי' אליבא דרחב\"ג סד\"א לא קללה ולא ברכה ואם כן איך כתב הר\"ן שדעת רש\"י דלר\"מ דס\"ל דלא אמרינן מכלל לאו כו' לא ס\"ל הך סברא אלא מכלל ברכה אתה שומע קללה והנה לפי הנראה ממ\"ש התוס' שם בד\"ה וגמרינן מנייהו מבואר שהתו' הבינו בכונת דברי רש\"י דמ\"ש דכולהו צריכי דלאו היינו מאי דאמרינן בשמעתין דסד\"א אם בחוקתי תלכו ברכה ואם תמאנו לא קללה ולא ברכה דא\"כ היאך כתב רש\"י ז\"ל דגמרינן מינייהו הא לאו לת\"כ הוא דאתו כי היכי דנגמר מינייהו אלא כונתו ז\"ל דמצריך להו דלא ליהוו ב' כתובים ולעולם לתנאי כפול הוא דאתו ומשו\"ה הקשו עליו דהכ' בשמעתין לא מצריך להו אלא דמשני להו דאין משו' אחד מהם ללמוד דנבעי ת\"כ ועיין בהרב ח\"ה שם:<br><b> ועוד </b> נראה לע\"ד לפרש דברי רש\"י ז\"ל כפשטן דמ\"ש דכולהו צריכי היינו הך דשמעתין דקאמר סלקא דעתך אמינא לא קללה ולא ברכה ומינה יתיישבו דברי הר\"ן ז\"ל והוא בשום שכל והבין במאי דקאמר בגמרא א\"ד לר\"מ ק\"ל אין לך תנאי כו' והו\"ל ב' כתובים כו' ואין מלמדים דהא לא דמיא כלל למאי דאמרינן בעלמא ב' כתובים כו' דאין מלמדין דהתם ה\"ט משום דכיון דכל אחד יליף מחבריה אם כן למאי הלכתא כתביה רחמנא אי לאו לאשמועינן דלא נילף מינה בעלמא אמנם הכא כיון דמן הדין בעי ת\"כ ואי לא כפליה לתנאי התנאי בטל והמעש' קיים אם כן ע\"כ אצטריך קרא בכל מידי דאיכא תנאי לעשותו בתנאי כפילא דאי כתיב בארץ כנען ולא כתיב כפילא בכל הני אם בחוקתי ואם תאבו הו\"א אדרבא נילף מתנאי בגו\"ר דבעינן כפילא והכא כיון דלא כפליה לתנאי התנאי בטל ומעשה קיים ובין כך ובין כך הבאתי עליו ברכה ולא קללה משו\"ה הוצרך לעשותו בת\"כ בכל הני דהא ודאי דליכא למימר דנשתוק כפילא בכולהו הני ונילף מחבריה וכן ראיתי להרב לחם אבירים ז\"ל שכתב שהקשו עליו משם הריטב\"א ז\"ל דלר\"מ היכי בעינן ת\"כ הא הו\"ל ב' כתובין ותי' דלק\"מ מטעמא דכתיב' ולפי הנראה אישתמיטי' מיני' סוגי' דפ' מי שאחזו ולכן נראה דתלמוד' התם דקרי לי' ב' כתובין היינו לפי מאי דאמרינן הכא בשמעתין שפיר ק\"ל רחב\"ג לר\"מ אמר לך ר\"מ אס\"ד לאו לת\"כ הוא דאתא ליכתוב רחמנ' ונאחזו בתוככם בארץ כנען ל\"ל ש\"מ לת\"כ הוא דאתא הנה מבואר מסוגיא דידן דלר\"מ בארץ כנען אתא לאשמעינן בעלמ' דבעי' ת\"כ דלגופיה לא אצטריך לעשותו ת\"כ שהרי כתיב ונאחזו בתוככם ולר\"מ כל היכא דאית לכו במשמע והיינו דקאמרינן התם דהו\"ל ב' כתובים דאיברא ודאי דאי כתיב בארץ כנען ע\"כ הוה צריך למכתב באם בחוקתי וכל הני ת\"כ משום דאל\"ה הוה ילפי' מתנאי בנגו\"ר דבעינן ת\"כ והכא כיון דלא כפליה לתנאי בין כך ובין כך ברכה ולא קללה אבל מ\"מ אכתי ניכתוב בכל הני ונילף מינייהו לבעלמא דבעינן ת\"כ וא\"כ בארץ כנען ל\"ל אי לאו לעשותו ב' כתובים ואין מלמדים דהכא ליכא למימר דאצטריך לגופיה דאי לא כפליה הו\"א דאפי' לא ינתן להם ארץ הגלעד שהרי כתיב ונאחזו בתוככם ואע\"ג דלא הוי ב' כתובים הבאים כאחד משני צדדים אפי\"ה קי\"ל בעלמא דב' כתובים הבאים כא' מקרי ואין מלמדין וכמבואר מדברי התו' בפ' האיש מקדש דנ\"ח ע\"א ד\"ה וב' כתובים יע\"ש:<br><b> ומעתה </b> דברי רש\"י ז\"ל אתו כהוגן דס\"ל דללישנא בתרא דקאמר לרבנן ק\"ל אין לך תנאי בכתובים כו' וילפינן מינייהו דכולהו צריכי כדאמר הכא בשמעתין כלומר דאי לא הוה כתיב בארץ כנען לא הוה ילפינן ת\"כ מהנהו קראי דאם בחוקותי ואם תאבו משו' דהו\"א דאינהו לאו לתנאי כפול הוא דאתא אלא משו' דסד\"א דאם בחקתי תלכו ברכה ואם תמאנו לא קללה ולא ברכה ולעולם דלא בעינן תנאי כפול להכי אצטריך בארץ כנען לאשמעינן דבעינן ת\"כ ומעתה אית לן למימר דהנהו קראי דאם בחקותי ואם תאבו כפשטייהו משמע ליה ולעולם דמכלל ברכה אתה שומע קללה אלא דהוצרך הכתוב לכופלו לעשותו תנאי כפול וגמרינן מינייהו בעלמא ואם כן דברי הר\"ן ז\"ל שכתב דמשמע לי' לרש\"י דלר\"מ הנהו קראי כפשטייהו משמע ליה נכונים בטעמם שדברי הר\"ן ז\"ל הן לפי האמת דכתיב בארץ כנען לאשמועינן דבעינן ת\"כ ודברי רש\"י ז\"ל בפ' מי שאחזו הם לפי הס\"ד אי לא הוה כתב בארץ כנען וע\"פ מ\"ש בדעת הר\"ן ז\"ל תשו' מוצאת למה שהקשו התוספו' ז\"ל שם בפרק מי שאחזו ד\"ה והו\"ל וז\"ל הקשה הרב אלחנן דבפרק האומר דפריך מקראי טובא לרחב\"ג דלא בעי ת\"כ לימא דהוי שני כתובים יע\"ש מה שתי' אכן כפי מ\"ש הנה נכון דדוקא לר\"מ דס\"ל דבארץ כנען אייתר לן לאשמו' דבעינן ת\"כ שייך למימר שפיר דהו\"ל ב' כתובים דלכתוב כל הני קראי דאם בחוקתי ואם תאבו ולא לימא בארץ כנען אמנם לרחב\"ג דס\"ל דבארץ כנען איצטריך משום דאי לאו בארץ כנען הוא ונאחזו בתוככם בארץ גלעד אבל בארץ כנען כלל כלל לא כדאמרינן בשמעתין א\"כ לא שייך למימר ב' כתובים גבי הנהו קראי דאם בחוקתי ואם תאבו משום דאצטריך לגופייהו כדכתיבנא זה נ\"ל כפתור ופרח ליישב דברי רש\"י והר\"ן ז\"ל: וראיתי בחי' הרשב\"א שם דברים תמוהים בעיני שכתב וז\"ל השתא דתנן הכי ור\"י תני הכי ש\"מ דוקא תנן וא\"ת א\"כ תקשי לן דרבנן אדרבנן דשמעי' להו בקדושין מכלל לאו אתה שומע הן יש מתרצים דרבנן דפליגי התם בקדושין עלייהו דר\"מ היינו רחב\"ג כדאיתא התם ורבנן דהכא חד מהנך דבני פלוגתא דר\"מ ר\"י ור\"ש ואית ספרים דגרסי הכא ר\"י פוטר ולפי גירסא זו ניחא כו' ובתוספתא נמי תנא לה ר\"י פוטר עכ\"ד ואתמהא שהרי בפ' השולח דמ\"ו אמתני' דהמוציא את אשתו משום אילונית ר\"י אומר לא יחזיר וחכמי' או' יחזיר אמרינן התם אלא אמר רבא דרבנן אדרבנן ל\"ק מאן חכמים ר\"מ היא דאמר בעינן ת\"כ והב\"ע בדלא כפליה לתנאי ע\"כ הרי מבואר דלר\"י דקאמר לא יחזיר ס\"ל דלא בעינן ת\"כ וליכא למימר דטעמא דר\"י התם לאו משום דלא בעינן ת\"כ אלא משום דחייש ללעז בעלמא דהא ליתא וכמו שהכריח הרב ל\"מ בפ\"י מהלכות גירושין יע\"ש ותו דבפ' קמא דנדרים די\"א אמרינן מני מתני' אילימא ר\"מ לית ליה מכלל לאו אתה שומע הן דתנן ר\"מ אומר כל תנאי שאינו כתנאי בגו\"ר כו' אלא ר\"י היא ופי' הר\"ן שם אלא ר\"י היא דאמר בפ' השולח גבי מוציא את אשתו משו' נדר דלא בעי' ת\"כ יע\"ש הרי מבואר דר\"י לא בעי ת\"כ וא\"כ איך כ' הרשב\"א דר\"י ס\"ל דבעי' ת\"כ וצ\"ע והתוספו' ז\"ל שם בד\"ה הנז' הקשו וז\"ל אבל ק' לר\"ת דבספ\"ק דנדרים גבי נדר לית ליה לר\"מ מכלל לאו כו' אע\"ג דליכא אלא איסורא ואומר הרי\"ט דדוקא באיסור חמור הוא דאית ליה לר\"מ מכלל לאו כו' כגון שתויי יין ופרועי ראש דבמיתה וכן נמי גבי שבועה שלא אוכל לך בפ\"ג דנדרים משמע דאית ליה משום דאיסור חמור הוי כו' יע\"ש וראיתי למוהר\"ש חיון בתשוב' סימן ח' שרצה לדון מדבריהם ז\"ל דס\"ל דהא דאמרי' דבאיסור מודה ר\"מ דמכלל לאו אתה שומע הן היינו דוקא לחומרא כגון לא שבועה לא אוכל לך דפ\"ג דנדרים דבההיא אמרי' דלחומרא מכלל לאו אתה שומע הן וחשיב שבועה אבל לקולא כגון היכ' דנשבע על תנאי ולא כפליה לתנאי לא אלא אפי' לא נתקיים התנאי השבועה קיימת שהרי כיון דבאיסור חמור לא בעי ר\"מ ת\"כ אבל באיסור קל בעי ת\"כ כ\"ש דלהקל באיסור חמור בעי ת\"כ דל\"ל דבממון דוקא בעי ת\"כ שהרי באיסורי' קלים נמי בעי ת\"כ וכ' עוד שמדברי הר\"ן ז\"ל שכ' שם וז\"ל וכ\"ת הא התם בנדרים [גבי] לא חולין כו' אמרינן דלית ליה לר\"מ מכלל לאו כו' איכא למימר דהתם איסורא דאית ביה ממונא הוא כו' וכן נמי בגיטין וקידושין אית בהו ממונא דהיינו כתוב' ותנאיה ומשום הכי אתקין שמואל בגיטא דש\"מ אם מתי אם לא מתי כו' משמע מדבריו דאם לא היה בגיטין צד ממון בלא כפל היה התנאי קיים ולא תפסי קדושין באחר דאל\"כ למאי אצטריך לומר דמאי דאתקין שמואל אם מתי כו' הוא משום דגיטין וקדושין איסורא דאית ביה ממונא הוא הא אפי' לא יהא אלא איסורא גרידא אפי\"ה הוצרך לאתקין שמואל אם מתי כו' לענין שאם בא אחר וקדשה שלא יהיו קדושין תופסין בה דאע\"ג דבאיסורא אמרינן מכלל לאו היינו דוקא לחומרא אלא משמע דס\"ל דאפי' לקולא באיסורא אמרי' מכלל לאו כו' את\"ד יע\"ש ולדעתי מדברי הר\"ן ז\"ל נראה שאין ראיה שהוצרך הר\"ן ז\"ל לטעם זה לפי מה שהעלה שם בס\"ד שדעת הרי\"ף ז\"ל דלא קי\"ל כר\"מ כלל אפי' בממונא ושמואל דאתקין אם מתי חשש שמא יבא ב\"ד וידון כר\"מ ואתי לאכשורי לגיטא אפי' כי לא מת ושרי א\"א לעלמא ולזה הסכימה דעתו ז\"ל כמ\"ש בפ' האומר ובפ\"ק דנדרים יעוין שם והשתא היינו דק\"ל שפיר דכיון דגיטין וקדושין איסורא הוא ובאיסורא מודה ר\"מ דלחומרא אמרינן מכלל לאו אתה שומע הן א\"כ למאי הלכתא הוצרך לתקוני שמואל כפל התנאי בגיטין כיון דלדידן לא קי\"ל כר\"מ כלל אפי' בממונא ואי משום חשש שמא יבא ב\"ד אחר ויסבור כר\"מ הא ליכא תקלה כלל שמא יבא להתיר אשת איש לעלמא שהרי לו יהי דס\"ל כר\"מ אפי\"ה באיסורא לחומרא אמרינן מכלל לאו אתה שומע הן ואי משום דשמא בא אחר וקדשה ואיכא ב\"ד טועים דס\"ל כר\"מ ויאמרו דתופסי' קדושין מאחר וצריכא גט מב' מה בכך כיון דליכא תקלה מאי נ\"מ ומשום הכי הוכרח לומר דגיטין וקדושין איסורא דאית ביה ממונא הוא דבהכי איכא למיחש שפיר שמא יבא ב\"ד אחר ויסבור כר\"מ ואתי למשרי א\"א לעלמא ובהכי באו מדוקדקים דברי הר\"ן שהוק' לו מדאתקין שמואל ולא ק\"ל מר\"מ גופי' דס\"ל בפ' מי שאחזו דף הנז' גבי ע\"מ שתשמשי את אבא דבעי' ת\"כ אלא היינו טעמא משום דאי מהתם הו\"א דמאי דבעי ר\"מ ת\"כ בגיטין היינו לענין שלא תהא מגורשת כלל ואפי' בא אחר וקדשה שלא יהיו תופסים קדושין אבל לחומרא ה\"נ דלא בעי ר\"מ ת\"כ ומאי דקאמר התם בין נתקיים התנאי בין לא נתקיים התנאי מגורשת לחומרא קאמר וכמו שכן צ\"ל לדעת הירושלמי שכתב הרא\"ש בפי\"ב והתוס' בפ' מי שאחזו דע\"ו ע\"א יעוין שם אבל מדשמואל ק\"ל שפיר כמ\"ש וע\"פ זה יש ליישב מה שכתב הרא\"ם ז\"ל בס' מקץ ד\"ה כל הימים וז\"ל ובמכות אמר ר\"י אמר רב נדוי ע\"ת צריך הפר' שנאמר אם לא הביאותיו אליך וחטאתי לך כל הימים כו' דליכא למימר דעונשו של יהודה היה משום דכל תנאי דאינו כתנאי בגו\"ר התנאי בטל והמעשה קיים ויהודה דלא כפליה לתנאי הו\"ל כאילו אמר שלחה הנער אתי וחטאתי לך כל הימים כו' יע\"ש וק' טובא שהרי באיסורא מודה ר\"מ דמכלל לאו אתה שומע הן ואפי' לדעת התוספות שתי' דדוקא באיסור חמור הוא דאית ליה לר\"מ מכלל לאו כו' מ\"מ הרי כתבו דשבועה איסור חמור הוא וכיון שכן חרם שהוא חמור כשבועה כמו שכתבו הפוסקים ז\"ל ועיין במוהר\"ם אלשיך ז\"ל בתשו' סי' ע\"א אמרי' מכלל לאו אתה שומע הן: ושוב אחר החיפוש מצאתי למוהר\"ח עשאל ז\"ל בספר סם חיי בדרשותיו ס' ויגש שהוקשה לו כן והביא ראיה מההיא דרב ענן בפרק מציאת האשה דא\"ל ר\"ה לרב ששת זיל אימא לי' ובשמתא יהא מאן דלא אמר ליה ענן ענן מקרקעי ומטלטלי ומצינו שלא כפל לתנאו יע\"ש אכן כפי מ\"ש ניחא דהר\"ם ז\"ל בשיטת התוס' קאזיל דס\"ל דהא דאמרינן דבאיסור חמור אית לי' לר\"מ מכלל לאו כו' היינו לחומרא אבל לקולא לא כמו שכתב מוהרש\"ח ז\"ל ולפי מ\"ש אפי' דעת הר\"ן ז\"ל כן ומשו\"ה ק\"ל שפיר וההיא דרב ענן צ\"ל דכפל תנאו וכ\"כ מוהר\"ש אלגאזי ז\"ל בס' זהב שיבה דקכ\"ו ע\"א יע\"ש וע\"פ זה יש ליישב ג\"כ מ\"ש רי\"ו נתיב כ\"ד ח\"א שהרמ\"ה ז\"ל וקצת פוסקים כתבו דבאסורא לא בעינן תנאי כפול ותמה עליו מוהר\"ח אלפאנדארי ז\"ל בספר בני חיי חא\"ה סימן ל\"ח דתלמוד ערוך הוא בס\"פ שבועת העדות ולמה הזכיר דין זה משם הרמ\"ה והפוסקים ז\"ל דמשמע שחידוש הוא שחידשה תורתם והוא ז\"ל תי' דאתא לאפוקי ממ\"ש התוס' דבאיסור קל לית ליה לר\"מ מכלל לאו כו' אמנם הרמ\"ה וסיעתיה ז\"ל פליגי אתוספות וס\"ל דל\"ש איסור חמור ל\"ש איסור קל לא בעינן ת\"כ וההיא דנדרים שהק' התוספ' ס\"ל כמ\"ש הר\"ן דנדר כיון דמיתסר חפצא עליה א\"כ הוי כאיסורא דאית ביה ממונא יע\"ש וי\"ל לתי' דכיון דבין לדעת התוס' בין לדעת הר\"ן ע\"כ ס\"ל דבשבועה לא בעינן ת\"כ ובנדרים לא בעינן ת\"כ מר כטעמיה ומר כטעמיה מאי נ\"מ במחלוקת זה ושמא נ\"מ גבי נזיר דס\"ל להרמ\"ה וסיעתי' דבנזירות מיתסר גברא וחפצא בשבועות והילכך לדעת התו' דס\"ל דבאיסור קל בעי' תנאי כפול בנזירות נמי בעינן ת\"כ ולדעת הרמ\"ה ז\"ל דאפי' באיסור קל לא בעינן ת\"כ ונדרים שאני דמיתסר חפצא הוא א\"כ בנזירות כיון דמתסר גברא הו' לא בעינן ת\"כ ומ\"מ הו' כפי מ\"ש משם מוהרש\"ח לא היה צריך לזה אלא דאתא לאפוקי דעת התוס' שלדעת התוס' אפי' באיסור חמור בעינן ת\"כ ודוקא לחומרא הוא דלא בעינן ת\"כ ולדעת הרמ\"ה לא בעינן ת\"כ אפי' לקולא ולפי הנראה אשתמיטתיה מהרב ז\"ל דברי מוהרש\"ח שכתבנו אמנם אחר ההתבוננות דברי מוהרש\"ח תמוהים בעיני שמדברי התוספ' מבואר דס\"ל דאפי' לקולא באיסור חמור אמרינן מכלל לאו אתה שומע הן וזה ממ\"ש שם בס\"ד וז\"ל וא\"ת והלא בקדושין בעי ר\"מ ת\"כ ובשבועה גבי אז תנקה מאלתי וי\"ל דהתם איכא ממונא כו' והשתא אם איתא לדעת הרב ז\"ל דלהקל באיסור חמור ס\"ל להתוס' ז\"ל דבעינן ת\"כ א\"כ מאי ק\"ל מההיא דאז תנקה מאלתי דבעי ר\"מ ת\"כ הא התם קולא הוא שלא יחול השבועה אם ילך לבית אביו ולא יתנו לו ובלהקל לא אמרינן מכלל לאו ומש\"ה הוצרך לכופלו אלא משמע ודאי דס\"ל דאפי' לקול' אמרי' מכלל לאו כו' דליכא למי' כמ\"ש מוהרש\"ח ז\"ל דלהקל באיסור חמור אין לנו ואזלינן לחומרא היינו מדרבנן אבל דאוריית' כיון דאיסור חמור אמרינן מכלל לאו כו' אין להקל בדאורייתא בין לקולא בין לחומרא דהא ליתא שהרי הרב ז\"ל תלי טעמא והכריח הדבר ממ\"ש דבאיסור קל בעינן תנאי כפול שמע מינה דלהקל באיסור חמור בעינן תנאי כפול ומשמע ודאי דמה שכתבו התוספות דבאיסור קל לא אמרינן מכלל לאו כו' מדאורייתא קא אמרי דאי מדאורייתא אפי' באיסור קל אמרינן מכלל לאו כו' א\"כ היכי אמרינן בפ\"ק דנדרים גבי לחולין שאוכל לך דלר\"מ אינו נדר משום דלית ליה מכלל לאו כו' וכיון שכן כיון דבדאורייתא ע\"כ צ\"ל דאע\"ג דבאיסור קל לא אמרינן מכלל לאו כו' ובעינן ת\"כ באיסור חמור אמרינן בין לקולא בין לחומרא ולא תליא הא בהא א\"כ מי הכריח לנו לומר דחכמים החמירו באיסור חמור לחומרא לומר דבעינן ת\"כ ולכן מחוורתא דמילתא ודאי שלדעת התוספ' ז\"ל באיסור חמור בין לקולא בין לחומרא אמרינן מכלל לאו כו' וכן נר' שהבין בדעת התוס' מוהרד\"ב ז\"ל בסימן ע\"ד שכתב בסוף התשו' וז\"ל אך השבועה בעיני מעיקרא בטלה כיון דהוא היתה על תנאי ולא נתקיים כו' הרי כתב הטור בא\"ה סימן ל\"ח בשם הרא\"ש דבכל מקום שהזכירו תנאי בין באיסור בין בממון בעינן ת\"כ כו' וכיון שבנ\"ד לא כפל השבועה קיימת והתנאי בטל הא לאו מילתא היא חדא דהתוס' ז\"ל כתבו בס\"פ שבועת העדות דשאני שבועה דאברהם דאיכא ממונא משמע דבעלמא היכא דליכא צד ממונא לית ליה לר\"מ ת\"כ בשבועה ואפי' נאמר דאין הרא\"ש סובר כן דלא משמע הכי מדבריו אלא בכל גוונא בעינן ת\"כ מ\"מ הא אמרינן כו' יע\"ש הרי מבואר דס\"ל שלדעת התוס' בין לקולא בין לחומרא באיסור חמור לא בעינן ת\"כ אלא שמ\"ש הרב ואפי' נאמר שאין הרא\"ש סובר כן כו' ק' דאיך אפשר לומר שדעת הרא\"ש ז\"ל דאפי' באיסור חמור גרידא דהיינו שבועה בעינן ת\"כ דא\"כ מה יענה לסוגייא דשבועות ואולי נאמר שהרא\"ש ז\"ל סובר דההיא דשבועות היינו דוקא לחומרא וכמ\"ש מוהרש\"ח ז\"ל לדעת התוס' גם ממ\"ש מוהרדב\"ז ז\"ל בתשובה ח\"א סימן י\"א גבי הקדש ע\"ת ולא כפל תנאו דבין לדעת הר\"ן בין לדעת התוס' לא בעי ת\"כ לדעת הר\"ן ז\"ל שכתב דנדרים ממונא הוא הרי הוא ז\"ל פסק דלא בעינן ת\"כ ולדעת התו' ז\"ל שכתבו דנדרים איסורא זוטא הוא הקדשו' ודאי איסורא רבה הוא דהא אית בהו מעילה כו' ובנ\"ד כיון שהוא בענין הקדש אעפ\"י שהתנאי היה בדבר ששוה ממון דהיינו חזקת ההדלקה אין בכך כלום ואין צריך לכפול התנאי כו' א\"ד יע\"ש מבואר דס\"ל דמ\"ש דלדעת התו' אפי' לקולא לא בעי ת\"כ אלא שדבריו ז\"ל תמוהים במ\"ש ובנ\"ד כו' שהרי מ\"ש התוס' דבאיסור חמור לא בעינן ת\"כ היינו דוק' באיסור גריד' אבל באיסור' דאית בי' ממונ' אפי' באיסור חמור בעינן ת\"כ וזה מבואר מסוגיית הגמרא ומדבריהם למעיין שם וא\"כ בנדון שלו גבי הקדש ע\"ת כיון דאיסורא דאית ביה ממונא הוא בעינן תנאי כפול וצ\"ע: ומעתה אזלה לה מ\"ש לעיל ליישב דברי הרא\"ש ודברי רי\"ו ומ\"מ אכתי דברי רי\"ו יש בה מן היישוב דמשו\"ה כתב דין זה משם הרמ\"ה והפוסקים משום דמסוגייא דס\"פ שבועת העדות אין ראיה דאיכא למימר דע\"כ ל\"ק בגמרא אלא לחומרא ומה גם שדעת הרא\"ש משמע דס\"ל דאפי' באיסור גריד' בעי' ת\"כ כמו שכתב מוהראד\"ב ועוד נראה דלק\"מ שהרי כתב הריטב\"א ז\"ל בשמעתין וז\"ל והר' פינחס הלוי אחיו של רבינו תירץ שלא אמר ר\"מ באיסורא גרידא מכלל לאו כו' אלא במקום אזהרת איסור כההיא דמייתינן התם מדכתיב יין ושכר אל תשת ולא תמותו דכיון דהוא אזהרת איסור לא הוצרך לכפול ולומר אם תשתו תמותו דכיון דאמר לא תעביד ולא תענש ממילא משמע דאי עביד מיענש אבל שלא במקום אזהרת איסור אפי' באיסור גרידא לית ליה מכלל לאו כו' ואלו אמר רחמנא אם תשתו מים ולא יין לא תמותו אין במשמע שאם ישתו יין ימותו כו' וזה עיקר עכ\"ל הן אמת שקשה לפי' דא\"כ אמאי אצטריך בגמרא לומר דטעמא דסוטה משום איסורא דאית ביה ממונא הוא ת\"ל דהתם כתיב בלשון תנאי א\"ל שכב איש אותך כו' ושמא דאע\"ג דכתיב בלשון תנאי כיון דאיכא אזהרה במקום אחר חשיב כאילו כתיב אזהרה בגופיה וא\"כ מבואר הדבר שרי\"ו אתא לאפוקי סברא דרבי פינחס והריטב\"א ז\"ל ולפי הנראה שכן הוא דעת הרא\"ש והטור כמ\"ש מוהראד\"ב גם הרנב\"י בשיטה כ\"י למס' נדרים כתב כן בהדייא יע\"ש ולפי הנראה אשתמיטתיה ממוהרח\"א ז\"ל דברי הריטב\"א ז\"ל הללו גם דברי הרא\"ש ז\"ל יש ליישב ע\"פ זה דק\"ל לדעת כל הני רבוות' ז\"ל שכתבנו שחולקים על התוספות וס\"ל דבתנאי אפי' באיסורא בעינן ת\"כ ומ\"מ דברי מוהריק\"ו תמוהים בעיני שכתב בשורש קפ\"א דאפי' למ\"ד דבממון בעי ר\"מ ת\"כ מ\"מ בנדרים ושבועות מודה הוא דר\"מ בעי ת\"כ כדמוכח בהדיי' ספ\"ק דנדרי' כו' ואתמהא שהרי בין לדעת התו' בין לדעת הר\"ן ז\"ל וסייעתיה בשבועות אליבא דכ\"ע לא בעינן ת\"כ אי משום דהוי איסור חמור או משום דהוי איסור איסור גברא וכן לדעת הרמ\"ה וקצת מן הפוסקים ז\"ל שכתב רי\"ו ואף שלדעת הר' פינחס הלוי והריטב\"א ז\"ל אפי' באיסור חמור בעינן ת\"כ מ\"מ איך כ' הרב ז\"ל כן בפשיטות ואי מ\"ש הרב ז\"ל מיירי בשבועות דאיכא בהו דררא דממונ' הא פשיטא ודאי מסוגיא דשבועות העדות דקאמר דבאיסורא דאית ביה ממונא בעי ר\"מ ת\"כ ולא היה צריך להביא עצות מרחוק לזה וצ\"ע: עוד ראיתי למוהר\"ש אלגאזי בס' זהב שיבה שהקשה לדברי הרא\"ם וז\"ל אמנם צ\"ע שכיון שאמר שיאוד' לא טעה בתנאי בגו\"ר איך אפשר הרי טעה בתנאי דתנאי בגו\"ר צריך בדבר שאפשר לקיימו כמו שכתב רבינו בפרקין וא\"כ מאריה וגנבי מי ידע ופליא' עוד מזה מ\"ש הרא\"ם בס' ברכ' וז\"ל אבל לא מפני שהיה לכפול כו' עד מ\"ש ותנאי קודם למעשה ואפשר לקיימו וכיון שכ' שידע יאודה אף זה הדבר דצריך אפשר לקיימו הא חזינן דטעה בזה ואף אם נאמר דמאריה וגנבי כיון שהיה גבור יאודה היה ברור לו שיצליח מ\"מ מצנים פחים מי פשיטא ליה שיצילנו למאי דהוה ס\"ד בפרק אלו נערות לומר דצנים פחים בידי שמים נינהו א\"ד יע\"ש: ולדידי אחר המחילה אין כאן קושיא כלל דמאי דבעינן תנאי שאפשר לקיימו היינו לאפוקי דבר נמנע שא\"א לקיימו מצד טבעו של עולם כגון ע\"מ שתעלי לרקיע ע\"מ שתרד לים הגדול וכיוצא שהוא דבר נמנע שיבא הדבר לידי קיום ומשום הכי אמרי' דאין זה תנאי אלא דמפליג בדברים אבל בתנאי דמצד טבעו של עולם אפשר שיבא הדבר לידי קיום אע\"ג דאין בידו לקיימו דבר שאפשר לקיימו מיקרי וזה ברור ממ\"ש גבי גט דאם התנה ע\"מ שתצא חמה מנרתק' ע\"מ שירדו גשמים דמקרי תנאי אע\"ג דאין בידו להוציא חמה ולהוריד גשמים ועיין במאמר כל דאי המובא בס' תומת ישרים וזה פשוט ועיין בתשו' מוהר\"ם בר ברוך קובץ קטן סי' ל\"ה שכתב וז\"ל אבל אין לדמות דבר זה כלל כו' תנאי שא\"א לקיימו דהתם איירי בתנאי שבשעת המעשה היה יודע שאי אפשר להתקיים כגון ע\"מ שתעלי לרקיע אבל הכא בשעת התנאי היה אפשר להתקיים כו' יע\"ש: אך אי ק\"ל לדעת הרא\"ם במ\"ש דליכא למימר דעונשו של יאודה הוא משום דלא כפליה לתנאי כו' שהרי מבואר מדברי התו' בפרק אלמנה ניזונ' בד\"ה זבין ולא אצטריכו ליה זוזי ובפ' האיש מקדש גבי ההוא גברא דזבין נכסיה אדעתא למיסק לא\"י דג' חלוקים בדבר דאיכא דבר דבעי ת\"כ ואיכא דבר דבעי גילוי דעת ואיכא דבר דאפי' גילוי דעת לא בעי אלא אומדנא גרידא וכמבואר שם וא\"כ בנדון זה דיהודה לא מבעיא דהוי מהדברים דסגי בגילוי דעת אלא הוי מהדברים דאפי' גילוי דעת לא בעי דמי הוא זה ואיזה הוא אשר יערב אל לבו לנדות את עצמו בב' עולמות וא\"כ ודאי דאומדנא דמוכח הוא דמה שנדה את עצמו היינו אם לא יביאנו אליו ולו יהי שהיה אומר שלחה הנער אתי וחטאתי לך כל הימים אומדנא דמוכח הוא שלא נידה את עצמו אלא אם יקראנו אסון בדרך על מה שהיה מתייר' יעקב אבינו ממנו כמ\"ש וקרהו אסון בדרך אשר תלכו בה וכן בראובן הוא אומר את ב' בני תמית אם לא הביאותיו אליך הרי שכל מגמתו היה אם יקראהו אסון וכבר כתבו מוהרשד\"ם בח\"ב סי' רצ\"א ומוהראד\"ב בסי' הנז' ובסי' רכ\"ד ומוהרש\"ח סי' קצ\"ז דאפי' בנדרים ושבועות אזלינן בתר אומדנא וליכא למימר דטפי עדיף כי לא אתני כלל מכי אתני ולא כפליה לתנאיה דכיון דמשום אומדן דעתא הוא כי אתני ודאי לא מגרע גרע אע\"ג דלא כפליה וכמו שכ' הטור א\"ח סי' תרנ\"ח וז\"ל אבל לפי מה שכתבנו דאפי' בסתמא צריך להחזירו כ\"ש אם התנה ולא כפל תנאו וכ' מרן הב\"י וז\"ל פשוט הוא דהא ודאי ליכא למימר דטפי עדיף כי לא אתני כלל מכי אתני ולא כפל תנאו דכיון דמשום דאזלינן בתר אומדנא הוא אע\"ג שלא הזכיר החזרה כשהזכירו ודאי לא מיגרע גרע ע\"כ הן אמת שמדברי ה\"ה שכתב בפ' זה ה' י\"ד וז\"ל ודע שלדעת הגאונים ורבינו יותר הוא מועיל בדיני ממון גילוי דעת או אומדנא דמוכח מתנאי שלא נעשה כהלכתו וכ\"כ בתוספ' כו' משמע מדבריו דס\"ל דכי אתני ולא כפל גרע טפי מהיכא שלא התנה כלל דכיון שהתנה ולא התנה כהלכתו גלה בדעתו שאינו חושש בקיומו וכ\"כ הרשב\"א בחי' פ' מי שאחזו על ההיא דאתקין שמואל בגיטא דש\"מ גם הר\"ן בפרק האיש מקדש גבי ההוא דזבין לנכסיה אדעתא למיסק לא\"י ובפרקין אמתניתין דלקמן דקאמר כסבור הייתי שהיא כהנת כ\"כ בהדיא וכן כתב הפר\"ח בס' מים חיים בחי' פרק השולח דמ\"ו גבי המוציא את אשתו משום אילונית דאע\"ג דלר\"מ היכא דלא אמר כלום סתמו כפירושו דמשום הכי מגרש לה ומצי לקלקלה כי אמר ולא כפליה גרע טפי ותו לא מצי לקלקלה והביא ראיה מדברי ה\"ה הללו יע\"ש ועיין בחי' הריטב\"א גבי ההיא דזבין נכסיה שדחה תי' התוס' וז\"ל וליכא למימר דאומדנא דמוכח עדיף לר\"מ ממתנה שלא כהלכתו שזה אין הדעת סובלתו דמברחת שנתנה על מנת שתחזיר בה לכשתתאלמן קנה מקבל ולא מהני תנאי ובשנתנה בסתם לא קנה ואמאי לא עבדינן אומדנא במקצת דבריו כו' יע\"ש וא\"כ יש לתמוה על מרן הב\"י איך כתב שדבר פשוט הוא מאחר שהגאונים ורבי' והתו' והר\"ן חלוקים בדבר ואפשר להליץ בעד מרן דס\"ל שמ\"ש ה\"ה שלדעת הגאונים אומדנא דמוכח חשיב מתנאי שלא כהלכתו אין כונתם לומר דאפי' במידי דמהני אומדנא כגון ההיא דשטר מברחת וההיא דשמע שמת בנו אפי' הכי אם התנה בהם ולא כפל תנאו לא מהני דהא ודאי אין הדעת סובלתו דאמאי לא עבדינן אומדנא במקצת דבריו וכמו שדחה הריטב\"א אלא כונתם כלפי מאי דס\"ל לרשב\"ם וסייעתיה דבממון לקי\"ל כר\"מ דבעי ת\"כ מדחזי' דאפי' גילוי דעת ואומדנא דמוכח מהני בהו וכ\"ש תנאי שאינו כפול דאיכא גילוי דעת טפי וכמ\"ש הר\"ן והרשב\" בפרק מי שאחזו אהא הוא שכתב שלדעת הגאונים דס\"ל דהלכה כר\"מ אפי' בממון צ\"ל דס\"ל דיותר מועיל גילוי דעת ואומדנא דמוכח לכ\"ע כמו שטר מברחת וזבין נכסיה אדעתא למיסק לא\"י דמסתמא אין אדם מוכר קרקעותיו שהוא מתפרנס מהם אלא אדעתא דהכי וכמ\"ש התוס' שם מתנאי דבעלמא שאינו כהלכתו דאע\"ג דאיכא גילוי הדעת מ\"מ לאו גילוי דעת דמוכח לכ\"ע הוא אלא מצד תנאו וכמ\"ש התוס' והרא\"ש חילוק זה בפ' אלמנה ניזונת ומצאתי סעד לזה ממ\"ש התוס' בפ\"ק דקדושין ד\"ו ע\"ב ד\"ה לא החזירו ז\"ל וא\"ת אמאי לא יצא הא לא הוי ת\"כ ותירץ דאיכא תנאי דלא בעי כפול כגון הכא שהיה בדעתו שיברך חברו על אתרוג שלו וגדולה מזו אמרו בההיא דזבין נכסיה אדעתא למיסק לא\"י כו' והשתא אם דברי ה\"ה והרשב\"א כפשטן וכמ\"ש הפר\"ח נמצאו דבריהם סותרים שהרי כפי מה שכתבו ה\"ה והרשב\"א משם התוס' דתנאי שאינו כהלכתו גרע טפי ואפי' במידי דמהני אומדנא אם עשאו בתנאי ולא כפל לא מהני א\"כ מה תירץ דכיון דאיכא אומדנא דסתמא דעתו שיברך על אתרוג שלו לא בעינן ת\"כ והביאו ראיה מההיא דזבין נכסיה התם שאני דליכא אלא גילוי הדעת אמנם הכא דהתנה ואמר אתרוג זה נתון לך במתנה ע\"מ שתחזירהו לי אע\"ג דאיכא אומדנא דמוכח לא מהני כיון שלא כפל תנאו אלא מוכח כמ\"ש אלא מיהו מדברי הרשב\"א ז\"ל דקא יהיב טעמא למלתיה משום דכיון דהתנה ולא התנה כהלכתו גילה בדעתו שאינו חושש בקיום התנאי משמע שדעתו ז\"ל שאין חילוק בין גילוי הדעת דמוכח לגילוי הדעת דלא מוכח אלא באתני ולא אתני הדבר תלוי דאפי' במידי דמהני אומדנא אי אתני ולא כפל לא מהני דאי כפי מ\"ש לא היה צריך לטעם זה אלא בפשיטות הו\"ל למימר דגילוי דעת ואומדנא דמוכח לכ\"ע עדיף מתנאי שאינו כהלכתו דליכא גילוי הדעת דמוכח לכ\"ע גם ממ\"ש עוד וז\"ל אלא דק' להו אחריתי תנאי ומעשה בדבר א' מה היה לו לעשות והיאך יקיים המעשה אחר שגילה בדעתו שאינו רוצה בכך אלא ע\"ד כך מבואר סתירת מ\"ש דאי כפי מ\"ש לעיל מאי ק\"ל הא אע\"ג דאיכא גילוי הדעת כיון דלא מוכח לכ\"ע אלא מחמת תנאו לא מהני ואף שכתב תי' זה משם התוס' צ\"ל דהתוס' בפ\"ק דקדושין הם תוס' אחרי' דאל\"כ נמצאו דבריהם סותרים אהדדי גם מדברי הר\"ן שכתב בפ\"ק הא\"מ וז\"ל ועוד י\"ל דכי בעי ר\"מ ת\"כ ה\"מ כשהתנה דכיון דלא כפל יש במשמע שאפי' לא יתקיים התנאי יהא המעשה בטל אבל גילוי הדעת בלא תנאי ה\"ה כמו שהתנה וכפל תנאו ע\"כ משמע בהדיא דס\"ל דבאתני ולא אתני הדבר תלוי ולא משום דאיכא אומדנא קצת כמ\"ש הרא\"ש ז\"ל דא\"כ מאי האי שכתב אבל גילוי הדעת בלא תנאי כו' הא טעמא לאו משום הכי הוא אלא משום דאיכ' אומדנא קצת ומעתה מ\"ש לדברי הרא\"ם ז\"ל יש בו מן הישוב שדעתו ז\"ל להק' לדעת הרשב\"א והתוס' והר\"ן שכתבו דאע\"ג דאיכא אומדנא דמוכח כל שהתנה ולא כפל גרע טפי ודו\"ק:<br><b> וראיתי </b> לעמוד על מ\"ש התוס' ד\"ה בשלמא לר\"ח כו' וז\"ל וקשה דהא כל תנאי מבג\"ור גמרינן וא\"כ בעינן הן קודם ללאו כו' ע\"ש וראיתי למוהר\"ש אלגאזי בסד' מטות ד\"ס ע\"ב שכתב לתרץ לזה וז\"ל ואחר העיון נר' לתרץ דרש\"י ס\"ל דר\"מ אית ליה דע\"כ לא מדמינן תנאי דאיסור לתנאי דממון ואפי' באיסור דאית ביה ממון אלא דוקא לענין ת\"כ משום דאשכחן דכפל ביה רחמנא הנקי וחנקי כתיב הא לענין תנאי קודם למעשה והן קודם ללאו לא בעי באיסור דהא סוטה תוכיח דכתיב ביה אם לא שכב קודם וגם התנאי דחנקי קודם ויש להביא סעד לרש\"י זכרונו לברכה מההיא דס\"פ שבועת העדות דפריך ומי אית ליה לרבי מאיר מכלל לאו אתה שומע הן ומשני איפוך והשתא איכא ראיה בין מהמקשן בין מהתרצן בין מהמקשן דאמאי לא פריך נמי ותו הא ר' מאיר בעי תנאי קודם למעשה והכא המעשה שהוא יברכך קודם לתנאי אם תבאו ותעידוני ובין מהתרצן דכי משני איפוך נהי דתריץ לחלוקת אל יכך אבל בחלוק' יככה דכולהו מודו ק' דלר\"מ היכי מהני דהא כל תנאים בעינן תנאי קודם למעשה והכא המעשה שהוא יככה קודם לתנאי דאם לא תעידוני ויככה הוא מעשה כו' ע\"ש ולע\"ד דבריו תמוהים דאיך אפשר לומר דבאיסור אף באיסור דאית ביה ממון לא בעינן הן קודם ללאו ותנאי קודם למעשה הרי גיטין וקידושין דאיסורא דאית ביה ממונא הוא ואפ\"ה בעינן הן קודם ללאו ותנאי קודם למעשה כמבואר בפ' מי שאחזו דע\"ה וע\"ו גם מה שהביא ראיה מההיא דס\"פ ש\"ה אין ראיה כלל דאיכא למימר דמתניתין דאל יכך לאו בדוקא איתמר דאמר אל יכך קודם ולעולם דהתנאי קודם ובשאמר אם תבואו ותעידוני אל יכך וכמ\"ש כל המפרשי' דכל הנהו מתני' דתנן בגיטין ה\"ז גיטך אם לא באתי כו' לאו בדוקא באומר ה\"ז גיטך קודם אלא באומ' התנאי קודם גם מה שהביא ראיה ממאי דמשני איפוך דמה יענה לחלוקת יככה דכולהו מודו לא הבינותי דבריו דא\"כ לפי דבריו תקשי ליה דכיון דבאיסורא דאית ביה ממונא בעי ר\"מ ת\"כ א\"כ בחלוקת יכך אלקים אם לא תבואו ותעידוני דלא כפלי' לתנאיה אמאי מחייב ר\"מ אלא ע\"כ לומר דמתני' לא נחית אלא לאשמועי' דיככה אלקים חשיב שבועה ולעולם דמיירי בדכפליה לתנאיה וא\"כ ה\"נ איכא למימר דמיירי בשאמר התנאי קודם ומש\"ה ל\"ק ליה לתלמודא אלא מחלוקת אל יכך דהתם לא מצינן למימר דמיירי בדכפלי' לתנאיה דא\"כ מ\"ט דרבנן דפטרי וזה פשוט ועיין בהריטב\"א ז\"ל שתירץ לקושית התוס' דר\"מ בכל דוכתא בעי כפל לשון משום דלית ליה מכלל הן אתה שומע לאו אבל הן קודם ללאו ותנאי קודם למעשה לא בעי להו אלא בתנאין לבד לחזק התנאי כדי שיחול על המעשה אבל בשאר ענינים בלבד סגי עכ\"ד וכוונתו לומר דדוקא בדאיכא מעשה כגון גיטין וקדושין דאיכא בהו מעשה דכתיבת הגט והקדושין או כדי שיהא כח בתנאי לבטל המעשה צריך שיהיה הן קודם ללאו ותנאי קודם למעשה אבל גבי סוטה כיון דאין כאן מעשה אלא כדי לברר הדבר לא בעינן אלא בכפילה ובמה שתי' התוספו' דאם לא שכב חשיב הן דמה שאנו רוצים שתעשה חשוב הן כו' עיין בהקדמת הרב בעל ט\"ז לי\"ד ובמוהריב\"ל ח\"א סי' כ\"ט מה שהקשו לדבריהם מההיא דאתקין שמואל בגיטא דש\"מ אם מתי ועיין בהרב ע\"י ז\"ל שהקשה לדבריהם עוד במה שקבעו קושייתם לפרש\"י ז\"ל ותו דהא כתבו לעיל במתניתין דרחב\"ג פליג אכולהו ולא בעי הן קודם ללאו וראיתי בס' משנה למלך ז\"ל בפרקין ה\"א כתוב שם משם הרב המגיד ליישב כ\"ז וז\"ל ויש לי מקום ליישב כל הני פירכי והוא דאהא דפרכינן גבי סוט' ליכא ת\"כ הוקשה לרש\"י דהא כתיב ואת כי שטית כו' ותי' דשבועה אחריתי היא שיש עמה אלה וע\"ז ק\"ל להתוספ' לפי שיטתו של רש\"י ז\"ל דרחב\"ג לא פליג אלא אכפל א\"כ הי\"ל להכריח דע\"כ ואת כי שטית אינה אחלוקה הב' דואם לא שכב דא\"כ הוה לי' לאו קודם להן וא\"כ ע\"כ לומר דשבועה באנפי נפשיה היא ותרי שבועות נינהו ובשלמא אי הוה ס\"ל לרש\"י ז\"ל דר\"ח פליג אכולהו ניחא דלא הו\"מ לומר הכרח זה אבל השתא דפי' רש\"י דרחב\"ג בעי הן קודם ללאו קשיא וע\"ז תי' דלא הו\"מ לרש\"י לומר הכרח זה משום דהוה דחינן דלעולם איכא כפל ואם לא שכב חשיב הן ולעולם דלקושטא דמילתא לא אזלינן בתר מה שאנו רוצים מש\"ה בגט ש\"מ צ\"ל אם מתי ברישא א\"ד ז\"ל והן דברים שפלטתן קולמוס שלא מדעת בעלים שהרי לפי פירוש רש\"י ע\"כ צ\"ל דלקושטא דמילתא ה\"נ הוא דמה שאנו רוצים חשוב הן דאל\"כ ק' במה שתי' בגמ' אמר רבי תנחום הנקי כתיב ופרש\"י למדרשיה מקרא לשבועה ראשונה אם לא שכב תהא נקיה ובמסורה נמי מדריש אשבועה קמייתא למשדיה אקרא דבתריה ולמימר חנקי ואת כי שטית והשתא קשה דנהי דתי' בגמ' לענין ת\"כ אבל אכתי קשה דבעינן הן קודם ללאו וא\"כ ע\"כ צ\"ל דמה שאנו רוצים חשוב הן וזה פשוט עוד כתב וז\"ל ומ\"ש עוד הט\"ז ז\"ל דלפי מ\"ש התוס' ז\"ל בד\"ה הנקי דהיה אומר ואם שכב חנקי א\"כ לימא דהיה אומר כן קודם ואם לא שכב לא הבנתי כונתו דהא התוספות השת' קיימא לפרש\"י כמו שהעתיקו לשונו ואיהו רוח אחרת אתו בפי' הנקי כתיב ולפי פירוש קושיית התוספות אלימא טובא דהלאו כתיב בריש' ועוד דהשתא קיימי התוס' בדברי המקשן והתם בדברי ר' תנחום דמשני הנקי כתיב ולא ראי זה כראי זה עכ\"ד ולע\"ד כונת התוס' ז\"ל להקשות למאי דמשמע מדברי התוס' בדבור שאחר זה שאף לפי פירוש ר\"י דלא קאי כלל אואת כי שטית ס\"ל דאם לא שכב היה אומר ברישא זה מבואר ממ\"ש והכהן היה חוזר וכופל אם לא שכב חנקי ואם איתא מאי חוזר וכופל דקאמרי והשתא היינו דק\"ל שפיר דלפי שיטתם ז\"ל מנ\"ל לומר דאם לא שכב חשוב הן לימא היה אומר קודם ואם לא שכב ומאי דפריך בגמרא אלא לר\"מ חנקי מיבעי ליה אתרוייהו פריך דמיבעי ליה לומר חנקי ברישא והדר אם לא שכב והא משני הנקי כתיב ולעולם דאם שכב היה אומר ברישא ולע\"ד אפשר לומר דהוכרחו לומר כן לפי שיטתם נמי משום דאם איתא דאם שכב היה אומר ברישא א\"כ לא הי\"ל לקרא למינקט תנאי דואם לא שכב דהיינו חזרת הכפל ולהניח תנאי הנאמר ראשון ברמז הנקי אלא איפכ' מיבעי ליה למימר אם שכב חנקי ומדלא כתיב חנקי בהדיא הוי שמעי' דהיה כופל ואומר אם לא שכב הנקי ואי משום דאמרינן בפרק א' דיני ממונות מכאן שפותחין בדיני נפשות לזכו' תחילה מ\"מ כיון דהכא גבי סוטה בעי למימר אם שכב תחילה משום דבעי' הן קודם ללאו לא הוה ליה לקרא למינקט שלא כסדרו כדי לאשמועינן דפותחין לזכו' בעלמא אלא בעלמא הו\"ל לאשמועינן הך דפותחין לזכות במקום אחר כנ\"ל ודוק ועיין למהר\"ש אלגאזי בס' ש\"ש בלשונות הרא\"ם שאחר בחוקתי שהקש' לדברי התוס' שכתב דאם לא שכב חשוב הן מהא דסנהדרין דא\"כ היכי יליף ר' שפותחין לזכות תחילה הא ע\"כ לומר אם לא שכב תחלה ותי' דאפשר לומר דהתוס' לטעמייהו דס\"ל דרחב\"ג פליג אכולהו ולא בעי הן קודם ללאו וההיא ברייתא בסנהדרין ר' היא ואיכ' למימר דסבר כרחב\"ג דלא בעי הן קודם ללאו ומש\"ה דייק מדלא קאמר אם שכב תחילה יע\"ש ולא ידעתי איך אישת' מיני' סוגיא דיבמות דכ\"ג ע\"א דאמרי' התם בהדיא דר' דקאמר התם קדשה לשם יבמות אינה צריכה הימנו גט ס\"ל כר\"מ דבעי ת\"כ ומכ\"ש דבעי הן קודם ללאו ולעיקר קו' אפשר לומר דמ\"ש התוס' דמה שאנו רוצים חשוב הן לאו למימרא דע\"כ בעי לאקדומי תנאי מה שאנו רוצים ברישא משום דחשוב הן ותנאי דאם שכב חשוב לאו אלא כונתם לומר דאע\"ג דתנאי דאם לא שכב הוי לאו מצד עצמו אפי' הכי מה שאנו רוצים חשיב הן והילכך תרוייהו כהן חשיבי וליכא הכא הן קודם ללאו דואם שכב דחשוב הן מצד עצמו ואם לא שכב חשוב הן כלפי מה שאנו רוצים ויש בזה מה שאין בזה והילכך תרוייהו חשיבי כהן ומאי דבעי מקדים ברישא ומשו\"ה דייק מדלא קאמר אם שכב ברישא ש\"מ דפותחין לזכות ועיין במוהרימ\"ט ז\"ל ודוק: ודע שהרב מש\"ל בפרק זה נסתפק בהא דבעי' תנאי קודם למעשה אם כשחוזר וכופל התנאי אם גם בכפל צריך שיקדים התנאי למעשה ושיאמר ואם לא תתני לא תהיה מקוד' א\"ד כל שבתחילה אמר אם תתני הרי את מקודשת אף שכפל ואמר ולא תהיה מקודשת אם לא תתני אין קפידא בזה וכ' שלפי דעתו סברא זו הוא מחלוקת רש\"י והתוס' בפרק האומר בד\"ה הנקי כתיב שהק' וז\"ל וקש' דא\"כ הו\"ל מעשה קודם לתנאי שהרי גבי סוטה כבר נאמרה החלוקה ראשונה כתקנ' דהכי כתיב אם לא שכב הנקי דהיינו תנאי קודם למעשה ו"
+            ]
+        ],
+        [
+            [
+                "<b>האומר </b>\n<b> לאשה כו' ע\"מ שירצה אבא רצה האב מקו' לא רצה או ששתק כו' אינה מקודשת.</b> עיין בהשגת הראב\"ד ז\"ל ומרן כ\"מ ז\"ל רצה ליישב דעת רבינו דס\"ל דע\"מ שיאמר אבא אין וע\"מ שלא ימחה בשעת שמיעה משמע וסיפא דקתני מלמדין את האב בשמיחה תוך כדי דיבור או בשעת שעסוקין באותו ענין דבע\"מ שלא ימחה מהני ובע\"מ שישתוק צריך שימחה תיכף ומיד בשעת שמיעה יע\"ש ודבריו סתומים דא\"כ ק' דאמאי לא אוקמוה לכולה מתניתין בחד טעמא בע\"מ שלא ימחה וכבר הוקשה לו להרב ל\"מ כן ותי' דלא מוקי לה תלמודא בהכי משום דע\"מ שירצה לא משמע אלא ע\"מ שישתוק או שיאמר אין שהוא קיום מעשה אבל ע\"מ שלא ימחה שהוא שב וא\"ת לא משמע כלל ומשו\"ה לא אוקמוה לרישא בע\"מ שלא ימחה משום דקתני ע\"מ שירצה אלא בסיפא ומציעתא דלא קתני בה ע\"מ שירצה ורב יוסף דקאמר מאי ע\"מ שירצה שלא ימחה מפרש רבי' שלא כפי' הרמב\"ן ז\"ל דלאו למימרא דע\"מ שירצה דקתני מתני' משמעות' ע\"מ שלא ימחה אלא ה\"ק מאי ע\"מ שירצה שלא ימחה כלומר דקאמר בהדיא שלא ימחה ומתניתין לא נקט לשון המקדש אלא הכונה ור' ינאי דחיקא ליה לאוקמא בהכי דפשטיה משמע דלשון המקדש הוא ומש\"ה אוקמא רישא בחד טעמא כו' את\"ד יע\"ש ודבריו תמוהים דאכתי קשה לרב יוסף דאוקמא למתניתין דע\"מ שירצה באומר בהדיא ע\"מ שלא ימחה א\"כ אמאי הוצרך לאוקמ' באומר על מנת שלא ימחה מכאן ועד שלשים יום לוקמי כפשטיה באומר שלא ימחה סתמא ואתי' כולה מתני' כפשטא כיון דשלא ימחה בשעת שמיעה משמע לדעת רבינו ולכן נראה דרב יוסף דמוקי למתני' בע\"מ שלא ימחה מכאן ועד ל' יום לאו למימרא דקאמר בהדיא שלא ימחה כמ\"ש הרב ל\"מ אלא ה\"ק דמתני' מיירי באומר ע\"מ שירצה מכאן ועד ל' יום דהתם ודאי משמעותו שלא ימחה דאי ע\"מ שיאמר אבא אין קאמר איך אפשר שלא יפסיק מלומר אין כל ל' יום ועיין בחי' הריטב\"א ז\"ל אמנם בע\"מ שירצה סתמא מודה רב יוסף דמשמעותו ע\"מ שיאמר אבא אין ומש\"ה לא אוקמ' למתני' בע\"מ שלא ימחה ומ\"מ דברי מרן ז\"ל אכתי יש בהן מן הקושי דכיון דלרבינו ז\"ל ע\"כ מתני' דמת הבן מיירי בשמת הבן ואח\"כ שמע ומלמדין תוך כ\"ד קאמר א\"כ מאי פריך בגמ' בע\"מ שישתוק והרי שתק לימא דעדיין לא שמע אלא אחר מיתת הבן מלמדין אותו כשישמע לא ירצה וכבר הוקשה לו להרב ל\"מ יע\"ש מה שתירץ בדוחק ולכ\"נ כותיה דמרן ז\"ל ולא מטעמיה דס\"ל לרבינו ז\"ל כדעת הראב\"ד שכתב הרב החי' דבע\"מ שישתוק כל שמת האב קודם ששמע אינה מקודשת משום דע\"מ שישמע וישתוק משמע ומתני' דקתני מת האב מקו' למאי דמוקמי' לה בגמ' בע\"מ שישתוק בשמת האב אחר ששמע מיירי משום הכי לא מוקמי לסיפא דמתני' דמלמדין את האב לכשישמע קאמר משום דדומיא דמציעתא קתני דמיירי בששמע ואחר כך מת אמנם כי מוקמינן למתניתין בע\"מ שלא ימחה לא קשיא לן סיפא דקתני מלמדין משום דבע\"מ שלא ימחה אף הראב\"ד ז\"ל מודה דאם מת האב קודם ששמע מקודשת שלא נתכוון זה אלא שלא ימחה ואם כן מציעתא דקתני מת האב מקודשת בשמת קודם ששמע מוקמינן לה ודומיא דהכי קתני סיפא מלמדין כו' כלומר דמלמדין דכשישמע יאמר איני רוצה כנ\"ל:<br><b> עוד </b> הקש' הרב ל\"מ לדעת הרמב\"ן והרשב\"א דע\"מ שיאמר אבא אין לעולם משמע ואפי' אם אמר בתחילה איני רוצה כל שחזר ואמר אין מקודשת דא\"כ כי הוי בעי תלמוד' למימר מאי ע\"מ שירצה אילימא ע\"מ שיאמר אבא אין אימ' סיפ' כו' ואמאי ל\"ק ליה מרישא דקתני אינה מקודשת דאמאי הא בספיקא היא דילמא ירצה אח\"כ דמטעם זה לא מוקמינן לרישא דמתני' בע\"מ שלא ימחה משום דקתני רצה האב מקודשת ובשלא ימחה היכי קתני מקודשת הא לעולם בספיקא קאי שמא ימחה אחר כך ותירץ דאינה מקודשת מצינו למימר דאינה מקודשת ודאית קאמר אבל מקודשת ודאי משמע יעויין שם וקשיא לי עליו אדרבא נהפוך הוא דאינה מקו' אינה מקו' כלל משמע אבל מקו' מצינו למימר מקוד' מספק קאמר וזה מבואר מסוגיא דפ' הא\"מ ד\"ן גבי ההוא דזבין נכסיה אדעתא למיסק לא\"י דבעי למפשט רב יוסף דדברים שבלב אינן דברים ממתני' דקתני המקדש את האשה ואמר כסבור הייתי שהיא כהנת ה\"ז מקודשת ודחה אביי שאני התם דלחומרא כלומר דמקודשת מס' קאמר ובתר הכי פשיט אביי ממתני' דקתני ובכולם אע\"פ שאמרה בלבי היתה להתקדש לו אינה מקודשת הרי מבואר דלישנא דאינה מקודשת אינה מקודשת כלל משמע דאל\"כ קשה דאמאי לא דחי אביי דמאי אינה מקודשת אינה מקודשת גמורה ולחומרא כדדחי אביי גופיה למתני' דכסבור הייתי שהיא כהנת דמאי מקודשת לחומרא אלא משמע דאינה מקודשת אינה מקודשת כלל משמע אבל מקודשת מצינן למימר דמקודשת מס' קאמר ולכן נראה דמאי דלא מוקמינן רישא דמתני' בשלא ימחה לאו היינו משום דלישנא דמקודשת מקודשת ודאי משמע דהא ליתא כמ\"ש אלא היינו משום דדומיא דמקוד' דסיפא קתני דהיינו אינה מקודשת ודאית וכ\"כ הרב ח\"ה ז\"ל אבל אינה מקודשת מצינן למימר דאינה מקודשת גמורה קאמר וההיא דפרק הא\"מ דמשמע דלישנא דאינה מקודשת כלל משמע י\"ל דהתם ה\"ט משום דלא קתני ברישא דמתניתין מקודשת ולהכי ודאי אינה מקודשת כלל במשמע אבל הכא דקתני ברישא דמתני' מקודשת איכא למימר דכי קתני אינה מקו' כלפי מאי דקתני רישא מקו' ודאית קתני דבהא אינה מקודשת ודאית כנ\"ל ועוד יש ליישב דברי הרב ל\"מ ע\"פ מה שאכתוב לקמן בההיא דע\"מ שיש לי במקום פ' יע\"ש ודו\"ק והתוספות שם ד\"ה אלא על מנת שישתוק כו' כתבו וזה לשונם ואין לפרש שישתוק לעולם דא\"כ היינו שלא ימחה כו' רצה האב מקודשת כו' ודבריהם צריכים ביאור דהיכי הו\"מ למימר דשישתוק לעולם קאמר דא\"כ מאי פריך בגמרא אימא סיפא כו' והא שתק ומאי קו' הא כיון דישתוק לעולם קאמר שפיר קתני במתני' מלמדין כו' ואי כונתם ז\"ל להקשות לתלמודא גופיה דמנ\"ל לו' דשישתוק בשעת שמיעה קאמר אדתיקשי ליה מסיפא א\"כ מה תירצו בזה באומרם דא\"כ היכי קתני רצה האב מקודשת הא אכתי תיקשי לתלמודא גופא דאמאי לא מוקי לה רישא בע\"מ שיאמר אבא אין וסיפא בע\"מ שישתוק ואמאי נייד מחלוקת שישתוק והצריך לאוקמ' בע\"מ שלא ימחה ואפשר לומר דודאי ע\"מ שישתוק טפי משמע בשעת שמיעה מדאפקיה בלשון עשה וכמ\"ש הר\"ן יע\"ש אלא דקשיא להו דאדדחיק תלמודא לאוקמא למתני' רישא בחד טעמא וסיפא בחד טעמא טפי הוה ניחא לן לאוקמי בחד טעמא בע\"מ שישתוק ולומר דשישתוק לעולם קאמר דמהשתא לא תקשי לן מסיפא דקתני מלמדין ואהא תי' דא\"כ היינו שלא ימחה וקשיא רישא דקתני רצה האב מקו' וכיון דע\"כ לאוקמא למתני' בתרי טעמי טפי ניחא ליה לתלמודא לאוקמא בע\"מ שלא ימחה מלאוקמא בע\"מ שישתוק דפשטא משמע בשעת שמיעה כנ\"ל ודו\"ק:"
+            ],
+            [
+                "<b>הרי </b>\n<b> את מקודשת בזה ע\"מ שיש לי ק\"ק זוז או בית כור כו'.</b> כתב ה\"ה משנה פ' האומר ושאלו בגמ' וניחוש שמא יש לו ותי' ל\"ק הא בקדושי ודאי הא בקדושי ס' הנה הרשב\"א ז\"ל שם בחי' כתב וצ\"ע בע\"מ שיש לי בת או שפחה מגודלת ואין לו דקתני בפ' האיש מקדש דאינה מקודשת אם אינה מקודשת כלל קאמר או אינה מקודשת גמורה קאמר ולעולם ס' הוי דילמא יש לו כי הכא ומסתברא דהתם נמי מקודשה ודאי קאמר עכ\"ד ולפי דבריו ז\"ל צ\"ל דאינה מקודשת דקתני התם במתני' לצדדין קתני דכולהו הני דקתני התם ע\"מ שביתי קרוב למרחץ ונמצא רחוק כו' אינה מקודשת כלל ע\"מ שיש לי בת או שפחה מגודלת ואין לו אינה מקודשת ודאי אלא ס' וקשה טובא לכאורה לפי זה מהא דאמרינן התם אלא אמר אביי מהכא ובכולם אע\"פ שאמרה בלבי היה להתקדש לו אעפ\"כ אינה מקודשת ואמאי הא קאמרה בלבי היה להתקדש לו כו' והשתא אם איתא דאינה מקודשת דקתני מתני' אחלוקת ע\"מ שיש לי בת או שפחה ואין לו ע\"כ אינה מקודשת ודאי קאמר אם כן מנ\"ל לאביי לומר דכי קתני אינה מקודשת אשארה אינה מקודשת כלל קאמר ולצדדין קתני כי היכי דתיפשוט מינה דדברים שבלב אינן דברים אדרבא נימא דאינה מקודשת ודאי קאמר ולעולם דס' מקודשת הויא ולחומרא וכדדחי אביי התם אמתני' דהמקדש את האשה ואמר כסבור הייתי שהיא כהנת ונמצאת לויה מקודשת דמאי מקודשת דקתני ספק מקודשת ולחומרא ופי' הרשב\"א והריטב\"א דה\"ט משום דלא מהימנינן ליה במ\"ש כסבור הייתי שהיא כהנת כו' ומש\"ה הוי ס' מקוד' ולעולם דאי הוי ידעינן שכך היה בדעתו אינה מקוד' דדברים שבלב הויין דברים וא\"כ הכא נמי נימא הכי דאינה מקודשת ודאי קאמר ולעולם דספק הוי וחיישינן שמא משקרת במ\"ש בלבי היה להתקדש לו אלא ודאי מוכח דאינה מקודשת דקתני מתני' אינה מקודשת כלל במשמע והיה נראה לומר דפשיטותא דאביי דדברים שבלב אינם דברים לאו היינו מכל הנהו דקתני התם ע\"מ שביתי קרוב למרחץ ונמצא רחוק כו' דהתם ודאי מצינן למימר דאינה מקודשת ודאי קאמר ולעולם דס' הוי אלא מחלוקת ע\"מ שיש לי בת או שפחה מגודלת ואין לו דקתני מתניתין הוא דבעי למיפשט דאם אי' דדברים שבלב הויין דברים אמאי קתני מתני' דאינה מקודשת ודאי ואם בא אחר וקדשה תפסי קדושין הא הו\"ל ס\"ס ס' אי יש לו אי לא ואם ת\"ל שאין לו שמא אמת היה במה שאמרה בלבי היה להתקדש לו אע\"פ כן וכיון דאיכא ס\"ס הו\"ל מקודשת ודאית ואם בא אחר וקדשה לא תפסי קדושין הן אמת שזה שכתבנו דכל דאיכא ס\"ס להחמיר הו\"ל מקודשת ודאית וכעת לא מצאתי גילוי לדין זה ומכח הסברא הי' נראה דכי היכי דקי\"ל גבי קדושין דכל דאיכא ס\"ס להקל אזלינן לקולא ומתירין אותה לינשא לשוק והיינו משום דכל דאיכא ספק ספיקא חשיב ההוא צד כמיעוטא דמיעוטא ולא חיישינן לה כלל וא\"כ ה\"נ כל דאיכא ס\"ס להחמיר חשיבה ההוא צד כמיעוטא דמעוטא ולא חיישינן לה כלל ודוגמא לדבר ראיתי להרב מש\"ל ז\"ל שכתב בפ\"ד מה' בכורות דק\"ב ע\"א דאף דקי\"ל ס' דרבנן לקולא כל דאיכא ס\"ס להחמיר אף בדרבנן אזלינן לחומרא וכתב שאף שלא מצא חילוק זה בדברי הראשונים מ\"מ מכח הסברא נ\"ל דכל דאיכא ס\"ס חשיב ההוא צד כמעוטא דמעוט' ולא חשיב ס' כלל יע\"ש ועיין במ\"ש עוד בפ\"י מה' מקואות הלכה ו' בכללי ס' דרבנן:<br><b> הן </b> אמת שקשה לי על דבריו מאותה שכתב ה\"ה ז\"ל שכתב בפ' כ\"ז מה' שבת הלכה ג' וז\"ל ובתשובה ביאר רבי' דכל מה שיהיה מן התחומין מן התורה ספק להחמי' ומה שהוא מדבריהם ס' להקל דס' דרבנן לקולא כו' וזה דעת הרמב\"ן והרשב\"א ז\"ל ומכלל זה שההליכה בנהרות ויש ס' אם הם למעלה מעשרה אם לאו מותרת לפי שהוא ס' בשל דבריהם וכן התיר רבי' בתשובה עכ\"ל והשתא לפי דעת הרב מש\"ל ז\"ל ק' דהא איכא ס\"ס להחמיר ספק אם הם למעלה מעשרה או לא ואת\"ל שהם למעלה מעשרה ס' אי יש תחומין למעלה מעשרה או לא וכעת צ\"ע ומ\"מ לדאתאן עלה נר' דאפשר לחלק ולומר דאע\"ג דקי\"ל גבי קדושין דס\"ס לקולא היינו משום דאיכא חזקה דאוקי אתתא בחזק' פנויה אבל להחמיר ולומר דלא תפסי בה קדושין מאחר לא כיון דאיכא חזקה לפנויה כנגדה ושוב מצאתי למוהרד\"ז בסי' ח\"י שכתב בכעין נדון שלנו על אשה אחת שנתקדשה ושני' אומרים שנתקדשה מרצונה וב' אומרים שנתקדשה באונס פחד כתב הרב ז\"ל דה\"ז מקודשת ודאי ולא תפסי קידושין מאחר מטעם ס\"ס ס' אם האמת כדברי האומרים שנתקדשה לרצונה וא\"ת נתקדשה באונס ס' אי חשיב' אונס או לא יע\"ש ועיין בהרב כנסת הגדולה סי' מ\"ז בהגהת הטור אות י\"ד ומיהו אכתי נראה דאין תי' זה מעלה ארוכה דאם אית' כל כי האי הו\"ל לאביי לפרש ולא למיסתם סתומי ולומר ואמאי הא קאמרה בלבי היה להתקדש לו דמשמע דאכולא מילת' קא פריך ותו דהרשב\"א ז\"ל שם בחי' כתב וז\"ל וכן הדין בהא דבסמוך בכולן אע\"פ שאמרה בלבי היה להתקדש לו אינה מקודשת מדקתני אינה מקודשת משמע אינה מקודשת כלל כו' הרי מבואר דלישנא דאינה מקודשת הוא דקשיא ליה דמשמע כלל כלל לא ולכן נראה דמשמע ליה לאביי דלישנא דאינה מקודשת משמע ודאי אינה מקודשת כלל והיינו דבעי למיפשט דבשלמ' אם נאמר דדברים שבלב אינן דברים מש\"ה קתני אינה מקודשת ואע\"ג דבע\"מ שיש לי בת ואין לו ה\"ז מקודשת מס' אפ\"ה קתני אינה מקודשת משום אינך אכן אם נאמר דבכל הני קתני מתני' אינה מקודשת ודאי אלא ס' א\"כ הו\"ל למיתני ס' מקודשת או מקודשת ואינה מקודשת כי היכי דקתני בריש פרקין כנ\"ל ועוד יש ליישב על פי מ\"ש לקמן דין ג' ומ\"מ אכתי ק' לדעת הרשב\"א ז\"ל דאם כן הו\"ל לתלמודא לאקשויי התם וניחוש שמא יש לו ולשנויי עלה דאינה מקודשת ודאי קאמר ואמאי נטר תלמודא לאקשויי עד הכא ודו\"ק:"
+            ],
+            [
+                "<b>הרי </b>\n<b> את מקודשת לי ע\"מ שיש לי ק\"ק זוז או בית כור עפר במקום פ' כו'.</b> משנה פ' האומר וכ' הרא\"ש שם וז\"ל ובהא מסתברא שאם אין לו באותו מקום אפילו קדושי ס' אין כאן דאי אפשר שאם היה לו בית כור עפר באותו מקום שלא היה ידוע עכ\"ל ושלא כדעת רבינו ז\"ל שכתב דה\"נ מקוד' מס' וה\"ה ז\"ל כתב שיש לו ראיה מן התוספתא ואין דבריו מוכרחים וכבר תמה עליו הלח\"מ ז\"ל יע\"ש ולי נראה שיצא לרבינו ז\"ל כן מדפריך בגמ' אחלוקה זו פשיטא ואם איתא מאי קו' נימא דהא קמ\"ל דאינה מקודשת כלל ולא חיישינן שמא יש לו אלא משמע דס\"ל לתלמוד' דה\"נ חיישינן שמא יש לו ואינה מקודשת דקתני מתני' אינה מקודשת ודאי קאמר מיהו קשה לדעת רבי' דלישנא דאינה מקודשת משמע ודאי אינה מקודשת כלל וכדמוכח מההיא דפרק הא\"מ ד\"ן דבעי למפשט אביי דדברים שבלב אינן דברים ממתני' דקתני אע\"פ שאמר' בלבי היה להתקדש לו אינה מקודשת וכמ\"ש לעיל וי\"ל דהתם לאו מלישנא דאינה מקודשת הוא דק\"ל דהא ודאי לישנא דאינה מקודשת מצינן למימר דאינה מקודשת ודאי קאמר אלא מלישנא דמתני' דקתני ובכולן אע\"פ שאמרה בלבי היה להתקדש לו אינה מקוד' דמשמע דה\"ק ל\"מ בשלא אמר' בלבי הי' להתקדש לו דאינה מקודשת אלא אפילו שאמרה בלבי היה כו' אע\"פ כן אינה מקודשת וא\"כ כי היכי דבשלא אמרה בלבי היה כו' דאינה מקוד' כלל ה\"נ בשאמרה בלבי היה כו' דמלישנ' דאע\"פ משמע שדינן שוה ודו\"ק:"
+            ],
+            [
+                "<b>הרי </b>\n<b> את מקודשת לי ע\"מ שאראך כו'.</b> כתב הטור סי' ל\"ח משם הרמ\"ה ז\"ל דע\"מ שאראך להבא משמע אע\"ג דאחזי לה ממציאה דאשכח או מתנה שניתן לו אח\"כ הוו קידושין ומיהו לא חיישינן דילמא אחזי לה בתר הכי למהוי ס' קידושין וכתב מר\"ן וז\"ל דמ\"ש ומיהו לא חיישינן כו' נראה שבא לחלוק על דברי הרמ\"ה וכעין מ\"ש רי\"ו בשם הרא\"ש ואע\"פ של' ומיהו אינו מיושר ע\"כ לפרש כן שאל\"כ ק' אמאי לא חיישי' להכי להחמיר א\"ד הנה מבואר מדבריו דס\"ל למרן שלדעת הרמ\"ה דס\"ל דלהבא משמע אע\"פ שלא הראהו אינה מותרת לינשא לשוק בלא גט דחיישינן כן שמא יראה לה בתר הכי ואף למה שחזר ופי' עוד בדברי הטור ז\"ל מ\"מ משמע ודאי דבהא לא חזר בו הרב ז\"ל וקשה ממ\"ש מרן שם בסמוך משם הרמ\"ה דבע\"מ שאראך מספק לא חיישינן דילמא הראה לה למהוו קידושי ס' כו' ובודאי שכונתו לומר שמותרת לינשא בלא גט והשתא ק' דלדעת הרמ\"ה בלא\"ה חיישינן למיהוי קדושי ספק משום חששא דשמא יראה לה בתר הכי ושמא נאמר דאע\"ג דבלאו הכי חיישינן למיהוי ספק קידושין משום שמא יראה לה בתר הכי הא קמ\"ל דלשמא הראהו לא חיישינן ונ\"מ בשמת או שאומר שאינו רוצה להראות לה לעולם דומיא דע\"מ שאתן לך ר' זוז שכתב הטור לקמן משם הר\"ם הנרבוני דאי משום חששא דשמא יראה לה ליכא למיחש ואי משום חששא דשמא הראהו הוה חיישינן כנ\"ל:"
+            ],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>האומר </b>\n<b> הרי את מקודשת לי על מנת שאתן לך מאתים זוז.</b> משנה פרק האומר ואמרינן עלה בגמ' אתמר ר\"ה אמר והוא יתן ור\"י אמר לכשיתן כו' ופי' רש\"י ר\"ה אמר כו' וז\"ל ומיהו מודה ר\"ה דאם מת קודם שנתנו אינה צריכה חליצה שהרי לא קיים תנאו ע\"כ וכ\"כ הר\"ן ונר' דקשיתיה להו דאמאי לא קאמר בגמר' דאיכא בינייהו אם מת קודם שנתנו לה ואהא כתבו דבהא אפי' ר\"ה מודה כיון שלא קיים תנאו ובודאי שכונתם לומר דאפילו אם היורשים רוצים ליתן לה אפי\"ה אינה מקודשת דאי בשאין היורשים רוצים ליתן פשיטא ותו דא\"כ איך כתבו דאינה צריכה חליצה ומותרת לינשא לשוק ניחוש שמא למחר ירצו היורשים לקיים התנאים וליתן לה ק\"ק זוז ונמצא מקודשת למפרע ובשלמא למ\"ד נתינה בע\"כ לא שמה נתינה ניחא דלא חיישינן דמסתמא ודאי לא חשיד' לקלקל את עצמה ובודאי שלא תקבלם אך למאן דס\"ל דשמה נתינה ניחוש שמא יתנום לה בע\"כ והר\"ן בפרק מי שאחזו ס\"ל דקי\"ל כמ\"ד שמה נתינה וכן הוא דעת רובא דרבוותא ואף לדעת החולקים שם שכתב הר\"ן אינו אלא ס' דמספ\"ל הלכתא כמאן אלא ע\"כ דס\"ל דאפילו אם היורשים באים ונותנים לה אינה מקודשת משום דאתן למקדש דוק' משמע ויש לדקדק דאיך כתבו בפשיטות דאינה צריכה חליצה דמשמע דהלכה פסוקה היא הא פליגי ת\"ק ורשב\"ג לקמן אי אמרי' לי ואפי' ליורשי במשמע ומשמע דלת\"ק דרשב\"ג דס\"ל לי ולא ליורשי ה\"נ הכא על מנת שאתן אני ולא יורשי משמע ולרשב\"ג דס\"ל לי ואפילו יורשי ה\"נ הכא אתן אני ואפילו יורשי במשמע ואף דקימ\"ל הלכה כת\"ק דרשב\"ג מ\"מ לא היל\"ל כן בפשיטות אלא היל\"ל אינה צריכה חליצה לת\"ק דרשב\"ג ואפשר היה לומר דס\"ל דהכא אפילו רשב\"ג מודה דאין יורשיו במשמע משום דאמדינן דעתיה דודאי לא קדשה אלא אדעתא לכונסה והלכך ודאי ע\"מ שיתן הוא בעצמו קאמר אבל כל שמת ודאי שאינו רוצה בקיום התנאי ושתהיה מקודשת לו משא\"כ בגירושין שהרי גמר בדעתו לגרשה מיד אלא שהתנה ע\"מ שתתן לי ק\"ק זוז ס\"ל לרשב\"ג דלי ואפילו ליורשי קאמר האמנם ראיתי להרשב\"א בחידושיו למסכת גיטין בפרק מי שאחזו שהביא משם הירושלמי דקאמר אף בקידושין כן האומר לאשה הרי את מקודשת לי על מנת שאתן לך מאתים זוז לרשב\"ג אביו ואחיו נותנין לה והיא זקוקה לחליצה וליבום יע\"ש ואם כן ע\"כ צריך לומר דמ\"ש רש\"י והר\"ן דאינה צריכה חליצה אליבא דהלכתא הוא דקאמרי דקיימא לן כתנא קמא דרבי שמעון בן גמליאל וראיתי להרב מחנה אפרים ה' זכיה ומתנה סי' כ\"ב שכתב דמהירושלמי הלזו יש ללמוד דהנותן לחבירו מתנה על מנת שיתן לו מאתים זוז ומת המקבל ולא הספיק ליתן דהמתנה בטילה דעל מנת שיתן הוא בדוקא התנה ולא יורשיו ודלא כמ\"ש הרשב\"א בתשו' הביאה מרן הב\"י סי' י\"ז ודלא כהאומר לחבירו שדה זו נתונה לך במתנה על מנת שתתן לי מאתים זוז ומת בניו נותנין לו אחר מותו שלא היתה הקפדה שיתן הוא אלא שינתנו לו ולא נחלקו רשב\"ג ורבנן אלא בלי ולא יורשיו דמסתמא בדוקא אתני יע\"ש והוא תימה שהרי הרשב\"א בחי' הביא הירושלמי הלזו להלכה וא\"כ נמצאו ג\"כ דבריו סותרים ומה גם דמתלמודא דידן ג\"כ נראה שיש להוכיח דס\"ל כהירושלמי דאי כדברי הרשב\"א כי פריך בגמרא מאי בינייהו אמאי ל\"ק איכא בינייהו שמת לר\"ה אביו ואחיו נותנין לה והיא זקוקה ליבם ולר\"י אינה זקוקה ליבם דאין קדושין לאחר מיתה אלא משמע דלת\"ק דרשב\"ג דק\"ל כותיה בדוק' אתני שיתן הוא ולא יורשיו דהשת' אפילו לר\"ה אינה מקו' ולכן נר' דהרשב\"א אזיל ומודה ודאי דלשון שתתן לנוכח למקבל משמע אלא דאפילו הכי אמדינן דעתיה דודאי לאו בדוק' אתני דכיון שכל מגמתו שיתנו לו מאתים זוז אין דרך בני אדם להקפיד שיתן הוא בדוק' ולא יתנו אחרים משא\"כ בלי ולא יורשי דאיכ' למימר דדוק' אתני מפני שהוא צריך לו אלא דרשב\"ג ס\"ל בלי ואפי' יורשי במשמע וכל זמן שלא פי' לי ולא יורשי הו\"ל כאלו פי' בהדי' לי וליורשי דיורשיו הרי הוא כמוהו ומשום הכי בקדושין כל שאמר אתן לך שהלשון מורה ביחוד על נתינת הוא בעצמו איכ' למימר דדוק' אתני על מנת שיתן הוא בעצמו דמסתמ' ודאי לא קדשה אלא אדעתא לכונסה וכל שמת אינו רוצה בקיום התנאי והקדושין ולרשב\"ג דס\"ל דלי אפי' יורשיו במשמע דהו\"ל כאלו פי' בהדי' ליורשיו ה\"נ כשאתן לך הו\"ל כאלו פירש בהדיא על מנת שאתן אני או יורשי דיורשיו הרי הוא כמוהו ומדברי הירושלמי הלזו נראה שיש ללמוד דהא דאמרינן לי ולא ליורשי לאו ה\"ט משום דהוה לישנא יתירא דהיל\"ל על מנת שתתני שהרי בע\"מ שאתן לך ליכא לישנ' יתיר' ואפ\"ה ס\"ל להירושלמי דלת\"ק דרשב\"ג בדוק' אתני ואם כן מינה נשמע נמי דהאומר ע\"מ שתתני אע\"ג דלא אמר לי אמרינן דלי ולא ליורשיו קאמר וכן נראה מלשון רש\"י שכתב לקמן ד\"ה אבל דכ\"ע תנאי הוי ואפילו ת\"ק מודה שאם פירש ואמר על מנת שתתן לי או ליורשי שאפילו מת כו' ואם אית' טפי הו\"ל לאשמועינן דכל שלא אמר לי אפילו ת\"ק מודה וכן מבואר ג\"כ ממ\"ש מוהריב\"ל ח\"ד סי' ט\"ז יע\"ש ויש לי מן התימה על הרב משנה למלך שכתב בפרק ג' מהלכות זכיה ומתנה הלכה יו\"ד וז\"ל כתב בע\"הת שער ב' ח\"ב שאם אמר על מנת שתחזירהו לי דאם מת הנותן ולא החזירו בחייו נתבטלה מתנתו דומי' דגט באומר ע\"מ שתתן לי ק\"ק זוז דאמרינן לי ולא ליורשי ויש לגמגם בדבריו דשאני התם דמלת לי מיותרת שהיל\"ל על מנת שתתני אבל הכא דלי אצטריך דהא ראוי לי קאמר מנ\"ל לטפויי לי ולא יורשי נמי עכ\"ד והוא תימה שהרי מהירושלמי הלזו מבואר דאפי' בעל מנת שתתני דאין כאן לשון מיותר אפי' הכי אמרינן לי ולא ליורשי מדבריו משמע דבאומר ע\"מ שתתני כ\"ע מודו דלא אמרינן לי ולא ליורשי והא ליתא כמ\"ש ועיין בהרב פמ\"א ח\"א סי' ו' וסי' ח' עיין שם ודו\"ק:<br><b> עוד </b> אמרינן התם ותנן נמי גבי גיטין כה\"ג האומר לאשה הרי זה גיטך ע\"מ שתתן מאתים זוז כו' אתמר ר\"ה אמר והיא תתן ור\"י אמר לכשיתן מאי בינייהו איכא בינייהו שנקרע הגט או שנאבד ופי' רש\"י וז\"ל מאי בינייהו ע\"כ לר\"ה נמי אסורה לינשא עד שתתן שמא לא יתקיים התנאי ע\"ש נראה דקשיתיה לרש\"י אמאי ל\"ק א\"כ בינייהו אם מותרת לינשא ותריץ יתיב דלר\"ה נמי אסורה לינשא שמא לא יתקיים התנאי וק' לכאורה דאכתי תיקשי לעיל גבי קדושין כי פריך בגמ' מאי בינייהו אמאי לא משני איכ' בינייהו אם מותרת לינשא לאחר דלר\"ה דאמר על מנת כמעכשיו דמי אם חזרה בה אסורה לינשא לאחר עד שיתן גט ולר\"י דאמר לכשיתן מותרת לינשא לאחר ולמאי אצטריך לומר בפשטה ידה וקבלה קדושין מאחר ואח\"כ עמד זה וקיים תנאו והיה נראה לומר דלעיל לא ק\"ל דכיון דפלוגת' היא בפרק מי שאחזו אי נתינה בע\"כ שמה נתינה או לא אם כן דמאן דס\"ל דלא שמה נתינה אפילו לר\"ה מותרת לינשא דכיון דנשאת מסתמא ודאי אם יבא לקיים התנאי היא אינה מתרצה בקבלתן דלא חשיד' לקלקל את עצמה בידים ואפי' למאן דס\"ל דבתנאי שהוא בקום עשה אסורה לינש' שמא לא תקיים התנאי מ\"מ בתנאי שהוא בשב וא\"ת מודו דלא חשיד' לקלקל את עצמה בידים וה\"נ בתנאי דשב וא\"ת חשיב אם כן משו\"ה הוצרכו לומר דאיכ' בינייהו בשפשטה ידה וקבלה קדושין מאחר דהשת' אתיא אליבא דכ\"ע דהיינו בשעמד זה אח\"כ וקיים תנאו שקבלתן מרצונה הטוב האמנם ראיתי להרב מח\"א ה' זכיה ומתנה סימן כ\"א שכתב דע\"כ לא אמרינן דנתינה בע\"כ לא שמה נתינה אלא דוקא גבי גט משום דלצעורה קא מכוין אבל גבי קדושין באומר על מנת שאתן לך ק\"ק זוז כיון דלהרווחא קא מכוין לכ\"ע שמה נתינה והביא ראיה לזה מדאמרינן בפ\"ק דקדושין ד\"ח האומר לאשה התקדשי לי במנה ונתן לה דינר ה\"ז מקוד' וישלים מ\"ט כיון דאמר לה מנה ונתן לה דינר כמאן דאמר לה על מנת דמי ופריך עלה מבריית' דקתני התקדשי לי במנה והיה מונה והולך אם רצה אחד מהם לחזור הרשות בידו ואם אית' מאי קו' נהי דהרשות בידו לחזור כל כמה דלא קבלם דנתינה בע\"כ לא שמה נתינה מכל מקום כל שנתרצית היא וקבלן ה\"ז מקודשת למפרע וע\"פ זה תמה על הר\"ן שכתב דאף גבי קדושין נתינה בע\"כ לא שמה נתינה יע\"ש והנה לדעת יש מחמירים שכתב הר\"ן בפרק מי שאחזו דאפי' בתנאי דשב וא\"ת אסורה לינשא עד שיקיים התנאי דחיישינן שמא תעבור התנאי בידים נראה דלא ק\"מ דתלמוד' הכי פריך דאם אית' דנעשה כאומר ע\"מ א\"כ היכי קתני בריית' דאם רצה אחד מהם לחזור הרשות בידו דמשמע דמותרת לינשא לאחר בלא גט ואמאי ניחוש שמא היום או למחר תקבלם מרצונה הטוב דחיישינן שמא תקלקל את עצמה בידים אך הדבר הקשה הוא לדעת הר\"ן שהסכימה דעתו דבתנאי דשב וא\"ת לא חיישינן שמא תקלקל את עצמה בידים דה\"נ לא חיישינן ומותרת לינשא בלא גט ואף גם זאת לדעת מהר\"י בי רב שכ' מרן הב\"י סי' קמ\"ג דאף למ\"ד נתינה בע\"כ לא שמה נתינה אם נתן בע\"כ בידה או בחצרה לכולי עלמא שמה נתינה נראה דלק\"מ דהכא חשיב כתנאי התלוי ביד אחרים דשמא למחר יתנם בידה או ברשותה בע\"כ וכמ\"ש התוס' בריש פרק המגרש ד\"ה שר\"א מתיר דע\"מ שלא תבעלי לפלוני חשוב כתנאי התלוי ביד אחרים דשמא יבא עליה באונס יע\"ש וא\"כ היכי קתני בבריית' אם רצה כל אחד מהם לחזור כו' דמשמע דמותרת לינשא לאחר ניחוש שמא למחר יתנם באונס ואף לדעת החולקים על מוהר\"י בי רב נראה דתלמוד' הכי פריך דמדקתני סתמא אם רצה כל אחד מהם לחזור כו' משמע דאפילו לא חזרה בה אלא לקדושין גריד' שאמרה אי אפשי להתקדש לך אע\"ג דקבלתן אח\"כ אפ\"ה אינה מקודשת דאל\"כ הו\"ל למתני בהדי' אי חזרה בה ואינה רוצה לקבלם הרשות בידה כנ\"ל ומ\"מ לדאתאן עלה נר' דאכתי ק' שהרי דעת רש\"י כדעת יש מחמירים שכתב הר\"ן דאפי' בתנאי דשב וא\"ת אסורה לינשא עד שיקיים התנאי וכמבואר מדבריו ממ\"ש בפרק הישן דכ\"ד ובפ\"ק דיומא די\"ב ע\"א ד\"ה כל ימי חיי פ' יע\"ש ואף שהרשב\"א בפרק המגרש אההיא דפריך התם אי הכי כל תנאי דעלמא לא תנסיב כו' כתב שמדברי רש\"י בפ\"ק דקדושין נראה דס\"ל דכל שהוא בשב וא\"ת מותרת לינשא הרואה ירא' שאין הכרח מדבריו כלל וכבר תהי עלה הרב מכתב מאליהו שער ח' סי' ד' והוכיח במישור שדעת רש\"י דאפי' בתנאי דשב וא\"ת אסורה לינשא וא\"כ ה\"נ נר' דחיישינן שמא תקלקל את עצמה בידים ואף למאן דס\"ל דלא שמה נתינה אפ\"ה אסורה לינשא לר\"ה ושוב ראיתי להרשב\"א בחידושיו שכ' שדעת רש\"י כדעת התוס' דלר\"י נמי מספ\"ל אי תנאה הוי או לא וא\"כ קו' מעיקר' ליתא וכמובן אלא שמדברי רש\"י שלפנינו ד\"ה לר\"י לא משמע כן ודו\"ק:<br><b> מעשה חושב</b>\n<b> (רנז) </b> ובודאי שכונתם לומר דאפי' אם היורשים רוצים ליתן לה. אפ\"ה אינה מקודשת כו'. תמהני דמאי שייכות יש להיורשים בתנאי זה לקיימו יותר מאינש בעלמא. ומה ענין זה לפלוגתא דת\"ק ורשב\"ג בהא דהמקדש על מנת שתתן לי דס\"ל לרשב\"ג שם ואפי' ליורשי משום דהתם הרי זכות ממון שהיה להמקדש בתנאי שהתנה עמה נתרוקן ליורשיו כשאר נכסיו ואם האשה מקיימת התנאי ונותנת הממון ליורשיו הוי כאילו נתנה להמקדש עצמו משום דיורשים כמורישים נינהו ומשום הכי מקודשת לרשב\"ג משא\"כ הכא במקדש אשה על מנת שיתן לה כו' ומת קודם שנתן איך יהיה ביד היורשים לקיים תנאי' של המקדש כיון שלא נתחייב המקדש לקיים התנאי דוקא דנימא שחל השעבוד על הנכסים והיורשים באים לקיים מצות פריעת בעל חוב (כדאמרינן בעלמא מצוה על היתומים לפרוע חובת אביהם) דהא לא נתחייב המקדש כלל ליתן המאתים זוז שהתנה עמה משום דהברירה בידו שלא לקיים התנאי וגם לא שייך ירושה בזכות שהיה להמקדש באשה זו ובנכסיה אם היה חי והיה מקיים התנאי והיתה נישאת לו שהרי לא שייך להוריש זכות זה להיורשים וא\"כ איך אפשר לומר דיש ביד היורשים לקיים התנאי ולהזקיקה ליבום טפי ממה שיש ביד אינש דעלמא דכמו דפשיטא לן שאם בא איש שאינו מיורשי המקדש וקיים התנאי בשביל המקדש ונתן לה מאתים זוז דאינה מקודשת להמת ואינה זקוקה ליבום כך אין ביד היורשים נמי לקיים התנאי של המקדש: ואפי' אי יהיבנא לי' דכמו דס\"ל לרשב\"ג דהאי לי אפי' ליורשי קאמר כן ס\"ל נמי דהאי אתה ואפי' יורשים קאמרה היינו רק בנותן מתנה לחבירו על מנת שיתן לו המקבל מאתים זוז ומת המקבל קודם שנתן די\"ל כיון דמתנה זו כשיתקיים התנאי תבוא ליורשי המקבל בתורת ירושה א\"כ הם זכו בהמתנה ובידם לקיים התנאי לרשב\"ג משום דבאומר על מנת שיתן המקבל הרי יורשי המקבל נמי במשמע וזה הרי לא שייך הכא בקדושי אשה על תנאי וכאמור: אבל מה אעשה והדבר הזה מבואר בהירושלמי שמביא הרשב\"א ז\"ל והמחבר מביאו להלן דלרשב\"ג גם בכה\"ג אביו או אחיו נותנין לה המאתים זוז והיא זקוקה לחליצה וליבום וע\"ש: ולולא דנקט הירושלמי חליצה היה אפשר לדחוק בזה ולומר דאפשר דיש כאן זכות להאחים ליבם האשה בלא כסף קדושין ולזכות בכל השעבוד שיש לבעל על האשה דזכות זה נתרוקן להאחים וא\"כ הרי בידם לקיים התנאי די\"ל דהשעבוד של האשה שוה להאחים יותר מן המאתים זוז ממון התנאי שנותנים לה אבל כיון דנקט הירושלמי חליצה ג\"כ בהדי יבום א\"כ הרי עכ\"ר דלאו מטעמא דידן אתא עלה: ובר מן דין לא ידעתי דאטו בשופטני עסקינן שיתן לה מאתים זוז חנם דכיון שאין רצונו ליבמה אלא לחלוץ לה להתירה לשוק א\"כ לא יקיים התנאי וממילא תהיה מותרת לשוק: ואפשר לומר דבעי לקיים התנאי כדי לכופה שתתן לו תרקבי דדינרי עד שיחלוץ לה ובמאתים זוז שיתן לה עכשיו בקיום התנאי ירויח אח\"כ הרבה וכיון דבידו ליבמה ולרשת בה זכות שהיה בה לאחיו המת לא נחשב הוא כאינש אחר דעלמא ויכול לקיים התנאי: אולם עכ\"פ באין כאן אחים ודאי דהאב או שאר יורשים אינם יכולים לקיים התנאי אחר מיתת המקדש ולשווי' אלמנה דכיון דאין זכות להאב בזה הרי הוא כאחר דמי ואינו יכול לקיים התנאי וא\"כ נתבטלו הקדושין והיא מותרת אפי' לכהן גדול: וניהו דאפי' כסף הקדושין עצמן יכול איש אחר ליתן להאשה כדאמרינן ברפ\"ק דקדושין באומר לאשה הא לך מנה ותתקדש לפלוני דמקודשת וא\"כ כש\"כ הכא בממון התנאי מ\"מ היינו דוקא ברצון המקדש והמתקדשת אבל הכא כשמת המקדש הרי בפשיטות דמי שאין לו שייכות באותן הקדושין שנעשו על תנאי אינו יכול לקיים התנאי בעל כרחה דאשה בשביל המקדש שמת דהו\"ל כתופס לבע\"ח במקום שחב לאחרים וגרע ממנו עוד: ולא עוד אלא דאפי' ברצון האשה נמי י\"ל דלא מהני קיום התנאי ואפי' אם מחלה ממון התנאי להמקדש אחר מיתתו נמי אינה מתקדשת למפרע כל שאין אחים כאן שי\"ל בהו דזכו בזכות שהיה להמת בהאשה כמ\"ש למעלה. ונ\"מ בזה באם בא אחר וקדשה קודם שמת המקדש הראשון דמקודשת לשני ואפי' אם מחלה הממון של התנאי אחר מיתת הראשון לא אמרינן דמקודשת למפרע להראשון וקדושי השני בטלים ודו\"ק:",
+                "<b>ואם </b>\n<b> חזר בו או חזרה היא אינה מקודשת.</b> פ' האומר דנ\"ט פלוגתא דר\"י ור\"ל ואפסיק' הלכת' כר\"י ויש להסתפק אם נאמנת היא לומר אחר שלשים שחזרה בתוך שלשים יום וכן הוא נמי אם הוא נאמן לומר שחזר בו ואף למ\"ש הריטב\"א דבעי' חזרה בפני ב' אכתי איכא לספוקי אם אמרו שחזרו בפני ב' והלכו למדינת הים או מתו אם הם נאמנים הא ודאי ליכא לדמויי להוא אומר קדשתיך והיא אומרת לא קדשתני שהיא מותרת בקרוביו ונאמנת דשאני התם שאומרת שלא נתקדשה מעולם הלכך אוקי אתת' בחזקת פנויה אמנם הכא שנתקדשה בעדים איכא לספוקי ולומר שאינם נאמנים לבטל הקדושין כל שאין עדים בדבר ולכאורה היה נראה שדבר זה במחלוקת הוא שנוי ביני רבוות' והוא שמוהרשד\"ם בתשובה סכ\"ז ד\"ל ע\"ד כתב על אודות אשה שנתקדשה קדושין גמורים ואמרה בפניו שקודם לכן נתקדשה לאחר שהיא נאמנת במיגו דאי בעי' אמרה גרשתני גם מוהר\"י אדרבי סימן רכ\"ו כתב בשם חכם אחד כדעת מוהרשד\"ם והביא ראיה ממ\"ש הרשב\"א בתשו' הביאה מרן הב\"י סוף סמ\"ד על אחד שהוציא שטר חתום בעדים שקדש לאשה א' והאשה טוענת שהוא שטר מזוייף דנאמנת היא במגו דאי בעיא אמרה גרשתני דמותרת להנשא על פיה ואע\"ג דמגו במקום עדים לא אמרינן היינו אי אתו עדים גופייהו אבל הכא ליכא עדים דאימור מזוייף הוא אמנם מוהר\"י אדרבי חלק עליו וכתב דשאני ההיא דהרשב\"א דבשני הטענות איכא העזה אבל בנדון זה דהוי מגו דהעזה דבטענה שטוענת עכשיו ליכא העזה שאין הבעל מכיר בשיקר' ובטענת המגו איכא העזה לא אמרינן מגו דהעזה יע\"ש גם מוהריב\"ל ח\"ג סק\"ב כתב כדעת מוהר\"י אדרבי דאינה נאמנת והביא ראיה מתשובת הרא\"ש שהביא מרן ס\"ס מ\"ו בא' שערער על אשה א' שהיתה מקודשת לו מקדמת דנא והאשה מכחישתו והשיב הרא\"ש שאפילו אם היתה האשה מודה בפירוש שקבלה קדושין ממנו לאו כל כמינה לאסור עצמה על אותו שקדש' יע\"ש ובסוף דבריו כתב דה\"ט דאינה נאמנת במיגו דגרשתני משום דהוי מיגו דהעזה כמ\"ש מוהרי\"א ואם כן היה נראה שבנדון דידן נמי לפי דעת מוהרשד\"ם ואותו גדול אח' שהביא מוהרי\"א היא נאמנת לומר שחזרה בה במיגו דגרשתני אמנם לדעת מוהרי\"א ומוהריב\"ל ומוהרימ\"ט ח\"א שצ\"ב אינה נאמנת במיגו דגרשתני משום דהו\"ל מיגו דהעזה ואם הוא באופן שהבעל מכחישת' במה שאומרת שחזרה בה וכגון שאומרת שחזרה בה בפני הבעל אז היה נראה דלכ\"ע היא נאמנת כיון דהוי ממעיז למעיז וכההיא דרשב\"א וראיתי למוהר\"ם ן' חביב בס' עזרת נשים דף ה' ע\"א שתמה על הנהו רבוותא איך החליטו המאמר לומר דמיגו דהעזה לא אמרינן והלא הלכה רווחת היא דמיגו דהעזה אמרי' כדמוכח בהדיא מההיא דהנהו עיזי דאכלו חושלא דפ' חזקת וכ\"כ התו' באותו פרק דנ\"ב ע\"ב דאמרינן מיגו דהעזה והביאו ראיה לזה מההיא דנאמן לומר של אבותי היא שלקחוה מאבותיך יע\"ש:<br><b> גם </b> הרא\"ש ז\"ל בתשובה ריש כלל ק\"ה כתב כן בהדיא והביא ראיה מהנהו עיזי יע\"ש ומ\"ש הרא\"ש ז\"ל בר\"פ כל הנשבעין דלא אמרינן מיגו דהעזה היינו דוקא לענין לפוטרה משבועה אבל לאוקמי ממונא אמרינן מיגו וכן מבואר חי' זה בהריב\"ש סשצ\"ב יע\"ש (ועיין בהרב מש\"ל פכ\"א מה' מו\"ל דע\"א ע\"ד ע\"ש) וא\"כ בנדון דידן נמי נראה דאשה זו שטוענת שנתקדשה לאחר קודם לכן נאמנת היא במיגו לאוקומי אשה ברשותה שרוצה להיות ברשות בעל הא' כי היכי דאמרינן מיגו לאוקמי ממונא ומכח זה (הלכה זו) העלה הרב ז\"ל שהדבר הוא ס' אי שייך להאמינ' במגו יע\"ש ועל פי דבריו יש ליישב דברי התוס' בפרק האשה שלום דף קט\"ז ע\"ב ד\"ה באותה שעה שהק' דתהא נאמנת לומר מת בעלי במיגו דגרשני למ\"ד דאפי' שלא בפניו נאמנת כו' ותמה הרב ח\"ה ז\"ל שם דכיון דאינה מעיזה לומר גרשתני אפי' שלא בפניו אין כאן מיגו כיון דאינה מעיזה דמיגו דהעזה לא אמרי' מההיא דמודה במקצת הטענה כו' יע\"ש ולפי דבריו ז\"ל הנה נכון דס\"ל דההיא דמודה במקצת הטענה דלא אמרינן מיגו דהעזה היינו משום דהוי לפוטרו משבועה אבל לאוקמי ממונא אמרינן מיגו ואם כן ה\"נ לאוקמי אשה ברשותה במ\"ש מת בעלי אמרינן מיגו ודברי התוס' ז\"ל הללו הם ממש כדברי מוהרשד\"ם ולא ידעתי איך אשתמיט מהרבנים הנזכרים דברי התוס' הללו ואנכי הרואה כי לא על הרבנים הנז' ז\"ל תלונותיו כי אם על הרא\"ש ז\"ל שכ' דאפילו אם האשה מודה שנתקדשה לאחר אינה נאמנת דאמאי אינה נאמנת במיגו דגרשתני כיון דהרא\"ש ז\"ל ס\"ל דאמרי' מיגו דהעזה וי\"ל דס\"ל להרא\"ש דהך העזה דהכא אלימא טובא דודאי אין האשה מעיזה פניה בפני בעלה לומר שגרשה ותדע שהרי היא נאמנת לומר גרשתני בלי שום מיגו אלא ודאי דה\"ט דהך חזקה דאין אשה מעיזה פניה בפני בעלה אלימא טובא וחשבינן לה כעדים משא\"כ בין אדם לחבירו דעביד איניש דמעיז פניו בפני חבירו אע\"פ שחבירו מכיר בשקרו וגדולה מזו כתבו התוס' ז\"ל ר\"פ הגוזל עצים דק\"ז ע\"א דאינו נאמן לומר נאנסו במיגו דלהד\"מ וכן מודה במקצת במיגו דכופר בכל משום דהוי מעיז דאף ע\"ג דאמרינן מיגו דהעזה לכפור ודאי אינו מעיז ופירש הרב ש\"ך ז\"ל ח\"מ סי' פ\"ב בכללי מיגו סק\"ה וכונתם דכל שחבירו מפקיד אצלו או הלוה לו שהאמינו מתחילה ושוב אין לו עסק עמו לא אמרי' מיגו דהעזה דודאי אינו רוצה להעיז פניו בזה שהאמינו תחילה יע\"ש וא\"כ כ\"ש באשה עם בעלה דאמרי' ודאי דאינה רוצה להעיז פניה ועוד נראה לי דהיינו טעמא דהרא\"ש ז\"ל דס\"ל דאינה נאמנת במיגו דגרשתני משום דלא חשיב מיגו דמיפסלא נפשה לכהונה וכ\"כ התוס' ז\"ל בפ\"ק דכתובות דף ט' ע\"ב ד\"ה לא דקא טעין שהקשו דתהא נאמנת לומר בתולה הייתי במיגו דמשארסתני נאנסתי ותי' לחד תי' דאין זה מיגו דמפסלה נפשה לכהונה יע\"ש גם הרא\"ש ז\"ל תי' כן יע\"ש וכן מוכח ג\"כ מדאמרינן בריש פ' האשה שנתארמלה דלר\"ג נאמנת לומר משארסתני נאנסתי במיגו דאי בעיא אמרה מוכת עץ אני תחתיך דלא מיפסלה נפשה לכהונה וקא אמרה משארסתני דמיפסלה לכהונה חשיב טענה יותר טובה לאחשביה מיגו ואם כן מינה נמי דכל היכא דבטענה שטוענת השתא לא מיפסלה לכהונה ובטענת המיגו מיפסלה דלא חשיבא מיגו ולהרשב\"א ז\"ל שכתב דנאמנת היא לומר מזוייף משום מיגו דגרשתני צריך לומר דסבי' לי' דמשום דמיפסלה לכהונה לא איכפת לה כיון שיכולה לינשא לישראל ולא חשבינן ליה טענה גרועה והוא ז\"ל יתרץ לקושיית התוס' שהק' בההיא דכתובות כתי' האחר שתי' שם וההיא דפ' האשה שנתארמלה ס\"ל דודאי כל היכא דבטענה שטוענת השתא מיפסלה נפשה לכהונה חשבינן לי' שפיר מיגו דאי בעיא אמרה טענה אחר' טובה הימנה דלא מיפסלה לכהונה שהרי הן לו יהי ששתיהן שוות אמרינן שפיר מיגו כמ\"ש הפוסקים ז\"ל דאף בטענות שוו' אמרי' מיגו אמנם לענין לומר דלא חשיב מיגו משום טעמא דמיפסלה נפשה לכהונה הא לא אמרינן דמסתמא ודאי לא איכפת לה כנ\"ל וההיא דאמרינן פ' יש נוחלין דקל\"ד ע\"ב דהאומר זה בני נאמן מטעמא דהואיל ובידו לגרשה וכתבו התוס' וז\"ל אע\"ג דהאי מגו לא חשיבא דאם היה מגרשה היה פוסלה מן הכהונה כו' מ\"מ חשיב מיגו לפוטרה מיבם ע\"כ נראה שלא כתבו כן אלא דוקא גבי בעל משום דבעל ודאי לא איכפת ליה אי מיפסלה נפש' לכהונה אבל כל שבדידה ודאי ס\"ל דלא חשיב מיגו מטעמא דמיפסלה נפשה כמ\"ש בכתובות וא\"נ דהתם הוי מיגו דבידו דאלים טפי כמ\"ש הר\"ן ז\"ל פ' האומר לענין מיגו במקום חזקה יע\"ש משו\"ה חשבינן ליה מיגו אע\"ג דפוסלה לכהונה דאמרינן ודאי מה לו לשקר כיון שבידו לעשותו בהיתר חזקה לא שביק התיר' ועביד איסור' משום דמפסלה לכהונה אבל במיגו דתנא הכי נמי דלא חשיב מיגו ועיין במוהר\"א ששון סי' כ\"ד מיהו מדברי התוס' בפרק האשה שלום שכתבנו לעיל מבואר שחולקים על מ\"ש פ\"ק דכתובות דס\"ל דאמרינן מיגו אפי' היכא דמיפסל' לכהונה וכדעת הרשב\"א ז\"ל שכתב בתשו' דאי לא כן לא תיקשי להו מידי דתהא נאמנת לו' מת בעלי במיגו דגרשתני כיון דמיפסלה נפשה לכהונה ושוב מצאתי למוהר\"ם די בוטין ז\"ל בתשובה סי' יו\"ד שכתב שאף הרשב\"א לא כתב טעם זה דמיגו דגרשתני רק לסניף בעלמ' דקושט' דמילת' דלא חשיב מיגו כיון דמיפסלה נפשה לכהונה והביא ראיה מההיא דפ\"ב דכתובות שכתבנו כנראה שחשב הרב דהא מילתא פסיקתא היא ונשתמיט מיניה דברי התוס' דבפ' האש' שלום שכתבנו ואיך שיהיה לדאתן עלה נראה דאפי' במכחישתו נמי מידי פלוגתא לא נפקא דלפי דעת הרשב\"א ז\"ל והתו' פ' האשה שלום היא נאמנת לומר שחזרה במיגו דגרשתני ולדעת הרא\"ש והתוס' לחד תי' אינה נאמנ' במיגו דגרשתני משום דמיפסל' נפשה לכהונה ועיין בהר\"ן ז\"ל פ\"ב דכתובות גבי ההיא דהאשה שאמרה אשת איש אני וחזרה ואמרה פנויה אני אם נתנה אמתלה לדבריה נאמנת כתב משם הרא\"ה דאם אמרה נתקדשתי לפ' אינה נאמנת אפי' נתנה אמתלה ותמה עליו הרב בעל חלקת מחוקק ס\"ס מ\"ז דאמאי אינה נאמנת במיגו דגרשתני ועיין בס' בית שמואל מה שנדחק בזה ולפי מה שכתבתי י\"ל שדעת הרא\"ה כדעת התו' והרא\"ש דלא חשיב מיגו משום דמיפסל' לכהונה ודו\"ק ומ\"מ גבי בעל היה נראה לכאורה דלכ\"ע נאמן לומר שחזר בו ואפילו במכחישתו במיגו דאי בעי מגרש לה וכההיא דיש נוחלין ואף גם זאת נראה דמידי פלוגתא לא נפקא שהרי כתב המרדכי ז\"ל בריש פ' האומר דאינו נאמן השליח לומר שטעה וקדשה לעצמו במיגו דאי בעי מגרש לה משום דאין המיגו שקול דניחא ליה למימר לא קדשתי מלומר גרשתי דא\"כ יצטרך ליתן כתובה לדעת ר\"י דס\"ל דארוסה יש לה כתובה יע\"ש וא\"כ נראה שלדעת רבינו ז\"ל והנמשכים אחריו דס\"ל דארוסה לית לה כתובה הוא נאמן במיגו דאי בעי מגרש לה ולדעת הרא\"ש ז\"ל ודעימיה דס\"ל דיש לה כתובה כמ\"ש הטור ז\"ל סי' נ\"ה אינו נאמן במיגו וכ\"כ מוהר\"י ן' נחמיאש ז\"ל הובאו דבריו בתשובת מרן ז\"ל דיני קידושין סי' א' יע\"ש שכתב עוד שבדורינו זה דאין כתובה לארוסה לכ\"ע הוא נאמן במיגו דאי בעי מגרש לה וראיתי להרב כנה\"ג ז\"ל חא\"ה סימן ל\"ה בהגהת ב\"י אות ל\"ד שהקשה עליו וז\"ל ולע\"ד אין זה מיגו טוב שהרי הוא ר\"ל טעיתי ולהיות מותר בקרובותיה מלגרשה שאוסר עצמו בקרובותיה יע\"ש ולי לק\"מ דדוקא באשה חשובה הוא דאמרינן דלא ניחא ליה למיסר בקרובותיה כדאי' בפ' המדיר דע\"ד ע\"א אבל בסתם נשים לא קפדי אינשי ולא איכפת להו דמיתסר בקרובותיה שהרבה נשים מצויות וכ\"כ מוהרי\"מט ז\"ל בתשובה חא\"ה סי' כ\"ח שנאמן לומר גבי סבלונות שלא שלחם לשם קידושין במיגו דאי בעי מגרש לה אע\"ג דאוסר עצמו בקרובותיה משו' דבסתם נשים לא קפדי אינשי ועוד דאפי' באשה חשובה לא אמרו אלא דוקא התם משום דבהיתר רוצה לישא אבל שיחפה על הקדושין כדי לישא קרובותיה לא נחשדו ישראל על כך יע\"ש ובהכי ניחא נמי תשובות הרשב\"א שכתב דנאמנ' לומר מזוייף היא במיגו דגרשתני אע\"ג דנאסרת בקרוביו משום דאיתתא בכל דהו ניחא לה ולא איכפת לה כדאמרי' התם ומהתימה על הרב איך אישתמיט מיניה דברי מוהרימ\"ט ז\"ל שהוא עצמו הביאם בסי' ל\"ט בהגהת ב\"י אות ב' יע\"ש:<br><b> האמנם </b> אכתי נרא' שאף לדעת הסוברי' דארוסה ליה לה כתובה אינו נאמן לומר שחזר בו במיגו דאי בעי מגרש לה לפי מ\"ש הר\"ן ז\"ל דכל שחזר בו חייבת להחזיר הקידושין וא\"כ איכא למימר דלא חשיב מיגו דמשו\"ה לא מגרש לה משום פסידא דמעות הקידושין ובנדון המרדכי ז\"ל נמי נראה דאינו נאמן לומר השליח שטעה במיגו דאי בעי מגרש לה מה\"ט נמי ומ\"ש המרדכי משום טעמא דכתובה עדיפא מינה קאמר לפי סברתו ז\"ל דס\"ל דארוסה יש לה כתובה אמנם אה\"נ דבלאו ה\"ט נמי לא חשיב מיגו מטעמא דכתיבנא וכיון שכן יש לתמוה על מוהר\"י ן' נחמיאש ז\"ל שכתב שבדורינו זה דאין כתובה לארוסה שהשליח נאמן לומר שטעה לכולי עלמא מיגו דאי בעי מגרש לה ואולי נאמר דמיגו שבידו אלים טפי כיון שבידו לעשותו בהיתר משום דבר מועט לא נחשדו ישראל על כך להתיר אשת איש לעלמא ודוק' משום כתובה דמנה או מאתים הוא דכתב המרדכי ז\"ל דלא חשיב מיגו אבל משום קדושין לא נחשדו ישראל על כך ותדע שאל\"כ תיקשי הא דאמרינן ביש נוחלין דנאמן לו' זה בני או גרשתי את אשתי במיגו דאי בעי מגרש לה ואמאי הא לא חשיב מיגו שהרי כיון דהבעל נותן שכר הסופר ניחא ליה לומר גרשתי משום פשיטי דספרא אלא ודאי משמע דמשום דבר מועט כזה לא נחשדו ישראל על כך אלא שכפי זה זכינו לדין שאם קדשה במנה או מאתים דלכולי עלמא אינו נאמן לומר טעיתי או שחזר בו דליכא מיגו וכדכתיבנא: ואולם אכתי איכא למצדד אצדודי ולומר שבנ\"ד לכ\"ע היא נאמנת לומר שחזרה בה תוך ל' יום ואף לדעת מוהרי\"א ומהריב\"ל ומוהרימ\"ט משום דאיכא למימר דע\"כ לא קאמרי הני רבוותא שאינה נאמנת לומר נתקדשתי קודם לכן לאחר כל דליכא מיגו אלא דוקא היכא שנתקדשה קדושין גמורים בעדים בהא הוא דס\"ל דאינה נאמנת להפקיע הקדושין כל דליכא מיגו. אמנם בנ\"ד שלא נתקדשה קדושין גמורים שהקדושין תלוין ועומדים הם עד לאחר שלשים יום איכא למימר שפיר דנאמנת היא לומר שחזרה בה בתוך שלשים יום לכולי עלמא ומצאתי להר\"ן בפרק האומר דף תרמ\"ח ע\"ב שכתב משם הרמב\"ן לענין המקדש על תנאי שכל התנאין שהוא מתנה עמה שהן תנאין שלו בלבד כגון שאמר ע\"מ שאדבר עליך לשלטון וכיוצא אם אמר עשיתי והיא אינה יודעת נאמן וא\"צ עדים וכן אם אמר לא קיימתי התנאי נאמן וכן בתנאי שלה היא נאמנת כל זמן שאינה מכחישתו וכל תנאי שהוא בינו לבינה כגון ע\"מ שאתן לך ק\"ק זוז כלל גדול המוציא מחבירו עליו הראיה ובקדושין היא נאמנת ומותרת לשוק ובגירושין הוא נאמן עכ\"ל הנה מבואר דס\"ל ז\"ל דכל שאין מכחישין זה את זה בין הוא בין היא נאמנין לומר שלא קיימו התנאי ולבטל הקדושין וכל שמכחישין זה את זה בקדושין היא נאמנת לבטל הקידושין מטעמא דהמוציא מחבירו דהיינו הבעל שבא לאסור אותה על כל העולם עליו הראיה ואף למה שנחלקו עליו האחרונים לא נחלקו אלא באומר שקיים התנאי ובא לקיים הקדושין ומטעמא דהמע\"ה אבל בבא לבטל הקדושין כגון שאומר שלא קיים התנאי לכ\"ע נאמן וא\"כ דכוותא נמי בנ\"ד נרא' שדינו כדין המקדש על תנאי ממש ולאומר שיאמר דאכתי לא דמי לנ\"ד דשאני במקדש על תנאי דכיון שהוא בקום עשה אין הקדושין חלים עד שיקיים התנאי וכל שאין אנו רואים שקיים התנאי בעדים הרי הוא בחזקת שלא קיימו ובחזקת פנויה קיימא אמנים בנ\"ד כיון שאינו מחוסר מעשה כלל אלא זמן וזמן ממילא אתיא איכא למימר דכל שאין אנו רואים שבטל הקדושין בפי' הרי היא בחזקת א\"א ואינ' מקודשת אף אתה אמור לו דהא ליתא שהרי כתב הר\"ן סמוך ונראה וז\"ל (על פי מה שהגיה הרב תומת ישרי' בהגהות הרי\"ף דנ\"ד ע\"א) ומיהו בתנאי שהוא בשב וא\"ת משמע דבין בקדושין בין בגירושין כל א' נאמן בשאין חבירו מכחישו אבל במכחישו כגון האומר לאשה הרי את מקודשת ע\"מ שלא אשתה יין עד יום פ' והיא אומרת לא נתקיים התנאי נאמנת אבל בגיטין אם אמר לה ע\"מ שלא תשתי יין עד יום פ' כתב הרמב\"ן נראים הדברי' שאע\"פ שאמר לה עברתי על תנאך מגורשת ולא כל הימנו לאוסרה עכ\"ל הנה מבואר שאפי' בתנאי דשב וא\"ת דהקדושין חלים ממילא אפי\"ה היא נאמנת לומר שבטל אותו בידים וא\"כ דון מינה לנ\"ד נמי שאף שהקדושין חלים ממילא אפי\"ה היא נאמנת לומר שחזרה בה הן אמת שלכאורה יש לדקדק על דברי הר\"ן דמ\"ש בקדושין היא נאמנת לומר שבטל התנאי בידים אי משום טעמא דהמוציא מחבירו ע\"ה והילכך כיון שהוא בא לאסור אותה על כל העולם היא נאמנת א\"כ מה\"ט יהא הוא נאמן בגרושין לומר שבטל אותו בידים מטעמא דהמע\"ה כיון שהיא באה להוציא עצמה מרשות הבעל ואפשר לומר דבקדושין אע\"ג דהוא בשב וא\"ת דאיכא רגלים לדבר שלא ביטלו בידים אפ\"ה היא נאמנת מטעם מיגו דאי בעי אמרה גרשתני אבל בגרושין אינו נאמן הבעל לומר שבטלו כיון שהוא בשב וא\"ת אנן סהדי דודאי לא ביטלו בידים והילכך כיון שאין לו מיגו היא נאמנת. ועוד מבואר מדברי הרשב\"א בחידושיו לקמן דס\"א דה\"ט דגירושין שאינו נאמן הבעל אע\"ג דהיא הוי מוציא מחבירו משום דאיכא חזקה שאינ' עשויה לקלקל את עצמה כדאמרינן בעלמא אשה דייקא ומינסבא יע\"ש מה שא\"כ בקדושין דליכא ה\"ט גם מדברי הרשב\"א שם מבואר דאפי' בתנאי דשב וא\"ת בקדושין היא נאמנת לו' שבטלו שכתב וז\"ל עוד כתב הרמב\"ן דבמכחישין זה את זה בקדושין היא נאמנת ובגרושין הוא נאמן שהמע\"ה אלא דבגירושין כל תנאי שהוא בבטול מעשה כגון ע\"מ שלא תשתי יין כו' יע\"ש הנה מבואר מדבריו דדוקא בגירושין הוא דמחלקינן בין תנאי דקום עשה לתנאי שהוא בשב ואל תעשה אבל בקדושין אין כאן חילוק אלא אפי' בתנאי דשב ואל תעשה היא נאמנת לומר שבטלו בידים דאל\"כ הכי הול\"ל אלא דבתנאי דשב וא\"ת בין בקדושין בין בגרושין אינן נאמנין לבטל הקדושין והגרושין והארכתי בזה לפי שראיתי להרב ב\"ש ס\"ס ל\"ח ס\"ק ס\"ו שכתב דבתנאי שהיא בשב וא\"ת אם ב' אומרים נתקיים פשיטא דנאמנים ואם ב' אומרים שלא נתקיים אלא עברו התנאי ועשו מעשה אין מבואר אם נאמנים ונרא' דא\"נ דל\"ח דעברו התנאי בקום עשה וראיה לזה מדקי\"ל בגרושין דאם נתגרש' ע\"ת בשב וא\"ת דמותרת לינשא ולא חיישינן שמא עברה א\"ד יע\"ש והיא תימא שהרי מדברי הר\"ן והרשב\"א ז\"ל שכתבנו מבואר שהיא נאמנת לומר שביטלו בידים ואפי' במכחישתו ומכ\"ש בב' מודים וזה פשוט וכן מבואר ג\"כ דעת מור\"ם ז\"ל שכתב שם וז\"ל אבל תנאי שהיא בשב וא\"ת כל אחד מהן נאמן אם אין שכנגדו מכחישו משמע מדבריו דבמכחישין זה את זה אפי' בתנאי דשב וא\"ת יכול להכחישו והרב בית שמואל ז\"ל שם בס\"ק ס\"ז תמה עליו שמדברי הר\"ן ז\"ל שם משמע דכל כה\"ג אינה יכולה להכחישו דלא חיישינן שעבר בפועל ע\"ש ומתוך מ\"ש נתבאר שלא כ\"כ הר\"ן ז\"ל אלא דוקא בגירושין אבל בקדושין היא נאמנת וכמו שהגיה הרב תומת ישרים וכמבואר מדברי הרמב\"ן ז\"ל שהביא הרשב\"א הן אמת דקשה לפי זה מ\"ש הר\"ן ז\"ל בפ' מי שאחזו דתק\"ץ ע\"א וז\"ל ולפי זה האומר לחבירו אני נותן לך כך וכך ע\"מ שתעשה דבר פ' על המקבל להביא ראיה שקיים תנאו אבל אם אמר על מנת שלא תעשה על הנותן להביא ראיה שביטל תנאו עכ\"ל ופסקו מרן ז\"ל ח\"מ סי' רמ\"א והשתא ק' דמ\"ש מקדושין שהיא נאמנת לומר שביטל תנאו מטעמא דהמע\"ה וא\"כ מה\"ט נמי יהא נאמן הנותן לומר שבטלו דהמע\"ה וכבר הוק' לו כן להרב בית שמואל ז\"ל ומתוך מ\"ש לעיל יתבאר תי' לזה דדוקא בקדושין היא נאמנת משום דאיכא מיגו דאי בעי אמרה גרשתני אבל במתנה כיון דליכא מיגו אינו נאמן ועל הנותן להביא ראיה כנ\"ל נכון:<br><b> ומ\"מ </b> בתנאי דשב וא\"ת אם הבעל אומר שלא קיים התנאי נרא' מדברי הר\"ן והרמב\"ן ז\"ל שאין הבעל נאמן כל זמן שמכחישין זה את זה וזה ממ\"ש אבל במכחישין זה את זה בקדושין היא נאמנת ומותרת לשוק משמע דדוקא היא נאמנת לבטל הקדושין אבל הוא אינו נאמן דאל\"כ הכי הול\"ל אבל במכחישין זה את זה כל א' מהן נאמן לבטל הקדושין ונרא' דה\"ט דס\"ל דלגבי בעל ליכא מיגו דאי בעי מגרש לה אי משום דצריך ליתן לה כתובה למ\"ד דארוסה יש לה כתובה או משום פסידא דקדושין כמ\"ש לעיל ויש לי מן הדקדוק על מוהר\"ם ז\"ל שכתב אבל בתנאי דשב וא\"ת כל אחד נאמן בשאין חבירו מכחישתו אשר משמע מדבריו דבמכחישין זה את זה כל אחד מהן נאמן בין הוא בין היא ומתוך דברי הר\"ן והרמב\"ן ז\"ל משמע דדוקא היא נאמנת וכמ\"ש והריטב\"א בחי' ד\"ס ע\"ב נראה שחולק לדעת הר\"ן והרמב\"ן וס\"ל דבתנאי דשב ואל תעשה בין הוא בין היא אין נאמנין לומר שבטלו התנאי שכ' בד\"ה ולאחר לא תנשא וז\"ל אבל בתנאי דשב וא\"ת הרי הוא בחזקתו שלא עשה ועל זה להביא ראיה שעשה ועקר תנאו בידים עכ\"ל (בתנאי דקום עשה נראה שחולק לדעת הרמב\"ן ז\"ל כמו שירא' המעיין) הנה מבואר מדבריו דבכל ענין בין במכחישין זא\"ז בין בשאין מכחישין ס\"ל דאינו נאמן לומר שביטל תנאו בידים ולדעת הר\"ן ז\"ל והרמב\"ן אפי' במכחישתו היא נאמנת כמ\"ש ואין להק' לדעת הריטב\"א ז\"ל אמאי אינה נאמנת לומר שביטל התנאי במגו דגרשתני דבשלמא הוא איכא למימר דס\"ל דאינו נאמן במיגו דאי בעי מגרש לה מטעמא דכתיבנא לעיל אלא היא אמאי אינה נאמנת די\"ל דס\"ל דהא לא חשיב מיגו משום דמיפסלה לכהונה כמ\"ש התוס' והרא\"ש ז\"ל ואיך שיהיה זאת תורת העולה מכל מ\"ש דבנ\"ד לפי דעת הר\"ן והרמב\"ן ז\"ל שכתבנו היא נאמנ' לומר שחזרה בה ואפי' כשהיא מכחישתו ולדעת הריטב\"א ז\"ל אינה נאמנת ואם חזר הוא והיא מכחישתו לפי הנראה מדברי הר\"ן והרמב\"ן ז\"ל שאף הם ז\"ל מודו שאינו נאמן וכמ\"ש ואם כן פשיטא ודאי דיש לחוש למעשה לס' הריטב\"א ז\"ל ולהצריכה גט ומה גם לסברת הרא\"ש ז\"ל שכתב לקמן אמתני' דע\"מ שאתן לך ק\"ק זוז דאפי' בתנאי דקום עשה כגון ע\"מ שאדבר עליך לשילטון אינו נאמן הבעל לומר שלא קיים התנאי דשמא נתחרט ורוצה לבטל הקידושין כל זה כתבתי דרך שקלא וטרייא להלכה ולא למעשה:<br><b> ובהיותי </b> בזה דרך אגב ראיתי לעמוד במ\"ש מוהר\"י ן' נחמיאש ז\"ל בתשובה שכתבנו לעיל שמדברי הרא\"ש ז\"ל בחידושיו בפרק הא\"מ ד\"ן שכתב אהא דפרכינן התם ואמאי הא קאמר כסבור הייתי וז\"ל תימה מאי מייתי ראיה הא לא גילה דעתו ודילמא משקר הוא וי\"ל דמשמע מקודשת ושרייא ליה אפי' פשטה ידה וקבלה קדושין מאחר עכ\"ל משמע דסבירא ליה להרא\"ש כסברת מוהר\"ם שכתב המרדכי שאין הבעל נאמן אמנם דעת הר\"ן נראה שאינו כן ממ\"ש בפרק האומר על הא דפרכינן לקמן בגמ' וניחוש שמא יש לו וז\"ל דכיון דקדש מתחילה אדעתא דהכי רגלים לדבר שהיו לו והשתא הוא דבעי למיהדר ע\"כ משמע דדוקא משום דאדעתא דהכי קדש ואיכא רגלים לדבר שיש לו הוא דאינו נאמן אבל היכא דליכא רגלים לדבר שאינו כדבריו נאמן ולא חיישינן כלל שאל\"כ לא היה צריך לתת טעם למה חיישינן וא\"כ לפי זה באומר כסבור הייתי דליכא רגלים לדבר שאינו כן משמע דסבירא ליה שהוא נאמן ואינה מקודשת אי דברים שבלב הויין דברים וא\"כ לדעת הר\"ן צריך לפרש תי' שאני התם דלחומרא דהקש' דאע\"ג דדברים שבלב הויין דברים אפי\"ה משום חומרא דא\"א החמירו ואמרו דאינן דברים את\"ד יע\"ש ויש לי מן התימא עליו שהרי הרשב\"א ז\"ל בחידושיו בפ' האיש מקדש כתב כדברי הרא\"ש ז\"ל וז\"ל ק\"ל דהתם אפי' דברים שבלב ליכא דהא מעיקרא לא אמר ולא מידי ופשיט' דלא מהימן וי\"ל דמקו' משמע מקודשת ודאית כו' ע\"ש ואלו בההיא דפריך לקמן וניחוש שמא יש לו כתב ממש כדברי הר\"ן ז\"ל שכתב וז\"ל וניחוש שמא יש לו דכיון דקאמר דיש לו איכא למיחש דילמא מעות טמונין יש לו ואע\"ג כו' ניחוש דילמא מיהדר קא מיהדר ביה כו' וא\"כ לפי דברי מוהר\"י ן' נחמיאש ז\"ל נמצאו דבריו סותרים גם הריטב\"א ז\"ל בחידושיו כתב בההיא דהאיש מקדש כדברי הרא\"ש ובההיא דפריך לקמן וניחוש שמא יש לו כתב כלשון הר\"ן ממש ולכן נראה דהתם נמי ס\"ל להרשב\"א ז\"ל דרגלים לדבר שלא ע\"מ כן קדשה מדלא גילה דעתו מעיקר' וא\"כ מעתה אין ראיה מדברי הרא\"ש ז\"ל שסובר כדעת מוהר\"ם ז\"ל אלא שמדברי הרא\"ש ז\"ל שכתב לקמן ההיא דפריך וניחוש שמא יש לו מבואר מדבריו דס\"ל דאפי' היכא דליכא רגלים לדבר דמשקר אינו נאמן ממ\"ש דאומר ע\"מ שאדבר עליך לשלטון אינו נאמן לומר לא דברתי אע\"ג דליכא רגלים לדבר דמשקר ומהתימה על הרב ז\"ל אמאי הוצרך להביא עצות מרחוק ממ\"ש בחידושיו ולא הביא מלשון זה שמפורש בהדיא כנ\"ל ותו לא מידי ועיין בספר מכתב מאליהו ז\"ל שער ח' סי' ד' ודוק:<br><b> מעשה חושב</b>\n<b> (רנח) </b> פלוגתא דר\"י ור\"ל ואפסיקא הלכתא כר\"י כו'. גם לר\"ל יש להסתפק כן באומרת אחר ל' יום שנתקדשה בתוך ל' בפני עדים והלכו להם למדינת הים ואיני יודע למה נקט המחבר לר\"י דוקא וי\"ל דנקט הכי משום הספק אם הוא נאמן לומר שחזר בתוך ל' דספק הזה לא שייך אלא לר\"י אולם למ\"ש לעיל דף ל\"ד ע\"א י\"ל דמשו\"ה לא מספקא לי' בכה\"ג דכיון דהשני רשע הוא אינו נאמן לומר דעבר עבירה כיון דליכא עדים אמנם מ\"מ הא משכחת לה היכא דלא ידע השני:<br><b> (רנט) </b> על אודות אשה שנתקדשה קדושין גמורים כו' שהיא נאמנת במיגו דאי בעיא אמרה גרשתני כו'. לכאורה תמוה דאיך אפשר להאמין לה במיגו זו כדי שתאסור על המקדש הזה הא באומרת גרשתני גופא אינה נאמנת אלא משום חזקה דאין אשה מעיזה פניה בפני בעלה וחזקה זו הא לא שייך באשה הזאת שהרי אפי' אי נימא דקושטא קאמרה דקודם לכן נתקדשה לאחר א\"כ איך פשטה ידה וקבלה קדושין אח\"כ מן המקדש הזה אי לא שהראשון גרשה דהא קיי\"ל דא\"א שפשטה ידה וקבלה קדושין מאחר בפני בעלה דמקודשת לשני משום חזקה זו ולהר\"ן אפי' אם קבלה הקדושין מאחר שלא בפני בעלה חוששין לקדושי שני מספיקא דדלמא אפי' שלא בפני בעלה איתא נמי לחזקה זו וא\"כ איך תוכל להפקיע א\"ע מן זה שנתקדשה לו בפנינו קדושין גמורים מכח חזקה זו דאין אשה מעיזה כו' הא אדרבה נימא ניהו דקושטא קאמרה שנתקדשה קודם לכן לאחר מ\"מ הא עכ\"ר לומר דגרשה הראשון תחלה דאל\"כ לא היתה מעיזה לקבל קדושין מן השני ואי משום דהשתא נמי חשובה כמעיזה במה שרוצה להפקיע עצמה מבעלה זה ונאמנת מכח מיגו דגרשתני א\"כ הא חזינן דאשה זו אינה חוששת להעיז ולא שייך בה חזקה זו וניהו דעכ\"ר שהרשד\"ם לא ס\"ל כהר\"ן הנ\"ל שמחמיר אפי' בפשטה ידה שלא בפני בעלה מ\"מ קשה איך אפשר לומר דלפשוט ידה ולקבל קדושין מאחר שלא בפני בעלה לא חשיב העזה כ\"כ אע\"פ שעכ\"ר יתודע לו אח\"כ שקבלה קדושין מאחר ולומר לבעלה שנתקדשה לאחר קודם שנתקדשה לו הוי העזה טפי אע\"פ שאינו יודע אי משקרת אי לא ולא יודע לו זה לעולם ושנאמין לה בזה במיגו דהעזה גמורה דאי בעיא אמרה גרשתני:<br><b> (רס) </b> וכגון שאומרת שחזרה בה בפני הבעל אז היה נראה דלכ\"ע היא נאמנת כו'. לענ\"ד דה\"ה אם אמרה חזרת אתה נמי נאמנת אע\"פ שהוא מכחישה ואומר לא חזרתי בי ואפי' בלא מיגו אי נימא דגם היכא דיש ספק בעיקר הקדושין אם היו אם לא נמי שייך חזקה זו דאין אשה מעיזה פניה בפני בעלה לא מבעיא לפי תשובת הרשב\"א דמה שקבלה קדושין אח\"כ בפנינו הוי בקטטה דודאי אינה נאמנת לומר גרשתני אלא אפי' בעובדא דהרא\"ש ז\"ל י\"ל נמי דחזקה זו לא שייך הכא כיון דבא אחר ואמר שקדשה קודם (ובתשובתי לביאלעסטאק הארכתי בזה) ואכ\"מ להאריך:<br><b> (רסא) </b> שהקשו דתהא נאמנת לומר בתולה הייתי כו' דמפסלה נפשה לכהונה. לפום ריהטא לא עמדתי על דבריהם הקדושים בתירוצם זה דהא אם אומרת בתולה הייתי או שהוא בא עלי' באירוסין הרי הוא יודע דמשקרת ועכ\"ר יתן לה גט כיון דאסורה לו וא\"כ תו ממילא [מפסלה] לכהונה וממה דמסיק דלתירוץ התוס' הנ\"ל אפי' ממעיז למעיז לא אמרינן מיגו משום דמיגו גרוע הוא מפני שאין ברצונה למפסל לכהונה וא\"כ אפי' באומרת שחזרה בפני בעלה והוא מכחישה אינה נאמנת במיגו דגרשתני משום דמיגו גרוע היא כיון דנפסלה לכהונה. ולע\"ד בכהאי גונא א\"צ מיגו כמו שכתבתי לעיל דבהיא אומרת בפניו שהוא חזר בו בתוך ל' דנאמנת ולא מטעם מיגו אלא בשביל טענה זו עצמה שאומרת בפניו שחזר בו תוך ל' דהוי העזה כמו שאומרת גרשתני והוא הדין באומרת בפניו דחזרה בה תוך ל' בפניו וכנ\"ל:<br><b> (רסב) </b> ולהרשב\"א ז\"ל שכ' דנאמנת היא לומר מזויף משום מיגו דגרשתני כו'. ולא חשבינן לה טענה גרועה כו'. תמהני דאמאי צריך לדוחק הזה הא י\"ל דעובדא דתשובת הרשב\"א היה באשה גרושה שיצא שטר עליה שנתקדשה וא\"כ הא נאמנת לטעון מזויף הוא במיגו דגרשתני ולפ\"ז אין זה מיגו גרוע דהא בלא\"ה נמי פסולה לכהונה אבל בכתובות דמיירי בבתולה דכשירה לכהונה שפיר כתבו שם התוס' דאינה נאמנת לומר בתולה הייתי במיגו דמשארסתני נאנסתי משום דאין זה מיגו כיון דמיפסלא לכהונה: אבל החמ\"ח שפיר תמה על הרא\"ה דסתים וכתב דבאומרת נתקדשתי לפלוני לא מהני אמתלא ומדלא חילק בזה משמע דאפי' באשה שכבר פסולה לכהונה נמי לא מהני אמתלא ואמאי הא יש לה מיגו דגרשתני: גם צ\"ל דמיירי הרשב\"א בשאין קרובים לזה שאומר שקדשה משום דאל\"כ הא אכתי מיגו גרוע היא משום דניחא לה למימר מזויף הוא מלומר גרשתני שעי\"ז נאסרה בקרוביו ודוק:<br><b> (רסג) </b> מיהו מדברי התוס' כו' מבואר שחולקים על מ\"ש בפ' קמא דכתובות וס\"ל דאמרינן מיגו אפי' היכא דמיפסלא לכהונה כו'. גם מדברי התוס' יבמות אלו אין ראיה שחולקים על מ\"ש בפ\"ק דכתובות משום דמשמע להדיא התם דעד אותה מעשה לא היתה שום אשה נאמנת לומר מת בעלי אפי' מי שכבר נפסלה מן הכהונה ועוד י\"ל דלא איכפת לה במה דנפסלה לכהונה דאי משקרת יותר ניחא לה לומר דנתגרשה מלומר מת בעלי משום דחוששת שמא יבוא בעלה אבל בעלמא י\"ל דמיגו גרוע היא משום דלא בעיא למיפסל נפשה מכהונה: ועוד תמהני דאיך אפשר לומר דמשום דכדי שתהא כשרה לכהונה אינה יכולה לומר גרשני בעלי וא\"כ הא תהא אסורה לכ\"ע כיון דלומר מת בעלי אינה נאמנת בלא מיגו ותשאר עגונה והרי המחבר עצמו כתב בטעמא דהרשב\"א דלא שייך סברת התוס' כתובות הנ\"ל משום דיכולה להנשא לישראל וזה לא שייך בעגונה וא\"כ הרי ניחא לה טפי למיפסל לכהונה מלמיפסל לכ\"ע ודוק. ויש ליישב:<br><b> (רסד) </b> לפי מ\"ש הר\"ן ז\"ל דכל שחזר בו חייבת להחזיר הקדושין כו'. זה תמוה דהא אדרבה הר\"ן כתב בסוגיין בהדיא להיפך דאם הוא חזר בו אינה חייבת היא להחזיר לו כסף קדושין ואולם לדעת הר\"י מטראני בחידושיו אינו כן וכן משמע בתשובת הרא\"ש כלל ח' דפליג על הר\"ן הנ\"ל וע\"ש:<br><b> (רסה) </b> וא\"כ איכא למימר דלא חשיב מיגו דמשו\"ה לא מגרש לה כו'. תמהני דאיך ס\"ד לומר דאפי' בתובע לה שתחזיר לו מעות הקדושין אחר ל' משום דחזר בו בתוך ל' דיהיה נאמן במיגו דגרשתיך או דאי בעי מגרש לה הא אפי' אי הוה מיגו מעליא נמי מיגו להוציא לא אמרינן וכיון דאינו נאמן בהטענה עצמה שחזר בו ותתחייב בהחזרת כסף הקדושין א\"כ הא גם במיגו אינו נאמן אפי' אם היה הדין דגבי גרושה מחזרת לו כסף הקדושין וא\"כ הרי על כסף הקדושין אין ספק כלל דאינו נאמן אע\"כ דאי איכא למיבעי אי נאמן היינו היכא דאינו תובע החזרת הקדושין או דאומר דכבר החזירה לו כסף הקדושין או דמחל לה וא\"כ ממילא אית לי' מיגו. אבל לא ידעתי כלל איך ס\"ד כשקדשה במנה או במאתים כדמסיק דאינו נאמן משום דליכא מיגו הא לענין תביעת הממון א\"א בלא\"ה שנאמין לו כיון דהיא טוענת ברי שלא חזר בו והיא ארוסתו מיום שנשלמו הל' יום וא\"כ דקארי לי' מאי קארי ליה ואפילו להפוסקים ז\"ל דס\"ל דאמרינן מיגו להוציא מ\"מ הא הכא לפי המיגו אין לו טענת ממון כלל משום דממנ\"פ מי הוא התובע דאם היא תובעת ממנו שישאנה ויתן לה שאר כסות ועונה והוא משיב לה חזרתי תוך ל' ונתבטלו הקדושין א\"כ בזה ודאי הוא נאמן להפטר מתביעתה משום דבידו לגרשה ואם הוא התובע ממנה שתחזיר לו כסף הקדושין והיא משיבה לו לא חזרת בך ואני ארוסתך וכסף הקדושין שלי הוא א\"כ בזה פשיטא דהיא נאמנת כיון דלהמקדש אין כאן מיגו כלל וא\"כ מה זה שכתב המחבר דלא חשיב מיגו והיינו דמיגו גרוע היא והלא אין כאן התחלה למיגו כלל אם התביעה היא מצד המקדש על החזרת כסף הקדושין ודוק:<br><b> (רסו) </b> אמנם בנ\"ד שלא נתקדשה קדושין גמורים כו' איכא למימר שפיר דנאמנת היא לומר שחזרה בה בתוך ל' יום לכ\"ע. גם אני בהשקפה ראשונה רציתי לומר כן ועיין מ\"ש לעיל על הגליון (באות ר\"ס) בד\"ה לענ\"ד אלא דמ\"מ לא החלטתי כן משום דאכתי א\"א למיפשט דנאמנת לומר דחזרה בה שלא מדעת בעלה ושלא בפניו מטעמא דלא דמי לתנאי דעלמא משום דזמן ממילא קאתי וכיון דהזמן כבר עבר לפנינו הקדושין חלו מסתמא ואמרינן דמעשה דהחזרה לא נעשה והיכן מצינו בהר\"ן דמי שמקדש אשה על מנת שלא תשתה יין עד יום פלוני והיא אומרת שעברה על התנאי ושתתה דנאמנת דמזה שכתב הר\"ן במקדש אשה על מנת שלא אשתה יין והיא אומרת שלא נתקיים התנאי דנאמנת אין ראי' דהתם היינו משום דטענתה שטוענת שלא נתקיים התנאי היא טענה דהעזה נאמנת במיגו דגרשתני ומ\"ש הר\"ן דבתנאי שהוא בשב ואל תעשה משמע דבין בקדושין ובין בגירושין כל אחד נאמן בשאין חבירו מכחישו היינו לקיים הקדושין דאם אמר ע\"מ שלא אשתה יין ואומר לא שתיתי והיא אינה מכחישתו היא מקודשת וכן באומר ע\"מ שלא תשתי יין והיא אומרת לא שתיתי והוא אינו מכחישה נתקיימו הקדושין וכן בגירושין משום דאמרינן דמסתמא לא נעשה מעשה להיפך לבטל הקדושין או הגירושין אבל בשיש כאן הכחשה היא נאמנת שעבר על התנאי משום מיגו דגרשתני דהא גם בטענתה שעבר על התנאי יש בה העזה משא\"כ באומרת שהיא עצמה עברה על התנאי שלא בפני בעלה וכן בנ\"ד שאומרת דחזרה תוך ל' שלא בפניו דליכא בזה מיגו דגרשתני משום שהוא מיגו דהעזה א\"כ מנ\"ל דנאמנת ודוק:"
+            ],
+            [],
+            [
+                "<b>האומר </b>\n<b> לאשה הרי את מקודשת לי מעכשיו כו' לפיכך ב' נותנים גט בין בתוך ל' בין לאחר ל' יום כו'.</b> הנה דעת רבינו מבואר דס\"ל דתנאי דמעכשיו ולאחר ל' יום היינו לענין שאם ימות בתוך ל' יום שלא יחולו הקדושין אבל לחזור בו אינו רשאי ושלא כדעת רש\"י שכתב בפ' האומר דע\"ז ע\"ב ד\"ה מספ\"ל וז\"ל האי לאחר ל' יום אי תנאה הוי אם לא אחזור בי כו' יע\"ש ויש לדקדק דלעיל סמוך ונראה ד\"ה ושמואל כתב וז\"ל ושמואל אמר אינה בספיקא אלא עד ל' יום שמא ימות הראשון ולא יגמרו הקידושין כו' יע\"ש וקשה דאמאי לא כתב רש\"י ז\"ל משום חששא דשמא יחזור בו כמ\"ש לקמן ואפשר לומר דהוצרך רש\"י כאן לחששא דשמא ימות משום דקאי אמאי דכתב לעיל מיניה דמקודשת ואינה מקודשת ואסורה לב' בלא גט מאחד דמשמע ודאי דאם בא בעלה הראשון לקחתה צריך גט מב' ובהא פליגי דלרב אף לאחר ל' יום אם בא אחד מב' לקחתה צריך גט מב' משום דמספ\"ל אי תנאי או חזרה ולשמואל דוקא בתוך ל' יום צריך גט מב' אבל לאחר ל' יום אינה צריך גט מב' והא ק\"ל דלשמואל אמאי אינה מותרת לראשון בתוך ל' יום בלא גט מב' דהא כיון דכל החששא הוא משום שמא יחזור בו ונמצאו קדושי ב' חלין למפרע פשיטא ודאי דאינו חוזר בו דאין אדם עשוי לקלקל את עצמו דנמצא בא על אשת איש ובניו ממזרים והרי זה דומה למקדש ע\"מ שאין עליה נדרים ונמצאו עליה נדרים שמותרת להנשא בלא גט לדעת רובא דרבוותא כמבואר בב\"י סי' ל\"ט יע\"ש ולא חיישינן שמא תלך אצל חכם ויתיר את נדרה משום דאינה עשויה לקלקל את עצמה וה\"נ דכוותא משום הכי הוצרך ז\"ל לומר דה\"ט דצריכה גט מב' בתוך ל' יום משום דחיישינן שמא ימות כנ\"ל נכון ודע שמ\"ש רש\"י ז\"ל בפה\"מ וז\"ל מקודשת ואינה מקודשת אלא א\"כ נתן האחד גט ולאדם אחר אסורה עד שיתנו ב' נרא' שלא כתב כן אלא אליבא דרב דס\"ל דמקודשת ואינה מקודשת לעולם ומש\"ה כתב אם באה להנשא לאדם אחר אחר ל' יום צריך שיתנו ב' גט אבל לשמואל דס\"ל דמקודשת ואינה מקודשת דמתני' היינו עד ל' יום אם באה להנשא לאדם אחר בתוך ל' יום פשיטא ודאי דאינה צריכה גט אלא מב' דמן הראשון בחזרה בעלמא סגי וכן נמי אם באה להנשא לב' בחזרה מן הראשון סגי לפי פירוש רש\"י ז\"ל שכתב דהתנאי היינו אם לא יחזור בו תוך ל' יום וכן כתב הרשב\"א ז\"ל בתשובה סי' תש\"ז לדעת רש\"י הא דאמר אביי לקמן ולטעמיה דרב בא אחר ואמר לה מעכשיו ולאחר עשרים יום ובא אחר ואמר לה מעכשיו ולאחר עשרה ימים צריכה גט מן הראשון ומן האחרון היינו בבא לגרש לאחר ל' יום דאלו בתוך ל' בחזרה בעלמא סגי ואף לדעת החולקים על רש\"י ז\"ל דס\"ל דאינו רשאי לחזור בו תוך ל' ותנאי דמעכשיו אינו אלא לשאם ימות בתוך ל' כתב הרב מ\"ל ז\"ל בפ\"ו מה' גירושין הלכה ג' דע\"כ הא דקאמר אביי צריכ' גט מן האחרון היינו דוקא בבא לגרש אחר ל' דבתוך ל' יום אינו צריך גט מן האחרון ממ\"נ דאי תנאי הוי א\"כ לא חלו קדושי ב' כלל ואי חזרה הוי א\"כ הב' אינו צריך לגרש דבחזרה בעלמא מהני וע\"פ זה כתב דמ\"ש הרשב\"א בתשובה הנז' דאם ב' הם צריכה גט מב' ואפי' תוך זמנם מיירי כשהב' קדשה סתם וכדינ' דמתני' דאלו קדשה הב' לאחר עשרים יום אינה צריכה גט מהב' בתוך הזמן דבחזרה בעלמא סגי (ולפי זה תוך זמנם שכתב הרשב\"א ט\"ס הוא וצ\"ל תוך זמנו) גם מ\"ש ואלא מיהו יכולים לגרש תוך הזמן ט\"ס הוא וצ\"ל מיהו יכול לגרש כו' וקאי לראשון דלב' לא צריך לאשמועינן דהא פשיטא דהב' יכול לגרש תוך הזמן דאי דקמא תנאה הוי אין כאן קדושין ואי דקאמא חזרה הוי הרי מיד חלו קדושי ב' את\"ד יע\"ש והנה מ\"ש דבתוך ל' יום אינה צריכה גט מן האחרון ממ\"נ נרא' דט\"ס הוא וצ\"ל בתוך עשרה ימים דלאחר עשרה ימים פשיטא ודאי דצריכה גט מן האחרון דשמא חזרה הוי וקדושי האחרון חלו ושוב אינו יכול לחזור בו מכיון שעברו עשרה ימים האמנם בעיקר דינא נרא' דאיכא למישדי נרגא דאדרבא משמע דאם רוצה להנשא בתוך ל' יום לאחר ואפי' בתוך עשרה ימים צריכה גט מכולם משום דאיכ' למיחש דשמא תנאה הוי ואלו קדושי ראשון ואיכא למיחש שמא ימות ראשון בתוך ל' יום וחלו קדושי ב' למפרע וכן נמי בג' חיישינן שמא ימותו ב' ובחזרה נמי לא סגי אפי' בתוך עשרה ימים דשמא תנאה הוי ואפי' תימא דלמיתה דבי תרי לא חיישי' וכדאית' בר\"פ ד' אחין ועיין בתו' שם והלכך בתוך י' ימים אינה צריכה גט מן האחרון ממ\"נ דאי תנאי הוי דקמא הוו קדושין ואי מיית ראשון דאמצעי הוו קידושין דבתר' לא הוו קידושין ואי חזרה הוי בחזרה בעלמא סגי מ\"מ נקוט מיהא דבבא לגרש בתוך זמנה צריך גט מן הראשון ומן האמצעי ואלו מדברי הרב ז\"ל משמע דמן הראשון לבד הוא דצריך גט ותו דלפי זה אין צורך למה שהגיה בדברי הרשב\"א ז\"ל גם למה שדחק עצמו וכ' דמ\"ש הרשב\"א ואם ב' הם צריכה גט מב' ואפי' תוך זמנם דמיירי בשקדשה הב' סתם אלא אפי' בשקדשה לאחר ך' יום צריך גט מב' דשמא תנאה הוי וחיישינן שמא ימות הראשון בתוך ל' יום ונמצאו קדושי ב' חלין למפרע וכמ\"ש רש\"י ז\"ל ואפשר דס\"ל להרב ז\"ל דמן האמצעי אינה צריכה גט ואפי' במגרש בתוך זמנם משום דהו\"ל ס\"ס ס' אי חזרה הוי וחלו קדושי אחרון ואת\"ל תנאה הוי שמא לא ימות הראשון ודקמא הוו קדושין דבתרא לא הוו קידושין וכן נמי בשקדשו ב' אינו צריך גט מן הב' בבא לגרש תוך זמנם מטעם ס\"ס ס' אי חזרה הוי אז בחזרה מן הב' סגי ואת\"ל תנאה הוי שמא לא ימות הראשון בתוך ל' יום ובהכי ניחא מה שהביא ראיה הרשב\"א ז\"ל בחי' דהמקדש את האשה לאחר ל' יום ובא אחר וקדשה דאם מת או גירש בתוך ל' יום לא חיילי קדושי ראשון הפך דעת הרמב\"ן ז\"ל מהא דאמר אביי אי חזרה הוי דבתראה הוו קדושין דקמאי לא הוו קדושין אלמא דמדקאמר דקדושי א' לא הוו קידושין ש\"מ דנתבטלו קידושי א' לגמרי ולאו מיתל' תלו יע\"ש והדבר ק' דכיון דע\"כ הא דקאמר אביי צריכה גט מן הראשון ומן האחרון איירי בבאו לגרש אחר ל' יום דאי בתוך ל\"י צריכה גט מכולם דשמא תנאה הוי ומיית ראשון בתוך ל' וחלו קדושי האמצעי א\"כ מאי ראיה מייתי הרשב\"א הא כיון דמיירי אחר ל' שפיר קאמר דקדושי קמאי לא הוו קדושין כלל ומהיותר תימא על הר\"ן ז\"ל שדחה ראיית הרשב\"א וכתב וגם בזה איני רואה סמוך דכיון דאמר אביי צריכה גט מן האחרון אלמא דבשלא מת עסקינן ומסתמא אף כששלמו ל' יום לא מת יע\"ש ואמאי לא כתב בפשיטות דע\"כ מיירי בשלא מת תוך ל' מטעמא דכתיבנא אכן כפי מ\"ש ניחא:<br><b> ואולם </b> עדיין צריכים אנו להתלמד בזה ממקום אחר דאפשר דכל כי האי גוונא לא חשיב ספק ספקא כיון שעתיד להתברר על כל פנים אם ימות או לא ימות א\"כ אם אנו מתירים אותה להנשא אפשר שימות בתוך ל' יום ונמצא ס' מקודשת לאמצעי למפרע ולא דמי לשאר ס\"ס דעלמא דלעולם נשאר הדבר בס\"ס ואף למה שהסכים הפ\"ח בכללי ס\"ס ס\"ק דאפי' בס\"ס דסמי בידן לברורי אזלינן לקולא אכתי לא דמי דשניא היא התם דכל שאין אנו מבררין הדבר נשאר בס\"ס לעולם משא\"כ הכא דעתיד להתברר עכ\"פ וכעת לא מצאתי גילוי לזה ועיין בס' פני משה ח\"א סי' י\"ח דמ\"ה ע\"ד ובספר אליהו רבה דף ע\"ש ועיין מה שהארכתי בזה פ\"י מה' מקואות בכללי ספק דרבנן ובר מן דין נרא' דאכתי דברי הרשב\"א יש מן הקושי שהרי לפי פירש\"י ע\"כ הא דאביי בבאו לגרש אחר ל' יום דאי בתוך ל' יום בחזרה מן הא' סגי וא\"כ מאי ראיה מייתי ולפי מה שנרא' ממ\"ש בחי' לקמן שהוא מסכי' לפרש\"י ומה גם למה שעלתה הסכמתו בתשוב' הנז' ואפי' לדעת הרמב\"ן וסיעתיה דאינו יכול לחזור בו בתוך ל' יום אינו יכול לגרש בתוך ל' יום וא\"כ ע\"כ הא דאביי מיירי בבא לגרש אחר ל\"י דבתוך ל' אינו יכול לגרש וצ\"ע כעת:<br><b> וראיתי </b> למוהרימ\"ט ז\"ל בחיד' על הרי\"ף שהקשה לדברי הר\"ן וז\"ל ואנכי לא ידעתי איך מדייק דבשלא מת עסקינן דהא אפשר שיאמר צריכה גט מהאחרון אם היה רוצה להנשא לאלתר דשמא חזרה הוי אבל עדיין אפשר שימות קודם ל' וחיילי קדושי ראשון ועוד אפי' תימא שאין דרך להזקק לגט עד שיבואו עשרה ימים כו' עדיין אפשר שימות קודם ל' יום עכ\"ל והן דברים תמוהים איך עלה בדעתו לומר דמיירי בבא לגרש לאלתר דא\"כ אמאי צריכה גט מן האחרון בחזרה בעלמא סגי ממ\"נ וזה פשוט: ואיך שיהיה נראה שדעת רבינו כדעת הרמב\"ן דתנאי דמעכשיו ולאחר ל' יום היינו לשאם ימות בתוך ל' יום שלא יחולו הקדושין אבל לחזור בו אינו רשאי ולענין גט נמי נרא' דאם גרשה מעכשיו ולאחר ל\"י שלדעת רש\"י ז\"ל יכול לחזור בו בתוך ל' יום וכן אם מת בתוך ל' יום אינו גט שלדעת רש\"י ז\"ל תנאי דמעכשיו תרוייהו איתנהו ביה שיהא רשאי לחזור בו ושאם ימות לא יחולו הקדושין וכמבואר מדברי רש\"י ז\"ל שכתב תרוייהו וכ\"כ מוהרימ\"ט בחידושיו ולדעת הרמב\"ן ז\"ל אינו יכול לחזור בו ותנאי דמעכשיו היינו לשאם ימות שלא יחולו הקדושין וכיון שכן יש לדקדק על מ\"ש ה\"ה ז\"ל בפ\"ט מה' גירושין הלכה ה' וז\"ל וכבר כתבתי בפ\"ח דיש מי שסובר שאפי' בגיטין זמנו של שטר מוכיח עליו ולדבריהם ז\"ל אפי' באומר לאחר ל' יום ומת תוך הזמן חולצת ולא מתיבמת דהו\"ל כמעכשיו ולאחר ל' יום כו' יע\"ש ויש לדקדק דכיון דמת תוך הזמן אמאי צריכה חליצה הא אפי' נימא דתנאה הוי התנאי היינו שאם ימות בתוך ל' יום שלא יהא גיטו גט דומיא דקדושין ואפי' תימא דס\"ל לה\"ה ז\"ל שלפרש\"י ז\"ל תנאי דמעכשיו היינו לענין חזרה אבל לא לענין מיתה דאם מת בתוך ל' יום מקודשת ושלא כנראה מדברי רש\"י ז\"ל מ\"מ כיון שמדברי רבינו ז\"ל מבואר דס\"ל כדעת הרמב\"ן דתנאי דמעכשיו היינו לענין מיתה ולא לענין חזרה לא הי\"ל לכתוב כן בפשיטות שלא כדעת רבינו ז\"ל ואולי דס\"ל לה\"ה ז\"ל דלענין גט תנאי דמעכשיו היינו לענין חזרה דכיון דלרחוקה קא אתי וקשה בעיניו לגרשה מסתמא התנאי שלו הוא שיהא רשאי לחזור בו אבל מיתה דמסתמ' ודאי אם ימות בתוך ל' יום אינה רוצה שתשאר זקוקה ליבם אבל בקידושין אמדינן דעתיה דהתנאי הוא שאם ימות בתוך ל' שלא יהיו קידושין ושלא תהא זקוקה ליבם אבל לא לענין חזרה כיון דלקרבה קא אתי כנ\"ל וכן נראה דעת הריטב\"א ז\"ל דבפ' האומר הסכימה דעתו לדעת הרמב\"ן ז\"ל דתנאי דמיתה קאמר ואלו בפרק הכותב אההיא דבעי רמב\"ח ה\"ז גיטך ולא תתגרשי עד לאחר ל' יום כתב בתוך דבריו פירש רש\"י וז\"ל דהא אי אמרי' תנאה הוי לסוף ל' יום היא מגורשת למפרע דה\"ק לה תתגרש מעכשיו אם לא אחזור בתוך ל' יום ע\"ש ודוק: ודע שמדברי רבינו ז\"ל הללו מבואר דס\"ל דיכול לגרש תוך הזמן אע\"ג דאכתי לא חלו הקדושין וה\"ט משום דכיון דלכשיבא הזמן איגלאי מילתא למפרע דבשעת כתיבת הגט היתה מקודשת חלו הגירושין וכ\"כ הרשב\"א ז\"ל בתשו' סי' הנז' דלמ\"ד תנאה הוי יכול לגרש תוך הזמן ולא דמי לההיא דאמרי' ולאשה דעלמא אינו גט דשאני הכא דאיגלאי מילתא למפרע דבאותה שעה היתה מקודשת אלא שלבסוף הסכימה דעתו לומר דאינו יכול לגרש תוך הזמן והביא ראיה מדקאמר שמואל לאחר ל' יום פקעי קדושי ב' וגמרי קדושי ראשון ומאי גמרי אין כאן גמר אלא גילוי מילתא והכי הול\"ל לאחר ל' יום פקעי קדושי ב' ומקודשת לראשון אלא משמע דאם יגיעו זמן הל' קאמר דמקודשת מעכשיו ויגמרו הל\"י ולפיכך א\"א לכתוב לה גט עד ל' יום דאין גט אלא לאחר גמר הקידושין את\"ד: וראיתי להרב מש\"ל ז\"ל בפ\"ו מה' הנז' שנסתפק בשאר תנאים דעלמא היכי לידיינו דייני כגון באומר לאשה הרי את מקודשת ע\"מ שתעשה דבר פ' מי אמרינן דיכול לגרש תוך הזמן דומיא דמקדש מעכשיו ולאחר ל' יום א\"ד ע\"כ לא כתבו רבינו והרשב\"א ז\"ל דיכולין לגרש אלא דוקא בתנאי דממילא דהיינו מעכשיו ולאחר ל' יום וכן נמי שאר תנאים שהן בשב וא\"ת דכותייהו אבל בתנאים שהם בקום עשה אפשר דלא מהני כתיבת הגט קודם קיום התנאי משום דבשעת כתיבה הוי מחוסר מעשה וכן יש להסתפק כפי הסכמת הרשב\"א ז\"ל דאינו יכול לגרש תוך הזמן בשאר תנאי' דעלמא היכי לידיינו דייני משום דלפי מ\"ש הרשב\"א דה\"ט דלא נגמרו הקדושין עד ל\"י ואפי' אי תנאה הוי בשאר תנאים דעלמא אפשר דלא אמרינן הכי אלא כל שנתקיים התנאי נגמרו הקדושין למפרע משעת נתינת הקדושין והעמיק הרחיב בענין זה וזו הלכה העלה בסוף דבריו דאי מדמינן גט לחליצה ס' זה תלוי בפלוגתא דרבוותא שלדעת התוס' שכתבו פ' החולץ גבי החולץ למעוברת דכל דבר שאינו ראוי להתברר עכשיו שא\"א לידע העתידות לא אמרינן איגלאי מלתא למפרע א\"כ בכל מקדש ע\"ת אינו יכול לגרש קודם קיום התנאי ולפי' הנמוקי בכל מקדש ע\"ת יכול לגרש קודם קיום התנאי משום דבהתקיים התנאי איגלאי מלתא למפרע את\"ד יע\"ש ולע\"ד ק\"ל עליו מהא דגרסי' בפרק המגרש דף פ\"ד ע\"א ת\"ר ה\"ז גיטך ע\"מ שתנשאי לפלו' ה\"ז לא תנשא ואם נשאת לא תצא ואמר ר\"ן דה\"ק ה\"ז לא תנשא לו שמא יאמרו נשיהן נותנים במתנה זה לזה ואם נשאת לו לא תצא א\"ל רבא לו הוא דלא תנשא הא לאחר תנשא והא בעייא קיומי תנאה וכ\"ת אפשר דמנסבא היום ומגרשה למחר ומקיימ' תנאה כו' אטו בדידה קיימת לאיגרושי אלא אמר רבא כו' והשתא לפי מ\"ש דלדעת התו' דפ' החולץ אינו יכול לגרש קודם קיום תנאי משום דלא אמרינן איגלאי מילתא למפרע א\"כ קשה טובא דהיכי קאמר אפשר דמינסבא היום ומגרשה למחר הא כיון דאין קדושי ראשון חלין עד שיבואו קדושי ב' היכא יכול לגרשה קודם חלות הקדושין הא אע\"ג דכי קא מקיים תנאה נמצא דחלו קדושי ראשון למפרע ואיגלאי מילתא דבאותה שעה היתה ראוי' לגרש אפי\"ה לא אמרי' איגלאי מילתא למפרע רבא גופיה קאמר התם בפרק החולץ דהלכה כר\"ל דלא אמרינן איגלאי מילתא למפרע ואף למאי דמסיק רבא התם דקאמר דלאחר לא תנשא מ\"מ היינו דוק' לכתחילה אבל אם כבר עברה ונשאת מודה מיהא דאית לי' תקנתא דיגרש אותה וישא אותה בעל התנאי וכ\"כ הרשב\"א ז\"ל שם בחידושיו ועיין בפ\"ח מה' גירושין הל' י\"ג בהשגת הראב\"ד ועיין בתו' שם ד\"ה הכא בדידה ואולי נאמר שאף הרב לא כ\"כ שלדעת התוס' אינו יכול לגרשה קודם חלות הקדושין אלא דוקא בבא לגרשה מיד שיחולו הקידושין מאותה שעה ומש\"ה אמרינן דכיון דבאותה שעה אינו ראוי להתברר אי יחולו הקדושין או לא שא\"א לידע עתידו' משום הכי לא אמרינן איגלאי מילתא למפרע שתהא מגורשת מאותה שעה דומיא דחליצה דהתם נמי אי אמרי' דחליצת מעוברת שמה חליצה ע\"כ חיילא חליצה משעה שנחלצה דלאחר זמן ודאי א\"א דכבר כלתה חליצה דומיא דמשוך פרה זו ולא תקנה אלא לאחר ל' יום דלא קנה משום דכבר כלתה משיכה ומש\"ה אמרינן דאינה חליצה משום דלא אמרינן איגלאי מילתא למפרע דבאותה שעה היתה בת חליצה ושיהיה חליצה מאותה שעה כיון דבאותה שעה א\"א להתברר אבל במגרש אותה שיחולו הקידושין לכשיתברר הדבר ויקיים התנאי שיהא מגורשת מאותה שעה ואילך ה\"נ דמהני כיון דבשעת חלות הגירושין הרי הוברר הדבר שהיתה מקודשת ונ\"מ דבעינן דבאותה שעה יהיה הגט בידה קיים וא\"כ איכא למימר דמאי דאמרינן בפרק המגרש אפשר דמנסבא היום ומגרשה למחר בכה\"ג הוא דקאמר דמגרש לה שיחולו הגירושין לכשתנשאי לפלוני מאותה שעה ואילך ובהכי ניחא נמי דלא תיקשי להרשב\"א ז\"ל למאי שהסכימה דעתו דאינו יכול לגרש בתוך הזמן קודם חלות הקדושין מהא דפרק המגרש ובר מן דין נראה שלהרשב\"א ז\"ל ל\"ק כלל דע\"כ לא כ' הרשב\"א אלא דוקא במקדש מעכשיו ולאחר ל' יום וא\"נ במקדש ע\"ת לפי מה שנסתפק הרב משום דהכי מפרשינן ליה לתנאיה דיתחילו מעכשיו ויגמרו לאחר ל' יום משא\"כ הכא דקדשה בסתם אלא דמצד הדין אינה מקודשת עד שתנשא לב' וא\"כ כשתנשא לב' מקודשת למפרע וקרינן ביה בת גירושין כנ\"ל:<br><b> ודע </b> שלדעת התוס' דבפרק החולץ דלא אמרי' איגלאי מילתא למפרע כפי מ\"ש הרב נראה דמי שגירש על תנאי דאינו יכול לחזור ולגרשה בגט אחר בלי שום תנאי דמאחר שנתגרשה הימנו לגמרי א\"כ לא אגידא ביה ואע\"ג דכשמבטלת התנאי נתבטל הגט הראשון ואיגלאי מילת' למפרע דבשעת כתיבת הגט הב' היתה ראויה להתגרש מ\"מ הא מיהא בשעת כתיבת הגט לא היתה בת גירושין ואגלאי מילתא למפרע לא אמרינן דומייא דמקדש ע\"ת דאינו יכול לגרש קודם חלות הקדושין ועיין בתשו' הרא\"ש כלל מ\"ה שנשאל בזה והשיב דאין תקנה אלא שיקדשנה ויגרשנה לגמרי וראיתי למוהרימ\"ט ח\"א סי' מ\"ט דאקהי אקהתא בדברי הרא\"ש סללו דלמה הוצרך לקדשה לכתוב לה גט אחר בלי שום תנאי ודיו בכך ואין לומר דמאחר שנתגרשה הימנו לגמרי אין גט אחר גט כיון דלא אגידא ביה כלל דמ\"מ בשעה שתנשא לאותו ראובן נתבטל הגט הראשון והרי היא אשת איש למפרע ויכול לחול שפיר הגט האחרון יע\"ש ולפי דברי הרב הנז' י\"ל דס\"ל להרא\"ש כדעת התו' דאיגלאי מלתא למפרע לא אמרינן ועיין בספר מכתב מאליהו שער ח' סי' י\"א שתמה על דברי מוהרימ\"ט הללו מההיא דלאשה דעלמא אינו גט מפני שאין בידו לגרש יע\"ש ואישתמיט מיניה תשו' הרשב\"א שכתבנו ועיין עוד במ\"ש וז\"ל הא למה זה דומה למי שגרש ע\"ת שאם בא אחר וקדשה קודם קיום התנאי ואח\"כ נתקיים התנאי ה\"ז מקו' הגע עצמך שאותה שקדשה גירשה ג\"כ קודם קיום התנאי היעלה על הדעת שאותן גירושין הוו גרושין כיון שעדיין לא היה בעלה יע\"ש והוא תימה שהרי מדברי ה\"ה בסוף פ\"ח מה' גירושין הלכה כ\"ד נראה דיכול לגרש קודם חלות הקדושין שכתב שם על השגת הראב\"ד וז\"ל ואם עיין הראב\"ד עיון שלם כו' עד וכ\"ש שהוא ז\"ל סבור דכל שבידה עדיין לקיימה ואפשר שיתקיים שאין הגט בטל ולא יאמר בזה רבינו שאינה צריכה גט ממי שנתקדשה לו כו' יע\"ש הרי בהדי' דס\"ל דכל תנאי שבידה לקיימו מודה רבי' להראב\"ד דאין הגט בטל ואם נתקדשה לאחר צריכה גט מב' ואסורה לראשון ובודאי דצריכה גט קודם שיתקיים התנאי קאמר דאי לאחר שנתקיים פשיטא דאסורה לראשון ואי אסורה לראשון קודם שיתקיים התנאי ויתן לה גט קאמר מאי איריא לראשון אפי' אכולי עלמא נמי אסורה ועיין עוד במוהרימ\"ט בחדושיו על הרי\"ף בפרק האומר גבי ההיא דהנותן ב' פרוטות לאשה כו' ובאחד א\"ל לאחר שאגרשה כו' דפשיט' ליה מילתא טוב' דאינו יכול לגרש קודם חלות הקדושין משום דקרא כתיב כי יקח איש אשה והדר וכתב לה ספר כריתות ועוד הביא סמוכות לדבר יע\"ש ותמיהני עליו שדבריו סותרים למ\"ש בתשו' דיש גט אחר גט גם מה שהביא ראיה מההיא דהקמ' אין ראיה כלל דשאני התם דבשעת הקמה ליתא לנדרא כלל אבל הכא כשמגרשה הרי היא אשת איש למפרע ודוק: ולעיקר ספיקו שנסתפק הרב בדעת רבי' והרשב\"א אי בתנאי דמחוסר מעשה יכול לגרש קודם קיום התנאי נראה לע\"ד שיש להוכיח דאפי' במחוסר מעשה יכול לגרש ממה שהוצרך הרשב\"א לדחות ההיא דאמרינן ולאשה דעלמא אינה גט משום דשאני הכא דמקודשת היא למפרע ואם איתא הו\"ל לדחויי ולומר דשאני התם דמחוסר מעשה אלא משמע ודאי דס\"ל דאפי' במחוסר מעשה כל שחלו הקדושין למפרע יכול לגרש גם למה שנסתפק הרב בדעת הרשב\"א כפי הסכמתו דבשאר תנאים דעלמא ס\"ל דאינו יכול לגרש תוך הזמן נראה שיש להוכיח דבשאר תנאים מודה הרשב\"א דיכול לגרש קודם קיום התנאי משום דכל שנתקיים התנאי נגמרו הקידושין למפרע ממ\"ש בחי' פרק הא\"מ דמ\"ה אההיא דאמרינן התם קטנה שנתקדשה שלא לדעת אביה צריכה גט וצריכה מיאון וז\"ל אלא נראה דאפי' בצווח מעיקרו קאמר דחוששין וטעמא דמילתא משום דכל מאן דמקדש את הקטנה שלא לדעת אביה יודע הוא שאין קדושיה קדושין אלא אם כן נתרצה אביה וע\"ד שתפייס האב הוא מקדש והו\"ל כאומר ע\"מ שירצה אביך ובמתנה בפי' כך אפי' צווח ולבסוף נתרצה מקודש' דהא לא שיתרצה בשמיעה ראשונה קאמר אלא שיתרצה בקדושין ומתפייס לבסוף ואע\"פ שמת האב חוששין שמא נתרצה האב סמוך למיתתו עכ\"ד הרי בהדיא דכתב דהא דרב ושמואל דאמרי צריכה גט וצריכה מיאון אפי' בצווח מעיקרא קאמר ומשום דחיישינן שמא יתרצה האב והו\"ל כאומר ע\"מ שירצה אביך ואפי\"ה קאמר רב דצריכה גט אע\"ג דאכתי כל זמן שצווח לא חלו עדיין הקדושין אלא לכשיתרצה אח\"כ דע\"כ הא דרב דאמר צריכה גט בעודו צווח קאמר ואם בא לגרשה צריכה גט דאי בשנתרצו אח\"כ היכי קאמר צריכה מיאון הרי נתרצה והו\"ל קדושין ודאין לדעת הרשב\"א וליכא למיחש דשמא יאמרו אין קדושין תופסין באחותה אלא משמע ודאי דס\"ל דבשאר תנאים דעלמא יכול לגרש קודם חלות הקדושין אלא שאפשר לדחות דהא דאמר רב צריכה גט וצריכה מיאון במת האב מיירי ומשום דחיישינן שמא נתרצה שעה אחת סמוך למיתתו וכמ\"ש הרשב\"א אלא שזה ודאי דוחק דכל כי האי הי\"ל לפרש ועוד יש ליישב באופן אחר ודוק ועוד נראה לי להוכיח דס\"ל להרשב\"א דבשאר תנאים יכול לגרש קודם קיום התנאי משום דכל שנתקיים התנאי נגמרו הקדושין למפרע משום דאם נאמר דס\"ל להרשב\"א בשאר תנאים נמי אינו יכול לגרש קודם קיום התנאי ע\"כ דהיינו מטעמא שכתב הרשב\"א במעכשיו ולאחר ל' יום דאין גמר קדושין אלא על ל' יום ומשום הכי אינו יכול לגרש קודם גמר הקדושין ואם כן נראה דלפי דעת הרשב\"א אם קדשה בשטר ונקרע או נאבד השטר בתוך ל' יום אינה מקודשת כיון דבשעת גמר הקדושין ליתיה לשטרא בעיניה וכן כתב בחדושיו דלר\"י דאמר שיורא הוא אי ס\"ל שלא נגמרו עד לאחר ל' יום אם נקרע השטר קודם ל' יום אינה מקודשת יע\"ש ואם כן אם נאמר דבשאר תנאים נמי ס\"ל דאינו יכול לגרש קודם קיום התנאי ע\"כ צ\"ל דס\"ל דלכשיתקיים התנאי נגמרו הקדושין באותה שעה ומשום הכי אינו יכול לגרש קודם גמר קדושין וכיון שכן נר' דאם קדשה בשטר ונאבד השטר קודם קיום התנאי אינה מקודשת ואלו מדברי הרשב\"א שכתב בחי' פרק מי שאחזו דע\"ד אההיא דר\"ה דאמר והיא תתן ואמרינן מאי בינייהו איכא בינייהו פשטה ידה וקבלה קדושין מאחר כתב וז\"ל ולגבי קדושין דבסמוך נמי דנקט כגון שפשטה ידה ולא נקט כגון שנקרע או שנאבד שטר קדושין ה\"ט משום דה\"ט לא סגי אלא בשקדשה בשטר כו' יע\"ש אם כן מבואר מדבריו דס\"ל דלמאן דס\"ל דהאומר ע\"מ כאומר מעכשיו דמי אם נקרע שטר קדושין קודם שיתקיים התנאי מקודשת ואם כן ע\"כ דהיינו משום דס\"ל דכל שנתקיים התנאי נגמרו הקדושין למפרע וא\"כ מה\"ט נמי נר' דיכול לגרש קודם קיום התנאי כנ\"ל ועיין בירושלמי הביאו הר\"ן פרק המדיר ומרן הב\"י סי' ל\"ט על ההיא מתני' דתנן נמצאו עליה נדרים אינה מקודשת אית תנויי תני מותרת לינשא בלא גט ואית תנויי תני אסורה לינשא בלא גט כו' ומ\"ד אסורה לינשא בלא גט שמא תלך אצל חכם ותתיר נדרה וקדושיה חלין עליה למפרע ונמצאו בניה ממזרים לפיכך אסורה לינשא בלא גט הנה מבואר דיכול לגרש לכשיחולו הקדושין דאל\"כ הכי הו\"ל להירושלמי למימר אסורה לינשא עד שתתיר את נדרה ויגרשנה ועיין במ\"ש הריטב\"א בחי' פ\"ק דקדושין ד\"ה אההיא דאמרינן התם התקדשי לי במנה ונתן לה דינר מקודשת וישלים וז\"ל ומסתברא שכופין אותו להשלים או לפטור אותה ושלא יעגן אותה ואמרינן ליה או כנוס או פטור עכ\"ל עיין במ\"ש בפ\"ק האומר ד\"ס ד\"ה ולאחר לא תנשא ובתוס' רי\"ד שם והמתבאר מדבריהם דס\"ל דיכול לגרש קודם חלות הקדושין ודוק וראיתי להרב בית שמואל סי' מ' ס\"ק ח' שהק' על דברי רבינו שכתב דב' נותנים גט בין בתוך ל' יום כו' דאם כן אתה מצריכה כרוז לכהונה דשמא לא נתקיים התנאי והגט בטל ואזלא ומנסבא לכהן ויאמרו גרושה מותרת לכהן וכן הק' הרב ב\"ח ז\"ל סי' ל\"ח על מ\"ש הטור ז\"ל משם הרמ\"ה דאם אמר ע\"מ שיאמר הין מתי שיאמר היא מקודשת ואפי' אמר תחילה לא הילכך לעולם הוי ספק עד שימות האב ואם מת הבן אפילו אמר האב איני רוצה או חולצת או מתייבמת כו' דאמאי חולצת ניחוש שמא ימות האב קודם שיאמר הין דהשתא לא הויא חלוצה ושריא לכהן ויאמרו חלוצה מותרת לכהן והביא ראיה ממה שאמרו ריש פרק האשה רבה גבי הלך בעלה וצרתה למ\"ה ונתבאר בטור סי' קנו יע\"ש והנה מ\"ש הרב בית שמואל לק\"מ דהכא כיון דב' נותנים גט ליכא למיחש למידי דהן לו יהי שלא נתקיים התנאי דהיינו שחזר בו או שמת קודם ל' יום אפי' הכי אסורה לינשא לכהן מכח גרושין שנתן לה הב' ואפשר שמפני כן כתב רבינו ששניהם נותנים גט בתוך ל' יום ולא כתב דינא דאם רוצה לינשא לאחד מהם אסורה עד שיתן לה אחד מהם גט משום דס\"ל דאין הב' רשאי לישא אותה בתוך ל' יום בגט שנותן לה הא' דשמא לא יתקיים התנאי ואתה מצריכה כרוז לכהונה אלא דוקא אם רוצה לינשא לשוק קאמר דב' נותנים גט בתוך למ\"ד יום דאז ליכא למיחש למידי דממ\"נ אסורה לינשא לכהן כמ\"ש ואפשר נמי לומר דהב' יכול לישא אותה בתוך ל' יום ולא חיישי' שמא לא יתקיים התנאי ונמצא מצריכה כרוז לכהונה וכיון שכבר נשאת לב' הא אסורא וקיימא ואי מגרשה לה בתר הכי הא אסורא לכהן מכח גירושין הללו ולמיחש שמא ימות הב' גם כן כולי האי לא חיישינן ודוקא בההיא דהאשה שהלך בעלה למ\"ה הוא דחיישינן שמא היום או למחר קודם שתנשא לשום אדם יודע הדבר ואזלה ומינסבא לכהן כנ\"ל ולקו' הב\"ח נ\"ל לומר דדוקא התם חששו ואמרו שלא תחלוץ משום טעמא דאתה מצריכה כרוז לכהונה משום דסמי בידן לברר הדבר ולהביא עדים ממ\"ה מה שא\"כ הכא דאם ניחוש לזה צריכה להתעגן כל ימיה עד שימות האב ומשום עיגונא הקילו כנ\"ל:<br><b> מעשה חושב</b>\n<b> (רסז) </b> דכל כה\"ג לא חשיב ס\"ס כו'. ונמצא ספק מקודשת לאמצעי למפרע כו'. לכאורה דבריו תמוהים שהרי אמרינן ביבמות דף ל\"ד בסוגיא דהוחלפו בנשותיהן דמפרישין אותן דילמא מעוברות הן ופרכינן התם והא אין אשה מתעברת מביאה ראשונה וע\"ש. ולפ\"ז מאי קושיא היא שהרי הא דאין אשה מתעברת מביאה ראשונה היא רק מכח רוב כדמוכח בש\"ס ועיין ר\"ן בפ\"ק דקדושין בסוגיא דהאבעיא אי תחלת ביאה קונה וא\"כ הא י\"ל דמשום הכי מפרישין אותן משום דעתיד הדבר להתברר ולא אזלינן בזה בתר רובא אע\"כ צריך אתה לומר דכיון דאם נאמר שתמתין ימי הבחנה היא תפסיד את כל הבעילות עד שיושלמו ג' חדשים ובכה\"ג לא משגחינן במה שעתיד הדבר להתברר וא\"כ מכש\"כ דלא משגחינן בזה לענין ס\"ס דעדיף מרוב שהרי הכא נמי אם תאמר שאסורה להנשא לאיש אחר תוך ל' יום עד שיתברר הדבר הרי תפסיד את כל הבעילות עד שיושלמו הל' יום: ועיין במ\"ש הרשב\"א בתשובה סי' ת\"א וז\"ל ותדע לך עוד דהא ס\"ס עדיף כרוב ואפשר דאלים יותר מרוב דהא ר\"י לגבי יוחסין פסיל בחד רובא ומכשיר בס\"ס וא\"כ כיון דאזלינן בתר רובא בכל האיסורין להתיר אף דאתחזק איסורא ה\"ה בתרי ספיקי דשריא אפי' באתחזיק איסורא ע\"ש ומביאו הרב המחבר עצמו לקמן בהלכות מקוואות כלל ג' ולא ידעתי מ\"ש כאן שלא מצא גילוי לדין זה. הא כפי מ\"ש המחבר עצמו שם הרי הרשב\"א חזר בו בת\"ה ובתשובותיו וס\"ל דאזלינן בתר ס\"ס לקולא אפי' במקום שיכול הדבר להתברר ויש ליישב. ובתשובה הארכתי בהאי דאין אשה מתעברת מביאה ראשונה והוכחתי נגד הנב\"י שכתב ג\"כ מסברא דילי' דעפ\"י הרוב לבד הוא כן ולא הרגיש דכבר קדמו הר\"ן וכנ\"ל והיא תשובה ארוכה מאד ופלפול רב בסוגיא דיבמות הנ\"ל שהעליתי אחר שכתבתי הג\"ה זו:",
+                "<b>אפי' </b>\n<b> מאה על הסדר הזה קדושי כולם תופסים.</b> מימרא דר\"י פרק האומר ד\"ס ע\"א ואמרינן התם א\"ל ר' משרשיא אסברא לך טעמא דר\"י שוי נפשיה כי שרגא דליבני דכל חד וחד רווחא לחבריה שביק כו' וראיתי להרב ח\"ה ז\"ל שהקשה דא\"כ אימא טעמא דרב נמי דאמר מקודשת ואינה מקודשת לעולם מה\"ט דר\"י הוא דקאמר כולן תופסין בה וכי שרגא דליבני ומנ\"ל לתלמודא למימר דמספ\"ל לרב אי תנאה אי חזרה יע\"ש מה שתי' בדוחק ולע\"ד נראה לומר דלישנא דמקודשת ואינה מקודשת משמע דס' קדושין הן ולר\"י כולן תופסין בה מתורת ודאי וכ\"ת א\"כ תיקשי ליה מתני' לר\"י דקתני מקודשת ואינה מקודשת משמע דס' קדושין י\"ל דס\"ל לר\"י דמתני' רבי היא דס\"ל דתנאה הוי מדקאמר כזה גט ומקודשת ואינה מקודשת עד שלשים יום קאמר וכדשמואל ור\"י דאמר כרבנן וכ\"ת אי סתם מתניתין דהכא כרבי אתיא אם כן הא ס\"ל לר\"י בעלמא דהלכה כסתם משנה והי\"ל לפסוק כר' י\"ל דהאיכא סתם משנה בפרק מי שאחזו כרבנן דקתני מהיום ולאחר מיתה גט ואינה גט האמנם ראיתי להרשב\"א ז\"ל בחדושיו שהקשה קושיא זו ותי' דלר\"י לאו מקודשת ואינה מקודשת ודאית קאמר אלא מקודשת לשני ואינה מקודשת לשני לבדו קאמר ולפי דבריו הד\"ק הרב ח\"ה לדוכתא ואפשר ליישב על פי מ\"ש הריטב\"א בחידושיו וז\"ל ואומר מורי נר\"ו דכי אמרינן דכל חד מינייהו רווחא לחבריה שביק היינו לקדושין אבל לזכות לא שבק רווחא כו' ואפי' לאותן שקדשו אותה אפשר דאסורה בביאה שאין אשה אחת לכמה אנשים כו' ואתיא כאביי דאמר קדושין שאינם מסורים לביאה הוו קדושין דהלכתא כותיה יע\"ש דא\"כ איכא למימר דמשום הכי ל\"ק בגמ' דטעמיה דרב משום דס\"ל כר\"י משום דאם כן ע\"כ צ\"ל דס\"ל דקדושין שאינן מסורין לביאה הוו קדושין כאביי ואלו בפרק הא\"מ דף נ\"ב ע\"א אמרי' דרב מספ\"ל אי כאביי או כרבא ואי ס\"ל כר\"י ע\"כ תיפשוט ממתני' דהוו קדושין כנ\"ל נכון: כתב הר\"ן דלר\"י ל\"ש קדשה שני קודם לזמן הראשון ל\"ש אמר מעכשיו ולאחר מ' יום שהוא לאחר זמנו של ראשון תפסי קדושי ב' דהא רווחא שבק קמא לכל מאן דמקדש לה תוך ל' יום אבל לרב דמספ\"ל אי תנאה אי חזרה אלו קדשה ב' לאחר מ' אין לחוש לקדושיו שכבר חלו קדושי ראשון בין דהוי תנאה בין דהוי חזרה עכ\"ל והן הן דברי הרשב\"א בחידושיו יע\"ש ויש לדקדק דלרב נמי אמאי אין חוששין לקדושי ב' הא אי מעכשיו ולאחר ל' יום חזרה הוי א\"כ יכולה לחזור בתוך ל' יום ואם כן כיון שקבלה קדושין מאחר לאחר מ' יום אין לך חזרה גדולה מזו ומ\"ש הרשב\"א והביאו הר\"ן לעיל מיניה דקבלת קדושין אין לך חזרה גדולה מזו ואם מת או גירשה הב' בתוך ל' יום אינה מקודשת לראשון ול\"מ לדעת הרשב\"א אלא אפי' לדעת הר\"ן שם שחלק עליו היינו מטעמא שכתב שם דאפשר שלא חזרה בה חזרה גמורה מקדושי ראשון אלא עדיין דעתה שאם אפשר להם לחול דהיינו כשמת או גירש בתוך ל' שיחולו וכמבואר שם אמנם הכא ודאי מדקבלה קדושין מאחר לאחר זמנו של ראשון הרי ודאי דחזרה בה דאי לא הרי קדושי ראשון חלים הן קודם ואפשר לו' דס\"ל דדוקא כשקדשה הב' בסתם או קודם זמנו של ראשון הוא דס\"ל דקדושיה הן הן מיאוניה משום דאם איתא דלא חזרה בה איך מקבלת קדושין מאחר שיחולו מעכשיו הא אפשר שלא יחזור בו הראשון מקדושיו ונמצאו קדושי ראשון קדו' אמנם במקדשה הב' אחר זמנו של ראשון לא מוכחא מילתא שחזרה בה דאיכא למימר דמשום הכי קבלה לאחר זמנו של ראשון כדי שבאותו זמן מתברר הדבר אי חלו קדושי ראשון או לא והו\"ל כאלו קבלה אדעתא דהכי שאם באותו זמן יתברר הדבר שלא חלו קדושי ראשון שיחולו קדושי ב' כנ\"ל ליישב בדוחק ודע שמ\"ש הרשב\"א והר\"ן ז\"ל דלרב אין לחוש לקדושי ב' ואם באה להנשא לשוק אינה צריך גט אלא מן הראשון או אם בא בעלה הראשון לקחתה אינה צריך גט מהב' נראה דהיינו דוקא כשבאה להנשא אחר ל\"י אבל בתוך למ\"ד יום פשיט' ודאי דצריכה גט מב' דשמא יחזור או ימות הראשון בתוך ל\"י ונמצאו קדושי ב' חלים למפרע וכדסביר' ליה לשמואל דאית ליה תנאה הוי וזה פשוט. עוד כתב הר\"ן וז\"ל והרמב\"ם בפ\"ז מה' אישות כתב אמר לה כו' ובבא אחר ואמר לה מעכשיו ולאחר עשרים יום כו' צריכה גט מכל אחד ואחד מפני שהיא מקודשת לכולן בס' ע\"כ ודבריו תמוהים שכיון שהוא פוסק כר\"י שאפי' מאה תופסים בה למה כתב שהיא מקודשת לכולן בס' והרי לר\"י קדושי ודאי נינהו ואפשר שמפני שנסתפק לו אי קי\"ל כרב או כר\"י כתב שאפי' מאה תופסין בה מס' אבל עדיין אינו מס' מפני שכתב שאפי' הן מאה על הסדר הזה כו' וכבר כתבתי דלר\"י אפי' אמר לה ב' מעכשיו ולאחר מ' יום קדושין תופסין עכ\"ל ויש לדקדק דאמאי לא ק\"ל עדיפא מינה ממ\"ש רבינו ושניהם נותנים גט בין בתוך ל' יום כו' והשתא אי מספ\"ל אי הלכה כרב או כר\"י היכי מצי לגרש בתוך ל' יום הא כיון דס\"ל לר\"י דשיורא הוי והקידושין מתחילין מעכשיו ונגמרים לאחר ל' יום ומה\"ט כתב הר\"ן לקמן דהמקדש בשטר צריך שיהא השטר קיים עד ל\"י ואם נקרע או נאבד בתוך ל' אינה מקודשת משום דבשעת גמר קדושין ליתיה לשטרא בעיניה א\"כ מה\"ט נמי איך יכול לגרש קודם גמר קדו' והרי הרשב\"א בתשובה מפני מה שהכריח מן הירושלמי ומההיא דשמואל דקאמר גמרי קדו' ראשון דלדידהו אפי' אי תנאה הוי אין גמר קדושין אלא עד ל' יום כתב בפשיטות דאינו יכול לגרש קודם ל' משום דאין גט אלא לאחר גמר קדושין ואם כן מינה דלר\"י דס\"ל דאין גמר קדושין עד ל' יום אינו יכול לגרש תוך ל' וא\"כ ממ\"ש רבינו דשניהם נותנים גט בתוך ל' ע\"כ שדעתו לפסוק כרב וס\"ל דאי תנאה הוי חיילי קדושין למפרע לגמרי ושלא כדעת הרשב\"א וגמרי קדושיו דקאמר שמואל לאו דוקא ואף שהרשב\"א כתב בתשוב' הנז' דלר\"י יכול לגרש תוך ל' היינו משום דאזיל לטעמיה שכתב בחי' דלר\"י נגמרו הקדושין מעכשיו אלא ששייר מקום לתפוס קדושין ממי שמקדש בתוך ל' ומה\"ט כתב שם בחידושיו דלר\"י אפי' נקרע השטר קודם ל\"י מקודשת אמנם לדעת הר\"ן דס\"ל דלר\"י אין גמר קדושין אלא לאחר ל\"י נראה דאינו יכול לגרש בתוך ל' ואפשר דס\"ל להר\"ן דאע\"ג דעדיין לא נגמרו הקדושין אפי' הכי כיון שאינו מחוסר אלא זמן וכבר התחילו הקדושין מעכשיו יכול לגרש ולא דמי לההי' דאמרינן ולאשה דעלמא אינו גט דהתם שאני דמחוסר מעשה ועדיין לא חלו הקדושין כלל וכמו שצדד הרב מש\"ל ודו\"ק וה\"ה כתב שדעת רבינו לפסוק כרב ודלא כאביי דכיון דפליגי אמוראי נקטי' לכולהו חומרא ומספקינן ליה בתנאה לחוד ובתנאה וחזרה כי הדדי ע\"ש וראיתי להרב בית שמואל סי' מ' ס\"ק ח' שכתב שלפי דעת ה\"ה אפי' אם הב' אמר לה מעכשיו ולאחר מ' יום מקודשת לב' מס' דאיכא למיחש שמא זה שאמר מעכשיו ולאחר ל' יום אמר בלשון חזרה וכן כולם וזה שאמר מעכשיו ולאחר מ' יום אמר בלשון תנאה יע\"ש ויש לדקדק דא\"כ תיקשי לי' דאמאי כ' רבי' דאפי' הן מאה בס' הזה דמשמע דוקא בס' הזה כמ\"ש הר\"ן והיותר תימ' על מרן הכ\"מ שתמה על ה\"ה דכיון דנקט רבינו לכולהו חומרי היל\"ל דאפילו לאחר מ' יום מקודשת מס' כיון דלר\"י אפי' בלאחר מ' יום קדושי כולן תופסין והי\"ל להקשות בפשי' דלפי' דעתו דמספ\"ל בתנאה וחזרה כי הדדי א\"כ מה\"ט אפי' בלאחר מ' יום מקודשת מספק ותו דאכתי תיקשי ליה לפי דרכו שכתב דר\"ח דאותביה ס\"ל דטעמא דר\"י משום דהאי לישנא משמע תנאה וחזרה כי הדדי ונקטינן כותיה דאם כן תיקשי ליה בפשיטות טפי דאמאי נקט רבינו בסדר הזה דמה\"ט אפי' לאחר מ' יום מקודשת מס' כמ\"ש הרב בית שמואל ולכן נראה דס\"ל לה\"ה ומרן כ\"מ שדעת רבי' כדעת הרשב\"א שכתב בתשו' דאף לרב ושמואל דס\"ל תנאה הוי אין הקדושין נגמרין אלא לאחר ל' יום והילכך אפי' נימא דב' דקאמר מעכשיו ולאחר מ' יום לתנאה איכוון אפי\"ה כיון דאין הקדושין נגמרים אלא עד לאחר מ' יום ולאחר ל' יום כבר נגמרו קדושי ראשון לא חיילי תו בתר הכי קדושי ב' ואף דלר\"י אפילו בא ב' וקדשה לאחר מ' יום חיילי קדושי שני ואע\"ג דקדושי ראשון גמרי לאחר ל\"י וקדושי ב' לא גמרי עד לאחר מ' יום שאני לר\"י דרווחא שביק לכל מאן דמקדש בתוך ל\"י שיחולו קדושיו אפילו אי מקדשה לה לאחר זמנו של ראשון ולפי מ\"ש לעיל בדעת הר\"ן יש ליישב שפיר וכדברי הר\"ן נראה ממ\"ש אביי בא אחר וקדשה לאחר עשרה ימים ואם איתא לישמועינן רבות' אפילו בא אחר וקדשה אחר זמנו של ראשון דהיינו אחר מ' יום כנ\"ל:<br><b> עוד </b> כתב הר\"ן וז\"ל והרשב\"א סובר דהלכת' כר\"י דקי\"ל כותיה לגבי רב ושמואל כו' והא דלא משכח ביבמות זיקת שני יבמין אלא מדרבנן ואליבא דר\"י משכחת לה בדאוריית' ה\"ט משום דאפילו לדידיה לא משכחת לה אלא בשמתו שניהם כאחת ואליב' דר\"י הגלילי דאמר אפשר לצמצם ולא קי\"ל כותיה כו' ונראה דלפי דברי הרשב\"א הא דאמרינן בריש פרק המגרש אלא אשת ב' מתים היכי משכחת לה כגון שקדש' ראובן חוץ משמעון ובא שמעון וקדשה סתם כו' אליבא דר\"י הגלילי דוקא היא וכן כתב הרשב\"א שם ועפ\"ז יש לומר מה שהקשה הרב לח\"מ ז\"ל בפרקין ה' י\"ג על מה שפסק רבינו דאם א\"ל הרי את מקודשת חוץ מפ' הרי זו מקודשת מספק וז\"ל לפי מ\"ש ה\"ה שרבינו מפרש מאי דקאמר בגמרא אם איתא לדרב אבא היינו בס' דרב אבא א\"כ ההוא דינ' דבא אחר וקדשה כו' הוי לפי האמת וכשבא ראובן וקדשה חוץ משמעון ובא שמעון וקדשה סתם נקרא' אשת שני מתים מס' ויש להחמיר כיון שהוא ס' וא\"כ קשה למה לא כתב דין זה בה' יבום וחליצה פ\"ו גבי דין אשת ב' מתים וכן נמי קשה דהי\"ל לרבינו לאשמועינן ההיא דאמרינן התם דאם בא ראובן וקדשה חוץ משמעון ובא שמעון וקדשה חוץ מראובן דמותרת להתיבם ולא מיקרי אשת ב' מתים משום דקדושי שמעון לא אהני אכן לפי דברי הרשב\"א ניחא שפיר דההוא סוגי' דהתם אליב' דר\"י הגלילי אזלא ולא קי\"ל כותיה הלכך לא משכחת אשת ב' מתים כלל ואם בא שמעון וקדשה חוץ מראובן אינה מתייבמת משום דלא קרינן ביה משעת נפילה יבמה יבא עליה כמ\"ש הרשב\"א שם ודו\"ק ומ\"ש עוד הר\"ן ולדעת הפוסקים כר\"י דשיור' הוי המקדש בשטר מעכשיו ולאחר ל' יום צריך שיהא השטר קיים כו' נראה שכונתו לומר שלדברי הפוסקים כר\"י צריך שיהא השטר קיים ואם נקרע בתוך ל' יום אינה מקודשת דכיון דאין הקדושין נגמרים אלא עד לאחר למ\"ד יום ובשעת גמר הקדושין ליתיה לשטרא ולדעת הפוסקים כרב לכתחילה ודאי צריך שיהא השטר קיים משום דמספ\"ל שמא חזרה הוא אלא שאם נקרע בתוך ל\"י הוי ס' מקודשת ונראה שלא כתב כן אלא לפי דעתו ז\"ל דס\"ל דלר\"י אין גמר קדושין אלא עד לאחר ל' יום אמנם דעת הרשב\"א ז\"ל בחי' דלר\"י אפי' נקרע השטר בתוך ל' יום מקודשת משום דלר\"י נגמרו הקדושין מעכשיו אלא דשייר זמן שיחולו אף קדושי אחרי' בה וכתב בסוף דבריו דלפי זה צ\"ל דס\"ל לר\"י בבעיא דר' אבא הכא דבין לרבנן בין לר\"א בקנין כל דהוא סגי ולא מקשי' הויה ליציאה יע\"ש וכן הסכים הוא ז\"ל בתשובה סי' תש\"ז ולפי זה נראה שלדעת הרשב\"א ז\"ל לענין גיטין אם אמ\"ל מעכשיו ולאחר ל' יום אינה מגורשת ואפי' אם הגט קיים עד לאחר ל' יום משום דהו\"ל גט שיש בו שיור וזה מבואר שהרי לענין קדושין כתב הרשב\"א ז\"ל דה\"ט דמקודשת משום דלא מקשינן הוי' ליציא' ואם כן מינה דבגיטין כה\"ג אינה מגורשת (ולפי מה שר\"ל בתחילת דבריו דלר\"י לא גמרי קדושין עד ל' יום אם נקרע הגט אינה מגורשת כלל) ומעתה יש לתמוה על מ\"ש ה\"ה ז\"ל בפ\"ט מה' גירושין הלכה א' וז\"ל וראיתי להרשב\"א ז\"ל שכ' דלענין הלכה גט ופרה שוים כו' ואם אמר מעכשיו בפרה קנה ובגט הו\"ל מגורשת ואינה מגורשת דמספ\"ל אי חזרה אי תנאה כו' וכ\"כ הר\"ן ז\"ל משמו בפרק הכותב ויש לתמוה שדבריו סותרים למ\"ש בה' אלו שהרשב\"א ז\"ל פסק כר\"י וכיון שכן נראה דבנקרע הגט או בעומד בר\"ה אינה מגורשת כלל ממ\"נ דאי ס\"ל כדעת הר\"ן והרמב\"ן דלר\"י לא גמרי עד לאחר ל\"י וכמו שרצה לומר בתחילת דבריו הרשב\"א ז\"ל בחידושיו אם כן נראה דכל שנקרע הגט בתוך ל' יום אינה מגורשת כלל ואי לפי מה שהסכימה דעתו שם ובתשו' הנז' דלר\"י גמרי קדושיו מעכשיו אלא דשיורא שייר נראה דבגט אפי' הגט קיים אינה מגורשת דהו\"ל גט שיש בו שיור וצ\"ע:"
+            ],
+            [],
+            [
+                "<b>הנותן </b>\n<b> ב' פרוטות כו'.</b> כתב ה\"ה וכן דעת הרשב\"א ז\"ל ואמר שיצא לו לרבינו מההיא דאמרינן פ' אע\"פ דאותיב ר' אילא התם אלו אמר לחבירו שדה זו שאני מוכר לך לכשאקחנו ממך תיקדוש מי לא קדשה ודחי ליה רב ירמיה מי דמי התם בידו להתקדש כו' אי לימא כל שבידו להקדיש עכשיו אף ע\"פ שמתנה עליו לאחר זמן שאינו בידו אפילו הכי חייל ועיין בהר\"ן והרשב\"א ז\"ל בתשו' סי' אלף רי\"ב כתב דיש לדחות דאכתי לא איפשיט' בעיין מדר' איל' דההיא דרב אילא שאני דבידו להקדיש עכשיו לעולם וא\"צ דעת אחרים אבל גבי קדושין לאו בידו לגמרן שהרי צריך שיהא בדעת האשה להתקדש לו ואף על פי שהאשה מתרצה עכשיו בכך ודעת שניהם שוה מ\"מ כיון שאין ביד האחד לגמור הקנין מעכשיו בלא דעת חבירו כמחוסר מעשה חשבינן ליה א\"ד ז\"ל וק\"ל לפי חילוק זה מהא דאמרינן בנדרים דף ל' לבר פדא דאמר פדאן חוזרות וקדשות תפשוט הא דבעי ר' הושעי' כו' איתער בהו ר\"י מאי מדמיתון פדאן הוא לפדאום אחרים כו' ואשה כפדאום אחרים דמייא כו' והשתא לדעת הרשב\"א ק' טובא דמאי קאמר תיפשוט כו' שאני ההיא דבר פדא דבידו להקדיש עכשיו לעולם בלא דעת חבירו אבל גבי קדושין אין בידו לגמור הקנין בלא דעת חבירו ור\"י גופיה אמאי איצטריך ליה לדחויי מטעמא דאשה כפדאום אחרים דמיי' ואמאי לא דחי לה מה\"ט וצ\"ע ועיין עוד בהר\"ן שם שכ' דברי הרשב\"א וכתב עוד וכ\"ת אמאי לא פשטינן לי' מהתם ותי' דההיא רב איל' הוא דקאמר לה מסברא דנפשיה ורבי ירמיה לא ידע לה ומשום הכי מבעי' ליה כו' וצ\"ע במאי דקאמר ור\"י לא ידע ליה שהרי רבי ירמיה הוא דקאמר פרק אף ע\"פ מי דמי התם בידו כו' ועיין בתשו' הרשב\"א סתס\"ז ואולי שכונתו לומר דרבי ירמיה כי קאמר התם בנדרים מאי קא מדמיתון כו' אכתי לא הוה שמיע ליה ההיא דר' איל' ומש\"ה מבעיא ליה ולבתר הכי שמעה בפ' אף על פי ודו\"ק:"
+            ],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>האומר </b>\n<b> לאשה הרי את מקודשת בק' דינרים כו'.</b> כתב ה\"ה אבל הרמב\"ן פסק כי\"א כו' כ\"כ הר\"ן פ\"ק דקדושין וז\"ל כתב הרמב\"ן דמסתברא דהלכתא כיש אומרים דמקו' מדתני' בפ\"ק התקדשי ל' בק' זו ונמצא חסר דינר אינה מקו' דאלמ' בק' סתם מקו' אע\"פ שלא נשתייר אלא דינר ולא אמרי' כסיפ' לה מילת' ע\"ש וראיתי למוהרימ\"ט ז\"ל שם בחי' שהק' על ראיה זו דמאי מייתי דהתקדשי לי במנה ונתן חסר דינר ה\"ז מקודשת וישלים כלומר על מנת שישלים קאמר ואין הקידושין נגמרים אלא א\"כ ישלים ובהא ודאי לא אמרי' דכסיפא לה מילתא דבלא תביעתה איהו מוזהר זהיר כדי שיתקיימו מעשיו וקדושיו וסמכה דעתה שפיר כמו האומר ה\"א מקודשת ע\"מ שאתן לך ק\"ק זוז דמקודשת והוא יתן אבל הכא שעשאו מלוה הדינר הנשאר ורוצה שיהיו הקדושין נגמרים מעכשיו והדינר נעשה עליו כמלוה בהא ודאי אמרי' דכסיפא לה מילתא ולא סמכא דעתה מאחר שכבר היא מקודשת ושחק בה א\"ד יע\"ש שהניחו בצ\"ע. וכפי דבריו מיושבים דברי רש\"י ז\"ל בשמעתין שכתב בד\"ה במילי אוחרי וז\"ל שא\"ל התקדשי לי במנה ונמצא חסר דינר וא\"ל הרי הוא עלי מלוה והקשה מוהר\"ש יונה ז\"ל סימן נ\"ז דלמה הוצרך לזה והרי במנה סתם ונמצא חסר דינר ממילא נשאר הדינר מלוה והו\"ל כאומר ע\"מ שאשלים יע\"ש מה שנדחק בזה אכן כפי דברי הרב ז\"ל הנה נכון דס\"ל לרש\"י ז\"ל דאי לא אמר הרי עלי מלוה אין הקדושין נגמרים עד שישלים ובהא אליבא דכ\"ע לא אמרי' כסיפא לה מילתא אכן דברי הרב ז\"ל תמוהים לע\"ד שכפי דבריו ק' דמאי פריך בגמ' ואלא הא דאמר ר\"א התקדשי לי במנה ונתן לה דינר ה\"ז מקודשת וישלים לימא כתנאי אמרה לשמעתיה ומאי קושיא שאני הא דר\"א דאין הקידושין נגמרים אלא עד שישלים וכדאמרי' התם בפ\"ק בהדיא כיון דא\"ל מנה ונתן לה דינר נעשה כאומר לה ע\"מ ומש\"ה אמרינן דלא כסיפא לה מילתא כמ\"ש הרב ז\"ל אלא ודאי דל\"ש ומה שהוצרך רש\"י לומר דמיירי באומר הרי עלי מלוה נראה לי שהכריחו לפרש כן משום דק\"ל לישנא דברייתא דקאמר וי\"א מקודשת דהול\"ל מקו' וישלים כדקאמר ר\"א משו\"ה הוכרח לומר דמיירי באומר הרי עלי מלוה דמהשתא אפי' בשלא השלים הרי נגמרו הקדושין ואין עליו אלא חוב בעלמא כנ\"ל. ומה שהביא הרב ראיה מההיא דהרי את מקודשת ע\"מ שאתן לך ק\"ק זוז דמקודשת והוא יתן ולא אמרינן כסיפא מילתא אין ראיה דהרי אמרינן דחסר דינר כיון דדבר מועט הוא כסיפא מילתא אבל מנה חסר צ\"ט לא כסיפא מילתא אלא דאכתי קשה למאי דס\"ד בגמ' דפריך מדר\"א ולא אסיק אדעתיה לחלק בין חסר דינר לחסר צ\"ט אדפריך מדר\"א אמאי לא פריך מדר\"א גופי' דקאמר בפרק האומר דספק מקודשת והוא יתן לימא כתנאי אמר' לשמעתיה וי\"ל דהוה ס\"ד לחלק דדוקא באומר התקדשי במנה ונתן לה חסר דינר כסיפא לה מילתה כיון שכבר נתן לה אלא שנשאר עליו קצת חוב אבל בע\"מ שאתן לך ק\"ק זוז כיון שלא נתן לה כלום עדיין לא כסיפא לה מילתא ולפי המסקנא ניחא שפיר בלא\"ה כנ\"ל: והרב ב\"ח ז\"ל סי' כ\"ט כתב דמ\"ש רש\"י ז\"ל ואמר הרי עלי מלוה הוא משום דסבירא ליה דע\"כ ל\"פ אלא בדא\"ל דינר החסר יהא עלי כמלוה דהשתא לא כסיפא לה מילתא למתבעיה אבל בדלא אמר הכי לכ\"ע אינה מקודשת דבהא ודאי כסיפא לה מילתא למיתבעיה כיון דלא קבלו עליו במלוה וע\"פ זה יישב דברי הטור שפסק שם דאם היה חסר דינר אינה מקודשת ואם א\"ל דינר החסר יהא עלי במלוה מקודשת ומסתמיות דבריו שם משמע דאפי' במנה סתם קאמר ואלו הרא\"ש ז\"ל פסק בשמעתין כמ\"ד לא כסיפא לה מילתא למיתבעיה וא\"כ ק' איך סתם הפך דעת אביו הרא\"ש ז\"ל אלא מוכרח לומר דס\"ל דבדלא אמר הרי עלי מלוה לכ\"ע כסיפא לה מילתא למיתבעיה א\"ד יע\"ש ויש לדקדק עליו דא\"כ למאי דס\"ד בגמ' דאין לחלק בין מנה חסר דינר לחסר צ\"ט א\"כ היכי פריך ואלא הא דקאמר ר\"א מקודשת וישלים לימא כתנאי אמרה לשמעתיה הו\"ל למפרך דאתיא דלא כמאן שהרי הא דר\"א בשנתן לה דינר סתם מיירי מדאמרינן התם מ\"ט כיון דאמר לה מנה ונתן לה חסר דינר כמאן דאמר לה על מנת דמי ואלו באומר הרי עלי מלוה לא אצטרכינן לטעמא דע\"מ כלל שהרי בפירוש קא א\"ל בהדיא שיחולו הקדושין מעכשיו והמעות אינו אלא חוב בעלמא ותו מדקאמר מקודשת וישלים ואלו באומר הרי עלי מלוה הרי נגמרו הקדושין מעכשיו וכמו שכתב מוהרימ\"ט ז\"ל וכן מדוקדק מלשון הטור ז\"ל שכתב ואם אמר לה הדינר החסר יהא עלי במלוה מקודשת ולא כתב מקודשת וישלים כמ\"ש בדין מנה ונתן לה דינר וכן נראה ממ\"ש הרב החי' שהק' לס' בה\"ג שכתב אברייתא דהתקדשי לי בפקדון אם נשתייר שו\"פ מקודשת דפקדון בעי למלויי ניהליה ואם כן הו\"ל לברייתא למימר מקודשת וישלים יע\"ש ואם איתא לדידיה נמי תיקשי בברייתא דידן היכי קתני מקודשת סתם אלא ודאי מוכח דכל שאמר הרי עלי מלוה מקודשת מיד וא\"כ קשה הא דר\"א דלא כמאן אתיא כיון דלא א\"ל הרי עלי מלוה לכ\"ע כסיפא לה מילתא לדעת הרב ב\"ח אלא ודאי משמע דל\"ש ואפשר ליישב דבריו דלס\"ד דמקש' נמי הוה סבירא ליה לחלק בין מנה חסר דינר לחסר צ\"ט אלא דהוה ס\"ל דכיון דבמנה חסר דינר אפי' באומר הרי עלי מלוה ס\"ל לתנא קמא דאינה מקודשת הה\"נ במנה חסר צ\"ט כל שלא אמר הרי עלי מלוה דבהדרגו' תרוייהו שוים ומש\"ה פריך לימ' כתנאי כו' למימרא דכמ\"ד במנה חסר דינר ואמר הרי עלי מלוה מקודשת מצי אתי שפיר דבחסר צ\"ט אע\"ג דלא אמר הרי עלי מלוה הו\"ל כמנה חסר דינר בשאמר הרי עלי מלוה ועוד נ\"ל לומר שדעת הטור ז\"ל כמ\"ש הרב החי' בפ\"ק וז\"ל וק\"ל למורי נר\"ו לתירוץ דרב אשי מאי שנא דנקט בסיפא מנה זו אפי' במנה סתם אם נמצא חסר דינר אינה מקודשת וכסיפא לה מילתא ואפי' למ\"ד דלא כסיפא הכא כיון דיהיב לה כוליה מנה כחדא אם חסר דינר אינה מקודשת דסברה כוליה מנה קא יהיב לה וכמנה זה דמי ויש לדחות דלהכי קרי ליה מנה זו דכמנה זה דמי כו' יע\"ש ומתבאר שם מדבריו דס\"ל דהא דפליגי בשמעתין אי כסיפא לה מילתא או לא בשהודיע לה דמנה חסר דינר קא יהיב לה כמו שיראה המעיין ונמצא חסר דינר דקאמר בשמעתין בנמצא חסר דינר בעוד שהיה מונה והולך וא\"ל הרי עלי מלוה בשעת גמר הנתינה מיירי וא\"כ מעתה נתבארו דברי הטור ז\"ל שסתם דבריו וכתב דאם היה חסר דינר אינה מקודשת ואפילו במנה סתם דכיון דיהיב כוליה מנה כחדא דעתה אכוליה מנה וכמנה זה דמי וכן במנה סתם והיה מונה והולך כיון דקי\"ל כתירוץ דרב אשי הו\"ל כמנה זו ולא סמכא דעתה אלא אמנה זה שהיה מזומן בידו כנ\"ל ועיין בפרישה ובהרב מח\"א הלכות קנין מעות די\"ח והר\"ן ז\"ל דחה לראיית הרמב\"ן ז\"ל וז\"ל ולי נראה מהא לא אריי' דבמנה זה ודאי לא שייך למתני ביה חסר צ\"ט דאי הכי הא ידעה דמנה אין כאן דאיהו אסיק שמיה מנה ואדעתא דהכי סברה וקבלה כו' ורבותא קמ\"ל דסד\"א דדרך מנה להיות חסר לפעמים דינר וכיון דא\"ל במנה זו כמו שהוא קאמר קמ\"ל עכ\"ל והנה כל האחרונים אחזו צער בדברי הר\"ן הללו דנדרש ללא שאלו דמנה חסר צ\"ט מאן דכר שמיה ואנן על מנה חסר דינר קיימי' ומסתייה להר\"ן לומר ורבותא קמ\"ל והרב בעל שי למורא כתב בזה ב' דרכים האחד דכונת הר\"ן לומר דליכא למידק הך דיוקא דקאמר הרמב\"ן דאי כדברי הרמב\"ן ז\"ל דדייק מדקאמר במנה זו אינה מקודשת מכלל דבמנה סתם מקודשת דא\"כ במנה זו ונתן לה דינר אחד אינה מקודשת מדנקט ר\"א דמקודשת במנה סתם מכלל דבמנה זו אינה מקודשת וזה אינו דודאי סברה וקבלה אלא ע\"כ לומר דאע\"ג דבמנה זו מקודשת אצטריך ר\"א לאשמו' משום דבמנה זו טעמא משום דסברה וקבלה במנה סתם משום תנאה ה\"נ אע\"ג דבמנה חסר דינר אינה מקודשת משום כסופא כיון דלאו מחד טעמא הוא אין לעשות דיוק א\"ד יעיין שם והן דברים תמוהים דבמנה זו ונתן לה דינר כיון דלדעת הר\"ן ז\"ל מקודשת מטעמא דסברה וקבלה אין מקום כלל לדייק ממאי דלא קאמר ר\"א האי דינא במנה זו דס\"ל דבמנה זו אינה מקודשת אלא דנקט מנה סתם משום דבעי למימר מקודשת וישלים דאלו במנה זו מקודשת מיד אפי' בלתי השלמה משום דסברה וקבלה אבל בברייתא דייק שפיר הרמב\"ן כיון דמנה סתם ומנה זו תרוייהו חד דינא אית להו אמאי קתני בברייתא מנה זו וזה פשוט גם מה שתירץ עוד שהר\"ן הבין בכונת הרמב\"ן ז\"ל שכונתו לדייק דע\"כ הא דנקט בברייתא מנה זו חסר דינר אינה מקודשת משום דבמנה סתם מקודשת ואי גם במנה סתם אינה מקודשת שפיר טפי הו\"ל לתנא לאשמועינן גבי מנה זו בחסר צ\"ט דאינה מקודשת אע\"ג דלגבי מנה סתם מקודשת ואמאי נקט דינא דאינה מקודשת במנה זו לגוונא דגם במנה סתם אינה מקודשת לנקוט בגוונא דבמנה סתם מקודשת ולזה דחה הר\"ן ואמר דבמנה זו חסר צ\"ט ודאי דמקודשת משום דסברה וקבלה א\"ד יע\"ש הנה כפי מה שהעלה הרב ז\"ל שם בסמוך לדעת הר\"ן שאם האשה לא ידעה דאין כאן מנה אלא אחר שבא הדינר לידה אמנם בשעת קדושין לא ידעה בזו ודאי דלא אמרינן סברה וקבלה אלא הו\"ל כשתיקה דלאחר מתן מעות ומ\"ש הר\"ן סברה וקבלה היינו בשידעה קודם שפשטה ידה והסכים לזה דעת הרשב\"א ז\"ל עם דעת הר\"ן יע\"ש א\"כ קשה דמה תיקן הר\"ן בזה הא אכתי קשה אמאי לא נקט הברייתא בגוונא דבמנה סתם מקודשת בחסר צ\"ט ובדלא ידעה קודם שפשטה ידה דומיא דדינר של נחושת דקתני בברייתא דמוקמינן לה בגמ' בשלא ידעה וכגון דקדשה בלילה ולכן נראה לי לומר דהר\"ן ז\"ל הבין בכונת הרמב\"ן ז\"ל שכוונתו לדייק מדקתני בברייתא ונמצא חסר דינר ולא קתני ונמצא חסר אפילו דינר דומיא דרישא דקתני אם רצה לחזור אפילו בדינר האחרון הרשות בידו דמהשתא כי הוה קתני הכי לא הוה דייקינן מינה אלא דאף במנה סתם משכחת לה דמקודשת וכגון בשנמצא חסר ב' או ג' דינרים דלא כסיפא לה מילתא משא\"כ במנה זו דאינה מקודשת לעול' אמנם השתא דקתני בברייתא ונמצא חסר דינר לאורויי אתא ולדיוקא אצטריך לומר דאף במנה סתם דומיא דמנה זו מקודשת אפי' בחסר דינר דלא כסיפא לה מילתא דמגופא דברייתא ודאי דלא דייק לה הרמב\"ן ז\"ל משום דאיכא למימר דברייתא לאו לדיוקא אצטריך אלא עיקרא אתא לאשמעינן דכל דחסר ממנו לא שנא חסר דינר או יותר אינה מקודשת וחסר דינר אורחא דמילתא נקט וכמו שכן דחה הרשב\"א ז\"ל בחידושיו ראיית הרמב\"ן בפשיטות אלא דס\"ל להר\"ן דעיקר ראיית הרמב\"ן ז\"ל הוא מדלא קאמר אפילו חסר דינר דומיא דרישא כמ\"ש ואהא תירץ הר\"ן ז\"ל דבמנה זו לא שייך למתני חסר צ\"ט כו' כלומר דאם כן אי הוה נקט בברייתא אפילו חסר דינר הוה טעינן למימר דחסר צ\"ט נמי אינה מקודשת דומיא דרישא דחסר צ\"ט נמי בכלל אפי' דקתני להכי הוצרך לומר חסר דינר ומשום דאכתי ק' ליה אמאי לא קתני ונמצא חסר ב' או ג' דינרים דמהשתא הוה אשמועי' דאע\"ג דבמנה סתם מקודשת במנה זו אינה מקוד' ואמאי נקט ברייתא חסר דינר דאפי' במנה סתם אינה מקודשת ואהא כתב ורבותא אשמועי' ושוב ראיתי למוהרימ\"ט ז\"ל שכתב מעין דרך זו שכתבנו אלא שהמעיין יראה שמה שהקשה שם לפי דרכו לא יקשה לפי דרכנו גם מה שהקשה עוד שם דלענין צ\"ט אדקאמר דכיון דידעה דמנה אין כאן סברה וקבלה נימא דכיון דידעה דאין כאן מנה סבורה היא שישלים אחר כך וקידושין מיהא הוו ובלבד שיתן יע\"ש נראה דלק\"מ דהר\"ן ז\"ל הכי קים ליה מסברא דנפשיה דודאי מקודשת מיד דכיון דמנה זו קאמר א\"כ מוכחא מילתא דאיהו דאסיק ליה שמי' מנה ואדעתא דהכי סברה וקבלה ולא דמי למנה סתם כלל ותו דהוכרח הר\"ן לומר דבמנה זו מקודשת מיד משום דאי מקודשת וישלים א\"כ ק' לר\"א דנקט מילתי' במנה סתם דמקודשת וישלים אמאי לא אשמועי' רבותא במנה זו וכמ\"ש הוא ז\"ל בדרך הב' יע\"ש ואדרבא לדרך הב' שכתב הרב ז\"ל שם ק' דאי משום דק\"ל להר\"ן לפי תי' אמאי לא נקט ר\"א במנה זו אמאי הוצרך הר\"ן ז\"ל לומר דבמנה זו מקודשת מיד נימא דבמנה זו אינה מקודשת כלל אלא ע\"כ לומר דהכי קים ליה להר\"ן ז\"ל מסברא דנפשיה דודאי מקודשת אם כן אף אנו נאמר כן לדרך הא' דהכי קים ליה מסברא דודאי מקוד' ודאי מיד וזה פשוט ועל פי האמור נראה שיש לישב ג\"כ מה שהקשה עוד הרב הנזכר על ראיית הרמב\"ן וז\"ל ועוד קשה מנין לנו לדקדק הא בסתם מקודשת אע\"פ שישלים אחר כך לימא דודאי אין האשה מתרצית לתבוע אח\"כ וכסיפא לה מילתא וה\"ק דוקא במנה זו ונמצא חסר דינר אינה מקודשת אף על פי שישלים מביתו לאלתר אבל במנה סתם ונמצא חסר דינר ישלים לאלתר אבל אחר זמן לא דכסיפא לה מילתא יע\"ש אכן כפי מ\"ש לעיקר ראיית הרמב\"ן ז\"ל מדלא קתני ונמצא חסר אפילו דינר דומיא דרישא ניחא דסבירא ליה להרמב\"ן דע\"כ ברייתא לדיוקא אתא לאשמועינן דמנה סתם מקודשת וישלים אפילו לאחר זמן משום דלא כסיפא לה מילתא דאי דיוקא דברייתא במשלים מיד מביתו אם כן קשה אמאי לא קתני אפילו חסר דינר ודוק:<br><b> מיהו </b> ק\"ק לדעת הרמב\"ן ז\"ל דא\"כ כי קאמר בגמ' ה\"נ מסתברא דאס\"ד רישא במנה סתם השתא במנה סתם לא הוו קדוש' במנה זו מבעיא אמאי לא משני דאי משום הא לא אירייא דסיפא לדיוקא אצטריך לאשמועינן דבמנה סתם מקודשת כדמשני הכי בכמה דוכתי ויש ליישב וכמ\"ש עוד הר\"ן וז\"ל אבל מה שהשמיטוהו הרי\"ף והרמב\"ם ז\"ל משום דס\"ל דמלוה קונה במנה כו' והם סומכין בזה על סוגיא שבפרק הזהב כו' ומעתה כיון דאמאי דאוקמוה הך פלוגתא במנה חסר דינר היינו משום קושיין דאי מלוה להוצאה ניתנה במכר אמאי קנה ואנן קי\"ל דבמכר קנה כו' ע\"ש יש לדקדק שהרי בסוגיא דהזהב מתרצינן לה בהכי אליבא דר\"ן דס\"ל פירות לא עבדי חליפין דס\"ל דמלוה קונה במכר ואלו ר\"ן גופיה קאמר בשמעתין הונא חברי מוקי לה במילי אוחרי משמע דאיהו נמי הכי ס\"ל וי\"ל ודוק: עוד ראיתי למוהר\"ש יונה שהקשה על מ\"ש הרשב\"א בתשו' סי' תקס\"ה והביאה מרן הב\"י סי' הנז' שהשיב על אדם שלקח טורניס ונתן לאשה ואמ\"ל התקדשי לי במנה זו דאינה מקודשת וראי' מדאקשינן בגמ' השתא במנה סתם כו' והוא תימא דאפילו נימא דהרשב\"א ז\"ל משוה דינא דחסר דינר לחסר צ\"ט מ\"מ מה לו אצל קושית הגמרא ופרש\"י והלא ברייתא ערוכה היא דנמצא חסר דינר אינה מקודשת יע\"ש שהניחו בצ\"ע ולע\"ד נרא' לומר שהוצרך הרשב\"א ז\"ל להביא ראיה מקו' הגמרא משום דאי מבריית' הוה טעינן למימר דברייתא דוקא נמצא חסר דינר קתני דאינה מקודשת דאיכא תרתי כסיפא לה מילתא ומנה זו דלא סמכה דעתה אלא אמנה זו משום דכסיפה לה מילתא למיתבעיה אבל חסר רובו כנדון שלו דלא כסיפא לה מילתא למיתבעיה מקודשת דאע\"ג דמנה זו קאמר מ\"מ כיון שהרי הוא משלים לה אח\"כ לא איכפת לה ובמנה סתם אע\"ג דחסר דינר מקודשת משום דכיון דמנה סתם קאמר הו\"ל כאלו א\"ל בהדיא ע\"מ שאשלים לך מנה ואדעתא דהכי סברה וקבלה ולא כסיפא לה מילתא וכן כתב הרשב\"א ז\"ל בחי' בשמעתין שדחה ראית הרמב\"ן ז\"ל וכתב דע\"כ ונמצא חסר דינר דנקט ברייתא לאו דוקא ולדיוקא דמנה סתם אלא אורחא דמילתא נקט ותדע דאי בריית' דוקא קתני אף אנו נאמר דדוקא חסר דינר דאיכ' תרתי מנה זו וכסיפ' לה מילתא הא חסר רובא מקודשת א\"ד יע\"ש וא\"כ מש\"ה הוצרך להביא ראיה ממאי דפריך בגמר' השתא במנה סתם כו' דמהא מוכח דס\"ל לתלמוד' דבריית' לאו דוקא וה\"ה חסר רובו דאי ס\"ל דבחסר רובו מקודשת וישלים היכי פריך השתא במנה סתם כו' כפי פירוש התוספות והרשב\"א ז\"ל שכתבו דהכי פריך וכיון דבמנה סתם יכולים לחזור עד שישלים משום דבכוליה מנה הוא דקא מקדש לה שמעי' דבמנה זו ונמצא חסר דינר אינה מקודשת כלל ואפי' לכשישלים דלא סמכה דעתה אלא אמנה זו המזומן ואם איתא דבחסר רובו מקודשת לכשישלים אם כן טובא אצטריך בריית' לאשמועינן במנה זו דאע\"ג דבחסר רובו מקודשת לכשישלים ולא אמרינן לא סמכה דעתה אלא אמנה זו אפילו הכי בחסר דינר אינה מקודשת משום דאיכא נמי טעמא דכסיפא והיכי תלי לה תלמודא דינא דמנה זו לענין דאינה מקודשת כלל לדינא דחזרה דמנה סתם הא חסר רובו יוכיח דאע\"ג דבמנה סתם איתיה בחזרה במנה זו מקודשת וישלים אלא ודאי דס\"ל לתלמודא דחסר דינר לאו דוקא ואורחא דמילתא נקט וכולה מילתא תליא משום דלא סמכה דעתה אלא אמנה זו המזומן והיינו שהוצרך הרשב\"א ז\"ל בתשו' להביא פירש\"י ולכתוב עליו שאינו מחוור משום דכל ראייתו היא לפי פירושו שנראה לו עיקר כנ\"ל נכון ודוק:"
+            ]
+        ],
+        [],
+        [
+            [],
+            [
+                "<b>קדש </b>\n<b> נשים רבות כו' ואם אמר להם הראויה מכם לביאה כו'.</b> עיין מ\"ש ה\"ה וז\"ל ועוד דכיון שהוא במלה אחת מקדשם ואומר כולכם מקודשות לי כיון שאין אחיות מקודשות אפי' האחרות אינן מקודשות ואפי' ר\"ל מודה בהא דכל זה שלא נוציא סוגיא זו האמור בפשיטות מההלכה יע\"ש וראיתי להרב בל\"מ ז\"ל שהקשה עליו דמשמע לפי טעם זה דאלו היה בב' מלות כגון שאמר הרי אתם ואחיות מקודשות לי דנכריות מקודשות דהוי כאת וחמור ואם כן כשכתב רבינו ז\"ל דאם אמר הראוי' לי מכם לביאה כו' לשמועינן רבותא דאפי' שאמר לנכריות הרי אתם ואחיות מקודשות דנכריות מקודשות ובשלמא בגמרא הוצרכו לתרוצי באומר הראוי' לי מכם לביאה כו' משום דשקלו וטרו למ\"ד קני את וחמור לא קנה אבל אנן דקי\"ל דקנה לשמועינן רבותא ותירץ דהא הוי רבותא טפי דאפי' שאמר הראויה לי מכם לביאה הוה ס\"ד דאחת מן האחיות ליהוי מקו' דראויה היא לביאה לחודה קמ\"ל דלא מקרי ראויה לביאה כיון דלא ידעינן הי מנייהו היא עכ\"ד יע\"ש והנה מ\"ש הרב ז\"ל דבשלמא בגמ' הוצרכו לתרוצי באומר הראויה כו' משום דשקלו וטרו למ\"ד לא קנה אין דבריו מובנים אצלי דהשתא לדעת רבינו קיימינן ואיהו ז\"ל ס\"ל ע\"כ דמאי דפריך רבא אלימא דאמר כולכם קני את וחמור הוא אליבא דהלכתא פריך ומשום דכללן במלה אחת כמ\"ש ה\"ה ז\"ל ואם כן לדידיה תיקשי דאמאי הוצרכו בגמרא לאוקמא באומר הראויה לי מכם לביאה לוקמא באומר אתם ואחיות מקודשות וכר\"ן דהלכתא כותיה דקנה מחצה ואולי שכונתו לומר דהן אמת דס\"ל לרבינו דממאי דפריך בפשיטות קני את וחמור כו' ולא קאמר הניחא לר\"ן דאמר קנה מחצה אלא לרב המנונא מאי איכא למימר מוכרח הדבר לומר דאליבא דהלכתא נמי פריך ומשום דכללן בבת אחת אבל למאי דאוקי בגמרא לאביי מתניתין באומר הראויה לי מכם כו' איכא למימר דמוקי לה הכי כי היכי דלא תקשי ליה מתני' לרב המנונא ולפי זה צ\"ל דלמאי דקאמר רבא אלא לאו באומר כולכם ואחת מכם ס\"ל לרבי' כפרש\"י דבהא אפי' למ\"ד קני את וחמור לא קנה מודה מטעמא דמשום ספיקא הוא דאינן מקודשות הא אי ידע בת זכיה היא דאם נאמר דס\"ל דלמאי דקאמר רבא באומר אחת מכם הוא משום דקי\"ל כר\"נ דקנה מחצה כיון דהוי בב' מלות אם כן ק' טובא דאכתי מנ\"ל לרבא להוכיח דקדושין שאינן מסורין לביאה לא הוו קדושין לוקמא באומר כולכם וב' אחיות מקודשות לי דמשו\"ה נכריות מקודשות כיון דהוו בב' מלות לדידן דקי\"ל כר\"ן אלא ודאי ע\"כ לומר דאוקמתא דרבא אפילו למ\"ד לא קנה היא וכפי' רש\"י דהשתא הוכחת רבא אליבא דרב המנונא דלדידיה ע\"כ צריך לאוקמי למתני' בהכי והיינו דקאמר ה\"ד אי דאמר כולכם כפשטא קני את וחמור הוא ולא קנה אליבא דכ\"ע אלא ע\"כ לאוקמא בדאמר אחת מכם כי היכי דתיתי מתני' כרב המנונא ומ\"מ לשון הרב שכתב דמשום דשקלו וטרו למ\"ד לא קנה אין במשמע דבריו כן מה שתי' הרב ז\"ל דהא הוי רבותא טפי דאפילו שאמר הראויה לי מכם הוה ס\"ד דאחת מהן מקודשת כו' קש' מחלוקה אחרת שכתב רבינו ז\"ל וכן אם אמר להן הרי כולכם מקודשות לי והיתה בהן שפחה או נכרית כו' ואם אמר הראויה לי מכם לביאה תהי מקודשת לי הרי כולן מקודשות חוץ מאותה אשה שאין קדושין תופסין בה דאדאשמועינן באומר הראויה לי מכם לביאה לישמו' רבותא באומר הרי אתם ושפחה מקודשות לי דהתם לא שייך תי' ז\"ל ודוחק לומר דאיידי דב' אחיות נקט לה וכן ראיתי למוהרימ\"ט ז\"ל חח\"מ סי' נ\"ב שהכריח מחלוקה זו שכתב רבינו דבאו' הרי אתם מקודשות לי חשיב כללא כאומר כולכם מדלא אשמועי' רבותא טפי וכתב שאין לדחות ולומר דהא הוי רבותא טפי וכתי' הרב בל\"מ דאכתי ק' מחלוקה היתה בהן שפחה שכתב רבי' הן אמת שדברי מוהרימ\"ט ז\"ל קשים אלי במה שהכריח מדברי רבי' דבאו' הרי אתם חשיב כללא כאומר כולכם מדלא אשמועינן רבותא טפי דאכתי תיקשי ליה אמאי לא אשמועינן רבותא באומר הרי כולכם וב' אחיות מקודשות דבהא ודאי מודה רבינו דחשיב פרטא דומיא דקני את וחמור אלא ודאי ע\"כ לומר דרבינו ז\"ל אוקמתא נקט ומיהא ליכא למישמע מינה אלא מיהא הדבר הקשה טובא הוא למה להריטב\"א ז\"ל שכתב ג\"כ ליישב דברי בה\"ג ושאר רבוותא שהביאו אוקמתא דאביי להלכה כדברי ה\"ה לחלק בין כשמחלק בלשונו ואומר נכסי לך ולפ' ופ' לכשמערבם כולם בלשון אחד ואומר נכסי לכולכם דבהא לכ\"ע כל שלא קנה חד מנייהו לא קנה כולהו אלא מסיים וז\"ל ואוקימנה באומר אחת מכם דפלגינהו דבכה\"ג קני את וחמור קנה מחצה כר\"ן כו' והוא תימא דכיון דלהך אוקמתא דרבא ע\"כ לא אתיא אליבא דר\"ן אם כן מנ\"ל לרבא לאוקמא באומר אחת מכם כי היכי דתידוק מינה דקדושין שאינן מסורין לביאה לא הוו קידושין לוקמא באומר כולכם וב' אחיות מקודשות דנכריות מקו' משום דפלגינהו ולכן נראה דס\"ל להריטב\"א ז\"ל דבאו' כולכם וב' אחיות מקודשות לא חשיב כפלגינהו וכאומר נכסי לך ולפ' ופ' אלא חשיב כאומר כולכם ואינו אלא פרושי קא מפרש דכולכם דקאמר שתי אחיות בכלל ונמצא השתא דכולכם דקאמר כפשטיה אתיא דכולכם ממש קאמר אבל באומר כולכם וא' מכם הרי ביאר בהדיא דכולכם דקאמר לאו ממש קא' דהיינו חמשה נשים שהרי פירש שאין דעתו לקדש אלא ד' מהן וא\"כ ע\"כ כולכם אנכריות קאי והו\"ל כאומר נכסי לך ולפלוני ופלוני דפלגינהו וקנה מחצה כן נראה לי ליישב דברי הריטב\"א ז\"ל ורבינו זכרונו לברכה עם מה שהקשינו לדברי מוהרימ\"ט ז\"ל נתיישב ודו\"ק:<br><b> עוד </b> ראיתי להריטב\"א ז\"ל שכתב משם הראב\"ד לתרץ הא דפריך בגמ' בפשיטות קנה את וחמור כו' וכי אמרינן את וחמור קנה מחצה היינו היכא דאמדינן דעת הנותן שטועה וסבור דאין כאן חמור וכולהו קנה וגמר והקנה כו' אבל היכא שהמקנה יודע שהאחר חמור ואינו ראוי לקנות ודאי לא קנה שדעתו שיקנה כחמור ומשטה הוא בו הילכך כי אמר כולכם הא ידע דאין אחיות מקודשו' כו' ותמה עליו הריטב\"א ז\"ל וז\"ל ואין זה נכון דהא למ\"ד את וחמור לא קנה אפילו אמר איני יודע שאין חמור קונה לא קנה תדע דהא עיקר פלוגתייהו גבי נכסי לך ולבנך דיהוו ליכי מינאי ועלה קאמר רב ששת את וחמור הוא ולא קנה והתם מהיכן אמרינן שכל אדם יודע שאין אדם מקנה למי שלא בא לעולם דהא פלוגת' דרבנן ור\"מ היא עכ\"ל ודבריו צריכין ביאור במאי דק\"ל לדברי הראב\"ד ז\"ל דהא למ\"ד את וחמור לא קנה אפילו אמר איני יודע כו' דאדרבא הן הן דברי הראב\"ד ז\"ל דכיון דמאן דס\"ל קנה את וחמור לא קנה היינו אפי' אמר איני יודע שאין חמור קונה א\"כ מאן דס\"ל קנה את וחמור קנה איירי נמי באומר איני יודע כמ\"ש הראב\"ד ז\"ל: וראיתי למוהרימ\"ט ז\"ל סימן הנז' שרצה לתרץ דכונתו להקשות דבשלמ' ה\"ט דר\"ה דאמר את וחמור לא קנה הוא משום דס\"ל דאדם יודע שאין חמור קונה בדעתו שיקנה כחמור ומשטה הוא בו ניחא דס\"ל לתלמוד' דע\"כ לא פליג ר\"ן התם דס\"ל דקנה מחצה אלא משום דס\"ל דלא כ\"ע דינ' גמירי ועביד איניש דטעי וסבר דחמור קונה אבל אי הוה ס\"ל דלא טעי אינש בהכי הוה מודה ליה לר\"ה מטעמ' דמשטה הוא בו ומש\"ה פריך הכא תלמוד' בפשיטות קנה את וחמור כו' משום דבמקדש ב' אחיות לא עביד איניש דטעי אכן כיון דלר\"ה מוכח התם דאפי' באומר איני יודע לא קנה משום דס\"ל דאין קנין לחצאין ולעולם דלר\"ן אפי' ביודע שאין חמור קונה ס\"ל דקנה מחצה וטענת השטאה מנ\"ל לתלמוד' כיון דלא מצינו הך סבר' כלל בדרב הונא א\"ד יע\"ש ולע\"ד אחר המחילה רבה אין זה נכון דאדרבא אי הוה אמרינן דטעמא דר\"ה משום דאדם יודע כו' ומשטה הוא בו טפי הוה ניחא לן למימר דר\"ן דפליג ואמר קנה מחצה הוא משום דלא אמרינן משטה הוא בו ולא לומר דפליגי במציאות אמנם השתא דלר\"ה אפילו באומר איני יודע ס\"ל דלא קנה ס\"ל לתלמודא דבהך סברא דמשטה הייתי בך כ\"ע מודו ומש\"ה פריך בפשיטות קנה את וחמור כו' וא\"כ מאי ק\"ל להריטב\"א ז\"ל ולכן נראה לע\"ד שכונת הריטב\"א ז\"ל הכי אזיל דמעיקר' קשי' ליה תרתי דהיכי פריך בפשיטות קנה את וחמור לא קנה הא קי\"ל דהל' כר\"ן דקנה מחצה ותו קשיא דלמ\"ד לא קנה אפילו אמר אחת מכם תיקשי ליה כיון דאין אחיות מקודשות הוה ליה נכריות את וחמור ואהא בא הראב\"ד ז\"ל לתרץ דתלמודא אליבא דהלכתא פריך משום דכיון דאמר כולכם אדם יודע שאין אחיות מקודשות ולכ\"ע לא קנה אבל באומר אחת מכם סבור הוא שהאחיות מקו' מדאביי והלכך כי אין אחיות מקודשת נכריות מקודשות דבכה\"ג קנה מחצה כלומר דבהא אפילו ר\"ה מוד' דקנה מחצה דע\"כ לא פליג ר\"ה אלא משום דס\"ל אדם יודע שאין חמור קנה ומשטה הוא ור\"ן ס\"ל דאין אדם יודע אבל באחת מכם אפילו ר\"ה מודה והיינו דלא כתב הראב\"ד קנה מחצה כר\"ן אלא קנה מחצה לומר דבהא לכ\"ע קנה מחצה ואהא ק\"ל להריטב\"א ז\"ל שפיר דלמ\"ד את וחמור לא קנה היינו אפילו באומר איני יודע כו' וכיון שכן הדרא קושי' ב' לדוכתא דהיכי קאמר רבא אלא לאו באומר א' מכם הא אכתי תיקשי ליה לרבא לר\"ה דאמר לא קנה היכי מיתוקמ' מתניתין אפילו באומר אחת מכם וכיון דלר\"ה ע\"כ לאוקמי מתני' באנפא אחרינ' מאי האי דקא\"ל רבא לאביי ולטעמיך אימא סיפ' כו' ובא להוכיח מינה דקדושין שא\"מ לביאה לא הוו קדושין ולתלמוד' נמי דקאמר לאביי קשיא סיפא ל\"ק הניח' לר\"ן אלא לר\"ה מאי איכא למימר כנ\"ל ודו\"ק:"
+            ],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>מי </b>\n<b> שיש לו שתי כתי בנות כו'.</b> מחלוקת ר\"מ ור\"י פ' האומר דף ס\"ד וראיתי לרש\"י ז\"ל פ' הא\"מ דנ\"א ע\"ב ד\"ה כולן אסורות שכתב וז\"ל ואפי' אמצעות שבקטנות דלגבי קטנות אותה הבת גדולה היא כו' יע\"ש והרב ע\"י ז\"ל תמה עליו דהוה הפך מאי דאסיקנא בפרק האומר דאמצעית שבכת שנייה שרייא דאמצעית שמה אית לה ומוקי לסיפא דמתני' בשאין שם אלא גדולה וקטנה ומה לו לרש\"י ז\"ל לפרש כאן הס\"ד דהתם וכן תמה עליו הרשב\"א ז\"ל יע\"ש ולע\"ד נראה לומר שהכריחו לרש\"י ז\"ל לומר כן משום דק\"ל מאי דפריך בגמרא א\"ה מאי למימרא ומשני לאפוקי מדר\"י וק' טובא דהא בההיא מתני' מפורש בהדיא פלוגת' דר\"י וא\"כ מאי קאמר מאי למימרא אדרבא צריכא למימרא דלא קיימ' לן כוותיה אלא כר\"י וכבר תמה בזה הרשב\"א ז\"ל והניחו בצ\"ע ולכן ס\"ל לרש\"י ז\"ל דמאי דפריך בגמרא מאי למימרא הוא משום דס\"ל להך מקשן כתי' דר\"ח בר אבדימי דקאמר התם בפ' האומר דההיא מתני' דעד פני פסח מוחלפת השיטה דר\"י ס\"ל דאסור עד שיגיע משום דלא מחית איניש נפשיה לס' ור\"מ ס\"ל דאסור עד שיצא משום דמחית איניש נפשיה לספיק' והשתא היינו דפריך א\"ה מאי למימרא דאי לאשמועי' דר\"י פליג עליה וס\"ל דכולן מותרות משום דלא מחית איניש לספקא הא שמעינן ליה ממתני' דעד פני פסח ותריץ לאפוקי מדר\"י כו' כלומר דודאי לגבי ר\"י לא אשמועינן רבותא דהא אשמועינן ליה ממתני' דעד פני פסח אלא לר\"מ רבותא אשמועינן דס\"ל דכולן אסורות לאפוקי מדר\"י ואע\"ג דהא שמעינן ליה לר\"מ בההיא דעד פני פסח דס\"ל דמחית איניש נפשי' לספק' הו\"א דוקא התם ס\"ל דמחי' איניש לספיק' ודעתו לאסור עליו עד שיצ' פסח אבל הכא גבי קדושין הו\"א דמסתמ' ודאי לא מחית איניש לס' וגדול' שבגדולו' קא' דאם לא כן משום דאי מחית לס' הרי נאסרו עליו כולן וכולן צריכות גט ובהא ודאי לא ניחא ליה לאב דמסתמ' רוצה שיהיו קידו' הראויין לביאה קמ\"ל דאפי' בהא ס\"ל לר\"מ דמחית איניש נפשיה לס' ואם כן כיון דהך מקשה ע\"כ סבירא ליה דההיא דעד פני פסח מוחלפת אם כן ס\"ל ודאי דאמצעית שבכת שניה נמי אסורה וכדקא\"ל רב הונא בריה דר\"י לרבא הא פסח דכי כת אחת דמי ופליגי ורבא לא אשכח פתרי אלא לומר דהתם בלישנא בעלמא פליגי ולא במחית איניש נפשי' לספקא כדס\"ל לרחב\"א כנ\"ל נכון ליישב דברי רש\"י ז\"ל ודו\"ק."
