diff --git a/json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Ben Aryeh/Sefer Madda/Ben Aryeh on Mishneh Torah, Foreign Worship and Customs of the Nations/Hebrew/Friedberg Edition.json b/json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Ben Aryeh/Sefer Madda/Ben Aryeh on Mishneh Torah, Foreign Worship and Customs of the Nations/Hebrew/Friedberg Edition.json new file mode 100644 index 0000000000000000000000000000000000000000..a3d04b2550a0459ce7ec3ea227765c0f16e3ab1d --- /dev/null +++ b/json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Ben Aryeh/Sefer Madda/Ben Aryeh on Mishneh Torah, Foreign Worship and Customs of the Nations/Hebrew/Friedberg Edition.json @@ -0,0 +1,77 @@ +{ + "language": "he", + "title": "Ben Aryeh on Mishneh Torah, Foreign Worship and Customs of the Nations", + "versionSource": "https://fjms.genizah.org/", + "versionTitle": "Friedberg Edition", + "status": "locked", + "license": "Public Domain", + "versionTitleInHebrew": "מהדורת פרידברג", + "actualLanguage": "he", + "languageFamilyName": "hebrew", + "isBaseText": true, + "isSource": true, + "isPrimary": true, + "direction": "rtl", + "heTitle": "בן אריה על משנה תורה, הלכות עבודה זרה וחוקות הגויים", + "categories": [ + "Halakhah", + "Mishneh Torah", + "Commentary", + "Ben Aryeh", + "Sefer Madda" + ], + "text": [ + [], + [], + [ + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [ + "בכסף משנה. שלא הי' בנוסחאות שלהם. נ\"ב וכן בבה\"ג ליתא: [וע' טעם מה שנשמט זאת בשלטי גבורים פ\"ק דע\"ז שם] מ\"ש הכ\"מ שלא הי' בנוסחא שלהם הוא דוחק דבגמ' שם (י\"ב א') מצריך לה ואי קתני כו' אבל מעיין כו' ודוחק לומר שכל זה לא הי' בגרסתם]:" + ] + ], + [ + [], + [], + [], + [ + "שנאמר באחת שעריך. תיבת שעריך מוקף ונ\"ב צ\"ל עריך. ונ\"ב ע' קרבן עדה על הירושלמי סוטה פרק עגלה ערופה ה\"ב דאיתא בספרי זוטא א)דאיתא בספרי תהיינה במדבר [ל\"ה י\"ג] שלא נעשו עיר הנדחת והוא בספרי זוטא הובא בילקוט פ' מסעי (כן צריך להיות): הובא בילקוט [פ' מסעי] והנכון שט\"ס כאן וכצ\"ל שנאמר תהיינה ולא ירושלים כו' ולשבטים שנאמר באחת עריך:" + ] + ], + [], + [], + [ + [], + [], + [ + "בלחם משנה: קשה אמאי לא הזכיר כו'. נ\"ב ונראה דאיתא בירושלמי [דע\"ז פ\"ב ה']. כיצד הוא עושה קורעה עד שהיא בחיים כו' כיצד הוא יודע ר\"ה אמר בשעה שקורעה עד שהיא בחיים הוא ונעגל לאחר שחיטה הוא נמשך ע\"כ. ומזה נראה דהא דיש עליו קורט דם אליבא דרבנן תניא דלית להו הא דרשב\"ג לחלק בין עגול למשוך אבל לרשב\"ג לא בעינן קורט דם דבהא דהוה עגול ידעינן דמחיים נעשה. וע\"ע חולין נ\"א א' ומ\"ש מכל נקובי דעלמא כו' התם ליכא למיסרך כו' ע\"ש. ובתשובת הרשב\"א חלק א' סי' רס\"ח:" + ], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [ + "בהגהת מיימון אות ה'. ובפרקי דר\"א איתא דאסור. נ\"ב ע\"ש פרק כ\"ט ובמדרש פרשה מצורע וע' מרדכי ריש פרק כל הצל' [וע' יו\"ד סי' קנ\"ג ובביאור הגר\"א ז\"ל שם סק\"ז ובש\"ך סק\"א]:" + ] + ] + ], + "sectionNames": [ + "Chapter", + "Halakhah", + "Comment" + ] +} \ No newline at end of file diff --git a/json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Ben Aryeh/Sefer Madda/Ben Aryeh on Mishneh Torah, Foreign Worship and Customs of the Nations/Hebrew/merged.json b/json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Ben Aryeh/Sefer Madda/Ben Aryeh on Mishneh Torah, Foreign Worship and Customs of the Nations/Hebrew/merged.json new file mode 100644 index 0000000000000000000000000000000000000000..7407236f8057feb23cc6bc47debeaa0866ac1427 --- /dev/null +++ b/json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Ben Aryeh/Sefer Madda/Ben Aryeh on Mishneh Torah, Foreign Worship and Customs of the Nations/Hebrew/merged.json @@ -0,0 +1,74 @@ +{ + "title": "Ben Aryeh on Mishneh Torah, Foreign Worship and Customs of the Nations", + "language": "he", + "versionTitle": "merged", + "versionSource": "https://www.sefaria.org/Ben_Aryeh_on_Mishneh_Torah,_Foreign_Worship_and_Customs_of_the_Nations", + "text": [ + [], + [], + [ + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [ + "בכסף משנה. שלא הי' בנוסחאות שלהם. נ\"ב וכן בבה\"ג ליתא: [וע' טעם מה שנשמט זאת בשלטי גבורים פ\"ק דע\"ז שם] מ\"ש הכ\"מ שלא הי' בנוסחא שלהם הוא דוחק דבגמ' שם (י\"ב א') מצריך לה ואי קתני כו' אבל מעיין כו' ודוחק לומר שכל זה לא הי' בגרסתם]:" + ] + ], + [ + [], + [], + [], + [ + "שנאמר באחת שעריך. תיבת שעריך מוקף ונ\"ב צ\"ל עריך. ונ\"ב ע' קרבן עדה על הירושלמי סוטה פרק עגלה ערופה ה\"ב דאיתא בספרי זוטא א)דאיתא בספרי תהיינה במדבר [ל\"ה י\"ג] שלא נעשו עיר הנדחת והוא בספרי זוטא הובא בילקוט פ' מסעי (כן צריך להיות): הובא בילקוט [פ' מסעי] והנכון שט\"ס כאן וכצ\"ל שנאמר תהיינה ולא ירושלים כו' ולשבטים שנאמר באחת עריך:" + ] + ], + [], + [], + [ + [], + [], + [ + "בלחם משנה: קשה אמאי לא הזכיר כו'. נ\"ב ונראה דאיתא בירושלמי [דע\"ז פ\"ב ה']. כיצד הוא עושה קורעה עד שהיא בחיים כו' כיצד הוא יודע ר\"ה אמר בשעה שקורעה עד שהיא בחיים הוא ונעגל לאחר שחיטה הוא נמשך ע\"כ. ומזה נראה דהא דיש עליו קורט דם אליבא דרבנן תניא דלית להו הא דרשב\"ג לחלק בין עגול למשוך אבל לרשב\"ג לא בעינן קורט דם דבהא דהוה עגול ידעינן דמחיים נעשה. וע\"ע חולין נ\"א א' ומ\"ש מכל נקובי דעלמא כו' התם ליכא למיסרך כו' ע\"ש. ובתשובת הרשב\"א חלק א' סי' רס\"ח:" + ], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [ + "בהגהת מיימון אות ה'. ובפרקי דר\"א איתא דאסור. נ\"ב ע\"ש פרק כ\"ט ובמדרש פרשה מצורע וע' מרדכי ריש פרק כל הצל' [וע' יו\"ד סי' קנ\"ג ובביאור הגר\"א ז\"ל שם סק\"ז ובש\"ך סק\"א]:" + ] + ] + ], + "versions": [ + [ + "Friedberg Edition", + "https://fjms.genizah.org/" + ] + ], + "heTitle": "בן אריה על משנה תורה, הלכות עבודה זרה וחוקות הגויים", + "categories": [ + "Halakhah", + "Mishneh Torah", + "Commentary", + "Ben Aryeh", + "Sefer Madda" + ], + "sectionNames": [ + "Chapter", + "Halakhah", + "Comment" + ] +} \ No newline at end of file diff --git a/json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Ben Aryeh/Sefer Madda/Ben Aryeh on Mishneh Torah, Foundations of the Torah/Hebrew/Friedberg Edition.json b/json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Ben Aryeh/Sefer Madda/Ben Aryeh on Mishneh Torah, Foundations of the Torah/Hebrew/Friedberg Edition.json new file mode 100644 index 0000000000000000000000000000000000000000..0a9403329ebe75dd80c47d8cca0ce230d273b8c1 --- /dev/null +++ b/json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Ben Aryeh/Sefer Madda/Ben Aryeh on Mishneh Torah, Foundations of the Torah/Hebrew/Friedberg Edition.json @@ -0,0 +1,61 @@ +{ + "language": "he", + "title": "Ben Aryeh on Mishneh Torah, Foundations of the Torah", + "versionSource": "https://fjms.genizah.org/", + "versionTitle": "Friedberg Edition", + "status": "locked", + "license": "Public Domain", + "versionTitleInHebrew": "מהדורת פרידברג", + "actualLanguage": "he", + "languageFamilyName": "hebrew", + "isBaseText": true, + "isSource": true, + "isPrimary": true, + "direction": "rtl", + "heTitle": "בן אריה על משנה תורה, הלכות יסודי התורה", + "categories": [ + "Halakhah", + "Mishneh Torah", + "Commentary", + "Ben Aryeh", + "Sefer Madda" + ], + "text": [ + [], + [], + [ + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [ + "וחלק שיתהלך השמש כנגדו. כצ\"ל [ותיבת והירח הוא ט\"ס]:" + ] + ], + [], + [ + [], + [], + [], + [], + [ + "כסף משנה: סברא הוא אינו עיקר הטעם דקבלה היתה בידם כו'. נ\"ב ולענ\"ד דה\"ט דר\"ל דילפינן נערה מרוצח והדר ילפינן רוצח מנערה וכמו בנערה אף דליכא סברא שיהרג ואל יעבור אף רוצח אפילו היכא דליכא סברא יהרג ואל יעבור דהא תרוויהו ילפינן מהדדי וכמ\"ש רש\"י ותוס' סנהדרין ע\"ג ע\"א וכדילפינן כיוצא בזה גבי קימה והידור (קידושין ל\"ג ע\"א) וע\"ע תוס' פסחים ט' א' ד\"ה כדי כו' ותוס' יבמות ס\"ו ע\"ב סד\"ה לא יאכילנה ויסוד דבריהם שם בנוי על ה\"א דקדושין הנ\"ל:" + ] + ], + [ + [], + [], + [], + [ + "כסף משנה בד\"ה והרב הר\"ם אלשקר כתב בתשובה. נ\"ב סי' נ\"ח:" + ] + ] + ], + "sectionNames": [ + "Chapter", + "Halakhah", + "Comment" + ] +} \ No newline at end of file diff --git a/json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Ben Aryeh/Sefer Madda/Ben Aryeh on Mishneh Torah, Foundations of the Torah/Hebrew/merged.json b/json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Ben Aryeh/Sefer Madda/Ben Aryeh on Mishneh Torah, Foundations of the Torah/Hebrew/merged.json new file mode 100644 index 0000000000000000000000000000000000000000..e774cf0e99c04a47766a676e2183f6e224e2aed5 --- /dev/null +++ b/json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Ben Aryeh/Sefer Madda/Ben Aryeh on Mishneh Torah, Foundations of the Torah/Hebrew/merged.json @@ -0,0 +1,58 @@ +{ + "title": "Ben Aryeh on Mishneh Torah, Foundations of the Torah", + "language": "he", + "versionTitle": "merged", + "versionSource": "https://www.sefaria.org/Ben_Aryeh_on_Mishneh_Torah,_Foundations_of_the_Torah", + "text": [ + [], + [], + [ + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [ + "וחלק שיתהלך השמש כנגדו. כצ\"ל [ותיבת והירח הוא ט\"ס]:" + ] + ], + [], + [ + [], + [], + [], + [], + [ + "כסף משנה: סברא הוא אינו עיקר הטעם דקבלה היתה בידם כו'. נ\"ב ולענ\"ד דה\"ט דר\"ל דילפינן נערה מרוצח והדר ילפינן רוצח מנערה וכמו בנערה אף דליכא סברא שיהרג ואל יעבור אף רוצח אפילו היכא דליכא סברא יהרג ואל יעבור דהא תרוויהו ילפינן מהדדי וכמ\"ש רש\"י ותוס' סנהדרין ע\"ג ע\"א וכדילפינן כיוצא בזה גבי קימה והידור (קידושין ל\"ג ע\"א) וע\"ע תוס' פסחים ט' א' ד\"ה כדי כו' ותוס' יבמות ס\"ו ע\"ב סד\"ה לא יאכילנה ויסוד דבריהם שם בנוי על ה\"א דקדושין הנ\"ל:" + ] + ], + [ + [], + [], + [], + [ + "כסף משנה בד\"ה והרב הר\"ם אלשקר כתב בתשובה. נ\"ב סי' נ\"ח:" + ] + ] + ], + "versions": [ + [ + "Friedberg Edition", + "https://fjms.genizah.org/" + ] + ], + "heTitle": "בן אריה על משנה תורה, הלכות יסודי התורה", + "categories": [ + "Halakhah", + "Mishneh Torah", + "Commentary", + "Ben Aryeh", + "Sefer Madda" + ], + "sectionNames": [ + "Chapter", + "Halakhah", + "Comment" + ] +} \ No newline at end of file diff --git a/json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Ben Aryeh/Sefer Madda/Ben Aryeh on Mishneh Torah, Human Dispositions/Hebrew/Friedberg Edition.json b/json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Ben Aryeh/Sefer Madda/Ben Aryeh on Mishneh Torah, Human Dispositions/Hebrew/Friedberg Edition.json new file mode 100644 index 0000000000000000000000000000000000000000..6dd09468acca01b81552b07aaa0f28ba22306488 --- /dev/null +++ b/json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Ben Aryeh/Sefer Madda/Ben Aryeh on Mishneh Torah, Human Dispositions/Hebrew/Friedberg Edition.json @@ -0,0 +1,71 @@ +{ + "language": "he", + "title": "Ben Aryeh on Mishneh Torah, Human Dispositions", + "versionSource": "https://fjms.genizah.org/", + "versionTitle": "Friedberg Edition", + "status": "locked", + "license": "Public Domain", + "versionTitleInHebrew": "מהדורת פרידברג", + "actualLanguage": "he", + "languageFamilyName": "hebrew", + "isBaseText": true, + "isSource": true, + "isPrimary": true, + "direction": "rtl", + "heTitle": "בן אריה על משנה תורה, הלכות דעות", + "categories": [ + "Halakhah", + "Mishneh Torah", + "Commentary", + "Ben Aryeh", + "Sefer Madda" + ], + "text": [ + [], + [ + [], + [], + [ + "כסף משנה ומ\"ש ובעלי כעסין חייהם אינם חיים. נ\"ב (פ' ערבי פסחים קי\"ג ע\"ב):" + ], + [ + "כסף משנה: איני יודע כעת מקומו. נ\"ב ע' בספר מקום שמואל ס\"ס ס\"ה שכתב שכיון להא דחגיגה ה' ב':" + ] + ], + [], + [], + [ + [ + "ניכר במעשיו ובמאכלו. נ\"ב עי' מסכת דרך ארץ זוטא פ\"ז ובספרי פ' וזאת הברכה סוף פיסקא (שס\"ג) שמ\"ג:" + ], + [], + [], + [], + [], + [], + [ + "אלא בדברי שלום וכיוצא בהן. נ\"ב ע' ב\"מ כ\"ג ע\"ב ובתוס' שם סד\"ה באושפיזא:" + ], + [], + [ + "בלחם משנה: ולא ידעתי למה. נ\"ב ונראה שמפרש הא בגלימא שהוא אדום וכדאיתא שם בסמוך ואין כתם אדום ניכר בו לכך אמר רבב. והא בלבושא שהוא לבן וניכר בו כתם אדום לכך אמר רבד. אבל לדינא אין נ\"מ בין הבגדים. [ועל דרך שאמר שם בגמ' סוף העמוד ל\"ק הא בגלימא הא בלבושא ע\"ש]:" + ] + ], + [], + [ + [], + [ + "אבל בעל לשון הרע זה היושב כו'. נ\"ב ע' רדב\"ז חלק א' בלשונות הרמב\"ם סימן א':" + ], + [], + [ + "וכל המספר בטובת חבירו כו' הרי זה אבק לה\"ר. נ\"ב תוספתא ע\"ז פ\"א:" + ] + ] + ], + "sectionNames": [ + "Chapter", + "Halakhah", + "Comment" + ] +} \ No newline at end of file diff --git a/json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Ben Aryeh/Sefer Madda/Ben Aryeh on Mishneh Torah, Human Dispositions/Hebrew/merged.json b/json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Ben Aryeh/Sefer Madda/Ben Aryeh on Mishneh Torah, Human Dispositions/Hebrew/merged.json new file mode 100644 index 0000000000000000000000000000000000000000..95933b912b95ba7dae3fa9cc7f2ba9f6ebe474e0 --- /dev/null +++ b/json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Ben Aryeh/Sefer Madda/Ben Aryeh on Mishneh Torah, Human Dispositions/Hebrew/merged.json @@ -0,0 +1,68 @@ +{ + "title": "Ben Aryeh on Mishneh Torah, Human Dispositions", + "language": "he", + "versionTitle": "merged", + "versionSource": "https://www.sefaria.org/Ben_Aryeh_on_Mishneh_Torah,_Human_Dispositions", + "text": [ + [], + [ + [], + [], + [ + "כסף משנה ומ\"ש ובעלי כעסין חייהם אינם חיים. נ\"ב (פ' ערבי פסחים קי\"ג ע\"ב):" + ], + [ + "כסף משנה: איני יודע כעת מקומו. נ\"ב ע' בספר מקום שמואל ס\"ס ס\"ה שכתב שכיון להא דחגיגה ה' ב':" + ] + ], + [], + [], + [ + [ + "ניכר במעשיו ובמאכלו. נ\"ב עי' מסכת דרך ארץ זוטא פ\"ז ובספרי פ' וזאת הברכה סוף פיסקא (שס\"ג) שמ\"ג:" + ], + [], + [], + [], + [], + [], + [ + "אלא בדברי שלום וכיוצא בהן. נ\"ב ע' ב\"מ כ\"ג ע\"ב ובתוס' שם סד\"ה באושפיזא:" + ], + [], + [ + "בלחם משנה: ולא ידעתי למה. נ\"ב ונראה שמפרש הא בגלימא שהוא אדום וכדאיתא שם בסמוך ואין כתם אדום ניכר בו לכך אמר רבב. והא בלבושא שהוא לבן וניכר בו כתם אדום לכך אמר רבד. אבל לדינא אין נ\"מ בין הבגדים. [ועל דרך שאמר שם בגמ' סוף העמוד ל\"ק הא בגלימא הא בלבושא ע\"ש]:" + ] + ], + [], + [ + [], + [ + "אבל בעל לשון הרע זה היושב כו'. נ\"ב ע' רדב\"ז חלק א' בלשונות הרמב\"ם סימן א':" + ], + [], + [ + "וכל המספר בטובת חבירו כו' הרי זה אבק לה\"ר. נ\"ב תוספתא ע\"ז פ\"א:" + ] + ] + ], + "versions": [ + [ + "Friedberg Edition", + "https://fjms.genizah.org/" + ] + ], + "heTitle": "בן אריה על משנה תורה, הלכות דעות", + "categories": [ + "Halakhah", + "Mishneh Torah", + "Commentary", + "Ben Aryeh", + "Sefer Madda" + ], + "sectionNames": [ + "Chapter", + "Halakhah", + "Comment" + ] +} \ No newline at end of file diff --git a/json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Ben Aryeh/Sefer Madda/Ben Aryeh on Mishneh Torah, Repentance/Hebrew/Friedberg Edition.json b/json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Ben Aryeh/Sefer Madda/Ben Aryeh on Mishneh Torah, Repentance/Hebrew/Friedberg Edition.json new file mode 100644 index 0000000000000000000000000000000000000000..50de80fdb5f5a24bab2408d3222fa78c84832e01 --- /dev/null +++ b/json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Ben Aryeh/Sefer Madda/Ben Aryeh on Mishneh Torah, Repentance/Hebrew/Friedberg Edition.json @@ -0,0 +1,77 @@ +{ + "language": "he", + "title": "Ben Aryeh on Mishneh Torah, Repentance", + "versionSource": "https://fjms.genizah.org/", + "versionTitle": "Friedberg Edition", + "status": "locked", + "license": "Public Domain", + "versionTitleInHebrew": "מהדורת פרידברג", + "actualLanguage": "he", + "languageFamilyName": "hebrew", + "isBaseText": true, + "isSource": true, + "isPrimary": true, + "direction": "rtl", + "heTitle": "בן אריה על משנה תורה, הלכות תשובה", + "categories": [ + "Halakhah", + "Mishneh Torah", + "Commentary", + "Ben Aryeh", + "Sefer Madda" + ], + "text": [ + [ + [ + "בכסף משנה בד\"ה וכן החובל כו' ובהדי' אמרו בב\"ק פ' החובל ישיב רשע כו' תיבת החובל מוקף. ונ\"ב צ\"ל הכונס ובשאילתות פרשה נ\"ח סי' ד' איתא אע\"פ שדעתו לשלם רשע הוא וקאי על שעה שגוזל על מנת לשלם. וכמעשה דדוד שם. ולפ\"ז אין משם ראי' דלאחר שמשלם נקרא רשע. וע\"ע יומא פ\"ז א' ה\"ק אם יחטא איש לאיש ופללו. אלקים ימחול לו. וע' רש\"י שם:" + ] + ], + [], + [ + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [ + "בכסף משנה. ומתכבד בקלון חבירו לא ידעתי מקום שבו יאמרו שאין להם חלע\"ה. נ\"ב כן הוא בבראשית רבה פרשה א' ובירושלמי חגיגה פרק ב' ה\"א ע\"ש:" + ] + ], + [], + [ + [], + [], + [], + [], + [ + "שמא תאמר והלא הקב\"ה כו' שתשובת דבר זה ארוכה כו'.  [נ\"ב ע' תיקוני זוהר חדש דף פ\"ט עמוד ב' וע\"ג וע\"ד ד\"ה אמר ר\"ש מאי וירא כו' וד\"ה אדהכי כו' ע\"ש באריכות]:" + ] + ], + [], + [], + [ + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [ + "כסף משנה: אמרו חכמים כו' וצ\"ע. [ע' ביאור הגר\"א ז\"ל על ספרא דצניעותא פ\"א דף יו\"ד ד\"ה מלך השמיני הדר כו' שכתב שם ששניהם יהיו אמת ע\"ש ועפ\"ז יש לתרץ גם דברי הרמב\"ם]:" + ] + ] + ], + "sectionNames": [ + "Chapter", + "Halakhah", + "Comment" + ] +} \ No newline at end of file diff --git a/json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Ben Aryeh/Sefer Madda/Ben Aryeh on Mishneh Torah, Repentance/Hebrew/merged.json b/json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Ben Aryeh/Sefer Madda/Ben Aryeh on Mishneh Torah, Repentance/Hebrew/merged.json new file mode 100644 index 0000000000000000000000000000000000000000..ccb1e3bd91b5a2ceb408b65bd9ea68f39fddfc7c --- /dev/null +++ b/json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Ben Aryeh/Sefer Madda/Ben Aryeh on Mishneh Torah, Repentance/Hebrew/merged.json @@ -0,0 +1,74 @@ +{ + "title": "Ben Aryeh on Mishneh Torah, Repentance", + "language": "he", + "versionTitle": "merged", + "versionSource": "https://www.sefaria.org/Ben_Aryeh_on_Mishneh_Torah,_Repentance", + "text": [ + [ + [ + "בכסף משנה בד\"ה וכן החובל כו' ובהדי' אמרו בב\"ק פ' החובל ישיב רשע כו' תיבת החובל מוקף. ונ\"ב צ\"ל הכונס ובשאילתות פרשה נ\"ח סי' ד' איתא אע\"פ שדעתו לשלם רשע הוא וקאי על שעה שגוזל על מנת לשלם. וכמעשה דדוד שם. ולפ\"ז אין משם ראי' דלאחר שמשלם נקרא רשע. וע\"ע יומא פ\"ז א' ה\"ק אם יחטא איש לאיש ופללו. אלקים ימחול לו. וע' רש\"י שם:" + ] + ], + [], + [ + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [ + "בכסף משנה. ומתכבד בקלון חבירו לא ידעתי מקום שבו יאמרו שאין להם חלע\"ה. נ\"ב כן הוא בבראשית רבה פרשה א' ובירושלמי חגיגה פרק ב' ה\"א ע\"ש:" + ] + ], + [], + [ + [], + [], + [], + [], + [ + "שמא תאמר והלא הקב\"ה כו' שתשובת דבר זה ארוכה כו'.  [נ\"ב ע' תיקוני זוהר חדש דף פ\"ט עמוד ב' וע\"ג וע\"ד ד\"ה אמר ר\"ש מאי וירא כו' וד\"ה אדהכי כו' ע\"ש באריכות]:" + ] + ], + [], + [], + [ + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [ + "כסף משנה: אמרו חכמים כו' וצ\"ע. [ע' ביאור הגר\"א ז\"ל על ספרא דצניעותא פ\"א דף יו\"ד ד\"ה מלך השמיני הדר כו' שכתב שם ששניהם יהיו אמת ע\"ש ועפ\"ז יש לתרץ גם דברי הרמב\"ם]:" + ] + ] + ], + "versions": [ + [ + "Friedberg Edition", + "https://fjms.genizah.org/" + ] + ], + "heTitle": "בן אריה על משנה תורה, הלכות תשובה", + "categories": [ + "Halakhah", + "Mishneh Torah", + "Commentary", + "Ben Aryeh", + "Sefer Madda" + ], + "sectionNames": [ + "Chapter", + "Halakhah", + "Comment" + ] +} \ No newline at end of file diff --git a/json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Ben Aryeh/Sefer Madda/Ben Aryeh on Mishneh Torah, Torah Study/Hebrew/Friedberg Edition.json b/json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Ben Aryeh/Sefer Madda/Ben Aryeh on Mishneh Torah, Torah Study/Hebrew/Friedberg Edition.json new file mode 100644 index 0000000000000000000000000000000000000000..79901364a047f1cc67b0a10ef04a8494edf86bc4 --- /dev/null +++ b/json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Ben Aryeh/Sefer Madda/Ben Aryeh on Mishneh Torah, Torah Study/Hebrew/Friedberg Edition.json @@ -0,0 +1,78 @@ +{ + "language": "he", + "title": "Ben Aryeh on Mishneh Torah, Torah Study", + "versionSource": "https://fjms.genizah.org/", + "versionTitle": "Friedberg Edition", + "status": "locked", + "license": "Public Domain", + "versionTitleInHebrew": "מהדורת פרידברג", + "actualLanguage": "he", + "languageFamilyName": "hebrew", + "isBaseText": true, + "isSource": true, + "isPrimary": true, + "direction": "rtl", + "heTitle": "בן אריה על משנה תורה, הלכות תלמוד תורה", + "categories": [ + "Halakhah", + "Mishneh Torah", + "Commentary", + "Ben Aryeh", + "Sefer Madda" + ], + "text": [ + [], + [], + [ + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [ + "אמרו חכמים אין רנה של תורה אלא בלילה וכו'. נ\"ב מדרש פ' מצורע פ' י\"ט ומדרש שיר השירים רבה פסוק ראשו כתם פז ע\"ש וע\"ע עירובין ס\"ה א' ותמיד סוף פ\"ד:" + ] + ], + [], + [ + [], + [], + [], + [], + [ + "שלום עליך רבי כו' ויחזור לו שלום עליך רבי ומורי. נ\"ב כדאיתא ברכות דף ג' ע\"א ובמסכת דרך ארץ פ\"ד [וע' בהגהותיו על ב\"ק דף ע\"ז ע\"ב ובחי' רע\"א על יו\"ד סי' רמ\"ב סעיף י\"ו]:" + ] + ], + [], + [ + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [ + "וחזר מדבר שנדוהו כו'. נ\"ב ירושלמי פרק אלו מגלחין ה' א' ע\"ש:" + ], + [], + [], + [ + "בכסף משנה. ומ\"ש טורח אחריהם עד פרסה צ\"ע מנין לו כו'. נ\"ב ע' שאילתות דרב אחאי גאון פרשה מקץ סי' כ\"ט. וכן הוא בבה\"ג הלכות נידוי ע\"ש:" + ] + ] + ], + "sectionNames": [ + "Chapter", + "Halakhah", + "Comment" + ] +} \ No newline at end of file diff --git a/json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Ben Aryeh/Sefer Madda/Ben Aryeh on Mishneh Torah, Torah Study/Hebrew/merged.json b/json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Ben Aryeh/Sefer Madda/Ben Aryeh on Mishneh Torah, Torah Study/Hebrew/merged.json new file mode 100644 index 0000000000000000000000000000000000000000..c0763999eb750b1ad4551b22a7f4ac5b178de5ec --- /dev/null +++ b/json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Ben Aryeh/Sefer Madda/Ben Aryeh on Mishneh Torah, Torah Study/Hebrew/merged.json @@ -0,0 +1,75 @@ +{ + "title": "Ben Aryeh on Mishneh Torah, Torah Study", + "language": "he", + "versionTitle": "merged", + "versionSource": "https://www.sefaria.org/Ben_Aryeh_on_Mishneh_Torah,_Torah_Study", + "text": [ + [], + [], + [ + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [ + "אמרו חכמים אין רנה של תורה אלא בלילה וכו'. נ\"ב מדרש פ' מצורע פ' י\"ט ומדרש שיר השירים רבה פסוק ראשו כתם פז ע\"ש וע\"ע עירובין ס\"ה א' ותמיד סוף פ\"ד:" + ] + ], + [], + [ + [], + [], + [], + [], + [ + "שלום עליך רבי כו' ויחזור לו שלום עליך רבי ומורי. נ\"ב כדאיתא ברכות דף ג' ע\"א ובמסכת דרך ארץ פ\"ד [וע' בהגהותיו על ב\"ק דף ע\"ז ע\"ב ובחי' רע\"א על יו\"ד סי' רמ\"ב סעיף י\"ו]:" + ] + ], + [], + [ + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [ + "וחזר מדבר שנדוהו כו'. נ\"ב ירושלמי פרק אלו מגלחין ה' א' ע\"ש:" + ], + [], + [], + [ + "בכסף משנה. ומ\"ש טורח אחריהם עד פרסה צ\"ע מנין לו כו'. נ\"ב ע' שאילתות דרב אחאי גאון פרשה מקץ סי' כ\"ט. וכן הוא בבה\"ג הלכות נידוי ע\"ש:" + ] + ] + ], + "versions": [ + [ + "Friedberg Edition", + "https://fjms.genizah.org/" + ] + ], + "heTitle": "בן אריה על משנה תורה, הלכות תלמוד תורה", + "categories": [ + "Halakhah", + "Mishneh Torah", + "Commentary", + "Ben Aryeh", + "Sefer Madda" + ], + "sectionNames": [ + "Chapter", + "Halakhah", + "Comment" + ] +} \ No newline at end of file diff --git a/json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Ben Aryeh/Sefer Nezikim/Ben Aryeh on Mishneh Torah, Damages to Property/Hebrew/Friedberg Edition.json b/json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Ben Aryeh/Sefer Nezikim/Ben Aryeh on Mishneh Torah, Damages to Property/Hebrew/Friedberg Edition.json new file mode 100644 index 0000000000000000000000000000000000000000..32b8707684fcac5a4faeaaece9b82582833ba078 --- /dev/null +++ b/json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Ben Aryeh/Sefer Nezikim/Ben Aryeh on Mishneh Torah, Damages to Property/Hebrew/Friedberg Edition.json @@ -0,0 +1,114 @@ +{ + "language": "he", + "title": "Ben Aryeh on Mishneh Torah, Damages to Property", + "versionSource": "https://fjms.genizah.org/", + "versionTitle": "Friedberg Edition", + "status": "locked", + "license": "Public Domain", + "versionTitleInHebrew": "מהדורת פרידברג", + "actualLanguage": "he", + "languageFamilyName": "hebrew", + "isBaseText": true, + "isSource": true, + "isPrimary": true, + "direction": "rtl", + "heTitle": "בן אריה על משנה תורה, הלכות נזקי ממון", + "categories": [ + "Halakhah", + "Mishneh Torah", + "Commentary", + "Ben Aryeh", + "Sefer Nezikim" + ], + "text": [ + [], + [ + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [ + "כ\"מ: כלב כו'. בדאנח אנוחי לא מצי באדיי' אדויי. נ\"ב צ\"ל לא מצי למימר בדאדי' אדויי [וכ\"ה בתו' כ\"ב א' ד\"ה ור' יוחנן]:" + ] + ], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [ + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [ + "האחרון והפסיד בראשון שוה ק'. נ\"ב צ\"ל שוה מ':" + ] + ], + [ + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [ + "מגיד משנה: ובערת לא כתיב אלא באדם. נ\"ב ע' חולין קל\"ט ע\"א [דאמר שם על עוף אחד אלא דלא גמר דיניה ובעי לאתויי לבי דינא לקיומי ביה ובערת הרע מקרבך] וע' ס' מעין החכמה וע\"ע ב\"ק דף צ\"א ע\"ב [דאמר שם בשור העומד להריגה אנא בעינא למיעבד הא מצוה כו'] וסנהדרין דף ט\"ו ע\"ב [דאמר שם ושאר בהמה וחי' שהמיתו כל הקודם להרגן זכה בהן לשמים. ופרש\"י צדקה עשה]:" + ], + [], + [], + [ + "בלחם משנה: קשה מה בא ללמדינו פשיטא כו'. נ\"ב ע' תוס' דף מ\"ד ע\"א ד\"ה הכא כו' ומועד דהכא ודלקמן לאו דוקא מועד בג' פעמים כו' ע\"ש וכ\"כ נימוקי יוסף פ' הפרה [על מ\"ש שם במועד ליפול כו' דחזא ירקא כו']:" + ] + ], + [], + [ + [], + [], + [ + "או הלוקח כו'. נ\"ב ירושלמי בבא קמא פ' ה' ה' ו':" + ], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [ + "שהנזק בכל שהו דבר מצוי כו'. נ\"ב תוספתא ב\"ק פ\"ו ה\"ג וירושלמי פרק א' ה' ב' וכתנא קמא שם. [דאמר שם ולהזיק בכל שהו]:" + ] + ] + ], + "sectionNames": [ + "Chapter", + "Halakhah", + "Comment" + ] +} \ No newline at end of file diff --git a/json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Ben Aryeh/Sefer Nezikim/Ben Aryeh on Mishneh Torah, Damages to Property/Hebrew/merged.json b/json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Ben Aryeh/Sefer Nezikim/Ben Aryeh on Mishneh Torah, Damages to Property/Hebrew/merged.json new file mode 100644 index 0000000000000000000000000000000000000000..71cfad5dad0805b5524ea9ac865ab2c5aa5b50bd --- /dev/null +++ b/json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Ben Aryeh/Sefer Nezikim/Ben Aryeh on Mishneh Torah, Damages to Property/Hebrew/merged.json @@ -0,0 +1,111 @@ +{ + "title": "Ben Aryeh on Mishneh Torah, Damages to Property", + "language": "he", + "versionTitle": "merged", + "versionSource": "https://www.sefaria.org/Ben_Aryeh_on_Mishneh_Torah,_Damages_to_Property", + "text": [ + [], + [ + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [ + "כ\"מ: כלב כו'. בדאנח אנוחי לא מצי באדיי' אדויי. נ\"ב צ\"ל לא מצי למימר בדאדי' אדויי [וכ\"ה בתו' כ\"ב א' ד\"ה ור' יוחנן]:" + ] + ], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [ + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [ + "האחרון והפסיד בראשון שוה ק'. נ\"ב צ\"ל שוה מ':" + ] + ], + [ + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [ + "מגיד משנה: ובערת לא כתיב אלא באדם. נ\"ב ע' חולין קל\"ט ע\"א [דאמר שם על עוף אחד אלא דלא גמר דיניה ובעי לאתויי לבי דינא לקיומי ביה ובערת הרע מקרבך] וע' ס' מעין החכמה וע\"ע ב\"ק דף צ\"א ע\"ב [דאמר שם בשור העומד להריגה אנא בעינא למיעבד הא מצוה כו'] וסנהדרין דף ט\"ו ע\"ב [דאמר שם ושאר בהמה וחי' שהמיתו כל הקודם להרגן זכה בהן לשמים. ופרש\"י צדקה עשה]:" + ], + [], + [], + [ + "בלחם משנה: קשה מה בא ללמדינו פשיטא כו'. נ\"ב ע' תוס' דף מ\"ד ע\"א ד\"ה הכא כו' ומועד דהכא ודלקמן לאו דוקא מועד בג' פעמים כו' ע\"ש וכ\"כ נימוקי יוסף פ' הפרה [על מ\"ש שם במועד ליפול כו' דחזא ירקא כו']:" + ] + ], + [], + [ + [], + [], + [ + "או הלוקח כו'. נ\"ב ירושלמי בבא קמא פ' ה' ה' ו':" + ], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [ + "שהנזק בכל שהו דבר מצוי כו'. נ\"ב תוספתא ב\"ק פ\"ו ה\"ג וירושלמי פרק א' ה' ב' וכתנא קמא שם. [דאמר שם ולהזיק בכל שהו]:" + ] + ] + ], + "versions": [ + [ + "Friedberg Edition", + "https://fjms.genizah.org/" + ] + ], + "heTitle": "בן אריה על משנה תורה, הלכות נזקי ממון", + "categories": [ + "Halakhah", + "Mishneh Torah", + "Commentary", + "Ben Aryeh", + "Sefer Nezikim" + ], + "sectionNames": [ + "Chapter", + "Halakhah", + "Comment" + ] +} \ No newline at end of file diff --git a/json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Ben Aryeh/Sefer Nezikim/Ben Aryeh on Mishneh Torah, Murderer and the Preservation of Life/Hebrew/Friedberg Edition.json b/json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Ben Aryeh/Sefer Nezikim/Ben Aryeh on Mishneh Torah, Murderer and the Preservation of Life/Hebrew/Friedberg Edition.json new file mode 100644 index 0000000000000000000000000000000000000000..bc158e8753e3202019ec39ca016a1163f8cd8270 --- /dev/null +++ b/json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Ben Aryeh/Sefer Nezikim/Ben Aryeh on Mishneh Torah, Murderer and the Preservation of Life/Hebrew/Friedberg Edition.json @@ -0,0 +1,99 @@ +{ + "language": "he", + "title": "Ben Aryeh on Mishneh Torah, Murderer and the Preservation of Life", + "versionSource": "https://fjms.genizah.org/", + "versionTitle": "Friedberg Edition", + "status": "locked", + "license": "Public Domain", + "versionTitleInHebrew": "מהדורת פרידברג", + "actualLanguage": "he", + "languageFamilyName": "hebrew", + "isBaseText": true, + "isSource": true, + "isPrimary": true, + "direction": "rtl", + "heTitle": "בן אריה על משנה תורה, הלכות רוצח ושמירת נפש", + "categories": [ + "Halakhah", + "Mishneh Torah", + "Commentary", + "Ben Aryeh", + "Sefer Nezikim" + ], + "text": [ + [ + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [ + "שהשבת וע\"ז עיקרי הדעת. נ\"ב צ\"ל עיקרי הדת:" + ], + [], + [ + "כ\"מ: שהוא חייב מיתה לשמים. נ\"ב ע' לקמן בה' מלכים פ\"ט ה' ד' ובכסף משנה שם. ויש לפרש נהרג עליו [שאמר ר' יונתן בן שאול] ע\"י גואל הדם וניחא הא דאבנר [סנהדרין מ\"ט א']" + ] + ], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [ + [ + "כ\"מ: ויש לתמוה למה פסק כרבי יהודה. נ\"ב ע' תוספות יו\"ט [סוטה פ\"ט מ\"א]" + ], + [ + "אחר שמודדין כו'. נ\"ב ע' תוספתא וירושלמי ובמפרשיו וצ\"ע [בתוספתא סוטה פ\"ט מ\"ב איתא בזה\"ל כיצד עושין שלוחי ב\"ד יוצאין ונוטלין סימנים וחופרים וקוברים אותו ומציינין את מקומו עד שיבואו לב\"ד שבלשכות הגזית וימודו וכן מובא תוספתא זאת בירושלמי סוטה פ\"ט ה\"א ושם הלשון ומציינין על קברו כדי שיצאו ב\"ד מלשכת הגזית וימודו עכ\"ל הרי מבואר שקוברין קודם המדידה וע\"ש בשירי קרבן על הירושלמי ומה שתנן בסוטה מ\"ה ב' שמודדין מטיבורו כו' מחוטמו כו' היינו מקום טיבורו שבקבר וע' חסדי דוד על תוספתא שם. ויש לומר שדין הרמב\"ם כשנמצא לא רחוק מירושלים שאפשר למדוד ולקוברו בו ביום בלא לינה שבזה מודדין מטיבורו ממש והתוספתא וירושלמי איירי כשרחוק מירושלים ובלתי אפשר בו ביום והלן מתו עובר בלא תעשה כדתנן סנהדרין מ\"ו א' וברמב\"ם פ' ט\"ו מה' סנהדרין ה' ח' ופ\"ד מה' אבל ה' ח'. ואין זה לכבודו שהרי אפשר לציין ולמדוד מטבורו שבקבר לכן קוברין אותו קודם. ועוי\"ל דהתוספ' מיירי שנמצא בשדה וקנה מקומו ואסור לפנותו כמ\"ש בב\"ק פ\"א ע\"ב וברמב\"ם ה' נזקי ממון ה' ג' שבזה נוטלין עפר מתחתיו ומקברין אותו במקומו ממש ומודדין מטיבורו שבקבר ודין הרמב\"ם כשנמצא על המצר או בתוך התחום שמוליכו משם כמ\"ש בגמ' וברמב\"ם שם ולכן בלתי אפשר לקיים מדידה מטיבורו רק קודם קבורתו ומודדין מקודם]:" + ] + ], + [ + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [ + "כ\"מ: שיצא וירעה בעדר ויש ללמוד כו'. נ\"ב ואע\"ג דהרמב\"ם פסק בפ\"ד מה' פסולי המוקדשין ה' י\"ט כר' יוחנן שם (כריתות כ\"ד א') דיפלו דמיו לנדבה ע\"ש ויש לתרץ דשאני התם דלבו נוקפו וכמ\"ש בגמ' שם לר' יוחנן מנחת קנאות לא לכפרה קאתייא אלא לברר עון אבל אשם תלוי דלכפרה אתי מתוך שלבו נוקפו גומר ומקדישו ע\"כ לשון הגמ' וכן אמר שם בגמ' כ\"ג ב' ורבנן סברי מתוך שלבו נוקפו גומר ומקדיש [וכן כתב הרמב\"ם בה' פסולי המוקדשין פ\"ד ה' י\"ט בזה\"ל מפני שלבו של אדם דוה על עוונותיו והואיל ועל הספק הפרישו גמר בלבו להקדיש עכ\"ל הרמב\"ם] ולכן גם כשהוזמו עדיו זהו טעמו של ר' יוחנן כנ\"ל אבל בעגלה ערופה דלא שייך לבו נוקפו אפילו ר' יוחנן מודה. (תי' זה מצאתי) וע' בסוף ס' מקור חיים בחידושים על מסכת כריתות:" + ] + ], + [], + [ + [], + [], + [], + [], + [ + "כ\"מ: ועל מ\"ש רבינו וכן לא יתן התבשיל תחת המטה כו' ואין הכרח לפי' זה יותר מזה. נ\"ב ע' פסחים דף קי\"ב ע\"א שם מפורש שתחת המטה אפי' מחופין בכלי ברזל רוח רעה שורה עליהן וע' בית יוסף [יו\"ד סי' קט\"ז]:" + ] + ], + [ + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [ + "כ\"מ: ותמיה לי שיהי' להם רשות כו'. נ\"ב ובירושלמי ב\"ק פ\"ג ה' ה' איתא להדי' כפי' הראב\"ד מהו רשאין לעבור עליו דרסין עלוי' ועברין ע\"כ [וכנוסחא דידן בתוספתא וברי\"ף לעבור עליו בלא מם] וע' בחידושי אנשי שם מהר\"ן שפירא ברי\"ף [ריש פ' אחד דיני ממונות מ\"ש בפי' דברי הראב\"ד. ובח\"מ סי' רע\"ב סעיף י\"ב כתב כהרמב\"ם וע' פני משה בירושלמי שם]:" + ] + ] + ], + "sectionNames": [ + "Chapter", + "Halakhah", + "Comment" + ] +} \ No newline at end of file diff --git a/json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Ben Aryeh/Sefer Nezikim/Ben Aryeh on Mishneh Torah, Murderer and the Preservation of Life/Hebrew/merged.json b/json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Ben Aryeh/Sefer Nezikim/Ben Aryeh on Mishneh Torah, Murderer and the Preservation of Life/Hebrew/merged.json new file mode 100644 index 0000000000000000000000000000000000000000..20760e38f61bd4760c3874f777dd65d0fc754664 --- /dev/null +++ b/json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Ben Aryeh/Sefer Nezikim/Ben Aryeh on Mishneh Torah, Murderer and the Preservation of Life/Hebrew/merged.json @@ -0,0 +1,96 @@ +{ + "title": "Ben Aryeh on Mishneh Torah, Murderer and the Preservation of Life", + "language": "he", + "versionTitle": "merged", + "versionSource": "https://www.sefaria.org/Ben_Aryeh_on_Mishneh_Torah,_Murderer_and_the_Preservation_of_Life", + "text": [ + [ + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [ + "שהשבת וע\"ז עיקרי הדעת. נ\"ב צ\"ל עיקרי הדת:" + ], + [], + [ + "כ\"מ: שהוא חייב מיתה לשמים. נ\"ב ע' לקמן בה' מלכים פ\"ט ה' ד' ובכסף משנה שם. ויש לפרש נהרג עליו [שאמר ר' יונתן בן שאול] ע\"י גואל הדם וניחא הא דאבנר [סנהדרין מ\"ט א']" + ] + ], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [ + [ + "כ\"מ: ויש לתמוה למה פסק כרבי יהודה. נ\"ב ע' תוספות יו\"ט [סוטה פ\"ט מ\"א]" + ], + [ + "אחר שמודדין כו'. נ\"ב ע' תוספתא וירושלמי ובמפרשיו וצ\"ע [בתוספתא סוטה פ\"ט מ\"ב איתא בזה\"ל כיצד עושין שלוחי ב\"ד יוצאין ונוטלין סימנים וחופרים וקוברים אותו ומציינין את מקומו עד שיבואו לב\"ד שבלשכות הגזית וימודו וכן מובא תוספתא זאת בירושלמי סוטה פ\"ט ה\"א ושם הלשון ומציינין על קברו כדי שיצאו ב\"ד מלשכת הגזית וימודו עכ\"ל הרי מבואר שקוברין קודם המדידה וע\"ש בשירי קרבן על הירושלמי ומה שתנן בסוטה מ\"ה ב' שמודדין מטיבורו כו' מחוטמו כו' היינו מקום טיבורו שבקבר וע' חסדי דוד על תוספתא שם. ויש לומר שדין הרמב\"ם כשנמצא לא רחוק מירושלים שאפשר למדוד ולקוברו בו ביום בלא לינה שבזה מודדין מטיבורו ממש והתוספתא וירושלמי איירי כשרחוק מירושלים ובלתי אפשר בו ביום והלן מתו עובר בלא תעשה כדתנן סנהדרין מ\"ו א' וברמב\"ם פ' ט\"ו מה' סנהדרין ה' ח' ופ\"ד מה' אבל ה' ח'. ואין זה לכבודו שהרי אפשר לציין ולמדוד מטבורו שבקבר לכן קוברין אותו קודם. ועוי\"ל דהתוספ' מיירי שנמצא בשדה וקנה מקומו ואסור לפנותו כמ\"ש בב\"ק פ\"א ע\"ב וברמב\"ם ה' נזקי ממון ה' ג' שבזה נוטלין עפר מתחתיו ומקברין אותו במקומו ממש ומודדין מטיבורו שבקבר ודין הרמב\"ם כשנמצא על המצר או בתוך התחום שמוליכו משם כמ\"ש בגמ' וברמב\"ם שם ולכן בלתי אפשר לקיים מדידה מטיבורו רק קודם קבורתו ומודדין מקודם]:" + ] + ], + [ + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [ + "כ\"מ: שיצא וירעה בעדר ויש ללמוד כו'. נ\"ב ואע\"ג דהרמב\"ם פסק בפ\"ד מה' פסולי המוקדשין ה' י\"ט כר' יוחנן שם (כריתות כ\"ד א') דיפלו דמיו לנדבה ע\"ש ויש לתרץ דשאני התם דלבו נוקפו וכמ\"ש בגמ' שם לר' יוחנן מנחת קנאות לא לכפרה קאתייא אלא לברר עון אבל אשם תלוי דלכפרה אתי מתוך שלבו נוקפו גומר ומקדישו ע\"כ לשון הגמ' וכן אמר שם בגמ' כ\"ג ב' ורבנן סברי מתוך שלבו נוקפו גומר ומקדיש [וכן כתב הרמב\"ם בה' פסולי המוקדשין פ\"ד ה' י\"ט בזה\"ל מפני שלבו של אדם דוה על עוונותיו והואיל ועל הספק הפרישו גמר בלבו להקדיש עכ\"ל הרמב\"ם] ולכן גם כשהוזמו עדיו זהו טעמו של ר' יוחנן כנ\"ל אבל בעגלה ערופה דלא שייך לבו נוקפו אפילו ר' יוחנן מודה. (תי' זה מצאתי) וע' בסוף ס' מקור חיים בחידושים על מסכת כריתות:" + ] + ], + [], + [ + [], + [], + [], + [], + [ + "כ\"מ: ועל מ\"ש רבינו וכן לא יתן התבשיל תחת המטה כו' ואין הכרח לפי' זה יותר מזה. נ\"ב ע' פסחים דף קי\"ב ע\"א שם מפורש שתחת המטה אפי' מחופין בכלי ברזל רוח רעה שורה עליהן וע' בית יוסף [יו\"ד סי' קט\"ז]:" + ] + ], + [ + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [ + "כ\"מ: ותמיה לי שיהי' להם רשות כו'. נ\"ב ובירושלמי ב\"ק פ\"ג ה' ה' איתא להדי' כפי' הראב\"ד מהו רשאין לעבור עליו דרסין עלוי' ועברין ע\"כ [וכנוסחא דידן בתוספתא וברי\"ף לעבור עליו בלא מם] וע' בחידושי אנשי שם מהר\"ן שפירא ברי\"ף [ריש פ' אחד דיני ממונות מ\"ש בפי' דברי הראב\"ד. ובח\"מ סי' רע\"ב סעיף י\"ב כתב כהרמב\"ם וע' פני משה בירושלמי שם]:" + ] + ] + ], + "versions": [ + [ + "Friedberg Edition", + "https://fjms.genizah.org/" + ] + ], + "heTitle": "בן אריה על משנה תורה, הלכות רוצח ושמירת נפש", + "categories": [ + "Halakhah", + "Mishneh Torah", + "Commentary", + "Ben Aryeh", + "Sefer Nezikim" + ], + "sectionNames": [ + "Chapter", + "Halakhah", + "Comment" + ] +} \ No newline at end of file diff --git a/json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Ben Aryeh/Sefer Nezikim/Ben Aryeh on Mishneh Torah, One Who Injures a Person or Property/Hebrew/Friedberg Edition.json b/json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Ben Aryeh/Sefer Nezikim/Ben Aryeh on Mishneh Torah, One Who Injures a Person or Property/Hebrew/Friedberg Edition.json new file mode 100644 index 0000000000000000000000000000000000000000..f4f9db4d3881cc66b6a31424317c0539a674f2b0 --- /dev/null +++ b/json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Ben Aryeh/Sefer Nezikim/Ben Aryeh on Mishneh Torah, One Who Injures a Person or Property/Hebrew/Friedberg Edition.json @@ -0,0 +1,75 @@ +{ + "language": "he", + "title": "Ben Aryeh on Mishneh Torah, One Who Injures a Person or Property", + "versionSource": "https://fjms.genizah.org/", + "versionTitle": "Friedberg Edition", + "status": "locked", + "license": "Public Domain", + "versionTitleInHebrew": "מהדורת פרידברג", + "actualLanguage": "he", + "languageFamilyName": "hebrew", + "isBaseText": true, + "isSource": true, + "isPrimary": true, + "direction": "rtl", + "heTitle": "בן אריה על משנה תורה, הלכות חובל ומזיק", + "categories": [ + "Halakhah", + "Mishneh Torah", + "Commentary", + "Ben Aryeh", + "Sefer Nezikim" + ], + "text": [ + [], + [], + [], + [ + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [ + "הגהות מיימונית, אות ג': לרבינו נראה דוקא כו'. נ\"ב צ\"ל לרבינו שרירא דוקא כו':" + ] + ], + [], + [], + [], + [ + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [ + "מל\"מ, בסופה: אבל הנרדף אינו מדקדק בזה. נ\"ב ע' סנהדרין [מ\"ט ע\"א] באבנר [ואבנר הי' הנרדף בעצמו ומ\"מ נתחייב בעבור שלא הציל א\"ע בא' מאיבריו של עשאל כמ\"ש שם בגמ' וע\"ע פירש\"י סנהדרין ע\"ד א' ד\"ה ויכול]:" + ] + ] + ], + "sectionNames": [ + "Chapter", + "Halakhah", + "Comment" + ] +} \ No newline at end of file diff --git a/json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Ben Aryeh/Sefer Nezikim/Ben Aryeh on Mishneh Torah, One Who Injures a Person or Property/Hebrew/merged.json b/json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Ben Aryeh/Sefer Nezikim/Ben Aryeh on Mishneh Torah, One Who Injures a Person or Property/Hebrew/merged.json new file mode 100644 index 0000000000000000000000000000000000000000..2ebffbb9a6689215d0eef7b0d07efb06592189f7 --- /dev/null +++ b/json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Ben Aryeh/Sefer Nezikim/Ben Aryeh on Mishneh Torah, One Who Injures a Person or Property/Hebrew/merged.json @@ -0,0 +1,72 @@ +{ + "title": "Ben Aryeh on Mishneh Torah, One Who Injures a Person or Property", + "language": "he", + "versionTitle": "merged", + "versionSource": "https://www.sefaria.org/Ben_Aryeh_on_Mishneh_Torah,_One_Who_Injures_a_Person_or_Property", + "text": [ + [], + [], + [], + [ + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [ + "הגהות מיימונית, אות ג': לרבינו נראה דוקא כו'. נ\"ב צ\"ל לרבינו שרירא דוקא כו':" + ] + ], + [], + [], + [], + [ + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [ + "מל\"מ, בסופה: אבל הנרדף אינו מדקדק בזה. נ\"ב ע' סנהדרין [מ\"ט ע\"א] באבנר [ואבנר הי' הנרדף בעצמו ומ\"מ נתחייב בעבור שלא הציל א\"ע בא' מאיבריו של עשאל כמ\"ש שם בגמ' וע\"ע פירש\"י סנהדרין ע\"ד א' ד\"ה ויכול]:" + ] + ] + ], + "versions": [ + [ + "Friedberg Edition", + "https://fjms.genizah.org/" + ] + ], + "heTitle": "בן אריה על משנה תורה, הלכות חובל ומזיק", + "categories": [ + "Halakhah", + "Mishneh Torah", + "Commentary", + "Ben Aryeh", + "Sefer Nezikim" + ], + "sectionNames": [ + "Chapter", + "Halakhah", + "Comment" + ] +} \ No newline at end of file diff --git a/json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Ben Aryeh/Sefer Shoftim/Ben Aryeh on Mishneh Torah, Kings and Wars/Hebrew/Friedberg Edition.json b/json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Ben Aryeh/Sefer Shoftim/Ben Aryeh on Mishneh Torah, Kings and Wars/Hebrew/Friedberg Edition.json new file mode 100644 index 0000000000000000000000000000000000000000..a591d856af434514edcf0ec9e90900cdd219d805 --- /dev/null +++ b/json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Ben Aryeh/Sefer Shoftim/Ben Aryeh on Mishneh Torah, Kings and Wars/Hebrew/Friedberg Edition.json @@ -0,0 +1,131 @@ +{ + "language": "he", + "title": "Ben Aryeh on Mishneh Torah, Kings and Wars", + "versionSource": "https://fjms.genizah.org/", + "versionTitle": "Friedberg Edition", + "status": "locked", + "license": "Public Domain", + "versionTitleInHebrew": "מהדורת פרידברג", + "actualLanguage": "he", + "languageFamilyName": "hebrew", + "isBaseText": true, + "isSource": true, + "isPrimary": true, + "direction": "rtl", + "heTitle": "בן אריה על משנה תורה, הלכות מלכים ומלחמות", + "categories": [ + "Halakhah", + "Mishneh Torah", + "Commentary", + "Ben Aryeh", + "Sefer Shoftim" + ], + "text": [ + [], + [], + [ + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [ + "ואין למלך רשות להרוג אלא בסייף בלבד. נ\"ב ירושלמי ר\"פ ארבע מיתות ותוספתא סוף פ\"ט דסנהדרין [וע\"ע לעיל ה' סנהדרין פי\"ד ה\"ב ומש\"ש]:" + ] + ], + [], + [ + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [ + "בג' מקומות כו'. מכילתא פ' בשלח: שם בהגהות מיימוני אות ג', בתוס' דמסכת ידים כו' [בירושלמי סנהדרין]. נ\"ב ע' לעיל ה' איסורי ביאה פרק י\"ב הלכה כ\"ה ובמ\"מ]:" + ], + [], + [], + [], + [], + [ + "כ\"מ: דאסור לצאת מבבל לשאר ארצות ואף ארץ ישראל כו'. נ\"ב ע' בספר בית ישראל סי' א' ס\"ק י\"ד:" + ] + ], + [ + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [ + "כ\"מ: דאיתא בספרי. נ\"ב פ' מטות [על פסוק ויצבאו על מדין כו'] ע\"ש בז\"ר [בזרע אברהם]:" + ], + [], + [], + [], + [], + [], + [ + "וכשם שפטורים מכל אלו בהליכתן כו'. נ\"ב כ\"ה בירושלמי סוף פרק קמא דעירובין ע\"ש:" + ] + ], + [], + [ + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [ + "ואינו מחסידי אומות העולם ולא מחכמיהם. נ\"ב צ\"ל אומות העולם אלא מחכמיהם כצ\"ל כן הגיה הגאון ר' זלמן ז\"ל הובא בספר תולדות אדם והביא שם סמך לזה ממדרש ע\"ש וכן העתיק מהר\"ם אלשקר סי' קי\"ז ע\"ש ב' פעמים באותה תשובה [בד\"ה אמר הכותב כבר פירש לנו רבינו כו' ובד\"ה אמר הכותב כמה פעמים כו' וע\"ע מגילה ט\"ז א' כל האומר דבר חכמה אפי' באומות נקרא חכם ע\"ש]:" + ] + ], + [ + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [ + "במשנה למלך: בירושלמי פ\"ק דקדושין. נ\"ב ע\"ש [הלכה א'] בקרבן עדה ד\"ה או שאין לה גירושין כו' [שהקשה על הרמב\"ם מן הירושלמי שם] ובראשית רבה פ' י\"ח הגירסא שאין להם גירושין אלא שהן מגרשין זה את זה ואולי כן היתה גירסת הרמב\"ם גם בירושלמי [וצריך לפרש שאין להם גירושין בכתב שזה נקרא גירושין אלא שהן מגרשין זה את זה בלא כתב והוא כלשון הרמב\"ם כאן שאין להם גירושין בכתב ואין הדבר תלוי בו לבד כו'. וגירסא הנ\"ל במדרש כן הוא בדפוס ישן אבל בדפוסים החדשים במדרש הוא כמו בירושלמי שם. ובירושלמי שם הגירסא או שאין להם גירושין או ששניהם מגרשין זה את זה עכ\"ל וגם בזה מתורץ דברי הרמב\"ם שהרי לפ\"ז מפורש בירושלמי שאין להסתפק רק על שני דרכים או שאין להם גירושין כלל או ששניהן מגרשין זא\"ז וכיון דבתלמודא דידן מפורש בסנהדרין נ\"ח ב' שהתרתה משעה שפרעה ראשה בשוק ומפורש שהיא יכולה לגרש א\"כ נפשט בגמ' דילן ספק של הירושלמי על אופן שני שהם מגרשים זה את זה. וגם במדרש שם מבואר שאח\"כ נפשט הספק שהביא שם אח\"כ דברי ר' יוחנן אשתו מגרשתו וכו' ומביא תיכף תני ר' חייא עכו\"ם שגירש את אשתו כו' הרי נפשט ששניהן מגרשין וכדברי הרמב\"ם כאן ומתורץ קו' הקרבן עדה הנ\"ל ומה דגרס במדרש שם מתחלה ר' חנין בשם ר' יוחנן אמר שאין להם גירושין כו' ואח\"כ מביא אמר ר' יוחנן אשתו מגרשתו ע\"ש במפרשים אבל בירוש' שם הגירסא ר' חנין בשם ר' הונא רובה דציפורן או שאין להם כו' וא\"כ יתכן שכן צ\"ל גם במדרש במקום בשם ר' יוחנן צ\"ל בשם ר' הונא כמו בירושלמי ואח\"כ אמר ר' יוחנן כו' הוא אמורא אחר]:" + ], + [], + [ + "בכ\"מ: וכמו שכתבתי וליכא למימר דהיינו דוקא בעוף דהא לגבי בן נח כו'. נ\"ב צ\"ל דהיינו דוקא בעוף טמא דהא כו':" + ] + ], + [ + [], + [], + [], + [], + [], + [ + "כ\"מ: מפי הקבלה כו'. דלית הלכתא כר' אליעזר כו'. נ\"ב ובבה\"ג ה' מלכים איתא ר' אליעזר בן יעקב. ופשוט דכך הי' גירסת הרמב\"ם ופסק כוותי' דמשנת ראב\"י קב ונקי [וע' מה שכתבנו בה' בית הבחירה פרק שני הלכה י\"ח]:" + ] + ], + [], + [ + [], + [ + "אין בין עוה\"ז לימות המשיח כו'. ע' ה' תשובה פרק שמיני הלכה ז' וע\"ש בכ\"מ [שכתב וצ\"ע וע\"ש מה שכתבנו לתרץ ע\"פ דברי הגר\"א ז\"ל בספרא דצניעותא פ\"א דף יו\"ד וכ\"כ בביאורו על ברכות ל\"ד ב' כי אלו ואלו דברי אלקים חיים ודברי שניהם אמת כי שני ימות המשיח הן]:" + ] + ] + ], + "sectionNames": [ + "Chapter", + "Halakhah", + "Comment" + ] +} \ No newline at end of file diff --git a/json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Ben Aryeh/Sefer Shoftim/Ben Aryeh on Mishneh Torah, Kings and Wars/Hebrew/merged.json b/json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Ben Aryeh/Sefer Shoftim/Ben Aryeh on Mishneh Torah, Kings and Wars/Hebrew/merged.json new file mode 100644 index 0000000000000000000000000000000000000000..153ec6546a666ae167eccf814ad5adf4c1a60605 --- /dev/null +++ b/json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Ben Aryeh/Sefer Shoftim/Ben Aryeh on Mishneh Torah, Kings and Wars/Hebrew/merged.json @@ -0,0 +1,128 @@ +{ + "title": "Ben Aryeh on Mishneh Torah, Kings and Wars", + "language": "he", + "versionTitle": "merged", + "versionSource": "https://www.sefaria.org/Ben_Aryeh_on_Mishneh_Torah,_Kings_and_Wars", + "text": [ + [], + [], + [ + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [ + "ואין למלך רשות להרוג אלא בסייף בלבד. נ\"ב ירושלמי ר\"פ ארבע מיתות ותוספתא סוף פ\"ט דסנהדרין [וע\"ע לעיל ה' סנהדרין פי\"ד ה\"ב ומש\"ש]:" + ] + ], + [], + [ + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [ + "בג' מקומות כו'. מכילתא פ' בשלח: שם בהגהות מיימוני אות ג', בתוס' דמסכת ידים כו' [בירושלמי סנהדרין]. נ\"ב ע' לעיל ה' איסורי ביאה פרק י\"ב הלכה כ\"ה ובמ\"מ]:" + ], + [], + [], + [], + [], + [ + "כ\"מ: דאסור לצאת מבבל לשאר ארצות ואף ארץ ישראל כו'. נ\"ב ע' בספר בית ישראל סי' א' ס\"ק י\"ד:" + ] + ], + [ + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [ + "כ\"מ: דאיתא בספרי. נ\"ב פ' מטות [על פסוק ויצבאו על מדין כו'] ע\"ש בז\"ר [בזרע אברהם]:" + ], + [], + [], + [], + [], + [], + [ + "וכשם שפטורים מכל אלו בהליכתן כו'. נ\"ב כ\"ה בירושלמי סוף פרק קמא דעירובין ע\"ש:" + ] + ], + [], + [ + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [ + "ואינו מחסידי אומות העולם ולא מחכמיהם. נ\"ב צ\"ל אומות העולם אלא מחכמיהם כצ\"ל כן הגיה הגאון ר' זלמן ז\"ל הובא בספר תולדות אדם והביא שם סמך לזה ממדרש ע\"ש וכן העתיק מהר\"ם אלשקר סי' קי\"ז ע\"ש ב' פעמים באותה תשובה [בד\"ה אמר הכותב כבר פירש לנו רבינו כו' ובד\"ה אמר הכותב כמה פעמים כו' וע\"ע מגילה ט\"ז א' כל האומר דבר חכמה אפי' באומות נקרא חכם ע\"ש]:" + ] + ], + [ + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [ + "במשנה למלך: בירושלמי פ\"ק דקדושין. נ\"ב ע\"ש [הלכה א'] בקרבן עדה ד\"ה או שאין לה גירושין כו' [שהקשה על הרמב\"ם מן הירושלמי שם] ובראשית רבה פ' י\"ח הגירסא שאין להם גירושין אלא שהן מגרשין זה את זה ואולי כן היתה גירסת הרמב\"ם גם בירושלמי [וצריך לפרש שאין להם גירושין בכתב שזה נקרא גירושין אלא שהן מגרשין זה את זה בלא כתב והוא כלשון הרמב\"ם כאן שאין להם גירושין בכתב ואין הדבר תלוי בו לבד כו'. וגירסא הנ\"ל במדרש כן הוא בדפוס ישן אבל בדפוסים החדשים במדרש הוא כמו בירושלמי שם. ובירושלמי שם הגירסא או שאין להם גירושין או ששניהם מגרשין זה את זה עכ\"ל וגם בזה מתורץ דברי הרמב\"ם שהרי לפ\"ז מפורש בירושלמי שאין להסתפק רק על שני דרכים או שאין להם גירושין כלל או ששניהן מגרשין זא\"ז וכיון דבתלמודא דידן מפורש בסנהדרין נ\"ח ב' שהתרתה משעה שפרעה ראשה בשוק ומפורש שהיא יכולה לגרש א\"כ נפשט בגמ' דילן ספק של הירושלמי על אופן שני שהם מגרשים זה את זה. וגם במדרש שם מבואר שאח\"כ נפשט הספק שהביא שם אח\"כ דברי ר' יוחנן אשתו מגרשתו וכו' ומביא תיכף תני ר' חייא עכו\"ם שגירש את אשתו כו' הרי נפשט ששניהן מגרשין וכדברי הרמב\"ם כאן ומתורץ קו' הקרבן עדה הנ\"ל ומה דגרס במדרש שם מתחלה ר' חנין בשם ר' יוחנן אמר שאין להם גירושין כו' ואח\"כ מביא אמר ר' יוחנן אשתו מגרשתו ע\"ש במפרשים אבל בירוש' שם הגירסא ר' חנין בשם ר' הונא רובה דציפורן או שאין להם כו' וא\"כ יתכן שכן צ\"ל גם במדרש במקום בשם ר' יוחנן צ\"ל בשם ר' הונא כמו בירושלמי ואח\"כ אמר ר' יוחנן כו' הוא אמורא אחר]:" + ], + [], + [ + "בכ\"מ: וכמו שכתבתי וליכא למימר דהיינו דוקא בעוף דהא לגבי בן נח כו'. נ\"ב צ\"ל דהיינו דוקא בעוף טמא דהא כו':" + ] + ], + [ + [], + [], + [], + [], + [], + [ + "כ\"מ: מפי הקבלה כו'. דלית הלכתא כר' אליעזר כו'. נ\"ב ובבה\"ג ה' מלכים איתא ר' אליעזר בן יעקב. ופשוט דכך הי' גירסת הרמב\"ם ופסק כוותי' דמשנת ראב\"י קב ונקי [וע' מה שכתבנו בה' בית הבחירה פרק שני הלכה י\"ח]:" + ] + ], + [], + [ + [], + [ + "אין בין עוה\"ז לימות המשיח כו'. ע' ה' תשובה פרק שמיני הלכה ז' וע\"ש בכ\"מ [שכתב וצ\"ע וע\"ש מה שכתבנו לתרץ ע\"פ דברי הגר\"א ז\"ל בספרא דצניעותא פ\"א דף יו\"ד וכ\"כ בביאורו על ברכות ל\"ד ב' כי אלו ואלו דברי אלקים חיים ודברי שניהם אמת כי שני ימות המשיח הן]:" + ] + ] + ], + "versions": [ + [ + "Friedberg Edition", + "https://fjms.genizah.org/" + ] + ], + "heTitle": "בן אריה על משנה תורה, הלכות מלכים ומלחמות", + "categories": [ + "Halakhah", + "Mishneh Torah", + "Commentary", + "Ben Aryeh", + "Sefer Shoftim" + ], + "sectionNames": [ + "Chapter", + "Halakhah", + "Comment" + ] +} \ No newline at end of file diff --git a/json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Ben Aryeh/Sefer Shoftim/Ben Aryeh on Mishneh Torah, Mourning/Hebrew/Friedberg Edition.json b/json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Ben Aryeh/Sefer Shoftim/Ben Aryeh on Mishneh Torah, Mourning/Hebrew/Friedberg Edition.json new file mode 100644 index 0000000000000000000000000000000000000000..38ede57499745e6640fc98d044e5bba893c874f3 --- /dev/null +++ b/json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Ben Aryeh/Sefer Shoftim/Ben Aryeh on Mishneh Torah, Mourning/Hebrew/Friedberg Edition.json @@ -0,0 +1,107 @@ +{ + "language": "he", + "title": "Ben Aryeh on Mishneh Torah, Mourning", + "versionSource": "https://fjms.genizah.org/", + "versionTitle": "Friedberg Edition", + "status": "locked", + "license": "Public Domain", + "versionTitleInHebrew": "מהדורת פרידברג", + "actualLanguage": "he", + "languageFamilyName": "hebrew", + "isBaseText": true, + "isSource": true, + "isPrimary": true, + "direction": "rtl", + "heTitle": "בן אריה על משנה תורה, הלכות אבל", + "categories": [ + "Halakhah", + "Mishneh Torah", + "Commentary", + "Ben Aryeh", + "Sefer Shoftim" + ], + "text": [ + [ + [ + "כ\"מ: אבל שבעת ימים ניתנה תורה ונתחדשה הלכה. נ\"ב ע' ירושלמי מועד קטן פרק אלו מגלחין הלכה ה' [וע\"ש במראה הפנים ד\"ה ולמדין דבר קודם למתן תורה וע' תוס' מו\"ק דף כ' ע\"א ד\"ה מה כו' וע' רמב\"ם ה' אישות פ' עשירי ה' י\"ד מלא שבוע זאת כו' והוא מן הירושלמי פ\"ק דמו\"ק הובא תו' דמו\"ק ח' ע\"ב ד\"ה לפי ע\"ש וע' מה שכתבנו בה' חגיגה פ\"ב הלכה י']:" + ] + ], + [ + [], + [], + [], + [ + "השגת הראב\"ד: כל קרובים כו'. נ\"ב ע' הרדב\"ז חלק ה' שאלה ש\"א ר\"ע:" + ], + [], + [], + [ + "משנה למלך: נסתפקתי כו' מי אתי קידושין דרבנן ודחו עשה דלא יטמא. נ\"ב צ\"ל ודחו עשה דלה יטמא:" + ] + ], + [], + [], + [], + [], + [], + [ + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [ + "בכסף משנה: ואח\"כ נמצא בנו יצא ידי קריעה ופריק רב אשי כו'. נ\"ב לפנינו ברי\"ף איתא לא יצא וע' ב\"ח יו\"ד סי' רל\"ד סעיף מ\"ו [ד\"ה צריך שיכוון כו']:" + ] + ], + [], + [], + [ + [], + [], + [ + "כ\"מ: ומ\"ש אבל נוהגים כו'. כ\"כ המרדכי בשם ר' גמליאל. נ\"ב צ\"ל בשם ר' גרשום:" + ] + ], + [], + [ + [], + [], + [ + "לחם משנה: כתבה הרי\"ף ז\"ל בסוף פ' ואלו מגלחין. נ\"ב וכ\"ה ברא\"ש אכן בקיצור פסקי הרא\"ש ליתא [וכן הובא בילקוט איוב ב']:" + ] + ], + [ + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [ + "כ\"מ: דהא בסוף פ\"ק אמרינן. נ\"ב בסוף פ\"ק דערכין אמרינן כו':" + ] + ] + ], + "sectionNames": [ + "Chapter", + "Halakhah", + "Comment" + ] +} \ No newline at end of file diff --git a/json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Ben Aryeh/Sefer Shoftim/Ben Aryeh on Mishneh Torah, Mourning/Hebrew/merged.json b/json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Ben Aryeh/Sefer Shoftim/Ben Aryeh on Mishneh Torah, Mourning/Hebrew/merged.json new file mode 100644 index 0000000000000000000000000000000000000000..83e3d81a9902c60e1c33565b4e101b93cec523d5 --- /dev/null +++ b/json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Ben Aryeh/Sefer Shoftim/Ben Aryeh on Mishneh Torah, Mourning/Hebrew/merged.json @@ -0,0 +1,104 @@ +{ + "title": "Ben Aryeh on Mishneh Torah, Mourning", + "language": "he", + "versionTitle": "merged", + "versionSource": "https://www.sefaria.org/Ben_Aryeh_on_Mishneh_Torah,_Mourning", + "text": [ + [ + [ + "כ\"מ: אבל שבעת ימים ניתנה תורה ונתחדשה הלכה. נ\"ב ע' ירושלמי מועד קטן פרק אלו מגלחין הלכה ה' [וע\"ש במראה הפנים ד\"ה ולמדין דבר קודם למתן תורה וע' תוס' מו\"ק דף כ' ע\"א ד\"ה מה כו' וע' רמב\"ם ה' אישות פ' עשירי ה' י\"ד מלא שבוע זאת כו' והוא מן הירושלמי פ\"ק דמו\"ק הובא תו' דמו\"ק ח' ע\"ב ד\"ה לפי ע\"ש וע' מה שכתבנו בה' חגיגה פ\"ב הלכה י']:" + ] + ], + [ + [], + [], + [], + [ + "השגת הראב\"ד: כל קרובים כו'. נ\"ב ע' הרדב\"ז חלק ה' שאלה ש\"א ר\"ע:" + ], + [], + [], + [ + "משנה למלך: נסתפקתי כו' מי אתי קידושין דרבנן ודחו עשה דלא יטמא. נ\"ב צ\"ל ודחו עשה דלה יטמא:" + ] + ], + [], + [], + [], + [], + [], + [ + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [ + "בכסף משנה: ואח\"כ נמצא בנו יצא ידי קריעה ופריק רב אשי כו'. נ\"ב לפנינו ברי\"ף איתא לא יצא וע' ב\"ח יו\"ד סי' רל\"ד סעיף מ\"ו [ד\"ה צריך שיכוון כו']:" + ] + ], + [], + [], + [ + [], + [], + [ + "כ\"מ: ומ\"ש אבל נוהגים כו'. כ\"כ המרדכי בשם ר' גמליאל. נ\"ב צ\"ל בשם ר' גרשום:" + ] + ], + [], + [ + [], + [], + [ + "לחם משנה: כתבה הרי\"ף ז\"ל בסוף פ' ואלו מגלחין. נ\"ב וכ\"ה ברא\"ש אכן בקיצור פסקי הרא\"ש ליתא [וכן הובא בילקוט איוב ב']:" + ] + ], + [ + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [ + "כ\"מ: דהא בסוף פ\"ק אמרינן. נ\"ב בסוף פ\"ק דערכין אמרינן כו':" + ] + ] + ], + "versions": [ + [ + "Friedberg Edition", + "https://fjms.genizah.org/" + ] + ], + "heTitle": "בן אריה על משנה תורה, הלכות אבל", + "categories": [ + "Halakhah", + "Mishneh Torah", + "Commentary", + "Ben Aryeh", + "Sefer Shoftim" + ], + "sectionNames": [ + "Chapter", + "Halakhah", + "Comment" + ] +} \ No newline at end of file diff --git a/json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Ben Aryeh/Sefer Shoftim/Ben Aryeh on Mishneh Torah, Rebels/Hebrew/Friedberg Edition.json b/json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Ben Aryeh/Sefer Shoftim/Ben Aryeh on Mishneh Torah, Rebels/Hebrew/Friedberg Edition.json new file mode 100644 index 0000000000000000000000000000000000000000..29cdb7c166c12588d1ec031777c72d098dfb4120 --- /dev/null +++ b/json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Ben Aryeh/Sefer Shoftim/Ben Aryeh on Mishneh Torah, Rebels/Hebrew/Friedberg Edition.json @@ -0,0 +1,69 @@ +{ + "language": "he", + "title": "Ben Aryeh on Mishneh Torah, Rebels", + "versionSource": "https://fjms.genizah.org/", + "versionTitle": "Friedberg Edition", + "status": "locked", + "license": "Public Domain", + "versionTitleInHebrew": "מהדורת פרידברג", + "actualLanguage": "he", + "languageFamilyName": "hebrew", + "isBaseText": true, + "isSource": true, + "isPrimary": true, + "direction": "rtl", + "heTitle": "בן אריה על משנה תורה, הלכות ממרים", + "categories": [ + "Halakhah", + "Mishneh Torah", + "Commentary", + "Ben Aryeh", + "Sefer Shoftim" + ], + "text": [ + [], + [ + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [ + "בכ\"מ: על מ\"ש רבינו כו' בשר חי' קשה ממ\"ש בפרק תשיעי כו'. נ\"ב ועי' רדב\"ז חלק א' בלשונות הרמב\"ם סי' ח' ט':" + ] + ], + [], + [], + [ + [], + [], + [ + "כ\"מ: וכן כו' נראה שלמד כן כו'. נ\"ב מבואר להדי' בתורת כהנים פ' קדושים פ\"ט [משנה א']" + ], + [], + [], + [], + [], + [], + [ + "שתוקי כו' וכן גר כו'. ובהלכה י' כשם שאינו חייב על אביו כו'. נ\"ב כל זה בתורת כהנים פ' קדושים פ\"ט ה\"ב [וז\"ל התו\"כ שם והלא גר כו' דברי ר' יה\"ג ר\"ע אומר אביו ואמו קלל את שהוא חייב על אביו חייב על אמו ואת שאינו חייב על אביו אינו חייב על אמו מודה ר\"ע בשתוקי שהוא חייב על אמו אע\"פ שאינו חייב על אביו עכ\"ל התו\"כ שם] וע\"ע בירושלמי פרק אחד עשר דיבמות הלכה ב' ע\"ש בקרבן עדה:" + ], + [], + [], + [], + [], + [], + [ + "כסף משנה: שכך הורו הגאונים. נ\"ב וע' תשובת הגאונים סי' רצ\"ט:" + ] + ] + ], + "sectionNames": [ + "Chapter", + "Halakhah", + "Comment" + ] +} \ No newline at end of file diff --git a/json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Ben Aryeh/Sefer Shoftim/Ben Aryeh on Mishneh Torah, Rebels/Hebrew/merged.json b/json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Ben Aryeh/Sefer Shoftim/Ben Aryeh on Mishneh Torah, Rebels/Hebrew/merged.json new file mode 100644 index 0000000000000000000000000000000000000000..2bee8ee5ff34a188aac9f7ef6317c80d8520d3a4 --- /dev/null +++ b/json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Ben Aryeh/Sefer Shoftim/Ben Aryeh on Mishneh Torah, Rebels/Hebrew/merged.json @@ -0,0 +1,66 @@ +{ + "title": "Ben Aryeh on Mishneh Torah, Rebels", + "language": "he", + "versionTitle": "merged", + "versionSource": "https://www.sefaria.org/Ben_Aryeh_on_Mishneh_Torah,_Rebels", + "text": [ + [], + [ + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [ + "בכ\"מ: על מ\"ש רבינו כו' בשר חי' קשה ממ\"ש בפרק תשיעי כו'. נ\"ב ועי' רדב\"ז חלק א' בלשונות הרמב\"ם סי' ח' ט':" + ] + ], + [], + [], + [ + [], + [], + [ + "כ\"מ: וכן כו' נראה שלמד כן כו'. נ\"ב מבואר להדי' בתורת כהנים פ' קדושים פ\"ט [משנה א']" + ], + [], + [], + [], + [], + [], + [ + "שתוקי כו' וכן גר כו'. ובהלכה י' כשם שאינו חייב על אביו כו'. נ\"ב כל זה בתורת כהנים פ' קדושים פ\"ט ה\"ב [וז\"ל התו\"כ שם והלא גר כו' דברי ר' יה\"ג ר\"ע אומר אביו ואמו קלל את שהוא חייב על אביו חייב על אמו ואת שאינו חייב על אביו אינו חייב על אמו מודה ר\"ע בשתוקי שהוא חייב על אמו אע\"פ שאינו חייב על אביו עכ\"ל התו\"כ שם] וע\"ע בירושלמי פרק אחד עשר דיבמות הלכה ב' ע\"ש בקרבן עדה:" + ], + [], + [], + [], + [], + [], + [ + "כסף משנה: שכך הורו הגאונים. נ\"ב וע' תשובת הגאונים סי' רצ\"ט:" + ] + ] + ], + "versions": [ + [ + "Friedberg Edition", + "https://fjms.genizah.org/" + ] + ], + "heTitle": "בן אריה על משנה תורה, הלכות ממרים", + "categories": [ + "Halakhah", + "Mishneh Torah", + "Commentary", + "Ben Aryeh", + "Sefer Shoftim" + ], + "sectionNames": [ + "Chapter", + "Halakhah", + "Comment" + ] +} \ No newline at end of file diff --git a/json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Ben Aryeh/Sefer Shoftim/Ben Aryeh on Mishneh Torah, Testimony/Hebrew/Friedberg Edition.json b/json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Ben Aryeh/Sefer Shoftim/Ben Aryeh on Mishneh Torah, Testimony/Hebrew/Friedberg Edition.json new file mode 100644 index 0000000000000000000000000000000000000000..3401ee15aa5c1d0b7529edc96c240201c472864b --- /dev/null +++ b/json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Ben Aryeh/Sefer Shoftim/Ben Aryeh on Mishneh Torah, Testimony/Hebrew/Friedberg Edition.json @@ -0,0 +1,81 @@ +{ + "language": "he", + "title": "Ben Aryeh on Mishneh Torah, Testimony", + "versionSource": "https://fjms.genizah.org/", + "versionTitle": "Friedberg Edition", + "status": "locked", + "license": "Public Domain", + "versionTitleInHebrew": "מהדורת פרידברג", + "actualLanguage": "he", + "languageFamilyName": "hebrew", + "isBaseText": true, + "isSource": true, + "isPrimary": true, + "direction": "rtl", + "heTitle": "בן אריה על משנה תורה, הלכות עדות", + "categories": [ + "Halakhah", + "Mishneh Torah", + "Commentary", + "Ben Aryeh", + "Sefer Shoftim" + ], + "text": [ + [], + [], + [], + [], + [ + [], + [], + [], + [], + [], + [ + "בלחם משנה: דקדק בלשון ה\"ג [כצ\"ל והוא ר\"ת הלכות גדולות] כו' כדברי לשון ה\"ג כו' ואדדייק מלשון ה\"ג כו' דקדוקו דקדק דה\"ג כו' [כצ\"ל]:" + ] + ], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [ + [], + [], + [], + [], + [ + "בכסף משנה: פירש\"י שהרי כו'. ונדפס בצדו לא מצאתי הרש\"י הזה. נ\"ב והוא מבואר ברש\"י שם ריש העמוד ד\"ה וכשם:" + ] + ], + [], + [ + [], + [], + [ + "מגדול עוז. בד\"ה ואני אומר עיקר הלכה זו כו', ומאי בעדות אחת אילימא עדיות בשתי עדיות ממש. נ\"ב צ\"ל אילימא בשתי עדיות בשתי עדיות ממש:" + ] + ], + [ + [], + [], + [], + [ + "משנה למלך: כיון שנגמר דינו של המחזיק כו' הרי הוא תפוס בעצמו והוה כאשר עשה ולא כאשר זמם כו'. נ\"ב ע' תשובת ר\"ע אייגר סי' קע\"ו מה שכתב בזה וע' בתומים סי' ל\"ח מה שתירץ [על קושית המל\"מ]:" + ] + ] + ], + "sectionNames": [ + "Chapter", + "Halakhah", + "Comment" + ] +} \ No newline at end of file diff --git a/json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Ben Aryeh/Sefer Shoftim/Ben Aryeh on Mishneh Torah, Testimony/Hebrew/merged.json b/json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Ben Aryeh/Sefer Shoftim/Ben Aryeh on Mishneh Torah, Testimony/Hebrew/merged.json new file mode 100644 index 0000000000000000000000000000000000000000..610815daf3d4381cd2086570c45ad81e37b7c183 --- /dev/null +++ b/json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Ben Aryeh/Sefer Shoftim/Ben Aryeh on Mishneh Torah, Testimony/Hebrew/merged.json @@ -0,0 +1,78 @@ +{ + "title": "Ben Aryeh on Mishneh Torah, Testimony", + "language": "he", + "versionTitle": "merged", + "versionSource": "https://www.sefaria.org/Ben_Aryeh_on_Mishneh_Torah,_Testimony", + "text": [ + [], + [], + [], + [], + [ + [], + [], + [], + [], + [], + [ + "בלחם משנה: דקדק בלשון ה\"ג [כצ\"ל והוא ר\"ת הלכות גדולות] כו' כדברי לשון ה\"ג כו' ואדדייק מלשון ה\"ג כו' דקדוקו דקדק דה\"ג כו' [כצ\"ל]:" + ] + ], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [ + [], + [], + [], + [], + [ + "בכסף משנה: פירש\"י שהרי כו'. ונדפס בצדו לא מצאתי הרש\"י הזה. נ\"ב והוא מבואר ברש\"י שם ריש העמוד ד\"ה וכשם:" + ] + ], + [], + [ + [], + [], + [ + "מגדול עוז. בד\"ה ואני אומר עיקר הלכה זו כו', ומאי בעדות אחת אילימא עדיות בשתי עדיות ממש. נ\"ב צ\"ל אילימא בשתי עדיות בשתי עדיות ממש:" + ] + ], + [ + [], + [], + [], + [ + "משנה למלך: כיון שנגמר דינו של המחזיק כו' הרי הוא תפוס בעצמו והוה כאשר עשה ולא כאשר זמם כו'. נ\"ב ע' תשובת ר\"ע אייגר סי' קע\"ו מה שכתב בזה וע' בתומים סי' ל\"ח מה שתירץ [על קושית המל\"מ]:" + ] + ] + ], + "versions": [ + [ + "Friedberg Edition", + "https://fjms.genizah.org/" + ] + ], + "heTitle": "בן אריה על משנה תורה, הלכות עדות", + "categories": [ + "Halakhah", + "Mishneh Torah", + "Commentary", + "Ben Aryeh", + "Sefer Shoftim" + ], + "sectionNames": [ + "Chapter", + "Halakhah", + "Comment" + ] +} \ No newline at end of file diff --git a/json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Ben Aryeh/Sefer Shoftim/Ben Aryeh on Mishneh Torah, The Sanhedrin and the Penalties within their Jurisdiction/Hebrew/Friedberg Edition.json b/json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Ben Aryeh/Sefer Shoftim/Ben Aryeh on Mishneh Torah, The Sanhedrin and the Penalties within their Jurisdiction/Hebrew/Friedberg Edition.json new file mode 100644 index 0000000000000000000000000000000000000000..dd47d97c4d31823db1f30abd19961ecde6c32a05 --- /dev/null +++ b/json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Ben Aryeh/Sefer Shoftim/Ben Aryeh on Mishneh Torah, The Sanhedrin and the Penalties within their Jurisdiction/Hebrew/Friedberg Edition.json @@ -0,0 +1,124 @@ +{ + "language": "he", + "title": "Ben Aryeh on Mishneh Torah, The Sanhedrin and the Penalties within their Jurisdiction", + "versionSource": "https://fjms.genizah.org/", + "versionTitle": "Friedberg Edition", + "status": "locked", + "license": "Public Domain", + "versionTitleInHebrew": "מהדורת פרידברג", + "actualLanguage": "he", + "languageFamilyName": "hebrew", + "isBaseText": true, + "isSource": true, + "isPrimary": true, + "direction": "rtl", + "heTitle": "בן אריה על משנה תורה, הלכות סנהדרין והעונשין המסורין להם", + "categories": [ + "Halakhah", + "Mishneh Torah", + "Commentary", + "Ben Aryeh", + "Sefer Shoftim" + ], + "text": [ + [], + [], + [], + [ + [ + "לח\"מ: ומה שאמר רבינו צריך שיהי' אחד מהם סמוך כלומר כו' כמבואר בפרקים הבאים. נ\"ב ע' תוס' יו\"ט פרק ראשון דסנהדרין משנה ד\"ה סמיכות כו' שמגיה שצ\"ל ברמב\"ם שיהי' כל אחד מהם סמוך וכלשון שכתב בפי' המשנה סנהדרין שם במתני' סמיכת חכמים כו' לפי שנצטרך שיהי' כל אחד מהם סמוך וע\"ש:" + ], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [ + "כ\"מ: צ\"ע מנין לרבינו כו' לכל הדברים. נ\"ב והוא בירושלמי פ\"ק דחגיגה ה' ח' ע\"ש וכ\"כ לחם משנה:" + ] + ], + [], + [], + [ + [], + [ + "נגמר הדין והוציא הממון כו'. נ\"ב ע' רדב\"ז חלק שני בלשונות הרמב\"ם סי' פ\"ב שכתב שט\"ס הוא וצ\"ל נגמר הדין להוציא. בלמד. וזה הנכון ע\"ש [ונקט כן לרבותא דאפי' להוציא שהוא כמו אתן לך ג\"כ אינו יכול לחזור בו]:" + ], + [], + [], + [], + [], + [ + "יש לך ראי' אמר אין לי ראי' ודנו אותו וחייבוהו. נ\"ב אמר אין לי ראי' אע\"פ שמצא אח\"כ אינו כלום ואין צריך לומר אם אמרו לו יש לך עדים ואמר אין לי עדים יש לך ראי' ואמר אין לי ראי' ודנו כו' כן הגיה בסמ\"ע סי' כ' ס\"ק ב' ע\"ש:" + ] + ], + [], + [], + [], + [], + [ + [], + [], + [], + [ + "כסף משנה: ישבה על המשבר קודם שנגמר הדין כו'. נ\"ב ע' תוס' שם [ערכין ז' ע\"א שהשיגו על פרש\"י ע\"ש]:" + ] + ], + [], + [ + [], + [ + "ואין רשות למלך להרוג אלא בסייף לבד. נ\"ב תוספתא סוף פ\"ט דסנהדרין. הרשות לא נתן לה אלא סייף בלבד וירושלמי ר\"פ ארבע מיתות [וע\"ע לקמן ברמב\"ם ה' מלכים פ\"ג ה' ח'. וע' זוהר משפטים ק\"ז ע\"ב וז\"ל וכתוב (מלכים א ב׳:ח׳) ואשבע לו כו' אם אמיתך בחרב מאי בחרב וכי שמעי טפשא הוה דאלו הכי אומי לי' דלא יומא בחרב לא אבל בחנית ובגירא אין אלא כו' ע\"ש מה שתירץ. ומה שהקשה וכי טפשא הוה כו' היינו דגם במיתות של ב\"ד אמרו אם אינו יכול להמיתו בזה מותר להמיתו בכל מיתה שיכול וכמ\"ש הרמב\"ם ה' סנהדרין פי\"ד ה' ח'. וכן הוא בסייף הניתן לרשות שמותר לרשות להרוג המורדים והקמים כנגדם בחנית וחצים וכל דרכי המלחמה וזה פשוט ולא נאמר סייף רק לכתחילה היכא דאפשר בקל ואם נשבע לו בחרב ואינו יכול בחרב מותר לו וודאי בחנית וחצים ולכן מקשה כנ\"ל. ועוי\"ל שבכלל סייף שניתן לרשות הוא ג\"כ חנית וחצים שהם עיקר דרכי המלחמה ואשר בהם כובשים את הרעים ועוצרים בעדם [וע' סנהדרין נ\"ב ב'] ולכן מקשה בזוהר על לשון זה שהי' אפשר לדוד למצוא טענה ואמתלא שלא יעבור על שבועתו שכוונתו בשבועתו היתה רק בחרב דווקא ולכן מקשה וכי טיפשא הי' וכו' דלא יימא כו' וע' קידושין מ\"ג א' מה חרב בני עמון אי אתה נענש עליו אף כו' מ\"ט מורד במלכות הוה כו' ושם הי' חצים כמ\"ש שמואל ב' י\"א פסוק כ\"ד ויורו המורים כו' וגם אורי' החתי מת. וע' לעיל ה' סנהדרין פרק י\"ח הלכה ו' וע' חתם סופר אורח חיים סי' ר\"ח סוף ד\"ה עכ\"פ בהא נחתינן כו'. ועוי\"ל דמ\"ש הרמב\"ם שם פי\"ח ה\"ו או דין מלכות הי' קאי רק על דבר השני על דוד לגר עמלקי שבעכן כן מפורש במקרא שציווהו ד' לדון ע\"פ הגורל (יהושע ז' ט\"ו) והיתה הוראת שעה:" + ] + ], + [], + [ + [], + [], + [], + [], + [], + [ + "האיסור עצמו בעד אחד יוחזק כיצד כו'. נ\"ב ירושלמי סוטה פרק ו' ה' ב' [וע\"ע ברמב\"ם ה' איסורי ביאה פ\"א ה' כ\"ב]:" + ] + ], + [ + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [ + "כ\"מ: אמר רב חגי מוטב כו'. נ\"ב ע' הנוסחא הנכונה בירושלמי סנהדרין פרק כהן גדול ה' א' ובאגדת שמואל פרק ז'. ולזה כיון בעל מגדול עוז אלא שט\"ס בדבריו ע\"ש:" + ] + ], + [], + [ + [], + [ + "בלחם משנה: מאין יצא לו דזר שאכל תרומה טמאה במיתה כו'. נ\"ב ע' תוספתא פרק ששי דתרומות מ\"ה ובירושלמי פ\"ב ה\"א דבכורים מבואר כדברי רבינו וז\"ל התוספתא שם באוכלי תרומה לזרים טהור שאכל את הטהור וטהור שאכל את הטמא וטמא שאכל את הטהור וטמא שאכל את הטמא כולם במיתה ובאוכלי תרומה לכהנים טהור כו' ע\"ש וכן הוא בירושלמי דביכורים שם וז\"ל מתניתא מסייע לי' לר' יוחנן אוכלי תרומה בזדון טהור שאכל טהור וטמא שאכל טמא וטהור שאכל טמא וטמא שאכל טהור בעון מיתה. אוכלי תרומה בכהנים טהור שאכל כו' כמו שהוא בתוספתא הנ\"ל [וכוונת הירושלמי להתוספתא הנ\"ל] ומה דאיתא בירושלמי שם אוכלי תרומה בזדון הוא ט\"ס וצ\"ל אוכלי תרומה בזרים וכמו שהוא בתוספתא שם וכן העתיק בערוך ערך טען את התוספתא הנ\"ל והירושלמי ביכורים הנ\"ל אוכלי תרומה בזרים טהור כו': [וע\"ע מה שכתבנו בה' תרומות פרק ששי הלכה ו']:" + ] + ], + [], + [], + [], + [ + [], + [], + [], + [], + [], + [ + "ואם לא הי' מכיר את שום אחד מהם כו' אין לך דיין צדיק כמוהו. נ\"ב ע' ירושלמי גיטין פרק תשיעי סוף הלכה ח' אמר ר' חגי צריכין הדיינים שיהיו מכירין את הנידונין מעשה הי' וזייפו עכ\"ל וע' בקרבן עדה שם בשיורי קרבן שהקשה משם לכאן ולענ\"ד הדין דהכא של הרמב\"ם איירי שפוסק להם הדין והם מקיימים הדין ואינו נותן להם פסק דין בכתב ובזה א\"צ להכיר אותם שאין יכולים לזייף. אבל הירושלמי איירי שרוצין שיתנו להם פסק דין בזה צריכים להכירם שלא יזייפו הפסק דין על אחרים וכהא דתנן בפרק גט פשוט (בבא בתרא דף קס\"ז) ובלבד שיהי' מכירן וכדאיתא בה' מלוה ולוה פ' כ\"ד ה\"ג. ובחו\"מ סי' ל\"ט סעיף ז' וסי' מ\"ט סעיף ב':" + ] + ] + ], + "sectionNames": [ + "Chapter", + "Halakhah", + "Comment" + ] +} \ No newline at end of file diff --git a/json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Ben Aryeh/Sefer Shoftim/Ben Aryeh on Mishneh Torah, The Sanhedrin and the Penalties within their Jurisdiction/Hebrew/merged.json b/json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Ben Aryeh/Sefer Shoftim/Ben Aryeh on Mishneh Torah, The Sanhedrin and the Penalties within their Jurisdiction/Hebrew/merged.json new file mode 100644 index 0000000000000000000000000000000000000000..989c1a54b26e98461971deda26404593061cdff0 --- /dev/null +++ b/json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Ben Aryeh/Sefer Shoftim/Ben Aryeh on Mishneh Torah, The Sanhedrin and the Penalties within their Jurisdiction/Hebrew/merged.json @@ -0,0 +1,121 @@ +{ + "title": "Ben Aryeh on Mishneh Torah, The Sanhedrin and the Penalties within their Jurisdiction", + "language": "he", + "versionTitle": "merged", + "versionSource": "https://www.sefaria.org/Ben_Aryeh_on_Mishneh_Torah,_The_Sanhedrin_and_the_Penalties_within_their_Jurisdiction", + "text": [ + [], + [], + [], + [ + [ + "לח\"מ: ומה שאמר רבינו צריך שיהי' אחד מהם סמוך כלומר כו' כמבואר בפרקים הבאים. נ\"ב ע' תוס' יו\"ט פרק ראשון דסנהדרין משנה ד\"ה סמיכות כו' שמגיה שצ\"ל ברמב\"ם שיהי' כל אחד מהם סמוך וכלשון שכתב בפי' המשנה סנהדרין שם במתני' סמיכת חכמים כו' לפי שנצטרך שיהי' כל אחד מהם סמוך וע\"ש:" + ], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [ + "כ\"מ: צ\"ע מנין לרבינו כו' לכל הדברים. נ\"ב והוא בירושלמי פ\"ק דחגיגה ה' ח' ע\"ש וכ\"כ לחם משנה:" + ] + ], + [], + [], + [ + [], + [ + "נגמר הדין והוציא הממון כו'. נ\"ב ע' רדב\"ז חלק שני בלשונות הרמב\"ם סי' פ\"ב שכתב שט\"ס הוא וצ\"ל נגמר הדין להוציא. בלמד. וזה הנכון ע\"ש [ונקט כן לרבותא דאפי' להוציא שהוא כמו אתן לך ג\"כ אינו יכול לחזור בו]:" + ], + [], + [], + [], + [], + [ + "יש לך ראי' אמר אין לי ראי' ודנו אותו וחייבוהו. נ\"ב אמר אין לי ראי' אע\"פ שמצא אח\"כ אינו כלום ואין צריך לומר אם אמרו לו יש לך עדים ואמר אין לי עדים יש לך ראי' ואמר אין לי ראי' ודנו כו' כן הגיה בסמ\"ע סי' כ' ס\"ק ב' ע\"ש:" + ] + ], + [], + [], + [], + [], + [ + [], + [], + [], + [ + "כסף משנה: ישבה על המשבר קודם שנגמר הדין כו'. נ\"ב ע' תוס' שם [ערכין ז' ע\"א שהשיגו על פרש\"י ע\"ש]:" + ] + ], + [], + [ + [], + [ + "ואין רשות למלך להרוג אלא בסייף לבד. נ\"ב תוספתא סוף פ\"ט דסנהדרין. הרשות לא נתן לה אלא סייף בלבד וירושלמי ר\"פ ארבע מיתות [וע\"ע לקמן ברמב\"ם ה' מלכים פ\"ג ה' ח'. וע' זוהר משפטים ק\"ז ע\"ב וז\"ל וכתוב (מלכים א ב׳:ח׳) ואשבע לו כו' אם אמיתך בחרב מאי בחרב וכי שמעי טפשא הוה דאלו הכי אומי לי' דלא יומא בחרב לא אבל בחנית ובגירא אין אלא כו' ע\"ש מה שתירץ. ומה שהקשה וכי טפשא הוה כו' היינו דגם במיתות של ב\"ד אמרו אם אינו יכול להמיתו בזה מותר להמיתו בכל מיתה שיכול וכמ\"ש הרמב\"ם ה' סנהדרין פי\"ד ה' ח'. וכן הוא בסייף הניתן לרשות שמותר לרשות להרוג המורדים והקמים כנגדם בחנית וחצים וכל דרכי המלחמה וזה פשוט ולא נאמר סייף רק לכתחילה היכא דאפשר בקל ואם נשבע לו בחרב ואינו יכול בחרב מותר לו וודאי בחנית וחצים ולכן מקשה כנ\"ל. ועוי\"ל שבכלל סייף שניתן לרשות הוא ג\"כ חנית וחצים שהם עיקר דרכי המלחמה ואשר בהם כובשים את הרעים ועוצרים בעדם [וע' סנהדרין נ\"ב ב'] ולכן מקשה בזוהר על לשון זה שהי' אפשר לדוד למצוא טענה ואמתלא שלא יעבור על שבועתו שכוונתו בשבועתו היתה רק בחרב דווקא ולכן מקשה וכי טיפשא הי' וכו' דלא יימא כו' וע' קידושין מ\"ג א' מה חרב בני עמון אי אתה נענש עליו אף כו' מ\"ט מורד במלכות הוה כו' ושם הי' חצים כמ\"ש שמואל ב' י\"א פסוק כ\"ד ויורו המורים כו' וגם אורי' החתי מת. וע' לעיל ה' סנהדרין פרק י\"ח הלכה ו' וע' חתם סופר אורח חיים סי' ר\"ח סוף ד\"ה עכ\"פ בהא נחתינן כו'. ועוי\"ל דמ\"ש הרמב\"ם שם פי\"ח ה\"ו או דין מלכות הי' קאי רק על דבר השני על דוד לגר עמלקי שבעכן כן מפורש במקרא שציווהו ד' לדון ע\"פ הגורל (יהושע ז' ט\"ו) והיתה הוראת שעה:" + ] + ], + [], + [ + [], + [], + [], + [], + [], + [ + "האיסור עצמו בעד אחד יוחזק כיצד כו'. נ\"ב ירושלמי סוטה פרק ו' ה' ב' [וע\"ע ברמב\"ם ה' איסורי ביאה פ\"א ה' כ\"ב]:" + ] + ], + [ + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [ + "כ\"מ: אמר רב חגי מוטב כו'. נ\"ב ע' הנוסחא הנכונה בירושלמי סנהדרין פרק כהן גדול ה' א' ובאגדת שמואל פרק ז'. ולזה כיון בעל מגדול עוז אלא שט\"ס בדבריו ע\"ש:" + ] + ], + [], + [ + [], + [ + "בלחם משנה: מאין יצא לו דזר שאכל תרומה טמאה במיתה כו'. נ\"ב ע' תוספתא פרק ששי דתרומות מ\"ה ובירושלמי פ\"ב ה\"א דבכורים מבואר כדברי רבינו וז\"ל התוספתא שם באוכלי תרומה לזרים טהור שאכל את הטהור וטהור שאכל את הטמא וטמא שאכל את הטהור וטמא שאכל את הטמא כולם במיתה ובאוכלי תרומה לכהנים טהור כו' ע\"ש וכן הוא בירושלמי דביכורים שם וז\"ל מתניתא מסייע לי' לר' יוחנן אוכלי תרומה בזדון טהור שאכל טהור וטמא שאכל טמא וטהור שאכל טמא וטמא שאכל טהור בעון מיתה. אוכלי תרומה בכהנים טהור שאכל כו' כמו שהוא בתוספתא הנ\"ל [וכוונת הירושלמי להתוספתא הנ\"ל] ומה דאיתא בירושלמי שם אוכלי תרומה בזדון הוא ט\"ס וצ\"ל אוכלי תרומה בזרים וכמו שהוא בתוספתא שם וכן העתיק בערוך ערך טען את התוספתא הנ\"ל והירושלמי ביכורים הנ\"ל אוכלי תרומה בזרים טהור כו': [וע\"ע מה שכתבנו בה' תרומות פרק ששי הלכה ו']:" + ] + ], + [], + [], + [], + [ + [], + [], + [], + [], + [], + [ + "ואם לא הי' מכיר את שום אחד מהם כו' אין לך דיין צדיק כמוהו. נ\"ב ע' ירושלמי גיטין פרק תשיעי סוף הלכה ח' אמר ר' חגי צריכין הדיינים שיהיו מכירין את הנידונין מעשה הי' וזייפו עכ\"ל וע' בקרבן עדה שם בשיורי קרבן שהקשה משם לכאן ולענ\"ד הדין דהכא של הרמב\"ם איירי שפוסק להם הדין והם מקיימים הדין ואינו נותן להם פסק דין בכתב ובזה א\"צ להכיר אותם שאין יכולים לזייף. אבל הירושלמי איירי שרוצין שיתנו להם פסק דין בזה צריכים להכירם שלא יזייפו הפסק דין על אחרים וכהא דתנן בפרק גט פשוט (בבא בתרא דף קס\"ז) ובלבד שיהי' מכירן וכדאיתא בה' מלוה ולוה פ' כ\"ד ה\"ג. ובחו\"מ סי' ל\"ט סעיף ז' וסי' מ\"ט סעיף ב':" + ] + ] + ], + "versions": [ + [ + "Friedberg Edition", + "https://fjms.genizah.org/" + ] + ], + "heTitle": "בן אריה על משנה תורה, הלכות סנהדרין והעונשין המסורין להם", + "categories": [ + "Halakhah", + "Mishneh Torah", + "Commentary", + "Ben Aryeh", + "Sefer Shoftim" + ], + "sectionNames": [ + "Chapter", + "Halakhah", + "Comment" + ] +} \ No newline at end of file diff --git a/json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Commentary of Mahari Kurkus and Radbaz/Sefer Avodah/Commentary of Mahari Kurkus and Radbaz on Mishneh Torah, Admission into the Sanctuary/Hebrew/Friedberg Edition.json b/json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Commentary of Mahari Kurkus and Radbaz/Sefer Avodah/Commentary of Mahari Kurkus and Radbaz on Mishneh Torah, Admission into the Sanctuary/Hebrew/Friedberg Edition.json new file mode 100644 index 0000000000000000000000000000000000000000..be02d2f21381add9844d060fa0f33eebfc57293b --- /dev/null +++ b/json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Commentary of Mahari Kurkus and Radbaz/Sefer Avodah/Commentary of Mahari Kurkus and Radbaz on Mishneh Torah, Admission into the Sanctuary/Hebrew/Friedberg Edition.json @@ -0,0 +1,298 @@ +{ + "language": "he", + "title": "Commentary of Mahari Kurkus and Radbaz on Mishneh Torah, Admission into the Sanctuary", + "versionSource": "https://fjms.genizah.org", + "versionTitle": "Friedberg Edition", + "status": "locked", + "license": "Public Domain", + "versionTitleInHebrew": "מהדורת פרידברג", + "actualLanguage": "he", + "languageFamilyName": "hebrew", + "isBaseText": true, + "isSource": true, + "isPrimary": true, + "direction": "rtl", + "heTitle": "באורי מהר\"י קורקוס והרדב\"ז על משנה תורה, הלכות ביאת מקדש", + "categories": [ + "Halakhah", + "Mishneh Torah", + "Commentary", + "Commentary of Mahari Kurkus and Radbaz", + "Sefer Avodah" + ], + "text": [ + [ + [ + "כתב הרר\"ד ן' זמרא ז\"ל ראיתי לכתוב לך כוונת רבינו ז\"ל בסידור הפרקים
פרק ראשון - סידור תחלה שתויי יין לפי שיש בו חיוב מיתה ופסול עבודה וחייב בכניסה. וחייב בעבודה והוא מצוי ותדיר וכולל לענין איסור הוראה. והוא מלמד לפרועי ראש וקרועי בגדים א)מלשון הרמב\"ם בפנים כתב פ\"א הלכה ח' משמע קצת דרק פרועי ראש דבמיתה ילפינן משתויי יין. אבל קרועי בגדים ילפינן מגופיה דקרא דכתיב ולא תמותו וכמ\"ש הרמב\"ם בהלכה י\"ד יעו\"ש היטב. אמנם י\"ל למ\"ש הרדב\"ז בתשובה בח\"ה סי' צ\"א דאי לא דילפינן משתויי יין היה אפשר לומר דגופיה דקרא ולא תמותו מיירי רק בכ\"ג יעו\"ש א\"כ אחר דילפינן משתויי יין לפרועי ראש דהוא בכל הכהנים. שוב שפיר מביא אח\"כ בהלכה י\"ד בקרועי בגדים גופיה דקרא ולא תמותו, עכ\"פ עיקר הוא דילפינן משתויי יין. שהקשו לשתויי יין אעפ\"י שאין מחללין עבודה:
פרק שני - סדר המקומות שאסורים הכהנים ליכנס לשם אעפ\"י שהם טהורים ובלתי שכורים ולא פרועי ראש ולא קרועי בגדים. וכלל ג\"כ שכמו שאסור ליכנס אסור לצאת מן המקדש בשעת עבודה:
פרק שלישי - סמוך לו סדר דיני הטמאים שיש בהם איסור כניסה וחלול עבודה וחייב כרת על הכניסה ומיתה על העבודה והקדים איסור כניסה שהיא קודמת לעבודה וגם שהיא כוללת לכהנים ולזרים:
פרק רביעי - סדר איסור הטמא בעבודה לפי שאין נוהג אלא בכהנים דוקא. דישראל שעבד בטומאה אינו חייב על העבודה ב)כ\"מ ברמב\"ם בפ\"ט הי\"א וכמ\"ש הכס\"מ שם וכ\"ה בתוס' יבמות ל\"ב ע\"ב ד\"ה בע\"מ. אלא משום זרות:
פרק חמישי - סדר הדברים הנוהגים בכהנים שהוא הרחיצה ושיש בה חיוב מיתה ופסול עבודה אבל אין בה איסור כניסה אלא להיכל: ג)כ\"ה ברמב\"ם פ\"ז מבהב\"ח הכ\"א. וע' תוס' סנהדרין פ\"ג ע\"א ד\"ה ולא ובר\"ש ספ\"ק דכלים.
פרק ששי - סדר דיני המומין שאין פוסלים בזרים אלא בכהנים ויש בהם פסול עבודה ויש בהם מלקות ולא מיתה. ואעפ\"י שהוא אסור להכנס מן המזבח ולפנים. מ\"מ קולי טפי משלא רחוץ. דאם עבד אינו במיתה אלא בלאו גרידא:
פרק שביעי - כלל בו המומין הפוסלין את העבודה ואם עבד לוקה:
פרק שמיני - כלל בו המומין שפוסלים את האדם ולוקה. אין פוסלים את העבודה:
פרק תשיעי - כלל בו עניני עבודת הזר. ואעפ\"י שהוא במיתה ופסול עבודה, מ\"מ אינו חייב על העבודה. לא משום שכור ולא משום שאינו רחוץ ידים ורגלים ולא משום קרועי בגדים ולא משום פרועי ראש ולא משום מחוסר בגדים ולא משום מרובה בגדים ולא על הכניסה ד)ע' בזה במל\"מ פ\"ט הט\"ו ובמנ\"ח מצוה קפ\"ד. וברש\"ש ספ\"ק דכלים. שכל לאוין הללו לא נאמרו אלא לכהנים ולפיכך איחר אותו:" + ] + ], + [], + [], + [ + [ + "טמא שעבד כו'. כ' מהר\"י קורקוס ז\"ל בפ\"ב דזבחים א)ט\"ו ע\"ב י\"ז ע\"ב. נתבאר דקרא דכתיב וינזרו מקדשי בני ישראל בטמא ששימש מיירי. גם בפ' ב\"ש ב)שם בזבחים מ\"ה ע\"ב. ודוכתי טובא. ושם נתבאר דאין חילק בין טמא מת לטמא שרץ ולכך סתם רבינו. ודין המיתה נתבאר בסנהדרין פ' הנשרפין ג)פ\"ג ע\"ב. וגם הפסוק שלמד ממנו רבינו הוזכר שם:
והרר\"ד ן' זמרא ז\"ל כ' לכאורה משמע דוקא במקדש הוא דאיכא מיתה, אבל טמא ששימש בבמה אין בו מיתה. והא ודאי ליתא דהא מקראי משמע דחיובו הוא משום שחילל קדשי בני ישראל ומה לי במקדש ומה לי בבמה ד)צ\"ע שלא הביא מ\"ש הרמב\"ם בפה\"מ ס\"פ בתרא דזבחים וז\"ל ומה שאמר הטמא ענינו שאין מקריב טמא כו' לפי שזר הוא כשר בבמה קטנה כו' וכ\"פ הגמ'. וכ\"פ הרע\"ב שם. וע\"ע תויו\"ט ובתוס' רע\"א שם בשם ברכת הזבח דכוונת הרמב\"ם לזבחים ט\"ז ע\"א מה להצד השוה שבהן שכן לא הותרו בבמה וכ\"ה בתוס' שם כ\"ח ע\"ב ד\"ה מסתברא. וע' תוס' יבמות ל\"ב ע\"ב ד\"ה בע\"מ שכתבו דזר לא מוזהר על שימוש בטומאה וכבר העירו בזה, ואכמ\"ל. כיון שהם קדשי השם אין להקריבם בטומאה. וכן נראה מדברי הראב\"ד ז\"ל ה)לקמן ה\"ד. שכתב כיון שטבול יום שנכנס למקדש בכרת, היכא משכחת לה טבול יום ששימש במיתה והא איכא נמי כרת בשביל ביאת מקדש. ואינו מוצא אותו אלא בבמה. א\"נ שעשה בית יד ארוכה לצנורא והפך אברים מבחוץ. הרי כתב בהדיא דבבמה ליכא משום ביאה ואיכא משום טמא ששימש ו)ע' מל\"מ פ\"א מק\"פ ה\"ג שכתב דיש לדחות ולומר דהראב\"ד בבמה גדולה איירי יעו\"ש. אמנם בס' הר המוריה פ\"א מבהב\"ח תמה ע\"ז דע\"כ הראב\"ד מיירי בבמה קטנה. דהא בבמה גדולה טמא שנכנס לפנים מן הקלעים חייב כרת גם בלא שימש יעוש\"ה. וש\"מ נמי מה שכתבתי בתחלת הלכות שתויי יין ששימש אעפ\"י שלא נכנס חייב. ז)ע' רמב\"ן עה\"ת פ' שמיני י' ט' גבי שתויי יין שכתב דאין החיוב הזה במקריב בבמה. כי האזהרה לכהנים בעבודתם ואין כהן מקריב בבמה יעו\"ש ונראה דדייק כן מדכתיב בבואכם כו'. דומיא דטמא ששימש ולא נכנס. ומ\"ש הרב ז\"ל במקדש לאו דוקא. ובמשנה אינו. אלא כהן ששימש בטומאה כו'. ואפשר דנקיט במקדש משום דבעי למתני עלה אחיו הכהנים מוציאים אותו לחוץ ופוצעין את מוחו דהיינו מוציאין אותו חוץ למקדש שלא לטמא את המקדש. והתוס' ז\"ל תרצו קו' הראב\"ד ז\"ל בפ' ידיעות הטומאה ח)שבועות י\"ז ע\"א ד\"ה אי. דאיכא נפקותא בין כרת למיתה ביד\"ש שכתבו על הא דאמרי' אי דשהה בר כרת הוא הק' ר\"ת מה בכך כו' מ\"מ איכא נפקותא טובא דהא קי\"ל חייבי כריתות שלקו נפטרו מידי כריתתן ואם בטל כרת נשאר עליו מיתה ט)הרדב\"ז לשיטתו שכתב בפ\"ו מתרומות ה\"ו שגם במיתה ביד\"ש אם לקו נפטרו מידי מיתתן לכך הוצרך לפרש כוונת התוס' דלא נפטר במלקות אחת וכוון לזה בס' ט\"ת בשבועות שם. ובס' הר המוריה כתב דלהרמב\"ם דלוקין על מיתה ביד\"ש ל\"ש תי' התוס' יעו\"ש. וז\"א כנ\"ל. כלומר ועדיין נשאר עליו חיוב מלקות אחר משום ביאה. ועוד נפ\"מ דמיתה כגון שהזיד בשימש טומאה ושגג בטומאת מקדש ע\"כ. ואע\"ג דאמרי' חייבי כריתות שלקו נפטרו מידי כרתותן, ה\"ה לחיוב מיתה ביד\"ש, ט) י) ע' ברמב\"ם בפה\"מ פ\"ט דסנהדרין. וע' ברמב\"ן עה\"ת פ' אחרי ח\"י כ\"ט שכתב דהיכא דלא כתיב רק ונכרת האיש ההוא וגו' ולא כתיב הנפש, אינו בהכרת לעוה\"ב. וע' בכס\"מ לקמן ה\"ד שכתב די\"ל דמיתה ביד\"ש חמור מכרת והמל\"מ תמה ע\"ז. ובדברי רמב\"ן יש לחלק ואכמ\"ל. ואפשר דלרבותא נקיט חייבי כריתות דחמירו דאמרי הכרת בעוה\"ז תכרת לעוה\"ב: י) יא) שם סנהדרין פ\"א ע\"ב.", + " וכל לאו כו'. כ' מהר\"י קורקוס ז\"ל גז\"ש במשנה יא) יב) כ\"ה ביבמות צ' ע\"ב. לא היו מביאין אותו לב\"ד אלא אחיו הכהנים מוציאין אותו חוץ לעזרה ופוצעין את מוחו בגזירים דהיינו עצים. והק' הר\"ן ז\"ל שאיך יהי' דמו של זה מסור ביד אחיו הכהנים להרוג בידים מי שאינו מחויב מיתת ב\"ד ומנין להם כן. ותירץ שאפשר שהוא הלכה למשה מסיני דומיא דגונב את הקסוה ומקלל בקוסם ובועל ארמית השנויים גם שם במשנה ונדחק מאד בפי' הסוגיא. ולשון רבינו שכתב אין מוחין עליהם בכך, נראה שאינה הלכה למשה מסיני, גם לא מצינו שהוזכר בזה הלמ\"מ. ועוד תירץ דאפשר שהוראת שעה היתה דב\"ד מכין ועונשין שלא מן הדין. יב) יג) ע' רדב\"ז כאן ובשו\"ת ח\"ב סי' תרל\"א בזה. וקשה עלי זה דלקבוע לדורות אין זה נקרא הוראת שעה. יג) יד) כ\"כ התוס' זבחים ל\"ב ע\"א הובא במל\"מ כאן. וכתב שם המל\"מ דכ\"ה כוונת הרמב\"ם מה דלא נקיט חוץ לעזרה יעו\"ש. אמנם בתוס' יבמות ז' ע\"ב ד\"ה וראה כתבו בשם ר\"ת דמוציאין אותו רק מעזרת ישראל ולא מעזרת נשים. משום דבנטמא בפנים לא גזרו יעו\"ש. וע' ברמב\"ם פי\"ח מסנהדרין ה\"ו דשם נקיט חוץ לעזרה. וא\"כ מה שדייקו המהר\"י קורקוס והמל\"מ מלשון הרמב\"ם כאן צ\"ע. ועוד דב\"ד ניחא, אבל לתת חרב בידם של אחיו הכהנים להרוג ובמיתה מנוולת כזו מנין לנו. ובגמ' נראה דאפי' אם לא הי' בדבר מיתה אלא לאו לחוד, לא קשה כולי האי איך הי' ממיתין אותו. ולמ\"ד דמיתה איכא ניחא לי' שפיר כיון דחייב מיתה לשמים שיוכלו אחיו הכהנים להרוג אותו חוץ לעזרה דגברא קטילא קטלי וצ\"ע. וכתב רבינו מוציאים אותו לחוץ, ואילו במשנה אמרו מוציאין אותו חוץ לעזרה. יד) טו) כ\"כ התיו\"ט הובא במל\"מ. כ\"כ הר\"ן ז\"ל דלאו דוקא חוץ לעזרה שאף חוץ לחיל והר הבית היו צריכים להוציאו כדתנן במס' כלים, ולכך כ' רבינו לחוץ סתם דמשמע חוץ לכל המקדש. עוד תריץ הר\"ן ז\"ל דאפשר דההיא דכלים מעלות דרבנן בעלמא והכא אוקמוה אדינא דאורייתא. טו) ודעת רבינו נראה כתירץ הראשון כאשר כתבתי:" + ], + [ + "אחיו הכהנים כו'. כ' הרר\"ד ן' זמרא ז\"ל משנה היא בפ' הנשרפין. טז)סנהדרין פ\"א ע\"ב. ואני נשאלתי עליה יז)שו\"ת הרדב\"ז ח\"ב סי' תרל\"א. דאיכא כמה גמגומים עלה, חדא כיון שאינו חייב מיתה בידי אדם, היכי קטלינן לי' בידים. ותו דמשמע שהיו הורגין אותו בחיל. והחיל מקודש שאין טמא מת נכנס לשם וכ\"ש המת עצמו. ותו מ\"ש מזר ששימש דקי\"ל שהוא במיתה ביד\"ש יח)ע' תוס' יומא ה' ע\"ב ד\"ה להביא. בשם התוספתא דגם שלא רחוץ ידים ורגלים מפצעין מוחו בגזירין. וכ\"ה בתוס' סנהדרין פ\"ג ע\"א ד\"ה ולא. וע\"ע מנחות ק\"ט ע\"ב דאחיו הכהנים רצו להרוג את חוניו מפני שהיה מחוסר בגדים. ובס' צ\"פ בירור הלכות כ\"ח ע\"ב. מביא ע\"ז מספרי פ' קרח פ' קט\"ז עה\"כ ואתה ובניך תשמרו את עון כהונתכם. זה עון דבר המסור לכהונה כו' או זה עון דבר המסור לב\"ד. כשהוא אומר ואתה ובניך כו' הא מה ת\"ל תשאו את עון כהונתכם זה עון דבר המסור לכהונה יעו\"ש. ואפ\"ל דזה דוקא עון כהונה כלומר עון כהנים, אז יש להם רשות לענוש בלא ב\"ד, אבל לא עון זר ששימש ומיושב קו' הרדב\"ז. וע' בס' מעשה רקח כאן דנראה דאשתמיט לי' דברי התוס' יומא בשם התוספתא. וכ\"ה בר\"ש ספ\"ק דכלים. דמחד קרא נפקי. ותו אמאי ממיתין אותו מיתה מנוולת כזו שאינה דומה לאחת מד' מיתות ב\"ד. כ\"ז שאל השואל. וראיתי שכתב הר\"ן ז\"ל בחידושיו שהוא הלמ\"מ דומיא דקנאים פוגעים בו. וא\"כ הקושיות מתורצות שכך נאמרה הלכה. אבל הסוגייא אינה מתיישבת לפי שיטה זו, והוא ז\"ל דחק עצמו לתרץ. וכבר הארכתי הרבה באותה תשובה והוכחתי שאין זה דעת הרב ז\"ל. חדא דלא פי' שהוא הלמ\"מ כמו בשאר מקומות. ותו דאי הוי הלמ\"מ תבוא עליהם ברכה שהם מקיימין ההלכה יט)כלשון הרמב\"ם פי\"ב מאיסורי ביאה ה\"ד כל הבועל כו' אם פגעו בו קנאים והרגוהו הרי אלו משובחין וזריזין ודבר זה הלל\"מ כו' יעו\"ש. והיכי תיסק אדעתן לומר שימחו בידם עד שהוצרך לומר אין ממחין בידם. ותו מאי האי דקאמר לא היו מביאין אותו לב\"ד. ואי הלכה הוא פשיטא שלא היו צריכין להביא אותו לב\"ד. הלכך העליתי שם דתקנת רבנן הוא כענין שאמרו ב\"ד מכין ועונשין שלא מן הדין כיון דסוף סוף חייב מיתה ביד\"ש כ)כוונתו ליישב מה שהקשה ע\"ז המהר\"י קורקוס דלקבוע לדורות לא נקרא הוראת שעה. אמנם כיון דסו\"ס מחויב מיתה ביד\"ש יש בכחם לתקן וכמ\"ש שם בתשובה באריכות. והכהנים הפקרו עצמן לכך אם ישמשו בטומאה אבל לא לזר ששימש. ומה שהיו ממיתן אותו בחיל אפשר דחוץ לעזרה דתנן לאו דוקא אלא חוץ לחיל. והנכון אצלי דטמא במת בחיל אינו אלא מדרבנן ובכה\"ג לא גזרו דמצוה קא עבדי. כא)ע' מל\"מ פ\"א מרוצח הט\"ו בשם רבינו ירוחם הטעם דאם נהפך הבועל והרג להקנאי אינו נהרג דהקנאי הוי רודף כי אינו מצוה להרגו אלא רשות בעלמא יעו\"ש. א\"כ גם טמא ששימש גם אם הוא בדין קנאים פוגעים אינו מצוה רק רשות. וכהנים נהגו סילסול בעצמן שלא להמתין עד אשר ימצאו חרב או סכין, אלא היו פוצעין את מוחו בגזירין של עצים, ואפילו לפי הטעם שכתבתי דתקנתא דרבנן הוא, אם יצא מן העזרה אין פוצעין את מוחו. דדומיא דקנאים פוגעים בו תקנוהו. והיינו דקתני מוציאין אותו מן העזרה. וא\"ת א\"כ אם עבד ופירש אפילו שהוא עדיין בעזרה למה הי' ממיתין אותו. ונ\"ל משום דאכתי איכא עליו חיוב כרת משום טמא שנכנס למקדש ואע\"ג דטמא שנכנס למקדש אין פוצעין את מוחו. שאני טמא זה שעבד דאית בי' תרתי, אעפ\"י שפירש פוצעין את מוחו. ומ\"מ אם יצא חוץ לעזרה לא היו פוצעין את מוחו, אלא מביאין אותו לב\"ד ומלקין אותו שלא יהי' זה חמור מהך דקנאים פוגעים בו דקי\"ל אם פירש אין פוגעים בו. וכבר הארכתי הרבה באותה תשובה. ועתה נתחדש לי ספק אחד אם שימש בטומאה בשבת היו מחללין את השבת ופוצעין את מוחו או לא. ובשלמא לדעת הר\"ן ז\"ל דאמר שהוא הלכה, אפשר דכך נאמרה הלכה שיפצעו את מוחו ואפילו בשבת כב)ע' מל\"מ פכ\"ב משבת ה\"ז נסתפק בהא דקי\"ל ברודף אחר חבירו להרגו דניתן להצילו בנפשו אף בשבת. אם גם ברודף אחר הערוה ניתן להצילו אף בשבת משום די\"ל דרק רודף להרוג הותר שבת משום פק\"נ. אבל להציל מן עבירה לא הותר לחלל שבת. ומביא שם בשם הרי\"ף דגם בשבת הותר. ולדעת התוס' הניח צ\"ע. והנה שם נוגע הדבר עכ\"פ להציל מעבירה קודם שנעשית וגם יש בזה מצוה מה\"ת אבל כאן שכבר נעשית העבירה או בשעת מעשה ואינו מדין הצלה מעבירה רק דין עונש. וא\"כ הא קי\"ל אין רציחה דוחה שבת אף במיתת ב\"ד וכ\"ש בדין קנאים פוגעים שאינו אלא רשות, וצ\"ע. אבל לדידן מאי. ומסתברא לי שלא היו מחללין עליו את השבת אלא חובשין אותו באחת מן הלשכות כג)באותן לשכות שאין חייבין עליהם משום טומאה ע' זבחים נ\"ו ע\"א. עד מוצאי שבת כד)ע' בטור או\"ח סי' רס\"ג בב\"י שם בשם שו\"ת רב שרירא גאון דמי שעבר עבירה בשבת אין מכניסין אותו לבית הסוהר בשבת ויו\"ט משום דבני מילי דינא אינון ואין דנין בשבת ויו\"ט יעו\"ש. ובשו\"ת שבות יעקב ח\"א סי' י\"ד ומג\"א סי' של\"ט. ופוצעין את מוחו ואפילו לפי שיטת הר\"ן ז\"ל:" + ], + [ + "והאיך אפשר כו'. כ' מהר\"י קורקוס ז\"ל פ\"ב דשבועות כה)שבועות י\"ז ע\"א. אלא הא דקי\"ל טמא ששימש במיתה היכי משכחת לה, אי דשהה בר כרת הוא כו'. הכל שם כדברי רבינו. ופי' צנורא מזלג. והקשו בתוס' ומאי ק\"ל אי דשהה בר כרת הוא, דהא א\"נ הוי בר כרת נפ\"מ דאיכא נמי מיתה משום שימש, ואם לקה ונפטר מן הכרת שמחמת שהייה, עדיין חייב מיתה משום עבודה. ולא תירצו דבר. ורבינו ז\"ל נראה שמפרש כדברי רש\"י ז\"ל שכתב היכי משכחת לה מיתה בלא כרת, פי' דלא קשיא לי' אלא דבעי לאשכוחי שיתחייב מיתה לחודה, שנראה לו דוחק שלא ימצא מיתה בלא כרת. ואה\"נ ודאי דאי לא הוי משכח לה, הוי אמר דלמא כדכתיבנא, אלא דבעי למידע או משכחת לה ומשני דשפיר משכחת לה וגם רצה להודיעהו לפי דרכו דקרובי בשילא מילתא הוא. ושיהיה זה במשנה. וזהו שכתב רבינו והאיך אפשר כו' אלא מיתה ביד\"ש בלבד. א\"נ דלישנא דואלו שבמיתה ק\"ל דמשמע שאפשר שיהיה טמא שעבד לבדו ושלא הי' בהם אלא מיתה לחודה ואינך נמי הכי נינהו ולא הוי לי' למיכלל הא בהדייהו כיון דאיכא נמי כרת וחמור מן המיתה ואפשר שגם זה דעת רבינו. והרמב\"ן ז\"ל כתב דחדא מתרי תלת טעמי נקיט דהא הוי אפשר לאוקומי כגון ששגג בכניסה והזיד בעבודה. וכ\"כ הר\"ן ז\"ל ועוד יש טעמים אחרים ויתבארו בסמוך:
והרר\"ד ן' זמרא כ' כבר בארנו למעלה מאי נ\"מ שיש בין חיוב כרת לחיוב מיתה ביד\"ש:", + " כגון שנטמא בעזרה כו'. כ' הרר\"ד ן' זמרא ז\"ל הכי איתא בהדיא בפ\"ב דשבועות וה\"ה דהוי מצי לאשכוחי כגון שנטמא בחוץ ועשה בית יד ארוכה לצנורא ולא נכנס בפנים והפך בו אבר על האש, אלא משום דלא משכחת לה כולי האי. אבל גבי טבו\"י שנטמא בחוץ הוצרך הראב\"ד ז\"ל לטעמי' כגון שעשה בית יד ארוכא לצנורא. די\"ל כגון שעמד טבו\"י בעזרת נשים סמוך לעזרת ישראל שאז אין בינו לבין המזבח אלא כ\"ב אמה עזרת ישראל ועזרת כהנים. ואפשר לעשות בית יד ארוכה כשיעור זה וטבול יום בעז\"נ אינו אלא מדרבנן. אבל אם אתה אומר שהי' עומד חוץ לעז\"נ מהנמנע הוא לעשות בית יד ארוכה קנ\"ז אמה שיש בין תחלת עז\"נ למזבח. כז) כו) שם. ושיוכל להפך באברים שעל המזבח. וז\"ב:
כז) יפלא שלא הביא מ\"ש התוס' בזה בזבחים ל\"א ע\"ב ד\"ה ובטמאים וחולין ב' ע\"ב ד\"ה שמא." + ], + [ + "וכן טמא כו'. כ' מהר\"י קורקוס ז\"ל גז\"ש פ\"ב דזבחים כח)י\"ז ע\"א. מנין לטבול יום שאם עבד חילל שנאמר ולא יחללו אם אינו ענין לטמא תנהי ענין לטבו\"י. ובתוס' הקשו ותיפק לי' משום דכתיב ובא השמש וטהור מכלל דקודם ביאת השמש הוא טמא כדדריש במחו\"כ מוטהרה. ותירצו דגבי טבול יום איכא לפרושי מאי וטהר טהר יומא. ועוד הקשו מדוכתי טובא ותירצו אותם. ושאלו עוד בגמ' מנ\"ל דבמיתה ותירצו דכתיב ולא יחללו גו' ויליף חלול חלול מתרומה דכתיב בה ומתו בו כי יחללוהו. והוזכר כ\"ז בפ' אלו הן הנשרפין כט)סנהדרין פ\"ג ע\"ב. ותפס רבינו פסוק דוטהר ל)וכ\"פ הרמב\"ם בפה\"מ בזבחים שם. דקושטא דמלתא הכי הוא דוטהר טהר גברא והוא הכרח לומר אם אינו ענין ולהיותה דרשא היותר פשוטה ונאמרה גבי מחו\"כ. כ\"כ רבינו כדרכו בכ\"מ. ובהשגות א\"א כיון דטבול יום וכו'. והנה לפ\"מ שנתבאר בסמוך גבי טמא ששימש אפי' אי לא משכחת לה לק\"מ דהא נפ\"מ טובא כדברי התוס'. והתם לאשמעינן דין קרובי בשולא בעי. ומ\"מ המציאות שנתן הר\"א ז\"ל שעשה בית יד ארוכה הוא דחק וקשה הדבר שיעשה הבית יד כ\"כ ארוכה שתגיע מחוץ לכל מחנה שכינה עד המזבח כי לדעתו בכל מחנה שכינה חייב כרת הטבול יום כאשר נתבאר בפ\"ב והיתה צריכה שתהי' גסה כפי האורך שלא תכפיל ואיך יוכל לנענע אותו, כ\"ש כי היו שם מעלות כי לא היו שוה ובודאי מילתא דלא שכיחא הוא. אם לא שידבר שהכנס אותה דרך חור או דרך גג. גם מה שהעמיד בבמה דוחק לומר כן. דכלהו אינך דמיתני התם במקדש מיירי. ואם טבול יום לא מיירי אלא בבמה איבעי' לי' לפרושי. ואיני יודע למה לא העמידה בנכנס דרך גגין לא)כ\"כ גם המאירי סנהדרין פ\"ב ע\"א. ובמל\"מ לעיל פ\"ג ה\"ט האריך בזה והניח בצ\"ע. דפטור משום ביאה כאשר נתבאר שאינה נקראת ביאה אלא כשנכנס דרך הפתח וניחא שפיר טפי. עוד משכחת לה דנכנס במגדל הפורח באויר והפך בצנורא דמשום ביאה לא מחייב וחייב משום עבודה. א\"נ בשגג בביאה והזיד בעבודה דמשום ביאה לא מחייב כו' וכדברי הרמב\"ן והר\"ן ז\"ל דבסמוך. ולא ידעתי למה כתב שאינו מוצא אותו אלא בהנהו שנויי דחיקי והניח הני שנויי רויחי:
והרר\"ד ן' זמרא ז\"ל כ' אם הוא טבול יום שאינו מחוסר כפורים אחר שהעריב שמשו מותר לעבוד לכתחילה מהעבודות הנעשות בלילה כגון הקטרת אימורין וכיוצא בה. כאשר ביאר ז\"ל במקומו. ואם הוא טבו\"י שמחוסר כפורים עבודתו פסולה כמבואר בסמוך. ואיכא למידק בדברי הרב ז\"ל מ\"ט לא קאמר חלל עבודתו כדנקט בריש פרקא וכלישנא דקרא דכתיב ולא יחללו. וי\"ל משום דאמרינן בגמ' פ' אלו הן הנשרפין לב)סנהדרין פ\"ג ע\"ב. טבו\"י ששימש מנ\"ל דתניא ר' סימאי אומר רמז לטבו\"י שאם עבד חלל מנין ת\"ל קדושים יהיו וגו' ולא יחללו אם אינו ענין לטמא ששימש דנפ\"ל מוינזרו תנהו ענין לטבו\"י ששימש, הא קמן דטמא ששימש חמור מטבול יום ששימש שזה טבל וטהר קצת. וזה לא טבל כלל. ומש\"ה אי לא הוי קרא יתירא לא הוי אמרי' דטבו\"י פסול עבודה. והיינו דקאמר ר' סימאי רמז לטבו\"י כו'. ולפיכך גבי טמא נקיט לשון חילל מלשון וחללת את שם גו'. אבל גבי טבו\"י ומחו\"כ נקיט לשון עבודתו פסולה לג)לפנינו הגירסא ברמב\"ם אבל מחו\"כ שעבד כו' וחלל כו'. דלא חמיר כולי האי אע\"ג דטבו\"י ג\"כ במיתה ועבודת שניהם פסולה:", + " אבל מחוסר כפורים כו'. כ' מהר\"י קורקוס ז\"ל פ\"ב דזבחים לד)ט\"ו ע\"ב י\"ז ע\"א. תנן במתני' דמיחל עבודה, ומיתה לא הוזכרה שם כאשר הוזכרה גבי טבו\"י וכאשר כתבתי בסמוך. ובהשגות א\"א והא דאמרי' במכות כו'. וכבר כתבתי בכיו\"ב פ\"ג והכרעתי דעת רבינו שפוסק כמ\"ד לאו כזב דמי. לה)הביא דבריו הכס\"מ לעיל פ\"ג ה\"ט. וע\"ע בכס\"מ פי\"ט מסנהדרין ה\"ב בשם מהר\"י קורקוס. וע' בהר המוריה לעיל פ\"ג אות י\"ד כ\"ד ביאר רחב בזה. ולשון טהרה האמור ביולדות לאו למימרא דעד השתא טמאה היא אלא שעד השתא לא נגמרה טהרתו לו)וכ\"כ בשו\"ת הרדב\"ז ח\"ה אלף תע\"ט יעו\"ש היטב. שהרי פוסל עבודה. וכבר דקדק רבינו כן פ\"ג לז)ה\"ט. וגם כאן. וכ\"כ בתוס' לח)שם בזבחים י\"ז ע\"א ד\"ה טבול יום. דמהא ליכא למשמע מידי, אלא דתלמודא סמוך אדרשא דעוד טומאתו בו לרבות מחו\"כ. ומ\"מ תוספתא שכתב הר\"א ז\"ל הובאה פ' הנשרפין לט)שם סנהדרין פ\"ג ע\"ב. ואמרי' בה בפירש דמחו\"כ ששימש במיתה ואמרו עלה מנין שבמיתה שנאמר וטהרה מכלל שעדיין היא טמאה ואמר מר טמא ששימש חייב מיתה. ואעפ\"י שבתוס' מ)שם בסנהדרין ד\"ה ויליף וכ\"כ שם בזבחים ד\"ה דגמר. הקשו על לימוד זה דהא טמא יליף חלול חלול מתרומה וא\"כ נימא כל דפסול לתרומה הוא דהוי במיתה וכאשר דרשו פ\"ב דזבחים דיליף חלול חלול דפסול בתרומה כו' כבר תירצו דכיון דמחיל עבודה כדיליף מוינזרו כל דאיקרי טמא סברא הוא כו' וע\"כ צריכים אנו לומר שסמך רבינו על משנה דכלים מא)ספ\"ק. דאתיא כמ\"ד מחו\"כ דזב לאו כזב דמי וכאשר כתב ר\"ש ז\"ל ומכריע לה דמתני' דהתם לא אסרה מחו\"כ אלא בעזרת ישראל וגם כתב שגם מימרא דרבי יוחנן דפ\"ק דיבמות מב)ז' ע\"ב. שאמרו ויעמוד יהושפט בחצר החדשה ואמרו מאי חדשה שחדשו בה דברים ואמרו טבו\"י אל יכנס למחנה לויה אתיא כמ\"ד לאו כזב דמי והובאה גם בפ' כל הפסולים, מג)זבחים ל\"ב ע\"ב. ופ' האשה מד)פסחים צ\"ב ע\"א. וגם בתוס' כתבו דמתני' דכלים ומימרא דר' יוחנן לאו כזב דמי סברי. וע\"ז סמך רבינו לדחות אותה ברייתא דאלו שבמיתה דסתם מתני' מתניא גבי הלכתא פסיקתא. עוד כתבו בתוס' פ\"ק דיבמות מה)שם ד\"ה רב יוחנן. דהא דמסיק בזבחים דלכ\"ע טבו\"י דזב כזב דמי וגם הא דאית לי' לרבא בפ\"ב דכריתות מו)י' ע\"א. דמחו\"כ דזב כזב דמי היינו לענין פסח הבא בטומאה דאהכי מייתי לדרבא התם. אבל לענין ביאת מקדש לכ\"ע לאו כזב דמי דכתיב בי' אשר יטמא ולא יתחטא דמשמע דלא קפיד אלא אמחוסר חיטוי ולא אמחו\"כ. והיינו ההוא דפ' ג' מינים מז)נזיר מ\"ה ע\"א. דהא רבא אית לי' בפ' האשה מח)שם בפסחים. ההיא דר' יוחנן וא\"כ קשיא דידי' אדידי', אלא ודאי דמודה הוא לביאת מקדש דלאו כזב דמי. והרי זה ראי' והכרח לשיטת רבינו. והשתא דאתינן להכי אפשר לתרץ גם דרשא דעוד טומאתו בו לרבות מחו\"כ דאיצטרך לפסח הבא בטומאה שלא יאכלו ממנו זבין וזבות ונדות ויולדות והרי זה נכון. עוד מצאתי און לו ראי' גמורה לשיטת רבינו בפסחים בפ' כל שעה מט)ל\"ה ע\"א. אר\"ש אף אנן נמי תנינא טבל ועלה אוכל במעשר העריב שמשו אוכל בתרומה הביא כפרתו נ)כ\"ה ביבמות ע\"ד ע\"ב. אבל בפסחים שם בגירסא שלפנינו לא הובא זה. אוכל בקדשים, ואילו העריב שמשו בתרומה אין בקדשים לא ואמאי טהור הוא, אלא מעלה בעלמא. הרי דמחו\"כ מקשה להדיא טהור הוא ומסיק שם שאסור בקדשים אינו אלא מעלה נא)ע' מל\"מ פי\"ח מפסהמ\"ק הי\"ד התעורר בזה. וכאשר נתבאר דקדש ומקדש אחד הן. הרי מבואר דמחו\"כ לאו כזב דמי נב)ע' תוס' פסחים י\"ט ע\"א ד\"ה אלמא, דהוא מעלה מדאורייתא וכ\"כ בזבחים ל\"ו ע\"א יעו\"ש. ובמל\"מ פ\"ו מאיסורי מזבח ה\"ח וע\"ע בהר המוריה לעיל פ\"ג אות י\"ד בזה. ומעתה ההיא דבהונות מצורע שהקשה ממנה שאמרו בה עשה שיש בו כרת הוא, אפי' אם לא היינו יכולים לתרצה ל\"ק כיון שיש כל אלו הראיות. ומ\"מ ל\"ק להא דההיא בטבו\"י מיירי ועל מה שאמרו שם וראה קרי בו ביום וטבל קאי נג)בס' הר המוריה כוון בזה ונדחק בכוונת הראב\"ד שהוכיח מדמתרץ עולא הואיל והותר לצרעתו הותר לקריו יעו\"ש. והא בצרעת הוא רק מחו\"כ ואינו בכרת לדעת הרמב\"ם, אבל בקריו דהוא טבול חייב. והא ל\"ש הואיל מקילתא לחמורתא. וע\"כ שמעינן דגם מחו\"כ חייב יעו\"ש. ובטו\"א מגילה ג' ע\"ב. וכ\"כ רש\"י ז\"ל עשה שי\"ב כרת דטבו\"י ע\"כ. כ\"ש כיון שעיקרו יש בו כרת חמור הוא. ומ\"מ דברי ר\"ש ז\"ל ברורים בגמ' והוא דעת רבינו וכבר כתבתי בזה גם בפ\"ג. ובכך עלה פסק רבינו מוכרח ממשנה וברייתא ודברי האמוראים וסוגיא דגמ' ודברי תוס' ור\"ש ז\"ל ותו לא מידי אלא שבפי\"ח מהלכות פסולי המוקדשים מחייב רבינו מלקות במחו\"כ שאכל קדש. ולפ\"מ שכתבתי הי' ראוי לפטור נד)ע' כס\"מ לעיל פ\"ג ה\"ט שהביא דבריו. ומצאתי שבס' חזון נחום פ\"ג דמנחות מ\"ה מעתיק דברי המהר\"י קורקוס. ושם יתבאר בע\"ה:
והרר\"ד ן' זמרא ז\"ל כ' כבר פירשתי למעלה דעת הרב ז\"ל דס\"ל כמ\"ד מחו\"כ דזב וה\"ה לשאר מחוסרי כפרה לאו כזב דמי וגדולה מזו איכא למ\"ד דבטבו\"י דזב לאו כזב דמי ולא קי\"ל הכי. בוא וראה דרכו של רבינו ז\"ל נה)כן מבואר בכריתות י' ע\"א יעו\"ש. דלגבי טבו\"י שעדיין לא טהור פסק כזב דמי וגבי מחו\"כ שהעריב שמשו אעפ\"י שעדיין לא נגמרה טהרתו לענין חלול עבודה, מ\"מ לאו כזב דמי לענין מיתה וכבר הארכתי בזה למעלה:" + ], + [], + [ + "כהן שעבד כו'. כ' מהר\"י קורקוס ז\"ל משנה בפסחים פ' כיצד צולין נו)פ' ע\"ב. הפסח שנזרק דמו ואח\"כ נודע שהוא טמא הציץ מרצה נטמא הגוף אין הציץ מרצה מפני שאמרו כו' ובגמ' שאלו אם טומאת התהום הותרה לכהן כמו לבעלים או לא. ועוד שאלו אם הותרה גם בתמיד או לא. ופשטו דל\"ש בעלים ול\"ש כהן ול\"ש תמיד נז)מהרמב\"ם כאן ובפה\"מ שם בפסחים מבואר דבכל קרבן ציבור הותרה. וע' בשירי קרבן בירושלמי פסחים פ\"ז ובנזיר פ\"ט ה\"ב ובמרא\"פ שם. הכל הותרה. וגם שם אר\"א נח)אצלינו הגירסא מר בר רב אשי. לא תימא נודע לאחר זריקה הוא דמרצה אלא אפי' נודע קודם זריקה נמי מרצה. ונראה מדנקיט קודם זריקה דדוקא קודם זריקה ואחר שחיטה אבל קודם שחיטה אינו מרצה. נט)כ\"כ התוס' שם בפסחים פ\"א ע\"ב ד\"ה וטמא טהור. בשם רש\"י ותוספתא. אמנם ברמב\"ם פ\"ו מק\"פ הי\"א כתב וז\"ל אם היה המת טומאת התהום כו' הרי זה טהור לפסח ושוחט ואוכל פסחו כו' יעו\"ש דמשמע גם קודם שחיטה. וע\"ע תוס' נזיר ס\"ג ע\"ב ובס' ברכת ראש בזה. דאי לא לינקט קודם שחיטה דהוי רבותא טפי וכ\"כ המפרשים ז\"ל. ובפ' הקומץ רבה ס)מנחות כ\"ה ע\"ב. והובא גם שם בפסחים פ' ע\"ב. וצ\"ע למה הוצרך להביאו ממנחות. אמר ר' שילא טומאתו בשוגג הורצה במזיד לא הורצה זריקתו בין בשוגג בין במזיד הורצה. ורבינא סבר איפכא ופסק רבינו כר' שילא סא)צ\"ע מה שהביא המהר\"י קורקוס כאן פלוגתא דרבינא ורב שילא שהוא בטומאה ודאית של הקרבן או דמו. והרמב\"ם כאן מיירי בטומאת התהום שהוא בבעלים או בכהן. ומ\"ש הרמב\"ם כאן ואפילו נודע לו שהוא טמא קודם שיזרוק כו', הם דברי מר בר ר\"א שם בפסחים גבי טומאת התהום. - גם עיקר הדבר מ\"ש המהר\"י קורקוס וכ\"כ הרדב\"ז דהרמב\"ם ס\"ל כרב שילא צ\"ע דבפ\"ד מק\"פ ה\"ב פסק הרמב\"ם כרבינא. וע' בלח\"מ שם מה שתמה מפ\"א דפסהמ\"ק הלכה ל\"ד דלא משמע שם כן יעוש\"ה ובהר המוריה שם. דמסייע לי' סב)כ\"כ התוס' שם במנחות כ\"ה ע\"ב ד\"ה זריקתו. הא דאמרי' בגיטין סג)נ\"ד ע\"א. גברא לכפורי בעי ואנן נוקם ונקנסי'. ועוד דמשני תלמודא ברייתא אליבי' אלמא הלכתא כוותי':", + " ואפילו נודע שהוא טמא כו'. כ' הרר\"ד ן' זמרא ז\"ל הכי מתרץ לה ר' שילא התם למתני'. ומשמע דלכתחילה לא יזרק הדם אבל אם זרק הורצה וכ\"נ לשון הרב ז\"ל מדלא קאמר זורק את הדם, אלא נזרק את הדם משמע בדיעבד סד)ע' כס\"מ בזה וע\"ע רש\"י שם בפסחים פ\"א ע\"א ד\"ה בתמיד ובתוס' זבחים כ\"ג ע\"א ד\"ה לא שכתבו דזורק לכתחילה. וטומאת התהום היינו כל שאין אדם מכירה אפילו בסוף העולם. ולא אמרו טומאת התהום אלא למת בלבד אבל הרוג לא. סה)לשון הרמב\"ם פ\"ו דנזירות הי\"ח. שהרי ידע בו זה שהרגו ולא משכחת לטמא במזיד בטומאת התהום. וזה שסיים הרב ואמר שהציץ מרצה על טומאת התהום, אעפ\"י שהוא מזיד כלומר בזריקת הדם דאילו מזיד בטומאת התהום לא משכחת לה. וטומאת התהום הלכתא גמירי לה לכל הקרבנות: סו)בגמ' משמע דהלכה דטומאת התהום נאמרה רק בנזיר ועושה פסח. ורק דילפינן מהם גם לתמיד ולהרמב\"ם לכל הקרבנות." + ], + [ + "וכן הציץ מרצה כו'. כתב מהר\"י קורקוס ז\"ל מחלוקת ר\"א ור\"י בפ' כיצד צולין סז)פסחים ע\"ז ע\"א. והלכה כר\"י שסובר מרצה על העולין ואין מרצה על הנאכלים. והתם אוקמוהו מתני' אליביה. ופי' על העולין הם האימורין שהם נקרבים על גבי המזבח החלב והדם וזולתם והדברים הנאכלים הם הקרבנות שהבשר נאכל לכהנים, א\"נ שיירי מנחות. והטעם דאימורים נקראים קדשים וקרינין בהו את עון הקדשים והובאה פ' הקומץ רבה: סח)מנחות כ\"ה ע\"ב.
והרר\"ד ן' זמרא ז\"ל כ' בהקומץ סט)שם במנחות. ר\"א אומר אין הציץ מרצה על אכילות ר' יוסי אומר הציץ מרצה על אכילות ופסק כר\"א. וכתב עלה רש\"י ז\"ל נקיט אכילות דאעולין כ\"ע מודי דציץ מרצה דקתני בריש ת\"כ ונרצה לו לכפר עליו. בדם דכתיב כי הדם הוא בנפש יכפר. אין לי אלא דם טהור, דם טמא מנין ת\"ל ונשא אהרן את עון הקדשים. והא בדם איירי דכתיב לרצון להם. והכא כתיב ונרצה מה הכא דם אף התם דם. ואין לי אלא דם, מנין לרבות שאר העולין ת\"ל וכל מתנות קדשיהם כו' הא למדת שהציץ מרצה על כל העולין בטומאה. ואין הציץ מרצה על כל הנאכלים ואמרינן בכיצד צולין דליכא תנא דשמעת ליה דאמר הציץ מרצה על אכילות אלא ר' יוסי:" + ], + [ + "ואין הציץ מרצה אלא כו'. כתב מהר\"י קורקוס ז\"ל ביומא פ\"ק ע)ז' ע\"ב. ברייתא ציץ בין שישנו על מצחו בין אינו על מצחו מרצה דברי ר\"ש. ר\"י אומר עודהו על מצחו מרצה אינו על מצחו אינו מרצה שנאמר עא)אינו בגמ' בגירסא שלפנינו וברור דט\"ס דהא אדרבה אמרינן בגמ' דר\"ש יליף מתמיד דמרצה אפילו אינו על מצחו. ור\"י יליף מעל מצח ונשא. והרמב\"ם אף דס\"ל כר\"י ומ\"מ מביא מקרא דתמיד. כ\"כ המפרשים דסמך על ירושלמי פ\"ב דחגיגה ה\"ד יעו\"ש. ובשאג\"א סי' ל\"ח. והיה על מצחו תמיד א\"ל ר\"ש כ\"ג ביוה\"כ יוכיח שאינו על מצחו ומרצה. פי' שהרי אסור לעבוד בפנים בבגדי זהב. א\"ל ר\"י הנח לכ\"ג ביוה\"כ שטומאה הותרה בציבור. פי' ואין צורך לרצוי ציץ שהטומאה אינה דחויה אלא הותרה. והנה בעיקר מחלוקת פסק כר\"י דהלכה כר\"י לגבי ר\"ש כדאמרי' בפ' מי שהוציאוהו, עב)עירובין מ\"ו ע\"ב. וע' תוס' פסחים ע\"ז ע\"א ד\"ה דלא. אלא דאיכא למידק עלה דהא משמע דר\"י לא קיים דבריו במה דאקשו עליו כ\"ג ביוה\"כ יוכיח אלא במה שתירץ שהטומאה הותרה ואין צורך לציץ לרצות דאי דחויה תקשי ליה מכ\"ג ביוה\"כ ומברייתא זו הוכיח שם דר\"י ס\"ל טומאה הותרה ולא דחויה ור\"ש ס\"ל טומאה דחויה. וכן נתבאר בפ\"ק דסנהדרין עג)י\"ב ע\"ב. ובפ' כיצד צולין. עד)פסחים ע\"ז ע\"א. והנה רבינו פסק שהטומאה דחויה בציבור כאשר נתבאר בסו\"פ עה)הט\"ו. וכאן פסק כר\"י. וא\"כ קשיא הלכתא אהלכתא ותקשי לפסק זה מכ\"ג ביוה\"כ. ונראה לתרץ עו)הכ\"מ הביא דבריו בקיצור. דרבינו סובר דקושיא מכ\"ג ביוה\"כ אינה מוכרחת, וסובר שהוא דחויה מן הדין גם בלא ציץ ואין צורך לציץ לדחותה דקרבן ציבור שדוחה מכח הציבור הוא. ודוחה גם בלא ציץ ומכח הכתוב כאשר יתבאר, דהא אשכחן טומאת הגוף שהוא דחויה בציבור אעפ\"י שאין הציץ מרצה עליה כאשר נתבאר. עז)צ\"ע דראיה זו כתבו התוס' שם ביומא ז' ע\"ב ד\"ה מכלל. אבל זה יתכן רק לשיטתם שם ובמנחות ט\"ו ע\"א ד\"ה והכא ובפסחים ע\"ז ע\"א דטומאת הגוף בציבור דחויה גם בלא ציץ. אבל כאן בשיטת הרמב\"ם נסתר ראיה זו דהא ס\"ל לעיל ה\"ז ולקמן הט\"ו דגם בטומאת הגוף בציבור הציץ מרצה. וע' אריכות בזה בס' עין יצחק או\"ח סי' ט\"ו. וא\"ת ולמה לא תרצו כאן כן ומה מוכיח ר\"ש מכ\"ג ביוה\"כ. בתוס' הקשו זה בפ' כיצד צולין ולא תרצו דבר. ובפ\"ק דיומא הוסיפו בקושיא זו ואמרו כיון שאי אפשר בציץ ביוה\"כ למה לא תדחה הטומאה מפני הציבור. וגם זה סיוע ותירץ לשיטת רבינו. וכתבו שם דקושית כ\"ג ביוה\"כ יוכיח הוא שאם נטמא הקרבן אפילו שיש שם אחרת טהורה אין אומרים לו שיבא אותה תחת זו. וע\"כ היינו משום דציץ מרצה אפילו אינו על מצחו. וכיון דאיכא תרתי ריצוי ציץ וקרבן ציבור אין אומרין לו הבא אחרת תחתיה, שאם אינו מרצה בשאינו על מצחו, למה לא נאמר לו שיבא אחרת תחתיה. אם איתא דטומאה לא הותרה אלא נידחת מצד הדוחק. וגם על זה הקשו דהא אשכחן התם דלמ\"ד דחויה, ה\"נ שאומרים לו הבא אחרת תחתיה. ונדחקו בתירץ קושיא זו ואמרו דההוא באינו על מצחו מיירי, אי נמי בשנשבר הציץ. והרי אתה רואה כמה דוחק בדבר ולכן סובר רבינו שאין כ\"ז מוכרח ואכתי מאן לימא לן הכי. וטומאה דחויה משום ציבור הוא, ומשום דקושטא הוא דסבר ר\"י דטומאה הותרה לכך תירץ לו כן כאן לרווחא דמילתא וגם בלא הכרח זה סבר כן וזהו לשון הנח לכ\"ג כו' וקושטא דמילתא משני לי', וא\"ת אכתי קשה שהרי בפ' כיצד צולין סברוה טומאה דחויה בציבור ובעיא ציץ לרצויי עלה, משמע דלמ\"ד דחוייה לא מדחייא אלא ע\"י ציץ. ומכאן הוא עיקר קושית התוס' שם ולכך לא תירצו שם תירץ דפ\"ק דיומא משום דלא שייך ולא מיתריץ בהכי ההוא סברוה. וגם רבינו כן כתב בסמוך שהטומאה דחויה הוא וצריכא ציץ לרצות עליה וי\"ל דלעולם עונש יש בדבר וכפרה בעי עח)כן משמע מפרש\"י זבחים ל\"ג ע\"א ד\"ה טומאה דחויה כו' ע\"י נשיאות עון שהציץ מרצה כו' יעו\"ש ובפסחים ע\"ז ע\"א ד\"ה דחויה. וע\"ע ברש\"י שם פ\"ד ע\"ב ד\"ה האי פסול הוא שנעשה בפסול דטומאה דחויה היא בציבור אלא שכאן גזה\"כ לפוטרן בו יעו\"ש. ולכך ציץ מרצה. ובודאי היכא דאיכא ציץ עדיף טפי שאין צורך עוד בכפרה ולא נשאר עונש בדבר. ומ\"מ בשאין ציץ אין מבטלין הקרבן בשביל כך ובוחרין מן הרע במיעוטו. וכאשר נתבאר מלשון התוס' שכתבתי מפ\"ק דיומא. והרי זה דומה למה שמתענין מפני חלום בשבת ואעפ\"י שברשות עושה. אמרו עט)ברכות ל\"ב ע\"ב. ליתוב תעניתא לתעניתי' על שבטל עונג שבת. וה\"נ דכוותה כשאין ציץ. וזהו שאמר רבינו וצריכה ציץ לרצות עלי'. וגם דברי הסברוה שאמרו בגמ'. והרי דעת רבינו נראה מפורש שאם יש אחרת אומרים לו שיביאנה תחתי' שכ\"כ ואינה נדחית אלא בשאי אפשר וכיון שכן אין כאן קושיא ולא הכרח מכ\"ג וכאשר נתבאר מדברי התוס' שכתבתי. ומעתה אין לדחות דברי ר\"י מהלכה ולא שבקינן כללין דקי\"ל כוותי' לגבי ר\"ש. ומה שמכריח לפסוק טומאה דחויה יתבאר בסמוך. וכיון שאי אפשר לקיים שניהם טפי עדיף כנ\"ל:
והרר\"ד ן' זמרא ז\"ל כ' פלוגתא דר\"י ור\"ש ופסק רבינו כר\"י דאמר עודהו על מצחו מרצה אין עודהו על מצחו אינו מרצה ואפילו תלוי בסכתא שלא נשבר. והא דכתיב תמיד שלא יסיח דעתו ממנו. ואיכא למידק הי' הציץ על מצחו בשעה שאירעה הטומאה ולא הי' על מצחו בשעת הרצאה מאי. פ)מפרש\"י פסחים ע\"ז ע\"א וביומא ז' ע\"ב ובסנהדרין י\"ב ע\"ב מבואר דבעינן שיהא עליו הציץ בשעה שאירעה הטומאה יעו\"ש. ומ\"ש הרדב\"ז מהא דאמר כ\"ג ביוה\"כ יוכיח כו' ע' פרש\"י סנהדרין שם ד\"ה כ\"ג כו' שאינו לובש בגדי זהב ואם אירעה טומאה בקדשים הציץ מרצה יעו\"ש ומבואר שהקושיא הוא אם יארע טומאה אז בהיות הכ\"ג בפנים שאין עליו הציץ וצ\"ע. ושמעתי מאחי הרב ר' ברוך ז\"ל דלפ\"ד רש\"י יש ליישב מה שהקשו הח\"צ והפנ\"י שבת כ\"א ע\"ב למה הוצרכו לנס חנוכה. הא אף שנטמאו השמנים מ\"מ הא קי\"ל טומאה דחויה בציבור. ובזה א\"ש דהא בעינן גם ריצוי ציץ, ושם בעת שטמאו הנכרים במקדש לא היה הכ\"ג לבוש בציץ ועי' ביוסיפון שכתב דיוחנן כ\"ג היה אז בהר מודעי ובודאי לא היה לבוש שם בציץ אז. וגם הא כתבו התוס' יומא ס\"ט ע\"א דאין ללבוש הציץ חוץ למקדש יעו\"ש ובס' בית הלוי ח\"א סי' ג' אות ה' בזה. א\"נ אפכא מאי. ומלישנא דקרא משמע לי דבשעת הרצאת הקרבן בעינן שיהי' על מצחו וכן נראה ממה שא\"ל ר\"ש לר\"י כ\"ג ביוה\"כ יוכיח שאין עודהו על מצחו ומרצה שהרי לא הי' הציץ על מצחו בשעת עבודת היום הפנימיות שאינו נכנס לפנים בבגדי זהב. ובאותה שעה הרצאת הקרבן היא ולא שעת הטומאה. וא\"ל ר\"י הנח לכ\"ג ביוה\"כ שטומאה הותרה לו בציבור שכל עבודה זו כלה קרבן ציבור היא. ואינו צריך ציץ לרצויי. וק\"ל כיון דפסק הרב ז\"ל כר\"י דאמר עודהו על מצחו ור\"י לא מצי לתרוצי קושיית ר\"ש אלא משום דטומאה הותרה לו בציבור היכי פסק דטומאה דחויה בציבור ולא הותרה כדכתב הכא ובכמה דוכתי. וי\"ל דר\"י קושטא דמילתא משני לפי שיטתו ז\"ל שהוא סובר טומאה הותרה בציבור אבל אה\"נ דהוי מצי לתרוצי בגונא אחריתי הנח לי' דכיון דאינו יכול להיות על מצחו בעבודת פנים דחויה היא טומאה כיון דקרבן ציבור הוא דאתי בטומאה מידי דהוי אטומאת גברי דלא מרצי ציץ עלה ודחיה טומאה. וזו מיסוד התוס' היא. אבל קצרו של דבר דאין דנין אפשר משאי אפשר בשאר ימות השנה ובעבודת חוץ דאפשר להיות על מצחו אם אינו על מצחו אינו מרצה כיון שאפשר, אבל בעבודת יוה\"כ בפנים שא\"א להיות על מצחו בכל גוונא מרצה אעפ\"י שאינו על מצחו ותלוי בסיכתא אלא שיהי' שלם שלא נשבר ור\"י לפי סברתו מתרץ הילכך יפה כ' ז\"ל דטומאה דחויה בציבור ואע\"ג דקי\"ל דר\"י ור\"ש הלכה כר\"י שאני הכא דתלמודא מסיק בכמה דוכתי טומאה דחויה היא אצל ציבור ולא הותרה ואחד מהם בפ' כיצד צולין: פא)שם בפסחים ע\"ז ע\"א." + ], + [ + "כל קרבן כו'. כ' מהר\"י קורקוס ז\"ל פ' הוציאו לו פב)יומא נ' ע\"א. נקוט האי כללא בידך כל קרבן שזמנו קבוע דוחה את השבת ואת הטומאה ואפי' של יחיד וכל שאין זמנו קבוע אינו דוחה לא את השבת ולא את הטומאה ואפי' בציבור. ועיקרו משנה פ\"ב דתמורה פג)י\"ד ע\"א. כאשר אזכיר בסמוך:
והרר\"ד ן' זמרא ז\"ל כ' לפי שכתב הוא ז\"ל שהטומאה דחויה אצל ציבור לפיכך סמך לו מיד שאין הדבר תלוי בקרבן ציבור אלא באם קבוע להם זמן שהרי חביתי כ\"ג ופר יוה\"כ וקרבן פסח כלם קרבן יחיד הם ואפ\"ה דוחין את השבת ואת הטומאה כדאיתא פ\"ב דתמורה ובפ' הוציאו לו:", + " ולא כל הטומאות כו'. כ' מהר\"י קורקוס ז\"ל פ' אלו דברים פד)שם בפסחים ס\"ז ע\"א. איש כי יהי' טמא לנפש כו' איש נדחה לפסח שני. ואין ציבור נידחין אלא עבדי בטומאה. וכי עבדי בטומאה בטומאת מת, בשאר טומאת לא עבדי פי' דכתיב טמא לנפש ולא כתיב טמא סתם. ובפ\"ב דזבחים פה)כ\"ג ע\"ב. אמרו אלימא טומאת שרץ מי אשתרי בציבור אלא טומאת מת. ונתבאר גם בפ' כיצד צולין פו)פסחים ע\"ט ע\"א. ופ\"ב דזבחים. פז)כ\"ב ע\"א. ופ\"ק דיומא פח)ו' ע\"ב. ועוד יתבאר:", + " אבל טומאת זבין ומצורעין כו'. כ' הרר\"ד ן' זמרא ז\"ל הכי איתא בפ\"ק דיומא: פט)שם." + ], + [ + "כל קרבנות של ציבור קבוע זמנם כו'. כ' מהר\"י קורקוס ז\"ל גז\"ש בפ\"ב דתמורה צ)י\"ד ע\"א. יש בקרבנות ציבור מה שאין כן בקרבנות היחיד שקרבנות ציבור דוחין את השבת ואת הטומאה מה שאין כן כו' אמר ר\"מ והלא חביתי כ\"ג ופר יוה\"כ קרבנות יחיד ודוחין, אלא שזמנן קבוע. פי' ובהא תליא טעמא שקרבנות של ציבור שכולן זמנן קבוע ולכך לא הקשה ר\"מ מקרבנות ציבור אלא שבפ' הוציאו לו צא)שם ביומא נ' ע\"א. הביאו ברייתא שאמרו בה אמר ר' יעקב פי' לת\"ק דר\"מ וכל קרבנות ציבור כו' כללא הוא והרי פר העלם דבר ושעירי ע\"ז וחגיגה דקרבן ציבור הם ולא דחו אלא נקיט האי כללא בידך כל קרבן כו' וכל שאין זמנו קבוע אינו דוחה כו' אפי' בציבור. מוכח דכללא הוא דקרבנות ציבור נמי לאו דוקא. וא\"כ קשה על רבינו שכתב כל קרבנות של ציבור זמנן קבוע. צב)ע' מנ\"ח מצוה ק\"כ בזה. דהא איכא פר העלם דבר כו'. ורבינו פ\"א מהלכות מעה\"ק צג)ה\"ה. ביאר מה הם קרבנות ציבור ומנה בהם פר העלם דבר ושעירי ע\"ז והדבר פשוט שהוא כן ובודאי שאין זמנו קבוע. ואיך כתב כל קרבנות ציבור וכו'. גם רש\"י ז\"ל פ\"ב דתמורה כ\"כ פי' בדברי ר\"מ אין הטעם תלוי אלא בזמנו קבוע. ופי' דציבור כגון פר העלם כו' אין דוחין, ע\"ש. גם בתוס' בפ\"ק דסנהדרין צד)י\"ב ע\"ב ד\"ה שטומאה. כך כתבו דהאי כללא לא דייק מההיא דיומא. ונראה שמ\"ש רבינו כאן היינו באותם קרבנות שחייבין בהם הציבור שתלויין בזמן ואין צורך לשום דבר שיתחדש כמו תמידין ומוספין ושעיר חטאת של יוה\"כ שאלו בהכרח הוא שיביאו אותם. לכך כתב זמנם קבוע דהיינו בזמן שיש להם. אבל שעירי ע\"ז אין חייבין אלא כשעבדו ע\"ז וכן פר העלם דבר כשחטאו. ובאלו לא מיירי ול\"ש זמנן קבוע כי אין הזמן גרמה להם ואין תלוים בזמן. וסובר רבינו שזהו דת ת\"ק דמתני' דכייל ואמר כל קרבנות ציבור ובודאי דמודה ופשיטא לי' דאין שעירי ע\"ז ופר העלם דוחין את השבת ובהו לא מיירי. וה\"ק יש בקרבנות ציבור מה שאין בקרבנות יחיד שקרבנות שחייבין בהם הציבור שיש להם זמן קבוע דוחין כו' והטעם ודאי מפני שזמנן קבוע, דאילו אינך פשיטא, אבל קרבנות יחיד יש בהם שתלויין בזמן ואין דוחין כגון חגיגה וראייה שאין צורך לשום מעשה מחודש אלא הזמן מחייבן ואפ\"ה אין דוחין את השבת ולא את הטומאה וכאשר יתבאר. והרי הוא כאלו אמר יש בקרבנות ציבור כו' שכל קרבן שיש לו זמן הוא קבוע ודוחה. משא\"כ בקרבנות יחיד א\"נ שכל קרבנות ציבור דוחין דהיינו אשר להם זמן ואין כן כל קרבנות יחיד. ואם לא נפרש כן קשיא טובא ת\"ק מאי סבר דכייל הכי וכי לא ראה מה שהקשה עליו ר\"מ ור' יעקב כי קושיות פשוטות הם. ומ\"מ ראיתי מי שתירץ לדעת ת\"ק דפר העלם ושעירי ע\"ז לא קשו דת\"ק תרתי בעי ציבור וקבוע זמן וחביתי כ\"ג קרי להו ת\"ק קרבן ציבור משום דבאים אחר מנחת נסכים. א\"נ דכי מת כ\"ג באים משל ציבור עד שיעמוד כ\"ג אחר. צה)ע' מנחות נ\"א ע\"ב וברמב\"ם פ\"ג מתומ\"ס הכ\"ב וע\"ע בכס\"מ פ\"ד דשקלים ה\"ג מ\"ש בזה. בסברא זו אפ\"ל במ\"ש התוס' קינים פ\"א מ\"ד ד\"ה לאיזו. וז\"ל וכן כל נותנת מעות שבשופר סתם ע\"ד ב\"ד נותנת והוי כאילו התנו יעו\"ש. ובתוס' פסחים צ' ע\"ב ד\"ה עד. והעירו ע\"ז ממ\"ש התוס' מעילה י\"ד ע\"א דל\"ש לב ב\"ד מתנה בקרבן יחיד יעו\"ש. ובזה י\"ל דהוא אליבא דר\"ש דאמר בפ\"ז דשקלים מ\"ו ז' דברים התקינו ב\"ד כו' ועל הקינין הפסולות שיהו באות משל ציבור יעו\"ש. וא\"כ אם נאמור דל\"ש בזה לב ב\"ד מתנה ונפסלו הקינין הקריבין משל השופר בשינוי בעלים ויצטרכו הציבור לשלם. ושוב הדבר נוגע לציבור ונחשב כקרבן ציבור כמ\"ש המהר\"י קורקוס בשם י\"מ גבי חביתי כ\"ג. ושפיר אמרינן בזה לב ב\"ד מתנה. ומה דאמרינן בעירובין ל\"ז ע\"א דמתני' דשתי נשים שלקחו כו' דמיירי בהותנו יעו\"ש. ולא אמרי' לב ב\"ד מתנה. משום דשם הוא אליבא דרבי יוסי והוא לשיטתו פליג אר\"ש שם בשקלים וס\"ל דהמספק הקינין מספק הפסולות. וגם י\"ל כמ\"ש התפארת ישראל שם בשקלים דדוקא אותן שקונים הב\"ד ונפסלו באין מציבור. אבל אם הביאו עצמן קיניהם הם עצמם מביאים אחרות. - שו\"ר דדברי הי\"מ שמביא מהר\"י קורקוס הם התוס' ישנים יומא נ' ע\"א. ופר יוה\"כ כיון שאחיו הכהנים מתכפרים בו מקרי של ציבור. ושיטה זו דחוקא בסוגיא דיומא עי\"ש:
ומ\"ש דחגיגה קרבן יחיד חשיב לה רבינו וכ\"ה בפ\"א דמעה\"ק צו)ה\"ו. ואילו בברייתא שכתבתי דפריך ר' יעקב לת\"ק קרי לי' קרבן ציבור ופריך מינה ל\"ק כי כבר שאלו שם בגמ' למה קרא אותה קרבן ציבור ופסח קרי קרבן יחיד, פי' דהתם גרסינן בדר' מאיר פסח נמי. ותירצו דחגיגה דאתיא בכנופיא פי' בחגים ופסח איכא פסח שני דלא אתיא בכנופיא. ומ\"מ קושטא דמילתא דחגיגה כל יחיד מביא אותה וקרבן יחיד הוא. וזהו דעת ת\"ק ותפס רבינו כן כנ\"ל. ומ\"ש בפי' דברי ת\"ק ושהם דברי רבינו, מסתברא לי אחריתי דאיכא למידק בהאי כללא דהא פסח שני קבוע לו זמן ואינו דוחה את הטומאה. ובשלמא לר\"מ דברייתא ל\"ק דאיהו סבר שגם דוחה את הטומאה וכר' יהודה שניתא בגמ'. אבל אנן דקי\"ל אינו דוחה את הטומאה כאשר יתבאר במקומו צז)פ\"י מק\"פ הט\"ו. היכי כיילינן הכי, אלא דכיון שהוא תשלומי ראשון ואפשר שיהי' ואפשר שלא יהי' כי יעשו כולן בראשון. בהכי לא מיירי ולא כייל אלא קרבנות ציבור שבהכרח יביאו אותם, אבל פסח שני אין זמנו קבוע חשיב כיון שאפשר שלא יתחייבו בו. או אפשר דלא מיירי הכא אלא בעיקר חיוב הקרבן. אבל בזה שאין זה עיקר חיובו אלא שנדחה מחמת טומאה לא מיירי. דכיון שנדחה מחמת טומאה איך יעשה אותו בטומאה. ואפשר שכיון שזה אינו עיקר זמנו חשיב אין זמנו קבוע:" + ], + [ + "וכל קרבן כו'. כ' מהר\"י קורקוס ז\"ל משנה בכיצד צולין צח)פסחים ע\"ו ע\"א. חמשה דברים באים בטומאה ואין נאכלים בטומאה העומר כו' והטעם ברור דעד כאן לא אידחייא טומאה אלא להוציא ציבור ידי חובתן צט)לשון רש\"י שם במתני' ד\"ה חמשה. וכיון שיצאו ידי חובתן בהקטרת האימורין אין לדחות עוד משום אכילה ק)ע' ברש\"י פסחים ט\"ז ע\"ב ד\"ה על וז\"ל ולא שיהא בשר טמא נאכל דאין ציץ מטהר ודוחה ל\"ת דהבשר אשר יגע בכל טמא לא יאכל כו' יעו\"ש. דלאו חובה היא. וכבר נתבאר דציץ מרצה על העולין ולא על הנאכלין וכאשר נתבאר שם בגמ':
והרר\"ד ן' זמרא ז\"ל כ' משמע שאין הקרבן הקרב בטומאה נאכל כלל אפי' לכהנים הטהורים. ובפ\"י ממעה\"ק קא)הכ\"ג. וע' מ\"ש הכס\"מ שם בשם מהר\"י קורקוס. כתב ז\"ל קרבן ציבור הבא בטומאה אעפ\"י שהטמאים מקריבין אותו אין חולקין עם הטהורים לאכול בערב מפני שאין ראוין לאכילה משמע דטהורין מיהא אוכלים לי' אעפ\"י שקרב בטומאה. תשובת דבר זה דהתם איירי בקרבן הבא בטומאה אבל הקריבוהו הטהורים קב)ע\"ע בזה ברדב\"ז לקמן הי\"ב והי\"ד מ\"ש בדעת הרמב\"ם דאם רוב הכהנים טמאים עושים בטומאה. וע' ב\"ק ק\"י ע\"א אר\"ש אם היה כהן טמא בק\"צ נותנה לכל מי שירצה ועבודתה ועורה לאנשי משמר. ה\"ד אי דאיכא טהורים טמאים מי מצי עבדי אי דליכא טהורים עבודתה ועורה כו' הא טמאים נינהו ולא מצו אכלי, אמר רבא אימא לבע\"מ טהורים כו' ובס' ים התלמוד הניח בקושיא דאי ליכא טהורים א\"כ הוי ק\"צ הבא בטומאה דאינו נאכל כלל יעו\"ש. ולהרדב\"ז משכחת ק\"צ הבא בטומאה כגון שרוב הכהנים טמאים. והקרבוהו מעוטים הטהורים ושפיר נאכל. וע' ברש\"ש בב\"ק שם שנסתפק בכה\"ג. אמנם צ\"ע דא\"כ מה מקשה הא טמאים נינהו ולא מצי אכלו. נימא דר\"ש מיירי בכה\"ג דרק רוב הכהנים טמאים דקרב בטומאה. אבל מיעוט הטהורים הקריבוהו ושפיר נאכל להם. וע\"ע באור שמח בהשמטה לפ\"ד דבהמ\"ק הי\"ד שפי' שהקריבוהו הטמאים היינו ששחטו טהורים וזרקו טמאים באופן שלא נגעו בבשר, נאכל הבשר לטהורים וכ\"מ בירושלמי פ\"ז דפסחים ה\"ה יעו\"ש. - וע\"ע בשטמ\"ק שם בב\"ק ד\"ה תנינא דמשמע נמי כן. ולפיכך נאכל לטהורים ולא לטמאים. והאי דכתב אעפ\"י שהטמאים מקריבין אותו, כלומר שהציבור מקריבין אותו בטומאה. א\"נ כגון שהיו רוב הכהנים טמאים שהי' דינו שיקריבוהו אפי' הטמאים אבל לעולם טהורין הקריבוהו קב) קג) זבחים צ\"ט ע\"א. ולפיכך נאכל לטהורין ואין חולקין הטמאין עם הטהורין לאכול לערב. אבל הכא מיירי שהקריבוהו הטמאים וכיון שנטמא הקרבן אינו נאכל דניהו דדוחה הטומאה. שיקרב בזמנו כדי שיהיה לציבור כפרה. אבל אכילת הקרבן אינה מעכבת הכפרה ולמה יאכל בטומאה. וז\"ל רש\"י ז\"ל בפ' טבול יום קג) קד) ע' שו\"ת הרדב\"ז ח\"ה סי' רל\"ז. ובקרבנות ציבור שהקריבוהו טהורים קא מבעיא לי' אי פליגי מיני' להאי טמא הואיל והוא ראוי לחטא בקרבן שדוחה את הטומאה או דילמא ראוי לאכילה בעינן אבל הקריבוהו טמאים לא מבעיא לי' שהרי אינו נאכל, דקי\"ל בכיצד צולין קרבנות ציבור באים בטומאה אבל אינם נאכלים עכ\"ל. וכן דקדקתי מלשון הרב ז\"ל שכתב הכא וכל קרבן ציבור מהם שקרב בטומאה. והתם כתב קרבן ציבור הבא בטומאה, וכבר הארכתי בזה בתשובת שאלה: קד)" + ], + [ + "כיצד דוחה את הטומאה כו'. כ' הרר\"ד ן' זמרא ז\"ל ברייתא היא בכיצד צולין קה)פסחים ע\"ט ע\"א. ופסק כרבינא קו)נראה דצ\"ל רב כהנא. אמנם גוף דברי הרדב\"ז צ\"ע דהא הרמב\"ם בפ\"ז מק\"פ ה\"ב פסק כרב. וכאן ע\"כ הרמב\"ם ג\"כ בפסח מיירי, דהא אין קרבן ציבור שיהיה תלוי אם רוב הקהל טמאים. רק קרבן פסח דבעינן גברא דחזי לאכילה ולכך גם בנטמאו הקהל יעשו בטומאה. דאמר מחצה על מחצה אינו כרוב, ודלא כרב דאמר מחצה על מחצה הרי הוא כרוב:", + " ויתעסקו בה הטמאים והטהורים כאחד כו'. כתב [הרר\"ד ן' זמרא] ז\"ל קז)נשמט מהכת\"י מי הוא הכותב הזה. אמנם ממ\"ש הרדב\"ז לקמן הלכה י\"ד נראה שכאן ג\"כ הם דבריו. אמרי' בברייתא דטעמא משום דאין קרבן ציבור חלוק כיון שהקרבן רובו קרב בטומאה אף יחיד הטהור עושה בטומאה. והא דקאמר יתעסקו בה הטמאין והטהורין לא בשעת הקרבה קאמר שאם יש שם כהנים טהורין לא יקריבו אלא הטהורין וכ\"כ לקמיה. א\"נ כגון שהיו רוב הכהנים טמאין קח)ע' ברמב\"ם לקמן הי\"ד וברדב\"ז שם. וע\"ע בפה\"מ להרמב\"ם ריש פ\"ב דתמורה וז\"ל והוא שיהיה רוב הכהנים טמאים כו'. דקי\"ל בכל דוכתא רובו ככולו. ואז יתעסקו בה הטמאין והטהורין יחד ויקריבוהו אפי' הטמאים:", + " ויכנסו כלם לעזרה כו'. כ' הרר\"ד ן' זמרא ז\"ל דוקא לצורך כגון לסמיכה ולתנופה אבל שלא לצורך לא מסתבר שיכנסו טמאים לעזרה:", + " אבל הטמאים בטומאה אחרת כו'. כ' מהר\"י קורקוס ז\"ל פ' מי שהי' טמא קט)שם בפסחים צ\"ה ע\"ב. פסח הבא בטומאה לא יאכלו ממנו זבין וזבות ונדות ויולדות ואם אכלו פטורים מכרת. ר\"א פוטר אף על ביאת מקדש. פי' כי ת\"ק סובר דוקא אוכל פטור שכיון שאינו נאכל לטהורים אין טמאים חייבין כדיליף התם מדכתיב כל טהור יאכל בשר וכל נפש אשר תאכל וגו' בשר הנאכל לטהורין חייבין עליו טמאין. אם אין נאכל כו'. ודוקא היכא דאיכא קרא לפטור פטרינן. אבל על ביאת מקדש חייבין והלכתא כת\"ק וה\"ה לעבודה. שהרי לא הותרה אלא טומאת מת דקרא. אבל שאר טמאין באיסורן עומדן ובעבודה משמע דלא פליגין והובאה משנה זו גם בפ' אלו דברים קי)שם בפסחים ס\"ז ע\"א. ופ' כל פסולי המוקדשין קיא)בכורות ל\"ג ע\"א. ופ\"ב דכריתות: קיב)י' ע\"א.
והרר\"ד ן' זמרא ז\"ל כ' כ\"ז מבואר שלא ניתנה לדחות אלא טומאת מת אבל שאר טמאים באיסורייהו קיימו בין לענין כניסת המקדש בין לענין הקרבת הקרבן. ואיכא למבעי נטמאו בשרץ ושוב נטמאו במת א\"נ אפכא קיג)צ\"ע מש\"ס מפורש בזבחים ל\"ב ע\"ב רובן טמאי מתים ונעשו זבין הואיל והותרו לטומאתן הותרו לזיבתן כו' יעו\"ש. וה\"ה וכש\"כ טמאי שרץ. מאי בתר טומאת מת אזלינן ונידחת או דילמא בתר טומאת שרץ אזלינן ואינה נדחית. ופשיטא לי דאינה נדחית, דטומאת שרץ להיכן הלכה ולא יעשו בטומאה דבשלמא באיסורין איכא למימר אין איסור חל על איסור אלא באיסור כולל ומוסיף ובבת אחת. אבל טומאה בכל גוונא חיילא קיד)ע' ברמב\"ם לקמן פ\"ט הי\"א כהן טבול יום כו' שנטמא והרי הוא מחוסר בגדים כו' חייב על כל אחד ואחד ובראב\"ד שם וז\"ל בתוספתא פי\"ב כהן שעבד טבול יום מחוסר בגדים כו' אינו חייב אלא אחת. ואפשר דפליגי תנאי באיסור כולל ואיסור בת אחת יעו\"ש ובכ\"מ וצ\"ע. וע\"ע במנחות כ\"ד ע\"ב דאמר שבע לה טומאה. ורק טומאה חמורה על טומאה קלה או בבת אחת חל יעו\"ש. - ומ\"ש הרדב\"ז מנזיר מצורע שנטמא במת שסותר הקודמין, י\"ל דשם בנזיר דרק טומאת מת סותר. א\"כ נזיר מצורע שנטמא במת ל\"ש לומר שבע לה טומאה, דלענין סתירת נזירות לא נחשבת צרעת טומאה לסתור. וע' בס' בי\"צ או\"ח סי' ק\"ט שהעיר בזבחים ל\"ב ע\"ב ברובן טמאי מתים ונעשו זבין דל\"ש לומר שבע לה טומאה משום דזב חמור מטומאת מת או משום דהוי טומאה הבאה מאליה דל\"ש בה שבע לה כמ\"ש התוס' שם במנחות יעו\"ש. וא\"כ בטומאת שרץ דקיל מט\"מ נימא שבע לה. ואפשר לומר דכיון דטומאת מת הותר בציבור והם כטהורים שוב חל טומאת שרץ. ע' בי\"צ שם ובס' תפארת מנחם יבמות ח' ע\"ב בזה. והרי הוא טמא שרץ ואין דוחה. תדע שהרי נזיר מצורע שנטמא במת סותר את הקודמין קטו)רמב\"ם פ\"ז מנזירות ה\"י. משמע דטומאה חלה על טומאה:" + ], + [ + "ופסח שבא בטומאה כו'. כ' מהר\"י קורקוס ז\"ל גז\"ש בפ' מי שהי' טמא קטז)פסחים צ\"ה ע\"ב. בעי רב יוסף דחקו טמאי מתים ונכנסו להיכל בפסח הבא בטומאה מהו. מי אמרי' כי אשתרי טומאת עזרה אשתרי נמי טומאת היכל. או דילמא מה דאשתרי אשתרי כו' ופשיט רבא כלישנא בתרא לקולא. וה\"כ לה רבינו כל היכא דקרינן לה אל מחוץ למחנה, קרינן בי' וישלחו מן המחנה, פי' מחוץ למחנה דהיינו עזרה שהיא חוץ. ומן המחנה היינו היכל. ויש גרסאות אחרות, וגרסת רבינו הוא אשר בחר בה רש\"י ז\"ל. והתוס' ז\"ל סוברים דמכרת הוא דאימעיט להו, אבל עשה מיהו איכא דוישלחו מן המחנה משמע אפי' מקצת מחנה כדאיתא התם ודעת רבינו אינו נראה כן, דאם איתא אבעי לי' לפרושי:
והרר\"ד ן' זמרא ז\"ל כ' ומשמע לי דפטור מכרת קאמר אבל איסורא איכא. וכתבו בתוס' ז\"ל דאיכא עשה, והכי משמע נמי מדבעי דחקו טמאי מתים וכו' משמע דחקו בדיעבד אבל לכתחילה אסורין להכנס להיכל. וכ\"כ הרב ז\"ל פטורים משמע אבל לכתחילה אסור. ומ\"מ מדבריו משמע לי שאין בו איסור עשה:" + ], + [ + "היו מקצת בית אב כו'. כ' מהר\"י קורקוס ז\"ל פ\"ק דיומא קיז)ו' ע\"ב. רב ששת ורב נחמן ר\"ש אמר טומאת מת דחויה היא בציבור. ור\"נ אמר היתר הוא בציבור ומסיק התם היכא דאי באו טמאים וטהורים בההוא בית אב כ\"ע ל\"פ דטהורים עבדו, טמאים לא עבדו. כ\"פ לאהדורי ולאיתויי טהורים מבית אב אחרינא. ר\"נ אמר היתר הוא ולא מהדרינן, ר\"ש אמר דחויה היא ומהדרינן. ובודאי דה\"ה למשמרה אחרת. קיח)ע' מהרש\"א מהד\"ב ב\"ק ק\"י ע\"א בזה. ושם רצו להעמיד פלוגתא דר\"י ור\"מ בפלוגתא דר\"נ ור\"ש ודחו ותסברא דסבר ר' יוסי היתר הוא בציבור וכו' אלא הני תנאי תרוייהו סברי דחויה היא בציבור. ובפ' כיצד צולין סבר ר\"ח דחויה היא ורב יצחק סבר נמי התם הכי ובאותו פרק ג\"כ קיט)פסחים פ' ע\"א. נחלקו ר\"ה ורב אדא בר אהבה אם יש תשלומין לפסח הבא בטומאה אם לאו. ובעי לאוקמי פלוגתייהו אם טומאה דחויה או הותרה. ואסיקו דכ\"ע דחויה היא. ואמרינן נמי התם קכ)שם ע\"ז ע\"א. סברוה דכ\"ע דחויה היא ובעי ציץ לרצויי. דליכא תנא דשמעת לי' הותרה אלא ר\"י כו' והלכה רווחת הוא בדוכתי טובא שטומאה דחויה היא בעת הדוחק ולא הותרה לומר שלא נצטרך לחזר אחר טהורים אלא מחזירין:
והרר\"ד ן' זמרא ז\"ל כ' כ\"ז מבואר כיון דקי\"ל טומאה דחויה בציבור. לא דחינן לה אלא בזמן דרוב כהנים טמאים. וא\"ת כיון דטומאה דחויה היא ולא הותרה אפי' היכא דרוב כהנים טמאים יעשו אותו המיעוט הטהורים. ובשלמא היכא דהוי מיעוטא דמיעוטא שלא היו מספיקין להקריב כל הקרבנות הקבוע להם זמן ניחא אבל אם המעט הטהורים מספיקין למה לא יעשו אותה בטהרה. קכא)ע' גבורת ארי יומא ו' ע\"ב מש\"כ בזה. וי\"ל דקי\"ל בכל דוכתי רובו ככולו דכתיב הגוי כלו. קכב)ע' ע\"ז ל\"ו ע\"א. ולפיכך חשבינן כאלו כל הכהנים טמאים ויעשו בטומאה קכג)ע' ברדב\"ז לעיל הלכה י\"א ובמ\"ש שם בהערה ק\"ב יעוש\"ה. אמנם קצת צ\"ע מלשון הרמב\"ם פ\"ד מכלי המקדש ה\"ט וז\"ל היה טמא בקרבן ציבור \"וכל\" הכהנים טמאים כו' יעו\"ש. ויתעסקו בו הטמאים כאחת. ומ\"מ אם היו כהנים טהורים סמוך לירושלים שהיו יכולים לבא ולא יעבור זמן הקרבן הרי הם מצטרפין. ואם הם הרוב לא יעשו בטומאה. כיון שטומאה דחויה היא מהדרינן שיעשו בטהרה כל מה שאפשר:" + ], + [ + "ומפני זה צריך ציץ לרצות עליה כו'. כ' הרר\"ד ן' זמרא ז\"ל משמע מפני שהטומאה דחויה צריך ציץ לרצות. הא אם היינו אומרים שהטומאה הותרה בציבור לא הי' צריך הציץ לרצות. והא ר\"ש דפליג עלי' דר' יהודה וס\"ל טומאה הותרה ואפ\"ה צריך ציץ לרצות ואפילו מונח הציץ בסיכתא מרצה ובלבד שיהא הציץ שלם. קכד)תמוה מאד דאדרבה מבואר שם ביומא ז' ע\"ב דר\"ש ס\"ל טומאה דחויה בציבור ולכך הוצרך ציץ לרצות וע\"ע שם עמוד א' דאמרי' ואס\"ד טומאה הותר הוא בציבור למ\"ל לרצויי. א\"ל ר\"נ כי קתני הציץ מרצה אדיחיד ואבע\"א אפילו כו' וצ\"ע. וי\"ל דאפי' למאן דאית לי' טומאה הותרה בציבור צריך ציץ לרצות על עון שלא הוזהרו בטומאה וגרם שיקריבו קרבן בטומאה. אבל למ\"ד דחויה בציבור. א\"ש טפי דצריך להיות הציץ על מצחו לרצות על הטומאה הדחויה:" + ], + [ + "ומנין כו'. כ' מהר\"י קורקוס ז\"ל כבר נתבאר דמקרא דואיש כי יהי' טמא נפקא לן ורבינו תפס פסוק ויהי אנשים גו' קכה)כ\"כ הרמב\"ם גם בפ\"ז מק\"פ ה\"א, ובפה\"מ פ\"ז דפסחים מ\"ד. והוא דרשת הספרי שרמזה הכס\"מ. לפי שהוא קודם. וכיון דלא נפ\"מ לדינא תפס הפסוק הקודם. וגם כי מפסוק זה יש ללמוד דלאו דוקא יחיד נדחה וכאשר נראה מפסוק דואיש כי יהי' טמא, אלא אפי' רבים נדחין כל כמה דלא הוי רוב. דהא קרא ויהי אנשים קאמר. וכיון דאפקתיה מיחיד אין לחלק בין שנים לעשרה או יותר כל כמה דלא הוי רוב ותלמודא אהאי קרא סמיך:" + ], + [ + "והרי הדבר מפורש הוא כו'. כ' מהר\"י קורקוס ז\"ל פ\"ק דסנהדרין קכו)י\"ב ע\"ב. נתבאר שאין מעברין לכתחילה מפני הטומאה ולכך בקש רחמים על עצמו. ופרש\"י ז\"ל דהיינו טומאת ע\"ז שנטמאו בימי אביו שמטמאה כמת, כי מאותה שעה גזרו עליה. והי' הוא מחזירן למוטב וידע שלא יספוקי לטהר. אבל מדברי רבינו נראה שהוא סובר דטמאי מתים היו. ועשו אותו בטומאה ונדחית הטומאה מפני הציבור. כי כן הדין. והסבה שהיו טמאים למת כי בהיות אחז רשע לא היו חוששין ליזהר ולישמר מן הטומאה וכשמלך חזקיהו ידע שלא יספיקו ליטהר ועבר השנה. וכן מצאתי להר\"ן ז\"ל שכתב בשם רש\"י ז\"ל ומ\"מ אעפ\"י שעברו את השנה מפני הטומאה, היו הרבה רחוקים מירושלים ולא הספיקו להגיע האגרות אשר כתב חזקיהו וליטהר ולבא. וגם הרבה אפי' מהקרובים נתרשלו ונתעכבו ולא היו מאמינים והיו אומרים אפשר אתמול אביו עובד ע\"ז ועכשיו מיד בנו אומר לנו לעבוד לאל אחד ולעשות פסח. קכז)מלשון פרש\"י בדה\"י ב' ל' ט\"ו יעו\"ש. עד שידעו שהי' לשם שמים אז באו כלם. ולכן נשארו רובם טמאים. כן נראה שצ\"ל בדברי רבינו, קכח)ע' כס\"מ וע\"ע בהר המוריה שהאריך כאן ובמ\"ש מהר\"י קורקוס א\"ש. עוד נתבאר בסנהדרין שעיבר את השנה ביום ל' של אדר. ומ\"מ עדיין לא קדשוהו ב\"ד. דאי קדשוהו לא הי' טועה. אלא השתא סבר כיון דלא קבעוהו אעפ\"י שראוי לקבעו. הואיל וראוי לא אמרינן וקי\"ל כשמואל דאמר הואיל וראוי וכן מתבאר פ\"ק דברכות: קכט)י' ע\"ב.
והרר\"ד ן' זמרא ז\"ל כ' וק\"ל והלא לא ניתנה הטומאה לדחות אלא מפני טומאת מת עצמה. וממנ\"פ אם גזרו עליה כמת עצמו, רוב הקהל היו טמאין ויעשו בטומאה. ואם לא עשו אותה כמת איך הי' להם כח לבטל קרבן פסח בזמנו. ואם היו להם כח לעשות אותה כשאר טומאות א\"כ ידחו לפ\"ש. וי\"ל דכל זה הי' בכלל הטעות שעיבר השנה מפני טומאה כזו שהיא מדרבנן. אבל איתא בירושלמי קל)פ\"א דסנהדרין ה\"ב. דגלגלתו של ארונא היבוסי מצאו תחת המזבח, והקשו עלה ולמה עבר. והא סגי בהזאה ג' וז', ושמא לא הי' להם הדבר מזומן ליטהר כך תירצו התוס'. קלא)שם בסנהדרין ד\"ה שעיבר. וק\"ל וכי מפני גלגולת אחת נטמאו בה רוב כהנים. קלב)ע' מל\"מ פ\"א מבהב\"ח הי\"ג שהוכיח מכח זה שמצאו הגלגולת טמון בקרקע המזבח והיתה טומאה רצוצה דבוקעת ועולה כו' וכל מי שנכנס לשם נטמא וזה תליא אי קבר עכו\"ם מטמא באהל ולכך פרש\"י מפני טומאת ע\"ז יעו\"ש. וע\"ע בנוב\"ת או\"ח סי' פ\"ו. ותו דקרא כתיב כי מרבות העם וגו' לא הטהרו. וצ\"ל לפי הירושלמי דתרתי הוי רוב כהנים נטמאו בגלגולת. א\"נ מזבח עצמו נטמא. וגם רוב ישראל היו טמאים בע\"ז כדכתיב רש\"י ז\"ל. ולפיכך עברו את השנה שלא כדת. ואכתי צריך טעם במה טעה חזקיהו והחכמים ועברו השנה מפני הטומאה, וי\"ל דס\"ל כר\"ש דאמר מעברין לכתחילה מפני הטומאה וביקש רחמים על שעיבר ניסן בניסן. ואכתי איכא למידק דשלא לצורך עברוהו. דהא טומאת מת דחויה היא בציבור. וכ\"ש למ\"ד הותרה בציבור. ונהי דס\"ל כר\"ש דמעברין לכתחילה מ\"מ לא עשו כן בלא טעם. וי\"ל דרוב העם היו טמאין מקצתם טמאי מת ומקצתם בשאר טומאות, נמצא מיעוט הקהל עושין פסח בזמנו ורובם נדחין לפ\"ש קלג)דברי רבינו הרדב\"ז צ\"ב מהא דאמרי' בפסחים פ' ע\"ב היו שלישיתן זבין ושלישיתן טהורין ושלישיתן טמאי מתים אר\"מ בר פטיש אותן ט\"מ אינן עושין לא את הראשון ולא השני וכ\"פ הרמב\"ם פ\"ז מק\"פ ה\"ו יעו\"ש. גם צ\"ע כיון דנטמאו רוב הכהנים או המזבח כמ\"ש הרדב\"ז לעיל א\"כ גם אם כל הקהל טהורין, עושין בטומאה כש\"ס פסחים ע\"ט ע\"א במתני' וברמב\"ם לעיל הלכה י\"ד יעו\"ש. - גם מ\"ש הרדב\"ז דהמזבח עצמו נטמא. צ\"ע דמזבח אינו מטמא כש\"ס חגיגה כ\"ז ע\"א לאבע\"א שם וכ\"פ הרמב\"ם פי\"א ה' מטמאי משכב ומושב הי\"א. ואולי כוונת הרדב\"ז כלי שרת כלשון הש\"ס פסחים ע\"ט ע\"א ומזבח דנקיט לאו דוקא. ומחזו כי חוכא. א\"נ משום לא תתגודדו. ובשלמא בזמן שהם יחידים ליכא למיחש ולפיכך עיבר את השנה כדי שיעשו כל ישראל פסח יחד. וטעה בזה דקי\"ל אין מעברין מפני הטומאה. והי' ראוי שיעשו כדין תורה והראוי לעשות בזמנו יעשה. קלג) והראוי לידחות ידחה וטעה נמי בדשמואל וכו':" + ] + ], + [], + [], + [ + [ + "כל המומין כו'. כ' מהר\"י קורקוס ז\"ל פ' על אלו מומין א)בכורות ל\"ז ע\"א. נפגמה אזנו מן הסחוס אבל לא מן העור ופרש\"י ז\"ל תנוך האזן שקורין טינדרון אבל לא מן העור שהדר בריא ולא הוי מומא והאי עור היינו אליה רכה של אזן עכ\"ל. אבל רבינו ז\"ל נראה שמפרש דעור הוא מה שסביב הסחוס. ב)כ\"כ גם התיו\"ט רפ\"ו דבכורות וד\"ח על הרא\"ש שם ותמה על הכ\"מ כאן שלא העיר דרש\"י והרמב\"ם פליגי בזה. ומביא שכ\"כ הרמב\"ם גם בפה\"מ פי\"ג נגעים מ\"ט דתנוך אוזן הוא גדר האמצעי ולא הבשר המקיף יעו\"ש. וע' קידושין כ\"א ע\"ב הא אין רוצעין אלא בגובה של אוזן ופרש\"י הוא הסחוס וכ\"ה בבכורות ל\"ז ע\"ב. ובמקנה שם כתב וז\"ל ובתו\"כ פ' מצורע יכול על גובה של אוזן כו' הא כיצד זה גדר האמצעי. ופי' הקרבן אהרן דגובה של אוזן הוא הבשר החיצון שהוא מקיף עכ\"ל. וז\"א דהא הכא קרי לסחוס גובה של אוזן. מיהא ברמב\"ם כתב הגירסא בגופה של אוזן. אך תמהני דכיון דילפינן אוזן אוזן ממצורע הו\"ל למימר אין גז\"ש למחצה וצ\"ע עכ\"ל. ויפלא מאד שלא העיר דמ\"ש הק\"א בפי' התו\"כ הוא מ\"ש הרמב\"ם בפה\"מ דנגעים וכאן בהלכות בהמ\"ק. גם מה שהקשה כיון דילפינן רציעה אוזן אוזן ממצורע נימא גם ברציעה שיהא בגדר האמצעי דאוזן ולא בגובה, דאין גז\"ש למחצה. תמוה מאד שלא העיר דזהו באמת כוונת הרמב\"ם בפ\"ג מעבדים ה\"ט דלא גרס בגובה רק בגופה של אוזן כלומר בגדר האמצעי, וכשיטתו בכל מקום. ועל פרש\"י דתנוך הוא כל האוזן חוץ מהאליה בלא\"ה קשה מהתו\"כ. וע\"כ לומר דס\"ל דש\"ס דידן לא ס\"ל כהתו\"כ בזה. ושוב ל\"ק גם זה דנימא אין גז\"ש למחצה, ודו\"ק. ופירושו שלא הגיע הפגם אל הסחוס עצמו. ומ\"מ לענין הדין נראה דלא פליג רבינו ז\"ל על רש\"י ז\"ל דודאי אליה אינה נקראת סחוס אלא עור או בשר כשאר בשר הוא. אבל רש\"י ז\"ל אפשר דפליג על רבינו. דעד כאן לא שרי אלא אליה אבל עור שסביב הסחוס אפשר שדינו כסחוס ואעפ\"י שאין הדבר מוכרח כן נראה. ודע שמלשון רש\"י נראה שמן העור הוי מום עובר דהדרא בריא. ולפי זה מ\"ש ולא הוי מומא היינו שאינו מום לגבי בהמה כלומר שאין מום עובר מתירה לישחט. דבבכור מיירי התם. וכן נראה שם בגמ' שהקשו אי הכי אפילו מום עובר נמי אלמא תנן אבל לא מן העור ע\"כ. נראה דמן העור מיהא הוי. ג)נראה דחסר כאן תיבות מום עובר. דאי לא לא מייתי מידי. וא\"כ באדם שפוסל מום עובר כאשר נתבאר אפי' מן העור פוסל בו. אבל אין נראה כן דעת רבינו אלא שאינו מום כלל ד)ע' בבכורות שם א\"ר יודן בריבי היה דורש כשהן רוצעין כו' אלא במילת וחכ\"א אין ע\"ע כהן נרצע כו' וא\"ת במילת כו' האיך עבד כהן נעשה בעל מום כו' וקשה למ\"ש התוס' שם ד\"ה כאן דגם במום עובר דנפסל לפי שעה אינו בשב אל משפחתו יעו\"ש. וא\"כ נקב במילת שהוא האליה הוי עכ\"פ מום עובר. א\"כ שפיר י\"ל דנרצע במילת. ומ\"מ אין עבד כהן נרצע וכבר העירו כן בס' תהלה למשה ובכתר המלך. וביותר קשה לשון הירושלמי פ\"א דקידושין יעוש\"ה. אמנם למ\"ש המהר\"י קורקוס בשיטת הרמב\"ם דלא הוי מום כלל א\"ש. שו\"מ במהריט\"א שם בבכורות שהעיר בכ\"ז ומביא שם דברי מהר\"י קורקוס מכאן. וזהו שכתב אבל העור כו' אין בו מום. ובמומין שהם פוסלים באדם ולא בבהמה לא מנה מום זה. ולפי\"ז צ\"ע ליישב מה שאמרו בגמ' א\"ה כו' אלמא תנן כו' דמאי מייתי אי בעור אפי' מום עובר לא הוי. ואפשר שלא הי' גורס רבינו אלמא תנן. כי לפי הנראה דבר מוסכם ופשוט הוא שאין מום עובר מתיר הבכור לישחט ואין צורך לראיה מן המשנה דו\"ק ותשכח:
והרר\"ד ן' זמרא ז\"ל כ' ואע\"ג דלא כתיב בקרא כל הני מרבינן להו מדכתיב כל מום רע ורבויי הוא כדאיתא התם בגמ'. ומשום דאתו מדרשא פתח בהו תנא ולא פתח בהנך דכתיבו בקרא:" + ], + [ + "מי שנפגם סחוס האזן כו'. כ' הרר\"ד ן' זמרא ז\"ל היינו תנוך האזן ובדל אזן מתרגמינן סחוס דאודנא. ה)כ\"כ התוס' שם בבכורות ד\"ה מן החסחוס. ועוד האוזן היינו האליה שהיא רכה:", + " בין נפגם בין נסדק כו'. כ' הרר\"ד ן' זמרא ז\"ל אמרי' בגמ' ו)לפי פרש\"י שם ד\"ה בידי שמים שנולד עמו יעו\"ש. וא\"כ גם הרמב\"ם כבר הביא זה לעיל פ\"ו ה\"ג וז\"ל כל המומין אחד שהיו בו מתחלת ברייתו ואחד שנולדו בו אח\"כ. וע' מנ\"ח מ' ער\"ה. בין בידי אדם בין בידי שמים. וה\"ה נקבה או יבשה בין בידי אדם בין בידי שמים:" + ], + [ + "מי שנסדק סחוס אזנו כו'. כ' מהר\"י קורקוס ז\"ל גז\"ש וכתב רש\"י ז\"ל פגימה אינה בלא חסרון אבל סדק משמע נמי בלא חסרון עכ\"ל. ודין נפגם שהוא בחגורת צפורין ונסדק בכל שהוא כן נתבאר שם בגמ'. ז)שם בבכורות ל\"ז ע\"ב. ודין הנקב גם שם במשנה ובגמ'. וכרסינה ידוע וכן שמו בערבי כרסנה ואמרו בגמ' שהוא יותר מעט מכעדשה. ויש לדקדק בזה דהא כיון דנסדק פוסל בכל שהוא ואפי' בלא חסרון, נקב למ\"ל, ולמה צריך כמלא כרסינה תיפק לי' משום סדק גופיה. ונקב ארוך היינו סדק גופי'. אם לא שנאמר דנסדק היינו סדק העובר מעבר אל עבר בפלוש ונקב היינו בלא פלוש, מה שאינו נראה מהגמ' כאשר אבאר. ועוד קשה כיון דנסדק פוסל בכ\"ש למ\"ל נפגם והלא נפגם כסדק הוא. ולמה צריך בו חגירת צפורן ואפשר דכיון דהכא משום מום אתינן עלה כל שהוא בעור ומגונה לרואה אותו, נקרא מום. ואם לאו אינו מום. הילכך בנפגם שאין שם סדק יורד בעומק אלא שחסר מעט ודומה לפגימה לא לסדק לכך אינו פוסל בכ\"ש שאינו נראה וניכר רק בחגירת צפורן שהוא נראה וגנאי הדבר, ונסדק דהיינו גנאי טפי שאוזנו סדוקה כעין בקוע וגם שהסדק הוא באמצע האזן כי זהו משמעות סדק בכל מקום ובכל שהוא נראה האויר מן הסדק וניכר הסדק ולכך פוסל בכ\"ש. ונקב שאין בו חסרון שהחתיכה עומדת שם ומכסה הנקב, א\"נ שהוא כתוקע יתד שאין בו חסרון אינו גנאי כסדק ארוך. וצריך ככרשינה. ומ\"מ מן הגמ' נראה דבמפולש מיירי דבעינן התם אי בעי כרשינה נכנסת ויוצאה. והוא שיעור יותר גדול מכרשינה העומדת בנקב בדוחק. ורבינו כתב סתם משמע דלא בעינן נכנסת ויוצאה וסוגיא דגמ' נראה שנפשטה הבעיא דבעינן נכנסת ויוצאה. וכ\"כ רש\"י ז\"ל שם. ואפשר שיש לרבינו דרך אחרת באותה סוגיא ואותה פשיטותא שאפי' נאמר שסובר דכיון שרב פפא אמר שם בסוף הסוגיא דמקדח גדול שנינו, משמע דלא נפשטה הבעיא כיון דלא מקדח וחיסומו שנינו מ\"מ הי' לו לרבינו לכתוב שהוא ספק, אלא היותר נראה שתופס הבעיא כפשוטא. ואפשר שלכך לא תפס רבינו לשון המשנה כי במשנה אמרו מלא כרשינה. ורבינו כתב ככרשינה. ח)ע' בתוס' חדשים ובתוס' רע\"א על משניות בבכורות רפ\"ו שם ובמנ\"ח מצוה ער\"ה בזה. ואפשר דבלשון מלא כרשינה הוא דאיכא לספוקי דילמא נכנסת ויוצאת קאמר דהיינו שתכנס הכרשינה בו ותצא כי זה נראה פי' מלא. אבל לשון ככרשינה סתם פירושו כשיעור כרשינה ואין כאן כניסה ויציאה רק שיעור כרשינה. ולפ\"ז נצטרך לומר דלר\"פ דסבר מקדח גדול ולא רצה לפרש מקדח וחסומו משמע דלא בעינן לדידיה כרשינה נכנסת ויוצאת שכל מקום שהוזכר שיעור אין לנו להוסיף כניסה ויציאה כי לכך אינו מוסיף חסומו וסמך על דברי ר\"פ. ולפ\"ז אפשר דאפילו אי ככרשינה ומלא כרשינה כי הדדי ניחא דמסתמא אין לנו להוסיף נכנסת ויוצאה וליכא לספוקי וכר\"פ. או אפשר לפרש בהפך דלשון מלא משמע עומדת שתכיל הגומא הכרשינה לבד. ולשון כרשינה משמע נכנסת ויוצאה. והדבר סתם בדברי רבינו וצריך בירור. ומ\"מ הראשון נראה יותר בכוונתו. ומ\"מ נראה מזה דבמפולש מיירי, ואפשר לדחוק דגם בלא מפולש שייך שתכנס כרשינה באותו נקב ותצא ולאו דוקא שתצא מהעבר האחר. ובהא ניחא טפי, דבעי שיעורא טפי מנפגם ונסדק משום ההוא דנקב ארוך נראה שהדבר מוכרח לומר כן דנקב ארוך היינו סדק כאשר כתבתי. כללא דמילתא בגנאי הדבר תלוי ובכה\"ג נראה לחכמים שאין גנאי וכיעור אלא בשיעור זה וכן כלם. ומ\"מ צל\"ע. ואפשר הי' לומר דנקב חוזר ומתרפא כשאינו כשיעור זה, אבל סדק מוסיף והולך. אלא שא\"כ אכתי הוי מום עובר. ועוד שעדיין יש להקשות שא\"כ כשנסדק אפשר לחתוך יותר עד שיעשהו נקב ויהי' כשר אם לא שנאמר דסדק שפוסל היינו שהוא ארוך שיעור שאם יבא לעגלו יהי' נקב כשיעור כרשינה, וכל שהוא היינו שאין צריך שיהי' הסדק רחב, ט)ע' תפארת ישראל רפ\"ו דבכורות או\"ד דשיעור אורך סדק כחגירת צפורן כמו בנפגמה וכ\"ה במנ\"ח שם מצוה ער\"ה. ובס' טל תורה שם בבכורות תמה ע\"ז דהא נפגמה הוא בחסרון ונסדקה בלא חסרון ולא יתכן שיהא לשניהם שיעור אחד ומסיק דשיעור סדק כמו נקב שהוא ג\"כ בלא חסרון ושיעורו ככרשינה. וכתב דאפ\"ל דמזה למד הרמב\"ם דינו שחידש דנקב ארוך מצטרף לכרשינה. ונו\"כ חתרו אחר מקור ע\"ז. ובזה א\"ש דלמד זה מסדק דרחב כ\"ש רק האורך מצטרף לכרשינה יעו\"ש ואפ\"ל קצת ראיה לזה ממ\"ש הטור יו\"ד סי' ש\"ט וז\"ל או שנסדקה סדק הניכר אעפ\"י שאינו חסר כלום יעו\"ש. ושם מקודם לזה כתב דשיעור מום הניכר ונראה לעינים יותר גדול הוא מחגירת צפורן יעו\"ש בב\"י ובפרישה. א\"כ י\"ל דשיעור סדק ככרשינה שהוא יותר מחגירת צפורן. אמנם הרי המהר\"י קורקוס כאן כתב ע\"ז שהוא דחוק. וגם זה דוחק. ומה שכתב נקב ארוך שמצטרף לכרשינה לא נתבאר שם, אבל נראה שלמד אותו ממה שנתבאר פ' אלו טריפות י)חולין מ\"ה ע\"א. וע' במנ\"ח שם מצוה ער\"ה שכוון לזה. ונסתפק עוד אם נקבים הרבה מצטרפין לכרשינה כמו שם בטריפות יעו\"ש. וכן כוון לזה באור שמח וחידש שם דהרמב\"ם יפרש דזהו באמת כוונת רב הושעיא דבעי מר\"ה רבה והאריך שם בזה וכתב דזהו הפי' המחוור והם עומק כוונת הרמב\"ם יעו\"ש. וכבר רמז בקצרה על פי' זה בדברי חמודות על הרא\"ש שם בפ\"ו דבכורות אות ב'. וא\"ש בזה מה דלא הביא הרמב\"ם דבעינן כרשינה הנכנסת ויוצאת ע' מנ\"ח שם שהניח בצע\"ג וכתב שלא ראה מי שעמד בזה ובמחכת\"ה אישטמיט לי' לפי שעה דברי הד\"ח. גבי נקבה הגרגרת שאם נטלה רצועה מצטרפת לכאיסור. וה\"ה כאן. ואע\"פ שהי' אפשר לחלק בין מום לטריפות, ואפשר שבמקום אחר מצאו רבינו:
והרר\"ד ן' זמרא ז\"ל כ' מי שנקב סחוס אזנו כו'. ברייתא שם כמה נקיבת האוזן מלא כרשינה ר' יוסי בר יהודה אומר בכעדשה ופסק כת\"ק לקולא דכרשינה גדולה מכעדשה מעט ולא ביאר הרב האי כרשינה נכנסת ויוצאת, או עומדת והיא בעיא שם בגמ'. ומשמע דנפשטה דנכנסת ויוצאה בעינן מדאמרי' מקדח וחיסומו שנינו. ואפשר שרבינו סובר דלא נפשטה בעיין מדלא קאמר ת\"ש דתנן השדרה והגלגולת וכו' אלא הכא. א\"ל זו לא שמעתי כיוצא בה שמעתי דתנן השדרה והגולגולת כו', כלומר בזו לא שמעתי ולא איפשיט אבל בכיוצא בה שמעתי. ולא ילפי' איסורא מטומאה. יא)ע' עירובין ז' ע\"א השדרה והגלגולת שחסרו כו' ואר\"י אמר שמואל וכן לטריפה וע\"ע חולין מ\"ה ע\"א. ותו דהך מקדח וחיסומו אליבא דב\"ש היא. כ\"ז כתבתי להתלמד במקום אחר, אבל קושטא דמילתא דהך תירוצא מקדח וחיסומו לא קאי אלא כרב נחמן דאמר סלע נירונית שנינו כמקדח גדול סלע סתם זוטרא ממקדח סתם. ובהכי סלקא סוגיין ובעיין לא איפשיטא ואזלינן (לחומרה) [לקולא] ואם עבר ועבד אינו לוקה כנ\"ל. אבל עדיין יש לדקדק בדברי הרב ז\"ל דפחות מכרשינה לא הוי מום אפילו באדם. והוא ז\"ל כתב אין עבד כהן נרצע לפי שנעשה בע\"מ. וי\"ל דס\"ל דוקא מרצע וסתם מרצע הוי ככרשינה יב)ע' מל\"מ פ\"ג מעבדים ה\"ט ד\"ה ונוקב וברי\"ט אלגזי שם בבכורות ל\"ז ע\"ב בשם תוס' חיצונית ובשם הריטב\"א קידושין כ\"א ע\"ב ככל דברי הרדב\"ז כאן. דגרסינן בפ' אלו הן המומין ור' יוסי ב\"ר יהודא כעדשה אין בציר מעדשה לא ורמינהו מרצע אין לי אלא מרצע מנין לרבות הסול והסורה והמחט והמקדח יג)חסר כאן תיבת והמכתב. ת\"ל ולקחת כל דבר הנלקח ביד דברי ר\"י בר\"י, רבי אומר מרצע מה מרצע מיוחד של מתכת אף כל של מתכת כו'. ומדמותבינן עלי' דר\"י בר\"י דריבה הסול והסורה והמחט כו' ולא מותבינן עלי' דת\"ק דאמר ככרשינה מחכמים שאומרים אין עבד עברי כהן נרצע לפי שנעשה בע\"מ. משמע דסתם מרצע הוי ככרשינה ולפיכך נעשה בע\"מ ופסק הלכה כרבי דאמר מה מרצע מיוחד של מתכות כו' וזהו שלא הזכיר הרב ז\"ל בהלכות עבדים אלא מרצע של מתכת הילכך ת\"ק דברייתא דקתני מלא כרשינה נראה דאמר מרצע מיוחד של מתכות הילכך ת\"ק דברייתא דקתני מלא כרשינה נראה דאמר מרצע מיוחד של מתכות כחכמים שאמרו אין עבד כהן נרצע והא דאמרינן אין רוצעין אלא בגובה של אוזן כלהו הלכתא נינהו:", + " בין נקב עגיל כו'. כ' הרר\"ד ן' זמרא ז\"ל לא מצאתיו באותה סוגיא ואפשר שלמדה הרב ז\"ל מהא דאמרי' גבי גרגרת שנקבה אם נקבה בכאיסור ואם נטלה ממנה רצועה מצטרפות לכאיסור. וכ\"כ הוא ז\"ל פ\"ג מהלכות שחיטה:", + " ומי שיבשה כו'. כ' מהר\"י קורקוס ז\"ל גז\"ש במשנה ופסק רבינו כסתם יד)ע' דברי חמודות שם בבכורות פ\"ו אות ג' בזה. ודלא כר' יוסי דאמר דיבשה הוי עד שתהא נפרכת כו':", + " מי שהיתה אזנו כפולה כו'. כ' מהר\"י קורקוס ז\"ל משנה שם טו)שם בבכורות מ' ע\"ב. וכך היא שנויה אזן הגדי שהיתה כפולה אמרו חכמים בזמן שהוא בעצם אחד מום בזמן שאינה בעצם אחד אינה מום. ובברייתא גם שם אזניו כפולות בסחוס אחד הרי זה מום, בשני סחוסים אינו מום. וכתב רש\"י ז\"ל אוזן הגדי שהיתה כפולה שיש לו שתי אזנים מצד אחד אזן בתוך אזן בזמן שהוא בעצם אחד שאין להם אלא תנוך אחד שנכפל תנוך העליון לתוכו ונתחבר למטה הרי זה מום ואם אינם בעצם אחד שהתנוכים מובדלים למעלה אינו מום. וטעמא לא איתפרש לי ולא דמי לבעל חמש רגלים דהא אזן לתוך אוזן אינו נראה כ\"כ עכ\"ל. ורבינו ז\"ל במשנה כתב עצם אחד הוא גוף אחד וגולם אחד נמי שנטל גולם רך וכפלו ע\"כ. ולפי מ\"ש רבינו כאן נראה שגרסתו במשנה גם בברייתא היתה בהפך מהגרסא שכתבתי שבזמן שהוא עצם אחד אינו מום, והוא דבר שהשכל מורה עליו דיותר ראוי להיות מום שנים מאחד וכאשר הוקשה לרש\"י ז\"ל וכ' דלא איתפרש ליה טעמא. וכן מצאתיה בתוספתא טז)הסמ\"ג הובא בכס\"מ כבר הביא תוספתא זו וע\"ע דברי חמודות שם אות י' בזה. דבכורות פ\"ד אזניו מגופפות בחסיסה אחת לא ישחט בשתי חסיסות ישחט. פי' דסחוס אחד אינו מום ולכך לא ישחט עליו אבל בשתי סחוחות הוא מום ונשחט עליו במדינה. מוכח בהדיא כגרסת רבינו. ובמשניות מוגהות מצאתי שהגיהו יז)כ\"ה גם בתיו\"ט שם. כאשר כתבתי והוא הנכון:
והרר\"ד ן' זמרא ז\"ל כ' ופרש\"י ז\"ל וכו' ולא דמי לבעלת חמש רגלים דהאי אזן בתוך אזן אין נראה כ\"כ עכ\"ל. וקושיא זו דחק את רבינו לפרושי אפכא שאם יש לו שני סחוסים הוי מום אבל אם אין לו אלא סחוס אחד והרי הוא כגוף אחד שנכפל כשר. ונ\"ל שהי' גורס במשנה בזמן שהוא עצם אחר מום ולא הי' גורס אחד בדלי\"ת אלא אחר יח)הרש\"ש במשניות בכורות שם כוון להגיה כן. ברי\"ש. והשתא ניחא דדמיא לבעלת חמש רגלים כיון דאית לה שני תנוכין:" + ], + [ + "שלשה בריס של עין כו'. כ' מהר\"י קורקוס ז\"ל בתו\"כ אמרו בפ' אמור יט)פ\"ו פרשה ז' וכ\"כ בפרש\"י פ' אמור כ\"ב כ\"ב. וע' בבכורות מ\"א ע\"א דאמרי אביי ורבא דאין חרוץ רק במקום עצם יעו\"ש וצ\"ב. חרוץ היינו ריס של עין שנפגם. כ)שם בתו\"כ הגירסא ריס של עיניו שניקב שנפגם ושנסדק. ופי' חרוץ חתוך או כרות כמו כן משפטיך אתה חרצת. כא)מלכים א' כ' מ'. ובחריצי הברזל: כב)שמואל ב' י\"ב ל\"א.