+            ],
+            [],
+            [
+                "<b>האב </b>\n<b> שאמר קדשתי את בתי כו'.</b> כתב ה\"ה פרק הא\"מ כו' והק' א\"ה מאי למימרא ותי' הב\"ח דשויתיה שליח הנה מסוגיא זו תמה מוהריב\"ל ז\"ל ח\"א ס\"י על מ\"ש הרא\"ש בתשו' משם הרשב\"א והביאו הטור סימן ל\"ו דאין האב יכול ליעשות שליח לקדש את בתו בוגרת שהרי בהדיא אמרינן בשמעתין דשויתיה שליח כו' וראיתי למוהר\"ם די בוטין סי' נ\"ט שכתב דמסוגיי' זו לא מכרעא כלל דהרשב\"א ז\"ל מפרש כך ההלכה דכשאמרו במשנה אין בוגרת בכלל כל עצמו של תנא לא בא אלא לאשמועינן דקדושי קטנה הן קדושי ודאי ואין בכלל דבריו בתו בוגרת עד שנאמר שיהיו קדושי הקטנה ס' ועל זה פריך בגמר' בוגרת מאי עבידתיה ומשני הב\"ע דשויתיה שליח מהו דתימ' כי מקבל קדושין אדעת' דידה מקבל וא\"כ אין כאן קדושין כלל דהגדולה אין האב יכול להיות שליח והקטנה לא כוון לה או לפחות יהיו קדושי הקטנה ס' קמ\"ל דלא שביק איניש כו' וא\"כ קדושי קטנה הן קדו' ודאין א\"ד יע\"ש והמעיין בחיד' הרשב\"א יר' מבואר שהרשב\"א ז\"ל אינו מפרש כן שכתב וז\"ל מ\"ד אדעתא דידה קא מקבל כלומר אף אדעתא דידה ולא תהוי חדא מינייהו מקודשת דקדושין שאינם מסורים לביאה הם עכ\"ל ועיין בתי\"ט פ' האומר אמתני' הלזו דהמקדש את בתו סתם שתמה על הטור ז\"ל בסי' ל\"ז שהביא אוקמת' זו דשויתיה שליח להלכה וז\"ל ותימא לי שלא כתב שאביו הרא\"ש לא ס\"ל הכי ומשום כך לא השיג על הרשב\"א שפסק שאין האב יכול ליעשות שליח לבתו בוגרת אבל הטור ז\"ל הי\"ל להשיג מהך אוקמתא יעיין שם והן דברים תמוהים ולא ידעתי מנ\"ל דהרא\"ש ז\"ל לא סבירא לי' הך אוקמתא אי משום שלא הביא אוקמת' זו דשויתיה שליח שם בפ' האומר הרי בפרקין הביא אוקמתא זו וכתב דמכאן דקדק ר\"ת דאם שידך בתו הגדולה כו' הנה מבואר דס\"ל דאוקמתא זו הלכה היא דאמרינן לא שביק איניש מצוה דרמיא עליו ועביד מידי דלא רמיא עליה וממנה למד ר\"ת לענין אם שידך בתו הגדולה דאי ס\"ל דלא קי\"ל כהך אוקמתא אם כן איך למד ממנה דין זה גם מ\"ש דמש\"ה לא השיג על הרשב\"א כו' הן דברים תמוהים דהן לו יהי דנימא דהרא\"ש ז\"ל ס\"ל דלדידן דקיי\"ל דקדושין שאינן מסורים לביאה הוו קדושין לא קי\"ל כהך אוקמתא היינו לומר דלא ס\"ל הך סברא דלא שביק איניש מצוה דרמיא עליה אלא אמרי' דאדעתא דידה נמי קא מקבל וכס\"ד בגמ' דקאמר מ\"ד כו' וכולן צריכות גט אבל למאי דס\"ל לתלמודא דהאב נעשה שליח לקבל קדושין לבתו בהא לא אשכחן דפליגי וזה פשוט ולכן הנראה שאף הרשב\"א לא כ\"כ אלא לכתחלה ומשום גזירה כמ\"ש הרא\"ש אבל אם עברה ועשאתו שליח וקבל אביה קדושין פשיטא ודאי דמקודשת והיינו דאמרינן בשמעתין דשויתיה שליח כלומר שעברה ועשאתו ובהכי ניחא מה שהקשה עוד מוהר\"ם די בוטון ז\"ל מההיא דכתב לו על הנייר דפ\"ק דקדושין ושוב ראיתי להב\"ח ז\"ל סי' ל\"ו שכתב כן ודו\"ק: כתב ה\"ה ודע שיש מדקדקים ממ\"ש לא שביק איניש כו' דה\"ה למי שיש לו בנות קטנות כו' עיין בתוס' פרק הא\"מ דנ\"ב ע\"א ד\"ה והלכתא שכתבו משם ר\"ת כן וכ' וז\"ל ועוד אפי' לא פי' יש לנו לומר דקדש הגדולה משום דלא יעשה כן כו'. וראיתי למוהר\"ם די בוטון סי' ס\"א שהקשה לדברי ר\"ת דאם כן כי פריך בגמרא לעי' הא קטנות בכלל אמאי לא פריך וליטעמיך קטנות כולן אמאי בכלל הא לגדולה שבקטנות אמר משום דלא יעשה כן במקומינו יע\"ש ולק\"מ ואשתמיט מיניה דברי הרא\"ש שכתב בשמעתין וז\"ל ועוד אמר ר\"ת דאפשר להיות דלא חשיב קדושין שאינן מסורין לביאה אלא דוקא אחת מבנותיך כו' אבל בתך מקודשת משמע דוקא גדולה כו' יע\"ש וא\"כ מאי ק\"ל ז\"ל דאם כן אמאי לא פריך וליטעמיך הא ל\"ק כלל משום דאיכא למימר דמתני' איירי באומר אחת מבנותיך מקודשת לי וכ\"כ רש\"י ד\"ה המקדש את בתו ונראה ודאי שדעת רש\"י כדעת ר\"ת משום הכי כתב דמיירי באומר אחת מבנותיך לומר דבאומר בתך מקודשת לי לא הוו קדושין שאינן מסורים לביאה אלא לגדולה שבקטנות קאמר וכן כתב מוהר\"י בי רב ז\"ל בשיטה כ\"י הן אמת שבפרק האומר אמתני' הלזו פרש\"י המקדש את בתו בתי מקודשת לך ולא פי' איזה מהן וא\"כ נמצאו דברי רש\"י סותרים וכבר ראיתי למהר\"י בי רב ז\"ל שם שכתב וז\"ל ולעיל פי' רש\"י שאמר אחת מבנותיך והכא פי' ז\"ל הכי ללמדינו דהיינו בתי מקודשת לך היינו אחת מבנותיך ל\"ש אלא כשאומר בתך מקו' לי דאז גדולה שבקטנה קאמר עכ\"ד ולע\"ד לא ידעתי מה חילוק יש בין אומר בתך מקודשת לי לאומר בתי מקודשת לך דאדרבא משמע טפי לומר דבאומר בתי מקודשת לך דגדולה שבקטנות קאמר לדעת ר\"ת כיון דטעמא הוא משום לא יעשה כן ועליה דידי' רמיא לקדש את הגדולה קודם לא כן באומר בתך מקודשת לי דאיכא למימר שדעת המקדש על הקטנה היתה דשמא עיניו נתן בה ואיהו לא איכפת ליה אטעמא דלא יעשה כן דאין הקפידה אלא באב ואם כן כיון דס\"ל לר\"ת דאפילו באומר בתך מקודשת לי אמרינן שדעתו על הגדולה כ\"ש באב האומר בתי מקודשת לך שדעתו על הגדולה ולכן נ\"ל דמ\"ש רש\"י בשמעתין דמיירי באומר אחת מבנותיך היינו למאי דס\"ד הכא בשמעתין דפריך מינה לרבא דס\"ל דקדושין שאינם מסורים לביאה אינם קדושין וא\"כ משו\"ה הוצרך לומר דס\"ל השתא לתלמודא דמיירי באומר אח' מבנותיך דאי באומר בתך מקודשת לי אזי הגדולה שבקטנות קאמר כדעת ר\"ת אמנם למאי דמסיק דמיירי מתני' בדליכא אלא גדולה וקטנה ובדשויתיה שליח ס\"ל לרש\"י דמיירי מתני' באומר בתי מקודשת לך דהתם איכא למימר דעל הקטנה קאמר מטעמא דלא שביק איניש מצוה דרמיא עליה אמנם באומר אחת מבנותיך ודאי ליכא למימר שדעתו על הקטנה דוקא דאם כן מאי אחת מבנותיך דקאמר א\"כ נמצאו דברי רש\"י ז\"ל נכונים שמה שכתב בשמעתין היינו לפום מאי דס\"ד השתא בדאיכא קטנות טובא מיירי ובעי למיפשט מינה דקדושין שאינן מסורים לביאה הוי קדושין ומ\"ש בפ' האומר היינו שפי' כן במתני' לפום מאי דמסיק דמתני' בדליכא אלא קטנה וגדולה ובדשויתיה שליח דס\"ל דהך אוקמתא קאי לפום קושטא דמילתא אליבא דכ\"ע וכמ\"ש הרב בעל תי\"ט ז\"ל שם יע\"ש אלא מיהו מדברי הטור ז\"ל סימן ל\"ו משמע דס\"ל דאפי' באומר אחת מבנותיך וליכא אלא גדולה וקטנה אמרינן שדעתו על הקטנה ודו\"ק ועיין במוהרימ\"ט בחידושיו על הרי\"ף שטרח ליישב קו' מוהר\"ר מנחם מיוני לר\"ת דא\"כ במקדש א' מב' אחיות נמי נימא דמסתמא הגדולה קדש מה\"ט ולפי הנראה אשתמיטתיה דברי הרא\"ש שכתבנו שכפי דברי הרא\"ש לק\"מ דהתם כיון דאמר אחת מכם הו\"ל כאומר אחת מבנותיך ודו\"ק:"
+            ],
+            [
+                "<b>אמר </b>\n<b> האב איני יודע למי קדשתיה כו'.</b> כתב ה\"ה שם קדשתי את בתי כו' ובגמרא אמר רב נאמן ליתן גט ואינו נאמן לכנוס נאמן ליתן גט אין אדם חוטא ולא לו כו' וראיתי להריטב\"א ז\"ל בחידושיו שכתב וז\"ל ואע\"פ שהוא מתחלה לכונסה נתכוין וע\"ד לכונסה אמר כן מ\"מ כיון דמודעינן ליה בתר הכי שאינו כונסה ועומד בדבורו ונותן גט אלמלא דקושטא קאמר לה הוה מחזיק שקריה למיתן גיטא דשרי לה לעלמא שלא כדין עכ\"ד ומכאן נ\"ל ראיה למה שנסתפק מוהריב\"ל ז\"ל ח\"ג סי' ק\"ב על מאי דקי\"ל אין מקבלין עדות שלא בפני בע\"ד ולדעת רוב הפוסקים אפי' בדיעבד לא מהני אי מהני אי הדרי ומסהדי בפני בע\"ד או דילמא לא מהני מידי משום דעבידי לאחזוקי שיקרא והביא עצות מרחוק לזה מדברי הר\"ן והרשב\"א ז\"ל יעיין שם ומסוגייא דידן מבואר להדייא דלא חיישינן לאחזוקי שיקרא וכמ\"ש הריטב\"א ז\"ל ומוהריב\"ל ז\"ל כתב עוד שם שנמצא כתוב בס' חוק' הדיינים שנראה מדברי הרמ\"ה דעדות שנתקבל שלא בפני הבע\"ד דתו לא מהני עדותייהו אפילו בפני הבע\"ד משום דעבידי לאחזוקי שיקרא יע\"ש ויש לדקדק עליו מסוגייא זו דא\"כ איך נאמן ליתן גט הא כיון שמתחלה ע\"ד לכונסה נתכוין אע\"ג דכשמודעינן ליה בתר הכי שאינו כונסה הרי הוא עומד בדבורו מ\"מ לאחזוקי שקרא הוא דעביד ומצאתי בשיטה להרב החדושין ז\"ל שכתב וז\"ל נאמן ליתן גט פי' אם בא אחד ואמר אני קדשתיה ואתן לה גט נאמן ונותן לה גט ושרינן לה לעלמא דאין אדם חוטא ולא לו ואינו נאמן לכנוס שאם אמר קדשתיה ואכנסנה אינו נאמן כו' אף ליתן גט מאחר שהיה בא לכנוס מתחילה דלא מהימנינן ליה דאימא יצרו תקפו והשתא כי יהיב גיטא לאחזוקי בטעותיה הוא דעביד ע\"כ הנה מבואר שדעתו ז\"ל דחיישינן לאחזוקי שקריה וכדעת הרמ\"ה שכתב בס' חוקות האלהים וא\"כ אף אנו נאמר שהרמ\"ה ז\"ל מפרש סוגייא כדרך שפירשה הרב החידושין ז\"ל ומ\"מ לדעת רבינו והטור סי' ל\"ז וכל הפוסקים ז\"ל שפסקו הא דנאמן ליתן גט בסתמא ולא כתבו דהיינו דוקא באומר קדשתיה נאמן ליתן לה גט מבואר שהם ז\"ל מפרשים הסוגייא כפשטא ומשום דלא חיישינן לאחזוקי שיקרא כמ\"ש הריטב\"א ז\"ל וכיון שכן ק\"ל על מ\"ש מוהרש\"א ז\"ל ה' עדות סימן כ\"ח דמ\"א שמדברי הטור שכתב בא\"ה סי' קנ\"ב נר' דס\"ל דחיישינן לאחזוקי שקרא שכתב וז\"ל אם היא אומרת גרשתני נאמנת שאין האשה מעיזה פניה בפני בעלה אבל שלא בפניו מעיזה פניה ואינה נאמנת אפי' אם נשאת או נתקדשה וכשבא בעלה החזיקה בדבריה ואומרת לו שגרשה אינה נאמנת שלהחזיק לדבריה אומר' כן כו' ותמיה על מוהריב\"ל ז\"ל שדקדק מדברי הטור ז\"ל להפך וכ\"כ הרב פרישה ז\"ל סי' הנז' וכתב עוד הרב הנז' שאף הטור ז\"ל מודה לענין קבלת עדות שלא בפני בע\"ד דלא חיישינן לאחזוקי שקר' משום דיש להם טעם שלא להחזיק בדבריהם דיכולים לומר כיון שהעדנו שלא בפני הבע\"ד לא דקדקנו בעדותינו משא\"כ גבי ההיא דגרשתני שאין לה טעם שלא להחזיק בדבריה יע\"ש וקשה טובא שהרי הא דשמעתין גם כן אין לו טעם להחזיק בדבריו ואפי' הכי ס\"ל להטור ז\"ל דנאמן ליתן גט ולא חיישינן לאחזוקי שיקרא הוא דעבד ואם נאמר דהך חזקה דאין אדם חוטא ולא לו אלימא טובא ומשום הכי לא חיישינן דמשום לאחזוקי בשקריה חוטא ולא לו משא\"כ בההיא דגרשתני דחוטא לו והילכך לא אלימא חזקה דאין האשה מעיזה פניה בפני בעלה וחיישינן דלאחזוקי בשיקריה מעיזה ומעיזה א\"כ לא היה צריך הרב ז\"ל למ\"ש דגבי קבלת עדות שלא בפני בע\"ד אף הטור מודה מטעמא שיש להם טעם שלא להחזיק בדבריהם ות\"ל משום דהתם חוטא ולא לו הוא ומשום לאחזוקי בשיקריה אין אדם חוטא ולא לו ודוק:"
+            ],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>האומר לאשה קדשתיך כו' קדשתני והוא אומר לא קדשתיך כו'.</b> משנה פרק האומר דף ס' ודע שראיתי להתוס' רי\"ד פ\"ק דקידושין דף י\"ב ע\"ב שכתבו דההיא דאמרי' דביתהו דר\"ח דהו\"ל צער ליד' א\"ל אמרה לי אם קבל ביך אביך קדושין כי זוטרת אמר לה לאו כל כמינה דאמך דאסרה ליך עילואי שהק' וז\"ל אע\"ג דהיא מהימנא לשוויי נפשה חתיכה דאיסור' כדתנן לקמן פ' האומר קדשתני והוא אומר לא קדשתיך היא אסורה בקרוביו התם ודאי משום דלא אגידא גבייהו הילכך מהימנ' כיון דלא מיפסדא לאחריני אבל הכא דאגידה ביה ומשעבדה ליה ומטי אסורא לגביה לא מהימנא עכ\"ד ואשר מבואר מדבריו דס\"ל דהנך עובדי מיירי בשהאשה מודה לדברי האם דאז שייך שפיר למימר דשויה אנפשה ח\"ד דאלו בשאינה מודה לדברי האם מאי שויה אנפשה חתיכה דאיסורא איכא וכ\"כ הריטב\"א ז\"ל שם וז\"ל והא דאמרינן היינו דיהודית ולא אייתי לה מדתנן הוא אומר קדשתיך והיא אומרת לא קדשת אלא את בתי בתה מותר' בקרוביו דאלמא אין האם נאמנת לאסור בתה על אחרים משום דשאני התם שאין הבת מודה לדברי האם ומשו\"ה מייתי להא דיהודית יע\"ש וראיתי למוהרימ\"ט ז\"ל ח\"א סימן צ\"ב שתמה על תירוץ תוס' רי\"ד הלזו וז\"ל ואכתי קשה דאטו משום דאגידא ביה לא שווייה אנפשה חתיכה דאיסורא הא אמרינן הנאת תשמישיך עלי אסורה דאין מאכילין לאדם דבר האסור לו ועוד אמרה טמאה אני וחזרה ואמרה טהורה אני דאמרי' פ\"ב דכתובות אם לא נתנה אמתלה לדבריה לה מהימנא דשויתה לנפשה חתיכה דאסורא אע\"ג דנשואה אגידה ביה היא א\"ד ז\"ל ובעניותי לא זכיתי להבין דבריו דמה שהקשה מההיא דהנאת תשמישך עלי נראה דלא דמי כלל דהתם שאני דלאו משום הימנותא הוא דאסירא עילויה אלא משום נדרה וכל שהבעל יודע בעצמו שנדרה הנאת תשמיש עליה ולא היפר לה הרי אסורה עליו משא\"כ הכא דמאי דאמרי' שויה אנפשה חתיכה דאיסורא הוא משום הימנותא הוא דאדם נאמן על עצמו יותר מק' עדים והילכך איכא למימר דכל דמשעבד' ליה לא מהימן לגביה ולפי הנראה שדעתו ז\"ל דהא דאמרינן שויה אנפשה חתיכה דאיסורא מדין נדר הוא וכמי שאסר על עצמו אותו חפץ דמי והיינו דקשיא ליה למוהרימ\"ט ז\"ל מההיא דהנאת תשמישך וכבר ראיתי למוהר\"י באסאן ז\"ל בתשו' סי' פ' שנסתפק בזה בכ\"מ שאמרו שויה אנפשה חתיכה דאיסורא אם מדין נדרי איסור נגעו בה ואף ע\"פ שאינו ממש כנדר דליתיה בשאלה אולי החמירו חכמים כמו בנ\"ש או אינו אלא מדין הודאת בע\"ד יע\"ש גם הרב מ\"צ ז\"ל ח\"א סי' ס\"ה פשיטא ליה מילתא דמדין נדרי איסור נגעו בה וע\"פ זה תמה על מוהרשד\"ם ז\"ל שכתב בתשו' שאבי הבת שאמר שהנער היה בן י\"ג שנה כשקדש את בתו נאמן לאסור את בתו אפי' אם יש עדים שיאמרו שהיה קטן באותו פרק והביא ראי' מתשובת הרשב\"א שכתב על טבח שאמר שלא שחט את הבהמה ויש עדים מעידים ששחטה דלדידיה אסורה מטעמא דשויה אנפשיה חתיכה דאסורא אפילו נגד עדים וכתב עליו דלא דמי וזה דק' על הרשב\"א איך אמרו שויה אנפשיה חתיכה דאיסורא אחר דיש עדים ששחטה ולא התפיס בדבר הנדור אלא דה\"ט כלפי מ\"ש הרשב\"א בתשו' והביאה מרן הב\"י בי\"ד סי' רכ\"ה דיכול אדם לקנוס את עצמו לומר אם אעשה כך יהא פתי פת כותי וייני י\"נ משום דלא בעינן מתפיס בדבר הנדור אלא כשבא להתפיס אבל לאסור על עצמו רשאי וא\"כ ה\"נ כל שאמר שלא שחטה הגם שיש עדים ששחטה הרי אסרה על עצמו כאלו לא שחטה משא\"כ בנדון מוהרשד\"ם דאחר שיש עדים שהוא קטן ואינם קדושין איך יוכל הוא לעשותו קדושין מה שאינו לפי העדים והכא לא שייך כלל דין איסור שמקבל עליו כלל א\"ד יע\"ש הנה מבואר שדעתו ז\"ל דמדין נדר איסור נגעי בה ואפשר שזה היתה דעת מוהרימ\"ט ז\"ל ומשו\"ה ק\"ל שפיר מההיא דהנאת תשמישך עלי ואולם דברי הרב מ\"צ ז\"ל תמוהים ואשתמיט מיניה תשו' הרשב\"א ז\"ל הביאה מרן בא\"ה סי' מ\"ה במי שטוען שקדש את האשה ובשעת נתינה א\"ל התקדשי לי בזה אף על פי שעדים מכחישין אותו ואומרים שנתנו לה בתורת פקדון שנאמן על עצמו יותר מק' עדים ושויה קרובותיה אנפשה חתיכה דאיסורא יע\"ש הרי דאע\"ג דה\"נ לא שייך טעמא דנדרי איסר אפי\"ה כתב דאמרי' שויה אנפשיה ח\"ד אפי' כנגד עדים וצ\"ע גם מה שהקשה עוד מההיא דהאומר טמאה אני וחזרה ואמרה טהורה אני אף ע\"פ שהיא נטמאה נר' דלא קשיא כלל דהתם גבי נדה שאני דהתורה האמינתה כדנפ\"ל מקרא דוספרה לה לעצמה וכמ\"ש התוס' ר\"פ האשה רבה יע\"ש וא\"כ לא שייך טעמא דמשעבד' ליה כלל ופשוט: עוד כתב הרב הנזכר ליישב קו' תוס' רי\"ד וז\"ל ונראה דאע\"ג דמדינ' נאמנת היא לשויה נפשה חתיכה דאסורה הא תנן בשלהי נדרים בראשונה היו אומרים שלש נשים יוצאות ונוטלות כתובה חזרו לומר שלא תהא אשה נותנת עיניה באחר ומקלקלת על בעלה האומרת טמאה אני תביא ראיה לדבריה יע\"ש מה שהאריך ליישב קו' התוס' והר\"ן ובעניותי לא זכיתי להבין תירוצו ז\"ל דאיך הפה יכולה לדבר דטעמא דשמעתין שאמרו לאו כ\"כ לאוסרה לך עילואי הוא משום ההיא דשלהי נדרים דחיישי' שמא עיניה נתנה באחר שהרי בהא דיהודית ליכא למיחש כלל להך חששא שהרי היא אומרת שקבל אביה קדושין בעודה קטנה ואינה יודעת למי נתקדשה וא\"כ לפי דבריה הרי היא יושבת עד שתלבין ראשה בכבל עגונה והרי היא אסור' לכל אדם ומאי שמא עיניה נתנ' באחר איכא למיחש גם בההוא דקדיש באבנא דכוחלא נר' ודאי דלא שייך טעמא דשמא עיניה נתנה באחר כיון שאמה אמרה כן לא שייך לומר דאמה נתנה עיניה באחר דאין אדם חוטא ולא לו ומלבד שהדבר מוכח מעצמו איכא למשמע הכי בהדיא דאם איתא דה\"נ איכא חששא דעיניה נתנה באחר אדמייתי ראיה ר\"ח מהא דיהודית אמאי לא מייתי ממתני' מפורשת דשלהי נדרים אלא ודאי הדבר מוכרח כמ\"ש הן אמת שזו היא שקשה בעיני דעת התוס' רי\"ד דכל דמשעבדה ליה לא אמרינן שויה אנפשיה חתיכה דאיסורא שהרי מתני' דנדרים דהאומרת טמאה אני לך בנשיאה נמי מיירי ואפ\"ה בראשונה היו אומרים דהאומרת טמאה אני לך נאמנת ואף למשנה אחרונה לא התירו אלא משום טעמא דעיניה נתנה באחר הא כל היכא דליכא למיחש להך חששא הרי היא נאמנת ולא אמרינן לאו כל כמינה לאסור את עצמה על בעלה וכבר התוס' ז\"ל שם הוק' להו דלמשנה אחרונה אמאי לא מהימנא כיון דשויתיה אנפשה חתיכה דאיסורא ותי' דכיון דיש לחוש שמא עיניה נתנה באחר יש כח ביד חכמים לעקור דבר מן התורה יע\"ש הרי מבואר דאפילו בנשואה אי לאו טעמא דעיניה נתנה באחר אמרינן שפיר שויה אנפשה חתיכה דאיסורא והנראה אצלי שדעת תוס' רי\"ד כתי' האחרון שכתב הר\"ן שם ובפ' האומר וז\"ל דמשנה ראשונה לאו דינא קאמר דמדינא ודאי אין האשה נאמנת לומר טמאה אני לך להפקיע עצמה מבעלה שהיא משועבדת לו אלא משום דהא מילת' דטמאה אני לך דסיפ' לא תקנו במשנה ראשונה להימנה דאי לאו דקושטא קאמרה לא הוה מזלזלא נפשה ומאי דחזו רבן בתראי דאיכא למיחש לעיניה נתנה באחר אוקמוה אדינא א\"ד יע\"ש וא\"כ איכא למימר שפיר דלמשנה אחרונה כיון דהוצרכו לעקור תקנה ראשונה ברוב נשים משום טעמא דעיני' נתנה באחר נעקרה התקנה לגמרי ואפי' במקום דליכא למיחש לחששא דעיניה נתנה באחר אקמוה אדין תורה דאינה נאמנת להפקיע את עצמה מיד בעלה והיינו דהוצרך ר\"ח להוכיח הדבר מהא דיהודית דאלו ממתני' דנדרים איכא למימר דדוקא היכא דאיכ' למיחש לחששא דעיניה נתנה באחר הוא דאינה נאמנת הא כל היכא דליכא למיחש להכי אע\"ג דמדינא אינה נאמנת להפקיע את עצמה משעבוד בעלה אפי' הכי תקנה ראשונה לא זזה ממקומה ומטעמא דאי לאו דקושטא קאמרה לא היתה מנוולה נפשה להכי מייתי מהא דיהודית דמוכח בהדיא דאפי' היכא דליכא משום חששא דשמא עיניה נתנה באחר נעקרה התקנה ראשונה לגמרי ואוקמוה אדין תורה זה הנרא' אצלי נכון ליישב דברי תוס' רי\"ד:<br><b> ואולם </b> מדברי התוספות דשלהי נדרים שכתבנו מבואר דס\"ל שלא כדעת התוס' רי\"ד ז\"ל וס\"ל דאפי' בנשואה דמשועבדת לבעל אמרינן שפיר שויה אנפשה חתיכה דאיסור' ומדינא אסורה אלא משום טעמא דעיניה נתנה באחר אפקעינהו רבנן לקידושין מיניה וכן מבואר ג\"כ מדברי הרשב\"א ז\"ל שם בחי' וכ\"כ התוספות פ\"ב דיבמות דכ\"ד ד\"ה אמר ר' יע\"ש ולפי דבריהם צריך להבין מה יענו להא דשמעתין דקאמר לאו כ\"כ דאסרת עילואי ואמאי לא אמרינן שויה אנפשה חתיכה דאיסור' והנרא' לע\"ד דס\"ל דע\"כ לא אמרינן שויה אנפשה חתיכה דאיסור' אלא דוקא בטוענת כההיא דפרק האומר דהיא אומרת קדשתני דאיהי קים לה בגוה דודאי קדשה ומש\"ה אמרינן שפיר דשויה אנפשה חתיכה דאיסורא ואסורה בקרוביו משא\"כ בהא דשמעתין דאיהי לא קים לה בודאי שקדשה אביה אלא שאמה אמרה כן ואע\"ג דאינה מכחישתה לדברי האם מ\"מ איהי לא ברירא לה מילתא אלא ע\"פ דבור אמה כל כי האי ליכא למימר שויה אנפשה ח\"ד ואף דברי הריטב\"א ז\"ל שכתבנו לעיל יש לפרשם בהכי ומ\"ש דשאני התם שאין הבת מודה לדברי האם לאו למימר דבשמעתין מיירי במודה לדבריה ואומרת דקים לה בגו' דקדשה אביה אלא כונתו לומר דמתני' דהתם בשאינה מודה לדברי האם אלא שהיא מכחשת את אמה ואומרת שלא נתקדשה והא דיהודית מיירי בשאינה מכחשת את האם אבל מ\"מ אינה אומרת דקים לה בגוה דודאי קדשה אביה אלא שאמה אמרה לה כן וסבורה היא שאמת יהגה חכה ולעולם דכל שהיא טוענת דקבלה קדושין מאחר אזיל ומודה הריטב\"א ז\"ל דשויה אנפשה חתיכה דאסור' וכ\"כ הרב החידוש' ז\"ל דמתני' דהאומר מיירי בשהיא מכחשת לדברי האם יע\"ש:<br><b> ואם </b> כנים אנחנו במ\"ש מקום אתנו ליישב מ\"ש מרן הב\"י ז\"ל ס\"ס מ\"ז על מ\"ש הרא\"ש בתשו' דאם האשה מודה בפי' שקבלה קדושין ממנו לאו כ\"כ לאסור עצמה אלא דהוה אמרינן שויה נפשה חתיכה דאיסור' וז\"ל יש לתמוה דבפ\"ק דקידושין אמרינן לאו כ\"כ דאמך דאסרת לך עילואי ואפשר שיש לחלק בין כשהיא עצמה מודה לכשאומרת כן בשם אחרים יע\"ש ותמה עליו הרב ע\"י ז\"ל ומוהרימ\"ט ז\"ל שהרי הא דיהודית ע\"כ כשהיא עצמה מודה מיירי מדלא מייתי ראיה ממתני' דהאומר כמו שהכריח הריטב\"א יע\"ש אכן כפי מ\"ש הנה נכון דאע\"ג דהא דיהודית מיירי ע\"כ בשאינה מכחשת לדברי האם מ\"מ איהי לא קים לה בגוה ודאי אלא ע\"פ אמה וכל כי האי לא אמרי' שויה אנפשה ח\"ד אבל בנדון הרא\"ש ז\"ל דהיא טוענת בודאי דקבלה קדושין מאחר אמרינן שפיר שויה אנפשה חתיכה דאיסור' ואפי' בנשואה דמשועבדת ליה לבעל וכדעת התוס' והרשב\"א ז\"ל שכתבנו ומדברי הרא\"ש פ\"ב דיבמות מבואר שם שדעתו כדעת התוספות ממה שהקשו שם אהנהו עובדי דשלהי נדרים דאמרי' דאתת' שרי' ואם איתא דעבד' איסור אירכוסי הוה מירכס כו' דמיירי באומרת טמאה אני לך וז\"ל ואל תתמה איך מתירין אותה הא שויתיה אנפשה ח\"ד כיון דאמרה טמאה אני כו' יע\"ש הרי מבואר דאפי' בנשואה ס\"ל ז\"ל דאמרינן שויה אנפשה חתיכה דאיסורא דאל\"כ מאי ק\"ל הא הנהו עובדי בנשואה מיירי כדמוכח התם ומהתימה על הרב ע\"י שרצה ליחס ס' התו' רי\"ד לדעת הרא\"ש ואישתמיט' מיני' דברי הרא\"ש הללו ודוק:<br><b> וראיתי </b> להרב בעל דרכי משה ז\"ל סי' הנזכר שתמה על דברי מרן ז\"ל הללו וז\"ל ואין נראה לי חילוק זה דא\"כ כל אשה תאסר על בעלה בכה\"ג ואפי' באשה שאמרה טאמה אני אינה נאמנת דחיישינן שמא עיניה נתנה באחר כ\"ש אם אמרה שנתקדשה לאחר דאינה נאמנת אלא שאני הכא דהיה קצת קול מעיקר' לכך כתב הרא\"ש דאלו הודית אף לאחר נשואין משוית נפשה חתיכה דאיסורא א\"ד יע\"ש ולא זכיתי להבין דבריו שהרי בההוא דקדיש באבנא דכוחלא בדאיכא קלא דההוא יומא דקדיש הוה ביה ש\"פ מיירי כדפריך עלה והא איכא סהדי באידית דידעי דההוא יומא הוה ביה ש\"פ ואפי\"ה קאמר ר\"ח דלאו כל כמינה לאוסרה אברת' ומייתי עלה ההיא דיהודית דע\"כ ההוא דקדיש באבנא דכוחלא בשאין הבת מכחשת לדברי האם מיירי דאי במכחשת אמאי לא מייתי ממתניתין דהאומר ואפי\"ה קאמר דאינה נאמנת ולא אמרינן שויתיה נפשה חתיכה דאיסורא וע\"כ צריך לחלק בין כשהיא עצמה מודה לכשאומרת כן בשם אחרים וכחילוק מרן הב\"י ז\"ל וא\"כ איך דחה חילוק מרן ז\"ל בשתי ידים ועיין במוהר\"ם די בוטון ז\"ל סי' מ\"ג שכתב משם מהר\"ש ולייסיד ז\"ל דהא דאמרינן טמאה אני לך אינה נאמנת משום חשש שמא עיניה נתנה באחר היינו דוקא היכא דליכא רינון וקול אבל היכא דאיכא קלא אע\"ג דלא איחזק בד' נאמנת ומוהר\"ם די בוטון ז\"ל חולק עליו יע\"ש ולא ידעתי איך אישתמיט מיניה דברי הרב ד\"מ הללו שיחס סברא זו לדעת הרא\"ש ופסקו מור\"ם בש\"ע ס\"ס מ\"ו יע\"ש: ולעיקר קו' הרב ד\"מ ז\"ל דאמאי לא חיישינן שמא עיניה נתנה באחר דומיא דהאומרת טמאה אני נראה ליישב ע\"פ מ\"ש התוס' פרק אע\"פ דס\"ג ע\"ב ד\"ה אבל שהקשו משם ר\"ת לפירש\"י ז\"ל דבאמרה מאיס עלי כופין אותו להוציא ואמאי לא חיישינן שמא עיניה נתנה באחר כההיא דהאומרת טמאה אני לך ותי' דיש לדחות דהתם שנוטלת כתובה דוקא איכא למיחש שמא עיניה נתנה באחר וכ\"כ הרא\"ש ז\"ל בשם יש דוחין יע\"ש וא\"כ דכוותה נמי איכא למימר דמהאי טעמא כתב הרא\"ש ז\"ל בתשו' דבאומרת נתקדשתי לאחר כיון שהיא מפסד' כתובתה אמרינן שויה אנפשה חתיכא דאיסורא ולא חיישינן לשמא עיניה נתנה באחר ואף שהרא\"ש בפ' אע\"פ דחה דברי הי\"מ וכתב דלאו דיחויא היא דאם נתנה עיניה באחר אינה חוששת על ממון שלה מ\"מ אפשר דבתשו' חשש לס' הי\"מ הללו ומה גם לענין איסורא וכן נוטין דבריו בתשו' הביאה הטור סי' קנ\"ד שכתב דאע\"ג דהרמב\"ם ס\"ל דמאיס עלי כופין עליו להוציא ר\"ת ור\"י כתבו דאין כופין להוציא וכיון דאיכא פלוגתא דרבוותא למה נכנס ראשינו בין הרים הגדולים ולעשות גט מעושה שלא כדין ועל להבא אני או' אבל אם לשעבר סמכו על הרמב\"ם מה שעשו עשוי עכ\"ל הרי מבואר שמעולם לא דחה הי\"מ הללו אלא לענין שאין כופין אותו להוציא ולעשות גט מעושה שלא כדין אמנם לענין אם היא נאמנת לאסור את עצמה מטעמא דשויה אנפשה חתיכה דאיסורא כיון דמידי דאיסור' הוא חשש לס' י\"מ לרבינו דס\"ל דבמאיס עלי כופין להוציא ומטעמא דכל שמפסדת הכתובה לא חיישינן שמא עיניה נתנה באחר גם בכלל מ\"ג סי' ב' כתב על אשה שטוענת שאין לבעלה גבורת אנשים דלא מהימנא משום טעמא דעיניה נתנה באחר למשנה אחרונה אבל אם אינה תובעת כתובה היא נאמנת אף למשנה אחרונה וכתב שזה דעת הריצב\"א והרי\"ף הרי דס\"ל להני רבוותא דכל דמפסד' כתובה לא חיישי' לשמא עיניה נתנה באחר וע\"פ האמור תמה אני על מרן הב\"י ז\"ל סי' קט\"ו שכתב על מ\"ש הטור ז\"ל שם אין עדים שזינתה אלא שהיא עצמה אמרה כו' אין חוששין דשמא עיניה נתנה באחר אבל אבדה כתובה כו' כתב וז\"ל ומ\"ש אין עדים שזינתה כו' משנה בסוף נדרים יע\"ש והוא תימה איך כתב שדין זה הוא משנה בנדרים בדבר שהוא תלוי במחלוקת שהרי לדעת י\"מ שכתבו התוס' דכל דמפסדת כתובה לא חיישינן לשמא עיניה נתנה באחר וכן לדעת הרי\"ף וריצב\"א שכתב הרא\"ש מבואר הוא דס\"ל דמשנה דנדרים לא נאמרה אלא באשת כהן שאומרת שזינתה באונס ולא מפסדא כתובה אבל באשת ישראל באומרת שזינתה ברצון דמפסדת כתובה היא נאמנת: הן אמת דקשיא לי בדעת י\"מ הללו דבסוף נדרים פרכי' אמתני' דהאומרת טמאה אני לך יוצאת ונוטלת כתובה במאי עסקי' אלימא באשת ישראל אי ברצון כלום יש לה כתובה כו' והשתא אמאי לא פריך אי ברצון אמאי חזרו לומר אינה נאמנת שלא תהא אשה נותנ' עיניה באחר הא כיון דמפסדא כתובה ליכא למיחש לעיניה נתנה באחר וצ\"ל דתלמודא עדיפא מינה קא פריך מרישא דמתני' וזה פשוט האמנם הא ק\"ל טובא בדברי רבינו ז\"ל דבפרק כ\"ד מהל' אלו דין י\"ח פסק בהדייא דאם אמרה שזינתה ברצון אין משגיחין לדבריה שמא עיניה נתנה באחר הרי דס\"ל דאף במפסדת כתובה חיישינן לעיניה נתנה באחר ואלו בפ' י\"ד מה' הנז' דין ח' פסק דהאומרת מאיס עלי כופין אותו להוציא דא\"כ ע\"כ לומר דס\"ל דכל שמפסדת כתובה לא חיישינן לשמא עיניה נתנה באחר ונמצאו דבריו סותרים ואשר היה נראה ליישב דבריו במה שיש לדקדק על דברי התוס' דפרק אע\"פ שהקשו שם לתי' י\"מ הללו דכל דמפסדת כתובה לא חיישינן לעיניה נתנה באחר מההיא דסוף נדרים ההוא נואף דהוה מהרזיק בביתא כו' ולכאורה נראה דבאומרת טמאה אני לך מיירי כו' וכיון דאומרת טמאה אני לך א\"כ רוצה להפסיד כתובה דמסתמ' ברצון הוה כו' ואמאי תנא נאמנת במיגו דאי בעי אמרה מאיס עלי כו' יע\"ש ויש לדקדק דאמאי הוצרכו להקשות מטעם מיגו דאי בעי אמרה מאיס עלי ובפשיטות הי\"ל להקשות לדעת י\"מ דס\"ל דכל דמפסדת כתובתה לא חיישינן לעיניה נתנה באחר דא\"כ באומרת טמאה אני ברצון כיון דליכא למיחש לשמא עיניה נתנה באחר אמאי אינה נאמנת שהרי למשנה ראשונה היו אומרים דהאומרת טמאה אני נאמנת בלי שום מיגו אי לאו טעמ' דעיניה נתנה באחר והנראה אצלי דבפשיטות ליכא לאקשויי באומרת טמאה אני ברצון אמאי נאמנת כיון דליכא למיחש לעיניה נתנה באחר משום דכיון דמשים עצמו רשע משום הכי אינו נאמן אבל משום מיגו ק\"ל שפיר דס\"ל דכל דאיכא מיגו נאמן אפי' היכא דמע\"ר וכמו שכן הוא דעת הרשב\"א ז\"ל הובאו דבריו בח\"ג סי' כ\"א ומוריב\"ל ז\"ל תמה עליו דליתא דאפי' היכא דאיכא מיגו אמרינן אין אדם מע\"ר ולדעתי דברי התוספות הללו נוטים לדעת הרשב\"א ולדעת רבינו יש לנו לומר דס\"ל דבאומרת טמאה אני ברצון אע\"ג דמפסדת כתובתה חיישינן לעיניה נתנה באחר כיון דאין אמע\"ר ואפי' במקום מיגו לא מהימן וכמו שכן הוא דעת הסמ\"ג הובאו דבריו בב\"י י\"ד סי' קע\"ו ומ\"ש טעמא דעיניה נתנה באחר עיקר טעמא קאמר דאע\"ג דבעלמא אמרי' דהאומר הרגתי את פלוני או פ' רבעני לרצוני אינו נאמן היינו משום דאמרינן דשמא מן המחכים למות הוא ומשו\"ה משים ע\"ר וכן כל כיוצא בזה טעמא איכא במילת' למה שהוא משקר ומשים ע\"ר ולהכי הוצרך נמי למיהב טעמא הכא למה שהיא משקרת ואומרת טמאה אני ברצון זה היה נר' ליישב: ואולם אנכי הרואה שדרך זה לא יתכן לפי מ\"ש התוס' פ\"ק דמציע' ד\"ג ד\"ה ומה אם ירצה שהקשו דאיך נאמן לומר מזיד הייתי הא אין אדם מע\"ר ותי' דאינו נאמן לפסול את עצמו אבל הכא עושה תשובה ומתכוין לטובה שאינו רוצה להביא חולין לעזרה והלכך אין לנו לכופו להביא חולין בעזרה לפי דבריו יע\"ש וכ\"כ בפ\"ק דיבמות ובכריתות וא\"כ דכוותא נמי באומרת טמאה אני לא שייך למימר אין אדם מע\"ר דאיכא למימר דלטובה קא מכוונה לעשות תשובה ואינה רוצה לעשות באיסור כל ימיה כיון דאסורה על בעלה ולבועל ומש\"ה ודאי אין לנו לומר שלא יהא נאמנת ושיבעול בעיל' איסור לפי דברי' ועל פי האמור מקום אתנו ליישב מה שהקשה הרב מ\"צ ח\"א סי' ס\"ז גבי ההיא דעוברת על דת יהודית שכתב הר\"ן שם וז\"ל והא דלא אוקמ' במוד' כתב הראב\"ד משום דאינה נאמנת דאין אדם מע\"ר ולא נהירא דלהפסידה כתובתה ודאי נאמנת דהודאת בע\"ד כמאה עדים דמי כו' ותמה עליו ז\"ל שהרי באומרת טמאה אני ברצון דמשויה נפשיה רשיע' ואפי\"ה אמרי' בנדרים במאי עסקי' אילימא באשת ישראל וברצון כלום יש לה כתובה ולדעת הראב\"ד איפכא הו\"ל להקשות דכיון דאין אדם מע\"ר אינה נאמנת ואמאי קתני דיוצאת ונוטלת כתובה ומהיותר תימה שהרמב\"ם ז\"ל פסק דבאומרת טמאה אני ברצון אינה נאמנת ואבדה כתובה ולא השיג עליו ולדעת הראב\"ד הי\"ל להשיג עליו ולומר דלא אבדה כתובתה מטעמא דאין אדם מע\"ר דומיא דעוברת על דת יהודית יע\"ש שהניחו בצ\"ע ולפי מ\"ש דבריו נכונים דבאומרת טמאה אני ליכא למימר אין אדם מע\"ר משום דאיכא למימר דלטובה קא מכוונא לעשות תשובה ושלא לבעול בעילת איסור משא\"כ בעוברת על דת יהודית דליכא למימר לטובה קא מכוין דאיסורא דעבד עבד ומש\"ה ס\"ל להראב\"ד דאין אדם מע\"ר ולא אפסידה כתובה כנ\"ל נכון: ומעתה הדרן לדמעיקרא דקש' על רבי' מדידיה אדידיה וראיתי להרב נת\"מ דף רי\"ג ע\"ג שכתב ליישב קו' ר\"ת דאמאי לא חיישינן באומרת מאיס עלי דשמא עיניה נתנה באחר כאומרת טמאה אני לך וז\"ל ולי נר' דל\"ק שהרי התוספות כתבו באמצע דבריהם דלא מצית למימר מאיס עלי אלא היכא שיש רגלים לדבר שהבעל אינו מתקבל לה וכ\"כ הגה\"מיי בשם מוהר\"ם וא\"כ איכא למימר דמשום הכי לא חיישינן שמא עיניה נתנה באחר כיון שהרי נותנת אמתלא לדבריה ויודעים ב\"ד שטענתה אמת כמ\"ש מוהר\"ם יע\"ש ואפשר שזה היתה דעת רבינו ומשום הכי כתב דבמאיס עלי כופין אותו להוציא ולא משום טעמא דמפסדת כתובתה כדעת י\"מ ומ\"מ זה דוחק בעיני דמסתמיות דברי רבינו משמע דבכל ענין כופין אותו להוציא ועדיין צ\"ע עוד נ\"ל ליישב תשוב' הרא\"ש דלא תיקשי ליה מההיא דאומרת טמאה אני לך נאמנת כלפי מ\"ש הרא\"ש שם בשלהי נדרים וז\"ל ועוד נ\"ל טעם נכון דהלכה כר\"ה ואפי' למשנה אחרונה היא תובעת שיגרשנה בעלה וחיישינן שמא עיניה נתנה באחר ותנשא לו אחר שיגרשנה בעלה אבל חזקה שלא תאמר אשה לבעלה גרשתני להפקיע עצמה בטענת שקר ולהיותה באיסור א\"א כל ימיה א\"ד יע\"ש וא\"כ דוכוותה נמי באומרת נתקדשתי לאחר כיון דלפי דבריה סבורה היא להפקיע את עצמה מבעלה בלא גט כלל ליכא למיחש לעיניה נתנה באחר ולהיות באיסור א\"א כל ימיה ואע\"ג דמדינא אינה נאמנת מ\"מ היא לפי טענתה כסבורה היא בכך לפטור את עצמה בלא גט ואע\"ג דבאומרת גרשתני נאמנת מה\"ט דלא משקרה להיות באיסור א\"א כל ימיה התם שאני דאיכא חזקה נמי דאין האשה מעיזה פניה בפני בעלה דתרווייהו בעינן וכמ\"ש הרב נת\"מ דרל\"ב יעש\"ב כנ\"ל נכון: עוד ראיתי למוהרימ\"ט שכ' בסוף דבריו וז\"ל מה שהוקשה למוהריב\"ל שתהא נאמנת במיגו דאי בעיא אמרה גרשתני הי\"ל להקשות ממתני' דחזרו לומר טמאה אני אינה נאמנת והרי יכולה היא לקלקלו שתאמר גרשתני אלא דאין אשה מעיזה בפני בעלה ואזדא ליה למיגו א\"ד יע\"ש ולא ידעתי איך אישתמיט מיניה דברי התוס' דפרק האשה שלום דקי\"ז ע\"ב שהקשו דלהימנ' באומרת מת בעלי במיגו דאי בעיא אמרה גרשתני למ\"ד דאפי' שלא בפניו אינה מעיזה כו' יע\"ש הרי דס\"ל דאמרינן מיגו דהעז' שהרי למ\"ד דשלא בפניו נאמנת ה\"ט משום דשלא בפניו נמי אינה מעיזה ועיין בהרב ח\"ה וכבר הארכתי בזה בפ\"ז מה' אלו ולעיקר קו' שהק' אמתני' דטמאה אני אמאי אינה נאמנת במיגו דגרשתני נראה דלק\"מ שאין זה מיגו כלל שהרי היא רוצה שיגרשנה בעלה ותנשא לאחר בהיתר לא כן באומר' גרשתני שמפקיע עצמה מבעלה ותהיה באיסור א\"א כל ימיה ולהכי לא חשיב מיגו כנ\"ל פשוט ודוק:<br><b> מעשה חושב</b>\n<b> (רסח) </b> ואכתי קשה. דאטו משום דאגידא בי' לא שוויה אנפשה חתיכה דאיסורא ואני תמה על תמיהתו דלכאורה דין זה הוא מוכרח שהרי בשלהי פ' ט\"ו דיבמות פשיט לי' ר\"נ לרבא דיבמה זמנין דמרחמא וזמנין דסניא לי' ליבם מדתנן וחוששין לדבריה וחולצין כו' וע\"ש ולפ\"ז מאי ראיה היא דדילמא משום הכי חוששין לדבריה משום דשויתא אנפשה חתיכה דאיסורא ברישא להנשא לשוק ובסיפא להתיבם אע\"כ דכיון דאגידא בי' ביבם בסיפא דלא היתה מוחזקת בבנים וחזקתה ליבם ואגידא בי' ביבם ולא מצינן למימר דמטעם חתיכה דאיסורא הוא דחוששין לדבריה. א\"כ ממילא גם ברישא הא דחוששין לדבריה נמי לאו מטעמא דשויא אנפשה חתיכה דאיסורא לשוק. אלא מן הדין וא\"כ כש\"כ באשה דאגידא בבעלה טפי דלאו כל כמינה לשוי' אנפשה חד\"א ושתאסר על בעלה: אבל באמת אין משם הכרח משום דהתם גם בלא זה לא שייך לומר דמשום ש\"א חד\"א הוא דחוששין לדבריה משום דא\"כ הא לא עדיפא מיבמה שנדרה הנאה מן היבם לאחר מיתת בעלה דאין כופין אותו לחלוץ. וא\"כ אמאי תנן הכא דחוששין לדבריה וחולצת כו' ולא קתני אין כופין ומבקשים אותו לחלוץ ומדנקט חוששין לדבריה משמע דמדינא קאמר דחיישינן שמא קושטא קאמרה ואסורה מדינא למי שהיתה עד עכשיו בחזקת היתר דלפ\"ז שייך לומר לשון חוששין דהיינו מספק דלמא קושטא קא אמרה והבא עליה באיסור קאי אבל אם הוא מטעמא דש\"א חד\"א הא לא שייך הלשון חוששין שהרי מטעם חתיכה דאיסורא אפי' במשקרת אסורה כמ\"ש הב\"י ביו\"ד סי' א' בשם הרשב\"א דאפי' בעדים מכחישין אותו שייך נמי ש\"א חד\"א ומביאו הרב המחבר כאן. שוב עיינתי בסוגיא זו וראיתי דרש\"י שם פי' בהדיא דחוששין לדבריה מטעם דש\"א חד\"א אולם התוס' הקשו שם על פשיטת הש\"ס דילמא טעמא הוא משום דש\"א חד\"א ונדחקו בתירוצם שם וע\"ש והנראה לענ\"ד כתבתי ודוק:<br><b> (רסט) </b> שנסתפק בזה בכ\"מ שאמרו שאחד\"א אי מדין נדרי איסור נגעו בה כו'. כמו בנ\"ש כו'. הוא תמוה דאי מדין נדרי איסור נגעו בה א\"כ איך שייך לומר באשה שיש לה בעל שויא אנפשה חד\"א הא הבעל יכול להפר ואפי' אם נדרה אשתו נזירות שמשון כדמוכח בגיטין בשמעתתא דנודרת דאי נימא דאין הבעל מפר נ\"ש א\"כ הא משכחת לה דאפי' בנשאת דמדירים אותה בנ\"ש דלא עדיף נ\"ש מנודרת עדה\"ר והרי מכל גדולי הראשונים שהקשו בהאי דשלהי נדרים למשנה אחרונה הא שויא אנפשה חד\"א מבואר דלא סגי בהפרת הבעל בכה\"ג אע\"ג דבנזירות שמשון מהני הפרה ודוק:<br><b> (ער) </b> וס\"ל דאפי' בנשואה דמשועבדת לבעל כו'. אלא דמשום טעמא דעיניה נתנה באחר אפקעינהו רבנן לקדושין מיניה כו'. בילדותי תמהתי על זה דהא בהנהו עובדי דשלהי נדרים דאמר ר\"נ דאנתתי' שריא משום דעיניה נתנה באחר הא התם ליכא למיתי עלה מטעם דאפקעינהו רבנן כו' שהרי התם אמרה דלנכרים נבעלה וא\"כ מה בכך דאפקעינהו ופנוי' היתה והא קיי\"ל דנכרי ועבד הבא על בת ישראל אפי' היא פנויה פסלה מן הכהונה. (וכן תמהתי על הד\"מ באה\"ע סי' ז' שכתב שם דבמלחמת עסטרייך התירו אפי' נשים כהנות לבעליהן משום דסמכו על האי דאפקעינהו רבנן לקדושין מיניה והרי גבי נכרים לא שייך היתר זה): ובאמת מלשון התוס' לא משמע דאתיין עלה מטעם אפקעינהו כו' אלא משום דיש כח ביד חכמים לעקור ד\"ת בקום ועשה בענין כזה אבל הר\"ן ז\"ל אתא עלה בתירוצו הראשון מטעם אפקעינהו כו'. ותמהני במה שהשיב על תירוצו זה וכתב דא\"כ באומרת שנבעלה לנתין וממזר מאי איכא למימר ואמאי לא הוכיח ביטול תירוץ זה מהנהו עובדי הנ\"ל ואין בידי חידושי הרשב\"א לעיין בו אי גם הוא אתי עלה מטעם דאפקעינהו כו' אבל דברי הד\"מ הנ\"ל תמוהים ביותר אפי' אי נימא דטעמא דתוס' הוא משום עקירה ולא משום אפקעינהו דזה לא שייך בעובדא דהד\"מ והבן ובחידושי הארכתי בזה: [מנ\"ה עיין שו\"ת ח\"ס אהע\"ז ח\"ב סי' צ\"ח]:",
+                "<b>קדשתני </b>\n<b> והוא אומר לא קדשתיך כו'.</b> הנה הרב ל\"מ ז\"ל הקש' דהך חלוקא במאי קא מיירי אי מיירי בשנתן לה גט א\"כ איך הוא מותר בקרובותיה הרי כל שנתן לה גט נאסר בקרובותיה כדאמרינן בגמרא אמר לא ניחא לי דתאסר בקרובותיה ואי מיירי קודם נתינת הגט א\"כ היכי קתני והיא אסורה בקרוביו דמשמע דהא לכ\"ע שרי ובלא גט אפי' לכולי עלמא אסור דשויה אנפשה חתיכה דאיסורא יע\"ש שהניחו בצ\"ע והנה לדעת המרדכי ז\"ל שכתב בפרק האומר והביאו הרב כנה\"ג ז\"ל סי' מ\"ח בהגהת ב\"י אות י' שכתב דהא דאסורה בקרובו היינו דוקא היכא דכופין ליתן לה גט דאהא הוא דקאמר אלא כופין אמאי אמר לא ניחא לי כו' אבל היכא דמבקשין ממנו ליתן לה גט מותרת בקרוביו ניחא שפיר דמתניתין מיירי בשבקשו ממנו ליתן לה גט דאינו נאסר בקרובותיה אכן מדברי רש\"י ז\"ל דפ' האומר דס\"ה עמוד ראשון והרב המגיד ז\"ל מבואר דס\"ל דאפי' במבקשין אסורה בקרובותיה וא\"כ לדידהו ק' ולע\"ד לק\"מ דאיכ' למימר דמתני' בשלא נתן גט מיירי וסיפא דקתני והיא אסורה בקרוביו משמע דהא לכ\"ע שרי בשמת הוא מיירי ומילתא פסיקתא קתני דלקרוביו אסור' ולעולם בין קודם מיתה בין לאחר מיתה הא לכ\"ע לאחר מיתה שרי ואין להקשות דא\"כ איך כ' רש\"י ז\"ל בד\"ה לא כופין איכ' וז\"ל דא\"צ ממנו גט דהא קתני מותרת בקרוביו ואי בעיא גט הוה מיתסרא באחיו דהו\"ל גרושת אחיו והשתא מאי קו' אימא דכי קתני מתני' מותרת בקרוביו בשמת הוא קמיירי דומיא דסיפא דקתני אסורה בקרוביו דמוקמינן לה בשמת הוא הא לא קשיא מידי דמותרת בקרוביו סתמא לעולם משמע משא\"כ בסיפא דהתם איכא למימר שפיר דקתני אסורה בקרוביו לעולם בין קודם מיתה בין לאחר מיתה ותו דאפי' נימא דלאחר מיתה קאמר אכתי אם איתא דבעינן גט ולא שרינן לה לעלמא על פי דבורה איך שרינן לה לקרוביו ומאי שנא איסור ערו' דקרוב' מאיסור אשת איש לעלמא וזה פשוט ודוק:"
+            ],
+            [
+                "<b>וכל </b>\n<b> אלו שטוענין כו' והלכו למדינה אחרת כו'.</b> אוקמתא דגמרא שם הב\"ע כגון דאמר לה קדשתיך בפני פ' ופ' והלכו למ\"ה והיה נר' מדלא קאמר בגמרא עדיפא מינה באומר קדשתיך בפני פ' ופ' והעדים מכחישים אותו משמע לכאורה דס\"ל לתלמודא דכל שהעדים מכחישים אותו לא אמרי' שויה אנפשיה ח\"ד והוא נמי מותר בקרובותיה הפך ממ\"ש הרשב\"א ז\"ל בתשוב' והביאה מרן הב\"י ז\"ל י\"ד סי' א' על טבח שאמר על בהמה אחת שלא שחטה ובאו עדים ואמרו שהוא שחטה כתב רשב\"א דלכ\"ע מותר ולדידיה אסורה משום דשויה אנפשיה חתיכ' דאיסורא ועיין בהרב מש\"ל ז\"ל בפרקין דין ט\"ו וא\"כ ק' להרשב\"א ז\"ל דאמאי ל\"ק בגמ' עדיפה מינה אמנם הא ודאי לק\"מ דע\"כ צריך לאוקמי תלמודא באומר קדשתיך כו' והלכו למדינת הים משום דלעיל אמרינן וצריכא דאי אשמועי' גבי דידיה משום דגברא לא איכפת ליה ומקרי ואמר אבל איהי אי לאו דקים לה בדיבורא לא הוה אמרה וליתסר איהו בקרובותיה קמ\"ל והשתא בשלמא אם נאמר דמתניתין מיירי באומר שהלכו עדים למ\"ה ניחא שפיר דאשמועי' דלא נימא אי לאו דקים לה בדיבורא לא הוה אמרה והנה אמת שקדשה בפני עדים והלכו למ\"ה וליתסר איהו בקרובותיה אמנם אי מתני' מיירי בשהעדים מכחישים אותה א\"כ פשיטא ודאי דהוא מותר ותרתי למה לי וכן נמי הא דקאמר שמואל אם נתן גט מעצמו כופין אותו ליתן כתובה ע\"כ באומרת קדשתני בפני פ' ופלוני והלכו למ\"ה מיירי דאי בשעדי' מכחישים אותה משמע ודאי דאפי' נתן לה גט מעצמו אין כופין אותו ליתן כתובה וא\"כ מש\"ה הוכרח תלמודא לאוקמא באומר שהלכו למ\"ה ודוק. שוב אחר זמן רב באו לידי ת' הרשב\"ץ וראיתי לו שם בח\"ב סי' רע\"ט שהשיב על האשה שאמרה נתקדשתי בפני פ' ופל' והעדים מכחישים אותה דהיא אינה אסורה בקרוביו דלא שוי' אנפשייהו חתיכה דאיסורא אלא באותן עדים והרי הכחישוה והכי מוכח בפ' האו' את\"ד יע\"ש ונר' שכונתו למה שהקשינו מדלא מייתי עדיפא מינה וכבר כתבנו דאין ראיה כלל ומ\"מ מבואר מדבריו דדוקא באומרת נתקדשתי בפני פל' ופ' והעדים מכחישים הוא דלא אמרינן שויה אנפשי' חתיכה דאיסורא משום דתולה איסורא באותן עדים שהרי אין דבר שבערוה פחות מב' ואפי' ב' מודים אמנם בהדיא דטבח דליכא האי טעמא מודה הוא דאמרי' שויה אנפשי' חתיכה דאיסורא אפי' כנגד עדים ומכלל האמור אין מקום למה שהק' הרב מש\"ל ז\"ל ומוהר\"ם די בוטון על מוהריב\"ל ז\"ל וכמובן: ודע שאני מסתפק בהא דאמרינן שויה אנפשי' ח\"ד וכההיא דטבח שכתב הרשב\"א ז\"ל אי מותר הטבח להאכילו לאחר או נימא דקעבר אלפני עור לא תתן מכשול כיון דלגבי דידי' איסורא קא יהיב ליה והיה נר' להוכיח ממ\"ש התו' ז\"ל בסוף נדרים אמתני' דהאומרת טמאה אני לך וז\"ל וא\"ת טמאה אני לך אמאי לא מהימנ' הא שויתי' נפשה ח\"ד כדאמרי' בקדושין היא אומרת קדשתני והוא אומר לא קדשתיך כו' ותי' הר' אליעזר דלא מצינו זונה שהיא אסורה לינשא לכהן דודאי הוא מוזהר עליה אבל היא אינה מוזהרת עליו הילכך גם לדבריה אינה אסורה לו כו' וקשה דאכתי תיקשי להו דנהי דאיהי לא עביד איסורא מחמת עצמה אבל הא קא עברה אלפני עור כיון דלפי דבור' נמצא דספי ליה איסורא בידים אלא מוכח דס\"ל דאיהי לא קא עברה אלפני עור כיון דלדיד' ליכא איסורא ומצאתי בשיטה מקובצת כ\"י למס' נדרים שכתב משם שיטה לא נודעת למי וז\"ל ואי קשיא איך תבעל היא לו שהרי היא עשתה את בעלה ח\"ד על עצמה ועוברת גם בלפני עור וי\"ל דלפני עור ליכא שהרי בע\"כ נבעלת לו כו' ע\"ש ומתוך האמור נרא' שיש להוכיח מה שיש מן הספק על המונעים עצמם מלהדליק הטוטון בנר של חלב אי שרי להו ליתנן למי שנוהג בו היתר שידליקנו ולא קעבר אלפני עור כיון דלדידיה שרי ועיין בספר משאת משה חי\"ד סי' ומתוך דברי השיטה הנז' שכתבנו נראה דאע\"ג דלאחר שרי אפי\"ה כיון דלגביה דידיה איסורא קא עביד עבר אלפני עור ועיין בהרב מ\"צ ח\"א סי' ס\"ה שנתן טעם לדברי הרשב\"א ז\"ל דס\"ל דאפי' עדים מכחישים אותו אמרינן שויה אנפשה חתיכה דאיסורא והיינו משום דחשיב כאלו אסרו על עצמו בנדר ואע\"ג דבעינן מתפיס בדבר הנדור ולא בדבר האסור ה\"ד בשאוסרו עליו בדרך התפסה אבל אדם יכול לאסור על עצמו דרך קנס ולומר פתי פת כותי כו' יע\"ש ומתוך דבריו נר' ודאי דמותר לטבח להאכילו לאחר ועיין בה\"ה ז\"ל הלכה ל\"א שכתב וז\"ל דאפי' אם בא ארוסה אינה מותרת לו בלא גט מן השני שהרי אין עדים מעידים כדבריה וע\"ש כנראה שחולק על דברי הרשב\"א הללו ודוק:<br><b> מעשה חושב</b>\n<b> (רעא) </b> שיש להוכיח כו'. על המונעים עצמם מלהדליק הטוטין בנר של חלב כו'. ולא קעבר אלפני עור כו'. תמהני דהא האי דנדרים אין לו ענין לספק הזה כלל דהתם באשת כהן שאומרת לבעלה טמאה אני לך עכ\"ר דאומרת כן כדי להציל את בעלה מאיסור שהרי היא עצמה אינה מוזהרת לשיטת הר\"א הנ\"ל. וא\"כ הרי באמירה זו שויא אנפשה חד\"א שלא להכשיל את בעלה ולא למיספי לי' איסורא ולזה צריך השיטה מקובצת לומר דלפ\"ע ליכא בזה כיון שבעכ\"ר נבעלת לו ומה תוכל לעשות (והיינו עכ\"ר משום דלפני עור אינו כשאר לאוין שעובר בעצמו אלא דתלוי שלא יביא איש אחר לידי מכשול וכיון דבעכ\"ר עביד הכי תו אין בו משום לפני עור כיון דהוא באמת אינו רוצה במכשול אלא ע\"י ההכרח ונמצא שהוא לא נתן המכשול). משא\"כ בספק הזה מה בכך דהוא שוי אנפשיה חד\"א מלהדליק בנר של חלב היינו דוקא שלא יהנה הוא מן העשן שנתהוה ע\"י נר של חלב אבל לא שוי אנפשיה חד\"א משום לפני עור היינו שלא יתן למי שלא שוי אנפשיה חד\"א ונוהג בו היתר ולא דמי זה להאי דנדרים הנ\"ל דהא התם כיון שהיא אינה מוזהרת וכנ\"ל א\"כ עכ\"ר דהאי דשויא אנפשה חד\"א היינו משום לפני עור שלא להכשיל את בעלה בביאה האסורה לו ומשום הכי אי הוה ברצונה היתה עוברת אלפני עור כיון דשויא אנפשה איסור זה דלפני עור אלא דמשום שהוא בעכ\"ר לא שייך התם לפ\"ע ג\"כ וכנ\"ל משא\"כ הכא: וגם בספיקא דידי' בטבח לפי מאי דס\"ד מעיקרא דאינו מטעם נדר. (וכן משמע בפשוטו דאל\"כ תהני לי' התרה והפרת הבעל בטמאה אני לך בשלהי נדרים הנ\"ל). לא ידעתי איך אפשר לחלק בין לאכול לבין להאכיל כיון דאם באמת אסור אנפשי' א\"כ אסור נמי לאחרים וממילא מוזהר בלפני עור משא\"כ במי שמחמיר על עצמו מלהדליק הטוטין בנר של חלב דבאמת מותר אלא דהוי אצלו כעין נדר (רצוני דבשלמא בטבח הרי לפי דיבורו שלא שחטה היא נבילה שאיסורה ידוע דנבילה אסורה משא\"כ הכא לענין להדליק הטוטין בנר של חלב ניהו דהוא החמיר על עצמו לאסור עליו דבר המותר לו מן הדין ואצלו הוי כעין נדר אבל לאחרים מותר לו להושיט דהם לא נדרו ולא החמירו על עצמן). דפשיטא דאחרים שלא נדרו מותרים בו וא\"כ הא ממילא מותר לו להושיט להן: ומיהו מצינו נמי באיסור גמור דלדידי' אסור ומ\"מ מותר לו ליתנו לחבירו ואין בו משום לפני עור והוא ערלה בח\"ל דמותר לספוקי אהדדי ונמצא דמי שערלת ח\"ל בידו שאסור בה מה\"ת מ\"מ מותר לו לספקה על חבירו ולתתה לו ועיין בר\"ן בפ\"ק דקדושין דף קכ\"א: ודע דהגאון מוהרש\"ק בספרו אמונת שמואל כתב דלא שייך לפני עור אלא בלאו שהוא עצמו ג\"כ מוזהר עליו אבל לא בלאו שהוא אינו מוזהר עליו ובזה הוא מיישב קושיית העולם אהא דפריך הש\"ס על ר' אבהו בפסחים מהא דתניא דלא יושיט כו' ואבר מן החי לבן נח משום לפני עור ומדייק הש\"ס הא לכלבים שרי וא\"כ קשה לר' אבהו דס\"ל דכל לא תאכל איסור הנאה נמי במשמע וע\"ש וע\"ז מקשין דמאי קושיא היא לר' אבהו דדילמא מיירי הברייתא בטמאה (או במפרכסת) דלישראל שרי ועל זה תירץ הגאון הנ\"ל דאי בטמאה איירי א\"כ אמאי עובר על לפני עור דכיון דאינו מוזהר על אבר מן החי בטמאה ממילא ליכא כאן תו לפני עור וע\"ש וא\"כ לפ\"ז הא גם קושייתו של הרב המחבר על תירוצו של הר\"א הנ\"ל ממילא נמי לק\"מ משום די\"ל דכיון דהיא עצמה אינה מוזהרת בזה וכנ\"ל א\"כ תו ליכא בזה ג\"כ משום לפני עור:<br><b> (אמר </b> עקיבא סופר נ\"ה המלה\"ד גם אם לא נחזיק בשטת הרב בעל אמונת שמואל אשר כבר השיגו עליה יש לישב קושית הרב בעל שעה\"מ על הר\"א ז\"ל ולדחות ראיתי לפמ\"ש הרמב\"ן יבמות פ\"ד ע\"ב דבלאו שאינו שוה בכל ונשים אינן מוזהרות אינן עוברות משום לפ\"ע עיי\"ש היטב. (ועיין עוד מזה בתשובות זקני הח\"ס זצ\"ל ח\"מ סי' ר\"ב) א\"כ הכא האשה אינה עוברת משום לפ\"ע משא\"כ בלאו השוה בכל וז\"ב ובחדושי הארכתי בדברי הרמב\"ן אלו לישב כמה קושיות ואזכיר בזה שני גרגרים א) מה שתמהו המפרשים על הטור יו\"ד סי' ס\"ב שכתב דאמ\"ה אינו נוהג בטמאה למה הזכיר זאת למאי נ\"מ הא בלא\"ה אסור משום טמאה ולפ\"ד הרמב\"ן הנ\"ל נ\"מ לאשה דיכולה להושיט אמ\"ה טמא לב\"נ דאיהי לא מפקדא אלפ\"ע בכי האי גונא דאמ\"ה טמא אינו שוה בכל דלישראל שרי. ב) לישב קושית זקני מאור הגולה רעק\"א זצ\"ל בחדושיו ליו\"ד סי' קפ\"א סעיף ו' שהקשה על המתירים לאשה להקיף ראש איש דאמאי לא תהיה אסורה משום לפ\"ע עיי\"ש היטב ולפ\"ד הרמב\"ן הנ\"ל שהבאתי הדבר פשוט דל\"ש בזה גבי נשים לאו דלפ\"ע כיון שאינו לאו השוה בכל ועוד הארכתי בכמה ענינים בזה ואכ\"מ להאריך ע\"כ הגה\"ה):<br><b> אלא </b> דבההיא מוכח שהתוס' לא ס\"ל הכי מהאי דכתבו במס' ב\"מ דף יו\"ד ע\"ב דמשום לאו דלפני עור לא מקרי ישראל בר חיובא כשאמר לו הכהן צא וקדש לי אשה גרושה וע\"ש אלמא דאע\"ג דהישראל אינו מוזהר אגרושה מ\"מ ס\"ל דעובר על לפני עור בזה: וכן משמע נמי בהאי דאמרינן בחולין דאין מזמנין את הנכרי על בני מעיים וע\"ש אלמא דאיכא לפני עור אפי' בכה\"ג דהא לישראל הרי הבני מעיים מותרים אלא דס\"ל שם דלנכרי אסורים ובתשובה להגאבד\"ק בערזאן הארכתי בזה ולכאורה מוכח נמי כן ממ\"ש התוס' בחגיגה דף י\"ג בד\"ה אין מוסרין כו' שכתבו שם להקשות תיפוק לי' דהמלמד תורה לנכרי עובר משום לפני עור וע\"ש אלא דבתשובה הנ\"ל כתבתי שם דאין כאן הוכחה לזה ואכ\"מ להאריך בזה ודוק:<br><b> (ערב) </b> מדברי רש\"י הללו נראה דס\"ל דעד אחד בהכחשת בעל דבר עצמו דהיינו האשה לא מהני כו'. ולא משום טעמא דהכחשת האשה עצמה כו'. תמהני דאיך אפשר לומר כן בדעת רש\"י הא לקמן בסוגיין דף ס\"ו ע\"ב גבי עובדא דסמיא בד\"ה מאי לאו כו' אפקה כו' כתב שם רש\"י ז\"ל וז\"ל אפקה הואיל ולא הכחישתו ע\"כ הרי דמוכח מזה להדיא דס\"ל דאלו הכחישתו היה הסמיא מותר בה דיכול הבעל לסמוך על הכחשתה אלמא דלא ס\"ל לרש\"י ז\"ל כדעת המ\"כ שכתב מרן הב\"י ז\"ל שמביאו רבינו המחבר ז\"ל אח\"ז בד\"ה האמנם תמיה לי כו' דמאי בין בעלה לאינש אחרינא ועיין להלן ודוק:<br><b> (רעג) </b> דע\"א שאמר נתנסך יינך ומכחישו כו' דא\"נ. נראה דהיינו דוקא לבעה\"ב ובני ביתו שמפסידו ממון אבל אחרים לאו כל כמינייהו לסמוך על הכחשה דבעה\"ב כו'. לא ידעתי מה בין ב\"ב לאחרים אם ב\"ב אינם מכחישים להעד דבפשיטות דכי היכי דאין אחרים יכולין לסמוך אהכחשתו דבעה\"ב כן בני ביתו נמי אינם יכולים לסמוך עלי' ואפשר לומר דהא דלאחרים אסור היינו משום דלגבי אחרים חשיב הבעה\"ב נוגע משא\"כ לגבי בני ביתו דאינו נוגע משום דאי לאו דידע דמשקר העד לא היה מכשיל את ב\"ב חנם אמנם זה דוחק משום דלפ\"ז הא גם לאחרים מותר היכא דיהיב להו היין בחנם ועכ\"ר צ\"ל דהא דבני ביתו מותרים היינו בשגם הם מכחישים להעד או שנאמן להם הבעה\"ב כבי תרי ואולם גם זה דוחק: אבל בעיקר דברי המ\"כ הנ\"ל אני תמה שהרי אמרינן בסוגיין שם שורך נרבע והלה שותק נאמן ומבואר דדוקא בשותק אבל במכחיש אינו נאמן והרי אפי' אם נרבע באמת כל שלא נרבע בפני ב' עדים הוא מותר להדיוט ואינו אסור אלא לגבוה וא\"כ הרי בהכחשת הבעלים מבואר בסוגיא דכשר נמי לגבוה אלמא דההכחשה בעד אחד מהני אפי' לאחריני שהרי הכהנים מותרין להקריב שור זה שהעיד עליו עד אחד שנרבע כל שהבעלים מכחישים אותו וא\"כ איך אפשר לומר דס\"ל לרש\"י ז\"ל דהכחשת בע\"ד להעד לא מהני לאחריני שזה הוא נגד סוגיא מפורשת ודוק:"
+            ],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>האשה </b>\n<b> שעשתה שליח כו'.</b> כתב ה\"ה ז\"ל פ' האומר אמרו בגמרא לא קדשה עצמה וחזרה בה מהו כו' וקי\"ל כר\"י ויש לדקדק דתיפשוט ממתני' מדקתני והלכה וקדשה משמע דחזרה בה לא מהני ובשלמא ללישנא דלעיל לא ק' דתיפשוט ממתני' מדקתני בא אחר דאיכא למימר דמשום דבעי למיתני סיפא מעכשיו ולאחר ל' יום כו' דאפי' בא אחר וקדשה אפי\"ה הוי ס' מקודשת תני רישא נמי בא אחר ועיין בהרב ע\"י די\"ל דמתני' חדושא אתא לאשמועינן דלא נימא כיון דאתתא לא קים לה ביוחסים אע\"ג דקדשה עצמה לא חזרה בשליחותה ולא סמכה על קדושיה דסברה דילמא משכח מיוחס מזה והא דקדמה וקדשה סברה דלמא לא משכח אבל אי משכח לה בטליה וכדאיתא בפרק עשרה יוחסין קמ\"ל ומכ\"ש חזרה בה דמהני ושוב ראיתי בירושלמי פרק עשרה יוחסין דפריך לה וז\"ל ולית הדא פליגא אדר' יוחנן דאמר אדם מבטל שליחותו בדברים פתר לה משום דעריות ועיין בהרב שדה יהושע ז\"ל והתוספות שם בד\"ה לא קדשה כתבו וז\"ל נראה לפרש דחזרה בה בלא אמירת' לשליח דאי אמרה לשליח כו' פשיטא דאינה מקודשת ועיין במוהרימ\"ט ז\"ל ובהרב ח\"ה ז\"ל שם בירוש' פרק השולח נר' בהדייא כדברי התוס' ז\"ל דאמרינן בירו' השולח גט לאשתו כו' הדא פליגא על ר\"י דר\"י אמר אדם מבטל שליחותו בדברים פתר לה משום חומר עריות ופירש הרב שדה יהושע וז\"ל בתמיהא וכי ק\"ל לר\"י מתני' שהרי הוא אמר מבטל אדם שליחותו בדברים ואין צריך בפני השליח וכאן ממתני' נראה דצריך בפני השליח כו' יע\"ש הרי בהדייא דס\"ל להירושלמי דכל שהוא בפני השליח מודה ר\"ל דחזרתו חזרה דאם לא כן איפכא מבעי ליה לומר דמתני' פליגא אר\"ל ועיין עוד שם בפסקא דבראשונה היה עושה ב\"ד במקום אחר אלא מיהו ק\"ל טובא דא\"כ אמאי הוצרכו הירוש' לאוקמי מתניתין דתרומות דביטל עד שלא תרם בששינה בשליחותו דאמאי לא אוקמ' בפשיטות בשביטל בפני שליח וא\"נ בפני ב\"ד שכחו מרובה וצ\"ע:"
+            ],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>יצא </b>\n<b> עליה קול כו'.</b> כתב ה\"ה ז\"ל וז\"ל ולי נראה דדינו של רבינו יעקב ז\"ל אמת שע\"כ לא אמרו בדין הנזכר אלא מפני שיהיה חשש שיאמרו שעובר על לאו של תורה שמחזיר גרושתו כו' אבל בדין הגט אפי' אם יאמרו ליכא לאו דאורייתא ולא חיישינן ע\"כ ועיין בפ\"ד מה' אלו דין ט' גבי חרש שנשא פקחת שכתב רבינו שנותן גט והיה מותרת לבעלה החרש והשיג עליו הראב\"ד שאינה מותרת לחרש שמא יאמרו גירש זה ונשא זה ונמצא מחזיר גרושתו וה\"ה הליץ שם בעד רבינו דע\"כ לא חיישינן שמא יאמרו אלא כשהראשון יש לו קדושין מן התורה שאז יש לחוש שיאמרו שעובר על לאו של תורה אבל חרש שאין לו קידושין מן התורה אין לחוש שאפי' יאמרו אינו עובר באיסור תורה ואין לנו להוסיף בגזירות של דבריהם יע\"ש וא\"כ נראה דמה שהליץ ה\"ה בעד רבינו יעקב היינו לפי דעת רבינו דס\"ל דבאשת חרש כיון דליכא איסור תורה לא חיישינן וא\"כ ה\"נ גבי הבחנה דג' חדשים דעיקרו מדרבנן דלא חיישינן אמנם לדעת הראב\"ד ז\"ל דס\"ל דבאשת חרש אפי' דאיסור מדרבנן חיישינן ה\"נ גבי הבחנה ואפשר לצדד דבהא אפי' הראב\"ד ז\"ל יודה דאשת חרש שאני דעיקרו מן התורה דבאשת פקח מחזיר גרושתו קאי בלאו משא\"כ גבי הבחנה דעיקר' מדרבנן והיינו שה\"ה לא הזכיר מדין זה כלום לומר שזה אינו אלא לדעת רבינו משום דבהא איכא למימר דאפי' הראב\"ד ז\"ל מודה כמ\"ש האמנם תמה אני על הטור ז\"ל דבסי' מ\"ד גבי אשת חרש הביא דברי רבינו בסתם הנה מבואר דס\"ל דכיון דאין איסורו אלא מדרבנן לא חיישינן שמא יאמרו ואלו בסימן י\"ג הביא דברי ר\"ת וכתב שמסקנת הרא\"ש ז\"ל כדעת ר\"י וצריך להמתין ג\"ח אחר גט הב' והוא תימה דכיון דבאשת חרש אפי' דעיקר איסורו מן התורה לא חיישינן כ\"ש גבי הבחנה ויש ליישב דס\"ל להטור ז\"ל דדוקא באשת חרש שאנו באים לאוסרה על החרש איסור עולם לא חיישי' מכיון שאין איסורו אלא מדרבנן מה שאין כן גבי הבחנה דאיתיה בתקנתא כן נראה לי ודוק:"
+            ],
+            [
+                "<b>מקום </b>\n<b> שנהגו לשלוח סבלונות כו'. </b> עיין בתוספות פרק הא\"מ ד\"נ ע\"ב ד\"ה חוששין שכתבו וז\"ל פירש בקונטריס ששדך אשה ונתרצית וקדם קודם הקידושין ושלח סבלונות בעדים משמע מתוך פירושו דחיישינן שמא מחמת קידושין הם וק' להר\"ם ז\"ל וכי שידך מאי הוי הא בעינן שידבר מענין לענין ובאותו ענין כו' יע\"ש וראיתי להרב ח\"ה ז\"ל שכתב וז\"ל וליכא למימר דקושטא הוא דאיירי בכה\"ג שמדבר מענין לענין ונתן לה סבלונות דא\"כ מאי פריך כו' יע\"ש ולא ידעתי אמאי הוצרך לזה דבלא\"ה ע\"כ נמי דלא מיירי בשהי' מדבר מענין לענין דאם לא כן אמאי קאמר ר\"ה דחוששין לסבלונות ולא הוו אלא קדושי ספק הא ר\"ה גופיה קאמר בפ\"ק דקדושין משמיה דשמואל דהל' כר' יוסי דכל שהיה מדבר מענין לענין ה\"ז מקודשת ודאית ודוחק לומר דאליבא דשמואל קאמר וליה לא ס\"ל דמשמע התם בהדיא דהלכה פסוקה היא מדפריך התם אבעיא דחרופתי מהו במאי עסקינן כו' ואם איתא דר\"ה וכל הנהו דשמעתין ס\"ל דבמדבר מענין לענין אינו אלא קדושי ס' מאי פריך התם בפשיטות מדר\"ה וזה פשוט והרא\"ש ז\"ל תי' לקו' הר\"ם וז\"ל ואע\"ג דנתן לה סתם ולא פירשו לא הוו קדושין אלא ע\"כ דבר עמה תחיל' לשם קדו' וכל זמן שעסוקים באותו ענין דמ\"מ חשש קדושין איכא יע\"ש וכונתי מבוארת דס\"ל דהא דאמרי' בפ\"ק והוא שעסוקין באותו ענין היינו לענין קדושי ודאי אבל קדושי ס' מיהא הוי וראיתי בספר פני יהושע שהק' עליו דא\"כ מאי פריך בגמ' באתרא דמקדשי והדר מסבלי פשיטא ומאי קושי' אימא דהא אתא לאשמועי' דאע\"ג דאין עסוקין באותו ענין אפי\"ה חיישי' לספק קדושין ועסוקין באותו ענין דקתני ברייתא בפ\"ק לענין קדושי ודאי קאמר ע\"ש ולע\"ד לק\"מ דמאי דפריך בגמ' פשיטא לר\"פ הוא דפריך דמאי אתא לן לאשמועינן דבאתרא דמקדשי והדר מסבלי חוששין ואי לאשמועינן דאע\"ג דאין עסוקין באותו ענין אפי\"ה חיישינן הא כבר שמעינן לה מדרבה ור\"ה דקאמרי חוששין לקדושין ואפילו אביי לא\"ד דקאמר ל\"מ קאמר כו' לא אתא לאפלוגי אלא לומר דליכא סיעתא ממתני' אבל מדינא ודאי מודה דחוששין לקדושין וכמ\"ש בחידושי הרשב\"א ז\"ל ואם כן לא הו\"ל לרבה לאשמועינן אלא דבאתרא דמסבלי והדר מקדשי אין חוששין לקדושין כנ\"ל פשוט: ובהכי ניחא לי מה שהקשה עוד הרב\"י ז\"ל לפי' הר\"ם דחיישינן לסבלונות משום קידושין שקדמו כבר דא\"כ ע\"כ הא דרבה דקאמר חוששין לסבלונו' ע\"כ איירי אפי' במיעוטא מסבלי והדר מקדשי דאי בכולהו מקדשי והדר מסבלי מאי קמ\"ל ומאי אצטריך לאתויי ראיה ממתני' דהא מקשינן בסמוך פשיטא וא\"כ מאי ראיה מייתי ממתני' הא איצטריך שפיר לטעמא דמחמת קדושין הראשונים שלח דאפי' באתרא דכולהו מקדשי אינה מקודשת יע\"ש אכן לפי מ\"ש הנה נכון דלעולם איכא למימר דרבה אפי' באתרא דכולהו מקדשי והדר מסבלי אצטריך לאשמועינן דחוששין לקדושין ולא תימא אם איתא דקדשה קלא הו\"ל למילתא ומש\"ה שפיר מייתי ראיה ממתני' אלא דלר\"פ הוא דפרכינן פשיטא דלס\"ד דמיירי באתר' דכולהו מקדשי מאי אשמועינן ר\"פ הא שמעינן לי' מדרבה כנ\"ל ודוק:"
+            ],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>אמר </b>\n<b> ע\"א מקו' היא זו והיא אומרת לא נתקדשתי כו'.</b> כתב ה\"ה ז\"ל זה מבואר בסוגיא פרק האומר דאמרינן ותסברא עד אחד בהכחשה מי מהימן הנה רש\"י ז\"ל שם כתב וז\"ל עד אחד בהכחשה דאיכא חד סהדא דמכחיש לה מי מהימן אפי' לא מכחשא ליה איהי כו' הנה מדברי רש\"י הללו נראה דס\"ל דע\"א בהכחשת בעל דבר עצמו דהיינו האשה לא מהני ממה שהוצרך לפרש דמאי דפריך ותסברא ע\"א בהכחשה היינו משום דאיכא חד סהדא דמכחיש לי' ולא משום טעמא דהכחשת האשה עצמה דאמרה אלו ב' עבדי כו' וכ\"כ מוהר\"ם מפאדוה ז\"ל סי' ל\"ב שזה דעת רש\"י ז\"ל לפי גיר' זו ומ\"ש רש\"י אפי' לא מכחשא לי' איהי לאו למימרא דס\"ל דהכחשת בעל דבר עצמו עדיפ' מהכחשת ע\"א ומ\"ש דאיכא חד סהד' דמכחיש ליה רבותא אשמועינן דהא ודאי אין סברא לומר כן דודאי הכחשת בעל דבר גריעה מהכחשת עד אחר דעלמא כיון דנוגע בדבר אלא כונתו ז\"ל לומר דבדאיכא הכחשת עד אחר ל\"מ אי בעל דבר עצמו מכחיש אותו ג\"כ דפשיטא דאינו נאמן אלא אפי' לא מכחשא ליה איהי אלא שותקת אינו נאמן האמנם תמיה לי מילתא טובא דאיך אפשר לומר דהכחשת בע\"ד עצמו לא מהני הא מתני' היא בהדיא ע\"א אומר אכלת חלב והוא אומר לא אכלתי פטור ובמס' טהרות פ' השרץ תנן ע\"א אומר נטמא והוא אומר לא נטמאתי טהור וכיון דגבי איסורין אמרי' הכי כ\"ש גבי אשה דאין דבר שבערוה פחות מב' ולקמן נמי גבי ההיא דחגורה של ריסקייא ביבנה פריך בפשיטות האי ב\"ע ה\"ד אי דקא מכחיש ליה מי מהימן כו' וכיון שכן קשה למה לא פי' רש\"י דעד אחד בהכחשה היינו הכחשת בעל דבר וכן הקשה מוהרימ\"ט ז\"ל ח\"א סי' ט\"ז והניחו בצ\"ע ולע\"ד נראה שדעת רש\"י ז\"ל כדעת המ\"כ שכתב מרן הב\"י י\"ד סי' קכ\"ז וז\"ל דעד אחד שאמר נתנסך יינך ומכחישו או שאומר איני יודע דאינו נראה דה\"ד לב\"ה ובני ביתו שמפסידו ממון אבל אחרים לאו כל כמיניה לסמוך על הכחשה דב\"ה דעד אחד נאמן באיסורין ע\"כ וא\"כ מעתה לק\"מ מכל הני דוכתי דכתיבנא דמהני הכחשת בעל דבר עצמו דהתם שאני דאינו נאמן לבעל דבר עצמו אבל לאחרים אסור מש\"ה הכא פריך ותסברא עד אחד בהכחשה מי מהימן כלומר ואינה צריכה גט ומותרת לעלמא הוכרח רש\"י ז\"ל לומר דהיינו משום דאיכא הכחשת ע\"א אבל הכחשת דידה לא מהני למישרה לעלמא ועיין בהרב מח\"א הל' עדות סי' י\"ד שהקשה לדברי המ\"כ מהא דפריך ותסברא עד אחד בהכחשה כו' ולא ק\"מ שדעת המ\"ך כדעת רש\"י שכתבנו ודוק: אך אכתי קשה מהא דפריך רבא לעיל ממתני' דהאומר לאשה קדשתיך והי' אומרת לא קדשתני כו' דבעי לאוקמא בעד אחד ומיפשט מינה דמקדש בעד א' חוששין לקדושין הרי דאע\"ג דהוה ס\"ל דהמקדש בע\"א חוששין לקדושין אפי\"ה ס\"ל דהכחשת האשה מהני למישרה לעלמא וכדקתני מתני' היא מותר' בקרוביו ודוחק לומר דכי אוקמא למתני' בע\"א אתרוייהו קאי דהוא אומר קדשתיך ויש לו ע\"א והיא אומר' לא קדשתני ויש לה ע\"א שלא נתקדשה לו והו\"ל הכחש' ע\"א ומש\"ה היא מותר' בקרוביו והוא אסור בקרובותי' משום דשויה אנפשי' חתיכא דאיסורא דפשטא דשמעתתא ומדברי רש\"י ז\"ל לא משמע הכי ולכן נראה שאף המ\"ך לא כתב כן אלא בשאר איסורים אבל בדבר שבערוה כיון דאין דבר שבערוה פחות מב' אפי' לאחריני שרי ועיין בהרא\"ם ז\"ל ח\"ב סי' ל' מה שכתב ליישב דברי רש\"י ז\"ל ודוק אך את זה חזיתי להרב הנזכר ז\"ל דברים תמוהים בעיני שכתב שם שיש להביא ראיה מדברי התוס' דפ' ב' דכתובות דס\"ל דהכחשת בעל דבר מהני וכמ\"ש גבי ההיא דתניא ב' אומרים נתקדשה וב' אומרים לא נתקדשה הרי זה לא תנשא כו' ואוקמא אביי בעד אחד אומר נתקדשה כו' וכתב התוס' שם ד\"ה תרוייהו בפנויה וז\"ל לא הוה צריך להא דאפי' ליכא אלא ההוא דאמר נתקדשה לא תצא דאין דבר שבערוה פחות מב' משמע דס\"ל דאפי' למ\"ד חוששין אינו אלא בששניהם מודים דאי ס\"ד דאפי' בהכחשת האשה ס\"ל דלא מהני א\"כ מאי אפי' ליכא דקאמרי דילמא אביי ס\"ל כמ\"ד חוששין אלא ע\"כ לו' דהתוס' ס\"ל דאפי' למ\"ד חוששין אינו אלא כשב' מודים אבל כל שהאשה מכחשת לכ\"ע אין חוששין ולפיכך גבי עד אחד אומר נתקדשה כו' דע\"כ באשה מכחשת קמיירי דאל\"כ אמאי לא תצא הא שויה אנפשה ח\"ד כתבו דלא הוה צריך להא דאפי' ליכא אלא ההוא דאמר נתקדשה אם נשאת לא תצא את\"ד יעיין שם ואתמהה דאדרבה ממקום שבא יש להוכיח בהפך דאי ס\"ל להתוס' דכל שהאשה מכחשת לכ\"ע אין חוששין א\"כ איך כתבו לא הוה צריך להא דאפי' כו' אם נשאת לא תצא ומאי אם נשאת לא תצא דקאמרי והי\"ל לומר דאפי' לכתחילה תנשא ותו דבסמוך ונראה הק' וז\"ל אבל תימא אמאי לא תנשא לכתחילה דהוה לן לאוקומי אחזקה הרי מבואר דל\"ק להו דתנש' לכתחילה אלא משום דאיכא עד אחד המכחישו דאמרי' אוקי חד לבהדי חד ואוקי אתתא אחזקתה ואם איתא תיקשי להו בפשיטות אפי' אין כאן אלא עד אחד המכחישו דתנשא לכתחילה מטעמא דעד א' בהכחשה לאו כלום הוא ותו דאי כפי דבריו ז\"ל אמאי הוצרכו התוספות למיהב טעמא משום דאין דבר שבערוה ותיקשי להו בפשיטות מטעמא דעד אחד בהכחשה לאו כלום הוא אפי' בשאר איסורים דעלמ' אלא אי איכא למשמע מדברי התוס' איפכ' איכא למשמע דס\"ל דהכחשת בעל דבר לא מהני ומשו\"ה ל\"ק להו דתנשא לכתחילה אלא דאפי\"ה ס\"ל דאע\"ג דהכחשת בעל דבר לא מהני ה\"ד לכתחילה מיהא דחיישינן שמא שקורי קא משקר אבל אם נשאת ודאי לא תצא ושוב ראיתי להרב תה\"ד סימן רי\"ב שרצה להוכיח מסוגיא זו דכתובות דהכחשת בעל דבר לא מהני וכתב שכן יש להוכיח מדברי התוס' שם ומשמע שכוון למ\"ש ומהתימא על הרא\"ם שהוא הביא תשובה הלזו שם סמוך ונראה איך לא שת לבו שבמקום שהביא הוא ראי' לדבריו הביא הרב תה\"ד ראי' להיפך סוף דבר שדבריו צל\"ע גם מ\"ש עוד וליכא למימר דילמא מתני' בשהאשה מודה קמיירי ואפילו הכי לא תצא משום דההוא עד דקאמר נתקדשה בפניו בלבד הוא דקאמר וקסבר האי תנא המקדש בעד אחד אין חוששין לקדושיו כו' הן דברים תמוהים דא\"כ אמאי לא תנשא לכתחילה הא מאן דס\"ל דאין חוששין משמע דאין חוששין כלל להצריכה גט וכמו שכתב המרדכי והביאו הרב שם:<br><b> וראיתי </b> למוהרימ\"ט בח\"א סי' הנז' שדחה דברי הרב תה\"ד הללו וז\"ל ולי נראה דלא קשיא כלל ולא מוכחא מידי דלעולם דמיירי בשהאשה מודה לדברי האם ואפי\"ה ליכא למימר דאם נשאת תצא מטעמא דשויה אנפשה חתיכה דאיסור' דכיון שכתבו התוס' דהתם מיירי בעד אומר קרוב לו וע\"א קרוב לה אפי' היא מודה לדברי העד שקרוב לה היה אין לחוש כלל לקדושין שהרי לא ראו ב' מעשה הקדושין שזה אומר קרוב לו היו והו\"ל מקדש בעד אחד דאין חוששין לקדושין יעויין שם והן דברים תמוהים ולא זכיתי להבינם דא\"כ אמאי לא תנשא לכתחילה הא מקדש בעד אחד אין חוששין לקדושיו כלל ואפילו לכתחילה מותרת לינשא בלא גט כדמוכח בהדיא מסוגיא דידן וכמו שכ' המרדכי ומההיא דכתובות משמע דאי ליכא עד אחד המכחישו ל\"מ דלא תנשא אלא אפילו אם נשאת תצא ואף לדברי התוס' שכתבו לא הי' צריך להא כו' מ\"מ מבואר מדבריהם דסבירא להו דלכתחיל' לא תנשא וכמ\"ש וא\"כ עכ\"ל באחד מב' פנים בההיא אוקמתא דהתם אתיא אליבא דמ\"ד דהמקדש בעד אחד חוששין לקדושין או דההיא דהתם מיירי שהעד האומר שנתקדשה קרוב לה ומעיד שהיו שם עדים אחרים שראו שהי' קרוב לה והלכו למ\"ה דנמצא דלפי אותו העד נתקדשה קדושין גמורים וכמ\"ש הרב הה\"ד שם סמוך ונראה ומעתה הכרח הרב תה\"ד במקומו עומד דאי מיירי בשהאשה מודה לדברי העד הא כיון דס\"ל דהמקדש בעד אחד חוששין לקדושין וא\"נ בשמודה לדברי העד שנתקדשה קדושין גמורים הא שויתיה אנפשה ח\"ד ואפי' אם נשאת תצא ומ\"מ אכתי נרא' שיש לדחות ראיית הרב תה\"ד שהביא מדברי התוס' הללו על אופן זה דבריית' דהתם לפי אוקמת' זו ס\"ל להתוס' ז\"ל דע\"כ מיירי כשהעד האומר שנתקדשה הוא היה אומר שנתקדשה בפניו בלבד דהו\"ל מקדש בעד אחד ואתי' כמ\"ד דהמקדש בעד אחד חוששין לקדושיו ומיירי נמי בשהאשה מודה לו דאי במכחישתו אפי' לכתחילה תנשא אלא דאפ\"ה אם נשאת לא תצא משום דס\"ל דהמקדש בעד אחד אפי' למ\"ד דחוששין אינו אלא חומרא דרבנן בעלמא דהכי משמע לישנא דחוששין דקאמר ולא קאמר מקודשת ומש\"ה כתבו התוס' דלא הי' צריך לה דאפי' כו' אם נשאת לא תצא דאין דבר שבערוה פחות מב' וליכא לאקשויי מנ\"ל להתוס' דברייתא מיירי בשאומר שנתקדשה לפניו בלבד ואמאי לא מוקמי בשאומר שנתקדשה קדושין גמורים בב' עדים וכמו שהק' הרא\"ם ז\"ל (לו ליכא למימר שכתב) דהא לא קשיא דהוכרחו לאוקמא בהכי משום דאי בשאו' שנתקדשה קדושין גמורים ק' דבמאי עסקינן אי במכחשתו אפי' לכתחילה תנשא ואי בשמודה לעד אפי' אם נשאת תצא כנ\"ל ודוק:<br><b> כתב </b> הרב תה\"ד ז\"ל סי' הנז' דאפילו למ\"ד דהמקדש בע\"א אין חוששין לקדושין ה\"ד כשהעד אומר שלא נתקדשה אלא בפניו בלבד אבל כל שהעד מעיד שנתקדש' בפניו ובפני חבירו כיון שלפי דבריו מקודשת גמורה היא חוששין לדבריו מההיא דא' אומר קרוב לו וא' אומר קרוב לה יע\"ש ומבואר מדבריו שלא כתב כן אלא בשאין האשה מכחישתו אבל כל שהאשה מכחישתו כבר כתב הוא בראש דבריו דאין חוששין כנ\"ל ומיירי נמי בשאין האשה מודה לדברי העד דנתקדשה קדושין גמורים דהא ודאי פשיטא דשויה אנפשה חתיכה דאיסורא ודל מהכא עדים כל שהיא אומרת שנתקדשה בפני עדים והלכו למ\"ה היא אסורה כדאמרי' בשמעתין ולזה לא הי' צריך הרב ז\"ל להביא עצות מרחוק אלא לא הוצרך לזה אלא בשהאשה שותקת ומסתפקת בדבר. ואנכי הרואה שדבר זה במחלוקת הוא שנוי בין גדולי עולם כי הנה מדברי הריטב\"א ז\"ל שכתב בשמעתין גבי הא דפריך רבא לעיל אלא לאו בע\"א כו' וז\"ל ומדלא מפרקינן דהכא במאי עסקינן בשעד אחד מעיד שנתקדשה בפני ב' שמעינן דבהא נמי אין חוששין לו דגזרת הכתוב היא כו' יע\"ש ובודאי שכונתו ז\"ל לומר דלוקמא במעיד שנתקדשה בפני ב' והבעל אינו זוכר אם היו שם ב' או לא וכמו שיעיין המעיין בדבריו שם ואפ\"ה כתב דלא חיישינן גם מדברי הר\"ן ז\"ל שכתב בפ\"ב דכתובות על ההיא דעד אחד אומר נתקדשה מבואר שדעתו ז\"ל גם כן כדעת הריטב\"א האמנם מדברי רבינו ז\"ל שכתב בדין שלפנינו עד אחד אומר מקודשת והיא אומרת לא נתקדשתי ה\"ז מותרת משמע שדעתו ז\"ל כדעת הרב תה\"ד שהרי ע\"כ מיירי בע\"א אומר שנתקדשה בפני שנים דאל\"ה אפי' ב' מודים אינה מקודשת וקיימ\"ל כמ\"ד אין חוששין לקדושין אפילו ב' מודים כמ\"ש רבינו ז\"ל פ\"ד מה' אלו ואפי' הכי כתב דדוקא כשהיא מכחשת אותו הא כל שהיא שותקת חוששין לדבריו גם מדברי הראב\"ד ז\"ל שם מבואר שדעתו ז\"ל כדעת הרב תה\"ד שכתב שם בהשגות וז\"ל אבל בא וקבל דבר אמת שאם היתה כו' אלא בשאינה מכחשתו כגון דאמר עד אביה קיבל בה קדושין כו' בזה אמרו דלכתחילה לא תנשא הרי דאפי' בע\"א מכחישו ס\"ל להראב\"ד ז\"ל דכל שהיא שותקת לא תנשא לכתחילה גם ה\"ה ז\"ל כתב שם שכן ג\"כ דעת הרמב\"ן והרשב\"א ולדבריהם אע\"פ שהי' מסופקת בדבר כו' אם נשאת לא תצא עכ\"ל הרי להקת הנביאים כולם כאחד דס\"ל דע\"א או' שנתקדש' בפני ב' כל שהיא שותקת חוששין לדבריו ואין להקשות ממ\"ש מרן הב\"י ז\"ל סי' מ\"ב אחר שהביא דברי הרב תה\"ד כ' ואין נראה לע\"ד כלל וכ\"כ הרשב\"א בתשוב' שאכתוב בסמוך וכפי מ\"ש נמצאו דברי הרשב\"א ז\"ל סותרים ממ\"ש ה\"ה ז\"ל משמו למ\"ש בתשוב' דהא ודאי לא קשה מידי כי המעיין בתשובת הרב בעל תה\"ד ז\"ל יראה כי מעולם לא נסתפק הרב ז\"ל אלא בשלא היו אצל המעשה אלא ב' והא' מעיד שנעשה קדושין בפניו ובפני חבירו וחבירו מכחישו בהא ודאי דאיכ' לצדד ולומר דכיון דראובן אינו יכול לקיים עדותו אלא בראיית שמעון א\"כ הואיל ושמעון מכחישו נמצא שאין כאן אלא א' והו\"ל מקדש בע\"א ואפ\"ה כתב הרב ז\"ל דמ\"מ לפי דבריו של זה הרי הן קדושין גמורים אם האמת כדבריו שחבירו משקר וכה\"ג כ\"ע מודו דחוששין אבל בעד המעיד שנתקדש' בפניו ובפני אחר והלך למ\"ה או מת ואין מי שיכחישנו פשיט' ליה ודאי דחוששין לדבריו וכן נמי אם היו שם עדים רבים וא' מעיד שנתקדש' קדושין גמורים בפני עדים והלכו למ\"ה אע\"פ שחבירו מכחישו חוששין לדבריו וזה מבואר בדבריו למעיין שם וא\"כ מה שדחה הרב ז\"ל דברי הרב תה\"ד אינו אלא בכה\"ג דוקא וכמו שדקדק בלשונו הטהור שכתב וז\"ל והיכ' דהוו תרי סהדי אצל המעשה כו' ובהא הוא שדחה דברי הרב תה\"ד וכתב שאין נרא' כן מדברי הרשב\"א והיינו ממ\"ש בתשו' וז\"ל אותו העד שמעיד שנתקדש' בפניו כיון שאחרים אומרים שלא נתקדשה אין חוששין לו דהו\"ל מקדש בע\"א הרי דאע\"ג דלפי דבריו של אותו העד נתקדשה קדושין גמורים אפי\"ה אין חוששין מטעם דכיון דאותו העד אינו יכול לקיים עדותו אלא בראיית אחרי' כל שהאחרים מכחישין אותו נמצא שאין כאן אלא אחד אמנם בעד המעיד שנתקדשה קדושין גמורים בפניו ובפני אחר והלך למ\"ה או מת בהא אפי' הרשב\"א יודה דחוששין לדבריו אע\"ג שחבירו מכחישו כיון דאינו צריך לקיים עדותו בראי' חבירו ואם כן מ\"ש ה\"ה ז\"ל משם הרשב\"א ז\"ל מיירי בכה\"ג ושוב ראיתי להרב כנה\"ג ז\"ל בהגהת ב\"י אות כ\"ד שכתב וז\"ל לא סתר בעל תה\"ד סברא זו אלא במכחישו אבל בשאין חבירו מכחישו לא גם מדברי הרב המחבר ז\"ל נראה שלא דחה דברי הרב תה\"ד אלא במכחישו אבל מדברי מוהר\"י אדרב\"י ז\"ל בסימן רצ\"א מוכח דאפי' בשאינו מכחישו דחה רבינו המחבר דבריו עכ\"ל וא\"כ לפי מוהר\"י אדרבי ז\"ל נראה דקשיין דברי הרשב\"א ז\"ל אהדדי כמ\"ש ואולם המעיין בדברי מוהר\"י אדרב\"י יראה דאפשר לומר שאף הוא ז\"ל אזיל ומודה בע\"א האומר שנתקדשה בפניו ובפני אחרים והלכו למ\"ה דחוששין לדבריו ואפי' בשחבירו מכחישו כיון שאינו צריך לקיים עדותו בראיית חבירו ומה שנסתייע הרב ז\"ל מדברי מרן היינו כלפי נדון שלו שלא היו אצל המעשה אלא ב' בלבד וא' העיד שאמר לו קחו דבר זה מידי בעד קדושין והאחר העיד שאמר לו קחו זה בעד קדושין ולא אמר מידי דנמצא דלפי עדות הב' אין כאן קדושין כלל דהו\"ל ידים שאינן מוכיחות והלכך אע\"ג דאין חבירו מכחישו במעשה הקדושין מ\"מ כיון דלפי עדותו אין כאן קדושין כלל ועדות הא' אינו מתקיים אלא בראיית הב' הו\"ל מקדש בע\"א וכההיא דהרב תה\"ד ממש האמנם הדבר הקשה למ\"ש מוהרימ\"ט בתשו' סי' הנז' וז\"ל א\"א הרב כתב בתשו' עד אחד המעיד שנתקדשה בפניו ובפני אחר שמת הרי הוא כע\"א שאין חוששין לקדושיו וכמ\"ש הרשב\"א בתשו' כו' יע\"ש הנה דבריו ברור מללו דאפילו בשאין חבירו מכחישו לבטל הקדושין אפ\"ה כל שאין ב' באים לפנינו ס\"ל להרשב\"א דאין חוששין לקדושיו דאם כן לפי דבריו ז\"ל קשה שדברי הרשב\"א סתרי אהדדי ואולי נאמר שאף הרב לא כתב כן אלא באומר שנתקדשה בפניו ובפני אחר שמת כמו שדקדק בדבריו אבל כל שאומר שעודנו חי אלא שהלך למ\"ה אף הרשב\"א מודה דחוששין לדבריו ויש לחוש שמא למחר הוא בא ויאמר שנתקדשה בפניו ונמצאו בניה ממזרים וכמ\"ש הרשב\"א באותה תשובה ואף שיש לומר שאף הרשב\"א לא כ\"כ אלא בנדון שלו שאותו העד אמר במעמד אחרים שנתקדשה בפניו ובפני חבירו אלא דכל שאומר חוץ לב\"ד אינו כלום כמ\"ש הרשב\"א ואהא הוא דכתב הרשב\"א ז\"ל דחיישינן שמא למחר הוא בא לב\"ד כיון שכבר אמר חוץ לב\"ד אבל בלא\"ה לא חיישינן מ\"מ מוהרח\"ש בתשו' סי' ט\"ו וי\"ט הכריח מדבריו דבלא\"ה נמי חיישינן וא\"כ י\"ל שמ\"ש ה\"ה משם הרשב\"א מיירי בע\"א אומר שנתקדשה בפניו ובפני חבירו ועודנו חי ועיין בהרב מטה יוסף חא\"ה סימן ה' ובס' בתי כהונה סי' א' ובמוהר\"ץ אשכנזי סי' קל\"ה ודו\"ק ומוהרימ\"ט בתשו' סי' הנז' הביא ראיה לדברי הרב תה\"ד ממ\"ש התוס' פ\"ב דכתובות ד\"ה הנז' שהק' דאמאי לא תנשא לכתחלה דהוה לן לאוקמה אחזקתה ותי' דמיירי כגון שאנו יודעים שזרק לה קדושין ומספ\"ל אי קרוב לה אי קרוב לו והנהו סהדי חד אמר קרוב לו וחד אמר קרוב לה וכיון דודאי זרק ליכא חזקה כו' ואכתי קשה דהו\"ל מקדש בע\"א דאין חוששין לקדושיו כלל אם לא שנאמר דודאי אם לא היו שם כי אם אותם עדים בלבד אז מקרי מקדש בע\"א אבל הכא כיון דזרק לה קדושין בפני כמה בני אדם כשמעיד האחד שהוא קרוב לה גם הוא אומר שאחרים ראו כן שהיה קרוב לה ולדברי זה מקודשת גמורה היא א\"ד ז\"ל ובאמת כי לעין הקורא דבריו אינן אלא מן המתמיהים דמה ענין דברי התוס' לדברי הרב תה\"ד ז\"ל דהתם שאני דאפילו אי לא אתו הנהו סהדי קמן הרי היא ס' מקודשת כיון שאנו יודעים ע\"פ עדים גמורים דזרק לה קדושין אלא דמספ\"ל לעדים אם היה קרוב לו או קרוב לה והלכך הו\"ל כשאר ספק מקודשת דעלמא ואפילו אם נשאת תצא אלא משום דאיכ' עד אחד דאמר קרוב לו היו הוא דאמרי' תרוייהו בפנויה קא מסהדי אמנם היכ' דאין אנו יודעים שנתקדשה אלא ע\"פ אותו העד אע\"ג שאומר שנתקדשה בפניו ובפני אחר כל דלא אתו קמן תרי סהדי הו\"ל מקדש בע\"א ולא חיישינן לה אמנם אחר העיון נראה שיש להליץ בעד הרב ז\"ל והיא שהרי כתב מוהר\"ם ז\"ל בתשו' הובא בהג\"מיי סוף סדר נשים דהא דאמרינן בפ' ד' אחין כיצד ס' קדושין ספק קרוב לו כו' לא איירי שראו ב' עדים שזרק לה קדושין ולא ידעו אי קרוב לו או קרוב לה דבכה\"ג אין כאן קדושין כלל כיון שלא ראו שהגיע הקדושין לידה או לרשותה ואנן בעינן עדי ראיה וידיעה אלא מיירי באחד אומר קרוב לו ואחד אומר קרוב לה דלפי דברי הא' יש כאן קדושין ודאין כו' יע\"ש וכ\"כ המרדכי בסוף גיטין וכן נראה מדברי הרשב\"א ז\"ל שכתב בתשו' סי' תש\"פ על עדים ששמעו שאמר לאשה התקדשי לי באתרוג זה אבל לא ראו הנתינה ממש אין כאן חשש קדושין כלל ואפילו האתרוג יוצא מתחת ידה דעדות דראיה וידיעה בעינן ממש גם הרב בית שמואל ז\"ל סי' ל' ס\"ק ט' הביא דברי מהר\"ם הללו להלכה בלי חולק גם מוהרימ\"ט בסוף התשובה שם רמז לתשו' מהר\"ם הלזו יע\"ש ומעתה היינו דק\"ל למוהרימ\"ט ז\"ל דהן לו יהי דאיכא עדים קמן שידעו שזרק לה קדושין כל שלא ראו אם היה קרוב לה או לא אין כאן חשש קדושין כלל ונמצא שאין הקידושין מתקיימין אלא על פי ע\"א שאומר קרוב לה וא\"כ הו\"ל מקדש בע\"א וניחא ליה דהכא מיירי שמעיד הא' שהיה קרוב לה ושאחרי' ראו כן אלא שהלכו למ\"ה ואי קשיא לך א\"כ אמאי הוצרכו התוס' לומר דמיירי שאנו יודעים שזרק לה קדושין והי\"ל לומר בפשיטות דמיירי כשהעד האחד אומר שזרק הקדוש' בפני כמה בני אדם וראו שהיה קרוב לה אלא שהלכו למ\"ה דהא ודאי בורכא היא דאע\"ג דלפי עד זה מקודשת גמורה היא מ\"מ כיון שאין אנו יודעים שזרק לה קדושין אלא ע\"פ עד זה ואיכ' עד אחד המכחישו הו\"ל למימר אוקי חד לבהדי חד ואוקי אתתא בחזקת פנויה דמעיקר' ומשו\"ה הוצרכו לומר דמיירי בשאנו יודעים בודאי שזרק לה קדושין דהשת' איתרע לה חזקת פנויה זה הנראה ודאי בכונת דבריו ז\"ל האמנם אנכי הרואה שדברי מהר\"ם לא מילת' פסיקת' היא כמ\"ש הרב בית שמואל והן רבי' עתה חולקי' עליו שהרי הרשב\"א בחידושי יבמות פרק ד' אחין אההיא דאמרינן התם מתני' בכת אחת כתב וז\"ל פי' כת אחת מספ\"ל אי קרוב לה אי קרוב לו וכן פי' ר\"ת ודחה פרש\"י שפירש דהיינו אחד אומר קרוב לו יע\"ש גם הריטב\"א שם בשיטה כ\"י פירש כן וכתב שכן פירש בתוספות הנה מבואר דס\"ל להקת הנביאים הללו דלא כמור\"ם ומעתה אזדא לה ראית מהרימ\"ט שדברי התוס' יש לפרש כפשטן וכמ\"ש וכן מבואר כונת דבריהם בחי' הריטב\"א שם בכתובות גם מהרימ\"ט בח\"ב חא\"ה סי' מ\"ג פירש כן בכונת דבריהם ז\"ל ואין נסתר מחמתו יע\"ש ודו\"ק ומן האמור בזה צ\"ל דמ\"ש הרשב\"א בתשו' דעדות דידיעה וראיה בעינן לא כתב כן אלא כלפי נדון שלו שלא ראו נתינת הקדושין כלל ודוק ואולם אכתי נראה שיש להביא ראיה מדברי התוס' הללו מתחל' דבריהם שהק' דאמאי לא תנשא לכתחלה מטעם דאוקי חד בהדי חד ולא קשי' להו בפשיטות מטעם דהוה ליה מקדש בע\"א דאין חוששין לקדושין כלל ואפילו לכתחלה אלא משמע דס\"ל דהכא מיירי באומר שנתקדשה בפניו ובפני אחר וכיון דלפי עד זה מקודשת גמורה היא חוששין לדבריו ולא תנשא לכתחילה וכ\"כ הרב ח\"ה יע\"ש ואין להקשות דא\"כ מהאי טעמא נמי נימא דאפילו אם נשאת תצא כיון דלפי דברי העד הזה הרי מקודשת גמורה חוששין לדבריו ואמאי כתבו לא הוה צריך להא כו' וי\"ל דס\"ל דודאי לאפוקי מבעלה ולעשותה ערוה עליו בעינן עדות גמורה דאין דבר שבערוה פחות מב' וראיה מההיא דאשתו שזינתה בעד אחד דאמרינן בשמעתין דלרבא אינו נאמן מטעם דאין דבר שבערוה פחות משנים ואין חוששין לדברי העד אף ע\"ג דאם האמת הוא כדבריו הרי היא אסורה לבעלה דהביאה אוסר' בין בעדים בין שלא בעדים כמ\"ש התוספות שם אלא ודאי דלאפוקי מבעלה לעשותה ערוה עליו בעי' ב' ודו\"ק ומ\"מ אכתי יש לדחות דה\"ט דל\"ק להו להתוספ' דתנשא לכתחילה מטעם מקדש בע\"א משום דאיכא למימר דר\"פ סבירא ליה כמ\"ד בסוגיא דידן דהמקדש בע\"א חוששין לקדושין ומש\"ה ל\"ק להו אלא מטעם דאוקמא אחזקתה אלא דאפי\"ה כתבו לא הוה צריך להא כו' משום דס\"ל דאפילו למ\"ד חוששין אינו אלא חומרא דרבנן בעלמא לכתחילה להצריכה גט כדמשמע לישנא דחוששין וכמו שדחינו לעיל ראית הרב תה\"ד ז\"ל ודו\"ק ולענין עד אחד המכחיש את חבירו ובעל דבר שותק דבר זה במחלוקת הוא שנוי דלפי דעת הראב\"ד והרמב\"ן והרשב\"א שכתב ה\"ה כל שהבעל דבר שותק אף על גב דאיכא עד אחד המכחישו לכתחילה לא תנשא ואם נשאת לא תצא האמנם לדעת הר\"ן שם ורש\"י בשמעתין והתוס' שכתבנו מבואר דס\"ל דעד א' בהכחשה לאו כלום הוא ומותרת לינשא לכתחילה אם לא באחד אומר קרוב לה כו' ומהטעמים שכתבו ז\"ל ומוהר\"ם ז\"ל בהג\"ה סי' קכ\"ז הביא מחלוקת בזה וכתב וז\"ל ואם אין הבעלים מכחישים אותו אע\"פ דמכחישו אחר לא מהני מאחר שהבעלים שותקי' ויש מי שכתב דעד אחד בהכחשה לאו כלום הוא ונרשם שם שדעת יש מי שכתב הוא חשיב' הרשב\"א ז\"ל סימן תקמ\"ה וכ\"כ הרב ש\"ך דכן מוכח קצת מדברי הרשב\"א ז\"ל יע\"ש ולכאורה ק' מדברי הרשב\"א ז\"ל שכתב ה\"ה דלכתחילה מיהא לא תנשא ואם כן איך התיר הרשב\"א ז\"ל שם אפילו לכתחילה וזה ודאי ל\"ק דדוקא באיסור א\"א החמירו מטעם הסר ממך עקשות פה כדאמרינן בכתובות וראיתי להרב מח\"א ז\"ל הל' עדות סי' ח' שכתב שיש להביא ראיה לדעת האוסרים ממתני' דסוף פ' ה' דטהרות דקתני ע\"א אומר נטמא ועד אחד אומר לא נטמא ברה\"י טמא ובריש פ\"ג דכריתות תנן א\"ל עד אחד אכלת חלב והוא אומר לא אכל ה\"ז מביא אשם תלוי משמע דע\"א בהכחשה ספקא מיהא הוא א\"ד יעיין שם והנה מה שהביא ראיה מההיא דכריתות כבר הרב ש\"ך שם ס\"ק י\"ג נרגש מזה ויישבה ע\"פ הירוש' יע\"ש וכנראה דאשתמיטתיה מיניה אך מה שהק' מההי' דטהרות הא ודאי קשה טובא ואפשר ליישב ולומר דע\"כ לא כתבו ז\"ל דעד אחד בהכחשת ע\"א לאו כלום הוא אלא דוקא בדאיכא חזקה כגון ע\"א אומר נתקדשה וכמבואר מדברי התוס' שכתבנו לעיל וכן גבי יין נסך שכתב מוהר\"ם ואיכ' למימר אוקי איתתא ויין אחזקתיה וליכא ריעות' קמן משא\"כ גבי ספק טומאה ברשות היחיד דאיכא ריעותא קמן דהיינו השרץ אלא שאנו מסופקים אם נגע בו או לא וכ\"כ התוספות ז\"ל פרק כשם דכ\"ה ד\"ה אינו דין דס' טומאה ברה\"י הוי כסתירה ע\"י קנוי בסוטה דאיכא רגלים לדבר ע\"ש וא\"נ דס' טומאה ברה\"י שאני דגזרת הכתוב דלא אזלינן בתר חזקה ולא ילפינן מיניה לעלמא כמ\"ש הפר\"ח בכללי ס\"ס דק\"ז ע\"ב ודו\"ק:<br><b> עוד </b> הקשה הרב הנז' בסי' ט' לדברי התוספות דבפ\"ד אחין דל\"א אוקמוה למתני' דכולן שהיו להן ס' קדושין כשזרק לה קדושין ספק קרוב לה כו' דע\"א אומר קרוב לו וע\"א אומר קרוב לה ואפי\"ה קתני חולצת ולא מתיבמת ואע\"ג דבחזקת היתר ליבם עומדת כדקאמר התם אשה זו בחזקת היתר ליבם עומדת ע\"ש שהניחו בצ\"ע ולפי מ\"ש לעיל לק\"מ דהתוספות מפרשים לההי' דפ' ד' אחין דאמרינן מתני' בכת אחת כפירו' ר\"ח שכתב הרשב\"א דכת אחת מספ\"ל אי קרוב לה הוא או לו ולא בע\"א או' קרוב לה דבהא ודאי מתיבמת וכ\"כ הרשב\"א בכ\"י שכן פירשו התוספות ועי\"ל דאפילו מפרשים כפירש\"י ע\"כ לא כתבו התוספות דאמרינן אוקי חד בהדי חד אלא גבי חזקת פנויה דהו\"ל חזקה מבוררת דעד עכשיו היתה מותרת לעלמא מה שא\"כ חזקת היתר ליבם דחזקה זו אינה מבוררת שהרי כל עוד שהיה אחיו חי אפילו לעלמא אסורה וכשמת כבר נולד הס' מקודם והילכך חזקה כי האי לא אלימא כולי האי למשרי אפי' לכתחילה ועיין במהרימ\"ט ח\"א סי' פ\"ב שכתב כעין חילוק זה שכתבנו ודו\"ק אך הדבר הקשה אלי לשיטת רש\"י והתוספות ז\"ל דס\"ל דהכחשת ע\"א מהני אפילו בעל דבר שותק מההיא דלקמן גבי ינאי המלך דקאמר אביי ה\"ד אלימא דבי תרי אמרי אשתבאי ובי תרי אמרי לא אשתבאי מאי חזית כו' אלא לאו בע\"א דטעמ' דמכחשו ליה בי תרי הא לא\"ה נאמן והשתא קשה דל\"ל לאביי לומר דקא מכחשו ליה תרי אפי' בחד נמי עד אחד בהכחשה לאו כלום הוא אלא מוכרח דכל שהבעל דבר שותק עד אחד בהכחשה חיישינן והנה לדעת רש\"י ז\"ל שכתב שם דה\"ט דלא אמרינן אוקי תרי בהדי תרי ואוקי ינאי אחזקתיה משום דינאי גופיה לא היה ליה חזקת כשרות מעולם דהנהו תרי דאמרי נשבית אמו הרי הם מעידים שנולד בפיסול נראה דלק\"מ דאיכא למימר דע\"כ לא כתבו רש\"י והר\"ן ז\"ל דע\"א בהכחשה לאו כלום הוא אלא דוקא בדאיכא חזקה דפנויה שהרי אפילו לאותו עד שאומר נתקדשה הרי הוא מודה דמקודם פנויה היתה ומשו\"ה אמרינן אוקי חד להדי חד ואוקי אשה אחזק' פנויה דמעיקרא אבל גבי ההיא דינאי דלא הי\"ל חזקת כשרות דמעיקרא לכ\"ע עד אחד בהכחשה חיישינן אך אכתי קשה לדעת התו' ז\"ל שהרי בשמעתין דחו פירוש רש\"י ז\"ל וס\"ל דחזקת אבהתיה מהני:<br><b> גם </b> בפ\"ב דכתובות דכ\"ו ע\"ב ד\"ה דחו פירש רש\"י ז\"ל ור\"א יע\"ש ואפי\"ה ס\"ל ז\"ל דעד אחד בהכחשת עד אחר לאו כלום הוא כמ\"ש בדף כ\"ב ויש ליישב דע\"כ לא ס\"ל ז\"ל דע\"א בהכחשה לאו כלום הוא אלא כשבאו ב' בבת אחת אבל כשבאו ב' בזה אחר זה אף התוס' ז\"ל ס\"ל דלא חיישינן להכחשת עד אחר כמ\"ש בריש פרק אמרו לו משום דאמרינן כל מקום שהאמינה תורה ע\"א הרי כאן ב' ואין דבריו של אחד במקום ב' וא\"כ מש\"ה גבי ההיא דינאי כיון שבאו בזה אחר זה שהרי אותו העד שהעיד שנשבית אמו העיד תחלה כדקתני בבריית' ויבוקש הדבר ולא נמצא משום הכי הוכרח אביי לאוקמ' בשבאו ב' והכחישו הא הכחשת עד אחד לא מהני וכן הרב ש\"ך ז\"ל שם סי' הנז' שכן כ' דעת התוספות ואף למ\"ש שם משם הריטב\"א ז\"ל שכתב הנמוקי יוסף בר\"פ האשה רבה דדוקא בעדות דבר שבערוה דבעינן ב' והאמינוהו לעד כב' הוא דאמרינן הכי אבל באיסור דעלמא דסגי בחד כי אתי אחריני ומכחשי הוי הכחשה דידי' כחד לגבי חד יע\"ש וא\"כ לדעת אביי דס\"ל דע\"א נאמן אפילו בדבר שבערוה כשאר איסורים כל שבעל דבר שותק א\"כ הו\"ל כשאר איסורים דעלמא וא\"כ הדרא קו' לדוכתא שהרי דעת הריטב\"א ז\"ל בחי' לכתובות כדעת הר\"ן והתוספות ז\"ל שכתבנו וי\"ל דהריטב\"א ס\"ל דהאי דינאי לא הי\"ל חזקת כשרות וכתירוץ ר\"ת ז\"ל כמ\"ש בשמעתין דלקמן יע\"ש שוב ראיתי להרב כנה\"ג חא\"ה סי' קט\"ו בהגהת ב\"י אות כ\"ט שהוק' לו כן בפשטא דשמעתתא בההיא דינאי ותי' משם מוהרי\"ט בן יעיש ז\"ל דהכחשת ע\"א ובעל דבר שותק לאו הכחשה היא ולא חילק בין כשבאו בזה אחר זה לב' או בבת אחת וכנראה דס\"ל דאפילו בבת אחת נמי ומשו\"ה הוכרח הרב ז\"ל לומר דהא דאמרינן ותסברא עד א' בהכחשה כו' היינו הכחשת בעל דבר ולפי מ\"ש אין צורך לזה דההיא בשבאו ב' בב\"א ומהתימה על הרבנים הללו איך אישתמיט מיניהו שדבר זה במחלוקת הוא שנוי כמ\"ש מיהו מה שהקש' הרב כנה\"ג לתירוץ הר\"ר יו\"ט ן' יעיש דאם איתא דע\"א בהכחשת עד אחר לא מהני משום דכ\"מ שהאמינה תורה אחד הרי כאן ב' א\"כ אפי' דמכחשו ליה בי תרי נמי תיקשי ליה לאביי דכיון דהתורה האמינתו כב' הוה לי' כתרי ותרי ומאי חזית דסמכ' אהני יע\"ש נראה דקשה ג\"כ לתי' ושוב ראיתי דלק\"מ ואישתמיט מיניה דברי הנ\"י ז\"ל שכתב בריש פרק האשה רבה דהא דאמרי' כל מקום שהאמינה תור' עד אחד כו' ה\"ד לגבי ע\"א אבל אם באו ב' והכחישוהו לא חשיב איהו כתרי לגבי תרי אלא כחד לגבי תרי ודוק: ובמ\"ש ה\"ה זה מבואר בפרק האומר דאמרינן ותסברא עד אחד בהכחשה כו' ראיתי להרב לח\"מ ז\"ל שהקש' עליו דמאי ראי' מייתי הא כל הסוגיא לא מיירי אלא במקדש בע\"א בלבד שאומר שנתקדשה בפניו בלבד אבל עד האומר שנתקדשה בפני שנים דבהא איירי ע\"כ רבינו ז\"ל כמ\"ש לעיל ה\"נ דאפילו אם האשה מכחישתו לא מהני יע\"ש מה שתי' ולדעתי לק\"מ וראיית ה\"ה ז\"ל היא ראי' עצומה דאם איתא דבעד האומר שנתקדשה בפני ב' לא מהני הכחשת האשה א\"כ אמאי הוצרכו בגמ' לדחוקי ולומר דצריכה ב' גיטין דקאמר בברייתא כדי לגבות כתובתה קאמר ואמאי לא משני דמיירי ברייתא בעד אחד שאומר שנתקדש' בפני שנים דהשתא צריכה ב' גיטין דקתני ברייתא אתי' כפשטה אלא מוכח ודאי דאפי' בכה\"ג נמי ע\"א בהכחשה לאו כלום הוא אך ק' למ\"ש ה\"ה ז\"ל ליישב דעת רבינו דס\"ל דכל דאיכא עד דמסייע לה גרע טפי ולא תנשא לכתחלה דא\"כ קשה דאמאי לא משני בגמ' דברייתא בעד אחד קמיירי ובדאיכ' לדידה נמי עד המסייע לה ומש\"ה קתני בברייתא דצריכה שני גיטין ואם נאמר דהתם שאני דאע\"ג דאיכ' עד דמסייע לה אפי\"ה יש להאמין לדידה טפי כיון שהב' עדים מכחישים זה לזה והוחזק שקרן וכעין זה כתב הרב ח\"ה ז\"ל שם לענין תרי ותרי יע\"ש אם כן קשה דמאי ראי' מייתי ה\"ה לדברי רבינו מהא דפריך ותסברא התם שאני דכיון דעדים מכחישים זה לזה גרע טפי ומש\"ה הכחשת דידה מהני וכעת צ\"ע ודוגמא לדבר ק\"ל למ\"ש רבינו פי\"ב מה' גירושין דין ז\"ל זה אומר זו אשתי וזה אומר זו אשתי הרי זו מותרת לכל ואע\"פ ששניהם החזיקוה בא\"א הואיל וכל אחד מעיד לעצמו אינם נאמנים ע\"כ ומשמע מדבריו אלו דס\"ל דטעמ' דאינם נאמנים משום דכל אחד מעיד לעצמו אבל אם לא היו עדים מעידים לעצמם אלא שאחד מעיד שהיא אשת ראובן ואחד מעיד שהיא אשת שמעון היתה מוחזקת באשת איש על פיהם ואף על פי שמכחישים זה את זה והאשה גם כן מכחישתו וכן כתב הרב מח\"א ז\"ל הלכ' הנזכר סימן ו' יע\"ש והדבר תמוה דא\"כ מאי פריך בגמ' ותסברא עד אחד בהכחש' כו' ומאי קושיא התם שאני דתרווייהו מחזיקים אותה לא\"א ומש\"ה הכחשתה דידה לא מהני ואף ע\"פ שמחזיקים אותה לא\"א ע\"פ ע\"א מ\"מ רב אחדבוי ס\"ל דחוששין וכבר ראיתי למורינו הרב בספר בתי כהונה סימן א' ד\"ג ע\"א שדקדק כן מדברי רבינו ונרגש מזה ותי' שכיון דאפילו למ\"ד מקדש בע\"א חוששין קאמר מתורת חששא ולא להחזיקה בא\"א גמורה אמטו להכי הואיל ואיכא ריעותא דמכחישין זה את זה הו\"ל תרתי לריעותא וכל כי האי לא חיישינן דהבו דלא להוסיף עליו ורבינו ז\"ל מיירי באומר שהיא אשתו כדין וכהלכה שאז אם הם שנים שאחד אומר נתקדשה לזה בפני שנים ואחד אומר לזה דהשתא ליכא רעותא אלא הכחשה חיישינן לה כיון דתרווייהו מחזיקין אותה בא\"א א\"ד יע\"ש ותמהני עליו איך נחה דעתו בזה דאכתי קשה דאמאי דחיק תלמודא לאוקמא בשנויא דחוקה לומר דצריכה ב' גיטין כדי לגבות כתובת' קאמר ואמאי לא אוקמא בפשיטות בע\"א ובאומר כל אחד ואחד שנתקדשה בפני ב' אלא ודאי דאפי' בכה\"ג לא חיישינן ולכן צ\"ל דמ\"ש רבינו הואיל וכל אחד מעיד לעצמו לאו דוקא וה\"ה בע\"א כל דליכא שנים כנ\"ל ודו\"ק:"
+            ]
+        ],
+        [
+            [],
+            [
+                "<span class=\"H\">חופת חתנים</span>",
+                "<b> כיון </b>\n<b> שנכנסה ארוסה לחופה כו'.</b><br><b> אמר </b> המחבר יען דיני חופה הן רבים עתה והנה מפוזרים אחת הנה ואחת הנה בספרן של צדיקים אמרתי אני אל לבי לחברם אל אהל אחר והיו לאחדים וזה יקרא בשם קונטריס <b> חופת חתנים </b> וה' ינחני בדרך אמת ויראני נפלאות מתורתו תורת אמת כי\"ר וזה החלי בסיעתא דשמיא:<br><b> סעיף </b> ראשון לציון לענין הלכה אי קיימ\"ל כר\"ה דאמר פ\"ק דקדושין חופה קונה או לא: הנה הרא\"ש ז\"ל פ\"ק דקדושין כתב שהרמב\"ן ז\"ל פסק דלא כר\"ה ושכן נראה דעת הרי\"ף ז\"ל מדלא הביא דברי ר\"ה משמע דס\"ל דלית הלכתא כותיה והאריך בדבר ובסוף דבריו כתב שלזה הסכימו כל הפוסקים ושלא כדעת ר\"ת ז\"ל שכתב דהא דר\"ה ספיקא הוי א\"ד והנה מ\"ש שדעת הרי\"ף ז\"ל לפסוק דלא כר\"ה מדלא הביא דברי ר\"ה הרמב\"ן ז\"ל חולק עליו בזה וס\"ל שדעת הרי\"ף ז\"ל רפויי מרפיא בידיה כדעת ר\"ה ומשום הכי לא כתב בהלכותיו הא דאמרינן בריש פ\"ק דקדושין מנינא דרישא למעוטי חופה וגם לא הביא דברי ר\"ה להסתלק עצמו מן הס' וכמ\"ש הר\"ן ז\"ל ואף שהר\"ן ז\"ל חלק עליו בזה וכתב שדומ' לו שאף הרי\"ף דעתו כדעת בה\"ג דאין הלכה כר\"ה מ\"מ בס\"ד כתב דמאחר שר\"ח מספק אותה עלינו אין להקל בזה גם הרשב\"א בחי' כתב שדעת הרי\"ף ז\"ל כדעת ר\"ח ז\"ל דס' הוי ובס\"ד כתב שיש לחוש לדברי ר\"ח ז\"ל שלא להתירה לשוק בלא גט וכן כתב בתשובה שלדברי ר\"ח יש לחוש שהוא רב מובהק ועוד נ\"ל שכן הוא דעת רש\"י שהלכ' כרב הונא ממה שכתב התוס' בפרק הבא על יבמתו הנזכר עמוד ב' דברי המתחיל רב אמר משם ר\"י דלפי' הקונטריס דפליגי רב ושמואל בחופה בלא כסף צריך לו' דרב ושמואל סברי כר\"ה דחופה קונה כו' ובסוף דבריהם הקש' משם ר\"ת דלפי' הקונטריס אתי רב ושמואל דלא כהלכת' דלא קי\"ל כר\"ה מדאמרינן מנינא דרישא ולר\"ה דאמר כו' משמע דאין הלכה כמותו יע\"ש אכן אם נאמר שדעת רש\"י כר\"ח יציבא מלתא דרב ושמואל קיימי אליבא דהלכתא וההיא דמנינ' דרישא שהביאו ראיה התוס' לא מכרעא כמ\"ש הרשב\"א ז\"ל והר\"ן ז\"ל: אמנם הא ק\"ל לפיר' שיטה זו דרב ושמואל סביר' להו כר\"ה דאמר חופה קונה מאותה שאמרו פ' המדיר דע\"ד אמר עולא אר\"א המקדש במלוה ובעל ע\"ת ובעל בפחות משו\"פ ובעל ד\"ה צריכה הימנו גט וכתבו התו' שם וז\"ל ולא פליגי רב ושמואל אלא בנכנסה ולא בעל ופליג אדאביי כו' וא\"ת והא פליגי תנאי לעיל כו' וי\"ל ר\"א אומר כן מקבל' דבבעל מודה רב ושמואל וס\"ל לרב ושמואל כמ\"ד קנו כו' יע\"ש והשתא אם אית' דרב ושמואל ס\"ל כר\"ה דאמר דחופה קונה מאי ארייא בעל אפילו כנס סתם בעדים נמי כיון דחופה קונה אית לן למימר אדם יודע שאין קדושין תופסין בפחות מש\"פ וגמר וכנס לשם קדושין דומיא דבעילה וכן ראיתי להר\"ן בפרק האיש מקדש דף תרמ\"ד שהכריח שדעת רבינו דלא קי\"ל כר\"ה ממ\"ש בפ\"ז מהל' אישות דהמקדש ע\"ת וכנס או בעל צריכה גט ובמקדש במלוה או בפחות משו\"פ כתב דאם בעל צריכה גט ולא כתב כנס כמו במקדש ע\"ת משום דבמקדש ע\"ת כיון דמשום מחילת התנאי אתינן עלה לא בעינן בעל דוקא דבכנס סתם סגי אבל במקדש במלוה כיון שאין ממש בקדושין הראשונים לא סגי בכנס ובעינן בעל כדי שיקדש בביאה וכתב ע\"ז וז\"ל ומכאן נראה לי להוכיח שדעתו ז\"ל שאין האשה מתקדשת בחופה ודלא כר\"ה שאם לא כן הו\"ל לכתוב שאם קדש במלוה או בפחות משו\"פ וכנס בעדים צריכה גט כו' יע\"ש: ואולם יש ליישב לזה ע\"פ מ\"ש עוד הר\"ן ז\"ל שם וז\"ל וא\"א לומר שהכניסה דינה כסבלונות שאפילו בקטן ובפחות משו\"פ אמרינן שעל דעת קדושין הראשונים שלח משא\"כ בביאה מהטעם שאכתוב לקמן דא\"כ מקדש ע\"ת וכנס למה צריכה הימנו גט אלא ודאי כדכתיבנא א\"ד וא\"כ איכא למימר דודאי לרב דס\"ל דבמקדש ע\"ת וכנס סתם צריכה גט וס\"ל הכניסה אלימא טפי מסבלונות ה\"נ ס\"ל דבמקדש במלוה ובפחות משו\"פ וכנס סתם דצריכה גט מטעמא דגמר וכנס לשם קדושין אמנם לשמואל דס\"ל דמקדש ע\"ת וכנס אינה צריכה גט דס\"ל דכניסה דינה כסבלונות ולא אמרינן אחולי' אחליה לתנאי ה\"נ במקדש במלוה ובפחות מש\"פ וכנס סתם לא אמרי' אדם יודע שאין קדושין תופסין במלוה ובפחות מש\"פ וגמר וכנס לשם קדושין דכיון דאין חשש איסור בדבר ע\"ד קדושין הראשונים הוא סומך דומיא דסבלונות ומשום דר\"א בעי למימר מילתיה דלד\"ה צריכה גט נקט לה בבעל דוקא כנ\"ל נכון: ואיך שיהיה לדאתינן עלה תורה יוצאת דשיטת רש\"י ז\"ל דקי\"ל כר\"ה וכדעת ר\"ח גם הטור כתב וז\"ל ואפילו אם הכניסה לחופה אינה קונה להיות כאשתו לכל דבר ור\"ח כתב שאם הכניסוה לחופה צריכה גט מס' נראה שדעתו ז\"ל לחוש לדברי ר\"ח אע\"פ שהרא\"ש ז\"ל אביו לא שמיע ליה להא דר\"ח מ\"מ איהו גופיה חש לה להא דר\"ח ומאחר שכן הוא ודאי שכן ראוי להורות וכ\"כ בס' שי למורא יע\"ש ועיין בספר דינא דחיי ריש עשין מ\"ח: האמנם זו היא שקשה טובא לדעת ר\"ח וסיעתיה דס\"ל להלכה כר\"ה דכיון דהך ק\"ו פריכא הוא דאיכא למימר דיו וסוף דינא מה חופה גומרת אחר כסף אף כאן אחר כסף וכמו שהקשה התוספ' בד\"ה חופה ולא מצאו מענה לזה אלא בשנאמר דהא דר\"ה אתי כר\"ט דהיכי דמיפרך ק\"ו לא אמרי' דיו ואם כן מאחר דקיי\"ל כרבנן דר\"ט דאפי' בחצר הניזק משלם חצי נזק וכמ\"ש כל הפוסקים ז\"ל וע\"כ משום דאמרי' דיו אפי' היכא דמיפרך ק\"ו אם כן הא דר\"ה אין לה ישיבה בעולם כלל דכיון דאיכא למימר דיו ק\"ו פריכא איהו וכבר נתקשה בזה הרב עצמות יוסף ז\"ל והניחה בצ\"ע וכבר כתבתי ישוב נכון בזה במקום אחר ולעת כזאת עלה בדעתי ליישב בשום שכל והבין אמרי בינה דברי התוס' במה שיש בהן מן הקושי לפי קוצר דעתי ולא ראיתי לשום אחד מהראשונים שנרגשו בזה דכפי דבריהם ז\"ל הא דר\"ה אין לו מקום פתור אלא בשנאמר דאתי כר\"ט אמנם לרבנן דר\"ט ה\"נ דחופה אינו קונה א\"כ מאי האי דק\"ל לרבא דקאמר שתי תשו' בדבר חדא דג' תנן וד' לא תנן ודחיק אביי לשנויי מתני' מלתא דכתיבא בהדיא קתני מלתא דלא כתיבא בהדיא לא קתני ואמאי לא משני עדיפא מינה דכיון דהא דר\"ה בפלוגתא מתניי מתני' מילתא פסיקתא קתני ובפלוגתא לא קמיירי כדמשני תלמודא בדוכתי טובא ובר מן דין קשה לפי דבריהם דאם איתא דהא דר\"ה לא חלו בה ידים אלא אליבא דר\"ט כל כי האי לא הו\"ל לר\"ה למסתם סתומי כאלו היא הלכה פסוקה כי על כן הנראה אצלי דאף לפי דבריהם ז\"ל הא דר\"ה מילתא פסיקא היא והיא כמו שכלל גדול בידנו מבעלי הכללים ומלכם בראשם הוא הרא\"ש המלך שלמה בס' יבין שמועה כלל ע\"ו דלפעמים דורש הגמ' ק\"ו ולאו דוקא נקט ק\"ו אלא כונתו דסמיך אמה מצינו ונקט ק\"ו משום דאלים ואם כן במקומות שאומר בגמ' דיו כמו ההיא דר\"ט דפ' כיצד הרגל ולא קאמר סמיך אמה מצינו דליכא למימר דיו היינו משום דבמ\"מ לא מצי אתי דהיכי מייתת לה מ\"מ לשן ורגל ברשות הניזק נ\"ש אף קרן ברשות הניזק נ\"ש הא איכא למיפרך מה לשן ורגל שכן היזקן מצוי ולכן צ\"ל דק\"ו דוקא הוא דהשתא לגבי ק\"ו לא חשיב פירכא משום שיש לנו להבליעה בק\"ו וכן בכ\"מ שאומר בגמ' דיו היינו משום דקים לי' לתלמודא דלא מצי אתי במה מצינו אבל במקומות שאין אומר דיו הוא משום דסמיך אמה מצינו וקים ליה לתלמודא דליכא פירכא אמה מצינו והאריך בכל זה כיד ה' הטובה עליו ובסוף דבריו הוקשה לו דברי התוס' דשמעתין דאמאי לא תי' דר\"ה סמיך אמה מצינו וניחא ליה דהוצרכו לזה משום דע\"כ מוכח הכא דלא מצינן למימר דסמיך אמ\"מ מדפריך רבא וקאמר שתי תשובות בדבר כו' ועוד כלום חופה גומרת אלא על ידי קידושין וכי דנין חופה שלא על ידי קדושין מחופה שעל ידי קדושין דהיינו כעין דיו וחזינן דלא משני תלמודא דקל וחומר לאו דוקא וסמיך אמה מצינו אלא אדרבא מכח ק\"ו זו דחיק אביי לשנויי ר\"ה ה\"ק כו' ומש\"ה ק\"ל להתוס' שפיר דכיון דע\"כ בשמעתין לא מצית למימר דסמיך אמה מצינו סוף סוף איך תקן פירכת דיו כו' את\"ד יע\"ש ובעניותי לא זכיתי להבין דברות קדשו דאיך הפה יכולה לדבר דע\"כ בשמעתין לא מצינן למימר דסמיך אמה מצינו מדפריך כלום חופה גומר' כו' ולא משני דק\"ו לאו דוקא כו' דא\"כ ע\"כ לומר דקים ליה לתלמודא דלא מצי אתי חופה שיהיה קונה במ\"מ מכסף ושטר וביאה שקונים אף אני אביא חופה שיהיה קונה משום דאיכא למיפרך איזה פירכא ואנחנו לא נדע מה שאין כן עתה דמייתי לה מקל וחומר והא ודאי ליתא שהרי הן עוד היום כי מייתי לה רב הונא מקל וחומר דכסף פרכינן עלה מה לכסף שכן פודין כו' והוצרך לאתוי' לה ממה הצד מכסף ושטר וביאה הרי הדר דינא למה מצינו ואם כן אם איתא דכי מייתינן לה במ\"מ קים ליה לתלמודא דאיכא פירכא אמאי לא פריך לה תלמודא בהדיא לדחויי מילתיה דר\"ה וחזי' דתלמודא לא פריך אלא מה להצד השוה שבהן שכן ישנן בע\"כ ופריך ור\"ה ומשני כסף באישות לא אשכחן בע\"כ והשתא אי איכא פירכא אחריתי הו\"ל לתלמודא לדחויי מילתיה דר\"ה בהדיא אלא מוכח ודאי דלר\"ה דס\"ל דכסף מיהא באישות לא אשכחן בע\"כ קים ליה דליכא שום פירכא אפי' כי מייתינן לה ממ\"מ וכיון שכן הדק\"ל דמאי ק\"ל להתו' וכן נמי ק' דמאי פריך כלום חופה גומרת כו' ואמאי לא משני דסמיך אמ\"מ ולכן נראה דודאי הא מילתא דר\"ה מצי אתי שפיר במ\"מ ואפ\"ה לא מצי תלמודא לשנויי דר\"ה סמיך אמה מצינו ונקט ק\"ו משום דאלים משום דחזי' לר\"ה דמייתי לה מעיקרא מק\"ו דכסף ומה כסף שאינו מאכיל בתרומה קונה חופה שמאכלת בתרומה אינו דין שתקנה ופרכי' עלה והאמר עולא ד\"ת ארוסה בת ישראל אוכלת בתרומה כו' והדר קאמר אלא פריך הכי ומה כסף שאינו גומר קונה חופה שגומרת אינו דין שתקנה כו' והשתא אם איתא דאהך ק\"ו נמי איכא למיפרך עלה מידי ור\"ה סמיך אמה מצינו א\"כ לאיזה תכלית איכפל ר\"ה לאתויי לה מהך ק\"ו ותכף ומיד כשהקשו לו מהא דאמר עולא ד\"ת ארוסה בת כו' הו\"ל לר\"ה לומר דק\"ו לאו דוקא אלא סמיך אמה מצינו כיון דלזה אנו צריכים עוד היום כי מייתי לה מהך ק\"ו אלא ע\"כ לומר דר\"ה ס\"ל דהך קו' אית לה פירכא ומשום הכי ק\"ל להתוספות שפיר דנימא דיו אסוף דינא ותי' דר\"ה אתי כר\"ט דהיכי דמיפרך ק\"ו לא אמרינן דיו כונתם דכיון דר\"ה ס\"ל כר\"ט משו\"ה מייתי לה בק\"ו דלדידיה לית ליה שום פירכא ומשום הכי לאלומי למילתיה מייתי לה בק\"ו דאלים טפי וכן נמי מאי דפריך בגמ' כלום חופה גומר' כו' הכי פרכינן דכיון דהך ק\"ו נמי פירכא איהו אמאי איכפל ר\"ה לאתויי לה מק\"ו והול\"ל דסמיך למ\"מ ואהא משני לה אביי שפיר דר\"ה ה\"ק כו' ושפיר מייתי לה מק\"ו כנ\"ל נכון וכיון שכן תברא לדינא דאפי' למאי דק\"ל כרבנן דר\"ט דאמרי דיו היכא דמפריך ק\"ו אפי\"ה הא דר\"ה דינא יתיב משום דאע\"ג דליכא למייתי לה מק\"ו מייתינן לה שפיר במ\"מ ופירכא דתלמודא דקאמר מה להצד השוה שכן ישנן בע\"כ לא חשיבא פירכא כדקאמר ר\"ה כסף באישות מיהא לא אשכחן בע\"כ זה הנ\"ל ליישב דבריהם וכמ\"ש הרמב\"ן והרשב\"א שדעת הרי\"ף כדעת ר\"ח חזי הוי בכתבי הקדש להרב המובהק כמוהר\"ח אבואלעפייא הי\"ו תמה על דבריהם ממ\"ש הר\"ן לקמן גבי ההיא דאיבעיא לן אי תחלת ביאה קונה דמסיק רבא כל הבועל דעתו על גמר ביאה הוא בועל וז\"ל וק\"ל להרי\"ף מההיא דפרק הבע\"י דאמרינן אשה לבעלה מנין שנקנית בהעראה גמר קיחה קיחה ותי' דההיא בביאה שאחר קידושין ולענין שתעשה נישואין וכיון שכבר היא קנויה בביאה כל דהו גומרת בה אבל הכא בביאה דקידושין עסקינן ומשום דתחילת קנין הוא מסקינן דבעינן גמר ביאה ואיכא למידק ביאה דקנייא בתר קידושין כו' י\"ל דאה\"נ כו' אבל בא עליה לשם נישואין קונה ואינו לוקה ואע\"ג דלא אשכחן בהדיא דקני אלא חופה סברא הוא דכיון דחופה לא קניא אלא מפני שהוא צורך ביאה כ\"ש ביאה עצמה שקונה כו' יע\"ש אמור מעתה הרי מבואר דרבא דקאמר כל הבועל דעתו על גמר ביאה ס\"ל דלא כר\"ה דאמר חופה קונה דביאה בהעראה עדיפא מחופה כמו שכתב הר\"ן וכיון דס\"ל לר\"ה דחופה קונה כל שכן ביאה בהעראה ואם כן מה מקום לומר דהרי\"ף מספקא ליה אי הלכה כר\"ה דחופה קונה שהרי מאחר שהרי\"ף פסק להא דרבא דאמר דהעראה אינה קונה כל שכן חופה כמו שכתב הר\"ן וכן נמי יש לתמוה על הר\"ן אמאי לא דחה דברי הרמב\"ן ז\"ל מטעם זה ועוד דאי הכי אמאי לא הקשו לר\"פ דאמר חופה קונה מק\"ו ומה כסף כו' העראה תוכיח דאע\"ג דגומר אפי' הכי אינו קונה אלא ודאי מוכרח דלר\"ה דאמר חופה קונה ה\"ה נמי העראה קונה וכיון שכן ק' על הרי\"ף איך פסק לתרוייהו את\"ד יע\"ש שהניחו בצ\"ע:<br><b> והנה </b> מאי דפשיטא ליה למר ניהו רבא בכונת הר\"ן דביאה בהעראה עדיפא מחופה ועליה בנה יסוד קושיתו לא כן אנכי עמדי בכונת הר\"ן דמעולם לא כתב הר\"ן ז\"ל דכיון דחופה קניא כל שכן ביאה עצמה אלא בביאה גמורה והוצרך לזה משום דלדעת הרי\"ף דס\"ל דמאי דקאמר בפרק הבע\"י אשה לבעלה מנין שנקנית בהעראה מיירי בביאה שאחר קדושין ולענין שתעשה נשואה משמע דבביאה גמורה פשיטא ליה לתלמודא שנעשה נשואה ובהעראה הוא דקא מבעיא ליה והיינו דהוצרך לומר דאע\"ג דלא אשכחן בהדיא דקונה אלא חופה אפי\"ה פשיטא ליה לתלמודא דביאה גמורה עושה נשואין מסברא מכל שכן דחופה ומכלל האמור אתה תחזה שאדרבא מדברי הר\"ן מבואר דהעראה גריעה מחופה דאל\"כ מאי קא מבעיא ליה לתלמודא אשה לבעלה מנין שנקנית בהעראה והוצרך לומר דילפינן קיחה קיחה מיבמה הא ממאי דפשיטא ליה בביאה גמורה מסברא מק\"ו דחופה ה\"נ איכא למילף העראה דעדיפא מחופה אלא מוכרח הדבר לומר דאע\"ג דחופה גומרת ליכא למילף העראה מינה דגריעה מחופה דחופה שאני דגומרת משום דה\"ל צורך והכנה לביאה גמורה משא\"כ העראה דכיון דלא גמר ביאתו לא חשיבא כלל וגלי דעתיה דלא בעי למקנייה לה ואם כן מינה איכא למימר דלר\"ה אע\"ג דחופה קונה אפ\"ה העראה גריעה טפי וכדבר האמור מיהו מאי דק\"ל למר דאם איתא דלר\"ה העראה אינה קונה אם כן היכי מייתי חופה מק\"ו דכסף הא איכא למימר העראה יוכיח דגומרת ואינה קונה אף אני אביא חופה הא ודאי ק' טובא וכן ראיתי להרב בעל עצמות יוסף שם באותה סוגיא שכתב דלהסוברים דהעראה אינה קונה תחילת קנין כלל ע\"כ לומר דר\"ה אית ליה הא דרבא והפוסקים כר\"ה לא פירשו כפיר' רבינו ניסים והוא מן התימא איך לא שת לבו להקשות כן לדעת הרי\"ף ז\"ל ועלה בדעתי ליישב לזה דאע\"ג דס\"ל לר\"ה דהעראה אינה קונה אפי' הכי לא מצי' למימר העראה יוכיח וזה כלפי מ\"ש הרב מש\"ל בפ\"ג מהלכות אלו הלכה י\"א שנסתפק במי שקדש את בתו פחותה מבת שלש שנים ויום אחד בכסף דקי\"ל דהוי אשת איש גמורה אם הכניסה אביה לחופה אי חופתה חופה וחשיבא כנשואה או לא והאריך בדבר וכלל דבריו שלדעת הרשב\"א חופה דפחותה מבת ג' שנים הויא חופה יעש\"ב ואם כן אף אנו נאמר שדעת הרי\"ף כן ומשום הכי ליכא למימר העראה יוכיח משום דאיכא למיפרך מה להעראה שכן אינה גומרת בפחותה מבת ג' שנים דלא חשיבא ביאה כלל תאמר בחופה שגומרת בפחותה מבת ג' שנים האמנם אין זה מן הישוב שהרי כתב הרב ז\"ל שם שלדעת הרשב\"א דס\"ל דחופה דפחותה מבת ג' שנים חשיבא חופה כל שכן חופת נדה דחשיבא חופה מק\"ו דפחותה מבת ג' שנים וע\"כ לומר דס\"ל דבעיא דפרק אע\"פ דהכניסה לחופה ופירסה נדה מהו היינו לענין תוס' וכס' הרא\"ש ואלו דעת הרי\"ף מבואר שם שדעתו כדעת רבינו דבעיית הגמ' היינו לענין קנין כמ\"ש הר\"ן שם ואם כן ע\"כ לומר דס\"ל דפחותה מבת ג' שנים לא חשיבא חופה כלל ובר מן דין אעיקרא דמלתא מה שרצה ליחס בדעת הרשב\"א דבפחותה מבת ג' שנים יש לה חופה לא כן אנכי עמדי וכמו שיבא לקמן בארוכה בע\"ה וכיון שכן הדק\"ל וצ\"ע:<br><b> סעיף ב </b> למאן דס\"ל דקי\"ל כר\"ה דחופה קונה יש לחקור אי גומרת ג\"כ ולדעת ר\"ח וסיעתו שכתבנו לעיל דמספ\"ל אי הלכה כר\"ה אי גומרת נמי בשקידשה באותה חופה ונ\"מ ליורשה וליטמא לה דלמאן דמס\"ל אי הלכה כר\"ה אי תפס הבעל לא מפקינן מיניה וזה חזיתי להרב ח\"ה בשמעתין שכתב דאליבא דר\"ה כשם שקונה כן גומרת אף בתחילה ותדע שכן הוא דאל\"כ לר\"ה מאי אולמיה דהאי חופה מהאי חופה א\"ד יע\"ש האמנם מדברי התוס' בפרק הבע\"י ד\"ה רב אמר מבואר דס\"ל דאף בשקדשה בחופה לא חשיבא אלא כארוסה וזה שכתבו וז\"ל וטעמיה דרב משום דסבר דכי היכי דקרינן ביה שארו ע\"י חופה שאחר קדושין לשוייה נשואה כו' קניה נמי בלא כסף לשוי' ארוסה כו' יע\"ש הרי מבואר דס\"ל דלר\"ה חופה אינה קונה אלא לשויה ארוסה ולא ידעתי איך אשתמיט מיני' ומצאתי בתוספת הרא\"ש מכ\"י כתב וז\"ל חופה שמאכלת בתרומה אינה דין שתקנה וכיון שהיא קונה גם היא גומרת דמאי אולמיה דחופה שאח\"כ להיות גומרת טפי מחופה זו או שמא לר\"ה חופה קונה וביאה שאחריה גומרת בה עכ\"ל ועל פי האמור מקום אתנו ליישב דברי הטור שכתב חופה אינה קונה להיות כאשתו ור\"ח כ' שאם הכניסוה לחופה צריכה גט ותמה עליו מוהרימ\"ט בחידושיו להרי\"ף לא ידענא מאי קאמר להיות כאשתו וכי לזה הוצרכו שתהא כנשואה הא אפי' ר\"ה לא אמר שגומרת אלא שקונה דמק\"ו דכסף יליף ומה כסף אינו גומר וקונה ודיו לבמ\"ה להיות כנדון והרב\"י העמיד דבריו ולא העיר עליהם כדרכו יעוין שם שהניחו בצ\"ע אכן לפי האמור מבוארים דבריו שבא לאפוקי צד הראשון שכתב הרא\"ש ז\"ל דלר\"ה כשם שקונה כך היא גומרת דלפי דבריו נ\"מ דלדעת ר\"ח דמספ\"ל אי הלכה כר\"ה ה\"נ מספ\"ל אי חשיבה כנשואה ואם תפס הבעל לא מפקינן מיניה לזו כתב דלעינן להיות כאשתו לכ\"ע לא חשיבה כנשואה ואפי' לדעת ר\"ח אלא שר\"ח כתב דצריכה גט דלענין גט גרידה הוא דקונה להיות כנשואה כן נ\"ל ודוק:<br><b> סעיף ג </b> אם קדש אלמנה בחופה אי חיישינן לקדושיו:<br><b> יש </b> להסתפק למה שאנו חוששין לסברת ר\"ח דחופה קונה במקדש אלמנה בחופה אי חיישינן לה ונראה שדין זה תלוי בפלוגתא דרבוותא שלדעת המרדכי ז\"ל שכתב בפרק משילין וז\"ל ור\"מ פ' דצריך לבא עליה מבע\"י כי אלמנה אין לה חופה ונמצא דאינה נקנית לו למציאתה ולמעשה ידיה אלא בביאה כו' יע\"ש גם התוס' ז\"ל פ\"ק דיומא דף י\"ג ע\"ב ד\"ה ואחדא הביאו הירושלמי ופירשו שם לחד פירושא דאלמנה אין לה חופה כלל ואינה נקנית אלא על ידי ביאה וכן פסק מוהרי\"ל ז\"ל בתשו' בשם מוהר\"ש יע\"ש וא\"כ כיון דלהנהו רבוותא חופה באלמנה אינה גומר' אלא בביאה ה\"נ נראה ודאי דאינה קונה שהרי מקל וחומר דחופה שגומרת אינו דין שתקנה מייתינן לה וכיון שכן אית למימר דיו ומה חופה גומרת בבתולה ולא באלמנה אף קונה בבתולה ולא באלמנה ובהא לא מיפריך ק\"ו כלל כמובן: אלא דק' לי קצת לסברת המרדכי וסיעתי' מההיא דפרק הבע\"י דפליג רב ושמואל אם יש חופה לפסולות או אין חופה לפסולות ומבואר שם דרב ושמואל קיימי אמתני' דאלמנה לכ\"ג כו' וכן פירש\"י שם כ\"ג שכנס אלמנה לחופה ולא בא עליה כו' וכן מבואר בתוספות שם והשתא אם איתא דאלמנה וגרושה אין לה חופה מאי אירייא פסולות אפי' לאיניש דעלמא אין להם חופה כלל ובדוחק יש ליישב דרב ושמואל מיירו באלמנה וגרושה מן האירוסין דהנהו ודאי יש להם חופה כדין בתולה ובהכי אין מקום למה שהקשה הרב משאת בנימין סי' צ' לשיטה זו ממתניתין דפרק נערה דקתני לעולם היא ברשות האב עד שתכנס לחופה מתני' ודאי בתרוייהו מיירי בין בתולה בין אלמנה דהא מסיק בגמ' דהאי לעולם לאפוקי דמשנה ראשונה דתנן נותנין לבתולה זמן י\"ב חדש ולאלמנה שלשים יום הגיע זמן ולא נישאו אוכלות בתרומה ועלה דמשנה ראשונה תני ולעולם היא ברשות האב כלומר אע\"ג שהגיע אמן י\"ב חדש לבתולה ול' יום לאלמנה ולא נשאת לעולם הן ברשות האב עד שתכנס לחופה ומשנכנסו לחופה זוכה בה הבעל לאכול בתרומה ולכל דבר א\"ד עי\"ש ולפי האמור אין כאן מקום קו' דכיון דמתני' קתני לעול' היא ברשות האב ע\"כ באלמנה מן האירוסין מיירי דאלמנה מן הנשואין אין לאביה רשות בה כלל ובאלמנה מן האירוסין ודאי דיש לה חופה כבתולה כמ\"ש ובהכי יש ליישב ג\"כ מה שהקשה מוהרימ\"ט ז\"ל בחי' להרי\"ף מסכת כתובות מדתני' בתוס' אין האשה אוכלת בתרומה עד שתכנס לחופה ולא היבמה עד שתבעל אלמ' דאלמנה יש לה חופה דאי לא מאי אירייא משום יבמה ת\"ל משום אלמנה ולפי מ\"ש י\"ל דיבמה איצטריכה ליה ואפי' נתאלמנה מן הארוסין ועוד נ\"ל דלק\"מ דאף לדעת הסוברים דאלמנה אין לה חופה אלא ביאה היינו דוקא לענין שתהא קנויה לו למציאתה ולמעשה ידיה וכמ\"ש המרדכי אבל לענין תרומה אע\"ג דאינה נקנית בחופה אפי\"ה אוכלת בתרומה דכיון שנכנסה לחופה תו ליכא למיחש לא למזיגת כוס ולא לסימפון וכמו כן כתבו התוס' בפרק הבע\"י דנ\"ח ד\"ה דתני דאע\"ג דאין חופה לפסולות אפי\"ה אוכלת בתרומה דכיון דנכנסה לחופה תו ליכא למיחש למידי יע\"ש ובהכי ניחא נמי תוספתא דקתני ולא היבמה עד שתבעל דלענין תרומה בשאר אלמנות אוכלות משנכנסה לחופה אע\"ג דאין חופתה חופה מהטעם שכתבנו ודוקא יבמה אינה אוכלת משום דבעינן קנין כספו והאי קנין דאחיו הוא וכשיטת רש\"י ז\"ל כן נראה לי ליישב דבריהם: אך קשה לי כפי מ\"ש דכשם דאין חופת אלמנה גומרת כך אינה קונה דאם כן מאי האי דפריך ליה רבא שתי תשובות בדבר חדא דג' תנן ד' לא תנן ודחיק אביי לשנויי מתני' מילתא דכתיבא בהדיא קתני מילתא דלא כתיבא בהדיא לא קתני ואמאי לא משני עדיפא מינה דמתני' כי קתני מילתא פסיקתא בין בתולה בין אלמנה מה שאין כן חופה דאינה נקנית אלא בבתולה ובספר פני יהושע ראיתי שהקשה שם לסברא זו משם מורו זקינו הרב שו\"ת פני יהושע דאם איתא אזדא לה לק\"ו דר\"ה דאיכא למפרך מה להצד השוה שבהן שכן קונין באלמנה תאמר בחופה שאף אחר שתלמוד שקונה אין חופה קונה באלמנה וכמו כן הק' התוספות בפרק הבע\"י לשיטת הקונטריס שכתבנו לעיל דשמואל ס\"ל כר\"ה משם הרב יום טוב מיוני דלשמואל דאמר אין חופה לפסולות אזלא לה לדר\"ה דאיכא למיפרך מה להצד השוה שבהם שכן קונין בפסולות תאמר בחופה שאף אחר שתלמוד שקונה אין קונה בפסולות דכה\"ג חשיב פירכא כדאשכחן בפ\"ק דמנחות ובב\"ק שור האצטדין יע\"ש והא ודאי ל\"ק דמה שנתרץ לשיטת הקונטריס יש לתרץ נמי לס' המרדכי הלזו ובר מן דין דברי הרי\"ט מיוני שכתבנו דעבדינן פירכא כי האי גוונא לא ראיתי לשום אחד מבעלי הכללים שהביאו כלל זה וק\"ל עלה מברייתא דלעיל בשמעתין דקתני ובעלה מלמד שניקנית בביאה והלא דין הוא ומה יבמה שאינה נקנית בכסף נקנית בביאה זו שנקנית בכסף אינו דין שניק' בביאה ואם איתא דחשיב פירכא כה\"ג איכא למיפרך מה ליבמה שכן קונה באונס ברצון ובשוגג כמזיד תאמר באשה שאף אחר שתלמוד שקונה אינו קונה באונס ובשוגג ותלמודא דקאמר ל\"ל קרא הא אתיא לה ומשני אמר רב אשי מעיקרא דדינא פירכא כו' אמאי ל\"ק דאיכא למיפרך א\"ו נראה דכגון דא לא חשיב פירכא ועיין בספר עצמות יוסף שם וכבר עלה בדעתי לומר דמעולם לא כתבו דחשיבה כגון דא פירכא אלא היכא דאתיא במה הצד כגון הך דחופה וההיא דפרק קמא דמנחות דבמה הצד פרכינן פירכא כל דהוא אבל היכא דאתי בחד צד לא פרכינן הכי אלא דמההיא דב\"ק גבי שור האצטדין מבואר דאפי' היכא דאתי בחד צד פרכינן כה\"ג ואולי דדוקא במ\"מ פרכינן הכי אבל בק\"ו לא חשיבא פירכא כה\"ג והדבר צריך תלמוד ומ\"מ לדאתאן עלה הי' נראה לכאורה דבמקדש אלמנה ע\"י חופה לית לן למיחשבה כלל כיון דאעיקרא דמילתא אי חופה קונה רוב הפוסקים חלוקין על ר\"ח ז\"ל ואף למה שאנו חוששין לסברת ר\"ח ז\"ל אפשר דבאלמנה אזיל ומודה ר\"ח ז\"ל דאין חופתה חופה וכסברת המרדכי וסיעתי' וכל כי האי הו\"ל ס\"ס ולא חיישינן לה ומ\"מ לפי מ\"ש לעיל ליישב דברי ר\"ח דחששו לדר\"ה אע\"ג דק\"ו פירכא הוא משום דמייתי לה במ\"מ נראה דהכי נמי באלמנה שנתקדשה בחופתה יש לה חופה לכ\"ע ואף לסברת המרדכי משום דמייתינן לה ממה מצינו מכסף ושטר וביאה ואע\"ג דחופה אינה גומרת באלמנה אפי' הכי קונה דומיא דכסף ושטר וביאה שקונין אע\"פ שאינן גומרין ובהכי ניחא מאי דק\"ל לעיל דאמאי לא משני דמתניתין מילתא פסיקתא קתני בין בתולה בין אלמנה משא\"כ חופה דליתיה אלא בבתולה משום דלר\"ה ה\"נ חופה קונה באלמנה וכמ\"ש וכיון שכן נראה דאפי' באלמנה יש לחוש לקדושין כסברת ר\"ח כן נראה לי:<br><b> סעיף ד </b> אם קדשה בחופה בעודה נדה אם יש לחוש לקדושיו:<br><b> אם </b> קדשה בחופה בעודה נדה נר' שדין זה תלוי בהא דאיבעי' לן פרק אע\"פ דנ\"ו בעי רב אשי נכנסה לחופה ופירסה נדה מהו את\"ל חיבת חופה קונה חופה דחזייא לביאה אבל חופה דלא חזייא לביאה לא א\"ד ל\"ש תיק\"ו ודעת רבינו דבעיית רב אשי הוא לענין קנין אי חשיבא כנשואה ליורש' וליטמא לה או לא שכ\"כ וז\"ל אבל אם היתה נדה אעפ\"י שנכנסה לחופה ונתייחד עמה לא גמרו הנישואין והרי היא כארוסה עדיין וכן הוא דעת הרי\"ף בהלכות וכתב ה\"ה דיש חולקים ואומרים דלא מבעייא להו אלא לענין כתובה אבל לשאר דברים חופה גמורה היא והר\"ן תמה על רבינו דכיון דקי\"ל בפרק הבע\"י כרב דאמר יש חופה לפסולות וכמו שפסק הר\"מ במז\"ל בפ\"ה מה' תרומות חופת נדה למה לא תקנה ודחה דבריו וכן תמה עליו הריטב\"א הביאו הב\"י בפרק הבע\"י והרב לח\"מ במ\"ב הק' עוד על דבריו דכיון דמדברי רבינו שם נראה שפי' ההיא דרב ושמואל בחופה בלא קידושין וכפרש\"י שכ\"כ אם נכנס' לחופ' בלא קידושין ולפירש\"י ע\"כ לו' דרב ושמואל ס\"ל כר\"ה דחופה קונה כמ\"ש התוס' שם וא\"כ מאחר שרבינו נר' דס\"ל דלא קי\"ל כר\"ה וכמ\"ש לעיל הלא מראש משם הר\"ן א\"כ איך פסק להא דרב ותי' דרבי' קשיתיה קו' ר\"ת דנמצא דרב ושמואל אתו דלא כהלכת' מאחר דלא קי\"ל כר\"ה משום הכי כתב דיש לחלק בין פסול לקדושין גמורים שהרי מצינו דאע\"פ שאינן קידושין גמורים הם פסולים דקי\"ל היבם פוסל ואינו מאכיל אף אנו נאמר דאע\"ג דחופה אינה קונה אפ\"ה אהני ליה חופה לפוסלה לתרומה ועם זה נסתלקה קושית הר\"ן דאע\"ג דיש חופה לפסולות ה\"ד לפוסלה לתרומה אבל לענין קנין שתהא כאשתו נשואה אינו מועיל אלא כו' את\"ד ז\"ל: והנה מה שיישב מההיא לההיא דרב הונא דבריו נכונים וכעין זה כתב הרשב\"א בחידושיו שם וז\"ל ומסתבר' לי דרב ושמואל בכל חופה פסולה פליגי בין בחופה גרידת' בין בחופה דאחר הקידושין וכ\"ע לית להו להא דר\"ה דאמר חופה קונה אלא ודאי חופה בעלמא לא קנה והכא בחופה פסולה פליגי דרב סבר חופה גרידה פוסלתה כו' ומדרבנן הוא גזירה אטו ביאה כו' יע\"ש וא\"כ מבואר הוא שדעת רבינו כדעת הרשב\"א אך מה שרצה הרב ליישב בהכי קו' הר\"ן דאע\"ג דס\"ל לרב דיש חופה לפסולות ה\"ד לפוסלה בתרומה אבל לענין קנין לא קני לה דבריו תמוהים שהרי בפרק הבע\"י מייתי רב ששת סייעתא לרב מההיא דאמן שלא שטיתי ארוסה ונשואה ומוכחינן מינה דחופה דפסולות חשיבא כנשואה וקרי' ביה תחת אישך לכל דבר וכן ראי' להרמב\"ן בחי' שכתב שם וז\"ל מדאמרינן ואנהרינהו לעיינין ממתני' ש\"מ בלי ספק דרב ושמואל לא לענין תרומה בלחוד פליגי אלא אף לכל דבר אישות פליגי דלשמואל אינו יורשה ואינה כנשואה לכל דבר ולרב הרי היא כאשתו לכל דבר וקי\"ל כרב ולא הו\"ל לרבינו הגדול להשמיטה אלא כיון שלא הפריש בין אשה לאשה בכתובות כשכתב חופה קונה כולן במשמע עכ\"ל הנה מבואר מ\"ש והוא פשוט ולכן מחוורת' דמלת' מה שתי' במ\"א דשאני ההיא דיש חופה לפסולות שדעתו לבא עליה באיסור והלכך כיון דאיכא חיבת ביאה הוה לי' כחופה הראויה לביאה מה שאין כן בשנכנסה לחופה ופירסה נדה שאין דעתו לבא עליה עד שתטהר ומשום הכי לא קנאה וכ\"כ מוהרימ\"ט בחידושיו על הרי\"ף יע\"ש: וראיתי למוהר\"ש גאון בס' משפטים ישרים סי' ל\"ה שהק' על תירוץ זה מההיא דרב ששת דמייתי סייעת' לרב דהרי התם דקני לה כשהיה ארוסה ואיסתתר וכשנכנסה לחופה לא כנסה אדעת' לבעול קודם השקאת מי סוטה אלא שישקה אותה ואם תטהר יבעול אותה והוי ממש כנכנסה לחופה ופירסה נדה דבשעת כניסתה לחופה אינה ראויה ליבעל עד שתטהר והאריך בדבר ובסוף דבריו כתב שכבר ישב קו' זו במ\"ב באופן אחר יע\"ש ולדעתי אין כאן מקום קו' כלל דמאן פלג לן לומר דההיא דסוטה בשכנסה לחופה לא כנסה אדעת' לבעול אדתיקשי ליה הכי והלא מקום יש בראש לומר דכי מוקי לה למתני' רב ששת בשנכנסה לחופה מיירי בשדעתו לבעול אותה דומיא דההיא דרב ממש ואתרמי מלת' דלא נבעלה ואי משום דא\"ה לא הוה משקי לה מי סוטה אחרי כן כיון שאינו חושש למת שנסתרה דמאחר שאנו אוסרים אותה רוצה להשקותה כדי שאם תטהר יקחנה לו לאשה ובהדי' שנינו שאם בא עליה אחר שנסתרה אין משקין אותה מי סוטה הרי דהמצא ימצא כאשר יהיה האופן דאחר שבא עליה ולא חשש למה שנסתרה רוצה להשקותה ועליה אנו דנין לומר שאין משקין אותה וה\"נ דכוותא אע\"ג דבדעתו היה לבעלה ולא חשש למה שנסתרה אפ\"ה משקין לה בתר הכי כדי שתהיה מותרת לו ומהיותר תימא מ\"ש דכבר ישב קו' זו באופן אחר במ\"ב דלההיא תי' לא ק\"ל מההיא דרב ששת ואדרבא נהפוך הוא כמ\"ש ודע שכפי תי' הרב לח\"מ במ\"א יש ליישב מ\"ש רבינו בפרק כ\"ב מה' אלו הלכה ד' הנושא אשה שהיה אסורה לו הואיל ויש לו בה קידושין אם מתה תחתיו ירשנה ומסתמיות דבריו משמע דכל שנשאת אעפ\"י שלא נבעלה הבעל יורשה אע\"ג דהוי חופה שאינה ראויה דומי' דנדה אכן כפי דברי הרב ז\"ל יש לו' דשאני התם שדעתו לבעלה וכ\"כ בדרישה סי' צ': וראיתי להרב ל\"מ דר\"ה ע\"ב שכתב לתרץ לזה וז\"ל ועי\"ל שמה שאמרו בגמר' דיש חופה לפסולות לא נאמר אלא לענין שהחופה בלבד פסולה לתרומה אבל לענין שיזכה הבעל בחופה זו לא אמרו ויש סעד לזה מדברי ה\"ה שכתב שם על דברי רבינו אלו שכן מפורש בתוספת' פ\"ב דיבמות ולמה לא כתב דבגמרא דידן מפורש דיש חופה לפסולות אם לא שנאמר דס\"ל לה\"ה דמהתם לא מוכח מידי דלפוסלה בלבד הוא שאמרו כן אבל לזכות לבעל בחופה זו לית לן בה אלא הרי היא כארוסה ומ\"ש רבינו דאם מתה יורשה אי לאו דמסתפינא הייתי אומר דדוק' לירושה הוא שכתב וכן גבי נדה הדין כן שאע\"פ שאין חופת נדה חופה מ\"מ משעת מסירתה לרשות הבעל הוא זוכה בירושתה אע\"פ שלא נכנסה לחופה אלא שה\"ה כתב גבי נדה שאינו יורשה וצ\"ע א\"ד ז\"ל: והנה מ\"ש דההיא דרב לא נאמר אלא לענין פסול תרומה לבד וכדברי הרב ל\"מ כבר כתבנו לעיל שדבריו תמוהים מההוא דאמן שלא שטיתי ארוסה ומה שנסתייע לזה ממ\"ש ה\"ה שדין זה הוציאו רבינו מהתוספת' ולא כתב שכן מפורש בגמרא דידן דיש חופה לפסולות לא קשה מידי דאף דקיימא לן כרב דיש חופה לפסולות וחשובה כנשואה איכא למימר דהיינו דוק' לשאר דברים לענין שיהא זכאי במציאתה ובמעשה ידיה ובהפרת נדריה כנשוא' אבל לענין ירושה יש לנו לומר דלא ירית לה כיון דמיעט' רחמנ' שאינו מטמא לאשתו פסולה כדנפ\"ל מקרא דלא יטמא על כרחין דלא ירית לה דאי הוה ירית לה הוה מיטמא לה כמו למת מצוה ואהא הוצרך לאתויי מהתו' ולאשמועינן דאע\"ג דאינו מטמא לה הבעל יורש אותה ודבר זה מפורש ובא בדברי התוס' פרק האשה רבא דפ\"ט ע\"ב ד\"ה כיון שכתבו וז\"ל ולפי זה אלמנה לכ\"ג גרושה וחלוצה לכהן הדיוט לא ירית לה מדקאמר דאין מטמא לאשתו פסולה דאי הוה ירית לה הוה מטמא לה כמו למת מצוה ושוב כתבו ע\"כ לאו הא בהא תלייא כו' יע\"ש הנה מבואר מ\"ש ויש לתמוה עליהם איך לא הביאו ראיה מהתוספתא הלזו כנ\"ל: ומכלל מ\"ש נר' דלשמואל דס\"ל דאין חופה לפסולות תוספתא הלזו דקתני הבעל יורש על כרח' לא מיירי בנכנסה לחופה ולא נבעלה אלא בנבעלה דכל שנבעלה אפי' שמואל מודה דחשיבה כנשואה וכ\"כ הרמב\"ן בחידושיו שם וז\"ל ובביאה מודה שמואל דאלת\"ה נשואין בפסולות ליכא ועוד אשתו פסולה דמיעטה רחמנא מטומא' ל\"ל א\"ד ז\"ל יע\"ש: האמנם מצאתי להריטב\"א בחי' מכ\"י שחולק על סברת הרמב\"ן ז\"ל הלזו וס\"ל דלשמואל נשואין בפסולות ליכא ואפי' ע\"י ביאה ממ\"ש שם וז\"ל יש מקשים לשמואל אמאי איצטריך קרא שלא יטמא לאשתו פסולה דכיון דאין לה חופה אינה אשתו שאין נישואין מן התורה בלא חופה והו\"ל כארוסה כו' וי\"ל דאמר לך שמואל דכי מיעטא רחמנא היינו משום היא גופא דאין חופה לפסולות והו\"ל כארוסה והיא גופה קמ\"ל א\"ד ז\"ל ואם היה סובר כדעת הרמב\"ן ז\"ל מאי ק\"ל ותו דאיך אפשר לומר דכי מיעטא רחמנא היינו משום ה\"ט דא\"כ נבעלה אמאי אינו מטמא לה אלא ודאי משמע דס\"ל דלשמואל אפי' נבעלה דינה כארוסה וא\"כ לפי דבריו ז\"ל ק' תוספתא הלזו לשמואל ומהיותר תימא דבתוספת' פ' עשירי איתא בהדיא כשמואל דקתני התם אלמנה לכ\"ג כו' אע\"פ שנכנסה לחופה ולא הספיק לבועלה עד שמת הרי אלו כשרות ותוספתא זו הביאה הרשב\"א בחי' שם וכתב דע\"כ אתיא אליבא דשמואל יע\"ש וכיון שכן נמצאו לפי דבריו דברי התוספת' סותרים זה לזה וצ\"ע: גם מה שכתב דדוקא לירושה שכ\"כ רבינו דאע\"ג דאין חופת' חופה משעת מסירתה לבעל הוא זוכה בה אבל לשאר מילי הרי היא כארוסה נראה שלא ראה התוס' שהביא ה\"ה ז\"ל במקומו דבתוספת' בפ\"ב הנזכר קתני בהדיא אלמנה לכ\"ג כו' הרי היא כאשתו לכל דבר יש לה כתובה פירות מזונות ובלאות וזכה במציאתה ובמעשה ידיה והפר' נדריה יורשה ואינו מטמא לה כו' יע\"ש גם רבי' ז\"ל פרק י\"א מהל' נדרים כתב וז\"ל ואם היתה מחייבי לאוין והפר נדריה הרי אלו מופרין ומרן כ\"מ לא הראה מקומן איו וכתב שטעמו משום דכיון דקדושין תופסין בה מקרי' אשתו ולא זכר שם שדבריו לוקחו מתוספתא הלזו ועיין במרן הב\"י ז\"ל י\"ד סי' שע\"ג בבדק הבית שכתב משם הא\"ח דאשתו פסולה אינו מטמא לה היינו אשה ששמעה שמת בעלה ונשאת אבל כהן שנשא פסולות מטמא להן והוא תימא איך אישתמיט' מיניה תוספתא הלזו: וראיתי להרב לח\"מ ז\"ל שהק' על דברי רבי' הללו וז\"ל וקשה דבפרק האשה רבה אמתני' דלא זה וזה זכאין בהפרת נדריה אמרי' בגמ' טעמא מאי אמור רבנן בעל מיפר שלא תתגנה עליו הכא תתגנה ותתגנה וכיון דטעמא משום הכי הוא א\"כ אפי' חייבי לאוין וחייבי עשה לא יהיו מפירים דתתגנה ותתגנה כדי שיוציאנה דאיך אפשר דקי\"ל מעשין לפסולות ואנו רוצים שלא תתגנה עליו והרי גבי אשה שהלך בעלה למ\"ה דלבעל הראשון אינה אסורה אלא מדרבנן ואפי' הכי אינו מפר כ\"ש חייבי לאוין ואולי י\"ל דמש\"ה כתב הפר נדריה דוקא בדיעבד אבל לכתחילה לא יפר משום טעמא דאדרבא תתגנה ותתגנה וה\"ה באשה שהלך בעלה למ\"ה אם היפר מופר דטעמא דתתגנה ותתגנה שאמרו בגמ' לא הוי אלא לכתחילה את\"ד ואין תי' נוח לי דאם איתא היכי תני מתני' לא זה וזה זכאין בהפרת נדריה דמשמע בהדיא דשניהם דינם שוה ולפי דברי הרב רב המרחק ביניהם דאלו בעל הא' אם היפר מופר ואלו בעל הב' אפי' בדיעבד אינו מופר והרשב\"א ז\"ל דקדק ממאי דלא תני מתני' ירושה ש\"מ דבעל ה\"ה יורשה וכמ\"ש ה\"ה בפרק זה ואם איתא דלענין הפרה נמי חלוקי' הם לא היה ליה לתנא דמתניתין למתנייה ובעיקר הקו' תמהני עליו איך אישתמיט מיניה דברי התוספות בפרק הנז' ד\"ט ע\"ב ד\"ה כיון דלא ירתי שכתבו בס\"ד וז\"ל ומדאמרינן לא זה וזה כו' משום דתתגנה אין להוכיח דאינו מפר לאשתו פסולה כגון אלמנה לכ\"ג דהתם רבנן הוא דקנסו' שלא יפר אבל אלמנה לכ\"ג דלא קנסו כתובה לא קנסו בהפרת נדריה עכ\"ל יע\"ש ודוק: גם מה שנראה מדברי הרב נ\"מ שדעת רבינו ז\"ל דמסירה לבעל לא מהני אלא לענין ירושה ומטעם דאחולי אחיל גבה אבל לשאר מילי חשיבא כארוסה ואינו מטמא לה ואינו מפר נדריה וכשיטת רש\"י ז\"ל פרק נערה דמ\"ח וכ\"כ הרב בית שמואל בסי' נ\"ז שכן משמע מלשון רבי' ושלא כדעת התוס' שם דס\"ל דמטמא לה ומפר נדריה אין נראה כלל שהרי מדברי רבינו פי\"א מה' נדרים מבואר שדעתו ז\"ל כדעת התוס' דמסירתה לבעל מהני להפרת נדריה ובודאי דה\"ה לשאר מילי שכ\"כ בדין כ\"ב מסר האב לשלוחי הבעל אין האב יכול להפר ולא הבעל שאין הבעל כו' מבואר מדבריו דדוקא בנדרים שנדרה קודם שנמסרה לבעל אינו מפר מטעם דאינו מפר בקודמים אבל בנדרים שנדרה אחר מסירת הבעל מפר דחשיבה כנשואה וכדעת התוס' וכ\"כ הכ\"מ שם ובב\"י בבד\"ה סי' רל\"ד ומעתה מבואר הוא שאין מקום לדברי הרב נ\"מ וכמובן ודוק ועיין במ\"ש מרן הב\"י סי' הנז' שמדברי הר\"ן בנדרים נראה דמסירה לבעל מהני להפרת נדרים ממ\"ש דהו\"ל הך מסיר' כנשואין יע\"ש ותמהני עליו שהרי מדברי הר\"ן בפרק נערה מבואר שדעתו כדעת רש\"י שכ\"כ וז\"ל ומוקי בגמרא דדוקא לירושת' בלחוד הוא דהויא ברשות הבעל דרישא דוקא הכי קתני אבל לא לתרומה לרבותא נקטיה כו' ומיהו דוקא לרשות הבעל הוא דלא נכנסה אלא לירושת' אבל לענין הפרת נדריה יצאה מרשות האב וכדתניא כו' והך בריית' לא קתני אלא מה שנכנסה לרשות הבעל כו' יע\"ש הנה מבואר שדעתו ז\"ל כדעת רש\"י דבמסירה לבעל אינו מפר נדריה ולא מהני מסירה אלא לענין שיצאה מרשות האב ומעתה מה שאמר בנדרים דה\"ל הך מסירה כנשואין עכ\"ל דהיינו לענין שיצאה מרשות האב ודברי מרן צ\"ע ועיין בהרא\"ש ר\"פ הבע\"י גבי פלוגת' דרב ושמואל אי קנה לכל או לדברים האמורים בפי' נרא' שדעתו כדעת התוס' ויש לדקדק על הטור איך סתם הפך דברי הרא\"ש אביו. וראיתי להרב חלקת מחוקק סי' ס' שהקשה לדעת רבינו דס\"ל דחופת נדה לא קנה לה כלל ודינה כארוסה שהרי בפ' אע\"פ אמרי' בעי רבין נכנסה לחופה ולא נבעלה מהו חיבת חופה קונה או חיבת ביאה קונה בעי רב אשי נכנסה לחופה ופירסה נדה מהו את\"ל חיבת חופה קונה חופה הראויה לביאה בעי' כו' וע\"כ בעיא דרבין לא הוה לענין ירושה ושאר דברים אי חשיבה כנשואה או כארוסה שהרי אפי' בשמסרה האב לשלוחי הבעל יורשה כדאיתא בפרק נערה ומכ\"ש נכנסה לחופה שהרי מסירת הבעל גריעה מנכנסה לחופה כדפריך התם ואימא נכנסה לחופה ולא נבעלה בחנק אבל מסירה לבעל דינה כארוסה כו' וכיון שכן ע\"כ לומר דבעיא דרבין אינו אלא לענין תוס' ועלה קאמר רב אשי נכנסה לחופה ופירסה נדה מהו אם ת\"ל חיבת חופה קונה כו' משמע דהיינו דוקא לענין תוספת דומיא דבעיא דרבין את\"ד יעוין שם שהניחו בצ\"ע: והרב בית שמואל כתב לתרץ לזה ולפי מ\"ש בסי' כ\"ו לא ק\"מ דבעיא דרבין קאי נמי לענין ירושה ואע\"ג דבמסר האב לשלוחי הבעל יורשה היינו מטעם מחילה כמ\"ש רש\"י שם דכיון דמכרה אחולי אחיל ליה אבל חופה בבית אביה מבעיא ליה לרבין די\"ל דגרע טפי לענין זה כו' יע\"ש והנה הרב ז\"ל הלך לשיטתו שכתב בר\"ס נ\"ו שדעת רבינו דמסירה לבעל לא מהני אלא לענין ירושה וכדעת רש\"י ז\"ל ועל פי דרכו תירוצו עולה יפה אכן לפי מ\"ש לעיל שדעת רבינו כדעת התוס' דמסירה לבעל מהני לכל דבר וכמ\"ש לעיל מרן ז\"ל בכ\"מ ובב\"י אין תי' זה עולה כהוגן דאיך אפשר לומר דטעמא דהתם משום מחילה דטעם זה ניחא לענין ירושה אבל לענין הפרת נדרים ושאר דברים דחשיבה כנשואה מאי איכא למימר ומ\"מ אפשר ליישב דמ\"ש רבינו דמסירה מהני לכל דבר ברייתא דקתני בד\"א לירושתה אבל לתרומה לא סיפא דוקא ורישא לאו דוקא היינו דוקא לפום קושטא דמילתא דקיי\"ל חיבת חופה קונה דפסקי כאת\"ל דרב אשי אבל לפום מאי דמבעיא ליה לרבין אי חיבת חופה קונה או חיבת ביאה קונה לא מצי למפשטה מהך ברייתא משום דלכשת\"ל דחיבת ביאה הוא דקונה הוה ס\"ל לרבין דברייתא דקתני בד\"א לירושתה רישא דוקא ומטעם מחילה כמ\"ש הרב ב\"ש כן נראה לי ליישב: האמנם הא ק\"ל לדעת רבינו ז\"ל ממ\"ש בירושלמי פ\"ק דיומא הביאו התוספו' ז\"ל ד\"ה ולחדא וז\"ל בירושלמי משמע אשה אחרת מזמנין אותה שאם תמות זאת ביה\"כ שיקדש זאת ביה\"כ דפריך התם ויקדש מאתמול ומשני בעד ביתו ולא בעד ב' בתים ופריך ולא נמצא כקונה קנין בשבת משני משום שבות התירו במקדש כו' יע\"ש והשתא ע\"כ לומר דלהירו' כי היכי דקדיש לה ביה\"כ ה\"נ דכניס לה ביוה\"כ כדפריך בגמ' דידן והא כל כמה דלא כניס לאו ביתו הוא ומשנינן בדכניס לה ועיין בתוס' פ\"ק דיבמות דף י\"ג ע\"ב ד\"ה לרבות והשתא אם איתא דחופת נדה לא חשיבא חופה כיון שאינה ראויה לביאה ודינה כארוסה ה\"נ חופה ביה\"כ לא חשיבה חופה כיון שאינה ראויה לביאה שהרי יוה\"כ אסור בתשמיש המטה ותו לא קרינן ביתו כלל אלא דינה כארוסה לכל דבר וליכא למימר דהירו' פשיטא ליה דלא בעי' חופה הראוי' לביא' ורבינו פ' כתלמוד' דידן שהרי כיון דתלמודא דידן לא איפשיט' בעיא ובירו' פשיטא ליה היה ליה לפסוק כפשיטותא דירוש' כדרכו ז\"ל וכנודע והנה לדעת הסוברים דמן התורה אינו אסור ביוה\"כ אלא אכילה ושתיה אבל שאר עינויים הם מדרבנן היה מקום לומר דדוקא בחופה שאינה ראויה לביאה מדאורייתא כנדה ס\"ל דלא חשיבה חופה אבל כל שאינה ראויה לביאה מדרבנן חשיבה שפיר חופה וכמו שנצדד בזה לקמן סעיף ו' האמנם הא ודאי עקא שהרי דעת רבינו ז\"ל בהל' שביתת עשור דחמשה עי"
+            ]
+        ],
+        [],
+        [
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>התנה </b>\n<b> עמה לפחות מעיקר כתובה תנאו בטל כו'. </b> כתב ה\"ה וז\"ל וסובר רבינו דכיון דקי\"ל הלכ' כר\"מ בגזרותיו כו' מ\"מ הלכתא כותיה כו' אע\"ג דכתובה דרבנן עשו חיזוק לדבריהם כשל תורה כו' וכתב הרב נ\"מ דף קט\"ו ע\"ד דט\"ס נפל בדברי ה\"ה ז\"ל וצ\"ל יותר משל תורה דאי דוקא כשל תורה הא קי\"ל דדבר שבממון תנאו קיים ושכ\"כ הר\"ן והרמב\"ן והרא\"ה ז\"ל בחי' לדעת רבי' ז\"ל ועפ\"ז הקשה שדברי הרמב\"ם סותרים אלו את אלו שכתב אח\"כ התנה עמה שלא ירשנה תנאו בטל ואע\"פ שירושת הבעל מדבריהם עשו חיזוק לדבריהם כשל תורה וכל תנאי שבירושה בטל ואע\"פ שהוא ממון כו' נר' מדבריו שלא עשו חיזוק אלא כשל תורה ולכך הוצרך לו' שבירוש' בטל אע\"פ שהוא של ממון ואם איתא דס\"ל דעשו חיזוק יותר ת\"ל מה\"ט דאפי' את\"ל דירושה הוי דבר שבממון ותנאו קיים הכא שירושת הבעל הוא מד\"ס יעשו חיזוק יותר משל תורה. והייתי סבור לומר דשאני ירושה דלא שכיח דלא לכל יש ירושה וכדאמרינן בגמ' אמילתיה דר\"י דס\"ל דחכמים עשו חיזוק יותר משל תורה דפריך והרי פירות דלא עשו חיזוק לר\"י ומשני אביי לכל יש כתוב' ולא לכל יש פירות כו' פירות דלא שכיח לא עבדו כו' וס\"ל לרבינו דלאו למימרא דלא עשו חיזוק כלל אלא הכי פירושו דלא עבדו יותר אלא כשל תורה לבד אך ק' דאמרינן בפ' הכותב אמילתיה דרשב\"ג אמר רב הלכה כרשב\"ג ולא מטעמיה וקס\"ד בגמ' דהכי קאמר דאלו רשב\"ג סבר מתנה עמ\"ש בתורה תנאו בטל ורב סבר תנאו קיים אלא שירושת הבעל מד\"ס ועשו חיזוק יותר משל תורה ואם איתא דירוש' לא שכיח היכי תיסק אדעתין דחכמים עשו חיזוק ומ\"ש מפירות דלכ\"ע תנאו קיים כמו שהוק' להתוס' שם ותירצו דירושת הבעל שהן נצ\"ב שכיחי בכל הנשים וא\"כ הדרא קושיין ואין לומר דאין ה\"נ דלפי מאי דס\"ד התם בביאור דברי רב דס\"ל דחכמים עשו חיזוק יותר משל תור' הכי ס\"ל דירושה שכיח ולא דמי לפירות אבל לבתר דאיתותב ואסיקנ' דה\"ק ירושת הבעל דרבנן ועשו חיזוק כשל תורה ס\"ל דירושה לא שכיח ולכך לא עשו חיזוק אלא כשל תורה דהא ודאי בורכא היא כו' אבל לענין הירושה דשכיח לא הדר ביה תלמודא וצ\"ל דאה\"נ דהוה מצי הרמב\"ם ז\"ל למימר כן אלא דקושטא דמילתא קאמר ע\"כ ת\"ד ז\"ל ולע\"ד אחר המחילה כל דבריו תמוהים דהנה מה שרצ' להכריח מההיא דפרק הכותב דירושת הבעל שכיחא עד שמכח זה כתב דסברא זו דירוש' לא שכיח לא ניתן ליאמר כלל בדעת רבינו ז\"ל אישתמיטתיה מיניה מ\"ש הרמב\"ן הביאו מוהר\"ב ז\"ל בחידושיו וז\"ל ואחרים אמרו דכיון דקי\"ל דכל הפוחת כו' אלמא חכמים עשו חיזוק יותר משל תורה כו' ה\"נ אע\"פ דבדבר שבממון תנאו קיים בשל דבריהם עשו חיזוק יותר כו' גם זו הסברא משובשת חדא דירושה היא כפירות וכבר שמעינן ליה לר\"י התם דאמר דלא אמרו חכמים עשו חיזוק יותר אלא בכתוב' דלכל יש כתובה כו' עכ\"ד הרי לך בהדיא דדעת הרמב\"ן ז\"ל דירושה לא שכיח וא\"כ אף אנו נאמר שכן הוא דעת רבי' ומה שיתרץ הרמב\"ן ז\"ל לההיא דהכותב יתרץ רבי' ז\"ל גם מ\"ש ואין לומר כו' אבל לבתר דאיתותב ואסיקנא ס\"ל דירושה לא שכיח לא ידעתי איך הוה ניחא ליה בהכי דגם לפי המסקנא תיקשי מ\"ש מפירות דלכ\"ע תנאו קיים ואפי' רב מודה בהכי ואי משום דלא שכיח גם בירושה דלא שכיח עבדו בו חיזוק כשל תורה וליכא למימר דדוקא בירושה דלא ידע דמחיל כמ\"ש התוס' בד\"ה וסבר רב ס\"ל לרב דעשו חיזוק כשל תורה ובשל תור' היכא דלא ידע דמחיל תנאו בטל אבל בפירות דידע דמחיל אפי' בשל תורה ס\"ל לרב דתנאו קיים הא ליתא דהשתא לדעת רבינו קיימינן ולדעת רבינו ע\"כ דס\"ל דירוש' מקרי ידע דמחיל כמו שכתב הרמב\"ן בחי' דאע\"ג דאינו יודע אם תמות בחייו מ\"מ הרי יודע הזכות שיש לו ומוחל אותו אדעתא דהכי דאי מיית נמי אינו יורשה (ובאונאה כי אמרי' לא ידע דמחיל היינו מפני שהוא סובר שאין בו אונאה כלל) וכמו שהכריח הרב לח\"מ ז\"ל מדברי רבינו ז\"ל יעיין שם גם מ\"ש דאה\"נ דהו\"מ רבינו לומר כן אלא דקושטא דמילתא קאמר אחר המחילה דברים אלו הם שלא בהשגחה דאי ס\"ל לרבינו דבירושה עשו חיזוק יותר מש\"ת א\"כ איך כתב בפ' כ\"ג הלכה ה' דאם התנה עמה שלא יירשנה קודם שתנשא לו תנאו קיים וה\"ט משום דלא שייך טעמא דלחוקת משפט כיון שעדיין אינו ראוי ליורשה ואי ס\"ל דחכמים עשו חיזוק יותר אפי' בכותב לה ועודה ארוסה יהא תנאו בטל דהא בפרק אע\"פ לר\"י דס\"ל חכמים עשו חיזוק יותר מש\"ת פריך והרי פירות כו' ולא עבדו חיזוק אע\"ג דמתני' מיירי בכותב לה ועודה ארוסה כדאוקי לה בר\"פ הכותב א\"ו דס\"ל לרבינו דלא עבדו בה חיזוק אלא כשל תורה לבד ומש\"ה בעודה ארוסה דליכא טעמא דחוקת משפט תנאו קיים כיון דאפי' בשל תורה בעודה ארוסה תנאו קיים ומ\"מ אכתי לא נתיישב לי דעת רבי' אפי' אם נאמר דס\"ל לרבי' כדעת הרמב\"ן דירוש' לא שכיח משום דא\"כ צ\"ל דס\"ל דמ\"ש בגמרא פירות דלא כו' לא עבדו בה חיזוק ה\"פ דלא עבדו בה יותר אלא כש\"ת כמ\"ש הרב נ\"מ ז\"ל אם כן תיקשי לן לרב דמעמש\"ב תנאו בטל אפי' בירושה דידע דמחיל (כמ\"ש הלח\"מ דסוגייא דהכותב אליבא דאביי קאי) וחכמים עשו חיזוק כשל תורה אם כן בפירות אליבא דרב אמאי תנאו קיים אפי' דלא שכיח חכמים עשו חיזוק כש\"ת אלא ודאי מוכח בהדיא דבמידי דלא שכיח לא עבדי בה רבנן חיזוק כלל ואם כן אי ס\"ל דירושה לא שכיח איך כתב אע\"פ שירושת הבעל כו' חכמים עשו חיזוק כש\"ת גם לדעת הרמב\"ן יש להבין מה יענה לקו' התוספות ז\"ל שוב ראיתי להתוס' ז\"ל בפ' חזקת דמ\"ט ד\"ה כדרב שהוק' להם מה שהקשה בפרק הכותב ד\"ה וקסבר ותי' וז\"ל ועוד מצי' למי' דלא עשו חיזוק אלא בדבר שיש לו שורש מן התורה כגון ירושה דאיכא ירושה דאורייתא אבל בדבר דליכא דכוותא בדאורייתא לא עבוד רבנן חיזוק ע\"כ וע\"ש גם הרשב\"א הביאו מוהר\"ב הוקש' לו קו' התוס' ותי' כמו שתי' התוס' ז\"ל בפ' חזקת יע\"ש: ומעתה נתיישבו דברי רבינו ז\"ל דס\"ל כתי' זה שתירץ התוס' והרשב\"א ז\"ל דס\"ל דירוש' לא שכיח ואפי\"ה עשו חיזוק כשל תורה הואיל ויש לה שורש מן התורה בירוש' האב אבל בפירות דלא אשכחן דכוותא בשל תורה ולא שכיח לא עבדו בה חיזוק כלל וכמ\"ש התוס' ז\"ל ומ\"ש בפרק אע\"פ פירות דלא שכיח לא עבדו בה רבנן חיזוק הוי כפשטיה דלא כמ\"ש הרב נ\"מ ז\"ל הן אמת דלפי מאי דס\"ד בפרק הכותב בביאור דברי רב דס\"ל חכמים עשו חיזוק יותר משל תורה דהוי דוחק לומר דאע\"ג דירוש' לא שכיח עבדו בה חיזוק יותר הואיל ויש לה עיקר מן התורה דלא יהא טפל חמור מן העיקר וכבר הרשב\"א הוק' לו כן ותירץ וז\"ל ואפשר דה\"ה דהו\"מ לאקשויי הכי אלא דעדיפא מקשי ליה ואדחי ליה יע\"ש ומ\"מ אכתי יש להבין דאפי' נימא דדעת רבינו כדעת הרמב\"ן ז\"ל דירושה לא שכיח נ\"ל דע\"כ לא קאמר הרמב\"ן ז\"ל אלא בירושה דנ\"מ וכדקיהיב טעמא למילתא משום דלכל יש כתובה ולא לכל יש ירושה אלא דהתוס' ז\"ל ס\"ל כיון דאיכא ירושה דנצ\"ב דשכיח לא פלוג רבנן כמ\"ש בפרק חזקת והרמב\"ן ז\"ל לא ס\"ל הכי אבל בירושה דנצ\"ב מודה הרמב\"ן ז\"ל דשכיח דאפי' ליתומה ענייה אין פוחתים מנ' זוז א\"כ הו\"ל ככתובה וכיון דרבינו ז\"ל ס\"ל בכתובה דעשו חיזוק יותר משום דשכיח אם כן איך כתב בפ' כ\"ג שאם התנה עמה קודם שתנשא תנאו קיים ונראה מדבריו בהדיא שם דאפי' בירושה דנצ\"ב קאמר הא כיון דירוש' דנצ\"ב שכיח עשו חיזוק יותר ותנאו בטל ככתובה אם לא שנאמר בדוחק דס\"ל לרבינו ז\"ל להפך דכיון דאיכא ירושה דנ\"מ דלא שכיח ותנאו קיים לא פלוג רבנן אפי' בירושה דנצ\"ב ודוחק ועדיין צ\"ע:<br><b> ודע </b> שדברי התוס' הללו שבפרק חזקת אשתמיטתיה להרב ח\"ה ז\"ל שכתב בד\"ה וסבר דמאי דק\"ל להתוס' מפירות אירושה משום דבמילתא דרבנן אי עשו חיזוק יותר כדקס\"ד מעיקרא אין לחלק בין ידע ללא ידע ומיהו לפי האמת כיון דטעמיה דרב בירושה משום דעשו חיזוק כשל תורה לית לן למימר אלא כשל תורה דלא ידע דמחיל ולא קשיא כלל מפירות לירושה עכ\"ל. ולא ראה דברי התוס' דפרק חזק' שהוק' להם קו' זו לפי המסקנא גם מה שהקשה עוד דבסוגיא בפרק אע\"פ דפריך לר\"י משאר כסות ועונה אכתובה אמאי לא משני דכתובה לא ידעה דקמחיל כמ\"ש גבי ירושה אישתמיטתיה דברי התוס' בפרק הזהב דנ\"א ד\"ה הכא שהוקש' להם כן בהדיא ותי' ג' תי' יע\"ש גם מה שהקשה עוד דלפי מאי דמסיק בפרק אע\"פ לר\"י דגבי כתובה עשו חיזוק יותר משום דשכיח תיקשי אמאי לא עשו הכא בירוש' חיזוק יותר לר\"י דהיא שכיח יותר לפי מ\"ש התוס' בפ' הזהב דהתם פריך לשמואל דלא מפליג א\"נ לאביי כו' לק\"מ דמאי דמסיק בפרק אע\"פ לר\"י עשו חיזוק יותר היינו לשמואל א\"נ לאביי אבל לרב דמחלק בין ידע ללא ידע לא צרכינן להך תי' אלא לעולם דס\"ל לר\"י דלא עשו חיזוק אפי' כשל תורה ובכתובה ס\"ל דהוי דאורייתא וכיון דלא ידע דמחיל תנאו בטל ולשמואל לא תיקשי מירושה דס\"ל לר\"י תנאו קיים דאיכא למימר דס\"ל לר\"י ירושת הבעל דאורייתא מיהו לפי תי' האחר שתי' שם קשיא שפיר קושית הרב הנזכר ומה שתי' הרב ז\"ל הוא דוחק כמו שיראה המעיין משום דלפי המסקנא רב אתי דלא כמאן ועיין במוהרנ\"ח ז\"ל: ודע שדברי הרמב\"ן ז\"ל שהבאתי לעיל דבירוש' מקרי ידע ומחיל משום דאדעתא דהכי נחית דאי מיית נמי לא יהא יורשה אשתמיטתיה להרב לח\"מ ז\"ל בפ' י\"ג מהל' מכירה דין ג' כמו שיראה הרואה ומהתימה עליו שהוא ז\"ל הביא דברי הרמב\"ן ז\"ל בהלכות אלו וכתב שכן דעת רבינו ודוק עוד כ' הרמב\"ן וז\"ל ולא דמייא לההיא דאמרי' התם מי יימר דקא עקר דההיא ליתא אלא משום דלא מכווני למיעקר ודאי דבר תורה עכ\"ל פי' דסבור שאין בו אונא' ושמא לא יהא בו אונאה משא\"כ בירוש' דמכוין לעקור דאפי' אי מית לא יהא יורש' והתוספות ז\"ל בפרק הזהב ס\"ל הפך דעת הרמב\"ן ז\"ל שכתבו בד\"ה אבל הכא וז\"ל ובפ\"ק דמכות דפריך לשמואל מאונאה לשביעית התם נמי לא ידע דקעקר דאימור יפרע לו קודם שביעית עכ\"ל ויש לדקדק לפי שיטתם ז\"ל דהרי בירוש' דלא ידע דקעקר דשמא הוא ימות בחייה ואפי\"ה ס\"ל לרשב\"ג דתנאו בטל ואם כן מנ\"ל לשמואל דר\"מ יודה באונאה דתנאו קיים משום דמי יימר דקעקר ולאפושי במחלוקת הא אפושי פלוגתא לא מפשינן תו ק\"ל טובא דהרי בפרק אע\"פ ד' נ\"ו מסיק לר\"מ דכתובה דאורייתא ואם התנה שאין לך עלי כתובה תנאו בטל משום דהוי מתנה ע\"מ שכ' בתורה הרי דאע\"ג דכתובה מי יימר דקא עקר דשמא היא תמות בחייו וכמ\"ש בד\"ה הכי אפ\"ה ס\"ל דתנאו בטל ואם כן תיקשי לשמואל דאמר דבאונאה דמי ימר דקעקר אפי' לר\"מ תנאו קיים וצ\"ע: ומצאתי למוהר\"ב ז\"ל בחידושיו שם שהביא משם הרשב\"א ז\"ל פי' מחודש בסוגיא דפרק אע\"פ וז\"ל ונ\"ל דתרתי קא דייק דר\"י אמר רצה כותב כו' וקיים וא\"ל ר\"מ אינו קיים אלא בטל שהפוחת לבתולה ממאתים ה\"ז בב\"ז ואלו קתני הפוחת כו' אבל השתא דקתני כל הפוחת משמע בכל ענין תנאו בטל דאנן סהדי דעל זנות נבעלה לו והילכך תנאו בטל כדי שלא תהא בב\"ז והיינו דאמרינן אלמא קסבר תנאו בטל וכיון דאמר לה לית ליך כו' כלומר ואי ק\"ל א\"כ אמאי קתני כל הפוחת בב\"ז דאי תנאו בטל אין בב\"ז ואי בב\"ז אין תנאו בטל דתרתי דסתרן אהדדי נינהו קסבר כיון דאמר לית ליך לא סמכא דעתה עד שיבטל תנאו בפי' ויתנה עמה בק\"ק כנ\"ל הרשב\"א עכ\"ל וא\"כ אם נאמר שהתוס' ז\"ל בפרק הזהב מפרשי לסוגיא דפ' אעפ\"י כמו שפירש הרשב\"א ז\"ל ניחא דבתחי' הוה ס\"ד דלר\"מ כתובה דרבנן ואפי\"ה הוה ס\"ל לר\"מ דתנאו בטל כדי שלא תהא בב\"ז דרבנן ומשו\"ה פריך והא שמעינן לי' לר\"מ כו' הא בדרבנן תנאו קיים ומשני קסבר כתובה דאורייתא ומש\"ה תנאו בטל כדי שלא תהא בב\"ז אלא שהתוספות ז\"ל שם בד\"ה הא בדרבנן נרא' בהדיא דלא ס\"ל הך פירוש הרשב\"א כלל יע\"ש: גם הלח\"מ כתב בדעת רבינו ז\"ל כשיטת הרשב\"א ז\"ל שכתבנו ומה שהקש' הרב נ\"מ ז\"ל דקי\"ו דלפי דבריו תיקשי ר\"מ מדידי' אדידי' שהרי הכא אמרי' בגמ' דטעמא דס\"ל לר\"מ תנאו בטל היינו משום דס\"ל כתוב' דאורייתא הא לא\"ה הי' תנאו קיים דס\"ל דבדרבנן לא עשו חיזוק ולפי זה צ\"ל דאפי' בדבר איסור ס\"ל דלא עשו חיזוק ואילו בפרק הזהב אמר גבי תרומ' דס\"ל לר\"מ דעשו חיזוק כשל תורה וכן גבי גט וכמו שהוקש' להתוס' ותי' דגבי איסורא ס\"ל דעשו חיזוק ולפי דברי הלח\"מ ז\"ל אזדא לי' הך תי' עכ\"ל יש ליישב כדרך שחילקו התוס' ז\"ל בין ירושה לפירות דהתם בתרומ' וגט כיון דיש להם עיקר מן התורה בתרומ' ודאי וכן בגט שנכתב שלא לשמה מש\"ה ס\"ל לר\"מ עשו חיזוק כשל תורה מה שא\"כ בכתוב' אי הוי דרבנן ליכא דכוותא בדאורייתא כלל ומש\"ה תנאו קיים גם מה שהק' עוד דבשלמא גבי עונה כיון שאנו אומרים תנאו בטל פקע איסוריה אבל הכא אפי' שנאמר שהוא בטל מ\"מ הו\"ל בב\"ז כו' ואם כן איך אנו מבטלין התנאי מפני שהוא בב\"ז לא דעתי אמאי לא ק\"ל הכי לשיטת הרשב\"א ז\"ל שהוא ז\"ל הביאו שם לעיל וכפי מ\"ש הרשב\"א ז\"ל דכיון דאמר לה לית ליך לא סמכא דעתה עד שיבטל בפי' ניחא קצת דהיינו מה דאמרינן תנאו בטל וצריך שיבטלנו בפי' שכל הפוחת בב\"ז ונמצא דטעמא דתנאו בטל משום שלא תהא בב\"ז ולאו משום עיקר כתוב' משום דעיקר כתוב' הוי דבר שבממון ותנאו קיים אפי' בשל תורה כנ\"ל ועיין בספר מחנה אפרים ה' מו\"ל סי' ל\"ח ועיין בפ\"ח בספר מים חיים בסי' י\"ג:"
+            ],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>בד\"א </b>\n<b> שאינו אמוד כו'.</b> כתב ה\"ה ז\"ל ודע שדעת רבינו ז\"ל שכופין ויורדין לנכסיו כל שהוא לפניו כו' נ\"ב וכן הוא דעת התוס' בד\"ה אכפייה רבא בתי' בתרא שתי' שם דשאני צדק' דאית בהו תרתי לאוי ולזה הסכים הר\"ן ז\"ל וכתב מרן הב\"י י\"ד סי' רמ\"ח שכן דעת הרמב\"ן שכתב דהא דאכפייה רבא לר\"ן בר אמי לאו משום קיצותא דמתא הוא אלא משום שהי' עשיר ולא עביד כדבעי ליה כו': וראיתי להרב מש\"ל ז\"ל בה' מת\"ע פ\"ז דין ה' שהקש' עליו דהרמב\"ן ז\"ל כתב בתשובה דהשבת העבוט היא מ\"ע שמתן שכרה בצדה ולפיכך אין ב\"ד מוזהרין עלי' והתם נמי איכא לאו דכתיב לא תשכב בעבוטו ואיך כתב דס\"ל כתירוץ בתרא יע\"ש ולי נראה שמ\"ש מרן ז\"ל וכן דעת הרמב\"ן היינו לומר שדעת הרמב\"ן דכופין על הצדקה כדעת הר\"ן והתוס' בתי' בתרא דסבירא להו דכופין על הצדקה אמנם בעיקר טעמו חלוקים הם ודאי דלדעת התוס' והר\"ן היינו טעמו משום דאית בהו תרתי לאוי ולדעת הרמב\"ן האי טעמא אינו מעלה ארוכה דס\"ס מ\"ע שמ\"ש בצדה הוי ואין ב\"ד מוזהרין עליה אלא ה\"ט כמ\"ש הריטב\"א הביאו מהר\"ב בחי' וז\"ל ואע\"ג דהוי מ\"ע שמ\"ש בצדה ואין ב\"ד מוזהרין עליה התם הוא בשאר מצוה אבל לענין צדקה כייפינן מפני מחסורם של עניים וכדכתב רחמנא ועשית אזהרה לב\"ד שיעשוך ואע\"ג דההיא גבי נודר כתי' גלי רחמנא בצדקה שהוציא בפיו וה\"ה לכל צדקה ע\"ש והילכך דוקא גבי צדקה משום האי טעמא הוא דכופין אבל בהשבת העבוט אע\"ג דאיכא ביה לאו הו\"ל מ\"ע שמ\"ש בצדה ואין ב\"ד מוזהרין עליה ועיין במ\"ש הרב הנז' בפ\"ג מה' עבדים דין י\"ד ומה שהק' שם לדעת הרמב\"ן ור\"ת מההיא דפרק שלוח הקן דקמ\"א עיין בהגמ\"י בפרקין ס' ך' שהקש' כן ודוק: ולע\"ד נראה לחלק ולומר דע\"כ לא כתבו התוס' אלא גבי צדקה וכן לענין השבת העבוט שמעולם בלאו זה אינו בא לידי עונש שהרי הוא לאו שאין בו מעשה והילכך אמרי' כיון שהיא מ\"ע שמ\"ש בצדה אין בית דין מוזהרין כיון שאינו עובר הלאו בקום עשה משא\"כ גבי ההיא דשלוח הקן דבלאו זה הרי הוא בא לידי עונש מלקות כשמבטלו בידים כדאיתא במכות והילכך נגדיה רב יהודה כדי שלא ירגיל עצמו בכך ויבא לבטל בקום עשה הלאו שאין בית דין מוזהרין עליו להלקותו כנ\"ל נכון: עוד כתב ה\"ה ז\"ל אבל הרשב\"א ז\"ל כתב היכא דאמיד כייפינן ליה מדין צדקה מיהו לא נחתינן לנכסיה כו' וכ\"כ הר\"ן משם הרשב\"א והר\"ן ז\"ל חלק עליו במ\"ש דאפילו בפניו אין יורדין לנכסיו דהא אמרינן לעיל דמי שנשתטה ב\"ד יורדין לנכסיו וזנין ומפרנסין את אשתו וד\"א ואמרינן לעיל דהיינו צדקה ואם איתא דאפי' בפניו לא נחתינן לנכסיה בשביל צדקה כ\"ש שלא בפניו אע\"פ שהוא יוצא שלא לדעת כו' מיהו שלא בפניו אפשר דביוצא לדעת לא נחתינן לנכסיה כו' ע\"ש ודבריו תמוהים דמאי ק\"ל מההיא דנשתטה התם שאני משום דיוצא שלא לדעת אמדינן דעתיה דמסתמא ניחא ליה למעבד צדקה מממוניה וכמ\"ש הר\"ן ז\"ל שם בסמוך דמה\"ט זנין בניו ובנותיו אפי' היכא דלא אמיד אמנם היכא דלא ניחא ליה בהדיא אה\"נ דאין ב\"ד יורדין לנכסיו וכך הקשה מוהרש\"ך ז\"ל ח\"א דרל\"ב ומה שתי' הרב נת\"מ דף קנ\"ב ע\"א דכונת הר\"ן ז\"ל היא לומר דדוקא גבי בניו הוא די\"ל כן דרובא דאינשי ניחא להו לזון בניו ובנותיו וא\"כ זה שנשתטה הוא מן הרוב ומסתמא עבדינן מאי דניחא ליה אבל גבי צדקה אין לומר כן דרובא דאינשי אינם חפצים בצדקה עכ\"ד יע\"ש הם דברים תמוהים הרבה דאי כפי דבריו תיקשי למ\"ד דדבר אחר זו צדקה דמ\"ש ממי שהלך למ\"ה דקתני בברייתא אבל לא בניו ובנותיו וד\"א וכדאקשי ליה רבינא לר\"א ומאי דמשני לי' ר\"א בין יוצא לדעת ליוצא שלא לדעת לא שייך לחלוקת ד\"א לפי דבריו כיון דרוב' דאינשי לא ניחא להו הו\"ל כמי שהלך למ\"ה דגלי דעתיה דלא ניחא לי' אלא ודאי מוכרחין אנו לומר דאף גבי צדקה אמרי' דניחא לי' ומש\"ה ב\"ד יורדין לנכסיו בנשתטה מה שאין יורדין במי שהלך למ\"ה ותי' ר\"א קאי נמי גבי צדקה וא\"כ הדרא קו' לדוכתא ועיין בספר מח\"א ה' צדקה סי' א': עוד הקשה מוהרש\"ך ז\"ל במ\"ש הרשב\"א ז\"ל והיכא דליתי' קמן כו' לא זנינן להו לבניה כי היכי דלא עבדינן צדק' וכדתניא כו' דאמאי הוצרך להכריח דלא זנינן להו לבניה ממאי דקתני מברייתא ולא ד\"א דהיינו צדקה הא בהדיא קתני ולא בניו ובנותיו ותו איכא למידק ארב יוסף דס\"ל דד\"א היינו צדק' אמאי אצטריך למיתני אבל לא ד\"א הא מכ\"ש דבניו ובנותיו שמעינן ליה עכ\"ד וכן הקש' הרב לח\"מ ז\"ל והוסיף עוד להקשות לישנא דתלמודא דקאמר מ\"ד תכשיט כ\"ש צדק' דמאי כ\"ש הא בהדיא קתני לה אבל לא בניו ובנותיו יע\"ש ונרא' לע\"ד ליישב הכל עפמ\"ש התוס' ז\"ל בפרק שני דייני גזרות דק\"ז ד\"ה מאי פסקא וז\"ל ור\"ש מפרש הסוגיא א\"ה אפי' בניו ובנותיו נמי אא\"ב דלא איירי מתני' במשר' ע\"י שליש אלא אשתו ובניו סומכין על שולחנו ניחא דאשתו מפרנסין הואיל והוא חייב לזונה ומשום חשש דשמא התפיסה צררי אין בית דין נמנעים מלזונה אבל בניו ובנותיו דאינו חייב במזונותיהן אין ב\"ד יורדין לנכסיו לפרנסן דבקל יש לחוש שמא התפיסם צררי והניח להם מעות לפרנס עד שישוב עכ\"ל והשתא ניחא הכל דמש\"ה הוצרך הרשב\"א ז\"ל להכריח דלא זנינן להו לבניה ממאי דקתני ולא ד\"א משום דהוא ז\"ל רוצה להכריח דאפי' היכא דליכא משום חשש דשמא התפיס' צררי דחייב לזונה מתור' צדק' אפי\"ה לא נחתי' לנכסי' כי היכי דלא עבדינן צדקה מנכסיו וא\"כ ממאי דקתני בברייתא אבל לא בניו ובנותיו ליכא לאוכחי מידי דאיכא למימר כמ\"ש הר\"ש ודוק: גם מה שהקש' לרב יוסף אמאי אצטריך למיתני אבל לא ד\"א מכ\"ש דבניו ובנותיו נפקא הא נמי מתרצתא היא כפי מ\"ש דאי הוה תני אבל לא בניו ובנותיו גרידא הו\"א דהיינו טעמא משום דכיון דאינו חייב לזונם מתנאי כתובה בקל יש לחוש שמא התפיסם צררי כמ\"ש הר\"ש אבל בצדק' דליכא למיחש לצררי הו' אמינא דיורדין לנכסיו קמ\"ל והיינו נמי לישנא דתלמודא דקאמר מ\"ד תכשיט כ\"ש צדקה משום דצדקה לא אתנייא בברייתא דבניו ובנותיו איכא למימר דהיינו טעמא דחייש לצררי ודוק הן אמת שעל דברי הר\"ש ק\"ל קצת דכיון דברייתא דקתני אבל לא בניו ובנותיו איירי בקטנים מבני שש ולמעל' וכמ\"ש רבי' בדין י\"ז והטור סימן ש\"כ הרי אמרינן התם בגמ' דאפי' לשמואל דאמר אין פוסקין מזונות לאשה משום דחייש לצררי אפי' באשתו שהוא חייב לזונה בקטנה מודה שפוסקין משום דלא עביד איניש דמתפיס צררי לקטנה כמ\"ש רש\"י ז\"ל וא\"כ בבניו ובנותיו הקטנים נמי אמאי ניחוש לצררי ואמאי לא אמרינן דאין אדם מתפיס צררי לקטנים וי\"ל כו' א\"נ אפשר לומר לקו' הרב מוהרש\"ך והרב לח\"מ ז\"ל דתנא סיפא לגלויי רישא דקתני אבל לא בניו ובנותיו דדוקא בגדולים מבני שש שאינו חייב לזונם אלא מתורת צדקה דומיא דדבר אחר הוא דאין יורדין אבל בפחותים מבני שש יורדין לנכסיו כמ\"ש רבינו והטור ז\"ל כנ\"ל עוד הקש' הרב נת\"מ דקמ\"ג במ\"ש הר\"ן דכי אמרי' במי שהלך אבל לא בניו היינו בדלא אמיד אבל בדאמיד יורדין לנכסיו במה שהוא מחוייב מתורת צדקה דא\"כ היכי מסיים בה ולא ד\"א למ\"ד זו צדקה דאי בדלא אמיד צדקה מאי עבידתיה ובדאמיד לפי סברא זו יורדין לנכסיו שלא בפניו מתורת צדקה עכ\"ד והנה מה שהבין הרב ז\"ל בדעת הר\"ן ז\"ל דבאמיד יורדין לנכסיו לצדקה מוהרש\"ך ז\"ל בדף הנז' חלוק עליו שכתב דלדעת הר\"ן דוקא בבניו ובנותיו היכא דאמיד יורדין לנכסיו אבל לצדקה אין יורדין אפי' בדאמיד ע\"ש. הן אמת שמדברי הר\"ן ז\"ל לא משמע הכי כלל שהרי כתב ולפי דרך זה קרוב לומר דהיכא דאמיד יורדין לנכסיו כמו שהוא מחויב מתורת צדק' כו' ותו דלפי דבריו קשה מ\"ש בגמרא מ\"ד תכשיט כ\"ש צדקה דמאי כ\"ש הוא זה דהא איכא למימר דמ\"ד תכשיט היינו דוקא היכא דלא אמיד אבל היכא דאמיד אפי' צדק' נמי וכמו שהוק' להרב עצמו ונדחק בזה ע\"ש ולכן נ\"ל כותיה דהרב מוהרש\"ך ז\"ל ולא מטעמי' אלא דברייתא דקתני ולא ד\"א מיירי אפילו בדאמיד וה\"ט משום דאינו מחוייב כמו שכתב הריטב\"א ז\"ל הביאו הרב נת\"מ שם משום שהוא עושה צדקה בכל מקום שהוא והלכך משום ה\"ט אין יורדין לנכסיו אפילו בדאמיד ומ\"ש הר\"ן ז\"ל דהיכא דאמיד יורדין לנכסיו במה שהוא מחויב בתורת צדקה היינו לבניו ולבנותיו דס\"ל להר\"ן ז\"ל דאע\"ג דהוא עושה צדקה בכל מקום שהוא לא מיפטר בהכי דצדקה דבני' אלימא טפי דענייך קודמין וכמ\"ש הרב נת\"מ לדעת מרן והריטב\"א ז\"ל וא\"נ היכא דלי' למיתלי שהוא עושה צדקה במקום שהוא שאז מחויב מתורת צדקה יורדין לנכסיו אפי' שלא בפניו והשתא ניחא מ\"ש בגמ' מ\"ד תכשיט כ\"ש צדקה דאפי' בדאמיד אין יורדין לנכסיו כיון דטעמא דדבר אחר הוא משום שהרי הוא עושה צדקה בכל מקום שהוא האי טעמא נמי שייך אפי' בדאמיד וליכא למיפלג בהכי בהא מילתא דסברא כנ\"ל ודע שכפי דברי הריטב\"א ז\"ל הללו יש ליישב מה שהקש' הרב נ\"מ בדף קמ\"ג ע\"ב בדברי התוס' דפ' דברי הריטב\"א ז\"ל הללו יש ליישב מה שהקש' הרב נ\"מ בדף קמ\"ג ע\"ב בדברי התוס' דפ' נערה ד\"ה ע\"ש ואין להאריך גם מ\"ש הרב הנזכר ליישב דברי מרן שכתב בה' נחלות פרק לדעת רבי' דמי שנשתט' יורדין לנכסיו לד\"א משום דממונו של אדם משועבד לה' ומי שהלך למ\"ה אין פוסקין משום שהרי עושה צדקה במקום שהוא דמאי דפריך בגמ' למר עוקבא מברייתא דמי שהלך למ\"ה הוא משום דס\"ל דה\"ט לא מהני אלא לאחר אבל לבניו אע\"פ שהוא עושה צדקה זנין לבניו מתורת צדק' משום דענייך קודמין ע\"ש הם דברים תמוהים לע\"ד דאם כן תיקשי לדעת מרן ז\"ל מה שפסק רבי' בדין י\"ז דמי שהלך למ\"ה אין זנין בניו ובנותיו אפי' בדאמיד אע\"ג דלא שייך טעמא דהרי עושה צדקה במקום שהוא כמ\"ש הרב הנז' והוה לי' כמי שנשתט' שפסק רבינו דיורדין לנכסיו משום דממונו משועבד לו ואם כן איך כתב מרן ז\"ל דמי שהלך למדינת הים אין פוסקין משום שהרי כו' והרי בניו ובנותיו יוכיח דאין זנין אותם אע\"ג דלא שייך האי טעמא ואם נאמר דאע\"ג שהוא מחויב לעשות צדקה עם בניו ובנותיו ולא מיפטר בצדק' שעושה עם אחרים מ\"מ אין יורדין לנכסיו כיון דהא מיהא הרי הוא עושה צדקה במקום שהוא דא\"כ הדרא קו' לדוכתא כמובן ומה שתירצתי לעיקר קושית הרב ז\"ל מצאתיו בספר מחנה אפרים בהלכות הנזכר סימן נ\"ז:<br><b> מעשה חושב</b>\n<b> (רהע) </b> ודבריו תמוהים דמאי ק\"ל כו' התם שאני כו' דמסתמא ניחא לי' למעבד צדקה מממוני' כו'. גם אנכי מעודי תמהתי על דברי הר\"ן אלו אלא די\"ל דכונתו כך הוא דאי ס\"ד דאפי' בפניו לא נחתינן לנכסיה א\"כ גם בנשתטה לא נחתינן משום דלא שייך לומר דניחא לי' אלא במידי דמנהגא דעלמא לעשות כן אי מזון בנים מרצונו הטוב מצד רחמי האב עליהם אי צדקה אפי' שלא לרצונו כיון שיש כח לב\"ד לירד לנכסיו בעכ\"ר וכיון דא\"א להמלט גם מצדקה א\"כ כל שאין הוכחה שיצא הוא ממנהג העולם כיוצא שלא לדעת זנין בניו ונוטלין צדקה מנכסיו דהוי כמו בפניו אבל אי נימא דאפילו בפניו לא נחתינן לנכסי' ויכול להמלט מצדקה כיון דרבים לאו בני פיזור צדקות נינהו מנ\"ל דלזה שנשתטה ניחא לי' בצדקה שירדו ב\"ד ליקח צדקה מנכסיו. וזהו שכתב הר\"ן כל שהוא שלא בפניו אע\"פ שהוא יוצא שלא לדעת ורצונו לומר דניהו נמי דיוצא שלא לדעת ליכא הוכחה דלא ניחא לי' במנהגא דעלמא מ\"מ לא גרע משלא יצא והוא כאן דלא נחתינן לנכסיה ושמא גם זה שיצא שלא לדעת לא ניחא לי' בצדקה כרבים דממנעי ממנה משום דלא נחתינן לנכסיהון בשביל צדקה ואולי כן הוא נמי כונת הרב נת\"מ שמביא הרב המחבר אע\"פ שאין לשונו משמע כן:<br><b> ולדברינו </b> לא קשה מה שתמה המחבר על הרב נת\"מ הנ\"ל למ\"ד ד\"א זו צדקה דמאי שנא ממי שהלך למדינת הים די\"ל דשני ושני משום דכשהלך לדעת איכא הוכחה דלא ניחא לי' כמנהגא דעלמא מדהתאכזר אפי' על בניו ולא חלק להם מזונות ומכש\"כ דלא ניחא לי' בצדקה אבל ביוצא שלא לדעת אין כאן הוכחה דלא ניחא לי' לנהוג כמנהג העולם ומש\"ה במזון בנים ודאי ניחא לי' לכ\"ע ולמ\"ד ד\"א זו צדקה אמרינן דהאי נמי ניחא לי' כיון שכן מנהג רובא דעלמא דלא ממנעי מליתן דבר שיהיו מוכרחים ליתן בעכ\"ר וש\"מ דבפניו נחתינן לנכסי' ודברי הר\"ן ז\"ל עולים יפה ודוק:<br><b> (רעו) </b> במ\"ש הרשב\"א ז\"ל והיכא דליתי' קמן כו' דאמאי הוצרך להכריח דלא זנינן להו לבני' כו' הא בהדיא קתני ולא בניו ובנותיו. לכאורה לק\"מ די\"ל דכונת הרשב\"א ז\"ל לומר דאפי' בדאמיד לא זנינן להו לבני' כי היכי דהאי דלא עבדינן צדקה דתניא בברייתא מיירי ודאי בדאמיד דאל\"כ פשיטא ה\"נ במזון בניו ובנותיו מיירי נמי אפי' בדאמיד דומיא דצדקה ואי לאו מכח דומיא דצדקה היה אפשר לומר דברייתא דקתני אבל לא מזון בניו ובנותיו היינו דוקא בדלא אמיד וא\"כ הרי לא קתני הא בהדיא ואין ס' הרשב\"א בידי לעיין בו ודוק:<br><b> (רעז) </b> ונלע\"ד ליישב הכל עמ\"ש התוס' כו' אבל בניו ובנותיו דאינו חייב במזונותיהן כו'. גם אני הייתי בר מזלי' בהשקפה ראשונה בישוב זה דחיישינן לצררי כיון דאין חיוב מזונותיהן מוטל עליו מעיקר הדין לאחר שש שנים. וגם כיוונתי בסתירת ישוב זה ממאי דאמרינן דלא עביד אינש למתפס צררי לקטנה ועי' בשו\"ת שמן רוקח:<br><b> אך </b> בפשיטות יש ליישב שתי הקושיות הנ\"ל שהקשה המחבר על הש\"ס והיינו דלרב יוסף דס\"ל דד\"א היינו צדקה אמאי אצטריך למיתני ולא ד\"א והלא כש\"כ הוא ממזון בניו ובנותיו ואידך קושיא דלמה נקט התם מ\"ד תכשיט כש\"כ צדקה דמאי כש\"כ הוא הרי בהדיא קתני לה אבל לא בניו ובנותיו דהנה קושיא הראשונה לק\"מ משום די\"ל דמזון בניו ובנותיו גרע מצדקה דכיון דידע דעכ\"ר יצטרפו למזונות ואפ\"ה לא שביק להו מידי א\"כ ע\"כ דלא ניחא לי' שיזונו מנכסיו משא\"כ בצדקה דאין הכרח שיזדמן לעשות צדקה א\"כ י\"ל דלא אסיק אדעתי' לצוות ליתנה מנכסיו וא\"כ הרי אין הצדקה כש\"כ ממזון בניו ובנותיו ולפ\"ז ממילא גם הקושיא השני' לק\"מ והיינו שהקשה דמאי כש\"כ צדקה דקאמר הש\"ס הא בהדיא קתני לה אבל לא בניו ובנותיו וכנ\"ל דהא ליתא משום דשאני מזון בניו ובנותיו שיש הוכחה דלא ניחא לי' שיזונו מנכסיו משא\"כ צדקה דלא הוה אלא מקרה וכנ\"ל אבל מ\"מ שפיר נלמד צדקה בכש\"כ מתכשיט משום דגם לתכשיט אין הכרח כ\"כ וא\"כ הרי מזה שלא הניח עליו כשיצא אין הוכחה לומר דלא ניחא לי' למיהב לה ואפ\"ה אין נותנים לזה מנכסיו ואע\"ג די\"ל דלא ניחא לי' דתתנוול וא\"כ מכ\"ש צדקה דאין נותנין אותה מנכסיו. ואף שאין יישוב זה המרווח מ\"מ לכאורה דמוכרח לומר כן ואכמ\"ל. ובאמת לולא דעת הב\"ח דס\"ל דהא דחייב לזון בניו ובנותיו לאחר שש מתקנת חכמים היינו דוקא כשאין להם ממון וע\"ש הייתי אומר דמפשטות דברי הש\"ס כתובות דף מ\"ח משמע דמזון בניו ובנותיו לאו חיוב מתורת צדקה לחוד הוא אלא דאפי' בשיש להם ממון נמי תקנו חכמים לזונן דאל\"כ מאי שנא בניו ובנותיו הא מתורת צדקה חייב גם בשאר קרוביו ועיין בשו\"ת חוט השני סי' ח' שכתב דבני בנים אינם כבנים לענין תקנה זו רק דמדין צדקה מחויב ליתן להם משמע מזה דבנים לאו מטעם צדקה לחוד הוא והיינו אפי' בשיש להם ממון ואכמ\"ל:"
+            ],
+            [
+                "<b>מי </b>\n<b> שהלך למ\"ה כו' מכאן ואילך פוסקין לה מזונות כו'.</b> דעת רבינו ז\"ל דפוסקין לה בלא שבועה דלא כמ\"ש המרדכי בר\"פ ב' דייני גזרות וז\"ל ומסקנא פוסקין מזונות לא\"א ואפי' לאחר ג' חדשים נשבעת ונוטלת כו' ואע\"ג דקי\"ל כחנן דאמר תשבע בסוף הנ\"מ כששמעו בו שמת וברור שסופה לישבע על כתובתה אבל כשלא שמעו בו שמת שמא היא תמות בחייו הלכך נשבעת ונוטלת עכ\"ד והנה דברי המרדכי ז\"ל קשים הם להולמם שהרי מסוגית הגמרא שם משמע דשמואל דקא מוקי למתני' דתנן בשמעו בו שמת משום דס\"ל דאין פוסקין מזונות אבל לרב דקי\"ל כותי' מתניתין מיתוקמא' בכל גוונא וראיתי להרב נת\"מ דקמ\"ח ע\"ג שרצה ליישב דבריו דהמרדכי מפרש מה שאמרו תשבע בסוף כשתבא לגבות כתובה בדוקא ומש\"ה ס\"ל דדוקא בשמעו בו שמת ס\"ל לחנן דתשבע בסוף אבל בלא שמעו בו שמת דשמא תמות היא בחייו נשבעת מיד וזה נרמז במלת תשבע בסוף כלומר בזמן שתשבע בסוף ודאי אז פטורה מלישבע עכשיו ומ\"מ המקש' הקשה לשמואל ממילתא דחנן דבתחלה קתני ואשתו תובע' מזונות סתם ולא פירש דוקא בשמעו בו שמת משמע דע\"כ לא פליגי אלא לענין שבועה בשמעו בו שמת אבל לענין מזונות פסקינן לה אף בלא שמעו בו שמת ובשבועה כדקתני ואשתו תובעת מזונות סתם ושמואל דחיק נפשי' ומשני דאף רישא דמתניתין מיירי בשמעו בו שמת עכת\"ד יע\"ש ולדעתי הך תי' ליתא שהרי מההיא דגרסינן בפרק הכותב נרא' בהדיא דלרב דקי\"ל כותיה מתניתין דקתני תשבע בסוף ולא תשבע בתחל' מיירי אפי' בלא שמעו בו שמת דגרסינן התם דפ\"ח ר\"ש אהייא אמר ר\"י אהא הנפרעת שלא בפניו לא תפרע אלא בשבועה ל\"ש למזוני ול\"ש לכתובה ואתא ר\"ש לומר כל זמן שהאשה תובעת כתובתה יורשין משביעין אותה אין האשה תובעת כתובתה אין יורשין משביעין אותה וקמפלגי בפלוגתא דחנן כו' ר\"ש כחנן ורבנן כבני כ\"ג ופריך עלה רב ששת האי יורשין משביעין אותה ב\"ד משביעין אותה מיבעי לי' ופרש\"י ז\"ל האי יורשין כיון דאנפרעת שלא בפניו קאי מאי לשון יורשין כאן הרי הוא קיים ע\"כ הרי מסוגיא זו נראה בהדיא דפלוגתא דחנן ובני כ\"ג מיירי אפי' בלא שמעו בו שמת מדפריך עלה רב ששת ב\"ד משביעין אותה מ\"ל ואם איתא דמלתא דחנן דאמר תשבע בסוף ולא תשבע בתחלה מיירי בשמעו בו שמת אם כן שפיר קתני ר\"ש כל זמן שתובעת כתובתה יורשין משביעין אותה משום דמיירי דוקא בשמעו בו שמת דאלו כשהבעל קיים אפילו אינה תובעת כתובתה לא תפרע אלא בשבועה ובהא מודה לת\"ק ואם כן מאי קפריך עלה רב ששת והתוס' ז\"ל שם בד\"ה ב\"ד הוקשה להם דאמאי לא משני דסבר לה כשמואל דאמר אין פוסקין מזונות לא\"א ומוקי לפלוגתא דחנן בשמעו בו שמת יע\"ש אבל הא פשיטא להו דרב ששת דפריך עלה ב\"ד משביעין אותה מ\"ל דהיינו משום דס\"ל כרב דפלוגתא דחנן איירי אפי' כשהבעל קיים אלא דעם כל זה הוקשה להם דתלמודא אמאי לא משני דר\"י ס\"ל כשמואל אמנם לדעת המרדכי ז\"ל דאפי' לרב פלוגתא דחנן לא מיירי אלא בשמעו בו שמת אם כן רב ששת דפריך ב\"ד מ\"ל כמאן לא כרב ולא כשמואל ואפי' תימא דס\"ל להמרדכי כמו שתי' הרא\"ש לקושית התוס' הביאו מוהר\"ב דאההיא דקאמר ר\"י דר\"ש קאי אנפרעת שלא בפניו פריך הילכך לא מצות מוקמת לה בשמעו בו שמת דהא לא הוי אלא מנכסי יתומים יע\"ש אכתי קש' שהרי מדברי ר\"י נראה דס\"ל דפלוגתא דחנן מיירי בלא שמעו בו שמת מדקאמר דאנפרעת שלא בפניו קאי ורב ששת נמי לא פריך עלה אלא מכח לישנא דמתני' ואעיקר' דמלתא הו\"ל לאקשויי דע\"כ ל\"ק חנן אלא בשמעו בו שמת אלא משמע דס\"ל בין לר\"י בין לר\"ש דפלוגתא דחנן מיירי בלא שמעו בו שמת לדידן דקי\"ל כרב וליכא למימר דאה\"נ דלר\"ש פלוגתא דחנן לא מיירי אלא בשמעו בו שמת אלא דר\"ש לפום שיטתיה דר\"י פריך עלה דב\"ד משביעין מ\"ל דהא ליתא דכיון דלר\"י מוכרח הדבר לומר דס\"ל דפלוגתא דחנן מיירי בלא שמעו בו שמת מנין לנו לבדות מחלוקת מלבנו ולומר דר\"ש פליג עליה ותו דאם איתא אמאי לא מוקי לה רב ששת הכי דר\"ש קאי אנפרעת מנכסי יתומים דהשתא לא הוה ק\"ל לישנא דמתני' אלא ודאי מוכח בהדיא דס\"ל דפלוגתא דחנן מיירי בלא שמעו בו שמת וע\"כ היינו משום דס\"ל כרב דקי\"ל כותיה ודברי המרדכי צל\"ע ואפשר ליישב דבריו דס\"ל להמרדכי ז\"ל דאע\"ג דתלמודא פסיק הלכתא כרב דאמ' פוסקין מזונות לא\"א היינו דוקא בהא מלתא גרידא ולאפוקי מדשמואל דאמר אין פוסקין מזונות לא\"א אפי' בשבועה אמנם במאי דס\"ל לשמואל דמתניתין מיירי בשמעו בו שמת דבלא שמעו שמת אפי' חנן מודה דצריכה לישבע בהא הדרינן לכללין דעלמא דהלכתא כותיה דשמואל בדיני וס\"ל להמרדכי דמאי דאמרינן בגמ' תרגמה שמואל בשמעו בו שמת לאו משום טעמא דס\"ל דאין פוסקין מזונות לא\"א הוא דמוקי לה הכי דאי משום הא הו\"מ לאוקומא למתני' בשהלך מתוך קטטה דבהא מודה שמואל כמ\"ש המרדכי וא\"נ הו\"מ לאוקומ' בגדולה ולא ספקה אליבא דר\"פ דאמ' חיישינן שמא א\"ל צאי כו' דבהא פליגי חנן ובני כ\"ג לענין שבועה דחנן לא חייש לצררי ומש\"ה קאמר תשבע בסוף ובני כ\"ג חיישי (ועיין בשיטת מוהר\"ב מ\"ש משם הריטב\"א ז\"ל ויתיישב לך הך קו') אלא ע\"כ דמאי דתרגמה שמואל בשמעו בו שמת הוא משום דס\"ל דבלא שמעו שמת בהא אפי' חנן מודה דתשבע בתחלה ובסוף והיינו דקאמר בגמ' תרגמה שמואל דמתני' ע\"כ מיירי בשמעו בו שמת וממילא דל\"ק מהך מתני' ולישנא דתלמודא דייקא דקאמר והלכתא כותיה דרב ופוסקין מזונות לא\"א דנראה כשפת יתר אמנם כפי זה תלמודא ה\"ק והלכתא כותיה דרב בהא מלתא דוקא דפוסקין מזונות לא\"א כנ\"ל בדוחק לפי חומר הנושא:<br><b> עוד </b> כתב המרדכי נראה בעיני שאם הלך בעלה למ\"ה מתוך קטטה נאמנת בשבועה ליטול מזונותיה לאלתר כו' אבל אם נפרד מתוך אהבה בהא פליגי רב ושמואל והא דאמרינן ואם בא ואמר פסקתי נאמן מיירי בג' חדשים הראשוני' ופיר\"ח כו' עכ\"ל ויש לדקדק דכיון דבריית' דאם בא ואמר פסקתי מיירי ע\"כ בג' חדשים ראשונים א\"כ אמאי לא פריך מינה לרב ג\"כ דבג' חדשים הראשונים כ\"ע מודו דאין פוסקין ואי משום דמצינן למימר דבריית' איירי בשהלך מתוך קטטה אם כן מאי מקשה מינה לשמואל הא איכא למימר דדוקא בהלך מתוך קטטה פוסקין כיון דליכא למיחש למידי דאנן סהדי דמבריח הכל ממנה אבל אם בעלה נפרד מתוך אהבה אין פוסקין וכדשמואל וראיתי להרב החבי\"ב בס' דינא דחיי הנדפס בקרב ימים לאוין פ\"א דמ\"ז ע\"ב שתי' דס\"ל להמרדכי דשמואל פליג דבג\"ח הראשונים אפי' שהלך מתוך קטטה אין פוסקין אע\"ג דליכא חזקה כי היכי דס\"ל דלאחר ג\"ח אין פוסקין אע\"ג דליכא חזקה ודקאמר ומודה לי אבא בג\"ח הראשונים ה\"ק מודה לי מיהא דבג\"ח הראשונים אם נפרד מתוך אהבה אין פוסקין ומש\"ה פריך לשמואל דוקא דאלו לרב מצינן לאוקמי ברייתא בהלך מתוך קטטה יע\"ש:<br><b> ולע\"ד </b> הא ליתא שהרי המרדכי כתב וז\"ל ואמרינן כו' כי פליגי בלא שמעו בו שמת לשמואל אין פוסקין דכיון דנפרד מתוך אהבה חיישי' להתפסת צררי לר\"ז ולר\"פ חיישינן שמא א\"ל צאי כו' הנה בפי' דלשמואל דוקא בנפרד מתוך אהבה הוא דקאמר אין פוסקין אבל בנפרד מתוך קטטה מודה דפוסקין וליכא למימר דדוק' בלאחר ג\"ח ס\"ל לשמואל דבהלך מתוך קטטה פוסקין אבל בג\"ח הראשוני' ס\"ל דאין פוסקין דהא מהי תיתי לומר הכי ואי משום דכי היכי דלאחר ג\"ח אין פוסקין אע\"ג דליכא חזקה ה\"נ בג\"ח הראשונים בהלך מתוך קטטה דיו לבא מן הדין להיות כנדון וכי היכי דהתם ס\"ל דבהלך מתוך קטטה פוסקין ולא חיישינן לצררי כו' ה\"נ בג\"ח הראשונים כיון דליכא חזקה דאנן סהדי דמבריח הכל ממנה הו\"ל כלאחר ג\"ח דלא חיישינן למידי ומ\"ש והוה נראה לי לומר דמ\"ש המרדכי דכיון דנפרד מתוך אהבה חיישינן לצררי דמשמע דבהלך מתוך קטטה מודה דפוסקין היינו דוקא לטעמא דר\"ז דכיון דהלך מתוך קטטה אנן סהדי דמבריח הכל ממנה אמנם לטעמא דר\"פ דחיישינן שמא א\"ל צאי כו' בהלך מתוך קטטה נמי חיישינן להכי דאדרבא בהא איכא למיחש טפי ותלמודא כי פריך מהך ברייתא אינו אלא לטעמא דר\"פ דלר\"ז ודאי דלק\"מ כיון דברייתא איירי בהלך מתוך קטטה אלא שמדברי המרדכי לא משמע הכי ותו דאם כן ק' כי פריך בגמ' מאי בינייהו אמאי ל\"ק דאיכא בינייהו הלך מתוך קטטה דלר\"ז פוסקין ולר\"פ אין פוסקין ולכן נראה דתלמודא אשמואל דוקא פריך דלרב לא ק\"ל דאיכא לאוקמא בהלך מתוך קטט' אמנם לשמואל דמוקי למתני' בשמעו בו שמת ולא מוקי לה בהלך משמע דלא ניחא ליה לאוקמא בהכי משום דסתמא קתני מי שהלך למ\"ה וא\"נ משום דכשהבעל קיים אפי' חנן מודה דתשבע בתחילה ק\"ל שפיר מהך ברייתא ומשני ה\"נ בשמעו כו' ודו\"ק: ודע שמסוגיא זו דפרק הכותב אשכחנא פתרי קצת לדעת רבינו ז\"ל שכתב בפי\"ח מה' אלו דין י\"ט שאלמנה שבאה לתבוע מזונות מב\"ד אינה נוטל' אלא בשבועה והשיג עליו הראב\"ד ז\"ל שם דשמואל מוקי למתני' דחנן דאמר תשבע בסוף בששמעו בו שמת וכן השיגו עליו הרשב\"א והריטב\"א ז\"ל הביאו מרן בפרקין והר\"ן ז\"ל יע\"ש ומה שתירץ ה\"ה ז\"ל שם דשמואל הוא שהעמיד' בשמעו בו שמת ואין הלכה כמותו ולרב דקיימא לן כותיה מתני' לא מתוקמא בשמעו בו שמת הם דברים תמוהים דכיון דשמואל ס\"ל דבשמעו בו שמת ס\"ל לחנן דלא תשבע אלא בסוף מנין לנו לומר דרב פליג בהא ופליגי מן הקצה אל הקצה ועיין בספר נ\"מ דש\"ט: אמנם מסוגיא זו אפשר שהכריחו לרבינו לומר כן משום דק\"ל בפשט השמועה דאמאי קאמר ר\"י דר\"ש קאי אנפרע' שלא בפניו אדתקשי ליה דב\"ד משביעין אותה מ\"ל אמאי ל\"ק דר\"ש קאי אנפרעת מנכסי יתומים דהשתא לישנא דיורשין משביעין אותה דייקא שפיר וכיון דאשמועינן ר\"ש דאפילו באלמנה שבאה ליפרע מנכסי יתומים אין היורשים משביעין אותה ה\"ה וכ\"ש במי שהלך למ\"ה דנוטלת בלא שבועה וכבר ראיתי מן המפרשים ז\"ל שנתקשו בזה יע\"ש ומשום הכי הוצרך רבינו לומר דלרב דקיימ\"ל כותיה מתני' לא מיתוקמא אלא דוקא בלא שמעו בו שמת אבל בשמעו בו שמת לכ\"ע אינה נפרעת אלא בשבועה ומש\"ה ר\"י דס\"ל כרב קאמר דר\"ש לא קאי אלא אנפרע' שלא בפניו ואהא פריך עלה ר\"ש דב\"ד משביעין אותה מ\"ל ומש\"ה הוכרח לפרש מילתיה דר\"ש באנפא אחרינא ודו\"ק:<br><b> טעם המלך</b>\n<b> י) </b>\n<b> לחומר </b> הנושא אמרתי הנני לתרץ קצת. דהנה בגיטין (ג' ב') הקשו בתוס' ד\"ה כתובין הן אצל וז\"ל וא\"ת אמאי לא משני אימור צררי אתפסה עייש\"ה וכתב הרשב\"א בחדושיו לגיטין לתרץ קושית תוס' וז\"ל באשה כיון דאי בעי גביה לה כתובתה ולית לה מזונות אע\"ג דבתנאי ב\"ד קאכלה לא מתפיס לה צררי והכי מוכח בפרק שני דייני גזירות עכ\"ל. הרי חזינן סברא חדשה לחלק בין אלמנה שלא חיישינן לצררי יותר מבחיי בעלה והלך למדינת הים דבהלך למדינת הים חיישי' לצררי אבל באלמנה היינו טעמא דלא חיישי' לצררי כיון דאם רצו היורשים לתת לה כתובה לית לה מזוני כלל. לכן לא חיישי' להתפיס צררי עייש\"ה בהרשב\"א ואולם כל זה אי אמרי' כאנשי יהודה בכתובות (נ\"ב ב') במתני' דהיו כותבין עד שירצו היורשין ליתן לך כתובתך אבל אי אמרי' כאנשי גליל שם שהיו כותבין את תהי יתבי בביתי ומיתזנא מנכסי כל ימי מיגר ארמליתיך לית לן זה. והנה בזה פליגי שם רב ושמואל בכתובות (נ\"ד א') רב אמר הלכה כאנשי יהודה ושמואל אמר הלכה כאנשי גליל. ולפ\"ז אם אמרי' כאנשי גליל ליתא לסברת רשב\"א וא\"כ לפ\"ז לכאורה אם חיישי' לצררי גבי אשה שהלכה בעלה למדינת הים. כך יש לחוש באלמנה ומאי שנא. ובאמת צריכין לומר דלכך לא חיישי' באלמנה כמו שכתב הר\"ן בסוגיין כיון דמת נכסי בחזקת אלמנה קיימא. לפיכך סובר שמואל במי שהלך בעלה למדינת הים. דאין פוסקין מזונות לאשת איש לפי שכל זמן שהוא חי נכסיו בחזקתו קיימא אבל כשמת נכסים בחזקת אלמנה קיימו פוסקין לה מזונות עיין בר\"ן היטב והיינו שצריכין לזה לשמואל לשיטתו כאשר בארנו דסבירא ליה דהלכה כאנשי גליל. אבל לרב דס\"ל דהלכה כאנשי יהודא יש לחלק כסברת הרשב\"א דכיון שמת להכי לא חיישינן לצררי כיון דהיורשין יכולין לסלקה בכתובתה ואין לה מזונות כלל ועיין בזה ואולם אימת אמרי' כהרשב\"א היינו באלמנה שמת בעלה בביתו וקשיא לן אמאי יתנו לה מזונות ליחוש לצררי שהתפיס לה מחמת שמת. ושפיר קאמר הרשב\"א דלהכי לא חיישי' דמחמת זה שמת לא מתפיס לה צררי למזונותיה כיון דביד היורשים לסלקה בכתובתה ואין לה מזונות כלל. אבל בכה\"ג שהלך בעלה למדינת הים. ויש לחוש שהתפיס לה צררי לפי שהלך חלף לו ועזבה והוא חייב במזונות ואף אם אח\"כ מת והוא רוצה במזונותיה אכתי ניחוש לצררי דמאי יועיל לן מיתתו וכי מחמת שמת אזלי ליה החשש צררי (זולת אי אמרי' כסברת תוס' ד\"ה ששמעו בו. וכמ\"ש נמי הר\"ן והירושלמי ועיין פני יהושע) א\"כ בזה באמת י\"ל שחיישי' לצררי וא\"כ לפ\"ז יש לפרש כך דודאי גם לרב אמרי' כהמרדכי דפוסקין מזונות לא\"א אבל עכ\"פ צריכה לשבוע' והא דקתני במתניתין מי שהלך למדינת הים ואשתו תובעת מזונות. חנן אמר תשבע בסוף ולא תשבע בתחילה. ובני כהנים גדולים אמרו תשבע בתחילה ובסוף איירי שאח\"כ מת ולכן אמר חנן תשבע בסוף ולא תשבע בתחילה והיינו אף שחיישי' לצררי כיון שמת במ\"ה ולא שייך סברת הרשב\"א דהא לא מחמת שמת חיישי' לצררי אלא מחמת שהלך למ\"ה והאי חששא להיכן אזלא. מכל מקום אינה צריכה לשבע בתחלה דסמכינן על שבוע' שתשבע בסוף. ועיין ברש\"י ובבית שמואל (סימן צ\"ג ס\"ק כ\"ט) ובני כהנים גדולים סברי דלא סמכינן על שבועה דבסוף. וצריך לישבע בתחילה ולא קשיא על בני כ\"ג כקושית תוס' ד\"ה תרגמא מה לי מת בביתו מה לי שמעו בו שמת. דשני ושני. דבשלמא מת בביתו יהיה לנו החשש צררי מחמת שמת וזה ליתא כסברת הרשב\"א דמחמת שמת לא מתפיס לה צררי דמימר אמר הא היורשין יכולין לסלקה בכתובתה. אבל אם הלך למדינת הים חיישי' שפיר לצררי דמחמת שהלך נתן לה הצררי וחשש צררי להיכן אזלא. ועיין במהרש\"א בדיבור זאת כל זאת לרב אבל לשמואל שפיר הקשה הש\"ס ממתני' דחנן ובני כהנים גדולים ולא רצה הש\"ס למימר דאיירי במת אח\"כ דא\"כ קשי' לבני כה\"ג מה לי מת בביתו מה לי הלך למדינת הים ואח\"כ מת דשמואל לשיטתו דסובר הלכה כאנשי גליל וא\"כ א\"כ במת בביתו נמי ניחוש בין לחנן ובין לבני כהנים גדולים שהתפיס לה צררי למזונותיה מחמת שמת כדחיישי' גבי שהלך למדינות הים דהא בתנאי ב\"ד אכלה דחייב במזונותיה ולא שייך למימר דלהכי קיל ולא חיישי' כיון דמימר אמר שהיורשין מסלקין אותה דאם אמרי' כאנשי גליל אין היורשין יכולין לסלקה דא\"כ קשיא כפשוטו אמאי לא חיישי' לצררי ואף אם לחנן נאמר שסומכין על שבועה לבסוף כפירש\"י מ\"מ לבני כהנים גדולים קשי' דלא סמכו על שבועה לבסוף מ\"ש מת בביתו ומ\"ש הלך למדינת הים ואח\"כ מת ואף אם לשמואל נאמר לחלק בין אם הוא חי שאין פוסקין לה מזונות אפי' בשבועה ואם שמעו בו שמת נותנין לה משום דהני נכסים בחזקתו קיימו וכשמת נכסים בחזקת אלמנה קיימו כסברת הר\"ן על שמואל זה יועיל לן על שמואל גופא ועל חנן. אבל על בני כהנים גדולים לא יועיל לן זאת דא\"כ בהלך למדינת הים ואח\"כ מת נמי נאמר כן ואם סברי דאפי\"ה לא נותנין לה אלא בשבועה עכ\"פ א\"כ במת בביתו נמי נאמר כן. דחשש צררי איכא בכל פעם. ומאי אהני לן שמת. זאת היא קושית הש\"ס ואולם שמואל מתרץ בשמעו בו שמת כלומר לא שידעי' אנחנו בבירור שמת היינו ע\"פ עדים אלא שמעו שמת וכמו שהוציא מלשון זה בתוס' ד\"ה ששמעו שמרהיטת הלשון זה משמע בכ\"מ בש\"ס שיש רק קול שמת ולא עדים וכמ\"ש המהרש\"א בכוונת רש\"י שמוקים באמת הכי דאיירי רק בקול. ונחזי אנן דלפ\"ז נכון הוא דלעולם דמחיים אין פוסקין אפי' בשבועה כיון דנכסים בחזקתו אין נותנין אפילו בשבועה כסברת הר\"ן. ובמת בביתו שנכסים בחזקת אלמנה קיימו אמרי' שאפי' שבועה אינה צריכה (כסברת רוב הפוסקים ולא כהרמב\"ם פי\"ח מהל' אלו) לפי שנכסים בחזקת אלמנה קיימו אבל בכי האי גוונא ששמעו בו שמת והיינו ע\"פ עד אחד או בקול לא שייך למימר נכסים בחזקת אלמנה קיימו דלענין נכסים שיצאו מחזקת הבעל צריכין ב' עדים. ואינן יוצאין מחזקתן בקול או בע\"א ומזונות אפי\"ה נותנין לה דכיון דרצה לאינסובי מנסבא כדאמר הש\"ס לכן סברי בני כהנים גדולים דעכ\"פ צריכה לשבועה כיון דבכה\"ג ל\"ש למימר נכסים בחזקתה קיימו. ומזונות צריכין לתת לה כיון דרצה לאינסובי מנסבא אבל עכ\"פ שבועה צריכה ולא קשיא קושית תוס' מ\"ש מת בביתו מ\"ש מת במדינת הים דודאי אם ברור לן שמת במדינת הים באמת אין חילוק אבל הכא בשמעו בו שמת איירי והיינו בקול או ע\"פ ע\"א ולכך יש חילוק וא\"כ נכון הוא דיני' של המרדכי דגם לרב צריכין לאוקמי המתני' באח\"כ מת אבל המקשן לא הסיק האי אוקימתא בשמעו בו שמת אלא הוי סלקא דעתך דאיירי המתני' שידעי' בבירור שמת היינו ע\"פ ב' עדים ולרב שפיר יש לאוקמא בכה\"ג ואפ\"ה יש חילוק בין מת במדינת הים למת בביתו אבל לשמואל לשיטתו דע\"כ סובר דהחילוק בין אלמנה למי שהלך למדינת הים ומחיים הוא משום דהכא נכסים בחזקת הבעל קיימי והכא הנכסים בחזקת האלמנה קיימו וא\"כ מה לי מת בביתו מה לי מת במדינת הים. ושפיר הקשה על שמואל וחידש ליה שמואל בשמעו בו שמת איירי כאשר בארנו ודו\"ק ועיין: ובהאי סברא שאמרנו דאליבא דרב נייחא לן בסברת הרשב\"א בגיטין דלא חיישינן באלמנה שמת בעלה בביתו שהתפיס לה צררי מצד שמת כיון שהרב סובר הל' כאנשי יהודה וא\"כ לא חיישי' כלל בהאי אלמנה להתפסת צררי דמימר אמר היורשין יסלקוה בכתובתה ולפ\"ז מאי שפירש\"י בסוגיין דבשמעו בו שמת נותנין לה מזונות דלמאי ניחוש לה אי לצררי הרי סופה לגבות כתובתה ותשבע שלא עכבה משלו כלום ומשמע מדברי רש\"י דודאי דחיישי' לצררי. אלא קיימ\"ל כחנן תשבע בסוף והיינו תשבע שכוללת הן השבעת כתובה והן השבעה על המזונות ומזה פריך הט\"ז הובא בבית שמואל (סי' צ\"ג ס\"ק נ\"ט) על ש\"ס מהאי דאמרי' בגיטין (ל\"ח א') האי דאתאי לקמיה דרבה בר רב הונא א\"ל מאי אעביד לך דרב לא מגבי כתובה לארמלתא א\"ל הב לי מזוני אמר לה מזוני נמי לית לך דאמר ר' יהודה אמר שמואל התובעת כתובתה בב\"ד אין לה מזונות ע\"כ והקשה הטורי זהב אמאי אמר לה מזוני נמי לית לך דאמר רב יהודה א\"ש וכו'. הלא בימי רב דלא מגבי כתובה לארמלתא. ממילא לית לה נמי מזוני. דהא דנותנין לה מזוני הוא רק על סמך שתשבע לבסוף והא בימי רב נמנעו מלהשביעה ואיך יתנו לה מזונות. עייש\"ה בב\"ש ולפי אשר יעדנו ניחא קצת דמאי דאמרי' דעל מזונות נמי צריכה שבועה אלא שקיימ\"ל כחנן וסמכינן על שבועה שתשבע לבסוף היינו לדידן דקיימ\"ל כשמואל כאנשי גליל וא\"כ באלמנה שמת בעלה יש חשש נמי שהתפיס לה צררי למזוני כיון דאית חיוב מזוני כ\"ז שלא תובעת כתובתה וכל ימי אלמנותה אבל לרב באמת כל הפוסקים מודין דלית חיוב שבועה כלל ומאי שאמר חנן תשבע בסוף כפשוטה תשבע בסוף כלומר על הכתובה אבל על המזונות אין כאן שבועה כלל וא\"כ לפ\"ז דהתם אליבא דרב קאי ואפשר דרבה בר רב הונא דהיה תלמיד רב סובר כרב דהלכה כאנשי יהודא דהא בבל וכל פרוודוהי נהוג כרב לכן לא היה אומר כן אלא אומר כל התובעת וכו': ומצאתי דאתי לידי ראייה נאמנה לשיטת המרדכי דע\"כ אף רב סובר דצריכה שבועה מהאי דהקשה תוספות גיטין (נ\"א א') ד\"ה אימור צררי שהקשה וז\"ל וצריך עיון דלענין משעבדי חיישי' למזונות טפי לצררי כו' ולענין בני חרי הוי איפכא עייש\"ה וטרם אבאר כוונת התוס'. דהנה ודאי אי אמרינן כשמואל הכא ומוקמי' להאי דחנן בשמעו בו שמת. הרי כבר פתרו לן רבינו הגדול רש\"י ז\"ל דלצררי לא חיישי' כיון דסופה לגבות כתובתה ותשבע שלא עכבה משלו כלום וא\"כ הרי ל\"ק כלל דודאי נמי בעי שבועה אלא סמכינן על שבועה לבסוף ומה לי אם נשבעה תיכף או לבסוף רק עיקר קושי' התוס' לרב דס\"ל דמתני' איירי כפשוטו שהלך בעלה למדינת הים. והיא תובעת מזונות בחיי הבעל. וא\"כ נותנין לה מזונות ולא חיישי' כלל לצררי ובעת שבאה לגבות הכתובה היינו לאחר מיתה חיישי' לצררי וחיישי' דכתובה חמירא ממזוני. ואולם כ\"ז אם לא אמרי' כשיטת המרדכי אבל אי אמרינן כשיטת המרדכי ליתא לזה דהא בחיי הבעל נמי לא יהבינן לה בלא שבועה ובמת הבעל סמכינן על שבועה שתשבע בסוף ק\"ל. וראיתי להרב פני יהושע שעמד בדברי תוס' אלו וכתב לפי מה שכתב הרשב\"א לעיל דבאלמנה לכך לא חיישי' לצררי כיון דהיורשין יכולין לסלקה בכתובתה לא קשה נמי קושית תוספות כאן עייש\"ה ואני אומר מי יהבי' לן מעפרו דרב פני יהושע ומיילינן עינן אבל מה אעשה. פה לא העמיק בענין כלל וכלל חדא די\"ל דעיקר קושית תוס' אליבא דרב ומחיי הבעל שהלך למדינת הים ואמאי לא ניחוש כלל לצררי ועוד אף אם נאמר שמרהיטות לשון התוספות משמע שהקשה ממזונות אלמנה לא דמי' כלל לדברי הרשב\"א לעיל דרשב\"א כתב סברתי' לעיל על האי דאמרי' כתובות כתובין הן אצל בני חרי. והתם הקשה תוספות בד\"ה כתובין כו'. ואם תאמר אמאי לא משני אימר צררי אתפסי' כו'. וע\"ז משני הרשב\"א בחדושיו דבאלמנה לא חיישי' להא וכיון דהיורשין יכולין לסלקה כו' והתם שפיר אית לן למימר סברת הרשב\"א דהאי דמזון האשה ובנות איירי בסתם אלמנה ומת בעלה בביתו ואמרי' דאין מוציאין למזונות כו' אי אפשר לומר הטעם משום חשש צררי דלא ניחוש כלל לצררי דנימא להכי לא אתפיס לה צררי דמימר אמר לא יהיה לה מזונות כלל דהיורשין יסלקו לה בכתובתה כו'. אבל הכא בעינן שלפנינו דהקשו תוס' מהאי דחנן דאיירי שהלך בעלה למדינת הים. והחשש דמסר לה צררי בעת שהלך חלף לו למזונותיה שחייב לה מחיים. ואפ\"ה בשמעו בו שמת מגבי' לה בלא שבועה ועל כתובתה משביעין אותה. דהא חנן אומר תשבע לבסוף ויותר יש לן לחוש בכי האי גוונא לענין מזוני מלענין כתובה דהא בעת שהלך לו עדיין חי הי' וחייב במזונותיה ואינו חייב בכתובתה דאין כתובה נתנית לגבות מחיים ודו\"ק. ואם תאמר דלפי אשר בארנו בדברי תוס' דלשמואל בלא\"ה ל\"ק כיון דאיירי בשמעו בו שמת ואמרי' כסברת רש\"י דלכך יהבינן לה מזונות על סמך שתשבע לבסוף ושבועה זו כולל גם מזונות וכמו שהבין הט\"ז וב\"ש בסי' צ\"ג ס\"ק ק\"ט שהבאנו לעיל אלא דעיקר הקושי' לרב ומחיי הבעל ולזה אנו אומרין דהראי' לדעת המרדכי וא\"כ יש לומר דלפ\"ז ל\"ק כלל קושית תוס' דהא עיקר קושית תוספות מיוסדת על פי שאמרי' אלא בתו כיון דבתנאי ב\"ד קא אכלי אימר צררי אתפסי' וחזינן דחשש צררי אלמא כי האי לענין משועבדים דאפילו בשבועה לא מגבי' וכן צריכי למימר להאי מ\"ד דאמר לפי שאין כתובין וקשי' לי' להש\"ס מ\"ש הך ממתו בנותיהן עייש\"ה בש\"ס וברש\"י אבל למ\"ד לפי שאין קצובין לא צריכין לזה כלל דאמרי' לעולם לענין חשש התפסת צררי קיל מזוני בכ\"מ לענין כתובה והכא היינו טעמא דמזון האשה והבנות אין מוציאין לפי שאין קצובין וא\"כ מאי קשיא לפ\"ז קושי' התוס' דלמא האי מ\"ד דסובר לפי שאין כתובין סבירא ליה כשמואל ומוקי האי דחנן בשמעו בו שמת ולא קשה כלל או כדברינו לפי פירש\"י או לפי דעת פ\"י לפי סברת הרשב\"א ורב דלא מוקי לה הכי אלא לדעתיה איירי המתני' במחיים הרי רב יכול סובר כמ\"ד לפי שאין קצובין. וגברא אגברא קא רמית. וי\"ל דאכתי קשי' דר' יוחנן אדר\"י דהא מרישא דשמעתתא דאמר לפי שאין כתובין הוא רב אסי א\"ר יוחנן והרי ר' יוחנן נמי כרב סובר בהאי פוסקין מזונות לא\"א וכמו שאמרי' בסוף הסוגיין דאמר ר' יוחנן פתריתו בה כולי האי ומשמע דלדידיה לא אוקמי הכא דאיירי המתניתין בתובעת מזונות בחיי הבעל וא\"כ קשיא שפיר: ובמה שכתב הרב להקשות מאי פריך הש\"ס ממתניתין דלמא איירי המתניתין בגדולה ולא ספקה. וכ' במוסגר דלפי דברי הריטב\"א הובא באסיפת זקנים ל\"ק והיינו שהריטב\"א כתב דר\"פ דאמר משום דחיישי' לצאי מודה הוא נמי לר\"ז דחיישי' נמי לצררי אלא שהוא מוסיף עליה דחיישי' נמי דאמר לה צאי כו'. ועיין נמי שבזה מיושב קושי' המהרש\"א על תוס' בד\"ה ששמעו שהקשו לפירוש רש\"י דשמואל מודה דבשבועה נותנין לה מאי פריך הש\"ס ע\"כ לא פליגי כו' הא באמת בשבועה נותנין לה והקשה הרשב\"א דלמה הקשה הש\"ס למ\"ד דחייש לדאמר לה צאי ולדידיה מאי שבועה שייך. ולפי היעוד הזה ל\"ק קושית המהרש\"א דאי לא חיישי' לצררי ל\"ק כלל קושי' הגמ' דיש לאוקמא בגדולה ולא ספק' ולא חיישי' דאמר לה צאי וע\"כ דעיקר קושי' גמ' דעכ\"פ ניחוש לצררי דלצררי כ\"ע חייש וא\"כ שפיר מקשי' התוס' דלזה מהני השבועה ק\"ל. ובחדושי הארכתי בזה קצת לבאר בזה כמה דברים בסוגיין ועיין פני יהושע: ובמה שעומד הרב בתוס' לעיל (פ\"ח ב') דהקשו על הש\"ס מאי פריך הש\"ס האי יורשין משביעין אותה ב\"ד משביעין אותה מבעי' דלמא איירי ששמעו בו שמת עיין היטב שם במהרש\"א ובמגיני שלמה ובהרב פני יהושע מה שעמדו בזה. והמהרש\"א הקש' על תוס' כמו שהביא הרב פה בשם הרא\"ש הובא באסיפת זקנים דאי איירי בשמעו בו שמת היינו הבא לפרוע מנכסי יתומים עייש\"ה ולי נראה דלק\"מ דכבר הביא הרב פה דברי רבינו הרמב\"ם (פי\"ח מהל' אלו הלכ' י\"ט) שכתב דאלמנה שבאה לתבוע מזונות מב\"ד אינה נוטלת אלא בשבועה והשיג עליו הראב\"ד הא שמואל מוקי לה למתניתין בשמעו בו שמת ואפ\"ה אמר חנן תשבע בסוף ולא תשבע בתחלה ועיין בהרא\"ש בסוגיין ורבינו פה בסוף הלכ' זו הביא ראי' לדברי הרמב\"ם מדלא אוקי הש\"ס פלוגתא של ר\"ש על האי דבא ליפרע מנכסי יתומים עיין בזה היטב ואף שראייתו ראי' נכונה מ\"מ לא פג בזה השגת הראב\"ד הא שמואל מוקי לה בשמע בו שמת ועי' פני יהושע בסוגיין כי דבריו דברי חן אף שיש לפקפק עליו קצת. ואולם אנכי אמרתי סברא אחרת והוא כיון דטעמא של הרמב\"ם מפאת כי כל הבא ליפרע מנכסי יתומים לא יפרע אלא בשבועה אין זה כי אם באופן שהדבר ברור שהוא נכסי יתומים כגון שמת בביתו אבל אם אין הדבר ברור שהוא נכסי יתומים כגון בכה\"ג שהלך למדינת הים ושמעו בו שמת ע\"פ עד אחד או ע\"פ קול. ואף שלדידה נותנין מזונות כסברת הש\"ס פה בסוגיין הא כיון דאי בעית אינסובי מנסבין מזוני נמי יהבינן לה מודה הרמב\"ם דלא הוי כמו נכסי יתומים אלא כנכסי דידי' דיהבינן לה בלא שבועה כדפ' הרמב\"ם במי שהלך למדינת הים ואשתו תובעת מזונות דהאי דנותנין לה מזונות הוא רק על פיה ולא מקרי נכסי יתומים אבל בשאר אלמנה דהוי ודאי נכסי יתומים אין נותנין לה אלא בשבועה וז\"ש הרמב\"ם שם בסוף הלכה יש מי שהור' שפוסקין לה מזונות ואין נשבעת ואין ראוי לסמוך על הוראה זאת מפני שנתחלף לו הדבר באשה שהלך בעל' למדינת הים ועיין בפני יהושע. ולדברינו נמי ניחא לשונו היינו שנתחלף לו באשה שהלך בעלה למדינת הים ושמעו בו שמת ובאמת זה ליתא דהתם נותנין לה מזונות ע\"פ קול או ע\"פ עד אחד ואין הנכסים נקראים נכסי יתומים דהא לענין ירושה לא הוי דידהו כדמסיק הש\"ס לא נחתי לנכסיו בזה ולא מקרי לכך נכסי יתומים ועכ\"פ לפ\"ז מתורץ נמי קושית מהרש\"א על תוס' דהכי הקשו מאי פריך הש\"ס האי יורשין משביעין אותה ב\"ד משביעין אותה מיבעיא לי' דלמא איירי ששמעו בו שמת והיינו כמו שאמרנו ששמעו בו שמת ע\"פ קול או ע\"פ עד אחד ושייך שפיר לשון יורשין משביעין אותה דעכ\"פ יורשין מקרי דהא ודאי יורשי דידי' נינהו וכי אם לא ירדו לנכסיו לא מקרי יורשיו דהא ראוין לירש אותו ולפי דברי' שמת נקראין עכשיו יורשין ור\"ש סובר כיון דאין הדבר ברור שמת דלא צריך לאשתבע אע\"פ שנותנין לה מזונות אין צריך לישבע כחנן כיון שעכ\"פ משתבע לבסוף ולא הוי האי כרישא דמתני' הבא ליפרע מנכסי יתומים דרישא דמתניתין איירי שמת בביתו או שיש עדים גמורים שמת ויתומים יורדין לנכסיו הוי שפיר נכסי יתומים ובנכסי יתומים מודה ר\"ש וחנן שמשתבע כדעת הרמב\"ם והוא חולק רק בסיפא על האי דנפרעת שלא בפניו כלומר שהלך למדינת הים ושמעו בו שמת וזה לא מקרי נכסי יתומים דהנכסים לאו דידהו נינהו אלא לה נותנין מזונות על סמך כיון דאי בעי לאינסובי מנסבי מזוני נמי יהבינן לה ויורשין דמשביעין אותה כלומר היורשין אלו לפי דבריה שמת שהלא היא אומרת שמאמינה שמת דוק נכון הוא:"