והרר\"ד ן' זמרא ז\"ל כ' ושלשה מומין אלו בכלל חרוץ האמור בתורה. ושלשתם שנויים במשנה ואמרי' בגמ' כג)שם בבכורות ל\"ח ע\"ב. מאי ריס אמר ר\"פ וכו' ואפשר שהוא מפרש חרוץ מלשון חריץ דאמרי' חריץ ובן חריץ כד)ב\"ב ק\"ז ע\"ב. שורה ובת שורה כה)פסחים פ\"ו ע\"א שורא ובר שורא. וכל דבר שנפגם ונעשה במקומו כמין גומא הוי בכלל חרוץ האמור בתורה:" + ], + [ + "שמונה בעין כו'. כ' מהר\"י קורקוס ז\"ל בתו\"כ כו)שם פ' אמור פ\"ו. עורת בין בשני עיניו בין באחת מהן, והובאה פ' מומין אלו כז)שם בבכורות מ\"ד ע\"א. גבי אדם. ובמשנה פ' על אלו כח)שם ל\"ח ע\"ב. חוורור והמים הקבועים, ועוד יתבאר מתי יקראו קבועים. ומחמת סנורים שכתב רבינו הוא חוורור הנזכר במשנה וכתב רבינו שם כט)בפה\"מ שלפנינו הגירסא וידוע זה כשאירע פתאום. שיארע זה כשיארע פתאום. ודע שקבועים שאמרו חוזר על חוורור ואל מים. וכ\"כ רש\"י ז\"ל, רש\"י ז\"ל פי' חוורור שיש טפין לבנות בעין:", + " מי שאינו רואה בשתי עיניו כו'. כ' הרר\"ד ן' זמרא ז\"ל היינו מים הקבועים דתנן במתני':", + " מי שאינו רואה כו' מחמת סנורים כו'. היינו חוורור דתנן במתני'. והא דהפיך ותני להו לאשמעינן דהקבועים דקתני במתני' אתרווייהו קאי. וכ\"כ רש\"י ז\"ל דאתרוייהו קאי. וזהו שכתב ז\"ל שהי' בה סנורים קבועים:", + " מי שבעינו כמו עינב כו'. כ' מהר\"י קורקוס ז\"ל גז\"ש ל)שם ל\"ח ע\"א. במשנה הרי בעינו דק תבלול חלזון נחש ועינב. איזהו תבלול לבן הפוסק בסירא כו' ונכנס בלבן אינו מום שאין מומין בלבן. וכתב רבינו במשנה דק פירושו רושם וכבר נתבאר שכל מה שאירע בלובן לבדו אינו מום. ולפיכך אם הי' הרושם הזה לא)בפה\"מ שלפנינו הגירסא תבלול לבן בשחור וגירסא זו של מהר\"י קורקוס נראה יותר נכונה יעו\"ש. לבן בשחור העין והיתה גומא בעין שהיא נראית שפלה לב)לפנינו שם הגירסא הרי זה כשר ואינו מום. אינו מום. ואם היתה בולטת על שטח העין הרי זה מום, ואם היתה כמין גרגיר שחור בולט בשחור העין זה ג\"כ נקרא דק, אבל אינו מום ואם נעשית גומא כ\"ש בשחור העין הרי זה מום. וחלזון נחש שני שמות נגררים על ענין אחד והוא שיצמח בעין בשר מותר וימשך עד שחופה קצת מהשחור העין ושמו המפורסם אצל הרופאים טפר\"ה ותבלול הוא הערבוב ונגזר מן לג)בראשית י\"א ט'. בלל ה'. והוא שיתערב הלבן עם השחור ויש בו שני דינים. והוא שאם נראה כאלו מן הלובן נכנס שום דבר בשחור הרי זה מום כו', ואם צמח בשחור שום דבר במה שנראה לעין ונמשך בלבן אינו מום עכ\"ל. והשוה רבינו בנקודה לבנה את השוה למשוקעות וכל שאינה צפה אינה מום דכך נ\"ל משוקעת כשאינה משוקעת וכיון דקתני צפה הרי זה מום משמע דוקא משום דצפה ע\"ג העין הוא דהוי מום. אבל בנקודה שחורה כיון דצפה אינו מום כ\"ש שוה ואין לקרות מום אלא המשוקעת לבד. כך נראה דעת רבינו דו\"ק ותשכח. ובהשגות על דין מי שהי' בשר יתר כו' א\"א לא ידעתי כו' ורבינו גבי יבלת כתב במשנה יבלת ידוע וכל זמן שתהא יבלת בעין אפי' בלובן ויהי' בה שיער ה\"ז מום לדברי הכל ע\"כ. ועוד יתבאר בסמוך כי רבינו סובר כי יבלת הוא הנקראת בלע\"ז בירוג\"א בכל מקום מהגוף הוא מום ובמשנה תפס אם יש בה שיער וכאן תפס עצם. גם במשנה כתב אפי' בלובן וכאן לד)בהלכה י'. פירשה בכל הגוף הכל יתבאר בסמוך. ומ\"מ סובר דיבלת לחוד ובשר יתר שהזכיר כאן לחוד. ומה שאין מומין בלבן למדו שם בגמ' מדכתיב יצא מחלב עינימו תרבא דעינא איקרי עינימו סתמא לא איקרי. ופירושו יצא לתרבות רעה מחמת חלב עינימו והשומן בלבן הוא. למדנו כי אין נקרא עין סתם הלבן אלא השחור כן ביאר רש\"י ז\"ל:
והרר\"ד ן' זמרא ז\"ל כ' מי שבעינו כמין עינב הוא עינב דתנן במתני' דלעיל נקרא בערבי כורו\"ז:", + " מי שיצא בשר יתר בעינו כו'. כ' הרר\"ד ן' זמרא ז\"ל בהשגות א\"א לא ידעתי וכו' ואני אומר על כרחין כנגד חלזון נחש האמור במשנה אמור זה. לה)כ\"ה מפורש בפה\"מ להרמב\"ם דחלזון נחש הוא בשר יתר בעין. דאי לא תימא הכי, לא הזכיר רבינו חלזון נחש הנזכר במשנה והזכיר אחת מדעתו מי שיצא בשר יתר בעינו, כדי להשלים מנין השמונה. ואין דרכו ז\"ל לעשות כן, אלא ודאי על חלזון נחש הנזכר במשנה אמר זה. ולפי שרבינו ז\"ל הי' בקי בחולי עיני בני אדם ידע שאין יבלת רגילה לצאת בעין בני אדם, אלא כעין בשר יתר בעין והא דתנן את שיבלת בעיניו איירי בבהמה. ואי אית בה שיער הוי מום קבוע. ואם אין בה שיער הוי מום עובר. והכי תירץ ר\"ל הא דאית בה שיער הא דלית בה שיער ומפני שאין מום בלובן העין של אדם. והכא כייל מומי האדם והבהמה הוצרך לומר עד שחפה מעט מהשחור אבל בבהמה איכא מומין בלובן העין והיינו יבלת דתנן במתני' אם יש בה שיער הוי מום קבוע ואם אין בו שיער הוי מום עובר. אבל יבלת האמור בתורה היא יבלת שיש בה עצם ובכל מקום שבגוף בין באדם בין בבהמה הוי מום קבוע. ומ\"מ מודה אני שאם אירע יבלת בלובן עין האדם אם יש בה שיער הוי מום קבוע. ואם אין בה שיער הוי מום עובר דלא השוה בזרעו של אהרן הוא. וכדי שתבן יפה כוונת הרב ז\"ל ופי' הסוגיא לדעתו ז\"ל, אעתיק לך שאלה שנשאלתי ע\"ז ותשובתי עליה. לו)בשו\"ת הרדב\"ז ח\"ה סי' ק\"ג. וז\"ל השאלה. שאלת ממני ידיד נפשי אודיעך דעתי במה שכתב הרב ז\"ל בפ\"ז מה' ביאת מקדש וז\"ל בשמונה מומין שבאדם ובבהמה כתב מי שיצא בשר יתר בעיניו עד שחפה מעט מהשחור ע\"כ. ומשמע בלובן של עין אינו מום. עוד כתב בסמוך אבל אם יצא מהשחור לתוך הלובן אינו מום שאין מומין בלבן. עוד כתב וכן אם היתה נקודה שחורה בתוך הלבן אפילו צפה אינו מום שאין מומין בלובן משמע מכ\"ז דאין מום בלובן העין בבהמה כלל ובפ\"ב מאיסורי מזבח כתב במומין המיוחדין בבהמה אם יש בעינה יבלת שיש בה שיער ומשמע הא באדם אינו מום. ובאותו פרק בשמונה המומין העוברים בבהמה מונה יבלת שאין בה שיער, ושאלת ממני ליישב אלו הלשונות עם מה דאתמר בגמ' פ' על אלו המומין. - תשובה. שתי החלוקות שכתב הרב ז\"ל דהיינו מי שבעינו כעין עינב ומי שיצא בשר יתר בעיניו, תרווייהו בכלל עינב דתנן במתני' דמה לי שיהיה העינב מן העין בעצמו ומה לי שיהיה בשר שגדל בו עד שחפה מעט מן השחור. א\"נ היינו חלזון נחש הנזכר במשנה ולאו היינו יבלת, דיבלת קשה ומגונה ביותר כאשר נבאר לקמן והוא הנקרא ברוגא בלע\"ז. ואין דרכה לצאת בעין של אדם כלל. ואם יצא פעמים בלא שיער הוי מום עובר כאשר ביאר הרב ז\"ל לקמן בבהמה ואין דרכה אלא בשאר הגוף. אבל העינב ובשר היתר רגילים לבא בעין. עוד כתב מי שנמשך הלובן של העין כו' אבל אם יצא מן השחור לתוך הלבן כו' פלוגתא דר\"מ ור\"י ופסק כר' יוסי משום דסתם מתני' כוותיה כדאמרי' מני מתני' ר' יוסי הוא. ותו דר\"מ ור\"י הלכה כר\"י משום דר' יוסי נמוקו עמו. וזהו תבלול האמור בתורה. עוד כתב וכן אם היתה נקודה לבנה בתוך השחור כו' הרי זה דק האמור בתורה והוא בתרי גווני או נקודה לבנה או נקודה שחורה אם היא לבנה צפה ע\"ג השחור ה\"ז מום, אבל אם לא היתה צפה או שהיתה משוקעת בשחור אינו מום. פסק כברייתא דתניא איפכא צף ה\"ז מום משוקע אינו מום וטעמא דמסתבר הוא דכיון שהנקודה היא צפה מיד נראה המום וגנאי הוא אבל בזמן שהיא שוקעת או שאינה צפה אין זה נראה אלא ע\"י עיון ולפיכך אינו מום שהרי אינו מתגנה בכך. ואע\"ג דהאי תירוצא דתרוץ תלמודא לא קאי דפריך והא אין מום בלבן. מ\"מ קושטא הוא דבשחור הוי מום וכדתניא איפכא אבל בלבן אינו מום. כתב עוד היתה נקודה שחורה בתוך הלבן אפי' צפה אינו מום שאין מומין בלבן. היתה נקודה שחורה כו' היינו תירוצא בתרא דאמרי' האי בדוק לבן האי בדוק שחור כלומר תרוייהו בשחור העין דק שחור משוקע הוי מום צף אינו מום. דק לבן משוקע אינו מום צף ה\"ז מום. וא\"ת מ\"ש דוק לבן משוקע לא הוי מום. ודוק שחור משוקע הוי מום. הא איפכא מסתברא לפי שהלבן הוא ניכר בשחור אע\"פ שהוא שוקע יותר מהשחור בשחור. שוקע נראה כגומא בעין והוי מום. אבל לבן בשחור שוקע אינו נראה כגומא, א\"נ שחור בשחור והוא שוקע מבלבל הראות אבל לבן שוקע אינו מבלבל הראות כ\"כ ומסקנא דגמ' דאין מומין בלבן והכי פריך תלמודא להדיא לקמן נמי כאשר נבאר בע\"ה. כתב עוד אם יש בעינה יבלת שיש בה שיער. היינו מתני' דלקמן ר\"ח בן אנטיגנוס אומר את שיבלת בעינו ומדתניא לה גבי מומין שבבהמה ולא תניין לה לעיל גבי מומין שבאדם מש\"ה כתבה הרב ז\"ל גבי מומי בהמה ולאו למימרא שאם נולדה באדם יבלת שיש בו שיער בעינו שלא יהי' מום דכש\"כ הוא אלא לפי שאין דרך לבא כיוצא בזה באדם. וזהו שכתב ז\"ל בפ\"ב לז)מהלכות איסורי מזבח ה\"ב. וע\"ע שם בלח\"מ כמ\"ש הרדב\"ז. ויש מומים אחרים מיוחדים בבהמה ואינם ראוים לבא באדם, משמע אינם ראוים. אבל אם אירע שבאו מום הוא, וכן אם אין בה שיער באדם הוי מום עובר. אלא דאכתי צריך ליישב סוגיית הגמ' לפי שיטת הרב ז\"ל וגירסתו דהא לעיל מסקינן דאין מום בלבן ובסוגיא דלקמן מסקינן אלא אידי ואידי בלבן ואמר ר\"ל ל\"ק הא דאית בה שיער והא דלית בה שיער ותו דפריך תלמודא והא אין מום בלבן ומשני אלא אידי ואידי בלבן. והא אמרינן דאין מומין בלבן. ומתוך זה הוצרכו התוס' ז\"ל למחוק גירסת הספרים וגורסין הא והא בשחור. ורש\"י ז\"ל דחק לפרושי כדי לקיים גירסת הספרים וכתב אידי ואידי הא דקתני אין שוחטין במקדש ובמדינה בלבן והא נמי דקתני אין מומין בלבן תרוייהו ביבלת במומין שבלבן, אית בה שער מגונה הוא ועלה קתני אין שוחטין לא במקדש, והא דקתני אין מומין בלבן בדלית בה שיער ומתני' דמום גמור הוא כדאוקימנא בשחור ובדלית נמי עצם וכו'. וכ\"ז דוחק וצריך למחוק מלת אלא הכתוב בספרים כיון דלא הדרינן משנוייה קמא ואכתי שבקינן למתני' בשחור. וכן הוא ז\"ל השמיט אלא ותפס אידי ואידי. ותו קשיא דאידי ואידי משמע דקאי נמי אמתני'. ותו אי מתני' ביבלת בשחור העין פשיטא אמאי איצטריך למתניא הרי הוא בכלל עינב או בשר החופה מעט מן השחור וכי אוקימנא הא בשחור הא בלבן. הוי מצי לאקשויי הכי, אלא דעדיפא מינה מקשה והא אין מומין בלבן ובתירוצא דר\"ל מתורץ הא נמי כדאפרש בסמוך. והריני מפרש הסוגיא לפי שיטת הרב ז\"ל וגירסתו למימרא דיבלת הוא מומא, פי' ודאי ידע שפיר המקשה דיבלת כתיבא באורייתא, אלא הכי פריך משמע ממתני' דבכל גוונא יבלת הוי מומא לכל הדברים מדקתני לה סתם. ורמינהו ואלו שאין שוחטין כו' ופריך ותסברא הא כתיבא יבלת סתם באורייתא ותקשי לך אקרא. אלא ל\"ק הא בגופו הא בעינו, הא דקתני אין שוחטין כו' בגופו שאין מום גמור. ומתני' דמשמע דהוי מום גמור בעינו, ופריך מכדי קרא סתמא מה לי בגופו מה לי בעינו, וכי היכי דבעינו הוי מום גמור, בגופו נמי הוי מום גמור. וקשה הא דאין שוחטין ואי בגופו לא הוי מום גמור בעינו לא הוי מום גמור ואמאי קתני סתם דהוי מום. אלא ל\"ק הא דאית בה עצם הא דלית בה עצם. דקרא דאית בה עצם הוי מגונה טפי ובכל מקום הוי מום דקרא סתמא הוא. ומתני' דהכא ומתני' דאלו שאין שוחטין. בדלית בה עצם בעין הוי מומא טפי בגופא לא הוי מומא. ולית בה עצם פסולה בתמיה תלתול בעלמא הוא. אלא אידי ואידי בעינו ול\"ק הא בשחור הא בלבן מתני' דהכא דמשמע דהוי מום גמור בשחור שמעכב קצת את הראות. ומתני' דאלו שאין שוחטין בלבן דלא הוי מום גמור כגון שאינו מעכב את הראות כלל. ולתרוצא מתניתא קאי ולאו אקרא וכן פרש\"י ז\"ל דקרא איכא לאוקמי כשיש בה עצם. ופריך והא אין מומין בלבן ואפי' במקדש כשר לשחוט. וה\"ה דהוי מצי לאקשויי יבלת בשחור פשיטא. אלא האי עדיפא לי' ומשני אלא אידי ואידי בלבן. ול\"ק הא דאית בה שיער הא דלית בה שיער. חדא דאית בה תלת משני לי' לא תוקמא בשחור דא\"כ פשיטא אלא אידי אידי בלבן ושאני יבלת דהוי מום מגונה טפי וכי האי הוי מום אפי' בלבן. והא דקתני אין מומין כגון דק או תבלול דעלה קתני ר' יוסי אין מומין בלבן. אבל יבלת גרוע טפי. ומתניתא ל\"ק מתני' דאית בה שיער דהוי מום גמור וגרוע טובא ומתני' דאין שוחטין בדלית בה שיער דאע\"ג דהוי מום בלבן, מ\"מ אינו מום גמור לשחט עליו במדינה. כללא דמילתא דהאי שמעתתא לדעת הרב ז\"ל יבלת דאית בה עצם בכל מקום שבגוף הוי מום. אין בה עצם אם היא בשחור העין הוי מום גמור אפי' באדם דלא גרע מעינב בעין. והא דלא נכתב ג\"כ במומי האדם לפי שהם בכלל כדכתיבנא. א\"נ מפני שאין רגילים לבא באדם בשחור העין. אבל אם באו מום גמור הוא ואפילו שאין בה שיער. ואם הוא בלובן העין אם יש בה שיער ה\"ז מום גמור ואם אין לה שיער הוי מום לענין שאין שוחטין אותו במקדש ולא חשיב לישחט אותו במדינה. ועיין במה שכתבתי ותמצא שעולין דברי הרב ז\"ל כדין וכהוגן. שוב ראיתי מ\"ש בבית יוסף ע\"ז בסי' ש\"ט ומפני שאין דבריו נכונים לא בענין ולא בשטת הסוגיא ולא בגרסאות לא ראיתי להטריח עליהם הקולמוס ואגב שטפיה לא עיין בה כהוגן. ואתה ידידי שים לבך לדעתי ותראה האמת מזולתו. ע\"כ לשון התשובה. ומה שכתב הראב\"ד ז\"ל שהוא אדמומית העוברת בשחור זה חולי מקרה הוא ומיד מתרפא ואם לא נתרפא הרי הוא בכלל תבלול דמ\"ל שחור ומ\"ל אדום. וכל המומין שהזכיר רבינו ז\"ל בחולי העין ראינו אותם במצרים בעין:", + " שאין מומין בלבן כו'. כ' הרר\"ד ן' זמרא ז\"ל אבל יבלת מגונה הוא ביותר ולפיכך אם אירע גם באדם הוי מום כאשר כתבתי באותה תשובה:" + ], + [ + "שלשה בחוטם כו'. כ' הרר\"ד ן' זמרא ז\"ל במשנה לח)שם בבכורות ל\"ט ע\"א. חוטמו שניקב ושנפגם ושנסדק. ת\"ר ניקבו חוטמין זה לתוך זה מבחוץ ה\"ז מום, מבפנים אינו מום. ורבינו כתב אפילו מצד אחד לט)ע' מ\"ש הכס\"מ בזה. וכ\"ש משני צדדין. וכתב רש\"י ז\"ל עלה דברייתא שהנקב נראה מבחוץ שניקבו מחיצות החיצוניות של חוטם אבל מבפנים שניקב מחיצה החולקת את החוטם אינו מום שבמקום סתר הוא. ע\"כ. וכ\"נ מ)צע\"ג דהרמב\"ם בפה\"מ לא פי' כפרש\"י רק פי' שם כמ\"ש הרדב\"ז כאן אח\"כ. והוא לפי גירסא שלנו. וז\"ל שם וכן אם ניקב הבשר המפסיק האף לשני נקבים כו' אם היה לו בחלק הנראה ע\"פ האדמה הרי הוא מום. ואם היה תחת העור ר\"ל לצד העליון מהאף אינו מום יעו\"ש וא\"כ הרמב\"ם שפיר גרס כגירסא שלנו זה לתוך זה. וזהו כוונת הרמב\"ם בפ\"ב מאס\"מ ה\"ב וז\"ל אם ניקב העור שבין שני חוטמין במקום הנראה יעו\"ש. ושם מיירי במומין המיוחדים בבהמה. ומה שלא הביא זה כאן במומין שהם גם באדם, כתב בס' הר המוריה די\"ל דבאדם בשר המפסיק הוא הכל בפנים. וע\"ע מ\"ש כס\"מ כאן. ובזה א\"ש. - שו\"מ בס' חזון נחום פ\"ו דבכורות מ\"ד שהביא מכת\"י מהר\"י קורקוס פ\"ב מאס\"מ וז\"ל לפי פי' מום זה בבהמה ואינו באדם כי באדם מחיצה אמצעית מכוסה ואינה גבאית הילכך ל\"ש לממנייה באדם. או אפשר דבאדם לא הוי מום. כי דרך לנקוף האף להניח בו נזם. דעת הרב ז\"ל. ואם היתה גירסתם כגרסת הספרים שלנו דקתני נקבו חוטמין זה לתוך זה, איני יודע להלום אותה דהא בניקבו זה לתוך זה מחלק בין חוץ לפנים. וזה ברור אפי' בתחלת העיון. אלא ודאי לא הוי גרסי בה זה לתוך זה. ולפי גרסת הספרים שלנו יש לפרש שאם ניקבו זה לתוך זה מצד חיצון של המחיצה המובדלת בין שני החוטמין כיון שהוא בגלוי הוי מום. ואם הנקב הוא לצד פנים כיון שהוא בסתר אינו מום וכ\"ש אם נקבו החוטמין, וגם הם ז\"ל מודים בדין כיון שהנקב נראה ונגלה מבחוץ:" + ], + [ + "והוא שנסדק מזר שלה כו'. כ' הרר\"ד ן' זמרא ז\"ל זה כתב על מה שאמר רב פפא תורא ברא דשיפתיה, שאם נסדק מבפנים והזר החיצון קיים אינו מום שהרי לא נחלק לשני ראשים:", + " מי שעצם לחיו כו'. כ' מהר\"י קורקוס ז\"ל גז\"ש במשנה מא)שם מ' ע\"א. ומעשה שהלחי התחתון עודף על העליון ושאל ר\"ג לחכמים ואמרו ה\"ז מום ובגמ' הקשו והא גבי אדם הוא דתנן הכי ומשום שאינו שוה בזרע אהרן. אבל גבי בהמה לא. ותרצו הא דאית בה עצם הא דלית בה עצם. פי' כשהעודף הוא הלחי בעצמו בין באדם בין בבהמה הוא מום. אבל כשאינו עודף אלא השפה לבד לא עצם הלחי באדם הרי זה מום ובבהמה אינו מום:
והרר\"ד ן' זמרא ז\"ל כ' משנה שם מעשה כו' ומוקי לה רב פפא בדאית בה עצם הוי מום באדם ובבהמה אבל לית בה עצם היינו שפתו עודפת והוי מום באדם ולא בבהמה. אבל עצם לחי העליון עודף על התחתון לא הוי מום בבהמה מב)צ\"ע דהא בפ\"ב מאס\"מ ה\"ב במומין המיוחדים בבהמה כתב הרמב\"ם ופיה דומה לשל חזיר כו' יעו\"ש. ובדברי חמודות שם בבכורות פ\"ו אות ט' ובב\"ח יו\"ד סי' ש\"ט שכתבו כהרדב\"ז. וע' בס' הר המוריה שם פ\"ב מאס\"מ אות ז' וכ\"ג מ\"ש בזה. יעו\"ש היטב. דהיינו פיו דומה לשל חזיר דפליגי ר' ורבנן דאמרי עלה דהך מתני' דמעשה שהלחי התחתון עודף על העליון כו' מאן תנא דקתני ומעשה, משום דתנן ופיו דומה לשל חזיר ופליגי רבנן עליה דר'. וקאמרי כ\"פ עלי' דרבי בשפתו העליונה עודפת על התחתונה. אבל אם התחתונה עודפת על העליונה ה\"ז מום ומעשה נמי כו'. ומסתברא דע\"כ לא פליגי רבנן עלי' דר' אלא בבהמה, אבל באדם מודים הם דהוי מום בין שיש בו עצם בין שאין בו עצם והרי הוא בכלל שפתו העליונה עודפת על התחתונה השנוי גבי מומין המיוחדים באדם. מג)כ\"מ ברמב\"ם לקמן פ\"ח ה\"ח. ואע\"ג שכתב רש\"י ז\"ל ומעשה מד)לפנינו בפרש\"י תיבה זו \"ומעשה\" הוא המשך לדיבור הקודם ברש\"י שם. ושוב אח\"כ מתחיל הדיבור גבי אדם כהן והוא דיבור בפני עצמו סובב על לשון הגמ' שם גבי אדם כו' ואין לו שייכות כלל עם דיבור הקודם וז\"פ וברור. וכ\"ה על הגליון בגמ' שם וצע\"ג. באדם כהן ועלה מייתינן פלוגתא דר' ורבנן לאו למימרא דפלוגתייהו באדם אלא משום דתנן ומעשה שהלחי התחתון עודף על העליון ומשמע שיש בו עצם ולפיכך כתב ומעשה גבי אדם כהן דאע\"ג דפלוגתייהו בבהמה שייך שפיר למימר עלה ומעשה כו' ופשוט הוא:", + " מי שפיו בלום כו'. כ' מהר\"י קורקוס ז\"ל גז\"ש מה)שם בבכורות מ' ע\"ב. בברייתא פיו בלום ורגליו מבולמות מחמת הרוח אינו מום מחמת העצם ה\"ז מום. וי\"ג מחמת הריוח אינו מום. ופרש\"י ז\"ל בלום קצר מבולמות קצרות מחמת הריוח שאין לו ריוח כ\"כ בפה ולא בעצם ולא בבשר השפתים אינו מום ואם מחמת העצם שהשפתים פתוחות יפה, אבל הלחיים אדוקות זו בזו שאינו יכול לפותחן כשאוכל או צועק מרחיבות השפתים והעצם נראה כנוד, ה\"ז מום. וכן ברגלים שאם רגליו קצרות מחמת הריוח של מידה אחת העצם והבשר של כפות הרגלים שלא היו רחבות כ\"כ אינו מום. ואם מחמת העצם שהעצם קצר והבשר מרחיב מלמטה ויוצא, ה\"ז מום. וגרסת מפני הרוח לפירוש זה כתב שאינו יכול לישבה. עוד כתב פי' אחר דבלום היינו נפוח ואם אותו נפח מחמת הרוח שנכנס מו)הגירסא בפרש\"י שלפנינו אם מחמת הרוח שנפח דיצא כו'. בהם הדר בריא ואינו מום. ואם מחמת העצם שעבה ביותר ה\"ז מום. ומ\"מ כתב רש\"י ז\"ל שבתוספתא דבכורות שנינו אם מחמת הרוח אינו מום ואם מחמת עצמו ה\"ז מום. ונראה שעל גרסא זו של התוספ' סמך רבינו כי פי' מחמת עצמו בסבת גופו וברייתו שכך הי' מעצמו מתחלת ברייתו בלי סבה מקרית. אבל אם נבלם מחמת רוח שנפח בו ובלום פיו א\"נ שנכנס בו רוח ומחמת כך נבלם אינו מום. ופי' בלום לדעת רבינו מז)ע' כס\"מ ובב\"י בטור יו\"ד סי' ש\"ט ובמהר\"י קורקוס לקמן ה\"ט בזה. אפשר שסובר דהיינו קצר שאינו יכול לפתחו כפי' ראשון של רש\"י ז\"ל. וכ\"כ בתוס' שכן הוא פי' בלום בכ\"מ סתום. וכן הבולם פיו בשעת מריבה מח)חולין פ\"ט ע\"א. וטובא דכוותא אלא שלגבי רגליו מבולמות לא יתיישב פי' זה בלשון רבינו וכאשר יתבאר בע\"ה:
והרר\"ד ן' זמרא ז\"ל כ' כך שנינו בתוספ' מחמת הרוח אינו מום מחמת עצמו הרי זה מום. והיינו נמי הא דתניא הבא מחמת העצם ה\"ז מום כלומר מחמת עצם ברייתו. ודלא כפרש\"י ז\"ל שכתב מחמת העצם שעבה ביותר. ומשמע לפי פי' שאם נבלם מחמת בשר דלא הוי מום. וקשה דא\"כ ליפלג וליתני בדידיה. אם מחמת הבשר אין זה מום וכ\"ש מחמת הרוח. אלא ודאי בין מחמת עצם בין מחמת בשר אם הוא מעצם ברייתו הוי מום. מחמת הרוח לא הוי מום:", + " מי שנוטל רוב המדבר כו'. כ' מהר\"י קורקוס ז\"ל גז\"ש במשנה, ופי' מדבר שבלשונו היינו מי שאינו דבוק למלקוחיו. ואם ניטל הרוב מאותו המדבר הוי מום. לאפוקי ממאן דבעי התם שניטל רוב כל הלשון. ותפס רבינו סתם משנה וכב\"ד של אחריהם שאמרו כן:
והרר\"ד ן' זמרא ז\"ל כ' משנה שם ופרש\"י ז\"ל היינו קצת הלשון שאינו דבוק במלקוחיו וק\"ל דהכי הוי לי' למיתני ושנטל רוב הלשון. ותו דתנא אמר רוב והוא אמר קצת. ויש לפרש לפי שעיקר הדיבור תלוי בסוף הלשון ואם נטל רוב המדבר ר\"ל רוב אותו שהדיבור תלוי בו דהיינו רוב סוף הלשון. ואפשר שלזה נתכוון רש\"י ז\"ל דבזמן דקצת הלשון אינו דבוק במלקוחיים אין לו כח להוציא כל הדיבור והיינו שנטל רוב המדבר שבלשונו. מט)כ\"ה בפרש\"י קידושין כ\"ה ע\"א. ואע\"ג דאין דיבור לבהמה, כל שכנגדו ניטל רוב הדיבור באדם הוי מום בבהמה:" + ], + [ + "י\"ב באברי הזרע כו'. כ' מהר\"י קורקוס ז\"ל ברייתא בפ' הנזכר נ)בבכורות ל\"ט ע\"ב. גם הובאה פ\"ק דקידושין נא)כ\"ה ע\"א. ומעוך וכתות ונתוק וכרות כלם בבצים. בבצים ולא בגיד. פי' בתמיה דכ\"ש שהגיד יותר נראה מהבצים, אימא אף בבצים דברי ר\"י ראב\"י אומר כלם בגיד ר' יוסי אומר מעוך וכתות אף בבצים. נתוק וכרות בגיד אין בבצים לא, ע\"כ. ופי' מעוך שנתמעך וכתות שכתתו אותו באבן עד שנימוח. נתוק היינו שניתק ביד לגמרי ועדיין תלויים בכיס. נב)כן פרש\"י שם בבכורות, אבל לעיל ל\"ג ע\"ב ושבת קי\"א ע\"א ובמנחות נ\"ו ע\"ב פי' דנותק היינו שאינם עוד בכיס ותוס' שם ד\"ה להביא חלקו עליו. וע\"ע בכס\"מ פ\"ה מעבדים ה\"ד שכתב דדעת הרמב\"ם נראה דגם באינם עוד בכיס לא הוי מום גלוי יעוש\"ה. וכרות בסכין ועדיין תלויים בכיס. ומעורין קצת דכרות בציר מנתוק. וביארו שם בגמ' דבהא קמפלגי דר' יהודא סבר דבכל גוונא הוי מומא ונקראין מומין שבגלוי מעוך וכתות לפי שנכווצים ונתוק וכרות כיון שהם תלויים ונחבטות בכיס נראים הם מבחוץ. ור' אליעזר סבר שאינם נקראים מום שבגלוי אלא בגיד שנראה. לא בבצים. ור' יוסי סבר מעוך וכתות הוי מומא דהא ליתנהו. נתוק וכרות לא הוי מומא דהא איתנהו ע\"כ. ורבינו פסק כר' יהודה דבכל גוונא הוי מום. וקשה הא קי\"ל ר' יהודה ור' יוסי הלכה כר' יוסי. ותו דגבי עבד כתב בפ\"ה נג)ה\"ד. מהלכות עבדים שהמסרס עבדו בבצים לא יצא לחירות מפני שאינם מום שבגלוי ומ\"ש הכא דחשיב לי' מום שבגלוי. וגבי עבד לא חשיב מום שבגלוי. נד)כן הקשו גם בשו\"ת הרדב\"ז ח\"ה סי' פ\"ט יעוש\"ה. ובלח\"מ שם בפ\"ה מעבדים הניח זה בצ\"ע. וע\"ע במקנה הקשה כן מעצמו יעו\"ש מש\"כ בזה. ותו קשיא נמי גבי לשון שגבי עבד בפ' הנזכר פסק שאינו מום שבגלוי וכאן פסק שהוא מום שבגלוי, ופסקא דהכא הוא דקשיא דאלו מה שפסק גבי עבד בבצים ובלשון שאינם מום שבגלוי הדין עמו. כי הוא דעת רבנן כאשר מבואר שם פ\"ק דקידושין שהביאו משנה דכ\"ד ראשי אברים כו' ותני עלה עבד יוצא בהם לחירות כו' ר' אומר אף הסירוס. בן עזאי אומר אף הלשון. פי' דאלו לת\"ק אינו נקרא מום שבגלוי אלא ראש הגיד ור' חולק ומוסיף אף סירוס דבצים ובן עזאי מוסיף אף הלשון וכת\"ק נקטינן דלא מנה אלא גיד שהוא גלוי לגמרי. נמצא דפסקא דעבד ניחא שפיר אלא פסקא דהכא קשיא דהא בגמ' מוכח דליכא לפלוגי בינייהו כי שם הקשו ור' לשון לא, והתניא פי' גבי מומי בכור ושנטל רוב לשונו רבי אומר רוב המדבר שבלשונו דמשמע דלרבי לשון הוי מום שבגלוי ומטעם קושיא זו העלו דרבי אף הסירוס וכ\"ש הלשון קאמר. ואם איתא דאיכא לפלוגי בין עבד לבכור כפסק רבינו מה ק\"ל לימא דר' לענין בכור חשיב לי' מום שבגלוי. ולגבי עבד לא חשיב לי' מום שבגלוי ולא יצטרך לדחוק דבן עזאי את\"ק קאי. ולא קאי אדר' ומשנה לא זזה ממקומה כאשר נדחקו שם דוק ותשכח. וגם גבי סירוס בצים מוכח דליכא לפלוגי שהרי שם תלוי מחלוקת ר' ות\"ק בפלוגתא דהנהו תנאי דברייתא דתניא ומעוך וכתות וכו' ר' יהודה אומר כו' ר\"א אומר כו' ר\"י אומר וכו' וכיון דבגמ' תלוי מחלוקת זה בזה איך רבינו פסק כאן גבי לשון כרבי דרוב המדבר הוי מום ושם גבי עבד פסק כרבנן דלא הוי מום וגבי בצים פסק כר' יהודה דכלהו הוי מום, שסתם דבריו דאתו כר' ושם פסק כת\"ק דפליג אדר' ואתיא כר\"א. ונראה לתרץ שרבינו כאן בדין הלשון סמך אסתם מתני' דבכורות שמנו לשון בכלל המומין שכן אמרו שם ועוד ג' מנה איילא לפני חכמים ואחד מהם הוא הלשון. ואמרו לו לא שמענו אלא אלו וב\"ד של אחריהם אמרו ה\"ז מום. וכיון שאיילא מנאן וב\"ד של אחריהם העלו כך כן ראוי לתפוס ולפסוק. וגבי עבד כיון דת\"ק פליג אר' כת\"ק ראוי לפסוק וכאשר נתבאר. וכי מקשה לר' מההוא דבכורות אה\"נ דהוי מצי לפלוגי בנייהו נה)ע' במקנה שם בקידושין שהוכיח דאין דין בכור שוה לעבד דהא בבכור נפגמה אזנו או שפתו ומומין הרבה, בעין הוין מומין. ובעבד לא הוין מומין יעו\"ש היטב מ\"ש בזה. אמנם התוס' רי\"ד שם בקידושין כ\"כ בשם התוס' בכורות שאינם לפנינו דהטעם דבבכור הריבויא בלשון כל מום רע, אבל בעבד לא כתיב כה\"ג בריבויא, והוא כמ\"ש המהר\"י קורקוס כאן להלאה. דכל מום רע ריבויא טפי מלחפשי ישלחנו גבי עבד. אכן בתוס' רי\"ד שם האריך לחלוק על התוס' והוכיח דכל מה דהוי מום בבכור כמו נפגם ונסדק באוזנו ושפתו ומומי העין, גם בעבד בכולם יוצא לחירות דשוים הם בדיניהם יעו\"ש. אלא כיון דסבר רבי דסירוס בצים הוי מום גלוי הדעת מכריע דכ\"ש הלשון. אלא דלאלומי פרכיה ולסיועי להאי סברה פריך מההיא דבכורות. ועוד דאה\"נ הוי מפליג בינייהו אכתי קשיא אחריתא עלה דההיא מההוא דהזאה דסבר רבי דהוי לשון גילוי וכאשר הקשו שם וכיון שעל כרחינו צריכים לתרץ דברי רבי לא רצה לחלק בין מום בכור לעבד דלא מתרצא מילתיה דר' בהכי. ומעתה כיון דגבי לשון הכרענו שיש לחלק ביניהם דלא תקשי סתם משנה דבכורות את\"ק דעבד, יש לתרץ גם גבי סירוס דבצים שפסק רבינו כאן כר' יהודה משום דכ\"ע ר' קאי כוותיה דכיון דגבי עבד חשיב לי' מום וכ\"ש הכא וכיון דר' יהודה ור' בחד שטתא שייכי, הוי להו דברים דרבים לגבי יחיד. ועוד דהלכה כר' מחבירו דת\"ק דפליג עלי' בההוא תוספתא היינו ר' אליעזר דאידך ברייתא. וגבי עבד דוקא נקטינן כוותיה כיון ששנו אותו בלשון סתם. ואפשר עוד שי\"ל דע\"כ לא פליג עליה ת\"ק אלא בעבד אבל גבי מומי אדם או בכור אפשר דלא פליג ת\"ק ומודה דהוי מום כמו שנתבאר גבי לשון דמתני' דבכורות חשיב לי' מום. ות\"ק לא חשיב לי' מום גבי עבד. וסירוס דבצים דכוותיה גם רש\"י ז\"ל כן כתב בפי' החומש נו)פ' אמור כ\"ב כ\"ד. דבין בגיד בין בבצים הוי מום כר' יהודה. ואע\"פ שאמרו שם כתנאי אפשר דה\"ק מאן דסבר גבי אדם ובכור דלא הוי מום שבגלוי דהיינו ר\"א ודאי דכ\"ש דסבר הכי גבי עבד. וא\"כ ע\"כ ר\"א כת\"ק אתי. אבל מאן דסבר גבי עבד דלא הוי מום דהיינו ת\"ק אינו מוכרח שיסבור כר' אליעזר גבי אדם ובהמה. ור' דסבר גבי עבד דהוי מום גלוי ודאי דסבר כר' יהודה. אבל ר' יהודה אינו מוכרח שיסבור כר'. וכתנאי לאו דוקא שיהי' זה תלוי בזה לגמרי דהא לא קאמר והני תנאי כהני תנאי אלא כתנאי כלומר אי הוי מום גלוי אי לא הוי פלוגתא דתנאי. אבל לא שיהי' זה תלוי בזה וזה בזה, ולפי זה שכתבתי גלוי דמצרכינן גבי עבד אינו כגלוי דמצרכינן גבי אדם ובכור דגבי אדם ובכור אין צריך שיהי' גלוי לגמרי כמו גבי עבד אלא גלוי היינו לאפוקי כשהוא בחלל הגוף. וכ\"כ רבינו למעלה נז)פ\"ו מבהמ\"ק ה\"ז. אין פוסל אלא מומין שבגלוי אבל מומין שבחלל הגוף וכו' וכן בגמ' בתחלת הסוגיא לא הקשו אלא מחטיו הפנימיות משמע דלא אימעוט ממומין שבגלוי. אלא דומיא דחטיו הפנימיות דהוי בסתר לגמרי דוק ותשכח. ואפשר שכל מום רע הוי ריבויא טפי מלחפשי ישלחנו דגבי עבד. וכל מרבה אפי' אינו גלוי לגמרי או יש איזה ריבוי לחילוק זה. א\"נ אפשר דפסח דדרשינן מיני' הכא כעין הפרט אינו גלוי לגמרי נח)ע' תוס' בכורות שם ל\"ז ע\"א ד\"ה מה ובקידושין שם כ\"ה ע\"א ד\"ה רבי וכ\"ה ברשב\"א שם ביתר ביאר דגבי עבד דיוצא בשן שמעינן דלא בעינן גלוי לגמרי. אבל בבכור בעינן גלוי לגמרי כמו פסח ועור דהוי גלוי לגמרי יעו\"ש היטב וצ\"ע. וע\"ע בתוס' רי\"ד הנ\"ל. דאינו נראה אלא בעת שמהלך ולא עדיף מלשון שנראה כשמדבר משא\"כ בשן דהוי גלוי טפי מלשון שהוא יותר לפנים. ומדלא כתב קרא לשון וכתב שן שנראה יותר ש\"מ דלשון לא הוי מום גלוי וה\"ה לבצים דדמי לגלוי דלשון. ודמו תרוייהו לפסח. והם יותר מכוסים משן. ואדם להקריב וכן בהמה ליפסל ובכור לישחט כי הדדי נינהו. ואפשר עוד דבהני משום מחוסר אבר הוא דאתינן להו שכיון שנחתכו הבצים כמאן דליתנהו דמי. ובחסרון דודאי דע\"כ לא ממעטינן אלא חסרון שבחלל הגוף, אבל חסרון שבגוף מבחוץ אפי' מכוסה הוי חסרון ולכך פסולין בכל גוונא. דהא פסלינן נמי בשאין לו אלא ביצה אחת, אלא שאני רואה שבגמ' רצו להעמיד מחלוקתם בזה משום חסרון אבר ואדחי האי אוקמתא. ואמרו ותסברא ר' יוסי מה קסבר כו' ומוקי פלוגתייהו כאשר כתבתי למעלה. וגם בזה אפשר לתרץ שאעפ\"י שדחו אותה אוקמתא משום דקשיא עלה. ר' יוסי מה קסבר. מ\"מ אפשר דמפלגינן בין זה לעבד. דהכא חסרון אבר לא בעינן שיהי' בגלוי לגמרי, אלא שלא יהי' בחלל הגוף אף אם אינו בגלוי פוסל דומיא דביצה אחת. ומום הוא דבעי גלוי. אבל לגבי עבד אפי' בחסרון אבר בעינן גלוי דומיא דפרט דידיה היינו שן יפיל דהיינו חסרון נח)ע' תוס' קידושין כ\"ד ע\"ב ד\"ה סמויה. דמשמע דהפלת שן לא הוי מחוסר אבר וברשב\"א ומהרש\"א תמהו ע\"ז. וכתב הפנ\"י דשן לא הוי אבר. והרש\"ש כתב דלא הוי מחוסר אבר בהפלת שן. דדרכו ליפול מחמת זקנה וגם לא נברא עמו יעו\"ש ובהגהות חשק שלמה ובס' טל תורה בזה. ומיניה ילפינן מומין שבגלוי. משא\"כ כאן דכלהו פרטי ליכא חסרון פסח או עור עורת או שבור שבר רגל או שבר יד כלהו אין בהם חסרון ולכך בעינן גלוי. אבל בחסרון אפשר דלא בעינן גלוי אלא שלא יהא בחלל שאינו נראה כלל. עוד אפשר לתרץ בדרך אחרת דהתם מעיקרא בעי לאוקמי פלוגתייהו בחסרון מבפנים אי הוי חסרון ולא דמי למום. או לא הוי חסרון כמו מום. ור' יהודה הוי סבר דשמיה חסרון ודחו ותסברא ר' יוסי מאי סבר. אי סבר שמיה חסרון אפי' נתוק וכרות נמי כו' והעלו דקא מפלגי במום שבגלוי וכאשר כתבתי. ואיכא למידק ומאי קושיא לימא דר' יוסי סבר דמעוך וכתות נקרא חסרון ונתוק וכרות אינו נקרא חסרון וכאשר אמרו גם באוקמתא שהעמידו דהא איתנהו והא ליתנהו הוי חסרון. וא\"כ אמאי חזר מאוקמתא דפליגי בחסרון מבפנים, אלא נראה לומר דדחויי הוא דמדחי לי' דכיון דר' יוסי ע\"כ בעיקר הדבר אי הוי חסרון או לא פליגי אפשר נמי שגם ר' יהודה ור' אלעזר בעיקר הדבר חולקין. דאי תרוייהו מודים דמקרי חסרון. דברי ר' יוסי אי אפשר לפרש אותם גם על הקדמה זו. וכיון שכן אפשר שרבינו מפרש דר' יוסי גם בחסרון בעי גלוי לגמרי. ולכך בנתוק וכרות סבר דלא הוי גלוי ולא פסול ור' יהודה סבר דבחסרון לא בעינן גלוי לגמרי והכי נקטינן דעד כאן לא נתמעטה אלא כוליא אחת דהוי בסתר לגמרי ויליף לה מקרא. ומשום דמעיקרא רצו להשוות זה לכוליא הוא שדחה כן. אבל למסקנה כוליא לחוד דהוי בחלל ובסתר לגמרי. אבל בצים אינם כן ולעולם משום חסרון ולא תקשי ומ\"מ שני בצים בכיס אחד אין שם חסרון אבר. ואעפ\"י כן הוא מום. ולכן נראה כדרך הראשון שלא נתמעטה כאן אלא מומין שבחלל הגוף לאפוקי ניטל הטחול. א\"נ חיטיו הפנימיות וכאשר נתבאר בגמרא:", + " מי שאין לו אלא ביצה אחת כו'. כ' מהר\"י קורקוס ז\"ל גז\"ש נט)שם בבכורות מ' ע\"א. במשנה ופירושה בגמ' כדברי רבינו. ור\"ע אמר שם שבודקים אותו ע\"י מיעך. וכבר כ\"כ רבינו בפ\"ג מהלכות בכורות. והוא דעת הרא\"ש ז\"ל ס)ע' בטור יו\"ד סי' ש\"ט שמביא שיטת הרמב\"ן וסיים ולזה הסכים א\"א הרא\"ש ז\"ל יעו\"ש ובב\"י וב\"ח שם, וצע\"ג. והרמב\"ן ז\"ל חולק. ושם יתבאר. וצריך לדעת כי גם האדם יש לו שני כיסין סא)וכ\"כ התיו\"ט ובמעדני יו\"ט דמ\"ש רש\"י דכל בהמה יש לכל ביצה כיס לאו דוקא בהמה אמנם מלשון התוס' שם מ\"ג ע\"א ד\"ה הא משמע דאדם אין לו ב' כיסין, שו\"מ בריט\"א שם בבכורות העיר בה ומביא דברי מהר\"י קורקוס מכאן. ואעפ\"י שנראין כיס אחד יש דופן מפסיק באמצע וניכר זה למסתכל בכיס. והרי חמשין מומין אלו שבאדם ושבבהמה הם כאשר הזכיר בתחלת הפרק. וע\"כ צ\"ל כאשר כתבתי. ודין הטומטום והאנדרוגינוס נתבאר שם במשנה וברייתא בסוף הפרק:
והרר\"ד ן' זמרא ז\"ל כ' ומנה הרב ז\"ל י\"ב באברי הזרע ולא מנה מי שאין לו בצים כלל או שאין לו אלא ביצה אחת בכיס אחד היינו מי שאין לו אלא ביצה אחת בשני כסין דמה לי בכיס אחד ומה לי בשני כסין ומי שאין לו בצים כלל. ת\"ל משום דאין לו שנים ומכ\"ש דבעל ביצה אחת שכן מונה ז\"ל מי שנמעכו הבצים שלו או אחת מהן:", + " טומטום כו'. כ' הרר\"ד ן' זמרא ז\"ל הכי אמר ר\"ש במתני' סב)שם מ\"א ע\"א. אין לך מום גדול מזה וכ\"כ ז\"ל בהלכות איסורי מזבח סג)פ\"ג ה\"ג וע' לח\"מ שם. הטומטום והאנדרוגינוס אעפ\"י שאין לך מום גדול מזה הרי הן פסולין לקרבן מדרך אחרת לפי שהם ספק זכר ספק נקבה הרי הם כמין אחר ע\"כ. ומה\"ט אמרו חכמים שאינו בכור אלא נגזז ונעבד דבריה בפני עצמה הוא. ואינה בכלל זכר. ומינה נמי דאינה בכלל זכרי כהונה:" + ], + [ + "ששה בידים כו'. כ' הרר\"ד ן' זמרא ז\"ל וא\"ת למה לא מנה הרב ז\"ל מי שרגלו קלוטה שהוא שנוייא במתני' סד)שם בבכורות מ' ע\"א. בכלל מומי אדם ובהמה. וי\"ל דלגבי אדם מנה סה)לקמן פ\"ח הי\"ג. מי שפרסותיו רחבות כשל אווז אעפ\"י שאינו קלוטה וקלוטה סו)ע' שם מ\"ג ע\"א קלוט וחוטין דליתנהו באדם כו' וצ\"ע. בכלל וגבי מומי בהמה מנה סז)בפ\"ב מאס\"מ ה\"ה. הקלוטה נמצא קלוטה מום באדם ובבהמה כי מתני':", + " מי שנשבר עצם ידו כו'. כ' הרר\"ד ן' זמרא ז\"ל משנה שם ואמרי' עלה אינו ניכר מי הוי מומא אמר רב פפא אינו ניכר מחמת עצמו אבל ניכר מחמת מלאכתו ולהכי נקרא מחמת מלאכה לכלול גם שבר היד שאם ניכר בשעה שעושה מלאכה בידו הוי מום. ולפיכך הוצרך רבינו לפרש איזוהי מלאכת הרגל אם ניכר כשהוא מהלך אבל מלאכת הידים לא הוצרך לפרש כי ניכר הוא. סח)ע' כ\"מ שכתב דנראה דהרמב\"ם לא מפרש כפרש\"י. ומה דתנן אעפ\"י שאינו ניכר, קאי רק על עצם רגל, אבל עצם ידו בעינן ניכר יעו\"ש. זה למדתי מדברי רש\"י ז\"ל שכתב אבל ניכר הוא מחמת שצולע והולך. והילוך הרגל זהו מלאכתו ע\"כ:
ומהר\"י קורקוס ז\"ל כ' ואפשר דאעפ\"י שאינו ניכר הנזכר במתני' ארגל קאי דאילו יד ניכר מחמת עצמו הוא דמחמת מלאכתו אינו נראה:", + " מי שרגליו מבולמות כו'. כ' מהר\"י קורקוס ז\"ל אם פירוש מבולמות קצרות לא יתיישב כאן אם מחמת עצמו ואם מחמת הרוח כאשר נתבאר. אלא בדוחק גדול לכן נראה שפי' רבינו דמבולמות היינו נפוחות וכן גבי פיו דמסתמא תרוייהו בחדא גונא מתפרשין:
והרר\"ד ן' זמרא ז\"ל כ' כבר כתבתי למעלה בזה. וקמבעי לי ידיו מבולמות מחמת עצמן מאי. סט)צ\"ע שלא העיר מלשון הטור שם יו\"ד סי' ש\"ט וז\"ל פרסות ידיו צרות כו'. והב\"י שם תמה באמת ע\"ז מה ששינה מלשון המשנה וכתוב ידיו תחת רגליו יעו\"ש ובדברי חמודות שם פ\"ו דבכורות אות י\"א בזה. ומדלא תנינן לה בשום מקום וגם רבינו לא הזכירה משמע דלא הוי מום. ולא ידעתי לזה טעם דאדרבא בידים הוי טפי מום מרגלים שהוא נגלה ונראה יותר. ולפיכך אני אומר דתני רגלים לרבותא דאפי' רגלים מבולמות הוי מום וכ\"ש ידיו. ורבינו תפס לו לשון הברייתא כדרכו בכל מקום. תדע שהי' צריך הרב ז\"ל לבאר או אחת מהם שהדבר ברור שאם הי' אחת מרגליו בלום מחמת עצמו וברייתו דהוי מום, אלא העתיק לשון הברייתא ותנא רבותא קמ\"ל אעפ\"י ששתי רגליו שוות הוי מום. כ\"ש היכא דחד בלום וחד אינו בלום דאיכא תרתי כנ\"ל דידים מבולמות הוי מום או אחת מהן וכן ברגלים:" + ], + [ + "ארבעה ראויים כו'. מהר\"י קורקוס ז\"ל שם ע)שם מ\"א ע\"א. משנה וכו' ואסיקו בגמ' דג' מיני שחין הוי דקרא, כלומר דגבי מומין יבש מבפנים ומבחוץ, דמתני' לח מבפנים ומבחוץ. דמצרים לח מבפנים ויבש מבחוץ, דכתיב שחין פורח. ורש\"י ז\"ל נראה שגורס לח בחוץ ויבש מבפנים וכתב וכיון דיבש מבפנים לא מיתסי ואי הוי בבכור הוי נמי מום גמור. דמתני' לח מבחוץ ומבפנים. פורח היינו האי שנראה למעלה דבר הבולט הוי פורח. וכתב אבעבועות לשון נובע דמשמע מבחוץ הי' לח עכ\"ל. ובודאי מ\"ש רבינו יבש צריך לפרשו שאפי' אינו יבש אלא מבפנים במשמע כיון דלא מיתסי ולכך סתם רבינו דבריו. עא)ע' היטב בלח\"מ פ\"ב מאס\"מ ה\"ז. והוצרכו בגמ' לומר דשלשה מיני שחין הם האחד הוא השנוי בברייתא שאמרו גרב זו חרס וזהו ובחרס הנזכר לגבי קללות. וע\"כ ביבש מבחוץ ומבפנים הוא, דגרב דכתיב בהדיא יבש מבפנים לבד הוא. ותרוייהו אינם מתרפאים דכתיב אשר לא תוכל להרפא. וע\"כ לא זהו השנוי במשנה שאינו מום, דכיון שאינו מתרפא למה לא יהי' מום. אלא דמתני' לח מבחוץ ומבפנים מוכח ע\"כ דיבש מבפנים לבד הוי מומא. דאי לא לימא דהיינו שחין דמתני' ובשני מינים סגי, אלא ודאי כאשר כתבתי. וכך צריך לפרש בדברי רבינו:
והרר\"ד ן' זמרא ז\"ל כ' שם במשנה בעל גרב ובעל יבלת ובעל חזזית ומוקמינן בגמ' דגרב דכתיב בקרא היינו גרב יבש וילפת היינו חזזית המצרית ויבלת היינו יבלת שיש לה עצם וכלם מום קבוע בין באדם בין בבהמה:", + " מי שיש בו יבלת כו'. כתב מהר\"י קורקוס ז\"ל עב)דברי רבינו הובאו בס' חזון נחום פ\"ו דבכורות מ\"ו. גז\"ש ר\"ח בן אנטיגנוס אומר את שיבלת בעינו וכו' ובגמ' למימרא דיבלת הוי מומא. ורמינהו אלו שאין שוחטין עליהם כו' ובעל יבלת ותסברא והא כתיב יבלת באורייתא. אלא ל\"ק הא בגופו הא בעינו. והא קרא סתמא כתיב אלא ל\"ק הא דאית בה עצם. הא דלית בה עצם. דקרא דאית בה עצם דמתני' דלית בה עצם. בעינו הוי מומא בגופו לא הוי מומא ואי לית בה עצם בגופו פסולה. פי' בתמיה והא תלתול בעלמא הוא ובעלי תלתולים פסולים באדם וכשרים בבהמה. אלא אידי ואידי בעינו ול\"ק הא בשחור הא בלבן. והא אין מומין בלבן אלא אידי ואידי בשחור ול\"ק הא דאית בה שיער הא דלית בה שיער. כך היא גרסת התוס'. אבל רש\"י ז\"ל גורס אידי ואידי בלבן. וכתב ז\"ל אלא אידי ואידי אמתני' קאי ולא אקרא. והא אין מומין בלבן ואפי' במקדש כשר לישחט. אידי ואידי הא דקתני אין שוחטין במקדש ובמדינה בלבן. והא קתני אין מומין בלבן תרוייהו ביבלת במומין שבלבן אית בה שיער מגונה הוא ועלה קתני אין שוחטין במקדש ולא במדינה והא דקתני אין מומין בלבן בדלית בה שיער. ומתני' דמום גמור הוא כדאוקימנא בשחור ובדלית בה עצם. וקרא בדאית בה עצם. דאי מתני' דהכא בדאית בה עצם אמאי נקיט בעינו עכ\"ל. נמצא העולה מסוגיא זו לדעת רש\"י ז\"ל דבאית בה עצם פוסל בכל הגוף. וזה כבר כתבו רבינו כאן. ובשאין בה עצם בגוף כשר דהוי כתלתלים ופוסל באדם. אבל בבהמה פוסל בעין לבד ובשחור דוקא ואפי' בלא שיער. ואם הוא בלבן ויש בה שיער מום גמור לא הוי לישחט עליו במדינה. ומיהו מום הוי לענין שאין שוחטין אותו במקדש משום דמגונה ושייך בי' הקריבהו נא לפחתיך והיינו עג)הלשון והיינו אינו מדויק וברור דצ\"ל ומתני' דאין מומין בלבן מיירי באין בה שיער. שוב מצאתי בחזון נחום שם שהעתיק דברי מהר\"י קורקוס מכת\"י שהיה בידו. וז\"ל והיינו מתני' דואלו שאין שוחטין כו' ואם הי' בלבן ואין בה שיער אינו כלום וכמאן דליתיה דמי והיינו מתני' דאין מומין בלבן. ובכת\"י שלנו חסר זה ע\"י טעות המעתיק. מתני' דאין מומין בלבן ושטה זו דחוקה היא והדוחקים אשר בה גלוים. ורבינו לא חלק כאן אלא בין יש בה עצם לאין בה עצם ובגופו נקטה לבד. ובפ\"ב מהלכות איסורי מזבח כתב גבי מומין אם יש בלובן עינו יבלת שיש בה שיער. עוד כתב באותו פרק יש שם ארבעה חוליים אחרים אם נמצא אחד מהם בבהמה אין מקרבין אותה לפי שאינה מן המובחר והכתוב אמר מבחר נדריך. מי שבלובן עינו יבלת שאין בה שיער ע\"כ. וראיתי מי שכתב עד)כוונתו על הב\"י טיו\"ד סי' ש\"ט וע\"ע בכ\"מ ולח\"מ פ\"ב מאס\"מ ה\"ב בזה. שדעת רבינו שדוקא בלבן פוסל אבל בשחור אינו כלום אפי' לפסול ואפי' יש בה שיער. ודבר זה אין השכל סובלו דיציבא בארעא וגיורא בשמי שמיא שהמשנה אמרה אין מומין בלבן אלא בשחור. ונאמר אנחנו ביבלת בהפך שבשחור אין מומין כלל. ובלובן יש מומין וגם נדחק לפי זה ואמר שרבינו גורס והא אין מומין בשחור וזה לא נמצא בשום מקום. שיקשה ממה שלא נשנה בשום מקום. אלא אדרבא נשנה בהפך. ולתקן זה כתב שאפשר דברייתא היא בשום מקום גבי יבלת. ואין הדבר מתורץ בכך שיקשה להדיא והא אין מומין כו'. ואף אם נסבול כ\"ז הי' לו לומר והתניא וכו' ויבא ברייתא כאשר היא שנוייה ביבלת. כיון שהמשנה אמרה בהפך והעיקר חסר מן הספר. ואלו הם דברים שאין הדעת סובלתן מכמה אנפי. והנה רבינו כתב במשנה יבלת ידוע וכל זמן שתהיה יבלת אפי' בלובן העין ויהיה בו שיער הרי זה מום ע\"כ. הרי שסובר דיותר מגונה בשחור מבלבן וכדעת שאר המפרשים וכפשטא דסוגיא. ואיך נאמר שכאן סבר בהפך וכ\"ש דא\"כ הוא היה לו לכתוב דבשחור לא הוי מום. וכיון שלא כתב כן איך נתלה ברבינו בוקי סרוקי הפך מדעת המפרשים, ושיבלת הפך משאר מומין, אלא נראה שמה שכתב רבינו בלובן אפילו בלובן קאמר וכדבריו במשנה וכ\"ש בשחור ונמצא פסקן של דברים לדעת רבינו דביש בה עצם פוסל בכל מקום. והיא הכתובה בכתוב דסתמא כתיב, אין בה עצם הרי היא כתלתלים ואם היא בעין ויש בה שיער היינו דר\"ח בן אנטיגנוס דהוי מום גמור לגבי בהמה ואפילו בלבן אבל לא לאדם, שהרי בכלל המומין שאין ראוים להיות באדם מנאן רבינו וכאשר יתבאר, אין בה שיער אין שוחטין לא במקדש ולא במדינה ואפילו בלבן מפני שאינו מובחר. והיינו מתני' דאלו שאין שוחטין וכו'. ומעתה צריכים אנו לפרש הסוגיא לדעת רבינו ולברר איך יצא לרבינו דינים אלו מסוגיא ומסקנא זו. וה\"פ קרא דאית בה עצם ופסולה בכ\"מ בין באדם בין בבהמה, מתני' דלית בה עצם ובעינו הוי מומא והיינו דר\"ח בן אנטיגנוס בגופו אינו מום גמור והיינו מתני' דואלו אין שוחטין לא במקדש כו' ופריך דאפילו לפסול אין לקרותו מום שאינו פוסל כשהוא בגוף אלא באדם לא בבהמה אלא אידי ואידי בעינו פי' בין מתני' דר\"ח בן אנטיגנוס בין מתני' דואלו שאין שוחטין כו'. ומתני' דר\"ח בשחור וההיא דאין שוחטין בלבן דבשחור הוי מום גמור ובלבן פסול ואינו מתיר הבכור, אבל בגוף אם אין שם עצם אינו פוסל אלא באדם דלא גרע מתלתול. ופריך תו והא אין מומין בלבן כלומר אין לך לחלק בין שחור ללבן חלוק זה דהא אין מומין בלבן תנן, ואם אתה מיקל בלבן ומגרע אותו מן השחור מפני שהוא לבן ואינו נקרא עין כאשר נתבאר עה)שם בבכורות ל\"ח ע\"ב תרבא דעינא איקרי. דעין לא איקרי ראוי לך להקל בו ולגרע אותו לגמרי ולומר שלא יפסול כמו שאר הגוף, ואם יבלת לפי שהוא גנאי הרבה נראה לך להחמיר בלבן ולהשוותו לשחור ולומר שיש בלבן מום יבלת ראוי לך להשוותו לגמרי גם לישחט עליו אבל לחלק לבן מן השחור במקצת ולהשוותו במקצת מנין לך או יהיה כשחור או יהיה כשאר הגוף, ומשני כן הוא האמת, שאין לחלק לבן מן השחור במקצת ולהשוותו במקצת דהא אין מומין בלבן אמרו ולא מצינו בשום מקום אחר שיחמירו במקצת ויקילו במקצת, אלא יבלת שוה בה הלבן לשחור לגמרי דכשיש בה שיעור הוי מום גמור בין בלבן בין בשחור ואינו דומה לשאר מומין שאינם בלבן דיבלת מגינה ביותר, ואם אין בה שיער אין שוחטין עליו כו' בין בלבן בין בשחור וכאשר נתבאר דמגונה הוא, והא לא הוי קשיא לי', אלא שהיה מחלק לבן משחור במקצת, אבל כי משוה להו לק\"מ כי פשוט הוא שיש לחלק בין יבלת לשאר מומין שאמרו בהם אין מומין בלבן, ואפשר שזהו שיטת הרא\"ש ז\"ל שלא חלק גם הוא עו)כ\"ה גם בב\"י שם בטיו\"ד סי' ש\"ט ודברי חמודות שם בבכורות אות ט\"ז. בין שחור ללבן. ומ\"מ נראה דוחק שנאמר דשחור אם אין בו שיער שלא יהיה מום לכך נראה שאפשר לפרש עוד לדעת רבינו דלבן דנקט גבי אסורי מזבח בדוקא נקטיה משום דשחור בין יש בו שיער בין אין בו שיער הוי מום, והיינו מי שבעינו כמו עינב שנתבאר למעלה דיבלת כמו עינב הוא, א\"נ דהויא בכלל בשר יתר בעיניו עד שחפה מעט מן השחור דהא נמי אם חופה מעט מן השחור דכוותה היא. וכאשר כתב הר\"א ז\"ל למעלה דבשר יתר היינו יבלת, אלא שלדעת רבינו אינה זו של המשנה, דהא תרווייהו בלבן מוקמינן להו ומתני' בשיש בה שיער, וחלזון דהיינו דכשהיבלת בשחור אפילו אין בה שיער, ולפי זה בגמרא לא גרס והא אין מומין בלבן, אלא גריס ואי בעית אימא הא והא בלבן, א\"כ היינו חלזון נחש אלא אידי ואידי וכו'. א\"נ אפשר דא\"נ גריס והא אין מומין בלבן, ה\"ק והא אין מומין בלבן, וא\"כ ע\"כ כי תנן חלזון נחש דהיינו יבלת בשחור הוא. וא\"כ מה בא להוסיף ר\"ח בן אנטיגנוס, דבשלמא אי לא תני ההיא מתני' גופא אין מומין בלבן הוי מפרשינן ההיא בלבן וביש בה שיער ודר\"ח בשחור בלי שיער דשקולים הם ודאלו שאין שוחטין בלבן בלי שיער, אבל השתא דתני בההיא מתני' גופא שחור ונכנס בלבן אינו מום, והטעם לפי שאין מומין בלבן, ע\"כ מוכח שכל אותה משנה בשחור מיירי, ואי האי נמי בשחור מה בא לחדש ר\"ח היינו הך, ומשני השתא שפיר אלא אידי ואידי בלבן כו' וההוא בשחור כדמשמע פשטא דההיא מתני' דתני בה שחור ונכנס בלבן אינו מום, ואי חלזון נחש דתני בהדה מיירי בלבן וביש בה שיער איבעי לי' לפרושי כאשר כתבתי והכא מיירי בלבן וחדא ביש בה שיער וכו'. נמצא לפי שיטה זו דלבן שכתב רבינו שם משום דבמומין דשייכי עז)אפשר דט\"ס וצ\"ל דשייכו בבהמה ולא באדם. באדם ולא בבהמה מיירי התם וכאשר יתבאר, אבל בשחור אפילו באדם הוי מום והוי בכלל עינב או בכלל בשר יתר בעיניו ונכנס בשחור, ובהא לא שני לן בין שיש בה שיער לאין בה שיער, ובלבן ויש בה שיער בבהמה הוי מום לא באדם, ועוד יתבאר זה. ואם אין בה שיער והוא בלבן אין להקריבו שאינו מן המובחר, אבל מום לא הוי שאין מומין בלבן, אלא ביש בה שיער דמגונה טובא והיינו להיות מום גמור. עוד אפשר לפרש בדרך אחרת דכי פריך והא אין מומין בלבן חדא דאית בה תרתי פריך לי' ומתני' דאוקימתא בלבן קשה שאין מומין בלבן, ואפילו תתרץ דבכי האי יש מומין לפי שמגונה הרבה קשה דר\"ח דאוקימתא בשחור. דפשיטא טובא דאפילו דברים שאינם מום כלל בלבן, הם מום בשחור, כ\"ש יבלת של רוב גנותה היא מום אפילו בלבן דודאי בשחור איתא ולא גרע מנקודה לבנה שנתבאר דהוי מום בשחור אפילו שאינו מום כלל בלבן, ולהכי איצטריך לנדויי מאוקמתא דהא בשחור, ומוקי תרוייהו בלבן כלומר דודאי כיון שמגונה כ\"כ אפילו בלבן ישנה לפסול מיהא ודר\"ח ודאי דאי בשחור קשיא טובא לפי זה, אלא מיירי בלבן נמי, והא ביש בה שיער והא באין שיער, אלא שלפי שיטה זו עיקר הקושיא חסרה מן הספר דקושיא דפריך והא אין מומין בלבן, לא מידי פריך ולאו עלה סמוך לנדויי מאוקימתא. ועוד דוחקים אחרים בשיטה זו. לכך היותר נראה ליישב הסוגיא גם לשון רבינו וביאור דבריו בהלכות איסורי מזבח היא בשיטה האחרת שכתבתי כך נ\"ל:" + ], + [ + "כל עצם שבגלוי כו'. כתב מהר\"ד ן' זמרא ז\"ל במשנה שם עח)שם בבכורות מ' ע\"ב. ושנפגם עצם ידו ועצם רגלו וכתב רש\"י ז\"ל לעיל איירי בשנשבר העצם משמע דהכא איירי בשלא נשבר העצם אלא שנפגם ונחרץ בו חריץ. ואמרינן בגמרא עט)שם מ\"א ע\"א. אמר אביי אמר קרא או חרוץ או שבור חרוץ דומיא דשבור מה שבור במקום העצם אף חרוץ במקום העצם ואמרינן התם דאין חרוץ בבשר פ)משמע מדבריו דהרמב\"ם ס\"ל כאביי ורבא דאין חרוץ בבשר. וצ\"ע דהא לעיל ה\"ד כתב הרמב\"ם שלשה בריס העין כו' ושלשה מומין אלו בכלל חרוץ האמור בתורה, וכתב המהר\"י קורקוס שם דהרמב\"ם סמך על התורת כהנים פ' אמור דמבואר שם כן יעו\"ש. הרי דס\"ל דחרוץ הוא גם בבשר. ומצאתי בס' צפנת פענח ה' מתנות עניים מ\"ז ע\"ב שכתב די\"ל הטעם דאין חרוץ בבשר רק בעצם. משום דבשר גזעו מחליף ועצם אינו מחליף. כש\"ס נדה נ\"ה ע\"א. וגם עור לאיכא דאמרי שם אין גזעו מחליף. לכך שייך חרוץ בעור. וזהו כוונת התוס' חולין כ\"ח ע\"ב סוד\"ה אתא יעוש\"ה. ושפיר כתב הרמב\"ם דריס של עין הוא משום חרוץ. וא\"ש. ומה יד ורגל דאמרינן במתני' עצמות שבגלוי אף חרוץ בגלוי ולפיכך אין הצלעות בכלל פא)הכס\"מ הביא מקור לדברי הרמב\"ם דאין הצלעות בכלל מתוספתא ותו\"כ יעו\"ש. כאשר כתב רבינו:" + ], + [ + "ועוד יש שם כו'. כתב מוהרר\"י קורקוס ז\"ל גז\"ש פב)שם בבכורות מ\"א ע\"א. דרשו מן הצאן בכבשים או בעזים להוציא זקן וחולה ומזוהם, ופ\"ק דחולין פג)כ\"ד ע\"א. נתבאר שכהן אינו פוסל אלא עד שיזקין ופירשו שם דהיינו עד שירתת, פד)נראה מדבריו דגם זקן בבהמה השיעור הוא עד שיזקין. ולא דתליא בשנים וכ\"כ המל\"מ פ\"ב מאס\"מ ה\"ו יעוש\"ה ומצאתי בשטמ\"ק כתובות ע\"ה נראה שנסתפק בזה בשם רש\"י שם מהד\"ק. וע' בתוס' זבחים נ\"ט ע\"ב ד\"ה הא, דמשמע דס\"ל דתליא בשנים וע\"ע בטו\"א ר\"ה י' ע\"א. ובכתובות פ' המדיר פה)ע\"ה ע\"א. נתבאר דמזוהם אפשר לעבורי בקיוהא דחמרא וריח הפה אפשר דנקיט פלפלא בפומי' ועביד עבודה וכתב רש\"י ז\"ל בקיוהא דחמרא עד שיעבוד עבודה, וטריפה ויוצא דופן נתבאר סו\"פ מומין פו)שם בבכורות מ\"ה ע\"ב. במשנה:
ומהר\"ד ן' זמרא ז\"ל כתב במשנה שם פז)שם מ\"א ע\"א. הזקן והחולה והמזוהם ואמרינן בגמרא מה\"מ דת\"ר מן הצאן מן הכבשים ומן העזים שלשה מיעוטים למיעוטא זקן חולה ומזוהם. והתם מצרכינן להו ואמרינן ריש פ' מומין אלו פח)מ\"ג ע\"א. דילפי' אדם מבהמה ובהמה מאדם בג\"ש דתניא באדם לא נאמר יבלת בבהמה לא נאמר דק תבלול, מנין ליתן את האמור של זה בזה ואת האמור של זה בזה ת\"ל גרב גרב ילפת ילפת לג\"ש, מפני דאי לא מפני, איכא למיפרך אדם מבהמה לא יליף שכן היא עצמה קרבה לגבי מזבח, בהמה מאדם לא ילפא שכן נתרבה במצות לאיי אפנויי מפני וכו' ולא ילפי מהדדי אלא לענין מומין הרגילים לבא בשניהם אבל הרגילים לבא בבהמה ולא באדם או לענין המומין הפסולים באדם משום שאינו שוה בזרעו של אהרן לא ילפי מהדדי, והשתא נמצאו מומין מיוחדים באדם ומומין מיוחדים בבהמה ומומין משותפין לשניהם, ואיכא למידק דתנא מני לזקן חולה ומזוהם בהדי הנך שאין שוחטין עליהם לא במקדש ולא במדינה והרב מני להו בהדי מומין גמורין, וי\"ל דלא השוה שלשה אלו אלא לענין שאין מקרבין אותם וכן כהן אינו קרב אל המזבח, פח*)ע' ירושלמי פסחים פ\"ז ה\"ז עובד שייפיתה כחו בזקן ובחולה כו' יעו\"ש ובפ\"מ וק\"ע שם דמבואר דכהן חולה כשר להקריב. וע\"ע תוס' ב\"ק ק\"י ע\"א ד\"ה הכי. אבל אין שוחטין עליהם את הבכור, וכ\"כ בהדיא בפ\"ב מאיסורי מזבח חוץ מזקן חולה ומזוהם שאעפ\"י שאינו כשר לקרבן אינו נפדה אלא יהי' קיים וירעה עד שיולד בו מום אחר קבוע עכ\"ל רבינו:", + " הטרפה כו'. כתב מהר\"ד ן' זמרא ז\"ל הטרפה כשר באדם ופסול בבהמה. וכן רובע ונרבע דתניא מן הבהמה להוציא רובע ונרבע, מן הבקר להוציא את הנעבד, מן הצאן להוציא את המוקצה ומן הצאן להוציא את הנוגח. וכן יוצא דופן כשר באדם ופסול בבהמה דכתיב כי יולד פרט ליוצא דופן, הטרפה פסול בבהמה. להדיוט אסור לגבוה מבעיא. וכשר באדם דהוי מום שבסתר וילפינן מהנך דכתיבי בקרא דהוי מומין שבגלוי ויוצא דופן גזה\"כ בבהמה שהוא פסול אבל אינו בעל מום ולא ילפינן מהדדי אלא לענין מומין לא לענין שכל שהוא אסור בזה יהי' אסור בזה, ורובע ונרבע ונעבד ושהרג את הנפש אינם מום ולא משכחת להו באדם, דאי ע\"פ עצמו אין אדם משים עצמו רשע, ואי ע\"פ עדים והתראה בר קטלא הוא, ואי ע\"פ ע\"א, אינו קם אלא לשבועת ממון כדכתיב לא יקום עד אחד באיש לכל עון ולכל חטאת, ואמרינן לכל עון ולכל חטאת אינו קם, אבל קם הוא לשבועה, וכן אם הרג בשגגה בר גלות הוא, ואם בעדים בלא התראה פעם ראשונה פט)צ\"ע דהא אמרי' בסנהדרין פ\"א ע\"ב דהורג בעדים בלא התראה מכניסין אותו לכיפה וכ\"כ הרמב\"ם פ\"ד מרוצח ה\"ח. וא\"כ גם בזה בר קטלא הוא כמ\"ש הרדב\"ז גבי מזיד. - כן לא זכיתי להבין כוונתו מה שדייק פעם ראשונה. אעפ\"י שאין בו מום הדבר ברור שהוא אסור לעבוד דכהן שהרג את הנפש אפילו בשוגג אינו נושא כפיו וכש\"כ לעבוד צ)כ\"כ גם התיו\"ט פ\"ז דבכורות מ\"ז אמנם הקשה בעצמו א\"כ אמאי לא תני במתני' וגם הרמב\"ם לא הביא דפסולין באדם. וע\"ע במל\"מ לקמן פ\"ט מבהמ\"ק הט\"ו שתמה על התיו\"ט ממ\"ש התוס' יבמות ז' ע\"א דרק לנשיאת כפים פסול אבל אינו פסול לעבודה יעו\"ש ובתוס' רע\"א וביד שאול במשניות שם. שהוא אסור וכבר הארכתי בזה למעלה:" + ], + [ + "המזוהם כו'. כתב מהר\"ד ן' זמרא ז\"ל טעם הדבר לפי שאין המזוהם מום מצד עצמו אלא מצד הריח, ואם נסתלק הריח נסתלק המום כמו החולה שנתרפא, ואעפ\"י שעתיד לחזור הרי באותו שעה כשר הוא, והכי איתא בפ' המדיר בכתובות צא)ע\"ה ע\"א מזוהם אפשר לעבורי בקיוהא דחמרא, ריח הפה אפשר דנקיט פלפלא בפומיה ועביד עבודה, וראיתי לרבינו שלא סדר המומין כאשר הם במשנה. וטעמו ז\"ל להועיל לזכירה. ולפיכך סידר אותם לפי תבונתו הגדולה והרחבה מראשו ועד רגלו והתחיל באזנים כאשר פתח התנא והטעם כי סחוס האזן למעלה מן העין, אח\"כ סידר הראוים לבא בכל הגוף, ואח\"כ זכר הזקן והחולה והמזוהם שאינם מום נגלה. וסדר זה נכון וברור אפילו בתחילת העיון, וכל אלו החמשים מומין שוין באדם ובבהמה לכהנים ולקדשים ולבכור, חוץ מזקן חולה ומזוהם שאין שוחטין עליו את הבכור כדכתיבנא לעיל. ודע כי נכתבו מומין בכהנים ובקדשים ובבכור, ורבא עביד להו צריכותא בריש מומין אלו:" + ] + ], + [ + [ + "כל המומין כו'. כתב מוהרר\"י קורקוס ז\"ל א)כל דבריו הובא בחזון נחום רפ\"ז דבכורות וראה אותם בכת\"י. ריש פ' מומין אלו ב)מ\"ג ע\"א. בין קבועים בין עוברים פוסלים באדם יתר עליהם הכילון והלפתם והמקבן ושראשו שקוע ושקיפת ובעלי חטוטרת ושאלו בגמרא מנה\"מ פי' שיש מומין יתירים באדם דכתיב כל איש אשר בו מום מזרע אהרן וגו' השוה בזרעו של אהרן כו' ופרש\"י ז\"ל השוה בזרעו של אהרן הוא דבעי מומא, אבל שאינו שוה אפילו בלא מומא מיפסל. וכבר כתבתי למעלה שאין זה פי' רבינו ג)כוונתו דהרמב\"ם לעיל פ\"ו מבהמ\"ק ה\"ו ובפה\"מ פ\"ז מבכורות כתב דכהן בע\"מ עובר דאינו מחלל עבודה מ\"מ לוקה. וע' במל\"מ ובמעשה רוקח שם וע\"ע בתיו\"ט שם פ\"ז דבכורות מ\"ג ובחו\"י סי' קצ\"ב ובמנ\"ח מצוה ער\"ה. שלפי פי' זה אינו אלא לאו הבא מכלל עשה ואינו לוקה וכן דעת רש\"י ז\"ל שאינו לוקה, ד)שם מ\"ג ע\"ב. אבל רבינו מפרש כל איש אשר בו מום או אשר בו דבר [דלא] שייך לשוויי זרעו של אהרן דהיינו שאינו שוה לזרעו של אהרן בקדשים לא יאכל. ואמרו עוד בגמרא כילון דדמי לאכלה לפתם דדמי רישי' לגלגלידא דליפתא, תנא וצוארו עומד באמצע ראשו, מקבן דדמי רישיה למקבת ושראשו שקוע מלפניו וסקיפת מאחוריו כדאמרי אנשי שקיל פיסא, תאנא ושצוארו שקוט ושמוט, שקוט דחביס מיחבס, שמוט דארוך ושמיט, ע\"כ. הרי חמשה מוזכרים בגמרא ובמשנה והם הם אשר הזכיר רבינו ראשונה אך לא על דרך המשנה, ראשו שקוע הוא אשר הזכיר ראשונה שאמצע קדקדו שוקע וכו'. מי שאמצע ראשו כו' הוא כילון הנזכר במשנה תחילה, ואכלה שאמרו בגמרא כתב רבינו במשנה שהוא כלי אריך ששואבין בו היין. מי שפאת ראשו כו' הוא מקבן אשר הוזכר שלישי במשנה, והוא הנקרא בערבי מטרק\"ה, מי שראשו יוצא כו'. הוא שקיפת שהוזכר במשנה חמישי, מי שראשו רחב הוא לפתם אשר הוזכר שני במשנה. ויש פירושים אחרים באלו השמות. ולכך השיג עליו הראב\"ד ז\"ל א\"א דומה שלא בא זה אלא לערבב את העולם שלא תפס דרך הגמרא ופרטיו לא באו על דרך הגמ' עכ\"ל. נראה שכוונתו להשיג על פי' רבינו במומין אלו. לא על הסדר לבד. והוא כי לפי פירושו הסדר אשר כתבו הוא הסדר הנכון. ואם הי' פירושם כן הי' לו לתנא לשנותם על סדר זה, ומדלא נקיט התנא סדר רבינו נראה שאין הפי' כן. וזה נראה במ\"ש ופרטיו לא באו על דרך הגמ', ואם אין זאת כוונתו אין כאן מקום להשיג כי רבינו סדרם בסדר נכון כאשר אתה רואה, וגם אם זאת כוונתו סובר רבינו כי המשנה לא הקפידה על הסדר, אבל רבינו שהוא המחבר חברם וסדרם בסדר נכון זה לעומת זה באופן יתקבלו ויזכרו. ואפשר שהתנא תפס היותר מצוי תחילה, א\"נ היותר מגונה ולא זו אף זו קתני, או לא הקפידה על הסדר:
ומהר\"ד ן' זמרא ז\"ל כתב בעינן איש השוה בזרעו של אהרן, כלומר איש השוה בזרעו של אהרן הוא דבעי מומא, הא אינו שוה בזרעו של אהרן בלא מומא נמי מיפסל וכבר כתב ז\"ל לעיל פ' ששי מאי איכא בין הני להני:", + " מי שקדקדו שוקע כו'. כתב מהר\"ד ן' זמרא ז\"ל תנן ויתר עליהם הכילון כו' ואמרינן בגמרא כילון דדמי רישיה לאכלה ופרש\"י ז\"ל דומה לכיסוי של חבית שחד למעלה ורחב למטה. וכן היתה צורת כיסויי חבית שלהם, אבל צורת כסויים של זמן רבינו הי' שקוע באמצע כדי שיכנס זה השיקוע בתוך החבית ולא יתנדנד. וכן ראיתי צורת כסויי החביות בהרבה מקומות:", + " מי שאמצע קדקדו עולה כו'. כתב מהר\"ד ן' זמרא ז\"ל היינו דתנן במתני' הלפתן ולפי פי' רבינו אתי שפיר שיש בקדקדו כמין לפת, אבל רש\"י ז\"ל דחק לפרש דומה לראש הלפת שראשה רחב והולכת וכלה למטה באמצע הראש. ונראה שדחקו לפרש כן משום דמשמע לי' הא דתני בתוספתא וצוארו עומד באמצע הראש הוי פירושא דלפתן דתנן במתני', אבל רבינו ז\"ל סובר שהוא מוסיף מום אחר ה)ע' בפה\"מ להרמב\"ם שם וז\"ל והלפתן נגזר מן לפת כו' והוא מה שאמרו בגמ' צוארו עומד באמצע ראשו. בכלל לפתן דתנן במתני' או שיש לו כמין לפת בראשו או שצוארו באמצע ראשו כמו הלפת. ובהשגות א\"א דומה כו' וכבר כתבתי למעלה שתפס רבינו פרטיו דרך תכונת צורת האדם להועיל לזכירה לפי שהוא חיבור חבורו כדי שילמדו אותו על פה. וכתב תחילה שני מומין בקדקוד או שהוא שוקע או שהוא בולט ואח\"כ כתב מי שפאת ראשו יוצא כנגד פניו כמין מקבת והוא מקבן הנזכר במשנה. ואמרינן עלה בגמרא מאי סקיפת שראשו יוצא מאחוריו כו' לפי שבזמן שהראש יוצא מאחוריו דומה כמי שניטל חתיכה מן העורף עד בליטת הראש ושני מומין אלו הם בראש לבדו, ואח\"כ כתב מי שראשו רחב כו' וזהו בכלל לפתן הנזכר במשנה וכדתניא בתוספ' וצוארו עומד באמצע ומום זה משותף בין הראש והצואר, ואח\"כ כתב הקרח הנז' במשנה. ומום זה אעפ\"י שהוא בראש אינו בראש ממש אלא בשיער הראש, ולפיכך איחרו. ואתיא מתני' דלא כר' יהודה דאמר הכהנים לרבות הקרחנים. וקי\"ל כסתם מתני' ותנן איזהו קרח כל שאין לו שיטה של שיער מקפת מאוזן לאוזן, ואם יש לו ה\"ז כשר ואמרינן עלה בגמרא תרי לישני ופסק הרב ז\"ל כלישנא בתרא שהוא לחומרא. ואיכא דמתני לה אסיפא ואם יש לו ה\"ז כשר. אמר רבא ל\"ש אלא שיש לו לאחוריו ואין לו לפניו, אבל יש לו בין לאחוריו בין לפניו פסול. וכ\"ש שיש לו לפניו ולא לאחוריו. ודאין לו כלל דפסול. וכ\"פ הרב ז\"ל, אלא דקשיא לי דכיון דשיטה אחת מאחוריו אמרינן דמצלת אע\"פ שכל שאר הראש קרח. וכי מפני שהשיטה מקפת כל הראש גרע. ורש\"י ז\"ל תירץ קושיא זו וכתב דטפי הוי נוי כשיש לו לאחריו ולא לפניו יותר ממי שיש לו סביב כל הראש ובאמצע הוי קרח ע\"כ. ולא ידעתי טעם ואם היו אומרים לפי שדומה לכומרים הוי ניחא טפי, ואח\"כ כתב שנים בצואר מי שצוארו שקוע או שצוארו ארוך והיינו שקוט ושמוט דתניא בתוספ', ואמרי' עלה שקוט דחביס מיחבס והיינו שוקע שמוט דאריך ושמיט, הרי לך שכל פרטיו של רבינו הולכים על דרך הגמרא אעפ\"י שאינם על סדר המשנה והגמרא אלא על דרך תכונת האברים מהטעם אשר כתבתי. וסדר זה נקיט ואזיל ז\"ל תדע דלעולם תופס מנין וכולל כללים להועיל לזכירה:" + ], + [ + "שנים בצואר כו'. כתב מוהרר\"י קורקוס ז\"ל כבר הוזכרו והם אשר נשנו בתוספתא שקוט שמוט ופי' חביס מוחבס שהזכרתי היינו מי שצוארו שוקע הרבה שנדחה ראשו כמו שחבסה והשפילה והוא שקוט, ושמוט היינו שנראית שמוטה מצד אורך הצואר:" + ], + [ + "ארבעה באוזן כו'. כתב מוהרר\"י קורקוס ז\"ל גז\"ש ו)שם בבכורות מ\"ד ע\"א. במשנה הצומם והצומע איזהו צומם שאזניו קטנות ז)אצלינו הגירסא במתני' הצומם והצומע איזהו צומע כל שאזניו קטנות וכתב התיו\"ט דהתנא במה דסיים פתח. צמוע שאזניו דומות לספוג. ומפרש רבינו שהם נפוחות כספוג. ורש\"י ז\"ל פי' שהם כווצות וסתומות:", + " מי שאזניו מדולדלות כו'. כתב מהר\"ד ן' זמרא ז\"ל שם תנא אף הצומח כו' ומשמע לי שאעפ\"י שאין דרך הצאן והבקר להיות כן, מ\"מ אינו מום בהם, שכל הבהמות שוין לענין המומין:", + " מי שאחת מאזניו כו'. כתב מהר\"ד ן' זמרא ז\"ל זה בכלל זגדום דתנן במתני' ואמר רב יוסף ח)בגירסא שאצלינו הם דברי התנא דברייתא. כל זוגא דלא שוו אהדדי זוגדום קרי לי'. ופי' המלה זוג דום ודום בלשון לע\"ז ט)כ\"כ הרע\"ב דכ\"ה בלשון יון וע' קידושין מ\"א. וע' בפה\"מ להרמב\"ם ד\"ה החרום דל\"מ כן. שנים, כלומר הזוג חלוק לשנים שאינם שוים. ולא ראיתי שכתבו זה אלא בזוגות שבפנים י)כוונתו בפרצוף פנים. לפי שהוא בגלוי, שהרי לא הודו חכמים לרב יהודה דאמר יא)שם מ' ע\"ב. שתי ביציו אחת גדולה כשתים יב)דברי רבינו צ\"ע דהא הרמב\"ם כתב פ\"ב מאס\"מ ה\"ב עינה אחת גדולה כו' אבל אם היתה אוזן גדולה ואוזן קטנה כו' עד כפיל כשר. וכתבו בלח\"מ שם ובד\"ח על הרא\"ש פ\"ו דבכורות אות י\"ח ובב\"ח יו\"ד סי' ש\"ט דע\"כ הרמב\"ם יפרש שם בגמ' דרבנן פליגי גם באזנו אחת גדולה כמו דפליגי בבצים יעו\"ש היטב. א\"כ לשיטתו גם בזוגות שבפנים דהוא בגלוי כמו אוזן, לא הודו חכמים לר\"י. וע\"כ לומר דאין משם ראיה דמיירי שם במומין קבועין דאדם ובהמה. אבל לפסול באדם משום דאינו שוה בזרעו של אהרן, אה\"נ דבכל מקום פסול. וראיית הרדב\"ז אפ\"ל רק לפרש\"י שם דהא דלא הודו לו חכמים קאי רק אביצים. ודו\"ק בזה. והתם במומי אדם ובהמה איירי ולא הודו לו. והוצרך הרב ז\"ל לומר במראה דאילו אחת גדולה ואחת קטנה היינו צומע וצימח יג)לכאורה אינו מובן דצומם וצומע היינו ששניהם קטנים או ששניהם גדולים. אמנם כוונתו כיון דשניהם קטנים או גדולים דאינם מום בבהמה. מ\"מ פוסלים באדם כמבואר בגמ' בכורות ג' ע\"ב יעו\"ש. א\"כ כש\"כ אחת גדולה ואחת קטנה דהוי מום בבהמה. כש\"כ דפוסל באדם. והא תנא להו:" + ], + [ + "חמשה בגבינים כו'. כתב מוהרר\"י קורקוס ז\"ל גז\"ש יד)שם מ\"ג ע\"ב. במשנה אין לו גבינים וכו'. ופי' גביניו שוכבים ששער גביניו ארוך מגיע עד עפעפיו, ושני גבין שגבו פסוק לשנים ובכל אחד כעין שלשלת כדמות שדרה, וכתב רבינו במשנה כי אין מחלוקתם אם הם מומין או לא, דלכ\"ע מומין נינהו אלא מחלוקתם אם זהו גבן האמור בתורה. ובפי' הפסוק הוא שנחלקו ותפס רבינו כת\"ק שפי' גבן שאין לו גבינים. ובגמ' הקשו וגיבן שאין לו משמע ורמינהו כו' אמר רבא זהו מדרש או גבן. ופרש\"י ז\"ל המשנה שאמרה זהו גיבן פירושה זהו מה שאנו מרבים מאו גבן, ואם גרסת רבינו כן, אפשר שלא חשש רק לפרש דגבן לשון גבינים הוא כת\"ק, ולא לשון גב כר\"ח ולא חשש לפרש מהו שהוא מתיבת גבן גופה, או מה שהוא מרבויא דאו, ואפשר דסבר שריבוי מלת או היינו דגלי לן אגבן שכולל שניהם יש לו הרבה ואין לו כלל, א\"נ אפשר דרבא אברייתא קאי ולא גריס בברייתא אין לי כו'. והראשון יותר נכון, דע\"כ הכל בכלל גבן הוא, דמלת או לאו מידי משמע, אלא דרבי למכללה בכלל גבן, ופי' גבינים הרבה כתב רש\"י ז\"ל ששני גבות עיניו מצטרפות ואין ביניהם הפרש חלק, ויותר נראה לשון גבינים הרבה, כפי' רבינו שיש לו ג' או ד' גבינים. ומי שאחת מגביניו משונה זהו מזוגדוס שנז' בסמוך שכולל כל שינוי שיהיה בין הזוגות:
ומהר\"ד ן' זמרא ז\"ל כתב משנה שם אין לו גבינים או אין לו אלא גבן אחד, זהו גבן האמור בתורה. ר' דוסא אומר כל שגביניו שוכבים. ואמרינן עלה בגמרא וגבן שאין לו משמע, ורמינהו גבן שיש לו גבינים הרבה, אין לו גבינים או אין לו אלא גבן אחד מנין ת\"ל או גבן, אמר רבא זהו מדרש או גבן, כלומר ת\"ק נמי מאו גבן דריש לה, וה\"ק זהו או גבן האמור בתורה. ור' דוסא פליג ולא דריש או. ולא פליגי אלא בפי' דקרא לדעת מהו גבן האמור בתורה. אבל כ\"ע מודו דבכל גוונא הוי מום, ומכאן תבין סדורו של רבינו, שהרי הפסיק בין אין לו גבינים ובין אין לו אלא גבן אחד כדברי ר' דוסא שאמר מי שגביניו שוכבים לפי שהוא כולל שתי הגבינים. ואח\"כ כתב מי שאין לו אלא גבין אחד. וא\"ת מסקנא דרבא הוא דגבן האמור בתורה הוא מי שיש לו גבינים הרבה ומי שאין לו גבינים אתו מרבויא דאו גבן. ורבינו כתב מי שאין לו שיער בגביניו זהו גיבן האמור בתורה, וי\"ל דנקיט רבינו לשון מתני' ולא נחית אי מידרש מגבן או מרבויא דאו גבן דלא נפקא לן מידי לענין דינא, דבכל גוונא הוי מומא. וקושטא הוא דמלת גבן משמע תרתי מי שיש לו גבינים הרבה ומי שאין לו גבינים כלל כמו טו)ישעיהו ה' ב'. ויעזקהו ויסקלהו שפי' שסיקל האבנים ממנו ורבים כמוהו:", + " מי שיש לו גבינים הרבה יותר על שנים כו'. כתב מהר\"ד ן' זמרא ז\"ל היינו רישא דברייתא גבן שיש לו גבינים הרבה וכתב רש\"י ז\"ל ששתי גבות עיניו מצטרפין ואין הפרש חלק בין זו לזו. ורבינו לא פירש כן חדא שאין זה מום טז)בתפארת ישראל פ\"ז דבכורות אות י\"ד פי' הא דתנן אין לו אלא גבין אחד. שהוא אם שני הגבינין מתחברין יחד ונראין כגבן אחד יעו\"ש. ותמוה מאד דזה כבר פרש\"י בברייתא בהא דיש לו גבינין הרבה. וכבר תמה כן בהגהות תפארת יעקב שם. ולכאורה אפ\"ל דפי' כן לפי פי' הרמב\"ם דגבינין הרבה היינו שיש לו יותר משנים. וא\"כ שפיר יש לפרש אין לו אלא גבין אחד היינו ששני הגבינין מתחברין יחד. אמנם למ\"ש הרדב\"ז וכ\"נ ממהר\"י קורקוס כאן א\"א לומר בדעת הרמב\"ם כן. דלדעתו ע\"כ אם הגבינין מתחברין יחד אין זה מום כלל. וגם עיקר פי' התפא\"י תמוה דמי הכריחו שלא לפרש כפשוטו שאין לו רק גבן אחד. דכמה בני אדם יש להם כך. ואדרבא אומרים קצת בני אדם שהוא יופי באדם. ותו דלישנא דברייתא לא משמע הכי דנקיט מי שיש לו גבינים הרבה ולפרש\"י ז\"ל הוי לי' למיתני מי שגביניו מחוברות. ודחקו ז\"ל לפרש כן לפי שלא שמענו ולא ראינו מי שיהיו לו גבינים הרבה. וודאי דמודה הוא ז\"ל שאין לך מום גדול מבעל שני גבינים: יז)כוונתו ב' גבינין במקום גבן אחד." + ], + [ + "ארבעה בריס העין כו'. כתב מוהרר\"י קורקוס ז\"ל גם שם תוספ' יח) תאנא הליפוז והתימיז ופי' ליפוז דנפישי זיפיה, תימיז דתמו זופיה. פי' זיפיה הם העפעפים ואם הם עבים הרבה או שאין בהם שיער כלל הם מומין גדולים והמשנה שאמרה שם ושנשרו ריסי עיניו שהוא פסול מפני מראית עין, מיירי בשלא ניטלו לגמרי אלא נשארו השרשים, והוא אמרם שם בגמרא הא דאישתיור גרמודי הא דלא אישתיור גרמודי:
ומהר\"ד ן' זמרא ז\"ל כתב וזהו שכתב רבינו ז\"ל מי שאין לו שיער כלל אבל אם נשתייר בו איזה שיער אינו פסול אלא מפני מראית העין:", + " ומי ששיער אחד מריסי עיניו כו'. כתב מוהרר\"י קורקוס ז\"ל משונה הוא בכלל זוגדוס והרביעי שכתב רבינו והוא מי שעפעפיו סגורות לא מצאתי אותה בגמרא ואפשר שהוא השנוי בתוספ' פ\"ה ששנו שם זוידס ליפז תימז לימז. ובגמרא לא הביאו אלא זוידר וליפז ותימז והשנים הם בעפעפים כאשר נתבאר אבל זויד אינו בעפעפים. ואפשר שחסר לימז ופי' כדברי רבינו. והיותר נראה שחסר ליפז ופירושו דלייפי זופיה תרגום ויחבר ולפיף. ופירושו שאינם נפתחות כל הצורך והוא לשון רבינו במשנה שגרסתו בגמרא כשנים שכתבתי היינו תימז ולימז. ופי' לימז דמלו זיפיה דהיינו שהם עבים ומלאים הרבה ותימז דתמו זיפיה דהיינו שתמו כמו תם עונך בת ציון. וא\"כ השלישית היא ליפיז דילפי זיפיה. וטעיות הרבה ולשונות חסרים יש בגמרא בכורות להיותה בלתי מורגלת ולכך נפלו בה טעויות הרבה ואין דורש ואין מתקן. שוב ראיתי בערוך בערך טרטות שכתב בפ' מומין אלו בגמ' זוגדוס עיניו טרטות דמרמצין עיניה פי' עיניו סגורות ואינם פתוחות אלא מעט ע\"כ. ובספרים שלנו אין בגמרא דמרמצין עיניה דרש\"י ז\"ל פי' טרוטות עגולות. ורבינו ז\"ל כתב בסמוך גבי מומי העין עיניו עגולות, ונראה דמטרוטות אמר כן וכפרש\"י ז\"ל. ואפשר עוד והוא הנראה יותר דעגולות הוציאו מצירניות הנז' שם וכתב רש\"י ז\"ל צירניות עגולות יותר מטרוטות פי' שהוא לשון ציר הפתח שהוא עגיל. ולדברי רש\"י ז\"ל קשה למה הוזכר יט) וכ\"ש אם פי' רבינו כפי' רש\"י ז\"ל דקשה טפי שהרי רבינו לא הוזכר אלא עגולות סתם. ולפ\"מ שכתבתי בדעת רבינו ז\"ל ניחא שפיר דטרוטות היינו שאינם נפתחות העפעפים כל הצורך כפי' הערוך כ) וצירניות היינו עגולות וכ\"פ גם כן בעל הערוך ז\"ל. ומה שאמרו כא) מפני מה עיניהם של תרמודיים טרוטות מפני שדרים בין החולות כפי' הערוך נראה דוק ותשכח:", + " מי ששיער ריס עיניו מרובה מעובה כו'. כתב מהר\"ד ן' זמרא ז\"ל היינו לופיין דתניא בתוספ' דנפישין זופיה ומפני שאין בני אדם שוים שיש מי ששיער ריסי עינו מרובה ויש שהוא מעט ויש מי שהוא מעובה ויש מי שהוא דק, ואין אחד מהם מום עד שיהיה מרובה מעובה שזה ודאי הוא שינוי ואינו דבר השוה בזרעו של אהרן:", + " מי שעפעפיו סגורות כו'. כתב מהר\"ד ן' זמרא ז\"ל דהיינו צירניות כב) האמור בגמרא והוא בכלל צירן הנזכר במשנה כג) מלשון צרות:", + "יח) בפ\"ה דבכורות.\n יט) ע' בתוס' שם מ\"ד ע\"א ד\"ה עיניו מ\"ש ע\"ז.\n כ) בהגהות על הגליון הרמב\"ם הניח בצ\"ע מ\"ש הרמב\"ם מי שהעפעפים סגורות דהוא טרוטות כפי' הערוך. ובהלכה ו' כתב עיניו עגולות שהם לפרש\"י טרוטות. ולמ\"ש מהר\"י קורקוס א\"ש. אמנם בפה\"מ כתב הרמב\"ם וז\"ל וצירן מי שעיניו דומעות כו' וצ\"ע.\n כא) שבת ל\"א ע\"א וע' בפרש\"י שם.\n כב) ע' פרש\"י דצירניות הוא עגולות. וע' במהר\"י קורקוס בזה.\n כג) כ\"כ לעיל בשם הרמב\"ם בפה\"מ דצירן הוא מי שעיניו דומעות." + ], + [ + "אחד עשר בעינים כו'. כתב מוהרר\"י קורקוס ז\"ל גם זה שם כד)שם בבכורות מ\"ג ע\"ב. במשנה החרום פסול איזהו חרום כוחל שתי עיניו כאחת שתי עיניו למעלה שתי עיניו למטה עינו אחת למעלה עינו אחת למטה רואה את החדר ואת העליה כאחת סכי שמש והזגדס והצירן ושנשרו ריסי עיניו פסולים מפני מראית עין. ופי' בגמרא דעיניו למטה היינו שעומדים למטה מן המקום הראוי להם וכן למעלה מן המקום הראוי להם וכן עינו אחת למעלה כו'. ונראה דלאו דוקא שהאחת למעלה ממקומה וגם השנית למטה ממקומה, אלא כל שאחת למעלה ממקומה אעפ\"י שאחת במקומה א\"נ אחת למטה ממקומה כה)ע' תוס' שם מ\"ד ע\"א ד\"ה מחוי. ואחת במקומה הוי מום וכאשר כתב רבינו בסמוך מי שאחת מעיניו משונה מחברתה בין במקומה כו'. והכל בכלל זוגדוס כאשר נתבאר למעלה. ובספרים שלנו חסר המום השני וצ\"ל מי שעיניו למטה מן המקום הראוי להם. וכ\"ה בספר מוגה והמנין יכריע דלא משכחת אחד עשר אלא בהכי. שלישי מי שעיניו עגולות כבר נתבאר מהיכן כתב כן רבינו והוא תוספ' פ\"ד, רביעי מי שעיניו מזורות, גז\"ש בגמרא דמזור עיניה ופי' בערוך מנומרים עיניו. ורבינו ז\"ל כתב עיניו יוצאות כעיני הנמר ורש\"י ז\"ל כו)לא מצאתי ברש\"י שלפנינו. פי' שאינם יכולות לנוח אלא משוטטות על כרחו, לשון אחר דעמיץ ופתח תמיד. חמישי מי שעיניו גדולות והוא במשנה שם. ששי מי שעיניו קטנות גז\"ש במשנה. שביעי מי שדמעיו זולפות תמיד גז\"ש בתוספתא דומעות, שמיני מי שלחלוחות כו' גם בתוספ' זולפות והכל בכלל צירן שנאמר במשנה וגם הוא בגמרא וכ\"פ רבינו במשנה. תשיעי מי שמקבץ כו' זהו סכי שמש הנזכר במשנה ופירשו בו שונא שמש שאין יכולים להסתכל בשמש או בכל דבר בהיר. עשירי מי שראיית כו' זהו מה שנזכר במשנה רואה את החדר ואת העליה כאחת ופירשו בו שהעינים במקום הראוי להם אלא שהראי' מעורבת וכשמדבר עם חבירו אחר אומר לי רואה, אחד עשר מי שעיניו כו' זהו זוגדוס כאשר נתבאר ונכלל בו עינו אחת למעלה ואחת למטה כי זוגדוס כולל כל שינוי שיפול בזוגות כאשר כתבתי:
ומהר\"ד ן' זמרא ז\"ל כתב משנה שם שתי עיניו למעלה כו' ואמרינן התם אמר רבא הילכך כל מחמת כהיותא אתיא מאיש מחסורייתא מדק מבלבליתא מתבלל משנוייתא מבעינו, דכתוב בקרא איש עור או דק או תבלול בעינו ומשמע לי דמומי ריסי העין נמי מבעינו נפקי דהיינו משנייתא:", + " מי שהיו שתי עיניו עגולות כו'. כתב מהר\"ד ן' זמרא ז\"ל היינו טרוטות דאמרי' בגמרא והוא הצירן הנזכר במשנה:", + " מי שעיניו מוזרות כו'. כתב מהר\"ד ן' זמרא ז\"ל היינו הזיירן הנזכר בתוספתא דמזור עיניה:", + " מי שעיניו גדולות כו'. כתב מהר\"ד ן' זמרא ז\"ל משנה היא כז)שם מ\"ד ע\"א. מי שעיניו גדולות כשל עגל או קטנות כשל אווז:", + " מי שדמעיו זולפות תמיד כו'. כתב מהר\"ד ן' זמרא ז\"ל היינו דומעות דאמרי' בגמרא:", + " מי שלחלוחית עינו כו'. כתב מהר\"ד ן' זמרא ז\"ל היינו דולפות וטרוטות דאמרי' בגמרא וכל הני בכלל צירן הנזכר במשנה. ונראה שהוא מלשון ציר שהוא עגול כמו הדלת תיסוב על צירה, והוא מלשון ציר של דגים והוא הדולף מן העין תדיר. וזהו זולפות וטורדות תדיר דמעה כמו דלף טורד:", + " מי שמקבץ ריסי עיניו כו'. כתב מהר\"ד ן' זמרא ז\"ל היינו סכי שמש דאמרינן במתניתין:", + " מי שראיית עיניו מעורבבת כו'. כתב מהר\"ד ן' זמרא ז\"ל היינו מי שרואה את החדר ואת העליה כאחת דתנן במתניתין, מי שאחת מעיניו משונה מחברתה כו' היינו זוגדוס דאמרינן במתני'. ודע שיש בספרי רבינו חסרון בספרים שלנו והוא מי שעיניו למטה וכ\"ה במשנה וברייתא. וגם המנין שכתב רבינו אינו עולה אלא א\"כ תמנה גם מי ששתי עיניו למטה ופשוט הוא ועדיין צריך טעם לסדרו של רבינו ז\"ל, וזהו תחילה שנה מי שנשתנו מקום עיניו וסמך לו שלא נשתנה מקומם אבל נשתנית צורתם. ואח\"כ שלא נשתנית צורתם אבל נשתנית מראיהם דהיינו מוזרות, ואח\"כ שלא נשתנית לא צורתם ולא מקומם ולא מראיהם אלא שהם גדולים או קטנים, ואח\"כ שנה שנשתנה מחמת מקרה, ואח\"כ שנה שעיניו שלמים אלא שראייתו חלושה ואח\"כ מי שראייתו חזקה אלא שהוא מעורבבות ואח\"כ מום השינוי שהוא בכל האברים שהם זוגות, דוק ותשכח:" + ], + [ + "ששה בחוטם כו'. כתב מהר\"י קורקוס ז\"ל כבר הוזכר מהמשנה כח)שם מ\"ג ע\"ב. ובגמרא אמרו ת\"ר חוטמו שוקע סולד חוטמו בולם חוטמו נוטף ר' יוסי אומר אין חרום אלא כוחל שתי עיניו כאחת. אמרו לו הפלגתה אלא אעפ\"י שאינו כוחל שתיהם כאחת. והם דברי רבינו שפוסק כרבנן שא\"ל לר' יוסי הפלגתה, ואעפ\"י שסתם מתני' אמרה כל שכוחל שתי עיניו כאחת אפשר דהיינו לומר שזהו פי' חרום, אבל מודים דאף אם אינו כוחל הוי מום, א\"נ אפשר דמתני' לא בדוקא נקיט כן. דהא לא קתני אין חרום כמו ר' יוסי ואם לא כן קשה אמאי שביק רבינו סתמא דמתני' ופסק כרבנן דברייתא, אם לא שנאמר דכיון דבגמרא הביאו אותה ברייתא היינו לגלויי דמתני' יחידאה היא והויא דברי ר' יוסי ולכך לא סמך רבינו עליה, וגם כיון שאמרו לו בלשון הפלגתה משמע דקים להו דלא בעי' כולי האי. ופי' סולד כתב רש\"י ז\"ל קצר. ובולם פי' שנסתמו נקביו ורבינו נראה שהיה גורס בולט בטי\"ת וסולד נראה שמפרש רבינו דהיינו עקום, ומשם הוציא דין חוטמו עקום שכתב. ובעל הערוך ז\"ל פי' שנכווץ חוטמו למעלה ודין מי שחוטמו גדול כו' שם במשנה ובגמ' אמרו תנא כאצבע קטנה ופרש\"י ז\"ל אם חוטמו גדול לפי שאר האברים יותר מדי כשיעור רוחב אצבע קטנה הוי מום. והכי משערינן מודדין חוטמו לחוטם בני אדם הארוכין בגופן כמוהו עכ\"ל. ורבינו ז\"ל מפרש דכאצבע קטנה היינו שאורך חוטמו להיותו שוה לשאר אבריו הוא כאורך אצבעו הקטן, כי אצבעו הקטן גם הוא נערך לשאר אבריו והוא פי' נכון, דהוי מילתא דפסיקא ובדידי' משערינן ואין צורך לאדם אחר. ואולי גם אותו אדם אין חוטמו כערך אבריו:
ומהר\"ד ן' זמרא ז\"ל כתב מי שחוטמו בולט היינו חוטמו בולט כאלו הוא נפוח. ורש\"י ז\"ל פי' מי שנסתמו נקביו כט)ע' תוס' שם מ' ע\"ב ד\"ה פיו בלום. ואני מסופק אם יכול לחיות ונקבי האף סתומים:", + " מי שעוקץ חוטמו נוטף כו'. כתב מהר\"ד ן' זמרא ז\"ל היינו חוטמו נוטף:", + " מי שחוטמו עקום לצד אחד כו'. כתב מהר\"ד ן' זמרא ז\"ל היינו חוטמו סולד, ורש\"י ז\"ל פי' שקצר בארכו. וקשיא לי דהא תנן לקמן חוטמו גדול מאבריו או קטן מאבריו. ותו מי שחוטמו עקום לצד אחד אין לך מום גדול מזה, ואמאי לא תני לי' בכלל המומין. והוא ז\"ל הרגיש בקושיא הראשונה וכתב עלה דהך דאצבע קטנה אם חוטמו גדול לפי שאר אבריו יותר מדי כשיעור רוחב אצבע קטנה הוי מום הכי משערינן מודדין חוטמו לחוטם בני אדם ארוכין בגופן כמוהו, ע\"כ. והקושיא השנייה איכא למימר שהוא בכלל מי שחוטמו נוטף דמה לי שיהיה נוטף לפניו או לצד אחר. ומ\"מ פי' של רבינו נראה יותר נכון. ותמוה לי אמאי לא שני מי שחוטמו שוקע באמצעיתו לפי שראיתי קצת בני אדם כך הוא והוא מגונה מאד, ואפשר שהוא בכלל חוטמו שוקע בין שהוא שוקע למעלה בין העינים ובין שהוא שוקע באמצעיתו, ומפני שחרום האמור בתורה אמר ר' יוסי אין חרום אלא הכוחל שתי עיניו כאחת ואמרו לו הפלגתה אעפ\"י שאין כוחל עיניו כאחת. לפיכך כתב הרב ז\"ל מי שעיקר חוטמו שוקע כו' אבל לאו למימרא שאם היה שוקע באמצעיתו שלא יהיה מום, א\"נ שהוא בכלל מי שחוטמו עקום דמה לי שיהיה לצד אחד או שיהיה עקום באמצעו מ\"מ מסתברא לי שהוא מום:", + " וכיצד משערין כו'. כ' הרר\"ד ן' זמרא ז\"ל כתב כן לאפוקי מפרש\"י ז\"ל אשר כתבנו למעלה:" + ], + [ + "שלשה בשפתים כו'. כ' מהר\"י קורקוס ז\"ל גז\"ש ל)שם בבכורות מ\"ד ע\"א. במשנה. ודין מי שפיו רפוי נראה שכתב כן מזבלגנים שהזכירו שם. לא)שם מ\"ג ע\"א. ובערוך כתב פי' מי שיש לו לפלוף בעיניו וי\"א מי שרירו יורד ורבינו תפס פי' שני דאילו פי' ראשון כבר נכלל לרבינו בזולפות כאשר נתבאר:" + ], + [ + "שלשה בבטן כו'. כ' הרר\"ד ן' זמרא ז\"ל במשנה שם לב)שם מ\"ד ע\"ב. דדין שוכבים כשל אשה כרסו צבה טבורו יוצא. והא דלא תני להו כסדרא דמתני', משום דכתב שלשה בבטן וכרסו צבה וטבורו יוצא הם בבטן ממש. אבל דדין שוכבין אין זה מום בבטן ממש. אלא שהדדין שוכבין על הבטן ומשום הכי כתב להו בסוף:" + ], + [ + "שלשה בגב כו'. כ' מהר\"י קורקוס ז\"ל גז\"ש לג)שם מ\"ג ע\"א. במשנה ובעל חטוטרת ר' יהודה מכשיר וחכמים פוסלים. ופי' בגמ' דאית בה עצם כ\"ע לא פליגי דפסלה כי פליגי דלית בה עצם. מר סבר הא אינו שוה בזרעו של אהרן. ומר סבר קרקורא דבשרא בעלמא הוא. פי' חתיכת בשר בעלמא. ובמשנה כתב רבינו חטוטרת שם ידוע באיזה ענין שיהי' השמטת החוליות בין לאחוריו בין לצדדיו. וכן אעפ\"י שלא נשמטו החוליות אלא שנולדה מורסא על גבו כדמות חטוטרת וכו' נמצא שהשנים נכללו בחטוטרת האמור במשנה. וי\"ג במשנה ובעל חטרות וכן מצאתי בספרים מוגהים. ומ\"מ שנים הם. חדא דכ\"ע וחדא בפלוגתא. ולפיכך מנאם לשנים. ושדרתו עקומה נתבאר שם לד)מ\"ג ע\"ב. על משנת שיש לו שני גבין. דשתי שדראות אמרו בגמ' תרגמא בשדרתו עקומה פי' כי אז נראה כמי שיש לו גבין הרבה ושדראות הרבה:
והרר\"ד ן' זמרא ז\"ל כ' פלוגתא דר\"י ורבנן וקי\"ל כרבנן וזהו שכתב רבינו ז\"ל מי שתפח בשר בגבו ונעשית כחטוטרת אעפ\"י שלא זזה חולייא ממקומה ה\"ז מום:" + ], + [ + "ששה בידים כו'. כ' מהר\"י קורקוס ז\"ל גז\"ש לה)שם בבכורות מ\"ה ע\"א. במשנה אצבעותיו מורכבות זו על זו או קולטות עד הפרק כשר למטה מן הפרק וחתכה כשר היתה בו יתרת וחתכה אם יש בה עצם פסול ואם לאו כשר. יתר בידיו וברגליו שש ושש כ\"ד ר' יהודה מכשיר וחכמים פוסלים שולט בשתי ידיו רבי פוסל וחכמים מכשירים. ובגמ' אמרו אצבעותיו מורכבות זע\"ז או קולטות דהיינו מחוברות ולא חתכן. מייתורא דאו שבר יד. דאו ריבוייא הוא. אבל אם חתכן מן הצפורן עד הפרק הסמוך לכף כשר. ולא עד הפרק הכף עצמו פי' שמחבר האצבע עם הכף. דא\"כ היינו כל האצבע ולמה אמרו עד הפרק הסמוך לכף לה*)כנראה היתה גירסתו בגמ' \"הסמוך לכף\" ואין זה בגמ' שלפנינו. וע' פרש\"י במתני' שם ובתוס' חולין ק\"ו ע\"ב ובהר המוריה כאן. יאמרו עד הכף, א\"נ כל האצבע. א\"נ עד פרק הכף. אלא ודאי כדכתיבנא. ודין אטר נתבאר שם בברייתא. ובשולט בשתי ידיו כחכמים דרבים נינהו. ודין חסר אצבע לו)מלשונו משמע דדין חסר אצבע מבואר ג\"כ במתני'. ותמוה דאין שום רמז במתני' לחסר. ובכס\"מ והרדב\"ז כתבו דדין זה פשוט מסברא. ולכאורה אפ\"ל דכוונת מהר\"י קורקוס למה דאמרי' במתני' היתה בה יתרת וחתכה אם יש בה עצם פסול. ופרש\"י הואיל וחתכה שהרי הוא מחוסר אבר כו' יעו\"ש וכ\"כ בקרית ספר להמבי\"ט בדעת הרמב\"ם. אמנם התיו\"ט שם תמה ע\"ז דמשמע דאם לא חתכה דלא הוי חסר כשר. וזה תמוה דהא רבנן פסלו במתני' יתר בידיו ורגליו אפילו לא חתכה. וכתב שם התיו\"ט דלכך דייק הרמב\"ם כאן בלשונו וכתוב דאם היה בה עצם \"אפילו\" חתכה פסול. דהכוונה דהפסול הוא מטעם יתר אף אם חתכה יעו\"ש. וא\"כ דברי מהר\"י קורקוס צ\"ע. ודין פיקה מגודלו גם שם במשנה. וכתב רבינו שם פיקה יוצאה מגודלו הוא שיהי' בולט מבוהן היד והרגל שום דבר או שיתעקם הבוהן בשעת הנחתו ע\"כ. ורש\"י ז\"ל כתב פיקה יוצאת מגודלו חתיכת בשר עגולה כפיקה יוצאה מגודלו ע\"כ ויתבאר עוד בסמוך:
והרר\"ד ן' זמרא ז\"ל כ' משנה שם ותניא בברייתא קלוטות למעלה מן הפרק וחתכן מנין. לז) (השמטה מהערות) אפשר לומר ע\"פ הירושלמי פ\"ט דסוטה הלכה ה' דבעי אי קלוטה הוי משום מחוסר אבר יעו\"ש ואם נאמר כן א\"כ הא אצבעותיו קלוטות מבואר במתני'. וממילא שמעינן גם דין חסר אצבע. אמנם צ\"ע מש\"ס תמורה י\"ז ע\"א ברש\"י שם ד\"ה והלא שרוע וקלוט כו' יעו\"ש. חתכן והא אמרת כשר, אלא ולא חתכן מנין ת\"ל או שבר יד. ולא פליגי אתנא דמתני', אלא למעלה דברייתא היינו למטה דמתני'. וכ\"כ רש\"י ז\"ל ומר קרי למטה צד אצבעות. ומר קרי למעלה כשמגביה ידיו. ולפיכך כתב הרב ז\"ל אם היו קולטות עד למטה מן הפרק דהיינו לצד סוף האצבעות ואם הפרישן עד הפרק כשר:", + " מי שיש בידו אצבע כו'. כ' הרר\"ד ן' זמרא ז\"ל פלוגתא דר\"י וחכמים וקי\"ל כחכמים:", + " מי שחסר אצבע מידו כו'. כ' הרר\"ד ן' זמרא ז\"ל אין לך מום גדול מזה:", + " השולט בשתי ידיו כו'. כ' הרר\"ד ן' זמרא ז\"ל גז\"ש במשנה רבי פוסל וחכמים מכשירים ופסק בכולה מתני' כרבנן. ואיכא למידק אמאי השמיט הרב ז\"ל הא דאמר ר' יוחנן והוא שנספרת על גב היד דבהכי חשיבא אבר אם יש לה עצם ואם אינה נספרת ע\"ג היד אעפ\"י שיש בה עצם אם חתכה כשר. וי\"ל שלא סמך הרב ז\"ל עלה דהא דר' יוחנן אלא עלה דההיא דאמר רב פפא גזרו שאינה נספרת אטו נספרת לח) לז) כן הוא גם גירסת הצ\"ק שם. לגבי טומאה וה\"ה לגבי מומין ולפיכך לא חלק הרב ז\"ל דבכל גוונא הוי מום. וכל הני דמתני' נפקא לן מרבויי דאו שבר יד או שבר רגל:
לח) ע' ברמב\"ם פ\"ב מטומאת מת ה\"ז." + ], + [ + "ארבעה באברי הזרע כו'. כ' מהר\"י קורקוס ז\"ל גז\"ש לט)שם בבכורות מ\"ד ע\"ב. במשנה המאושבן ובעל גבר ובגמ' אמרו ועד כמה מחוי רב יהודה עד רכובה. והוא חוזר בין אבצים מ)כ\"כ הרמב\"ם בפה\"מ שם. אמנם בפרש\"י כתב וז\"ל ועד כמה יגדל הגיד שיהא פסול יעו\"ש. ומשמע דשיעור עד ארכובה הוא רק בגיד, וצ\"ב. בין אגיד. ונראה שחסר כאן בספרים שלנו כל שרוח באשכיו. והוא דברי ר\"ע שם. וכמו מה שכתבתי למעלה בכיוצא בזה שהכל מודים שהוא מום ואין המחלוקת אלא בפי' הכתוב. ואם לא כן אינם אלא שלשה ורבינו כתב ארבעה. ובספר מוגה מצאתי מי שנמרכו אשכיו והוא כיס הבצים. רביעית מי שנמרחו אשיכיו ע\"כ. והנה זו אין לה טעם ואיני מבין אותה. ומה שכתבתי נ\"ל והוא האמת. ופי' נמרחו אשיכיו שנמוחו הבצים ורוח באשיכיו ושהביצים נפוחות מחמת רוח שנכנס בהם והוא גם בספרי פ' אמור. ובתוספ' דבכורות פ\"ה. ושוב מצאתי בסמ\"ג שכתב כל דברי רבינו. וכתב כאשר כתבתי אני והאמת יורה דרכו:
והרר\"ד ן' זמרא ז\"ל כ' ונ\"ל דה\"ה אם אחת מהבצים גדולה וארוכה עד רכובה שהוא מום. דמ\"ש אחת משתים. דע\"כ לא פליגי רבנן עלי' דר\"י מא)שם מ' ע\"ב. אלא באחת גדולה כשתים. אבל אם מגעת עד ארכבותיו פשיטא דהוי מום. וזהו שכתב הרב ז\"ל מי שכיס הבצים כו' דכיון שהכיס מגיע עד ארכבותיו הוי מום:", + " מי שנמרחו אשכיו כו'. כ' הרר\"ד ן' זמרא ז\"ל היינו דאמר ר' ישמעאל כל שנמרחו אשכיו ויש חסרון בספרים שלנו וזהו מי שרוח באשיכיו. דאי לא תימא הכי חסר המנין. והיינו דאמר ר\"ע כל שרוח באשיכיו. ולא פליגי אלא בפירושא דמרוח אשך דלכ\"ע מודו שהוא מום. והא דלא מנינן נמי מב)קצת צ\"ע דהא ר\"ח בן אנטיגנוס לא מיירי במום דביצים כפרש\"י שם. והרמב\"ם כאן דמונה רק מומי אברי הזרע לכך לא הביאו. ואפ\"ל דהרדב\"ז רוצה לתרץ גם לפי פי' הערוך שכתב דמי שמראיו חשוכים הוא ע\"י שיש לו מרוח. דע\"י זה פניו חשוכים יעו\"ש. וא\"כ גם זה הוא מום באברי זרע. וע' בראשון לציון על משניות להגרי\"ב שכתב בזה בפי' דברי הגמ' בדרך נכון. הא דר\"ח בן אנטיגנוס כל שמראיו חשוכים משום דהיינו כושי דתנן לקמן ור' חנינא לא תני כושי והכי איתא בגמ':" + ], + [ + "חמשה עשר בשוקיים כו'. כ' מהר\"י קורקוס ז\"ל בהשגות א\"א המשנה אמרה כו' ופי' זה קשה ליישבו דא\"כ היינו עקבו יוצא מאחוריו. השנוי גם שם במשנה. לכך פי' כאן דפיקם היינו הבליטות הניטלות שלמעלה מן העקב לצד פנים. ואפשר שיש ט\"ס במשנה. וכל בליטה עגולה נקראת פיקה על שם שדומה לפיקה שטוות בה הנשים. ובמשנה כך היא שנויה בעלי הפיקים והעיקל איזהו עיקל כל שמקיף פרסותיו ואין ארכבותיו נושקות מג)אצלינו הגירסא נוקשות. זו בזו פיקה יוצאת מגודלו עקבו יוצא לאחוריו פרסותיו רחבות כשל אווז וכו' ואם איתא דפיקה יוצאה מגודלו הוא פי' לבעלי הפיקים כדברי הר\"א ז\"ל. מד)גם רש\"י והרע\"ב פי' כהראב\"ד וע' תיו\"ט שם בזה. הי' לו לומר איזהו בעלי הפוקים כל שפיקה כו' וא\"נ קאי על איזהו דקאמר גבי עיקל אכתי הי' לו לחזור ולהזכיר בעלי הפיקים פיקה יוצאה כו' אלא נקיט לה בלשון וסדר שאר מנין המומין. מוכח שאין זה פי' למה שנשנה, אלא לסדר מנין המומין הוא חוזר ולא פי' אלא עיקל לבד. דאילו בעלי הפיקים אין צריך לבארו. ומה שאמרו בגמ' תנא בעל פיקים והשופנר, בעלי פיקים שיש לו כסתות הרבה. והשופנר כל שאין לו כסתות כל עיקר. אפשר הי' לפרש לדעת רבינו שאינו פי' לבעל הפיקים השנוי במשנה. דפיקים לחוד וקיפין לחוד. דבמשנה גרסינן פיקים מלשון פיקה. ובגמ' גם בתוספ' גרסינן מה)בגליון הש\"ס מחקו קיפין והגיהו פיקין. ולמ\"ש המהר\"י קורקוס אין זה נכון. בכל הספרים קיפין. וא\"נ דאפשר שפי' כדברי בעל הערוך מו)הובא בתוס' שם ד\"ה בעל. שפי' דהיינו מי שעקבו ופיסת רגלו בולטים לחוץ ובניהם עמוק הרבה והוא מ\"ש רבינו מי שרגלו חלולה. ואפשר שהוא מלשון כיפה שהרגל עשוי ככיפה כי הקו\"ף והכא\"ף מתחלפות. ושופנר כתב בערוך שהוא מי שרגלו שוה למטה ואין לו בליטות כלל והוא מלשון שפיר. ואפשר לדעת רבינו שהוא מ\"ש מי שרגלו כלה שוה. והוא קרוב לדברי בעל הערוך. וגם יצדק לשון שפיר לדברי רבינו שהוא דבר בלתי מתוקן רק כחתיכת בשר בעלמא. ואפשר שגם דברי בעל הערוך נכללו בדברי רבינו. אלא שקשה לפי' קיפין שכתבתי מה שמצאתי בתוספ' שמנו בעל הקיפין לחוד ורגלו חלולה לחוד. מוכח שאין פי' בעל הקיפין רגלו חלולה כאשר כתבתי אלא תרתי נינהו. וא\"כ רגלו חלולה שכתב רבינו ע\"כ מהתוספ' כתבו. לא מבעלי הקיפין שהביאו בגמ'. לכך נראה שקיפין ופיקין הכל אחד כמו כבש וכשב וזולתו. ויש לו כסתות הרבה פי' בליטות הרבה דהיינו שהפיקין שלו גדולות ובולטות הרבה. ולאו הרבה במנין קאמר אלא בכמות. ושופנר היינו שאין לו בליטות כלל. אלא שוה רוחב פס אצבעותיו כרוחב עקבו אין לו בליטות כרוחב אצבעותיו גם לא למטה אלא רגלו שוה כחתיכת בשר כאשר כתבתי שהוא קרוב לפי' בעל הערוך. ואפשר שגם הוא בכלל כאשר כתבתי. ואם לא נאמר כן יקשה מ\"ש רבינו מי שרגלו כלה שוה מנין לו. גם יקשה דין שופנר למה לא כתבו רבינו וכאשר הקשה הראב\"ד ז\"ל ובמה שכתבתי ניחא כולה שפיר ולא קשה מידי. - ועתה אפשר מנין הט\"ו מומין. ראשון מי ששוקיו כו' הוא עיקל שהזכרתי מן המשנה, שני מי שפיקתו כו' הוא בכלל הפיקין של המשנה ובכלל הקיפין של התוספ'. שלישי מי שעקבו כו' כבר הזכרתיו מהמשנה ובגמ' אמר ר' אלעזר שוקו יוצא מאמצע רגלו. רביעי מי שפרסותיו כו' גם זה הזכרתיו מהמשנה ובגמ' פי' אע\"ג דסדיקא כדברי רבינו. חמישי מי שפיקה כו' ששי מי שיש כו'. שביעי מי שחסר כו'. שמיני מי שאצבעותיו כו'. תשיעי מי שהיו כו' כל אלו נתבארו בסמוך גבי ידים. עשירי מי שרגלו כו'. זהו שופנר כאשר נתבאר. אחד עשר מי שרגלו כו'. שנים עשר מי שרגלו עקומה דומה למגל כך היא בתוספתא פ\"ה פרסתו חלולה עקומה דומה למגל. שלשה עשר המקיש כו'. ארבעה עשר מי שמקיש בארכובותיו כו' כך הם במשנה המקיש בקרסוליו ובארכבותיו וכתב רש\"י ז\"ל שארכבותיו עקומות לחוץ וקרסוליו לפנים ונושקים זה בזה כשהוא מהלך. בארכבותיו היינו איפכא שרגליו עקומות לחוץ מרחיק זה מזה עד שארכבותיו מלמעלה העקומות כלפי פנים נוקשות זו בזו עכ\"ל. ורבינו ז\"ל במשנה לא ביאר דבר רק כאשר כתב כאן. ובודאי כי הדעת נותן שאין נקרא מום מפני שינוי הליכתו. רק בשביל שינוי בנין גופו כדברי רש\"י ז\"ל. וסבת שינוי הליכתו ודאי שמפני עקום הוא ולכך לא הוצרך רבינו לבארו. חמשה עשר מי שהוא אטר רגל כו' כבר נתבאר לגבי ידים. ושולט בשתי רגליו ודאי כשולט בשתי ידיו אעפ\"י שלא ביארו רבינו ממילא ומדיוקא משתמע ופשוט הוא:", + " מי שפיקתו יוצאה כו'. כ' הרר\"ד ן' זמרא ז\"ל כתב בהשגות א\"א המשנה אמרה כו' הבין הראב\"ד ז\"ל בדברי רבינו דמי שפיקתו יוצאה היינו בעל הפיקין הנזכר במשנה. והשיג עליו כי המשנה לא אמרה אלא פיקה יוצאה מגודלו. ותו דבעל הפיקין פי' בגמ' בעל כסתות כו'. ואני ק\"ל טובא אם זה דעת רבינו. חדא שלא הזכיר לא כסתות ולא מי שאין לו כסתות משמע דס\"ל דאין זה מום דמחמת בריאותה או כחישותא הוא. ותו דמי נתן שני מומין אלו בכלל מומין של הרגלים ששנה אותם התנא עמהם. ותו שאם פיקין כולל כל דבר עגול, למה פרט התנא פיקה יוצאה מגודלו. אלא הנכון בדברי רבינו שבעל הפיקין לחוד ופיקה יוצאה מגודלו לחוד. והוא אינו מפרש כסתות דאמר ר' יוחנן עגבות כפירושו של הראב\"ד ז\"ל אלא כפירושו של בעל הערוך שפרסתו גבוה הרבה ויש בשר הרבה לצד ראש (העגל) [הרגל] ובעקב. ובאמצע הרגל כמין כיפה. וזהו שכתב למעלה מי שרגלו חלולה כו'. והשופנר דתנא בתוספ' ופי' ר' יוחנן שאין לו כסתות כל עיקר היינו מ\"ש מי שרגלו כלה שוה כו' שחסר הבשר מכאן ומכאן ואין לו חלליות באמצע הרגל וכאלו הוא חתיכה אחת. והיינו דתנינן להו בהדי מומי הרגל. ופיקין וקיפין הכל אחד הוא. וכן הגרסא בספרים שלנו תנא בעלי הקיפין ושופנרין וכן מי שפיקתו יוצאה והוא העגל אשר למעלה מן העקב. הרי הוא בכלל מי שפיקתו יוצאה מגודלו. דמה לי מגודלו ומה לי מן העגל לצד פנים. ודע שגם רש\"י ז\"ל אינו מפרש כסתות כפי' הראב\"ד ז\"ל עיין שם:", + " מי שרגלו עקומה כו'. כ' הרר\"ד ן' זמרא ז\"ל שזהו הקילבן הנזכר בברייתא והיא מלה ערבית שכל דבר הפוך קורין לו מקלו\"ב:", + " מי שהוא אטר ברגל ימינו כו'. כ' הרר\"ד ן' זמרא ז\"ל אם עושה מלאכה ברגליו ניכר הוא וכן בשעה שעומד על רגלו אחת אם עומד על הימין או על השמאל. ורש\"י ז\"ל כתב כשמהלך עוקר רגלו השמאלית תחלה מה שאין כן דרך בני אדם מז)ע' יומא י\"א ע\"ב. - וע\"ע ברשב\"א חולין צ\"ב ע\"ב שהביא דברי רש\"י יעו\"ש מ\"ש בזה. ע\"כ. והיא שנויה בברייתא מח)שם בבכורות מ\"ה ע\"ב. ת\"ר איטר בין ביד בין ברגל פסול השולט בשתי ידיו רבי פוסל וחכמים מכשירין. וה\"ה דפליגי בשולט בשתי רגליו וחד מינייהו נקיט והלכה כחכמים דמכשירין:" + ], + [ + "הארוך ביותר כו'. כ' הרר\"ד ן' זמרא ז\"ל במשנה ובגמ' כו' ופרש\"י שהוא ארוך ודק שאינו עב לפי ארכו ולפי שהוא דק אינו יכול לסבול קומתו והוא נכפף ונראה כמי שחולייתיו שמוטות ע\"כ. ופי' הרב ז\"ל ניחא טפי בלשון. שהרי הוא הפך הננס וכי היכא דבננס ל\"ש לן בין דק או עב. ג\"כ לענין הארוך לא שני לן. ונ\"ל שדחקו לרש\"י ז\"ל לפרש הכי משום דלפי הפשט שאול בעל מום הוי מט)ע' סוטה י\"ב ע\"ב תנא הוא ילד וקולו כנער דברי ר\"י א\"ל ר\"נ א\"כ עשית למשה רבינו בע\"מ כו' ופרש\"י והוא לוי ונפסל בקול לעבודת השיר יעו\"ש. ובס' בנין אריאל פ' שמות כתב דקושית ר\"נ ל\"ק לרב דאמר בזבחים ק\"א ע\"ב דמרע\"ה כהן גדול היה. וא\"כ הא כהן אסור בעבודת לוי. ומום דקול ל\"ש בכהן. ור\"נ מקשה רק לר\"י לשיטתו דלא ס\"ל דכ\"ג היה יעו\"ש. וא\"כ י\"ל דגם כאן בבכורות מקשה רב שימי לרב לשיטתו דמרע\"ה כ\"ג היה. א\"כ עשית למרע\"ה בע\"מ מפני גובהו. וא\"כ זה ל\"ש גבי שאול שהיה רק מלך. וע' סנהדרין ל\"ו ע\"ב ובתוס' שם. וגם דכאן גם בכהן אין הכוונה בע\"מ ממש רק פסול דאינו שוה בזרעו של אהרן. ובעיקר דברי הרדב\"ז ע' נדרים ל\"ח ע\"א ואמר מר משה רבינו פרסו כו' אימא דאריך וקטין. ופרש\"י שלא הי' גופני ולא הי' בעל כח. וע' בר\"ן ורא\"ש שם. דכתיב בי' משכמו ומעלה גבוה מכל העם אלא שהי' עב כפי ארכו. ולדעת הרב ז\"ל צריך לומר שלא הי' גבוה כ\"כ אלא שהי' צוארו ארוך מכל העם. וזהו משכמו ומעלה גבוה מכל העם כלומר מה שיש משכמו ומעלה דהיינו הצואר היה גבוה מכל העם. מט*)כ\"מ בש\"ס סוטה י' ע\"א ת\"ר חמשה נבראו כו' שאול בצוארו. ופרש\"י שם ויגבה מכל העם משכמו יעו\"ש. הרי דגם רש\"י ז\"ל ע\"כ מפרש כן דכ\"ה בג\"מ וצ\"ע. וזה יופי הוא ולא מום. וצ\"ל לפי פי' זה שהי' גבוה מכל העם. ולא כ\"כ דהיינו משכמו ומעלה דאי לא תימא הכי הי' גופו קטון מאבריו. וא\"ת בשלמא לפרש\"י ז\"ל היינו דאמר רב. נ)שם בבכורות מ\"ד ע\"א. משה עשר אמות הי'. ואקשינן עלה א\"כ עשית למרע\"ה בעל מום מט) דתנן גופו גדול מאבריו או קטן מאבריו וקס\"ד דבאמותיו של משה קאמר. וא\"ל רב שימי באמה של קדש קאמינא כלומר הקרשים לא נמדדו באמותיו של משה שהיו גדולות אלא באמת הקדש ונמצא שהוא הי' ארוך ואמותיו ארוכות כמוהו. בשלמא לפרש\"י ז\"ל הי' עובי גופו מתייחס לגובהו. ולכך לא מותבינן עליה דרב מהך מתני' דהקפח והננס ותני רב זביד גבוה, אבל לפי פי' רבינו קשה וכי עשיתו למשה רבינו ע\"ה בעל מום. וצ\"ל שכל בני דורו היו גבוהים קרובים למרע\"ה. אבל מרע\"ה הי' בעל קומה ובעל כח שפרס את האהל יותר מאחרים. אבל לא הי' ארוך מהם ביותר. ואעפ\"י שפי' הרב ז\"ל נוח בלשון, פי' רש\"י ז\"ל ניחא טפי בענין:" + ], + [ + "שמונה בעור כו'. כ' מהר\"י קורקוס ז\"ל גז\"ש נא)שם מ\"ה ע\"ב. במשנה הכושי והגיחור והלבקן ובעלי נגעים טהורים. ובגמ' כושי אוכמא. גיחור סומקא. לבקן חוורא. ובעלי נגעים טהורים כתב רש\"י ז\"ל כגון ספחת דאי נגעים טמאים אפי' אכניסה חייב משום טומאה. ולרבינו אפי' טמאים כגון שנתרפאו ואין שם נגע כלל נב)ע' מנ\"ח מצוה ער\"ה העיר ג\"כ על פרש\"י דמשכחת לה גם בנגעים טמאים וקודם שאמר הכהן טמא הוא דעדיין הוא טהור דתליא באמירת הכהן כש\"ס מו\"ק ז' ע\"ב. ומ\"מ הוא בע\"מ יעו\"ש. ואפ\"ל בזה מ\"ש בספרי זוטא פ' בהעלותך וז\"ל ויפן אהרן אל מרים. אמר הקב\"ה אם יצטרע אהרן אין כהן בע\"מ יכול להקריב ע\"ג המזבח. ובפרקי דר\"א פ' נ\"ד הגירסא אין כ\"ג בע\"מ כו'. ובביאורי הרד\"ל שם הקשה דלמה לא אמר משום דאין טמא יכול להקריב, דטמא ששימש חייב מיתה וגם כרת על הכניסה. משא\"כ משום בע\"מ דאינו רק בל\"ת יעו\"ש. ולמ\"ש מהר\"י קורקוס ומנ\"ח א\"ש דנפ\"מ. היכא שנתרפא מנגעו ונטהר ועדיין נשאר עליו רושם. או בגוונא דכהן עדיין לא אמר שהוא טמא, דמ\"מ חייב משום בע\"מ ששימש. ומשום שנוי העור וארחא דמילתא נקיט. ודע דמה שכתב רבינו גבי צרבת שהוא בכלל נגעים טהורים לא לענין החשבון כתב כן. שהרי לא תמצא שמונה בעור. אלא א\"כ תמנה אותה לבדה. אלא לענין השם כתב כן. וגם להודיע כי מדין נגעים טהורים כתב כן. אבל לחשבון חלקם לשנים. ודין השומא נתבאר בברייתא פ' המדיר נג)כתובות ע\"ה ע\"א. שומא שיש בה שיער הרי זה מום. אין בה שיער גדולה הרי זה מום קטנה אינו מום. וכמה היא גדולה כאיסר האיטלקי. ומכאן אתה למד דבעור פניו שכתב רבינו לאו דוקא נד)ע' במל\"מ כאן מ\"ש בשם הב\"י אהע\"ז סי' ל\"ט ובכ\"מ פ\"ז מאישות ובלח\"מ מש\"כ בזה. אלא דאורחא דמילתא נקיט. כי לא מצינו חילוק גבי כהנים בין אם המום במקום מגולה או במקום נסתר. וגם שמונה בכל הגוף כתב רבינו והי' לו לכתוב לפי זה ששה בגוף ושנים בפנים כמו שחלק שאר המומין. גם בתוספתא פ\"ה הובאה ברייתא זו. ולא הוזכר בה עור פניו אלא היתה בו שומא וכו' כנ\"ל. ודין התלתולים שם נה)שם בבכורות מ\"ה ע\"ב. במשנה וכבר הוזכר בפ' שביעי:
והרר\"ד ן' זמרא ז\"ל כ' ובעלי נגעים טהורים פסולים דאלו נגעים טמאים לא איצטריך למיתנייא דאפי' ליכנס בעזרה אית בהו חיוב כרת כדאמרן לעיל. וא\"ת בשלמא נגעים טהורים כגון הבוהק ניחא. אבל מחמת דבר אחר כגון צרבת מנא לי'. וי\"ל דלמדה הרב ז\"ל מהא דאמרי' פ' המדיר נו)שם בכתובות ע\"ה ע\"א. אמר רב חסדא האי מילתא מגברא רבה שמיע לי ומנו ר' שילא נשכה כלב ונעשה מקומו צלקת הרי זה מום. נז)ע' שטמ\"ק שם בכתובות ד\"ה הוסיפו. נסתפק אי צלקת הוי מום בכהנים יעו\"ש. ותנן כל המומין שפוסלים בכהנים פוסלים בנשים. ומינה שהפוסלים בנשים פוסלים בכהנים. שהרי לא הוסיפו עליהם אלא ריח הפה וזיעה דבאשה אי אפשר להעבירה. ושומא העומדת לה תחת כפה של ראשה. אבל שאר המומין שוים בנשים ובכהנים:", + " מי שהיתה בעור פניו שומא שיש בה שיער כו'. כ' הרר\"ד ן' זמרא ז\"ל ברייתא הובאה פ' המדיר. נח)שם בכתובות. תניא שומא שיש בה שיער הרי זה מום. אין בה שיער גדולה הרי זה מום קטנה אין זה מום. ואיזהו גדולה פי' רשב\"ג עד כאיסר האיטלקי. וק\"ל למה לא הוזכרה ברייתא זו בפ' מומין אלו דהתם הוי עיקרא דמילתא. והך דר\"ח נמי אמאי לא מייתינן לה הכא. והא דמזוהם ובעל ריח הפה נמי אמאי לא הוזכרה בפ' מומין אלו. ועל כיוצא בזה אמרו דברי תורה עניים במקומם ועשירים שלא במקומם:" + ], + [ + "ועוד יש שם באדם ארבעה כו'. כ' מהר\"י קורקוס ז\"ל גז\"ש נט)שם בבכורות מ\"ד ע\"ב. במשנה נכפה אפי' אחת לימים רוח קצרה באה עליו. ופי' רבינו ז\"ל שם שרוח קצרה הוא מקרה מחמת המרה השחורה ונראה שזאת היא כונתו גם כאן. גם דין חרש ושוטה שם ס)שם מ\"ה ע\"ב. במשנה:
והרר\"ד ן' זמרא ז\"ל כתב ועוד יש שם באדם ארבעה מומין אחרים כו' הרי זה הלשון דומה למה שכתב בתחלת החבור סא)פ\"א מיסוה\"ת ה\"א. וז\"ל לידע שיש שם מצוי ראשון ואותם שלא היו בקיאים בלשון ערב הפליגו דבריו לענין אחר אשר לא עלה על דעתו. אבל האמת הברור שהוא נמשך אחר לשון הערב במלת שם בכמה מקומות:", + " החרש והשוטה כו'. כ' הרר\"ד ן' זמרא ז\"ל שם במשנה. החרש השוטה והשכור. ולא מנה הרב ז\"ל שכור לפי שהוא במיתה ביד\"ש הנכנס למקדש שכור. והעובד עבודה שכור מחלל עבודה. והכי אקשינן בגמ' שכור מחיל עבודה בהדי מומין דמחלי עבודה בעי למחשב. ומשני בשאר דברים המשכרים ודלא כר' יהודה דתניא אכל דבילה קעולות כו' ושתה חלב או דבש ונכנס למקדש חייב. ותנא דמתני' ס\"ל דלא מחיל עבודה. אלא שאינו שוה בזרעו של אהרן. וכבר כתב רבינו דין שכור משאר משקין בתחלת ההלכות:", + " והנכפה אפי' לימים רבים כו'. כ' הרר\"ד ן' זמרא ז\"ל שם במשנה נכפה אפילו אחת לימים. ואע\"ג דאינו נכפה אלא לימים רבים וזמנו קבוע. הרי זה מום ולא יעבוד אפילו בזמן שהוא בריא:", + " וכן מי שרוח רעה מבעתתו תמיד או בעתים ידועים כו'. כ' הרר\"ד בן זמרא ז\"ל גז\"ש במשנה רוח קצרית באה עליו. ואם תשאל כיון דאמרי' דלעתים ידועים הוי מום. כש\"כ מי שרוח רעה מבעתתו תמיד, יש להשיב דאפי' בכה\"ג לא מחיל עבודה. א\"נ כיון שהוא רגיל בו תמיד ודש בו. הוי אמינא דלא הוי מום קמ\"ל:" + ], + [ + "נמצא כל המומין הפוסלין בכהנים מאה וארבעים כו'. כ' מהר\"י קורקוס ז\"ל סימן להם ממי\"ן בחסרון הוא\"ו. ודין נשרו ריסי עיניו כבר הוזכר והוא מה שאמרו עליו הא דאישתיור גרדומי. הא דלא אישתיור גרדומי. גם דין נשרו שיניו שם במשנה. וכבר נתבאר דכיון דלא פסלי אלא מפני מראית עין אם עבד אינו לוקה ועבודתו כשרה:
והרר\"ד ן' זמרא ז\"ל כתב כבר כתבתי לך שכוונת הרב ז\"ל להועיל לזכירה ולפיכך כולל כללים ופורט פרטים ומונה מנינים. וכן כתוב הציבי לך ציונים: סב)ע' עירובין נ\"ד ע\"ב.", + " ואלו פוסלין מפני מראית עין כו'. מי שנשרו ריסי עיניו, אעפ\"י שנשאר השיער בעיקרן. היינו דאישתיור גרדומי דאמרי' בגמ'. ואפי' הכי פסול מפני מראית עין. וכבר כתב רבינו ז\"ל מאי איכא בין הפסולים מפני שאינו שוה בזרעו של אהרן. ובין הפסולים מפני מראית עין:" + ] + ], + [ + [ + "זר שעבד במקדש כו'. כ' מהר\"י קורקוס ז\"ל פ\"ב דזבחים א)ט\"ו ע\"ב. ושם למדו שעבודתו פסולה מקרא דוינזרו מקדשי בני ישראל ולא יחללו. דדרשינן בני ישראל גם הם ינזרו ולא יחללו דאי לאו בני ישראל קרא יתירא הוא כאשר נתבאר שם. גם למדו אותו עוד שם מק\"ו מבעל מום שאוכל ומחלל עבודה. ופרק הנשרפין ב)סנהדרין פ\"ג ע\"א. אמרו שהוא במיתה מקרא דוהזר הקרב יומת ואזהרתי' מוזר לא יקרב אליכם ונתבאר גם פ\"ב דזבחים. ג)ט\"ז ע\"א. ובספרי פ' קרח ד)פיסקא קט\"ז. אמרו והזר הקרב לעבודה או אינו אלא לעבודה ושלא לעבודה אמרת ומה בעל מום וכו' עונש שמענו אזהרה מנין כו':", + " איזהו זר כו'. כ' מהר\"י קורקוס ז\"ל ביאור דברי רבינו שכתב כל שאינו מזרע אהרן הזכרים כלומר שאינו מן הזכרים של זרע אהרן. לאפוקי נקבות שאפי' שהם בנות כהן נקראים זרים ה)נראה דסובר בדעת הרמב\"ם דנשים בכלל זרים גמורים למלקות ולמיתה ביד\"ש. אמנם המל\"מ בפר\"ד דרך מצותיך נסתפק לומר בדעת הרמב\"ם דנשים אינם כזרים ממש. והם רק בלאו הבא מכלל עשה בני אהרן ולא בנות אהרן. וע' מ\"ש בזה המנ\"ח מצוה ש\"צ. לענין עבודה וזהו שלמד מקרא דבני אהרן ולא בנות אהרן ואי למיעוטא כל שהוא מן הנקבות דהיינו בן כהנית. הא מלבית אבותם הוא דאיכא למילף הכי ואפשר ששניהם בכלל דברי רבינו ושנאמר אחדא מינייהו קאי. וא\"נ דמבני אהרן אפשר למעט שניהם דבני אהרן ולא בני נקבה כהנת:", + " בני אהרן ולא בנות אהרן כו'. כ' הרר\"ד ן' זמרא ז\"ל צריך טעם למה הוצרכו כמה מיעוטים למעט בנות אהרן דחד סגי. וי\"ל לפי שאינם כזרים לגמרי לאכילת תרומה והמורם מן הקדשים כאשר נתבאר במקומו לכך צריך למעט אותם מכל עבודה ועבודה ו)הלשון אינו מדויק דהא נשים פסולים ומחללי עבודה בכל עבודות אף באינה עבודה תמה כמבואר בקידושין ל\"ו ע\"א יעו\"ש. וצ\"ל דכוונת הרדב\"ז לומר דבארבע עבודות אלו שהזר חייב עליהם גם נשים חייבין עליהם דהם כזרים גמורים וכמ\"ש המהר\"י קורקוס. מארבע עבודות ועדיין צ\"ע:" + ], + [ + "אעפ\"י שהזרים מוזהרים כו'. כ' מהר\"י קורקוס ז\"ל יומא פ\"ב ז)כ\"ד ע\"א. אמר רב ארבע עבודות זר חייב עליהם מיתה זריקה והקטרה וניסוך המים וניסוך היין. ולוי תני אף תרומת הדשן. מ\"ט דכתיב עבודת מתנה אתן וגו' והזר הקרב יומת עבודת מתנה ולא עבודת סילוק. פירוש עבודה שאתה נותן על המזבח ולא עבודה שאתה מסלק מעל המזבח. ועבדתם עבודה תמה ולא עבודה שיש אחריה עבודה. ולוי רבי רחמנא לכל דבר המזבח. ורב לרבות שבע הזאות שבפנים ושבמצורע. פירוש הזאות שבפנים שמזה על הפרוכת מפר העלם דבר של ציבור ופר משיח ושל יום הכפורים. ושבמצורע פירוש שמזה מלוג שמן בהיכל. וסד\"א דהני לאו דבר המזבח מיקרי להכי אתא לכל לרבויינהו, והקשו בתוס' ניסוך המים וניסוך היין מנה אותם בשתים והזאות דם והזאת שמן לא מנה אותם אלא כללם במלת זריקה. ותרצו דניסוך מים וניסוך יין חשיבי ומשכחת להו שבאים בפני עצמם ולהכי חשיב להו תרתי אבל הזאות שמן באות בגלל זבח שיש בזבח מיני דמים והכל בכלל זריקה. ובברייתא אמרו שם זריקת דם אחד זריקת דם בפנים ואחד לפני לפנים. וכתב רש\"י ז\"ל אחד זריקת דם בחוץ על המזבח ובין לפנים הזאה שעל הפרוכת ובין לפני לפנים שעל הבדים דיוה\"כ, נראה מלשון זה שהוא גורס אחד זריקת דם בחוץ ואחד לפנים וכו' או אפשר דלשון זריקה הוא דמפרש דבלפנים ל\"ש לשון זריקה אלא לשון הזאה וקרי לה זריקה אגב זריקה שעל מזבח בחוץ שהי' נזרק הדם והויא בכלל. דכל מין דמים בכלל כאשר נתבאר:" + ], + [ + "כיצד על הזריקה כו'. כ' הרר\"ד ן' זמרא ז\"ל היינו זריקת בין הבדים וזריקת לפני הכפורת דהכל נקרא לפנים ח)ז\"ל פרש\"י שם ביומא כ\"ד ע\"ב ד\"ה בין לפנים הזאת שעל הפרוכת בין לפני ולפנים שעל הבדים ביוה\"כ יעו\"ש ומבואר דבין הבדים נקרא לפני ולפנים. שהוא בפנים בהיכל. בין זריקת חוץ היינו על המזבח החיצון והוא כולל כל הדמים הניתנים על המזבח החיצון, והכי אמרי' תניא כוותיה דרב עבודות שהזר חייב עליהם מיתה זריקת הדם בין לפנים בין לפני לפנים והמזה בחטאת העוף והממצה והמקטיר בעולת העוף והמנסך ג' לוגין מים וג' לוגין יין ע\"כ. והמזה והממצה מדם העוף הכל הוא בכלל זריקת דם על המזבח החיצון ואגב דאיירי בעולת העוף נקט והמקטיר בעולת העוף ט)ע' מ\"ש בזה התוס' שם ביומא ד\"ה המקטיר. אבל ה\"ה בכל שאר ההקטרות וזהו שכתב ז\"ל כיצד על הקטרה הקטרת אברים או קומץ ולבונה וכו':" + ], + [ + "כיצד על ההקטרה כו'. כ' מהר\"י קורקוס ז\"ל פ' פרת חטאת י)זבחים קי\"ב ע\"ב. אמרו במשנה המעלה מבשר חטאת מבשר אשם מבשר קדשי קדשים מבשר קדשים קלים ומותר העומר ושתהל\"ח ולחם הפנים. ושיירי מנחות והיוצק והפותת והבולל והמולח והמניף והמגיש והמסדר את השלחן והמטיב את הנרות והקומץ והמקבל דמים בחוץ פטור ואין חייבין לא משום זרות כו' וכתב רש\"י ז\"ל דכל הנך הקטרות בדבר שדרכו לאכול לאו הקטרה נינהו וכל הנך עבודות הואיל ויש אחריהם עבודה לאו עבודה נינהו כדאמרי' ביומא כו', גם שם יא)שם קט\"ו ע\"ב. נתבאר בברייתא הטעם ומינה דהקטורת שכתב רבינו שאינם דבר שנאכל שחייב וכ\"כ רש\"י ז\"ל שהכל בכלל הקטרה שהזכיר רב ביומא. ובפרק השוחט והמעלה יב)שם ק\"ט ע\"ב. אמרו במשנה דקומץ והלבונה והקטורת שהקריב מאחת מהם כזית בחוץ חייב. והקטרה בחוץ וזר בפנים שוים הם. ופ\"ב דשבועות יג)י\"ז ע\"ב. אמר ר\"ה זר שהפך בצינורא חייב מיתה וכאשר נתבאר בפ\"ב בדין הטמא ששימש. ובפ' השוחט והמעלה יד)שם בזבחים ק\"ט ע\"ב. מסקינן דלכ\"ע בפנים מלא חפניו דוקא כשיעור המפורש בתורה והוא דעת אביי ורב אשי שם. ופרס של כל יום אינו מפורש ובכזית הויא הקטרה אבל מלא חפניו הויא עכובא וצריך להקטיר בבת אחת דחוקה כתיבה וכאשר יתבאר במקומו ופ' כל המנחות באות מצה. טו)מנחות נ\"ח ע\"ב. גם פ' השוחט טז)שם בזבחים. ופ' הקומץ יז)מנחות כ\"ו ע\"ב. אמרו אין הקטרה פחותה מכזית. ועוד יתבאר זה בע\"ה:", + " וכן אם הקטיר קטורת על מזבח הזהב כו'. כ' הרר\"ד ן' זמרא ז\"ל תנן בזבחים פ' השוחט יח)שם בזבחים. הקומץ והלבונה והקטורת ומנחת כהן משיח ומנחת נסכים שהקריב מהם כזית בחוץ חייב ור' אליעזר פוטר עד שיקריב את כולן. וקי\"ל כרבנן וה\"ה לזר העובד. וא\"ת והא אמרי' התם על השלם הוא חייב ואינו חייב על החסר והרי חסר הוא דפרס בשחרית ופרס בערבית בעינן. ופרס היינו חצי מנה. תדע שהרי ביוה\"כ לא מתחייב עד שיקטיר מלא חפניו כאשר כתב הרב ז\"ל בסמוך. וי\"ל דהיינו דאמרי' בגמ' אמר רבא בהקטרה בהיכל כ\"ע לא פליגי דמודה ר\"א דבכזית הויא הקטרה לחייב עלי' שבכל יום לא נאמר בתורה שיעור מפורש. והא דאמרי' פרס בשחרית ופרס בין הערבים שיעורא דרבנן הוא וכפרש\"י ז\"ל וזהו שכתב הרב ז\"ל בסמוך מלא חפניו יט)מ\"ש רבינו להוכיח מלשון הרמב\"ם שדייק וכתב מלא חפניו המפורש בתורה, משום דשיעור פרס דכל יום הוא רק מדרבנן, לכאורה צ\"ע למ\"ש התוס' כריתות ו' ע\"ב ובפסקי תוס' שם דשיעור פרס הלל\"מ ואם הקטירו רק כזית יצאו. ובמל\"מ פ\"ג מתומ\"ס ה\"ב הסביר דבריהם דכך נאמרה ההלכה דלכתחילה בעי פרס ובדיעבד סגי בכזית, וסיים שם דהאמת יורה דרכו כהתוס' דשיעור פרס הלל\"מ יעוש\"ה. וקצת ראיה אפ\"ל לסברת המל\"מ מש\"ס נזיר כ\"ה ע\"ב ובכורות ט\"ז ע\"א דאמרינן אי מהלכתא הו\"א הלכתא ואי אקרביה לא לחייב עליה ולא כלום קמ\"ל קרא כו' יעו\"ש דמשמע קצת דהלכתא י\"ל שהוא רק על לכתחילה. וא\"כ י\"ל דגם הרמב\"ם ס\"ל כהתוס' דפרס הלמ\"מ, אבל אינו מפורש בתורה. וזהו שדייק דמלא חפניו ביוה\"כ מפורש בתורה. ואפשר דהרדב\"ז ס\"ל דזה בכלל שיעורין שהם הלל\"מ שמעכבין אפילו בדיעבד וכמ\"ש התיו\"ט פ\"ו דמנחות מ\"ז יעו\"ש. ואם שיעור פרס הוא הלמ\"מ היה מעכב גם בדיעבד. המפורש בתורה. משמע דפרס אינו מפורש בתורה אלא מדרבנן ולפיכך כזית הוי שיעור שלם ולא חסר דפחות מכזית לאו כלום הוא. וא\"ת אי כרבא מתרצת לה הא איהו דאמר כ\"פ בהקטרה דבפנים דמ\"ס מלא חפניו דוקא. ומ\"ס מלא חפניו לאו דוקא. הא ל\"ק דבהא פסקינן כאוקימתא דאביי דאמר בהקטרה בפנים כ\"ע לא פליגי דמלא חפניו דוקא. כ\"פ בהקטרה דהיכל. מ\"ס ילפינן פנים מחוץ. ומ\"ס לא ילפי' פנים מחוץ. פי' דכ\"ע בפנים מלא חפניו בעינן ובהיכל כ\"ע מודו דבכזית מתחייב. כ\"פ כגון שהקטיר כזית מן הקטורת של חפינת פנים בחוץ וכו' הא למדת כי לכל האוקמתות מתחייב בהיכל בכזית שזהו שיערו מן התורה שאם הקטיר כזית בבקר וכזית בערב יצא מן התורה. אלא שאמרו רבנן פרס בבקר ופרס בין הערבים. ובפנים לכ\"ע לא מתחייב עד שיקטיר מלא חפניו כדכתיב בקרא כאשר כתב הרב ז\"ל. וא\"ת והא מתני' וכל השקלא וטריא דידי' לא איירי אלא במקטיר בחוץ. ל\"ק דהא אמרינן התם בהדיא עלה דברייתא דת\"ר המקטיר קטורת בחוץ חייב חצי פרס בפנים פטור קס\"ד מאי פטור. פטור זר ואמאי הקטרה היא. דהא האי תנא מחייב עלה בחוץ וכפרש\"י ז\"ל. ומשמע דבכל מקום דחייב עלה בחוץ כ)כן מבואר בירושלמי פ\"ב דיומא ה\"א ר\"י בי רבי בון בשם רב ארבע עבודות שהכהן מתחייב עליהן מבחוץ, זר חייב עליהם מבפנים כו' יעו\"ש בפ\"מ וק\"ע. זר מחייב עלה דשוין הם:" + ], + [ + "והמסדר שני גזירי עצים כו'. כ' מהר\"י קורקוס ז\"ל גם בפ\"ב דיומא כא)כ\"ד ע\"ב. אמר ר\"א אמר רבי יוחנן זר שסידר שני גזירי עצים חייב לפי שעבודה תמה היא. פי' שהרי הוא סוף עבודת סידור העצים וכל עבודה שאח\"כ עבודה בפני עצמה היא ואינה גמר עבודת הסידור. ושם למדו מדכתיב וערכו עצים כו' דסדור עצים בעי כהונה. ורב פליג התם אר' יוחנן והלכה כר' יוחנן לגבי רב. כ\"ש הכא דמר זוטרא מסייע לי' ממתני' שם בסו\"פ: כב)שם ביומא כ\"ח. וע' בשי\"ק בירושלמי יומא פ\"ב ה\"א ד\"ה הכל מודים מה שהקשה על הרמב\"ם ולפמ\"ש המהר\"י קורקוס דלכך פסק כרב יוחנן משום דמר זוטרא מסייע לה, א\"ש.
והרר\"ד ן' זמרא ז\"ל כ' ודע כי סידור המערכה אינה עבודה תמה. דהא איכא אחרי' שני גזירי עצים. והכי אמרי' התם בהדיא. ומשמע נמי שהעצים קרבן הם. כג)כ\"ה במנחות ק\"ו ע\"ב וברמב\"ם פ\"ה מאס\"מ הי\"א. דאי לאו הכי לא הוי אמרי' זר שסידר את המערכה ליחייב ואמרי' איכא סידור שני גזירי עצים לא עבודה תמה היא דהא איכא סידר אברים לא קי\"ל כוותי' אלא כר' יוחנן דפליג עלי' וכדכתיבנא לעיל:", + " אבל היוצק כו'. כ' מהר\"י קורקוס ז\"ל כבר הוזכר ופ\"ב דיומא כד)שם כ\"ד ע\"ב. על מימרא דרב כתב רש\"י ז\"ל ארבע עבודות אעפ\"י שכולן מוזהר עליהם אין חייב מיתה אלא על ארבע אלה. גם הריטב\"א ז\"ל כתב ודוקא לענין מיתה. אבל אזהרה בכל עבודה איכא. ואפי' עבודת סילוק ושיש אחרי' עבודה וקרא דנקט לדרש. מיתה כתיב בי' וכ\"כ רש\"י ז\"ל עכ\"ל גם בפ' פרת חטאת כה)זבחים קי\"ב ע\"ב. כ\"כ והרי אמרו כל הזבחים שקבל דמן זר כו'. והדברים מבוארים פ' הנשרפין כו)סנהדרין פ\"ג ע\"א. ופ\"ב דזבחים כז)ט\"ו ע\"ב. ועוד אזכיר אותו בע\"ה:
והרר\"ד ן' זמרא ז\"ל כ' משמע מסוגיא דפ' פרת חטאת דכלל גדול הוא דלא מקריא עבודה אלא א\"כ היא עבודה תמה שאין אחרי' עבודה ואינה עבודת סילוק והאי פטור. פטור ממיתה הוא אבל מלקות חייב משום וזר לא יקרב אליכם:" + ], + [ + "שחיטת קדשים כשרה בזרים כו'. כ' מהר\"י קורקוס ז\"ל פ\"ק דחולין כח)ב' ע\"ב. ופ\"ג דזבחים. כט)ל\"ב ע\"א. וברכות פ' אין עומדין ל)ל\"א ע\"ב. ודוכתי טובא:
והרר\"ד ן' זמרא ז\"ל כ' אפי' לכתחילה דהכי אסיקנא ריש פ' כל הפסולין לא)שם בזבחים ל\"ב ע\"א. והכי אמר' התם בהדיא דמקבלה ואילך מצות כהונה:", + " וכן ההפשט כו'. כ' מהר\"י קורקוס ז\"ל פ\"ב דיומא לב)כ\"ז ע\"א. מסיק וערכו ונתנו בני אהרן אש למ\"ל למיעוטא הפשט וניתוח. פי' דלא תימא דלבעי כהן. והקריב הכהן את הכל זו הולכת אברים לכבש. הולכת אברים לכבש בעי כהונה הולכת עצים לא בעי כהונה. גם שם לג)ביומא כ\"ד ע\"ב. אמרו הדליק לחייב. הדלקה לאו עבודה היא. וסובר רבינו שכיון שאמרו לאו עבודה היא משמע שאין בה שום עבודה. ולכך התיר לזר להדליקן לכתחילה. והר\"א ז\"ל כתב בהשגות א\"א הפליג בשאמר כו'. וכ\"כ הריטב\"א ז\"ל הדלקה לאו עבודה הוא תמיה מילתא טובא דהא כתיב דבר אל אהרן ואל בניו בהעלותך את הנרות. לד)ואפ\"ל בזה לפי מ\"ש בחי' הר\"ן ר\"ה י\"ג בהא דבעי עומר שהקריבו ישראל בכניסתן לארץ מהיכן הקריבוהו והקשה דהא מביאין עומר מעבר הירדן. ותירץ כיון דמצותו לבא מיהודה אין נראה לומר שעומר הראשון היה שלא כמצותו יעו\"ש. וה\"ה י\"ל גם כאן במנורה כיון דעכ\"פ מצוה שכל עניני עבודה במקדש יהיו נעשים ע\"י כהן. וא\"כ קרא דמיירי בהדלקה ראשונה במשכן לכך נקיט שפיר שיהיה ע\"י אהרן ובניו. אבל אינו ציווי וחיוב על לדורות כמ\"ש הריטב\"א. רק אורחא דמלתא משתעי קרא כמ\"ש המהר\"י קורקוס בסו\"ד. וכתיב ובהעלות אהרן את הנרות וגו' וי\"ל דלא אפקיה בלשון חיוב. לד) ואמר בהעלות או בהעלותך כלומר דלאו עבודה היא לחייב עלה מיתה בזר כשם שאין חיוב מיתה בעבודה שאינה תמה. ובשם הר' מצאתי דכולה סוגיין לענין כהן העובד שלא בבגדי כהונה כדאמרי' אין בגדיהם עליהם הוי להו כזרים וקרא דדרשי' אתה ובניך תשמרו את כהונתכם. ה\"ק שישמרו לעבוד בכיהונתם. והזר הקרב מהם שלא בכיהונו יומת. והיינו דאמרי' הדלקה לאו עבודה היא. כלומר לחייב עלי' לכהן העובד שלא בבגדי כהונה. ונראים הדברים שלא אמר רבינו אלא דסוגיין אף לכהן העובד כו' וה\"ה זר העובד אינו חייב אלא על עבודה תמה כדמוכח בסנהדרין עכ\"ל. מוכח שדעתו כדעת הר\"א ז\"ל ומ\"מ למדנו דקרא ל\"ק לרבינו דלאו חיובא כתיב. אלא דאורחא דמלתא משתעי קרא:" + ], + [ + "וכן הדלקת הנרות כו'. כ' הרר\"ד ן' זמרא ז\"ל בהשגות א\"א הפליג בשאמר וכו' ולא ידעתי מ\"ש משחיטה דאמרי' בהדיא בפ' כל הפסולין לה) לו) שם כ\"ד ע\"ב. דאפי' לכתחילה נמי והכי אמרי' בפ\"ב דיומא לו) הדלקה לאו עבודה היא. וכיון שאינה עבודה למה לא יהא מותר לזר להדליקה לכתחילה דומיא דשחיטה:
19לה) זבחים ל\"ב ע\"א." + ], + [ + "הרמת הדשן צריכה כהן כו'. כ' הרר\"ד ן' זמרא ז\"ל ואם הרים ישראל לוקה מוזר לא יקרב אליכם והכי אמרי' בפ\"ב דיומא לז) לח) כ\"ה ברש\"י שם ביומא כ\"ד ע\"ב ד\"ה עבודת סילוק בהיכל והיא עבודה תמה כגון דישן מזבח הפנימי והמנורה כו' יעו\"ש ובתוס' ישנים שם ד\"ה רבי. וע\"ע מעילה י\"א ע\"ב ובירושלמי יומא פ\"ב ה\"ב. אמנם בתוס' יומא נ\"ט ע\"ב ד\"ה אין כתבו דלא בעי בגדי כהונה יעו\"ש וא\"כ לא הוי עבודה כלל וכבר תמה בזה בס' טל תורה שם והביא מרמב\"ן פ\"ב דיומא שכתב דדישן מזבח הפנימי והמנורה אין לו עיקר מה\"ת יעו\"ש ויפלא שלא העיר מדברי הרמב\"ם כאן. וע' בכס\"מ שכתב שמצא גירסא זו בקצת ספרי הרמב\"ם ונראה מזה דבכמה ספרי הרמב\"ם אין גירסא זו כלל. ואפשר דהוא מטעם שהבאתי. וע\"ע בס' חזון נחום מעילה פ\"ג מ\"ד בזה. דכ\"ע עבודה היא. אבל אין הזר חייב עלי' מיתה כדרב ולא כלוי. וכן אם דישן מזבח הפנימי והמנורה אינו חייב מיתה: לח)
19לז) כ\"ג ע\"ב." + ], + [ + "סדר המערכה פורקה כו'. כ' מהר\"י קורקוס ז\"ל גז\"ש סוף הפ' לט)יומא כ\"ז ע\"א. מימרא דר' אסי אמר ר' יוחנן. כדברי רבינו, אעפ\"י שהקשו עלי' ואסיקו עלה אלא אי איתמר הכי איתמר היינו מפני שאמרו בה חייב. ופריך דחיובא ליכא. אבל ודאי שפורקה. דסדור זר פסול הוא. דהולכת עצים הוא דלא בעי כהונה. אבל סדור בעי כהונה. אלא שאינו חייב כיון שיש אחרי' עבודה. ואעפ\"י כן סדור שני גזירים חייב דסוף עבודת סדור הוא:
והרר\"ד ן' זמרא ז\"ל כתב סדר המערכה פורקה כו' מפני שסדורה פסולה לפי שהיא עבודה ופסולה בזר אלא שאין חייבין עלי' מיתה לפי שאינה עבודה תמה. אבל הדלקת נרות אינה עבודה כלל ולפיכך מותר בזר ואפילו לכתחילה:" + ], + [ + "וטמא ובעל מום כו'. כ' מהר\"י קורקוס ז\"ל משנה סו\"פ פרת חטאת. מ)זבחים קי\"ב ע\"ב. והובאה פ' הנשרפין מא)סנהדרין פ\"ג ע\"א. ופרש\"י ז\"ל טמא. דטמא וזר מחד קרא נפקי ומחוסר בגדים נמי דזרים הם כדדרשינן אין בגדיהם עליהם אין כהונתם עליהם והוי להו זרים. ושלא רחוץ ידים ורגלים נמי הוי כמחוסר בגדים דחוקה חוקה ילפי מהדדי. ושם נתבאר דיוצק ובולל וכו' בטמאה הם באזהרה מקרא דקדושים יהיו ולא יחללו. וביארו שם דהיינו מדרבנן וקרא אסמכתא בעלמא. ספ\"ב דזבחים נתבאר דבכל עבודה מחללין. והנה מחוסר בגדים הוזכר במשנה. ורבינו לא הזכירו. אפשר שכיון שכתב דמחוסר בגדים הוא כזר כו' כאשר כתב הלשון הרב בעל כסף משנה:" + ], + [ + "כהן טבול יום כו'. כ' מהר\"י קורקוס ז\"ל בהשגות א\"א ובתוספ' דזבחים כו'. והתוספ' פ' י\"ב מזבחים בספרים שלנו כך היא שנויה כהן שעבד טמא טבול יום מחוסר כפורים מחוסר בגדים שלא רחוץ ידים ורגלים וכו' אינו חייב אלא אחד. זר שעבד טמא טבול יום וכו' אינו חייב אלא אחת ע\"כ. ואי לא דמסתפינא ה\"א דע\"כ גרסינן ברישא חייב על כל אחת ואחת. והיא גרסת רבינו שהרי בסיפא דמיירי בזר קתני שאינו חייב אלא אחת. והתם דוקא הוא. שאינו חייב על כל אחת ואחת לפי שהזרים לא הוזהרו על הטומאה כי לא באה אזהרה אלא לכהנים דכתיב דבר אל אהרן ואל בניו וינזרו וכו' וכאשר יתבאר בסמוך שצריך לומר כן. וה\"ה לחסור בגדים דבכלל זרות הוא. אבל ברישא דמיירי בכהן נראה דגרסינן חייב על כל אחת ואחת. ואם לא כן מ\"ש זר דנקיט בסיפא. ותו דלערבינהו וליתנינהו זר או כהן שעבדו כו' ויקדם זר דלהוי לא זו אף זו דבתר דהכי כהן שעבד. ומאי תני תו זר שעבד אלא נראה שהדברים מוכיחים דגרסינן גבי כהן חייב על כל אחת ואחת. ומן הטעם שכתב הר\"א ז\"ל דהא קי\"ל איסור חל על איסור בכולל או במוסיף או בבת אחת. וטבו\"י ומחו\"כ בבת אחת הם. וביאורו שיש טבול יום שאינו צריך להביא קרבן ואינו מחוסר כפורים. והטמא שצריך להביא קרבן כמו המצורע אם טבל הרי הוא טבו\"י ומחו\"כ וכשנטמא בטומאה אחרת ניתוסיף עליו איסור שעד עתה הי' מותר ליכנס בחיל וגם בעזרת נשים כאשר נתבאר פ\"ג. ועתה אסור לכנס להר הבית. ומגו דאיתוסיף איסור בכניסה איתוסיף איסור בעבודה. שאינו רחוץ ידים ורגלים יש בו איסור אפי' לכהן הטהור ומגו דאיתוסיף חיוב לטהור איתוסיף לטמא זה. ומחוסר בגדים אפי' למי שקדש ידיו ורגליו יש בו חיוב. וגם בלא קדוש חייב גם באינו מחוסר בגדים, ולכך חייב על כל אחת ואחת. והקדים רבינו טבו\"י ומחו\"כ לטמא. היפך מהתוספתא. שאם היה טמא קודם. ל\"ש תו טבול יום ומחו\"כ שהכל בכלל הטמא הוא. וגם התוספ' צריך לפרש כן כהן טמא שהי' מקודם טבו\"י ומחו\"כ. ומ\"מ כבר נתבאר שדעת רבינו שאין חיוב במחו\"כ. מב)לעיל פ\"ד ה\"ד. וא\"כ מחו\"כ דנקיט הכא אינו מוסיף חיוב בשבילו ובכדי נקטיה. ואפשר דלהוסיף בו שם איסור. מג)במרכבת המשנה כוון לזה יעו\"ש. ולפיכך אבאר מ\"ש רבינו בהלכות סנהדרין פי\"ט כשמנה שם י\"ח שיש בהם מיתה בידי שמים ולוקה עליהם ומנה בכללם מחוסר כפורים. ואי אפשר להלום כן שהרי נתבאר פעמים ושלש שאין חיוב במחוסר כפורים לדעת רבינו שאין נקרא טמא אלא טבול יום וכאשר ביאר בפירוש פ\"ד מהלכות אלו. לכך נראה דע\"כ ט\"ס יש שם מד)הביא דבריו הכס\"מ שם פי\"ט מסנהדרין ה\"ב. וצריך למנות במקומה יתר בגדים ולשנותה אצל מחוסר בגדים והרי בסוף פ' זה מונה רבינו שמונה עשר פסולים לעבודה ומונה מחוסר בגדים ויתר בגדים בשנים. והתם נמי למה ימנה אותם באחת. אלא ע\"כ כאשר כתבתי. ומיתה אית בתרוייהו כאשר נתבאר במקומו דשוים הם וכך לי יתר כמו מחוסר וכמו זר נחשבו. ודע שגם בלא רחוץ ידים ורגלים אין בו מלקות דמיתה שלו מכלל עשה הוא. מה)ע' במרכבת המשנה מ\"ש בזה. ומ\"מ נ\"מ במה שחייב גם עליו. שאם לקה משום טומאה ונפטר מן המיתה וגם לקה משום מחוסר בגדים ונפטר, מו)כזה כתבו התוס' שבועות י\"ז ע\"א. עדיין חיוב מיתה משום משמש בלא קדוש ידים ורגלים ובזר אינו לוקה אלא משום זרות כי כל הציווים ואזהרות לכהנים הם לא לזרים:
והרר\"ד ן' זמרא ז\"ל כ' איכא למידק למה נקיט הכא מחו\"כ אי לאשמעינן דטומאה חיילא עלי' פשיטא דאטבול יום חיילא שאינו טהור. כ\"ש אמחוסר כפורים שכבר הערב שמשו ואינו מחוסר אלא הבאת קרבנות. ואי לאשמעינן דחייב משום מחו\"כ שעבד. אין זה דעת רבינו שהרי כתב בפ\"ד שהוא פטור. וי\"ל דפטור אותו ממיתה ביד\"ש אבל עדיין חייב מלקות. מז)זה חידש דין בדעת הרמב\"ם לעיל פ\"ד ה\"ד דמ\"ש דמחו\"כ ששימש פטור, הוא רק ממיתה ולא ממלקות וע' במהר\"י קורקוס שם ובכס\"מ פ\"ג ה\"ט שהעירו ממ\"ש הרמב\"ם בפי\"ח מפסהמ\"ק הי\"ד דמחו\"כ שאכל קדש לוקה יעו\"ש. ולמ\"ש הרדב\"ז א\"ש דגם מחו\"כ ששימש לוקה. אמנם גבי ביאת מקדש כתב הרמב\"ם בפ\"ג ה\"ט דמחו\"כ שנכנס לעזרת ישראל אעפ\"י שאינו לוקה כו' יעו\"ש וצ\"ב ואכ\"מ. בהשגות א\"א ובתוספ' דזבחים כו' ורבינו פסק הלכה בכמה מקומות דאיסור חל על איסור באיסור כולל ומוסיף ובת אחת. ואותה תוספ' אינה הלכה דאתיא כמ\"ד אין איסור חל על איסור. אלא דקשיא לי בשלמא טומאה חיילא שפיר על טבול יום ומחו\"כ. אלא מחוסר כפורים היכי חייל אטבול יום. וי\"ל דה\"ק טבול יום מח)כוון לזה באור שמח וכתב עוד עפ\"ד הראב\"ד פ\"ד דשבועות בנשבע שלא יאכלנה היום וחזר ונשבע שלא יאכל, דכיון דהוי מוסיף בזמן הוי מוסיף יעו\"ש וה\"ה טבו\"י שנעשה מחו\"כ דאף שיערב שמשו מ\"מ כל זמן שלא יביא קרבנותיו יהי' אסור והוי מוסיף בזמן וכאן גם הרמב\"ם שם מודה יעו\"ש. או מחוסר כפורים שנטמא ומחוסר בגדים חייל שפיר על הטומאה מגו דכולל שאר הכהנים הטהורים חייל נמי אטמאים ושלא רחוץ ידים ורגלים מגו דכולל אפי' מי שהוא לבוש בגדי כהונה חייל נמי אמחוסר בגדים ואטומאה ולפיכך חייב על כל אחת ואחת:", + " ואם הי' זר כו'. כ' הרר\"ד ן' זמרא ז\"ל וא\"ת אמאי לא מחייב נמי משום שנכנס טמא למקדש שהרי חייב כרת וכל חייבי כריתות לוקין. מט)ע' במל\"מ הלכה ט\"ו אריכות אי יש איסור כניסה לזר בלא עבודה יעו\"ש היטב וע\"ע תוס' סנהדרין פ\"א ע\"א ד\"ה ולא. וברש\"ש ספ\"ק דכלים. כבר תירץ הרב ז\"ל קושיא זו בפ\"ד כגון שניטמא בעזרה ויצא בקצרה וביציאתו הי' צנור בידי' והפך בו אבר על האש במזבח וקרב שריפתו שכל קירב עבודה הרי הוא כעבודה עכ\"ל. ואין הכי נמי שאם נכנס בטומאה ועבד חייב שתים אחת משום זר שעבד ואחת משום טמא שנכנס למקדש:" + ], + [ + "זר ששימש בשבת חייב משום זרות ומשום שבת כו'. כ' מהר\"י קורקוס ז\"ל ביבמות פ' ד' אחין נ)ל\"ג ע\"ב. נחלקו ר' חייא ובר קפרא בזר ששימש בשבת ובע\"מ ששימש בטומאה. וזר שאכל מליקה דר\"ח סבר חייב שתים ובר קפרא סבר שאינו חייב אלא אחת. ובתחלה העמידו מחלוקתם באיסור כולל אליבא דר' יוסי. וביארו מאי איסור כולל איכא בשלמא זר כו' בע\"מ כו' אלא מליקה בת אחת משכחת לה בכולל לא משכחת לה. ומכח קושיא זו העמידו דבאיסור בת אחת הוא דפליגי ואליבא דר' יוסי וביארו מאי איסור בת אחת איכא זר ששימש בשבת כגון דאייתי שתי שערות בשבת דהויא לי' זרות ושבת בהדי הדדי. בע\"מ כגון שחתך אצבעו בסכין טמאה, וזהו שכתב בהשגות א\"א שתיהם שבאו עליו בבת אחת כו'. ומ\"מ לק\"מ על רבינו דהא כיון דקי\"ל איסור חל על איסור בין בכולל בין במוסיף בין בבת אחת אין אנו צריכים לפרש אותם בב\"א. ותו שהרי עד כאן לא אדחי ההוא אוקמתא אלא משום זר שאכל מליקה אבל בזר ששימש בשבת. ובע\"מ בטומאה שפיר מתוקמא בלא בת אחת ומשכחת כולל כאשר נתבאר. וא\"כ הדבר ברור דבכל גונא חייב שתיים. ובר מכל דין והרי בגמ' הקשו לבר קפרא דעריב מליקה בהדייהו ואסקוה בתיובתא למימרא דבאיסור כולל הוא דפליגי ותרתי לחוד אתנייה רבי ואיהו מדעתיה עריב מליקה בהדייהו. וא\"כ כר' חייא קי\"ל בשני אלו ומשום כולל ואין צריך בהם לבת אחת. ומעתה איני מבין כוונת הר\"א ז\"ל שהצריך בהם בת אחת, והקשו בתוספ' כו' למה נקט זר בשבת. ובע\"מ בטומאה. והוי מצי למינקט זר בשבת וזר בטומאה ותירצו דלא הוזהרו על הטומאה אלא כהנים דכתיב דבר אל אהרן ואל בניו וינזרו וגו' וכאשר נתבאר למעלה:
והרר\"ד ן' זמרא ז\"ל כ' בהשגות א\"א שתיהם שבאו עליו כו'. ונראה שרצה הרב ז\"ל להעמידה אפי' אליבא דהנך תנאי דפליגי דאין איסור חל על איסור אלא בבת אחת. אבל להנך תנאי משכחת לה דזר קודם לשבת הי' מותר לעשות מלאכה ואסור לעבוד עבודה כשנכנס השבת. מגו דאיתוסיף עליו איסור כל מלאכה איתסר נמי משום עבודה דמקדש:", + " וכן בעל מום ששימש בטומאה כו'. כ' הרר\"ד ן' זמרא ז\"ל חייב משום טומאה ומשום בע\"מ שהרי כשהי' בע\"מ טהור הי' מותר ליכנס בעזרת הכהנים ולאכל בקדשים. נטמא מגו דאיתוסיף עליו שאסור ליכנס למקדש ולאכול קדשים נתוסף עליו נמי משום טמא שעבד. ואם נטמא ואח\"כ נעשה בע\"מ בכה\"ג איצטרכינן למה שכתב הראב\"ד ז\"ל כגון שבאו בבת אחת:" + ], + [ + "כל כהן שעבד עבודה זרה בין בשוגג בין במזיד כו'. כ' מהר\"י קורקוס ז\"ל פ' בתרא דמנחות נא)ק\"ט ע\"א. אמר רב יהודה כהן ששחט לע\"ז קרבנו לריח ניחוח. אמר רב יצחק נב)אצלינו הגירסא ר\"י בר אבדימי. מאי קראה יען אשר ישרתו אותם לפני גילוליהם והי' לבית ישראל למכשול עון על כן נשאתי ידי עליהם נאם ה' אלהים ונשאו עונם. וכתיב בתריה ולא יגשו אלי לכהן לי. אי עבד שירות אין. שחיטה לאו שירות הוא. ונחלקו עוד שם בשגג בזריקה ר\"נ אמר קרבנו ריח ניחוח. ר\"ש אמר אין קרבנו ריח ניחוח כו'. נעשה כומר לע\"ז אר\"נ מנא אמינא לה דתניא כהן שעבד ע\"ז ושב קרבנו ריח ניחוח. במאי אלימא בשוגג שב ועומד הוא. אלא פשיטא במזיד ואי בזריקה כי שב מאי הוי הא עבד לה שירות. אלא בשחיטה. ור\"ש אמר לעולם בשוגג. וה\"ק אם שב מעיקרו דכי עבד בשוגג עבד קרבנו ריח ניחוח. עוד נחלקו בהשתחוה לע\"ז ר\"נ אמר קרבנו ריח ניחוח ור\"ש אמר אין קרבנו כו' עוד נחלקו בהודה לע\"ז כו' ושם נתנו צריכות לכלם. והלכה כר\"ש באיסורי לגבי ר\"נ. הילכך הזיד בשחיטה או שגג בזריקה או השתחוה או הודה אפי' בשוגג אין קרבנו ריח ניחוח. ומה שהקלו בשחיטה לפי שאינה עבודה שהרי כשרה היא בזרים:
והרר\"ד ן' זמרא ז\"ל כ' תנן בשלהי מנחות הכהנים ששמשו בבית חוניו לא ישמשו במקדש בירושלים ואין צריך לומר לדבר אחר. כלומר אין צ\"ל אם שימשו לע\"ז שלא ישמשו במקדש ומייתי לה מהך שכתב רבינו. וכתב לעיל מינה יען אשר ישרתו אותם לפי גילוליהם והיו לבית ישראל וגו' וכתיב בתריה ולא יגשו אלי לכהן לי:", + " אחד העובד אותה בשירות כגון שנעשה כומר לע\"ז כו'. כ' הרר\"ד ן' זמרא ז\"ל דאמר התם הזיד בשחיטה ר\"נ אמר קרבנו ריח ניחוח ור\"ש אמר כו' דנעשה כומר לע\"ז. וכן נחלקו במשתחוה לע\"ז וכן במודה לע\"ז ופסק ההלכה כר\"ש. והתם בגמ' מצריכינן להו:", + " עבר והקריב אין קרבנו ריח ניחוח כו'. כ' הרר\"ד ן' זמרא ז\"ל הכי אמרי' התם ור\"ש אמר לך לעולם בשוגג והכי קאמר אם שב מעיקרו דכי עבד בשוגג עבד קרבנו ריח ניחוח כו' דמודה ר\"ש שאם הי' שוגג בשחיטה לע\"ז קרבנו ריח ניחוח דאית בי' תרתי לטיבותא חדא שהוא שוגג ותו דשחיטה לאו עבודה הוא. אבל אם הי' מזיד אפי' בשחיטה או השתחוה או הודה לע\"ז או אחת משאר עבודות או שנעשה כומר לע\"ז בשאר שירות חוץ משחיטה. אפי' הי' שוגג אין קרבנו ריח ניחוח. דדוקא שוגג בשחיטה והקריב בדיעבד הוי קרבנו ריח ניחוח:" + ], + [ + "מי שעבר ועשה בית חוץ למקדש להקרב כו'. כ' מהר\"י קורקוס ז\"ל גז\"ש נג)שם במנחות. הכהנים ששמשו בבית חוניו לא ישמשו במקדש בירושלים. ואין צריך לומר לדבר אחר. פי' ואין צריך לומר אם שמשו לע\"ז. ודקדקו שם מדקתני ואין צ\"ל לדבר אחר מכלל דחוניו לאו ע\"ז. ואעפ\"כ אסור לכהנים שעבדו שם לעבוד במקדש כמו שלמדו שם מדכתיב אך לא יעלו כהני הבמות אל מזבח ה' בירושלים כי אם אכלו מצות בתוך אחיכם. ודין הכלים בעיא בע\"ז פ' רבי ישמעאל נד)נ\"ב ע\"ב. ואיפשיטא שאסורין כדברי רבינו. ולמד רבינו דדוקא לכתחילה אסור. אבל עבודה לא חלל. דאי לא לימא דעדיפא מינה. אלא ודאי אין לנו אלא מה שפירשו דהא לאו ע\"ז גמורה היא. ואיסור תורה אין כאן לחלל עבודה. ולמאי דלא איתמר לא איתמר:
והרר\"ד ן' זמרא ז\"ל כ' משנה שם הכהנים ששמשו בבית חוניו לא ישמשו במקדש בירושלים. ואיפלגי ר\"מ ור\"י. אם הי' מקרב לשם ע\"ז. או לשם שמים, וקרא מסייע לי' לר\"י דכתיב והי' ביום ההוא יהי' מזבח לה' בתוך ארץ מצרים. ולפיכך פסק כר\"י דלאו בית ע\"ז הוי. ויראה לי שאם עבד כהן ששימש שם במקדש לא פסל. מדאיפלוגי בהך סוגיא בכל הנך דלעיל אי הוי קרבנו לריח ניחוח. ובהך דכהנים ששימשו בבית חוניו לא פליגי. משמע דלכ\"ע קרבנו ריח ניחוח בדיעבד:" + ], + [ + "נמצא כל הפסולים כו'. כ' הרר\"ד ן' זמרא ז\"ל כ\"ז מבואר ממה שקדם וכן דרכו של הרב ז\"ל לקבוע מנין ולכלול בו כללים לסייע אל הזכירה שהוא ז\"ל חבר חיבור זה כדי שילמדו אותו על פה:
ומהר\"י קורקוס ז\"ל כתב סימן להם וח\"י בהם כי בהשמר מהם יזכה האדם לחיי העולם הזה וחיי העולם הבא:" + ] + ] + ], + "sectionNames": [ + "Chapter", + "Halakhah", + "Comment" + ] +} \ No newline at end of file diff --git a/json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Commentary of Mahari Kurkus and Radbaz/Sefer Avodah/Commentary of Mahari Kurkus and Radbaz on Mishneh Torah, Admission into the Sanctuary/Hebrew/merged.json b/json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Commentary of Mahari Kurkus and Radbaz/Sefer Avodah/Commentary of Mahari Kurkus and Radbaz on Mishneh Torah, Admission into the Sanctuary/Hebrew/merged.json new file mode 100644 index 0000000000000000000000000000000000000000..f47f1a190a5d250bc0f11cee107e151291a2ecff --- /dev/null +++ b/json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Commentary of Mahari Kurkus and Radbaz/Sefer Avodah/Commentary of Mahari Kurkus and Radbaz on Mishneh Torah, Admission into the Sanctuary/Hebrew/merged.json @@ -0,0 +1,295 @@ +{ + "title": "Commentary of Mahari Kurkus and Radbaz on Mishneh Torah, Admission into the Sanctuary", + "language": "he", + "versionTitle": "merged", + "versionSource": "https://www.sefaria.org/Commentary_of_Mahari_Kurkus_and_Radbaz_on_Mishneh_Torah,_Admission_into_the_Sanctuary", + "text": [ + [ + [ + "כתב הרר\"ד ן' זמרא ז\"ל ראיתי לכתוב לך כוונת רבינו ז\"ל בסידור הפרקים
פרק ראשון - סידור תחלה שתויי יין לפי שיש בו חיוב מיתה ופסול עבודה וחייב בכניסה. וחייב בעבודה והוא מצוי ותדיר וכולל לענין איסור הוראה. והוא מלמד לפרועי ראש וקרועי בגדים א)מלשון הרמב\"ם בפנים כתב פ\"א הלכה ח' משמע קצת דרק פרועי ראש דבמיתה ילפינן משתויי יין. אבל קרועי בגדים ילפינן מגופיה דקרא דכתיב ולא תמותו וכמ\"ש הרמב\"ם בהלכה י\"ד יעו\"ש היטב. אמנם י\"ל למ\"ש הרדב\"ז בתשובה בח\"ה סי' צ\"א דאי לא דילפינן משתויי יין היה אפשר לומר דגופיה דקרא ולא תמותו מיירי רק בכ\"ג יעו\"ש א\"כ אחר דילפינן משתויי יין לפרועי ראש דהוא בכל הכהנים. שוב שפיר מביא אח\"כ בהלכה י\"ד בקרועי בגדים גופיה דקרא ולא תמותו, עכ\"פ עיקר הוא דילפינן משתויי יין. שהקשו לשתויי יין אעפ\"י שאין מחללין עבודה:
פרק שני - סדר המקומות שאסורים הכהנים ליכנס לשם אעפ\"י שהם טהורים ובלתי שכורים ולא פרועי ראש ולא קרועי בגדים. וכלל ג\"כ שכמו שאסור ליכנס אסור לצאת מן המקדש בשעת עבודה:
פרק שלישי - סמוך לו סדר דיני הטמאים שיש בהם איסור כניסה וחלול עבודה וחייב כרת על הכניסה ומיתה על העבודה והקדים איסור כניסה שהיא קודמת לעבודה וגם שהיא כוללת לכהנים ולזרים:
פרק רביעי - סדר איסור הטמא בעבודה לפי שאין נוהג אלא בכהנים דוקא. דישראל שעבד בטומאה אינו חייב על העבודה ב)כ\"מ ברמב\"ם בפ\"ט הי\"א וכמ\"ש הכס\"מ שם וכ\"ה בתוס' יבמות ל\"ב ע\"ב ד\"ה בע\"מ. אלא משום זרות:
פרק חמישי - סדר הדברים הנוהגים בכהנים שהוא הרחיצה ושיש בה חיוב מיתה ופסול עבודה אבל אין בה איסור כניסה אלא להיכל: ג)כ\"ה ברמב\"ם פ\"ז מבהב\"ח הכ\"א. וע' תוס' סנהדרין פ\"ג ע\"א ד\"ה ולא ובר\"ש ספ\"ק דכלים.
פרק ששי - סדר דיני המומין שאין פוסלים בזרים אלא בכהנים ויש בהם פסול עבודה ויש בהם מלקות ולא מיתה. ואעפ\"י שהוא אסור להכנס מן המזבח ולפנים. מ\"מ קולי טפי משלא רחוץ. דאם עבד אינו במיתה אלא בלאו גרידא:
פרק שביעי - כלל בו המומין הפוסלין את העבודה ואם עבד לוקה:
פרק שמיני - כלל בו המומין שפוסלים את האדם ולוקה. אין פוסלים את העבודה:
פרק תשיעי - כלל בו עניני עבודת הזר. ואעפ\"י שהוא במיתה ופסול עבודה, מ\"מ אינו חייב על העבודה. לא משום שכור ולא משום שאינו רחוץ ידים ורגלים ולא משום קרועי בגדים ולא משום פרועי ראש ולא משום מחוסר בגדים ולא משום מרובה בגדים ולא על הכניסה ד)ע' בזה במל\"מ פ\"ט הט\"ו ובמנ\"ח מצוה קפ\"ד. וברש\"ש ספ\"ק דכלים. שכל לאוין הללו לא נאמרו אלא לכהנים ולפיכך איחר אותו:" + ] + ], + [], + [], + [ + [ + "טמא שעבד כו'. כ' מהר\"י קורקוס ז\"ל בפ\"ב דזבחים א)ט\"ו ע\"ב י\"ז ע\"ב. נתבאר דקרא דכתיב וינזרו מקדשי בני ישראל בטמא ששימש מיירי. גם בפ' ב\"ש ב)שם בזבחים מ\"ה ע\"ב. ודוכתי טובא. ושם נתבאר דאין חילק בין טמא מת לטמא שרץ ולכך סתם רבינו. ודין המיתה נתבאר בסנהדרין פ' הנשרפין ג)פ\"ג ע\"ב. וגם הפסוק שלמד ממנו רבינו הוזכר שם:
והרר\"ד ן' זמרא ז\"ל כ' לכאורה משמע דוקא במקדש הוא דאיכא מיתה, אבל טמא ששימש בבמה אין בו מיתה. והא ודאי ליתא דהא מקראי משמע דחיובו הוא משום שחילל קדשי בני ישראל ומה לי במקדש ומה לי בבמה ד)צ\"ע שלא הביא מ\"ש הרמב\"ם בפה\"מ ס\"פ בתרא דזבחים וז\"ל ומה שאמר הטמא ענינו שאין מקריב טמא כו' לפי שזר הוא כשר בבמה קטנה כו' וכ\"פ הגמ'. וכ\"פ הרע\"ב שם. וע\"ע תויו\"ט ובתוס' רע\"א שם בשם ברכת הזבח דכוונת הרמב\"ם לזבחים ט\"ז ע\"א מה להצד השוה שבהן שכן לא הותרו בבמה וכ\"ה בתוס' שם כ\"ח ע\"ב ד\"ה מסתברא. וע' תוס' יבמות ל\"ב ע\"ב ד\"ה בע\"מ שכתבו דזר לא מוזהר על שימוש בטומאה וכבר העירו בזה, ואכמ\"ל. כיון שהם קדשי השם אין להקריבם בטומאה. וכן נראה מדברי הראב\"ד ז\"ל ה)לקמן ה\"ד. שכתב כיון שטבול יום שנכנס למקדש בכרת, היכא משכחת לה טבול יום ששימש במיתה והא איכא נמי כרת בשביל ביאת מקדש. ואינו מוצא אותו אלא בבמה. א\"נ שעשה בית יד ארוכה לצנורא והפך אברים מבחוץ. הרי כתב בהדיא דבבמה ליכא משום ביאה ואיכא משום טמא ששימש ו)ע' מל\"מ פ\"א מק\"פ ה\"ג שכתב דיש לדחות ולומר דהראב\"ד בבמה גדולה איירי יעו\"ש. אמנם בס' הר המוריה פ\"א מבהב\"ח תמה ע\"ז דע\"כ הראב\"ד מיירי בבמה קטנה. דהא בבמה גדולה טמא שנכנס לפנים מן הקלעים חייב כרת גם בלא שימש יעוש\"ה. וש\"מ נמי מה שכתבתי בתחלת הלכות שתויי יין ששימש אעפ\"י שלא נכנס חייב. ז)ע' רמב\"ן עה\"ת פ' שמיני י' ט' גבי שתויי יין שכתב דאין החיוב הזה במקריב בבמה. כי האזהרה לכהנים בעבודתם ואין כהן מקריב בבמה יעו\"ש ונראה דדייק כן מדכתיב בבואכם כו'. דומיא דטמא ששימש ולא נכנס. ומ\"ש הרב ז\"ל במקדש לאו דוקא. ובמשנה אינו. אלא כהן ששימש בטומאה כו'. ואפשר דנקיט במקדש משום דבעי למתני עלה אחיו הכהנים מוציאים אותו לחוץ ופוצעין את מוחו דהיינו מוציאין אותו חוץ למקדש שלא לטמא את המקדש. והתוס' ז\"ל תרצו קו' הראב\"ד ז\"ל בפ' ידיעות הטומאה ח)שבועות י\"ז ע\"א ד\"ה אי. דאיכא נפקותא בין כרת למיתה ביד\"ש שכתבו על הא דאמרי' אי דשהה בר כרת הוא הק' ר\"ת מה בכך כו' מ\"מ איכא נפקותא טובא דהא קי\"ל חייבי כריתות שלקו נפטרו מידי כריתתן ואם בטל כרת נשאר עליו מיתה ט)הרדב\"ז לשיטתו שכתב בפ\"ו מתרומות ה\"ו שגם במיתה ביד\"ש אם לקו נפטרו מידי מיתתן לכך הוצרך לפרש כוונת התוס' דלא נפטר במלקות אחת וכוון לזה בס' ט\"ת בשבועות שם. ובס' הר המוריה כתב דלהרמב\"ם דלוקין על מיתה ביד\"ש ל\"ש תי' התוס' יעו\"ש. וז\"א כנ\"ל. כלומר ועדיין נשאר עליו חיוב מלקות אחר משום ביאה. ועוד נפ\"מ דמיתה כגון שהזיד בשימש טומאה ושגג בטומאת מקדש ע\"כ. ואע\"ג דאמרי' חייבי כריתות שלקו נפטרו מידי כרתותן, ה\"ה לחיוב מיתה ביד\"ש, ט) י) ע' ברמב\"ם בפה\"מ פ\"ט דסנהדרין. וע' ברמב\"ן עה\"ת פ' אחרי ח\"י כ\"ט שכתב דהיכא דלא כתיב רק ונכרת האיש ההוא וגו' ולא כתיב הנפש, אינו בהכרת לעוה\"ב. וע' בכס\"מ לקמן ה\"ד שכתב די\"ל דמיתה ביד\"ש חמור מכרת והמל\"מ תמה ע\"ז. ובדברי רמב\"ן יש לחלק ואכמ\"ל. ואפשר דלרבותא נקיט חייבי כריתות דחמירו דאמרי הכרת בעוה\"ז תכרת לעוה\"ב: י) יא) שם סנהדרין פ\"א ע\"ב.", + " וכל לאו כו'. כ' מהר\"י קורקוס ז\"ל גז\"ש במשנה יא) יב) כ\"ה ביבמות צ' ע\"ב. לא היו מביאין אותו לב\"ד אלא אחיו הכהנים מוציאין אותו חוץ לעזרה ופוצעין את מוחו בגזירים דהיינו עצים. והק' הר\"ן ז\"ל שאיך יהי' דמו של זה מסור ביד אחיו הכהנים להרוג בידים מי שאינו מחויב מיתת ב\"ד ומנין להם כן. ותירץ שאפשר שהוא הלכה למשה מסיני דומיא דגונב את הקסוה ומקלל בקוסם ובועל ארמית השנויים גם שם במשנה ונדחק מאד בפי' הסוגיא. ולשון רבינו שכתב אין מוחין עליהם בכך, נראה שאינה הלכה למשה מסיני, גם לא מצינו שהוזכר בזה הלמ\"מ. ועוד תירץ דאפשר שהוראת שעה היתה דב\"ד מכין ועונשין שלא מן הדין. יב) יג) ע' רדב\"ז כאן ובשו\"ת ח\"ב סי' תרל\"א בזה. וקשה עלי זה דלקבוע לדורות אין זה נקרא הוראת שעה. יג) יד) כ\"כ התוס' זבחים ל\"ב ע\"א הובא במל\"מ כאן. וכתב שם המל\"מ דכ\"ה כוונת הרמב\"ם מה דלא נקיט חוץ לעזרה יעו\"ש. אמנם בתוס' יבמות ז' ע\"ב ד\"ה וראה כתבו בשם ר\"ת דמוציאין אותו רק מעזרת ישראל ולא מעזרת נשים. משום דבנטמא בפנים לא גזרו יעו\"ש. וע' ברמב\"ם פי\"ח מסנהדרין ה\"ו דשם נקיט חוץ לעזרה. וא\"כ מה שדייקו המהר\"י קורקוס והמל\"מ מלשון הרמב\"ם כאן צ\"ע. ועוד דב\"ד ניחא, אבל לתת חרב בידם של אחיו הכהנים להרוג ובמיתה מנוולת כזו מנין לנו. ובגמ' נראה דאפי' אם לא הי' בדבר מיתה אלא לאו לחוד, לא קשה כולי האי איך הי' ממיתין אותו. ולמ\"ד דמיתה איכא ניחא לי' שפיר כיון דחייב מיתה לשמים שיוכלו אחיו הכהנים להרוג אותו חוץ לעזרה דגברא קטילא קטלי וצ\"ע. וכתב רבינו מוציאים אותו לחוץ, ואילו במשנה אמרו מוציאין אותו חוץ לעזרה. יד) טו) כ\"כ התיו\"ט הובא במל\"מ. כ\"כ הר\"ן ז\"ל דלאו דוקא חוץ לעזרה שאף חוץ לחיל והר הבית היו צריכים להוציאו כדתנן במס' כלים, ולכך כ' רבינו לחוץ סתם דמשמע חוץ לכל המקדש. עוד תריץ הר\"ן ז\"ל דאפשר דההיא דכלים מעלות דרבנן בעלמא והכא אוקמוה אדינא דאורייתא. טו) ודעת רבינו נראה כתירץ הראשון כאשר כתבתי:" + ], + [ + "אחיו הכהנים כו'. כ' הרר\"ד ן' זמרא ז\"ל משנה היא בפ' הנשרפין. טז)סנהדרין פ\"א ע\"ב. ואני נשאלתי עליה יז)שו\"ת הרדב\"ז ח\"ב סי' תרל\"א. דאיכא כמה גמגומים עלה, חדא כיון שאינו חייב מיתה בידי אדם, היכי קטלינן לי' בידים. ותו דמשמע שהיו הורגין אותו בחיל. והחיל מקודש שאין טמא מת נכנס לשם וכ\"ש המת עצמו. ותו מ\"ש מזר ששימש דקי\"ל שהוא במיתה ביד\"ש יח)ע' תוס' יומא ה' ע\"ב ד\"ה להביא. בשם התוספתא דגם שלא רחוץ ידים ורגלים מפצעין מוחו בגזירין. וכ\"ה בתוס' סנהדרין פ\"ג ע\"א ד\"ה ולא. וע\"ע מנחות ק\"ט ע\"ב דאחיו הכהנים רצו להרוג את חוניו מפני שהיה מחוסר בגדים. ובס' צ\"פ בירור הלכות כ\"ח ע\"ב. מביא ע\"ז מספרי פ' קרח פ' קט\"ז עה\"כ ואתה ובניך תשמרו את עון כהונתכם. זה עון דבר המסור לכהונה כו' או זה עון דבר המסור לב\"ד. כשהוא אומר ואתה ובניך כו' הא מה ת\"ל תשאו את עון כהונתכם זה עון דבר המסור לכהונה יעו\"ש. ואפ\"ל דזה דוקא עון כהונה כלומר עון כהנים, אז יש להם רשות לענוש בלא ב\"ד, אבל לא עון זר ששימש ומיושב קו' הרדב\"ז. וע' בס' מעשה רקח כאן דנראה דאשתמיט לי' דברי התוס' יומא בשם התוספתא. וכ\"ה בר\"ש ספ\"ק דכלים. דמחד קרא נפקי. ותו אמאי ממיתין אותו מיתה מנוולת כזו שאינה דומה לאחת מד' מיתות ב\"ד. כ\"ז שאל השואל. וראיתי שכתב הר\"ן ז\"ל בחידושיו שהוא הלמ\"מ דומיא דקנאים פוגעים בו. וא\"כ הקושיות מתורצות שכך נאמרה הלכה. אבל הסוגייא אינה מתיישבת לפי שיטה זו, והוא ז\"ל דחק עצמו לתרץ. וכבר הארכתי הרבה באותה תשובה והוכחתי שאין זה דעת הרב ז\"ל. חדא דלא פי' שהוא הלמ\"מ כמו בשאר מקומות. ותו דאי הוי הלמ\"מ תבוא עליהם ברכה שהם מקיימין ההלכה יט)כלשון הרמב\"ם פי\"ב מאיסורי ביאה ה\"ד כל הבועל כו' אם פגעו בו קנאים והרגוהו הרי אלו משובחין וזריזין ודבר זה הלל\"מ כו' יעו\"ש. והיכי תיסק אדעתן לומר שימחו בידם עד שהוצרך לומר אין ממחין בידם. ותו מאי האי דקאמר לא היו מביאין אותו לב\"ד. ואי הלכה הוא פשיטא שלא היו צריכין להביא אותו לב\"ד. הלכך העליתי שם דתקנת רבנן הוא כענין שאמרו ב\"ד מכין ועונשין שלא מן הדין כיון דסוף סוף חייב מיתה ביד\"ש כ)כוונתו ליישב מה שהקשה ע\"ז המהר\"י קורקוס דלקבוע לדורות לא נקרא הוראת שעה. אמנם כיון דסו\"ס מחויב מיתה ביד\"ש יש בכחם לתקן וכמ\"ש שם בתשובה באריכות. והכהנים הפקרו עצמן לכך אם ישמשו בטומאה אבל לא לזר ששימש. ומה שהיו ממיתן אותו בחיל אפשר דחוץ לעזרה דתנן לאו דוקא אלא חוץ לחיל. והנכון אצלי דטמא במת בחיל אינו אלא מדרבנן ובכה\"ג לא גזרו דמצוה קא עבדי. כא)ע' מל\"מ פ\"א מרוצח הט\"ו בשם רבינו ירוחם הטעם דאם נהפך הבועל והרג להקנאי אינו נהרג דהקנאי הוי רודף כי אינו מצוה להרגו אלא רשות בעלמא יעו\"ש. א\"כ גם טמא ששימש גם אם הוא בדין קנאים פוגעים אינו מצוה רק רשות. וכהנים נהגו סילסול בעצמן שלא להמתין עד אשר ימצאו חרב או סכין, אלא היו פוצעין את מוחו בגזירין של עצים, ואפילו לפי הטעם שכתבתי דתקנתא דרבנן הוא, אם יצא מן העזרה אין פוצעין את מוחו. דדומיא דקנאים פוגעים בו תקנוהו. והיינו דקתני מוציאין אותו מן העזרה. וא\"ת א\"כ אם עבד ופירש אפילו שהוא עדיין בעזרה למה הי' ממיתין אותו. ונ\"ל משום דאכתי איכא עליו חיוב כרת משום טמא שנכנס למקדש ואע\"ג דטמא שנכנס למקדש אין פוצעין את מוחו. שאני טמא זה שעבד דאית בי' תרתי, אעפ\"י שפירש פוצעין את מוחו. ומ\"מ אם יצא חוץ לעזרה לא היו פוצעין את מוחו, אלא מביאין אותו לב\"ד ומלקין אותו שלא יהי' זה חמור מהך דקנאים פוגעים בו דקי\"ל אם פירש אין פוגעים בו. וכבר הארכתי הרבה באותה תשובה. ועתה נתחדש לי ספק אחד אם שימש בטומאה בשבת היו מחללין את השבת ופוצעין את מוחו או לא. ובשלמא לדעת הר\"ן ז\"ל דאמר שהוא הלכה, אפשר דכך נאמרה הלכה שיפצעו את מוחו ואפילו בשבת כב)ע' מל\"מ פכ\"ב משבת ה\"ז נסתפק בהא דקי\"ל ברודף אחר חבירו להרגו דניתן להצילו בנפשו אף בשבת. אם גם ברודף אחר הערוה ניתן להצילו אף בשבת משום די\"ל דרק רודף להרוג הותר שבת משום פק\"נ. אבל להציל מן עבירה לא הותר לחלל שבת. ומביא שם בשם הרי\"ף דגם בשבת הותר. ולדעת התוס' הניח צ\"ע. והנה שם נוגע הדבר עכ\"פ להציל מעבירה קודם שנעשית וגם יש בזה מצוה מה\"ת אבל כאן שכבר נעשית העבירה או בשעת מעשה ואינו מדין הצלה מעבירה רק דין עונש. וא\"כ הא קי\"ל אין רציחה דוחה שבת אף במיתת ב\"ד וכ\"ש בדין קנאים פוגעים שאינו אלא רשות, וצ\"ע. אבל לדידן מאי. ומסתברא לי שלא היו מחללין עליו את השבת אלא חובשין אותו באחת מן הלשכות כג)באותן לשכות שאין חייבין עליהם משום טומאה ע' זבחים נ\"ו ע\"א. עד מוצאי שבת כד)ע' בטור או\"ח סי' רס\"ג בב\"י שם בשם שו\"ת רב שרירא גאון דמי שעבר עבירה בשבת אין מכניסין אותו לבית הסוהר בשבת ויו\"ט משום דבני מילי דינא אינון ואין דנין בשבת ויו\"ט יעו\"ש. ובשו\"ת שבות יעקב ח\"א סי' י\"ד ומג\"א סי' של\"ט. ופוצעין את מוחו ואפילו לפי שיטת הר\"ן ז\"ל:" + ], + [ + "והאיך אפשר כו'. כ' מהר\"י קורקוס ז\"ל פ\"ב דשבועות כה)שבועות י\"ז ע\"א. אלא הא דקי\"ל טמא ששימש במיתה היכי משכחת לה, אי דשהה בר כרת הוא כו'. הכל שם כדברי רבינו. ופי' צנורא מזלג. והקשו בתוס' ומאי ק\"ל אי דשהה בר כרת הוא, דהא א\"נ הוי בר כרת נפ\"מ דאיכא נמי מיתה משום שימש, ואם לקה ונפטר מן הכרת שמחמת שהייה, עדיין חייב מיתה משום עבודה. ולא תירצו דבר. ורבינו ז\"ל נראה שמפרש כדברי רש\"י ז\"ל שכתב היכי משכחת לה מיתה בלא כרת, פי' דלא קשיא לי' אלא דבעי לאשכוחי שיתחייב מיתה לחודה, שנראה לו דוחק שלא ימצא מיתה בלא כרת. ואה\"נ ודאי דאי לא הוי משכח לה, הוי אמר דלמא כדכתיבנא, אלא דבעי למידע או משכחת לה ומשני דשפיר משכחת לה וגם רצה להודיעהו לפי דרכו דקרובי בשילא מילתא הוא. ושיהיה זה במשנה. וזהו שכתב רבינו והאיך אפשר כו' אלא מיתה ביד\"ש בלבד. א\"נ דלישנא דואלו שבמיתה ק\"ל דמשמע שאפשר שיהיה טמא שעבד לבדו ושלא הי' בהם אלא מיתה לחודה ואינך נמי הכי נינהו ולא הוי לי' למיכלל הא בהדייהו כיון דאיכא נמי כרת וחמור מן המיתה ואפשר שגם זה דעת רבינו. והרמב\"ן ז\"ל כתב דחדא מתרי תלת טעמי נקיט דהא הוי אפשר לאוקומי כגון ששגג בכניסה והזיד בעבודה. וכ\"כ הר\"ן ז\"ל ועוד יש טעמים אחרים ויתבארו בסמוך:
והרר\"ד ן' זמרא כ' כבר בארנו למעלה מאי נ\"מ שיש בין חיוב כרת לחיוב מיתה ביד\"ש:", + " כגון שנטמא בעזרה כו'. כ' הרר\"ד ן' זמרא ז\"ל הכי איתא בהדיא בפ\"ב דשבועות וה\"ה דהוי מצי לאשכוחי כגון שנטמא בחוץ ועשה בית יד ארוכה לצנורא ולא נכנס בפנים והפך בו אבר על האש, אלא משום דלא משכחת לה כולי האי. אבל גבי טבו\"י שנטמא בחוץ הוצרך הראב\"ד ז\"ל לטעמי' כגון שעשה בית יד ארוכא לצנורא. די\"ל כגון שעמד טבו\"י בעזרת נשים סמוך לעזרת ישראל שאז אין בינו לבין המזבח אלא כ\"ב אמה עזרת ישראל ועזרת כהנים. ואפשר לעשות בית יד ארוכה כשיעור זה וטבול יום בעז\"נ אינו אלא מדרבנן. אבל אם אתה אומר שהי' עומד חוץ לעז\"נ מהנמנע הוא לעשות בית יד ארוכה קנ\"ז אמה שיש בין תחלת עז\"נ למזבח. כז) כו) שם. ושיוכל להפך באברים שעל המזבח. וז\"ב:
כז) יפלא שלא הביא מ\"ש התוס' בזה בזבחים ל\"א ע\"ב ד\"ה ובטמאים וחולין ב' ע\"ב ד\"ה שמא." + ], + [ + "וכן טמא כו'. כ' מהר\"י קורקוס ז\"ל גז\"ש פ\"ב דזבחים כח)י\"ז ע\"א. מנין לטבול יום שאם עבד חילל שנאמר ולא יחללו אם אינו ענין לטמא תנהי ענין לטבו\"י. ובתוס' הקשו ותיפק לי' משום דכתיב ובא השמש וטהור מכלל דקודם ביאת השמש הוא טמא כדדריש במחו\"כ מוטהרה. ותירצו דגבי טבול יום איכא לפרושי מאי וטהר טהר יומא. ועוד הקשו מדוכתי טובא ותירצו אותם. ושאלו עוד בגמ' מנ\"ל דבמיתה ותירצו דכתיב ולא יחללו גו' ויליף חלול חלול מתרומה דכתיב בה ומתו בו כי יחללוהו. והוזכר כ\"ז בפ' אלו הן הנשרפין כט)סנהדרין פ\"ג ע\"ב. ותפס רבינו פסוק דוטהר ל)וכ\"פ הרמב\"ם בפה\"מ בזבחים שם. דקושטא דמלתא הכי הוא דוטהר טהר גברא והוא הכרח לומר אם אינו ענין ולהיותה דרשא היותר פשוטה ונאמרה גבי מחו\"כ. כ\"כ רבינו כדרכו בכ\"מ. ובהשגות א\"א כיון דטבול יום וכו'. והנה לפ\"מ שנתבאר בסמוך גבי טמא ששימש אפי' אי לא משכחת לה לק\"מ דהא נפ\"מ טובא כדברי התוס'. והתם לאשמעינן דין קרובי בשולא בעי. ומ\"מ המציאות שנתן הר\"א ז\"ל שעשה בית יד ארוכה הוא דחק וקשה הדבר שיעשה הבית יד כ\"כ ארוכה שתגיע מחוץ לכל מחנה שכינה עד המזבח כי לדעתו בכל מחנה שכינה חייב כרת הטבול יום כאשר נתבאר בפ\"ב והיתה צריכה שתהי' גסה כפי האורך שלא תכפיל ואיך יוכל לנענע אותו, כ\"ש כי היו שם מעלות כי לא היו שוה ובודאי מילתא דלא שכיחא הוא. אם לא שידבר שהכנס אותה דרך חור או דרך גג. גם מה שהעמיד בבמה דוחק לומר כן. דכלהו אינך דמיתני התם במקדש מיירי. ואם טבול יום לא מיירי אלא בבמה איבעי' לי' לפרושי. ואיני יודע למה לא העמידה בנכנס דרך גגין לא)כ\"כ גם המאירי סנהדרין פ\"ב ע\"א. ובמל\"מ לעיל פ\"ג ה\"ט האריך בזה והניח בצ\"ע. דפטור משום ביאה כאשר נתבאר שאינה נקראת ביאה אלא כשנכנס דרך הפתח וניחא שפיר טפי. עוד משכחת לה דנכנס במגדל הפורח באויר והפך בצנורא דמשום ביאה לא מחייב וחייב משום עבודה. א\"נ בשגג בביאה והזיד בעבודה דמשום ביאה לא מחייב כו' וכדברי הרמב\"ן והר\"ן ז\"ל דבסמוך. ולא ידעתי למה כתב שאינו מוצא אותו אלא בהנהו שנויי דחיקי והניח הני שנויי רויחי:
והרר\"ד ן' זמרא ז\"ל כ' אם הוא טבול יום שאינו מחוסר כפורים אחר שהעריב שמשו מותר לעבוד לכתחילה מהעבודות הנעשות בלילה כגון הקטרת אימורין וכיוצא בה. כאשר ביאר ז\"ל במקומו. ואם הוא טבו\"י שמחוסר כפורים עבודתו פסולה כמבואר בסמוך. ואיכא למידק בדברי הרב ז\"ל מ\"ט לא קאמר חלל עבודתו כדנקט בריש פרקא וכלישנא דקרא דכתיב ולא יחללו. וי\"ל משום דאמרינן בגמ' פ' אלו הן הנשרפין לב)סנהדרין פ\"ג ע\"ב. טבו\"י ששימש מנ\"ל דתניא ר' סימאי אומר רמז לטבו\"י שאם עבד חלל מנין ת\"ל קדושים יהיו וגו' ולא יחללו אם אינו ענין לטמא ששימש דנפ\"ל מוינזרו תנהו ענין לטבו\"י ששימש, הא קמן דטמא ששימש חמור מטבול יום ששימש שזה טבל וטהר קצת. וזה לא טבל כלל. ומש\"ה אי לא הוי קרא יתירא לא הוי אמרי' דטבו\"י פסול עבודה. והיינו דקאמר ר' סימאי רמז לטבו\"י כו'. ולפיכך גבי טמא נקיט לשון חילל מלשון וחללת את שם גו'. אבל גבי טבו\"י ומחו\"כ נקיט לשון עבודתו פסולה לג)לפנינו הגירסא ברמב\"ם אבל מחו\"כ שעבד כו' וחלל כו'. דלא חמיר כולי האי אע\"ג דטבו\"י ג\"כ במיתה ועבודת שניהם פסולה:", + " אבל מחוסר כפורים כו'. כ' מהר\"י קורקוס ז\"ל פ\"ב דזבחים לד)ט\"ו ע\"ב י\"ז ע\"א. תנן במתני' דמיחל עבודה, ומיתה לא הוזכרה שם כאשר הוזכרה גבי טבו\"י וכאשר כתבתי בסמוך. ובהשגות א\"א והא דאמרי' במכות כו'. וכבר כתבתי בכיו\"ב פ\"ג והכרעתי דעת רבינו שפוסק כמ\"ד לאו כזב דמי. לה)הביא דבריו הכס\"מ לעיל פ\"ג ה\"ט. וע\"ע בכס\"מ פי\"ט מסנהדרין ה\"ב בשם מהר\"י קורקוס. וע' בהר המוריה לעיל פ\"ג אות י\"ד כ\"ד ביאר רחב בזה. ולשון טהרה האמור ביולדות לאו למימרא דעד השתא טמאה היא אלא שעד השתא לא נגמרה טהרתו לו)וכ\"כ בשו\"ת הרדב\"ז ח\"ה אלף תע\"ט יעו\"ש היטב. שהרי פוסל עבודה. וכבר דקדק רבינו כן פ\"ג לז)ה\"ט. וגם כאן. וכ\"כ בתוס' לח)שם בזבחים י\"ז ע\"א ד\"ה טבול יום. דמהא ליכא למשמע מידי, אלא דתלמודא סמוך אדרשא דעוד טומאתו בו לרבות מחו\"כ. ומ\"מ תוספתא שכתב הר\"א ז\"ל הובאה פ' הנשרפין לט)שם סנהדרין פ\"ג ע\"ב. ואמרי' בה בפירש דמחו\"כ ששימש במיתה ואמרו עלה מנין שבמיתה שנאמר וטהרה מכלל שעדיין היא טמאה ואמר מר טמא ששימש חייב מיתה. ואעפ\"י שבתוס' מ)שם בסנהדרין ד\"ה ויליף וכ\"כ שם בזבחים ד\"ה דגמר. הקשו על לימוד זה דהא טמא יליף חלול חלול מתרומה וא\"כ נימא כל דפסול לתרומה הוא דהוי במיתה וכאשר דרשו פ\"ב דזבחים דיליף חלול חלול דפסול בתרומה כו' כבר תירצו דכיון דמחיל עבודה כדיליף מוינזרו כל דאיקרי טמא סברא הוא כו' וע\"כ צריכים אנו לומר שסמך רבינו על משנה דכלים מא)ספ\"ק. דאתיא כמ\"ד מחו\"כ דזב לאו כזב דמי וכאשר כתב ר\"ש ז\"ל ומכריע לה דמתני' דהתם לא אסרה מחו\"כ אלא בעזרת ישראל וגם כתב שגם מימרא דרבי יוחנן דפ\"ק דיבמות מב)ז' ע\"ב. שאמרו ויעמוד יהושפט בחצר החדשה ואמרו מאי חדשה שחדשו בה דברים ואמרו טבו\"י אל יכנס למחנה לויה אתיא כמ\"ד לאו כזב דמי והובאה גם בפ' כל הפסולים, מג)זבחים ל\"ב ע\"ב. ופ' האשה מד)פסחים צ\"ב ע\"א. וגם בתוס' כתבו דמתני' דכלים ומימרא דר' יוחנן לאו כזב דמי סברי. וע\"ז סמך רבינו לדחות אותה ברייתא דאלו שבמיתה דסתם מתני' מתניא גבי הלכתא פסיקתא. עוד כתבו בתוס' פ\"ק דיבמות מה)שם ד\"ה רב יוחנן. דהא דמסיק בזבחים דלכ\"ע טבו\"י דזב כזב דמי וגם הא דאית לי' לרבא בפ\"ב דכריתות מו)י' ע\"א. דמחו\"כ דזב כזב דמי היינו לענין פסח הבא בטומאה דאהכי מייתי לדרבא התם. אבל לענין ביאת מקדש לכ\"ע לאו כזב דמי דכתיב בי' אשר יטמא ולא יתחטא דמשמע דלא קפיד אלא אמחוסר חיטוי ולא אמחו\"כ. והיינו ההוא דפ' ג' מינים מז)נזיר מ\"ה ע\"א. דהא רבא אית לי' בפ' האשה מח)שם בפסחים. ההיא דר' יוחנן וא\"כ קשיא דידי' אדידי', אלא ודאי דמודה הוא לביאת מקדש דלאו כזב דמי. והרי זה ראי' והכרח לשיטת רבינו. והשתא דאתינן להכי אפשר לתרץ גם דרשא דעוד טומאתו בו לרבות מחו\"כ דאיצטרך לפסח הבא בטומאה שלא יאכלו ממנו זבין וזבות ונדות ויולדות והרי זה נכון. עוד מצאתי און לו ראי' גמורה לשיטת רבינו בפסחים בפ' כל שעה מט)ל\"ה ע\"א. אר\"ש אף אנן נמי תנינא טבל ועלה אוכל במעשר העריב שמשו אוכל בתרומה הביא כפרתו נ)כ\"ה ביבמות ע\"ד ע\"ב. אבל בפסחים שם בגירסא שלפנינו לא הובא זה. אוכל בקדשים, ואילו העריב שמשו בתרומה אין בקדשים לא ואמאי טהור הוא, אלא מעלה בעלמא. הרי דמחו\"כ מקשה להדיא טהור הוא ומסיק שם שאסור בקדשים אינו אלא מעלה נא)ע' מל\"מ פי\"ח מפסהמ\"ק הי\"ד התעורר בזה. וכאשר נתבאר דקדש ומקדש אחד הן. הרי מבואר דמחו\"כ לאו כזב דמי נב)ע' תוס' פסחים י\"ט ע\"א ד\"ה אלמא, דהוא מעלה מדאורייתא וכ\"כ בזבחים ל\"ו ע\"א יעו\"ש. ובמל\"מ פ\"ו מאיסורי מזבח ה\"ח וע\"ע בהר המוריה לעיל פ\"ג אות י\"ד בזה. ומעתה ההיא דבהונות מצורע שהקשה ממנה שאמרו בה עשה שיש בו כרת הוא, אפי' אם לא היינו יכולים לתרצה ל\"ק כיון שיש כל אלו הראיות. ומ\"מ ל\"ק להא דההיא בטבו\"י מיירי ועל מה שאמרו שם וראה קרי בו ביום וטבל קאי נג)בס' הר המוריה כוון בזה ונדחק בכוונת הראב\"ד שהוכיח מדמתרץ עולא הואיל והותר לצרעתו הותר לקריו יעו\"ש. והא בצרעת הוא רק מחו\"כ ואינו בכרת לדעת הרמב\"ם, אבל בקריו דהוא טבול חייב. והא ל\"ש הואיל מקילתא לחמורתא. וע\"כ שמעינן דגם מחו\"כ חייב יעו\"ש. ובטו\"א מגילה ג' ע\"ב. וכ\"כ רש\"י ז\"ל עשה שי\"ב כרת דטבו\"י ע\"כ. כ\"ש כיון שעיקרו יש בו כרת חמור הוא. ומ\"מ דברי ר\"ש ז\"ל ברורים בגמ' והוא דעת רבינו וכבר כתבתי בזה גם בפ\"ג. ובכך עלה פסק רבינו מוכרח ממשנה וברייתא ודברי האמוראים וסוגיא דגמ' ודברי תוס' ור\"ש ז\"ל ותו לא מידי אלא שבפי\"ח מהלכות פסולי המוקדשים מחייב רבינו מלקות במחו\"כ שאכל קדש. ולפ\"מ שכתבתי הי' ראוי לפטור נד)ע' כס\"מ לעיל פ\"ג ה\"ט שהביא דבריו. ומצאתי שבס' חזון נחום פ\"ג דמנחות מ\"ה מעתיק דברי המהר\"י קורקוס. ושם יתבאר בע\"ה:
והרר\"ד ן' זמרא ז\"ל כ' כבר פירשתי למעלה דעת הרב ז\"ל דס\"ל כמ\"ד מחו\"כ דזב וה\"ה לשאר מחוסרי כפרה לאו כזב דמי וגדולה מזו איכא למ\"ד דבטבו\"י דזב לאו כזב דמי ולא קי\"ל הכי. בוא וראה דרכו של רבינו ז\"ל נה)כן מבואר בכריתות י' ע\"א יעו\"ש. דלגבי טבו\"י שעדיין לא טהור פסק כזב דמי וגבי מחו\"כ שהעריב שמשו אעפ\"י שעדיין לא נגמרה טהרתו לענין חלול עבודה, מ\"מ לאו כזב דמי לענין מיתה וכבר הארכתי בזה למעלה:" + ], + [], + [ + "כהן שעבד כו'. כ' מהר\"י קורקוס ז\"ל משנה בפסחים פ' כיצד צולין נו)פ' ע\"ב. הפסח שנזרק דמו ואח\"כ נודע שהוא טמא הציץ מרצה נטמא הגוף אין הציץ מרצה מפני שאמרו כו' ובגמ' שאלו אם טומאת התהום הותרה לכהן כמו לבעלים או לא. ועוד שאלו אם הותרה גם בתמיד או לא. ופשטו דל\"ש בעלים ול\"ש כהן ול\"ש תמיד נז)מהרמב\"ם כאן ובפה\"מ שם בפסחים מבואר דבכל קרבן ציבור הותרה. וע' בשירי קרבן בירושלמי פסחים פ\"ז ובנזיר פ\"ט ה\"ב ובמרא\"פ שם. הכל הותרה. וגם שם אר\"א נח)אצלינו הגירסא מר בר רב אשי. לא תימא נודע לאחר זריקה הוא דמרצה אלא אפי' נודע קודם זריקה נמי מרצה. ונראה מדנקיט קודם זריקה דדוקא קודם זריקה ואחר שחיטה אבל קודם שחיטה אינו מרצה. נט)כ\"כ התוס' שם בפסחים פ\"א ע\"ב ד\"ה וטמא טהור. בשם רש\"י ותוספתא. אמנם ברמב\"ם פ\"ו מק\"פ הי\"א כתב וז\"ל אם היה המת טומאת התהום כו' הרי זה טהור לפסח ושוחט ואוכל פסחו כו' יעו\"ש דמשמע גם קודם שחיטה. וע\"ע תוס' נזיר ס\"ג ע\"ב ובס' ברכת ראש בזה. דאי לא לינקט קודם שחיטה דהוי רבותא טפי וכ\"כ המפרשים ז\"ל. ובפ' הקומץ רבה ס)מנחות כ\"ה ע\"ב. והובא גם שם בפסחים פ' ע\"ב. וצ\"ע למה הוצרך להביאו ממנחות. אמר ר' שילא טומאתו בשוגג הורצה במזיד לא הורצה זריקתו בין בשוגג בין במזיד הורצה. ורבינא סבר איפכא ופסק רבינו כר' שילא סא)צ\"ע מה שהביא המהר\"י קורקוס כאן פלוגתא דרבינא ורב שילא שהוא בטומאה ודאית של הקרבן או דמו. והרמב\"ם כאן מיירי בטומאת התהום שהוא בבעלים או בכהן. ומ\"ש הרמב\"ם כאן ואפילו נודע לו שהוא טמא קודם שיזרוק כו', הם דברי מר בר ר\"א שם בפסחים גבי טומאת התהום. - גם עיקר הדבר מ\"ש המהר\"י קורקוס וכ\"כ הרדב\"ז דהרמב\"ם ס\"ל כרב שילא צ\"ע דבפ\"ד מק\"פ ה\"ב פסק הרמב\"ם כרבינא. וע' בלח\"מ שם מה שתמה מפ\"א דפסהמ\"ק הלכה ל\"ד דלא משמע שם כן יעוש\"ה ובהר המוריה שם. דמסייע לי' סב)כ\"כ התוס' שם במנחות כ\"ה ע\"ב ד\"ה זריקתו. הא דאמרי' בגיטין סג)נ\"ד ע\"א. גברא לכפורי בעי ואנן נוקם ונקנסי'. ועוד דמשני תלמודא ברייתא אליבי' אלמא הלכתא כוותי':", + " ואפילו נודע שהוא טמא כו'. כ' הרר\"ד ן' זמרא ז\"ל הכי מתרץ לה ר' שילא התם למתני'. ומשמע דלכתחילה לא יזרק הדם אבל אם זרק הורצה וכ\"נ לשון הרב ז\"ל מדלא קאמר זורק את הדם, אלא נזרק את הדם משמע בדיעבד סד)ע' כס\"מ בזה וע\"ע רש\"י שם בפסחים פ\"א ע\"א ד\"ה בתמיד ובתוס' זבחים כ\"ג ע\"א ד\"ה לא שכתבו דזורק לכתחילה. וטומאת התהום היינו כל שאין אדם מכירה אפילו בסוף העולם. ולא אמרו טומאת התהום אלא למת בלבד אבל הרוג לא. סה)לשון הרמב\"ם פ\"ו דנזירות הי\"ח. שהרי ידע בו זה שהרגו ולא משכחת לטמא במזיד בטומאת התהום. וזה שסיים הרב ואמר שהציץ מרצה על טומאת התהום, אעפ\"י שהוא מזיד כלומר בזריקת הדם דאילו מזיד בטומאת התהום לא משכחת לה. וטומאת התהום הלכתא גמירי לה לכל הקרבנות: סו)בגמ' משמע דהלכה דטומאת התהום נאמרה רק בנזיר ועושה פסח. ורק דילפינן מהם גם לתמיד ולהרמב\"ם לכל הקרבנות." + ], + [ + "וכן הציץ מרצה כו'. כתב מהר\"י קורקוס ז\"ל מחלוקת ר\"א ור\"י בפ' כיצד צולין סז)פסחים ע\"ז ע\"א. והלכה כר\"י שסובר מרצה על העולין ואין מרצה על הנאכלים. והתם אוקמוהו מתני' אליביה. ופי' על העולין הם האימורין שהם נקרבים על גבי המזבח החלב והדם וזולתם והדברים הנאכלים הם הקרבנות שהבשר נאכל לכהנים, א\"נ שיירי מנחות. והטעם דאימורים נקראים קדשים וקרינין בהו את עון הקדשים והובאה פ' הקומץ רבה: סח)מנחות כ\"ה ע\"ב.
והרר\"ד ן' זמרא ז\"ל כ' בהקומץ סט)שם במנחות. ר\"א אומר אין הציץ מרצה על אכילות ר' יוסי אומר הציץ מרצה על אכילות ופסק כר\"א. וכתב עלה רש\"י ז\"ל נקיט אכילות דאעולין כ\"ע מודי דציץ מרצה דקתני בריש ת\"כ ונרצה לו לכפר עליו. בדם דכתיב כי הדם הוא בנפש יכפר. אין לי אלא דם טהור, דם טמא מנין ת\"ל ונשא אהרן את עון הקדשים. והא בדם איירי דכתיב לרצון להם. והכא כתיב ונרצה מה הכא דם אף התם דם. ואין לי אלא דם, מנין לרבות שאר העולין ת\"ל וכל מתנות קדשיהם כו' הא למדת שהציץ מרצה על כל העולין בטומאה. ואין הציץ מרצה על כל הנאכלים ואמרינן בכיצד צולין דליכא תנא דשמעת ליה דאמר הציץ מרצה על אכילות אלא ר' יוסי:" + ], + [ + "ואין הציץ מרצה אלא כו'. כתב מהר\"י קורקוס ז\"ל ביומא פ\"ק ע)ז' ע\"ב. ברייתא ציץ בין שישנו על מצחו בין אינו על מצחו מרצה דברי ר\"ש. ר\"י אומר עודהו על מצחו מרצה אינו על מצחו אינו מרצה שנאמר עא)אינו בגמ' בגירסא שלפנינו וברור דט\"ס דהא אדרבה אמרינן בגמ' דר\"ש יליף מתמיד דמרצה אפילו אינו על מצחו. ור\"י יליף מעל מצח ונשא. והרמב\"ם אף דס\"ל כר\"י ומ\"מ מביא מקרא דתמיד. כ\"כ המפרשים דסמך על ירושלמי פ\"ב דחגיגה ה\"ד יעו\"ש. ובשאג\"א סי' ל\"ח. והיה על מצחו תמיד א\"ל ר\"ש כ\"ג ביוה\"כ יוכיח שאינו על מצחו ומרצה. פי' שהרי אסור לעבוד בפנים בבגדי זהב. א\"ל ר\"י הנח לכ\"ג ביוה\"כ שטומאה הותרה בציבור. פי' ואין צורך לרצוי ציץ שהטומאה אינה דחויה אלא הותרה. והנה בעיקר מחלוקת פסק כר\"י דהלכה כר\"י לגבי ר\"ש כדאמרי' בפ' מי שהוציאוהו, עב)עירובין מ\"ו ע\"ב. וע' תוס' פסחים ע\"ז ע\"א ד\"ה דלא. אלא דאיכא למידק עלה דהא משמע דר\"י לא קיים דבריו במה דאקשו עליו כ\"ג ביוה\"כ יוכיח אלא במה שתירץ שהטומאה הותרה ואין צורך לציץ לרצות דאי דחויה תקשי ליה מכ\"ג ביוה\"כ ומברייתא זו הוכיח שם דר\"י ס\"ל טומאה הותרה ולא דחויה ור\"ש ס\"ל טומאה דחויה. וכן נתבאר בפ\"ק דסנהדרין עג)י\"ב ע\"ב. ובפ' כיצד צולין. עד)פסחים ע\"ז ע\"א. והנה רבינו פסק שהטומאה דחויה בציבור כאשר נתבאר בסו\"פ עה)הט\"ו. וכאן פסק כר\"י. וא\"כ קשיא הלכתא אהלכתא ותקשי לפסק זה מכ\"ג ביוה\"כ. ונראה לתרץ עו)הכ\"מ הביא דבריו בקיצור. דרבינו סובר דקושיא מכ\"ג ביוה\"כ אינה מוכרחת, וסובר שהוא דחויה מן הדין גם בלא ציץ ואין צורך לציץ לדחותה דקרבן ציבור שדוחה מכח הציבור הוא. ודוחה גם בלא ציץ ומכח הכתוב כאשר יתבאר, דהא אשכחן טומאת הגוף שהוא דחויה בציבור אעפ\"י שאין הציץ מרצה עליה כאשר נתבאר. עז)צ\"ע דראיה זו כתבו התוס' שם ביומא ז' ע\"ב ד\"ה מכלל. אבל זה יתכן רק לשיטתם שם ובמנחות ט\"ו ע\"א ד\"ה והכא ובפסחים ע\"ז ע\"א דטומאת הגוף בציבור דחויה גם בלא ציץ. אבל כאן בשיטת הרמב\"ם נסתר ראיה זו דהא ס\"ל לעיל ה\"ז ולקמן הט\"ו דגם בטומאת הגוף בציבור הציץ מרצה. וע' אריכות בזה בס' עין יצחק או\"ח סי' ט\"ו. וא\"ת ולמה לא תרצו כאן כן ומה מוכיח ר\"ש מכ\"ג ביוה\"כ. בתוס' הקשו זה בפ' כיצד צולין ולא תרצו דבר. ובפ\"ק דיומא הוסיפו בקושיא זו ואמרו כיון שאי אפשר בציץ ביוה\"כ למה לא תדחה הטומאה מפני הציבור. וגם זה סיוע ותירץ לשיטת רבינו. וכתבו שם דקושית כ\"ג ביוה\"כ יוכיח הוא שאם נטמא הקרבן אפילו שיש שם אחרת טהורה אין אומרים לו שיבא אותה תחת זו. וע\"כ היינו משום דציץ מרצה אפילו אינו על מצחו. וכיון דאיכא תרתי ריצוי ציץ וקרבן ציבור אין אומרין לו הבא אחרת תחתיה, שאם אינו מרצה בשאינו על מצחו, למה לא נאמר לו שיבא אחרת תחתיה. אם איתא דטומאה לא הותרה אלא נידחת מצד הדוחק. וגם על זה הקשו דהא אשכחן התם דלמ\"ד דחויה, ה\"נ שאומרים לו הבא אחרת תחתיה. ונדחקו בתירץ קושיא זו ואמרו דההוא באינו על מצחו מיירי, אי נמי בשנשבר הציץ. והרי אתה רואה כמה דוחק בדבר ולכן סובר רבינו שאין כ\"ז מוכרח ואכתי מאן לימא לן הכי. וטומאה דחויה משום ציבור הוא, ומשום דקושטא הוא דסבר ר\"י דטומאה הותרה לכך תירץ לו כן כאן לרווחא דמילתא וגם בלא הכרח זה סבר כן וזהו לשון הנח לכ\"ג כו' וקושטא דמילתא משני לי', וא\"ת אכתי קשה שהרי בפ' כיצד צולין סברוה טומאה דחויה בציבור ובעיא ציץ לרצויי עלה, משמע דלמ\"ד דחוייה לא מדחייא אלא ע\"י ציץ. ומכאן הוא עיקר קושית התוס' שם ולכך לא תירצו שם תירץ דפ\"ק דיומא משום דלא שייך ולא מיתריץ בהכי ההוא סברוה. וגם רבינו כן כתב בסמוך שהטומאה דחויה הוא וצריכא ציץ לרצות עליה וי\"ל דלעולם עונש יש בדבר וכפרה בעי עח)כן משמע מפרש\"י זבחים ל\"ג ע\"א ד\"ה טומאה דחויה כו' ע\"י נשיאות עון שהציץ מרצה כו' יעו\"ש ובפסחים ע\"ז ע\"א ד\"ה דחויה. וע\"ע ברש\"י שם פ\"ד ע\"ב ד\"ה האי פסול הוא שנעשה בפסול דטומאה דחויה היא בציבור אלא שכאן גזה\"כ לפוטרן בו יעו\"ש. ולכך ציץ מרצה. ובודאי היכא דאיכא ציץ עדיף טפי שאין צורך עוד בכפרה ולא נשאר עונש בדבר. ומ\"מ בשאין ציץ אין מבטלין הקרבן בשביל כך ובוחרין מן הרע במיעוטו. וכאשר נתבאר מלשון התוס' שכתבתי מפ\"ק דיומא. והרי זה דומה למה שמתענין מפני חלום בשבת ואעפ\"י שברשות עושה. אמרו עט)ברכות ל\"ב ע\"ב. ליתוב תעניתא לתעניתי' על שבטל עונג שבת. וה\"נ דכוותה כשאין ציץ. וזהו שאמר רבינו וצריכה ציץ לרצות עלי'. וגם דברי הסברוה שאמרו בגמ'. והרי דעת רבינו נראה מפורש שאם יש אחרת אומרים לו שיביאנה תחתי' שכ\"כ ואינה נדחית אלא בשאי אפשר וכיון שכן אין כאן קושיא ולא הכרח מכ\"ג וכאשר נתבאר מדברי התוס' שכתבתי. ומעתה אין לדחות דברי ר\"י מהלכה ולא שבקינן כללין דקי\"ל כוותי' לגבי ר\"ש. ומה שמכריח לפסוק טומאה דחויה יתבאר בסמוך. וכיון שאי אפשר לקיים שניהם טפי עדיף כנ\"ל:
והרר\"ד ן' זמרא ז\"ל כ' פלוגתא דר\"י ור\"ש ופסק רבינו כר\"י דאמר עודהו על מצחו מרצה אין עודהו על מצחו אינו מרצה ואפילו תלוי בסכתא שלא נשבר. והא דכתיב תמיד שלא יסיח דעתו ממנו. ואיכא למידק הי' הציץ על מצחו בשעה שאירעה הטומאה ולא הי' על מצחו בשעת הרצאה מאי. פ)מפרש\"י פסחים ע\"ז ע\"א וביומא ז' ע\"ב ובסנהדרין י\"ב ע\"ב מבואר דבעינן שיהא עליו הציץ בשעה שאירעה הטומאה יעו\"ש. ומ\"ש הרדב\"ז מהא דאמר כ\"ג ביוה\"כ יוכיח כו' ע' פרש\"י סנהדרין שם ד\"ה כ\"ג כו' שאינו לובש בגדי זהב ואם אירעה טומאה בקדשים הציץ מרצה יעו\"ש ומבואר שהקושיא הוא אם יארע טומאה אז בהיות הכ\"ג בפנים שאין עליו הציץ וצ\"ע. ושמעתי מאחי הרב ר' ברוך ז\"ל דלפ\"ד רש\"י יש ליישב מה שהקשו הח\"צ והפנ\"י שבת כ\"א ע\"ב למה הוצרכו לנס חנוכה. הא אף שנטמאו השמנים מ\"מ הא קי\"ל טומאה דחויה בציבור. ובזה א\"ש דהא בעינן גם ריצוי ציץ, ושם בעת שטמאו הנכרים במקדש לא היה הכ\"ג לבוש בציץ ועי' ביוסיפון שכתב דיוחנן כ\"ג היה אז בהר מודעי ובודאי לא היה לבוש שם בציץ אז. וגם הא כתבו התוס' יומא ס\"ט ע\"א דאין ללבוש הציץ חוץ למקדש יעו\"ש ובס' בית הלוי ח\"א סי' ג' אות ה' בזה. א\"נ אפכא מאי. ומלישנא דקרא משמע לי דבשעת הרצאת הקרבן בעינן שיהי' על מצחו וכן נראה ממה שא\"ל ר\"ש לר\"י כ\"ג ביוה\"כ יוכיח שאין עודהו על מצחו ומרצה שהרי לא הי' הציץ על מצחו בשעת עבודת היום הפנימיות שאינו נכנס לפנים בבגדי זהב. ובאותה שעה הרצאת הקרבן היא ולא שעת הטומאה. וא\"ל ר\"י הנח לכ\"ג ביוה\"כ שטומאה הותרה לו בציבור שכל עבודה זו כלה קרבן ציבור היא. ואינו צריך ציץ לרצויי. וק\"ל כיון דפסק הרב ז\"ל כר\"י דאמר עודהו על מצחו ור\"י לא מצי לתרוצי קושיית ר\"ש אלא משום דטומאה הותרה לו בציבור היכי פסק דטומאה דחויה בציבור ולא הותרה כדכתב הכא ובכמה דוכתי. וי\"ל דר\"י קושטא דמילתא משני לפי שיטתו ז\"ל שהוא סובר טומאה הותרה בציבור אבל אה\"נ דהוי מצי לתרוצי בגונא אחריתי הנח לי' דכיון דאינו יכול להיות על מצחו בעבודת פנים דחויה היא טומאה כיון דקרבן ציבור הוא דאתי בטומאה מידי דהוי אטומאת גברי דלא מרצי ציץ עלה ודחיה טומאה. וזו מיסוד התוס' היא. אבל קצרו של דבר דאין דנין אפשר משאי אפשר בשאר ימות השנה ובעבודת חוץ דאפשר להיות על מצחו אם אינו על מצחו אינו מרצה כיון שאפשר, אבל בעבודת יוה\"כ בפנים שא\"א להיות על מצחו בכל גוונא מרצה אעפ\"י שאינו על מצחו ותלוי בסיכתא אלא שיהי' שלם שלא נשבר ור\"י לפי סברתו מתרץ הילכך יפה כ' ז\"ל דטומאה דחויה בציבור ואע\"ג דקי\"ל דר\"י ור\"ש הלכה כר\"י שאני הכא דתלמודא מסיק בכמה דוכתי טומאה דחויה היא אצל ציבור ולא הותרה ואחד מהם בפ' כיצד צולין: פא)שם בפסחים ע\"ז ע\"א." + ], + [ + "כל קרבן כו'. כ' מהר\"י קורקוס ז\"ל פ' הוציאו לו פב)יומא נ' ע\"א. נקוט האי כללא בידך כל קרבן שזמנו קבוע דוחה את השבת ואת הטומאה ואפי' של יחיד וכל שאין זמנו קבוע אינו דוחה לא את השבת ולא את הטומאה ואפי' בציבור. ועיקרו משנה פ\"ב דתמורה פג)י\"ד ע\"א. כאשר אזכיר בסמוך:
והרר\"ד ן' זמרא ז\"ל כ' לפי שכתב הוא ז\"ל שהטומאה דחויה אצל ציבור לפיכך סמך לו מיד שאין הדבר תלוי בקרבן ציבור אלא באם קבוע להם זמן שהרי חביתי כ\"ג ופר יוה\"כ וקרבן פסח כלם קרבן יחיד הם ואפ\"ה דוחין את השבת ואת הטומאה כדאיתא פ\"ב דתמורה ובפ' הוציאו לו:", + " ולא כל הטומאות כו'. כ' מהר\"י קורקוס ז\"ל פ' אלו דברים פד)שם בפסחים ס\"ז ע\"א. איש כי יהי' טמא לנפש כו' איש נדחה לפסח שני. ואין ציבור נידחין אלא עבדי בטומאה. וכי עבדי בטומאה בטומאת מת, בשאר טומאת לא עבדי פי' דכתיב טמא לנפש ולא כתיב טמא סתם. ובפ\"ב דזבחים פה)כ\"ג ע\"ב. אמרו אלימא טומאת שרץ מי אשתרי בציבור אלא טומאת מת. ונתבאר גם בפ' כיצד צולין פו)פסחים ע\"ט ע\"א. ופ\"ב דזבחים. פז)כ\"ב ע\"א. ופ\"ק דיומא פח)ו' ע\"ב. ועוד יתבאר:", + " אבל טומאת זבין ומצורעין כו'. כ' הרר\"ד ן' זמרא ז\"ל הכי איתא בפ\"ק דיומא: פט)שם." + ], + [ + "כל קרבנות של ציבור קבוע זמנם כו'. כ' מהר\"י קורקוס ז\"ל גז\"ש בפ\"ב דתמורה צ)י\"ד ע\"א. יש בקרבנות ציבור מה שאין כן בקרבנות היחיד שקרבנות ציבור דוחין את השבת ואת הטומאה מה שאין כן כו' אמר ר\"מ והלא חביתי כ\"ג ופר יוה\"כ קרבנות יחיד ודוחין, אלא שזמנן קבוע. פי' ובהא תליא טעמא שקרבנות של ציבור שכולן זמנן קבוע ולכך לא הקשה ר\"מ מקרבנות ציבור אלא שבפ' הוציאו לו צא)שם ביומא נ' ע\"א. הביאו ברייתא שאמרו בה אמר ר' יעקב פי' לת\"ק דר\"מ וכל קרבנות ציבור כו' כללא הוא והרי פר העלם דבר ושעירי ע\"ז וחגיגה דקרבן ציבור הם ולא דחו אלא נקיט האי כללא בידך כל קרבן כו' וכל שאין זמנו קבוע אינו דוחה כו' אפי' בציבור. מוכח דכללא הוא דקרבנות ציבור נמי לאו דוקא. וא\"כ קשה על רבינו שכתב כל קרבנות של ציבור זמנן קבוע. צב)ע' מנ\"ח מצוה ק\"כ בזה. דהא איכא פר העלם דבר כו'. ורבינו פ\"א מהלכות מעה\"ק צג)ה\"ה. ביאר מה הם קרבנות ציבור ומנה בהם פר העלם דבר ושעירי ע\"ז והדבר פשוט שהוא כן ובודאי שאין זמנו קבוע. ואיך כתב כל קרבנות ציבור וכו'. גם רש\"י ז\"ל פ\"ב דתמורה כ\"כ פי' בדברי ר\"מ אין הטעם תלוי אלא בזמנו קבוע. ופי' דציבור כגון פר העלם כו' אין דוחין, ע\"ש. גם בתוס' בפ\"ק דסנהדרין צד)י\"ב ע\"ב ד\"ה שטומאה. כך כתבו דהאי כללא לא דייק מההיא דיומא. ונראה שמ\"ש רבינו כאן היינו באותם קרבנות שחייבין בהם הציבור שתלויין בזמן ואין צורך לשום דבר שיתחדש כמו תמידין ומוספין ושעיר חטאת של יוה\"כ שאלו בהכרח הוא שיביאו אותם. לכך כתב זמנם קבוע דהיינו בזמן שיש להם. אבל שעירי ע\"ז אין חייבין אלא כשעבדו ע\"ז וכן פר העלם דבר כשחטאו. ובאלו לא מיירי ול\"ש זמנן קבוע כי אין הזמן גרמה להם ואין תלוים בזמן. וסובר רבינו שזהו דת ת\"ק דמתני' דכייל ואמר כל קרבנות ציבור ובודאי דמודה ופשיטא לי' דאין שעירי ע\"ז ופר העלם דוחין את השבת ובהו לא מיירי. וה\"ק יש בקרבנות ציבור מה שאין בקרבנות יחיד שקרבנות שחייבין בהם הציבור שיש להם זמן קבוע דוחין כו' והטעם ודאי מפני שזמנן קבוע, דאילו אינך פשיטא, אבל קרבנות יחיד יש בהם שתלויין בזמן ואין דוחין כגון חגיגה וראייה שאין צורך לשום מעשה מחודש אלא הזמן מחייבן ואפ\"ה אין דוחין את השבת ולא את הטומאה וכאשר יתבאר. והרי הוא כאלו אמר יש בקרבנות ציבור כו' שכל קרבן שיש לו זמן הוא קבוע ודוחה. משא\"כ בקרבנות יחיד א\"נ שכל קרבנות ציבור דוחין דהיינו אשר להם זמן ואין כן כל קרבנות יחיד. ואם לא נפרש כן קשיא טובא ת\"ק מאי סבר דכייל הכי וכי לא ראה מה שהקשה עליו ר\"מ ור' יעקב כי קושיות פשוטות הם. ומ\"מ ראיתי מי שתירץ לדעת ת\"ק דפר העלם ושעירי ע\"ז לא קשו דת\"ק תרתי בעי ציבור וקבוע זמן וחביתי כ\"ג קרי להו ת\"ק קרבן ציבור משום דבאים אחר מנחת נסכים. א\"נ דכי מת כ\"ג באים משל ציבור עד שיעמוד כ\"ג אחר. צה)ע' מנחות נ\"א ע\"ב וברמב\"ם פ\"ג מתומ\"ס הכ\"ב וע\"ע בכס\"מ פ\"ד דשקלים ה\"ג מ\"ש בזה. בסברא זו אפ\"ל במ\"ש התוס' קינים פ\"א מ\"ד ד\"ה לאיזו. וז\"ל וכן כל נותנת מעות שבשופר סתם ע\"ד ב\"ד נותנת והוי כאילו התנו יעו\"ש. ובתוס' פסחים צ' ע\"ב ד\"ה עד. והעירו ע\"ז ממ\"ש התוס' מעילה י\"ד ע\"א דל\"ש לב ב\"ד מתנה בקרבן יחיד יעו\"ש. ובזה י\"ל דהוא אליבא דר\"ש דאמר בפ\"ז דשקלים מ\"ו ז' דברים התקינו ב\"ד כו' ועל הקינין הפסולות שיהו באות משל ציבור יעו\"ש. וא\"כ אם נאמור דל\"ש בזה לב ב\"ד מתנה ונפסלו הקינין הקריבין משל השופר בשינוי בעלים ויצטרכו הציבור לשלם. ושוב הדבר נוגע לציבור ונחשב כקרבן ציבור כמ\"ש המהר\"י קורקוס בשם י\"מ גבי חביתי כ\"ג. ושפיר אמרינן בזה לב ב\"ד מתנה. ומה דאמרינן בעירובין ל\"ז ע\"א דמתני' דשתי נשים שלקחו כו' דמיירי בהותנו יעו\"ש. ולא אמרי' לב ב\"ד מתנה. משום דשם הוא אליבא דרבי יוסי והוא לשיטתו פליג אר\"ש שם בשקלים וס\"ל דהמספק הקינין מספק הפסולות. וגם י\"ל כמ\"ש התפארת ישראל שם בשקלים דדוקא אותן שקונים הב\"ד ונפסלו באין מציבור. אבל אם הביאו עצמן קיניהם הם עצמם מביאים אחרות. - שו\"ר דדברי הי\"מ שמביא מהר\"י קורקוס הם התוס' ישנים יומא נ' ע\"א. ופר יוה\"כ כיון שאחיו הכהנים מתכפרים בו מקרי של ציבור. ושיטה זו דחוקא בסוגיא דיומא עי\"ש:
ומ\"ש דחגיגה קרבן יחיד חשיב לה רבינו וכ\"ה בפ\"א דמעה\"ק צו)ה\"ו. ואילו בברייתא שכתבתי דפריך ר' יעקב לת\"ק קרי לי' קרבן ציבור ופריך מינה ל\"ק כי כבר שאלו שם בגמ' למה קרא אותה קרבן ציבור ופסח קרי קרבן יחיד, פי' דהתם גרסינן בדר' מאיר פסח נמי. ותירצו דחגיגה דאתיא בכנופיא פי' בחגים ופסח איכא פסח שני דלא אתיא בכנופיא. ומ\"מ קושטא דמילתא דחגיגה כל יחיד מביא אותה וקרבן יחיד הוא. וזהו דעת ת\"ק ותפס רבינו כן כנ\"ל. ומ\"ש בפי' דברי ת\"ק ושהם דברי רבינו, מסתברא לי אחריתי דאיכא למידק בהאי כללא דהא פסח שני קבוע לו זמן ואינו דוחה את הטומאה. ובשלמא לר\"מ דברייתא ל\"ק דאיהו סבר שגם דוחה את הטומאה וכר' יהודה שניתא בגמ'. אבל אנן דקי\"ל אינו דוחה את הטומאה כאשר יתבאר במקומו צז)פ\"י מק\"פ הט\"ו. היכי כיילינן הכי, אלא דכיון שהוא תשלומי ראשון ואפשר שיהי' ואפשר שלא יהי' כי יעשו כולן בראשון. בהכי לא מיירי ולא כייל אלא קרבנות ציבור שבהכרח יביאו אותם, אבל פסח שני אין זמנו קבוע חשיב כיון שאפשר שלא יתחייבו בו. או אפשר דלא מיירי הכא אלא בעיקר חיוב הקרבן. אבל בזה שאין זה עיקר חיובו אלא שנדחה מחמת טומאה לא מיירי. דכיון שנדחה מחמת טומאה איך יעשה אותו בטומאה. ואפשר שכיון שזה אינו עיקר זמנו חשיב אין זמנו קבוע:" + ], + [ + "וכל קרבן כו'. כ' מהר\"י קורקוס ז\"ל משנה בכיצד צולין צח)פסחים ע\"ו ע\"א. חמשה דברים באים בטומאה ואין נאכלים בטומאה העומר כו' והטעם ברור דעד כאן לא אידחייא טומאה אלא להוציא ציבור ידי חובתן צט)לשון רש\"י שם במתני' ד\"ה חמשה. וכיון שיצאו ידי חובתן בהקטרת האימורין אין לדחות עוד משום אכילה ק)ע' ברש\"י פסחים ט\"ז ע\"ב ד\"ה על וז\"ל ולא שיהא בשר טמא נאכל דאין ציץ מטהר ודוחה ל\"ת דהבשר אשר יגע בכל טמא לא יאכל כו' יעו\"ש. דלאו חובה היא. וכבר נתבאר דציץ מרצה על העולין ולא על הנאכלין וכאשר נתבאר שם בגמ':
והרר\"ד ן' זמרא ז\"ל כ' משמע שאין הקרבן הקרב בטומאה נאכל כלל אפי' לכהנים הטהורים. ובפ\"י ממעה\"ק קא)הכ\"ג. וע' מ\"ש הכס\"מ שם בשם מהר\"י קורקוס. כתב ז\"ל קרבן ציבור הבא בטומאה אעפ\"י שהטמאים מקריבין אותו אין חולקין עם הטהורים לאכול בערב מפני שאין ראוין לאכילה משמע דטהורין מיהא אוכלים לי' אעפ\"י שקרב בטומאה. תשובת דבר זה דהתם איירי בקרבן הבא בטומאה אבל הקריבוהו הטהורים קב)ע\"ע בזה ברדב\"ז לקמן הי\"ב והי\"ד מ\"ש בדעת הרמב\"ם דאם רוב הכהנים טמאים עושים בטומאה. וע' ב\"ק ק\"י ע\"א אר\"ש אם היה כהן טמא בק\"צ נותנה לכל מי שירצה ועבודתה ועורה לאנשי משמר. ה\"ד אי דאיכא טהורים טמאים מי מצי עבדי אי דליכא טהורים עבודתה ועורה כו' הא טמאים נינהו ולא מצו אכלי, אמר רבא אימא לבע\"מ טהורים כו' ובס' ים התלמוד הניח בקושיא דאי ליכא טהורים א\"כ הוי ק\"צ הבא בטומאה דאינו נאכל כלל יעו\"ש. ולהרדב\"ז משכחת ק\"צ הבא בטומאה כגון שרוב הכהנים טמאים. והקרבוהו מעוטים הטהורים ושפיר נאכל. וע' ברש\"ש בב\"ק שם שנסתפק בכה\"ג. אמנם צ\"ע דא\"כ מה מקשה הא טמאים נינהו ולא מצי אכלו. נימא דר\"ש מיירי בכה\"ג דרק רוב הכהנים טמאים דקרב בטומאה. אבל מיעוט הטהורים הקריבוהו ושפיר נאכל להם. וע\"ע באור שמח בהשמטה לפ\"ד דבהמ\"ק הי\"ד שפי' שהקריבוהו הטמאים היינו ששחטו טהורים וזרקו טמאים באופן שלא נגעו בבשר, נאכל הבשר לטהורים וכ\"מ בירושלמי פ\"ז דפסחים ה\"ה יעו\"ש. - וע\"ע בשטמ\"ק שם בב\"ק ד\"ה תנינא דמשמע נמי כן. ולפיכך נאכל לטהורים ולא לטמאים. והאי דכתב אעפ\"י שהטמאים מקריבין אותו, כלומר שהציבור מקריבין אותו בטומאה. א\"נ כגון שהיו רוב הכהנים טמאים שהי' דינו שיקריבוהו אפי' הטמאים אבל לעולם טהורין הקריבוהו קב) קג) זבחים צ\"ט ע\"א. ולפיכך נאכל לטהורין ואין חולקין הטמאין עם הטהורין לאכול לערב. אבל הכא מיירי שהקריבוהו הטמאים וכיון שנטמא הקרבן אינו נאכל דניהו דדוחה הטומאה. שיקרב בזמנו כדי שיהיה לציבור כפרה. אבל אכילת הקרבן אינה מעכבת הכפרה ולמה יאכל בטומאה. וז\"ל רש\"י ז\"ל בפ' טבול יום קג) קד) ע' שו\"ת הרדב\"ז ח\"ה סי' רל\"ז. ובקרבנות ציבור שהקריבוהו טהורים קא מבעיא לי' אי פליגי מיני' להאי טמא הואיל והוא ראוי לחטא בקרבן שדוחה את הטומאה או דילמא ראוי לאכילה בעינן אבל הקריבוהו טמאים לא מבעיא לי' שהרי אינו נאכל, דקי\"ל בכיצד צולין קרבנות ציבור באים בטומאה אבל אינם נאכלים עכ\"ל. וכן דקדקתי מלשון הרב ז\"ל שכתב הכא וכל קרבן ציבור מהם שקרב בטומאה. והתם כתב קרבן ציבור הבא בטומאה, וכבר הארכתי בזה בתשובת שאלה: קד)" + ], + [ + "כיצד דוחה את הטומאה כו'. כ' הרר\"ד ן' זמרא ז\"ל ברייתא היא בכיצד צולין קה)פסחים ע\"ט ע\"א. ופסק כרבינא קו)נראה דצ\"ל רב כהנא. אמנם גוף דברי הרדב\"ז צ\"ע דהא הרמב\"ם בפ\"ז מק\"פ ה\"ב פסק כרב. וכאן ע\"כ הרמב\"ם ג\"כ בפסח מיירי, דהא אין קרבן ציבור שיהיה תלוי אם רוב הקהל טמאים. רק קרבן פסח דבעינן גברא דחזי לאכילה ולכך גם בנטמאו הקהל יעשו בטומאה. דאמר מחצה על מחצה אינו כרוב, ודלא כרב דאמר מחצה על מחצה הרי הוא כרוב:", + " ויתעסקו בה הטמאים והטהורים כאחד כו'. כתב [הרר\"ד ן' זמרא] ז\"ל קז)נשמט מהכת\"י מי הוא הכותב הזה. אמנם ממ\"ש הרדב\"ז לקמן הלכה י\"ד נראה שכאן ג\"כ הם דבריו. אמרי' בברייתא דטעמא משום דאין קרבן ציבור חלוק כיון שהקרבן רובו קרב בטומאה אף יחיד הטהור עושה בטומאה. והא דקאמר יתעסקו בה הטמאין והטהורין לא בשעת הקרבה קאמר שאם יש שם כהנים טהורין לא יקריבו אלא הטהורין וכ\"כ לקמיה. א\"נ כגון שהיו רוב הכהנים טמאין קח)ע' ברמב\"ם לקמן הי\"ד וברדב\"ז שם. וע\"ע בפה\"מ להרמב\"ם ריש פ\"ב דתמורה וז\"ל והוא שיהיה רוב הכהנים טמאים כו'. דקי\"ל בכל דוכתא רובו ככולו. ואז יתעסקו בה הטמאין והטהורין יחד ויקריבוהו אפי' הטמאים:", + " ויכנסו כלם לעזרה כו'. כ' הרר\"ד ן' זמרא ז\"ל דוקא לצורך כגון לסמיכה ולתנופה אבל שלא לצורך לא מסתבר שיכנסו טמאים לעזרה:", + " אבל הטמאים בטומאה אחרת כו'. כ' מהר\"י קורקוס ז\"ל פ' מי שהי' טמא קט)שם בפסחים צ\"ה ע\"ב. פסח הבא בטומאה לא יאכלו ממנו זבין וזבות ונדות ויולדות ואם אכלו פטורים מכרת. ר\"א פוטר אף על ביאת מקדש. פי' כי ת\"ק סובר דוקא אוכל פטור שכיון שאינו נאכל לטהורים אין טמאים חייבין כדיליף התם מדכתיב כל טהור יאכל בשר וכל נפש אשר תאכל וגו' בשר הנאכל לטהורין חייבין עליו טמאין. אם אין נאכל כו'. ודוקא היכא דאיכא קרא לפטור פטרינן. אבל על ביאת מקדש חייבין והלכתא כת\"ק וה\"ה לעבודה. שהרי לא הותרה אלא טומאת מת דקרא. אבל שאר טמאין באיסורן עומדן ובעבודה משמע דלא פליגין והובאה משנה זו גם בפ' אלו דברים קי)שם בפסחים ס\"ז ע\"א. ופ' כל פסולי המוקדשין קיא)בכורות ל\"ג ע\"א. ופ\"ב דכריתות: קיב)י' ע\"א.
והרר\"ד ן' זמרא ז\"ל כ' כ\"ז מבואר שלא ניתנה לדחות אלא טומאת מת אבל שאר טמאים באיסורייהו קיימו בין לענין כניסת המקדש בין לענין הקרבת הקרבן. ואיכא למבעי נטמאו בשרץ ושוב נטמאו במת א\"נ אפכא קיג)צ\"ע מש\"ס מפורש בזבחים ל\"ב ע\"ב רובן טמאי מתים ונעשו זבין הואיל והותרו לטומאתן הותרו לזיבתן כו' יעו\"ש. וה\"ה וכש\"כ טמאי שרץ. מאי בתר טומאת מת אזלינן ונידחת או דילמא בתר טומאת שרץ אזלינן ואינה נדחית. ופשיטא לי דאינה נדחית, דטומאת שרץ להיכן הלכה ולא יעשו בטומאה דבשלמא באיסורין איכא למימר אין איסור חל על איסור אלא באיסור כולל ומוסיף ובבת אחת. אבל טומאה בכל גוונא חיילא קיד)ע' ברמב\"ם לקמן פ\"ט הי\"א כהן טבול יום כו' שנטמא והרי הוא מחוסר בגדים כו' חייב על כל אחד ואחד ובראב\"ד שם וז\"ל בתוספתא פי\"ב כהן שעבד טבול יום מחוסר בגדים כו' אינו חייב אלא אחת. ואפשר דפליגי תנאי באיסור כולל ואיסור בת אחת יעו\"ש ובכ\"מ וצ\"ע. וע\"ע במנחות כ\"ד ע\"ב דאמר שבע לה טומאה. ורק טומאה חמורה על טומאה קלה או בבת אחת חל יעו\"ש. - ומ\"ש הרדב\"ז מנזיר מצורע שנטמא במת שסותר הקודמין, י\"ל דשם בנזיר דרק טומאת מת סותר. א\"כ נזיר מצורע שנטמא במת ל\"ש לומר שבע לה טומאה, דלענין סתירת נזירות לא נחשבת צרעת טומאה לסתור. וע' בס' בי\"צ או\"ח סי' ק\"ט שהעיר בזבחים ל\"ב ע\"ב ברובן טמאי מתים ונעשו זבין דל\"ש לומר שבע לה טומאה משום דזב חמור מטומאת מת או משום דהוי טומאה הבאה מאליה דל\"ש בה שבע לה כמ\"ש התוס' שם במנחות יעו\"ש. וא\"כ בטומאת שרץ דקיל מט\"מ נימא שבע לה. ואפשר לומר דכיון דטומאת מת הותר בציבור והם כטהורים שוב חל טומאת שרץ. ע' בי\"צ שם ובס' תפארת מנחם יבמות ח' ע\"ב בזה. והרי הוא טמא שרץ ואין דוחה. תדע שהרי נזיר מצורע שנטמא במת סותר את הקודמין קטו)רמב\"ם פ\"ז מנזירות ה\"י. משמע דטומאה חלה על טומאה:" + ], + [ + "ופסח שבא בטומאה כו'. כ' מהר\"י קורקוס ז\"ל גז\"ש בפ' מי שהי' טמא קטז)פסחים צ\"ה ע\"ב. בעי רב יוסף דחקו טמאי מתים ונכנסו להיכל בפסח הבא בטומאה מהו. מי אמרי' כי אשתרי טומאת עזרה אשתרי נמי טומאת היכל. או דילמא מה דאשתרי אשתרי כו' ופשיט רבא כלישנא בתרא לקולא. וה\"כ לה רבינו כל היכא דקרינן לה אל מחוץ למחנה, קרינן בי' וישלחו מן המחנה, פי' מחוץ למחנה דהיינו עזרה שהיא חוץ. ומן המחנה היינו היכל. ויש גרסאות אחרות, וגרסת רבינו הוא אשר בחר בה רש\"י ז\"ל. והתוס' ז\"ל סוברים דמכרת הוא דאימעיט להו, אבל עשה מיהו איכא דוישלחו מן המחנה משמע אפי' מקצת מחנה כדאיתא התם ודעת רבינו אינו נראה כן, דאם איתא אבעי לי' לפרושי:
והרר\"ד ן' זמרא ז\"ל כ' ומשמע לי דפטור מכרת קאמר אבל איסורא איכא. וכתבו בתוס' ז\"ל דאיכא עשה, והכי משמע נמי מדבעי דחקו טמאי מתים וכו' משמע דחקו בדיעבד אבל לכתחילה אסורין להכנס להיכל. וכ\"כ הרב ז\"ל פטורים משמע אבל לכתחילה אסור. ומ\"מ מדבריו משמע לי שאין בו איסור עשה:" + ], + [ + "היו מקצת בית אב כו'. כ' מהר\"י קורקוס ז\"ל פ\"ק דיומא קיז)ו' ע\"ב. רב ששת ורב נחמן ר\"ש אמר טומאת מת דחויה היא בציבור. ור\"נ אמר היתר הוא בציבור ומסיק התם היכא דאי באו טמאים וטהורים בההוא בית אב כ\"ע ל\"פ דטהורים עבדו, טמאים לא עבדו. כ\"פ לאהדורי ולאיתויי טהורים מבית אב אחרינא. ר\"נ אמר היתר הוא ולא מהדרינן, ר\"ש אמר דחויה היא ומהדרינן. ובודאי דה\"ה למשמרה אחרת. קיח)ע' מהרש\"א מהד\"ב ב\"ק ק\"י ע\"א בזה. ושם רצו להעמיד פלוגתא דר\"י ור\"מ בפלוגתא דר\"נ ור\"ש ודחו ותסברא דסבר ר' יוסי היתר הוא בציבור וכו' אלא הני תנאי תרוייהו סברי דחויה היא בציבור. ובפ' כיצד צולין סבר ר\"ח דחויה היא ורב יצחק סבר נמי התם הכי ובאותו פרק ג\"כ קיט)פסחים פ' ע\"א. נחלקו ר\"ה ורב אדא בר אהבה אם יש תשלומין לפסח הבא בטומאה אם לאו. ובעי לאוקמי פלוגתייהו אם טומאה דחויה או הותרה. ואסיקו דכ\"ע דחויה היא. ואמרינן נמי התם קכ)שם ע\"ז ע\"א. סברוה דכ\"ע דחויה היא ובעי ציץ לרצויי. דליכא תנא דשמעת לי' הותרה אלא ר\"י כו' והלכה רווחת הוא בדוכתי טובא שטומאה דחויה היא בעת הדוחק ולא הותרה לומר שלא נצטרך לחזר אחר טהורים אלא מחזירין:
והרר\"ד ן' זמרא ז\"ל כ' כ\"ז מבואר כיון דקי\"ל טומאה דחויה בציבור. לא דחינן לה אלא בזמן דרוב כהנים טמאים. וא\"ת כיון דטומאה דחויה היא ולא הותרה אפי' היכא דרוב כהנים טמאים יעשו אותו המיעוט הטהורים. ובשלמא היכא דהוי מיעוטא דמיעוטא שלא היו מספיקין להקריב כל הקרבנות הקבוע להם זמן ניחא אבל אם המעט הטהורים מספיקין למה לא יעשו אותה בטהרה. קכא)ע' גבורת ארי יומא ו' ע\"ב מש\"כ בזה. וי\"ל דקי\"ל בכל דוכתי רובו ככולו דכתיב הגוי כלו. קכב)ע' ע\"ז ל\"ו ע\"א. ולפיכך חשבינן כאלו כל הכהנים טמאים ויעשו בטומאה קכג)ע' ברדב\"ז לעיל הלכה י\"א ובמ\"ש שם בהערה ק\"ב יעוש\"ה. אמנם קצת צ\"ע מלשון הרמב\"ם פ\"ד מכלי המקדש ה\"ט וז\"ל היה טמא בקרבן ציבור \"וכל\" הכהנים טמאים כו' יעו\"ש. ויתעסקו בו הטמאים כאחת. ומ\"מ אם היו כהנים טהורים סמוך לירושלים שהיו יכולים לבא ולא יעבור זמן הקרבן הרי הם מצטרפין. ואם הם הרוב לא יעשו בטומאה. כיון שטומאה דחויה היא מהדרינן שיעשו בטהרה כל מה שאפשר:" + ], + [ + "ומפני זה צריך ציץ לרצות עליה כו'. כ' הרר\"ד ן' זמרא ז\"ל משמע מפני שהטומאה דחויה צריך ציץ לרצות. הא אם היינו אומרים שהטומאה הותרה בציבור לא הי' צריך הציץ לרצות. והא ר\"ש דפליג עלי' דר' יהודה וס\"ל טומאה הותרה ואפ\"ה צריך ציץ לרצות ואפילו מונח הציץ בסיכתא מרצה ובלבד שיהא הציץ שלם. קכד)תמוה מאד דאדרבה מבואר שם ביומא ז' ע\"ב דר\"ש ס\"ל טומאה דחויה בציבור ולכך הוצרך ציץ לרצות וע\"ע שם עמוד א' דאמרי' ואס\"ד טומאה הותר הוא בציבור למ\"ל לרצויי. א\"ל ר\"נ כי קתני הציץ מרצה אדיחיד ואבע\"א אפילו כו' וצ\"ע. וי\"ל דאפי' למאן דאית לי' טומאה הותרה בציבור צריך ציץ לרצות על עון שלא הוזהרו בטומאה וגרם שיקריבו קרבן בטומאה. אבל למ\"ד דחויה בציבור. א\"ש טפי דצריך להיות הציץ על מצחו לרצות על הטומאה הדחויה:" + ], + [ + "ומנין כו'. כ' מהר\"י קורקוס ז\"ל כבר נתבאר דמקרא דואיש כי יהי' טמא נפקא לן ורבינו תפס פסוק ויהי אנשים גו' קכה)כ\"כ הרמב\"ם גם בפ\"ז מק\"פ ה\"א, ובפה\"מ פ\"ז דפסחים מ\"ד. והוא דרשת הספרי שרמזה הכס\"מ. לפי שהוא קודם. וכיון דלא נפ\"מ לדינא תפס הפסוק הקודם. וגם כי מפסוק זה יש ללמוד דלאו דוקא יחיד נדחה וכאשר נראה מפסוק דואיש כי יהי' טמא, אלא אפי' רבים נדחין כל כמה דלא הוי רוב. דהא קרא ויהי אנשים קאמר. וכיון דאפקתיה מיחיד אין לחלק בין שנים לעשרה או יותר כל כמה דלא הוי רוב ותלמודא אהאי קרא סמיך:" + ], + [ + "והרי הדבר מפורש הוא כו'. כ' מהר\"י קורקוס ז\"ל פ\"ק דסנהדרין קכו)י\"ב ע\"ב. נתבאר שאין מעברין לכתחילה מפני הטומאה ולכך בקש רחמים על עצמו. ופרש\"י ז\"ל דהיינו טומאת ע\"ז שנטמאו בימי אביו שמטמאה כמת, כי מאותה שעה גזרו עליה. והי' הוא מחזירן למוטב וידע שלא יספוקי לטהר. אבל מדברי רבינו נראה שהוא סובר דטמאי מתים היו. ועשו אותו בטומאה ונדחית הטומאה מפני הציבור. כי כן הדין. והסבה שהיו טמאים למת כי בהיות אחז רשע לא היו חוששין ליזהר ולישמר מן הטומאה וכשמלך חזקיהו ידע שלא יספיקו ליטהר ועבר השנה. וכן מצאתי להר\"ן ז\"ל שכתב בשם רש\"י ז\"ל ומ\"מ אעפ\"י שעברו את השנה מפני הטומאה, היו הרבה רחוקים מירושלים ולא הספיקו להגיע האגרות אשר כתב חזקיהו וליטהר ולבא. וגם הרבה אפי' מהקרובים נתרשלו ונתעכבו ולא היו מאמינים והיו אומרים אפשר אתמול אביו עובד ע\"ז ועכשיו מיד בנו אומר לנו לעבוד לאל אחד ולעשות פסח. קכז)מלשון פרש\"י בדה\"י ב' ל' ט\"ו יעו\"ש. עד שידעו שהי' לשם שמים אז באו כלם. ולכן נשארו רובם טמאים. כן נראה שצ\"ל בדברי רבינו, קכח)ע' כס\"מ וע\"ע בהר המוריה שהאריך כאן ובמ\"ש מהר\"י קורקוס א\"ש. עוד נתבאר בסנהדרין שעיבר את השנה ביום ל' של אדר. ומ\"מ עדיין לא קדשוהו ב\"ד. דאי קדשוהו לא הי' טועה. אלא השתא סבר כיון דלא קבעוהו אעפ\"י שראוי לקבעו. הואיל וראוי לא אמרינן וקי\"ל כשמואל דאמר הואיל וראוי וכן מתבאר פ\"ק דברכות: קכט)י' ע\"ב.
והרר\"ד ן' זמרא ז\"ל כ' וק\"ל והלא לא ניתנה הטומאה לדחות אלא מפני טומאת מת עצמה. וממנ\"פ אם גזרו עליה כמת עצמו, רוב הקהל היו טמאין ויעשו בטומאה. ואם לא עשו אותה כמת איך הי' להם כח לבטל קרבן פסח בזמנו. ואם היו להם כח לעשות אותה כשאר טומאות א\"כ ידחו לפ\"ש. וי\"ל דכל זה הי' בכלל הטעות שעיבר השנה מפני טומאה כזו שהיא מדרבנן. אבל איתא בירושלמי קל)פ\"א דסנהדרין ה\"ב. דגלגלתו של ארונא היבוסי מצאו תחת המזבח, והקשו עלה ולמה עבר. והא סגי בהזאה ג' וז', ושמא לא הי' להם הדבר מזומן ליטהר כך תירצו התוס'. קלא)שם בסנהדרין ד\"ה שעיבר. וק\"ל וכי מפני גלגולת אחת נטמאו בה רוב כהנים. קלב)ע' מל\"מ פ\"א מבהב\"ח הי\"ג שהוכיח מכח זה שמצאו הגלגולת טמון בקרקע המזבח והיתה טומאה רצוצה דבוקעת ועולה כו' וכל מי שנכנס לשם נטמא וזה תליא אי קבר עכו\"ם מטמא באהל ולכך פרש\"י מפני טומאת ע\"ז יעו\"ש. וע\"ע בנוב\"ת או\"ח סי' פ\"ו. ותו דקרא כתיב כי מרבות העם וגו' לא הטהרו. וצ\"ל לפי הירושלמי דתרתי הוי רוב כהנים נטמאו בגלגולת. א\"נ מזבח עצמו נטמא. וגם רוב ישראל היו טמאים בע\"ז כדכתיב רש\"י ז\"ל. ולפיכך עברו את השנה שלא כדת. ואכתי צריך טעם במה טעה חזקיהו והחכמים ועברו השנה מפני הטומאה, וי\"ל דס\"ל כר\"ש דאמר מעברין לכתחילה מפני הטומאה וביקש רחמים על שעיבר ניסן בניסן. ואכתי איכא למידק דשלא לצורך עברוהו. דהא טומאת מת דחויה היא בציבור. וכ\"ש למ\"ד הותרה בציבור. ונהי דס\"ל כר\"ש דמעברין לכתחילה מ\"מ לא עשו כן בלא טעם. וי\"ל דרוב העם היו טמאין מקצתם טמאי מת ומקצתם בשאר טומאות, נמצא מיעוט הקהל עושין פסח בזמנו ורובם נדחין לפ\"ש קלג)דברי רבינו הרדב\"ז צ\"ב מהא דאמרי' בפסחים פ' ע\"ב היו שלישיתן זבין ושלישיתן טהורין ושלישיתן טמאי מתים אר\"מ בר פטיש אותן ט\"מ אינן עושין לא את הראשון ולא השני וכ\"פ הרמב\"ם פ\"ז מק\"פ ה\"ו יעו\"ש. גם צ\"ע כיון דנטמאו רוב הכהנים או המזבח כמ\"ש הרדב\"ז לעיל א\"כ גם אם כל הקהל טהורין, עושין בטומאה כש\"ס פסחים ע\"ט ע\"א במתני' וברמב\"ם לעיל הלכה י\"ד יעו\"ש. - גם מ\"ש הרדב\"ז דהמזבח עצמו נטמא. צ\"ע דמזבח אינו מטמא כש\"ס חגיגה כ\"ז ע\"א לאבע\"א שם וכ\"פ הרמב\"ם פי\"א ה' מטמאי משכב ומושב הי\"א. ואולי כוונת הרדב\"ז כלי שרת כלשון הש\"ס פסחים ע\"ט ע\"א ומזבח דנקיט לאו דוקא. ומחזו כי חוכא. א\"נ משום לא תתגודדו. ובשלמא בזמן שהם יחידים ליכא למיחש ולפיכך עיבר את השנה כדי שיעשו כל ישראל פסח יחד. וטעה בזה דקי\"ל אין מעברין מפני הטומאה. והי' ראוי שיעשו כדין תורה והראוי לעשות בזמנו יעשה. קלג) והראוי לידחות ידחה וטעה נמי בדשמואל וכו':" + ] + ], + [], + [], + [ + [ + "כל המומין כו'. כ' מהר\"י קורקוס ז\"ל פ' על אלו מומין א)בכורות ל\"ז ע\"א. נפגמה אזנו מן הסחוס אבל לא מן העור ופרש\"י ז\"ל תנוך האזן שקורין טינדרון אבל לא מן העור שהדר בריא ולא הוי מומא והאי עור היינו אליה רכה של אזן עכ\"ל. אבל רבינו ז\"ל נראה שמפרש דעור הוא מה שסביב הסחוס. ב)כ\"כ גם התיו\"ט רפ\"ו דבכורות וד\"ח על הרא\"ש שם ותמה על הכ\"מ כאן שלא העיר דרש\"י והרמב\"ם פליגי בזה. ומביא שכ\"כ הרמב\"ם גם בפה\"מ פי\"ג נגעים מ\"ט דתנוך אוזן הוא גדר האמצעי ולא הבשר המקיף יעו\"ש. וע' קידושין כ\"א ע\"ב הא אין רוצעין אלא בגובה של אוזן ופרש\"י הוא הסחוס וכ\"ה בבכורות ל\"ז ע\"ב. ובמקנה שם כתב וז\"ל ובתו\"כ פ' מצורע יכול על גובה של אוזן כו' הא כיצד זה גדר האמצעי. ופי' הקרבן אהרן דגובה של אוזן הוא הבשר החיצון שהוא מקיף עכ\"ל. וז\"א דהא הכא קרי לסחוס גובה של אוזן. מיהא ברמב\"ם כתב הגירסא בגופה של אוזן. אך תמהני דכיון דילפינן אוזן אוזן ממצורע הו\"ל למימר אין גז\"ש למחצה וצ\"ע עכ\"ל. ויפלא מאד שלא העיר דמ\"ש הק\"א בפי' התו\"כ הוא מ\"ש הרמב\"ם בפה\"מ דנגעים וכאן בהלכות בהמ\"ק. גם מה שהקשה כיון דילפינן רציעה אוזן אוזן ממצורע נימא גם ברציעה שיהא בגדר האמצעי דאוזן ולא בגובה, דאין גז\"ש למחצה. תמוה מאד שלא העיר דזהו באמת כוונת הרמב\"ם בפ\"ג מעבדים ה\"ט דלא גרס בגובה רק בגופה של אוזן כלומר בגדר האמצעי, וכשיטתו בכל מקום. ועל פרש\"י דתנוך הוא כל האוזן חוץ מהאליה בלא\"ה קשה מהתו\"כ. וע\"כ לומר דס\"ל דש\"ס דידן לא ס\"ל כהתו\"כ בזה. ושוב ל\"ק גם זה דנימא אין גז\"ש למחצה, ודו\"ק. ופירושו שלא הגיע הפגם אל הסחוס עצמו. ומ\"מ לענין הדין נראה דלא פליג רבינו ז\"ל על רש\"י ז\"ל דודאי אליה אינה נקראת סחוס אלא עור או בשר כשאר בשר הוא. אבל רש\"י ז\"ל אפשר דפליג על רבינו. דעד כאן לא שרי אלא אליה אבל עור שסביב הסחוס אפשר שדינו כסחוס ואעפ\"י שאין הדבר מוכרח כן נראה. ודע שמלשון רש\"י נראה שמן העור הוי מום עובר דהדרא בריא. ולפי זה מ\"ש ולא הוי מומא היינו שאינו מום לגבי בהמה כלומר שאין מום עובר מתירה לישחט. דבבכור מיירי התם. וכן נראה שם בגמ' שהקשו אי הכי אפילו מום עובר נמי אלמא תנן אבל לא מן העור ע\"כ. נראה דמן העור מיהא הוי. ג)נראה דחסר כאן תיבות מום עובר. דאי לא לא מייתי מידי. וא\"כ באדם שפוסל מום עובר כאשר נתבאר אפי' מן העור פוסל בו. אבל אין נראה כן דעת רבינו אלא שאינו מום כלל ד)ע' בבכורות שם א\"ר יודן בריבי היה דורש כשהן רוצעין כו' אלא במילת וחכ\"א אין ע\"ע כהן נרצע כו' וא\"ת במילת כו' האיך עבד כהן נעשה בעל מום כו' וקשה למ\"ש התוס' שם ד\"ה כאן דגם במום עובר דנפסל לפי שעה אינו בשב אל משפחתו יעו\"ש. וא\"כ נקב במילת שהוא האליה הוי עכ\"פ מום עובר. א\"כ שפיר י\"ל דנרצע במילת. ומ\"מ אין עבד כהן נרצע וכבר העירו כן בס' תהלה למשה ובכתר המלך. וביותר קשה לשון הירושלמי פ\"א דקידושין יעוש\"ה. אמנם למ\"ש המהר\"י קורקוס בשיטת הרמב\"ם דלא הוי מום כלל א\"ש. שו\"מ במהריט\"א שם בבכורות שהעיר בכ\"ז ומביא שם דברי מהר\"י קורקוס מכאן. וזהו שכתב אבל העור כו' אין בו מום. ובמומין שהם פוסלים באדם ולא בבהמה לא מנה מום זה. ולפי\"ז צ\"ע ליישב מה שאמרו בגמ' א\"ה כו' אלמא תנן כו' דמאי מייתי אי בעור אפי' מום עובר לא הוי. ואפשר שלא הי' גורס רבינו אלמא תנן. כי לפי הנראה דבר מוסכם ופשוט הוא שאין מום עובר מתיר הבכור לישחט ואין צורך לראיה מן המשנה דו\"ק ותשכח:
והרר\"ד ן' זמרא ז\"ל כ' ואע\"ג דלא כתיב בקרא כל הני מרבינן להו מדכתיב כל מום רע ורבויי הוא כדאיתא התם בגמ'. ומשום דאתו מדרשא פתח בהו תנא ולא פתח בהנך דכתיבו בקרא:" + ], + [ + "מי שנפגם סחוס האזן כו'. כ' הרר\"ד ן' זמרא ז\"ל היינו תנוך האזן ובדל אזן מתרגמינן סחוס דאודנא. ה)כ\"כ התוס' שם בבכורות ד\"ה מן החסחוס. ועוד האוזן היינו האליה שהיא רכה:", + " בין נפגם בין נסדק כו'. כ' הרר\"ד ן' זמרא ז\"ל אמרי' בגמ' ו)לפי פרש\"י שם ד\"ה בידי שמים שנולד עמו יעו\"ש. וא\"כ גם הרמב\"ם כבר הביא זה לעיל פ\"ו ה\"ג וז\"ל כל המומין אחד שהיו בו מתחלת ברייתו ואחד שנולדו בו אח\"כ. וע' מנ\"ח מ' ער\"ה. בין בידי אדם בין בידי שמים. וה\"ה נקבה או יבשה בין בידי אדם בין בידי שמים:" + ], + [ + "מי שנסדק סחוס אזנו כו'. כ' מהר\"י קורקוס ז\"ל גז\"ש וכתב רש\"י ז\"ל פגימה אינה בלא חסרון אבל סדק משמע נמי בלא חסרון עכ\"ל. ודין נפגם שהוא בחגורת צפורין ונסדק בכל שהוא כן נתבאר שם בגמ'. ז)שם בבכורות ל\"ז ע\"ב. ודין הנקב גם שם במשנה ובגמ'. וכרסינה ידוע וכן שמו בערבי כרסנה ואמרו בגמ' שהוא יותר מעט מכעדשה. ויש לדקדק בזה דהא כיון דנסדק פוסל בכל שהוא ואפי' בלא חסרון, נקב למ\"ל, ולמה צריך כמלא כרסינה תיפק לי' משום סדק גופיה. ונקב ארוך היינו סדק גופי'. אם לא שנאמר דנסדק היינו סדק העובר מעבר אל עבר בפלוש ונקב היינו בלא פלוש, מה שאינו נראה מהגמ' כאשר אבאר. ועוד קשה כיון דנסדק פוסל בכ\"ש למ\"ל נפגם והלא נפגם כסדק הוא. ולמה צריך בו חגירת צפורן ואפשר דכיון דהכא משום מום אתינן עלה כל שהוא בעור ומגונה לרואה אותו, נקרא מום. ואם לאו אינו מום. הילכך בנפגם שאין שם סדק יורד בעומק אלא שחסר מעט ודומה לפגימה לא לסדק לכך אינו פוסל בכ\"ש שאינו נראה וניכר רק בחגירת צפורן שהוא נראה וגנאי הדבר, ונסדק דהיינו גנאי טפי שאוזנו סדוקה כעין בקוע וגם שהסדק הוא באמצע האזן כי זהו משמעות סדק בכל מקום ובכל שהוא נראה האויר מן הסדק וניכר הסדק ולכך פוסל בכ\"ש. ונקב שאין בו חסרון שהחתיכה עומדת שם ומכסה הנקב, א\"נ שהוא כתוקע יתד שאין בו חסרון אינו גנאי כסדק ארוך. וצריך ככרשינה. ומ\"מ מן הגמ' נראה דבמפולש מיירי דבעינן התם אי בעי כרשינה נכנסת ויוצאה. והוא שיעור יותר גדול מכרשינה העומדת בנקב בדוחק. ורבינו כתב סתם משמע דלא בעינן נכנסת ויוצאה וסוגיא דגמ' נראה שנפשטה הבעיא דבעינן נכנסת ויוצאה. וכ\"כ רש\"י ז\"ל שם. ואפשר שיש לרבינו דרך אחרת באותה סוגיא ואותה פשיטותא שאפי' נאמר שסובר דכיון שרב פפא אמר שם בסוף הסוגיא דמקדח גדול שנינו, משמע דלא נפשטה הבעיא כיון דלא מקדח וחיסומו שנינו מ\"מ הי' לו לרבינו לכתוב שהוא ספק, אלא היותר נראה שתופס הבעיא כפשוטא. ואפשר שלכך לא תפס רבינו לשון המשנה כי במשנה אמרו מלא כרשינה. ורבינו כתב ככרשינה. ח)ע' בתוס' חדשים ובתוס' רע\"א על משניות בבכורות רפ\"ו שם ובמנ\"ח מצוה ער\"ה בזה. ואפשר דבלשון מלא כרשינה הוא דאיכא לספוקי דילמא נכנסת ויוצאת קאמר דהיינו שתכנס הכרשינה בו ותצא כי זה נראה פי' מלא. אבל לשון ככרשינה סתם פירושו כשיעור כרשינה ואין כאן כניסה ויציאה רק שיעור כרשינה. ולפ\"ז נצטרך לומר דלר\"פ דסבר מקדח גדול ולא רצה לפרש מקדח וחסומו משמע דלא בעינן לדידיה כרשינה נכנסת ויוצאת שכל מקום שהוזכר שיעור אין לנו להוסיף כניסה ויציאה כי לכך אינו מוסיף חסומו וסמך על דברי ר\"פ. ולפ\"ז אפשר דאפילו אי ככרשינה ומלא כרשינה כי הדדי ניחא דמסתמא אין לנו להוסיף נכנסת ויוצאה וליכא לספוקי וכר\"פ. או אפשר לפרש בהפך דלשון מלא משמע עומדת שתכיל הגומא הכרשינה לבד. ולשון כרשינה משמע נכנסת ויוצאה. והדבר סתם בדברי רבינו וצריך בירור. ומ\"מ הראשון נראה יותר בכוונתו. ומ\"מ נראה מזה דבמפולש מיירי, ואפשר לדחוק דגם בלא מפולש שייך שתכנס כרשינה באותו נקב ותצא ולאו דוקא שתצא מהעבר האחר. ובהא ניחא טפי, דבעי שיעורא טפי מנפגם ונסדק משום ההוא דנקב ארוך נראה שהדבר מוכרח לומר כן דנקב ארוך היינו סדק כאשר כתבתי. כללא דמילתא בגנאי הדבר תלוי ובכה\"ג נראה לחכמים שאין גנאי וכיעור אלא בשיעור זה וכן כלם. ומ\"מ צל\"ע. ואפשר הי' לומר דנקב חוזר ומתרפא כשאינו כשיעור זה, אבל סדק מוסיף והולך. אלא שא\"כ אכתי הוי מום עובר. ועוד שעדיין יש להקשות שא\"כ כשנסדק אפשר לחתוך יותר עד שיעשהו נקב ויהי' כשר אם לא שנאמר דסדק שפוסל היינו שהוא ארוך שיעור שאם יבא לעגלו יהי' נקב כשיעור כרשינה, וכל שהוא היינו שאין צריך שיהי' הסדק רחב, ט)ע' תפארת ישראל רפ\"ו דבכורות או\"ד דשיעור אורך סדק כחגירת צפורן כמו בנפגמה וכ\"ה במנ\"ח שם מצוה ער\"ה. ובס' טל תורה שם בבכורות תמה ע\"ז דהא נפגמה הוא בחסרון ונסדקה בלא חסרון ולא יתכן שיהא לשניהם שיעור אחד ומסיק דשיעור סדק כמו נקב שהוא ג\"כ בלא חסרון ושיעורו ככרשינה. וכתב דאפ\"ל דמזה למד הרמב\"ם דינו שחידש דנקב ארוך מצטרף לכרשינה. ונו\"כ חתרו אחר מקור ע\"ז. ובזה א\"ש דלמד זה מסדק דרחב כ\"ש רק האורך מצטרף לכרשינה יעו\"ש ואפ\"ל קצת ראיה לזה ממ\"ש הטור יו\"ד סי' ש\"ט וז\"ל או שנסדקה סדק הניכר אעפ\"י שאינו חסר כלום יעו\"ש. ושם מקודם לזה כתב דשיעור מום הניכר ונראה לעינים יותר גדול הוא מחגירת צפורן יעו\"ש בב\"י ובפרישה. א\"כ י\"ל דשיעור סדק ככרשינה שהוא יותר מחגירת צפורן. אמנם הרי המהר\"י קורקוס כאן כתב ע\"ז שהוא דחוק. וגם זה דוחק. ומה שכתב נקב ארוך שמצטרף לכרשינה לא נתבאר שם, אבל נראה שלמד אותו ממה שנתבאר פ' אלו טריפות י)חולין מ\"ה ע\"א. וע' במנ\"ח שם מצוה ער\"ה שכוון לזה. ונסתפק עוד אם נקבים הרבה מצטרפין לכרשינה כמו שם בטריפות יעו\"ש. וכן כוון לזה באור שמח וחידש שם דהרמב\"ם יפרש דזהו באמת כוונת רב הושעיא דבעי מר\"ה רבה והאריך שם בזה וכתב דזהו הפי' המחוור והם עומק כוונת הרמב\"ם יעו\"ש. וכבר רמז בקצרה על פי' זה בדברי חמודות על הרא\"ש שם בפ\"ו דבכורות אות ב'. וא\"ש בזה מה דלא הביא הרמב\"ם דבעינן כרשינה הנכנסת ויוצאת ע' מנ\"ח שם שהניח בצע\"ג וכתב שלא ראה מי שעמד בזה ובמחכת\"ה אישטמיט לי' לפי שעה דברי הד\"ח. גבי נקבה הגרגרת שאם נטלה רצועה מצטרפת לכאיסור. וה\"ה כאן. ואע\"פ שהי' אפשר לחלק בין מום לטריפות, ואפשר שבמקום אחר מצאו רבינו:
והרר\"ד ן' זמרא ז\"ל כ' מי שנקב סחוס אזנו כו'. ברייתא שם כמה נקיבת האוזן מלא כרשינה ר' יוסי בר יהודה אומר בכעדשה ופסק כת\"ק לקולא דכרשינה גדולה מכעדשה מעט ולא ביאר הרב האי כרשינה נכנסת ויוצאת, או עומדת והיא בעיא שם בגמ'. ומשמע דנפשטה דנכנסת ויוצאה בעינן מדאמרי' מקדח וחיסומו שנינו. ואפשר שרבינו סובר דלא נפשטה בעיין מדלא קאמר ת\"ש דתנן השדרה והגלגולת וכו' אלא הכא. א\"ל זו לא שמעתי כיוצא בה שמעתי דתנן השדרה והגולגולת כו', כלומר בזו לא שמעתי ולא איפשיט אבל בכיוצא בה שמעתי. ולא ילפי' איסורא מטומאה. יא)ע' עירובין ז' ע\"א השדרה והגלגולת שחסרו כו' ואר\"י אמר שמואל וכן לטריפה וע\"ע חולין מ\"ה ע\"א. ותו דהך מקדח וחיסומו אליבא דב\"ש היא. כ\"ז כתבתי להתלמד במקום אחר, אבל קושטא דמילתא דהך תירוצא מקדח וחיסומו לא קאי אלא כרב נחמן דאמר סלע נירונית שנינו כמקדח גדול סלע סתם זוטרא ממקדח סתם. ובהכי סלקא סוגיין ובעיין לא איפשיטא ואזלינן (לחומרה) [לקולא] ואם עבר ועבד אינו לוקה כנ\"ל. אבל עדיין יש לדקדק בדברי הרב ז\"ל דפחות מכרשינה לא הוי מום אפילו באדם. והוא ז\"ל כתב אין עבד כהן נרצע לפי שנעשה בע\"מ. וי\"ל דס\"ל דוקא מרצע וסתם מרצע הוי ככרשינה יב)ע' מל\"מ פ\"ג מעבדים ה\"ט ד\"ה ונוקב וברי\"ט אלגזי שם בבכורות ל\"ז ע\"ב בשם תוס' חיצונית ובשם הריטב\"א קידושין כ\"א ע\"ב ככל דברי הרדב\"ז כאן. דגרסינן בפ' אלו הן המומין ור' יוסי ב\"ר יהודא כעדשה אין בציר מעדשה לא ורמינהו מרצע אין לי אלא מרצע מנין לרבות הסול והסורה והמחט והמקדח יג)חסר כאן תיבת והמכתב. ת\"ל ולקחת כל דבר הנלקח ביד דברי ר\"י בר\"י, רבי אומר מרצע מה מרצע מיוחד של מתכת אף כל של מתכת כו'. ומדמותבינן עלי' דר\"י בר\"י דריבה הסול והסורה והמחט כו' ולא מותבינן עלי' דת\"ק דאמר ככרשינה מחכמים שאומרים אין עבד עברי כהן נרצע לפי שנעשה בע\"מ. משמע דסתם מרצע הוי ככרשינה ולפיכך נעשה בע\"מ ופסק הלכה כרבי דאמר מה מרצע מיוחד של מתכות כו' וזהו שלא הזכיר הרב ז\"ל בהלכות עבדים אלא מרצע של מתכת הילכך ת\"ק דברייתא דקתני מלא כרשינה נראה דאמר מרצע מיוחד של מתכות הילכך ת\"ק דברייתא דקתני מלא כרשינה נראה דאמר מרצע מיוחד של מתכות כחכמים שאמרו אין עבד כהן נרצע והא דאמרינן אין רוצעין אלא בגובה של אוזן כלהו הלכתא נינהו:", + " בין נקב עגיל כו'. כ' הרר\"ד ן' זמרא ז\"ל לא מצאתיו באותה סוגיא ואפשר שלמדה הרב ז\"ל מהא דאמרי' גבי גרגרת שנקבה אם נקבה בכאיסור ואם נטלה ממנה רצועה מצטרפות לכאיסור. וכ\"כ הוא ז\"ל פ\"ג מהלכות שחיטה:", + " ומי שיבשה כו'. כ' מהר\"י קורקוס ז\"ל גז\"ש במשנה ופסק רבינו כסתם יד)ע' דברי חמודות שם בבכורות פ\"ו אות ג' בזה. ודלא כר' יוסי דאמר דיבשה הוי עד שתהא נפרכת כו':", + " מי שהיתה אזנו כפולה כו'. כ' מהר\"י קורקוס ז\"ל משנה שם טו)שם בבכורות מ' ע\"ב. וכך היא שנויה אזן הגדי שהיתה כפולה אמרו חכמים בזמן שהוא בעצם אחד מום בזמן שאינה בעצם אחד אינה מום. ובברייתא גם שם אזניו כפולות בסחוס אחד הרי זה מום, בשני סחוסים אינו מום. וכתב רש\"י ז\"ל אוזן הגדי שהיתה כפולה שיש לו שתי אזנים מצד אחד אזן בתוך אזן בזמן שהוא בעצם אחד שאין להם אלא תנוך אחד שנכפל תנוך העליון לתוכו ונתחבר למטה הרי זה מום ואם אינם בעצם אחד שהתנוכים מובדלים למעלה אינו מום. וטעמא לא איתפרש לי ולא דמי לבעל חמש רגלים דהא אזן לתוך אוזן אינו נראה כ\"כ עכ\"ל. ורבינו ז\"ל במשנה כתב עצם אחד הוא גוף אחד וגולם אחד נמי שנטל גולם רך וכפלו ע\"כ. ולפי מ\"ש רבינו כאן נראה שגרסתו במשנה גם בברייתא היתה בהפך מהגרסא שכתבתי שבזמן שהוא עצם אחד אינו מום, והוא דבר שהשכל מורה עליו דיותר ראוי להיות מום שנים מאחד וכאשר הוקשה לרש\"י ז\"ל וכ' דלא איתפרש ליה טעמא. וכן מצאתיה בתוספתא טז)הסמ\"ג הובא בכס\"מ כבר הביא תוספתא זו וע\"ע דברי חמודות שם אות י' בזה. דבכורות פ\"ד אזניו מגופפות בחסיסה אחת לא ישחט בשתי חסיסות ישחט. פי' דסחוס אחד אינו מום ולכך לא ישחט עליו אבל בשתי סחוחות הוא מום ונשחט עליו במדינה. מוכח בהדיא כגרסת רבינו. ובמשניות מוגהות מצאתי שהגיהו יז)כ\"ה גם בתיו\"ט שם. כאשר כתבתי והוא הנכון:
והרר\"ד ן' זמרא ז\"ל כ' ופרש\"י ז\"ל וכו' ולא דמי לבעלת חמש רגלים דהאי אזן בתוך אזן אין נראה כ\"כ עכ\"ל. וקושיא זו דחק את רבינו לפרושי אפכא שאם יש לו שני סחוסים הוי מום אבל אם אין לו אלא סחוס אחד והרי הוא כגוף אחד שנכפל כשר. ונ\"ל שהי' גורס במשנה בזמן שהוא עצם אחר מום ולא הי' גורס אחד בדלי\"ת אלא אחר יח)הרש\"ש במשניות בכורות שם כוון להגיה כן. ברי\"ש. והשתא ניחא דדמיא לבעלת חמש רגלים כיון דאית לה שני תנוכין:" + ], + [ + "שלשה בריס של עין כו'. כ' מהר\"י קורקוס ז\"ל בתו\"כ אמרו בפ' אמור יט)פ\"ו פרשה ז' וכ\"כ בפרש\"י פ' אמור כ\"ב כ\"ב. וע' בבכורות מ\"א ע\"א דאמרי אביי ורבא דאין חרוץ רק במקום עצם יעו\"ש וצ\"ב. חרוץ היינו ריס של עין שנפגם. כ)שם בתו\"כ הגירסא ריס של עיניו שניקב שנפגם ושנסדק. ופי' חרוץ חתוך או כרות כמו כן משפטיך אתה חרצת. כא)מלכים א' כ' מ'. ובחריצי הברזל: כב)שמואל ב' י\"ב ל\"א.