+            ],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>הרי </b>\n<b> שעמדה בדין כו'. </b> כתב ה\"ה שם מי שהלך למ\"ה ובאה אשתו ותובעת מזונות ואם בא ואמר צאי מע\"י במזונותיך רשאי ואם קדמו ב\"ד מה שפסקו פסקו וכתבו התוס' בד\"ה ואם וז\"ל כלומר אם לוותה ואכלה לא אפרע שאם לא הוי מלוים לה היתה דוחקת את עצמה אע\"ג דלא ספקה והא דאמרי' לקמן לוותה ואכלה עמדה ומיאנה ודייקינן טעמא דמיאנה הא לא מיאנה יהבינן לה התם שפסקו לה ב\"ד ע\"כ ולכאורה היה נר' שדברי התוס' סותרים אמ\"ש לעיל בד\"ה חיישינן וז\"ל וקבלה עליה ופטרתו ופטור הוא בכך אע\"ג דהשתא לא ספקה ע\"כ משמע מדבריה' דוקא בשקבלה עליה אבל בע\"כ אינו יכול לכופה ולומר לה צאי כו' וממ\"ש כאן נראה בהדיא דאע\"ג דלא ספקה יכול לומר לה בע\"כ צאי מע\"י וראיתי להרב נ\"מ דקמ\"ד ע\"ב שרצה לתרץ לזה וז\"ל והיינו יכולים לומר לזה שמ\"ש כאן הוא בדספקה ע\"י הדחק ובצמצום וכמ\"ש התוספות בד\"ה קטנה וספקה דספקה לדברים גדולים ולא ספקה לדברים קטנים ולכך יכול לומר לה שתצמצם וכ\"כ הרא\"ש ז\"ל למטה בסוף השמועה ומ\"ש למעלה הוא בדלא ספקה ע\"י הדחק ולכך כתבו דוקא בשקבלה עכ\"ד יע\"ש ולע\"ד דבריו תמוהים שהרי מדברי התוס' שהביא הרב ז\"ל משם מוכח בהדיא דס\"ל דאע\"ג דספקה לדברים גדולים ולא ספקה לדברים קטנים אינו יכול לומר לה בעל כרחין שהרי כתבו וזה לשונו ויש לומר כגון דספקה לדברים גדולים ולא ספקה לדברים קטנים דלדברים קטנים מהני מחילתה הרי דאפילו בדספקה לדברים גדולים ס\"ל דצריך שקבלה עליה ומש\"ה הוצרכו לומר שלדברים קטנים מהני מחילת' ולדברי הרב ז\"ל אמאי הוצרכו לזה אפי' נימא דלא מהני מחילתה אף לדברים קטנים אפי\"ה כיון דמספקת לדברים גדולים חיישי' שמא אמר לה בע\"כ צאי מע\"י ותו דמסוגיא דר\"פ המדיר נראה בהדיא דאפי' בדספקה לדברים גדולים כיון דלא ספקה לדברים קטנים אינו יכול לומר לה צאי מע\"י אי רגילה בהו כמבואר שם. עוד כתב הרב הנז' וז\"ל ומן הנראה דס\"ל להתוס' שאם אמר קודם שיצא משם שתטול מעשה ידיה במזונותיה ותצמצם את עצמה והיא מיחתה בדבר דלאו כל כמיניה כיון דגלי דעתה שאינה רוצה לצמצם את עצמה ולכך פירשו דמ\"ש בגמ' חיישינן כו' הוא בשקבלה עליה דאי לא קבלה אפי' אמר לה צאי לאו כל כמיניה לכופה שתצמצם את עצמה אבל אי לא אמר לה שום דבר והיא לוותה מעצמה בכה\"ג יכול לו' לה צאי כו' והוק' לו כפי דרך זה דמאי ק\"ל מההיא דלוותה ואכלה דדייקינן עלה טעמא דמיאנה הא לא מיאנה יהבינן לה והוצרכו לאוקמא כשפסקו לה ב\"ד ואמאי לא תי' דהתם מיירי כשא\"ל קודם שהלך צאי מע\"י והיא מיחתה בדבר ואחר כך לוותה ואכלה יע\"ש ולדעתי אי משום הא לא ארייא כלל דשפיר ק\"ל להתוס' ז\"ל דאי ברייתא דעמדה ומיאנה לכ\"ע מיירי בשא\"ל צאי כו' והיא מיחתה בדבר א\"כ מאי פריך מינה לשמואל דאמר אין פוסקין מזונות לא\"א כיון דטעמא דשמואל הוא משום דחיישינן שמא א\"ל צאי וקבלה וכדר\"פ וא\"כ בידעינן שא\"ל צאי והיא מיחתה בדבר ליכא למיחש למידי ופוסקין לה מזונות אפי' אליבא דשמואל וליכא למימר דתלמודא כי פריך ליה מהך ברייתא לשמואל לא פריך אלא לטעמא דרב זביד דאמר אימור צררי אתפסה אבל לר\"פ אה\"נ דלא ק\"ל מידי כיון דברייתא ע\"כ מיירי בשא\"ל קודם שהלך צאי שהרי ממאי דתירץ בגמרא למאי ניחוש אי משום מע\"י קטנה לא ספקה משמע דפריך ג\"כ לטעמא דר\"פ ותו דע\"כ מאי דפריך מהך ברייתא אינו אלא לר\"פ משום דס\"ד דברייתא סתמא קתני בכל קטנה ואפי' במספקת דלר\"ז הא אמר לעיל דקטנה וספקה פוסקים משום דלא מתפיס איניש צררי לקטנה ואם כן מאי ס\"ד לאקשויי אלא דניחא ליה לתרוצי לתרווייהו אגב גררא וכמו שכ' הריטב\"א ז\"ל ומ\"מ מדברי התוספות דף ק\"ח ד\"ה הא מני חנן יש להוכיח שלא כדברי הרב הנז' שכתבו וז\"ל ואומר ר\"ת דאיירי דוקא במזונות אשתו ומש\"ה פטור כו' שהאשה עצמה היתה מצמצמת אם לא היתה מוצאה מי שילוה לה אע\"ג דבפסקו לה ב\"ד מיירי דאי לאו הכי לא הוה מיחייב לכ\"ע שאף לאשה עצמה לא הוה מחייב בלא פסק דין כו' עכ\"ל יע\"ש והשתא אי ס\"ל דאי א\"ל צאי כו' ומחת' בדבר ולוותה ואכלה אחר כך דחייב לשלם מנ\"ל דמתני' איירי בפסקו לה ב\"ד משום דאי לאו הכי לא הוה מחייב לכ\"ע ואמאי לא קאמרי דמתניתין איירי בשא\"ל צאי כו' ומיחתה בדבר דבלוותה ואכלה חייב לשלם ובפרנס מעצמו פליגי חנן וכהנים גדולים דכ\"ג סברי דהוה לי' כלוות' ואכלה ומיחייב וחנן ס\"ל דהניח מעותיו על קרן הצבי כיון שפרנס מעצמו אלא משמע בהדיא דס\"ל דלא משכחת לה בלוותה ואכלה שיהי' חייב לשלם אלא בשפסקו לה ב\"ד גם מדברי התוספות דפרק יש מותרות דף פ\"ה ד\"ה ולוותה ואכלה מוכח שלא כדברי הרב ז\"ל שכתבו וז\"ל אי לוותה ואכלה קודם שפסקו לה ב\"ד לא הי' הבעל חייב לשלם כדפירש ר\"ת כו' והכא מבעיא לי' אם יש לבית דין לפסוק לה מזונות כו' והשתא אם אי' אמאי הוצרכו להכניס בדוחק זה מה שאין במשמעות הש\"ס ואמאי לא כתבו דהתם מבעיא לי' בגוונא דבעלמא חייב לשלם בלוותה ואכלה כגון שהיא מיחתה בדבר דגלי דעתה שאינ' רוצה לצמצם את עצמה אלא משמע דס\"ל דלר\"ת לא משכחת לה בלוותה ואכלה שיהי' חייב לשלם אלא בפסקו לה בית דין גם מ\"ש שמ\"ש התוספות דלוותה ואכלה אינו חייב לשלם אע\"ג דלא ספקה הכונה לומר דלא ספקה לה לדברים קטנים אלא לדברים גדולים אבל אי לא ספקה כלל שאינה בת מלאכה חייב לשלם כדעת הרא\"ש ז\"ל מדברי התוס' דיש מותרות שכתבנו נר' דלא ס\"ל הכי מדלא אוקמי לה בכה\"ג וכ\"כ הדרישה והב\"ח בסי' ע' שדעת התוס' ז\"ל דאע\"ג דלא ספקה לדברים גדולים אינו חייב לשלם שלא כדעת הרא\"ש ז\"ל ולכן הדבר פשוט שדעת התוס' שאפי' שהיא מיחתה בדבר ולוותה ואכלה אינו חייב לשלם דאמדינן דעתה שאם לא היתה מוצאה מי שילוה לה היתה מתביישת לבא לבית דין ומצמצמ' את עצמה אבל כל שבאה לב\"ד ואינה רוצה לצמצם את עצמה פוסקים לה מזונות וכמ\"ש הרב ז\"ל במסקנת דבריו וזה פשוט אלא שלפ\"ז הי' נראה לי דאם לוותה ואכלה בבא פסיקת ב\"ד ואחר כך לא הספיק לה מה שלותה ובאה לב\"ד ופסקו לה מזונות שחייב לשלם מה שלוותה קודם פסיקת בית דין דהכא לא שייך לומר דאמדי' דעתה שאם לא היתה מוצאת מי שילו' לה היתה מתבייש' לבא לב\"ד ומצמצמ' את עצמה שהרי סופו הוכיח על תחילתו שאם לא היתה מוצאה מי שילווה לה היתה באה לב\"ד וזהו שסתמו דבריהם וכתבו התם בשפסקו לה ב\"ד לומר דכל שפסקו לה ב\"ד אפי' לוותה קודם פסיקת ב\"ד חייב לשלם אלא שמדברי הרא\"ש לא משמע הכי שכתב וז\"ל והא דאמרי' לקמן לותה ואכלה כו' התם מיירי שפסקו לה בית דין ואחר כך לוותה ע\"כ ולישנא דברייתא נמי הכי משמע דקתני קדמו בית דין ופסקו כו' ודוק: עוד הקשה הרב הנזכר ז\"ל לדעת התוס' מהא דגרסינן בפ\"ק דגיטין אשה שגלתה לערי מקלט בעלה חייב במזונותיה ואם א\"ל צאי מע\"י כו' רשאי ומוקי לה בגמרא התם רישא דברייתא בדא\"ל צאי כו' ולא ספקה ופריך עלה והא קתני סיפא ואם א\"ל צאי כו' ומכלל דרישא בדלא אמר לה צאי כו' ואצטריך לשנויי דה\"ק ואם מספקת וא\"ל צאי כו' רשאי והדר פריך פשיטא כו' ולפי זה אמאי לא משני דה\"ק אשה שגלתה בעלה חייב במזונותיה ואע\"ג דא\"ל צאי כו' כיון דלא ספקה לאו כל כמיני' שתצמצם את עצמה אבל אם א\"ל אחר שלותה ואכלה צאי כו' רשאי אפי' בדלא ספקה והשתא אשמועינן רבותא ולא הוה ק\"ל פשיטא זהו ת\"ד יע\"ש:<br><b> והנה </b> כפי מ\"ש הרב ז\"ל בסמוך שדעת התוס' ז\"ל דאפי' לא טעין טענינן ליה שלא כדעת הרא\"ש ויש לו סמוכות מדברי התוס' וכמו שנכתוב לקמן איכא למימר דמשו\"ה לא משני תלמודא הכי משום דאם כן הוה ק\"ל דאי מיירי בשלוותה ואכלה מאי איריא בשא\"ל אפי' כי לא א\"ל צאי מע\"י כו' אינו חייב לשלם והכי הוה לי' למיתני ואם לותה ואכלה אינו חייב לשלם ובשלמא בברייתא הלזו איכא למימר דנקט ואם אמר צאי מע\"י כו' רשאי משום דבעי למיתני סיפא קדמו בית דין ופסקו מה שפסקו פסקו ובעי לאשמועינן דבקדמו בית דין לא מיבעיא דאנן לא טענינן לי' אלא אפי' אי טעין הוא אין בדבריו כלום אמנם בההיא דברייתא דלא תני סיפא דאם קדמו בית דין קשיא שפיר דאי מיירי בלוותה מאי אירייא כי אמר לה אפי' בלא א\"ל נמי אמנם לדעת הרא\"ש דס\"ל דאי לא טעין לא טענינן לי' ומיחייב לשלומי הא ודאי קושי' הרב ז\"ל קשיא ואפשר לומר דמש\"ה לא משני הכי דברייתא מיירי בלוותה משום דא\"כ לא הו\"ל למתני הך סיפא דאם קדמו בית דין מה שפסקו פסקו ואי סמוך אאידך ברייתא אם כן לא הוה ליה למיתניי' כלל דתרתי ל\"ל: והרא\"ש ז\"ל אמתני' דעמד אחד ופרנס את אשתו כתב וז\"ל ואם אמר כשבא צאי מע\"י כו' רשאי ולא יפרע מה שלוותה ואע\"פ שאינה מספק' כו' אבל בית דין אין פותחין לו בטענה זו אלא אומרים לו צא ופרע מה שלוותה כו' עכ\"ד וכתב הרב הנזכר מדברי התוס' נראה שחולקין על זה דאם לא כן מאי מקשו מההיא דעמדה ומיאנה ואמאי לא תי' דהתם מיירי בדלא טעין בעל הכי דאנן לא טענינן ליה וחייב לשלם מה שלוותה וכפי הנראה שהרא\"ש כ' כן לתרץ קוש' התוס' במ\"ש שם דלא מסתבר להעמידה בשפסקו לה בית דין ומש\"ה כתב דדוקא אי טעין אבל לא טעין לא וההיא דממאנת איירי בדלא טעין עכ\"ד וגם בזה דבריו מתמיהין שהרי הרא\"ש כשהביא הך ברייתא דאם בא ואמר צאי כו' הוקשה לו קו' התוס' ז\"ל מההיא דעמדה ומיאנה ותי' התוס' דברייתא מיירי בפסקו לה ב\"ד וא\"כ איך כתב שהרא\"ש כ\"כ לתרץ קו' התוס' ואי כונתו לומר דלפי מ\"ש הרא\"ש ז\"ל אחר כך במתני' דחנן אזל' לי' מה שתיר' לההיא ברייתא הא ודאי לא זו הדרך בדברי הרא\"ש ז\"ל הן אמת שיש להבין לפי האמת בדברי הרא\"ש ז\"ל דכיון דאיהו ס\"ל דלא טענינן לי' אם כן אמאי הוצרך לתרץ דההיא דעמדה ומיאנה מיירי בפסקו ב\"ד ולא היל\"ל אלא דההיא מיירי בשלא א\"ל הבעל צאי דאנן לא טענינן ליה וכן ראיתי להר' גד\"ת דשכ\"א ע\"ב שנתקשה בזה והניחו בצ\"ע: ולענ\"ד נראה לתרץ דקו' הרא\"ש היא למאי דפריך תלמודא התם לשמואל דאמר אין פוסקין מזונות לא\"א מהך ברייתא דעמדה ומיאנה ופריך טעמא דמיאנה הא לא מיאנה יהבינן לה וס\"ל להרא\"ש דס\"ד דמקשה דפריך מהך ברייתא היא משום דס\"ל דברייתא סתמא קתני ואפי' שלא בא הבעל ממ\"ה ומת במ\"ה או בשהלוה לה לזמן ידוע ודייקי' מינה הא לא מיאנה יהבינן לה מה שלוותה ואפי' לא בא הבעל משום דאי ס\"ל דברייתא ע\"כ מיירי כשבא הבעל ולא א\"ל צאי כו' א\"כ מאי קא פריך מהך ברייתא אימא דהכי דייקי' מינה עמדה ומיאנה אפי' בא הבעל ולא א\"ל צאי כו' אינו משלם מזונות שלוותה הא לא מיאנה יהבינן לה מזונות שלוותה כשבא הבעל ולא טעין הכי ולעולם דכל זמן שלא בא הבעל לא יהבינן לה מזונות כדשמואל ומנ\"ל לדיוקי דכי לא מיאנה יהבינן לה מזונות אפי' קודם שבא הבעל אדתיקשי לשמואל והריטב\"א נרגש מזה וכתב דה\"ה דהו\"מ לאוקמה כשבא הבעל ואמר שלא א\"ל צאי כו' אלא דניחא לי' לתרוצי כדמתרץ יע\"ש ומשום הכי ס\"ל להרא\"ש דהמקשן דפריך מהך ברייתא ס\"ד דברייתא סתמא קתני ואיירי אפי' שלא בא הבעל ומת במ\"ה או שהמלוה תובע ממנה מה שלוותה לה לזמן ידוע כי היכי דמשמע לי' דברייתא סתמא קתני ואפי' במספקת כמ\"ש הריטב\"א ומש\"ה פריך מינה דהיכי יהבינן לה מה שלוותה קודם שבא הבעל או אם מת במ\"ה ואמאי לא חיישינן שמא א\"ל צאי מע\"י לשמואל דאמר אין פוסקין ואהא ק\"ל להרא\"ש דלפום ס\"ד דמקשה דדייק מהך ברייתא דיהבינן לה מזונות שלותה קודם שבא הבעל ומשום הכי פריך מינה לשמואל אם כן תיקשי לי' ברייתא גופא אפי' לרב דאמר פוסקין דהיכי יהבינן לה מה שלותה קודם שבא הבעל או מת במ\"ה הא בהך ברייתא קתני דאם א\"ל צאי כו' רשאי ואינו משלם מה שלותה וא\"כ ה\"נ ניחוש שמא יבא הבעל אח\"כ ויטעון ויאמר צאי כו' שאז אינו חייב לשלם ובמת במ\"ה נמי היכי יהבי' לה הא טעני' ליתמי כל מאי דהו' מצי אבוהון למיטען וכמ\"ש מוהריק\"א בתשו' דמ\"ו הביאו הרב בסמוך ואהא תי' דהא לא הוה ק\"ל למקש' דהתם מיירי בפסקו לה ב\"ד כלומר דבריי' הכי קתני עמדה ומיאנה בין בפסקו לה בית דין בין לא פסקו אינו משלם הא לא מיאנה דיהבי' לה בשפסקו בית דין ומשום הכי לא הוה ק\"ל ברייתא גופא אליבא דרב אמנם כשבא הבעל ולא טעין היינו טעמא דלא טענינן לי' כמו שכתב הרא\"ש ומה שדחה הרא\"ש בסמוך פיר\"ת משום דפשטא דמתני' לא משמע הכי דאיירי דוקא בפסקו לה בית דין אע\"ג דלדידי' נמי הך ברייתא לא מתוקמא אלא בפסקו לה בית דין הא לא תיקשי לה משום דבשלמא לפי' ר\"ת שפירש דמתני' דהתם מיירי בפסקו לה ב\"ד ואי לא פסקו לה ב\"ד לא הוה מיחייב לכ\"ע ואפי' לבני כהנים גדולים כמ\"ש לעיל משם ר\"ת ק\"ל להרא\"ש דפשטא דמתני' לא משמע הכי דדוקא בפסקו לה ב\"ד מיחייבי בני כ\"ג משום דאם כן הו\"ל לפרושי ומדסתם לן סתומי משמע דאפי' בלא פסקו לה ב\"ד פליגי חנן וכ\"ג אמנם בהך ברייתא ל\"ק לן הכי משום דאנן הכי קאמרי' דברייתא דקתני עמדה ומיאנה סתמא קתני ואפי' פסקו לה ב\"ד וכי דייקינן מינה הא לא מיאנה חייב לשלם הכי דייקינן מינה הא לא מיאנה משכחת לה דחייב לשלם בפסקו לה ב\"ד כנ\"ל ודוק: ומ\"מ מ\"ש הרב הנז' שדעת התוס' דאפי' לא טעין אנן טענינן לי' הדין עמו שכן נראה מדברי התוס' בד\"ה הא מני מדהוצרכו להעמיד מתני' בפסקו לה ב\"ד דוקא וגם מדבריהם דפרק יש מותרות נראה דהכי ס\"ל כמ\"ש לעיל וכן משמע בהדיא מפסקי תוס' סי' שס\"ו שכתבו וז\"ל לותה ואכלה אינו פורע אם לא פסקו לה בית דין וציין שם ד\"ה ואם בא יע\"ש ודלא כמ\"ש הב\"ח והדרישה שדעת התוס' כדעת הרא\"ש בזה דאי לא טעין אנן לא טענינן לי' דאם כן אמאי לא כתבו דמתני' דחנן איירי אפילו בלא פסקו לה בית דין כמו שכתב הרא\"ש ומ\"ש שכן משמע מדברי המרדכי נראה לי שהמרדכי לא כ\"כ לדעת ר\"י אלא סברא דיליה הוא דס\"ל בפי' דברייתא דואם בא ואמר צאי כו' כפר\"י וז\"ש ואע\"ג כו' כמו שפר\"י ומיהו בעיקר דינא פליג עליה וס\"ל דאנן לא טענינן ליה ודוק: עוד נסתפק הרב הנזכר לדעת הרא\"ש וסיעתו דס\"ל דאי לא טעין בעל לא טענינן ליה אם הוא דוקא בדספקה לדברים גדולים ולא ספקה לדברים קטנים דבכה\"ג יכול הבעל לטעון שהי\"ל לצמצם את עצמה ואי לא טעין לא טענינן ליה כיון דלא ספקה לה בריוח אבל אי ספקה לה לדברים קטנים אפשר דאע\"ג דלא טעין טענינן ליה דכגון זה פתח פיך לאלם הוא או דלמא אף בכה\"ג אי לא טעין לא טענינן ליה ופשיט לה הרב שדעת הרא\"ש דדוקא בדלא ספקה הוא דלא טענינן ליה ממ\"ש בברייתא דאם בא ואמר צאי כו' רשאי מיירי אף בדלא ספקה לדברים קטנים שהי\"ל לצמצם את עצמה והשתא אם איתא דאף בדספקה לא טענינן לה מנ\"ל הא ולמה לא נאמר דדוקא בדספקה לה בריוח הוא שרשאי לומר כן כשבא ואי לא טעין לא טענינן ליה אבל בדלא ספקה לדברים קטנים לאו כל כמיניה לומר שהיה לה לצמצם את עצמה אלא ע\"כ ס\"ל דבדספקה אע\"ג דלא טעין טענינן ליה ומ\"ה הוצרכו לו' דברייתא דקתני ואם בא ואמר כו' מיירי בדלא ספקה דאם אמר רשאי ואי לא טעין לא טענינן ליה עכת\"ד ולדעתי מה שרצה להכריח מדברי הרא\"ש שכתב דברייתא מיירי אף בדלא ספקה אין דבריו נראין לי שהרי התו' ג\"כ בד\"ה הנזכר כתבו כדברי הרא\"ש דברייתא מיירי אף בדלא ספקה והשתא תיקשי לן לדעת התוס' הכי דמנ\"ל דברייתא איירי אף בדלא ספקה ולמה לא נאמר דברייתא איירי דוקא בדספקה והשתא לא שייך תי' הרב דמשום דס\"ל דאנן לא טענינן ליה משום הכי אוקמיה דברייתא דקתני אם בא ואמר בדלא ספקה שהרי לדעת התוס' אע\"ג דלא ספקא נמי אנן טענינן ליה כמ\"ש הרב סמוך ונראה וכמו שכן הוכחנו לעיל וברייתא דקתני אם בא ואמר לאו דוקא אמר אלא אפי' לא אמר ומשום סיפא אצטריכא ליה כמ\"ש לעיל ואם כן הדרא קושיא לדוכתא אלא ע\"כ דהא ודאי ל\"ק כלל דמשום הכי הוצרכו לומר דברייתא איירי אף בדלא ספקה משום דאזלי לשיטתם דלעיל ד\"ה קטנה שהק' דאי ספקה לה בריוח נימרו לה בית דין צאי מע\"י כו' ולמה יורדין לנכסיו יע\"ש וא\"נ משום הכי הוצרכו לומר דברייתא דאם בא ואמר צאי כו' מיירי בדלא ספקה משום דאי ברייתא מיירי דוקא בדספקה לה בריוח א\"כ היכי קתני סיפא אם קדמו בית דין ופסקו מה שפסקו פסקו הא כיון דמיירי בדספקה בריוח נימרו לה ב\"ד צאי כו' למה יורדין לנכסיו וכקו' דלעיל וכיון שכן גם מדברי הרא\"ש ז\"ל ליכא לאכוחי מידי דס\"ל דבדספקה אפי' לא טעין טענינן ליה ממ\"ש דברייתא איירי בדלא ספקה שהרי דעת הרא\"ש ז\"ל כדעת התו' דאי ספקה לה בריוח אין ב\"ד יורדין לנכסיו אלא אומרים לה שתעשה ותאכל וכמ\"ש בסמוך שלא כדעת רש\"י יע\"ש כנ\"ל: והמרדכי והגהות כתבו אהך ברייתא דאם אמר צאי כו' רשאי וז\"ל ובדספקה אבל לא ספקה לא והכי מוכח להדיא בפ\"ק דגטין דאמרי' בגמ' כו' משמע דאי ספקה אפי' בע\"כ כו' יע\"ש ויש לדקדק קצת שנראה מדבריהם שהוצרכו להביא ראיה מההיא דגיטין למ\"ש דבלא ספקה אינו יכול לומר צאי כו' אלא שאח\"כ כתבו דמההיא נמי מוכח דאי ספקה אפי' בע\"כ דאי לא כן הכי הול\"ל ואפי' בע\"כ כדמוכח בפ' קמא דגיטין כו' וקשה דאמאי הוצרכו להביא ראיה מההיא דגיטין הא משמעתין מוכח בהדיא דבדלא ספקה אינו יכול לומר בע\"כ צאי וכדאמרינן מאי בינייהו איכא בינייהו גדולה ולא ספקה ופרש\"י דלצאי מע\"י כו' ליכא למיחש דכיון דלא ספקה לא קבלה עליה יע\"ש ויש ליישב דמשום הכי הוצרכו להביא ראיה מההיא דגיטין משום דאי משמעתין הו\"א דתלמודא ה\"ק איכא בינייהו גדולה ולא ספקה דכיון דלא ספקה אמרינן דמסתמא לא א\"ל צאי דרוב בני אדם אינם רוצים שיתבזו נשותיהן בחיצי רעב אמנם אה\"נ דאי אמר בהדיא צאי כו' אפי' בע\"כ רשאי ומה שפרש\"י הוא לפי האמת דבלא ספקה אינו יכול לומר בע\"כ כדמוכח מההיא דגיטין דהשתא אתיא סוגיא כפשטה ודוק:"
+            ],
+            [
+                "<b>מכרה </b>\n<b> מטלטלין כו'.</b> כתב ה\"ה דעת רבינו שכיון שלא מכרה כו' עיין מה שהק' הרב גד\"ת שהרי דעת רבינו דאין אומרים מגו לאפטורי משבועה ועיין בהרב נת\"מ דקנ\"א ע\"ב מה שתי' עוד שם דמיגו דלהד\"מ אלימא טפי משאר מיגו ואמרינן ביה מיגו לאפטורי משבועה אשתמיט מניה מ\"ש רבינו פ\"ט מה' שלוחין ופ\"ב מה' שכירות ע\"ש:"
+            ],
+            [],
+            [
+                "<b>המדיר </b>\n<b> את אשתו שלא תטעום א' מכל הפירות כו'.</b> בפרק המדיר דע\"א כתבו התוס' בד\"ה שלא תטעום ז\"ל לאו בכל פירות מדיר לה דא\"כ לא הוה חייל כדאמרי' בפ\"ב דנדרים גבי קונם עיני בשינה סתם לא חייל נדר למיסר שינה עליה כו' אבל למאי דס\"ד דאדרה איהו ותלינהו בתשמיש חל אפי' הדירה מכל פירות כו' ונראה שדבריהם סתרי אמ\"ש שם בסמוך בד\"ה שנדרה היא וז\"ל ונראה לר\"י דהשתא לא מיירי בדתלנהו בתשמיש אלא שנדרה הנאה מכל פירות כל זמן שהיא תחתיו כו' והרב נת\"מ דרמ\"ח ע\"ד כתב דאפשר לומר דכיון שנדרה כל זמן שהיא תחתיו הו\"ל כנודר לזמן דחייל נדרה כמ\"ש הר\"ן בפרק הנודר מן הירק יע\"ש. ואיני מבין דבריו דא\"כ אמאי הוצרכו התוס' לומר דלאו בכל פירות מדיר לה כו' וכתבו אבל למאי דס\"ד דהדרה איהו כו' דמשמע דלמאי דמסיק דנדרה היא לא מצי לאוקמה בנדרה מכל פירות וע\"כ דהיינו משום דאזלי לשיטתם שכתבו בד\"ה שנדרה משם ר\"י דהשתא לא מיירי בדתלינהו בתשמיש דאלו לפי דעת רש\"י ז\"ל למסק' ג\"כ הכי מתוקמא בדתלינהו בתשמיש ואיך כתבו למאי דס\"ד וכיון שכן כפי מ\"ש דבנודר' כל זמן שהיא תחתיו היא אמאי הוצרכו לומר דלאו בכל פירות קאמר אלא ודאי מוכח בהדיא דס\"ל דאפי' בנודרת כל זמן שהיא תחתיו לא חייל נדרה כיון שלא נדרה לזמן מוגבל שיכול לחיות בו וע\"כ לא כ' הר\"ן אלא דוקא בנודר בפי' זמן שיכול לחיות בו וכמ\"ש הרב הנזכר בס\"ד יע\"ש ולכן העיקר כמ\"ש החד\"ה דלישנ' דמתני' נקטו ולאו דוקא אלא ממין א' יע\"ש והרא\"ש ז\"ל שם כתב וז\"ל והיה אומר ר\"ת אם אדם אומר קונם כל פירות שבעולם עלי לא חייל הואיל וא\"א שלא יעבור כדאשכחן בפרק ב' דנדרים דאם אמר קונם עיני בשינה בסתם דלא חייל הנדר לאסור שינה עליו עכ\"ד יע\"ש והנר' שכונת דבריו במה שהביא ראיה מפ\"ב דנדרים היינו לומר דלא תימא דדוקא בשבועה הוא דאמרי' מלקין אותו וישן לאלתר אבל בנדרים אם נדר בדבר שאינו יכול לעמוד בו מחייב לקיים נדרו עד זמן שיכול לעמוד בו ואם אכל או ישן שלא מתוך האונס הרי זה עובר משום בל יחל וע\"ז הביא ראיה דנדרים ושבועות חדא נינהו וכן מבואר ממ\"ש בתשו' מיימו' דשייכי לה' נדרים סי' ד' שכתבו וז\"ל אע\"ג דבפ\"ב דנדרים תני ואלו הן נדרי עינוי נפש אמר קונם פירות העולם עלי ה\"ז חל הנדר וצריך לקיימו עד שיפר ואם אינו יכול לעמוד בהם הו\"ל נדר שוא וא\"צ הפרה ומיד עבר בבל יחל ומותר לאלתר בלא הפרה כמו שבועה שלא ישן שמלקין אותו וישן לאלתר דאין חילוק בין נדר לשבועה דהכי משמע בפ\"ב דנדרים גבי קונם עיני בשינה יע\"ש אמנם למ\"ש ר\"ת דקונם כל פירות שבעולם לא חייל נדרא כלל ונדר שוא אין בו משום לתא דאיסורא הא ודאי דליכא לאתויי ראיה מההיא דפרק ב' דנדרים דאדרבא ריהטא דשמעתתא התם משמע דנדרי שוא חיילי ויש בהן משום בל יחל והתו' ז\"ל בפ\"ג דשבועות דכ\"ח ד\"ה באומר יאסרו הקשו מהך סוגייא לדעת ר\"ת דס\"ל דנדר שוא לא חייל כלל וכ\"כ בפ' השולח דל\"ה ד\"ה ונודרת ולדעת ר\"ת צ\"ל דס\"ל כמ\"ש הר\"ן שם דנקט לישנא דמי שבקינן ליה משום דבעי לאתויי ההיא דר\"י דמיירי בשבועה אמנם בנדר שוא ודאי כיון דאין בו חלות כלל אין כאן איסור כלל משום דאין בו הזכרת השם יע\"ש וראיתי להרב נת\"מ דש\"ג ע\"ד על ההיא דנודרת ואוסרת כל פירות שבעולם כתב וז\"ל וכתבו התוס' ד\"ה כל פירות דאע\"ג דנדר חייל אף על דבר שא\"א לקיימו כדאמרינן בפרק ב' דנדרים גבי קונם עיני כו' מ\"מ כיון דמשם ואילך לא מתסרא אינה חוששת הואיל ואינה עומדת באיסור כל ימיה כו' והן הן דברי הרשב\"א בחי' אבל באותה תשובה שהביא מרן בריש סימן צ\"ו כתב ולא תאסור כל פירות עליה שאם עשתה כן אין האיסור חל לפי שא\"א לחיות בלי שום פרי כדאמרינן גבי קונם עיני כו' ואתמהא שמלבד שדבריו סתרי אמ\"ש בחי' עוד זה חלי שכתב כדאמרי' גבי קונם עיני בשינה ואדרבא מהתם מוכח איפכא דנדר חל אף על דבר שא\"א לקיימו כמו שהוכיחו התוס' ודבריו צ\"ע אם לא שיש ט\"ס בדבריו עכ\"ל: ואיני יודע מה ראה על ככה להקשות על תי' הרשב\"א ז\"ל שדברי הרשב\"א הן הן דברי ר\"ת שכתב הרא\"ש וכונת ראייתו ודאי כמ\"ש וכמבואר מתשו' מיימו' וזה פשוט גם מ\"ש שדבריו שבתשו' סתרי אמ\"ש בחידושיו הרואה יראה שאין משם ראיה דס\"ל דנדר שוא חל שכ\"כ וז\"ל ל\"ג בה כל פירות משום דא\"א לקיימו ואוכלת לאלתר כדאמרי' בנדרים כו' יע\"ש ויש לפרש דבריו כמ\"ש לדעת ר\"ת שכל כונתו לומר דנדרים ושבועות חדא נינהו ואינו מחוייב לקיים נדרו עד זמן שיוכל לעמוד וממילא איכא למימר דנדר שוא אין כאן איסור כלל כיון דאין בו הזכרת השם וכמ\"ש הר\"ן וכן מבואר בהדיא שדעתו ז\"ל כן מש\"ש בחי' לנדרים יעויין שם בס' פני יהושע למוהר\"י חאנדאלי הנדפס מקרב ימים בתשו' סימן ז' דפ\"ח ע\"א שתמה על הטור ז\"ל שהביא בי\"ד סימן רל\"ב סברת ר\"ת בסתם הפך סברת הרא\"ש ז\"ל בפי' לנדרים שכתב שם דאיסורא מיהו איכא יע\"ש ולא ידעתי אדק\"ל להטור ז\"ל תיקשי להרא\"ש ז\"ל דבפרק המדיר שהביא סברת ר\"ת בסתם ולא חלק עליו משמע דסבירא ליה דנדר שוא אינו עובר כלל הפך ממ\"ש בנדרים ואפשר דה\"ט דהטור ז\"ל שתפס דברי אביו הרא\"ש שבפסקיו עיקר ודוק ובמ\"ש רבינו נדר' היא שלא תאכל אחד מכל הפירות כו' או שנדרה בנזיר כו' אם רצה שתשב תחתיו כו' תשב הקשה הרב הנז' דרמ\"ט ע\"ג דא\"כ מאי האי דפרכינן בגמ' למאי דבעי לאוקמא מתני' דתלינהו לקישוטיה בת\"ה דאמרה יאסר הנאת תשמישך אם אתקשט ותתקשט ותיאסר אי לב\"ש ב' שבתות אי לב\"ה כו' ואמאי יוציא לאלתר ולפי סברת הרמב\"ם ז\"ל דיוציא לאו בע\"כ קאמר אלא אם רצה להוציאה מרצונו יתן כתובה מאי פריך ותתקשט כו' ואמאי ימתין שבת אחד הא אם רצה להוציאה מי מעכב על ידו ומה שצריך להמתין לב\"ש שתי שבתות כו' היינו להוציאה בע\"כ ואף למ\"ש הרב פרישה ז\"ל דדוקא בנדר' שלא תאכל אחד מן הפירות או נדרה מן היין ולא תלאו בתשמיש הוא דס\"ל לרבינו ז\"ל הכי אבל אם נדרה שלא תתקשט ותלינהו בתשמיש מודה רבינו דיוציא בע\"כ מטעמא דסברא מיסנ' סני לי וס\"ל דדוקא בנדרה בתשמיש שבו כל האישות תלוי שייך טעמא דמיסנא סני יע\"ש אכתי אינו מיושב למאי דפריך ותתקשט כו' כיון דאכתי לא אסיק טעמא דמיסנא סני ועוד ק' לסברת רבינו דיוציא לאו בע\"כ קאמר אלא אם רצה להוציאה יוציא ויתן כתובה היכי קתני עלה במתני' ר\"י אומר ביש' יום אחד יקיים דמאי יקיים כיון דת\"ק לא אמר שיוציא בע\"כ וכי אם ירצה להוציאה מדעתו מי מעכב ע\"י עכ\"תק: ולא ידעתי לפי דעתו ז\"ל אמאי לא קשיא ליה לדעת הר\"ן ג\"כ דס\"ל דיוציא בע\"כ קאמר שהרי כתב הר\"ן והאי יוציא דתנן משמע יוציא בע\"כ מטעמא דמיסנא סני לי ואם כן ק' לדעת המקשה דלא אסיק אדעתיה טעמא דמיסנא סני לי אי ס\"ל דיוציא דתנן בע\"כ משמע א\"כ אדקשי' לי ותתקשט ותאסר כו' תקשה לי' עדיפא מינה דאמאי יוציא בע\"כ כלל כיון דלא אסיק אדעתי' טעמא דמיסנא סני ואי ס\"ל דמתני' ה\"ק אם רצה להוצי' יוציא ויתן כתובה א\"כ מאי ק\"ל ותתקשט כו' והיכי ניחא לי' מתני' דקתני רי\"א כו' כמו שהק' הר' הנז' אע\"כ צ\"ל דהמקש' ודאי דאסיק אדעתי' טעמא דמיסנא סני להא מילתא דכופין אותו להוצי' אלא דמ\"מ הוה ק\"ל דכיון דהמדיר את אשתו מת\"ה אמרינן לב\"ש שתי שבתות יקיים ולב\"ה שבת אחד מטעמא דגמרינן מיולדת דאורח ארעא לשהות כך וא\"כ אמאי כופין אותו להוצי' (מטעמא דמיסנא סני) מיד כיון דאורח ארעא לשהות כך ושמא בתוך כך תמצא פתח לנדרה וא\"כ הו\"ל לומר דתתקשט ותיאסר שבת אחד ויותר מכאן כופין אותו להוציא מטעמא דמיסני סני לה כיון שהוא הגורם בקיומה ולאו אורח ארעא לשהות יותר מכאן ואהא משני ליה דטעמא דמיסנא סני אהני לן נמי לומר דיוצי' מיד דה\"מ היכא דנדר איהו דסברה מירתח רתח עלואי והשתא מותיב דעתא כלומר דטעמא דאורח ארעא לשהות גרידא לא אהני לן לומר דימתין שתי שבתות או שבת אחד אלא משום דאיכא לומר טעמא דסברה השתא מותיב דעתיה אבל היכא דנדרא היא ושתיק לה סברה מיסנא סני לה ומש\"ה אע\"ג דאורח ארעא לשהות כך ויכולה לסבול מ\"מ כיון דסברה מיסנא סני לה אינה מבקשת פתח לנדרה ואינה רוצה בקיומו של בעל כלל כנ\"ל:<br><b> גם </b> מאי שהקשה ממאי דקתני במתני' רי\"א יום א' יקיים כפי מ\"ש הרב פרישה ז\"ל י\"ל דמתניתין איירי בשתלאו בתשמיש ויוצי' דקתני יוציא בע\"כ קאמר ועוד היה נר\"ל דמ\"ש רבינו אם רצה שתשב תחתיו תשב היינו דוקא בנודרת שלא תאכל אחד מכל הפירות לעולם דסתמא קתני ומשום דכיון דאפי' כי מפקי' לה מבעלה אינה מרווחת כלום שהרי כבר נאסרה באותו זמן ואפי' נשאת לבעל שני אין הבעל מפר בקודמין משום הכי ס\"ל לרבינו דאין כופין אותו לגרש והיינו ברייתא דקתני האשה שנדרה בנזיר ושמע בעלה כו' אם רצה הבעל להפר יפר ואם אמר אי אפשי באשה נדרני' יוציא ויתן כתובה דמשמע דאם רצה לקיימה אין כופין משום דברייתא איירי בשאינה מרוחת כלום אם מגרשה כמ\"ש: אמנם מתניתין דקתני יוציא ויתן כתובה דבע\"כ קאמר ע\"כ מיירי בדתלאו בתשמיש דאמר יאסר הנאת תשמישך עלי אם אטעום מאותו המין או אם אתקשט ומשום הכי אמרינן דכופין לגרש כיון דהוא נתן אצבע בין שניה וכי מפקי' לה מיניה הא אית לה רווח' דיכולה לינשא לאיש אחר שהרי לא אסרה עליה הנאת תשמיש כל העולם אלא הנאת בעלה גרידא וא\"נ בנדרה כל זמן שהיא תחתיו כמ\"ש התוס' ובהכי נתיישבו קו' הרב הנז' ז\"ל אלא שמדברי הר\"ן וה\"ה ז\"ל משמע שלא הבינו כן בדעת רבינו ועוד דאכתי קשה דא\"כ הו\"ל לרבינו ז\"ל להביא דינא דמתני' דבשתלאו בתשמיש כופין אותו להוציא מיד וכן ק' לדעת הרב פרישה וכעת צ\"ע ועיין בספר בית שמואל סימן ע\"ג ס\"ק ודעת הריטב\"א ז\"ל כדעת רבינו ז\"ל ועיין בליקוטי מוהר\"ב ז\"ל ח\"ב דף נ\"ו ויש לדקדק עליו שנראה שדבריו סותרים ממ\"ש מוהר\"ב משמו בדף נ\"ה סוף ע\"א וז\"ל וא\"ת כיון דנדרה מגופו של פרי כי מגרש לה מאי הוי הא קיימא באיסוריה ובעל שני אינו יכול להפר בקודמין וי\"ל כו' יע\"ש והשתא לפי דעתו ז\"ל דבנדרה היא אין כופין אותו לגרש אלא שאם בא להוציא כופין אותו ליתן כתובה לא ידעתי מאי האי דק\"ל כי מגרש לה מאי הוי כו' ואולי י\"ל שלדעת י\"א שהביא הוא דקשיא ליה ודוחק:"
+            ]
+        ],
+        [],
+        [
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>אין </b>\n<b> מחייבין את הבעל לפדות את אשתו כו'.</b> בפ' נערה דנ\"ב ופסק כרשב\"ג דאמר אין פודין את השבויין יותר מכדי דמיהן מפני תיקון העולם ע\"ש: ודע שכתב הרשב\"א בחי' לגיטין פרק השולח דמ\"ה דאע\"ג דהתם מבעיא לן בטעמא דאין פודין אי משום דלא ניגרו וליתי הוא או משום דוחקא דצבורא הוא ולא איפשטא מהך דרשב\"ג אפשיטא לן דטעמא משום דלא ניגרו בהו הוא דאי משום דוחקא דצבורא הוא גבי בעל שהוא חייב לפדות את אשתו משלו מאי דוחקא איכא והא דלא פשיט לה התם מהכא דכוותא איכא בתלמודא דקאי בתיקו ומפשטא בדוכתא אחרינא וכתב עוד שכן נר' שהוא דעת הרי\"ף ז\"ל שפסק שם כרשב\"ג ואילו בגיטין כתבה למשנתינו סתם ולא הביא בעיא דמהתם שמעינן ליה דמשום דלא ניגרו בהו עכת\"ד ז\"ל וכן כתב הר\"ן ז\"ל שם בשם י\"א והנה לפי הנר' לכאורה מדבריהם ז\"ל הוא דקי\"ל כרשב\"ג דאין פודין כו' ואפי' אם רצה הבעל לפדותה יותר מכדי דמיה אינו רשאי כיון דקי\"ל דטעמא משום דלא ניגרו בהו וכ\"כ מרן הב\"י בטי\"ד סי' רנ\"ב אמ\"ש הטור שם דאדם יכול לפדות את עצמו בכל מה שירצה וכן לאשתו שהיא כגופו כתב מרן וז\"ל והשתא לדעת הרי\"ף ורמב\"ם והרשב\"א והר\"ן אין חילוק בין אשתו לשאר השבויים ודברי רבינו אינן אלא לדעת התוספות והרמ\"ה והרא\"ש ז\"ל וכיון דפלוגתא דרבוותא היא לא היה ליה לסתום דבריו עכ\"ל וק\"ל טובא לפי שטת' ז\"ל דאין פודין דקאמר רשב\"ג אינו רשאי לפדות קאמר דא\"כ מאי פריך בפרק נערה לרשב\"ג הא בכדי דמיהן פודין אע\"ג דפירקונה יותר על כתובתה ורמינהי נשבית כו' רשב\"ג אומר אם היה פירקונה כנגד כתובתה פודה ואם לאו אינו פודה כו' יע\"ש והשת' כפי דעת הרשב\"א ודעימ' מאי קושי' אימ' דהכי דייקי' מיניה אין פודין כו' יותר מכדי דמיהן כלו' אינו רשאי הא בכדי דמיהן אע\"ג דפירקונה יותר על כתובתה אם רצה לפדות פודה והיינו ממש ההיא ברייתא דרשב\"ג דקאמר אם היה פרקונה כנגד כתובתה פודה כלומר חייב ואם לאו אינו חייב לפדות בכדי דמיהן וביותר מכתובתה ודאי דאם רוצה לפדות לדעת רשב\"ג פודה כיון דליכא טעמא דניגרו בהו אלא ודאי דאין פודין דרשב\"ג אינו חייב לפדות קאמר והשתא כי דייקינן מיניה הא בכדי דמיהן פודין ע\"כ חייב לפדות הוא דדייקינן מניה ומש\"ה פריך שפיר לכן הנ\"ל הוא ודאי דגם הרשב\"א מודה דגבי בעל אם רצה לפדות אשתו יותר מכדי דמיהן רשאי לפדותה אפי' לטעמא דלא ניגרו בהו דאשתו כגופו ואהני לן הך טעמא דאשתו כגופו לומר דרשאי לפדותה משא\"כ בשאר השבויים אבל אם אינו רוצה לפדותה יותר מכדי דמיה לא מחייבי' ליה כיון דאיכא תקון העולם דלא ניגרו בהו וליתי והכרעת הרשב\"א ז\"ל הוא דע\"כ דרשב\"ג ס\"ל דטעמא דאין פודין משום דלא ניגרו בהו דאי טעמא דאין פודין משום דוחקא דצבורא אמאי קאמר רשב\"ג גבי בעל עם אשתו דאין פודין אותה יותר מכדי דמיה ואסיקנא התם אפי' היתה כתובתה יתר על פירקונה כיון דבעל חייב לפדותה משלו ליכא דוחקא דצבורא ואמאי אינו חייב לפדותה (ולא ניחא ליה בתירוץ הר\"ן והריטב\"א בחי' לכ\"י דחיישינן לדוחקא דבעל כי היכי דחיישינן לדוחקא דצבורא משום דכיון דכתובתה יתר על פירקונה מדידה הוא דפודה אותה) אלא ודאי דרשב\"ג סבר טעמא דאין פודין משום דלא ניגרו ומש\"ה לא מחייבינן ליה וכדכתיבנא אבל לעולם אם רצה לפדותה יותר מכדי דמיה דפודה אותה משום דאשתו כגופו ומשום הכי פריך מרשב\"ג ארשב\"ג ובהכי ניחא דברי הטור ז\"ל שסתם דבריו ולא הביא דעת הרי\"ף והרמב\"ם והרשב\"א ז\"ל שחולקים עליו וכמו שהקשה מרן שם משום דהטור ז\"ל שם קאי אי רשאי לפדותה שכן כתב אבל אדם יכול לפדות כו' וכן לאשתו וס\"ל להטור דבהא אפי' הרי\"ף ודעימיה מודה באשתו דרשאי לפדותה וכדמוכח בהדיא ממאי דפריך בגמרא וכדכתיבנא אמנם בא\"ה סימן ע\"ח דקאי התם אי חייב לפדותה או לא הביא מחלוקת הרי\"ף והרמב\"ן ז\"ל וכן מדוקדק בלשונו שכתב והרי\"ף פוסק שאינו חייב וזה נר' שהוא דעת רבינו ז\"ל שכתב אין מחייבין כו' ועוד דהוא פסק בהלכות מ\"ע טעמא דאין פודין משום דלא לגרבו וכמו שהקשה הלח\"מ ז\"ל משום דס\"ל לחלק בין אשתו לשאר שבוי' ומה שהקשה הלח\"מ ז\"ל לפי תירוץ זה דא\"כ אמאי פסק כרשב\"ג מטעמא דמתניתין דהשולח הא לא קאמרה אלא גבי אחר אבל אשתו לא כו' וכונת קושייתו הוא כפי מ\"ש שם הר\"ן ז\"ל דפסק בקמייתא כרשב\"ג משום דסתם מתניתין דהשולח אתי כוותיה והשתא אי ס\"ל לחלק בין אשתו לאחר לרשב\"ג ע\"כ מתניתין דקתני אין פודין כלומר אינו רשאי באחר איירי אבל באשתו אליבא דרשב\"ג רשאי וכיון שכן אפי' כת\"ק מצי אתיי' סתם מתניתין דמתניתין איירי באחר אבל באשתו חייב לפדותה ומאיזה הכרח פסק בהך כרשב\"ג: ומהתימה על הרב נ\"מ ז\"ל דקנ\"ו ע\"א שתירץ כן קושיי' הלח\"מ ז\"ל מסברא דנפשיה כאילו היה דבר חדש ולא השגיח שהרב לח\"מ ז\"ל כתב תי' זה ודחאו מכח קושי' זו יע\"ש ומ\"מ לעיקר קו' הלח\"מ ז\"ל נר' דלא ק' מידי כפי מ\"ש הרשב\"א ז\"ל בחידושיו לגיטין דמדלא קאמר רשב\"ג אף בזה מפני תקון העולם משמע דרשב\"ג הוא דאית ליה תקון העולם ות\"ק לית ליה כלל וא\"נ כמ\"ש הר\"ן ז\"ל שם דבחד לישנא מתנייא כמו שיראה המעיין וא\"כ ע\"כ סתם מתני' כרשב\"ג: ובהכי ניחא לי מ\"ש התוס' בד\"ה אין פודין כו' ארישא קאי ודבריהם סתומים ומצאתי בשיטה כ\"י למוהר\"י קורקוס שפי' דכוונתם לאפוקי דלא נימא דלא קאי אלא אסיפא אבל מודה הוא דפעם אחד צריך לפדותה אפי' ביתר מכדי דמיה אבל פעם שניה אינו רשאי לפדותה יותר מדמיה דא\"כ מ\"ט דרשב\"ג מ\"ש דבפעם א' יכול ופעם שניה אינו רשאי אי סובר דאשתו כגופו א\"כ אפי' פ\"ב נמי דהא אדם יכול לפדות את עצמו כמה פעמים ואם אין אשתו כגופו אפי' פ\"א נמי לא לכך פירשו התוספ' ז\"ל דפליג אף ארישא עכ\"ל ואין דבריו נראין משום דא\"כ הו\"ל להתוספות למימר ארישא נמי פליג מדלא כתבו כן משמע דכונתם לומר דרשב\"ג ארישא דמילתא דת\"ק ולא אסיפא דקתני פעם שני רצה פודה רצה אינו פודה וצ\"ע למה דאף אסיפא נמי משמע דקאי דת\"ק קתני דפעם שני רצה פודה אפי' ביותר מדמי' ורשב\"ג פליג וקתני דאינו רשאי ודברי הרב ח\"ה ז\"ל בזה הם דברים תמוהים לע\"ד כמו שיראה המעיין ומה שתירץ הרב נת\"מ הוא מגומגם קצת משום דאם הכרעתם מההיא סוגי' דגיטין לא הוה ליה למסתם דבריהם: אמנם כפי מ\"ש אתי שפיר דברי התו' ז\"ל דכונתם לומר דע\"כ אין פודין דרשב\"ג ארישא קאי דקתני פ\"א פודה וקאמר רשב\"ג אינו חייב אבל אסיפא דקתני רצה פודה כו' לא מצי קאי משום דאי קאי אסיפא ע\"כ אין פודין דרשב\"ג אינו רשאי קאמר וא\"כ מאי פריך מרשב\"ג ארשב\"ג וכמ\"ש לעיל כנ\"ל ועיין בספר פרח מטה אהרן ח\"ב סימן ח':"
+            ]
+        ],
+        [],
+        [],
+        [],
+        [],
+        [],
+        [],
+        [],
+        [],
+        [
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>איש </b>\n<b> ואשה שהיו ביניהם שדוכין כו'.</b> כתב ה\"ה וז\"ל בפרק הנושא אמר רב גידל כו' וכתב רבינו שה\"ה איש ואשה שהיו ביניהם שדוכין וכ\"ש הוא מדין האב כו' והוא תימה שהרי בירושלמי אמרו כשם שהבעל פוסק כך האב פוסק אלא שהבעל מזכה בכתב והאב בדברים ואפי' נימא דתלמודא דידן פליג אירושלמי מ\"מ לא היה לו לומר דכ\"ש הוא מדין האב גם מ\"ש דכן נתבאר מן הגמרא ונראה שכונתו היתה למ\"ש פרק הנושא דפריך התם אר\"ל מדתנן הנושא את האשה נזון את בתה מאי לאו כה\"ג לא בשטרי פסיקתא וכדרב גידל וכמ\"ש מרן ז\"ל נראה דאין ראיה כלל דאיכא למימר דמתניתין מיירי בכתב לה וכמ\"ש בירושל' דגבי בעל בעינן כתב ואדרבא לישנא דתלמודא מוכח טפי לפ\"ז דקאמר בשטרי פסיקתא דמשמע דבעינן כתיבה אלא דאפי' לא כתב לה בלשון חייב אני לך מהני מטעמא דרב גידל דאי באמירה בעלמא מהני למאי אצטריך לומר בשטרי פסיקתא ושטרי מאן דכר שמיה ובפשיטות הי\"ל לומר לא כדרב גידל ומן האמור בזה אתה תחזה שמ\"ש הגאונים והר\"ן ז\"ל ר\"פ אע\"פ דבירוש' קאמר דאפי' אחר נשואין קונה באמירה לאו דוקא אלא לאפוקי דלא בעינן קנין שלדעת הירוש' אפי' בשעת קדושין ונשואין כתב דוקא בעינן והנראה אצלי שרבינו וכל הפוסקים ז\"ל דחו להא דירוש' מכח מאי דפריך התם לרב אשי דאמר לא נתנו ליכתב ממתניתין דהפקחין היו כותבין ולפירוש רבינו והרי\"ף ורוב המפרשים היינו לומר דמדהזכיר כתיבה ש\"מ בעינן כתיבה ואי ס\"ל כהירושלמי דגבי בעל אינו מזכה אלא בכתב מאי קושיא הא גבי פקחין ודאי צריך כתיבה לכ\"ע וכן נמי ממאי דפריך ממתניתין דאין כותבין שטרי אירוסין והוצרך לאוקומא בשטרי אירוסין ממש ואם איתא אמאי לא מוקי לה בשטרי פסיקתא דבעל ואשתו דהתם אינו קונה אלא כתיבה ומשום הכי אין כותבין אלא מדעת ב' אלא מבואר דס\"ל לתלמודא דידן דאין חילוק בין אב לבתו בין איש לאשתו כנ\"ל: גם מ\"ש עוד ה\"ה וז\"ל ובדין הפוסק מעות לחתנו יתבאר בפ' זה שאם האשה פסקה על עצמה שהיא יושבת עד שתמצא מה שפסקה אלמא דקנה הבעל לא הבינותי דבריו שהרי אפי' נימא דלא קנה הבעל אפי\"ה אמרינן שפיר דתשב עד שתלבין ראשה מאחר ששניהם הסכימו על כך וזה מבואר שהרי ליישב מתניתין דהפוסק לחתנו הוצרכו לאוקומא כשלא קדשו מיד לדעת רשב\"ם או בנשואין ב' לדעת ר\"ת הרי דאע\"ג דלא קנה הבעל אפי\"ה אמרינן דתשב עד שתלבין ראשה והיאך הביא ראיה ממנה ה\"ה ז\"ל לומר דקנה והנראה דס\"ל לה\"ה שלא כדעת התוספות דמתניתין דקתני תשב עד שתלבין ראשה היינו דוקא באופן דקנה בדברים כגון שקדשו מיד ובנשוא' משום דכיון דמן הדין קנה וחייב ליתן לו משום הכי תשב עד שתלבין ראשה דאדעתא דהכי נתרצה בדבר אבל אם הוא באופן דלא קנה לכ\"ע לא אמרינן תשב עד שתלבין ראשה דכיון דלא עשו קנין ביניהם איכא למימר דאיהו הוא דאפסיד אנפשיה ומצי למימר משטה הייתי בך ובהכי ניחא לי מה שהקשה הרב נת\"מ למ\"ש רי\"ו שדעת הרמ\"ה כדעת רבינו דכל שלא היה לו מעות בשעת הפסיקה לא מהני הא דרב גידל והק' עליו שמדברי הרא\"ש שהביא בשמו משמע איפכא שכ' שהרמ\"ה תי' דהפוסק מעות לחתנו מיירי בשאין לו מעות לפרוע ואם היה דעתו כדעת רבינו טפי מהכי הוה ל\"ל דאפי' יש לו מעות לפרוע אם לא היו לו אז בשעת הפסיקה לא קנה ובהכי הוה מתוקמא שפיר ההיא דהפוסק מעות לחתנו יע\"ש ולפי מ\"ש י\"ל דס\"ל להרמ\"ה דמתניתין לא מצי מתוקמא בשלא היו לו מעות בשעת הפסיקה משום דכיון דלא קנה לא אמרינן בכי הא תשב עד שתלבין ראשה וכדעת ה\"ה ז\"ל: ואולם אכתי דברי ה\"ה ז\"ל קשים אצלי דמאי ראיה מההיא דהפוסק דהא איכא לאוקמא בשקנו מידו וכדאוקימנא לה למתניתין ר\"פ הנושא וליכא למימר שכוונתו ממה שלא ביאר רבינו שם דבעי קנין דלהא לא הוצרכנו דודאי כיון שרבינו ז\"ל סובר דאפי' בבעל קנה בדברים ומש\"ה לא כתב דבעי קנין אבל אעיקר דינא דרבי' מאי ראיה מההיא מתניתין דהפוסק מעות לחתנו וצ\"ע:"
+            ],
+            [
+                "<b>במה </b>\n<b> ד\"א כשפסק כו' ובנשואין ראשונים כו'.</b> כ\"כ התוספות פ\"ק דקדושין ד\"ט ע\"ב ד\"ה הן הן דברים כו' והן דברי הירוש' הביאוהו הרי\"ף והתוספות ז\"ל פ' שני דייני גזירות וכתב הריב\"ש בתשובה סימן שמ\"ה שאפשר שלא חלקו בין נשואין ראשונים לשניים אלא דוקא באב הפוסק ע\"י בנו ובתו שעל זה נזכר בירושלמי אבל חתן עצמו הפוסק לאשתו אפי' בנישואין ב' ודקדק כן מדברי רבינו שבדין י\"ג כתב איש ואשה שהיו ביניהם שדוכין וא\"ל כמה את מכנסת לי כו' ואמרה לו כמה אתה נותן לי כו' וכן האב שפסק ע\"י בנו ובתו כו' ובדין י\"ד כתב בד\"א דפסק האב לבתו כו' ובנשואין א' כו' ומדלא כתב סתמא בד\"א בנשואין ראשונים דאז הוה קאי אתרי בבי דלעיל מיניה בפסיקת האיש והאשה ובפסיקת האב לבנו ולבתו והוצרך לפרש בד\"א דפסק האב משמע שדעתו דחתן הפוסק לעצמו אפי' בנישואין שניים אלו דבריו יע\"ש וראיתי להרב נת\"מ ז\"ל דצ\"ג ע\"ד שתמה עליו דאיך כ' דעל זה נזכר בירוש' אדרבא דברי הירושלמי אינו אלא בחתן הפוסק לעצמו דהכי איתא התם תנן הפקחין היו כותבין ע\"מ שאזון את בתך כו' ותני עלה ובלבד מן הנישואין א' כו' והא מתניתין בחתן הפוסק לעצמו מיירי כדקתני ע\"מ שאזון את בתך ואעפ\"כ העמידוה בנשואין א' דוקא יע\"ש שהניחו בצ\"ע ובאמת שהדבר מתמיהא על הריב\"ש ז\"ל איך הביא ראיה לסתור מהירוש' והנראה ודאי שמ\"ש הריב\"ש שעל זה נזכר בירוש' לא היתה כונתו אלא עמ\"ש בירושלמי בפרק אע\"פ ששם הובא הא דתני עלה ובלבד מן הנישואין הא' אדינא דאב הפוסק לבנו ולבתו כאשר יראה הרואה ומ\"מ אכתי צריכין אנו למודעי מה יענה למ\"ש בירושלמי גבי ההיא דהפקחין דאפי' בחתן הפוסק לעצמו בעינן נישואין א' ונראה לע\"ד דע\"כ לא כתב הריב\"ש דבחתן הפוסק לאשתו אפי' בנשואין ב' מהני אלא דוקא בפוסק מתנה לעצמה משום חביבותא דאית ליה בגוה גמר ומקני לה וכנדון שלו וכן נמי מה שדקדק מדברי רבינו נמי בכה\"ג מיירי כמ\"ש ואמר לה כמה את מכנסת לי כו' כמה אתה נותן לי כו' וכך מדוקדקים דברי מרן כ\"מ יע\"ש אמנם בחתן המחייב לזון את בת אשתו אזיל ומודה הריב\"ש ז\"ל דבנשואין ב' לא מהני דכל כי האי ודאי לא אמרינן דמשום חביבותא דידה גמר ומשעבד נפשיה לזון את בתה אלא דוקא בנשואין א' דאיכא רוב שמחה טפי ובהדרגות חתן המתחייב לבתו הדר דינא כדין האב הפוסק לבנו זה הנראה אצלי אמת ויציב בדעת הריב\"ש ומכלל האמור אתה תחזה שמ\"ש הרב בית שמואל סי' נ\"א ס\"ק להביא ראיה לדינו של הריב\"ש ממתניתין דפרק הנושא אשה לזון את בתה דמשמע התם דבאלמון שנשא אלמנה מיירי כדקתני מתו בנותיהן נזונות כו' יע\"ש לא דק כלל שהרי בירושלמי אוקמוה להו בנשואין ראשונים ומה שדקדק ממתניתין ליתא כלל דבנותיהן דקתני מתניתין בבנות שהיו לו ממנה קאמר וזה פשוט: ועוד נראה שיש להכריח דינו של הריב\"ש ז\"ל דבחתן הפוסק לאשתו אפי' נשואין ב' מהני מההיא דפרכינן בפרק הנושא לרב אשי דאמר לא ניתנו ליכתב ממתניתין דקתני והיא ניזונית מנכסים משועבדים ומשנינן דהתם בשקנו מידו ופרכינן ומאי פסק' ומשני איהי דהוה בשעת קנין מהני לה קנין בנות דלא הוה בשעת קנין לא מהני בתו קנין וסדר פריך מי לא עסקינן דהואי בשעת קנין וה\"ד כגון דגירשה והדרה ופרש\"י וז\"ל כגון דגירשה והחזירה וכתב לה תנאים הללו ואפי' הכי תנן סתמא בנותיהן ניזונות מבני חרי כו' יע\"ש: והשתא קשה טובא דלפי מ\"ש הירוש' דמתני' דהפקחין מיירי דוקא בנשואין ראשונים אבל בב' אינו קונה בדברים עד שקנו מידו אם כן מאי האי דפריך למאי דמוקי לה בשקנו מידו מאי פסקה ומי לא עסקינן דהואי בשעת קנין כגון דגירשה כו' דמשמע בהדיא דאי מוקמינן למתניתין בשלא קנו מידו אתיא מתני' סתמא אפילו בגירשה והחזירה והלא כל שגירשה והחזירה הו\"ל נשואין ב' ולכ\"ע לא מהני עד דאיכא קנין אלא ודאי משמע דתלמודא דידן פליג אירוש' וס\"ל דאפי' בנשואין ב' מהני ומ\"מ גבי האב הפוסק לבנו פסק רבינו כהירוש' משום דבהא לא אשכחן דפליג תלמודא דידן על הירושלמי דאיכא למימר דדוקא בחתן הפוסק הוא דס\"ל לתלמודא דידן דאין לחלק אבל באב הפוסק מודה דדוקא בנשואין א' ומה מאד מדוקדקין דברי רבינו ז\"ל שבדין הנושא את האשה לזון את בתה כתב בסתם ולא חילק בין נשואין ראשונים לב' כמו שחלקו בירוש' ולומר שסמך עמ\"ש באב הפוסק לבנו זה דוחק כי מאחר שהירוש' הוצרכו לאשמועי' לה נמי בדין הנושא את האשה משמע דחדא מחברתא לא נפיק משום דהוה מצינן לומר דפסיקת חתן אלימא טפי א\"כ ה\"נ הי\"ל לרבינו להביא דין זה נמי גבי הנושא את האשה לזון את בתה ואולם כפי מ\"ש דבריו ז\"ל מצודקים דבההיא ודאי לא פסקינן כהירושלמי משום דתלמודא דידן פליג עלה כמ\"ש וכבר עלה על דעתי ליישב ולומר דתלמודא דידן לא פליג אירושלמי דע\"כ לא אמרו בירושלמי דבנשואין ב' בעינן קנין אלא דוקא באלמון שנשא אלמנה אבל במחזיר אשתו ראשונה חשיבא טפי כנשואין ראשונים ע\"ד מה שאמרו נתגרשה קא אמרת נתגרשה חזרה לחיבתה הראשונ' ומ\"מ זה דוחק דאם כן נ\"מ לענין דינא גבי האב הפוסק לבנו דאם הוא בנשואין ב' כגון שגירש' והחזיר' קני באמירה וכל כי האי לא לישתמיט לשום א' מהפוסקים לומר כן ותו דכיון דטעמא דמילתא משום דאיכא רוב שמחה טפי ומש\"ה גמר ומקני בדבורא בעלמא במחזיר גרושתו מיסתברא ודאי דלא חשיבא שמחה טפי מאלמון שנשא אלמנה כיון דאגידא ביה מעיקרו ולבו גס בה וזכר לדבר קרא כדכתיב כי יקח איש אשה חדשה לא יצא בצבא ושמח את אשתו דדרשינן מינה חדשה שהיא חדשה לו ואפי' אלמנה פרט למחזיר גרושתו יע\"ש:<br><b> עוד </b> כתב הרב הנז' שמדברי התוס' והרא\"ש נראה שיש להוכיח הפך דברי הריב\"ש שמה שהקש' עלה דהך מילתא דרב גידל ממתני' דהפוסק מעות לחתנו ופשט לו את הרגל כו' ואמאי כיון שקונה הוא באמיר' יוציא ממנו בב\"ד מה שפסק ותי' דמיירי בנשואין ב' דלא קנו באמירה ואם כדברי הריב\"ש אכתי לא מתרצה בהכי ברייתא דקתני התם לא נחלקו על הפוסק לחתנו כו' על מה נחלקו על אשה שפסקה לעצמ' כו' אדמון אומר כסבור אני כו' ואם איתא דאפילו בנשואין ב' כשפסקה היא לעצמה קנה הבעל באמירה איך שייך לומר כסבורה אני כו' כיון שהיא חייבת לפרוע ויכול להוציא ממנה בב\"ד מה שפסקה לו אלא עכ\"ל דאף לגבי דידה בנשואין ב' לא קנה אלו דבריו יעיין שם: ולע\"ד נראה שיש ליישב כי הנה התוס' ז\"ל פ\"ב דייני גזירות ד\"ה תשב תי' לקו' הלזו דמתניתין מיירי בשאין לו לאב לפרוע וחזרו והקשו על זה דלא משמע לרבי' לפרש בשאין לו לאב מדבעי למימר בגמרא דכופין לאב ותי' כתי' ר\"ת דמתני' מיירי בנשואין ב' יע\"ש וא\"כ איכא למימר שפיר דאברייתא ל\"ק להו מידי משום דבפשיטות איכא לאוקמא בשאין לה ליתן מה שפסק' אמנם אמתני' קשיא להו שפיר דמשמע התם בגמ' דמתניתין מיירי כשיש לו מדבעי למימר כופין דס\"ל דאמתני' קאי וכמ\"ש בד\"ה הפוסק ואהא הוצרכו לאוקמא בנשואין ב' ולעולם דהתוס' והרא\"ש ז\"ל ס\"ל דגבי דידה אפילו בנשואין ב' מהני כמ\"ש הריב\"ש והדבר מוכרח מתלמודא דידן כמ\"ש לעיל גם מ\"ש עוד הרב הנז' ז\"ל דכן מבואר מדברי המרדכי פ' נערה דמ\"ז ע\"א אההיא דכתב לה פירות כסות וכלים שכתב וז\"ל ה\"ה באמיר' בעלמא ורש\"י ז\"ל פי' דהא דנקט כתב משום דבירוש' מחלק בין נישואין ראשונים לב' מש\"ה נקט מילתא פסיקתא ע\"כ וההיא בכתב הבעל לאשתו מיירי ועכ\"ז כתב דמילתא פסיקתא קתני ואפילו בנשואין ב' דלא קנו באמירה הפך דעת הריב\"ש יע\"ש אחר המחיל' שותיה דמר לא ידענא שהרי ההיא דכתב לה מבואר הוא דבאב הפוסק לבנו מיירי וכמו שכתב רש\"י ז\"ל וז\"ל פסק לה האב בנדונייתא שתכניס לבעלה יע\"ש והדבר מוכרח מעצמו סוף דבר בהא סלקינן שדינו של הריב\"ש יתד הוא שלא תמוט ויש לו סמוכה מתלמודא דידן וכמ\"ש לעיל וכן ראוי להורות הלכה למעשה ודלא כהרב נ\"מ כנ\"ל עוד ראיתי להרב הנזכר ז\"ל שנסתפק בכונת הירושלמי הללו אי בעינן דוקא שיהא נשואין ראשונים דידיה שתהיה אשתו ראשונה וגם ראשונים דידה שיהיה בעלה הראשון כמ\"ש בירוש' עלה ודכוות' המשיא אשה לבנו גדול בבית קנאו והתם ודאי נישואין אי דידיה ודידה בעינן א\"ד לא בעינן הני נישואין ראשונים אלא לגבי פוסק וכל דלגבי פוסק הו\"ל נישואין ראשונים אף דלגבי דידה הו\"ל נישואין ב' גמר ומקנה את\"ד ע\"ש ובעיני יפלא מה מקום להסתפק בזה שהרי בההיא דהפקחין דקתני עלה ובלבד מן הנישואין הראשונים קאמר עלה ודכוותא המשיא אשה לבנו כו' וגבי פקחין מבואר הוא דלא בעינן שיהיו נשואין ראשונים דידיה ודידה שהרי בפוסק לזון את בתה מיירי דהיינו אלמנה וא\"כ עכ\"ל דדכוותא המשיא אשה לבנו דקאמר עלה בירושלמי לא בעינן דומיא דהתם ממש דהכא עיקרא דמילתא תליא גבי פוסק ואם כן ה\"נ גבי האב הפוסק לבנו נמי דינא הכי וכן ראיתי להרב בית שמואל ז\"ל סימן הנז' ס\"ק שכתב כן בפשיטות יע\"ש והוא פשוט: כתב הריב\"ש סימן הנז' דהא דרב גידל ה\"ה בשע' נשואין אע\"פ שקדשה כבר דההיא שעתא הוי גמר החיתון ואיכא איקרוב' טפי דרב גידל נקט קידושין לחוד לרבותא כו' יע\"ש וכן נראה דעת התוס' ז\"ל פרק נערה דמ\"ז ד\"ה כתב לה וז\"ל ואע\"ג דבפ' הנושא קאמר גבי כמה אתה נותן לבנך כו' דאיירי באירוסין בההיא הנאה דמחתנו אהדדי י\"ל דה\"פ בההיא הנאה שיבואו לידי חיתון נשואין לבסוף גמרי ומקני אף בשעת אירוסין ע\"כ הרי משמע דבשעת נישואין איכא איקרובי טפי משעת קידושין וכן ראיתי למוהר\"ב ז\"ל בליקוטיו ר\"פ אע\"פ וז\"ל כתב הרא\"ש יש מן הגאונים שכתבו שאין התוספות צריך קנין דכי היכי דקי\"ל דאיתא לדרב גידל בשעת קדושין ה\"ה בשעת נשואין מה\"ט גופה ובירושלמי אמרו דאפילו אחר הנשואין הוא קונה באמירה ופירש הטעם שרוצה הוא ליתן במה שלא תחוזר בה עכ\"ד וכן נרא' דעת רש\"י שם במ\"ק ע\"ש וכתב הרב נת\"מ ז\"ל דצ\"ח ע\"ג שמדברי המרדכי ז\"ל נראה שחולק על זה ממ\"ש בפרק הנושא גבי ההיא דמשה בר מצרי דפריך והא ערב דכתובה לא משתעבד ומשני קבלן הוה אבל מה\"ט דכמה אתה נותן כו' לא פריך מידי וז\"ל דלא קבל עליו מקמי קדושין אבל מקמי נשואין לא רצתה לינשא עד שנעש' אביו ערב ע\"כ הרי שאע\"פ שבשעת נשואין נעשה אביו ערב אפי' הכי לא מהני כיון שלא קבל עליו קודם קדושין שאין לומר שכונת המרדכי לומר שלא היה בשעת נישואין שא\"כ למה הוצרך לומר שלא קבל עליו קודם קדושין אפילו ת\"ל דעדיין לא קדש כיון שלא היה בשעת נשואין וקדושין את\"ד וכן ראיתי להד\"מ ז\"ל שכתב שהמרדכי חולק אהריב\"ש ז\"ל ואולם ק\"ל לפ\"ז ממ\"ש המרדכי פ' נערה גבי ההיא דכתב לה פירות ה\"ה אם לא כתב דהן הן הדברים הנקנים באמירה וכ\"ש כו' כ' והשתא אי ס\"ל להמרדכי דבשעת נישואין לא מהני הא דרב גידל בפשיטות הי\"ל לומר דדוקא כתב כיון דברייתא מיירי בכתב מן הנישואין כמ\"ש סמוך ונראה משם ר\"ת וליכא למימר דלפרש\"י ז\"ל דמפרש לה בכותב מן האירוסין הוא דק\"ל דכל כי האי הי\"ל לפרש ולהקשות לפי' רש\"י ולא למסתם סתומי בתחילת דבריו ולהביא אח\"כ פלוגתא דרש\"י ודר\"ת כאלו אינו תלוי במחלוקת זה כלל ולכן נראה שאף דעת המרדכי כדעת הריב\"ש ז\"ל ומ\"ש בההיא דמשה בר עצרי מיירי בשלא היה בשעת נישואין אלא קודם נשואין וכמ\"ש הרב נת\"מ ומה שהוצרך לומר שלא קבל עליו קודם קדושין ולא כתב דאפילו קבל קודם קידושין כיון שלא היה בשעת קידושין הוא משום דהמרדכי ז\"ל נראה דלא סבירא לי' כסברת רשב\"ם ז\"ל שכתב דבעינן עמדו וקדשו מיד וכדמשמע ממ\"ש בראש דבריו שאחר שכתב תי' רשב\"ם דמתניתין דהפוסק לחתנו מיירי כשלא קדש מיד כתב ונראה לי ולרבינו ברוך די\"ל דהתם דלא קנה כו' מיירי בשאין לו מה ליתן כו' יע\"ש אלא דס\"ל להמרדכי דאפי' להחולקים על רשב\"ם ז\"ל וס\"ל דאפילו קדש אח\"כ מהני היינו דוקא בשהתנה קודם קדושין דהתם ודאי איכא למימר דאדעתא דהכי קדש כיון שכבר גלה דעתו מקודם משא\"כ בשקדשה בלתי תנאי ואחר קדושין וקודם שעת נשואין התנו ביניהם דהתם ודאי כל שלא התנו כן בשעת נשואין לא מהני שהרי רגלים לדבר דמתרצה הוא אפי' בלא מוהר ומתן מדלא התנה כן בשעת קידושין והילכך כל שלא התנה כן בשעת נשואין איכא למימר דלא איכפת ליה כנ\"ל ודו\"ק:"
+            ]
+        ],
+        [
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>אמרה </b>\n<b> לו אשתו שזנתה.</b> עיין מה שכתבתי באורך פ\"ט מהלכות אלו הלכה ט\"ו:"
+            ]
+        ]
+    ],
+    "versions": [
+        [
+            "Friedberg Edition",
+            "https://fjms.genizah.org"
+        ]
+    ],
+    "heTitle": "שער המלך על משנה תורה, הלכות אישות",
+    "categories": [
+        "Halakhah",
+        "Mishneh Torah",
+        "Commentary",
+        "Sha'ar HaMelekh",
+        "Sefer Nashim"
+    ],
+    "sectionNames": [
+        "Chapter",
+        "Halakhah",
+        "Comment"
+    ]
+}
\ No newline at end of file
diff --git a/json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Sha'ar HaMelekh/Sefer Nashim/Sha'ar HaMelekh on Mishneh Torah, Woman Suspected of Infidelity/Hebrew/Friedberg Edition.json b/json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Sha'ar HaMelekh/Sefer Nashim/Sha'ar HaMelekh on Mishneh Torah, Woman Suspected of Infidelity/Hebrew/Friedberg Edition.json
new file mode 100644
index 0000000000000000000000000000000000000000..4f7ab155f33d2c3e39747a7b85f1b19c2c9103eb
--- /dev/null
+++ b/json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Sha'ar HaMelekh/Sefer Nashim/Sha'ar HaMelekh on Mishneh Torah, Woman Suspected of Infidelity/Hebrew/Friedberg Edition.json	
@@ -0,0 +1,43 @@
+{
+    "language": "he",
+    "title": "Sha'ar HaMelekh on Mishneh Torah, Woman Suspected of Infidelity",
+    "versionSource": "https://fjms.genizah.org",
+    "versionTitle": "Friedberg Edition",
+    "status": "locked",
+    "license": "Public Domain",
+    "versionTitleInHebrew": "מהדורת פרידברג",
+    "actualLanguage": "he",
+    "languageFamilyName": "hebrew",
+    "isBaseText": true,
+    "isSource": true,
+    "isPrimary": true,
+    "direction": "rtl",
+    "heTitle": "שער המלך על משנה תורה, הלכות סוטה",
+    "categories": [
+        "Halakhah",
+        "Mishneh Torah",
+        "Commentary",
+        "Sha'ar HaMelekh",
+        "Sefer Nashim"
+    ],
+    "text": [
+        [],
+        [
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>כל </b>\n<b> איש שבא ביאה אסורה מימיו כו' ואפי' בא על ארוסתו בבית חמיו כו'.</b> וכתב עליו הראב\"ד הא דלא כהלכתא משמעתתא דריש ארוסה וכתב מרן ז\"ל שטעמו מדאמרינן בריש ארוסה טעמא דכתיבי הני קראי כו' ואם איתא דבא על ארוסתו בבית חמיו אינו מנוקה מעון ל\"ל קרא למעט ארוסה ת\"ל דאין האיש מנוקה מעון ואפשר לדחות ולומר דקרא ב' טעמים יהיב למעט ארוסה ע\"כ הנה דברי מרן כפשטן מרפסן איגרי דכתב רחמנא קרא יתירא ללא צורך ולפי דברי מרן ז\"ל מאי מקשו בגמ' מההיא דרב אחא אימא דקרא תרי טעמי יהיב אי משום ארוסה ואי משום שקדמה שכיבת בועל לבעל וכבר תמה עליו בזה הרב מש\"ל ועוד תמה עליו בעיקר הקושיא שהקש' הראב\"ד דקושיא מעיקרא לית' דבגמ' שקלו וטרו ביתור הפסוקים דל\"ל קרא למעט ארוסה ת\"ל מקר' דמבלעדי אישך ותי' דאצטריך להיכא דבא על ארוסתו בבית חמיו דמדין תורה ליכא איסור כלל ואשמועינן קרא דאף שבא על ארוסתו בבית חמיו דקדמ' שכיבת בעל לבועל ואיסור ליכא מדין תורה אפ\"ה אינה שותה והא דאמרינן דאפי' בא על ארוסתו בבית חמיו אין המים בודקין את אשתו הוא לאחר שאסרו את הדבר הזה משום דקר' סתמא כתיבא ולפיכך כתב הרב ז\"ל שהראב\"ד ז\"ל לא כוון למ\"ש מרן אלא לההיא דאמרינן התם מעוברת חבירו מינקת חבירו כו' יע\"ש באורך ולדעתי אחר המחילה אין דבריו נכונים ולא זו הדרך בדברי הראב\"ד כי מאחר שרבינו ז\"ל סמוך ונראה לדין זה כתב ההיא דמעוברת חבירו ומינקת חבירו דשותה והוקשה לו זה ותי' שאין כאן עבירה וה\"ט משום דשאני מעוברת חבירו שאין איסור הביאה מצד עצמה אלא מחמת דבר אחר דהיינו משום הולד כמ\"ש הרב הנזכר א\"כ אף שנאמר שהראב\"ד ז\"ל לא ישר בעיניו חילוק זה מ\"מ לא הי\"ל להשיג על רבינו בהאי לישנא משמעתת' דריש ארוסה כאלו חדשות הוא מגיד אלא הכי הי\"ל להשיג ולומר אלא מה הפרש יש בין בועל ארוסתו בבית חמיו למעוברת חבירו ולכן נר' עיקר כדברי מרן שכונתו מההיא דאמרי' טעמא דכתיבי הני קראי כו' אלא שכונת הראב\"ד לאו היינו אקרא דתחת אישך דלישתוק מינה ות\"ל דאין האיש מנוקה מעון כמו שהבין הרב דהא ודאי ליתא דקרא אצטריך למעט ארוסה מדין תורה קודם שבאו חכמים ואסרו את הדבר הזה אלא כונת הראב\"ד לתנא דמתני' דקתני ארוסה ושומרת יבם לא שותות ולא נוטלות כתובה שנ' תחת אישה דכיון דמתני' מיירי בשבא על ארוסתו בבית חמיו כדאוקי בגמ' דמש\"ה אצטריך למעוטי מקרא דתחת אישה ולא מטעמ' דקדמה שכיבת בועל לבעל א\"כ ל\"ל לתנ' דמתני' למעוטינהו משום קרא דתחת אישה דלפי טעם זה איכא למיטעי דדוקא בעודה ארוסה אינה שותה אבל אם נשא' אח\"כ ה\"ז שותה ת\"ל משום דאין האיש מנוקה מעון דמהשתא אפילו אם נשאת אחר כך דקרינן ביה תחת אישה אינה שותה ונהי דקרא אצטריך מדין תורה למעוטי קודם שבאו חכמים ואסרו לבעול ארוסה בבית חמיו מ\"מ אנן בדידן השתא דאית לן איסור' מכח רז\"ל ל\"ל לתנא למעוטי מקרא דתחת אישה דאיכ' למטעי כמ\"ש כנ\"ל ולולי דמסתפינ' אמינא שאף מרן ז\"ל כך היתה כונתו בדברי הראב\"ד ז\"ל כמ\"ש ומ\"ש ואם אית' כו' ל\"ל קרא למעט ארוסה ת\"ל משום דאין האיש מנוקה מעון אין כונתו לומר דלישתוק קרא מיניה אלא אקרא דמתני' דקאמר דל\"ל למעוטי מקר' ת\"ל משום דאינו מנוקה מעון ומ\"ש ואפשר דקרא תרי טעמי יהיב למעט ארוסה נ\"ל שט\"ס נפל בדבריו ובמקום דקר' צ\"ל דתנ' תרי טעמי יהיב למעט ארוסה וכונתו לומר דתנ' דמתני' דנקט טעמ' דתחת אישה תרי טעמי יהיב ובא לאשמועינן דארוס' אינה שותה בעודה ארוסה אפי' בלאו טעמ' דונקה האיש מעון מטעמ' דתחת אישה ומעתה צדקו דברי מרן ז\"ל וסרה מהר תלונת הרב מש\"ל אלא דכפי זה קשה דא\"כ מאי ק' ליה להראב\"ד ז\"ל אימא דמה שהוצרך תנא דמתניתין למעט ארוסה מקר' דתחת אישה לאו משום חלוקת לא שותות דלהא אפי' בלאו קרא דתחת אישה נפק' מטעמ' דאין האיש מנוקה מעון אלא משום חלוקת לא נוטלות כתובה הוצרך תנא למעוטי מקרא דתחת אישה דאי משום טעמ' דאין האיש מנוקה מעון אינה מפסדת כתובת' שהרי בא אחר שנסתרה קתני מתניתין דנוטלת כתובתה ואינה שותה אע\"ג דטעמ' דאינה שותה משום דאין האיש מנוקה מעון כמ\"ש רש\"י ז\"ל פרק קמא דסוטה ד\"ו ובשלמ' אם נאמר דקושית הראב\"ד היא אקרא גופיה דלישתוק מיניה ות\"ל דאינו מנוקה מעון ניח' שפיר דליכא למימר דקר' אצטריך למעוטי כדי להפסיד' כתובתה משום דכתובת אשה אינו אלא מדרבנן כמו שהסכימו הראשונים ז\"ל וכמ\"ש כל זה הרב בעל מש\"ל ז\"ל בדין זה יע\"ש אכן אם נאמר דכונת הראב\"ד ז\"ל היא לתנ' דמתני' וכמ\"ש קשה טוב' דמאי קו' דאימא דאיצטריך תנא דמתניתין למעוטי מקרא דתחת אישה משום חלוקת לא נוטלים כתובה ואף גם זאת יש ליישב ולו' דס\"ל להראב\"ד דאף מטעמ' דאין האיש מנוקה מעון לא נוטלות כתובה משום דכיון דבסיבתה שבא עליה בעודה ארוס' אינה ראויה לשתות אינ' נוטלת כתובה ובא עליה אחר שנסתר' דנוטלת כתובה שאני משום דהיא אומרת דטהורה היא ואין כאן איסור כלל כמ\"ש הרב הנזכר ונר' דמה שהוצרך הרב הנז' לומר דס\"ל להראב\"ד דכתובת אשה דרבנן ומש\"ה לא קאמר דקרא אצטריך להפסידה מכתובתה דאי מטעמא דאין האיש מנוקה מעון ה\"ז נוטלת כתובה הוא משום דאזיל לשיטתיה כטעם הב' שכתב לעיל וז\"ל ועוד נר' דמי שבא על אשה בלא קדושין דפשיט' דאינו מנוקה מעון כו' אם חזר ולקחה וקנא לה נהי דאינו יכול להשקותה משום דאינו מנוקה מעון מ\"מ אינה מפסדת כתובתה אף שהיא היתה סיבת העון משום דדוקא היכא דהנשואין הן באיסור הוא דמפסד' כתובתה אבל היכא דהנשואין היו בהיתר אף שקודם לזה קדם לו עמה ביאה אסורה אינה מפסדת כתובתה וה\"ט דבא עליה אחר שנסתרה משום דנשואיה היו בהיתר כו' יע\"ש ומש\"ה ק\"ל שפיר דה\"נ בבא על ארוסתו בבית חמיו אי משום טעמא דאינו מנוקה מעון אינה מפסדת כתובת' כיון שהנשואין היו בהיתר דומי' דבא עליה אחר שנסתרה מיהו אנן בדידן מצינן למימר לדעת הראב\"ד דס\"ל כטעם הראשון שכתב הרב ז\"ל דכל שבסיבתה אינה ראויה לשתות אף שהנשואין היו בהיתר אינה נוטל' כתובה ובא עליה אחר שנסתרה שאני שהיא אומר' טהורה אני כך נראה לי ליישב השגת הראב\"ד ז\"ל ודוק:<br><b> ועוד </b> אפשר לומר שכונת הראב\"ד ז\"ל היתה מהא דאמרי' התם בברייתא תחת אישך פרט לארוסה יכול שאני מוציא אף שומרת יבם ת\"ל איש איש דברי ר\"י ואמרינן התם בגמ' דכוותא גבי שומרת יבם שבא עליה היבם בבית חמיה דאל\"ה אינ' שות' משום דקדמה שכיב' בועל לבעל והשתא היינו דק\"ל להראב\"ד דאם איתא דבא על ארוסתו בבית חמיו אין המים בודקין אות' א\"כ דכוותה נמי יבם שבא עליה בבית חמיו אין המים בודקין אות' מידי דהוה אארוסה והיכי קאמר ר\"י שומרת יבם שותה הא אינו מנוקה מעון ולומר דמאי דקאמר ר\"י יכול שאני מוצי' אף שומרת יבם מדין תורה קאמר דשותה וקודם איסור רז\"ל ולעולם דהשתא דתנן איסור רז\"ל בבועל ארוסתו בבית חמיו מודה דאינה שותה הא ודאי דחיקא מילתא טובא דפשטא משמע דבעיקר דינא פליגי השתא אי שותה או לא ועוד נראה לי היותר נכון שהראב\"ד ז\"ל כוון לההיא דאמרינן בריש ארוסה איבעיא להו עוברת על דת צריכה התראה או לא ובעי למפשטא ממתני' דקתני ארוסה ושומרת יבם לא שותות כו' משתא הוא דלא שתיא הא קנויי מקנא לה למאי לאו לאפסודי כתובת' ודחי ר\"פ אמר הכא להשקותה כשהיא נשואה כדתניא אין מקנין לארוס' כו' והשתא היינו דק\"ל להראב\"ד ז\"ל דאם איתא לדעת רבינו ז\"ל דבועל ארוסתו בבית חמיו אינו מנוקה מעון א\"כ היכי קאמר ר\"פ דמתניתין דקתני ארוסה ושומרת יבם לא שותות כו' הא קנויי מקנא לה הוא להשקותה כשהיא נשואה הא כיון דמתני' אוקימנ' לה בבא על ארוסתו בבית חמיו דמש\"ה אצטריך למעוטי מקרא דתחת אישה א\"כ היכי מצי מקנא לה להשקותה כשהיא נשואה הא אינו מנוקה מעון והיא ראיה ראויה אליו ודוק ודרך אגב אומר דחזות קשה הוגד לי מסוגיי' זו למ\"ש רש\"י ז\"ל ביבמות דנ\"ח אההיא דאמרינן התם ר\"פ אמר האי תנא היא דתניא אין מקנין לארוסה כו' אבל מקנין אותה להשקות' כשהיא נשואה וכתב רש\"י ז\"ל וז\"ל ר\"פ אמר כו' והכא כגון דקני לה כשהי' ארוסה ונשאה ובא עליה והדר איסתתר לא' לעולם דקני לה כשהיא ארוסה ואיסתתר ומשקה לה כשהיא נשואה ודקשיא לך אין מנוקה מעון האי תנא הוא דלית ליה הך דרשא זה לשון מורי והוא עיקר עכ\"ל וקשה טובא דא\"כ צ\"ל לפי' זה דכי קאמר ר\"פ הכא להשקותה כשהיא נשואה כדתניא מקנין לארוסה כו' דהיינו ההיא ברייתא דיבמות היינו לומר דמקני לה כשהיא ארוסה שאם נסתרה בעודה ארוסה משקה כשהיא נשוא' דבהכי מיירי ברייתא דמייתי וא\"כ ע\"כ צ\"ל דמתניתין דפרק ארוס' לית ליה הך דרשה דמנוקה מעון דומייא דברייתא וזה תימ' דהרי קתני בסיפא דמתניתין בא עליה אחר שנסתרה ה\"ז נוטלת כתוב' ואינה שותה וה\"ט משום דאינו מנוקה מעון כמ\"ש לעיל וא\"כ לר\"פ קשיא רישא אסיפא ומדברי רש\"י ז\"ל שכתב כאן מבואר דס\"ל כפי' ראשון שכתב ביבמות ותו ק\"ל לפרש\"י דיבמות דמנ\"ל לר\"פ לומר דברייתא דמקנין לארוסה כו' לית ליה הך דרשא דמנוקה מעון אימא דברייתא ה\"ק מקנין לארוסה להשקות' כשהיא נשוא' בשנסתרה אחר שנשאת ולעולם דאם נסתרה בעודה ארוסה אינ' שותה משום דאין האיש מנוקה מעון ויותר תימה על התוס' ז\"ל שם בד\"ה ר\"פ שהקשה לפרש\"י דמנ\"ל לר\"פ דהך תנא לא בעי שתקדום שכיבת בעל דילמא כשבא על ארוסה בבית אביה מיירי ואמאי לא ק\"ל בפשיטות כמ\"ש וליכא למימר דלהך לישנא ס\"ל לר\"פ דקנויי דארוסה לא מהני להשקותה בסתירה דנשואה דהא ליתא דבהדיא קתני בברייתא פרק ארוסה דכ\"ו ע\"א המקנא לארוסתו ולשומר' יבם שלו ומשכנסה נסתרה או שותה או לא נוטלת כתובה הרי בהדייא דקנוי דארוסה מהני לסתירה דנשואה ויש ליישב בדוחק וצ\"ע כעת:<br><b> ובהיותי </b> בזה ראיתי להרב מש\"ל שכתב דמהא דתנן אלמנ' לכ\"ג גרושה וחלוצה לכ\"ה כו' לא שותות הוציא רבינו דין זה דס\"ל דטעמא דכל הני משום דאין האיש מנוקה מעון אך רש\"י פי' דטעמ' דמתניתין הוא משום דכתיב כי תשטה אשתו בראויה לאישות הכתוב מדבר וכתב דהכי תניא בספרי ועלה בדעתי לומר דרש\"י ז\"ל מודה לרבינו ומה שהוצרך לטעמא דבראויה לאישות הוא כדי לתת טעם למה שאינה נוטלת כתובה דאי משום טעמי' דאינו מנוקה מעון היתה נוטלת כתובה אלא דלא נהירא משום דאכתי קשה קרא למאי אצטריך למעט מי ראויה לאישות ת\"ל דאינו מנוקה מעון דהא ע\"כ בבא עליה מיירי דאי לא הא קדם שכיבת בועל לבעל וליכא למימר דקרא אתא להפסידה כתוב' דהא לית' דכתוב' אינ' מן התורה ואפי' לרשב\"א כו' יע\"ש באורך ובסוף דבריו הכריח דרש\"י ז\"ל ס\"ל כדעת רבינו ז\"ל ממ\"ש פרק עגלה ערופה דמ\"ז ונמצאו דבריו סותרים והניחו בצ\"ע וכמו כן ק' לשיט' רבינו מה יענה לההיא דסי' דנפקא לן מקרא דכי תשטה אשתו ות\"ל מטעמא דאינו מנוקה מעון ולע\"ד נראה ליישב דאיצטרך קרא דכי תשטה אשתו למעט כ\"ג שיבם אלמנה מן האירוסין דאסיקנא ביבמות ד\"ך דכ\"ג מותר בביאה ראשונ' מטעמ' דאתי עשה ודוחה ל\"ת אלא דחכמים גזרו ביאה א' אטו ביאה ב' וא\"כ אי משום טעמ' דמנוק' מעון הא נמי מנוקה מעון ומשום הכי אצטריך קרא למעוטי מטעמא דאינה ראויה לאישות ובהכי מתיישב שפיר לדעת רבינו דלא תי' ליה מההיא דסי' לפי מ\"ש רבינו בפה\"מ דטעמ' דמתניתין משום דאינו מנוקה מעון תיקשי דהיכי פסיק ותני אלמנ' לכ\"ג ומי לא עסקינן בכ\"ג שיבם אלמנה מן האירוסין דליכא טעמא דמנוקה מעון הא לא תקשי דכיון שלדעת רבינו אפי' ביאה אסורה מדברי סופרים ממעטינן א\"כ כ\"ג שיבם אלמנה מן האירוסין נמי חשיב אינו מנוקה מעון דכיון שחכמים גזרו ביאה ראשונה אטו ביאה ב' אלא דמ\"מ לא תי' לן קרא למאי אצטריך דקרא אצטריך לקודם שאסרו חכמים כנ\"ל נכון ודוק:<br><b> הגהות הרה''ג יוסף שאול נאטאנזאן - על שער המלך</b>\n<b> מ\"ש </b> בכוונת הראב\"ד בדרך השני דבריו תמוהים דרב פפא ל\"ל הא דאינו מנוקה מעון כמ\"ש רש\"י יבמות דף נ\"ח וא\"כ אין ראי' ודוק:"
+            ]
+        ]
+    ],
+    "sectionNames": [
+        "Chapter",
+        "Halakhah",
+        "Comment"
+    ]
+}
\ No newline at end of file
diff --git a/json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Sha'ar HaMelekh/Sefer Nashim/Sha'ar HaMelekh on Mishneh Torah, Woman Suspected of Infidelity/Hebrew/merged.json b/json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Sha'ar HaMelekh/Sefer Nashim/Sha'ar HaMelekh on Mishneh Torah, Woman Suspected of Infidelity/Hebrew/merged.json
new file mode 100644
index 0000000000000000000000000000000000000000..51abcca2c06162e66b45634a605c6ae2ec70c553
--- /dev/null
+++ b/json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Sha'ar HaMelekh/Sefer Nashim/Sha'ar HaMelekh on Mishneh Torah, Woman Suspected of Infidelity/Hebrew/merged.json	
@@ -0,0 +1,40 @@
+{
+    "title": "Sha'ar HaMelekh on Mishneh Torah, Woman Suspected of Infidelity",
+    "language": "he",
+    "versionTitle": "merged",
+    "versionSource": "https://www.sefaria.org/Sha'ar_HaMelekh_on_Mishneh_Torah,_Woman_Suspected_of_Infidelity",
+    "text": [
+        [],
+        [
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>כל </b>\n<b> איש שבא ביאה אסורה מימיו כו' ואפי' בא על ארוסתו בבית חמיו כו'.</b> וכתב עליו הראב\"ד הא דלא כהלכתא משמעתתא דריש ארוסה וכתב מרן ז\"ל שטעמו מדאמרינן בריש ארוסה טעמא דכתיבי הני קראי כו' ואם איתא דבא על ארוסתו בבית חמיו אינו מנוקה מעון ל\"ל קרא למעט ארוסה ת\"ל דאין האיש מנוקה מעון ואפשר לדחות ולומר דקרא ב' טעמים יהיב למעט ארוסה ע\"כ הנה דברי מרן כפשטן מרפסן איגרי דכתב רחמנא קרא יתירא ללא צורך ולפי דברי מרן ז\"ל מאי מקשו בגמ' מההיא דרב אחא אימא דקרא תרי טעמי יהיב אי משום ארוסה ואי משום שקדמה שכיבת בועל לבעל וכבר תמה עליו בזה הרב מש\"ל ועוד תמה עליו בעיקר הקושיא שהקש' הראב\"ד דקושיא מעיקרא לית' דבגמ' שקלו וטרו ביתור הפסוקים דל\"ל קרא למעט ארוסה ת\"ל מקר' דמבלעדי אישך ותי' דאצטריך להיכא דבא על ארוסתו בבית חמיו דמדין תורה ליכא איסור כלל ואשמועינן קרא דאף שבא על ארוסתו בבית חמיו דקדמ' שכיבת בעל לבועל ואיסור ליכא מדין תורה אפ\"ה אינה שותה והא דאמרינן דאפי' בא על ארוסתו בבית חמיו אין המים בודקין את אשתו הוא לאחר שאסרו את הדבר הזה משום דקר' סתמא כתיבא ולפיכך כתב הרב ז\"ל שהראב\"ד ז\"ל לא כוון למ\"ש מרן אלא לההיא דאמרינן התם מעוברת חבירו מינקת חבירו כו' יע\"ש באורך ולדעתי אחר המחילה אין דבריו נכונים ולא זו הדרך בדברי הראב\"ד כי מאחר שרבינו ז\"ל סמוך ונראה לדין זה כתב ההיא דמעוברת חבירו ומינקת חבירו דשותה והוקשה לו זה ותי' שאין כאן עבירה וה\"ט משום דשאני מעוברת חבירו שאין איסור הביאה מצד עצמה אלא מחמת דבר אחר דהיינו משום הולד כמ\"ש הרב הנזכר א\"כ אף שנאמר שהראב\"ד ז\"ל לא ישר בעיניו חילוק זה מ\"מ לא הי\"ל להשיג על רבינו בהאי לישנא משמעתת' דריש ארוסה כאלו חדשות הוא מגיד אלא הכי הי\"ל להשיג ולומר אלא מה הפרש יש בין בועל ארוסתו בבית חמיו למעוברת חבירו ולכן נר' עיקר כדברי מרן שכונתו מההיא דאמרי' טעמא דכתיבי הני קראי כו' אלא שכונת הראב\"ד לאו היינו אקרא דתחת אישך דלישתוק מינה ות\"ל דאין האיש מנוקה מעון כמו שהבין הרב דהא ודאי ליתא דקרא אצטריך למעט ארוסה מדין תורה קודם שבאו חכמים ואסרו את הדבר הזה אלא כונת הראב\"ד לתנא דמתני' דקתני ארוסה ושומרת יבם לא שותות ולא נוטלות כתובה שנ' תחת אישה דכיון דמתני' מיירי בשבא על ארוסתו בבית חמיו כדאוקי בגמ' דמש\"ה אצטריך למעוטי מקרא דתחת אישה ולא מטעמ' דקדמה שכיבת בועל לבעל א\"כ ל\"ל לתנ' דמתני' למעוטינהו משום קרא דתחת אישה דלפי טעם זה איכא למיטעי דדוקא בעודה ארוסה אינה שותה אבל אם נשא' אח\"כ ה\"ז שותה ת\"ל משום דאין האיש מנוקה מעון דמהשתא אפילו אם נשאת אחר כך דקרינן ביה תחת אישה אינה שותה ונהי דקרא אצטריך מדין תורה למעוטי קודם שבאו חכמים ואסרו לבעול ארוסה בבית חמיו מ\"מ אנן בדידן השתא דאית לן איסור' מכח רז\"ל ל\"ל לתנא למעוטי מקרא דתחת אישה דאיכ' למטעי כמ\"ש כנ\"ל ולולי דמסתפינ' אמינא שאף מרן ז\"ל כך היתה כונתו בדברי הראב\"ד ז\"ל כמ\"ש ומ\"ש ואם אית' כו' ל\"ל קרא למעט ארוסה ת\"ל משום דאין האיש מנוקה מעון אין כונתו לומר דלישתוק קרא מיניה אלא אקרא דמתני' דקאמר דל\"ל למעוטי מקר' ת\"ל משום דאינו מנוקה מעון ומ\"ש ואפשר דקרא תרי טעמי יהיב למעט ארוסה נ\"ל שט\"ס נפל בדבריו ובמקום דקר' צ\"ל דתנ' תרי טעמי יהיב למעט ארוסה וכונתו לומר דתנ' דמתני' דנקט טעמ' דתחת אישה תרי טעמי יהיב ובא לאשמועינן דארוס' אינה שותה בעודה ארוסה אפי' בלאו טעמ' דונקה האיש מעון מטעמ' דתחת אישה ומעתה צדקו דברי מרן ז\"ל וסרה מהר תלונת הרב מש\"ל אלא דכפי זה קשה דא\"כ מאי ק' ליה להראב\"ד ז\"ל אימא דמה שהוצרך תנא דמתניתין למעט ארוסה מקר' דתחת אישה לאו משום חלוקת לא שותות דלהא אפי' בלאו קרא דתחת אישה נפק' מטעמ' דאין האיש מנוקה מעון אלא משום חלוקת לא נוטלות כתובה הוצרך תנא למעוטי מקרא דתחת אישה דאי משום טעמ' דאין האיש מנוקה מעון אינה מפסדת כתובת' שהרי בא אחר שנסתרה קתני מתניתין דנוטלת כתובתה ואינה שותה אע\"ג דטעמ' דאינה שותה משום דאין האיש מנוקה מעון כמ\"ש רש\"י ז\"ל פרק קמא דסוטה ד\"ו ובשלמ' אם נאמר דקושית הראב\"ד היא אקרא גופיה דלישתוק מיניה ות\"ל דאינו מנוקה מעון ניח' שפיר דליכא למימר דקר' אצטריך למעוטי כדי להפסיד' כתובתה משום דכתובת אשה אינו אלא מדרבנן כמו שהסכימו הראשונים ז\"ל וכמ\"ש כל זה הרב בעל מש\"ל ז\"ל בדין זה יע\"ש אכן אם נאמר דכונת הראב\"ד ז\"ל היא לתנ' דמתני' וכמ\"ש קשה טוב' דמאי קו' דאימא דאיצטריך תנא דמתניתין למעוטי מקרא דתחת אישה משום חלוקת לא נוטלים כתובה ואף גם זאת יש ליישב ולו' דס\"ל להראב\"ד דאף מטעמ' דאין האיש מנוקה מעון לא נוטלות כתובה משום דכיון דבסיבתה שבא עליה בעודה ארוס' אינה ראויה לשתות אינ' נוטלת כתובה ובא עליה אחר שנסתר' דנוטלת כתובה שאני משום דהיא אומרת דטהורה היא ואין כאן איסור כלל כמ\"ש הרב הנזכר ונר' דמה שהוצרך הרב הנז' לומר דס\"ל להראב\"ד דכתובת אשה דרבנן ומש\"ה לא קאמר דקרא אצטריך להפסידה מכתובתה דאי מטעמא דאין האיש מנוקה מעון ה\"ז נוטלת כתובה הוא משום דאזיל לשיטתיה כטעם הב' שכתב לעיל וז\"ל ועוד נר' דמי שבא על אשה בלא קדושין דפשיט' דאינו מנוקה מעון כו' אם חזר ולקחה וקנא לה נהי דאינו יכול להשקותה משום דאינו מנוקה מעון מ\"מ אינה מפסדת כתובתה אף שהיא היתה סיבת העון משום דדוקא היכא דהנשואין הן באיסור הוא דמפסד' כתובתה אבל היכא דהנשואין היו בהיתר אף שקודם לזה קדם לו עמה ביאה אסורה אינה מפסדת כתובתה וה\"ט דבא עליה אחר שנסתרה משום דנשואיה היו בהיתר כו' יע\"ש ומש\"ה ק\"ל שפיר דה\"נ בבא על ארוסתו בבית חמיו אי משום טעמא דאינו מנוקה מעון אינה מפסדת כתובת' כיון שהנשואין היו בהיתר דומי' דבא עליה אחר שנסתרה מיהו אנן בדידן מצינן למימר לדעת הראב\"ד דס\"ל כטעם הראשון שכתב הרב ז\"ל דכל שבסיבתה אינה ראויה לשתות אף שהנשואין היו בהיתר אינה נוטל' כתובה ובא עליה אחר שנסתרה שאני שהיא אומר' טהורה אני כך נראה לי ליישב השגת הראב\"ד ז\"ל ודוק:<br><b> ועוד </b> אפשר לומר שכונת הראב\"ד ז\"ל היתה מהא דאמרי' התם בברייתא תחת אישך פרט לארוסה יכול שאני מוציא אף שומרת יבם ת\"ל איש איש דברי ר\"י ואמרינן התם בגמ' דכוותא גבי שומרת יבם שבא עליה היבם בבית חמיה דאל\"ה אינ' שות' משום דקדמה שכיב' בועל לבעל והשתא היינו דק\"ל להראב\"ד דאם איתא דבא על ארוסתו בבית חמיו אין המים בודקין אות' א\"כ דכוותה נמי יבם שבא עליה בבית חמיו אין המים בודקין אות' מידי דהוה אארוסה והיכי קאמר ר\"י שומרת יבם שותה הא אינו מנוקה מעון ולומר דמאי דקאמר ר\"י יכול שאני מוצי' אף שומרת יבם מדין תורה קאמר דשותה וקודם איסור רז\"ל ולעולם דהשתא דתנן איסור רז\"ל בבועל ארוסתו בבית חמיו מודה דאינה שותה הא ודאי דחיקא מילתא טובא דפשטא משמע דבעיקר דינא פליגי השתא אי שותה או לא ועוד נראה לי היותר נכון שהראב\"ד ז\"ל כוון לההיא דאמרינן בריש ארוסה איבעיא להו עוברת על דת צריכה התראה או לא ובעי למפשטא ממתני' דקתני ארוסה ושומרת יבם לא שותות כו' משתא הוא דלא שתיא הא קנויי מקנא לה למאי לאו לאפסודי כתובת' ודחי ר\"פ אמר הכא להשקותה כשהיא נשואה כדתניא אין מקנין לארוס' כו' והשתא היינו דק\"ל להראב\"ד ז\"ל דאם איתא לדעת רבינו ז\"ל דבועל ארוסתו בבית חמיו אינו מנוקה מעון א\"כ היכי קאמר ר\"פ דמתניתין דקתני ארוסה ושומרת יבם לא שותות כו' הא קנויי מקנא לה הוא להשקותה כשהיא נשואה הא כיון דמתני' אוקימנ' לה בבא על ארוסתו בבית חמיו דמש\"ה אצטריך למעוטי מקרא דתחת אישה א\"כ היכי מצי מקנא לה להשקותה כשהיא נשואה הא אינו מנוקה מעון והיא ראיה ראויה אליו ודוק ודרך אגב אומר דחזות קשה הוגד לי מסוגיי' זו למ\"ש רש\"י ז\"ל ביבמות דנ\"ח אההיא דאמרינן התם ר\"פ אמר האי תנא היא דתניא אין מקנין לארוסה כו' אבל מקנין אותה להשקות' כשהיא נשואה וכתב רש\"י ז\"ל וז\"ל ר\"פ אמר כו' והכא כגון דקני לה כשהי' ארוסה ונשאה ובא עליה והדר איסתתר לא' לעולם דקני לה כשהיא ארוסה ואיסתתר ומשקה לה כשהיא נשואה ודקשיא לך אין מנוקה מעון האי תנא הוא דלית ליה הך דרשא זה לשון מורי והוא עיקר עכ\"ל וקשה טובא דא\"כ צ\"ל לפי' זה דכי קאמר ר\"פ הכא להשקותה כשהיא נשואה כדתניא מקנין לארוסה כו' דהיינו ההיא ברייתא דיבמות היינו לומר דמקני לה כשהיא ארוסה שאם נסתרה בעודה ארוסה משקה כשהיא נשוא' דבהכי מיירי ברייתא דמייתי וא\"כ ע\"כ צ\"ל דמתניתין דפרק ארוס' לית ליה הך דרשה דמנוקה מעון דומייא דברייתא וזה תימ' דהרי קתני בסיפא דמתניתין בא עליה אחר שנסתרה ה\"ז נוטלת כתוב' ואינה שותה וה\"ט משום דאינו מנוקה מעון כמ\"ש לעיל וא\"כ לר\"פ קשיא רישא אסיפא ומדברי רש\"י ז\"ל שכתב כאן מבואר דס\"ל כפי' ראשון שכתב ביבמות ותו ק\"ל לפרש\"י דיבמות דמנ\"ל לר\"פ לומר דברייתא דמקנין לארוסה כו' לית ליה הך דרשא דמנוקה מעון אימא דברייתא ה\"ק מקנין לארוסה להשקות' כשהיא נשוא' בשנסתרה אחר שנשאת ולעולם דאם נסתרה בעודה ארוסה אינ' שותה משום דאין האיש מנוקה מעון ויותר תימה על התוס' ז\"ל שם בד\"ה ר\"פ שהקשה לפרש\"י דמנ\"ל לר\"פ דהך תנא לא בעי שתקדום שכיבת בעל דילמא כשבא על ארוסה בבית אביה מיירי ואמאי לא ק\"ל בפשיטות כמ\"ש וליכא למימר דלהך לישנא ס\"ל לר\"פ דקנויי דארוסה לא מהני להשקותה בסתירה דנשואה דהא ליתא דבהדיא קתני בברייתא פרק ארוסה דכ\"ו ע\"א המקנא לארוסתו ולשומר' יבם שלו ומשכנסה נסתרה או שותה או לא נוטלת כתובה הרי בהדייא דקנוי דארוסה מהני לסתירה דנשואה ויש ליישב בדוחק וצ\"ע כעת:<br><b> ובהיותי </b> בזה ראיתי להרב מש\"ל שכתב דמהא דתנן אלמנ' לכ\"ג גרושה וחלוצה לכ\"ה כו' לא שותות הוציא רבינו דין זה דס\"ל דטעמא דכל הני משום דאין האיש מנוקה מעון אך רש\"י פי' דטעמ' דמתניתין הוא משום דכתיב כי תשטה אשתו בראויה לאישות הכתוב מדבר וכתב דהכי תניא בספרי ועלה בדעתי לומר דרש\"י ז\"ל מודה לרבינו ומה שהוצרך לטעמא דבראויה לאישות הוא כדי לתת טעם למה שאינה נוטלת כתובה דאי משום טעמי' דאינו מנוקה מעון היתה נוטלת כתובה אלא דלא נהירא משום דאכתי קשה קרא למאי אצטריך למעט מי ראויה לאישות ת\"ל דאינו מנוקה מעון דהא ע\"כ בבא עליה מיירי דאי לא הא קדם שכיבת בועל לבעל וליכא למימר דקרא אתא להפסידה כתוב' דהא לית' דכתוב' אינ' מן התורה ואפי' לרשב\"א כו' יע\"ש באורך ובסוף דבריו הכריח דרש\"י ז\"ל ס\"ל כדעת רבינו ז\"ל ממ\"ש פרק עגלה ערופה דמ\"ז ונמצאו דבריו סותרים והניחו בצ\"ע וכמו כן ק' לשיט' רבינו מה יענה לההיא דסי' דנפקא לן מקרא דכי תשטה אשתו ות\"ל מטעמא דאינו מנוקה מעון ולע\"ד נראה ליישב דאיצטרך קרא דכי תשטה אשתו למעט כ\"ג שיבם אלמנה מן האירוסין דאסיקנא ביבמות ד\"ך דכ\"ג מותר בביאה ראשונ' מטעמ' דאתי עשה ודוחה ל\"ת אלא דחכמים גזרו ביאה א' אטו ביאה ב' וא\"כ אי משום טעמ' דמנוק' מעון הא נמי מנוקה מעון ומשום הכי אצטריך קרא למעוטי מטעמא דאינה ראויה לאישות ובהכי מתיישב שפיר לדעת רבינו דלא תי' ליה מההיא דסי' לפי מ\"ש רבינו בפה\"מ דטעמ' דמתניתין משום דאינו מנוקה מעון תיקשי דהיכי פסיק ותני אלמנ' לכ\"ג ומי לא עסקינן בכ\"ג שיבם אלמנה מן האירוסין דליכא טעמא דמנוקה מעון הא לא תקשי דכיון שלדעת רבינו אפי' ביאה אסורה מדברי סופרים ממעטינן א\"כ כ\"ג שיבם אלמנה מן האירוסין נמי חשיב אינו מנוקה מעון דכיון שחכמים גזרו ביאה ראשונה אטו ביאה ב' אלא דמ\"מ לא תי' לן קרא למאי אצטריך דקרא אצטריך לקודם שאסרו חכמים כנ\"ל נכון ודוק:<br><b> הגהות הרה''ג יוסף שאול נאטאנזאן - על שער המלך</b>\n<b> מ\"ש </b> בכוונת הראב\"ד בדרך השני דבריו תמוהים דרב פפא ל\"ל הא דאינו מנוקה מעון כמ\"ש רש\"י יבמות דף נ\"ח וא\"כ אין ראי' ודוק:"
+            ]
+        ]
+    ],
+    "versions": [
+        [
+            "Friedberg Edition",
+            "https://fjms.genizah.org"
+        ]
+    ],
+    "heTitle": "שער המלך על משנה תורה, הלכות סוטה",
+    "categories": [
+        "Halakhah",
+        "Mishneh Torah",
+        "Commentary",
+        "Sha'ar HaMelekh",
+        "Sefer Nashim"
+    ],
+    "sectionNames": [
+        "Chapter",
+        "Halakhah",
+        "Comment"
+    ]
+}
\ No newline at end of file
diff --git a/json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Sha'ar HaMelekh/Sefer Nezikim/Sha'ar HaMelekh on Mishneh Torah, Murderer and the Preservation of Life/Hebrew/Friedberg Edition.json b/json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Sha'ar HaMelekh/Sefer Nezikim/Sha'ar HaMelekh on Mishneh Torah, Murderer and the Preservation of Life/Hebrew/Friedberg Edition.json
new file mode 100644
index 0000000000000000000000000000000000000000..c3c4b8c887067624a493e7608126822c73efc2fc
--- /dev/null
+++ b/json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Sha'ar HaMelekh/Sefer Nezikim/Sha'ar HaMelekh on Mishneh Torah, Murderer and the Preservation of Life/Hebrew/Friedberg Edition.json	
@@ -0,0 +1,55 @@
+{
+    "language": "he",
+    "title": "Sha'ar HaMelekh on Mishneh Torah, Murderer and the Preservation of Life",
+    "versionSource": "https://fjms.genizah.org",
+    "versionTitle": "Friedberg Edition",
+    "status": "locked",
+    "license": "Public Domain",
+    "versionTitleInHebrew": "מהדורת פרידברג",
+    "actualLanguage": "he",
+    "languageFamilyName": "hebrew",
+    "isBaseText": true,
+    "isSource": true,
+    "isPrimary": true,
+    "direction": "rtl",
+    "heTitle": "שער המלך על משנה תורה, הלכות רוצח ושמירת נפש",
+    "categories": [
+        "Halakhah",
+        "Mishneh Torah",
+        "Commentary",
+        "Sha'ar HaMelekh",
+        "Sefer Nezikim"
+    ],
+    "text": [
+        [],
+        [],
+        [],
+        [],
+        [],
+        [],
+        [],
+        [],
+        [],
+        [
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>עגלה ערופה אסורה בהנאה כו'.</b> פ' האיש מקדש דנ\"ז ע\"א אמרינן דעגלה ערופה אסורה בהנאה משום דכתיב בה כפרה כקדשים והתוס' שם ד\"ה כפרה הקשו וז\"ל תימא דבכריתות מפיק ליה מוערפו שם שם תהא קבורתה וי\"ל דתרוייהו צריכי דאי משום כפרה הו\"א דוקא מחיים כו' ואי מוערפו שם הו\"א דוקא לאחר עריפה אבל מחיים לא וכתב הרב ח\"ה שם וז\"ל כתב מוהרש\"ל דזה התי' אינו עיקר דהא לקמן מוכח דעגלה ערופה יליף מצפרים דאסור מחיים כמ\"ש התוס' לקמן ע\"ב ואין זה מוכרח דלקמן דעגלה יליף מצפרים ה\"ד לר\"ל אבל לר\"י ליכא למילף עגלה מחיים אלא מהך דרשא דכפרה כתיב ביה דמסתמא ר\"י לא פליג ארבי ינאי גופיה דס\"ל דעגלה ערופה אסורה מחיים עכ\"ל והן דברים תמוהים דבפרק אותו ואת בנו דפ\"ב ע\"א אמרינן התם בהדיא דר\"י ס\"ל דעגלה ערופה אינה משנה דס\"ל דלא אסורה מחיים ושוב ראיתי בס' פני יאושע שתמה עליו בזה ומהיותר תימה שדבריו סותרים דשם בפרק הנז' כתב הוא ז\"ל בד\"ה גמר קיחה קיחה וז\"ל אין זה מדוקדק דמדקסבר ירידתה לנחל איתן אוסרתה אין זה מוכרח דיליף מכשיר ממכפר אלא דאוסר בה משום דכתב בה כפרה כקדשים אבל בפשיטות הו\"ל לאקשויי כיון דלא סבר ר\"י אלא כתנא דבי ר\"י לא הו\"ל למילף דמסתברא מחיים משום דכתיב בה כפרה כקדשים אלא דהו\"ל למילף מכשיר ממכפר כתנא דבי ר\"י ובספרים חדשים מחקו כל קו' זו מדברי התוס' ולא ידענ' למה עכ\"ל הנה מבואר שקו' מוהרש\"ל היא קו' התוס' שם הכתובה בס' ישנים ותמה על מה שמחקו בס' חדשים קו' זו ואלו כאן כתב שדברי מוהרש\"ל אינם מוכרחים ולעיקר קו' ז\"ל נר' דלק\"מ דאיכא למימר דמה שהוצרך ר\"י למילף דע\"ע אסורה מחיים מדכתיב בה כפרה כקדשים הוא לר\"ש דר\"ש דקאמר בברייתא דלקמן הואיל ונשחטה שלא כמצותה מותרת ע\"כ דס\"ל דצפורי מצורע לא אסירי מחיים כדאמרי' לקמן וא\"כ ע\"כ דלא יליף מכשיר ממכפר ור\"ש גופיה ס\"ל בפ' או\"ב דע\"ע אסור מחיים דר\"י לא ס\"ל כרבי יוחנן דע\"ע אינה משנה כדאיתא התם וא\"כ לר\"ש דס\"ל דלא יליף מכשיר ממכפר ע\"כ דע\"ע דאסורה מחיים נפ\"ל מדכתיב בה כפרה ורבי ינאי גופיה א\"ל דהכי ס\"ל דצפורי מצורע לא אסירי מחיים כר\"ש משום דלא יליף מכשיר ממכפר ומשום הכי הוצרך לדרשה דכפרה כתיב בה כקדשים ואפשר שמטעם זה מחקו קו' זו מדברי התוס' כנ\"ל ועל פי האמור י\"ל מ\"ש הרשב\"א ז\"ל בחי' לקמן וז\"ל אמר לך ר\"א תנאי כו' וק\"ל אי ר\"י לית ליה הך דרשה צפורי מצורע דאסירי בהנאה מנ\"ל דהא אנן מנאמר מכשיר ומכפר בפנים ילפינן לה כדאמרינן לעיל (כלומר דאי מוזה אשר לא תאכלו ליכא למילף אלא איסור אכילה ואפי' לר' אבהו כיון דעיקר קרא באיסור אכילה כתיב וכמ\"ש התוס' בר\"פ המביא אשם יע\"ש) וי\"ל דכ\"ע אית להו האי דרשא אלא דתנא דבי ר\"י דריש ליה לאקושינהו לגמרי ולמיסרא מחיים דמכפר ותנא דפליג עליה דר\"י לא יליף לגמרי אלא לומר כו' יע\"ש ויש לדקדק דלמאי הוצרך לומר דלא יליף לגמרי הא בלאו הכי א\"ש דר\"י לטעמיה דס\"ל דע\"ע אינה אסורה מחיים וכדאיתא בפרק או\"ב וכבר תמה עליו כן בס' הנזכר וכן ראיתי להרב החידושין שהוקשה לו כקו' הרשב\"א ותי' דהא דקאמר תנאי היינו למאי דס\"ל לר\"ל בעלמא דע\"ע אסורה מחיים ע\"כ דתנא דבי ר\"י דקאמר עשה בו מכשיר כמכפר כר\"ל ס\"ל דמחיים אסירי אבל לר\"י דס\"ל דע\"ע מחיים לא מיתסרא ס\"ל דעשה בו מכשיר כמכפר דקאמר תנא דבי ר\"י לענין איסור הנאה הוא דקאמר א\"ד יע\"ש אכן כפי מ\"ש יש ליישב דהוצרך הרשב\"א לזה משום דאכתי קשה לר\"ל דס\"ל דע\"ע משנה כדאיתא התם בפרק הנז' וס\"ל לר\"ש דאסירי מחיים א\"כ צפורי מצורע לר\"ש דאסירי בהנאה מנ\"ל שהרי ר\"ש ע\"כ לא יליף מכשיר ממכפר מדס\"ל דצפורי מצורע לא אסירי מחיים מדקאמר הואיל ונשחטה כו' ונ\"ל דאה\"נ דלר\"ש צפורי מצורע לא אסירי בהנאה שהרי בפ\"ק דבכורות די\"א גבי ההיא ברייתא דהערלה וכלאי הכרם כו' מטמאין טו\"א מוכח דלר\"ש ס\"ל דצפורי מצורע אסירי בהנאה ומאי דנקט הרשב\"א ז\"ל קו' אליבא דר\"י לאו דוקא אלא לתנא דפליג אדבי ר\"י ור\"י קאי כוותיה הוא דק\"ל והיינו שדקדק בתי' וכתב ותנא דפליג אר\"י ואי קשיא לך הא כיון דלר\"ש אליבא דר\"ל ע\"כ צ\"ל דס\"ל דיליף מכשיר ממכפר לענין איסור הנאה דוקא ולא לגמרי א\"כ מנא ליה לר\"ל דתנא דבי ר\"י יליף לגמרי אימא דלא יליף אלא לענין איסור הנאה דוקא הא ל\"ק דלישנא דברייתא דקאמר עשה בו מכשיר כמכפר משמע כמכפר לגמרי דאסירה מחיים אליבא דר\"ל דס\"ל דע\"ע אסורה מחיים אלא מיהא הא ק\"ל טובא לדברי הרשב\"א והרב החדושין ז\"ל מההיא דר\"פ המביא אשם שהקשו התוס' שם דקאמר התם בהדיא דתנא דבי ר\"י דיליף מכשיר ממכפר ע\"כ ס\"ל דע\"ע אסורה מחיים והשתא כפי דבריהם מנ\"ל אכתי נימא דתנא דבי ר\"י ס\"ל דע\"ע אינה אסורה מחיים ומאי דיליף מכשיר ממכפר היינו לאיסור הנאה וכדס\"ל השתא לר\"י ור\"ל אליבא דר\"ש וצ\"ע כעת גם מ\"ש עוד הרשב\"א ז\"ל לקמן בסמוך אמאי דקאמר ר\"י לא מצינו ב\"ח שאסורים דאמאי לא אקשי לי' מע\"ע הוא תימה שהרי ר\"י ס\"ל דע\"ע אינה אסורה מחיים ועיין להרב ע\"י שתמה על רבינו בפיה\"מ שכתב דצפורי מצורע אסורין אלא משעת שחיטה כר\"י וכתב הקשא דר\"י בסתם ובע\"ע כתב דירידתה לנחל איתן אוסרתה ולפי הנראה ר\"י לא ס\"ל כתנא דבי ר\"י וכפי מ\"ש מבואר דדעת רבי' כדעת הרשב\"א ודו\"ק:",
+                "<b>ומשתרד לנחל איתן כו'</b> הנה דעת רבינו לפסוק כרבי ינאי דע\"ע ירידתה לנחל איתן אוסרת' וכרב המנונא דס\"ל הכי בפ' המביא ובהל' ח' פסק משנה דר\"פ המביא אשם דאם נמצא ההורג עד שלא תערף תצא ותרעה בעדר נמצא אחר שנערפה תקבר שעל הס' באה מתחילתה כו' והוא תימא שהרי מבואר שם בגמרא דהך מתני' ע\"כ ס\"ל דע\"ע לא אסורה מחיים וכבר נשאל ע\"ז הרשב\"א ז\"ל ומרן הכ\"מ תי' דסובר רבי' דהא דמקשה ממתני' דמשנערפה תצא ותרעה בעדר לאו קו' היא דא\"ל שאני ע\"ע דאדעתא שימצא ההורג לא אקדשוה והו\"ל הקדש בטעות וכדתנן במתני' אשם ודאי אינו כן אלא שלא נשחטו יצא וירעה בעדר ואע\"פ שהתוס' תי' זה ואמרו דסברא הוא דגמרי ומקדשי דלא מסקי אדעתייהו שימצא ההורג רבי' לא ניחא ליה בההוא תי' וסובר דגמרא לפום מאי דס\"ד דגמר ומקדיש בכל גונא אסיק מאי דאסיק כו' אבל לפום קושט' א\"ל דמתני' נמי סברה דירידתה לנחל איתן אוסרת' כו' יע\"ש:<br><b> והנה </b> הרואה כמה מהדוחק דבריו דמאחר דבגמ' מוקמינן בפשיטות להך מתניתין בתנאי מניין לנו לבדות חלוקים מלבנו ומהיותר תימה דבאו\"ב פרכי' אמתניתין דהתם ממתני' דר\"פ המביא וקאמר עלה ר\"י ע\"ע אינה משנה הרי דר\"י מכח קו' זו קאמר דע\"ע אינה משנה ולפי דעת רבינו ז\"ל מאי קו' וא\"כ מאחר שר\"י ורבא בפ' המביא ס\"ל דהך מתני' ע\"כ ס\"ל דעגלה ערופה אינה אסורה מחיים מי הכריח לנו לחלק בהכי הפך ר\"י ורבא ולדעתי נראה ליישב ע\"ד מרן ז\"ל ולהוסיף נופך משלי דלרבינו ז\"ל קשיתיה סוגיא דפרק נגמר הדין דמ\"ז ע\"ב דאמרינן התם האורג בגד למת אביי אמר אסור כו' מ\"ט דאביי גמר שם שם מע\"ע מה ע\"ע בהזמנה מיתסר' אף האי נמי בהזמנה מיתסר' ופירש\"י בע\"ע בהזמנה מתסר' דקיי\"ל ירידתה לנחל איתן אוסרת' והשתא כפי סוגי' דפ' המביא א\"כ הא דאביי כתנאי אמרה למילתיה דלתנא דמתני' דפרק המביא דס\"ל דע\"ע אינה אסורה מחיים אלא לאחר עריפה הזמנה לאו מילתא היא ודאי דכי נמי גמר מע\"ע אינה אסורה אלא לאחר עריפה וכמ\"ש התוס' שם וכיון שכן ק\"ט דמאי פריך התם מברייתא דקתני קבר חדש מותר בהנאה ומברייתא דמותר המתים למתים ומאי קו' הא ליכא למימר דהאי תנא ס\"ל דע\"ע אינה אסורה אלא לאחר עריפה וכדתנן בפ' המביא ואביי דאמר כר\"ש וכתנא דבי ר\"י דס\"ל ירידתה לנחל איתן אוסרתה והיותר קשה דבתר הכי מסיק התם דהא דאביי תנאי היא ומייתי ברייתא דקתני ציפן זהב כו' והשתא אמאי ל\"ק דע\"כ הא דאביי דתנאי היא דלמאן דס\"ל ע\"ע אינה אסורה אלא לאחר עריפה הזמנה לאו מילתא היא אלא מוכח ודאי דסתמא דתלמודא ס\"ל דהך מתניתין דר\"פ המביא אשם אתיא ככ\"ע ומטעמא שכתב מרן ז\"ל והילכך דחה רבי' לההיא דר\"י דפ' או\"ב ודרבא דפ' המביא ופסק כסתמ' דתלמודא דפרק נגמר הדין כנ\"ל נכון. ודרך אגב ראיתי לעמוד במ\"ש מרן הכ\"מ ז\"ל בדין הסמוך לזה וז\"ל נמצאו העדים זוממין בפ' שני דכריתות אמר ר\"י אמר רב מודים חכמים לר\"מ באשם תלוי שהוזמו שיצא וירעה בעדר ויש ללמוד משם לע\"ע ע\"כ ולכאורה ק\"ט שהרי רבינו ז\"ל בפ\"ד מהלכות פסולי המוקדשין ה' י\"ט פסק דאפילו הפרישו ע\"פ עדים והוזמו עדיו יפלו דמיו לנדבה וכתב מרן ז\"ל שם דפסק כר\"י לגבי רב ועוד דרב' דבתראי הוא מותיב לרב כו' יע\"ש וכיון שכן איך כתב מרן ז\"ל דרבינו למד משם לע\"ע וכבר ראיתי להרב חזון נחום בח\"ד שתמה עליו בזה והניחו בצ\"ע ותו קשה דלמאי אצטריך מרן ז\"ל להביא עצות מרחוק לזה הא כיון שכבר פסק רבינו ז\"ל דאם נמצא ההורג עד שלא תערף ה\"ז מותרת ומטעמא שכתב מרן דאדעתא שימצא ההורג לא אקדשוה והו\"ל הקדש בטעות מינה נלמוד ג\"כ לאם נמצאו העדים זוממין דאדעתא דהכי לא אקדשוה והוי ליה הקדש בטעות ולכן נראה דחדא מתרצת חברתה דכונת מרן ז\"ל היא דלא נימא דדוקא בנמצ' ההורג הוא דהוי הקדש בטעות משום דהוי דבר מצוי וכ\"ש לפי מה שפי' קצת מפרשים שמתועלת המדידה והענינין הנעשים במצוה שע\"י כן הוא קרוב שימצא ההורג דמעיקר' מסקי אדעתייהו שימצא ההורג ולא גמרי ומקדשי וכמ\"ש מרן ז\"ל אבל בנמצאו העדים זוממין א\"ל דגמרי ומקדשי דלא מסקי אדעתייהו שימצאו העדים זוממין דמילתא דלא שכיח הוא ולכן הוצרך מרן ז\"ל להביא ראיה מההיא דאמרי' אמר רב מודים חכמים לר\"מ באשם תלוי שהוזמו עדיו דיש ללמוד משם לע\"ע דאע\"ג דלא קי\"ל התם כר\"י אמר רב ה\"ד באשם תלוי ומטעם דמתוך שלבו נקפו גמר ומקדיש כדאמרינן התם אבל באשם ודאי ובע\"ע דליכא למימר ה\"ט אמרינן ודאי אדעתא דהכי לא אקדשוה דמעיקרא נמי מסקי אדעתייהו שימצאו העדים זוממין כי היכי דאמרינן התם כנ\"ל פשוט:"
+            ],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>הנחל </b>\n<b> שנערפה העגלה אסור בזריעה ועבודה כו'.</b> ראיתי להרב מוצל מאש סי' נ\"א דכ\"ג ע\"ג שכתב וז\"ל בענין חורש וזורע בנחל איתן כ' הרמב\"ם וכל העובד כו' כגון שחרש וזרע הרי זה לוקה ולא פי' שיעור כלל אי הוי כמו איסור שבת שהוא כל שהוא או לא עוד יש לחקור אם אותן הדברים שהם תולדות למלאכות האלו המוזכרים שם פ\"ח מה' שבת אם הם גם בכלל הלאו של נחל איתן או לא וצריך עיון עכ\"ל: והנה להס' הראשון נראה לי להוכיח דאפילו אכ\"ש מחייב ממ\"ש התוס' פ' אלו עוברין דף מ\"ז ע\"א ד\"ה והן מוקדשין שכתבו בתוך דבריהם וז\"ל ונראה לר\"י דלא חשיב לאו דמעילה דלא חשיב אלא הנך לאוי דלקי עלייהו אחרישה כ\"ש אבל אלאו דמעילה לא לקי עד שיחרוש בשו\"פ כו' יע\"ש ובפ\"ג דמכות דכ\"ב ע\"ב פרכינן התם אמתניתין הלזו דיש חורש תלם אחת כו' מתקיף לה רב אושעיא וליחשוב נמי הזורע בנחל איתן ואזהרתיה אשר לא יעבד בו ולא יזרע כו' והשתא אם איתא דאחרישה וזריעה דנחל איתן לא לקי אכ\"ש אלא בעינן שיעורא אם כן מאי פריך הא מתניתין לא קתני אלא הנך לאוי דלקי עלייהו אחרישה כ\"ש כי היכי דלא חשיב לאו דמעילה מה\"ט כמ\"ש התוספות וזה נ\"ל ראי' שאין עליה תשובה:<br><b> ועל </b> הס' הב' אם על התולדות למלאכות אלו חייב ונראה שעיקר ספקו הוא לומר דדילמא דוקא גבי שבת דבמלאכה תלי רחמנא חייב אתולדות כיון דהוו מלאכה גמור' משא\"כ בזורע בנחל איתן דקרא כתיב בהדיא אשר לא יזרע א\"ל דוקא זריעה דהיינו אב מלאכה אסר רחמנא אבל לא תולדות דזריעה ואף גם זאת נראה להוכיח ג\"כ דאפילו אתולדות דזריעה וחרישה מחייב גבי נחל איתן ממ\"ש רש\"י שם בפסחים ד\"ה ושביעית וז\"ל דעובר משום שדך לא תזרע כלאים וחורש תולדה דזורע כגון חורש לכסות את הזריעה ע\"כ אשר מבואר מדבריו דלמאן דס\"ל במ\"ק דחורש בשביעית אינו לוקה ה\"ט דמתני' משום תולדת זורע והשתא אם איתא דעל תולדת זורע לא מחייב' בנחל איתן א\"כ היכי פריך בגמרא וליחשוב נמי הזורע בנחל איתן הא כיון דמתני' מיירי במחפה את הזרעים דבהדי דחריש מכסי כדאמרי' התם א\"כ הו\"ל תולדת זורע ועל התולדות לא מחייב ואדפריך משום זורע בנחל איתן הו\"ל להקשות משום חורש דקעביד אב מלאכה אלא מבואר הוא דאפילו על התולדה נמי מחייב וכן מבואר ג\"כ ממאי דאמרינן התם דמחפה בכלאים לוקה משום זורע הרי דאע\"ג דבכלאי' שדך לא תזרע כלאים כתיב אמרינן דתולדות זורע נמי חייב וא\"כ דכוותא נמי בנחל איתן אע\"ג דכתיב לא יזרע תולדת זורע נמי בכלל. ועוד ראי' מהא דאמרינן פ\"ק דמ\"ק רבא אמר אפילו תימא רבנן אבות אסר רחמנא תולדות לא אסר רחמנא דכתיב שדך לא תזרע וכרמך לא תזמור מכדי זמירה בכלל זריעה ובצירה בכלל קצירה למאי הלכתא כתבינהו רחמנא למימרא דאהני תולדות מחייב אאחריני לא מחייב כו' יע\"ש הרי מבואר דאע\"ג דקרא כתיב שדך לא תזרע אפי\"ה תולדותיהן נמי כיוצא בהן ואם איתא דכי כתיב זריעה אין תולדתו בכלל א\"כ מאי האי דקאמר מכדי זמירה בכלל זריעה כו' למאי הלכתא כתבינהו רחמנא הא אי כתיב זריעה גרידא הו\"א דדוקא על האבות מחייב אבל אתולדות לא מחייב דומיא דנחל איתן להכי אצטריך זמירה לאשמועינן דאף אתולדות נמי מחייב ולעולם דאכל התולדות נמי מחייב שהרי זמירה תולדת זורע הוא כמ\"ש רש\"י בפרק כלל גדול דע\"ג ע\"ב אלא מוכרח ודאי דאי כתיב זריעה בקרא תולדותיהן נמי כיוצא בהן זה נ\"ל ראיה ברורה: ואולם דברי רש\"י ז\"ל שכתב דמחפה את הזרעים הוי תולדות זורע הם תמוהים בעיני דאם איתא היכי מחייבינן עלה משום זורע בשביעית למ\"ד דחורש בשביעית אינו לוקה הא אמרי' במ\"ק אפילו תימא רבנן אבות אסר רחמנא תולדות לא אסר רחמנא כו' ומה\"ט משקה את הזרעים אע\"ג דבשבת מחייב משום תולדת זורע אפי\"ה בשביעית משקין את הזרעים משום דהוה לי' תולדה וליכא למימר דרש\"י ז\"ל לא כ\"כ אלא למ\"ד דחורש בשביעית אינו לוקה ע\"כ דטעמא דמתני' משום זורע אבל למ\"ד דחורש בשביעית לוקה ה\"ט דמתני' משום חורש בשביעית וא\"כ א\"ל דמאן דס\"ל דחורש בשביעית אינו לוקה ס\"ל דעל התולדות נמי אסר רחמנא כדס\"ל לאביי התם דאוקי למתניתין בשביעית בזמן הזה דרבנן ורבא דסבירא ליה דעל התולדות לא אסר רחמנא ס\"ל דחורש בשביעית חייב וטעמא דמתני' משום חורש דהא ליתא שהרי מרן הכ\"מ בפ\"א מה' שמיטה נתן טעם למה שפסק רבי' כמ\"ד דחורש בז' אינו לוקה משום דרבא דקאמר אבות אסר כו' למימרא דאהני תולדות מחייב כו' אתיא כמ\"ד דחורש בז' אינו לוקה ע\"ש הרי דרבא סבירא ליה דחורש בז' אינו חייב דאם כן תקשי לדידיה מתניתין היכי מחייב משום זורע כיון דמחפה תולדות זורע הן אמת שדברי מרן ז\"ל צריכים תלמוד במ\"ש דרבא אתי כמ\"ד דחורש בז' אינו חייב דהא בפשיטות איכא למימר דרבא לא ממעט אלא תולדות אבל חרישה דאב מלאכה היא ה\"נ דחייב ואדרבא לישנא דרבא דקאמר אבות אסר רחמנא תולדות לא אסר רחמנא משמע דחרישה כיון דאב מלאכה היא חייב ואולם דברי מרן ז\"ל נכונים בטעמם לפום שיטת רבינו דס\"ל דזומר ובוצר אבות נינהו כמ\"ש בפ\"ו מה' שבת דהשתא ע\"כ כיון דכתיב זמירה ובצירה בקרא למימרא דאהני הוא דמחייב אאחריני לא אפי\"ה אבות דכוותייהו מיעט רחמנא: ושוב ראיתי למוהר\"ב ז\"ל בתשו' שעמד בדברי מרן הללו ומ\"מ אכתי דברי רש\"י ז\"ל הן תמוהים שהרי אמרינן התם לימא בדרב אבין קמפלגי כו' לא דכ\"ע אית להו דר' אבין מאן דאמר לוקה שפיר ומ\"ד אינו לוקה אמר לך מכדי זמירה כו' למאי הלכתא כתבינהו רחמנא למימרא דאהני תולדות מחייב אתולדות אחרינא לא מחייב יע\"ש הרי דמאן דס\"ל דחורש בשביעית אינו חייב ס\"ל כרבא דאתולדה לא מחייב כרבא וא\"כ ק' טובא היאך כתב רש\"י ז\"ל דלמאן דס\"ל דחורש בז' אינו לוקה ס\"ל דאתולדת זורע מחייב וכבר היה אפשר לצדד ולומר דס\"ל לרש\"י ז\"ל דפלוגתייהו דר\"י ור\"א אי לוקין על החרישה ה\"ד אליבא דרבי ישמעאל דדריש התם לקמן דף ג' ע\"ב בחריש ובקציר מה חריש רשות כו' אבל ר\"ע ס\"ל דלוקין על חרישה וכמ\"ש התוס' שם בד\"ה שהרי יע\"ש ואם כן איכא למימר דלמאי דמסיק דטעמא דמ\"ד דאין לוקין על החרישה משום דס\"ל כרבא דאהנהו תולדות דוקא מחייב רחמנא עכ\"ל דמתני' דיש חורש תלם אחד ר\"ע היא דס\"ל דלוקין על החרישה וטעמא דמתני' משום חורש ורש\"י ז\"ל לא כ\"כ אלא לר' אבין ולפום מאי דהוה בעי למימר תלמודא דבדר\"א קמפלגי ואליביה אין לוקין על החרישה מטעמא דאין בכלל אלא מה שבפרט דא\"ל דמתני' לדידיה אתיא ככ\"ע וטעמא דמחייב משום תולדת זורע דסבירא ליה לר' אבין כאביי דאפי' אתולדה מחייב רחמנא ומ\"מ זה ודאי מן הדוחק כמו שיראה המעיין ודוק ועיין במ\"ש רבי' ז\"ל בפ\"ז מה' שגגות דין ז' וז\"ל עשה תולדה של אב זה ותולדה של אב זה בהעלם אחד יראה שהוא חייב ב' ותמה עליו מרן בכ\"מ משם הר\"א בנו ז\"ל למה אמר יראה לי מאחר שגמר' ערוכה היא בב\"ק כו' יע\"ש ואכתי ק\"ל שדין זה תלמוד ערוך הוא מהא דאמרינן במכות מתקיף לה ר\"א וללקי נמי משום זורע בי\"ט כו' זאת אומרת חילוק מלאכו' לשבת ואין חילוק מלאכו' בי\"ט כו' והשתא אם איתא דגבי תולדות לא מחייב אחילוק מלאכות א\"כ מאי פריך ולילקי נמי משום זורע ואמאי קאמר חילוק מלאכות לשבת כו' הא אפי' בשבת עצמו דין דמחפה את הזרעים אינו אלא תולדת זורע וגבי תולדות לא אמרינן חילוק מלאכות והנראה כדעת רבי' ז\"ל דמחפה את הזרעים חשיב אב מלאכה ושלא כדעת רש\"י ז\"ל כנ\"ל: ודע שאם חרש וזרע בנחל איתן נראה ודאי דלוקה שתי' אחד משום לא יעבד ואחד משום לא יזרע שהרי הן ב' לאוין מחולקין דאם חרש לבד אינו עובר אלא משום לא יעבד ואם זרע עובר משום לא יזרע ואע\"ג דכל היכא דעבר אלאו דזריעה עבר נמי אלאו דעבודה מ\"מ כיון דמשכחת לה דעבר אלאו דעבודה ולא עבר אלאו דזריעה חשיב תרי לאוי מב' ענינים ולוקה ב' וראיה לדבר ממ\"ש רבי' בפ\"ז מה' חו\"מ דין ג' דאם קנה חמץ או חמצו בידים לוקה ב' משום לא יראה ולא ימצא וכתב מרן הכ\"מ דה\"ט משום דלא יראה לא משמע אלא הנראה לעינים ולא ימצא עבר אפי' בטמון יע\"ש הרי דאע\"ג דכל היכא דעבר על לא יראה עבר נמי אלא ימצא חשיבי נמי ב' ענינים לחייב עליה ב' יע\"ש וכפי זה הי' נראה דל\"מ כשחרש וזרע בנחל איתן שלוקה ב' אלא אפי' זרע לבד לוקה שתים דומיא דחמץ בפסח דאם חמצו בידים לוקה ב' וכפי זה י\"ל על רבי' ז\"ל שכתב וכל העובד עבודה כגון שחרש או חפר או זרע בנחל איתן כו' ה\"ז לוקה דמדכיילינהו בחדא מחתא משמע דעל הזריעה לוקה א' דומיא דחורש והדבר ק' דלמה לא כתב דילקה ב' דומיא דחמץ ממש: הן אמת דמהא שפרכינן ההתם במכות וליחשוב נמי הזורע בנחל איתן משמע דאם חרש וזרע אינו לוקה אלא אחת מדלא פריך חורש וזורע ליחשוב נמי בנחל איתן וכן ראיתי להרב החינוך ז\"ל ס' שופטים סי' תקל\"א שכתב שהעובד והזורע שם לא עבר על לאו אחר ולא נחייבהו בב' לאוין בעבודה ובזריעה יע\"ש והדבר תמוה למה לא נתחייב ב' דומי' דחמץ ממש והנראה לחלק דבשלמא גבי חמץ כיון דכתיב לא ימצא עכ\"ל דכי כתי' לא יראה ע\"כ לחייבו ב' על הראיה דאל\"כ למאי אצטריך הא בכלל לא ימצא איתי' לא יראה והילכך אמרינן כיון דב' עניינים הן לוקה ב' משא\"כ בזורע בנחל איתן כיון דאיכא למימר דטעמיה דזריעה דאסר הכתוב משום עבודה היא דזריעה בכלל עבודה ומאי דכתביה רחמנא הוא לומר מה זריעה עבודה המיוחדת בגופו של קרקע כמ\"ש רבינו הילכך לא לקי אלאו דזריעה כנ\"ל :<br><b> הגהות הרה''ג יוסף שאול נאטאנזאן - על שער המלך</b>\n<b> מ\"ש </b> למה לא פריך הש\"ס דחורש וזורע לחשוב בנחל איתן וע\"כ דחורש וזורע אינו נוהג אלא אחת. מהתימא שנעלם ממנו דברי הרמב\"ם בספר המצות מצוה ל\"ת ש\"ט ששם ביאר כן ומביא ראי':"
+            ]
+        ]
+    ],
+    "sectionNames": [
+        "Chapter",
+        "Halakhah",
+        "Comment"
+    ]
+}
\ No newline at end of file
diff --git a/json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Sha'ar HaMelekh/Sefer Nezikim/Sha'ar HaMelekh on Mishneh Torah, Murderer and the Preservation of Life/Hebrew/merged.json b/json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Sha'ar HaMelekh/Sefer Nezikim/Sha'ar HaMelekh on Mishneh Torah, Murderer and the Preservation of Life/Hebrew/merged.json
new file mode 100644
index 0000000000000000000000000000000000000000..fbad197326eff4dbbee1d30485837f88fcf0a6a6
--- /dev/null
+++ b/json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Sha'ar HaMelekh/Sefer Nezikim/Sha'ar HaMelekh on Mishneh Torah, Murderer and the Preservation of Life/Hebrew/merged.json	
@@ -0,0 +1,52 @@
+{
+    "title": "Sha'ar HaMelekh on Mishneh Torah, Murderer and the Preservation of Life",
+    "language": "he",
+    "versionTitle": "merged",
+    "versionSource": "https://www.sefaria.org/Sha'ar_HaMelekh_on_Mishneh_Torah,_Murderer_and_the_Preservation_of_Life",
+    "text": [
+        [],
+        [],
+        [],
+        [],
+        [],
+        [],
+        [],
+        [],
+        [],
+        [
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>עגלה ערופה אסורה בהנאה כו'.</b> פ' האיש מקדש דנ\"ז ע\"א אמרינן דעגלה ערופה אסורה בהנאה משום דכתיב בה כפרה כקדשים והתוס' שם ד\"ה כפרה הקשו וז\"ל תימא דבכריתות מפיק ליה מוערפו שם שם תהא קבורתה וי\"ל דתרוייהו צריכי דאי משום כפרה הו\"א דוקא מחיים כו' ואי מוערפו שם הו\"א דוקא לאחר עריפה אבל מחיים לא וכתב הרב ח\"ה שם וז\"ל כתב מוהרש\"ל דזה התי' אינו עיקר דהא לקמן מוכח דעגלה ערופה יליף מצפרים דאסור מחיים כמ\"ש התוס' לקמן ע\"ב ואין זה מוכרח דלקמן דעגלה יליף מצפרים ה\"ד לר\"ל אבל לר\"י ליכא למילף עגלה מחיים אלא מהך דרשא דכפרה כתיב ביה דמסתמא ר\"י לא פליג ארבי ינאי גופיה דס\"ל דעגלה ערופה אסורה מחיים עכ\"ל והן דברים תמוהים דבפרק אותו ואת בנו דפ\"ב ע\"א אמרינן התם בהדיא דר\"י ס\"ל דעגלה ערופה אינה משנה דס\"ל דלא אסורה מחיים ושוב ראיתי בס' פני יאושע שתמה עליו בזה ומהיותר תימה שדבריו סותרים דשם בפרק הנז' כתב הוא ז\"ל בד\"ה גמר קיחה קיחה וז\"ל אין זה מדוקדק דמדקסבר ירידתה לנחל איתן אוסרתה אין זה מוכרח דיליף מכשיר ממכפר אלא דאוסר בה משום דכתב בה כפרה כקדשים אבל בפשיטות הו\"ל לאקשויי כיון דלא סבר ר\"י אלא כתנא דבי ר\"י לא הו\"ל למילף דמסתברא מחיים משום דכתיב בה כפרה כקדשים אלא דהו\"ל למילף מכשיר ממכפר כתנא דבי ר\"י ובספרים חדשים מחקו כל קו' זו מדברי התוס' ולא ידענ' למה עכ\"ל הנה מבואר שקו' מוהרש\"ל היא קו' התוס' שם הכתובה בס' ישנים ותמה על מה שמחקו בס' חדשים קו' זו ואלו כאן כתב שדברי מוהרש\"ל אינם מוכרחים ולעיקר קו' ז\"ל נר' דלק\"מ דאיכא למימר דמה שהוצרך ר\"י למילף דע\"ע אסורה מחיים מדכתיב בה כפרה כקדשים הוא לר\"ש דר\"ש דקאמר בברייתא דלקמן הואיל ונשחטה שלא כמצותה מותרת ע\"כ דס\"ל דצפורי מצורע לא אסירי מחיים כדאמרי' לקמן וא\"כ ע\"כ דלא יליף מכשיר ממכפר ור\"ש גופיה ס\"ל בפ' או\"ב דע\"ע אסור מחיים דר\"י לא ס\"ל כרבי יוחנן דע\"ע אינה משנה כדאיתא התם וא\"כ לר\"ש דס\"ל דלא יליף מכשיר ממכפר ע\"כ דע\"ע דאסורה מחיים נפ\"ל מדכתיב בה כפרה ורבי ינאי גופיה א\"ל דהכי ס\"ל דצפורי מצורע לא אסירי מחיים כר\"ש משום דלא יליף מכשיר ממכפר ומשום הכי הוצרך לדרשה דכפרה כתיב בה כקדשים ואפשר שמטעם זה מחקו קו' זו מדברי התוס' כנ\"ל ועל פי האמור י\"ל מ\"ש הרשב\"א ז\"ל בחי' לקמן וז\"ל אמר לך ר\"א תנאי כו' וק\"ל אי ר\"י לית ליה הך דרשה צפורי מצורע דאסירי בהנאה מנ\"ל דהא אנן מנאמר מכשיר ומכפר בפנים ילפינן לה כדאמרינן לעיל (כלומר דאי מוזה אשר לא תאכלו ליכא למילף אלא איסור אכילה ואפי' לר' אבהו כיון דעיקר קרא באיסור אכילה כתיב וכמ\"ש התוס' בר\"פ המביא אשם יע\"ש) וי\"ל דכ\"ע אית להו האי דרשא אלא דתנא דבי ר\"י דריש ליה לאקושינהו לגמרי ולמיסרא מחיים דמכפר ותנא דפליג עליה דר\"י לא יליף לגמרי אלא לומר כו' יע\"ש ויש לדקדק דלמאי הוצרך לומר דלא יליף לגמרי הא בלאו הכי א\"ש דר\"י לטעמיה דס\"ל דע\"ע אינה אסורה מחיים וכדאיתא בפרק או\"ב וכבר תמה עליו כן בס' הנזכר וכן ראיתי להרב החידושין שהוקשה לו כקו' הרשב\"א ותי' דהא דקאמר תנאי היינו למאי דס\"ל לר\"ל בעלמא דע\"ע אסורה מחיים ע\"כ דתנא דבי ר\"י דקאמר עשה בו מכשיר כמכפר כר\"ל ס\"ל דמחיים אסירי אבל לר\"י דס\"ל דע\"ע מחיים לא מיתסרא ס\"ל דעשה בו מכשיר כמכפר דקאמר תנא דבי ר\"י לענין איסור הנאה הוא דקאמר א\"ד יע\"ש אכן כפי מ\"ש יש ליישב דהוצרך הרשב\"א לזה משום דאכתי קשה לר\"ל דס\"ל דע\"ע משנה כדאיתא התם בפרק הנז' וס\"ל לר\"ש דאסירי מחיים א\"כ צפורי מצורע לר\"ש דאסירי בהנאה מנ\"ל שהרי ר\"ש ע\"כ לא יליף מכשיר ממכפר מדס\"ל דצפורי מצורע לא אסירי מחיים מדקאמר הואיל ונשחטה כו' ונ\"ל דאה\"נ דלר\"ש צפורי מצורע לא אסירי בהנאה שהרי בפ\"ק דבכורות די\"א גבי ההיא ברייתא דהערלה וכלאי הכרם כו' מטמאין טו\"א מוכח דלר\"ש ס\"ל דצפורי מצורע אסירי בהנאה ומאי דנקט הרשב\"א ז\"ל קו' אליבא דר\"י לאו דוקא אלא לתנא דפליג אדבי ר\"י ור\"י קאי כוותיה הוא דק\"ל והיינו שדקדק בתי' וכתב ותנא דפליג אר\"י ואי קשיא לך הא כיון דלר\"ש אליבא דר\"ל ע\"כ צ\"ל דס\"ל דיליף מכשיר ממכפר לענין איסור הנאה דוקא ולא לגמרי א\"כ מנא ליה לר\"ל דתנא דבי ר\"י יליף לגמרי אימא דלא יליף אלא לענין איסור הנאה דוקא הא ל\"ק דלישנא דברייתא דקאמר עשה בו מכשיר כמכפר משמע כמכפר לגמרי דאסירה מחיים אליבא דר\"ל דס\"ל דע\"ע אסורה מחיים אלא מיהא הא ק\"ל טובא לדברי הרשב\"א והרב החדושין ז\"ל מההיא דר\"פ המביא אשם שהקשו התוס' שם דקאמר התם בהדיא דתנא דבי ר\"י דיליף מכשיר ממכפר ע\"כ ס\"ל דע\"ע אסורה מחיים והשתא כפי דבריהם מנ\"ל אכתי נימא דתנא דבי ר\"י ס\"ל דע\"ע אינה אסורה מחיים ומאי דיליף מכשיר ממכפר היינו לאיסור הנאה וכדס\"ל השתא לר\"י ור\"ל אליבא דר\"ש וצ\"ע כעת גם מ\"ש עוד הרשב\"א ז\"ל לקמן בסמוך אמאי דקאמר ר\"י לא מצינו ב\"ח שאסורים דאמאי לא אקשי לי' מע\"ע הוא תימה שהרי ר\"י ס\"ל דע\"ע אינה אסורה מחיים ועיין להרב ע\"י שתמה על רבינו בפיה\"מ שכתב דצפורי מצורע אסורין אלא משעת שחיטה כר\"י וכתב הקשא דר\"י בסתם ובע\"ע כתב דירידתה לנחל איתן אוסרתה ולפי הנראה ר\"י לא ס\"ל כתנא דבי ר\"י וכפי מ\"ש מבואר דדעת רבי' כדעת הרשב\"א ודו\"ק:",
+                "<b>ומשתרד לנחל איתן כו'</b> הנה דעת רבינו לפסוק כרבי ינאי דע\"ע ירידתה לנחל איתן אוסרת' וכרב המנונא דס\"ל הכי בפ' המביא ובהל' ח' פסק משנה דר\"פ המביא אשם דאם נמצא ההורג עד שלא תערף תצא ותרעה בעדר נמצא אחר שנערפה תקבר שעל הס' באה מתחילתה כו' והוא תימא שהרי מבואר שם בגמרא דהך מתני' ע\"כ ס\"ל דע\"ע לא אסורה מחיים וכבר נשאל ע\"ז הרשב\"א ז\"ל ומרן הכ\"מ תי' דסובר רבי' דהא דמקשה ממתני' דמשנערפה תצא ותרעה בעדר לאו קו' היא דא\"ל שאני ע\"ע דאדעתא שימצא ההורג לא אקדשוה והו\"ל הקדש בטעות וכדתנן במתני' אשם ודאי אינו כן אלא שלא נשחטו יצא וירעה בעדר ואע\"פ שהתוס' תי' זה ואמרו דסברא הוא דגמרי ומקדשי דלא מסקי אדעתייהו שימצא ההורג רבי' לא ניחא ליה בההוא תי' וסובר דגמרא לפום מאי דס\"ד דגמר ומקדיש בכל גונא אסיק מאי דאסיק כו' אבל לפום קושט' א\"ל דמתני' נמי סברה דירידתה לנחל איתן אוסרת' כו' יע\"ש:<br><b> והנה </b> הרואה כמה מהדוחק דבריו דמאחר דבגמ' מוקמינן בפשיטות להך מתניתין בתנאי מניין לנו לבדות חלוקים מלבנו ומהיותר תימה דבאו\"ב פרכי' אמתניתין דהתם ממתני' דר\"פ המביא וקאמר עלה ר\"י ע\"ע אינה משנה הרי דר\"י מכח קו' זו קאמר דע\"ע אינה משנה ולפי דעת רבינו ז\"ל מאי קו' וא\"כ מאחר שר\"י ורבא בפ' המביא ס\"ל דהך מתני' ע\"כ ס\"ל דעגלה ערופה אינה אסורה מחיים מי הכריח לנו לחלק בהכי הפך ר\"י ורבא ולדעתי נראה ליישב ע\"ד מרן ז\"ל ולהוסיף נופך משלי דלרבינו ז\"ל קשיתיה סוגיא דפרק נגמר הדין דמ\"ז ע\"ב דאמרינן התם האורג בגד למת אביי אמר אסור כו' מ\"ט דאביי גמר שם שם מע\"ע מה ע\"ע בהזמנה מיתסר' אף האי נמי בהזמנה מיתסר' ופירש\"י בע\"ע בהזמנה מתסר' דקיי\"ל ירידתה לנחל איתן אוסרת' והשתא כפי סוגי' דפ' המביא א\"כ הא דאביי כתנאי אמרה למילתיה דלתנא דמתני' דפרק המביא דס\"ל דע\"ע אינה אסורה מחיים אלא לאחר עריפה הזמנה לאו מילתא היא ודאי דכי נמי גמר מע\"ע אינה אסורה אלא לאחר עריפה וכמ\"ש התוס' שם וכיון שכן ק\"ט דמאי פריך התם מברייתא דקתני קבר חדש מותר בהנאה ומברייתא דמותר המתים למתים ומאי קו' הא ליכא למימר דהאי תנא ס\"ל דע\"ע אינה אסורה אלא לאחר עריפה וכדתנן בפ' המביא ואביי דאמר כר\"ש וכתנא דבי ר\"י דס\"ל ירידתה לנחל איתן אוסרתה והיותר קשה דבתר הכי מסיק התם דהא דאביי תנאי היא ומייתי ברייתא דקתני ציפן זהב כו' והשתא אמאי ל\"ק דע\"כ הא דאביי דתנאי היא דלמאן דס\"ל ע\"ע אינה אסורה אלא לאחר עריפה הזמנה לאו מילתא היא אלא מוכח ודאי דסתמא דתלמודא ס\"ל דהך מתניתין דר\"פ המביא אשם אתיא ככ\"ע ומטעמא שכתב מרן ז\"ל והילכך דחה רבי' לההיא דר\"י דפ' או\"ב ודרבא דפ' המביא ופסק כסתמ' דתלמודא דפרק נגמר הדין כנ\"ל נכון. ודרך אגב ראיתי לעמוד במ\"ש מרן הכ\"מ ז\"ל בדין הסמוך לזה וז\"ל נמצאו העדים זוממין בפ' שני דכריתות אמר ר\"י אמר רב מודים חכמים לר\"מ באשם תלוי שהוזמו שיצא וירעה בעדר ויש ללמוד משם לע\"ע ע\"כ ולכאורה ק\"ט שהרי רבינו ז\"ל בפ\"ד מהלכות פסולי המוקדשין ה' י\"ט פסק דאפילו הפרישו ע\"פ עדים והוזמו עדיו יפלו דמיו לנדבה וכתב מרן ז\"ל שם דפסק כר\"י לגבי רב ועוד דרב' דבתראי הוא מותיב לרב כו' יע\"ש וכיון שכן איך כתב מרן ז\"ל דרבינו למד משם לע\"ע וכבר ראיתי להרב חזון נחום בח\"ד שתמה עליו בזה והניחו בצ\"ע ותו קשה דלמאי אצטריך מרן ז\"ל להביא עצות מרחוק לזה הא כיון שכבר פסק רבינו ז\"ל דאם נמצא ההורג עד שלא תערף ה\"ז מותרת ומטעמא שכתב מרן דאדעתא שימצא ההורג לא אקדשוה והו\"ל הקדש בטעות מינה נלמוד ג\"כ לאם נמצאו העדים זוממין דאדעתא דהכי לא אקדשוה והוי ליה הקדש בטעות ולכן נראה דחדא מתרצת חברתה דכונת מרן ז\"ל היא דלא נימא דדוקא בנמצ' ההורג הוא דהוי הקדש בטעות משום דהוי דבר מצוי וכ\"ש לפי מה שפי' קצת מפרשים שמתועלת המדידה והענינין הנעשים במצוה שע\"י כן הוא קרוב שימצא ההורג דמעיקר' מסקי אדעתייהו שימצא ההורג ולא גמרי ומקדשי וכמ\"ש מרן ז\"ל אבל בנמצאו העדים זוממין א\"ל דגמרי ומקדשי דלא מסקי אדעתייהו שימצאו העדים זוממין דמילתא דלא שכיח הוא ולכן הוצרך מרן ז\"ל להביא ראיה מההיא דאמרי' אמר רב מודים חכמים לר\"מ באשם תלוי שהוזמו עדיו דיש ללמוד משם לע\"ע דאע\"ג דלא קי\"ל התם כר\"י אמר רב ה\"ד באשם תלוי ומטעם דמתוך שלבו נקפו גמר ומקדיש כדאמרינן התם אבל באשם ודאי ובע\"ע דליכא למימר ה\"ט אמרינן ודאי אדעתא דהכי לא אקדשוה דמעיקרא נמי מסקי אדעתייהו שימצאו העדים זוממין כי היכי דאמרינן התם כנ\"ל פשוט:"
+            ],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>הנחל </b>\n<b> שנערפה העגלה אסור בזריעה ועבודה כו'.</b> ראיתי להרב מוצל מאש סי' נ\"א דכ\"ג ע\"ג שכתב וז\"ל בענין חורש וזורע בנחל איתן כ' הרמב\"ם וכל העובד כו' כגון שחרש וזרע הרי זה לוקה ולא פי' שיעור כלל אי הוי כמו איסור שבת שהוא כל שהוא או לא עוד יש לחקור אם אותן הדברים שהם תולדות למלאכות האלו המוזכרים שם פ\"ח מה' שבת אם הם גם בכלל הלאו של נחל איתן או לא וצריך עיון עכ\"ל: והנה להס' הראשון נראה לי להוכיח דאפילו אכ\"ש מחייב ממ\"ש התוס' פ' אלו עוברין דף מ\"ז ע\"א ד\"ה והן מוקדשין שכתבו בתוך דבריהם וז\"ל ונראה לר\"י דלא חשיב לאו דמעילה דלא חשיב אלא הנך לאוי דלקי עלייהו אחרישה כ\"ש אבל אלאו דמעילה לא לקי עד שיחרוש בשו\"פ כו' יע\"ש ובפ\"ג דמכות דכ\"ב ע\"ב פרכינן התם אמתניתין הלזו דיש חורש תלם אחת כו' מתקיף לה רב אושעיא וליחשוב נמי הזורע בנחל איתן ואזהרתיה אשר לא יעבד בו ולא יזרע כו' והשתא אם איתא דאחרישה וזריעה דנחל איתן לא לקי אכ\"ש אלא בעינן שיעורא אם כן מאי פריך הא מתניתין לא קתני אלא הנך לאוי דלקי עלייהו אחרישה כ\"ש כי היכי דלא חשיב לאו דמעילה מה\"ט כמ\"ש התוספות וזה נ\"ל ראי' שאין עליה תשובה:<br><b> ועל </b> הס' הב' אם על התולדות למלאכות אלו חייב ונראה שעיקר ספקו הוא לומר דדילמא דוקא גבי שבת דבמלאכה תלי רחמנא חייב אתולדות כיון דהוו מלאכה גמור' משא\"כ בזורע בנחל איתן דקרא כתיב בהדיא אשר לא יזרע א\"ל דוקא זריעה דהיינו אב מלאכה אסר רחמנא אבל לא תולדות דזריעה ואף גם זאת נראה להוכיח ג\"כ דאפילו אתולדות דזריעה וחרישה מחייב גבי נחל איתן ממ\"ש רש\"י שם בפסחים ד\"ה ושביעית וז\"ל דעובר משום שדך לא תזרע כלאים וחורש תולדה דזורע כגון חורש לכסות את הזריעה ע\"כ אשר מבואר מדבריו דלמאן דס\"ל במ\"ק דחורש בשביעית אינו לוקה ה\"ט דמתני' משום תולדת זורע והשתא אם איתא דעל תולדת זורע לא מחייב' בנחל איתן א\"כ היכי פריך בגמרא וליחשוב נמי הזורע בנחל איתן הא כיון דמתני' מיירי במחפה את הזרעים דבהדי דחריש מכסי כדאמרי' התם א\"כ הו\"ל תולדת זורע ועל התולדות לא מחייב ואדפריך משום זורע בנחל איתן הו\"ל להקשות משום חורש דקעביד אב מלאכה אלא מבואר הוא דאפילו על התולדה נמי מחייב וכן מבואר ג\"כ ממאי דאמרינן התם דמחפה בכלאים לוקה משום זורע הרי דאע\"ג דבכלאי' שדך לא תזרע כלאים כתיב אמרינן דתולדות זורע נמי חייב וא\"כ דכוותא נמי בנחל איתן אע\"ג דכתיב לא יזרע תולדת זורע נמי בכלל. ועוד ראי' מהא דאמרינן פ\"ק דמ\"ק רבא אמר אפילו תימא רבנן אבות אסר רחמנא תולדות לא אסר רחמנא דכתיב שדך לא תזרע וכרמך לא תזמור מכדי זמירה בכלל זריעה ובצירה בכלל קצירה למאי הלכתא כתבינהו רחמנא למימרא דאהני תולדות מחייב אאחריני לא מחייב כו' יע\"ש הרי מבואר דאע\"ג דקרא כתיב שדך לא תזרע אפי\"ה תולדותיהן נמי כיוצא בהן ואם איתא דכי כתיב זריעה אין תולדתו בכלל א\"כ מאי האי דקאמר מכדי זמירה בכלל זריעה כו' למאי הלכתא כתבינהו רחמנא הא אי כתיב זריעה גרידא הו\"א דדוקא על האבות מחייב אבל אתולדות לא מחייב דומיא דנחל איתן להכי אצטריך זמירה לאשמועינן דאף אתולדות נמי מחייב ולעולם דאכל התולדות נמי מחייב שהרי זמירה תולדת זורע הוא כמ\"ש רש\"י בפרק כלל גדול דע\"ג ע\"ב אלא מוכרח ודאי דאי כתיב זריעה בקרא תולדותיהן נמי כיוצא בהן זה נ\"ל ראיה ברורה: ואולם דברי רש\"י ז\"ל שכתב דמחפה את הזרעים הוי תולדות זורע הם תמוהים בעיני דאם איתא היכי מחייבינן עלה משום זורע בשביעית למ\"ד דחורש בשביעית אינו לוקה הא אמרי' במ\"ק אפילו תימא רבנן אבות אסר רחמנא תולדות לא אסר רחמנא כו' ומה\"ט משקה את הזרעים אע\"ג דבשבת מחייב משום תולדת זורע אפי\"ה בשביעית משקין את הזרעים משום דהוה לי' תולדה וליכא למימר דרש\"י ז\"ל לא כ\"כ אלא למ\"ד דחורש בשביעית אינו לוקה ע\"כ דטעמא דמתני' משום זורע אבל למ\"ד דחורש בשביעית לוקה ה\"ט דמתני' משום חורש בשביעית וא\"כ א\"ל דמאן דס\"ל דחורש בשביעית אינו לוקה ס\"ל דעל התולדות נמי אסר רחמנא כדס\"ל לאביי התם דאוקי למתניתין בשביעית בזמן הזה דרבנן ורבא דסבירא ליה דעל התולדות לא אסר רחמנא ס\"ל דחורש בשביעית חייב וטעמא דמתני' משום חורש דהא ליתא שהרי מרן הכ\"מ בפ\"א מה' שמיטה נתן טעם למה שפסק רבי' כמ\"ד דחורש בז' אינו לוקה משום דרבא דקאמר אבות אסר כו' למימרא דאהני תולדות מחייב כו' אתיא כמ\"ד דחורש בז' אינו לוקה ע\"ש הרי דרבא סבירא ליה דחורש בז' אינו חייב דאם כן תקשי לדידיה מתניתין היכי מחייב משום זורע כיון דמחפה תולדות זורע הן אמת שדברי מרן ז\"ל צריכים תלמוד במ\"ש דרבא אתי כמ\"ד דחורש בז' אינו חייב דהא בפשיטות איכא למימר דרבא לא ממעט אלא תולדות אבל חרישה דאב מלאכה היא ה\"נ דחייב ואדרבא לישנא דרבא דקאמר אבות אסר רחמנא תולדות לא אסר רחמנא משמע דחרישה כיון דאב מלאכה היא חייב ואולם דברי מרן ז\"ל נכונים בטעמם לפום שיטת רבינו דס\"ל דזומר ובוצר אבות נינהו כמ\"ש בפ\"ו מה' שבת דהשתא ע\"כ כיון דכתיב זמירה ובצירה בקרא למימרא דאהני הוא דמחייב אאחריני לא אפי\"ה אבות דכוותייהו מיעט רחמנא: ושוב ראיתי למוהר\"ב ז\"ל בתשו' שעמד בדברי מרן הללו ומ\"מ אכתי דברי רש\"י ז\"ל הן תמוהים שהרי אמרינן התם לימא בדרב אבין קמפלגי כו' לא דכ\"ע אית להו דר' אבין מאן דאמר לוקה שפיר ומ\"ד אינו לוקה אמר לך מכדי זמירה כו' למאי הלכתא כתבינהו רחמנא למימרא דאהני תולדות מחייב אתולדות אחרינא לא מחייב יע\"ש הרי דמאן דס\"ל דחורש בשביעית אינו חייב ס\"ל כרבא דאתולדה לא מחייב כרבא וא\"כ ק' טובא היאך כתב רש\"י ז\"ל דלמאן דס\"ל דחורש בז' אינו לוקה ס\"ל דאתולדת זורע מחייב וכבר היה אפשר לצדד ולומר דס\"ל לרש\"י ז\"ל דפלוגתייהו דר\"י ור\"א אי לוקין על החרישה ה\"ד אליבא דרבי ישמעאל דדריש התם לקמן דף ג' ע\"ב בחריש ובקציר מה חריש רשות כו' אבל ר\"ע ס\"ל דלוקין על חרישה וכמ\"ש התוס' שם בד\"ה שהרי יע\"ש ואם כן איכא למימר דלמאי דמסיק דטעמא דמ\"ד דאין לוקין על החרישה משום דס\"ל כרבא דאהנהו תולדות דוקא מחייב רחמנא עכ\"ל דמתני' דיש חורש תלם אחד ר\"ע היא דס\"ל דלוקין על החרישה וטעמא דמתני' משום חורש ורש\"י ז\"ל לא כ\"כ אלא לר' אבין ולפום מאי דהוה בעי למימר תלמודא דבדר\"א קמפלגי ואליביה אין לוקין על החרישה מטעמא דאין בכלל אלא מה שבפרט דא\"ל דמתני' לדידיה אתיא ככ\"ע וטעמא דמחייב משום תולדת זורע דסבירא ליה לר' אבין כאביי דאפי' אתולדה מחייב רחמנא ומ\"מ זה ודאי מן הדוחק כמו שיראה המעיין ודוק ועיין במ\"ש רבי' ז\"ל בפ\"ז מה' שגגות דין ז' וז\"ל עשה תולדה של אב זה ותולדה של אב זה בהעלם אחד יראה שהוא חייב ב' ותמה עליו מרן בכ\"מ משם הר\"א בנו ז\"ל למה אמר יראה לי מאחר שגמר' ערוכה היא בב\"ק כו' יע\"ש ואכתי ק\"ל שדין זה תלמוד ערוך הוא מהא דאמרינן במכות מתקיף לה ר\"א וללקי נמי משום זורע בי\"ט כו' זאת אומרת חילוק מלאכו' לשבת ואין חילוק מלאכו' בי\"ט כו' והשתא אם איתא דגבי תולדות לא מחייב אחילוק מלאכות א\"כ מאי פריך ולילקי נמי משום זורע ואמאי קאמר חילוק מלאכות לשבת כו' הא אפי' בשבת עצמו דין דמחפה את הזרעים אינו אלא תולדת זורע וגבי תולדות לא אמרינן חילוק מלאכות והנראה כדעת רבי' ז\"ל דמחפה את הזרעים חשיב אב מלאכה ושלא כדעת רש\"י ז\"ל כנ\"ל: ודע שאם חרש וזרע בנחל איתן נראה ודאי דלוקה שתי' אחד משום לא יעבד ואחד משום לא יזרע שהרי הן ב' לאוין מחולקין דאם חרש לבד אינו עובר אלא משום לא יעבד ואם זרע עובר משום לא יזרע ואע\"ג דכל היכא דעבר אלאו דזריעה עבר נמי אלאו דעבודה מ\"מ כיון דמשכחת לה דעבר אלאו דעבודה ולא עבר אלאו דזריעה חשיב תרי לאוי מב' ענינים ולוקה ב' וראיה לדבר ממ\"ש רבי' בפ\"ז מה' חו\"מ דין ג' דאם קנה חמץ או חמצו בידים לוקה ב' משום לא יראה ולא ימצא וכתב מרן הכ\"מ דה\"ט משום דלא יראה לא משמע אלא הנראה לעינים ולא ימצא עבר אפי' בטמון יע\"ש הרי דאע\"ג דכל היכא דעבר על לא יראה עבר נמי אלא ימצא חשיבי נמי ב' ענינים לחייב עליה ב' יע\"ש וכפי זה הי' נראה דל\"מ כשחרש וזרע בנחל איתן שלוקה ב' אלא אפי' זרע לבד לוקה שתים דומיא דחמץ בפסח דאם חמצו בידים לוקה ב' וכפי זה י\"ל על רבי' ז\"ל שכתב וכל העובד עבודה כגון שחרש או חפר או זרע בנחל איתן כו' ה\"ז לוקה דמדכיילינהו בחדא מחתא משמע דעל הזריעה לוקה א' דומיא דחורש והדבר ק' דלמה לא כתב דילקה ב' דומיא דחמץ ממש: הן אמת דמהא שפרכינן ההתם במכות וליחשוב נמי הזורע בנחל איתן משמע דאם חרש וזרע אינו לוקה אלא אחת מדלא פריך חורש וזורע ליחשוב נמי בנחל איתן וכן ראיתי להרב החינוך ז\"ל ס' שופטים סי' תקל\"א שכתב שהעובד והזורע שם לא עבר על לאו אחר ולא נחייבהו בב' לאוין בעבודה ובזריעה יע\"ש והדבר תמוה למה לא נתחייב ב' דומי' דחמץ ממש והנראה לחלק דבשלמא גבי חמץ כיון דכתיב לא ימצא עכ\"ל דכי כתי' לא יראה ע\"כ לחייבו ב' על הראיה דאל\"כ למאי אצטריך הא בכלל לא ימצא איתי' לא יראה והילכך אמרינן כיון דב' עניינים הן לוקה ב' משא\"כ בזורע בנחל איתן כיון דאיכא למימר דטעמיה דזריעה דאסר הכתוב משום עבודה היא דזריעה בכלל עבודה ומאי דכתביה רחמנא הוא לומר מה זריעה עבודה המיוחדת בגופו של קרקע כמ\"ש רבינו הילכך לא לקי אלאו דזריעה כנ\"ל :<br><b> הגהות הרה''ג יוסף שאול נאטאנזאן - על שער המלך</b>\n<b> מ\"ש </b> למה לא פריך הש\"ס דחורש וזורע לחשוב בנחל איתן וע\"כ דחורש וזורע אינו נוהג אלא אחת. מהתימא שנעלם ממנו דברי הרמב\"ם בספר המצות מצוה ל\"ת ש\"ט ששם ביאר כן ומביא ראי':"
+            ]
+        ]
+    ],
+    "versions": [
+        [
+            "Friedberg Edition",
+            "https://fjms.genizah.org"
+        ]
+    ],
+    "heTitle": "שער המלך על משנה תורה, הלכות רוצח ושמירת נפש",
+    "categories": [
+        "Halakhah",
+        "Mishneh Torah",
+        "Commentary",
+        "Sha'ar HaMelekh",
+        "Sefer Nezikim"
+    ],
+    "sectionNames": [
+        "Chapter",
+        "Halakhah",
+        "Comment"
+    ]
+}
\ No newline at end of file
diff --git a/json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Sha'ar HaMelekh/Sefer Nezikim/Sha'ar HaMelekh on Mishneh Torah, One Who Injures a Person or Property/Hebrew/Friedberg Edition.json b/json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Sha'ar HaMelekh/Sefer Nezikim/Sha'ar HaMelekh on Mishneh Torah, One Who Injures a Person or Property/Hebrew/Friedberg Edition.json
new file mode 100644
index 0000000000000000000000000000000000000000..6457302795f868b051f1b6ae18fcff15a34252bd
--- /dev/null
+++ b/json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Sha'ar HaMelekh/Sefer Nezikim/Sha'ar HaMelekh on Mishneh Torah, One Who Injures a Person or Property/Hebrew/Friedberg Edition.json	
@@ -0,0 +1,47 @@
+{
+    "language": "he",
+    "title": "Sha'ar HaMelekh on Mishneh Torah, One Who Injures a Person or Property",
+    "versionSource": "https://fjms.genizah.org",
+    "versionTitle": "Friedberg Edition",
+    "status": "locked",
+    "license": "Public Domain",
+    "versionTitleInHebrew": "מהדורת פרידברג",
+    "actualLanguage": "he",
+    "languageFamilyName": "hebrew",
+    "isBaseText": true,
+    "isSource": true,
+    "isPrimary": true,
+    "direction": "rtl",
+    "heTitle": "שער המלך על משנה תורה, הלכות חובל ומזיק",
+    "categories": [
+        "Halakhah",
+        "Mishneh Torah",
+        "Commentary",
+        "Sha'ar HaMelekh",
+        "Sefer Nezikim"
+    ],
+    "text": [
+        [],
+        [],
+        [],
+        [],
+        [],
+        [],
+        [
+            [],
+            [],
+            [
+                "<small>(השמטה)וכן </small>\n<b> המזיק היזק שאינו ניכר בשגגה או באונס פטור.</b> הוה עובדא ושאלה אשה משכנתה קדרת בשר של חרס כדי לבשל בה ובעודה מבשלת שכחה ותחבה כף חולבת ולא היה במאכל ס' באופן שנאסרה הקדרה והמאכל והן עתה נפשה לשאול הגיעה אם היא חייבת לשלם לה הקדרה או לא ואען ואומר הנה לענין גזילה משנה שלימה שנינו דאומרים באיסורי הנאה הרי שלך לפניך ותמן תנינן גזל חמץ ועבר עליו הפסח אומר לו הש\"ל ובפ' הגוזל קמא דף צ\"ח ע\"ב אמרינן עלה מאן תנא אומרים באיסורי הנאה הש\"ל אמר ר\"ח ר\"י היא דתניא שור שהמית כו' משנגמר דינו החזירו שומר לבעליו אינו מוחזר ר\"י אומר אף משנגמר דינו החזירו שומר לבעליו מוחזר מאי לאו בהא קמפלגי דר\"י סבר אומרים באיסורי הנאה הש\"ל ורבנן סברי אין אומרים באיסורי הנאה הרי שלך לפניך לא דכ\"ע אומרים באיסורי הנאה הש\"ל והכא בגומרין דינו של שור שלא בפניו קמפלגי ע\"ש. וא\"כ היה נראה לכאורה דה\"נ דכותה אף שנאסרה הקדרה יכולה היא שתאמר הש\"ל ואולם ראיתי למוהרש\"ל ז\"ל בס' יש\"ש פ' הנזכר סי' כ' שיצא לידון בדבר חדש וכתב דאפילו רבנן דר\"י דס\"ל דהחזירו שומר לבעליו אינו מוחזר מודו גבי גזלן משום דכתיב אשר גזל אם כעין שגזל יחזיר וכל שלא נשתנית מיהא לעולם מחזירה כמו שהיא וזו היא קולתו אבל גבי שומר מצי למימר ליה אלו החזרת לי כו' והכריח כן מדברי רבינו ז\"ל דבפ' י\"א מה' נ\"מ דין ט' פסק כרבנן דר\"י ובפ\"ג מה' גזילה דין ד' פסק כמתני' דפ' הגוזל דאם היתה יוצאה להסקל אומר לו הש\"ל וזו הלכה העלה בסוף דבריו דבכל איסורין שבעולם והן בעין אומר לו הש\"ל גבי גזלן ולא גבי שומר א\"ד ע\"ש. האמנם הרב ש\"ך בח\"מ סי' שס\"ג סק\"ו מקהי אקהתא בדברי רש\"ל הללו וכתב דמלבד שאין השכל נותן דשומר ומזיק יגרע מגזלן בענין זה דבריו תמוהים שהרי בהדיא מסיק בגמ' לשם מאן שמעת ליה דאמר עד שלא נגמר דינו אין משנגמר דינו לא רבנן וקתני חמץ ועבר עליו הפסח כו' וכתב שמוהרש\"ל אגב חורפיה לא ראה סוף הסוגיא ע\"ש:<br><b> ועוד </b> אני תמה עליו דכפי דעתו ז\"ל דדוקא בגזלן דינא הכי משום דגזרת הכתוב היא דכתיב אשר גזל א\"כ מאי האי דקאמר תלמודא מאן תנא כו' ר\"י היא אדהוצרך ר\"ח לאוקמא דפליגי בגומרין דינו כו' ובפשיטות הו\"ל לדחויי דמתניתין אתיא אפילו כרבנן דר\"י ואע\"ג דס\"ל דהחזירו שומר אינו מוחזר היינו דוקא גבי שומר אבל גבי גזלן אפילו רבנן מודו וכן ראיתי בשיטה מקובצת הנדפס מחדש כתב שם משם הרמ\"ה וז\"ל ושמעינן מיניה דכל היכא דהויא השבה גבי גזלן הויא השבה גבי שומר וכל היכא דלא הויא השבה גבי גזלן לא הויא השבה גבי שומר מדאצטריך לאוקמא בגומרין דינו כו' ול\"ק טעמא משום דשאני לן בין שומר לגזלן ע\"ש. ובאמת שהדבר מתמיה על רש\"ל איך חשב כזאת לחלק בין שומר לגזלן וכן מצאתי למוהר\"א בשיטה מקובצת פרק השואל דצ\"ז ע\"ב אההיא דאבעיא לן התם כחש בשר מחמת מלאכה מהו כתב וז\"ל וא\"ת מי גרע מגזלן הא בגזלן מצי למימר בכחש הש\"ל וי\"ל דמיירי בהכחישה בידים תלמיד הר\"פ עכ\"ל. ולפי דברי הרב ז\"ל מאי ק\"ל מי גרע מגזלן הא שנא ושנא דגזלן שאני דגזרת הכתוב היא דכל שלא נשתנית מחזירו כמו שהוא וגבי כחש כיון דהדר בריא כדאוקימנא התם הו\"ל שינוי החוזר לברייתו ואולם מצאתי להתוס' ז\"ל פרק הכונס דף נ\"ז ע\"ב ד\"ה פשיטא שכתבו בתוך דבריהם וז\"ל ומצינו דברים שהשומר חייב והגזלן פטור בכחשה בהמה הכחשה דהדרא ובפירות שהרקיבו מקצתן מוכח בהגוזל קמא דגזלן אומר לו הש\"ל משום דלא חשיב שינוי ולא קנינהו בשינוי ופטור אפילו בפשיעה דלא קבל עליו שמירה אבל שומר כיון שמתחייב בכחשה דלא הדרא ובהרקיבו כולם אם נעשו בפשיעה כמו כן יתחייב בכחשה דהדרא כו' דלמה לא יתחייב בזה כמו בזה שאין השומר קונה בשינוי עכ\"ל הנה לכאורה היה נראה שדברי מוהרש\"ל הן הן דברי התוס' דס\"ל לחלק בין שומר לגזלן משום דגזלן בקנין שינוי תליא מלתא ואם הדבר כן ק\"ט דמה יענו לההיא דפרק הגוזל דקאמר מאן תנא אומרים באיסורי הנאה כו' ואמאי לא משני בפשיטות דגזלן שאני דכיון דאין כאן שינוי ולא קנינהו פטור אבל גבי שומר כיון שאינו קונה בשינוי למה לא יתחייב בפשיעה דומיא דפירות שהרקיבו מקצתן וכחשא דהדרא ואשר אני אחזה ליישב דבריהם ז\"ל כשנבין דברי התוס' דפרק דו\"ה דמ\"ה ד\"ה השתא שהקשו לפירש\"י ז\"ל שפיר דפלוגתא דרבנן ור\"י בשור שהמית את האדם מיירי כשהתפיסו בידים לב\"ד אבל אם תפסוהו ב\"ד מאליהן לכ\"ע אומר לו הש\"ל הקשו וז\"ל וקשה לפי' דאם זה ההיזק לא הוי היזק ניכר אפילו אתפסיה בידים לא יתחייב ואם הוא ניכר אפילו תפסוהו ב\"ד מאליהן למה יפטר וכי לא היה לו לשומרו שלא יבא לידי כך ומכח זה דחו פרש\"י וכתבו משם ר\"י דאפילו תפסוהו ב\"ד מאליהן חייב דכיון דאין גומרין דינו של שור אלא בפניו חשיב כהיזק ניכר ולר\"י כיון דס\"ל דגומרין דינו של שור שלא בפניו חשיב כהיזק שאינו ניכר ואומר לו הש\"ל כמו בחמץ בפסח את\"ד יע\"ש. וראיתי להרב מש\"ל ז\"ל בפ\"ג מה' גזילה דין ד' שהקשה על דברי התוס' הללו וז\"ל ולא הבינותי דבריהם כלל דנהי דהיזק זה הוי היזק ניכר מ\"מ כיון שהזיק בידים פשיטא דאינו יכול לומר הש\"ל דהא דתנן תרומה ונטמאת אומר לו הש\"ל ה\"ד בנטמאת מאליה אבל אם טמאה בידים חייב וכמ\"ש התוס' פרק הגוזל דף צ\"ח ד\"ה הצור ועוד הדבר פשוט מצד עצמו מי לא תנן המטמא והמדמע חייב אף שהוי היזק שאינו ניכר וכי בשביל שזה גזלו או שנעשה שומר עליו יהיה לו יתר שאת שיפטר בהיזק שאינו ניכר והתוס' פרק הנזקין דכ\"ג ד\"ה גזלן הקשו לפרש\"י וכתבו ואי חשיב היזק שאינו ניכר אפילו אתפיסיה בידים פטור כדמוכח הכא ונראה שההוכחה היא ממה שהק' שם ממתני' דתנן גזל כו' תרומה ונטמאת אומר הש\"ל הרי דבגמ' השוו היזק דממילא להיזק דבידים ואין זה הוכחה דנהי דלמ\"ד היזק שאינו ניכר שמיה היזק אין לחלק משום דכיון דחשיב כהיזק ניכר קנינהו בשינוי ואינו יכול לומר הש\"ל כמ\"ש התוס' אבל איך נוליד מזה דלמ\"ד ל\"ש היזק שלא יהי' הפרש בין היזק הבא מאליו להיזק הבא בידים את\"ד יע\"ש. ולע\"ד נראה ליישב דמשמע להו להתוס' ז\"ל הכי דאפילו התפיסו ביד ב\"ד פטור אי חשיב היזק שאינו ניכר משום דבהנזקין דף הנז' אמר ר\"י ד\"ת אחד שוגג ואחד מזיד פטורין ומה טעם אמרו מזידין חייבין כדי שלא יהא כל אחד ואחד הולך ומטמא טהרותיו של חברו ויאמר פטור אני ע\"ש. וא\"כ נראה ודאי דדוקא במטמא ומדמע וכיוצא שייך שפיר למיגזר שלא יהא כל אחד ואחד הולך כו' אמנם בשור שהמית את האדם והלך ומסרו בב\"ד לא שייך למיגזר שלא יהא כל אחד ואחד הולך ומוסר שור של חבירו בב\"ד ואומר פטור אני חדא דשור שהמית את האדם הוי מלתא דלא שכיח ועוד כיון דאדרבא מצוה קעביד שהרי מצוה לדונו בסקילה כנודע לא שייך למיגזר וליכא למימר דאכתי נגזור שלא יהא כל אחד הולך ולוקח שור של חבירו כדי שימית את האדם וימסרנו בב\"ד ויאמר פטור אני דהא ודאי ליכא למיגזר שהרי אין בידו של זה שימית השור את האדם ואי איכא למיגזר היינו שלא יהא כל אחד ואחד הולך ולוקח שור של חברו שהמית את האדם וימסרנו ליד ב\"ד וכיון דהוי מלתא דלא שכיח ומה גם דמצוה קעביד לא גזרינן כמ\"ש. והשתא א\"כ מ\"ש התוס' בהנזקין כדמוכח הכא לאו היינו ממאי דפריך התם למ\"ד שמיה היזק ממתני' דתרומה ונטמאת כמ\"ש הרב ז\"ל אלא כונתם לומר דממ\"ש בגמ' דטעמא דמזידין חייבין הוא משום שלא יהא כל אחד כו' משם תורה יוצאה דכל היכא דליכא למיגזר בהכי אוקמוה אדין תורה ואפילו מזיק בידים פטור כנ\"ל אמיתות דבריהם ז\"ל:<br><b> וע\"פ </b> האמור מקום אתנו ליישב דברי התוס' ולומר דמ\"ש התוס' לחלק בין שומר לגזלן ה\"ד בכחשה בהמה כחשא דהדרא ובפירות שהרקיבו מקצתן או בתרומה ונטמאת וכיוצא בזה משום דבאלו כיון דאם הזיק בידים חייב לשלם מש\"ה גבי שומר חייב בשמירתן וכל שבא לו ההיזק מחמת פשיעתו מחייב לשלומי כאלו הזיק בידים אמנם במידי דאפילו מזיק בידים פטור פשיטא ודאי דשומר נמי פטור אע\"ג דע\"י פשיעתו בא לו ההיזק דסתמא דמלתא לא קבל עליו שמירה בהיזק שבא בפשיעתו יותר משאם הזיק בידים ועיין בשיטה מקובצת לב\"ק הנדפסת מחדש ותמצא שם בפ' הכונס כדברינו אלה והשתא היינו דקאמר בגמרא מאן תנא אומר באיסורי הנאה הש\"ל ר\"י כו' משום דלמאי דס\"ד השתא הוי ס\"ל דפלוגתייהו דרבנן ור\"י ע\"כ הוא דרבנן ס\"ל דאיסורי הנאה חשיבי כהיזק ניכר דכיון דנאסר לכ\"ע מפרסמא ומנכרא מלתא טובא ומש\"ה אינו יכול לומר לו הש\"ל ור\"י ס\"ל דחשיבי כהיזק שאינו ניכר והילכך אומר לו הש\"ל וא\"כ כיון דרבנן דר\"י ס\"ל דאיסורי הנאה חשיבי היזק ניכר א\"כ ודאי גבי גזלן אינו יכול לומר הש\"ל דקנינהו בשינוי כיון דחשיב היזק ניכר וכמבואר מההיא דפרק הנזקין כמ\"ש התוס'. ומעתה ע\"כ לא מצי תלמודא לשנויי דלעולם איסורי הנאה חשיב היזק שאינו ניכר וגזלן לא קנינהו בשינוי ומש\"ה אומר הש\"ל ודוקא גבי שומר מחייב לרבנן משום דקבל עליו שמירה משום דאי איתא דרבנן הכי ס\"ל דאיסורי הנאה חשיבי היזק שאינו ניכר ה\"נ ודאי גבי שומר בשור שהמית את האדם אפילו הזיק ע\"י פשיעה פטור כיון דאפילו מזיק בידים גופי' פטור מטעמא דכתיבנא דלא שייך למגזר הכא כדרך שגזרו בכל היזק שאינו ניכר והיינו דמשני דלכ\"ע איסורי הנאה חשיב היזק שאינו ניכר ואומר לו הש\"ל והכא בגומרין דינו של שור כו' קמפלגי דלרבנן כיון דאין גומרין כו' חשיבי כהיזק ניכר כדרך שכתבנו ומש\"ה ס\"ל לרבנן דגבי גזלן אם נגמר דינו אינו יכול לומר הש\"ל משום דכיון דחשיב כהיזק ניכר אין לך שינוי גדול מזה כמ\"ש התוס' בהנזקין כנ\"ל. ומ\"מ דברי מוהרש\"ל שכתב לחלק בין שומר לגזלן לענין שור שהמית את האדם וסייע עצמו מדברי רבינו הא ודאי עקא היא דאם איתא אמאי לא משני תלמודא דמתני' אתיא אפילו כרבנן מטעמא דגזלן שאני ובר מן דין לא אדע שכול איך רצה ליחס סברא הלזו אל רבינו ז\"ל שהרי בפ' ד\"וה סימן ל' כ' הרב ז\"ל שדעת רבינו שכתב סתמא החזירו שומר לבעליו אינו מוחזר הוא כדעת התוס' דאפילו תפסוהו ב\"ד חייב דמה שנופל ביד ב\"ד הוי היזק ניכר יע\"ש. ומאחר שכן תימא על עצמו איך כתב בפ' הגוזל דגבי גזלן כיון דלא קני' בשינוי מש\"ה פסק דאם היתה יצאה ליסקל אומר הש\"ל והוא תימא דכיון דס\"ל לרבינו כדעת התוס' דמה שנופל ליד ב\"ד חשיב היזק ניכר אין לך שינוי גדול מזה כדמוכח בהדיא מסוגיא דהנזקין והרב לח\"מ ז\"ל תי' דרבינו ס\"ל כפי' רש\"י ז\"ל דפלוגתא דרבנן ור\"י איירי דוקא בשהתפיסו השומר ליד ב\"ד אבל תפסוהו ב\"ד מאליהן אפילו רבנן מודו דאומר לו הש\"ל ומתני' דפ' הגוזל דקתני או שהיתה יוצאה ליסקל אתיא אפילו כרבנן דר\"י ומיירי בתפסוהו ב\"ד מאליהן ואף שרש\"י ז\"ל כתב דסיפא דמתני' אתיא כר\"י היינו משום דבעי לאוקמי למתני' בשהתפיסו ליד ב\"ד דומיא דברייתא וכמ\"ש התוס' ר\"פ ד\"וה אמנם רבינו ז\"ל ס\"ל דאדרבא טפי מסתבר לאוקמי מתני' בתפסוהו ב\"ד מאליהן ולאוקמי למתני' אליבא דהלכתא מלאוקמא דומיא דברייתא ודלא כהלכתא א\"ד יע\"ש. ולדעתי קשיא לי עליו דבפ' מרובה דע\"א ע\"ב פרכינן התם אברייתא דקתני גנב שור הנסקל וטבחו ר\"מ מחייב שור הנסקל איסורי הנאה הוא ולאו דמרי' קטבח אמר רבא הכא במאי עסקינן כגון שמסרו לשומר כו' ונגמר דינו בבית שומר ור\"מ ס\"ל כר\"י דאמר החזירו שומר כו' והשתא ק' דאדמוקי לר\"מ כר\"י ודלא כהלכתא אמאי לא מוקי לה ככ\"ע ובתפסוהו ב\"ד מאליהן דומיא דמתני' וצ\"ע. ואיך שיהי' לדאתאן עלה הי' נרא' דיכול' היא שתאמר הש\"ל ואינה חייבת לשלם לה את הקדרה כיון דהוי היזק שאינו ניכר ואף למ\"ש משם התוס' דבשומר כיון שקבל עליו שמירה מתחייב אם נעשה בפשיעה ומטעם זה כתבו דבכחשא דהדר ובפירות שהרקיבו מקצתן חייב לשלם מ\"מ נראה שדעת הרמ\"א ותלמידי הר\"פ שכתבנו לעיל מבואר שחולקים אסברא הלזו ולא ס\"ל לחלק בין שומר לגזלן גבי כחשא דהדר ובר מן דין נראה ודאי דהתוס' לא כתבו כן אלא דוקא כשבא לו ההיזק מחמת פשיעתו דחשיב כאלו הזיק בידים אמנם הכא בנ\"ד כיון שהזיק' בשוגג כי היתה חושבת שהכף היתה של בשר הא ודאי לא יהי אלא מזיק הא משנה שלימה שנינו המטמא והמדמע כו' בשוגג פטורין הן אמת שראיתי להרב מש\"ל ז\"ל בדין הנז' שכתב וז\"ל וסבור אני לומר דאף דבהנזקין חלקו בהיזק שאינו ניכר בין שוגג למזיד ובשוגג פטור אפילו שעשאו בידים ה\"ד היכא דלא אתא לידי' בתורת שמירה אבל בגזלן או שומר שטמא בידים תרומה של חבירו אף שהי' שוגג חייב משום דאלו בעו למעבד השבה מעליא וכיון שהזיקו בידים אף שהיו שוגגין והיזק שאינו ניכר לא מצו אמרי הש\"ל א\"ד יע\"ש. והנך רואה כמה רחקו דבריו ז\"ל מדברי התוס' שהרי כפי דברי התוס' שכתבנו מבואר דס\"ל דגזלן קיל טפי משומר דבקנין שינוי תליא מלתא וכל שלא קנאו בשינוי יכול לומר לזה הש\"ל וא\"כ כ\"ש וק\"ו במזיק בשוגג דכיון דאפילו מזיק עצמו פטור פשיטא ודאי דגזלן יכול לומר הש\"ל כיון שלא קנאה בשינוי ובהדיא כתבו התוס' פ' השולח דמ\"ב ע\"ב ד\"ה השור וז\"ל יש רוצים לפטור את השוכר או שואל סוס מחבירו אפילו הוזק בפשיעה כו' יע\"ש הרי מבואר דס\"ל דכל מלתא דמזיק גופיה פטור ה\"ה וכ\"ש בשומר שהוא פטור וכמו שהוכיחו בהדיא מההיא דריש ב\"ק ואין ס' שאלו הי' רואה הרב ז\"ל דברי התוס' הללו לא הי' כותב מ\"ש ודע שאף שהתוס' ז\"ל בפ' השולח הביאו הדבר במחלוקת מ\"מ בפ' הנזקין דנ\"ג ע\"ב סתמו דבריהם כס' ר\"ח ז\"ל דמכחיש בידים אפילו בכחשא דהדר מחייב ממ\"ש שם וז\"ל דהא דמכחיש בהמה של חבירו באבנים או במלאכה חייב ובהכחשה ממילא אומר לו הש\"ל כו' יע\"ש וע\"כ בהכחשא דהדר' מיירי דאלו בהכחשא דלא הדרא אפילו בהכחשא דממילא מחייב כדתנן גזל בהמה כו' והזקינו משלם כשעת הגזילה ואמרינן התם הכחשא דומיא דהזקינה דלא הדרא גם מדברי התוס' דפ' הכונס שכתבנו לעיל מבואר ג\"כ דס\"ל כדעת ר\"ח ממ\"ש דשומר חייב בהכחש' ע\"י פשיעה ואי ס\"ל דבהכחש' בידים פטור א\"כ איך הוא מתחייב שומר ע\"י פשיעתו לא יהי אלא מזיק בידים הרי הוא פטור גם מדברי תלמידי הר\"פ שכתבנו נ' דס\"ל כדעת הר\"ח ואמנם התוס' ר\"פ הנחנקין ד\"ה המכחיש סתמו דבריהם דלא כר\"ח וס\"ל דאפילו מכחיש בידים פטור והרא\"ש ז\"ל פ' השואל גבי ההיא דכחשה מחמת מלאכה הביא מחלוקת זה ולא הכריע גם הטור ז\"ל סימן ש\"ז הביא מחלוקת זה וכתב מרן שם וז\"ל ואע\"פ שרבינו לא הכריע כאן בסימן ש\"מ סתם דבריו כחכמי צרפת ז\"ל ובסימן ש\"מ כתב הטור וז\"ל וכן נכחש בשר מאליו וסופו לחזור פטור אבל אם נכחשה מאליה ומתה אחר כך שהוא חייב לשלם משלם כמו שהיתה בשעת שאלה וכתב שם מרן שדברי רבינו שם הן כדעת חכמי צרפת. ובעניותי יש לתמוה עליו דא\"כ למה זה כ' הטור וכן אם נכחש הבשר מאליו מאי אריא מאליו אפילו הכחיש' בידים פטור לדעת חכמי צרפת כמבואר מדברי התוס' דפ' הנחנקין ודפ' השולח ותו דלפי דעתו ז\"ל נראה שלדעת הר\"ח אפילו נכחשה מאליה בכחשא דהדר מחייב לשלם והדבר תמוה שהרי גבי גזלן אמרינן בהדיא דבכחש' מאלי' בכחשא דהדר א\"ל הש\"ל ומי גרע שומר מגזלן ותו דלפי דעתו ז\"ל דין זה שכתב אבל אם נכחש' מאליה ומתה כו' משלם כשעת שאלה לא נודע מוצא דין זה מהיכן יצא לו להטור ז\"ל ומרן ז\"ל בעצמו לא הרא' איה מקום דין זה. ולכן הנרא' אצלי שלא כדעת מרן ז\"ל אלא אדרבא הטור ז\"ל בסימן ש\"מ סתם הדברים כדעת ר\"ח וס\"ל ז\"ל דאף לדעת ר\"ח דס\"ל דבכחשא דהדר מחייב ה\"ד בהכחישה בידים וא\"נ בשוכר סוס וע\"י פשיעתו בא לו הכחשה דכיון דקבל עליו שמירה ה\"ה מתחייב בפשיעתו כאלו הזיק בידים אבל כל שנכחשה מאלי' שלא בפשיעות אפילו ר\"ח ז\"ל מודה דלא גרע שומר מגזלן דא\"ל הש\"ל והן הן דברי תלמידי הר\"פ שכתבנו לעיל ומש\"ה כתב הטור דאם נכחשה מאלי' ומתה משלם כשעת שאל' דומיא דגזלן דקי\"ל דאם מת' אפילו בכחשא דהדר משלם כשעת הגזל' כמ\"ש הטור סימן שס\"ג יע\"ש. שוב ראיתי להסמ\"ע ז\"ל בסימן ש\"ו סק\"י שדרך בחילוק זה מסברא דנפשי' וכתב וז\"ל ואע\"ג דשם בשואל איירי דחייב אפילו באונסין מ\"מ כה\"ג דחוזר לבריאותו לא מקרי אלא שבת דפטור בבהמה עכ\"ל ואין דבריו נכונים דאי חשיב לי' שבת אפילו בהכחש' בידים נמי פטור ואי חשיב לי' היזק כדעת הר\"ח אפילו נכחשה מאלי' יהא חייב כיון דשואל חייב באונסין וכבר השיג עליו בזה הרב ש\"ך סימן הנזכר סק\"ה. ואולם לפי מ\"ש ניחא דודאי ס\"ל להטור דכחשא דהדר חשיב היזק גבי בהמה ואפ\"ה ס\"ל דבנכחשה מאליה פטור אפילו שואל דחייב באונסין דלא גרע מגזלן דאע\"ג דגזלן חייב באונסין ובהיזק הבא מאליה כל שהכחישה מאליה והדר בריא א\"ל הש\"ל וכמ\"ש תלמידי הר\"ף ז\"ל גם מה שהקשה עוד הרב ש\"ך ז\"ל וז\"ל והכי מוכח באשר\"י פרק השואל ומרדכי פ' החובל שכתבו דלדברי הפוטרים צ\"ל הא דאמרינן בהשואל כחש בשר מחמת מלאכה פטור היינו בהכחשא דלא הדרא דאם לא כן אפילו שלא מחמת מלאכה נמי ואם איתא אפילו לדברי המחייבים נמי צ\"ל כן ע\"ש אין כאן קושיא כלל דלדברי המחייבים דס\"ל דבמכחישה בידים חייב שפיר איתא לאוקמא ההיא דהשואל אפי' בכחשא דהדר שהרי הכחישה במלאכה הכחשה דבידים היא כמ\"ש התוספות פרק הניזקין וכי דייקינן מינה דדוקא כחשא מחמת מלאכה פטור הא שלא מחמת מלאכה חייב בהכחישה בידים הוא דדייקינן מינה דומיא דכחשא מחמת מלאכה וכן מבואר מדברי תלמידי הר\"ף שכתבנו לעיל וזה פשוט ודעת רבינו ז\"ל נראה לי שהוא כדעת הר\"ח דמכחישה בידים אפילו בכחשא דהדר חייב ממ\"ש בפ\"ג מה' גזילה דין ו' וז\"ל הגוזל בהמה ונשא עליה משא כו' אינו חייב לשלם שהרי הפסידה ולא הכחישה כו' משמע מדבריו דאם כחשה חייב לשלם אפילו בכחשא דהדר דסתמא דמילתא כחשא דהדר הוא ועיין בסמ\"ע סימן שס\"ג סק\"ח שנדחק בזה וכתב וז\"ל ור\"ל כחש שאינו חוזר דאילו חוזר כבר נתבאר בריש סימן זה דיכול לומר הש\"ל יע\"ש ואין צורך לזה כלל דבפשיטות איכא למימר שדעתו ז\"ל דמכחיש בידים חייב וכחש דמחמת מלאכה הכחשה בידים הוא כנ\"ל ואיך שיהיה הדרן למאי דאתאן עלה מעיקרא דמדברי התוספות דפרק השולח מבואר דאין לחלק בין שומרים למזיק כל מילתא דמזיק בידים פטור שומר נמי פטור ושלא כדעת המש\"ל ז\"ל וא\"כ בנ\"ד נמי כיון דמזיק בידים פטור כל שהוא שוגג שומר נמי בכ\"הג פטור ואולם אכתי איכא לעיוני אי חשיב כפושע וכמזיד מטעמא דאבעי ליה למידק אם היתה הכף של בשר או של חלב ואף גם זאת נראה דבנ\"ד לו יהי דחשבינן לה כמזיד מטעמא דאבעי לה לעיוני אפ\"ה מפטרא נפשה מלשלם ואמינא לה מילתא בטעמא דכיון דמזידין חייבין אמור רבנן דטעמא שלא יהא כל אחד ואחד הולך ומטמא טהרותיו של חבירו ויאמר פטור אני א\"ל דדוקא היכא דמזיק לחבירו ולא מטי לי' הזיקא בממונא דידי' דומיא דכל הנך דמתניתין שייך שפיר למיגזר שלא יהא כל אחד כו' אמנם היכא דמטי ליה היזקא למזיק כנ\"ד שע\"י שתחבה כף חולבת היא מוצאת ניזוקת בעצמה שנאסרה הכף והבשר כל כי האי ודאי לא שייך למיגזר שלא יהא כל אחד כו' כיון דמטי ליה היזקה סתמא ודאי לא עביד ודבר זה קיימתיה מסברתי ושוב אחר החיפוש מצאתי לרש\"ל ז\"ל בפ' הגוזל קמא סימן כ\"ה שכתב על מ\"ש התוספות פ\"ק דבתרא דהמסכך גפנו בשדה חברו חשיב היזק ניכר שהרי ניכר שהוא כלאים כשרואה הגפנים בשדה אבל מטמא טהרותיו לא חשיב ניכר דמי יודע אם הוכשרו וז\"ל אין להקשות לו יהי דהוה היזק שאינו ניכר וקנסוהו כמו במטמא שלא יהא כל אחד ואחד הולך ומטמא טהרותיו של חבירו דהכא ליכא למיחש כיון שבעל הכרם נמי מפסיד עכ\"ל הנה מבואר מדבריו דכל דמטי ליה פסידא ליכא למיגזר וכמ\"ש ועוד מטעם אחר נראה לי שהיא פטורה מלשלם הקדרה מטעמא דכיון דבהיותה עוסקת במלאכת הבישול נאסרה הוה ליה כמתה מחמת מלאכה דקיימא לן דשואל פטור ובהדיא כתב הטור סימן ש\"מ וז\"ל כתב הרמ\"ה מי ששואל בהמה לילך דרך ידוע ובאו עליו לסטין ואנסיה חשיב שפיר מתה מחמת מלאכה כיון שמחמת הדרך ששאלה לילך בה הוליכה ונאנסה והביא ראיה מההיא עובדא דשאל שונרא כו' יע\"ש ואף למ\"ש הטור שם שהרא\"ש חלק על הרמ\"ה ז\"ל היינו מטעמא דלא חשיב עתה מחמת מלאכה כיון שאף בלא מלאכה אפשר היה שתאנס ממנו ואם כן בנ\"ד כיון דמסיבת אותה מלאכה דהיינו הבשול ומגרמה באה לו ההיזק דאלו לא היתה מבשלת לא היתה נאסרת הקדרה אף הרא\"ש ז\"ל מודה. הן אמת שמדברי הרמב\"ן ז\"ל הביאו מרן שם שכתב דה\"ט דמתה מחמת מלאכה פטור משום דפשיעה דמשאיל הוא שהשאילה למלאכה והיא אינה יכולה לסבול היה נראה דבנ\"ד כיון דליכא פשיעה דמשאיל חייב השואל וכ\"כ הש\"ך סי' הנזכר סק\"ה שדברי הרמב\"ן הללו הן מנגדין לדברי הרמ\"ה ז\"ל ומ\"מ נראה דמידי פלוגתא לא נפקא ועיין מח\"א ז\"ל הלכות שאלה ופקדון סימן ד' ובמוהר\"ש הלוי ח\"מ והיה מקום לישא וליתן בענין אך אין הפנאי מסכים עמי:<br><b> הגהות הרה''ג יוסף שאול נאטאנזאן - על שער המלך</b>\n<b> בהשמטות </b> לחובל ומזיק פ\"ז ה\"ג ע\"ש מ\"ש שמצא סברתו ביש\"ש פרק הגוזל קמא שהיש\"ש כתב על דברת התוס' דל\"ש לחייבו משום שיהא כל א' וכו' דאינו רוצה להפסיד לעצמו ובמחכ\"ת הוא חשב שהיש\"ש כתב כן אבל הן הן דברי התוס' ב\"ב שם בהדיא בתוס' שם ובבא קמא דף ק' ע\"ב והיש\"ש הביא כן בשם התוספות:"
+            ],
+            [
+                "<b>הכהנים </b>\n<b> שפגלו את הזבח כו'.</b> משנה פרק הניזקין ועיין בהרב מש\"ל שדקדק במתניתין הלזו דמאי איריא שפגלו דהזבח פסול אפי' מחשבה דשלא לשמן דהזבח כשר אפי\"ה חייבין כיון דקי\"ל שלא עלו לבעלים לשם חובה והאריך ליישב זה ותוכן דבריו דלהכי נקט שפגלו לכלול כל מין קרבן אפילו נדבה שאינו חייב באחריותו ובשלא לשמן כיון דהקרבן כשר אינם חייבים לשלם שהרי הביא דורון וליכא למימר דאע\"ג דהקרבן כשר מ\"מ מצותו הוא שיקרב לשמו ואם שחטו שלא לשמו ליחייבו הכהנים דאמרו הבעלים אנו היינו רוצים להקריב קרבן כתקנו הא ליתא דהרי אמרינן בפ' מרובה דף ע\"ח בעי רבא הרי עלי עולה והפריש שור ובא אחר וגנב מיפטר נפשיה בכבש לרבנן כו' א\"ד מצי אמר ליה אנא בעינא למיעבד מצוה מן המובחר והדר פשטא גנב פטר נפשיה בכבש לרבנן כו' הרי מבואר דמשום טענה דמצוה מן המובחר לא מיחייב הגנב והוא הדין הכא דלא מיחייב המזיק את\"ד יע\"ש והנה בעיקר ראייתו שהביא מההיא דפרק מרובה לע\"ד איכא למשדי בה נרגא דכיון דע\"כ בעיא דהתם לא הוי אלא לענין כפל אי פטר גנב נפשיה מן הכפל בשה לרבנן אבל לענין קרן פשיטא ודאי דחייב לשלם להקדש מה שהפסיד וכמ\"ש הראב\"ד שם הובאו דבריו בשיטה מקובצת לשם וכן נראה ממ\"ש רש\"י שם דאליבא דר\"ש דאמר קדשים שחייב באחריותן חייב לשלם קא מיבעיא ליה ואי ס\"ל דלענין קרן קא מיבעיא ליה הא אפילו לרבנן דר\"ש איכא למיבעי דאפילו רבנן לא פטרי אלא מן הכפל אבל קרן מיהא מיחייב כמ\"ש רבינו פרק ב' מה' גניבה וכן נראה ממה שהשמיט רבינו בה' גניבה דין זה וכ\"כ מוהרש\"ל שם יע\"ש ועיין בס' לשון ערומים למו\"ה ז\"ל בלשונות הרמב\"ם דף י\"א איכא למימר שפיר דדוקא ענין כפל דקנסא בעלמא הוא דפשיטא ליה לתלמודא דגנב פטר נפשיה בשה לרבנן וטעמא רבה איכא במילתא משום דכיון דטעמא דר\"ש דמחייב בקדשים שחייב באחריות תשלומי כפל הוא משום דכיון דאלו מגניב ומתביד בעי שלומי כי קא טבח דמריה קא טבח מצי גנב אמר כיון דאלו מגניב ומתביד לא מחייבת לשלם מדינא אלא כבש אנא נמי לא משלמנא לך כפל אלא כבש ודוקא מה שמחוייב לשלם מן הדין הוא דחשיב ממונא דידיה אמנם משום דבעי למיעבד מצוה מן המובחר לא חשיב ממונא דידיה כי היכי דלחייב בתשלומי כפל אמנם לענין קרן ה\"נ איכא למימר דמצי אמר ליה אנא בעינא למיעבד מצוה מן המובחר ואת גרמת לי היזקא דלא עבידנא מצוה מן המובחר וחילוק זה הוא נכון בעיני וכמו כן יש לתמוה על מוהר\"י מינץ ז\"ל שהביא ראיה מסוגיא הלזו על מי שגנב אתרוג מהודר כו' יע\"ש ועיין בהרב מש\"ל ה' מע\"הק פי\"ו ועיין בתשובת מוהר\"ם בר ברוך סי' ת\"ש ובתשובת הרב בני יעקב סי' י\"ג ומההיא דגרסינן פרק מרובה דע\"ו מכדי שמעינן ליה לרבי שמעון שחיטה שאינה ראויה לא שמה שחיטה קדשים נמי שחיטה שאינה ראויה היא כי אתא בר דימי אר\"י בשוחט תמימים מבפנים לשם בעלים והרי חזרה קרן לבעלים כו' כי אתא רבין אר\"י בשוחט תמימים מבפנים שלא לשם בעלים כו' היה נראה לכאורה דקשה לדעת הרב מש\"ל דאם איתא דלא מצי ניזק לומר אנא בעינא למיעבד מצוה מן המובחר אם כן היכי ניחא ליה באוקמתא הלזו מאי דקשיא ליה הרי חזרה קרן לבעלים הא אכתי תיקשי ליה סיפא דקתני ושאינו חייב באחריותן פטור דלא קרינן ביה וגונב מבית האיש דל\"ל מטעמא דוגנב מבית האיש דמה\"ט בקרן מיהא מחייב דמיעוטא דוגנב אינו אלא לענין כפל ות\"ל משום דהרי חזרה קרן לבעלים דכיון דאינו אלא נדבה והקרבן כשר אינו חייב לשלם שהרי הביא דורון ואולם הא ודאי לק\"מ דאיכא למימר דהוצרך ר\"ש ז\"ל לטעמא דוגנב מבית האיש לענין דפטור מתשלומי כפל ובשלא שחטו בפנים אלא בעודנו חי ואדרבא מסוגיא הלזו נראה שיש להוכיח דלא מצי מימר אנא בעינא למיעבד מצוה מן המובחר ממה שהוצרך ר\"י לאוקמה בשוחט תמימים שלא לשם בעלים ומטעמא דלא עלו לבעלים לשם חובה וכמ\"ש רש\"י שם ד\"ה שלא וז\"ל וקרן לא חזרה לבעלים דקי\"ל שלא עלו לבעלים לשם חובה ואם איתא אמאי לא אוקמא בפשיטות בשוחט תמימים סתמן דאע\"ג דהקרבן כשר כנודע מ\"מ מצי למימר אנא בעינא למיעבד מצוה מן המובחר דמצותו לשוחטו לשמו כדקי\"ל לשם ו' דברים הזבח נזבח וכן מצאתי למרן הכ\"מ ז\"ל בפ\"ה מה' א\"מ דין ח' שכתב על מ\"ש רבינו שם הגונב עולת חבירו והקריב' סתם נתכפרו הבעלים וז\"ל בפרק מרובה אמרינן בשוחט תמימים לשם בעלים ופריך והרי חזרה קרן לבעלים פירוש שהבעלים נתכפרו בו ומ\"ש לשם בעלים לאו דוקא דסתמא נמי כשר כדאיתא בריש זבחים ולאפוקי שלא לשמו נקט הכי א\"ד יע\"ש הרי מבואר דאפילו בשוחט סתמא נמי פריך בגמ' והרי חזרה קרן לבעלים ולא מצי מימר בעינא למיעבד מצוה מן המובחר דאל\"כ בפשיטות איכא לאוקמוה בקרבן נדר ומשום דמצי אמר בעינא למיעבד מצוה מן המובחר ועיין בתוספות שבא באותה סוגיא ד\"ה שלא לשם בעלים שכתבו וז\"ל ורב דימי דאוקמא בנשפך הדם משום דניחא ליה לאוקמוה בכל קדשים שחייב באחריותן דבשלא לשם בעליהן לא מתוקמא אלא בפסח וחטאת דמפסלי שלא לשמן עכ\"ל ועיין בהרב מש\"ל ז\"ל פט\"ו מה' פהמו\"ק דין א' שנסתפק לדעת התוספות דס\"ל דליכא שינוי בעלים אלא בעושה עבודה לזרוק שלא לשם בעלים אבל אי עשה עבודה שלא לשם בעלים ולא מיקרי שינוי בעלים אי הוה דוקא לפיסולא כגון פסח וחטאת אבל לעולם דאם שחט שלא לשמו דלא עלו לבעלים ולא בעינן זריקה כי אם לפיסולא א\"ד כל שלא חשב לזרוק שלא לשם בעלים לא הוי שינוי כלל ועלו לבעלים יע\"ש ומדברי התוספות הללו מבואר דס\"ל דעלו לבעלים דאל\"כ הרי בפשיטות איכא לאוקמא בפסח וחטאת ובששחטו שלא לשמו ולא חשב לזרוק דמן שלא לשמן דלא עלו לבעלים לשם חובה גם ממ\"ש בריש דבריהם ה\"ה שלא לשמן א\"נ ההוא נמי קרי ליה שלא לשם בעליהן משום דלא עלו לבעלים לשם חובה מוכח כן בהדיא דאל\"כ בפשיטות היל\"ל דשלא לשם בעליהן בדוקא נקט ובשלא כוון על הזריקה ומשום דבעי לאוקמא בכל קדשים ואפי' בפסח וחטאת אלא מבואר דס\"ל דעלו לבעלים והילכך לא מצי מיתוקמא בהכי משום דהדק\"ל הרי חזרה קרן לבעלים וכפי האמור עכ\"ל דר\"י דקאמר בשוחט תמימים שלא לשם בעליהן ה\"ק בשוחט תמימים ע\"מ לזרוק דמן שלא לשם בעליהן ולישנא קייטא נקט ומאד אני תמיה עליו איך אשתמיט מיניה ומ\"ש עוד הרב הנזכר דהמעיין היטב בדברי התוספות רפ\"ק דזבחים ד\"ה כל הזבחים יראה דעלו לבעלים נראה שכונתו למ\"ש התוספות שם וז\"ל ושינוי קדש שייך בהנך ארבעה עבודות אבל שינוי בעלים לא שייך אלא בזריקה כגון שוחט ע\"מ לזרוק דמו לשם שמעון א\"ד והן אמת שפשט דבריהם מוכיח דלשאר זבחים הוא דקיימי וס\"ל דעלו לבעלים ומ\"מ אין זה הכרח כ\"כ דאיכא למימר דאחטאת ופסח דקתני מתניתין קאמרי דהם כשרים ולעולם דלא עלו לבעלים האמנם מדברי התוספות דפ' מרובה מבואר בהדיא כמ\"ש ואולם הא ק\"ל לדברי התוספות ז\"ל דאכתי תקשה להו דרב דימי אמאי לא מוקי לה כר\"י ואי משום דבעי לאוקמי בכל קדשים משכחת לה בשוחט חטאת לשם חולין דקי\"ל דכשרה ולא עלו לבעלים לשם חובה כדאיתא בזבחים דמ\"ו ונראה דס\"ל דבפסח אפילו שחטה לשם חולין פסול וכמ\"ש רבינו בפ' ט\"ו מהלכות פסולי המוקדשין והרב בה\"ז תמה על רבינו בדין זה ולדעתי דעת התוספות כדעת רבינו מיהו הא ק\"ל טובא בדברי התוספות דאי משום דבעי לאוקמא בכל קדשים נייד רב דימי מאוקומתא דר\"י אדמוקי לה בנשפך הדם דדחיקא מילתא אמאי לא מוקי לה בששחטו לשם בעלים וזרקו שלא לשם בעלים דהו\"ל שחיטה ראויה וכן נמי ר\"י דמוקי לה בשוחט שלא לשם בעלים ומתניתין לא מיירי בפסח וחטאת אמאי לא מוקי לה בכל קדשים ובכ\"ה וצ\"ע כעת ומ\"מ לדאתאן עלה נראה דאכתי אין להוכיח מסוגיא זו כדברי הרב מש\"ל דלא מצי למימר אנא בעינא למיעבד מצוה מן המובחר לענין מזיק דאיכא למימר דמש\"ה לא מוקי לה בשוחט תמימים סתמא משום דאכתי ק' דהיכי מחייב ת\"כ ותשלומי ד\"וה משום מצוה מן המובחר כנ\"ל ולעיקר קושית הרב מש\"ל ז\"ל שהקשה דמאי איריא דקתני שפגלו דהזבח פסול אפילו שלא לשמו דהזבח כשר אפי\"ה חייבין נלע\"ד דמתני' נקט שפגלו לרבותא לאשמועינן דבשוגג פטורין וכלפי מה שראיתי להרמב\"ן ז\"ל בקונטרס דינא דגרמי דנ\"ג ע\"א שהקשה וז\"ל ואי ק\"ל טבח שקלקל אמאי חייב בשלמא הגרמא ועיקור היזק ניכר הוא אלא שהייה ודרוסה הא לא ידועה ל\"ק דכיון דלא שחט כראוי השחיטה עצמה היא ההיזק והרי ניכר בין חיה לשחוטה ואי קשיא לך אם כן מפגל נמי ליחייב דעיקר שחיטה ליהוי היזק ניכר איכא למימר דהתם שחיטתו כראוי אלא שדבר אחר גרם לה כו' יע\"ש ואם כן איכא למימר דאי הוה תני לה בכהנים ששחטו שלא לשמן הו\"א דוקא בשלא לשמן דהזבח כשר הוא דבשוגג פטורין משום דהו\"ל היזק שאינו ניכר ובשוגג לא קנסו אמנם בכהנים שפגלו ששחיטתו פסולה הו\"ל היזק ניכר ואפילו בשוגג ליחייב דאדם מועד לעולם קמ\"ל כנ\"ל:",
+                "<b>וכן העושה מלאכה בפרת חטאת במזיד חייב לשלם כו'</b> כתב ה\"ה שדעת רבי' דהאוקמתא עיקרית אפילו למ\"ד היזק שאינו ניכר לא שמיה היזק וה\"ה דהו\"מ למימר וליטעמיך כו' וכן נראה דעת רש\"י ז\"ל בפרק הכונס דכ\"ו ד\"ה העושה וז\"ל העושה מלאכה במי חטאת ששקל כנגדן משקולות פטור מדיני אדם דהיזק שאינו ניכר לא שמיה היזק עכ\"ל הרי מבואר דס\"ל דאפילו למאן דאמר ל\"ש היזק צרכינן לאוקמתא זו אלא שיש תימא עליו במ\"ש פטור מדיני אדם דהיזק כו' משמע דלא אתיא כמאן דאמר שמיה היזק והא ליתא כמבואר פרק הנזקין וכן ראיתי להפר\"ח בס' מים חיים ד\"ט ע\"ב תמה עליו כן עוד ראיתי שם שתמה דהרא\"ש פרק הגוזל עצים דק\"ח ע\"ג כתב דהא דפרכינן בגיטין מהעושה מלאכה במי חטאת ומשני דה\"ט דפטור משום דליכא אלא מחשבא בעלמא והוי גרמא בעלמא ופטור היינו כרבנן דר\"מ דלית להו דינא דגרמי כו' וזה היפך דעת רבינו ז\"ל דהא איהו פסק כר\"מ דדיינינן דינא דגרמי ואעפ\"כ פסק להך דהעושה מלאכה דפטור ועוד תמיה על הרא\"ש דלמעלה בסמוך כתב דהעושה מלאכה בפרת חטאת הוי גרמא בניזקין ופטור לכ\"ע א\"ד יע\"ש שהניחו בצ\"ע ולי קשה עוד בדברי הרא\"ש דאם איתא דההיא דהעושה מלאכה בפרת חטאת לר\"מ דדאין דינא דגרמי חייב א\"כ מאי פריך בריש הכונס לר\"י דאמר ד' דברים העושה אותן פטור כו' ותו ליכא והא איכא העושה מלאכה בפרת חטאת כו' ומאי קו' ואימא דר\"י ס\"ל כר\"מ דדאין ד\"דג ומדיני אדם נמי חייב ומצאתי לרש\"ל ז\"ל בס' יש\"ש פרק הגוזל קמא סימן כ\"ו שכתב ז\"ל ומ\"ש הרא\"ש ז\"ל דהעושה מלאכה במי חטאת חייב לר\"מ אל תטעה בדבריו כי הרא\"ש לא כתב זה אלא לפום מאי דמשני בגמרא פרק הניזקין למ\"ד היזק שאינו ניכר שמיה היזק כי אז ודאי חייב לר\"מ כמו שמחייב גבי נתייאש ולא נדרה כולה אע\"ג דתלוי במחשבה אבל לפי האמת דהיזק שאינו ניכר לא שמיה היזק פטור התם וגבי נתייאש שאני דחשיב היזק דמנכר א\"ד יע\"ש והנראה דאשתמיט מהפר\"ח ז\"ל דברי רש\"ל הללו ובהכי נתיישב ג\"כ הא דפריך בהכונס והאיכא העושה מלאכה כו' משום דלפום מאי דקי\"ל כמ\"ד לא שמיה היזק הוא דפריך דאפילו לר\"מ פטור וגם דברי רש\"י נתיישבו בהכי דמש\"ה הוצרך לטעמא דהיזק שאינו ניכר למימר דאפילו למאי דקי\"ל כר\"מ אפ\"ה פטור מטעמא דהיזק שאינו ניכר כנ\"ל. ודע דבפרק הגוזל קמא דצ\"ח פרכינן התם לרבה דאמר הצורם אוזן פרתו של חבירו פטור מטעמא דכולהו שוורים לאו למזבח קיימי מברייתא הלזו דהעושה מלאכה בפרת חטאת כו' מלאכה הוא דלא מנכר הזיקה כו' ויש לדקדק לכאורה דמאי קושיא ואמאי לא משני דבריי' מיירי בעושה מלאכה בפרת חטאת אחר שהקדישה לפרה אדומה דהכי משמע טפי לישנא דפרת חטאת דהכא לא שייך מטעמא דכולהו שוורים לאו למזבח קיימי אמנם הא ודאי לק\"מ שהרי כתבו התוספות ז\"ל שם ד\"ה הא קמ\"ל דמי חטאת דפסולים במלאכה היינו דוקא קודם שקדשן בכלי אבל משקדשן בכלי אין המלאכה פוסלת בהן וכ\"כ בפרק הניזקין יע\"ש וא\"כ מש\"ה לא משני תלמוד' הכי משום דאכתי ק\"ל מחלוקת עושה מלאכה במי חטאת אע\"ג דסתם מים לאו למי חטאת קיימי וא\"כ כי קתני בברייתא פרת חטאת ע\"כ מיירי נמי בעושה מלאכה קודם שהקדישוה דומיא דמי חטאת. ואולם מצאתי להמאירי ז\"ל הובאו דבריו בשיטה מקובצת למס' קמא בפרק הכונס שכתב דמי חטאת ר\"ל אחר שנתערב אפר הפרה בתוכם וקודם שנתערב בהן אפר הפרה נקראין מי המילוי ולענין מלאכה מי המילוי חמורין ממי חטאת שמי המילוי פוסלת בהן אף מלאכה אחרת ומי חטאת אין זה פוסל בהן הא מלאכת עצמן מיהא פוסל יע\"ש וכן נראה דעת רבי' ברפ\"ז מה' פרה אדומה שכ' וז\"ל לעולם אין המלאכה פוסלת במים עד שיתן האפר הטיל כו' אין המלאכה פוסלת בהן אלא המוליך המים המקודשין כו' והוא עוסק במלאכה אחרת אין בכך כלום ע\"כ יע\"ש ומדהוצרך לפרש אלא המוליך המים כו' ולא די לו במ\"ש אין המלאכה פוסלת בהן משמע דדוקא מלאכה אחרת אין המלאכה פוסלת בהן אבל מלאכת עצמן מיהא פוסל ולפי דעתם ז\"ל ק\"ט דמאי פריך בפ' הגוזל הא כיון דברייתא מיירי במי חטאת אחר שנתערב בהן האפר מדקרי ליה מי חטאת ולא מי המילוי א\"כ נימא דדומי' דהכי קתני פרת חטאת אחר שקדשוה לפרה אדומה דהשתא לישנא דפרת חטאת דייק טפי ואדרבה מהך ברייתא איכא למשמע טפי סייעתא לרבה דאמר סתם שוורים כו' דאל\"כ אדתני ברייתא העושה מלאכה במי חטאת אמאי לא תני עושה מלאכה במי מילוי אלא משמע דמי מילוי לא אצטריך לאשמועינן דאפילו במינכר היזקא פטור מטעמא דסתם מים לאו למי חטאת קיימי וכעת צ\"ע:<br><small> (עד כאן השמטה).</small>"
+            ]
+        ]
+    ],
+    "sectionNames": [
+        "Chapter",
+        "Halakhah",
+        "Comment"
+    ]
+}
\ No newline at end of file
diff --git a/json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Sha'ar HaMelekh/Sefer Nezikim/Sha'ar HaMelekh on Mishneh Torah, One Who Injures a Person or Property/Hebrew/merged.json b/json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Sha'ar HaMelekh/Sefer Nezikim/Sha'ar HaMelekh on Mishneh Torah, One Who Injures a Person or Property/Hebrew/merged.json
new file mode 100644
index 0000000000000000000000000000000000000000..01076c3b580a9f3c253349102734729caa1d3334
--- /dev/null
+++ b/json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Sha'ar HaMelekh/Sefer Nezikim/Sha'ar HaMelekh on Mishneh Torah, One Who Injures a Person or Property/Hebrew/merged.json	
@@ -0,0 +1,44 @@
+{
+    "title": "Sha'ar HaMelekh on Mishneh Torah, One Who Injures a Person or Property",
+    "language": "he",
+    "versionTitle": "merged",
+    "versionSource": "https://www.sefaria.org/Sha'ar_HaMelekh_on_Mishneh_Torah,_One_Who_Injures_a_Person_or_Property",
+    "text": [
+        [],
+        [],
+        [],
+        [],
+        [],
+        [],
+        [
+            [],
+            [],
+            [
+                "<small>(השמטה)וכן </small>\n<b> המזיק היזק שאינו ניכר בשגגה או באונס פטור.</b> הוה עובדא ושאלה אשה משכנתה קדרת בשר של חרס כדי לבשל בה ובעודה מבשלת שכחה ותחבה כף חולבת ולא היה במאכל ס' באופן שנאסרה הקדרה והמאכל והן עתה נפשה לשאול הגיעה אם היא חייבת לשלם לה הקדרה או לא ואען ואומר הנה לענין גזילה משנה שלימה שנינו דאומרים באיסורי הנאה הרי שלך לפניך ותמן תנינן גזל חמץ ועבר עליו הפסח אומר לו הש\"ל ובפ' הגוזל קמא דף צ\"ח ע\"ב אמרינן עלה מאן תנא אומרים באיסורי הנאה הש\"ל אמר ר\"ח ר\"י היא דתניא שור שהמית כו' משנגמר דינו החזירו שומר לבעליו אינו מוחזר ר\"י אומר אף משנגמר דינו החזירו שומר לבעליו מוחזר מאי לאו בהא קמפלגי דר\"י סבר אומרים באיסורי הנאה הש\"ל ורבנן סברי אין אומרים באיסורי הנאה הרי שלך לפניך לא דכ\"ע אומרים באיסורי הנאה הש\"ל והכא בגומרין דינו של שור שלא בפניו קמפלגי ע\"ש. וא\"כ היה נראה לכאורה דה\"נ דכותה אף שנאסרה הקדרה יכולה היא שתאמר הש\"ל ואולם ראיתי למוהרש\"ל ז\"ל בס' יש\"ש פ' הנזכר סי' כ' שיצא לידון בדבר חדש וכתב דאפילו רבנן דר\"י דס\"ל דהחזירו שומר לבעליו אינו מוחזר מודו גבי גזלן משום דכתיב אשר גזל אם כעין שגזל יחזיר וכל שלא נשתנית מיהא לעולם מחזירה כמו שהיא וזו היא קולתו אבל גבי שומר מצי למימר ליה אלו החזרת לי כו' והכריח כן מדברי רבינו ז\"ל דבפ' י\"א מה' נ\"מ דין ט' פסק כרבנן דר\"י ובפ\"ג מה' גזילה דין ד' פסק כמתני' דפ' הגוזל דאם היתה יוצאה להסקל אומר לו הש\"ל וזו הלכה העלה בסוף דבריו דבכל איסורין שבעולם והן בעין אומר לו הש\"ל גבי גזלן ולא גבי שומר א\"ד ע\"ש. האמנם הרב ש\"ך בח\"מ סי' שס\"ג סק\"ו מקהי אקהתא בדברי רש\"ל הללו וכתב דמלבד שאין השכל נותן דשומר ומזיק יגרע מגזלן בענין זה דבריו תמוהים שהרי בהדיא מסיק בגמ' לשם מאן שמעת ליה דאמר עד שלא נגמר דינו אין משנגמר דינו לא רבנן וקתני חמץ ועבר עליו הפסח כו' וכתב שמוהרש\"ל אגב חורפיה לא ראה סוף הסוגיא ע\"ש:<br><b> ועוד </b> אני תמה עליו דכפי דעתו ז\"ל דדוקא בגזלן דינא הכי משום דגזרת הכתוב היא דכתיב אשר גזל א\"כ מאי האי דקאמר תלמודא מאן תנא כו' ר\"י היא אדהוצרך ר\"ח לאוקמא דפליגי בגומרין דינו כו' ובפשיטות הו\"ל לדחויי דמתניתין אתיא אפילו כרבנן דר\"י ואע\"ג דס\"ל דהחזירו שומר אינו מוחזר היינו דוקא גבי שומר אבל גבי גזלן אפילו רבנן מודו וכן ראיתי בשיטה מקובצת הנדפס מחדש כתב שם משם הרמ\"ה וז\"ל ושמעינן מיניה דכל היכא דהויא השבה גבי גזלן הויא השבה גבי שומר וכל היכא דלא הויא השבה גבי גזלן לא הויא השבה גבי שומר מדאצטריך לאוקמא בגומרין דינו כו' ול\"ק טעמא משום דשאני לן בין שומר לגזלן ע\"ש. ובאמת שהדבר מתמיה על רש\"ל איך חשב כזאת לחלק בין שומר לגזלן וכן מצאתי למוהר\"א בשיטה מקובצת פרק השואל דצ\"ז ע\"ב אההיא דאבעיא לן התם כחש בשר מחמת מלאכה מהו כתב וז\"ל וא\"ת מי גרע מגזלן הא בגזלן מצי למימר בכחש הש\"ל וי\"ל דמיירי בהכחישה בידים תלמיד הר\"פ עכ\"ל. ולפי דברי הרב ז\"ל מאי ק\"ל מי גרע מגזלן הא שנא ושנא דגזלן שאני דגזרת הכתוב היא דכל שלא נשתנית מחזירו כמו שהוא וגבי כחש כיון דהדר בריא כדאוקימנא התם הו\"ל שינוי החוזר לברייתו ואולם מצאתי להתוס' ז\"ל פרק הכונס דף נ\"ז ע\"ב ד\"ה פשיטא שכתבו בתוך דבריהם וז\"ל ומצינו דברים שהשומר חייב והגזלן פטור בכחשה בהמה הכחשה דהדרא ובפירות שהרקיבו מקצתן מוכח בהגוזל קמא דגזלן אומר לו הש\"ל משום דלא חשיב שינוי ולא קנינהו בשינוי ופטור אפילו בפשיעה דלא קבל עליו שמירה אבל שומר כיון שמתחייב בכחשה דלא הדרא ובהרקיבו כולם אם נעשו בפשיעה כמו כן יתחייב בכחשה דהדרא כו' דלמה לא יתחייב בזה כמו בזה שאין השומר קונה בשינוי עכ\"ל הנה לכאורה היה נראה שדברי מוהרש\"ל הן הן דברי התוס' דס\"ל לחלק בין שומר לגזלן משום דגזלן בקנין שינוי תליא מלתא ואם הדבר כן ק\"ט דמה יענו לההיא דפרק הגוזל דקאמר מאן תנא אומרים באיסורי הנאה כו' ואמאי לא משני בפשיטות דגזלן שאני דכיון דאין כאן שינוי ולא קנינהו פטור אבל גבי שומר כיון שאינו קונה בשינוי למה לא יתחייב בפשיעה דומיא דפירות שהרקיבו מקצתן וכחשא דהדרא ואשר אני אחזה ליישב דבריהם ז\"ל כשנבין דברי התוס' דפרק דו\"ה דמ\"ה ד\"ה השתא שהקשו לפירש\"י ז\"ל שפיר דפלוגתא דרבנן ור\"י בשור שהמית את האדם מיירי כשהתפיסו בידים לב\"ד אבל אם תפסוהו ב\"ד מאליהן לכ\"ע אומר לו הש\"ל הקשו וז\"ל וקשה לפי' דאם זה ההיזק לא הוי היזק ניכר אפילו אתפסיה בידים לא יתחייב ואם הוא ניכר אפילו תפסוהו ב\"ד מאליהן למה יפטר וכי לא היה לו לשומרו שלא יבא לידי כך ומכח זה דחו פרש\"י וכתבו משם ר\"י דאפילו תפסוהו ב\"ד מאליהן חייב דכיון דאין גומרין דינו של שור אלא בפניו חשיב כהיזק ניכר ולר\"י כיון דס\"ל דגומרין דינו של שור שלא בפניו חשיב כהיזק שאינו ניכר ואומר לו הש\"ל כמו בחמץ בפסח את\"ד יע\"ש. וראיתי להרב מש\"ל ז\"ל בפ\"ג מה' גזילה דין ד' שהקשה על דברי התוס' הללו וז\"ל ולא הבינותי דבריהם כלל דנהי דהיזק זה הוי היזק ניכר מ\"מ כיון שהזיק בידים פשיטא דאינו יכול לומר הש\"ל דהא דתנן תרומה ונטמאת אומר לו הש\"ל ה\"ד בנטמאת מאליה אבל אם טמאה בידים חייב וכמ\"ש התוס' פרק הגוזל דף צ\"ח ד\"ה הצור ועוד הדבר פשוט מצד עצמו מי לא תנן המטמא והמדמע חייב אף שהוי היזק שאינו ניכר וכי בשביל שזה גזלו או שנעשה שומר עליו יהיה לו יתר שאת שיפטר בהיזק שאינו ניכר והתוס' פרק הנזקין דכ\"ג ד\"ה גזלן הקשו לפרש\"י וכתבו ואי חשיב היזק שאינו ניכר אפילו אתפיסיה בידים פטור כדמוכח הכא ונראה שההוכחה היא ממה שהק' שם ממתני' דתנן גזל כו' תרומה ונטמאת אומר הש\"ל הרי דבגמ' השוו היזק דממילא להיזק דבידים ואין זה הוכחה דנהי דלמ\"ד היזק שאינו ניכר שמיה היזק אין לחלק משום דכיון דחשיב כהיזק ניכר קנינהו בשינוי ואינו יכול לומר הש\"ל כמ\"ש התוס' אבל איך נוליד מזה דלמ\"ד ל\"ש היזק שלא יהי' הפרש בין היזק הבא מאליו להיזק הבא בידים את\"ד יע\"ש. ולע\"ד נראה ליישב דמשמע להו להתוס' ז\"ל הכי דאפילו התפיסו ביד ב\"ד פטור אי חשיב היזק שאינו ניכר משום דבהנזקין דף הנז' אמר ר\"י ד\"ת אחד שוגג ואחד מזיד פטורין ומה טעם אמרו מזידין חייבין כדי שלא יהא כל אחד ואחד הולך ומטמא טהרותיו של חברו ויאמר פטור אני ע\"ש. וא\"כ נראה ודאי דדוקא במטמא ומדמע וכיוצא שייך שפיר למיגזר שלא יהא כל אחד ואחד הולך כו' אמנם בשור שהמית את האדם והלך ומסרו בב\"ד לא שייך למיגזר שלא יהא כל אחד ואחד הולך ומוסר שור של חבירו בב\"ד ואומר פטור אני חדא דשור שהמית את האדם הוי מלתא דלא שכיח ועוד כיון דאדרבא מצוה קעביד שהרי מצוה לדונו בסקילה כנודע לא שייך למיגזר וליכא למימר דאכתי נגזור שלא יהא כל אחד הולך ולוקח שור של חבירו כדי שימית את האדם וימסרנו בב\"ד ויאמר פטור אני דהא ודאי ליכא למיגזר שהרי אין בידו של זה שימית השור את האדם ואי איכא למיגזר היינו שלא יהא כל אחד ואחד הולך ולוקח שור של חברו שהמית את האדם וימסרנו ליד ב\"ד וכיון דהוי מלתא דלא שכיח ומה גם דמצוה קעביד לא גזרינן כמ\"ש. והשתא א\"כ מ\"ש התוס' בהנזקין כדמוכח הכא לאו היינו ממאי דפריך התם למ\"ד שמיה היזק ממתני' דתרומה ונטמאת כמ\"ש הרב ז\"ל אלא כונתם לומר דממ\"ש בגמ' דטעמא דמזידין חייבין הוא משום שלא יהא כל אחד כו' משם תורה יוצאה דכל היכא דליכא למיגזר בהכי אוקמוה אדין תורה ואפילו מזיק בידים פטור כנ\"ל אמיתות דבריהם ז\"ל:<br><b> וע\"פ </b> האמור מקום אתנו ליישב דברי התוס' ולומר דמ\"ש התוס' לחלק בין שומר לגזלן ה\"ד בכחשה בהמה כחשא דהדרא ובפירות שהרקיבו מקצתן או בתרומה ונטמאת וכיוצא בזה משום דבאלו כיון דאם הזיק בידים חייב לשלם מש\"ה גבי שומר חייב בשמירתן וכל שבא לו ההיזק מחמת פשיעתו מחייב לשלומי כאלו הזיק בידים אמנם במידי דאפילו מזיק בידים פטור פשיטא ודאי דשומר נמי פטור אע\"ג דע\"י פשיעתו בא לו ההיזק דסתמא דמלתא לא קבל עליו שמירה בהיזק שבא בפשיעתו יותר משאם הזיק בידים ועיין בשיטה מקובצת לב\"ק הנדפסת מחדש ותמצא שם בפ' הכונס כדברינו אלה והשתא היינו דקאמר בגמרא מאן תנא אומר באיסורי הנאה הש\"ל ר\"י כו' משום דלמאי דס\"ד השתא הוי ס\"ל דפלוגתייהו דרבנן ור\"י ע\"כ הוא דרבנן ס\"ל דאיסורי הנאה חשיבי כהיזק ניכר דכיון דנאסר לכ\"ע מפרסמא ומנכרא מלתא טובא ומש\"ה אינו יכול לומר לו הש\"ל ור\"י ס\"ל דחשיבי כהיזק שאינו ניכר והילכך אומר לו הש\"ל וא\"כ כיון דרבנן דר\"י ס\"ל דאיסורי הנאה חשיבי היזק ניכר א\"כ ודאי גבי גזלן אינו יכול לומר הש\"ל דקנינהו בשינוי כיון דחשיב היזק ניכר וכמבואר מההיא דפרק הנזקין כמ\"ש התוס'. ומעתה ע\"כ לא מצי תלמודא לשנויי דלעולם איסורי הנאה חשיב היזק שאינו ניכר וגזלן לא קנינהו בשינוי ומש\"ה אומר הש\"ל ודוקא גבי שומר מחייב לרבנן משום דקבל עליו שמירה משום דאי איתא דרבנן הכי ס\"ל דאיסורי הנאה חשיבי היזק שאינו ניכר ה\"נ ודאי גבי שומר בשור שהמית את האדם אפילו הזיק ע\"י פשיעה פטור כיון דאפילו מזיק בידים גופי' פטור מטעמא דכתיבנא דלא שייך למגזר הכא כדרך שגזרו בכל היזק שאינו ניכר והיינו דמשני דלכ\"ע איסורי הנאה חשיב היזק שאינו ניכר ואומר לו הש\"ל והכא בגומרין דינו של שור כו' קמפלגי דלרבנן כיון דאין גומרין כו' חשיבי כהיזק ניכר כדרך שכתבנו ומש\"ה ס\"ל לרבנן דגבי גזלן אם נגמר דינו אינו יכול לומר הש\"ל משום דכיון דחשיב כהיזק ניכר אין לך שינוי גדול מזה כמ\"ש התוס' בהנזקין כנ\"ל. ומ\"מ דברי מוהרש\"ל שכתב לחלק בין שומר לגזלן לענין שור שהמית את האדם וסייע עצמו מדברי רבינו הא ודאי עקא היא דאם איתא אמאי לא משני תלמודא דמתני' אתיא אפילו כרבנן מטעמא דגזלן שאני ובר מן דין לא אדע שכול איך רצה ליחס סברא הלזו אל רבינו ז\"ל שהרי בפ' ד\"וה סימן ל' כ' הרב ז\"ל שדעת רבינו שכתב סתמא החזירו שומר לבעליו אינו מוחזר הוא כדעת התוס' דאפילו תפסוהו ב\"ד חייב דמה שנופל ביד ב\"ד הוי היזק ניכר יע\"ש. ומאחר שכן תימא על עצמו איך כתב בפ' הגוזל דגבי גזלן כיון דלא קני' בשינוי מש\"ה פסק דאם היתה יצאה ליסקל אומר הש\"ל והוא תימא דכיון דס\"ל לרבינו כדעת התוס' דמה שנופל ליד ב\"ד חשיב היזק ניכר אין לך שינוי גדול מזה כדמוכח בהדיא מסוגיא דהנזקין והרב לח\"מ ז\"ל תי' דרבינו ס\"ל כפי' רש\"י ז\"ל דפלוגתא דרבנן ור\"י איירי דוקא בשהתפיסו השומר ליד ב\"ד אבל תפסוהו ב\"ד מאליהן אפילו רבנן מודו דאומר לו הש\"ל ומתני' דפ' הגוזל דקתני או שהיתה יוצאה ליסקל אתיא אפילו כרבנן דר\"י ומיירי בתפסוהו ב\"ד מאליהן ואף שרש\"י ז\"ל כתב דסיפא דמתני' אתיא כר\"י היינו משום דבעי לאוקמי למתני' בשהתפיסו ליד ב\"ד דומיא דברייתא וכמ\"ש התוס' ר\"פ ד\"וה אמנם רבינו ז\"ל ס\"ל דאדרבא טפי מסתבר לאוקמי מתני' בתפסוהו ב\"ד מאליהן ולאוקמי למתני' אליבא דהלכתא מלאוקמא דומיא דברייתא ודלא כהלכתא א\"ד יע\"ש. ולדעתי קשיא לי עליו דבפ' מרובה דע\"א ע\"ב פרכינן התם אברייתא דקתני גנב שור הנסקל וטבחו ר\"מ מחייב שור הנסקל איסורי הנאה הוא ולאו דמרי' קטבח אמר רבא הכא במאי עסקינן כגון שמסרו לשומר כו' ונגמר דינו בבית שומר ור\"מ ס\"ל כר\"י דאמר החזירו שומר כו' והשתא ק' דאדמוקי לר\"מ כר\"י ודלא כהלכתא אמאי לא מוקי לה ככ\"ע ובתפסוהו ב\"ד מאליהן דומיא דמתני' וצ\"ע. ואיך שיהי' לדאתאן עלה הי' נרא' דיכול' היא שתאמר הש\"ל ואינה חייבת לשלם לה את הקדרה כיון דהוי היזק שאינו ניכר ואף למ\"ש משם התוס' דבשומר כיון שקבל עליו שמירה מתחייב אם נעשה בפשיעה ומטעם זה כתבו דבכחשא דהדר ובפירות שהרקיבו מקצתן חייב לשלם מ\"מ נראה שדעת הרמ\"א ותלמידי הר\"פ שכתבנו לעיל מבואר שחולקים אסברא הלזו ולא ס\"ל לחלק בין שומר לגזלן גבי כחשא דהדר ובר מן דין נראה ודאי דהתוס' לא כתבו כן אלא דוקא כשבא לו ההיזק מחמת פשיעתו דחשיב כאלו הזיק בידים אמנם הכא בנ\"ד כיון שהזיק' בשוגג כי היתה חושבת שהכף היתה של בשר הא ודאי לא יהי אלא מזיק הא משנה שלימה שנינו המטמא והמדמע כו' בשוגג פטורין הן אמת שראיתי להרב מש\"ל ז\"ל בדין הנז' שכתב וז\"ל וסבור אני לומר דאף דבהנזקין חלקו בהיזק שאינו ניכר בין שוגג למזיד ובשוגג פטור אפילו שעשאו בידים ה\"ד היכא דלא אתא לידי' בתורת שמירה אבל בגזלן או שומר שטמא בידים תרומה של חבירו אף שהי' שוגג חייב משום דאלו בעו למעבד השבה מעליא וכיון שהזיקו בידים אף שהיו שוגגין והיזק שאינו ניכר לא מצו אמרי הש\"ל א\"ד יע\"ש. והנך רואה כמה רחקו דבריו ז\"ל מדברי התוס' שהרי כפי דברי התוס' שכתבנו מבואר דס\"ל דגזלן קיל טפי משומר דבקנין שינוי תליא מלתא וכל שלא קנאו בשינוי יכול לומר לזה הש\"ל וא\"כ כ\"ש וק\"ו במזיק בשוגג דכיון דאפילו מזיק עצמו פטור פשיטא ודאי דגזלן יכול לומר הש\"ל כיון שלא קנאה בשינוי ובהדיא כתבו התוס' פ' השולח דמ\"ב ע\"ב ד\"ה השור וז\"ל יש רוצים לפטור את השוכר או שואל סוס מחבירו אפילו הוזק בפשיעה כו' יע\"ש הרי מבואר דס\"ל דכל מלתא דמזיק גופיה פטור ה\"ה וכ\"ש בשומר שהוא פטור וכמו שהוכיחו בהדיא מההיא דריש ב\"ק ואין ס' שאלו הי' רואה הרב ז\"ל דברי התוס' הללו לא הי' כותב מ\"ש ודע שאף שהתוס' ז\"ל בפ' השולח הביאו הדבר במחלוקת מ\"מ בפ' הנזקין דנ\"ג ע\"ב סתמו דבריהם כס' ר\"ח ז\"ל דמכחיש בידים אפילו בכחשא דהדר מחייב ממ\"ש שם וז\"ל דהא דמכחיש בהמה של חבירו באבנים או במלאכה חייב ובהכחשה ממילא אומר לו הש\"ל כו' יע\"ש וע\"כ בהכחשא דהדר' מיירי דאלו בהכחשא דלא הדרא אפילו בהכחשא דממילא מחייב כדתנן גזל בהמה כו' והזקינו משלם כשעת הגזילה ואמרינן התם הכחשא דומיא דהזקינה דלא הדרא גם מדברי התוס' דפ' הכונס שכתבנו לעיל מבואר ג\"כ דס\"ל כדעת ר\"ח ממ\"ש דשומר חייב בהכחש' ע\"י פשיעה ואי ס\"ל דבהכחש' בידים פטור א\"כ איך הוא מתחייב שומר ע\"י פשיעתו לא יהי אלא מזיק בידים הרי הוא פטור גם מדברי תלמידי הר\"פ שכתבנו נ' דס\"ל כדעת הר\"ח ואמנם התוס' ר\"פ הנחנקין ד\"ה המכחיש סתמו דבריהם דלא כר\"ח וס\"ל דאפילו מכחיש בידים פטור והרא\"ש ז\"ל פ' השואל גבי ההיא דכחשה מחמת מלאכה הביא מחלוקת זה ולא הכריע גם הטור ז\"ל סימן ש\"ז הביא מחלוקת זה וכתב מרן שם וז\"ל ואע\"פ שרבינו לא הכריע כאן בסימן ש\"מ סתם דבריו כחכמי צרפת ז\"ל ובסימן ש\"מ כתב הטור וז\"ל וכן נכחש בשר מאליו וסופו לחזור פטור אבל אם נכחשה מאליה ומתה אחר כך שהוא חייב לשלם משלם כמו שהיתה בשעת שאלה וכתב שם מרן שדברי רבינו שם הן כדעת חכמי צרפת. ובעניותי יש לתמוה עליו דא\"כ למה זה כ' הטור וכן אם נכחש הבשר מאליו מאי אריא מאליו אפילו הכחיש' בידים פטור לדעת חכמי צרפת כמבואר מדברי התוס' דפ' הנחנקין ודפ' השולח ותו דלפי דעתו ז\"ל נראה שלדעת הר\"ח אפילו נכחשה מאליה בכחשא דהדר מחייב לשלם והדבר תמוה שהרי גבי גזלן אמרינן בהדיא דבכחש' מאלי' בכחשא דהדר א\"ל הש\"ל ומי גרע שומר מגזלן ותו דלפי דעתו ז\"ל דין זה שכתב אבל אם נכחש' מאליה ומתה כו' משלם כשעת שאלה לא נודע מוצא דין זה מהיכן יצא לו להטור ז\"ל ומרן ז\"ל בעצמו לא הרא' איה מקום דין זה. ולכן הנרא' אצלי שלא כדעת מרן ז\"ל אלא אדרבא הטור ז\"ל בסימן ש\"מ סתם הדברים כדעת ר\"ח וס\"ל ז\"ל דאף לדעת ר\"ח דס\"ל דבכחשא דהדר מחייב ה\"ד בהכחישה בידים וא\"נ בשוכר סוס וע\"י פשיעתו בא לו הכחשה דכיון דקבל עליו שמירה ה\"ה מתחייב בפשיעתו כאלו הזיק בידים אבל כל שנכחשה מאלי' שלא בפשיעות אפילו ר\"ח ז\"ל מודה דלא גרע שומר מגזלן דא\"ל הש\"ל והן הן דברי תלמידי הר\"פ שכתבנו לעיל ומש\"ה כתב הטור דאם נכחשה מאלי' ומתה משלם כשעת שאל' דומיא דגזלן דקי\"ל דאם מת' אפילו בכחשא דהדר משלם כשעת הגזל' כמ\"ש הטור סימן שס\"ג יע\"ש. שוב ראיתי להסמ\"ע ז\"ל בסימן ש\"ו סק\"י שדרך בחילוק זה מסברא דנפשי' וכתב וז\"ל ואע\"ג דשם בשואל איירי דחייב אפילו באונסין מ\"מ כה\"ג דחוזר לבריאותו לא מקרי אלא שבת דפטור בבהמה עכ\"ל ואין דבריו נכונים דאי חשיב לי' שבת אפילו בהכחש' בידים נמי פטור ואי חשיב לי' היזק כדעת הר\"ח אפילו נכחשה מאלי' יהא חייב כיון דשואל חייב באונסין וכבר השיג עליו בזה הרב ש\"ך סימן הנזכר סק\"ה. ואולם לפי מ\"ש ניחא דודאי ס\"ל להטור דכחשא דהדר חשיב היזק גבי בהמה ואפ\"ה ס\"ל דבנכחשה מאליה פטור אפילו שואל דחייב באונסין דלא גרע מגזלן דאע\"ג דגזלן חייב באונסין ובהיזק הבא מאליה כל שהכחישה מאליה והדר בריא א\"ל הש\"ל וכמ\"ש תלמידי הר\"ף ז\"ל גם מה שהקשה עוד הרב ש\"ך ז\"ל וז\"ל והכי מוכח באשר\"י פרק השואל ומרדכי פ' החובל שכתבו דלדברי הפוטרים צ\"ל הא דאמרינן בהשואל כחש בשר מחמת מלאכה פטור היינו בהכחשא דלא הדרא דאם לא כן אפילו שלא מחמת מלאכה נמי ואם איתא אפילו לדברי המחייבים נמי צ\"ל כן ע\"ש אין כאן קושיא כלל דלדברי המחייבים דס\"ל דבמכחישה בידים חייב שפיר איתא לאוקמא ההיא דהשואל אפי' בכחשא דהדר שהרי הכחישה במלאכה הכחשה דבידים היא כמ\"ש התוספות פרק הניזקין וכי דייקינן מינה דדוקא כחשא מחמת מלאכה פטור הא שלא מחמת מלאכה חייב בהכחישה בידים הוא דדייקינן מינה דומיא דכחשא מחמת מלאכה וכן מבואר מדברי תלמידי הר\"ף שכתבנו לעיל וזה פשוט ודעת רבינו ז\"ל נראה לי שהוא כדעת הר\"ח דמכחישה בידים אפילו בכחשא דהדר חייב ממ\"ש בפ\"ג מה' גזילה דין ו' וז\"ל הגוזל בהמה ונשא עליה משא כו' אינו חייב לשלם שהרי הפסידה ולא הכחישה כו' משמע מדבריו דאם כחשה חייב לשלם אפילו בכחשא דהדר דסתמא דמילתא כחשא דהדר הוא ועיין בסמ\"ע סימן שס\"ג סק\"ח שנדחק בזה וכתב וז\"ל ור\"ל כחש שאינו חוזר דאילו חוזר כבר נתבאר בריש סימן זה דיכול לומר הש\"ל יע\"ש ואין צורך לזה כלל דבפשיטות איכא למימר שדעתו ז\"ל דמכחיש בידים חייב וכחש דמחמת מלאכה הכחשה בידים הוא כנ\"ל ואיך שיהיה הדרן למאי דאתאן עלה מעיקרא דמדברי התוספות דפרק השולח מבואר דאין לחלק בין שומרים למזיק כל מילתא דמזיק בידים פטור שומר נמי פטור ושלא כדעת המש\"ל ז\"ל וא\"כ בנ\"ד נמי כיון דמזיק בידים פטור כל שהוא שוגג שומר נמי בכ\"הג פטור ואולם אכתי איכא לעיוני אי חשיב כפושע וכמזיד מטעמא דאבעי ליה למידק אם היתה הכף של בשר או של חלב ואף גם זאת נראה דבנ\"ד לו יהי דחשבינן לה כמזיד מטעמא דאבעי לה לעיוני אפ\"ה מפטרא נפשה מלשלם ואמינא לה מילתא בטעמא דכיון דמזידין חייבין אמור רבנן דטעמא שלא יהא כל אחד ואחד הולך ומטמא טהרותיו של חבירו ויאמר פטור אני א\"ל דדוקא היכא דמזיק לחבירו ולא מטי לי' הזיקא בממונא דידי' דומיא דכל הנך דמתניתין שייך שפיר למיגזר שלא יהא כל אחד כו' אמנם היכא דמטי ליה היזקא למזיק כנ\"ד שע\"י שתחבה כף חולבת היא מוצאת ניזוקת בעצמה שנאסרה הכף והבשר כל כי האי ודאי לא שייך למיגזר שלא יהא כל אחד כו' כיון דמטי ליה היזקה סתמא ודאי לא עביד ודבר זה קיימתיה מסברתי ושוב אחר החיפוש מצאתי לרש\"ל ז\"ל בפ' הגוזל קמא סימן כ\"ה שכתב על מ\"ש התוספות פ\"ק דבתרא דהמסכך גפנו בשדה חברו חשיב היזק ניכר שהרי ניכר שהוא כלאים כשרואה הגפנים בשדה אבל מטמא טהרותיו לא חשיב ניכר דמי יודע אם הוכשרו וז\"ל אין להקשות לו יהי דהוה היזק שאינו ניכר וקנסוהו כמו במטמא שלא יהא כל אחד ואחד הולך ומטמא טהרותיו של חבירו דהכא ליכא למיחש כיון שבעל הכרם נמי מפסיד עכ\"ל הנה מבואר מדבריו דכל דמטי ליה פסידא ליכא למיגזר וכמ\"ש ועוד מטעם אחר נראה לי שהיא פטורה מלשלם הקדרה מטעמא דכיון דבהיותה עוסקת במלאכת הבישול נאסרה הוה ליה כמתה מחמת מלאכה דקיימא לן דשואל פטור ובהדיא כתב הטור סימן ש\"מ וז\"ל כתב הרמ\"ה מי ששואל בהמה לילך דרך ידוע ובאו עליו לסטין ואנסיה חשיב שפיר מתה מחמת מלאכה כיון שמחמת הדרך ששאלה לילך בה הוליכה ונאנסה והביא ראיה מההיא עובדא דשאל שונרא כו' יע\"ש ואף למ\"ש הטור שם שהרא\"ש חלק על הרמ\"ה ז\"ל היינו מטעמא דלא חשיב עתה מחמת מלאכה כיון שאף בלא מלאכה אפשר היה שתאנס ממנו ואם כן בנ\"ד כיון דמסיבת אותה מלאכה דהיינו הבשול ומגרמה באה לו ההיזק דאלו לא היתה מבשלת לא היתה נאסרת הקדרה אף הרא\"ש ז\"ל מודה. הן אמת שמדברי הרמב\"ן ז\"ל הביאו מרן שם שכתב דה\"ט דמתה מחמת מלאכה פטור משום דפשיעה דמשאיל הוא שהשאילה למלאכה והיא אינה יכולה לסבול היה נראה דבנ\"ד כיון דליכא פשיעה דמשאיל חייב השואל וכ\"כ הש\"ך סי' הנזכר סק\"ה שדברי הרמב\"ן הללו הן מנגדין לדברי הרמ\"ה ז\"ל ומ\"מ נראה דמידי פלוגתא לא נפקא ועיין מח\"א ז\"ל הלכות שאלה ופקדון סימן ד' ובמוהר\"ש הלוי ח\"מ והיה מקום לישא וליתן בענין אך אין הפנאי מסכים עמי:<br><b> הגהות הרה''ג יוסף שאול נאטאנזאן - על שער המלך</b>\n<b> בהשמטות </b> לחובל ומזיק פ\"ז ה\"ג ע\"ש מ\"ש שמצא סברתו ביש\"ש פרק הגוזל קמא שהיש\"ש כתב על דברת התוס' דל\"ש לחייבו משום שיהא כל א' וכו' דאינו רוצה להפסיד לעצמו ובמחכ\"ת הוא חשב שהיש\"ש כתב כן אבל הן הן דברי התוס' ב\"ב שם בהדיא בתוס' שם ובבא קמא דף ק' ע\"ב והיש\"ש הביא כן בשם התוספות:"
+            ],
+            [
+                "<b>הכהנים </b>\n<b> שפגלו את הזבח כו'.</b> משנה פרק הניזקין ועיין בהרב מש\"ל שדקדק במתניתין הלזו דמאי איריא שפגלו דהזבח פסול אפי' מחשבה דשלא לשמן דהזבח כשר אפי\"ה חייבין כיון דקי\"ל שלא עלו לבעלים לשם חובה והאריך ליישב זה ותוכן דבריו דלהכי נקט שפגלו לכלול כל מין קרבן אפילו נדבה שאינו חייב באחריותו ובשלא לשמן כיון דהקרבן כשר אינם חייבים לשלם שהרי הביא דורון וליכא למימר דאע\"ג דהקרבן כשר מ\"מ מצותו הוא שיקרב לשמו ואם שחטו שלא לשמו ליחייבו הכהנים דאמרו הבעלים אנו היינו רוצים להקריב קרבן כתקנו הא ליתא דהרי אמרינן בפ' מרובה דף ע\"ח בעי רבא הרי עלי עולה והפריש שור ובא אחר וגנב מיפטר נפשיה בכבש לרבנן כו' א\"ד מצי אמר ליה אנא בעינא למיעבד מצוה מן המובחר והדר פשטא גנב פטר נפשיה בכבש לרבנן כו' הרי מבואר דמשום טענה דמצוה מן המובחר לא מיחייב הגנב והוא הדין הכא דלא מיחייב המזיק את\"ד יע\"ש והנה בעיקר ראייתו שהביא מההיא דפרק מרובה לע\"ד איכא למשדי בה נרגא דכיון דע\"כ בעיא דהתם לא הוי אלא לענין כפל אי פטר גנב נפשיה מן הכפל בשה לרבנן אבל לענין קרן פשיטא ודאי דחייב לשלם להקדש מה שהפסיד וכמ\"ש הראב\"ד שם הובאו דבריו בשיטה מקובצת לשם וכן נראה ממ\"ש רש\"י שם דאליבא דר\"ש דאמר קדשים שחייב באחריותן חייב לשלם קא מיבעיא ליה ואי ס\"ל דלענין קרן קא מיבעיא ליה הא אפילו לרבנן דר\"ש איכא למיבעי דאפילו רבנן לא פטרי אלא מן הכפל אבל קרן מיהא מיחייב כמ\"ש רבינו פרק ב' מה' גניבה וכן נראה ממה שהשמיט רבינו בה' גניבה דין זה וכ\"כ מוהרש\"ל שם יע\"ש ועיין בס' לשון ערומים למו\"ה ז\"ל בלשונות הרמב\"ם דף י\"א איכא למימר שפיר דדוקא ענין כפל דקנסא בעלמא הוא דפשיטא ליה לתלמודא דגנב פטר נפשיה בשה לרבנן וטעמא רבה איכא במילתא משום דכיון דטעמא דר\"ש דמחייב בקדשים שחייב באחריות תשלומי כפל הוא משום דכיון דאלו מגניב ומתביד בעי שלומי כי קא טבח דמריה קא טבח מצי גנב אמר כיון דאלו מגניב ומתביד לא מחייבת לשלם מדינא אלא כבש אנא נמי לא משלמנא לך כפל אלא כבש ודוקא מה שמחוייב לשלם מן הדין הוא דחשיב ממונא דידיה אמנם משום דבעי למיעבד מצוה מן המובחר לא חשיב ממונא דידיה כי היכי דלחייב בתשלומי כפל אמנם לענין קרן ה\"נ איכא למימר דמצי אמר ליה אנא בעינא למיעבד מצוה מן המובחר ואת גרמת לי היזקא דלא עבידנא מצוה מן המובחר וחילוק זה הוא נכון בעיני וכמו כן יש לתמוה על מוהר\"י מינץ ז\"ל שהביא ראיה מסוגיא הלזו על מי שגנב אתרוג מהודר כו' יע\"ש ועיין בהרב מש\"ל ה' מע\"הק פי\"ו ועיין בתשובת מוהר\"ם בר ברוך סי' ת\"ש ובתשובת הרב בני יעקב סי' י\"ג ומההיא דגרסינן פרק מרובה דע\"ו מכדי שמעינן ליה לרבי שמעון שחיטה שאינה ראויה לא שמה שחיטה קדשים נמי שחיטה שאינה ראויה היא כי אתא בר דימי אר\"י בשוחט תמימים מבפנים לשם בעלים והרי חזרה קרן לבעלים כו' כי אתא רבין אר\"י בשוחט תמימים מבפנים שלא לשם בעלים כו' היה נראה לכאורה דקשה לדעת הרב מש\"ל דאם איתא דלא מצי ניזק לומר אנא בעינא למיעבד מצוה מן המובחר אם כן היכי ניחא ליה באוקמתא הלזו מאי דקשיא ליה הרי חזרה קרן לבעלים הא אכתי תיקשי ליה סיפא דקתני ושאינו חייב באחריותן פטור דלא קרינן ביה וגונב מבית האיש דל\"ל מטעמא דוגנב מבית האיש דמה\"ט בקרן מיהא מחייב דמיעוטא דוגנב אינו אלא לענין כפל ות\"ל משום דהרי חזרה קרן לבעלים דכיון דאינו אלא נדבה והקרבן כשר אינו חייב לשלם שהרי הביא דורון ואולם הא ודאי לק\"מ דאיכא למימר דהוצרך ר\"ש ז\"ל לטעמא דוגנב מבית האיש לענין דפטור מתשלומי כפל ובשלא שחטו בפנים אלא בעודנו חי ואדרבא מסוגיא הלזו נראה שיש להוכיח דלא מצי מימר אנא בעינא למיעבד מצוה מן המובחר ממה שהוצרך ר\"י לאוקמה בשוחט תמימים שלא לשם בעלים ומטעמא דלא עלו לבעלים לשם חובה וכמ\"ש רש\"י שם ד\"ה שלא וז\"ל וקרן לא חזרה לבעלים דקי\"ל שלא עלו לבעלים לשם חובה ואם איתא אמאי לא אוקמא בפשיטות בשוחט תמימים סתמן דאע\"ג דהקרבן כשר כנודע מ\"מ מצי למימר אנא בעינא למיעבד מצוה מן המובחר דמצותו לשוחטו לשמו כדקי\"ל לשם ו' דברים הזבח נזבח וכן מצאתי למרן הכ\"מ ז\"ל בפ\"ה מה' א\"מ דין ח' שכתב על מ\"ש רבינו שם הגונב עולת חבירו והקריב' סתם נתכפרו הבעלים וז\"ל בפרק מרובה אמרינן בשוחט תמימים לשם בעלים ופריך והרי חזרה קרן לבעלים פירוש שהבעלים נתכפרו בו ומ\"ש לשם בעלים לאו דוקא דסתמא נמי כשר כדאיתא בריש זבחים ולאפוקי שלא לשמו נקט הכי א\"ד יע\"ש הרי מבואר דאפילו בשוחט סתמא נמי פריך בגמ' והרי חזרה קרן לבעלים ולא מצי מימר בעינא למיעבד מצוה מן המובחר דאל\"כ בפשיטות איכא לאוקמוה בקרבן נדר ומשום דמצי אמר בעינא למיעבד מצוה מן המובחר ועיין בתוספות שבא באותה סוגיא ד\"ה שלא לשם בעלים שכתבו וז\"ל ורב דימי דאוקמא בנשפך הדם משום דניחא ליה לאוקמוה בכל קדשים שחייב באחריותן דבשלא לשם בעליהן לא מתוקמא אלא בפסח וחטאת דמפסלי שלא לשמן עכ\"ל ועיין בהרב מש\"ל ז\"ל פט\"ו מה' פהמו\"ק דין א' שנסתפק לדעת התוספות דס\"ל דליכא שינוי בעלים אלא בעושה עבודה לזרוק שלא לשם בעלים אבל אי עשה עבודה שלא לשם בעלים ולא מיקרי שינוי בעלים אי הוה דוקא לפיסולא כגון פסח וחטאת אבל לעולם דאם שחט שלא לשמו דלא עלו לבעלים ולא בעינן זריקה כי אם לפיסולא א\"ד כל שלא חשב לזרוק שלא לשם בעלים לא הוי שינוי כלל ועלו לבעלים יע\"ש ומדברי התוספות הללו מבואר דס\"ל דעלו לבעלים דאל\"כ הרי בפשיטות איכא לאוקמא בפסח וחטאת ובששחטו שלא לשמו ולא חשב לזרוק דמן שלא לשמן דלא עלו לבעלים לשם חובה גם ממ\"ש בריש דבריהם ה\"ה שלא לשמן א\"נ ההוא נמי קרי ליה שלא לשם בעליהן משום דלא עלו לבעלים לשם חובה מוכח כן בהדיא דאל\"כ בפשיטות היל\"ל דשלא לשם בעליהן בדוקא נקט ובשלא כוון על הזריקה ומשום דבעי לאוקמא בכל קדשים ואפי' בפסח וחטאת אלא מבואר דס\"ל דעלו לבעלים והילכך לא מצי מיתוקמא בהכי משום דהדק\"ל הרי חזרה קרן לבעלים וכפי האמור עכ\"ל דר\"י דקאמר בשוחט תמימים שלא לשם בעליהן ה\"ק בשוחט תמימים ע\"מ לזרוק דמן שלא לשם בעליהן ולישנא קייטא נקט ומאד אני תמיה עליו איך אשתמיט מיניה ומ\"ש עוד הרב הנזכר דהמעיין היטב בדברי התוספות רפ\"ק דזבחים ד\"ה כל הזבחים יראה דעלו לבעלים נראה שכונתו למ\"ש התוספות שם וז\"ל ושינוי קדש שייך בהנך ארבעה עבודות אבל שינוי בעלים לא שייך אלא בזריקה כגון שוחט ע\"מ לזרוק דמו לשם שמעון א\"ד והן אמת שפשט דבריהם מוכיח דלשאר זבחים הוא דקיימי וס\"ל דעלו לבעלים ומ\"מ אין זה הכרח כ\"כ דאיכא למימר דאחטאת ופסח דקתני מתניתין קאמרי דהם כשרים ולעולם דלא עלו לבעלים האמנם מדברי התוספות דפ' מרובה מבואר בהדיא כמ\"ש ואולם הא ק\"ל לדברי התוספות ז\"ל דאכתי תקשה להו דרב דימי אמאי לא מוקי לה כר\"י ואי משום דבעי לאוקמי בכל קדשים משכחת לה בשוחט חטאת לשם חולין דקי\"ל דכשרה ולא עלו לבעלים לשם חובה כדאיתא בזבחים דמ\"ו ונראה דס\"ל דבפסח אפילו שחטה לשם חולין פסול וכמ\"ש רבינו בפ' ט\"ו מהלכות פסולי המוקדשין והרב בה\"ז תמה על רבינו בדין זה ולדעתי דעת התוספות כדעת רבינו מיהו הא ק\"ל טובא בדברי התוספות דאי משום דבעי לאוקמא בכל קדשים נייד רב דימי מאוקומתא דר\"י אדמוקי לה בנשפך הדם דדחיקא מילתא אמאי לא מוקי לה בששחטו לשם בעלים וזרקו שלא לשם בעלים דהו\"ל שחיטה ראויה וכן נמי ר\"י דמוקי לה בשוחט שלא לשם בעלים ומתניתין לא מיירי בפסח וחטאת אמאי לא מוקי לה בכל קדשים ובכ\"ה וצ\"ע כעת ומ\"מ לדאתאן עלה נראה דאכתי אין להוכיח מסוגיא זו כדברי הרב מש\"ל דלא מצי למימר אנא בעינא למיעבד מצוה מן המובחר לענין מזיק דאיכא למימר דמש\"ה לא מוקי לה בשוחט תמימים סתמא משום דאכתי ק' דהיכי מחייב ת\"כ ותשלומי ד\"וה משום מצוה מן המובחר כנ\"ל ולעיקר קושית הרב מש\"ל ז\"ל שהקשה דמאי איריא דקתני שפגלו דהזבח פסול אפילו שלא לשמו דהזבח כשר אפי\"ה חייבין נלע\"ד דמתני' נקט שפגלו לרבותא לאשמועינן דבשוגג פטורין וכלפי מה שראיתי להרמב\"ן ז\"ל בקונטרס דינא דגרמי דנ\"ג ע\"א שהקשה וז\"ל ואי ק\"ל טבח שקלקל אמאי חייב בשלמא הגרמא ועיקור היזק ניכר הוא אלא שהייה ודרוסה הא לא ידועה ל\"ק דכיון דלא שחט כראוי השחיטה עצמה היא ההיזק והרי ניכר בין חיה לשחוטה ואי קשיא לך אם כן מפגל נמי ליחייב דעיקר שחיטה ליהוי היזק ניכר איכא למימר דהתם שחיטתו כראוי אלא שדבר אחר גרם לה כו' יע\"ש ואם כן איכא למימר דאי הוה תני לה בכהנים ששחטו שלא לשמן הו\"א דוקא בשלא לשמן דהזבח כשר הוא דבשוגג פטורין משום דהו\"ל היזק שאינו ניכר ובשוגג לא קנסו אמנם בכהנים שפגלו ששחיטתו פסולה הו\"ל היזק ניכר ואפילו בשוגג ליחייב דאדם מועד לעולם קמ\"ל כנ\"ל:",
+                "<b>וכן העושה מלאכה בפרת חטאת במזיד חייב לשלם כו'</b> כתב ה\"ה שדעת רבי' דהאוקמתא עיקרית אפילו למ\"ד היזק שאינו ניכר לא שמיה היזק וה\"ה דהו\"מ למימר וליטעמיך כו' וכן נראה דעת רש\"י ז\"ל בפרק הכונס דכ\"ו ד\"ה העושה וז\"ל העושה מלאכה במי חטאת ששקל כנגדן משקולות פטור מדיני אדם דהיזק שאינו ניכר לא שמיה היזק עכ\"ל הרי מבואר דס\"ל דאפילו למאן דאמר ל\"ש היזק צרכינן לאוקמתא זו אלא שיש תימא עליו במ\"ש פטור מדיני אדם דהיזק כו' משמע דלא אתיא כמאן דאמר שמיה היזק והא ליתא כמבואר פרק הנזקין וכן ראיתי להפר\"ח בס' מים חיים ד\"ט ע\"ב תמה עליו כן עוד ראיתי שם שתמה דהרא\"ש פרק הגוזל עצים דק\"ח ע\"ג כתב דהא דפרכינן בגיטין מהעושה מלאכה במי חטאת ומשני דה\"ט דפטור משום דליכא אלא מחשבא בעלמא והוי גרמא בעלמא ופטור היינו כרבנן דר\"מ דלית להו דינא דגרמי כו' וזה היפך דעת רבינו ז\"ל דהא איהו פסק כר\"מ דדיינינן דינא דגרמי ואעפ\"כ פסק להך דהעושה מלאכה דפטור ועוד תמיה על הרא\"ש דלמעלה בסמוך כתב דהעושה מלאכה בפרת חטאת הוי גרמא בניזקין ופטור לכ\"ע א\"ד יע\"ש שהניחו בצ\"ע ולי קשה עוד בדברי הרא\"ש דאם איתא דההיא דהעושה מלאכה בפרת חטאת לר\"מ דדאין דינא דגרמי חייב א\"כ מאי פריך בריש הכונס לר\"י דאמר ד' דברים העושה אותן פטור כו' ותו ליכא והא איכא העושה מלאכה בפרת חטאת כו' ומאי קו' ואימא דר\"י ס\"ל כר\"מ דדאין ד\"דג ומדיני אדם נמי חייב ומצאתי לרש\"ל ז\"ל בס' יש\"ש פרק הגוזל קמא סימן כ\"ו שכתב ז\"ל ומ\"ש הרא\"ש ז\"ל דהעושה מלאכה במי חטאת חייב לר\"מ אל תטעה בדבריו כי הרא\"ש לא כתב זה אלא לפום מאי דמשני בגמרא פרק הניזקין למ\"ד היזק שאינו ניכר שמיה היזק כי אז ודאי חייב לר\"מ כמו שמחייב גבי נתייאש ולא נדרה כולה אע\"ג דתלוי במחשבה אבל לפי האמת דהיזק שאינו ניכר לא שמיה היזק פטור התם וגבי נתייאש שאני דחשיב היזק דמנכר א\"ד יע\"ש והנראה דאשתמיט מהפר\"ח ז\"ל דברי רש\"ל הללו ובהכי נתיישב ג\"כ הא דפריך בהכונס והאיכא העושה מלאכה כו' משום דלפום מאי דקי\"ל כמ\"ד לא שמיה היזק הוא דפריך דאפילו לר\"מ פטור וגם דברי רש\"י נתיישבו בהכי דמש\"ה הוצרך לטעמא דהיזק שאינו ניכר למימר דאפילו למאי דקי\"ל כר\"מ אפ\"ה פטור מטעמא דהיזק שאינו ניכר כנ\"ל. ודע דבפרק הגוזל קמא דצ\"ח פרכינן התם לרבה דאמר הצורם אוזן פרתו של חבירו פטור מטעמא דכולהו שוורים לאו למזבח קיימי מברייתא הלזו דהעושה מלאכה בפרת חטאת כו' מלאכה הוא דלא מנכר הזיקה כו' ויש לדקדק לכאורה דמאי קושיא ואמאי לא משני דבריי' מיירי בעושה מלאכה בפרת חטאת אחר שהקדישה לפרה אדומה דהכי משמע טפי לישנא דפרת חטאת דהכא לא שייך מטעמא דכולהו שוורים לאו למזבח קיימי אמנם הא ודאי לק\"מ שהרי כתבו התוספות ז\"ל שם ד\"ה הא קמ\"ל דמי חטאת דפסולים במלאכה היינו דוקא קודם שקדשן בכלי אבל משקדשן בכלי אין המלאכה פוסלת בהן וכ\"כ בפרק הניזקין יע\"ש וא\"כ מש\"ה לא משני תלמוד' הכי משום דאכתי ק\"ל מחלוקת עושה מלאכה במי חטאת אע\"ג דסתם מים לאו למי חטאת קיימי וא\"כ כי קתני בברייתא פרת חטאת ע\"כ מיירי נמי בעושה מלאכה קודם שהקדישוה דומיא דמי חטאת. ואולם מצאתי להמאירי ז\"ל הובאו דבריו בשיטה מקובצת למס' קמא בפרק הכונס שכתב דמי חטאת ר\"ל אחר שנתערב אפר הפרה בתוכם וקודם שנתערב בהן אפר הפרה נקראין מי המילוי ולענין מלאכה מי המילוי חמורין ממי חטאת שמי המילוי פוסלת בהן אף מלאכה אחרת ומי חטאת אין זה פוסל בהן הא מלאכת עצמן מיהא פוסל יע\"ש וכן נראה דעת רבי' ברפ\"ז מה' פרה אדומה שכ' וז\"ל לעולם אין המלאכה פוסלת במים עד שיתן האפר הטיל כו' אין המלאכה פוסלת בהן אלא המוליך המים המקודשין כו' והוא עוסק במלאכה אחרת אין בכך כלום ע\"כ יע\"ש ומדהוצרך לפרש אלא המוליך המים כו' ולא די לו במ\"ש אין המלאכה פוסלת בהן משמע דדוקא מלאכה אחרת אין המלאכה פוסלת בהן אבל מלאכת עצמן מיהא פוסל ולפי דעתם ז\"ל ק\"ט דמאי פריך בפ' הגוזל הא כיון דברייתא מיירי במי חטאת אחר שנתערב בהן האפר מדקרי ליה מי חטאת ולא מי המילוי א\"כ נימא דדומי' דהכי קתני פרת חטאת אחר שקדשוה לפרה אדומה דהשתא לישנא דפרת חטאת דייק טפי ואדרבה מהך ברייתא איכא למשמע טפי סייעתא לרבה דאמר סתם שוורים כו' דאל\"כ אדתני ברייתא העושה מלאכה במי חטאת אמאי לא תני עושה מלאכה במי מילוי אלא משמע דמי מילוי לא אצטריך לאשמועינן דאפילו במינכר היזקא פטור מטעמא דסתם מים לאו למי חטאת קיימי וכעת צ\"ע:<br><small> (עד כאן השמטה).</small>"
+            ]
+        ]
+    ],
+    "versions": [
+        [
+            "Friedberg Edition",
+            "https://fjms.genizah.org"
+        ]
+    ],
+    "heTitle": "שער המלך על משנה תורה, הלכות חובל ומזיק",
+    "categories": [
+        "Halakhah",
+        "Mishneh Torah",
+        "Commentary",
+        "Sha'ar HaMelekh",
+        "Sefer Nezikim"
+    ],
+    "sectionNames": [
+        "Chapter",
+        "Halakhah",
+        "Comment"
+    ]
+}
\ No newline at end of file
diff --git a/json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Sha'ar HaMelekh/Sefer Nezikim/Sha'ar HaMelekh on Mishneh Torah, Robbery and Lost Property/Hebrew/Friedberg Edition.json b/json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Sha'ar HaMelekh/Sefer Nezikim/Sha'ar HaMelekh on Mishneh Torah, Robbery and Lost Property/Hebrew/Friedberg Edition.json
new file mode 100644
index 0000000000000000000000000000000000000000..2b27ee480650a9bb62aa116c781205f9032ea645
--- /dev/null
+++ b/json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Sha'ar HaMelekh/Sefer Nezikim/Sha'ar HaMelekh on Mishneh Torah, Robbery and Lost Property/Hebrew/Friedberg Edition.json	
@@ -0,0 +1,128 @@
+{
+    "language": "he",
+    "title": "Sha'ar HaMelekh on Mishneh Torah, Robbery and Lost Property",
+    "versionSource": "https://fjms.genizah.org",
+    "versionTitle": "Friedberg Edition",
+    "status": "locked",
+    "license": "Public Domain",
+    "versionTitleInHebrew": "מהדורת פרידברג",
+    "actualLanguage": "he",
+    "languageFamilyName": "hebrew",
+    "isBaseText": true,
+    "isSource": true,
+    "isPrimary": true,
+    "direction": "rtl",
+    "heTitle": "שער המלך על משנה תורה, הלכות גזילה ואבידה",
+    "categories": [
+        "Halakhah",
+        "Mishneh Torah",
+        "Commentary",
+        "Sha'ar HaMelekh",
+        "Sefer Nezikim"
+    ],
+    "text": [
+        [
+            [],
+            [
+                "<b>ואסור </b>\n<b> לגזול כ\"ש דין תורה אפי' כותי עע\"ז כו'.</b> ועיין במ\"ש מרן וכמ\"ש רבינו ריש ה' גניבה ריש פ\"ב ובפ\"ז מה' הנז' הלכ' ח' ועיין בפי\"ג מה' מכירה הלכה ח' ובה' מו\"ל ריש פ' ה' ובתשו' שער אפרים סימן ב' וראיתי למהרש\"ל ז\"ל בס' יש\"ש פ' הגוזל בתרא סי' ב' שכתב וז\"ל ולכאורה נראה דהך סוגיא דדורש גזל הגוי דאסור אינו אלא דרבנן ואסמכתא בעלמא ורש\"י פי' בפ' ד\"מ ד\"ז עלה דאיתא התם סתמא דברייתא דישראל בגוי מותר ז\"ל ומדרבנן איכא למ\"ד דאסור משום חילול ה' ומ\"ש מפני חילול ה' ל\"נ לי כלל דגזל הגוי אסור בלא חילול ה' עכ\"ל א\"ד ז\"ל והדין עמו וכמבואר בהדיא מההיא דפריך בפרק הגוזל אברייתא דקאמר ר\"ע אומר אין באין עליו בעקיפין מפני חילול ה' מברייתא דקתני דבר זה דרש ר\"ע מנין לגזל הגוי שהוא אסור ת\"ל אחרי נמכר כו' ומסיק אלא אמר רבא ל\"ק כאן בגזיל' כאן להפקעת הלואתו הרי מבואר דגזל הגוי אסור אפי' בדליכא חילול ה' דאי דוקא בדאיכא חילול ה' מאי איכא בין הפקעת הלואתו לגזילה:<br><b> אמנם </b> לע\"ד נראה דמ\"ש רש\"י ומדרבנן איכא למ\"ד דאסור משום חילול ה' לא קאי אגזל הגוי אלא כונתו אקרא דלא תעשוק את ריעך דסליק מיניה דהויא הפקעת הלואתו כמ\"ש רבינו איזהו עושק זה שבא ממון חבירו לידו ולא החזירו ופרק ד\"מ אמרינן דכיוצא בו דגזל אצטריך לכובש ש\"ש דהיינו הפקעת הלואתו ואהא הוא דכתב דמדרבנן איכא למ\"ד דאסור משום חילול ה' דהיינו ר\"ע דאית לי' הכי דלת\"ק הא קתני באין עליו בעקיפין ומיהו ברייתא דפרק ד\"מ ס\"ל דאף גזל הגוי מותר משום דאייתר לן תרי קראי חד למשרי עושקו וחד למשרי גוזלו כדאיתא בפרק המקבל דקי\"ג: ודע שלדעת מוהרש\"ל דס\"ל דגזל הגוי אינו אסור אלא מדרבנן ק\"ל עליו מההיא דגרסינן פרק השוכר את הפועלים דפ\"ז ע\"ב בכרם רעך ולא בכרם גוי ופריך הניחא למ\"ד גזל הגוי אסור היינו דאצטריך קרא למשרי פועל אלא אי אמרת גזל הגוי מותר פועל מבעיא ומוקי לה בכרם רעך ולא בכרם של הקדש הרי מבואר דלמ\"ד גזל הגוי אסור מדאורייתא הוא דאי מדרך אסמכת' כמ\"ש רש\"ל תקשי ליה נמי למ\"ד גזל הגוי אסור רעך ל\"ל וראיתי לרש\"י ז\"ל שם שכתב וז\"ל הניחא פלוגתא היא פרק הגוזל בתרא ודבריו תמוהים דפלוגתא דת\"ק ור\"ע אינו אלא בהפקעת הלואתו וכבר תמהו עליו התוס' שם ובבכורות דף י\"ג ד\"ה במאן ולי נראה ליישב דעת רש\"י ז\"ל דכונתו ארב אשי דאמרינן התם בגמ' רב אשי הוה קאזיל באורח' חזא שיבשא דגופנא בפרדיסא ותלו בה קטופי דענבי אמר ליה לשמעיה זיל חזי אי דגוי נינהו אייתי אי דיש' נינהו לא אייתי לי וס\"ל לרש\"י דר\"א ס\"ל דגזל הגוי שרי ואף שהתוס' שם בד\"ה הכי קאמרינן כתבו דר\"א נמי ס\"ל דגזל הגוי אסור רש\"י ז\"ל לא ס\"ל הכי אלא דרב אשי ס\"ל דגזל הגוי שרי וכ\"כ התוס' פ' הזהב דמ\"ח ד\"ה נתנה לסיטון יע\"ש ועל פי האמור יש ליישב דברי רש\"י ז\"ל דפ' ד\"מ שמ\"ש ומדרבנן איכא למ\"ד דאסור משום חילול ה' כונתו ארב אשי וכדכתיבנא וס\"ל לרש\"י ז\"ל דרב אשי מודה דבמקום דאיכא חילול ה' אסור מדחזינן דכששאל לו הגוי ואמר דגוי מי שרי השיב לו גוי דמי כו' משמע דמשום חילול ה' הוא דאמר הכי נכון : ודע שהתוס' שם בפרק השוכר ובבכורות הקשו למאן דס\"ל גזל הגוי מותר קרא דוחשב עם קונהו מאי עביד ליה ותי' וז\"ל וי\"ל דהיכא דאיכא חילול ה' מודה דאסור שהנכרי בטח עליו ונתן לו כל שכרו והוי חילול ה' אם היה יוצא בחזקה עכ\"ל ודבריהם תמוהים בעיני דא\"כ מאי פריך בגמ' טעמא דאיכא חילול ה' הא ליכא חילול ה' שרי והתניא מנין לגזל הגוי שהוא אסור שנאמר אחרי נמכר כו' ואמאי לא משני דקרא התם בדאיכא חילול ה' מיירי כמ\"ש הם ז\"ל וכן ראיתי לרש\"ל ז\"ל שם סי' כ' שהק' לפי מה שפי' התוס' שם ד\"ה יכול יגלום עליו דה\"פ יכול יגלום עליו שיטעה את הגוי כו' ת\"ל וחשב עם קונהו ואע\"ג דטעות הגוי מותר אסור להטעות במקום שהגוי יודע שעושה ועושה עצמו כאלו לא יודע דא\"כ מאי פריך לר\"ע מברייתא דיכול יגלום עליו כו' הא ה\"נ איכא חילול ה' יע\"ש ולי נראה ליישב דמאי דפריך בגמ' היינו מלישנ' דברייתא דקתני מנין לגזל הגוי שהוא אסור שנ' אחרי נמכר כו' דע\"כ דמאי דאסר ר\"ע גזל הגוי היינו אפילו בדליכא חילול ה' דאי בדאיכא חילול ה' מאי איריא גזל הגוי הא אפילו רבי' ואונא' ואביד' הגוי כל דאיכא חילול ה' אסור אלא ודאי דר\"ע דקאמר מנין לגזל הגוי שהוא אסור אפילו בדליכא חילול ה' קאמר אמנם סיפא דברייתא דקתני יכול יגלו' עליו דהיינו טעות הגוי ה\"נ דאיירי בדאי' חילול ה' דוקא אלא דאכתי קשה לר\"ע גופיה מנ\"ל דגזל הגוי אסור אפי' בדליכא חילול ה' הא איכא למימר דקרא דאחרי נמכר כו' בדאיכא חילול ה' מיירי דומיא דוחשב עם קונהו דס\"ל דמיירי בדאיכא חילול ה' ונימא דגזל הגוי והפקעת הלואתו שניהם שוים ובשלמא למ\"ש התוס' פרק השוכר ובבכורות לק\"מ דאיכא למימר דע\"כ לא כתבו התוס' דקרא מוקי ליה בדאיכא חילול ה' אלא לת\"ק דפליג אר\"ע דס\"ל דגזל הגוי מותר מוקי לקרא בדאיכא חילול ה' וסבירא ליה דבדאיכא חילול ה' אסור מן התו' אמנם ר\"ע ס\"ל דאיסור חילול ה' אינו אלא מדרבנן כמ\"ש רש\"י פ' ד\"מ ומש\"ה ס\"ל דאפילו בדליכא חילול ה' משום גזל הגוי אסור מן התורה אמנם לפי מ\"ש התוס' בפ' הגוזל דר\"ע מוקי לקרא דוחשב עם קונהו בטעות הגוי ומשום חלול ה' קשה טובא דא\"כ מהיכא יליף דגזל הגוי אסור אפילו בדליכא חילול ה' נימא דקרא דוקא בדאיכא חילול ה' מיירי ויש ליישב ודו\"ק: וראיתי להרב לח\"מ ז\"ל בפ\"ב ובפרק י\"ג מהלכות מכירה שהקש' לדעת רבינו ז\"ל דס\"ל דד\"ת מעות קונות בישראל ובגוי או בהא או בהא וכמ\"ש בפ\"א מה' זכיה דין י\"ד וביאר טעמו ה\"ה ז\"ל דראייתו מסוגיא דפ' השוכר דע\"א דדחינן התם דלעולם ס\"ל לרב משיכה בגוי קונה ואפ\"ה ס\"ל לרב דמעות קונות וכי קאמר שקולו זוזי מנייהו כו' וע\"כ הוצרך לומר דדריש לעמיתך בכסף ולגוי או בהא או בהא וא\"כ קשה איך כתב בפי\"ג מה' מכירה דעמיתך אתא למעוטי הקדש מאונאה ומבואר מסוגיא דבכורות דהיינו דוקא למאן דס\"ל בין בגוי בין בישראל משיכה קונה אייתר ליה לעמיתך למעוטי הקדש ואל תונו איש את אחיו למעוטי גוי ברם לדידן דקי\"ל דלישראל בכסף ולגוי או בהא או בהא מיתורא דלעמיתך ע\"כ צ\"ל דמאל תונו איש את אחיו נפקא תרוייהו הקדש וגוי ולית לן צריכותא דגמ' ואיך מיעט רבינו הקדש ממיעוטא דלעמיתך יע\"ש שהוצרכו עיון: ולע\"ד נ\"ל לומר דק' הלזו היא גופה קשיתיה לרבינו ז\"ל למאי דמסיק תלמודא פ' השוכר דלרב עמיתך אתא למימר דלישראל בכסף ולגוי או בהא או בהא ורב גופיה לא ס\"ל דהגוזל בתרא מדאצטריך לקרא למשרי אבידתו ולדידיה ק' מהיכא ממעטינן הקדש וגוי מאונאה דאי מקרא דאל תונו איש את אחיו נימא דאתא למעוטי גוי דוקא וכדקאמר תלמודא בבכורות דהא ודאי ליכא למימר דרב ס\"ל דהקדש יש לו אונאה דהא משנה שלימה שנינו פרק הזהב א\"ד שאין להן אונאה הקדשות כו' אשר ע\"כ הוכרח רבינו לומר דלרב אייתר ליה עמיתך קמא דהו\"מ למיכתב וכי תמכרו ממכר או קנה מיד עמיתך והוה דרשינן לעמיתך בכסף ולגוי או בהא או בהא השתא דכתיב וכי תמכרו ממכר לעמיתך מכי תמכרו ממכר לעמיתך דרשינן דלגוי או בהא או בהא ומאו קנה מיד עמיתך ממעטינן הקדש ואמימר לא דריש תרי עמיתך ורבינו ז\"ל פסק כרב מש\"ה ממעט ליה מיתורא דעמיתך וסעד להו שרבינו ז\"ל המעיט הקדש מאונאה מאו קנו מיד עמיתך ובבכורות פרכינן לאמימר לעמיתך ל\"ל דהיינו מרישא דקרא אלא משמע כדכתיבנא דס\"ל לרבינו דלעמיתך קמא אתא לדרש' דלגוי או בהא או בהא וכדקאמר תלמוד' הניחא כו' כנ\"ל עוד ראיתי להרב ל\"מ ז\"ל בפי\"ב מה' שכירות שהקשה למ\"ש רבינו שם דין ז' וז\"ל ואין הפועלים אוכלי' בשל הקדש שנאמר בכרם רעך דהך דרשא ליתא אלא למאן דס\"ל גזל הגוי מותר כדאמרינן בהשוכר הניחא למ\"ד גזל הגוי אסור אצטריך קרא למשרי פועל אלא למ\"ד גזל הגוי מותר השתא גזלו מותר פועל מבעייא מוקי לה בכרם רעך ולא בשל הקדש וכיון שרבי' פסק דגזל הגוי אסור א\"כ היכי דריש רעך למעוטי הקדש דשל גוי הו\"ל למעוטי ומנ\"ל דאין הפועלים אוכלים בשל הקדש וע\"ש שהניחו בצ\"ע:<br><b> ולע\"ד </b> נראה לומר דלרבינו ז\"ל קשיתיה מתני' דפרק ולד חטאת דף י\"ג דקתני הפועלים לא יאכלו גרוגרות הקדש וע\"כ היינו משום דדריש רעך למעוטי הקדש והשתא לפום מאי דמשמע מסוגיא דפרק השוכר דמאן דס\"ל דגזל הגוי מותר ע\"כ אייתר ליה קרא דרעך למעוטי הקדש אמנם למאן דס\"ל דגזל הגוי אסור מסתבר טפי למידרש מיעוטא דרעך למעוטי גוי ולא למעוטי הקדש א\"כ קשה דאכתי מנ\"ל למדרש מיעוטא דרעך למעוטי הקדש אימא דרעך אתא למעוטי גר תושב דבגר תושב כ\"ע מודו דגזילו אסור כדאמרינן בהגוזל בתרא ובפ' המקבל דקי\"א ע\"ג אמרינן דתנא דבי ר\"י ותנא דידן דרשו רעך דשכיר יום למעוטי גר תושב וכן ק' למאי דפריך בגמ' הניחא כו' אמאי לא משני דמאן דס\"ל גזל הגוי מותר מוקים לה בכרם רעך למעוטי גר תושב כי ע\"כ הוכרח רבינו לומר דתנא דידן בפרק ולד חטאת דדריש רעך למעוטי הקדש ה\"נ דס\"ל דגזל הגוי אסור ואפ\"ה דריש רעך למעוט' הקדש ולא למעוטי גוי משום דמסתבר טפי לאוקומי מעוטא דרעך למעוטי הקדש דקאי למאי דסמיך ליה דכתיב בתריה ואכלת ענבים ואי דרשינן ליה למעוטי גוי אתי למעוטי אסיפא דקרא דכתי' ואל כליך לא תתן ופליג מתני' אבריי' דדריש רעך למעוטי גוי וכי פריך בגמ' הניחא כו' ה\"נ דהו\"מ לשנויי דמאן דס\"ל גזל הגוי מותר דריש רעך למעוטי גר תושב אלא משום דסתמא דמתני' דפ' ולד חטאת דריש ליה למעוטי הקדש ניחא ליה טפי לשנויי הכי ורבינו ז\"ל פסק כסתמא דמתני' דפ' ולד חטאת כנ\"ל נכון אך ק\"ל מהא דפרכינן פ\"ק דבכורות די\"ג הניחא למ\"ד גזל הגוי אסור היינו דאצטריך קרא למשרי אונאה אלא אי סבר לה כמ\"ד גזל הגוי מותר השתא גזלו מותר אונאה מבעיא והשתא אמאי לא משני דקרא אצטריך למעוטי גר תושב ואע\"ג דכתיב וגר לא תונה היינו דוקא גר צדק כמ\"ש הרב החינוך פ' תצא סימן תקפ\"ג וכן נר' מלשון רבינו שכתב פי\"ד מה' מכירה כל המאנה את הגר וסתם גר ודאי היינו גר צדק וליכא למימר דגר תושב ישנו בכלל אחיו ואינו בכלל רעך שהרי רבינו בפ\"ה מה' מו\"ל כתב הכותי וגר תושב לוה מהם ומלוין אותם ברבית שנ' לא תשיך לאחיך לאחיך אסור ולשאר העולם מותר הרי בהדיא דגר תושב אינו בכלל אחיו ועיין בהרב מש\"ל ז\"ל שם דנ\"ג ע\"ד וכיון שכן הדרא קושיא לדוכתא דמאי פריך הניחא כו' נימא דקרא אצטריך למעוטי גר תושב ועל דברי רבינו ז\"ל דפ\"ה מה' מו\"ל שכתב דמיעוטא דלאחיך ממעטינן תרוייהו גוי וגר תושב קשה דבפ' המקבל דריש תנא קמא דמאחיך רעך דשכיר יום למעוטי גוי ולא גר תושב ואמאי לא ממעטינן תרוייהו כדרך שממעטינן מקרא דלאחיך ושמא איכא שום דרשה דגר תושב אסור לאנותו וכעת הדבר צריך אצלי תלמוד: כתב מוהר\"ם ן' חביב ז\"ל בקונטריס יום תרועה ד\"ז דלכ\"ע יאוש כדי קני בגזל הגוי יע\"ש וכן מבואר מדברי ריא\"ז ז\"ל הובאו דבריו בשלטי הגבורים ז\"ל ר\"פ לולב הגזול שכתב וז\"ל ואפי' אם נגזלה מן הגוי הואיל ונתיאש אותו הגוי הרי הוא הפקר יע\"ש ועל פי זה יש ליישב מ\"ש רש\"י ז\"ל שם גבי ההיא דא\"ל ר\"ה להנהו אוונכרי כי זבניתו אסא מבין הגוים לא תגזזו אתון אלא אינהו מ\"ט סתם גוים גזלי ארעתא נינהו ופרש\"י ז\"ל וז\"ל ושמא אותה קרקע גזל הגוי מישראל ותמהו עליו דמאי איריא מישראל אפילו מגוי נמי דקי\"ל דגזל הגוי אסור והרשב\"א ז\"ל בתשובה סימן תתנ\"ב כ' דישראל לאו דוקא אכן אם נאמר דס\"ל לרש\"י דבגוי ביאוש כדי ניחא וכמובן צ\"ל לפי זה דרש\"י ז\"ל אזיל לשיטתיה שכתב לקמן דר\"ה ס\"ל דיאוש כדי לא קני דלא\"נ שכתב שם משום מה\"ב ה\"נ מצינו למימר דגוזלי ארעתא דקאמר ר\"ה אפי' מגוי קאמר ואולם מצאתי להרמב\"ן ז\"ל שם במלחמותיו שכתב וז\"ל ומ\"ש ממאי דקאמר ר\"ה להנהו אוונכרי דשקלינן וטרינן כו' אע\"ג דמה\"ב הוא איכא למימר דארעתא דגוי גזלי ולא של ישראל דלא שכיח ומשום לכם איתמר דלמיקני מינייהו בעי יאוש ושינוי רשות עכ\"ל הרי מבואר דס\"ל דאפי' בגזל הגוי בעינן יאוש ושינוי רשות ושלא כדעת ריא\"ז בן חביב ז\"ל הן אמת דק\"ל על דבריו דמשמע דס\"ל דלר\"ה גזל הגוי מותר מש\"ה כתב דמשום מה\"ב ליכא אלא משום לכם אתמר והדבר תמוה שהרי ר\"ה גופיה קאמר בפ' הגוזל בתרא מנין לגזל הגוי שהוא אסור שנאמר ואכלת את כל העמים וצ\"ע ודרך אגב ראיתי להט\"ז סימן תרס\"ד סק\"ו שתמה על כל הפוסקים הרי\"ף והרא\"ש והטור ז\"ל שהשמיטו מימרא זו דר\"ה יע\"ש ואנכי מצאתי להסמ\"ג ז\"ל ה' תרומות ומעשרות עשין קל\"ג דקצ\"ז ע\"א כתב משם ס' התרומות וז\"ל וזו היא תקנה גדולה לדרים בא\"י בזה\"ז ליקח מתבואת הגוי אחר שנגמר כו' ואין להחמיר ולומר שגוים גוזלי קרקע הם וקרקע אינה נגזלת ואע\"ג דחיישינן פ' לולב הגזול בענין הושענא יש לחלק בזמנם שהיו ישראל מרובים והיו להם קרקעות והיו גוזלים ומאנסים מהם וגם היו הגוים אונסים יותר ממה שהם עכשיו עכ\"ל יע\"ש ונראה שלזה היתה דעת הפוסקים שהשמיטו דין זה כנ\"ל: עוד כתב מהר\"ם ן' חביב ז\"ל בקונטריס הנז' דאפי' למ\"ד גזל הגוי אסור מן התורה אפי\"ה אינו מחוייב להשיבו מדין תורה ומ\"ש רבינו והטור בח\"מ סימן שמ\"ח דחייב להשיבו אינו אלא מדרבנן יע\"ש ולדעתי נר' דחייב להשיבו מדין תורה וראיה ממ\"ש רבינו פ' זה מה' אלו דין ז' דהכופר לגוי ונשבע אינו משלם חומש דכתיב וכחש בעמיתו והיא תוספתא פ\"י כמ\"ש ה\"ה ז\"ל שם והשתא אם איתא כדעת מוהר\"ם ן' חביב ז\"ל אמאי אצטריך קרא ת\"ל דאנן בעינן כפירת ממון יצא זה שאפילו יודה הוא פטור מלשלם כמ\"ש רבינו פי\"א מה' שבועות כופר בקנס ונשבע שהוא פטור מטעם זה יע\"ש ודו\"ק:"
+            ],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>כל </b>\n<b> החומד עבדו כו'.</b> כתב ה\"ה ז\"ל שדעת רבינו דאע\"ג דעבר על לא תחמוד מקחו קיים ואע\"ג דאמר רבא כל מילתא דא\"ר ל\"ת כו' הנה הרב ל\"מ ז\"ל פי\"א מה' מכיר' הק' לדברי ה\"ה הללו מההיא דגרסי' פ' הכונס א\"ל ר\"א בר אהבה לר\"א מה בין גזלן לחמסן א\"ל גזלן לא יהיב דמי חמסן יהיב דמי א\"ל אי יהיב דמי חמסן קרית ליה והאמר רב תלוהו וזבין זביני' זבינא ל\"ק הא דאמר רוצה אני הא דלא אמר רוצה אני והשתא לדעת ה\"ה ז\"ל מאי קו' הא אע\"פ שהוא חמסן ועבר על לאו דלא תחמוד מקחו קיים כמו שהוא האמת לפי דעת רבי' יע\"ש שהניחו בצ\"ע ועיין בפ\"ד מה' אישות ובמוהר\"ש בקונט' המודע' ד\"א ע\"ד ולדעתי נ\"ל לתרץ ע\"ד אחר והוא שה\"ה הוק' לו מההיא דא' רבא כל מילתא דא\"ר ל\"ת אי עביד לא מהני ותי' דהרי הוא כעין גוזל צמר ועשה ממנו בגד דאינו משלם אלא כעין שגנב וקנה הדבר בשינוי כדאיתא התם אף כאן קנה בדמים ובודאי דכונת ה\"ה ז\"ל לומר דכי היכי דגבי גזל אהני קנין שינוי אע\"ג דעבר על לאו דלא תגזול ה\"נ בלאו דלא תחמוד אהני לן קנין דמים ואע\"ג דהתם קנין דמים גרידא לא מהני התם שאני דגלי קרא והשיב את הגזילה ומ\"מ לגבי הא מילתא ילפינן מגזל דכל שיש קנין אהני אע\"ג דעבר אמימרא דרחמנא ועיין בס' בתי כהונה למורינו הרב ז\"ל חלק בית ועד סימן ח' וא\"כ איכא למימר דכי ילפינן מגזל היינו דוקא באומר רוצה אני דבשעת גמר הקנין ליכא העברת הלאו על הקנין לפי שנטילת החפץ ברצון המוכר נעשה וההשתדלות אשר השתדל לרצותו הוא האיסור כמ\"ש ה\"ה ז\"ל בדבור שאחר זה יע\"ש והוי ממש דומיא דגזל דבשעת קנין שינוי ליכא העברת הלאו על הקנין דמשעה שגזלו הרי עבר אלאו דלא תגזול משא\"כ בדלא אמר רוצה אני דבשעה שהוא גמר הקנין הוא עובר על לאו דלא תחמוד ונמצא דבשעת גמר הקנין עבר אמימרא דרחמנא על הקנין בהא לא ילפינן מגזל משום דלא דמי דשאני התם דבשעת גמר קנין כבר נגמר הלאו מאז ומקדם ובאותה שעה ליכא העברת הלאו על הקנין אלא איסור גזילה הוא דאיכא גביה דמחייב להדורי ואם כן בהא הדרינן לכללן דכל מילתא דא\"ר כו' כיון דליכא בנין אב לגזלה כמ\"ש וא\"כ מש\"ה פריך שפיר אי יהיב דמי חמסן קרית ליה והאמר ר\"י כו' משום דס\"ד דר\"א דההיא דר\"ה מיירי אפילו בדלא אמר רוצה אני ואהא פריך דאם איתא דאפילו דיהיב דמי מיקרי חמסן ועבר אלאו דלא תחמוד איך אמר ר\"ה דזביניה זביני לפום מאי דקיי\"ל הלכתא כרבא דכל מילתא דא\"ר כו' ור\"א דפריך ליה ה\"נ ס\"ל ובהא ליכא למילף מגזל כדכתיבנא ואהא תי' ל\"ק הא דאמר רוצה אני כו' כלומר דכיון דאמר רוצה אני ילפי' שפיר מגזל דאע\"ג דעבר אמימרא דרחמנא אהני לן קנין דמים כנ\"ל נכון:"
+            ],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>ואעפ\"כ </b>\n<b> אם לא היתה הגזילה קיימת ורצה הגזלן כו'.</b> בפרק הגוזל דף צ\"ד פריך עלה בגמרא מברייתא דקתני הניח להם אביהם מעות של רבית כו' אין חייבים להחזיר אינהו הוא דלא הא אביהם חייב להחזיר ומשני בגמרא בדין הוא כו' ופי' רש\"י ז\"ל הם חייבים דכתיב והשיב את הגזילה דקנינהו בשינוי רשות וקסבר רשות יורש כרשות לוקח דמי ע\"כ והרב גד\"ת שער מ\"ו חלק ד' סי' א תמה על רש\"י ז\"ל דכיון דלא קיימא לן הלכתא כרמב\"ח אלא כרבא דאמר רשות יורש לאו כרשות לוקח בפרק הגוזל בתרא דטעמא דברייתא משום דכתיב אל תקח כו' לדידיה אזהר רחמנא לבריה לא אזהר אמאי שביק טעמא דרבא שהוא אליבא דהלכתא ונקט טעמיה דרמב\"ח שהוא דלא כהלכתא יע\"ש מה שתי' שדבריו תמוהים וכבר תמה עליו הרב מש\"ל ז\"ל ה' מלו\"ל פ\"ד דין ה' והרב הנז' תי' לקושיא זו שרש\"י ז\"ל הוקשה לו דמאי קא דייק בגמרא הא אביהם חייב להחזיר אימא דלעולם האב פטור משום תקנה אלא דרבותא אשמועינן בבנים דאע\"ג דלא שייכא תקנה גבייהו שהרי דבר המסויים מחזירין הבנים ומקבלין מהם אע\"ג דמן האב אין מקבלין אפי' דבר המסוי' וכמ\"ש התוס' בד\"ה אי עשה אלא ע\"כ צ\"ל דקו' הגמ' היא מהכרח דמגופ' לא אצטריך דפשיטא דהא תנינן לה במתני' הגוזל ומאכיל כו' או שהניח לפניהם פטור אלא ודאי דלדיוקא אתי לאשמועינן דאביהם חייב להחזיר וקו' זו לא אתי אלא לרמב\"ח דאלו לרבא דממעט מקרא לק\"מ דאיכא למימר דאצטריך לגופיה משום דממתני' לא שמעינן ליה דמתני' איירי בשאכלום עכת\"ד ואין להקשות על דרך זו דא\"כ מאי קמשני בדין הוא דאביהם נמי פטור והא דקתני בדידהו משום דבעי למתני סיפא הניח להם אביהם פרה וטלית כו' הא אכתי תקשי דסיפא גופא למאי אצטריך הא שמעינן לה ממתניתין דקתני ואם היה דבר שיש בו אחריות נכסים כו' ורמב\"ח אוקמה למתני' בדבר המסויים ומשום כבוד אביהם דהא ודאי ל\"ק משום דבמתניתין לא מיפרשא בהדיא מילתא בכל דבר המסויי' דלישנא דקתני ואם היה דבר שיש בו אחריות לא משמע אלא דוקא קרקע ואתא ברייתא לאשמועינן דלאו דוקא קרקע אלא אף כל דבר המסויים וכדחזינן באידך ברייתא דקתני מתני רבי לר\"ש בריה לא סוף דבר כו' וזה פשוט: אך קשה שהרי הרב ז\"ל לעיל מזה הכריח מברייתא זו דאע\"ג דגבי גזל אם הניח אחריות נכסים חייבים לשלם אף לרמב\"ח דאמר רשות יורש כרשות לוקח דמי גבי רבי' מודה משום דליכא שעבוד נכסים ברבית מדלא קתני בברייתא דאם הניח להם אביהם אחריות נכסים חייבים לשלם וא\"כ אפילו נימא דמאי דדייק בגמרא הא אביהם חייב להחזיר הוא אליבא דרמב\"ח מאי פריך נימא דאצט' לאשמועינן דאע\"ג דגבי בנים לא שייכא תקנה והוה אמינא דאם הניח להם אחריות נכסים חייבים לשלם דומיא דגזל קמ\"ל וצ\"ל דרש\"י אזיל כשיטת י\"א שהביא הרב החינוך דגבי רבית נמי איכא שעבוד נכסים דומיא דגזל ואם כן לרמב\"ח ע\"כ ברייתא לא איירי אלא בדליכא אחריות נכסים ובמתניתין דהגוזל בתרא דקתני סתמא אם הניח לפניהם פטורים לא איירי אלא בדליכא אחריות נכסים ומ\"מ מ\"ש הרב ז\"ל דגבי בנים כיון דלא שייכא תקנה חייבים לשלם אין נ\"ל סברא זו דכיון דאביהם פטור מכח תה\"ש הפקר ב\"ד הפקר וממונא דיליה הוא דקא ירת' ומה שהביא ראיה מדבר המסויים דאע\"ג דמן האב אין מקבלין מקבלים מן הבנים משום דלא שייכא תקנה בהו כמ\"ש התוס' נראה לע\"ד דלא כתבו כן שתוס' אלא דוקא בדבר המסויים דחייבין להחזיר מפני כבוד אביהם אהא דוקא הוא דכתבו משום דלא שייכא תקנה גבי בנים אמרו דחייבין להחזיר ומקבלין מהם דאי הוה שייכא תקנה גבייהו לא היו חוששי' חכמים לכבוד אביהם כי היכי דלא חששו לאיסור גזל אמנם היכא דליכא משום כבוד אביהם ה\"נ דמודו התו' דפטורים דכיון דאביהם היה פטור הו\"ל ממונא דידי' וכן מצאתי אחר החיפוש בשיטה ס' תורת חיים שהוקשה לו בפשט השמועה כקושית הרב ותי' כדכתיבנא והביא ראי' לזה מההיא דפרק הגוזל דקאמר רבא גזל והשביח והוריש מה שהשביח הוריש כו' הרי דאע\"ג דשבח שעל גבי גזילה דקנה גזלן הוא משום תקנת השבים ולא שייכא תקנה גבייהו אפי\"ה קאמר רבא דקנו יורשים מה\"ט והיא ראיה נכונה ולכן הנרא' לי דרש\"י הוקשה לו דאדפריך הא אביהם חייב להחזיר דבהא שייכא תי' דבדין הוא כו' אמאי ל\"ק ליה הכי דמדקתני בברייתא הניח להם אביהם מעות של רבית פטורים משמע בהדיא דדוקא ברבית פטורים משום דכתיב וחי אחיך לדידי' אזהר רחמנא לבריה לא אזהר אבל בגזל דליכא קרא חייבים להחזיר דאי לא אדתני בברייתא מעות של ריבי' דמן התורה פטורים לישמועינן רבותא דאפילו בגזלה דמן התורה חייבים אפי\"ה משום תקנה אין חייבים ומכ\"ש רבית דמן התורה פטירי והמתרץ גופיה היכי הוה ניחא ליה ברייתא בהך תי' ואמאי לא אקשי לי' בכה\"ג ומכח זה הוצרך לומר דהמקשה והמתרץ ס\"ל דטעמא דברייתא משום דרשות יורש כרשות לוקח דמי וכיון שכן משו\"ה לא מצי דייק מדקתני מעות של רבית דמשמע הא מעות של גזל חייבים דכיון דטעמא דרבית היא איהו טעמא דגזל ליכא רבותא בגזל טפי מרבית וא\"כ ע\"כ דברייתא חדא מנייהו נקט כיון דלא נפ\"ל מידי לרבא ודאי דלא מתרצא בהכי דהא ע\"כ רבא לא ס\"ל הך תי' דאל\"כ אמאי הוצרך רבא לומר דטעמא דברייתא משום דלדידי' אזהר רחמנא ת\"ל משום דאין מקבלין מהם וכן נמי לא מצי קאי לרמב\"ח למאן דמתני לה התם אהך ברייתא משום דרשות יורש כרשות לוקח דמי וכיון דהך תי' אינו אלא לר\"י איכא למימר דר\"י סבירא לי' כרמב\"ח ולפום מאי דמסיק בגמרא לק\"מ לרבא מהך ברייתא משום דבגזילה קיימת לא עבדי רבנן תקנתא וא\"נ דמיירי קודם תקנה כנ\"ל ודוק:<br><b> ודע </b> שמ\"ש רבינו פ\"ד מה' מו\"ל דין ה' נראה מדבריו ז\"ל דברבית אפילו אם הוא קיים אין מקבלין מהם אלא א\"כ הי' דבר המסויים ועיין בהרב מש\"ל ז\"ל מה שנתן טעם לדבריו יע\"ש וכן הוא דעת הרב התרומות בשער הנז' ויש לדקדק עליו ממ\"ש לעיל בסמוך וז\"ל וזה שכתב שאין מקבלין מהם יש ליישב שהרי כמה משניות שהיו מענשין וכופין את הגזלנים כו' עד ואין לנו לתרץ ולחלק שכל אלו הדינין שדנין בהם החזרה בגזילה קיימת וברבית קיים עסקינן דהא אפי' בשאינו קיים אנו מוצאים וכדחזינן באיזהו נשך האי מאן דמסיק זוזי דרביתא כו' וזה הרבית בודאי אינו בעין כו' ואפ\"ה כופין והשתא לפי מ\"ש בסמוך היכי הוה ניחא לי' לומר דהני מיירי ברבית קיים הרי ברבית אפי' קיים איתי' לתקנת' וליכא למימר דמ\"ש ברבית קיים היינו לומר רבית קיים ומסויים ואיידי דנקט גזילה קיימת נקט רבית קיים דא\"כ אמאי הוצרך להביא ראי' מההיא דאמר רבא בדף ס\"א הוה ליה לאתויי ראי' מההיא דאמר אביי התם האי מאן דמסיק זוזי דרביתא מחבריה וקאזלי חיטי בד' דאתמר התם מקמי מימרא דרב' זו ויש ליישב דאה\"נ דלפי האמת ס\"ל להרב התרומות ז\"ל דברבית קיים נמי איתא לתקנת' דרבי מהטעם שכתב הרב מש\"ל אלא שכוונת הרב ז\"ל לומר שאין לחלק ולומר מכח קו' זו דכל הני עובדי דרבי מיירי ברבית קיים ונימא דגזילה ורבית שוים הם שהרי באיזהו נשך כו' מיהו לפי האמת אין לחלק בהכי ובהכי ניחא מה שדקדק הרב גד\"ת ז\"ל שם יע\"ש ודוק: ובמה שהקש' עוד הרב התרומות לתירוץ ר\"ת ז\"ל וז\"ל אלא שלזה התירוץ קשה המשנה שאמרה כל הגזלנים משלמין כשעת הגזילה ואותה משנה מסתמא רבי שנאה כו' יש לדקדק דמאי קו' נימא דמתניתין מיירי בגזילה קיימת ואי כוונת הרב ז\"ל להקשות לפום מאי דס\"ד בגמ' דאפי' בגזילה קיימת איתיה לתקנתא דר' אמאי לא פריך ממתניתין א\"כ היכא הוה ניחא ליה לעיל בהך תירוץ לומר דהני מתני' וברייתות מיירי בגזילה קיימת הא אכתי תקשי ליה לפו' ס\"ד דמקשה כדק\"ל להך תירוץ וצ\"ל דאה\"נ דהוה מצי לדחויי הכי אלא דעדיפא מינה דחי לה דאפי' לפום מסקנא דתלמודא אין לתרץ בהכי ולפי מ\"ש הרב מש\"ל ז\"ל דבגזילה קיימת נמי אי איכא שינוי השם אין מקבלין מהם כיון דקנאו בשנוי ניחא שפיר דקו' הרב התרומות היא אף לפי המסקנא שהרי מתניתין איירי בדאיכא שנוי כנ\"ל:<br><b> והתוס' </b> ז\"ל בד\"ה אי כו' כתבו בתירוץ הב' כדעת רבינו דבדבר המסויים מקבלים מהם לפי כבודו וראיתי להרב התרומות בחלק הנזכר סימן א' שהקשה לתי' זה דכיון דבדבר המסויים מקבלין מהם אם כן חייבים להחזיר דלא אמרינן דאין חייבים להחזיר אלא מה שאין מקבלין ונמצא לפי זה שהבנים יש להם דין האב עצמו וכיון שכן קשה מאי האי דמשני בגמ' בדין הוא דאביהם נמי אינו חייב להחזיר והא דקתני בדידהו משום דקבעי למתני סיפא בדידהו כו' הא אכתי תקשי דאמאי לא תני סיפא נמי בדידיה דאם הוא דבר המסויים חייב להחזיר יע\"ש ולע\"ד לק\"מ דה\"נ ודאי דדינא דסיפא מצי למתנייה בדידיה אלא דברייתא רבותא אשמועינן דאי הוה תני סיפא נמי בדידיה ה\"א דבנים אינם חייבים להחזיר שהרי התוספות בפ' הכותב דפ\"ו ע\"א ד\"ה פריעה הוק' להו הך ברייתא דאמאי חייבים להחזיר משום כבוד אביהם הא הוי מ\"ע שמתן שכרה בצידה שאין ב\"ד מוזהרין עליהם דלה\"ט אמרינן דבדליכא אחריות נכסים מצוה על היתומים ואין כופין ותי' דשאני דבר המסויים דאם לא יחזירו איכא קלון אביהם יע\"ש וא\"כ אי לא הוה תני לה בדידהו הוה טעינן בהכי ומ\"ש בגמרא איידי דבעי למיתני סיפא בדידהו אין הכונה לומר דלא מצי למתנייה בדידיה אלא ה\"ק איידי דבעי למתני סיפא בדידהו לאשמועינן חידושא תני נמי רישא בדידהו וא\"נ דהו\"א כיון דקי\"ל כבוד א\"ו משל אב ומדינא אינם חייבים להחזיר הוי לגמרי ממונא דידהו ואינם חייבים כמ\"ש מרן הב\"י ז\"ל בטי\"ד סימן ר\"מ משו\"ה הוצרך למתנייה סיפא בדידהו כנ\"ל:"
+            ]
+        ],
+        [
+            [],
+            [
+                "<b>ודין </b>\n<b> זה דין תורה הוא כו'.</b> עיין מה שהקשה הרב לח\"מ ז\"ל ממ\"ש רבי' פ\"ה מה' אלו דין יו\"ד דאם נטלו מוכסים את חמורו כו' דאם בא להחזיר ממדת חסידות מחזיר שזה לא נאמר אלא למ\"ד יאוש כדי קני כדאיתא פ' הגוזל בתרא איכא דאמרי אם בא להחזיר מחזיר מ\"ט יאוש כדי קני מיהו אם אמר אי איפשי בממון שאינו שלי מחזיר לבעלים הראשונים וכיון שרבינו ז\"ל פסק כמ\"ד יאוש כדי לא קני איך כתב כן ומה שתירץ הוא תירוץ הרמב\"ן ז\"ל במלחמותיו ע\"ש ולפי מ\"ש למעלה פ\"ה מה' גניבה שרבינו מפרש מ\"ש אם נטל מחזיר לבעלים מחזיר הדמים לבעלים קאמר משום דיאוש כדי לא קני מעיקרא באיסורא אתא לידיה ומש\"ה מיחייב להחזיר הדמים איכא למימר דתלמודא ה\"ק דאיכא מ\"ד מגיה הברייתא ותני אם בא להחזיר כו' א\"נ פרושי קא מפרש דהאי אם נטל דקאמר מחזיר בברייתא אם בא להחזיר קאמר משום דס\"ל יאוש כדי קני והילכך לא מצי לאוקמה לברייתא בחזרת דמים משום דאפי' דמים לא מיחייב כיון דבהיתרא אתא לידיה והילכך אף לפי האמת דקי\"ל דיאוש כדי לא קני כתב רבינו דין זה לענין חזרת החמור והכסות דבהא ק\"ל כלישנא בתרא וא\"כ אף לחזרת דמים היכא דלא הוי גנב מפורסם כנ\"ל ומ\"ש עוד הרב ל\"מ דרבינו סובר דיאוש ושינוי השם דהקדש לא קני אלא מדרבנן יש להק' עליו דבפ' לולב הגזול קאמר ר\"י התם דלולב הגזול אפי' אחר יאוש פסול משום מה\"ב ומוכח לה מקרא דכתיב והבאתם גזול כו' ל\"ש קודם יאוש ל\"ש לאחר יאוש בשלמא קודם יאוש כו' אלא לאחר יאוש הא קניה ביאוש וכתבו התוספות שם דהא קניה ביאוש ושינוי השם קאמר דר\"י ס\"ל דיאוש כדי לא קני ואם איתא דיאוש ושינוי השם דקרבן אינו אלא מדרבנן אכתי מאי מוכח מקרא דוהבאתם גזול וי\"ל ודו\"ק:"
+            ],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>כבר </b>\n<b> ביארנו שהגזילה שהשביחה כו'.</b> הק' הרב ל\"מ ז\"ל לדעת הראב\"ד ז\"ל שסובר דלידה הוי שינוי א\"כ מאי פריך בגמ' לר\"פ ממתניתין דגזל פרה ונתעברה אצלו וילדה ילדה אין לא ילדה הדרא בעיניה ומאי קושיא אימא דנקט ילדה משום דאיכא שינוי לידה וקנה הבהמה גופה אלא שמשלם דמים כשעת הגזילה והכי תידוק מינה ילדה משלם כשעת הגזילה וקנה הבהמה לא ילדה הדרא בעיניה גוף הבהמה מיהו שבח גופיה מודה דקני גזלן משום תקנת השבים וכר\"פ יע\"ש ומה שתירץ הרב ז\"ל דס\"ל להראב\"ד ז\"ל דנתעברה נמי חשיב שינוי דמעיקרא גופא סריקא והשתא גופא מליא ואין הבהמה חוזרת בעינה אלא משלם דמים כשעת הגזילה לא נראו לי דבריו כלל דא\"כ הי\"ל להראב\"ד ז\"ל להשיג על רבינו בדין הקודם שכתב שאם עדיין לא ילדה ולא גזזה שמין לו את השבח ומחזיר הבהמה עצמה שם היה ליה להשיג ולומר דעיבור חשיב שינוי ומדלא השיג עליו עד דין ז' משמע דבהא מודה לרבינו ז\"ל וכן נראה ממ\"ש פ\"ב מה' גניבה דין י\"ב בתשו' שם וז\"ל ומסתברא כותיה מיהו לא על גזזה וילדה שהרי קנאו בשינוי אלא בשבח שעל גבי גזילה ע\"כ ומדכתב סתמא בשבח שעל גבי גזילה משמע דנתעברה לא חשיב לי' שינוי דאל\"כ עדיפא מינה היל\"ל ומסתברא כותיה מיהו לא על נתעברה ונטענה וכ\"ש ילדה ועיין מ\"ש בזה שם ולעיקר קו' נראה לומר דתלמודא הכי פריך משום דק\"ל לתלמודא דסיפא לא אצטריכא כלל דאי לאשמועינן דלידה חשיב שינוי הא מרישא דקתני משלם דמי פרה שמעינן לה במכ\"ש דאפילו בגזל פרה מעוברת חשיב לידה שינוי כ\"ש גזל פרה רקנית דחשיב לידה שינוי וכמו שהוק' לו להרא\"ש ז\"ל ואע\"ג דבגזל פרה מעוברת ס\"ל להראב\"ד דכל שבח שהשביח משעת גזילה עד שעת לידה הו\"ל דנגזל ומתניתין דקתני משלם דמי פרה העומדת לילד רגע א' קודם הלידה קאמר וכמ\"ש הרב לח\"מ בה' גניבה יע\"ש והרא\"ש ז\"ל נראה דלא ק\"ל הך קו' אלא לפי דעת שכ\"כ ואי תקשי לך למאי דפרישנא כו' יע\"ש מ\"מ הראב\"ד ז\"ל אפי' לפום שיטתו ק\"ל דכיון דהא שמעינן מרישא דלידה חשיב שינוי מינה נפקא דבגזל פרה רקנית חשיבה לידה שינוי ואינו משלם אלא כשעת הגזילה וא\"כ סיפא למאי אצטריך אלא ודאי ע\"כ ס\"ל למתניתין דלא ילדה הדרא בעיניה דשבח שעל גבי גזלה דנגזל הוי דהשתא אצטריכא סיפא דמתניתין לאשמועינן דאע\"ג דבגזל פרה מעוברת וילדה משלם דמי פרה העומדת לילד וכל שבח דמשעת גזילה עד שעת לידה דנגזל הוי וא\"כ ה\"נ הו\"א דכיון דשבח שע\"ג גזילה דנגזל הוי כי ילדה נמי כל שבח שהשביח משעת גזילה עד שעת שינוי הוי דנגזל (והרא\"ש הביא ראיה לדעתו ז\"ל דגזל פרה מעוברת וילדה משלם כשעת הגזילה אע\"ג דכי לא ילדה הדרא בעינה וכל שבח שהשביח ביד הגזלן הוי דנגזל דברשותיה אשבח הואיל ולא נשתנית השתא דילדה ונשתנית משלם כשעת הגזילה וכתב וז\"ל ודרב זביד אליבא דר\"י יוכיח דשבח שעל גבי גזילה דנגזל ואחר שגזזה הוי דגזלן ואינו משלם אלא כשעת הגזילה יע\"ש ולהראב\"ד ז\"ל צ\"ל דשאני ההיא דרב זביד דבשעת גזילה לא היה שבח כלל מש\"ה כל שילדה משלם כשעת הגזילה משא\"כ גזל פרה מעוברת דהרי היא מעוברת בשעת גזילה וסופה ליגדל לא חשיבא שינוי כלל וכן הוא דעת הרשב\"א ז\"ל בשיטה כ\"י שכתב וז\"ל ולא מחוור בעיני דמדקתני ברישא דמתניתין גזל פרה מעוברת כו' משלם דמי פרה העומדת לילד משמע דאע\"פ שאינה עומדת לילד בשעת גזילה ואינה עומדת ליגזז משלם כאלו עומדת ליגזז ולילד וגידול הגיזה והולד אינו נעשה שינוי שהגיזו' והולדות טפלות הן לגבי הבהמה עכ\"ל יע\"ש) קמ\"ל דאפי\"ה משלם כשעת הגזילה כיון דלא היה בשעת הגזילה שבח כלל כדכתיבנא ואהא פריך תלמוד' דבשלמא לר\"ז הא מני ר\"י היא אלא לר\"פ דאמר דגזלן הוי הא מני ואהא תירץ אמר לך ר\"פ ה\"ה אפילו לא ילדה נמי משלם כשעת הגזילה משום דשבח שעל גבי גזילה דגזלן הוי כלומר דמתניתין הא קמ\"ל דשבח שעל גבי גזילה דגזלן הוי ומש\"ה משלם כשעת הגזילה דאי שבח שעל גבי גזלה דנגזל הוי משלם דמי פרה מעוברת מבעי ליה ואיידי דקתני רישא ילדה תנא נמי סיפא ילדה וכדרך שכתב הרא\"ש ז\"ל דלר\"פ אתא לאשמועינן דעיבור וטעינה חשיב שינוי והא עדיפא ממ\"ש הרא\"ש תמיה מילתא דאיך נאמר דמתניתין קמ\"ל דאפילו לא ילדה חשיב שינוי והא מתניתין ילדה קתני ואי עיקר מאי דנחית תנא לאשמועינן הוא לא ילדה אמאי נקט ילדה דאיכא למטעי ולומר דוקא ילדה אבל לא ילדה לא דהוי פשטא דמתניתין טפי וכמו שכן תמה עליו מוהרש\"ל ז\"ל אמנם לפי דעת הראב\"ד ז\"ל א\"ש משום דס\"ל לר\"פ דבמאי דקתני מתניתין משל' כשעת הגזילה מינה שמעינן דשבח שעל גבי גזילה דגזלן ומאי דנקט ילדה איידי דרישא דאי שבח שעל גבי גזילה דנגזל הוי משלם דמי פרה מעוברת הוה ליה למימר דומיא דרישא דמשלם דמי פרה מעוברת כמו שהיה שוה רגע אחד קודם דלא ס\"ל לחלק כמו שמחלק ר\"ז ודו\"ק ועוד נראה לומר שדעת הראב\"ד כמ\"ש רש\"ל בספר יש\"ש דדוקא בגזל פרה מעוברת וילדה חשיב שינוי וקני גוף הפרה כיון שגזל מעוברת ונתרוקנה מאי אמרת חוזרת ומתעברת פנים חדשות באו לכאן אמנם בגזל פרה ריקנית ונתעברה מודה הראב\"ד דלא חשיב שינוי וכן נראה שהבין מוהרש\"ל בדעת הראב\"ד וכמ\"ש בה' גניבה יע\"ש והיותר נכון נ\"ל שמ\"ש הראב\"ד אין לך שינוי גדול מגיזה ולידה אין הכונה לומר דחשיב שינוי לגבי הפרה וקני אותה ומשל' דמי הפרה וכמו שכן הבינו הרב לח\"מ ומוהרש\"ל ז\"ל אלא הראב\"ד לא בא להשיג על רבינו אלא לענין הגיזות והולדות כמ\"ש דאם לפני יאוש ילדה או גזזה הגיזות והולדות של בעלים אהא הוא דהשיג עליו דאין לך שנוי גדול מגיזה או לידה כלומר דהגיזות והולדות קנאן בשינוי שהנולד שינוי הוא וכמ\"ש הנ\"י וז\"ל וכתב הרא\"ש בשם רבו דלאו דוקא דמיה ולומר שגוף הפרה קנוי לו בשינוי דלידה וגיזה לאו שינוי הוא דמעיקרא גופא מליא והשתא גופא סריקא ולא הוי שינוי בגוף הבהמה כמו דלא הוי שינוי אם הפילה גללים והשינוי דוקא לגבי צמר ולד הוא עכ\"ל יע\"ש (ובשבח שעל גבי גזילה ס\"ל דלא הוי שינוי כיון שגוף הגזילה לא נשתנית ברשות מרא קיימא ולדידיה אשבח ואין כאן שינוי שכל המחובר לה כמוה כמ\"ש הרמב\"ן במלחמותיו) אמנם לענין גוף הפרה מודה הראב\"ד ז\"ל דחוזרת בעיניה כמ\"ש רבינו בדין הקודם וזה הוא שהראב\"ד ז\"ל לא השיג עליו בדין הקודם במ\"ש דאם ילדה או גזזה לאחר יאוש הגיזות והולדות של גזלן ומחזיר הבהמה עצמה משום דבהא מודה לרבינו ומ\"ש בגמ' אבעיא להו מ\"ט דר\"מ משום דקסבר שינוי במקומו עומד כו' לא קאי אלא אגיזות ואולדות וכ\"כ הרמב\"ן במלחמותיו דל\"ז וכן מבואר בהדיא שדעת הראב\"ד כמ\"ש ממ\"ש הרמב\"ן בשם הראב\"ד בדף ל\"ט ד\"ה ועוד ר\"י כו' וז\"ל ועוד דהא כבר כתיבנא לעיל דאפילו גזל רחל טעונה וגזזה לאו שינוי הוא כלל וגופא חוזרת בעיניה והיינו דקתני גזלה חוזרת בעיניה כלומר כדאי' השתא כו' עוד ה\"נ קני שבחא ולא קני גופא וכן השיג עליו הראב\"ד עכ\"ל:<br><b> הנה </b> מבואר כמ\"ש ומאוד אני תמיה על הרבנים הנזכרים איך אישתמיט מנייהו דברי הרמב\"ן הללו ולפ\"ז צ\"ל שמ\"ש הטור סימן שנ\"ד וא\"א הרא\"ש ז\"ל כתב כסברא הראשונה וכן השיג עליו הראב\"ד לא קאי אלא לומר שדעת הראב\"ד דבילדה וגזזה ל\"ש קודם יאוש ל\"ש אחר יאוש דינם שוה משום דחשיב ליה לידה וגיזה שינוי וכדעת הרא\"ש אמנם אה\"נ דבהא פליגי הרא\"ש והראב\"ד דלהרא\"ש חשיב שינוי לגבי הפרה ואינה חוזרת בעיניה ולהראב\"ד לא חשיב שינוי אלא לענין גיזות ולוולדות כמ\"ש הרמב\"ן ותדע שהרי לדעת הרא\"ש אפילו בלא ילדה נמי חשיב שינוי לר\"פ ואינו משלם אלא דמי פרה ריקנית כמ\"ש בהדיא שם ואלו לדעת הראב\"ד משמע דעיבור וטעינה לא חשיב שינוי ובשבח דממילא מודה הראב\"ד לרבינו דקודם יאוש חייב להחזיר שלא כדעת הרא\"ש וכמ\"ש הב\"ח אלא ודאי דלאו לגמרי קאמר אלא להא מילתא דלידה וגיזה חשיב שינוי ומ\"מ לדעת הרז\"ה שם דס\"ל דבילדה וגזזה קנה גוף הבהמה ובלא ילדה קנה שבחה וגוף הבהמה חוזרת בעיניה צ\"ל כמ\"ש לעיל לדעת רבי' ותירוץ הרב ל\"מ ז\"ל לא יתכן לדעת הרז\"ה שהרי מבואר מדבריו שם דלר\"פ הא דקאמר ר\"י גזילה חוזרת בעיניה מיירי בנתעברה ונטענה אצלו וכמ\"ש בפ' המפקיד וא\"נ י\"ל שאף הרז\"ה לא כתב כן אלא בגזל פרה מעוברת וכמ\"ש רש\"ל שכן הוא דעת הרז\"ה: הן אמת שממ\"ש הרמב\"ן דל\"ז נראה להפך שכתב וז\"ל ומאי דכתב בעל המאור שכל מה ששנינו משלם כשעת הגזילה גוף הגזילה קנוי לגזלן ומשלם דמים כדמעיקרא כו' אמנם ממ\"ש וז\"ל ודקא דייק מדלא קתני סיפא דמי פרה לדידיה קשיא רישא דעצים ועשאן כלים נראה שדעת הרז\"ה כדעת רש\"ל וכ\"נ ממ\"ש בדף ל\"ט וז\"ל ב' תשו' בדבר חדא דהא ר\"מ אפי' בגזל רחל ונטענה אצלו אמרה ובעל המאור הודה בכך בפ' המפקיד כו' משמע דבגזל פרה ונתעברה אף הרז\"ה יודה דגוף הגזילה חוזרת בעיניה וא\"כ מ\"ש לעיל שכל מה ששנינו כו' נראה הפך ודברי בעל המאור הללו נשמטו מהדפוס ולא זכינו לאורו לראות הדברים על בוריין ודעת הרא\"ש דלר\"פ אפילו בלא ילדה נמי משלם דמי פרה ריקנית וכתב שכן הוא דעת ר\"י יע\"ש: והנה מ\"ש שדעת ר\"י כן מדברי התוספות שלפנינו ד\"ה לר\"ש מבואר היפך דבריו יע\"ש וכ\"כ מוהרש\"ל ולדעתו לא ידעתי איך יתיישב מה שאמר ר\"י גזילה חוזרת בעיניה ואוקמא ר\"פ בשבח שעל גבי גזילה דא\"כ מאי חוזרת בעיניה דקאמר דמשמע דהיא גופא הדרא והרז\"ה כתב דמש\"ה אוקמא ר\"פ בשבח שעל גבי גזילה דאז גוף הגזילה חוזרת בעיניה משום דהוי שינוי החוזר לברייתו אכן לדעת הרא\"ש קשה ומ\"מ בילדה וגזזה אפשר דס\"ל להתוס' כדעת הרא\"ש דמשלם דמי פרה ריקנית וע\"פ זה ניחא מה שהקשה רש\"ל בסי' ה' על מ\"ש התוס' בד\"ה מאי וז\"ל וי\"ל דלר\"ש אפי' ילדה קאמר דלמחצה לשליש ולרביע קא שקיל גזלן דקאי אר\"מ דאיירי בילדה עכ\"ל הק' וז\"ל ול\"נ דא\"כ מנין לו לר\"פ דבתרתי פליגי הני תנאי דילמא כולהו תנאי לא איירו אלא בשבח שלא ע\"ג גזילה כדאיירי ר\"מ ופליגי השתא שפיר ר\"מ סבר כוליה דנגזל משום קנסא ור\"י סבר כוליה דגזלן ור\"ש סבר למחצה לשליש ולרביע הוא דשקיל גזלן עכ\"ל יע\"ש. ולפי מ\"ש ניחא דמש\"ה לא אוקמא לברייתא בשבח שלא ע\"ג גזילה גרידה משום דא\"כ היכי קתני ברייתא דגזילה חוזרת בעיניה הא בילדה וגזזה אינו משלם אלא דהמה מש\"ה קאמר דר\"י דקאמר גזילה חוזרת בעיניה דהיינו כשעת הגזילה איירי בשבח שע\"ג גזילה נמי דבכל ענין גזילה חוזרת בעיניה ומש\"ה נקט הך לישנא דחוזרת בעיניה והשתא כי קאמר ר\"ש למחצה כו' קאי אכל מאי דקאמר ר\"י ור\"ש קאמר ר\"ש למחצה כו' הוא דשקיל וליכא לאקשויי דא\"כ אמאי קאמר ר\"פ דר\"י ס\"ל דשבח שע\"ג גזילה דנגזל ומאי דקאמר חוזרת בעיניה כמו שהיא עכשיו קאמר וכדר\"ז ור\"ש ס\"ל דלמחצה הוא דשקיל דהשתא אתיא מתני' שפיר כר\"י דהא אפי' לדעת מוהרש\"ל דס\"ל דלר\"ש דוקא בשבח שע\"ג גזילה הוא דקאמר אכתי תקשי ליה הכי אלא ודאי מוכרח הדבר דלר\"פ משמע ליה לישנא דחוזרת בעיניה כדמעיקרא קאמר וכמ\"ש רש\"י ודו\"ק: ואולם אכתי פש גבן לבאר השגת הראב\"ד בדין שאח\"ז שכתב וז\"ל א\"א קטיר קא חזינא הכא דהא אסיקנ' כו' עד ואנן בגזל פרה מעוברת ורחל טעונה מפרשינן לה להנהו גיזותיה וולדותיה כו' אשר דבריו סתומים כספר החתום דמשמע מדבריו שמ\"ש ואנן בגזל פרה מעוברת מוקמינן לה שבא לתרץ מה שהקשה דכיון דהקדיש' מאי חוטא נשכר איכא ולא ידענא היכי מתרצה בהכי והרב לח\"מ נרגש מזה וכתב דמילתא באנפי נפש' היא שבא לתרץ מה שיש להק' לפי דעתו דאם הלידה הוי שינוי א\"כ מדינא הוא ולא מפני תה\"ש ואמאי הוו של בעלי' לכך פי' דהכא לא מיירי בנתעברה אצלו דא\"כ הוי שינוי ולדידיה העיבור הוי שינוי אלא בגזל פרה מעוברת ואין כאן שינוי ולא איירי ג\"כ שילדה קודם שהקדישה אלא הקדישה קודם שילדה ומש\"ה קאמר דהשבח של גיזות וולדות משעת גזילה עד שעה שהקדישה הוי של בעלים כיון דאינו אלא מפני תקנת השבים וגבי הקדש לא שייך תקנת השבים ונסתייע לזה ממ\"ש ה\"ה מיהו הרב המשיג לעיל פירשה בגזל פרה מעוברת דמדכתב המשיג לעיל משמע דכונתו לומר דאזיל לשיטתיה ומש\"ה פירשה בגזל פרה מעוברת עכ\"ל והנך רואה כמה מהדוחק בדרך זה דכפי זה הי\"ל להראב\"ד לומר בתחלה ואנן בפרה מעוברת כו' ואח\"כ וק\"ל שהרי אדרבה לפי פי' הוא דקשה טפי דלפי דעת רבינו ז\"ל דס\"ל דגיזה ולידה לא הוי שינוי אלא מפני תקנת השבים הוא דקני אתי' שפיר ההיא דרבא בילדה וגזזה קודם שהקדישה דבהקדש לא שייך תקנת השבים כמ\"ש הוא ז\"ל ותו שדרך זה לא יתכן אלא ע\"פ מ\"ש הוא ז\"ל דס\"ל להראב\"ד דעיבור חשיב שינוי וכבר כתבנו דהא ליתא וכמו שהוכחנו מדבריו לעיל ולכן הנ\"ל בכונת הראב\"ד לומר שמ\"ש ואנן בגזל פרה מעוברת כו' שבא לתרץ מה שהק' דכיון דהקדיש' מאי חוטא נשכר איכא והוא זה שהרי כבר כתבנו שדעת הראב\"ד דמ\"ש במתני' גזל פרה מעוברת וילדה משלם דמי פרה העומדת לילד רגע אחד קודם שילדה קאמר וכל השבח שמשעת גזילה עד שתלד הוי של נגזל וכמ\"ש הרב ל\"מ פ\"ב מהלכות גניבה וכן הוא דעת הרשב\"א וכמש\"ל ומעתה נתבארו דברי הראב\"ד ז\"ל שמתחילה ה\"ק דכיון דהא אסיקנא שכל שבח שע\"ג גזילה הוא של גזלן א\"כ היכי אמרינן הכא דמסתברא משעה שהקדיש כדי שלא יהא חוטא נשכר והתוס' ז\"ל פרק הנזקין דנ\"ה ד\"ה לגיזותיה הוק' לו זה יע\"ש ואהא תי' דלזה י\"ל דכיון דהקדישה הגנב תו ליכא תקנתא כו' ושוב הוק' לו דכיון דהקדישה מאי חוטא נשכר איכא משום דס\"ל להראב\"ד דלפי זה ע\"כ צריך לאוקמא להך מימרא דרבא בהקדישה קודם שילדה וגזזה דאלו בגזזה וילדה הא קניה בשינוי מדינ' ולא משום תקנת השבים ואזיל לשיטתיה דס\"ל דגיזה וילדה הוי שינוי וא\"כ כיון דע\"כ מיירי בהקדישה מעוברת וטעונה הרי הגיזות והולדות הן של הקדש ומאי חוט' נשכר איכא (שהרי אם הקדיש בהמה חוץ מגיזתה תפסה נמי קדושה אגיזה כדאיתא בר\"פ ראשית הגז וכן נמי אם הקדיש בהמה מעוברת ואמר היא קדש וולדה חולין למ\"ד עובר ירך אמו אם שיירו אינו משוייר כדאיתא בתמורה פ' כיצד מערימין ורבא גופיה משמע התם דס\"ל דשיירו אינו משוייר דקאמר התם מתקיף לה רבא ממאי דטעמא דר\"י משום דשיירו משוייר דילמא כו' וכ\"כ התוס' פ' הנשרפין ד\"פ דרבא ס\"ל דעובר ירך אמו יע\"ש ועיין מ\"ש בפ\"ב מה' גניבה ודוק) והיכי אמרינן בגמ' מסתברא משעת הקדש כדי שלא יהא חוטא נשכר וכדי לתרץ כל זה כתב ואנן בגזל פרה מעוברת כו' מפרשינן לה כלו' דכיון דההיא בעי' דרבא מיירי בגזל פרה מעוברת מצינן לאוקמי שפיר בילדה וגזזה קודם שהקדישה ואפי\"ה מבעי' לי' לרבא לענין שבח גיזותיה שמשעת גזילה עד שעת קניית השבח בשינוי דאי אמרי' דאוקמוה רבנן ברשותיה משעת גניבה אינו משלם אלא כשעת הגזילה ואם משעת הקדש הוא דאוקמוה רבנן ברשותיה משלם דמי פרה העומדת לילד רגע אחד קודם לדעת הראב\"ד והשתא לא ק\"ל דכיון דהקדישה מאי חוטא נשכר איכא דיהא הכל של הקדש כיון דרבא מיירי בשלא הקדיש הגיזה והולד אלא בהמה גריד' אחר שילדה משא\"כ אי מיירי בנתעבר' אצלו ע\"כ צ\"ל דהקדישה כשהיא מעוברת דאלו ילדה וגזזה אע\"ג דלא שייכ' משום תקנת השבים ושבח שע\"ג גזילה דנגזל הוי היכא דליכא משום תקנת השבים מ\"מ עכשיו שילדה אינו משלם אלא כשעת הגזילה ודר\"ז יוכיח דס\"ל דשבח שע\"ג גזילה דנגזל הוי ואפ\"ה ס\"ל בילדה דאינו משלם אלא כשעת הגזילה וא\"כ כיון דהקדישה מעוברת מאי חוט' נשכר איכא ודברי הרב המשיג ה\"נ מתפרשן שכתב מיהו הרב המשיג לעיל פירש' דגזל פרה מעוברת כלומר משום דהרב המשיג לעיל ס\"ל דילד' וגזזה הוי שינוי ומדינא קני גזלן מש\"ה הוצרך לאוקמא בגזל פרה מעוברת אמנם לדעת רבינו דס\"ל דאפי' ילד' וגזזה לא חשיב שינוי ולא קני אלא משום תקנת השבים מתפרש' הך מימרא דרבא כפשט' אפי' בגזל פרה ונתעבר' אצלו וילד' קודם שהקדיש' דכיון דבעלמא לא קני אלא מפני תקנת השבים בהקדש דלא שייך תקנת השבים הוי של בעלים דהשתא ליכא לאקשויי כיון דהקדיש' מאי חוט' נשכר איכא כיון דמיירי בשלא הקדיש אלא הבהמ' אחר שילד' זה הנרא' אצלי אמיתות השגת הראב\"ד ז\"ל ועיין בש\"ך סי' רצ\"ב ס\"ק ו' ובהרמב\"ן במלחמותיו: וע\"פ האמור נרא' ליישב מה שהקש' הרב בעל ל\"מ לדעת רבינו דלידה וגיזה לא הוי שינוי שהרי בגמרא איבעיא לן אי טעמא דר\"מ משום דקסבר שינוי במקומו עומד או דילמא בעלמא קסבר שינוי קונה והכא קנסא קניס ומסיק דקנסא הוא דקניס משמע בהדיא דליד' וגיזה חשיב שינוי גמור דאי לא לימא דטעמא דר\"מ משום דלא חשיב שינוי יע\"ש שהניחו בצ\"ע אמנם על פי מ\"ש אפשר לומר דאף רבינו מוד' דליד' וגיזה חשיב שינוי גמור לענין הגיז' ולידה אלא דס\"ל דאפי' ר\"י דקאמר גזיל' חוזרת בעיני' והגיזות והולדות של גזלן אינו אלא מפני תקנת השבים דאי לאו הכי הוה מוד' לר\"מ דקנסינן ליה לגזלן שלא יהא חוטא נשכר אע\"ג דחשיבי שינוי ואע\"ג שכתב רבינו דשבח שהשביח אחר שנשתנית השבח לגזלן לא כ\"כ אלא דוקא בנשתנית גוף הגזיל' ואינו חייב לשלם אלא דמיה אז הוא דאמרינן דכיון דגוף הגזיל' של גזלן הרי מאות' שעה קנוי לו שהרי אם רצה הנגזל לתת לו דמיה וליקח החפץ אינו חייב הגזלן לתת לו ונמצא דכי קא אשבח ברשותי' הוא דקא אשבח משא\"כ בגזל פרה וילד' דס\"ל לרבינו דגוף הגזיל' חוזרת בעיני' משום דלא חשיב שינוי לגבי הפר' ואע\"ג דלענין שבח הגיזות והולדות חשיב לידה וגיזה שינוי אפ\"ה קנסו רבנן שלא יהא חוטא נשכר כיון דברשותי' דנגזל קא אשבח וזהו שכתב רבינו בסוף דין זה הואיל ולא נתיאשו הבעלים ולא נשתנית הגזיל' כלומר דדוקא בנשתנית גוף הגזיל' כמ\"ש ומאי דפשיט לתלמודא מההיא דלצבוע לו אדום וצבעו שחור דלר\"מ במזיד קניס בשוגג לא קניס היינו משום דהתם נמי לא קני ליה לגופיה שהרי אם רצה בעל הצמר ליתן לו דמי שבחו נותן לו את הצמר וכמ\"ש רש\"י ד\"ק ע\"ב ד\"ה לצבוע לו אדום וז\"ל ולא יהיב ליה אלא דמי צמרו אבל לא דמי שבחו או זה יתן לו דמי שכרו משלם ויקח לו את הצמר משא\"כ בגזלן בשבח שהשביח אחר שנשתנית כיון דהרי היא כשלו לגמרי ואפי' אם רצה הנגזל לתת לו דמי הגניב' בשבחה אינו חייב להשיבו לא קנסי' ליה והכריחו לרבינו לומר כן משום דק\"ל סוגית הנזקין דקאמר רבא מאי נ\"מ לגיזותי' וולדותי' דמשמע בהדיא דס\"ל לרבא דבילד' וגזזה הגיזות והולדות הן של בעלים דדחיק' לי' מילתא לומר כמ\"ש התוס' דאליבא דר\"מ וא\"נ אליבא דר\"ז לר\"י או לר\"פ אליבא דר\"ש קאמר לה משום דכיון דקי\"ל הלכת' כר\"פ אליבא דר\"י דחיק' מילתא לאוקמא מילתא דרבא דלא כהלכת' וכמ\"ש הרמב\"ן במלחמותיו דל\"ט: גם דחיק' ליה למימר דבגזל פרה מעוברת הוא דקאמר כמ\"ש הראב\"ד משום דא\"כ הו\"ל לרבא לומר למאי נ\"מ לשבח גיזותיה כו' מדקאמר לגיזותי' משמע דלענין הגיזות והולדות גופייהו הוא דקא מיבעי' ליה אי חוזרת לבעלים וכבר הרמב\"ם נרגש מזה וכתב דלגיזותי' לאו דוקא אלא לשבח גיזותי' הוא דקאמר ורבינו לא ניחא ליה בהכי ותו דפשט' משמע דבכל גוונא מיירי מש\"ה הוצרך לומר דאפי' לר\"י ל\"ק דהגיזות והולדות של בעלים אלא מפני תקנת השבים והלכך גבי הקדש דלא שייך תקנת השבים מוד' ר\"י לר\"מ דקנסינן ליה כדי שלא יהא חוטא נשכר וזהו שאמרו בגמרא מסתברא משעת הקדש כדי שלא יהא חוט' נשכר דהיינו קנסא דקניס ר\"מ כמ\"ש רש\"י בפ' הגוזל דצ\"ה ד\"ה קנסא יע\"ש ודוק: ובהכי ניחא לי מאי דק\"ל לפום מאי דמשמע מדברי רבינו דלידה וגיז' אינו שינוי ואינו קונה אלא מפני תקנת השבים כמ\"ש ה\"ה בדין ט' א\"כ אמאי כתב רבינו בגזל פרה ונתעבר' אצלו וילד' דהואיל ונתיאשו הבעלים הגיזות והולדות של גזלן ומשמע ודאי דאם רצה הגזלן לסלקו בדמים וליתן לו דמיה אינו מחוייב להשיבו שהרי בלא ילד' כתב דשמין לו את השבח ונוטל מן הנגזל משמע דבילד' לא והשתא ק' דלפי מ\"ש ה\"ה בדין ב' שדעת רבינו דלר\"י דינו בדמים שדי בכך מפני תקנת השבים ה\"נ אמאי לא אמרי' הכא שיחזיר הגיזות והולדות ויתן לו הנגזל דמיה כיון שאינו אלא מפני תה\"ש אמנם ע\"פ מ\"ש הנה נכון דס\"ל לרבינו דהגיזות והולדות גופייהו קנינהו בשינוי אלא דבלא נתייאשו הבעלים מוד' ר\"י לר\"מ דקנסינן ליה כדי שלא יהא חוטא נשכר דלא שייכא תקנת השבים בדליכא יאוש כמ\"ש ה\"ה ובנתיאשו הבעלים משום דאיכא תקנת השבים מוקמינן ליה אדינא דאורייתא: ודעת התוס' בדף צ\"ה ד\"ה משלם שלא כדעת הראב\"ד שכתבו וז\"ל דמי פרה העומדת לילד דכל שבח שמשעת גזילה עד שתלד של גזלן וכן הוא דעת הרא\"ש שכתב וז\"ל דכל היכא דקנא' גוף הגזיל' בשינוי ואינו מחוייב לשלם אלא דמיה חזר' השומא לדמעיקרא ולא דמי לתבריה ושתיי' דמשלם ד' דהתם שאני דאבד' מן העולם כו' יע\"ש וכן נרא' ממ\"ש התוס' בפ' הנזקין דלר\"פ דאמר אליבא דר\"י שבח שעל גבי גזיל' דגזלן הוי לא נפקא מיני' מידי במאי דאוקמוה ברשותי' משמע בהדי' דס\"ל דבגזל פרה מעוברת משלם כשעת הגזיל' דאל\"כ אפי' לר\"פ אליבא דר\"י נ\"מ שפיר במאי דאוקמוה ברשותי' בגזל פרה מעוברת דאי לא הקדיש' שמין כמו שהי' שוה רגע אחד קודם הליד' וכמ\"ש לדעת הראב\"ד וק\"ל על דבריהם דכפי זה ע\"כ דטעמייהו כמ\"ש הרא\"ש דכל היכא דאיתיה לגזיל' בעיני' וקנינהו בשינוי הדרא שומא לדמעיקרא ומש\"ה משלם כשעת הגזיל' וא\"כ קשה שהרי התוס' כתבו שם בסמוך ד\"ה מ\"ט דאפי' עולא מוד' דאם הקדישו דהקדשו הקדש משום דקני ליה גזלן ביאוש ושינוי השם ואינו משלם אלא דמיו והשתא א\"כ איך קאמר רבא דמסתברא משעת הקדש כדי שלא יהא חוטא נשכר והרי כיון שהוא קנוי לו ביאוש ושינוי השם הדרא שומא לדמעיקרא שהרי איתיה לגזיל' בעולם ואינו חייב לשלם אלא דמים וכן קשה למ\"ש הרמב\"ן במלחמותיו וז\"ל וכן לדעתי ההיא דרבא בשבח גיזותי' וולדות היא דהיינו מעוברת וטעונה וגדלו מאליהם דאלו גזזן הא קי\"ל דגזלן הוי ובעייא דרבא לא מוקמינן לה דלא כהלכתא עכ\"ל שהרי דעת הרמב\"ן כדעת התוס' והרא\"ש כמ\"ש שם בסמוך וז\"ל ועוד כבר כתבנו דאפי' גזל טעונ' כו' וממילא ידעינן דמשלם דמי גיזותי' כמו שהן שוין בשעת הגזיל' יע\"ש ובפרק הגוזל בתרא דמ\"ו כתב שם כדברי התו' ואפי' לעולא הקדשו הקדש משום דקני ליה ביאוש ושינוי השם ואולי נאמר דכיון דהקדיש' חשיב ליה כאבד' מן העולם ואינ' ברשותו ואע\"ג דאמרינן במרוב' דהקדש לא חשיב כמכיר' משום דמעיקרא תורא דראובן והשתא תורא דראובן לא אמרי' כן אלא לענין תשלומין דו\"ה וכמ\"ש התוס' שם יע\"ש אך קשה לי למ\"ש התוס' דלר\"ז דאמר אליבא דר\"י דשבח שעל גבי גזיל' דנגזל הוה הכא דאוקמי' ברשותי' דגזלן הוי דבמאי עסקינן אי בילד' אחר שהקדיש' קודם שתבעו לב\"ד א\"כ לר\"ז נמי אינו משלם אלא כשעת הגזיל' וכדקתני במתניתין בהדיא גזל פרה ונתעברה אצלו וילד' משלם כשעת הגזיל' וכי בשביל שהקדיש' מיגרע גרע ואי מיירי בשלא ילד' קודם שתבעוהו לב\"ד א\"כ איך כתבו דלר\"פ לא נפ\"ל מידי הא לר\"פ נמי נפ\"מ בגזל פרה מעוברת דאפי' ר\"פ דאמר שבח שע\"ג גזיל' דגזלן הוי היינו דוקא בגזל פרה ריקנית ונתעבר' אמנם בפרה מעוברת מוד' ר\"פ כל שבח שהשביח משעת גזיל' עד שעת העמד' בדין הוי דנגזל וכמ\"ש הרא\"ש וכ\"כ הרמב\"ן והכריח הדבר מן הירושלמי וממ\"ש בגמרא איידי דתני רישא ילד' דמשמע דדינא לא משכחת לה אלא בילד' וצ\"ע כעת ומהתי' על הסמ\"ע הביאו הרב המאסף סי' שס\"ב שכתב בפשיטות דגזל פרה מעוברת משלם העודף שהשביח ביד הגזלן ולא ידעתי איך אשתמיט מינייהו דברי הרמב\"ן והרא\"ש ז\"ל הללו והרב תי\"ט הקש' לדעת הרמב\"ן ורש\"י והנ\"י דהגזיל' עצמ' חוזרת בעיני' א\"כ אמאי לא תני ברישא משלם כשעת הגזיל' דלדידהו ליכא לתרוצי כמ\"ש הרא\"ש דלאשמועינן דשמין פרה העומדת לגדל ולדות שדמיו מרובין יותר מאם קונ' אותה מעוברת בשביל השליל שהרי פרה עצמ' חוזרת בעיניה יע\"ש שהניחו בצ\"ע ולדידי לא ק\"מ דאפי' לפי דעתם דהפרה עצמה חוזרת בעיניה איכא למימר דמתניתין אתא לאשמועינן דלא נימא דשמין אותה כמי שקונה פרה מעוברת לשחיטה בשביל השליל ואינו משלם אלא דמי עובר העומד לשחיטה במעי אמה שאז אין דמי העובר מרובין כ\"כ קמ\"ל דמשלם דמי פרה העומדת לילד לגדל הולד שאז דמי העובר מרובין כנ\"ל פשוט ובמ\"ש רבינו דשמין לו השבח ונוטל מן הנגזל וכתב עליו הראב\"ד י\"א נוטל את השבח עצמו ודוקא אמרו ג' שמין כו' ראיתי להרב ל\"מ שכתב דהראב\"ד מפרש כפי' התוס' שכתבו בד\"ה לר\"ש דמאי דאיבעיא ליה לגמר' אליבא דר\"ש הוא משום דלר\"י כיון דתקנת השבי' הוא דשקיל גזלן פשיטא ודאי דמגופיה שקיל והיינו משום דהוא מפרש פשיטותא דפשיט בגמ' מההיא דשמואל היפך מפי' רבינו דבא לפשוט דמדנקט שמואל ג' שמין להם את השבח ומעלין אותן בדמים ולא חשיבא הך דגזלן משמע דגזלן מבשרא שקיל וא\"כ כפי פי' זה ע\"כ דלר\"י מגופיה שקיל דאל\"כ דשמואל אתי דלא כהלכתא כיון דקיימא לן הלכה כר\"י את\"ד יע\"ש:<br><b> ולדעתי </b> קשה דאם כן דס\"ל להראב\"ד דלר\"י פשיטא ליה דמגופיה שקיל ולא קא מיבעיא לי' אלא לר\"ש א\"כ היכי פשיט מהך דשמואל דמדנקט ג' דוקא דגזלן מבשרא שקיל לר\"ש ומאי פשיטותא אימא דמש\"ה נקט שמואל הני דוקא משום דס\"ל דהלכה כר\"י אמנם לר\"ש ה\"נ דמעלין אותם בדמים ולכן נ\"ל דאף הראב\"ד מפרש פשיטותא דגמ' כפי' רבינו דכיון דאמר שמואל דבהני ג' שמין להם את השבח ה\"ה לגזלן דדמו להני אלא דהראב\"ד ז\"ל ס\"ל דמשום הכי לא איבעיא ליה לתלמודא אליבא דר\"י משום דלר\"י מגופא שקיל משום תה\"ש ואהא בא להכריח פי' זה דאי כפי' רבינו דס\"ל דלר\"י מעלין אותם בדמים אם כן אמאי נקט שמואל הני דוקא ולא חשיב גזלן נמי והיא קו' התוס' בד\"ה ג' משום הכי ס\"ל להראב\"ד דלר\"י פשיטא לי' לתלמודא דמגופיה שקיל משום תה\"ש ולר\"ש דאמר למחצה כו' דלית ליה תה\"ש הוא דקא מיבעיא לי' ואהא פשיט תלמודא דלר\"ש ודאי מעלין אותם בדמים מההיא דשמואל דכיון דלר\"ש לאו משום תה\"ש הוא דאמר הו\"ל כהני ג' דקאמר שמואל דשמין להם את השבח ומ\"מ שמואל לא חשיב גזלן משום דקי\"ל הלכה כר\"י ועל התוס' יש לגמגם דכפי מ\"ש בד\"ה לר\"ש דלא בעי לר\"י משום דלר\"י פשיטא דמגופיה שקיל משום תה\"ש אם כן מאי ק\"ל בדבור שאח\"ז והוצרכו לומר דתנא ושייר גזלן ואמאי לא כתבו בפשיטות דמשום דקי\"ל כר\"י משום הכי לא חשיב גזלן ומצאתי להרשב\"א בשיטה כ\"י שכתב וז\"ל ג' שמין להם את השבח פירש ר\"ח דאיפשיטא בעיין דליכא מאן דמעלין אותם בדמים אלא ג' בלבד והיא תימא דהאיכא אריס כדמשמע פרק המקבל ולי נראה דה\"ק ג' שמין להם את השבח וכ\"ש גזלן עכ\"ל והשתא קשה לפי' ר\"ח דאי ס\"ל דמשום הכי לא בעי לר\"י משום דלר\"י פשיטא ודאי דמגופיה שקיל וכפי' התוס' והראב\"ד אם כן היכי פשיט בגמ' דלר\"ש מגופיה שקיל מההיא דשמואל נימא דמשום הכי נקט שמואל הני ג' דוקא משום דס\"ל דהלכה כר\"י ואי ס\"ל לר\"ח כפי' רבי' דלר\"י פשיט' דמעלין אותם בדמים א\"כ שמואל אמאי לא חשיב גזלן כיון דקי\"ל הלכה כר\"י ואפשר דס\"ל דכיון דלר\"ש מגופיה שקיל מש\"ה לא חשיב גזלן דבפלוגתא לא קא מיירי ושמואל לא חשיב אלא מילי פסיקתא דוקא והיינו פשיטותא דמדלא חשיב גזלן ש\"מ דלר\"ש מגופיה שקיל ובפלוגתא לא קמיירי דאי לר\"ש נמי מעלין אותם בדמים אמאי לא חשיב גזלן כיון דמילי פסיקתא נינהו אלא דהא ליתא דאם כן אכתי נימא דלר\"ש נמי מעלין אותם בדמים ומאי דלא חשיב גזלן הוא משום דבפלוגתא לא קמיירי כיון דאיכא ר\"מ דס\"ל דשבח שע\"ג גזילה דנגזל וא\"כ היכי פשיט מיניה דלר\"ש מגופיה שקיל ודוק:"
+            ],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>שינוי </b>\n<b> החוזר כו'.</b> פסק רבינו כרב אשי דאמר תנא דידן שינוי דאורייתא קתני ומשמע דלר\"א שינוי החוזר לא קני ואפי' מדרבנן אך דעת התוס' פרק לולב הגזול ד\"ה שינוי דלר\"א נמי קני מדרבנן ועיין במוהר\"ם בן חביב שם וכן מצאתי בשיט' כ\"י מתלמידי הרשב\"א שכ\"כ וז\"ל ומשמע דאפי' לר\"א דאוקי מתני' בשינוי דאורייתא מודה הוא דאיכא שינוי דרבנן והיינו שינוי החוזר והיינו דקאמר ר\"א תנא דידן שינוי דאורייתא קתני ומדלא קאמר תנא דידן שינוי דלא הדר קתני ש\"מ דס\"ל דשינוי דלא הדר קני מדאוריי' ושינוי דהדר קני מדרבנן עכ\"ל וכן נראה שהוא דעת התוס' פרק הגוזל עצים דצ\"ו ע\"ב ד\"ה ועבדיה זוזי שכתבו וז\"ל דוקא עבדיה זוזי אבל עשה מן הנסכא כלי קני אע\"ג דהדר עביד לי' נסכא דלא גרע מנסרים ועשאן כלים כו' יע\"ש והרב תורת חיים הק' לדבריהם אלו ממ\"ש בפרק כיצד הרגל דף [כ' ע\"ב] ד\"ה והוא וז\"ל פי' הקונט' שלא קבעה בבנין דלא הוי שינוי ותימא כי קבעה נמי לא קנה דשינוי החוזר הוא כדאמרינן בפרק הגוזל האי מאן דגזל נסכא כו' ולפי דבריהם שבפרק הגוזל מאי ק\"ל הא אין לך חשיבות גדול מזה שקבעו בבנין דבית חשיב טפי מכלי ועדיפא מינה הוה לי' לאקשויי ממתני' דהנזקין על המריש הגזול שבנאו בבירה שנוטל דמיו מפני תה\"ש יע\"ש ועפ\"ז נראה לי לתרץ לדעת רש\"י ורבינו שבפ\"ו מה' מעילה דין ח' כתב בהדיא כפי' רש\"י אע\"ג דאיהו ז\"ל פסק דשינוי החוזר לברייתו לא קנה דס\"ל דבהקדש בהוצאה מרשות הקדש לשינוי הדיוט תלי' מילתא והלכך כל שקנאו אפי' מדרבנן הרי יצא מרשות הקדש ומעל וא\"כ ה\"נ כיון שבנאו בבירה הרי קנוי לו מדרבנן מפני תה\"ש וכן נראה שהוא דעת רבינו שבפ\"ו מה' הנזכר דין ד' פסק דהמשאיל קורדם לחבירו הוא מעל וחבירו מותר לבקע ולר' אשי דבפרק השואל דצ\"ט אע\"ג דקניי' השואל אינו אלא מדרבנן כדאמרינן תקנו משיכה בשומרים וכ\"כ הרב מח\"א ה' קנין משיכה סי' ב' והתוס' שדחו פי' רש\"י נראה דלשטתייהו אזלי שכתבו בפרק מרובה דע\"ט ד\"ה תקנוה דר' אמי ס\"ל משיכה קונה מן התורה יע\"ש ודוק ומ\"ש מוהר\"ם ן' חביב דרבינו והטור סברי דנהי דבנסרים ועשאן כלים לא קני משום דכיון דסתר לה חוזרים הנסרים ועבידי אינשי דסתרי כלים לעשותם נסרים משום דאין הפסד בסתירתן אבל טווי ועשאו בגד והוא דבר חשיב ולא עבידי אינשי דסתרי להו כדמעיקרא קני מדרבנן ולא גרע ממריש שבנאו בבירה יע\"ש ק\"ל דאם כן איך פסק רבינו בהלכות ציצית דעשאן מצמר הגזול פסולים הא חוטי ציצית ודאי דלא עבידי אינשי דסתרי להו ועבידי צמר וקנאו ואם כן אמאי פסולים משלהם איקרי וליכא למימר דכיון דמדאוריי' לא קני לא מקרי משלהם דהא מעובדא דההיא סבתא מוכח בהדיא דמשום תקנה דרבנן נפיק ידי חובת סוכה מן התורה וכמ\"ש התוס' שם ודוק:"
+            ],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>גזל </b>\n<b> דקל מחובר וקצצו לא קנה כו'.</b> מסתמיות דברי רבינו והפוסקים נראה דאפי' בדאיכא יאוש בהדיה לא קנה משום דלא הוי שינוי דשמו עליו דהשתא נמי גובי דדקל מקרו האמנם מצאתי להרשב\"א בשיטה כ\"י שכתב משם הראב\"ד על ההיא דאמרינן בפרק הגוזל בתרא דף קי\"ב אמר שמואל דינא דמלכותא דינא תדע דקטלי דקילי וגשרי גשורי ועברינן עלייהו ופריך אביי ודילמא משום דאייאש מרייהו מנייהו כתב וז\"ל הא דדחינן שאני התם כו' פי' הראב\"ד דאעפ\"י שאין היאוש קונה ושינוי נמי אין כאן דממחובר לתלוש לא חשיב שינוי הואיל ושמו עליו יאוש עם השינוי הוה מיהא קונה עכ\"ל ויש להקשות לכאורה מההיא דר\"פ לולב הגזול דא\"ל ר\"ה להנהו אונכרי כי זבינתו אסא מן הנכרים לא תגזוזו אתון כו' כי היכי דלהוי יאוש בידייהו ופריך עלה בגמ' וליקנינהו בשינוי מעשה והשתא אמאי לא ק\"ל בפשיטות דליקנינהו ביאוש ושינוי דממחובר לתלוש דבהדי יאוש קני לדעת הראב\"ד ולא שייכא תי' דמשני עלה ולכן נראה שאף הראב\"ד לא כ\"כ אלא לתת קצת טעם לאביי דפריך ודילמא כו' אמנם למאי דקא\"ל רבא אי לאו דינא דמלכותא דינא היכי מייאשי אפי' ביאוש נמי לא קני ומפ' הראב\"ד כפי' רש\"י ז\"ל דה\"ק מי הוי יאוש הא יאוש כדי הוא ושינוי דממחובר לתלוש לא מהני אפי' עם היאוש כנ\"ל:"
+            ]
+        ],
+        [
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>גזל </b>\n<b> בהמה כו' או שגזל עבדים והזקינו כו' אומר לו הרי שלך לפניך.</b> כתב ה\"ה טעם העבדים מפני שדינם כדין הקרקע וכבר כתבו המפורשים דבכל דבר של תורה דינו כדין הקרקע כו' יע\"ש וכ\"כ התוס' פ\"ק דב\"ק דף י\"ב ד\"ה אנא מתניתא ידענא וז\"ל ואע\"ג דבכמה דוכתי אמרי' דכמקרקעי דמי אומר ר\"י דהכא לא איירי אלא במידי דרבנן ולגבות מיתמי ומלקוחות וסבר שעבודא לאו דאוריי' ולא גבי אלא מדרבנן יע\"ש וכ\"כ הרא\"ש שם פ\"ק וז\"ל בעל חוב אינו גובה אלא מן היתומים בעבדים שהניח להם אביהם דהלכה כר\"ן בדיני דאמר עבדא כמטלטלי דמי בכל מילי דרבנן לגבות מן היתומים ולענין פרוזבול ולקנין אגב כו' וכ\"כ פ' הגוזל בתרא משם רשב\"ם וז\"ל דודאי לכל מילי דאורייתא חשיב כמקרקעי כו' והתם במילי דרבנן כו' לגבות מיתמי נמי דרבנן דסבר שעבודא לאו דאורייתא כו' יע\"ש וראיתי למוהר\"ש ז\"ל בסי' רי\"ח שהקשה לדברי הרא\"ש ז\"ל שדבריו סתרי אהדדי שהרי בכאן פסק כר\"ן דאין גובין מן העבדי' מטעמא דשעבודא לאו דאוריי' וכן פסק בפ' מי שמת דרי\"ג ואלו בס\"פ גט פשוט פסק כעולא דאמר ד\"ת אחד מלוה ע\"פ כו' מ\"ט שעבוד' דאורייתא ונמצא דמזכה שטרא לבי תרי יע\"ש שהניחו בצ\"ע ועיין במוהר\"ם די בוטון דף קל\"ו ובהרב בכה\"ג סי' שס\"ג ולע\"ד נראה ליישב ולומר דס\"ל להרא\"ש כמ\"ש רשב\"ם פ' יש נוחלין דקכ\"ח ד\"ה ור\"ן וז\"ל דנהי כו' ה\"מ לדברים הכתובים בתורה כו' אבל לענין ב\"ח כמטלטלין דמי דאין ב\"ח סומך אלא על הקרקעות שאינן יכולים לאבד יע\"ש אלא דמ\"מ הוצרך הרא\"ש ז\"ל לומר דר\"ן סבר שעבודא לאו דאורייתא משום דק\"ל דאי ס\"ל שעבודא דאורייתא וה\"ט דאין גובין מן העבדים משום דאין ב\"ח סומך עליהם א\"כ מאי האי דקאמר אנא מתניתא ידענא דתני אבימי פרוזבול על הקרקע כו' הא ע\"כ טעמייהו דהני משום דהו\"ל מילי דרבנן דהתם לא שייך ביה טעמא דאין ב\"ח סומך עליהם ואם כן מאי ראיה מייתי הא איכא למימר דדוקא אמילי דרבנן אמרי' עבדא כמטלטלי דמי אבל בשעבודא דאורייתא עבדא כמקרקעי דמי וכמו שכן הדין במילי דאורייתא לענין אונאה ושבועה ואי משום טעמא דאין ב\"ח סומך עליהם זה אינו אלא מסברא בעלמא אמנם מההיא ברייתא ליכא למשמע מינה מידי דאין גובין מן העבדים ומש\"ה הוצרכו לומר דר\"ן ס\"ל דשעבודא לאו דאורייתא דהשתא מייתי ראיה שפיר מההיא דפרוזבול דכי היכי דהתם עבדא כמטלטלי דמי משום דהוי דרבנן ה\"נ גבי שעבודא דלאו דאורייתא ומ\"מ לפי האמת דינא דר\"ן איתא שפיר אפי' למאי דקי\"ל דשעבודא דאורייתא מטעמא דאין ב\"ח סומך עליהם וכמ\"ש רשב\"ם ואפשר דר\"ן גופיה ה\"נ אית ליה ה\"ט אלא משום דאי מה\"ט גרידא לא הוה קאמר להו זילו אהדורו כיון דאינו אלא מילתא דסברא בעלמא משום הכי הוצרך לומר אנא מתניתא ידענא וטעמא דשעבודא לאו דאורייתא דאז חשיבא להו כטועה בדבר משנה כמ\"ש התוס' שם וה\"ט משום דאנן קי\"ל כר\"פ דהוא בתראה דס\"ל שעבודא דאורייתא ובפרק יש נוחלין משמע בהדיא דרבינא ור\"א ס\"ל כר\"ן כדאיתא התם א\"ל רבינא לר\"א דר\"ן מאי א\"ל אנן אין גובין מתנינן לה ואם כן ע\"כ צ\"ל דתלמודא קים ליה דהלכתא כר\"ן מטעמא דאין ב\"ח סומך עליהם והשתא ניחא דלא תקשי מ\"ש הרא\"ש פרק הגוזל בתרא דלגבות מיתמי דרבנן דסברי שעבודא לאו דאורייתא אשר משמע מדבריו שכל זה הוא מדברי רשב\"ם ולפי מ\"ש רשב\"ם פרק יש נוחלין מבואר דאפי' אי ס\"ל דאורייתא אפי\"ה אין גובין מטעמא דאין ב\"ח סומך עליהם ועיין בהרב כנה\"ג סי' רנ\"ו דף שמ\"ו אמנם לפי מ\"ש ניחא דאפי' לדעת רשב\"ם ע\"כ צ\"ל הכי לדעת ר\"ן כדכתיבנא ומ\"ש הרא\"ש פ\"ק דב\"ק דהלכה כר\"ן כו' וכל מידי דרבנן לגבות מיתמי לא כ\"כ אלא אליבא דר\"ן דלר\"ן ע\"כ דטעמיה הוא משום דהוי דרבנן ובהכי ניחא נמי דברי התוס' פרק נושאין על האנוסה דצ\"ט ד\"ה ה\"נ שאינם סותרים למ\"ש פ\"ק דב\"ק כמ\"ש מהר\"ם די בוטון ז\"ל דאף התוס' דב\"ק ה\"נ ס\"ל אלא דהוצרכו לומר כן לדעת ר\"ן דקאמר אנא מתניתא ידענא ובשיטה כ\"י לתלמידי הרשב\"א אחר שכתבו תי' התוס' והרא\"ש ז\"ל כתבו וז\"ל והני תי' לא סגי אליבא דרבוותא ז\"ל דפסקו כמ\"ד שעבודא דאורייתא ובעבדים איפסיקא הלכתא בפרק י\"נ כר\"ן דאמר אין גובין וי\"ל להך סברא נמי ניחא דכי אתקינו רבנן דמטלטלי דיתמי לא משתעבדי לב\"ח עלו בכלל תקנתם עבדים ועבדינהו כמטלטלי וכ\"כ הרשב\"א ז\"ל בשיטה כ\"י פרק הגוזל בתרא יע\"ש ונראה מדבריהם דס\"ל דמטלטלי דיתמי לא משתעבדי לב\"ח אינו אלא מתקנ' רז\"ל ועיין בטור ח\"מ סי' קי\"ז ובמהר\"א ששון ז\"ל ומה שהקשה עוד המוהר\"ש ז\"ל על מ\"ש התוס' בד\"ה אלא בס\"ד וז\"ל ולקמן דקאמר להך לישנא דאמר עבדא כמקרקעי כו' למ\"ד כמטלטלי הו\"מ למיפרך כו' אלא דבלא\"ה פריך שפיר כו' ממ\"ש שם סמוך ונרא' בד\"ה למ\"ל עומדים יע\"ש ראיתי בשיט' הנז' שכתבו וז\"ל וכתבו בתוספות דלפי' רש\"י ז\"ל ה\"ה דהוה מצי לאקשויי ולטעמיך אפי' למ\"ד כמטלטלי דמי ל\"ל לאוקמא הברייתא דוקא בעומדין בתוכ' ומדין אגב לוקמא אפי' אין עומדין בתוכ' ומדין חזק' דהא לכל מידי דאורייתא כמקרקעי דמי לכ\"ע והדין דשמואל דאורייתא היא עכ\"ל ומעת' אין מקום לקו' ז\"ל וכמובן כנ\"ל גם מה שהקש' הרב ש\"ך ז\"ל סי' שס\"ג סק\"ב במ\"ש דבלא\"ה פריך שפיר וז\"ל באמת שהתוספות הרגישו בזה וכתבו דבלא\"ה פריך שפיר אבל לפי ע\"ד לא יתכן לו' בכאן בלא\"ה פריך שפיר דהא קאמר בהדיא דלהך לישנא כמטלטלי דמי ניחא ולא פריך אלא ממאי דקי\"ל דלא בעי' צבורין ולפי דברי תלמידי הרשב\"א שכתבנו דבריהם מבוארין אך קשה לי לפי דבריהם שכתבו בד\"ה ל\"ל דמאי פריך בגמרא הניחא כו' אלא למ\"ד כמקרקעי דמי מאי איכא למימר ואמאי לא משני דלמ\"ד כמקרקעי דמי ברייתא דקתני החזיק בקרקע קנה עבדים מיירי בקונה מדין חזק' ובריי' דקתני לא קנה מיירי בדין אגב וליכא למימר דלא משני הכי משום דברייתא איירי בקונ' מדין חזק' אמאי קתני החזיק בקרקעות קנה עבדים דמשמע הא אם החזיק בעבדים לא קנה קרקעות ואי מדין חזק' אפי' אם החזיק בעבדים קנה קרקעות וכמו שכן ראיתי מתרצים עיין בס' קקיון דיונ' דא\"כ מאי ק\"ל הכא דאמאי ל\"ק הכא וליטעמיך כו' לוקמא לברייתא מדין חזקה הא לא מצי לאוקמא בכה\"ג משום דא\"כ אמאי קתני החזיק בקרקעות אפי' החזיק בעבדים נמי וכעת צ\"ע:"
+            ],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>הדר </b>\n<b> בחצר חבירו כו'.</b> כתב ה\"ה ומ\"מ כתבו המפרשים שאם חסר הבית בכ\"ש כו' מגלגלין עליו את הכל וכן הוא דעת התוספות בפרק כיצד הרגל דכ\"א ע\"א ד\"ה ויהבי להו יע\"ש וכן הוא ג\"כ דעת הרא\"ש שם יע\"ש ומה שיש להקשות על זה מההיא דפרק הגוזל עצים דצ\"ז ע\"א דאמרינן התוקף בספינתו של חבירו ועש' בו מלאכ' רב אמר רצה שכר' נוטל כו' ושמואל אמר אין לו אלא פחתא ואמר ר\"פ לא פליגי הא דעבדא לאגרא הא בדלא קיימא לאגרא ואב\"א כו' דמשמע בהדיא דהיכא דלא קיימא לאגרא אע\"ג דלא נחית אדעתא דגזלנותא אפי' הכי אין לו אלא פחתא שהרי הא דאמר ר\"פ דבקיימא לאגרא רצה שכר' נוטל ע\"כ בדנחית אדעתא דאגרא הוא דאי בדנחית אדעתא דגזלנותא הרי קתני מתני' גזל עבדים והזקינו אינו משלם אלא כשעת הגזיל' אבל שכר פעולתם לא משלם וכן מוכח נמי מדקאמר ואב\"א הא והא בדקיימא לאגרא כו' משמע דבדלא קיימא לאגרא אפי' נחית אדעתא דאגרא אינו משלם אלא פחת' וא\"כ לפי דעת התוספות וסיעתם קשה דאמאי לא אמרינן דכיון דאיכא פחת כל דהוא מגלגלין עליו את הכל דומיא דשחרירותא דאשייתא ומצאתי להרשב\"א בשיטה כ\"י בפרק הגוזל עצים נרגש מזה ותי' ז\"ל וי\"ל דאה\"נ אלא דהכא בשפחת' יותר על שכרה וליתא דהא אמר שמואל אין לו אלא פחתא וי\"ל שיש לחלק בין קרקע למטלטלין עכ\"ד וה\"ט דקרקע אינה נגזלת וברשותא דמריה הוא מתהני והילכך מחייב לשלם כל מה שנהנה משא\"כ במטלטלין דנגזלין אינו משלם אלא מה שגזל ממנו ועיין במוהרש\"ל סי' י' ובשי למורא סי' א' ד\"ב ע\"ב שתי' כן האמנם מדברי התוספות דפ' אלו נערות ד\"ל ע\"ב ד\"ה ל\"ש נראה בהדיא דס\"ל דאפי' במטלטלין אמרינן כיון דפחת כ\"ש מגלגלין עליו את הכל שכתבו וז\"ל ואפי' אי זה נהנה וזה אינו חסר פטור מ\"מ כיון דשוין כל דהוא מגלגלין עליו את הכל כדאמרינן התם משום דאמר ליה את גרמת לי הקיפא יתירא מחייב בכל הנאה או משום שחרוריתא דאשייתא מחייב עכ\"ל הרי דאף על גב דהוו מטלטלין ונגזלין ואיכא למימר דאינו חייב לשלם אלא מה שגזל ממנו אפ\"ה כתבו דחייב לשלם מה שנהנה מטעמא דמגלגלין עליו את הכל וכן נראה ג\"כ שהוא דעת תלמידי הרשב\"א שאכתוב לקמן וא\"כ קשה טובא דמה יענו לההיא דפרק הגוזל עצים דמוכח בהדיא דאינו משלם אלא פחת גרידא ומ\"ש מוהרש\"ל דשמואל ה\"ק אין לו אלא דוקא בדאיכא פחתא אז אם רצה שכר' נוטל אם רצה פחתא נוטל ולאפוקי היכא דליכא פחת כלל דאז אינו משלם שכר כיון דלא קיימא לאגרא הוא פי' זר עד מאד ותו דא\"כ אמאי הוצרך ר\"פ לומר דמימרא דרב איירי בדקיימא לאגרא עדיפא מינ' הוה ליה לומר אידי ואידי בדלא קיימא לאגרא וכי קאמר רב בדאיכא פחתא דאז אם רצה שכרו נוטל משום דמגלגלין עליו את הכל ונמצא דמימרא דרב ושמואל חדא מילתא היא גם מ\"ש דמשום הכי הוצרכו בגמרא לומר ואב\"א הא נמי ליתא דא\"כ לפי דעתו ז\"ל אמאי הוצרכו לו' ואבע\"א הא והא בדקיימא לאגרא אפי' בלא קיימא לאגרא נמי מצי מתוקמא ממימרא דרב כיון דמגלגלין עליו את הכל ומדברי התוספות בפרק כיצד הרגל ד' ך' ע\"א ד\"ה איתהנית שהקשו מההיא דפרק אלו נערות ותי' תי' אחר יע\"ש נרא' דסבירא להו דבמטלטלין לא אמרי' דמגלגלין עליו את הכל כדעת הרשב\"א מדלא תי' הך תי' דפרק אלו נערות ומיהו איכא למדחי דמה שלא תירצו הכי בפרק כיצד הוא משום דס\"ל דע\"כ לא אמרינן דבפחת כל דהו מגלגלין עליו את הכל אלא דוקא בדחסריה שו\"פ מה שאין כן בההיא דתחב לו חבירו בבית הבליע' דלא חסרי' שו\"פ וק\"ל ודע שמ\"ש התוספות ראי' מההיא דאמרינן את גרמת לי הקיפא יתירא ומחייב בכל הנאה היינו כפי מ\"ש בפרק כיצד בד\"ה את גרמת לי וז\"ל אלא נרא' שמבחוץ סביב לד' רוחות הקיף הקיפא יתיר' משום שמחמת שדה האמצעי ההיקף גדול יותר מדאי וס\"ל דכי דייקינן ממתני' הא רביעי' מגלגלין עליו את הכל היינו שחייב לשלם מה שנהנ' לו אע\"ג דמה שחסרו בהיקף מחמת שדהו אינו עול' כ\"כ אפ\"ה כיון דאיכא חסרון מגלגלין עליו את הכל ומשלם מה שנהנ' ומוכח להו הכי ממאי דקאמר בגמרא הא רביעי' מחייבין אותו ש\"מ זה נהנה וזה אינו חסר פטור ומשני שאני התם משום דא\"ל את גרמת לי הקיפ' יתיר' והשתא אם איתא דכי דייקינן הא רביעית מחייבין אותו היינו לומר דמחייבין אותו מה שחסר למקיף ולא כל מה שנהנ' א\"כ הכי הוה ליה לתלמודא לומר התם ה\"ק הא רביעית מחייבין אותו מה שחסר משום דא\"ל כו' שהרי לפ\"מ דסלקא דעתך דטעמייהו דרבנן משום דזה נהנה וזה אינו חסר חייב כי דייקינן הא רביעית מחייבין אותו כל מה שנהנ' ומדלא קאמר הכי משמע דהמתרץ נמי לא פליגי בפי' דמתני' ובהא מוד' ליה למקש' אלא דקאמר דה\"ט משום דאל\"כ כו' מגלגלין עליו את הכל וכן מוכח נמי ממאי דפריך בתר הכי ת\"ש דאמר ר\"י אם עמד ניקף וגדר מגלגלין עליו את הכל טעמא דגדר ניקף הא מקיף פטור ש\"מ זה נהנ' וזה אינו חסר פטור והשתא אם נאמר דלרבנן דר\"י דס\"ל דהא רביעית מחייבין היינו דוקא החסרון שחסרו למקיף מחמת שדהו א\"כ מיני' דלר\"י דאמר אם עמד מקיף וגדר פטור היינו נמי אפי' ממה שחסרו למקיף וא\"כ היכי הוה ניחא ליה לפום ס\"ד דמקש' דטעמא דר\"י משום דסבירא ליה זה נהנ' וזה אינו חסר והרי זה חסר הוא וכמו כן הקשו התוס' שם לפי' רש\"י יע\"ש דליכא למימר דר\"י ס\"ל דאינו מחסר כלום מחמת שדה האמצעי דא\"כ הוה ליה מחלוקת במציאות אלא ודאי דס\"ל לש\"ס דלרב דר\"י מחייבין אותו כל מה דנהנ' מטעמא דא\"ל את גרמת לי ומגלגלין עליו את הכל דהשתא כי קאמר בגמרא לר\"י הא דאם עמד מקיף פטור היינו לומר דפטור לשלם מה שנהנ' משום דזה נהנ' וזה אינו חסר פטור דאע\"ג דאיכא חסרון ס\"ל לר\"י דאין מגלגלין עליו את הכל ואינו משלם אלא מה שחסרו ובהא פליגי רבנן ור\"י והיינו מ\"ש בד\"ה טעמא דניקף כו' יע\"ש ומ\"מ לפום מאי דמסיק דטעמא דר\"י הוא משום דא\"ל לדידי סגי בנטירא בר זוזא איכא למימר דלכ\"ע היכא דאיכא חסרון מועט מגלגלין עליו את הכל ובהא ל\"פ וכמ\"ש בפרק אלו נערות ועיין בהרב ח\"ה ז\"ל שם ומן האמור בזה מבוארים דברי הנ\"י שכתב בפרק כיצד הרגל על דברי הרא\"ש ז\"ל וז\"ל ומסתעייא מהא דאמרינן מגלגלין עליו את הכל עכ\"ד שכונתו ז\"ל למה שהביאו התו' מההיא דאת גרמת לי הקיפא יתירא דמוכח משם דמה\"ט מחייבין ליה בכל מה שנהנ' וכדכתיבנ' ועיין בהרב ש\"ל סי' הנזכר שתמ' על דבריו וז\"ל ומ\"ש הרב הנ\"י ז\"ל כו' לא ירדתי לסוף דעתו דהא דאמרינן מגלגלין עליו את הכל היינו כל מה שחסרו למקיף ולפי מ\"ש דבריו מבוארים על פי דברי התוס' שכתבנו ועיין שם בתשוב' י\"ב למוהר\"י ן' עזרא שכתב וז\"ל וצ\"ל שמ\"ש הנמוקי מההיא דאמרינן מגלגלין לאו מההיא דניקף מייתי לה דפשיטא דאין ראי' משם אלא לשון קצר' דבר וכונתו למ\"ש בסמוך וכדמשמע מתוך הסוגיא דשחרוריתא כו' ונראה שאשתמיט מיני' דברי התוס' דכתיבנא ודוק ודעת הרמ\"ה ז\"ל הביאו הנ\"י שם דאע\"ג דחסרוה ליה מועט אינו משלם אלא דמי החסרון שכן כתב וז\"ל וכתב הרמ\"ה ז\"ל דהלכתא כרבא הילכך אפי' לא קא משתמש ביה בעל הקרקע אלא בתבנא וציבי חייב לשלם כשיעור מה שהפסידו ושחרות הכותלים אבל טפי לא ע\"כ יע\"ש ולפי דבריו צריך להבין הא דאמרינן בגמ' שאני התם משום שחרוריתא דאשיתא ומוהר\"ש יונה ז\"ל כתב דלדעת הרמ\"ה לא מחייב ר\"י אלא שיעור מה שחסרו ולא יותר יע\"ש והא ודאי דוחק גדול מלישנא דמתני' דקאמר' אף זה הדר בחצר חבירו צריך להעלות לו שכר וכמו שכן הוק' לו להרב ז\"ל וכן מוכח נמי מלישנא דתלמודא דקאמר שאני התם משום שחרוריתא דאשיאתא ולפי דברי הרב כי איכא שחרוריתא מאי הוה והכי הו\"ל לתלמודא למימר כי קאמר ר\"י משום שחרוריתא ולאפוקי מדעת המקש' דס\"ל דחייב לשלם שכרו משלם וא\"כ נמצא העיקר חסר מן הספר ולכן נרא' לע\"ד דס\"ל להרמ\"ה דאע\"ג דר\"י ס\"ל דמשום שחרוריתא דאשיאתא מגלגלין עליו את הכל מ\"מ אנן לא קי\"ל כותי' דר\"י אלא כרבנן דאמרי דיושב בה עד שיתן לו יציאותיו דרבנן פליגי עליה דר\"י וס\"ל דאע\"ג דאיכא חיסרון מועט אין מגלגלין עליו לשלם שכרו ואע\"ג דתלמודא קאמר לעיל דטעמא דרבנן משום דביתא לעליה משתעבד ולאו משום זה נהנ' וזה אינו חסר הוא לא קאמר תלמודא הכי אלא כי היכי דלא תיפשוט מיני' בעיין דזה נהנה וזה אינו חסר פטור אמנם לפי האמת דאפשיטא בעיין מההיא דר\"ח בר אבין אמר רב הונא דקאמר הדר בחצר חבירו שלא מדעתו אינו צריך להעלות לו שכר משום דזה נהנה וזה אינו חסר פטור איכא למימר שפיר דטעמייהו דרבנן דפטרי היינו משום דס\"ל זה נהנה וזה אינו חסר פטור כדס\"ד דתלמודא מעיקרא ואפשר דטעמי' דרב דאמר הדר בחצר כו' משום דס\"ל דרבנן פליגי עלי' דר\"י וס\"ל דזה נהנ' וזה אינו חסר פטור אף בדאיכא שחרוריתא ולא משום דביתא לעליה משתעבד ואע\"ג דאיכא חסרון אינו משלם אלא דמי החסרון ובהא פליגי רבנן א\"כ דר\"י ס\"ל דמגלגלין עליו את הכל וחייב לשלם לו שכרו משלם ורבנן ס\"ל דלא והכריחו לומר כן מהאי דקאמר בתלמודא בדף נ\"א ההוא גברא דבנה אפדנה אקילקתא דיתמי אגביה רב נחמן לאפדנה מיניה ופריך לימא קסבר ר\"נ הדר בחצר חבירו צריך להעלות לו שכר ומשני ההוא מעיקרא קרמונאי כו' והשתא קשה דמאי פריך תלמודא ואמאי לא משני דשאני התם משום שחרוריתא דאשיאתא משום דהוי בית חדש וכדמשני לעיל לההיא דר\"י והרשב\"א בחי' קמא הוקשה לו כן וכתב דתלמודא קושטא דמילתא קמשני דבלאו הכי הו\"מ לשנויי דהתם משום שחרוריתא דאשיאתא והא ודאי דחיקא טובא להרמ\"ה ומשו\"ה הוצרך לומר דלפי האמת טעמייהו דרבנן משום דס\"ל דזה נהנה וזה אינו חסר פטור ולאו משום דביתא לעליה משתעבד וה\"ט דכיון דזה נהנה וזה אינו חסר פטור כי איכא חסרון מועט אמאי מחייבינן ליה בכוליה וכיון דהך סברא קלישא טובא דיינו לומר כן בדעת ר\"י ולא לומר דרבנן נמי הכי ס\"ל והכי מוכח נמי ממאי דקאמר תלמודא התם נמצא הבית כו' ופריך תרתי הא דקיימא לאגרא הא דל\"ק לאגרא ולא קאמר עדיפא מיניה הא דאיכא שחרוריתא דאשיאתא הא דליכא שחרוריתא ומכ\"ש היכי דקיימא לאגרא אלא משמע דלא משכחת לה גוונא דחייב אלא בדקיימא לאגרא גם ההיא דפ' הגוזל עצים דכתיבנא לעיל הכריחו לומר כן כנ\"ל אך קשה לי קצת לדעת הרמ\"ה מההיא דפ' הגוזל דפריך בגמרא ומי אמר רב עבדא כמקרקע דמי והאמר רב דניאל אמר רב התוקף עבדו של חבירו ועשה בו מלאכה פטור כו' ומשני הב\"ע שלא בשעת מלאכה כי הא דשלח כו' הדר בחצר חבירו של\"מ אינו צריך להעלות לו שכר הכי השתא התם בין למ\"ד ביתא מיתבא יתיב ניחא ליה כו' אלא הכא מי ניחא ליה דנכחוש עבדיה ע\"כ והשתא לדעת הרמ\"ה מאי קושיא הרי אע\"ג דלא ניחא ליה דניכחוש עבדיה ואיכא חסרון מ\"מ אינו חייב לשלם לו שכר משום דזה נהנה וזה אינו חסר פטור אע\"ג דאיכא חסרון מועט ומש\"ה קאמר רב דפטור מלשלם לו שכר מלאכה ואם נאמר דמאי דפריך הגמרא הוא דהיכי קאמר רב סתמא התוקף עבדו של חבירו פטור דמשמע דאינו חייב לשלם לו כלום ולפחות מיהא הו\"ל לרב לומר דחייב לשלם דמי החסרון שהכחישו לעבד מחמת מלאכה ואע\"ג דאמרי' התם דלר\"מ דס\"ל עבדא כמקרקע דמי אפילו הכחישו אומר לו הרי שלך לפניך איכא למימר היינו דוקא בהכחישו מאליהן דומיא דהזקינו אבל הכחישן בידים מחמת מלאכה ס\"ל לתלמודא דחייב לשלם פחתייהו אפי' לר\"מ ועיין במוהר\"א ששון סי' רי\"ח הא ליתא שהרי משמע בהדיא דתלמודא לא פריך הכי אלא לפום מאי דמשני דהב\"ע שלא בשעת מלאכה וכדרב הונא אהא הוא דפריך הכי השתא התם כו' אמנם למאי דס\"ד מעיקרא דרב ס\"ל עבדא כמטלטלי דמי משמע דלא ק\"ל הכי ואם איתא דמאי דפריך בגמ' הוא לעניין פחתייהו א\"כ אפי' נימא דרב ס\"ל דעבדא כמטלטלי דמי תיקשי ליה טפי דמאי קאמר דפטור מלשלם דמי מה שחיסרו אפילו דנחית אדעתא דגזלנותא יהא חייב לשלם הפחת וכדשמואל דאמר בספינה דאין לו אלא פחתא ומוקמינן לה בנחית אדעתא דגזלנותא דאז ליכא לתרוצי משום דניחא ליה דלא ליסתריה עבדיה כיון דאיירי בשעת מלאכה אלא ודאי משמע דמאי דפריך בגמ' הכי השתא היינו לומר דכיון דאיכא פחת כל דהוא דלא ניחא ליה דניכחוש עבדיה מגלגלין עליו את הכל וחייב לשלם שכר המלאכה ומש\"ה לא פריך אלא לפום מאי דמשני דמיירי שלא בשעת מלאכה דלמאי דס\"ד דה\"ט דרב משום דס\"ל עבדי כמטלטלי דמי לא הוה ק\"ל מידי משום דרב מיירי בדנחית אדעתא דגזלנותא וכמ\"ש שם ודו\"ק. ומ\"מ נראה שלדעת הרמ\"ה צ\"ל דמאי דמשני בגמ' לההוא מתני' דהמקיף את חבירו דשאני התם משום דא\"ל את גרמת לי היקיפא יתירא היינו לומר דכי דייקינן הא רביעית מחייבין אינו אלא לענין מה שחסרו בהקיפא יתירא אמנם אינו חייב לשלם מה שנהנה ושלא כדעת התוס' דפרק אלו נערות ומהתימא על הסמ\"ע והפרי' שכתב בסימן קנ\"ז שדעת הרמ\"ה שכתב הטור שם וז\"ל ופי' הרמ\"ה דהכי עבדינן ליה כו' עד והוא ניהו שיעור הקיפא יתירא דגרם פנימי לחיצון הוא לומר דמשערי' ליה כולי הקיפא דשדה הפנימי וחייב לשלם כפי שיעורו אי פלגא פלגא כו' ומכח זה תמה על מור\"ם שכתב בסעיף ז' וז\"ל אם גדר וניקף אחת מן הרוחות דגלי דעתיה דניחא ליה חייב ליתן כפי מה שגרם לו היקיפא יתירא שזה אינו אלא חייב לשלם כפי שיעור היקף שדהו וכ\"כ הרב תורת חיים בחי' קמא שכונת הרמ\"ה הוא שחייב לשלם כל מה שנהנה משום דס\"ל להרמ\"ה דכל היכא דאיכא חיסרון מועט מגלגלין עליו את הכל ושלא כדעת מור\"ם ואני תמה עליהם שהרי כפי מ\"ש משם הרמ\"ה שכתב הרב הנ\"י מבואר שדעתו דאע\"ג דאיכא חיסרון מועט אין מגלגלין עליו את הכל ואינו חייב לשלם אלא דמי מה שחיסרו ושלא כדעת התוס' דס\"ל דמגלגלין עליו את הכל ואם כן מבואר שלדעת הרמ\"ה ע\"כ דאינו חייב לשלם אלא מה שגרם היקף יתירא דאי כל מה שנהנה אם כן איך כתב דאין מגלגלין עליו את הכל והרי התוס' משום דס\"ל דחייב לשלם מה שנהנה הביאו ראיה מההיא דאת גרמת לי הקיפא יתירא דמגלגלין עליו את הכל ואם כן נמצאו דברי הרמ\"ה שהביא הטור סותרי' למ\"ש הנ\"י משמו ולכן נראה שכונת דברי הרמ\"ה שהביא הטור הוא כמו שפרשם הב\"ח שם דאינו חייב לשלם אלא מה שחיסרו למקיף ומ\"ש הרמ\"ה והוא ניהו שיעור דמחייב פנימי לחיצון לפום מאי דאיתהני ר\"ל לפום מאי דמתהני הניקף דוקא ולא המקיף וז\"ש והוא ניהו שיעור היקיפא יתירא דגרם פנימי לחיצון דמשמע דאינו חייב אלא מה שחיסרו בהיקפא יתירא וכן משמע מדברי הנ\"י דר\"פ השותפין יע\"ש וכ\"כ בש\"ך סק\"ה שדברי הב\"ח ברורים יותר ומ\"מ אכתי אני תמיה על מור\"ם שסתם דברים אלו בלי חולק ולפי מ\"ש מבואר שלדעת התוס' חייב לשלם כל מה שנהנה משום דמגלגלין עליו את הכל וכמ\"ש בפרק אלו נערות וכן הוא דעת הרא\"ש והרשב\"א ז\"ל וכ\"כ בשיטה כ\"י תלמידי הרשב\"א דטעמא דפטר ר\"י בעמד מקיף הוא משום זה נהנה וזה אינו חסר והיותר תימה דבסי' ס\"ז הביא מרן הקדוש דעת התוס' הללו משם י\"א בלי שום חולק ולא הגיה עליו אלא אדרבא הוסיף לומר דיש חולקי' וס\"ל דאפי' בזה נהנה נמי מגלגלין עליו את הכל וכן יש לתמוה על הטור שבסימן שס\"ג כתב כדברי התוס' דאם חסר ממנו דבר מועט מגלגלין עליו את הכל ובסי' קנ\"ח הביא דברי הרמ\"ה הללו ולא חלק עליהם שהרי לפי מ\"ש הב\"ח בכונת דברי הרמ\"ה מבואר שדעתו דאינו חייב לשלם אלא דמי מה שחסרו וא\"כ הי\"ל להטור לחלוק עליו ואם נאמר שמ\"ש הטור קודם לזה מגלגלין עליו את הכל ואינו משלם אלא מה שכנגד שדהו הכונה לומר שחייב לשלם מה שנהנה ופליג אהרמ\"ה הא ודאי אין משמעות דבריו כן וממ\"ש ופי' הרמ\"ה כו' משמע דלא לאפלוגי עליה אתא ותו דאכתי קשה דבסימן שס\"ג הי\"ל להזכיר הדבר במחלוקת וכמ\"ש בסי' קנ\"ח והיה אפשר לחלק בזה ולומר דס\"ל להטור כותיה דהתוס' בחדא ופליג עלייהו בחדא דס\"ל דדוקא בדר בחצר חבירו של\"מ הוא דאמרינן דמשום שחרורי' דאשיאתא מגלגלין עליו את הכל וה\"ט משום דכיון דזה נהנה בממון חבירו ומחסרו של\"מ אמרינן דחייב לשלם כל מה שנהנה של\"מ משא\"כ בהקיף את חבירו שחבירו מהנהו מממונו אע\"ג דאיכא חיסרון אינו חייב לשלם אלא מה שחיסרו וכעין חילוק זה מצאתי בשיטה כ\"י לתלמידי הרשב\"א שהק' לשיטת התוס' דס\"ל דמגלגלין עליו הכל מהא דאמרינן בפרק כיצד אמר רבא כמה לא חלי כו' התם זה נהנה וז\"ח הוא ורמי ב\"ח סבר סתם פירות בר\"ה אפקורי מפקיר להו וכתבו התוס' שם בד\"ה אפקורי דלאו לגמרי מפקורי להו אלא מתייאש מהם שסבור שיתקלקלו מחמת שרבים דורסים עליהם עד שלא יבואו לדמי מה שנהנית וכתבו וז\"ל וכי תימא אכתי לא דמי דהדר בחצר חבירו של\"מ דלא חסריה כלום ואי חסריה אפילו משהו חייב לשלם את הכל כדאמרינן התם משום שחרוריתא והילכך ה\"נ מחייב לשלם מה שנהנה כיון דחסריה במקצת הא ל\"ק דגבי הדר בחצר חבירו כיון דמילתא דקפידה היא כי דר חייב לשלם שכירתו משלם דלא אמרי' ליה שלם הך פורתא דחסריה וליפטר באידך דמאן יהיב ליה זכותא למידר בשל חבירו ע\"כ אבל גבי מתני' דאכלה להו בהמה של\"מ בעלה אם איתא דז\"נ וזא\"ח פטור לא הו\"ל לשלומי אלא כפי מה דהיו מחשיבין אותן הבעלים אלו נדרסו ברגלו אדם ובהמה שהרי עומדים היו לכך עכ\"ל אך ק\"ל קצת לפי חילוק זה ממאי דפריך בגמרא ת\"ש אר\"י אם עמד ניקף וגדר מגלגלין עליו את הכל טעמא דעמד ניקף הא עמד מקיף פטור ש\"מ ז\"נ וזא\"ח פטור והשתא כפי זה מאי פשיטותא שאני התם דחבירו מדעתו מהנהו מממונו ומש\"ה אמרי' דאינו חייב לשלם מה שהנהו משא\"כ בדר בחצר חבירו של\"מ שזה נהנה מממון חבירו של\"מ אימא לך דחייב לשלם דמאן יהיב ליה זכותיה למידר בגויה וכי היכי דמחלקינן הכי להיכא דאיכא חסרון מועט ודו\"ק:<br><b> עוד </b> אני תמיה על מור\"ם שהרי לפי הנראה שאף הרמ\"ה לא כתב כן אלא בשעמד המקיף והקיפו מארבע רוחותיו אמנם בעמד ניקף דגלי דעתיה דניחא ליה בהוצאה לכ\"ע זה נהנה וזא\"ח חייב וכמ\"ש הטור בסימן הנז' סעיף ה' והוא מדברי התוס' בפרק כיצד הרגל ד\"ה טעמא שהק' וז\"ל וא\"ת אי זה נהנה וזא\"ח פטור אפילו עמד ניקף וי\"ל דשאני עמד ניקף דגלי דעתיה דניחא ליה בהוצאה ולא דמי לדר בחצר חבירו דלא גלי אדעתיה אלא בחנם וכמ\"ש מרן הב\"י שם ופסקו בשולחנו הטהור סימן קנ\"ז סעיף ח' בלי שום חולק וכן נראה ממה שכתב הב\"י משם הרמ\"ה ז\"ל אהא דפריך בפרק כיצד תרתי ומשני הא דקיימא לאגרא כתב וז\"ל ומדקא משנינן הכי ולא קמשנינן הא דנחי' אדעתא דאגרא שמעינן דכל היכא דלא קיימא אע\"ג דנחית ליה אדעתא למיהב אגרא לאיניש אחרינא כו' משמע דדוקא בהכי הוא דפטור משום דהו\"ל מק\"ט הא דנחית אדעתא למיהב אגרא לבעלים חייב ועיין בס' מחנה אפרים הל' גזילה סימן ט\"ז שנראה מדבריו דדעת הרמ\"ה שלא כדעת התוס' והטור בזה והנראה שלא ראה דברי הרמ\"ה הללו יע\"ש וא\"כ איך כתב מור\"ם דאפי' בעמד ניקף וגדר את הד' אינו משלם אלא מה שחסרו למקיף משום דזה נהנה וזה אינו חסר פטור וליכא למימר דס\"ל למור\"ם ז\"ל דל\"ד לההיא שכתב הטור דשאני התם דגלי אדעתיה שרוצה ליתן שכר הבית ומש\"ה חייב לשלם מה שגילה בדעתו משא\"כ הכא דאע\"ג דגלי דעתיה דניחא ליה בהוצאה איכא למימר דהך גברא ניחא ליה בהוצאה מועטת ולא בהוצאה מרובה ואם לא היה חברו מקימו מג' רוחותיו לא היה מקיפו ואע\"ג דהתוס' כ\"כ אהך מילתא גופא דמשום ה\"ט דגלי אדעתיה דניחא ליה בהוצאה מחייבינן ליה בכוליה הקיפא אע\"ג דז\"נ וזא\"ח הוא היינו לפום ס\"ד דמקשן אמנם למאי דמסיק דטעמא דר\"י הוא משום דאומר לו לדידי סגי לי בנטירה דבר זוזא אפי' בעמד ניקף לא מחייב ר\"י אלא במה שחסרו למקיף ואפי\"ה בעמד מקיף אינו חייב מטעמא דא\"ל לדידי סגי לי בנטירה בר זוזא דהא ליתא דא\"כ מניין לנו לומר דאי גלי דעתיה שאם לא הניחו לדור בחנם שיתן לו שכר דחייב לשלם אי ממאי דס\"ד בגמ' דטעמא דר\"י משום דז\"נ וזא\"ח פטור ואפי' הכי אם עמד ניקף חייב כיון דלפי המסקנא דחינן ליה לההוא ס\"ד דמקשה ור\"י לא קמחייב אלא בשחסרה נימא דאפילו בכה\"ג נמי אמרינן דז\"נ וזא\"ח פטור אלא ודאי דס\"ל ז\"ל דהך סברא קיימא אף לפי המסקנא דבהא לא פליגי וכיון שכן הדק\"ל וצ\"ע ומ\"ש רבינו ואם החצר עשוי' לשכר אע\"ג דאין זה דרך כו' כן הוא דעת הרי\"ף והרא\"ש האמנם התוס' בפרק הנז' ד\"ך ע\"א ד\"ה וא\"נ כתבו דאפי' בחצר דקיימא לאגרא וגברא דלא עביד למיגר שהוא פטור כיון שלא נהנה ויראה מדבריהם שם דה\"ט משום דהו\"ל גרמא בנזיקין שעל ידי שזה דר בתוכו אין מבקשין ממנו להשכיר והו\"ל כמבטל כיסו של חבירו שאמרו בירושלמי שהוא פטור וכן מבואר מדברי הרא\"ש ז\"ל ואע\"ג דהכא שאני דברי הזיקא שעל ידי שרואים אותו דר בו אינו יכול להשכירו לא כן במבטל כיסו של חבירו שאפשר שלא ירויח כבר כתב הרב מ\"א בה' גזילה סימן י\"א דהתוס' והרא\"ש לשיטתייהו אזלי דפסקי כרבא דאמר השף מטבע של חבירו והצורם אוזן פרתו של חבירו פטור אע\"ג דנחסר חבירו כיון שגוף הדבר שהזיק לא נחסר גרמא בניזקין מיקרי יע\"ש אך ק' לי לפי זה שהרשב\"א בחי' קמא הביא ראיה לדעת התוס' מהא דתנן בפרק הבית והעליה ר\"י אומר אף זה דר בתוך של חבירו של\"מ חייב להעלות לו שכר אלא בונה את הבית והעליה ויושב בבית (כן הוא גירסת רש\"י והרא\"ש) וה\"ט משום דזה אינו נהנה ואם איתא לדעת הרי\"ף והרא\"ש הרי אמרו בגמ' דטעמא דר\"י דאמר אף זה דר או' משום דאיכא שחרוריתא דאשיאתא והו\"ל ז\"נ וז\"ח ואם כן היכי קאמר דבונה את הבית ואת העליה ויושב בה הא הו\"ל זל\"נ וזה חסר שהוא חייב לדעת הרי\"ף והרא\"ש יע\"ש והשתא לפי מ\"ש דטעמייהו דהתוס' הוא משום דהו\"ל גרמא בניזקין כיון שגוף הדבר שהזיק לא נחסר אם כן אפי' לדעתו נר' דבחצר דקיימא לאגרא וגברא דלא עביד למיגר שאם הוא ב\"ח חייב לשלם מה שחסרו בשחרוריתא הבית שהרי זה ודאי מזיק בידים ומחסרו במה שדר בו ואם כן אף לדעת התוס' תקשי להו מתני' דקתני ויושב בתוכה עד שיתן לו יציאותיו דאמאי אינו חייב לשלם במה שחסרו ואם נאמר דס\"ל להרשב\"א ז\"ל שמ\"ש עד שיתן לו יציאותיו אינו אלא לאפוקי שאינו חייב לשלם שכרו אמנם אה\"נ דחייב לגבות דמי החסרון דשחרות הבית א\"כ אין מכאן ראיה לדעת התוס' ז\"ל דא\"ל דאע\"ג דז\"נ וזא\"ח אמרינן דאי איכא שחרירותא דאשיאתא מגלגלין עליו את הכל מ\"מ בזה לא נהנה אינו חייב לשלם אלא מה שחסרו ולא שכר הבית כיון שלא נהנה ועיין במוהר\"ש יונה ז\"ל סי' הנז' שדחה לראית הרשב\"א שאפשר שלא אמר ר\"י דיושב בבית ואינו חייב לשלם אלא משום דביתא לעליה משתעבד אבל בעלמא לא ואע\"ג דלית ליה לר\"י ה\"ט בזה נהנה וזא\"ח בזה לא נהנה וזא\"ח אית ליה הך טעמא ומשום הכי קאמר דפטור יע\"ש ולפי דבריו יש לישב מאי דקשיא לי במ\"ש רש\"י שם דטעמא דר\"י משום דזה נהנה וזה אינו חסר חייב ואי לא מיחזי כרבית ע\"ש דאם כן קשה דאמאי קאמר דבונה את הבית ואת העליה ויושב בה משום דהוה ליה זא\"נ הרי אמרו באז\"נ דס\"ד בחצרו חייב להעלות לו שכר אפילו בחצר דלא קיימא לאגרא וגברא דלא עביד למיגר משום דמחזי כרבית ואע\"ג דללישנא אחרינא דאיתא התם ל\"ק ר\"נ אלא דוקא אהלוה ולא מ\"מ לההוא ל\"ק תקשי ליה מתני' אכן לפי מ\"ש הרב ז\"ל הנה נכון דע\"כ לא מחייב ר\"י מטעמא דמחזי כרבית אלא דוקא בז\"נ משום דלית ליה טעמא דביתא לעליה משתעבד אבל בזל\"נ אית ליה דביתא לעליה משתעבד וליכא ביה טעמא דמחזי כרבית כנ\"ל ודו\"ק:"
+            ],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>השואל </b>\n<b> שלא מדעת כו' היה כלי ביד בנו של בע\"ה ולקחו אחר מהם ונשתמש בו ה\"ז שואל וכו'.</b> והקשה הרב ל\"מ ז\"ל דלמה ליה נשתמש בו אפילו נטלה למוד בה ה\"ז חייב כדאוקימנא בגמ' בפרק המוכר את הספינה דפ\"ח וכדרבה דאמר הכישה במקל נתחייב בה ואע\"ג דכבר דחינן התם אימור דאמר רבה בב\"ח דאנקטיה נגרי ברייתא כה\"ג מי אמר הא רבינו סובר דזה אינו אלא דחיה בעלמא ולפי האמת רבה אמרה אפילו בכלים דליכא טעמא דנגרי ברייתא ומשום טעמא דהתחיל במצוה כמ\"ש בפרק י\"א מה' אלו דין י\"ד וכן כתב מרן בב\"י בסי' רס\"ג בתי' הא' יע\"ש וכן נראה מדברי הגהות מיי' שם שדעת רבינו דאפילו בכלים חייב מטעמא דהתחיל במצוה וא\"כ אמאי נקט כאן רבינו נשתמש בה עכת\"ד יע\"ש ובודאי שכונתו ז\"ל הוא עמ\"ש לפיכך אם החזירה לקטן שהיה בידו כו' ואבד או נשבר חייב לשלם דמשמע דדוקא משום שנשתמש בו והוי שואל שלא מדעת הוא דחייב אם החזירה לקטן הא לאו הכי אינו חייב והא ק\"ל דאמאי הא אפי' לא נשתמש בו וכגון שנטלה למוד בה מתחייב הוא משום השבת אבידה וזה שנתנו ביד בנו הו\"ל פושע ומאבד בידים דשומר אבידה לכ\"ע מתחייב הוא בפשיעה אמנם למ\"ש רבינו ונשתמש בו ה\"ז שואל שלא מדעת ונכנס ברשותו ונתחייב באונסין הא ודאי ל\"ק מידי דמש\"ה הוצרך רבינו לומר נשתמש בו דאז דוקא מתחייב באונסין הא לא נשתמש בו אינו חייב אלא מדין שומר אבידה ואינו חייב באונסין כלל וזה פשוט: ולעיקר קו' נראה לומר דאפי' לדעת רבינו ז\"ל לא מתחייב בכלים מטעמא דהתחיל במצוה אלא דוקא באבידה שלא מדעת דאיכא מצות השבת אבידה אלא משום דהוי זקן ואינו לפי כבודו הוא דמפטר והילכך אמרי' דאם התחיל במצוה נתחייב להחזירה אמנם באבידה מדעת דליכא מצות השבת אביד' וכמ\"ש רבי' בפ' הנז' דין י\"א פשיט' ודאי דליכא חיוב אם הכישה מטעמא דהתחיל במצוה דהא ליכא מצות השבת אבידה כלל שהרי הוא מאבד ממונו לדעת ומאי דאמרינן בגמרא הב\"ע כגון שנטלה למוד וכדרבה אע\"ג דהתם נמי גבי צלוחית אבידה מדעת היא וכדפריך בגמ' לא אמרו הכי אלא אליבא דרבנן דרבה ס\"ל דאבידה מדעת חייב אמנם לר\"י דפוטר איכא למימר דהיינו מה\"ט דכתיבנא דס\"ל דכיון דלא אמר ליה שדריה הו\"ל אבידה מדעת ואינו מתחייב כלל והיינו דלא קפריך בגמר' לימא דרבה תנאי היא משום דהא דרבה אליבא דכ\"ע מצי קאי דר\"י לא פטר אלא באבידה מדעת ובהא פליגי רבנן ור\"י דרבנן ס\"ל דל\"ש אבידה מדעת ל\"ש אביד' שלא מדעת אם הכישה נתחייב בה וכדרבה ור\"י ס\"ל דלא ושלא כדברי רשב\"ם ז\"ל שכתב דה\"ה דהוה מצי למפרך לימא דהא דרבה תנאי היא יע\"ש וכ\"כ הרמב\"ן ז\"ל כמ\"ש יע\"ש ואהא הוא דפריך עליה בגמ' אימור דאמר כו' דאפי' תימא דרבנן ס\"ל דאבידה מדעת הו\"ל כאבידה של\"מ לענין אם התחיל בה ע\"כ ל\"ק רבה אלא בב\"ח כה\"ג מי אמר ואפי' באבידה של\"מ פטור וס\"ל לרבינו דזה אינו אלא דחיה בעלמא דלפי האמת רבה אמרה אפי' בכל מילי מטעמא דהתחיל במצוה כמ\"ש מרן ומיהו דוקא באבידה של\"מ אבל באבידה מדעת דליכא טעמא דהתחיל במצוה אף לדעת רבינו ז\"ל פשיטא דפטור לכ\"ע ואפילו לרבנן דר\"י לפי המסקנא דמוקמינן לפלוגתייהו בנטלה למוד בה לאחרים ובהא ניחא מאי דק\"ק לפי' תי' מרן ז\"ל דאיך אפשר לומר דאינו אלא דחייה בעלמא ולפי האמת רבה אמרה בכל מילי דאם כן היכי אמרינן אלא אמר רבא כו' ר\"ז אמר הב\"ע בשנטלה למוד בה לאחרים ובשואל שלא מדעת קא מפלגי דמ\"ס שואל הוי ומ\"ס גזלן הוי והשתא אפילו נימא דשואל הוי היכי פטר ר\"י הא הו\"ל לחיובי משום השבת אבידה וכי משום שנטלה למוד בה לאחרים גרע מנטלה למוד לעצמו דמחייב משום השבת אבידה ורבנן דמחייבי ל\"ל טעמא דשואל של\"מ גזלן הוי תיפוק ליה משום השבת אבידה וליכא למימר דר\"ז ורבא פליגי ארבה דהא מנין ליה לרבינו לומר דלפי האמת רבה אמרה בכל מילי ופליג אר\"ז ורבא ולא לומר דאף לפי המסקנא קאי הכי דהשתא רבה ור\"ז לא פליגי כלל אמנם ע\"פ מ\"ש ניחא דאף דס\"ל לר\"ז ולרבא דהכישה חייב ואפי' בכלים היינו דוקא באבידה של\"מ אמנם באבידה מדעת מודו דפטור ומש\"ה פטר ר\"י משום דס\"ל דשואל הוי ורבנן דמחייבי ע\"כ היינו משום דס\"ל דגזלן הוי ודאי הא לא\"ה פטור ומאי דקאמר בגמ' אימור כו' היינו למאי דהוה בעי למימר דרבנן ס\"ל דאפילו באבידה מדעת חייב אהא ק\"ל דאפי' תימא דרבנן ס\"ל הכי אימור כו' ומשו\"ה רבינו ז\"ל שכ' היה כלי ביד בנו כו' סתם משמע בכל ענין ואפי' מדעת בע\"ה דהיינו ההיא דפרק המוכר את הספינה מש\"ה הוצרך לומר דדוקא נשתמש בו הא לא\"ה לא והשתא ניחא נמי מש\"כ רבינו בפי' המצו' וז\"ל ומה דחייבו חכמים החנוני לשלם זה הוא כשיקחנה מיד הקטן למדוד בו לשאר בני אדם כו' שלפי דעת מרן ז\"ל ק' דאפי' למוד בה לעצמו נמי יהא חייב לפי האמת דרבה אמרה בכל ענין הן אמת שדבריו שם הם מגומגמים שנראה סותרים אלו את אלו ממ\"ש אח\"כ אבל כשיתן השמן בה כשהיא בידו ושבר התינוק אותה כו' דכיון שהוא פוסק כמסקנא דרבא ור\"ז למה ליה כשהוא בידו אפי' אם נטל הצלוחית מיד התינוק הוא פטור כיון שלא נטלה למוד לאחרים ומאי דקתני מתני' מודים חכמים לר\"י בזמן שהצלוחית ביד התינוק שלא מדד בה אלא לצורך התינוק קאמר וכמ\"ש רשב\"ם וצ\"ל דלישנא דמתני' נקט ולאו דוקא כנ\"ל ועיין בתוס' פ' אלו מציאות דכ\"ה ע\"ב ד\"ה ואם נטל יע\"ש ומ\"מ מ\"ש רש\"י ז\"ל בפרק אלו מציאות ד\"ל ע\"ב בד\"ה הכישה זה שאינו לפי כבודו אם הכישה אחר להשיבה ע\"כ דמשמע דדוקא בשהכישה כדי להשיבה הא לא\"ה לא וכן משמע מלשון הטור ז\"ל סי' הנז' ויש לתמוה דהא בסוגיא דפרק המוכר משמע דאפילו לא נטלה הצלוחית כדי להחזירה אלא למוד בה לבע\"ה אפי\"ה חייב מטעמא דרבא ותלמודא לא דחי אלא מטעמא אחרינא וצ\"ע:"
+            ]
+        ],
+        [
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>הגוזל </b>\n<b> א' מחמשה כו' קנס היא שקנסוהו חכמים כו'.</b> כתב ה\"ה משנה ביבמות ופסק כר\"ע ובפרק כ' מה' מכירה דין כ' כתב רבינו דהלוקח מה' בני אדם וכל אחד מהם תובע ואומר אני הוא בעל המקח מניח דמי המקח ביניהם ומסתלק כו' ואם הוא חסיד נותן דמים לכל א' וא' כדי לצאת ידי שמים וכתב ה\"ה שם דפסק כרשב\"א וכסתם מתניתין דיבמות דלא נחלקו ר\"ע ור\"ט בלוקח שמניח דמי המקח ביניהם ומסתלק יע\"ש ואע\"ג דבפ\"ה מהלכות שאלה ופקדון דין ד' פסק רבינו בשנים שהפקידו אצל אחד זה מנה וזה ק\"ק כו' דישבע לכל אחד מהן שהפקיד מהן מאתים ונוטל שאני פקדון דכיון שמפקיד אותו לזמן רב מקרי פושע דהו\"ל למידק וליכתוב שם כל אחד על כיס שלו מה שאין כן במקח דלפי שעה רוצים הדמים לא הו\"ל למידק דסבור מיד יביא אחד מעותיו וכ\"כ הנ\"י ז\"ל בפרק המפקיד והרשב\"א ז\"ל הובאו דבריו בס' אסיפת זקנים דצ\"ט ע\"ג יע\"ש וכן נראה שהוא דעת התוס' ז\"ל בפרק המפקיד דל\"ז ע\"ב ד\"ה אמר רבא שכתבו שם דמדנקט מתני' דאתי נמי כר\"ע אביו של אחד מכם דמשמע משום דהוי שמא ושמא אינו חייב לצאת רק יד\"ש דוקא הא הפקידו הן עצמן דמסתמא תבעי ליה ברי ושמא חייב מדינא אע\"ג דלא עביד איסורא כיון דהוה ליה למידק נמצא דהוו תרי סתמי דסתרן אהדדי דבפרק האשה שלום סתם לן מתני' כרשב\"א דבמקח כיון דלא עביד איסורא אפי' ר\"ע מודה דפטור ובפ\"ה סתם לן דאף בפקדון דלא עביד איסורא חייב לר\"ע אלא ודאי דשאני פקדון ממקח וכן מוכח ממ\"ש שם ע\"א ד\"ה גזל וז\"ל ואפי' לר\"ע דאמר דישלם לכל אחד ואחד היינו משום שיודע בודאי שהוא חייב לאחד מהן אבל גבי ברי ושמא יודה דפטור שאינו חייב כלל עכ\"ל וי\"ל דאמאי הוצרכו לזה ואמאי לא תי' דשאני הכא דהו\"ל למידק כמ\"ש בגמ' ודוחק להעמיס זה בתי' אלא נר' דס\"ל דגבי מקח לא הו\"ל למידק כמ\"ש הנ\"י והרשב\"א ומש\"ה הוצרכו לחלק בהכי לת\"ק דהרשב\"א דס\"ל דאף במקח פליגי ר\"ט ור\"ע וכיון שכן קשה ממ\"ש בד\"ה התם מבעי ליה וז\"ל וא\"ת דבפ' הגוזל קמא קאמר מעשה בחסיד אחד שבא לפני ר\"ט וא\"ל הנח דמי מקחך ביניהם ותסתלק ולא בעי חסיד לצאת יד\"ש כו' והשתא מאי קשיא ליה הא כיון דמקח לא הו\"ל למידק הו\"ל כפקדון בכרך א' דפטור אפי' לצאת י\"ש לפי שיטת ז\"ל שם וכן קשה גם כן ממ\"ש שם בד\"ה ומי אמר דלצאת י\"ש אפילו ר\"ט מודה שמשלם לכל אחד ואחד אע\"ג דלא עביד איסורא ומתני' אוקמינא לה כר\"ט וקתני אביו של אחד מכם כו' נותן לכל א' וא' ומאי ראיה שאני פקדון דהו\"ל למידק ויש ליישב דס\"ל דה\"ט דלא הוה ליה למידק לא מהני אלא לפוטרו בידי אדם דביד\"ש אפי' בלאו ה\"ט נמי חייב מידי דהוי אמנה לי בידך והלה אומר איני יודע דחייב לצאת יד\"ש אע\"ג דלא הוה ליה למידק ודוקא בפקדון דאיכא טעמא דאתון לא קפדיתו מש\"ה הוא דפטור אפילו לצאת יד\"ש משא\"כ במקח דליכא טעמא דאתון לא קפדיתו דמה להם למוכרים למעבד דכל המוכרים צריכים למכור בשוק וכמ\"ש בס' א\"ז משם תלמידי הרי\"ף ז\"ל וא\"ל כמ\"ש הרב ש\"ך סי' רכ\"ב סק\"ד דדוקא בפקדון שהפקידו ב' זה מנה וזה מאתים שייך למימר אתון גופייכו לא קפדיתו כיון שהפקידו ב' יחד יש לחוש לחילוף אבל הוא שלא מכר רק א' לא שייך לומר כן דמהיכא תיתי יאמר אחר שמכר דבר שלא היה מעולם עכ\"ל יע\"ש והילכך אע\"ג דלא הוה ליה למידק חייב לצאת יד\"ש כיון דזה טוען ברי וזה טוען שמא ומה שהביאו ראיה ממתני' דאביו של א' מכם היינו לומר דכיון דבפקדון אפילו בשמא ושמא חייב לצאת יד\"ש ה\"ה נמי במקח בברי ושמא אע\"ג דלא הוה ליה למידק שחייב לצי\"ש: ובהא ניחא מה שהקשה הרב ש\"ך ז\"ל שם בסימן הנזכר סק\"ו על מרן הב\"י ז\"ל שפסק בסי' רכ\"ב בלקח מה' בני אדם דחייב לצאת י\"ש אע\"ג דלא הוה ליה למידק אסור ובסי' ס\"א פסק דבכרך אחת אפילו לצאת יד\"ש אינו חייב יעויין שם שהניחו בצ\"ע כנ\"ל ודו\"ק : והתוס' בפרק הגוזל קמא דק\"ד ד\"ה שכבר כתבו בתירוץ הב' וז\"ל א\"נ אפילו לצי\"ש אינו חייב לר\"ט אלא בגזל אבל בפקדון ומקח דלא עביד איסורא לא וכן משמע בפרק המפקיד דכי רמי התם גזל אגזל משני הכא בבא לצאת י\"ש ולעיל מיניה כי רמי פקדון אפקדון לא בעי לשנויי הכי עכ\"ל וראיתי להרב ח\"ה בפרק המפקיד שהקשה וז\"ל וצ\"ע לתי' דהאיך מתוקמא רישא או אביו של אחד מכם כו' דנותן לכל א' מנה וי\"ל לשיטתם שם דרישא דגזלתי אתיא כר\"ט אבל רישא דאביו של א' כו' לא אתייא כר\"ט אלא כר\"ע אבל התוספות דהכא ימאנו בזה כמ\"ש להדיא לקמן כיון דאוקימנא מתני' דגזלתי כר\"ט אתייא הך דאביו של א' כו' נמי כר\"ט עכ\"ל וק\"ל לפי תי' דאם כן מאי האי דכתבו התוס' בפרק המפקיד דכי רמי כו' והא אכתי תקשי להו אפי' לפי שיטתם ואמאי לא משני דרישא בבא לצי\"ש ואליבא דר\"ע וסיפא בדיני אדם ואי משום דלר\"ע אפילו בדיני אדם חייב כשתובעים אותו אם כן מאי ראיה אכתי נימא דאפילו לר\"ט חייב לצאת י\"ש אפילו בפקדון ומאי דלא משני תלמודא הכי משום דבעי לאוקמא למתני' ככ\"ע ואפילו כר\"ע ולכן נ\"ל שמ\"ש התוס' דבפקדון ומקח דלא עביד איסורא אינו חייב לא כ\"כ אלא בפקדון דומיא דמקח היכא דלא הוה ליה למידק דהיינו בהפקידו בכרך אחד וז\"ש א\"נ אפילו לצאת י\"ש אינו חייב אלא בגזל דעביד איסורא והילכך הכא דלא שייך טעמא דהו\"ל למידק כמ\"ש הרשב\"א חייב אבל בפקדון ומקח דלא עביד איסורא וגם לא הו\"ל למידק פטור אפי' לצאת י\"ש ולזה הביאו ראיה מדלא משני תלמודא הכי כלומר מדלא קאמר אלא משמע דאכתי קאי שנוייא דלעיל דרישא דחייב בבא לצי\"ש מיירי בב' כריכות וסיפא בכרך אחד ופטור אפי' לצי\"ש כמ\"ש כאן כנ\"ל ודו\"ק. ודעת הרא\"ש בפרק המפקיד נראה שלא כדעת התוס' דכל שתובעים אותו אפילו בכרך אחד חייב לצי\"ש שכ' שם וז\"ל אבל הפקידו זה בפני זה זה מנה וזה ר' אי תבעי ליה פטור דלא הו\"ל למידק ואי לא תבעי ליה פטור אפי' לצאת י\"ש ע\"כ משמע דדוקא בדלא תבעי ליה הוא דפטור אפי' לצי\"ש ולפי דבריו צ\"ל דסיפא דקתני שנים שהפקידו נותן לזה מנה כו' מיירי בדיני אדם ובכרך אחד דאלו בשני כריכות אפי' מדיני אדם חייב לר\"ע והיינו שכתב דמדלא קאמר אלא משמע דאכתי צריכנא שנוייא דלעיל דרישא מיירי בשני כריכות ובבא לצי\"ש וסיפא בכרך אחד ובדיני אדם והא דנקט בב' שהפקידו חידושא אשמועינן דאפי' בטוען ברי אפ\"ה פטור מדיני אדם ואפשר שהכריחו להרא\"ש לומר כן ממאי דפריך בגמרא ומי אמר רבא כל בב' כריכות הו\"ל למידק והאמר רבא כו' דק\"ל קו' התוס' ז\"ל שהקשו בד\"ה ומי דהא מתני' אוקימנא לה בבא לצי\"ש מש\"ה הוצרך לומר דב' שהפקידו לא מיירי אלא מדיני אדם ומש\"ה פריך דמדאוקי רבא לסיפא דפטור בדיני אדם בכרך אחד משמע דבב' כריכות חייב מדיני אדם דאלו מדיני שמים חייב אפי' בכרך אחד ועוד הכריחו להרא\"ש מהא דקי\"ל במנה לי בידך והלה אומר איני יודע דחייב לצי\"ש אע\"ג דלא הוה ליה למידק והילכך ה\"נ אפי' בכרך אחד דלא הו\"ל למידק חייב והתוס' חלקו במ\"ש לעיל וא\"נ דשאני התם דהו\"ל ברי ושמא משא\"כ בשיודע בודאי שאין לו משל אחרים אלא ג' מאות וכמו שחילקו כן התוס' לר\"ט ד\"ה גזל (ועיין בהרב\"ח סי' הנז') וכן מבואר שיטה זו בס' אסיפת זקנים משם הר\"ן ע\"ש ועיין בהרב גד\"ת דף קע\"ב ע\"ב ודלא כמ\"ש הב\"ח דלהרא\"ש סיפא דב' שהפקידו מיירי בשאין תובעים אותו ובכרך אחד דליתא שהרי מתני' קתני בהדיא זה אומר שלי ק\"ק כו' משמע דטוענים ודאי כן ותו דאי מיירי בדלא תבעי ליה ברי א\"כ אמאי הוצרכו לאוקומי בכרך אחד אפי' בב' כריכות נמי יהא פטור אפי' מלצי\"ש מטעמא דמפקיד הו\"ל למידק וכמ\"ש הרא\"ש דמש\"ה קתני במתני' אביו של אחד מכם ולא קתני אחד מכם הפקיד אצלי דבכ\"הג אפי' לצי\"ש לא מחייב דמפקיד עצמו הו\"ל למידק כנ\"ל פשוט ומ\"מ מ\"ש הרא\"ש ולא דמי למנה לי בידך והלה אומר איני יודע דחייב לצי\"ש כדאיתא בפ' הגוזל קמא דהתם ברי ושמא והכא ברי וברי הם דברים תמוהים וכמו שתמ' הרב גד\"ת וז\"ל ולא ידענא אהיכא קאי דאי אדסליק מיניה דבב' כריכות חייב בפקדון אי מדינא תבעי לי' וע\"ז הרגיש דמ\"ש מנה לי בידך והלה אומר איני יודע דחייב לצי\"ש ולא מן הדין לא מצאתי מקום לא לקו' ולא לתי' דהכא בב' כריכות שאני דהו\"ל למידק כמ\"ש בגמרא כו' וגם תי' אין לו מובן דאדרבא איפכא דכל שנפקד טוען שמא מתחייב יותר מהיכא דטוען ברי ואי אדלעיל קאי שכתב דבכרך אחד פטור אפי' לצי\"ש היינו בדלא תבעי ליה גם בזה אין מקום לקו' ולא לתי' דהתם איכא תובע ברי הכא ליכא תובע ומאי האי דקאמר התם ברי ושמא הכא ברי וברי משמע דתבע ליה והא ליתא יע\"ש שהניחו בתימא ולא מצא מקום ליישב דבריו כי אם כו' ואם איישר חילי אמינא דט\"ס נפל בדבריו וצ\"ל התם ברי ושמא הכא שמא ושמא שהוא ממש כמ\"ש עכ\"ד ועיין במרן הב\"י סי' הנזכר שהביא דברי הרא\"ש אלו כמו שהם בלתי הגהה ולכן נרא' לי לומר דדברי הרא\"ש קאי אדסליק מיניה שכתב דכל שתובע אותו חייב מדינא ומ\"ש הרב הנז' דא\"כ מאי קו' התם שאני דהו\"ל למידק י\"ל דלא משני הכי משום דאכתי הוה ק\"ל לת\"ק דרשב\"א ס\"ל דאף במקח נחלקו ר\"ע ור\"ט אע\"ג דגבי מקח לא הו\"ל למידק כמ\"ש לעיל וכן הוא מוכרח שדעת הרא\"ש כן ממש בפקדון דחייב בב' כריכות ובמקח כתב דפטור וההיא דר\"ן דמנה לי בידך משמע דאליבא דכ\"ע היא מדלא קאמר עלה כתנאי היא וכ\"כ הרמב\"ן הובא בס' א\"ז ע\"ש וכן צ\"ל ג\"כ לדעת התוס' ז\"ל שהקשו בד\"ה הנז' וכמ\"ש לעיל ומ\"ש הרא\"ש דהתם ברי ושמא והכא ברי וברי כונתו לומר דהתם במה שזה טוען ברי הלה טוען שמא שאינו יודע שהוא חייב כלל משא\"כ הכא דהוי ברי וברי דלנפקד נמי ברי לו שהוא חייב לאחד מהם והוא ממש כתי' התוס' בד\"ה גזל כנ\"ל ליישב דברי הרא\"ש ע\"צ הדחק ומה שהקשה הרב הנז' דקע\"ג ע\"א לדעת רבי' בפ\"ה מה' שאלה ופקדון שכתב דדוקא בכרך אחד ממש הוא דפטור דא\"כ מאי האי דקאמר בגמרא סיפא נעשה כמי שהפקיד כו' וכן הקשה הרב לח\"מ ע\"ש לק\"מ שגי' הגאונים ורבינו היתה סיפא שהחזיק לו בכרך אחד עיין בס' א\"ז דצ\"ט ע\"ד ופשוט:"
+            ],
+            [],
+            [
+                "<b>הטוען </b>\n<b> את חבירו כו' והואיל והוא נשבע ונוטל ה\"ז נשבע בנקיטת חפץ.</b> כתב ה\"ה זה דבר מוסכם מכל הגאונים שאפי' מי שבידו משכון שהוא נאמן עד כדי דמיו ה\"ז נשבע בנק\"ח וכ\"כ רבינו בפי\"ג מה' מו\"ל דין ג' וכן כתב הרא\"ש ר\"פ כל הנשבעין וז\"ל ומקצת הגאונים כתבו שהמלוה על המשכון שנאמן לטעון עד כדי דמיו כיון דלאו אגופ' דמשכון קטעין כו' לית ליה בלא שבוע' חמורה והביאו ראי' לזה ממה ששנינו המכיר כליו וספריו כו' ישבע כמה הוציא ויטול ואילו טען לקחתים ממך נאמן בשבועת היסת ועכשיו נשבע ונוטל כעין שבועה דאורייתא ע\"כ ומשמע שהרא\"ש הודה לדברי הגאונים הללו מדלא חלק עליהם וכ\"כ מרן הב\"י סי' פ\"ט מחודש ט' ויש לדקדק לדעת הרא\"ש מאי ראי' מההיא דהמכיר כליו וספריו התם שאני דהו\"ל מיגו דהעזה ומיגו לפוטרו משבועה לא אמרינן וכמ\"ש הרא\"ש לעיל מזה ע\"ש אמנם במלוה על המשכון דהוה ממעיז למעיז ה\"נ דאמרינן מיגו וכן קשה לדברי הגאונים הללו שהרי כפי הנרא' מבואר מדבריהם דס\"ל דאמרינן מיגו לפוטרו משבועת היסת ודוקא במלוה על המשכון הוא דלא אמרינן משום דבעי לאפוקי ממונא מרשותא דחבריה והשתא קשה דהרי שבועת השומרים דאיכא למימר מיגו ואפי\"ה משתבעי והרא\"ש לא מצא מנוח לזה אלא משום דשבועת השומרים הוי מיגו דהעז' ומיגו דהעזה לפוטרו משבוע' לא אמרינן אכן לדעת הגאונים דלא ס\"ל הכי מדהביאו ראי' מההיא דהמכיר קשה ולכאור' היה אפשר ליישב לזה ולומר שדעת הרא\"ש והגאונים הללו כמ\"ש הרב ש\"ך סי' פ\"ב בכללי מיגו סעיף ו' דדוקא בשחבירו מפקיד אצלו או מלוה לו שהאמינו מתחיל' ושוב אין לו עסק עמו אלו היה טוען בפקדון לא הד\"מ או החזרתיו או בהלואה פרעתי כולו הוי העזה דכופר נגדו בזה שהאמינו בתחיל' משא\"כ בשלא הפקידו או הלוה לו אפי' היה טוען לקחתי כמו בהנהו עיזי לא הוי העז' ודלא כמ\"ש שם בתי' הב' שדעת הרא\"ש לחלק בין ממון לשבועה כדעת הריב\"ש ולפ\"ז צריך לומר שמה שהוצרך הרא\"ש לעיל לומר דכיון דשבועת שכיר תקנתא דרבנן היא במיגו כל דהו מהני היינו משום דהתם נמי הוי כמלוה ופקדון שהרי האמינו השכיר מתחיל' ששכרו שלא בעדים ודוק אמנם אכתי קשה לדעת הר\"ן שכתב בפרק כל הנשבעים כדעת הריב\"ש דמיגו דהעז' לאפטורי משבוע' לא אמרינן אפי' היכא דלא האמינו תחיל' כמו בהנהו עיזי דפ' ח\"ה ואלו שם בסמוך כתב ויש שהביאו ראי' לדין זה ממה ששני' דהמכיר כליו כו' ואע\"פי שאין זו ראי' אצלי משום כו' והשתא קשה דאמאי הוצרך לזה ואמאי לא תירץ בפשיטות דהתם הוי מיגו דהעז' ודוחק לומר שהוצרך ליישב אפי' לפי סברת' ולכן נרא' דלק\"מ משום דמ\"ש הרא\"ש והר\"ן דמיגו דהעז' לא אמרי' לאפטורי משבוע' היינו לדידן דקי\"ל דשבועת השומרים איתי' אפי' במפקיד שלא בעדים וקי\"ל כרב ושמואל דבשכרו שלא בעדים מתוך שיכול לומר להד\"מ יכול לומר שכרתיך ונתתי לך שכרך אהא הוא שכתבו דשבועת השומרים ה\"ט משום דהוי מיגו דהעז' דלא אמרי' לאפטורי משבוע' ושבועת שכיר שאני משום דאינו אלא תקנה אמנם לרמב\"ח דקאמר כמה מעליא הא שמעתתא וקאמר דשבועת השומרים דחייב רחמנא לא משכחת אלא בהפקיד בשטר ע\"כ דס\"ל דמדינא הוא דאמרי' מיגו דהעז' בעלמא ואף לאפטורי משבועה אם כן אם איתא דטעמא דמתניתין דהמכיר כליו היינו משום דלא אמרינן מיגו דהעזה לאפטורי משבועה אם כן תיקשי ליה לרמב\"ח מתניתין וכיון דע\"כ לרמב\"ח טעמא דמתניתין הוא משום דכיון דלאו אגופיה דמשכון כו' לית לן לומר דבהא נמי פליגי רבא ורמב\"ח ומן האמור בזה נרא' דמ\"ש הרב ל\"מ בפ\"ח מה' טוען ונטען דין ו' דהחולקין על רבי' בפ\"ג מהלכ' מ\"ול יתרצו להך מתניתין דהמכיר כליו דהוי מיגו דהעזה דאם היה אומר לקוח הא בידי היה מעיז וכמ\"ש הרא\"ש ז\"ל ע\"ש ליתא דאם כן אכתי תקשי להו מתניתין לרמב\"ח ויש ליישב דבריו עיין בהרב מש\"ל ה' מל\"ול פ' כ\"א דין א' בתוך התשובה ומ\"מ נראה שאשתמיט מהרב ל\"מ ז\"ל דברי הר\"ן שבפרק כל הנשבעין גם מ\"ש בפ\"ב מהלכות שכירות דין י\"ב דבהנהו עיזי דאכלי חושלא מודה הראב\"ד משום דהוי מיגו דהעזה ליתא ועיין בבה\"ת שער ק\"ט חלק ב' שכתב משם הראב\"ד דבהנהו עיזי היינו טעמא משום דכל דכל דהאי ידע והאי לא ידע לא גבי מיניה אלא בשבועה ע\"ש ודע שלדעת הגאונים הללו הקשו המאור והרמב\"ן ז\"ל מברייתא דפרק כל הנשבעין דמ\"ו ע\"א דקתני הנותן טליתו לאומן אומן אומר ב' קצצת לי והלה אומר לא קצצתי לך אלא אחת כל זמן שהטלית ביד אומן על בע\"ה להביא ראיה נתנה לו בזמנו נשבע ונוטל עבר זמנו המע\"ה ומשמע דדוקא כשנתנה לו הוא שצריך לישבע הא ברישא נוטל בלא שבועה משום דמהימן אומן במיגו דאי בעי אמר לקוחה היא בידי וכן הק' הר\"ן ז\"ל שם ע\"ש מה שתי' וראיתי להרב ש\"ך ז\"ל סימן פ\"ט סק\"י שהקשה לדעת הטור סי' הנזכר ורבי' בפי\"א מה' שכירות דין ח' שפסקו כהך ברייתא דהנותן לאומן וכתבו דכל זמן שהטלית בידו הרי האומן נשבע בנק\"ח שהרי מברייתא מוכח בהדיא דברישא נוטל בלא שבועה ובין לתי' הרמב\"ן דשאני אומן ובין לתי' הר\"ן שם מ\"מ מדברי כולם משמע דפשט' דברייתא דאומן א\"צ לישבע בנק\"ח ותמ' על הר\"ן וה\"ה ז\"ל שלא התעוררו על הרמב\"ם בזה עכ\"ל יע\"ש ועיין בנ\"י פ' ח\"ה דק\"ע ע\"ב ולע\"ד נראה דלק\"מ שכפי מ\"ש הר\"ן שם וז\"ל ולא עוד אלא אפי' תאמר שמלוה על המשכון אפי' בא לשתוק ולהחזיק מה שבידו צריך לישבע לדעת הגאונים אפי\"ה פועל שאני דכיון דחזינן בגמ' דיהבינן ליה אגריה בלא שבועה אי לאו משום פיוס בע\"ה כשתופס משכון אין בע\"ה צריך פיוס דכיון דלא מהימן ליה שהרי הן חולקין בקציצה כבר הוא מפוייס כשהאומן מחזיר לו טליתו שהרי מתיירא שמא יאמר החזרתי עכ\"ד ומה שהקשה הרב הנזכר שם לדברי הר\"ן הללו דע\"כ לא בעי בש\"ס למימר דליתיב לי' בלא שבועה אלא גבי פועל כשאומר פרעתיך ומטעמא דבע\"ה טרוד בפועליו אבל בקציצה הא אמרינן התם להדיא דמדכר דכירי אינשי ואף בשבועה לא שקיל כדפריך התם א\"ה אפי' קצץ נמי אלמה תניא כו' ומשני קציצה מדכר דכירי לה ע\"ש לע\"ד לק\"מ דנהי דהכי אמרי' התם דקציצה מדכר דכירי אינשי היינו לרבנן דר\"י אמנם ר\"י פליג בזה וס\"ל דאף בקציצה לא דכירי אינשי כדאי' התם ואם כן הר\"ן ז\"ל דקאי להך ברייתא דהנותן לאומן דמוקמינן לה התם כר\"י דקציצה נמי לא דכירי וכמ\"ש התוס' בפרק ח\"ה דמ\"ה ע\"ב ד\"ה נתנה לו ע\"ש משום הכי כתב דכיון דיהבינן ליה אגרא בלא שבועה כו' ומההיא ירושלמי דגרסינן הי' בידו משכון בהא נוטל בלא שבועה ומייתי לה הר\"ן שם ליכא לאקשויי מידי דהתם איירי בירושלמי בטוען שכרתיך ונתתי לך שכרך ואה\"נ דבקציצה ס\"ל לירושלמי לדידן דקי\"ל כרבנן דר\"י דקציצה דכירי אינשי דנשבע ונוטל וכמו שכן צ\"ל גם כן לפי תי' שם ע\"ש וא\"כ מעתה לק\"מ על הטור ורבינו שפסקו דנשבע אומן בנק\"ח משום דכיון דאנן קיימא לן כרבנן דר\"י דקציצה דכירי אינשי הוה ליה כשאר מלוה על המשכון דנשבע בנק\"ח דבהא לא שייך טעמא דהר\"ן ז\"ל ומ\"מ ק\"ל על דברי הר\"ן הללו במ\"ש דכיון דחזינן בגמ' דיהבינן לי' בלא שבועה אי לאו משום פיוס בעל הבית כו' שהרי הוא ז\"ל כתב לעיל במאי דפריך בגמרא וליתיב לי' בלא שבועה וז\"ל ליכא לפרושי כו' אלא ודאי ה\"ק נהי דמדינא ודאי אפילו בשבועה לא שקיל הוה לן לתקוני דליתיב ליה בלא שבועה שהרי נושא נפשו על שכרו ושכרו מעט ואיכא למיחש לכדי חייו כו' ע\"ש וכיון שכן הך טעמא לא אהני אלא בשטוען שכרתיך ונתתי לך שכרך דאיכא משום כדי חייו אמנם באומן אומר לו קצצת ב' ובע\"ה אומר לא קצצתי אלא אחד מיירי במודה במקצת שהרי מוקמינן לברייתא כר\"י ליכא בהו משום כדי חייו כדי שנא' דנשקול בלא שבוע' וכמ\"ש הר\"ן שם בסמוך אמאי דפריך בגמ' א\"ה אפילו בקציצה נמי דה\"ק דאא\"ב דמשום כדי חייו שדייוהו אשכיר משום הכי בקציצה לא תקינו שישבע ויטול מפני מחלוקותם של ב\"ה ושכיר דקציצה אינו אלא דבר מועט כו' ליכא למיחש משום כדי חייו יע\"ש וכ\"כ עוד שם לדעת הרי\"ף דבכופר בכל כגון שפרע אותו סלע שהוא מודה לו או שא\"ל הילך לא ישבע ב\"ה לפי שלא תקנו חכמים בקציצה כלום כיון דליכא משום כדי חייו יע\"ש וי\"ל בדוחק ובמה שתי' עוד הר\"ן בתחילת דבריו דאף הגאונים לא אמרו אלא בבא לגבות חובו מן המשכון שכיון שבא ליטול צריך לישבע כו' הא אלו רצה לשתוק ולהחזיק במה שבידו והלה תובעו משכונו אינו נשבע אלא היסת יע\"ש אין להקשות דאם כן אדתני סיפא נתנה לו בזמנו נשבע ונוטל ליפלוג וליתני בדידה בד\"א כשלא בא אומן לגבות אבל בא אומן לגבות ישבע ונוטל דאיכא למימר דברייתא אתא לאשמועינן דקציצה נמי דכירי אינשי כר\"י וא\"כ אי הוה תני לן בבא אומן לגבות הו\"א דדוקא כשהיא ביד האומן ואיכא מיגו דלקוחין הוא דנשבע ונוטל אבל בנתנה לו לא קמ\"ל וזה פשוט: ומ\"מ נראה דתי' זה של הר\"ן לא ניתן ליאמר לקצת מן הגאונים שהביאו ראי' לדין זה דמלוה על המשכון ממתני' דהמכיר כליו וספריו שהרי בההיא דהמכיר כליו אין הלוקח תובעו שיתן לו מעותיו אלא אדרב' שותק ורוצה להחזיק במה שבידו אלא דהלה תובעו שיתן לו כליו ואם כן אפילו לדידהו נמי היכי ניחא להו מתניתין הא הו\"ל דאינו נשבע מה\"ט וכן נראה שהוא דעת רבינו ממ\"ש בפ\"ח מהלכות טוען ונטען דין ו' מכאן אתה למד כו' כדברי הגאונים הללו ועיין בכ\"מ ובלח\"מ שם ועיין בש\"ך סי' ע\"ב ס\"ק ס\"ט ודוק: ועוד נלע\"ד לקושית הרב ש\"ך שהקש' על רבינו והטור דלק\"מ שהרי כתב הרמב\"ן במלחמותיו וז\"ל ואפשר דלצדדין קתני דעל ב\"ה להביא ראי' או יביא ראי' ויטול טליתו או ישבע אומן ויטול שכרו ומפני שברשות היא לא חש לפרשה כדקתני סיפא המוציא מחבירו עליו הראיה שפי' לצדדין עכ\"ל יע\"ש ואם כן א\"ל שזו ג\"כ דעת רבינו והטור וכן מצאתי בשיטה כ\"י להרשב\"א וז\"ל יש מקשים בהך ברייתא דקציצה דקתני כו' וליתא דכבר פי' הר\"י הלוי הכא דברישא נמי נשבע ונוטל ואפשר לי לפרשה לפי דבריו דה\"ק כל זמן שהטלית ביד אומן על הב\"ה להביא ראי' או ישבע אומן ויטול ואל תתמה שהרי אמרו כן בכיוצא בזה דתניא אומן אומר ב' קצצת לי כו' המע\"ה ופי' ר\"ן דלצדדין קתני וא\"ת מה בין רישא לסיפא דקתני נתנה לו נשבע אומן ונוטל י\"ל דה\"ק כל זמן שהטלית ביד אומן אפילו לאחר זמנו נשבע ונוטל אבל אם נתנה לו בזמנו דוקא נשבע ונוטל הא לאח\"ז לא עכ\"ל אלא דק\"ל טובא מהא דגרסינן בפרק חזקת דמ\"ה ע\"ב מתיב רבא לסיועי' לרבה הנותן טליתו לאומן כו' ה\"ד אי דאיכא עדים נחזי עדים מאי קאמרי אלא לאו דליכא עדים וקתני אומן מהימן מיגו דאי בעי א\"ל לקוחה היא בידי מהימן נמי אאגריה ע\"כ והשתא אם איתא דברייתא דקתני על ב\"ה להביא ראיה לצדדין קתני כמ\"ש הרמב\"ן מנ\"ל דטעמא דבריית' משום מיגו דלקוחין אימא דטעמא דברייתא משום דס\"ל דקציצה נמי לא דכיר כדאוקימנא לה פרק כל הנשבעין וכמ\"ש התוספות שם ומשום הכי מהימן בשבועה ואי משום דרישא דברייתא איירי אפילו בעבר זמנו כמ\"ש הרשב\"א ובעבר זמנו הא אמרינן בפרק כה\"נ דלא תקינו שבועה לשכיר הא ליתא שהרי טעמא דלא תקינו רבנן שבועה הוא משום חזקה אין ב\"ה עובר בבל תלין כדאמרינן התם וגבי אומן כל זמן שהטלית בידו אין ב\"ה עובר בבל תלין כדאמרינן התם וגבי אומן כל זמן שהטלית בידו אין ב\"ה עובר בבל תלין כדאית' פרק המקבל ופסקו רבינו פי\"א מה' שכירות דין ג' יע\"ש ומצאתי למוהריב\"ל ז\"ל ח\"א בדיני מיגו כתב משם הר\"ן אסוגיא זו דפרק חזקת וז\"ל והקשה רבינו נר\"ו ורבה בסיעתיה ל\"ל לאורוכי כולי האי בלישניה דמדאוקמא בדליכא עדים וראה פשיט' דטעמא משום דלקוח הוא כו' ותי' נר\"ו משום דהו\"א דלאו משום מיגו הוא דנאמן אלא מטעמא דקציצה לא דכירי לה אינשי וכיון דלא דכיר לה ב\"ה ועוד שהטלית ביד האומן הרי הוא נאמן או יפרע ב\"ה או ישאר טלית' ביד האומן ועוד הקשה אם כן מי הזקיקו לרבא שלא לומר דמשום דקציצה לא דכירי אינשי הוא ותירץ משום דשמואל סבירא ליה דקציצה לא דכירי אינשי כדאיתא פרק כל הנשבעין לא ניחא לי' לאוקומא דלא כשמואל עכ\"ד. ולפי הנראה שדעתו ז\"ל שהוא מפרש כפירוש הר\"ן ן' מיגאש דברייתא דקתני על ב\"ה להביא ראי' או ישבע אומן או יביא ראי' ב\"ה קאמר ומשום הכי הוקשה לו דאימא דטעמ' דבריית' משום דקציצה לא דכירי אינשי האמנם תי' ז\"ל אין לו מובן שהרי בפרק כל הנשבעין אוקימנא להך ברייתא כר\"י דאמר דקציצה לא דכירי אינשי ודלא כשמואל וכן יש לתמוה על הנ\"י ז\"ל שכתב בפרק חזקת שם וז\"ל נתנה לו בזמנו נשבע ונוטל משום דב\"ה טרוד בפועליו והכא לא מיירי בקציצה שפיר נזכר ב\"ה מה שקצץ אלא מיירי שמתעצמים על הפרעון עכ\"ד ולדברי הר\"ן הי' אפשר לומר בדוחק שכונתו לומר דאע\"ג דסיפא דברייתא ר\"י היא תלמודא בעי לאוקומי רישא דברייתא ככ\"ע אכן דברי הנ\"י צ\"ע עוד הקשו הרמב\"ן והרשב\"א ז\"ל בשיטה כ\"י והראב\"ד הביאו הרב התרומות שער מ\"ט ח\"ב לדעת הגאונים הללו מההיא עובדא דרבה בר ששון בפרק חזקת דקאמר אי מהדרנא ליה ארעא כו' אמור רבנן הבא ליפרע מנכסי יתומים לא יפרע אלא בשבועה אלא אכבשיה לשטר משכנתא אוכלה שיעור זוזי דמיגו דאי בעי' אמינא לקוחה היא בידי מהימנא כו' והשתא לדעתם ז\"ל איך ניצול רבה ב\"ש מהשבועה הא הו\"ל בהא דטוען על המשכון דלא מיפטר במיגו ועיין בש\"ך וראיתי להרב גד\"ת שער י\"ד ח\"א דפ\"א ע\"ד שרצה לחלק ולומר דע\"כ לא כתבו הגאונים אלא דוקא כשאין המיגו מעלה ומוריד לענין הממון עצמו דבלא המיגו יש לו להוציאו או להחזיקו אלא שאם לא היה כאן מיגו היה מחויב שבועה ואתה בא לפוטרו מהשבועה מכח המיגו כגון בההיא דמשכון פי\"ג דמלוה שאם הוי שם עדים שחפץ זה הוא משכון בידו ולא ידעו כמה שאין לו בזה שום מיגו הוא נוטל הממון שטוען עליו אבל לא יטול אלא בשבועה וכשאין שם עדים דיש לו מיגו דשלי הוא לא נימא יועיל המיגו מיהו לפוטרו משבוע' וכן בההיא דשותפין פ\"ט מהלכות שלוחין בין בעדים בין שלא בעדים הוא פטור מן הממון אלא שבעדים הוא מחויב לישבע ובדליכא עדים רוצה להפטר מהשבועה מכח המיגו משא\"כ בההיא דרב\"ש שטוען משכונא הן בידי ויש לי עליהן חוב כך וכך שאם היה קול שהיה של יתומים אינו נאמן עכשיו כשאכלה שני חזקה בחיי אביהם מועיל המיגו על עיקר הממון וכיון שכל עצמו של המיגו הוא בא על תמצית הטענה עצמה אגבה יועיל ג\"כ שלא ישבע דלא שייך לומר אין אומרים מיגו לאפטורי משבועה כיון שאין אנו משתמשים ממנו בעיל' ראשונה על פיטור השבועה א\"ד ז\"ל עיין בהרב כנה\"ג ח\"א סימן פ\"ב בהגהת ב\"י שהביא כלל זה בלי חולק ולע\"ד ליתא להך כללא ואמינא לה ממ\"ש רבינו פ\"ט מהלכות טוען ונטען דין ב' וז\"ל לפיכך אם טען האומן ואמר ב' קצצת לי בשכרי וב\"ה אומר לא קצצתי לך אלא אחד אם היה הכלי נראה בפניהם הואיל והאומן אין לו בו חזקה כו' ואם אין הכלי נראה בפניהם הואיל והאומן נאמן לו' לקוח הוא בידי יכול לטעון עד כדי דמיו ונשבע בנק\"ח ונוטל כדרך כל הנשבעין ונוטלין ע\"כ הנה מבואר דאע\"ג דהמיגו מועיל על עיקר הממון שהרי אם היה הכלי נר' בפניהם לא היה נאמן וב\"ה נשבע אפי\"ה כתב רבינו ז\"ל דנשבע בנק\"ח משום דאין אומרים מגו לפוטרו משבועה גם מלשון רבינו ז\"ל שלפנינו מוכח בהדי' הכי שכתב הטוען כו' הואיל ואין שם עדים שמעידין שגזל ה\"ז נשבע וגובה חובו מן המשכון שהפה שאסר הוא הפה שהתיר והואיל והוא נשבע ונוטל הרי זה נשבע בנק\"ח הרי מבואר דאע\"ג דאם היה שם עדים לא היה נאמן ובשאין שם עדים נאמן על עיקר הממון כמ\"ש שהפה שאסר כו' אפ\"ה לא מהני האי מיגו לפוטרו משבועה ומ\"מ בלא פטורי מממון אפשר לחלק בהכי כמ\"ש הרב דהיכא שהמיגו מועיל לפוטרו על עיקר הממון אגבה מהני נמי לפוטרו משבועה אפילו לדעת רבינו ז\"ל ובהכי יש ליישב מה שהקשה הרב הנז' על השגת הראב\"ד שבפ' י\"ד מה' טוען דין ט' שכתב וז\"ל ועוד אני אומר שלא יועיל מיגו לגבות לכתחילה בלא שבועה מידי דהוה אמלוה על המשכון כו' ורב\"ש דקא בעי למיפטר נפשיה משבועה אחר אכילה קאמר ע\"כ והק' עליו דמשמע שרוצה ליישב דבמה שכבר אכל שהוא להחזיק אז הוא פטור משבועה במיגו וכשהשיג על רבי' הוא מפני שפטרו אף להוציא ולגבות מכאן ולהבא והוא פלאי שהרי השיגו מההיא דמשכון וכלל זה הוא בין להוציא בין להחזיק כדכתב בפ\"ט מהלכות שלוחין אע\"פ שאין שם עדים כו' והראב\"ד לא השיגו נראה שמסכים עמו עכ\"ל יע\"ש ולפי מ\"ש ניחא וכמובן ויש להביא סמוכות לזה ממ\"ש רבי' פ\"ב מה' שכירות דין י\"ב וז\"ל אין לך מי שנשבע מתוך שיכול לומר כך וכך וישבע בנק\"ח אלא השומר שיש עליו שטר בלבד אבל שאר כל הנשבעים בדין מתוך כו' אינן נשבעין אלא היסת והשיג עליו הראב\"ד דהאיכא נשבע על המשכון לדעת הגאונים וה\"ה ישב דבריו וכתב וז\"ל פי' הכונה היא בנשבעין ונפטרים ולא בנשבעי' ונוטלים ובזה נסתלקה ההשגה דודאי יש בנשבעין ונוטלין בדין מיגו שהוא נשבע בנק\"ח והוא המלוה על המשכון כו' אבל דין זה הוא בנשבע ונפטר והכרח הוא זה שלא יהיה אלא בשומר בשטר בלבד שהוא נפטר במיגו לפי שכל שאר הכופרין בכל אין בהם מחוייב שבועה מן התורה אלא בטענת נאנסו עכ\"ל ולכאורה יש לדקדק עליו דאכתי תקשי דהא משכחת נמי בנשבעין ונפטרין דאע\"ג דאיכא מיגו נשבע בנק\"ח כמ\"ש רבינו פ\"ט מהלכות שלוחין דין ד' גבי שבועת השותפים אמנם כפי מ\"ש ניחא דמ\"ש רבינו בה' שכירות כונתו לומר דאין לך מי שנשבע ונפטר מדין מיגו כלומר שאם לא היה לו מיגו אינו נשבע ונפטר אלא משלם ואפי\"ה נשבע בנק\"ח אלא השומר בלבד דאע\"ג דאם לא היה לו מיגו דנאנסו נשבע בעל השטר ומשלם כמ\"ש רבינו שם אפי\"ה נשבע בנק\"ח מהטעם שכתב ה\"ה דכיון דבטענת מיגו היה חייב לישבע שבועת התורה השתא נמי נשבע בנק\"ח אבל בשאר כל הנשבעין מדין מתוך אינו נשבע אלא היסת דכיון דמה שהוא נשבע הוא מדין מיגו שאם לא היה לו מיגו היה חייב לשלם מהני נמי לפטרו משבוע' וזה מדוקדק מלשון רבי' שכתב אבל שאר כל הנשבעין מדין מתוך ודו\"ק ואם כני' אנחנו נר' דס\"ל לה\"ה והראב\"ד דנשבע על המשכון נמי אינו אלא מדין מיגו וכן מוכח מלשון ה\"ה שכתב דודאי יש בנשבעין ונוטלין מדין מיגו כו' והוא המלוה על המשכון משמע דהמלוה על המשכון אינו נשבע ונוטל אלא מדין מיגו דאל\"כ הכי הול\"ל דודאי יש בנשבעין ונוטלין אע\"פ שיש להם מיגו מאי מדין מיגו דקאמר ותו דאם לא כן אמאי הוצרך ה\"ה לתרץ דרבינו לא מיירי אלא בנשבעין ונפטרין הא ההיא דמלוה על המשכון שאני דבלא מיגו הוא נשבע בנק\"ח ומשלם ואנו באים לפוטרו משבועה מכח המיגו ומש\"ה לא אמרי' מיגו לפוטרו משבועה ואע\"ג דמההיא דפ\"ט מה' טוען ונטען ומדין זה שלפנינו מוכח דאפי' בנשבע ונוטל מדין מיגו אפי\"ה נשבע בנק\"ח וכמ\"ש לעיל מ\"מ לא הו\"ל להראב\"ד וה\"ה לאקשויי מדין מלוה על המשכון דלק\"מ אלא מהנהו דוכתי הן אמת שמדברי רבינו שבפי\"ג מה' מו\"ל משמע דאפי' כשאין שם מיגו הוא נשבע ונוטל שכ\"כ אבל אם היו שם עדים שחפץ זה משכון בידו ולא ידעו עד כמה אינו נוטל אלא בשבועה משמע דאע\"ג דאין שם מיגו דלקוחין אפ\"ה נשבע וצ\"ל דמ\"ש רבינו אבל אם היו שם עדים איירי בדליכא ראי' דאי' מיגו דהחזרתי וס\"ל לרבי' דבמגו דהחזרתי לא מהימן בלא שבועה משום דהוי מיגו דהעז' וכ\"כ הסמ\"ע סי' רל\"א כמ\"ש הש\"ך סי' הנז' ס\"ק דאפילו בדאיכא עדים וראה שהוא נאמן בשבועה דמדברי ה\"ה הללו מוכח בהדיא כמ\"ש וכן מוכח מלשון הרא\"ש ז\"ל שבר\"פ כל הנשבעין וכן הוא דעת הרב מש\"ל שם יע\"ש אלא שמ\"ש שם דרבינו אזיל לשיטתיה דס\"ל דבטענה דהחזרתי צריך לישבע בנק\"ח ושאף ה\"ה לא כ\"כ אליבא דרבינו ליתא שמדברי ה\"ה בפ\"ו מה' שאלה ופקדון דין ד' מוכח בהדיא שאף אליבא דרבינו אמרה שכ\"כ שם ואולי שמפני שנתן כאן סימנים אמר כאן רבינו שישבע בנק\"ח וכן מפו' בהדיא מדברי רבינו שבפ\"ב מה' הנז' ואדרבא דברי הכ\"מ שם צ\"ע וכמו שתמהו עליו הל\"מ והרב עצמו שם ומהתימא עליו שנמצא סותר את עצמו ודו\"ק:<br><b> האמנם </b> מדברי מוהר\"י ן' מיגאש רבו נר' דס\"ל דאפי' לאפטורי מממון לא אמרינן מיגו לאפטורי משבועה ואפי' היכא דהמיגו בא לאפטורי על עיקר הממון וזה ממ\"ש הר\"ן פ' כל הנשבעין דשי\"ב וז\"ל תי' הר\"י הלוי דודאי דרבא אית ליה מיגו אלא דס\"ל דלא אמרינן אלא לפוטרו מממון אבל לא לאפטורי משבועה ומשום הכי פריך ואמר מאי מעליותא דנהי דמשום מיגו אית לן למימר שלא ישבע שכיר ויטול מ\"מ ישבע ב\"ה ולא ישלם שהרי שבועה של תקנה מוטלת עליו והכא דאיכא מיגו לא מצינן למימר כו' ומ\"מ ישבע ב\"ה דליכא לאפטורי משום מיגו דמיגו לאפטורי משבועה לא אמרינן דא\"כ דאמרינן מיגו אפילו לאפטורי משבועה שבועת השומרים דחייב רחמנא היכי משכחת לה כו' עכ\"ל והשתא אם איתא דס\"ל דהיכא דהמיגו מועיל על עיקר הממון אמרינן מיגו לאפטורי משבועה מאי ק\"ל לרבא שבועת השומרים היכי משכחת לה נימא דהתם שאני שהמיגו לא בא לפוטרו אלא משבועה שהרי אפי' בלא מיגו וכגון דאפקיד גביה בשטר הוא נשבע ונפטר ומש\"ה לא אמרי' מיגו לפוטרו משבועה משא\"כ בהא דשכרו שלא בעדים דהמיגו בא על עיקר הממון שהרי בדליכא מיגו נשבע שכיר ומשלם ב\"ה ומש\"ה אמרי' דאגב מועיל לפוטרו משבועה אלא ודאי נראה דס\"ל דלא שנא ומינה תברא למ\"ש הרב גד\"ת במכ\"ש כנ\"ל:"
+            ]
+        ],
+        [],
+        [
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>המציל </b>\n<b> מיד לסטים כו'.</b> עיין מ\"ש הרב ל\"מ ז\"ל שדעת רבינו דע\"כ לא נחלקו רבנן ור\"ש אי סתם גזילה יאוש בעלים או לא אלא בליסטים גוי אבל בליסטים ישראל אפילו רבנן מודו וכ\"כ מרן הב\"י סי' שס\"ח שזהו דעת הרא\"ש והם דברים תמוהים כמו שירא' המעיין וכבר תמהו עליו מוהרש\"ל סי' כ\"ז והש\"ך סי' הנז' והעיקר כמו שכתב התוס' דקי\"ד ע\"ב ד\"ה המכיר כליו דע\"כ לא נחלקו רבנן ור\"ש אלא בגנב ישראל אבל בגנב גוי אפילו רבנן מודו דסתם גניבה לאו יאוש בעלים משום דכיון דדייני במי יימר לא מייאש כדקאמר רב אשי התם ובהא ניחא לי מה שהקשה הרב קרבן אהרן בפרשת מצורע דף קמ\"ח אדברי התוס' דפ' מרובה דס\"ו ד\"ה משכבו שהקשה לדעת רש\"י ממתני' דתנן הגנבים שנכנסו לתוך הבית כו' אבל המשכבות והמושבות טהורים אם יש עמהם אשה או נכרי הכל טמא משמע דמטמא משכב שאינו שלו והק' הרב הנז' דמאי קו' דאיכא למימר דמתני' רבנן דר\"ש דלא ממעט מקרא אלא גזול אבל לא גנוב משום דסתם גניבה יאוש בעלים ומתניתין הגנבים קתני וכפי מ\"ש לק\"מ דבגנב גוי אפילו רבנן מודו והנר' דאשתמיט מיניה סוגיא הלזו ועיין במש\"ל ז\"ל ה' כלים פכ\"ד דין ז' ודו\"ק:"
+            ],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>דברים רבים אסרה תורה כו' מפריחי יונים כו'.</b> כתב ה\"ה מפורש בפרק זה בורר למאן דאמר משום ארא כו' ודבריו מגומגמים שהרי הך דינא דרבינו ז\"ל נראה ודאי דאתי אפי' למ\"ד אי תקדמך יונך ליוני דע\"כ לא נחלקו אלא לפוסלו לעדות אבל למ\"ד איסור גזל מודו כ\"ע דאסור מפני ד\"ש דהרי ברייתא קתני בהדי' דיוני שובך יש בהן גזל מפני ד\"ש כדאמרינן התם מ\"ד אי תקדימיך יונך ליוני כו' מ\"ט לא אמר ארא א\"ל מפני ד\"ש בעלמא היא ואם כן איך כתב ה\"ה ז\"ל למ\"ד משום ארא ואף לפוסלו לעדות ג\"כ דלבתר הוסיפו עליהם הגזלנים והחמסנים ואמרינן בגמ' דלא נצרכה אלא למציאת חש\"ו אע\"ג דאינו אלא מפני ד\"ש ואפ\"ה פסולים ה\"נ דארא נמי פסול לכ\"ע דומיא דחש\"ו מהתימה על מרן כ\"מ בפ\"י מה' עדות דין ד' שתמה על רבינו וז\"ל ויש לתמוה שהרי בס\"פ זה כתב וכן לא יונים בלבד כו' אלמא דס\"ל כמ\"ד אי תקדמה יונך ליוני ואם כן איך פסל ארא דהא מדקאמר מפני ד\"ש בעלמא הוא משמע דלא מפסיל יע\"ש שהרי כפי הנראה מבואר דלבתר דהוסיפו הגזלנים ה\"נ ארא פסול ואם כן שפיר איכא למימר דפסק רבינו כמ\"ד אי תקדימך יונך כו' ואפ\"ה כתב דארא פסול לבתר דהוסיפו עליהם: ושוב ראיתי להרב בני שמואל בה' עדות סי' ל\"ד שתמה עליו כן וכתב דלאחר המחילה לא דק באותה סוגיא יע\"ש וליישב דברי מרן נלע\"ד דס\"ל למרן דאף דלבתר דהוסיפו עליהם לא פסלו אלא מציאת חש\"ו דאיכא ביה טפי משום ד\"ש כיון דממוני קא שקלי מיניה בידים משא\"כ בארא כיון דאינו לוקח ממנו בידים אלא על ידי ארא ליכא ביה מפני ד\"ש כולי האי והיינו משום דק\"ל בפשטא דשמעתתא דאמאי ל\"ק לא נצרכה אלא לארא למ\"ד אי תקדמך יונך כו' שהרי משמע דהך תי' קאי אליבא דמ\"ד אי תקדימך יונך מדקאמר א\"נ מפני ד\"ש בעלמא היא דאילו למ\"ד משום ארא מעיקרא נמי פסולים מפני ד\"ש וכמ\"ש התוס' בד\"ה א\"נ וז\"ל וי\"ל דהא דקאמר מפני ד\"ש קאי אלישנא דאי תקדימך יונך ע\"כ ובודאי שכונתם לומר דללישנא דארא לא קאי האי א\"נ דקאמר הש\"ס אלא תי' קמא דמעיקרא סבר חש\"ו לא שכיחי אבל אין כונתם לומר דמאי דאמרי' לעיל מ\"ד אי תקדימך יונך כו' מ\"ט לא אמר ארא מפני ד\"ש בעלמא היא אינו אלא למ\"ד אי תקדמך דלמ\"ד משום ארא ס\"ל דהוי גזל גמור מדבריהם וכמו שכן ראיתי להרב ט\"ז חח\"מ סי' ל\"ד שהבין כן בדבריהם דהא ליתא שהרי ברייתא מפורשת היא בפרק השואל ובפרק שלוח הקן דקתני דיוני שובך ויוני עליה יש בהן גזל מפני ד\"ש אלא משמע דלמ\"ד אי תקדומך יונך אפילו דלבתר דהוסיפו עליהם לא פסלו ארא וכן מצאתי בשיטה מקו' מכ\"י על מס' סנהדרין שכתב כן לחד תי' משם תוספי הרא\"ש וז\"ל מפני ד\"ש נראה דטעמא קמא הוי למ\"ד ארא כו' וטעם שני הוי למ\"ד אי תקדימך כו' אבל למ\"ד ארא לא הוי דמפני ד\"ש היו פסולים מעיקרא ולבסוף כשפסלו מציאת חש\"ו אפילו מאן דמכשר לעיל בארא מודה דאח\"כ הוסיפו ובכלל גזלנים הוא וכי היכי דאמר לא נצרכא אלא למציאת חש\"ו ה\"נ הומ\"ל ליוני שובך ויוני עליה א\"נ במציאת חש\"ו וחמור נמי טפי כדאשכחן ר\"י דפליג בגיטין דאמר גזל גמור מדבריהם וביוני שובך ויוני עליה לא אשכחן דפליגי עכ\"ד: עוד הקשה הרב ב\"ש שדברי מרן בכ\"מ סתרי אמ\"ש בב\"י סי' ל\"ד וז\"ל ובמפריחי יונים אמרו בגמרא כו' וסובר רבי' כמ\"ד אי תקדימך יונך ליוני דהוא דמיא למשחק בקוביא וכ\"ש דארא נמי פסול שהרי יש בו משום גזל ועיין בהרב ל\"מ שכ' דט\"ס הוא וצ\"ל אבל בארא כשר כדאמרינן בגמ' דכשר למאן דאמר אי תקדמיה כו' יע\"ש: ולעד\"ן שדברי מרן לא סתרי כלל והתם מעניניה והכא מעניניה דבב\"י דקאי התם למ\"ש הטור דמפריחי יונים דהיינו אי תקדמיה כו' גם אלו אינן פסולים אלא בשאין להם אומנות אחרת והטעם כמ\"ש הטור שם מפני שאינו מתעסק בישובו של עולם לידע כמה טורח האדם אחר הממון ונקל בעיניו להעיד עדות שקר משום הכי כתב דכ\"ש דארא פסול כלומר כשאין לו אומנות דומיא דתקדמיה יונך שהרי בתקדמיה יונך דליכא ביה משום גזל כלל אפי\"ה פסול מפני שאינו עוסק בישובו של עולם כ\"ש ארא דאיכא ביה לתא דגזל דפסול משום דאינו אלא מפני ד\"ש בעלמא היינו משום דמ\"ד אי תקדמיה לא אתי כרמב\"ח דלדידיה איכא צריכותא דתנא תולה בדעת עצמו ותנא תולה בדעת יונו דאלו לרב ששת ע\"כ צ\"ל דס\"ל כמ\"ד משום ארא וכ\"כ מרן בכ\"מ בד\"ה וכן משחק בקוביא ואם כן אליבא דרמב\"ח דס\"ל דרבנן פליגי אר\"י וס\"ל דאפילו דיש לו אומנות אחרת פסול דארא לא פסיל ביש לו אומנות אחרת כיון דאינו אלא מפני ד\"ש בעלמא אמנם לדעת ר\"י דלא פסיל אלא בשאין לו אומנות אחרת (דהיינו מה שפסק הטור ז\"ל) פשיטא ודאי דאפילו למ\"ד אי תקדמי' יונך דפסול ג\"כ ארא מכ\"ש וכמ\"ש מרן ז\"ל ובכ\"מ דקאי התם למה שפסל רבינו מפריחי יונים בישוב אפילו ביש לו אומנות מש\"ה ק\"ל דאי פסק כמ\"ד אי תקדמיה לא היה לו לפסול ארא ותי' דס\"ל לרבי' כמ\"ד ארא וכיון דארא פסול כלומר אע\"ג דאינו אלא מפני ד\"ש כ\"ש אי תקדמיה יונך דאיכא גזל גמור לדעת רבינו דפסול בשאין לו אומנות אחרת משום דחזקה שמה שאוכל מן הקוביא שהוא גזל כמ\"ש רבי' שם: ובהא ניחא לי מ\"ש מרן הב\"י שם בסי' הנז' בסמוך בד\"ה מאימתי חזרת מפריחי יונים וז\"ל ג\"ז בברייתא שם אלא שמסיים בה אי חזרה בהם חזרה גמורה דאפילו במדבר לא עבדי וסובר רבינו כו' אבל למ\"ד אי תקדימה יונך ליוני צריך לקבל עליו שלא לעשות אפי' בחנם ומאחר שרבינו סובר כמ\"ד אי תקדמיה יונך ליוני שינה הלשון כאן כו' ותמה עליו הרב הנז' שזה נראה סותר למ\"ש למעלה דסובר כמ\"ד אי תקדמיה וכ\"ש ארא שכפי זה הי\"ל להטור לאשמועינן דין חזרת ארא האמור בגמ' אכן כפי מ\"ש הנה נכון משום דאף הטור ז\"ל מודה דארא לא פסול אלא בשאין לו אומנות אחרת אבל ביש לו לא מפסיל והיינו שהטור ז\"ל השמיט דין זה ולא הביא אלא מציאת חש\"ו והילכך השמיט רבינו דין חזרת ארא האמור בגמ' משום דבשאין לו אומנות אחרת כיון דהיינו טעמא משום דאינו עוסק בישובו של עולם אפילו במדבר נמי איכא משום ה\"ט כנ\"ל:"
+            ]
+        ]
+    ],
+    "sectionNames": [
+        "Chapter",
+        "Halakhah",
+        "Comment"
+    ]
+}
\ No newline at end of file
diff --git a/json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Sha'ar HaMelekh/Sefer Nezikim/Sha'ar HaMelekh on Mishneh Torah, Robbery and Lost Property/Hebrew/merged.json b/json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Sha'ar HaMelekh/Sefer Nezikim/Sha'ar HaMelekh on Mishneh Torah, Robbery and Lost Property/Hebrew/merged.json
new file mode 100644
index 0000000000000000000000000000000000000000..23f024f9c62b0a4107b537894c95693d7eee4eff
--- /dev/null
+++ b/json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Sha'ar HaMelekh/Sefer Nezikim/Sha'ar HaMelekh on Mishneh Torah, Robbery and Lost Property/Hebrew/merged.json	
@@ -0,0 +1,125 @@
+{
+    "title": "Sha'ar HaMelekh on Mishneh Torah, Robbery and Lost Property",
+    "language": "he",
+    "versionTitle": "merged",
+    "versionSource": "https://www.sefaria.org/Sha'ar_HaMelekh_on_Mishneh_Torah,_Robbery_and_Lost_Property",
+    "text": [
+        [
+            [],
+            [
+                "<b>ואסור </b>\n<b> לגזול כ\"ש דין תורה אפי' כותי עע\"ז כו'.</b> ועיין במ\"ש מרן וכמ\"ש רבינו ריש ה' גניבה ריש פ\"ב ובפ\"ז מה' הנז' הלכ' ח' ועיין בפי\"ג מה' מכירה הלכה ח' ובה' מו\"ל ריש פ' ה' ובתשו' שער אפרים סימן ב' וראיתי למהרש\"ל ז\"ל בס' יש\"ש פ' הגוזל בתרא סי' ב' שכתב וז\"ל ולכאורה נראה דהך סוגיא דדורש גזל הגוי דאסור אינו אלא דרבנן ואסמכתא בעלמא ורש\"י פי' בפ' ד\"מ ד\"ז עלה דאיתא התם סתמא דברייתא דישראל בגוי מותר ז\"ל ומדרבנן איכא למ\"ד דאסור משום חילול ה' ומ\"ש מפני חילול ה' ל\"נ לי כלל דגזל הגוי אסור בלא חילול ה' עכ\"ל א\"ד ז\"ל והדין עמו וכמבואר בהדיא מההיא דפריך בפרק הגוזל אברייתא דקאמר ר\"ע אומר אין באין עליו בעקיפין מפני חילול ה' מברייתא דקתני דבר זה דרש ר\"ע מנין לגזל הגוי שהוא אסור ת\"ל אחרי נמכר כו' ומסיק אלא אמר רבא ל\"ק כאן בגזיל' כאן להפקעת הלואתו הרי מבואר דגזל הגוי אסור אפי' בדליכא חילול ה' דאי דוקא בדאיכא חילול ה' מאי איכא בין הפקעת הלואתו לגזילה:<br><b> אמנם </b> לע\"ד נראה דמ\"ש רש\"י ומדרבנן איכא למ\"ד דאסור משום חילול ה' לא קאי אגזל הגוי אלא כונתו אקרא דלא תעשוק את ריעך דסליק מיניה דהויא הפקעת הלואתו כמ\"ש רבינו איזהו עושק זה שבא ממון חבירו לידו ולא החזירו ופרק ד\"מ אמרינן דכיוצא בו דגזל אצטריך לכובש ש\"ש דהיינו הפקעת הלואתו ואהא הוא דכתב דמדרבנן איכא למ\"ד דאסור משום חילול ה' דהיינו ר\"ע דאית לי' הכי דלת\"ק הא קתני באין עליו בעקיפין ומיהו ברייתא דפרק ד\"מ ס\"ל דאף גזל הגוי מותר משום דאייתר לן תרי קראי חד למשרי עושקו וחד למשרי גוזלו כדאיתא בפרק המקבל דקי\"ג: ודע שלדעת מוהרש\"ל דס\"ל דגזל הגוי אינו אסור אלא מדרבנן ק\"ל עליו מההיא דגרסינן פרק השוכר את הפועלים דפ\"ז ע\"ב בכרם רעך ולא בכרם גוי ופריך הניחא למ\"ד גזל הגוי אסור היינו דאצטריך קרא למשרי פועל אלא אי אמרת גזל הגוי מותר פועל מבעיא ומוקי לה בכרם רעך ולא בכרם של הקדש הרי מבואר דלמ\"ד גזל הגוי אסור מדאורייתא הוא דאי מדרך אסמכת' כמ\"ש רש\"ל תקשי ליה נמי למ\"ד גזל הגוי אסור רעך ל\"ל וראיתי לרש\"י ז\"ל שם שכתב וז\"ל הניחא פלוגתא היא פרק הגוזל בתרא ודבריו תמוהים דפלוגתא דת\"ק ור\"ע אינו אלא בהפקעת הלואתו וכבר תמהו עליו התוס' שם ובבכורות דף י\"ג ד\"ה במאן ולי נראה ליישב דעת רש\"י ז\"ל דכונתו ארב אשי דאמרינן התם בגמ' רב אשי הוה קאזיל באורח' חזא שיבשא דגופנא בפרדיסא ותלו בה קטופי דענבי אמר ליה לשמעיה זיל חזי אי דגוי נינהו אייתי אי דיש' נינהו לא אייתי לי וס\"ל לרש\"י דר\"א ס\"ל דגזל הגוי שרי ואף שהתוס' שם בד\"ה הכי קאמרינן כתבו דר\"א נמי ס\"ל דגזל הגוי אסור רש\"י ז\"ל לא ס\"ל הכי אלא דרב אשי ס\"ל דגזל הגוי שרי וכ\"כ התוס' פ' הזהב דמ\"ח ד\"ה נתנה לסיטון יע\"ש ועל פי האמור יש ליישב דברי רש\"י ז\"ל דפ' ד\"מ שמ\"ש ומדרבנן איכא למ\"ד דאסור משום חילול ה' כונתו ארב אשי וכדכתיבנא וס\"ל לרש\"י ז\"ל דרב אשי מודה דבמקום דאיכא חילול ה' אסור מדחזינן דכששאל לו הגוי ואמר דגוי מי שרי השיב לו גוי דמי כו' משמע דמשום חילול ה' הוא דאמר הכי נכון : ודע שהתוס' שם בפרק השוכר ובבכורות הקשו למאן דס\"ל גזל הגוי מותר קרא דוחשב עם קונהו מאי עביד ליה ותי' וז\"ל וי\"ל דהיכא דאיכא חילול ה' מודה דאסור שהנכרי בטח עליו ונתן לו כל שכרו והוי חילול ה' אם היה יוצא בחזקה עכ\"ל ודבריהם תמוהים בעיני דא\"כ מאי פריך בגמ' טעמא דאיכא חילול ה' הא ליכא חילול ה' שרי והתניא מנין לגזל הגוי שהוא אסור שנאמר אחרי נמכר כו' ואמאי לא משני דקרא התם בדאיכא חילול ה' מיירי כמ\"ש הם ז\"ל וכן ראיתי לרש\"ל ז\"ל שם סי' כ' שהק' לפי מה שפי' התוס' שם ד\"ה יכול יגלום עליו דה\"פ יכול יגלום עליו שיטעה את הגוי כו' ת\"ל וחשב עם קונהו ואע\"ג דטעות הגוי מותר אסור להטעות במקום שהגוי יודע שעושה ועושה עצמו כאלו לא יודע דא\"כ מאי פריך לר\"ע מברייתא דיכול יגלום עליו כו' הא ה\"נ איכא חילול ה' יע\"ש ולי נראה ליישב דמאי דפריך בגמ' היינו מלישנ' דברייתא דקתני מנין לגזל הגוי שהוא אסור שנ' אחרי נמכר כו' דע\"כ דמאי דאסר ר\"ע גזל הגוי היינו אפילו בדליכא חילול ה' דאי בדאיכא חילול ה' מאי איריא גזל הגוי הא אפילו רבי' ואונא' ואביד' הגוי כל דאיכא חילול ה' אסור אלא ודאי דר\"ע דקאמר מנין לגזל הגוי שהוא אסור אפילו בדליכא חילול ה' קאמר אמנם סיפא דברייתא דקתני יכול יגלו' עליו דהיינו טעות הגוי ה\"נ דאיירי בדאי' חילול ה' דוקא אלא דאכתי קשה לר\"ע גופיה מנ\"ל דגזל הגוי אסור אפי' בדליכא חילול ה' הא איכא למימר דקרא דאחרי נמכר כו' בדאיכא חילול ה' מיירי דומיא דוחשב עם קונהו דס\"ל דמיירי בדאיכא חילול ה' ונימא דגזל הגוי והפקעת הלואתו שניהם שוים ובשלמא למ\"ש התוס' פרק השוכר ובבכורות לק\"מ דאיכא למימר דע\"כ לא כתבו התוס' דקרא מוקי ליה בדאיכא חילול ה' אלא לת\"ק דפליג אר\"ע דס\"ל דגזל הגוי מותר מוקי לקרא בדאיכא חילול ה' וסבירא ליה דבדאיכא חילול ה' אסור מן התו' אמנם ר\"ע ס\"ל דאיסור חילול ה' אינו אלא מדרבנן כמ\"ש רש\"י פ' ד\"מ ומש\"ה ס\"ל דאפילו בדליכא חילול ה' משום גזל הגוי אסור מן התורה אמנם לפי מ\"ש התוס' בפ' הגוזל דר\"ע מוקי לקרא דוחשב עם קונהו בטעות הגוי ומשום חלול ה' קשה טובא דא\"כ מהיכא יליף דגזל הגוי אסור אפילו בדליכא חילול ה' נימא דקרא דוקא בדאיכא חילול ה' מיירי ויש ליישב ודו\"ק: וראיתי להרב לח\"מ ז\"ל בפ\"ב ובפרק י\"ג מהלכות מכירה שהקש' לדעת רבינו ז\"ל דס\"ל דד\"ת מעות קונות בישראל ובגוי או בהא או בהא וכמ\"ש בפ\"א מה' זכיה דין י\"ד וביאר טעמו ה\"ה ז\"ל דראייתו מסוגיא דפ' השוכר דע\"א דדחינן התם דלעולם ס\"ל לרב משיכה בגוי קונה ואפ\"ה ס\"ל לרב דמעות קונות וכי קאמר שקולו זוזי מנייהו כו' וע\"כ הוצרך לומר דדריש לעמיתך בכסף ולגוי או בהא או בהא וא\"כ קשה איך כתב בפי\"ג מה' מכירה דעמיתך אתא למעוטי הקדש מאונאה ומבואר מסוגיא דבכורות דהיינו דוקא למאן דס\"ל בין בגוי בין בישראל משיכה קונה אייתר ליה לעמיתך למעוטי הקדש ואל תונו איש את אחיו למעוטי גוי ברם לדידן דקי\"ל דלישראל בכסף ולגוי או בהא או בהא מיתורא דלעמיתך ע\"כ צ\"ל דמאל תונו איש את אחיו נפקא תרוייהו הקדש וגוי ולית לן צריכותא דגמ' ואיך מיעט רבינו הקדש ממיעוטא דלעמיתך יע\"ש שהוצרכו עיון: ולע\"ד נ\"ל לומר דק' הלזו היא גופה קשיתיה לרבינו ז\"ל למאי דמסיק תלמודא פ' השוכר דלרב עמיתך אתא למימר דלישראל בכסף ולגוי או בהא או בהא ורב גופיה לא ס\"ל דהגוזל בתרא מדאצטריך לקרא למשרי אבידתו ולדידיה ק' מהיכא ממעטינן הקדש וגוי מאונאה דאי מקרא דאל תונו איש את אחיו נימא דאתא למעוטי גוי דוקא וכדקאמר תלמודא בבכורות דהא ודאי ליכא למימר דרב ס\"ל דהקדש יש לו אונאה דהא משנה שלימה שנינו פרק הזהב א\"ד שאין להן אונאה הקדשות כו' אשר ע\"כ הוכרח רבינו לומר דלרב אייתר ליה עמיתך קמא דהו\"מ למיכתב וכי תמכרו ממכר או קנה מיד עמיתך והוה דרשינן לעמיתך בכסף ולגוי או בהא או בהא השתא דכתיב וכי תמכרו ממכר לעמיתך מכי תמכרו ממכר לעמיתך דרשינן דלגוי או בהא או בהא ומאו קנה מיד עמיתך ממעטינן הקדש ואמימר לא דריש תרי עמיתך ורבינו ז\"ל פסק כרב מש\"ה ממעט ליה מיתורא דעמיתך וסעד להו שרבינו ז\"ל המעיט הקדש מאונאה מאו קנו מיד עמיתך ובבכורות פרכינן לאמימר לעמיתך ל\"ל דהיינו מרישא דקרא אלא משמע כדכתיבנא דס\"ל לרבינו דלעמיתך קמא אתא לדרש' דלגוי או בהא או בהא וכדקאמר תלמוד' הניחא כו' כנ\"ל עוד ראיתי להרב ל\"מ ז\"ל בפי\"ב מה' שכירות שהקשה למ\"ש רבינו שם דין ז' וז\"ל ואין הפועלים אוכלי' בשל הקדש שנאמר בכרם רעך דהך דרשא ליתא אלא למאן דס\"ל גזל הגוי מותר כדאמרינן בהשוכר הניחא למ\"ד גזל הגוי אסור אצטריך קרא למשרי פועל אלא למ\"ד גזל הגוי מותר השתא גזלו מותר פועל מבעייא מוקי לה בכרם רעך ולא בשל הקדש וכיון שרבי' פסק דגזל הגוי אסור א\"כ היכי דריש רעך למעוטי הקדש דשל גוי הו\"ל למעוטי ומנ\"ל דאין הפועלים אוכלים בשל הקדש וע\"ש שהניחו בצ\"ע:<br><b> ולע\"ד </b> נראה לומר דלרבינו ז\"ל קשיתיה מתני' דפרק ולד חטאת דף י\"ג דקתני הפועלים לא יאכלו גרוגרות הקדש וע\"כ היינו משום דדריש רעך למעוטי הקדש והשתא לפום מאי דמשמע מסוגיא דפרק השוכר דמאן דס\"ל דגזל הגוי מותר ע\"כ אייתר ליה קרא דרעך למעוטי הקדש אמנם למאן דס\"ל דגזל הגוי אסור מסתבר טפי למידרש מיעוטא דרעך למעוטי גוי ולא למעוטי הקדש א\"כ קשה דאכתי מנ\"ל למדרש מיעוטא דרעך למעוטי הקדש אימא דרעך אתא למעוטי גר תושב דבגר תושב כ\"ע מודו דגזילו אסור כדאמרינן בהגוזל בתרא ובפ' המקבל דקי\"א ע\"ג אמרינן דתנא דבי ר\"י ותנא דידן דרשו רעך דשכיר יום למעוטי גר תושב וכן ק' למאי דפריך בגמ' הניחא כו' אמאי לא משני דמאן דס\"ל גזל הגוי מותר מוקים לה בכרם רעך למעוטי גר תושב כי ע\"כ הוכרח רבינו לומר דתנא דידן בפרק ולד חטאת דדריש רעך למעוטי הקדש ה\"נ דס\"ל דגזל הגוי אסור ואפ\"ה דריש רעך למעוט' הקדש ולא למעוטי גוי משום דמסתבר טפי לאוקומי מעוטא דרעך למעוטי הקדש דקאי למאי דסמיך ליה דכתיב בתריה ואכלת ענבים ואי דרשינן ליה למעוטי גוי אתי למעוטי אסיפא דקרא דכתי' ואל כליך לא תתן ופליג מתני' אבריי' דדריש רעך למעוטי גוי וכי פריך בגמ' הניחא כו' ה\"נ דהו\"מ לשנויי דמאן דס\"ל גזל הגוי מותר דריש רעך למעוטי גר תושב אלא משום דסתמא דמתני' דפ' ולד חטאת דריש ליה למעוטי הקדש ניחא ליה טפי לשנויי הכי ורבינו ז\"ל פסק כסתמא דמתני' דפ' ולד חטאת כנ\"ל נכון אך ק\"ל מהא דפרכינן פ\"ק דבכורות די\"ג הניחא למ\"ד גזל הגוי אסור היינו דאצטריך קרא למשרי אונאה אלא אי סבר לה כמ\"ד גזל הגוי מותר השתא גזלו מותר אונאה מבעיא והשתא אמאי לא משני דקרא אצטריך למעוטי גר תושב ואע\"ג דכתיב וגר לא תונה היינו דוקא גר צדק כמ\"ש הרב החינוך פ' תצא סימן תקפ\"ג וכן נר' מלשון רבינו שכתב פי\"ד מה' מכירה כל המאנה את הגר וסתם גר ודאי היינו גר צדק וליכא למימר דגר תושב ישנו בכלל אחיו ואינו בכלל רעך שהרי רבינו בפ\"ה מה' מו\"ל כתב הכותי וגר תושב לוה מהם ומלוין אותם ברבית שנ' לא תשיך לאחיך לאחיך אסור ולשאר העולם מותר הרי בהדיא דגר תושב אינו בכלל אחיו ועיין בהרב מש\"ל ז\"ל שם דנ\"ג ע\"ד וכיון שכן הדרא קושיא לדוכתא דמאי פריך הניחא כו' נימא דקרא אצטריך למעוטי גר תושב ועל דברי רבינו ז\"ל דפ\"ה מה' מו\"ל שכתב דמיעוטא דלאחיך ממעטינן תרוייהו גוי וגר תושב קשה דבפ' המקבל דריש תנא קמא דמאחיך רעך דשכיר יום למעוטי גוי ולא גר תושב ואמאי לא ממעטינן תרוייהו כדרך שממעטינן מקרא דלאחיך ושמא איכא שום דרשה דגר תושב אסור לאנותו וכעת הדבר צריך אצלי תלמוד: כתב מוהר\"ם ן' חביב ז\"ל בקונטריס יום תרועה ד\"ז דלכ\"ע יאוש כדי קני בגזל הגוי יע\"ש וכן מבואר מדברי ריא\"ז ז\"ל הובאו דבריו בשלטי הגבורים ז\"ל ר\"פ לולב הגזול שכתב וז\"ל ואפי' אם נגזלה מן הגוי הואיל ונתיאש אותו הגוי הרי הוא הפקר יע\"ש ועל פי זה יש ליישב מ\"ש רש\"י ז\"ל שם גבי ההיא דא\"ל ר\"ה להנהו אוונכרי כי זבניתו אסא מבין הגוים לא תגזזו אתון אלא אינהו מ\"ט סתם גוים גזלי ארעתא נינהו ופרש\"י ז\"ל וז\"ל ושמא אותה קרקע גזל הגוי מישראל ותמהו עליו דמאי איריא מישראל אפילו מגוי נמי דקי\"ל דגזל הגוי אסור והרשב\"א ז\"ל בתשובה סימן תתנ\"ב כ' דישראל לאו דוקא אכן אם נאמר דס\"ל לרש\"י דבגוי ביאוש כדי ניחא וכמובן צ\"ל לפי זה דרש\"י ז\"ל אזיל לשיטתיה שכתב לקמן דר\"ה ס\"ל דיאוש כדי לא קני דלא\"נ שכתב שם משום מה\"ב ה\"נ מצינו למימר דגוזלי ארעתא דקאמר ר\"ה אפי' מגוי קאמר ואולם מצאתי להרמב\"ן ז\"ל שם במלחמותיו שכתב וז\"ל ומ\"ש ממאי דקאמר ר\"ה להנהו אוונכרי דשקלינן וטרינן כו' אע\"ג דמה\"ב הוא איכא למימר דארעתא דגוי גזלי ולא של ישראל דלא שכיח ומשום לכם איתמר דלמיקני מינייהו בעי יאוש ושינוי רשות עכ\"ל הרי מבואר דס\"ל דאפי' בגזל הגוי בעינן יאוש ושינוי רשות ושלא כדעת ריא\"ז בן חביב ז\"ל הן אמת דק\"ל על דבריו דמשמע דס\"ל דלר\"ה גזל הגוי מותר מש\"ה כתב דמשום מה\"ב ליכא אלא משום לכם אתמר והדבר תמוה שהרי ר\"ה גופיה קאמר בפ' הגוזל בתרא מנין לגזל הגוי שהוא אסור שנאמר ואכלת את כל העמים וצ\"ע ודרך אגב ראיתי להט\"ז סימן תרס\"ד סק\"ו שתמה על כל הפוסקים הרי\"ף והרא\"ש והטור ז\"ל שהשמיטו מימרא זו דר\"ה יע\"ש ואנכי מצאתי להסמ\"ג ז\"ל ה' תרומות ומעשרות עשין קל\"ג דקצ\"ז ע\"א כתב משם ס' התרומות וז\"ל וזו היא תקנה גדולה לדרים בא\"י בזה\"ז ליקח מתבואת הגוי אחר שנגמר כו' ואין להחמיר ולומר שגוים גוזלי קרקע הם וקרקע אינה נגזלת ואע\"ג דחיישינן פ' לולב הגזול בענין הושענא יש לחלק בזמנם שהיו ישראל מרובים והיו להם קרקעות והיו גוזלים ומאנסים מהם וגם היו הגוים אונסים יותר ממה שהם עכשיו עכ\"ל יע\"ש ונראה שלזה היתה דעת הפוסקים שהשמיטו דין זה כנ\"ל: עוד כתב מהר\"ם ן' חביב ז\"ל בקונטריס הנז' דאפי' למ\"ד גזל הגוי אסור מן התורה אפי\"ה אינו מחוייב להשיבו מדין תורה ומ\"ש רבינו והטור בח\"מ סימן שמ\"ח דחייב להשיבו אינו אלא מדרבנן יע\"ש ולדעתי נר' דחייב להשיבו מדין תורה וראיה ממ\"ש רבינו פ' זה מה' אלו דין ז' דהכופר לגוי ונשבע אינו משלם חומש דכתיב וכחש בעמיתו והיא תוספתא פ\"י כמ\"ש ה\"ה ז\"ל שם והשתא אם איתא כדעת מוהר\"ם ן' חביב ז\"ל אמאי אצטריך קרא ת\"ל דאנן בעינן כפירת ממון יצא זה שאפילו יודה הוא פטור מלשלם כמ\"ש רבינו פי\"א מה' שבועות כופר בקנס ונשבע שהוא פטור מטעם זה יע\"ש ודו\"ק:"
+            ],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>כל </b>\n<b> החומד עבדו כו'.</b> כתב ה\"ה ז\"ל שדעת רבינו דאע\"ג דעבר על לא תחמוד מקחו קיים ואע\"ג דאמר רבא כל מילתא דא\"ר ל\"ת כו' הנה הרב ל\"מ ז\"ל פי\"א מה' מכיר' הק' לדברי ה\"ה הללו מההיא דגרסי' פ' הכונס א\"ל ר\"א בר אהבה לר\"א מה בין גזלן לחמסן א\"ל גזלן לא יהיב דמי חמסן יהיב דמי א\"ל אי יהיב דמי חמסן קרית ליה והאמר רב תלוהו וזבין זביני' זבינא ל\"ק הא דאמר רוצה אני הא דלא אמר רוצה אני והשתא לדעת ה\"ה ז\"ל מאי קו' הא אע\"פ שהוא חמסן ועבר על לאו דלא תחמוד מקחו קיים כמו שהוא האמת לפי דעת רבי' יע\"ש שהניחו בצ\"ע ועיין בפ\"ד מה' אישות ובמוהר\"ש בקונט' המודע' ד\"א ע\"ד ולדעתי נ\"ל לתרץ ע\"ד אחר והוא שה\"ה הוק' לו מההיא דא' רבא כל מילתא דא\"ר ל\"ת אי עביד לא מהני ותי' דהרי הוא כעין גוזל צמר ועשה ממנו בגד דאינו משלם אלא כעין שגנב וקנה הדבר בשינוי כדאיתא התם אף כאן קנה בדמים ובודאי דכונת ה\"ה ז\"ל לומר דכי היכי דגבי גזל אהני קנין שינוי אע\"ג דעבר על לאו דלא תגזול ה\"נ בלאו דלא תחמוד אהני לן קנין דמים ואע\"ג דהתם קנין דמים גרידא לא מהני התם שאני דגלי קרא והשיב את הגזילה ומ\"מ לגבי הא מילתא ילפינן מגזל דכל שיש קנין אהני אע\"ג דעבר אמימרא דרחמנא ועיין בס' בתי כהונה למורינו הרב ז\"ל חלק בית ועד סימן ח' וא\"כ איכא למימר דכי ילפינן מגזל היינו דוקא באומר רוצה אני דבשעת גמר הקנין ליכא העברת הלאו על הקנין לפי שנטילת החפץ ברצון המוכר נעשה וההשתדלות אשר השתדל לרצותו הוא האיסור כמ\"ש ה\"ה ז\"ל בדבור שאחר זה יע\"ש והוי ממש דומיא דגזל דבשעת קנין שינוי ליכא העברת הלאו על הקנין דמשעה שגזלו הרי עבר אלאו דלא תגזול משא\"כ בדלא אמר רוצה אני דבשעה שהוא גמר הקנין הוא עובר על לאו דלא תחמוד ונמצא דבשעת גמר הקנין עבר אמימרא דרחמנא על הקנין בהא לא ילפינן מגזל משום דלא דמי דשאני התם דבשעת גמר קנין כבר נגמר הלאו מאז ומקדם ובאותה שעה ליכא העברת הלאו על הקנין אלא איסור גזילה הוא דאיכא גביה דמחייב להדורי ואם כן בהא הדרינן לכללן דכל מילתא דא\"ר כו' כיון דליכא בנין אב לגזלה כמ\"ש וא\"כ מש\"ה פריך שפיר אי יהיב דמי חמסן קרית ליה והאמר ר\"י כו' משום דס\"ד דר\"א דההיא דר\"ה מיירי אפילו בדלא אמר רוצה אני ואהא פריך דאם איתא דאפילו דיהיב דמי מיקרי חמסן ועבר אלאו דלא תחמוד איך אמר ר\"ה דזביניה זביני לפום מאי דקיי\"ל הלכתא כרבא דכל מילתא דא\"ר כו' ור\"א דפריך ליה ה\"נ ס\"ל ובהא ליכא למילף מגזל כדכתיבנא ואהא תי' ל\"ק הא דאמר רוצה אני כו' כלומר דכיון דאמר רוצה אני ילפי' שפיר מגזל דאע\"ג דעבר אמימרא דרחמנא אהני לן קנין דמים כנ\"ל נכון:"