והרר\"ד ן' זמרא ז\"ל כ' ושלשה מומין אלו בכלל חרוץ האמור בתורה. ושלשתם שנויים במשנה ואמרי' בגמ' כג)שם בבכורות ל\"ח ע\"ב. מאי ריס אמר ר\"פ וכו' ואפשר שהוא מפרש חרוץ מלשון חריץ דאמרי' חריץ ובן חריץ כד)ב\"ב ק\"ז ע\"ב. שורה ובת שורה כה)פסחים פ\"ו ע\"א שורא ובר שורא. וכל דבר שנפגם ונעשה במקומו כמין גומא הוי בכלל חרוץ האמור בתורה:" + ], + [ + "שמונה בעין כו'. כ' מהר\"י קורקוס ז\"ל בתו\"כ כו)שם פ' אמור פ\"ו. עורת בין בשני עיניו בין באחת מהן, והובאה פ' מומין אלו כז)שם בבכורות מ\"ד ע\"א. גבי אדם. ובמשנה פ' על אלו כח)שם ל\"ח ע\"ב. חוורור והמים הקבועים, ועוד יתבאר מתי יקראו קבועים. ומחמת סנורים שכתב רבינו הוא חוורור הנזכר במשנה וכתב רבינו שם כט)בפה\"מ שלפנינו הגירסא וידוע זה כשאירע פתאום. שיארע זה כשיארע פתאום. ודע שקבועים שאמרו חוזר על חוורור ואל מים. וכ\"כ רש\"י ז\"ל, רש\"י ז\"ל פי' חוורור שיש טפין לבנות בעין:", + " מי שאינו רואה בשתי עיניו כו'. כ' הרר\"ד ן' זמרא ז\"ל היינו מים הקבועים דתנן במתני':", + " מי שאינו רואה כו' מחמת סנורים כו'. היינו חוורור דתנן במתני'. והא דהפיך ותני להו לאשמעינן דהקבועים דקתני במתני' אתרווייהו קאי. וכ\"כ רש\"י ז\"ל דאתרוייהו קאי. וזהו שכתב ז\"ל שהי' בה סנורים קבועים:", + " מי שבעינו כמו עינב כו'. כ' מהר\"י קורקוס ז\"ל גז\"ש ל)שם ל\"ח ע\"א. במשנה הרי בעינו דק תבלול חלזון נחש ועינב. איזהו תבלול לבן הפוסק בסירא כו' ונכנס בלבן אינו מום שאין מומין בלבן. וכתב רבינו במשנה דק פירושו רושם וכבר נתבאר שכל מה שאירע בלובן לבדו אינו מום. ולפיכך אם הי' הרושם הזה לא)בפה\"מ שלפנינו הגירסא תבלול לבן בשחור וגירסא זו של מהר\"י קורקוס נראה יותר נכונה יעו\"ש. לבן בשחור העין והיתה גומא בעין שהיא נראית שפלה לב)לפנינו שם הגירסא הרי זה כשר ואינו מום. אינו מום. ואם היתה בולטת על שטח העין הרי זה מום, ואם היתה כמין גרגיר שחור בולט בשחור העין זה ג\"כ נקרא דק, אבל אינו מום ואם נעשית גומא כ\"ש בשחור העין הרי זה מום. וחלזון נחש שני שמות נגררים על ענין אחד והוא שיצמח בעין בשר מותר וימשך עד שחופה קצת מהשחור העין ושמו המפורסם אצל הרופאים טפר\"ה ותבלול הוא הערבוב ונגזר מן לג)בראשית י\"א ט'. בלל ה'. והוא שיתערב הלבן עם השחור ויש בו שני דינים. והוא שאם נראה כאלו מן הלובן נכנס שום דבר בשחור הרי זה מום כו', ואם צמח בשחור שום דבר במה שנראה לעין ונמשך בלבן אינו מום עכ\"ל. והשוה רבינו בנקודה לבנה את השוה למשוקעות וכל שאינה צפה אינה מום דכך נ\"ל משוקעת כשאינה משוקעת וכיון דקתני צפה הרי זה מום משמע דוקא משום דצפה ע\"ג העין הוא דהוי מום. אבל בנקודה שחורה כיון דצפה אינו מום כ\"ש שוה ואין לקרות מום אלא המשוקעת לבד. כך נראה דעת רבינו דו\"ק ותשכח. ובהשגות על דין מי שהי' בשר יתר כו' א\"א לא ידעתי כו' ורבינו גבי יבלת כתב במשנה יבלת ידוע וכל זמן שתהא יבלת בעין אפי' בלובן ויהי' בה שיער ה\"ז מום לדברי הכל ע\"כ. ועוד יתבאר בסמוך כי רבינו סובר כי יבלת הוא הנקראת בלע\"ז בירוג\"א בכל מקום מהגוף הוא מום ובמשנה תפס אם יש בה שיער וכאן תפס עצם. גם במשנה כתב אפי' בלובן וכאן לד)בהלכה י'. פירשה בכל הגוף הכל יתבאר בסמוך. ומ\"מ סובר דיבלת לחוד ובשר יתר שהזכיר כאן לחוד. ומה שאין מומין בלבן למדו שם בגמ' מדכתיב יצא מחלב עינימו תרבא דעינא איקרי עינימו סתמא לא איקרי. ופירושו יצא לתרבות רעה מחמת חלב עינימו והשומן בלבן הוא. למדנו כי אין נקרא עין סתם הלבן אלא השחור כן ביאר רש\"י ז\"ל:
והרר\"ד ן' זמרא ז\"ל כ' מי שבעינו כמין עינב הוא עינב דתנן במתני' דלעיל נקרא בערבי כורו\"ז:", + " מי שיצא בשר יתר בעינו כו'. כ' הרר\"ד ן' זמרא ז\"ל בהשגות א\"א לא ידעתי וכו' ואני אומר על כרחין כנגד חלזון נחש האמור במשנה אמור זה. לה)כ\"ה מפורש בפה\"מ להרמב\"ם דחלזון נחש הוא בשר יתר בעין. דאי לא תימא הכי, לא הזכיר רבינו חלזון נחש הנזכר במשנה והזכיר אחת מדעתו מי שיצא בשר יתר בעינו, כדי להשלים מנין השמונה. ואין דרכו ז\"ל לעשות כן, אלא ודאי על חלזון נחש הנזכר במשנה אמר זה. ולפי שרבינו ז\"ל הי' בקי בחולי עיני בני אדם ידע שאין יבלת רגילה לצאת בעין בני אדם, אלא כעין בשר יתר בעין והא דתנן את שיבלת בעיניו איירי בבהמה. ואי אית בה שיער הוי מום קבוע. ואם אין בה שיער הוי מום עובר. והכי תירץ ר\"ל הא דאית בה שיער הא דלית בה שיער ומפני שאין מום בלובן העין של אדם. והכא כייל מומי האדם והבהמה הוצרך לומר עד שחפה מעט מהשחור אבל בבהמה איכא מומין בלובן העין והיינו יבלת דתנן במתני' אם יש בה שיער הוי מום קבוע ואם אין בו שיער הוי מום עובר. אבל יבלת האמור בתורה היא יבלת שיש בה עצם ובכל מקום שבגוף בין באדם בין בבהמה הוי מום קבוע. ומ\"מ מודה אני שאם אירע יבלת בלובן עין האדם אם יש בה שיער הוי מום קבוע. ואם אין בה שיער הוי מום עובר דלא השוה בזרעו של אהרן הוא. וכדי שתבן יפה כוונת הרב ז\"ל ופי' הסוגיא לדעתו ז\"ל, אעתיק לך שאלה שנשאלתי ע\"ז ותשובתי עליה. לו)בשו\"ת הרדב\"ז ח\"ה סי' ק\"ג. וז\"ל השאלה. שאלת ממני ידיד נפשי אודיעך דעתי במה שכתב הרב ז\"ל בפ\"ז מה' ביאת מקדש וז\"ל בשמונה מומין שבאדם ובבהמה כתב מי שיצא בשר יתר בעיניו עד שחפה מעט מהשחור ע\"כ. ומשמע בלובן של עין אינו מום. עוד כתב בסמוך אבל אם יצא מהשחור לתוך הלובן אינו מום שאין מומין בלבן. עוד כתב וכן אם היתה נקודה שחורה בתוך הלבן אפילו צפה אינו מום שאין מומין בלובן משמע מכ\"ז דאין מום בלובן העין בבהמה כלל ובפ\"ב מאיסורי מזבח כתב במומין המיוחדין בבהמה אם יש בעינה יבלת שיש בה שיער ומשמע הא באדם אינו מום. ובאותו פרק בשמונה המומין העוברים בבהמה מונה יבלת שאין בה שיער, ושאלת ממני ליישב אלו הלשונות עם מה דאתמר בגמ' פ' על אלו המומין. - תשובה. שתי החלוקות שכתב הרב ז\"ל דהיינו מי שבעינו כעין עינב ומי שיצא בשר יתר בעיניו, תרווייהו בכלל עינב דתנן במתני' דמה לי שיהיה העינב מן העין בעצמו ומה לי שיהיה בשר שגדל בו עד שחפה מעט מן השחור. א\"נ היינו חלזון נחש הנזכר במשנה ולאו היינו יבלת, דיבלת קשה ומגונה ביותר כאשר נבאר לקמן והוא הנקרא ברוגא בלע\"ז. ואין דרכה לצאת בעין של אדם כלל. ואם יצא פעמים בלא שיער הוי מום עובר כאשר ביאר הרב ז\"ל לקמן בבהמה ואין דרכה אלא בשאר הגוף. אבל העינב ובשר היתר רגילים לבא בעין. עוד כתב מי שנמשך הלובן של העין כו' אבל אם יצא מן השחור לתוך הלבן כו' פלוגתא דר\"מ ור\"י ופסק כר' יוסי משום דסתם מתני' כוותיה כדאמרי' מני מתני' ר' יוסי הוא. ותו דר\"מ ור\"י הלכה כר\"י משום דר' יוסי נמוקו עמו. וזהו תבלול האמור בתורה. עוד כתב וכן אם היתה נקודה לבנה בתוך השחור כו' הרי זה דק האמור בתורה והוא בתרי גווני או נקודה לבנה או נקודה שחורה אם היא לבנה צפה ע\"ג השחור ה\"ז מום, אבל אם לא היתה צפה או שהיתה משוקעת בשחור אינו מום. פסק כברייתא דתניא איפכא צף ה\"ז מום משוקע אינו מום וטעמא דמסתבר הוא דכיון שהנקודה היא צפה מיד נראה המום וגנאי הוא אבל בזמן שהיא שוקעת או שאינה צפה אין זה נראה אלא ע\"י עיון ולפיכך אינו מום שהרי אינו מתגנה בכך. ואע\"ג דהאי תירוצא דתרוץ תלמודא לא קאי דפריך והא אין מום בלבן. מ\"מ קושטא הוא דבשחור הוי מום וכדתניא איפכא אבל בלבן אינו מום. כתב עוד היתה נקודה שחורה בתוך הלבן אפי' צפה אינו מום שאין מומין בלבן. היתה נקודה שחורה כו' היינו תירוצא בתרא דאמרי' האי בדוק לבן האי בדוק שחור כלומר תרוייהו בשחור העין דק שחור משוקע הוי מום צף אינו מום. דק לבן משוקע אינו מום צף ה\"ז מום. וא\"ת מ\"ש דוק לבן משוקע לא הוי מום. ודוק שחור משוקע הוי מום. הא איפכא מסתברא לפי שהלבן הוא ניכר בשחור אע\"פ שהוא שוקע יותר מהשחור בשחור. שוקע נראה כגומא בעין והוי מום. אבל לבן בשחור שוקע אינו נראה כגומא, א\"נ שחור בשחור והוא שוקע מבלבל הראות אבל לבן שוקע אינו מבלבל הראות כ\"כ ומסקנא דגמ' דאין מומין בלבן והכי פריך תלמודא להדיא לקמן נמי כאשר נבאר בע\"ה. כתב עוד אם יש בעינה יבלת שיש בה שיער. היינו מתני' דלקמן ר\"ח בן אנטיגנוס אומר את שיבלת בעינו ומדתניא לה גבי מומין שבבהמה ולא תניין לה לעיל גבי מומין שבאדם מש\"ה כתבה הרב ז\"ל גבי מומי בהמה ולאו למימרא שאם נולדה באדם יבלת שיש בו שיער בעינו שלא יהי' מום דכש\"כ הוא אלא לפי שאין דרך לבא כיוצא בזה באדם. וזהו שכתב ז\"ל בפ\"ב לז)מהלכות איסורי מזבח ה\"ב. וע\"ע שם בלח\"מ כמ\"ש הרדב\"ז. ויש מומים אחרים מיוחדים בבהמה ואינם ראוים לבא באדם, משמע אינם ראוים. אבל אם אירע שבאו מום הוא, וכן אם אין בה שיער באדם הוי מום עובר. אלא דאכתי צריך ליישב סוגיית הגמ' לפי שיטת הרב ז\"ל וגירסתו דהא לעיל מסקינן דאין מום בלבן ובסוגיא דלקמן מסקינן אלא אידי ואידי בלבן ואמר ר\"ל ל\"ק הא דאית בה שיער והא דלית בה שיער ותו דפריך תלמודא והא אין מום בלבן ומשני אלא אידי ואידי בלבן. והא אמרינן דאין מומין בלבן. ומתוך זה הוצרכו התוס' ז\"ל למחוק גירסת הספרים וגורסין הא והא בשחור. ורש\"י ז\"ל דחק לפרושי כדי לקיים גירסת הספרים וכתב אידי ואידי הא דקתני אין שוחטין במקדש ובמדינה בלבן והא נמי דקתני אין מומין בלבן תרוייהו ביבלת במומין שבלבן, אית בה שער מגונה הוא ועלה קתני אין שוחטין לא במקדש, והא דקתני אין מומין בלבן בדלית בה שיער ומתני' דמום גמור הוא כדאוקימנא בשחור ובדלית נמי עצם וכו'. וכ\"ז דוחק וצריך למחוק מלת אלא הכתוב בספרים כיון דלא הדרינן משנוייה קמא ואכתי שבקינן למתני' בשחור. וכן הוא ז\"ל השמיט אלא ותפס אידי ואידי. ותו קשיא דאידי ואידי משמע דקאי נמי אמתני'. ותו אי מתני' ביבלת בשחור העין פשיטא אמאי איצטריך למתניא הרי הוא בכלל עינב או בשר החופה מעט מן השחור וכי אוקימנא הא בשחור הא בלבן. הוי מצי לאקשויי הכי, אלא דעדיפא מינה מקשה והא אין מומין בלבן ובתירוצא דר\"ל מתורץ הא נמי כדאפרש בסמוך. והריני מפרש הסוגיא לפי שיטת הרב ז\"ל וגירסתו למימרא דיבלת הוא מומא, פי' ודאי ידע שפיר המקשה דיבלת כתיבא באורייתא, אלא הכי פריך משמע ממתני' דבכל גוונא יבלת הוי מומא לכל הדברים מדקתני לה סתם. ורמינהו ואלו שאין שוחטין כו' ופריך ותסברא הא כתיבא יבלת סתם באורייתא ותקשי לך אקרא. אלא ל\"ק הא בגופו הא בעינו, הא דקתני אין שוחטין כו' בגופו שאין מום גמור. ומתני' דמשמע דהוי מום גמור בעינו, ופריך מכדי קרא סתמא מה לי בגופו מה לי בעינו, וכי היכי דבעינו הוי מום גמור, בגופו נמי הוי מום גמור. וקשה הא דאין שוחטין ואי בגופו לא הוי מום גמור בעינו לא הוי מום גמור ואמאי קתני סתם דהוי מום. אלא ל\"ק הא דאית בה עצם הא דלית בה עצם. דקרא דאית בה עצם הוי מגונה טפי ובכל מקום הוי מום דקרא סתמא הוא. ומתני' דהכא ומתני' דאלו שאין שוחטין. בדלית בה עצם בעין הוי מומא טפי בגופא לא הוי מומא. ולית בה עצם פסולה בתמיה תלתול בעלמא הוא. אלא אידי ואידי בעינו ול\"ק הא בשחור הא בלבן מתני' דהכא דמשמע דהוי מום גמור בשחור שמעכב קצת את הראות. ומתני' דאלו שאין שוחטין בלבן דלא הוי מום גמור כגון שאינו מעכב את הראות כלל. ולתרוצא מתניתא קאי ולאו אקרא וכן פרש\"י ז\"ל דקרא איכא לאוקמי כשיש בה עצם. ופריך והא אין מומין בלבן ואפי' במקדש כשר לשחוט. וה\"ה דהוי מצי לאקשויי יבלת בשחור פשיטא. אלא האי עדיפא לי' ומשני אלא אידי ואידי בלבן. ול\"ק הא דאית בה שיער הא דלית בה שיער. חדא דאית בה תלת משני לי' לא תוקמא בשחור דא\"כ פשיטא אלא אידי אידי בלבן ושאני יבלת דהוי מום מגונה טפי וכי האי הוי מום אפי' בלבן. והא דקתני אין מומין כגון דק או תבלול דעלה קתני ר' יוסי אין מומין בלבן. אבל יבלת גרוע טפי. ומתניתא ל\"ק מתני' דאית בה שיער דהוי מום גמור וגרוע טובא ומתני' דאין שוחטין בדלית בה שיער דאע\"ג דהוי מום בלבן, מ\"מ אינו מום גמור לשחט עליו במדינה. כללא דמילתא דהאי שמעתתא לדעת הרב ז\"ל יבלת דאית בה עצם בכל מקום שבגוף הוי מום. אין בה עצם אם היא בשחור העין הוי מום גמור אפי' באדם דלא גרע מעינב בעין. והא דלא נכתב ג\"כ במומי האדם לפי שהם בכלל כדכתיבנא. א\"נ מפני שאין רגילים לבא באדם בשחור העין. אבל אם באו מום גמור הוא ואפילו שאין בה שיער. ואם הוא בלובן העין אם יש בה שיער ה\"ז מום גמור ואם אין לה שיער הוי מום לענין שאין שוחטין אותו במקדש ולא חשיב לישחט אותו במדינה. ועיין במה שכתבתי ותמצא שעולין דברי הרב ז\"ל כדין וכהוגן. שוב ראיתי מ\"ש בבית יוסף ע\"ז בסי' ש\"ט ומפני שאין דבריו נכונים לא בענין ולא בשטת הסוגיא ולא בגרסאות לא ראיתי להטריח עליהם הקולמוס ואגב שטפיה לא עיין בה כהוגן. ואתה ידידי שים לבך לדעתי ותראה האמת מזולתו. ע\"כ לשון התשובה. ומה שכתב הראב\"ד ז\"ל שהוא אדמומית העוברת בשחור זה חולי מקרה הוא ומיד מתרפא ואם לא נתרפא הרי הוא בכלל תבלול דמ\"ל שחור ומ\"ל אדום. וכל המומין שהזכיר רבינו ז\"ל בחולי העין ראינו אותם במצרים בעין:", + " שאין מומין בלבן כו'. כ' הרר\"ד ן' זמרא ז\"ל אבל יבלת מגונה הוא ביותר ולפיכך אם אירע גם באדם הוי מום כאשר כתבתי באותה תשובה:" + ], + [ + "שלשה בחוטם כו'. כ' הרר\"ד ן' זמרא ז\"ל במשנה לח)שם בבכורות ל\"ט ע\"א. חוטמו שניקב ושנפגם ושנסדק. ת\"ר ניקבו חוטמין זה לתוך זה מבחוץ ה\"ז מום, מבפנים אינו מום. ורבינו כתב אפילו מצד אחד לט)ע' מ\"ש הכס\"מ בזה. וכ\"ש משני צדדין. וכתב רש\"י ז\"ל עלה דברייתא שהנקב נראה מבחוץ שניקבו מחיצות החיצוניות של חוטם אבל מבפנים שניקב מחיצה החולקת את החוטם אינו מום שבמקום סתר הוא. ע\"כ. וכ\"נ מ)צע\"ג דהרמב\"ם בפה\"מ לא פי' כפרש\"י רק פי' שם כמ\"ש הרדב\"ז כאן אח\"כ. והוא לפי גירסא שלנו. וז\"ל שם וכן אם ניקב הבשר המפסיק האף לשני נקבים כו' אם היה לו בחלק הנראה ע\"פ האדמה הרי הוא מום. ואם היה תחת העור ר\"ל לצד העליון מהאף אינו מום יעו\"ש וא\"כ הרמב\"ם שפיר גרס כגירסא שלנו זה לתוך זה. וזהו כוונת הרמב\"ם בפ\"ב מאס\"מ ה\"ב וז\"ל אם ניקב העור שבין שני חוטמין במקום הנראה יעו\"ש. ושם מיירי במומין המיוחדים בבהמה. ומה שלא הביא זה כאן במומין שהם גם באדם, כתב בס' הר המוריה די\"ל דבאדם בשר המפסיק הוא הכל בפנים. וע\"ע מ\"ש כס\"מ כאן. ובזה א\"ש. - שו\"מ בס' חזון נחום פ\"ו דבכורות מ\"ד שהביא מכת\"י מהר\"י קורקוס פ\"ב מאס\"מ וז\"ל לפי פי' מום זה בבהמה ואינו באדם כי באדם מחיצה אמצעית מכוסה ואינה גבאית הילכך ל\"ש לממנייה באדם. או אפשר דבאדם לא הוי מום. כי דרך לנקוף האף להניח בו נזם. דעת הרב ז\"ל. ואם היתה גירסתם כגרסת הספרים שלנו דקתני נקבו חוטמין זה לתוך זה, איני יודע להלום אותה דהא בניקבו זה לתוך זה מחלק בין חוץ לפנים. וזה ברור אפי' בתחלת העיון. אלא ודאי לא הוי גרסי בה זה לתוך זה. ולפי גרסת הספרים שלנו יש לפרש שאם ניקבו זה לתוך זה מצד חיצון של המחיצה המובדלת בין שני החוטמין כיון שהוא בגלוי הוי מום. ואם הנקב הוא לצד פנים כיון שהוא בסתר אינו מום וכ\"ש אם נקבו החוטמין, וגם הם ז\"ל מודים בדין כיון שהנקב נראה ונגלה מבחוץ:" + ], + [ + "והוא שנסדק מזר שלה כו'. כ' הרר\"ד ן' זמרא ז\"ל זה כתב על מה שאמר רב פפא תורא ברא דשיפתיה, שאם נסדק מבפנים והזר החיצון קיים אינו מום שהרי לא נחלק לשני ראשים:", + " מי שעצם לחיו כו'. כ' מהר\"י קורקוס ז\"ל גז\"ש במשנה מא)שם מ' ע\"א. ומעשה שהלחי התחתון עודף על העליון ושאל ר\"ג לחכמים ואמרו ה\"ז מום ובגמ' הקשו והא גבי אדם הוא דתנן הכי ומשום שאינו שוה בזרע אהרן. אבל גבי בהמה לא. ותרצו הא דאית בה עצם הא דלית בה עצם. פי' כשהעודף הוא הלחי בעצמו בין באדם בין בבהמה הוא מום. אבל כשאינו עודף אלא השפה לבד לא עצם הלחי באדם הרי זה מום ובבהמה אינו מום:
והרר\"ד ן' זמרא ז\"ל כ' משנה שם מעשה כו' ומוקי לה רב פפא בדאית בה עצם הוי מום באדם ובבהמה אבל לית בה עצם היינו שפתו עודפת והוי מום באדם ולא בבהמה. אבל עצם לחי העליון עודף על התחתון לא הוי מום בבהמה מב)צ\"ע דהא בפ\"ב מאס\"מ ה\"ב במומין המיוחדים בבהמה כתב הרמב\"ם ופיה דומה לשל חזיר כו' יעו\"ש. ובדברי חמודות שם בבכורות פ\"ו אות ט' ובב\"ח יו\"ד סי' ש\"ט שכתבו כהרדב\"ז. וע' בס' הר המוריה שם פ\"ב מאס\"מ אות ז' וכ\"ג מ\"ש בזה. יעו\"ש היטב. דהיינו פיו דומה לשל חזיר דפליגי ר' ורבנן דאמרי עלה דהך מתני' דמעשה שהלחי התחתון עודף על העליון כו' מאן תנא דקתני ומעשה, משום דתנן ופיו דומה לשל חזיר ופליגי רבנן עליה דר'. וקאמרי כ\"פ עלי' דרבי בשפתו העליונה עודפת על התחתונה. אבל אם התחתונה עודפת על העליונה ה\"ז מום ומעשה נמי כו'. ומסתברא דע\"כ לא פליגי רבנן עלי' דר' אלא בבהמה, אבל באדם מודים הם דהוי מום בין שיש בו עצם בין שאין בו עצם והרי הוא בכלל שפתו העליונה עודפת על התחתונה השנוי גבי מומין המיוחדים באדם. מג)כ\"מ ברמב\"ם לקמן פ\"ח ה\"ח. ואע\"ג שכתב רש\"י ז\"ל ומעשה מד)לפנינו בפרש\"י תיבה זו \"ומעשה\" הוא המשך לדיבור הקודם ברש\"י שם. ושוב אח\"כ מתחיל הדיבור גבי אדם כהן והוא דיבור בפני עצמו סובב על לשון הגמ' שם גבי אדם כו' ואין לו שייכות כלל עם דיבור הקודם וז\"פ וברור. וכ\"ה על הגליון בגמ' שם וצע\"ג. באדם כהן ועלה מייתינן פלוגתא דר' ורבנן לאו למימרא דפלוגתייהו באדם אלא משום דתנן ומעשה שהלחי התחתון עודף על העליון ומשמע שיש בו עצם ולפיכך כתב ומעשה גבי אדם כהן דאע\"ג דפלוגתייהו בבהמה שייך שפיר למימר עלה ומעשה כו' ופשוט הוא:", + " מי שפיו בלום כו'. כ' מהר\"י קורקוס ז\"ל גז\"ש מה)שם בבכורות מ' ע\"ב. בברייתא פיו בלום ורגליו מבולמות מחמת הרוח אינו מום מחמת העצם ה\"ז מום. וי\"ג מחמת הריוח אינו מום. ופרש\"י ז\"ל בלום קצר מבולמות קצרות מחמת הריוח שאין לו ריוח כ\"כ בפה ולא בעצם ולא בבשר השפתים אינו מום ואם מחמת העצם שהשפתים פתוחות יפה, אבל הלחיים אדוקות זו בזו שאינו יכול לפותחן כשאוכל או צועק מרחיבות השפתים והעצם נראה כנוד, ה\"ז מום. וכן ברגלים שאם רגליו קצרות מחמת הריוח של מידה אחת העצם והבשר של כפות הרגלים שלא היו רחבות כ\"כ אינו מום. ואם מחמת העצם שהעצם קצר והבשר מרחיב מלמטה ויוצא, ה\"ז מום. וגרסת מפני הרוח לפירוש זה כתב שאינו יכול לישבה. עוד כתב פי' אחר דבלום היינו נפוח ואם אותו נפח מחמת הרוח שנכנס מו)הגירסא בפרש\"י שלפנינו אם מחמת הרוח שנפח דיצא כו'. בהם הדר בריא ואינו מום. ואם מחמת העצם שעבה ביותר ה\"ז מום. ומ\"מ כתב רש\"י ז\"ל שבתוספתא דבכורות שנינו אם מחמת הרוח אינו מום ואם מחמת עצמו ה\"ז מום. ונראה שעל גרסא זו של התוספ' סמך רבינו כי פי' מחמת עצמו בסבת גופו וברייתו שכך הי' מעצמו מתחלת ברייתו בלי סבה מקרית. אבל אם נבלם מחמת רוח שנפח בו ובלום פיו א\"נ שנכנס בו רוח ומחמת כך נבלם אינו מום. ופי' בלום לדעת רבינו מז)ע' כס\"מ ובב\"י בטור יו\"ד סי' ש\"ט ובמהר\"י קורקוס לקמן ה\"ט בזה. אפשר שסובר דהיינו קצר שאינו יכול לפתחו כפי' ראשון של רש\"י ז\"ל. וכ\"כ בתוס' שכן הוא פי' בלום בכ\"מ סתום. וכן הבולם פיו בשעת מריבה מח)חולין פ\"ט ע\"א. וטובא דכוותא אלא שלגבי רגליו מבולמות לא יתיישב פי' זה בלשון רבינו וכאשר יתבאר בע\"ה:
והרר\"ד ן' זמרא ז\"ל כ' כך שנינו בתוספ' מחמת הרוח אינו מום מחמת עצמו הרי זה מום. והיינו נמי הא דתניא הבא מחמת העצם ה\"ז מום כלומר מחמת עצם ברייתו. ודלא כפרש\"י ז\"ל שכתב מחמת העצם שעבה ביותר. ומשמע לפי פי' שאם נבלם מחמת בשר דלא הוי מום. וקשה דא\"כ ליפלג וליתני בדידיה. אם מחמת הבשר אין זה מום וכ\"ש מחמת הרוח. אלא ודאי בין מחמת עצם בין מחמת בשר אם הוא מעצם ברייתו הוי מום. מחמת הרוח לא הוי מום:", + " מי שנוטל רוב המדבר כו'. כ' מהר\"י קורקוס ז\"ל גז\"ש במשנה, ופי' מדבר שבלשונו היינו מי שאינו דבוק למלקוחיו. ואם ניטל הרוב מאותו המדבר הוי מום. לאפוקי ממאן דבעי התם שניטל רוב כל הלשון. ותפס רבינו סתם משנה וכב\"ד של אחריהם שאמרו כן:
והרר\"ד ן' זמרא ז\"ל כ' משנה שם ופרש\"י ז\"ל היינו קצת הלשון שאינו דבוק במלקוחיו וק\"ל דהכי הוי לי' למיתני ושנטל רוב הלשון. ותו דתנא אמר רוב והוא אמר קצת. ויש לפרש לפי שעיקר הדיבור תלוי בסוף הלשון ואם נטל רוב המדבר ר\"ל רוב אותו שהדיבור תלוי בו דהיינו רוב סוף הלשון. ואפשר שלזה נתכוון רש\"י ז\"ל דבזמן דקצת הלשון אינו דבוק במלקוחיים אין לו כח להוציא כל הדיבור והיינו שנטל רוב המדבר שבלשונו. מט)כ\"ה בפרש\"י קידושין כ\"ה ע\"א. ואע\"ג דאין דיבור לבהמה, כל שכנגדו ניטל רוב הדיבור באדם הוי מום בבהמה:" + ], + [ + "י\"ב באברי הזרע כו'. כ' מהר\"י קורקוס ז\"ל ברייתא בפ' הנזכר נ)בבכורות ל\"ט ע\"ב. גם הובאה פ\"ק דקידושין נא)כ\"ה ע\"א. ומעוך וכתות ונתוק וכרות כלם בבצים. בבצים ולא בגיד. פי' בתמיה דכ\"ש שהגיד יותר נראה מהבצים, אימא אף בבצים דברי ר\"י ראב\"י אומר כלם בגיד ר' יוסי אומר מעוך וכתות אף בבצים. נתוק וכרות בגיד אין בבצים לא, ע\"כ. ופי' מעוך שנתמעך וכתות שכתתו אותו באבן עד שנימוח. נתוק היינו שניתק ביד לגמרי ועדיין תלויים בכיס. נב)כן פרש\"י שם בבכורות, אבל לעיל ל\"ג ע\"ב ושבת קי\"א ע\"א ובמנחות נ\"ו ע\"ב פי' דנותק היינו שאינם עוד בכיס ותוס' שם ד\"ה להביא חלקו עליו. וע\"ע בכס\"מ פ\"ה מעבדים ה\"ד שכתב דדעת הרמב\"ם נראה דגם באינם עוד בכיס לא הוי מום גלוי יעוש\"ה. וכרות בסכין ועדיין תלויים בכיס. ומעורין קצת דכרות בציר מנתוק. וביארו שם בגמ' דבהא קמפלגי דר' יהודא סבר דבכל גוונא הוי מומא ונקראין מומין שבגלוי מעוך וכתות לפי שנכווצים ונתוק וכרות כיון שהם תלויים ונחבטות בכיס נראים הם מבחוץ. ור' אליעזר סבר שאינם נקראים מום שבגלוי אלא בגיד שנראה. לא בבצים. ור' יוסי סבר מעוך וכתות הוי מומא דהא ליתנהו. נתוק וכרות לא הוי מומא דהא איתנהו ע\"כ. ורבינו פסק כר' יהודה דבכל גוונא הוי מום. וקשה הא קי\"ל ר' יהודה ור' יוסי הלכה כר' יוסי. ותו דגבי עבד כתב בפ\"ה נג)ה\"ד. מהלכות עבדים שהמסרס עבדו בבצים לא יצא לחירות מפני שאינם מום שבגלוי ומ\"ש הכא דחשיב לי' מום שבגלוי. וגבי עבד לא חשיב מום שבגלוי. נד)כן הקשו גם בשו\"ת הרדב\"ז ח\"ה סי' פ\"ט יעוש\"ה. ובלח\"מ שם בפ\"ה מעבדים הניח זה בצ\"ע. וע\"ע במקנה הקשה כן מעצמו יעו\"ש מש\"כ בזה. ותו קשיא נמי גבי לשון שגבי עבד בפ' הנזכר פסק שאינו מום שבגלוי וכאן פסק שהוא מום שבגלוי, ופסקא דהכא הוא דקשיא דאלו מה שפסק גבי עבד בבצים ובלשון שאינם מום שבגלוי הדין עמו. כי הוא דעת רבנן כאשר מבואר שם פ\"ק דקידושין שהביאו משנה דכ\"ד ראשי אברים כו' ותני עלה עבד יוצא בהם לחירות כו' ר' אומר אף הסירוס. בן עזאי אומר אף הלשון. פי' דאלו לת\"ק אינו נקרא מום שבגלוי אלא ראש הגיד ור' חולק ומוסיף אף סירוס דבצים ובן עזאי מוסיף אף הלשון וכת\"ק נקטינן דלא מנה אלא גיד שהוא גלוי לגמרי. נמצא דפסקא דעבד ניחא שפיר אלא פסקא דהכא קשיא דהא בגמ' מוכח דליכא לפלוגי בינייהו כי שם הקשו ור' לשון לא, והתניא פי' גבי מומי בכור ושנטל רוב לשונו רבי אומר רוב המדבר שבלשונו דמשמע דלרבי לשון הוי מום שבגלוי ומטעם קושיא זו העלו דרבי אף הסירוס וכ\"ש הלשון קאמר. ואם איתא דאיכא לפלוגי בין עבד לבכור כפסק רבינו מה ק\"ל לימא דר' לענין בכור חשיב לי' מום שבגלוי. ולגבי עבד לא חשיב לי' מום שבגלוי ולא יצטרך לדחוק דבן עזאי את\"ק קאי. ולא קאי אדר' ומשנה לא זזה ממקומה כאשר נדחקו שם דוק ותשכח. וגם גבי סירוס בצים מוכח דליכא לפלוגי שהרי שם תלוי מחלוקת ר' ות\"ק בפלוגתא דהנהו תנאי דברייתא דתניא ומעוך וכתות וכו' ר' יהודה אומר כו' ר\"א אומר כו' ר\"י אומר וכו' וכיון דבגמ' תלוי מחלוקת זה בזה איך רבינו פסק כאן גבי לשון כרבי דרוב המדבר הוי מום ושם גבי עבד פסק כרבנן דלא הוי מום וגבי בצים פסק כר' יהודה דכלהו הוי מום, שסתם דבריו דאתו כר' ושם פסק כת\"ק דפליג אדר' ואתיא כר\"א. ונראה לתרץ שרבינו כאן בדין הלשון סמך אסתם מתני' דבכורות שמנו לשון בכלל המומין שכן אמרו שם ועוד ג' מנה איילא לפני חכמים ואחד מהם הוא הלשון. ואמרו לו לא שמענו אלא אלו וב\"ד של אחריהם אמרו ה\"ז מום. וכיון שאיילא מנאן וב\"ד של אחריהם העלו כך כן ראוי לתפוס ולפסוק. וגבי עבד כיון דת\"ק פליג אר' כת\"ק ראוי לפסוק וכאשר נתבאר. וכי מקשה לר' מההוא דבכורות אה\"נ דהוי מצי לפלוגי בנייהו נה)ע' במקנה שם בקידושין שהוכיח דאין דין בכור שוה לעבד דהא בבכור נפגמה אזנו או שפתו ומומין הרבה, בעין הוין מומין. ובעבד לא הוין מומין יעו\"ש היטב מ\"ש בזה. אמנם התוס' רי\"ד שם בקידושין כ\"כ בשם התוס' בכורות שאינם לפנינו דהטעם דבבכור הריבויא בלשון כל מום רע, אבל בעבד לא כתיב כה\"ג בריבויא, והוא כמ\"ש המהר\"י קורקוס כאן להלאה. דכל מום רע ריבויא טפי מלחפשי ישלחנו גבי עבד. אכן בתוס' רי\"ד שם האריך לחלוק על התוס' והוכיח דכל מה דהוי מום בבכור כמו נפגם ונסדק באוזנו ושפתו ומומי העין, גם בעבד בכולם יוצא לחירות דשוים הם בדיניהם יעו\"ש. אלא כיון דסבר רבי דסירוס בצים הוי מום גלוי הדעת מכריע דכ\"ש הלשון. אלא דלאלומי פרכיה ולסיועי להאי סברה פריך מההיא דבכורות. ועוד דאה\"נ הוי מפליג בינייהו אכתי קשיא אחריתא עלה דההיא מההוא דהזאה דסבר רבי דהוי לשון גילוי וכאשר הקשו שם וכיון שעל כרחינו צריכים לתרץ דברי רבי לא רצה לחלק בין מום בכור לעבד דלא מתרצא מילתיה דר' בהכי. ומעתה כיון דגבי לשון הכרענו שיש לחלק ביניהם דלא תקשי סתם משנה דבכורות את\"ק דעבד, יש לתרץ גם גבי סירוס דבצים שפסק רבינו כאן כר' יהודה משום דכ\"ע ר' קאי כוותיה דכיון דגבי עבד חשיב לי' מום וכ\"ש הכא וכיון דר' יהודה ור' בחד שטתא שייכי, הוי להו דברים דרבים לגבי יחיד. ועוד דהלכה כר' מחבירו דת\"ק דפליג עלי' בההוא תוספתא היינו ר' אליעזר דאידך ברייתא. וגבי עבד דוקא נקטינן כוותיה כיון ששנו אותו בלשון סתם. ואפשר עוד שי\"ל דע\"כ לא פליג עליה ת\"ק אלא בעבד אבל גבי מומי אדם או בכור אפשר דלא פליג ת\"ק ומודה דהוי מום כמו שנתבאר גבי לשון דמתני' דבכורות חשיב לי' מום. ות\"ק לא חשיב לי' מום גבי עבד. וסירוס דבצים דכוותיה גם רש\"י ז\"ל כן כתב בפי' החומש נו)פ' אמור כ\"ב כ\"ד. דבין בגיד בין בבצים הוי מום כר' יהודה. ואע\"פ שאמרו שם כתנאי אפשר דה\"ק מאן דסבר גבי אדם ובכור דלא הוי מום שבגלוי דהיינו ר\"א ודאי דכ\"ש דסבר הכי גבי עבד. וא\"כ ע\"כ ר\"א כת\"ק אתי. אבל מאן דסבר גבי עבד דלא הוי מום דהיינו ת\"ק אינו מוכרח שיסבור כר' אליעזר גבי אדם ובהמה. ור' דסבר גבי עבד דהוי מום גלוי ודאי דסבר כר' יהודה. אבל ר' יהודה אינו מוכרח שיסבור כר'. וכתנאי לאו דוקא שיהי' זה תלוי בזה לגמרי דהא לא קאמר והני תנאי כהני תנאי אלא כתנאי כלומר אי הוי מום גלוי אי לא הוי פלוגתא דתנאי. אבל לא שיהי' זה תלוי בזה וזה בזה, ולפי זה שכתבתי גלוי דמצרכינן גבי עבד אינו כגלוי דמצרכינן גבי אדם ובכור דגבי אדם ובכור אין צריך שיהי' גלוי לגמרי כמו גבי עבד אלא גלוי היינו לאפוקי כשהוא בחלל הגוף. וכ\"כ רבינו למעלה נז)פ\"ו מבהמ\"ק ה\"ז. אין פוסל אלא מומין שבגלוי אבל מומין שבחלל הגוף וכו' וכן בגמ' בתחלת הסוגיא לא הקשו אלא מחטיו הפנימיות משמע דלא אימעוט ממומין שבגלוי. אלא דומיא דחטיו הפנימיות דהוי בסתר לגמרי דוק ותשכח. ואפשר שכל מום רע הוי ריבויא טפי מלחפשי ישלחנו דגבי עבד. וכל מרבה אפי' אינו גלוי לגמרי או יש איזה ריבוי לחילוק זה. א\"נ אפשר דפסח דדרשינן מיני' הכא כעין הפרט אינו גלוי לגמרי נח)ע' תוס' בכורות שם ל\"ז ע\"א ד\"ה מה ובקידושין שם כ\"ה ע\"א ד\"ה רבי וכ\"ה ברשב\"א שם ביתר ביאר דגבי עבד דיוצא בשן שמעינן דלא בעינן גלוי לגמרי. אבל בבכור בעינן גלוי לגמרי כמו פסח ועור דהוי גלוי לגמרי יעו\"ש היטב וצ\"ע. וע\"ע בתוס' רי\"ד הנ\"ל. דאינו נראה אלא בעת שמהלך ולא עדיף מלשון שנראה כשמדבר משא\"כ בשן דהוי גלוי טפי מלשון שהוא יותר לפנים. ומדלא כתב קרא לשון וכתב שן שנראה יותר ש\"מ דלשון לא הוי מום גלוי וה\"ה לבצים דדמי לגלוי דלשון. ודמו תרוייהו לפסח. והם יותר מכוסים משן. ואדם להקריב וכן בהמה ליפסל ובכור לישחט כי הדדי נינהו. ואפשר עוד דבהני משום מחוסר אבר הוא דאתינן להו שכיון שנחתכו הבצים כמאן דליתנהו דמי. ובחסרון דודאי דע\"כ לא ממעטינן אלא חסרון שבחלל הגוף, אבל חסרון שבגוף מבחוץ אפי' מכוסה הוי חסרון ולכך פסולין בכל גוונא. דהא פסלינן נמי בשאין לו אלא ביצה אחת, אלא שאני רואה שבגמ' רצו להעמיד מחלוקתם בזה משום חסרון אבר ואדחי האי אוקמתא. ואמרו ותסברא ר' יוסי מה קסבר כו' ומוקי פלוגתייהו כאשר כתבתי למעלה. וגם בזה אפשר לתרץ שאעפ\"י שדחו אותה אוקמתא משום דקשיא עלה. ר' יוסי מה קסבר. מ\"מ אפשר דמפלגינן בין זה לעבד. דהכא חסרון אבר לא בעינן שיהי' בגלוי לגמרי, אלא שלא יהי' בחלל הגוף אף אם אינו בגלוי פוסל דומיא דביצה אחת. ומום הוא דבעי גלוי. אבל לגבי עבד אפי' בחסרון אבר בעינן גלוי דומיא דפרט דידיה היינו שן יפיל דהיינו חסרון נח)ע' תוס' קידושין כ\"ד ע\"ב ד\"ה סמויה. דמשמע דהפלת שן לא הוי מחוסר אבר וברשב\"א ומהרש\"א תמהו ע\"ז. וכתב הפנ\"י דשן לא הוי אבר. והרש\"ש כתב דלא הוי מחוסר אבר בהפלת שן. דדרכו ליפול מחמת זקנה וגם לא נברא עמו יעו\"ש ובהגהות חשק שלמה ובס' טל תורה בזה. ומיניה ילפינן מומין שבגלוי. משא\"כ כאן דכלהו פרטי ליכא חסרון פסח או עור עורת או שבור שבר רגל או שבר יד כלהו אין בהם חסרון ולכך בעינן גלוי. אבל בחסרון אפשר דלא בעינן גלוי אלא שלא יהא בחלל שאינו נראה כלל. עוד אפשר לתרץ בדרך אחרת דהתם מעיקרא בעי לאוקמי פלוגתייהו בחסרון מבפנים אי הוי חסרון ולא דמי למום. או לא הוי חסרון כמו מום. ור' יהודה הוי סבר דשמיה חסרון ודחו ותסברא ר' יוסי מאי סבר. אי סבר שמיה חסרון אפי' נתוק וכרות נמי כו' והעלו דקא מפלגי במום שבגלוי וכאשר כתבתי. ואיכא למידק ומאי קושיא לימא דר' יוסי סבר דמעוך וכתות נקרא חסרון ונתוק וכרות אינו נקרא חסרון וכאשר אמרו גם באוקמתא שהעמידו דהא איתנהו והא ליתנהו הוי חסרון. וא\"כ אמאי חזר מאוקמתא דפליגי בחסרון מבפנים, אלא נראה לומר דדחויי הוא דמדחי לי' דכיון דר' יוסי ע\"כ בעיקר הדבר אי הוי חסרון או לא פליגי אפשר נמי שגם ר' יהודה ור' אלעזר בעיקר הדבר חולקין. דאי תרוייהו מודים דמקרי חסרון. דברי ר' יוסי אי אפשר לפרש אותם גם על הקדמה זו. וכיון שכן אפשר שרבינו מפרש דר' יוסי גם בחסרון בעי גלוי לגמרי. ולכך בנתוק וכרות סבר דלא הוי גלוי ולא פסול ור' יהודה סבר דבחסרון לא בעינן גלוי לגמרי והכי נקטינן דעד כאן לא נתמעטה אלא כוליא אחת דהוי בסתר לגמרי ויליף לה מקרא. ומשום דמעיקרא רצו להשוות זה לכוליא הוא שדחה כן. אבל למסקנה כוליא לחוד דהוי בחלל ובסתר לגמרי. אבל בצים אינם כן ולעולם משום חסרון ולא תקשי ומ\"מ שני בצים בכיס אחד אין שם חסרון אבר. ואעפ\"י כן הוא מום. ולכן נראה כדרך הראשון שלא נתמעטה כאן אלא מומין שבחלל הגוף לאפוקי ניטל הטחול. א\"נ חיטיו הפנימיות וכאשר נתבאר בגמרא:", + " מי שאין לו אלא ביצה אחת כו'. כ' מהר\"י קורקוס ז\"ל גז\"ש נט)שם בבכורות מ' ע\"א. במשנה ופירושה בגמ' כדברי רבינו. ור\"ע אמר שם שבודקים אותו ע\"י מיעך. וכבר כ\"כ רבינו בפ\"ג מהלכות בכורות. והוא דעת הרא\"ש ז\"ל ס)ע' בטור יו\"ד סי' ש\"ט שמביא שיטת הרמב\"ן וסיים ולזה הסכים א\"א הרא\"ש ז\"ל יעו\"ש ובב\"י וב\"ח שם, וצע\"ג. והרמב\"ן ז\"ל חולק. ושם יתבאר. וצריך לדעת כי גם האדם יש לו שני כיסין סא)וכ\"כ התיו\"ט ובמעדני יו\"ט דמ\"ש רש\"י דכל בהמה יש לכל ביצה כיס לאו דוקא בהמה אמנם מלשון התוס' שם מ\"ג ע\"א ד\"ה הא משמע דאדם אין לו ב' כיסין, שו\"מ בריט\"א שם בבכורות העיר בה ומביא דברי מהר\"י קורקוס מכאן. ואעפ\"י שנראין כיס אחד יש דופן מפסיק באמצע וניכר זה למסתכל בכיס. והרי חמשין מומין אלו שבאדם ושבבהמה הם כאשר הזכיר בתחלת הפרק. וע\"כ צ\"ל כאשר כתבתי. ודין הטומטום והאנדרוגינוס נתבאר שם במשנה וברייתא בסוף הפרק:
והרר\"ד ן' זמרא ז\"ל כ' ומנה הרב ז\"ל י\"ב באברי הזרע ולא מנה מי שאין לו בצים כלל או שאין לו אלא ביצה אחת בכיס אחד היינו מי שאין לו אלא ביצה אחת בשני כסין דמה לי בכיס אחד ומה לי בשני כסין ומי שאין לו בצים כלל. ת\"ל משום דאין לו שנים ומכ\"ש דבעל ביצה אחת שכן מונה ז\"ל מי שנמעכו הבצים שלו או אחת מהן:", + " טומטום כו'. כ' הרר\"ד ן' זמרא ז\"ל הכי אמר ר\"ש במתני' סב)שם מ\"א ע\"א. אין לך מום גדול מזה וכ\"כ ז\"ל בהלכות איסורי מזבח סג)פ\"ג ה\"ג וע' לח\"מ שם. הטומטום והאנדרוגינוס אעפ\"י שאין לך מום גדול מזה הרי הן פסולין לקרבן מדרך אחרת לפי שהם ספק זכר ספק נקבה הרי הם כמין אחר ע\"כ. ומה\"ט אמרו חכמים שאינו בכור אלא נגזז ונעבד דבריה בפני עצמה הוא. ואינה בכלל זכר. ומינה נמי דאינה בכלל זכרי כהונה:" + ], + [ + "ששה בידים כו'. כ' הרר\"ד ן' זמרא ז\"ל וא\"ת למה לא מנה הרב ז\"ל מי שרגלו קלוטה שהוא שנוייא במתני' סד)שם בבכורות מ' ע\"א. בכלל מומי אדם ובהמה. וי\"ל דלגבי אדם מנה סה)לקמן פ\"ח הי\"ג. מי שפרסותיו רחבות כשל אווז אעפ\"י שאינו קלוטה וקלוטה סו)ע' שם מ\"ג ע\"א קלוט וחוטין דליתנהו באדם כו' וצ\"ע. בכלל וגבי מומי בהמה מנה סז)בפ\"ב מאס\"מ ה\"ה. הקלוטה נמצא קלוטה מום באדם ובבהמה כי מתני':", + " מי שנשבר עצם ידו כו'. כ' הרר\"ד ן' זמרא ז\"ל משנה שם ואמרי' עלה אינו ניכר מי הוי מומא אמר רב פפא אינו ניכר מחמת עצמו אבל ניכר מחמת מלאכתו ולהכי נקרא מחמת מלאכה לכלול גם שבר היד שאם ניכר בשעה שעושה מלאכה בידו הוי מום. ולפיכך הוצרך רבינו לפרש איזוהי מלאכת הרגל אם ניכר כשהוא מהלך אבל מלאכת הידים לא הוצרך לפרש כי ניכר הוא. סח)ע' כ\"מ שכתב דנראה דהרמב\"ם לא מפרש כפרש\"י. ומה דתנן אעפ\"י שאינו ניכר, קאי רק על עצם רגל, אבל עצם ידו בעינן ניכר יעו\"ש. זה למדתי מדברי רש\"י ז\"ל שכתב אבל ניכר הוא מחמת שצולע והולך. והילוך הרגל זהו מלאכתו ע\"כ:
ומהר\"י קורקוס ז\"ל כ' ואפשר דאעפ\"י שאינו ניכר הנזכר במתני' ארגל קאי דאילו יד ניכר מחמת עצמו הוא דמחמת מלאכתו אינו נראה:", + " מי שרגליו מבולמות כו'. כ' מהר\"י קורקוס ז\"ל אם פירוש מבולמות קצרות לא יתיישב כאן אם מחמת עצמו ואם מחמת הרוח כאשר נתבאר. אלא בדוחק גדול לכן נראה שפי' רבינו דמבולמות היינו נפוחות וכן גבי פיו דמסתמא תרוייהו בחדא גונא מתפרשין:
והרר\"ד ן' זמרא ז\"ל כ' כבר כתבתי למעלה בזה. וקמבעי לי ידיו מבולמות מחמת עצמן מאי. סט)צ\"ע שלא העיר מלשון הטור שם יו\"ד סי' ש\"ט וז\"ל פרסות ידיו צרות כו'. והב\"י שם תמה באמת ע\"ז מה ששינה מלשון המשנה וכתוב ידיו תחת רגליו יעו\"ש ובדברי חמודות שם פ\"ו דבכורות אות י\"א בזה. ומדלא תנינן לה בשום מקום וגם רבינו לא הזכירה משמע דלא הוי מום. ולא ידעתי לזה טעם דאדרבא בידים הוי טפי מום מרגלים שהוא נגלה ונראה יותר. ולפיכך אני אומר דתני רגלים לרבותא דאפי' רגלים מבולמות הוי מום וכ\"ש ידיו. ורבינו תפס לו לשון הברייתא כדרכו בכל מקום. תדע שהי' צריך הרב ז\"ל לבאר או אחת מהם שהדבר ברור שאם הי' אחת מרגליו בלום מחמת עצמו וברייתו דהוי מום, אלא העתיק לשון הברייתא ותנא רבותא קמ\"ל אעפ\"י ששתי רגליו שוות הוי מום. כ\"ש היכא דחד בלום וחד אינו בלום דאיכא תרתי כנ\"ל דידים מבולמות הוי מום או אחת מהן וכן ברגלים:" + ], + [ + "ארבעה ראויים כו'. מהר\"י קורקוס ז\"ל שם ע)שם מ\"א ע\"א. משנה וכו' ואסיקו בגמ' דג' מיני שחין הוי דקרא, כלומר דגבי מומין יבש מבפנים ומבחוץ, דמתני' לח מבפנים ומבחוץ. דמצרים לח מבפנים ויבש מבחוץ, דכתיב שחין פורח. ורש\"י ז\"ל נראה שגורס לח בחוץ ויבש מבפנים וכתב וכיון דיבש מבפנים לא מיתסי ואי הוי בבכור הוי נמי מום גמור. דמתני' לח מבחוץ ומבפנים. פורח היינו האי שנראה למעלה דבר הבולט הוי פורח. וכתב אבעבועות לשון נובע דמשמע מבחוץ הי' לח עכ\"ל. ובודאי מ\"ש רבינו יבש צריך לפרשו שאפי' אינו יבש אלא מבפנים במשמע כיון דלא מיתסי ולכך סתם רבינו דבריו. עא)ע' היטב בלח\"מ פ\"ב מאס\"מ ה\"ז. והוצרכו בגמ' לומר דשלשה מיני שחין הם האחד הוא השנוי בברייתא שאמרו גרב זו חרס וזהו ובחרס הנזכר לגבי קללות. וע\"כ ביבש מבחוץ ומבפנים הוא, דגרב דכתיב בהדיא יבש מבפנים לבד הוא. ותרוייהו אינם מתרפאים דכתיב אשר לא תוכל להרפא. וע\"כ לא זהו השנוי במשנה שאינו מום, דכיון שאינו מתרפא למה לא יהי' מום. אלא דמתני' לח מבחוץ ומבפנים מוכח ע\"כ דיבש מבפנים לבד הוי מומא. דאי לא לימא דהיינו שחין דמתני' ובשני מינים סגי, אלא ודאי כאשר כתבתי. וכך צריך לפרש בדברי רבינו:
והרר\"ד ן' זמרא ז\"ל כ' שם במשנה בעל גרב ובעל יבלת ובעל חזזית ומוקמינן בגמ' דגרב דכתיב בקרא היינו גרב יבש וילפת היינו חזזית המצרית ויבלת היינו יבלת שיש לה עצם וכלם מום קבוע בין באדם בין בבהמה:", + " מי שיש בו יבלת כו'. כתב מהר\"י קורקוס ז\"ל עב)דברי רבינו הובאו בס' חזון נחום פ\"ו דבכורות מ\"ו. גז\"ש ר\"ח בן אנטיגנוס אומר את שיבלת בעינו וכו' ובגמ' למימרא דיבלת הוי מומא. ורמינהו אלו שאין שוחטין עליהם כו' ובעל יבלת ותסברא והא כתיב יבלת באורייתא. אלא ל\"ק הא בגופו הא בעינו. והא קרא סתמא כתיב אלא ל\"ק הא דאית בה עצם. הא דלית בה עצם. דקרא דאית בה עצם דמתני' דלית בה עצם. בעינו הוי מומא בגופו לא הוי מומא ואי לית בה עצם בגופו פסולה. פי' בתמיה והא תלתול בעלמא הוא ובעלי תלתולים פסולים באדם וכשרים בבהמה. אלא אידי ואידי בעינו ול\"ק הא בשחור הא בלבן. והא אין מומין בלבן אלא אידי ואידי בשחור ול\"ק הא דאית בה שיער הא דלית בה שיער. כך היא גרסת התוס'. אבל רש\"י ז\"ל גורס אידי ואידי בלבן. וכתב ז\"ל אלא אידי ואידי אמתני' קאי ולא אקרא. והא אין מומין בלבן ואפי' במקדש כשר לישחט. אידי ואידי הא דקתני אין שוחטין במקדש ובמדינה בלבן. והא קתני אין מומין בלבן תרוייהו ביבלת במומין שבלבן אית בה שיער מגונה הוא ועלה קתני אין שוחטין במקדש ולא במדינה והא דקתני אין מומין בלבן בדלית בה שיער. ומתני' דמום גמור הוא כדאוקימנא בשחור ובדלית בה עצם. וקרא בדאית בה עצם. דאי מתני' דהכא בדאית בה עצם אמאי נקיט בעינו עכ\"ל. נמצא העולה מסוגיא זו לדעת רש\"י ז\"ל דבאית בה עצם פוסל בכל הגוף. וזה כבר כתבו רבינו כאן. ובשאין בה עצם בגוף כשר דהוי כתלתלים ופוסל באדם. אבל בבהמה פוסל בעין לבד ובשחור דוקא ואפי' בלא שיער. ואם הוא בלבן ויש בה שיער מום גמור לא הוי לישחט עליו במדינה. ומיהו מום הוי לענין שאין שוחטין אותו במקדש משום דמגונה ושייך בי' הקריבהו נא לפחתיך והיינו עג)הלשון והיינו אינו מדויק וברור דצ\"ל ומתני' דאין מומין בלבן מיירי באין בה שיער. שוב מצאתי בחזון נחום שם שהעתיק דברי מהר\"י קורקוס מכת\"י שהיה בידו. וז\"ל והיינו מתני' דואלו שאין שוחטין כו' ואם הי' בלבן ואין בה שיער אינו כלום וכמאן דליתיה דמי והיינו מתני' דאין מומין בלבן. ובכת\"י שלנו חסר זה ע\"י טעות המעתיק. מתני' דאין מומין בלבן ושטה זו דחוקה היא והדוחקים אשר בה גלוים. ורבינו לא חלק כאן אלא בין יש בה עצם לאין בה עצם ובגופו נקטה לבד. ובפ\"ב מהלכות איסורי מזבח כתב גבי מומין אם יש בלובן עינו יבלת שיש בה שיער. עוד כתב באותו פרק יש שם ארבעה חוליים אחרים אם נמצא אחד מהם בבהמה אין מקרבין אותה לפי שאינה מן המובחר והכתוב אמר מבחר נדריך. מי שבלובן עינו יבלת שאין בה שיער ע\"כ. וראיתי מי שכתב עד)כוונתו על הב\"י טיו\"ד סי' ש\"ט וע\"ע בכ\"מ ולח\"מ פ\"ב מאס\"מ ה\"ב בזה. שדעת רבינו שדוקא בלבן פוסל אבל בשחור אינו כלום אפי' לפסול ואפי' יש בה שיער. ודבר זה אין השכל סובלו דיציבא בארעא וגיורא בשמי שמיא שהמשנה אמרה אין מומין בלבן אלא בשחור. ונאמר אנחנו ביבלת בהפך שבשחור אין מומין כלל. ובלובן יש מומין וגם נדחק לפי זה ואמר שרבינו גורס והא אין מומין בשחור וזה לא נמצא בשום מקום. שיקשה ממה שלא נשנה בשום מקום. אלא אדרבא נשנה בהפך. ולתקן זה כתב שאפשר דברייתא היא בשום מקום גבי יבלת. ואין הדבר מתורץ בכך שיקשה להדיא והא אין מומין כו'. ואף אם נסבול כ\"ז הי' לו לומר והתניא וכו' ויבא ברייתא כאשר היא שנוייה ביבלת. כיון שהמשנה אמרה בהפך והעיקר חסר מן הספר. ואלו הם דברים שאין הדעת סובלתן מכמה אנפי. והנה רבינו כתב במשנה יבלת ידוע וכל זמן שתהיה יבלת אפי' בלובן העין ויהיה בו שיער הרי זה מום ע\"כ. הרי שסובר דיותר מגונה בשחור מבלבן וכדעת שאר המפרשים וכפשטא דסוגיא. ואיך נאמר שכאן סבר בהפך וכ\"ש דא\"כ הוא היה לו לכתוב דבשחור לא הוי מום. וכיון שלא כתב כן איך נתלה ברבינו בוקי סרוקי הפך מדעת המפרשים, ושיבלת הפך משאר מומין, אלא נראה שמה שכתב רבינו בלובן אפילו בלובן קאמר וכדבריו במשנה וכ\"ש בשחור ונמצא פסקן של דברים לדעת רבינו דביש בה עצם פוסל בכל מקום. והיא הכתובה בכתוב דסתמא כתיב, אין בה עצם הרי היא כתלתלים ואם היא בעין ויש בה שיער היינו דר\"ח בן אנטיגנוס דהוי מום גמור לגבי בהמה ואפילו בלבן אבל לא לאדם, שהרי בכלל המומין שאין ראוים להיות באדם מנאן רבינו וכאשר יתבאר, אין בה שיער אין שוחטין לא במקדש ולא במדינה ואפילו בלבן מפני שאינו מובחר. והיינו מתני' דאלו שאין שוחטין וכו'. ומעתה צריכים אנו לפרש הסוגיא לדעת רבינו ולברר איך יצא לרבינו דינים אלו מסוגיא ומסקנא זו. וה\"פ קרא דאית בה עצם ופסולה בכ\"מ בין באדם בין בבהמה, מתני' דלית בה עצם ובעינו הוי מומא והיינו דר\"ח בן אנטיגנוס בגופו אינו מום גמור והיינו מתני' דואלו אין שוחטין לא במקדש כו' ופריך דאפילו לפסול אין לקרותו מום שאינו פוסל כשהוא בגוף אלא באדם לא בבהמה אלא אידי ואידי בעינו פי' בין מתני' דר\"ח בן אנטיגנוס בין מתני' דואלו שאין שוחטין כו'. ומתני' דר\"ח בשחור וההיא דאין שוחטין בלבן דבשחור הוי מום גמור ובלבן פסול ואינו מתיר הבכור, אבל בגוף אם אין שם עצם אינו פוסל אלא באדם דלא גרע מתלתול. ופריך תו והא אין מומין בלבן כלומר אין לך לחלק בין שחור ללבן חלוק זה דהא אין מומין בלבן תנן, ואם אתה מיקל בלבן ומגרע אותו מן השחור מפני שהוא לבן ואינו נקרא עין כאשר נתבאר עה)שם בבכורות ל\"ח ע\"ב תרבא דעינא איקרי. דעין לא איקרי ראוי לך להקל בו ולגרע אותו לגמרי ולומר שלא יפסול כמו שאר הגוף, ואם יבלת לפי שהוא גנאי הרבה נראה לך להחמיר בלבן ולהשוותו לשחור ולומר שיש בלבן מום יבלת ראוי לך להשוותו לגמרי גם לישחט עליו אבל לחלק לבן מן השחור במקצת ולהשוותו במקצת מנין לך או יהיה כשחור או יהיה כשאר הגוף, ומשני כן הוא האמת, שאין לחלק לבן מן השחור במקצת ולהשוותו במקצת דהא אין מומין בלבן אמרו ולא מצינו בשום מקום אחר שיחמירו במקצת ויקילו במקצת, אלא יבלת שוה בה הלבן לשחור לגמרי דכשיש בה שיעור הוי מום גמור בין בלבן בין בשחור ואינו דומה לשאר מומין שאינם בלבן דיבלת מגינה ביותר, ואם אין בה שיער אין שוחטין עליו כו' בין בלבן בין בשחור וכאשר נתבאר דמגונה הוא, והא לא הוי קשיא לי', אלא שהיה מחלק לבן משחור במקצת, אבל כי משוה להו לק\"מ כי פשוט הוא שיש לחלק בין יבלת לשאר מומין שאמרו בהם אין מומין בלבן, ואפשר שזהו שיטת הרא\"ש ז\"ל שלא חלק גם הוא עו)כ\"ה גם בב\"י שם בטיו\"ד סי' ש\"ט ודברי חמודות שם בבכורות אות ט\"ז. בין שחור ללבן. ומ\"מ נראה דוחק שנאמר דשחור אם אין בו שיער שלא יהיה מום לכך נראה שאפשר לפרש עוד לדעת רבינו דלבן דנקט גבי אסורי מזבח בדוקא נקטיה משום דשחור בין יש בו שיער בין אין בו שיער הוי מום, והיינו מי שבעינו כמו עינב שנתבאר למעלה דיבלת כמו עינב הוא, א\"נ דהויא בכלל בשר יתר בעיניו עד שחפה מעט מן השחור דהא נמי אם חופה מעט מן השחור דכוותה היא. וכאשר כתב הר\"א ז\"ל למעלה דבשר יתר היינו יבלת, אלא שלדעת רבינו אינה זו של המשנה, דהא תרווייהו בלבן מוקמינן להו ומתני' בשיש בה שיער, וחלזון דהיינו דכשהיבלת בשחור אפילו אין בה שיער, ולפי זה בגמרא לא גרס והא אין מומין בלבן, אלא גריס ואי בעית אימא הא והא בלבן, א\"כ היינו חלזון נחש אלא אידי ואידי וכו'. א\"נ אפשר דא\"נ גריס והא אין מומין בלבן, ה\"ק והא אין מומין בלבן, וא\"כ ע\"כ כי תנן חלזון נחש דהיינו יבלת בשחור הוא. וא\"כ מה בא להוסיף ר\"ח בן אנטיגנוס, דבשלמא אי לא תני ההיא מתני' גופא אין מומין בלבן הוי מפרשינן ההיא בלבן וביש בה שיער ודר\"ח בשחור בלי שיער דשקולים הם ודאלו שאין שוחטין בלבן בלי שיער, אבל השתא דתני בההיא מתני' גופא שחור ונכנס בלבן אינו מום, והטעם לפי שאין מומין בלבן, ע\"כ מוכח שכל אותה משנה בשחור מיירי, ואי האי נמי בשחור מה בא לחדש ר\"ח היינו הך, ומשני השתא שפיר אלא אידי ואידי בלבן כו' וההוא בשחור כדמשמע פשטא דההיא מתני' דתני בה שחור ונכנס בלבן אינו מום, ואי חלזון נחש דתני בהדה מיירי בלבן וביש בה שיער איבעי לי' לפרושי כאשר כתבתי והכא מיירי בלבן וחדא ביש בה שיער וכו'. נמצא לפי שיטה זו דלבן שכתב רבינו שם משום דבמומין דשייכי עז)אפשר דט\"ס וצ\"ל דשייכו בבהמה ולא באדם. באדם ולא בבהמה מיירי התם וכאשר יתבאר, אבל בשחור אפילו באדם הוי מום והוי בכלל עינב או בכלל בשר יתר בעיניו ונכנס בשחור, ובהא לא שני לן בין שיש בה שיער לאין בה שיער, ובלבן ויש בה שיער בבהמה הוי מום לא באדם, ועוד יתבאר זה. ואם אין בה שיער והוא בלבן אין להקריבו שאינו מן המובחר, אבל מום לא הוי שאין מומין בלבן, אלא ביש בה שיער דמגונה טובא והיינו להיות מום גמור. עוד אפשר לפרש בדרך אחרת דכי פריך והא אין מומין בלבן חדא דאית בה תרתי פריך לי' ומתני' דאוקימתא בלבן קשה שאין מומין בלבן, ואפילו תתרץ דבכי האי יש מומין לפי שמגונה הרבה קשה דר\"ח דאוקימתא בשחור. דפשיטא טובא דאפילו דברים שאינם מום כלל בלבן, הם מום בשחור, כ\"ש יבלת של רוב גנותה היא מום אפילו בלבן דודאי בשחור איתא ולא גרע מנקודה לבנה שנתבאר דהוי מום בשחור אפילו שאינו מום כלל בלבן, ולהכי איצטריך לנדויי מאוקמתא דהא בשחור, ומוקי תרוייהו בלבן כלומר דודאי כיון שמגונה כ\"כ אפילו בלבן ישנה לפסול מיהא ודר\"ח ודאי דאי בשחור קשיא טובא לפי זה, אלא מיירי בלבן נמי, והא ביש בה שיער והא באין שיער, אלא שלפי שיטה זו עיקר הקושיא חסרה מן הספר דקושיא דפריך והא אין מומין בלבן, לא מידי פריך ולאו עלה סמוך לנדויי מאוקימתא. ועוד דוחקים אחרים בשיטה זו. לכך היותר נראה ליישב הסוגיא גם לשון רבינו וביאור דבריו בהלכות איסורי מזבח היא בשיטה האחרת שכתבתי כך נ\"ל:" + ], + [ + "כל עצם שבגלוי כו'. כתב מהר\"ד ן' זמרא ז\"ל במשנה שם עח)שם בבכורות מ' ע\"ב. ושנפגם עצם ידו ועצם רגלו וכתב רש\"י ז\"ל לעיל איירי בשנשבר העצם משמע דהכא איירי בשלא נשבר העצם אלא שנפגם ונחרץ בו חריץ. ואמרינן בגמרא עט)שם מ\"א ע\"א. אמר אביי אמר קרא או חרוץ או שבור חרוץ דומיא דשבור מה שבור במקום העצם אף חרוץ במקום העצם ואמרינן התם דאין חרוץ בבשר פ)משמע מדבריו דהרמב\"ם ס\"ל כאביי ורבא דאין חרוץ בבשר. וצ\"ע דהא לעיל ה\"ד כתב הרמב\"ם שלשה בריס העין כו' ושלשה מומין אלו בכלל חרוץ האמור בתורה, וכתב המהר\"י קורקוס שם דהרמב\"ם סמך על התורת כהנים פ' אמור דמבואר שם כן יעו\"ש. הרי דס\"ל דחרוץ הוא גם בבשר. ומצאתי בס' צפנת פענח ה' מתנות עניים מ\"ז ע\"ב שכתב די\"ל הטעם דאין חרוץ בבשר רק בעצם. משום דבשר גזעו מחליף ועצם אינו מחליף. כש\"ס נדה נ\"ה ע\"א. וגם עור לאיכא דאמרי שם אין גזעו מחליף. לכך שייך חרוץ בעור. וזהו כוונת התוס' חולין כ\"ח ע\"ב סוד\"ה אתא יעוש\"ה. ושפיר כתב הרמב\"ם דריס של עין הוא משום חרוץ. וא\"ש. ומה יד ורגל דאמרינן במתני' עצמות שבגלוי אף חרוץ בגלוי ולפיכך אין הצלעות בכלל פא)הכס\"מ הביא מקור לדברי הרמב\"ם דאין הצלעות בכלל מתוספתא ותו\"כ יעו\"ש. כאשר כתב רבינו:" + ], + [ + "ועוד יש שם כו'. כתב מוהרר\"י קורקוס ז\"ל גז\"ש פב)שם בבכורות מ\"א ע\"א. דרשו מן הצאן בכבשים או בעזים להוציא זקן וחולה ומזוהם, ופ\"ק דחולין פג)כ\"ד ע\"א. נתבאר שכהן אינו פוסל אלא עד שיזקין ופירשו שם דהיינו עד שירתת, פד)נראה מדבריו דגם זקן בבהמה השיעור הוא עד שיזקין. ולא דתליא בשנים וכ\"כ המל\"מ פ\"ב מאס\"מ ה\"ו יעוש\"ה ומצאתי בשטמ\"ק כתובות ע\"ה נראה שנסתפק בזה בשם רש\"י שם מהד\"ק. וע' בתוס' זבחים נ\"ט ע\"ב ד\"ה הא, דמשמע דס\"ל דתליא בשנים וע\"ע בטו\"א ר\"ה י' ע\"א. ובכתובות פ' המדיר פה)ע\"ה ע\"א. נתבאר דמזוהם אפשר לעבורי בקיוהא דחמרא וריח הפה אפשר דנקיט פלפלא בפומי' ועביד עבודה וכתב רש\"י ז\"ל בקיוהא דחמרא עד שיעבוד עבודה, וטריפה ויוצא דופן נתבאר סו\"פ מומין פו)שם בבכורות מ\"ה ע\"ב. במשנה:
ומהר\"ד ן' זמרא ז\"ל כתב במשנה שם פז)שם מ\"א ע\"א. הזקן והחולה והמזוהם ואמרינן בגמרא מה\"מ דת\"ר מן הצאן מן הכבשים ומן העזים שלשה מיעוטים למיעוטא זקן חולה ומזוהם. והתם מצרכינן להו ואמרינן ריש פ' מומין אלו פח)מ\"ג ע\"א. דילפי' אדם מבהמה ובהמה מאדם בג\"ש דתניא באדם לא נאמר יבלת בבהמה לא נאמר דק תבלול, מנין ליתן את האמור של זה בזה ואת האמור של זה בזה ת\"ל גרב גרב ילפת ילפת לג\"ש, מפני דאי לא מפני, איכא למיפרך אדם מבהמה לא יליף שכן היא עצמה קרבה לגבי מזבח, בהמה מאדם לא ילפא שכן נתרבה במצות לאיי אפנויי מפני וכו' ולא ילפי מהדדי אלא לענין מומין הרגילים לבא בשניהם אבל הרגילים לבא בבהמה ולא באדם או לענין המומין הפסולים באדם משום שאינו שוה בזרעו של אהרן לא ילפי מהדדי, והשתא נמצאו מומין מיוחדים באדם ומומין מיוחדים בבהמה ומומין משותפין לשניהם, ואיכא למידק דתנא מני לזקן חולה ומזוהם בהדי הנך שאין שוחטין עליהם לא במקדש ולא במדינה והרב מני להו בהדי מומין גמורין, וי\"ל דלא השוה שלשה אלו אלא לענין שאין מקרבין אותם וכן כהן אינו קרב אל המזבח, פח*)ע' ירושלמי פסחים פ\"ז ה\"ז עובד שייפיתה כחו בזקן ובחולה כו' יעו\"ש ובפ\"מ וק\"ע שם דמבואר דכהן חולה כשר להקריב. וע\"ע תוס' ב\"ק ק\"י ע\"א ד\"ה הכי. אבל אין שוחטין עליהם את הבכור, וכ\"כ בהדיא בפ\"ב מאיסורי מזבח חוץ מזקן חולה ומזוהם שאעפ\"י שאינו כשר לקרבן אינו נפדה אלא יהי' קיים וירעה עד שיולד בו מום אחר קבוע עכ\"ל רבינו:", + " הטרפה כו'. כתב מהר\"ד ן' זמרא ז\"ל הטרפה כשר באדם ופסול בבהמה. וכן רובע ונרבע דתניא מן הבהמה להוציא רובע ונרבע, מן הבקר להוציא את הנעבד, מן הצאן להוציא את המוקצה ומן הצאן להוציא את הנוגח. וכן יוצא דופן כשר באדם ופסול בבהמה דכתיב כי יולד פרט ליוצא דופן, הטרפה פסול בבהמה. להדיוט אסור לגבוה מבעיא. וכשר באדם דהוי מום שבסתר וילפינן מהנך דכתיבי בקרא דהוי מומין שבגלוי ויוצא דופן גזה\"כ בבהמה שהוא פסול אבל אינו בעל מום ולא ילפינן מהדדי אלא לענין מומין לא לענין שכל שהוא אסור בזה יהי' אסור בזה, ורובע ונרבע ונעבד ושהרג את הנפש אינם מום ולא משכחת להו באדם, דאי ע\"פ עצמו אין אדם משים עצמו רשע, ואי ע\"פ עדים והתראה בר קטלא הוא, ואי ע\"פ ע\"א, אינו קם אלא לשבועת ממון כדכתיב לא יקום עד אחד באיש לכל עון ולכל חטאת, ואמרינן לכל עון ולכל חטאת אינו קם, אבל קם הוא לשבועה, וכן אם הרג בשגגה בר גלות הוא, ואם בעדים בלא התראה פעם ראשונה פט)צ\"ע דהא אמרי' בסנהדרין פ\"א ע\"ב דהורג בעדים בלא התראה מכניסין אותו לכיפה וכ\"כ הרמב\"ם פ\"ד מרוצח ה\"ח. וא\"כ גם בזה בר קטלא הוא כמ\"ש הרדב\"ז גבי מזיד. - כן לא זכיתי להבין כוונתו מה שדייק פעם ראשונה. אעפ\"י שאין בו מום הדבר ברור שהוא אסור לעבוד דכהן שהרג את הנפש אפילו בשוגג אינו נושא כפיו וכש\"כ לעבוד צ)כ\"כ גם התיו\"ט פ\"ז דבכורות מ\"ז אמנם הקשה בעצמו א\"כ אמאי לא תני במתני' וגם הרמב\"ם לא הביא דפסולין באדם. וע\"ע במל\"מ לקמן פ\"ט מבהמ\"ק הט\"ו שתמה על התיו\"ט ממ\"ש התוס' יבמות ז' ע\"א דרק לנשיאת כפים פסול אבל אינו פסול לעבודה יעו\"ש ובתוס' רע\"א וביד שאול במשניות שם. שהוא אסור וכבר הארכתי בזה למעלה:" + ], + [ + "המזוהם כו'. כתב מהר\"ד ן' זמרא ז\"ל טעם הדבר לפי שאין המזוהם מום מצד עצמו אלא מצד הריח, ואם נסתלק הריח נסתלק המום כמו החולה שנתרפא, ואעפ\"י שעתיד לחזור הרי באותו שעה כשר הוא, והכי איתא בפ' המדיר בכתובות צא)ע\"ה ע\"א מזוהם אפשר לעבורי בקיוהא דחמרא, ריח הפה אפשר דנקיט פלפלא בפומיה ועביד עבודה, וראיתי לרבינו שלא סדר המומין כאשר הם במשנה. וטעמו ז\"ל להועיל לזכירה. ולפיכך סידר אותם לפי תבונתו הגדולה והרחבה מראשו ועד רגלו והתחיל באזנים כאשר פתח התנא והטעם כי סחוס האזן למעלה מן העין, אח\"כ סידר הראוים לבא בכל הגוף, ואח\"כ זכר הזקן והחולה והמזוהם שאינם מום נגלה. וסדר זה נכון וברור אפילו בתחילת העיון, וכל אלו החמשים מומין שוין באדם ובבהמה לכהנים ולקדשים ולבכור, חוץ מזקן חולה ומזוהם שאין שוחטין עליו את הבכור כדכתיבנא לעיל. ודע כי נכתבו מומין בכהנים ובקדשים ובבכור, ורבא עביד להו צריכותא בריש מומין אלו:" + ] + ], + [ + [ + "כל המומין כו'. כתב מוהרר\"י קורקוס ז\"ל א)כל דבריו הובא בחזון נחום רפ\"ז דבכורות וראה אותם בכת\"י. ריש פ' מומין אלו ב)מ\"ג ע\"א. בין קבועים בין עוברים פוסלים באדם יתר עליהם הכילון והלפתם והמקבן ושראשו שקוע ושקיפת ובעלי חטוטרת ושאלו בגמרא מנה\"מ פי' שיש מומין יתירים באדם דכתיב כל איש אשר בו מום מזרע אהרן וגו' השוה בזרעו של אהרן כו' ופרש\"י ז\"ל השוה בזרעו של אהרן הוא דבעי מומא, אבל שאינו שוה אפילו בלא מומא מיפסל. וכבר כתבתי למעלה שאין זה פי' רבינו ג)כוונתו דהרמב\"ם לעיל פ\"ו מבהמ\"ק ה\"ו ובפה\"מ פ\"ז מבכורות כתב דכהן בע\"מ עובר דאינו מחלל עבודה מ\"מ לוקה. וע' במל\"מ ובמעשה רוקח שם וע\"ע בתיו\"ט שם פ\"ז דבכורות מ\"ג ובחו\"י סי' קצ\"ב ובמנ\"ח מצוה ער\"ה. שלפי פי' זה אינו אלא לאו הבא מכלל עשה ואינו לוקה וכן דעת רש\"י ז\"ל שאינו לוקה, ד)שם מ\"ג ע\"ב. אבל רבינו מפרש כל איש אשר בו מום או אשר בו דבר [דלא] שייך לשוויי זרעו של אהרן דהיינו שאינו שוה לזרעו של אהרן בקדשים לא יאכל. ואמרו עוד בגמרא כילון דדמי לאכלה לפתם דדמי רישי' לגלגלידא דליפתא, תנא וצוארו עומד באמצע ראשו, מקבן דדמי רישיה למקבת ושראשו שקוע מלפניו וסקיפת מאחוריו כדאמרי אנשי שקיל פיסא, תאנא ושצוארו שקוט ושמוט, שקוט דחביס מיחבס, שמוט דארוך ושמיט, ע\"כ. הרי חמשה מוזכרים בגמרא ובמשנה והם הם אשר הזכיר רבינו ראשונה אך לא על דרך המשנה, ראשו שקוע הוא אשר הזכיר ראשונה שאמצע קדקדו שוקע וכו'. מי שאמצע ראשו כו' הוא כילון הנזכר במשנה תחילה, ואכלה שאמרו בגמרא כתב רבינו במשנה שהוא כלי אריך ששואבין בו היין. מי שפאת ראשו כו' הוא מקבן אשר הוזכר שלישי במשנה, והוא הנקרא בערבי מטרק\"ה, מי שראשו יוצא כו'. הוא שקיפת שהוזכר במשנה חמישי, מי שראשו רחב הוא לפתם אשר הוזכר שני במשנה. ויש פירושים אחרים באלו השמות. ולכך השיג עליו הראב\"ד ז\"ל א\"א דומה שלא בא זה אלא לערבב את העולם שלא תפס דרך הגמרא ופרטיו לא באו על דרך הגמ' עכ\"ל. נראה שכוונתו להשיג על פי' רבינו במומין אלו. לא על הסדר לבד. והוא כי לפי פירושו הסדר אשר כתבו הוא הסדר הנכון. ואם הי' פירושם כן הי' לו לתנא לשנותם על סדר זה, ומדלא נקיט התנא סדר רבינו נראה שאין הפי' כן. וזה נראה במ\"ש ופרטיו לא באו על דרך הגמ', ואם אין זאת כוונתו אין כאן מקום להשיג כי רבינו סדרם בסדר נכון כאשר אתה רואה, וגם אם זאת כוונתו סובר רבינו כי המשנה לא הקפידה על הסדר, אבל רבינו שהוא המחבר חברם וסדרם בסדר נכון זה לעומת זה באופן יתקבלו ויזכרו. ואפשר שהתנא תפס היותר מצוי תחילה, א\"נ היותר מגונה ולא זו אף זו קתני, או לא הקפידה על הסדר:
ומהר\"ד ן' זמרא ז\"ל כתב בעינן איש השוה בזרעו של אהרן, כלומר איש השוה בזרעו של אהרן הוא דבעי מומא, הא אינו שוה בזרעו של אהרן בלא מומא נמי מיפסל וכבר כתב ז\"ל לעיל פ' ששי מאי איכא בין הני להני:", + " מי שקדקדו שוקע כו'. כתב מהר\"ד ן' זמרא ז\"ל תנן ויתר עליהם הכילון כו' ואמרינן בגמרא כילון דדמי רישיה לאכלה ופרש\"י ז\"ל דומה לכיסוי של חבית שחד למעלה ורחב למטה. וכן היתה צורת כיסויי חבית שלהם, אבל צורת כסויים של זמן רבינו הי' שקוע באמצע כדי שיכנס זה השיקוע בתוך החבית ולא יתנדנד. וכן ראיתי צורת כסויי החביות בהרבה מקומות:", + " מי שאמצע קדקדו עולה כו'. כתב מהר\"ד ן' זמרא ז\"ל היינו דתנן במתני' הלפתן ולפי פי' רבינו אתי שפיר שיש בקדקדו כמין לפת, אבל רש\"י ז\"ל דחק לפרש דומה לראש הלפת שראשה רחב והולכת וכלה למטה באמצע הראש. ונראה שדחקו לפרש כן משום דמשמע לי' הא דתני בתוספתא וצוארו עומד באמצע הראש הוי פירושא דלפתן דתנן במתני', אבל רבינו ז\"ל סובר שהוא מוסיף מום אחר ה)ע' בפה\"מ להרמב\"ם שם וז\"ל והלפתן נגזר מן לפת כו' והוא מה שאמרו בגמ' צוארו עומד באמצע ראשו. בכלל לפתן דתנן במתני' או שיש לו כמין לפת בראשו או שצוארו באמצע ראשו כמו הלפת. ובהשגות א\"א דומה כו' וכבר כתבתי למעלה שתפס רבינו פרטיו דרך תכונת צורת האדם להועיל לזכירה לפי שהוא חיבור חבורו כדי שילמדו אותו על פה. וכתב תחילה שני מומין בקדקוד או שהוא שוקע או שהוא בולט ואח\"כ כתב מי שפאת ראשו יוצא כנגד פניו כמין מקבת והוא מקבן הנזכר במשנה. ואמרינן עלה בגמרא מאי סקיפת שראשו יוצא מאחוריו כו' לפי שבזמן שהראש יוצא מאחוריו דומה כמי שניטל חתיכה מן העורף עד בליטת הראש ושני מומין אלו הם בראש לבדו, ואח\"כ כתב מי שראשו רחב כו' וזהו בכלל לפתן הנזכר במשנה וכדתניא בתוספ' וצוארו עומד באמצע ומום זה משותף בין הראש והצואר, ואח\"כ כתב הקרח הנז' במשנה. ומום זה אעפ\"י שהוא בראש אינו בראש ממש אלא בשיער הראש, ולפיכך איחרו. ואתיא מתני' דלא כר' יהודה דאמר הכהנים לרבות הקרחנים. וקי\"ל כסתם מתני' ותנן איזהו קרח כל שאין לו שיטה של שיער מקפת מאוזן לאוזן, ואם יש לו ה\"ז כשר ואמרינן עלה בגמרא תרי לישני ופסק הרב ז\"ל כלישנא בתרא שהוא לחומרא. ואיכא דמתני לה אסיפא ואם יש לו ה\"ז כשר. אמר רבא ל\"ש אלא שיש לו לאחוריו ואין לו לפניו, אבל יש לו בין לאחוריו בין לפניו פסול. וכ\"ש שיש לו לפניו ולא לאחוריו. ודאין לו כלל דפסול. וכ\"פ הרב ז\"ל, אלא דקשיא לי דכיון דשיטה אחת מאחוריו אמרינן דמצלת אע\"פ שכל שאר הראש קרח. וכי מפני שהשיטה מקפת כל הראש גרע. ורש\"י ז\"ל תירץ קושיא זו וכתב דטפי הוי נוי כשיש לו לאחריו ולא לפניו יותר ממי שיש לו סביב כל הראש ובאמצע הוי קרח ע\"כ. ולא ידעתי טעם ואם היו אומרים לפי שדומה לכומרים הוי ניחא טפי, ואח\"כ כתב שנים בצואר מי שצוארו שקוע או שצוארו ארוך והיינו שקוט ושמוט דתניא בתוספ', ואמרי' עלה שקוט דחביס מיחבס והיינו שוקע שמוט דאריך ושמיט, הרי לך שכל פרטיו של רבינו הולכים על דרך הגמרא אעפ\"י שאינם על סדר המשנה והגמרא אלא על דרך תכונת האברים מהטעם אשר כתבתי. וסדר זה נקיט ואזיל ז\"ל תדע דלעולם תופס מנין וכולל כללים להועיל לזכירה:" + ], + [ + "שנים בצואר כו'. כתב מוהרר\"י קורקוס ז\"ל כבר הוזכרו והם אשר נשנו בתוספתא שקוט שמוט ופי' חביס מוחבס שהזכרתי היינו מי שצוארו שוקע הרבה שנדחה ראשו כמו שחבסה והשפילה והוא שקוט, ושמוט היינו שנראית שמוטה מצד אורך הצואר:" + ], + [ + "ארבעה באוזן כו'. כתב מוהרר\"י קורקוס ז\"ל גז\"ש ו)שם בבכורות מ\"ד ע\"א. במשנה הצומם והצומע איזהו צומם שאזניו קטנות ז)אצלינו הגירסא במתני' הצומם והצומע איזהו צומע כל שאזניו קטנות וכתב התיו\"ט דהתנא במה דסיים פתח. צמוע שאזניו דומות לספוג. ומפרש רבינו שהם נפוחות כספוג. ורש\"י ז\"ל פי' שהם כווצות וסתומות:", + " מי שאזניו מדולדלות כו'. כתב מהר\"ד ן' זמרא ז\"ל שם תנא אף הצומח כו' ומשמע לי שאעפ\"י שאין דרך הצאן והבקר להיות כן, מ\"מ אינו מום בהם, שכל הבהמות שוין לענין המומין:", + " מי שאחת מאזניו כו'. כתב מהר\"ד ן' זמרא ז\"ל זה בכלל זגדום דתנן במתני' ואמר רב יוסף ח)בגירסא שאצלינו הם דברי התנא דברייתא. כל זוגא דלא שוו אהדדי זוגדום קרי לי'. ופי' המלה זוג דום ודום בלשון לע\"ז ט)כ\"כ הרע\"ב דכ\"ה בלשון יון וע' קידושין מ\"א. וע' בפה\"מ להרמב\"ם ד\"ה החרום דל\"מ כן. שנים, כלומר הזוג חלוק לשנים שאינם שוים. ולא ראיתי שכתבו זה אלא בזוגות שבפנים י)כוונתו בפרצוף פנים. לפי שהוא בגלוי, שהרי לא הודו חכמים לרב יהודה דאמר יא)שם מ' ע\"ב. שתי ביציו אחת גדולה כשתים יב)דברי רבינו צ\"ע דהא הרמב\"ם כתב פ\"ב מאס\"מ ה\"ב עינה אחת גדולה כו' אבל אם היתה אוזן גדולה ואוזן קטנה כו' עד כפיל כשר. וכתבו בלח\"מ שם ובד\"ח על הרא\"ש פ\"ו דבכורות אות י\"ח ובב\"ח יו\"ד סי' ש\"ט דע\"כ הרמב\"ם יפרש שם בגמ' דרבנן פליגי גם באזנו אחת גדולה כמו דפליגי בבצים יעו\"ש היטב. א\"כ לשיטתו גם בזוגות שבפנים דהוא בגלוי כמו אוזן, לא הודו חכמים לר\"י. וע\"כ לומר דאין משם ראיה דמיירי שם במומין קבועין דאדם ובהמה. אבל לפסול באדם משום דאינו שוה בזרעו של אהרן, אה\"נ דבכל מקום פסול. וראיית הרדב\"ז אפ\"ל רק לפרש\"י שם דהא דלא הודו לו חכמים קאי רק אביצים. ודו\"ק בזה. והתם במומי אדם ובהמה איירי ולא הודו לו. והוצרך הרב ז\"ל לומר במראה דאילו אחת גדולה ואחת קטנה היינו צומע וצימח יג)לכאורה אינו מובן דצומם וצומע היינו ששניהם קטנים או ששניהם גדולים. אמנם כוונתו כיון דשניהם קטנים או גדולים דאינם מום בבהמה. מ\"מ פוסלים באדם כמבואר בגמ' בכורות ג' ע\"ב יעו\"ש. א\"כ כש\"כ אחת גדולה ואחת קטנה דהוי מום בבהמה. כש\"כ דפוסל באדם. והא תנא להו:" + ], + [ + "חמשה בגבינים כו'. כתב מוהרר\"י קורקוס ז\"ל גז\"ש יד)שם מ\"ג ע\"ב. במשנה אין לו גבינים וכו'. ופי' גביניו שוכבים ששער גביניו ארוך מגיע עד עפעפיו, ושני גבין שגבו פסוק לשנים ובכל אחד כעין שלשלת כדמות שדרה, וכתב רבינו במשנה כי אין מחלוקתם אם הם מומין או לא, דלכ\"ע מומין נינהו אלא מחלוקתם אם זהו גבן האמור בתורה. ובפי' הפסוק הוא שנחלקו ותפס רבינו כת\"ק שפי' גבן שאין לו גבינים. ובגמ' הקשו וגיבן שאין לו משמע ורמינהו כו' אמר רבא זהו מדרש או גבן. ופרש\"י ז\"ל המשנה שאמרה זהו גיבן פירושה זהו מה שאנו מרבים מאו גבן, ואם גרסת רבינו כן, אפשר שלא חשש רק לפרש דגבן לשון גבינים הוא כת\"ק, ולא לשון גב כר\"ח ולא חשש לפרש מהו שהוא מתיבת גבן גופה, או מה שהוא מרבויא דאו, ואפשר דסבר שריבוי מלת או היינו דגלי לן אגבן שכולל שניהם יש לו הרבה ואין לו כלל, א\"נ אפשר דרבא אברייתא קאי ולא גריס בברייתא אין לי כו'. והראשון יותר נכון, דע\"כ הכל בכלל גבן הוא, דמלת או לאו מידי משמע, אלא דרבי למכללה בכלל גבן, ופי' גבינים הרבה כתב רש\"י ז\"ל ששני גבות עיניו מצטרפות ואין ביניהם הפרש חלק, ויותר נראה לשון גבינים הרבה, כפי' רבינו שיש לו ג' או ד' גבינים. ומי שאחת מגביניו משונה זהו מזוגדוס שנז' בסמוך שכולל כל שינוי שיהיה בין הזוגות:
ומהר\"ד ן' זמרא ז\"ל כתב משנה שם אין לו גבינים או אין לו אלא גבן אחד, זהו גבן האמור בתורה. ר' דוסא אומר כל שגביניו שוכבים. ואמרינן עלה בגמרא וגבן שאין לו משמע, ורמינהו גבן שיש לו גבינים הרבה, אין לו גבינים או אין לו אלא גבן אחד מנין ת\"ל או גבן, אמר רבא זהו מדרש או גבן, כלומר ת\"ק נמי מאו גבן דריש לה, וה\"ק זהו או גבן האמור בתורה. ור' דוסא פליג ולא דריש או. ולא פליגי אלא בפי' דקרא לדעת מהו גבן האמור בתורה. אבל כ\"ע מודו דבכל גוונא הוי מום, ומכאן תבין סדורו של רבינו, שהרי הפסיק בין אין לו גבינים ובין אין לו אלא גבן אחד כדברי ר' דוסא שאמר מי שגביניו שוכבים לפי שהוא כולל שתי הגבינים. ואח\"כ כתב מי שאין לו אלא גבין אחד. וא\"ת מסקנא דרבא הוא דגבן האמור בתורה הוא מי שיש לו גבינים הרבה ומי שאין לו גבינים אתו מרבויא דאו גבן. ורבינו כתב מי שאין לו שיער בגביניו זהו גיבן האמור בתורה, וי\"ל דנקיט רבינו לשון מתני' ולא נחית אי מידרש מגבן או מרבויא דאו גבן דלא נפקא לן מידי לענין דינא, דבכל גוונא הוי מומא. וקושטא הוא דמלת גבן משמע תרתי מי שיש לו גבינים הרבה ומי שאין לו גבינים כלל כמו טו)ישעיהו ה' ב'. ויעזקהו ויסקלהו שפי' שסיקל האבנים ממנו ורבים כמוהו:", + " מי שיש לו גבינים הרבה יותר על שנים כו'. כתב מהר\"ד ן' זמרא ז\"ל היינו רישא דברייתא גבן שיש לו גבינים הרבה וכתב רש\"י ז\"ל ששתי גבות עיניו מצטרפין ואין הפרש חלק בין זו לזו. ורבינו לא פירש כן חדא שאין זה מום טז)בתפארת ישראל פ\"ז דבכורות אות י\"ד פי' הא דתנן אין לו אלא גבין אחד. שהוא אם שני הגבינין מתחברין יחד ונראין כגבן אחד יעו\"ש. ותמוה מאד דזה כבר פרש\"י בברייתא בהא דיש לו גבינין הרבה. וכבר תמה כן בהגהות תפארת יעקב שם. ולכאורה אפ\"ל דפי' כן לפי פי' הרמב\"ם דגבינין הרבה היינו שיש לו יותר משנים. וא\"כ שפיר יש לפרש אין לו אלא גבין אחד היינו ששני הגבינין מתחברין יחד. אמנם למ\"ש הרדב\"ז וכ\"נ ממהר\"י קורקוס כאן א\"א לומר בדעת הרמב\"ם כן. דלדעתו ע\"כ אם הגבינין מתחברין יחד אין זה מום כלל. וגם עיקר פי' התפא\"י תמוה דמי הכריחו שלא לפרש כפשוטו שאין לו רק גבן אחד. דכמה בני אדם יש להם כך. ואדרבא אומרים קצת בני אדם שהוא יופי באדם. ותו דלישנא דברייתא לא משמע הכי דנקיט מי שיש לו גבינים הרבה ולפרש\"י ז\"ל הוי לי' למיתני מי שגביניו מחוברות. ודחקו ז\"ל לפרש כן לפי שלא שמענו ולא ראינו מי שיהיו לו גבינים הרבה. וודאי דמודה הוא ז\"ל שאין לך מום גדול מבעל שני גבינים: יז)כוונתו ב' גבינין במקום גבן אחד." + ], + [ + "ארבעה בריס העין כו'. כתב מוהרר\"י קורקוס ז\"ל גם שם תוספ' יח) תאנא הליפוז והתימיז ופי' ליפוז דנפישי זיפיה, תימיז דתמו זופיה. פי' זיפיה הם העפעפים ואם הם עבים הרבה או שאין בהם שיער כלל הם מומין גדולים והמשנה שאמרה שם ושנשרו ריסי עיניו שהוא פסול מפני מראית עין, מיירי בשלא ניטלו לגמרי אלא נשארו השרשים, והוא אמרם שם בגמרא הא דאישתיור גרמודי הא דלא אישתיור גרמודי:
ומהר\"ד ן' זמרא ז\"ל כתב וזהו שכתב רבינו ז\"ל מי שאין לו שיער כלל אבל אם נשתייר בו איזה שיער אינו פסול אלא מפני מראית העין:", + " ומי ששיער אחד מריסי עיניו כו'. כתב מוהרר\"י קורקוס ז\"ל משונה הוא בכלל זוגדוס והרביעי שכתב רבינו והוא מי שעפעפיו סגורות לא מצאתי אותה בגמרא ואפשר שהוא השנוי בתוספ' פ\"ה ששנו שם זוידס ליפז תימז לימז. ובגמרא לא הביאו אלא זוידר וליפז ותימז והשנים הם בעפעפים כאשר נתבאר אבל זויד אינו בעפעפים. ואפשר שחסר לימז ופי' כדברי רבינו. והיותר נראה שחסר ליפז ופירושו דלייפי זופיה תרגום ויחבר ולפיף. ופירושו שאינם נפתחות כל הצורך והוא לשון רבינו במשנה שגרסתו בגמרא כשנים שכתבתי היינו תימז ולימז. ופי' לימז דמלו זיפיה דהיינו שהם עבים ומלאים הרבה ותימז דתמו זיפיה דהיינו שתמו כמו תם עונך בת ציון. וא\"כ השלישית היא ליפיז דילפי זיפיה. וטעיות הרבה ולשונות חסרים יש בגמרא בכורות להיותה בלתי מורגלת ולכך נפלו בה טעויות הרבה ואין דורש ואין מתקן. שוב ראיתי בערוך בערך טרטות שכתב בפ' מומין אלו בגמ' זוגדוס עיניו טרטות דמרמצין עיניה פי' עיניו סגורות ואינם פתוחות אלא מעט ע\"כ. ובספרים שלנו אין בגמרא דמרמצין עיניה דרש\"י ז\"ל פי' טרוטות עגולות. ורבינו ז\"ל כתב בסמוך גבי מומי העין עיניו עגולות, ונראה דמטרוטות אמר כן וכפרש\"י ז\"ל. ואפשר עוד והוא הנראה יותר דעגולות הוציאו מצירניות הנז' שם וכתב רש\"י ז\"ל צירניות עגולות יותר מטרוטות פי' שהוא לשון ציר הפתח שהוא עגיל. ולדברי רש\"י ז\"ל קשה למה הוזכר יט) וכ\"ש אם פי' רבינו כפי' רש\"י ז\"ל דקשה טפי שהרי רבינו לא הוזכר אלא עגולות סתם. ולפ\"מ שכתבתי בדעת רבינו ז\"ל ניחא שפיר דטרוטות היינו שאינם נפתחות העפעפים כל הצורך כפי' הערוך כ) וצירניות היינו עגולות וכ\"פ גם כן בעל הערוך ז\"ל. ומה שאמרו כא) מפני מה עיניהם של תרמודיים טרוטות מפני שדרים בין החולות כפי' הערוך נראה דוק ותשכח:", + " מי ששיער ריס עיניו מרובה מעובה כו'. כתב מהר\"ד ן' זמרא ז\"ל היינו לופיין דתניא בתוספ' דנפישין זופיה ומפני שאין בני אדם שוים שיש מי ששיער ריסי עינו מרובה ויש שהוא מעט ויש מי שהוא מעובה ויש מי שהוא דק, ואין אחד מהם מום עד שיהיה מרובה מעובה שזה ודאי הוא שינוי ואינו דבר השוה בזרעו של אהרן:", + " מי שעפעפיו סגורות כו'. כתב מהר\"ד ן' זמרא ז\"ל דהיינו צירניות כב) האמור בגמרא והוא בכלל צירן הנזכר במשנה כג) מלשון צרות:", + "יח) בפ\"ה דבכורות.\n יט) ע' בתוס' שם מ\"ד ע\"א ד\"ה עיניו מ\"ש ע\"ז.\n כ) בהגהות על הגליון הרמב\"ם הניח בצ\"ע מ\"ש הרמב\"ם מי שהעפעפים סגורות דהוא טרוטות כפי' הערוך. ובהלכה ו' כתב עיניו עגולות שהם לפרש\"י טרוטות. ולמ\"ש מהר\"י קורקוס א\"ש. אמנם בפה\"מ כתב הרמב\"ם וז\"ל וצירן מי שעיניו דומעות כו' וצ\"ע.\n כא) שבת ל\"א ע\"א וע' בפרש\"י שם.\n כב) ע' פרש\"י דצירניות הוא עגולות. וע' במהר\"י קורקוס בזה.\n כג) כ\"כ לעיל בשם הרמב\"ם בפה\"מ דצירן הוא מי שעיניו דומעות." + ], + [ + "אחד עשר בעינים כו'. כתב מוהרר\"י קורקוס ז\"ל גם זה שם כד)שם בבכורות מ\"ג ע\"ב. במשנה החרום פסול איזהו חרום כוחל שתי עיניו כאחת שתי עיניו למעלה שתי עיניו למטה עינו אחת למעלה עינו אחת למטה רואה את החדר ואת העליה כאחת סכי שמש והזגדס והצירן ושנשרו ריסי עיניו פסולים מפני מראית עין. ופי' בגמרא דעיניו למטה היינו שעומדים למטה מן המקום הראוי להם וכן למעלה מן המקום הראוי להם וכן עינו אחת למעלה כו'. ונראה דלאו דוקא שהאחת למעלה ממקומה וגם השנית למטה ממקומה, אלא כל שאחת למעלה ממקומה אעפ\"י שאחת במקומה א\"נ אחת למטה ממקומה כה)ע' תוס' שם מ\"ד ע\"א ד\"ה מחוי. ואחת במקומה הוי מום וכאשר כתב רבינו בסמוך מי שאחת מעיניו משונה מחברתה בין במקומה כו'. והכל בכלל זוגדוס כאשר נתבאר למעלה. ובספרים שלנו חסר המום השני וצ\"ל מי שעיניו למטה מן המקום הראוי להם. וכ\"ה בספר מוגה והמנין יכריע דלא משכחת אחד עשר אלא בהכי. שלישי מי שעיניו עגולות כבר נתבאר מהיכן כתב כן רבינו והוא תוספ' פ\"ד, רביעי מי שעיניו מזורות, גז\"ש בגמרא דמזור עיניה ופי' בערוך מנומרים עיניו. ורבינו ז\"ל כתב עיניו יוצאות כעיני הנמר ורש\"י ז\"ל כו)לא מצאתי ברש\"י שלפנינו. פי' שאינם יכולות לנוח אלא משוטטות על כרחו, לשון אחר דעמיץ ופתח תמיד. חמישי מי שעיניו גדולות והוא במשנה שם. ששי מי שעיניו קטנות גז\"ש במשנה. שביעי מי שדמעיו זולפות תמיד גז\"ש בתוספתא דומעות, שמיני מי שלחלוחות כו' גם בתוספ' זולפות והכל בכלל צירן שנאמר במשנה וגם הוא בגמרא וכ\"פ רבינו במשנה. תשיעי מי שמקבץ כו' זהו סכי שמש הנזכר במשנה ופירשו בו שונא שמש שאין יכולים להסתכל בשמש או בכל דבר בהיר. עשירי מי שראיית כו' זהו מה שנזכר במשנה רואה את החדר ואת העליה כאחת ופירשו בו שהעינים במקום הראוי להם אלא שהראי' מעורבת וכשמדבר עם חבירו אחר אומר לי רואה, אחד עשר מי שעיניו כו' זהו זוגדוס כאשר נתבאר ונכלל בו עינו אחת למעלה ואחת למטה כי זוגדוס כולל כל שינוי שיפול בזוגות כאשר כתבתי:
ומהר\"ד ן' זמרא ז\"ל כתב משנה שם שתי עיניו למעלה כו' ואמרינן התם אמר רבא הילכך כל מחמת כהיותא אתיא מאיש מחסורייתא מדק מבלבליתא מתבלל משנוייתא מבעינו, דכתוב בקרא איש עור או דק או תבלול בעינו ומשמע לי דמומי ריסי העין נמי מבעינו נפקי דהיינו משנייתא:", + " מי שהיו שתי עיניו עגולות כו'. כתב מהר\"ד ן' זמרא ז\"ל היינו טרוטות דאמרי' בגמרא והוא הצירן הנזכר במשנה:", + " מי שעיניו מוזרות כו'. כתב מהר\"ד ן' זמרא ז\"ל היינו הזיירן הנזכר בתוספתא דמזור עיניה:", + " מי שעיניו גדולות כו'. כתב מהר\"ד ן' זמרא ז\"ל משנה היא כז)שם מ\"ד ע\"א. מי שעיניו גדולות כשל עגל או קטנות כשל אווז:", + " מי שדמעיו זולפות תמיד כו'. כתב מהר\"ד ן' זמרא ז\"ל היינו דומעות דאמרי' בגמרא:", + " מי שלחלוחית עינו כו'. כתב מהר\"ד ן' זמרא ז\"ל היינו דולפות וטרוטות דאמרי' בגמרא וכל הני בכלל צירן הנזכר במשנה. ונראה שהוא מלשון ציר שהוא עגול כמו הדלת תיסוב על צירה, והוא מלשון ציר של דגים והוא הדולף מן העין תדיר. וזהו זולפות וטורדות תדיר דמעה כמו דלף טורד:", + " מי שמקבץ ריסי עיניו כו'. כתב מהר\"ד ן' זמרא ז\"ל היינו סכי שמש דאמרינן במתניתין:", + " מי שראיית עיניו מעורבבת כו'. כתב מהר\"ד ן' זמרא ז\"ל היינו מי שרואה את החדר ואת העליה כאחת דתנן במתניתין, מי שאחת מעיניו משונה מחברתה כו' היינו זוגדוס דאמרינן במתני'. ודע שיש בספרי רבינו חסרון בספרים שלנו והוא מי שעיניו למטה וכ\"ה במשנה וברייתא. וגם המנין שכתב רבינו אינו עולה אלא א\"כ תמנה גם מי ששתי עיניו למטה ופשוט הוא ועדיין צריך טעם לסדרו של רבינו ז\"ל, וזהו תחילה שנה מי שנשתנו מקום עיניו וסמך לו שלא נשתנה מקומם אבל נשתנית צורתם. ואח\"כ שלא נשתנית צורתם אבל נשתנית מראיהם דהיינו מוזרות, ואח\"כ שלא נשתנית לא צורתם ולא מקומם ולא מראיהם אלא שהם גדולים או קטנים, ואח\"כ שנה שנשתנה מחמת מקרה, ואח\"כ שנה שעיניו שלמים אלא שראייתו חלושה ואח\"כ מי שראייתו חזקה אלא שהוא מעורבבות ואח\"כ מום השינוי שהוא בכל האברים שהם זוגות, דוק ותשכח:" + ], + [ + "ששה בחוטם כו'. כתב מהר\"י קורקוס ז\"ל כבר הוזכר מהמשנה כח)שם מ\"ג ע\"ב. ובגמרא אמרו ת\"ר חוטמו שוקע סולד חוטמו בולם חוטמו נוטף ר' יוסי אומר אין חרום אלא כוחל שתי עיניו כאחת. אמרו לו הפלגתה אלא אעפ\"י שאינו כוחל שתיהם כאחת. והם דברי רבינו שפוסק כרבנן שא\"ל לר' יוסי הפלגתה, ואעפ\"י שסתם מתני' אמרה כל שכוחל שתי עיניו כאחת אפשר דהיינו לומר שזהו פי' חרום, אבל מודים דאף אם אינו כוחל הוי מום, א\"נ אפשר דמתני' לא בדוקא נקיט כן. דהא לא קתני אין חרום כמו ר' יוסי ואם לא כן קשה אמאי שביק רבינו סתמא דמתני' ופסק כרבנן דברייתא, אם לא שנאמר דכיון דבגמרא הביאו אותה ברייתא היינו לגלויי דמתני' יחידאה היא והויא דברי ר' יוסי ולכך לא סמך רבינו עליה, וגם כיון שאמרו לו בלשון הפלגתה משמע דקים להו דלא בעי' כולי האי. ופי' סולד כתב רש\"י ז\"ל קצר. ובולם פי' שנסתמו נקביו ורבינו נראה שהיה גורס בולט בטי\"ת וסולד נראה שמפרש רבינו דהיינו עקום, ומשם הוציא דין חוטמו עקום שכתב. ובעל הערוך ז\"ל פי' שנכווץ חוטמו למעלה ודין מי שחוטמו גדול כו' שם במשנה ובגמ' אמרו תנא כאצבע קטנה ופרש\"י ז\"ל אם חוטמו גדול לפי שאר האברים יותר מדי כשיעור רוחב אצבע קטנה הוי מום. והכי משערינן מודדין חוטמו לחוטם בני אדם הארוכין בגופן כמוהו עכ\"ל. ורבינו ז\"ל מפרש דכאצבע קטנה היינו שאורך חוטמו להיותו שוה לשאר אבריו הוא כאורך אצבעו הקטן, כי אצבעו הקטן גם הוא נערך לשאר אבריו והוא פי' נכון, דהוי מילתא דפסיקא ובדידי' משערינן ואין צורך לאדם אחר. ואולי גם אותו אדם אין חוטמו כערך אבריו:
ומהר\"ד ן' זמרא ז\"ל כתב מי שחוטמו בולט היינו חוטמו בולט כאלו הוא נפוח. ורש\"י ז\"ל פי' מי שנסתמו נקביו כט)ע' תוס' שם מ' ע\"ב ד\"ה פיו בלום. ואני מסופק אם יכול לחיות ונקבי האף סתומים:", + " מי שעוקץ חוטמו נוטף כו'. כתב מהר\"ד ן' זמרא ז\"ל היינו חוטמו נוטף:", + " מי שחוטמו עקום לצד אחד כו'. כתב מהר\"ד ן' זמרא ז\"ל היינו חוטמו סולד, ורש\"י ז\"ל פי' שקצר בארכו. וקשיא לי דהא תנן לקמן חוטמו גדול מאבריו או קטן מאבריו. ותו מי שחוטמו עקום לצד אחד אין לך מום גדול מזה, ואמאי לא תני לי' בכלל המומין. והוא ז\"ל הרגיש בקושיא הראשונה וכתב עלה דהך דאצבע קטנה אם חוטמו גדול לפי שאר אבריו יותר מדי כשיעור רוחב אצבע קטנה הוי מום הכי משערינן מודדין חוטמו לחוטם בני אדם ארוכין בגופן כמוהו, ע\"כ. והקושיא השנייה איכא למימר שהוא בכלל מי שחוטמו נוטף דמה לי שיהיה נוטף לפניו או לצד אחר. ומ\"מ פי' של רבינו נראה יותר נכון. ותמוה לי אמאי לא שני מי שחוטמו שוקע באמצעיתו לפי שראיתי קצת בני אדם כך הוא והוא מגונה מאד, ואפשר שהוא בכלל חוטמו שוקע בין שהוא שוקע למעלה בין העינים ובין שהוא שוקע באמצעיתו, ומפני שחרום האמור בתורה אמר ר' יוסי אין חרום אלא הכוחל שתי עיניו כאחת ואמרו לו הפלגתה אעפ\"י שאין כוחל עיניו כאחת. לפיכך כתב הרב ז\"ל מי שעיקר חוטמו שוקע כו' אבל לאו למימרא שאם היה שוקע באמצעיתו שלא יהיה מום, א\"נ שהוא בכלל מי שחוטמו עקום דמה לי שיהיה לצד אחד או שיהיה עקום באמצעו מ\"מ מסתברא לי שהוא מום:", + " וכיצד משערין כו'. כ' הרר\"ד ן' זמרא ז\"ל כתב כן לאפוקי מפרש\"י ז\"ל אשר כתבנו למעלה:" + ], + [ + "שלשה בשפתים כו'. כ' מהר\"י קורקוס ז\"ל גז\"ש ל)שם בבכורות מ\"ד ע\"א. במשנה. ודין מי שפיו רפוי נראה שכתב כן מזבלגנים שהזכירו שם. לא)שם מ\"ג ע\"א. ובערוך כתב פי' מי שיש לו לפלוף בעיניו וי\"א מי שרירו יורד ורבינו תפס פי' שני דאילו פי' ראשון כבר נכלל לרבינו בזולפות כאשר נתבאר:" + ], + [ + "שלשה בבטן כו'. כ' הרר\"ד ן' זמרא ז\"ל במשנה שם לב)שם מ\"ד ע\"ב. דדין שוכבים כשל אשה כרסו צבה טבורו יוצא. והא דלא תני להו כסדרא דמתני', משום דכתב שלשה בבטן וכרסו צבה וטבורו יוצא הם בבטן ממש. אבל דדין שוכבין אין זה מום בבטן ממש. אלא שהדדין שוכבין על הבטן ומשום הכי כתב להו בסוף:" + ], + [ + "שלשה בגב כו'. כ' מהר\"י קורקוס ז\"ל גז\"ש לג)שם מ\"ג ע\"א. במשנה ובעל חטוטרת ר' יהודה מכשיר וחכמים פוסלים. ופי' בגמ' דאית בה עצם כ\"ע לא פליגי דפסלה כי פליגי דלית בה עצם. מר סבר הא אינו שוה בזרעו של אהרן. ומר סבר קרקורא דבשרא בעלמא הוא. פי' חתיכת בשר בעלמא. ובמשנה כתב רבינו חטוטרת שם ידוע באיזה ענין שיהי' השמטת החוליות בין לאחוריו בין לצדדיו. וכן אעפ\"י שלא נשמטו החוליות אלא שנולדה מורסא על גבו כדמות חטוטרת וכו' נמצא שהשנים נכללו בחטוטרת האמור במשנה. וי\"ג במשנה ובעל חטרות וכן מצאתי בספרים מוגהים. ומ\"מ שנים הם. חדא דכ\"ע וחדא בפלוגתא. ולפיכך מנאם לשנים. ושדרתו עקומה נתבאר שם לד)מ\"ג ע\"ב. על משנת שיש לו שני גבין. דשתי שדראות אמרו בגמ' תרגמא בשדרתו עקומה פי' כי אז נראה כמי שיש לו גבין הרבה ושדראות הרבה:
והרר\"ד ן' זמרא ז\"ל כ' פלוגתא דר\"י ורבנן וקי\"ל כרבנן וזהו שכתב רבינו ז\"ל מי שתפח בשר בגבו ונעשית כחטוטרת אעפ\"י שלא זזה חולייא ממקומה ה\"ז מום:" + ], + [ + "ששה בידים כו'. כ' מהר\"י קורקוס ז\"ל גז\"ש לה)שם בבכורות מ\"ה ע\"א. במשנה אצבעותיו מורכבות זו על זו או קולטות עד הפרק כשר למטה מן הפרק וחתכה כשר היתה בו יתרת וחתכה אם יש בה עצם פסול ואם לאו כשר. יתר בידיו וברגליו שש ושש כ\"ד ר' יהודה מכשיר וחכמים פוסלים שולט בשתי ידיו רבי פוסל וחכמים מכשירים. ובגמ' אמרו אצבעותיו מורכבות זע\"ז או קולטות דהיינו מחוברות ולא חתכן. מייתורא דאו שבר יד. דאו ריבוייא הוא. אבל אם חתכן מן הצפורן עד הפרק הסמוך לכף כשר. ולא עד הפרק הכף עצמו פי' שמחבר האצבע עם הכף. דא\"כ היינו כל האצבע ולמה אמרו עד הפרק הסמוך לכף לה*)כנראה היתה גירסתו בגמ' \"הסמוך לכף\" ואין זה בגמ' שלפנינו. וע' פרש\"י במתני' שם ובתוס' חולין ק\"ו ע\"ב ובהר המוריה כאן. יאמרו עד הכף, א\"נ כל האצבע. א\"נ עד פרק הכף. אלא ודאי כדכתיבנא. ודין אטר נתבאר שם בברייתא. ובשולט בשתי ידיו כחכמים דרבים נינהו. ודין חסר אצבע לו)מלשונו משמע דדין חסר אצבע מבואר ג\"כ במתני'. ותמוה דאין שום רמז במתני' לחסר. ובכס\"מ והרדב\"ז כתבו דדין זה פשוט מסברא. ולכאורה אפ\"ל דכוונת מהר\"י קורקוס למה דאמרי' במתני' היתה בה יתרת וחתכה אם יש בה עצם פסול. ופרש\"י הואיל וחתכה שהרי הוא מחוסר אבר כו' יעו\"ש וכ\"כ בקרית ספר להמבי\"ט בדעת הרמב\"ם. אמנם התיו\"ט שם תמה ע\"ז דמשמע דאם לא חתכה דלא הוי חסר כשר. וזה תמוה דהא רבנן פסלו במתני' יתר בידיו ורגליו אפילו לא חתכה. וכתב שם התיו\"ט דלכך דייק הרמב\"ם כאן בלשונו וכתוב דאם היה בה עצם \"אפילו\" חתכה פסול. דהכוונה דהפסול הוא מטעם יתר אף אם חתכה יעו\"ש. וא\"כ דברי מהר\"י קורקוס צ\"ע. ודין פיקה מגודלו גם שם במשנה. וכתב רבינו שם פיקה יוצאה מגודלו הוא שיהי' בולט מבוהן היד והרגל שום דבר או שיתעקם הבוהן בשעת הנחתו ע\"כ. ורש\"י ז\"ל כתב פיקה יוצאת מגודלו חתיכת בשר עגולה כפיקה יוצאה מגודלו ע\"כ ויתבאר עוד בסמוך:
והרר\"ד ן' זמרא ז\"ל כ' משנה שם ותניא בברייתא קלוטות למעלה מן הפרק וחתכן מנין. לז) (השמטה מהערות) אפשר לומר ע\"פ הירושלמי פ\"ט דסוטה הלכה ה' דבעי אי קלוטה הוי משום מחוסר אבר יעו\"ש ואם נאמר כן א\"כ הא אצבעותיו קלוטות מבואר במתני'. וממילא שמעינן גם דין חסר אצבע. אמנם צ\"ע מש\"ס תמורה י\"ז ע\"א ברש\"י שם ד\"ה והלא שרוע וקלוט כו' יעו\"ש. חתכן והא אמרת כשר, אלא ולא חתכן מנין ת\"ל או שבר יד. ולא פליגי אתנא דמתני', אלא למעלה דברייתא היינו למטה דמתני'. וכ\"כ רש\"י ז\"ל ומר קרי למטה צד אצבעות. ומר קרי למעלה כשמגביה ידיו. ולפיכך כתב הרב ז\"ל אם היו קולטות עד למטה מן הפרק דהיינו לצד סוף האצבעות ואם הפרישן עד הפרק כשר:", + " מי שיש בידו אצבע כו'. כ' הרר\"ד ן' זמרא ז\"ל פלוגתא דר\"י וחכמים וקי\"ל כחכמים:", + " מי שחסר אצבע מידו כו'. כ' הרר\"ד ן' זמרא ז\"ל אין לך מום גדול מזה:", + " השולט בשתי ידיו כו'. כ' הרר\"ד ן' זמרא ז\"ל גז\"ש במשנה רבי פוסל וחכמים מכשירים ופסק בכולה מתני' כרבנן. ואיכא למידק אמאי השמיט הרב ז\"ל הא דאמר ר' יוחנן והוא שנספרת על גב היד דבהכי חשיבא אבר אם יש לה עצם ואם אינה נספרת ע\"ג היד אעפ\"י שיש בה עצם אם חתכה כשר. וי\"ל שלא סמך הרב ז\"ל עלה דהא דר' יוחנן אלא עלה דההיא דאמר רב פפא גזרו שאינה נספרת אטו נספרת לח) לז) כן הוא גם גירסת הצ\"ק שם. לגבי טומאה וה\"ה לגבי מומין ולפיכך לא חלק הרב ז\"ל דבכל גוונא הוי מום. וכל הני דמתני' נפקא לן מרבויי דאו שבר יד או שבר רגל:
לח) ע' ברמב\"ם פ\"ב מטומאת מת ה\"ז." + ], + [ + "ארבעה באברי הזרע כו'. כ' מהר\"י קורקוס ז\"ל גז\"ש לט)שם בבכורות מ\"ד ע\"ב. במשנה המאושבן ובעל גבר ובגמ' אמרו ועד כמה מחוי רב יהודה עד רכובה. והוא חוזר בין אבצים מ)כ\"כ הרמב\"ם בפה\"מ שם. אמנם בפרש\"י כתב וז\"ל ועד כמה יגדל הגיד שיהא פסול יעו\"ש. ומשמע דשיעור עד ארכובה הוא רק בגיד, וצ\"ב. בין אגיד. ונראה שחסר כאן בספרים שלנו כל שרוח באשכיו. והוא דברי ר\"ע שם. וכמו מה שכתבתי למעלה בכיוצא בזה שהכל מודים שהוא מום ואין המחלוקת אלא בפי' הכתוב. ואם לא כן אינם אלא שלשה ורבינו כתב ארבעה. ובספר מוגה מצאתי מי שנמרכו אשכיו והוא כיס הבצים. רביעית מי שנמרחו אשיכיו ע\"כ. והנה זו אין לה טעם ואיני מבין אותה. ומה שכתבתי נ\"ל והוא האמת. ופי' נמרחו אשיכיו שנמוחו הבצים ורוח באשיכיו ושהביצים נפוחות מחמת רוח שנכנס בהם והוא גם בספרי פ' אמור. ובתוספ' דבכורות פ\"ה. ושוב מצאתי בסמ\"ג שכתב כל דברי רבינו. וכתב כאשר כתבתי אני והאמת יורה דרכו:
והרר\"ד ן' זמרא ז\"ל כ' ונ\"ל דה\"ה אם אחת מהבצים גדולה וארוכה עד רכובה שהוא מום. דמ\"ש אחת משתים. דע\"כ לא פליגי רבנן עלי' דר\"י מא)שם מ' ע\"ב. אלא באחת גדולה כשתים. אבל אם מגעת עד ארכבותיו פשיטא דהוי מום. וזהו שכתב הרב ז\"ל מי שכיס הבצים כו' דכיון שהכיס מגיע עד ארכבותיו הוי מום:", + " מי שנמרחו אשכיו כו'. כ' הרר\"ד ן' זמרא ז\"ל היינו דאמר ר' ישמעאל כל שנמרחו אשכיו ויש חסרון בספרים שלנו וזהו מי שרוח באשיכיו. דאי לא תימא הכי חסר המנין. והיינו דאמר ר\"ע כל שרוח באשיכיו. ולא פליגי אלא בפירושא דמרוח אשך דלכ\"ע מודו שהוא מום. והא דלא מנינן נמי מב)קצת צ\"ע דהא ר\"ח בן אנטיגנוס לא מיירי במום דביצים כפרש\"י שם. והרמב\"ם כאן דמונה רק מומי אברי הזרע לכך לא הביאו. ואפ\"ל דהרדב\"ז רוצה לתרץ גם לפי פי' הערוך שכתב דמי שמראיו חשוכים הוא ע\"י שיש לו מרוח. דע\"י זה פניו חשוכים יעו\"ש. וא\"כ גם זה הוא מום באברי זרע. וע' בראשון לציון על משניות להגרי\"ב שכתב בזה בפי' דברי הגמ' בדרך נכון. הא דר\"ח בן אנטיגנוס כל שמראיו חשוכים משום דהיינו כושי דתנן לקמן ור' חנינא לא תני כושי והכי איתא בגמ':" + ], + [ + "חמשה עשר בשוקיים כו'. כ' מהר\"י קורקוס ז\"ל בהשגות א\"א המשנה אמרה כו' ופי' זה קשה ליישבו דא\"כ היינו עקבו יוצא מאחוריו. השנוי גם שם במשנה. לכך פי' כאן דפיקם היינו הבליטות הניטלות שלמעלה מן העקב לצד פנים. ואפשר שיש ט\"ס במשנה. וכל בליטה עגולה נקראת פיקה על שם שדומה לפיקה שטוות בה הנשים. ובמשנה כך היא שנויה בעלי הפיקים והעיקל איזהו עיקל כל שמקיף פרסותיו ואין ארכבותיו נושקות מג)אצלינו הגירסא נוקשות. זו בזו פיקה יוצאת מגודלו עקבו יוצא לאחוריו פרסותיו רחבות כשל אווז וכו' ואם איתא דפיקה יוצאה מגודלו הוא פי' לבעלי הפיקים כדברי הר\"א ז\"ל. מד)גם רש\"י והרע\"ב פי' כהראב\"ד וע' תיו\"ט שם בזה. הי' לו לומר איזהו בעלי הפוקים כל שפיקה כו' וא\"נ קאי על איזהו דקאמר גבי עיקל אכתי הי' לו לחזור ולהזכיר בעלי הפיקים פיקה יוצאה כו' אלא נקיט לה בלשון וסדר שאר מנין המומין. מוכח שאין זה פי' למה שנשנה, אלא לסדר מנין המומין הוא חוזר ולא פי' אלא עיקל לבד. דאילו בעלי הפיקים אין צריך לבארו. ומה שאמרו בגמ' תנא בעל פיקים והשופנר, בעלי פיקים שיש לו כסתות הרבה. והשופנר כל שאין לו כסתות כל עיקר. אפשר הי' לפרש לדעת רבינו שאינו פי' לבעל הפיקים השנוי במשנה. דפיקים לחוד וקיפין לחוד. דבמשנה גרסינן פיקים מלשון פיקה. ובגמ' גם בתוספ' גרסינן מה)בגליון הש\"ס מחקו קיפין והגיהו פיקין. ולמ\"ש המהר\"י קורקוס אין זה נכון. בכל הספרים קיפין. וא\"נ דאפשר שפי' כדברי בעל הערוך מו)הובא בתוס' שם ד\"ה בעל. שפי' דהיינו מי שעקבו ופיסת רגלו בולטים לחוץ ובניהם עמוק הרבה והוא מ\"ש רבינו מי שרגלו חלולה. ואפשר שהוא מלשון כיפה שהרגל עשוי ככיפה כי הקו\"ף והכא\"ף מתחלפות. ושופנר כתב בערוך שהוא מי שרגלו שוה למטה ואין לו בליטות כלל והוא מלשון שפיר. ואפשר לדעת רבינו שהוא מ\"ש מי שרגלו כלה שוה. והוא קרוב לדברי בעל הערוך. וגם יצדק לשון שפיר לדברי רבינו שהוא דבר בלתי מתוקן רק כחתיכת בשר בעלמא. ואפשר שגם דברי בעל הערוך נכללו בדברי רבינו. אלא שקשה לפי' קיפין שכתבתי מה שמצאתי בתוספ' שמנו בעל הקיפין לחוד ורגלו חלולה לחוד. מוכח שאין פי' בעל הקיפין רגלו חלולה כאשר כתבתי אלא תרתי נינהו. וא\"כ רגלו חלולה שכתב רבינו ע\"כ מהתוספ' כתבו. לא מבעלי הקיפין שהביאו בגמ'. לכך נראה שקיפין ופיקין הכל אחד כמו כבש וכשב וזולתו. ויש לו כסתות הרבה פי' בליטות הרבה דהיינו שהפיקין שלו גדולות ובולטות הרבה. ולאו הרבה במנין קאמר אלא בכמות. ושופנר היינו שאין לו בליטות כלל. אלא שוה רוחב פס אצבעותיו כרוחב עקבו אין לו בליטות כרוחב אצבעותיו גם לא למטה אלא רגלו שוה כחתיכת בשר כאשר כתבתי שהוא קרוב לפי' בעל הערוך. ואפשר שגם הוא בכלל כאשר כתבתי. ואם לא נאמר כן יקשה מ\"ש רבינו מי שרגלו כלה שוה מנין לו. גם יקשה דין שופנר למה לא כתבו רבינו וכאשר הקשה הראב\"ד ז\"ל ובמה שכתבתי ניחא כולה שפיר ולא קשה מידי. - ועתה אפשר מנין הט\"ו מומין. ראשון מי ששוקיו כו' הוא עיקל שהזכרתי מן המשנה, שני מי שפיקתו כו' הוא בכלל הפיקין של המשנה ובכלל הקיפין של התוספ'. שלישי מי שעקבו כו' כבר הזכרתיו מהמשנה ובגמ' אמר ר' אלעזר שוקו יוצא מאמצע רגלו. רביעי מי שפרסותיו כו' גם זה הזכרתיו מהמשנה ובגמ' פי' אע\"ג דסדיקא כדברי רבינו. חמישי מי שפיקה כו' ששי מי שיש כו'. שביעי מי שחסר כו'. שמיני מי שאצבעותיו כו'. תשיעי מי שהיו כו' כל אלו נתבארו בסמוך גבי ידים. עשירי מי שרגלו כו'. זהו שופנר כאשר נתבאר. אחד עשר מי שרגלו כו'. שנים עשר מי שרגלו עקומה דומה למגל כך היא בתוספתא פ\"ה פרסתו חלולה עקומה דומה למגל. שלשה עשר המקיש כו'. ארבעה עשר מי שמקיש בארכובותיו כו' כך הם במשנה המקיש בקרסוליו ובארכבותיו וכתב רש\"י ז\"ל שארכבותיו עקומות לחוץ וקרסוליו לפנים ונושקים זה בזה כשהוא מהלך. בארכבותיו היינו איפכא שרגליו עקומות לחוץ מרחיק זה מזה עד שארכבותיו מלמעלה העקומות כלפי פנים נוקשות זו בזו עכ\"ל. ורבינו ז\"ל במשנה לא ביאר דבר רק כאשר כתב כאן. ובודאי כי הדעת נותן שאין נקרא מום מפני שינוי הליכתו. רק בשביל שינוי בנין גופו כדברי רש\"י ז\"ל. וסבת שינוי הליכתו ודאי שמפני עקום הוא ולכך לא הוצרך רבינו לבארו. חמשה עשר מי שהוא אטר רגל כו' כבר נתבאר לגבי ידים. ושולט בשתי רגליו ודאי כשולט בשתי ידיו אעפ\"י שלא ביארו רבינו ממילא ומדיוקא משתמע ופשוט הוא:", + " מי שפיקתו יוצאה כו'. כ' הרר\"ד ן' זמרא ז\"ל כתב בהשגות א\"א המשנה אמרה כו' הבין הראב\"ד ז\"ל בדברי רבינו דמי שפיקתו יוצאה היינו בעל הפיקין הנזכר במשנה. והשיג עליו כי המשנה לא אמרה אלא פיקה יוצאה מגודלו. ותו דבעל הפיקין פי' בגמ' בעל כסתות כו'. ואני ק\"ל טובא אם זה דעת רבינו. חדא שלא הזכיר לא כסתות ולא מי שאין לו כסתות משמע דס\"ל דאין זה מום דמחמת בריאותה או כחישותא הוא. ותו דמי נתן שני מומין אלו בכלל מומין של הרגלים ששנה אותם התנא עמהם. ותו שאם פיקין כולל כל דבר עגול, למה פרט התנא פיקה יוצאה מגודלו. אלא הנכון בדברי רבינו שבעל הפיקין לחוד ופיקה יוצאה מגודלו לחוד. והוא אינו מפרש כסתות דאמר ר' יוחנן עגבות כפירושו של הראב\"ד ז\"ל אלא כפירושו של בעל הערוך שפרסתו גבוה הרבה ויש בשר הרבה לצד ראש (העגל) [הרגל] ובעקב. ובאמצע הרגל כמין כיפה. וזהו שכתב למעלה מי שרגלו חלולה כו'. והשופנר דתנא בתוספ' ופי' ר' יוחנן שאין לו כסתות כל עיקר היינו מ\"ש מי שרגלו כלה שוה כו' שחסר הבשר מכאן ומכאן ואין לו חלליות באמצע הרגל וכאלו הוא חתיכה אחת. והיינו דתנינן להו בהדי מומי הרגל. ופיקין וקיפין הכל אחד הוא. וכן הגרסא בספרים שלנו תנא בעלי הקיפין ושופנרין וכן מי שפיקתו יוצאה והוא העגל אשר למעלה מן העקב. הרי הוא בכלל מי שפיקתו יוצאה מגודלו. דמה לי מגודלו ומה לי מן העגל לצד פנים. ודע שגם רש\"י ז\"ל אינו מפרש כסתות כפי' הראב\"ד ז\"ל עיין שם:", + " מי שרגלו עקומה כו'. כ' הרר\"ד ן' זמרא ז\"ל שזהו הקילבן הנזכר בברייתא והיא מלה ערבית שכל דבר הפוך קורין לו מקלו\"ב:", + " מי שהוא אטר ברגל ימינו כו'. כ' הרר\"ד ן' זמרא ז\"ל אם עושה מלאכה ברגליו ניכר הוא וכן בשעה שעומד על רגלו אחת אם עומד על הימין או על השמאל. ורש\"י ז\"ל כתב כשמהלך עוקר רגלו השמאלית תחלה מה שאין כן דרך בני אדם מז)ע' יומא י\"א ע\"ב. - וע\"ע ברשב\"א חולין צ\"ב ע\"ב שהביא דברי רש\"י יעו\"ש מ\"ש בזה. ע\"כ. והיא שנויה בברייתא מח)שם בבכורות מ\"ה ע\"ב. ת\"ר איטר בין ביד בין ברגל פסול השולט בשתי ידיו רבי פוסל וחכמים מכשירין. וה\"ה דפליגי בשולט בשתי רגליו וחד מינייהו נקיט והלכה כחכמים דמכשירין:" + ], + [ + "הארוך ביותר כו'. כ' הרר\"ד ן' זמרא ז\"ל במשנה ובגמ' כו' ופרש\"י שהוא ארוך ודק שאינו עב לפי ארכו ולפי שהוא דק אינו יכול לסבול קומתו והוא נכפף ונראה כמי שחולייתיו שמוטות ע\"כ. ופי' הרב ז\"ל ניחא טפי בלשון. שהרי הוא הפך הננס וכי היכא דבננס ל\"ש לן בין דק או עב. ג\"כ לענין הארוך לא שני לן. ונ\"ל שדחקו לרש\"י ז\"ל לפרש הכי משום דלפי הפשט שאול בעל מום הוי מט)ע' סוטה י\"ב ע\"ב תנא הוא ילד וקולו כנער דברי ר\"י א\"ל ר\"נ א\"כ עשית למשה רבינו בע\"מ כו' ופרש\"י והוא לוי ונפסל בקול לעבודת השיר יעו\"ש. ובס' בנין אריאל פ' שמות כתב דקושית ר\"נ ל\"ק לרב דאמר בזבחים ק\"א ע\"ב דמרע\"ה כהן גדול היה. וא\"כ הא כהן אסור בעבודת לוי. ומום דקול ל\"ש בכהן. ור\"נ מקשה רק לר\"י לשיטתו דלא ס\"ל דכ\"ג היה יעו\"ש. וא\"כ י\"ל דגם כאן בבכורות מקשה רב שימי לרב לשיטתו דמרע\"ה כ\"ג היה. א\"כ עשית למרע\"ה בע\"מ מפני גובהו. וא\"כ זה ל\"ש גבי שאול שהיה רק מלך. וע' סנהדרין ל\"ו ע\"ב ובתוס' שם. וגם דכאן גם בכהן אין הכוונה בע\"מ ממש רק פסול דאינו שוה בזרעו של אהרן. ובעיקר דברי הרדב\"ז ע' נדרים ל\"ח ע\"א ואמר מר משה רבינו פרסו כו' אימא דאריך וקטין. ופרש\"י שלא הי' גופני ולא הי' בעל כח. וע' בר\"ן ורא\"ש שם. דכתיב בי' משכמו ומעלה גבוה מכל העם אלא שהי' עב כפי ארכו. ולדעת הרב ז\"ל צריך לומר שלא הי' גבוה כ\"כ אלא שהי' צוארו ארוך מכל העם. וזהו משכמו ומעלה גבוה מכל העם כלומר מה שיש משכמו ומעלה דהיינו הצואר היה גבוה מכל העם. מט*)כ\"מ בש\"ס סוטה י' ע\"א ת\"ר חמשה נבראו כו' שאול בצוארו. ופרש\"י שם ויגבה מכל העם משכמו יעו\"ש. הרי דגם רש\"י ז\"ל ע\"כ מפרש כן דכ\"ה בג\"מ וצ\"ע. וזה יופי הוא ולא מום. וצ\"ל לפי פי' זה שהי' גבוה מכל העם. ולא כ\"כ דהיינו משכמו ומעלה דאי לא תימא הכי הי' גופו קטון מאבריו. וא\"ת בשלמא לפרש\"י ז\"ל היינו דאמר רב. נ)שם בבכורות מ\"ד ע\"א. משה עשר אמות הי'. ואקשינן עלה א\"כ עשית למרע\"ה בעל מום מט) דתנן גופו גדול מאבריו או קטן מאבריו וקס\"ד דבאמותיו של משה קאמר. וא\"ל רב שימי באמה של קדש קאמינא כלומר הקרשים לא נמדדו באמותיו של משה שהיו גדולות אלא באמת הקדש ונמצא שהוא הי' ארוך ואמותיו ארוכות כמוהו. בשלמא לפרש\"י ז\"ל הי' עובי גופו מתייחס לגובהו. ולכך לא מותבינן עליה דרב מהך מתני' דהקפח והננס ותני רב זביד גבוה, אבל לפי פי' רבינו קשה וכי עשיתו למשה רבינו ע\"ה בעל מום. וצ\"ל שכל בני דורו היו גבוהים קרובים למרע\"ה. אבל מרע\"ה הי' בעל קומה ובעל כח שפרס את האהל יותר מאחרים. אבל לא הי' ארוך מהם ביותר. ואעפ\"י שפי' הרב ז\"ל נוח בלשון, פי' רש\"י ז\"ל ניחא טפי בענין:" + ], + [ + "שמונה בעור כו'. כ' מהר\"י קורקוס ז\"ל גז\"ש נא)שם מ\"ה ע\"ב. במשנה הכושי והגיחור והלבקן ובעלי נגעים טהורים. ובגמ' כושי אוכמא. גיחור סומקא. לבקן חוורא. ובעלי נגעים טהורים כתב רש\"י ז\"ל כגון ספחת דאי נגעים טמאים אפי' אכניסה חייב משום טומאה. ולרבינו אפי' טמאים כגון שנתרפאו ואין שם נגע כלל נב)ע' מנ\"ח מצוה ער\"ה העיר ג\"כ על פרש\"י דמשכחת לה גם בנגעים טמאים וקודם שאמר הכהן טמא הוא דעדיין הוא טהור דתליא באמירת הכהן כש\"ס מו\"ק ז' ע\"ב. ומ\"מ הוא בע\"מ יעו\"ש. ואפ\"ל בזה מ\"ש בספרי זוטא פ' בהעלותך וז\"ל ויפן אהרן אל מרים. אמר הקב\"ה אם יצטרע אהרן אין כהן בע\"מ יכול להקריב ע\"ג המזבח. ובפרקי דר\"א פ' נ\"ד הגירסא אין כ\"ג בע\"מ כו'. ובביאורי הרד\"ל שם הקשה דלמה לא אמר משום דאין טמא יכול להקריב, דטמא ששימש חייב מיתה וגם כרת על הכניסה. משא\"כ משום בע\"מ דאינו רק בל\"ת יעו\"ש. ולמ\"ש מהר\"י קורקוס ומנ\"ח א\"ש דנפ\"מ. היכא שנתרפא מנגעו ונטהר ועדיין נשאר עליו רושם. או בגוונא דכהן עדיין לא אמר שהוא טמא, דמ\"מ חייב משום בע\"מ ששימש. ומשום שנוי העור וארחא דמילתא נקיט. ודע דמה שכתב רבינו גבי צרבת שהוא בכלל נגעים טהורים לא לענין החשבון כתב כן. שהרי לא תמצא שמונה בעור. אלא א\"כ תמנה אותה לבדה. אלא לענין השם כתב כן. וגם להודיע כי מדין נגעים טהורים כתב כן. אבל לחשבון חלקם לשנים. ודין השומא נתבאר בברייתא פ' המדיר נג)כתובות ע\"ה ע\"א. שומא שיש בה שיער הרי זה מום. אין בה שיער גדולה הרי זה מום קטנה אינו מום. וכמה היא גדולה כאיסר האיטלקי. ומכאן אתה למד דבעור פניו שכתב רבינו לאו דוקא נד)ע' במל\"מ כאן מ\"ש בשם הב\"י אהע\"ז סי' ל\"ט ובכ\"מ פ\"ז מאישות ובלח\"מ מש\"כ בזה. אלא דאורחא דמילתא נקיט. כי לא מצינו חילוק גבי כהנים בין אם המום במקום מגולה או במקום נסתר. וגם שמונה בכל הגוף כתב רבינו והי' לו לכתוב לפי זה ששה בגוף ושנים בפנים כמו שחלק שאר המומין. גם בתוספתא פ\"ה הובאה ברייתא זו. ולא הוזכר בה עור פניו אלא היתה בו שומא וכו' כנ\"ל. ודין התלתולים שם נה)שם בבכורות מ\"ה ע\"ב. במשנה וכבר הוזכר בפ' שביעי:
והרר\"ד ן' זמרא ז\"ל כ' ובעלי נגעים טהורים פסולים דאלו נגעים טמאים לא איצטריך למיתנייא דאפי' ליכנס בעזרה אית בהו חיוב כרת כדאמרן לעיל. וא\"ת בשלמא נגעים טהורים כגון הבוהק ניחא. אבל מחמת דבר אחר כגון צרבת מנא לי'. וי\"ל דלמדה הרב ז\"ל מהא דאמרי' פ' המדיר נו)שם בכתובות ע\"ה ע\"א. אמר רב חסדא האי מילתא מגברא רבה שמיע לי ומנו ר' שילא נשכה כלב ונעשה מקומו צלקת הרי זה מום. נז)ע' שטמ\"ק שם בכתובות ד\"ה הוסיפו. נסתפק אי צלקת הוי מום בכהנים יעו\"ש. ותנן כל המומין שפוסלים בכהנים פוסלים בנשים. ומינה שהפוסלים בנשים פוסלים בכהנים. שהרי לא הוסיפו עליהם אלא ריח הפה וזיעה דבאשה אי אפשר להעבירה. ושומא העומדת לה תחת כפה של ראשה. אבל שאר המומין שוים בנשים ובכהנים:", + " מי שהיתה בעור פניו שומא שיש בה שיער כו'. כ' הרר\"ד ן' זמרא ז\"ל ברייתא הובאה פ' המדיר. נח)שם בכתובות. תניא שומא שיש בה שיער הרי זה מום. אין בה שיער גדולה הרי זה מום קטנה אין זה מום. ואיזהו גדולה פי' רשב\"ג עד כאיסר האיטלקי. וק\"ל למה לא הוזכרה ברייתא זו בפ' מומין אלו דהתם הוי עיקרא דמילתא. והך דר\"ח נמי אמאי לא מייתינן לה הכא. והא דמזוהם ובעל ריח הפה נמי אמאי לא הוזכרה בפ' מומין אלו. ועל כיוצא בזה אמרו דברי תורה עניים במקומם ועשירים שלא במקומם:" + ], + [ + "ועוד יש שם באדם ארבעה כו'. כ' מהר\"י קורקוס ז\"ל גז\"ש נט)שם בבכורות מ\"ד ע\"ב. במשנה נכפה אפי' אחת לימים רוח קצרה באה עליו. ופי' רבינו ז\"ל שם שרוח קצרה הוא מקרה מחמת המרה השחורה ונראה שזאת היא כונתו גם כאן. גם דין חרש ושוטה שם ס)שם מ\"ה ע\"ב. במשנה:
והרר\"ד ן' זמרא ז\"ל כתב ועוד יש שם באדם ארבעה מומין אחרים כו' הרי זה הלשון דומה למה שכתב בתחלת החבור סא)פ\"א מיסוה\"ת ה\"א. וז\"ל לידע שיש שם מצוי ראשון ואותם שלא היו בקיאים בלשון ערב הפליגו דבריו לענין אחר אשר לא עלה על דעתו. אבל האמת הברור שהוא נמשך אחר לשון הערב במלת שם בכמה מקומות:", + " החרש והשוטה כו'. כ' הרר\"ד ן' זמרא ז\"ל שם במשנה. החרש השוטה והשכור. ולא מנה הרב ז\"ל שכור לפי שהוא במיתה ביד\"ש הנכנס למקדש שכור. והעובד עבודה שכור מחלל עבודה. והכי אקשינן בגמ' שכור מחיל עבודה בהדי מומין דמחלי עבודה בעי למחשב. ומשני בשאר דברים המשכרים ודלא כר' יהודה דתניא אכל דבילה קעולות כו' ושתה חלב או דבש ונכנס למקדש חייב. ותנא דמתני' ס\"ל דלא מחיל עבודה. אלא שאינו שוה בזרעו של אהרן. וכבר כתב רבינו דין שכור משאר משקין בתחלת ההלכות:", + " והנכפה אפי' לימים רבים כו'. כ' הרר\"ד ן' זמרא ז\"ל שם במשנה נכפה אפילו אחת לימים. ואע\"ג דאינו נכפה אלא לימים רבים וזמנו קבוע. הרי זה מום ולא יעבוד אפילו בזמן שהוא בריא:", + " וכן מי שרוח רעה מבעתתו תמיד או בעתים ידועים כו'. כ' הרר\"ד בן זמרא ז\"ל גז\"ש במשנה רוח קצרית באה עליו. ואם תשאל כיון דאמרי' דלעתים ידועים הוי מום. כש\"כ מי שרוח רעה מבעתתו תמיד, יש להשיב דאפי' בכה\"ג לא מחיל עבודה. א\"נ כיון שהוא רגיל בו תמיד ודש בו. הוי אמינא דלא הוי מום קמ\"ל:" + ], + [ + "נמצא כל המומין הפוסלין בכהנים מאה וארבעים כו'. כ' מהר\"י קורקוס ז\"ל סימן להם ממי\"ן בחסרון הוא\"ו. ודין נשרו ריסי עיניו כבר הוזכר והוא מה שאמרו עליו הא דאישתיור גרדומי. הא דלא אישתיור גרדומי. גם דין נשרו שיניו שם במשנה. וכבר נתבאר דכיון דלא פסלי אלא מפני מראית עין אם עבד אינו לוקה ועבודתו כשרה:
והרר\"ד ן' זמרא ז\"ל כתב כבר כתבתי לך שכוונת הרב ז\"ל להועיל לזכירה ולפיכך כולל כללים ופורט פרטים ומונה מנינים. וכן כתוב הציבי לך ציונים: סב)ע' עירובין נ\"ד ע\"ב.", + " ואלו פוסלין מפני מראית עין כו'. מי שנשרו ריסי עיניו, אעפ\"י שנשאר השיער בעיקרן. היינו דאישתיור גרדומי דאמרי' בגמ'. ואפי' הכי פסול מפני מראית עין. וכבר כתב רבינו ז\"ל מאי איכא בין הפסולים מפני שאינו שוה בזרעו של אהרן. ובין הפסולים מפני מראית עין:" + ] + ], + [ + [ + "זר שעבד במקדש כו'. כ' מהר\"י קורקוס ז\"ל פ\"ב דזבחים א)ט\"ו ע\"ב. ושם למדו שעבודתו פסולה מקרא דוינזרו מקדשי בני ישראל ולא יחללו. דדרשינן בני ישראל גם הם ינזרו ולא יחללו דאי לאו בני ישראל קרא יתירא הוא כאשר נתבאר שם. גם למדו אותו עוד שם מק\"ו מבעל מום שאוכל ומחלל עבודה. ופרק הנשרפין ב)סנהדרין פ\"ג ע\"א. אמרו שהוא במיתה מקרא דוהזר הקרב יומת ואזהרתי' מוזר לא יקרב אליכם ונתבאר גם פ\"ב דזבחים. ג)ט\"ז ע\"א. ובספרי פ' קרח ד)פיסקא קט\"ז. אמרו והזר הקרב לעבודה או אינו אלא לעבודה ושלא לעבודה אמרת ומה בעל מום וכו' עונש שמענו אזהרה מנין כו':", + " איזהו זר כו'. כ' מהר\"י קורקוס ז\"ל ביאור דברי רבינו שכתב כל שאינו מזרע אהרן הזכרים כלומר שאינו מן הזכרים של זרע אהרן. לאפוקי נקבות שאפי' שהם בנות כהן נקראים זרים ה)נראה דסובר בדעת הרמב\"ם דנשים בכלל זרים גמורים למלקות ולמיתה ביד\"ש. אמנם המל\"מ בפר\"ד דרך מצותיך נסתפק לומר בדעת הרמב\"ם דנשים אינם כזרים ממש. והם רק בלאו הבא מכלל עשה בני אהרן ולא בנות אהרן. וע' מ\"ש בזה המנ\"ח מצוה ש\"צ. לענין עבודה וזהו שלמד מקרא דבני אהרן ולא בנות אהרן ואי למיעוטא כל שהוא מן הנקבות דהיינו בן כהנית. הא מלבית אבותם הוא דאיכא למילף הכי ואפשר ששניהם בכלל דברי רבינו ושנאמר אחדא מינייהו קאי. וא\"נ דמבני אהרן אפשר למעט שניהם דבני אהרן ולא בני נקבה כהנת:", + " בני אהרן ולא בנות אהרן כו'. כ' הרר\"ד ן' זמרא ז\"ל צריך טעם למה הוצרכו כמה מיעוטים למעט בנות אהרן דחד סגי. וי\"ל לפי שאינם כזרים לגמרי לאכילת תרומה והמורם מן הקדשים כאשר נתבאר במקומו לכך צריך למעט אותם מכל עבודה ועבודה ו)הלשון אינו מדויק דהא נשים פסולים ומחללי עבודה בכל עבודות אף באינה עבודה תמה כמבואר בקידושין ל\"ו ע\"א יעו\"ש. וצ\"ל דכוונת הרדב\"ז לומר דבארבע עבודות אלו שהזר חייב עליהם גם נשים חייבין עליהם דהם כזרים גמורים וכמ\"ש המהר\"י קורקוס. מארבע עבודות ועדיין צ\"ע:" + ], + [ + "אעפ\"י שהזרים מוזהרים כו'. כ' מהר\"י קורקוס ז\"ל יומא פ\"ב ז)כ\"ד ע\"א. אמר רב ארבע עבודות זר חייב עליהם מיתה זריקה והקטרה וניסוך המים וניסוך היין. ולוי תני אף תרומת הדשן. מ\"ט דכתיב עבודת מתנה אתן וגו' והזר הקרב יומת עבודת מתנה ולא עבודת סילוק. פירוש עבודה שאתה נותן על המזבח ולא עבודה שאתה מסלק מעל המזבח. ועבדתם עבודה תמה ולא עבודה שיש אחריה עבודה. ולוי רבי רחמנא לכל דבר המזבח. ורב לרבות שבע הזאות שבפנים ושבמצורע. פירוש הזאות שבפנים שמזה על הפרוכת מפר העלם דבר של ציבור ופר משיח ושל יום הכפורים. ושבמצורע פירוש שמזה מלוג שמן בהיכל. וסד\"א דהני לאו דבר המזבח מיקרי להכי אתא לכל לרבויינהו, והקשו בתוס' ניסוך המים וניסוך היין מנה אותם בשתים והזאות דם והזאת שמן לא מנה אותם אלא כללם במלת זריקה. ותרצו דניסוך מים וניסוך יין חשיבי ומשכחת להו שבאים בפני עצמם ולהכי חשיב להו תרתי אבל הזאות שמן באות בגלל זבח שיש בזבח מיני דמים והכל בכלל זריקה. ובברייתא אמרו שם זריקת דם אחד זריקת דם בפנים ואחד לפני לפנים. וכתב רש\"י ז\"ל אחד זריקת דם בחוץ על המזבח ובין לפנים הזאה שעל הפרוכת ובין לפני לפנים שעל הבדים דיוה\"כ, נראה מלשון זה שהוא גורס אחד זריקת דם בחוץ ואחד לפנים וכו' או אפשר דלשון זריקה הוא דמפרש דבלפנים ל\"ש לשון זריקה אלא לשון הזאה וקרי לה זריקה אגב זריקה שעל מזבח בחוץ שהי' נזרק הדם והויא בכלל. דכל מין דמים בכלל כאשר נתבאר:" + ], + [ + "כיצד על הזריקה כו'. כ' הרר\"ד ן' זמרא ז\"ל היינו זריקת בין הבדים וזריקת לפני הכפורת דהכל נקרא לפנים ח)ז\"ל פרש\"י שם ביומא כ\"ד ע\"ב ד\"ה בין לפנים הזאת שעל הפרוכת בין לפני ולפנים שעל הבדים ביוה\"כ יעו\"ש ומבואר דבין הבדים נקרא לפני ולפנים. שהוא בפנים בהיכל. בין זריקת חוץ היינו על המזבח החיצון והוא כולל כל הדמים הניתנים על המזבח החיצון, והכי אמרי' תניא כוותיה דרב עבודות שהזר חייב עליהם מיתה זריקת הדם בין לפנים בין לפני לפנים והמזה בחטאת העוף והממצה והמקטיר בעולת העוף והמנסך ג' לוגין מים וג' לוגין יין ע\"כ. והמזה והממצה מדם העוף הכל הוא בכלל זריקת דם על המזבח החיצון ואגב דאיירי בעולת העוף נקט והמקטיר בעולת העוף ט)ע' מ\"ש בזה התוס' שם ביומא ד\"ה המקטיר. אבל ה\"ה בכל שאר ההקטרות וזהו שכתב ז\"ל כיצד על הקטרה הקטרת אברים או קומץ ולבונה וכו':" + ], + [ + "כיצד על ההקטרה כו'. כ' מהר\"י קורקוס ז\"ל פ' פרת חטאת י)זבחים קי\"ב ע\"ב. אמרו במשנה המעלה מבשר חטאת מבשר אשם מבשר קדשי קדשים מבשר קדשים קלים ומותר העומר ושתהל\"ח ולחם הפנים. ושיירי מנחות והיוצק והפותת והבולל והמולח והמניף והמגיש והמסדר את השלחן והמטיב את הנרות והקומץ והמקבל דמים בחוץ פטור ואין חייבין לא משום זרות כו' וכתב רש\"י ז\"ל דכל הנך הקטרות בדבר שדרכו לאכול לאו הקטרה נינהו וכל הנך עבודות הואיל ויש אחריהם עבודה לאו עבודה נינהו כדאמרי' ביומא כו', גם שם יא)שם קט\"ו ע\"ב. נתבאר בברייתא הטעם ומינה דהקטורת שכתב רבינו שאינם דבר שנאכל שחייב וכ\"כ רש\"י ז\"ל שהכל בכלל הקטרה שהזכיר רב ביומא. ובפרק השוחט והמעלה יב)שם ק\"ט ע\"ב. אמרו במשנה דקומץ והלבונה והקטורת שהקריב מאחת מהם כזית בחוץ חייב. והקטרה בחוץ וזר בפנים שוים הם. ופ\"ב דשבועות יג)י\"ז ע\"ב. אמר ר\"ה זר שהפך בצינורא חייב מיתה וכאשר נתבאר בפ\"ב בדין הטמא ששימש. ובפ' השוחט והמעלה יד)שם בזבחים ק\"ט ע\"ב. מסקינן דלכ\"ע בפנים מלא חפניו דוקא כשיעור המפורש בתורה והוא דעת אביי ורב אשי שם. ופרס של כל יום אינו מפורש ובכזית הויא הקטרה אבל מלא חפניו הויא עכובא וצריך להקטיר בבת אחת דחוקה כתיבה וכאשר יתבאר במקומו ופ' כל המנחות באות מצה. טו)מנחות נ\"ח ע\"ב. גם פ' השוחט טז)שם בזבחים. ופ' הקומץ יז)מנחות כ\"ו ע\"ב. אמרו אין הקטרה פחותה מכזית. ועוד יתבאר זה בע\"ה:", + " וכן אם הקטיר קטורת על מזבח הזהב כו'. כ' הרר\"ד ן' זמרא ז\"ל תנן בזבחים פ' השוחט יח)שם בזבחים. הקומץ והלבונה והקטורת ומנחת כהן משיח ומנחת נסכים שהקריב מהם כזית בחוץ חייב ור' אליעזר פוטר עד שיקריב את כולן. וקי\"ל כרבנן וה\"ה לזר העובד. וא\"ת והא אמרי' התם על השלם הוא חייב ואינו חייב על החסר והרי חסר הוא דפרס בשחרית ופרס בערבית בעינן. ופרס היינו חצי מנה. תדע שהרי ביוה\"כ לא מתחייב עד שיקטיר מלא חפניו כאשר כתב הרב ז\"ל בסמוך. וי\"ל דהיינו דאמרי' בגמ' אמר רבא בהקטרה בהיכל כ\"ע לא פליגי דמודה ר\"א דבכזית הויא הקטרה לחייב עלי' שבכל יום לא נאמר בתורה שיעור מפורש. והא דאמרי' פרס בשחרית ופרס בין הערבים שיעורא דרבנן הוא וכפרש\"י ז\"ל וזהו שכתב הרב ז\"ל בסמוך מלא חפניו יט)מ\"ש רבינו להוכיח מלשון הרמב\"ם שדייק וכתב מלא חפניו המפורש בתורה, משום דשיעור פרס דכל יום הוא רק מדרבנן, לכאורה צ\"ע למ\"ש התוס' כריתות ו' ע\"ב ובפסקי תוס' שם דשיעור פרס הלל\"מ ואם הקטירו רק כזית יצאו. ובמל\"מ פ\"ג מתומ\"ס ה\"ב הסביר דבריהם דכך נאמרה ההלכה דלכתחילה בעי פרס ובדיעבד סגי בכזית, וסיים שם דהאמת יורה דרכו כהתוס' דשיעור פרס הלל\"מ יעוש\"ה. וקצת ראיה אפ\"ל לסברת המל\"מ מש\"ס נזיר כ\"ה ע\"ב ובכורות ט\"ז ע\"א דאמרינן אי מהלכתא הו\"א הלכתא ואי אקרביה לא לחייב עליה ולא כלום קמ\"ל קרא כו' יעו\"ש דמשמע קצת דהלכתא י\"ל שהוא רק על לכתחילה. וא\"כ י\"ל דגם הרמב\"ם ס\"ל כהתוס' דפרס הלמ\"מ, אבל אינו מפורש בתורה. וזהו שדייק דמלא חפניו ביוה\"כ מפורש בתורה. ואפשר דהרדב\"ז ס\"ל דזה בכלל שיעורין שהם הלל\"מ שמעכבין אפילו בדיעבד וכמ\"ש התיו\"ט פ\"ו דמנחות מ\"ז יעו\"ש. ואם שיעור פרס הוא הלמ\"מ היה מעכב גם בדיעבד. המפורש בתורה. משמע דפרס אינו מפורש בתורה אלא מדרבנן ולפיכך כזית הוי שיעור שלם ולא חסר דפחות מכזית לאו כלום הוא. וא\"ת אי כרבא מתרצת לה הא איהו דאמר כ\"פ בהקטרה דבפנים דמ\"ס מלא חפניו דוקא. ומ\"ס מלא חפניו לאו דוקא. הא ל\"ק דבהא פסקינן כאוקימתא דאביי דאמר בהקטרה בפנים כ\"ע לא פליגי דמלא חפניו דוקא. כ\"פ בהקטרה דהיכל. מ\"ס ילפינן פנים מחוץ. ומ\"ס לא ילפי' פנים מחוץ. פי' דכ\"ע בפנים מלא חפניו בעינן ובהיכל כ\"ע מודו דבכזית מתחייב. כ\"פ כגון שהקטיר כזית מן הקטורת של חפינת פנים בחוץ וכו' הא למדת כי לכל האוקמתות מתחייב בהיכל בכזית שזהו שיערו מן התורה שאם הקטיר כזית בבקר וכזית בערב יצא מן התורה. אלא שאמרו רבנן פרס בבקר ופרס בין הערבים. ובפנים לכ\"ע לא מתחייב עד שיקטיר מלא חפניו כדכתיב בקרא כאשר כתב הרב ז\"ל. וא\"ת והא מתני' וכל השקלא וטריא דידי' לא איירי אלא במקטיר בחוץ. ל\"ק דהא אמרינן התם בהדיא עלה דברייתא דת\"ר המקטיר קטורת בחוץ חייב חצי פרס בפנים פטור קס\"ד מאי פטור. פטור זר ואמאי הקטרה היא. דהא האי תנא מחייב עלה בחוץ וכפרש\"י ז\"ל. ומשמע דבכל מקום דחייב עלה בחוץ כ)כן מבואר בירושלמי פ\"ב דיומא ה\"א ר\"י בי רבי בון בשם רב ארבע עבודות שהכהן מתחייב עליהן מבחוץ, זר חייב עליהם מבפנים כו' יעו\"ש בפ\"מ וק\"ע. זר מחייב עלה דשוין הם:" + ], + [ + "והמסדר שני גזירי עצים כו'. כ' מהר\"י קורקוס ז\"ל גם בפ\"ב דיומא כא)כ\"ד ע\"ב. אמר ר\"א אמר רבי יוחנן זר שסידר שני גזירי עצים חייב לפי שעבודה תמה היא. פי' שהרי הוא סוף עבודת סידור העצים וכל עבודה שאח\"כ עבודה בפני עצמה היא ואינה גמר עבודת הסידור. ושם למדו מדכתיב וערכו עצים כו' דסדור עצים בעי כהונה. ורב פליג התם אר' יוחנן והלכה כר' יוחנן לגבי רב. כ\"ש הכא דמר זוטרא מסייע לי' ממתני' שם בסו\"פ: כב)שם ביומא כ\"ח. וע' בשי\"ק בירושלמי יומא פ\"ב ה\"א ד\"ה הכל מודים מה שהקשה על הרמב\"ם ולפמ\"ש המהר\"י קורקוס דלכך פסק כרב יוחנן משום דמר זוטרא מסייע לה, א\"ש.
והרר\"ד ן' זמרא ז\"ל כ' ודע כי סידור המערכה אינה עבודה תמה. דהא איכא אחרי' שני גזירי עצים. והכי אמרי' התם בהדיא. ומשמע נמי שהעצים קרבן הם. כג)כ\"ה במנחות ק\"ו ע\"ב וברמב\"ם פ\"ה מאס\"מ הי\"א. דאי לאו הכי לא הוי אמרי' זר שסידר את המערכה ליחייב ואמרי' איכא סידור שני גזירי עצים לא עבודה תמה היא דהא איכא סידר אברים לא קי\"ל כוותי' אלא כר' יוחנן דפליג עלי' וכדכתיבנא לעיל:", + " אבל היוצק כו'. כ' מהר\"י קורקוס ז\"ל כבר הוזכר ופ\"ב דיומא כד)שם כ\"ד ע\"ב. על מימרא דרב כתב רש\"י ז\"ל ארבע עבודות אעפ\"י שכולן מוזהר עליהם אין חייב מיתה אלא על ארבע אלה. גם הריטב\"א ז\"ל כתב ודוקא לענין מיתה. אבל אזהרה בכל עבודה איכא. ואפי' עבודת סילוק ושיש אחרי' עבודה וקרא דנקט לדרש. מיתה כתיב בי' וכ\"כ רש\"י ז\"ל עכ\"ל גם בפ' פרת חטאת כה)זבחים קי\"ב ע\"ב. כ\"כ והרי אמרו כל הזבחים שקבל דמן זר כו'. והדברים מבוארים פ' הנשרפין כו)סנהדרין פ\"ג ע\"א. ופ\"ב דזבחים כז)ט\"ו ע\"ב. ועוד אזכיר אותו בע\"ה:
והרר\"ד ן' זמרא ז\"ל כ' משמע מסוגיא דפ' פרת חטאת דכלל גדול הוא דלא מקריא עבודה אלא א\"כ היא עבודה תמה שאין אחרי' עבודה ואינה עבודת סילוק והאי פטור. פטור ממיתה הוא אבל מלקות חייב משום וזר לא יקרב אליכם:" + ], + [ + "שחיטת קדשים כשרה בזרים כו'. כ' מהר\"י קורקוס ז\"ל פ\"ק דחולין כח)ב' ע\"ב. ופ\"ג דזבחים. כט)ל\"ב ע\"א. וברכות פ' אין עומדין ל)ל\"א ע\"ב. ודוכתי טובא:
והרר\"ד ן' זמרא ז\"ל כ' אפי' לכתחילה דהכי אסיקנא ריש פ' כל הפסולין לא)שם בזבחים ל\"ב ע\"א. והכי אמר' התם בהדיא דמקבלה ואילך מצות כהונה:", + " וכן ההפשט כו'. כ' מהר\"י קורקוס ז\"ל פ\"ב דיומא לב)כ\"ז ע\"א. מסיק וערכו ונתנו בני אהרן אש למ\"ל למיעוטא הפשט וניתוח. פי' דלא תימא דלבעי כהן. והקריב הכהן את הכל זו הולכת אברים לכבש. הולכת אברים לכבש בעי כהונה הולכת עצים לא בעי כהונה. גם שם לג)ביומא כ\"ד ע\"ב. אמרו הדליק לחייב. הדלקה לאו עבודה היא. וסובר רבינו שכיון שאמרו לאו עבודה היא משמע שאין בה שום עבודה. ולכך התיר לזר להדליקן לכתחילה. והר\"א ז\"ל כתב בהשגות א\"א הפליג בשאמר כו'. וכ\"כ הריטב\"א ז\"ל הדלקה לאו עבודה הוא תמיה מילתא טובא דהא כתיב דבר אל אהרן ואל בניו בהעלותך את הנרות. לד)ואפ\"ל בזה לפי מ\"ש בחי' הר\"ן ר\"ה י\"ג בהא דבעי עומר שהקריבו ישראל בכניסתן לארץ מהיכן הקריבוהו והקשה דהא מביאין עומר מעבר הירדן. ותירץ כיון דמצותו לבא מיהודה אין נראה לומר שעומר הראשון היה שלא כמצותו יעו\"ש. וה\"ה י\"ל גם כאן במנורה כיון דעכ\"פ מצוה שכל עניני עבודה במקדש יהיו נעשים ע\"י כהן. וא\"כ קרא דמיירי בהדלקה ראשונה במשכן לכך נקיט שפיר שיהיה ע\"י אהרן ובניו. אבל אינו ציווי וחיוב על לדורות כמ\"ש הריטב\"א. רק אורחא דמלתא משתעי קרא כמ\"ש המהר\"י קורקוס בסו\"ד. וכתיב ובהעלות אהרן את הנרות וגו' וי\"ל דלא אפקיה בלשון חיוב. לד) ואמר בהעלות או בהעלותך כלומר דלאו עבודה היא לחייב עלה מיתה בזר כשם שאין חיוב מיתה בעבודה שאינה תמה. ובשם הר' מצאתי דכולה סוגיין לענין כהן העובד שלא בבגדי כהונה כדאמרי' אין בגדיהם עליהם הוי להו כזרים וקרא דדרשי' אתה ובניך תשמרו את כהונתכם. ה\"ק שישמרו לעבוד בכיהונתם. והזר הקרב מהם שלא בכיהונו יומת. והיינו דאמרי' הדלקה לאו עבודה היא. כלומר לחייב עלי' לכהן העובד שלא בבגדי כהונה. ונראים הדברים שלא אמר רבינו אלא דסוגיין אף לכהן העובד כו' וה\"ה זר העובד אינו חייב אלא על עבודה תמה כדמוכח בסנהדרין עכ\"ל. מוכח שדעתו כדעת הר\"א ז\"ל ומ\"מ למדנו דקרא ל\"ק לרבינו דלאו חיובא כתיב. אלא דאורחא דמלתא משתעי קרא:" + ], + [ + "וכן הדלקת הנרות כו'. כ' הרר\"ד ן' זמרא ז\"ל בהשגות א\"א הפליג בשאמר וכו' ולא ידעתי מ\"ש משחיטה דאמרי' בהדיא בפ' כל הפסולין לה) לו) שם כ\"ד ע\"ב. דאפי' לכתחילה נמי והכי אמרי' בפ\"ב דיומא לו) הדלקה לאו עבודה היא. וכיון שאינה עבודה למה לא יהא מותר לזר להדליקה לכתחילה דומיא דשחיטה:
19לה) זבחים ל\"ב ע\"א." + ], + [ + "הרמת הדשן צריכה כהן כו'. כ' הרר\"ד ן' זמרא ז\"ל ואם הרים ישראל לוקה מוזר לא יקרב אליכם והכי אמרי' בפ\"ב דיומא לז) לח) כ\"ה ברש\"י שם ביומא כ\"ד ע\"ב ד\"ה עבודת סילוק בהיכל והיא עבודה תמה כגון דישן מזבח הפנימי והמנורה כו' יעו\"ש ובתוס' ישנים שם ד\"ה רבי. וע\"ע מעילה י\"א ע\"ב ובירושלמי יומא פ\"ב ה\"ב. אמנם בתוס' יומא נ\"ט ע\"ב ד\"ה אין כתבו דלא בעי בגדי כהונה יעו\"ש וא\"כ לא הוי עבודה כלל וכבר תמה בזה בס' טל תורה שם והביא מרמב\"ן פ\"ב דיומא שכתב דדישן מזבח הפנימי והמנורה אין לו עיקר מה\"ת יעו\"ש ויפלא שלא העיר מדברי הרמב\"ם כאן. וע' בכס\"מ שכתב שמצא גירסא זו בקצת ספרי הרמב\"ם ונראה מזה דבכמה ספרי הרמב\"ם אין גירסא זו כלל. ואפשר דהוא מטעם שהבאתי. וע\"ע בס' חזון נחום מעילה פ\"ג מ\"ד בזה. דכ\"ע עבודה היא. אבל אין הזר חייב עלי' מיתה כדרב ולא כלוי. וכן אם דישן מזבח הפנימי והמנורה אינו חייב מיתה: לח)
19לז) כ\"ג ע\"ב." + ], + [ + "סדר המערכה פורקה כו'. כ' מהר\"י קורקוס ז\"ל גז\"ש סוף הפ' לט)יומא כ\"ז ע\"א. מימרא דר' אסי אמר ר' יוחנן. כדברי רבינו, אעפ\"י שהקשו עלי' ואסיקו עלה אלא אי איתמר הכי איתמר היינו מפני שאמרו בה חייב. ופריך דחיובא ליכא. אבל ודאי שפורקה. דסדור זר פסול הוא. דהולכת עצים הוא דלא בעי כהונה. אבל סדור בעי כהונה. אלא שאינו חייב כיון שיש אחרי' עבודה. ואעפ\"י כן סדור שני גזירים חייב דסוף עבודת סדור הוא:
והרר\"ד ן' זמרא ז\"ל כתב סדר המערכה פורקה כו' מפני שסדורה פסולה לפי שהיא עבודה ופסולה בזר אלא שאין חייבין עלי' מיתה לפי שאינה עבודה תמה. אבל הדלקת נרות אינה עבודה כלל ולפיכך מותר בזר ואפילו לכתחילה:" + ], + [ + "וטמא ובעל מום כו'. כ' מהר\"י קורקוס ז\"ל משנה סו\"פ פרת חטאת. מ)זבחים קי\"ב ע\"ב. והובאה פ' הנשרפין מא)סנהדרין פ\"ג ע\"א. ופרש\"י ז\"ל טמא. דטמא וזר מחד קרא נפקי ומחוסר בגדים נמי דזרים הם כדדרשינן אין בגדיהם עליהם אין כהונתם עליהם והוי להו זרים. ושלא רחוץ ידים ורגלים נמי הוי כמחוסר בגדים דחוקה חוקה ילפי מהדדי. ושם נתבאר דיוצק ובולל וכו' בטמאה הם באזהרה מקרא דקדושים יהיו ולא יחללו. וביארו שם דהיינו מדרבנן וקרא אסמכתא בעלמא. ספ\"ב דזבחים נתבאר דבכל עבודה מחללין. והנה מחוסר בגדים הוזכר במשנה. ורבינו לא הזכירו. אפשר שכיון שכתב דמחוסר בגדים הוא כזר כו' כאשר כתב הלשון הרב בעל כסף משנה:" + ], + [ + "כהן טבול יום כו'. כ' מהר\"י קורקוס ז\"ל בהשגות א\"א ובתוספ' דזבחים כו'. והתוספ' פ' י\"ב מזבחים בספרים שלנו כך היא שנויה כהן שעבד טמא טבול יום מחוסר כפורים מחוסר בגדים שלא רחוץ ידים ורגלים וכו' אינו חייב אלא אחד. זר שעבד טמא טבול יום וכו' אינו חייב אלא אחת ע\"כ. ואי לא דמסתפינא ה\"א דע\"כ גרסינן ברישא חייב על כל אחת ואחת. והיא גרסת רבינו שהרי בסיפא דמיירי בזר קתני שאינו חייב אלא אחת. והתם דוקא הוא. שאינו חייב על כל אחת ואחת לפי שהזרים לא הוזהרו על הטומאה כי לא באה אזהרה אלא לכהנים דכתיב דבר אל אהרן ואל בניו וינזרו וכו' וכאשר יתבאר בסמוך שצריך לומר כן. וה\"ה לחסור בגדים דבכלל זרות הוא. אבל ברישא דמיירי בכהן נראה דגרסינן חייב על כל אחת ואחת. ואם לא כן מ\"ש זר דנקיט בסיפא. ותו דלערבינהו וליתנינהו זר או כהן שעבדו כו' ויקדם זר דלהוי לא זו אף זו דבתר דהכי כהן שעבד. ומאי תני תו זר שעבד אלא נראה שהדברים מוכיחים דגרסינן גבי כהן חייב על כל אחת ואחת. ומן הטעם שכתב הר\"א ז\"ל דהא קי\"ל איסור חל על איסור בכולל או במוסיף או בבת אחת. וטבו\"י ומחו\"כ בבת אחת הם. וביאורו שיש טבול יום שאינו צריך להביא קרבן ואינו מחוסר כפורים. והטמא שצריך להביא קרבן כמו המצורע אם טבל הרי הוא טבו\"י ומחו\"כ וכשנטמא בטומאה אחרת ניתוסיף עליו איסור שעד עתה הי' מותר ליכנס בחיל וגם בעזרת נשים כאשר נתבאר פ\"ג. ועתה אסור לכנס להר הבית. ומגו דאיתוסיף איסור בכניסה איתוסיף איסור בעבודה. שאינו רחוץ ידים ורגלים יש בו איסור אפי' לכהן הטהור ומגו דאיתוסיף חיוב לטהור איתוסיף לטמא זה. ומחוסר בגדים אפי' למי שקדש ידיו ורגליו יש בו חיוב. וגם בלא קדוש חייב גם באינו מחוסר בגדים, ולכך חייב על כל אחת ואחת. והקדים רבינו טבו\"י ומחו\"כ לטמא. היפך מהתוספתא. שאם היה טמא קודם. ל\"ש תו טבול יום ומחו\"כ שהכל בכלל הטמא הוא. וגם התוספ' צריך לפרש כן כהן טמא שהי' מקודם טבו\"י ומחו\"כ. ומ\"מ כבר נתבאר שדעת רבינו שאין חיוב במחו\"כ. מב)לעיל פ\"ד ה\"ד. וא\"כ מחו\"כ דנקיט הכא אינו מוסיף חיוב בשבילו ובכדי נקטיה. ואפשר דלהוסיף בו שם איסור. מג)במרכבת המשנה כוון לזה יעו\"ש. ולפיכך אבאר מ\"ש רבינו בהלכות סנהדרין פי\"ט כשמנה שם י\"ח שיש בהם מיתה בידי שמים ולוקה עליהם ומנה בכללם מחוסר כפורים. ואי אפשר להלום כן שהרי נתבאר פעמים ושלש שאין חיוב במחוסר כפורים לדעת רבינו שאין נקרא טמא אלא טבול יום וכאשר ביאר בפירוש פ\"ד מהלכות אלו. לכך נראה דע\"כ ט\"ס יש שם מד)הביא דבריו הכס\"מ שם פי\"ט מסנהדרין ה\"ב. וצריך למנות במקומה יתר בגדים ולשנותה אצל מחוסר בגדים והרי בסוף פ' זה מונה רבינו שמונה עשר פסולים לעבודה ומונה מחוסר בגדים ויתר בגדים בשנים. והתם נמי למה ימנה אותם באחת. אלא ע\"כ כאשר כתבתי. ומיתה אית בתרוייהו כאשר נתבאר במקומו דשוים הם וכך לי יתר כמו מחוסר וכמו זר נחשבו. ודע שגם בלא רחוץ ידים ורגלים אין בו מלקות דמיתה שלו מכלל עשה הוא. מה)ע' במרכבת המשנה מ\"ש בזה. ומ\"מ נ\"מ במה שחייב גם עליו. שאם לקה משום טומאה ונפטר מן המיתה וגם לקה משום מחוסר בגדים ונפטר, מו)כזה כתבו התוס' שבועות י\"ז ע\"א. עדיין חיוב מיתה משום משמש בלא קדוש ידים ורגלים ובזר אינו לוקה אלא משום זרות כי כל הציווים ואזהרות לכהנים הם לא לזרים:
והרר\"ד ן' זמרא ז\"ל כ' איכא למידק למה נקיט הכא מחו\"כ אי לאשמעינן דטומאה חיילא עלי' פשיטא דאטבול יום חיילא שאינו טהור. כ\"ש אמחוסר כפורים שכבר הערב שמשו ואינו מחוסר אלא הבאת קרבנות. ואי לאשמעינן דחייב משום מחו\"כ שעבד. אין זה דעת רבינו שהרי כתב בפ\"ד שהוא פטור. וי\"ל דפטור אותו ממיתה ביד\"ש אבל עדיין חייב מלקות. מז)זה חידש דין בדעת הרמב\"ם לעיל פ\"ד ה\"ד דמ\"ש דמחו\"כ ששימש פטור, הוא רק ממיתה ולא ממלקות וע' במהר\"י קורקוס שם ובכס\"מ פ\"ג ה\"ט שהעירו ממ\"ש הרמב\"ם בפי\"ח מפסהמ\"ק הי\"ד דמחו\"כ שאכל קדש לוקה יעו\"ש. ולמ\"ש הרדב\"ז א\"ש דגם מחו\"כ ששימש לוקה. אמנם גבי ביאת מקדש כתב הרמב\"ם בפ\"ג ה\"ט דמחו\"כ שנכנס לעזרת ישראל אעפ\"י שאינו לוקה כו' יעו\"ש וצ\"ב ואכ\"מ. בהשגות א\"א ובתוספ' דזבחים כו' ורבינו פסק הלכה בכמה מקומות דאיסור חל על איסור באיסור כולל ומוסיף ובת אחת. ואותה תוספ' אינה הלכה דאתיא כמ\"ד אין איסור חל על איסור. אלא דקשיא לי בשלמא טומאה חיילא שפיר על טבול יום ומחו\"כ. אלא מחוסר כפורים היכי חייל אטבול יום. וי\"ל דה\"ק טבול יום מח)כוון לזה באור שמח וכתב עוד עפ\"ד הראב\"ד פ\"ד דשבועות בנשבע שלא יאכלנה היום וחזר ונשבע שלא יאכל, דכיון דהוי מוסיף בזמן הוי מוסיף יעו\"ש וה\"ה טבו\"י שנעשה מחו\"כ דאף שיערב שמשו מ\"מ כל זמן שלא יביא קרבנותיו יהי' אסור והוי מוסיף בזמן וכאן גם הרמב\"ם שם מודה יעו\"ש. או מחוסר כפורים שנטמא ומחוסר בגדים חייל שפיר על הטומאה מגו דכולל שאר הכהנים הטהורים חייל נמי אטמאים ושלא רחוץ ידים ורגלים מגו דכולל אפי' מי שהוא לבוש בגדי כהונה חייל נמי אמחוסר בגדים ואטומאה ולפיכך חייב על כל אחת ואחת:", + " ואם הי' זר כו'. כ' הרר\"ד ן' זמרא ז\"ל וא\"ת אמאי לא מחייב נמי משום שנכנס טמא למקדש שהרי חייב כרת וכל חייבי כריתות לוקין. מט)ע' במל\"מ הלכה ט\"ו אריכות אי יש איסור כניסה לזר בלא עבודה יעו\"ש היטב וע\"ע תוס' סנהדרין פ\"א ע\"א ד\"ה ולא. וברש\"ש ספ\"ק דכלים. כבר תירץ הרב ז\"ל קושיא זו בפ\"ד כגון שניטמא בעזרה ויצא בקצרה וביציאתו הי' צנור בידי' והפך בו אבר על האש במזבח וקרב שריפתו שכל קירב עבודה הרי הוא כעבודה עכ\"ל. ואין הכי נמי שאם נכנס בטומאה ועבד חייב שתים אחת משום זר שעבד ואחת משום טמא שנכנס למקדש:" + ], + [ + "זר ששימש בשבת חייב משום זרות ומשום שבת כו'. כ' מהר\"י קורקוס ז\"ל ביבמות פ' ד' אחין נ)ל\"ג ע\"ב. נחלקו ר' חייא ובר קפרא בזר ששימש בשבת ובע\"מ ששימש בטומאה. וזר שאכל מליקה דר\"ח סבר חייב שתים ובר קפרא סבר שאינו חייב אלא אחת. ובתחלה העמידו מחלוקתם באיסור כולל אליבא דר' יוסי. וביארו מאי איסור כולל איכא בשלמא זר כו' בע\"מ כו' אלא מליקה בת אחת משכחת לה בכולל לא משכחת לה. ומכח קושיא זו העמידו דבאיסור בת אחת הוא דפליגי ואליבא דר' יוסי וביארו מאי איסור בת אחת איכא זר ששימש בשבת כגון דאייתי שתי שערות בשבת דהויא לי' זרות ושבת בהדי הדדי. בע\"מ כגון שחתך אצבעו בסכין טמאה, וזהו שכתב בהשגות א\"א שתיהם שבאו עליו בבת אחת כו'. ומ\"מ לק\"מ על רבינו דהא כיון דקי\"ל איסור חל על איסור בין בכולל בין במוסיף בין בבת אחת אין אנו צריכים לפרש אותם בב\"א. ותו שהרי עד כאן לא אדחי ההוא אוקמתא אלא משום זר שאכל מליקה אבל בזר ששימש בשבת. ובע\"מ בטומאה שפיר מתוקמא בלא בת אחת ומשכחת כולל כאשר נתבאר. וא\"כ הדבר ברור דבכל גונא חייב שתיים. ובר מכל דין והרי בגמ' הקשו לבר קפרא דעריב מליקה בהדייהו ואסקוה בתיובתא למימרא דבאיסור כולל הוא דפליגי ותרתי לחוד אתנייה רבי ואיהו מדעתיה עריב מליקה בהדייהו. וא\"כ כר' חייא קי\"ל בשני אלו ומשום כולל ואין צריך בהם לבת אחת. ומעתה איני מבין כוונת הר\"א ז\"ל שהצריך בהם בת אחת, והקשו בתוספ' כו' למה נקט זר בשבת. ובע\"מ בטומאה. והוי מצי למינקט זר בשבת וזר בטומאה ותירצו דלא הוזהרו על הטומאה אלא כהנים דכתיב דבר אל אהרן ואל בניו וינזרו וגו' וכאשר נתבאר למעלה:
והרר\"ד ן' זמרא ז\"ל כ' בהשגות א\"א שתיהם שבאו עליו כו'. ונראה שרצה הרב ז\"ל להעמידה אפי' אליבא דהנך תנאי דפליגי דאין איסור חל על איסור אלא בבת אחת. אבל להנך תנאי משכחת לה דזר קודם לשבת הי' מותר לעשות מלאכה ואסור לעבוד עבודה כשנכנס השבת. מגו דאיתוסיף עליו איסור כל מלאכה איתסר נמי משום עבודה דמקדש:", + " וכן בעל מום ששימש בטומאה כו'. כ' הרר\"ד ן' זמרא ז\"ל חייב משום טומאה ומשום בע\"מ שהרי כשהי' בע\"מ טהור הי' מותר ליכנס בעזרת הכהנים ולאכל בקדשים. נטמא מגו דאיתוסיף עליו שאסור ליכנס למקדש ולאכול קדשים נתוסף עליו נמי משום טמא שעבד. ואם נטמא ואח\"כ נעשה בע\"מ בכה\"ג איצטרכינן למה שכתב הראב\"ד ז\"ל כגון שבאו בבת אחת:" + ], + [ + "כל כהן שעבד עבודה זרה בין בשוגג בין במזיד כו'. כ' מהר\"י קורקוס ז\"ל פ' בתרא דמנחות נא)ק\"ט ע\"א. אמר רב יהודה כהן ששחט לע\"ז קרבנו לריח ניחוח. אמר רב יצחק נב)אצלינו הגירסא ר\"י בר אבדימי. מאי קראה יען אשר ישרתו אותם לפני גילוליהם והי' לבית ישראל למכשול עון על כן נשאתי ידי עליהם נאם ה' אלהים ונשאו עונם. וכתיב בתריה ולא יגשו אלי לכהן לי. אי עבד שירות אין. שחיטה לאו שירות הוא. ונחלקו עוד שם בשגג בזריקה ר\"נ אמר קרבנו ריח ניחוח. ר\"ש אמר אין קרבנו ריח ניחוח כו'. נעשה כומר לע\"ז אר\"נ מנא אמינא לה דתניא כהן שעבד ע\"ז ושב קרבנו ריח ניחוח. במאי אלימא בשוגג שב ועומד הוא. אלא פשיטא במזיד ואי בזריקה כי שב מאי הוי הא עבד לה שירות. אלא בשחיטה. ור\"ש אמר לעולם בשוגג. וה\"ק אם שב מעיקרו דכי עבד בשוגג עבד קרבנו ריח ניחוח. עוד נחלקו בהשתחוה לע\"ז ר\"נ אמר קרבנו ריח ניחוח ור\"ש אמר אין קרבנו כו' עוד נחלקו בהודה לע\"ז כו' ושם נתנו צריכות לכלם. והלכה כר\"ש באיסורי לגבי ר\"נ. הילכך הזיד בשחיטה או שגג בזריקה או השתחוה או הודה אפי' בשוגג אין קרבנו ריח ניחוח. ומה שהקלו בשחיטה לפי שאינה עבודה שהרי כשרה היא בזרים:
והרר\"ד ן' זמרא ז\"ל כ' תנן בשלהי מנחות הכהנים ששמשו בבית חוניו לא ישמשו במקדש בירושלים ואין צריך לומר לדבר אחר. כלומר אין צ\"ל אם שימשו לע\"ז שלא ישמשו במקדש ומייתי לה מהך שכתב רבינו. וכתב לעיל מינה יען אשר ישרתו אותם לפי גילוליהם והיו לבית ישראל וגו' וכתיב בתריה ולא יגשו אלי לכהן לי:", + " אחד העובד אותה בשירות כגון שנעשה כומר לע\"ז כו'. כ' הרר\"ד ן' זמרא ז\"ל דאמר התם הזיד בשחיטה ר\"נ אמר קרבנו ריח ניחוח ור\"ש אמר כו' דנעשה כומר לע\"ז. וכן נחלקו במשתחוה לע\"ז וכן במודה לע\"ז ופסק ההלכה כר\"ש. והתם בגמ' מצריכינן להו:", + " עבר והקריב אין קרבנו ריח ניחוח כו'. כ' הרר\"ד ן' זמרא ז\"ל הכי אמרי' התם ור\"ש אמר לך לעולם בשוגג והכי קאמר אם שב מעיקרו דכי עבד בשוגג עבד קרבנו ריח ניחוח כו' דמודה ר\"ש שאם הי' שוגג בשחיטה לע\"ז קרבנו ריח ניחוח דאית בי' תרתי לטיבותא חדא שהוא שוגג ותו דשחיטה לאו עבודה הוא. אבל אם הי' מזיד אפי' בשחיטה או השתחוה או הודה לע\"ז או אחת משאר עבודות או שנעשה כומר לע\"ז בשאר שירות חוץ משחיטה. אפי' הי' שוגג אין קרבנו ריח ניחוח. דדוקא שוגג בשחיטה והקריב בדיעבד הוי קרבנו ריח ניחוח:" + ], + [ + "מי שעבר ועשה בית חוץ למקדש להקרב כו'. כ' מהר\"י קורקוס ז\"ל גז\"ש נג)שם במנחות. הכהנים ששמשו בבית חוניו לא ישמשו במקדש בירושלים. ואין צריך לומר לדבר אחר. פי' ואין צריך לומר אם שמשו לע\"ז. ודקדקו שם מדקתני ואין צ\"ל לדבר אחר מכלל דחוניו לאו ע\"ז. ואעפ\"כ אסור לכהנים שעבדו שם לעבוד במקדש כמו שלמדו שם מדכתיב אך לא יעלו כהני הבמות אל מזבח ה' בירושלים כי אם אכלו מצות בתוך אחיכם. ודין הכלים בעיא בע\"ז פ' רבי ישמעאל נד)נ\"ב ע\"ב. ואיפשיטא שאסורין כדברי רבינו. ולמד רבינו דדוקא לכתחילה אסור. אבל עבודה לא חלל. דאי לא לימא דעדיפא מינה. אלא ודאי אין לנו אלא מה שפירשו דהא לאו ע\"ז גמורה היא. ואיסור תורה אין כאן לחלל עבודה. ולמאי דלא איתמר לא איתמר:
והרר\"ד ן' זמרא ז\"ל כ' משנה שם הכהנים ששמשו בבית חוניו לא ישמשו במקדש בירושלים. ואיפלגי ר\"מ ור\"י. אם הי' מקרב לשם ע\"ז. או לשם שמים, וקרא מסייע לי' לר\"י דכתיב והי' ביום ההוא יהי' מזבח לה' בתוך ארץ מצרים. ולפיכך פסק כר\"י דלאו בית ע\"ז הוי. ויראה לי שאם עבד כהן ששימש שם במקדש לא פסל. מדאיפלוגי בהך סוגיא בכל הנך דלעיל אי הוי קרבנו לריח ניחוח. ובהך דכהנים ששימשו בבית חוניו לא פליגי. משמע דלכ\"ע קרבנו ריח ניחוח בדיעבד:" + ], + [ + "נמצא כל הפסולים כו'. כ' הרר\"ד ן' זמרא ז\"ל כ\"ז מבואר ממה שקדם וכן דרכו של הרב ז\"ל לקבוע מנין ולכלול בו כללים לסייע אל הזכירה שהוא ז\"ל חבר חיבור זה כדי שילמדו אותו על פה:
ומהר\"י קורקוס ז\"ל כתב סימן להם וח\"י בהם כי בהשמר מהם יזכה האדם לחיי העולם הזה וחיי העולם הבא:" + ] + ] + ], + "versions": [ + [ + "Friedberg Edition", + "https://fjms.genizah.org" + ] + ], + "heTitle": "באורי מהר\"י קורקוס והרדב\"ז על משנה תורה, הלכות ביאת מקדש", + "categories": [ + "Halakhah", + "Mishneh Torah", + "Commentary", + "Commentary of Mahari Kurkus and Radbaz", + "Sefer Avodah" + ], + "sectionNames": [ + "Chapter", + "Halakhah", + "Comment" + ] +} \ No newline at end of file diff --git a/json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Commentary of Mahari Kurkus and Radbaz/Sefer Avodah/Commentary of Mahari Kurkus and Radbaz on Mishneh Torah, The Chosen Temple/Hebrew/Friedberg Edition.json b/json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Commentary of Mahari Kurkus and Radbaz/Sefer Avodah/Commentary of Mahari Kurkus and Radbaz on Mishneh Torah, The Chosen Temple/Hebrew/Friedberg Edition.json new file mode 100644 index 0000000000000000000000000000000000000000..1342dc4bb547ffa8c9fbe1377bc223ec8a1768fe --- /dev/null +++ b/json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Commentary of Mahari Kurkus and Radbaz/Sefer Avodah/Commentary of Mahari Kurkus and Radbaz on Mishneh Torah, The Chosen Temple/Hebrew/Friedberg Edition.json @@ -0,0 +1,285 @@ +{ + "language": "he", + "title": "Commentary of Mahari Kurkus and Radbaz on Mishneh Torah, The Chosen Temple", + "versionSource": "https://fjms.genizah.org", + "versionTitle": "Friedberg Edition", + "status": "locked", + "license": "Public Domain", + "versionTitleInHebrew": "מהדורת פרידברג", + "actualLanguage": "he", + "languageFamilyName": "hebrew", + "isBaseText": true, + "isSource": true, + "isPrimary": true, + "direction": "rtl", + "heTitle": "באורי מהר\"י קורקוס והרדב\"ז על משנה תורה, הלכות בית הבחירה", + "categories": [ + "Halakhah", + "Mishneh Torah", + "Commentary", + "Commentary of Mahari Kurkus and Radbaz", + "Sefer Avodah" + ], + "text": [ + [ + [ + "כתב מהרר\"ד ן' זמרא ז\"ל לפי שקדם לי לבאר ספר הפלאה וזרעים להרמב\"ם ז\"ל בתשובת שאלה ראיתי לבאר ספר עבודה בע\"ה ולפי שלא דברו בו הראשונים נ\"ע ויש השגות רבות והלכות עמוקות וספקות רבות אמרתי הואיל [וראיתי] את הבית בחרבנו ובטלו הקרבנות אתעסק בהלכותיו כמ\"ש רז\"ל בסוף מנחות א)ק\"י ע\"א. כל העוסק בתורת חטאת כאלו הקריב חטאת וכו' ובשכר זאת נזכה לראות אותו בישובו ויקריבו עליו עולות דבר יום ביומו ועין בעין נחזה כל המעשים וזה החלו לעשות ומאת העוזר האמתי אשאלה עזר אהי' אשר אהי' יהיה עם פי והגיוני ושלא אכשל בלשוני אכי\"ר. והנה קרא הרב זללה\"ה שם זה הספר ספר עבודה שהוא כולל עבודת הקרבנות והוא העבודה הרצויה אצלו ית\"ש מכל שאר העבודות התלויות במעשה ולפיכך התחיל בהלכות בית הבחירה כי שם העבודה לא בזולתו כאשר יתבאר בע\"ה:", + "מצות עשה לעשות בית לד' מוכן כו'. ברייתא בסנהדרין פ' כ\"ג ב)כ' ע\"ב. תניא ר' יוסי אומר שלש מצות נצטוו ישראל בכניסתן לארץ להעמיד להם מלך ולהכרית זרעו של עמלק ולבנות בית הבחירה. מוכח בהדיא דבנין בית הבחירה מצות עשה הוא:
ומהרר\"ד ן' זמרא כתב אע\"פ שבמקצת מקומות מקדים המוזהר למצוה דכתיב סור מרע ועשה טוב. בהלכות אלו מבואר שלא יכול להקדים המוזהר ממנו שאם אין מקדש אין מזבח ואיך יקדים לא תבנה אתהן גזית לא תעלה במעלות, ומ\"מ דע כי אין כלל בהלכות הרב אלא הכל כפי הענין כי לפעמים מקדים המוזהר ולפעמים המצוה. וכבר כתבתי בתשובת שאלה טעם פתיחת ההלכות של כל הי\"ד:
עשה ומצוה זו מפורשת בתוספתא דזבחים ג)לא מצאתי בזבחים ואפשר ט\"ס וצ\"ל סנהדרין פ\"ד. ובספרי: ד)פ' ראה פיסקא ס\"ד.", + " וחוגגים אליו שלש פעמים בשנה כו'. כתב מהרר\"ד ן' זמרא ז\"ל זו מצוה בפני עצמה הוא ה)ע' רמב\"ן עה\"ת דברים י\"ב ח' וז\"ל והנה לא יבוא בחיוב המשכן כלל ואפילו ברגלים לא נתחייב לבא לשם. וכ\"כ שם ט\"ז ט' ולא ידעתי אם לומר כו' או שיבאר כאן שלא יתחייבו לעלות לרגל עד אשר יבחר ה' מקום לשכנו שם יעו\"ש ובמכות י' ע\"א אמר דוד כו' ויבא שלמה בני ויבנה בית הבחירה ונעלה לרגל ושמחתי. יעו\"ש וכ\"נ מהרדב\"ז כאן. וסמך אותה כאן להודיע מעלת הבית שצוה הכתוב לעלות ולראות בבית הזה ששם השכינה שרויה דכתיב אל פני האדון ה' צבאות. ולשון חוגגין עליו נמשך אחר לשון הערב וכן בכמה מקומות:", + " והיה לפי שעה כו'. כתב מוהרר\"י קורקוס ז\"ל זבחים פ' חטאת ו)קי\"ט ע\"ב. ונחלקו בשם בברייתא בפירש מנוחה ונחלה דאיכא מ\"ד מנוחה זו שילה דאז נחו מכיבוש. ונחלה זו ירושלים שהיתה נחלת עולמים דכתיב היתה לי נחלתי וגו'. ואיכא מ\"ד איפכא מנוחה זו ירושלים דכתיב זאת מנוחתי עדי עד. נחלה זו שילה וה\"ק לא מבעיא אל המנוחה דלא אתותין אלא אפילו אל הנחלה לא אתותין. ואיכא מ\"ד זו וזו שילה. מנוחה שנחו מכיבוש נחלה שפלגו בהנחלות דכתיב ויחלק יהושע ויפל גורל בשילה ע\"פ ה'. ואיכא מ\"ד זו וזו ירושלים מנוחה מנוחת הארון דכתיב ויהי בנוח הארון גו' נחלה שהוא נחלת עולמים. וסתם מתני' התם כדעת ראשונה הוא. ומנוחה זו שילה ונחלה זו ירושלים. ורבינו לא ביאר כאן בזה דבר. כי לא הביא הפסוק אלא להוכיח ממנו דמקדש לפי שעה היה. ופשוט הוא:" + ], + [ + "כיון שנכנסו כו'. כתב מוהרר\"י קורקוס ז\"ל גז\"ש בזבחים. ז)קי\"ב ע\"ב. וכבר נתבאר בהלכות שמיטה ח)פ\"י ה\"ב. מנין לנו דשבע כבשו ושבע חלקו ומיד שחלקו באו לשילה שהוא המנוחה ונלמד מהפסוקים. גם שם ט)קי\"ח ע\"א. למדו מדכתיב ותביאהו בית ה' שילה נראה שהיה בית וכתיב ויטש משכן שילה אהל שכן באדם וימאס באהל יוסף נראה שהיה אהל. הא כיצד אבנים מלמטה והיינו בית וירועות מלמעלה כאהל. גם שם י)שם ע\"ב. למדו דימי נוב וגבעון נ\"ז שנה. שהרי כשמת עלי הכהן חרבה שילה ובאו לנוב וכשמת שמואל חרבה נוב ובאו לגבעון. וכתיב מיום שבת הארון בקרית יערים וירבו הימים עשרים שנה ואלו העשרים הם משמת עלי עד שמלך שאול עשר שנים ושמואל מלך בהם ואח\"כ מלך שנה בחברת שאול שהיה שאול נמשך אחר עצתו וב' שנים מלך שאול לבדו. ושבע שנים מלך דוד בחברון לבד ועדיין היה הארון בקרית יערים ובשנה שמינית למלכו שאז מלך על יהודה וישראל והביא הארון מקרית יערים אל עיר דוד ול\"ג שנה מלך על יהודה וישראל עוד ושלמה בנו מלך ד' שנים קודם שבנה הבית הרי נ\"ז שנים. ומסיים בה נמצא לשילה שס\"ט שנה. פי' כי בשנת ת\"פ לצאת בני ישראל ממצרים נבנה הבית צא מהם ארבעים של מדבר וי\"ד לגלגל ונ\"ז לנוב וגבעון נשארו שס\"ט לשילה:
ומהרר\"ד ן' זמרא כתב ולא נתפרש כמה היו בנוב יא)דברי הרדב\"ז מרפסין איגרא דבש\"ס זבחים קי\"ח ע\"ב שהם מקור ד' הרמב\"ם כאן מבואר די\"ג שנה היו בנוב ומ\"ד בגבעון. וכן מפורש בירושלמי סופ\"ק דמגילה ובילקוט שמואל רמז קל\"ט בשם הס\"ע. ובמהרש\"א בח\"א שם בזבחים כתב די\"א היו בנוב ומ\"ו בגבעון, והוא תמוה. כן מה שהקשה שם אמאי חשיב לנוב וגבעון יחד, תמוה שלא הביא מ\"ש רש\"י זבחים ס\"א ע\"ב ד\"ה נוב וגבעון וז\"ל חד חשיב להו דשניהם במה ואינן קדושין יעו\"ש. - גם מ\"ש הרדב\"ז כאן דכשנתנבא שמואל כשמת עלי הי' בן עשרים שנה, הוא תמוה מאד. דמבואר בכ\"ד דבעת שנתנבא כבר הי' בן ל\"ט שנה ועד אז הי' עם עלי הכהן כמ\"ש רש\"י ותוס' תמורה ט\"ו ע\"א ובתענית ה' ע\"ב ובנזיר ה' ע\"א יעוש\"ה. וכמה היו בגבעון ולפי הנראה ל\"ב היו בנוב וכ\"ה בגבעון דכתיב ונר אלקים טרם יכבה כו' משמע דסמוך למיתת עלי נתנבא שמואל, ובודאי לא נתנבא פחות מעשרים שנה ותנא כשמת עלי הכהן חרבה שילה ובאו לנוב כשמת שמואל הרמתי חרבה נוב ובאו לגבעון וכל שנותיו של שמואל הרמתי נ\"ב שנה. הרי שבנוב עמד המשכן ל\"ב שנה וכ\"ה שנים בגבעון הרי נ\"ז:" + ], + [ + "כיון שנבנה המקדש כו'. כתב מוהרר\"י קורקוס ז\"ל פ\"ק דמגילה יב)י' ע\"א. שילה יש אחרי' היתר ירושלים אין היתר אחר קדושתה. ובפ\"ב דשבועות יג)ט\"ז ע\"ב. אמרו ירושלים קדושתה קדושת עולם. ורש\"י ז\"ל פי' שאין אחרי' היתר במות. וכן אמרו בזבחים יד)קי\"ב. באו לירושלים ונאסרו הבמות ולא היתה להם עוד היתר. אבל בתוס' טו)שם בשבועות ד\"ה קדושתה. פירשו דאפילו למ\"ד לא קדשה לעתיד קרי לי' שפיר קדושת עולם כיון שאין ראוי לחזור ולקדש אלא אותו מקום. והם דברי רבינו ז\"ל. ובמכילתא טז)פ' בא. אמרו עד שלא נבחרה ירושלים היה כל ארץ ישראל ראוי למזבחות משנבחרה ירושלים יצאה כל א\"י שנאמר השמר לך פן תעלה עולתיך בכל מקום אשר תראה. עד שלא נבחרה בית עולמים היה כל ירושלים ראוי' לשכינה משנבחרה בית עולמים יצאה ירושלים שנאמר כי בחר ה' בציון אוה למושב לו זאת מנוחתי עדי עד פה אשב וכו'. והוא כתוס' דמגילה יז)נראה דצ\"ל בשבועות. וזהו שכתב רבינו לבנות בית ולהקריב קרבן: יח)כ\"מ גם מפה\"מ להרמב\"ם סוף זבחים וז\"ל באו לירושלים כו' נקרא ירושלים נחלה להבאת קדושתה ועמידתה לעולם כו'. וע' בס' חזון נחום מס' מדות תמה מה שהביא הרמב\"ם קרא זאת מנוחתי וגו' דהא סתם מתני' בזבחים קי\"ב ע\"ב היא כמ\"ד מנוחה זו שילה ובס' הר המריה הקשה עוד מה שהביא קרא ויאמר דוד וגו' דהא כבר ילפינן איסור במות מדירושלים נקרא נחלה כמ\"ש רש\"י שם בזבחים במתני' ד\"ה והיא היתה נחלה ושם קי\"ט ע\"א. אמנם לפי' המהר\"י קורקוס א\"ש דלא מיירי כאן בענין איסור במות רק מאיסור לבנות בהמ\"ק חוץ מירושלים וזה לא שמעינן כ\"כ מנחלה לכך הביא קרא ויאמר דוד וגו' וגם קרא זאת מנוחתי וגו' דלכ\"ע בירושלים מיירי, דלא פליגי רק בקרא אל המנוחה ואל הנחלה וכוון קצת לזה בהר המריה.