+            ],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>ואעפ\"כ </b>\n<b> אם לא היתה הגזילה קיימת ורצה הגזלן כו'.</b> בפרק הגוזל דף צ\"ד פריך עלה בגמרא מברייתא דקתני הניח להם אביהם מעות של רבית כו' אין חייבים להחזיר אינהו הוא דלא הא אביהם חייב להחזיר ומשני בגמרא בדין הוא כו' ופי' רש\"י ז\"ל הם חייבים דכתיב והשיב את הגזילה דקנינהו בשינוי רשות וקסבר רשות יורש כרשות לוקח דמי ע\"כ והרב גד\"ת שער מ\"ו חלק ד' סי' א תמה על רש\"י ז\"ל דכיון דלא קיימא לן הלכתא כרמב\"ח אלא כרבא דאמר רשות יורש לאו כרשות לוקח בפרק הגוזל בתרא דטעמא דברייתא משום דכתיב אל תקח כו' לדידיה אזהר רחמנא לבריה לא אזהר אמאי שביק טעמא דרבא שהוא אליבא דהלכתא ונקט טעמיה דרמב\"ח שהוא דלא כהלכתא יע\"ש מה שתי' שדבריו תמוהים וכבר תמה עליו הרב מש\"ל ז\"ל ה' מלו\"ל פ\"ד דין ה' והרב הנז' תי' לקושיא זו שרש\"י ז\"ל הוקשה לו דמאי קא דייק בגמרא הא אביהם חייב להחזיר אימא דלעולם האב פטור משום תקנה אלא דרבותא אשמועינן בבנים דאע\"ג דלא שייכא תקנה גבייהו שהרי דבר המסויים מחזירין הבנים ומקבלין מהם אע\"ג דמן האב אין מקבלין אפי' דבר המסוי' וכמ\"ש התוס' בד\"ה אי עשה אלא ע\"כ צ\"ל דקו' הגמ' היא מהכרח דמגופ' לא אצטריך דפשיטא דהא תנינן לה במתני' הגוזל ומאכיל כו' או שהניח לפניהם פטור אלא ודאי דלדיוקא אתי לאשמועינן דאביהם חייב להחזיר וקו' זו לא אתי אלא לרמב\"ח דאלו לרבא דממעט מקרא לק\"מ דאיכא למימר דאצטריך לגופיה משום דממתני' לא שמעינן ליה דמתני' איירי בשאכלום עכת\"ד ואין להקשות על דרך זו דא\"כ מאי קמשני בדין הוא דאביהם נמי פטור והא דקתני בדידהו משום דבעי למתני סיפא הניח להם אביהם פרה וטלית כו' הא אכתי תקשי דסיפא גופא למאי אצטריך הא שמעינן לה ממתניתין דקתני ואם היה דבר שיש בו אחריות נכסים כו' ורמב\"ח אוקמה למתני' בדבר המסויים ומשום כבוד אביהם דהא ודאי ל\"ק משום דבמתניתין לא מיפרשא בהדיא מילתא בכל דבר המסויי' דלישנא דקתני ואם היה דבר שיש בו אחריות לא משמע אלא דוקא קרקע ואתא ברייתא לאשמועינן דלאו דוקא קרקע אלא אף כל דבר המסויים וכדחזינן באידך ברייתא דקתני מתני רבי לר\"ש בריה לא סוף דבר כו' וזה פשוט: אך קשה שהרי הרב ז\"ל לעיל מזה הכריח מברייתא זו דאע\"ג דגבי גזל אם הניח אחריות נכסים חייבים לשלם אף לרמב\"ח דאמר רשות יורש כרשות לוקח דמי גבי רבי' מודה משום דליכא שעבוד נכסים ברבית מדלא קתני בברייתא דאם הניח להם אביהם אחריות נכסים חייבים לשלם וא\"כ אפילו נימא דמאי דדייק בגמרא הא אביהם חייב להחזיר הוא אליבא דרמב\"ח מאי פריך נימא דאצט' לאשמועינן דאע\"ג דגבי בנים לא שייכא תקנה והוה אמינא דאם הניח להם אחריות נכסים חייבים לשלם דומיא דגזל קמ\"ל וצ\"ל דרש\"י אזיל כשיטת י\"א שהביא הרב החינוך דגבי רבית נמי איכא שעבוד נכסים דומיא דגזל ואם כן לרמב\"ח ע\"כ ברייתא לא איירי אלא בדליכא אחריות נכסים ובמתניתין דהגוזל בתרא דקתני סתמא אם הניח לפניהם פטורים לא איירי אלא בדליכא אחריות נכסים ומ\"מ מ\"ש הרב ז\"ל דגבי בנים כיון דלא שייכא תקנה חייבים לשלם אין נ\"ל סברא זו דכיון דאביהם פטור מכח תה\"ש הפקר ב\"ד הפקר וממונא דיליה הוא דקא ירת' ומה שהביא ראיה מדבר המסויים דאע\"ג דמן האב אין מקבלין מקבלים מן הבנים משום דלא שייכא תקנה בהו כמ\"ש התוס' נראה לע\"ד דלא כתבו כן שתוס' אלא דוקא בדבר המסויים דחייבין להחזיר מפני כבוד אביהם אהא דוקא הוא דכתבו משום דלא שייכא תקנה גבי בנים אמרו דחייבין להחזיר ומקבלין מהם דאי הוה שייכא תקנה גבייהו לא היו חוששי' חכמים לכבוד אביהם כי היכי דלא חששו לאיסור גזל אמנם היכא דליכא משום כבוד אביהם ה\"נ דמודו התו' דפטורים דכיון דאביהם היה פטור הו\"ל ממונא דידי' וכן מצאתי אחר החיפוש בשיטה ס' תורת חיים שהוקשה לו בפשט השמועה כקושית הרב ותי' כדכתיבנא והביא ראי' לזה מההיא דפרק הגוזל דקאמר רבא גזל והשביח והוריש מה שהשביח הוריש כו' הרי דאע\"ג דשבח שעל גבי גזילה דקנה גזלן הוא משום תקנת השבים ולא שייכא תקנה גבייהו אפי\"ה קאמר רבא דקנו יורשים מה\"ט והיא ראיה נכונה ולכן הנרא' לי דרש\"י הוקשה לו דאדפריך הא אביהם חייב להחזיר דבהא שייכא תי' דבדין הוא כו' אמאי ל\"ק ליה הכי דמדקתני בברייתא הניח להם אביהם מעות של רבית פטורים משמע בהדיא דדוקא ברבית פטורים משום דכתיב וחי אחיך לדידי' אזהר רחמנא לבריה לא אזהר אבל בגזל דליכא קרא חייבים להחזיר דאי לא אדתני בברייתא מעות של ריבי' דמן התורה פטורים לישמועינן רבותא דאפילו בגזלה דמן התורה חייבים אפי\"ה משום תקנה אין חייבים ומכ\"ש רבית דמן התורה פטירי והמתרץ גופיה היכי הוה ניחא ליה ברייתא בהך תי' ואמאי לא אקשי לי' בכה\"ג ומכח זה הוצרך לומר דהמקשה והמתרץ ס\"ל דטעמא דברייתא משום דרשות יורש כרשות לוקח דמי וכיון שכן משו\"ה לא מצי דייק מדקתני מעות של רבית דמשמע הא מעות של גזל חייבים דכיון דטעמא דרבית היא איהו טעמא דגזל ליכא רבותא בגזל טפי מרבית וא\"כ ע\"כ דברייתא חדא מנייהו נקט כיון דלא נפ\"ל מידי לרבא ודאי דלא מתרצא בהכי דהא ע\"כ רבא לא ס\"ל הך תי' דאל\"כ אמאי הוצרך רבא לומר דטעמא דברייתא משום דלדידי' אזהר רחמנא ת\"ל משום דאין מקבלין מהם וכן נמי לא מצי קאי לרמב\"ח למאן דמתני לה התם אהך ברייתא משום דרשות יורש כרשות לוקח דמי וכיון דהך תי' אינו אלא לר\"י איכא למימר דר\"י סבירא לי' כרמב\"ח ולפום מאי דמסיק בגמרא לק\"מ לרבא מהך ברייתא משום דבגזילה קיימת לא עבדי רבנן תקנתא וא\"נ דמיירי קודם תקנה כנ\"ל ודוק:<br><b> ודע </b> שמ\"ש רבינו פ\"ד מה' מו\"ל דין ה' נראה מדבריו ז\"ל דברבית אפילו אם הוא קיים אין מקבלין מהם אלא א\"כ הי' דבר המסויים ועיין בהרב מש\"ל ז\"ל מה שנתן טעם לדבריו יע\"ש וכן הוא דעת הרב התרומות בשער הנז' ויש לדקדק עליו ממ\"ש לעיל בסמוך וז\"ל וזה שכתב שאין מקבלין מהם יש ליישב שהרי כמה משניות שהיו מענשין וכופין את הגזלנים כו' עד ואין לנו לתרץ ולחלק שכל אלו הדינין שדנין בהם החזרה בגזילה קיימת וברבית קיים עסקינן דהא אפי' בשאינו קיים אנו מוצאים וכדחזינן באיזהו נשך האי מאן דמסיק זוזי דרביתא כו' וזה הרבית בודאי אינו בעין כו' ואפ\"ה כופין והשתא לפי מ\"ש בסמוך היכי הוה ניחא לי' לומר דהני מיירי ברבית קיים הרי ברבית אפי' קיים איתי' לתקנת' וליכא למימר דמ\"ש ברבית קיים היינו לומר רבית קיים ומסויים ואיידי דנקט גזילה קיימת נקט רבית קיים דא\"כ אמאי הוצרך להביא ראי' מההיא דאמר רבא בדף ס\"א הוה ליה לאתויי ראי' מההיא דאמר אביי התם האי מאן דמסיק זוזי דרביתא מחבריה וקאזלי חיטי בד' דאתמר התם מקמי מימרא דרב' זו ויש ליישב דאה\"נ דלפי האמת ס\"ל להרב התרומות ז\"ל דברבית קיים נמי איתא לתקנת' דרבי מהטעם שכתב הרב מש\"ל אלא שכוונת הרב ז\"ל לומר שאין לחלק ולומר מכח קו' זו דכל הני עובדי דרבי מיירי ברבית קיים ונימא דגזילה ורבית שוים הם שהרי באיזהו נשך כו' מיהו לפי האמת אין לחלק בהכי ובהכי ניחא מה שדקדק הרב גד\"ת ז\"ל שם יע\"ש ודוק: ובמה שהקש' עוד הרב התרומות לתירוץ ר\"ת ז\"ל וז\"ל אלא שלזה התירוץ קשה המשנה שאמרה כל הגזלנים משלמין כשעת הגזילה ואותה משנה מסתמא רבי שנאה כו' יש לדקדק דמאי קו' נימא דמתניתין מיירי בגזילה קיימת ואי כוונת הרב ז\"ל להקשות לפום מאי דס\"ד בגמ' דאפי' בגזילה קיימת איתיה לתקנתא דר' אמאי לא פריך ממתניתין א\"כ היכא הוה ניחא ליה לעיל בהך תירוץ לומר דהני מתני' וברייתות מיירי בגזילה קיימת הא אכתי תקשי ליה לפו' ס\"ד דמקשה כדק\"ל להך תירוץ וצ\"ל דאה\"נ דהוה מצי לדחויי הכי אלא דעדיפא מינה דחי לה דאפי' לפום מסקנא דתלמודא אין לתרץ בהכי ולפי מ\"ש הרב מש\"ל ז\"ל דבגזילה קיימת נמי אי איכא שינוי השם אין מקבלין מהם כיון דקנאו בשנוי ניחא שפיר דקו' הרב התרומות היא אף לפי המסקנא שהרי מתניתין איירי בדאיכא שנוי כנ\"ל:<br><b> והתוס' </b> ז\"ל בד\"ה אי כו' כתבו בתירוץ הב' כדעת רבינו דבדבר המסויים מקבלים מהם לפי כבודו וראיתי להרב התרומות בחלק הנזכר סימן א' שהקשה לתי' זה דכיון דבדבר המסויים מקבלין מהם אם כן חייבים להחזיר דלא אמרינן דאין חייבים להחזיר אלא מה שאין מקבלין ונמצא לפי זה שהבנים יש להם דין האב עצמו וכיון שכן קשה מאי האי דמשני בגמ' בדין הוא דאביהם נמי אינו חייב להחזיר והא דקתני בדידהו משום דקבעי למתני סיפא בדידהו כו' הא אכתי תקשי דאמאי לא תני סיפא נמי בדידיה דאם הוא דבר המסויים חייב להחזיר יע\"ש ולע\"ד לק\"מ דה\"נ ודאי דדינא דסיפא מצי למתנייה בדידיה אלא דברייתא רבותא אשמועינן דאי הוה תני סיפא נמי בדידיה ה\"א דבנים אינם חייבים להחזיר שהרי התוספות בפ' הכותב דפ\"ו ע\"א ד\"ה פריעה הוק' להו הך ברייתא דאמאי חייבים להחזיר משום כבוד אביהם הא הוי מ\"ע שמתן שכרה בצידה שאין ב\"ד מוזהרין עליהם דלה\"ט אמרינן דבדליכא אחריות נכסים מצוה על היתומים ואין כופין ותי' דשאני דבר המסויים דאם לא יחזירו איכא קלון אביהם יע\"ש וא\"כ אי לא הוה תני לה בדידהו הוה טעינן בהכי ומ\"ש בגמרא איידי דבעי למיתני סיפא בדידהו אין הכונה לומר דלא מצי למתנייה בדידיה אלא ה\"ק איידי דבעי למתני סיפא בדידהו לאשמועינן חידושא תני נמי רישא בדידהו וא\"נ דהו\"א כיון דקי\"ל כבוד א\"ו משל אב ומדינא אינם חייבים להחזיר הוי לגמרי ממונא דידהו ואינם חייבים כמ\"ש מרן הב\"י ז\"ל בטי\"ד סימן ר\"מ משו\"ה הוצרך למתנייה סיפא בדידהו כנ\"ל:"
+            ]
+        ],
+        [
+            [],
+            [
+                "<b>ודין </b>\n<b> זה דין תורה הוא כו'.</b> עיין מה שהקשה הרב לח\"מ ז\"ל ממ\"ש רבי' פ\"ה מה' אלו דין יו\"ד דאם נטלו מוכסים את חמורו כו' דאם בא להחזיר ממדת חסידות מחזיר שזה לא נאמר אלא למ\"ד יאוש כדי קני כדאיתא פ' הגוזל בתרא איכא דאמרי אם בא להחזיר מחזיר מ\"ט יאוש כדי קני מיהו אם אמר אי איפשי בממון שאינו שלי מחזיר לבעלים הראשונים וכיון שרבינו ז\"ל פסק כמ\"ד יאוש כדי לא קני איך כתב כן ומה שתירץ הוא תירוץ הרמב\"ן ז\"ל במלחמותיו ע\"ש ולפי מ\"ש למעלה פ\"ה מה' גניבה שרבינו מפרש מ\"ש אם נטל מחזיר לבעלים מחזיר הדמים לבעלים קאמר משום דיאוש כדי לא קני מעיקרא באיסורא אתא לידיה ומש\"ה מיחייב להחזיר הדמים איכא למימר דתלמודא ה\"ק דאיכא מ\"ד מגיה הברייתא ותני אם בא להחזיר כו' א\"נ פרושי קא מפרש דהאי אם נטל דקאמר מחזיר בברייתא אם בא להחזיר קאמר משום דס\"ל יאוש כדי קני והילכך לא מצי לאוקמה לברייתא בחזרת דמים משום דאפי' דמים לא מיחייב כיון דבהיתרא אתא לידיה והילכך אף לפי האמת דקי\"ל דיאוש כדי לא קני כתב רבינו דין זה לענין חזרת החמור והכסות דבהא ק\"ל כלישנא בתרא וא\"כ אף לחזרת דמים היכא דלא הוי גנב מפורסם כנ\"ל ומ\"ש עוד הרב ל\"מ דרבינו סובר דיאוש ושינוי השם דהקדש לא קני אלא מדרבנן יש להק' עליו דבפ' לולב הגזול קאמר ר\"י התם דלולב הגזול אפי' אחר יאוש פסול משום מה\"ב ומוכח לה מקרא דכתיב והבאתם גזול כו' ל\"ש קודם יאוש ל\"ש לאחר יאוש בשלמא קודם יאוש כו' אלא לאחר יאוש הא קניה ביאוש וכתבו התוספות שם דהא קניה ביאוש ושינוי השם קאמר דר\"י ס\"ל דיאוש כדי לא קני ואם איתא דיאוש ושינוי השם דקרבן אינו אלא מדרבנן אכתי מאי מוכח מקרא דוהבאתם גזול וי\"ל ודו\"ק:"
+            ],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>כבר </b>\n<b> ביארנו שהגזילה שהשביחה כו'.</b> הק' הרב ל\"מ ז\"ל לדעת הראב\"ד ז\"ל שסובר דלידה הוי שינוי א\"כ מאי פריך בגמ' לר\"פ ממתניתין דגזל פרה ונתעברה אצלו וילדה ילדה אין לא ילדה הדרא בעיניה ומאי קושיא אימא דנקט ילדה משום דאיכא שינוי לידה וקנה הבהמה גופה אלא שמשלם דמים כשעת הגזילה והכי תידוק מינה ילדה משלם כשעת הגזילה וקנה הבהמה לא ילדה הדרא בעיניה גוף הבהמה מיהו שבח גופיה מודה דקני גזלן משום תקנת השבים וכר\"פ יע\"ש ומה שתירץ הרב ז\"ל דס\"ל להראב\"ד ז\"ל דנתעברה נמי חשיב שינוי דמעיקרא גופא סריקא והשתא גופא מליא ואין הבהמה חוזרת בעינה אלא משלם דמים כשעת הגזילה לא נראו לי דבריו כלל דא\"כ הי\"ל להראב\"ד ז\"ל להשיג על רבינו בדין הקודם שכתב שאם עדיין לא ילדה ולא גזזה שמין לו את השבח ומחזיר הבהמה עצמה שם היה ליה להשיג ולומר דעיבור חשיב שינוי ומדלא השיג עליו עד דין ז' משמע דבהא מודה לרבינו ז\"ל וכן נראה ממ\"ש פ\"ב מה' גניבה דין י\"ב בתשו' שם וז\"ל ומסתברא כותיה מיהו לא על גזזה וילדה שהרי קנאו בשינוי אלא בשבח שעל גבי גזילה ע\"כ ומדכתב סתמא בשבח שעל גבי גזילה משמע דנתעברה לא חשיב לי' שינוי דאל\"כ עדיפא מינה היל\"ל ומסתברא כותיה מיהו לא על נתעברה ונטענה וכ\"ש ילדה ועיין מ\"ש בזה שם ולעיקר קו' נראה לומר דתלמודא הכי פריך משום דק\"ל לתלמודא דסיפא לא אצטריכא כלל דאי לאשמועינן דלידה חשיב שינוי הא מרישא דקתני משלם דמי פרה שמעינן לה במכ\"ש דאפילו בגזל פרה מעוברת חשיב לידה שינוי כ\"ש גזל פרה רקנית דחשיב לידה שינוי וכמו שהוק' לו להרא\"ש ז\"ל ואע\"ג דבגזל פרה מעוברת ס\"ל להראב\"ד דכל שבח שהשביח משעת גזילה עד שעת לידה הו\"ל דנגזל ומתניתין דקתני משלם דמי פרה העומדת לילד רגע א' קודם הלידה קאמר וכמ\"ש הרב לח\"מ בה' גניבה יע\"ש והרא\"ש ז\"ל נראה דלא ק\"ל הך קו' אלא לפי דעת שכ\"כ ואי תקשי לך למאי דפרישנא כו' יע\"ש מ\"מ הראב\"ד ז\"ל אפי' לפום שיטתו ק\"ל דכיון דהא שמעינן מרישא דלידה חשיב שינוי מינה נפקא דבגזל פרה רקנית חשיבה לידה שינוי ואינו משלם אלא כשעת הגזילה וא\"כ סיפא למאי אצטריך אלא ודאי ע\"כ ס\"ל למתניתין דלא ילדה הדרא בעיניה דשבח שעל גבי גזלה דנגזל הוי דהשתא אצטריכא סיפא דמתניתין לאשמועינן דאע\"ג דבגזל פרה מעוברת וילדה משלם דמי פרה העומדת לילד וכל שבח דמשעת גזילה עד שעת לידה דנגזל הוי וא\"כ ה\"נ הו\"א דכיון דשבח שע\"ג גזילה דנגזל הוי כי ילדה נמי כל שבח שהשביח משעת גזילה עד שעת שינוי הוי דנגזל (והרא\"ש הביא ראיה לדעתו ז\"ל דגזל פרה מעוברת וילדה משלם כשעת הגזילה אע\"ג דכי לא ילדה הדרא בעינה וכל שבח שהשביח ביד הגזלן הוי דנגזל דברשותיה אשבח הואיל ולא נשתנית השתא דילדה ונשתנית משלם כשעת הגזילה וכתב וז\"ל ודרב זביד אליבא דר\"י יוכיח דשבח שעל גבי גזילה דנגזל ואחר שגזזה הוי דגזלן ואינו משלם אלא כשעת הגזילה יע\"ש ולהראב\"ד ז\"ל צ\"ל דשאני ההיא דרב זביד דבשעת גזילה לא היה שבח כלל מש\"ה כל שילדה משלם כשעת הגזילה משא\"כ גזל פרה מעוברת דהרי היא מעוברת בשעת גזילה וסופה ליגדל לא חשיבא שינוי כלל וכן הוא דעת הרשב\"א ז\"ל בשיטה כ\"י שכתב וז\"ל ולא מחוור בעיני דמדקתני ברישא דמתניתין גזל פרה מעוברת כו' משלם דמי פרה העומדת לילד משמע דאע\"פ שאינה עומדת לילד בשעת גזילה ואינה עומדת ליגזז משלם כאלו עומדת ליגזז ולילד וגידול הגיזה והולד אינו נעשה שינוי שהגיזו' והולדות טפלות הן לגבי הבהמה עכ\"ל יע\"ש) קמ\"ל דאפי\"ה משלם כשעת הגזילה כיון דלא היה בשעת הגזילה שבח כלל כדכתיבנא ואהא פריך תלמוד' דבשלמא לר\"ז הא מני ר\"י היא אלא לר\"פ דאמר דגזלן הוי הא מני ואהא תירץ אמר לך ר\"פ ה\"ה אפילו לא ילדה נמי משלם כשעת הגזילה משום דשבח שעל גבי גזילה דגזלן הוי כלומר דמתניתין הא קמ\"ל דשבח שעל גבי גזילה דגזלן הוי ומש\"ה משלם כשעת הגזילה דאי שבח שעל גבי גזלה דנגזל הוי משלם דמי פרה מעוברת מבעי ליה ואיידי דקתני רישא ילדה תנא נמי סיפא ילדה וכדרך שכתב הרא\"ש ז\"ל דלר\"פ אתא לאשמועינן דעיבור וטעינה חשיב שינוי והא עדיפא ממ\"ש הרא\"ש תמיה מילתא דאיך נאמר דמתניתין קמ\"ל דאפילו לא ילדה חשיב שינוי והא מתניתין ילדה קתני ואי עיקר מאי דנחית תנא לאשמועינן הוא לא ילדה אמאי נקט ילדה דאיכא למטעי ולומר דוקא ילדה אבל לא ילדה לא דהוי פשטא דמתניתין טפי וכמו שכן תמה עליו מוהרש\"ל ז\"ל אמנם לפי דעת הראב\"ד ז\"ל א\"ש משום דס\"ל לר\"פ דבמאי דקתני מתניתין משל' כשעת הגזילה מינה שמעינן דשבח שעל גבי גזילה דגזלן ומאי דנקט ילדה איידי דרישא דאי שבח שעל גבי גזילה דנגזל הוי משלם דמי פרה מעוברת הוה ליה למימר דומיא דרישא דמשלם דמי פרה מעוברת כמו שהיה שוה רגע אחד קודם דלא ס\"ל לחלק כמו שמחלק ר\"ז ודו\"ק ועוד נראה לומר שדעת הראב\"ד כמ\"ש רש\"ל בספר יש\"ש דדוקא בגזל פרה מעוברת וילדה חשיב שינוי וקני גוף הפרה כיון שגזל מעוברת ונתרוקנה מאי אמרת חוזרת ומתעברת פנים חדשות באו לכאן אמנם בגזל פרה ריקנית ונתעברה מודה הראב\"ד דלא חשיב שינוי וכן נראה שהבין מוהרש\"ל בדעת הראב\"ד וכמ\"ש בה' גניבה יע\"ש והיותר נכון נ\"ל שמ\"ש הראב\"ד אין לך שינוי גדול מגיזה ולידה אין הכונה לומר דחשיב שינוי לגבי הפרה וקני אותה ומשל' דמי הפרה וכמו שכן הבינו הרב לח\"מ ומוהרש\"ל ז\"ל אלא הראב\"ד לא בא להשיג על רבינו אלא לענין הגיזות והולדות כמ\"ש דאם לפני יאוש ילדה או גזזה הגיזות והולדות של בעלים אהא הוא דהשיג עליו דאין לך שנוי גדול מגיזה או לידה כלומר דהגיזות והולדות קנאן בשינוי שהנולד שינוי הוא וכמ\"ש הנ\"י וז\"ל וכתב הרא\"ש בשם רבו דלאו דוקא דמיה ולומר שגוף הפרה קנוי לו בשינוי דלידה וגיזה לאו שינוי הוא דמעיקרא גופא מליא והשתא גופא סריקא ולא הוי שינוי בגוף הבהמה כמו דלא הוי שינוי אם הפילה גללים והשינוי דוקא לגבי צמר ולד הוא עכ\"ל יע\"ש (ובשבח שעל גבי גזילה ס\"ל דלא הוי שינוי כיון שגוף הגזילה לא נשתנית ברשות מרא קיימא ולדידיה אשבח ואין כאן שינוי שכל המחובר לה כמוה כמ\"ש הרמב\"ן במלחמותיו) אמנם לענין גוף הפרה מודה הראב\"ד ז\"ל דחוזרת בעיניה כמ\"ש רבינו בדין הקודם וזה הוא שהראב\"ד ז\"ל לא השיג עליו בדין הקודם במ\"ש דאם ילדה או גזזה לאחר יאוש הגיזות והולדות של גזלן ומחזיר הבהמה עצמה משום דבהא מודה לרבינו ומ\"ש בגמ' אבעיא להו מ\"ט דר\"מ משום דקסבר שינוי במקומו עומד כו' לא קאי אלא אגיזות ואולדות וכ\"כ הרמב\"ן במלחמותיו דל\"ז וכן מבואר בהדיא שדעת הראב\"ד כמ\"ש ממ\"ש הרמב\"ן בשם הראב\"ד בדף ל\"ט ד\"ה ועוד ר\"י כו' וז\"ל ועוד דהא כבר כתיבנא לעיל דאפילו גזל רחל טעונה וגזזה לאו שינוי הוא כלל וגופא חוזרת בעיניה והיינו דקתני גזלה חוזרת בעיניה כלומר כדאי' השתא כו' עוד ה\"נ קני שבחא ולא קני גופא וכן השיג עליו הראב\"ד עכ\"ל:<br><b> הנה </b> מבואר כמ\"ש ומאוד אני תמיה על הרבנים הנזכרים איך אישתמיט מנייהו דברי הרמב\"ן הללו ולפ\"ז צ\"ל שמ\"ש הטור סימן שנ\"ד וא\"א הרא\"ש ז\"ל כתב כסברא הראשונה וכן השיג עליו הראב\"ד לא קאי אלא לומר שדעת הראב\"ד דבילדה וגזזה ל\"ש קודם יאוש ל\"ש אחר יאוש דינם שוה משום דחשיב ליה לידה וגיזה שינוי וכדעת הרא\"ש אמנם אה\"נ דבהא פליגי הרא\"ש והראב\"ד דלהרא\"ש חשיב שינוי לגבי הפרה ואינה חוזרת בעיניה ולהראב\"ד לא חשיב שינוי אלא לענין גיזות ולוולדות כמ\"ש הרמב\"ן ותדע שהרי לדעת הרא\"ש אפילו בלא ילדה נמי חשיב שינוי לר\"פ ואינו משלם אלא דמי פרה ריקנית כמ\"ש בהדיא שם ואלו לדעת הראב\"ד משמע דעיבור וטעינה לא חשיב שינוי ובשבח דממילא מודה הראב\"ד לרבינו דקודם יאוש חייב להחזיר שלא כדעת הרא\"ש וכמ\"ש הב\"ח אלא ודאי דלאו לגמרי קאמר אלא להא מילתא דלידה וגיזה חשיב שינוי ומ\"מ לדעת הרז\"ה שם דס\"ל דבילדה וגזזה קנה גוף הבהמה ובלא ילדה קנה שבחה וגוף הבהמה חוזרת בעיניה צ\"ל כמ\"ש לעיל לדעת רבי' ותירוץ הרב ל\"מ ז\"ל לא יתכן לדעת הרז\"ה שהרי מבואר מדבריו שם דלר\"פ הא דקאמר ר\"י גזילה חוזרת בעיניה מיירי בנתעברה ונטענה אצלו וכמ\"ש בפ' המפקיד וא\"נ י\"ל שאף הרז\"ה לא כתב כן אלא בגזל פרה מעוברת וכמ\"ש רש\"ל שכן הוא דעת הרז\"ה: הן אמת שממ\"ש הרמב\"ן דל\"ז נראה להפך שכתב וז\"ל ומאי דכתב בעל המאור שכל מה ששנינו משלם כשעת הגזילה גוף הגזילה קנוי לגזלן ומשלם דמים כדמעיקרא כו' אמנם ממ\"ש וז\"ל ודקא דייק מדלא קתני סיפא דמי פרה לדידיה קשיא רישא דעצים ועשאן כלים נראה שדעת הרז\"ה כדעת רש\"ל וכ\"נ ממ\"ש בדף ל\"ט וז\"ל ב' תשו' בדבר חדא דהא ר\"מ אפי' בגזל רחל ונטענה אצלו אמרה ובעל המאור הודה בכך בפ' המפקיד כו' משמע דבגזל פרה ונתעברה אף הרז\"ה יודה דגוף הגזילה חוזרת בעיניה וא\"כ מ\"ש לעיל שכל מה ששנינו כו' נראה הפך ודברי בעל המאור הללו נשמטו מהדפוס ולא זכינו לאורו לראות הדברים על בוריין ודעת הרא\"ש דלר\"פ אפילו בלא ילדה נמי משלם דמי פרה ריקנית וכתב שכן הוא דעת ר\"י יע\"ש: והנה מ\"ש שדעת ר\"י כן מדברי התוספות שלפנינו ד\"ה לר\"ש מבואר היפך דבריו יע\"ש וכ\"כ מוהרש\"ל ולדעתו לא ידעתי איך יתיישב מה שאמר ר\"י גזילה חוזרת בעיניה ואוקמא ר\"פ בשבח שעל גבי גזילה דא\"כ מאי חוזרת בעיניה דקאמר דמשמע דהיא גופא הדרא והרז\"ה כתב דמש\"ה אוקמא ר\"פ בשבח שעל גבי גזילה דאז גוף הגזילה חוזרת בעיניה משום דהוי שינוי החוזר לברייתו אכן לדעת הרא\"ש קשה ומ\"מ בילדה וגזזה אפשר דס\"ל להתוס' כדעת הרא\"ש דמשלם דמי פרה ריקנית וע\"פ זה ניחא מה שהקשה רש\"ל בסי' ה' על מ\"ש התוס' בד\"ה מאי וז\"ל וי\"ל דלר\"ש אפי' ילדה קאמר דלמחצה לשליש ולרביע קא שקיל גזלן דקאי אר\"מ דאיירי בילדה עכ\"ל הק' וז\"ל ול\"נ דא\"כ מנין לו לר\"פ דבתרתי פליגי הני תנאי דילמא כולהו תנאי לא איירו אלא בשבח שלא ע\"ג גזילה כדאיירי ר\"מ ופליגי השתא שפיר ר\"מ סבר כוליה דנגזל משום קנסא ור\"י סבר כוליה דגזלן ור\"ש סבר למחצה לשליש ולרביע הוא דשקיל גזלן עכ\"ל יע\"ש. ולפי מ\"ש ניחא דמש\"ה לא אוקמא לברייתא בשבח שלא ע\"ג גזילה גרידה משום דא\"כ היכי קתני ברייתא דגזילה חוזרת בעיניה הא בילדה וגזזה אינו משלם אלא דהמה מש\"ה קאמר דר\"י דקאמר גזילה חוזרת בעיניה דהיינו כשעת הגזילה איירי בשבח שע\"ג גזילה נמי דבכל ענין גזילה חוזרת בעיניה ומש\"ה נקט הך לישנא דחוזרת בעיניה והשתא כי קאמר ר\"ש למחצה כו' קאי אכל מאי דקאמר ר\"י ור\"ש קאמר ר\"ש למחצה כו' הוא דשקיל וליכא לאקשויי דא\"כ אמאי קאמר ר\"פ דר\"י ס\"ל דשבח שע\"ג גזילה דנגזל ומאי דקאמר חוזרת בעיניה כמו שהיא עכשיו קאמר וכדר\"ז ור\"ש ס\"ל דלמחצה הוא דשקיל דהשתא אתיא מתני' שפיר כר\"י דהא אפי' לדעת מוהרש\"ל דס\"ל דלר\"ש דוקא בשבח שע\"ג גזילה הוא דקאמר אכתי תקשי ליה הכי אלא ודאי מוכרח הדבר דלר\"פ משמע ליה לישנא דחוזרת בעיניה כדמעיקרא קאמר וכמ\"ש רש\"י ודו\"ק: ואולם אכתי פש גבן לבאר השגת הראב\"ד בדין שאח\"ז שכתב וז\"ל א\"א קטיר קא חזינא הכא דהא אסיקנ' כו' עד ואנן בגזל פרה מעוברת ורחל טעונה מפרשינן לה להנהו גיזותיה וולדותיה כו' אשר דבריו סתומים כספר החתום דמשמע מדבריו שמ\"ש ואנן בגזל פרה מעוברת מוקמינן לה שבא לתרץ מה שהקשה דכיון דהקדיש' מאי חוטא נשכר איכא ולא ידענא היכי מתרצה בהכי והרב לח\"מ נרגש מזה וכתב דמילתא באנפי נפש' היא שבא לתרץ מה שיש להק' לפי דעתו דאם הלידה הוי שינוי א\"כ מדינא הוא ולא מפני תה\"ש ואמאי הוו של בעלי' לכך פי' דהכא לא מיירי בנתעברה אצלו דא\"כ הוי שינוי ולדידיה העיבור הוי שינוי אלא בגזל פרה מעוברת ואין כאן שינוי ולא איירי ג\"כ שילדה קודם שהקדישה אלא הקדישה קודם שילדה ומש\"ה קאמר דהשבח של גיזות וולדות משעת גזילה עד שעה שהקדישה הוי של בעלים כיון דאינו אלא מפני תקנת השבים וגבי הקדש לא שייך תקנת השבים ונסתייע לזה ממ\"ש ה\"ה מיהו הרב המשיג לעיל פירשה בגזל פרה מעוברת דמדכתב המשיג לעיל משמע דכונתו לומר דאזיל לשיטתיה ומש\"ה פירשה בגזל פרה מעוברת עכ\"ל והנך רואה כמה מהדוחק בדרך זה דכפי זה הי\"ל להראב\"ד לומר בתחלה ואנן בפרה מעוברת כו' ואח\"כ וק\"ל שהרי אדרבה לפי פי' הוא דקשה טפי דלפי דעת רבינו ז\"ל דס\"ל דגיזה ולידה לא הוי שינוי אלא מפני תקנת השבים הוא דקני אתי' שפיר ההיא דרבא בילדה וגזזה קודם שהקדישה דבהקדש לא שייך תקנת השבים כמ\"ש הוא ז\"ל ותו שדרך זה לא יתכן אלא ע\"פ מ\"ש הוא ז\"ל דס\"ל להראב\"ד דעיבור חשיב שינוי וכבר כתבנו דהא ליתא וכמו שהוכחנו מדבריו לעיל ולכן הנ\"ל בכונת הראב\"ד לומר שמ\"ש ואנן בגזל פרה מעוברת כו' שבא לתרץ מה שהק' דכיון דהקדיש' מאי חוטא נשכר איכא והוא זה שהרי כבר כתבנו שדעת הראב\"ד דמ\"ש במתני' גזל פרה מעוברת וילדה משלם דמי פרה העומדת לילד רגע אחד קודם שילדה קאמר וכל השבח שמשעת גזילה עד שתלד הוי של נגזל וכמ\"ש הרב ל\"מ פ\"ב מהלכות גניבה וכן הוא דעת הרשב\"א וכמש\"ל ומעתה נתבארו דברי הראב\"ד ז\"ל שמתחילה ה\"ק דכיון דהא אסיקנא שכל שבח שע\"ג גזילה הוא של גזלן א\"כ היכי אמרינן הכא דמסתברא משעה שהקדיש כדי שלא יהא חוטא נשכר והתוס' ז\"ל פרק הנזקין דנ\"ה ד\"ה לגיזותיה הוק' לו זה יע\"ש ואהא תי' דלזה י\"ל דכיון דהקדישה הגנב תו ליכא תקנתא כו' ושוב הוק' לו דכיון דהקדישה מאי חוטא נשכר איכא משום דס\"ל להראב\"ד דלפי זה ע\"כ צריך לאוקמא להך מימרא דרבא בהקדישה קודם שילדה וגזזה דאלו בגזזה וילדה הא קניה בשינוי מדינ' ולא משום תקנת השבים ואזיל לשיטתיה דס\"ל דגיזה וילדה הוי שינוי וא\"כ כיון דע\"כ מיירי בהקדישה מעוברת וטעונה הרי הגיזות והולדות הן של הקדש ומאי חוט' נשכר איכא (שהרי אם הקדיש בהמה חוץ מגיזתה תפסה נמי קדושה אגיזה כדאיתא בר\"פ ראשית הגז וכן נמי אם הקדיש בהמה מעוברת ואמר היא קדש וולדה חולין למ\"ד עובר ירך אמו אם שיירו אינו משוייר כדאיתא בתמורה פ' כיצד מערימין ורבא גופיה משמע התם דס\"ל דשיירו אינו משוייר דקאמר התם מתקיף לה רבא ממאי דטעמא דר\"י משום דשיירו משוייר דילמא כו' וכ\"כ התוס' פ' הנשרפין ד\"פ דרבא ס\"ל דעובר ירך אמו יע\"ש ועיין מ\"ש בפ\"ב מה' גניבה ודוק) והיכי אמרינן בגמ' מסתברא משעת הקדש כדי שלא יהא חוטא נשכר וכדי לתרץ כל זה כתב ואנן בגזל פרה מעוברת כו' מפרשינן לה כלו' דכיון דההיא בעי' דרבא מיירי בגזל פרה מעוברת מצינן לאוקמי שפיר בילדה וגזזה קודם שהקדישה ואפי\"ה מבעי' לי' לרבא לענין שבח גיזותיה שמשעת גזילה עד שעת קניית השבח בשינוי דאי אמרי' דאוקמוה רבנן ברשותיה משעת גניבה אינו משלם אלא כשעת הגזילה ואם משעת הקדש הוא דאוקמוה רבנן ברשותיה משלם דמי פרה העומדת לילד רגע אחד קודם לדעת הראב\"ד והשתא לא ק\"ל דכיון דהקדישה מאי חוטא נשכר איכא דיהא הכל של הקדש כיון דרבא מיירי בשלא הקדיש הגיזה והולד אלא בהמה גריד' אחר שילדה משא\"כ אי מיירי בנתעבר' אצלו ע\"כ צ\"ל דהקדישה כשהיא מעוברת דאלו ילדה וגזזה אע\"ג דלא שייכ' משום תקנת השבים ושבח שע\"ג גזילה דנגזל הוי היכא דליכא משום תקנת השבים מ\"מ עכשיו שילדה אינו משלם אלא כשעת הגזילה ודר\"ז יוכיח דס\"ל דשבח שע\"ג גזילה דנגזל הוי ואפ\"ה ס\"ל בילדה דאינו משלם אלא כשעת הגזילה וא\"כ כיון דהקדישה מעוברת מאי חוט' נשכר איכא ודברי הרב המשיג ה\"נ מתפרשן שכתב מיהו הרב המשיג לעיל פירש' דגזל פרה מעוברת כלומר משום דהרב המשיג לעיל ס\"ל דילד' וגזזה הוי שינוי ומדינא קני גזלן מש\"ה הוצרך לאוקמא בגזל פרה מעוברת אמנם לדעת רבינו דס\"ל דאפי' ילד' וגזזה לא חשיב שינוי ולא קני אלא משום תקנת השבים מתפרש' הך מימרא דרבא כפשט' אפי' בגזל פרה ונתעבר' אצלו וילד' קודם שהקדיש' דכיון דבעלמא לא קני אלא מפני תקנת השבים בהקדש דלא שייך תקנת השבים הוי של בעלים דהשתא ליכא לאקשויי כיון דהקדיש' מאי חוט' נשכר איכא כיון דמיירי בשלא הקדיש אלא הבהמ' אחר שילד' זה הנרא' אצלי אמיתות השגת הראב\"ד ז\"ל ועיין בש\"ך סי' רצ\"ב ס\"ק ו' ובהרמב\"ן במלחמותיו: וע\"פ האמור נרא' ליישב מה שהקש' הרב בעל ל\"מ לדעת רבינו דלידה וגיזה לא הוי שינוי שהרי בגמרא איבעיא לן אי טעמא דר\"מ משום דקסבר שינוי במקומו עומד או דילמא בעלמא קסבר שינוי קונה והכא קנסא קניס ומסיק דקנסא הוא דקניס משמע בהדיא דליד' וגיזה חשיב שינוי גמור דאי לא לימא דטעמא דר\"מ משום דלא חשיב שינוי יע\"ש שהניחו בצ\"ע אמנם על פי מ\"ש אפשר לומר דאף רבינו מוד' דליד' וגיזה חשיב שינוי גמור לענין הגיז' ולידה אלא דס\"ל דאפי' ר\"י דקאמר גזיל' חוזרת בעיני' והגיזות והולדות של גזלן אינו אלא מפני תקנת השבים דאי לאו הכי הוה מוד' לר\"מ דקנסינן ליה לגזלן שלא יהא חוטא נשכר אע\"ג דחשיבי שינוי ואע\"ג שכתב רבינו דשבח שהשביח אחר שנשתנית השבח לגזלן לא כ\"כ אלא דוקא בנשתנית גוף הגזיל' ואינו חייב לשלם אלא דמיה אז הוא דאמרינן דכיון דגוף הגזיל' של גזלן הרי מאות' שעה קנוי לו שהרי אם רצה הנגזל לתת לו דמיה וליקח החפץ אינו חייב הגזלן לתת לו ונמצא דכי קא אשבח ברשותי' הוא דקא אשבח משא\"כ בגזל פרה וילד' דס\"ל לרבינו דגוף הגזיל' חוזרת בעיני' משום דלא חשיב שינוי לגבי הפר' ואע\"ג דלענין שבח הגיזות והולדות חשיב לידה וגיזה שינוי אפ\"ה קנסו רבנן שלא יהא חוטא נשכר כיון דברשותי' דנגזל קא אשבח וזהו שכתב רבינו בסוף דין זה הואיל ולא נתיאשו הבעלים ולא נשתנית הגזיל' כלומר דדוקא בנשתנית גוף הגזיל' כמ\"ש ומאי דפשיט לתלמודא מההיא דלצבוע לו אדום וצבעו שחור דלר\"מ במזיד קניס בשוגג לא קניס היינו משום דהתם נמי לא קני ליה לגופיה שהרי אם רצה בעל הצמר ליתן לו דמי שבחו נותן לו את הצמר וכמ\"ש רש\"י ד\"ק ע\"ב ד\"ה לצבוע לו אדום וז\"ל ולא יהיב ליה אלא דמי צמרו אבל לא דמי שבחו או זה יתן לו דמי שכרו משלם ויקח לו את הצמר משא\"כ בגזלן בשבח שהשביח אחר שנשתנית כיון דהרי היא כשלו לגמרי ואפי' אם רצה הנגזל לתת לו דמי הגניב' בשבחה אינו חייב להשיבו לא קנסי' ליה והכריחו לרבינו לומר כן משום דק\"ל סוגית הנזקין דקאמר רבא מאי נ\"מ לגיזותי' וולדותי' דמשמע בהדיא דס\"ל לרבא דבילד' וגזזה הגיזות והולדות הן של בעלים דדחיק' לי' מילתא לומר כמ\"ש התוס' דאליבא דר\"מ וא\"נ אליבא דר\"ז לר\"י או לר\"פ אליבא דר\"ש קאמר לה משום דכיון דקי\"ל הלכת' כר\"פ אליבא דר\"י דחיק' מילתא לאוקמא מילתא דרבא דלא כהלכת' וכמ\"ש הרמב\"ן במלחמותיו דל\"ט: גם דחיק' ליה למימר דבגזל פרה מעוברת הוא דקאמר כמ\"ש הראב\"ד משום דא\"כ הו\"ל לרבא לומר למאי נ\"מ לשבח גיזותיה כו' מדקאמר לגיזותי' משמע דלענין הגיזות והולדות גופייהו הוא דקא מיבעי' ליה אי חוזרת לבעלים וכבר הרמב\"ם נרגש מזה וכתב דלגיזותי' לאו דוקא אלא לשבח גיזותי' הוא דקאמר ורבינו לא ניחא ליה בהכי ותו דפשט' משמע דבכל גוונא מיירי מש\"ה הוצרך לומר דאפי' לר\"י ל\"ק דהגיזות והולדות של בעלים אלא מפני תקנת השבים והלכך גבי הקדש דלא שייך תקנת השבים מוד' ר\"י לר\"מ דקנסינן ליה כדי שלא יהא חוטא נשכר וזהו שאמרו בגמרא מסתברא משעת הקדש כדי שלא יהא חוט' נשכר דהיינו קנסא דקניס ר\"מ כמ\"ש רש\"י בפ' הגוזל דצ\"ה ד\"ה קנסא יע\"ש ודוק: ובהכי ניחא לי מאי דק\"ל לפום מאי דמשמע מדברי רבינו דלידה וגיז' אינו שינוי ואינו קונה אלא מפני תקנת השבים כמ\"ש ה\"ה בדין ט' א\"כ אמאי כתב רבינו בגזל פרה ונתעבר' אצלו וילד' דהואיל ונתיאשו הבעלים הגיזות והולדות של גזלן ומשמע ודאי דאם רצה הגזלן לסלקו בדמים וליתן לו דמיה אינו מחוייב להשיבו שהרי בלא ילד' כתב דשמין לו את השבח ונוטל מן הנגזל משמע דבילד' לא והשתא ק' דלפי מ\"ש ה\"ה בדין ב' שדעת רבינו דלר\"י דינו בדמים שדי בכך מפני תקנת השבים ה\"נ אמאי לא אמרי' הכא שיחזיר הגיזות והולדות ויתן לו הנגזל דמיה כיון שאינו אלא מפני תה\"ש אמנם ע\"פ מ\"ש הנה נכון דס\"ל לרבינו דהגיזות והולדות גופייהו קנינהו בשינוי אלא דבלא נתייאשו הבעלים מוד' ר\"י לר\"מ דקנסינן ליה כדי שלא יהא חוטא נשכר דלא שייכא תקנת השבים בדליכא יאוש כמ\"ש ה\"ה ובנתיאשו הבעלים משום דאיכא תקנת השבים מוקמינן ליה אדינא דאורייתא: ודעת התוס' בדף צ\"ה ד\"ה משלם שלא כדעת הראב\"ד שכתבו וז\"ל דמי פרה העומדת לילד דכל שבח שמשעת גזילה עד שתלד של גזלן וכן הוא דעת הרא\"ש שכתב וז\"ל דכל היכא דקנא' גוף הגזיל' בשינוי ואינו מחוייב לשלם אלא דמיה חזר' השומא לדמעיקרא ולא דמי לתבריה ושתיי' דמשלם ד' דהתם שאני דאבד' מן העולם כו' יע\"ש וכן נרא' ממ\"ש התוס' בפ' הנזקין דלר\"פ דאמר אליבא דר\"י שבח שעל גבי גזיל' דגזלן הוי לא נפקא מיני' מידי במאי דאוקמוה ברשותי' משמע בהדי' דס\"ל דבגזל פרה מעוברת משלם כשעת הגזיל' דאל\"כ אפי' לר\"פ אליבא דר\"י נ\"מ שפיר במאי דאוקמוה ברשותי' בגזל פרה מעוברת דאי לא הקדיש' שמין כמו שהי' שוה רגע אחד קודם הליד' וכמ\"ש לדעת הראב\"ד וק\"ל על דבריהם דכפי זה ע\"כ דטעמייהו כמ\"ש הרא\"ש דכל היכא דאיתיה לגזיל' בעיני' וקנינהו בשינוי הדרא שומא לדמעיקרא ומש\"ה משלם כשעת הגזיל' וא\"כ קשה שהרי התוס' כתבו שם בסמוך ד\"ה מ\"ט דאפי' עולא מוד' דאם הקדישו דהקדשו הקדש משום דקני ליה גזלן ביאוש ושינוי השם ואינו משלם אלא דמיו והשתא א\"כ איך קאמר רבא דמסתברא משעת הקדש כדי שלא יהא חוטא נשכר והרי כיון שהוא קנוי לו ביאוש ושינוי השם הדרא שומא לדמעיקרא שהרי איתיה לגזיל' בעולם ואינו חייב לשלם אלא דמים וכן קשה למ\"ש הרמב\"ן במלחמותיו וז\"ל וכן לדעתי ההיא דרבא בשבח גיזותי' וולדות היא דהיינו מעוברת וטעונה וגדלו מאליהם דאלו גזזן הא קי\"ל דגזלן הוי ובעייא דרבא לא מוקמינן לה דלא כהלכתא עכ\"ל שהרי דעת הרמב\"ן כדעת התוס' והרא\"ש כמ\"ש שם בסמוך וז\"ל ועוד כבר כתבנו דאפי' גזל טעונ' כו' וממילא ידעינן דמשלם דמי גיזותי' כמו שהן שוין בשעת הגזיל' יע\"ש ובפרק הגוזל בתרא דמ\"ו כתב שם כדברי התו' ואפי' לעולא הקדשו הקדש משום דקני ליה ביאוש ושינוי השם ואולי נאמר דכיון דהקדיש' חשיב ליה כאבד' מן העולם ואינ' ברשותו ואע\"ג דאמרינן במרוב' דהקדש לא חשיב כמכיר' משום דמעיקרא תורא דראובן והשתא תורא דראובן לא אמרי' כן אלא לענין תשלומין דו\"ה וכמ\"ש התוס' שם יע\"ש אך קשה לי למ\"ש התוס' דלר\"ז דאמר אליבא דר\"י דשבח שעל גבי גזיל' דנגזל הוה הכא דאוקמי' ברשותי' דגזלן הוי דבמאי עסקינן אי בילד' אחר שהקדיש' קודם שתבעו לב\"ד א\"כ לר\"ז נמי אינו משלם אלא כשעת הגזיל' וכדקתני במתניתין בהדיא גזל פרה ונתעברה אצלו וילד' משלם כשעת הגזיל' וכי בשביל שהקדיש' מיגרע גרע ואי מיירי בשלא ילד' קודם שתבעוהו לב\"ד א\"כ איך כתבו דלר\"פ לא נפ\"ל מידי הא לר\"פ נמי נפ\"מ בגזל פרה מעוברת דאפי' ר\"פ דאמר שבח שע\"ג גזיל' דגזלן הוי היינו דוקא בגזל פרה ריקנית ונתעבר' אמנם בפרה מעוברת מוד' ר\"פ כל שבח שהשביח משעת גזיל' עד שעת העמד' בדין הוי דנגזל וכמ\"ש הרא\"ש וכ\"כ הרמב\"ן והכריח הדבר מן הירושלמי וממ\"ש בגמרא איידי דתני רישא ילד' דמשמע דדינא לא משכחת לה אלא בילד' וצ\"ע כעת ומהתי' על הסמ\"ע הביאו הרב המאסף סי' שס\"ב שכתב בפשיטות דגזל פרה מעוברת משלם העודף שהשביח ביד הגזלן ולא ידעתי איך אשתמיט מינייהו דברי הרמב\"ן והרא\"ש ז\"ל הללו והרב תי\"ט הקש' לדעת הרמב\"ן ורש\"י והנ\"י דהגזיל' עצמ' חוזרת בעיני' א\"כ אמאי לא תני ברישא משלם כשעת הגזיל' דלדידהו ליכא לתרוצי כמ\"ש הרא\"ש דלאשמועינן דשמין פרה העומדת לגדל ולדות שדמיו מרובין יותר מאם קונ' אותה מעוברת בשביל השליל שהרי פרה עצמ' חוזרת בעיניה יע\"ש שהניחו בצ\"ע ולדידי לא ק\"מ דאפי' לפי דעתם דהפרה עצמה חוזרת בעיניה איכא למימר דמתניתין אתא לאשמועינן דלא נימא דשמין אותה כמי שקונה פרה מעוברת לשחיטה בשביל השליל ואינו משלם אלא דמי עובר העומד לשחיטה במעי אמה שאז אין דמי העובר מרובין כ\"כ קמ\"ל דמשלם דמי פרה העומדת לילד לגדל הולד שאז דמי העובר מרובין כנ\"ל פשוט ובמ\"ש רבינו דשמין לו השבח ונוטל מן הנגזל וכתב עליו הראב\"ד י\"א נוטל את השבח עצמו ודוקא אמרו ג' שמין כו' ראיתי להרב ל\"מ שכתב דהראב\"ד מפרש כפי' התוס' שכתבו בד\"ה לר\"ש דמאי דאיבעיא ליה לגמר' אליבא דר\"ש הוא משום דלר\"י כיון דתקנת השבי' הוא דשקיל גזלן פשיטא ודאי דמגופיה שקיל והיינו משום דהוא מפרש פשיטותא דפשיט בגמ' מההיא דשמואל היפך מפי' רבינו דבא לפשוט דמדנקט שמואל ג' שמין להם את השבח ומעלין אותן בדמים ולא חשיבא הך דגזלן משמע דגזלן מבשרא שקיל וא\"כ כפי פי' זה ע\"כ דלר\"י מגופיה שקיל דאל\"כ דשמואל אתי דלא כהלכתא כיון דקיימא לן הלכה כר\"י את\"ד יע\"ש:<br><b> ולדעתי </b> קשה דאם כן דס\"ל להראב\"ד דלר\"י פשיטא ליה דמגופיה שקיל ולא קא מיבעיא לי' אלא לר\"ש א\"כ היכי פשיט מהך דשמואל דמדנקט ג' דוקא דגזלן מבשרא שקיל לר\"ש ומאי פשיטותא אימא דמש\"ה נקט שמואל הני דוקא משום דס\"ל דהלכה כר\"י אמנם לר\"ש ה\"נ דמעלין אותם בדמים ולכן נ\"ל דאף הראב\"ד מפרש פשיטותא דגמ' כפי' רבינו דכיון דאמר שמואל דבהני ג' שמין להם את השבח ה\"ה לגזלן דדמו להני אלא דהראב\"ד ז\"ל ס\"ל דמשום הכי לא איבעיא ליה לתלמודא אליבא דר\"י משום דלר\"י מגופא שקיל משום תה\"ש ואהא בא להכריח פי' זה דאי כפי' רבינו דס\"ל דלר\"י מעלין אותם בדמים אם כן אמאי נקט שמואל הני דוקא ולא חשיב גזלן נמי והיא קו' התוס' בד\"ה ג' משום הכי ס\"ל להראב\"ד דלר\"י פשיטא לי' לתלמודא דמגופיה שקיל משום תה\"ש ולר\"ש דאמר למחצה כו' דלית ליה תה\"ש הוא דקא מיבעיא לי' ואהא פשיט תלמודא דלר\"ש ודאי מעלין אותם בדמים מההיא דשמואל דכיון דלר\"ש לאו משום תה\"ש הוא דאמר הו\"ל כהני ג' דקאמר שמואל דשמין להם את השבח ומ\"מ שמואל לא חשיב גזלן משום דקי\"ל הלכה כר\"י ועל התוס' יש לגמגם דכפי מ\"ש בד\"ה לר\"ש דלא בעי לר\"י משום דלר\"י פשיטא דמגופיה שקיל משום תה\"ש אם כן מאי ק\"ל בדבור שאח\"ז והוצרכו לומר דתנא ושייר גזלן ואמאי לא כתבו בפשיטות דמשום דקי\"ל כר\"י משום הכי לא חשיב גזלן ומצאתי להרשב\"א בשיטה כ\"י שכתב וז\"ל ג' שמין להם את השבח פירש ר\"ח דאיפשיטא בעיין דליכא מאן דמעלין אותם בדמים אלא ג' בלבד והיא תימא דהאיכא אריס כדמשמע פרק המקבל ולי נראה דה\"ק ג' שמין להם את השבח וכ\"ש גזלן עכ\"ל והשתא קשה לפי' ר\"ח דאי ס\"ל דמשום הכי לא בעי לר\"י משום דלר\"י פשיטא ודאי דמגופיה שקיל וכפי' התוס' והראב\"ד אם כן היכי פשיט בגמ' דלר\"ש מגופיה שקיל מההיא דשמואל נימא דמשום הכי נקט שמואל הני ג' דוקא משום דס\"ל דהלכה כר\"י ואי ס\"ל לר\"ח כפי' רבי' דלר\"י פשיט' דמעלין אותם בדמים א\"כ שמואל אמאי לא חשיב גזלן כיון דקי\"ל הלכה כר\"י ואפשר דס\"ל דכיון דלר\"ש מגופיה שקיל מש\"ה לא חשיב גזלן דבפלוגתא לא קא מיירי ושמואל לא חשיב אלא מילי פסיקתא דוקא והיינו פשיטותא דמדלא חשיב גזלן ש\"מ דלר\"ש מגופיה שקיל ובפלוגתא לא קמיירי דאי לר\"ש נמי מעלין אותם בדמים אמאי לא חשיב גזלן כיון דמילי פסיקתא נינהו אלא דהא ליתא דאם כן אכתי נימא דלר\"ש נמי מעלין אותם בדמים ומאי דלא חשיב גזלן הוא משום דבפלוגתא לא קמיירי כיון דאיכא ר\"מ דס\"ל דשבח שע\"ג גזילה דנגזל וא\"כ היכי פשיט מיניה דלר\"ש מגופיה שקיל ודוק:"
+            ],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>שינוי </b>\n<b> החוזר כו'.</b> פסק רבינו כרב אשי דאמר תנא דידן שינוי דאורייתא קתני ומשמע דלר\"א שינוי החוזר לא קני ואפי' מדרבנן אך דעת התוס' פרק לולב הגזול ד\"ה שינוי דלר\"א נמי קני מדרבנן ועיין במוהר\"ם בן חביב שם וכן מצאתי בשיט' כ\"י מתלמידי הרשב\"א שכ\"כ וז\"ל ומשמע דאפי' לר\"א דאוקי מתני' בשינוי דאורייתא מודה הוא דאיכא שינוי דרבנן והיינו שינוי החוזר והיינו דקאמר ר\"א תנא דידן שינוי דאורייתא קתני ומדלא קאמר תנא דידן שינוי דלא הדר קתני ש\"מ דס\"ל דשינוי דלא הדר קני מדאוריי' ושינוי דהדר קני מדרבנן עכ\"ל וכן נראה שהוא דעת התוס' פרק הגוזל עצים דצ\"ו ע\"ב ד\"ה ועבדיה זוזי שכתבו וז\"ל דוקא עבדיה זוזי אבל עשה מן הנסכא כלי קני אע\"ג דהדר עביד לי' נסכא דלא גרע מנסרים ועשאן כלים כו' יע\"ש והרב תורת חיים הק' לדבריהם אלו ממ\"ש בפרק כיצד הרגל דף [כ' ע\"ב] ד\"ה והוא וז\"ל פי' הקונט' שלא קבעה בבנין דלא הוי שינוי ותימא כי קבעה נמי לא קנה דשינוי החוזר הוא כדאמרינן בפרק הגוזל האי מאן דגזל נסכא כו' ולפי דבריהם שבפרק הגוזל מאי ק\"ל הא אין לך חשיבות גדול מזה שקבעו בבנין דבית חשיב טפי מכלי ועדיפא מינה הוה לי' לאקשויי ממתני' דהנזקין על המריש הגזול שבנאו בבירה שנוטל דמיו מפני תה\"ש יע\"ש ועפ\"ז נראה לי לתרץ לדעת רש\"י ורבינו שבפ\"ו מה' מעילה דין ח' כתב בהדיא כפי' רש\"י אע\"ג דאיהו ז\"ל פסק דשינוי החוזר לברייתו לא קנה דס\"ל דבהקדש בהוצאה מרשות הקדש לשינוי הדיוט תלי' מילתא והלכך כל שקנאו אפי' מדרבנן הרי יצא מרשות הקדש ומעל וא\"כ ה\"נ כיון שבנאו בבירה הרי קנוי לו מדרבנן מפני תה\"ש וכן נראה שהוא דעת רבינו שבפ\"ו מה' הנזכר דין ד' פסק דהמשאיל קורדם לחבירו הוא מעל וחבירו מותר לבקע ולר' אשי דבפרק השואל דצ\"ט אע\"ג דקניי' השואל אינו אלא מדרבנן כדאמרינן תקנו משיכה בשומרים וכ\"כ הרב מח\"א ה' קנין משיכה סי' ב' והתוס' שדחו פי' רש\"י נראה דלשטתייהו אזלי שכתבו בפרק מרובה דע\"ט ד\"ה תקנוה דר' אמי ס\"ל משיכה קונה מן התורה יע\"ש ודוק ומ\"ש מוהר\"ם ן' חביב דרבינו והטור סברי דנהי דבנסרים ועשאן כלים לא קני משום דכיון דסתר לה חוזרים הנסרים ועבידי אינשי דסתרי כלים לעשותם נסרים משום דאין הפסד בסתירתן אבל טווי ועשאו בגד והוא דבר חשיב ולא עבידי אינשי דסתרי להו כדמעיקרא קני מדרבנן ולא גרע ממריש שבנאו בבירה יע\"ש ק\"ל דאם כן איך פסק רבינו בהלכות ציצית דעשאן מצמר הגזול פסולים הא חוטי ציצית ודאי דלא עבידי אינשי דסתרי להו ועבידי צמר וקנאו ואם כן אמאי פסולים משלהם איקרי וליכא למימר דכיון דמדאוריי' לא קני לא מקרי משלהם דהא מעובדא דההיא סבתא מוכח בהדיא דמשום תקנה דרבנן נפיק ידי חובת סוכה מן התורה וכמ\"ש התוס' שם ודוק:"
+            ],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>גזל </b>\n<b> דקל מחובר וקצצו לא קנה כו'.</b> מסתמיות דברי רבינו והפוסקים נראה דאפי' בדאיכא יאוש בהדיה לא קנה משום דלא הוי שינוי דשמו עליו דהשתא נמי גובי דדקל מקרו האמנם מצאתי להרשב\"א בשיטה כ\"י שכתב משם הראב\"ד על ההיא דאמרינן בפרק הגוזל בתרא דף קי\"ב אמר שמואל דינא דמלכותא דינא תדע דקטלי דקילי וגשרי גשורי ועברינן עלייהו ופריך אביי ודילמא משום דאייאש מרייהו מנייהו כתב וז\"ל הא דדחינן שאני התם כו' פי' הראב\"ד דאעפ\"י שאין היאוש קונה ושינוי נמי אין כאן דממחובר לתלוש לא חשיב שינוי הואיל ושמו עליו יאוש עם השינוי הוה מיהא קונה עכ\"ל ויש להקשות לכאורה מההיא דר\"פ לולב הגזול דא\"ל ר\"ה להנהו אונכרי כי זבינתו אסא מן הנכרים לא תגזוזו אתון כו' כי היכי דלהוי יאוש בידייהו ופריך עלה בגמ' וליקנינהו בשינוי מעשה והשתא אמאי לא ק\"ל בפשיטות דליקנינהו ביאוש ושינוי דממחובר לתלוש דבהדי יאוש קני לדעת הראב\"ד ולא שייכא תי' דמשני עלה ולכן נראה שאף הראב\"ד לא כ\"כ אלא לתת קצת טעם לאביי דפריך ודילמא כו' אמנם למאי דקא\"ל רבא אי לאו דינא דמלכותא דינא היכי מייאשי אפי' ביאוש נמי לא קני ומפ' הראב\"ד כפי' רש\"י ז\"ל דה\"ק מי הוי יאוש הא יאוש כדי הוא ושינוי דממחובר לתלוש לא מהני אפי' עם היאוש כנ\"ל:"
+            ]
+        ],
+        [
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>גזל </b>\n<b> בהמה כו' או שגזל עבדים והזקינו כו' אומר לו הרי שלך לפניך.</b> כתב ה\"ה טעם העבדים מפני שדינם כדין הקרקע וכבר כתבו המפורשים דבכל דבר של תורה דינו כדין הקרקע כו' יע\"ש וכ\"כ התוס' פ\"ק דב\"ק דף י\"ב ד\"ה אנא מתניתא ידענא וז\"ל ואע\"ג דבכמה דוכתי אמרי' דכמקרקעי דמי אומר ר\"י דהכא לא איירי אלא במידי דרבנן ולגבות מיתמי ומלקוחות וסבר שעבודא לאו דאוריי' ולא גבי אלא מדרבנן יע\"ש וכ\"כ הרא\"ש שם פ\"ק וז\"ל בעל חוב אינו גובה אלא מן היתומים בעבדים שהניח להם אביהם דהלכה כר\"ן בדיני דאמר עבדא כמטלטלי דמי בכל מילי דרבנן לגבות מן היתומים ולענין פרוזבול ולקנין אגב כו' וכ\"כ פ' הגוזל בתרא משם רשב\"ם וז\"ל דודאי לכל מילי דאורייתא חשיב כמקרקעי כו' והתם במילי דרבנן כו' לגבות מיתמי נמי דרבנן דסבר שעבודא לאו דאורייתא כו' יע\"ש וראיתי למוהר\"ש ז\"ל בסי' רי\"ח שהקשה לדברי הרא\"ש ז\"ל שדבריו סתרי אהדדי שהרי בכאן פסק כר\"ן דאין גובין מן העבדי' מטעמא דשעבודא לאו דאוריי' וכן פסק בפ' מי שמת דרי\"ג ואלו בס\"פ גט פשוט פסק כעולא דאמר ד\"ת אחד מלוה ע\"פ כו' מ\"ט שעבוד' דאורייתא ונמצא דמזכה שטרא לבי תרי יע\"ש שהניחו בצ\"ע ועיין במוהר\"ם די בוטון דף קל\"ו ובהרב בכה\"ג סי' שס\"ג ולע\"ד נראה ליישב ולומר דס\"ל להרא\"ש כמ\"ש רשב\"ם פ' יש נוחלין דקכ\"ח ד\"ה ור\"ן וז\"ל דנהי כו' ה\"מ לדברים הכתובים בתורה כו' אבל לענין ב\"ח כמטלטלין דמי דאין ב\"ח סומך אלא על הקרקעות שאינן יכולים לאבד יע\"ש אלא דמ\"מ הוצרך הרא\"ש ז\"ל לומר דר\"ן סבר שעבודא לאו דאורייתא משום דק\"ל דאי ס\"ל שעבודא דאורייתא וה\"ט דאין גובין מן העבדים משום דאין ב\"ח סומך עליהם א\"כ מאי האי דקאמר אנא מתניתא ידענא דתני אבימי פרוזבול על הקרקע כו' הא ע\"כ טעמייהו דהני משום דהו\"ל מילי דרבנן דהתם לא שייך ביה טעמא דאין ב\"ח סומך עליהם ואם כן מאי ראיה מייתי הא איכא למימר דדוקא אמילי דרבנן אמרי' עבדא כמטלטלי דמי אבל בשעבודא דאורייתא עבדא כמקרקעי דמי וכמו שכן הדין במילי דאורייתא לענין אונאה ושבועה ואי משום טעמא דאין ב\"ח סומך עליהם זה אינו אלא מסברא בעלמא אמנם מההיא ברייתא ליכא למשמע מינה מידי דאין גובין מן העבדים ומש\"ה הוצרכו לומר דר\"ן ס\"ל דשעבודא לאו דאורייתא דהשתא מייתי ראיה שפיר מההיא דפרוזבול דכי היכי דהתם עבדא כמטלטלי דמי משום דהוי דרבנן ה\"נ גבי שעבודא דלאו דאורייתא ומ\"מ לפי האמת דינא דר\"ן איתא שפיר אפי' למאי דקי\"ל דשעבודא דאורייתא מטעמא דאין ב\"ח סומך עליהם וכמ\"ש רשב\"ם ואפשר דר\"ן גופיה ה\"נ אית ליה ה\"ט אלא משום דאי מה\"ט גרידא לא הוה קאמר להו זילו אהדורו כיון דאינו אלא מילתא דסברא בעלמא משום הכי הוצרך לומר אנא מתניתא ידענא וטעמא דשעבודא לאו דאורייתא דאז חשיבא להו כטועה בדבר משנה כמ\"ש התוס' שם וה\"ט משום דאנן קי\"ל כר\"פ דהוא בתראה דס\"ל שעבודא דאורייתא ובפרק יש נוחלין משמע בהדיא דרבינא ור\"א ס\"ל כר\"ן כדאיתא התם א\"ל רבינא לר\"א דר\"ן מאי א\"ל אנן אין גובין מתנינן לה ואם כן ע\"כ צ\"ל דתלמודא קים ליה דהלכתא כר\"ן מטעמא דאין ב\"ח סומך עליהם והשתא ניחא דלא תקשי מ\"ש הרא\"ש פרק הגוזל בתרא דלגבות מיתמי דרבנן דסברי שעבודא לאו דאורייתא אשר משמע מדבריו שכל זה הוא מדברי רשב\"ם ולפי מ\"ש רשב\"ם פרק יש נוחלין מבואר דאפי' אי ס\"ל דאורייתא אפי\"ה אין גובין מטעמא דאין ב\"ח סומך עליהם ועיין בהרב כנה\"ג סי' רנ\"ו דף שמ\"ו אמנם לפי מ\"ש ניחא דאפי' לדעת רשב\"ם ע\"כ צ\"ל הכי לדעת ר\"ן כדכתיבנא ומ\"ש הרא\"ש פ\"ק דב\"ק דהלכה כר\"ן כו' וכל מידי דרבנן לגבות מיתמי לא כ\"כ אלא אליבא דר\"ן דלר\"ן ע\"כ דטעמיה הוא משום דהוי דרבנן ובהכי ניחא נמי דברי התוס' פרק נושאין על האנוסה דצ\"ט ד\"ה ה\"נ שאינם סותרים למ\"ש פ\"ק דב\"ק כמ\"ש מהר\"ם די בוטון ז\"ל דאף התוס' דב\"ק ה\"נ ס\"ל אלא דהוצרכו לומר כן לדעת ר\"ן דקאמר אנא מתניתא ידענא ובשיטה כ\"י לתלמידי הרשב\"א אחר שכתבו תי' התוס' והרא\"ש ז\"ל כתבו וז\"ל והני תי' לא סגי אליבא דרבוותא ז\"ל דפסקו כמ\"ד שעבודא דאורייתא ובעבדים איפסיקא הלכתא בפרק י\"נ כר\"ן דאמר אין גובין וי\"ל להך סברא נמי ניחא דכי אתקינו רבנן דמטלטלי דיתמי לא משתעבדי לב\"ח עלו בכלל תקנתם עבדים ועבדינהו כמטלטלי וכ\"כ הרשב\"א ז\"ל בשיטה כ\"י פרק הגוזל בתרא יע\"ש ונראה מדבריהם דס\"ל דמטלטלי דיתמי לא משתעבדי לב\"ח אינו אלא מתקנ' רז\"ל ועיין בטור ח\"מ סי' קי\"ז ובמהר\"א ששון ז\"ל ומה שהקשה עוד המוהר\"ש ז\"ל על מ\"ש התוס' בד\"ה אלא בס\"ד וז\"ל ולקמן דקאמר להך לישנא דאמר עבדא כמקרקעי כו' למ\"ד כמטלטלי הו\"מ למיפרך כו' אלא דבלא\"ה פריך שפיר כו' ממ\"ש שם סמוך ונרא' בד\"ה למ\"ל עומדים יע\"ש ראיתי בשיט' הנז' שכתבו וז\"ל וכתבו בתוספות דלפי' רש\"י ז\"ל ה\"ה דהוה מצי לאקשויי ולטעמיך אפי' למ\"ד כמטלטלי דמי ל\"ל לאוקמא הברייתא דוקא בעומדין בתוכ' ומדין אגב לוקמא אפי' אין עומדין בתוכ' ומדין חזק' דהא לכל מידי דאורייתא כמקרקעי דמי לכ\"ע והדין דשמואל דאורייתא היא עכ\"ל ומעת' אין מקום לקו' ז\"ל וכמובן כנ\"ל גם מה שהקש' הרב ש\"ך ז\"ל סי' שס\"ג סק\"ב במ\"ש דבלא\"ה פריך שפיר וז\"ל באמת שהתוספות הרגישו בזה וכתבו דבלא\"ה פריך שפיר אבל לפי ע\"ד לא יתכן לו' בכאן בלא\"ה פריך שפיר דהא קאמר בהדיא דלהך לישנא כמטלטלי דמי ניחא ולא פריך אלא ממאי דקי\"ל דלא בעי' צבורין ולפי דברי תלמידי הרשב\"א שכתבנו דבריהם מבוארין אך קשה לי לפי דבריהם שכתבו בד\"ה ל\"ל דמאי פריך בגמרא הניחא כו' אלא למ\"ד כמקרקעי דמי מאי איכא למימר ואמאי לא משני דלמ\"ד כמקרקעי דמי ברייתא דקתני החזיק בקרקע קנה עבדים מיירי בקונה מדין חזק' ובריי' דקתני לא קנה מיירי בדין אגב וליכא למימר דלא משני הכי משום דברייתא איירי בקונ' מדין חזק' אמאי קתני החזיק בקרקעות קנה עבדים דמשמע הא אם החזיק בעבדים לא קנה קרקעות ואי מדין חזק' אפי' אם החזיק בעבדים קנה קרקעות וכמו שכן ראיתי מתרצים עיין בס' קקיון דיונ' דא\"כ מאי ק\"ל הכא דאמאי ל\"ק הכא וליטעמיך כו' לוקמא לברייתא מדין חזקה הא לא מצי לאוקמא בכה\"ג משום דא\"כ אמאי קתני החזיק בקרקעות אפי' החזיק בעבדים נמי וכעת צ\"ע:"
+            ],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>הדר </b>\n<b> בחצר חבירו כו'.</b> כתב ה\"ה ומ\"מ כתבו המפרשים שאם חסר הבית בכ\"ש כו' מגלגלין עליו את הכל וכן הוא דעת התוספות בפרק כיצד הרגל דכ\"א ע\"א ד\"ה ויהבי להו יע\"ש וכן הוא ג\"כ דעת הרא\"ש שם יע\"ש ומה שיש להקשות על זה מההיא דפרק הגוזל עצים דצ\"ז ע\"א דאמרינן התוקף בספינתו של חבירו ועש' בו מלאכ' רב אמר רצה שכר' נוטל כו' ושמואל אמר אין לו אלא פחתא ואמר ר\"פ לא פליגי הא דעבדא לאגרא הא בדלא קיימא לאגרא ואב\"א כו' דמשמע בהדיא דהיכא דלא קיימא לאגרא אע\"ג דלא נחית אדעתא דגזלנותא אפי' הכי אין לו אלא פחתא שהרי הא דאמר ר\"פ דבקיימא לאגרא רצה שכר' נוטל ע\"כ בדנחית אדעתא דאגרא הוא דאי בדנחית אדעתא דגזלנותא הרי קתני מתני' גזל עבדים והזקינו אינו משלם אלא כשעת הגזיל' אבל שכר פעולתם לא משלם וכן מוכח נמי מדקאמר ואב\"א הא והא בדקיימא לאגרא כו' משמע דבדלא קיימא לאגרא אפי' נחית אדעתא דאגרא אינו משלם אלא פחת' וא\"כ לפי דעת התוספות וסיעתם קשה דאמאי לא אמרינן דכיון דאיכא פחת כל דהוא מגלגלין עליו את הכל דומיא דשחרירותא דאשייתא ומצאתי להרשב\"א בשיטה כ\"י בפרק הגוזל עצים נרגש מזה ותי' ז\"ל וי\"ל דאה\"נ אלא דהכא בשפחת' יותר על שכרה וליתא דהא אמר שמואל אין לו אלא פחתא וי\"ל שיש לחלק בין קרקע למטלטלין עכ\"ד וה\"ט דקרקע אינה נגזלת וברשותא דמריה הוא מתהני והילכך מחייב לשלם כל מה שנהנה משא\"כ במטלטלין דנגזלין אינו משלם אלא מה שגזל ממנו ועיין במוהרש\"ל סי' י' ובשי למורא סי' א' ד\"ב ע\"ב שתי' כן האמנם מדברי התוספות דפ' אלו נערות ד\"ל ע\"ב ד\"ה ל\"ש נראה בהדיא דס\"ל דאפי' במטלטלין אמרינן כיון דפחת כ\"ש מגלגלין עליו את הכל שכתבו וז\"ל ואפי' אי זה נהנה וזה אינו חסר פטור מ\"מ כיון דשוין כל דהוא מגלגלין עליו את הכל כדאמרינן התם משום דאמר ליה את גרמת לי הקיפא יתירא מחייב בכל הנאה או משום שחרוריתא דאשייתא מחייב עכ\"ל הרי דאף על גב דהוו מטלטלין ונגזלין ואיכא למימר דאינו חייב לשלם אלא מה שגזל ממנו אפ\"ה כתבו דחייב לשלם מה שנהנה מטעמא דמגלגלין עליו את הכל וכן נראה ג\"כ שהוא דעת תלמידי הרשב\"א שאכתוב לקמן וא\"כ קשה טובא דמה יענו לההיא דפרק הגוזל עצים דמוכח בהדיא דאינו משלם אלא פחת גרידא ומ\"ש מוהרש\"ל דשמואל ה\"ק אין לו אלא דוקא בדאיכא פחתא אז אם רצה שכר' נוטל אם רצה פחתא נוטל ולאפוקי היכא דליכא פחת כלל דאז אינו משלם שכר כיון דלא קיימא לאגרא הוא פי' זר עד מאד ותו דא\"כ אמאי הוצרך ר\"פ לומר דמימרא דרב איירי בדקיימא לאגרא עדיפא מינ' הוה ליה לומר אידי ואידי בדלא קיימא לאגרא וכי קאמר רב בדאיכא פחתא דאז אם רצה שכרו נוטל משום דמגלגלין עליו את הכל ונמצא דמימרא דרב ושמואל חדא מילתא היא גם מ\"ש דמשום הכי הוצרכו בגמרא לומר ואב\"א הא נמי ליתא דא\"כ לפי דעתו ז\"ל אמאי הוצרכו לו' ואבע\"א הא והא בדקיימא לאגרא אפי' בלא קיימא לאגרא נמי מצי מתוקמא ממימרא דרב כיון דמגלגלין עליו את הכל ומדברי התוספות בפרק כיצד הרגל ד' ך' ע\"א ד\"ה איתהנית שהקשו מההיא דפרק אלו נערות ותי' תי' אחר יע\"ש נרא' דסבירא להו דבמטלטלין לא אמרי' דמגלגלין עליו את הכל כדעת הרשב\"א מדלא תי' הך תי' דפרק אלו נערות ומיהו איכא למדחי דמה שלא תירצו הכי בפרק כיצד הוא משום דס\"ל דע\"כ לא אמרינן דבפחת כל דהו מגלגלין עליו את הכל אלא דוקא בדחסריה שו\"פ מה שאין כן בההיא דתחב לו חבירו בבית הבליע' דלא חסרי' שו\"פ וק\"ל ודע שמ\"ש התוספות ראי' מההיא דאמרינן את גרמת לי הקיפא יתירא ומחייב בכל הנאה היינו כפי מ\"ש בפרק כיצד בד\"ה את גרמת לי וז\"ל אלא נרא' שמבחוץ סביב לד' רוחות הקיף הקיפא יתיר' משום שמחמת שדה האמצעי ההיקף גדול יותר מדאי וס\"ל דכי דייקינן ממתני' הא רביעי' מגלגלין עליו את הכל היינו שחייב לשלם מה שנהנ' לו אע\"ג דמה שחסרו בהיקף מחמת שדהו אינו עול' כ\"כ אפ\"ה כיון דאיכא חסרון מגלגלין עליו את הכל ומשלם מה שנהנ' ומוכח להו הכי ממאי דקאמר בגמרא הא רביעי' מחייבין אותו ש\"מ זה נהנה וזה אינו חסר פטור ומשני שאני התם משום דא\"ל את גרמת לי הקיפ' יתיר' והשתא אם איתא דכי דייקינן הא רביעית מחייבין אותו היינו לומר דמחייבין אותו מה שחסר למקיף ולא כל מה שנהנ' א\"כ הכי הוה ליה לתלמודא לומר התם ה\"ק הא רביעית מחייבין אותו מה שחסר משום דא\"ל כו' שהרי לפ\"מ דסלקא דעתך דטעמייהו דרבנן משום דזה נהנה וזה אינו חסר חייב כי דייקינן הא רביעית מחייבין אותו כל מה שנהנ' ומדלא קאמר הכי משמע דהמתרץ נמי לא פליגי בפי' דמתני' ובהא מוד' ליה למקש' אלא דקאמר דה\"ט משום דאל\"כ כו' מגלגלין עליו את הכל וכן מוכח נמי ממאי דפריך בתר הכי ת\"ש דאמר ר\"י אם עמד ניקף וגדר מגלגלין עליו את הכל טעמא דגדר ניקף הא מקיף פטור ש\"מ זה נהנ' וזה אינו חסר פטור והשתא אם נאמר דלרבנן דר\"י דס\"ל דהא רביעית מחייבין היינו דוקא החסרון שחסרו למקיף מחמת שדהו א\"כ מיני' דלר\"י דאמר אם עמד מקיף וגדר פטור היינו נמי אפי' ממה שחסרו למקיף וא\"כ היכי הוה ניחא ליה לפום ס\"ד דמקש' דטעמא דר\"י משום דסבירא ליה זה נהנ' וזה אינו חסר והרי זה חסר הוא וכמו כן הקשו התוס' שם לפי' רש\"י יע\"ש דליכא למימר דר\"י ס\"ל דאינו מחסר כלום מחמת שדה האמצעי דא\"כ הוה ליה מחלוקת במציאות אלא ודאי דס\"ל לש\"ס דלרב דר\"י מחייבין אותו כל מה דנהנ' מטעמא דא\"ל את גרמת לי ומגלגלין עליו את הכל דהשתא כי קאמר בגמרא לר\"י הא דאם עמד מקיף פטור היינו לומר דפטור לשלם מה שנהנ' משום דזה נהנ' וזה אינו חסר פטור דאע\"ג דאיכא חסרון ס\"ל לר\"י דאין מגלגלין עליו את הכל ואינו משלם אלא מה שחסרו ובהא פליגי רבנן ור\"י והיינו מ\"ש בד\"ה טעמא דניקף כו' יע\"ש ומ\"מ לפום מאי דמסיק דטעמא דר\"י הוא משום דא\"ל לדידי סגי בנטירא בר זוזא איכא למימר דלכ\"ע היכא דאיכא חסרון מועט מגלגלין עליו את הכל ובהא ל\"פ וכמ\"ש בפרק אלו נערות ועיין בהרב ח\"ה ז\"ל שם ומן האמור בזה מבוארים דברי הנ\"י שכתב בפרק כיצד הרגל על דברי הרא\"ש ז\"ל וז\"ל ומסתעייא מהא דאמרינן מגלגלין עליו את הכל עכ\"ד שכונתו ז\"ל למה שהביאו התו' מההיא דאת גרמת לי הקיפא יתירא דמוכח משם דמה\"ט מחייבין ליה בכל מה שנהנ' וכדכתיבנ' ועיין בהרב ש\"ל סי' הנזכר שתמ' על דבריו וז\"ל ומ\"ש הרב הנ\"י ז\"ל כו' לא ירדתי לסוף דעתו דהא דאמרינן מגלגלין עליו את הכל היינו כל מה שחסרו למקיף ולפי מ\"ש דבריו מבוארים על פי דברי התוס' שכתבנו ועיין שם בתשוב' י\"ב למוהר\"י ן' עזרא שכתב וז\"ל וצ\"ל שמ\"ש הנמוקי מההיא דאמרינן מגלגלין לאו מההיא דניקף מייתי לה דפשיטא דאין ראי' משם אלא לשון קצר' דבר וכונתו למ\"ש בסמוך וכדמשמע מתוך הסוגיא דשחרוריתא כו' ונראה שאשתמיט מיני' דברי התוס' דכתיבנא ודוק ודעת הרמ\"ה ז\"ל הביאו הנ\"י שם דאע\"ג דחסרוה ליה מועט אינו משלם אלא דמי החסרון שכן כתב וז\"ל וכתב הרמ\"ה ז\"ל דהלכתא כרבא הילכך אפי' לא קא משתמש ביה בעל הקרקע אלא בתבנא וציבי חייב לשלם כשיעור מה שהפסידו ושחרות הכותלים אבל טפי לא ע\"כ יע\"ש ולפי דבריו צריך להבין הא דאמרינן בגמ' שאני התם משום שחרוריתא דאשיתא ומוהר\"ש יונה ז\"ל כתב דלדעת הרמ\"ה לא מחייב ר\"י אלא שיעור מה שחסרו ולא יותר יע\"ש והא ודאי דוחק גדול מלישנא דמתני' דקאמר' אף זה הדר בחצר חבירו צריך להעלות לו שכר וכמו שכן הוק' לו להרב ז\"ל וכן מוכח נמי מלישנא דתלמודא דקאמר שאני התם משום שחרוריתא דאשיאתא ולפי דברי הרב כי איכא שחרוריתא מאי הוה והכי הו\"ל לתלמודא למימר כי קאמר ר\"י משום שחרוריתא ולאפוקי מדעת המקש' דס\"ל דחייב לשלם שכרו משלם וא\"כ נמצא העיקר חסר מן הספר ולכן נרא' לע\"ד דס\"ל להרמ\"ה דאע\"ג דר\"י ס\"ל דמשום שחרוריתא דאשיאתא מגלגלין עליו את הכל מ\"מ אנן לא קי\"ל כותי' דר\"י אלא כרבנן דאמרי דיושב בה עד שיתן לו יציאותיו דרבנן פליגי עליה דר\"י וס\"ל דאע\"ג דאיכא חיסרון מועט אין מגלגלין עליו לשלם שכרו ואע\"ג דתלמודא קאמר לעיל דטעמא דרבנן משום דביתא לעליה משתעבד ולאו משום זה נהנ' וזה אינו חסר הוא לא קאמר תלמודא הכי אלא כי היכי דלא תיפשוט מיני' בעיין דזה נהנה וזה אינו חסר פטור אמנם לפי האמת דאפשיטא בעיין מההיא דר\"ח בר אבין אמר רב הונא דקאמר הדר בחצר חבירו שלא מדעתו אינו צריך להעלות לו שכר משום דזה נהנה וזה אינו חסר פטור איכא למימר שפיר דטעמייהו דרבנן דפטרי היינו משום דס\"ל זה נהנה וזה אינו חסר פטור כדס\"ד דתלמודא מעיקרא ואפשר דטעמי' דרב דאמר הדר בחצר כו' משום דס\"ל דרבנן פליגי עלי' דר\"י וס\"ל דזה נהנ' וזה אינו חסר פטור אף בדאיכא שחרוריתא ולא משום דביתא לעליה משתעבד ואע\"ג דאיכא חסרון אינו משלם אלא דמי החסרון ובהא פליגי רבנן א\"כ דר\"י ס\"ל דמגלגלין עליו את הכל וחייב לשלם לו שכרו משלם ורבנן ס\"ל דלא והכריחו לומר כן מהאי דקאמר בתלמודא בדף נ\"א ההוא גברא דבנה אפדנה אקילקתא דיתמי אגביה רב נחמן לאפדנה מיניה ופריך לימא קסבר ר\"נ הדר בחצר חבירו צריך להעלות לו שכר ומשני ההוא מעיקרא קרמונאי כו' והשתא קשה דמאי פריך תלמודא ואמאי לא משני דשאני התם משום שחרוריתא דאשיאתא משום דהוי בית חדש וכדמשני לעיל לההיא דר\"י והרשב\"א בחי' קמא הוקשה לו כן וכתב דתלמודא קושטא דמילתא קמשני דבלאו הכי הו\"מ לשנויי דהתם משום שחרוריתא דאשיאתא והא ודאי דחיקא טובא להרמ\"ה ומשו\"ה הוצרך לומר דלפי האמת טעמייהו דרבנן משום דס\"ל דזה נהנה וזה אינו חסר פטור ולאו משום דביתא לעליה משתעבד וה\"ט דכיון דזה נהנה וזה אינו חסר פטור כי איכא חסרון מועט אמאי מחייבינן ליה בכוליה וכיון דהך סברא קלישא טובא דיינו לומר כן בדעת ר\"י ולא לומר דרבנן נמי הכי ס\"ל והכי מוכח נמי ממאי דקאמר תלמודא התם נמצא הבית כו' ופריך תרתי הא דקיימא לאגרא הא דל\"ק לאגרא ולא קאמר עדיפא מיניה הא דאיכא שחרוריתא דאשיאתא הא דליכא שחרוריתא ומכ\"ש היכי דקיימא לאגרא אלא משמע דלא משכחת לה גוונא דחייב אלא בדקיימא לאגרא גם ההיא דפ' הגוזל עצים דכתיבנא לעיל הכריחו לומר כן כנ\"ל אך קשה לי קצת לדעת הרמ\"ה מההיא דפ' הגוזל דפריך בגמרא ומי אמר רב עבדא כמקרקע דמי והאמר רב דניאל אמר רב התוקף עבדו של חבירו ועשה בו מלאכה פטור כו' ומשני הב\"ע שלא בשעת מלאכה כי הא דשלח כו' הדר בחצר חבירו של\"מ אינו צריך להעלות לו שכר הכי השתא התם בין למ\"ד ביתא מיתבא יתיב ניחא ליה כו' אלא הכא מי ניחא ליה דנכחוש עבדיה ע\"כ והשתא לדעת הרמ\"ה מאי קושיא הרי אע\"ג דלא ניחא ליה דניכחוש עבדיה ואיכא חסרון מ\"מ אינו חייב לשלם לו שכר משום דזה נהנה וזה אינו חסר פטור אע\"ג דאיכא חסרון מועט ומש\"ה קאמר רב דפטור מלשלם לו שכר מלאכה ואם נאמר דמאי דפריך הגמרא הוא דהיכי קאמר רב סתמא התוקף עבדו של חבירו פטור דמשמע דאינו חייב לשלם לו כלום ולפחות מיהא הו\"ל לרב לומר דחייב לשלם דמי החסרון שהכחישו לעבד מחמת מלאכה ואע\"ג דאמרי' התם דלר\"מ דס\"ל עבדא כמקרקע דמי אפילו הכחישו אומר לו הרי שלך לפניך איכא למימר היינו דוקא בהכחישו מאליהן דומיא דהזקינו אבל הכחישן בידים מחמת מלאכה ס\"ל לתלמודא דחייב לשלם פחתייהו אפי' לר\"מ ועיין במוהר\"א ששון סי' רי\"ח הא ליתא שהרי משמע בהדיא דתלמודא לא פריך הכי אלא לפום מאי דמשני דהב\"ע שלא בשעת מלאכה וכדרב הונא אהא הוא דפריך הכי השתא התם כו' אמנם למאי דס\"ד מעיקרא דרב ס\"ל עבדא כמטלטלי דמי משמע דלא ק\"ל הכי ואם איתא דמאי דפריך בגמ' הוא לעניין פחתייהו א\"כ אפי' נימא דרב ס\"ל דעבדא כמטלטלי דמי תיקשי ליה טפי דמאי קאמר דפטור מלשלם דמי מה שחיסרו אפילו דנחית אדעתא דגזלנותא יהא חייב לשלם הפחת וכדשמואל דאמר בספינה דאין לו אלא פחתא ומוקמינן לה בנחית אדעתא דגזלנותא דאז ליכא לתרוצי משום דניחא ליה דלא ליסתריה עבדיה כיון דאיירי בשעת מלאכה אלא ודאי משמע דמאי דפריך בגמ' הכי השתא היינו לומר דכיון דאיכא פחת כל דהוא דלא ניחא ליה דניכחוש עבדיה מגלגלין עליו את הכל וחייב לשלם שכר המלאכה ומש\"ה לא פריך אלא לפום מאי דמשני דמיירי שלא בשעת מלאכה דלמאי דס\"ד דה\"ט דרב משום דס\"ל עבדי כמטלטלי דמי לא הוה ק\"ל מידי משום דרב מיירי בדנחית אדעתא דגזלנותא וכמ\"ש שם ודו\"ק. ומ\"מ נראה שלדעת הרמ\"ה צ\"ל דמאי דמשני בגמ' לההוא מתני' דהמקיף את חבירו דשאני התם משום דא\"ל את גרמת לי היקיפא יתירא היינו לומר דכי דייקינן הא רביעית מחייבין אינו אלא לענין מה שחסרו בהקיפא יתירא אמנם אינו חייב לשלם מה שנהנה ושלא כדעת התוס' דפרק אלו נערות ומהתימא על הסמ\"ע והפרי' שכתב בסימן קנ\"ז שדעת הרמ\"ה שכתב הטור שם וז\"ל ופי' הרמ\"ה דהכי עבדינן ליה כו' עד והוא ניהו שיעור הקיפא יתירא דגרם פנימי לחיצון הוא לומר דמשערי' ליה כולי הקיפא דשדה הפנימי וחייב לשלם כפי שיעורו אי פלגא פלגא כו' ומכח זה תמה על מור\"ם שכתב בסעיף ז' וז\"ל אם גדר וניקף אחת מן הרוחות דגלי דעתיה דניחא ליה חייב ליתן כפי מה שגרם לו היקיפא יתירא שזה אינו אלא חייב לשלם כפי שיעור היקף שדהו וכ\"כ הרב תורת חיים בחי' קמא שכונת הרמ\"ה הוא שחייב לשלם כל מה שנהנה משום דס\"ל להרמ\"ה דכל היכא דאיכא חיסרון מועט מגלגלין עליו את הכל ושלא כדעת מור\"ם ואני תמה עליהם שהרי כפי מ\"ש משם הרמ\"ה שכתב הרב הנ\"י מבואר שדעתו דאע\"ג דאיכא חיסרון מועט אין מגלגלין עליו את הכל ואינו חייב לשלם אלא דמי מה שחיסרו ושלא כדעת התוס' דס\"ל דמגלגלין עליו את הכל ואם כן מבואר שלדעת הרמ\"ה ע\"כ דאינו חייב לשלם אלא מה שגרם היקף יתירא דאי כל מה שנהנה אם כן איך כתב דאין מגלגלין עליו את הכל והרי התוס' משום דס\"ל דחייב לשלם מה שנהנה הביאו ראיה מההיא דאת גרמת לי הקיפא יתירא דמגלגלין עליו את הכל ואם כן נמצאו דברי הרמ\"ה שהביא הטור סותרי' למ\"ש הנ\"י משמו ולכן נראה שכונת דברי הרמ\"ה שהביא הטור הוא כמו שפרשם הב\"ח שם דאינו חייב לשלם אלא מה שחיסרו למקיף ומ\"ש הרמ\"ה והוא ניהו שיעור דמחייב פנימי לחיצון לפום מאי דאיתהני ר\"ל לפום מאי דמתהני הניקף דוקא ולא המקיף וז\"ש והוא ניהו שיעור היקיפא יתירא דגרם פנימי לחיצון דמשמע דאינו חייב אלא מה שחיסרו בהיקפא יתירא וכן משמע מדברי הנ\"י דר\"פ השותפין יע\"ש וכ\"כ בש\"ך סק\"ה שדברי הב\"ח ברורים יותר ומ\"מ אכתי אני תמיה על מור\"ם שסתם דברים אלו בלי חולק ולפי מ\"ש מבואר שלדעת התוס' חייב לשלם כל מה שנהנה משום דמגלגלין עליו את הכל וכמ\"ש בפרק אלו נערות וכן הוא דעת הרא\"ש והרשב\"א ז\"ל וכ\"כ בשיטה כ\"י תלמידי הרשב\"א דטעמא דפטר ר\"י בעמד מקיף הוא משום זה נהנה וזה אינו חסר והיותר תימה דבסי' ס\"ז הביא מרן הקדוש דעת התוס' הללו משם י\"א בלי שום חולק ולא הגיה עליו אלא אדרבא הוסיף לומר דיש חולקי' וס\"ל דאפי' בזה נהנה נמי מגלגלין עליו את הכל וכן יש לתמוה על הטור שבסימן שס\"ג כתב כדברי התוס' דאם חסר ממנו דבר מועט מגלגלין עליו את הכל ובסי' קנ\"ח הביא דברי הרמ\"ה הללו ולא חלק עליהם שהרי לפי מ\"ש הב\"ח בכונת דברי הרמ\"ה מבואר שדעתו דאינו חייב לשלם אלא דמי מה שחסרו וא\"כ הי\"ל להטור לחלוק עליו ואם נאמר שמ\"ש הטור קודם לזה מגלגלין עליו את הכל ואינו משלם אלא מה שכנגד שדהו הכונה לומר שחייב לשלם מה שנהנה ופליג אהרמ\"ה הא ודאי אין משמעות דבריו כן וממ\"ש ופי' הרמ\"ה כו' משמע דלא לאפלוגי עליה אתא ותו דאכתי קשה דבסימן שס\"ג הי\"ל להזכיר הדבר במחלוקת וכמ\"ש בסי' קנ\"ח והיה אפשר לחלק בזה ולומר דס\"ל להטור כותיה דהתוס' בחדא ופליג עלייהו בחדא דס\"ל דדוקא בדר בחצר חבירו של\"מ הוא דאמרינן דמשום שחרורי' דאשיאתא מגלגלין עליו את הכל וה\"ט משום דכיון דזה נהנה בממון חבירו ומחסרו של\"מ אמרינן דחייב לשלם כל מה שנהנה של\"מ משא\"כ בהקיף את חבירו שחבירו מהנהו מממונו אע\"ג דאיכא חיסרון אינו חייב לשלם אלא מה שחיסרו וכעין חילוק זה מצאתי בשיטה כ\"י לתלמידי הרשב\"א שהק' לשיטת התוס' דס\"ל דמגלגלין עליו הכל מהא דאמרינן בפרק כיצד אמר רבא כמה לא חלי כו' התם זה נהנה וז\"ח הוא ורמי ב\"ח סבר סתם פירות בר\"ה אפקורי מפקיר להו וכתבו התוס' שם בד\"ה אפקורי דלאו לגמרי מפקורי להו אלא מתייאש מהם שסבור שיתקלקלו מחמת שרבים דורסים עליהם עד שלא יבואו לדמי מה שנהנית וכתבו וז\"ל וכי תימא אכתי לא דמי דהדר בחצר חבירו של\"מ דלא חסריה כלום ואי חסריה אפילו משהו חייב לשלם את הכל כדאמרינן התם משום שחרוריתא והילכך ה\"נ מחייב לשלם מה שנהנה כיון דחסריה במקצת הא ל\"ק דגבי הדר בחצר חבירו כיון דמילתא דקפידה היא כי דר חייב לשלם שכירתו משלם דלא אמרי' ליה שלם הך פורתא דחסריה וליפטר באידך דמאן יהיב ליה זכותא למידר בשל חבירו ע\"כ אבל גבי מתני' דאכלה להו בהמה של\"מ בעלה אם איתא דז\"נ וזא\"ח פטור לא הו\"ל לשלומי אלא כפי מה דהיו מחשיבין אותן הבעלים אלו נדרסו ברגלו אדם ובהמה שהרי עומדים היו לכך עכ\"ל אך ק\"ל קצת לפי חילוק זה ממאי דפריך בגמרא ת\"ש אר\"י אם עמד ניקף וגדר מגלגלין עליו את הכל טעמא דעמד ניקף הא עמד מקיף פטור ש\"מ ז\"נ וזא\"ח פטור והשתא כפי זה מאי פשיטותא שאני התם דחבירו מדעתו מהנהו מממונו ומש\"ה אמרי' דאינו חייב לשלם מה שהנהו משא\"כ בדר בחצר חבירו של\"מ שזה נהנה מממון חבירו של\"מ אימא לך דחייב לשלם דמאן יהיב ליה זכותיה למידר בגויה וכי היכי דמחלקינן הכי להיכא דאיכא חסרון מועט ודו\"ק:<br><b> עוד </b> אני תמיה על מור\"ם שהרי לפי הנראה שאף הרמ\"ה לא כתב כן אלא בשעמד המקיף והקיפו מארבע רוחותיו אמנם בעמד ניקף דגלי דעתיה דניחא ליה בהוצאה לכ\"ע זה נהנה וזא\"ח חייב וכמ\"ש הטור בסימן הנז' סעיף ה' והוא מדברי התוס' בפרק כיצד הרגל ד\"ה טעמא שהק' וז\"ל וא\"ת אי זה נהנה וזא\"ח פטור אפילו עמד ניקף וי\"ל דשאני עמד ניקף דגלי דעתיה דניחא ליה בהוצאה ולא דמי לדר בחצר חבירו דלא גלי אדעתיה אלא בחנם וכמ\"ש מרן הב\"י שם ופסקו בשולחנו הטהור סימן קנ\"ז סעיף ח' בלי שום חולק וכן נראה ממה שכתב הב\"י משם הרמ\"ה ז\"ל אהא דפריך בפרק כיצד תרתי ומשני הא דקיימא לאגרא כתב וז\"ל ומדקא משנינן הכי ולא קמשנינן הא דנחי' אדעתא דאגרא שמעינן דכל היכא דלא קיימא אע\"ג דנחית ליה אדעתא למיהב אגרא לאיניש אחרינא כו' משמע דדוקא בהכי הוא דפטור משום דהו\"ל מק\"ט הא דנחית אדעתא למיהב אגרא לבעלים חייב ועיין בס' מחנה אפרים הל' גזילה סימן ט\"ז שנראה מדבריו דדעת הרמ\"ה שלא כדעת התוס' והטור בזה והנראה שלא ראה דברי הרמ\"ה הללו יע\"ש וא\"כ איך כתב מור\"ם דאפי' בעמד ניקף וגדר את הד' אינו משלם אלא מה שחסרו למקיף משום דזה נהנה וזה אינו חסר פטור וליכא למימר דס\"ל למור\"ם ז\"ל דל\"ד לההיא שכתב הטור דשאני התם דגלי אדעתיה שרוצה ליתן שכר הבית ומש\"ה חייב לשלם מה שגילה בדעתו משא\"כ הכא דאע\"ג דגלי דעתיה דניחא ליה בהוצאה איכא למימר דהך גברא ניחא ליה בהוצאה מועטת ולא בהוצאה מרובה ואם לא היה חברו מקימו מג' רוחותיו לא היה מקיפו ואע\"ג דהתוס' כ\"כ אהך מילתא גופא דמשום ה\"ט דגלי אדעתיה דניחא ליה בהוצאה מחייבינן ליה בכוליה הקיפא אע\"ג דז\"נ וזא\"ח הוא היינו לפום ס\"ד דמקשן אמנם למאי דמסיק דטעמא דר\"י הוא משום דאומר לו לדידי סגי לי בנטירה דבר זוזא אפי' בעמד ניקף לא מחייב ר\"י אלא במה שחסרו למקיף ואפי\"ה בעמד מקיף אינו חייב מטעמא דא\"ל לדידי סגי לי בנטירה בר זוזא דהא ליתא דא\"כ מניין לנו לומר דאי גלי דעתיה שאם לא הניחו לדור בחנם שיתן לו שכר דחייב לשלם אי ממאי דס\"ד בגמ' דטעמא דר\"י משום דז\"נ וזא\"ח פטור ואפי' הכי אם עמד ניקף חייב כיון דלפי המסקנא דחינן ליה לההוא ס\"ד דמקשה ור\"י לא קמחייב אלא בשחסרה נימא דאפילו בכה\"ג נמי אמרינן דז\"נ וזא\"ח פטור אלא ודאי דס\"ל ז\"ל דהך סברא קיימא אף לפי המסקנא דבהא לא פליגי וכיון שכן הדק\"ל וצ\"ע ומ\"ש רבינו ואם החצר עשוי' לשכר אע\"ג דאין זה דרך כו' כן הוא דעת הרי\"ף והרא\"ש האמנם התוס' בפרק הנז' ד\"ך ע\"א ד\"ה וא\"נ כתבו דאפי' בחצר דקיימא לאגרא וגברא דלא עביד למיגר שהוא פטור כיון שלא נהנה ויראה מדבריהם שם דה\"ט משום דהו\"ל גרמא בנזיקין שעל ידי שזה דר בתוכו אין מבקשין ממנו להשכיר והו\"ל כמבטל כיסו של חבירו שאמרו בירושלמי שהוא פטור וכן מבואר מדברי הרא\"ש ז\"ל ואע\"ג דהכא שאני דברי הזיקא שעל ידי שרואים אותו דר בו אינו יכול להשכירו לא כן במבטל כיסו של חבירו שאפשר שלא ירויח כבר כתב הרב מ\"א בה' גזילה סימן י\"א דהתוס' והרא\"ש לשיטתייהו אזלי דפסקי כרבא דאמר השף מטבע של חבירו והצורם אוזן פרתו של חבירו פטור אע\"ג דנחסר חבירו כיון שגוף הדבר שהזיק לא נחסר גרמא בניזקין מיקרי יע\"ש אך ק' לי לפי זה שהרשב\"א בחי' קמא הביא ראיה לדעת התוס' מהא דתנן בפרק הבית והעליה ר\"י אומר אף זה דר בתוך של חבירו של\"מ חייב להעלות לו שכר אלא בונה את הבית והעליה ויושב בבית (כן הוא גירסת רש\"י והרא\"ש) וה\"ט משום דזה אינו נהנה ואם איתא לדעת הרי\"ף והרא\"ש הרי אמרו בגמ' דטעמא דר\"י דאמר אף זה דר או' משום דאיכא שחרוריתא דאשיאתא והו\"ל ז\"נ וז\"ח ואם כן היכי קאמר דבונה את הבית ואת העליה ויושב בה הא הו\"ל זל\"נ וזה חסר שהוא חייב לדעת הרי\"ף והרא\"ש יע\"ש והשתא לפי מ\"ש דטעמייהו דהתוס' הוא משום דהו\"ל גרמא בניזקין כיון שגוף הדבר שהזיק לא נחסר אם כן אפי' לדעתו נר' דבחצר דקיימא לאגרא וגברא דלא עביד למיגר שאם הוא ב\"ח חייב לשלם מה שחסרו בשחרוריתא הבית שהרי זה ודאי מזיק בידים ומחסרו במה שדר בו ואם כן אף לדעת התוס' תקשי להו מתני' דקתני ויושב בתוכה עד שיתן לו יציאותיו דאמאי אינו חייב לשלם במה שחסרו ואם נאמר דס\"ל להרשב\"א ז\"ל שמ\"ש עד שיתן לו יציאותיו אינו אלא לאפוקי שאינו חייב לשלם שכרו אמנם אה\"נ דחייב לגבות דמי החסרון דשחרות הבית א\"כ אין מכאן ראיה לדעת התוס' ז\"ל דא\"ל דאע\"ג דז\"נ וזא\"ח אמרינן דאי איכא שחרירותא דאשיאתא מגלגלין עליו את הכל מ\"מ בזה לא נהנה אינו חייב לשלם אלא מה שחסרו ולא שכר הבית כיון שלא נהנה ועיין במוהר\"ש יונה ז\"ל סי' הנז' שדחה לראית הרשב\"א שאפשר שלא אמר ר\"י דיושב בבית ואינו חייב לשלם אלא משום דביתא לעליה משתעבד אבל בעלמא לא ואע\"ג דלית ליה לר\"י ה\"ט בזה נהנה וזא\"ח בזה לא נהנה וזא\"ח אית ליה הך טעמא ומשום הכי קאמר דפטור יע\"ש ולפי דבריו יש לישב מאי דקשיא לי במ\"ש רש\"י שם דטעמא דר\"י משום דזה נהנה וזה אינו חסר חייב ואי לא מיחזי כרבית ע\"ש דאם כן קשה דאמאי קאמר דבונה את הבית ואת העליה ויושב בה משום דהוה ליה זא\"נ הרי אמרו באז\"נ דס\"ד בחצרו חייב להעלות לו שכר אפילו בחצר דלא קיימא לאגרא וגברא דלא עביד למיגר משום דמחזי כרבית ואע\"ג דללישנא אחרינא דאיתא התם ל\"ק ר\"נ אלא דוקא אהלוה ולא מ\"מ לההוא ל\"ק תקשי ליה מתני' אכן לפי מ\"ש הרב ז\"ל הנה נכון דע\"כ לא מחייב ר\"י מטעמא דמחזי כרבית אלא דוקא בז\"נ משום דלית ליה טעמא דביתא לעליה משתעבד אבל בזל\"נ אית ליה דביתא לעליה משתעבד וליכא ביה טעמא דמחזי כרבית כנ\"ל ודו\"ק:"
+            ],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>השואל </b>\n<b> שלא מדעת כו' היה כלי ביד בנו של בע\"ה ולקחו אחר מהם ונשתמש בו ה\"ז שואל וכו'.</b> והקשה הרב ל\"מ ז\"ל דלמה ליה נשתמש בו אפילו נטלה למוד בה ה\"ז חייב כדאוקימנא בגמ' בפרק המוכר את הספינה דפ\"ח וכדרבה דאמר הכישה במקל נתחייב בה ואע\"ג דכבר דחינן התם אימור דאמר רבה בב\"ח דאנקטיה נגרי ברייתא כה\"ג מי אמר הא רבינו סובר דזה אינו אלא דחיה בעלמא ולפי האמת רבה אמרה אפילו בכלים דליכא טעמא דנגרי ברייתא ומשום טעמא דהתחיל במצוה כמ\"ש בפרק י\"א מה' אלו דין י\"ד וכן כתב מרן בב\"י בסי' רס\"ג בתי' הא' יע\"ש וכן נראה מדברי הגהות מיי' שם שדעת רבינו דאפילו בכלים חייב מטעמא דהתחיל במצוה וא\"כ אמאי נקט כאן רבינו נשתמש בה עכת\"ד יע\"ש ובודאי שכונתו ז\"ל הוא עמ\"ש לפיכך אם החזירה לקטן שהיה בידו כו' ואבד או נשבר חייב לשלם דמשמע דדוקא משום שנשתמש בו והוי שואל שלא מדעת הוא דחייב אם החזירה לקטן הא לאו הכי אינו חייב והא ק\"ל דאמאי הא אפי' לא נשתמש בו וכגון שנטלה למוד בה מתחייב הוא משום השבת אבידה וזה שנתנו ביד בנו הו\"ל פושע ומאבד בידים דשומר אבידה לכ\"ע מתחייב הוא בפשיעה אמנם למ\"ש רבינו ונשתמש בו ה\"ז שואל שלא מדעת ונכנס ברשותו ונתחייב באונסין הא ודאי ל\"ק מידי דמש\"ה הוצרך רבינו לומר נשתמש בו דאז דוקא מתחייב באונסין הא לא נשתמש בו אינו חייב אלא מדין שומר אבידה ואינו חייב באונסין כלל וזה פשוט: ולעיקר קו' נראה לומר דאפי' לדעת רבינו ז\"ל לא מתחייב בכלים מטעמא דהתחיל במצוה אלא דוקא באבידה שלא מדעת דאיכא מצות השבת אבידה אלא משום דהוי זקן ואינו לפי כבודו הוא דמפטר והילכך אמרי' דאם התחיל במצוה נתחייב להחזירה אמנם באבידה מדעת דליכא מצות השבת אביד' וכמ\"ש רבי' בפ' הנז' דין י\"א פשיט' ודאי דליכא חיוב אם הכישה מטעמא דהתחיל במצוה דהא ליכא מצות השבת אבידה כלל שהרי הוא מאבד ממונו לדעת ומאי דאמרינן בגמרא הב\"ע כגון שנטלה למוד וכדרבה אע\"ג דהתם נמי גבי צלוחית אבידה מדעת היא וכדפריך בגמ' לא אמרו הכי אלא אליבא דרבנן דרבה ס\"ל דאבידה מדעת חייב אמנם לר\"י דפוטר איכא למימר דהיינו מה\"ט דכתיבנא דס\"ל דכיון דלא אמר ליה שדריה הו\"ל אבידה מדעת ואינו מתחייב כלל והיינו דלא קפריך בגמר' לימא דרבה תנאי היא משום דהא דרבה אליבא דכ\"ע מצי קאי דר\"י לא פטר אלא באבידה מדעת ובהא פליגי רבנן ור\"י דרבנן ס\"ל דל\"ש אבידה מדעת ל\"ש אביד' שלא מדעת אם הכישה נתחייב בה וכדרבה ור\"י ס\"ל דלא ושלא כדברי רשב\"ם ז\"ל שכתב דה\"ה דהוה מצי למפרך לימא דהא דרבה תנאי היא יע\"ש וכ\"כ הרמב\"ן ז\"ל כמ\"ש יע\"ש ואהא הוא דפריך עליה בגמ' אימור דאמר כו' דאפי' תימא דרבנן ס\"ל דאבידה מדעת הו\"ל כאבידה של\"מ לענין אם התחיל בה ע\"כ ל\"ק רבה אלא בב\"ח כה\"ג מי אמר ואפי' באבידה של\"מ פטור וס\"ל לרבינו דזה אינו אלא דחיה בעלמא דלפי האמת רבה אמרה אפי' בכל מילי מטעמא דהתחיל במצוה כמ\"ש מרן ומיהו דוקא באבידה של\"מ אבל באבידה מדעת דליכא טעמא דהתחיל במצוה אף לדעת רבינו ז\"ל פשיטא דפטור לכ\"ע ואפילו לרבנן דר\"י לפי המסקנא דמוקמינן לפלוגתייהו בנטלה למוד בה לאחרים ובהא ניחא מאי דק\"ק לפי' תי' מרן ז\"ל דאיך אפשר לומר דאינו אלא דחייה בעלמא ולפי האמת רבה אמרה בכל מילי דאם כן היכי אמרינן אלא אמר רבא כו' ר\"ז אמר הב\"ע בשנטלה למוד בה לאחרים ובשואל שלא מדעת קא מפלגי דמ\"ס שואל הוי ומ\"ס גזלן הוי והשתא אפילו נימא דשואל הוי היכי פטר ר\"י הא הו\"ל לחיובי משום השבת אבידה וכי משום שנטלה למוד בה לאחרים גרע מנטלה למוד לעצמו דמחייב משום השבת אבידה ורבנן דמחייבי ל\"ל טעמא דשואל של\"מ גזלן הוי תיפוק ליה משום השבת אבידה וליכא למימר דר\"ז ורבא פליגי ארבה דהא מנין ליה לרבינו לומר דלפי האמת רבה אמרה בכל מילי ופליג אר\"ז ורבא ולא לומר דאף לפי המסקנא קאי הכי דהשתא רבה ור\"ז לא פליגי כלל אמנם ע\"פ מ\"ש ניחא דאף דס\"ל לר\"ז ולרבא דהכישה חייב ואפי' בכלים היינו דוקא באבידה של\"מ אמנם באבידה מדעת מודו דפטור ומש\"ה פטר ר\"י משום דס\"ל דשואל הוי ורבנן דמחייבי ע\"כ היינו משום דס\"ל דגזלן הוי ודאי הא לא\"ה פטור ומאי דקאמר בגמ' אימור כו' היינו למאי דהוה בעי למימר דרבנן ס\"ל דאפילו באבידה מדעת חייב אהא ק\"ל דאפי' תימא דרבנן ס\"ל הכי אימור כו' ומשו\"ה רבינו ז\"ל שכ' היה כלי ביד בנו כו' סתם משמע בכל ענין ואפי' מדעת בע\"ה דהיינו ההיא דפרק המוכר את הספינה מש\"ה הוצרך לומר דדוקא נשתמש בו הא לא\"ה לא והשתא ניחא נמי מש\"כ רבינו בפי' המצו' וז\"ל ומה דחייבו חכמים החנוני לשלם זה הוא כשיקחנה מיד הקטן למדוד בו לשאר בני אדם כו' שלפי דעת מרן ז\"ל ק' דאפי' למוד בה לעצמו נמי יהא חייב לפי האמת דרבה אמרה בכל ענין הן אמת שדבריו שם הם מגומגמים שנראה סותרים אלו את אלו ממ\"ש אח\"כ אבל כשיתן השמן בה כשהיא בידו ושבר התינוק אותה כו' דכיון שהוא פוסק כמסקנא דרבא ור\"ז למה ליה כשהוא בידו אפי' אם נטל הצלוחית מיד התינוק הוא פטור כיון שלא נטלה למוד לאחרים ומאי דקתני מתני' מודים חכמים לר\"י בזמן שהצלוחית ביד התינוק שלא מדד בה אלא לצורך התינוק קאמר וכמ\"ש רשב\"ם וצ\"ל דלישנא דמתני' נקט ולאו דוקא כנ\"ל ועיין בתוס' פ' אלו מציאות דכ\"ה ע\"ב ד\"ה ואם נטל יע\"ש ומ\"מ מ\"ש רש\"י ז\"ל בפרק אלו מציאות ד\"ל ע\"ב בד\"ה הכישה זה שאינו לפי כבודו אם הכישה אחר להשיבה ע\"כ דמשמע דדוקא בשהכישה כדי להשיבה הא לא\"ה לא וכן משמע מלשון הטור ז\"ל סי' הנז' ויש לתמוה דהא בסוגיא דפרק המוכר משמע דאפילו לא נטלה הצלוחית כדי להחזירה אלא למוד בה לבע\"ה אפי\"ה חייב מטעמא דרבא ותלמודא לא דחי אלא מטעמא אחרינא וצ\"ע:"
+            ]
+        ],
+        [
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>הגוזל </b>\n<b> א' מחמשה כו' קנס היא שקנסוהו חכמים כו'.</b> כתב ה\"ה משנה ביבמות ופסק כר\"ע ובפרק כ' מה' מכירה דין כ' כתב רבינו דהלוקח מה' בני אדם וכל אחד מהם תובע ואומר אני הוא בעל המקח מניח דמי המקח ביניהם ומסתלק כו' ואם הוא חסיד נותן דמים לכל א' וא' כדי לצאת ידי שמים וכתב ה\"ה שם דפסק כרשב\"א וכסתם מתניתין דיבמות דלא נחלקו ר\"ע ור\"ט בלוקח שמניח דמי המקח ביניהם ומסתלק יע\"ש ואע\"ג דבפ\"ה מהלכות שאלה ופקדון דין ד' פסק רבינו בשנים שהפקידו אצל אחד זה מנה וזה ק\"ק כו' דישבע לכל אחד מהן שהפקיד מהן מאתים ונוטל שאני פקדון דכיון שמפקיד אותו לזמן רב מקרי פושע דהו\"ל למידק וליכתוב שם כל אחד על כיס שלו מה שאין כן במקח דלפי שעה רוצים הדמים לא הו\"ל למידק דסבור מיד יביא אחד מעותיו וכ\"כ הנ\"י ז\"ל בפרק המפקיד והרשב\"א ז\"ל הובאו דבריו בס' אסיפת זקנים דצ\"ט ע\"ג יע\"ש וכן נראה שהוא דעת התוס' ז\"ל בפרק המפקיד דל\"ז ע\"ב ד\"ה אמר רבא שכתבו שם דמדנקט מתני' דאתי נמי כר\"ע אביו של אחד מכם דמשמע משום דהוי שמא ושמא אינו חייב לצאת רק יד\"ש דוקא הא הפקידו הן עצמן דמסתמא תבעי ליה ברי ושמא חייב מדינא אע\"ג דלא עביד איסורא כיון דהוה ליה למידק נמצא דהוו תרי סתמי דסתרן אהדדי דבפרק האשה שלום סתם לן מתני' כרשב\"א דבמקח כיון דלא עביד איסורא אפי' ר\"ע מודה דפטור ובפ\"ה סתם לן דאף בפקדון דלא עביד איסורא חייב לר\"ע אלא ודאי דשאני פקדון ממקח וכן מוכח ממ\"ש שם ע\"א ד\"ה גזל וז\"ל ואפי' לר\"ע דאמר דישלם לכל אחד ואחד היינו משום שיודע בודאי שהוא חייב לאחד מהן אבל גבי ברי ושמא יודה דפטור שאינו חייב כלל עכ\"ל וי\"ל דאמאי הוצרכו לזה ואמאי לא תי' דשאני הכא דהו\"ל למידק כמ\"ש בגמ' ודוחק להעמיס זה בתי' אלא נר' דס\"ל דגבי מקח לא הו\"ל למידק כמ\"ש הנ\"י והרשב\"א ומש\"ה הוצרכו לחלק בהכי לת\"ק דהרשב\"א דס\"ל דאף במקח פליגי ר\"ט ור\"ע וכיון שכן קשה ממ\"ש בד\"ה התם מבעי ליה וז\"ל וא\"ת דבפ' הגוזל קמא קאמר מעשה בחסיד אחד שבא לפני ר\"ט וא\"ל הנח דמי מקחך ביניהם ותסתלק ולא בעי חסיד לצאת יד\"ש כו' והשתא מאי קשיא ליה הא כיון דמקח לא הו\"ל למידק הו\"ל כפקדון בכרך א' דפטור אפי' לצאת י\"ש לפי שיטת ז\"ל שם וכן קשה גם כן ממ\"ש שם בד\"ה ומי אמר דלצאת י\"ש אפילו ר\"ט מודה שמשלם לכל אחד ואחד אע\"ג דלא עביד איסורא ומתני' אוקמינא לה כר\"ט וקתני אביו של אחד מכם כו' נותן לכל א' וא' ומאי ראיה שאני פקדון דהו\"ל למידק ויש ליישב דס\"ל דה\"ט דלא הוה ליה למידק לא מהני אלא לפוטרו בידי אדם דביד\"ש אפי' בלאו ה\"ט נמי חייב מידי דהוי אמנה לי בידך והלה אומר איני יודע דחייב לצאת יד\"ש אע\"ג דלא הוה ליה למידק ודוקא בפקדון דאיכא טעמא דאתון לא קפדיתו מש\"ה הוא דפטור אפילו לצאת יד\"ש משא\"כ במקח דליכא טעמא דאתון לא קפדיתו דמה להם למוכרים למעבד דכל המוכרים צריכים למכור בשוק וכמ\"ש בס' א\"ז משם תלמידי הרי\"ף ז\"ל וא\"ל כמ\"ש הרב ש\"ך סי' רכ\"ב סק\"ד דדוקא בפקדון שהפקידו ב' זה מנה וזה מאתים שייך למימר אתון גופייכו לא קפדיתו כיון שהפקידו ב' יחד יש לחוש לחילוף אבל הוא שלא מכר רק א' לא שייך לומר כן דמהיכא תיתי יאמר אחר שמכר דבר שלא היה מעולם עכ\"ל יע\"ש והילכך אע\"ג דלא הוה ליה למידק חייב לצאת יד\"ש כיון דזה טוען ברי וזה טוען שמא ומה שהביאו ראיה ממתני' דאביו של א' מכם היינו לומר דכיון דבפקדון אפילו בשמא ושמא חייב לצאת יד\"ש ה\"ה נמי במקח בברי ושמא אע\"ג דלא הוה ליה למידק שחייב לצי\"ש: ובהא ניחא מה שהקשה הרב ש\"ך ז\"ל שם בסימן הנזכר סק\"ו על מרן הב\"י ז\"ל שפסק בסי' רכ\"ב בלקח מה' בני אדם דחייב לצאת י\"ש אע\"ג דלא הוה ליה למידק אסור ובסי' ס\"א פסק דבכרך אחת אפילו לצאת יד\"ש אינו חייב יעויין שם שהניחו בצ\"ע כנ\"ל ודו\"ק : והתוס' בפרק הגוזל קמא דק\"ד ד\"ה שכבר כתבו בתירוץ הב' וז\"ל א\"נ אפילו לצי\"ש אינו חייב לר\"ט אלא בגזל אבל בפקדון ומקח דלא עביד איסורא לא וכן משמע בפרק המפקיד דכי רמי התם גזל אגזל משני הכא בבא לצאת י\"ש ולעיל מיניה כי רמי פקדון אפקדון לא בעי לשנויי הכי עכ\"ל וראיתי להרב ח\"ה בפרק המפקיד שהקשה וז\"ל וצ\"ע לתי' דהאיך מתוקמא רישא או אביו של אחד מכם כו' דנותן לכל א' מנה וי\"ל לשיטתם שם דרישא דגזלתי אתיא כר\"ט אבל רישא דאביו של א' כו' לא אתייא כר\"ט אלא כר\"ע אבל התוספות דהכא ימאנו בזה כמ\"ש להדיא לקמן כיון דאוקימנא מתני' דגזלתי כר\"ט אתייא הך דאביו של א' כו' נמי כר\"ט עכ\"ל וק\"ל לפי תי' דאם כן מאי האי דכתבו התוס' בפרק המפקיד דכי רמי כו' והא אכתי תקשי להו אפי' לפי שיטתם ואמאי לא משני דרישא בבא לצי\"ש ואליבא דר\"ע וסיפא בדיני אדם ואי משום דלר\"ע אפילו בדיני אדם חייב כשתובעים אותו אם כן מאי ראיה אכתי נימא דאפילו לר\"ט חייב לצאת י\"ש אפילו בפקדון ומאי דלא משני תלמודא הכי משום דבעי לאוקמא למתני' ככ\"ע ואפילו כר\"ע ולכן נ\"ל שמ\"ש התוס' דבפקדון ומקח דלא עביד איסורא אינו חייב לא כ\"כ אלא בפקדון דומיא דמקח היכא דלא הוה ליה למידק דהיינו בהפקידו בכרך אחד וז\"ש א\"נ אפילו לצאת י\"ש אינו חייב אלא בגזל דעביד איסורא והילכך הכא דלא שייך טעמא דהו\"ל למידק כמ\"ש הרשב\"א חייב אבל בפקדון ומקח דלא עביד איסורא וגם לא הו\"ל למידק פטור אפי' לצאת י\"ש ולזה הביאו ראיה מדלא משני תלמודא הכי כלומר מדלא קאמר אלא משמע דאכתי קאי שנוייא דלעיל דרישא דחייב בבא לצי\"ש מיירי בב' כריכות וסיפא בכרך אחד ופטור אפי' לצי\"ש כמ\"ש כאן כנ\"ל ודו\"ק. ודעת הרא\"ש בפרק המפקיד נראה שלא כדעת התוס' דכל שתובעים אותו אפילו בכרך אחד חייב לצי\"ש שכ' שם וז\"ל אבל הפקידו זה בפני זה זה מנה וזה ר' אי תבעי ליה פטור דלא הו\"ל למידק ואי לא תבעי ליה פטור אפי' לצאת י\"ש ע\"כ משמע דדוקא בדלא תבעי ליה הוא דפטור אפי' לצי\"ש ולפי דבריו צ\"ל דסיפא דקתני שנים שהפקידו נותן לזה מנה כו' מיירי בדיני אדם ובכרך אחד דאלו בשני כריכות אפי' מדיני אדם חייב לר\"ע והיינו שכתב דמדלא קאמר אלא משמע דאכתי צריכנא שנוייא דלעיל דרישא מיירי בשני כריכות ובבא לצי\"ש וסיפא בכרך אחד ובדיני אדם והא דנקט בב' שהפקידו חידושא אשמועינן דאפי' בטוען ברי אפ\"ה פטור מדיני אדם ואפשר שהכריחו להרא\"ש לומר כן ממאי דפריך בגמרא ומי אמר רבא כל בב' כריכות הו\"ל למידק והאמר רבא כו' דק\"ל קו' התוס' ז\"ל שהקשו בד\"ה ומי דהא מתני' אוקימנא לה בבא לצי\"ש מש\"ה הוצרך לומר דב' שהפקידו לא מיירי אלא מדיני אדם ומש\"ה פריך דמדאוקי רבא לסיפא דפטור בדיני אדם בכרך אחד משמע דבב' כריכות חייב מדיני אדם דאלו מדיני שמים חייב אפי' בכרך אחד ועוד הכריחו להרא\"ש מהא דקי\"ל במנה לי בידך והלה אומר איני יודע דחייב לצי\"ש אע\"ג דלא הוה ליה למידק והילכך ה\"נ אפי' בכרך אחד דלא הו\"ל למידק חייב והתוס' חלקו במ\"ש לעיל וא\"נ דשאני התם דהו\"ל ברי ושמא משא\"כ בשיודע בודאי שאין לו משל אחרים אלא ג' מאות וכמו שחילקו כן התוס' לר\"ט ד\"ה גזל (ועיין בהרב\"ח סי' הנז') וכן מבואר שיטה זו בס' אסיפת זקנים משם הר\"ן ע\"ש ועיין בהרב גד\"ת דף קע\"ב ע\"ב ודלא כמ\"ש הב\"ח דלהרא\"ש סיפא דב' שהפקידו מיירי בשאין תובעים אותו ובכרך אחד דליתא שהרי מתני' קתני בהדיא זה אומר שלי ק\"ק כו' משמע דטוענים ודאי כן ותו דאי מיירי בדלא תבעי ליה ברי א\"כ אמאי הוצרכו לאוקומי בכרך אחד אפי' בב' כריכות נמי יהא פטור אפי' מלצי\"ש מטעמא דמפקיד הו\"ל למידק וכמ\"ש הרא\"ש דמש\"ה קתני במתני' אביו של אחד מכם ולא קתני אחד מכם הפקיד אצלי דבכ\"הג אפי' לצי\"ש לא מחייב דמפקיד עצמו הו\"ל למידק כנ\"ל פשוט ומ\"מ מ\"ש הרא\"ש ולא דמי למנה לי בידך והלה אומר איני יודע דחייב לצי\"ש כדאיתא בפ' הגוזל קמא דהתם ברי ושמא והכא ברי וברי הם דברים תמוהים וכמו שתמ' הרב גד\"ת וז\"ל ולא ידענא אהיכא קאי דאי אדסליק מיניה דבב' כריכות חייב בפקדון אי מדינא תבעי לי' וע\"ז הרגיש דמ\"ש מנה לי בידך והלה אומר איני יודע דחייב לצי\"ש ולא מן הדין לא מצאתי מקום לא לקו' ולא לתי' דהכא בב' כריכות שאני דהו\"ל למידק כמ\"ש בגמרא כו' וגם תי' אין לו מובן דאדרבא איפכא דכל שנפקד טוען שמא מתחייב יותר מהיכא דטוען ברי ואי אדלעיל קאי שכתב דבכרך אחד פטור אפי' לצי\"ש היינו בדלא תבעי ליה גם בזה אין מקום לקו' ולא לתי' דהתם איכא תובע ברי הכא ליכא תובע ומאי האי דקאמר התם ברי ושמא הכא ברי וברי משמע דתבע ליה והא ליתא יע\"ש שהניחו בתימא ולא מצא מקום ליישב דבריו כי אם כו' ואם איישר חילי אמינא דט\"ס נפל בדבריו וצ\"ל התם ברי ושמא הכא שמא ושמא שהוא ממש כמ\"ש עכ\"ד ועיין במרן הב\"י סי' הנזכר שהביא דברי הרא\"ש אלו כמו שהם בלתי הגהה ולכן נרא' לי לומר דדברי הרא\"ש קאי אדסליק מיניה שכתב דכל שתובע אותו חייב מדינא ומ\"ש הרב הנז' דא\"כ מאי קו' התם שאני דהו\"ל למידק י\"ל דלא משני הכי משום דאכתי הוה ק\"ל לת\"ק דרשב\"א ס\"ל דאף במקח נחלקו ר\"ע ור\"ט אע\"ג דגבי מקח לא הו\"ל למידק כמ\"ש לעיל וכן הוא מוכרח שדעת הרא\"ש כן ממש בפקדון דחייב בב' כריכות ובמקח כתב דפטור וההיא דר\"ן דמנה לי בידך משמע דאליבא דכ\"ע היא מדלא קאמר עלה כתנאי היא וכ\"כ הרמב\"ן הובא בס' א\"ז ע\"ש וכן צ\"ל ג\"כ לדעת התוס' ז\"ל שהקשו בד\"ה הנז' וכמ\"ש לעיל ומ\"ש הרא\"ש דהתם ברי ושמא והכא ברי וברי כונתו לומר דהתם במה שזה טוען ברי הלה טוען שמא שאינו יודע שהוא חייב כלל משא\"כ הכא דהוי ברי וברי דלנפקד נמי ברי לו שהוא חייב לאחד מהם והוא ממש כתי' התוס' בד\"ה גזל כנ\"ל ליישב דברי הרא\"ש ע\"צ הדחק ומה שהקשה הרב הנז' דקע\"ג ע\"א לדעת רבי' בפ\"ה מה' שאלה ופקדון שכתב דדוקא בכרך אחד ממש הוא דפטור דא\"כ מאי האי דקאמר בגמרא סיפא נעשה כמי שהפקיד כו' וכן הקשה הרב לח\"מ ע\"ש לק\"מ שגי' הגאונים ורבינו היתה סיפא שהחזיק לו בכרך אחד עיין בס' א\"ז דצ\"ט ע\"ד ופשוט:"
+            ],
+            [],
+            [
+                "<b>הטוען </b>\n<b> את חבירו כו' והואיל והוא נשבע ונוטל ה\"ז נשבע בנקיטת חפץ.</b> כתב ה\"ה זה דבר מוסכם מכל הגאונים שאפי' מי שבידו משכון שהוא נאמן עד כדי דמיו ה\"ז נשבע בנק\"ח וכ\"כ רבינו בפי\"ג מה' מו\"ל דין ג' וכן כתב הרא\"ש ר\"פ כל הנשבעין וז\"ל ומקצת הגאונים כתבו שהמלוה על המשכון שנאמן לטעון עד כדי דמיו כיון דלאו אגופ' דמשכון קטעין כו' לית ליה בלא שבוע' חמורה והביאו ראי' לזה ממה ששנינו המכיר כליו וספריו כו' ישבע כמה הוציא ויטול ואילו טען לקחתים ממך נאמן בשבועת היסת ועכשיו נשבע ונוטל כעין שבועה דאורייתא ע\"כ ומשמע שהרא\"ש הודה לדברי הגאונים הללו מדלא חלק עליהם וכ\"כ מרן הב\"י סי' פ\"ט מחודש ט' ויש לדקדק לדעת הרא\"ש מאי ראי' מההיא דהמכיר כליו וספריו התם שאני דהו\"ל מיגו דהעזה ומיגו לפוטרו משבועה לא אמרינן וכמ\"ש הרא\"ש לעיל מזה ע\"ש אמנם במלוה על המשכון דהוה ממעיז למעיז ה\"נ דאמרינן מיגו וכן קשה לדברי הגאונים הללו שהרי כפי הנרא' מבואר מדבריהם דס\"ל דאמרינן מיגו לפוטרו משבועת היסת ודוקא במלוה על המשכון הוא דלא אמרינן משום דבעי לאפוקי ממונא מרשותא דחבריה והשתא קשה דהרי שבועת השומרים דאיכא למימר מיגו ואפי\"ה משתבעי והרא\"ש לא מצא מנוח לזה אלא משום דשבועת השומרים הוי מיגו דהעז' ומיגו דהעזה לפוטרו משבוע' לא אמרינן אכן לדעת הגאונים דלא ס\"ל הכי מדהביאו ראי' מההיא דהמכיר קשה ולכאור' היה אפשר ליישב לזה ולומר שדעת הרא\"ש והגאונים הללו כמ\"ש הרב ש\"ך סי' פ\"ב בכללי מיגו סעיף ו' דדוקא בשחבירו מפקיד אצלו או מלוה לו שהאמינו מתחיל' ושוב אין לו עסק עמו אלו היה טוען בפקדון לא הד\"מ או החזרתיו או בהלואה פרעתי כולו הוי העזה דכופר נגדו בזה שהאמינו בתחיל' משא\"כ בשלא הפקידו או הלוה לו אפי' היה טוען לקחתי כמו בהנהו עיזי לא הוי העז' ודלא כמ\"ש שם בתי' הב' שדעת הרא\"ש לחלק בין ממון לשבועה כדעת הריב\"ש ולפ\"ז צריך לומר שמה שהוצרך הרא\"ש לעיל לומר דכיון דשבועת שכיר תקנתא דרבנן היא במיגו כל דהו מהני היינו משום דהתם נמי הוי כמלוה ופקדון שהרי האמינו השכיר מתחיל' ששכרו שלא בעדים ודוק אמנם אכתי קשה לדעת הר\"ן שכתב בפרק כל הנשבעים כדעת הריב\"ש דמיגו דהעז' לאפטורי משבוע' לא אמרינן אפי' היכא דלא האמינו תחיל' כמו בהנהו עיזי דפ' ח\"ה ואלו שם בסמוך כתב ויש שהביאו ראי' לדין זה ממה ששני' דהמכיר כליו כו' ואע\"פי שאין זו ראי' אצלי משום כו' והשתא קשה דאמאי הוצרך לזה ואמאי לא תירץ בפשיטות דהתם הוי מיגו דהעז' ודוחק לומר שהוצרך ליישב אפי' לפי סברת' ולכן נרא' דלק\"מ משום דמ\"ש הרא\"ש והר\"ן דמיגו דהעז' לא אמרי' לאפטורי משבוע' היינו לדידן דקי\"ל דשבועת השומרים איתי' אפי' במפקיד שלא בעדים וקי\"ל כרב ושמואל דבשכרו שלא בעדים מתוך שיכול לומר להד\"מ יכול לומר שכרתיך ונתתי לך שכרך אהא הוא שכתבו דשבועת השומרים ה\"ט משום דהוי מיגו דהעז' דלא אמרי' לאפטורי משבוע' ושבועת שכיר שאני משום דאינו אלא תקנה אמנם לרמב\"ח דקאמר כמה מעליא הא שמעתתא וקאמר דשבועת השומרים דחייב רחמנא לא משכחת אלא בהפקיד בשטר ע\"כ דס\"ל דמדינא הוא דאמרי' מיגו דהעז' בעלמא ואף לאפטורי משבועה אם כן אם איתא דטעמא דמתניתין דהמכיר כליו היינו משום דלא אמרינן מיגו דהעזה לאפטורי משבועה אם כן תיקשי ליה לרמב\"ח מתניתין וכיון דע\"כ לרמב\"ח טעמא דמתניתין הוא משום דכיון דלאו אגופיה דמשכון כו' לית לן לומר דבהא נמי פליגי רבא ורמב\"ח ומן האמור בזה נרא' דמ\"ש הרב ל\"מ בפ\"ח מה' טוען ונטען דין ו' דהחולקין על רבי' בפ\"ג מהלכ' מ\"ול יתרצו להך מתניתין דהמכיר כליו דהוי מיגו דהעזה דאם היה אומר לקוח הא בידי היה מעיז וכמ\"ש הרא\"ש ז\"ל ע\"ש ליתא דאם כן אכתי תקשי להו מתניתין לרמב\"ח ויש ליישב דבריו עיין בהרב מש\"ל ה' מל\"ול פ' כ\"א דין א' בתוך התשובה ומ\"מ נראה שאשתמיט מהרב ל\"מ ז\"ל דברי הר\"ן שבפרק כל הנשבעין גם מ\"ש בפ\"ב מהלכות שכירות דין י\"ב דבהנהו עיזי דאכלי חושלא מודה הראב\"ד משום דהוי מיגו דהעזה ליתא ועיין בבה\"ת שער ק\"ט חלק ב' שכתב משם הראב\"ד דבהנהו עיזי היינו טעמא משום דכל דכל דהאי ידע והאי לא ידע לא גבי מיניה אלא בשבועה ע\"ש ודע שלדעת הגאונים הללו הקשו המאור והרמב\"ן ז\"ל מברייתא דפרק כל הנשבעין דמ\"ו ע\"א דקתני הנותן טליתו לאומן אומן אומר ב' קצצת לי והלה אומר לא קצצתי לך אלא אחת כל זמן שהטלית ביד אומן על בע\"ה להביא ראיה נתנה לו בזמנו נשבע ונוטל עבר זמנו המע\"ה ומשמע דדוקא כשנתנה לו הוא שצריך לישבע הא ברישא נוטל בלא שבועה משום דמהימן אומן במיגו דאי בעי אמר לקוחה היא בידי וכן הק' הר\"ן ז\"ל שם ע\"ש מה שתי' וראיתי להרב ש\"ך ז\"ל סימן פ\"ט סק\"י שהקשה לדעת הטור סי' הנזכר ורבי' בפי\"א מה' שכירות דין ח' שפסקו כהך ברייתא דהנותן לאומן וכתבו דכל זמן שהטלית בידו הרי האומן נשבע בנק\"ח שהרי מברייתא מוכח בהדיא דברישא נוטל בלא שבועה ובין לתי' הרמב\"ן דשאני אומן ובין לתי' הר\"ן שם מ\"מ מדברי כולם משמע דפשט' דברייתא דאומן א\"צ לישבע בנק\"ח ותמ' על הר\"ן וה\"ה ז\"ל שלא התעוררו על הרמב\"ם בזה עכ\"ל יע\"ש ועיין בנ\"י פ' ח\"ה דק\"ע ע\"ב ולע\"ד נראה דלק\"מ שכפי מ\"ש הר\"ן שם וז\"ל ולא עוד אלא אפי' תאמר שמלוה על המשכון אפי' בא לשתוק ולהחזיק מה שבידו צריך לישבע לדעת הגאונים אפי\"ה פועל שאני דכיון דחזינן בגמ' דיהבינן ליה אגריה בלא שבועה אי לאו משום פיוס בע\"ה כשתופס משכון אין בע\"ה צריך פיוס דכיון דלא מהימן ליה שהרי הן חולקין בקציצה כבר הוא מפוייס כשהאומן מחזיר לו טליתו שהרי מתיירא שמא יאמר החזרתי עכ\"ד ומה שהקשה הרב הנזכר שם לדברי הר\"ן הללו דע\"כ לא בעי בש\"ס למימר דליתיב לי' בלא שבועה אלא גבי פועל כשאומר פרעתיך ומטעמא דבע\"ה טרוד בפועליו אבל בקציצה הא אמרינן התם להדיא דמדכר דכירי אינשי ואף בשבועה לא שקיל כדפריך התם א\"ה אפי' קצץ נמי אלמה תניא כו' ומשני קציצה מדכר דכירי לה ע\"ש לע\"ד לק\"מ דנהי דהכי אמרי' התם דקציצה מדכר דכירי אינשי היינו לרבנן דר\"י אמנם ר\"י פליג בזה וס\"ל דאף בקציצה לא דכירי אינשי כדאי' התם ואם כן הר\"ן ז\"ל דקאי להך ברייתא דהנותן לאומן דמוקמינן לה התם כר\"י דקציצה נמי לא דכירי וכמ\"ש התוס' בפרק ח\"ה דמ\"ה ע\"ב ד\"ה נתנה לו ע\"ש משום הכי כתב דכיון דיהבינן ליה אגרא בלא שבועה כו' ומההיא ירושלמי דגרסינן הי' בידו משכון בהא נוטל בלא שבועה ומייתי לה הר\"ן שם ליכא לאקשויי מידי דהתם איירי בירושלמי בטוען שכרתיך ונתתי לך שכרך ואה\"נ דבקציצה ס\"ל לירושלמי לדידן דקי\"ל כרבנן דר\"י דקציצה דכירי אינשי דנשבע ונוטל וכמו שכן צ\"ל גם כן לפי תי' שם ע\"ש וא\"כ מעתה לק\"מ על הטור ורבינו שפסקו דנשבע אומן בנק\"ח משום דכיון דאנן קיימא לן כרבנן דר\"י דקציצה דכירי אינשי הוה ליה כשאר מלוה על המשכון דנשבע בנק\"ח דבהא לא שייך טעמא דהר\"ן ז\"ל ומ\"מ ק\"ל על דברי הר\"ן הללו במ\"ש דכיון דחזינן בגמ' דיהבינן לי' בלא שבועה אי לאו משום פיוס בעל הבית כו' שהרי הוא ז\"ל כתב לעיל במאי דפריך בגמרא וליתיב לי' בלא שבועה וז\"ל ליכא לפרושי כו' אלא ודאי ה\"ק נהי דמדינא ודאי אפילו בשבועה לא שקיל הוה לן לתקוני דליתיב ליה בלא שבועה שהרי נושא נפשו על שכרו ושכרו מעט ואיכא למיחש לכדי חייו כו' ע\"ש וכיון שכן הך טעמא לא אהני אלא בשטוען שכרתיך ונתתי לך שכרך דאיכא משום כדי חייו אמנם באומן אומר לו קצצת ב' ובע\"ה אומר לא קצצתי אלא אחד מיירי במודה במקצת שהרי מוקמינן לברייתא כר\"י ליכא בהו משום כדי חייו כדי שנא' דנשקול בלא שבוע' וכמ\"ש הר\"ן שם בסמוך אמאי דפריך בגמ' א\"ה אפילו בקציצה נמי דה\"ק דאא\"ב דמשום כדי חייו שדייוהו אשכיר משום הכי בקציצה לא תקינו שישבע ויטול מפני מחלוקותם של ב\"ה ושכיר דקציצה אינו אלא דבר מועט כו' ליכא למיחש משום כדי חייו יע\"ש וכ\"כ עוד שם לדעת הרי\"ף דבכופר בכל כגון שפרע אותו סלע שהוא מודה לו או שא\"ל הילך לא ישבע ב\"ה לפי שלא תקנו חכמים בקציצה כלום כיון דליכא משום כדי חייו יע\"ש וי\"ל בדוחק ובמה שתי' עוד הר\"ן בתחילת דבריו דאף הגאונים לא אמרו אלא בבא לגבות חובו מן המשכון שכיון שבא ליטול צריך לישבע כו' הא אלו רצה לשתוק ולהחזיק במה שבידו והלה תובעו משכונו אינו נשבע אלא היסת יע\"ש אין להקשות דאם כן אדתני סיפא נתנה לו בזמנו נשבע ונוטל ליפלוג וליתני בדידה בד\"א כשלא בא אומן לגבות אבל בא אומן לגבות ישבע ונוטל דאיכא למימר דברייתא אתא לאשמועינן דקציצה נמי דכירי אינשי כר\"י וא\"כ אי הוה תני לן בבא אומן לגבות הו\"א דדוקא כשהיא ביד האומן ואיכא מיגו דלקוחין הוא דנשבע ונוטל אבל בנתנה לו לא קמ\"ל וזה פשוט: ומ\"מ נראה דתי' זה של הר\"ן לא ניתן ליאמר לקצת מן הגאונים שהביאו ראי' לדין זה דמלוה על המשכון ממתני' דהמכיר כליו וספריו שהרי בההיא דהמכיר כליו אין הלוקח תובעו שיתן לו מעותיו אלא אדרב' שותק ורוצה להחזיק במה שבידו אלא דהלה תובעו שיתן לו כליו ואם כן אפילו לדידהו נמי היכי ניחא להו מתניתין הא הו\"ל דאינו נשבע מה\"ט וכן נראה שהוא דעת רבינו ממ\"ש בפ\"ח מהלכות טוען ונטען דין ו' מכאן אתה למד כו' כדברי הגאונים הללו ועיין בכ\"מ ובלח\"מ שם ועיין בש\"ך סי' ע\"ב ס\"ק ס\"ט ודוק: ועוד נלע\"ד לקושית הרב ש\"ך שהקש' על רבינו והטור דלק\"מ שהרי כתב הרמב\"ן במלחמותיו וז\"ל ואפשר דלצדדין קתני דעל ב\"ה להביא ראי' או יביא ראי' ויטול טליתו או ישבע אומן ויטול שכרו ומפני שברשות היא לא חש לפרשה כדקתני סיפא המוציא מחבירו עליו הראיה שפי' לצדדין עכ\"ל יע\"ש ואם כן א\"ל שזו ג\"כ דעת רבינו והטור וכן מצאתי בשיטה כ\"י להרשב\"א וז\"ל יש מקשים בהך ברייתא דקציצה דקתני כו' וליתא דכבר פי' הר\"י הלוי הכא דברישא נמי נשבע ונוטל ואפשר לי לפרשה לפי דבריו דה\"ק כל זמן שהטלית ביד אומן על הב\"ה להביא ראי' או ישבע אומן ויטול ואל תתמה שהרי אמרו כן בכיוצא בזה דתניא אומן אומר ב' קצצת לי כו' המע\"ה ופי' ר\"ן דלצדדין קתני וא\"ת מה בין רישא לסיפא דקתני נתנה לו נשבע אומן ונוטל י\"ל דה\"ק כל זמן שהטלית ביד אומן אפילו לאחר זמנו נשבע ונוטל אבל אם נתנה לו בזמנו דוקא נשבע ונוטל הא לאח\"ז לא עכ\"ל אלא דק\"ל טובא מהא דגרסינן בפרק חזקת דמ\"ה ע\"ב מתיב רבא לסיועי' לרבה הנותן טליתו לאומן כו' ה\"ד אי דאיכא עדים נחזי עדים מאי קאמרי אלא לאו דליכא עדים וקתני אומן מהימן מיגו דאי בעי א\"ל לקוחה היא בידי מהימן נמי אאגריה ע\"כ והשתא אם איתא דברייתא דקתני על ב\"ה להביא ראיה לצדדין קתני כמ\"ש הרמב\"ן מנ\"ל דטעמא דבריית' משום מיגו דלקוחין אימא דטעמא דברייתא משום דס\"ל דקציצה נמי לא דכיר כדאוקימנא לה פרק כל הנשבעין וכמ\"ש התוספות שם ומשום הכי מהימן בשבועה ואי משום דרישא דברייתא איירי אפילו בעבר זמנו כמ\"ש הרשב\"א ובעבר זמנו הא אמרינן בפרק כה\"נ דלא תקינו שבועה לשכיר הא ליתא שהרי טעמא דלא תקינו רבנן שבועה הוא משום חזקה אין ב\"ה עובר בבל תלין כדאמרינן התם וגבי אומן כל זמן שהטלית בידו אין ב\"ה עובר בבל תלין כדאמרינן התם וגבי אומן כל זמן שהטלית בידו אין ב\"ה עובר בבל תלין כדאית' פרק המקבל ופסקו רבינו פי\"א מה' שכירות דין ג' יע\"ש ומצאתי למוהריב\"ל ז\"ל ח\"א בדיני מיגו כתב משם הר\"ן אסוגיא זו דפרק חזקת וז\"ל והקשה רבינו נר\"ו ורבה בסיעתיה ל\"ל לאורוכי כולי האי בלישניה דמדאוקמא בדליכא עדים וראה פשיט' דטעמא משום דלקוח הוא כו' ותי' נר\"ו משום דהו\"א דלאו משום מיגו הוא דנאמן אלא מטעמא דקציצה לא דכירי לה אינשי וכיון דלא דכיר לה ב\"ה ועוד שהטלית ביד האומן הרי הוא נאמן או יפרע ב\"ה או ישאר טלית' ביד האומן ועוד הקשה אם כן מי הזקיקו לרבא שלא לומר דמשום דקציצה לא דכירי אינשי הוא ותירץ משום דשמואל סבירא ליה דקציצה לא דכירי אינשי כדאיתא פרק כל הנשבעין לא ניחא לי' לאוקומא דלא כשמואל עכ\"ד. ולפי הנראה שדעתו ז\"ל שהוא מפרש כפירוש הר\"ן ן' מיגאש דברייתא דקתני על ב\"ה להביא ראי' או ישבע אומן או יביא ראי' ב\"ה קאמר ומשום הכי הוקשה לו דאימא דטעמ' דבריית' משום דקציצה לא דכירי אינשי האמנם תי' ז\"ל אין לו מובן שהרי בפרק כל הנשבעין אוקימנא להך ברייתא כר\"י דאמר דקציצה לא דכירי אינשי ודלא כשמואל וכן יש לתמוה על הנ\"י ז\"ל שכתב בפרק חזקת שם וז\"ל נתנה לו בזמנו נשבע ונוטל משום דב\"ה טרוד בפועליו והכא לא מיירי בקציצה שפיר נזכר ב\"ה מה שקצץ אלא מיירי שמתעצמים על הפרעון עכ\"ד ולדברי הר\"ן הי' אפשר לומר בדוחק שכונתו לומר דאע\"ג דסיפא דברייתא ר\"י היא תלמודא בעי לאוקומי רישא דברייתא ככ\"ע אכן דברי הנ\"י צ\"ע עוד הקשו הרמב\"ן והרשב\"א ז\"ל בשיטה כ\"י והראב\"ד הביאו הרב התרומות שער מ\"ט ח\"ב לדעת הגאונים הללו מההיא עובדא דרבה בר ששון בפרק חזקת דקאמר אי מהדרנא ליה ארעא כו' אמור רבנן הבא ליפרע מנכסי יתומים לא יפרע אלא בשבועה אלא אכבשיה לשטר משכנתא אוכלה שיעור זוזי דמיגו דאי בעי' אמינא לקוחה היא בידי מהימנא כו' והשתא לדעתם ז\"ל איך ניצול רבה ב\"ש מהשבועה הא הו\"ל בהא דטוען על המשכון דלא מיפטר במיגו ועיין בש\"ך וראיתי להרב גד\"ת שער י\"ד ח\"א דפ\"א ע\"ד שרצה לחלק ולומר דע\"כ לא כתבו הגאונים אלא דוקא כשאין המיגו מעלה ומוריד לענין הממון עצמו דבלא המיגו יש לו להוציאו או להחזיקו אלא שאם לא היה כאן מיגו היה מחויב שבועה ואתה בא לפוטרו מהשבועה מכח המיגו כגון בההיא דמשכון פי\"ג דמלוה שאם הוי שם עדים שחפץ זה הוא משכון בידו ולא ידעו כמה שאין לו בזה שום מיגו הוא נוטל הממון שטוען עליו אבל לא יטול אלא בשבועה וכשאין שם עדים דיש לו מיגו דשלי הוא לא נימא יועיל המיגו מיהו לפוטרו משבוע' וכן בההיא דשותפין פ\"ט מהלכות שלוחין בין בעדים בין שלא בעדים הוא פטור מן הממון אלא שבעדים הוא מחויב לישבע ובדליכא עדים רוצה להפטר מהשבועה מכח המיגו משא\"כ בההיא דרב\"ש שטוען משכונא הן בידי ויש לי עליהן חוב כך וכך שאם היה קול שהיה של יתומים אינו נאמן עכשיו כשאכלה שני חזקה בחיי אביהם מועיל המיגו על עיקר הממון וכיון שכל עצמו של המיגו הוא בא על תמצית הטענה עצמה אגבה יועיל ג\"כ שלא ישבע דלא שייך לומר אין אומרים מיגו לאפטורי משבועה כיון שאין אנו משתמשים ממנו בעיל' ראשונה על פיטור השבועה א\"ד ז\"ל עיין בהרב כנה\"ג ח\"א סימן פ\"ב בהגהת ב\"י שהביא כלל זה בלי חולק ולע\"ד ליתא להך כללא ואמינא לה ממ\"ש רבינו פ\"ט מהלכות טוען ונטען דין ב' וז\"ל לפיכך אם טען האומן ואמר ב' קצצת לי בשכרי וב\"ה אומר לא קצצתי לך אלא אחד אם היה הכלי נראה בפניהם הואיל והאומן אין לו בו חזקה כו' ואם אין הכלי נראה בפניהם הואיל והאומן נאמן לו' לקוח הוא בידי יכול לטעון עד כדי דמיו ונשבע בנק\"ח ונוטל כדרך כל הנשבעין ונוטלין ע\"כ הנה מבואר דאע\"ג דהמיגו מועיל על עיקר הממון שהרי אם היה הכלי נר' בפניהם לא היה נאמן וב\"ה נשבע אפי\"ה כתב רבינו ז\"ל דנשבע בנק\"ח משום דאין אומרים מגו לפוטרו משבועה גם מלשון רבינו ז\"ל שלפנינו מוכח בהדי' הכי שכתב הטוען כו' הואיל ואין שם עדים שמעידין שגזל ה\"ז נשבע וגובה חובו מן המשכון שהפה שאסר הוא הפה שהתיר והואיל והוא נשבע ונוטל הרי זה נשבע בנק\"ח הרי מבואר דאע\"ג דאם היה שם עדים לא היה נאמן ובשאין שם עדים נאמן על עיקר הממון כמ\"ש שהפה שאסר כו' אפ\"ה לא מהני האי מיגו לפוטרו משבועה ומ\"מ בלא פטורי מממון אפשר לחלק בהכי כמ\"ש הרב דהיכא שהמיגו מועיל לפוטרו על עיקר הממון אגבה מהני נמי לפוטרו משבועה אפילו לדעת רבינו ז\"ל ובהכי יש ליישב מה שהקשה הרב הנז' על השגת הראב\"ד שבפ' י\"ד מה' טוען דין ט' שכתב וז\"ל ועוד אני אומר שלא יועיל מיגו לגבות לכתחילה בלא שבועה מידי דהוה אמלוה על המשכון כו' ורב\"ש דקא בעי למיפטר נפשיה משבועה אחר אכילה קאמר ע\"כ והק' עליו דמשמע שרוצה ליישב דבמה שכבר אכל שהוא להחזיק אז הוא פטור משבועה במיגו וכשהשיג על רבי' הוא מפני שפטרו אף להוציא ולגבות מכאן ולהבא והוא פלאי שהרי השיגו מההיא דמשכון וכלל זה הוא בין להוציא בין להחזיק כדכתב בפ\"ט מהלכות שלוחין אע\"פ שאין שם עדים כו' והראב\"ד לא השיגו נראה שמסכים עמו עכ\"ל יע\"ש ולפי מ\"ש ניחא וכמובן ויש להביא סמוכות לזה ממ\"ש רבי' פ\"ב מה' שכירות דין י\"ב וז\"ל אין לך מי שנשבע מתוך שיכול לומר כך וכך וישבע בנק\"ח אלא השומר שיש עליו שטר בלבד אבל שאר כל הנשבעים בדין מתוך כו' אינן נשבעין אלא היסת והשיג עליו הראב\"ד דהאיכא נשבע על המשכון לדעת הגאונים וה\"ה ישב דבריו וכתב וז\"ל פי' הכונה היא בנשבעין ונפטרים ולא בנשבעי' ונוטלים ובזה נסתלקה ההשגה דודאי יש בנשבעין ונוטלין בדין מיגו שהוא נשבע בנק\"ח והוא המלוה על המשכון כו' אבל דין זה הוא בנשבע ונפטר והכרח הוא זה שלא יהיה אלא בשומר בשטר בלבד שהוא נפטר במיגו לפי שכל שאר הכופרין בכל אין בהם מחוייב שבועה מן התורה אלא בטענת נאנסו עכ\"ל ולכאורה יש לדקדק עליו דאכתי תקשי דהא משכחת נמי בנשבעין ונפטרין דאע\"ג דאיכא מיגו נשבע בנק\"ח כמ\"ש רבינו פ\"ט מהלכות שלוחין דין ד' גבי שבועת השותפים אמנם כפי מ\"ש ניחא דמ\"ש רבינו בה' שכירות כונתו לומר דאין לך מי שנשבע ונפטר מדין מיגו כלומר שאם לא היה לו מיגו אינו נשבע ונפטר אלא משלם ואפי\"ה נשבע בנק\"ח אלא השומר בלבד דאע\"ג דאם לא היה לו מיגו דנאנסו נשבע בעל השטר ומשלם כמ\"ש רבינו שם אפי\"ה נשבע בנק\"ח מהטעם שכתב ה\"ה דכיון דבטענת מיגו היה חייב לישבע שבועת התורה השתא נמי נשבע בנק\"ח אבל בשאר כל הנשבעין מדין מתוך אינו נשבע אלא היסת דכיון דמה שהוא נשבע הוא מדין מיגו שאם לא היה לו מיגו היה חייב לשלם מהני נמי לפטרו משבוע' וזה מדוקדק מלשון רבי' שכתב אבל שאר כל הנשבעין מדין מתוך ודו\"ק ואם כני' אנחנו נר' דס\"ל לה\"ה והראב\"ד דנשבע על המשכון נמי אינו אלא מדין מיגו וכן מוכח מלשון ה\"ה שכתב דודאי יש בנשבעין ונוטלין מדין מיגו כו' והוא המלוה על המשכון משמע דהמלוה על המשכון אינו נשבע ונוטל אלא מדין מיגו דאל\"כ הכי הול\"ל דודאי יש בנשבעין ונוטלין אע\"פ שיש להם מיגו מאי מדין מיגו דקאמר ותו דאם לא כן אמאי הוצרך ה\"ה לתרץ דרבינו לא מיירי אלא בנשבעין ונפטרין הא ההיא דמלוה על המשכון שאני דבלא מיגו הוא נשבע בנק\"ח ומשלם ואנו באים לפוטרו משבועה מכח המיגו ומש\"ה לא אמרי' מיגו לפוטרו משבועה ואע\"ג דמההיא דפ\"ט מה' טוען ונטען ומדין זה שלפנינו מוכח דאפי' בנשבע ונוטל מדין מיגו אפי\"ה נשבע בנק\"ח וכמ\"ש לעיל מ\"מ לא הו\"ל להראב\"ד וה\"ה לאקשויי מדין מלוה על המשכון דלק\"מ אלא מהנהו דוכתי הן אמת שמדברי רבינו שבפי\"ג מה' מו\"ל משמע דאפי' כשאין שם מיגו הוא נשבע ונוטל שכ\"כ אבל אם היו שם עדים שחפץ זה משכון בידו ולא ידעו עד כמה אינו נוטל אלא בשבועה משמע דאע\"ג דאין שם מיגו דלקוחין אפ\"ה נשבע וצ\"ל דמ\"ש רבינו אבל אם היו שם עדים איירי בדליכא ראי' דאי' מיגו דהחזרתי וס\"ל לרבי' דבמגו דהחזרתי לא מהימן בלא שבועה משום דהוי מיגו דהעז' וכ\"כ הסמ\"ע סי' רל\"א כמ\"ש הש\"ך סי' הנז' ס\"ק דאפילו בדאיכא עדים וראה שהוא נאמן בשבועה דמדברי ה\"ה הללו מוכח בהדיא כמ\"ש וכן מוכח מלשון הרא\"ש ז\"ל שבר\"פ כל הנשבעין וכן הוא דעת הרב מש\"ל שם יע\"ש אלא שמ\"ש שם דרבינו אזיל לשיטתיה דס\"ל דבטענה דהחזרתי צריך לישבע בנק\"ח ושאף ה\"ה לא כ\"כ אליבא דרבינו ליתא שמדברי ה\"ה בפ\"ו מה' שאלה ופקדון דין ד' מוכח בהדיא שאף אליבא דרבינו אמרה שכ\"כ שם ואולי שמפני שנתן כאן סימנים אמר כאן רבינו שישבע בנק\"ח וכן מפו' בהדיא מדברי רבינו שבפ\"ב מה' הנז' ואדרבא דברי הכ\"מ שם צ\"ע וכמו שתמהו עליו הל\"מ והרב עצמו שם ומהתימא עליו שנמצא סותר את עצמו ודו\"ק:<br><b> האמנם </b> מדברי מוהר\"י ן' מיגאש רבו נר' דס\"ל דאפי' לאפטורי מממון לא אמרינן מיגו לאפטורי משבועה ואפי' היכא דהמיגו בא לאפטורי על עיקר הממון וזה ממ\"ש הר\"ן פ' כל הנשבעין דשי\"ב וז\"ל תי' הר\"י הלוי דודאי דרבא אית ליה מיגו אלא דס\"ל דלא אמרינן אלא לפוטרו מממון אבל לא לאפטורי משבועה ומשום הכי פריך ואמר מאי מעליותא דנהי דמשום מיגו אית לן למימר שלא ישבע שכיר ויטול מ\"מ ישבע ב\"ה ולא ישלם שהרי שבועה של תקנה מוטלת עליו והכא דאיכא מיגו לא מצינן למימר כו' ומ\"מ ישבע ב\"ה דליכא לאפטורי משום מיגו דמיגו לאפטורי משבועה לא אמרינן דא\"כ דאמרינן מיגו אפילו לאפטורי משבועה שבועת השומרים דחייב רחמנא היכי משכחת לה כו' עכ\"ל והשתא אם איתא דס\"ל דהיכא דהמיגו מועיל על עיקר הממון אמרינן מיגו לאפטורי משבועה מאי ק\"ל לרבא שבועת השומרים היכי משכחת לה נימא דהתם שאני שהמיגו לא בא לפוטרו אלא משבועה שהרי אפי' בלא מיגו וכגון דאפקיד גביה בשטר הוא נשבע ונפטר ומש\"ה לא אמרי' מיגו לפוטרו משבועה משא\"כ בהא דשכרו שלא בעדים דהמיגו בא על עיקר הממון שהרי בדליכא מיגו נשבע שכיר ומשלם ב\"ה ומש\"ה אמרי' דאגב מועיל לפוטרו משבועה אלא ודאי נראה דס\"ל דלא שנא ומינה תברא למ\"ש הרב גד\"ת במכ\"ש כנ\"ל:"
+            ]
+        ],
+        [],
+        [
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>המציל </b>\n<b> מיד לסטים כו'.</b> עיין מ\"ש הרב ל\"מ ז\"ל שדעת רבינו דע\"כ לא נחלקו רבנן ור\"ש אי סתם גזילה יאוש בעלים או לא אלא בליסטים גוי אבל בליסטים ישראל אפילו רבנן מודו וכ\"כ מרן הב\"י סי' שס\"ח שזהו דעת הרא\"ש והם דברים תמוהים כמו שירא' המעיין וכבר תמהו עליו מוהרש\"ל סי' כ\"ז והש\"ך סי' הנז' והעיקר כמו שכתב התוס' דקי\"ד ע\"ב ד\"ה המכיר כליו דע\"כ לא נחלקו רבנן ור\"ש אלא בגנב ישראל אבל בגנב גוי אפילו רבנן מודו דסתם גניבה לאו יאוש בעלים משום דכיון דדייני במי יימר לא מייאש כדקאמר רב אשי התם ובהא ניחא לי מה שהקשה הרב קרבן אהרן בפרשת מצורע דף קמ\"ח אדברי התוס' דפ' מרובה דס\"ו ד\"ה משכבו שהקשה לדעת רש\"י ממתני' דתנן הגנבים שנכנסו לתוך הבית כו' אבל המשכבות והמושבות טהורים אם יש עמהם אשה או נכרי הכל טמא משמע דמטמא משכב שאינו שלו והק' הרב הנז' דמאי קו' דאיכא למימר דמתני' רבנן דר\"ש דלא ממעט מקרא אלא גזול אבל לא גנוב משום דסתם גניבה יאוש בעלים ומתניתין הגנבים קתני וכפי מ\"ש לק\"מ דבגנב גוי אפילו רבנן מודו והנר' דאשתמיט מיניה סוגיא הלזו ועיין במש\"ל ז\"ל ה' כלים פכ\"ד דין ז' ודו\"ק:"
+            ],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>דברים רבים אסרה תורה כו' מפריחי יונים כו'.</b> כתב ה\"ה מפורש בפרק זה בורר למאן דאמר משום ארא כו' ודבריו מגומגמים שהרי הך דינא דרבינו ז\"ל נראה ודאי דאתי אפי' למ\"ד אי תקדמך יונך ליוני דע\"כ לא נחלקו אלא לפוסלו לעדות אבל למ\"ד איסור גזל מודו כ\"ע דאסור מפני ד\"ש דהרי ברייתא קתני בהדי' דיוני שובך יש בהן גזל מפני ד\"ש כדאמרינן התם מ\"ד אי תקדימיך יונך ליוני כו' מ\"ט לא אמר ארא א\"ל מפני ד\"ש בעלמא היא ואם כן איך כתב ה\"ה ז\"ל למ\"ד משום ארא ואף לפוסלו לעדות ג\"כ דלבתר הוסיפו עליהם הגזלנים והחמסנים ואמרינן בגמ' דלא נצרכה אלא למציאת חש\"ו אע\"ג דאינו אלא מפני ד\"ש ואפ\"ה פסולים ה\"נ דארא נמי פסול לכ\"ע דומיא דחש\"ו מהתימה על מרן כ\"מ בפ\"י מה' עדות דין ד' שתמה על רבינו וז\"ל ויש לתמוה שהרי בס\"פ זה כתב וכן לא יונים בלבד כו' אלמא דס\"ל כמ\"ד אי תקדמה יונך ליוני ואם כן איך פסל ארא דהא מדקאמר מפני ד\"ש בעלמא הוא משמע דלא מפסיל יע\"ש שהרי כפי הנראה מבואר דלבתר דהוסיפו הגזלנים ה\"נ ארא פסול ואם כן שפיר איכא למימר דפסק רבינו כמ\"ד אי תקדימך יונך כו' ואפ\"ה כתב דארא פסול לבתר דהוסיפו עליהם: ושוב ראיתי להרב בני שמואל בה' עדות סי' ל\"ד שתמה עליו כן וכתב דלאחר המחילה לא דק באותה סוגיא יע\"ש וליישב דברי מרן נלע\"ד דס\"ל למרן דאף דלבתר דהוסיפו עליהם לא פסלו אלא מציאת חש\"ו דאיכא ביה טפי משום ד\"ש כיון דממוני קא שקלי מיניה בידים משא\"כ בארא כיון דאינו לוקח ממנו בידים אלא על ידי ארא ליכא ביה מפני ד\"ש כולי האי והיינו משום דק\"ל בפשטא דשמעתתא דאמאי ל\"ק לא נצרכה אלא לארא למ\"ד אי תקדמך יונך כו' שהרי משמע דהך תי' קאי אליבא דמ\"ד אי תקדימך יונך מדקאמר א\"נ מפני ד\"ש בעלמא היא דאילו למ\"ד משום ארא מעיקרא נמי פסולים מפני ד\"ש וכמ\"ש התוס' בד\"ה א\"נ וז\"ל וי\"ל דהא דקאמר מפני ד\"ש קאי אלישנא דאי תקדימך יונך ע\"כ ובודאי שכונתם לומר דללישנא דארא לא קאי האי א\"נ דקאמר הש\"ס אלא תי' קמא דמעיקרא סבר חש\"ו לא שכיחי אבל אין כונתם לומר דמאי דאמרי' לעיל מ\"ד אי תקדימך יונך כו' מ\"ט לא אמר ארא מפני ד\"ש בעלמא היא אינו אלא למ\"ד אי תקדמך דלמ\"ד משום ארא ס\"ל דהוי גזל גמור מדבריהם וכמו שכן ראיתי להרב ט\"ז חח\"מ סי' ל\"ד שהבין כן בדבריהם דהא ליתא שהרי ברייתא מפורשת היא בפרק השואל ובפרק שלוח הקן דקתני דיוני שובך ויוני עליה יש בהן גזל מפני ד\"ש אלא משמע דלמ\"ד אי תקדומך יונך אפילו דלבתר דהוסיפו עליהם לא פסלו ארא וכן מצאתי בשיטה מקו' מכ\"י על מס' סנהדרין שכתב כן לחד תי' משם תוספי הרא\"ש וז\"ל מפני ד\"ש נראה דטעמא קמא הוי למ\"ד ארא כו' וטעם שני הוי למ\"ד אי תקדימך כו' אבל למ\"ד ארא לא הוי דמפני ד\"ש היו פסולים מעיקרא ולבסוף כשפסלו מציאת חש\"ו אפילו מאן דמכשר לעיל בארא מודה דאח\"כ הוסיפו ובכלל גזלנים הוא וכי היכי דאמר לא נצרכא אלא למציאת חש\"ו ה\"נ הומ\"ל ליוני שובך ויוני עליה א\"נ במציאת חש\"ו וחמור נמי טפי כדאשכחן ר\"י דפליג בגיטין דאמר גזל גמור מדבריהם וביוני שובך ויוני עליה לא אשכחן דפליגי עכ\"ד: עוד הקשה הרב ב\"ש שדברי מרן בכ\"מ סתרי אמ\"ש בב\"י סי' ל\"ד וז\"ל ובמפריחי יונים אמרו בגמרא כו' וסובר רבי' כמ\"ד אי תקדימך יונך ליוני דהוא דמיא למשחק בקוביא וכ\"ש דארא נמי פסול שהרי יש בו משום גזל ועיין בהרב ל\"מ שכ' דט\"ס הוא וצ\"ל אבל בארא כשר כדאמרינן בגמ' דכשר למאן דאמר אי תקדמיה כו' יע\"ש: ולעד\"ן שדברי מרן לא סתרי כלל והתם מעניניה והכא מעניניה דבב\"י דקאי התם למ\"ש הטור דמפריחי יונים דהיינו אי תקדמיה כו' גם אלו אינן פסולים אלא בשאין להם אומנות אחרת והטעם כמ\"ש הטור שם מפני שאינו מתעסק בישובו של עולם לידע כמה טורח האדם אחר הממון ונקל בעיניו להעיד עדות שקר משום הכי כתב דכ\"ש דארא פסול כלומר כשאין לו אומנות דומיא דתקדמיה יונך שהרי בתקדמיה יונך דליכא ביה משום גזל כלל אפי\"ה פסול מפני שאינו עוסק בישובו של עולם כ\"ש ארא דאיכא ביה לתא דגזל דפסול משום דאינו אלא מפני ד\"ש בעלמא היינו משום דמ\"ד אי תקדמיה לא אתי כרמב\"ח דלדידיה איכא צריכותא דתנא תולה בדעת עצמו ותנא תולה בדעת יונו דאלו לרב ששת ע\"כ צ\"ל דס\"ל כמ\"ד משום ארא וכ\"כ מרן בכ\"מ בד\"ה וכן משחק בקוביא ואם כן אליבא דרמב\"ח דס\"ל דרבנן פליגי אר\"י וס\"ל דאפילו דיש לו אומנות אחרת פסול דארא לא פסיל ביש לו אומנות אחרת כיון דאינו אלא מפני ד\"ש בעלמא אמנם לדעת ר\"י דלא פסיל אלא בשאין לו אומנות אחרת (דהיינו מה שפסק הטור ז\"ל) פשיטא ודאי דאפילו למ\"ד אי תקדמי' יונך דפסול ג\"כ ארא מכ\"ש וכמ\"ש מרן ז\"ל ובכ\"מ דקאי התם למה שפסל רבינו מפריחי יונים בישוב אפילו ביש לו אומנות מש\"ה ק\"ל דאי פסק כמ\"ד אי תקדמיה לא היה לו לפסול ארא ותי' דס\"ל לרבי' כמ\"ד ארא וכיון דארא פסול כלומר אע\"ג דאינו אלא מפני ד\"ש כ\"ש אי תקדמיה יונך דאיכא גזל גמור לדעת רבינו דפסול בשאין לו אומנות אחרת משום דחזקה שמה שאוכל מן הקוביא שהוא גזל כמ\"ש רבי' שם: ובהא ניחא לי מ\"ש מרן הב\"י שם בסי' הנז' בסמוך בד\"ה מאימתי חזרת מפריחי יונים וז\"ל ג\"ז בברייתא שם אלא שמסיים בה אי חזרה בהם חזרה גמורה דאפילו במדבר לא עבדי וסובר רבינו כו' אבל למ\"ד אי תקדימה יונך ליוני צריך לקבל עליו שלא לעשות אפי' בחנם ומאחר שרבינו סובר כמ\"ד אי תקדמיה יונך ליוני שינה הלשון כאן כו' ותמה עליו הרב הנז' שזה נראה סותר למ\"ש למעלה דסובר כמ\"ד אי תקדמיה וכ\"ש ארא שכפי זה הי\"ל להטור לאשמועינן דין חזרת ארא האמור בגמ' אכן כפי מ\"ש הנה נכון משום דאף הטור ז\"ל מודה דארא לא פסול אלא בשאין לו אומנות אחרת אבל ביש לו לא מפסיל והיינו שהטור ז\"ל השמיט דין זה ולא הביא אלא מציאת חש\"ו והילכך השמיט רבינו דין חזרת ארא האמור בגמ' משום דבשאין לו אומנות אחרת כיון דהיינו טעמא משום דאינו עוסק בישובו של עולם אפילו במדבר נמי איכא משום ה\"ט כנ\"ל:"
+            ]
+        ]
+    ],
+    "versions": [
+        [
+            "Friedberg Edition",
+            "https://fjms.genizah.org"
+        ]
+    ],
+    "heTitle": "שער המלך על משנה תורה, הלכות גזילה ואבידה",
+    "categories": [
+        "Halakhah",
+        "Mishneh Torah",
+        "Commentary",
+        "Sha'ar HaMelekh",
+        "Sefer Nezikim"
+    ],
+    "sectionNames": [
+        "Chapter",
+        "Halakhah",
+        "Comment"
+    ]
+}
\ No newline at end of file
diff --git a/json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Sha'ar HaMelekh/Sefer Nezikim/Sha'ar HaMelekh on Mishneh Torah, Theft/Hebrew/Friedberg Edition.json b/json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Sha'ar HaMelekh/Sefer Nezikim/Sha'ar HaMelekh on Mishneh Torah, Theft/Hebrew/Friedberg Edition.json
new file mode 100644
index 0000000000000000000000000000000000000000..afca85f80a37e9ae68105497296dc700579c3357
--- /dev/null
+++ b/json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Sha'ar HaMelekh/Sefer Nezikim/Sha'ar HaMelekh on Mishneh Torah, Theft/Hebrew/Friedberg Edition.json	
@@ -0,0 +1,105 @@
+{
+    "language": "he",
+    "title": "Sha'ar HaMelekh on Mishneh Torah, Theft",
+    "versionSource": "https://fjms.genizah.org",
+    "versionTitle": "Friedberg Edition",
+    "status": "locked",
+    "license": "Public Domain",
+    "versionTitleInHebrew": "מהדורת פרידברג",
+    "actualLanguage": "he",
+    "languageFamilyName": "hebrew",
+    "isBaseText": true,
+    "isSource": true,
+    "isPrimary": true,
+    "direction": "rtl",
+    "heTitle": "שער המלך על משנה תורה, הלכות גניבה",
+    "categories": [
+        "Halakhah",
+        "Mishneh Torah",
+        "Commentary",
+        "Sha'ar HaMelekh",
+        "Sefer Nezikim"
+    ],
+    "text": [
+        [
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>היתה </b>\n<b> הגניבה ביד הגנב כו'.</b> עיין מה שהשיג עליו הראב\"ד ז\"ל ולדעתו ק' לי טובא דכפי דעתו ז\"ל דבילדה וגזזה הוי של גזלן אפי' בילדה קודם יאוש משום דקנאו בשינוי ובשבח שע\"ג גזילה קודם יאוש הוי דנגזל כדעת רבינו א\"כ קשה מאי פריך בגמ' בפרק הגוזל דצ\"ה ע\"א לרב דאמר שבח שע\"ג גזילה דגזלן ממתני' דקתני גזל פרה ונתעברה אצלו כו' וילדה וגזזה משלם כשעת הגזילה ילדה אין לא ילדה הדרא בעיניה בשלמא לר\"י דאמר שבח שע\"ג גזלה דנגזל הוי לר\"י ה\"מ ר\"י אלא לרב דאמר דגזלן הוי ה\"מ ודחיק לשנויי ה\"ה לא ילדה כו' ומאי קוש' נימא דמש\"ה קתני מתני' ילדה משום דמתני' איירי אפי' קודם יאוש ומש\"ה דוקא ילדה דקנאה בשינוי משלם כשעת הגזלה אבל לא ילדה הוי דנגזל ור\"פ דאמר שבח שע\"ג גזלה דנגזל היינו דוקא לאחר יאוש לפי דעת הראב\"ד שהודה בזה לדעת רבינו ומש\"כ הרב ל\"מ בפ\"ב מהלכות גזילה דין ד' דסובר הראב\"ד ז\"ל דנתעברה אצלו הוי שינוי דמעיקרא גופא סריקא והשתא גופא מליא וקנאו בשינוי וישלם לו דמי פרה עי\"ש תי' זה לא יגהה מזור לקו' שנראה ודאי שהרב ז\"ל לא כתב כן אלא בנתעברה אצלו אחר יאוש דבהא איירי מתני' לפי האמת אהא דוקא הוא דכתב הרב ז\"ל דנתעברה אצלו חשיב שינוי כיון דאיכא יאוש בהדיה ואינו משלם אלא דמי פרה אמנם בנתעברה אצלו קודם יאוש בהא ודאי מודה הרב ז\"ל דלדעת הראב\"ד ז\"ל לא קנאו בשינוי משום דלא הוי שינוי גמור וזה מוכרח בעצמו ממ\"ש הראב\"ד ז\"ל כאן ומסתברא כותיה מיהו לא על גזוזה וילדה שהרי קנאו בשנוי אלא בשבח שע\"ג גזילה בלבד ע\"כ ושבח שע\"ג גזילה שכתב הראב\"ד ודאי דהיינו נתעברה ונטענה אצלו דאל\"כ לאשמועינן רבותא אפילו נתעברה וכ\"ש ילדה ותו דאי ס\"ל להראב\"ד דנתעברה אצלו קנה קודם יאוש אע\"ג דשבח שע\"ג גזילה הוי קודם יאוש דנגזל משום דהו\"ל שינוי גמור דילדה וגזזה א\"כ ק' היכי קאמר בגמ' בשלמא לר\"ז דאמר שבח שע\"ג גזילה דנגזל הוי לר\"י ה\"מ ר\"י היא הא אפילו לר\"ז נמי תקשי דמאי אירייא ילדה אפי' לא ילדה נמי כיון דנתעברה אצלו הוי שינוי גמור דהא שבח שע\"ג גזילה אחר יאוש לר\"ז הוי כקודם יאוש לר\"פ וכי היכי דבשבח שע\"ג גזילה קודם יאוש הוי דנגזל אפי' לר\"פ ואפי' הכי אמרינן דעיבור חשיב שנוי גמור ה\"נ לר\"ז דס\"ל דאפילו אחר יאוש דנגזל מ\"מ עיבור חשיב שנוי גמור מיהו להא יש ליישב דלר\"ז ל\"ק ליה משום דס\"ל לתלמודא דר\"ז דקאמר שבח שע\"ג גזילה דנגזל הוי אפי' נטענה אצלו או נתעברה דהוי שינוי גמור אפי' הכי הוי דנגזל משום דקניס ר\"י בשבח שע\"ג גזילה וכמ\"ש התוס' בד\"ה מאן שמעת ליה אמנם לר\"פ דאמר דשבח שע\"ג גזילה דגזלן הוי לר\"י אמאי גזילה חוזרת בעיני' כדמעיקרא קאמר ק\"ל מתני' שפיר ודוק: ואפשר הי' לומר לזה ממ\"ש הראב\"ד ז\"ל ומסתברא כותיה מיהו לא על גזוזה וילדה שהרי קנאו בשינוי אין הכונה לומר דבילדה וגזזה כיון שקנאו בשינוי אינו משלם אלא כשעת הגזילה אלא כונתו להשיג על רבינו במ\"ש דאם קודם יאוש ילדה וגזזה משלם אותה ואת גיזותיה אהא בא להשיג על רבינו דבילדה וגזזה לא מסתברא כותיה לענין שישלם הגיזות והולדות משום דאותו שבח הרי בא עם שנוי וקנאו וכבר כתב רבינו ז\"ל בהלכות גזילה דין ו' שהשבח שהשביח אחר שנשתנה השבח הוי של גזלן משום דכבר קנאו בשנוי ודמים בעלמא בעי שלומי וא\"כ כי קא אשבח ברשותיה הוא דקא אשבח אמנם בשבח שהשביח קודם שנשתני' דהיינו קודם שילדה מודה הראב\"ד דחייב לשלם ד\"פ מעוברת כיון שהשביח קודם שנשתני' ברשותי' דמריה קא אשבח ושלא כדעת הרא\"ש ז\"ל בפרק הגוזל דכל היכא דקנה גוף הגזילה בשינוי ואינו חייב לשלם אלא דמים חזרה השומה לשעת הגזילה יע\"ש וכן משמע מפשט לשון רבינו ז\"ל שכתב בהלכות גזילה כבר ביארנו שהשביח אחר יאוש או אחר שנשתנית השבח לגזלן משמע דהשבח שהשביח קודם שנשתנית הוי דנגזל דומיא דהשביח אחר יאוש שהשבח שהשביח קודם יאוש הוי דנגזל אפי' אחר דנתיאש דבחדא מחתא מחתינהו וכ\"כ הלח\"מ ז\"ל גבי גזל פרה מעוברת שדעת הראב\"ד ז\"ל שלא כדעת הרא\"ש ע\"ש ואם כן משום הכי פריך תלמודא שפיר ממתני' דגזל פרה ונתעברה אצלו דמאי אירייא ילדה אפילו לא ילדה נמי משום דמתני' דקתני משלם כשעת הגזילה ע\"כ באחר יאוש מתוקמא דאי קודם יאוש היכי קתני במתני' דמשלם כשעת הגזילה משלם דמי פרה מעוברת הוה ליה למתני שהשבח שהשביח קודם שנשתנית הוי דנגזל כמ\"ש וא\"ת ולר\"ז נמי היכי ניחא ליה מתני' דקתני משלם כשעת הגזלה כיון שלדידיה השבח שע\"ג גזילה אפילו אחר יאוש הוי דנגזל הי\"ל לשלם דמי פרה מעוברת הא לא קשיא דלר\"ז כיון דמתניתין איירי בשהשביחה אחר יאוש איכא למימר דכל זמן שהשבח ע\"ג גזילה לא עשו בו רז\"ל תקנת השבים אמנם בשבח שלא ע\"ג גזילה כיון שבא לרשות הגנב עשו בו תקנה משום השבים ואוקמוה ברשותיה לגמרי לענין שלא ישלם אפי' מה שהשביח כשהי' ע\"ג כיון דהשתא מיהא הרי היא בידו חששו משום תקנת השבים אמנם לר\"פ אי מוקמינן למתניתין בילדה קודם יאוש לא קנה השבח אלא משינוי ואילך והיינו טעמא דקודם יאוש לא שייך ביה משום תקנת השבים לדעת רבינו והראב\"ד ז\"ל כמ\"ש בה' גזילה דין ב' ודין ד' עי\"ש בל\"מ ז\"ל ואם כן כיון שכל קניתו השבח הוא משום שקנה גוף הגזילה בשינוי ואינו חייב אלא דמים בעלמא דוקא מה שהשביח אחר שנוי הוי של גזלן אבל מה שהשביח קודם שנשתנית הוי דנגזל דברשותיה אשבח דהכא לא עשו בה תקנת השבים כי היכי דנימא אוקמוה ברשותיה מעיקרא כנ\"ל ודוק ומ\"ש רבינו שם בדין ו' כבר ביארנו כו' משום תקנת השבים לא קאי אלא לשבח שהשביח אחר יאוש אמנם לשבח שהשביח אחר שנשתנית לאו משום תקה\"ש הוא אלא מדין תורה שהרי קנאו מדין תורה ואינו חייב לשלם אלא דמים כמ\"ש בדין ב' יע\"ש ועוד היה אפשר לומר שדעת הראב\"ד ז\"ל כמ\"ש רש\"ל בפרק הגוזל קמא סי' ד' דדוקא בגוזל פרה מעוברת וילדה ס\"ל ז\"ל דקני גוף הפרה בשינוי שגזלה מעוברת ונתרוקנה מאי אמרת חוזרת ומתעברת פנים חדשות באו לכאן כמ\"ש הרא\"ש ז\"ל אמנם בגזל פרה ונתעברה אצלו גריעא ולא קניה בשינוי משום דהוה ליה שינוי החוזר לברייתו דפרה ריקנית גזל והשתא היא ריקנית כדמעיקרא ממש וכן נראה שהבין הוא ז\"ל בדעת הראב\"ד שכתב ז\"ל והראב\"ד ז\"ל השיגו שאין לך שינוי גדול מלידה וגיזה וכמו שפרשתי שפנים חדשות באו לכאן עכ\"ד נראה דדוקא בגזל פרה מעוברת דשייך ביה טעמא דפנים חב\"ל הוא דהשיג עליו הראב\"ד וס\"ל דהוי שינוי גמור אמנם בגזל פרה ונתעברה אצלו מודה הראב\"ד ז\"ל דלא הוי שינוי ואם כן מ\"ש בפרקין ומסתברא כותיה מיהו לא על גזוזה וילדה היינו בגזל פרה מעוברת וילדה דוקא אמנם בגזל פרה ונתעברה מודה הראב\"ד ז\"ל דקודם יאוש לא קנה משום דלא הוה שינוי גמור שחוזר לברייתו אמנם הרואה יראה בדברי הראב\"ד ז\"ל דלא ס\"ל הכי מדתפס פ\"ב מה' גזלה דין ז' השגתו על רבינו מסוף לשונו שכתב חייב באונסין משמע שהשגתו ז\"ל הוא אכל מ\"ש רבינו בדין הנזכר ואע\"פ דנתעברה כו' ולפי מ\"ש לא הי\"ל לתפוס השגתו אלא בגזל פרה מעוברת דוקא שכתב ואם לפני יאוש כו' ותו דאדכתב הראב\"ד מיהו לא על גזוזה וילדה כו' אלא בשבח שע\"ג גזילה הכי הול\"ל מיהו לא על גזל פרה מעוברת וילדה אלא על גזל פרה ונתעברה וילדה דלא הוי שינוי וכ\"ש בשבח שעל גבי גזילה אלא משמע ודאי דסבירא ליה ז\"ל דילדה וגזזה הוי שינוי גמור בכל גוונא ומש\"ה כתב אלא בשבח שע\"ג גזילה דוקא ואם נאמר דאפילו בגזל פרה ונתעברה אצלו דסבירא ליה להראב\"ד ז\"ל דלא קנה גוף הפרה משום דהוי שינוי החוזר מ\"מ לגבי גיזה וולדות סבירא ליה דקני בשינוי דהשתא גיזה וולד ובשעת גזילה ליכא מידי ומש\"ה תפס הראב\"ד ז\"ל השגתו על רבינו מסוף לשונו דבא להשיג עמ\"ש דבגזל פרה ונתעברה קודם יאוש דמשלם אותה ואת גיזותיה וסבירא ליה דלענין גיזה וולד אפילו גזל פרה ריקנית קניה בשנוי ואתי שפיר נמי מ\"ש בכאן ומסתברא כותיה מיהו לא על גזוזה וילדה משום דהך דינא שכתב רבינו דמשלם אותה ואת גיזותיה לא משכחת לה אלא בשבח שעל גבי גזילה דאילו בגזוזה וילדה לא משכחת לה דמשלם גיזותיה אפילו גזל פרה ריקנית א\"כ הדרא קו' לדוכתא דאמאי לא משני תלמודא דמתני' דגזל פרה ונתעברה אצלו מיירי קודם יאוש כיון שלפי דעתו מתני' דקתני משלם כשעת הגזלה לא קאי אלא אגיזה וולד דאילו פרה גופא הדרא ואם כן יש לומר דמש\"ה לא משני בגמ' דמתניתין איירי בקודם יאוש ור\"פ כי קאמר אינו אלא בלאחר יאוש משום דא\"כ צ\"ל דר\"פ ס\"ל דיאוש כדי לא קני דלמ\"ד יאוש כדי קני ע\"כ הך פלוגתא דר\"י ור\"ש בשבח שע\"ג גזילה בלפני יאוש מוקי להו דאי לאחר יאוש הכל שלו ובהא ליכא מאן דפליג דברשותיה השביח כמ\"ש ה\"ה פ\"ב מה' גזילה דין ב' ותלמודא לא קים ליה בהדי דר\"פ ס\"ל יאוש כדי קני או לא ובמרובה דס\"ז אמרינן דחד מינייהו ר\"פ אמרה וא\"נ דכיון דתניא כותיה דר\"פ תלמודא בעי לאוקמיה למילתיה אליבא דכ\"ע ואפילו למאן דס\"ל יאוש כדי קני ודו\"ק:"
+            ]
+        ],
+        [
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>גנב וקטע כו' או שמכרה חוץ ממלאכתה כו'.</b> בפ' מרובה בעיא דר\"י ולא איפשיטא ורבינו ז\"ל השמיט בעיא דחוץ מעוברה ונראה שיש להוכיח מכאן שדעתו ז\"ל לפסוק כמ\"ד עובר ירך אמו וכיון דהך בעיא דר\"י לא הוי אלא למ\"ד עובר לאו ירך אמו מש\"ה השמיטה וכן נראה שהוא דעת הטור ז\"ל בסימן ש\"ן שהשמיט ג\"כ הך בעיא ומה שהוכיח רש\"ל בס' יש\"ש סימן ל' שדעת רבינו לפסוק כמ\"ד עובר לאו ירך אמו ממה שפסק פ\"ד מה' פ\"המ דין ו' וז\"ל הפריש חטאת מעוברת וילדה הרי היא וולדה כב' חטאות כו' והוא מימרא דר\"י בפ' כיצד מערמין דצ\"ה ואמרינן התם דטעמא דר\"י משום דקסבר שיירו משוייר דעובר לאו ירך אמו כבר תרגמוה להא הרב ל\"מ ז\"ל שם ובפ\"ז מה' עבדים דין ה' והרב עצמות יוסף ז\"ל בדס\"ח דטעמא דרבינו לאו משום דשיירו משוייר הוא אלא משום דס\"ל אדם מתכפר בשבח הקדש וכדאמרינן התם מתקיף לה רבה ממאי דטעמא דר\"י כו' דילמא טעמא דר\"י הוא משום דאדם מתכפר בשבח הקדש ואע\"ג דדחינן ליה התם האי אתקפתא דרבא מ\"מ רבינו ז\"ל סמך אסוגיא דכריתות ודמנחות פ' התודה דס\"ל לר\"י אדם מתכפר בשבח הקדש ושם אמרינן דטעמיה דר\"י הוא דאמר הפריש חטאת מעוברת כו' משום דאדם מתכפר בשבח הקדש ולא מותבינן עלה כדמותיב בתמורה אנו דבריהם ז\"ל ובעניותי מקום יש להוכיח כן שדעת רבינו דשיירו אינו משוייר ממה שפסק פי\"ב מה' הנזכר דין י\"ג וז\"ל האומר הרי עלי תודה ונתערבה בתמורתה ומתה אחת מהן ואינו יודע איזו היא ה\"ז הנשארת אין לו תקנה שאם יביא עמו לחם כו' לפיכך לא תיקרב לעולם אלא תרעה עד שיפול בו מום ע\"כ והיא ברייתא דר\"ח שם בפרק התודה ואמרינן התם א\"ל רב אשי לרב כהנא אם איתא לדר\"י דאמר הפריש חטאת מעוברת כו' ליתי בהמה מעוברת וימתין לה עד שתלד וליתי שמונים בהדה ולימא אי הך דקיימא תמורה היא וולדה תודה היא והא שמונים דתרווייהו ואי הך דקיימא תודה הא נמי תודה היא וולדה להוי מותר דתודה ומשני א\"ל מאן לימא לן כו' והשתא אם איתא שלדעת רבינו שיירו משוייר א\"כ אמאי פסק דאין לו תקנה והו\"לל דאיתיה בתקנתא דרב אשי אלא ודאי משמע שדעת רבינו דשיירו אינו משוייר דעובר ירך אמו היא: אך ק\"ל שהרי דעת הראב\"ד ז\"ל בפ\"ז מהלכות עבדים דעובר לאו ירך אמו ואלו בדין זה דתודה שנתערבה בתמורתה השיג על רבינו ז\"ל וכתב מה תקנה יש בזה אלא יביא אחרת ולחמה ודמיה של זה יביא תודה בלא לחם משמע שהודה לדברי רבינו ז\"ל במ\"ש דאותה הנשארת אין לה תקנה אלא שבא להשיג עליו במ\"ש אלא תרעה עד שיפול בה מום כי לא פורש מה יעשה באותן הדמים שאם יקח בהם תודה ולחמה שמא דמי תמורה הן ואם לא יביא עמה לחם שמא דמי תודה הם וזהו שאמר מה תקנה יש בזה כו' והנראה דס\"ל דאע\"ג דאמרינן אין מפרישין תחילה למותרות היינו דוקא כשתחילת הפרשת קרבנו יהיה מותר תודה אבל כל שתחילתו היתה לשם תודה אלא שנפל בו מום אח\"כ מותר למכור אותו ויביא בדמיה מותר תודה כנ\"ל כונת הראב\"ד ז\"ל ודברי מרן ז\"ל סתומים ואינם מובנים אצלי כמו שיראה הרואה וא\"כ כיון שלדעת הראב\"ד אם שיירו משוייר הי\"ל להשיב על רבינו ולומר דאיתיה בתקנתא דרב אשי וצריך יישוב: עוד הביא ראיה הרב ע\"י ז\"ל שלדעת רבינו עובר ירך אמו ממ\"ש ברפ\"ט מה' נ\"מ וז\"ל פרה שהזיקה גובה ח\"נ ממנה ומוולדה מפני שהוא כגופה והתוס' ז\"ל בפרק הנשרפין ד\"פ ד\"ה עובר ירך אמו דחו פי' ר\"ת ז\"ל שכתב ובכל דוכתא עובר לאו ירך אמו היא מההיא דפרק הפרה דף מ\"ז דאמאי כי ליתיה לפרה משתלמת מן הוולד כיון דלאו ירך אמו הוא אע\"ג דהוא נמי הזיק למה ישלם חלקו וחלק פרה אטו שני שורים שהזיקו מי משלם אידך חלק חבירו וכתב עוד שלדעת הראב\"ד ז\"ל ע\"כ דס\"ל דלא קי\"ל כמימרא דרבה בהפרה מכח כל הני סוגייאות שהביאו התוספות ז\"ל אשר משם מוכח דעובר לאו ירך אמו יע\"ש ולע\"ד לפי דבריו קשה דא\"כ הי\"ל להראב\"ד להשיג על רבינו ז\"ל ולומר דפרה שהזיקה אינו גובה מוולדה משום דלאו ירך אמו ולכן הנראה דאי מהא לא איריא דס\"ל ז\"ל כמ\"ש הר\"ן בפרק א\"ט על ההיא דוולד טריפה שהחזיק ס' ר\"ת וכתב דהא דפרה שהזיקה גובה מוולדה לאו משום דעובר ירך אמו אלא משום שאף העובר מסייע בנזק וכההיא דולד הנוגחת והנרבעת דאסורי מה\"ט ונראה דס\"ל להר\"ן דלא דמי לב' שוורים שהזיקו ואבד אחד דהתם כל אחד מזיק בפ\"ע ואין האחד מסייע לחבירו באותו נזק שהזיק חבירו מה שאין כן בעובר שמסייע באותו נזק שהזיקה הפרה והנראה שאשתמיט מהרב ז\"ל דברי הר\"ן הללו וראיתי להר\"ן ז\"ל דברים תמוהים לע\"ד ולא זכיתי להבינם שכתב וז\"ל וההיא דגיטין נמי דאמרינן אם היתה עוברה זכתה לו אע\"ג דעובר לאו ירך אמו נהי שאינה מקבלת גט לחברתה מקבלת גט לעוברה דכיון דשייך בה ידו כידה עכת\"ד ואתמהא שאם כפי דבריו היכי פרכינן מינה בתמורה לר\"י דאמר הפריש חטאת מעוברת כו' שאם שיירו משוייר מברייתא דקתני האומר לשפחתו הרי את שפחה וולדך ב\"ח אם היתה עוברה זכתה לו התם שאני כמ\"ש הר\"ן ובפ\"ב דגיטין מוקמינן להך ברייתא כרבי דאמר המשחרר חצי עבדו קנה וקסבר ירך אמו ולפי דברי הר\"ן אפילו כרבנן דרבי דס\"ל דהמשחרר חצי עבדו לא קני מני מתוקמא וצ\"ע ואיך שיהיה דעת רבינו דעובר ירך אמו אלא דקשה לי במה שכתב בס\"פ ט\"ו מה' מעשה הקרבנות וז\"ל המקדש עובר במעי בעלת מום וכיוצא ה\"ז קדוש והיא פלוגתא דר\"י ובר חדא בתמורה דף י\"א דאמרינן התם דבהא פליגי דבר פדא סבר כיון דאמיה לא קדיש גופה איהו נמי לא קדיש אלא לדמי ור\"י סבר עובר לאו ירך אמו היא אע\"ג דאימיה לא קדשה לגופה וולד מיהא קדיש ואם כן כיון דרבינא ז\"ל פסק דעובר ירך אמו היאך פסק להא דר\"י ויש ליישב דכיון דטעמא דב\"מ דאסר רחמנא היינו משום דמאיס לגבוה ומשום הקריבהו נא לפחתך איכא למימר דאע\"ג דבעלמא עובר ירך אמו היא מ\"מ כיון שהיא גופה אינה קריבה ע\"ג המזבח ליכא ביה משום מאיסותא שהרי הולד תם הוא והרי זה דומה קצת לההיא דולד שנולד מן הטריפה שכתבו התוס' דאע\"ג דעובר ירך אמו היא כיון דטריפה משום חיות הוא דאסר רחמנא והרי זה יש לו חיות דפ\"ע מש\"ה שרי כנ\"ל עוד יש להביא ראיה שדעת רבינו דשיירו אינו משוייר ממ\"ש בפ\"ד מהלכות תמורה דין ז' וז\"ל מפריש נקבה לפסחו וילדה או שהפרישה מעוברת היא וולדה ירעו עד שיסתאבו כו' והיא פלוגתא דרבנן ור\"א בתמורה די\"ט דאמרינן התם דר\"א ס\"ל כר\"י דאמר דשיירו משוייר דעובר לאו ירך אמו היא ואמו היא דלא קדשה קדושת הגוף אבל הוא קדוש כו' עי\"ש ואם איתא דרבינו פסק כר\"י אם כן הו\"ל למיפסק הכא כר\"א ודוק עוד הקשה הרב ע\"י ז\"ל ממ\"ש רבינו בפי\"ב מהלכות איסורי ביאה וזה לשונו מצרי שני שנשא מצרית ראשונה וכן מצרי ראשון שנשא מצרית שניה הולד שני שנאמר בנים אשר יולדו להם הכתוב תלאו בלידה ובפרק הערל דע\"ח אמרינן כי אתא רב דימי אמר מצרי שני שנשא מצרית ראשונה בנה שני אלמא בתר אימיה שדינן ליה א\"ל אביי אלא הא דאמרינן הפריש חטאת מעוברת כו' ודחי דילמא שאני התם דכתיב אשר יולדו להם הכתוב תלאו בלידה כו' משמע דוקא למאן דס\"ל עובר לאו ירך אמו הוא דאצטריך קרא דאשר יולדו אבל למאן דס\"ל ירך אמו הוא לא צרכינן קרא דבלאו קרא נמי מסברא שדינן ליה בתר אמו כיון דירך אמו הוי וא\"כ אי ס\"ל לרבינו דעובר ירך אמו אמאי הוצרך להביא קרא דאשר יולדו א\"ד יע\"ש ולי אפשר ליישב עפ\"י מ\"ש רש\"י ז\"ל בפרק האומר דס\"ז ע\"א ד\"ה מצרי שני וז\"ל בנה שלישי ומותר לישא ישראל כדכתיב דור ג' כו' דכיון דיש קדושין ואין עבירה לבית אבותם קרינן ביה כישראל יע\"ש וא\"כ איכא למימר שפיר דאע\"ג דבעלמא קי\"ל דעובר ירך אמו הוא אפ\"ה אצטריך קרא דאשר יולדו משום דאי לאו קרא הו\"א דשדינן ליה בתר אבוה מטעמא דלבית אבותם קרינן ביה כישראל וכטעמיה דרבה בר ב\"ח אלא דתלמודא מעיקרא דלא אסיק אדעתיה טעמא דאשר יולדו קאמר דע\"כ טעמיה דרב דימי הוא משום דבתר אימיה שדינן ליה דס\"ל בעלמא דעובר ירך אמו ולבי' אבותם ס\"ל לרב דימי דדוקא בישראל הוא דכתיבי דאי הוה ס\"ל בעלמא דעובר לאו ירך אמו הוא אפי' נימא דר\"ד ס\"ל דלבית אבותם דוקא בישראל הוא דכתיב אכתי מנ\"ל דשדינן ליה בתר אמו כיון דבעלמא ס\"ל דעובר לאו ירך אמו אמנם למאי דמסיק דילמא שאני התם דכתיב אשר יולדו הכי קאמר אפי' למאן דס\"ל בעלמא דעובר י\"א הוא אפי\"ה אצטריך קרא דלא נטעי בדרבה בר ב\"ח ותלמודא הכי קאמר דילמא טעמא דר\"י לאו משום דעובר ירך אמו הוא דאפי' אי הוה ס\"ל דירך אמו הוא אפ\"ה הכא לא מהני האי טעמא משום דלבית אבותם כתיב אלא דשאני הכא דכתיב כו' והנראה ודאי שמה שהכריחו לרש\"י ז\"ל לפרש כן דטעמא דרבה בר ב\"ח מטעמא דלבית אבותם קרינן ביה ולאו משום טעמא דס\"ל דעובר לאו ירך אמו כדמוכח סוגיא דפרק הערל משום דא\"כ מאי פריך התם רבא מההיא דמנימין גר מצרי ודוחק להגיה הברייתא ולו' תני ראשונה ואמאי לא משני דר\"י ס\"ל דעובר י\"א הוא דפלוגתא דתנאי הוא בפרק א\"ט ור' ג\"כ ס\"ל דעובר י\"א הוא כמ\"ש התוס' שם ד\"ה בעלמא יע\"ש ובפרק האומר ג\"כ כי פריך והאיכא דרבה בב\"ח אמאי לא משני דמתני' ס\"ל דעובר ירך אמו היא וכדמשני אאינך דקא פריך התם והאיכא חלל כו' אלא משמע ודאי דהא דרבב\"ח אליבא דכ\"ע היא ואפי' למאן דס\"ל דעובר ירך אמו מטעמא דלבית אבותם קרי' ביה כישראל הן אמת שק' לפי' זה דהא דפרכינן התם בפרק הערל טעמא דכתיב אשר יולדו הא בעלמא בתר אבוה שדינן ליה אלא הא דאמר רבא נכרית מעוברת כו' ואי כפי' רש\"י מאי פריך הא אפי' נימא דבעלמא עובר י\"א היא אפילו הכי אצטריך קרא דאשר יולדו משום דהוה טעינן בדרב' בב\"ח דלבית אבותם כתיב ועיין בשיטה ספר פני יאושע ויש ליישב דהתם לאו דאצטריך קרא דאשר יולדו קא פריך אלא מאידך דר\"י דהפריש חטאת מעוברת דס\"ל לר\"י דעובר לאו ירך אמו היא והא דלא פריך בפשיטות מההיא דהפריש חטאת כו' כבר נרגש מזה הריטב\"א בשיטה כ\"י ותי' דאי מותבינן מההיא דחטאת הו\"א דההיא דרבב\"ח הוא דאמר בתר אבוה שדינן ורבא דאמר נכרית מעוברת כו' דעובר ירך אמו כר\"ד והוה צרכינן למימר דאפילו כר\"ד לא אתי דשאני הכא דכתיב אשר יולדו וכיון דע\"כ צרכינן להך דיוקא ניחא לן למיפרך מיניה עכ\"ל וניחא השתא לישנא דתלמודא דקאמר הא בעלמא בתר אבוה שדינן ליה ול\"ק טעמא דכתיב אשר יולדו הא לא\"ה בתר אבוה שדינן לי' כו' משום דמהא ל\"ק ליה דאי לאו קרא אע\"ג דבעלמא עובר י\"א הוא אפ\"ה הו\"א דהכא בתר אבוה שדינן ליה מטעמא דלבית אבותם כתיב אלא דמאי דק' ליה הוא במאי דקאמר ר\"ד דהכא היינו טעמא משום דכתיב אשר יולדו אבל בעלמא כי ההיא דהפריש חטאת ס\"ל לר\"י דבתר אבוה שדינן ליה ולא אמרי' עובר י\"א כנ\"ל ודוק ועיין במ\"ש רבינו ז\"ל פ\"א מה' פרה אדומה הלכה ז' עלה עליה זכר פסולה ואין צריך לומר המעוברת ותמ' מרן הכ\"מ ז\"ל שם וז\"ל לשון אצ\"ל שכתב רבינו אינו נח לי וכיון דמעוברת לא מפסלה אלא משום דעלה עליה זכר לא שייך למיתני ואצ\"ל דהיא היא והרב תוס' י\"ט פ\"א דפרה תי' שדעת רבינו כדעת הרע\"ב שכתב שם דתרוייהו ס\"ל דעלה עליה זכר כשרה ור\"א דמכשר סבר עובר ירך אמו ורבנן דפסלי סברי דלאו ירך אמו ונפסלת מחמת מלאכה והיינו ואצ\"ל מעוברת שכתב רבינו דנפסלת מטעמא אחרינא משום משוי עי\"ש ולפי מ\"ש שדעת רבינו דעובר ירך אמו לא ניתן ליאמר תי' זה כלל וכמובן ודוק:<br><b> הגהות הרה''ג יוסף שאול נאטאנזאן - על שער המלך</b>\n<b> מ\"ש </b> במ\"ש הראב\"ד פי\"ב מפסולי המוקדשין דף י\"ג עיין שו\"ת אא\"ז הח\"צ ז\"ל ס' כ\"ד הן אמת שדברי הרמב\"ם שם תמוהים וגם הש\"ס תמוה ועיין במנחות דף פ' דחלופי תודה טעון לחם ומהתימה על הח\"צ שלא הרגיש כלל בזה ומצאתי במגלת ספר שלמהר\"ם קאזיס הספרדי שהאריך בזה וגם אני כתבתי בגליון הרמב\"ם ואכ\"מ:"
+            ]
+        ],
+        [
+            [],
+            [
+                "<b>כיצד </b>\n<b> זרק חץ בשבת בתחלה ד' כו' או שגנב כיס בשבת והיה מגררו עד שהוציאו מרשות כו' ה\"ז פטור מן התשלומין כו'.</b> יש להקשות על דברי רבינו ז\"ל דכיון שהוא פסק כר' אבין דאמר באלו נערות דעקירה צורך הנחה היא ופטור הרי כתבו התוס' ז\"ל שם בד\"ה שעקירה צורך הנחה דהא דפריך במרובה לרב פפא דאמר באומר זרוק גנבתיך לחצרי ותקנה ליה חצרו והא מכי מטא לאויר חצרו קנה ומתחייב בנפשו לא הוי עד שתנוח ומוקי לה באומר לא תקנה גנבתיך עד שתניח אינו אלא לר\"י ודעימיה דפליג אר' אבין בהנזקין דלית ליה הגבהה צורך ניסוך היא אע\"ג דא\"א לניסוך בלא הגבהה כמו שפי' ר\"ת אבל לר' אבין דאית ליה עקיר' צורך הנחה היא לא פריך מידי וכ\"כ במרובה ד\"ע ד\"ה קלוט' וכתבו עוד בשם ר\"י דה\"ה דהוה מצי לשנויי הכי אלא שלדברי המקשן שלא הי' סובר טעם זה משיב ליה דמשכחת לה באומר לא תקנה כו' וא\"כ כיון שרבינו ז\"ל פסק כרבי אבין אמאי כתב בדין ד' ואם נעשית מלאכה בשבת בשעת המכירה פטור כיצד כגון שלא הקנה לו עד שתנוח בחצר הלוקח דהיינו כאוקמתא דמרובה הא כיון דעקירה צורך הנחה היא הי\"ל כזורק חץ בשבת דפטור עליה ובשלמא להטור ז\"ל שכתב בסימן ש\"ן כאוקמתא דמרובה איכא למימר דס\"ל כתי' ר\"ת דרבי ירמיה פליג עליה דרבי אבין ותלמודא כי פריך התם אליבא דרבי ירמיה פריך וכיון דהטור ז\"ל בסימן שפ\"ד פסק כרבי ירמיה מש\"ה הוצרך להביא האי אוקמתא אבל לדעת רבינו ז\"ל דפסק לההיא דרבי ירמיה בפ\"ז מה' חובל ומזיק ופסק ג\"כ לההיא דרבי אבין א\"כ ע\"כ ס\"ל דלא פליגי כדס\"ל לר\"י וא\"כ ע\"כ צ\"ל כתי' ר\"י דה\"ה דהוה מצי לשנויי הכי שוב ראיתי למוהר\"ב ז\"ל בפרק אלו נערות שתי' משם תוס' הרא\"ש לקו' התוס' הלזו וז\"ל דלא דמייא לההיא כלל דהכא נתכוון לזרוק ד' אבל התם לא נתכוון אלא להקנות לו הגניבה ואפי' התם כיון דמט' לאויר חצרו קנה והוא לא נתכוין אלא להקנות לו הגניבה ואפי' קלטתו הרוח ולא מטא לארעא אינו חושש ולענין שבת אינו מתחייב עד שתנוח והו\"ל כנתכוון לזרוק ב' וזרק ד' דפטור ואין כאן חיוב מיתה ואמאי פטור מן התשלומין עכ\"ל ואם כן איכא למימר שפיר שזו היא דעת רבינו ועיין שם עוד מה שתי' לדעת הר' ישעיה זצ\"ל אך אמנם חזות ק' הוגד לי לדברי רבינו ז\"ל ממ\"ש או שגנב כיס בשבת והיה מגרר ויוצא פטור שהרי בפרק המצניע דצ\"א ע\"ב פרכינן לר\"י דאמר אפי' קופה מלאה חרדל פטור עד שיוציא כל הקופה משום דקסבר אגד כלי שמה אגד מהך ברייתא דקתני הי' מגרר ויוצא פטור שהרי איסור גניבה ואיסור שבת באים כא' ואי ס\"ד אגד כלי שמה אגד קדים ליה איסור גניבה לאיסור שבת ופרש\"י כיון דהוציאו מקצתו קנה כל המעות מבחוץ שיכול להוציאו דרך פיו ולענין שבת לא מתחייב עד שיוציא את כל הכיס ומסיק דברייתא מיירי בנסכא ובדליכא שצצין ופרש\"י שהן חתיכות ארוכות וכל זמן שמקצתן בפנים לא קנה ונמצא איסור גניבה ואיסור שבת באים כאחד וכיון דרבינו ז\"ל פסק פי\"ב מה' שבת דין ט' כר\"י דאפי' קופה מלאה חרדל אינו חייב עד שיוציא את כל הקופה א\"כ לדידיה ע\"כ ברייתא דהיה מגרר ויוצא לא מתוקמא אלא בנסכא א\"כ איך פסק בסתם בכאן לההיא ברייתא דהיה מגרר והי\"ל לפרש דדוקא בנסכא ולא למסתם סתום דסתם כיס במעות משמע ואחרי כותבי זה ראיתי למורינו הרב בס' מ\"ק ה' שבת שהוק' לו כן יע\"ש. הן אמת דבפשטא דשמעתתא דפרק המצניע דקל\"ט שהרי כתב רש\"י שם בד\"ה עד שיוציא וז\"ל כלומר אגב הוציא בראשונה כל הקופה וכתב ה\"ה ז\"ל שם שכונתו שאם אחר שהוציא את מקצתה ברשות זה ומקצתה ברשות זה עקרה וגמר להוציא אינו חייב לפי שלא היתה בשעת עקירה שניה הוצאה בבת אחת שכבר היה מקצת הכלי בר\"ה וכן נראה שהוא דעת רבינו ז\"ל שם שכתב המוציא מקצת החפץ מרשות זה לרשות זה פטור עד שיוציא את כל החפץ משמע בהדיא דכל שלא הוציא את כל החפץ אפי' שהחפץ הי' מונח מקצתו ברשות היחיד ומקצתו בר\"ה ובא זה וגמר להוציאו מרה\"י פטור כיון שלא הוציא אלא מקצת החפץ ומתני' נמי הכי מוכחה מדקתני עד שיוציא את כל הקופה אע\"ג דכבר קתני קופה שהיא מלאה פירות כו' אע\"פ שרוב הפירות מבחוץ פטור ואם כן ל\"ל למתני עוד עד שיוציא את כל הקופ' דהא פשיטא דבהוצאת כל הקופ' מיחייב ואי לאשמועינן דאפי' כל הפירות מבחוץ פטור כדר\"י אכתי ליתני ברישא אע\"פ שכל הפירות מבחוץ פטור ותו לא צריך למתני' אי לאו לאשמועינן הך דינא דבעינן שיוציא כל הקופ' ואפי' גמר והוציאו פטור כל זמן דלא הוציא כל הקופ' וזה נראה שהכריחו לרש\"י לפרש כן וא\"כ ק\"ט דמאי פריך לר\"י מהך ברייתא דהיה מגרר ויוצא ואי ס\"ד אגד כלי שמיה אגד קדים ליה איסור גניבה ומאי קו' הא כיון דעקירת מקצת הכלי צורך הנחה היא דא\"א להוצאת כל הכלי בלא הוצאת מקצת הכלי א\"כ מיתה ותשלומים באים כאחת הן והו\"ל דומיא דההיא דרבי אבין ממש דאמר הזורק חץ מתחילת כו' דפטור משום דעקירה צורך הנחה ובהדיא פריך בפרק א\"נ לרבי אבין דס\"ל עקירה צורך הנחה מרישא דהך ברייתא דקתני הגונב כיס בשבת חייב שכבר נתחייב בגניבה קודם איסור שבת ואמאי ה\"נ נימא הגבהה צורך הוצאה היא וכתבו התוס' ז\"ל שם בד\"ה הכא וז\"ל אע\"ג דאפשר בגרירה כך לי עקירה זו כמו עקירה אחרת דמ\"מ מתחיל האיסור משעת הגבה' דאם היה אחר עושה עקירה לא היה מתחייב בהגבהה נמצא עקירה גורמת החיוב ועד שעת הנחה מושך החיוב עכ\"ל וא\"כ ה\"נ דכוותה דכיון דעקירת מקצת כלי צורך הוצאת כל הכלי הוא דאם היה אחר עושה עקירת מקצת הכלי לא היה מתחייב זה אח\"כ בהוצאת גמר כלי כיון שלא הוציא כל הכלי נמצא דהחיוב בא לו מאותה שעה שמתחיל לעקור החפץ עד שעת הנחה ומש\"ה קתני בברייתא היה מגרר ויוצא פטור דמיתה ותשלומין באים כאחד קרינן ביה ובשלמא אם היינו אומרי' דעד שיוציא כל הקופ' דקתני מתני' ר\"ל עד שיגמור ויוציא כל הקופ' משום דהכל תלוי בגמר הוצאת הכלי ואפילו היה מונחת מקצתה ברה\"י ומקצתה בר\"ה ובא זה וגמר והוציאו חייב ושלא כדעת רש\"י ניחא דשפיר פריך תלמוד' דאי ס\"ד אגד כלי שמיה אגד קדים ליה איסור גניבה משום דמשעת שהוציא זה מקצת הכלי קנה כל המעות שבחוץ ועדיין לא התחיל האיסור משום דהכל תלוי בגמר הוצאת הכלי ובאותה שעה בא לו עקירה והנחה כא' וקודם לכן לא מיקרי עקירת הכלי דאפי' בא אחר ועקרו למקצת הכלי היה מתחייב זה משעת גמר הוצאת הכלי נמצא דאין החיוב מתחיל משעת הוצאה אלא משעה שגמר הוצאת הכלי אז בא לו עקירה והנחה כאחד והרי זה דומה ממש למ\"ש התוס' בכתובות פרק אלו נערות ד\"ה נימא שהק' שם וז\"ל תימה לפירוש ר\"ת ז\"ל דהגבהה קונה פחות מג\"ט מאי פריך והא כיון דקנאה קודם שהתחיל עקיר' דעקירה לא הויא עד שיגביה שלשה כו' דין הוא שיתחייב כמו לבן עזאי דאמר מהלך כעומד דמי דחייב לפי שקנאה קודם שהתחיל העקירה יע\"ש וראיתי שם למוהר\"ב ז\"ל (דכ\"ח ע\"ד) [דל\"א ע\"א] שתי' לקו' התוס' הלזו משם תוס' הרא\"ש וז\"ל אבל הרא\"ש תי' דעקירת טפח צורך עקירת ג\"ט דא\"א לעקירת ג\"ט בלא עקירת טפח עכ\"ל וכתב הרב ז\"ל שם דס\"ל להרא\"ש ז\"ל דההיא דבן עזאי שאני משום דיש עקירה והנחה ולהכי חשבינן ליה כל עקירה באנפי נפשה משא\"כ בעקירת ג\"ט אע\"ג דאין האיסור מתחיל עד שיגבי' ג' ואם בא אחד ועשה עקירה תוך ג\"ט מתחייב הוא זה על עקירת ג\"ט ומ\"מ כיון דא\"א לעקירת ג\"ט בלא עקירת טפח הו\"ל כאלו מאותה שעה התחיל האיסור דכולה חדא עקירה מקרי יע\"ש וא\"כ לדעת תוס' הרא\"ש ז\"ל אפילו נימא דס\"ל דעד גמר הוצאה הוא דמחייב שלא כדעת רש\"י ז\"ל מ\"מ כיון דא\"א לעקירת כל הכלי בלא עקירת מקצת הכלי הו\"ל כאלו מתחיל מאותה שעה אע\"ג דאינו מתחייב אלא עד גמר עקירה וה\"ז דומה ממש לההיא דעקירת ג\"ט וא\"כ הדרן קו' לדוכתא ולכן נראה לומר דתלמודא כי פריך התם בפרק המצניע לר\"י אינו אלא ללישנא בתרא דס\"ל דטעמא דרבי אבין בזורק חץ משום דאי בעי לאהדורי לא מצי הדר ומש\"ה פטור משום דמשעת עקירה סופו לקרוע שיראים ובמעביר מודה רבי אבין דחייב דאי בעי לאהדורי מצי מיהדר וא\"כ הכא נמי במגרר ויוצא פריך שפיר דאיסור גניבה קדים דמשעה שהוציא מקצת הכלי קנה המעות ובידו לאהדורי ובהא אפי' רבי אבין מודה והא דפריך בא\"נ לרבי אבין מרישא דהך ברייתא דהגונב כיס כבר כתבו התוס' שם דלישנא דאי בעי להדורי לא מצי מיהדר לא פריך מידי אך אכתי ק' למ\"ש מוהר\"ב בד\"ס ע\"א משם הרמב\"ם ז\"ל א\"צ לישנ' דאמר דאי בעי מצי למיהדר אפשר לפרושי דה\"ק התם לא מצי מיהדר ליה ולחייב אשבת גרידא אבל במעביר סכין אפשר לו להעביר באותה ד\"א ויזהר שלא יקרע השראי' הילכך מילתא אחריתי היא ולאו משום קריעה הוא חייב אבל בכל מקום שהוא חייב משום אותה מלאכה ודאי פטור ומשו\"ה אקשינן ליה להאי קו' אליבא דכולהו לישני עכ\"ד וכיון שכן תקשי דמאי פריך בפרק המצניע איסור גנבה קדים הא אפילו ללישנא דאי בעי להדורי כיון שהחיוב בא לו מחמת אותו ממון פטור כמ\"ש הרמב\"ן ז\"ל אם לא שנאמר דהרמב\"ן ז\"ל חולק ע\"ד רש\"י ז\"ל וס\"ל דעל גמר הוצאה הוא דחייב שבתי וראה דאפילו לפי' זה נמי קשה שהרי כיון דא\"א להוצאת כל הכלי בלא הוצאת מקצת הכלי אע\"ג דאין האיסור מתחיל משעת הוצאת מקצת הכלי אפ\"ה פטור כדמוכח מההיא דהגונב חלבו וכמ\"ש לקמן משם הרמב\"ן דאי גחין ואכיל פטור אע\"פ שאין התחלת החיוב אלא בשעת בליעה כיון דלא סגיא בלא\"ה חשוב הוא התחלת החיוב ואם נאמר דהכא נמי אפשר בלא הוצאה שיוציאנו אחר ואפ\"ה מיחייב נמצא דאין החיוב מתחיל מאותה שעה הא נמי ליתא שהרי כיון דלדידיה א\"א בלא הוצאת מקצת הכלי אלא ע\"י הגבהה מש\"ה הוצרך בגמרא לומר טעמא דאי בעי גחין ואכיל ולא קאמר דאי בעי תחב ליה חבריה כמ\"ש מוהר\"ב בשם שיטה ישנה דכ\"ט ע\"ד וההיא דתוס' ז\"ל שאני דאפשר בגרירה כמ\"ש מוהר\"ב ואם נאמר דס\"ל להרמב\"ן דתלמודא חדא מנייהו נקט וה\"ה דהוה מצי לומר דאי בעי תחיב ליה חבריה ניחא וא\"נ אפשר דתלמודא התם לישנא דברייתא דייק דקתני פטור שהרי איסור שבת ואיסור גניבה באים כאחד דהך לישנא משמע דאיסור שבת ואיסור גניבה באים כאחד ממש ואף גם זאת נראה דהא ליתא דא\"כ היכי משני דברייתא מיירי בנסכא דא\"כ אמאי אכפל תנא לאשמועינן האי דינא בנסכה כיון דמצי לאשמועינן בכיס סתמא ואולי דס\"ל להרמב\"ן דה\"ה דהו\"מ לשנויי הכי אלא דלדברי המקשה דלא ס\"ל לחלק בהכי תריץ דמיירי בנסכה וכמ\"ש התוס' לההיא דמרובה אבל ליכא למימר דתלמודא כי פריך התם אליבא דר' ירמיה קפריך דס\"ל להרמב\"ן כפי' ר\"ת דר\"י חולק אדר' אבין דזה ניחא לההיא דמרובה התם מצינן למימר שפיר דתלמודא פריך אר' ירמיה ברייתא דגנב ומכר היכי מתוקמא. אמנם בהא דפרק המצניע דפריך תלמודא לר\"י ליכא למימר הכי דנימא דר\"י לא ס\"ל כר' ירמיה ודוק. ומ\"מ כל זה שכתבנו לדעת הרמב\"ן ז\"ל אינו מעלה ארוכה לדעת רבינו ז\"ל שהשמיט הך אוקמתא דפרק המצניע משום דלדעת רבינו אין לומר דס\"ל כדעת הרמב\"ן דתלמודא כי פריך התם אינו אלא מלישנא דברייתא וא\"כ דלדעת המקשה השיב לו שהרי רבינו פסק כלישנא בתרא דטעמא דר' אבין משום דאי בעי לאהדורי. וכתב ה\"ה ז\"ל דמש\"ה השמיט רבינו הך אוקימתא דעומד לפוש משום דס\"ל דהא דפריך מהך ברייתא לר' אבין אינו אלא ללישנא קמא אבל ללישנא דאי בעי לאהדורי לא פריך מידי וכיון שכן להך לישנא דאי בעי להדורי ע\"כ צריכינן לאוקמתא לברייתא דמגרר ויוצא בנסכא משום קוש' דאיסור גניבה קדים כיון דס\"ל לרבינו דטעמא דאי בעי להדורי אהני אפילו בגונב כיס שהוא חייב משום אותה מלאכה שלא כדעת הרמב\"ן ז\"ל וצ\"ע כעת:<br><b> ולכן </b> נ\"ל שרבינו ז\"ל פסק כלישנא קמא דטעמא דר' אבין משום דא\"א להנחה בלא עקירה משום דס\"ל דהא דמפלגינן כלישנא בתרא בין מצי להדורי ללא מצי להדורי היינו אליבא דר\"ח ולומר דר\"ח מודה ליה לר' אבין בזורק חץ משום דלא מצי למיהדר מיהו ר' אבין בין בזורק בין במעביר פטור כיון דתלי טעמא משום שעקירה צורך הנחה הוא וכמ\"ש מוהר\"ב ז\"ל בדף נ\"ט יע\"ש. ומה שהשמיט רבינו ז\"ל אוקמתא דעומד לפוש הוא משום דס\"ל כחד מרבוותא שכתב הרמב\"ן ז\"ל הביאו מוהר\"ב ז\"ל דף נ\"ח ע\"א דה\"ה דהו\"מ תלמודא לשנויי הכי דשאני התם דאפשר להוצאה בלא הגבהה דאי בעי גריר ונפיק אלא דלדברי המקשה דלא ס\"ד לחלק בהכי וס\"ל דאפילו בכה\"ג אמרה ר' אבין תריץ ליה ומשו\"ה השמיט רבינו ההוא אוקמתא דפרק המצניע משום דס\"ל דתלמודא לישנא דעלמא הוא דדייק כדכתיבנא דמיעקר דינו כיון דא\"א להוצאת כלי בלי הוצאת כל הכלי וא\"נ משום דבעי לאוקמא אליבא דר\"ח דמאן דתלי טעמא משום דבעי לאהדורי ודלא כמ\"ש ה\"ה ז\"ל כנ\"ל. עוד נ\"ל ליישב למה שהשמיט רבינו ההיא אוקמתא דפרק המצניע עם מ\"ש הרמב\"ן ז\"ל בפרק הספינה דפ\"ז אמתניתין דקתני פרקן והכניסן לתוך ביתו פסק עד שלא מדד אין יכולין לחזור בהן וז\"ל וי\"מ שפירקן ומשכן בתוך ביתו וקונה במשיכה והא דדייקינן מינה והא מדכליו של מוכר ברשות לוקח קנה כו' משום דאם תמצי לומר כליו של מוכר ברשות לוקח אינו קונה אף אם משך פירות בתוך כליו של מוכר לא קנה שכשם שאין משיכה קונה ברשות מוכר כך אינו קונה בכליו של מוכר ברשות לוקח כשתמצי לומר כליו של מוכר ברשות לוקח לא קנה דהא כליו כחצרו דמיא וטעם אחר אמרו שהרי הפירות מונחים ועומדים בכלי ואין זזין ממקומן וכיון שאין משיכת הכלי כלום לא קנה כו' וכתב עוד שבעלי ראיה זו מביאין ראיה שאינו קונה מדאקשינן בפ\"ק דמציעא חצר מהלכת היא וחצר מהלכת לא קנה ואי אמרת משיכה היא היכי אמרינן חצר מהלכת היא והא מטעם משיכת הכלים עצמן הוה קונה אלא ש\"מ שאינה משיכה והרמב\"ן ז\"ל דחה ראיה זו והביא ראיה הפך סברת י\"מ מהא דפרק המצניע דנראה מסוגיא זו דבמשיכת הכיס קנה המעות אע\"פ שלא הוציא כל הכיס מרשות הבעלים ולא קנאו לכיס והוא דמצי שקיל להו דרך פיו עכת\"ד הרמב\"ן ודעת רבינו ז\"ל נראה מדברי ה\"ה בפ\"ד מה' מכירה דין ה' שהוא כדעת י\"מ הללו שכתב הרמב\"ן דכי היכי דכליו של מוכר ברשות לוקח לא קנה לוקח ה\"נ לא מהניא משיכה בכליו של מוכר דתרוייהו שוים הן ומש\"ה לא תי' בגמ' דמתניתין דקתני פירקן והכניסן לתוך ביתו כו' מטעם משיכה היא משום דאי משיכה מהניא בכליו של מוכר ה\"נ מהני ברשות לוקח דשוים הן וכמ\"ש הרב ל\"מ ז\"ל יע\"ש. ולרבינו ז\"ל קשיא לי' ההיא דפרק המצניע שהביא הרמב\"ן ז\"ל דמוכח התם דבמשיכת הכיס קונה מעות אע\"פ שלא הוציא כל הכיס ולא קנאו דאל\"כ מאי קאמר רב ביבי בר אביי אי אמרת אגד כלי שמיה אגד איסור גניבה קדים ופירש רש\"י ז\"ל דכיון שהוציא מקצתה קונה כל המעות שמבחוץ הא כיון דלא קני הכיס משום דלא הוציאו כולו והו\"ל כנסכא לא קנה המעות במשיכת הכיס ומש\"ה ס\"ל לרבינו דרב ביבי בר אביי דפריך התם מההיא דהגונב כיס משום דס\"ל כרבא בפרק הספינה דבעי למפשט ממתניתין דפירקן והכניסן לתוך ביתו דכליו של מוכר ברשות לוקח קנה וכי היכי דברשות לוקח מהני לכליו של מוכר ה\"נ מהני משיכה בכליו של מוכר דתרוייהו שוים הם לדעת רבינו ז\"ל ומש\"ה פריך שפיר משום דאיסור גניבה קדים משום דס\"ל דבמשיכת הכיס קנה המעות אע\"פ שלא קנה הכיס ולפום סברתיה הוא דהוצרכו לאוקמא לברייתא בדאפקיה דרך שוליו ובנסכא אמנם לפום מאי דקי\"ל כמר בר רב אשי דאוקי למתני' דפירקן במתלי דתומי וס\"ל דכליו של מוכר ברשות לוקח לא קני וה\"נ לא מהניא משיכה בכליו של מוכר לק\"מ למ\"ד אגד כלי שמיה אגד מברייתא דהגונב כדכתיבנא ומש\"ה רבינו ז\"ל דפוסק כמר בר רב אשי כמ\"ש ה\"ה מש\"ה לא הביא הך אוקמת'. ודרך אגב אומר שמ\"ש ראיה מההיא דפ\"ק דמציעא דאקשינן חצר מהלכת היא וחצר מהלכת לא קני דמשיכה בכליו של מוכר לא מהני איכא למידק עליו שהרי רבא הוא דפריך התם הכי בפ\"ק דמציעא וכדגרסינן התם א\"ל רבא את\"ל קנה בהמה וקנה כלים שעליה מי קנה חצר מהלכת היא כו' ורבא גופיה בפ' הספינה ס\"ל דכליו של מוכר ברשות לוקח קני ובעי למיפשט מהך מתני' דכליו של מוכר ברשות לוקח קני וא\"כ כיון דס\"ל דכליו של מוכר ברשות לוקח קני ה\"נ ס\"ל דמשיכה בכליו של מוכר מהני להאי י\"מ וצריך לומר דלבתר דתריץ ליה מר בר רב אשי דמתני' מיירי במתכלא דתומי קיבלה מיניה והא דפריך התם במציעא הוא לבתר דקבלה מיניה ודוק. תו קשה לי לדעת הרמב\"ן ז\"ל דאפילו לטעמא דאי בעי לאהדורי כל שהחיוב בא לו מחמת אותו ממון פטור וטעמא דגונב חלבו דחייב אליבא דר\"ח הוא משום דאיכא ביה תרתי אפשר לאכילה בלא הגבהה ואי בעי לאהדורי מצי מיהדר א\"כ מאי פריך בגמ' בפרק אלו נערות ד\"ל ע\"ב לאביי דאמר זר שאכל תרומה פטור מהא כו' ומוקי לה כגון שתחב לו לתוך בית הבליעה ופריך היכי דמי אי דמצי לאהדורי ניהדר ופרש\"י ז\"ל מההיא שעתא איהו מזיק לו ומתחייב בנפשו לא הוי עד דבלע לגמרי והשתא לדעת הרמב\"ן ז\"ל מאי קו' הא כיון דתחיבת בית הבליעה צורך אכילה דא\"א לאכילה בלא תחיבת בית הבליעה משו\"ה פטור כההיא דר' אבין ואע\"ג דאי בעי לאהדורי מיהדר מ\"מ כיון שהחיוב בא לו מחמת אותו ממון פטור לדעת הרמב\"ן ז\"ל ובשלמא אם נאמר דטעמא דאי בעי לאהדורי מהני אע\"ג דהחיוב בא לו מחמת אותו ממון איכא למימר דתלמודא כי פריך אי דמצי לאהדורי ניהדר אלישנא בתרא דתלי טעמא משום דאי בעי לאהדורי הוא וכמ\"ש הריטב\"א והרא\"ה ז\"ל הביאו הרב הנז' דנ\"ט ע\"ג אמנם לדעת הרמב\"ן ק\"ט דאפילו ללישנא בתרא לא פריך מידי וליכא למימר דא\"כ לא כתב הרמב\"ן ז\"ל דכל שהוא מתחייב מחמת אותו ממון פטור אע\"ג דמצי מיהדר אלא דוקא במעביר סכין דהאיסור מתחיל מאותה שעה משום דבעינן עקירה והנחה ומש\"ה כל שחיוב בא לו מחמת אותו ממון פטור כיון דמאותה שעה נתחייב מיתה משא\"כ בההיא דזר שאכל תרומה דאע\"ג דא\"א בלא תחיבת בית הבליעה מ\"מ כיון שאין האיסור מתחיל מאותה שעה אלא משעת בליעה לא קרינן בהו מיתה ותשלומין באים כאחת דהא ליתא דא\"כ אמאי הוצרך תלמודא לומר דטעמא דרב חסדא משום דאפשר לאכילה בלא הגבהה דאי בעי גחין ואכיל הא אפילו נימא דא\"א לאכילה בלא הגבהה כיון דאין האיסור מתחיל אלא משעת בליעה פטור אלא ודאי דאע\"ג דאין האיסור מתחיל אלא משעת בליעה כיון דהא ודאי לא סגיא לאכילה בלא הכנסת פה הו\"ל כאלו מתחיל האיסור מאותה שעה וכ\"כ בהדיא הרא\"ה ז\"ל משם הרמב\"ן בדף נ\"ח ע\"ד יע\"ש. ואולי דס\"ל להרמב\"ן דהא דפריך תלמודא אי דבעי לאהדורי ניהדר היינו משום דאכתי לא שמיע ליה ההיא דראבי\"ן ותי' דאתמר עלה דטעמא דר\"ח משום דאפשר לאכילה בלא הגבהה אבל לפום מאי דמסיק בתר הכי אה\"נ דל\"ק לן הך קו' ודוק:<br><b> עוד </b> הוקשה אצלי בסוגיא דפ' המצניע במאי דמשני דברייתא מיירי בנסכא דכיון דמקצתן בפנים לא קנה עד שיוציא כל הכיס הניחא לשמואל דאמר בפרק הספינה דע\"ד דספינה לא קנה עד שימשוך את כולה אבל לרב דס\"ל כיון שמשך כל שהוא קנה א\"כ אפילו נימא דברייתא מיירי בנסכא תקשי דאיסור גניבה קדים דמכי הוציא מקצתו קנה ומתחייב בנפשו לא הוי עד שיוציא כל הכיס ולהא ודאי אפשר לומר דרב ס\"ל כחזקיה דאמר אגד כלי לא שמיה אגד וברייתא מיתוקמא בכיס של מעות דאיסור שבת וגניבה באים כאחד אבל בנסכא ל\"מ מתוקמא משום דאיסור גניבה קדים ור\"י דס\"ל אגד כלי שמיה אגד לא מתוקמא אלא כשמואל אך קשה לדעת רבינו ז\"ל שכתב בפ\"ד מה' מכירה דין ד' וז\"ל ודבר הנקנה במשיכה אם היה בר\"ה כו' כיון שהוציא מקצת החפץ מר\"ה קנה וכתב ה\"ה שם שדעת רבינו דספינה ושאר חפצים דינן שוה דבכולהו בעינן שימשוך כולה ממקום שהיתה בה כשמואל דקי\"ל כותיה אלא שהיתה ברשות שאין המשיכה קונה וכיון שמשך מקצתה ברשות שהמשיכה קונה די בכך והשתא תיקשי דא\"כ מאי משני דברייתא מיירי בנסכא הא אכתי איסור גניבה קדים דמכיון שמשך כולה ברשות בעלים לא בעינן שימשך כולה ברשות שהמשיכה מועלת לדעת ה\"ה ז\"ל וכן קשה במאי דמשני נמי הב\"ע שהוציאו דרך שוליו דמה בכך אע\"ג דאין יכול להוציא המעות לא גרע משאר כלים דקנה במשיכה כל דהו ואם נאמר דברייתא מיירי בשהגניבה היתה ברשות שהמשיכה מועלת דכדי למושכה כולה צריך שיוציאנה לר\"ה לגמרי ונמצא שאז באים איסור שבת ואיסור גניבה כאחד זה ודאי דוחק גדול דכל כי האי לא הוה ליה לתלמודא למסתם סתומי וכי היכי דמשני דברייתא מיירי בנסכא ה\"נ הול\"ל הכא במאי עסקינן בשהיתה סמוכה לר\"ה ותו דאכתי תקשי לדעת הרא\"ש ז\"ל שכ' בפ' הנז' והביאו הטור סי' קצ\"ח דדוקא בספינה בעינן שימשוך כולה משום דאי משיך לה כל דהו ממילא אזלא אבל בשאר מטלטלים במשיכה כל דהו סגי ומשמע ודאי שלדעתו ז\"ל לא בעינן שימשכנה כולה ממקום שהיתה בו ואפילו היתה סמוכה לרשות שהמשיכ' קונה מכיון שמשך מקצתה קנה מדלא חלק בהכי כמ\"ש ה\"ה ז\"ל ואם כן הדר' קו' לדוכתה ולכן נ\"ל שאף לדעת רבינו והרא\"ש ז\"ל לא כתבו כן אלא כשהחפץ היתה ברשות הרבים או בחצר שאינה של שניהם אז דוקא הוא דאמרי' דבמשיכ' כל דהו לרשותו או לסימטא סגי ואע\"ג דעדיין נשאר הרוב ברשות שאינה משיכה קונה אמנם אם היתה ברשות המוכר אז לא קנה עד שימשוך את כולה ובמשיכה כל דהו לא מהני כיון שרובו נשאר עדיין ברשות המוכר וזה מדוקדק מדברי רבינו ז\"ל שכתב דבר הנקנה כו' אם הי' בר\"ה כו' כיון שהוציא מקצת החפץ מר\"ה קנה משמע דבא לרמוז מ\"ש דדוקא כשהיא ברשות הרבים קנה אבל ברשות המוכר לא קנה עד שימשוך את כולה וכסוגיין דפרק המצניע כנ\"ל (ומהתימה על הפוסקים ז\"ל שלא ביארו זה) וכ\"כ בפה\"מ בפרק הספינ' ומ\"מ מ\"ש ה\"ה ז\"ל וז\"ל אח\"כ מצאתי להרמב\"ן פרק אלו נערות שכתב כדברי רבינו ממ\"ש בסוגיא דהיה מגרר ודקדק כן מאותה סוגיא ומסו' דעד שימשכנה שכתבתי עכ\"ל היא דבר תמוה דאדרבא מסוגיא זו יש להוכיח להפך דבעינן שימשכנה כולה דאם לא כן איסור גניבה קדי' כמ\"ש ואף למ\"ש אנו בעניותנו מ\"מ לא תיובתא ולא סיעתא איכא למישמע מינה ואנכי הרואה דברי הרמב\"ן ז\"ל בשיטה כ\"י להרמב\"ן ז\"ל בפרק אלו נערות ומוהר\"ב ז\"ל הביאו שלע\"ד כונת הרמב\"ן ז\"ל היא על אופן אחר וזה שכתב שם וז\"ל ומדאוקימנא דאפקיה לר\"ה ובמשיכה קני שמעי' דכל שהוא מונח בר\"ה או ברשות מוכר משעה שימשכנו מאותו רשות לסימטא קנה ואין צריך למשוך אותו בסימטא כלל דאי אמרת לא קנה עד שימשוך בסימטא אין איסור שבת ואיסור גניבה באים כאחת שהרי משעה שהוציאו לצידי ר\"ה נגמרה מלאכת שבת ואיסור גניבה לא בא לו עד שימשוך אותו במלואו בסימטא וכן משמע מדאמרינן בבתרא עד שימשכנו מר\"ה לסימטא עכ\"ל והנרא' שה\"ה הבין שמ\"ש הרמב\"ן משעה שימשכנו מאותו רשות קנה שכונתו לומר דמשעה שהתחיל למשוך אע\"פ שלא משך כל הכלי לסימטא קנה והא ליתא דא\"כ איך כתב דאי אמרת לא קנה עד שימשוך בסימטא אין איסור שבת ואיסור גניבה באים כא' שהרי משעה שהוציאו לצידי ר\"ה נגמרה מלאכת שבת אדרבא אי אמרי' דצריך למשוך כולה איסור שבת ואיסור גניבה באים כאחת דאיסור שבת לא בא אלא עד שיוציאנו לגמרי וכדקתני בהדיא בפרק המצניע ואי אמרי' דבמשיכ' כל דהו סגי איסור גניבה קדים כמ\"ש ותו דמאי ראיה מייתי מדאמרינן בבתרא עד שימשכנו מר\"ה לסימטא ואימא דהכי קאמר עד שימשכנו כולו מר\"ה לסימטא והיכי משמע מיניה דבמשיכה כל דהו סגי ולכן הנראה לי פשוט בכונת הרמב\"ן הוא הפך מ\"ש ה\"ה שדעת הרמב\"ן ז\"ל הוא כדעת הראב\"ד דבעי' שימשוך כולו לסימטא דהלכתא כשמואל ובא להכריח הוא ז\"ל דמכיון שמשכו כולו מר\"ה לסימטא מאותה שעה קנה ואין צריך למשוך אותו בסימטא עוד דהיינו אחר שכולו עומד בסימטא ימשכנו עוד משם כדי שיעשה משיכה בסימטא עצמה וזהו שכתב משעה שימשכנו מר\"ה לסימטא קנה ואין צריך למשוך אותו בסימטא עצמה כמ\"ש ואהא הוא שכתב דאי אמרת לא קנה עד שימשוך בסימטא כלומר אחר שעומד כולו בסימטא צריך למושכו משם כדי שיעשה משיכה בסימטא עצמה אין איסור שבת כו' שהרי משעה שהוציאו מצידי ר\"ה כלומר משעה שהוציא כל החפץ לר\"ה נתחייב באי' שבת ואיסור גניבה לא בא לו עד שימשכנו משם עוד והיינו מה שהביא ראיה מההיא דעד שימשכנו מר\"ה לסימטא דהך לישנא משמע דמשעה שמשכו כולו מר\"ה והכניסו בסימטא קנה ואין צריך למושכו משם עוד דאל\"כ הכי הול\"ל עד שימשך בסימטא כנ\"ל כונת הרמב\"ן ודברי ה\"ה צ\"ע וראיתי להרב לח\"מ בפ\"ג מה' מכירה שהק' על רבינו דבפרק הספינה דפ\"ה אוקמוה להך ברייתא דהיה מגרר ויוצא בכיס גדול שאין דרכו להגביה דאי בכיס שדרכו להגביה לא קנה במשיכה וא\"כ איך בכאן סתם הדברים ולא ביאר דמיירי דוקא בכיס גדול ע\"ש שהניחו בצ\"ע ולדעתי נראה לי ליישב שדעת רבינו ז\"ל הוא כמ\"ש הרמב\"ן הביאו מוהר\"ב דס\"ב ע\"ג שהקשה הוא ז\"ל דבפרק אלו נערות מוקמינן להך ברייתא במצעי ואלו בפרק הספינה אוקמינא לה במידי דבעי מיתנא דהיינו רברבי וא\"כ הכא היכי מתוקמא במיצעי הא כיון שדרכו להגביה לא קנה במשיכה ותי' וז\"ל וקו' הכי דחינן לה דהך אוקמתא דהכא לאו דסמכא היא דאפשר דמאן דסבירא ליה הגבהה צורך הוצאה לא סבירא ליה ההיא שמעתתא דהתם וא\"נ אית ליה מוקים לה כרבינא דלענין גניבה הוא דמחייב בתשלומין ולא מיקנא ממש וההיא סוגי' דהתם ודאי לא מתוקמא אלא אליבא דמאן דמפרש לה הכא אליבא דר\"א בצידי ר\"ה ולענין מקנא ממש כו' עכ\"ל יע\"ש וא\"כ כיון שרבינו פסק כרבינא דבר\"ה קנה להתחייב בתשלומין שהרי כתב והוציאו מרה\"י לר\"ה ולא ביאר דהיינו דוקא כשצרף ידו למט' מג' וכמ\"ש הטור סימן שנ\"א משמע בהדיא דפסק כרבינ' דאפי' בר\"ה גמורה מתחייב באונסין אע\"ג דלענין קניה לא מהני ומשום הכי לא הוצרך לבאר דמיירי דוקא בכיס גדול משום דלרבינא בכל גוונא מתחייב בתשלומין כמ\"ש הרמב\"ן ועיין בהרב מש\"ל ז\"ל בפ\"ב מה' אלו דין י\"ו שיש לתמו' בדבריו שמדברי רבינו נרא' בהדיא דפסק כרבי' ואיך הוא ז\"ל סתם הדברים יע\"ש הן אמת שבפ\"המ נרא' דפליג על מ\"ש בס' היד שכתב בפרק מרוב' וז\"ל לימד אותנו בזאת הלכ' שני עיקרים האחת כי הגנב לא יקרא גנב עד שיביא אותו דבר הגנוב לרשותו ויקנה אותו בדרך מדרכי הקניות המטלטלין וכ\"כ עוד לענין שומר דאין חייב באונסין עד שימשוך במקום המועיל לענין קנית מטלטלין וא\"כ נרא' דלפי מה שפסק בס' היד כרבינא מדלא ביאר דהיינו דוקא בשצרף ידו למטה מג' ובפ\"ג מה' מכירה דין ה' פסק כאביי ורבא דפרק הספינה דס\"ל דמשיכ' בר\"ה לא קנה ע\"כ דס\"ל לחלק כמ\"ש התוס' פרק אלו נערות ד\"ה וברשות דמשיכה בר\"ה קני לענין להתחייב באונסין אבל אינו קונה שיהא שלו לגמרי והלכך גנב כיון שכל קנינו אינו אלא להתחייב בתשלומין מש\"ה קני וכ\"כ התוספות בפ' השואל דפ\"ט ד\"ה כיון דשואל מתחייב באונסין במשיכ' בר\"ה אע\"ג דלענין חזר' לא קני ומהתימ' על הטור ז\"ל בסי' רצ\"א שכתב וז\"ל והרמב\"ם כתב שאינו חייב עד שימשוך ובמקום שהמשיכ' קונה שהרי כפי מ\"ש בס' היד כרבינ' דלענין להתחייב בתשלומין לא בעינן שימשוך בסימטא והיינו טעמיה דגנב בשומר נמי יתחייב בתשלומין אפי' הוציאו מר\"ה ומאי שנא שומר מגנב וצריך עיון כעת: מיהו הא ק\"ל על ר' שהרי פ' אלו נערות פרכינן אהך ברייתא ובמאי אי ברברבי אורחיה היא ואי בזוטרי לאו אורחי' ופירש\"י ז\"ל ואמאי חייב משום שבת וא\"כ הי' לו לרבינו ז\"ל לבאר דבכיס קטן חייב בתשלומין משום דאין כאן חיוב שבת ובפ' י\"ג מה' שבת דין י\"א כתב וז\"ל ואם משך החפץ וגררו על הארץ כו' חייב וכתב ה\"ה שיצא לו מהך ברייתא דהי' מגרר ויוצא כו' יע\"ש והוא דבר תימא דאמאי השמיט רבינו דין זה דדוקא ברברבי הוא דחייב אבל בזוטרי פטור דלאו אורחי' בגריר' וצריך עיון ודע שאני מסתפק במ\"ש רבינו דאם נתחייב מית' ואח\"כ נתחייב תשלומין חייב לשלם אם הוא דוקא כההיא דהיוצא ליהרג וחבל באחרים ודכוותי' שכשהוא מתחייב בתשלומין אינו מתחייב מית' משום הכי חייב אבל היכא שהוא מתחייב במיתה ותשלומין באות' שעה אע\"ג דכבר נתחייב מית' מקודם מ\"מ השתא מיהא הא איכא שתי רשעיות ופטור וכי היכי דאמרינן דאע\"ג דלא אתרו ביה פטור מטעמא דכיון דאלו אתרו ביה פטור השתא נמי פטור כדאיתא באלו נערות מה\"ט נמי איכא למימר הכא דאע\"ג דכבר נתחייב מית' מקודם כיון דהשתא מיהא אלו התרו ביה הי' מתחייב מיתת ב\"ד ופטור משום דמה שנתחייב מית' מקודם הי' בשוגג ולא הי' נהרג עליו השתא נמי פטור: וראיתי למוהר\"ב ז\"ל בדפ\"ז אמתניתין דכל המתחייב בנפשו כתב משם הרשב\"א דאע\"ג דמכי הערה בה נתחייב מית' ומתחייב בממון לא הוי אלא עד גמר ביא' מ\"מ כיון דבתר הכי נמי כל שעתא ושעתא מתעסק בחיוב מית' עד גמר ביא' פטור מן התשלומין וכ\"כ משם שיטה ישנ' יע\"ש ומ\"מ אכתי נדון דידן שניא היא מההיא דהרשב\"א דשאני התם דאע\"ג דנתחייב מית' קודם שיבא לידי חיוב תשלומין מ\"מ חיובא דמית' משיך ואזיל עד שעה שהוא מתחייב בתשלומין ואין לו הפסק וכיון שכן מית' ותשלומין באים כאחת קרינן ביה משא\"כ בנדון דידן דכבר נתחייב מקודם מית' והי' לו הפסק בנתיים אפשר דחייב כמ\"ש וכנ\"ל שהוא דעת השיט' ישנה שכתב מוהר\"ב בדס\"ב ע\"ד וז\"ל ואם תאמר אמאי לא אוקמא כגון דאפקיה מר\"הי לר\"הי ור\"ה באמצע וי\"ל משום כיון דאפקיה לר\"ה אחייב ליה ואיסור גניב' לא הוי עד דמטי לרה\"י ולא מיפטר אלא א\"כ שתיהם כאחד שיט' ישנה ע\"כ הרי נרא' מדבריו דאע\"ג דכי מטי לרה\"י הרי הוא מתחייב באותה שעה מיתה ותשלומין שהרי הוציא מר\"ה לרה\"י אפ\"ה כיון שכבר נתחייב מיתה מקודם ההוא חיוב מיתה דאתי ליה בתר הכי כשהוא מתחייב בתשלומין כלא חשיב ומש\"ה חייב ובסי' הנזכר אמתניתין דכל המתחייב בנפשו כתב כדברי הרשב\"א אלא ע\"כ לחלק כמ\"ש ואנכי הרואה שיש להוכיח שלא כדעת השי' ישנה הנזכר מההיא דגרסינן בפרק בן סורר דע\"ג דפרכינן התם אברייתא דקתני דעל חייבי כריתות ניתן להצילו בנפשו ממתני' דקתני אלו נערות שיש להם קנס הבא על אחותו ומוקי לה ר\"ח התם כגון שבא עליה שלא כדרכה וחזר ובא עליה כדרכה ע\"ש והשתא קשה דאיך אפשר לו' דמתני' מיירי בבא עליה שלא כדרכה הרי קתני סיפא אע\"פ שהן בכרת אין בהם חיוב מיתת ב\"ד דמשמע בהדיא דאלו הבא על אחותו הי' מחייבי מיתות ב\"ד הי' פטור מקנס והלא אין כאן מיתה ותשלומין כאחת שהרי נתחייב מיתה משבא עליה שלא כדרכה וא\"כ כשחזר ובא עליה כדרכה ההיא מיתה חשיבי כמאן דליתיה לדברי הש\"י ותו דלר\"ח סיפא דמתני' דקתני הבא על בתו כו' מפני שמתחייב בנפשו ע\"כ בהכי נמי מתוקמא שבא עליה שלא כדרכה וחזר ובא עליה כדרכה דאל\"כ תקשי מאי איריא מפני שמתחייב בנפשו אפילו חייבי כריתות נמי ואפ\"ה קתני מתני' שהוא פטור ואמנם אפשר ליישב דעתו דס\"ל דהא דאמרי' התם כגון שבא עליה שלא כדרכה היינו שבא עליה אחר דאפי' בבא עליה אחר חשיב שכבר נפגמה ולא ניתן להצילו בנפשו וכמו שכן הוא דעת רש\"י ז\"ל שם שכתב וז\"ל שבא עליה (הוא) אחר שלא כדרכה ע\"ש הן אמת שדבריו ז\"ל מן המתמיהים דמשמע ודאי דנעבדה בה עבירה דקתני התם דאין מצילין בנפשו היינו דוקא באותו בועל עצמו דמכיון שפגמה שוב לא ניתן להצילו בנפשו אבל בפגמה אחר כל שהוא ערוה לו ניתן להצילו בנפשו ודאי וכן משמע מדברי רבינו ז\"ל פ\"א מה' רוצח דדוקא בבועל עצמו הדברים אמורים וכן ראיתי להמאירי בשיטה כ\"י שתמה עליו כן יע\"ש מ\"מ מסתייה דרב גובריה אמרה ואף אנן נאמר כן לדעת הש\"י: ואולם דברי רש\"י ז\"ל מבואר שחולק עליו שהרי לפי דעת השיט' ישנה עכ\"ל דמתני' מיירי דוקא בבא עליה אחר ואלו רש\"י ז\"ל כתב מיירי נמי בבא עליה הוא עצמו ודוק ובהתוכחתי בענין זה עם מורי הרב נר\"ו כה הראני שנמצא כתוב אצלו משם מוהר\"י אישקאפה ז\"ל שהוקשה לו על מתני' דפרק הכונס דס\"א דתנן התם המדליק את הגדיש כו' הי' עבד כפות לו וגדי סמוך לו ונשרף עמו פטור דהרי הוא חייב מיתה על העבד וקלב\"מ וכמו שפרש\"י ז\"ל שם דמ\"ש מהא דגונב כיס בשבת שהוא חייב משום שכבר נתחייב בגניבה קודם שיבא לידי איסור שבת ואם כן התם נמי בשנשרף הגדיש מיד נתחייב בתשלומי הגדיש ואח\"כ כשנשרף העבד בא לו חיוב המיתה ואנן בעינן מיתה ותשלומין כא' ואפי' תימא דמיירי שנשרף העבד תחלה פשיטא דיהא חייב בשנשרף הגדיש אחר כך כיון שנתחייב מיתה מקודם וכמו שכתב רבינו ז\"ל דכל דבר שבא לו מכח מעשה אחת אע\"פ שזה בא ראשון וזה בא אחרון כגון מדליק את הגדיש שבמעשה שעשה בה הכל חשיב כבת אחת משא\"כ בגונב כיס בשבת שבמעשה שעשה לגנוב הגניבה בהגבהה ברשות בעלים לא יבא לידי איסור סקילה וצריך לעשות מעשה אחר להוציא' מרה\"י לר\"ה מש\"ה חייב דאינן בבת אחת ודייקא נמי דקתני הי' עבד כפות לו דכיון שהי' כפות מסתמא כשהדליק את הגדיש נשרף העבד עמו והוה לי' כאלו הדליקן בבת אחת עכ\"ל הרב ז\"ל: ולע\"ד אין תי' מחוור דכפי דבריו ז\"ל א\"כ אמאי הוצרך ר' אבין לומר דהזורק חץ בשבת וקרע שיראין בהליכתו שהוא פטור מטעמא דעקירה צורך הנחה היא ובלאו ה\"ט נמי ת\"ל שבא לו מכח מעשה אחת דהיינו הזריקה וכההיא דהמדליק את הגדיש דאע\"ג דליכא משום טעמא דעקירה צורך הנחה שהרי דליקת הגדיש לאו צורך שריפת העבד הוא דבידו לשרוף העבד תחילה ולא לשרוף הגדיש וליכא נמי טעמא דאי בעי לאהדורי לא מצי למיהדר ואפ\"ה פטור מה\"ט דהיינו מרויחין בזה דלא הוה ק\"ל ההיא דהגונב כיס בשבת עד שהוצרך לאוקמא באנפי דחיקי ותו ק\"ל טובא שהרי התוס' פרק אלו נערות ובפרק מרובה ד\"ע ד\"ה לענין כתבו דלפי' ר\"ת שפי' דא\"א לניסוך בלא הגבה' דרבי ירמיה דאמר בהניזקין גבי מנסך משעת הגבהה קני מתחייב בנפשו לא הוי עד שעת ניסוך פליג ארבי אבין דאית ליה עקירה צורך הנח' היא א\"ש דהא דפריך במרוב' מכי מטי לאויר ביתו קנייה מתחייב בנפשו לא הוי עד דמט' לארעא אליבא דרבי ירמי' פריך והשתא כפי דברי הרב ז\"ל נהי דרבי ירמי' פליג אר' אבין ולית ליה הגבהה צורך ניסוך ע\"כ היינו דוקא בההיא דמנסך מטעם דלא בא לו מכח מעש' אחת דבמעש' שעש' לגנוב דהיינו הגבהה לא יבא לידי חיוב מית' עד שינסך משא\"כ בההיא דזרוק גנבתיך ותקני לי חצרי כיון דמכח מעש' אחת בא אפי' ר\"י מוד' דחשיב כבת אחת ופטור וכמתני' דפרק הכונס גם למה שתי' בשם ר\"י דהוא הדין דהוה מצי לשנויי הכי אלא דלדברי המקש' שלא הי' סובר טעם זה השיב לו קשה נמי דהיכי ס\"ד דמקש' דאפי' כשבא לו מכח מעש' אחת לא חשיב כבת אחת דא\"כ תיקשי ליה לדידי' מתניתין דפרק הכונס: ומצאתי להרשב\"א ז\"ל בחידושיו פרק כיצד הרגל דף כ\"ב הוקש' לו כקו' הרב ז\"ל וז\"ל עבד כפות לו כו' משום דקלב\"מ קשה לי אמאי פטור והא מתחייב בגדיש קודם שיתחייב בנפשו על העבד כו' ואפשר דלר\"י דאמר אשו משום חציו כל שהצית אפי' בגדיש ועבד כפות סמוך לו שא\"א לברוח הוה לי' משע' הצתת האש בגדיש רודף ונעש' על הגדיש כרודף ששבר כלים בין של נרדף בין של כל אדם דפטור משום דמשעת רדיפתו נתחייב בנפשו ואף זה כן אלא דאכתי ק' לר\"ל דאמר כגון שהצית בגופו של עבד דהו\"ל בשעת הצתת האש בגופו של עבד מתחייב בנפשו ואחר שמת העבד נשרף הגדיש ואמאי פטור על הגדיש י\"ל שנשרף הגדיש קודם שמת העבד אבל אם נשרף הגדיש אחר שמת העבד חייב עכ\"ל: עוד מצאתי בשיט' כ\"י לתלמידי הרשב\"א ז\"ל על ב\"ק שכתבו וז\"ל בשלמא למ\"ד אשו משום חציו משו\"ה בעבד כפות לו פטור דקלב\"מ פי' ואפי' נשרף הגדיש קודם שהגיע לגופו של עבד דהו\"ל כזורק חץ וקרע שיראין בהליכתו קודם שהמית שהוא פטור כו' ואוקמא ר\"ל כגון שהצית בגופו של עבד משום דקלב\"מ ואפי' נשרף העבד מקמי גדיש פטור הא למה זה דומ' לזורק חץ והלך וקרע שיראין של חבירו אחר שהמית שהו' פטור עכ\"ל ולפי הנרא' שדעת תלמידי הרשב\"א ז\"ל כמ\"ש מוהר\"י אישקאפה ז\"ל ומש\"ה כתבו דאפי' נשרף העבד מקמי גדיש פטור ושלא כדעת הרשב\"א ז\"ל:<br><b> ולדעתי </b> נ\"ל עיקר כדעת הרשב\"א ז\"ל וכמו שהוכחנו מההיא דפרק אלו נערות ומסו' דפרק מרוב' ולדעת תלמידי הרשב\"א לא ידעתי מה יענו לההיא דפרק מרוב' דאע\"ג דבא לו מכח מעש' אחת פריך בגמרא כיון דמטי לביתו קנה ואולי שתלמידי הרשב\"א יפרשו לההיא דמרוב' כפי' הרא\"ש ז\"ל שכתבנו לעיל אך ההיא דפרק אלו נערות ק\"ט כדכתיבנא ועוד אני מוסיף להקשות לסבר' הלזו מההיא דגרסינן בירושלמי פרק אלו נערות החוסם את הפר' משלם ששת קבים כו' שכן החוסם פרתו לוקה ופריך א\"ר מונ' מעת' הבא על אחותו נערה ילקה וישלם שכן הבא על אחותו בוגרת לוק' חזר ואמר גבי אחותו חל עליו תשלומין ומית' כאחת ברם הכא מכיון שחסם נתחייב מלקות מכאן ואילך בתשלומין התיב רבי זעירא קומי רבי מני הרי המצית גדישו של חברו בשבת על שבולת הראשון חייב מית' מכאן ואילך בתשלומין ולית אמר כן על כל שבולת ושבולת יש בה התריית מית' ה\"נ על כל חסימה וחסימ' יש בה התריית מכות ע\"כ הרי מבואר דלא כתלמידי הרשב\"א מדהוצרכו לומר דטעמא דהמצית גדישו של חבירו בשבת שהוא פטור משום דעל כל שבולת ושבולת יש בה התריית מית' וכן נמי לחסימ' הוצרכו לטעם זה ולפי דעת תלמידי הרשב\"א אפי' בלאו האי טעמא נמי כההיא דנשרף העבד ואח\"כ נשרף הגדיש דלא שייך האי טעמא אפ\"ה פטור כיון שבא לו מכח מעש' אחת ולכן הנרא' לי עיקר כדעת הרשב\"א ותוספות ז\"ל כנ\"ל:"
+            ],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>עשה </b>\n<b> שליח לשחוט לו ושחט השליח בשבת כו'.</b> כתב הרב מש\"ל ז\"ל דמדקדוק לשון רבינו נראה דדוקא בשעשאו שליח סתם לשחוט לו והלך השליח ושחט בשבת אז הוא דחייב בתשלומי דו\"ה אבל אם עשאו שליח שישחוט לו בשבת והלך השליח ושחט בשבת פטור ונתן טעם לדבר יע\"ש ולפי דבריו מדוקדקים דברי התוס' ז\"ל פרק מרובה דע\"א ד\"ה בשלמא שכתבו שם וז\"ל וי\"ל בשנתן רשות לשליח לשחוט לו כרצונו ואפי' לע\"ז ואין שייך לומר לצעורי כו' ומדלא כתבו בפשיטות שעשאו שליח לשחוט לו לע\"ז משמע דס\"ל דאי עשאו שליח לשחוט לע\"ז פטור מדו\"ה כיון שנצטרף עמו איסור אחר בשליחתו כמ\"ש הרב ז\"ל ודוקא כשנתן רשות לשליח לשחוט לו כרצונו הוא דמיחייב גנב משום דכיון דאפי' אי לא שחיט ליה לע\"ז הרי שליחותיה קעביד השתא נמי שליחותיה קעביד לענין טביחה ולענין איסור ע\"ז ה\"נ דלא מיחייב גנב משום דאשלד\"ע ומ\"מ מה שהביא ראיה הרב ז\"ל ממ\"ש רבינו פ\"ז מה' מעילה דאם היה בשר עולה וכיוצא בו לא מעל אלא האוכל בלבד יש לדחות דלא דמי דהתם שאני דכיון דהוא בשר עולה אין בידו לעשותו שליח לענין מעילה בלבד כיון דתרוייהו אגידי ביה והא בלא הא לא אפשר והלכך כי גלי קרא דיש שלד\"ע דוקא באיסור מעילה בלבד משא\"כ בבשר עולה דאיכא ביה קדושת מזבח נמצא שכשהוא עושה אותו שליח למעילה הרי הוא עושה אותו לאיסור קדושת מזבח אמנם הכא אע\"ג דעשאו שליח לשחוט לו בשבת כיון דבידו לעשותו שליח לענין טביחה בלבד השתא נמי נהי דבמה שעשאו שליח שישחוט לו בשבת אין שליחותו שליחות משום דאשלד\"ע מ\"מ לענין שליחות טביחה שליחותיה קעביד ומיחייב גנב ובפי' המשנה כתב רבינו וז\"ל אמנם יתחייב בדו\"ה כשיתן לזולתו שישחוט לו בי\"ה כו' הנה מבואר דס\"ל דאפי' עשאו שליח לשחוט לו בי\"ה מיחייב גנב וזה נראה שהכריחו להטור שכ\"כ כדעת רבינו כנ\"ל:<br><b> טעם המלך</b>\n<b> א) </b>\n<b> הנה </b> ודאי אי ילפינן שליח לדבר עבירה מהקישא דטבחו ומכרו מה מכירה ע\"י אחר אף טביחה ע\"י אחר ודאי אמרינן כדעת המ\"ל אם שלחו בפי' לשחוט בשבת לא הוי כאן שליחות כלל דהא רק דומיא דמכירה מרבינן ואין כאן יתורא כלל לומר דמרבינן עוד דבר אחר כגון אם צוה לשחוט בשבת וכדומה וכן כ' התוס' ב\"ק (ע\"ט א) סד\"ה נתנו לבכורות דהאי למודא דהקישא אינו מיותר אבל אי ילפינן שלד\"ע מלמודא או מלמודא דתחת דמיותרין כל חד וחד בשיטתי' יהי' מוכח דע\"ז בא ללמד דאם אמר לו לשחוט בשבת דהוי שלוחו דהנה מורי הגאון נר\"ו בס' נודע ביהודא סוף סי' ע\"ה הקשה למאן דס\"ל ב\"מ (י' ב) דבאין שליח בר חיובא חייב המשלח א\"כ ל\"ל קרא כלל בטביחה ומכירה דאם אמר לשלוחו צא וטבח דחייב המשלח וישלד\"ע הא כאן לא הוי השליח ב\"ח דהא אם שחט בלי צוואת המשלח אין כאן חיוב ד\"וה כלל דהא הוא לא גנב ומורי נר\"ו רצה לומר דזה מקרי בר חיובא אף שהשתא לא מחייב כיון דשייך גבי' חיובא אם היה הוא הגנב ול\"צ להיות השתא בהאי מלתא דוקא בר חיובא עיש\"ה בדברי מורי הגאון נר\"ו. אמנם זה נכון לדעת תוס' ב\"מ (י' ב') דסבירא להו כן וכתבו שם בד\"ה דאמר לישראל דוקא אם אמר לישראל דהוא לא הוי בר חיובא כלל אבל אם אמר כהן לכהן חייב השליח דהא אם קדשה לעצמו בר חיובא הוא אבל אין כן דעת הריטב\"א בקדושין (מ\"ב ב) דכ' אפילו אם אמר כהן לכהן לא הוי בר חיובא דהשתא מיהא אין עושה איסור ועיין במ\"למ פ\"ה מהל' מלוה ולוה הל' י\"ד דהעלה לפ\"ז לדעת הריטב\"א אין השליח לרבית מקרי בר חיובא כיון דהשתא אין עושה איסור אף שהוא מוזהר על הרבית וא\"כ לדעת הריטב\"א קושית מורי נצבת וקיימת. ולכן נראה לי לומר דבאמת התורה לא בא לרבות דאם אמר לשלוחו סתם צא וטבח דזה בלא\"ה הוי שלוחו כקושית מורי נר\"ו אלא הכתוב בא לרבות גבי טביחה ומכירה הוה שלד\"ע אפילו שיתף איסור אחר כגון שאמר ליה צא וטבח בשבת חייב המשלח כדעת הטור ודעמיה. ובאמת לפ\"ז פלוגתת הטור והרמב\"ם שהוציא ממנו המש\"ל דלא ס\"ל כטור תליא בפלוגתת תוס' והריטב\"א דלדעת התוס' לא מוכח כטור וכמבואר. ובלמוד הישיבה העליתי בזה מרגניתא טבא לפרש דברי תוס' ב\"ק (ע\"א א) ד\"ה אלא למ\"ד דרבנן דהקשו וז\"ל הוי מצי למימר דלא דרשו או ותחת לרבות את השליח כו' וקשיא טובא דאי עיקר פלוגתייהו בזה אמאי נקט פלוגתייהו בשבת וע\"ז הו\"ל לנקוט אפילו בחול ואמר לשליח צא וטבח ר\"מ מחייב דאית ליה או ותחת ומרבינן שליח ורבנן פטרי דלא דרשי או ותחת ואין שליח לד\"ע ומה ענין שבת להכא ועוד יש לדקדק על דברי תוס' מדוע שמטו בדבריהם האי דרשה דוטבחו או מכרו מה מכירה ע\"י אחר אף טביחה ע\"י אחר והכי הוי מצי למימר דלא דרשי הקישא דטבחו או מכרו ואו ותחת דהא נמי צרכינן למימר הכי דלא דרשי האי הקישא דאם דרשי האי הקישא הא מוכח מניה דיש שלד\"ע. ועוד הקשיתי מדוע המתינו תוס' בקושייתם עד סוף הסוגיא דהקשה הש\"ס אלא למ\"ד דרבנן מ\"ט דרבנן כו' הא לעיל בתחלת הסוגיא דהקשה הש\"ס אי בטובח ע\"י אחר מ\"ט דרבנן דפטרי הי\"ל לתוס' להקשות קושיתם. אך לפי הצעותינו יבוא על נכון דהנה ודאי פשט' של הסוגיא בתחלה דהקשה הש\"ס וכי זה חוטא וזה מתחייב וגם רבא דמתרץ וטבחו או מכרו מה מכירה ע\"י אחר אף טביחה ע\"י אחר ע\"כ כרב סמא (ב\"מ י' ב) דאמר היכי אמרינן אין שלד\"ע היכא דאי בעי עביד אי בעי לא עביד ולדידי ל\"ק קושית מורי הגאון נר\"ו דאי לאו למודא גבי טביחה ומכירה לא הוי אמרינן דמחייב המשלח דהא אי בעי לא עביד השליח ול\"ק קושיית מורי אלא לרבינא דתליא הדבר אי הוי השליח בר חיובא. ולכן אחרי שמתרץ הש\"ס בטובח ע\"י אחר שפיר הקשה הש\"ס וכי זה חוטא וזה מתחייב דלרב סמא קאי דתלי הדבר אי בעי עביד ורבא נמי דמתרץ מה מכירה ע\"י אחר נמי כרב סמא ס\"ל דלרבינא ל\"צ לזה כלל דאף בלא הקישא חייב המשלח כדעת מורי נר\"ו אלא אם הוי אמרינן איפכא דלרבינא ל\"ק ל\"ל או ותחת להני דדרשי להו הא בלא\"ה חייב המשלח כיון דאין השליח ב\"ח לכן המצאנו דרבינא מתרץ ליה דהני דדרשי או ותחת מצריך צריכא הקרא לרבות דישלד\"ע גבי טביחה ומכירה אף אם צירף בי' איסור אחר אבל באמת תחלת ופשוטן של הסוגיא קאי לרב סמא דצריכין למודא כפשוטו גבי טביחה דאי לאו למודא לא הוה ידעינן כלל דישלד\"ע אף בלא צירוף איסור אחר כיון דהשליח אי לא בעי לא עביד. ולפ\"ז ל\"ק כל הקושיות על תוס' דמתחלה ל\"ק מאי הקשה הש\"ס מ\"ט דרבנן דפטרי דלמא לא דרשי הני דרשות וס\"ל אשלד\"ע קשיא כמו שהערנו דא\"כ מאי ענין שבת וע\"ז דנקט הברייתא לפליגו סתמא בא' שאמר לשלוחו צא וטבח עליה אבל השתא בהאי קושיא האחרון דמייתי הש\"ס פלוגתא דרב אחא ורבינא חד אמר מעשה שבת דאורייתא וחד אמר מעשה שבת דרבנן ועל זה הקשה למ\"ד מעשה שבת דרבנן מ\"ט דחכמים דפטרי ע\"ז הקשה תוס' שפיר דהא קיי\"ל כל מקום שפליגי רב אחא ורבינא סתמא רב אחא לחומרא ורבינא לקולא וא\"כ לפ\"ז האי מ\"ד דס\"ל מעשה שבת דרבנן הוא רבינא ועיין ברא\"ש בסוגיין. ולפי זה על רבינא הקשה הש\"ס מאי טעמא דחכמים דפטרי והקשו תוס' שפיר דהא לרבינא קשיא קושית מורי נר\"ו דהא רבינא הוא המ\"ד דס\"ל ב\"מ (י' ב) דתליא הדבר אי השליח הוי ב\"ח והלא הכא ל\"ה השליח בר חיובא וע\"כ כדברינו דדרשא או ותחת דמיותרין אתיא לאורויי לן כדעת הטור דאפילו אם אמר לשלוחו צא ושחוט בשבת חייב דבכל גונא אמרינן ישלד\"ע גבי טביחה ומכירה ואולם כל זה מוכח מלמודא דאו ותחת דמיותרין המה אבל מההיקש והיינו למודא דרבא דלאו מיותר הוא באמת אינו מוכח כן אלא כפשוטא אמרינן מה מכירה ע\"י אחר אף טביחה ע\"י אחר דהיינו בחול ובאמת לרבינא ל\"צ ללמוד זאת מההיקש אלא בלא\"ה חייב השליח כיון דאינו ב\"ח ול\"ק ל\"ל ההיקש הא לאו מיותר הוא ורבא דהביא ההיקש ללמוד מניה יש שליח לד\"ע באמת כרב סמא ס\"ל ומההיקש ילפינן דבלאו ההיקש לא הוי ידעינן שליח לד\"ע כלל אפילו בחול וא\"כ לפ\"ז הכי כונת התוס' הוי מצי למימר דלא דרשי או ותחת וא\"כ לפ\"ז דלא דרשי או ותחת אין לנו למוד לומר דאפילו אם א\"ל לשחוט בשבת דהוי שלוחו או כפשוטו אמרינן דאם אמר לו בחול צא ושחוט חייב המשלח כיון דהשליח לאו בר חיובא כקושית מורי נר\"ו. ולפי זה י\"ל בהכי פליגי ר' מאיר וחכמים דהברייתא איירי באמר לו צא ושחוט בשבת ר\"מ דדריש או ותחת א\"כ קשיא ליה למאי צריך קרא דאי לרבות שלד\"ע באמר לו צא וטבח הא בלא\"ה חייב כיון דלאו בר חיובא וע\"כ לרבות אפילו אם אמר ליה צא ושחוט בשבת כדעת הטור לכן מחייב ר' מאיר אבל חכמים דלא דרשי או ותחת ס\"ל ודאי בחול אמרינן דחייב המשלח כיון דהשליח לאו בר חיובא אלא שפליגי בכה\"ג אם אמר לו צא וטבח בשבת דס\"ל כהרמב\"ם דאם צירף עוד איסור אחר לא אמרינן שלד\"ע. ולפ\"ז שפיר הקשו תוס' ולא קשיא כמו שהערנו מאי ענין שבת להכי דאדרבא בשבת דוקא פליגי דבחול מודו ליה רבנן לר\"מ דחייב המשלח דהא השליח לאו בר חיובא ולפ\"ז בדקדוק נקטו התוס' בצחות לשונם הוי מצי למימר דלא דרשי או ותחת ולא נקטי נמי דלא דרשי הקישא דודאי הקישא מצי למדרש דמהיקשא דאינו מיותר לא מוכח דאם אמר צא וטבח' בשבת אלא מוכח כפשוטו מה מכירה ע\"י אחר אף טביחה ע\"י אחר ובאמת בטביחה ע\"י אחר חייב דהיינו בחול כיון דלא הוי השליח בר חיובא. דוק נכון:<br><b> ודאתאן </b> עלה הנה ראיתי להעיר קצת בסוגיין לפי דעת הרמב\"ם בפי' המשניות בחולין (י\"ד א) במתני' דהשוחט בשבת דכ' הרמב\"ם וז\"ל ואמר השוחט בשבת כו' ושמא תאמר ולמה לא תהא שחיטת מזיד בשבת כשרה הואיל ואינו מחלל שבת ואין שחיטתו פסולה אלא אחר גמר שחיטה כו' דע שמשיתחיל לעשות חבורה בצואר הבהמה הוא מחלל שבת כו' ואם תרצה לבאר יותר מזה תאמר משעה שישחוט קצת הסימנים קודם שיגמור השחיטה הוא מחלל שבת ובשעה שיגמור השחיטה הוא פסול עכ\"ל הצריך לענינינו כו' וטרם כל נבאר לשון וכונת הרמב\"ם דהנה הר\"ן בחדושיו לחולין כתב דבתחלת שחיטה לא נעשה מומר כיון דמקלקל בחבורה פטור ואמרינן בכל מקום דמש\"ה מחייב בשחיטת שבת דהוי מתקן שהוציא מידי נבלה וזה הוי בסוף שחיטה עייש\"ה בחדושי הר\"ן. ובאמת נראה לי לומר דזה ליתא דהא אמרינן פסחים (ע\"ג א) דמתקן להוציא מידי אבר מן החי לבני נח עייש\"ה ברש\"י והנה ודאי בני נח רק במיתה תליא מלתא ולא בשחיטה ואין צריכין לשחוט רוב הסימנים אלא אם שחט רק מקצת הסימנים ומתה הבהמה נמי מותר להם דבנחירה תליא מלתא ולפ\"ז בשחט מקצת סימנים נמי הוי מתקן שהוציא מידי אבר מן החי לבני נח אחרי שמתה ולפ\"ז הכי כונת הרמב\"ם במה שאמר מתחלה דע שמשיתחיל לעשות חבורה בצואר הבהמה הוא מחלל שבת קאי למ\"ד מקלקל בחבורה חייב וא\"כ תיכף משהתחיל לעשות חבורה בצואר הבהמה הוא מחלל שבת ואף עדן לא תיקן כלל וכלל ואח\"כ אמר הרמב\"ם ואם תרצה לבאר יותר מזה כלומר אם תרצה לומר דמקלקל בחבורה פטור וא\"כ ליתא לזה לכן סיים תאמר משעה שישחוט קצת הסימנים קודם שיגמור השחיטה הוא מחלל שבת דאף בקצת שחיטת סימנים הוא מתקן שהוציא מידי אבר מן החי לבני נח דבדידהו בנחירה תליא מלתא ודבר זה אמת וברור בכונת הרמב\"ם:<br><b> עכ\"פ </b> יהיה מה שיהיה בפי' הרמב\"ם ז\"ל הרי הסיק דבתחלת שחיטה מחלל שבת וא\"כ לכאורה קשיא אמאי פטור במתני' בשוחט בשבת משום דקים ליה בדרבה מניה הא פסק הרמב\"ם פ\"א מהלכות אלו דאם נתחייב באיסור מיתה טרם שנתחייב באיסור ממון לא פטור משום קים ליה בדרבה מניה דכיון דאינן באין כאחד וא\"כ ה\"נ הרי אין באין כאחד דהא איסור מיתה חל תיכף משעה שהתחיל לשחוט ואיסור ממון אינו חייב רק עד סוף השחיטה כמו שאמרינן לקמן (ע\"ב א) וטבחו כולו בעינן ויש לומר כיון דקיי\"ל ישנה לשחיטה מתחלה ועד סוף וכמ\"ש לקמן (ע\"ב א) ולפ\"ז כמו שאמרינן וטבחו כולו שצריך לחייב על סוף שחיטה ה\"ה נמי צריך לחייב על תחלת שחיטה דוטבחו כולו בעינן ומה לי סוף שחיטה ומה לי תחלת שחיטה דהא כל זה טביחה נקראת והרי על תחלת שחיטה אינו חייב משום קים ליה בדרבה מניה ותו לא מחייב מידי. אמנם בלא\"ה לק\"מ כיון דבאמת גם על סוף שחיטה חייב על איסור שבת דעל כל חתך וחתך חייב בין למ\"ד משום צובע ובין למ\"ד משום נטילת נשמה וא\"כ גם בסוף שחיטה קיימי איסור מיתה והדר דינא למה שהביא רבינו סוף פ\"א מהל' אלו בשם הירושלמי דחייב על שבולת ושבולת וקים ליה בדרבה מניה. ואולם יש לפקפק על זה ממאי שהביא רבינו שם ראיה להיפך כיון שכבר נתחייב מיתה שוב לא שייך קים ליה בדרבה מניה עש\"ה בדברי רבינו שם:<br><b> ורציתי </b> עוד לחדש מלתא חדתא והיינו דוקא בהך מלתא כ' שם הרמב\"ם פ\"א מהל' אלו הל' ב' ביוצא ליהרג אבל בנדון דידן ליתא כלל להאי דינא דכיון דקיי\"ל דבעינן גבי קנס עדות שאתה יכול להזימה ועיין בש\"ך ח\"מ סי' ל\"ג סק\"ה עייש\"ה. ולפ\"ז תינח גבי דידיה שפיר י\"ל דחייב משום דמיתה וממון אינן באין כא' דמיתה מחייב תיכף בשעה שהתחיל לשחוט וממון אינו מחייב אלא עד סוף שחיטה אבל עכ\"פ העדים שמעידין בואם יוזמו הרי בא להן ההזמה על עדות אחת שאמרו ראינו ביום פלוני ששחט זה בהמה שגנב וא\"כ כשיוזמו כשבאין עדים אחרים ויעידו שעמהם היה בזמן ההיא א\"כ כשיתחייבו אין אנו יכולין לחייבן זולת מיתה וא\"כ לגבי ממון הוי עדות שאי אתה יכול להזימן. שוב נתתי אל לבי דאי אפשר לומר כן דא\"כ איך אמרינן בכתובות (ל\"א א) הגונב כיס בשבת חייב שכבר נתחייב בגניבה קודם שבא לידי איסור סקילה וא\"כ ה\"נ תינח גבי דידיה גבי עדים מא\"ל ורציתי לומר דמהתם ל\"ק דמאן יימר לן דלענין תשלומי כפל איירי דלמא לענין ממון איירי דלגבי ממון לא בעינן עדות שאתה יכול להזימה כמו שהביא הש\"ך בסי' ל\"ג כמה פוסקים בזה. ואולם לפי סברתינו עכ\"פ קשיא לאידך פוסקים שהביא הש\"ך שם ופסק כותייהו דאף בממון בעינן עדות שאתה יכול להזימן ורציתי לדחות הדברים מעיקרא דאף בעדים הוי כשני עדות דהא כל עדות הוי עדות בפני עצמה הגניבה וההוצאה וכן גבי טביחה הטביחה בשבת ואם הוזמו הוי כאלו העידו על ב' עדות נפרדות ואף שאין דעתי נוחה בזה גם לא אהני לן האי מלתא דעכ\"פ לא תועיל לן זאת על זוממי זוממין כמבואר מאליו. לכן היה נראה לי לומר דהתם בכתובות גבי גניבה וסקילה משכחת לה בב' כתי עדים האחת מעידה על הגניבה והשניה על ההוצאה וא\"כ משכחת לה נמי בזוממי זוממין דעל כל כתי עדים באין זוממיהן וזוממי זוממין אבל הכא גבי טביחה ומכירה אפ\"ה מתורץ קושייתינו בהך סברא דלכך הוא פטור משום קים ליה בדרבה מניה לפי שהוי עדות שאי אתה יכול להזימה דהא הכא א\"א לומר דשני כתי עדים הוי שאחת מעידה על תחלת השחיטה והאחת מעידה על סוף השחיטה הא לא מחייב כלל בזה דהא על סוף השחיטה לבדה אינו חייב ד\"וה כיון דישנה לשחיטה מתחלה ועד סוף וטבחו כולו בעינן ועל תחלת השחיטה ודאי אינו חייב אי לא עשה סוף השחיטה וא\"כ היאך מעידין הכא ב' כתי עדים אי כת הראשונה אומרת לבד על תחלת השחיטה והכת השניה על סוף שחיטה הרי בכת השני' לבדה אינו חייב כלל זולת בצירוף כת הראשונה ובזה אינו חייב דהא בעינן דבר ולא חצי דבר ודומה זה לכת אחת מעידה בגבה ואחת מעידה בכריסה כדאמרינן לעיל (ע' ב) וע\"כ בכת אחת ששחט בשבת וכן המחייבין על ד\"וה ועל שבת ולא דמיא לגניבה והוצאה דשני מעשות נפרדות המה היינו הגניבה ההגבהה ושבת ההוצאה אבל הכא השחיטה היא המחייבה ד\"וה וכאחת היא ולא משכחת לה אלא שאחת מעידה על תחלה ואחת על סוף ודמיא שפיר לאחת מעידה בגבה ואחת בכריסה:<br><b> ואגב </b> ארחין הנני לתרץ קושית המ\"למ פ\"ו מהל' תרומות הל' ו' על דברי הרמב\"ם שם שכ' האוכל תרומה במזיד בין טהורה בין טמאה חייב מיתה שנאמר כו' ופטור מלשלם לפי שכל האוכל תרומה לוקה וכל הלוקה אינו משלם. והקשה המש\"ל הא בגמ' כתובות (ל' ב) הקשו והא מדאגביה קני' ומשני הש\"ס בתוחב חבירו לתוך פיו וא\"כ קשיא על הרמב\"ם והא מדאגבי' קני' ואמאי פטור מלשלם והא לא הביא האי דתחב חבירו לתוך פיו עייש\"ה במ\"ל. ונראה לומר ולתרץ דהנה מורי הרב מהר\"י ל\"ש נר\"ו הקשה בס' קדושת ישראל על רב חסדא דאמר אפילו לדברי ר' נחוניא בן הקנה הגונב חלבו של חבירו ואכל חייב שכבר נתחייב בגניבה קודם שבא לידי איסור חלב מדוע אמר רב חסדא דיני' שלא אליבא דהלכתא והו\"ל לנקוט אף לדידן דהא קיי\"ל האוכל חלב לוקה וקיי\"ל דאינו לוקה ומשלם הגונב חלב ואכלו חייב שכבר נתחייב בגניבה קודם שבא לידי איסור מלקות והניח בצ\"ע. ולפי הצעותינו ניחא דרב חסדא ודאי מיירי כפשוטו בחד כת עדים ולפ\"ז אם גנב חלב לדידן ואכלו פטור דאף דגבי דידיה הוי איסור גניבה קודם אכילת חלב מ\"מ פטור משום זוממין דלגבי דידהו הוי מחייבין על עדות אחת ולוקה ואינו משלם ואע\"ג דעדים זוממין ממונא משלם מלקי לא לקי היינו אם אמרו עדות ממון בלבד והיינו במתני דמכות (ד' א) מעידין אנו באיש פלוני שחייב לחבירו ממון אינן לוקין על לאו דלא תענה אבל אם אמרו עדות לחייב מלקות וממון הדרן לכללן דמלקי לקי להו וממונא לא משלם וכיון דאינהו אינן משלמין איהו נמי פטור דהוי עדות שאי אתה יכול להזימן כל זה לדידן אבל לדברי ר' נחוניא בן הקנה דמשום כרת באין לדון סלקו להו דבר זאת דהא כרת אין צריכ' התראה ואין העדים באין לחייבו כרת כלל אלא דאנו אומרין אם אמת הדבר שאכל החלב ממילא חייב כרת ופטור מלשלם א\"כ שפיר אמר רב חסדא דבכה\"ג חייב דאף אם אמת הדבר שאכל החלב וחייב כרת מ\"מ מתחייב בגניבה קודם שאכל וכאשר יוזמו העדים שלא אכל החלב אינן חייבין אלא ממון שרצו להפסידו בעדותן על זה באו להעיד וכן נמי לעיל בפלוגתת אביי ורבא גבי זר שאכל תרומה דבאין אנו לדון אי המיתה מחייב מקשי הש\"ס נמי שפיר בהא מדאגבי' קני ופטור ואף בחד כת עדים פטור דהא גבי עדים ל\"ש כלל קים ליה בדרבא מניה דהא לא באו לחייבו אלא ממון ולא מיתה בידי שמים דאין זה בעדותן תליא דהא קמי שמיא גליא אבל הרמב\"ם דאיירי לענין מלקות ולדידי' שפיר פוסק דאינו משלם לפי שכל הלוקה אינו משלם ואף לגבי דידיה הוה ההגבהה מחייבו ואח\"כ בא המלקות בשעה שאכל מ\"מ הא גבי העדים לא כן הדבר וגבי העדים הוי החיוב בא מצד עדות אחת והרמב\"ם איירי נמי כפשוטו בחד כת עדים ולא משכחת לה בזוממין וא\"כ העדים מלקי לקי וממונא לא משלם דהא באו לחייבו שתיהן דע\"פ עדותן מחייב המלקות והממון דאי לאו עדותן לא מחייב מלקות וא\"כ כשיוזמו נמי צריכין המה לחייב שתיהן והלא המה אינן חייבין שתיהן דקים ליה בדרבה מניה ולוקין ואינן משלמין לפי שכל הלוקה אינו משלם לפיכך הוא נמי אינו משלם ודוק:<br><b> ומדי </b> דברי זכור אזכור קצת דברים ממה שכתבתי בחבורי ת\"ל והוא על מה שכתב הרמב\"ם (פ\"א מהלכות מעילה) המועל בזדון לוקה ומשלם והקשה בתשו' דבר שמואל סימן שכ\"ו הא קיי\"ל בכ\"מ כל הלוקה אינו משלם ותי' ז\"ל בשינוי קצת ונראה לומר שטעמו לחלק בין תשלומי מעילה להקדש ובין תשלומין אחרים כו' דעיקרא דהאי מלתא דאין אדם לוקה ומשלם מדסמיך לאו החסימה לעדים זוממין דכתיב בהו כדי רשעתו כו' ואי אתה מחייבו בשתי רשעיות והתם מיירי בתשלומי ממון אבל במוציא ש\"ר שהתשלומין הן קנס קיי\"ל דלוקה ומשלם וה\"נ במעילה שהתשלומין להקדש הן ואין לו בעלים תובעים כ\"א מסירתו לגבוה משום כפרה דהוי כקנסא דשפיר דיינינן ליה כמוציא ש\"ר דלוקה ומשלם עכ\"ל. והנה לכאורה יש לפקפק על דברי הרב דבר שמואל מהא דאמרינן פסחים (כ\"ט א) האוכל חמץ של הקדש מעל וי\"א לא מעל אר\"י מאן י\"א ר' נחוניא בן הקנה היא דהי' עושה י\"הכ כשבת ולפי דברי הרב דבר שמואל קשיא הא גבי הקדש לא שייך קים ליה בדרבה מניה ואולם ל\"ק דמידי הוא טעמיה כיון דדמיא לקנסא אמרינן לוקה ומשלם כל זה לענין לוקה ומשלם אבל גבי מיתה לא אמרינן כן דאף בקנס אמרינן דאין מת ומשלם ורק רבה כתובות (ל\"ד ב) משני חידוש הוא שחדשה תורה בקנס אע\"ג דמקטיל משלם אבל כולהו אמוראי ובתוכן ר' יוחנן וה\"נ בסוגיין דמשני ר' יוחנן בטובח ע\"י אחר מוכח דחולק על רבה וס\"ל דאף בקנס אמרינן קים ליה בדרבה מניה וכיון דלרנב\"ה הי' עושה י\"הכ כשבת א\"כ גם כרת פוטר מתשלומי קנס ושפיר אמרינן לא מעל. ובזה מיושב דלא משני ר' יוחנן דפליגי הס\"ק וי\"א בפלוגתא דר\"מ ורבנן דת\"ק סבר כר\"מ דלוקה ומשלם וי\"א כרבנן דאינו לוקה ומשלם דהא האוכל חמץ בפסח לוקה ומדוע מוקי כרנב\"ה ועי' תוס' כתובות (ל\"א) דהא הכל מודים דכתבו דלית תנא דס\"ל כרנב\"ה וא\"כ מדוע מוקי כרנב\"ה. ולדברי הרב דבר שמואל ובבאורינו ניחא דגבי מעילה ל\"ש לומר אינו לוקה ומשלם וק\"ל ונכון הוא. וראיתי למורי הגאון נר\"ו בחדושיו לפסחים בס' צל\"ח שכ' שם בדף (נ\"ט א) וז\"ל הקשה אותי כו' איך שנינו בכריתות פ\"ג מ\"ז יש אוכל כו' ואשם אחד כו' ר\"מ אומר אם היתה שבת והוציאו בפיו חייב והרי ר\"מ מת ומשלם לית ליה ואם מתחייב משום שבת לא משכחת שיתחייב אשם מעילות שאם אין קרן וחומש אין אשם והאריך הרב הנ\"ל לפלפל אם ר\"מ אית ליה דחזקי' בח\"מ שוגגין. והנלע\"ד בזה דבר חדש שיש חילוק בין חייבי מיתות דפטורין מתשלומין ובין ח\"כ דפטורין לרנב\"הק ומלבד גוף הפלוגתא כו' יש עוד פלוגתא ביניהם גם בחייבי מיתות ב\"ד ואומר אני דחייבי מיתות ב\"ד דפטורין מתשלומין משום דקים ליה בדרבה מניה לא שייך במידי דהקדש של קדושת הגוף או בקדושת בדק הבית שהתשלומין לשמים ואיך יהיו פטורין מטעם קים לי בדרבה מניה והרי כל קים ליה בדרבה מניה חייב בדיני שמים וכמ\"ש במס' ב\"מ (צ\"א א) אתנן אסרה תורה ואפילו בא על אמו וא\"כ אין שייך לפטור תשלומין שהם לשמים וממילא משכחת אשם מעילות בהדי חיוב שבת ונלע\"ד דכל זה לרבנן אבל לרנב\"הק אפילו לשמים ליכא מיתה ותשלומין דבאמת הא דחייב בדיני שמים אף דקים ליה בדרבה מניה למדתי טעם הדבר מדברי רש\"י שם בב\"מ דכדי רשעתו דילפינן מניה משום רשעה אחת אתה מחייבו כו' לבי דינא קאמר רחמנא שהב\"ד אין יכולת בידיהם לחייבו שתי רשעיות וכיון שמחייבין אותו מיתה אינן יכולין לחייבו ממון אבל הוא מצד עצמו רמי תשלומין עליו וחייב לשלם ולרבים מגדולי קדמונים שאפילו הב\"ד אומרים לו חייב אתה לשלם לו וכל זה לרבנן אבל לרנב\"הק דאמר שכרת פוטר מתשלומין ואטו כרת בי דינא מחייבי ליה הרי אין עונשו מסור לב\"ד כלל וא\"כ ל\"ש למימר דכדי רשעתו לבי דינא קאמר רחמנא וצריך לומר לדידיה שגם רחמנא לא חייבה שתי רשעיות וא\"כ אפילו לצי\"ש אינו חייב וא\"כ כאן בסוגיא דידן דאזלה לרנב\"הק שפיר לא מעל כיון שאינו חייב קרן אפילו לשמים ליכא קרבן אבל שם בכריתות ר\"מ שפיר קאמר שאם היה שבת כו' ואפ\"ה חייב אשם מעילות שהרי חייב ממון לשמים ואף שגם חייבי מיתות שוגגין פטורים ושם לא שייך דלבי דינא קאמר משום רשעה אחת כו' היינו משום כיון דמזיד א\"א לבי דינא לחייבו ממון ממילא גם בשוגג לא מחייבי' ב\"ד דאתקש שוגג למזיד כדחזקי' אבל כרת ל\"ש בשום פעם לבי דינא עכ\"ל הזהב:<br><b> ורוח הקודש </b> הופיע בבית מדרשו של רבינו הגדול נר\"ו המקום יהיה בעזרו דבלי ספק זה היה סברת הרמב\"ם ולכך כל המועל בזדון לוקה ומשלם כיון דבתשלומי לשמים לא אמרינן קי\"ל בדרבה מניה כדעת רבינו ורק אליבא דרנב\"הק אמר הש\"ס למלתא ולא צריכנן לסברת הרב דבר שמואל דדמיא לקנס. ואנכי הבאתי סייעתא לדברי רבינו הגדול נר\"ו דלרנב\"הק אף לצי\"ש פטור מהא דאמרי' פסחים (ל\"ב א) סבר לה כרנב\"הק דהי' עושה י\"הכ כשבת ומקשי מדוע מוקי לה כרנב\"הק ולא קאמר הש\"ס דלהכי פטור במזיד לפי שכל האוכל חמץ לוקה ואינו לוקה ומשלם. ונראה לי לומר ולבאר דהנה בכתובות (ל\"ב) הקשה בתוס' ד\"ה ולאביי פטור וז\"ל ה\"נ הוי מצי לאקשי' אמתני' דכ\"ש (ל\"א) דקתני פטור מן התשלומין לפי מה שמוקי כרבי נחוניא בן הקנה עכ\"ל ונראה לתרץ דהנה באמת קשיא מאי הקשה הש\"ס כלל והא מדאגבי' קני' הא עכ\"פ יש נפקא מינה בתרומה שלא בא ליד כהן דלא שייך בי' מדאגבי' קניה דהא עדיין דידיה הוא ומכ\"ש אי אמרינן טו\"הנ ממון הא הוי דידיה כמו שהארכני בסעיף הזה בהל' אישות, אמנם זה לק\"מ דהא אמרינן חולין (ק\"ל ב) בתרומה דלא בא ליד כהן אינו חייב לשלם או משום דכתיב וזה יהיה משפט הכהנים או משום דהוי ממון שאין לו תובעין ואולם הא עכ\"פ חייב לצי\"ש אך נגד לצאת י\"ש לא מהני קים ליה בדרבה מניה כדעת רבא בב\"מ אתנן אסרה תורה ואפילו בא על אמו ואף אביי בב\"מ יש לומר דס\"ל בדין זה כרבא אלא דאינו רוצה לפ' הברייתא לצאת י\"ש כקושית תוס' שם עיין עליו שוב מצאתי בס' כתובה דהעלה ממש כדברינו. ואולם לדעת מרן בעל הצל\"ח הקושיא נצבת וקיימת דמאי הקשה הש\"ס מדאגביה קניה הא עכ\"פ הנ\"מ בתרומה שלא באה עדיין ליד כהן וחייב עכ\"פ לשלם מלצאת הי\"ש לאביי פטור ולרבא חייב ואין לומר הא לענין לצאת י\"ש לא אמרינן כלל קים לי' בדרבה מניה הא אליבא דרנב\"הק מלתא לזה ואפילו לצי\"ש אמרינן קים ליה בדרבה מניה לכן אמרתי דסוגיא בכתובות קאי ללישנא קמא דר\"ח בחולין דלהכי פטור במתנות כהונה שלא בא ליד כהן משום דכתיב זה ולהאי לישנא אפילו לצאת י\"ש פטור כדכתבו התוס' והרא\"ש שם בהדיא. ולפ\"ז ל\"ק תו קושית תוס' דבפסחים הו\"ל להקשות והא מדאגבי' קני' די\"ל בפסחים קאי הש\"ס לפי מה דקיי\"ל כלישנא בתרא דר\"ח בחולין דלהכי פטור משום דהו\"ל ממון שאין לו תובעין וחייב לצי\"ש ואוקי המתני' בתרומה שלא באה ליד כהן להכי ל\"ש למימר והא מדאגבי' קני' ול\"ק הא לצי\"ש לא אמרינן קים ליה בדרבה מניה דהא בפסחים נמי מוקי לה כרנב\"הק ואליבא דרנב\"הק פטור אף מלצי\"ש. ולפ\"ז מתורץ קושית יש מקשין דכ\"ז אנו מוקמינן מתניתין כרנב\"הק אבל אם הש\"ס הי' אומר דלהכי פטור במזיד משום מלקות דחמץ וע\"כ בתרומה שבא ליד כהן איירי דבשלא בא ליד כהן אינו חייב אלא לצי\"ש וזה אינו פוטר המלקות וקשיא מדאגבי' קני' והש\"ס קאי שם אליבא דרב אשי בכתובות דמאס באוקמתא בתחב לו חבירו לתוך פיו. ובזה מיושב הרמב\"ם בפי' המשניות שם דכ' דלכך פטור במזיד משום מלקות ודלא כאוקימתא של הש\"ס דמוקי המתני' כרנב\"הק דהר\"מ לדידן קאי דמסיק הכא הש\"ס בשתחב חבירו לתוך פיו וא\"כ י\"ל דמתני' טעמיה משום מלקות והמתני' איירי בתרומה שלא באה ליד כהן ואפ\"ה ל\"ק מדאגבי' קני' דאיירי בשתחב לו חבירו לתוך פיו ופטור משום דמלקות וממון באין כא'. ואשר אני חוזה להעיר עוד הנה הקשה מורי הגאון נר\"ו בחדושיו לפסחים שם אמאי לרנב\"הק האוכל הקדש של חמץ לא מעל הא הכא קושית הש\"ס בכתובות נצבת והא מדאגבי' קני' ותי' הש\"ס בתוחב חבירו לתוך פיו לא שייך דא\"כ חבירו מעל והוא לא מעל כדכתב הרמב\"ם פ\"ו מהל' מעילה הל' ג' עייש\"ה בדברי מורי נר\"ו. ונראה לי לומר דל\"ק דהנה כבר הרמותי ידי בקונטרס אחע\"א פ\"ח מהל' איסורי ביאה להקשות איך פטור איסורא דחמץ מתשלומין הא לא חל כלל איסור חמץ על איסור הקדש דהא אאחע\"א ושם הארכתי בביאור הדברים ולכן אומר אני דלק\"מ דהנה הראב\"ד פ\"ו מה' מעילה הל' ח' כתב דאם א' שאינו גזבר נוטל דבר של הקדש מיד כשנטל מועל ויוצא לחולין ועי' ש\"ה במ\"למ בהלכה ד' שמבאר שהריטב\"א סובר אם אחד מכוין לגזול ההקדש לגמרי מועל תיכף להוציא לחולין והא דאמרינן אין מועל אחר מועל דהיינו שלא נתכוין לגזול אלא שנתכוין להנות ואח\"כ רוצה להחזיר והתוס' בקידושין ובב\"מ יש להם שיטה אחרת וסוברין דבכל פעם אף אם מתכוין להנות בלבד יוצא לחולין והא דאמרינן אין מועל אחר מועל היינו בכה\"ג שהוא סובר שהוא שלו וא\"כ לא מתכוין לגזול ואינו מועל כלל עד שנהנה ממנו לפיכך אינו מועל אלא לפי טו\"הנ שבו ואינו יוצא לחולין אבל אם היה יודע שאינו שלו אלא הי' סבור שהוא של אחרים אף שלא כוון לגזול יוצא לחולין בזה ואין מועל אחר מועל עייש\"ה במ\"ל. עכ\"פ ודאי אם היה סובר שהוא של אחרים ונתכוין לגזול בין להריטב\"א בין לתוס' יוצא לחולין בגזל לבד אפילו לא נהנה ממנו עדיין וא\"כ לפ\"ז אם א' הי' נוטל דבר של הקדש תיכף ומיד אף בלא אכילה יצא לחולין ולא שייך שחייב על אכילה של הקדש כי אם שהי' סובר שהוא שלו לדעת התוס' ולדעת הריטב\"א כיון שאינו מתכוין לגזול אלא נטל ע\"מ להנות ממנו אינו מועל עד שנהנה ממנו אבל אם מתכוין תיכף לגזול כולה אף טרם שאכל מועל ויוצא לחולין אליבא דכל הדעות דוק היטב שם במ\"ל כי כן הדברים נכונים: ולפ\"ז י\"ל הכא דאיירי רנב\"הק כשהגביה ע\"מ לגזול והי' יודע שאינו שלו אלא שלא היה סובר שהוא של הקדש וא\"כ לפ\"ז ודאי מעל תיכף בשעת הגבהה ויצא לחולין ושוב פקע ממש קדושת הקדש כי יצא לחולין ולפ\"ז ל\"ק היאך יחול איסור חמץ על איסור הקדש דהא בשעה שאכל וחל איסור חמץ כבר פקע איסור הקדש דהרי איסור חמץ מתלי תלי וקאי פקע מניה איסור הקדש חל עליו איסור חמץ וא\"ת לפ\"ז ודאי קשה קושית רבינו נר\"ו הא משעת הגבהה חייב קרן וחומש ובשעה שאכל חייב כרת וא\"כ אמאי אמרינן קים ליה בדרבה מניה. הסכת ושמע הלא אמרינן בכתובות (ל\"א א) היכא דהגבהה צורך אכילה הוי כאלו באין כא' עייש\"ה בש\"ס ובתוס' ולפ\"ז הרי הכא ההגבהה צורך אכילה דאי לאו הגבהה לא הוי חייב כלל על אכילה דאם לא הגביהה ולא גזלה עד שאכל לא הוי חייב כלל על איסור חמץ דלא חל עליו ודוק היטב. ודע דזה דוקא להאי תירוצא שם דאם אמרינן דתליא אם הגבהה צורך אכילה וכמו עקירה צורך הנחה אבל אי אמרינן כתירוץ בתרא שם דתליא האי סברא אי בעי למיהדר דברינו ליתא דהא הכא נמי אי בעי למיהדר מצי הדר אלא די\"ל דר' יוחנן הכא סבר כתירוץ קמא שם ותי' בתר' שם ס\"ל כשאר אוקימתות הש\"ס הכא. הדרן לדידן דאמרתי דיש להעמיק בדבר על דברי רב ביבי בר אביי דאמר הגונב כיס בשבת והוציאו חייב דמתחייב בגניבה קודם שבא לידי איסור שבת דקשיא לן מאי אהני הא סוף כ\"ס גבי העדים שהעידו עליו נתחייבו משום עדות אחד ואי גבן אמרינן קלב\"מ ה\"נ גבי דידיה ואומר אני די\"ל דרב ביבי ב\"א איירי היכי שהוציאו בשוגג וחייב מיתת ב\"ד אף שוגגין פטורין כדתני בי חזקיה ולפ\"ז ל\"ק הא העדים עכ\"פ לא יתחייבו ממון משום דקלב\"מ דזה ל\"ק כלל הא העדים לא היו מחייבין אותו כלל מיתה דהא לא אתרי ביה ושוגג הי' וכך אמר רב ביבי ב\"א הגונב כיס בשבת והוציא מרשות לרשות חייב דכבר נתחייב בגניבה קודם שבא לידי איסור שבת מגרר ויוציא מגרר ויוציא פטור דהיינו שעל איסור שבת היה שוגג וא\"כ אם עושה בבת אחת פטור אבל כיון דכבר נתחייב בגניבה קודם שבא לידי איסור שבת חייב יען שלא באין כאחד גבי דידי' וגבי העדים בלא\"ה פטורין כיון ששוגג הי' ולא באו אלא לחייבו ממון ולא לחייבו מיתה ול\"ה עדות שאי אתה יכול להזימה ולא תקשה לפ\"ז א\"כ מאי פריך הש\"ס הכא בסוגיין על הברייתא דקתני טבח בשבת ולפ\"ז ר\"מ מחייב דמוקי לה בטובח ע\"י אחר לימא ה\"ט דר\"מ דאיירי בשוגג בשבת ולכן חייב כאשר הערנו יען שאיסור שבת בתחלת השחיטה וחיוב דו\"ה בסוף שחיטה ולא שייך תירוצנו לעיל מ\"מ פטור כיון דהוי עדות שאי אתה יכול להזימה זה ליתא כיון דעדים מעידין שהיה שוגג בשבת אמנם דבר זה מאפע דא\"כ קשיא מ\"ט דחכמים דפטרי ולא יכולין לתרץ משום דהוי מעשה שבת ואסור אי איירי בשוגג לית מאן דסובר מעשה שבת אסור וק\"ל:<br><b> ובהך </b> סברא סלקתי נמי השגת ידיד נפשי הרב החריף הגדול מוהר\"ר זלמן רודיש מק\"ק קראקא מה שהשיג על מורי הגאון נר\"ו שרוצה לצדד על קושיא הנ\"ל ור\"מ סובר חייבי מיתות שוגגין פטורין וא\"כ קשיא מאי הקשה הש\"ס הכא בסוגיין אמאי טבח בשבת חייב והא קלב\"מ דלמא איירי ששחט בשוגג ואולם מה שהשיג הרב מוהר\"ז נר\"ו דא\"כ קשיא מאי הקשה הש\"ס בסנהדרין (ע\"ג ב) ורמינהו אלו נערות שיש להך קנס כו' ופירש\"י אע\"ג דלא הציל בנפשיה מ\"מ כיון שניתן להצילו בנפשו הוי כח\"מ שוגגין דפטור והא בריש פ' אלו נערות מוקי ר\"י א\"ר להך מתני' כר\"מ דאמר נערה אין קטנה לא ואי ס\"ד ר\"מ א\"ל חייבי מיתות שוגגין חייבין א\"כ מאי הקשה לר\"מ ונכון דבר וע\"כ צריכין אנו לבוא לדברי מורי נר\"ו שהבאתי לעיל דמה שאמרי' דח\"כ פטור מקרן וחומש דמעילה היינו דוקא חייבי כריתות אליבא דרנב\"הק אבל לא ח\"מ ב\"ד כיון דהוי התשלומין לשמים וכמו שהארכנו לעיל בזה:<br><b> ואנכי </b> פירשתי בהך סברא של מורי הגאון נר\"ו דבר נכון בסוגיא דכריתות (י\"ד א) דאמרינן שם זאת אומרת עירוב והוצאה לשבת ואין עירוב והוצאה ליו\"הכ ממאי דלמא יש עירוב כו' וה\"ק אם היתה שבת חייב אף משום שבת וכן צריך לומר במסקנא דהא ר\"ע בדותא הוא ולכאורה יש לדקדק מאי אתא בזה לאשמועינן פשיטא דחייב אף משום שבת דהא איסור שבת ואיסור י\"הכ איסור בת אחת הוא ולדברי מורי נר\"ו יבוא על נכון דאתיא לאשמועינן דחייב אשם מעילה דאי משום איסור יו\"הכ לחודיה הא הוא דחייב דהא ר\"מ לא כרנב\"הק ס\"ל והוי אמרינן להכי חייב אשם מעילה ול\"ק קושית הרב שהביא מורי נר\"ו אמאי חייב אשם מעילה הא לית כאן קרן וחומש דלית ליה כרנב\"הק ואין חייבי כריתות פוטר כלל מתשלומין אבל אם הוציאו בשבת הו\"א דפטור משום אשם מעילה כקושית הרב שהביא מורי נר\"ו כיון דא\"ל לר\"מ דאין אדם מת ומשלם לכן נקט ר\"מ אם הי' שבת והוציאו בפיו לאשמועינן דאף משום שבת חייב כלומר אף משום שבת חייב אשם מעילות וכסברת מורי הגאון נר\"ו שהבאנו לעיל באריכות. ובלא\"ה אמרתי נמי לפרש דברי הש\"ס ולתרץ מאי אתיא המתני' לאשמועינן בזה דהנה ראיתי בקונטרס אחד כ\"י לידיד נפשי ורעי הרב המאור הגדול המובהק והמופלג צנא מלא ספרא כבוד מוהר\"ר אלעזר נר\"ו פלעקלש דמושדק וז\"ל הטהור המג\"א ר\"ס תקי\"ח תמה על הה\"מ שהמציא הבערה אע\"פ שאינה באוכלים כתיב בה ביום השבת בשבת הוא שאסור בי\"ט שרי ולכך אמרינן בה מתוך הא אמרינן פסחים (פ\"א א) דאסור לשרוף חמץ בפסח דרחמנא אמר ל\"ת כל מלאכה ומצינו להבערה שהיא אב מלאכה ש\"מ אע\"ג דלאו ל\"ת לא נאמר בי\"ט מ\"מ אסור מלאו ל\"ת כל מלאכה והדרא הקושיא למה אמרינן מתוך וא\"ל דזה דוקא למ\"ד הבערה לחלק יצאה אבל למ\"ד הבערה ללאו יצאה לא אסור לשיטת הריב\"א שם פסחים עייש\"ה במג\"א והקשיתי לשאול אמאי אמר ר\"י ביצה (י\"ב א) פוק תני לברא הבערה ובשול אינה משנה ואת\"ל משנה ב\"ש היא ולא אמר בקצור על הבערה אינו לוקה כלל דהבערת י\"ט אינו אסור לשיטת הריב\"א דאין שם מלאכה עליה וע\"כ די\"ל דברייתא אפילו כמ\"ד הלח\"י וא\"כ איך קאמר ואת\"ל משנה ב\"ש היא האי תנא דס\"ל הלח\"י ע\"כ ס\"ל דלא אמרינן מתוך גבי הבערה ואולם זה דוקא לדעת הריב\"א אבל לדעת רש\"י ותוס' כל זה ליתא והדבר צריך ישוב אבל זו גדלה התמי' בעיני הא ע\"כ הברייתא אתיא כמ\"ד הבערה לחלק יצאה מדנקט הברייתא לוקה חמש ולא נקטה המבשל ג\"ה בחלב בי\"ט שחל להיות בשבת ואכלו לוקה שש משום הבערה דשבת והבערה די\"ט ועכצ\"ל דהברייתא אתיא כמ\"ד הבערה לח\"י וא\"כ גבי שבת הוי לאו שניתן לאזהרת מיתת ב\"ד ואין לוקין עליו ועיין רש\"י פסחים (מ\"ז ב) בד\"ה ובכלאים דשבת לא אנס כו' עייש\"ה כ\"ז אי אמרינן הבערה לח\"י אבל אי אמרינן הבערה ללאו יצאה הדרא קושיא לתני שש גם משום הבערה דשבת וא\"כ ע\"כ הברייתא כמ\"ד הבערה לח\"י וא\"כ ק' אמאי אמר פוק תני לברא הא הברייתא אליבא דמ\"ד הבערה לח\"י ובודאי ל\"א מתוך. ורציתי לומר לכך לא נקטה הברייתא בי\"ט שחל להיות בשבת ולוקה שש גם משום הבערה די\"ל הברייתא ס\"ל כמאן דיליף ביומא (פ\"א א) עצם עצם ולדידיה כ' הלבוש וביארו הא\"ר בסי' רס\"א דילפינן תוספת שבת מק\"ו מי\"הכ דמה י\"הכ אינו אלא איסור כרת שבת דאיכא איסור מיתת ב\"ד לא כ\"ש וכתב הא\"ר לפ\"ז דוקא שבת תוספת דאורייתא אבל י\"ט דל\"ה אלא איסור לאו לא אמרינן דתוספת דאורייתא עייש\"ה בא\"ה. ולפ\"ז אין איסור י\"ט חל על איסור שבת דלא הוי בת אחת דאיסור שבת חל מבעוד יום וי\"ט אינו חל עד לילה ממש ולא הוי כאן לא איסור כולל ולא איסור מוסיף ואיך יחול שבת על י\"ט בקל על חמור. אמנם באמת זה ליתא דדעה זאת דחויה היא דאין חילוק בין שבת וי\"ט דאו כולם דאורייתא או כולם דרבנן ועיין בה\"ה פ\"א מהל' ש\"ע ה\"ל ובב\"י רס\"ד ופר\"ח והב\"ח והמג\"א שם ובשאר האחרונים. ואולם הקושיא מעיקרא ליתא דראיתי בריטב\"א מכות (כ\"א ב) וז\"ל וא\"ת וליתני התנא ג\"כ של נבלה ולילקי שש וי\"ל דלא פרכינן הכי לפוש לאוין אלא על משנתינו דקא תני יש כו' וכל דתני יש בא לרבוי לאוין עכ\"ל ודבריו אמתיים ואף כי תוס' פסחים לא ס\"ל כסברת הריטב\"א עכ\"ל הצריך לענינינו אף כי הרב נר\"ו האריך מאד וגם אנכי פלפלתי עמו אריכות בגוף הדברים אבל אין כאן מקומו ולא הבאתי הענין אלא כי למדתי ממנו סברא נאמנה דאם אמרינן תוספת שבת דאורייתא ותוספת י\"ט דרבנן א\"כ לא הוי בת אחת ואומר אני דלפ\"ז גם בי\"הכ ושבת יש למצוא סברא זו דהא ודאי הרמב\"ם והטור ס\"ל תוספת י\"הכ דאורייתא ותוספת שבת ותוספת י\"ט דרבנן ועיין בטור סי' רס\"א וסי' תר\"ח בב\"י שם ובב\"ח שם ובפר\"ח שם היטב ותולה הדבר בב' ברייתות ביומא (פ\"א א) דס\"ל להרמב\"ם דברייתות מחולקין המה וא\"כ לפ\"ז יש לחקור אי חל איסור שבת על איסור י\"הכ דהא לא הוי ב\"א ועיין רש\"י חולין (ק\"א ב) ואף דרש\"י סובר דשבת הוי חמור לגבי י\"הכ כיון די\"הכ בכרת ושבת במיתה מ\"מ יש לדון בדבר דהא יש לי\"הכ חומרא אחריתא היינו שאינו אסור בו ועיין בתוס' יבמות (ל\"ג ב) ובקונטרס אחע\"א אשר לי ת\"ל הארכתי מאד בזה ועיין בתשו' שאגת ארי' ואין פה המקום להאריך סוף כל סוף י\"ל דזה אתא ר\"מ לאשמועינן דאם הי' שבת והוציאו בפיו חייב אף משום שבת דהא לא חל שבת אי\"הכ דל\"ה ב\"א וק\"ל:"
+            ]
+        ],
+        [],
+        [
+            [
+                "<b>אסור </b>\n<b> (לגנוב) [לקנות] מן הגנב כו'.</b> הנה מסתמיות לשון רבינו והטור ז\"ל סי' שנ\"ו מוכח דאפי' בגניבה שקנה הגנב בשינוי אפ\"ה אסור מהטעם שכתב וכן כתב מוהרש\"ל פ' הגוזל בתרא סי' נ\"ז יע\"ש ואפשר שיצא לרבי' דין זה מההיא דפרק אז\"נ דע\"ג ע\"ב דרבינא הוה יהיב זוזי לבני אקרא כו' דמשמע דאע\"ג דקנינהו בשינוי דנעשה יין אפ\"ה קאמר והא ארעא לאו דידהו היא ע\"ש ומדברי המרדכי ר\"פ מרובה שהביא משם ר' האי נראה מבואר דפליגי על רבי' ועיין בהריב\"ש סי' רע\"ג ע\"ש ודו\"ק:"
+            ],
+            [],
+            [
+                "<b>נתיאשו </b>\n<b> הבעלים כו' קנה הלוקח כו'.</b> וכן הוא דעת הרמב\"ן ז\"ל כמ\"ש הטור סי' שנ\"ג וכתב עוד שר\"י כתב דקני לגמרי וא\"צ ליתן אפילו דמים והוא מדברי התוס' פרק מרובה דס\"ז ד\"ה אמר עולא ע\"ש וכתב מרן שכן נראה ממ\"ש בפ' הגוזל בתרא על משנה המכיר כליו וספריו ביד אחר והב\"ח כתב שכונת מרן ממ\"ש רש\"י שם באוקמתא דרב זביד ד\"ה ל\"ש וז\"ל וקני לגמרי ואפילו בדמים לא מיהדר מדכתב דקני לגמרי הך לישנא משמע דאפילו דמים אין צריך ליתן ע\"ש והדין עמו משום דאי מ\"ש מרן שכן נראה שהוא דעת רש\"י הוא ממ\"ש על משנה דהמכיר כליו דלפני יאוש קא מיירי לא מוכחא מידי דאפי' נימא דס\"ל כדעת רבינו ע\"כ לאוק' מתני' בלפני יאוש דאי לאחר יאוש דמים גרידא הוא דמחייב לאהדורי ואיך קתני במתני' ישבע כמה הוציא ויטול ומרן ז\"ל גופיה בסי' שנ\"ז תמה על הטור ז\"ל שכתב משם הראב\"ד דמתני' מיירי אפילו לאחר יאוש משום שגם הוא סובר כדעת רבינו דדמים בעי לאהדורי כיון דאיכא יאוש ושנוי רשות איך מחזיר הגניבה והוצרך לדחוק בדבריו כמו שיעויין שם ולבסוף כתב דלרבי' ודאי מתני' מיירי בלפני יאוש כמבואר מדבריו בפרק ה' מה' גזילה ומהתימה על הש\"ך ז\"ל בסימן הנזכר ס\"ק ו' שתמה על הב\"ח דמי הזקיקו להבין כך כונת הב\"י שהרי כונתו מבוארת מדכתב רש\"י ז\"ל במשנה דלפני יאוש מיירי משמע דס\"ל דאין צריך להחזיר הדמי' דאל\"כ הלא מצי מיירי לאחר יאוש ומ\"מ צריך להחזיר הדמים והם דברים תמוהים דאשתמיט מיני' דברי מרן דבסי' שנ\"ז שכתבנו גם מה שהקשה עוד שם על מרן ז\"ל דאפי' יהיה כדברי הב\"ח לא מוכחא מידי בדברי רש\"י ז\"ל דהתם מיירי בגנב שאינו מפורסם ובגנב שאינו מפורסם אפי' רבינו ז\"ל מודה שכשנתיאש אינו נותן לא חפץ ולא דמים מפני תקנת השוק לפי גירסת מרן ז\"ל וכן הקשה הרב גד\"ת דרפ\"ה ע\"ב וכתב דאולי דברי הרב היא כפי גי' המשובש' שנזדמנה להטור וכמו זר נחשב שמרן סמוך לזה העתיק דברי רבינו ז\"ל עפ\"י גירסתו וא\"כ איך אפשר שמ\"ש שכן נראה שהוא דעת רש\"י הוא עפ\"י גירסת הטור ולע\"ד אם נאמר כמ\"ש הרב\"ח שמ\"ש מרן וכן נראה דעת רש\"י הוא מאוקמתא דרב זביד דבריו ז\"ל נכונים בטעמם דאע\"ג דהתם מיירי בסתם גנב שאינו מפורסם ולדעת רבי' אינו חייב ליתן לא חפץ ולא דמים מפני תקנת השוק היינו לפום מאי דמסיק התם בגמרא דאפילו הוכר הגנב עשו בו תק\"ה אמנם לפום אוקמתא דרב זביד דבעי למימר דהיכא דלא אתיאשו בעלים דכ\"ע אית להו דר\"ח והדין עם השני א\"כ ע\"כ דס\"ל דדוקא היכא דלא הוכר הגנב הוא דעשו תק\"ה אבל היכא דהוכר הגנב עליו להחזיר אחריו כמ\"ש רש\"י ז\"ל לעיל ד\"ה דרב חסדא ע\"כ ביאוש ושנוי רשות והוכר הגנב לדעת רבינו חייב להחזיר הדמים כיון דליכא תק\"ה הו\"ל כגנב מפורסם לפי האמת דחייב להחזיר את הדמים ואם כן רש\"י ז\"ל דקאי על אוקמתא דר\"ז דבהוכר הגנב לא עשו תק\"ה איך כתב דקני לגמרי דמשמע דאפילו דמים אינו חייב להחזיר כנ\"ל ודו\"ק: ודע שבגנב שאינו מפורסם דאינו חייב להחזיר הדמים משום תק\"ה לדעת רבינו כתבו הד\"מ והסמ\"ע והב\"ח דצריך להחזיר דמי יתרון שווייו יותר מדמי לקיחתו דכיון דמחזיר לו הדמים ומנכה מה שנתן בעד החפץ דהשתא לא יפסיד הלוקח ליכא תק\"ה וזהו לפי גירסת הטור ז\"ל בדברי רבינו אמנם לפי גירסתנו משמע דאינו חייב להחזיר לו כלום וכן העלה הש\"ך סימן הנז' סק\"ה והכריח כן מההיא דגרסינן בפרק חזקת הבתים דמ\"ד ע\"א אברייתא דקתני מכר לו פרה או טלית מעיד לו עליה דקאמר רב ששת דה\"ק מכר לו הגזלן פרה כו' הנגזל מעיד לו עליה דקנינהו לוקח ביאוש ושנוי רשות ופסקו בפ' ט\"ו מהלכות עדות ואם איתא דעכ\"פ צריך להחזיר לו המותר אין לך נוגע בעדות גדולה מזו ועיין בב\"ח סי' שס\"א שהוקשה לו כן לפי שיטתו ותי' דההיא דפרק חזקת מיירי בלוקח שקנה הפרה והטלית בדמי שויה ובגזלן שאינו מפורסם דעשו תק\"ה אמנם אה\"נ דאי לקח בפחות משויה א\"נ שנתנו לו במתנה דאז משלם כל החפץ אז אינו מעיד לו עליה משום דהו\"ל נוגע בעדות עכ\"ד יע\"ש ולדעתי אכתי קשה טובא לשיטת רבינו ז\"ל מהא דפריך התם בתר הכי ולוקמא ביורש הניחא למ\"ד רשות יורש לאו כרשות לוקח דמי אלא למ\"ד רשות יורש כרשות לוקח דמי מאי איכא למימר והשתא מאי קשיא ליה הא אפילו דנימא דרשות יורש כרשות לוקח לא מהני אלא לענין דא\"צ להחזיר הגניבה עצמה אמנם מ\"מ דמים מיהא מחייב לאהדורי דביורש ליכא משום תקנת השוק כיון דלא מפסיד מידי דהו\"ל כמקבל מתנה שכתב הב\"ח דחייב לשלם דמים משום דכיון דלא מפסיד מידי ליכא תקנת השוק וכמ\"ש הרשב\"א ז\"ל הביאו מרן הב\"י סי' שנ\"ו ואף שמרן כתב שדעת הרא\"ש ז\"ל דאף במתנה עשו בו תק\"ה אע\"ג דלא מפסיד מידי וא\"כ איכא למימר דה\"ה ביורש וס\"ל לרבינו כדעת הרא\"ש ז\"ל הא ליתא שכבר העלה הש\"ך ז\"ל סי' שנ\"ו סק\"ד דהרשב\"א והרא\"ש לא פליגי כלל וההיא דהרא\"ש אין ענינו כאן ושכן כתב הב\"ח ז\"ל עי\"ש וכן העלה הרב גד\"ת דף רפ\"ו ומוהרימ\"ט חי\"ד סי' נ\"ד ותו דאפילו נימא דהרא\"ש ס\"ל דאפילו במתנה עשו בו תק\"ה מ\"מ לדעת רבי' ז\"ל כפי מ\"ש הב\"ח והד\"מ והסמ\"ע דחייב לשלם דמי שוויי יותר מדמי לקיחתו ע\"כ היינו משום דכיון דלא מפסיד מידי לא עשו בו תק\"ה ואם כן אם איתא דלדעת רבינו ז\"ל אפילו במתנה עשו בו תק\"ה אם כן אמאי משלם דמי שווייו יותר על לקיחתו הא הוה ליה ההיא טופיינא דאית ביה מתנה בעלמא ובמתנה הרי עשו בו תקנת השוק ומהתימה על הדרישה שכתב בסי' שס\"ט דבמתנה אי ס\"ל לרבי' כדעת הרשב\"א צריך ליתן כל דמי שווייו ואי ס\"ל כהרא\"ש גם במתנה הרי הוא שלו לגמרי והוא דבר תימה דלפי מה שהעל' הוא ז\"ל דבלוקח פחות משווייו חייב לשלם היתרון לדעת רבינו הא הוה ליה ההוא פורתא מתנה בעלמא וכי גרע מהיכא דנתן לו כל החפץ במתנה דחייב לשלם דמי שווייו ויש לדחות ועוד אני אומר דאפילו תימה שלדעת הרא\"ש אף במתנה עשו בו תק\"ה ביורש אפילו הרא\"ש מודה משום דדוקא במקבל מתנה הרי הוא כמכר משום דאי לאו דעביד ליה נייח נפשיה לא הוה יהיב לי' אבל בירושה דממילא לא ויש קצת סומך לדבר מההיא דר\"פ הגוזל בתרא דפריך תלמודא לרמב\"ח דס\"ל רשות יורש כרשות לוקח דמי מברייתא דקתני הניח לפניהם גזילה קיימת חייבים לשלם ומוקי לה בלפני יאוש כ\"כ הש\"ך סימן קל\"ג ס\"ק י\"א יע\"ש וכן מבואר בהדייא מדברי הטור ז\"ל ומרן בש\"ע דבסימן ס' כתבו דהאידנא נהגו שאין ב\"ח גובה מלוקח ומקבל מתנה ואלו בסי' ק\"ו פסקו דהאידנא ב\"ח גובה ממטלטלי דיתמי ע\"ש ופשוט וכיון שכן הדק\"ל דמאי פריך בגמ' ולוקמא ביורש וכן קשה מההיא דר\"פ הגוזל בתרא דקאמר רמב\"ח אמתני' דאם הניח לפניהם פטורים מלשלם זאת אומרת רשות יורש כרשות לוקח דמי והשתא לדעת רבינו אפילו נמי דכרשות לוקח דמי היכי קתני במתני' ופטורים מלשלם ולומר דפטורים מלשלם הכלי הוא דקאמר אבל דמים חייב לשלם זה ודאי דבר רחוק שהרי אהגוזל ומאכיל דקתני ברישא קאי תו דא\"כ פטורים מלהחזיר הו\"ל למימר לא פטורים מלשלם דמשמע אפילו דמים ותו שהרי בברייתא דקתני הניח להם אביהם מעות של רבית אין חייבים להחזיר קאמר רמב\"ח זאת אומרת רשות יורש כרשות לוקח דמי ולדעת רבי' כי נמי הוי כרשות לוקח מ\"מ דמים מיהא מחייב והיכי קתני ברייתא דאין חייבים ותו יש לחקור דכיון דפשטא דמילתא משמע דיאוש ושנוי רשות קני לגמרי מי הכריחו לרבי' ז\"ל לומר דדמים בעי לשלומי ולהוציא הדברים מפשטן ולכן נראה לי שרבינו ז\"ל הוציא דין זה ממ\"ש בפ' הגוזל דקי\"ד אמתני' דנטלו מוכסים חמורו ונתנו לו חמור אחר הרי אלו שלו קאמר בגמ' תנא אם נטל מחזיר לבעלים הראשונים קא סבר יאוש כדי לא קני ומעיקרא באיסורא אתא לו ובהך סוגי' רבו הפי' רש\"י ובעל המאור והתוס' בפ\"מ עש\"ב ורבינו ז\"ל מפרש כי היכי דלא תקשי מתני' אברייתא דמתני' דקאמר הרי אלו שלו הוא לענין כסות וחמור וברייתא דקתני מחזיר הדמים קאמר משום דאע\"ג דאיכא יאוש ושינוי רשות דמים מיהא בעי לאהדורי וכן כתבו התוס' במרוב' דס\"ז ד\"ה אמר עולא בסוף דבריהם ולרבא דאמר יאוש כדי קני ברייתא דקתני מחזיר לבעלים הראשונים מחזיר הדמים קאמר ע\"ש ואע\"ג דבגנב שאינו מפורסם לכ\"ע עשו בו תק\"ה ואפי' דמים לא מחייב איכא למימר דברייתא דינא קאמר ונ\"מ היכא דהוי גנב מפורסם וא\"נ כיון דסתם מוכס גזלן הוא וכדקתני במתני' אין פורטין הו\"ל כגנב מפורסם וא\"נ אפי' נימא דהו\"ל גנב שאינו מפורסם מחזיר דמי שוייו יותר על דמי לקיחתו קאמר וס\"ל לרבינו דה\"ט דכיון דיאוש ושינוי רשות לא קני אלא לענין גוף הגניבה משום הכי מחזיר דמי שווייו כיון דלא מפסיד מידי אמנם אי יאוש ושינוי רשות קני לגמרי אינו מחויב להחזיר דמי שווייו כלל וקאמר עלה בגמ' קסבר יאוש כדי לא קני ומעיקרא באיסור אתא לידיה כלומר דהא דקתני חייב להחזיר הדמים היינו משום דס\"ל יאוש כדי לא קני וכיון שכן כשהוא ביד הגזלן הוא מחויב לאהדורי לחפצא נמצא כשבא לידי לוקח באיסור גזל בא לידו אמנם אי ס\"ל דיאוש כדי קני אפי' דמים לא מחייב לאהדורי משום דבשעה שלקחו בהתירא אתא לידי' שהרי קנאו הגזלן אחר ביאוש ואינו חייב אלא דמים ומשום הכי אין הלוקח חייב לשלם חוב הגזלן מידי דהוי אב\"ח דעלמא דלא מחייב הלוקח מטלטלין מן הלוה וא\"כ כפי האמור הנה מקום ליישב ההוא דר\"פ הגוזל ומאכיל דקאמר רמב\"ח זאת אומרת כו' דאיכא למימר דרמב\"ח ס\"ל כרב דאמר במרובה דיאוש כדי קני מש\"ה קתני במתני' דאם הניח לפניהם פטורים משום דרשות יורש כרשות לוקח דמי ומה שפסק רבינו דדמים מחייב לאהדורי היינו משום דקי\"ל כמ\"ד יאוש כדי לא קני כמ\"ש ה\"ה והלח\"מ פ\"ב מה' גזילה ודלא כמוהרש\"ל שכתב דרבינו סובר דיאוש כדי קני דליתיה וכבר כתבתי בזה במקום אחר וכן נמי הא דפריך בפרק חזקת ולוקמא ביורש לא פריך אלא למ\"ד יאוש כדי קני אמאי לא תני לה ביורש ואע\"ג דר' ששת הוא דמוקי לה התם הכי ור' ששת גופי' ס\"ל במרוב' דס\"ח ע\"א יאוש כדי לא קני מ\"מ למאן דס\"ל דיאוש כדי קני פריך דהיכי מתוקמא ברייתא דכרב ששת לא מצי מתוקמא דא\"כ ליתני יורש דה\"נ פריך למ\"ד אי רשות יורש כרשות לוקח אע\"ג דאיכא למימר דרב ששת לא ס\"ל הכי אלא ודאי תלמודא לאו לרב ששת קא פריך אלא לההוא מ\"ד פריך דהיכי מתוקמא ברייתא כדכתיבנא וכי קאמר תלמודא הניחא למ\"ד רשות יורש כו' לא הוי מצי למימר ולמ\"ד כרשות לוקח דמי הניח' אי ס\"ל יאוש כדי לא קני משום דמאן דס\"ל כרשות לוקח דמי ס\"ל דיאוש כדי קני דאי לא היכי קתני במתניתין פטורים מלשלם וכדכתיבנא ודוק ובהא ניחא לי מה שיש להקשות לשיטת רבינו מההיא דרב זביד דמוקי פלוגתא דרב ור\"י בנתיאשו הבעלים ביד לוקח ובהא פליגי מ\"ס שינוי רשות ואח\"כ יאוש לא קני ומ\"ס ל\"ש ולפי דעתו ז\"ל דיאוש ושינוי רשות חייב להחזיר הדמים א\"כ היכי קאמר רב הדין עם הראשון ולא עם השני הא ההוא דינא דאית ליה עם הראשון דהיינו ליקח הדמים ההוא גופי' אית ליה עם הב' ואע\"ג דשינוי רשות ואח\"כ יאוש קני דמי' בעי לאהדורי ורב ור\"י לא פליגי אלא לענין חזרת הכלי והכי הו\"ל למימר רב אמר אינו חייב להחזיר הגניבה ור\"י אמר חייב להחזיר אמנם כפי מ\"ש ניחא דכיון דרב ס\"ל יאוש כדי קני מש\"ה קאמר הדין עם הראשון ולא עם הב' וכפי זה אין ראיה ממ\"ש רש\"י דס\"ל כדעת ר\"י כמ\"ש מרן משום דרש\"י קאי התם אליבא דרב ולרב ודאי דקני לגמרי כדכתיבנא:<br><b> ושוב </b> התבוננתי בדבר וראיתי שמ\"ש ליישב לההיא דרמב\"ח דס\"ל דיאוש כדי קני ומשום הכי קתני במתניתין דפטורים מלשלם לגמרי ואפי' דמים ליתא דאי ס\"ל דיאוש כדי קני א\"כ מנ\"ל דרשות יורש כרשות לוקח אפי' נימא דלאו כרשות לוקח אפי' הכי קתני מתני' דפטורים מלשלם משום דכיון דקנינהו גזלן ביאוש ואינו חייב לשלם אלא דמים משום הכי פטורים דמטלטלי דיתמי לא משתעבדי לב\"ח וכן מבואר מדברי התוס' שם בד\"ה ר\"ח שהקשו לרב דס\"ל יאוש כדי קני וסבר נמי כר\"ח וע\"כ צריך לאוקמא נמי לאחר יאוש א\"כ כי אין גזילה קיימת אמאי חייבים לשלם אע\"ג דלר\"ח רשות יורש לאו כרשות לוקח וכ\"כ התו' במרוב' דס\"ז ד\"ה רבא דמדקאמר רבא רשות יורש לאו כרשות לוקח משמע דס\"ל דיאוש כדי לא קני וכן נראה מדברי רש\"י ז\"ל בד\"ה רשות יורש שכתב דאי ביאוש כדי לא קני מדלא קתני פיטורה באבוהון ואמאי לא קאמר דאי משום יאוש כדי היכי קתני דפטור מלשלם דמים הא ביאוש כדי לא קני אלא חפצא גרידא עיין בס' פרחי כהונ' שהוק' לו כן ולק\"מ דכיון דקנינהו אבוהון לחפצא ואינו חייב לשלם אלא דמים מש\"ה לא מחייבי לשלם חוב אבוהון ושמא נאמר לדעת רבינו ז\"ל דאע\"ג דיאוש כדי קני לחפצא הקנין מתלא תלי וקאי עד שישלם דמיו ואם אינו רוצה לשלם דמים מחייב לאהדורי חפצא ועיין בטור א\"ח סימן תרל\"ט והלכך אי משום יאוש כדי גרידא כיון שאבוהון לא שילם דמיו והיורשים ג\"כ אינם רוצים לשלם לא קני להו חפצ' ולאו מטלטלי דיתמי מיקרו אלא מטלטלי דנגזל אבל אי רשות יורש כרשות לוקח דמי ניחא דכיון דאבוהון לא הוה מחייב אלא דמים קנינהו יורשים ביאוש ושינוי רשות ודוק: עוד כתב מרן משם הריטב\"א וז\"ל והראב\"ד כתב דאע\"ג דיאוש ושינוי רשות קני דמים מיהא בעי לאהדורי דבאיסורא אתא לידי' כו' ואע\"פ שכתב הרב שזה עיקר עדיין צריכ' למוד כו' דבכול' גמ' משמע דקני קנין הגוף דאי לא הא דא\"ל ר\"ה להנהו אונכרי כי זבינתו אסא כו' מאי אהני דהא מ\"מ האי אסא לא מיקני להו קנין הגוף דהא אינ' אלא כעין משכון כו' ואנן בעינן לכם ע\"ש וראיתי להרב גד\"ת דרפ\"ה שהקשה על דברי הרשב\"א הללו במ\"ש דבכול' גמ' משמע דקני קנין הגוף דודאי הכי הוא דכל יאוש ושינוי רשות דאיתא בגמרא הוא דקני קנין הגוף ואינו צריך להחזיר לבעלים וגם הראב\"ד הכי ס\"ל כדעת רבינו אלא דס\"ל דאע\"ג דגוף הדבר נקנה לו מ\"מ צריך שיתן דמים לבעלים ונתינת דמים אינה מפקעת קנין הגוף על זה וההיא דאסא נמי לא הבנותי מאי קאמר דמאן דכר שמיה דמשכון הכא דהא לא שייך אלא בשלא נתיאש דהא צריך הלוקח להחזיר גוף הדבר והבעל יחזיר לו דמי מקחו משום תק\"ה אבל בהנהו אונכרי דאיכא יאוש ושינוי רשות אפי' יבואו היורשים וירצו לסלקן בדמים לא בעי לאהדורי אבל אה\"נ דהלוקחים חייבי' דמים לבעלים דשפיר מקריא לכם כיון דקנינהו קנין הגוף ע\"כ דבריו ע\"ש ועיין בהרב כנה\"ג בהגהת ב\"י אות מ\"ה שתי' בזה שכפי דבריו קשה דא\"כ מאי פריך התם ולקנינהו בשינוי מעש' הא יאוש ושינוי מעש' לכ\"ע דמים מחייב לאהדורי כמ\"ש הטור וא\"כ לא מקרי לכם לדעת הרב ז\"ל והנה כל זה הוקש' לו להרב גד\"ת ז\"ל מפני שחשב שמ\"ש הרשב\"א משם הראב\"ד הוא הראב\"ד המשיג על רבינו ז\"ל מש\"ה הוקש' לו ז\"ל שהרי לדעת הראב\"ד קני להו קנין הגוף כמ\"ש הטור בסימן שנ\"ז משמו ואנכי מצאתי דברי הרשב\"א הללו בשיטת כ\"י כתבו שם דברים אלו משם הראב\"ד ומתוך דבריו מבואר דס\"ל דיאוש ושינוי רשות לא קני ליה אלא לענין דחייבים הבעלים ליתן דמים ללוקח ומיהו בדמים מחייב להחזירו שכתב וז\"ל והרב אב\"ד פי' דכי קתני מתני' הרי אלו שלו דלא מפק' מיניה בעלים בלא כלום קאמר משום דקני ליה ביאוש ושינוי רשות אבל בדמים מיהא מבעי להו לאהדורי משום דבאיסורא אתא לידיה דיאוש כדי לא קני וכן הדין לכל גזילה וגניבה הנמכרת והיינו דקאמר ברייתא ומחזיר לבעלים הראשונים כאלו אמר הרי אלו שלו אבל מחזיר הוא לבעלים ע\"כ וא\"כ דברי הרשב\"א ז\"ל מבוארים היטב ומ\"מ מה שהקשה הרשב\"א מההיא דהנהו אונכרי איכא למימר דר\"ה ס\"ל דיאוש כדי קני כא\"נ שכתב רש\"י ז\"ל שם ד\"ה וקרקע ומבואר מדברי הרב אב\"ד שלא כתב כן אלא למאן דס\"ל יאוש כדי ל\"ק וכמ\"ש בגמ' מ\"ט קסבר יאוש כדי ל\"ק משמע דלמאן דס\"ל יאוש כדי קני לא מחייב לאהדורי לחפצא בדמים וכא\"ד שאמרו שם בגמ' מיהו ההיא דפרק חזקת ק\"ט דא\"כ היכי קתני ברייתא מכר לו פרה הנגזל מעיד לו עליה משום דהו\"ל יאוש ושינוי רשות אכתי ניחוש דשמא הנגזל רוצה להעמידה בידו כי היכי דלמחר יקחנו מידו בדמי לקיחתו דהתם רב ששת הוא דמוקי לה הכי ואיהו ס\"ל דיאוש כדי לא קני ושמא התם מיירי בשלקחה בדמי שוייה כמ\"ש הב\"ח וס\"ל להרב אב\"ד דמשום הכי לא מפסלי לעדות דמה לי הם מה לי דמיהם ודוק. ודע שלדעת רבינו דס\"ל דשינוי רשות ואח\"כ יאוש קנה הקשה הרב ש\"ך ז\"ל סימן שנ\"ג סק\"ד וז\"ל שהרי קי\"ל כאביי דאמר יאוש שלא מדעת לא הוי יאוש ובפרק אלו מציאות דכ\"ב מוכח בהדיא דלפ\"ז לא מהני יאוש אלא א\"כ ידוע שנתייאשו הבעלים קודם לכן דפריך התם לאביי מברייתא דקתני הגנב שנטל מזה ונתן לזה מה שנטל נטל ומה שנתן נתן בשלמא גזלן דקא חזי ליה ומתיאש אלא גנב מי קא חזי ליה דמתיאש תרגמא ר\"פ בליסטים מזויין ואפשר שהרמב\"ם מחלק בין מכר למתנה אבל אין נ\"ל לחלק דהא קי\"ל רשות מקבל מתנה כרשות לוקח דמי עכ\"ד והנה מ\"ש שרבינו ז\"ל מחלק בין מכר למתנה כלומר דבמתנה בעינן יאוש ואח\"כ שינוי רשות לא ידעתי איך אשתמיט מניה מ\"ש רבינו בפ\"ג מה' גזלה דין ג' דשם כתב בהדיא דאפילו במתנה לא בעינן יאוש תחלה ופסקו מרן בש\"ע ולעיקר קו' נראה דתלמודא הכי פריך דמדקתני בברייתא גנב שנטל מזה ונתן לזה משמע דתיכף כשנטלו מזה נתנו לזה ואע\"ג דאכתי לא ידעו הבעלים בגניבתו ועיין באסיפת זקנים וא\"כ נהי דקי\"ל דשינוי רשות ואח\"כ יאוש קנה ואינו חייב להחזיר היינו דוקא לאחר שנתיאשו הבעלים וידעו בגניבתו אמנם כל זמן שלא נתייאשו או שלא ידעו בגניבתו מחייב לאהדורי אלא דאי עבר ולא החזיר ולבתר הכי נתיאשו הוא דאמרינן דקנאו וא\"כ פריך שפיר דאי אמרת דיאוש שלא מדעת לא הוי יאוש איך קתני בברייתא מה שנתן נתן דמשמע דמשעה שנתנו לו הרי אלו שלו דומיא דאינך ואע\"ג דאכתי לא ידעו הבעלים בגנבתו דאי לא הו\"ל לברייתא למימר הגנב שנטל כו' ה\"ז חייב להחזיר לו מיד ואם לא החזירו וידעו הבעלים בגנבתו הרי אלו שלו אמנם אי יאוש של\"מ הוי יאוש ניחא ברייתא דמש\"ה קתני מה שנתן נתן ואינו חייב להחזיר לו אע\"ג דאכתי לא ידעו הבעלים בגניבתו כיון דלכי ידעו מתיאשי מההיא שעתא נמצא כאלו בא לידו אחר שנתייאשו ובהיתר' אתא לידיה כנ\"ל:"
+            ],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>ב\"ה </b>\n<b> שאינו עשוי למכור את כליו כו' או שהי' עשוי למכור את כליו והיו כליו מדברים העשוי' כו'.</b> כתב ה\"ה פי' והוא טוען שנגנבו ממנו ויצא לו שם גניבה כו' וכ\"כ רבינו פ\"ח מה' טוען ונטען דין ה' בפי' יע\"ש ויש לתמוה על הטור ז\"ל בסי' שנ\"ט שהבין מדבריו דאפי' לא יצא לו שם גניבה נאמן שכתב וז\"ל וכתב עוד שאם הן דברים העשוים כו' אפי' לא יצא לו שם גניבה בעיר נאמן ול\"נ לא\"א הרא\"ש ז\"ל דכיון שהוא טוען שנגנבו איתרע ליה חזקה דדברים העשוים להשאיל שהרי טוען שנגנבו לו ולא יצאו מתחת ידו בשכירות עכ\"ל והוא תימא איך נעלם מהטור ז\"ל דברי רבינו מהלכות טוען ונטען דמשם באר\"ה שדעת רבינו דבעי' דיצא לו שם גניבה וכן הק' הרב לח\"מ ז\"ל שם עוד הקשה מוהרש\"ל ז\"ל בס' יש\"ש פ' הגוזל בתרא סי' ל' במ\"ש הטור ול\"נ לא\"א הרא\"ש ז\"ל כו' וכתב מרן ז\"ל שהוא מדברי הרא\"ש ז\"ל בפרק כל הנשבעין שכתב שיש שהיו רוצים לדקדק מדקאמר מעיקרא כו' וליתי להאי דיוקא דכיון שאמר גנובים איתרע ליה חזקתן ובמיגו דשאלה ושכירות לא מחזקינן אינשי בגנבי ע\"כ דע\"כ לא כתב הרא\"ש ז\"ל אלא כשהוא טוען גנבת אותן ממני דאז אמרינן אחזוקי אינשי בגנבי לא מחזקינן אבל כשאומר נגנבו ממני בהא מודה הרא\"ש ז\"ל דאמרינן מיגו וכן כתב הרא\"ש ז\"ל שם בהדי' סמוך ונרא' גבי ספרא דאגדתא וז\"ל פרש\"י משם רבו דוקא ספרא דאגדתא כו' אבל שאר ספרים אינן עשויין להשאיל ולהשכיר ופי' כן כי היכי דלא תקשי לי' מהא דאמרי' המכיר כליו וספריו ביד אחר אם יצא לו שם גניבה כו' ומסיק שבאו בני אדם ולנו בתוך ביתו כו' והשתא אמאי בעי כולי האי ניהמניה במיגו דאי בעי אמר שאולין ולא שייך למימר בהא אחזוקי אינשי שהרי אינו אומר שהוא גנבן אלא נגנבו ממני כו' לכך נדחק רש\"י ז\"ל לפרש דספרים אינם עשויים להשאיל ע\"כ וראיתי להרב ש\"ך ז\"ל סק\"ב שרצה לתרץ לכל זה ולומר דרבינו לא מיירי כלל במיגו שהרי לא הזכיר שם מיגו ומ\"ש רבינו או שהי' עשוי כו' והיו מדברים העשוים כו' קאי איצא לו שם גניבה וכמ\"ש ה\"ה ז\"ל וס\"ל לרבינו ז\"ל דלעולם אין מוציאין מידו אלא בדאיכא תרתי לטיבות' או שהב\"ה אינו עשוי למכור כלל ויצא לו שם גניבה או שהי' עשוי למכור כליו והי' מדברים העשוים להשאיל ויצא לו שם גניבה ואז נאמן אפי' היכא דליכא מיגו כגון דליכא עדים וראה דאז אי הוה טעין לקוחין הן נאמן במיגו דהחזרתי אפ\"ה כיון דאיכא תרתי לטיבותא מוציאין מידו וכן נמי בדברים שאינן עשוים להשאיל וב\"ה אינו עשוי למכור כליו אע\"פ שלא יצא לו שם גניבה נאמן כיון דאיכא תרתי לטיבותא ומ\"ש רבינו בפ\"ח מה' טוען דבלא יצא לו שם גניבה אינו נאמן מיירי בעשוי למכור (וכ\"כ הרב ל\"מ ז\"ל שם בדין ו' יע\"ש) ומ\"ש הטור בדעת הרמב\"ם דאפי' לא יצא לו שם גניבה חד מתרי נקט ולא בא אלא לומר דלהרמב\"ם איכא מעליותא בכלים העשוים להשאיל אפי' ליכא מיגו והשתא קאמר הטור ול\"נ לא\"א הרא\"ש ז\"ל דבהרא\"ש מוכח להדיא דהיכא דלית לי' מיגו לא נפקא מינה בדברים העשוים להשאיל ולא הוצרך לבאר הטור כאן דבאית לי' מיגו נאמן לטעון גנובים במיגו דשאלה גם להרא\"ש משום דבכל הסי' מיירי אפי' היכא דליכא עדי ראיה וכמ\"ש למעלה כו' היכא דאיכא מיגו נאמן לומר גנובים במיגו דשאלה עכ\"ת תי' ז\"ל. והנה מלבד מה שיש מהדוחק בדרך זה שהטור ז\"ל השמיט דין יצא לו שם גניבה מפורש בדברי רבי' ונקט מה שאינו מפורש בהדי' בדבריו עוד אני תמיה עליו שהרי ממ\"ש הטור ז\"ל בסי' קל\"ג מבואר בהדיא מדבריו דבטוען גנובין הן אינו נאמן אפי' במיגו שכתב וז\"ל והא דאמרינן בדברים העשוי' להשאיל ולהשכיר נאמן המערער דוקא כשטוען השאלתיו או השכרתיו לו אבל אם טוען גנובים הן ממני אינו נאמן אלא א\"כ יצא לו שם גניבה כאשר יתבאר בה' גניבה עכ\"ל הרי מבואר מדבריו דאפי' במיגו אינו נאמן שהרי ע\"כ מ\"ש דכשאומר השאלתיו או השכרתיו לך דנאמן המערער היינו בדאיכא עדי ראיה דאי ליכא עדי ראיה אפי' בטוען השכרתיו לך אינו נאמן המערער אלא הלוקח במיגו דהחזרתיו וכמ\"ש בסי' צ' וכ\"כ בסי' הנזכר יע\"ש ואהא כתב דבטוען גנובים הם אינו נאמן אע\"ג דאיכא עדי ראיה ואיכא מיגו ואין לומר דמ\"ש אבל אם טוען גנובים הם ממני אינו נאמן מיירי בשטוען שהוא גנבם דאז אפי' במיגו אינו נאמן משום דאחזוקי אינשי ברשיעי היא דא\"כ איך כתב אא\"כ יצא לו שם גניבה כאשר יתבאר בה' גניבה הרי בה' גניבה לא נתבאר מזה כלום אלא בטוען גנובים הם וליכא מיגו אמנם כשטוען שהוא גנבם שאינו נאמן אפי' בדליכא מיגו מזה לא נתבאר שם אלא בסי' צ' ומוכח שם מדבריו דאפי' יצא לו שם גניבה אינו נאמן אא\"כ הוחזק היוצא בגנב וכן מוכח ג\"כ מדכתב והא דאמרינן בדברים העשוים כו' דוקא בשטוען השאלתי לך ואם איתא לישמועי' רבותא אפי' בטוען נגנבו ממני וכן מוכח ג\"כ ממה שהשיג בסמוך אמ\"ש רבינו בפ\"ח מה' טוען כתב בס\"ד וז\"ל א\"כ מה יועיל המחזיק שטען ואפילו מכרו לו כיון שהמערער טוען שהשאילם לאחד משמע דדוקא בהא הוא דהשיג על רבינו ז\"ל אבל בטוען גנובים הם ממני שכתב רבינו ז\"ל לעיל מיניה בדין ה' לא השיג עליו משמע שהודה לו ולכן הנראה לי לתרץ דס\"ל להטור ז\"ל דמ\"ש הרא\"ש דכשטוען שנגנבו כליו דנאמן במיגו דשאלה כיון שאינו טוען שהוא גנבם לא כ\"כ אלא לומר דאמאי בעינן כולי האי ותסגי ליה ביצא לו שם גניבה משום דמשמע לי' דתלמודא התם כי אוקמא למתני' בשבאו בני אדם ולנו בתוך ביתו אספרים נמי קאי ודחיקא ליה מילתא לומר דספרים דקתני מתני' לצדדין קתני לה ומש\"ה ק\"ל דאמאי בעי כולי האי אמנם בשלא יצא לו שם גניבה מודה הרא\"ש דאינו נאמן במיגו ולאו משום טעמא דאחזוקי אינשי ברשיעי אלא משום דהו\"ל מיגו להוציא וכבר הרא\"ש ז\"ל בפרק חזקת דנ\"ב ע\"ב גבי ההיא דהלכתא כותיה דרבה בארעא הסכים לפי' ריב\"ם ז\"ל דמיגו להוציא לא אמרי' אלא ודאי דביצא לו שם גניבה דוקא הוא דק\"ל להרא\"ש דאמאי בעינן כולי האי דכיון דיצא לו שם גניבה הא איכא ידים מוכיחות לדבר והו\"ל כחזקה דאמרינן דהיכא דחזקה מסייע ליה אמרי' מיגו להוציא כמ\"ש הרב התם הביאו מרן הב\"י סימן ס\"ז מחודש י\"א יע\"ש ואף שהתו' ז\"ל בפרק המקבל דף קט\"ו הוקשה להו קו' הלזו אמתני' גופא דאמאי בעינן שיצא לו שם גניבה איכא למימר דהתוס' דפרק המקבל בקו' לא הוה ס\"ל כתי' ריב\"ם וכשתי' משם הר\"ד דמיגו להוציא לא אמרינן כפי' ריב\"ם הוק' להו לרבה דס\"ל דמיגו להוציא אמרינן מה יענה להך מתני' ולהרא\"ש ז\"ל אה\"נ דלרבה דס\"ל התם דאמרינן מיגו להוציא הוה ק' לן נמי דאמאי בעינן שיצא לו שם גניבה כיון דאיהו ס\"ל דאמרי' מיגו להוציא אלא משום דבעי להק' לכ\"ע ולפום הלכתא משו\"ה ק\"ל דאמאי בעינן כולי האי ואע\"ג דהתוס' ז\"ל פרק כל הנשבעים ד\"ה בספרא דאגדתא הוקשה להו כלשון הרא\"ה ממש ואע\"פ שתי' משם הר\"ד דמיגו להוציא לא אמרי' מ\"מ הרא\"ש ז\"ל לא משמע לי' הכי אלא ס\"ל דכיון דיצא לו שם גניבה הו\"ל כחזקה ואמרינן שפיר מיגו להוציא וא\"נ איכא למימר דס\"ל להטור ז\"ל דמ\"ש הרא\"ש ז\"ל דניהמניה במיגו אינו אלא למ\"ד דמיגו להוציא אמרינן ומשום דהרא\"ש ז\"ל קאי אדברי רש\"י שהוצרך לפרש דספרים אינם עשויים להשאיל ולהשכיר משום דק\"ל מתני' דהמכיר כליו כו' ואפשר שרש\"י ז\"ל יסבור כפי' רשב\"ם דפרק חזקת ולא ס\"ל כפי' ריב\"ם מש\"ה לא כתב הרא\"ש ז\"ל טעמא דמיגו להוציא לא אמרינן כיון דבמחלוקת היא שנויה בין המפ' ומש\"ה סתם הדברים וסמך על המבין ומשום דאפי' לפי סברתו דמיגו להוציא לא אמרינן מ\"מ אכתי ק\"ל לרבה דאית ליה דאמרינן מיגו להוציא מה יענה להמתני' דהמכיר כליו מש\"ה הוצרך לתי' ר\"ת ז\"ל ואי ק' לך דא\"כ איך כתב הרא\"ש ז\"ל לעיל מזה וליתא להאי דיוקא דכיון דאמר גנובי' איתרע חזקתן ובמיגו דשאלה ושכירות לא מהימן דאחזוקי אינשי ברשיעי היא דמשמע דאי לאו משום ה\"ט וכגון שהוחזק היוצא בגנב נאמן כמ\"ש הטור סי' צ' הא הו\"ל מיגו להוציא הא ל\"ק שהרי כתב הרב ש\"ך סי' הנזכר ס\"ק י\"ט דאפי' לתי' הר\"ד שתי' לההיא דהמכיר כליו דהוי מיגו להוציא בהא מודה כיון שראו העדים שהוציא הכלים מביתו יע\"ש והיינו שכתב הטור ז\"ל ול\"נ לא\"א הרא\"ש ז\"ל דכיון שאמר גנובים איתרע חזקתייהו ומיגו דשאולי' ליכא משום דהוי מיגו להוציא כדכתיבנא ודוק ומ\"מ מ\"ש הרא\"ש על דברי רש\"י דלכך נדחק לפרש דספרים אינם עשוים להשאיל ולהשכיר משום דק\"ל מתני' דהמכיר כליו הן דברים תמוהים בעיני דאיך אפשר דמש\"ה הוצרך רש\"י לפרש כן הא רש\"י ס\"ל דדברים העשוים להשאיל ולהשכיר לא מהימן אלא א\"כ ראו שהטמין ואין דרכו להטמין ואינש דלא צניע וב\"ה שאינו עשוי למכור כליו דזה מבואר כדבריו לפי גירסתו שם בפרק כל הנשבעין וא\"כ לפי שיטתו צ\"ל דההיא דספרא דאגדתא היו בו כל התנאים הללו כמ\"ש הרא\"ש ז\"ל לעיל מזה יע\"ש וא\"כ מעת' מה מקום להק' מההיא דהמכיר כליו אפי' נימא דספרים הו\"ל דברים העשוים להשאיל מ\"מ לא מהימן במיגו דשאולים כיון שלא ראו שהטמין שהרי התם לפי האמת מאיש אחר לקחם וא\"כ מאי מיגו איכא וכן מבואר מדברי התוס' דפ' כל הנשבעים ד\"ה בספרא שהק' מההיא דהמכיר כליו וכתבו וז\"ל וניהמניה במיגו דשאולים דכיון דעשוין להשאיל בההיא טעמא לחוד כדפרישית לעיל ע\"כ משמע בהדיא דלגירסת רש\"י לק\"מ כמ\"ש וצ\"ע. ואין להקשות שהרי כתב הרא\"ש ז\"ל לעיל בפרק כל הנשבעין דשבועת השומרים איתא אפי' במפקיד שלא בעדים ולא מהימן במיגו דלא היו דברים מעולם משום מיגו דהעזה וא\"כ מאי קמ\"ל הכא דיהא נאמן לומר גנובים הן במיגו דשאולים הא הו\"ל מיגו דהעז' ועיין בנ\"י ז\"ל בפרק הגוזל דע\"כ לא כתב הרא\"ש אלא לענין שבוע' דלא אמרינן מיגו לפוטרו מן השבוע' במיגו דהעזה אבל לענין ממון מוד' דאמרי' מיגו דהעז' וכמו שהכריחו התוס' בפרק חזקת דנ\"ב ד\"ה דברים ועיין בש\"ך ז\"ל סי' פ\"ב סק\"ה וכ\"כ הרב מש\"ל ז\"ל הל' מו\"ל פ' כ\"א דין א' בתוך התשו' והכריח הדבר ממ\"ש הרא\"ש בתשו' כלל ק\"ו ולא שת לבו להכריח מדברי הרא\"ש הללו שבפסקיו וכדכתיבנא ולפ\"ז צ\"ל דמ\"ש הרא\"ש לעיל דאנן קי\"ל דשבועת השומרים אפי' שלא בעדים וקי\"ל כרב ושמואל משום דכיון דשבועת שכיר תקנת חכמים היא במיגו כל דהו אוקמינן אדיניה היינו משום דס\"ל דבהאי מיגו פטור הב\"ה לגמרי אפי' משבועת המשנ' כמ\"ש הר\"ן שם וכ\"כ הרב ש\"ך סי' פ\"ט סק\"ז ויש לגמגם עליו ממ\"ש בסי' צ\"ג סק\"ד וז\"ל ולע\"ד ראי' גמור' משם כו' אלמא דפטור מממון במיגו כל דהו כיון דתקנת חכמים היא וה\"ה הכא דפטור משבוע' כיון דתקנת חכמים הוא שחייב שבוע' דהא כתב הרא\"ש דאין חילוק בין ממון לשבוע' לענין פטור מכח מיגו ע\"כ שהרי כפי מ\"ש בסי' פ\"ט דברי הרא\"ש שם הם לענין פטור שבוע' נמי ודוק:"
+            ]
+        ],
+        [
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>לוקחים </b>\n<b> מהם כר מלא מוכין כו'.</b> כתב ה\"ה ואע\"ג דהו\"ל שינוי החוזר לברייתו ואינו שינוי הכא שאני שאין זה גזל ודאי כו' וכ\"כ הרשב\"א בשיט' כ\"י משם הראב\"ד יע\"ש ויש לדקדק ממ\"ש הרשב\"א לעיל אברייתא דקתני אבל לוקחין מהן תפורין והביאו מרן הב\"י ס\"י וז\"ל פירש\"י בגדים תפורין דקנינהו בשינוי ואינו מחוור בעיני דתיפוק לי' משום טוי' וליבון ונראין דברי הראב\"ד ז\"ל שפי' גיזין תפורין זה עם זה דלפי שאסרו התלושין כו' אבל אם אותן תלושין תפורין זה עם זה ויש בהן כשיעור לוקחים אותן שאם הית' גניב' לא הי' תופר אותן אלא הי' מוכר אותן מעט מעט ע\"כ והשתא קשה אמאי לא פי' דתופרין לוקחים מהן משום דקנינהו בשינוי כדפרש\"י ואמאי נייד מפרש\"י והדרישה ז\"ל נרגש מזה וכתב דמש\"ה לא כתב טעם זה משום דהו\"ל שינוי החוזר לברייתו וכפי מ\"ש הא ליתא שהרי הראב\"ד ס\"ל דבספק גזל אפי' שינוי החוזר לברייתו מהני והי' אפשר ליישב ע\"פ מ\"ש בפ\"א מהלכות גרושין ליישב מה שהקש' מהר\"ם ן' חביב בקונטריס כפות תמרים ד\"ד על דברי ה\"ה הללו מההיא דפ' לולב הגזול גבי הנהו אונכרי דפריך בגמרא וליקנינהו בשינוי מעש' ומשני משום דהו\"ל שינוי החוזר לברייתו אע\"ג דהתם מס' אתה בא לאוסרו דשמא אותו קרקע מישראל הי' כמ\"ש רש\"י ואפ\"ה קאמר דשינוי החוזר לברייתו לא הוי שינוי יע\"ש מה שתי' בדוחק. ואמנם לע\"ד נרא' דע\"כ לא כתב ה\"ה דס' גזל בשינוי כל דהו מהני אלא דוקא כההיא דכר וכסת דאיכא שינוי השם דמעיקרא קרו ליה מוכין והשתא כר וכסת ואיכא נמי שינוי מעש' דעבדינהו כר וכסת דלא גרע מלולב למ\"ד צריך אגד דהוי שינוי מעש' ומשום הכי מעיקרא דלא אסוקי אדעתייהו טעמא דשינוי השם אלא שינוי מעש' גרידא משני ליה שפיר דהו\"ל שינוי החוזר לברייתו ובתר דאקשי ליה וליקנייה בשינוי השם לא משני דהו\"ל שינוי החוזר משום דאיכא תרתי והו\"ל ספק גזל פשיטא ליה לתלמודא דשרי ועי\"ש בתוס' וא\"נ דע\"כ לא כתב ה\"ה אלא דוקא גבי מוכין דאיכא שינוי השם דעדיף משינוי מעש' כמ\"ש התו' שם דיאוש ושינוי השם החוזר קני ויאוש ושינוי מעש' לא קני משום דשינוי השם עדיף טפי וא\"כ כפי זה ניחא מה שלא פי' הראב\"ד טעמא דתפורין משום דקנינהו בשינוי משום דכיון דליכא אלא שינוי מעש' אפי' בס' גזל לא מהני וכההיא דלולב הגזול ושוב ראיתי להריב\"ש סי' שע\"ג שהוקש' לו קו' מהר\"ם ן' חביב הלזו ותי' דכיון דסתם גוים גזלנים הם הוי כודאי גזל יע\"ש וא\"כ מבואר שלדעת הריב\"ש אפי' בשינוי מעש' גרידא בס' גזל מהני וכן נרא' מדברי הטור ז\"ל ס\"י שכתב דלוקחין מהצובע בגד או צמר צבוע ומדלא כתב דדוקא בצבע שאינו יכול להעבירו ע\"י צפון כמ\"ש בסי' משמע דס\"ל דאפי' יכול להעבירו ע\"י צפון לוקחין מטעמא דהוי ס' גזל אע\"ג דליכא אלא שינוי מעשה דהשתא נמי צמר קרו ליה וא\"כ הדרא קו' לדוכתה ואפשר דמש\"ה הוצרך הראב\"ד ז\"ל לומר טעמא דתפורין משום שאם היתה גניבה לא היה תופר אותן ולא משום טעמא דקנינהו בשינוי מדחזינן לתלמודא גבי ברייתא דלוקחין מהן כר מלא מוכין פריך עלה מ\"ט ומשני דקנינהו בשינוי ולא פריך הכי בהך ברייתא קודמת משמע דס\"ל לתלמודא דטעמא דתפורין לאו משו\"ה הוא ודוק:"
+            ]
+        ]
+    ],
+    "sectionNames": [
+        "Chapter",
+        "Halakhah",
+        "Comment"
+    ]
+}
\ No newline at end of file
diff --git a/json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Sha'ar HaMelekh/Sefer Nezikim/Sha'ar HaMelekh on Mishneh Torah, Theft/Hebrew/merged.json b/json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Sha'ar HaMelekh/Sefer Nezikim/Sha'ar HaMelekh on Mishneh Torah, Theft/Hebrew/merged.json
new file mode 100644
index 0000000000000000000000000000000000000000..859cd57e61e4e7921ee41ab9f8f3eaf132224531
--- /dev/null
+++ b/json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Sha'ar HaMelekh/Sefer Nezikim/Sha'ar HaMelekh on Mishneh Torah, Theft/Hebrew/merged.json	
@@ -0,0 +1,102 @@
+{
+    "title": "Sha'ar HaMelekh on Mishneh Torah, Theft",
+    "language": "he",
+    "versionTitle": "merged",
+    "versionSource": "https://www.sefaria.org/Sha'ar_HaMelekh_on_Mishneh_Torah,_Theft",
+    "text": [
+        [
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>היתה </b>\n<b> הגניבה ביד הגנב כו'.</b> עיין מה שהשיג עליו הראב\"ד ז\"ל ולדעתו ק' לי טובא דכפי דעתו ז\"ל דבילדה וגזזה הוי של גזלן אפי' בילדה קודם יאוש משום דקנאו בשינוי ובשבח שע\"ג גזילה קודם יאוש הוי דנגזל כדעת רבינו א\"כ קשה מאי פריך בגמ' בפרק הגוזל דצ\"ה ע\"א לרב דאמר שבח שע\"ג גזילה דגזלן ממתני' דקתני גזל פרה ונתעברה אצלו כו' וילדה וגזזה משלם כשעת הגזילה ילדה אין לא ילדה הדרא בעיניה בשלמא לר\"י דאמר שבח שע\"ג גזלה דנגזל הוי לר\"י ה\"מ ר\"י אלא לרב דאמר דגזלן הוי ה\"מ ודחיק לשנויי ה\"ה לא ילדה כו' ומאי קוש' נימא דמש\"ה קתני מתני' ילדה משום דמתני' איירי אפי' קודם יאוש ומש\"ה דוקא ילדה דקנאה בשינוי משלם כשעת הגזלה אבל לא ילדה הוי דנגזל ור\"פ דאמר שבח שע\"ג גזלה דנגזל היינו דוקא לאחר יאוש לפי דעת הראב\"ד שהודה בזה לדעת רבינו ומש\"כ הרב ל\"מ בפ\"ב מהלכות גזילה דין ד' דסובר הראב\"ד ז\"ל דנתעברה אצלו הוי שינוי דמעיקרא גופא סריקא והשתא גופא מליא וקנאו בשינוי וישלם לו דמי פרה עי\"ש תי' זה לא יגהה מזור לקו' שנראה ודאי שהרב ז\"ל לא כתב כן אלא בנתעברה אצלו אחר יאוש דבהא איירי מתני' לפי האמת אהא דוקא הוא דכתב הרב ז\"ל דנתעברה אצלו חשיב שינוי כיון דאיכא יאוש בהדיה ואינו משלם אלא דמי פרה אמנם בנתעברה אצלו קודם יאוש בהא ודאי מודה הרב ז\"ל דלדעת הראב\"ד ז\"ל לא קנאו בשינוי משום דלא הוי שינוי גמור וזה מוכרח בעצמו ממ\"ש הראב\"ד ז\"ל כאן ומסתברא כותיה מיהו לא על גזוזה וילדה שהרי קנאו בשנוי אלא בשבח שע\"ג גזילה בלבד ע\"כ ושבח שע\"ג גזילה שכתב הראב\"ד ודאי דהיינו נתעברה ונטענה אצלו דאל\"כ לאשמועינן רבותא אפילו נתעברה וכ\"ש ילדה ותו דאי ס\"ל להראב\"ד דנתעברה אצלו קנה קודם יאוש אע\"ג דשבח שע\"ג גזילה הוי קודם יאוש דנגזל משום דהו\"ל שינוי גמור דילדה וגזזה א\"כ ק' היכי קאמר בגמ' בשלמא לר\"ז דאמר שבח שע\"ג גזילה דנגזל הוי לר\"י ה\"מ ר\"י היא הא אפילו לר\"ז נמי תקשי דמאי אירייא ילדה אפי' לא ילדה נמי כיון דנתעברה אצלו הוי שינוי גמור דהא שבח שע\"ג גזילה אחר יאוש לר\"ז הוי כקודם יאוש לר\"פ וכי היכי דבשבח שע\"ג גזילה קודם יאוש הוי דנגזל אפי' לר\"פ ואפי' הכי אמרינן דעיבור חשיב שנוי גמור ה\"נ לר\"ז דס\"ל דאפילו אחר יאוש דנגזל מ\"מ עיבור חשיב שנוי גמור מיהו להא יש ליישב דלר\"ז ל\"ק ליה משום דס\"ל לתלמודא דר\"ז דקאמר שבח שע\"ג גזילה דנגזל הוי אפי' נטענה אצלו או נתעברה דהוי שינוי גמור אפי' הכי הוי דנגזל משום דקניס ר\"י בשבח שע\"ג גזילה וכמ\"ש התוס' בד\"ה מאן שמעת ליה אמנם לר\"פ דאמר דשבח שע\"ג גזילה דגזלן הוי לר\"י אמאי גזילה חוזרת בעיני' כדמעיקרא קאמר ק\"ל מתני' שפיר ודוק: ואפשר הי' לומר לזה ממ\"ש הראב\"ד ז\"ל ומסתברא כותיה מיהו לא על גזוזה וילדה שהרי קנאו בשינוי אין הכונה לומר דבילדה וגזזה כיון שקנאו בשינוי אינו משלם אלא כשעת הגזילה אלא כונתו להשיג על רבינו במ\"ש דאם קודם יאוש ילדה וגזזה משלם אותה ואת גיזותיה אהא בא להשיג על רבינו דבילדה וגזזה לא מסתברא כותיה לענין שישלם הגיזות והולדות משום דאותו שבח הרי בא עם שנוי וקנאו וכבר כתב רבינו ז\"ל בהלכות גזילה דין ו' שהשבח שהשביח אחר שנשתנה השבח הוי של גזלן משום דכבר קנאו בשנוי ודמים בעלמא בעי שלומי וא\"כ כי קא אשבח ברשותיה הוא דקא אשבח אמנם בשבח שהשביח קודם שנשתני' דהיינו קודם שילדה מודה הראב\"ד דחייב לשלם ד\"פ מעוברת כיון שהשביח קודם שנשתני' ברשותי' דמריה קא אשבח ושלא כדעת הרא\"ש ז\"ל בפרק הגוזל דכל היכא דקנה גוף הגזילה בשינוי ואינו חייב לשלם אלא דמים חזרה השומה לשעת הגזילה יע\"ש וכן משמע מפשט לשון רבינו ז\"ל שכתב בהלכות גזילה כבר ביארנו שהשביח אחר יאוש או אחר שנשתנית השבח לגזלן משמע דהשבח שהשביח קודם שנשתנית הוי דנגזל דומיא דהשביח אחר יאוש שהשבח שהשביח קודם יאוש הוי דנגזל אפי' אחר דנתיאש דבחדא מחתא מחתינהו וכ\"כ הלח\"מ ז\"ל גבי גזל פרה מעוברת שדעת הראב\"ד ז\"ל שלא כדעת הרא\"ש ע\"ש ואם כן משום הכי פריך תלמודא שפיר ממתני' דגזל פרה ונתעברה אצלו דמאי אירייא ילדה אפילו לא ילדה נמי משום דמתני' דקתני משלם כשעת הגזילה ע\"כ באחר יאוש מתוקמא דאי קודם יאוש היכי קתני במתני' דמשלם כשעת הגזילה משלם דמי פרה מעוברת הוה ליה למתני שהשבח שהשביח קודם שנשתנית הוי דנגזל כמ\"ש וא\"ת ולר\"ז נמי היכי ניחא ליה מתני' דקתני משלם כשעת הגזלה כיון שלדידיה השבח שע\"ג גזילה אפילו אחר יאוש הוי דנגזל הי\"ל לשלם דמי פרה מעוברת הא לא קשיא דלר\"ז כיון דמתניתין איירי בשהשביחה אחר יאוש איכא למימר דכל זמן שהשבח ע\"ג גזילה לא עשו בו רז\"ל תקנת השבים אמנם בשבח שלא ע\"ג גזילה כיון שבא לרשות הגנב עשו בו תקנה משום השבים ואוקמוה ברשותיה לגמרי לענין שלא ישלם אפי' מה שהשביח כשהי' ע\"ג כיון דהשתא מיהא הרי היא בידו חששו משום תקנת השבים אמנם לר\"פ אי מוקמינן למתניתין בילדה קודם יאוש לא קנה השבח אלא משינוי ואילך והיינו טעמא דקודם יאוש לא שייך ביה משום תקנת השבים לדעת רבינו והראב\"ד ז\"ל כמ\"ש בה' גזילה דין ב' ודין ד' עי\"ש בל\"מ ז\"ל ואם כן כיון שכל קניתו השבח הוא משום שקנה גוף הגזילה בשינוי ואינו חייב אלא דמים בעלמא דוקא מה שהשביח אחר שנוי הוי של גזלן אבל מה שהשביח קודם שנשתנית הוי דנגזל דברשותיה אשבח דהכא לא עשו בה תקנת השבים כי היכי דנימא אוקמוה ברשותיה מעיקרא כנ\"ל ודוק ומ\"ש רבינו שם בדין ו' כבר ביארנו כו' משום תקנת השבים לא קאי אלא לשבח שהשביח אחר יאוש אמנם לשבח שהשביח אחר שנשתנית לאו משום תקה\"ש הוא אלא מדין תורה שהרי קנאו מדין תורה ואינו חייב לשלם אלא דמים כמ\"ש בדין ב' יע\"ש ועוד היה אפשר לומר שדעת הראב\"ד ז\"ל כמ\"ש רש\"ל בפרק הגוזל קמא סי' ד' דדוקא בגוזל פרה מעוברת וילדה ס\"ל ז\"ל דקני גוף הפרה בשינוי שגזלה מעוברת ונתרוקנה מאי אמרת חוזרת ומתעברת פנים חדשות באו לכאן כמ\"ש הרא\"ש ז\"ל אמנם בגזל פרה ונתעברה אצלו גריעא ולא קניה בשינוי משום דהוה ליה שינוי החוזר לברייתו דפרה ריקנית גזל והשתא היא ריקנית כדמעיקרא ממש וכן נראה שהבין הוא ז\"ל בדעת הראב\"ד שכתב ז\"ל והראב\"ד ז\"ל השיגו שאין לך שינוי גדול מלידה וגיזה וכמו שפרשתי שפנים חדשות באו לכאן עכ\"ד נראה דדוקא בגזל פרה מעוברת דשייך ביה טעמא דפנים חב\"ל הוא דהשיג עליו הראב\"ד וס\"ל דהוי שינוי גמור אמנם בגזל פרה ונתעברה אצלו מודה הראב\"ד ז\"ל דלא הוי שינוי ואם כן מ\"ש בפרקין ומסתברא כותיה מיהו לא על גזוזה וילדה היינו בגזל פרה מעוברת וילדה דוקא אמנם בגזל פרה ונתעברה מודה הראב\"ד ז\"ל דקודם יאוש לא קנה משום דלא הוה שינוי גמור שחוזר לברייתו אמנם הרואה יראה בדברי הראב\"ד ז\"ל דלא ס\"ל הכי מדתפס פ\"ב מה' גזלה דין ז' השגתו על רבינו מסוף לשונו שכתב חייב באונסין משמע שהשגתו ז\"ל הוא אכל מ\"ש רבינו בדין הנזכר ואע\"פ דנתעברה כו' ולפי מ\"ש לא הי\"ל לתפוס השגתו אלא בגזל פרה מעוברת דוקא שכתב ואם לפני יאוש כו' ותו דאדכתב הראב\"ד מיהו לא על גזוזה וילדה כו' אלא בשבח שע\"ג גזילה הכי הול\"ל מיהו לא על גזל פרה מעוברת וילדה אלא על גזל פרה ונתעברה וילדה דלא הוי שינוי וכ\"ש בשבח שעל גבי גזילה אלא משמע ודאי דסבירא ליה ז\"ל דילדה וגזזה הוי שינוי גמור בכל גוונא ומש\"ה כתב אלא בשבח שע\"ג גזילה דוקא ואם נאמר דאפילו בגזל פרה ונתעברה אצלו דסבירא ליה להראב\"ד ז\"ל דלא קנה גוף הפרה משום דהוי שינוי החוזר מ\"מ לגבי גיזה וולדות סבירא ליה דקני בשינוי דהשתא גיזה וולד ובשעת גזילה ליכא מידי ומש\"ה תפס הראב\"ד ז\"ל השגתו על רבינו מסוף לשונו דבא להשיג עמ\"ש דבגזל פרה ונתעברה קודם יאוש דמשלם אותה ואת גיזותיה וסבירא ליה דלענין גיזה וולד אפילו גזל פרה ריקנית קניה בשנוי ואתי שפיר נמי מ\"ש בכאן ומסתברא כותיה מיהו לא על גזוזה וילדה משום דהך דינא שכתב רבינו דמשלם אותה ואת גיזותיה לא משכחת לה אלא בשבח שעל גבי גזילה דאילו בגזוזה וילדה לא משכחת לה דמשלם גיזותיה אפילו גזל פרה ריקנית א\"כ הדרא קו' לדוכתא דאמאי לא משני תלמודא דמתני' דגזל פרה ונתעברה אצלו מיירי קודם יאוש כיון שלפי דעתו מתני' דקתני משלם כשעת הגזלה לא קאי אלא אגיזה וולד דאילו פרה גופא הדרא ואם כן יש לומר דמש\"ה לא משני בגמ' דמתניתין איירי בקודם יאוש ור\"פ כי קאמר אינו אלא בלאחר יאוש משום דא\"כ צ\"ל דר\"פ ס\"ל דיאוש כדי לא קני דלמ\"ד יאוש כדי קני ע\"כ הך פלוגתא דר\"י ור\"ש בשבח שע\"ג גזילה בלפני יאוש מוקי להו דאי לאחר יאוש הכל שלו ובהא ליכא מאן דפליג דברשותיה השביח כמ\"ש ה\"ה פ\"ב מה' גזילה דין ב' ותלמודא לא קים ליה בהדי דר\"פ ס\"ל יאוש כדי קני או לא ובמרובה דס\"ז אמרינן דחד מינייהו ר\"פ אמרה וא\"נ דכיון דתניא כותיה דר\"פ תלמודא בעי לאוקמיה למילתיה אליבא דכ\"ע ואפילו למאן דס\"ל יאוש כדי קני ודו\"ק:"
+            ]
+        ],
+        [
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>גנב וקטע כו' או שמכרה חוץ ממלאכתה כו'.</b> בפ' מרובה בעיא דר\"י ולא איפשיטא ורבינו ז\"ל השמיט בעיא דחוץ מעוברה ונראה שיש להוכיח מכאן שדעתו ז\"ל לפסוק כמ\"ד עובר ירך אמו וכיון דהך בעיא דר\"י לא הוי אלא למ\"ד עובר לאו ירך אמו מש\"ה השמיטה וכן נראה שהוא דעת הטור ז\"ל בסימן ש\"ן שהשמיט ג\"כ הך בעיא ומה שהוכיח רש\"ל בס' יש\"ש סימן ל' שדעת רבינו לפסוק כמ\"ד עובר לאו ירך אמו ממה שפסק פ\"ד מה' פ\"המ דין ו' וז\"ל הפריש חטאת מעוברת וילדה הרי היא וולדה כב' חטאות כו' והוא מימרא דר\"י בפ' כיצד מערמין דצ\"ה ואמרינן התם דטעמא דר\"י משום דקסבר שיירו משוייר דעובר לאו ירך אמו כבר תרגמוה להא הרב ל\"מ ז\"ל שם ובפ\"ז מה' עבדים דין ה' והרב עצמות יוסף ז\"ל בדס\"ח דטעמא דרבינו לאו משום דשיירו משוייר הוא אלא משום דס\"ל אדם מתכפר בשבח הקדש וכדאמרינן התם מתקיף לה רבה ממאי דטעמא דר\"י כו' דילמא טעמא דר\"י הוא משום דאדם מתכפר בשבח הקדש ואע\"ג דדחינן ליה התם האי אתקפתא דרבא מ\"מ רבינו ז\"ל סמך אסוגיא דכריתות ודמנחות פ' התודה דס\"ל לר\"י אדם מתכפר בשבח הקדש ושם אמרינן דטעמיה דר\"י הוא דאמר הפריש חטאת מעוברת כו' משום דאדם מתכפר בשבח הקדש ולא מותבינן עלה כדמותיב בתמורה אנו דבריהם ז\"ל ובעניותי מקום יש להוכיח כן שדעת רבינו דשיירו אינו משוייר ממה שפסק פי\"ב מה' הנזכר דין י\"ג וז\"ל האומר הרי עלי תודה ונתערבה בתמורתה ומתה אחת מהן ואינו יודע איזו היא ה\"ז הנשארת אין לו תקנה שאם יביא עמו לחם כו' לפיכך לא תיקרב לעולם אלא תרעה עד שיפול בו מום ע\"כ והיא ברייתא דר\"ח שם בפרק התודה ואמרינן התם א\"ל רב אשי לרב כהנא אם איתא לדר\"י דאמר הפריש חטאת מעוברת כו' ליתי בהמה מעוברת וימתין לה עד שתלד וליתי שמונים בהדה ולימא אי הך דקיימא תמורה היא וולדה תודה היא והא שמונים דתרווייהו ואי הך דקיימא תודה הא נמי תודה היא וולדה להוי מותר דתודה ומשני א\"ל מאן לימא לן כו' והשתא אם איתא שלדעת רבינו שיירו משוייר א\"כ אמאי פסק דאין לו תקנה והו\"לל דאיתיה בתקנתא דרב אשי אלא ודאי משמע שדעת רבינו דשיירו אינו משוייר דעובר ירך אמו היא: אך ק\"ל שהרי דעת הראב\"ד ז\"ל בפ\"ז מהלכות עבדים דעובר לאו ירך אמו ואלו בדין זה דתודה שנתערבה בתמורתה השיג על רבינו ז\"ל וכתב מה תקנה יש בזה אלא יביא אחרת ולחמה ודמיה של זה יביא תודה בלא לחם משמע שהודה לדברי רבינו ז\"ל במ\"ש דאותה הנשארת אין לה תקנה אלא שבא להשיג עליו במ\"ש אלא תרעה עד שיפול בה מום כי לא פורש מה יעשה באותן הדמים שאם יקח בהם תודה ולחמה שמא דמי תמורה הן ואם לא יביא עמה לחם שמא דמי תודה הם וזהו שאמר מה תקנה יש בזה כו' והנראה דס\"ל דאע\"ג דאמרינן אין מפרישין תחילה למותרות היינו דוקא כשתחילת הפרשת קרבנו יהיה מותר תודה אבל כל שתחילתו היתה לשם תודה אלא שנפל בו מום אח\"כ מותר למכור אותו ויביא בדמיה מותר תודה כנ\"ל כונת הראב\"ד ז\"ל ודברי מרן ז\"ל סתומים ואינם מובנים אצלי כמו שיראה הרואה וא\"כ כיון שלדעת הראב\"ד אם שיירו משוייר הי\"ל להשיב על רבינו ולומר דאיתיה בתקנתא דרב אשי וצריך יישוב: עוד הביא ראיה הרב ע\"י ז\"ל שלדעת רבינו עובר ירך אמו ממ\"ש ברפ\"ט מה' נ\"מ וז\"ל פרה שהזיקה גובה ח\"נ ממנה ומוולדה מפני שהוא כגופה והתוס' ז\"ל בפרק הנשרפין ד\"פ ד\"ה עובר ירך אמו דחו פי' ר\"ת ז\"ל שכתב ובכל דוכתא עובר לאו ירך אמו היא מההיא דפרק הפרה דף מ\"ז דאמאי כי ליתיה לפרה משתלמת מן הוולד כיון דלאו ירך אמו הוא אע\"ג דהוא נמי הזיק למה ישלם חלקו וחלק פרה אטו שני שורים שהזיקו מי משלם אידך חלק חבירו וכתב עוד שלדעת הראב\"ד ז\"ל ע\"כ דס\"ל דלא קי\"ל כמימרא דרבה בהפרה מכח כל הני סוגייאות שהביאו התוספות ז\"ל אשר משם מוכח דעובר לאו ירך אמו יע\"ש ולע\"ד לפי דבריו קשה דא\"כ הי\"ל להראב\"ד להשיג על רבינו ז\"ל ולומר דפרה שהזיקה אינו גובה מוולדה משום דלאו ירך אמו ולכן הנראה דאי מהא לא איריא דס\"ל ז\"ל כמ\"ש הר\"ן בפרק א\"ט על ההיא דוולד טריפה שהחזיק ס' ר\"ת וכתב דהא דפרה שהזיקה גובה מוולדה לאו משום דעובר ירך אמו אלא משום שאף העובר מסייע בנזק וכההיא דולד הנוגחת והנרבעת דאסורי מה\"ט ונראה דס\"ל להר\"ן דלא דמי לב' שוורים שהזיקו ואבד אחד דהתם כל אחד מזיק בפ\"ע ואין האחד מסייע לחבירו באותו נזק שהזיק חבירו מה שאין כן בעובר שמסייע באותו נזק שהזיקה הפרה והנראה שאשתמיט מהרב ז\"ל דברי הר\"ן הללו וראיתי להר\"ן ז\"ל דברים תמוהים לע\"ד ולא זכיתי להבינם שכתב וז\"ל וההיא דגיטין נמי דאמרינן אם היתה עוברה זכתה לו אע\"ג דעובר לאו ירך אמו נהי שאינה מקבלת גט לחברתה מקבלת גט לעוברה דכיון דשייך בה ידו כידה עכת\"ד ואתמהא שאם כפי דבריו היכי פרכינן מינה בתמורה לר\"י דאמר הפריש חטאת מעוברת כו' שאם שיירו משוייר מברייתא דקתני האומר לשפחתו הרי את שפחה וולדך ב\"ח אם היתה עוברה זכתה לו התם שאני כמ\"ש הר\"ן ובפ\"ב דגיטין מוקמינן להך ברייתא כרבי דאמר המשחרר חצי עבדו קנה וקסבר ירך אמו ולפי דברי הר\"ן אפילו כרבנן דרבי דס\"ל דהמשחרר חצי עבדו לא קני מני מתוקמא וצ\"ע ואיך שיהיה דעת רבינו דעובר ירך אמו אלא דקשה לי במה שכתב בס\"פ ט\"ו מה' מעשה הקרבנות וז\"ל המקדש עובר במעי בעלת מום וכיוצא ה\"ז קדוש והיא פלוגתא דר\"י ובר חדא בתמורה דף י\"א דאמרינן התם דבהא פליגי דבר פדא סבר כיון דאמיה לא קדיש גופה איהו נמי לא קדיש אלא לדמי ור\"י סבר עובר לאו ירך אמו היא אע\"ג דאימיה לא קדשה לגופה וולד מיהא קדיש ואם כן כיון דרבינא ז\"ל פסק דעובר ירך אמו היאך פסק להא דר\"י ויש ליישב דכיון דטעמא דב\"מ דאסר רחמנא היינו משום דמאיס לגבוה ומשום הקריבהו נא לפחתך איכא למימר דאע\"ג דבעלמא עובר ירך אמו היא מ\"מ כיון שהיא גופה אינה קריבה ע\"ג המזבח ליכא ביה משום מאיסותא שהרי הולד תם הוא והרי זה דומה קצת לההיא דולד שנולד מן הטריפה שכתבו התוס' דאע\"ג דעובר ירך אמו היא כיון דטריפה משום חיות הוא דאסר רחמנא והרי זה יש לו חיות דפ\"ע מש\"ה שרי כנ\"ל עוד יש להביא ראיה שדעת רבינו דשיירו אינו משוייר ממ\"ש בפ\"ד מהלכות תמורה דין ז' וז\"ל מפריש נקבה לפסחו וילדה או שהפרישה מעוברת היא וולדה ירעו עד שיסתאבו כו' והיא פלוגתא דרבנן ור\"א בתמורה די\"ט דאמרינן התם דר\"א ס\"ל כר\"י דאמר דשיירו משוייר דעובר לאו ירך אמו היא ואמו היא דלא קדשה קדושת הגוף אבל הוא קדוש כו' עי\"ש ואם איתא דרבינו פסק כר\"י אם כן הו\"ל למיפסק הכא כר\"א ודוק עוד הקשה הרב ע\"י ז\"ל ממ\"ש רבינו בפי\"ב מהלכות איסורי ביאה וזה לשונו מצרי שני שנשא מצרית ראשונה וכן מצרי ראשון שנשא מצרית שניה הולד שני שנאמר בנים אשר יולדו להם הכתוב תלאו בלידה ובפרק הערל דע\"ח אמרינן כי אתא רב דימי אמר מצרי שני שנשא מצרית ראשונה בנה שני אלמא בתר אימיה שדינן ליה א\"ל אביי אלא הא דאמרינן הפריש חטאת מעוברת כו' ודחי דילמא שאני התם דכתיב אשר יולדו להם הכתוב תלאו בלידה כו' משמע דוקא למאן דס\"ל עובר לאו ירך אמו הוא דאצטריך קרא דאשר יולדו אבל למאן דס\"ל ירך אמו הוא לא צרכינן קרא דבלאו קרא נמי מסברא שדינן ליה בתר אמו כיון דירך אמו הוי וא\"כ אי ס\"ל לרבינו דעובר ירך אמו אמאי הוצרך להביא קרא דאשר יולדו א\"ד יע\"ש ולי אפשר ליישב עפ\"י מ\"ש רש\"י ז\"ל בפרק האומר דס\"ז ע\"א ד\"ה מצרי שני וז\"ל בנה שלישי ומותר לישא ישראל כדכתיב דור ג' כו' דכיון דיש קדושין ואין עבירה לבית אבותם קרינן ביה כישראל יע\"ש וא\"כ איכא למימר שפיר דאע\"ג דבעלמא קי\"ל דעובר ירך אמו הוא אפ\"ה אצטריך קרא דאשר יולדו משום דאי לאו קרא הו\"א דשדינן ליה בתר אבוה מטעמא דלבית אבותם קרינן ביה כישראל וכטעמיה דרבה בר ב\"ח אלא דתלמודא מעיקרא דלא אסיק אדעתיה טעמא דאשר יולדו קאמר דע\"כ טעמיה דרב דימי הוא משום דבתר אימיה שדינן ליה דס\"ל בעלמא דעובר ירך אמו ולבי' אבותם ס\"ל לרב דימי דדוקא בישראל הוא דכתיבי דאי הוה ס\"ל בעלמא דעובר לאו ירך אמו הוא אפי' נימא דר\"ד ס\"ל דלבית אבותם דוקא בישראל הוא דכתיב אכתי מנ\"ל דשדינן ליה בתר אמו כיון דבעלמא ס\"ל דעובר לאו ירך אמו אמנם למאי דמסיק דילמא שאני התם דכתיב אשר יולדו הכי קאמר אפי' למאן דס\"ל בעלמא דעובר י\"א הוא אפי\"ה אצטריך קרא דלא נטעי בדרבה בר ב\"ח ותלמודא הכי קאמר דילמא טעמא דר\"י לאו משום דעובר ירך אמו הוא דאפי' אי הוה ס\"ל דירך אמו הוא אפ\"ה הכא לא מהני האי טעמא משום דלבית אבותם כתיב אלא דשאני הכא דכתיב כו' והנראה ודאי שמה שהכריחו לרש\"י ז\"ל לפרש כן דטעמא דרבה בר ב\"ח מטעמא דלבית אבותם קרינן ביה ולאו משום טעמא דס\"ל דעובר לאו ירך אמו כדמוכח סוגיא דפרק הערל משום דא\"כ מאי פריך התם רבא מההיא דמנימין גר מצרי ודוחק להגיה הברייתא ולו' תני ראשונה ואמאי לא משני דר\"י ס\"ל דעובר י\"א הוא דפלוגתא דתנאי הוא בפרק א\"ט ור' ג\"כ ס\"ל דעובר י\"א הוא כמ\"ש התוס' שם ד\"ה בעלמא יע\"ש ובפרק האומר ג\"כ כי פריך והאיכא דרבה בב\"ח אמאי לא משני דמתני' ס\"ל דעובר ירך אמו היא וכדמשני אאינך דקא פריך התם והאיכא חלל כו' אלא משמע ודאי דהא דרבב\"ח אליבא דכ\"ע היא ואפי' למאן דס\"ל דעובר ירך אמו מטעמא דלבית אבותם קרי' ביה כישראל הן אמת שק' לפי' זה דהא דפרכינן התם בפרק הערל טעמא דכתיב אשר יולדו הא בעלמא בתר אבוה שדינן ליה אלא הא דאמר רבא נכרית מעוברת כו' ואי כפי' רש\"י מאי פריך הא אפי' נימא דבעלמא עובר י\"א היא אפילו הכי אצטריך קרא דאשר יולדו משום דהוה טעינן בדרב' בב\"ח דלבית אבותם כתיב ועיין בשיטה ספר פני יאושע ויש ליישב דהתם לאו דאצטריך קרא דאשר יולדו קא פריך אלא מאידך דר\"י דהפריש חטאת מעוברת דס\"ל לר\"י דעובר לאו ירך אמו היא והא דלא פריך בפשיטות מההיא דהפריש חטאת כו' כבר נרגש מזה הריטב\"א בשיטה כ\"י ותי' דאי מותבינן מההיא דחטאת הו\"א דההיא דרבב\"ח הוא דאמר בתר אבוה שדינן ורבא דאמר נכרית מעוברת כו' דעובר ירך אמו כר\"ד והוה צרכינן למימר דאפילו כר\"ד לא אתי דשאני הכא דכתיב אשר יולדו וכיון דע\"כ צרכינן להך דיוקא ניחא לן למיפרך מיניה עכ\"ל וניחא השתא לישנא דתלמודא דקאמר הא בעלמא בתר אבוה שדינן ליה ול\"ק טעמא דכתיב אשר יולדו הא לא\"ה בתר אבוה שדינן לי' כו' משום דמהא ל\"ק ליה דאי לאו קרא אע\"ג דבעלמא עובר י\"א הוא אפ\"ה הו\"א דהכא בתר אבוה שדינן ליה מטעמא דלבית אבותם כתיב אלא דמאי דק' ליה הוא במאי דקאמר ר\"ד דהכא היינו טעמא משום דכתיב אשר יולדו אבל בעלמא כי ההיא דהפריש חטאת ס\"ל לר\"י דבתר אבוה שדינן ליה ולא אמרי' עובר י\"א כנ\"ל ודוק ועיין במ\"ש רבינו ז\"ל פ\"א מה' פרה אדומה הלכה ז' עלה עליה זכר פסולה ואין צריך לומר המעוברת ותמ' מרן הכ\"מ ז\"ל שם וז\"ל לשון אצ\"ל שכתב רבינו אינו נח לי וכיון דמעוברת לא מפסלה אלא משום דעלה עליה זכר לא שייך למיתני ואצ\"ל דהיא היא והרב תוס' י\"ט פ\"א דפרה תי' שדעת רבינו כדעת הרע\"ב שכתב שם דתרוייהו ס\"ל דעלה עליה זכר כשרה ור\"א דמכשר סבר עובר ירך אמו ורבנן דפסלי סברי דלאו ירך אמו ונפסלת מחמת מלאכה והיינו ואצ\"ל מעוברת שכתב רבינו דנפסלת מטעמא אחרינא משום משוי עי\"ש ולפי מ\"ש שדעת רבינו דעובר ירך אמו לא ניתן ליאמר תי' זה כלל וכמובן ודוק:<br><b> הגהות הרה''ג יוסף שאול נאטאנזאן - על שער המלך</b>\n<b> מ\"ש </b> במ\"ש הראב\"ד פי\"ב מפסולי המוקדשין דף י\"ג עיין שו\"ת אא\"ז הח\"צ ז\"ל ס' כ\"ד הן אמת שדברי הרמב\"ם שם תמוהים וגם הש\"ס תמוה ועיין במנחות דף פ' דחלופי תודה טעון לחם ומהתימה על הח\"צ שלא הרגיש כלל בזה ומצאתי במגלת ספר שלמהר\"ם קאזיס הספרדי שהאריך בזה וגם אני כתבתי בגליון הרמב\"ם ואכ\"מ:"
+            ]
+        ],
+        [
+            [],
+            [
+                "<b>כיצד </b>\n<b> זרק חץ בשבת בתחלה ד' כו' או שגנב כיס בשבת והיה מגררו עד שהוציאו מרשות כו' ה\"ז פטור מן התשלומין כו'.</b> יש להקשות על דברי רבינו ז\"ל דכיון שהוא פסק כר' אבין דאמר באלו נערות דעקירה צורך הנחה היא ופטור הרי כתבו התוס' ז\"ל שם בד\"ה שעקירה צורך הנחה דהא דפריך במרובה לרב פפא דאמר באומר זרוק גנבתיך לחצרי ותקנה ליה חצרו והא מכי מטא לאויר חצרו קנה ומתחייב בנפשו לא הוי עד שתנוח ומוקי לה באומר לא תקנה גנבתיך עד שתניח אינו אלא לר\"י ודעימיה דפליג אר' אבין בהנזקין דלית ליה הגבהה צורך ניסוך היא אע\"ג דא\"א לניסוך בלא הגבהה כמו שפי' ר\"ת אבל לר' אבין דאית ליה עקיר' צורך הנחה היא לא פריך מידי וכ\"כ במרובה ד\"ע ד\"ה קלוט' וכתבו עוד בשם ר\"י דה\"ה דהוה מצי לשנויי הכי אלא שלדברי המקשן שלא הי' סובר טעם זה משיב ליה דמשכחת לה באומר לא תקנה כו' וא\"כ כיון שרבינו ז\"ל פסק כרבי אבין אמאי כתב בדין ד' ואם נעשית מלאכה בשבת בשעת המכירה פטור כיצד כגון שלא הקנה לו עד שתנוח בחצר הלוקח דהיינו כאוקמתא דמרובה הא כיון דעקירה צורך הנחה היא הי\"ל כזורק חץ בשבת דפטור עליה ובשלמא להטור ז\"ל שכתב בסימן ש\"ן כאוקמתא דמרובה איכא למימר דס\"ל כתי' ר\"ת דרבי ירמיה פליג עליה דרבי אבין ותלמודא כי פריך התם אליבא דרבי ירמיה פריך וכיון דהטור ז\"ל בסימן שפ\"ד פסק כרבי ירמיה מש\"ה הוצרך להביא האי אוקמתא אבל לדעת רבינו ז\"ל דפסק לההיא דרבי ירמיה בפ\"ז מה' חובל ומזיק ופסק ג\"כ לההיא דרבי אבין א\"כ ע\"כ ס\"ל דלא פליגי כדס\"ל לר\"י וא\"כ ע\"כ צ\"ל כתי' ר\"י דה\"ה דהוה מצי לשנויי הכי שוב ראיתי למוהר\"ב ז\"ל בפרק אלו נערות שתי' משם תוס' הרא\"ש לקו' התוס' הלזו וז\"ל דלא דמייא לההיא כלל דהכא נתכוון לזרוק ד' אבל התם לא נתכוון אלא להקנות לו הגניבה ואפי' התם כיון דמט' לאויר חצרו קנה והוא לא נתכוין אלא להקנות לו הגניבה ואפי' קלטתו הרוח ולא מטא לארעא אינו חושש ולענין שבת אינו מתחייב עד שתנוח והו\"ל כנתכוון לזרוק ב' וזרק ד' דפטור ואין כאן חיוב מיתה ואמאי פטור מן התשלומין עכ\"ל ואם כן איכא למימר שפיר שזו היא דעת רבינו ועיין שם עוד מה שתי' לדעת הר' ישעיה זצ\"ל אך אמנם חזות ק' הוגד לי לדברי רבינו ז\"ל ממ\"ש או שגנב כיס בשבת והיה מגרר ויוצא פטור שהרי בפרק המצניע דצ\"א ע\"ב פרכינן לר\"י דאמר אפי' קופה מלאה חרדל פטור עד שיוציא כל הקופה משום דקסבר אגד כלי שמה אגד מהך ברייתא דקתני הי' מגרר ויוצא פטור שהרי איסור גניבה ואיסור שבת באים כא' ואי ס\"ד אגד כלי שמה אגד קדים ליה איסור גניבה לאיסור שבת ופרש\"י כיון דהוציאו מקצתו קנה כל המעות מבחוץ שיכול להוציאו דרך פיו ולענין שבת לא מתחייב עד שיוציא את כל הכיס ומסיק דברייתא מיירי בנסכא ובדליכא שצצין ופרש\"י שהן חתיכות ארוכות וכל זמן שמקצתן בפנים לא קנה ונמצא איסור גניבה ואיסור שבת באים כאחד וכיון דרבינו ז\"ל פסק פי\"ב מה' שבת דין ט' כר\"י דאפי' קופה מלאה חרדל אינו חייב עד שיוציא את כל הקופה א\"כ לדידיה ע\"כ ברייתא דהיה מגרר ויוצא לא מתוקמא אלא בנסכא א\"כ איך פסק בסתם בכאן לההיא ברייתא דהיה מגרר והי\"ל לפרש דדוקא בנסכא ולא למסתם סתום דסתם כיס במעות משמע ואחרי כותבי זה ראיתי למורינו הרב בס' מ\"ק ה' שבת שהוק' לו כן יע\"ש. הן אמת דבפשטא דשמעתתא דפרק המצניע דקל\"ט שהרי כתב רש\"י שם בד\"ה עד שיוציא וז\"ל כלומר אגב הוציא בראשונה כל הקופה וכתב ה\"ה ז\"ל שם שכונתו שאם אחר שהוציא את מקצתה ברשות זה ומקצתה ברשות זה עקרה וגמר להוציא אינו חייב לפי שלא היתה בשעת עקירה שניה הוצאה בבת אחת שכבר היה מקצת הכלי בר\"ה וכן נראה שהוא דעת רבינו ז\"ל שם שכתב המוציא מקצת החפץ מרשות זה לרשות זה פטור עד שיוציא את כל החפץ משמע בהדיא דכל שלא הוציא את כל החפץ אפי' שהחפץ הי' מונח מקצתו ברשות היחיד ומקצתו בר\"ה ובא זה וגמר להוציאו מרה\"י פטור כיון שלא הוציא אלא מקצת החפץ ומתני' נמי הכי מוכחה מדקתני עד שיוציא את כל הקופה אע\"ג דכבר קתני קופה שהיא מלאה פירות כו' אע\"פ שרוב הפירות מבחוץ פטור ואם כן ל\"ל למתני עוד עד שיוציא את כל הקופ' דהא פשיטא דבהוצאת כל הקופ' מיחייב ואי לאשמועינן דאפי' כל הפירות מבחוץ פטור כדר\"י אכתי ליתני ברישא אע\"פ שכל הפירות מבחוץ פטור ותו לא צריך למתני' אי לאו לאשמועינן הך דינא דבעינן שיוציא כל הקופ' ואפי' גמר והוציאו פטור כל זמן דלא הוציא כל הקופ' וזה נראה שהכריחו לרש\"י לפרש כן וא\"כ ק\"ט דמאי פריך לר\"י מהך ברייתא דהיה מגרר ויוצא ואי ס\"ד אגד כלי שמיה אגד קדים ליה איסור גניבה ומאי קו' הא כיון דעקירת מקצת הכלי צורך הנחה היא דא\"א להוצאת כל הכלי בלא הוצאת מקצת הכלי א\"כ מיתה ותשלומים באים כאחת הן והו\"ל דומיא דההיא דרבי אבין ממש דאמר הזורק חץ מתחילת כו' דפטור משום דעקירה צורך הנחה ובהדיא פריך בפרק א\"נ לרבי אבין דס\"ל עקירה צורך הנחה מרישא דהך ברייתא דקתני הגונב כיס בשבת חייב שכבר נתחייב בגניבה קודם איסור שבת ואמאי ה\"נ נימא הגבהה צורך הוצאה היא וכתבו התוס' ז\"ל שם בד\"ה הכא וז\"ל אע\"ג דאפשר בגרירה כך לי עקירה זו כמו עקירה אחרת דמ\"מ מתחיל האיסור משעת הגבה' דאם היה אחר עושה עקירה לא היה מתחייב בהגבהה נמצא עקירה גורמת החיוב ועד שעת הנחה מושך החיוב עכ\"ל וא\"כ ה\"נ דכוותה דכיון דעקירת מקצת כלי צורך הוצאת כל הכלי הוא דאם היה אחר עושה עקירת מקצת הכלי לא היה מתחייב זה אח\"כ בהוצאת גמר כלי כיון שלא הוציא כל הכלי נמצא דהחיוב בא לו מאותה שעה שמתחיל לעקור החפץ עד שעת הנחה ומש\"ה קתני בברייתא היה מגרר ויוצא פטור דמיתה ותשלומין באים כאחד קרינן ביה ובשלמא אם היינו אומרי' דעד שיוציא כל הקופ' דקתני מתני' ר\"ל עד שיגמור ויוציא כל הקופ' משום דהכל תלוי בגמר הוצאת הכלי ואפילו היה מונחת מקצתה ברה\"י ומקצתה בר\"ה ובא זה וגמר והוציאו חייב ושלא כדעת רש\"י ניחא דשפיר פריך תלמוד' דאי ס\"ד אגד כלי שמיה אגד קדים ליה איסור גניבה משום דמשעת שהוציא זה מקצת הכלי קנה כל המעות שבחוץ ועדיין לא התחיל האיסור משום דהכל תלוי בגמר הוצאת הכלי ובאותה שעה בא לו עקירה והנחה כא' וקודם לכן לא מיקרי עקירת הכלי דאפי' בא אחר ועקרו למקצת הכלי היה מתחייב זה משעת גמר הוצאת הכלי נמצא דאין החיוב מתחיל משעת הוצאה אלא משעה שגמר הוצאת הכלי אז בא לו עקירה והנחה כאחד והרי זה דומה ממש למ\"ש התוס' בכתובות פרק אלו נערות ד\"ה נימא שהק' שם וז\"ל תימה לפירוש ר\"ת ז\"ל דהגבהה קונה פחות מג\"ט מאי פריך והא כיון דקנאה קודם שהתחיל עקיר' דעקירה לא הויא עד שיגביה שלשה כו' דין הוא שיתחייב כמו לבן עזאי דאמר מהלך כעומד דמי דחייב לפי שקנאה קודם שהתחיל העקירה יע\"ש וראיתי שם למוהר\"ב ז\"ל (דכ\"ח ע\"ד) [דל\"א ע\"א] שתי' לקו' התוס' הלזו משם תוס' הרא\"ש וז\"ל אבל הרא\"ש תי' דעקירת טפח צורך עקירת ג\"ט דא\"א לעקירת ג\"ט בלא עקירת טפח עכ\"ל וכתב הרב ז\"ל שם דס\"ל להרא\"ש ז\"ל דההיא דבן עזאי שאני משום דיש עקירה והנחה ולהכי חשבינן ליה כל עקירה באנפי נפשה משא\"כ בעקירת ג\"ט אע\"ג דאין האיסור מתחיל עד שיגבי' ג' ואם בא אחד ועשה עקירה תוך ג\"ט מתחייב הוא זה על עקירת ג\"ט ומ\"מ כיון דא\"א לעקירת ג\"ט בלא עקירת טפח הו\"ל כאלו מאותה שעה התחיל האיסור דכולה חדא עקירה מקרי יע\"ש וא\"כ לדעת תוס' הרא\"ש ז\"ל אפילו נימא דס\"ל דעד גמר הוצאה הוא דמחייב שלא כדעת רש\"י ז\"ל מ\"מ כיון דא\"א לעקירת כל הכלי בלא עקירת מקצת הכלי הו\"ל כאלו מתחיל מאותה שעה אע\"ג דאינו מתחייב אלא עד גמר עקירה וה\"ז דומה ממש לההיא דעקירת ג\"ט וא\"כ הדרן קו' לדוכתא ולכן נראה לומר דתלמודא כי פריך התם בפרק המצניע לר\"י אינו אלא ללישנא בתרא דס\"ל דטעמא דרבי אבין בזורק חץ משום דאי בעי לאהדורי לא מצי הדר ומש\"ה פטור משום דמשעת עקירה סופו לקרוע שיראים ובמעביר מודה רבי אבין דחייב דאי בעי לאהדורי מצי מיהדר וא\"כ הכא נמי במגרר ויוצא פריך שפיר דאיסור גניבה קדים דמשעה שהוציא מקצת הכלי קנה המעות ובידו לאהדורי ובהא אפי' רבי אבין מודה והא דפריך בא\"נ לרבי אבין מרישא דהך ברייתא דהגונב כיס כבר כתבו התוס' שם דלישנא דאי בעי להדורי לא מצי מיהדר לא פריך מידי אך אכתי ק' למ\"ש מוהר\"ב בד\"ס ע\"א משם הרמב\"ם ז\"ל א\"צ לישנ' דאמר דאי בעי מצי למיהדר אפשר לפרושי דה\"ק התם לא מצי מיהדר ליה ולחייב אשבת גרידא אבל במעביר סכין אפשר לו להעביר באותה ד\"א ויזהר שלא יקרע השראי' הילכך מילתא אחריתי היא ולאו משום קריעה הוא חייב אבל בכל מקום שהוא חייב משום אותה מלאכה ודאי פטור ומשו\"ה אקשינן ליה להאי קו' אליבא דכולהו לישני עכ\"ד וכיון שכן תקשי דמאי פריך בפרק המצניע איסור גנבה קדים הא אפילו ללישנא דאי בעי להדורי כיון שהחיוב בא לו מחמת אותו ממון פטור כמ\"ש הרמב\"ן ז\"ל אם לא שנאמר דהרמב\"ן ז\"ל חולק ע\"ד רש\"י ז\"ל וס\"ל דעל גמר הוצאה הוא דחייב שבתי וראה דאפילו לפי' זה נמי קשה שהרי כיון דא\"א להוצאת כל הכלי בלא הוצאת מקצת הכלי אע\"ג דאין האיסור מתחיל משעת הוצאת מקצת הכלי אפ\"ה פטור כדמוכח מההיא דהגונב חלבו וכמ\"ש לקמן משם הרמב\"ן דאי גחין ואכיל פטור אע\"פ שאין התחלת החיוב אלא בשעת בליעה כיון דלא סגיא בלא\"ה חשוב הוא התחלת החיוב ואם נאמר דהכא נמי אפשר בלא הוצאה שיוציאנו אחר ואפ\"ה מיחייב נמצא דאין החיוב מתחיל מאותה שעה הא נמי ליתא שהרי כיון דלדידיה א\"א בלא הוצאת מקצת הכלי אלא ע\"י הגבהה מש\"ה הוצרך בגמרא לומר טעמא דאי בעי גחין ואכיל ולא קאמר דאי בעי תחב ליה חבריה כמ\"ש מוהר\"ב בשם שיטה ישנה דכ\"ט ע\"ד וההיא דתוס' ז\"ל שאני דאפשר בגרירה כמ\"ש מוהר\"ב ואם נאמר דס\"ל להרמב\"ן דתלמודא חדא מנייהו נקט וה\"ה דהוה מצי לומר דאי בעי תחיב ליה חבריה ניחא וא\"נ אפשר דתלמודא התם לישנא דברייתא דייק דקתני פטור שהרי איסור שבת ואיסור גניבה באים כאחד דהך לישנא משמע דאיסור שבת ואיסור גניבה באים כאחד ממש ואף גם זאת נראה דהא ליתא דא\"כ היכי משני דברייתא מיירי בנסכא דא\"כ אמאי אכפל תנא לאשמועינן האי דינא בנסכה כיון דמצי לאשמועינן בכיס סתמא ואולי דס\"ל להרמב\"ן דה\"ה דהו\"מ לשנויי הכי אלא דלדברי המקשה דלא ס\"ל לחלק בהכי תריץ דמיירי בנסכה וכמ\"ש התוס' לההיא דמרובה אבל ליכא למימר דתלמודא כי פריך התם אליבא דר' ירמיה קפריך דס\"ל להרמב\"ן כפי' ר\"ת דר\"י חולק אדר' אבין דזה ניחא לההיא דמרובה התם מצינן למימר שפיר דתלמודא פריך אר' ירמיה ברייתא דגנב ומכר היכי מתוקמא. אמנם בהא דפרק המצניע דפריך תלמודא לר\"י ליכא למימר הכי דנימא דר\"י לא ס\"ל כר' ירמיה ודוק. ומ\"מ כל זה שכתבנו לדעת הרמב\"ן ז\"ל אינו מעלה ארוכה לדעת רבינו ז\"ל שהשמיט הך אוקמתא דפרק המצניע משום דלדעת רבינו אין לומר דס\"ל כדעת הרמב\"ן דתלמודא כי פריך התם אינו אלא מלישנא דברייתא וא\"כ דלדעת המקשה השיב לו שהרי רבינו פסק כלישנא בתרא דטעמא דר' אבין משום דאי בעי לאהדורי. וכתב ה\"ה ז\"ל דמש\"ה השמיט רבינו הך אוקימתא דעומד לפוש משום דס\"ל דהא דפריך מהך ברייתא לר' אבין אינו אלא ללישנא קמא אבל ללישנא דאי בעי לאהדורי לא פריך מידי וכיון שכן להך לישנא דאי בעי להדורי ע\"כ צריכינן לאוקמתא לברייתא דמגרר ויוצא בנסכא משום קוש' דאיסור גניבה קדים כיון דס\"ל לרבינו דטעמא דאי בעי להדורי אהני אפילו בגונב כיס שהוא חייב משום אותה מלאכה שלא כדעת הרמב\"ן ז\"ל וצ\"ע כעת:<br><b> ולכן </b> נ\"ל שרבינו ז\"ל פסק כלישנא קמא דטעמא דר' אבין משום דא\"א להנחה בלא עקירה משום דס\"ל דהא דמפלגינן כלישנא בתרא בין מצי להדורי ללא מצי להדורי היינו אליבא דר\"ח ולומר דר\"ח מודה ליה לר' אבין בזורק חץ משום דלא מצי למיהדר מיהו ר' אבין בין בזורק בין במעביר פטור כיון דתלי טעמא משום שעקירה צורך הנחה הוא וכמ\"ש מוהר\"ב ז\"ל בדף נ\"ט יע\"ש. ומה שהשמיט רבינו ז\"ל אוקמתא דעומד לפוש הוא משום דס\"ל כחד מרבוותא שכתב הרמב\"ן ז\"ל הביאו מוהר\"ב ז\"ל דף נ\"ח ע\"א דה\"ה דהו\"מ תלמודא לשנויי הכי דשאני התם דאפשר להוצאה בלא הגבהה דאי בעי גריר ונפיק אלא דלדברי המקשה דלא ס\"ד לחלק בהכי וס\"ל דאפילו בכה\"ג אמרה ר' אבין תריץ ליה ומשו\"ה השמיט רבינו ההוא אוקמתא דפרק המצניע משום דס\"ל דתלמודא לישנא דעלמא הוא דדייק כדכתיבנא דמיעקר דינו כיון דא\"א להוצאת כלי בלי הוצאת כל הכלי וא\"נ משום דבעי לאוקמא אליבא דר\"ח דמאן דתלי טעמא משום דבעי לאהדורי ודלא כמ\"ש ה\"ה ז\"ל כנ\"ל. עוד נ\"ל ליישב למה שהשמיט רבינו ההיא אוקמתא דפרק המצניע עם מ\"ש הרמב\"ן ז\"ל בפרק הספינה דפ\"ז אמתניתין דקתני פרקן והכניסן לתוך ביתו פסק עד שלא מדד אין יכולין לחזור בהן וז\"ל וי\"מ שפירקן ומשכן בתוך ביתו וקונה במשיכה והא דדייקינן מינה והא מדכליו של מוכר ברשות לוקח קנה כו' משום דאם תמצי לומר כליו של מוכר ברשות לוקח אינו קונה אף אם משך פירות בתוך כליו של מוכר לא קנה שכשם שאין משיכה קונה ברשות מוכר כך אינו קונה בכליו של מוכר ברשות לוקח כשתמצי לומר כליו של מוכר ברשות לוקח לא קנה דהא כליו כחצרו דמיא וטעם אחר אמרו שהרי הפירות מונחים ועומדים בכלי ואין זזין ממקומן וכיון שאין משיכת הכלי כלום לא קנה כו' וכתב עוד שבעלי ראיה זו מביאין ראיה שאינו קונה מדאקשינן בפ\"ק דמציעא חצר מהלכת היא וחצר מהלכת לא קנה ואי אמרת משיכה היא היכי אמרינן חצר מהלכת היא והא מטעם משיכת הכלים עצמן הוה קונה אלא ש\"מ שאינה משיכה והרמב\"ן ז\"ל דחה ראיה זו והביא ראיה הפך סברת י\"מ מהא דפרק המצניע דנראה מסוגיא זו דבמשיכת הכיס קנה המעות אע\"פ שלא הוציא כל הכיס מרשות הבעלים ולא קנאו לכיס והוא דמצי שקיל להו דרך פיו עכת\"ד הרמב\"ן ודעת רבינו ז\"ל נראה מדברי ה\"ה בפ\"ד מה' מכירה דין ה' שהוא כדעת י\"מ הללו שכתב הרמב\"ן דכי היכי דכליו של מוכר ברשות לוקח לא קנה לוקח ה\"נ לא מהניא משיכה בכליו של מוכר דתרוייהו שוים הן ומש\"ה לא תי' בגמ' דמתניתין דקתני פירקן והכניסן לתוך ביתו כו' מטעם משיכה היא משום דאי משיכה מהניא בכליו של מוכר ה\"נ מהני ברשות לוקח דשוים הן וכמ\"ש הרב ל\"מ ז\"ל יע\"ש. ולרבינו ז\"ל קשיא לי' ההיא דפרק המצניע שהביא הרמב\"ן ז\"ל דמוכח התם דבמשיכת הכיס קונה מעות אע\"פ שלא הוציא כל הכיס ולא קנאו דאל\"כ מאי קאמר רב ביבי בר אביי אי אמרת אגד כלי שמיה אגד איסור גניבה קדים ופירש רש\"י ז\"ל דכיון שהוציא מקצתה קונה כל המעות שמבחוץ הא כיון דלא קני הכיס משום דלא הוציאו כולו והו\"ל כנסכא לא קנה המעות במשיכת הכיס ומש\"ה ס\"ל לרבינו דרב ביבי בר אביי דפריך התם מההיא דהגונב כיס משום דס\"ל כרבא בפרק הספינה דבעי למפשט ממתניתין דפירקן והכניסן לתוך ביתו דכליו של מוכר ברשות לוקח קנה וכי היכי דברשות לוקח מהני לכליו של מוכר ה\"נ מהני משיכה בכליו של מוכר דתרוייהו שוים הם לדעת רבינו ז\"ל ומש\"ה פריך שפיר משום דאיסור גניבה קדים משום דס\"ל דבמשיכת הכיס קנה המעות אע\"פ שלא קנה הכיס ולפום סברתיה הוא דהוצרכו לאוקמא לברייתא בדאפקיה דרך שוליו ובנסכא אמנם לפום מאי דקי\"ל כמר בר רב אשי דאוקי למתני' דפירקן במתלי דתומי וס\"ל דכליו של מוכר ברשות לוקח לא קני וה\"נ לא מהניא משיכה בכליו של מוכר לק\"מ למ\"ד אגד כלי שמיה אגד מברייתא דהגונב כדכתיבנא ומש\"ה רבינו ז\"ל דפוסק כמר בר רב אשי כמ\"ש ה\"ה מש\"ה לא הביא הך אוקמת'. ודרך אגב אומר שמ\"ש ראיה מההיא דפ\"ק דמציעא דאקשינן חצר מהלכת היא וחצר מהלכת לא קני דמשיכה בכליו של מוכר לא מהני איכא למידק עליו שהרי רבא הוא דפריך התם הכי בפ\"ק דמציעא וכדגרסינן התם א\"ל רבא את\"ל קנה בהמה וקנה כלים שעליה מי קנה חצר מהלכת היא כו' ורבא גופיה בפ' הספינה ס\"ל דכליו של מוכר ברשות לוקח קני ובעי למיפשט מהך מתני' דכליו של מוכר ברשות לוקח קני וא\"כ כיון דס\"ל דכליו של מוכר ברשות לוקח קני ה\"נ ס\"ל דמשיכה בכליו של מוכר מהני להאי י\"מ וצריך לומר דלבתר דתריץ ליה מר בר רב אשי דמתני' מיירי במתכלא דתומי קיבלה מיניה והא דפריך התם במציעא הוא לבתר דקבלה מיניה ודוק. תו קשה לי לדעת הרמב\"ן ז\"ל דאפילו לטעמא דאי בעי לאהדורי כל שהחיוב בא לו מחמת אותו ממון פטור וטעמא דגונב חלבו דחייב אליבא דר\"ח הוא משום דאיכא ביה תרתי אפשר לאכילה בלא הגבהה ואי בעי לאהדורי מצי מיהדר א\"כ מאי פריך בגמ' בפרק אלו נערות ד\"ל ע\"ב לאביי דאמר זר שאכל תרומה פטור מהא כו' ומוקי לה כגון שתחב לו לתוך בית הבליעה ופריך היכי דמי אי דמצי לאהדורי ניהדר ופרש\"י ז\"ל מההיא שעתא איהו מזיק לו ומתחייב בנפשו לא הוי עד דבלע לגמרי והשתא לדעת הרמב\"ן ז\"ל מאי קו' הא כיון דתחיבת בית הבליעה צורך אכילה דא\"א לאכילה בלא תחיבת בית הבליעה משו\"ה פטור כההיא דר' אבין ואע\"ג דאי בעי לאהדורי מיהדר מ\"מ כיון שהחיוב בא לו מחמת אותו ממון פטור לדעת הרמב\"ן ז\"ל ובשלמא אם נאמר דטעמא דאי בעי לאהדורי מהני אע\"ג דהחיוב בא לו מחמת אותו ממון איכא למימר דתלמודא כי פריך אי דמצי לאהדורי ניהדר אלישנא בתרא דתלי טעמא משום דאי בעי לאהדורי הוא וכמ\"ש הריטב\"א והרא\"ה ז\"ל הביאו הרב הנז' דנ\"ט ע\"ג אמנם לדעת הרמב\"ן ק\"ט דאפילו ללישנא בתרא לא פריך מידי וליכא למימר דא\"כ לא כתב הרמב\"ן ז\"ל דכל שהוא מתחייב מחמת אותו ממון פטור אע\"ג דמצי מיהדר אלא דוקא במעביר סכין דהאיסור מתחיל מאותה שעה משום דבעינן עקירה והנחה ומש\"ה כל שחיוב בא לו מחמת אותו ממון פטור כיון דמאותה שעה נתחייב מיתה משא\"כ בההיא דזר שאכל תרומה דאע\"ג דא\"א בלא תחיבת בית הבליעה מ\"מ כיון שאין האיסור מתחיל מאותה שעה אלא משעת בליעה לא קרינן בהו מיתה ותשלומין באים כאחת דהא ליתא דא\"כ אמאי הוצרך תלמודא לומר דטעמא דרב חסדא משום דאפשר לאכילה בלא הגבהה דאי בעי גחין ואכיל הא אפילו נימא דא\"א לאכילה בלא הגבהה כיון דאין האיסור מתחיל אלא משעת בליעה פטור אלא ודאי דאע\"ג דאין האיסור מתחיל אלא משעת בליעה כיון דהא ודאי לא סגיא לאכילה בלא הכנסת פה הו\"ל כאלו מתחיל האיסור מאותה שעה וכ\"כ בהדיא הרא\"ה ז\"ל משם הרמב\"ן בדף נ\"ח ע\"ד יע\"ש. ואולי דס\"ל להרמב\"ן דהא דפריך תלמודא אי דבעי לאהדורי ניהדר היינו משום דאכתי לא שמיע ליה ההיא דראבי\"ן ותי' דאתמר עלה דטעמא דר\"ח משום דאפשר לאכילה בלא הגבהה אבל לפום מאי דמסיק בתר הכי אה\"נ דל\"ק לן הך קו' ודוק:<br><b> עוד </b> הוקשה אצלי בסוגיא דפ' המצניע במאי דמשני דברייתא מיירי בנסכא דכיון דמקצתן בפנים לא קנה עד שיוציא כל הכיס הניחא לשמואל דאמר בפרק הספינה דע\"ד דספינה לא קנה עד שימשוך את כולה אבל לרב דס\"ל כיון שמשך כל שהוא קנה א\"כ אפילו נימא דברייתא מיירי בנסכא תקשי דאיסור גניבה קדים דמכי הוציא מקצתו קנה ומתחייב בנפשו לא הוי עד שיוציא כל הכיס ולהא ודאי אפשר לומר דרב ס\"ל כחזקיה דאמר אגד כלי לא שמיה אגד וברייתא מיתוקמא בכיס של מעות דאיסור שבת וגניבה באים כאחד אבל בנסכא ל\"מ מתוקמא משום דאיסור גניבה קדים ור\"י דס\"ל אגד כלי שמיה אגד לא מתוקמא אלא כשמואל אך קשה לדעת רבינו ז\"ל שכתב בפ\"ד מה' מכירה דין ד' וז\"ל ודבר הנקנה במשיכה אם היה בר\"ה כו' כיון שהוציא מקצת החפץ מר\"ה קנה וכתב ה\"ה שם שדעת רבינו דספינה ושאר חפצים דינן שוה דבכולהו בעינן שימשוך כולה ממקום שהיתה בה כשמואל דקי\"ל כותיה אלא שהיתה ברשות שאין המשיכה קונה וכיון שמשך מקצתה ברשות שהמשיכה קונה די בכך והשתא תיקשי דא\"כ מאי משני דברייתא מיירי בנסכא הא אכתי איסור גניבה קדים דמכיון שמשך כולה ברשות בעלים לא בעינן שימשך כולה ברשות שהמשיכה מועלת לדעת ה\"ה ז\"ל וכן קשה במאי דמשני נמי הב\"ע שהוציאו דרך שוליו דמה בכך אע\"ג דאין יכול להוציא המעות לא גרע משאר כלים דקנה במשיכה כל דהו ואם נאמר דברייתא מיירי בשהגניבה היתה ברשות שהמשיכה מועלת דכדי למושכה כולה צריך שיוציאנה לר\"ה לגמרי ונמצא שאז באים איסור שבת ואיסור גניבה כאחד זה ודאי דוחק גדול דכל כי האי לא הוה ליה לתלמודא למסתם סתומי וכי היכי דמשני דברייתא מיירי בנסכא ה\"נ הול\"ל הכא במאי עסקינן בשהיתה סמוכה לר\"ה ותו דאכתי תקשי לדעת הרא\"ש ז\"ל שכ' בפ' הנז' והביאו הטור סי' קצ\"ח דדוקא בספינה בעינן שימשוך כולה משום דאי משיך לה כל דהו ממילא אזלא אבל בשאר מטלטלים במשיכה כל דהו סגי ומשמע ודאי שלדעתו ז\"ל לא בעינן שימשכנה כולה ממקום שהיתה בו ואפילו היתה סמוכה לרשות שהמשיכ' קונה מכיון שמשך מקצתה קנה מדלא חלק בהכי כמ\"ש ה\"ה ז\"ל ואם כן הדר' קו' לדוכתה ולכן נ\"ל שאף לדעת רבינו והרא\"ש ז\"ל לא כתבו כן אלא כשהחפץ היתה ברשות הרבים או בחצר שאינה של שניהם אז דוקא הוא דאמרי' דבמשיכ' כל דהו לרשותו או לסימטא סגי ואע\"ג דעדיין נשאר הרוב ברשות שאינה משיכה קונה אמנם אם היתה ברשות המוכר אז לא קנה עד שימשוך את כולה ובמשיכה כל דהו לא מהני כיון שרובו נשאר עדיין ברשות המוכר וזה מדוקדק מדברי רבינו ז\"ל שכתב דבר הנקנה כו' אם הי' בר\"ה כו' כיון שהוציא מקצת החפץ מר\"ה קנה משמע דבא לרמוז מ\"ש דדוקא כשהיא ברשות הרבים קנה אבל ברשות המוכר לא קנה עד שימשוך את כולה וכסוגיין דפרק המצניע כנ\"ל (ומהתימה על הפוסקים ז\"ל שלא ביארו זה) וכ\"כ בפה\"מ בפרק הספינ' ומ\"מ מ\"ש ה\"ה ז\"ל וז\"ל אח\"כ מצאתי להרמב\"ן פרק אלו נערות שכתב כדברי רבינו ממ\"ש בסוגיא דהיה מגרר ודקדק כן מאותה סוגיא ומסו' דעד שימשכנה שכתבתי עכ\"ל היא דבר תמוה דאדרבא מסוגיא זו יש להוכיח להפך דבעינן שימשכנה כולה דאם לא כן איסור גניבה קדי' כמ\"ש ואף למ\"ש אנו בעניותנו מ\"מ לא תיובתא ולא סיעתא איכא למישמע מינה ואנכי הרואה דברי הרמב\"ן ז\"ל בשיטה כ\"י להרמב\"ן ז\"ל בפרק אלו נערות ומוהר\"ב ז\"ל הביאו שלע\"ד כונת הרמב\"ן ז\"ל היא על אופן אחר וזה שכתב שם וז\"ל ומדאוקימנא דאפקיה לר\"ה ובמשיכה קני שמעי' דכל שהוא מונח בר\"ה או ברשות מוכר משעה שימשכנו מאותו רשות לסימטא קנה ואין צריך למשוך אותו בסימטא כלל דאי אמרת לא קנה עד שימשוך בסימטא אין איסור שבת ואיסור גניבה באים כאחת שהרי משעה שהוציאו לצידי ר\"ה נגמרה מלאכת שבת ואיסור גניבה לא בא לו עד שימשוך אותו במלואו בסימטא וכן משמע מדאמרינן בבתרא עד שימשכנו מר\"ה לסימטא עכ\"ל והנרא' שה\"ה הבין שמ\"ש הרמב\"ן משעה שימשכנו מאותו רשות קנה שכונתו לומר דמשעה שהתחיל למשוך אע\"פ שלא משך כל הכלי לסימטא קנה והא ליתא דא\"כ איך כתב דאי אמרת לא קנה עד שימשוך בסימטא אין איסור שבת ואיסור גניבה באים כא' שהרי משעה שהוציאו לצידי ר\"ה נגמרה מלאכת שבת אדרבא אי אמרי' דצריך למשוך כולה איסור שבת ואיסור גניבה באים כאחת דאיסור שבת לא בא אלא עד שיוציאנו לגמרי וכדקתני בהדיא בפרק המצניע ואי אמרי' דבמשיכ' כל דהו סגי איסור גניבה קדים כמ\"ש ותו דמאי ראיה מייתי מדאמרינן בבתרא עד שימשכנו מר\"ה לסימטא ואימא דהכי קאמר עד שימשכנו כולו מר\"ה לסימטא והיכי משמע מיניה דבמשיכה כל דהו סגי ולכן הנראה לי פשוט בכונת הרמב\"ן הוא הפך מ\"ש ה\"ה שדעת הרמב\"ן ז\"ל הוא כדעת הראב\"ד דבעי' שימשוך כולו לסימטא דהלכתא כשמואל ובא להכריח הוא ז\"ל דמכיון שמשכו כולו מר\"ה לסימטא מאותה שעה קנה ואין צריך למשוך אותו בסימטא עוד דהיינו אחר שכולו עומד בסימטא ימשכנו עוד משם כדי שיעשה משיכה בסימטא עצמה וזהו שכתב משעה שימשכנו מר\"ה לסימטא קנה ואין צריך למשוך אותו בסימטא עצמה כמ\"ש ואהא הוא שכתב דאי אמרת לא קנה עד שימשוך בסימטא כלומר אחר שעומד כולו בסימטא צריך למושכו משם כדי שיעשה משיכה בסימטא עצמה אין איסור שבת כו' שהרי משעה שהוציאו מצידי ר\"ה כלומר משעה שהוציא כל החפץ לר\"ה נתחייב באי' שבת ואיסור גניבה לא בא לו עד שימשכנו משם עוד והיינו מה שהביא ראיה מההיא דעד שימשכנו מר\"ה לסימטא דהך לישנא משמע דמשעה שמשכו כולו מר\"ה והכניסו בסימטא קנה ואין צריך למושכו משם עוד דאל\"כ הכי הול\"ל עד שימשך בסימטא כנ\"ל כונת הרמב\"ן ודברי ה\"ה צ\"ע וראיתי להרב לח\"מ בפ\"ג מה' מכירה שהק' על רבינו דבפרק הספינה דפ\"ה אוקמוה להך ברייתא דהיה מגרר ויוצא בכיס גדול שאין דרכו להגביה דאי בכיס שדרכו להגביה לא קנה במשיכה וא\"כ איך בכאן סתם הדברים ולא ביאר דמיירי דוקא בכיס גדול ע\"ש שהניחו בצ\"ע ולדעתי נראה לי ליישב שדעת רבינו ז\"ל הוא כמ\"ש הרמב\"ן הביאו מוהר\"ב דס\"ב ע\"ג שהקשה הוא ז\"ל דבפרק אלו נערות מוקמינן להך ברייתא במצעי ואלו בפרק הספינה אוקמינא לה במידי דבעי מיתנא דהיינו רברבי וא\"כ הכא היכי מתוקמא במיצעי הא כיון שדרכו להגביה לא קנה במשיכה ותי' וז\"ל וקו' הכי דחינן לה דהך אוקמתא דהכא לאו דסמכא היא דאפשר דמאן דסבירא ליה הגבהה צורך הוצאה לא סבירא ליה ההיא שמעתתא דהתם וא\"נ אית ליה מוקים לה כרבינא דלענין גניבה הוא דמחייב בתשלומין ולא מיקנא ממש וההיא סוגי' דהתם ודאי לא מתוקמא אלא אליבא דמאן דמפרש לה הכא אליבא דר\"א בצידי ר\"ה ולענין מקנא ממש כו' עכ\"ל יע\"ש וא\"כ כיון שרבינו פסק כרבינא דבר\"ה קנה להתחייב בתשלומין שהרי כתב והוציאו מרה\"י לר\"ה ולא ביאר דהיינו דוקא כשצרף ידו למט' מג' וכמ\"ש הטור סימן שנ\"א משמע בהדיא דפסק כרבינ' דאפי' בר\"ה גמורה מתחייב באונסין אע\"ג דלענין קניה לא מהני ומשום הכי לא הוצרך לבאר דמיירי דוקא בכיס גדול משום דלרבינא בכל גוונא מתחייב בתשלומין כמ\"ש הרמב\"ן ועיין בהרב מש\"ל ז\"ל בפ\"ב מה' אלו דין י\"ו שיש לתמו' בדבריו שמדברי רבינו נרא' בהדיא דפסק כרבי' ואיך הוא ז\"ל סתם הדברים יע\"ש הן אמת שבפ\"המ נרא' דפליג על מ\"ש בס' היד שכתב בפרק מרוב' וז\"ל לימד אותנו בזאת הלכ' שני עיקרים האחת כי הגנב לא יקרא גנב עד שיביא אותו דבר הגנוב לרשותו ויקנה אותו בדרך מדרכי הקניות המטלטלין וכ\"כ עוד לענין שומר דאין חייב באונסין עד שימשוך במקום המועיל לענין קנית מטלטלין וא\"כ נרא' דלפי מה שפסק בס' היד כרבינא מדלא ביאר דהיינו דוקא בשצרף ידו למטה מג' ובפ\"ג מה' מכירה דין ה' פסק כאביי ורבא דפרק הספינה דס\"ל דמשיכ' בר\"ה לא קנה ע\"כ דס\"ל לחלק כמ\"ש התוס' פרק אלו נערות ד\"ה וברשות דמשיכה בר\"ה קני לענין להתחייב באונסין אבל אינו קונה שיהא שלו לגמרי והלכך גנב כיון שכל קנינו אינו אלא להתחייב בתשלומין מש\"ה קני וכ\"כ התוספות בפ' השואל דפ\"ט ד\"ה כיון דשואל מתחייב באונסין במשיכ' בר\"ה אע\"ג דלענין חזר' לא קני ומהתימ' על הטור ז\"ל בסי' רצ\"א שכתב וז\"ל והרמב\"ם כתב שאינו חייב עד שימשוך ובמקום שהמשיכ' קונה שהרי כפי מ\"ש בס' היד כרבינ' דלענין להתחייב בתשלומין לא בעינן שימשוך בסימטא והיינו טעמיה דגנב בשומר נמי יתחייב בתשלומין אפי' הוציאו מר\"ה ומאי שנא שומר מגנב וצריך עיון כעת: מיהו הא ק\"ל על ר' שהרי פ' אלו נערות פרכינן אהך ברייתא ובמאי אי ברברבי אורחיה היא ואי בזוטרי לאו אורחי' ופירש\"י ז\"ל ואמאי חייב משום שבת וא\"כ הי' לו לרבינו ז\"ל לבאר דבכיס קטן חייב בתשלומין משום דאין כאן חיוב שבת ובפ' י\"ג מה' שבת דין י\"א כתב וז\"ל ואם משך החפץ וגררו על הארץ כו' חייב וכתב ה\"ה שיצא לו מהך ברייתא דהי' מגרר ויוצא כו' יע\"ש והוא דבר תימא דאמאי השמיט רבינו דין זה דדוקא ברברבי הוא דחייב אבל בזוטרי פטור דלאו אורחי' בגריר' וצריך עיון ודע שאני מסתפק במ\"ש רבינו דאם נתחייב מית' ואח\"כ נתחייב תשלומין חייב לשלם אם הוא דוקא כההיא דהיוצא ליהרג וחבל באחרים ודכוותי' שכשהוא מתחייב בתשלומין אינו מתחייב מית' משום הכי חייב אבל היכא שהוא מתחייב במיתה ותשלומין באות' שעה אע\"ג דכבר נתחייב מית' מקודם מ\"מ השתא מיהא הא איכא שתי רשעיות ופטור וכי היכי דאמרינן דאע\"ג דלא אתרו ביה פטור מטעמא דכיון דאלו אתרו ביה פטור השתא נמי פטור כדאיתא באלו נערות מה\"ט נמי איכא למימר הכא דאע\"ג דכבר נתחייב מית' מקודם כיון דהשתא מיהא אלו התרו ביה הי' מתחייב מיתת ב\"ד ופטור משום דמה שנתחייב מית' מקודם הי' בשוגג ולא הי' נהרג עליו השתא נמי פטור: וראיתי למוהר\"ב ז\"ל בדפ\"ז אמתניתין דכל המתחייב בנפשו כתב משם הרשב\"א דאע\"ג דמכי הערה בה נתחייב מית' ומתחייב בממון לא הוי אלא עד גמר ביא' מ\"מ כיון דבתר הכי נמי כל שעתא ושעתא מתעסק בחיוב מית' עד גמר ביא' פטור מן התשלומין וכ\"כ משם שיטה ישנ' יע\"ש ומ\"מ אכתי נדון דידן שניא היא מההיא דהרשב\"א דשאני התם דאע\"ג דנתחייב מית' קודם שיבא לידי חיוב תשלומין מ\"מ חיובא דמית' משיך ואזיל עד שעה שהוא מתחייב בתשלומין ואין לו הפסק וכיון שכן מית' ותשלומין באים כאחת קרינן ביה משא\"כ בנדון דידן דכבר נתחייב מקודם מית' והי' לו הפסק בנתיים אפשר דחייב כמ\"ש וכנ\"ל שהוא דעת השיט' ישנה שכתב מוהר\"ב בדס\"ב ע\"ד וז\"ל ואם תאמר אמאי לא אוקמא כגון דאפקיה מר\"הי לר\"הי ור\"ה באמצע וי\"ל משום כיון דאפקיה לר\"ה אחייב ליה ואיסור גניב' לא הוי עד דמטי לרה\"י ולא מיפטר אלא א\"כ שתיהם כאחד שיט' ישנה ע\"כ הרי נרא' מדבריו דאע\"ג דכי מטי לרה\"י הרי הוא מתחייב באותה שעה מיתה ותשלומין שהרי הוציא מר\"ה לרה\"י אפ\"ה כיון שכבר נתחייב מיתה מקודם ההוא חיוב מיתה דאתי ליה בתר הכי כשהוא מתחייב בתשלומין כלא חשיב ומש\"ה חייב ובסי' הנזכר אמתניתין דכל המתחייב בנפשו כתב כדברי הרשב\"א אלא ע\"כ לחלק כמ\"ש ואנכי הרואה שיש להוכיח שלא כדעת השי' ישנה הנזכר מההיא דגרסינן בפרק בן סורר דע\"ג דפרכינן התם אברייתא דקתני דעל חייבי כריתות ניתן להצילו בנפשו ממתני' דקתני אלו נערות שיש להם קנס הבא על אחותו ומוקי לה ר\"ח התם כגון שבא עליה שלא כדרכה וחזר ובא עליה כדרכה ע\"ש והשתא קשה דאיך אפשר לו' דמתני' מיירי בבא עליה שלא כדרכה הרי קתני סיפא אע\"פ שהן בכרת אין בהם חיוב מיתת ב\"ד דמשמע בהדיא דאלו הבא על אחותו הי' מחייבי מיתות ב\"ד הי' פטור מקנס והלא אין כאן מיתה ותשלומין כאחת שהרי נתחייב מיתה משבא עליה שלא כדרכה וא\"כ כשחזר ובא עליה כדרכה ההיא מיתה חשיבי כמאן דליתיה לדברי הש\"י ותו דלר\"ח סיפא דמתני' דקתני הבא על בתו כו' מפני שמתחייב בנפשו ע\"כ בהכי נמי מתוקמא שבא עליה שלא כדרכה וחזר ובא עליה כדרכה דאל\"כ תקשי מאי איריא מפני שמתחייב בנפשו אפילו חייבי כריתות נמי ואפ\"ה קתני מתני' שהוא פטור ואמנם אפשר ליישב דעתו דס\"ל דהא דאמרי' התם כגון שבא עליה שלא כדרכה היינו שבא עליה אחר דאפי' בבא עליה אחר חשיב שכבר נפגמה ולא ניתן להצילו בנפשו וכמו שכן הוא דעת רש\"י ז\"ל שם שכתב וז\"ל שבא עליה (הוא) אחר שלא כדרכה ע\"ש הן אמת שדבריו ז\"ל מן המתמיהים דמשמע ודאי דנעבדה בה עבירה דקתני התם דאין מצילין בנפשו היינו דוקא באותו בועל עצמו דמכיון שפגמה שוב לא ניתן להצילו בנפשו אבל בפגמה אחר כל שהוא ערוה לו ניתן להצילו בנפשו ודאי וכן משמע מדברי רבינו ז\"ל פ\"א מה' רוצח דדוקא בבועל עצמו הדברים אמורים וכן ראיתי להמאירי בשיטה כ\"י שתמה עליו כן יע\"ש מ\"מ מסתייה דרב גובריה אמרה ואף אנן נאמר כן לדעת הש\"י: ואולם דברי רש\"י ז\"ל מבואר שחולק עליו שהרי לפי דעת השיט' ישנה עכ\"ל דמתני' מיירי דוקא בבא עליה אחר ואלו רש\"י ז\"ל כתב מיירי נמי בבא עליה הוא עצמו ודוק ובהתוכחתי בענין זה עם מורי הרב נר\"ו כה הראני שנמצא כתוב אצלו משם מוהר\"י אישקאפה ז\"ל שהוקשה לו על מתני' דפרק הכונס דס\"א דתנן התם המדליק את הגדיש כו' הי' עבד כפות לו וגדי סמוך לו ונשרף עמו פטור דהרי הוא חייב מיתה על העבד וקלב\"מ וכמו שפרש\"י ז\"ל שם דמ\"ש מהא דגונב כיס בשבת שהוא חייב משום שכבר נתחייב בגניבה קודם שיבא לידי איסור שבת ואם כן התם נמי בשנשרף הגדיש מיד נתחייב בתשלומי הגדיש ואח\"כ כשנשרף העבד בא לו חיוב המיתה ואנן בעינן מיתה ותשלומין כא' ואפי' תימא דמיירי שנשרף העבד תחלה פשיטא דיהא חייב בשנשרף הגדיש אחר כך כיון שנתחייב מיתה מקודם וכמו שכתב רבינו ז\"ל דכל דבר שבא לו מכח מעשה אחת אע\"פ שזה בא ראשון וזה בא אחרון כגון מדליק את הגדיש שבמעשה שעשה בה הכל חשיב כבת אחת משא\"כ בגונב כיס בשבת שבמעשה שעשה לגנוב הגניבה בהגבהה ברשות בעלים לא יבא לידי איסור סקילה וצריך לעשות מעשה אחר להוציא' מרה\"י לר\"ה מש\"ה חייב דאינן בבת אחת ודייקא נמי דקתני הי' עבד כפות לו דכיון שהי' כפות מסתמא כשהדליק את הגדיש נשרף העבד עמו והוה לי' כאלו הדליקן בבת אחת עכ\"ל הרב ז\"ל: ולע\"ד אין תי' מחוור דכפי דבריו ז\"ל א\"כ אמאי הוצרך ר' אבין לומר דהזורק חץ בשבת וקרע שיראין בהליכתו שהוא פטור מטעמא דעקירה צורך הנחה היא ובלאו ה\"ט נמי ת\"ל שבא לו מכח מעשה אחת דהיינו הזריקה וכההיא דהמדליק את הגדיש דאע\"ג דליכא משום טעמא דעקירה צורך הנחה שהרי דליקת הגדיש לאו צורך שריפת העבד הוא דבידו לשרוף העבד תחילה ולא לשרוף הגדיש וליכא נמי טעמא דאי בעי לאהדורי לא מצי למיהדר ואפ\"ה פטור מה\"ט דהיינו מרויחין בזה דלא הוה ק\"ל ההיא דהגונב כיס בשבת עד שהוצרך לאוקמא באנפי דחיקי ותו ק\"ל טובא שהרי התוס' פרק אלו נערות ובפרק מרובה ד\"ע ד\"ה לענין כתבו דלפי' ר\"ת שפי' דא\"א לניסוך בלא הגבה' דרבי ירמיה דאמר בהניזקין גבי מנסך משעת הגבהה קני מתחייב בנפשו לא הוי עד שעת ניסוך פליג ארבי אבין דאית ליה עקירה צורך הנח' היא א\"ש דהא דפריך במרוב' מכי מטי לאויר ביתו קנייה מתחייב בנפשו לא הוי עד דמט' לארעא אליבא דרבי ירמי' פריך והשתא כפי דברי הרב ז\"ל נהי דרבי ירמי' פליג אר' אבין ולית ליה הגבהה צורך ניסוך ע\"כ היינו דוקא בההיא דמנסך מטעם דלא בא לו מכח מעש' אחת דבמעש' שעש' לגנוב דהיינו הגבהה לא יבא לידי חיוב מית' עד שינסך משא\"כ בההיא דזרוק גנבתיך ותקני לי חצרי כיון דמכח מעש' אחת בא אפי' ר\"י מוד' דחשיב כבת אחת ופטור וכמתני' דפרק הכונס גם למה שתי' בשם ר\"י דהוא הדין דהוה מצי לשנויי הכי אלא דלדברי המקש' שלא הי' סובר טעם זה השיב לו קשה נמי דהיכי ס\"ד דמקש' דאפי' כשבא לו מכח מעש' אחת לא חשיב כבת אחת דא\"כ תיקשי ליה לדידי' מתניתין דפרק הכונס: ומצאתי להרשב\"א ז\"ל בחידושיו פרק כיצד הרגל דף כ\"ב הוקש' לו כקו' הרב ז\"ל וז\"ל עבד כפות לו כו' משום דקלב\"מ קשה לי אמאי פטור והא מתחייב בגדיש קודם שיתחייב בנפשו על העבד כו' ואפשר דלר\"י דאמר אשו משום חציו כל שהצית אפי' בגדיש ועבד כפות סמוך לו שא\"א לברוח הוה לי' משע' הצתת האש בגדיש רודף ונעש' על הגדיש כרודף ששבר כלים בין של נרדף בין של כל אדם דפטור משום דמשעת רדיפתו נתחייב בנפשו ואף זה כן אלא דאכתי ק' לר\"ל דאמר כגון שהצית בגופו של עבד דהו\"ל בשעת הצתת האש בגופו של עבד מתחייב בנפשו ואחר שמת העבד נשרף הגדיש ואמאי פטור על הגדיש י\"ל שנשרף הגדיש קודם שמת העבד אבל אם נשרף הגדיש אחר שמת העבד חייב עכ\"ל: עוד מצאתי בשיט' כ\"י לתלמידי הרשב\"א ז\"ל על ב\"ק שכתבו וז\"ל בשלמא למ\"ד אשו משום חציו משו\"ה בעבד כפות לו פטור דקלב\"מ פי' ואפי' נשרף הגדיש קודם שהגיע לגופו של עבד דהו\"ל כזורק חץ וקרע שיראין בהליכתו קודם שהמית שהוא פטור כו' ואוקמא ר\"ל כגון שהצית בגופו של עבד משום דקלב\"מ ואפי' נשרף העבד מקמי גדיש פטור הא למה זה דומ' לזורק חץ והלך וקרע שיראין של חבירו אחר שהמית שהו' פטור עכ\"ל ולפי הנרא' שדעת תלמידי הרשב\"א ז\"ל כמ\"ש מוהר\"י אישקאפה ז\"ל ומש\"ה כתבו דאפי' נשרף העבד מקמי גדיש פטור ושלא כדעת הרשב\"א ז\"ל:<br><b> ולדעתי </b> נ\"ל עיקר כדעת הרשב\"א ז\"ל וכמו שהוכחנו מההיא דפרק אלו נערות ומסו' דפרק מרוב' ולדעת תלמידי הרשב\"א לא ידעתי מה יענו לההיא דפרק מרוב' דאע\"ג דבא לו מכח מעש' אחת פריך בגמרא כיון דמטי לביתו קנה ואולי שתלמידי הרשב\"א יפרשו לההיא דמרוב' כפי' הרא\"ש ז\"ל שכתבנו לעיל אך ההיא דפרק אלו נערות ק\"ט כדכתיבנא ועוד אני מוסיף להקשות לסבר' הלזו מההיא דגרסינן בירושלמי פרק אלו נערות החוסם את הפר' משלם ששת קבים כו' שכן החוסם פרתו לוקה ופריך א\"ר מונ' מעת' הבא על אחותו נערה ילקה וישלם שכן הבא על אחותו בוגרת לוק' חזר ואמר גבי אחותו חל עליו תשלומין ומית' כאחת ברם הכא מכיון שחסם נתחייב מלקות מכאן ואילך בתשלומין התיב רבי זעירא קומי רבי מני הרי המצית גדישו של חברו בשבת על שבולת הראשון חייב מית' מכאן ואילך בתשלומין ולית אמר כן על כל שבולת ושבולת יש בה התריית מית' ה\"נ על כל חסימה וחסימ' יש בה התריית מכות ע\"כ הרי מבואר דלא כתלמידי הרשב\"א מדהוצרכו לומר דטעמא דהמצית גדישו של חבירו בשבת שהוא פטור משום דעל כל שבולת ושבולת יש בה התריית מית' וכן נמי לחסימ' הוצרכו לטעם זה ולפי דעת תלמידי הרשב\"א אפי' בלאו האי טעמא נמי כההיא דנשרף העבד ואח\"כ נשרף הגדיש דלא שייך האי טעמא אפ\"ה פטור כיון שבא לו מכח מעש' אחת ולכן הנרא' לי עיקר כדעת הרשב\"א ותוספות ז\"ל כנ\"ל:"
+            ],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>עשה </b>\n<b> שליח לשחוט לו ושחט השליח בשבת כו'.</b> כתב הרב מש\"ל ז\"ל דמדקדוק לשון רבינו נראה דדוקא בשעשאו שליח סתם לשחוט לו והלך השליח ושחט בשבת אז הוא דחייב בתשלומי דו\"ה אבל אם עשאו שליח שישחוט לו בשבת והלך השליח ושחט בשבת פטור ונתן טעם לדבר יע\"ש ולפי דבריו מדוקדקים דברי התוס' ז\"ל פרק מרובה דע\"א ד\"ה בשלמא שכתבו שם וז\"ל וי\"ל בשנתן רשות לשליח לשחוט לו כרצונו ואפי' לע\"ז ואין שייך לומר לצעורי כו' ומדלא כתבו בפשיטות שעשאו שליח לשחוט לו לע\"ז משמע דס\"ל דאי עשאו שליח לשחוט לע\"ז פטור מדו\"ה כיון שנצטרף עמו איסור אחר בשליחתו כמ\"ש הרב ז\"ל ודוקא כשנתן רשות לשליח לשחוט לו כרצונו הוא דמיחייב גנב משום דכיון דאפי' אי לא שחיט ליה לע\"ז הרי שליחותיה קעביד השתא נמי שליחותיה קעביד לענין טביחה ולענין איסור ע\"ז ה\"נ דלא מיחייב גנב משום דאשלד\"ע ומ\"מ מה שהביא ראיה הרב ז\"ל ממ\"ש רבינו פ\"ז מה' מעילה דאם היה בשר עולה וכיוצא בו לא מעל אלא האוכל בלבד יש לדחות דלא דמי דהתם שאני דכיון דהוא בשר עולה אין בידו לעשותו שליח לענין מעילה בלבד כיון דתרוייהו אגידי ביה והא בלא הא לא אפשר והלכך כי גלי קרא דיש שלד\"ע דוקא באיסור מעילה בלבד משא\"כ בבשר עולה דאיכא ביה קדושת מזבח נמצא שכשהוא עושה אותו שליח למעילה הרי הוא עושה אותו לאיסור קדושת מזבח אמנם הכא אע\"ג דעשאו שליח לשחוט לו בשבת כיון דבידו לעשותו שליח לענין טביחה בלבד השתא נמי נהי דבמה שעשאו שליח שישחוט לו בשבת אין שליחותו שליחות משום דאשלד\"ע מ\"מ לענין שליחות טביחה שליחותיה קעביד ומיחייב גנב ובפי' המשנה כתב רבינו וז\"ל אמנם יתחייב בדו\"ה כשיתן לזולתו שישחוט לו בי\"ה כו' הנה מבואר דס\"ל דאפי' עשאו שליח לשחוט לו בי\"ה מיחייב גנב וזה נראה שהכריחו להטור שכ\"כ כדעת רבינו כנ\"ל:<br><b> טעם המלך</b>\n<b> א) </b>\n<b> הנה </b> ודאי אי ילפינן שליח לדבר עבירה מהקישא דטבחו ומכרו מה מכירה ע\"י אחר אף טביחה ע\"י אחר ודאי אמרינן כדעת המ\"ל אם שלחו בפי' לשחוט בשבת לא הוי כאן שליחות כלל דהא רק דומיא דמכירה מרבינן ואין כאן יתורא כלל לומר דמרבינן עוד דבר אחר כגון אם צוה לשחוט בשבת וכדומה וכן כ' התוס' ב\"ק (ע\"ט א) סד\"ה נתנו לבכורות דהאי למודא דהקישא אינו מיותר אבל אי ילפינן שלד\"ע מלמודא או מלמודא דתחת דמיותרין כל חד וחד בשיטתי' יהי' מוכח דע\"ז בא ללמד דאם אמר לו לשחוט בשבת דהוי שלוחו דהנה מורי הגאון נר\"ו בס' נודע ביהודא סוף סי' ע\"ה הקשה למאן דס\"ל ב\"מ (י' ב) דבאין שליח בר חיובא חייב המשלח א\"כ ל\"ל קרא כלל בטביחה ומכירה דאם אמר לשלוחו צא וטבח דחייב המשלח וישלד\"ע הא כאן לא הוי השליח ב\"ח דהא אם שחט בלי צוואת המשלח אין כאן חיוב ד\"וה כלל דהא הוא לא גנב ומורי נר\"ו רצה לומר דזה מקרי בר חיובא אף שהשתא לא מחייב כיון דשייך גבי' חיובא אם היה הוא הגנב ול\"צ להיות השתא בהאי מלתא דוקא בר חיובא עיש\"ה בדברי מורי הגאון נר\"ו. אמנם זה נכון לדעת תוס' ב\"מ (י' ב') דסבירא להו כן וכתבו שם בד\"ה דאמר לישראל דוקא אם אמר לישראל דהוא לא הוי בר חיובא כלל אבל אם אמר כהן לכהן חייב השליח דהא אם קדשה לעצמו בר חיובא הוא אבל אין כן דעת הריטב\"א בקדושין (מ\"ב ב) דכ' אפילו אם אמר כהן לכהן לא הוי בר חיובא דהשתא מיהא אין עושה איסור ועיין במ\"למ פ\"ה מהל' מלוה ולוה הל' י\"ד דהעלה לפ\"ז לדעת הריטב\"א אין השליח לרבית מקרי בר חיובא כיון דהשתא אין עושה איסור אף שהוא מוזהר על הרבית וא\"כ לדעת הריטב\"א קושית מורי נצבת וקיימת. ולכן נראה לי לומר דבאמת התורה לא בא לרבות דאם אמר לשלוחו סתם צא וטבח דזה בלא\"ה הוי שלוחו כקושית מורי נר\"ו אלא הכתוב בא לרבות גבי טביחה ומכירה הוה שלד\"ע אפילו שיתף איסור אחר כגון שאמר ליה צא וטבח בשבת חייב המשלח כדעת הטור ודעמיה. ובאמת לפ\"ז פלוגתת הטור והרמב\"ם שהוציא ממנו המש\"ל דלא ס\"ל כטור תליא בפלוגתת תוס' והריטב\"א דלדעת התוס' לא מוכח כטור וכמבואר. ובלמוד הישיבה העליתי בזה מרגניתא טבא לפרש דברי תוס' ב\"ק (ע\"א א) ד\"ה אלא למ\"ד דרבנן דהקשו וז\"ל הוי מצי למימר דלא דרשו או ותחת לרבות את השליח כו' וקשיא טובא דאי עיקר פלוגתייהו בזה אמאי נקט פלוגתייהו בשבת וע\"ז הו\"ל לנקוט אפילו בחול ואמר לשליח צא וטבח ר\"מ מחייב דאית ליה או ותחת ומרבינן שליח ורבנן פטרי דלא דרשי או ותחת ואין שליח לד\"ע ומה ענין שבת להכא ועוד יש לדקדק על דברי תוס' מדוע שמטו בדבריהם האי דרשה דוטבחו או מכרו מה מכירה ע\"י אחר אף טביחה ע\"י אחר והכי הוי מצי למימר דלא דרשי הקישא דטבחו או מכרו ואו ותחת דהא נמי צרכינן למימר הכי דלא דרשי האי הקישא דאם דרשי האי הקישא הא מוכח מניה דיש שלד\"ע. ועוד הקשיתי מדוע המתינו תוס' בקושייתם עד סוף הסוגיא דהקשה הש\"ס אלא למ\"ד דרבנן מ\"ט דרבנן כו' הא לעיל בתחלת הסוגיא דהקשה הש\"ס אי בטובח ע\"י אחר מ\"ט דרבנן דפטרי הי\"ל לתוס' להקשות קושיתם. אך לפי הצעותינו יבוא על נכון דהנה ודאי פשט' של הסוגיא בתחלה דהקשה הש\"ס וכי זה חוטא וזה מתחייב וגם רבא דמתרץ וטבחו או מכרו מה מכירה ע\"י אחר אף טביחה ע\"י אחר ע\"כ כרב סמא (ב\"מ י' ב) דאמר היכי אמרינן אין שלד\"ע היכא דאי בעי עביד אי בעי לא עביד ולדידי ל\"ק קושית מורי הגאון נר\"ו דאי לאו למודא גבי טביחה ומכירה לא הוי אמרינן דמחייב המשלח דהא אי בעי לא עביד השליח ול\"ק קושיית מורי אלא לרבינא דתליא הדבר אי הוי השליח בר חיובא. ולכן אחרי שמתרץ הש\"ס בטובח ע\"י אחר שפיר הקשה הש\"ס וכי זה חוטא וזה מתחייב דלרב סמא קאי דתלי הדבר אי בעי עביד ורבא נמי דמתרץ מה מכירה ע\"י אחר נמי כרב סמא ס\"ל דלרבינא ל\"צ לזה כלל דאף בלא הקישא חייב המשלח כדעת מורי נר\"ו אלא אם הוי אמרינן איפכא דלרבינא ל\"ק ל\"ל או ותחת להני דדרשי להו הא בלא\"ה חייב המשלח כיון דאין השליח ב\"ח לכן המצאנו דרבינא מתרץ ליה דהני דדרשי או ותחת מצריך צריכא הקרא לרבות דישלד\"ע גבי טביחה ומכירה אף אם צירף בי' איסור אחר אבל באמת תחלת ופשוטן של הסוגיא קאי לרב סמא דצריכין למודא כפשוטו גבי טביחה דאי לאו למודא לא הוה ידעינן כלל דישלד\"ע אף בלא צירוף איסור אחר כיון דהשליח אי לא בעי לא עביד. ולפ\"ז ל\"ק כל הקושיות על תוס' דמתחלה ל\"ק מאי הקשה הש\"ס מ\"ט דרבנן דפטרי דלמא לא דרשי הני דרשות וס\"ל אשלד\"ע קשיא כמו שהערנו דא\"כ מאי ענין שבת וע\"ז דנקט הברייתא לפליגו סתמא בא' שאמר לשלוחו צא וטבח עליה אבל השתא בהאי קושיא האחרון דמייתי הש\"ס פלוגתא דרב אחא ורבינא חד אמר מעשה שבת דאורייתא וחד אמר מעשה שבת דרבנן ועל זה הקשה למ\"ד מעשה שבת דרבנן מ\"ט דחכמים דפטרי ע\"ז הקשה תוס' שפיר דהא קיי\"ל כל מקום שפליגי רב אחא ורבינא סתמא רב אחא לחומרא ורבינא לקולא וא\"כ לפ\"ז האי מ\"ד דס\"ל מעשה שבת דרבנן הוא רבינא ועיין ברא\"ש בסוגיין. ולפי זה על רבינא הקשה הש\"ס מאי טעמא דחכמים דפטרי והקשו תוס' שפיר דהא לרבינא קשיא קושית מורי נר\"ו דהא רבינא הוא המ\"ד דס\"ל ב\"מ (י' ב) דתליא הדבר אי השליח הוי ב\"ח והלא הכא ל\"ה השליח בר חיובא וע\"כ כדברינו דדרשא או ותחת דמיותרין אתיא לאורויי לן כדעת הטור דאפילו אם אמר לשלוחו צא ושחוט בשבת חייב דבכל גונא אמרינן ישלד\"ע גבי טביחה ומכירה ואולם כל זה מוכח מלמודא דאו ותחת דמיותרין המה אבל מההיקש והיינו למודא דרבא דלאו מיותר הוא באמת אינו מוכח כן אלא כפשוטא אמרינן מה מכירה ע\"י אחר אף טביחה ע\"י אחר דהיינו בחול ובאמת לרבינא ל\"צ ללמוד זאת מההיקש אלא בלא\"ה חייב השליח כיון דאינו ב\"ח ול\"ק ל\"ל ההיקש הא לאו מיותר הוא ורבא דהביא ההיקש ללמוד מניה יש שליח לד\"ע באמת כרב סמא ס\"ל ומההיקש ילפינן דבלאו ההיקש לא הוי ידעינן שליח לד\"ע כלל אפילו בחול וא\"כ לפ\"ז הכי כונת התוס' הוי מצי למימר דלא דרשי או ותחת וא\"כ לפ\"ז דלא דרשי או ותחת אין לנו למוד לומר דאפילו אם א\"ל לשחוט בשבת דהוי שלוחו או כפשוטו אמרינן דאם אמר לו בחול צא ושחוט חייב המשלח כיון דהשליח לאו בר חיובא כקושית מורי נר\"ו. ולפי זה י\"ל בהכי פליגי ר' מאיר וחכמים דהברייתא איירי באמר לו צא ושחוט בשבת ר\"מ דדריש או ותחת א\"כ קשיא ליה למאי צריך קרא דאי לרבות שלד\"ע באמר לו צא וטבח הא בלא\"ה חייב כיון דלאו בר חיובא וע\"כ לרבות אפילו אם אמר ליה צא ושחוט בשבת כדעת הטור לכן מחייב ר' מאיר אבל חכמים דלא דרשי או ותחת ס\"ל ודאי בחול אמרינן דחייב המשלח כיון דהשליח לאו בר חיובא אלא שפליגי בכה\"ג אם אמר לו צא וטבח בשבת דס\"ל כהרמב\"ם דאם צירף עוד איסור אחר לא אמרינן שלד\"ע. ולפ\"ז שפיר הקשו תוס' ולא קשיא כמו שהערנו מאי ענין שבת להכי דאדרבא בשבת דוקא פליגי דבחול מודו ליה רבנן לר\"מ דחייב המשלח דהא השליח לאו בר חיובא ולפ\"ז בדקדוק נקטו התוס' בצחות לשונם הוי מצי למימר דלא דרשי או ותחת ולא נקטי נמי דלא דרשי הקישא דודאי הקישא מצי למדרש דמהיקשא דאינו מיותר לא מוכח דאם אמר צא וטבח' בשבת אלא מוכח כפשוטו מה מכירה ע\"י אחר אף טביחה ע\"י אחר ובאמת בטביחה ע\"י אחר חייב דהיינו בחול כיון דלא הוי השליח בר חיובא. דוק נכון:<br><b> ודאתאן </b> עלה הנה ראיתי להעיר קצת בסוגיין לפי דעת הרמב\"ם בפי' המשניות בחולין (י\"ד א) במתני' דהשוחט בשבת דכ' הרמב\"ם וז\"ל ואמר השוחט בשבת כו' ושמא תאמר ולמה לא תהא שחיטת מזיד בשבת כשרה הואיל ואינו מחלל שבת ואין שחיטתו פסולה אלא אחר גמר שחיטה כו' דע שמשיתחיל לעשות חבורה בצואר הבהמה הוא מחלל שבת כו' ואם תרצה לבאר יותר מזה תאמר משעה שישחוט קצת הסימנים קודם שיגמור השחיטה הוא מחלל שבת ובשעה שיגמור השחיטה הוא פסול עכ\"ל הצריך לענינינו כו' וטרם כל נבאר לשון וכונת הרמב\"ם דהנה הר\"ן בחדושיו לחולין כתב דבתחלת שחיטה לא נעשה מומר כיון דמקלקל בחבורה פטור ואמרינן בכל מקום דמש\"ה מחייב בשחיטת שבת דהוי מתקן שהוציא מידי נבלה וזה הוי בסוף שחיטה עייש\"ה בחדושי הר\"ן. ובאמת נראה לי לומר דזה ליתא דהא אמרינן פסחים (ע\"ג א) דמתקן להוציא מידי אבר מן החי לבני נח עייש\"ה ברש\"י והנה ודאי בני נח רק במיתה תליא מלתא ולא בשחיטה ואין צריכין לשחוט רוב הסימנים אלא אם שחט רק מקצת הסימנים ומתה הבהמה נמי מותר להם דבנחירה תליא מלתא ולפ\"ז בשחט מקצת סימנים נמי הוי מתקן שהוציא מידי אבר מן החי לבני נח אחרי שמתה ולפ\"ז הכי כונת הרמב\"ם במה שאמר מתחלה דע שמשיתחיל לעשות חבורה בצואר הבהמה הוא מחלל שבת קאי למ\"ד מקלקל בחבורה חייב וא\"כ תיכף משהתחיל לעשות חבורה בצואר הבהמה הוא מחלל שבת ואף עדן לא תיקן כלל וכלל ואח\"כ אמר הרמב\"ם ואם תרצה לבאר יותר מזה כלומר אם תרצה לומר דמקלקל בחבורה פטור וא\"כ ליתא לזה לכן סיים תאמר משעה שישחוט קצת הסימנים קודם שיגמור השחיטה הוא מחלל שבת דאף בקצת שחיטת סימנים הוא מתקן שהוציא מידי אבר מן החי לבני נח דבדידהו בנחירה תליא מלתא ודבר זה אמת וברור בכונת הרמב\"ם:<br><b> עכ\"פ </b> יהיה מה שיהיה בפי' הרמב\"ם ז\"ל הרי הסיק דבתחלת שחיטה מחלל שבת וא\"כ לכאורה קשיא אמאי פטור במתני' בשוחט בשבת משום דקים ליה בדרבה מניה הא פסק הרמב\"ם פ\"א מהלכות אלו דאם נתחייב באיסור מיתה טרם שנתחייב באיסור ממון לא פטור משום קים ליה בדרבה מניה דכיון דאינן באין כאחד וא\"כ ה\"נ הרי אין באין כאחד דהא איסור מיתה חל תיכף משעה שהתחיל לשחוט ואיסור ממון אינו חייב רק עד סוף השחיטה כמו שאמרינן לקמן (ע\"ב א) וטבחו כולו בעינן ויש לומר כיון דקיי\"ל ישנה לשחיטה מתחלה ועד סוף וכמ\"ש לקמן (ע\"ב א) ולפ\"ז כמו שאמרינן וטבחו כולו שצריך לחייב על סוף שחיטה ה\"ה נמי צריך לחייב על תחלת שחיטה דוטבחו כולו בעינן ומה לי סוף שחיטה ומה לי תחלת שחיטה דהא כל זה טביחה נקראת והרי על תחלת שחיטה אינו חייב משום קים ליה בדרבה מניה ותו לא מחייב מידי. אמנם בלא\"ה לק\"מ כיון דבאמת גם על סוף שחיטה חייב על איסור שבת דעל כל חתך וחתך חייב בין למ\"ד משום צובע ובין למ\"ד משום נטילת נשמה וא\"כ גם בסוף שחיטה קיימי איסור מיתה והדר דינא למה שהביא רבינו סוף פ\"א מהל' אלו בשם הירושלמי דחייב על שבולת ושבולת וקים ליה בדרבה מניה. ואולם יש לפקפק על זה ממאי שהביא רבינו שם ראיה להיפך כיון שכבר נתחייב מיתה שוב לא שייך קים ליה בדרבה מניה עש\"ה בדברי רבינו שם:<br><b> ורציתי </b> עוד לחדש מלתא חדתא והיינו דוקא בהך מלתא כ' שם הרמב\"ם פ\"א מהל' אלו הל' ב' ביוצא ליהרג אבל בנדון דידן ליתא כלל להאי דינא דכיון דקיי\"ל דבעינן גבי קנס עדות שאתה יכול להזימה ועיין בש\"ך ח\"מ סי' ל\"ג סק\"ה עייש\"ה. ולפ\"ז תינח גבי דידיה שפיר י\"ל דחייב משום דמיתה וממון אינן באין כא' דמיתה מחייב תיכף בשעה שהתחיל לשחוט וממון אינו מחייב אלא עד סוף שחיטה אבל עכ\"פ העדים שמעידין בואם יוזמו הרי בא להן ההזמה על עדות אחת שאמרו ראינו ביום פלוני ששחט זה בהמה שגנב וא\"כ כשיוזמו כשבאין עדים אחרים ויעידו שעמהם היה בזמן ההיא א\"כ כשיתחייבו אין אנו יכולין לחייבן זולת מיתה וא\"כ לגבי ממון הוי עדות שאי אתה יכול להזימן. שוב נתתי אל לבי דאי אפשר לומר כן דא\"כ איך אמרינן בכתובות (ל\"א א) הגונב כיס בשבת חייב שכבר נתחייב בגניבה קודם שבא לידי איסור סקילה וא\"כ ה\"נ תינח גבי דידיה גבי עדים מא\"ל ורציתי לומר דמהתם ל\"ק דמאן יימר לן דלענין תשלומי כפל איירי דלמא לענין ממון איירי דלגבי ממון לא בעינן עדות שאתה יכול להזימה כמו שהביא הש\"ך בסי' ל\"ג כמה פוסקים בזה. ואולם לפי סברתינו עכ\"פ קשיא לאידך פוסקים שהביא הש\"ך שם ופסק כותייהו דאף בממון בעינן עדות שאתה יכול להזימן ורציתי לדחות הדברים מעיקרא דאף בעדים הוי כשני עדות דהא כל עדות הוי עדות בפני עצמה הגניבה וההוצאה וכן גבי טביחה הטביחה בשבת ואם הוזמו הוי כאלו העידו על ב' עדות נפרדות ואף שאין דעתי נוחה בזה גם לא אהני לן האי מלתא דעכ\"פ לא תועיל לן זאת על זוממי זוממין כמבואר מאליו. לכן היה נראה לי לומר דהתם בכתובות גבי גניבה וסקילה משכחת לה בב' כתי עדים האחת מעידה על הגניבה והשניה על ההוצאה וא\"כ משכחת לה נמי בזוממי זוממין דעל כל כתי עדים באין זוממיהן וזוממי זוממין אבל הכא גבי טביחה ומכירה אפ\"ה מתורץ קושייתינו בהך סברא דלכך הוא פטור משום קים ליה בדרבה מניה לפי שהוי עדות שאי אתה יכול להזימה דהא הכא א\"א לומר דשני כתי עדים הוי שאחת מעידה על תחלת השחיטה והאחת מעידה על סוף השחיטה הא לא מחייב כלל בזה דהא על סוף השחיטה לבדה אינו חייב ד\"וה כיון דישנה לשחיטה מתחלה ועד סוף וטבחו כולו בעינן ועל תחלת השחיטה ודאי אינו חייב אי לא עשה סוף השחיטה וא\"כ היאך מעידין הכא ב' כתי עדים אי כת הראשונה אומרת לבד על תחלת השחיטה והכת השניה על סוף שחיטה הרי בכת השני' לבדה אינו חייב כלל זולת בצירוף כת הראשונה ובזה אינו חייב דהא בעינן דבר ולא חצי דבר ודומה זה לכת אחת מעידה בגבה ואחת מעידה בכריסה כדאמרינן לעיל (ע' ב) וע\"כ בכת אחת ששחט בשבת וכן המחייבין על ד\"וה ועל שבת ולא דמיא לגניבה והוצאה דשני מעשות נפרדות המה היינו הגניבה ההגבהה ושבת ההוצאה אבל הכא השחיטה היא המחייבה ד\"וה וכאחת היא ולא משכחת לה אלא שאחת מעידה על תחלה ואחת על סוף ודמיא שפיר לאחת מעידה בגבה ואחת בכריסה:<br><b> ואגב </b> ארחין הנני לתרץ קושית המ\"למ פ\"ו מהל' תרומות הל' ו' על דברי הרמב\"ם שם שכ' האוכל תרומה במזיד בין טהורה בין טמאה חייב מיתה שנאמר כו' ופטור מלשלם לפי שכל האוכל תרומה לוקה וכל הלוקה אינו משלם. והקשה המש\"ל הא בגמ' כתובות (ל' ב) הקשו והא מדאגביה קני' ומשני הש\"ס בתוחב חבירו לתוך פיו וא\"כ קשיא על הרמב\"ם והא מדאגבי' קני' ואמאי פטור מלשלם והא לא הביא האי דתחב חבירו לתוך פיו עייש\"ה במ\"ל. ונראה לומר ולתרץ דהנה מורי הרב מהר\"י ל\"ש נר\"ו הקשה בס' קדושת ישראל על רב חסדא דאמר אפילו לדברי ר' נחוניא בן הקנה הגונב חלבו של חבירו ואכל חייב שכבר נתחייב בגניבה קודם שבא לידי איסור חלב מדוע אמר רב חסדא דיני' שלא אליבא דהלכתא והו\"ל לנקוט אף לדידן דהא קיי\"ל האוכל חלב לוקה וקיי\"ל דאינו לוקה ומשלם הגונב חלב ואכלו חייב שכבר נתחייב בגניבה קודם שבא לידי איסור מלקות והניח בצ\"ע. ולפי הצעותינו ניחא דרב חסדא ודאי מיירי כפשוטו בחד כת עדים ולפ\"ז אם גנב חלב לדידן ואכלו פטור דאף דגבי דידיה הוי איסור גניבה קודם אכילת חלב מ\"מ פטור משום זוממין דלגבי דידהו הוי מחייבין על עדות אחת ולוקה ואינו משלם ואע\"ג דעדים זוממין ממונא משלם מלקי לא לקי היינו אם אמרו עדות ממון בלבד והיינו במתני דמכות (ד' א) מעידין אנו באיש פלוני שחייב לחבירו ממון אינן לוקין על לאו דלא תענה אבל אם אמרו עדות לחייב מלקות וממון הדרן לכללן דמלקי לקי להו וממונא לא משלם וכיון דאינהו אינן משלמין איהו נמי פטור דהוי עדות שאי אתה יכול להזימן כל זה לדידן אבל לדברי ר' נחוניא בן הקנה דמשום כרת באין לדון סלקו להו דבר זאת דהא כרת אין צריכ' התראה ואין העדים באין לחייבו כרת כלל אלא דאנו אומרין אם אמת הדבר שאכל החלב ממילא חייב כרת ופטור מלשלם א\"כ שפיר אמר רב חסדא דבכה\"ג חייב דאף אם אמת הדבר שאכל החלב וחייב כרת מ\"מ מתחייב בגניבה קודם שאכל וכאשר יוזמו העדים שלא אכל החלב אינן חייבין אלא ממון שרצו להפסידו בעדותן על זה באו להעיד וכן נמי לעיל בפלוגתת אביי ורבא גבי זר שאכל תרומה דבאין אנו לדון אי המיתה מחייב מקשי הש\"ס נמי שפיר בהא מדאגבי' קני ופטור ואף בחד כת עדים פטור דהא גבי עדים ל\"ש כלל קים ליה בדרבא מניה דהא לא באו לחייבו אלא ממון ולא מיתה בידי שמים דאין זה בעדותן תליא דהא קמי שמיא גליא אבל הרמב\"ם דאיירי לענין מלקות ולדידי' שפיר פוסק דאינו משלם לפי שכל הלוקה אינו משלם ואף לגבי דידיה הוה ההגבהה מחייבו ואח\"כ בא המלקות בשעה שאכל מ\"מ הא גבי העדים לא כן הדבר וגבי העדים הוי החיוב בא מצד עדות אחת והרמב\"ם איירי נמי כפשוטו בחד כת עדים ולא משכחת לה בזוממין וא\"כ העדים מלקי לקי וממונא לא משלם דהא באו לחייבו שתיהן דע\"פ עדותן מחייב המלקות והממון דאי לאו עדותן לא מחייב מלקות וא\"כ כשיוזמו נמי צריכין המה לחייב שתיהן והלא המה אינן חייבין שתיהן דקים ליה בדרבה מניה ולוקין ואינן משלמין לפי שכל הלוקה אינו משלם לפיכך הוא נמי אינו משלם ודוק:<br><b> ומדי </b> דברי זכור אזכור קצת דברים ממה שכתבתי בחבורי ת\"ל והוא על מה שכתב הרמב\"ם (פ\"א מהלכות מעילה) המועל בזדון לוקה ומשלם והקשה בתשו' דבר שמואל סימן שכ\"ו הא קיי\"ל בכ\"מ כל הלוקה אינו משלם ותי' ז\"ל בשינוי קצת ונראה לומר שטעמו לחלק בין תשלומי מעילה להקדש ובין תשלומין אחרים כו' דעיקרא דהאי מלתא דאין אדם לוקה ומשלם מדסמיך לאו החסימה לעדים זוממין דכתיב בהו כדי רשעתו כו' ואי אתה מחייבו בשתי רשעיות והתם מיירי בתשלומי ממון אבל במוציא ש\"ר שהתשלומין הן קנס קיי\"ל דלוקה ומשלם וה\"נ במעילה שהתשלומין להקדש הן ואין לו בעלים תובעים כ\"א מסירתו לגבוה משום כפרה דהוי כקנסא דשפיר דיינינן ליה כמוציא ש\"ר דלוקה ומשלם עכ\"ל. והנה לכאורה יש לפקפק על דברי הרב דבר שמואל מהא דאמרינן פסחים (כ\"ט א) האוכל חמץ של הקדש מעל וי\"א לא מעל אר\"י מאן י\"א ר' נחוניא בן הקנה היא דהי' עושה י\"הכ כשבת ולפי דברי הרב דבר שמואל קשיא הא גבי הקדש לא שייך קים ליה בדרבה מניה ואולם ל\"ק דמידי הוא טעמיה כיון דדמיא לקנסא אמרינן לוקה ומשלם כל זה לענין לוקה ומשלם אבל גבי מיתה לא אמרינן כן דאף בקנס אמרינן דאין מת ומשלם ורק רבה כתובות (ל\"ד ב) משני חידוש הוא שחדשה תורה בקנס אע\"ג דמקטיל משלם אבל כולהו אמוראי ובתוכן ר' יוחנן וה\"נ בסוגיין דמשני ר' יוחנן בטובח ע\"י אחר מוכח דחולק על רבה וס\"ל דאף בקנס אמרינן קים ליה בדרבה מניה וכיון דלרנב\"ה הי' עושה י\"הכ כשבת א\"כ גם כרת פוטר מתשלומי קנס ושפיר אמרינן לא מעל. ובזה מיושב דלא משני ר' יוחנן דפליגי הס\"ק וי\"א בפלוגתא דר\"מ ורבנן דת\"ק סבר כר\"מ דלוקה ומשלם וי\"א כרבנן דאינו לוקה ומשלם דהא האוכל חמץ בפסח לוקה ומדוע מוקי כרנב\"ה ועי' תוס' כתובות (ל\"א) דהא הכל מודים דכתבו דלית תנא דס\"ל כרנב\"ה וא\"כ מדוע מוקי כרנב\"ה. ולדברי הרב דבר שמואל ובבאורינו ניחא דגבי מעילה ל\"ש לומר אינו לוקה ומשלם וק\"ל ונכון הוא. וראיתי למורי הגאון נר\"ו בחדושיו לפסחים בס' צל\"ח שכ' שם בדף (נ\"ט א) וז\"ל הקשה אותי כו' איך שנינו בכריתות פ\"ג מ\"ז יש אוכל כו' ואשם אחד כו' ר\"מ אומר אם היתה שבת והוציאו בפיו חייב והרי ר\"מ מת ומשלם לית ליה ואם מתחייב משום שבת לא משכחת שיתחייב אשם מעילות שאם אין קרן וחומש אין אשם והאריך הרב הנ\"ל לפלפל אם ר\"מ אית ליה דחזקי' בח\"מ שוגגין. והנלע\"ד בזה דבר חדש שיש חילוק בין חייבי מיתות דפטורין מתשלומין ובין ח\"כ דפטורין לרנב\"הק ומלבד גוף הפלוגתא כו' יש עוד פלוגתא ביניהם גם בחייבי מיתות ב\"ד ואומר אני דחייבי מיתות ב\"ד דפטורין מתשלומין משום דקים ליה בדרבה מניה לא שייך במידי דהקדש של קדושת הגוף או בקדושת בדק הבית שהתשלומין לשמים ואיך יהיו פטורין מטעם קים לי בדרבה מניה והרי כל קים ליה בדרבה מניה חייב בדיני שמים וכמ\"ש במס' ב\"מ (צ\"א א) אתנן אסרה תורה ואפילו בא על אמו וא\"כ אין שייך לפטור תשלומין שהם לשמים וממילא משכחת אשם מעילות בהדי חיוב שבת ונלע\"ד דכל זה לרבנן אבל לרנב\"הק אפילו לשמים ליכא מיתה ותשלומין דבאמת הא דחייב בדיני שמים אף דקים ליה בדרבה מניה למדתי טעם הדבר מדברי רש\"י שם בב\"מ דכדי רשעתו דילפינן מניה משום רשעה אחת אתה מחייבו כו' לבי דינא קאמר רחמנא שהב\"ד אין יכולת בידיהם לחייבו שתי רשעיות וכיון שמחייבין אותו מיתה אינן יכולין לחייבו ממון אבל הוא מצד עצמו רמי תשלומין עליו וחייב לשלם ולרבים מגדולי קדמונים שאפילו הב\"ד אומרים לו חייב אתה לשלם לו וכל זה לרבנן אבל לרנב\"הק דאמר שכרת פוטר מתשלומין ואטו כרת בי דינא מחייבי ליה הרי אין עונשו מסור לב\"ד כלל וא\"כ ל\"ש למימר דכדי רשעתו לבי דינא קאמר רחמנא וצריך לומר לדידיה שגם רחמנא לא חייבה שתי רשעיות וא\"כ אפילו לצי\"ש אינו חייב וא\"כ כאן בסוגיא דידן דאזלה לרנב\"הק שפיר לא מעל כיון שאינו חייב קרן אפילו לשמים ליכא קרבן אבל שם בכריתות ר\"מ שפיר קאמר שאם היה שבת כו' ואפ\"ה חייב אשם מעילות שהרי חייב ממון לשמים ואף שגם חייבי מיתות שוגגין פטורים ושם לא שייך דלבי דינא קאמר משום רשעה אחת כו' היינו משום כיון דמזיד א\"א לבי דינא לחייבו ממון ממילא גם בשוגג לא מחייבי' ב\"ד דאתקש שוגג למזיד כדחזקי' אבל כרת ל\"ש בשום פעם לבי דינא עכ\"ל הזהב:<br><b> ורוח הקודש </b> הופיע בבית מדרשו של רבינו הגדול נר\"ו המקום יהיה בעזרו דבלי ספק זה היה סברת הרמב\"ם ולכך כל המועל בזדון לוקה ומשלם כיון דבתשלומי לשמים לא אמרינן קי\"ל בדרבה מניה כדעת רבינו ורק אליבא דרנב\"הק אמר הש\"ס למלתא ולא צריכנן לסברת הרב דבר שמואל דדמיא לקנס. ואנכי הבאתי סייעתא לדברי רבינו הגדול נר\"ו דלרנב\"הק אף לצי\"ש פטור מהא דאמרי' פסחים (ל\"ב א) סבר לה כרנב\"הק דהי' עושה י\"הכ כשבת ומקשי מדוע מוקי לה כרנב\"הק ולא קאמר הש\"ס דלהכי פטור במזיד לפי שכל האוכל חמץ לוקה ואינו לוקה ומשלם. ונראה לי לומר ולבאר דהנה בכתובות (ל\"ב) הקשה בתוס' ד\"ה ולאביי פטור וז\"ל ה\"נ הוי מצי לאקשי' אמתני' דכ\"ש (ל\"א) דקתני פטור מן התשלומין לפי מה שמוקי כרבי נחוניא בן הקנה עכ\"ל ונראה לתרץ דהנה באמת קשיא מאי הקשה הש\"ס כלל והא מדאגבי' קני' הא עכ\"פ יש נפקא מינה בתרומה שלא בא ליד כהן דלא שייך בי' מדאגבי' קניה דהא עדיין דידיה הוא ומכ\"ש אי אמרינן טו\"הנ ממון הא הוי דידיה כמו שהארכני בסעיף הזה בהל' אישות, אמנם זה לק\"מ דהא אמרינן חולין (ק\"ל ב) בתרומה דלא בא ליד כהן אינו חייב לשלם או משום דכתיב וזה יהיה משפט הכהנים או משום דהוי ממון שאין לו תובעין ואולם הא עכ\"פ חייב לצי\"ש אך נגד לצאת י\"ש לא מהני קים ליה בדרבה מניה כדעת רבא בב\"מ אתנן אסרה תורה ואפילו בא על אמו ואף אביי בב\"מ יש לומר דס\"ל בדין זה כרבא אלא דאינו רוצה לפ' הברייתא לצאת י\"ש כקושית תוס' שם עיין עליו שוב מצאתי בס' כתובה דהעלה ממש כדברינו. ואולם לדעת מרן בעל הצל\"ח הקושיא נצבת וקיימת דמאי הקשה הש\"ס מדאגביה קניה הא עכ\"פ הנ\"מ בתרומה שלא באה עדיין ליד כהן וחייב עכ\"פ לשלם מלצאת הי\"ש לאביי פטור ולרבא חייב ואין לומר הא לענין לצאת י\"ש לא אמרינן כלל קים לי' בדרבה מניה הא אליבא דרנב\"הק מלתא לזה ואפילו לצי\"ש אמרינן קים ליה בדרבה מניה לכן אמרתי דסוגיא בכתובות קאי ללישנא קמא דר\"ח בחולין דלהכי פטור במתנות כהונה שלא בא ליד כהן משום דכתיב זה ולהאי לישנא אפילו לצאת י\"ש פטור כדכתבו התוס' והרא\"ש שם בהדיא. ולפ\"ז ל\"ק תו קושית תוס' דבפסחים הו\"ל להקשות והא מדאגבי' קני' די\"ל בפסחים קאי הש\"ס לפי מה דקיי\"ל כלישנא בתרא דר\"ח בחולין דלהכי פטור משום דהו\"ל ממון שאין לו תובעין וחייב לצי\"ש ואוקי המתני' בתרומה שלא באה ליד כהן להכי ל\"ש למימר והא מדאגבי' קני' ול\"ק הא לצי\"ש לא אמרינן קים ליה בדרבה מניה דהא בפסחים נמי מוקי לה כרנב\"הק ואליבא דרנב\"הק פטור אף מלצי\"ש. ולפ\"ז מתורץ קושית יש מקשין דכ\"ז אנו מוקמינן מתניתין כרנב\"הק אבל אם הש\"ס הי' אומר דלהכי פטור במזיד משום מלקות דחמץ וע\"כ בתרומה שבא ליד כהן איירי דבשלא בא ליד כהן אינו חייב אלא לצי\"ש וזה אינו פוטר המלקות וקשיא מדאגבי' קני' והש\"ס קאי שם אליבא דרב אשי בכתובות דמאס באוקמתא בתחב לו חבירו לתוך פיו. ובזה מיושב הרמב\"ם בפי' המשניות שם דכ' דלכך פטור במזיד משום מלקות ודלא כאוקימתא של הש\"ס דמוקי המתני' כרנב\"הק דהר\"מ לדידן קאי דמסיק הכא הש\"ס בשתחב חבירו לתוך פיו וא\"כ י\"ל דמתני' טעמיה משום מלקות והמתני' איירי בתרומה שלא באה ליד כהן ואפ\"ה ל\"ק מדאגבי' קני' דאיירי בשתחב לו חבירו לתוך פיו ופטור משום דמלקות וממון באין כא'. ואשר אני חוזה להעיר עוד הנה הקשה מורי הגאון נר\"ו בחדושיו לפסחים שם אמאי לרנב\"הק האוכל הקדש של חמץ לא מעל הא הכא קושית הש\"ס בכתובות נצבת והא מדאגבי' קני' ותי' הש\"ס בתוחב חבירו לתוך פיו לא שייך דא\"כ חבירו מעל והוא לא מעל כדכתב הרמב\"ם פ\"ו מהל' מעילה הל' ג' עייש\"ה בדברי מורי נר\"ו. ונראה לי לומר דל\"ק דהנה כבר הרמותי ידי בקונטרס אחע\"א פ\"ח מהל' איסורי ביאה להקשות איך פטור איסורא דחמץ מתשלומין הא לא חל כלל איסור חמץ על איסור הקדש דהא אאחע\"א ושם הארכתי בביאור הדברים ולכן אומר אני דלק\"מ דהנה הראב\"ד פ\"ו מה' מעילה הל' ח' כתב דאם א' שאינו גזבר נוטל דבר של הקדש מיד כשנטל מועל ויוצא לחולין ועי' ש\"ה במ\"למ בהלכה ד' שמבאר שהריטב\"א סובר אם אחד מכוין לגזול ההקדש לגמרי מועל תיכף להוציא לחולין והא דאמרינן אין מועל אחר מועל דהיינו שלא נתכוין לגזול אלא שנתכוין להנות ואח\"כ רוצה להחזיר והתוס' בקידושין ובב\"מ יש להם שיטה אחרת וסוברין דבכל פעם אף אם מתכוין להנות בלבד יוצא לחולין והא דאמרינן אין מועל אחר מועל היינו בכה\"ג שהוא סובר שהוא שלו וא\"כ לא מתכוין לגזול ואינו מועל כלל עד שנהנה ממנו לפיכך אינו מועל אלא לפי טו\"הנ שבו ואינו יוצא לחולין אבל אם היה יודע שאינו שלו אלא הי' סבור שהוא של אחרים אף שלא כוון לגזול יוצא לחולין בזה ואין מועל אחר מועל עייש\"ה במ\"ל. עכ\"פ ודאי אם היה סובר שהוא של אחרים ונתכוין לגזול בין להריטב\"א בין לתוס' יוצא לחולין בגזל לבד אפילו לא נהנה ממנו עדיין וא\"כ לפ\"ז אם א' הי' נוטל דבר של הקדש תיכף ומיד אף בלא אכילה יצא לחולין ולא שייך שחייב על אכילה של הקדש כי אם שהי' סובר שהוא שלו לדעת התוס' ולדעת הריטב\"א כיון שאינו מתכוין לגזול אלא נטל ע\"מ להנות ממנו אינו מועל עד שנהנה ממנו אבל אם מתכוין תיכף לגזול כולה אף טרם שאכל מועל ויוצא לחולין אליבא דכל הדעות דוק היטב שם במ\"ל כי כן הדברים נכונים: ולפ\"ז י\"ל הכא דאיירי רנב\"הק כשהגביה ע\"מ לגזול והי' יודע שאינו שלו אלא שלא היה סובר שהוא של הקדש וא\"כ לפ\"ז ודאי מעל תיכף בשעת הגבהה ויצא לחולין ושוב פקע ממש קדושת הקדש כי יצא לחולין ולפ\"ז ל\"ק היאך יחול איסור חמץ על איסור הקדש דהא בשעה שאכל וחל איסור חמץ כבר פקע איסור הקדש דהרי איסור חמץ מתלי תלי וקאי פקע מניה איסור הקדש חל עליו איסור חמץ וא\"ת לפ\"ז ודאי קשה קושית רבינו נר\"ו הא משעת הגבהה חייב קרן וחומש ובשעה שאכל חייב כרת וא\"כ אמאי אמרינן קים ליה בדרבה מניה. הסכת ושמע הלא אמרינן בכתובות (ל\"א א) היכא דהגבהה צורך אכילה הוי כאלו באין כא' עייש\"ה בש\"ס ובתוס' ולפ\"ז הרי הכא ההגבהה צורך אכילה דאי לאו הגבהה לא הוי חייב כלל על אכילה דאם לא הגביהה ולא גזלה עד שאכל לא הוי חייב כלל על איסור חמץ דלא חל עליו ודוק היטב. ודע דזה דוקא להאי תירוצא שם דאם אמרינן דתליא אם הגבהה צורך אכילה וכמו עקירה צורך הנחה אבל אי אמרינן כתירוץ בתרא שם דתליא האי סברא אי בעי למיהדר דברינו ליתא דהא הכא נמי אי בעי למיהדר מצי הדר אלא די\"ל דר' יוחנן הכא סבר כתירוץ קמא שם ותי' בתר' שם ס\"ל כשאר אוקימתות הש\"ס הכא. הדרן לדידן דאמרתי דיש להעמיק בדבר על דברי רב ביבי בר אביי דאמר הגונב כיס בשבת והוציאו חייב דמתחייב בגניבה קודם שבא לידי איסור שבת דקשיא לן מאי אהני הא סוף כ\"ס גבי העדים שהעידו עליו נתחייבו משום עדות אחד ואי גבן אמרינן קלב\"מ ה\"נ גבי דידיה ואומר אני די\"ל דרב ביבי ב\"א איירי היכי שהוציאו בשוגג וחייב מיתת ב\"ד אף שוגגין פטורין כדתני בי חזקיה ולפ\"ז ל\"ק הא העדים עכ\"פ לא יתחייבו ממון משום דקלב\"מ דזה ל\"ק כלל הא העדים לא היו מחייבין אותו כלל מיתה דהא לא אתרי ביה ושוגג הי' וכך אמר רב ביבי ב\"א הגונב כיס בשבת והוציא מרשות לרשות חייב דכבר נתחייב בגניבה קודם שבא לידי איסור שבת מגרר ויוציא מגרר ויוציא פטור דהיינו שעל איסור שבת היה שוגג וא\"כ אם עושה בבת אחת פטור אבל כיון דכבר נתחייב בגניבה קודם שבא לידי איסור שבת חייב יען שלא באין כאחד גבי דידי' וגבי העדים בלא\"ה פטורין כיון ששוגג הי' ולא באו אלא לחייבו ממון ולא לחייבו מיתה ול\"ה עדות שאי אתה יכול להזימה ולא תקשה לפ\"ז א\"כ מאי פריך הש\"ס הכא בסוגיין על הברייתא דקתני טבח בשבת ולפ\"ז ר\"מ מחייב דמוקי לה בטובח ע\"י אחר לימא ה\"ט דר\"מ דאיירי בשוגג בשבת ולכן חייב כאשר הערנו יען שאיסור שבת בתחלת השחיטה וחיוב דו\"ה בסוף שחיטה ולא שייך תירוצנו לעיל מ\"מ פטור כיון דהוי עדות שאי אתה יכול להזימה זה ליתא כיון דעדים מעידין שהיה שוגג בשבת אמנם דבר זה מאפע דא\"כ קשיא מ\"ט דחכמים דפטרי ולא יכולין לתרץ משום דהוי מעשה שבת ואסור אי איירי בשוגג לית מאן דסובר מעשה שבת אסור וק\"ל:<br><b> ובהך </b> סברא סלקתי נמי השגת ידיד נפשי הרב החריף הגדול מוהר\"ר זלמן רודיש מק\"ק קראקא מה שהשיג על מורי הגאון נר\"ו שרוצה לצדד על קושיא הנ\"ל ור\"מ סובר חייבי מיתות שוגגין פטורין וא\"כ קשיא מאי הקשה הש\"ס הכא בסוגיין אמאי טבח בשבת חייב והא קלב\"מ דלמא איירי ששחט בשוגג ואולם מה שהשיג הרב מוהר\"ז נר\"ו דא\"כ קשיא מאי הקשה הש\"ס בסנהדרין (ע\"ג ב) ורמינהו אלו נערות שיש להך קנס כו' ופירש\"י אע\"ג דלא הציל בנפשיה מ\"מ כיון שניתן להצילו בנפשו הוי כח\"מ שוגגין דפטור והא בריש פ' אלו נערות מוקי ר\"י א\"ר להך מתני' כר\"מ דאמר נערה אין קטנה לא ואי ס\"ד ר\"מ א\"ל חייבי מיתות שוגגין חייבין א\"כ מאי הקשה לר\"מ ונכון דבר וע\"כ צריכין אנו לבוא לדברי מורי נר\"ו שהבאתי לעיל דמה שאמרי' דח\"כ פטור מקרן וחומש דמעילה היינו דוקא חייבי כריתות אליבא דרנב\"הק אבל לא ח\"מ ב\"ד כיון דהוי התשלומין לשמים וכמו שהארכנו לעיל בזה:<br><b> ואנכי </b> פירשתי בהך סברא של מורי הגאון נר\"ו דבר נכון בסוגיא דכריתות (י\"ד א) דאמרינן שם זאת אומרת עירוב והוצאה לשבת ואין עירוב והוצאה ליו\"הכ ממאי דלמא יש עירוב כו' וה\"ק אם היתה שבת חייב אף משום שבת וכן צריך לומר במסקנא דהא ר\"ע בדותא הוא ולכאורה יש לדקדק מאי אתא בזה לאשמועינן פשיטא דחייב אף משום שבת דהא איסור שבת ואיסור י\"הכ איסור בת אחת הוא ולדברי מורי נר\"ו יבוא על נכון דאתיא לאשמועינן דחייב אשם מעילה דאי משום איסור יו\"הכ לחודיה הא הוא דחייב דהא ר\"מ לא כרנב\"הק ס\"ל והוי אמרינן להכי חייב אשם מעילה ול\"ק קושית הרב שהביא מורי נר\"ו אמאי חייב אשם מעילה הא לית כאן קרן וחומש דלית ליה כרנב\"הק ואין חייבי כריתות פוטר כלל מתשלומין אבל אם הוציאו בשבת הו\"א דפטור משום אשם מעילה כקושית הרב שהביא מורי נר\"ו כיון דא\"ל לר\"מ דאין אדם מת ומשלם לכן נקט ר\"מ אם הי' שבת והוציאו בפיו לאשמועינן דאף משום שבת חייב כלומר אף משום שבת חייב אשם מעילות וכסברת מורי הגאון נר\"ו שהבאנו לעיל באריכות. ובלא\"ה אמרתי נמי לפרש דברי הש\"ס ולתרץ מאי אתיא המתני' לאשמועינן בזה דהנה ראיתי בקונטרס אחד כ\"י לידיד נפשי ורעי הרב המאור הגדול המובהק והמופלג צנא מלא ספרא כבוד מוהר\"ר אלעזר נר\"ו פלעקלש דמושדק וז\"ל הטהור המג\"א ר\"ס תקי\"ח תמה על הה\"מ שהמציא הבערה אע\"פ שאינה באוכלים כתיב בה ביום השבת בשבת הוא שאסור בי\"ט שרי ולכך אמרינן בה מתוך הא אמרינן פסחים (פ\"א א) דאסור לשרוף חמץ בפסח דרחמנא אמר ל\"ת כל מלאכה ומצינו להבערה שהיא אב מלאכה ש\"מ אע\"ג דלאו ל\"ת לא נאמר בי\"ט מ\"מ אסור מלאו ל\"ת כל מלאכה והדרא הקושיא למה אמרינן מתוך וא\"ל דזה דוקא למ\"ד הבערה לחלק יצאה אבל למ\"ד הבערה ללאו יצאה לא אסור לשיטת הריב\"א שם פסחים עייש\"ה במג\"א והקשיתי לשאול אמאי אמר ר\"י ביצה (י\"ב א) פוק תני לברא הבערה ובשול אינה משנה ואת\"ל משנה ב\"ש היא ולא אמר בקצור על הבערה אינו לוקה כלל דהבערת י\"ט אינו אסור לשיטת הריב\"א דאין שם מלאכה עליה וע\"כ די\"ל דברייתא אפילו כמ\"ד הלח\"י וא\"כ איך קאמר ואת\"ל משנה ב\"ש היא האי תנא דס\"ל הלח\"י ע\"כ ס\"ל דלא אמרינן מתוך גבי הבערה ואולם זה דוקא לדעת הריב\"א אבל לדעת רש\"י ותוס' כל זה ליתא והדבר צריך ישוב אבל זו גדלה התמי' בעיני הא ע\"כ הברייתא אתיא כמ\"ד הבערה לחלק יצאה מדנקט הברייתא לוקה חמש ולא נקטה המבשל ג\"ה בחלב בי\"ט שחל להיות בשבת ואכלו לוקה שש משום הבערה דשבת והבערה די\"ט ועכצ\"ל דהברייתא אתיא כמ\"ד הבערה לח\"י וא\"כ גבי שבת הוי לאו שניתן לאזהרת מיתת ב\"ד ואין לוקין עליו ועיין רש\"י פסחים (מ\"ז ב) בד\"ה ובכלאים דשבת לא אנס כו' עייש\"ה כ\"ז אי אמרינן הבערה לח\"י אבל אי אמרינן הבערה ללאו יצאה הדרא קושיא לתני שש גם משום הבערה דשבת וא\"כ ע\"כ הברייתא כמ\"ד הבערה לח\"י וא\"כ ק' אמאי אמר פוק תני לברא הא הברייתא אליבא דמ\"ד הבערה לח\"י ובודאי ל\"א מתוך. ורציתי לומר לכך לא נקטה הברייתא בי\"ט שחל להיות בשבת ולוקה שש גם משום הבערה די\"ל הברייתא ס\"ל כמאן דיליף ביומא (פ\"א א) עצם עצם ולדידיה כ' הלבוש וביארו הא\"ר בסי' רס\"א דילפינן תוספת שבת מק\"ו מי\"הכ דמה י\"הכ אינו אלא איסור כרת שבת דאיכא איסור מיתת ב\"ד לא כ\"ש וכתב הא\"ר לפ\"ז דוקא שבת תוספת דאורייתא אבל י\"ט דל\"ה אלא איסור לאו לא אמרינן דתוספת דאורייתא עייש\"ה בא\"ה. ולפ\"ז אין איסור י\"ט חל על איסור שבת דלא הוי בת אחת דאיסור שבת חל מבעוד יום וי\"ט אינו חל עד לילה ממש ולא הוי כאן לא איסור כולל ולא איסור מוסיף ואיך יחול שבת על י\"ט בקל על חמור. אמנם באמת זה ליתא דדעה זאת דחויה היא דאין חילוק בין שבת וי\"ט דאו כולם דאורייתא או כולם דרבנן ועיין בה\"ה פ\"א מהל' ש\"ע ה\"ל ובב\"י רס\"ד ופר\"ח והב\"ח והמג\"א שם ובשאר האחרונים. ואולם הקושיא מעיקרא ליתא דראיתי בריטב\"א מכות (כ\"א ב) וז\"ל וא\"ת וליתני התנא ג\"כ של נבלה ולילקי שש וי\"ל דלא פרכינן הכי לפוש לאוין אלא על משנתינו דקא תני יש כו' וכל דתני יש בא לרבוי לאוין עכ\"ל ודבריו אמתיים ואף כי תוס' פסחים לא ס\"ל כסברת הריטב\"א עכ\"ל הצריך לענינינו אף כי הרב נר\"ו האריך מאד וגם אנכי פלפלתי עמו אריכות בגוף הדברים אבל אין כאן מקומו ולא הבאתי הענין אלא כי למדתי ממנו סברא נאמנה דאם אמרינן תוספת שבת דאורייתא ותוספת י\"ט דרבנן א\"כ לא הוי בת אחת ואומר אני דלפ\"ז גם בי\"הכ ושבת יש למצוא סברא זו דהא ודאי הרמב\"ם והטור ס\"ל תוספת י\"הכ דאורייתא ותוספת שבת ותוספת י\"ט דרבנן ועיין בטור סי' רס\"א וסי' תר\"ח בב\"י שם ובב\"ח שם ובפר\"ח שם היטב ותולה הדבר בב' ברייתות ביומא (פ\"א א) דס\"ל להרמב\"ם דברייתות מחולקין המה וא\"כ לפ\"ז יש לחקור אי חל איסור שבת על איסור י\"הכ דהא לא הוי ב\"א ועיין רש\"י חולין (ק\"א ב) ואף דרש\"י סובר דשבת הוי חמור לגבי י\"הכ כיון די\"הכ בכרת ושבת במיתה מ\"מ יש לדון בדבר דהא יש לי\"הכ חומרא אחריתא היינו שאינו אסור בו ועיין בתוס' יבמות (ל\"ג ב) ובקונטרס אחע\"א אשר לי ת\"ל הארכתי מאד בזה ועיין בתשו' שאגת ארי' ואין פה המקום להאריך סוף כל סוף י\"ל דזה אתא ר\"מ לאשמועינן דאם הי' שבת והוציאו בפיו חייב אף משום שבת דהא לא חל שבת אי\"הכ דל\"ה ב\"א וק\"ל:"
+            ]
+        ],
+        [],
+        [
+            [
+                "<b>אסור </b>\n<b> (לגנוב) [לקנות] מן הגנב כו'.</b> הנה מסתמיות לשון רבינו והטור ז\"ל סי' שנ\"ו מוכח דאפי' בגניבה שקנה הגנב בשינוי אפ\"ה אסור מהטעם שכתב וכן כתב מוהרש\"ל פ' הגוזל בתרא סי' נ\"ז יע\"ש ואפשר שיצא לרבי' דין זה מההיא דפרק אז\"נ דע\"ג ע\"ב דרבינא הוה יהיב זוזי לבני אקרא כו' דמשמע דאע\"ג דקנינהו בשינוי דנעשה יין אפ\"ה קאמר והא ארעא לאו דידהו היא ע\"ש ומדברי המרדכי ר\"פ מרובה שהביא משם ר' האי נראה מבואר דפליגי על רבי' ועיין בהריב\"ש סי' רע\"ג ע\"ש ודו\"ק:"
+            ],
+            [],
+            [
+                "<b>נתיאשו </b>\n<b> הבעלים כו' קנה הלוקח כו'.</b> וכן הוא דעת הרמב\"ן ז\"ל כמ\"ש הטור סי' שנ\"ג וכתב עוד שר\"י כתב דקני לגמרי וא\"צ ליתן אפילו דמים והוא מדברי התוס' פרק מרובה דס\"ז ד\"ה אמר עולא ע\"ש וכתב מרן שכן נראה ממ\"ש בפ' הגוזל בתרא על משנה המכיר כליו וספריו ביד אחר והב\"ח כתב שכונת מרן ממ\"ש רש\"י שם באוקמתא דרב זביד ד\"ה ל\"ש וז\"ל וקני לגמרי ואפילו בדמים לא מיהדר מדכתב דקני לגמרי הך לישנא משמע דאפילו דמים אין צריך ליתן ע\"ש והדין עמו משום דאי מ\"ש מרן שכן נראה שהוא דעת רש\"י הוא ממ\"ש על משנה דהמכיר כליו דלפני יאוש קא מיירי לא מוכחא מידי דאפי' נימא דס\"ל כדעת רבינו ע\"כ לאוק' מתני' בלפני יאוש דאי לאחר יאוש דמים גרידא הוא דמחייב לאהדורי ואיך קתני במתני' ישבע כמה הוציא ויטול ומרן ז\"ל גופיה בסי' שנ\"ז תמה על הטור ז\"ל שכתב משם הראב\"ד דמתני' מיירי אפילו לאחר יאוש משום שגם הוא סובר כדעת רבינו דדמים בעי לאהדורי כיון דאיכא יאוש ושנוי רשות איך מחזיר הגניבה והוצרך לדחוק בדבריו כמו שיעויין שם ולבסוף כתב דלרבי' ודאי מתני' מיירי בלפני יאוש כמבואר מדבריו בפרק ה' מה' גזילה ומהתימה על הש\"ך ז\"ל בסימן הנזכר ס\"ק ו' שתמה על הב\"ח דמי הזקיקו להבין כך כונת הב\"י שהרי כונתו מבוארת מדכתב רש\"י ז\"ל במשנה דלפני יאוש מיירי משמע דס\"ל דאין צריך להחזיר הדמי' דאל\"כ הלא מצי מיירי לאחר יאוש ומ\"מ צריך להחזיר הדמים והם דברים תמוהים דאשתמיט מיני' דברי מרן דבסי' שנ\"ז שכתבנו גם מה שהקשה עוד שם על מרן ז\"ל דאפי' יהיה כדברי הב\"ח לא מוכחא מידי בדברי רש\"י ז\"ל דהתם מיירי בגנב שאינו מפורסם ובגנב שאינו מפורסם אפי' רבינו ז\"ל מודה שכשנתיאש אינו נותן לא חפץ ולא דמים מפני תקנת השוק לפי גירסת מרן ז\"ל וכן הקשה הרב גד\"ת דרפ\"ה ע\"ב וכתב דאולי דברי הרב היא כפי גי' המשובש' שנזדמנה להטור וכמו זר נחשב שמרן סמוך לזה העתיק דברי רבינו ז\"ל עפ\"י גירסתו וא\"כ איך אפשר שמ\"ש שכן נראה שהוא דעת רש\"י הוא עפ\"י גירסת הטור ולע\"ד אם נאמר כמ\"ש הרב\"ח שמ\"ש מרן וכן נראה דעת רש\"י הוא מאוקמתא דרב זביד דבריו ז\"ל נכונים בטעמם דאע\"ג דהתם מיירי בסתם גנב שאינו מפורסם ולדעת רבי' אינו חייב ליתן לא חפץ ולא דמים מפני תקנת השוק היינו לפום מאי דמסיק התם בגמרא דאפילו הוכר הגנב עשו בו תק\"ה אמנם לפום אוקמתא דרב זביד דבעי למימר דהיכא דלא אתיאשו בעלים דכ\"ע אית להו דר\"ח והדין עם השני א\"כ ע\"כ דס\"ל דדוקא היכא דלא הוכר הגנב הוא דעשו תק\"ה אבל היכא דהוכר הגנב עליו להחזיר אחריו כמ\"ש רש\"י ז\"ל לעיל ד\"ה דרב חסדא ע\"כ ביאוש ושנוי רשות והוכר הגנב לדעת רבינו חייב להחזיר הדמים כיון דליכא תק\"ה הו\"ל כגנב מפורסם לפי האמת דחייב להחזיר את הדמים ואם כן רש\"י ז\"ל דקאי על אוקמתא דר\"ז דבהוכר הגנב לא עשו תק\"ה איך כתב דקני לגמרי דמשמע דאפילו דמים אינו חייב להחזיר כנ\"ל ודו\"ק: ודע שבגנב שאינו מפורסם דאינו חייב להחזיר הדמים משום תק\"ה לדעת רבינו כתבו הד\"מ והסמ\"ע והב\"ח דצריך להחזיר דמי יתרון שווייו יותר מדמי לקיחתו דכיון דמחזיר לו הדמים ומנכה מה שנתן בעד החפץ דהשתא לא יפסיד הלוקח ליכא תק\"ה וזהו לפי גירסת הטור ז\"ל בדברי רבינו אמנם לפי גירסתנו משמע דאינו חייב להחזיר לו כלום וכן העלה הש\"ך סימן הנז' סק\"ה והכריח כן מההיא דגרסינן בפרק חזקת הבתים דמ\"ד ע\"א אברייתא דקתני מכר לו פרה או טלית מעיד לו עליה דקאמר רב ששת דה\"ק מכר לו הגזלן פרה כו' הנגזל מעיד לו עליה דקנינהו לוקח ביאוש ושנוי רשות ופסקו בפ' ט\"ו מהלכות עדות ואם איתא דעכ\"פ צריך להחזיר לו המותר אין לך נוגע בעדות גדולה מזו ועיין בב\"ח סי' שס\"א שהוקשה לו כן לפי שיטתו ותי' דההיא דפרק חזקת מיירי בלוקח שקנה הפרה והטלית בדמי שויה ובגזלן שאינו מפורסם דעשו תק\"ה אמנם אה\"נ דאי לקח בפחות משויה א\"נ שנתנו לו במתנה דאז משלם כל החפץ אז אינו מעיד לו עליה משום דהו\"ל נוגע בעדות עכ\"ד יע\"ש ולדעתי אכתי קשה טובא לשיטת רבינו ז\"ל מהא דפריך התם בתר הכי ולוקמא ביורש הניחא למ\"ד רשות יורש לאו כרשות לוקח דמי אלא למ\"ד רשות יורש כרשות לוקח דמי מאי איכא למימר והשתא מאי קשיא ליה הא אפילו דנימא דרשות יורש כרשות לוקח לא מהני אלא לענין דא\"צ להחזיר הגניבה עצמה אמנם מ\"מ דמים מיהא מחייב לאהדורי דביורש ליכא משום תקנת השוק כיון דלא מפסיד מידי דהו\"ל כמקבל מתנה שכתב הב\"ח דחייב לשלם דמים משום דכיון דלא מפסיד מידי ליכא תקנת השוק וכמ\"ש הרשב\"א ז\"ל הביאו מרן הב\"י סי' שנ\"ו ואף שמרן כתב שדעת הרא\"ש ז\"ל דאף במתנה עשו בו תק\"ה אע\"ג דלא מפסיד מידי וא\"כ איכא למימר דה\"ה ביורש וס\"ל לרבינו כדעת הרא\"ש ז\"ל הא ליתא שכבר העלה הש\"ך ז\"ל סי' שנ\"ו סק\"ד דהרשב\"א והרא\"ש לא פליגי כלל וההיא דהרא\"ש אין ענינו כאן ושכן כתב הב\"ח ז\"ל עי\"ש וכן העלה הרב גד\"ת דף רפ\"ו ומוהרימ\"ט חי\"ד סי' נ\"ד ותו דאפילו נימא דהרא\"ש ס\"ל דאפילו במתנה עשו בו תק\"ה מ\"מ לדעת רבי' ז\"ל כפי מ\"ש הב\"ח והד\"מ והסמ\"ע דחייב לשלם דמי שוויי יותר מדמי לקיחתו ע\"כ היינו משום דכיון דלא מפסיד מידי לא עשו בו תק\"ה ואם כן אם איתא דלדעת רבינו ז\"ל אפילו במתנה עשו בו תק\"ה אם כן אמאי משלם דמי שווייו יותר על לקיחתו הא הוה ליה ההיא טופיינא דאית ביה מתנה בעלמא ובמתנה הרי עשו בו תקנת השוק ומהתימה על הדרישה שכתב בסי' שס\"ט דבמתנה אי ס\"ל לרבי' כדעת הרשב\"א צריך ליתן כל דמי שווייו ואי ס\"ל כהרא\"ש גם במתנה הרי הוא שלו לגמרי והוא דבר תימה דלפי מה שהעל' הוא ז\"ל דבלוקח פחות משווייו חייב לשלם היתרון לדעת רבינו הא הוה ליה ההוא פורתא מתנה בעלמא וכי גרע מהיכא דנתן לו כל החפץ במתנה דחייב לשלם דמי שווייו ויש לדחות ועוד אני אומר דאפילו תימה שלדעת הרא\"ש אף במתנה עשו בו תק\"ה ביורש אפילו הרא\"ש מודה משום דדוקא במקבל מתנה הרי הוא כמכר משום דאי לאו דעביד ליה נייח נפשיה לא הוה יהיב לי' אבל בירושה דממילא לא ויש קצת סומך לדבר מההיא דר\"פ הגוזל בתרא דפריך תלמודא לרמב\"ח דס\"ל רשות יורש כרשות לוקח דמי מברייתא דקתני הניח לפניהם גזילה קיימת חייבים לשלם ומוקי לה בלפני יאוש כ\"כ הש\"ך סימן קל\"ג ס\"ק י\"א יע\"ש וכן מבואר בהדייא מדברי הטור ז\"ל ומרן בש\"ע דבסימן ס' כתבו דהאידנא נהגו שאין ב\"ח גובה מלוקח ומקבל מתנה ואלו בסי' ק\"ו פסקו דהאידנא ב\"ח גובה ממטלטלי דיתמי ע\"ש ופשוט וכיון שכן הדק\"ל דמאי פריך בגמ' ולוקמא ביורש וכן קשה מההיא דר\"פ הגוזל בתרא דקאמר רמב\"ח אמתני' דאם הניח לפניהם פטורים מלשלם זאת אומרת רשות יורש כרשות לוקח דמי והשתא לדעת רבינו אפילו נמי דכרשות לוקח דמי היכי קתני במתני' ופטורים מלשלם ולומר דפטורים מלשלם הכלי הוא דקאמר אבל דמים חייב לשלם זה ודאי דבר רחוק שהרי אהגוזל ומאכיל דקתני ברישא קאי תו דא\"כ פטורים מלהחזיר הו\"ל למימר לא פטורים מלשלם דמשמע אפילו דמים ותו שהרי בברייתא דקתני הניח להם אביהם מעות של רבית אין חייבים להחזיר קאמר רמב\"ח זאת אומרת רשות יורש כרשות לוקח דמי ולדעת רבי' כי נמי הוי כרשות לוקח מ\"מ דמים מיהא מחייב והיכי קתני ברייתא דאין חייבים ותו יש לחקור דכיון דפשטא דמילתא משמע דיאוש ושנוי רשות קני לגמרי מי הכריחו לרבי' ז\"ל לומר דדמים בעי לשלומי ולהוציא הדברים מפשטן ולכן נראה לי שרבינו ז\"ל הוציא דין זה ממ\"ש בפ' הגוזל דקי\"ד אמתני' דנטלו מוכסים חמורו ונתנו לו חמור אחר הרי אלו שלו קאמר בגמ' תנא אם נטל מחזיר לבעלים הראשונים קא סבר יאוש כדי לא קני ומעיקרא באיסורא אתא לו ובהך סוגי' רבו הפי' רש\"י ובעל המאור והתוס' בפ\"מ עש\"ב ורבינו ז\"ל מפרש כי היכי דלא תקשי מתני' אברייתא דמתני' דקאמר הרי אלו שלו הוא לענין כסות וחמור וברייתא דקתני מחזיר הדמים קאמר משום דאע\"ג דאיכא יאוש ושינוי רשות דמים מיהא בעי לאהדורי וכן כתבו התוס' במרוב' דס\"ז ד\"ה אמר עולא בסוף דבריהם ולרבא דאמר יאוש כדי קני ברייתא דקתני מחזיר לבעלים הראשונים מחזיר הדמים קאמר ע\"ש ואע\"ג דבגנב שאינו מפורסם לכ\"ע עשו בו תק\"ה ואפי' דמים לא מחייב איכא למימר דברייתא דינא קאמר ונ\"מ היכא דהוי גנב מפורסם וא\"נ כיון דסתם מוכס גזלן הוא וכדקתני במתני' אין פורטין הו\"ל כגנב מפורסם וא\"נ אפי' נימא דהו\"ל גנב שאינו מפורסם מחזיר דמי שוייו יותר על דמי לקיחתו קאמר וס\"ל לרבינו דה\"ט דכיון דיאוש ושינוי רשות לא קני אלא לענין גוף הגניבה משום הכי מחזיר דמי שווייו כיון דלא מפסיד מידי אמנם אי יאוש ושינוי רשות קני לגמרי אינו מחויב להחזיר דמי שווייו כלל וקאמר עלה בגמ' קסבר יאוש כדי לא קני ומעיקרא באיסור אתא לידיה כלומר דהא דקתני חייב להחזיר הדמים היינו משום דס\"ל יאוש כדי לא קני וכיון שכן כשהוא ביד הגזלן הוא מחויב לאהדורי לחפצא נמצא כשבא לידי לוקח באיסור גזל בא לידו אמנם אי ס\"ל דיאוש כדי קני אפי' דמים לא מחייב לאהדורי משום דבשעה שלקחו בהתירא אתא לידי' שהרי קנאו הגזלן אחר ביאוש ואינו חייב אלא דמים ומשום הכי אין הלוקח חייב לשלם חוב הגזלן מידי דהוי אב\"ח דעלמא דלא מחייב הלוקח מטלטלין מן הלוה וא\"כ כפי האמור הנה מקום ליישב ההוא דר\"פ הגוזל ומאכיל דקאמר רמב\"ח זאת אומרת כו' דאיכא למימר דרמב\"ח ס\"ל כרב דאמר במרובה דיאוש כדי קני מש\"ה קתני במתני' דאם הניח לפניהם פטורים משום דרשות יורש כרשות לוקח דמי ומה שפסק רבינו דדמים מחייב לאהדורי היינו משום דקי\"ל כמ\"ד יאוש כדי לא קני כמ\"ש ה\"ה והלח\"מ פ\"ב מה' גזילה ודלא כמוהרש\"ל שכתב דרבינו סובר דיאוש כדי קני דליתיה וכבר כתבתי בזה במקום אחר וכן נמי הא דפריך בפרק חזקת ולוקמא ביורש לא פריך אלא למ\"ד יאוש כדי קני אמאי לא תני לה ביורש ואע\"ג דר' ששת הוא דמוקי לה התם הכי ור' ששת גופי' ס\"ל במרוב' דס\"ח ע\"א יאוש כדי לא קני מ\"מ למאן דס\"ל דיאוש כדי קני פריך דהיכי מתוקמא ברייתא דכרב ששת לא מצי מתוקמא דא\"כ ליתני יורש דה\"נ פריך למ\"ד אי רשות יורש כרשות לוקח אע\"ג דאיכא למימר דרב ששת לא ס\"ל הכי אלא ודאי תלמודא לאו לרב ששת קא פריך אלא לההוא מ\"ד פריך דהיכי מתוקמא ברייתא כדכתיבנא וכי קאמר תלמודא הניחא למ\"ד רשות יורש כו' לא הוי מצי למימר ולמ\"ד כרשות לוקח דמי הניח' אי ס\"ל יאוש כדי לא קני משום דמאן דס\"ל כרשות לוקח דמי ס\"ל דיאוש כדי קני דאי לא היכי קתני במתניתין פטורים מלשלם וכדכתיבנא ודוק ובהא ניחא לי מה שיש להקשות לשיטת רבינו מההיא דרב זביד דמוקי פלוגתא דרב ור\"י בנתיאשו הבעלים ביד לוקח ובהא פליגי מ\"ס שינוי רשות ואח\"כ יאוש לא קני ומ\"ס ל\"ש ולפי דעתו ז\"ל דיאוש ושינוי רשות חייב להחזיר הדמים א\"כ היכי קאמר רב הדין עם הראשון ולא עם השני הא ההוא דינא דאית ליה עם הראשון דהיינו ליקח הדמים ההוא גופי' אית ליה עם הב' ואע\"ג דשינוי רשות ואח\"כ יאוש קני דמי' בעי לאהדורי ורב ור\"י לא פליגי אלא לענין חזרת הכלי והכי הו\"ל למימר רב אמר אינו חייב להחזיר הגניבה ור\"י אמר חייב להחזיר אמנם כפי מ\"ש ניחא דכיון דרב ס\"ל יאוש כדי קני מש\"ה קאמר הדין עם הראשון ולא עם הב' וכפי זה אין ראיה ממ\"ש רש\"י דס\"ל כדעת ר\"י כמ\"ש מרן משום דרש\"י קאי התם אליבא דרב ולרב ודאי דקני לגמרי כדכתיבנא:<br><b> ושוב </b> התבוננתי בדבר וראיתי שמ\"ש ליישב לההיא דרמב\"ח דס\"ל דיאוש כדי קני ומשום הכי קתני במתניתין דפטורים מלשלם לגמרי ואפי' דמים ליתא דאי ס\"ל דיאוש כדי קני א\"כ מנ\"ל דרשות יורש כרשות לוקח אפי' נימא דלאו כרשות לוקח אפי' הכי קתני מתני' דפטורים מלשלם משום דכיון דקנינהו גזלן ביאוש ואינו חייב לשלם אלא דמים משום הכי פטורים דמטלטלי דיתמי לא משתעבדי לב\"ח וכן מבואר מדברי התוס' שם בד\"ה ר\"ח שהקשו לרב דס\"ל יאוש כדי קני וסבר נמי כר\"ח וע\"כ צריך לאוקמא נמי לאחר יאוש א\"כ כי אין גזילה קיימת אמאי חייבים לשלם אע\"ג דלר\"ח רשות יורש לאו כרשות לוקח וכ\"כ התו' במרוב' דס\"ז ד\"ה רבא דמדקאמר רבא רשות יורש לאו כרשות לוקח משמע דס\"ל דיאוש כדי לא קני וכן נראה מדברי רש\"י ז\"ל בד\"ה רשות יורש שכתב דאי ביאוש כדי לא קני מדלא קתני פיטורה באבוהון ואמאי לא קאמר דאי משום יאוש כדי היכי קתני דפטור מלשלם דמים הא ביאוש כדי לא קני אלא חפצא גרידא עיין בס' פרחי כהונ' שהוק' לו כן ולק\"מ דכיון דקנינהו אבוהון לחפצא ואינו חייב לשלם אלא דמים מש\"ה לא מחייבי לשלם חוב אבוהון ושמא נאמר לדעת רבינו ז\"ל דאע\"ג דיאוש כדי קני לחפצא הקנין מתלא תלי וקאי עד שישלם דמיו ואם אינו רוצה לשלם דמים מחייב לאהדורי חפצא ועיין בטור א\"ח סימן תרל\"ט והלכך אי משום יאוש כדי גרידא כיון שאבוהון לא שילם דמיו והיורשים ג\"כ אינם רוצים לשלם לא קני להו חפצ' ולאו מטלטלי דיתמי מיקרו אלא מטלטלי דנגזל אבל אי רשות יורש כרשות לוקח דמי ניחא דכיון דאבוהון לא הוה מחייב אלא דמים קנינהו יורשים ביאוש ושינוי רשות ודוק: עוד כתב מרן משם הריטב\"א וז\"ל והראב\"ד כתב דאע\"ג דיאוש ושינוי רשות קני דמים מיהא בעי לאהדורי דבאיסורא אתא לידי' כו' ואע\"פ שכתב הרב שזה עיקר עדיין צריכ' למוד כו' דבכול' גמ' משמע דקני קנין הגוף דאי לא הא דא\"ל ר\"ה להנהו אונכרי כי זבינתו אסא כו' מאי אהני דהא מ\"מ האי אסא לא מיקני להו קנין הגוף דהא אינ' אלא כעין משכון כו' ואנן בעינן לכם ע\"ש וראיתי להרב גד\"ת דרפ\"ה שהקשה על דברי הרשב\"א הללו במ\"ש דבכול' גמ' משמע דקני קנין הגוף דודאי הכי הוא דכל יאוש ושינוי רשות דאיתא בגמרא הוא דקני קנין הגוף ואינו צריך להחזיר לבעלים וגם הראב\"ד הכי ס\"ל כדעת רבינו אלא דס\"ל דאע\"ג דגוף הדבר נקנה לו מ\"מ צריך שיתן דמים לבעלים ונתינת דמים אינה מפקעת קנין הגוף על זה וההיא דאסא נמי לא הבנותי מאי קאמר דמאן דכר שמיה דמשכון הכא דהא לא שייך אלא בשלא נתיאש דהא צריך הלוקח להחזיר גוף הדבר והבעל יחזיר לו דמי מקחו משום תק\"ה אבל בהנהו אונכרי דאיכא יאוש ושינוי רשות אפי' יבואו היורשים וירצו לסלקן בדמים לא בעי לאהדורי אבל אה\"נ דהלוקחים חייבי' דמים לבעלים דשפיר מקריא לכם כיון דקנינהו קנין הגוף ע\"כ דבריו ע\"ש ועיין בהרב כנה\"ג בהגהת ב\"י אות מ\"ה שתי' בזה שכפי דבריו קשה דא\"כ מאי פריך התם ולקנינהו בשינוי מעש' הא יאוש ושינוי מעש' לכ\"ע דמים מחייב לאהדורי כמ\"ש הטור וא\"כ לא מקרי לכם לדעת הרב ז\"ל והנה כל זה הוקש' לו להרב גד\"ת ז\"ל מפני שחשב שמ\"ש הרשב\"א משם הראב\"ד הוא הראב\"ד המשיג על רבינו ז\"ל מש\"ה הוקש' לו ז\"ל שהרי לדעת הראב\"ד קני להו קנין הגוף כמ\"ש הטור בסימן שנ\"ז משמו ואנכי מצאתי דברי הרשב\"א הללו בשיטת כ\"י כתבו שם דברים אלו משם הראב\"ד ומתוך דבריו מבואר דס\"ל דיאוש ושינוי רשות לא קני ליה אלא לענין דחייבים הבעלים ליתן דמים ללוקח ומיהו בדמים מחייב להחזירו שכתב וז\"ל והרב אב\"ד פי' דכי קתני מתני' הרי אלו שלו דלא מפק' מיניה בעלים בלא כלום קאמר משום דקני ליה ביאוש ושינוי רשות אבל בדמים מיהא מבעי להו לאהדורי משום דבאיסורא אתא לידיה דיאוש כדי לא קני וכן הדין לכל גזילה וגניבה הנמכרת והיינו דקאמר ברייתא ומחזיר לבעלים הראשונים כאלו אמר הרי אלו שלו אבל מחזיר הוא לבעלים ע\"כ וא\"כ דברי הרשב\"א ז\"ל מבוארים היטב ומ\"מ מה שהקשה הרשב\"א מההיא דהנהו אונכרי איכא למימר דר\"ה ס\"ל דיאוש כדי קני כא\"נ שכתב רש\"י ז\"ל שם ד\"ה וקרקע ומבואר מדברי הרב אב\"ד שלא כתב כן אלא למאן דס\"ל יאוש כדי ל\"ק וכמ\"ש בגמ' מ\"ט קסבר יאוש כדי ל\"ק משמע דלמאן דס\"ל יאוש כדי קני לא מחייב לאהדורי לחפצא בדמים וכא\"ד שאמרו שם בגמ' מיהו ההיא דפרק חזקת ק\"ט דא\"כ היכי קתני ברייתא מכר לו פרה הנגזל מעיד לו עליה משום דהו\"ל יאוש ושינוי רשות אכתי ניחוש דשמא הנגזל רוצה להעמידה בידו כי היכי דלמחר יקחנו מידו בדמי לקיחתו דהתם רב ששת הוא דמוקי לה הכי ואיהו ס\"ל דיאוש כדי לא קני ושמא התם מיירי בשלקחה בדמי שוייה כמ\"ש הב\"ח וס\"ל להרב אב\"ד דמשום הכי לא מפסלי לעדות דמה לי הם מה לי דמיהם ודוק. ודע שלדעת רבינו דס\"ל דשינוי רשות ואח\"כ יאוש קנה הקשה הרב ש\"ך ז\"ל סימן שנ\"ג סק\"ד וז\"ל שהרי קי\"ל כאביי דאמר יאוש שלא מדעת לא הוי יאוש ובפרק אלו מציאות דכ\"ב מוכח בהדיא דלפ\"ז לא מהני יאוש אלא א\"כ ידוע שנתייאשו הבעלים קודם לכן דפריך התם לאביי מברייתא דקתני הגנב שנטל מזה ונתן לזה מה שנטל נטל ומה שנתן נתן בשלמא גזלן דקא חזי ליה ומתיאש אלא גנב מי קא חזי ליה דמתיאש תרגמא ר\"פ בליסטים מזויין ואפשר שהרמב\"ם מחלק בין מכר למתנה אבל אין נ\"ל לחלק דהא קי\"ל רשות מקבל מתנה כרשות לוקח דמי עכ\"ד והנה מ\"ש שרבינו ז\"ל מחלק בין מכר למתנה כלומר דבמתנה בעינן יאוש ואח\"כ שינוי רשות לא ידעתי איך אשתמיט מניה מ\"ש רבינו בפ\"ג מה' גזלה דין ג' דשם כתב בהדיא דאפילו במתנה לא בעינן יאוש תחלה ופסקו מרן בש\"ע ולעיקר קו' נראה דתלמודא הכי פריך דמדקתני בברייתא גנב שנטל מזה ונתן לזה משמע דתיכף כשנטלו מזה נתנו לזה ואע\"ג דאכתי לא ידעו הבעלים בגניבתו ועיין באסיפת זקנים וא\"כ נהי דקי\"ל דשינוי רשות ואח\"כ יאוש קנה ואינו חייב להחזיר היינו דוקא לאחר שנתיאשו הבעלים וידעו בגניבתו אמנם כל זמן שלא נתייאשו או שלא ידעו בגניבתו מחייב לאהדורי אלא דאי עבר ולא החזיר ולבתר הכי נתיאשו הוא דאמרינן דקנאו וא\"כ פריך שפיר דאי אמרת דיאוש שלא מדעת לא הוי יאוש איך קתני בברייתא מה שנתן נתן דמשמע דמשעה שנתנו לו הרי אלו שלו דומיא דאינך ואע\"ג דאכתי לא ידעו הבעלים בגנבתו דאי לא הו\"ל לברייתא למימר הגנב שנטל כו' ה\"ז חייב להחזיר לו מיד ואם לא החזירו וידעו הבעלים בגנבתו הרי אלו שלו אמנם אי יאוש של\"מ הוי יאוש ניחא ברייתא דמש\"ה קתני מה שנתן נתן ואינו חייב להחזיר לו אע\"ג דאכתי לא ידעו הבעלים בגניבתו כיון דלכי ידעו מתיאשי מההיא שעתא נמצא כאלו בא לידו אחר שנתייאשו ובהיתר' אתא לידיה כנ\"ל:"
+            ],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>ב\"ה </b>\n<b> שאינו עשוי למכור את כליו כו' או שהי' עשוי למכור את כליו והיו כליו מדברים העשוי' כו'.</b> כתב ה\"ה פי' והוא טוען שנגנבו ממנו ויצא לו שם גניבה כו' וכ\"כ רבינו פ\"ח מה' טוען ונטען דין ה' בפי' יע\"ש ויש לתמוה על הטור ז\"ל בסי' שנ\"ט שהבין מדבריו דאפי' לא יצא לו שם גניבה נאמן שכתב וז\"ל וכתב עוד שאם הן דברים העשוים כו' אפי' לא יצא לו שם גניבה בעיר נאמן ול\"נ לא\"א הרא\"ש ז\"ל דכיון שהוא טוען שנגנבו איתרע ליה חזקה דדברים העשוים להשאיל שהרי טוען שנגנבו לו ולא יצאו מתחת ידו בשכירות עכ\"ל והוא תימא איך נעלם מהטור ז\"ל דברי רבינו מהלכות טוען ונטען דמשם באר\"ה שדעת רבינו דבעי' דיצא לו שם גניבה וכן הק' הרב לח\"מ ז\"ל שם עוד הקשה מוהרש\"ל ז\"ל בס' יש\"ש פ' הגוזל בתרא סי' ל' במ\"ש הטור ול\"נ לא\"א הרא\"ש ז\"ל כו' וכתב מרן ז\"ל שהוא מדברי הרא\"ש ז\"ל בפרק כל הנשבעין שכתב שיש שהיו רוצים לדקדק מדקאמר מעיקרא כו' וליתי להאי דיוקא דכיון שאמר גנובים איתרע ליה חזקתן ובמיגו דשאלה ושכירות לא מחזקינן אינשי בגנבי ע\"כ דע\"כ לא כתב הרא\"ש ז\"ל אלא כשהוא טוען גנבת אותן ממני דאז אמרינן אחזוקי אינשי בגנבי לא מחזקינן אבל כשאומר נגנבו ממני בהא מודה הרא\"ש ז\"ל דאמרינן מיגו וכן כתב הרא\"ש ז\"ל שם בהדי' סמוך ונרא' גבי ספרא דאגדתא וז\"ל פרש\"י משם רבו דוקא ספרא דאגדתא כו' אבל שאר ספרים אינן עשויין להשאיל ולהשכיר ופי' כן כי היכי דלא תקשי לי' מהא דאמרי' המכיר כליו וספריו ביד אחר אם יצא לו שם גניבה כו' ומסיק שבאו בני אדם ולנו בתוך ביתו כו' והשתא אמאי בעי כולי האי ניהמניה במיגו דאי בעי אמר שאולין ולא שייך למימר בהא אחזוקי אינשי שהרי אינו אומר שהוא גנבן אלא נגנבו ממני כו' לכך נדחק רש\"י ז\"ל לפרש דספרים אינם עשויים להשאיל ע\"כ וראיתי להרב ש\"ך ז\"ל סק\"ב שרצה לתרץ לכל זה ולומר דרבינו לא מיירי כלל במיגו שהרי לא הזכיר שם מיגו ומ\"ש רבינו או שהי' עשוי כו' והיו מדברים העשוים כו' קאי איצא לו שם גניבה וכמ\"ש ה\"ה ז\"ל וס\"ל לרבינו ז\"ל דלעולם אין מוציאין מידו אלא בדאיכא תרתי לטיבות' או שהב\"ה אינו עשוי למכור כלל ויצא לו שם גניבה או שהי' עשוי למכור כליו והי' מדברים העשוים להשאיל ויצא לו שם גניבה ואז נאמן אפי' היכא דליכא מיגו כגון דליכא עדים וראה דאז אי הוה טעין לקוחין הן נאמן במיגו דהחזרתי אפ\"ה כיון דאיכא תרתי לטיבותא מוציאין מידו וכן נמי בדברים שאינן עשוים להשאיל וב\"ה אינו עשוי למכור כליו אע\"פ שלא יצא לו שם גניבה נאמן כיון דאיכא תרתי לטיבותא ומ\"ש רבינו בפ\"ח מה' טוען דבלא יצא לו שם גניבה אינו נאמן מיירי בעשוי למכור (וכ\"כ הרב ל\"מ ז\"ל שם בדין ו' יע\"ש) ומ\"ש הטור בדעת הרמב\"ם דאפי' לא יצא לו שם גניבה חד מתרי נקט ולא בא אלא לומר דלהרמב\"ם איכא מעליותא בכלים העשוים להשאיל אפי' ליכא מיגו והשתא קאמר הטור ול\"נ לא\"א הרא\"ש ז\"ל דבהרא\"ש מוכח להדיא דהיכא דלית לי' מיגו לא נפקא מינה בדברים העשוים להשאיל ולא הוצרך לבאר הטור כאן דבאית לי' מיגו נאמן לטעון גנובים במיגו דשאלה גם להרא\"ש משום דבכל הסי' מיירי אפי' היכא דליכא עדי ראיה וכמ\"ש למעלה כו' היכא דאיכא מיגו נאמן לומר גנובים במיגו דשאלה עכ\"ת תי' ז\"ל. והנה מלבד מה שיש מהדוחק בדרך זה שהטור ז\"ל השמיט דין יצא לו שם גניבה מפורש בדברי רבי' ונקט מה שאינו מפורש בהדי' בדבריו עוד אני תמיה עליו שהרי ממ\"ש הטור ז\"ל בסי' קל\"ג מבואר בהדיא מדבריו דבטוען גנובין הן אינו נאמן אפי' במיגו שכתב וז\"ל והא דאמרינן בדברים העשוי' להשאיל ולהשכיר נאמן המערער דוקא כשטוען השאלתיו או השכרתיו לו אבל אם טוען גנובים הן ממני אינו נאמן אלא א\"כ יצא לו שם גניבה כאשר יתבאר בה' גניבה עכ\"ל הרי מבואר מדבריו דאפי' במיגו אינו נאמן שהרי ע\"כ מ\"ש דכשאומר השאלתיו או השכרתיו לך דנאמן המערער היינו בדאיכא עדי ראיה דאי ליכא עדי ראיה אפי' בטוען השכרתיו לך אינו נאמן המערער אלא הלוקח במיגו דהחזרתיו וכמ\"ש בסי' צ' וכ\"כ בסי' הנזכר יע\"ש ואהא כתב דבטוען גנובים הם אינו נאמן אע\"ג דאיכא עדי ראיה ואיכא מיגו ואין לומר דמ\"ש אבל אם טוען גנובים הם ממני אינו נאמן מיירי בשטוען שהוא גנבם דאז אפי' במיגו אינו נאמן משום דאחזוקי אינשי ברשיעי היא דא\"כ איך כתב אא\"כ יצא לו שם גניבה כאשר יתבאר בה' גניבה הרי בה' גניבה לא נתבאר מזה כלום אלא בטוען גנובים הם וליכא מיגו אמנם כשטוען שהוא גנבם שאינו נאמן אפי' בדליכא מיגו מזה לא נתבאר שם אלא בסי' צ' ומוכח שם מדבריו דאפי' יצא לו שם גניבה אינו נאמן אא\"כ הוחזק היוצא בגנב וכן מוכח ג\"כ מדכתב והא דאמרינן בדברים העשוים כו' דוקא בשטוען השאלתי לך ואם איתא לישמועי' רבותא אפי' בטוען נגנבו ממני וכן מוכח ג\"כ ממה שהשיג בסמוך אמ\"ש רבינו בפ\"ח מה' טוען כתב בס\"ד וז\"ל א\"כ מה יועיל המחזיק שטען ואפילו מכרו לו כיון שהמערער טוען שהשאילם לאחד משמע דדוקא בהא הוא דהשיג על רבינו ז\"ל אבל בטוען גנובים הם ממני שכתב רבינו ז\"ל לעיל מיניה בדין ה' לא השיג עליו משמע שהודה לו ולכן הנראה לי לתרץ דס\"ל להטור ז\"ל דמ\"ש הרא\"ש דכשטוען שנגנבו כליו דנאמן במיגו דשאלה כיון שאינו טוען שהוא גנבם לא כ\"כ אלא לומר דאמאי בעינן כולי האי ותסגי ליה ביצא לו שם גניבה משום דמשמע לי' דתלמודא התם כי אוקמא למתני' בשבאו בני אדם ולנו בתוך ביתו אספרים נמי קאי ודחיקא ליה מילתא לומר דספרים דקתני מתני' לצדדין קתני לה ומש\"ה ק\"ל דאמאי בעי כולי האי אמנם בשלא יצא לו שם גניבה מודה הרא\"ש דאינו נאמן במיגו ולאו משום טעמא דאחזוקי אינשי ברשיעי אלא משום דהו\"ל מיגו להוציא וכבר הרא\"ש ז\"ל בפרק חזקת דנ\"ב ע\"ב גבי ההיא דהלכתא כותיה דרבה בארעא הסכים לפי' ריב\"ם ז\"ל דמיגו להוציא לא אמרי' אלא ודאי דביצא לו שם גניבה דוקא הוא דק\"ל להרא\"ש דאמאי בעינן כולי האי דכיון דיצא לו שם גניבה הא איכא ידים מוכיחות לדבר והו\"ל כחזקה דאמרינן דהיכא דחזקה מסייע ליה אמרי' מיגו להוציא כמ\"ש הרב התם הביאו מרן הב\"י סימן ס\"ז מחודש י\"א יע\"ש ואף שהתו' ז\"ל בפרק המקבל דף קט\"ו הוקשה להו קו' הלזו אמתני' גופא דאמאי בעינן שיצא לו שם גניבה איכא למימר דהתוס' דפרק המקבל בקו' לא הוה ס\"ל כתי' ריב\"ם וכשתי' משם הר\"ד דמיגו להוציא לא אמרינן כפי' ריב\"ם הוק' להו לרבה דס\"ל דמיגו להוציא אמרינן מה יענה להך מתני' ולהרא\"ש ז\"ל אה\"נ דלרבה דס\"ל התם דאמרינן מיגו להוציא הוה ק' לן נמי דאמאי בעינן שיצא לו שם גניבה כיון דאיהו ס\"ל דאמרי' מיגו להוציא אלא משום דבעי להק' לכ\"ע ולפום הלכתא משו\"ה ק\"ל דאמאי בעינן כולי האי ואע\"ג דהתוס' ז\"ל פרק כל הנשבעים ד\"ה בספרא דאגדתא הוקשה להו כלשון הרא\"ה ממש ואע\"פ שתי' משם הר\"ד דמיגו להוציא לא אמרי' מ\"מ הרא\"ש ז\"ל לא משמע לי' הכי אלא ס\"ל דכיון דיצא לו שם גניבה הו\"ל כחזקה ואמרינן שפיר מיגו להוציא וא\"נ איכא למימר דס\"ל להטור ז\"ל דמ\"ש הרא\"ש ז\"ל דניהמניה במיגו אינו אלא למ\"ד דמיגו להוציא אמרינן ומשום דהרא\"ש ז\"ל קאי אדברי רש\"י שהוצרך לפרש דספרים אינם עשויים להשאיל ולהשכיר משום דק\"ל מתני' דהמכיר כליו כו' ואפשר שרש\"י ז\"ל יסבור כפי' רשב\"ם דפרק חזקת ולא ס\"ל כפי' ריב\"ם מש\"ה לא כתב הרא\"ש ז\"ל טעמא דמיגו להוציא לא אמרינן כיון דבמחלוקת היא שנויה בין המפ' ומש\"ה סתם הדברים וסמך על המבין ומשום דאפי' לפי סברתו דמיגו להוציא לא אמרינן מ\"מ אכתי ק\"ל לרבה דאית ליה דאמרינן מיגו להוציא מה יענה להמתני' דהמכיר כליו מש\"ה הוצרך לתי' ר\"ת ז\"ל ואי ק' לך דא\"כ איך כתב הרא\"ש ז\"ל לעיל מזה וליתא להאי דיוקא דכיון דאמר גנובי' איתרע חזקתן ובמיגו דשאלה ושכירות לא מהימן דאחזוקי אינשי ברשיעי היא דמשמע דאי לאו משום ה\"ט וכגון שהוחזק היוצא בגנב נאמן כמ\"ש הטור סי' צ' הא הו\"ל מיגו להוציא הא ל\"ק שהרי כתב הרב ש\"ך סי' הנזכר ס\"ק י\"ט דאפי' לתי' הר\"ד שתי' לההיא דהמכיר כליו דהוי מיגו להוציא בהא מודה כיון שראו העדים שהוציא הכלים מביתו יע\"ש והיינו שכתב הטור ז\"ל ול\"נ לא\"א הרא\"ש ז\"ל דכיון שאמר גנובים איתרע חזקתייהו ומיגו דשאולי' ליכא משום דהוי מיגו להוציא כדכתיבנא ודוק ומ\"מ מ\"ש הרא\"ש על דברי רש\"י דלכך נדחק לפרש דספרים אינם עשוים להשאיל ולהשכיר משום דק\"ל מתני' דהמכיר כליו הן דברים תמוהים בעיני דאיך אפשר דמש\"ה הוצרך רש\"י לפרש כן הא רש\"י ס\"ל דדברים העשוים להשאיל ולהשכיר לא מהימן אלא א\"כ ראו שהטמין ואין דרכו להטמין ואינש דלא צניע וב\"ה שאינו עשוי למכור כליו דזה מבואר כדבריו לפי גירסתו שם בפרק כל הנשבעין וא\"כ לפי שיטתו צ\"ל דההיא דספרא דאגדתא היו בו כל התנאים הללו כמ\"ש הרא\"ש ז\"ל לעיל מזה יע\"ש וא\"כ מעת' מה מקום להק' מההיא דהמכיר כליו אפי' נימא דספרים הו\"ל דברים העשוים להשאיל מ\"מ לא מהימן במיגו דשאולים כיון שלא ראו שהטמין שהרי התם לפי האמת מאיש אחר לקחם וא\"כ מאי מיגו איכא וכן מבואר מדברי התוס' דפ' כל הנשבעים ד\"ה בספרא שהק' מההיא דהמכיר כליו וכתבו וז\"ל וניהמניה במיגו דשאולים דכיון דעשוין להשאיל בההיא טעמא לחוד כדפרישית לעיל ע\"כ משמע בהדיא דלגירסת רש\"י לק\"מ כמ\"ש וצ\"ע. ואין להקשות שהרי כתב הרא\"ש ז\"ל לעיל בפרק כל הנשבעין דשבועת השומרים איתא אפי' במפקיד שלא בעדים ולא מהימן במיגו דלא היו דברים מעולם משום מיגו דהעזה וא\"כ מאי קמ\"ל הכא דיהא נאמן לומר גנובים הן במיגו דשאולים הא הו\"ל מיגו דהעז' ועיין בנ\"י ז\"ל בפרק הגוזל דע\"כ לא כתב הרא\"ש אלא לענין שבוע' דלא אמרינן מיגו לפוטרו מן השבוע' במיגו דהעזה אבל לענין ממון מוד' דאמרי' מיגו דהעז' וכמו שהכריחו התוס' בפרק חזקת דנ\"ב ד\"ה דברים ועיין בש\"ך ז\"ל סי' פ\"ב סק\"ה וכ\"כ הרב מש\"ל ז\"ל הל' מו\"ל פ' כ\"א דין א' בתוך התשו' והכריח הדבר ממ\"ש הרא\"ש בתשו' כלל ק\"ו ולא שת לבו להכריח מדברי הרא\"ש הללו שבפסקיו וכדכתיבנא ולפ\"ז צ\"ל דמ\"ש הרא\"ש לעיל דאנן קי\"ל דשבועת השומרים אפי' שלא בעדים וקי\"ל כרב ושמואל משום דכיון דשבועת שכיר תקנת חכמים היא במיגו כל דהו אוקמינן אדיניה היינו משום דס\"ל דבהאי מיגו פטור הב\"ה לגמרי אפי' משבועת המשנ' כמ\"ש הר\"ן שם וכ\"כ הרב ש\"ך סי' פ\"ט סק\"ז ויש לגמגם עליו ממ\"ש בסי' צ\"ג סק\"ד וז\"ל ולע\"ד ראי' גמור' משם כו' אלמא דפטור מממון במיגו כל דהו כיון דתקנת חכמים היא וה\"ה הכא דפטור משבוע' כיון דתקנת חכמים הוא שחייב שבוע' דהא כתב הרא\"ש דאין חילוק בין ממון לשבוע' לענין פטור מכח מיגו ע\"כ שהרי כפי מ\"ש בסי' פ\"ט דברי הרא\"ש שם הם לענין פטור שבוע' נמי ודוק:"
+            ]
+        ],
+        [
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>לוקחים </b>\n<b> מהם כר מלא מוכין כו'.</b> כתב ה\"ה ואע\"ג דהו\"ל שינוי החוזר לברייתו ואינו שינוי הכא שאני שאין זה גזל ודאי כו' וכ\"כ הרשב\"א בשיט' כ\"י משם הראב\"ד יע\"ש ויש לדקדק ממ\"ש הרשב\"א לעיל אברייתא דקתני אבל לוקחין מהן תפורין והביאו מרן הב\"י ס\"י וז\"ל פירש\"י בגדים תפורין דקנינהו בשינוי ואינו מחוור בעיני דתיפוק לי' משום טוי' וליבון ונראין דברי הראב\"ד ז\"ל שפי' גיזין תפורין זה עם זה דלפי שאסרו התלושין כו' אבל אם אותן תלושין תפורין זה עם זה ויש בהן כשיעור לוקחים אותן שאם הית' גניב' לא הי' תופר אותן אלא הי' מוכר אותן מעט מעט ע\"כ והשתא קשה אמאי לא פי' דתופרין לוקחים מהן משום דקנינהו בשינוי כדפרש\"י ואמאי נייד מפרש\"י והדרישה ז\"ל נרגש מזה וכתב דמש\"ה לא כתב טעם זה משום דהו\"ל שינוי החוזר לברייתו וכפי מ\"ש הא ליתא שהרי הראב\"ד ס\"ל דבספק גזל אפי' שינוי החוזר לברייתו מהני והי' אפשר ליישב ע\"פ מ\"ש בפ\"א מהלכות גרושין ליישב מה שהקש' מהר\"ם ן' חביב בקונטריס כפות תמרים ד\"ד על דברי ה\"ה הללו מההיא דפ' לולב הגזול גבי הנהו אונכרי דפריך בגמרא וליקנינהו בשינוי מעש' ומשני משום דהו\"ל שינוי החוזר לברייתו אע\"ג דהתם מס' אתה בא לאוסרו דשמא אותו קרקע מישראל הי' כמ\"ש רש\"י ואפ\"ה קאמר דשינוי החוזר לברייתו לא הוי שינוי יע\"ש מה שתי' בדוחק. ואמנם לע\"ד נרא' דע\"כ לא כתב ה\"ה דס' גזל בשינוי כל דהו מהני אלא דוקא כההיא דכר וכסת דאיכא שינוי השם דמעיקרא קרו ליה מוכין והשתא כר וכסת ואיכא נמי שינוי מעש' דעבדינהו כר וכסת דלא גרע מלולב למ\"ד צריך אגד דהוי שינוי מעש' ומשום הכי מעיקרא דלא אסוקי אדעתייהו טעמא דשינוי השם אלא שינוי מעש' גרידא משני ליה שפיר דהו\"ל שינוי החוזר לברייתו ובתר דאקשי ליה וליקנייה בשינוי השם לא משני דהו\"ל שינוי החוזר משום דאיכא תרתי והו\"ל ספק גזל פשיטא ליה לתלמודא דשרי ועי\"ש בתוס' וא\"נ דע\"כ לא כתב ה\"ה אלא דוקא גבי מוכין דאיכא שינוי השם דעדיף משינוי מעש' כמ\"ש התו' שם דיאוש ושינוי השם החוזר קני ויאוש ושינוי מעש' לא קני משום דשינוי השם עדיף טפי וא\"כ כפי זה ניחא מה שלא פי' הראב\"ד טעמא דתפורין משום דקנינהו בשינוי משום דכיון דליכא אלא שינוי מעש' אפי' בס' גזל לא מהני וכההיא דלולב הגזול ושוב ראיתי להריב\"ש סי' שע\"ג שהוקש' לו קו' מהר\"ם ן' חביב הלזו ותי' דכיון דסתם גוים גזלנים הם הוי כודאי גזל יע\"ש וא\"כ מבואר שלדעת הריב\"ש אפי' בשינוי מעש' גרידא בס' גזל מהני וכן נרא' מדברי הטור ז\"ל ס\"י שכתב דלוקחין מהצובע בגד או צמר צבוע ומדלא כתב דדוקא בצבע שאינו יכול להעבירו ע\"י צפון כמ\"ש בסי' משמע דס\"ל דאפי' יכול להעבירו ע\"י צפון לוקחין מטעמא דהוי ס' גזל אע\"ג דליכא אלא שינוי מעשה דהשתא נמי צמר קרו ליה וא\"כ הדרא קו' לדוכתה ואפשר דמש\"ה הוצרך הראב\"ד ז\"ל לומר טעמא דתפורין משום שאם היתה גניבה לא היה תופר אותן ולא משום טעמא דקנינהו בשינוי מדחזינן לתלמודא גבי ברייתא דלוקחין מהן כר מלא מוכין פריך עלה מ\"ט ומשני דקנינהו בשינוי ולא פריך הכי בהך ברייתא קודמת משמע דס\"ל לתלמודא דטעמא דתפורין לאו משו\"ה הוא ודוק:"
+            ]
+        ]
+    ],
+    "versions": [
+        [
+            "Friedberg Edition",
+            "https://fjms.genizah.org"
+        ]
+    ],
+    "heTitle": "שער המלך על משנה תורה, הלכות גניבה",
+    "categories": [
+        "Halakhah",
+        "Mishneh Torah",
+        "Commentary",
+        "Sha'ar HaMelekh",
+        "Sefer Nezikim"
+    ],
+    "sectionNames": [
+        "Chapter",
+        "Halakhah",
+        "Comment"
+    ]
+}
\ No newline at end of file
diff --git a/json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Sha'ar HaMelekh/Sefer Shoftim/Sha'ar HaMelekh on Mishneh Torah, Rebels/Hebrew/Friedberg Edition.json b/json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Sha'ar HaMelekh/Sefer Shoftim/Sha'ar HaMelekh on Mishneh Torah, Rebels/Hebrew/Friedberg Edition.json
new file mode 100644
index 0000000000000000000000000000000000000000..df13fe0c97251fa95983b8d115abc894a6456647
--- /dev/null
+++ b/json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Sha'ar HaMelekh/Sefer Shoftim/Sha'ar HaMelekh on Mishneh Torah, Rebels/Hebrew/Friedberg Edition.json	
@@ -0,0 +1,57 @@
+{
+    "language": "he",
+    "title": "Sha'ar HaMelekh on Mishneh Torah, Rebels",
+    "versionSource": "https://fjms.genizah.org",
+    "versionTitle": "Friedberg Edition",
+    "status": "locked",
+    "license": "Public Domain",
+    "versionTitleInHebrew": "מהדורת פרידברג",
+    "actualLanguage": "he",
+    "languageFamilyName": "hebrew",
+    "isBaseText": true,
+    "isSource": true,
+    "isPrimary": true,
+    "direction": "rtl",
+    "heTitle": "שער המלך על משנה תורה, הלכות ממרים",
+    "categories": [
+        "Halakhah",
+        "Mishneh Torah",
+        "Commentary",
+        "Sha'ar HaMelekh",
+        "Sefer Shoftim"
+    ],
+    "text": [
+        [],
+        [
+            [],
+            [
+                "<b>צריך </b>\n<b> שיהא גדול ממנו בחכמה ובמנין ואפילו בטל הטעם כו'.</b> הנה הראב\"ד ז\"ל השיג עליו מההיא דעיטור שוקי ירושלים בפירות דעמד ריב\"ז והתירו אחר החורבן אע\"פ שלא היה גדול כראשונים והרב ל\"מ ז\"ל תירץ דשאני ההיא דעיטור שוקי ירושלים דאמרינן פ\"ק דמע\"ב משרבו הפירות התקינו שיהא נפדה סמוך לחומה וא\"כ כיון דתקנה זו היתה רופפת וכבר התירוה מפני ריבוי הפירות אע\"פ שאמרו שכשיתמעטו הפירות יחזור הדבר לכמו שהיה מ\"מ אחר החורבן כיון שאין שם טעם דעיטור שוקי ירושלים עדיף מטעמא דרבוי פירות וכיון דהם גילו דיש לבטלו מטעם זה ה\"ה מפני טעם החורבן א\"ד יע\"ש. ולע\"ד ק\"ל עליו דאכתי תקשי לדעת רבינו ז\"ל אליבא דר\"י דאמר התם משחרב בהמ\"ק היה התנאי הזה ופליג את\"ק וס\"ל דאף משרבו הפירות תקנתא לא זזה ממקומה איך עמד ריב\"ז אח\"כ ובטלה כיון שלא היה גדול כראשונים ותו דאכתי תיקשי מהא דתיקן ריב\"ז משחרב בהמ\"ק שיהיו מקבלין החדש כל היום כולו אע\"ג דלא היה גדול כראשונים וכן ראיתי להמאירי ז\"ל בפ\"ק דביצה שהקשה קושיא זו אהך תקנתא דריב\"ז ותירץ דכיון שבטל הטעם אין כאן ביטול דברי ב\"ד חבירו ולא בעינן שיהיה גדול ממנו יע\"ש. אכן לדעת רבינו ז\"ל קשה ולכן הנכון מה שתירץ מרן הכ\"מ:"
+            ]
+        ],
+        [],
+        [],
+        [],
+        [],
+        [
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>טומטום </b>\n<b> שנקרע כו'.</b> עיין מ\"ש פ\"ב מהלכות אישות הלכה ג':"
+            ]
+        ]
+    ],
+    "sectionNames": [
+        "Chapter",
+        "Halakhah",
+        "Comment"
+    ]
+}
\ No newline at end of file
diff --git a/json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Sha'ar HaMelekh/Sefer Shoftim/Sha'ar HaMelekh on Mishneh Torah, Rebels/Hebrew/merged.json b/json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Sha'ar HaMelekh/Sefer Shoftim/Sha'ar HaMelekh on Mishneh Torah, Rebels/Hebrew/merged.json
new file mode 100644
index 0000000000000000000000000000000000000000..74b4e4b28c0db2289ea037887fd67f9c0722b60b
--- /dev/null
+++ b/json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Sha'ar HaMelekh/Sefer Shoftim/Sha'ar HaMelekh on Mishneh Torah, Rebels/Hebrew/merged.json	
@@ -0,0 +1,54 @@
+{
+    "title": "Sha'ar HaMelekh on Mishneh Torah, Rebels",
+    "language": "he",
+    "versionTitle": "merged",
+    "versionSource": "https://www.sefaria.org/Sha'ar_HaMelekh_on_Mishneh_Torah,_Rebels",
+    "text": [
+        [],
+        [
+            [],
+            [
+                "<b>צריך </b>\n<b> שיהא גדול ממנו בחכמה ובמנין ואפילו בטל הטעם כו'.</b> הנה הראב\"ד ז\"ל השיג עליו מההיא דעיטור שוקי ירושלים בפירות דעמד ריב\"ז והתירו אחר החורבן אע\"פ שלא היה גדול כראשונים והרב ל\"מ ז\"ל תירץ דשאני ההיא דעיטור שוקי ירושלים דאמרינן פ\"ק דמע\"ב משרבו הפירות התקינו שיהא נפדה סמוך לחומה וא\"כ כיון דתקנה זו היתה רופפת וכבר התירוה מפני ריבוי הפירות אע\"פ שאמרו שכשיתמעטו הפירות יחזור הדבר לכמו שהיה מ\"מ אחר החורבן כיון שאין שם טעם דעיטור שוקי ירושלים עדיף מטעמא דרבוי פירות וכיון דהם גילו דיש לבטלו מטעם זה ה\"ה מפני טעם החורבן א\"ד יע\"ש. ולע\"ד ק\"ל עליו דאכתי תקשי לדעת רבינו ז\"ל אליבא דר\"י דאמר התם משחרב בהמ\"ק היה התנאי הזה ופליג את\"ק וס\"ל דאף משרבו הפירות תקנתא לא זזה ממקומה איך עמד ריב\"ז אח\"כ ובטלה כיון שלא היה גדול כראשונים ותו דאכתי תיקשי מהא דתיקן ריב\"ז משחרב בהמ\"ק שיהיו מקבלין החדש כל היום כולו אע\"ג דלא היה גדול כראשונים וכן ראיתי להמאירי ז\"ל בפ\"ק דביצה שהקשה קושיא זו אהך תקנתא דריב\"ז ותירץ דכיון שבטל הטעם אין כאן ביטול דברי ב\"ד חבירו ולא בעינן שיהיה גדול ממנו יע\"ש. אכן לדעת רבינו ז\"ל קשה ולכן הנכון מה שתירץ מרן הכ\"מ:"
+            ]
+        ],
+        [],
+        [],
+        [],
+        [],
+        [
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>טומטום </b>\n<b> שנקרע כו'.</b> עיין מ\"ש פ\"ב מהלכות אישות הלכה ג':"
+            ]
+        ]
+    ],
+    "versions": [
+        [
+            "Friedberg Edition",
+            "https://fjms.genizah.org"
+        ]
+    ],
+    "heTitle": "שער המלך על משנה תורה, הלכות ממרים",
+    "categories": [
+        "Halakhah",
+        "Mishneh Torah",
+        "Commentary",
+        "Sha'ar HaMelekh",
+        "Sefer Shoftim"
+    ],
+    "sectionNames": [
+        "Chapter",
+        "Halakhah",
+        "Comment"
+    ]
+}
\ No newline at end of file
diff --git a/json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Sha'ar HaMelekh/Sefer Shoftim/Sha'ar HaMelekh on Mishneh Torah, Testimony/Hebrew/Friedberg Edition.json b/json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Sha'ar HaMelekh/Sefer Shoftim/Sha'ar HaMelekh on Mishneh Torah, Testimony/Hebrew/Friedberg Edition.json
new file mode 100644
index 0000000000000000000000000000000000000000..fff8d3392bcc59f8790b303796344367c1118897
--- /dev/null
+++ b/json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Sha'ar HaMelekh/Sefer Shoftim/Sha'ar HaMelekh on Mishneh Torah, Testimony/Hebrew/Friedberg Edition.json	
@@ -0,0 +1,38 @@
+{
+    "language": "he",
+    "title": "Sha'ar HaMelekh on Mishneh Torah, Testimony",
+    "versionSource": "https://fjms.genizah.org",
+    "versionTitle": "Friedberg Edition",
+    "status": "locked",
+    "license": "Public Domain",
+    "versionTitleInHebrew": "מהדורת פרידברג",
+    "actualLanguage": "he",
+    "languageFamilyName": "hebrew",
+    "isBaseText": true,
+    "isSource": true,
+    "isPrimary": true,
+    "direction": "rtl",
+    "heTitle": "שער המלך על משנה תורה, הלכות עדות",
+    "categories": [
+        "Halakhah",
+        "Mishneh Torah",
+        "Commentary",
+        "Sha'ar HaMelekh",
+        "Sefer Shoftim"
+    ],
+    "text": [
+        [
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>מצות </b>\n<b> עשה לדרוש את העדים בכמה בחדש באיזה יום מימי השבת כו'.</b> הנה התוס' בפ\"ק דפסחים די\"ב ע\"ב ד\"ה באיזה יום הק' וז\"ל תימה כיון דכבר כוונו יום א' לחדש למה לי למשיילנהו באיזה יום והלא אפילו לא כונו באיזה יום הו\"ל חוזרין ומגידין ואין יכולין לחזור בהן וי\"ל כו' ועיין ברש\"י ז\"ל בר\"פ היו בודקין ד\"ה באיזה יום שתירץ באופן אחר וז\"ל אע\"פ שאמרו בכך וכך אעפ\"כ שואלין להם באיזה יום כו' ושמא יש עדים להזימן ואין מעלין על לבם חשבון של חדש כו' ומוהרש\"ל ז\"ל כתב בהגהותיו וז\"ל ואני אומר אפילו אם יעלו על לבן של המזימין לכוון ולהזימן כשאמרו בכמה בחדש אפ\"ה לא יכלו להזימן דאם יאמרו העדים בג' בחדש ויבואו המזימין לומר והלא בג' בחדש עמנו הייתם יכולים לומר טעינו בעבורא דירחא כו' יע\"ש וראיתי להרב חד\"ה שתמה עליו וז\"ל ודבריו תמוהים דא\"כ אמאי חשיב בכמה בחדש מז' חקירות כיון דלא אתו עליה לידי הזמה שיאמרו טעינו בעבורא דירחא כדאמרינן לקמן בכמה בשעה דלא הוי מן החקירות מה\"ט דלא אתו לידי הזמה עליה אלא ע\"כ דמיירי הכא באתי לידי הזמה על כמה בחדש וכגון דיהבי להו כל טעותא כגון שאומרים שכל אותו יום וטעותא הייתם עמנו דהיינו בו ביום וביום שלפניו ושלאחריו דבכה\"ג אמרינן בפ\"ק דפסחים לרבא בטעות דשעות עכ\"ד:<br><b> ולע\"ד </b> נראה שאין כאן מקום תמיה על מוהרש\"ל משום דלפי דעת הר\"ב חד\"ה קשה דאדפריך בפ\"ק דפסחים לאביי אליבא דר\"י דאמר אדם טועה חצי שעה ולרבא אליבא דר\"מ נמי דאמר אדם טועה ב' שעות חסר משהו מחקירת באיזה שעה ואי אמרת טעו אינשי כולי האי חקירות דאיזה שעה נמי עדות שאי אתה יכול להזימן היא דאמרי מטעה קטעינן ולא אסיק אדעתיה תי' דיהבינן להו כל טעותייהו אמאי ל\"ק לי' מחקירה כמה בחדש דקודמת דהו\"ל עדות שאי אתה יכול להזימה דאמרי מטעה קא טעינן בעבורא דירחא ולשנויי דיהבינן להו כל טעותייהו כדמשני אחקירת איזו שעה אלא ע\"כ נראה דעל כמה בחדש ל\"ק ליה משום דאע\"ג דבחקירת כמה בחדש גרידא לא אתי לידי הזמה משום דיכולין לומר טעינו בעבורא דירחא מ\"מ כשאנו שואלים אותן באיזה יום כו' עדותן על מספר החדש שאמרו הרי הוי עדות שיכול להזימה באותו יום שאמרו ונמצא כשמזימין אותן על אותו יום הרי מזימין אותן ג\"כ על כמה בחדש שאמרו בכך וכך לחדש הרג זה את הנפש דחקירת כמה בחדש ובאיזה יום חדא מלתא היא וההזמה הנעשית בחקירת איזה יום הויא ג\"כ הזמה לחקירת כמה בחדש שהרי חקירת איזה יום גרידא בלא חקירת כמה בחדש לא מהני לן מידי שאם יאמרו בג' בשבת הרג את הנפש לא אתי לידי הזמה דאין אנו יודעים איזה ג' בשבת היה ונמצא דבחקירת כמה בחדש אתי לידי הזמה על חקירת באיזה יום והו\"ל כאלו הן חקירה אחת דתרוייהו צריכי כדכתיבנא אמנם אחקירת איזה שעה פריך תלמודא שפיר דהו\"ל עדות שאי אתה יכול להזימה באותה חקירה דלאו הא בהא תליא ותרי מיני חקירות הן כיון דבחקירת איזה יום אפילו בלא חקירת איזו שעה אתי לידי הזמה על אותו חקירה ועל חקירת איזו שעה לא אתי לידי הזמה ואהא משני דיהבי' להו כל טעותייהו כנ\"ל:<br><b> ועוד </b> נראה דאפילו להרב חד\"ה דס\"ל דמיירי הכא באתי לידי הזמה על כמה בחדש וכגון שאומרים אותו יום וטעותא עמנו הייתם אכתי דברי מוהרש\"ל ז\"ל שרירין וקיימין דמש\"ה הוצרכו לחקירת איזה יום משום דבחקירת כמה בחדש גרידא נהי דאתי לידי הזמה אם יש עדים שיאמרו אותו היום וטעותא עמנו הייתם מ\"מ אם אין עדים אלא על אותו יום גרידא אין יכולין להזימן מש\"ה שואלין להם באיזה יום כדי שיוכלו להזימן על אותו יום וכעין זה כתב רש\"י ז\"ל על חקירת איזו שעה יע\"ש כנ\"ל פשוט:<br><b> ומ\"מ </b> זה שכתב מוהרש\"ל דב' עדים נמי יכולים לומר טעינו בעיבורא דירחא מדברי התוס' שם בסנהדרין דמ\"א ע\"ב ד\"ה א' אומר בג' ובפסחים ד\"ה אלא נראה לכאורה שחולקים על זה שכתבו וז\"ל וי\"ל דקסבר רבא דאין לתלות טעות בב' וכ\"כ בד\"ה לרבי מאיר וא\"כ כי היכי דבטעות דשעות אמרינן דב' לא עבידי דטעו ה\"נ בטעות דעיבור החדש דוקא בא' אומר בב' וא' אומר בג' עדותן קיימת משום דשמא א' טעה בעיבורא דירחא אבל ב' לא טעו וכ\"כ הר\"ב ראש יוסף בהלכות עדות סי' ל\"ג הגהה מ\"ו יע\"ש אלא שיש לדחות דדוקא בטעות דשעות דבאומד הדעת תליא מלתא הוא שכתבו דב' לא טעו באומד הדעת אבל בעיבורא דירחא דבשמיעה תליא מלתא איכא למימר דכי היכי דהא לא שמע הא נמי לא שמע ויש להוכיח כן ממ\"ש התוס' בפרק איזהו נשך דע\"ב ד\"ה שטר שיש בו רבית וז\"ל אבל ק' ההיא דשטרי חוב המוקדמין היאך העדים כשרים כו' והלא העדים הללו במתכוין חתמו שקר והקדימו את הזמן וי\"ל כו' או כגון שאומרים טעינו בשנות המלך או בעיבורא דירחא בין מלא בין חסר ולא הזכירו בשטר כו' הנה מדברי התוס' הללו מוכח דס\"ל דאפילו בב' עדים יכולים לומר טעינו בעיבורא דירחא ולפי דעת הר\"ב ראש יוסף נמצאו דבריהם חולקים ועוד נראה דע\"כ לא כתבו התוס' דאין תולין הטעות בב' אלא בא' אומר בג' וא' אומר בה' וא\"כ במזימין שאומרים עמנו הייתם עד סוף ה' שהעדים אינן אומרים שטעו אלא שאנו באים לומר דמ\"ש עד סוף ה' סוף ד' היה וטעו בדעתם וחשבו שהוא סוף ה' אהא הוא שכתבו דלא תלינן אנן בדידן לומר כן שטעו וזה מדוקדק בדבריהם שכתבו דלא תלינן ולא כתבו דשניהם אינן טועים אמנם היכא שהעדים עצמם אומרים שטעו ה\"נ דנאמנים כיון דעבידי אינשי דטעו והיינו שכתב מוהרש\"ל דאם יבואו המזימין ויאמרו עמנו הייתם יכולים לומר טעינו בעיבורא דירחא ולא קטלינן להו מספיקא ותדע שכן מדפרכינן התם בפסחים ואי אמרת עבידי אינשי דטעו כולי האי חקירות דאיזו שעה נמי עדות שאי אתה יכול להזימה הוא דאמרי מטעי קא טעינן והשתא לדעת התוס' מאי קו' הא חקירות דאיזו שעה הוי שפיר יכול להזימה כששניהם אומרים בשעה פלוני דב' לא עבידי דטעו ודוחק לומר דתלמודא הכי פריך חקירות דאיזו שעה בא' אומר בב' שעות וא' אומר בג' עדות שאין אתה יכול להזימ' והו\"ל כא' אומר איני יודע דהעדות בטלה ואמאי קתני מתני' דעדותן קיימת דא\"כ לא הו\"ל למפרך בהאי לישנא אלא הכי הול\"ל ואי אמרת טעו אינשי כו' האי א' אומר בב' וא' אומר בג' אמאי עדותם קיימת כו' הא הו\"ל עדות שאי אתה יכול להזימו ומדלא פריך הכי משמע דהכי ק\"ל דחקירת איזו שעה לא משכחת ביה הזמה ותו דאכתי ק' מהא דפרכינן בפרק היו בודקין ד\"מ ע\"ב מגדף בה ר\"א אימא לאתויי ח' חקירות כו' והא אמרת לאתויי בכמה בשנה הניחא כו' אלא לאביי כו' ולרבא דאמר טעה אינש כולי האי מאי איכא למימר אלא כו' והשתא לדעתו ז\"ל מאי קושיא הא לרבא דס\"ל דלא תלינן הטעות בב' שפיר איכא למימר דמשכחת ח' חקירות דאתו לידי הזמה כששניהם מעידים על כמה בשעות דאז אתי לידי הזמה דב' לא עבידי דטעו דהא ליכא למימר דתלמודא פריך היכא דב' חלוקין בעדותן דא' אומר בתחלת השעה וא' אומר בסופה דא' עבידי דטעו והו\"ל כא' אומר איני יודע דעדותן בטלה דאימא ה\"נ דקרא אתא לאתויי ח' חקירות דהיינו חקירת כמה בשעה דאתי לידי הזמה כשב' שוין בעדותן וכשחלוקין בעדותן נימא דעדותן בטלה דומיא דאחד אומר איני יודע ומנ\"ל דעדותן קיימת כי היכי דנימא דלא משכחת ח' חקירות אלא משמע דאפילו בב' היכא שאומרים טעינו בשעות נאמנים ומש\"ה פריך דהו\"ל עדות שאי אתה יכול להזימה דאמרי מטעי קא טעינן אלא שמדברי התוס' דפסחים ד\"ה הנזכר מוכח דאפילו כשאומרים טעינו בעיבורא דירחא אינן נאמנים ואין יכולים לחזור וכמו שהוכיח הר\"ב חד\"ה יע\"ש ודוק:<br><b> עוד </b> הקשה הרב ראש יוסף לתי' מוהרש\"ל דתינח כשיאמרו בכמה לחדש קודם רובו של חדש דאז איכא למימר דטעו בעיבורא דירחא ומשו\"ה צריך לחקירת איזה יום אבל כשאמרו העדים בעשרים לחדש אחר רובו של חדש דאז לא טעו בעיבורא דירחא אמאי צריך לחקירת איזה יום יע\"ש מה שתי' ותיר' הוא מוכרח לא\"נ שתי' התוס' בפסחים אמנם לתירוץ מוהרש\"ל י\"ל באופן אחר דהא דאמרינן בגמ' דאחר רובו של חדש לא טעו היינו דוקא לענין דעדותן בטלה משום דדוקא קודם רובו של חדש דרובא דעלמא טעו אזלינן בתר רובא בד\"נ וכמ\"ש בפ' בן סורר אבל אחר רובו של חדש כיון דליכא רובא לא קטלינן מספיקא אמנם לענין למשויינהו זוממין ה\"נ דאפילו ברובו של חדש לא קטלינן להו דספיקא הוי ולא קטלינן להו מס' ועיין בס' פמ\"א ח\"א סימן ק' שדבריו יש בהם מן הגמגום כמו שיראה המעיין ודוק ועיין במ\"ש רבינו בפ\"ב מהלכות אלו דין ד' אמר עד אחד בשני שעות כו' שדרך העם לטעות בשעה אחת ועיין במ\"ש מרן שם ועיין בתשו' מוהר\"י בירב סימן מ\"ג ובתשו' סימן מ\"ב כתב שלדעת רבינו אין אדם טועה אלא שעה אחת ודבריו סתרי למ\"ש בסימן מ\"ג יע\"ש ורבינו השמיט דין א' אומר בה' וא' אומר בז' עדותם בטלה האמור במשנה וטעמא משום דהך חילוק לא איצטרך אלא לר\"י דס\"ל דאחד אומר בו' ואחד אומר בה' עדותם קיימת וקאמר דאחד אומר בה' ואחד אומר בז' מודה דעדותם בטלה מטעמא דחמש חמה במזרח ושבע חמה במערב אכן לדידן דקי\"ל כר\"מ בלאו ה\"ט נמי עדותן בטלה מטעמא דלא טעו אינשי כולי האי אלא דאכתי נראה דנפ\"מ לאחד אומר בסוף ה' ואחד אומר בתחלת ז' דאע\"ג דטעו אינשי בהאי אפ\"ה עדותם בטלה מטעמא דה' חמה במזרח ולפי מ\"ש התוס' פ\"ק דפסחים דף הנזכר ע\"ב ד\"ה בשית לחד תי' דהא דקאמר שית חמה בי קרנא קאי וטעו בין תחלת ו' לז' היינו דוקא לחמץ דלכל מסור אבל עדות מסורה לזריזים ולא טעו בין ו' לז' נראה דאפילו באחד אומר בו' ואחד אומר בז' עדותם בטלה מטעמא דז' חמה במערב ושית חמה בי קרנתא והא דתניא במתני' א' אומר בה' ואחד אומר בז' לאו דוקא אלא ה\"ה שש ושבע אלא איידי דנקט לעיל ג' וחמשה נקט נמי הכא בה' וכ\"כ רש\"ל ז\"ל שם בהגהותיו אלא דקשה לי דא\"כ משמע דאחד אומר בחמש ואחד אומר בשש דעדותם בטלה מהאי טעמא גופיה דה' חמה במזרח ושית חמה בי קרנתא דכי היכי דאחד אומר בו' ואחד אומר בז' אמרינן דעדותם בטלה מטעמא דעדים זריזים ולא טעו בין שית דחמה בי קרנתא לשבע דחמה במערב ה\"נ נימא הכי דלא טעו בין חמש לשית מה\"ט דה' חמה במזרח ושית חמה בי קרנתא וכ\"ת ה\"נ א\"כ ק' מדאמרינן התם דלר\"י יהבינן לה להך דג' וה' מתחלת שעה ראשונה עד סוף שש ולפי זה אמאי יהבינן ליה עד סוף שש הא גבי עדים דזריזים לא טעו בין שש לג' וי\"ל דע\"כ לא כתבו התוס' ז\"ל אלא לענין דעדותם בטלה מטעמא דזריזין ומסתמא אמרינן דמכחישין זה רת זה אמנם לאשויינהו זוממין ה\"נ דלא קטלינן להו מספיקא משום דאיכא למיחש שמא עדים הללו לאו זריזים נינהו ולא דייקי בהא ועוד יש לחלק ולומר דבאחד אומר בחמש ואחד אומר בשית מודו התוס' ז\"ל דעדותם קיימת ודוק:"
+            ]
+        ]
+    ],
+    "sectionNames": [
+        "Chapter",
+        "Halakhah",
+        "Comment"
+    ]
+}
\ No newline at end of file
diff --git a/json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Sha'ar HaMelekh/Sefer Shoftim/Sha'ar HaMelekh on Mishneh Torah, Testimony/Hebrew/merged.json b/json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Sha'ar HaMelekh/Sefer Shoftim/Sha'ar HaMelekh on Mishneh Torah, Testimony/Hebrew/merged.json
new file mode 100644
index 0000000000000000000000000000000000000000..5e88cb0e9c8168aecaf504239257a00359587d05
--- /dev/null
+++ b/json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Sha'ar HaMelekh/Sefer Shoftim/Sha'ar HaMelekh on Mishneh Torah, Testimony/Hebrew/merged.json	
@@ -0,0 +1,35 @@
+{
+    "title": "Sha'ar HaMelekh on Mishneh Torah, Testimony",
+    "language": "he",
+    "versionTitle": "merged",
+    "versionSource": "https://www.sefaria.org/Sha'ar_HaMelekh_on_Mishneh_Torah,_Testimony",
+    "text": [
+        [
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>מצות </b>\n<b> עשה לדרוש את העדים בכמה בחדש באיזה יום מימי השבת כו'.</b> הנה התוס' בפ\"ק דפסחים די\"ב ע\"ב ד\"ה באיזה יום הק' וז\"ל תימה כיון דכבר כוונו יום א' לחדש למה לי למשיילנהו באיזה יום והלא אפילו לא כונו באיזה יום הו\"ל חוזרין ומגידין ואין יכולין לחזור בהן וי\"ל כו' ועיין ברש\"י ז\"ל בר\"פ היו בודקין ד\"ה באיזה יום שתירץ באופן אחר וז\"ל אע\"פ שאמרו בכך וכך אעפ\"כ שואלין להם באיזה יום כו' ושמא יש עדים להזימן ואין מעלין על לבם חשבון של חדש כו' ומוהרש\"ל ז\"ל כתב בהגהותיו וז\"ל ואני אומר אפילו אם יעלו על לבן של המזימין לכוון ולהזימן כשאמרו בכמה בחדש אפ\"ה לא יכלו להזימן דאם יאמרו העדים בג' בחדש ויבואו המזימין לומר והלא בג' בחדש עמנו הייתם יכולים לומר טעינו בעבורא דירחא כו' יע\"ש וראיתי להרב חד\"ה שתמה עליו וז\"ל ודבריו תמוהים דא\"כ אמאי חשיב בכמה בחדש מז' חקירות כיון דלא אתו עליה לידי הזמה שיאמרו טעינו בעבורא דירחא כדאמרינן לקמן בכמה בשעה דלא הוי מן החקירות מה\"ט דלא אתו לידי הזמה עליה אלא ע\"כ דמיירי הכא באתי לידי הזמה על כמה בחדש וכגון דיהבי להו כל טעותא כגון שאומרים שכל אותו יום וטעותא הייתם עמנו דהיינו בו ביום וביום שלפניו ושלאחריו דבכה\"ג אמרינן בפ\"ק דפסחים לרבא בטעות דשעות עכ\"ד:<br><b> ולע\"ד </b> נראה שאין כאן מקום תמיה על מוהרש\"ל משום דלפי דעת הר\"ב חד\"ה קשה דאדפריך בפ\"ק דפסחים לאביי אליבא דר\"י דאמר אדם טועה חצי שעה ולרבא אליבא דר\"מ נמי דאמר אדם טועה ב' שעות חסר משהו מחקירת באיזה שעה ואי אמרת טעו אינשי כולי האי חקירות דאיזה שעה נמי עדות שאי אתה יכול להזימן היא דאמרי מטעה קטעינן ולא אסיק אדעתיה תי' דיהבינן להו כל טעותייהו אמאי ל\"ק לי' מחקירה כמה בחדש דקודמת דהו\"ל עדות שאי אתה יכול להזימה דאמרי מטעה קא טעינן בעבורא דירחא ולשנויי דיהבינן להו כל טעותייהו כדמשני אחקירת איזו שעה אלא ע\"כ נראה דעל כמה בחדש ל\"ק ליה משום דאע\"ג דבחקירת כמה בחדש גרידא לא אתי לידי הזמה משום דיכולין לומר טעינו בעבורא דירחא מ\"מ כשאנו שואלים אותן באיזה יום כו' עדותן על מספר החדש שאמרו הרי הוי עדות שיכול להזימה באותו יום שאמרו ונמצא כשמזימין אותן על אותו יום הרי מזימין אותן ג\"כ על כמה בחדש שאמרו בכך וכך לחדש הרג זה את הנפש דחקירת כמה בחדש ובאיזה יום חדא מלתא היא וההזמה הנעשית בחקירת איזה יום הויא ג\"כ הזמה לחקירת כמה בחדש שהרי חקירת איזה יום גרידא בלא חקירת כמה בחדש לא מהני לן מידי שאם יאמרו בג' בשבת הרג את הנפש לא אתי לידי הזמה דאין אנו יודעים איזה ג' בשבת היה ונמצא דבחקירת כמה בחדש אתי לידי הזמה על חקירת באיזה יום והו\"ל כאלו הן חקירה אחת דתרוייהו צריכי כדכתיבנא אמנם אחקירת איזה שעה פריך תלמודא שפיר דהו\"ל עדות שאי אתה יכול להזימה באותה חקירה דלאו הא בהא תליא ותרי מיני חקירות הן כיון דבחקירת איזה יום אפילו בלא חקירת איזו שעה אתי לידי הזמה על אותו חקירה ועל חקירת איזו שעה לא אתי לידי הזמה ואהא משני דיהבי' להו כל טעותייהו כנ\"ל:<br><b> ועוד </b> נראה דאפילו להרב חד\"ה דס\"ל דמיירי הכא באתי לידי הזמה על כמה בחדש וכגון שאומרים אותו יום וטעותא עמנו הייתם אכתי דברי מוהרש\"ל ז\"ל שרירין וקיימין דמש\"ה הוצרכו לחקירת איזה יום משום דבחקירת כמה בחדש גרידא נהי דאתי לידי הזמה אם יש עדים שיאמרו אותו היום וטעותא עמנו הייתם מ\"מ אם אין עדים אלא על אותו יום גרידא אין יכולין להזימן מש\"ה שואלין להם באיזה יום כדי שיוכלו להזימן על אותו יום וכעין זה כתב רש\"י ז\"ל על חקירת איזו שעה יע\"ש כנ\"ל פשוט:<br><b> ומ\"מ </b> זה שכתב מוהרש\"ל דב' עדים נמי יכולים לומר טעינו בעיבורא דירחא מדברי התוס' שם בסנהדרין דמ\"א ע\"ב ד\"ה א' אומר בג' ובפסחים ד\"ה אלא נראה לכאורה שחולקים על זה שכתבו וז\"ל וי\"ל דקסבר רבא דאין לתלות טעות בב' וכ\"כ בד\"ה לרבי מאיר וא\"כ כי היכי דבטעות דשעות אמרינן דב' לא עבידי דטעו ה\"נ בטעות דעיבור החדש דוקא בא' אומר בב' וא' אומר בג' עדותן קיימת משום דשמא א' טעה בעיבורא דירחא אבל ב' לא טעו וכ\"כ הר\"ב ראש יוסף בהלכות עדות סי' ל\"ג הגהה מ\"ו יע\"ש אלא שיש לדחות דדוקא בטעות דשעות דבאומד הדעת תליא מלתא הוא שכתבו דב' לא טעו באומד הדעת אבל בעיבורא דירחא דבשמיעה תליא מלתא איכא למימר דכי היכי דהא לא שמע הא נמי לא שמע ויש להוכיח כן ממ\"ש התוס' בפרק איזהו נשך דע\"ב ד\"ה שטר שיש בו רבית וז\"ל אבל ק' ההיא דשטרי חוב המוקדמין היאך העדים כשרים כו' והלא העדים הללו במתכוין חתמו שקר והקדימו את הזמן וי\"ל כו' או כגון שאומרים טעינו בשנות המלך או בעיבורא דירחא בין מלא בין חסר ולא הזכירו בשטר כו' הנה מדברי התוס' הללו מוכח דס\"ל דאפילו בב' עדים יכולים לומר טעינו בעיבורא דירחא ולפי דעת הר\"ב ראש יוסף נמצאו דבריהם חולקים ועוד נראה דע\"כ לא כתבו התוס' דאין תולין הטעות בב' אלא בא' אומר בג' וא' אומר בה' וא\"כ במזימין שאומרים עמנו הייתם עד סוף ה' שהעדים אינן אומרים שטעו אלא שאנו באים לומר דמ\"ש עד סוף ה' סוף ד' היה וטעו בדעתם וחשבו שהוא סוף ה' אהא הוא שכתבו דלא תלינן אנן בדידן לומר כן שטעו וזה מדוקדק בדבריהם שכתבו דלא תלינן ולא כתבו דשניהם אינן טועים אמנם היכא שהעדים עצמם אומרים שטעו ה\"נ דנאמנים כיון דעבידי אינשי דטעו והיינו שכתב מוהרש\"ל דאם יבואו המזימין ויאמרו עמנו הייתם יכולים לומר טעינו בעיבורא דירחא ולא קטלינן להו מספיקא ותדע שכן מדפרכינן התם בפסחים ואי אמרת עבידי אינשי דטעו כולי האי חקירות דאיזו שעה נמי עדות שאי אתה יכול להזימה הוא דאמרי מטעי קא טעינן והשתא לדעת התוס' מאי קו' הא חקירות דאיזו שעה הוי שפיר יכול להזימה כששניהם אומרים בשעה פלוני דב' לא עבידי דטעו ודוחק לומר דתלמודא הכי פריך חקירות דאיזו שעה בא' אומר בב' שעות וא' אומר בג' עדות שאין אתה יכול להזימ' והו\"ל כא' אומר איני יודע דהעדות בטלה ואמאי קתני מתני' דעדותן קיימת דא\"כ לא הו\"ל למפרך בהאי לישנא אלא הכי הול\"ל ואי אמרת טעו אינשי כו' האי א' אומר בב' וא' אומר בג' אמאי עדותם קיימת כו' הא הו\"ל עדות שאי אתה יכול להזימו ומדלא פריך הכי משמע דהכי ק\"ל דחקירת איזו שעה לא משכחת ביה הזמה ותו דאכתי ק' מהא דפרכינן בפרק היו בודקין ד\"מ ע\"ב מגדף בה ר\"א אימא לאתויי ח' חקירות כו' והא אמרת לאתויי בכמה בשנה הניחא כו' אלא לאביי כו' ולרבא דאמר טעה אינש כולי האי מאי איכא למימר אלא כו' והשתא לדעתו ז\"ל מאי קושיא הא לרבא דס\"ל דלא תלינן הטעות בב' שפיר איכא למימר דמשכחת ח' חקירות דאתו לידי הזמה כששניהם מעידים על כמה בשעות דאז אתי לידי הזמה דב' לא עבידי דטעו דהא ליכא למימר דתלמודא פריך היכא דב' חלוקין בעדותן דא' אומר בתחלת השעה וא' אומר בסופה דא' עבידי דטעו והו\"ל כא' אומר איני יודע דעדותן בטלה דאימא ה\"נ דקרא אתא לאתויי ח' חקירות דהיינו חקירת כמה בשעה דאתי לידי הזמה כשב' שוין בעדותן וכשחלוקין בעדותן נימא דעדותן בטלה דומיא דאחד אומר איני יודע ומנ\"ל דעדותן קיימת כי היכי דנימא דלא משכחת ח' חקירות אלא משמע דאפילו בב' היכא שאומרים טעינו בשעות נאמנים ומש\"ה פריך דהו\"ל עדות שאי אתה יכול להזימה דאמרי מטעי קא טעינן אלא שמדברי התוס' דפסחים ד\"ה הנזכר מוכח דאפילו כשאומרים טעינו בעיבורא דירחא אינן נאמנים ואין יכולים לחזור וכמו שהוכיח הר\"ב חד\"ה יע\"ש ודוק:<br><b> עוד </b> הקשה הרב ראש יוסף לתי' מוהרש\"ל דתינח כשיאמרו בכמה לחדש קודם רובו של חדש דאז איכא למימר דטעו בעיבורא דירחא ומשו\"ה צריך לחקירת איזה יום אבל כשאמרו העדים בעשרים לחדש אחר רובו של חדש דאז לא טעו בעיבורא דירחא אמאי צריך לחקירת איזה יום יע\"ש מה שתי' ותיר' הוא מוכרח לא\"נ שתי' התוס' בפסחים אמנם לתירוץ מוהרש\"ל י\"ל באופן אחר דהא דאמרינן בגמ' דאחר רובו של חדש לא טעו היינו דוקא לענין דעדותן בטלה משום דדוקא קודם רובו של חדש דרובא דעלמא טעו אזלינן בתר רובא בד\"נ וכמ\"ש בפ' בן סורר אבל אחר רובו של חדש כיון דליכא רובא לא קטלינן מספיקא אמנם לענין למשויינהו זוממין ה\"נ דאפילו ברובו של חדש לא קטלינן להו דספיקא הוי ולא קטלינן להו מס' ועיין בס' פמ\"א ח\"א סימן ק' שדבריו יש בהם מן הגמגום כמו שיראה המעיין ודוק ועיין במ\"ש רבינו בפ\"ב מהלכות אלו דין ד' אמר עד אחד בשני שעות כו' שדרך העם לטעות בשעה אחת ועיין במ\"ש מרן שם ועיין בתשו' מוהר\"י בירב סימן מ\"ג ובתשו' סימן מ\"ב כתב שלדעת רבינו אין אדם טועה אלא שעה אחת ודבריו סתרי למ\"ש בסימן מ\"ג יע\"ש ורבינו השמיט דין א' אומר בה' וא' אומר בז' עדותם בטלה האמור במשנה וטעמא משום דהך חילוק לא איצטרך אלא לר\"י דס\"ל דאחד אומר בו' ואחד אומר בה' עדותם קיימת וקאמר דאחד אומר בה' ואחד אומר בז' מודה דעדותם בטלה מטעמא דחמש חמה במזרח ושבע חמה במערב אכן לדידן דקי\"ל כר\"מ בלאו ה\"ט נמי עדותן בטלה מטעמא דלא טעו אינשי כולי האי אלא דאכתי נראה דנפ\"מ לאחד אומר בסוף ה' ואחד אומר בתחלת ז' דאע\"ג דטעו אינשי בהאי אפ\"ה עדותם בטלה מטעמא דה' חמה במזרח ולפי מ\"ש התוס' פ\"ק דפסחים דף הנזכר ע\"ב ד\"ה בשית לחד תי' דהא דקאמר שית חמה בי קרנא קאי וטעו בין תחלת ו' לז' היינו דוקא לחמץ דלכל מסור אבל עדות מסורה לזריזים ולא טעו בין ו' לז' נראה דאפילו באחד אומר בו' ואחד אומר בז' עדותם בטלה מטעמא דז' חמה במערב ושית חמה בי קרנתא והא דתניא במתני' א' אומר בה' ואחד אומר בז' לאו דוקא אלא ה\"ה שש ושבע אלא איידי דנקט לעיל ג' וחמשה נקט נמי הכא בה' וכ\"כ רש\"ל ז\"ל שם בהגהותיו אלא דקשה לי דא\"כ משמע דאחד אומר בחמש ואחד אומר בשש דעדותם בטלה מהאי טעמא גופיה דה' חמה במזרח ושית חמה בי קרנתא דכי היכי דאחד אומר בו' ואחד אומר בז' אמרינן דעדותם בטלה מטעמא דעדים זריזים ולא טעו בין שית דחמה בי קרנתא לשבע דחמה במערב ה\"נ נימא הכי דלא טעו בין חמש לשית מה\"ט דה' חמה במזרח ושית חמה בי קרנתא וכ\"ת ה\"נ א\"כ ק' מדאמרינן התם דלר\"י יהבינן לה להך דג' וה' מתחלת שעה ראשונה עד סוף שש ולפי זה אמאי יהבינן ליה עד סוף שש הא גבי עדים דזריזים לא טעו בין שש לג' וי\"ל דע\"כ לא כתבו התוס' ז\"ל אלא לענין דעדותם בטלה מטעמא דזריזין ומסתמא אמרינן דמכחישין זה רת זה אמנם לאשויינהו זוממין ה\"נ דלא קטלינן להו מספיקא משום דאיכא למיחש שמא עדים הללו לאו זריזים נינהו ולא דייקי בהא ועוד יש לחלק ולומר דבאחד אומר בחמש ואחד אומר בשית מודו התוס' ז\"ל דעדותם קיימת ודוק:"
+            ]
+        ]
+    ],
+    "versions": [
+        [
+            "Friedberg Edition",
+            "https://fjms.genizah.org"
+        ]
+    ],
+    "heTitle": "שער המלך על משנה תורה, הלכות עדות",
+    "categories": [
+        "Halakhah",
+        "Mishneh Torah",
+        "Commentary",
+        "Sha'ar HaMelekh",
+        "Sefer Shoftim"
+    ],
+    "sectionNames": [
+        "Chapter",
+        "Halakhah",
+        "Comment"
+    ]
+}
\ No newline at end of file
diff --git a/json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Sha'ar HaMelekh/Sefer Shoftim/Sha'ar HaMelekh on Mishneh Torah, The Sanhedrin and the Penalties within their Jurisdiction/Hebrew/Friedberg Edition.json b/json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Sha'ar HaMelekh/Sefer Shoftim/Sha'ar HaMelekh on Mishneh Torah, The Sanhedrin and the Penalties within their Jurisdiction/Hebrew/Friedberg Edition.json
new file mode 100644
index 0000000000000000000000000000000000000000..8d619e8b53929f72a44c2181ef280bd916de89fe
--- /dev/null
+++ b/json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Sha'ar HaMelekh/Sefer Shoftim/Sha'ar HaMelekh on Mishneh Torah, The Sanhedrin and the Penalties within their Jurisdiction/Hebrew/Friedberg Edition.json	
@@ -0,0 +1,67 @@
+{
+    "language": "he",
+    "title": "Sha'ar HaMelekh on Mishneh Torah, The Sanhedrin and the Penalties within their Jurisdiction",
+    "versionSource": "https://fjms.genizah.org",
+    "versionTitle": "Friedberg Edition",
+    "status": "locked",
+    "license": "Public Domain",
+    "versionTitleInHebrew": "מהדורת פרידברג",
+    "actualLanguage": "he",
+    "languageFamilyName": "hebrew",
+    "isBaseText": true,
+    "isSource": true,
+    "isPrimary": true,
+    "direction": "rtl",
+    "heTitle": "שער המלך על משנה תורה, הלכות סנהדרין והעונשין המסורין להם",
+    "categories": [
+        "Halakhah",
+        "Mishneh Torah",
+        "Commentary",
+        "Sha'ar HaMelekh",
+        "Sefer Shoftim"
+    ],
+    "text": [
+        [],
+        [],
+        [],
+        [],
+        [],
+        [],
+        [],
+        [],
+        [],
+        [],
+        [],
+        [],
+        [],
+        [],
+        [
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>אין </b>\n<b> תולין על אילן כו'.</b> עיין במה שכתב מרן ובמ\"ש פרק ג' מהלכות אישות הלכה ג':"
+            ]
+        ],
+        [
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>אין </b>\n<b> צריך שני עדים במלקות אלא בשעת מעשה אבל באיסור עצמו בעד אחד הוחזק כיצד אמר עד אחד כו' גרושה או זונה אשה זאת ואכל או בעל לוקה.</b> תמיה מלתא דכיון דקי\"ל הלכה כרבא כמ\"ש רבינו פרק כ\"ד מהלכות אישות אין עד אחד נאמן לומר בן גרושה הוא משום דהו\"ל דבר שבערוה כדמוכח בהדיא בפ' האומר דס\"ה וכן כתב הריטב\"א ז\"ל שם:<br><b> וראיתי </b> להר\"ב מח\"א ז\"ל בהל' עדות סימן י\"ג שכתב וז\"ל והיה נראה ליישב לדעת הרמב\"ם דשנייא היא באומר בן גרושה שכבר נישאת לכהן והויא ערוה עליו וכן נמי בנה הוי בן הערוה אבל כל שלא נשאת לכהן עדיין אין הגרושה שם ערוה עליו אלא הרי היא כשאר פנויות שאינה נקראת ערוה אלא לאחר שתנשא לכהן א\"ד יע\"ש ולדידי אכתי ק' מתני' דלעיל דתנן נשבית ופדיתיה בין שהיא קטנה בין שהיא גדולה אינו נאמן וליכא למימר דהתם מיירי נמי בשכבר נשאת לכהן ובא לעשותה ערוה עליו שהרי פריך התם בגמ' מ\"ש רישא ומ\"ש סיפא דסיפא נמי בידו להשיאה לחלל ע\"ש ופשיטא ודאי דלענין ע\"א נאמן באיסורין לא גרע האב משאר ע\"א דעלמא וכמ\"ש רבינו בפ' י\"א מה' עדות דע\"א נאמן באיסורין בין פסולים בין כשרים וכדאיתא בהדיא בת\"כ גבי או הודע אליו חטאתו ע\"ש ואולי נאמר דההיא מתני' מיירי כשהיא מכחישתו וכן צ\"ל ע\"כ לאביי דס\"ל דע\"א נאמן לומר בן גרושה הוא דלא תיקשי לי' הך מתני' ומ\"מ תמיה מלתא על רבינו שכתב בפ\"ט מה' אישות משנה זו כצורתה ולא פי' דה\"ד במכחישתו ועדיין צ\"ע:<br><b> עוד </b> הקשה הרב הנזכר למ\"ש רבינו דכל שהוחזק האיסור ע\"פ עד אחד ה\"ז לוקה מההיא סוגיא דלעיל דאמר ר\"ח נאמן אדם לומר בני זה בן י\"ג שנה לנדרים ולהקדשות אבל לא למכות ועונשין ומשמע דאיירי בשהעיד כן קודם המעשה ותי' דהתם מיירי במכחישו קודם שעבר עכ\"ל (שצא) ודבריו תמוהים דאי במכחישו אפילו לנדרים נמי אינו נאמן דע\"א בהכחשה לאו כלום הוא גם מ\"ש דמשמע דאיירי בשהעיד כן קודם המעשה לא ידעתי איך אישתמט מניה מ\"ש התוס' בד\"ה בני זה וז\"ל וי\"ל דאיירי הכא שאביו העיד שכבר עבר שנה או שנתים דאכל בנו חלב או בא על הערוה והיה גדול כשעשה את העבירה כו' ומוהרי\"מט ז\"ל שם בחי' נתקשה בדבריהם דמי דחקם בכך והיו יכולים לפרש שהוחזק בגדול ע\"פ אביו ואחר כך בא על הערוה בפני עדים ולא באו עד לאחר זמן שאפילו אם נמצאו לו סימנים דלמא השתא הוא דגדל ותירץ דה\"ט דא\"כ אפי' למכות ולעונשים יהא נאמן כיון דבשעה שהעיד עדיין לא נתחייב מיתה וכמ\"ש רבינו ז\"ל יע\"ש ולפ\"ז צ\"ל דההיא דר\"ח דקאמר דאין סוקלין על ידו מיירי נמי בכה\"ג כשהעיד האב אחר שבאו עליה ואיירי נמי כגון שיצא עליו קול שנתקדשה והתרו בו העדים מחמת קול זה ולא חשיב התראת ס' משום דאגלאי מלתא למפרע כמ\"ש מוהרי\"מט שם כנ\"ל:<br><b> מעשה חושב</b>\n<b> (שצא) </b> ודבריו תמוהים דאי במכחישו אפילו לנדרים נמי אינו נאמן כו'. אולי י\"ל דאע\"ג דאמרינן ע\"א בהכחשה לאו כלום הוא היינו דוקא במכחישו גדול אבל לא במכחישו קטן והכא לפ\"ד הרב מח\"א מיירי במכחישו קודם שעבר הכחשתו לאו כלום הוא דלדבריו קטן הוא ואין בהכחשת קטן כלום (כעין דאמרינן ביבמות גבי גר דאמר נתגיירתי בלא עדים דא\"ל ר\"י לדבריך גוי אתה ואין עדות לגוי) דאי גדול הוא ממילא נדרו נדר והקדשו הקדש מש\"ה האב נאמן ויפה תירץ הרב הנ\"ל אבל מ\"מ לענין עונשין לא מהני עדותו כיון דמכחיש ואומר דעדיין קטן הוא עכ\"פ לא מקבל התראה כיון דאמר בפירוש דאינו בר עונשין. אבל למ\"ש התוס' קדושין דף ס\"ג ע\"ב ד\"ה בני זה שמביא המחבר להלן דמכות היינו מכות מרדות וא\"כ כיון דא\"צ התראה למכות מרדות מ\"ט אין האב נאמן כיון דהכחשת הקטן אינה כלום אבל רש\"י לא פירש כן וי\"ל דהרמב\"ם נמי פי' כרש\"י אבל לישנא דאינו נאמן למכות ולעונשין לא משמע הכי דהא באמת נאמן אלא דהתראה לא מהני וק\"ל:"
+            ]
+        ]
+    ],
+    "sectionNames": [
+        "Chapter",
+        "Halakhah",
+        "Comment"
+    ]
+}
\ No newline at end of file
diff --git a/json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Sha'ar HaMelekh/Sefer Shoftim/Sha'ar HaMelekh on Mishneh Torah, The Sanhedrin and the Penalties within their Jurisdiction/Hebrew/merged.json b/json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Sha'ar HaMelekh/Sefer Shoftim/Sha'ar HaMelekh on Mishneh Torah, The Sanhedrin and the Penalties within their Jurisdiction/Hebrew/merged.json
new file mode 100644
index 0000000000000000000000000000000000000000..232c705755d4d58e8a3eecbcd5e2591e535dd6c3
--- /dev/null
+++ b/json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Sha'ar HaMelekh/Sefer Shoftim/Sha'ar HaMelekh on Mishneh Torah, The Sanhedrin and the Penalties within their Jurisdiction/Hebrew/merged.json	
@@ -0,0 +1,64 @@
+{
+    "title": "Sha'ar HaMelekh on Mishneh Torah, The Sanhedrin and the Penalties within their Jurisdiction",
+    "language": "he",
+    "versionTitle": "merged",
+    "versionSource": "https://www.sefaria.org/Sha'ar_HaMelekh_on_Mishneh_Torah,_The_Sanhedrin_and_the_Penalties_within_their_Jurisdiction",
+    "text": [
+        [],
+        [],
+        [],
+        [],
+        [],
+        [],
+        [],
+        [],
+        [],
+        [],
+        [],
+        [],
+        [],
+        [],
+        [
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>אין </b>\n<b> תולין על אילן כו'.</b> עיין במה שכתב מרן ובמ\"ש פרק ג' מהלכות אישות הלכה ג':"
+            ]
+        ],
+        [
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>אין </b>\n<b> צריך שני עדים במלקות אלא בשעת מעשה אבל באיסור עצמו בעד אחד הוחזק כיצד אמר עד אחד כו' גרושה או זונה אשה זאת ואכל או בעל לוקה.</b> תמיה מלתא דכיון דקי\"ל הלכה כרבא כמ\"ש רבינו פרק כ\"ד מהלכות אישות אין עד אחד נאמן לומר בן גרושה הוא משום דהו\"ל דבר שבערוה כדמוכח בהדיא בפ' האומר דס\"ה וכן כתב הריטב\"א ז\"ל שם:<br><b> וראיתי </b> להר\"ב מח\"א ז\"ל בהל' עדות סימן י\"ג שכתב וז\"ל והיה נראה ליישב לדעת הרמב\"ם דשנייא היא באומר בן גרושה שכבר נישאת לכהן והויא ערוה עליו וכן נמי בנה הוי בן הערוה אבל כל שלא נשאת לכהן עדיין אין הגרושה שם ערוה עליו אלא הרי היא כשאר פנויות שאינה נקראת ערוה אלא לאחר שתנשא לכהן א\"ד יע\"ש ולדידי אכתי ק' מתני' דלעיל דתנן נשבית ופדיתיה בין שהיא קטנה בין שהיא גדולה אינו נאמן וליכא למימר דהתם מיירי נמי בשכבר נשאת לכהן ובא לעשותה ערוה עליו שהרי פריך התם בגמ' מ\"ש רישא ומ\"ש סיפא דסיפא נמי בידו להשיאה לחלל ע\"ש ופשיטא ודאי דלענין ע\"א נאמן באיסורין לא גרע האב משאר ע\"א דעלמא וכמ\"ש רבינו בפ' י\"א מה' עדות דע\"א נאמן באיסורין בין פסולים בין כשרים וכדאיתא בהדיא בת\"כ גבי או הודע אליו חטאתו ע\"ש ואולי נאמר דההיא מתני' מיירי כשהיא מכחישתו וכן צ\"ל ע\"כ לאביי דס\"ל דע\"א נאמן לומר בן גרושה הוא דלא תיקשי לי' הך מתני' ומ\"מ תמיה מלתא על רבינו שכתב בפ\"ט מה' אישות משנה זו כצורתה ולא פי' דה\"ד במכחישתו ועדיין צ\"ע:<br><b> עוד </b> הקשה הרב הנזכר למ\"ש רבינו דכל שהוחזק האיסור ע\"פ עד אחד ה\"ז לוקה מההיא סוגיא דלעיל דאמר ר\"ח נאמן אדם לומר בני זה בן י\"ג שנה לנדרים ולהקדשות אבל לא למכות ועונשין ומשמע דאיירי בשהעיד כן קודם המעשה ותי' דהתם מיירי במכחישו קודם שעבר עכ\"ל (שצא) ודבריו תמוהים דאי במכחישו אפילו לנדרים נמי אינו נאמן דע\"א בהכחשה לאו כלום הוא גם מ\"ש דמשמע דאיירי בשהעיד כן קודם המעשה לא ידעתי איך אישתמט מניה מ\"ש התוס' בד\"ה בני זה וז\"ל וי\"ל דאיירי הכא שאביו העיד שכבר עבר שנה או שנתים דאכל בנו חלב או בא על הערוה והיה גדול כשעשה את העבירה כו' ומוהרי\"מט ז\"ל שם בחי' נתקשה בדבריהם דמי דחקם בכך והיו יכולים לפרש שהוחזק בגדול ע\"פ אביו ואחר כך בא על הערוה בפני עדים ולא באו עד לאחר זמן שאפילו אם נמצאו לו סימנים דלמא השתא הוא דגדל ותירץ דה\"ט דא\"כ אפי' למכות ולעונשים יהא נאמן כיון דבשעה שהעיד עדיין לא נתחייב מיתה וכמ\"ש רבינו ז\"ל יע\"ש ולפ\"ז צ\"ל דההיא דר\"ח דקאמר דאין סוקלין על ידו מיירי נמי בכה\"ג כשהעיד האב אחר שבאו עליה ואיירי נמי כגון שיצא עליו קול שנתקדשה והתרו בו העדים מחמת קול זה ולא חשיב התראת ס' משום דאגלאי מלתא למפרע כמ\"ש מוהרי\"מט שם כנ\"ל:<br><b> מעשה חושב</b>\n<b> (שצא) </b> ודבריו תמוהים דאי במכחישו אפילו לנדרים נמי אינו נאמן כו'. אולי י\"ל דאע\"ג דאמרינן ע\"א בהכחשה לאו כלום הוא היינו דוקא במכחישו גדול אבל לא במכחישו קטן והכא לפ\"ד הרב מח\"א מיירי במכחישו קודם שעבר הכחשתו לאו כלום הוא דלדבריו קטן הוא ואין בהכחשת קטן כלום (כעין דאמרינן ביבמות גבי גר דאמר נתגיירתי בלא עדים דא\"ל ר\"י לדבריך גוי אתה ואין עדות לגוי) דאי גדול הוא ממילא נדרו נדר והקדשו הקדש מש\"ה האב נאמן ויפה תירץ הרב הנ\"ל אבל מ\"מ לענין עונשין לא מהני עדותו כיון דמכחיש ואומר דעדיין קטן הוא עכ\"פ לא מקבל התראה כיון דאמר בפירוש דאינו בר עונשין. אבל למ\"ש התוס' קדושין דף ס\"ג ע\"ב ד\"ה בני זה שמביא המחבר להלן דמכות היינו מכות מרדות וא\"כ כיון דא\"צ התראה למכות מרדות מ\"ט אין האב נאמן כיון דהכחשת הקטן אינה כלום אבל רש\"י לא פירש כן וי\"ל דהרמב\"ם נמי פי' כרש\"י אבל לישנא דאינו נאמן למכות ולעונשין לא משמע הכי דהא באמת נאמן אלא דהתראה לא מהני וק\"ל:"
+            ]
+        ]
+    ],
+    "versions": [
+        [
+            "Friedberg Edition",
+            "https://fjms.genizah.org"
+        ]
+    ],
+    "heTitle": "שער המלך על משנה תורה, הלכות סנהדרין והעונשין המסורין להם",
+    "categories": [
+        "Halakhah",
+        "Mishneh Torah",
+        "Commentary",
+        "Sha'ar HaMelekh",
+        "Sefer Shoftim"
+    ],
+    "sectionNames": [
+        "Chapter",
+        "Halakhah",
+        "Comment"
+    ]
+}
\ No newline at end of file
diff --git a/json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Sha'ar HaMelekh/Sefer Zeraim/Sha'ar HaMelekh on Mishneh Torah, First Fruits and other Gifts to Priests Outside the Sanctuary/Hebrew/Friedberg Edition.json b/json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Sha'ar HaMelekh/Sefer Zeraim/Sha'ar HaMelekh on Mishneh Torah, First Fruits and other Gifts to Priests Outside the Sanctuary/Hebrew/Friedberg Edition.json
new file mode 100644
index 0000000000000000000000000000000000000000..9ff3277ddb1cf7ef1591ce5a968093c2adb08b30
--- /dev/null
+++ b/json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Sha'ar HaMelekh/Sefer Zeraim/Sha'ar HaMelekh on Mishneh Torah, First Fruits and other Gifts to Priests Outside the Sanctuary/Hebrew/Friedberg Edition.json	
@@ -0,0 +1,108 @@
+{
+    "language": "he",
+    "title": "Sha'ar HaMelekh on Mishneh Torah, First Fruits and other Gifts to Priests Outside the Sanctuary",
+    "versionSource": "https://fjms.genizah.org",
+    "versionTitle": "Friedberg Edition",
+    "status": "locked",
+    "license": "Public Domain",
+    "versionTitleInHebrew": "מהדורת פרידברג",
+    "actualLanguage": "he",
+    "languageFamilyName": "hebrew",
+    "isBaseText": true,
+    "isSource": true,
+    "isPrimary": true,
+    "direction": "rtl",
+    "heTitle": "שער המלך על משנה תורה, הלכות ביכורים ושאר מתנות כהונה שבגבולין",
+    "categories": [
+        "Halakhah",
+        "Mishneh Torah",
+        "Commentary",
+        "Sha'ar HaMelekh",
+        "Sefer Zeraim"
+    ],
+    "text": [
+        [],
+        [],
+        [],
+        [
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>אבל </b>\n<b> מביא אדם מנכסי אשתו.</b> כתב מוהריב\"ל בתשו' ח\"ג סי' ק\"ז על ענין אי חייב לפרוע הבעל מס מנכסי מלוג כתב דלכאורה היה נראה דחייב לפרוע מההיא דאמרינן בפ' השולח המוכר שדה לפירות ר\"י אמר מביא וקורא ר\"ל אמר מביא ואינו קורא איתביה ר\"י ולביתך מלמד שאדם מביא בכורי אשתו וקורא א\"ל שאני התם דכתיב ולביתך א\"ד כו' ואם לחשך אדם לומר דנהי דלענין בכורי אשתו תרווייהו ס\"ל דאדם מביא בכורי אשתו וקורא מ\"מ במוכר שדהו לפירות פליג ר\"י ור\"ל והלכה כר\"ל ואפשר למימר דכי היכא דלא ילפינן מבכורי אשתו לשאר מילי ה\"נ נימא דוקא לענין בכורים הוא דגלי קרא דנכסי מלוג כקנין הגוף דמי אבל לשאר מילי דנכסי מלוג לא א\"ד יע\"ש הנה מדברי הרב ז\"ל נראה דהוה ס\"ד מעיקרא לומר דמאי דאמרינן בגמרא שאני התם דגלי קרא היינו לומר דבנכסי מלוג גלי קרא דכקנין הגוף דמי ושוב דחה זה בדרך אפשר דאיכא למימר דדוקא לענין בכורים הוא דגלי קרא דנכסי מלוג כקנין הגוף דמי אבל בעלמא אפילו לנכסי מלוג לא ילפינן מיניה ותמהני עליו איך עלה בדעתו לומר כן שהרי אמרינן בהדיא בפ' השואל דצ\"ז בעל בנכסי אשתו פלוגתא דר\"י ור\"ל הרי בהדיא דאפילו בנכסי מלוג פליגי ר\"ל ור\"י וא\"כ ע\"כ מ\"ש בפ' השולח שאני התם דגלי קרא היינו לומר דדוקא גבי בכורים גלי קרא אבל בעלמא אפילו בנכסי מלוג לאו כקנין הגוף דמי ואמאי כתבו בדרך אפשר והלא זה מבואר מסוגייא שכתבנו וצ\"ע:"
+            ]
+        ],
+        [
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>ואם </b>\n<b> רצה לאכול תחילה ואח\"כ יפריש כו'.</b> כתב הרא\"ש פ\"ק דביצה הא דאמר שמואל חלת ח\"ל אוכל והולך ואח\"כ מפריש וז\"ל ומיהו מוקף ודאי לא בעי' מדשרינן אוכל והולך ואח\"כ מפריש ומה שנהגו בפסח להניח כל המצות בכלי אחד לאו משום דבעינן מוקף אלא משום דנהגו למיפא קפיזא קפיזא כו' והקשה הב\"ח א\"ח סי' תנ\"ו שדברי הרא\"ש ז\"ל סתרי אמ\"ש בפ' אלו עוברין דף קל\"ב ע\"ב שכתב וז\"ל אבל אם היה בו שיעור חלה אינו צריך צירוף סל אלא הקפה בעלמא כדי לתרום מן המוקף ותי' שדעת הרא\"ש ז\"ל לחלק בין לש עיסה אחת ללש הרבה עיסות דבעיסה אחת דאית בה שיעור חלה לא בעינן הקפה והיינו ההיא דשמואל דקאמר אוכל והולך אבל בב' עיסות ובכל אחת שיעור חלה בזה הוא דכתב בפ' אלו עוברין דבעינן מן המוקף כיון שלא נילושו הכיכרות יחד עכ\"ד ולע\"ד אין תי' זה מחוור דאם איתא מאי האי דקאמר הרא\"ש ומ\"ש בפסח להניח כל המצות בכלי א' לאו משום דבעינן מוקף אלא כו' דמשמע דדוקא משום שנהגו למיפא קפיזא קפיזא הא אם היה שיעור חלה לא הוה בעינן מוקף ואי כפי דברי הב\"ח אמאי הוצרך לטעם זה הול\"ל בפשיטות דהתם ה\"ט משום שהן עיסות מרובות גם מ\"ש שדעת הטור ז\"ל שכתב שם ואפילו אם שכח ואכל קצת כו' דס\"ל דהא דשמואל דקאמר אוכל והולך לאו לכתחלה קאמר אלא בדיעבד אם שכח ואכל קצת מפריש על המותר ומהני על מה שאכל והוצרך הטור ז\"ל לזה משום דק\"ל דברי הרא\"ש ז\"ל אהדדי נראה דליתא דא\"כ היכי פריך בגמ' לימא פליג' שמואל אדאבוהו דשמואל דאמר חלת ח\"ל כו' ומאי קו' הא כיון דלכתחלה לא יאכל עד שיפריש הו\"ל מתקן גמור ומשום הכי קאמר שמואל גלגל עיסה מעי\"ט אין מפרישין אותה בי\"ט ולכן הדבר ברור שמ\"ש הרא\"ש בפ' אלו עוברין איירי בחלת א\"י וכ\"כ הט\"ז והפר\"ח ז\"ל סק\"א יע\"ש ומ\"מ מסתמיות דברי הטור ז\"ל סי' הנזכר ובי\"ד סי' שכ\"ה (שכתב ואם יש בכל עיסה כשיעור ורוצה להפריש מזו על זו א\"צ לא צירוף כו' אלא רק בששתיהן לפניו) משמע דס\"ל דאפילו בחלת ח\"ל בעינן מוקף ואפשר דס\"ל כמ\"ש הר\"ן ז\"ל שכתב דיש מי שאומר שצריך להניח לבסוף יותר משיעור חלה כדי שיפריש מן המוקף וכ\"כ התוספות בבכורות בפ' עד כמה דף כ\"ז יע\"ש ועיין בהרב ט\"ז שכתב שאשתמיט מיניה דברי התוספות והר\"ן הללו יע\"ש:"
+            ]
+        ],
+        [
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>העושה </b>\n<b> עיסה לחלקה בצק כו'.</b> כתב הראב\"ד א\"א נ\"ל מן הגמרא שאף העיסה שעשתה האשה חייבת בחלה כו' עד ואע\"ג דר\"י הוא דאמר פטורה ר\"ל פליג עליה דאמר נחתום לאו דוקא כו' ומעשה דההיא אתתא מוכחא דבכל עיסה נמי חיישינן לאמלוכי עכ\"ל והנראה ודאי דכונת דבריו ז\"ל לומר דלא קי\"ל כותיה דר\"י בהך מילתא דקאמר העושה עיסה ע\"מ לחלק בצק פטורה אלא בהא קי\"ל כר\"ל דאותביה לר\"י ממתניתין דנחתום שעשה שאור לחלק כו' דלא ס\"ל לחלק בין נחתום לשאר עושה עיסה לחלקה בצק אמנם במאי דס\"ל לר\"י דהממרח כריו של חבירו שלא מדעתו חייב בהא ודאי מודה הראב\"ד דקי\"ל כותיה דר\"י וראיה שרבינו ז\"ל פ\"ג מה' מעשר דין ז' פסק כר\"י דהגומר פירותיו של חבירו שלא מדעתו נטבלו למעשר ולא השיג עליו הראב\"ד שם משמע דהכי ס\"ל ואם כן טעמא דמתניתין דנשים שנתנו לנחתום כו' פטורה מן החלה ע\"כ היינו משום דכיון דמנשים רבים הם לא שייך למיחש לאימלוכי כלל והו\"ל עושה עיסה על מנת לחלקה בצק ופטורה ויש לי מן התימא על מרן כ\"מ שכתב ליישב השגת הראב\"ד וז\"ל ומה שדייק ממתניתין דנשים שנתנו לנחתום סובר רבינו דמדנקט רישא נחתום כו' ועי\"ל שהרי הר\"ש פי' דה\"ק נשים שנתנו לנחתום לעשות להם שאור ובין הכל יש שיעור ולש הכל בבת אחת שלא מדעתן כו' עכ\"ד והוא תימא שהרי מה שפי' הר\"ש ז\"ל דטעמא דמתני' היינו משום דלש הכל הנחתום בבת אחת שלא מדעתן ע\"כ אינו אלא אליבא דר\"ל דס\"ל דהממרח כריו של חבירו שלא מדעתו אינו נטבל אמנם למאי דקי\"ל כר\"י דהממרח כריו של חבירו נטבל כמ\"ש רבינו ע\"כ טעמא לאו היינו משום דלשן שלא מדעתן אלא משום שדעתו לחלקה בצק כמבואר בירושלמי אבל אם לשן בבת אחת שלא מדעתן ולא חלקוה בבצק נטבלת אליבא דר\"י וכ\"כ הסמ\"ג לאוין קמ\"א יע\"ש ואם כן שפיר קא ק\"ל להראב\"ד דכיון דטעמא דמתניתין משום עושה עיסה לחלקה בצק אם כן אדתני לה בנשים שנתנו לנחתום לישמועינן באשה אחת דומיא דחמש נשים דאפי\"ה פטורה אלא ודאי דעושה עיסה לחלקה בצק חייבת ומשום דחיישינן לאימלוכי ודוקא בה' נשים דלא שייך לאימלוכי הוא דפטורה זה הנ\"ל פשוט בכונת הראב\"ד ודברי מרן הכ\"מ צ\"ע:<br><b> ולדעת </b> הראב\"ד דס\"ל דהעושה עיסה על מנת לחלקה בצק חייבת משום דחיישינן לאימלוכי והביא ראיה מההיא אתתא כו' ק\"ל ממ\"ש בירושלמי סמוך ונראה אמר רב עיסות כותח (פי' שאין אופין אותה בתנור אלא בחמה) חייבת בחלה אמר רבי בון שמא תמלך ותעשה חריה לבנה וכתבו הר\"ש והרא\"ש בפרק כל שעה דכי היכי דלא תיפלוג ירושלמי אגמרא דידן דבפרק כיצד מברכין אמרינן לחם העשוי לכותח פטור והתניא חייב ומשני התם כדקתני טעמ' מעשיה מוכיחין עליה עשאן כעכין חייבת עשאן כלמודין פטורה ומטעמא דירושלמי משמע דאפילו עשאן כלמודין חייבת בחלה צ\"ל דההיא דירוש' כגון שנטלה מן העיסה מעט לאפותה באור דחיישינן שמא תמלך משום דכיון דמעיקרא דעתה לעשותה כולה לכותח ואח\"כ נמלכה לאפות קצתה חיישינן כי היכי דנמלך על אותו מקצ' שמא תמלך על כולה וגמר' דידן מיירי בלא נמלכה כלל דהתם ליכא למיחש שמא תמלך יע\"ש והשתא לדעת הראב\"ד דלא ס\"ל לחלק בהכי מדהביא ראי' לדין העושה עיסה לחלקה בצק מההיא אתתא אם כן ע\"כ צ\"ל דס\"ל דהירושלמי פליג אתלמודא דידן דתלמודא דידן לא חייש לשמא תמלך וכיון שכן קשה איך פסק כהירושלמי הפך תלמודא דידן ותו דלעיל בדין י\"ד הביא רבינו דין לחם העשוי לכותח וכתלמודא דידן ולא השיג עליו משמע דהכי ס\"ל ואמאי הא לפי דעתו כי היכי דחיישינן בעושה עיסה ע\"מ לחלקה בצק וכההיא דעשה עיסה לעשותה אטר\"י לשמא תמלך ה\"נ הו\"ל למיחש בלחם העשוי לכותח וי\"ל בדוחק:"
+            ]
+        ],
+        [],
+        [],
+        [
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>הכוי </b>\n<b> כו'.</b> עיין מ\"ש מרן ובמ\"ש פ\"ט מהלכות כלאים הלכה ה':"
+            ]
+        ],
+        [
+            [],
+            [
+                "<b>כיצד </b>\n<b> הרי שהקדיש בהמות לב\"ה כו'.</b> כתב מרן וז\"ל והר\"י קורקוס ז\"ל תמה על רבינו שהרי אוקמתא זו נדחית כו' ואלו רבינו ז\"ל פסק בפ\"ה מה' ערכין דבעי העמדה והערכה כו' עיין במוהר\"י קורקוס ז\"ל שכתב ב' תשו' בדבר וז\"ל ואפשר לחלק ולומר דע\"כ לא פסק רבינו דקדשי ב\"ה נמי בעו העמד' והערכ' אלא לפדות הבהמה עצמה אבל לפדות הגיזה אפשר דהוי כמקדיש עצים ואבנים לב\"ה שהן נפדין וא\"נ אפשר אפילו תימא דגיזה בעיא העמד' והערכ' הכא מיירי כשהעמיד הבהמה בעודה עם הגיזה ואז העריכה ואח\"כ עבר וגזז דה\"א כיון שכבר העמיד והעריך יפדו קמ\"ל וכבר התוס' הק' למה לא תי' כן ותי' כו' ודעת רבינו דאה\"נ דמצי לתרוצי הכי לקיומי שינוייא אלא דרב מני ניחא ליה דמיירי כשהגיזה חולין יע\"ש והנך רואה דכל הדרכים בחזקת סכנה דמאחר דע\"כ דעת המקשה לומר דבמקדיש הגיזה בעודה בבהמה טעון הערכ' וא\"נ דאפילו כשהעמיד והעריך בחיים אינו יכול לפדותן אחר שחיטה מי המכריח לנו לבדות סברות מלבנו ולומר דהוא הדין דהו\"מ לשנויי הכי וי\"ל דרכו ז\"ל כלפי מה שהק' התוס' בבכורות דנ\"ו ד\"ה התולש שהק' שם וז\"ל ותימא והא בעי האי צמר העמד' והערכ' ואין מועיל לצמר העמדת הבהמה כדמוכח בפ' ראשי' הגז כו' יע\"ש מה שנדחקו בתי' קו' זו ואפשר דהיא גופא קשיתיה לרבינו ומשו\"ה הוכרח לומר דסוגייא דבכורות פליגא אההיא דפ' ראשית הגז ודרך הב' יש ליישב על אופן זה כלפי מה שהקשה התוספות דר\"פ ק\"מ ד\"ה לא יהא דהקדיש אשפה כו' שהקשה משם הר' חיים הכהן דמי דמי אשפה בר פדיון היא אבל האי לאו בר פדיון הוא דבעינן הע' והע' ותי' דמי לא עסקינן דהעמידה מחיים כו' יע\"ש ואם כן ה\"ט דרבינו ז\"ל דפסק כההיא דמעילה: ואולם ראיתי להרב מש\"ל ז\"ל פ\"ה מה' ערכין הלכה י\"ב שדקדק בדברי רבינו ז\"ל שכתב לפיכך אם מתה הבהמה קודם שתפדה לאשמעינן דבעינן פדיה מחיים וכדעת התוספות דפ' ראשית הגז יע\"ש וכן נראה להביא ראיה מההיא דגרסינן פ' כל פסולי המוקדשין דף ל\"ב ע\"ב אמר רב אשי מנא אמינא לה דכתיב והיה הוא ותמורתו כו' אימתי עושה תמורה מחיים אימתי אינו נגאל מחיים הא לאחר שחיטה נגאל הא בעינן הע' והע' אלא ש\"מ לא יגאל לא ימכר הוא כו' והשתא אם איתא דכל שהעמיד והעריך מחיים יכול לפדותו לאחר שחיטה אימא דקרא ה\"ק מחיים אינו נגאל הא לאחר שחיטה נגאל וכגון שמעמידו ומעריכו מחיים ופודהו לאחר שחיטה והתוס' שם הק' בזה באופן אחר ותי' ז\"ל לא יגהה מזור לקושייתנו ולדעתי זו ראיה עצומה ולדעת התוספות דמעילה לא ידעתי מה יענו לסוגייא הלזו וצ\"ע כעת: ודע שאני מסתפק בהא דק\"ל דקב\"ה וק\"מ אם מתו יקברו משום דבעינן הע' והע' אם עבר ופדאן אי פדיונו פדיון או לא דאפשר דקרא דכתיב והעמיד היינו דוקא לכתחלה ולא מצאתי גילוי לדין זה אך את זה ראיתי להתוס' בפ' טבול יום דק\"ג ע\"א שהק' אההיא דאמרי' התם עולת איש פרט לעולת הקדש דברי ר\"י ומוקי לה רבי ינאי התם במתפיס עולה לב\"ה ואפי' למ\"ד לא תפסי ה\"מ בשר אבל עור תפיס הק' וז\"ל תימא לדידיה אמאי אצטריך הכא דאם שחט קודם פדיה אין עור' לכהנים פשיטא דקדשי ב\"ה הוא בכלל הע' והע' והניחוה בתימא יע\"ש וכוונתם ז\"ל מבוארת דליכא למימר דר\"י ס\"ל דקדשי ב\"ה לא בעו העמד' והערכ' כר\"ש משום דרבנן דר\"ש דסוף תמורה ר\"י היא וכמ\"ש רש\"י שם והשתא אם נאמר דאם עבר ופדאו מה שעשה עשוי יש לישב שפיר דקרא דעולת איש אצטריך להיכא דשחט קודם פדיון ופדאו שאינו חייב ליתן העור לכהנים וע\"פ האמור מקום אתנו ליישב מה שהקשה הרב תי\"ט ז\"ל בפ\"ה דמעילה מ\"ג על מה שכתב רע\"ב ז\"ל ואיכא בין ת\"ק לר' ק\"מ כו' ר' אומר יקברו משמם דבעינן העמ' והע' כו' וכיון דלא הוו בני פדיה יש בו מועל אחר מועל כו' וח\"א יפדו דלא בעו העמ' והע' וכיון דקדוש' דמים נינהו אין בו מועל אחר מועל והלכה כחכמים ע\"כ ותמה עליו הרב ז\"ל דמאחר שהרע\"ב ז\"ל פסק בסוף תמורה כרבנן דר\"ש דק\"מ בעו העמ' והע' איך פסק כחכמים דר' וכמו כן קשה על רבינו ז\"ל שהוא פוסק דא' ק\"מ וא' קב\"ה בעו העמ' והע' ובה' מעילה פסק כרבנן דר' דאין מועל אחר מועל יע\"ש שהניחו בצ\"ע:<br><b> והנה </b> לדברי הרע\"ב היינו יכולי' ליישב דלעולם שדעתו לפסוק כרבנן דר' דק\"מ לא בעו העמ' והע' וקדשי ב\"ה בעו הע' והע' ולא תקשי לך ממה שפסק בסוף תמורה דא' קדשי מזבח וא' קב\"ה יקברו כרבנן דר\"ש כי שם כתב וז\"ל ואם מתו כו' יקברו ואינו יכול לפדותן ולהאכילן לכלבים ואפי' למ\"ד פודין כו' ה\"מ בנטרפה אבל משמתו דא\"א לקיומי בהו והעמיד והעריך אין פודין אותם רש\"א כו' קסבר דלא נאמר והעמיד והעריך אלא בקדשי מזבח ולא בקדשי ב\"ה ואין הלכה כר\"ש עכ\"ל ואיכא למימר דמ\"ש בתמורה היינו לומר דאין הלכה כר\"ש במאי דס\"ל דקב\"ה לא בעו העמ' והערכה אלא כחכמים דר\"ש דס\"ל דקב\"ה בעו הע' והע' אמנם בק\"מ ה\"נ דלא קי\"ל כרבנן דר\"ש דס\"ל דבעו הע' והע' אלא כרבנן דר' סמך אמ\"ש במעילה וזהו שדקדק בלשונו וכתב ואין הלכה כר\"ש ולא כתב והלכה כחכמים כדרך שכתב במעילה משום דס\"ל דאין הלכה כחכמי' במאי דס\"ל דק\"מ אם מתו יקברו מטעמא דבעינן העמ' והע' ולא כתב ג\"כ דאין הלכה כר\"ש וחכמים גם כן משום דבעיקר דינא דס\"ל דבק\"מ אם מתו יקברו הלכתא כוותייהו ולאו מטעמייהו אלא משום דאין פודין את הקדשים כו' ובהכי ניחא לי מ\"ש הרע\"ב ז\"ל בפ\"י דחולין מ\"ב אההיא דתנן כל שקדם הקדשן כו' ואם מתו יקברו וז\"ל ואם מתו מעצמן יקברו דאין פודין את הקדשים להאכילן לכלבים ע\"כ והדבר תמוה שהרי בבכורות אמרינן דטעמא דאם מתו יקברו משום דבעינן העמ' והע' מדלא תני אם נעשו טריפה ואף לאבע\"א דמשני התם רב כר\"י ס\"ל כו' מ\"מ מודה הוא דטעמא דאם מתו יקברו משום העמ' והע' וא\"כ למה זה כתב הרע\"ב ז\"ל טעמ' דאין פודין כו' והוצרך לפרש דאם מתו מעצמן קאמר ותי\"ל מטעמא דבעינן העמ' והע' ואפי' מתו ע\"י אדם דהיינו שנשחטו אפ\"ה יקברו ולפחות הי\"ל להזכיר שני הטעמים כדרך שפירש רש\"י שם ואולם כפי מ\"ש הנה נכון דהוצרך לפרש דוקא מטעמא דאין פודין לענין הלכה דטעמא דהעמ' והע' לא אתי כהלכתא זה הנ\"ל אמת ויציב בדעת הרע\"ב ז\"ל:<br><b> האמנם </b> לדעת רבינו לא יתכן דרך זה דבהדיא פסק בה' ערכין דא' ק\"מ וא' קב\"ה בעו הע' והע' ואולם אם נאמר דס\"ל לרבינו ז\"ל דהא דבעינן הע' והע' היינו דוקא למצוה אבל אם עבר ופדאו מה שעשה עשוי והכריחו לומר כן מההיא דפ' טבול יום דדריש ר' יהודה עולת איש ולא עולת הקדש יש ליישב דס\"ל ז\"ל דמש\"ה ק\"מ תמימים ונעשו ב\"מ ועבר ושחטן אין בהם מועל אחר מועל משום דכיון דאם עבר ופדאו פדוי חשוב כקדושת דמי' וכל שעבר ונהנה מן ההקדש הו\"ל כאלו עבר ופדאן ויצא לחולין ולא דמי לקדושת הגוף דליתנהו בפדיה כלל ואע\"ג דר' ס\"ל דכיון דבעינן הע' והע' יש בהן מועל אחר מועל היינו משום דס\"ל לר' דאפי' אם עבר ופדאו אין פדיונו פדוי הו\"ל כקדושת דמים אמנם ר\"י דפ' טבול יום ע\"כ פליג אר' וס\"ל דבדיעבד אם פדאו ה\"ז פדוי ופסק רבינו כר\"י כמ\"ש בספ\"ה מה' מעה\"ק כנ\"ל ליישב דעת רבינו ודוק:"
+            ]
+        ],
+        [],
+        [
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>פטר </b>\n<b> חמור אסור בהנאה כו'.</b> עיין מה שכתבתי פ\"ה מהלכות אישות הלכה ב':"
+            ]
+        ]
+    ],
+    "sectionNames": [
+        "Chapter",
+        "Halakhah",
+        "Comment"
+    ]
+}
\ No newline at end of file
diff --git a/json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Sha'ar HaMelekh/Sefer Zeraim/Sha'ar HaMelekh on Mishneh Torah, First Fruits and other Gifts to Priests Outside the Sanctuary/Hebrew/merged.json b/json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Sha'ar HaMelekh/Sefer Zeraim/Sha'ar HaMelekh on Mishneh Torah, First Fruits and other Gifts to Priests Outside the Sanctuary/Hebrew/merged.json
new file mode 100644
index 0000000000000000000000000000000000000000..7004688148f7e6758cf570481aaaeac5ba1178cb
--- /dev/null
+++ b/json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Sha'ar HaMelekh/Sefer Zeraim/Sha'ar HaMelekh on Mishneh Torah, First Fruits and other Gifts to Priests Outside the Sanctuary/Hebrew/merged.json	
@@ -0,0 +1,105 @@
+{
+    "title": "Sha'ar HaMelekh on Mishneh Torah, First Fruits and other Gifts to Priests Outside the Sanctuary",
+    "language": "he",
+    "versionTitle": "merged",
+    "versionSource": "https://www.sefaria.org/Sha'ar_HaMelekh_on_Mishneh_Torah,_First_Fruits_and_other_Gifts_to_Priests_Outside_the_Sanctuary",
+    "text": [
+        [],
+        [],
+        [],
+        [
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>אבל </b>\n<b> מביא אדם מנכסי אשתו.</b> כתב מוהריב\"ל בתשו' ח\"ג סי' ק\"ז על ענין אי חייב לפרוע הבעל מס מנכסי מלוג כתב דלכאורה היה נראה דחייב לפרוע מההיא דאמרינן בפ' השולח המוכר שדה לפירות ר\"י אמר מביא וקורא ר\"ל אמר מביא ואינו קורא איתביה ר\"י ולביתך מלמד שאדם מביא בכורי אשתו וקורא א\"ל שאני התם דכתיב ולביתך א\"ד כו' ואם לחשך אדם לומר דנהי דלענין בכורי אשתו תרווייהו ס\"ל דאדם מביא בכורי אשתו וקורא מ\"מ במוכר שדהו לפירות פליג ר\"י ור\"ל והלכה כר\"ל ואפשר למימר דכי היכא דלא ילפינן מבכורי אשתו לשאר מילי ה\"נ נימא דוקא לענין בכורים הוא דגלי קרא דנכסי מלוג כקנין הגוף דמי אבל לשאר מילי דנכסי מלוג לא א\"ד יע\"ש הנה מדברי הרב ז\"ל נראה דהוה ס\"ד מעיקרא לומר דמאי דאמרינן בגמרא שאני התם דגלי קרא היינו לומר דבנכסי מלוג גלי קרא דכקנין הגוף דמי ושוב דחה זה בדרך אפשר דאיכא למימר דדוקא לענין בכורים הוא דגלי קרא דנכסי מלוג כקנין הגוף דמי אבל בעלמא אפילו לנכסי מלוג לא ילפינן מיניה ותמהני עליו איך עלה בדעתו לומר כן שהרי אמרינן בהדיא בפ' השואל דצ\"ז בעל בנכסי אשתו פלוגתא דר\"י ור\"ל הרי בהדיא דאפילו בנכסי מלוג פליגי ר\"ל ור\"י וא\"כ ע\"כ מ\"ש בפ' השולח שאני התם דגלי קרא היינו לומר דדוקא גבי בכורים גלי קרא אבל בעלמא אפילו בנכסי מלוג לאו כקנין הגוף דמי ואמאי כתבו בדרך אפשר והלא זה מבואר מסוגייא שכתבנו וצ\"ע:"
+            ]
+        ],
+        [
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>ואם </b>\n<b> רצה לאכול תחילה ואח\"כ יפריש כו'.</b> כתב הרא\"ש פ\"ק דביצה הא דאמר שמואל חלת ח\"ל אוכל והולך ואח\"כ מפריש וז\"ל ומיהו מוקף ודאי לא בעי' מדשרינן אוכל והולך ואח\"כ מפריש ומה שנהגו בפסח להניח כל המצות בכלי אחד לאו משום דבעינן מוקף אלא משום דנהגו למיפא קפיזא קפיזא כו' והקשה הב\"ח א\"ח סי' תנ\"ו שדברי הרא\"ש ז\"ל סתרי אמ\"ש בפ' אלו עוברין דף קל\"ב ע\"ב שכתב וז\"ל אבל אם היה בו שיעור חלה אינו צריך צירוף סל אלא הקפה בעלמא כדי לתרום מן המוקף ותי' שדעת הרא\"ש ז\"ל לחלק בין לש עיסה אחת ללש הרבה עיסות דבעיסה אחת דאית בה שיעור חלה לא בעינן הקפה והיינו ההיא דשמואל דקאמר אוכל והולך אבל בב' עיסות ובכל אחת שיעור חלה בזה הוא דכתב בפ' אלו עוברין דבעינן מן המוקף כיון שלא נילושו הכיכרות יחד עכ\"ד ולע\"ד אין תי' זה מחוור דאם איתא מאי האי דקאמר הרא\"ש ומ\"ש בפסח להניח כל המצות בכלי א' לאו משום דבעינן מוקף אלא כו' דמשמע דדוקא משום שנהגו למיפא קפיזא קפיזא הא אם היה שיעור חלה לא הוה בעינן מוקף ואי כפי דברי הב\"ח אמאי הוצרך לטעם זה הול\"ל בפשיטות דהתם ה\"ט משום שהן עיסות מרובות גם מ\"ש שדעת הטור ז\"ל שכתב שם ואפילו אם שכח ואכל קצת כו' דס\"ל דהא דשמואל דקאמר אוכל והולך לאו לכתחלה קאמר אלא בדיעבד אם שכח ואכל קצת מפריש על המותר ומהני על מה שאכל והוצרך הטור ז\"ל לזה משום דק\"ל דברי הרא\"ש ז\"ל אהדדי נראה דליתא דא\"כ היכי פריך בגמ' לימא פליג' שמואל אדאבוהו דשמואל דאמר חלת ח\"ל כו' ומאי קו' הא כיון דלכתחלה לא יאכל עד שיפריש הו\"ל מתקן גמור ומשום הכי קאמר שמואל גלגל עיסה מעי\"ט אין מפרישין אותה בי\"ט ולכן הדבר ברור שמ\"ש הרא\"ש בפ' אלו עוברין איירי בחלת א\"י וכ\"כ הט\"ז והפר\"ח ז\"ל סק\"א יע\"ש ומ\"מ מסתמיות דברי הטור ז\"ל סי' הנזכר ובי\"ד סי' שכ\"ה (שכתב ואם יש בכל עיסה כשיעור ורוצה להפריש מזו על זו א\"צ לא צירוף כו' אלא רק בששתיהן לפניו) משמע דס\"ל דאפילו בחלת ח\"ל בעינן מוקף ואפשר דס\"ל כמ\"ש הר\"ן ז\"ל שכתב דיש מי שאומר שצריך להניח לבסוף יותר משיעור חלה כדי שיפריש מן המוקף וכ\"כ התוספות בבכורות בפ' עד כמה דף כ\"ז יע\"ש ועיין בהרב ט\"ז שכתב שאשתמיט מיניה דברי התוספות והר\"ן הללו יע\"ש:"
+            ]
+        ],
+        [
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>העושה </b>\n<b> עיסה לחלקה בצק כו'.</b> כתב הראב\"ד א\"א נ\"ל מן הגמרא שאף העיסה שעשתה האשה חייבת בחלה כו' עד ואע\"ג דר\"י הוא דאמר פטורה ר\"ל פליג עליה דאמר נחתום לאו דוקא כו' ומעשה דההיא אתתא מוכחא דבכל עיסה נמי חיישינן לאמלוכי עכ\"ל והנראה ודאי דכונת דבריו ז\"ל לומר דלא קי\"ל כותיה דר\"י בהך מילתא דקאמר העושה עיסה ע\"מ לחלק בצק פטורה אלא בהא קי\"ל כר\"ל דאותביה לר\"י ממתניתין דנחתום שעשה שאור לחלק כו' דלא ס\"ל לחלק בין נחתום לשאר עושה עיסה לחלקה בצק אמנם במאי דס\"ל לר\"י דהממרח כריו של חבירו שלא מדעתו חייב בהא ודאי מודה הראב\"ד דקי\"ל כותיה דר\"י וראיה שרבינו ז\"ל פ\"ג מה' מעשר דין ז' פסק כר\"י דהגומר פירותיו של חבירו שלא מדעתו נטבלו למעשר ולא השיג עליו הראב\"ד שם משמע דהכי ס\"ל ואם כן טעמא דמתניתין דנשים שנתנו לנחתום כו' פטורה מן החלה ע\"כ היינו משום דכיון דמנשים רבים הם לא שייך למיחש לאימלוכי כלל והו\"ל עושה עיסה על מנת לחלקה בצק ופטורה ויש לי מן התימא על מרן כ\"מ שכתב ליישב השגת הראב\"ד וז\"ל ומה שדייק ממתניתין דנשים שנתנו לנחתום סובר רבינו דמדנקט רישא נחתום כו' ועי\"ל שהרי הר\"ש פי' דה\"ק נשים שנתנו לנחתום לעשות להם שאור ובין הכל יש שיעור ולש הכל בבת אחת שלא מדעתן כו' עכ\"ד והוא תימא שהרי מה שפי' הר\"ש ז\"ל דטעמא דמתני' היינו משום דלש הכל הנחתום בבת אחת שלא מדעתן ע\"כ אינו אלא אליבא דר\"ל דס\"ל דהממרח כריו של חבירו שלא מדעתו אינו נטבל אמנם למאי דקי\"ל כר\"י דהממרח כריו של חבירו נטבל כמ\"ש רבינו ע\"כ טעמא לאו היינו משום דלשן שלא מדעתן אלא משום שדעתו לחלקה בצק כמבואר בירושלמי אבל אם לשן בבת אחת שלא מדעתן ולא חלקוה בבצק נטבלת אליבא דר\"י וכ\"כ הסמ\"ג לאוין קמ\"א יע\"ש ואם כן שפיר קא ק\"ל להראב\"ד דכיון דטעמא דמתניתין משום עושה עיסה לחלקה בצק אם כן אדתני לה בנשים שנתנו לנחתום לישמועינן באשה אחת דומיא דחמש נשים דאפי\"ה פטורה אלא ודאי דעושה עיסה לחלקה בצק חייבת ומשום דחיישינן לאימלוכי ודוקא בה' נשים דלא שייך לאימלוכי הוא דפטורה זה הנ\"ל פשוט בכונת הראב\"ד ודברי מרן הכ\"מ צ\"ע:<br><b> ולדעת </b> הראב\"ד דס\"ל דהעושה עיסה על מנת לחלקה בצק חייבת משום דחיישינן לאימלוכי והביא ראיה מההיא אתתא כו' ק\"ל ממ\"ש בירושלמי סמוך ונראה אמר רב עיסות כותח (פי' שאין אופין אותה בתנור אלא בחמה) חייבת בחלה אמר רבי בון שמא תמלך ותעשה חריה לבנה וכתבו הר\"ש והרא\"ש בפרק כל שעה דכי היכי דלא תיפלוג ירושלמי אגמרא דידן דבפרק כיצד מברכין אמרינן לחם העשוי לכותח פטור והתניא חייב ומשני התם כדקתני טעמ' מעשיה מוכיחין עליה עשאן כעכין חייבת עשאן כלמודין פטורה ומטעמא דירושלמי משמע דאפילו עשאן כלמודין חייבת בחלה צ\"ל דההיא דירוש' כגון שנטלה מן העיסה מעט לאפותה באור דחיישינן שמא תמלך משום דכיון דמעיקרא דעתה לעשותה כולה לכותח ואח\"כ נמלכה לאפות קצתה חיישינן כי היכי דנמלך על אותו מקצ' שמא תמלך על כולה וגמר' דידן מיירי בלא נמלכה כלל דהתם ליכא למיחש שמא תמלך יע\"ש והשתא לדעת הראב\"ד דלא ס\"ל לחלק בהכי מדהביא ראי' לדין העושה עיסה לחלקה בצק מההיא אתתא אם כן ע\"כ צ\"ל דס\"ל דהירושלמי פליג אתלמודא דידן דתלמודא דידן לא חייש לשמא תמלך וכיון שכן קשה איך פסק כהירושלמי הפך תלמודא דידן ותו דלעיל בדין י\"ד הביא רבינו דין לחם העשוי לכותח וכתלמודא דידן ולא השיג עליו משמע דהכי ס\"ל ואמאי הא לפי דעתו כי היכי דחיישינן בעושה עיסה ע\"מ לחלקה בצק וכההיא דעשה עיסה לעשותה אטר\"י לשמא תמלך ה\"נ הו\"ל למיחש בלחם העשוי לכותח וי\"ל בדוחק:"
+            ]
+        ],
+        [],
+        [],
+        [
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>הכוי </b>\n<b> כו'.</b> עיין מ\"ש מרן ובמ\"ש פ\"ט מהלכות כלאים הלכה ה':"
+            ]
+        ],
+        [
+            [],
+            [
+                "<b>כיצד </b>\n<b> הרי שהקדיש בהמות לב\"ה כו'.</b> כתב מרן וז\"ל והר\"י קורקוס ז\"ל תמה על רבינו שהרי אוקמתא זו נדחית כו' ואלו רבינו ז\"ל פסק בפ\"ה מה' ערכין דבעי העמדה והערכה כו' עיין במוהר\"י קורקוס ז\"ל שכתב ב' תשו' בדבר וז\"ל ואפשר לחלק ולומר דע\"כ לא פסק רבינו דקדשי ב\"ה נמי בעו העמד' והערכ' אלא לפדות הבהמה עצמה אבל לפדות הגיזה אפשר דהוי כמקדיש עצים ואבנים לב\"ה שהן נפדין וא\"נ אפשר אפילו תימא דגיזה בעיא העמד' והערכ' הכא מיירי כשהעמיד הבהמה בעודה עם הגיזה ואז העריכה ואח\"כ עבר וגזז דה\"א כיון שכבר העמיד והעריך יפדו קמ\"ל וכבר התוס' הק' למה לא תי' כן ותי' כו' ודעת רבינו דאה\"נ דמצי לתרוצי הכי לקיומי שינוייא אלא דרב מני ניחא ליה דמיירי כשהגיזה חולין יע\"ש והנך רואה דכל הדרכים בחזקת סכנה דמאחר דע\"כ דעת המקשה לומר דבמקדיש הגיזה בעודה בבהמה טעון הערכ' וא\"נ דאפילו כשהעמיד והעריך בחיים אינו יכול לפדותן אחר שחיטה מי המכריח לנו לבדות סברות מלבנו ולומר דהוא הדין דהו\"מ לשנויי הכי וי\"ל דרכו ז\"ל כלפי מה שהק' התוס' בבכורות דנ\"ו ד\"ה התולש שהק' שם וז\"ל ותימא והא בעי האי צמר העמד' והערכ' ואין מועיל לצמר העמדת הבהמה כדמוכח בפ' ראשי' הגז כו' יע\"ש מה שנדחקו בתי' קו' זו ואפשר דהיא גופא קשיתיה לרבינו ומשו\"ה הוכרח לומר דסוגייא דבכורות פליגא אההיא דפ' ראשית הגז ודרך הב' יש ליישב על אופן זה כלפי מה שהקשה התוספות דר\"פ ק\"מ ד\"ה לא יהא דהקדיש אשפה כו' שהקשה משם הר' חיים הכהן דמי דמי אשפה בר פדיון היא אבל האי לאו בר פדיון הוא דבעינן הע' והע' ותי' דמי לא עסקינן דהעמידה מחיים כו' יע\"ש ואם כן ה\"ט דרבינו ז\"ל דפסק כההיא דמעילה: ואולם ראיתי להרב מש\"ל ז\"ל פ\"ה מה' ערכין הלכה י\"ב שדקדק בדברי רבינו ז\"ל שכתב לפיכך אם מתה הבהמה קודם שתפדה לאשמעינן דבעינן פדיה מחיים וכדעת התוספות דפ' ראשית הגז יע\"ש וכן נראה להביא ראיה מההיא דגרסינן פ' כל פסולי המוקדשין דף ל\"ב ע\"ב אמר רב אשי מנא אמינא לה דכתיב והיה הוא ותמורתו כו' אימתי עושה תמורה מחיים אימתי אינו נגאל מחיים הא לאחר שחיטה נגאל הא בעינן הע' והע' אלא ש\"מ לא יגאל לא ימכר הוא כו' והשתא אם איתא דכל שהעמיד והעריך מחיים יכול לפדותו לאחר שחיטה אימא דקרא ה\"ק מחיים אינו נגאל הא לאחר שחיטה נגאל וכגון שמעמידו ומעריכו מחיים ופודהו לאחר שחיטה והתוס' שם הק' בזה באופן אחר ותי' ז\"ל לא יגהה מזור לקושייתנו ולדעתי זו ראיה עצומה ולדעת התוספות דמעילה לא ידעתי מה יענו לסוגייא הלזו וצ\"ע כעת: ודע שאני מסתפק בהא דק\"ל דקב\"ה וק\"מ אם מתו יקברו משום דבעינן הע' והע' אם עבר ופדאן אי פדיונו פדיון או לא דאפשר דקרא דכתיב והעמיד היינו דוקא לכתחלה ולא מצאתי גילוי לדין זה אך את זה ראיתי להתוס' בפ' טבול יום דק\"ג ע\"א שהק' אההיא דאמרי' התם עולת איש פרט לעולת הקדש דברי ר\"י ומוקי לה רבי ינאי התם במתפיס עולה לב\"ה ואפי' למ\"ד לא תפסי ה\"מ בשר אבל עור תפיס הק' וז\"ל תימא לדידיה אמאי אצטריך הכא דאם שחט קודם פדיה אין עור' לכהנים פשיטא דקדשי ב\"ה הוא בכלל הע' והע' והניחוה בתימא יע\"ש וכוונתם ז\"ל מבוארת דליכא למימר דר\"י ס\"ל דקדשי ב\"ה לא בעו העמד' והערכ' כר\"ש משום דרבנן דר\"ש דסוף תמורה ר\"י היא וכמ\"ש רש\"י שם והשתא אם נאמר דאם עבר ופדאו מה שעשה עשוי יש לישב שפיר דקרא דעולת איש אצטריך להיכא דשחט קודם פדיון ופדאו שאינו חייב ליתן העור לכהנים וע\"פ האמור מקום אתנו ליישב מה שהקשה הרב תי\"ט ז\"ל בפ\"ה דמעילה מ\"ג על מה שכתב רע\"ב ז\"ל ואיכא בין ת\"ק לר' ק\"מ כו' ר' אומר יקברו משמם דבעינן העמ' והע' כו' וכיון דלא הוו בני פדיה יש בו מועל אחר מועל כו' וח\"א יפדו דלא בעו העמ' והע' וכיון דקדוש' דמים נינהו אין בו מועל אחר מועל והלכה כחכמים ע\"כ ותמה עליו הרב ז\"ל דמאחר שהרע\"ב ז\"ל פסק בסוף תמורה כרבנן דר\"ש דק\"מ בעו העמ' והע' איך פסק כחכמים דר' וכמו כן קשה על רבינו ז\"ל שהוא פוסק דא' ק\"מ וא' קב\"ה בעו העמ' והע' ובה' מעילה פסק כרבנן דר' דאין מועל אחר מועל יע\"ש שהניחו בצ\"ע:<br><b> והנה </b> לדברי הרע\"ב היינו יכולי' ליישב דלעולם שדעתו לפסוק כרבנן דר' דק\"מ לא בעו העמ' והע' וקדשי ב\"ה בעו הע' והע' ולא תקשי לך ממה שפסק בסוף תמורה דא' קדשי מזבח וא' קב\"ה יקברו כרבנן דר\"ש כי שם כתב וז\"ל ואם מתו כו' יקברו ואינו יכול לפדותן ולהאכילן לכלבים ואפי' למ\"ד פודין כו' ה\"מ בנטרפה אבל משמתו דא\"א לקיומי בהו והעמיד והעריך אין פודין אותם רש\"א כו' קסבר דלא נאמר והעמיד והעריך אלא בקדשי מזבח ולא בקדשי ב\"ה ואין הלכה כר\"ש עכ\"ל ואיכא למימר דמ\"ש בתמורה היינו לומר דאין הלכה כר\"ש במאי דס\"ל דקב\"ה לא בעו העמ' והערכה אלא כחכמים דר\"ש דס\"ל דקב\"ה בעו הע' והע' אמנם בק\"מ ה\"נ דלא קי\"ל כרבנן דר\"ש דס\"ל דבעו הע' והע' אלא כרבנן דר' סמך אמ\"ש במעילה וזהו שדקדק בלשונו וכתב ואין הלכה כר\"ש ולא כתב והלכה כחכמים כדרך שכתב במעילה משום דס\"ל דאין הלכה כחכמי' במאי דס\"ל דק\"מ אם מתו יקברו מטעמא דבעינן העמ' והע' ולא כתב ג\"כ דאין הלכה כר\"ש וחכמים גם כן משום דבעיקר דינא דס\"ל דבק\"מ אם מתו יקברו הלכתא כוותייהו ולאו מטעמייהו אלא משום דאין פודין את הקדשים כו' ובהכי ניחא לי מ\"ש הרע\"ב ז\"ל בפ\"י דחולין מ\"ב אההיא דתנן כל שקדם הקדשן כו' ואם מתו יקברו וז\"ל ואם מתו מעצמן יקברו דאין פודין את הקדשים להאכילן לכלבים ע\"כ והדבר תמוה שהרי בבכורות אמרינן דטעמא דאם מתו יקברו משום דבעינן העמ' והע' מדלא תני אם נעשו טריפה ואף לאבע\"א דמשני התם רב כר\"י ס\"ל כו' מ\"מ מודה הוא דטעמא דאם מתו יקברו משום העמ' והע' וא\"כ למה זה כתב הרע\"ב ז\"ל טעמ' דאין פודין כו' והוצרך לפרש דאם מתו מעצמן קאמר ותי\"ל מטעמא דבעינן העמ' והע' ואפי' מתו ע\"י אדם דהיינו שנשחטו אפ\"ה יקברו ולפחות הי\"ל להזכיר שני הטעמים כדרך שפירש רש\"י שם ואולם כפי מ\"ש הנה נכון דהוצרך לפרש דוקא מטעמא דאין פודין לענין הלכה דטעמא דהעמ' והע' לא אתי כהלכתא זה הנ\"ל אמת ויציב בדעת הרע\"ב ז\"ל:<br><b> האמנם </b> לדעת רבינו לא יתכן דרך זה דבהדיא פסק בה' ערכין דא' ק\"מ וא' קב\"ה בעו הע' והע' ואולם אם נאמר דס\"ל לרבינו ז\"ל דהא דבעינן הע' והע' היינו דוקא למצוה אבל אם עבר ופדאו מה שעשה עשוי והכריחו לומר כן מההיא דפ' טבול יום דדריש ר' יהודה עולת איש ולא עולת הקדש יש ליישב דס\"ל ז\"ל דמש\"ה ק\"מ תמימים ונעשו ב\"מ ועבר ושחטן אין בהם מועל אחר מועל משום דכיון דאם עבר ופדאו פדוי חשוב כקדושת דמי' וכל שעבר ונהנה מן ההקדש הו\"ל כאלו עבר ופדאן ויצא לחולין ולא דמי לקדושת הגוף דליתנהו בפדיה כלל ואע\"ג דר' ס\"ל דכיון דבעינן הע' והע' יש בהן מועל אחר מועל היינו משום דס\"ל לר' דאפי' אם עבר ופדאו אין פדיונו פדוי הו\"ל כקדושת דמים אמנם ר\"י דפ' טבול יום ע\"כ פליג אר' וס\"ל דבדיעבד אם פדאו ה\"ז פדוי ופסק רבינו כר\"י כמ\"ש בספ\"ה מה' מעה\"ק כנ\"ל ליישב דעת רבינו ודוק:"
+            ]
+        ],
+        [],
+        [
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>פטר </b>\n<b> חמור אסור בהנאה כו'.</b> עיין מה שכתבתי פ\"ה מהלכות אישות הלכה ב':"
+            ]
+        ]
+    ],
+    "versions": [
+        [
+            "Friedberg Edition",
+            "https://fjms.genizah.org"
+        ]
+    ],
+    "heTitle": "שער המלך על משנה תורה, הלכות ביכורים ושאר מתנות כהונה שבגבולין",
+    "categories": [
+        "Halakhah",
+        "Mishneh Torah",
+        "Commentary",
+        "Sha'ar HaMelekh",
+        "Sefer Zeraim"
+    ],
+    "sectionNames": [
+        "Chapter",
+        "Halakhah",
+        "Comment"
+    ]
+}
\ No newline at end of file
diff --git a/json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Sha'ar HaMelekh/Sefer Zeraim/Sha'ar HaMelekh on Mishneh Torah, Heave Offerings/Hebrew/Friedberg Edition.json b/json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Sha'ar HaMelekh/Sefer Zeraim/Sha'ar HaMelekh on Mishneh Torah, Heave Offerings/Hebrew/Friedberg Edition.json
new file mode 100644
index 0000000000000000000000000000000000000000..804094f52896ee6e05b1a1f377d677bfd2d423e1
--- /dev/null
+++ b/json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Sha'ar HaMelekh/Sefer Zeraim/Sha'ar HaMelekh on Mishneh Torah, Heave Offerings/Hebrew/Friedberg Edition.json	
@@ -0,0 +1,153 @@
+{
+    "language": "he",
+    "title": "Sha'ar HaMelekh on Mishneh Torah, Heave Offerings",
+    "versionSource": "https://fjms.genizah.org",
+    "versionTitle": "Friedberg Edition",
+    "status": "locked",
+    "license": "Public Domain",
+    "versionTitleInHebrew": "מהדורת פרידברג",
+    "actualLanguage": "he",
+    "languageFamilyName": "hebrew",
+    "isBaseText": true,
+    "isSource": true,
+    "isPrimary": true,
+    "direction": "rtl",
+    "heTitle": "שער המלך על משנה תורה, הלכות תרומות",
+    "categories": [
+        "Halakhah",
+        "Mishneh Torah",
+        "Commentary",
+        "Sha'ar HaMelekh",
+        "Sefer Zeraim"
+    ],
+    "text": [
+        [
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>פירות </b>\n<b> הגוי שגדלו כו'.</b> כתב מרן כתב הא\"ח משם הראב\"ד ואם קנה מהגוי שיבולים לצורך מצוה ומירחן גוי בשביל ישראל חייב בתרומה דשלוחו של אדם כמותו אבל אם המוכר גוי ומרחו פטור ותמה עליו מרן דהא קי\"ל דאין שליחות לגוי וראיתי להפר\"ח בס' מים חיים ובחידושיו על הרמב\"ם דכ\"ה ע\"ב שכתב וז\"ל ונראה לע\"ד דאברא ודאי דמן התורה אין שליחות לגוי אפי' לחומרא מיהו מדרבנן איכא שליחות לגוי כמ\"ש המ\"מ בפ\"ד מהלכות מו\"ל דין ה' עכ\"ד: ואחרי המחילה אין דבריו נראין לי שהרי לדעת הראב\"ד כפי מ\"ש מרן הכ\"מ שם והסכים הוא לדעתו סמוך ונראה שמירוח הגוי חייב מדרבנן ואפי' היה מתחילתו של גוי כמ\"ש בפי\"א מה' מעשר ושלא כדעת רבינו ואם כן ע\"כ צ\"ל שמ\"ש האורחות חיים משם הראב\"ד דאם המוכר גוי מירחו פטור מדאורייתא קאמר אבל מדרבנן מיהא חייב ואם כן מינה נשמע שמ\"ש אם מירחן גוי בשביל ישראל חייב מד\"ת קאמר ואם כן שפיר ק\"ל למרן דהא קי\"ל דאין שליחות לגוי מדאוריי' אפי' לחומרא והרב מ\"א בהלכות שלוחין סי' י\"א תירץ דאפשר דהראב\"ד איירי כשמרחן ע\"י פועלים כותים דנהי דאין כותים נעשה שליח לישראל מ\"מ פועלים שאני דידו כיד בעל הבית וכאילו מרחן ב\"ה דמים וכתב שכן משמע מהירושלמי יע\"ש: ולע\"ד ק\"ל עלה מההיא דשור שנגח את הפרה דנ\"ג ע\"א דפריך בגמ' התם בור של שני שותפין היכי משכחת לה אי השוו שליח אין שליח ל\"ע וכתב הרשב\"א שם בחידושיו וק\"ל דלמא דשוו שליח גוי וי\"ל דאין שליחות לגוי ואפי' אינהו לדידן כדאמרינן באז\"נ עכ\"ל והשתא אם איתא כמו שכתב הרב דאע\"ג דאין שליחות לגוי מ\"מ פועל שאני דידו כיד ב\"ה דמי אכתי קשה למה לא משני דמשכחת לה בששכרו פועל גוי דידו כיד ב\"ה דמי אלא משמע ודאי דלא שנא ולכן העיקר כמו שתי' עוד הרב הנזכר דהא דאמרי' אין שליחות לגוי היינו דוקא במידי דבעי שליחות כגון הפרשת תרומה וכיוצא אבל במידי דלא בעי שליחות כגון מירוח שאם בא חבירו ומירחו שלא מדעתו מה שעשה עשוי והוטבלו פירותיו למעשר בהא ודאי לא אמרי' אין שליחות לגוי ועיין בהב\"ח י\"ד סי' של\"א ודוק:<br><b> מעשה חושב</b>\n<b> (שסו) </b> כתב מרן כ' הא\"ח משם הראב\"ד ואם קנה מהגוי שבלים לצורך מצוה כו'. לא ידעתי פירושו דמאי נ\"מ לאיזה צורך קנאו ובכסף משנה איתא לצורך מצות ועכ\"ר דתיבת מצוה ט\"ס הוא אבל קשה כיון דקנה שבלים מגוי לצורך מצות תו ליכא שימור משעת קצירה וצ\"ל דישראל היה מהפך בכיפי לשם מצוה והיינו דקנה שבלים קודם שעשאן הגוי עמרים:<br><b> (שסז) </b> ומירחן גוי בשביל ישראל חייב בתרומה כו'. אבל אם המוכר גוי ומירחו פטור כו'. לענ\"ד י\"ל דעיקר הדבר תלוי דבשעת המירוח יהיו הפירות של ישראל ואז אפי' אם מירחן גוי חייבין בתרומה משום דהשעה שמתחייבין פירות במעשרות היא גמר מלאכתן ובדגן הוא המירוח ואם היו השבלים של גוי ומירחן גוי פטורים דכתיב דגנך ולא דיגון גוי והיינו כשהפירות שלו אבל כשהפירות של ישראל אין דיגון נכרי פוטרן ובאמת הא דשליחו של אדם כמותו דנקט הא\"ח לישנא קיטעא הוא דמה צורך לשליחות בזה דאטו מירוח מצוה היא והמעיין בכסף משנה יראה שלא תמה על הא\"ח כמ\"ש הגאון המחבר ז\"ל בלשונו כאן אך כתב שיש לגמגם בזה וע\"ש: ותדע שכן הוא דאין צריך שליחות למירוח דאל\"כ הרי פירות של קטן שמירחן אפי' ישראל יהיו פטורין ממעשרות מטעם דאין שליחות לקטן. (והרי אפוטרופוס תורם להאכיל עכ\"פ ואמאי הא לפ\"ז לא נתחייבו פירות של קטנים במעשרות ואפי' אי נימא דרק מדרבנן חייבין אכתי קשה להפוסקים דס\"ל דאיסור דרבנן מותר להאכיל לקטן בידים א\"כ אמאי האפוטרופוס תורם להאכיל) אע\"כ דאין צריך שליחות למירוח: שוב ראיתי שהפר\"ח בתי' השני כתב כעין זה אבל לא יכולתי לעמוד על דבריו בראייתו שהביא לזה דלא בעי שליחות במירוח דהרי אם בא חברו ומירחן שלא מדעתו מה שעשה עשוי וע\"ש דמזה אין ראיה כלל דהא אפי' במ\"ע המוטלת עליו לעשות כגון מעקה וכדומה נמי כן הוא דאם בא חברו או אפי' נכרי ועשה לו מעקה לגגו הרי מה שעשה עשוי ונפטר הישראל בעל הבית מלעשות מעקה וגדולה מזו כתב הגאון בעל מחנה אפרים ז\"ל בהלכות שלוחין ומתנה סי' י\"א דאם עשה מעקה ע\"י נכרי דאינו מברך משום דאין שליחות לנכרי אלא דע\"י פועל ואפי' נכרי מצדד שם לומר דמברך משום דידו כידו וא\"כ ה\"נ לענין מירוח לעולם י\"ל דבעי שליחות ואפ\"ה אם בא אחר ומירחו שלא מדעת בעליו מה שעשה עשוי וא\"כ הרי אין מזה ראיה דלא בעינן שליחות למירוח ואין הספר מחנה אפרים תחת ידי לעיין בו אך כמדומה לי אשר ראיתי בו זה יותר מעשרים שנה שכ\"כ כמו שכתבתי בשמו וע\"י שהגאון המחבר ז\"ל הביא כאן מה דמיישב הגאון בעל מחנה אפרים קושיית הכסף משנה על האורחות חיים הנ\"ל ונזכרתי בדבריו מה שכתב לענין ברכה על עשיית מעקה ע\"י גוי: ואולם מדברי התוס' בשבועות דף ג' ע\"א בד\"ה ועל הזקן כו'. שכתבו שם דעשה דגילוח מצורע יכול לקיים ע\"י נכרי. הרי מבואר דאפילו מ\"ע יכולה להתקיים ע\"י נכרי. וכן משמע להדיא בע\"ז דף כ\"ו וכ\"ז לענין מילה בנכרי וע\"ש: (מנ\"ה עיין בתשובות הרשב\"א ח\"א סי' י\"ב):<br><b> (שסח) </b> ולע\"ד כו' אכתי ק' למה לא משני דמשכחת לה בששכרו פועל גוי דידו כיד בעה\"ב דמי כו'. לא ידעתי: הא המ\"מ בפ\"ד הלכה ה' מהלכות מלוה ולוה (והביאו המחבר בעצמו לעיל). הוכיח. דלחומרא יש שליחות לנכרי: ולפ\"ז הרי גם בלא דברי הרב מחנה אפרים הנ\"ל נמי יקשה בגמרא הנ\"ל. דאמאי לא משני דמשכחת לה בדשוי לנכרי שליח. וכמו שהקשה באמת הרשב\"א ז\"ל. וא\"כ הרי מה שיתרץ על רבינו המ\"מ ז\"ל. יתרץ ג\"כ על הרב מחנה אפרים הנ\"ל:<br><b> ואפשר </b> לומר דס\"ל להגאון המחבר ז\"ל. דכיון דמדאורייתא אין שליחות לגוי אפילו לחומרא א\"כ אע\"ג דלענין איסור אמרו רבנן לחומרא דיש שליחות לגוי. מ\"מ לענין חיוב ממון דבור של שני שותפים. שיתחייבו בתשלומי נזקי הבור. לא אמרו כלל דיש שליחות לגוי:"
+            ]
+        ],
+        [],
+        [
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>אין </b>\n<b> תורמין תרומה גדולה אלא מן המוקף כו'.</b> הנה התוס' פ' כל הגט דף ל' כתבו תרומה גדולה מדאורייתא בעיא מוקף ותרומת מעשר הצריכו רבנן מוקף משום גזירה אטו תרומה גדולה וראיתי בס' מש\"ל שכתב החכם המגיה וז\"ל והיה נראה לומר דכל מידי דאינו חייב בתרומה ומעשר אלא מדרבנן לא בעינן מוקף אך מצינן למימר דכעין דאורייתא תקון והכי מוכח מדברי התוס' פ' כל הגט שהקשה מההיא דהמפקיד דאיירי בפירות משמע דפשיטא להו דבכל דבר בעי' מוקף ואינהו ס\"ל דאינו חייב מן התורה אלא דגן תירוש ויצהר ומהא דפריך התם וכי נחשדו חברים לתרום שלא מן המוקף ליכא לאוכוחי מדלא מוקי לה בפירות דברייתא קתני כור מעשר ולישנא דכור לא שייך אלא בחיטים כו' א\"ד עי\"ש. והדבר תמוה שהרי מסוגיא דפרק בכל מערבין דל\"ב ע\"ב מבואר דאפי' בתרומת פירות דרבנן אין תורמין שלא מן המוקף דמתני' קתני בהדיא האומר צא ולקוט לך תאנים מתאנתי כו' וקאמר עלה רשב\"א דלא נחשדו חברים לתרום שלא מן המוקף וכ\"כ ראיתי בס' שמע יעקב בקונטריס ארעא דרבנן דף ז' ע\"א שכתב שהוא תלמוד ערוך פ\"ק דחולין ד\"ז ע\"א אהא דאמרי' התם דר\"מ אכל עלה של ירק בבית שאז ופריך ודלמא ר\"מ עישר עליה ממקום אחר ומשני לא נחשדו חברים לתרום שלא מן המוקף הרי דאפי' במעשר ירק אין תורמין אלא מן המוקף. ואולם אחר השקפה נראה דבריו מצודקים שמעולם לא נסתפק הוא אלא דוקא גבי תרומת מעשר דכיון דעיקרו אינו אלא גזירה דרבנן אטו תרומה גדולה איכא למימר דכי גזרו חכמים אינו אלא בתרומה ובמעשרות דאורייתא אבל בפירות כיון דתרומה גדולה נמי אינו אלא מדרבנן לא גזרו א\"ד ל\"ש אבל בתרומה גדולה דאיסור שלא מן המוקף מן התורה ה\"נ דבפירות נמי דתרומתו מדרבנן בעינן מוקף כעין דאורייתא: ומעתה ההיא דבכל מערבין אין ראיה דהתם גבי תרומה גדולה איירי וכן ההיא דר\"מ דעלה של ירק בתרומה גדולה מיירי דאיסורו מן התורה אבל בתרומת מעשר דאיסורו מדרבנן אכתי איכא למימר דבתרומה דרבנן לא גזרו והיינו שהביא ראיה מדברי התוספות שהקשה מההיא דהמפקיד פירות דהתם בתרומת מעשר מיירי כמבואר שם: מיהו לפי מ\"ש התוס' בחולין ד\"ה שהכריחו דמעשר דר\"מ דמאי הוא מדפריך ודילמא נותן עיניו בצד זה מבואר דס\"ל דאפי' תרומת מעשר ובתרומה דרבנן אין תורמין אלא מן המוקף שהרי דמאי אין מפרישין ממנו תרומה גדולה אלא תרומת מעשר ומבואר מדבריהם דאפי' בדמאי בעינן מוקף וכ\"כ הר\"ש פ\"ד דחלה משנה ה' יע\"ש ושלא כדעת הרב החידושין שכתב בפ\"ק דקידושין דף כ\"ז גבי מעשר דר\"ג דגבי דמאי לא בעינן מוקף והבאתי דבריו פ\"ט מה' מעשר הלכה ט' ע\"ש ודוק:<br><b> מעשה חושב</b>\n<b> (שסט) </b> ומהא דפריך התם וכי נחשדו חברים לתרום שלא מן המוקף כו' הברייתא קתני כור מעשר. ולישנא דכור לא שייך אלא בחטים כו'. תמהני דהא משנה שלימה שנינו בשבועות דף ל\"ח ע\"ב כור תבואה לי בידך. אין לך בידי אלא לתך קטניות. פטור: כור פירות לי בידך. אין לך בידי אלא לתך קטניות חייב כו' וע\"ש: אלמא דליכא למימר הכי דלישנא דכור לא שייך אלא בחטים דוקא שהרי גם בפירות וקטניות שייך נמי לישנא דכור אלא דקטניות אינו בכלל תבואה. וישנו בכלל פירות: אבל לא בלישנא דכור תליא מלתא וא\"כ הרי כור מעשר דברייתא הנ\"ל יש לפרשו נמי כור פירות כמו כור חטים:"
+            ]
+        ],
+        [
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>האומר </b>\n<b> לשותפו כו' והלכו לתרום וביטל שליחותו כו'.</b> עיין בהשגת הראב\"ד ומ\"ש מרן הכ\"מ וז\"ל ועוד יש לתמוה דהתם בקידושין איתיביה ר\"י לר\"ל מההיא מתני' ושני ליה שאני נתינת מעות ליד האשה דכמעשה דמי כו' ומשמע דאפי' ר\"ל לא אמר דלא אתי דבור ומבטל דבור אלא בשיש מעשה כו' וא\"כ אפי' לר\"ל לא בעיא שינה לפום גמר' דידן עכ\"ל: והן דברים תמוהים שהרי ללישנא דרב זביד אפי' בדבור שאין בו מעשה ס\"ל לר\"ל דלא אתי דבור ומבטל דבור וכמבואר ואם כונתו לומר כיון דלישנא קמא מייתי לה תלמודא בסתם לא היה לו לפסוק כרב זביד אלא כלישנא דסתמא דש\"ס אכתי ק' מה שהקשה עוד וז\"ל ועל הירושלמי יש לתמוה אמאי לא שני כדמשני בגמ' דידן ומאי ק' הא איכא למימר דהירושלמי ס\"ל כלישנא דרב זביד גם מ\"ש עוד משם מהר\"י קורקוס דגבי תרומה וכיוצא בה מודה גם ר\"י כו' הוא דבר תמו' שהרי ר\"י אותביה לר\"ל מהך מתני' משמע דס\"ל דלדידיה מתני' אתיא כפשטא וצ\"ע:"
+            ],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>נכרי </b>\n<b> שהפריש תרומה משלו.</b> הנה התוס' ריש פ' האיש מקדש ד\"ה הנכרי כו' כתב וז\"ל פירש בקונט' ליאסר לזרים קסבר אין קנין לנכרי כו' וקשה לפי' דמשמע דפליגי ביש קנין לנכרי כו' ע\"ש ודבריהם תמוהים לכאורה דלא משמע כן מפרש\"י אלא דפליגי במירוח הגוי אי פוטר או לא אבל לכ\"ע אין קנין לנכרי והרב חד\"ה כתב דליכא למימר דמשמע להו דהא בהא תליא כדפירש רש\"י בפרק השולח דאם כן תיקשי להו כמו שהקשה הכא והתם דאין סברא לומר דפליגי אמוראי בפלוגתא דתנאי ובמירוח הגוי ודאי פלוגתא דתנאי היא בפ' ר\"י וע\"ש: ודבריו סתומים דאיך אפשר לומר דס\"ל דהא בהא תליא כפי' רש\"י דפרק השולח שהרי לפי מ\"ש שם בד\"ה מר סבר היינו דס\"ל לרש\"י דמאן דס\"ל אין קנין ס\"ל מירוח הגוי פוטר ומאן דס\"ל יש קנין ס\"ל דמירוח הגוי חייב ואילו לפי מ\"ש כאן מדברי רש\"י מבואר דס\"ל לרבנן דאין קנין לנכרי ומירוח הגוי חייב ולא תלייא הא בהא ואם כן איך כתב דמשמע מפי' דפליגי ביש קנין והיה אפשר לומר דהתוס' ס\"ל כמ\"ש בפ' ר\"י דס\"ו ע\"ב ד\"ה מירוח הגוי היפך מפי' רש\"י דפרק השולח דמאן דס\"ל אין קנין ס\"ל דמירוח הגוי חייב ומאן דס\"ל יש קנין ס\"ל דמירוח הגוי פוטר יע\"ש באורך ואפשר שלזה כוון הרב ז\"ל מ\"ש כפי' רש\"י דפרק השולח לאו היינו ממש כפי' רש\"י אלא כונתו ע\"ד שפי' רש\"י דהא בהא תליא אלא דאינהו ס\"ל איפכא כמ\"ש בפרק ר\"י אלא דמ\"מ קשה לדברי התוס' דפרק השולח שכתב דמפי' רש\"י משמע דמאן דס\"ל אין קנין ס\"ל מירוח הגוי פוטר דאם כן תיקשי להו לדברי רש\"י ז\"ל אהדדי ולעיקר קוש' בדברי התוס' נראה שהוצרכו לומר לפירש\"י דע\"כ ס\"ל לתלמודא דר\"ש דפוטר ס\"ל דיש קנין לנכרי דאי ס\"ל דאין קנין לנכרי א\"כ מאי פריך בגמ' ולר\"ש דפוטר אתם גם אתם למ\"ל אימא דאיצטריך קרא משום דאכתי נכרי איתיה בתרומה דנפשיה לר\"ש בשהקדימו בשבולים וא\"נ בשמירחן ישראל דהשתא הוי תרומה דאורייתא וכן ראיתי בחידושי הרשב\"א שהקשה כן לפרש\"י ז\"ל ומש\"ה הוצרכו לומר דלר\"ש ס\"ל דיש קנין לנכרי דהשתא לא משכחת לה בתרומה דנפשיה ואין להק' דאי מש\"ה הוצרכו לפרש כן לפי' רש\"י אכתי תיקשי להו דמאי פריך דהא משכחת לה לר\"ש תרומה דנפשיה אפי' אי ס\"ל יש קנין בשגדלה שליש ביד ישראל ומכרו לנכרי ומירחו ישראל אח\"כ וכמ\"ש לפרש\"י וא\"כ מש\"ה אצטריך קרא למעטינהו אע\"ג דמשכחת לה בתרומה דנפשייהו די\"ל דהא ל\"ק להו לפירש\"י משום דאיכא למימר דס\"ל לר\"ש דהא לא מקרייא תרומה דנפשיה כיון שהתבואה הביאה שליש ביד ישראל וגם המירוח ע\"י ישראל נמצא דעיקר החיוב בא בשביל ישראל ואם כן אכתי אתם למ\"ל ובשלמא לפי' התוס' דס\"ל דר\"ש נמי פוטר בהכי משני שפיר בגמ' כיון דהא מיהא יש לנכרי חלק בו שלקחו מישראל ור\"ש פוטר וא\"ה ס\"ל לרבנן דמחייב דתרומה דנפשיה מקרייא והו\"א דשליח נמי עביד קמ\"ל וכמ\"ש הרב עצמות יוסף. אמנם לפי' רש\"י דס\"ל דבשהביא השליש ביד ישראל ליכא מאן דפטר משום דלאו תרומה דנפשיה היא כלל פריך בגמ' שפיר דלר\"ש אתם למ\"ל ומה שהוצרך רש\"י לומר דר\"ש ס\"ל מירוח הגוי פוטר ולא פירש דלר\"ש ס\"ל יש קנין ומש\"ה פוטר ולעולם דס\"ל דמירוח הגוי חייב י\"ל משום דר\"ש פוטר סתמא משמע בכל גוונא ואפי' בתבואה שלקחה מישראל ודוק ודע שכתב התי\"ט פ\"ג דתרומות מ\"ט שמדברי רבינו נראה שהוא מפרש מתניתין דהנכרי והכותי שתרמו תרומתן תרומה דהיינו מדבריהם גזירה משום בעלי כיסים שלא יהיה זה הממון של ישראל ויתלה אותו בכותי וכן נראה דעת הרמב\"ם ושלא כפי' רש\"י והתוס' ז\"ל ריש פ\"ב דקידושין עכ\"ד ודבריו תמוהי' לכאורה דאיך אפשר לומר שרבינו מפ' דתרומתן תרומה מדרבנן קאמר שהרי מסוגייא דפ' האיש מקדש מבואר דמדאוריי' קאמר דאי לא כן מאי משני דקרא דגם אתם אצטריך משום דס\"ד אמינא הואיל ואיתיה בתרומה דנפשיה כו' גם בפ\"ב דגיטין דכ\"ב אמר מתקיף לה רבא טעמא במילתא דליתיה הא במלתא דאיתיה כשר והרי נכרי דאיתיה בתרומה דנפשייהו הרי מבואר דתרומתן תרומה מדאורי' קאמר וי\"ל דבריו ע\"פ מ\"ש הרב בצלאל ז\"ל בתשובה סימן א' די\"א שרבינו ז\"ל מפרש מה שאמרו בפ' ר\"י דס\"ז גזירה משום בעלי כיסים שלא כפי' רש\"י והתוס' ז\"ל שפי' לענין מירוח הגוי דחייב מדרבנן אלא הוא מפרש דלכ\"ע מירוח הגוי פוטר אפילו מדרבנן והקונה תבואה ממורחת מהגוי פטור אפילו מדרבנן והתם משום לתא דהפרשת גוי קא אתינן עלה דרגלי' לדבר דשל (עשירי) ישראל הם ויתלו אותם בגוי מש\"ה תרומתן תרומה וניחא השתא קושית התוספו' ז\"ל שהק' שם דהתם מסקינן דאפילו לר\"ש דס\"ל מירוח הגוי פוטר אפי\"ה מדרבנן חייב ואלו בשמעתין אמרינן דר\"ש פוטר ותירצו דפוטר מדאורייתא קאמר וזה דוחק אמנם לשיטת הרמב\"ם ניחא דאיברא ודאי דמעיקרא ר\"פ ורבינא הוו פתרי ברייתות דהתם בפלוגתא דר\"ש דלעיל במירוח והוה ס\"ל דטעמא דתרומתן תרומה הוא משום דסביר' להו מירוח הגוי אינו פוטר ותרומתן תרומה מדאורייתא קאמר מיהו רבא חדית להו דלא שייך ברייתות אלו בפלוגתא דמירוח ובמידי אחרינא מיירי לענין תרומה עצמה שהפרישה הגוי דהיא אסורה מדרבנן מעתה אפי' תימא דר\"ש פוטר אפי' מדרבנן לק\"מ דברייתות אלו אתיא כתנא קמא ובדרבנן הוא דפליגי דר\"ש ס\"ל דכיון דאין חייבים הגוים לתרום דלא ניתנו המצות אלא לבעלי אמונה הלכך אין תרומתן תרומה ואפילו מדרבנן ורבנן ס\"ל דמדרבנן מיהא תרומתן תרומה אלו ת\"ד יעש\"ב וא\"כ איכא למימר דסוגיא דשמעתין ואתקפתא דר\"א דפ\"ב דגיטין אזלא אליבא דרב פפא ורבינא דפ' ר\"י דהוה ס\"ל דטעמא דהנהו ברייתות הוא משום מירוח הגוי אינו פוטר ותרומתן תרומה מדאורייתא מיהו רבינו ז\"ל פסק כשינויא דרבא דהתם דבתראה הוא ודוק והרב עצמות יוסף הקשה על דברי רבינו דכיון דהוא ז\"ל פסק דהנכרי והגוי שתרמו אין תרומתן תרומה מדאורייתא א\"כ תיקשי לדידיה קרא דגם אתם למאי אצטריך דליכא למימר כתירוצ' דגמרא דאיצטריך סד\"א דהואיל ואמר מה אתם ולא אריסין כו' שהרי רבינו פסק בפ\"ד מה' נ\"ז ד\"ח דהשותפין שתרמו תרומתן תרומה וכתב מרן הכ\"מ משם מוהר\"י קורקוס ז\"ל שרבינו ז\"ל סובר כתי' הירושלמי כאן להלכה כאן למעשה דלכתחילה גזרינן מאן דלא קפיד אטו דקפיד אבל בדיעבד תרומתו תרומה וא\"כ דהך דרשא דשמעתין דלא כהלכתא ופליגא אמתניתין ואמתני' סמכינן יע\"ש ושם באותו פרק בדין אריס כתב מרן בשם מוהר\"י קורקוס שרבינו סובר דהא דאמרינן בשמעתין אתם ולא אריסין היינו לכתחילה אבל בדיעבד שפיר דמי כדקתני ומשמע ודאי דאינו אלא מדרבנן דמדאורייתא אין לחלק בין לכתחילה לדיעבד וא\"כ קשה קרא דגם אתם למאי אצטריך לדעת רבינו יע\"ש מה שתי' בדוחק ולע\"ד נראה ליישב ולומר דס\"ל לרבינו ז\"ל דאף על גב דבשמעתין לא אשכחו לה פתרי לאוקמי קרא דגם אתם אליבא דר\"ש דס\"ל דתרומת הנכרי אינה תרומה אלא משום דסד\"א הואיל ואמר מה אתם ולא אריסין כו' היינו משום דאכתי לא שמיע ליה לתלמודא השתא הא דמסיק לקמן דבכל התורה כולה אין שלד\"ע ושאני מעילה משום דיליף חטא חטא מתרומה מש\"ה ק\"ל שפיר דלמאי אצטריך קרא גבי תרומה נילף מגרושין וקדשים אמנם לפום מה דמסיק תלמוד' לקמן דבכל התורה כולה אשלד\"ע ושאני מעילה דיליף חטא חטא מתרומה ל\"ק לן מידי למאי אצטריך קרא גבי תרומה דאיכא למימר דאי לא כתיב קרא דגם אתם הו\"א דבמעילה לא מהני שליחות משום דאשלד\"ע דיליף משחוטי חוץ וא\"נ משום דהוי שליחות יד וטביח' ומכיר' ב' כתובים הבאים כא' ואין מלמדים למאי דקיימ\"ל הלכתא כב\"ה וא\"כ הו\"א דתרומה נמי לא משוי שליח משום דיליף חטא חטא ממעילה להכי אצטריך קרא דגם אתם לאשמועינן דבתרומה משוי שליח דהשתא הדר יליף מעיל' מתרומה מג\"ש וכן ראיתי בשיטה אחת לקדושין הנדפס מקרב ימים לא נודע למי מקדושים אשר בארץ ומתוך דבריו ניכר כי רב גובריא ופוק חזי מאן גברא רבה מסהיד עלה הרב מוהר\"ב ז\"ל בתשובה סי' הנז' ד\"ח ע\"א שכתב וז\"ל וראיתי בחידושין לרב גדול ולא ידענו מנו אבל מחידושיו ניכר דרב גובריה והיה קדמון בזמן הרשב\"א כו' ודבריו שם הם דברים מועתקים משיטה הנז' כמו שיראה הרואה שהקשה כן וז\"ל תו קשיא לן הא דאמרינן לעיל אתם גם אתם ל\"ל והא אצטריך למכתב שליחות בתרומה כי היכי דלא נילף ממעילה מה התם לא משוי שליח דאשלד\"ע אף תרומה לא משוי שליח יע\"ש מה שתי' אמנם לרבינו ז\"ל הא ל\"ק ליה דס\"ל כמ\"ש דאה\"נ דלפום מאי דמסיק לקמן דטעמ' דמעילה משום דיליף מתרומה אזלא לה כל ההיא שקלא וטרייא דלעיל דקרא אצטריך שפיר כמ\"ש והשתא ניחא מ\"ש רבינו ז\"ל שם בראש הפ' וז\"ל עושה אדם שליח להפריש תרומות שנא' גם אתם לרבות שלוחכם דקשה דלמאי אצטריך קרא להכי הא אסיקנא בגמרא דמגרושין וקדשים נפקא וכבר נרגש מזה הרב הנזכר אכן לפי מש\"כ הנה נכון ודוק ועוד אפשר לישב דס\"ל לרבינו ז\"ל דקרא דגם אתם אצטריך לומר מה אתם בני ברית ואע\"ג דליתיה בתרומה דנפשייהו סד\"א לילף חטא חטא ממעילה וכי היכי דבמעילה תנן בפ\"ז דאם שלח ביד חש\"ו אם עשו שליחו' ב\"ה מעל ואע\"ג דלאו בני שליחות נינהו ומשמע ודאי דה\"ה נכרי כדמוכח התם ה\"נ גבי תרומה הו\"א דנכרי נמי משוי שליח להכי אצטריך קרא דגם אתם ותלמודא דפריך לר\"ש ל\"ל קרא ה\"ה דהו\"מ לשנויי הכי אלא דחדא מיניה נקט ואפשר שהכריחו לזה משום דקשיא ליה קו' התוספת שהקשה בפ\"ב דגיטין ד\"ה מה אתם ב\"ב דבשמעתין משמע דלר\"ש לא אצטריך למדרש מה אתם ב\"ב ואם כן לדידי' מנ\"ל הא דקי\"ל בכל דוכתא דנכרי לאו בר שליחות לענין זכיה ורבית כו' וע\"ש אכן כפי מ\"ש ניחא דלר\"ש נמי אצטריך קרא למעוטי ב\"ב וילפינן מיניה לעלמא ולפי זה ניחא מה שהוצרך רבינו ז\"ל למעט נכרי בשליחות לענין תרומה מקרא דגם אתם אע\"ג דליתיה בתרומה דנפשיה וא\"כ לא צריך קרא להכי כדאמרינן בגמרא וכבר נתקשה בזה הרב ל\"מ ז\"ל פ\"ג מה' אישות דין י\"ז אכן כפי מ\"ש ניחא ודוק וא\"נ אפשר לומר באופן אחר דס\"ל לרבינו ז\"ל דאע\"ג דהא דאמרינן אתם ולא אריסין אתם ולא שותפין אינו אלא לכתחילה ומדרבנן וכמ\"ש מוהרי\"ק ז\"ל מ\"מ הך דרשה דדרשינן אתם ולא אפוטרופסין ס\"ל דדרשה גמורה היא ומדאורייתא וכמ\"ש הרשב\"א ז\"ל בחידושיו וז\"ל יש לפ' דדרשה גמורה היא והא דתנן אפוטרופוס כו' תורמין ומעשרין משום הפקר ב\"ד נגעו בה לתקנת יתומים כדי להאכיל והיינו דלהניח אסור כדאיתא בפ' הניזקין עכ\"ד. וכן הוא דעת התוספות בפ' השולח ד\"מ ע\"ב ד\"ה וכתיב ואף על גב דשותפין ואריסין תרומתן תרומה מדאורייתא לדעת רבינו שאני הנהו דאית להו חלק בגוייהו ואם כן משום הכי אצטריך קרא דגם אתם לרבות את השליח משום דסד\"א הואיל ומעטינהו קרא לאפוטרופסין אימא אתם ולא שלוחכם נמי קמ\"ל כנ\"ל נכון ליישב דעת רבינו ז\"ל:"
+            ],
+            [
+                "<b>הפריש </b>\n<b> תרומה במחשבתו כו'.</b> הנה רש\"י ז\"ל פ' הא\"מ דמ\"א ופ\"ק דביצה די\"ג ע\"א ובפ' כל הגט דל\"א ע\"ב פי' וז\"ל ובמחשבה נותן עינו בצד זה ואוכל בצד אחר כו' וראיתי להתוספת ז\"ל בפרק כל הגט דל\"א ע\"א ד\"ה ובמחשב' הקשה וז\"ל וא\"ת כיון דשרי כשנתן עינו בצד זה אמאי אין מגביהין תרומות ומעשרות בשבת דהא תנן במסכת שבת פ' נוטל ר\"י אומר אף מעלין את המדומע באחת ומאה ופריך בגמרא והא קא מתקן ומשני דסבר כרשב\"א דאמר נותן עינו בצד זה כו' ולהכי לא חשיב מתקן בשבת כשמעלה כיון דאפשר במחשבה והכא נמי אפשר במחשבה ויש לומר דשאני מדומע שכבר הוא מתוקן אבל תחילת תיקונו של טבל לא שרינן משום דאפשר במחשבה ואפי' דמאי אסור לתקן בשבת כו' יע\"ש וי\"ל בדבריהם דמאי קו' הא אמרינן התם בפ' היה נוטל דרשב\"א פליג עליה דר\"י וס\"ל דנותן עיניו בצד זה ואוכל בצד אחר אבל לעלותו אסור כיון דאפשר ליה למעבד עונג שבת בכה\"ג כמ\"ש רש\"י ז\"ל שם ואם כן נימא דהא דאין מגביהין תרומות ומעשרות אתיא דלא כר\"י דלית הלכתא כותיה וכמ\"ש רבינו והרע\"ב שם בפי' המשנה וכן ראיתי בשיט' כ\"י למהר\"א מוטל שהקשה כן והניחו בצ\"ע ולע\"ד נ\"ל דמשמע להו דאפילו לר\"י דס\"ל דמעלין את המדומע משום דאפשר במחשבה מודה הוא דאין מגביהין תרומות ומעשרות דאם לא כן הא דקאמר ר\"י דמעלין את המדומע לישמועינן רבותא דאפי' טבל גמור מגביהין תרומות וכ\"ש מדומע והיינו דק\"ל דא\"כ לר\"י אמאי אין מגביהין תרומות ומעשרות מהאי טעמא גופי' הואיל ואפשר במחשבה ועוד נראה דלק\"מ דע\"כ ודאי הא דאין מגביהין תרומות ומעשרות בשבת משמע דהלכתא פסיקתא היא מדפרכינן בפ' משילין דף ל\"ז אמתני' דקתני ולא מגביהין תרומות ומעשרות פשיטא תני ר\"י לא נצרכא כו' ואם איתא דלר\"י דס\"ל דמעלין את המדומע בשבת ה\"נ דמגביהין תרומות היכי פריך עליה פשיטא במידי דבפלוגתא אתמר ועוד דבפרק בכל מערבין דל\"ט אמרינן ועוד אמר ר\"י מתנה אדם על הכלכלה ביו\"ט א' לאוכלה בשני ופרש\"י ז\"ל ואומר אם היום חול תהא זו תרומה ואם היום קודש אין בדברי כלום דאין מגביהין תרומה ביו\"ט כו' הרי בהדיא דר\"י גופיה סבירא ליה דאין מגביהין תרומה בי\"ט ובעיקר דברי התוספות שתירצו דתחילת תיקונו של טבל לא שרינן משום דאפשר במחשבה נראה שיש לדקדק לכאורה מהא דגרסינן פ\"ק דביצה ד\"ט אבוה דשמואל אמר אפילו גילגל עיסה מעי\"ט אין מפריש ממנה חלתה ביו\"ט ופרכינן לימא פליגא דשמואל אדאבוה דשמואל דאמר חלת ח\"ל אוכל והולך ואח\"כ מפריש כו' ופי' רש\"י ז\"ל אלמא הפרשה שלא לצורך היא ולא הוי הפרשה והמפרישה ביום טוב אינו כמתקן כשאר הגבהת תרומה דגזור בה רבנן מפני שנראה כמתקן ע\"ש והשתא לפום ס\"ד דהך מקשן דס\"ל דכיון דאפשר להאכיל בלא הפרש' לא הוי כמתקן ואפי' בתחילת תיקונו של טבל א\"כ תיקשי למתני' דאין מגביהין תו\"מ בשבת דאמאי הא כיון דאפשר לאכול בלא הפרשה לא הוי כמתקן ואפי' בתחיל' תקונו של טבל כי היכי דשרי בחלת ח\"ל מה\"ט ועיין בהרמב\"ן במלחמותיו שם וי\"ל וברור אך קל\"ט לדעת התוספות ורש\"י דאם איתא דשרי בנותן עיניו בצד זה ואוכל בצד אחר א\"כ היכי אמרינן בריש פרק מפנין מפנין תרומה טהורה כו' אבל לא את הטבל ופריך בגמרא פשיטא כו' והשתא כפי זה אמאי אסור לטלטל את הטבל נימא מיגו דאי בעי נותן עיניו בצד זה ואוכל בצד אחר וחזי ליה השתא נמי חזי ליה כי היכי דשרינן בדמאי בטילטול מטעמא דמיגו דאי בעי מפקיר לנכסיו והוי עני וחזי ליה ועיין מ\"ש הר\"ש בפ\"ז דדמאי מ\"ד ע\"ש ובתוספות פ' הישן דכ\"ג ע\"ב ד\"ה שני לוגין וכן קשה מהא דגרסינן פ' בכל מערבין מערבין בדמאי אבל לא בטבל וא\"א דשרי ליתן עיניו בצד זה ולאכול בצד אחר אמאי אין מערבין בטבל הא חזי ליה ע\"י מחשבה ול\"ל דהתם מיירי בדלית בה שיעורא שהניח מזון שתי סעודות מצומצמות שהרי התם בדף ל' ע\"ב בעי לאוקמא דמתני' דהתם סומכוס אומר בחולין אבל לא בתרומה בדלית בה שיעורא ופריך עליה ומאי פסקא ולהא ודאי י\"ל כפי מ\"ש התוספות בד\"ה וליפרוש דאינו מועיל מה שראוי לתקנו אלא במידי דחזי לשום אדם כגון תרומה דחזי לכהנים או דמאי דחזי לעניים אבל בטבל דלא חזי לשום אדם כיון דהשתא מיהא לא חזי לשום אדם לא מהני טעמא דאי בעי נותן עיניו בצד זה אך אכתי קשה מההיא דפרכינן התם אמתניתין דסומכוס אומר בחולין ואלו בנזיר ביין לא פליג מ\"ט דאפשר דמתשיל אנזירותיה א\"ה תרומה נמי אפשר דמתשיל עליה ומשני אי מתשיל עלה הדרא לטבלא כו' והדר פריך ולפרוש עליה מיניה וביה כו' ומשני אלא סומכוס ס\"ל כרב\"ג דר' דאמר כל דבר שהוא משום שבות לא גזרו עלה בין השמשות והשתא כפי זה מאי משני הא אכתי תיקשי ליה דאי מתשיל עלה ליפרוש עליה מיניה וביה ע\"י מחשבה דאפי' בשבת שרי כ\"ש בה\"ש דהשתא בתרומה כיון דחזי לכהנים אמרינן שפיר הואיל וכן קשה מההיא דגרסינן פ' יוה\"כ ד\"פ מי שנשכו נחש כו' וגוזזין לו את הכרישין ומאכילין אותו ואין צריך לעשר דברי ר' רשב\"א אומר לא יאכל עד שיעשר והשתא אי שרי להפריש ע\"י מחשבה היכי קאמר ר' דאין צריך לעשר הא אפשר להפריש ע\"י מחשבה בהיתר ולולי דברי התוספות היינו יכולים לומר דדעת רש\"י דדוקא במדומע שכבר הוא מתוקן מקודם שרינן בשבת ליתן עינו בצד זה ולאכול בצד אחר אבל בטבל שלא ניתקן לא שרינן בשבת ליתן עינו בצד זה דהו\"ל מתקן וזהו תיקונו וניחא השתא הא דקאמר רשב\"א במדומע נותן עיניו בצד זה ואוכל בצד אחר דלפי דברי התוספות קשה דמאי קמ\"ל הא בטבל ממש נמי שרי וכ\"ש מדומע ולדעת התוספות י\"ל דרשב\"א לא אתא לאשמועינן דשרי ליתן עיניו בצד זה דהא פשיטא דאפי' בטבל נמי שרי אלא לאפלוגי אר\"י דאמר מעלין את המדומע הוא דאתא וקאמר דוקא ליתן עיניו בצד זה הוא דשרי הא להעלותו לא וזה ברור ועיין (בהרח\"ה) [בהר\"ח] שם אך מדברי התוספות שכתב אבל בתחילת תקונו של טבל לא שרינן משום דאפשר במחשבה נראה בהדי' דס\"ל דבשבת נמי שרי ליתן עיניו בצד זה אפילו בטבל גמור וכ\"כ בשיטה מקובצת פ' המביא דל\"ד ע\"ב וכיון שכן ק\"ט מההיא דפ' מפנין ובכל מערבין וצ\"ע כעת:<br><b> ודע </b> דמדברי התוספות בפ\"ק דחולין ד\"ו ד\"ה והתיר נראה דס\"ל דטבל גמור לא משתרי על ידי נותן עיניו בצד זה היפך ממ\"ש בגיטין ובבכורות שכתבו וז\"ל ואומר ר\"ת דהכא ובפ' ר\"י איירי בדמאי כו' אבל ודאי טבל חייב מ\"מ וכן משמע דמיירי הכא בדמאי מדפריך לקמן ודלמא ר\"מ נותן עיניו בצד זה ואוכל בצד אחר דלא שרי אלא בדמאי עכ\"ל יע\"ש ולפי זה צ\"ל שר\"ת מפרש מה שאמרו מה תרומה גדולה ניטלת במחשבה שלא כפי' רש\"י אלא הכי פי' תרומה גדולה ניטלת במחשבה שאם הפריש תרומה גדולה במחשבה ולא הוציא בשפתיו כלום הרי זה תרומה וכן מצאתי בחדושי הרשב\"א פ' הא\"מ דמ\"א שדחה פי' רש\"י וכתב יש מי שפי' דבמחשבה נמי פליגי רבנן וראב\"ג והכא ה\"פ ישנה במחשבה שאם נטל ולא קרא עליו שם תרומתו תרומה יע\"ש כלומר דכי פליגי רבנן עליה דראב\"ג היינו במחשבה דנותן עיניו בצד זה אבל אם נטל ולא קרא שם בשפתיו מודו רבנן דמהני וזה נראה דעת רבינו שכתב הפריש תרומה במחשבתו כו' ומדלא אשמועינן רבותא דאפי' בלא הפריש אלא נותן עיניו בצד זה משמע שדעתו לפסוק כרבנן דראב\"ג וכמו שפסק בפ\"ג מה' אלו דין יו\"ד דתרומת מעשר אינה ניטלת מאומד כרבנן וס\"ל דכי פליגי רבנן עליה דראב\"ג היינו במחשבה דנותן עיניו בצד זה אבל אם הפריש ולא הוציא בשפתיו מודו רבנן וכדעת יש מי שפי' שכתב הרשב\"א וא\"נ דס\"ל דמחשבה שאמרו היינו הפריש ולא הוציא בשפתיו אבל נותן עיניו בצד זה לא מהני לכ\"ע וס\"ל דבמחשבה לא פליגי רבנן עליה דראב\"ג כמ\"ש התוספות והרשב\"א ודברי מרן כ\"מ שכתב שדברי רבינו כפי' רש\"י והתוספות הן דברים תמוהים כי רב המרחק ביניהם כמ\"ש ושוב נדפס ס' מוהר\"י קורקוס וראיתי לו שהשוה דעת רבינו לדעת רש\"י והתוספות כדברי מרן ונדחק בלשון רבינו שמ\"ש הפריש תרומה אין הכוונה שהפריש בפועל אלא במחשבתו יע\"ש ולא ידעתי מי הזקיקו לפרש כן בדברי רבינו מאחר שמבואר הוא שדעתו כדעת ר\"ת והרשב\"א ז\"ל שכתבנו ודוק ועיין בספר קיקיון דיונה שם בחולין שהקשה לפי' רש\"י ז\"ל שם דהא דר\"מ מיירי בודאי אם כן איך פריך בגמרא ודילמא ר\"מ נותן עיניו בצד זה דלא שרי אלא בדמאי ע\"ש. ואשתמיט מיניה דברי רש\"י דפ\"ק דביצה ודפרק כל הגט שדעת רש\"י דאפי' בודאי טבל שרי נותן עיניו בצד זה ואוכל בצד אחר כנ\"ל ומהתימה על מוהר\"י מטראני ח\"א סי' כ\"ה שכתב בתוך התשובה וזה לשונו ועוד בפ\"א דחולין אהא דר\"מ אכל עלה של ירק פרכינן דילמא ר\"מ נותן עיניו בצד זה ואוכל בצד אחר ומשני תא חזי מאן גברא רבא מסהיד עליה ולא תימא עלה של ירק שאכל ר\"מ דמאי היה ולהכי סגי ליה בהכי דאם כן טפי הו\"ל לשנויי ודאי היה ולא סגי ליה בהכי עכ\"ל ואתמהא איך לא זכר שם דברי התוס' שם באותה סוגיא שכתבו משם ר\"ת דעלה שאכל ר\"מ דמאי היה ומשום הכי סגי ליה בנותן עיניו בצד זה והן אמת שמדברי התוס' שכתבו בגיטין ובבכורות נראה שחולקים על זה וכמ\"ש מ\"מ לא היה לו לומר כן בפשיטות ודע דבהא דפריך בגמ' מה לתרומה שכן ישנה במחשבה ראיתי להרב עצמות יוסף שהקשה וז\"ל וק' דא\"כ לישתוק קרא דונחשב לכם דכתיב גבי תרומה לאשמועינן שישנו במחשבה וגם קרא דכל נדיב לב עולות דכתיב גבי קרבנות דשמעינן מיניה דקדשים איתנהו במחשבה ומדאצטריך קרא בגירושין ולא נפ\"ל מתרוייהו שמעינן דקדשים איתנהו במחשבה ולהכי אצטריך קרא בגרושין דלא מצי למילף מתרוייהו כו' ע\"ש מה שתי' והנראה ודאי שעיקר קושיתו הוא לשנויא דמשני בפ\"ג דשבועות דכ\"ו דחולין מקדשים לא גמרינן דאלו לשנויא קמא דמשני משום דהוי תרומה וקדשים שני כתובים הבאים כאחד ואין מלמדים הא ודאי לק\"מ דאצטריכו קראי כי היכי דלהוי ב' כתובים הבאים כא' ולא נילף מינה לעלמא ואין לומר וליישב דאי לא הוה כתיב קרא דונחשב הו\"א דלעולם דתרומה לא מהני מחשבה ואצטריך קרא בגרושין ולא נפ\"ל מתרוייהו כי היכי דלהוו גרושין וחד מהנך שני כתובים הבאים כאחד ואין מלמדין ולא נילף מינה דין שליחות בעלמא דהא אכתי תקשי למאן דאמר מלמדין למאי אצטריך קרא דונחשב דהכא ליכא אלא ב' כתובים דתרומה וקדשים מצרך צריכי ואף לזאת הי' אפשר לומר דאי לא כתיב קרא דונחשב הו\"א דלעולם גבי תרומה לא מהני מחשבה ומאי דאצטריך קרא בגירושין ולא נפ\"ל מתרויי' הוא משום דאי לא הוה כתיב בגירושין לא הוה שדינן קרא דאתם בתרומה אלא לרבות את השליח ולא הוה ממעטינן מיניה מה אתם בני ברית אף שלוחכם ב\"ב להכי כתיב קרא בגירושין כי היכי דנילף תרומה מתרוייהו דהשתא ע\"כ אייתר לן קרא דאתם לומר מה אתם ב\"ב ולעולם דמחשבה לא מהני ומש\"ה אצטריך קרא דונחשב ומהתימה על הרב הנזכר דלקמן בדף שאח\"ז בד\"ה ונילף ממעילה תי' כן על מה שהקשה שם ע\"ע וא\"כ מאי ק\"ל הכא האמנם נראה קו' הרב ז\"ל אכתי קיימא באנפין לר\"ש דאמרי' בגמ' דלא אצטריך קרא דאתם למעוטי בני ברית משום דמסברא ידעינן ליה דליתנהו בתרומה דנפשייהו ואפשר שלזה כוון הרב ז\"ל אלא שקצר במקום שאמרו להאריך ואף גם זאת אפשר ליישב דר\"ש ס\"ל כמ\"ד ב' כתובים הבאים כאחד אין מלמדין דהשתא אי לא כתיב קרא דונחשב הו\"א דאצטריך קרא דגירושין כי היכי דלהוו גירושין ותרומה ב' כתובים הבאים כאחד ולא נילף מיניה לעלמא דין שליחות ולעולם דתרומה לא מהני מחשבה וכמ\"ש כנ\"ל ודוק:<br><b> אפריון שלמה</b>\n<b> מה </b> שהוכיח מפרש\"י דס\"ל דאף אם אכל טבל מהני להפריש אחר כך לתקן מה שאכל למפרע וכן הביא בשם התוי\"ט שהוכיח כן מדעת הרמב\"ם אך הוכיח מפרש\"י גיטין ל\"א ד\"ה הי' חושש וכו' ואם לא אכלן וכו' דמשמע אם אכלן לא מהני הפרשה עיי\"ש. ולכאורה נלפענ\"ד דא\"ש לפמ\"ש בחידושי שבירושלמי משמע שמדאורייתא בעינן מוקף ולפ\"ז אף בדעבד לא מהני בלי מוקף ולפ\"ז י\"ל דזה תלוי בזה דהרמב\"ם לשטתו דס\"ל דלא בעינן בדעבד מוקף לכך מהני למפרע הפרשה על מה שכבר אכל אבל רש\"י ס\"ל כהירושלמי דמהני מוקף מן התורה ולכך בפרק כל הגט מיירי רש\"י מטבל הטבול לתרומה גדולה שבזה בעינן בדיעבד מוקף לכך לא מהני הפרשה אחר אכילה אבל בברייתא דהבודק את החביות מפרש רש\"י דמיירי בטבל הטבול לתרומת מעשר דבזה ודאי לא בעינן מוקף רק מדרבנן לכן מהני הפרשה אף למה שכבר שתה ובזה מיושב כל הקו' שהקשה השעה\"מ דאיך משכחת לה להלקות על טבל הרי הוי התראת ספק שמא יפריש אח\"כ וכן נמי ביומא דאמרינן שם דמאכילין אותו תרומה עיי\"ש דהתם הכל מיירי בטבל הטבול לתרומה גדולה ובזה לא מהני הפרשה לאחר אכילה:<br><b> מעשה חושב</b>\n<b> (שע) </b> וי\"ל דשאני מדומע שכבר הוא מתוקן ואפילו דמאי אסור לתקן בשבת כו'. תמהני דלפי מה דמבואר ממה שכתבו דתחלת תיקונו של טבל לא שרינן כו'. מכלל דבמחשבה עצמה באמת שרינן בשבת אפילו לכתחלה. וא\"כ מה יענו נגד תלמוד ערוך ביומא דף פ\"ג רע\"ב. כהא דאמר רבה. באפשר בחולין כ\"ע לא פליגי דמאכילין אותו חולין וע\"ז פריך שם הש\"ס פשיטא. ומשני לא צריכא אלא בשבת. ופריך שם שבת נמי פשיטא. טלטול דרבנן בעלמא הוא כו' וע\"ש: והשתא אי ס\"ד דבמחשבה שרינן לכתחילה ליתן עינו בצד זה ולאכול בצד אחר אפילו בשבת. א\"כ הא אפילו טלטול אין כאן. ולפ\"ז הרי הדרא הקושיא לדוכתא פשיטא. דהא עציץ שאינו נקוב עכ\"פ מדרבנן אסור. אבל לתקן טבל במחשבה. הרי אפילו לכתחילה מותר. וצ\"ע:<br><b> (שעא) </b> והשתא אי שרי להפריש ע\"י מחשבה היכי קאמר רבי דאין צריך לעשר. הא אפשר להפריש ע\"י מחשבה בהיתר כו'. עיין מה שכתבתי לעיל ע\"א על הגליון. ולכאורה קושיית הגאון המחבר ז\"ל מההיא דפ' יוה\"כ צריך ביאור. דהא קשה דאפילו אי נימא דלא שרינן להפריש ע\"י מחשבה בשבת היינו מטעמא דמתקן אבל בחולה דמותר לו לאכול אפילו בלא הפרשה. א\"כ הרי ההפרשה תו אינה תיקון. וא\"כ סוף סוף קשה אמאי קאמר רבי דאין צריך לעשר הא אפשר להפריש בהיתר כיון דלאו מתקן הוא. וצ\"ע:"
+            ]
+        ],
+        [
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>הבודק </b>\n<b> את החבית כו'.</b> כתב מרן הכ\"מ וז\"ל מ\"מ יש לתמוה דהא בסוף קידושין רמי הך ברייתא אברייתא דמקוה ומשני מאן תנא חבית ר\"ש כו' למה פסק רבי' כר\"ש במקום דרבנן ואפשר דכיון דבפרק המוכר פירות איפליגו בההיא ברייתא ש\"מ דהלכתא היא ע\"ש ואין תי' זה נכון דאיכא למימר דמאי דשקלו וטרו אליביה משום דנ\"מ לרבנן לענין אי ריחיה חלא וטעמיה חמרא חמרא ובר מן דין ק\"ט דאמאי פסק במקוה כרבנן דר\"ש דהו\"ל תרתי דסתרין וכבר הוקשה לו כן להריטב\"א ז\"ל שם בקידושין והונחו בצ\"ע:<br><b> וראיתי </b> להרב מש\"ל ז\"ל פ\"י מה' מקואות הלכה ז' דמ\"ה ע\"ד שהאריך הרבה ליישב דברי רבינו ותוכן דבריו דרבינו ז\"ל פסק כלישנא בתרא דאמרי' בריש נדה דטעמא דר\"ש משום דגמר סוף טו' מתחילת טומא' ורבנן לא גמרי סוף טומא' מתחילת טומאה וס\"ל לרבי' כתי' הרשב\"א ז\"ל שם דללישנא קמא רבנן נמי ילפי סוף טומא' מתחילת טומא' וה\"ט דס\"ל דבר\"ה טמא משום דאיכא תרתי לרעותא וללישנא בתרא דרבנן לא ילפי סוף טו' מתחילת טומא' ואפי' בחדא לריעותא נמי בסוף טומא' טמא טומא' ודאית וא\"כ להך לישנא מתני' דחבית אתיא ככ\"ע דלהך לישנא מודים חכמים לר\"ש דלא חשיב ריעותא הא דהרי חסר לפנינו אלא דגבי טומא' ס\"ל לחכמים דלא גמרינן סוף טומאה מתחילת טומאה ועשו סוף טומא' בר\"ה כתחילת טומא' ברה\"י כו' יע\"ש ולפי דבריו ז\"ל יש ליישב מה שהקשה הרב מחנה אפרים ה' אישות סי' ג' ובחי' על הרמב\"ם פ\"ג מה' הנזכר סוגיא דפרק כל הגט גבי המניח פירות להיות מפריש כו' דקאמרי' בגמ' חלוקין עליו על ר\"א דתניא מקוה שנמדד כו' הרי כל הטהרות שנעשו על גביו טמאות למפרע ור\"א קאמר מעת לעת ופריך פשיטא ומשני מ\"ד מאי למפרע מעת לעת ע\"כ משמע דאי הוה מפרש מעת לעת לא היו חלוקים והא ר\"א קאמר חושש מס' ובההיא דמקוה קאמר ודאי יע\"ש אכן כפי דברי הרב מש\"ל יש ליישב דסוגיא דשמעתין אתיא כלישנא קמא דריש נדה וסוגיא דכל הגט אתיא כלישנא בתרא ודוק האמנם קשה לי טובא לפי דבריו ז\"ל שהרי רבי' ז\"ל שם פסק וז\"ל ב' מקואות אחד כשר ואחד פסול וטבל באחד מהם מטומאה חמורה ועשה בהן טהרות הרי אלו תלויות ע\"כ והיא תוספתא דמקואות פ\"ב והביאה הרב ז\"ל שם בריש הלכה ז' וכתב הרב ז\"ל עצמו שם וז\"ל טהרותיו תלויות ואע\"ג דא' בריש נדה דמקוה שנמדד ונמצא חסר דכל טהרות כו' טמאות ודאי כו' י\"ל דשאני התם דאיכא רעותא קמן דהרי חסר לפנינו ומש\"ה הוי טמא ודאי אבל גבי ב' מקואות דליכא ה\"ט טהרותיו תלויות ע\"כ ואם כן כיון שרבינו ז\"ל פסק כהך תוספתא ע\"כ לומר דס\"ל לרבינו דריעותא דהרי חסר לפנינו חשיב ריעותא וחשיב כודאי ואי טעמא דרבנן משום דסוף טומא' לא ילפינן מתחילת טומא' גזירת הכתוב היא מה\"ט בב' מקואות נמי היל\"ל דכל טהרות שנעשו על גביו טמאות ודאי דומיא דמקוה שנמדד ונמצא חסר שהרי הכא נמי סוף טומא' הוא כמ\"ש גם מ\"ש הרב הנזכר אתוספתא הלזו וז\"ל ומיהו קשה אמאי לא ביאר לנו רבינו דין זה אלא שסתם הדברים ולא זכיתי להבין דבריו שהרי כתבו רבינו בהדיא דטהרותיו תלויות כמ\"ש ועיין במ\"ש הרב הנזכר דמ\"ה ע\"א וז\"ל ויש לתמוה על התוס' דקתני טהרותיו תלויות ולא ידעתי אמאי ל\"ק ליה לרבינו ז\"ל גופיה שכתב כתוספתא הלזו ומדבריו שכתב וכן מקוה שנמדד כו' משמע דטמא ודאי ודבריו סתרי אהדדי ועכ\"ל דוכן מקוה שנמדד שכתב רבינו לאו דוקא והא כדאיתיה והא כדאיתיה ודוק ומ\"מ תי' הרב ז\"ל אזלה לה מנגד כמ\"ש ולע\"ד נ\"ל ליישב על נכון דס\"ל לרבינו ז\"ל דהא דרמינן חבית אמקוה ומוקמינן לה כר\"ש היינו דוקא אליבא דריב\"ל וא\"כ משום דהמקשה דהכא ודריש נדה ס\"ל כותיה דכל שלשה ימים האחרונים ודאי חומץ מכאן ולהלן ספק משום דס\"ל דריחיה חלא וטעמיה חמרא חלא והילכך פריך שפיר דכיון דגבי מקוה משום דאיכא תרתי לריעותא חשיב כודאי ה\"נ גבי חבית ואי משום דגבי מקוה חסר ואתאי ואיתרע לה לחזקה מקמי הכי טובא ולא ידעינן הילכך ריע טפי כמ\"ש רש\"י אם כן ה\"נ החמיץ ואתא שהרי איתרע לה לחזקה ודאי זה שלשה ימים דכיון דעכשיו חומץ גמור ודאי אין פחות מג' ימים שהתחיל להחמיץ והוי חומץ משא\"כ לר\"י דס\"ל דג' ימים הראשונים ודאי יין מכאן ואילך ספק ואפילו כל שלשה ימים האחרונים דאיכא למימר זה ג' ימים האחרונים שהתחיל להחמיץ והוי טעמיה חמרא עד עכשיו שנגמר חמוצו כמ\"ש רשב\"ם בפ' המוכר דצ\"ו אם כן לא תקשי לן מידי ממקוה דהתם שאני דודאי חסר ואתאי דדרכו של מקוה לחסר מעט מעט וא\"כ כיון דאיתרע לה לחזקה בודאי מקמי הכי מש\"ה מטמאינן למפרע משא\"כ גבי חבית דאיכא למימר דשמא בג' ימים האחרונים התחיל להחמיץ ועכשיו נגמר חימוצו ואף ע\"ג דאיכא למימר דזה ימים רבים החמיץ ואתא מ\"מ כיון דאיכא למתלי נמי דשמא השתא הוא דנגמר חימוצו מידי ספק לא נפקא משא\"כ במקוה דליכא למימר דהשתא הוא דחסר שהרי אין דרכו לחסר אלא טיפה אחר טיפה ומכיון שחסר הרבה בודאי שזה ימים רבים חסר ואתאי והא דאמרינן פ\"ק דנדה התם איכא למימר חסר ואתאי הכא מי איכא למימר חזאי ואתא ומאי קושיא דלמא הגס הגס חזיתיה דאלמא משמע דאע\"ג דליכא למימר דבודאי הגס הגס חזיתיה היה מטמאינן למפרע אי לאו משום טעמא דליכא תרתי לריעותא י\"ל דודאי הא דפריך התם ודילמא הגס הגס חזיתיה לאו להלל קא פריך דאמאי תולין מעת לעת נימא הגס הגס חזיתיה דודאי משום דילמא הגס כו' לא מטמאינן ליה בודאי אלא לשמאי קא פריך דדילמא הגס חזיתיה וכ\"כ הרשב\"א ז\"ל שם בשיטה כ\"י יע\"ש ובהכי מדוקדקין דברי רש\"י ז\"ל שכתב בשמעתין ד\"ה מ\"ש ממקוה וז\"ל דמחזקינן ליה כו' ומ\"ש גבי חבית דקתני מכאן ולהלן ספק ולא אמרינן דמשעתא דסליק ידיו מלבודקו החמיץ ע\"כ ובודאי דמ\"ש רש\"י ולא אמרינן דמשעתא דסליק כו' ע\"כ אליבא דריב\"ל הוא דקאמר דלר\"י הא אמרינן דשלשה ימים הראשונים ודאי יין וכיון שכן יש לדקדק דמי הכריחו לרש\"י ז\"ל לפ' מאי דפריך מ\"ש מקוה כו' אליבא דריב\"ל גרידא ולא נימא דאתרוייהו פריך ואמאי קתני מכאן ולהלן ספק למר כדאית ליה ולא נימא הרי החמיץ לפנינו אכן כפי מ\"ש הנה נכון אלא שמדברי רש\"י בפ\"ק דנדה לא משמע קצת הכי ודוק ועיין בהפר\"ח ז\"ל בחי' לגיטין שכתב דה\"ט דחבית שפסק רבינו משום דקי\"ל כר\"י דכל שלש ימים הראשונים ודאי יין והילכך כיון דלאחר הבדיקה ע\"כ יין הוא ולא מצינן למימר דמשעת בדיקה החמיץ הו\"ל ספק יע\"ש ומלבד שאין תי' זה מבואר אכתי קשה בתורם של יין ונמצאו של חומץ אמאי אמרינן דאם ספק תרומה ויחזור ויתרום ואמאי לא נימא הרי חומץ לפנינו ומשעה שתרם חומץ הוה דהכא לא בדק כלל ולכן נראה לי עיקר מ\"ש ודוק כתב מרן כ\"מ פ\"י מה' מעשר דין ד' ומ\"ש רבינו ואינו מעשר ודאי פשוט הוא כו' והר\"ב מש\"ל ז\"ל שם תמה עליה דמאי דפשיטא ליה למרן צריכא רבה מההיא דאמרינן בשמעתין ובריש נדה ורמי חבית אמקוה ואמרינן מאן תנא חבית ר\"ש אלמא דרבנן כל היכא דאיכא תרתי לריעותא הוי ודאי טבל וכבר תמה עליו מרן לעיל כו' ופשיטא דאין הפרש בין החמיץ לאבדו אלא דרבינו ז\"ל כתב כאן דאינו מעשר ודאי משום דאזיל לשיטתיה שפסק בחבית אך מ\"ש מרן פשוט הוא תימה בעיני ע\"כ ולע\"ד נראה דמה דפשיטא ליה להרב ז\"ל דאין הפרש בין החמיץ לאבדו לדידי צריכא רבה דאיכא למימר דדוקא גבי חבית והחמיץ סבירא להו לרבנן דכל דאיכא תרתי לריעותא חשיב כודאי משום דאיכא טעמא דהחמיץ ואתא כדאמרינן בריש נדה וכמו שנראה מדברי התוספות שם ד\"ה תרתי לריעותא אבל גבי מצאן שאבדו דליכא למימר אבד ואתא אע\"ג דאיכא תרתי לריעותא ספק הוי והכריחו למרן לומר כן מכח מה שהקשה הרב בעל מחנה אפרים ז\"ל וכתבנו דבריו לעיל דהיכי קאמר מ\"ד מאי למפרע מעת לעת כו' דמשמע דאי הוה מפרשינן הכי לא היו חלוקי' והא ר\"א קאמר חושש מספק ובההיא דמקוה קאמר ודאי וכמ\"ש דבריו לעיל אכן כפי האמור ניחא ודוק ודע שרש\"י שם ד\"ה היה בודק את החבית כתב וז\"ל כשבא לשתות כו' ובתוספות רי\"ד הקשו דאמאי קתני ברייתא מכאן ואילך ספק ויחזור ויתרום והא כיון דשתה מאי נ\"מ להפריש תרומה הרי שתה טבל למפרע ופי' הם ז\"ל דמיירי בבא למכור יע\"ש ומהיותר תימה שדברי רש\"י ז\"ל סותרים למ\"ש פרק כל הגט דף ל\"א וז\"ל ה\"ז חושש לאותן טבלים שתקן בהבטחתן ואם לא אכלן צריך להפריש מהן הרי מבואר דאם אכלן א\"צ להפריש והיה נראה שיש סיוע לזה למ\"ש הרב תי\"ט שם שמדברי רבינו נראה שאף אם אכלן צריך להפריש ושי\"ל שאף רש\"י ז\"ל לא כ\"כ אלא לר\"א ן' שמוע שאינו חושש אלא מעת לעת אם כן יש לנו לחלק בהכי כיון דחזינא דחששא רחוקה היא מקילין בה אבל רבינו כ\"כ לפי מה שפסק דלא כר\"א ן' שמוע וחייב למפרע על כל מה שתקן ואם כן חששה מעלייתא היא יע\"ש ואם כן ניחא שפיר דהכא גבי בודק את החבית כיון דס\"ל לברייתא דחוששין למפרע על כל מה שתקן דס\"ל דחששא מעלייתא היא מש\"ה כתב דיחזור ויתרום ודוק ומ\"מ אכתי יש לומר דמ\"ש רש\"י ז\"ל בפ' כל הגט הו\"א אפילו למאי דקי\"ל דלא כר\"א בן שמוע ולא תקשי ברייתא דהכא דקתני מכאן ואילך ספק ויחזור ויתרום דאיכא למימר דברייתא מיירי בשתרם ב' לוגין מחבית זה שהזמינו לכך על מאה לוגין מחבית אחרת והיה שותה ובא ואחר כך כשמצאו חומץ נשתייר מן המאה לוגין יין בעין אהא קתני בברייתא דיחזור ויתרום על מה שנשתייר אמנם ודאי דממה ששתה כבר אינו צריך להפריש ודוק האמנם תמיה מילתא טובא לדעת רבי' כפי מה שהבין הרב תי\"ט דאם כן היכי משכחת לה מלקות באוכל טבל למאן דס\"ל התראת ספק לא שמה התראה דהא אוכל טבל התראת ספק היא דשמא יתקן אח\"כ על מה שאכל ועוד ראיתי בספר בני דוד הלכות תרומות פ\"ה שהקשה מההיא דפ' יה\"כ דפליגי תנאי בטבל ותרומה דת\"ק ס\"ל דמאכילין אותו טבל ובן תימא ס\"ל דמאכילין אותו תרומה משום דטבל חמיר ואמאי אין מאכילין אותו טבל כיון דאיתה בתקנתא שיפרוש תרומה אח\"כ על מה שאכל יע\"ש ולדעת רבינו יש ליישב דס\"ל דמ\"ש בגמ' כי פליגי בדלא אפשר לתקנו מיירי בטבל שהלכו בעליו למ\"ה דאין בידו לתקנו אח\"כ ועיין בהרב פרשת דרכים דמ\"ב ע\"ג ע\"ש ודוק ועיין בפ\"ו מה' מעשר דין ז' שכתב רבינו וז\"ל המוכר פירות לחברו וזכר שהם של טבל כו' אם ידע שאין קיימי' שכבר אבדו או נאכלו אין צריך לעשר ולפי מה שהבין הרב תי\"ט שלדעת רבינו יש תקון לטבל הנאכל ואפילו אם אכלן צריך להפריש קשה טובא דאם נאכלת אמאי אין צריך לעשר ודוק ובפשטא דשמעתתא דאמרינן ורמינן חבית כו' אמקוה יעיין שם דהכא ודאי ומ\"ש דהכא ספק יש לדקדק טובא דאדקשיא ליה מתניתין דמקוה אברייתא דחבית אמאי ל\"ק ליה מתניתין דמקוה אמתניתין דחבית דתנן פ\"ג דתרומות התורם חבית של יין ונמצא של חומץ אם ידוע שהיתה של חומץ אם עד שלא תרמה אינה תרומה כו' אם ספק תרומה ויחזור יתרום והו\"ל לשנויי דמתני' ר\"ש היא ולא רבנן והר\"ש שם כתב דה\"ה דהו\"מ להקשות מהך כו' יע\"ש והוא תימא דאדרבא ממתניתין הו\"ל לאקשויי וכבר נתקשה בזה הרפ\"ח בחידושיו למס' גיטין ד\"פ יע\"ש שהניחו בצ\"ע:<br><b> ולע\"ד </b> נראה ליישב דאי ממתני' לא הוה ק\"ל דלר\"י דס\"ל דכל ג' ימים הראשונים ודאי יין איכא למימר דמתניתין ה\"ק אם ידוע שהיתה של חומץ עד שלא תרמה שאח\"כ נודע לו שמקודם שתרמה טעם ממנה והיה חומץ ובשעה שתרם לא זכר ממה שטעם אותה ואם עד שתרמה החמיצה כגון שאחר שתרם תיכף ומיד טעם אותה והיה יין ואם ספק תרומה כו' כגון שבדק את החבית ומצאה יין ואחר ימים עשאה תרומה ואינו יודע אם בתוך שלשה ימים לבדיקה תרמה דאז הוי ודאי יין או לאחר שלשה ימים תרם אותה דאז הוי ודאי חומץ משום הכי קאמר דהוי תרומה ויחזור ויתרום דשמא בתוך ג' ימים לבדיקה תרמה אבל בתרם לאחר ג' ימים ה\"נ דאמרינן הרי חומץ לפניך והוי ודאי טבל ואם כן כיון דלר\"י לא מצי למפרך מהך מתניתין משום הכי לא פריך אלא מברייתא כי היכי דתקשי אליבא דכ\"ע וא\"נ דאפילו לריב\"ל דס\"ל דג' ימים האחרונים ודאי חומץ ומכאן ואילך ספק איכא למימר דמתניתין דקתני ואם ספק כו' מיירי כגון דמספ\"ל לתורם ואינו זוכר אי כשתרמה בדקה מקודם תיכף ומיד והיה יין או לא בדקה כלל ומשום הכי הוי תרומה דשמא בדקה קודם שתרמה סמוך לתרומתה תיכף ומיד כנ\"ל נכון ובמאי דמשני התם בגמ' שאני התם דהעמד טמא על חזקתו ראיתי להריטב\"א שם שהקשה וז\"ל וק\"ל אמאי אזלינן בתר חזקת טמא ניזל בתר חזקת טהרות שנגע בהם שהיו בחזקת טהרה ולא נטמאו מספק ואיכא למימר דכיון דודאי נגע בהם אין להם שום חזקה וכדאמרינן בשליא כו' יע\"ש האמנם מדברי התוספות פ\"ג דערובין דל\"ו ד\"ה במקוה שלא נמדד נראה שחולקין על זה שהקשה וז\"ל וא\"ת והא ר\"י מטמא אפילו טהרות אם נגע דלענין דאמרינן זיל טבול אפילו ר\"מ מודה כדאמרינן גבי ספק טומאה בר\"ה ואם כן אדרבא נימא העמד טהרות אחזקתייהו וי\"ל כו' ופליגי אגברא אי בעי טבילה וכן איתא במס' מקואות כו' הנה מבואר דס\"ל דחזקה דאוקמי טהרות אחזקתייהו חזקה גמורה היא ומשום הכי ק\"ל שפיר דאכתי ספק הוי ובדרבנן ספק טהור ותמיהא לי טובא דאם כן מה יענו ארישא דמתניתין דקתני מקוה שנמדד ונמצא חסר כו' בר\"ה טמא והיינו טעמא דאיכא תרתי לריעותא העמד טמא על חזקתיה והרי חסר לפניך חשיב כודאי ואמאי לא נימא דאכתי ספק הוי כיון דאיכא חזקה דטהרות ובר\"ה אמאי טמא וליכא למימר דרישא נמי מיירי לענין דאמרינן ליה זיל טבול דהא כל טהרות שנעשו ע\"ג קתני ותו דאם כן היכי פליג ר\"ש בברייתא ואמר דבר\"ה ספק טהור הא לכ\"ע ס' טומא' בר\"ה אמרינן ליה זיל טבול וליכא למימר נמי דכיון דאיכא טעמא דהעמד טמא על חזקתיה והרי חסר לפנינו חזקה דטהרה לא חשיבא וחשיב כודאי דא\"כ ה\"נ נימא במכ\"ש במקוה שלא נמדד ונמצא חסר דכיון דאיכא תרתי לריעותא והיה נראה ליישב דהתוס' ז\"ל ס\"ל דכי קתני מתני' ספק טבל במ' סאה ספק לא טבל שלא כפרש\"י ז\"ל שפי' שם בפ' בכל מערבין דל\"ה ע\"ג ד\"ה אפילו טבל וז\"ל כגון ספק טבל במ' סאה שהיה מקוה לפנינו ונמצא חסר ואין אנו יודעים אם בשעת טבילה היה בו מ' סאה כו' דאי בנמצא חסר מיירי מתני' אם כן כי פריך אדרבא העמד מקוה אחזקתו דפריך אס' טבל במ' סאה כמ\"ש התוספות ד\"ה ספק לא טבל יע\"ש אמאי לא משני הרי חסר לפנינו וכמו שהקשה התוספות בד\"ה שם אדרבא כו' ומה שתי' אלא דלא מיירי הכא במקוה שנמדד ונמצא חסר הם דברים סתומים דכיון דע\"כ מתני' דקתני ספק טבל במ' סאה מיירי בנמצא חסר כמ\"ש רש\"י אם כן ל\"ל לתלמודא לשנויי דמתני' מיירי במקוה שלא נמדד ובפשיטות הו\"ל לשנויי דהתם שאני שהרי חסר לפנינו ולעולם דאפילו בנמדד אלא כונתם ז\"ל דס\"ל לתלמודא דמתניתין דקתני ספק טבל במ' סאה לא מיירי בנמצא חסר דאם כן היינו סיפא דקתני מקוה שנמדד ונמצא חסר ומכ\"ש בשלא נמדד אלא ספק טבל במ' סאה דקתני מתניתין מיירי בשלא היינו יודעים מעיקרא אם היה בו מ' סאה וגם עתה אין אנו יכולים לברר הדבר וכגון שאחר שטבל נתמלא גשמים בהא הוא דקתני מתני' ספק טמא והיינו כוונתם ז\"ל שכתבו דלא מיירי הכא במקוה שנמדד ונמצא חסר כלומר דע\"כ מתניתין מיירי בשלא נמדד ונמצא חסר דאל\"כ היינו סיפא ודוק ומעתה איכא למימר שפיר דע\"כ לא כתבו התוספות דחזקה דטהרות חשיבא חזקה אלא דוקא בשלא נמצא חסר דליכא ריעותא דהרי חסר לפנינו אבל בנמצא חסר כיון דאיכא תרתי לריעותא חשיב כודאי וחזקה דטהרות לא חשיבא חזקה כלל ומן האמור בזה צ\"ל דכי קתני מתניתין מקוה שנמדד ונמצא חסר כל טהרות כו' בין ברה\"י בין בר\"ה ספק טהור לא קאי אלא אחלוקה דמקוה שנמדד ונמצא חסר אבל בחלוקה דספק טבל בר\"ה טהור דלא חשיבא כודאי דאע\"ג דליכא חזקה דהעמד טמא על חזקתו הא איכא חזקה דטהרות:<br><b> האמנם </b> מדברי רבינו ז\"ל אין נראה כן ממ\"ש בפרק עשירי מהלכות מקואות הלכה ו' וכן מקוה שנמדד כו' ונראה שדברי רבינו ז\"ל מוכרחים דאי ס' טמא דקתני מתניתין ברישא מיירי ברה\"י מאי אשמועינן מתניתין הא פשיטא דספק טומאה ברה\"י ספק טמא אפי' בספק נגע דאיכא חזקה דהעמד טהור על חזקתו כ\"ש וק\"ו בודאי טמא דאיכא חזקה דהעמד טמא על חזקתו ובר מן דין קשה דמה יענו התוספות ז\"ל לההיא דשלוחא בבית ודנדה שהקשה הריטב\"א ז\"ל וצ\"ע והר\"ש ז\"ל כתב בפ\"ב דמקואות מ\"ג דהא דר\"י מטמא היינו דצריך לטבול שניה ומודה דאם עשה טהרות טהורה כדאמ' נמי לעיל דלטמא טהור יע\"ש הנה מבואר דס\"ל כדברי התוספות ז\"ל דהא דר\"י מטמא היינו דוקא לענין דאמרינן ליה זיל טבול משום דלגבי דידיה איכא חזקה דהעמד טמא על חזקתו אבל גבי טהרות כיון דאיכא חזקה דהעמד טהרות על חזקתן הו\"ל ספק שקול וס' דרבנן לקולא והרב מש\"ל ז\"ל שם תמה על דבריו וז\"ל ודברים אלו תמוהים הם בעיני דאיך יתכן שהאדם יהיה טמא וטהרות יהיו טהורות כו' ונדחק עצמו ליישב דאפשר דמדמה לה לספק טומאה בר\"ה דאית ליה לר\"מ ולר\"י דטהרות שנעשו הם טהורות מפני שאין להם תקנה ומיהו גברי הם טמאים שאפשר להם בטבילה והזאה כו' יע\"ש ולא ידעתי איך אשתמיט מיניה דברי התוספות דמבואר הוא שדברי הר\"ש הן הן דברי התוס' וה\"ט משום דאיכא חזקה דטהרות והו\"ל ספק שקול ודוק אלא שמדברי הר\"ש ז\"ל במ\"א גבי ספק טבל במ' סאה כו' שכתב כפרש\"י דמיירי בנמצא חסר ואם כן לפי פי' ז\"ל דהכא הדרא קו' דלעיל לדוכתא וצ\"ע ומה שהקשה עוד דע\"כ לא אמרינן לר\"י דלטמא טהור אלא בספק נגע בו וכן הקשה הרב בעל אליהו רבה והחזיק עוד לומר דמדקא' ר\"י כל דבר שהוא בחזקת טומאה כו' ועוד דדומיא דס' ליטמא דקתני מתני' במיירי בספק מגע ה\"נ ליטמא דקתני מתניתין יע\"ש הנה מדברי התוס' ז\"ל שכתבנו לק\"מ דמבואר מדבריהם שהתוס' ז\"ל לא גרסי במתני' כגירסת רבינו ז\"ל דגריס כל דבר שהוא בחזקת טומאה כו' אבל ס' לטמא וליטמא טהור אלא הכי גרסי ר\"י מטמא שספקו ליטמא טמא לטמא לאחרים טהור וכמ\"ש בס\"ד וכן איתא כו' ולפי גירסא זו ע\"כ פי' דמתניתין הכי הוא שס' ליטמא טמא כלומר דדוקא ליטמא את האדם שיהיה טעון טבילה הוא מ\"ש ר\"י טמא אבל לטמא אחרים דהיינו הטהרות שנגע טהור אבל ליכא לפרושי דספק דליטמא טמא דקאמר ר\"י מיירי בספק אוכל אוכלין טמאין דהא פשיטא ודאי דהוא טהור שהרי ליכא טעמא דהעמד טמא על חזקתו וא\"כ ע\"כ ספק ליטמא דקאמר קאי אספק טבל במ' סאה האמור במתניתין אהא קאמר ר\"י דטמא תנא והדר מפרש דמאי דקמטמא ר\"י היינו דוקא בספק ליטמא את האדם כדי שיהא טעון טבילה אבל ליטמא את הטהרות טהורות והיינו ממש דברי הר\"ש כנ\"ל: כתב הרב מחנה אפרים ז\"ל הלכות אישות סי' ג' ד\"ז וז\"ל וצריך להבין בפרק בכל מערבין גבי מתניתין דתרומה ונטמאת אם ס' ר\"מ אומר ה\"ז חמור גמל ור\"י אומר ה\"ז עירוב פריך בגמ' ממתני' דטמא שירד לטבול ספק טבל ספק לא טבל ר\"י מטמא ומשני אמר רבא ה\"ט דר\"י התם העמד טמא על חזקתו ואימור לא טבל אדרבא העמד מקוה על חזקתה ואימור לא חסר בשלא נמדד ופרש\"י העמד טמא על חזקתו כו' חזקה לחומרא איכא לקולא ליכא אבל מתני' איכא חזקה לקולא ולחומרא העמד אדם על חזקת עירוב בביתו ואימור לא ערב העמד תרומה אחזקתה ועירב ובדרבנן אזלינן לקולא עכ\"ד וק\"ל דהא איכא שם תרתי לריעותא חדא דהעמד אדם בחזקת שלא עירב וכי תימא הא איכא תרומה דהעמד תרומה אחזקתה בחזקת שהיתה טהורה הרי טמאה לפניך וכל דאיכא תרתי לריעותא אפי' בר\"ה טמא דחשיב ודאי כו' ונ\"ל לתרץ דע\"כ לא אמרינן הכי אלא במקוה משום דאיכא למימר חסר ואתאי כו' יע\"ש וק\"ל דאכתי מה יענה לר\"מ דקאמר בטומא' קלה ספק טהור אחלוקת דספק טבל במ' סאה ונמצא חסר כמ\"ש רש\"י ז\"ל ואמאי כיון דאיכא תרתי לריעותא וחשיב כודאי אלא ע\"כ לו' דדוקא בטומאה דאורייתא חשיב כודאי אבל בטומאה דרבנן אע\"ג דאיכא תרתי לריעותא לא חשיב כודאי גמור וכל בדרבנן הקילו ואם כן ה\"נ איכא למימר לר\"י דמשו\"ה ס\"ל ספק עירוב כשר אע\"ג דאיכא תרתי לריעותא כיון דמדרבנן היא ובטומאה קלה דוקא ס\"ל לר\"י דמטמא משום דליכא חזקה דטהרה כלל במקוה שלא נמדד כדאיתא בגמ' אבל גבי עירוב כיון דאיכא חזקה לקולא אע\"ג דאיכא תרתי לריעותא לא חשיב כודאי וכל בדרבנן הקילו ומ\"מ מ\"ש התוס' שם דהו\"מ לשנויי דשאני התם דהרי חסר לפנינו ע\"כ כונתם לומר דנימא דר\"י ס\"ל דדוקא במקוה כל דאיכא תרתי לריעותא חשיב כודאי ואפי' בדרבנן מטעמא דחסר ואתאי אבל גבי תרומה כיון דליכא למימר טמא ואתאי לא חשיבא אלא ספק וספקא דרבנן לקולא וכ\"כ בכונתם בס' מע\"ח יע\"ש: עוד כתב הרב הנזכר וז\"ל אבל לע\"ד נראה דר\"מ ור\"י אית להו דאפי' היכא דאיכא תרתי לריעותא הוי ס' ומ\"ה אמר ר\"מ במקוה שלא נמדד ונמצא חסר ספק טהור כיון דנטמא בטומא' קלה כו' דספק דרבנן היא ואזלינן לקולא ולא אמרינן כיון דאיכא תרתי לריעותא ס' חשיב כודאי אלא ס\"ל כר\"ש דפליג אחכמים ואומר בר\"ה טהור כו' והרב כ\"מ לא זכר שם דר\"י ור\"מ כולהו סברי כר\"ש כו' יע\"ש והן דברים תמוהים ואשתמיט מיניה מתניתין דמקואות דקתני מקוה שנמדד ונמצא חסר בין ברה\"י בין בר\"ה ס' טמא במה דברים אמורים בטומא' חמורה אבל בטומא' קלה כו' הרי בהדיא דרבנן דר\"ש ס\"ל דאפי' בר\"ה טמא וטעמא דכיון דאיכא תרתי לריעותא חשיב כודאי ואפי\"ה קתני דבטומא' קלה ספק טהור וצ\"ע:<br><b> מעשה חושב</b>\n<b> (שעב) </b> ודע שרש\"י שם ד\"ה היה בודק את החבית כתב וז\"ל. כשבא לשתות כו'. אין לשון רש\"י כך. אלא דז\"ל שם. הי' בודק את החבית. להיות סומך עלי'. והולך ושותה שאר חביות. ונותן עיניו בזו. להפריש ממנה עליהן לאחר זמן. שהתרומה נטלה במחשבה. עכ\"ל שם. ולכאורה קשה דכיון שנתן עיניו בה בשעת בדיקה. ומחשבה כזו הרי הוי כהפרשה וא\"כ הא מה ששותה אח\"כ משאר חביות נתקן למפרע. מאותה שעה שנתן עיניו בה והרי אינו צריך כלל שיאמר בשעה שהוא שותה. שהחבית שבדק תחלה יהי' תרומה על מה שישתה דהא החבית שבדק נעשה כבר תרומה. משעה שנתן עיניו בה. ע\"י המחשבה שתהי' תרומה על מה שישתה וא\"כ הרי אפילו מה ששותה אחר ג' ימים. ואפילו אי ידעינן בבירור כששותה שאר חביות. שכבר נתחמץ החבית שבדק. נמי אין צריך לחזור ולתרום משום דשאר החביות ואפילו אם הם חמשים. הא כבר נתקנו בחבית האחת שבדק דנעשית תרומה על החמשים חביות של טבל. ונתקנו ע\"י המחשבה. ואפילו אם יש לו יותר מחמשים חביות של טבל. והחבית האחת שבדק והפריש במחשבה. אין בה שיעור תרומה לכל החביות טבל שיש לו. נמי נתקנו לכאורה:<br><b> ואפשר </b> דבכה\"ג לא מהני משום די\"ל דמדאורייתא אין ברירה ולהכי צריך שיאמר בשעה שהוא בא לשתות משאר החביות שהחבית שבדק תהי' תרומה על שאר החביות שהוא רוצה לשתות מהן אבל מ\"מ כיון דזה גופא דאמרינן דמדאורייתא אין ברירה. הוא רק מספק. וכמ\"ש הר\"ן ז\"ל בפ' כל הגט. א\"כ הרי הכא דמספקא לן. איזהו חימוץ. הא הו\"ל ס\"ס לקולא. ואמאי צריך לחזור ולתרום אחר ג' ימים אולם מה שכתב רש\"י שם וז\"ל. להפריש ממנה עליהם לאח\"ז וע\"ש. זה מורה. דעכשיו אכתי לא עשה את החבית תרומה. אלא שבדקה אם יכול להפריש ממנה לאח\"ז. אלא דמ\"ש רש\"י שם בתחלה. ונותן עיניו בזו. וכן מה דמסיים שם דתרומה נטלת במחשבה וע\"ש, כ\"ז צ\"ע. ועכ\"ר צריך לדחוק ולסרס את הדברים ושיעור דברי רש\"י ז\"ל דלאו בשעת הבדיקה נותן עיניו בה אלא דלאח\"ז כשירצה לשתות משאר החביות. נותן עיניו בה. שתהא תרומה במחשבה על מה שרוצה לשתות עכשיו. וא\"כ לפ\"ז מאי קשיא לי' לתוס' רי\"ד על רש\"י ז\"ל דלפ\"ז. הא שפיר קתני בברייתא. דלאחר ג' ימים אם אמר תהי' החבית שבדקתי תרומה על זה שאני רוצה לשתות עכשיו. וקודם ששתה את כולו או את מקצתו. נמצא שהחבית שבדק הוא חומץ. הרי זה יחזור ויתרום. ודו\"ק:<br><b> (שעג) </b> ולפי מה שהבין הרב תי\"ט. שלדעת רבינו יש תקון לטבל הנאכל כו'. ק' טובא. דאם נאכלו אמאי אין צריך לעשר כו'. תמהני. די\"ל ולטעמיך. ניהו נמי דלא מהני הפרשה על מה שכבר נאכל ומעוות שלא יוכל לתקן הוא. דהא אכל טבלים מ\"מ אמאי אינו חייב להפריש עליו ממקום אחר. משום השבת גזל השבט תרומת מעשר שבו. (וגם לישני' קשה להבין. דפתח ואמר. המוכר טבל לחבירו. ורץ אחריו לתקנו ולא מצאו אם ידוע שאינן קיימין. ושכבר אבדו או נאכלו. אין צריך לעשר וע\"ש. וקשה. דהא כיון דלא מצאו כשהי' רץ אחריו. הרי הי' לו לעשר מיד. דהא בזמן ההוא עדיין הי' הטבל קיים ואין הירושלמי בידי לעיין בו): ועיין לעיל בהלכות חמץ ומצה דף ע' ע\"ב. מה שכתבתי שם על הגליון. להביא ראי' שגם התוס' בפסחים ס\"ל כדעת מו\"ז רבינו התויו\"ט ז\"ל: גם הבאתי שם ראי' מש\"ס ערוך נדרים דף נ\"ח ע\"א לדבריו:"
+            ]
+        ],
+        [],
+        [],
+        [
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>לפיכך </b>\n<b> אם היה העובר חלל כו'.</b> עיין מ\"ש פ\"ג מה' יבום וחליצה הלכה י\"ז:"
+            ],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>מי </b>\n<b> שנשאת לכהן כו'.</b> עיין מ\"ש פט\"ו מהלכות א\"ב הלכה י\"ח:"
+            ],
+            [],
+            [
+                "<b>קטנה </b>\n<b> בת ישראל שנשאת כו'.</b> כתב הרא\"ש ז\"ל בפרק האיש מקדש וז\"ל ואפילו למ\"ד אוכלת מודה הוא דאם מתה אינו יורשה כמו בהלך אביה למ\"ה דאמר רב דאם מתה אינו יורשה ולכך לא הביא הרי\"ף ז\"ל הנהו תרי פלוגתייהו דר\"ה ור\"י עכ\"ד וראיתי להרב נת\"מ ז\"ל דר\"ה ע\"ב תמה עליו שהרי כתב הרא\"ש לעיל מיניה דטעמא דמודה רב דאם מתה אינו יורשה היינו משום דלתרומה ה\"ט דאוכלת ד\"ת ארוסה אוכלת בתרומה אבל בירושה דמדאורייתא ארוסה אין הבעל יורשה גם מה שנשאת שלא לדעת אביה אינו יורשה ואם כן גבי נתקדשה שלא לדעת אביה דאין כאן אירוסין דמדאורייתא אינה אוכלת בתרומה ואע\"פ כן ס\"ל לר\"ה דאוכלת בתרומה אם כן ה\"ה דהבעל יורשה דתרומה וירושה שוים כיון דלא שייך בזה הטעם שכתב הרא\"ש ז\"ל ואם כן הי\"ל להרי\"ף ז\"ל להביא הך פלוגתא בתרא לפסוק הלכה כמאן כיון דנ\"מ לענין ירושה יע\"ש שהניחו בצ\"ע. ולפי חומר הנושא עלה על דעתי לומר דס\"ל להרא\"ש ז\"ל דהא דאמרינן בגמ' מ\"ט דר\"ה הואיל ונעשה בה מעשה יתומה בחיי אביה ופי' רש\"י ז\"ל דבשלמא נתקדשה לדעת ונשאת שלא לדעת איכא למימר בחדא שתיקה מירתח רתח אבל כולי האי לא שתיק לאו למימרא דלא איתיה בר נש דשתיק כולי האי וחשיב כודאי גמור אלא מדין רובא הוא דקאמר דרובא דעלמא מסתמא ודאי לא שתקי כולי האי אי לאו דשתיקה הודאה היא אמנם הא ודאי ס\"ל דהמצא ימצא לחד בדרא או תרי בדרא דכולי האי נמי שתקי ומירתח קא רתח שהרי לר\"י דקאמר אינה אוכלת בתרומה ע\"כ לו' דחשיב ליה ספיקא אי מירתח קא רתח כולי האי או לא ואם כן לא נפלאת היא לומר אנן בדידן לר\"ה נמי דמודה ואזיל דהמצא ימצא לפעמים מן המעוט ואדרבא הא עדיפא לומר דלא פליגי בסברא מן הקצה אל הקצה ואם כן היינו דקאמר הרא\"ש ז\"ל דאפי' לר\"ה דקאמר אוכלת בתרומה מודה הוא דאינו יורשה משום דע\"כ לא שרי ר\"ה אלא דוקא גבי תרומה משום דאזלינן בתר רובא אבל ליורשה לא משום דאין הולכין בממון אחר הרוב ואפשר שדקדק הרא\"ש ז\"ל כן מלישנא דר\"ה דקאמר אוכלת בתרומה ולא אשמועינן רבותא טפי דאם מתה יורשה משמע דביורשה מודה מטעמא דכתיבנא ואף שהרא\"ש ז\"ל דחה פי' זה לעיל היינו לרב משום דאשכחן לרב בעלמא דס\"ל הולכין בממון אחר הרוב אבל לר\"ה מצינן למימר שפיר דאיהו ס\"ל דאין הולכין בממון אחר הרוב כדקי\"ל הלכתא בעלמא: אמנם כד מעיינת שפיר לא יתכן תי' זה כלל משום דאם כן נראה ודאי דלר\"ה דסבירא ליה דאוכלת בתרומה משום דאזלינן בתר רובא אם כן ה\"נ דס\"ל דמותר ליטמא לה וכיון שכן קשה איך כתב הרא\"ש ז\"ל דלכך לא הביא הרי\"ף ז\"ל הנהו תרי פלוגתייהו הרי ע\"כ הי\"ל להביאו כיון דנ\"מ לענין טומאה אם מותר ליטמא לה או לא ולכן נראה דס\"ל להרא\"ש ז\"ל דהא דאמרינן דכולי האי לא שתיק לאו למימרא דשתיקתו הודאה דניחא ליה בקידושין ובנשואין שהרי כיון דס\"ל לר\"ה בנתקדשה לדעת ונשאת שלא לדעת דבחדא שתיקה מירתח קא רתח ה\"נ איכא למיחש הכא ולומר דבקדושין ניחא ליה ושתיקתו הודאה ובנשואין מירתח קא רתח דבחדא שתיקה מירתח רתח אלא טעמא דר\"ה לא אהני לן אלא דשתיקתו דקדושין ודאי הודאה הוא דאם איתא דמירתח קא רתח על הקדושין וכ\"ש על הנשואין כולי האי לא הוה שתיק ואם כן לענין תרומה ס\"ל לר\"ה דאוכלת בתרומה כיון דחשיבה ארוסה ודאית וד\"ת ארוסה אוכלת בתרומה אבל לענין ירושה מודה דנכסים בחזקתן וכ\"ת הרי בנתקדשה לדעת ונשאת שלא לדעת ס\"ל לר\"ה דאינה אוכלת בתרומה משום דמירתח קא רתח בחדא שתיקה אף על גב דאיכא טעמא דד\"ת דאוכלת בתרומה י\"ל דהתם שאני דנתקדשה לדעת ונשאת שלא לדעת ושתק ס\"ל לר\"ה דאינה אוכלת משום דמדשתק מירתח קא רתח דמסתמ' כך היא המדה ברוב בני אדם שמקפידין שלא תנשא בלתי רשותו והילכך מסתבר טפי למימר דשתיקתו ריתחא היא אמנם בנתקדשה ונשאת שלא לדעת כיון דע\"כ צ\"ל דשתיקה דקדושין הודאה היא מטעמא דכולי האי לא שתיק איכא למימר דכי היכי דהאי גברא לא קפיד אקדושין ה\"נ לא קפיד אנשואין והילכך כיון דהויא ספק הקילו בתרומה מטעמא דד\"ת ארוסה אוכלת בתרומה כנ\"ל ודוק ועיין במרן הב\"י סימן ל\"ז שנראה שגירסה אחרת היתה לו בדברי הרא\"ש ז\"ל ומ\"ש הם דברים תמוהים וכבר תמה עליו הרב ע\"י ז\"ל ע\"ש ודוק:"
+            ]
+        ],
+        [],
+        [],
+        [],
+        [
+            [
+                "<b>אסור </b>\n<b> ליטמא את התרומה כו'.</b> כתב הרב מש\"ל ז\"ל וז\"ל מתוך דברי התוספות פ' כל פסולי המוקדשין דף ל\"ג ד\"ה ה\"ג נראה דלרבי יוחנן דמוקי לקרא דבכל קודש לא תגע בתרומה לוקה וכן נראה ממ\"ש התוספות ז\"ל שם ד\"ה ההיא בשם הר' חיים כהן אך בפ' אלו הן הלוקין די\"ד ד\"ה ההוא כתבו משם הר\"ש מדרוי\"ש דלעולם ליכא מלקות לר\"י בנגיעה וכן הוא דעת רבינו אף שפסק כרבי יוחנן פי\"ח מהלכות פסולי המוקדשין וכן נראה מן הסוגייא דפ' הערל דע\"א דאמרינן התם דקרא דבמים יובא אצטריך לנגיעת תרומה אלמא ליכא מלקות בנגיעה א\"ד ז\"ל והנה מ\"ש שכן דעת רבינו כדעת הר\"ש מדרויש ממ\"ש אסור ליטמא את התרומה משמע דמלקות ליכא אף שפסק כרבי יוחנן בה' פה\"מ אין דבריו מובנים אצלי כלל דהן אמת שרבינו בפ' הנז' הלכה י\"ב פסק כר\"י דטמא שנגע בקודש אינו לוקה מ\"מ מבואר מדבריו שם דין י\"ג שהוא פוסק כר\"ל דקרא דבכל קודש לא תגע מיירי בקדש ולא בתרומה שכ\"כ שם וז\"ל והיכן הזהיר על עון זה ביולדת שהרי נאמר בה בכל קדש לא תגע מפי השמועה למדו שזו אזהרה לטמא שלא יאכל קודש קודם שיטבול וכתב מרן הכ\"מ וז\"ל בפרק אלו הן הלוקין אמר ר\"ל הכי ואע\"ג דר\"י פליג כו' כתב רבינו כר\"ל משום דתניא כוותיה יע\"ש ואם כן לר\"ל דס\"ל דקרא דבכל קדש לא תגע לא מיירי בתרומה פשיטא ודאי דטמא שנגע בתרומה אינו לוקה ולהא ודאי לא הוצרכנו ומעולם לא כתבו התוספות דלוקה אלא דוקא אליבא דר\"י הן אמת שדברי רבינו שם צריכין עיון דכיון דפסק כר\"ל דקרא דבכל קדש לא תגע מיירי בקדש משום דתניא כוותיה א\"כ איך פסק כר\"י דטמא שנגע בקדש אינו לוקה הא הוה ליה תרתי דסתרן וכן קשה ממה שפסק שם דין י\"ז דאם אכל את הבשר קודם זריקת דמים אינו לוקה משום טמא שאכל את הקדש כר\"י שהרי מבואר בפרק אלו הן הלוקין דר\"י לטעמיה דאמר קרא טומאתו וכי כתיב טומאתו לאחר זריקה וכיון שרבינו ז\"ל פסק כר\"ל הי\"ל לפסוק דאפי' קודם זריקה לוקה והנראה ודאי שדעת רבינו ז\"ל דכי אמרינן התם תניא כותיה דר\"ל לאו למימרא דברייתא זו אתיא כר\"ל בכל פרטיו דטמא שאכל את הקדש לוקה מדאפקיה רחמנ' בלשון נגיעה וכן טמא שאכל את הקדש קודם זריקה לוקה מרבוייא דכל אלא כי אמרי' תניא כותי' דר\"ל אינו אלא למאי דס\"ל דקרא דבכל קדש לא תגע מיירי בקדש ולא בתרומה מ\"מ אפשר דס\"ל לברייתא דטמא שנגע את הקדש אינו לוקה ולא דריש מדאפקי' בלשון נגיעה וכן לא דריש רבוייא דבכל לקודם זריקה וכיון דבהא לא אשכחן ברייתא בהדיא דס\"ל כר\"ל הדרינן לכללן דר\"ל ור\"י הלכה כר\"י ומהתימה על הרב מש\"ל ז\"ל ה' טומאת צרעת פי\"א הלכה ב' דט\"ו ע\"ב שנסתפק בזה איך לא השגיח שדעת רבי' מבואר כמ\"ש ודוק:<br><b> ודע </b> שמדברי רש\"י פרק כל הפסולין דף הנזכר ד\"ה בתרומה שכתב וז\"ל וכיון דבתרומה כתיב לא ילפינן מלקות בקדש ואפילו בק\"ו דאין מזהירין מן הדין כו' נראה מבואר שדעתו ז\"ל שלא כדעת הר\"ש מדרוי\"ש וס\"ל דטמא שנגע תרומה לר\"י לוקה: ואולם ק\"ל לכאורה לשיטה זו מההיא דגרסינן באלו הן הלוקין די\"ד ע\"ב ור\"י מ\"ט לא אמר כר\"ל ההוא אזהרה לתרומה ור\"ל אזהרה לתרומה מנ\"ל נפ\"ל מאיש איש כו' איזהו דבר ששוה בזרעו של אהרן זו תרומה ואידך ההיא לאכילה והא לנגיעה והשתא קשה דאם איתא דעל הנגיעה לוקה לר\"י אם כן קרא דאיש איש לאכילה ל\"ל אם על הנגיעה חייב על האכילה לא כ\"ש וכ\"כ רש\"י ז\"ל בפי' החומש סדר אמור ד\"ה כל איש אשר יקרב וז\"ל אין קריבה זו אלא אכילה וכן מצינו שנאמרה אזהרת אכילת קדשים בטומאה בלשון נגיעה כו' וא\"א לומר שחייב על הנגיעה שהרי נאמר כרת על האכילה כו' ואם על הנגיעה חייב לא הוצרך לחייבו על האכילה כו' יע\"ש וא\"כ דכוותא נמי נימא הכא ובשלמא לסבר' הר\"ש מדרוי\"ש ז\"ל דאין בנגיעה מלקות ניחא שפיר אמנם לדעת רש\"י ז\"ל וסייעתיה ק' וראיתי להרא\"ם ז\"ל שם שכתב על דברי רש\"י ז\"ל הללו וז\"ל וליכא למימר דאפ\"ה אצטריך לכתוב גם האכילה משו' דאין עונשין מן הדין דלא אמרינן אין עונשין מן הדין אל' בעונש דיני אדם אבל בעונש דיני שמים לא א\"נ האי ק\"ו גלוי מילתא בעלמא הוא דלא גרע מנגיעה דא\"א לאכילה בלא נגיעה עכ\"ל: והנה כפי תי' הראשון שכתב הרא\"ם מתרצה היא קו' דהכא בתרומה אע\"ג דכתיב אזהרה אנגיעה אצטריך לכתוב גם על אכילה משום דאין מזהירין מן הדין הן אמת שדברי הרא\"ם הללו הם תמוהים וכבר תמה עליו מרן החבי\"ב בכה\"ג בא\"ח בלשונות הרא\"ם ז\"ל אמנם לתי' הב' שכתב דק\"ו זה חשיב גילוי מילתא ק' טובא דא\"כ תרי קראי בתרומה ל\"ל ואולם אחר השקפה נראה דלא ק\"מ דגבי אזהרה לא תיקשי לן מידי אם על הנגיעה חייב למה הוצרך לחייבו על האכילה משום דא\"ל דקרא אצטריך לחייבו ב' מלקות אחד על הנגיעה וא' על האכילה ומעולם לא הוקשה לו לרש\"י ז\"ל כן אלא גבי כרת דגבי מיתה לא שייך לחייבו ב' ועיין בהרב מש\"ל בש\"ב מה' ביאת המקדש דין ב' מ\"ש בזה באורך גם מהא דפרכינן התם ור\"ל האי בכל קדש לא תגע להכי הוא דאתא ההוא מבעי ליה לטמא שנגע בקדש כו' אין להקשות לפי תי' השני של הרא\"ם ז\"ל דמאי פריך הא מכיון דעל הנגיעה חייב לר\"ל ק\"ו על האכילה די\"ל דתלמודא הכי פריך דכיון דלר\"ל אזהרה לטמא שאכל את הקדש נפק\"ל מקרא דבכל קדש לא תגע אם כן מהיכא נפ\"ל לר\"ל דטמא שנגע בקדש לוקה לימא דעיקר קרא לא אתא אלא אזהרה לאוכל ומשני דנפ\"ל מדאפקיה קרא בלשון נגיעה וכמו כן צ\"ל גם כן למאי דפריך התם בסמוך ואכתי להכי הוא דאתא ההוא מבעי ליה לטמא שאכל בשר קדש לפני זריקת דמים כו'. והדבר קשה דמאי קושי' הא בכלל מאתים מנה ומכיון דקודם זריקה חייב כ\"ש לאחר זריקה אלא ודאי דתלמודא הכי פריך דכיון דלר\"ל עיקר קרא אתא לאזהרת טמא שאכל את הקדש אם כן קודם זריקה מנ\"ל ומשני דנפ\"ל מריבויא דבכל. האמנם הדבר הקשה ממה שתי' בגמ' טמא שנגע בקדש מדאפקיה רחמנא בלשון נגיעה אזהרה לאוכל נפ\"ל מדאיתקש קדש למקדש והשתא לדעת הרא\"ם ז\"ל קשה דלמאי אצטריך תלמודא לומר באזהרה לאוכל נפ\"ל מדאיתקש קדש למקדש הא מכיון דנפ\"ל אזהרה לנוגע מדאפקיה בל' נגיעה מינה נפקא אכילה מק\"ו ובשלמא אם נאמר דק\"ו זה לא חשיב גילוי מילתא ניחא שפיר דמשו\"ה אצטריך לאתויי מהיקשא משום דמק\"ו אין מזהירין מ\"ה וכעת צ\"ע: ודע שהתוס' ז\"ל פ' כל הפסולין ד\"ה ההוא בתרומה כתבו וז\"ל הק' הר' חיים מ\"מ לילקי בקדש כדאשכחן פ\"ק דכריתות דאוכל חלב המוקדשין לוקה שלש משום וכל זר לא יאכל קדש אע\"ג דבתרומה כתיב כיון דכתיב לשון קדש ותי' דהתם איכא מעילה שהוא נהנה יליף חטא חטא מתרומה כו' אבל לענין שאר לאוין לא ילפינן לילקות בקדש כמו בתרומה כו' ובנוגע בקדש ליכא מעילה א\"ד ז\"ל וק\"ל טובא דהך תי' ניחא שפיר לסוגיא דפ' כל הפסולין דקאי התם לענין טמא שנגע את הקדש אמנם מה יענו לסוגיא דפרק אלו הן הלוקין דקאי התם לענין טמא שאכל את הקדש וקאמר התם אזהרה מנין ר\"ל אמר בכל קדש לא תגע ור\"י אמר אתיא טומאתו טומאתו ופרכינן ר\"י מ\"ט לא אמר כר\"ל אמר לך ההוא אזהרה לתרומה והשתא תקשי להו דאכתי מאי משני הא מהיכא דנפ\"ל תרומה נפ\"ל מיניה קדש כיון דכתיב בלשון קדש והתם כיון דלענין אכילה קאי שהוא נהנה לא שייך תי' ז\"ל ואף למאי דמסיק דאכילה דתרומה נפ\"ל מקרא דאיש איש מ\"מ התם נמי לכתוב לשון קדש כדכתיב בקדשים לא יאכל ובר מן דין דבריהם ז\"ל תמוהים בעיני דלפי גרסתם ז\"ל דזר שאכל קדש לוקה משום וכל זר לא יאכל קדש מדאמרינן פרק אלו הן הלוקין דף י\"ח עמוד שני אמר רב גידל אמר רב זר שאכל חטאת ואשם קודם זריקה פטור מ\"ט דאמר קרא ואכלו אותם כו' כל היכא דקרינן ואכלו קרינן ביה וזר לא יאכל ופרש\"י וז\"ל קרינן ביה וזר לא יאכל דהוא סיפי' דהאי קרא וכל זר לא יאכל קדש לאו בקדשים מתני' אלא בתרומה כדכתיב ברישא דעניינא איש איש כו' ולפי דברי התוס' ק\"ט דלילקי משום וכל זר לא יאכל קדש כיון דכתיב בלשון קדש ועיין בתוס' מנחות דף ע\"ד ע\"א ד\"ה ורבנן האי כל כו' ועל הכל צ\"ע לעת הפנאי ועיין בהרב מש\"ל ז\"ל בהלכות הנזכר מה שתמה על הרא\"ם ז\"ל דאי מקרא דובא השמש וטהר אין כאן אלא לאו הבא מכלל עשה וכתב שכן הק' הרב ח\"ה ז\"ל ולדעתי ק' דאם כן גבי מחוסר כפורים דכתיב וכפר עליה הכהן וטהרה ה\"נ לימא דאין כאן אלא לאו הבא מכלל עשה מק\"ו דובא השמש דהתם קרא דובא השמש סמיך אלאו דידיה והיל\"ל דאהדריה קרא ללאו כ\"ש בקרא דוכפר עליה הכהן דאתי מרחוק אלאו דבכל קודש לא תגע ועוד צריך לעמוד בזה אי שייך הכא לומר אהדריה קרא לאיסוריה כל זה כתבתי דרך עראי לזכרון בעלמא ובעזר השם יתברך לכשאפנה אשנה פרק זה באורך:<br><b> מעשה חושב</b>\n<b> (שעד) </b> ואע\"ג דר' יוחנן פליג כו' כתב רבינו כר\"ל משום דתניא כוותי' כו'. בהנך תלת מילי דקיי\"ל כר\"ל לגבי ר' יוחנן. איכא נמי חדא דתניא כוותי' דר\"ל. והוא בפ' החולץ. גבי החולץ למעוברת. ואפ\"ה קא חשיב נמי הך בתוך הנך תלת מילי דהלכה כר\"ל. וקשה. דלפ\"ז ליחשב נמי האי. דבכל קודש אי נימא דהלכה כר\"ל בהא. דאקודש קא מזהר ולא אתרומה: ועיין מ\"ש הר\"ן ז\"ל ברפ\"ק דע\"ז. בפלוגתא דר' יוחנן ור\"ל בנשא ונתן בי\"א. ודו\"ק: (אמר נ\"ה לפמ\"ש התוס' במס' שבת דף ע' ע\"א ד\"ה נודע לו דלא איירי ביבמות רק בדברים הנוגעים בזמה\"ז עיי\"ש אתי שפיר דלא חשיב שם האי דבכל קדש) ע\"כ הגה\"ה:<br><b> (שעה) </b> וליכא למימר כו' דאין עונשין מן הדין כו'. א\"נ האי ק\"ו גלוי מלתא בעלמא הוא כו'. כעין זה תירץ הר\"ש בפ\"ג משנה ג' במסכת טבול יום. במאי דקשה לאביי דיליף דהיתר מצטרף לאיסור בק\"ו מנזיר. וכן לר\"י דיליף מזה לטעם כעיקר. וקשה דהא אין עונשין מן הדין. וע\"ז תירץ שם דגלוי מלתא בעלמא הוא. ובתשובה הארכתי בזה:<br><b> (שעו) </b> והדבר קשה דמאי קושיא. הא בכלל מאתים מנה. ומכיון דקודם זריק' חייב. כ\"ש לאחר זריקה כו'. תמהני דלכאורה גם היכא דבכלל מאתים מנה. נמי אין עונשין מן הדין שהרי סוגיא ערוכה בריש מכות וכריתות. דבאחותו מאב ומאם צריך קרא. אע\"ג דכבר חייב באחותו מאב או מאם. ויש בכלל מאתים מנה. וע\"ש:"
+            ]
+        ]
+    ],
+    "sectionNames": [
+        "Chapter",
+        "Halakhah",
+        "Comment"
+    ]
+}
\ No newline at end of file
diff --git a/json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Sha'ar HaMelekh/Sefer Zeraim/Sha'ar HaMelekh on Mishneh Torah, Heave Offerings/Hebrew/merged.json b/json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Sha'ar HaMelekh/Sefer Zeraim/Sha'ar HaMelekh on Mishneh Torah, Heave Offerings/Hebrew/merged.json
new file mode 100644
index 0000000000000000000000000000000000000000..a03ff30fa51f05da259373870bb814c8249331ee
--- /dev/null
+++ b/json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Sha'ar HaMelekh/Sefer Zeraim/Sha'ar HaMelekh on Mishneh Torah, Heave Offerings/Hebrew/merged.json	
@@ -0,0 +1,150 @@
+{
+    "title": "Sha'ar HaMelekh on Mishneh Torah, Heave Offerings",
+    "language": "he",
+    "versionTitle": "merged",
+    "versionSource": "https://www.sefaria.org/Sha'ar_HaMelekh_on_Mishneh_Torah,_Heave_Offerings",
+    "text": [
+        [
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>פירות </b>\n<b> הגוי שגדלו כו'.</b> כתב מרן כתב הא\"ח משם הראב\"ד ואם קנה מהגוי שיבולים לצורך מצוה ומירחן גוי בשביל ישראל חייב בתרומה דשלוחו של אדם כמותו אבל אם המוכר גוי ומרחו פטור ותמה עליו מרן דהא קי\"ל דאין שליחות לגוי וראיתי להפר\"ח בס' מים חיים ובחידושיו על הרמב\"ם דכ\"ה ע\"ב שכתב וז\"ל ונראה לע\"ד דאברא ודאי דמן התורה אין שליחות לגוי אפי' לחומרא מיהו מדרבנן איכא שליחות לגוי כמ\"ש המ\"מ בפ\"ד מהלכות מו\"ל דין ה' עכ\"ד: ואחרי המחילה אין דבריו נראין לי שהרי לדעת הראב\"ד כפי מ\"ש מרן הכ\"מ שם והסכים הוא לדעתו סמוך ונראה שמירוח הגוי חייב מדרבנן ואפי' היה מתחילתו של גוי כמ\"ש בפי\"א מה' מעשר ושלא כדעת רבינו ואם כן ע\"כ צ\"ל שמ\"ש האורחות חיים משם הראב\"ד דאם המוכר גוי מירחו פטור מדאורייתא קאמר אבל מדרבנן מיהא חייב ואם כן מינה נשמע שמ\"ש אם מירחן גוי בשביל ישראל חייב מד\"ת קאמר ואם כן שפיר ק\"ל למרן דהא קי\"ל דאין שליחות לגוי מדאוריי' אפי' לחומרא והרב מ\"א בהלכות שלוחין סי' י\"א תירץ דאפשר דהראב\"ד איירי כשמרחן ע\"י פועלים כותים דנהי דאין כותים נעשה שליח לישראל מ\"מ פועלים שאני דידו כיד בעל הבית וכאילו מרחן ב\"ה דמים וכתב שכן משמע מהירושלמי יע\"ש: ולע\"ד ק\"ל עלה מההיא דשור שנגח את הפרה דנ\"ג ע\"א דפריך בגמ' התם בור של שני שותפין היכי משכחת לה אי השוו שליח אין שליח ל\"ע וכתב הרשב\"א שם בחידושיו וק\"ל דלמא דשוו שליח גוי וי\"ל דאין שליחות לגוי ואפי' אינהו לדידן כדאמרינן באז\"נ עכ\"ל והשתא אם איתא כמו שכתב הרב דאע\"ג דאין שליחות לגוי מ\"מ פועל שאני דידו כיד ב\"ה דמי אכתי קשה למה לא משני דמשכחת לה בששכרו פועל גוי דידו כיד ב\"ה דמי אלא משמע ודאי דלא שנא ולכן העיקר כמו שתי' עוד הרב הנזכר דהא דאמרי' אין שליחות לגוי היינו דוקא במידי דבעי שליחות כגון הפרשת תרומה וכיוצא אבל במידי דלא בעי שליחות כגון מירוח שאם בא חבירו ומירחו שלא מדעתו מה שעשה עשוי והוטבלו פירותיו למעשר בהא ודאי לא אמרי' אין שליחות לגוי ועיין בהב\"ח י\"ד סי' של\"א ודוק:<br><b> מעשה חושב</b>\n<b> (שסו) </b> כתב מרן כ' הא\"ח משם הראב\"ד ואם קנה מהגוי שבלים לצורך מצוה כו'. לא ידעתי פירושו דמאי נ\"מ לאיזה צורך קנאו ובכסף משנה איתא לצורך מצות ועכ\"ר דתיבת מצוה ט\"ס הוא אבל קשה כיון דקנה שבלים מגוי לצורך מצות תו ליכא שימור משעת קצירה וצ\"ל דישראל היה מהפך בכיפי לשם מצוה והיינו דקנה שבלים קודם שעשאן הגוי עמרים:<br><b> (שסז) </b> ומירחן גוי בשביל ישראל חייב בתרומה כו'. אבל אם המוכר גוי ומירחו פטור כו'. לענ\"ד י\"ל דעיקר הדבר תלוי דבשעת המירוח יהיו הפירות של ישראל ואז אפי' אם מירחן גוי חייבין בתרומה משום דהשעה שמתחייבין פירות במעשרות היא גמר מלאכתן ובדגן הוא המירוח ואם היו השבלים של גוי ומירחן גוי פטורים דכתיב דגנך ולא דיגון גוי והיינו כשהפירות שלו אבל כשהפירות של ישראל אין דיגון נכרי פוטרן ובאמת הא דשליחו של אדם כמותו דנקט הא\"ח לישנא קיטעא הוא דמה צורך לשליחות בזה דאטו מירוח מצוה היא והמעיין בכסף משנה יראה שלא תמה על הא\"ח כמ\"ש הגאון המחבר ז\"ל בלשונו כאן אך כתב שיש לגמגם בזה וע\"ש: ותדע שכן הוא דאין צריך שליחות למירוח דאל\"כ הרי פירות של קטן שמירחן אפי' ישראל יהיו פטורין ממעשרות מטעם דאין שליחות לקטן. (והרי אפוטרופוס תורם להאכיל עכ\"פ ואמאי הא לפ\"ז לא נתחייבו פירות של קטנים במעשרות ואפי' אי נימא דרק מדרבנן חייבין אכתי קשה להפוסקים דס\"ל דאיסור דרבנן מותר להאכיל לקטן בידים א\"כ אמאי האפוטרופוס תורם להאכיל) אע\"כ דאין צריך שליחות למירוח: שוב ראיתי שהפר\"ח בתי' השני כתב כעין זה אבל לא יכולתי לעמוד על דבריו בראייתו שהביא לזה דלא בעי שליחות במירוח דהרי אם בא חברו ומירחן שלא מדעתו מה שעשה עשוי וע\"ש דמזה אין ראיה כלל דהא אפי' במ\"ע המוטלת עליו לעשות כגון מעקה וכדומה נמי כן הוא דאם בא חברו או אפי' נכרי ועשה לו מעקה לגגו הרי מה שעשה עשוי ונפטר הישראל בעל הבית מלעשות מעקה וגדולה מזו כתב הגאון בעל מחנה אפרים ז\"ל בהלכות שלוחין ומתנה סי' י\"א דאם עשה מעקה ע\"י נכרי דאינו מברך משום דאין שליחות לנכרי אלא דע\"י פועל ואפי' נכרי מצדד שם לומר דמברך משום דידו כידו וא\"כ ה\"נ לענין מירוח לעולם י\"ל דבעי שליחות ואפ\"ה אם בא אחר ומירחו שלא מדעת בעליו מה שעשה עשוי וא\"כ הרי אין מזה ראיה דלא בעינן שליחות למירוח ואין הספר מחנה אפרים תחת ידי לעיין בו אך כמדומה לי אשר ראיתי בו זה יותר מעשרים שנה שכ\"כ כמו שכתבתי בשמו וע\"י שהגאון המחבר ז\"ל הביא כאן מה דמיישב הגאון בעל מחנה אפרים קושיית הכסף משנה על האורחות חיים הנ\"ל ונזכרתי בדבריו מה שכתב לענין ברכה על עשיית מעקה ע\"י גוי: ואולם מדברי התוס' בשבועות דף ג' ע\"א בד\"ה ועל הזקן כו'. שכתבו שם דעשה דגילוח מצורע יכול לקיים ע\"י נכרי. הרי מבואר דאפילו מ\"ע יכולה להתקיים ע\"י נכרי. וכן משמע להדיא בע\"ז דף כ\"ו וכ\"ז לענין מילה בנכרי וע\"ש: (מנ\"ה עיין בתשובות הרשב\"א ח\"א סי' י\"ב):<br><b> (שסח) </b> ולע\"ד כו' אכתי ק' למה לא משני דמשכחת לה בששכרו פועל גוי דידו כיד בעה\"ב דמי כו'. לא ידעתי: הא המ\"מ בפ\"ד הלכה ה' מהלכות מלוה ולוה (והביאו המחבר בעצמו לעיל). הוכיח. דלחומרא יש שליחות לנכרי: ולפ\"ז הרי גם בלא דברי הרב מחנה אפרים הנ\"ל נמי יקשה בגמרא הנ\"ל. דאמאי לא משני דמשכחת לה בדשוי לנכרי שליח. וכמו שהקשה באמת הרשב\"א ז\"ל. וא\"כ הרי מה שיתרץ על רבינו המ\"מ ז\"ל. יתרץ ג\"כ על הרב מחנה אפרים הנ\"ל:<br><b> ואפשר </b> לומר דס\"ל להגאון המחבר ז\"ל. דכיון דמדאורייתא אין שליחות לגוי אפילו לחומרא א\"כ אע\"ג דלענין איסור אמרו רבנן לחומרא דיש שליחות לגוי. מ\"מ לענין חיוב ממון דבור של שני שותפים. שיתחייבו בתשלומי נזקי הבור. לא אמרו כלל דיש שליחות לגוי:"
+            ]
+        ],
+        [],
+        [
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>אין </b>\n<b> תורמין תרומה גדולה אלא מן המוקף כו'.</b> הנה התוס' פ' כל הגט דף ל' כתבו תרומה גדולה מדאורייתא בעיא מוקף ותרומת מעשר הצריכו רבנן מוקף משום גזירה אטו תרומה גדולה וראיתי בס' מש\"ל שכתב החכם המגיה וז\"ל והיה נראה לומר דכל מידי דאינו חייב בתרומה ומעשר אלא מדרבנן לא בעינן מוקף אך מצינן למימר דכעין דאורייתא תקון והכי מוכח מדברי התוס' פ' כל הגט שהקשה מההיא דהמפקיד דאיירי בפירות משמע דפשיטא להו דבכל דבר בעי' מוקף ואינהו ס\"ל דאינו חייב מן התורה אלא דגן תירוש ויצהר ומהא דפריך התם וכי נחשדו חברים לתרום שלא מן המוקף ליכא לאוכוחי מדלא מוקי לה בפירות דברייתא קתני כור מעשר ולישנא דכור לא שייך אלא בחיטים כו' א\"ד עי\"ש. והדבר תמוה שהרי מסוגיא דפרק בכל מערבין דל\"ב ע\"ב מבואר דאפי' בתרומת פירות דרבנן אין תורמין שלא מן המוקף דמתני' קתני בהדיא האומר צא ולקוט לך תאנים מתאנתי כו' וקאמר עלה רשב\"א דלא נחשדו חברים לתרום שלא מן המוקף וכ\"כ ראיתי בס' שמע יעקב בקונטריס ארעא דרבנן דף ז' ע\"א שכתב שהוא תלמוד ערוך פ\"ק דחולין ד\"ז ע\"א אהא דאמרי' התם דר\"מ אכל עלה של ירק בבית שאז ופריך ודלמא ר\"מ עישר עליה ממקום אחר ומשני לא נחשדו חברים לתרום שלא מן המוקף הרי דאפי' במעשר ירק אין תורמין אלא מן המוקף. ואולם אחר השקפה נראה דבריו מצודקים שמעולם לא נסתפק הוא אלא דוקא גבי תרומת מעשר דכיון דעיקרו אינו אלא גזירה דרבנן אטו תרומה גדולה איכא למימר דכי גזרו חכמים אינו אלא בתרומה ובמעשרות דאורייתא אבל בפירות כיון דתרומה גדולה נמי אינו אלא מדרבנן לא גזרו א\"ד ל\"ש אבל בתרומה גדולה דאיסור שלא מן המוקף מן התורה ה\"נ דבפירות נמי דתרומתו מדרבנן בעינן מוקף כעין דאורייתא: ומעתה ההיא דבכל מערבין אין ראיה דהתם גבי תרומה גדולה איירי וכן ההיא דר\"מ דעלה של ירק בתרומה גדולה מיירי דאיסורו מן התורה אבל בתרומת מעשר דאיסורו מדרבנן אכתי איכא למימר דבתרומה דרבנן לא גזרו והיינו שהביא ראיה מדברי התוספות שהקשה מההיא דהמפקיד פירות דהתם בתרומת מעשר מיירי כמבואר שם: מיהו לפי מ\"ש התוס' בחולין ד\"ה שהכריחו דמעשר דר\"מ דמאי הוא מדפריך ודילמא נותן עיניו בצד זה מבואר דס\"ל דאפי' תרומת מעשר ובתרומה דרבנן אין תורמין אלא מן המוקף שהרי דמאי אין מפרישין ממנו תרומה גדולה אלא תרומת מעשר ומבואר מדבריהם דאפי' בדמאי בעינן מוקף וכ\"כ הר\"ש פ\"ד דחלה משנה ה' יע\"ש ושלא כדעת הרב החידושין שכתב בפ\"ק דקידושין דף כ\"ז גבי מעשר דר\"ג דגבי דמאי לא בעינן מוקף והבאתי דבריו פ\"ט מה' מעשר הלכה ט' ע\"ש ודוק:<br><b> מעשה חושב</b>\n<b> (שסט) </b> ומהא דפריך התם וכי נחשדו חברים לתרום שלא מן המוקף כו' הברייתא קתני כור מעשר. ולישנא דכור לא שייך אלא בחטים כו'. תמהני דהא משנה שלימה שנינו בשבועות דף ל\"ח ע\"ב כור תבואה לי בידך. אין לך בידי אלא לתך קטניות. פטור: כור פירות לי בידך. אין לך בידי אלא לתך קטניות חייב כו' וע\"ש: אלמא דליכא למימר הכי דלישנא דכור לא שייך אלא בחטים דוקא שהרי גם בפירות וקטניות שייך נמי לישנא דכור אלא דקטניות אינו בכלל תבואה. וישנו בכלל פירות: אבל לא בלישנא דכור תליא מלתא וא\"כ הרי כור מעשר דברייתא הנ\"ל יש לפרשו נמי כור פירות כמו כור חטים:"
+            ]
+        ],
+        [
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>האומר </b>\n<b> לשותפו כו' והלכו לתרום וביטל שליחותו כו'.</b> עיין בהשגת הראב\"ד ומ\"ש מרן הכ\"מ וז\"ל ועוד יש לתמוה דהתם בקידושין איתיביה ר\"י לר\"ל מההיא מתני' ושני ליה שאני נתינת מעות ליד האשה דכמעשה דמי כו' ומשמע דאפי' ר\"ל לא אמר דלא אתי דבור ומבטל דבור אלא בשיש מעשה כו' וא\"כ אפי' לר\"ל לא בעיא שינה לפום גמר' דידן עכ\"ל: והן דברים תמוהים שהרי ללישנא דרב זביד אפי' בדבור שאין בו מעשה ס\"ל לר\"ל דלא אתי דבור ומבטל דבור וכמבואר ואם כונתו לומר כיון דלישנא קמא מייתי לה תלמודא בסתם לא היה לו לפסוק כרב זביד אלא כלישנא דסתמא דש\"ס אכתי ק' מה שהקשה עוד וז\"ל ועל הירושלמי יש לתמוה אמאי לא שני כדמשני בגמ' דידן ומאי ק' הא איכא למימר דהירושלמי ס\"ל כלישנא דרב זביד גם מ\"ש עוד משם מהר\"י קורקוס דגבי תרומה וכיוצא בה מודה גם ר\"י כו' הוא דבר תמו' שהרי ר\"י אותביה לר\"ל מהך מתני' משמע דס\"ל דלדידיה מתני' אתיא כפשטא וצ\"ע:"
+            ],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>נכרי </b>\n<b> שהפריש תרומה משלו.</b> הנה התוס' ריש פ' האיש מקדש ד\"ה הנכרי כו' כתב וז\"ל פירש בקונט' ליאסר לזרים קסבר אין קנין לנכרי כו' וקשה לפי' דמשמע דפליגי ביש קנין לנכרי כו' ע\"ש ודבריהם תמוהים לכאורה דלא משמע כן מפרש\"י אלא דפליגי במירוח הגוי אי פוטר או לא אבל לכ\"ע אין קנין לנכרי והרב חד\"ה כתב דליכא למימר דמשמע להו דהא בהא תליא כדפירש רש\"י בפרק השולח דאם כן תיקשי להו כמו שהקשה הכא והתם דאין סברא לומר דפליגי אמוראי בפלוגתא דתנאי ובמירוח הגוי ודאי פלוגתא דתנאי היא בפ' ר\"י וע\"ש: ודבריו סתומים דאיך אפשר לומר דס\"ל דהא בהא תליא כפי' רש\"י דפרק השולח שהרי לפי מ\"ש שם בד\"ה מר סבר היינו דס\"ל לרש\"י דמאן דס\"ל אין קנין ס\"ל מירוח הגוי פוטר ומאן דס\"ל יש קנין ס\"ל דמירוח הגוי חייב ואילו לפי מ\"ש כאן מדברי רש\"י מבואר דס\"ל לרבנן דאין קנין לנכרי ומירוח הגוי חייב ולא תלייא הא בהא ואם כן איך כתב דמשמע מפי' דפליגי ביש קנין והיה אפשר לומר דהתוס' ס\"ל כמ\"ש בפ' ר\"י דס\"ו ע\"ב ד\"ה מירוח הגוי היפך מפי' רש\"י דפרק השולח דמאן דס\"ל אין קנין ס\"ל דמירוח הגוי חייב ומאן דס\"ל יש קנין ס\"ל דמירוח הגוי פוטר יע\"ש באורך ואפשר שלזה כוון הרב ז\"ל מ\"ש כפי' רש\"י דפרק השולח לאו היינו ממש כפי' רש\"י אלא כונתו ע\"ד שפי' רש\"י דהא בהא תליא אלא דאינהו ס\"ל איפכא כמ\"ש בפרק ר\"י אלא דמ\"מ קשה לדברי התוס' דפרק השולח שכתב דמפי' רש\"י משמע דמאן דס\"ל אין קנין ס\"ל מירוח הגוי פוטר דאם כן תיקשי להו לדברי רש\"י ז\"ל אהדדי ולעיקר קוש' בדברי התוס' נראה שהוצרכו לומר לפירש\"י דע\"כ ס\"ל לתלמודא דר\"ש דפוטר ס\"ל דיש קנין לנכרי דאי ס\"ל דאין קנין לנכרי א\"כ מאי פריך בגמ' ולר\"ש דפוטר אתם גם אתם למ\"ל אימא דאיצטריך קרא משום דאכתי נכרי איתיה בתרומה דנפשיה לר\"ש בשהקדימו בשבולים וא\"נ בשמירחן ישראל דהשתא הוי תרומה דאורייתא וכן ראיתי בחידושי הרשב\"א שהקשה כן לפרש\"י ז\"ל ומש\"ה הוצרכו לומר דלר\"ש ס\"ל דיש קנין לנכרי דהשתא לא משכחת לה בתרומה דנפשיה ואין להק' דאי מש\"ה הוצרכו לפרש כן לפי' רש\"י אכתי תיקשי להו דמאי פריך דהא משכחת לה לר\"ש תרומה דנפשיה אפי' אי ס\"ל יש קנין בשגדלה שליש ביד ישראל ומכרו לנכרי ומירחו ישראל אח\"כ וכמ\"ש לפרש\"י וא\"כ מש\"ה אצטריך קרא למעטינהו אע\"ג דמשכחת לה בתרומה דנפשייהו די\"ל דהא ל\"ק להו לפירש\"י משום דאיכא למימר דס\"ל לר\"ש דהא לא מקרייא תרומה דנפשיה כיון שהתבואה הביאה שליש ביד ישראל וגם המירוח ע\"י ישראל נמצא דעיקר החיוב בא בשביל ישראל ואם כן אכתי אתם למ\"ל ובשלמא לפי' התוס' דס\"ל דר\"ש נמי פוטר בהכי משני שפיר בגמ' כיון דהא מיהא יש לנכרי חלק בו שלקחו מישראל ור\"ש פוטר וא\"ה ס\"ל לרבנן דמחייב דתרומה דנפשיה מקרייא והו\"א דשליח נמי עביד קמ\"ל וכמ\"ש הרב עצמות יוסף. אמנם לפי' רש\"י דס\"ל דבשהביא השליש ביד ישראל ליכא מאן דפטר משום דלאו תרומה דנפשיה היא כלל פריך בגמ' שפיר דלר\"ש אתם למ\"ל ומה שהוצרך רש\"י לומר דר\"ש ס\"ל מירוח הגוי פוטר ולא פירש דלר\"ש ס\"ל יש קנין ומש\"ה פוטר ולעולם דס\"ל דמירוח הגוי חייב י\"ל משום דר\"ש פוטר סתמא משמע בכל גוונא ואפי' בתבואה שלקחה מישראל ודוק ודע שכתב התי\"ט פ\"ג דתרומות מ\"ט שמדברי רבינו נראה שהוא מפרש מתניתין דהנכרי והכותי שתרמו תרומתן תרומה דהיינו מדבריהם גזירה משום בעלי כיסים שלא יהיה זה הממון של ישראל ויתלה אותו בכותי וכן נראה דעת הרמב\"ם ושלא כפי' רש\"י והתוס' ז\"ל ריש פ\"ב דקידושין עכ\"ד ודבריו תמוהי' לכאורה דאיך אפשר לומר שרבינו מפ' דתרומתן תרומה מדרבנן קאמר שהרי מסוגייא דפ' האיש מקדש מבואר דמדאוריי' קאמר דאי לא כן מאי משני דקרא דגם אתם אצטריך משום דס\"ד אמינא הואיל ואיתיה בתרומה דנפשיה כו' גם בפ\"ב דגיטין דכ\"ב אמר מתקיף לה רבא טעמא במילתא דליתיה הא במלתא דאיתיה כשר והרי נכרי דאיתיה בתרומה דנפשייהו הרי מבואר דתרומתן תרומה מדאורי' קאמר וי\"ל דבריו ע\"פ מ\"ש הרב בצלאל ז\"ל בתשובה סימן א' די\"א שרבינו ז\"ל מפרש מה שאמרו בפ' ר\"י דס\"ז גזירה משום בעלי כיסים שלא כפי' רש\"י והתוס' ז\"ל שפי' לענין מירוח הגוי דחייב מדרבנן אלא הוא מפרש דלכ\"ע מירוח הגוי פוטר אפילו מדרבנן והקונה תבואה ממורחת מהגוי פטור אפילו מדרבנן והתם משום לתא דהפרשת גוי קא אתינן עלה דרגלי' לדבר דשל (עשירי) ישראל הם ויתלו אותם בגוי מש\"ה תרומתן תרומה וניחא השתא קושית התוספו' ז\"ל שהק' שם דהתם מסקינן דאפילו לר\"ש דס\"ל מירוח הגוי פוטר אפי\"ה מדרבנן חייב ואלו בשמעתין אמרינן דר\"ש פוטר ותירצו דפוטר מדאורייתא קאמר וזה דוחק אמנם לשיטת הרמב\"ם ניחא דאיברא ודאי דמעיקרא ר\"פ ורבינא הוו פתרי ברייתות דהתם בפלוגתא דר\"ש דלעיל במירוח והוה ס\"ל דטעמא דתרומתן תרומה הוא משום דסביר' להו מירוח הגוי אינו פוטר ותרומתן תרומה מדאורייתא קאמר מיהו רבא חדית להו דלא שייך ברייתות אלו בפלוגתא דמירוח ובמידי אחרינא מיירי לענין תרומה עצמה שהפרישה הגוי דהיא אסורה מדרבנן מעתה אפי' תימא דר\"ש פוטר אפי' מדרבנן לק\"מ דברייתות אלו אתיא כתנא קמא ובדרבנן הוא דפליגי דר\"ש ס\"ל דכיון דאין חייבים הגוים לתרום דלא ניתנו המצות אלא לבעלי אמונה הלכך אין תרומתן תרומה ואפילו מדרבנן ורבנן ס\"ל דמדרבנן מיהא תרומתן תרומה אלו ת\"ד יעש\"ב וא\"כ איכא למימר דסוגיא דשמעתין ואתקפתא דר\"א דפ\"ב דגיטין אזלא אליבא דרב פפא ורבינא דפ' ר\"י דהוה ס\"ל דטעמא דהנהו ברייתות הוא משום מירוח הגוי אינו פוטר ותרומתן תרומה מדאורייתא מיהו רבינו ז\"ל פסק כשינויא דרבא דהתם דבתראה הוא ודוק והרב עצמות יוסף הקשה על דברי רבינו דכיון דהוא ז\"ל פסק דהנכרי והגוי שתרמו אין תרומתן תרומה מדאורייתא א\"כ תיקשי לדידיה קרא דגם אתם למאי אצטריך דליכא למימר כתירוצ' דגמרא דאיצטריך סד\"א דהואיל ואמר מה אתם ולא אריסין כו' שהרי רבינו פסק בפ\"ד מה' נ\"ז ד\"ח דהשותפין שתרמו תרומתן תרומה וכתב מרן הכ\"מ משם מוהר\"י קורקוס ז\"ל שרבינו ז\"ל סובר כתי' הירושלמי כאן להלכה כאן למעשה דלכתחילה גזרינן מאן דלא קפיד אטו דקפיד אבל בדיעבד תרומתו תרומה וא\"כ דהך דרשא דשמעתין דלא כהלכתא ופליגא אמתניתין ואמתני' סמכינן יע\"ש ושם באותו פרק בדין אריס כתב מרן בשם מוהר\"י קורקוס שרבינו סובר דהא דאמרינן בשמעתין אתם ולא אריסין היינו לכתחילה אבל בדיעבד שפיר דמי כדקתני ומשמע ודאי דאינו אלא מדרבנן דמדאורייתא אין לחלק בין לכתחילה לדיעבד וא\"כ קשה קרא דגם אתם למאי אצטריך לדעת רבינו יע\"ש מה שתי' בדוחק ולע\"ד נראה ליישב ולומר דס\"ל לרבינו ז\"ל דאף על גב דבשמעתין לא אשכחו לה פתרי לאוקמי קרא דגם אתם אליבא דר\"ש דס\"ל דתרומת הנכרי אינה תרומה אלא משום דסד\"א הואיל ואמר מה אתם ולא אריסין כו' היינו משום דאכתי לא שמיע ליה לתלמודא השתא הא דמסיק לקמן דבכל התורה כולה אין שלד\"ע ושאני מעילה משום דיליף חטא חטא מתרומה מש\"ה ק\"ל שפיר דלמאי אצטריך קרא גבי תרומה נילף מגרושין וקדשים אמנם לפום מה דמסיק תלמוד' לקמן דבכל התורה כולה אשלד\"ע ושאני מעילה דיליף חטא חטא מתרומה ל\"ק לן מידי למאי אצטריך קרא גבי תרומה דאיכא למימר דאי לא כתיב קרא דגם אתם הו\"א דבמעילה לא מהני שליחות משום דאשלד\"ע דיליף משחוטי חוץ וא\"נ משום דהוי שליחות יד וטביח' ומכיר' ב' כתובים הבאים כא' ואין מלמדים למאי דקיימ\"ל הלכתא כב\"ה וא\"כ הו\"א דתרומה נמי לא משוי שליח משום דיליף חטא חטא ממעילה להכי אצטריך קרא דגם אתם לאשמועינן דבתרומה משוי שליח דהשתא הדר יליף מעיל' מתרומה מג\"ש וכן ראיתי בשיטה אחת לקדושין הנדפס מקרב ימים לא נודע למי מקדושים אשר בארץ ומתוך דבריו ניכר כי רב גובריא ופוק חזי מאן גברא רבה מסהיד עלה הרב מוהר\"ב ז\"ל בתשובה סי' הנז' ד\"ח ע\"א שכתב וז\"ל וראיתי בחידושין לרב גדול ולא ידענו מנו אבל מחידושיו ניכר דרב גובריה והיה קדמון בזמן הרשב\"א כו' ודבריו שם הם דברים מועתקים משיטה הנז' כמו שיראה הרואה שהקשה כן וז\"ל תו קשיא לן הא דאמרינן לעיל אתם גם אתם ל\"ל והא אצטריך למכתב שליחות בתרומה כי היכי דלא נילף ממעילה מה התם לא משוי שליח דאשלד\"ע אף תרומה לא משוי שליח יע\"ש מה שתי' אמנם לרבינו ז\"ל הא ל\"ק ליה דס\"ל כמ\"ש דאה\"נ דלפום מאי דמסיק לקמן דטעמ' דמעילה משום דיליף מתרומה אזלא לה כל ההיא שקלא וטרייא דלעיל דקרא אצטריך שפיר כמ\"ש והשתא ניחא מ\"ש רבינו ז\"ל שם בראש הפ' וז\"ל עושה אדם שליח להפריש תרומות שנא' גם אתם לרבות שלוחכם דקשה דלמאי אצטריך קרא להכי הא אסיקנא בגמרא דמגרושין וקדשים נפקא וכבר נרגש מזה הרב הנזכר אכן לפי מש\"כ הנה נכון ודוק ועוד אפשר לישב דס\"ל לרבינו ז\"ל דקרא דגם אתם אצטריך לומר מה אתם בני ברית ואע\"ג דליתיה בתרומה דנפשייהו סד\"א לילף חטא חטא ממעילה וכי היכי דבמעילה תנן בפ\"ז דאם שלח ביד חש\"ו אם עשו שליחו' ב\"ה מעל ואע\"ג דלאו בני שליחות נינהו ומשמע ודאי דה\"ה נכרי כדמוכח התם ה\"נ גבי תרומה הו\"א דנכרי נמי משוי שליח להכי אצטריך קרא דגם אתם ותלמודא דפריך לר\"ש ל\"ל קרא ה\"ה דהו\"מ לשנויי הכי אלא דחדא מיניה נקט ואפשר שהכריחו לזה משום דקשיא ליה קו' התוספת שהקשה בפ\"ב דגיטין ד\"ה מה אתם ב\"ב דבשמעתין משמע דלר\"ש לא אצטריך למדרש מה אתם ב\"ב ואם כן לדידי' מנ\"ל הא דקי\"ל בכל דוכתא דנכרי לאו בר שליחות לענין זכיה ורבית כו' וע\"ש אכן כפי מ\"ש ניחא דלר\"ש נמי אצטריך קרא למעוטי ב\"ב וילפינן מיניה לעלמא ולפי זה ניחא מה שהוצרך רבינו ז\"ל למעט נכרי בשליחות לענין תרומה מקרא דגם אתם אע\"ג דליתיה בתרומה דנפשיה וא\"כ לא צריך קרא להכי כדאמרינן בגמרא וכבר נתקשה בזה הרב ל\"מ ז\"ל פ\"ג מה' אישות דין י\"ז אכן כפי מ\"ש ניחא ודוק וא\"נ אפשר לומר באופן אחר דס\"ל לרבינו ז\"ל דאע\"ג דהא דאמרינן אתם ולא אריסין אתם ולא שותפין אינו אלא לכתחילה ומדרבנן וכמ\"ש מוהרי\"ק ז\"ל מ\"מ הך דרשה דדרשינן אתם ולא אפוטרופסין ס\"ל דדרשה גמורה היא ומדאורייתא וכמ\"ש הרשב\"א ז\"ל בחידושיו וז\"ל יש לפ' דדרשה גמורה היא והא דתנן אפוטרופוס כו' תורמין ומעשרין משום הפקר ב\"ד נגעו בה לתקנת יתומים כדי להאכיל והיינו דלהניח אסור כדאיתא בפ' הניזקין עכ\"ד. וכן הוא דעת התוספות בפ' השולח ד\"מ ע\"ב ד\"ה וכתיב ואף על גב דשותפין ואריסין תרומתן תרומה מדאורייתא לדעת רבינו שאני הנהו דאית להו חלק בגוייהו ואם כן משום הכי אצטריך קרא דגם אתם לרבות את השליח משום דסד\"א הואיל ומעטינהו קרא לאפוטרופסין אימא אתם ולא שלוחכם נמי קמ\"ל כנ\"ל נכון ליישב דעת רבינו ז\"ל:"
+            ],
+            [
+                "<b>הפריש </b>\n<b> תרומה במחשבתו כו'.</b> הנה רש\"י ז\"ל פ' הא\"מ דמ\"א ופ\"ק דביצה די\"ג ע\"א ובפ' כל הגט דל\"א ע\"ב פי' וז\"ל ובמחשבה נותן עינו בצד זה ואוכל בצד אחר כו' וראיתי להתוספת ז\"ל בפרק כל הגט דל\"א ע\"א ד\"ה ובמחשב' הקשה וז\"ל וא\"ת כיון דשרי כשנתן עינו בצד זה אמאי אין מגביהין תרומות ומעשרות בשבת דהא תנן במסכת שבת פ' נוטל ר\"י אומר אף מעלין את המדומע באחת ומאה ופריך בגמרא והא קא מתקן ומשני דסבר כרשב\"א דאמר נותן עינו בצד זה כו' ולהכי לא חשיב מתקן בשבת כשמעלה כיון דאפשר במחשבה והכא נמי אפשר במחשבה ויש לומר דשאני מדומע שכבר הוא מתוקן אבל תחילת תיקונו של טבל לא שרינן משום דאפשר במחשבה ואפי' דמאי אסור לתקן בשבת כו' יע\"ש וי\"ל בדבריהם דמאי קו' הא אמרינן התם בפ' היה נוטל דרשב\"א פליג עליה דר\"י וס\"ל דנותן עיניו בצד זה ואוכל בצד אחר אבל לעלותו אסור כיון דאפשר ליה למעבד עונג שבת בכה\"ג כמ\"ש רש\"י ז\"ל שם ואם כן נימא דהא דאין מגביהין תרומות ומעשרות אתיא דלא כר\"י דלית הלכתא כותיה וכמ\"ש רבינו והרע\"ב שם בפי' המשנה וכן ראיתי בשיט' כ\"י למהר\"א מוטל שהקשה כן והניחו בצ\"ע ולע\"ד נ\"ל דמשמע להו דאפילו לר\"י דס\"ל דמעלין את המדומע משום דאפשר במחשבה מודה הוא דאין מגביהין תרומות ומעשרות דאם לא כן הא דקאמר ר\"י דמעלין את המדומע לישמועינן רבותא דאפי' טבל גמור מגביהין תרומות וכ\"ש מדומע והיינו דק\"ל דא\"כ לר\"י אמאי אין מגביהין תרומות ומעשרות מהאי טעמא גופי' הואיל ואפשר במחשבה ועוד נראה דלק\"מ דע\"כ ודאי הא דאין מגביהין תרומות ומעשרות בשבת משמע דהלכתא פסיקתא היא מדפרכינן בפ' משילין דף ל\"ז אמתני' דקתני ולא מגביהין תרומות ומעשרות פשיטא תני ר\"י לא נצרכא כו' ואם איתא דלר\"י דס\"ל דמעלין את המדומע בשבת ה\"נ דמגביהין תרומות היכי פריך עליה פשיטא במידי דבפלוגתא אתמר ועוד דבפרק בכל מערבין דל\"ט אמרינן ועוד אמר ר\"י מתנה אדם על הכלכלה ביו\"ט א' לאוכלה בשני ופרש\"י ז\"ל ואומר אם היום חול תהא זו תרומה ואם היום קודש אין בדברי כלום דאין מגביהין תרומה ביו\"ט כו' הרי בהדיא דר\"י גופיה סבירא ליה דאין מגביהין תרומה בי\"ט ובעיקר דברי התוספות שתירצו דתחילת תיקונו של טבל לא שרינן משום דאפשר במחשבה נראה שיש לדקדק לכאורה מהא דגרסינן פ\"ק דביצה ד\"ט אבוה דשמואל אמר אפילו גילגל עיסה מעי\"ט אין מפריש ממנה חלתה ביו\"ט ופרכינן לימא פליגא דשמואל אדאבוה דשמואל דאמר חלת ח\"ל אוכל והולך ואח\"כ מפריש כו' ופי' רש\"י ז\"ל אלמא הפרשה שלא לצורך היא ולא הוי הפרשה והמפרישה ביום טוב אינו כמתקן כשאר הגבהת תרומה דגזור בה רבנן מפני שנראה כמתקן ע\"ש והשתא לפום ס\"ד דהך מקשן דס\"ל דכיון דאפשר להאכיל בלא הפרש' לא הוי כמתקן ואפי' בתחילת תיקונו של טבל א\"כ תיקשי למתני' דאין מגביהין תו\"מ בשבת דאמאי הא כיון דאפשר לאכול בלא הפרשה לא הוי כמתקן ואפי' בתחיל' תקונו של טבל כי היכי דשרי בחלת ח\"ל מה\"ט ועיין בהרמב\"ן במלחמותיו שם וי\"ל וברור אך קל\"ט לדעת התוספות ורש\"י דאם איתא דשרי בנותן עיניו בצד זה ואוכל בצד אחר א\"כ היכי אמרינן בריש פרק מפנין מפנין תרומה טהורה כו' אבל לא את הטבל ופריך בגמרא פשיטא כו' והשתא כפי זה אמאי אסור לטלטל את הטבל נימא מיגו דאי בעי נותן עיניו בצד זה ואוכל בצד אחר וחזי ליה השתא נמי חזי ליה כי היכי דשרינן בדמאי בטילטול מטעמא דמיגו דאי בעי מפקיר לנכסיו והוי עני וחזי ליה ועיין מ\"ש הר\"ש בפ\"ז דדמאי מ\"ד ע\"ש ובתוספות פ' הישן דכ\"ג ע\"ב ד\"ה שני לוגין וכן קשה מהא דגרסינן פ' בכל מערבין מערבין בדמאי אבל לא בטבל וא\"א דשרי ליתן עיניו בצד זה ולאכול בצד אחר אמאי אין מערבין בטבל הא חזי ליה ע\"י מחשבה ול\"ל דהתם מיירי בדלית בה שיעורא שהניח מזון שתי סעודות מצומצמות שהרי התם בדף ל' ע\"ב בעי לאוקמא דמתני' דהתם סומכוס אומר בחולין אבל לא בתרומה בדלית בה שיעורא ופריך עליה ומאי פסקא ולהא ודאי י\"ל כפי מ\"ש התוספות בד\"ה וליפרוש דאינו מועיל מה שראוי לתקנו אלא במידי דחזי לשום אדם כגון תרומה דחזי לכהנים או דמאי דחזי לעניים אבל בטבל דלא חזי לשום אדם כיון דהשתא מיהא לא חזי לשום אדם לא מהני טעמא דאי בעי נותן עיניו בצד זה אך אכתי קשה מההיא דפרכינן התם אמתניתין דסומכוס אומר בחולין ואלו בנזיר ביין לא פליג מ\"ט דאפשר דמתשיל אנזירותיה א\"ה תרומה נמי אפשר דמתשיל עליה ומשני אי מתשיל עלה הדרא לטבלא כו' והדר פריך ולפרוש עליה מיניה וביה כו' ומשני אלא סומכוס ס\"ל כרב\"ג דר' דאמר כל דבר שהוא משום שבות לא גזרו עלה בין השמשות והשתא כפי זה מאי משני הא אכתי תיקשי ליה דאי מתשיל עלה ליפרוש עליה מיניה וביה ע\"י מחשבה דאפי' בשבת שרי כ\"ש בה\"ש דהשתא בתרומה כיון דחזי לכהנים אמרינן שפיר הואיל וכן קשה מההיא דגרסינן פ' יוה\"כ ד\"פ מי שנשכו נחש כו' וגוזזין לו את הכרישין ומאכילין אותו ואין צריך לעשר דברי ר' רשב\"א אומר לא יאכל עד שיעשר והשתא אי שרי להפריש ע\"י מחשבה היכי קאמר ר' דאין צריך לעשר הא אפשר להפריש ע\"י מחשבה בהיתר ולולי דברי התוספות היינו יכולים לומר דדעת רש\"י דדוקא במדומע שכבר הוא מתוקן מקודם שרינן בשבת ליתן עינו בצד זה ולאכול בצד אחר אבל בטבל שלא ניתקן לא שרינן בשבת ליתן עינו בצד זה דהו\"ל מתקן וזהו תיקונו וניחא השתא הא דקאמר רשב\"א במדומע נותן עיניו בצד זה ואוכל בצד אחר דלפי דברי התוספות קשה דמאי קמ\"ל הא בטבל ממש נמי שרי וכ\"ש מדומע ולדעת התוספות י\"ל דרשב\"א לא אתא לאשמועינן דשרי ליתן עיניו בצד זה דהא פשיטא דאפי' בטבל נמי שרי אלא לאפלוגי אר\"י דאמר מעלין את המדומע הוא דאתא וקאמר דוקא ליתן עיניו בצד זה הוא דשרי הא להעלותו לא וזה ברור ועיין (בהרח\"ה) [בהר\"ח] שם אך מדברי התוספות שכתב אבל בתחילת תקונו של טבל לא שרינן משום דאפשר במחשבה נראה בהדי' דס\"ל דבשבת נמי שרי ליתן עיניו בצד זה אפילו בטבל גמור וכ\"כ בשיטה מקובצת פ' המביא דל\"ד ע\"ב וכיון שכן ק\"ט מההיא דפ' מפנין ובכל מערבין וצ\"ע כעת:<br><b> ודע </b> דמדברי התוספות בפ\"ק דחולין ד\"ו ד\"ה והתיר נראה דס\"ל דטבל גמור לא משתרי על ידי נותן עיניו בצד זה היפך ממ\"ש בגיטין ובבכורות שכתבו וז\"ל ואומר ר\"ת דהכא ובפ' ר\"י איירי בדמאי כו' אבל ודאי טבל חייב מ\"מ וכן משמע דמיירי הכא בדמאי מדפריך לקמן ודלמא ר\"מ נותן עיניו בצד זה ואוכל בצד אחר דלא שרי אלא בדמאי עכ\"ל יע\"ש ולפי זה צ\"ל שר\"ת מפרש מה שאמרו מה תרומה גדולה ניטלת במחשבה שלא כפי' רש\"י אלא הכי פי' תרומה גדולה ניטלת במחשבה שאם הפריש תרומה גדולה במחשבה ולא הוציא בשפתיו כלום הרי זה תרומה וכן מצאתי בחדושי הרשב\"א פ' הא\"מ דמ\"א שדחה פי' רש\"י וכתב יש מי שפי' דבמחשבה נמי פליגי רבנן וראב\"ג והכא ה\"פ ישנה במחשבה שאם נטל ולא קרא עליו שם תרומתו תרומה יע\"ש כלומר דכי פליגי רבנן עליה דראב\"ג היינו במחשבה דנותן עיניו בצד זה אבל אם נטל ולא קרא שם בשפתיו מודו רבנן דמהני וזה נראה דעת רבינו שכתב הפריש תרומה במחשבתו כו' ומדלא אשמועינן רבותא דאפי' בלא הפריש אלא נותן עיניו בצד זה משמע שדעתו לפסוק כרבנן דראב\"ג וכמו שפסק בפ\"ג מה' אלו דין יו\"ד דתרומת מעשר אינה ניטלת מאומד כרבנן וס\"ל דכי פליגי רבנן עליה דראב\"ג היינו במחשבה דנותן עיניו בצד זה אבל אם הפריש ולא הוציא בשפתיו מודו רבנן וכדעת יש מי שפי' שכתב הרשב\"א וא\"נ דס\"ל דמחשבה שאמרו היינו הפריש ולא הוציא בשפתיו אבל נותן עיניו בצד זה לא מהני לכ\"ע וס\"ל דבמחשבה לא פליגי רבנן עליה דראב\"ג כמ\"ש התוספות והרשב\"א ודברי מרן כ\"מ שכתב שדברי רבינו כפי' רש\"י והתוספות הן דברים תמוהים כי רב המרחק ביניהם כמ\"ש ושוב נדפס ס' מוהר\"י קורקוס וראיתי לו שהשוה דעת רבינו לדעת רש\"י והתוספות כדברי מרן ונדחק בלשון רבינו שמ\"ש הפריש תרומה אין הכוונה שהפריש בפועל אלא במחשבתו יע\"ש ולא ידעתי מי הזקיקו לפרש כן בדברי רבינו מאחר שמבואר הוא שדעתו כדעת ר\"ת והרשב\"א ז\"ל שכתבנו ודוק ועיין בספר קיקיון דיונה שם בחולין שהקשה לפי' רש\"י ז\"ל שם דהא דר\"מ מיירי בודאי אם כן איך פריך בגמרא ודילמא ר\"מ נותן עיניו בצד זה דלא שרי אלא בדמאי ע\"ש. ואשתמיט מיניה דברי רש\"י דפ\"ק דביצה ודפרק כל הגט שדעת רש\"י דאפי' בודאי טבל שרי נותן עיניו בצד זה ואוכל בצד אחר כנ\"ל ומהתימה על מוהר\"י מטראני ח\"א סי' כ\"ה שכתב בתוך התשובה וזה לשונו ועוד בפ\"א דחולין אהא דר\"מ אכל עלה של ירק פרכינן דילמא ר\"מ נותן עיניו בצד זה ואוכל בצד אחר ומשני תא חזי מאן גברא רבא מסהיד עליה ולא תימא עלה של ירק שאכל ר\"מ דמאי היה ולהכי סגי ליה בהכי דאם כן טפי הו\"ל לשנויי ודאי היה ולא סגי ליה בהכי עכ\"ל ואתמהא איך לא זכר שם דברי התוס' שם באותה סוגיא שכתבו משם ר\"ת דעלה שאכל ר\"מ דמאי היה ומשום הכי סגי ליה בנותן עיניו בצד זה והן אמת שמדברי התוס' שכתבו בגיטין ובבכורות נראה שחולקים על זה וכמ\"ש מ\"מ לא היה לו לומר כן בפשיטות ודע דבהא דפריך בגמ' מה לתרומה שכן ישנה במחשבה ראיתי להרב עצמות יוסף שהקשה וז\"ל וק' דא\"כ לישתוק קרא דונחשב לכם דכתיב גבי תרומה לאשמועינן שישנו במחשבה וגם קרא דכל נדיב לב עולות דכתיב גבי קרבנות דשמעינן מיניה דקדשים איתנהו במחשבה ומדאצטריך קרא בגירושין ולא נפ\"ל מתרוייהו שמעינן דקדשים איתנהו במחשבה ולהכי אצטריך קרא בגרושין דלא מצי למילף מתרוייהו כו' ע\"ש מה שתי' והנראה ודאי שעיקר קושיתו הוא לשנויא דמשני בפ\"ג דשבועות דכ\"ו דחולין מקדשים לא גמרינן דאלו לשנויא קמא דמשני משום דהוי תרומה וקדשים שני כתובים הבאים כאחד ואין מלמדים הא ודאי לק\"מ דאצטריכו קראי כי היכי דלהוי ב' כתובים הבאים כא' ולא נילף מינה לעלמא ואין לומר וליישב דאי לא הוה כתיב קרא דונחשב הו\"א דלעולם דתרומה לא מהני מחשבה ואצטריך קרא בגרושין ולא נפ\"ל מתרוייהו כי היכי דלהוו גרושין וחד מהנך שני כתובים הבאים כאחד ואין מלמדין ולא נילף מינה דין שליחות בעלמא דהא אכתי תקשי למאן דאמר מלמדין למאי אצטריך קרא דונחשב דהכא ליכא אלא ב' כתובים דתרומה וקדשים מצרך צריכי ואף לזאת הי' אפשר לומר דאי לא כתיב קרא דונחשב הו\"א דלעולם גבי תרומה לא מהני מחשבה ומאי דאצטריך קרא בגירושין ולא נפ\"ל מתרויי' הוא משום דאי לא הוה כתיב בגירושין לא הוה שדינן קרא דאתם בתרומה אלא לרבות את השליח ולא הוה ממעטינן מיניה מה אתם בני ברית אף שלוחכם ב\"ב להכי כתיב קרא בגירושין כי היכי דנילף תרומה מתרוייהו דהשתא ע\"כ אייתר לן קרא דאתם לומר מה אתם ב\"ב ולעולם דמחשבה לא מהני ומש\"ה אצטריך קרא דונחשב ומהתימה על הרב הנזכר דלקמן בדף שאח\"ז בד\"ה ונילף ממעילה תי' כן על מה שהקשה שם ע\"ע וא\"כ מאי ק\"ל הכא האמנם נראה קו' הרב ז\"ל אכתי קיימא באנפין לר\"ש דאמרי' בגמ' דלא אצטריך קרא דאתם למעוטי בני ברית משום דמסברא ידעינן ליה דליתנהו בתרומה דנפשייהו ואפשר שלזה כוון הרב ז\"ל אלא שקצר במקום שאמרו להאריך ואף גם זאת אפשר ליישב דר\"ש ס\"ל כמ\"ד ב' כתובים הבאים כאחד אין מלמדין דהשתא אי לא כתיב קרא דונחשב הו\"א דאצטריך קרא דגירושין כי היכי דלהוו גירושין ותרומה ב' כתובים הבאים כאחד ולא נילף מיניה לעלמא דין שליחות ולעולם דתרומה לא מהני מחשבה וכמ\"ש כנ\"ל ודוק:<br><b> אפריון שלמה</b>\n<b> מה </b> שהוכיח מפרש\"י דס\"ל דאף אם אכל טבל מהני להפריש אחר כך לתקן מה שאכל למפרע וכן הביא בשם התוי\"ט שהוכיח כן מדעת הרמב\"ם אך הוכיח מפרש\"י גיטין ל\"א ד\"ה הי' חושש וכו' ואם לא אכלן וכו' דמשמע אם אכלן לא מהני הפרשה עיי\"ש. ולכאורה נלפענ\"ד דא\"ש לפמ\"ש בחידושי שבירושלמי משמע שמדאורייתא בעינן מוקף ולפ\"ז אף בדעבד לא מהני בלי מוקף ולפ\"ז י\"ל דזה תלוי בזה דהרמב\"ם לשטתו דס\"ל דלא בעינן בדעבד מוקף לכך מהני למפרע הפרשה על מה שכבר אכל אבל רש\"י ס\"ל כהירושלמי דמהני מוקף מן התורה ולכך בפרק כל הגט מיירי רש\"י מטבל הטבול לתרומה גדולה שבזה בעינן בדיעבד מוקף לכך לא מהני הפרשה אחר אכילה אבל בברייתא דהבודק את החביות מפרש רש\"י דמיירי בטבל הטבול לתרומת מעשר דבזה ודאי לא בעינן מוקף רק מדרבנן לכן מהני הפרשה אף למה שכבר שתה ובזה מיושב כל הקו' שהקשה השעה\"מ דאיך משכחת לה להלקות על טבל הרי הוי התראת ספק שמא יפריש אח\"כ וכן נמי ביומא דאמרינן שם דמאכילין אותו תרומה עיי\"ש דהתם הכל מיירי בטבל הטבול לתרומה גדולה ובזה לא מהני הפרשה לאחר אכילה:<br><b> מעשה חושב</b>\n<b> (שע) </b> וי\"ל דשאני מדומע שכבר הוא מתוקן ואפילו דמאי אסור לתקן בשבת כו'. תמהני דלפי מה דמבואר ממה שכתבו דתחלת תיקונו של טבל לא שרינן כו'. מכלל דבמחשבה עצמה באמת שרינן בשבת אפילו לכתחלה. וא\"כ מה יענו נגד תלמוד ערוך ביומא דף פ\"ג רע\"ב. כהא דאמר רבה. באפשר בחולין כ\"ע לא פליגי דמאכילין אותו חולין וע\"ז פריך שם הש\"ס פשיטא. ומשני לא צריכא אלא בשבת. ופריך שם שבת נמי פשיטא. טלטול דרבנן בעלמא הוא כו' וע\"ש: והשתא אי ס\"ד דבמחשבה שרינן לכתחילה ליתן עינו בצד זה ולאכול בצד אחר אפילו בשבת. א\"כ הא אפילו טלטול אין כאן. ולפ\"ז הרי הדרא הקושיא לדוכתא פשיטא. דהא עציץ שאינו נקוב עכ\"פ מדרבנן אסור. אבל לתקן טבל במחשבה. הרי אפילו לכתחילה מותר. וצ\"ע:<br><b> (שעא) </b> והשתא אי שרי להפריש ע\"י מחשבה היכי קאמר רבי דאין צריך לעשר. הא אפשר להפריש ע\"י מחשבה בהיתר כו'. עיין מה שכתבתי לעיל ע\"א על הגליון. ולכאורה קושיית הגאון המחבר ז\"ל מההיא דפ' יוה\"כ צריך ביאור. דהא קשה דאפילו אי נימא דלא שרינן להפריש ע\"י מחשבה בשבת היינו מטעמא דמתקן אבל בחולה דמותר לו לאכול אפילו בלא הפרשה. א\"כ הרי ההפרשה תו אינה תיקון. וא\"כ סוף סוף קשה אמאי קאמר רבי דאין צריך לעשר הא אפשר להפריש בהיתר כיון דלאו מתקן הוא. וצ\"ע:"
+            ]
+        ],
+        [
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>הבודק </b>\n<b> את החבית כו'.</b> כתב מרן הכ\"מ וז\"ל מ\"מ יש לתמוה דהא בסוף קידושין רמי הך ברייתא אברייתא דמקוה ומשני מאן תנא חבית ר\"ש כו' למה פסק רבי' כר\"ש במקום דרבנן ואפשר דכיון דבפרק המוכר פירות איפליגו בההיא ברייתא ש\"מ דהלכתא היא ע\"ש ואין תי' זה נכון דאיכא למימר דמאי דשקלו וטרו אליביה משום דנ\"מ לרבנן לענין אי ריחיה חלא וטעמיה חמרא חמרא ובר מן דין ק\"ט דאמאי פסק במקוה כרבנן דר\"ש דהו\"ל תרתי דסתרין וכבר הוקשה לו כן להריטב\"א ז\"ל שם בקידושין והונחו בצ\"ע:<br><b> וראיתי </b> להרב מש\"ל ז\"ל פ\"י מה' מקואות הלכה ז' דמ\"ה ע\"ד שהאריך הרבה ליישב דברי רבינו ותוכן דבריו דרבינו ז\"ל פסק כלישנא בתרא דאמרי' בריש נדה דטעמא דר\"ש משום דגמר סוף טו' מתחילת טומא' ורבנן לא גמרי סוף טומא' מתחילת טומאה וס\"ל לרבי' כתי' הרשב\"א ז\"ל שם דללישנא קמא רבנן נמי ילפי סוף טומא' מתחילת טומא' וה\"ט דס\"ל דבר\"ה טמא משום דאיכא תרתי לרעותא וללישנא בתרא דרבנן לא ילפי סוף טו' מתחילת טומא' ואפי' בחדא לריעותא נמי בסוף טומא' טמא טומא' ודאית וא\"כ להך לישנא מתני' דחבית אתיא ככ\"ע דלהך לישנא מודים חכמים לר\"ש דלא חשיב ריעותא הא דהרי חסר לפנינו אלא דגבי טומא' ס\"ל לחכמים דלא גמרינן סוף טומאה מתחילת טומאה ועשו סוף טומא' בר\"ה כתחילת טומא' ברה\"י כו' יע\"ש ולפי דבריו ז\"ל יש ליישב מה שהקשה הרב מחנה אפרים ה' אישות סי' ג' ובחי' על הרמב\"ם פ\"ג מה' הנזכר סוגיא דפרק כל הגט גבי המניח פירות להיות מפריש כו' דקאמרי' בגמ' חלוקין עליו על ר\"א דתניא מקוה שנמדד כו' הרי כל הטהרות שנעשו על גביו טמאות למפרע ור\"א קאמר מעת לעת ופריך פשיטא ומשני מ\"ד מאי למפרע מעת לעת ע\"כ משמע דאי הוה מפרש מעת לעת לא היו חלוקים והא ר\"א קאמר חושש מס' ובההיא דמקוה קאמר ודאי יע\"ש אכן כפי דברי הרב מש\"ל יש ליישב דסוגיא דשמעתין אתיא כלישנא קמא דריש נדה וסוגיא דכל הגט אתיא כלישנא בתרא ודוק האמנם קשה לי טובא לפי דבריו ז\"ל שהרי רבי' ז\"ל שם פסק וז\"ל ב' מקואות אחד כשר ואחד פסול וטבל באחד מהם מטומאה חמורה ועשה בהן טהרות הרי אלו תלויות ע\"כ והיא תוספתא דמקואות פ\"ב והביאה הרב ז\"ל שם בריש הלכה ז' וכתב הרב ז\"ל עצמו שם וז\"ל טהרותיו תלויות ואע\"ג דא' בריש נדה דמקוה שנמדד ונמצא חסר דכל טהרות כו' טמאות ודאי כו' י\"ל דשאני התם דאיכא רעותא קמן דהרי חסר לפנינו ומש\"ה הוי טמא ודאי אבל גבי ב' מקואות דליכא ה\"ט טהרותיו תלויות ע\"כ ואם כן כיון שרבינו ז\"ל פסק כהך תוספתא ע\"כ לומר דס\"ל לרבינו דריעותא דהרי חסר לפנינו חשיב ריעותא וחשיב כודאי ואי טעמא דרבנן משום דסוף טומא' לא ילפינן מתחילת טומא' גזירת הכתוב היא מה\"ט בב' מקואות נמי היל\"ל דכל טהרות שנעשו על גביו טמאות ודאי דומיא דמקוה שנמדד ונמצא חסר שהרי הכא נמי סוף טומא' הוא כמ\"ש גם מ\"ש הרב הנזכר אתוספתא הלזו וז\"ל ומיהו קשה אמאי לא ביאר לנו רבינו דין זה אלא שסתם הדברים ולא זכיתי להבין דבריו שהרי כתבו רבינו בהדיא דטהרותיו תלויות כמ\"ש ועיין במ\"ש הרב הנזכר דמ\"ה ע\"א וז\"ל ויש לתמוה על התוס' דקתני טהרותיו תלויות ולא ידעתי אמאי ל\"ק ליה לרבינו ז\"ל גופיה שכתב כתוספתא הלזו ומדבריו שכתב וכן מקוה שנמדד כו' משמע דטמא ודאי ודבריו סתרי אהדדי ועכ\"ל דוכן מקוה שנמדד שכתב רבינו לאו דוקא והא כדאיתיה והא כדאיתיה ודוק ומ\"מ תי' הרב ז\"ל אזלה לה מנגד כמ\"ש ולע\"ד נ\"ל ליישב על נכון דס\"ל לרבינו ז\"ל דהא דרמינן חבית אמקוה ומוקמינן לה כר\"ש היינו דוקא אליבא דריב\"ל וא\"כ משום דהמקשה דהכא ודריש נדה ס\"ל כותיה דכל שלשה ימים האחרונים ודאי חומץ מכאן ולהלן ספק משום דס\"ל דריחיה חלא וטעמיה חמרא חלא והילכך פריך שפיר דכיון דגבי מקוה משום דאיכא תרתי לריעותא חשיב כודאי ה\"נ גבי חבית ואי משום דגבי מקוה חסר ואתאי ואיתרע לה לחזקה מקמי הכי טובא ולא ידעינן הילכך ריע טפי כמ\"ש רש\"י אם כן ה\"נ החמיץ ואתא שהרי איתרע לה לחזקה ודאי זה שלשה ימים דכיון דעכשיו חומץ גמור ודאי אין פחות מג' ימים שהתחיל להחמיץ והוי חומץ משא\"כ לר\"י דס\"ל דג' ימים הראשונים ודאי יין מכאן ואילך ספק ואפילו כל שלשה ימים האחרונים דאיכא למימר זה ג' ימים האחרונים שהתחיל להחמיץ והוי טעמיה חמרא עד עכשיו שנגמר חמוצו כמ\"ש רשב\"ם בפ' המוכר דצ\"ו אם כן לא תקשי לן מידי ממקוה דהתם שאני דודאי חסר ואתאי דדרכו של מקוה לחסר מעט מעט וא\"כ כיון דאיתרע לה לחזקה בודאי מקמי הכי מש\"ה מטמאינן למפרע משא\"כ גבי חבית דאיכא למימר דשמא בג' ימים האחרונים התחיל להחמיץ ועכשיו נגמר חימוצו ואף ע\"ג דאיכא למימר דזה ימים רבים החמיץ ואתא מ\"מ כיון דאיכא למתלי נמי דשמא השתא הוא דנגמר חימוצו מידי ספק לא נפקא משא\"כ במקוה דליכא למימר דהשתא הוא דחסר שהרי אין דרכו לחסר אלא טיפה אחר טיפה ומכיון שחסר הרבה בודאי שזה ימים רבים חסר ואתאי והא דאמרינן פ\"ק דנדה התם איכא למימר חסר ואתאי הכא מי איכא למימר חזאי ואתא ומאי קושיא דלמא הגס הגס חזיתיה דאלמא משמע דאע\"ג דליכא למימר דבודאי הגס הגס חזיתיה היה מטמאינן למפרע אי לאו משום טעמא דליכא תרתי לריעותא י\"ל דודאי הא דפריך התם ודילמא הגס הגס חזיתיה לאו להלל קא פריך דאמאי תולין מעת לעת נימא הגס הגס חזיתיה דודאי משום דילמא הגס כו' לא מטמאינן ליה בודאי אלא לשמאי קא פריך דדילמא הגס חזיתיה וכ\"כ הרשב\"א ז\"ל שם בשיטה כ\"י יע\"ש ובהכי מדוקדקין דברי רש\"י ז\"ל שכתב בשמעתין ד\"ה מ\"ש ממקוה וז\"ל דמחזקינן ליה כו' ומ\"ש גבי חבית דקתני מכאן ולהלן ספק ולא אמרינן דמשעתא דסליק ידיו מלבודקו החמיץ ע\"כ ובודאי דמ\"ש רש\"י ולא אמרינן דמשעתא דסליק כו' ע\"כ אליבא דריב\"ל הוא דקאמר דלר\"י הא אמרינן דשלשה ימים הראשונים ודאי יין וכיון שכן יש לדקדק דמי הכריחו לרש\"י ז\"ל לפ' מאי דפריך מ\"ש מקוה כו' אליבא דריב\"ל גרידא ולא נימא דאתרוייהו פריך ואמאי קתני מכאן ולהלן ספק למר כדאית ליה ולא נימא הרי החמיץ לפנינו אכן כפי מ\"ש הנה נכון אלא שמדברי רש\"י בפ\"ק דנדה לא משמע קצת הכי ודוק ועיין בהפר\"ח ז\"ל בחי' לגיטין שכתב דה\"ט דחבית שפסק רבינו משום דקי\"ל כר\"י דכל שלש ימים הראשונים ודאי יין והילכך כיון דלאחר הבדיקה ע\"כ יין הוא ולא מצינן למימר דמשעת בדיקה החמיץ הו\"ל ספק יע\"ש ומלבד שאין תי' זה מבואר אכתי קשה בתורם של יין ונמצאו של חומץ אמאי אמרינן דאם ספק תרומה ויחזור ויתרום ואמאי לא נימא הרי חומץ לפנינו ומשעה שתרם חומץ הוה דהכא לא בדק כלל ולכן נראה לי עיקר מ\"ש ודוק כתב מרן כ\"מ פ\"י מה' מעשר דין ד' ומ\"ש רבינו ואינו מעשר ודאי פשוט הוא כו' והר\"ב מש\"ל ז\"ל שם תמה עליה דמאי דפשיטא ליה למרן צריכא רבה מההיא דאמרינן בשמעתין ובריש נדה ורמי חבית אמקוה ואמרינן מאן תנא חבית ר\"ש אלמא דרבנן כל היכא דאיכא תרתי לריעותא הוי ודאי טבל וכבר תמה עליו מרן לעיל כו' ופשיטא דאין הפרש בין החמיץ לאבדו אלא דרבינו ז\"ל כתב כאן דאינו מעשר ודאי משום דאזיל לשיטתיה שפסק בחבית אך מ\"ש מרן פשוט הוא תימה בעיני ע\"כ ולע\"ד נראה דמה דפשיטא ליה להרב ז\"ל דאין הפרש בין החמיץ לאבדו לדידי צריכא רבה דאיכא למימר דדוקא גבי חבית והחמיץ סבירא להו לרבנן דכל דאיכא תרתי לריעותא חשיב כודאי משום דאיכא טעמא דהחמיץ ואתא כדאמרינן בריש נדה וכמו שנראה מדברי התוספות שם ד\"ה תרתי לריעותא אבל גבי מצאן שאבדו דליכא למימר אבד ואתא אע\"ג דאיכא תרתי לריעותא ספק הוי והכריחו למרן לומר כן מכח מה שהקשה הרב בעל מחנה אפרים ז\"ל וכתבנו דבריו לעיל דהיכי קאמר מ\"ד מאי למפרע מעת לעת כו' דמשמע דאי הוה מפרשינן הכי לא היו חלוקי' והא ר\"א קאמר חושש מספק ובההיא דמקוה קאמר ודאי וכמ\"ש דבריו לעיל אכן כפי האמור ניחא ודוק ודע שרש\"י שם ד\"ה היה בודק את החבית כתב וז\"ל כשבא לשתות כו' ובתוספות רי\"ד הקשו דאמאי קתני ברייתא מכאן ואילך ספק ויחזור ויתרום והא כיון דשתה מאי נ\"מ להפריש תרומה הרי שתה טבל למפרע ופי' הם ז\"ל דמיירי בבא למכור יע\"ש ומהיותר תימה שדברי רש\"י ז\"ל סותרים למ\"ש פרק כל הגט דף ל\"א וז\"ל ה\"ז חושש לאותן טבלים שתקן בהבטחתן ואם לא אכלן צריך להפריש מהן הרי מבואר דאם אכלן א\"צ להפריש והיה נראה שיש סיוע לזה למ\"ש הרב תי\"ט שם שמדברי רבינו נראה שאף אם אכלן צריך להפריש ושי\"ל שאף רש\"י ז\"ל לא כ\"כ אלא לר\"א ן' שמוע שאינו חושש אלא מעת לעת אם כן יש לנו לחלק בהכי כיון דחזינא דחששא רחוקה היא מקילין בה אבל רבינו כ\"כ לפי מה שפסק דלא כר\"א ן' שמוע וחייב למפרע על כל מה שתקן ואם כן חששה מעלייתא היא יע\"ש ואם כן ניחא שפיר דהכא גבי בודק את החבית כיון דס\"ל לברייתא דחוששין למפרע על כל מה שתקן דס\"ל דחששא מעלייתא היא מש\"ה כתב דיחזור ויתרום ודוק ומ\"מ אכתי יש לומר דמ\"ש רש\"י ז\"ל בפ' כל הגט הו\"א אפילו למאי דקי\"ל דלא כר\"א בן שמוע ולא תקשי ברייתא דהכא דקתני מכאן ואילך ספק ויחזור ויתרום דאיכא למימר דברייתא מיירי בשתרם ב' לוגין מחבית זה שהזמינו לכך על מאה לוגין מחבית אחרת והיה שותה ובא ואחר כך כשמצאו חומץ נשתייר מן המאה לוגין יין בעין אהא קתני בברייתא דיחזור ויתרום על מה שנשתייר אמנם ודאי דממה ששתה כבר אינו צריך להפריש ודוק האמנם תמיה מילתא טובא לדעת רבי' כפי מה שהבין הרב תי\"ט דאם כן היכי משכחת לה מלקות באוכל טבל למאן דס\"ל התראת ספק לא שמה התראה דהא אוכל טבל התראת ספק היא דשמא יתקן אח\"כ על מה שאכל ועוד ראיתי בספר בני דוד הלכות תרומות פ\"ה שהקשה מההיא דפ' יה\"כ דפליגי תנאי בטבל ותרומה דת\"ק ס\"ל דמאכילין אותו טבל ובן תימא ס\"ל דמאכילין אותו תרומה משום דטבל חמיר ואמאי אין מאכילין אותו טבל כיון דאיתה בתקנתא שיפרוש תרומה אח\"כ על מה שאכל יע\"ש ולדעת רבינו יש ליישב דס\"ל דמ\"ש בגמ' כי פליגי בדלא אפשר לתקנו מיירי בטבל שהלכו בעליו למ\"ה דאין בידו לתקנו אח\"כ ועיין בהרב פרשת דרכים דמ\"ב ע\"ג ע\"ש ודוק ועיין בפ\"ו מה' מעשר דין ז' שכתב רבינו וז\"ל המוכר פירות לחברו וזכר שהם של טבל כו' אם ידע שאין קיימי' שכבר אבדו או נאכלו אין צריך לעשר ולפי מה שהבין הרב תי\"ט שלדעת רבינו יש תקון לטבל הנאכל ואפילו אם אכלן צריך להפריש קשה טובא דאם נאכלת אמאי אין צריך לעשר ודוק ובפשטא דשמעתתא דאמרינן ורמינן חבית כו' אמקוה יעיין שם דהכא ודאי ומ\"ש דהכא ספק יש לדקדק טובא דאדקשיא ליה מתניתין דמקוה אברייתא דחבית אמאי ל\"ק ליה מתניתין דמקוה אמתניתין דחבית דתנן פ\"ג דתרומות התורם חבית של יין ונמצא של חומץ אם ידוע שהיתה של חומץ אם עד שלא תרמה אינה תרומה כו' אם ספק תרומה ויחזור יתרום והו\"ל לשנויי דמתני' ר\"ש היא ולא רבנן והר\"ש שם כתב דה\"ה דהו\"מ להקשות מהך כו' יע\"ש והוא תימא דאדרבא ממתניתין הו\"ל לאקשויי וכבר נתקשה בזה הרפ\"ח בחידושיו למס' גיטין ד\"פ יע\"ש שהניחו בצ\"ע:<br><b> ולע\"ד </b> נראה ליישב דאי ממתני' לא הוה ק\"ל דלר\"י דס\"ל דכל ג' ימים הראשונים ודאי יין איכא למימר דמתניתין ה\"ק אם ידוע שהיתה של חומץ עד שלא תרמה שאח\"כ נודע לו שמקודם שתרמה טעם ממנה והיה חומץ ובשעה שתרם לא זכר ממה שטעם אותה ואם עד שתרמה החמיצה כגון שאחר שתרם תיכף ומיד טעם אותה והיה יין ואם ספק תרומה כו' כגון שבדק את החבית ומצאה יין ואחר ימים עשאה תרומה ואינו יודע אם בתוך שלשה ימים לבדיקה תרמה דאז הוי ודאי יין או לאחר שלשה ימים תרם אותה דאז הוי ודאי חומץ משום הכי קאמר דהוי תרומה ויחזור ויתרום דשמא בתוך ג' ימים לבדיקה תרמה אבל בתרם לאחר ג' ימים ה\"נ דאמרינן הרי חומץ לפניך והוי ודאי טבל ואם כן כיון דלר\"י לא מצי למפרך מהך מתניתין משום הכי לא פריך אלא מברייתא כי היכי דתקשי אליבא דכ\"ע וא\"נ דאפילו לריב\"ל דס\"ל דג' ימים האחרונים ודאי חומץ ומכאן ואילך ספק איכא למימר דמתניתין דקתני ואם ספק כו' מיירי כגון דמספ\"ל לתורם ואינו זוכר אי כשתרמה בדקה מקודם תיכף ומיד והיה יין או לא בדקה כלל ומשום הכי הוי תרומה דשמא בדקה קודם שתרמה סמוך לתרומתה תיכף ומיד כנ\"ל נכון ובמאי דמשני התם בגמ' שאני התם דהעמד טמא על חזקתו ראיתי להריטב\"א שם שהקשה וז\"ל וק\"ל אמאי אזלינן בתר חזקת טמא ניזל בתר חזקת טהרות שנגע בהם שהיו בחזקת טהרה ולא נטמאו מספק ואיכא למימר דכיון דודאי נגע בהם אין להם שום חזקה וכדאמרינן בשליא כו' יע\"ש האמנם מדברי התוספות פ\"ג דערובין דל\"ו ד\"ה במקוה שלא נמדד נראה שחולקין על זה שהקשה וז\"ל וא\"ת והא ר\"י מטמא אפילו טהרות אם נגע דלענין דאמרינן זיל טבול אפילו ר\"מ מודה כדאמרינן גבי ספק טומאה בר\"ה ואם כן אדרבא נימא העמד טהרות אחזקתייהו וי\"ל כו' ופליגי אגברא אי בעי טבילה וכן איתא במס' מקואות כו' הנה מבואר דס\"ל דחזקה דאוקמי טהרות אחזקתייהו חזקה גמורה היא ומשום הכי ק\"ל שפיר דאכתי ספק הוי ובדרבנן ספק טהור ותמיהא לי טובא דאם כן מה יענו ארישא דמתניתין דקתני מקוה שנמדד ונמצא חסר כו' בר\"ה טמא והיינו טעמא דאיכא תרתי לריעותא העמד טמא על חזקתיה והרי חסר לפניך חשיב כודאי ואמאי לא נימא דאכתי ספק הוי כיון דאיכא חזקה דטהרות ובר\"ה אמאי טמא וליכא למימר דרישא נמי מיירי לענין דאמרינן ליה זיל טבול דהא כל טהרות שנעשו ע\"ג קתני ותו דאם כן היכי פליג ר\"ש בברייתא ואמר דבר\"ה ספק טהור הא לכ\"ע ס' טומא' בר\"ה אמרינן ליה זיל טבול וליכא למימר נמי דכיון דאיכא טעמא דהעמד טמא על חזקתיה והרי חסר לפנינו חזקה דטהרה לא חשיבא וחשיב כודאי דא\"כ ה\"נ נימא במכ\"ש במקוה שלא נמדד ונמצא חסר דכיון דאיכא תרתי לריעותא והיה נראה ליישב דהתוס' ז\"ל ס\"ל דכי קתני מתני' ספק טבל במ' סאה ספק לא טבל שלא כפרש\"י ז\"ל שפי' שם בפ' בכל מערבין דל\"ה ע\"ג ד\"ה אפילו טבל וז\"ל כגון ספק טבל במ' סאה שהיה מקוה לפנינו ונמצא חסר ואין אנו יודעים אם בשעת טבילה היה בו מ' סאה כו' דאי בנמצא חסר מיירי מתני' אם כן כי פריך אדרבא העמד מקוה אחזקתו דפריך אס' טבל במ' סאה כמ\"ש התוספות ד\"ה ספק לא טבל יע\"ש אמאי לא משני הרי חסר לפנינו וכמו שהקשה התוספות בד\"ה שם אדרבא כו' ומה שתי' אלא דלא מיירי הכא במקוה שנמדד ונמצא חסר הם דברים סתומים דכיון דע\"כ מתני' דקתני ספק טבל במ' סאה מיירי בנמצא חסר כמ\"ש רש\"י אם כן ל\"ל לתלמודא לשנויי דמתני' מיירי במקוה שלא נמדד ובפשיטות הו\"ל לשנויי דהתם שאני שהרי חסר לפנינו ולעולם דאפילו בנמדד אלא כונתם ז\"ל דס\"ל לתלמודא דמתניתין דקתני ספק טבל במ' סאה לא מיירי בנמצא חסר דאם כן היינו סיפא דקתני מקוה שנמדד ונמצא חסר ומכ\"ש בשלא נמדד אלא ספק טבל במ' סאה דקתני מתניתין מיירי בשלא היינו יודעים מעיקרא אם היה בו מ' סאה וגם עתה אין אנו יכולים לברר הדבר וכגון שאחר שטבל נתמלא גשמים בהא הוא דקתני מתני' ספק טמא והיינו כוונתם ז\"ל שכתבו דלא מיירי הכא במקוה שנמדד ונמצא חסר כלומר דע\"כ מתניתין מיירי בשלא נמדד ונמצא חסר דאל\"כ היינו סיפא ודוק ומעתה איכא למימר שפיר דע\"כ לא כתבו התוספות דחזקה דטהרות חשיבא חזקה אלא דוקא בשלא נמצא חסר דליכא ריעותא דהרי חסר לפנינו אבל בנמצא חסר כיון דאיכא תרתי לריעותא חשיב כודאי וחזקה דטהרות לא חשיבא חזקה כלל ומן האמור בזה צ\"ל דכי קתני מתניתין מקוה שנמדד ונמצא חסר כל טהרות כו' בין ברה\"י בין בר\"ה ספק טהור לא קאי אלא אחלוקה דמקוה שנמדד ונמצא חסר אבל בחלוקה דספק טבל בר\"ה טהור דלא חשיבא כודאי דאע\"ג דליכא חזקה דהעמד טמא על חזקתו הא איכא חזקה דטהרות:<br><b> האמנם </b> מדברי רבינו ז\"ל אין נראה כן ממ\"ש בפרק עשירי מהלכות מקואות הלכה ו' וכן מקוה שנמדד כו' ונראה שדברי רבינו ז\"ל מוכרחים דאי ס' טמא דקתני מתניתין ברישא מיירי ברה\"י מאי אשמועינן מתניתין הא פשיטא דספק טומאה ברה\"י ספק טמא אפי' בספק נגע דאיכא חזקה דהעמד טהור על חזקתו כ\"ש וק\"ו בודאי טמא דאיכא חזקה דהעמד טמא על חזקתו ובר מן דין קשה דמה יענו התוספות ז\"ל לההיא דשלוחא בבית ודנדה שהקשה הריטב\"א ז\"ל וצ\"ע והר\"ש ז\"ל כתב בפ\"ב דמקואות מ\"ג דהא דר\"י מטמא היינו דצריך לטבול שניה ומודה דאם עשה טהרות טהורה כדאמ' נמי לעיל דלטמא טהור יע\"ש הנה מבואר דס\"ל כדברי התוספות ז\"ל דהא דר\"י מטמא היינו דוקא לענין דאמרינן ליה זיל טבול משום דלגבי דידיה איכא חזקה דהעמד טמא על חזקתו אבל גבי טהרות כיון דאיכא חזקה דהעמד טהרות על חזקתן הו\"ל ספק שקול וס' דרבנן לקולא והרב מש\"ל ז\"ל שם תמה על דבריו וז\"ל ודברים אלו תמוהים הם בעיני דאיך יתכן שהאדם יהיה טמא וטהרות יהיו טהורות כו' ונדחק עצמו ליישב דאפשר דמדמה לה לספק טומאה בר\"ה דאית ליה לר\"מ ולר\"י דטהרות שנעשו הם טהורות מפני שאין להם תקנה ומיהו גברי הם טמאים שאפשר להם בטבילה והזאה כו' יע\"ש ולא ידעתי איך אשתמיט מיניה דברי התוספות דמבואר הוא שדברי הר\"ש הן הן דברי התוס' וה\"ט משום דאיכא חזקה דטהרות והו\"ל ספק שקול ודוק אלא שמדברי הר\"ש ז\"ל במ\"א גבי ספק טבל במ' סאה כו' שכתב כפרש\"י דמיירי בנמצא חסר ואם כן לפי פי' ז\"ל דהכא הדרא קו' דלעיל לדוכתא וצ\"ע ומה שהקשה עוד דע\"כ לא אמרינן לר\"י דלטמא טהור אלא בספק נגע בו וכן הקשה הרב בעל אליהו רבה והחזיק עוד לומר דמדקא' ר\"י כל דבר שהוא בחזקת טומאה כו' ועוד דדומיא דס' ליטמא דקתני מתני' במיירי בספק מגע ה\"נ ליטמא דקתני מתניתין יע\"ש הנה מדברי התוס' ז\"ל שכתבנו לק\"מ דמבואר מדבריהם שהתוס' ז\"ל לא גרסי במתני' כגירסת רבינו ז\"ל דגריס כל דבר שהוא בחזקת טומאה כו' אבל ס' לטמא וליטמא טהור אלא הכי גרסי ר\"י מטמא שספקו ליטמא טמא לטמא לאחרים טהור וכמ\"ש בס\"ד וכן איתא כו' ולפי גירסא זו ע\"כ פי' דמתניתין הכי הוא שס' ליטמא טמא כלומר דדוקא ליטמא את האדם שיהיה טעון טבילה הוא מ\"ש ר\"י טמא אבל לטמא אחרים דהיינו הטהרות שנגע טהור אבל ליכא לפרושי דספק דליטמא טמא דקאמר ר\"י מיירי בספק אוכל אוכלין טמאין דהא פשיטא ודאי דהוא טהור שהרי ליכא טעמא דהעמד טמא על חזקתו וא\"כ ע\"כ ספק ליטמא דקאמר קאי אספק טבל במ' סאה האמור במתניתין אהא קאמר ר\"י דטמא תנא והדר מפרש דמאי דקמטמא ר\"י היינו דוקא בספק ליטמא את האדם כדי שיהא טעון טבילה אבל ליטמא את הטהרות טהורות והיינו ממש דברי הר\"ש כנ\"ל: כתב הרב מחנה אפרים ז\"ל הלכות אישות סי' ג' ד\"ז וז\"ל וצריך להבין בפרק בכל מערבין גבי מתניתין דתרומה ונטמאת אם ס' ר\"מ אומר ה\"ז חמור גמל ור\"י אומר ה\"ז עירוב פריך בגמ' ממתני' דטמא שירד לטבול ספק טבל ספק לא טבל ר\"י מטמא ומשני אמר רבא ה\"ט דר\"י התם העמד טמא על חזקתו ואימור לא טבל אדרבא העמד מקוה על חזקתה ואימור לא חסר בשלא נמדד ופרש\"י העמד טמא על חזקתו כו' חזקה לחומרא איכא לקולא ליכא אבל מתני' איכא חזקה לקולא ולחומרא העמד אדם על חזקת עירוב בביתו ואימור לא ערב העמד תרומה אחזקתה ועירב ובדרבנן אזלינן לקולא עכ\"ד וק\"ל דהא איכא שם תרתי לריעותא חדא דהעמד אדם בחזקת שלא עירב וכי תימא הא איכא תרומה דהעמד תרומה אחזקתה בחזקת שהיתה טהורה הרי טמאה לפניך וכל דאיכא תרתי לריעותא אפי' בר\"ה טמא דחשיב ודאי כו' ונ\"ל לתרץ דע\"כ לא אמרינן הכי אלא במקוה משום דאיכא למימר חסר ואתאי כו' יע\"ש וק\"ל דאכתי מה יענה לר\"מ דקאמר בטומא' קלה ספק טהור אחלוקת דספק טבל במ' סאה ונמצא חסר כמ\"ש רש\"י ז\"ל ואמאי כיון דאיכא תרתי לריעותא וחשיב כודאי אלא ע\"כ לו' דדוקא בטומאה דאורייתא חשיב כודאי אבל בטומאה דרבנן אע\"ג דאיכא תרתי לריעותא לא חשיב כודאי גמור וכל בדרבנן הקילו ואם כן ה\"נ איכא למימר לר\"י דמשו\"ה ס\"ל ספק עירוב כשר אע\"ג דאיכא תרתי לריעותא כיון דמדרבנן היא ובטומאה קלה דוקא ס\"ל לר\"י דמטמא משום דליכא חזקה דטהרה כלל במקוה שלא נמדד כדאיתא בגמ' אבל גבי עירוב כיון דאיכא חזקה לקולא אע\"ג דאיכא תרתי לריעותא לא חשיב כודאי וכל בדרבנן הקילו ומ\"מ מ\"ש התוס' שם דהו\"מ לשנויי דשאני התם דהרי חסר לפנינו ע\"כ כונתם לומר דנימא דר\"י ס\"ל דדוקא במקוה כל דאיכא תרתי לריעותא חשיב כודאי ואפי' בדרבנן מטעמא דחסר ואתאי אבל גבי תרומה כיון דליכא למימר טמא ואתאי לא חשיבא אלא ספק וספקא דרבנן לקולא וכ\"כ בכונתם בס' מע\"ח יע\"ש: עוד כתב הרב הנזכר וז\"ל אבל לע\"ד נראה דר\"מ ור\"י אית להו דאפי' היכא דאיכא תרתי לריעותא הוי ס' ומ\"ה אמר ר\"מ במקוה שלא נמדד ונמצא חסר ספק טהור כיון דנטמא בטומא' קלה כו' דספק דרבנן היא ואזלינן לקולא ולא אמרינן כיון דאיכא תרתי לריעותא ס' חשיב כודאי אלא ס\"ל כר\"ש דפליג אחכמים ואומר בר\"ה טהור כו' והרב כ\"מ לא זכר שם דר\"י ור\"מ כולהו סברי כר\"ש כו' יע\"ש והן דברים תמוהים ואשתמיט מיניה מתניתין דמקואות דקתני מקוה שנמדד ונמצא חסר בין ברה\"י בין בר\"ה ס' טמא במה דברים אמורים בטומא' חמורה אבל בטומא' קלה כו' הרי בהדיא דרבנן דר\"ש ס\"ל דאפי' בר\"ה טמא וטעמא דכיון דאיכא תרתי לריעותא חשיב כודאי ואפי\"ה קתני דבטומא' קלה ספק טהור וצ\"ע:<br><b> מעשה חושב</b>\n<b> (שעב) </b> ודע שרש\"י שם ד\"ה היה בודק את החבית כתב וז\"ל. כשבא לשתות כו'. אין לשון רש\"י כך. אלא דז\"ל שם. הי' בודק את החבית. להיות סומך עלי'. והולך ושותה שאר חביות. ונותן עיניו בזו. להפריש ממנה עליהן לאחר זמן. שהתרומה נטלה במחשבה. עכ\"ל שם. ולכאורה קשה דכיון שנתן עיניו בה בשעת בדיקה. ומחשבה כזו הרי הוי כהפרשה וא\"כ הא מה ששותה אח\"כ משאר חביות נתקן למפרע. מאותה שעה שנתן עיניו בה והרי אינו צריך כלל שיאמר בשעה שהוא שותה. שהחבית שבדק תחלה יהי' תרומה על מה שישתה דהא החבית שבדק נעשה כבר תרומה. משעה שנתן עיניו בה. ע\"י המחשבה שתהי' תרומה על מה שישתה וא\"כ הרי אפילו מה ששותה אחר ג' ימים. ואפילו אי ידעינן בבירור כששותה שאר חביות. שכבר נתחמץ החבית שבדק. נמי אין צריך לחזור ולתרום משום דשאר החביות ואפילו אם הם חמשים. הא כבר נתקנו בחבית האחת שבדק דנעשית תרומה על החמשים חביות של טבל. ונתקנו ע\"י המחשבה. ואפילו אם יש לו יותר מחמשים חביות של טבל. והחבית האחת שבדק והפריש במחשבה. אין בה שיעור תרומה לכל החביות טבל שיש לו. נמי נתקנו לכאורה:<br><b> ואפשר </b> דבכה\"ג לא מהני משום די\"ל דמדאורייתא אין ברירה ולהכי צריך שיאמר בשעה שהוא בא לשתות משאר החביות שהחבית שבדק תהי' תרומה על שאר החביות שהוא רוצה לשתות מהן אבל מ\"מ כיון דזה גופא דאמרינן דמדאורייתא אין ברירה. הוא רק מספק. וכמ\"ש הר\"ן ז\"ל בפ' כל הגט. א\"כ הרי הכא דמספקא לן. איזהו חימוץ. הא הו\"ל ס\"ס לקולא. ואמאי צריך לחזור ולתרום אחר ג' ימים אולם מה שכתב רש\"י שם וז\"ל. להפריש ממנה עליהם לאח\"ז וע\"ש. זה מורה. דעכשיו אכתי לא עשה את החבית תרומה. אלא שבדקה אם יכול להפריש ממנה לאח\"ז. אלא דמ\"ש רש\"י שם בתחלה. ונותן עיניו בזו. וכן מה דמסיים שם דתרומה נטלת במחשבה וע\"ש, כ\"ז צ\"ע. ועכ\"ר צריך לדחוק ולסרס את הדברים ושיעור דברי רש\"י ז\"ל דלאו בשעת הבדיקה נותן עיניו בה אלא דלאח\"ז כשירצה לשתות משאר החביות. נותן עיניו בה. שתהא תרומה במחשבה על מה שרוצה לשתות עכשיו. וא\"כ לפ\"ז מאי קשיא לי' לתוס' רי\"ד על רש\"י ז\"ל דלפ\"ז. הא שפיר קתני בברייתא. דלאחר ג' ימים אם אמר תהי' החבית שבדקתי תרומה על זה שאני רוצה לשתות עכשיו. וקודם ששתה את כולו או את מקצתו. נמצא שהחבית שבדק הוא חומץ. הרי זה יחזור ויתרום. ודו\"ק:<br><b> (שעג) </b> ולפי מה שהבין הרב תי\"ט. שלדעת רבינו יש תקון לטבל הנאכל כו'. ק' טובא. דאם נאכלו אמאי אין צריך לעשר כו'. תמהני. די\"ל ולטעמיך. ניהו נמי דלא מהני הפרשה על מה שכבר נאכל ומעוות שלא יוכל לתקן הוא. דהא אכל טבלים מ\"מ אמאי אינו חייב להפריש עליו ממקום אחר. משום השבת גזל השבט תרומת מעשר שבו. (וגם לישני' קשה להבין. דפתח ואמר. המוכר טבל לחבירו. ורץ אחריו לתקנו ולא מצאו אם ידוע שאינן קיימין. ושכבר אבדו או נאכלו. אין צריך לעשר וע\"ש. וקשה. דהא כיון דלא מצאו כשהי' רץ אחריו. הרי הי' לו לעשר מיד. דהא בזמן ההוא עדיין הי' הטבל קיים ואין הירושלמי בידי לעיין בו): ועיין לעיל בהלכות חמץ ומצה דף ע' ע\"ב. מה שכתבתי שם על הגליון. להביא ראי' שגם התוס' בפסחים ס\"ל כדעת מו\"ז רבינו התויו\"ט ז\"ל: גם הבאתי שם ראי' מש\"ס ערוך נדרים דף נ\"ח ע\"א לדבריו:"
+            ]
+        ],
+        [],
+        [],
+        [
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>לפיכך </b>\n<b> אם היה העובר חלל כו'.</b> עיין מ\"ש פ\"ג מה' יבום וחליצה הלכה י\"ז:"
+            ],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>מי </b>\n<b> שנשאת לכהן כו'.</b> עיין מ\"ש פט\"ו מהלכות א\"ב הלכה י\"ח:"
+            ],
+            [],
+            [
+                "<b>קטנה </b>\n<b> בת ישראל שנשאת כו'.</b> כתב הרא\"ש ז\"ל בפרק האיש מקדש וז\"ל ואפילו למ\"ד אוכלת מודה הוא דאם מתה אינו יורשה כמו בהלך אביה למ\"ה דאמר רב דאם מתה אינו יורשה ולכך לא הביא הרי\"ף ז\"ל הנהו תרי פלוגתייהו דר\"ה ור\"י עכ\"ד וראיתי להרב נת\"מ ז\"ל דר\"ה ע\"ב תמה עליו שהרי כתב הרא\"ש לעיל מיניה דטעמא דמודה רב דאם מתה אינו יורשה היינו משום דלתרומה ה\"ט דאוכלת ד\"ת ארוסה אוכלת בתרומה אבל בירושה דמדאורייתא ארוסה אין הבעל יורשה גם מה שנשאת שלא לדעת אביה אינו יורשה ואם כן גבי נתקדשה שלא לדעת אביה דאין כאן אירוסין דמדאורייתא אינה אוכלת בתרומה ואע\"פ כן ס\"ל לר\"ה דאוכלת בתרומה אם כן ה\"ה דהבעל יורשה דתרומה וירושה שוים כיון דלא שייך בזה הטעם שכתב הרא\"ש ז\"ל ואם כן הי\"ל להרי\"ף ז\"ל להביא הך פלוגתא בתרא לפסוק הלכה כמאן כיון דנ\"מ לענין ירושה יע\"ש שהניחו בצ\"ע. ולפי חומר הנושא עלה על דעתי לומר דס\"ל להרא\"ש ז\"ל דהא דאמרינן בגמ' מ\"ט דר\"ה הואיל ונעשה בה מעשה יתומה בחיי אביה ופי' רש\"י ז\"ל דבשלמא נתקדשה לדעת ונשאת שלא לדעת איכא למימר בחדא שתיקה מירתח רתח אבל כולי האי לא שתיק לאו למימרא דלא איתיה בר נש דשתיק כולי האי וחשיב כודאי גמור אלא מדין רובא הוא דקאמר דרובא דעלמא מסתמא ודאי לא שתקי כולי האי אי לאו דשתיקה הודאה היא אמנם הא ודאי ס\"ל דהמצא ימצא לחד בדרא או תרי בדרא דכולי האי נמי שתקי ומירתח קא רתח שהרי לר\"י דקאמר אינה אוכלת בתרומה ע\"כ לו' דחשיב ליה ספיקא אי מירתח קא רתח כולי האי או לא ואם כן לא נפלאת היא לומר אנן בדידן לר\"ה נמי דמודה ואזיל דהמצא ימצא לפעמים מן המעוט ואדרבא הא עדיפא לומר דלא פליגי בסברא מן הקצה אל הקצה ואם כן היינו דקאמר הרא\"ש ז\"ל דאפי' לר\"ה דקאמר אוכלת בתרומה מודה הוא דאינו יורשה משום דע\"כ לא שרי ר\"ה אלא דוקא גבי תרומה משום דאזלינן בתר רובא אבל ליורשה לא משום דאין הולכין בממון אחר הרוב ואפשר שדקדק הרא\"ש ז\"ל כן מלישנא דר\"ה דקאמר אוכלת בתרומה ולא אשמועינן רבותא טפי דאם מתה יורשה משמע דביורשה מודה מטעמא דכתיבנא ואף שהרא\"ש ז\"ל דחה פי' זה לעיל היינו לרב משום דאשכחן לרב בעלמא דס\"ל הולכין בממון אחר הרוב אבל לר\"ה מצינן למימר שפיר דאיהו ס\"ל דאין הולכין בממון אחר הרוב כדקי\"ל הלכתא בעלמא: אמנם כד מעיינת שפיר לא יתכן תי' זה כלל משום דאם כן נראה ודאי דלר\"ה דסבירא ליה דאוכלת בתרומה משום דאזלינן בתר רובא אם כן ה\"נ דס\"ל דמותר ליטמא לה וכיון שכן קשה איך כתב הרא\"ש ז\"ל דלכך לא הביא הרי\"ף ז\"ל הנהו תרי פלוגתייהו הרי ע\"כ הי\"ל להביאו כיון דנ\"מ לענין טומאה אם מותר ליטמא לה או לא ולכן נראה דס\"ל להרא\"ש ז\"ל דהא דאמרינן דכולי האי לא שתיק לאו למימרא דשתיקתו הודאה דניחא ליה בקידושין ובנשואין שהרי כיון דס\"ל לר\"ה בנתקדשה לדעת ונשאת שלא לדעת דבחדא שתיקה מירתח קא רתח ה\"נ איכא למיחש הכא ולומר דבקדושין ניחא ליה ושתיקתו הודאה ובנשואין מירתח קא רתח דבחדא שתיקה מירתח רתח אלא טעמא דר\"ה לא אהני לן אלא דשתיקתו דקדושין ודאי הודאה הוא דאם איתא דמירתח קא רתח על הקדושין וכ\"ש על הנשואין כולי האי לא הוה שתיק ואם כן לענין תרומה ס\"ל לר\"ה דאוכלת בתרומה כיון דחשיבה ארוסה ודאית וד\"ת ארוסה אוכלת בתרומה אבל לענין ירושה מודה דנכסים בחזקתן וכ\"ת הרי בנתקדשה לדעת ונשאת שלא לדעת ס\"ל לר\"ה דאינה אוכלת בתרומה משום דמירתח קא רתח בחדא שתיקה אף על גב דאיכא טעמא דד\"ת דאוכלת בתרומה י\"ל דהתם שאני דנתקדשה לדעת ונשאת שלא לדעת ושתק ס\"ל לר\"ה דאינה אוכלת משום דמדשתק מירתח קא רתח דמסתמ' כך היא המדה ברוב בני אדם שמקפידין שלא תנשא בלתי רשותו והילכך מסתבר טפי למימר דשתיקתו ריתחא היא אמנם בנתקדשה ונשאת שלא לדעת כיון דע\"כ צ\"ל דשתיקה דקדושין הודאה היא מטעמא דכולי האי לא שתיק איכא למימר דכי היכי דהאי גברא לא קפיד אקדושין ה\"נ לא קפיד אנשואין והילכך כיון דהויא ספק הקילו בתרומה מטעמא דד\"ת ארוסה אוכלת בתרומה כנ\"ל ודוק ועיין במרן הב\"י סימן ל\"ז שנראה שגירסה אחרת היתה לו בדברי הרא\"ש ז\"ל ומ\"ש הם דברים תמוהים וכבר תמה עליו הרב ע\"י ז\"ל ע\"ש ודוק:"
+            ]
+        ],
+        [],
+        [],
+        [],
+        [
+            [
+                "<b>אסור </b>\n<b> ליטמא את התרומה כו'.</b> כתב הרב מש\"ל ז\"ל וז\"ל מתוך דברי התוספות פ' כל פסולי המוקדשין דף ל\"ג ד\"ה ה\"ג נראה דלרבי יוחנן דמוקי לקרא דבכל קודש לא תגע בתרומה לוקה וכן נראה ממ\"ש התוספות ז\"ל שם ד\"ה ההיא בשם הר' חיים כהן אך בפ' אלו הן הלוקין די\"ד ד\"ה ההוא כתבו משם הר\"ש מדרוי\"ש דלעולם ליכא מלקות לר\"י בנגיעה וכן הוא דעת רבינו אף שפסק כרבי יוחנן פי\"ח מהלכות פסולי המוקדשין וכן נראה מן הסוגייא דפ' הערל דע\"א דאמרינן התם דקרא דבמים יובא אצטריך לנגיעת תרומה אלמא ליכא מלקות בנגיעה א\"ד ז\"ל והנה מ\"ש שכן דעת רבינו כדעת הר\"ש מדרויש ממ\"ש אסור ליטמא את התרומה משמע דמלקות ליכא אף שפסק כרבי יוחנן בה' פה\"מ אין דבריו מובנים אצלי כלל דהן אמת שרבינו בפ' הנז' הלכה י\"ב פסק כר\"י דטמא שנגע בקודש אינו לוקה מ\"מ מבואר מדבריו שם דין י\"ג שהוא פוסק כר\"ל דקרא דבכל קודש לא תגע מיירי בקדש ולא בתרומה שכ\"כ שם וז\"ל והיכן הזהיר על עון זה ביולדת שהרי נאמר בה בכל קדש לא תגע מפי השמועה למדו שזו אזהרה לטמא שלא יאכל קודש קודם שיטבול וכתב מרן הכ\"מ וז\"ל בפרק אלו הן הלוקין אמר ר\"ל הכי ואע\"ג דר\"י פליג כו' כתב רבינו כר\"ל משום דתניא כוותיה יע\"ש ואם כן לר\"ל דס\"ל דקרא דבכל קדש לא תגע לא מיירי בתרומה פשיטא ודאי דטמא שנגע בתרומה אינו לוקה ולהא ודאי לא הוצרכנו ומעולם לא כתבו התוספות דלוקה אלא דוקא אליבא דר\"י הן אמת שדברי רבינו שם צריכין עיון דכיון דפסק כר\"ל דקרא דבכל קדש לא תגע מיירי בקדש משום דתניא כוותיה א\"כ איך פסק כר\"י דטמא שנגע בקדש אינו לוקה הא הוה ליה תרתי דסתרן וכן קשה ממה שפסק שם דין י\"ז דאם אכל את הבשר קודם זריקת דמים אינו לוקה משום טמא שאכל את הקדש כר\"י שהרי מבואר בפרק אלו הן הלוקין דר\"י לטעמיה דאמר קרא טומאתו וכי כתיב טומאתו לאחר זריקה וכיון שרבינו ז\"ל פסק כר\"ל הי\"ל לפסוק דאפי' קודם זריקה לוקה והנראה ודאי שדעת רבינו ז\"ל דכי אמרינן התם תניא כותיה דר\"ל לאו למימרא דברייתא זו אתיא כר\"ל בכל פרטיו דטמא שאכל את הקדש לוקה מדאפקיה רחמנ' בלשון נגיעה וכן טמא שאכל את הקדש קודם זריקה לוקה מרבוייא דכל אלא כי אמרי' תניא כותי' דר\"ל אינו אלא למאי דס\"ל דקרא דבכל קדש לא תגע מיירי בקדש ולא בתרומה מ\"מ אפשר דס\"ל לברייתא דטמא שנגע את הקדש אינו לוקה ולא דריש מדאפקי' בלשון נגיעה וכן לא דריש רבוייא דבכל לקודם זריקה וכיון דבהא לא אשכחן ברייתא בהדיא דס\"ל כר\"ל הדרינן לכללן דר\"ל ור\"י הלכה כר\"י ומהתימה על הרב מש\"ל ז\"ל ה' טומאת צרעת פי\"א הלכה ב' דט\"ו ע\"ב שנסתפק בזה איך לא השגיח שדעת רבי' מבואר כמ\"ש ודוק:<br><b> ודע </b> שמדברי רש\"י פרק כל הפסולין דף הנזכר ד\"ה בתרומה שכתב וז\"ל וכיון דבתרומה כתיב לא ילפינן מלקות בקדש ואפילו בק\"ו דאין מזהירין מן הדין כו' נראה מבואר שדעתו ז\"ל שלא כדעת הר\"ש מדרוי\"ש וס\"ל דטמא שנגע תרומה לר\"י לוקה: ואולם ק\"ל לכאורה לשיטה זו מההיא דגרסינן באלו הן הלוקין די\"ד ע\"ב ור\"י מ\"ט לא אמר כר\"ל ההוא אזהרה לתרומה ור\"ל אזהרה לתרומה מנ\"ל נפ\"ל מאיש איש כו' איזהו דבר ששוה בזרעו של אהרן זו תרומה ואידך ההיא לאכילה והא לנגיעה והשתא קשה דאם איתא דעל הנגיעה לוקה לר\"י אם כן קרא דאיש איש לאכילה ל\"ל אם על הנגיעה חייב על האכילה לא כ\"ש וכ\"כ רש\"י ז\"ל בפי' החומש סדר אמור ד\"ה כל איש אשר יקרב וז\"ל אין קריבה זו אלא אכילה וכן מצינו שנאמרה אזהרת אכילת קדשים בטומאה בלשון נגיעה כו' וא\"א לומר שחייב על הנגיעה שהרי נאמר כרת על האכילה כו' ואם על הנגיעה חייב לא הוצרך לחייבו על האכילה כו' יע\"ש וא\"כ דכוותא נמי נימא הכא ובשלמא לסבר' הר\"ש מדרוי\"ש ז\"ל דאין בנגיעה מלקות ניחא שפיר אמנם לדעת רש\"י ז\"ל וסייעתיה ק' וראיתי להרא\"ם ז\"ל שם שכתב על דברי רש\"י ז\"ל הללו וז\"ל וליכא למימר דאפ\"ה אצטריך לכתוב גם האכילה משו' דאין עונשין מן הדין דלא אמרינן אין עונשין מן הדין אל' בעונש דיני אדם אבל בעונש דיני שמים לא א\"נ האי ק\"ו גלוי מילתא בעלמא הוא דלא גרע מנגיעה דא\"א לאכילה בלא נגיעה עכ\"ל: והנה כפי תי' הראשון שכתב הרא\"ם מתרצה היא קו' דהכא בתרומה אע\"ג דכתיב אזהרה אנגיעה אצטריך לכתוב גם על אכילה משום דאין מזהירין מן הדין הן אמת שדברי הרא\"ם הללו הם תמוהים וכבר תמה עליו מרן החבי\"ב בכה\"ג בא\"ח בלשונות הרא\"ם ז\"ל אמנם לתי' הב' שכתב דק\"ו זה חשיב גילוי מילתא ק' טובא דא\"כ תרי קראי בתרומה ל\"ל ואולם אחר השקפה נראה דלא ק\"מ דגבי אזהרה לא תיקשי לן מידי אם על הנגיעה חייב למה הוצרך לחייבו על האכילה משום דא\"ל דקרא אצטריך לחייבו ב' מלקות אחד על הנגיעה וא' על האכילה ומעולם לא הוקשה לו לרש\"י ז\"ל כן אלא גבי כרת דגבי מיתה לא שייך לחייבו ב' ועיין בהרב מש\"ל בש\"ב מה' ביאת המקדש דין ב' מ\"ש בזה באורך גם מהא דפרכינן התם ור\"ל האי בכל קדש לא תגע להכי הוא דאתא ההוא מבעי ליה לטמא שנגע בקדש כו' אין להקשות לפי תי' השני של הרא\"ם ז\"ל דמאי פריך הא מכיון דעל הנגיעה חייב לר\"ל ק\"ו על האכילה די\"ל דתלמודא הכי פריך דכיון דלר\"ל אזהרה לטמא שאכל את הקדש נפק\"ל מקרא דבכל קדש לא תגע אם כן מהיכא נפ\"ל לר\"ל דטמא שנגע בקדש לוקה לימא דעיקר קרא לא אתא אלא אזהרה לאוכל ומשני דנפ\"ל מדאפקיה קרא בלשון נגיעה וכמו כן צ\"ל גם כן למאי דפריך התם בסמוך ואכתי להכי הוא דאתא ההוא מבעי ליה לטמא שאכל בשר קדש לפני זריקת דמים כו'. והדבר קשה דמאי קושי' הא בכלל מאתים מנה ומכיון דקודם זריקה חייב כ\"ש לאחר זריקה אלא ודאי דתלמודא הכי פריך דכיון דלר\"ל עיקר קרא אתא לאזהרת טמא שאכל את הקדש אם כן קודם זריקה מנ\"ל ומשני דנפ\"ל מריבויא דבכל. האמנם הדבר הקשה ממה שתי' בגמ' טמא שנגע בקדש מדאפקיה רחמנא בלשון נגיעה אזהרה לאוכל נפ\"ל מדאיתקש קדש למקדש והשתא לדעת הרא\"ם ז\"ל קשה דלמאי אצטריך תלמודא לומר באזהרה לאוכל נפ\"ל מדאיתקש קדש למקדש הא מכיון דנפ\"ל אזהרה לנוגע מדאפקיה בל' נגיעה מינה נפקא אכילה מק\"ו ובשלמא אם נאמר דק\"ו זה לא חשיב גילוי מילתא ניחא שפיר דמשו\"ה אצטריך לאתויי מהיקשא משום דמק\"ו אין מזהירין מ\"ה וכעת צ\"ע: ודע שהתוס' ז\"ל פ' כל הפסולין ד\"ה ההוא בתרומה כתבו וז\"ל הק' הר' חיים מ\"מ לילקי בקדש כדאשכחן פ\"ק דכריתות דאוכל חלב המוקדשין לוקה שלש משום וכל זר לא יאכל קדש אע\"ג דבתרומה כתיב כיון דכתיב לשון קדש ותי' דהתם איכא מעילה שהוא נהנה יליף חטא חטא מתרומה כו' אבל לענין שאר לאוין לא ילפינן לילקות בקדש כמו בתרומה כו' ובנוגע בקדש ליכא מעילה א\"ד ז\"ל וק\"ל טובא דהך תי' ניחא שפיר לסוגיא דפ' כל הפסולין דקאי התם לענין טמא שנגע את הקדש אמנם מה יענו לסוגיא דפרק אלו הן הלוקין דקאי התם לענין טמא שאכל את הקדש וקאמר התם אזהרה מנין ר\"ל אמר בכל קדש לא תגע ור\"י אמר אתיא טומאתו טומאתו ופרכינן ר\"י מ\"ט לא אמר כר\"ל אמר לך ההוא אזהרה לתרומה והשתא תקשי להו דאכתי מאי משני הא מהיכא דנפ\"ל תרומה נפ\"ל מיניה קדש כיון דכתיב בלשון קדש והתם כיון דלענין אכילה קאי שהוא נהנה לא שייך תי' ז\"ל ואף למאי דמסיק דאכילה דתרומה נפ\"ל מקרא דאיש איש מ\"מ התם נמי לכתוב לשון קדש כדכתיב בקדשים לא יאכל ובר מן דין דבריהם ז\"ל תמוהים בעיני דלפי גרסתם ז\"ל דזר שאכל קדש לוקה משום וכל זר לא יאכל קדש מדאמרינן פרק אלו הן הלוקין דף י\"ח עמוד שני אמר רב גידל אמר רב זר שאכל חטאת ואשם קודם זריקה פטור מ\"ט דאמר קרא ואכלו אותם כו' כל היכא דקרינן ואכלו קרינן ביה וזר לא יאכל ופרש\"י וז\"ל קרינן ביה וזר לא יאכל דהוא סיפי' דהאי קרא וכל זר לא יאכל קדש לאו בקדשים מתני' אלא בתרומה כדכתיב ברישא דעניינא איש איש כו' ולפי דברי התוס' ק\"ט דלילקי משום וכל זר לא יאכל קדש כיון דכתיב בלשון קדש ועיין בתוס' מנחות דף ע\"ד ע\"א ד\"ה ורבנן האי כל כו' ועל הכל צ\"ע לעת הפנאי ועיין בהרב מש\"ל ז\"ל בהלכות הנזכר מה שתמה על הרא\"ם ז\"ל דאי מקרא דובא השמש וטהר אין כאן אלא לאו הבא מכלל עשה וכתב שכן הק' הרב ח\"ה ז\"ל ולדעתי ק' דאם כן גבי מחוסר כפורים דכתיב וכפר עליה הכהן וטהרה ה\"נ לימא דאין כאן אלא לאו הבא מכלל עשה מק\"ו דובא השמש דהתם קרא דובא השמש סמיך אלאו דידיה והיל\"ל דאהדריה קרא ללאו כ\"ש בקרא דוכפר עליה הכהן דאתי מרחוק אלאו דבכל קודש לא תגע ועוד צריך לעמוד בזה אי שייך הכא לומר אהדריה קרא לאיסוריה כל זה כתבתי דרך עראי לזכרון בעלמא ובעזר השם יתברך לכשאפנה אשנה פרק זה באורך:<br><b> מעשה חושב</b>\n<b> (שעד) </b> ואע\"ג דר' יוחנן פליג כו' כתב רבינו כר\"ל משום דתניא כוותי' כו'. בהנך תלת מילי דקיי\"ל כר\"ל לגבי ר' יוחנן. איכא נמי חדא דתניא כוותי' דר\"ל. והוא בפ' החולץ. גבי החולץ למעוברת. ואפ\"ה קא חשיב נמי הך בתוך הנך תלת מילי דהלכה כר\"ל. וקשה. דלפ\"ז ליחשב נמי האי. דבכל קודש אי נימא דהלכה כר\"ל בהא. דאקודש קא מזהר ולא אתרומה: ועיין מ\"ש הר\"ן ז\"ל ברפ\"ק דע\"ז. בפלוגתא דר' יוחנן ור\"ל בנשא ונתן בי\"א. ודו\"ק: (אמר נ\"ה לפמ\"ש התוס' במס' שבת דף ע' ע\"א ד\"ה נודע לו דלא איירי ביבמות רק בדברים הנוגעים בזמה\"ז עיי\"ש אתי שפיר דלא חשיב שם האי דבכל קדש) ע\"כ הגה\"ה:<br><b> (שעה) </b> וליכא למימר כו' דאין עונשין מן הדין כו'. א\"נ האי ק\"ו גלוי מלתא בעלמא הוא כו'. כעין זה תירץ הר\"ש בפ\"ג משנה ג' במסכת טבול יום. במאי דקשה לאביי דיליף דהיתר מצטרף לאיסור בק\"ו מנזיר. וכן לר\"י דיליף מזה לטעם כעיקר. וקשה דהא אין עונשין מן הדין. וע\"ז תירץ שם דגלוי מלתא בעלמא הוא. ובתשובה הארכתי בזה:<br><b> (שעו) </b> והדבר קשה דמאי קושיא. הא בכלל מאתים מנה. ומכיון דקודם זריק' חייב. כ\"ש לאחר זריקה כו'. תמהני דלכאורה גם היכא דבכלל מאתים מנה. נמי אין עונשין מן הדין שהרי סוגיא ערוכה בריש מכות וכריתות. דבאחותו מאב ומאם צריך קרא. אע\"ג דכבר חייב באחותו מאב או מאם. ויש בכלל מאתים מנה. וע\"ש:"
+            ]
+        ]
+    ],
+    "versions": [
+        [
+            "Friedberg Edition",
+            "https://fjms.genizah.org"
+        ]
+    ],
+    "heTitle": "שער המלך על משנה תורה, הלכות תרומות",
+    "categories": [
+        "Halakhah",
+        "Mishneh Torah",
+        "Commentary",
+        "Sha'ar HaMelekh",
+        "Sefer Zeraim"
+    ],
+    "sectionNames": [
+        "Chapter",
+        "Halakhah",
+        "Comment"
+    ]
+}
\ No newline at end of file
diff --git a/json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Sha'ar HaMelekh/Sefer Zeraim/Sha'ar HaMelekh on Mishneh Torah, Tithes/Hebrew/Friedberg Edition.json b/json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Sha'ar HaMelekh/Sefer Zeraim/Sha'ar HaMelekh on Mishneh Torah, Tithes/Hebrew/Friedberg Edition.json
new file mode 100644
index 0000000000000000000000000000000000000000..6ed613041e7f3c50ecff19148462fb9be09b2261
--- /dev/null
+++ b/json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Sha'ar HaMelekh/Sefer Zeraim/Sha'ar HaMelekh on Mishneh Torah, Tithes/Hebrew/Friedberg Edition.json	
@@ -0,0 +1,110 @@
+{
+    "language": "he",
+    "title": "Sha'ar HaMelekh on Mishneh Torah, Tithes",
+    "versionSource": "https://fjms.genizah.org",
+    "versionTitle": "Friedberg Edition",
+    "status": "locked",
+    "license": "Public Domain",
+    "versionTitleInHebrew": "מהדורת פרידברג",
+    "actualLanguage": "he",
+    "languageFamilyName": "hebrew",
+    "isBaseText": true,
+    "isSource": true,
+    "isPrimary": true,
+    "direction": "rtl",
+    "heTitle": "שער המלך על משנה תורה, הלכות מעשרות",
+    "categories": [
+        "Halakhah",
+        "Mishneh Torah",
+        "Commentary",
+        "Sha'ar HaMelekh",
+        "Sefer Zeraim"
+    ],
+    "text": [
+        [
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>אין </b>\n<b> מוציאין המעשר מיד הכהנים שנא' כו'.</b> זה מבואר בספרי ס' קרח הביאו מוהר\"י קורקוס ז\"ל ע\"ש וכן מבואר מהירושלמי פ\"ה דמעשר ב' דגרסינן התם ואע\"ג דאת אומר אין נותנים מעשר לכהן מודה שאין מוציאין מידם מ\"ט תקחו מאת בני ישראל כו' יעוין שם. ואולם מדברי רש\"י ז\"ל פ' הא\"מ דנ\"ח ע\"ב ד\"ה לא דכ\"ע שכתב וז\"ל יזכה אבי אמו בתרומות ומעשרות שבו שאף מעשר ראשון לכהנים מדקנסינהו עזרא ללוים עכ\"ל מבואר דס\"ל דכהן המפריש מעשר מטבלו חייב ליתנו ללוי מד\"ת קודם דקנסינהו עזרא והנראה דלעיל שם דמוקמינן למתני' דהמקדש בתרומות ובמעשרות כו' בישראל שנפלו לו טבלים מבית אבי אמו לא הוצרך רש\"י לפרש כן משום דאיכא למימר דתלמודא חדא מינייהו נקט לחלוקת מקדש בתרומות ובמעשרות דקתני מתני' מיירי נמי בישראל שנפלו לו טבלים מבית אבי אמו לוי וכן כתב הריטב\"א שם ומבואר מדברי הריטב\"א ג\"כ דקאי בשיטת רש\"י ז\"ל דכהן המפריש מעשר מטבלו חייב ליתנו ללוי מד\"ת ושלא כדעת רבינו והדבר תמיה דמאחר דבספרי ובירושלמי מבואר כדברי רבינו ז\"ל מנ\"ל לדחות הספרי והירושלמי מהלכה מאחר שבתלמודא דידן לא אשכחן דפליג ומההיא דגרסינן פ' הזרוע דקל\"א ע\"ב ושאר מתנות כהונה כגון הזרוע כו' אין מוציאים לא מכהן לכהן כו' הא מלוי לכהן מוציאין אלמא איקרי עם כגון הזרוע ולא זרוע ומאי ניהו מעשר ראשון כו' היה נראה להוכיח ג\"כ כדעת רבינו ז\"ל דאין מוציאין המעשר מיד הכהן דאי כדעת רש\"י קשה דאי ברייתא במעשר ראשון מיירי אמאי אין מוציאין מכהן והא ודאי יש לומר דהיא גופא הוא דפריך התם בתר הכי מעשר ראשון דלוי הוא כלומר ואמאי אין מוציאין מכהן ומשני דברייתא ר\"א היא הן אמת שרש\"י ז\"ל פירש שם וז\"ל ופריך מעשר ראשון דלוי הוא ואמאי אין מוציאין אותו מידו לתתו לכהן יע\"ש כנראה דס\"ל דפרכא דתלמודא היינו אדייוקא דברייתא דדייקינן מינה הא מלוי לכהן מוציאין ולפי דעתו ז\"ל עדיפא מינה הי\"ל לפרש דאמאי אין מוציאין מכהן והנראה אצלי שרש\"י והריטב\"א ז\"ל ס\"ל דתלמודא דידן פליג אירושלמי ואספרי מההיא דגרסינן פ' הספינה דפ\"א ע\"ב דפרכינן התם אמתני' דקתני הקונה אילן אחד בתוך שדה של חברו מביא ואינו קורא ודילמא לאו בכורים נינהו וקא מפקע להו מתרומות ומעשרות דמפרק להו בשלמא תרומה גדולה לכהן מעשר עני יהיב ליה לכהן עני אלא מעשר ראשון דלוי הוא למאן יהיב ליה דיהיב ליה לכהן וכראב\"ע דאמר כו' והשתא קשה לדעת רבינו דס\"ל דכהן המפריש ממעשרותיו אינו חייב ליתנו ללוי אדמוקי למתני' כראב\"ע אמאי לא מוקי לה ככ\"ע וכדיהיב ליה להני בכורים לכהנים כשהן בטבלייהו דכי מפרשי כהנים בתר הכי לא מחייבי ליתנו ללוי אלא מוכח דתלמוד' דידן ס\"ל דאף כהן המפריש חייב ליתן מעשר ללוים מש\"ה דחו לההיא דספרי והירושלמי ז\"ל ומ\"מ אכתי יש לדחות ולחלק דלא פליגא תלמודא דידן והספרי והירושלמי דע\"כ ל\"ק בספרי דאין מוציאין מיד הכהנים אלא דוקא בכהן המפריש מעשר מגורן שלו וא\"נ בלקחן מישראל קודם שבאו לעונת המעשרות אמנם כל שבאו לעונת המעשרות בעודם ביד ישראל הרי חל חיובא עלייהו ליתנן ללוי בעודם ביד ישראל ותו לא פקע מיניה חיובא וחייב הכהן ליתנן ללוי ומש\"ה הוצרך תלמודא לאוקמי למתני' דוקא כרבא אלא דמסתמיות דברי רבינו ז\"ל נראה דבכל גוונא אינו חייב להפריש כנ\"ל ודוק:",
+                "<b>וכל מתנות כהונה אין מוציאין אותן מכהן לכהן</b> כתב מרן כ\"מ וז\"ל אך קשה דתניא בתר הכי זה הכלל כל דבר שבקדושה כגון תרומה ותרומת מעשר וחלה מוציאין אותן מידו לידו כו' וי\"ל שראה רבינו לדחות ברייתא מקמי מתני' דסוף פ\"ק דפאה כו' הנה דברי מרן ז\"ל תמוהים דכנראה שהבין דמוציאין דקתני בברייתא מוציאין מכהן לכהן קאמר וזה ודאי ליתא שהרי בפי' כתב רש\"י ז\"ל שם בד\"ה כל דבר וז\"ל כגון תרומה וכיוצא בהן מוציאין מיד לוי לכהן הרי דס\"ל דמוציאין דברייתא לאו מכהן לכהן קאמר אלא מלוי לכהן אבל מכהן לכהן אין מוציאין ואם כן מאי ק' ליה על רבינו ז\"ל וכן מבואר גם כן ממ\"ש רש\"י ז\"ל פ' האיש מקדש דף הנזכר ע\"א ד\"ה כמי שהורמו וז\"ל וזכה הכהן בחייו בתרומה שבו שלא הוטל עליו אלא להפרישו ולקיימה לעצמו כו' ע\"ש:<br><b> ומצאתי </b> בשיטה כ\"י למוהר\"י בי רב ז\"ל שם כתב וז\"ל כגון שנפלו לו טבלים מבית אבי אמו הק' הרשב\"א דמונפשלייר ז\"ל האי טבל ה\"ד אם היא של אבי אמו כהן נמי היה חייב ליתנו לכהן אחר כדאמרינן במס' קידושין כל דבר שבקדושה מוציאין אותו מידו דתקנתא דרבנן היא דילמא פשע ואכיל לה בטבלה הואיל ותרומ' שלו לא מפריש לה ואם כן אפי' נפלו לו מבית אבי אמו כהן חייב ליתנו לכהן אחר ואין לו אלא טובת הנאה וי\"ל כיון דתקנתא דרבנן היא דילמא אכיל ליה בטבלה דכהן אבי אמו הוא דגזרו אבל האי דישראל הוא ליכא למגזר דלמא אתי למיכל' בטבל' דישראל השתא לא אכיל תרומה אבל כהן דאכיל גזרו ומזה הפי' נשמר רש\"י שכתב וזכה הכהן בחייו בתרומה שלו וא\"ת האי דמוציאין אותו מידו נתרץ לדעת רש\"י ולומר דכי אמרינן התם אין מוציאין מידו מלוי לכהן קאמר א\"ד ז\"ל יע\"ש הנה מבואר שדעת הרשב\"א כדעת מרן הכ\"מ ז\"ל וכן מבואר גם כן מדברי הרב החידושין ז\"ל שם שנדפסו מחדש לאחד מן הראשונים שהיה בזמן הרשב\"א ז\"ל שכתב וז\"ל והא דאמרינן כל דבר שבקדושה מוציאין אותו מידו התם טעמא מאי דמימר אמר כיון שהתרומה מותרת לי למה לי להפרישה אבל ישראל כיון דאסירה ליה תרומה אין מוציאין מידו עכ\"ד הרי מבואר דשני המאורות הללו מפרשים לברייתא דמוציאין מידו מכהן לכהן כדעת מרן ז\"ל ולא כמ\"ש רש\"י מלוי לכהן ויש לתמוה על מוהר\"י בי רב ז\"ל איך לא סייע עצמו מדברי רש\"י ז\"ל דפרק הזרוע שכתב כן בהדיא ולדעתי נראה שיש להכריח כדברי רש\"י ז\"ל מסוגיא דפרק הזרוע דפריך התם לרב דמספ\"ל אי לויים אקרו עם או לא מברייתא דקתני זה הכלל כל דבר שבקדושה כגון תרומה כו' ופרש\"י ז\"ל אלמא פשיטא ליה דלא אקרו עם ואין מוציאין מלוי לכהן והיכי מספ\"ל לרב והשתא אם איתא דמוציאין מידו דקתני רישא דברייתא מכהן לכהן קאמר אם כן נימא דכי קתני סיפא אין מוציאין מכהן לכהן קאמר וכאידך ברייתא דקתני ושאר מתנות כהונה אין מוציאין מכהן לכהן כו' ולעולם דמלוי לכהן מוציאין משום דאיקרו עם אלא משמע ודאי דמוציאין דקתני ברישא דוקא מלוי לכהן קאמר אבל מכהן לכהן אין מוציאין דהשתא ע\"כ כי קתני סיפא אין מוציאין אפי' מלוי לכהן קאמר ומשום הכי פריך שפיר אמנם אין להקשות עוד לדעת הרשב\"א והרב בעל החידושין דאמרינן התם הזרוע ולא זרוע ומאי נינהו מעשר משמע דמעשר אין מוציאין מכהן לכהן ואמאי לא חששו חכמים במעשר דילמא אכיל לה בטבליה כי היכי דחששו בתרומה דהא ודאי בורכא היא דמעשר ודאי ע\"כ מפריש לה כהן משום תרומת מעשר שבו דמחייב ליתנו לכהן אחר והילכך לא חיישינן וזה פשוט ולקושיא קמייתא יש ליישב לדעתם ז\"ל דס\"ל לתלמודא דע\"כ ברייתא דקתני כל דבר שבקדושה כו' מוציאין וכל דבר שאינו בקדושה כו' אין מוציאין רישא וסיפא אכולהו קתני דמוציאין ואין מוציאין בין מכהן לכהן בין מלוי לכהן משום דאי מוציאין ואין מוציאין דוקא מכהן לכהן מיירי קשיא דסיפא למה לי הא כיון דתני רישא כל דבר שבקדושה כו' מוציאין מכהן לכהן משמע ממילא דכל דבר שאינו בקדושה אין מוציאין מכהן לכהן ותו דתרתי ל\"ל הא תני לה אידך בהדיא ושאר מתנות כהונה כגון הזרוע כו' אין מוציאין מכהן לכהן אלא משמע ודאי דאין מוציאין דקתני סיפא אפי' מלוי קאמר דהשתא הוצרך סיפא למתניא בהדיא דאי מדיוקא דרישא דקתני כל דבר שבקדושה מוציאין הו\"א דהכי דייקינן מיניה כל דבר שבקדושה מוציאין מכהן לכהן ומלוי לכהן הא כל דבר שאינו בקדושה אין מוציאין מכהן לכהן אבל מלוי לכהן מוציאין להכי תני סיפא בהדיא לאשמועינן דאין מוציאין כלל כנ\"ל נכון ליישב לדעתם ז\"ל ואדרבא ברייתא דקתני ושאר מתנות כהונה כגון הזרוע אין מוציאין מכהן לכהן מסתייע שפיר לדעתם ז\"ל דאי כדעת רש\"י דתרומה אין מוציאין מכהן לכהן אמאי תני לה לחלוקה מכהן לכהן גבי הזרוע הא כיון דתרומה דהוי דבר שבקדושה אין מוציאין כ\"ש גבי זרוע אלא משמע דבתרומה מוציאין ולהכי תני לה גבי זרוע דוקא אחרי כותבי כל זה נדפס ובא ס' בגדי כהונה למוהר\"א הכהן פרחייא ז\"ל וראיתי לו שם בדף פ\"ג ע\"א שעמד על דברי מרן ז\"ל והוקשה לו מה שהקשינו ודחה דבריו ז\"ל ומתוך מ\"ש הרואה יראה שדברי מרן יש להם על מה שיסמכו סמיכה דרבנן קדשי הנהו תרי ארייותא ויש ליישב דבריהם כאשר כתבנו כנ\"ל ואולם אכתי י\"ל על הרשב\"א ז\"ל והרב החידושין ז\"ל מה יענו למתניתין דספ\"ק דפאה דקתני כהנים ולוים שלקחו את הגורן המעשרות שלהם דמוכח בהדיא דאין הכהן חייב ליתן תרומותיו לכהן אחר כמו שהכריח מרן ז\"ל ואי ס\"ל דמתניתין פליגא אברייתא דפרק הזרוע וכמ\"ש מרן ז\"ל לדעת רבינו אם כן מאי קשיא ליה בההיא דפרק האיש מקדש דמוקי למתניתין דהמקדש בתרומות כו' בישראל שנפלו לו מבית אבי אמו מההיא ברייתא דפרק הזרוע הא איכא למימר דמתניתין דקדושין פליגא אברייתא ואמתניתין דסוף פ\"ק דפאה אלא משמע ודאי דס\"ל דברייתא דפרק הזרוע הלכתא פסיקתא היא ואפשר לומר שהן ז\"ל מפרשים למתניתין דפאה כפי' הראב\"ד ז\"ל שכתב בפ\"ו מהלכות אלו הלכה ט\"ו דמתניתין לאו משום קנסא אלא משום שאומר לו מנתא דכהן לא זבני לך יע\"ש והמעשרות שלהם דקתני במתניתין לאו לענין שיהיו שלהן לגמרי קאמר שהרי מחוייב הוא ליתנו לכהן אחר מתקנתא דרבנן אלא לענין טובת הנאה שלהם דלא מצי בעל הגורן לאפוקניה מנייהו בע\"כ כנ\"ל:<br><b> אך </b> קשה לי טובא לפי' הראב\"ד ז\"ל דכיון דקי\"ל טובת הנאה אינה ממון ומתנות שלא הורמו כמי שהורמו דמיין איך יכול להוציאו ממנו בע\"כ ובהדיא כתבו רבינו ז\"ל פי\"ב מהלכות תרומות הלכה ט\"ו דאם לקח הכהן שלא מדעת הבעלים זכה בהן מפני שטובת הנאה אינה ממון וצ\"ע כעת ושוב ראיתי להרב מחנה אפרים הלכות טובת הנאה סימן א' שתמה עליו כן יע\"ש ועוד נראה ליישב לדעתם ז\"ל דס\"ל בפי' דמתניתין כפי' רבינו ז\"ל דהיינו משום קנסא וכדאיתא בירושלמי בהדיא וס\"ל דמתניתין דקתני כהנים ולוים שלקחו את הגורן המעשרות שלהם מיתפרשה במעשרות דוקא ודייקא נמי מתני' דלא קתני התרומות ומעשרות שלהם משום דבתרומות ודאי חייבים ליתנן לכהן אחר מתקנתא דרבנן ואפילו בגורן שלהן אלא דוקא מעשרות הוא דקתני דהם שלהם משום דגבי מעשרות ליכא למיחש דילמא אכיל להו בטבלייהו דמכיון דתקון רבנן דמחייב ליתן התרומה לכהן אחר ע\"כ מפריש המעשר כדי להפריש תרומת מעשר שבו וזה נראה לי נכון: אך קשה לי לפי שיטתם ז\"ל מהא דתנן בפרק נושאין על האנוסה הגדילו התערובות ושחררו זה את זה כו' אינן חולקין על הגורן ומוכרין את התרומה והדמים שלהם ופירש\"י ז\"ל ומוכרין את התרומה תרומת תבואתן כשמפרישין אותה אין צריכים לתתה לכהן אחר דכל חד אמר לכהן אייתי ראיה דלאו כהן אנא ושקול כו' יע\"ש: והשתא לפי דעתם ז\"ל קשה טובא שהרי ממה נפשך חייבים לתתם לכהן דאי כהנים נינהו הרי הם חייבים ואי ישראל נינהו הרי חייבים ואין להם בהם אלא טו\"ה גרידא ושמא נאמר דכי תקון רבנן דחייבים לתנם לכהן אחר היינו דוקא בכהן ודאי ומטעמא דמימר אמרי כיון שהתרומה מותרת לי ל\"ל לאפרשה אבל בספק כהן כיון דע\"כ מפריש משום דאסור לאכול בתרומה מספק לא תקון רבנן כנ\"ל:"
+            ]
+        ],
+        [],
+        [
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>אחד </b>\n<b> מששה דברים כו' והחצר והשבת.</b> בפרק המביא דל\"ה בעא מיניה רבא מר\"ן שבת מהו שתקבע למעשר מי אמרינן כיון דכתיב וקראת לשבת עונג קבעה אפילו בדבר שלא נ\"מ או דילמא כו' ומסקינן כי אתא רבין אמר ר\"י אחד שבת ואחד חצר כו' אין קובעין אלא בדבר שנ\"מ כו' וראיתי בשיטת כ\"י להמאירי ז\"ל שכתב וז\"ל ולענין חצר דאמרינן עלה דלא קבעה בתאנים שהכניסן לקצות מבעי' לן לאחר שיבשו מיהא ונ\"מ מי קבעה להו חצר ממילא או דילמא כיון דבשעה שהכניס ליבש לא קבעתן תו לא מקבעי ואיכא מ\"ד דתו לא קבעי וכדאמרינן דמערים אדם ומכניסם במוץ שלה ואע\"ג דהדר וממרח לה בתוך ביתו תו לא מחייבי וכדאמרינן עלה בפסחים חבר שמת והניח מגורה מליאה פירות אע\"פ שהן בני יומן הרי הן בחזקת מתוקנין ואתינן עלה מטעמא דהכניסן במוץ שלהן ומדקאמר מלאה פירות אלמא בנמרחין קא מיירי וש\"מ דאע\"ג דנתמרחו תו לא אתי לידי חיוב אלא דמ\"מ איכא למימר דלא דמי דהתם בשעה שהכניסן אין בהן חיוב דבמוץ שלהן נכנסה אבל הכא אי לאו דאינו מחשב הרי נ\"מ וכי הכניסם אין בה מחוסר מעשה לגמר שלהן והילכך כי נגמרה מחשבתו מיהא מחייב והדברים נראין כן אלא שאין בידינו להכריע עכ\"ל ומדברי התוספות שם בד\"ה אחד שבת כו' שהקשה וז\"ל וא\"ת ומאי נ\"מ כיון שאינו קובע אלא בדבר שנ\"מ כו' נראה דס\"ל דכי נ\"מ אחר כך חצר קובע ממילא דאל\"כ אמאי לא תי' דנ\"מ היכא דהכניסן לחצר קודם שנ\"מ דלאחר שיבשו ונ\"מ שבת קובעת דאי לאו משום שבת כיון שבשעה שהכניסן לחצר לא נ\"מ לא מיקבעי אלא משמע דס\"ל דכל שנ\"מ אח\"כ חצר קבעה להו אלא דמ\"מ קשה דאמאי לא תי' דנ\"מ היכא שהכניסן במוץ שלה דלא קבעה להו חצר אח\"כ לכ\"ע וצריך לומר דעדיפא מינה קא משני ועיין בתוספות פרק השוכר את הפועלים דפ\"ח ע\"ב ד\"ה שכתבו שם דדוקא בחיטין ושעורין שדרכן למרחן בשדה ולהכניסן לבית ממורחין אין מחוייבין במעשר אלא אם כן ראו פני הבית ממורחין אבל קישואין ודילועין רגילות להכניסן לבית עם הפקוס והילכך כל שפסקן בבית נתחייבו במעשר והוכיחו כן מתוס' דהתם יע\"ש וצריך לומר לדעת איכא מ\"ד שכתב המאירי ז\"ל דתאנים לקצות נמי דרכן לייבשן בשדה ולהכניסן לבית יבשים והילכך הו\"ל כחיטין ושעורין אלא דאפילו הכי דחי המאירי ז\"ל דכיון דבמחשבתו הדבר תלוי ולא מיחסר מעשה הוקבעו למעשר ודוק ובפשטא דשמעתא איכא למידק דמאי קא מבעיא ליה לרבא אי שבת קובעת בדבר שנ\"מ הא פלוגתא דר\"א ור\"י היא דקתני היה אוכל באשכול וחשכה עליו ליל שבת ר\"א אומר יגמור ר\"י אומר לא יגמור ואי שמיע ליה לרבא ברייתא דקתני ר\"ן או לא כשאמר ר\"א יגמור בשבת יגמור אלא ממתין למ\"ש ויגמור א\"כ לכ\"ע שבת קובעת בדבר שנ\"מ ומאי קא מבעיא ליה: וראיתי בשיטה מקובצת למוהר\"ב שכתב משם יש מפרשים דע\"כ לא מבעיא ליה לרבא אלא דוקא בשיחדם לשבת אי אסורין למ\"ש אבל בשבת עצמו פשיטא ליה דאסור ואפי' לא יחדם לשבת יע\"ש ואם כן לפי זה יש ליישב קושיין דאיכא למימר דקא מבעיא ליה אליבא דר\"א דס\"ל יגמור למ\"ש אם היינו דוקא בשלא יחדם לשבת אבל כל שיחדם לשבת אפילו ר\"א מודה דאף למ\"ש אסורין אלא דקשה טובא לפי י\"מ הללו דאם כן מאי האי דקאמר מר זוטרא אף אנן נמי תנינן ועוד אמר ר\"א עומד אדם על המוקצה כו' ומאי ראיה מייתי ממתניתין לבעייא דרבא הא התם בשבת גופיה מיירי מתני' ובשבת עצמו פשיטא ליה דאסור ולכן נראה דרבא ודאי שמיע ליה ברייתא דר' נתן דקאמר לא כשאמר ר\"י יגמור ואפ\"ה קא מבעייא ליה לרבא לדידן דקיימא לן כסתם מתניתין דקתני המעביר תאנים לקצות כו' דס\"ל דחצר אינה קובעת בדבר שנ\"מ מי נימא דשבת דינו כחצר או עדיפא מיניה דהשתא מתניתין דהיה אוכל בתאנים כו' ליכא למיפשט מידי דאיכא למימר דמאי דס\"ל לר\"א ור\"י דשבת קובעת בדבר שנ\"מ הוא משום דס\"ל ג\"כ דחצר קובעת בדבר שנ\"מ אבל לדידן דקיימא לן כסתם מתניתין דהמעביר תאנים בחצר אינו קובעת בדבר שנ\"מ הכא נמי שבת אינו קובעת: אך אכתי תימה לרב שימי בר אשי דקאמר לקמן ר\"א קאמרת ר\"א לטעמיה דקאמר תרומה קבעה וכ\"ש שבת כו' והשתא קשה דאי שמיע ליה לרב שימי ברייתא דרבי נתן אמאי לא הקשה בפשיטות ר\"א קאמרת ר\"א לטעמיה דאית ליה חצר ושבת קובעין בדבר שלא נ\"מ כדקאי רבי נתן ואמאי הוצרך להביא עצות מרחוק מתרומה דאי לא שמיע ליה ברייתא דרבי נתן אם כן תקשי ליה מתני' דקאמר ר\"א אומר יגמור דס\"ל דשבת אינה קובעת בדבר שלא נ\"מ וליכא למימר דלעולם לא שמיע ליה ברייתא דרבי נתן אלא דס\"ל דע\"כ לא קאמר ר\"א התם יגמור אלא משום דהתחיל בהתר ואם כן קשה דמאי פריך לקמן מר\"א לר\"א וצ\"ע:"
+            ],
+            [],
+            [
+                "<b>במד\"א </b>\n<b> בתבואה אבל בקיטניות כו'.</b> כתב מרן פ\"ק דביצה מימרא דאביי וכלישנא בתרא ופירש רש\"י ז\"ל וז\"ל בהנהו הוא דמחייב ר\"י לפי שהרבה כונסין אותו למלילות אבל בקיטני' סתם הכנסתם למירוח כו' ויש לדקדק טובא דאם כן מאי פריך בגמ' ממתני' דקתני מי שהיו לו חבילי תילתן כו' של טבל כו' אימא דע\"כ לא קאמר אביי אלא בשאר קטניות דסתם הכנסתם למירוח אבל בתילתן כיון שאין דרך בני אדם לעשותן כרי ומירוח אלא נותנו מעט מעט בקדרה למתק ונותנו בעצמו כמ\"ש רש\"י ז\"ל בד\"ה לישמועינן ה\"נ דאיסורייתא טבלה וי\"ל בדוחק וצ\"ע ובשיטה כ\"י להמאירי ז\"ל כתב על פי' רש\"י ז\"ל וז\"ל ואין הדברים נראין דמיני קטניות ודאי לאו סתמייהו למירוח טפי מדגן ולא אף מדגן ומש\"ה אית דמפרשי מחלוקת בשבולי' דתרומתן מן התורה אבל קטניות הואיל ותרומתן מדרבנן אף לאחר מירוחן איסורייתא לא טבלא בהו ומצי למיכל מינה אכיל' עראי עכ\"ד ולהך פי' ניחא האי דפריך ממתני' דתלתן ודוק:"
+            ]
+        ],
+        [],
+        [
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>היה </b>\n<b> אוכל באשכול וחשכה עליו ליל שבת כו'.</b> הנה רבינו בפי' המ' פ\"ח דתרומות מ\"ג נראה דגריס בבבא שניה ר\"י אומר יגמור ר\"א אומר לא יגמור שכתב וז\"ל וכמו כן מאמר ר\"י יגמור ר\"ל שיניחנו למטה ויגמור כו' ע\"ש וכתב רש\"ל ז\"ל בס' יש\"ש ס\"י שכן נראה מדברי הר\"ש שם ממה שהקשה שם וז\"ל ומיהו ר\"י בריש פ\"ב דמעשרות אמר רבי יוחנן דשבת טובלת בפירות שליקטן שלא לצורך שבת וקדש עליהם שבת וצ\"ל דלא אמרו יגמור למ\"ש אלא מפני שהתחיל בהיתר ע\"כ ואי גריס כגירסא דידן מאי ק\"ל הא ר\"י ס\"ל כרבי יהושע דהלכתא כוותיה יע\"ש והמעיין בדברי הר\"ש שם יראה דגריס כגירסא דידן ומה שהכריח ממה שהקשה מההיא דר\"י ג\"כ דכוונת הר\"ש ז\"ל דמשמע ליה דהא דר\"י אליבא דכ\"ע אמרה מדחזינן בירושלמי דאותבי' ר\"ל לר\"י ממתני' דפ\"ב דמעשרות דקתלי המעלה פירות מן הגליל ליהודה אוכל מהן עד שהוא מגיע למקום שהוא הולך ותני עלה ואפי' לן אפי' שבת ומשני ליה מאי אפילו שבת ברוצה לשבות והשתא מאי ק\"ל נימא דההיא ברייתא ר\"א היא דאמר יגמור ומ\"מ מה שתירץ הר\"ש ז\"ל דלא אמרינן יגמור אלא מפני שהתחיל בהיתר ק\"ל דאכתי תיקשי ליה דר\"י אדר\"י דר\"י גופיה קאמר דאין שבת קובעת אלא בדבר שנגמרה מלאכתו ואי ס\"ל דההוא דירושלמי איירי בפירות שנגמרה מלאכתו א\"כ מאי ק\"ל מדר\"א הא ר\"א ל\"ק אלא באשכול שלא נגמרה מלאכתו כמ\"ש הר\"ש ז\"ל וצ\"ע ולגירסת רבינו ז\"ל יש לעיין דאם כן מאי פריך בגמ' מדר\"א אדר\"א הא ר\"א קאמר דלא יגמור דס\"ל דשבת קובעת בדבר שלא נגמרה מלאכתו וכדס\"ל במתני' דבשאר שני שבוע לא משום דשבת קבעה וכבר תמה בזה רש\"ל ז\"ל. ונלע\"ד דס\"ל לרבינו דהא דקא פריך בגמרא ממתני' דהיה אוכל באשכול לאו מדר\"א אדר\"א קא פריך כפרש\"י ז\"ל אלא ארבא דקא מבעיא ליה אי שבת קובעה בדבר שלא נגמרה מלאכתו ועדיפא מחצר או דילמא תרוייהו שוין הן דאהא קא פריך דמאי קא מבעיא ליה מלתא דפליגו בה תנאי דר\"א ס\"ל דאע\"ג דחצר אינה קובעת אלא בדבר שנגמרה מלאכתו שבת עדיפה מחצר וקובעת אפי' בדבר שלא נ\"מ ולר\"י אע\"ג דחצר קובעת אפי' בדבר שלא נ\"מ שבת גריעא מחצר ואינה קובעת אלא בשנ\"מ ואם כן מאי קא מבעיא ליה ומשני התם כדקתני טעמא ר\"ן אומר לא כשאמר ר\"א יגמור בחצר יגמור כו' ואם כן נמצא דלכ\"ע בין לר\"א בין לר\"י חצר קובעת בדבר שנ\"מ ומאי דקא מיבעיא ליה לרבא היינו לסתמא דמתני' דידן דקתני המעביר תאנים כו' דס\"ל דחצר אינה קובעת בדבר שלא נ\"מ אי שבת נמי דינו כחצר או לא כנ\"ל ודוק ודברי מרן ז\"ל בזה הם דברים תמוהים הן במה שהקשה הן במה שתי' ועיין בספר מש\"ל ז\"ל מה שרצה לתרץ מוהר\"י כולי ז\"ל דיש מקום לצדד ולומר דשרי לעשר בשבת דבר שלא נ\"מ כיון דמה\"ת לא בא לעונת המעשרות ואיסורא דשבת רביע עלה מדרבנן לא הוי כמתקן ועוד מדאמרינן בפ' משילין וה\"מ פירי דטבלי מאתמול וא\"כ ה\"נ כיון דפירות אלו לא הוו טבלי מאתמול כיון דלא נגמרה מלאכתן ואיסורא דשבת רביע עלייהו שרי לעשרם יע\"ש:<br><b> והנה </b> מ\"ש דכיון דמן התורה לא באו לעונת המעשרות דאיסורא דשבת רביע עלייהו מדרבנן לא הוי כמתקן הא ליתא ואמינא לה מההיא דפ\"ק דביצה די\"ב ע\"ב רב טובי ברי' דרב נחמיה הוה לי' גרבא דחמרא דתרומה אתא לקמי' דרב יוסף מהו לאמטויינהו לכהן האידנא כו' הרי מבואר דאפי' בדבר שאין חיובו אלא מדרבנן אין מגביהין תרומות ומעשרות בי\"ט שהרי הא דרב טובי בח\"ל הוא דאין חיובו אלא מדרבנן כמ\"ש הר\"ן ז\"ל ואם איתא דבדבר שחיובו מדרבנן מותר להפריש תרומות ומעשרות בי\"ט מאי קא מיבעיא ליה מהו לאמטויי לכהן האידנא הא טעמא דאין מוליכין תרומה בי\"ט היינו משום דאינו זכאי בהרמתה כדקתני מתני' ואם כן בתרומת ח\"ל כיון דזכאי בהרמתה פשיטא ודאי דשרי בהולכתה דומיא דחלה ומתנות וכן משמע בהדיא מהא דאמרינן התם ד\"ט ע\"א אבוה דשמואל אמר אפילו גילגל עיסה מערב יו\"ט אין מפריש ממנה חלתה ביום טוב והתם בחלת ח\"ל איירי דחיובא מדרבנן מדפריך עלה נימא פליגא דשמואל אאבוה דשמואל דאמר חלת ח\"ל אוכל והולך ואח\"כ מפריש כו' גם בפ' נוטל דקמ\"ב פרכינן התם אמתני' דקתני ר\"י אומר אף מעלין את המדומע באחד ומאה ואמאי הא קא מתקן ומשני לה ע\"ש וא\"כ מאי קשי' ליה הא מדומע אין איסורו אלא מדרבנן דמדאורייתא ברובא בטיל גם בפרק מפנין דקכ\"ח פרכינן התם אמתני' דקתני מפנין תרומה טמאה כו' אבל לא את הטבל פשיטא לא צריכא בטבל טבול מדרבנן שזרעו בעציץ שאינו נקוב וא\"א אמאי קא אסור במתני' לפנות את הטבל נימא מיגו דאי בעי מפריש עלה תרומה בשבת וחזי ליה השתא נמי חזי ליה כי היכי דאמרי' התם גבי דמאי גם בפרק בכל מערבין דף ל\"ב אמתני' דקתני' מערבין בדמאי אבל לא בטבל פריך עלה פשיטא ומשני בטבל טבול מדרבנן וכי שרי להפריש בשבת אמאי אין מערבין הא חזי ליה אם מפריש עלה וכדאמרי' גבי דמאי דמערבין מהאי טעמא דאי בעי מפקיר לנכסי והוי עני וחזי ליה ולזה י\"ל ע\"פ מ\"ש התוס' שם ד\"ל ע\"ב ד\"ה וליפרוש עלה דאינו מועיל מה שראוי לתקנו אלא במידי דחזי השתא לשום אדם כגון תרומה דחזייא לכהנים והכריחו כן מדאמרינן דאין מערבין בהקדשות אע\"ג דאפשר לאתשולי עלייהו ע\"ש ואם כן משום הכי אין מערבין בטבל טבול מדרבנן אע\"ג דאי בעי מתקן ליה כיון דהשתא מיהא לא מתקן ליה ולא דמי לדמאי דדמאי הא חזי מיהא השתא לעניים וכן מוכח בהדיא מהא דגרסינן בפרק יום הכיפורים דף פ\"ב ע\"ב אפשר בחול' פשיטא ל\"צ בשבת בשבת נמי פשיטא טלטול דרבנן הוא הב\"ע בעציץ שאינו נקוב דרבנן הרי בהדיא דאפי' עציץ שאינו נקוב ומעשר ירק דרבנן לא שרי לעשר בשבת כללא דמילתא מכל הנהו דוכתי דכתיבנא מוכח דאפי' בדבר שאין חיוב תרומתו אלא מדרבנן אמור רבנן דאין מגביהין תרומות ומעשרות בי\"ט דלא כהרב הנזכר ומה שרצה להוכיח מדאמרי' פ\"ב דביצה די\"ח כלי שנטמא באב הטו' אין מטבילין אותו בי\"ט בולד הטומא' מטבילין אותו בי\"ט ופרש\"י דבאב הטומא' כיון דטמא מן התורה הוה ליה כמתקן. בולד הטומאה כיון שאין טומאתו אלא מדרבנן לא מחזי כמתקן ע\"ש י\"ל דהתם שאני דלא מחזי כמתקן כולי האי כיון שאפי' קודם טבילה היה הכלי ראוי להשתמש בו לטמא ולמי שאינו אוכל חולין בטהרה וכמ\"ש הרב המגיד פ\"ד די\"ט דין י\"ז ע\"ש: וא\"נ דהתם שאני דאינו אלא כהדחת כלים בעלמא ומ\"ה לא גזרו אלא באב הטומאה מה שאין כן בהגבהת תרומות ומעשרות דמתקן גמור הוא וקא עביד מעשה דקורא עליה שם תרומה ואוסרה לזרים ותדע מדחזינן התם לרבה ולר\"י דהוצרכו למיהב טעמא אחרינ' להא דאין מטבילין כלים בשבת גזירה שמא יעבירנו ד\"א בר\"ה או משום גזירה שמא יסחוט וא\"א תיפוק ליה משום מתקן דומיא דאין מגביהין תרומות ומעשרות מה\"ט אלא משמע דהא לא חשיב מתקן גמור כמ\"ש ועיין בשיטה מקובצת למוהר\"ב שם. גם מ\"ש דכיון דפירות אלו לא הוו טבילי מאתמול שרי לעשרן נראה דיש לדקדק ע\"ז מדפרכינן התם לרבה דאמר מוללין מלילות בי\"ט אם כן מצינו תרומה שזכאי בהרמתה ותנן לא אם אמרתם בתרומה שאינו זכאי בהרמתה ופרש\"י א\"כ דמוללין מלילות בי\"ט כו' והשתא א\"א דפירות שלא נגמרה מלאכתן ובא שבת וקבען שרי לעשרן בשבת אם כן אדפריך לרבה לדידיה נמי מי ניחא הא מצינו תרומה שזכאי בהרמתה בה\"ג וע\"כ צ\"ל דרוב תרומה קאמר ואם כן מאי ק\"ל לרבה ואע\"ג דההיא מתני' בי\"ט קא מיירי מ\"מ משמע דכי היכי דשבת קובעת למעשר ה\"נ י\"ט דיום טוב נמי מקרי שבת ותו שהרי טעמא דשבת קובעת למעשר היינו משום דכתיב וקראת לשבת עונג ואם כן מהאי טעמא י\"ט נמי דינה הכי שהרי כתב רבינו פ\"ו מה' י\"ט דין י\"ז דכשם שמצוה לכבד את השבת ולענגו כך כל ימים טובים שנאמר לקדוש ה' מכובד אבל ימים טובים נאמר בהם מקרא קודש ע\"ש וכנ\"ר דעת הר\"ש ז\"ל בריש פ\"ד דדמאי שכתב וז\"ל חברייא בשם רבי חנינה מפני כבוד שבת התירו רב ביבי בשם ר\"ח אימת שבת עליו והוא אומר אמת כו' פי' אימת שבת עליו משום דאמרינן בפרק המביא דשבת קובעת למעשר עכ\"ל ואילו שם בירוש' מבואר דבי\"ט נמי דינא הכי דאוכל על פיו וע\"כ היינו משום דאימת י\"ט עליו. הנה מבואר די\"ט נמי קובעת למעשר ועיין מ\"ש רבינו ריש פרק ג' מה' אלו ודוק וכן מוכח ממה שכתב התוי\"ט פ' המביא וז\"ל עומד אדם על המוקצ' ע\"ש לרבותא נקט ע\"ש דאע\"ג דסתם לן תנא כר\"ש אפ\"ה בהך מוקצה דגרוגרות וצמוקים מודה ר\"ש כו' ע\"ש והשתא א\"א דשבת קובעת למעשר אבל י\"ט לא א\"כ מאי קשי' ליה דאמאי נקט במתני' ע\"ש הא איצטריך למתני ע\"ש לאשמועינן דדוקא ע\"ש בשביעית אבל בשאר שני שבוע לא משום דשבת קובעת כדאמרינן בגמ' ואי הוה תני עי\"ט לא מצי למתני' בשביעית דאפי' בשאר שני שבוע נמי כיון די\"ט אינה קובעת ויש לדחות דמאי דק\"ל להרב תוי\"ט ז\"ל היינו לפום מסקנא דשמעתין דמסיק רב שימי רב קאמרת רב לטעמיה דאמר תרומה קובעה וכ\"ש שבת ואם כן היינו דק\"ל דאמאי לא תני י\"ט ואפי' בשאר שני שבוע ואי משום דאשמועינן רב דשבת קובעת הא שמעינן ליה מכ\"ש דתרומה וכן מצאתי למאירי ז\"ל שכתב בהדיא די\"ט אינה קובעת שכתב וז\"ל וכן יש מי שמפרש דהאי אפי' בחול דקאמר בי\"ט קבעי למימר כלומר אמאי אשמועי' פלוגתייהו בשבת לישמו' פלוגתייהו בי\"ט דהא בי\"ט נמי שייך פלוגתא דבריר' ואמאי אשמועינן שבת אי לאו דאתא לאשמועינן דשבת קובעת דכתיב בה עונה ובי\"ט דלא כתיב בה עונה לא ומשני האי דנקט שבת לאשמועינן דאפי' שבת טבל מוכן הוא עכ\"ל ומ\"מ נר' שד\"ז שכתב החכם הנזכר ליתא מדאמרי' בגמ' אף אנן נמי תנינן עומד אדם על המוקצה ע\"ש בשביעית טעמא דשביעית דלאו בר עשורי הא בשאר שני שבוע ה\"נ דאסור מאי טעמא לאו משום דשבת קובעת והשתא א\"א דשרי לעשרם בשבת כו' קשה דאמאי לא תני ע\"ש בשאר שני שבוע ובתנאי שיעשרם בשבת אלא משמע דלא חשיבי כפירי דטבילי האידנא אלא דוקא כגון עיסה לאפרושי ממנה חלה דא\"א להביאה לידי חיוב מערב יום טוב משום דאפייתה בי\"ט ניחא ליה יותר דמה\"ט הוא דשרינן אפייה בי\"ט משא\"כ בפירות שאפשר להביאם לידי חיוב ביום טוב ויש לי להכריח הדבר ממ\"ש התוס' פ\"ק דביצה ד\"ג ע\"א ד\"ה הא ר\"י וז\"ל פרש\"י כו' ועוד קשה לרבי היכן מצינו דזכאי בהרמתה בי\"ט כו' א\"כ נתחייבו מאתמול ואינו יכול להפרישו בי\"ט ע\"ש וי\"ל בדבריהם דמאי קושיא הא לרבי משכחת לה שפיר תרומה דזכאי בהרמתה משהכניסה לבית ביום טוב דהשתא כיון דהוטבלו ביום טוב ודאי מפריש תרומה בי\"ט מש\"ה קאמר תלמודא דמתני' דקתני לא אם אמרתם בתרומה שאינו זכאי בהרמתה ר\"י בר יאודה היא דלרבי מצינו תרומה שזכאי בהרמתה בכה\"ג וכן ראיתי בשיטה מקובצת למהור\"ב שתי' כן משם רבו והק' עוד לפי' ר\"ת דכי פריך ולרבי משכחת לה כגון שהכניס שיבולים לעשות מהם עיסה כו' אמאי לא פריך עדיפא מינה דלרבי משכחת לה כגון שהכניס השיבולים בי\"ט לצורך מלילות דכיון דהוטבלו בי\"ט מפריש מהם בי\"ט ע\"ש אמנם ע\"פ מ\"ש דברי התו' ז\"ל נכונים בטעמם ויש להביא ראיה מדפרכינן התם לרבא דאמר מוללין ביו\"ט א\"כ מצינו תרומה שזכאי בהרמתה ותנן כו' וא\"א מאי פריך לרבא הא אפי' נימא דאין מוללין בי\"ט תיקשי ליה מתני' דהא משכחת לה תרומה שזכאי בהרמתה בפירות או חיטים שנגמרו מלאכתן מעי\"ט והכניסן לבית בי\"ט דהשתא כיון דהוטבלו בי\"ט הו\"ל כפירות דטבילי האידנא ומפריש מהן בי\"ט אלא ודאי משמע דמה\"ט לא חשיב כפירות דטבילי האידנא כדי שיוכל להפריש מהן בי\"ט כיון דבידו להכניסן מעי\"ט ולהביאן לידי חיוב תרומה מעי\"ט ול\"ד לעיסה שמפריש ממנה חלתה בי\"ט משום דהו\"ל כפירי דטבילי האידנא דהתם שאני דאינו יכול להביאה לידי חיוב מעי\"ט משום דאפייתה בי\"ט ניחא ליה יותר דמה\"ט הוא דשרינן אפיה בי\"ט ולא מיקרי אוכל נפש שיכול לעשותו מעי\"ט וכמו שכתב רש\"י והתו' בר\"פ אין צדין ע\"ש וזה נראה לע\"ד מה שאמרו בגמ' פרק אין משילין דל\"ז והנ\"מ פירי דטבילי מאתמול אבל פירי דטבילי האידנא כגון עיסה לאפרושי ממנה חלה מפרישינן דק\"ק דאמאי הוצרך תלמודא להאריך ולומר כגון עיסה כו' היה לו לומר סתם אבל פירי דטבילי האידנא מפרישינן וממילא משתמע דעיסה מפרישין ממנה חלתה בי\"ט דהוא כפירי דטבילי האידנא אלא דתלמודא הא אתא לאשמועינן דדוקא פירי דטבילי האידנא דומיא דעיסה דאי אפשר להביאה לידי חיוב בערב יום טוב מפרישין ממנה ביום טוב הא לאו הכי וכגון בשהכניס פירות או חטין בי\"ט אע\"ג דהוי פירי דטבילי האידנא אין מפריש בי\"ט כיון שבידו להביאו לידי חיוב תרומה מעי\"ט וכמו שכתבנו והיינו דפרכינן לרבה דאמר מוללין בי\"ט א\"כ מצינו תרומה שזכאי בהרמתה דה\"נ מלילת מלילות ופירוך קטניות בני יומן עדיפי טפי והו\"ל כעיסה דמפרשינן ממנה חלתה בי\"ט דמה\"ט הוא דשרי רבא מלילה בי\"ט וכמו שכ' המאירי בשיטת כ\"י וז\"ל ובדבעי מהו לפרוכינהו בי\"ט דהא אפי' הויא מלאכה גמורה צורך אוכל נפש הוא וכ\"ש הכא דדישה כלאחר יד הוא או דילמא הואיל ואפשר מעי\"ט אסור מ\"מ שמעינן אגב אורחין דכתישת חרדל מיהא שרי דהא חרדל לא אכיל ליה בעיניה ומה הועיל בפירוכה אם אינו יכול לכותשו אלא ודאי מותר דכתישה מיהא אם נידוך מעי\"ט מפיג טעמו הוא כו' והכא מיהא קא בעי לה לענין הפרכה האי ודאי אפשר לעשות מעי\"ט ואפי' הכי שרי ליה הואיל ובשבת לאו איסורא דאורייתא היא בי\"ט לא גזור ואע\"ג דכתיבנא לעיל דאפילו בדבר מד\"ס אם אפשר לו לעשות מעי\"ט אסור נ\"ל דמלילת מלילות ופירוך קטניות בני יומן עדיפי טפי וכן ראיתי שכתב הרב הגדול עכ\"ד ואי ת\"ל מאי האי דפריך לעיל אביי לרבא דאמר מוללין בי\"ט מברייתא דקתני המולל מעי\"ט למחר מנפח על יד על יד ויאכל ואפילו בקינון ותמחוי מעי\"ט אין ביום טוב לא ומאי קושיא אימא דברייתא חידוש' אשמועינן דל\"מ דמוללין בי\"ט ומנפח בקנון ותמחוי משום דמלילתה בי\"ט עדיף יותר אלא אפי' מללן מעי\"ט דהשתא הא חזינן דהאי גברא ניחא ליה מלילתה מעי\"ט ואם כן הוה אמינא דאסור לנפח בקנון ותמחוי כיון דיכול לעשות מעי\"ט קמל\"ן דאפי\"ה שרי וכן ראיתי למוהר\"י גלאנטי שהקשה כן יע\"ש י\"ל דשפיר קא פריך דליתני המולל בי\"ט דליכא למטעי ולומר דכשמללן מעי\"ט אסור לנפח בקנון ותמחוי משום דיכול לעשותו מעי\"ט דאם כן היכי קתני ברישא המולל מלילות מע\"ש מנפח מיד ליד אבל לא בקנון ותמחוי ואם איתא מאי אריא ע\"ש אפי' עי\"ט נמי וכ\"ש שבת אלא ודאי משמע דבי\"ט שרי כנ\"ל נכון ודוק ואיך שיהיה המורם מכל האמור דבפירות אפי' דטבילי האידנא לא שרי להפריש בי\"ט ומעתה ע\"כ לומר שמ\"ש רבי' היה אוכל באשכול לא יגמור אכילתו עד שיעשר לאו למימרא דשרי לעשרן בשבת אלא דינא קאמר דאינו יכול לאכול עד שיעשר ונ\"מ אם עבר ועישרן כנ\"ל:"
+            ]
+        ],
+        [
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>זרעונין </b>\n<b> שהביאו שליש כו'.</b> עיין מ\"ש פ\"ג מה' אישות ה' יוד:"
+            ]
+        ],
+        [],
+        [],
+        [
+            [],
+            [
+                "<b>והתקינו </b>\n<b> שלא יהיה מפריש מן הדמאי אלא תרומת מעשר אבל מעשר ראשון כו'.</b> כתב הרב מש\"ל ז\"ל וז\"ל וא\"ת תרומת מעשר נמי נהי דצריך להפרישה לאחר שהפרישה מיהא ימכרנה לכהנים דהשתא ליכא אלא איסור גזל ונימא המע\"ה ומדברי רבינו שכתב בסתם ונותנו לכהן משמע שנותנו בחנם כבר תי' רש\"י ז\"ל פ' ע\"ע דמ\"ח וז\"ל ואחמור עליה שלא לעכבו אצלו ולמכור לכהן גזרה דילמא משהא לה לגביה ואכיל ליה אבל מעשר ראשון ומעשר עני מותרין לזרים וראיתי להטור י\"ד סימן של\"א שכתב וז\"ל ומפריש א' מעשרה שבו לתרומת מעשר ומוכרו לכהן וכתב מרן שם דלמד דין זה מדין מעשר ראשון ומעשר עני ותמהני איך לא כתב דרש\"י ורבינו חולקין על הטור וס\"ל דתרומת מעשר נותנה לכהן בלא דמים אלו דבריו יע\"ש ואנכי הדל אני תמה טובא על הטור ז\"ל דס\"ל דתרומת מעשר של דמאי מוכרה לכהן שלא כדעת רבינו ורש\"י מהא דפרכינן פרק הזרוע דף קל\"א לר\"ח דאמר המזיק מתנות כהונה ואכלן פטור משום דהוי ממון שאין לו תובעין מברייתא דקתני תשעה נכסי כהן תרומה ותרומת מעשר וחלה כו' והדמאי והבכורים כו' למאי הלכתא לאו להוציאו בדיינים לא לכדתנן למה אמרו נכסי כהן שקונה בהם עבדים כו' והשתא לדעת הטור דס\"ל דתרומת מעשר של דמאי מוכרו לכהן היכי הוה ס\"ד לומר דנכסי כהן דקתני בברייתא להוציאו בדיינים דאם כן תיקשי ליה דהיכי מני בהדייהו דמאי דמוציאו בדיינים הרי אפי' לתנו אינו חייב מכ\"ש להוציאו בדיינים וליכא למימר דודאי למאי דהוה ס\"ד לומר דנכסי כהן דקתני בברייתא לענין להוציאו בדייני' קאמר ה\"נ דהוה ס\"ל ע\"כ דתרומת מעשר של דמאי נותנו לכהן בלא דמים אמנם למאי דמסיק דנכסי כהן דקתני לענין שקונ' בהם עבדים ה\"נ תרומה של דמאי מוכרה לכהן דהא ודאי בורכא היא דמי הכניסנו לשום מחלוקת בין המסקנא לס\"ד ותו דא\"כ הכי הו\"ל למיפרך ותסברא והרי קתני דמאי ובר מן דין קשיא אצלי טובא לדעת הטור שדבריו הם הפך משנה ערוכה בריש פ\"ב דערלה דתנן התם התרומה ותרומת מעשר של דמאי החלה כו' עולין בא' ומאה וצריך להרים ומבואר שם בירושלמי והביאו רבינו ז\"ל בה' תרומה ובה' מאכ\"א פי\"א ה\"ט דהתרומה צריך להרים והערלה וכלאי הכרם אין צריך להרים מפני גזל השבט שהוא ממון של כהן ואם הוא דבר שאין הכהנים מקפידין עליו א\"צ להרים כנודע והשתא אם איתא דתרומת מעשר של דמאי מוכרה לכהן היכי קתני מתני' דעולה בא' ומאה וצריך להרים הא משום אסורו דאית ביה הרי נתבטל ומשום גזל השבט נמי ליכא שהרי מוכרה לכהן ובירושלמי פרכינן עלה התם רבי יונה בעי ולמה לא תנינן החלה והדמאי כו' א\"ל ר\"ח לבר לוליבא נוטל הוא דמיו מן השבט א\"ל כן אמר שמואל שהוא נוטל דמיו מן השבט רבי מונה בשם ר\"י אינו נוטל דמיו מן השבט למחר הוא מביא ודאי ואומר דמאי הוא כדי ליטול ממנו דמיו ופי' שם המפרש מהר\"א ליב ז\"ל שם דשמואל לתרץ קו' דר\"י אתא דמשום הכי לא תני חלת דמאי משום דנוטל דמיו מן השבט ואם כן אינו צריך להרים ולא מיתניא ליה בהדי אינך דצריך להרים יע\"ש והדבר תמוה איך נעלם מהטור ז\"ל משנה ערוכה וצ\"ע עוד כתב הרב מש\"ל ז\"ל וז\"ל והתוס' פ\"א דיומא ד\"ט ד\"ה מעשר כתבו והא דלא אמרינן בתרומה ג\"כ דימכרנה לכהנים י\"ל כיון דדבר מועט הוא שאינו אלא א' ממאה ועוד דמיה מועטים שהוא צריך למכרה בזול תיקנו רבנן שיתנה לכהנים והא דתנן דגר שנתגייר כו' ואם ס' חייב וקאמר עלה בירושלמי דמוכרה לכהן לפי דברי התוס' י\"ל דשאני התם דחלה הוא דבר מרובה אך לרש\"י ק' דה\"נ גבי חלה נימא דילמא כי משהא לה גביה אכיל ליה י\"ל דשאני הכא גבי דמאי דמיקל ואכיל לתרומת מעשר שבו משום דסבר רוב ע\"ה מעשרין ומשום הכי חיישינן דילמא אכיל ליה אבל התם גבי חלה ליכא למיחש כו' מ\"מ אני מסתפק באותה ששנינו בריש פ\"ג דדמאי הלוקח מן הנחתום כו' נוטל כדי תרומת מעשר כו' וחלה אם שיעור החלה יכול למוכרה לכהן כדברי התוס' דכתבו דטעמא שאינו מוכר הוא משום דהוי דבר מועט כו' יע\"ש ולא ידעתי מה מקום יש להסתפק שהרי מבואר בירושלמי שכתבנו דבמחלוקת היא שנויה דר\"ח ושמואל ס\"ל דחלת דמאי נוטל דמיו מן השבט ור' מונה ס\"ל דאינו נוטל משום דחיישינן למחר מביא ודאי ואומר דמאי והנראה דאשתמיטיה מיניה דברי הירושלמי הללו ועיין שם בהרב שדה יהושע ומ\"מ י\"ל לר\"ח דס\"ל דחלת דמאי נוטל דמיו מן השבט מ\"ש דבתרומה ומעשר של דמאי אינו נוטל ובשלמא לדעת התוס' דטעמא דתרומה שאינו מוכר משום דהוי דבר מועט איכא למימר דהיינו טעמא דר\"ח ושמואל דס\"ל דבחלה כיון שהוא דבר מרובה לא תקינו רבנן אכן לדעת רש\"י ז\"ל דס\"ל דהיינו טעמא דתרומה משום דחיישינן דילמא משהי ואכיל לה ה\"נ גבי חלת דמאי ניחוש והכא לא שייך תירוץ המש\"ל שתי' לההיא דגר שנתגייר וראיתי להרב שדה יאושע ז\"ל דברים תמוהים שכתב וז\"ל ור\"ח נוטל הוא דמיו מן השבט כו' ואע\"ג דבתרומת מעשר של דמאי נותנה לכהן ואינו נוטל דמיו מן השבט שאני התם דידעינן ודאי שלא תרם אבל חלה מוצי' כו' יע\"ש והוא תימא שהרי קי\"ל דרוב ע\"ה מעשרין הם ולדעת רש\"י י\"ל דס\"ל לר\"ח ושמואל דדוקא גבי תרומת מעשר כיון דדבר מועט הוא משום הכי חששו דילמא משהי ליה ואפקרינהו רבנן לממוניה ויהבו לכהן אמנם בחלה כיון שדבר מרובה הוא משום חששא דילמא משהי לא אפקרינהו רבנן לנכסיה דלאיבוד מועט לא חששו וחדית ליה ר' מונה דאפי' בחלה נמי אינו נוטל דמיו משום דלמחר מביא ודאי ואומר דמאי הוא ומן האמור בענין מבואר דמה שהוצרכו רש\"י והתוס' לתת טעם לתרומת מעשר של דמאי מטעמא דהוי דבר מועט וא\"נ משום דילמא משהי לה לא הוצרכו לזה אלא אליבא דר\"ח ושמואל דס\"ל דבחלת דמאי נוטל דמיו מן השבט דלר' מונה דס\"ל דאינו נוטל דמים משום דלמחר מביא ודאי ואומר דמאי מה\"ט נמי איכא למימר נמי גבי תרומה דאינו נוטל דמים ומ\"מ אני תמיה דהי\"ל להתוס' ז\"ל להזכיר הירושלמי הלזו ודוק ועיין במ\"ש רש\"י ז\"ל בפ\"ק דבכורות די\"א ע\"ב ד\"ה דמאי וז\"ל וישראל מוכר לכהן את התרומה והדמים שלו והאי דמאי כו' יע\"ש ודוק ודע דמהירושלמי הלזו שהביא הרב מש\"ל גבי גר שנתגייר דקתני מתני' אם ספק חייב ואמרו בירושלמי דמוכרה לכהן ק' אצלי למ\"ש התוס' פרק הספינה דפ\"א ע\"ב ד\"ה אלא מעשר ראשון דלוי הוא שכתבו וז\"ל ואע\"ג דדמאי אינו מחוייב ליתנו מספק משום דמצי אמר אייתי ראיה ושקול אומר רשב\"א כו' ועוד דמאי דלא הוי אלא ספק דרבנן אין צריך לקיים מצוה דנתינה א\"ד יע\"ש אשר מבואר מדבריהם דדוקא גבי דמאי דהוי ספק דרבנן דרוב עמי הארץ מעשרין הם אינו מחוייב ליתנו אבל בס' שקול אע\"ג דקי\"ל דהמוציא מע\"ה מחוייב לקיים מצות נתינה מספק והדבר קשה דאם כן גבי גר שנתגייר כיון דספק דאורייתא הוא היכי קאמר בירושלמי דמוכר לכהן הא לא מקיים מצות נתינה ומספק חייב לקיים כמ\"ש ז\"ל וכן קשה ממתניתין דר\"פ נושאים על האנוסה דקתני הגדילו התערובות כו' ומוכרין את התרומה והדמים שלהם דכיון דספק שקול הוא הא מיהא חייב לקיים מצות נתינה מס' ואולי יש לחלק דהתם שאני דגברא גופי' לאו בר חיובא הוא דשמא הוא כהן ואינו מצווה על מצות נתינה כלל משא\"כ בההוא דבכורים דגברא בר חיובא הוא ומצווה הוא על הנתינה אלא דמספ\"ל לפירות הללו אם יש בהם מצות נתינה או לא והלכך חייב לקיים מצות נתינה מס' וכן ההוא דגר שנתגייר יש ליישב דהתם שאני דמספ\"ל בשעת הגלגול אם היה גוי ולא הוי בר חיובא כלל כנ\"ל נכון ועדיין צ\"ע ועוד י\"ל דעיסה שאני דבחזקת פטורה קיימא כדאיתא בפרק הזרוע דקל\"ד ע\"א משא\"כ הכא גבי בכורים דאין כאן חזקה לא לפטור ולא לחיוב אך ק' לי מהא דגרסינן בבכורות מת אחד מהם יחלוקו דברי ר\"ט ר\"ע אומר המע\"ה כו' הרי דאע\"ג דליכא למימר בהו בחזקת פטור קאי כגון בא' שהיה ודאי בכור אצלו ואם מת אחד מהם אומר לכהן הבא ראיה וטול ואינו מחוייב לקיים מצות נתינה מס' אע\"ג דספק דאורייתא הוא ובחולין דע\"ט אמרינן דתייש הבא על הצבייה אומר לכהן הבא ראיה דחוששין לזרע האב וטול ואע\"ג דספק דאוריי' הוא אינו מחוייב לקיים מצות נתינה מס' ועיין במהרימ\"ט ח\"א סי' ל\"ט שהקשה על סוגיא דפרק הזרוע דאמרי' קמה הואיל ובחזקת חיובא קיימא לא אמרי' המע\"ה מההיא סוגיא דתיקן ריב\"ם דמעשר ראשון ומ\"ש מפרישן והן שלו אע\"ג דפירות הללו בחזקת חיוב הפרשת מעשרות קיימי ואפ\"ה אמרינן המע\"ה והנראה דאישתמיט מיניה דברי התוס' הללו שכתבו דשאני דמאי דספק דרבנן הוא ודוק ובהיותי בענין זה ראיתי להרב החידושין בפ\"א דקידושין כ\"ז גבי מעשר דר\"ג והזקנים שהיו באים בספינה דברים תמוהים שכתב שם ליישב קו' התוס' והמפרשי' דאמאי לא הפריש ר\"ג תרומה גדולה וז\"ל ואיכא דאמרי דמאי היה ולכך לא חשש ר\"ג להפריש שלא מן המוקף ולא חשש נמי אם יצא דבר שאינו מתוקן מתחת ידו דדמאי קיל דרוב ע\"ה מעשרין הם והיינו דלא הפריש ר\"ג תרומה גדולה לפי שע\"ה מפרישין ת\"ג עכ\"ד ואשתומם על המראה איך יצאו דברים אלו מפה קדוש דהא קי\"ל הלכה רווחת דאין מפרישין מן הדמאי אלא תרומת מעשר בלבד אבל מ\"א ומ\"ע מפרישן והן שלו וא\"כ תימא על עצמך אי מעשה דר\"ג דמאי היה למה זה הוצרך ליתן מ\"ע לר\"י ומ\"ע לר\"ע וליכא למימר דר\"ג לפנים משורת הדין הוא דעבד ומדת חסידות שנו כאן דהא ליתא שהרי בפ\"ק דמציעא דף י\"א אמרי' אמר רבא שפיר עבד דלא קבלה וכי לא היה להם סודר לקנות ממנו בחליפין אלא טובת הנאה אינה ממון לקנות בחליפין הכי נמי טובת הנאה אינו ממון לקנות אג\"ק ולא היא מתנות כהונה נתינה כתיבה בהו חליפין דרך מקח וממכר הוא מטלטלי אג\"ק נתינה אלימתא הוא והשתא אם איתא דר\"ג מידת חסידות הוא דעבד ומן הדין לא היה חייב ליתנם לר\"י ולר\"ע אם כן היכא קאמר טובת הנאה אינה ממון לקנות בחליפין הרי ממון גמור הוא דאי בעי לא יהיב להו מידי וכן נמי קשה ממאי דמסיק מ\"כ נתינה כתיבה חליפין דרך מו\"מ הוא הא כיון דדמאי הוא רשאי למוכרם וממונו הוא וכ\"ש להקנותם בחליפין והדק\"ל וכי לא היה להם סודר לקנות ממנו בחליפין ואולי נאמר דר\"ג ע\"כ היה צריך להשכיר המקום לר\"י משום תרומת מעשר שבו דלתרומת מעשר כיון דע\"כ צריך ליתנו לכהן ואינו יכול למוכרו כדעת רבינו ורש\"י ז\"ל וכמו שהוכחנו לעיל בראיות ברורות שלא כדעת הטור א\"כ אינו יכול להקנות ר\"י לרב\"ע תרומת מעשר בחליפין כיון דאין לו לר\"י בו אלא טובת הנאה וכיון שהוצרך להשכיר המקום לר\"י ולהקנותו בקנין אגב עשה ג\"כ כמו כן במ\"ע לר\"ע ורבא הכי פריך דאם איתא דטובת הנאה ממון היה לו להקנותו בחליפין ולא היה צריך ר\"ג לקנין אגב כלל אבל מכיון דטובת הנאה אינה ממון והוצרך להקנות בקנין אגב לר\"י משום תרומת מעשר שבו אקני ליה לר\"מ נמי בקנין אגב כנ\"ל:<br><b> מעשה חושב</b>\n<b> (שעז) </b> הא משום איסורו דאית בי' הרי נתבטל. ומשום גזל השבט נמי ליכא. שהרי מוכרה לכהן כו'. בתשובה כתבתי לתמוה על הרב בעל תפארת ישראל על משניות. שכתב דצריך להרים. משום דאכתי הוי גזל השבט מה שצריך למכור התרומה לכהן בזול. אי לא נתבטל. ע\"ש. והקשיתי עליו מהירושלמי. שכתב דתרומת הכליסים או שעורים אדומים שנתערבו. אין צריך להרים. וא\"כ מכש\"כ שאין צריך להרים בשביל האי פורתא דמוזיל לגבי כהן. וכעת אני רואה שהגאון המחבר ז\"ל רמז על זה בקיצור. שכתב דאם הוא דבר שאין הכהנים מקפידים עליו. אין צריך להרים. ושם הארכתי:<br><b> ומ\"ש </b> התוס' בפ\"ק דיומא גבי תרומה של דמאי. דהוא דבר מועט. ומש\"ה לא אמרינן בה דימכרנה לכהן. עיקר סברתם הוא מטעמא דאינה אלא אחד ממאה. ולסניף בעלמא כתבו דצריך למוכרה בזול ומ\"מ מהאי דהירושלמי הנ\"ל. דאין צריך להרים דבר שאין הכהנים מקפידין עליו. אין כל כך תיובתא על הטור. משום די\"ל כמ\"ש הרב תירוץ הנ\"ל. דצריך להרים בתרומת מעשר של דמאי. משום גזל השבט. דצריך למכור בזול וכנ\"ל. וה\"ט. דניהו דבתרומת הכליסים וכדומה אין הכהנים מקפידים. מ\"מ כאן צריך להרים. משום דאל\"כ הרי יערבו בידים תרומת מעשר של דמאי באחד ומאה. כדי שיתבטל. ולא יצטרכו להרים ולמכור בזול. ונמצא שיפסידו הכהנים מליקח בזול כל תרומת מעשר של דמאי שבעולם. דאי לא ערבוהו. הוה לקחוהו בזול. וכיון דרוב ע\"ה מעשרין הן. חיישינן שיערבו במזיד. וכעין שכתב רש\"י בסוטה דף מ\"ח ע\"א בד\"ה מפריש כו' וז\"ל. דלמא כי משהי לי' גבי' אכיל לי' וע\"ש (והיינו דמשום דרוב ע\"ה מעשרין הן יסמוך על הרוב). ולפיכך יש קפידא בזה לכהנים. משא\"כ תרומת הכליסים וכדומה. דגרועה. ליכא חשש דיערבו בידים בשביל תרומה גרועה כזו. ובפרט בתרומת כליסים ודאית. דממנ\"פ לא שייך חשש עירוב בידים. כיון דאסורה מה\"ת. וגם בדמאי בתרומת מעשר גרועה. אע\"ג דאינה אסורה אלא מדרבנן. מ\"מ ליכא חשש עירוב בידים משום דאינו מקפיד למכור תרומה גרועה בזול. ולא יערבה בידים. וא\"כ לפ\"ז אין תיובתא על הטור נמי ממתניתין דפ\"ב דערלה. משום די\"ל דאיכא קפידא לכהנים. אי נימא דתרומת מעשר של דמאי א\"צ להרים. דכיון דרוב בעלי השדות ע\"ה נינהו. והלוקחים מע\"ה אם יערבו תרומת מעשר. הרי יפסידו הכהנים. דהא לא יהי' בידם ליקחו בזול. מש\"ה צריך להרים. כדי שיצטרכו למכור בזול את התרומת מעשר שנתערב. ומכש\"כ שלא יערבו בידם. כן יש ליישב דעת הטור בדוחק. וגם הך דחולין פ' הזרוע יש לדחוק. דיוצאה בדיינים כשנותן לו הכהן כשער הזול. ואין מניחין לו להפסיד תרומה בידים. או להניחה עד שתירקב. או מטעמא דשמא יבוא לאכלו. אלא דלרש\"י ז\"ל מה\"ט צריך ליתנה לכהן בחנם. ולהטור כשער הזול. ואפשר דלדעת הטור. באמת צריך להפריש מיד כשלוקח מע\"ה. ולמכור התרומת מעשר שבו לכהן. ואסור לשהות במכירה. ואם שהה במכירה קנסינן לי' שיתנה לכהן בחנם. ומתניתין דפ\"ב דערלה. וסוגיא דפ' הזרוע מיירי בשכבר שהה. ובאופן זה יש לדחוק ולקרב דעת הטור לדעת רש\"י ז\"ל. דהא לטעמי' דרש\"י ז\"ל נמי אינו מרווח כל כך האי דפ' הזרוע. שהרי משום גזירה דדילמא אכיל מינה כשמשהה לה לא שייך לומר להוציאה בדיינים דליהוי נכסי כהן. דהא אי בעי מערבה בתרומה ודאי וכדומה באופן שיסתלק החשש דשמא יבוא לאכלה. וא\"כ הרי לא שייך כ\"כ לומר בתרומת מעשר של דמאי שיוצאה בדיינים לכהן בעכ\"ר של הבעלים. ויש לומר עוד בפשיטות. דממתניתין דערלה הנ\"ל אין תיובתא על הטור ז\"ל משום דהך מתניתין ר\"מ היא. דמחמיר בדבריהם כמו בשל תורה. דתנינן הרואה כתם הרי היא מקולקלת. וכדאיתא בירושלמי. הביאו הר\"ש ומו\"ז ז\"ל בתיו\"ט. אבל לדידן אין חומר בת\"מ של דמאי כודאי. אלא לענין איסורא. אבל לא לענין ממונא ומש\"ה מוכרה לכהן:<br><b> גם </b> י\"ל שדברי הטור ז\"ל אינם היפך דברי המשנה הנ\"ל בפ\"ב דערלה. דלמ\"ש התוס' בבכורות דף כ\"ב ע\"ב בד\"ה תעלה כו'. דתרומה טמאה שנתערבה במאה חולין. אע\"פ שנתבטלה מ\"מ קדושת תרומה יש בה. וצריך להעלותה. וכ\"כ הר\"ש פ\"ה דתרומה וכ\"כ הרא\"ש. דלא כפ\"ה בבכורות שם. א\"כ לפ\"ז אין תימא כלל על הטור. דכמו בתרומה טמאה שנפלה במאה דלית בה משום גזל השבט. ואפ\"ה צריך להעלותה. משום דבקדושתה קיימא. (וצריך ליתנה לכהן שיאכלנה קליות וכמ\"ש הרא\"ש שם) ה\"נ בתרומת מעשר של דמאי צריך להרים משום דמ\"מ בקדושה שלה מדרבנן קיימא ואע\"פ שאין בה משום גזל השבט אפ\"ה צריך להרים ולמכרה לכהן ולא דמי לערלה כלל ועיין מ\"ש התוס' בבכורות בדף הנ\"ל בסד\"ה תירום ותירקב כו' ודוק:"
+            ]
+        ],
+        [],
+        [
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>המוצא </b>\n<b> פירות בדרך כו'.</b> משנה פ\"ב דמכשירין ותנן עוד התם אוצר שישראל ועכו\"ם מטילין לתוכו אם רוב כו' ודאי וחכ\"א אפי' כלם עע\"ז וישראל אחד מטיל לתוכו אם רוב כו' ורבינו ז\"ל השמיט חלוקה הלזו וראיתי להתי\"ט שהקשה וז\"ל ולא ידענא טעמא מאי דאפי' ודאי תרומה עולה בא' וק' ותרומת מעשר אינו אלא א' מק' נמצא בשיש עוד מעע\"א בלבד נתבטלה ולהרים נמי א\"צ דטעמא דמרים פי' הרע\"ב שהוא משום גזל השבט א\"ד ורואה אני דבריו מן המתמיהין דמה שהקשה דאפילו ודאי תרומה עולה בא' וק' לא ידענא מאי ק\"ל דאף על גב דתרומת מעשר עולה בא' וק' מכל מקום טבל הטבול לתרומת מעשר אפי' באלף לא בטיל משום דהו\"ל דשיל\"מ וצריך להפריש עליו ממקום אחר כנודע גם מ\"ש דאפי' להרים א\"צ כיון דמטעם ספק הוא לא ידעתי איך השתמיט משנה ערוכה רפי\"ב דערלה דקתני התם בהדיא דתרומת מעשר של דמאי צריך להרים ובחלת דמאי דוקא הוא דאיפליגו בירושלמי שם ועיין מה שהארכתי בזה בפנים פ\"ט מה' אלו ע\"ש ודוק:"
+            ]
+        ]
+    ],
+    "sectionNames": [
+        "Chapter",
+        "Halakhah",
+        "Comment"
+    ]
+}
\ No newline at end of file
diff --git a/json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Sha'ar HaMelekh/Sefer Zeraim/Sha'ar HaMelekh on Mishneh Torah, Tithes/Hebrew/merged.json b/json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Sha'ar HaMelekh/Sefer Zeraim/Sha'ar HaMelekh on Mishneh Torah, Tithes/Hebrew/merged.json
new file mode 100644
index 0000000000000000000000000000000000000000..dcfdf09c7178918a7ca80761361de3fd0278d624
--- /dev/null
+++ b/json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Sha'ar HaMelekh/Sefer Zeraim/Sha'ar HaMelekh on Mishneh Torah, Tithes/Hebrew/merged.json	
@@ -0,0 +1,107 @@
+{
+    "title": "Sha'ar HaMelekh on Mishneh Torah, Tithes",
+    "language": "he",
+    "versionTitle": "merged",
+    "versionSource": "https://www.sefaria.org/Sha'ar_HaMelekh_on_Mishneh_Torah,_Tithes",
+    "text": [
+        [
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>אין </b>\n<b> מוציאין המעשר מיד הכהנים שנא' כו'.</b> זה מבואר בספרי ס' קרח הביאו מוהר\"י קורקוס ז\"ל ע\"ש וכן מבואר מהירושלמי פ\"ה דמעשר ב' דגרסינן התם ואע\"ג דאת אומר אין נותנים מעשר לכהן מודה שאין מוציאין מידם מ\"ט תקחו מאת בני ישראל כו' יעוין שם. ואולם מדברי רש\"י ז\"ל פ' הא\"מ דנ\"ח ע\"ב ד\"ה לא דכ\"ע שכתב וז\"ל יזכה אבי אמו בתרומות ומעשרות שבו שאף מעשר ראשון לכהנים מדקנסינהו עזרא ללוים עכ\"ל מבואר דס\"ל דכהן המפריש מעשר מטבלו חייב ליתנו ללוי מד\"ת קודם דקנסינהו עזרא והנראה דלעיל שם דמוקמינן למתני' דהמקדש בתרומות ובמעשרות כו' בישראל שנפלו לו טבלים מבית אבי אמו לא הוצרך רש\"י לפרש כן משום דאיכא למימר דתלמודא חדא מינייהו נקט לחלוקת מקדש בתרומות ובמעשרות דקתני מתני' מיירי נמי בישראל שנפלו לו טבלים מבית אבי אמו לוי וכן כתב הריטב\"א שם ומבואר מדברי הריטב\"א ג\"כ דקאי בשיטת רש\"י ז\"ל דכהן המפריש מעשר מטבלו חייב ליתנו ללוי מד\"ת ושלא כדעת רבינו והדבר תמיה דמאחר דבספרי ובירושלמי מבואר כדברי רבינו ז\"ל מנ\"ל לדחות הספרי והירושלמי מהלכה מאחר שבתלמודא דידן לא אשכחן דפליג ומההיא דגרסינן פ' הזרוע דקל\"א ע\"ב ושאר מתנות כהונה כגון הזרוע כו' אין מוציאים לא מכהן לכהן כו' הא מלוי לכהן מוציאין אלמא איקרי עם כגון הזרוע ולא זרוע ומאי ניהו מעשר ראשון כו' היה נראה להוכיח ג\"כ כדעת רבינו ז\"ל דאין מוציאין המעשר מיד הכהן דאי כדעת רש\"י קשה דאי ברייתא במעשר ראשון מיירי אמאי אין מוציאין מכהן והא ודאי יש לומר דהיא גופא הוא דפריך התם בתר הכי מעשר ראשון דלוי הוא כלומר ואמאי אין מוציאין מכהן ומשני דברייתא ר\"א היא הן אמת שרש\"י ז\"ל פירש שם וז\"ל ופריך מעשר ראשון דלוי הוא ואמאי אין מוציאין אותו מידו לתתו לכהן יע\"ש כנראה דס\"ל דפרכא דתלמודא היינו אדייוקא דברייתא דדייקינן מינה הא מלוי לכהן מוציאין ולפי דעתו ז\"ל עדיפא מינה הי\"ל לפרש דאמאי אין מוציאין מכהן והנראה אצלי שרש\"י והריטב\"א ז\"ל ס\"ל דתלמודא דידן פליג אירושלמי ואספרי מההיא דגרסינן פ' הספינה דפ\"א ע\"ב דפרכינן התם אמתני' דקתני הקונה אילן אחד בתוך שדה של חברו מביא ואינו קורא ודילמא לאו בכורים נינהו וקא מפקע להו מתרומות ומעשרות דמפרק להו בשלמא תרומה גדולה לכהן מעשר עני יהיב ליה לכהן עני אלא מעשר ראשון דלוי הוא למאן יהיב ליה דיהיב ליה לכהן וכראב\"ע דאמר כו' והשתא קשה לדעת רבינו דס\"ל דכהן המפריש ממעשרותיו אינו חייב ליתנו ללוי אדמוקי למתני' כראב\"ע אמאי לא מוקי לה ככ\"ע וכדיהיב ליה להני בכורים לכהנים כשהן בטבלייהו דכי מפרשי כהנים בתר הכי לא מחייבי ליתנו ללוי אלא מוכח דתלמוד' דידן ס\"ל דאף כהן המפריש חייב ליתן מעשר ללוים מש\"ה דחו לההיא דספרי והירושלמי ז\"ל ומ\"מ אכתי יש לדחות ולחלק דלא פליגא תלמודא דידן והספרי והירושלמי דע\"כ ל\"ק בספרי דאין מוציאין מיד הכהנים אלא דוקא בכהן המפריש מעשר מגורן שלו וא\"נ בלקחן מישראל קודם שבאו לעונת המעשרות אמנם כל שבאו לעונת המעשרות בעודם ביד ישראל הרי חל חיובא עלייהו ליתנן ללוי בעודם ביד ישראל ותו לא פקע מיניה חיובא וחייב הכהן ליתנן ללוי ומש\"ה הוצרך תלמודא לאוקמי למתני' דוקא כרבא אלא דמסתמיות דברי רבינו ז\"ל נראה דבכל גוונא אינו חייב להפריש כנ\"ל ודוק:",
+                "<b>וכל מתנות כהונה אין מוציאין אותן מכהן לכהן</b> כתב מרן כ\"מ וז\"ל אך קשה דתניא בתר הכי זה הכלל כל דבר שבקדושה כגון תרומה ותרומת מעשר וחלה מוציאין אותן מידו לידו כו' וי\"ל שראה רבינו לדחות ברייתא מקמי מתני' דסוף פ\"ק דפאה כו' הנה דברי מרן ז\"ל תמוהים דכנראה שהבין דמוציאין דקתני בברייתא מוציאין מכהן לכהן קאמר וזה ודאי ליתא שהרי בפי' כתב רש\"י ז\"ל שם בד\"ה כל דבר וז\"ל כגון תרומה וכיוצא בהן מוציאין מיד לוי לכהן הרי דס\"ל דמוציאין דברייתא לאו מכהן לכהן קאמר אלא מלוי לכהן אבל מכהן לכהן אין מוציאין ואם כן מאי ק' ליה על רבינו ז\"ל וכן מבואר גם כן ממ\"ש רש\"י ז\"ל פ' האיש מקדש דף הנזכר ע\"א ד\"ה כמי שהורמו וז\"ל וזכה הכהן בחייו בתרומה שבו שלא הוטל עליו אלא להפרישו ולקיימה לעצמו כו' ע\"ש:<br><b> ומצאתי </b> בשיטה כ\"י למוהר\"י בי רב ז\"ל שם כתב וז\"ל כגון שנפלו לו טבלים מבית אבי אמו הק' הרשב\"א דמונפשלייר ז\"ל האי טבל ה\"ד אם היא של אבי אמו כהן נמי היה חייב ליתנו לכהן אחר כדאמרינן במס' קידושין כל דבר שבקדושה מוציאין אותו מידו דתקנתא דרבנן היא דילמא פשע ואכיל לה בטבלה הואיל ותרומ' שלו לא מפריש לה ואם כן אפי' נפלו לו מבית אבי אמו כהן חייב ליתנו לכהן אחר ואין לו אלא טובת הנאה וי\"ל כיון דתקנתא דרבנן היא דילמא אכיל ליה בטבלה דכהן אבי אמו הוא דגזרו אבל האי דישראל הוא ליכא למגזר דלמא אתי למיכל' בטבל' דישראל השתא לא אכיל תרומה אבל כהן דאכיל גזרו ומזה הפי' נשמר רש\"י שכתב וזכה הכהן בחייו בתרומה שלו וא\"ת האי דמוציאין אותו מידו נתרץ לדעת רש\"י ולומר דכי אמרינן התם אין מוציאין מידו מלוי לכהן קאמר א\"ד ז\"ל יע\"ש הנה מבואר שדעת הרשב\"א כדעת מרן הכ\"מ ז\"ל וכן מבואר גם כן מדברי הרב החידושין ז\"ל שם שנדפסו מחדש לאחד מן הראשונים שהיה בזמן הרשב\"א ז\"ל שכתב וז\"ל והא דאמרינן כל דבר שבקדושה מוציאין אותו מידו התם טעמא מאי דמימר אמר כיון שהתרומה מותרת לי למה לי להפרישה אבל ישראל כיון דאסירה ליה תרומה אין מוציאין מידו עכ\"ד הרי מבואר דשני המאורות הללו מפרשים לברייתא דמוציאין מידו מכהן לכהן כדעת מרן ז\"ל ולא כמ\"ש רש\"י מלוי לכהן ויש לתמוה על מוהר\"י בי רב ז\"ל איך לא סייע עצמו מדברי רש\"י ז\"ל דפרק הזרוע שכתב כן בהדיא ולדעתי נראה שיש להכריח כדברי רש\"י ז\"ל מסוגיא דפרק הזרוע דפריך התם לרב דמספ\"ל אי לויים אקרו עם או לא מברייתא דקתני זה הכלל כל דבר שבקדושה כגון תרומה כו' ופרש\"י ז\"ל אלמא פשיטא ליה דלא אקרו עם ואין מוציאין מלוי לכהן והיכי מספ\"ל לרב והשתא אם איתא דמוציאין מידו דקתני רישא דברייתא מכהן לכהן קאמר אם כן נימא דכי קתני סיפא אין מוציאין מכהן לכהן קאמר וכאידך ברייתא דקתני ושאר מתנות כהונה אין מוציאין מכהן לכהן כו' ולעולם דמלוי לכהן מוציאין משום דאיקרו עם אלא משמע ודאי דמוציאין דקתני ברישא דוקא מלוי לכהן קאמר אבל מכהן לכהן אין מוציאין דהשתא ע\"כ כי קתני סיפא אין מוציאין אפי' מלוי לכהן קאמר ומשום הכי פריך שפיר אמנם אין להקשות עוד לדעת הרשב\"א והרב בעל החידושין דאמרינן התם הזרוע ולא זרוע ומאי נינהו מעשר משמע דמעשר אין מוציאין מכהן לכהן ואמאי לא חששו חכמים במעשר דילמא אכיל לה בטבליה כי היכי דחששו בתרומה דהא ודאי בורכא היא דמעשר ודאי ע\"כ מפריש לה כהן משום תרומת מעשר שבו דמחייב ליתנו לכהן אחר והילכך לא חיישינן וזה פשוט ולקושיא קמייתא יש ליישב לדעתם ז\"ל דס\"ל לתלמודא דע\"כ ברייתא דקתני כל דבר שבקדושה כו' מוציאין וכל דבר שאינו בקדושה כו' אין מוציאין רישא וסיפא אכולהו קתני דמוציאין ואין מוציאין בין מכהן לכהן בין מלוי לכהן משום דאי מוציאין ואין מוציאין דוקא מכהן לכהן מיירי קשיא דסיפא למה לי הא כיון דתני רישא כל דבר שבקדושה כו' מוציאין מכהן לכהן משמע ממילא דכל דבר שאינו בקדושה אין מוציאין מכהן לכהן ותו דתרתי ל\"ל הא תני לה אידך בהדיא ושאר מתנות כהונה כגון הזרוע כו' אין מוציאין מכהן לכהן אלא משמע ודאי דאין מוציאין דקתני סיפא אפי' מלוי קאמר דהשתא הוצרך סיפא למתניא בהדיא דאי מדיוקא דרישא דקתני כל דבר שבקדושה מוציאין הו\"א דהכי דייקינן מיניה כל דבר שבקדושה מוציאין מכהן לכהן ומלוי לכהן הא כל דבר שאינו בקדושה אין מוציאין מכהן לכהן אבל מלוי לכהן מוציאין להכי תני סיפא בהדיא לאשמועינן דאין מוציאין כלל כנ\"ל נכון ליישב לדעתם ז\"ל ואדרבא ברייתא דקתני ושאר מתנות כהונה כגון הזרוע אין מוציאין מכהן לכהן מסתייע שפיר לדעתם ז\"ל דאי כדעת רש\"י דתרומה אין מוציאין מכהן לכהן אמאי תני לה לחלוקה מכהן לכהן גבי הזרוע הא כיון דתרומה דהוי דבר שבקדושה אין מוציאין כ\"ש גבי זרוע אלא משמע דבתרומה מוציאין ולהכי תני לה גבי זרוע דוקא אחרי כותבי כל זה נדפס ובא ס' בגדי כהונה למוהר\"א הכהן פרחייא ז\"ל וראיתי לו שם בדף פ\"ג ע\"א שעמד על דברי מרן ז\"ל והוקשה לו מה שהקשינו ודחה דבריו ז\"ל ומתוך מ\"ש הרואה יראה שדברי מרן יש להם על מה שיסמכו סמיכה דרבנן קדשי הנהו תרי ארייותא ויש ליישב דבריהם כאשר כתבנו כנ\"ל ואולם אכתי י\"ל על הרשב\"א ז\"ל והרב החידושין ז\"ל מה יענו למתניתין דספ\"ק דפאה דקתני כהנים ולוים שלקחו את הגורן המעשרות שלהם דמוכח בהדיא דאין הכהן חייב ליתן תרומותיו לכהן אחר כמו שהכריח מרן ז\"ל ואי ס\"ל דמתניתין פליגא אברייתא דפרק הזרוע וכמ\"ש מרן ז\"ל לדעת רבינו אם כן מאי קשיא ליה בההיא דפרק האיש מקדש דמוקי למתניתין דהמקדש בתרומות כו' בישראל שנפלו לו מבית אבי אמו מההיא ברייתא דפרק הזרוע הא איכא למימר דמתניתין דקדושין פליגא אברייתא ואמתניתין דסוף פ\"ק דפאה אלא משמע ודאי דס\"ל דברייתא דפרק הזרוע הלכתא פסיקתא היא ואפשר לומר שהן ז\"ל מפרשים למתניתין דפאה כפי' הראב\"ד ז\"ל שכתב בפ\"ו מהלכות אלו הלכה ט\"ו דמתניתין לאו משום קנסא אלא משום שאומר לו מנתא דכהן לא זבני לך יע\"ש והמעשרות שלהם דקתני במתניתין לאו לענין שיהיו שלהן לגמרי קאמר שהרי מחוייב הוא ליתנו לכהן אחר מתקנתא דרבנן אלא לענין טובת הנאה שלהם דלא מצי בעל הגורן לאפוקניה מנייהו בע\"כ כנ\"ל:<br><b> אך </b> קשה לי טובא לפי' הראב\"ד ז\"ל דכיון דקי\"ל טובת הנאה אינה ממון ומתנות שלא הורמו כמי שהורמו דמיין איך יכול להוציאו ממנו בע\"כ ובהדיא כתבו רבינו ז\"ל פי\"ב מהלכות תרומות הלכה ט\"ו דאם לקח הכהן שלא מדעת הבעלים זכה בהן מפני שטובת הנאה אינה ממון וצ\"ע כעת ושוב ראיתי להרב מחנה אפרים הלכות טובת הנאה סימן א' שתמה עליו כן יע\"ש ועוד נראה ליישב לדעתם ז\"ל דס\"ל בפי' דמתניתין כפי' רבינו ז\"ל דהיינו משום קנסא וכדאיתא בירושלמי בהדיא וס\"ל דמתניתין דקתני כהנים ולוים שלקחו את הגורן המעשרות שלהם מיתפרשה במעשרות דוקא ודייקא נמי מתני' דלא קתני התרומות ומעשרות שלהם משום דבתרומות ודאי חייבים ליתנן לכהן אחר מתקנתא דרבנן ואפילו בגורן שלהן אלא דוקא מעשרות הוא דקתני דהם שלהם משום דגבי מעשרות ליכא למיחש דילמא אכיל להו בטבלייהו דמכיון דתקון רבנן דמחייב ליתן התרומה לכהן אחר ע\"כ מפריש המעשר כדי להפריש תרומת מעשר שבו וזה נראה לי נכון: אך קשה לי לפי שיטתם ז\"ל מהא דתנן בפרק נושאין על האנוסה הגדילו התערובות ושחררו זה את זה כו' אינן חולקין על הגורן ומוכרין את התרומה והדמים שלהם ופירש\"י ז\"ל ומוכרין את התרומה תרומת תבואתן כשמפרישין אותה אין צריכים לתתה לכהן אחר דכל חד אמר לכהן אייתי ראיה דלאו כהן אנא ושקול כו' יע\"ש: והשתא לפי דעתם ז\"ל קשה טובא שהרי ממה נפשך חייבים לתתם לכהן דאי כהנים נינהו הרי הם חייבים ואי ישראל נינהו הרי חייבים ואין להם בהם אלא טו\"ה גרידא ושמא נאמר דכי תקון רבנן דחייבים לתנם לכהן אחר היינו דוקא בכהן ודאי ומטעמא דמימר אמרי כיון שהתרומה מותרת לי ל\"ל לאפרשה אבל בספק כהן כיון דע\"כ מפריש משום דאסור לאכול בתרומה מספק לא תקון רבנן כנ\"ל:"
+            ]
+        ],
+        [],
+        [
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>אחד </b>\n<b> מששה דברים כו' והחצר והשבת.</b> בפרק המביא דל\"ה בעא מיניה רבא מר\"ן שבת מהו שתקבע למעשר מי אמרינן כיון דכתיב וקראת לשבת עונג קבעה אפילו בדבר שלא נ\"מ או דילמא כו' ומסקינן כי אתא רבין אמר ר\"י אחד שבת ואחד חצר כו' אין קובעין אלא בדבר שנ\"מ כו' וראיתי בשיטת כ\"י להמאירי ז\"ל שכתב וז\"ל ולענין חצר דאמרינן עלה דלא קבעה בתאנים שהכניסן לקצות מבעי' לן לאחר שיבשו מיהא ונ\"מ מי קבעה להו חצר ממילא או דילמא כיון דבשעה שהכניס ליבש לא קבעתן תו לא מקבעי ואיכא מ\"ד דתו לא קבעי וכדאמרינן דמערים אדם ומכניסם במוץ שלה ואע\"ג דהדר וממרח לה בתוך ביתו תו לא מחייבי וכדאמרינן עלה בפסחים חבר שמת והניח מגורה מליאה פירות אע\"פ שהן בני יומן הרי הן בחזקת מתוקנין ואתינן עלה מטעמא דהכניסן במוץ שלהן ומדקאמר מלאה פירות אלמא בנמרחין קא מיירי וש\"מ דאע\"ג דנתמרחו תו לא אתי לידי חיוב אלא דמ\"מ איכא למימר דלא דמי דהתם בשעה שהכניסן אין בהן חיוב דבמוץ שלהן נכנסה אבל הכא אי לאו דאינו מחשב הרי נ\"מ וכי הכניסם אין בה מחוסר מעשה לגמר שלהן והילכך כי נגמרה מחשבתו מיהא מחייב והדברים נראין כן אלא שאין בידינו להכריע עכ\"ל ומדברי התוספות שם בד\"ה אחד שבת כו' שהקשה וז\"ל וא\"ת ומאי נ\"מ כיון שאינו קובע אלא בדבר שנ\"מ כו' נראה דס\"ל דכי נ\"מ אחר כך חצר קובע ממילא דאל\"כ אמאי לא תי' דנ\"מ היכא דהכניסן לחצר קודם שנ\"מ דלאחר שיבשו ונ\"מ שבת קובעת דאי לאו משום שבת כיון שבשעה שהכניסן לחצר לא נ\"מ לא מיקבעי אלא משמע דס\"ל דכל שנ\"מ אח\"כ חצר קבעה להו אלא דמ\"מ קשה דאמאי לא תי' דנ\"מ היכא שהכניסן במוץ שלה דלא קבעה להו חצר אח\"כ לכ\"ע וצריך לומר דעדיפא מינה קא משני ועיין בתוספות פרק השוכר את הפועלים דפ\"ח ע\"ב ד\"ה שכתבו שם דדוקא בחיטין ושעורין שדרכן למרחן בשדה ולהכניסן לבית ממורחין אין מחוייבין במעשר אלא אם כן ראו פני הבית ממורחין אבל קישואין ודילועין רגילות להכניסן לבית עם הפקוס והילכך כל שפסקן בבית נתחייבו במעשר והוכיחו כן מתוס' דהתם יע\"ש וצריך לומר לדעת איכא מ\"ד שכתב המאירי ז\"ל דתאנים לקצות נמי דרכן לייבשן בשדה ולהכניסן לבית יבשים והילכך הו\"ל כחיטין ושעורין אלא דאפילו הכי דחי המאירי ז\"ל דכיון דבמחשבתו הדבר תלוי ולא מיחסר מעשה הוקבעו למעשר ודוק ובפשטא דשמעתא איכא למידק דמאי קא מבעיא ליה לרבא אי שבת קובעת בדבר שנ\"מ הא פלוגתא דר\"א ור\"י היא דקתני היה אוכל באשכול וחשכה עליו ליל שבת ר\"א אומר יגמור ר\"י אומר לא יגמור ואי שמיע ליה לרבא ברייתא דקתני ר\"ן או לא כשאמר ר\"א יגמור בשבת יגמור אלא ממתין למ\"ש ויגמור א\"כ לכ\"ע שבת קובעת בדבר שנ\"מ ומאי קא מבעיא ליה: וראיתי בשיטה מקובצת למוהר\"ב שכתב משם יש מפרשים דע\"כ לא מבעיא ליה לרבא אלא דוקא בשיחדם לשבת אי אסורין למ\"ש אבל בשבת עצמו פשיטא ליה דאסור ואפי' לא יחדם לשבת יע\"ש ואם כן לפי זה יש ליישב קושיין דאיכא למימר דקא מבעיא ליה אליבא דר\"א דס\"ל יגמור למ\"ש אם היינו דוקא בשלא יחדם לשבת אבל כל שיחדם לשבת אפילו ר\"א מודה דאף למ\"ש אסורין אלא דקשה טובא לפי י\"מ הללו דאם כן מאי האי דקאמר מר זוטרא אף אנן נמי תנינן ועוד אמר ר\"א עומד אדם על המוקצה כו' ומאי ראיה מייתי ממתניתין לבעייא דרבא הא התם בשבת גופיה מיירי מתני' ובשבת עצמו פשיטא ליה דאסור ולכן נראה דרבא ודאי שמיע ליה ברייתא דר' נתן דקאמר לא כשאמר ר\"י יגמור ואפ\"ה קא מבעייא ליה לרבא לדידן דקיימא לן כסתם מתניתין דקתני המעביר תאנים לקצות כו' דס\"ל דחצר אינה קובעת בדבר שנ\"מ מי נימא דשבת דינו כחצר או עדיפא מיניה דהשתא מתניתין דהיה אוכל בתאנים כו' ליכא למיפשט מידי דאיכא למימר דמאי דס\"ל לר\"א ור\"י דשבת קובעת בדבר שנ\"מ הוא משום דס\"ל ג\"כ דחצר קובעת בדבר שנ\"מ אבל לדידן דקיימא לן כסתם מתניתין דהמעביר תאנים בחצר אינו קובעת בדבר שנ\"מ הכא נמי שבת אינו קובעת: אך אכתי תימה לרב שימי בר אשי דקאמר לקמן ר\"א קאמרת ר\"א לטעמיה דקאמר תרומה קבעה וכ\"ש שבת כו' והשתא קשה דאי שמיע ליה לרב שימי ברייתא דרבי נתן אמאי לא הקשה בפשיטות ר\"א קאמרת ר\"א לטעמיה דאית ליה חצר ושבת קובעין בדבר שלא נ\"מ כדקאי רבי נתן ואמאי הוצרך להביא עצות מרחוק מתרומה דאי לא שמיע ליה ברייתא דרבי נתן אם כן תקשי ליה מתני' דקאמר ר\"א אומר יגמור דס\"ל דשבת אינה קובעת בדבר שלא נ\"מ וליכא למימר דלעולם לא שמיע ליה ברייתא דרבי נתן אלא דס\"ל דע\"כ לא קאמר ר\"א התם יגמור אלא משום דהתחיל בהתר ואם כן קשה דמאי פריך לקמן מר\"א לר\"א וצ\"ע:"
+            ],
+            [],
+            [
+                "<b>במד\"א </b>\n<b> בתבואה אבל בקיטניות כו'.</b> כתב מרן פ\"ק דביצה מימרא דאביי וכלישנא בתרא ופירש רש\"י ז\"ל וז\"ל בהנהו הוא דמחייב ר\"י לפי שהרבה כונסין אותו למלילות אבל בקיטני' סתם הכנסתם למירוח כו' ויש לדקדק טובא דאם כן מאי פריך בגמ' ממתני' דקתני מי שהיו לו חבילי תילתן כו' של טבל כו' אימא דע\"כ לא קאמר אביי אלא בשאר קטניות דסתם הכנסתם למירוח אבל בתילתן כיון שאין דרך בני אדם לעשותן כרי ומירוח אלא נותנו מעט מעט בקדרה למתק ונותנו בעצמו כמ\"ש רש\"י ז\"ל בד\"ה לישמועינן ה\"נ דאיסורייתא טבלה וי\"ל בדוחק וצ\"ע ובשיטה כ\"י להמאירי ז\"ל כתב על פי' רש\"י ז\"ל וז\"ל ואין הדברים נראין דמיני קטניות ודאי לאו סתמייהו למירוח טפי מדגן ולא אף מדגן ומש\"ה אית דמפרשי מחלוקת בשבולי' דתרומתן מן התורה אבל קטניות הואיל ותרומתן מדרבנן אף לאחר מירוחן איסורייתא לא טבלא בהו ומצי למיכל מינה אכיל' עראי עכ\"ד ולהך פי' ניחא האי דפריך ממתני' דתלתן ודוק:"
+            ]
+        ],
+        [],
+        [
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>היה </b>\n<b> אוכל באשכול וחשכה עליו ליל שבת כו'.</b> הנה רבינו בפי' המ' פ\"ח דתרומות מ\"ג נראה דגריס בבבא שניה ר\"י אומר יגמור ר\"א אומר לא יגמור שכתב וז\"ל וכמו כן מאמר ר\"י יגמור ר\"ל שיניחנו למטה ויגמור כו' ע\"ש וכתב רש\"ל ז\"ל בס' יש\"ש ס\"י שכן נראה מדברי הר\"ש שם ממה שהקשה שם וז\"ל ומיהו ר\"י בריש פ\"ב דמעשרות אמר רבי יוחנן דשבת טובלת בפירות שליקטן שלא לצורך שבת וקדש עליהם שבת וצ\"ל דלא אמרו יגמור למ\"ש אלא מפני שהתחיל בהיתר ע\"כ ואי גריס כגירסא דידן מאי ק\"ל הא ר\"י ס\"ל כרבי יהושע דהלכתא כוותיה יע\"ש והמעיין בדברי הר\"ש שם יראה דגריס כגירסא דידן ומה שהכריח ממה שהקשה מההיא דר\"י ג\"כ דכוונת הר\"ש ז\"ל דמשמע ליה דהא דר\"י אליבא דכ\"ע אמרה מדחזינן בירושלמי דאותבי' ר\"ל לר\"י ממתני' דפ\"ב דמעשרות דקתלי המעלה פירות מן הגליל ליהודה אוכל מהן עד שהוא מגיע למקום שהוא הולך ותני עלה ואפי' לן אפי' שבת ומשני ליה מאי אפילו שבת ברוצה לשבות והשתא מאי ק\"ל נימא דההיא ברייתא ר\"א היא דאמר יגמור ומ\"מ מה שתירץ הר\"ש ז\"ל דלא אמרינן יגמור אלא מפני שהתחיל בהיתר ק\"ל דאכתי תיקשי ליה דר\"י אדר\"י דר\"י גופיה קאמר דאין שבת קובעת אלא בדבר שנגמרה מלאכתו ואי ס\"ל דההוא דירושלמי איירי בפירות שנגמרה מלאכתו א\"כ מאי ק\"ל מדר\"א הא ר\"א ל\"ק אלא באשכול שלא נגמרה מלאכתו כמ\"ש הר\"ש ז\"ל וצ\"ע ולגירסת רבינו ז\"ל יש לעיין דאם כן מאי פריך בגמ' מדר\"א אדר\"א הא ר\"א קאמר דלא יגמור דס\"ל דשבת קובעת בדבר שלא נגמרה מלאכתו וכדס\"ל במתני' דבשאר שני שבוע לא משום דשבת קבעה וכבר תמה בזה רש\"ל ז\"ל. ונלע\"ד דס\"ל לרבינו דהא דקא פריך בגמרא ממתני' דהיה אוכל באשכול לאו מדר\"א אדר\"א קא פריך כפרש\"י ז\"ל אלא ארבא דקא מבעיא ליה אי שבת קובעה בדבר שלא נגמרה מלאכתו ועדיפא מחצר או דילמא תרוייהו שוין הן דאהא קא פריך דמאי קא מבעיא ליה מלתא דפליגו בה תנאי דר\"א ס\"ל דאע\"ג דחצר אינה קובעת אלא בדבר שנגמרה מלאכתו שבת עדיפה מחצר וקובעת אפי' בדבר שלא נ\"מ ולר\"י אע\"ג דחצר קובעת אפי' בדבר שלא נ\"מ שבת גריעא מחצר ואינה קובעת אלא בשנ\"מ ואם כן מאי קא מבעיא ליה ומשני התם כדקתני טעמא ר\"ן אומר לא כשאמר ר\"א יגמור בחצר יגמור כו' ואם כן נמצא דלכ\"ע בין לר\"א בין לר\"י חצר קובעת בדבר שנ\"מ ומאי דקא מיבעיא ליה לרבא היינו לסתמא דמתני' דידן דקתני המעביר תאנים כו' דס\"ל דחצר אינה קובעת בדבר שלא נ\"מ אי שבת נמי דינו כחצר או לא כנ\"ל ודוק ודברי מרן ז\"ל בזה הם דברים תמוהים הן במה שהקשה הן במה שתי' ועיין בספר מש\"ל ז\"ל מה שרצה לתרץ מוהר\"י כולי ז\"ל דיש מקום לצדד ולומר דשרי לעשר בשבת דבר שלא נ\"מ כיון דמה\"ת לא בא לעונת המעשרות ואיסורא דשבת רביע עלה מדרבנן לא הוי כמתקן ועוד מדאמרינן בפ' משילין וה\"מ פירי דטבלי מאתמול וא\"כ ה\"נ כיון דפירות אלו לא הוו טבלי מאתמול כיון דלא נגמרה מלאכתן ואיסורא דשבת רביע עלייהו שרי לעשרם יע\"ש:<br><b> והנה </b> מ\"ש דכיון דמן התורה לא באו לעונת המעשרות דאיסורא דשבת רביע עלייהו מדרבנן לא הוי כמתקן הא ליתא ואמינא לה מההיא דפ\"ק דביצה די\"ב ע\"ב רב טובי ברי' דרב נחמיה הוה לי' גרבא דחמרא דתרומה אתא לקמי' דרב יוסף מהו לאמטויינהו לכהן האידנא כו' הרי מבואר דאפי' בדבר שאין חיובו אלא מדרבנן אין מגביהין תרומות ומעשרות בי\"ט שהרי הא דרב טובי בח\"ל הוא דאין חיובו אלא מדרבנן כמ\"ש הר\"ן ז\"ל ואם איתא דבדבר שחיובו מדרבנן מותר להפריש תרומות ומעשרות בי\"ט מאי קא מיבעיא ליה מהו לאמטויי לכהן האידנא הא טעמא דאין מוליכין תרומה בי\"ט היינו משום דאינו זכאי בהרמתה כדקתני מתני' ואם כן בתרומת ח\"ל כיון דזכאי בהרמתה פשיטא ודאי דשרי בהולכתה דומיא דחלה ומתנות וכן משמע בהדיא מהא דאמרינן התם ד\"ט ע\"א אבוה דשמואל אמר אפילו גילגל עיסה מערב יו\"ט אין מפריש ממנה חלתה ביום טוב והתם בחלת ח\"ל איירי דחיובא מדרבנן מדפריך עלה נימא פליגא דשמואל אאבוה דשמואל דאמר חלת ח\"ל אוכל והולך ואח\"כ מפריש כו' גם בפ' נוטל דקמ\"ב פרכינן התם אמתני' דקתני ר\"י אומר אף מעלין את המדומע באחד ומאה ואמאי הא קא מתקן ומשני לה ע\"ש וא\"כ מאי קשי' ליה הא מדומע אין איסורו אלא מדרבנן דמדאורייתא ברובא בטיל גם בפרק מפנין דקכ\"ח פרכינן התם אמתני' דקתני מפנין תרומה טמאה כו' אבל לא את הטבל פשיטא לא צריכא בטבל טבול מדרבנן שזרעו בעציץ שאינו נקוב וא\"א אמאי קא אסור במתני' לפנות את הטבל נימא מיגו דאי בעי מפריש עלה תרומה בשבת וחזי ליה השתא נמי חזי ליה כי היכי דאמרי' התם גבי דמאי גם בפרק בכל מערבין דף ל\"ב אמתני' דקתני' מערבין בדמאי אבל לא בטבל פריך עלה פשיטא ומשני בטבל טבול מדרבנן וכי שרי להפריש בשבת אמאי אין מערבין הא חזי ליה אם מפריש עלה וכדאמרי' גבי דמאי דמערבין מהאי טעמא דאי בעי מפקיר לנכסי והוי עני וחזי ליה ולזה י\"ל ע\"פ מ\"ש התוס' שם ד\"ל ע\"ב ד\"ה וליפרוש עלה דאינו מועיל מה שראוי לתקנו אלא במידי דחזי השתא לשום אדם כגון תרומה דחזייא לכהנים והכריחו כן מדאמרינן דאין מערבין בהקדשות אע\"ג דאפשר לאתשולי עלייהו ע\"ש ואם כן משום הכי אין מערבין בטבל טבול מדרבנן אע\"ג דאי בעי מתקן ליה כיון דהשתא מיהא לא מתקן ליה ולא דמי לדמאי דדמאי הא חזי מיהא השתא לעניים וכן מוכח בהדיא מהא דגרסינן בפרק יום הכיפורים דף פ\"ב ע\"ב אפשר בחול' פשיטא ל\"צ בשבת בשבת נמי פשיטא טלטול דרבנן הוא הב\"ע בעציץ שאינו נקוב דרבנן הרי בהדיא דאפי' עציץ שאינו נקוב ומעשר ירק דרבנן לא שרי לעשר בשבת כללא דמילתא מכל הנהו דוכתי דכתיבנא מוכח דאפי' בדבר שאין חיוב תרומתו אלא מדרבנן אמור רבנן דאין מגביהין תרומות ומעשרות בי\"ט דלא כהרב הנזכר ומה שרצה להוכיח מדאמרי' פ\"ב דביצה די\"ח כלי שנטמא באב הטו' אין מטבילין אותו בי\"ט בולד הטומא' מטבילין אותו בי\"ט ופרש\"י דבאב הטומא' כיון דטמא מן התורה הוה ליה כמתקן. בולד הטומאה כיון שאין טומאתו אלא מדרבנן לא מחזי כמתקן ע\"ש י\"ל דהתם שאני דלא מחזי כמתקן כולי האי כיון שאפי' קודם טבילה היה הכלי ראוי להשתמש בו לטמא ולמי שאינו אוכל חולין בטהרה וכמ\"ש הרב המגיד פ\"ד די\"ט דין י\"ז ע\"ש: וא\"נ דהתם שאני דאינו אלא כהדחת כלים בעלמא ומ\"ה לא גזרו אלא באב הטומאה מה שאין כן בהגבהת תרומות ומעשרות דמתקן גמור הוא וקא עביד מעשה דקורא עליה שם תרומה ואוסרה לזרים ותדע מדחזינן התם לרבה ולר\"י דהוצרכו למיהב טעמא אחרינ' להא דאין מטבילין כלים בשבת גזירה שמא יעבירנו ד\"א בר\"ה או משום גזירה שמא יסחוט וא\"א תיפוק ליה משום מתקן דומיא דאין מגביהין תרומות ומעשרות מה\"ט אלא משמע דהא לא חשיב מתקן גמור כמ\"ש ועיין בשיטה מקובצת למוהר\"ב שם. גם מ\"ש דכיון דפירות אלו לא הוו טבילי מאתמול שרי לעשרן נראה דיש לדקדק ע\"ז מדפרכינן התם לרבה דאמר מוללין מלילות בי\"ט אם כן מצינו תרומה שזכאי בהרמתה ותנן לא אם אמרתם בתרומה שאינו זכאי בהרמתה ופרש\"י א\"כ דמוללין מלילות בי\"ט כו' והשתא א\"א דפירות שלא נגמרה מלאכתן ובא שבת וקבען שרי לעשרן בשבת אם כן אדפריך לרבה לדידיה נמי מי ניחא הא מצינו תרומה שזכאי בהרמתה בה\"ג וע\"כ צ\"ל דרוב תרומה קאמר ואם כן מאי ק\"ל לרבה ואע\"ג דההיא מתני' בי\"ט קא מיירי מ\"מ משמע דכי היכי דשבת קובעת למעשר ה\"נ י\"ט דיום טוב נמי מקרי שבת ותו שהרי טעמא דשבת קובעת למעשר היינו משום דכתיב וקראת לשבת עונג ואם כן מהאי טעמא י\"ט נמי דינה הכי שהרי כתב רבינו פ\"ו מה' י\"ט דין י\"ז דכשם שמצוה לכבד את השבת ולענגו כך כל ימים טובים שנאמר לקדוש ה' מכובד אבל ימים טובים נאמר בהם מקרא קודש ע\"ש וכנ\"ר דעת הר\"ש ז\"ל בריש פ\"ד דדמאי שכתב וז\"ל חברייא בשם רבי חנינה מפני כבוד שבת התירו רב ביבי בשם ר\"ח אימת שבת עליו והוא אומר אמת כו' פי' אימת שבת עליו משום דאמרינן בפרק המביא דשבת קובעת למעשר עכ\"ל ואילו שם בירוש' מבואר דבי\"ט נמי דינא הכי דאוכל על פיו וע\"כ היינו משום דאימת י\"ט עליו. הנה מבואר די\"ט נמי קובעת למעשר ועיין מ\"ש רבינו ריש פרק ג' מה' אלו ודוק וכן מוכח ממה שכתב התוי\"ט פ' המביא וז\"ל עומד אדם על המוקצ' ע\"ש לרבותא נקט ע\"ש דאע\"ג דסתם לן תנא כר\"ש אפ\"ה בהך מוקצה דגרוגרות וצמוקים מודה ר\"ש כו' ע\"ש והשתא א\"א דשבת קובעת למעשר אבל י\"ט לא א\"כ מאי קשי' ליה דאמאי נקט במתני' ע\"ש הא איצטריך למתני ע\"ש לאשמועינן דדוקא ע\"ש בשביעית אבל בשאר שני שבוע לא משום דשבת קובעת כדאמרינן בגמ' ואי הוה תני עי\"ט לא מצי למתני' בשביעית דאפי' בשאר שני שבוע נמי כיון די\"ט אינה קובעת ויש לדחות דמאי דק\"ל להרב תוי\"ט ז\"ל היינו לפום מסקנא דשמעתין דמסיק רב שימי רב קאמרת רב לטעמיה דאמר תרומה קובעה וכ\"ש שבת ואם כן היינו דק\"ל דאמאי לא תני י\"ט ואפי' בשאר שני שבוע ואי משום דאשמועינן רב דשבת קובעת הא שמעינן ליה מכ\"ש דתרומה וכן מצאתי למאירי ז\"ל שכתב בהדיא די\"ט אינה קובעת שכתב וז\"ל וכן יש מי שמפרש דהאי אפי' בחול דקאמר בי\"ט קבעי למימר כלומר אמאי אשמועי' פלוגתייהו בשבת לישמו' פלוגתייהו בי\"ט דהא בי\"ט נמי שייך פלוגתא דבריר' ואמאי אשמועינן שבת אי לאו דאתא לאשמועינן דשבת קובעת דכתיב בה עונה ובי\"ט דלא כתיב בה עונה לא ומשני האי דנקט שבת לאשמועינן דאפי' שבת טבל מוכן הוא עכ\"ל ומ\"מ נר' שד\"ז שכתב החכם הנזכר ליתא מדאמרי' בגמ' אף אנן נמי תנינן עומד אדם על המוקצה ע\"ש בשביעית טעמא דשביעית דלאו בר עשורי הא בשאר שני שבוע ה\"נ דאסור מאי טעמא לאו משום דשבת קובעת והשתא א\"א דשרי לעשרם בשבת כו' קשה דאמאי לא תני ע\"ש בשאר שני שבוע ובתנאי שיעשרם בשבת אלא משמע דלא חשיבי כפירי דטבילי האידנא אלא דוקא כגון עיסה לאפרושי ממנה חלה דא\"א להביאה לידי חיוב מערב יום טוב משום דאפייתה בי\"ט ניחא ליה יותר דמה\"ט הוא דשרינן אפייה בי\"ט משא\"כ בפירות שאפשר להביאם לידי חיוב ביום טוב ויש לי להכריח הדבר ממ\"ש התוס' פ\"ק דביצה ד\"ג ע\"א ד\"ה הא ר\"י וז\"ל פרש\"י כו' ועוד קשה לרבי היכן מצינו דזכאי בהרמתה בי\"ט כו' א\"כ נתחייבו מאתמול ואינו יכול להפרישו בי\"ט ע\"ש וי\"ל בדבריהם דמאי קושיא הא לרבי משכחת לה שפיר תרומה דזכאי בהרמתה משהכניסה לבית ביום טוב דהשתא כיון דהוטבלו ביום טוב ודאי מפריש תרומה בי\"ט מש\"ה קאמר תלמודא דמתני' דקתני לא אם אמרתם בתרומה שאינו זכאי בהרמתה ר\"י בר יאודה היא דלרבי מצינו תרומה שזכאי בהרמתה בכה\"ג וכן ראיתי בשיטה מקובצת למהור\"ב שתי' כן משם רבו והק' עוד לפי' ר\"ת דכי פריך ולרבי משכחת לה כגון שהכניס שיבולים לעשות מהם עיסה כו' אמאי לא פריך עדיפא מינה דלרבי משכחת לה כגון שהכניס השיבולים בי\"ט לצורך מלילות דכיון דהוטבלו בי\"ט מפריש מהם בי\"ט ע\"ש אמנם ע\"פ מ\"ש דברי התו' ז\"ל נכונים בטעמם ויש להביא ראיה מדפרכינן התם לרבא דאמר מוללין ביו\"ט א\"כ מצינו תרומה שזכאי בהרמתה ותנן כו' וא\"א מאי פריך לרבא הא אפי' נימא דאין מוללין בי\"ט תיקשי ליה מתני' דהא משכחת לה תרומה שזכאי בהרמתה בפירות או חיטים שנגמרו מלאכתן מעי\"ט והכניסן לבית בי\"ט דהשתא כיון דהוטבלו בי\"ט הו\"ל כפירות דטבילי האידנא ומפריש מהן בי\"ט אלא ודאי משמע דמה\"ט לא חשיב כפירות דטבילי האידנא כדי שיוכל להפריש מהן בי\"ט כיון דבידו להכניסן מעי\"ט ולהביאן לידי חיוב תרומה מעי\"ט ול\"ד לעיסה שמפריש ממנה חלתה בי\"ט משום דהו\"ל כפירי דטבילי האידנא דהתם שאני דאינו יכול להביאה לידי חיוב מעי\"ט משום דאפייתה בי\"ט ניחא ליה יותר דמה\"ט הוא דשרינן אפיה בי\"ט ולא מיקרי אוכל נפש שיכול לעשותו מעי\"ט וכמו שכתב רש\"י והתו' בר\"פ אין צדין ע\"ש וזה נראה לע\"ד מה שאמרו בגמ' פרק אין משילין דל\"ז והנ\"מ פירי דטבילי מאתמול אבל פירי דטבילי האידנא כגון עיסה לאפרושי ממנה חלה מפרישינן דק\"ק דאמאי הוצרך תלמודא להאריך ולומר כגון עיסה כו' היה לו לומר סתם אבל פירי דטבילי האידנא מפרישינן וממילא משתמע דעיסה מפרישין ממנה חלתה בי\"ט דהוא כפירי דטבילי האידנא אלא דתלמודא הא אתא לאשמועינן דדוקא פירי דטבילי האידנא דומיא דעיסה דאי אפשר להביאה לידי חיוב בערב יום טוב מפרישין ממנה ביום טוב הא לאו הכי וכגון בשהכניס פירות או חטין בי\"ט אע\"ג דהוי פירי דטבילי האידנא אין מפריש בי\"ט כיון שבידו להביאו לידי חיוב תרומה מעי\"ט וכמו שכתבנו והיינו דפרכינן לרבה דאמר מוללין בי\"ט א\"כ מצינו תרומה שזכאי בהרמתה דה\"נ מלילת מלילות ופירוך קטניות בני יומן עדיפי טפי והו\"ל כעיסה דמפרשינן ממנה חלתה בי\"ט דמה\"ט הוא דשרי רבא מלילה בי\"ט וכמו שכ' המאירי בשיטת כ\"י וז\"ל ובדבעי מהו לפרוכינהו בי\"ט דהא אפי' הויא מלאכה גמורה צורך אוכל נפש הוא וכ\"ש הכא דדישה כלאחר יד הוא או דילמא הואיל ואפשר מעי\"ט אסור מ\"מ שמעינן אגב אורחין דכתישת חרדל מיהא שרי דהא חרדל לא אכיל ליה בעיניה ומה הועיל בפירוכה אם אינו יכול לכותשו אלא ודאי מותר דכתישה מיהא אם נידוך מעי\"ט מפיג טעמו הוא כו' והכא מיהא קא בעי לה לענין הפרכה האי ודאי אפשר לעשות מעי\"ט ואפי' הכי שרי ליה הואיל ובשבת לאו איסורא דאורייתא היא בי\"ט לא גזור ואע\"ג דכתיבנא לעיל דאפילו בדבר מד\"ס אם אפשר לו לעשות מעי\"ט אסור נ\"ל דמלילת מלילות ופירוך קטניות בני יומן עדיפי טפי וכן ראיתי שכתב הרב הגדול עכ\"ד ואי ת\"ל מאי האי דפריך לעיל אביי לרבא דאמר מוללין בי\"ט מברייתא דקתני המולל מעי\"ט למחר מנפח על יד על יד ויאכל ואפילו בקינון ותמחוי מעי\"ט אין ביום טוב לא ומאי קושיא אימא דברייתא חידוש' אשמועינן דל\"מ דמוללין בי\"ט ומנפח בקנון ותמחוי משום דמלילתה בי\"ט עדיף יותר אלא אפי' מללן מעי\"ט דהשתא הא חזינן דהאי גברא ניחא ליה מלילתה מעי\"ט ואם כן הוה אמינא דאסור לנפח בקנון ותמחוי כיון דיכול לעשות מעי\"ט קמל\"ן דאפי\"ה שרי וכן ראיתי למוהר\"י גלאנטי שהקשה כן יע\"ש י\"ל דשפיר קא פריך דליתני המולל בי\"ט דליכא למטעי ולומר דכשמללן מעי\"ט אסור לנפח בקנון ותמחוי משום דיכול לעשותו מעי\"ט דאם כן היכי קתני ברישא המולל מלילות מע\"ש מנפח מיד ליד אבל לא בקנון ותמחוי ואם איתא מאי אריא ע\"ש אפי' עי\"ט נמי וכ\"ש שבת אלא ודאי משמע דבי\"ט שרי כנ\"ל נכון ודוק ואיך שיהיה המורם מכל האמור דבפירות אפי' דטבילי האידנא לא שרי להפריש בי\"ט ומעתה ע\"כ לומר שמ\"ש רבי' היה אוכל באשכול לא יגמור אכילתו עד שיעשר לאו למימרא דשרי לעשרן בשבת אלא דינא קאמר דאינו יכול לאכול עד שיעשר ונ\"מ אם עבר ועישרן כנ\"ל:"
+            ]
+        ],
+        [
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>זרעונין </b>\n<b> שהביאו שליש כו'.</b> עיין מ\"ש פ\"ג מה' אישות ה' יוד:"
+            ]
+        ],
+        [],
+        [],
+        [
+            [],
+            [
+                "<b>והתקינו </b>\n<b> שלא יהיה מפריש מן הדמאי אלא תרומת מעשר אבל מעשר ראשון כו'.</b> כתב הרב מש\"ל ז\"ל וז\"ל וא\"ת תרומת מעשר נמי נהי דצריך להפרישה לאחר שהפרישה מיהא ימכרנה לכהנים דהשתא ליכא אלא איסור גזל ונימא המע\"ה ומדברי רבינו שכתב בסתם ונותנו לכהן משמע שנותנו בחנם כבר תי' רש\"י ז\"ל פ' ע\"ע דמ\"ח וז\"ל ואחמור עליה שלא לעכבו אצלו ולמכור לכהן גזרה דילמא משהא לה לגביה ואכיל ליה אבל מעשר ראשון ומעשר עני מותרין לזרים וראיתי להטור י\"ד סימן של\"א שכתב וז\"ל ומפריש א' מעשרה שבו לתרומת מעשר ומוכרו לכהן וכתב מרן שם דלמד דין זה מדין מעשר ראשון ומעשר עני ותמהני איך לא כתב דרש\"י ורבינו חולקין על הטור וס\"ל דתרומת מעשר נותנה לכהן בלא דמים אלו דבריו יע\"ש ואנכי הדל אני תמה טובא על הטור ז\"ל דס\"ל דתרומת מעשר של דמאי מוכרה לכהן שלא כדעת רבינו ורש\"י מהא דפרכינן פרק הזרוע דף קל\"א לר\"ח דאמר המזיק מתנות כהונה ואכלן פטור משום דהוי ממון שאין לו תובעין מברייתא דקתני תשעה נכסי כהן תרומה ותרומת מעשר וחלה כו' והדמאי והבכורים כו' למאי הלכתא לאו להוציאו בדיינים לא לכדתנן למה אמרו נכסי כהן שקונה בהם עבדים כו' והשתא לדעת הטור דס\"ל דתרומת מעשר של דמאי מוכרו לכהן היכי הוה ס\"ד לומר דנכסי כהן דקתני בברייתא להוציאו בדיינים דאם כן תיקשי ליה דהיכי מני בהדייהו דמאי דמוציאו בדיינים הרי אפי' לתנו אינו חייב מכ\"ש להוציאו בדיינים וליכא למימר דודאי למאי דהוה ס\"ד לומר דנכסי כהן דקתני בברייתא לענין להוציאו בדייני' קאמר ה\"נ דהוה ס\"ל ע\"כ דתרומת מעשר של דמאי נותנו לכהן בלא דמים אמנם למאי דמסיק דנכסי כהן דקתני לענין שקונ' בהם עבדים ה\"נ תרומה של דמאי מוכרה לכהן דהא ודאי בורכא היא דמי הכניסנו לשום מחלוקת בין המסקנא לס\"ד ותו דא\"כ הכי הו\"ל למיפרך ותסברא והרי קתני דמאי ובר מן דין קשיא אצלי טובא לדעת הטור שדבריו הם הפך משנה ערוכה בריש פ\"ב דערלה דתנן התם התרומה ותרומת מעשר של דמאי החלה כו' עולין בא' ומאה וצריך להרים ומבואר שם בירושלמי והביאו רבינו ז\"ל בה' תרומה ובה' מאכ\"א פי\"א ה\"ט דהתרומה צריך להרים והערלה וכלאי הכרם אין צריך להרים מפני גזל השבט שהוא ממון של כהן ואם הוא דבר שאין הכהנים מקפידין עליו א\"צ להרים כנודע והשתא אם איתא דתרומת מעשר של דמאי מוכרה לכהן היכי קתני מתני' דעולה בא' ומאה וצריך להרים הא משום אסורו דאית ביה הרי נתבטל ומשום גזל השבט נמי ליכא שהרי מוכרה לכהן ובירושלמי פרכינן עלה התם רבי יונה בעי ולמה לא תנינן החלה והדמאי כו' א\"ל ר\"ח לבר לוליבא נוטל הוא דמיו מן השבט א\"ל כן אמר שמואל שהוא נוטל דמיו מן השבט רבי מונה בשם ר\"י אינו נוטל דמיו מן השבט למחר הוא מביא ודאי ואומר דמאי הוא כדי ליטול ממנו דמיו ופי' שם המפרש מהר\"א ליב ז\"ל שם דשמואל לתרץ קו' דר\"י אתא דמשום הכי לא תני חלת דמאי משום דנוטל דמיו מן השבט ואם כן אינו צריך להרים ולא מיתניא ליה בהדי אינך דצריך להרים יע\"ש והדבר תמוה איך נעלם מהטור ז\"ל משנה ערוכה וצ\"ע עוד כתב הרב מש\"ל ז\"ל וז\"ל והתוס' פ\"א דיומא ד\"ט ד\"ה מעשר כתבו והא דלא אמרינן בתרומה ג\"כ דימכרנה לכהנים י\"ל כיון דדבר מועט הוא שאינו אלא א' ממאה ועוד דמיה מועטים שהוא צריך למכרה בזול תיקנו רבנן שיתנה לכהנים והא דתנן דגר שנתגייר כו' ואם ס' חייב וקאמר עלה בירושלמי דמוכרה לכהן לפי דברי התוס' י\"ל דשאני התם דחלה הוא דבר מרובה אך לרש\"י ק' דה\"נ גבי חלה נימא דילמא כי משהא לה גביה אכיל ליה י\"ל דשאני הכא גבי דמאי דמיקל ואכיל לתרומת מעשר שבו משום דסבר רוב ע\"ה מעשרין ומשום הכי חיישינן דילמא אכיל ליה אבל התם גבי חלה ליכא למיחש כו' מ\"מ אני מסתפק באותה ששנינו בריש פ\"ג דדמאי הלוקח מן הנחתום כו' נוטל כדי תרומת מעשר כו' וחלה אם שיעור החלה יכול למוכרה לכהן כדברי התוס' דכתבו דטעמא שאינו מוכר הוא משום דהוי דבר מועט כו' יע\"ש ולא ידעתי מה מקום יש להסתפק שהרי מבואר בירושלמי שכתבנו דבמחלוקת היא שנויה דר\"ח ושמואל ס\"ל דחלת דמאי נוטל דמיו מן השבט ור' מונה ס\"ל דאינו נוטל משום דחיישינן למחר מביא ודאי ואומר דמאי והנראה דאשתמיטיה מיניה דברי הירושלמי הללו ועיין שם בהרב שדה יהושע ומ\"מ י\"ל לר\"ח דס\"ל דחלת דמאי נוטל דמיו מן השבט מ\"ש דבתרומה ומעשר של דמאי אינו נוטל ובשלמא לדעת התוס' דטעמא דתרומה שאינו מוכר משום דהוי דבר מועט איכא למימר דהיינו טעמא דר\"ח ושמואל דס\"ל דבחלה כיון שהוא דבר מרובה לא תקינו רבנן אכן לדעת רש\"י ז\"ל דס\"ל דהיינו טעמא דתרומה משום דחיישינן דילמא משהי ואכיל לה ה\"נ גבי חלת דמאי ניחוש והכא לא שייך תירוץ המש\"ל שתי' לההיא דגר שנתגייר וראיתי להרב שדה יאושע ז\"ל דברים תמוהים שכתב וז\"ל ור\"ח נוטל הוא דמיו מן השבט כו' ואע\"ג דבתרומת מעשר של דמאי נותנה לכהן ואינו נוטל דמיו מן השבט שאני התם דידעינן ודאי שלא תרם אבל חלה מוצי' כו' יע\"ש והוא תימא שהרי קי\"ל דרוב ע\"ה מעשרין הם ולדעת רש\"י י\"ל דס\"ל לר\"ח ושמואל דדוקא גבי תרומת מעשר כיון דדבר מועט הוא משום הכי חששו דילמא משהי ליה ואפקרינהו רבנן לממוניה ויהבו לכהן אמנם בחלה כיון שדבר מרובה הוא משום חששא דילמא משהי לא אפקרינהו רבנן לנכסיה דלאיבוד מועט לא חששו וחדית ליה ר' מונה דאפי' בחלה נמי אינו נוטל דמיו משום דלמחר מביא ודאי ואומר דמאי הוא ומן האמור בענין מבואר דמה שהוצרכו רש\"י והתוס' לתת טעם לתרומת מעשר של דמאי מטעמא דהוי דבר מועט וא\"נ משום דילמא משהי לה לא הוצרכו לזה אלא אליבא דר\"ח ושמואל דס\"ל דבחלת דמאי נוטל דמיו מן השבט דלר' מונה דס\"ל דאינו נוטל דמים משום דלמחר מביא ודאי ואומר דמאי מה\"ט נמי איכא למימר נמי גבי תרומה דאינו נוטל דמים ומ\"מ אני תמיה דהי\"ל להתוס' ז\"ל להזכיר הירושלמי הלזו ודוק ועיין במ\"ש רש\"י ז\"ל בפ\"ק דבכורות די\"א ע\"ב ד\"ה דמאי וז\"ל וישראל מוכר לכהן את התרומה והדמים שלו והאי דמאי כו' יע\"ש ודוק ודע דמהירושלמי הלזו שהביא הרב מש\"ל גבי גר שנתגייר דקתני מתני' אם ספק חייב ואמרו בירושלמי דמוכרה לכהן ק' אצלי למ\"ש התוס' פרק הספינה דפ\"א ע\"ב ד\"ה אלא מעשר ראשון דלוי הוא שכתבו וז\"ל ואע\"ג דדמאי אינו מחוייב ליתנו מספק משום דמצי אמר אייתי ראיה ושקול אומר רשב\"א כו' ועוד דמאי דלא הוי אלא ספק דרבנן אין צריך לקיים מצוה דנתינה א\"ד יע\"ש אשר מבואר מדבריהם דדוקא גבי דמאי דהוי ספק דרבנן דרוב עמי הארץ מעשרין הם אינו מחוייב ליתנו אבל בס' שקול אע\"ג דקי\"ל דהמוציא מע\"ה מחוייב לקיים מצות נתינה מספק והדבר קשה דאם כן גבי גר שנתגייר כיון דספק דאורייתא הוא היכי קאמר בירושלמי דמוכר לכהן הא לא מקיים מצות נתינה ומספק חייב לקיים כמ\"ש ז\"ל וכן קשה ממתניתין דר\"פ נושאים על האנוסה דקתני הגדילו התערובות כו' ומוכרין את התרומה והדמים שלהם דכיון דספק שקול הוא הא מיהא חייב לקיים מצות נתינה מס' ואולי יש לחלק דהתם שאני דגברא גופי' לאו בר חיובא הוא דשמא הוא כהן ואינו מצווה על מצות נתינה כלל משא\"כ בההוא דבכורים דגברא בר חיובא הוא ומצווה הוא על הנתינה אלא דמספ\"ל לפירות הללו אם יש בהם מצות נתינה או לא והלכך חייב לקיים מצות נתינה מס' וכן ההוא דגר שנתגייר יש ליישב דהתם שאני דמספ\"ל בשעת הגלגול אם היה גוי ולא הוי בר חיובא כלל כנ\"ל נכון ועדיין צ\"ע ועוד י\"ל דעיסה שאני דבחזקת פטורה קיימא כדאיתא בפרק הזרוע דקל\"ד ע\"א משא\"כ הכא גבי בכורים דאין כאן חזקה לא לפטור ולא לחיוב אך ק' לי מהא דגרסינן בבכורות מת אחד מהם יחלוקו דברי ר\"ט ר\"ע אומר המע\"ה כו' הרי דאע\"ג דליכא למימר בהו בחזקת פטור קאי כגון בא' שהיה ודאי בכור אצלו ואם מת אחד מהם אומר לכהן הבא ראיה וטול ואינו מחוייב לקיים מצות נתינה מס' אע\"ג דספק דאורייתא הוא ובחולין דע\"ט אמרינן דתייש הבא על הצבייה אומר לכהן הבא ראיה דחוששין לזרע האב וטול ואע\"ג דספק דאוריי' הוא אינו מחוייב לקיים מצות נתינה מס' ועיין במהרימ\"ט ח\"א סי' ל\"ט שהקשה על סוגיא דפרק הזרוע דאמרי' קמה הואיל ובחזקת חיובא קיימא לא אמרי' המע\"ה מההיא סוגיא דתיקן ריב\"ם דמעשר ראשון ומ\"ש מפרישן והן שלו אע\"ג דפירות הללו בחזקת חיוב הפרשת מעשרות קיימי ואפ\"ה אמרינן המע\"ה והנראה דאישתמיט מיניה דברי התוס' הללו שכתבו דשאני דמאי דספק דרבנן הוא ודוק ובהיותי בענין זה ראיתי להרב החידושין בפ\"א דקידושין כ\"ז גבי מעשר דר\"ג והזקנים שהיו באים בספינה דברים תמוהים שכתב שם ליישב קו' התוס' והמפרשי' דאמאי לא הפריש ר\"ג תרומה גדולה וז\"ל ואיכא דאמרי דמאי היה ולכך לא חשש ר\"ג להפריש שלא מן המוקף ולא חשש נמי אם יצא דבר שאינו מתוקן מתחת ידו דדמאי קיל דרוב ע\"ה מעשרין הם והיינו דלא הפריש ר\"ג תרומה גדולה לפי שע\"ה מפרישין ת\"ג עכ\"ד ואשתומם על המראה איך יצאו דברים אלו מפה קדוש דהא קי\"ל הלכה רווחת דאין מפרישין מן הדמאי אלא תרומת מעשר בלבד אבל מ\"א ומ\"ע מפרישן והן שלו וא\"כ תימא על עצמך אי מעשה דר\"ג דמאי היה למה זה הוצרך ליתן מ\"ע לר\"י ומ\"ע לר\"ע וליכא למימר דר\"ג לפנים משורת הדין הוא דעבד ומדת חסידות שנו כאן דהא ליתא שהרי בפ\"ק דמציעא דף י\"א אמרי' אמר רבא שפיר עבד דלא קבלה וכי לא היה להם סודר לקנות ממנו בחליפין אלא טובת הנאה אינה ממון לקנות בחליפין הכי נמי טובת הנאה אינו ממון לקנות אג\"ק ולא היא מתנות כהונה נתינה כתיבה בהו חליפין דרך מקח וממכר הוא מטלטלי אג\"ק נתינה אלימתא הוא והשתא אם איתא דר\"ג מידת חסידות הוא דעבד ומן הדין לא היה חייב ליתנם לר\"י ולר\"ע אם כן היכא קאמר טובת הנאה אינה ממון לקנות בחליפין הרי ממון גמור הוא דאי בעי לא יהיב להו מידי וכן נמי קשה ממאי דמסיק מ\"כ נתינה כתיבה חליפין דרך מו\"מ הוא הא כיון דדמאי הוא רשאי למוכרם וממונו הוא וכ\"ש להקנותם בחליפין והדק\"ל וכי לא היה להם סודר לקנות ממנו בחליפין ואולי נאמר דר\"ג ע\"כ היה צריך להשכיר המקום לר\"י משום תרומת מעשר שבו דלתרומת מעשר כיון דע\"כ צריך ליתנו לכהן ואינו יכול למוכרו כדעת רבינו ורש\"י ז\"ל וכמו שהוכחנו לעיל בראיות ברורות שלא כדעת הטור א\"כ אינו יכול להקנות ר\"י לרב\"ע תרומת מעשר בחליפין כיון דאין לו לר\"י בו אלא טובת הנאה וכיון שהוצרך להשכיר המקום לר\"י ולהקנותו בקנין אגב עשה ג\"כ כמו כן במ\"ע לר\"ע ורבא הכי פריך דאם איתא דטובת הנאה ממון היה לו להקנותו בחליפין ולא היה צריך ר\"ג לקנין אגב כלל אבל מכיון דטובת הנאה אינה ממון והוצרך להקנות בקנין אגב לר\"י משום תרומת מעשר שבו אקני ליה לר\"מ נמי בקנין אגב כנ\"ל:<br><b> מעשה חושב</b>\n<b> (שעז) </b> הא משום איסורו דאית בי' הרי נתבטל. ומשום גזל השבט נמי ליכא. שהרי מוכרה לכהן כו'. בתשובה כתבתי לתמוה על הרב בעל תפארת ישראל על משניות. שכתב דצריך להרים. משום דאכתי הוי גזל השבט מה שצריך למכור התרומה לכהן בזול. אי לא נתבטל. ע\"ש. והקשיתי עליו מהירושלמי. שכתב דתרומת הכליסים או שעורים אדומים שנתערבו. אין צריך להרים. וא\"כ מכש\"כ שאין צריך להרים בשביל האי פורתא דמוזיל לגבי כהן. וכעת אני רואה שהגאון המחבר ז\"ל רמז על זה בקיצור. שכתב דאם הוא דבר שאין הכהנים מקפידים עליו. אין צריך להרים. ושם הארכתי:<br><b> ומ\"ש </b> התוס' בפ\"ק דיומא גבי תרומה של דמאי. דהוא דבר מועט. ומש\"ה לא אמרינן בה דימכרנה לכהן. עיקר סברתם הוא מטעמא דאינה אלא אחד ממאה. ולסניף בעלמא כתבו דצריך למוכרה בזול ומ\"מ מהאי דהירושלמי הנ\"ל. דאין צריך להרים דבר שאין הכהנים מקפידין עליו. אין כל כך תיובתא על הטור. משום די\"ל כמ\"ש הרב תירוץ הנ\"ל. דצריך להרים בתרומת מעשר של דמאי. משום גזל השבט. דצריך למכור בזול וכנ\"ל. וה\"ט. דניהו דבתרומת הכליסים וכדומה אין הכהנים מקפידים. מ\"מ כאן צריך להרים. משום דאל\"כ הרי יערבו בידים תרומת מעשר של דמאי באחד ומאה. כדי שיתבטל. ולא יצטרכו להרים ולמכור בזול. ונמצא שיפסידו הכהנים מליקח בזול כל תרומת מעשר של דמאי שבעולם. דאי לא ערבוהו. הוה לקחוהו בזול. וכיון דרוב ע\"ה מעשרין הן. חיישינן שיערבו במזיד. וכעין שכתב רש\"י בסוטה דף מ\"ח ע\"א בד\"ה מפריש כו' וז\"ל. דלמא כי משהי לי' גבי' אכיל לי' וע\"ש (והיינו דמשום דרוב ע\"ה מעשרין הן יסמוך על הרוב). ולפיכך יש קפידא בזה לכהנים. משא\"כ תרומת הכליסים וכדומה. דגרועה. ליכא חשש דיערבו בידים בשביל תרומה גרועה כזו. ובפרט בתרומת כליסים ודאית. דממנ\"פ לא שייך חשש עירוב בידים. כיון דאסורה מה\"ת. וגם בדמאי בתרומת מעשר גרועה. אע\"ג דאינה אסורה אלא מדרבנן. מ\"מ ליכא חשש עירוב בידים משום דאינו מקפיד למכור תרומה גרועה בזול. ולא יערבה בידים. וא\"כ לפ\"ז אין תיובתא על הטור נמי ממתניתין דפ\"ב דערלה. משום די\"ל דאיכא קפידא לכהנים. אי נימא דתרומת מעשר של דמאי א\"צ להרים. דכיון דרוב בעלי השדות ע\"ה נינהו. והלוקחים מע\"ה אם יערבו תרומת מעשר. הרי יפסידו הכהנים. דהא לא יהי' בידם ליקחו בזול. מש\"ה צריך להרים. כדי שיצטרכו למכור בזול את התרומת מעשר שנתערב. ומכש\"כ שלא יערבו בידם. כן יש ליישב דעת הטור בדוחק. וגם הך דחולין פ' הזרוע יש לדחוק. דיוצאה בדיינים כשנותן לו הכהן כשער הזול. ואין מניחין לו להפסיד תרומה בידים. או להניחה עד שתירקב. או מטעמא דשמא יבוא לאכלו. אלא דלרש\"י ז\"ל מה\"ט צריך ליתנה לכהן בחנם. ולהטור כשער הזול. ואפשר דלדעת הטור. באמת צריך להפריש מיד כשלוקח מע\"ה. ולמכור התרומת מעשר שבו לכהן. ואסור לשהות במכירה. ואם שהה במכירה קנסינן לי' שיתנה לכהן בחנם. ומתניתין דפ\"ב דערלה. וסוגיא דפ' הזרוע מיירי בשכבר שהה. ובאופן זה יש לדחוק ולקרב דעת הטור לדעת רש\"י ז\"ל. דהא לטעמי' דרש\"י ז\"ל נמי אינו מרווח כל כך האי דפ' הזרוע. שהרי משום גזירה דדילמא אכיל מינה כשמשהה לה לא שייך לומר להוציאה בדיינים דליהוי נכסי כהן. דהא אי בעי מערבה בתרומה ודאי וכדומה באופן שיסתלק החשש דשמא יבוא לאכלה. וא\"כ הרי לא שייך כ\"כ לומר בתרומת מעשר של דמאי שיוצאה בדיינים לכהן בעכ\"ר של הבעלים. ויש לומר עוד בפשיטות. דממתניתין דערלה הנ\"ל אין תיובתא על הטור ז\"ל משום דהך מתניתין ר\"מ היא. דמחמיר בדבריהם כמו בשל תורה. דתנינן הרואה כתם הרי היא מקולקלת. וכדאיתא בירושלמי. הביאו הר\"ש ומו\"ז ז\"ל בתיו\"ט. אבל לדידן אין חומר בת\"מ של דמאי כודאי. אלא לענין איסורא. אבל לא לענין ממונא ומש\"ה מוכרה לכהן:<br><b> גם </b> י\"ל שדברי הטור ז\"ל אינם היפך דברי המשנה הנ\"ל בפ\"ב דערלה. דלמ\"ש התוס' בבכורות דף כ\"ב ע\"ב בד\"ה תעלה כו'. דתרומה טמאה שנתערבה במאה חולין. אע\"פ שנתבטלה מ\"מ קדושת תרומה יש בה. וצריך להעלותה. וכ\"כ הר\"ש פ\"ה דתרומה וכ\"כ הרא\"ש. דלא כפ\"ה בבכורות שם. א\"כ לפ\"ז אין תימא כלל על הטור. דכמו בתרומה טמאה שנפלה במאה דלית בה משום גזל השבט. ואפ\"ה צריך להעלותה. משום דבקדושתה קיימא. (וצריך ליתנה לכהן שיאכלנה קליות וכמ\"ש הרא\"ש שם) ה\"נ בתרומת מעשר של דמאי צריך להרים משום דמ\"מ בקדושה שלה מדרבנן קיימא ואע\"פ שאין בה משום גזל השבט אפ\"ה צריך להרים ולמכרה לכהן ולא דמי לערלה כלל ועיין מ\"ש התוס' בבכורות בדף הנ\"ל בסד\"ה תירום ותירקב כו' ודוק:"
+            ]
+        ],
+        [],
+        [
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>המוצא </b>\n<b> פירות בדרך כו'.</b> משנה פ\"ב דמכשירין ותנן עוד התם אוצר שישראל ועכו\"ם מטילין לתוכו אם רוב כו' ודאי וחכ\"א אפי' כלם עע\"ז וישראל אחד מטיל לתוכו אם רוב כו' ורבינו ז\"ל השמיט חלוקה הלזו וראיתי להתי\"ט שהקשה וז\"ל ולא ידענא טעמא מאי דאפי' ודאי תרומה עולה בא' וק' ותרומת מעשר אינו אלא א' מק' נמצא בשיש עוד מעע\"א בלבד נתבטלה ולהרים נמי א\"צ דטעמא דמרים פי' הרע\"ב שהוא משום גזל השבט א\"ד ורואה אני דבריו מן המתמיהין דמה שהקשה דאפילו ודאי תרומה עולה בא' וק' לא ידענא מאי ק\"ל דאף על גב דתרומת מעשר עולה בא' וק' מכל מקום טבל הטבול לתרומת מעשר אפי' באלף לא בטיל משום דהו\"ל דשיל\"מ וצריך להפריש עליו ממקום אחר כנודע גם מ\"ש דאפי' להרים א\"צ כיון דמטעם ספק הוא לא ידעתי איך השתמיט משנה ערוכה רפי\"ב דערלה דקתני התם בהדיא דתרומת מעשר של דמאי צריך להרים ובחלת דמאי דוקא הוא דאיפליגו בירושלמי שם ועיין מה שהארכתי בזה בפנים פ\"ט מה' אלו ע\"ש ודוק:"
+            ]
+        ]
+    ],
+    "versions": [
+        [
+            "Friedberg Edition",
+            "https://fjms.genizah.org"
+        ]
+    ],
+    "heTitle": "שער המלך על משנה תורה, הלכות מעשרות",
+    "categories": [
+        "Halakhah",
+        "Mishneh Torah",
+        "Commentary",
+        "Sha'ar HaMelekh",
+        "Sefer Zeraim"
+    ],
+    "sectionNames": [
+        "Chapter",
+        "Halakhah",
+        "Comment"
+    ]
+}
\ No newline at end of file