ומהרר\"ד ן' זמרא ז\"ל כתב משנת פ' פרת חטאת יט)זבחים קי\"ב ע\"ב. באו לירושלים ונאסרו הבמות ולא היו להם עוד היתר והיא היתה נחלה ומאי נחלה נחלת עולמים וזהו שכתב ז\"ל ואין שם בית לדורי דורות אלא בירושלים לבד ובהר המוריה כו':" + ], + [ + "בנין שבנה שלמה כו'. כתב מהרר\"ד ן' זמרא ז\"ל כתב כל זה לפי שיש בבנין שבנו בני הגולה כנזכר במס' מדות כ)פ\"ג מ\"א. דברים שלא היו בבנין שלמה. והם מעין דברים המפורשים ביחזקאל. כי הא דתנן פ\"ב כא)מ\"ה. דמדות ארבע לשכות היו בארבע מקצעות החצר כו':" + ], + [ + "ואלו הם הדברים המעכבין \n כב)\n כו'. כתב מוהרר\"י קורקוס ז\"ל כ\"ז מבואר בכתובים. ומה שאמר ושלשתם נקראים היכל כי במס' מדות כג) כב) לפנינו הגירסא ואלו הן הדברים שהם עיקר בבנין. אמרו ההיכל ממזרח למערב ק' ונכנס בזה אולם ובית קדש הקדשים וכאשר יתבאר. וכל השאר נתבאר במדות ובזבחים פ' איזהו מקומן כד) כג) פ\"ד מ\"ז. ופ' קה\"ק כה) כד) נ\"ד ע\"א. ופ\"ק דיומא. כו) כה) נ\"ח ע\"ב. ומקום המזבח כתב רש\"י ז\"ל כז) כו) ט\"ז ע\"א. שהוא משוך לדרום ובגמרא איכא מ\"ד דכולו לדרום הוי קאי. ואיכא מ\"ד כולו בצפון. ואיכא מ\"ד רובו בצפון. ורבינו תפס כסתם מתני' דמדות דסבר דרובו בדרום כח) כז) צ\"ל כתב הרב. הי' וכאשר יתבאר פ\"ה גבי מדות העזרה. ושלחן בצפון ומנורה בדרום. ונתבאר גם בשקלים ומקומות הרבה בתלמוד:
ומהרר\"ד ן' זמרא ז\"ל כתב ויש דברים שאינם עיקר בבנין כגון לשכות ועליות: כט) כח) ע' תוס' יומא י\"ז ע\"א ד\"ה רובא. וז\"ל דלא אשכחן אלא שלשה מחלוקת בהא מילתא איכא למ\"ד כוליה בצפון ואיכא למ\"ד כוליה בדרום ואיכא למ\"ד ממוצע כו' אין לנו לבדות מלבנו מחלוקת רביעית ולומר כו' רובו בדרום כיון דלא אשכחן תנא דאמר הכי יעו\"ש ובכ\"מ פ\"ג מיוה\"כ ה\"ב ובתיו\"ט יומא פ\"ג מ\"ט.", + " וכל המוקף במחיצה זו כו'. הוא הנקרא עזרה כו'. כתב מהרר\"ד ן' זמרא ז\"ל העזרה זו הוא עזרת ישראל משער ניקנור ולפנים והכל נקרא מקדש סתם לענין האסורים ליכנס למקדש:
כט) ע' מנ\"ח מצוה רנ\"ד הוכיח מש\"ס ע\"ז מ\"ג ע\"ב לא יעשה אדם בית כו' חצר תבנית עזרה כו' ולא נקיט נמי תבנית חיל והר הבית משום דאלו אינם בכלל משמשין יעו\"ש. וכזה יש להוכיח גם בלשכות ועליות דאינם עיקר בבנין הבית. וע' לקמן פ\"ז ה\"ד בהגהות ובח\"ס או\"ח סי' ל. וגם בלשכות הפתוחות לקדש דקי\"ל דתוכן קדש ואוכלין שם קד\"ק אמרי' בזבחים נ\"ו ע\"א דרק לאכילה נתרבו מקרא אבל לא לשחוט בהם ולחייב עליהם משום טומאה יעו\"ש דמשמע דלא קדשו כקדושת עזרה וכ\"כ התוס' יומא ח' ע\"א ד\"ה דאי. אמנם בתו\"כ פ' צו פ\"ב אמרי' מנין לרבות לשכות כו' ופתוחות לקדש ת\"ל במקום קדש יעו\"ש ובנוב\"ת או\"ח סי' קכ\"ד בזה. וע\"ע לקמן ה\"ט בראב\"ד שכתב והלא לשכת כ\"ג של עץ היתה וכן בהט\"ז וז\"ל וכן מכל העזרות ומכל הלשכות שהן קדש יעו\"ש ובכ\"מ ומהר\"י קורקוס שם." + ], + [ + "ועושין במקדש כלים כו'. כתב מהרר\"ד ן' זמרא ז\"ל הכל בכלל ועשו לי מקדש ואין כל אחת מהן מצוה בפני עצמה: ל)כ\"כ החינוך מצוה צ\"ה ובמנ\"ח שם רוצה להוכיח מלשון הרמב\"ם כאן דכ\"א מצוה בפ\"ע יעו\"ש. ומהר\"ר דוד ן' זמרא כאן מבואר דדעת הרמב\"ם כהחינוך וכן נראה מסהמ\"צ שלו מ\"ע ל\"ג יעו\"ש ברמב\"ן ובמל\"מ כאן ולקמן הט\"ו בזה. וע' שו\"ת הרדב\"ז ח\"ה סי' צ\"ג.", + " מזבח לעולה ולשאר הקרבנות כו'. כתב מהרר\"ד ן' זמרא ז\"ל לישנא דקרא נקיט דכתיב ועשית עליו את עולתיך ואת שלמיך וגו' לא)שמות כ' כ\"א ושם כתיב וזבחת וגו'. דאי לאו הכי מזבח לקרבנות הוי לן למימר ותו לא:", + " וכבש שעולים בו כו'. כתב מהרר\"ד ן' זמרא ז\"ל כ\"ז מבואר במס' מדות וכללם בדרך כלל ואח\"כ מפרש כל אחד ואחד במקומו:", + " ומקומו לפני האולם משוך לדרום כו'. כתב מהרר\"ד ן' זמרא ז\"ל פלוגתא דתנאי דגרסינן בפ' קד\"ק לב)זבחים נ\"ט ע\"א. מאן תנא דפליג עלי' דריה\"ג ראב\"י הוא, דתניא ראב\"י אומר צפונה שיהיה צפון פנוי מכלום ואפילו מן המזבח. והמזבח היה לפני פתח אהל מועד ופסק הרב כראב\"י:", + " וכיור וכנו כו'. כתב מהרר\"ד ן' זמרא ז\"ל סתם מתני' הוא פ\"ג דמדות, ולרב יוסי דאמר ספ\"ק דכלים דבחמשה דברים שוה בין האולם ולמזבח להיכל שאין שלא רחוץ ידים ורגלים נכנסים לשם כיור האיך נתן היה וקרא כתיב ונתת אותו בין אהל מועד ובין המזבח, וצריך לומר דסבר רב יוסי כולו מזבח בצפון קאי. לג)כ\"כ התוס' זבחים נ\"ח ע\"ב ד\"ה הא דלמ\"ד בתוספתא דשלא רחוץ ידים ורגלים אסור לכנוס בין האולם ולמזבח ע\"כ ס\"ל כוליה מזבח בצפון קאי יעו\"ש אמנם מה שהוכיח הרדב\"ז כן בדעת ר' יוסי הוא תמוה מש\"ס זבחים שם דאר\"א א\"ר יוחנן אומר הי' רב יוסי כוליה מזבח בצפון כו' אר\"ז אפשר איתא להא דריו\"ח ולא תנינא לה במתני' נפק דק ואשכח דתנן כו' אר\"א ב\"א ה\"מ רבי יהודה הוא כו' ונוקמה כרבי יוסי ובממוצע כו' ור\"ש אמר כו' יעו\"ש ובפרש\"י שם היטב. דמבואר דלא מצאו מתני' להוכיח משם דרבי יוסי ס\"ל כוליה מזבח בצפון קאי. ואדרבה רצו לומר דס\"ל דממוצע הוי קאי, ולהרדב\"ז הא מוכרח ממתני' דספ\"ק דכלים דס\"ל דבצפון קאי, וצ\"ע. וע\"ע תוס' יומא ט\"ז ע\"א ד\"ה דהא ובלח\"מ פ\"ב מתומ\"ס, אכן מצאתי בפי' הראב\"ד ספ\"ק דתמיד שתירץ קו' התוס' דהא דקתני בתוספתא דשלא רחוץ יו\"ר אסור לכנוס בין אולם ולמזבח היינו דוקא בשהטיל מים או דכוונת התוספתא רחיצה בעלמא ואין צריך לרחוץ מן הכיור כדי לכנוס בין אולם ולמזבח דאין צריך קידש יו\"ר מן הכיור רק לעבודה ומטיל מים יעו\"ש וא\"כ גם קו' הרדב\"ז א\"ש וממילא אין הכרח מכאן דרבי יוסי ס\"ל כוליה מזבח בצפון קאי, וע' עוד בתוס' יומא ה' ע\"ב ד\"ה להביא, ובסנהדרין פ\"ג ע\"א ד\"ה ולא, ובר\"ש ספ\"ק דכלים, ודו\"ק. - ובעיקר הדבר צ\"ע מש\"ס זבחים כ\"א ע\"ב כל הכלים מקדשין כו' וכ\"פ הרמב\"ם פ\"ה מבהמ\"ק ה\"י וז\"ל מצוה לקדש ממי הכיור ואם קידש מאחד מכלי השרת ה\"ז כשר. ויותר מזה כתב הרמב\"ן פ' תשא ל' י\"ט וז\"ל והרחיצה היא מצוה. אבל הכיור צוה בו להזמנה ואינו מעכב ולא מצוה. כי ביוה\"כ כ\"ג מקדש ידיו ורגליו מקיתון של זהב כו' אבל למדנו מן הכיור כי צריכה כלי. וכ\"מ בתוס' יומא מ\"ד ע\"ב ד\"ה והיום ובר\"ש ידים פ\"א מ\"א יעו\"ש. ואפ\"ל דזהו כוונת הראב\"ד הנ\"ל בתירוצו השני. והיינו דגם למה דמשמע מלשון הרמב\"ם דלכתחילה מצוה לקדש מן הכיור. זה רק לעבודה. אבל כדי לכנוס בין אולם ולמזבח מקדש לכתחילה מכל כ\"ש. ועכ\"פ הוכחת הרדב\"ז צ\"ע. ומזבח ל\"ב אמה נמצא המזבח בולט ויוצא בצד צפון ושם היה הכיור נתן שאין זה בין האולם ולמזבח. ונקרא בין אהל ובין המזבח. כלומר בין שניהם. ועדיין צריך תלמוד. ולא קי\"ל כר\"י: לד)ברמב\"ם לקמן פ\"ז הכ\"א ובפה\"מ ספ\"ק דכלים.", + " שהוא שמאל הנכנס כו'. שהרי הנכנס פניו למערב והדרום לשמאלו:", + " ומזבח לקטורת ומנורה ושלחן כו'. כתב מהרר\"ד ן' זמרא ז\"ל דבכלהו כתיב לפני ה'. המנורה בדרום דכתיב על ירך המשכן נגבה. ושלחן מימין דכתיב על ירך המשכן צפונה והוצרך הרב ז\"ל לכתוב משמאל הנכנס להודיעני דצפון ודרום הנזכר בכתוב היינו דרומו של עולם וצפונו של עולם. ומכאן אתה למד כי לעולם היו מעמידין המשכן פניו למזרח כדי שיהיה מקום שכינה במערב. כי לעולם שכינה במערב. ומ\"ש ז\"ל שעליו לחה\"פ. לאפוקי שאר שלחנות שעשה שלמה המלך דתניא לה)מנחות צ\"ט ע\"א. עשרה שלחנות עשה שלמה המלך ולא היה מסדרין אלא על של משה שנאמר ואת השלחן אשר עליו לחה\"פ זהב. ראב\"ש אומר על כולן היו מסדרין ור\"י בר\"י אומר לא היו מסדרין אלא על של משה כו'. וכן נראה שהוא דעת רבינו שכתב שעליו לחם הפנים. לו)קצת יל\"ע בזה דבגמ' שם אמרי' ולא היו מסדרין אלא על של משה שנאמר ואת השלחן אשר עליו לחם הפנים זהב ופרש\"י ד\"ה את השלחן לשון יחיד יעו\"ש ואמאי לא הוכיח גם מדכתיב אשר עליו לחה\"פ, כמו שדייק הרדב\"ז בלשון הרמב\"ם. וע' רד\"ק מלכים א'-ז' דכל השלחנות היו מצופין זהב. אף דכתיב אשר עליו לחה\"פ זהב. וע\"כ משום דעל כולן היו מסדרין וע' בנוב\"ת או\"ח סי' קכ\"ב שהוכיח להיפך דהרמב\"ם ס\"ל כמ\"ד דעל כולן היו מסדרין. - ומצאתי בס' גוא\"י להגר\"מ זמבא זק\"ל שכוון להוכיח מדיוק לשון הרמב\"ם כמ\"ש הרדב\"ז אמנם העיר דלפ\"ז הי' צריך הרמב\"ם לדייק כן גם גבי מנורה בדרום שמדליקין בה. ולזה הוכיח מלשון הגמ' שם דאמרי' ר\"י ב\"י אומר לא היו מסדרין אלא על של משה אלא מה אני מקיים ואת השלחנות כו' אלו ג' שלחנות שהיו במקדש כו' יעו\"ש דלא נקיט הש\"ס דעתי' דר\"י ב\"י רק בשלחן ולא במנורה, דנראה מזה דבמנורה מודה לראב\"ש דבכולן מדליקין והרמב\"ם לקמן פ\"ג פסק כר\"י ב\"י בג' שלחנות וה\"ה דפסיק כוותי' בזה ושפיר דייק כן רק בשלחן ודפח\"ח. וע' תוספתא מנחות פי\"א. ונחלקו שם ג\"כ על עשר מנורות שעשה שלמה המלך ז\"ל. אם היו מדליקין בהם או לא:" + ], + [ + "ושניהם בצד קדש הקדשים מבחוץ כו'. כתב מהרר\"ד ן' זמרא ז\"ל לשון זה מורה שהיו קרובים אל קדש הקדשים לז)כ\"ה בתו\"כ פ' אמור פ\"ו מחוץ לפרוכת העדות מה ת\"ל לפי שנאמר וישם את המנורה וגו' ואיני יודע אם סמוכה לפרוכת ואם סמוכה לפתח כשהוא אומר מחוץ לפרוכת העדות באהל מועד מלמד שהוא סמוכה לפרוכת יותר מן הפתח יעו\"ש. וכעין זה כתב הרמב\"ם לקמן פ\"ד ה\"א שהארון הי' מונח בצד מערב קה\"ק. אמנם התוס' ב\"ב כ\"ה ע\"ב ד\"ה וצבא בשם הריצב\"א כתבו שהי' מונח במזרח קה\"ק, ובתוס' מנחות צ\"ח ע\"ב ד\"ה דוחקין. דעתם שעומד באמצע יעו\"ש ובתיו\"ט יומא פ\"ה מ\"ב תמה על הרמב\"ם. ובמנ\"ח מ' צ\"ה הביא שכ\"ה גם דעת הרשב\"ם ב\"ב צ\"ט ע\"א ד\"ה ארון. וכתב דטעמם משום דעיקר השראת שכינה במערב. והוא כסברת הרדב\"ז כאן בשיטת הרמב\"ם דכל מה דאפשר לקיים לפני ה' מקיימינן. ועי' תוס' מנחות פ\"ו ע\"ב ד\"ה ולא. יותר מפתח ההיכל. והכי איתא התם לח)מנחות צ\"ח ע\"ב. תני חדא מחצי בית ולפנים היו מונחים ותני חדא משליש הבית ולפנים היו מונחים. ול\"ק מר חשיב בית קדשי הקדשים בהדי היכל ומר לא חשיב בית קדשי הקדשים בהדי היכל. הא למדת כי בשלש אמות פנימיות של היכל היו מונחים. וכ\"כ לקמן הרב. לט)פ\"ג הי\"ז ובכ\"מ שם ציין לתוספ' ולא הביא מגמ' שמביא הרדב\"ז. וטעמא דכתיב בהו לפני ה'. וכל מה דאפשר לקיים בהם לז) מ) שמות מ' כ\"ב. לפני ה' מקיימינן:", + " ומזבח הקטורת משוך מבין שניהם לחוץ כו'. כתב מהרר\"ד ן' זמרא ז\"ל סדר המקראות הכי משמע. ויתן את השלחן מ) מא) שם כ\"ד. ולפי שהוא לימין הנכנס וכל פינות שאתה פונה לא יהיו אלא לימין. ואח\"כ וישם את המנורה מא) מב) שם כ\"ו. ואח\"כ וישם את מזבח הזהב באהל מועד מב) מג) תמוה דשם בקרא סו\"פ פקודי לא כתיב לפני הכפורת. רק בהצווי בפ' תצוה כתיב ונתתה אותו לפני הפרכת וגו' לפני הכפרת ושם פרש\"י כמ\"ש הרדב\"ז כאן. וע' תוס' ישנים יומא ל\"ג ע\"ב וז\"ל וצ\"ע מנ\"ל דאית לי' לאוקמא בהדייהו יעו\"ש. ובזה א\"ש, וע' ברמב\"ם מעה\"ק פ\"ה הי\"ד ובכ\"מ שם ובפ\"ד מעביוה\"כ ה\"ב ובשו\"ת הרדב\"ז ח\"ה סי' רל\"ג ובתוס' מנחות כ\"ח ע\"ב ד\"ה גובהה. לפני הכפורת. ומהסדר הזה אתה למד סדר הנחתן. ומדכתיב לפני הכפורת מג) מד) יומא ל\"ג ע\"ב. אתה למד שיהיו בין שניהם כדי שלא יהיה דבר מפסיק בינו לבין הכפורת. ותניא פ' אמר להם הממונה. מד) שלחן בצפון משוך מן הכותל שתי אמות ומחצה. מזבח ממוצע ועומד באמצע ומשוך כלפי חוץ. ופרכינן ונוקמוה להדייהו. כיון דכתיב ואת המנורה נוכח השלחן בעי' דחזי אהדדי:" + ], + [ + "כשבונים ההיכל כו'. כתב מוהרר\"י קורקוס ז\"ל בסוטה פ' עגלה ערופה מה)סוטה מ\"ח ע\"ב. אבן שלמה מסע נבנה. דברים ככתבן דברי ר' יהודה. א\"ל ר' נחמיה וכי אפשר לומר כן והלא כבר נאמר כל אלה אבנים יקרות אבני גזית מגורדות במגרה א\"כ מת\"ל אבן שלמה שהי' מתקן מבחוץ ומכניס מבפנים. אמר רבי נראין דברי ר\"י באבני מקדש, ודברי ר\"נ באבני בית, ואעפ\"כ פסק רבינו ז\"ל כר' נחמיה דקראי כוותיה דייקי דכתיב כל אלה וגו' וכאשר הקשה הוא על ר' יהודה, ודברי רבי לא הכרעה הם ואינו נקרא מכריע מו)ע' מל\"מ בסו\"ד כוון לד' מהר\"י קורקוס כאן. דר' נחמיה באבני קדש הוא דמיירי דאבני בית ליכא קפידא אליבא דכ\"ע. דוק ותשכח:
ומהרר\"ד ן' זמרא ז\"ל כתב הכי אמרי' במס' תמיד מז)כ\"ו ע\"ב. ואמרי' במכילתא מח)סו\"פ יתרו. לא תבנה אתהן גזית. בו אי אתה בונה גזית. אבל אתה בונה גזית בהיכל ובבית קדשי הקדשים. הא מה אני מקיים ומקבות והגרזן וכל כלי ברזל כו' בבית אינו נשמע אבל בחוץ נשמע כי חרבך הנפת עליה ותחללה ר' אלעזר בר' שמעון אומר המזבח נברא להאריך ימיו של אדם והברזל נברא לקצרם. אינו דין שיניף המקצר על המאריך:" + ], + [ + "ואין בונין בו עץ בולט כו'. כתב מוהרר\"י קורקוס ז\"ל בהשגות א\"א והלא לשכת כ\"ג של עץ היתה כו'. והנה לדעת הר\"א ז\"ל שהוא מפרש אצל מזבח ה' מעזרת אנשים ולפנים לבד. א\"כ גם נטיעת אשירה לא יהיה אסור אלא מעזרת אנשים ולפנים דוקא. דאצל מזבח ה' אתרווייהו קאי. ובודאי שהדבר דחוק לומר כן. ובספרי מט)פ' שופטים. שנינו מנין לנוטע אילן ובונה בית בהר הבית שהוא בל\"ת ת\"ל אשרה כל עץ אצל מזבח ה'. ר' אליעזר אומר מנין שאין עושין אכסדרה בעזרה ת\"ל אצל מזבח ה' ע\"כ. מוכח בהדיא דאצל מזבח ה' אין משמעותו בעזרת אנשים דוקא כדברי הר\"א ז\"ל. וכאשר כתבו רבינו בהלכות ע\"ז נ)פ\"ו ה\"ט ה\"י. שהנוטע בכל עזרה עובר בל\"ת. ובמס' תמיד פ\"א נא)כ\"ח ע\"ב. אמרו על משנת ונכנס מבית המוקד לעזרה ובא לו. מהלכין באכסדרה מכאן ומכאן עד שמגיעין ללשכת עושה חביתין. ופריך עלה בגמרא ומי בנו אכסדרה בעזרה והא תניא ר\"א אומר מנין שאין עושין אכסדרה בעזרה כו' ומסיק רב חסדא דאכסדראות של בנין היו. ומדקאמר סתם בעזרה, משמע שגם עזרת נשים בכלל, כי עזרה סתם כולל הכל בכל מקום. גם רש\"י ז\"ל בפי' החומש נב)דברים ט\"ז כ\"א. כ\"כ לא תטע וגו' אזהרה לנטוע אילן ובונה בית בהר הבית. והוא ההוא דספרי גם הרמב\"ן ז\"ל הסכים עמו וביאר דבריו דבונה בהר הבית מדרבנן הוא וקרא אסמכתא בעלמא. וכך הוא גם דעת רבינו ז\"ל. וכן ביאר בהלכות ע\"ז נג)שם. דהרחקה יתירא הוא לאסור כל עץ בכל המקדש ואסמכוהו רבנן אקרא. ומעתה קושיית הר\"א ז\"ל צריכא יישוב גם לדעת רש\"י והרמב\"ן ז\"ל. ונראה דמההיא שהיו מקיפין את כל העזרה גזוזטרא. לק\"מ חדא כי לא היה דבר של קבוע אלא של ארעי לשעתה ומיד מסירין אותה. ואנן בדבר שהוא קבע מיירינן. ועוד כי לא היה בנין אלא מסדרין לוחות על זיזין של אבן שבולטין מהכותלים. וכ\"כ רש\"י ז\"ל פ' החליל נד)סוכה נ\"א ע\"ב יעו\"ש ובהגהות הגריעב\"ץ. גזוזטראות נתנו בכותליה בולטים מן הכותל סביב וכל שנה מסדרין לווחין שקורין פלנקא\"ש כו'. וכיון שכן ודאי שאין זה נקרא בנין עץ ואין כאן איסור. ומה שהקשה מלשכת כ\"ג. יש לדקדק ולדידיה היכי ניחא, שהרי לשכה זו לפנים משער ניקנור בעזרת אנשים היתה. נה)כ\"ה גם בתיו\"ט פ\"ה דמדות מ\"ד. ומודה הר\"א ז\"ל דלפנים משער ניקנור אסור וקרינן בי' אצל מזבח ה'. אלא שאפשר לומר שדעת הר\"א ז\"ל דלשכה זו לא נתקדשה בקדושת עזרה. דהא קי\"ל שאין ישיבה בעזרה אלא למלכי בית דוד בלבד וכ\"ש שכיבה. וא\"כ איך היה כ\"ג דר שם ושוכב שם ז' ימים קודם יוה\"כ נו)יפלא שלא מביא מפרש\"י יומא ו' ע\"א ד\"ה מביתו כו' דע\"כ לא היתה קדושה דהא אין ישיבה בעזרה כו' וכ\"ש שכיבה והתוס' שם כתבו דקדושה כהר הבית וע\"ע שם ח' ע\"ב ד\"ה דאי ובדף י' ע\"א ד\"ה חוץ. אלא שצריך לומר שכיון שמתחלה לשם כך עשו אותה לא נתקדשה בקדושת עזרה. וכן מצאתי שכתב הריטב\"א ז\"ל פ\"ק דיומא. ומכח מה שהקשתי. נז)ע' מל\"מ כאן. ומעתה להר\"א ז\"ל ניחא. ומ\"מ מקשה על רבינו, דלא גרעה מהר הבית דודאי מכלל מקדש הוא. ואפשר לתרץ לדעת רבינו דאע\"פ שנקרא לשכת העץ לא מפני שהיתה של עץ נקראת כן, אלא לאיזה סיבה אחרת שלא נתפרשה והרי לשכה שמפרישן כהן השורף את הפרה נקראת לשכת האבן. ולא על שם בניינה נקראת כן, אלא על שם שכל מעשיה בכלי אבנים. וגם זו אפשר שמפני סיבה אחרת נקראת כן. נח)כ\"כ גם בתיו\"ט שם. ואפשר שהיו בה עצים ובנו אותם בטעות ובאו והסירם ונשאר שמה עליה. נט)הובאו דבריו במלאכת שלמה פ\"ד דמדות מ\"ד. או היה באותו מקום עץ גדול והסירו אותו ובנו אותה שם ונקרא שמה על שם אותו עץ. ס)כ\"כ בכ\"מ. או לאיזה סיבה אחרת. ואפשר היה לומר עוד, שאפילו אם היה בה עץ לא היה בולט וכל שאינו בולט לא דמי לנוטע אילן. ולכך כתב רבינו ואין בונין עץ בולט כו' וכן כשבונין אכסדרה של עץ הרי הוא בולט. סא)כוונו לזה בתיו\"ט מדות פ\"ג מ\"ז ובס' מעשה רקח הספרדי ומביא כן מפה\"מ להרמב\"ם ספ\"ק דתמיד. ומקרא מלכים א' ו' ופרש\"י שם. ובצ\"פ תנינא פ\"ו מע\"ז ה\"י כתב לדייק כן בש\"ס ר\"ה ד' ע\"א שלמה שקעיה בבניינא כו' שלמה סדייה בסידא. דהכוונה שלא הי' בולט. ומתרץ בזה בש\"ס יומא י\"ב ע\"א אחוזתכם כו' ואין ירושלים מטמא בנגעים אמר ר\"י אני לא שמעתי אלא מקום מקדש בלבד. וקשה מהא דתנן בנגעים פי\"ב מ\"ד דצריך שיהי' בבית גם עץ. וא\"כ מקדש דאין בו עץ בלא\"ה ל\"ש בי' טומאת נגעים. אמנם אי בעי בולט דוקא. א\"ש דהא תנן שם במ\"ד עצים כדי ליתן תחת השקוף יעו\"ש וזה אינו בולט. וע' תפא\"י פ\"א דמדות בזה. ולכך כתב רבינו בהלכות ע\"ז אסור לעשות אכסדראות וכו' וכל האכסדראות והסבכות שהיו במקדש היוצאים מן הכתלים של אבן היו לא של עץ. משמע דלא קפיד אלא אסבכות ואכסדראות לא על הלשכות. אלא שזה דוחק. שוב ראיתי בהשגות הר\"א ז\"ל פ\"ו מהלכות ע\"ז שכתב, א\"א לשכת העץ בית היתה בימה שעושין למלך בשעת הקהל לשעתה היתה וכן גזוזטרא שהיו מקיפין בעזרת נשים לשעתה היתה, ע\"כ. נראה שכוונתו לתרץ כל מה שהקשה לו כאן על רבינו ותירץ בגזוזטראות כאשר תירצתי. וההיא דלשכת העץ נראה שכוונתו לומר שהיתה בית כשאר בתים של חול ולא נכללה בכלל האיסור. ולשון הגמרא הוא כי שם פ\"ק דיומא סב)י' ע\"א. נחלקו רבנן ור' יהודה דרבנן סברי דבית שאינו לקיץ ולחורף אעפ\"כ נקרא בית הילכך לשכה זו אעפ\"י שאינה אלא לשבעת ימים בית נקראת וקרינן בי' מזוזות ביתך ומטעם זה חייבת במזוזה. ור\"י סבר אינה נקראת בית ואינה חייבת בה. וזהו שכתב הר\"א ז\"ל בית היתה דכרבנן קי\"ל וכיון דהויא בית וקרינן בי' ביתך אין בה איסור בנין דעץ דאפילו כהר הבית לא היתה, סג)ע' פי' הראב\"ד פ\"ק דתמיד שכתב דפרישת כ\"ג צריך להיות למקום קדוש משום דילפינן ממלואים. וע\"כ לשכת פרהדרין קדש היתה והא דמותר לכ\"ג לישב ולישן שם משום דהיכא דלא אפשר שאני יעו\"ש היטב. ואם הוא הראב\"ד בעל ההשגות אי אפשר לומר בכוונתו כאן מ\"ש \"דבית היתה\" שהוא כבית של חול. ומזה יש ראי' לדעת האומרים דפי' על מס' תמיד אינו להראב\"ד ז\"ל. - ואפ\"ל בכוונתו כאן מ\"ש דלשכת כ\"ג בית היתה, עפ\"ד התוס' רי\"ד יומא ו' ע\"א דהא דאין ישיבה בעזרה כו' הוא דוקא באויר עזרה שנראה כנגד פתח ההיכל. אבל הלשכות שהיו בנויות בעזרה שהן מוקפות מחיצות מותר לישב ולישן בהם יעו\"ש, וא\"כ י\"ל דה\"ה דל\"ש בהם איסור דלא תטע כל עץ וכמ\"ש המהר\"י קורקוס כאן דדין אחד להם. וזהו שכתב הראב\"ד בית היתה כלומר מוקף מחיצות. והריטב\"א ז\"ל שסובר כאשר כתב הר\"א ז\"ל כאן דקדושת עזרה אין בה אבל קדושה מיהו אית בה. הוקשה לו מהא דתניא התם סד)ביומא י\"א ע\"ב. ביתך מה ביתך שהוא חול אף כל שהוא חול יצאו לשכות ועזרות שהם קדש, וא\"כ לשכת כהן גדול למה חייבת אפילו שהיתה בית דירה. והא דומיא דביתך בעינן שתהא דירה של חול. והוצרך לדחוק דההיא פליגי אדרבנן דלשכת כהן גדול. ורבינו בהלכות מזוזה סה)פ\"ו ה\"ז. כתב כרבנן וכתב ההיא ברייתא. מוכח דס\"ל דלשכת כ\"ג לא היתה קדש. וזהו שכתב הר\"א ז\"ל שם לשכת כ\"ג בית היתה. כלומר כשאר בתים. וכן כתבו רבינו סו)לקמן פ\"ה הי\"ז. שלשכה זו אחורי שתי לשכות לשכת הגולה ולשכת הגזית. ולשכת הגזית היתה חצי' חול וזו היתה אחוריה. א\"כ אין דוחק אם כולה תהא חול. סז)ע' תיו\"ט מדות פ\"ה מ\"ד. והשתא ומה לשכת הסנהדרין הוצרכו לעשותה חול. וחול לגמרי משמע לשכב ולישן. לשכת כ\"ג לא כ\"ש שצריך שתהא חול. כנ\"ל לדעת רבינו וביאר דברי הר\"א ז\"ל שם:
והרר\"ד ן' זמרא כתב בהשגות א\"א כו' ואיברא דהכי משמע בפ\"ק דתמיד סח)כ\"ח ע\"ב. דתנן נטל את המפתח ופתח את הפשפש וכו' אלו מהלכין באכסדרא כו' ודאי עזרה זו עזרת אנשים היא ועלה פרכינן בגמרא ומי הוי אכסדראות וכו' ודעת רבינו דאע\"ג דהך שקלא וטריא איירי באכסדראות דהוי בעזרת אנשים, מ\"מ האיסור כולל בכל בנין הבית או מדאורייתא או מדרבנן א\"נ משום הרחקה יתירא ושלא נאסר אלא דרך בנין ובולט, וכן כתב רבינו ז\"ל ואין בונין עץ בולט. אבל כשהיו מקיפין את העזרה בגזוזטרא לא היה דרך בנין קבע, אלא לפי שעה ומיד מסירין אותו. ולשכת העץ אפשר דכך שמה, א\"נ שהיתה מקורה בעץ כשאר תקרות במקדש ולא כשאר לשכות שהיו בנויות כיפה. סט)ע' מדות פ\"ה מ\"ד וגג שלשתן שוה ופי' הרע\"ב קרוי אחד לשניהם. וכבר הארכתי בתשובה ע)שו\"ת הרדב\"ז ח\"ה סי' צ\"ד. על זה אחר שנודה לקושייתו של הראב\"ד ז\"ל. אבל מה שאני סובר בדברי רבינו. כי מה שכתב אין בונין בו עץ בולט כלל. על היכל ועזרה קאי שהוא מקדש בכלל, אבל שאר הר הבית היה מותר לבנות בו עץ עא)הכ\"מ פ\"ו מע\"ז ה\"ט ובבאר שבע תמיד כ\"ח ע\"ב כתבו דזה אי שייך איסור זה גם בהר הבית תליא בפלוגתא דרבנן ור\"א בספרי פ' שופטים. ולשכת העץ לא היה בנוי בקודש. עב)ע' תוס' יומא י' ע\"א ד\"ה חוץ וע\"ע בהגהות לעיל אות נ\"ו בזה. וכן נראה ממה שכתב בפ\"ה עג)הוא לקמן פ\"ה הי\"ז. ולשכת העץ היתה אחורי שתיהם והוא היתה לשכת כהן גדול והוא הנקרא לשכת פרהדרין:" + ], + [ + "ואם נעקרה אבן כו'. כתב מוהרר\"י קורקוס ז\"ל פ\"ב דזבחים עד)כ\"ד ע\"א. ילפינן הואיל וריצפה מקדשת וכלי שרת מקדשין. מה כ\"ש לא יהיה דבר חוצץ אף ריצפה לא יהיה דבר חוצץ ובעי עלה נדלדלה האבן ועמד הכהן עליה מאי. היכא דאין דעתו לחברה. לא תיבעי לך דודאי חייצא. כי תבעי לך שדעתו לחברה מאי. כיון שדעתו לחברה כמאן דמחברה דמיא או דילמא השתא מיהא תלושה. רבה זוטי בעי לה הכי בעי רב אמי נעקרה האבן ועמד במקומה מהו דרך שירות בכך או אין דרך שירות בכך. ובהשגות א\"א עוד אמרו כו' והנה הבעיא הראשונה דהיינו היכא שדעתו לחברה אי כמחובר דמיא או לא. אעפ\"י שלא פירשה רבינו ז\"ל עה)ע' כ\"מ פ\"ה מבהמ\"ק הי\"ט שנדחק בזה. נכללת היא בלשונו שכתב אסור לכהן לעמוד עליה עד שתקבע. ומאי שתקבע בארץ. והוי סגי דלימא אסור לכהן לעמוד עליה ותו לא. דפשיטא דכשתקבע בארץ שמותר. אלא ודאי הכי קאמר עד שתקבע בארץ, אף אם בדעתו לחברה ולקבעה אינו מועיל עד שיקבע אותה בפועל כספיקא דר\"א ולכך לא השיג הר\"א ז\"ל ממנה אמנם בעיא דרבה זוטי לא הזכירה רבינו ז\"ל ולא רמזה. ואי מהא דהכא ל\"ק כולי האי כי אין רבינו מפרש כאן כל הדינים והפרטים דשייכי לעובדי עבודה, אלא דברים דשייכי לבנין בית המקדש או העזרה. אלא בהלכות ביאת מקדש ספ\"ה כתב פרטי דינים אלו ולא הזכיר דין זה דהיינו עמד בגומא דאין דרך שירות בכך. ואפשר שהוא סובר דכיון דסתם תלמודא מייתי מעיקרא בעיא דר\"א בעמד על האבן ומטעם חציצה לחוד. משמע דלההוא לישנא עמד בגומא שפיר דמי. ולא חיישינן לדרך שירות בכך ולא מבעיא לן בהכי. הכי נקטינן דהוי לישנא דסתם תלמודא. וליתא לדרבה זוטי דבעי לדר' אמי בעמד בגומא דפליג אלישנא קמא. ואפשר היה לדחוק שהוא נכלל במ\"ש שם וז\"ל וכן כל העוסק בעבודה מעבודת המקדש צריך שיהיה עומד על הרצפה. וכשעמד בגומא הרי אינו עומד על הרצפה. כי השאר רצוף ומקום שעומד אינו רצוף. והראשון הוא הנכון. ומ\"מ ודאי שאם נטלו כל אבני העזרה אין בכך קפידא. כיון שמקום רגליו שוה לשאר העזרה דדוד עד התהום קדיש ודרך שירות בכך. כן נתבאר שם בגמרא, אלא שאיני רואה שהזכיר זה רבינו. ומצאתי בפ' אלו הדברים עו)בפסחים ס\"ז ע\"ב ד\"ה מחילות. בתוס' שהקשו עלה דמימרא דר' יוחנן שאמר מחילות לא נתקדשו. מהא דאמרינן דדוד עד התהום קדיש ותרצו דהא אמרינן בפ' כיצד צולין היינו בפתוחות לחול אבל פתוחות לקדש נתקדשו ועדיין קשה דאפילו פתוחות לחול למה לא היו קדושים אי עד התהום קדש. ולכך אפשר שסובר רבינו דהאי סוגיא דזבחים פליגא אההיא מימרא דר' יוחנן וכר' יוחנן קי\"ל וא\"כ בנטלו אבני העזרה אינו יכול לשרת. דאין קדוש אלא ריצפה עליונה עז)ע' תוס' זבחים נ\"א ע\"ב ד\"ה תן בסו\"ד שכתבו דלר\"י דוד לא קדיש הריצפה עד ארעית תהומא יעו\"ש. ועוד אפ\"ל ראי' למהר\"י קורקוס מש\"ס זבחים ס' ע\"א בהא דכתיב ביום ההוא קדש המלך את תוך החצר וגו'. ר\"י ס\"ל קדיש ריצפה לקדושת מזבח ורבי יוסי ס\"ל קידשה כדי להעמיד בה מזבח יעו\"ש ובפרש\"י היטב. וכתבו המפרשים דהא דאמרי' דדוד קדיש הריצפה הוא לר\"י דוקא. ושלמה קידשה אח\"כ לקדושת מזבח אבל לרבי יוסי דקי\"ל כוותי' ע\"כ לומר דדוד לא קדיש הריצפה, דאם קדשה למה הוצרך שלמה לקדשה שנית ומיושב בזה דברי רש\"י בשבת י\"ט ע\"ב ד\"ה בית המוקד יעו\"ש ובהר המריה בזה. וא\"כ דלרבי יוסי דוד לא קידש הריצפה רק שלמה קידשה אחר גמר הבנין ושפיר כתב המהר\"י קורקוס דרק ריצפה עליונה קדיש כפשטא דקרא ביום ההוא קידש המלך את תוך החצר וגו'. ולפי זה נצטרך לומר שאם רגלו אחת בגומא דמי כמו על גבי כלים:
והרר\"ד ן' זמרא ז\"ל כתב בהשגות א\"א כו' ורבינו ז\"ל סובר שאם נעקרה אבן ממקומה ועמד במקומה שפוסל את העבודה שהרצפה נתקדשה ולא קרקעות ולפיכך לא כתב דין זה הכא. דהכא איירי בשעמד האבן במקומה ולא פסל העבודה. אלא לכתחילה לא יעמוד עליה. וזהו שכתב ואסור לכהן העובד לעמוד עליה כו' וכתב אותו הכא. אעפ\"י שאין זה מקומו ללמד דרצפת העזרה. צריך שיהיה האבנים קבועות בקרקע. ואיכא למידק למה השמיט הרב ז\"ל שתי האיבעיית דבעי ר\"א נדלדלה אבן ועמד במקומה מהו היכא דאין דעתו לחברה לא תבעי לך דודאי חייצי כי תבעי לך דדעתו לחברה וחילוק זה לא הזכירו הרב ז\"ל לא כאן ולא בהלכות ביאת מקדש. ואידך בעיא נעקרה אבן ועמד במקומה אי דרך שירות בכך או אין דרך שירות בכך, לא כתבה הרב ז\"ל. וזה השגתו של הראב\"ד ז\"ל. ומה שנראה לי בדעתו ז\"ל כי שתי בעיות אלו בנויות על דכי קדיש דוד עד ארעית תהומה קדיש. והיינו דאמרינן בבעיא קמייתא היכא דאין דעתו לחברה ודאי חייצי כלומר חוצצת האבן בין רגליו לקרקע. משמע דקרקע נתקדש. ובאידך בעיא אמרי' פשיטא לי' דעד ארעית תהומה קדיש. ואנן קי\"ל עח)פ\"ה הי\"ט. דמחילות הפתוחות להר הבית לא נתקדשו. וכ\"כ ז\"ל פ\"ו דמחילות הפתוחות לעזרה קדש והפתיחות להר הבית חול. ומשמע דאע\"פ שהם תחת העזרה. דאי בהר הבית מאי פתיחות להר הבית, ומאי למימרא. ואם איתא דדוד המלך וגד החוזה קדשי עד ארעית התהום. הרי שכל מה שתחת העזרה קדש הוא. וקדושת מקום המחילות להיכן הלכה. ומשום הכי לא כתב אין דעתו לחברה ודאי חייצי. דל\"ש למימר הכי. אלא א\"כ מה שתחתיה קדיש. הילכך בין דעתו לחברה בין אין דעתו לחברה כיון שהיא עומדת במקומה ונתקדשה לכתחילה לא יעמוד עליה. ואם עמד ועבד לא פסול עבודה. והיינו נמי שלא כתב בעיא השניה כיון דלא נתקדש קרקעית הרצפה. אלא הרצפה עצמה. לא שייך למימר דרך שירות בכך או אין דרך שירות בכך. ותו קשה דכיון דנתקדש קרקעית הרצפה למה אין דרך שירות בכך. הכי מפני שמקצת הקרקע מרוצף ומקצתו אינו מרוצף אין דרך שירות בכך. ורש\"י ז\"ל דחק לפרש מי הוי אורח ארעא ומקרי שירות או לא. נמצא לפ\"ז שתי הבעיות פשוטות דאם עמד בגומא ועבד עבודתו פסולה. שהרי לא עמד על מקום המקודש. ואם עמד על אבן שנדלדלה לא פסל העבודה כיון דקיימא בדוכתא ונתקדשה. אבל לכתחילה לא יעבוד. - עוד י\"ל דלאו תרי בעיי נינהו אלא איכא דבעי לה הכי ואיכא דבעי לה הכי. ולא כתב רבינו ז\"ל בעיא דרבה זוטי. חדא דבעיא דסתם תלמודא אית לן למינקט. ותו דקשיא כיון דקרקעית נתקדשה ודאי דדרך שירות בכך. ומה שלא כתב חילוק בין דעתו לחברו או אין דעתו לחברו. משום דלא משכחת לה. דודאי דעתו לחברו דסתמא דמילתא לחברה קיימא. וכיון דלא נפשטה בעיין לכתחילה לא יעמוד עליה ויעבוד. אבל אם עבד לא פסלה העבודה. וזהו שלא כתב הכא. ובהלכות ביאת מקדש בעיית אלו. וצריך לומר לפי דרך זה. כשקידש דוד עד לארעית תהומה הותנה שאם יחפרו שם מחילות ויהיו פתוחות לחוץ שלא יתקדשו. עט)ע' תוס' שבת כ\"ב ע\"א ד\"ה סוכה שכתבו דעצי סוכה דקדושי מדאורייתא לא מהני תנאי שיהי' מותר ליהנות מהם, משא\"כ בנוי סוכה דהוי מדרבנן מהני תנאי יעו\"ש. וא\"כ בקדושת המקדש שהוא מה\"ת לא מהני תנאי וצ\"ע. וע' מעילה י\"ג ע\"א ברש\"י ד\"ה ואחרים. וע' רדב\"ז לקמן פ\"ו הט\"ז ובהגהות. א\"נ קידש קרקע. חללות שהיה בקרקע לא קדיש. ותפוס לשון אחרון. כיון דאמרינן בגמרא דדוד קדיש עד לארעית התהום ולא אשכחנא מאן דפליג עלה לית לן למיעבד פלוגתא מדעתן מכח קושיא אלא הדרינן לתרוצי כל מה דאפשר:" + ], + [ + "ומצוה מן המובחר כו'. כתב מוהרר\"י קורקוס ז\"ל פ\"ק דשבת פ)שבת י\"א ע\"א. ובהגהות הגריעב\"ץ כוון לזה. ובס' מעשה רקח כתב מקורו מש\"ס ב\"ב ג' ע\"א גדול יהי' כבוד הבית וגו' ח\"א בבנין יעו\"ש. אמרו כן
ומהרר\"ד ן' זמרא ז\"ל כתב כל זה מבואר מבנין הורדוס פא)ע' סוכה נ\"א ע\"ב. ואפילו בית הכנסת צריך להגביהו מכל בתי העיר: פב)שם בשבת." + ], + [ + "אין בונין כו'. כתב מוהרר\"י קורקוס ז\"ל שבועות פ\"ב. פג)ט\"ו ע\"ב. ופ\"ק דברכות פד)ב' ע\"ב. אמרו ואעפ\"י שאין ראיה לדבר פי' דעד צאת הכוכבים יום הוא. זכר לדבר ואנחנו עושים במלאכה וגו' מעלות השחר עד צאת הכוכבים ואומר והיה לנו הלילה משמר והיום למלאכה דמשמע דיום למלאכה היינו מעלות השחר עד צאת הכוכבים:
ומהר\"ד ן' זמרא ז\"ל כתב ומסתברא לי דוקא משער ניקנור ולפנים שנקרא מקדש אין בונין אלא ביום. אבל הר הבית שהוא כנגד מחנה לוי' בונין אפילו בלילה פה)וקרא דנחמיה דמיירי בבנין החומה אסמכתא בעלמא כמ\"ש הרדב\"ז אח\"ז, וע' במנ\"ח מצוה צ\"ה דרק לכתחילה אסור לבנות בלילה אבל אינו נפסל, דאינו פסול רק איסור אמנם האחרונים הוכיחו מירושלמי יומא פ\"א ה\"א דאמרי' זאת אמרת שהקמת הלילה פסולה לעבודת היום יעו\"ש דבנין בלילה ענין פסול עבודה. ולמ\"ש הרדב\"ז לעיל ה\"ה ולקמן פ\"ז ה\"ד דהר הבית אינו עיקר בבנין הבית ואינו בכלל המקדש שפיר מותר לבנותו בלילה. וע' בהר המריה במ\"ש הרמב\"ם כאן הכל חייבין לבנות כו' אנשים ונשים כו'. והעיר דהא קי\"ל דאין בונין בלילה והוי מ\"ע שהז\"ג ונשים פטורות יעו\"ש. ולהרדב\"ז י\"ל הכוונה על בנין הר הבית דבונין גם בלילה. וקרא מסייע לי דכתיב ביום הקים את המשכן ולא חצר אהל מועד:", + " ועוסקים בבנין מעלות השחר כו'. כתב מהר\"ד ן' זמרא ז\"ל ואע\"ג דקרא דמעלות השחר וגו' בבנין החומה הוא דכתיב ולא בבנין הבית פו)בהר המריה כתב דכש\"כ בנין הבית. אסמכתא בעלמא הוא:", + " ואין מבטלין תינוקת כו'. כתב מהרר\"י קורקוס ז\"ל פר' כל כתבי הקדש פז)שבת קי\"ט ע\"ב. מימרא דריש לקיש והטעם ברור דאין העולם מתקיים אלא בהבל פיהם כדאיתא נמי התם:
ומהרר\"ד ן' זמרא ז\"ל כתב זה פשוט פ\"ק דמגילה פח)ט\"ז ע\"ב. ומשמע דמבטלין ת\"ת לבנין בית המקדש ואע\"ג שזה עשה וזה עשה. מ\"מ אפשר לקיים ת\"ת בלילה. ואע\"ג דכתיב והגית בו יומם ולילה איכא מאן דס\"ל פט)מנחות צ\"ט ע\"ב. דבק\"ש יצא ידי והגית בו יומם ולילה ואפשר יהרהר בלבו והוא עומד ובונה. וז\"ל רבינו בהלכות ת\"ת צ)פ\"ג ה\"ג ובש\"ס מו\"ק ט' ע\"ב. היה לפניו עשיית מצוה ות\"ת אם אפשר למצוה לעשות ע\"י אחרים, לא יפסיק מתלמודו ואם לאו יעשה המצוה ויחזור לתלמוד. ונ\"ל הטעם שזו המצוה עוברת וזו אינה עוברת: צא)ע' קידושין כ\"ט ע\"ב." + ], + [ + "ומזבח אין עושין אותו כו'. כתב מוהרר\"י קורקוס ז\"ל ברייתא בזבחים פ' קדשי קדשים צב)ס\"א ע\"ב. ראב\"י אומר מה ת\"ל אבנים שלש פעמים אחד של שילה ואחד של נוב וגבעון ואחד בית עולמים. עוד שם מזבח אדמה שיהיה מחובר באדמה שלא יבננו לא ע\"ג כופין ולא ע\"ג מחילות, צג)מכאן והלאה אינו בגמ' והוא במכילתא סו\"פ יתרו. ר' ישמעאל אומר כל אם שכתובה רשות חוץ מזה ואם תקריב מנחת בכורים חובה. אם כסף תלוה את עמי חובה. ואם מזבח אבנים חובה. או אינו אלא רשות ת\"ל אבנים שלמות תבנה. ונתבאר שם דאם שכתב היינו לומר שאם רצה בלבנים עושה, באבנים עושה, וקל וחומר לשאר כל הכלים שאם רצה לשנות משנה כן למדו שם:
ומהר\"ד ן' זמרא ז\"ל כתב אמרינן בפ' קד\"ק צד)זבחים ס\"א ע\"ב. אמר ר' שמעון בן פזי משום בר קפרא שיתן הוסיפו. מעיקרא סבר מזבח אדמה שהוא אטום באדמה. ולבסוף סבר שתייה כאכילה ומאי מזבח אדמה שהוא מחובר באדמה שלא יבנהו לא ע\"ג כופין ולא ע\"ג מחילות. וא\"ת והלא היה שם בור של שיתין. וי\"ל שלא היה חשוב מחילה כיון שהוא לצורך המזבח. תוספות:", + " ואם מזבח אבנים מפי השמועה למדו כו'. יש כיוצא בו. צה)כ\"ה בתו\"כ פ' ויקרא עה\"כ ואם תקריב וע' ברא\"ם שם. ואם יהיה היובל לבני ישראל. אם כסף תלוה:" + ], + [ + "וכן אבני ההיכל כו'. כתב מוהרר\"י קורקוס ז\"ל תוספתא דמגילה פ\"ב. ונראה שפגימת אבני ההיכל והעזרות אינם פוסלות בחגירת הצפורן לבד, שהרי בסוטה פ' עגלה ערופה צו)סוטה מ\"ח ע\"ב. ובגיטין פ' מי שאחזו צז)ס\"ח ע\"ב. מוכח שבית המקדש נבנה ע\"י שמיר. ואע\"פ דאנן לא קי\"ל כההוא סוגיא דגיטין דאתיא כמ\"ד דאבנים מגוררות במגרה דכתיבי בקרא היינו לבנין הבית, ואנן כר' נחמיה קי\"ל כאשר נתבאר. מ\"מ מוכח דע\"י שמיר יכולים לבנותו דבהא לא פליגי. ובע\"ז פ' ר' ישמעאל צח)נ\"ב ע\"ב. מוכח דשמיר עביד חגירת צפורן, שאמר שם גבי אבני מזבח ששקצום מלכי יון. היכא נעבד לתבירונהו. אבנים שלמות אמר רחמנא. לינסרנהו לא תניף עליהם ברזל אמר רחמנא. וקשה דליעבד ע\"י שמיר, אלא מוכח דשמיר עביד פגימה כל דהו. וא\"כ איך בנו הבית בשמיר. אלא ע\"כ אין חגירת צפורן פוסל באבני מקדש. צט)כוון לזה הפר\"ח בחי' מים חיים. ובשירי קרבן ירושלמי סוטה פ\"ט הי\"ג מביא דבריו. וכתב ע\"ז דאינו מחוור דכמו באבני מזבח פוסל פגימה כ\"ש משום דכתיב אבנים שלימות, ה\"ה באבני היכל כתיב אבן שלמה יעו\"ש. והנה מהר\"י קורקוס כאן כתב כהפר\"ח. וכתב דכ\"מ בר\"ן קידושין ל\"א ע\"א. ומזבח שאני דחמירי דהוי מדאורייתא דכתיב אבנים שלמות תבנה, משמע דקפיד קרא אפגימה כל דהוא שהרי אינם שלמות, אבל באבני מקדש לא קפיד קרא ומדרבנן הוא. ודי שיהא פוסל כל שהוא פגימה הנראית להדיא לעין שכל הרואה אומר שהוא פגימה או אפשר ששיעורה טפח כפגימת בנין המזבח. ובזה תירצתי מה שהקשו בתוס' פ\"ק דחולין ק)י\"ח ע\"א ד\"ה וכמה. דאיך בנו ע\"י שמיר כיון דעביד פגימה, ולא תירצו דבר. ובמה שכתבתי ל\"ק מידי וכאשר כתבתי נראה מדברי הר\"ן בפי' ההלכות פ\"ק דקידושין:
ומהר\"ד ן' זמרא ז\"ל כתב הכי איתא במכילתא. קא)סו\"פ יתרו. ואין פי' שלמות שלא הונף עליהם ברזל כאבני המזבח שהרי כתב לעיל קב)ה\"ח. אלא מפצלין אותן ומסתתין אותן מבחוץ ומכניס אותן, והיינו ומקבות והגרזן וכל כלי ברזל לא נשמע בבית, בבית לא נשמע. אבל בחוץ נשמע, אלא שלמות שהי' חלקות, שלא יהי' פגומות ולא נגממות. וזהו שכתב אבני היכל ועזרות שנפגמו או שנגממו פסולין וכו'. ובין שנפגמו קודם שנבנה בין אחר שנבנה. ופי' שנגממו שניטלה ממנה חתיכה ואין שם פגם. קג)וכ\"ה בחי' הגריעב\"ץ הלכה י\"ג יעו\"ש. - אמנם צ\"ע מפרש\"י בכורות ל\"ה ע\"א ד\"ה או שנגממו שנחתכו ברחבן כו' ולא חיסרו כלום הוי מום כו' יעו\"ש. הרי דנגממו היינו שנחתכו ולא חיסרו כלום. ומ\"ש וכן אבני היכל, לא להשוותם לגמרי קאמר, אלא לענין פגימה לבד. ואם תשאל כיון דאבני מזבח בתולות ואבני היכל מסותתות מבחוץ, א\"כ שמיר למה, ויש להשיב לצורך אבני החושן. קד)דייק ונקיט רק לאבני חשן. נראה מזה דס\"ל כדעת הרמב\"ן עה\"ת פ' תרומה דלאבני אפוד לא בעינן שמיר ומסרטין באיזמל. אכן באמת הרמב\"ם לא הזכיר כלל שהיו צריכים שמיר גבי חשן ואפוד וכבר התעורר ע\"ז המל\"מ פ\"ט מכהמ\"ק ה\"ז ובמנ\"ח מצוה צ\"ה. ועדיין יתבאר במעשה האפוד בע\"ה:" + ], + [ + "כל אבן שנגע בה בברזל כו'. כתב מהר\"ד ן' זמרא ז\"ל היינו מתני' דמייתינן לעיל שהברזל פוסל בנגיעה ובפגימה. קה)מדות פ\"ג מ\"ד ושם הגירסא ובפגימה לכל דבר וברע\"ב בכל דבר אף שלא בברזל. וטעם היות הכבש כמזבח. לפי שהיו משתמשים בו כתשמיש המזבח, קו)ע' מל\"מ ה\"ג אי בכבש שייך הדין שלא יבננו ע\"ג כופין כמו במזבח. וע' במפרש תמיד כ\"ח ע\"ב ד\"ה ואין אדם, דאסור לכנוס בין אולם לכבש כמו בין אולם ולמזבח דכבש כמזבח לכל דבר וכ\"ה שם בתיו\"ט פ\"א מ\"ד ושם ע\"ב במתני' אם אין הצדדין מחזיקין סודרין אותם בסובב על הכבש ובמפרש כתב על הסובב או על הכבש וכ\"כ בתוס' יומא מ\"ה ע\"ב אמנם ברמב\"ם בפה\"מ ובפ\"ב מתומ\"ס הי\"ג כתב סודרין אותם בכבש כנגד הסובב יעו\"ש ומשמע דרק נגד הסובב כבש כמזבח וע' זבחים ס\"ה ע\"א ופ\"ז ע\"ב תוד\"ה אויר ובמל\"מ פ\"ג מפסה\"ק הי\"ח. כאשר יתבאר במקומו בע\"ה:", + " והבונה אבן שנגע בו ברזל כו'. כתב מהר\"ד ן' זמרא ז\"ל אע\"פ שהיא שלמה ואין בה פגם לוקה. והבונה אבן פגומה עובר בעשה. אע\"פ שלא נפגמה מחמת הברזל אלא מחמת דבר אחר עובר בעשה. וא\"ת כיון שיש בו עשה למה לא מנו אותו בכלל מנין מצות עשה, קז)ע' מ\"ש בזה המל\"מ. וי\"ל דעד כאן לא הביא הרב זלה\"ה בכלל מנין מצות עשה אלא מצות עשה שבאו בכתוב בפירוש. אבל כל ל\"ת שבא מכלל עשה לא בא בכלל המנין. והכא כתיב אבנים שלמות תבנה, ולא פגימות, ולאו הבא מכלל עשה הרי הוא עשה ואינו בא בכלל המנין. וזה מבואר. ונמצא הבונה אבן פגום ע\"י ברזל עובר בעשה ול\"ת:" + ], + [ + "אבן שנפגמה או שנגע בה ברזל כו'. כתב מהר\"ד ן' זמרא ז\"ל איכא למידק אבן שנגמם במזבח מאי. וי\"ל דכ\"ש שהוא פסולה, אם בבנין, ההיכל פסולה. כ\"ש בבנין המזבח, והא דלא הזכיר רבינו דין זה, לפי שהבונה אבן שנגמם אינו עובר בעשה ולא בל\"ת אבל פסולה הוא ודאי. וזהו שכתב לקמן קח)פ\"ב הט\"ז. מביא אבנים שלמות וכו'. ומשמע שהדין שוה לענין אבן שנפגם או שנגמם אחר שנבנה בהיכל אותה האבן פסולה והשאר כשרות אעפ\"י שלא נתבאר בדברי רבינו. דלא מסתבר לומר דקודם שנבנית פסולה ואחר שנבנית שתהא כשרה: קט)גבי מזבח נקיט הרמב\"ם אחר שניבנית ובחי' הגריעב\"ץ רצה לדייק מזה דבנפגם האבן קודם ושוב נבנה פוסל כל האבנים. ובס' הר המריה סתר דבריו מלשון המכילתא סו\"פ יתרו ופסקי תוס' מדות סי' ט\"ו יעו\"ש וברדב\"ז כאן מפורש כן באבני היכל ועזרה וכ\"מ מדבריו לעיל הי\"ד יעו\"ש. וה\"ה באבני מזבח אין לחלק דבדין פגימה בפנים שוין הם. ודו\"ק.", + " ומלבנים את המזבח כו'. כתב מוהרר\"י קורקוס ז\"ל בהשגות א\"א וכשסדין אותו כו'. ובמשנה קי)שם במדות פ\"ג מ\"ד. כך הוא ומלבנים אותו פעמים בשנה אחת בפסח ואחת בחג. וההיכל פעם אחת בשנה ר' אומר כל ערב שבת מלבנים אותו במפה מפני הדמים. לא היה סדין אותו בכפיסה של ברזל, שמא יגע בברזל ויפסול, שהברזל נברא לקצר ימיו של אדם והמזבח נברא להאריך ימיו של אדם. ואינו בדין שיניף המקצר על המאריך. ויש מי שפי' דרבי לא לאיפלוגי אתא אלא לאסופי ולומר דגם בכל ע\"ש הי' מקנחים אותו במפה מפני הדמים ובתר הכי קאמר תו דליבון דת\"ק לא בכפיס של ברזל, היו מקנחים אותו במפה מפני הדמים. פי' אלא בכפיס של עץ. כ\"כ הר' עובדיה ז\"ל, וכן נראה דעת הראב\"ד ז\"ל. אבל רבינו נראה דס\"ל דרבי לאפלוגי את\"ק אתא דקאמר ת\"ק שמלבנים אותו שתי פעמים בשנה וקאמר איהו דבכל ע\"ש מלבנים אותו מפני הדמים והיינו לשון מלבנים דנקיט דלשיטת הר\"ע איבעי לי' לשנויי לישנא ולמתני מקנחין. אלא משמע דלפלוגי אמאי דקאמר ת\"ק אתא ולבון דוקא קאמר. וקאמר שהיה במפה ולא בכפיס. וה\"ה לת\"ק דבהכי לא פליגי. והיינו דהדר ואמר לא היו סדין אותו כו' ויהיב טעמא למלתיה. זהו דעת רבינו ז\"ל באותה משנה ולכך תפס הוא ואמר וכשמלבנים אותו מלבנים אותו במפה. ומ\"מ שיטת הר\"א ז\"ל נראית יותר דודאי יותר טוב נראה שילבננו בכפיס של עץ יותר ממה שילבן אותו במפה. דמפה אין דרך ללבן בה אלא לקנח לחוד. וא\"כ למה לא יעשו בשל עץ:" + ], + [ + "אין עושין כו'. כתב מוהרר\"י קורקוס ז\"ל מכילתא קיא)סו\"פ יתרו לא תעלה במעלות מכאן אמרו עושה כבש למזבח, וביאורו שלא יעשה מדרגות והם נקראים מעלות שיצטרך להרחיב הפסיעות וערותו מתגלת. אלא עושה כבש וכדברי רבינו ז\"ל:", + " והעולה במעלות כו'. כתב מהר\"ד ן' זמרא ז\"ל מקרא מלא הוא. ומדלא קאמר לא תעשה מעלות למזבח, משמע שהעושה פטור קיב)ע' היטב בחי הגריעב\"ץ והעולה חייב. וסיפא דקרא נמי מוכח דקאמר אשר לא תגלה ערותך עליו:", + " וכן הנותץ אבן אחת כו'. כתב מוהרר\"י קורקוס ז\"ל ספרי פ' ראה מנין לנותץ אבן אחת מן המזבח ומן ההיכל ומן העזרות שהוא בל\"ת שנאמר ונתצתם את מזבחותם וגו' לא תעשון כן כו'. ונראה שהלשון הכתוב בספרים בדברי הר\"א ז\"ל וכן מכל העזרות ומכל הלשכות שהם קדש ע\"כ. על דין זה קאי. קיג) (השמטה מהערות) וצ\"ע מפרש\"י עת פ יתרו כ כ\"ג וז\"ל כשאתה בונה כבש למזבח לא תעשהו מעלות מעלות כו וברא\"ם שם כתב דפי לא תעלה לא תבנה כו עד שיחוייב שיהא בו עלי כו לא שיזהיר הכהן שלא יעלה במעלות הכבש שאם הסולם הוא מעלות מעלות איך אפשר שלא יעלה במעלות וע כעי\"ז בש\"ס ב\"מ ס\"א ע\"ב לאו כו במשקולת למ\"ל כו לעבור עליו משעת עשיה יעו\"ש וברשב\"ם ותוס ב\"ב פ\"ט ע\"ב לפי שרבינו לא כתב אלא מן המזבח ומכל ההיכל ובין אולם ולמזבח ולא הזכיר עזרות כאשר הזכירו במכילתא. ולכך כתב דגם נותץ מכל העזרות או מן הלשכות אותם שהם קדש בכלל לאו זה. ובפ\"ו מה' יסוה\"ת שהוא עיקר דינים אלו הזכיר רבינו עזרות כלשון המכילתא:
ומהר\"ד ן' זמרא ז\"ל כתב וא\"ת אמאי לא מנה הרב ז\"ל לאו זה בכלל כל הלאוין בהלכות אלו. וי\"ל לפי שהוא כולל למוחק השם משמות הקדש. ולפיכך כלל אותו בה' יסוה\"ת, שלא לאבד דברים שנקרא שמו עליהם. והתם הוא עיקרו שהוא נתינת כבוד למחוייב במציאות יתברך. ולא הוי לאו שבכללות שהרי המאבד שם מהשמות או הנותץ אבן אחת הכל דבר אחד הוא, שמאבד דברים שנקרא שמו עליהם. ואכתי איכא למידק שכתב שם הסותר אפילו אבן אחת מן המזבח או מן ההיכל או מן העזרות לוקה. והכא לא הזכיר העזרה. והלשון שכתב שם אתי לי שפיר שהרי גם העזרות משער ניקנור ולפנים הכל הוא בכלל מקדש ונקרא שמו עליו ולפיכך אני אומר שחסר מכאן עזרה שהרי בכל הפרק השוה עזרה להיכל. ובאבן שנפגמה או שנגממה פסולה בזה ובזה:
קיג) ע כ\"מ ט\"ז שהניח בצ\"ע דברי הראב\"ד ובחי הגריעב\"ץ חידש לפ\"ז דין חדש ולמ\"ש המהר\"י קורקוס בטעות נכתבו דברי הראב\"ד בט\"ז דמקומם כאן בי\"ז וא\"ש וזכה לכוון לזה באור שמח" + ], + [ + "המנורה וכליה וכו'. כתב מוהרר\"י קורקוס ז\"ל מנחות פ\"ג קיד)מנחות כ\"ח ע\"ב. ובכ\"מ כתב דס\"ל להרמב\"ם כר\"י ב\"י יעו\"ש וצ\"ע. בברייתא נחלקו בה רבי ור\"י בר\"י. דרבי מכשיר כלי שרת שעשאן של מתכת ופוסל של עץ ושל עצם ושל זכוכית ור\"י בר\"י מכשיר של עץ ופלוגתייהו דרבי דריש קרא ועשית מנורה כלל זהב פרט מקשה וכו' חזר וכלל מה הפרט של מתכת אף כלל של מתכת, ור\"י דריש לקרא בריבויי ומיעוטי והלכה כרבי מחבירו. גם שם הביאו ברייתא דרבנן דפליגי עליה דר\"י במנורה שעשו בית חשמונאי. דלרבנן לא היתה אלא של ברזל וחפו אותה בבדיל, העשירו עשו אותה של כסף, העשירו עשו אותה של זהב, והיינו כדברי רבי, וביומא קטו)ל\"ח ע\"ב. כך אמרו כל השערים נשתנו להיות של זהב חוץ משערי ניקנור מפני שנעשו בהם נס. וי\"א מפני שנחושתן מצהיב:
ומהר\"ד ן' זמרא ז\"ל כתב פ' הקומץ רבה קטז)שם במנחות. תנא מנורה היתה באה מן העשת ומן הזהב. עשאה של כסף כשרה, של אבר ושל בעץ ושל גיסטרון רבי פוסל. ר\"י בר\"י מכשיר של עץ ושל עצם ושל זכוכית דברי הכל פסולה:" + ], + [ + "היה הקהל עניים כו'. כתב מהר\"ד ן' זמרא ז\"ל הכי איתא התם. א\"ל משם ראיה שפודין של ברזל היה וחיפם בבעץ, העשירו עשאם כל כסף כו', וה\"ה לשאר הכלים דהכי אמרינן בכל דוכתא אין עניות במקום עשירות:" + ], + [ + "אין עושין כו'. כתב מוהרר\"י קורקוס ז\"ל תוספתא דמנחות ספ\"ט כלשון רבינו ז\"ל וקצת הוזכר מזה בפ' ר' ישמעאל: קיז)ע\"ז נ\"ב ע\"ב וע' במל\"מ הט\"ו מ\"ש בזה.
ומהר\"ד ן' זמרא ז\"ל כתב ואעפ\"י שלא עשאן מתחילה לשם ציבור אלא לשם יחיד, כיון שעשאם לשם קדש קיח)כ\"כ הרמב\"ם פ\"ח מכהמ\"ק ה\"ז וכן כל כ\"ש כו' שמסרן יחיד לציבור כו' ובלבד שימסרם לציבור יעו\"ש. ולא ביאר שצריך שיעשו אותם תחלה לקדש. וע' סוטה י\"ד ע\"ב אדם מביא מנחה מתוך ביתו בקלתות של כסף כו' אמר ר\"פ אימא בכלים הראוין לכ\"ש ופרש\"י אם היו מקדישין יעו\"ש ובפסחים ס\"ו ע\"א תוד\"ה תוחב שכתבו בהא שהביאו סכניהם מביתם אף דבעינן כ\"ש דמיירי שהקדישם השתא. יעו\"ש. ומשמע דדי שיקדישם אחר הגמרן לכ\"ש. ולא בעי עשייה בקדש. אמנם ברמב\"ן פ\"ק דסוכה בשם ירושלמי יומא פ\"ג ה\"ו כתב דבעינן עשייתן בקדושה לשמה. וכ\"ה ברש\"י זבחים ק\"ח ע\"א ד\"ה שיעלה כו' שיבנה מזבח לשם כך יעו\"ש כלשון הרמב\"ם כאן אין עושין כו'. הרי הם קודש, ובלבד שימסרם לציבור. והכי אמרינן בפ' אמר להם הממונה קיט)יומא ל\"ה ע\"ב. רבי ישמעאל בן פאבי עשתה לו אמו כתונת של מאה מנה ולובשה ועבד בה עבודת יחיד ומוסרה לציבור וכתב רש\"י ז\"ל עבודת יחיד הוצאת כף ומחתה שאינה צריכה לציבור אלא לפי שמוטלת עליו לפנות את המקום לפיכך קורא לה עבודת יחיד. ובלבד שימסרנה לציבור דסו\"ס מעבודת ציבור הוא כך נראה בעיני. ואני שמעתי עבודת יחיד מקרא פרשה דתנן התם קורא באצטלות לבן משלו וקשיא לי בגוה דלא תנן התם ובלבד שימסרנה לציבור עכ\"ל. ולפי גרסת הספרים שלנו ל\"ק מידי דאמרינן ומוסרה לציבור לא שהיה חייב למוסרה לציבור אלא טובת לבו. ומ\"מ למדנו משם דאע\"ג שלא עשאה אלא לשם יחיד, כיון שעשאה לשם קדש הרי הוא קדש לפי שיטת רש\"י ז\"ל. ובלבד שימסרנה לציבור. ולפי הגרסא שלנו קדש הוא. אבל אין משתמשין בה לעבודת ציבור עד שימסרנה לציבור: קכ)ע' מל\"מ פ\"ד משקלים ה\"ו ובפ\"ח מכהמ\"ק ה\"ז שתמה על הרמב\"ם ותוס' דבגמ' משמע דלא מהני מסירה לציבור בשביל עבודת ציבור יעו\"ש. ולפ\"ד הרדב\"ז כאן לפי גירסא שלנו מהני מסירה לציבור גם לעבודת ציבור.", + " וכלי גבוה כו'. כתב מהר\"ד ן' זמרא ז\"ל דקי\"ל דהזמנה לאו מילתא הוא קכא)ומ\"ש הרמב\"ם אין עושין כל הכלים מתחלתן אלא לשם הקודש ואם נעשו מתחלתן להדיוט אין עושין אותן לגבוה. לאו משום דהזמנה מילתא, רק משום דבעי עשייתן לשמה. ומשנשתמש בהם גבוה אסורים להדיוט כלומר שהם כלי גבוה ונשתמש גבוה, אבל אם הי' של הדיוט אע\"ג שנשתמש בהם לגבוה מותרים להדיוט. והיינו דאמרינן קכב)סנהדרין מ\"ח ע\"א. גבי כיס של תפילין צר בי' ולא אזמניה, אזמני' ולא צר בי', שרי למיצר בי' זוזי ודוקא שנשתמש בהם לגבוה דרך ארעי, קכג)כ\"ה בפרש\"י שם בסנהדרין ד\"ה צר בי' דאקראי בעלמא הוא. אבל אם נשתמש בהם לגבוה דרך קבע אסור להדיוט. אע\"ג שלא עשאה מתחילה אלא להדיוט. קכד)אע\"ג דעשיית כ\"ש בעי לשמה כהרמב\"ן וירושלמי הנ\"ל, מ\"מ י\"ל דשימש בקביעות ג\"כ מקדשן שיהי' אסורן אח\"כ להדיוט ע' שבועות ט\"ו ע\"א אר\"פ כו' תלאן הכתוב בשירות יעו\"ש ובהגהות יד איתן על הרמב\"ם כאן. ובמנ\"ח מצוה צ\"ה. ואין סברה לחלק בין תשמש כלים דמקדש לקדושת תפילין כנ\"ל:", + " אבנים וקורות כו'. כתב מהר\"ד ן' זמרא ז\"ל משמע דקדושת בית הכנסת גדולה מקדושת הר הבית. קכה)כ\"כ גם בקרית ספר. אמנם בכ\"מ פי' להיפך דבהכ\"נ כהדיוט גבי הר הבית יעו\"ש ובשו\"ת בית אפרים או\"ח סי' ו' הקשה הא קי\"ל בונין בחול ואח\"כ מקדישין. ולהרדב\"ז והק\"ס א\"ש. כן לפי דבריהם מבואר דעת הרמב\"ם דקדושת בהכ\"נ מדאורייתא הוא. וכ\"ה דעת יראים סי' שכ\"ד יעו\"ש ובס' האשכול ח\"א סי' כ\"ד בנחל אשכול שם כתב ע\"ד היראים שלא מצא לו חבר דבהכ\"נ קדושתו מה\"ת. וע' בר\"ן פ\"ג דמגילה דקדושתו מדרבנן יעו\"ש ובפרמ\"ג במשב\"ז או\"ח סי' קנ\"ג ובריש סי' קנ\"א בזה. וע' שו\"ת מהרש\"ם ח\"א סי' י' וח\"ה סי' א' הוכיח מסהמ\"צ להרמב\"ם מל\"ת ס\"ה דהוא מדאורייתא. יעו\"ש ומד' הרדב\"ז כאן מפורש דעת הרמב\"ם כן. וע' בתועפת ראם ביראים החדש סי' ת\"ט מביא משו\"ת ר\"ב ס\"ו דהוא מה\"ת יעו\"ש והוא הי' תלמיד הרדב\"ז. - ומ\"ש הרדב\"ז דקדושת בהכ\"נ חמור מהר הבית, ומזה י\"ל ראי' למ\"ש בהגהות לקמן פ\"ז ה\"ד דדעת הרדב\"ז כדעת המאירי יבמות ו' דמורא המקדש בהר הבית הוא רק מד\"ס יעו\"ש. אע\"ג דיש משתלחין מהר הבית ולא מבית הכנסת. ל\"ק דגזרו בהר הבית משום מקדש, וא\"ת הא דאמרינן לעיל דהזמנה לא מילתא הוא, קכו)כן העיר גם בפר\"ד דרוש י\"ב ובמנ\"ח מצוה מ' יעוש\"ה. וי\"ל דהזמנה לחוד שהכלי כבר הוא עשוי להדיוט. אלא שהוא מזמין אותו לגבוה בהא אמרינן דהזמנה לאו מילתא הוא, אבל אם תחילת עשיית הכלי, או שחצב אבנים לשם קדושה קכז)ע' סנהדרין מ\"ח ע\"ב תנאי היא דתניא כו' עור בהמה טהורה אע\"פ שלא עיבדן לשמה רשב\"ג אומר כו' עד שיעבדו לשמו ופרש\"י דמ\"ד דל\"ב לשמה ס\"ל הזמנה ל\"מ ולא איכפת לן בה יעו\"ש וברמב\"ן פ\"ק דסוכה. וא\"כ לשיטתם ל\"מ גם עשיית הכלי וחציבה לשם קדושה. וע\"כ לומר דהרמב\"ם מפרש כמ\"ש התוס' בשם ר\"ת דמ\"ד הזמנה ל\"מ ס\"ל כרשב\"ג דבעי עיבוד לשמה ולא סגי בהזמנה בעלמא. וה\"ה כאן שעשה הכלי והחציבה לשם קדושה גם למ\"ד הזמנה ל\"מ חלה הקדושה. אכן בב\"י או\"ח סי' ל\"ב ובש\"ע שם סל\"ז ובמג\"א סקנ\"א ובסי' מ\"ב סק\"ו ובמחה\"ש שם כתבו דדעת הרמב\"ם כפרש\"י והרמב\"ן. וע' בס' מפרשי הים בשו\"ת שם באריכות בזה. - ויל\"ע עוד למ\"ש המג\"א שם סק\"י בשם ב\"י דעיבוד לשם ס\"ת מותר לתפילין ובלבוש כתב אע\"ג דאסור לשנות מקדושה חמורה לקלה הכא שאני שאינו רק הזמנה ורק לחול אסור לשנותו. וא\"כ כאן אף דעשייה וחציבה לקדושת בהכ\"נ עדיף מהזמנה בעלמא, מ\"מ ל\"מ זה רק לאסור לשנותו לחול. אבל להר הבית אף דבכה\"ג חמור קדושתו מ\"מ מותר. וצ\"ל דהרדב\"ז סובר כדעת שו\"ת עבוה\"ג סי' ס\"ה דבעיבוד לס\"ת אסור לתפילין. דגם לקדושה קלה אסור להורידו וע' בשו\"ת הגרע\"א סי' ג'. מיד חלה עליהם קדושה ואסור להוציאם לחולין, כנ\"ל. ומצינו בית הכנסת נקרא מקדש קכח)מגילה כ\"ט ע\"א. ומעלין בקדש ולא מורידין:" + ] + ], + [], + [], + [], + [], + [ + [ + "המקדש כולו לא היה במישור כו'. כתב מוהרר\"י קורקוס ז\"ל פ\"ב דמדות וי\"ב מעלות היו שם לפנים ממנו החיל וממנו לעזרת נשים רום כל מעלה חצי אמה ושלחה חצי אמה. גם שם נתבאר שט\"ו מעלות היו מעזרת נשים לעזרת ישראל כנגד ט\"ו מעלות שאמר דוד בספר תלים שעל אותם מעלות הלוים אומרים השיר ע\"כ. ופי' שלחה רוחב המעלה מקום דריסת הרגל ממזרח למערב:
ומהר\"ד ן' זמרא ז\"ל כתב נמצא גובהה של עזרת נשים שש אמות ועולה ממנה לעזרת ישראל ט\"ו מעלות נמצא עזרת ישראל גבוה י\"ג אמות וחצי ועולה ממנה לעזרת כהנים שתי אמות וחצי נמצא עזרת כהנים גבוה ששה עשר אמה ועולה משם לאולם בי\"ב מעלות נמצא האולם גבוה כ\"ב אמות. והאולם וההיכל בשוה נמצא גובה קרקע ההיכל יותר על שער הר הבית שתי אמות:" + ], + [], + [], + [ + "ועולה משם לאולם כו'. כתב מוהרר\"י קורקוס ז\"ל בפ\"ג כדברי רבינו היא שנוייה בספרים שלנו. אלא שבפ\"ב אמרו כל המעלות שהיו שם רום כל מעלה חצי אמה ושלחה חצי אמה חוץ ממעלות האולם ע\"כ. מוכח שמעלות האולם לא היו במדה זו. ובפי' המשנה בערבי מצאתי שכתב רבינו על משנה זו. זה לשונו ונתבאר פ\"ג שמעלות האולם גובהה חצי אמה ושלחה אמה וכו'. גם רבינו עובדיה ז\"ל כתב בפ\"ב חוץ משל אולם שמעלות שבין האולם למזבח לא היו כן כאשר נתבאר רפ\"ג. ופ\"ג כתב ה\"ג רום כל מעלה חצי אמה ושלחה אמה ע\"כ, ולכך נראה שכן צריך להיות בספרי רבינו דאי לא קשיא ההיא דפ\"ב וזה מוכרח אעפ\"י שלא מצאתי כן בספר כתיבת יד:" + ], + [ + "נמצא גובה כו'. כתב מוהרר\"י קורקוס ז\"ל ביאור הענין שאם היו עושין הפתח עשרים כשאר הפתחים היה נמצא משקוף העליון של הפתח למטה ממשקוף התחתון של היכל שתי אמות שהם רום הד' מעלות הנשארות מן הי\"ב. ומפני כך עשו אותו יותר נמוך והכותל שע\"ג הפתח נמוך כדי שיוכל לראות פתח ההיכל מעל משקוף העליון של פתח המזרח ויתקיים בזה והזה נוכח פני אהל מועד. ופתח זה הוא פתח שנכנסים ממנו מהר הבית לחיל. וכל מה שיהיה יותר נמוך יראה יותר שיעור מפתח ההיכל. וזה ברור:", + " ומפני מה עשו כותל זה כו'. כתב מהר\"ד ן' זמרא ז\"ל שם במשנה וכל הכתלים שהיו שם היו גבוהים חוץ מכותל מזרחי שהכהן השורף את הפרה עומד בהר המשחה ומתכוין ורואה פתחו של היכל בשעת הזאת הדם. וכל זה מבואר. אלא דקשיא לי שאני רואה הר המשחה גבוה מאד שאפילו שיהיה כותל המזרח גבוה כשאר כותלי הר הבית הי' יכול לראות פתח ההיכל שהרי העומד היום בראש הר המשחה רואה את כל הבית תחתיו עמוקה מאד. ולתרץ זה צ\"ל שלא היו שורפין את הפרה בראש הר המשחה וגם הבית הי' גבוה הרבה ממה שהוא עתה, ולפיכך לא עשו כותל המזרח גבוה כשאר הכתלים. והיות והבית נמוך עתה ממה שהיה בתחילה כבר הוכחתי אותו לעיל מענין אבן השתייה:" + ], + [ + "ועל הדוכן העולה כו'. כתב מהר\"ד ן' זמרא ז\"ל משמע שהכהנים בשעה שמברכין את ישראל לא היו עומדין על הדוכן זה, אלא במעלות של אולם. וכבר נשאלתי ע\"ז שכתב רבינו בהלכות תפלה א)פי\"ד ה\"ט. ברכת כהנים כיצד במקדש הכהנים עולים לדוכן. ובאותו פרק בעצמו ב)הי\"ד. כתב באים ועומדים על מעלות האולם כו', והעליתי באותה תשובה ג)שו\"ת הרדב\"ז ח\"ה סי' פ\"ד. שיש כהנים שלא היו ראוים להכנס בין האולם ולמזבח ואע\"פ כן היו חייבין בעשה דכה תברכו. ד)ע' תוס' תענית כ\"ז ע\"א ד\"ה דאי וסוטה ל\"ט ע\"א ד\"ה כי. שכתבו דבע\"מ נושא כפיו יעו\"ש ובמתני' ספ\"ק דכלים מבואר דכהן בע\"מ אסור ליכנס בין אולם ולמזבח. וע' קידושין ע\"א ע\"א תניא א\"ר טרפון פעם אחת עליתי אחר אחי אמי לדוכן והטיתי אזני אצל כ\"ג ושמעתי שהבליע שם בנעימת אחיו הכהנים. ופרש\"י אחר אחי אמי שהי' כהן ור\"ט הי' כהן כו' לדוכן לברך ברכת כהנים יעו\"ש. וכ\"ה במד\"ר קהלת פ\"ג פי\"א ושם הגירסא פ\"א עליתי עם שמעון אחי אמא על הדוכן כו'. ומבואר כמ\"ש הרדב\"ז דגם על הדוכן הי' ברכת כהנים. - ומצאתי בתפא\"י פ\"ב דמדות מ\"ו שכתב הכוונה דכשהי' על מעלות האולם דחוק מהרבה כהנים עמדו שאר הכהנים על הדוכן בשעת בר\"כ, וגם הכ\"ג לא רצה לעמוד צפוף בין הכהנים שבמעלות האולם, עמד כאן בין המועטים בריוח והטה ר\"ט אזנו לכ\"ג עכ\"ד שם. ובמחכת\"ה דבריו דחוקים ודחוים בפרט מ\"ש לומר על הכ\"ג שלא רצה לעמוד בדוחק במעלות האולם, ששם עיקר מקום המיוחד לבר\"כ ומקודש יותר ממקום הדוכן שהי' בתחלת עזרת כהנים ע' ספ\"ק דכלים. אמנם למ\"ש בכוונת הרדב\"ז כאן הדבר נכון, דהנה אמרי' בירושלמי מגילה פ\"א הי\"א ובני אהרן הכהנים יתקעו בחצוצרות תמימין ולא בעלי מומין דבר ר\"ע, א\"ל ר\"ט כו' אם לא ראיתי את שמעון אחי אימא חיגר באחת מרגליו עומד בעזרה חצוצרתו בידו ותוקע כו' יעו\"ש. ומבואר דאחי אמו הי' כהן בע\"מ, שאסור ליכנס בין אולם ולמזבח אבל חייב בברכת כהנים וכמ\"ש הרדב\"ז. ולכך עמד על הדוכן ומפני כבודו גם ר\"ט עמד שם. ומפני שהכ\"ג עמד על מעלות האולם שהוא רחוק לבפנים, לכך הוצרך ר\"ט להטות אזנו לשמוע מרחוק. ופ\"א שאמר הכוונה על שהטה אזנו אז ודו\"ק. וע\"ע תוס' כתובות כ\"ד ע\"ב ד\"ה חד כו' מוקי לה נמי בדוכן כהנים שבגבולין יעו\"ש. ומשמע דבדוכן שבעזרה לא הי' בר\"כ, וצ\"ע. ואותם היו עומדים לברך את העם על הדוכן ה) (השמטה מהערות) ראיתי כעת בס' ערוך השלחן או\"ח סי' קכ\"ח סעי' כ\"ו מ\"ש בזה. ובמחכת\"ה נעלם ממנו מש\"כ הרדב\"ז בתשובה ובכאן בחידושיו. גם מ\"ש בעה\"ש שם שדעת הרע\"ב שהדוכן הי' בשביל כהנים. תמוה דמפורש ברע\"ב פ\"ב דמדות מ\"ו שהדוכן הי' בשביל הלוים לשיר. אמנם עיקר דברי הרדב\"ז צ\"ע מהתוספתא סוטה פ\"ז וז\"ל ברכת כהנים אלו בשעה שהכהנים עומדין על מעלות האולם הכל כשרין לעלות במעלות האולם בין תמימים בין בעלי מומין כו'. וע' בש\"ס סוכה מ\"ד ע\"א ובתוס' שם ד\"ה א\"ל. וע\"ע ירושלמי סוכה פ\"ד ה\"ג תני ובעלי מומין כו' א\"ל כשרים היו יעו\"ש בפ\"מ בזה ודו\"ק. ושאר הכהנים היו עומדין על מעלות האולם ולפיכך קבע להם רבינו שני מקומות:

ה) כדבריו מצאתי בר\"ש פ\"ב דמדות מ\"ו וז\"ל ודוכן הכהנים לברך את העם קבוע בה בתחלת עזרה שלהן וכן נאה ברכת כהנים בראש עזרתם כו' יעו\"ש. וע' מתני' בתמיד פ\"ה מ\"א אמר להם הממונה ברכו כו' וברכת כהנים ובתוס' ברכות י\"א ע\"ב ד\"ה בר\"כ העירו דמשמע מזה שהי' שם ברכת כהנים גם קודם ההקטרה חוץ מבר\"כ שאחר ההקטרה על מעלות האולם יעו\"ש ובתוס' סוטה ל\"ח ע\"א בזה. ולמ\"ש הר\"ש והרדב\"ז אולי אפ\"ל דמתני' דתמיד מיירי בבר\"כ שעל הדוכן בעזרה [ולא בלשכת הגזית ששם היו רק מתפללים] אמנם הרמב\"ם בפ\"ו מתומ\"ס ה\"ד ובפה\"מ שם בתמיד לא גריס ברכת כהנים רק שים שלום יעו\"ש ובתיו\"ט וב\"ש שם ובמ\"ש בהגהות הגר\"א תמיד פ\"ו מ\"א יעוש\"ה." + ], + [ + "הלשכות כו' כתב מוהרר\"י קורקוס ז\"ל פ' כיצד צולין ו)פסחים פ\"ה ע\"ב. אמר רב גגין ועליות לא נתקדשו ומקשה עלה מברייתא דתניא לשכות בנויות בקדש ופתוחות לחול תוכן חול וגגותיהן קדש ומשני לה כשגגותיהם שוים לקרקע העזרה. פי' דבחלל אזלינן בתר פתחין ובגגין כיון ששוים לקרקע העזרה הרי הן כעזרה:
ומוהרר\"ד ן' זמרא ז\"ל כתב. תוכן חול כיון דפתוחות לחול דרך פתחא אזלינן וגגותיהן קדש כיון שהוא שוה לקרקע העזרה אין זה גג דנימא גגין לא נתקדשו אלא הרי הוא כשאר העזרה דאית בהו תרתי חדא דבנויות בקדש. ותו דגגין שוה לעזרה ואם אינם שוין אף גגין חול דגגין לא נתקדשו אפילו בגגין שלפנים ואפילו בעליות:", + " לפיכך גגין אלו אין אוכלים כו'. כתב מהר\"ד ן' זמרא ז\"ל שאין קדושתן כקדושת העזרה והנכנס לשם בטומאה פטור לגמרי כאשר יתבאר בהלכות ביהמ\"ק: ז)פ\"ג הי\"ט ובתוס' זבחים ל\"ב ע\"א בשם ר\"א יעו\"ש." + ], + [ + "היו בנויות בחול כו'. כתב מוהרר\"י קורקוס ז\"ל זבחים פ' איזהו מקומן ח)נ\"ו ע\"א. ברייתא לשכות הבנויות בחול ופתוחות לקדש כהנים אוכלים שם קדשי קדשים ואין שוחטין שם קדשים קלים וחייבין משום טומאה. ומסיק התם כי היכא דתנן אין שוחטין. תני נמי אין חייבין משום טומאה פי' דדוקא לאכילה נתקדשו ויליף לה התם מדכתיב ואכלו אותו במקום קדוש בחצר אהל מועד. התורה רבתה חצרות הרבה לאכילה אחת:
ומהר\"ד ן' זמרא ז\"ל כתב תניא בפ' איזהו מקומן ט)שם. בנויות בחול ופתוחות לקדש תוכן קדש. ומוקמינן לה מדרבנן. וזה שכתב הרב ז\"ל והנכנס לשם פטור, ומשמע אסור מדרבנן. ועוד תניא התם מנין ללשכת בנויות בחול ופתוחות לקדש. שהכהנים נכנסים לשם ואוכלים שם קדשים ת\"ל במקום קדוש בחצר אהל מועד. התורה רבתה חצרות הרבה לאכילת קדשים. וזהו שכתב תוכן קדש לאכילת קדשים. וכן תניא התם לשכות הבנויות כו' אוכלים שם קד\"ק ואין שוחטין שם קדק\"ל. וחייבין משום טומאה. ומגיהין לה תני אין חייבין משום טומאה. ונתבארו דברי רבינו. אלא דקא מבעיא לי פתוחות לכאן ולכאן מאי ובמע\"ש י)פ\"ג מ\"ח. תנן בנויות בקדש ולחול, ופתוחות לקדש ולחול. תוכן וגגותיהן מכנגד הקדש ולקדש קדש. מכנגד החול ולחול, חול, וא\"ת למה לא נתבאר זה בדברי רבינו ז\"ל, יא)גם השעה\"מ העיר בזה. וי\"ל לפי שלא מצינו לשכה שהיה לה שני פתחים אלא בית המוקד יב)כ\"ה לשון התוספתא מובא בר\"ש שם פ\"ג דמע\"ש בנויה בקודש ובחול כו' כגון לשכות בית המוקד. ולשכת הגזית וכבר הוא מפורש בהם. לשכת הגזית חציה קדש וחציה חול. יג)כ\"ה ביומא כ\"ה ע\"א וע' תוס' ישנים שם. ובית המוקד נמי שתי לשכות שבה קדש, ושתים חול. ולענין אם יתחדש לשכה שיהיה לה שני פתחים אחד לקדש ואחד לחול מתניא. וכן לענין מחילות הפתוחות לכאן ולכאן אמר ר' יוחנן מחילות לא נתקדשו. וקשיא לי דאמרינן בגמרא ודוד קדש עד קרקע התהום. יד)כן הקשו בתוס' פסחים ס\"ז ע\"ב ד\"ה מחילות. והנכון בזה שדוד קדש עד התהום כל ארעא סמיכתא ואם יעשו בה מחילות שלא נתקדשו אם יהיו פתוחות לחול יהיו חול. ואם יהיו פתוחות לקדש הרי הם קדש כדינם:" + ], + [ + "המחילות כו'. כתב מוהרר\"י קורקוס ז\"ל פ' כיצד צולין טו)שם בפסחים פ\"ו ע\"א. מפרשים מימרא דר' יוחנן שאמר מחילות לא נתקדשו, דמיירי בפתוחות להר הבית. וברייתא שאמרה לשכות בנויות לחול ופתוחות לקדש, תוכן קדש. ומיירי כשגגותיהם שוים לקרקע עזרה דומיא דרישא כאשר נתבאר. וא\"כ הוי להו מחילות דמיירי בפתוחות לעזרה. ומשום הכי תוכן קדש. ול\"ק אדר' יוחנן:", + " החלונות כו'. כתב מוהרר\"י קורקוס ז\"ל גז\"ש בכיצד צולין החלונות ועובי החומה כלפנים. ואמרינן עלה בשלמא חלונות משכחת לה ששוה לקרקע עזרה, אלא עובי החומה היכי משכחת לה והלא כגגין ועליות הוא. ומשני משכחת לה בבר שורא דכתיב ויאבל חיל וחומה, פי' דאותה חומה דהיינו הסורג טז)ע' ברמב\"ם לעיל פ\"ה ה\"ג לפנים ממנו סורג מקיף גובהו י' טפחים ולפנים מן הסורג החיל כו' ועליו הוא אומר בקינות ויאבל חיל וחומה זו חומת עזרה יעו\"ש וצ\"ע. וע' בתיו\"ט פ\"ב דמדות מ\"ג בתו\"ד כתב וז\"ל א\"ל שזו דעת הרמב\"ם כו' ועוד ברפ\"ו מה' בהב\"ח נראה ג\"כ מדבריו שסובר שמקום יש חוצה לעזרה ונקרא חיל אלא שלדבריו נקרא כן ע\"ש חומה נמוכה שלפניו כו' יעו\"ש שהקשה על הכ\"מ שציין ע\"ד הרמב\"ם שם מפסחים פ\"ו ע\"א דהא שם אמרי' דקרא חיל וחומה בבר שורה. הוא חומה נמוכה שהיתה לפנים מחומת עזרה וע' בזה במנ\"ח מצוה שס\"ב יעו\"ש וזה עוד יותר קשה למהר\"י קורקוס כאן דמיירי בדין עובי החומה כלפנים. וע' בהר המריה שם פ\"ה אות י' י\"א אריכות בענין זה. שהיה נמוך עשרה טפחים שוה לגובה קרקע עזרה, שהיתה הולכת וגבוה במעלות כאשר נתבאר. ולכך כתב כאן בהשגות א\"א אף אלו כו' ובודאי שהדין עמו אלא שרבינו אפשר שסמך על מ\"ש למעלה גבי גגין דדוקא בשוים לקרקע העזרה וה\"ה לעובי החומה. ומ\"מ ראוי היה לפרש:
ומהר\"ד ן' זמרא ז\"ל כתב בהשגות א\"א כו' דעתו ז\"ל דכי היכי דגגות הלשכות אם לא היו שוים לקרקע העזרה לא נתקדשו אף אלו כן, וכשדחק אותו היכא משכחת חומה שוה לקרקע אמר דמשכחת בבר שורא כלומר שעושין לחוזק החומה מבפנים חומה אחרת שוה לקרקע. וקשיא לי עלה דאמרינן בפ' איזהו מקומן יז)שם נ\"ו ע\"א. תני תנא קמי' דרב נחמן כל העזרה היתה אורך קפ\"ז על רחב קל\"ה. א\"ל הכי אמר לי אבא כגון זה כהנים נכנסים שם ואוכלין קדק\"ד ושוחטין שם קק\"ל וחייבין משום טומאה. למעוטי מאי, אלימא למיעוטא חלונות ועובי החומה. תנינא החלונות ועובי החומה כלפנים ע\"כ. ואם איתא לימא לעולם למיעוטא חלונות ועובי החומות וכגון שאינם שוין לקרקע, יח)כוון לזה במנ\"ח מצוה שס\"ב ומבאר יותר דהא לא ממעטינן רק מה שהוא אחר קפ\"ז על קל\"ה אמה וסברת הס\"ד למעט חלונות ועובי החומה שהיו חוץ לשיעור זה. א\"כ מה מקשה ממתני' דפסחים דמוקמינן לה התם בבר שורה דפרש\"י חומה קטנה לפנים מחומת עזרה וא\"כ הוא בתוך הקפ\"ז אמה ושם לכ\"ע נתקדש. וע\"כ שמעינן דלא ס\"ל דמיירי בבר שורה. ומתני' דעובי החומה כלפנים היינו חומת עזרה שהיתה חוץ להשיעור זה ושפיר מקשה. אלא ודאי בכל גונא הרי הם כלפנים. ותו דלא הוה תני תנא סתם החלונות ועובי החומות לאותם שהם שוין לקרקע, ולא דמי לגגין. דגגין לא נתקדשו כלל. ואם הוא שוה לקרקע לא נקרא גג אלא קרקע העזרה. אבל החלונות ועובי החומות המקום אשר בנו עליו הכותל נתקדש נמצא כל חללות שימצא בכותל לצד פנים או עובי החומה הכל נתקדש יט)צ\"ע מה מהני זה שנתקדש מקום החומה, לקידש חומה עצמה בקדושת עזרה, דקדושת עזרה הא הי' אחר גמר הבנין. ותמוה שלא הביא מ\"ש התוס' שבועות ט\"ו ע\"ב ד\"ה אמטו ובפסחים פ\"ה ע\"ב שכתבו דאף שהב\"ד הלכו בפנים, מ\"מ החלונות ועובי החומה כלפנים. דהי' מתקדש כל מה שהי' בלבם לקדש דהקידש הי' תלוי בדעת ב\"ד יעו\"ש, ולתי' ב' שכתבו שם לא א\"ש. והרי הוא כפנים כסתמא דברייתא וכלשון רבינו:" + ], + [ + "ב\"ד שרצו כו'. כתב מוהרר\"י קורקוס ז\"ל שבועות פ\"ב כ)ט\"ו ע\"א. ובסנהדרין פ\"ק כא)ט\"ז ע\"ב. יליף מדכתיב וכן תעשו כדברי רבינו. ואעפ\"י שבסנהדרין לא הזכירו אלא ב\"ד של שבעים ואחד ולא הוזכר שם לא מלך ולא או\"ת התם לא איירי אלא במילי דסנהדרין אי בעי כ\"ג או ע\"א ומיהו מקרא דמייתי התם איכא למילף כלהו. כב)כ\"כ התוס' שם בשבועות. ואי לשבעים ואחד לחוד לא צריך קרא שהרי העמדת סנהדרין יליף לה ממשה דבעי ע\"א, אע\"ג דלא כתיב בהו וכן תעשו אלא ודאי דקרא להצריך נביא ומלך ואורים ותומים:" + ], + [], + [ + "וכיצד מוסיפין כו'. כתב מוהרר\"י קורקוס ז\"ל גז\"ש פ\"ב דשבועות ולמדו אותו מדכתיב בנחמיה ואעמידה שתי תודות גדולות כו' ופי' שם מה גדולות גדולות שבתודה דהיינו חמץ שבה. כי כל חלה שבחמץ גדולה כשלש של מצה. ובגמרא אסיק ר' יוחנן דע\"פ נביא נשרפת האחת ונאכלת האחת. ושם הזכירו בברייתא שאומרים שיר של פגעים ומזמור לדוד בברחו מפני אבשלום בנו כו' ונראה שגם כן צריך להיות בספרי רבינו: כג)ע' בכ\"מ ובמל\"מ כאן ובתיו\"ט פ\"ב דשבועות בזה.", + " ועל פי נביא שורפין את זו כו'. כתב מהר\"ד ן' זמרא ז\"ל היינו דאמרינן בגמרא כד)שם בשבועות ט\"ז ע\"א. ע\"פ נביא נאכלת וע\"פ נביא נשרפת. וא\"ת דתנן הפנימיות נאכלת והחיצונה נשרפת וי\"ל שכך היה מצוה הנביא לאכול הפנימיות ולשרוף החיצונה: כה)ע' כ\"מ וברש\"ש שם בשבועות." + ], + [], + [ + "כל מקום שלא נעשה כו'. כתב מוהרר\"י קורקוס ז\"ל גז\"ש במשנה ובגמרא כו)שם. נחלקו ר\"ה ור\"נ. דר\"ה אמר בכל אלו תנן שצריך כולם, ור\"נ אמר באחת מכל אלו תנן שאין צריך אלא אחת מאלו. והלכה כר\"ה באיסורו. וסוגיא כוותי' מוכחא. ושם אמרו לר\"ה כשקדש עזרא לא היה שם או\"ת ובמה נתקדש, ותירצו דקסבר קדושה ראשונה קדשה לעתיד ועזרא לא היה צריך לקדש אלא זכר בעלמא הוא דעביד. ורצו להעמיד זה במחלוקת ר\"א ור\"י דתניא אר\"א שמעתי כשהיו בונין בהיכל וכו' אר\"י שמעתי שמקריבין אע\"פ שאין בית ואוכלין קדק\"ד אעפ\"י שאין קלעים, קדשים קלים ומע\"ש אעפ\"י שאין חומה שקדושה ראשונה קדשה לעתיד. מכלל דר\"א סבר לא קדשה. ודחי רבינא דכ\"ע קדשה לעתיד. ומר מה דשמע לי' קאמר, ומר מה דשמע לי קאמר. והקשו התוס' כז)שם ד\"ה דכ\"ע. דהא אשכחן בפ\"ק דחגיגה כח)ג' ע\"ב. דאית לי' לר\"א דלא קדשה לעתיד ותירצו דהתם לענין תרומה ומעשרות מיירי ואותה קדושה בטלה, אבל קדושת מחיצות אפשר דלא בטלה כיון דאקרי נחלה. וכן קדושת בתי ערי חומה שהזכירו גם הוא קדושת מחיצות, עכ\"ל, והם כדברי רבינו. ובהשגות א\"א סברת עצמו הוא זו כו'. וכבר כתבתי ראיה לדברי רבינו. גם בעל התרומה כט)בהלכות א\"י סי' רנ\"ג הובא בסמ\"ג מ\"ע קל\"ו ובר\"ן פ\"ק דשבועות. הכריע כדברי רבינו מהא דאיפלגי ר\"ל ורבי יוחנן בפ' השוחט ומעלה. ל)זבחים ק\"ז ע\"ב. דר' יוחנן סבר דמעלה בזה\"ז בחוץ חייב כרת ור\"ל סבר דפטור. ואוקי פלוגתייהו בקדושה ראשונה אי קדשה לעתיד או לא. דר' יוחנן סבר קדשה. ובכל דוכתא קי\"ל כר' יוחנן לגבי ר\"ל. גם כי שם אוקמוה לר' יוחנן כר' יהושע ור\"ל כר' אליעזר, ובכל דוכתא קי\"ל כר\"י לגבי ר\"א. וא\"כ על כרחנו צריכים אנו לחלק בין קדושת מחיצות לקדושת הארץ לענין תרומות ומעשרות, עוד הכריע מהא דאמר ר' יוחנן לא)זבחים ס\"ב ע\"א ובתוס' ד\"ה אחד כתבו ראיה זו. וקצת צ\"ע שלא הביא ראי' זו גם מהברייתא שם בשם ראב\"י דמשנתו קב ונקי וע' רשב\"ם ב\"ב קל\"ח ע\"א דגם בברייתא שייך כלל זה. ג' נביאים עלו עמהם וכו' ואחד העיד להם שמקריבין אעפ\"י שאין בית, מוכח דקדושה לא בטלה לכ\"ע. עוד הכריח כן מהא דאמרינן בפ' ידועות הטומאה לב)שם בשבועות י\"ד ע\"ב. בן בבל שעלה לארץ ישראל ונעלם ממנו מקום המקדש וכו' ומיירי בזה\"ז וכאשר הכריחו בתוס' לג)שם ד\"ה ונעלם. וגם המג\"א או\"ח סי' תקס\"א הביא ראיה זו יעו\"ש. ובאמת למ\"ש הרמב\"ם פי\"א משגגות ה\"ב וז\"ל מי שלא ראה המקדש כו' יעו\"ש ומשמע מדבריו דלא פי' כמ\"ש התוס'. רק דמיירי אפי' בזמן הבית א\"כ לשיטתו אין ראיה וכבר העירו בזה. דאי בזמן הבית ידועה חשובה כיון שהיה לו לישאל. אבל בזה\"ז אין מצוי לישאל, מוכח דקדושה לא בטלה, גם באותו פ' לד)ט\"ז ע\"ב. אמנם צע\"ק דכ\"ה רק לפרש\"י שם אבל לפי' התוס' שם ד\"ה קדושתו נדחה ראיה זו והמהר\"י קורקוס בעצמו הוכיח לעיל פ\"א ה\"ג דהרמב\"ם ס\"ל כפי' התוס'. אמרו ומה משכן שאין קדושתו קדושת עולם וכו' מקדש שקדשתו קדושת עולם לא כ\"ש. מוכח דקדושת מקדש לא בטלה. גם בעדיות לה)פ\"ח ה\"ו. תנן אר\"י שמעתי שמקריבין אעפ\"י שאין בית ואוכלין קדק\"ד בעזרה אעפ\"י שאין מחיצה ואוכלין מע\"ש בירושלים אעפ\"י שאין חומה שקדושה ראשונה קדשה לעתיד והוא אשר הזכרתי בסמוך. וכיון דמייתי לה בעדיות ודאי דהלכתא היא. ומה שאמר סו\"פ חלק לו)סנהדרין קי\"ג ע\"א. ופ' הזהב לז)ב\"מ נ\"ג ע\"ב. דנפל מחיצות כתב בעל התרומה ז\"ל דפליגי וסברא לא קדשה לעתיד ולא קי\"ל הכי אלא דקדשה לעתיד לענין בית וקדושת ירושלים לאכול בתוכה מע\"ש אעפ\"י שנפלו מחיצות והנכנס שם בזה\"ז חייב כרת ומעלה בחוץ בזה\"ז חייב כרת דלא בטלה אלא לענין מעשרות וכדברי רבינו. וכתב הוא ז\"ל לח)כוונתו י\"ל דרק לדעת בעל התרומה ילפינן משם. אבל הרמב\"ם דס\"ל בפי\"ב משמיטה הט\"ז דנתבטלה קדושת בתי ערי חומה בחורבן הבית. והא דס\"ל שם בהט\"ו כר\"א בר' יוסי דדריש אשר לו חומה היינו רק כגון שבזמן הבית חרבה חומתה וכמ\"ש הכ\"מ שם. א\"כ לשיטתו לא שמעינן משם דלא בטלה קדושת מחיצות. דמאשר לו חומה. ילפינן הכי לחלק בין קדושת הארץ לקדושת מחיצות לט)כ\"כ גם התוס' יבמות פ\"ב ע\"ב ובר\"ש פ\"ו משביעית מ\"א. וטעם רבינו נכון ומקובל וכאשר דרשו ז\"ל מ)מגילה כ\"ח ע\"ב. והשימותי את מקדשיכם אעפ\"י שהם שוממין בקדושתן הם עומדין, פי' דהוי לי' למיכתב ומקדשיכם אשומם. ומדכתיב והשימותי ובתר הכי כתב מקדשיכם מוכח שגם אחר שישומו יהיו בקדושתן מא)כ\"כ גם התיו\"ט שם פ\"ג מ\"ג ובתוס' רע\"א שם בשם מהרי\"ט ח\"א סי' קכ\"ג כתב עוד טעם. ויקראו מקדשיכם וכבר אמרו מב)מד\"ר שה\"ש עה\"כ הנה זה עומד אחר כותלנו - וע' שו\"ת הרדב\"ז ח\"ב סי' תרמ\"ח. שלא זזה שכינה מכותל מערבי לעולם:", + " וזה שעשה עזרא שתי תודות כו'. כתב מהר\"ד ן' זמרא ז\"ל הכי אמרינן בגמרא דשבועות מג)ט\"ז ע\"א. דנחמיה בן חכליה לזכר הוא דעביד, דאמרינן התם איתמר. ר\"ה אמר בכל אלו תנן דקסבר קדושה ראשונה כו' ולעתיד לבא, ועזרא לזכר כו'. ומותיב רבא לר\"נ כל שלא נעשה בכל אלו תנן, ודחיק תני באחת מאלו, משמע דפשטא דמתני' דבכל אלו וקסבר קדושה ראשונה כו' וקדשה לעתיד לבוא. ומשנה דעדיות נמי אמרינן דר\"א ור\"י תרווייהו ס\"ל קדשה לעתיד לבא, ומר מה דשמע לי' קאמר כו' ותני חד אליבא דר' ישמעאל. א\"נ רבי אליעזר בר רבי יוסף סבר נמי קדושה כו' וקדשה לעתיד לבוא. וסתם מתני' דפ\"ק דמגילה מד)י' ע\"א. ופ' בתרא דזבחים מה)קי\"ב ע\"ב. באו ירושלים נאסרו הבמות ולא היה להם עוד היתר והיא היתה נחלה. ולהכי נקראת ירושלים נחלה לקיים קדושתה ועמידתה לעולם. וע\"ז אמר הנביא ונחלתו לא יעזוב וגו'. וכתב רבינו בפי' המשניות בעדיות מו)פ\"ח מ\"ו. מן העיקרים הברורים דקדושה ראשונה קדשה לשעתה וקידשה לעתיד לבוא. ורצוני לומר בקדושתה הראשונה שקידשה שלמה המלך ע\"ה, ובמקדש בלבד הכל מודים בו. אבל בקדושת שאר ארץ ישראל יש בו מחלוקת. ואנו סומכים בזה על קדושת עזרא וכו'. ומ\"ש ובמקדש בלבד, לאו דוקא אלא ה\"ה לכל ירושלים, אלא לפי שהי' אוכלים שם קדשים ומעשר שני קרי לי' מקדש. מז)צ\"ע שלא הביא שכ\"כ הרמב\"ם בפה\"מ ר\"ה פ\"ד מ\"א דמקדש תקרא ירושלים כולה. וע' בזה בתיו\"ט פ\"א דשקלים מ\"ג.מז*) זבחים כ\"ד ע\"א ובקושית הרדב\"ז ע' תוס' שם ד\"ה הואיל מ\"ש ע\"ז. וא\"ת הא ר\"נ דפליג עליה דר\"ה בפ\"ב דשבועות וס\"ל דלא קידשה לע\"ל ועזרא קדושי קדיש, מוקי נפשי' כתנא דבי רבי ישמעאל בר רבי יוסי. ואיך אמר הכל מודים בו. וי\"ל דר\"נ אמר הכי, אבל אנן לא ס\"ל הכי אלא אמרינן דרבי ישמעאל ב\"ר יוסי לא אמרה אלא בשאר עירות, והכי משמע מדקתני למה מנו חכמים את אלו, כשעלו בני הגולה מצאו את אלו וקדשים, אבל ראשונות בטלו משבטלה הארץ. ואע\"ג דהוי מצי למימר דר\"י ב\"ר יוסי בשאר עירות איירי מ\"מ ניחא לי' לאשכוחי תנא דקאי ר\"נ כוותי', אבל לא ס\"ל הכי וא\"ת כיון דרבינו סובר דלא פליגי בקדושת ירושלים, מאי כתב הכא, ולמה אני אומר דמקדש וירושלים קדושה ראשונה קדשה לעתיד, והלא הכל מודים בו כאשר כתב בפי' המשנה, והנכון בזה. דה\"ק כיון דפסקנו דבשאר עירות לא קדשה לע\"ל. הוי לך למיפסק נמי הכי כר\"נ וכתנא דקאי כוותיה:", + " ובמה נתקדשה כו'. כתב מהר\"ד ן' זמרא ז\"ל וא\"ת דבגמרא\n מז* אמרינן דדוד קדשה דאמרינן בפ\"ב דזבחים מאי קא מבעי' לי' כי קדיש דוד רצפה העליונה קדיש, או דילמא עד לארעות תהומא קדיש. והכי אמרינן בירושלמי שבועות דוד זה מלך גד זה נביא. וי\"ל דכיון דשלמה בנאו הוי כאלו הוא קדשו. א\"נ דוד קדיש המקום ושלמה קדש הבנין ואת ירושלים:" + ], + [ + "לפיכך מקריבין כו'. כתב מהר\"ד ן' זמרא ז\"ל היינו מתני' דעדיות דמייתינן לעיל:" + ], + [ + "לפי שקדושת המקדש וירושלים מפני השכינה ושכינה אינה בטלה כו'. כתב מהר\"ד ן' זמרא ז\"ל ואני תמה על מ\"ש בהשגות אמר אברהם סברת עצמו הוא זו ולא ידעתי מאין לו וכו'. והלא כמה סתמא איכא דס\"ל הכי וסוגיא דשבועות כולה הכי, ולפיכך אני אומר שלא אמר כן על הדין שכתב רבינו דפשיטא להראב\"ד ז\"ל דהוי פלוגתא דתנאי, אלא על הטעם שכתב לפי שקדושת המקדש וכו' אמר כי סברת עצמו הוא. ואם ע\"ז השיג. טעמו ז\"ל מפורש דכתיב והשימותי את מקדשיכם וגו'. ואפשר שעל הדין עצמו השיגו, דמנין לו לפסוק הכי כיון דלא נתפרש בתלמוד, ור\"נ נמי אית לי' איפכא. וטעמו של רבינו ז\"ל מבואר ממ\"ש למעלה, ומה שהקשה ז\"ל דכמה משניות איכא, אם אין מקדש ירקב. ולפי מה שהבין בדברי הרב ז\"ל תמהני למה לא השיג עליו ממ\"ש בפ\"ב דמעשר שני מח)ה\"א. וז\"ל ונוהג בפני הבית ושלא בפני הבית, אבל אינו נאכל בירושלים אלא בפני הבית שנאמר מעשר דגנך וגו' מפי השמועה למדו כו' ע\"כ. אלא ענין מ\"ש הכא ואוכלין קדק\"ל ומע\"ש בירושלים כגון דנפל מחיצות ירושלים, אבל הבית קיים. וזה שכתב אעפ\"י שאין שם חומה, היינו חומת העיר. הילכך כל מקום שתמצא ירקבו. לענין מע\"ש או לענין נטע רבעי בדיני המעשר, היינו משום שאין שם בית, אבל אם הי' הבית קיים, אעפ\"י שאין חומת העיר במקומה, מעלין שם מע\"ש ונטע רבעי ואוכלין שם. מט)במג\"א שם סי' תקס\"א סק\"ב ובמל\"מ כאן כ\"כ. וזה נ\"ל ברור בדעת רבינו ז\"ל. ומ\"ש הראב\"ד ז\"ל ולא עוד אלא שאני אומר שאפילו לר' יוסי וכו', אם נגלה אליו הדבר בסוד ה' ליראיו אני מאמין, אבל לא הייתי סומך על עצמי ליכנס למקדש ואפילו היה נגלה אלי כי הייתי אומר לא בשמים הוא, ומידי פלוגתא לא נפיק, כי הטעם שכתב הוא ז\"ל שהיה יודע עזרא וכו' לא ירדתי לסודו. מה היה מעכב זה לענין שלא יקדש את הבית ואת ירושלים, והלא לעתיד יוסיפו על העיר ועל העזרות כפי מה שירצו, והלא טוב הוא שתחול קדושה על קדושה לכבוד ולתפארת עולמים. ותו קשיא לי כי לדעתו ז\"ל קדושה ראשונה לא קדשה לעתיד ובטלה, וגם קדושת עזרא לא קדשה, נמצא כל הקרבנות שהקריבו בבית שני לא היו כקדושת בית אלא כבמות ציבור בעלמא, שהרי המקום בטלה קדושתו. ותו אי ס\"ל בכל אלו תנן. ומה שעשה עזרא לזכר בעלמא. א\"כ קדושה ראשונה קדשה לשעתה ולעתיד והיינו כר\"ה ואמאי השיג על הרב. ואי ס\"ל כר\"נ דאמר לא קדשה לעתיד, הא אמרינן בהדיא דעזרא קדושי קדיש אע\"ג דלא הוי או\"ת. ותו מה שעשה עזרא מעשה בטל היה דאפילו זכר לא היה, כיון שאין שם קדושה. וצריך לתרץ לדעת הראב\"ד ז\"ל דלעולם עזרא קדושי קדיש כדאמר ר\"נ. את כל א\"י ואת ירושלים והמקדש, אלא שכל א\"י קדש לשעתה ולעתיד לבוא, אבל ירושלים ומקדש קדיש אותם כל זמן שיעמדו ולא יותר וכמו שאמרו כן בפירוש. נ)צ\"ע ממ\"ש התוס' והרא\"ש מגילה כ\"ח ע\"ב בהא דבתי כנסיות של בבל על תנאי הן עשוין ולא מהני תנאי רק בחורבנן. ובשל א\"י ל\"מ תנאי כלל שקדושתן קיימת לעולם יעו\"ש ובב\"י וב\"ח או\"ח סי' קנ\"ג דל\"מ תנאי על בהכ\"נ שיוקדש רק לזמן. וקצת אפ\"ל עפ\"ד ירושלמי שביעית פ\"ו ה\"א מה ביאתן בימי יהושע כו' אף ביאתן בימי עזרא פטורין היו ונתחייבו ממה נתחייבו ר\"י ב\"ח אמר מד\"ת כו' אר\"א מאיליהן קבלו עליהן את המעשרות כו' יעו\"ש ובתוס' יבמות פ\"ב ע\"ב ד\"ה ירושה. ובר\"ש שם בשביעית וז\"ל ונפ\"מ דלר\"י דקדושה במצות הקב\"ה קיימת אף בזה\"ז אע\"פ שחרב הבית אבל לר\"א דאמר מאליהן קבלו בטלה עכשיו קדושת הארץ דמסתמא לא הי' בלבן אלא בזמן שהבית קיים הואיל והדבר תלוי בהן יעו\"ש, וא\"כ הא אמרי' שם בירושלמי מה מקיים ר\"א ואת בכורות וגו' מכיון שקבלו עליהן דברים שלא היו מחויבין עליהן אף דברים שהיו מחויבין עליהן העלה עליהן כאלו מאליהן קבלו עליהן כו' יעוש\"ה. ומבואר דאף דברים שהי' מחויבין במצות השי\"ת חשוב כאלו קבלו מאליהן ולא מחויבין בהם. ולהר\"ש כיון שהדבר תלוי בהן שפיר יכולין להתנות שיחול הקדושה רק לזמן שהבית קיים. וא\"ש דברי הרדב\"ז. דאי מן הסתם כמו שנתקדשה א\"י לעתיד כ\"ש ירושלים והמקדש, אלא בפי' אמרו שלא תקדש העיר והמקדש לעתיד. נא)מזה י\"ל ראי' למ\"ש המג\"א או\"ח סי' קנ\"א ס\"ק י\"ב וע' ח\"ס או\"ח סי' ל' בזה.נג) יבמות פ\"ב ע\"ב. והשתא ניחא שהקריבו בקדושת בית, והיה יכול להשיג עליו למעלה בשאמר באורים ותומים. שהרי בימי עזרא לא היו אלא נטר עד לבסוף. וכל זה דוחק על דוחק שנניח כמה משניות סתמיות ונפסוק כר' ישמעאל ב\"ר יוסי. ואע\"ג דתשכח תנאים אחרים דס\"ל כר' ישמעאל לא נסמוך עליהם. ובסוגית שבועות לא משכח תלמודא תנא דקאי כר\"נ אלא ר' ישמעאל. ועוד דוחק אחר. שיקדש עזרא. כל א\"י לעתיד, ולא את ירושלים והמקדש מבלי טעם. כי גם הראב\"ד ז\"ל לא סמך אלא על הסוד שנגלה אליו. ואנו לא זכינו לפתרונו. ולפיכך סמכנו על שיטת רבינו שהוא הנכונה ותו לא מידי:", + " וכיון שעלה עזרא כו'. כתב מהר\"ד ן' זמרא ז\"ל פי' וקדש את שאר הארץ דאלו מקדש וירושלים בקדושה קמייתא קיימי, וזכר בעלמא הוא דעביד, ופסק כר' יוסי נג) דאמר קדושה שני' קדשה לשעתה ולעתיד. נמצא דירושלים יש בו שתי קדושת קדושת שלמה וקדושת עזרא בחזקה:" + ] + ], + [ + [ + "מצות עשה ליראה מן המקדש כו'. כתב מהר\"ד ן' זמרא ז\"ל זה מבואר בכתוב ובפ\"ק דיבמות א)ו' ע\"ב. ובפ' הרואה: ב)ברכות נ\"ד ע\"א.", + " ולא מן המקדש אתה ירא כו'. כתב מהר\"ד ן' זמרא ז\"ל גז\"ש כדי שלא יאמר אדם מה יראה שייך מן העצים או מן האבנים. לכך אמרו שאין אתה ירא אלא ממי שצוה על יראתו:" + ], + [ + "ולא יעשה קפנדריא ג)\n כו'. כתב מוהרר\"י קורקוס ז\"ל זו היא קפנדריא הנזכר במשנה ד) ג) ברמב\"ם שלפנינו הגירסא ולא יעשה הר הבית דרך שיכנס מפתח זו ויצא כו'. והוא לשון נוטריקון אדמקיפנא אדרי איעול בהא כלומר במקום שאקיף שורת הבתים אכנס מכאן לקצר הדרך:
ד) בברכות שם ובדף ס\"ב ע\"ב ובמגילה כ\"ט ע\"א." + ], + [ + "וכל הנכנסים להר הבית כו'. כתב מהר\"ד ן' זמרא ז\"ל שם משנה בפ\"ב דמדות כלשון רבינו וה\"פ אם נכנס משער שושן ופניו למערב נמצא לימינו שער טדי ולשמאלו שער חולדה, לא ילך דרך שער חולדה שהוא לשמאלו, אלא ילך דרך שער טדי שהוא לימינו. וכן תקיש לכל הנכנס על שער מהשערים וזהו מורא למקדש שכל פינות שהוא פונה לא יהו אלא לימין:" + ], + [ + "כל שהשלים העבודה כו'. כתב מהר\"ד ן' זמרא ז\"ל כ\"ז מבואר וכן אמרו ה)יומא נ\"ג ע\"א. בתלמוד הנפטר מרבו:", + " ומהלך בנחת על צדו כו'. כתב מוהרר\"י קורקוס ז\"ל פי' שאם ירא ללכת לאחוריו שמא יכשל ילך על צדו:", + " וכל זה לירא מן המקדש כו'. כתב מהר\"ד ן' זמרא ז\"ל אעפ\"י שאין הר הבית בכלל המקדש וכדברינו לעיל: ו)לעיל פ\"א הי\"ב וכ\"ה בתיו\"ט פ\"א דחגיגה ובטו\"א ר\"ה כ\"ט. ואפ\"ל דסובר הרדב\"ז כשיטת המאירי יבמות ו' ע\"ב וז\"ל מיראת המקדש ר\"ל מפתח העזרה ולפנים הוא מה\"ת ואותה ששנינו בהר הבית מדברי סופרים. וכ\"כ שם בפסקיו מה\"ת הר הבית מותר בכך שהרי מחנה לויה הוא ואין קרויה מקדש כו' ומד\"ס אף הר הבית בכלל זה. וע' ברדב\"ז לקמן ה\"י דהא דתניא לא יעשה אדם תבנית היכל כו' הוא מכלל מורא המקדש וכ\"כ החינוך מ' רנ\"ד ובמנ\"ח העיר דמדנקיט הגמ' רק תבנית היכל אולם עזרה משמע דתבנית הר הבית וחיל מותר. והא מורא המקדש שייך גם בהר הבית יעו\"ש כן הקשה בס' הר המריה בהא דשבת ס\"ו ע\"ב סמוכים שלו כו' ונכנסים בהם בעזרה כו' דאמאי לא נקיט גם הר הבית, ובזה י\"ל דנקיט מה דאסור מה\"ת. אמנם בספרי פ' תצא פ' רנ\"ח אמרי' והי' מחניך קדוש שלא יכנס אדם להר הבית במקלו ובמנעלו כו' יעו\"ש וא\"כ משמע דגם דהר הבית דלא נקרא מקדש ואינו בכלל ומקדשי תיראו מ\"מ ילפי' הר הבית ממחניך קדוש. ודריש מחניך ב' מחנות מחנה שכינה ומחנה לויה." + ], + [ + "לא יקיל אדם את ראשו כו'. כתב מהר\"ד ן' זמרא ז\"ל ואע\"ג שהוא חוץ להר הבית אסור מפני שהוא מכוון וכו':", + " וכל הנכנס לעזרה ילך בנחת כו'. כתב מוהרר\"י קורקוס ז\"ל לא מצאתיו ודבר נכון בטעמו הוא ובהשגות כתב א\"א פי' שלא ילך דרך הדיוטות. וכבר כתב רבינו טעם ההליכה בנחת שהוא דרך מורא וכבוד:
ומהר\"ד ן' זמרא ז\"ל כתב שלא ילך לא בדרך הדיוטות ולא כדרך גסי הרוח אלא בנחת שנאמר בבית אלקים נהלך ברגש ומזה הפסוק למדו דמפיסין וחוזרין ומפיסין דאמרינן בפ\"ב דיומא למה מפיסין וחוזרין ומפיסין אמר ר' יוחנן כדי להרגיש את כל העזרה שנאמר אשר יחדיו נמתיק סוד בבית אלקים נהלך ברגש ותנן ד' פייסות היה שם כו':" + ], + [ + "ואסור לכל אדם כו'. כתב מוהרר\"י קורקוס ז\"ל, יומא פ\"ב ז)כ\"ה ע\"א. ובסוטה פ' אלו נאמרים ח)מ' ע\"ב תוד\"ה והאמר. וכ' שם בתוס' שעיקר מקומו בתוס' דסנהדרין פ' כ\"ג:" + ], + [ + "אעפ\"י שהמקדש כו'. כתב מהר\"ד ן' זמרא ז\"ל זה מבואר מדכתיב והשימותי את מקדשיכם. אעפ\"י שהם שוממים כו' ועוד מדכתיב את שבתותי תשמורו וכו' וא\"ת תרי קראי למ\"ל. ט)כן הקשה בטו\"א מגילה כ\"ח ע\"א ובערוך לנר יבמות ו' ע\"ב כוון לתי' הרדב\"ז. וי\"ל חדא לכניסה וחדא למורא:" + ], + [ + "בזמן שהיה בית המקדש קיים כו'. כתב מהר\"ד ן' זמרא ז\"ל זה מבואר בפ' הרואה י)ברכות ס\"א ע\"ב. והוא מכלל מורא המקדש:" + ], + [ + "אסור לאדם וכו'. כתב מוהרר\"י קורקוס ז\"ל. גז\"ש וכתב רבינו לעולם אפילו בזמן שאין שכינה. וכתב בכל מקום כלומר אפילו יהיה גדר ואפילו במקום רחוק וכר\"ע שסובר כן. ודלא כמאן יא)הוא ביראים סי' שכ\"ד וע' סמ\"ג סי' קס\"ד. דמצריך בהא נמי רואה ושכינה ושאין גדר משום דאשכחן אמוראי דעבדי כר\"ע גם ר' יהושע ובן עזאי הכי ס\"ל. ודין השינה פ\"ק דברכות יב)ה' ע\"ב תוד\"ה כל. וכ' בתוס' דדוקא בשישן עם אשתו ומשום תשמיש שהוא גנאי אבל לבדו לית לן בה. אבל רבינו נראה שאינו מחלק, יג)וכ\"כ הב\"י או\"ח סי' ג'. גם בדין הפנאה כתבו יד)שם בברכות ס\"א ע\"ב תוד\"ה ר\"ע. שאם יש גדר מותר ואין זה דעת רבינו כאשר כתבתי:
ומהר\"ד ן' זמרא ז\"ל כתב אפילו בזמן שהבית חרב ואפילו בחו\"ל, וא\"ת בשלמא אם רגליו למערב ניחא מפני שההיכל למערב ושכינה למערב אבל אם ראשו למערב ורגליו למזרח אמאי לא. טו)ע' מג\"א או\"ח שם סי' ג' סק\"ה ובשע\"ת שם. וי\"ל כיון שהוא ישן בין מזרח למערב אם יפיח או ישמש מטתו הרי הוא כנגד המערב ואסור. הא למדת דאפילו אין אשתו עמו אסור ומזה הטעם לא יפנה למערב ולא למזרח מפני שהוא כנגד המערב:", + " וכל המטיל מים כו'. כתב מוהרר\"י קורקוס ז\"ל דברי רבינו צריכים יישוב דהא אדרבא איפכא מסתברא שהמטיל מים יחזור אחוריו לקדש שיהא פירועו לצד חוץ ולא לצד הקדש טז)הכ\"מ כתב דט\"ס ברמב\"ם וצ\"ל לא ישב ופניו כלפי הקדש כו'. וכן מצאתי בתוספ' דמגילה פ\"ג וכל המטיל מים מן הצופים ולפנים ישב ואחוריו כלפי הקדש משמע דאזלינן בתר פירועו ובירושלמי פ' הרואה יז)ברכות פ\"ט ה\"ה. תני המטיל מים הופך פניו לצפון המיסך רגליו הופך פניו לדרום, משמע דאזיל בתר פירוע, וחולק כבוד לדרום שהוא הימין יח)כן פי' גם הב\"י באו\"ח סי' ג' ובפי' החרדים שם. וגם רבינו לא חלק בין צפון לדרום אלא כתב סתם יסליק הקדש לצדדין ולא מפליג בין פניו לצפון או לדרום לא במסיך ולא במטיל מים. ובזה י\"ל שרבינו סומך על התלמוד שלנו שלא חלקו בין צפון לדרום. יט)כ\"כ גם הב\"י שם וע' פנים מאירות זבחים ס\"ב ע\"ב שהוכיח גם מגמ' דידן שם דצריך לפנות דוקא פניו לדרום ואחוריו לצפון. ובמג\"א או\"ח שם כ\"כ לדינא בשם היכל הקדש. אלא סתם אמרו אין נפנין מזרח ומערב אלא צפון ודרום. ומזרח ומערב היינו בכל גוונא וכן צפון ודרום בכל גוונא שרי. ובירושלמי נמי אמרו אח\"כ תני המסיך את רגליו לא יתן פניו למזרח ואחוריו למערב אלא לצדדין. מוכח בהדיא דלא מפליג בין צפון לדרום. וה\"ה למטיל מים דמ\"ש. אבל מ\"מ תוספ' דמגילה שכתבתי דאזלא בתר פירוע קשה דהוא איפכא מדברי רבינו, ומה שנ\"ל לומר שרבינו היה גורס בתוספ' ישב ופניו כלפי הקדש כ)ע' ב\"י וב\"ח וד\"מ ובהגהות הגר\"א שם באריכות בכ\"ז. דלא חייש לפרוע כלל אלא לעולם לא יחזור אחוריו לקדש, ואפשר היה לפרש בדברי רבינו דלרבותא נקט ישב ופניו כלפי הקדש ולא חייש לפירוע כלל אלא לעולם לא יחזור אחוריו לקדש, ואפשר היה לפרש שדברי רבינו דלרבותא נקט ישב ופניו כלפי הקדש וכ\"ש אחוריו אלא דודאי לישנא לא משמע הכי כלל לא לשון רבינו ולא לישנא דתוספ' שאמרו שם אמר ר' יוסי בד\"א מן הצופין ולפנים אבל מן הצופין ולחוץ אין צריך. מוכח דאחוריו כלפי קדש בדוקא קתני לה שצריך להיות כן מן הצופין ולפנים. וזה פשוט. אלא ודאי גירסא אחרת היה לרבינו בתוספ'. ובאמת דרישא דתוספ' משמע דאינה מדיוקת שאמרו שם המיסך את רגליו ופניו כלפי העם, ומשמע דאחוריו כלפי הקדש ואמאי שרי אחוריו ופרוע כלפי הקדש. ותו היינו סיפא נמי דהכי קאמרה אחוריו כלפי הקדש. ולמה ברישא אמרו פניו כלפי העם ובסיפא שינו ואמרו אחוריו כלפי קדש, אלא ודאי לא דייקי ההוא תוספ'. ולכך רבינו לא סמך על אותה גירסא. אלא דלעולם לפירוע לא חיישינן אלא שלא יהיה אחוריו לקדש וגריס בסיפא פניו כלפי הקדש כנ\"ל:
ומהר\"ד ן' זמרא ז\"ל כתב וכל המטיל כו' והכי עדיף טפי ממה שיחזור אחוריו כלפי ההיכל דכתיב ואחוריהם אל היכל ה'. ומ\"מ צריך שישב ויכסה את ערותו ולא יגלה כנגד קדש הקדשים:" + ], + [ + "ואסור לאדם כו'. כתב מוהרר\"י קורקוס ז\"ל, ע\"ז בפ' כל הצלמים כא)מ\"ג ע\"א. ומנחות פ' הקומץ כב)כ\"ח ע\"ב. ונקיט אכסדרה תבנית אולם לפי שהיה פרוץ במלואו. וכן הוא אכסדרה שאין לה אלא ג' מחיצות וכבר נתבאר זה:", + " או מנורה שאינה של מתכת כו'. כתב מהר\"ד ן' זמרא ז\"ל וטעמא שאין עושין במקדש מנורה אלא של מתכת דתניא לא יעשה אדם בית תבנית היכל כו' אבל עושה הוא של חמשה או ששה ושל שמונה, אבל של שבעה לא יעשה ואפילו משאר מיני מתכת ר\"י בר\"י אומר אף של עץ לא יעשה כדרך שעשו בית חשמונאי. אמרו לו משם ראיה שפודין של ברזל היו וחיפום בבעץ, העשירו עשאום של כסף כו' כדאיתא בפ' הקומץ, כג)שם. וכ\"ז מכלל מורא המקדש כד)כ\"כ החינוך מצוה רנ\"ד ובמנ\"ח כוון להוכיח כן מהרמב\"ם כאן ושם ובמצוה ל\"ט הניח בצ\"ע דמנ\"ל להרמב\"ם והחינוך דהוא רק משום עשה ומקדשי תיראו דהא בגמ' משמע דהאיסור הוא מלאו דלא תעשון אתי וגו'. יעו\"ש. ואפ\"ל להוכיח שיטתם מירושלמי פ\"א דמגילה הי\"א אנטונינוס שאל לרבי כו' מהו לעשות לו קטורת א\"ל חסר בה אחת מהסימנים. לא כן תני לא תעשו לכם כו' אבל עושים הם אחרים לכם יעו\"ש ובס' טל תורה שם תמה איך ס\"ד דב\"נ מוזהר על עשיית קטורת ולמ\"ל קרא להתיר. והנה למ\"ש הרדב\"ז כאן דעשיית קטורת במתכונתה הוא בכלל האיסור דבית תבנית היכל. ולדעת הרמב\"ם פ\"ט ממלכים דגם ב\"נ מוזהר על הצורות דהאיסור הוא מלא תעשון אתי וגו'. וע' במנ\"ח וט\"ת שם בע\"ז מ\"ג מ\"ש בטעם הדבר דב\"נ מוזהר בלאו דלא תעשון אתי יעוש\"ה. ומעתה אם נאמר דאיסור בית תבנית היכל וגם קטורת במתכונתה בכלל זה, הוא מלא תעשון אתי, א\"כ שפיר ס\"ד דירושלמי דב\"נ מוזהר בעשיית קטורת ולכך הוצרך ללמוד מקרא דאחרים עושין לכם. והכוונה דהאיסור אינו מלא תעשון אתו רק בעשה דמקדשי תיראו כדעת הרמב\"ם וחינוך. וע\"ז ב\"נ לא מוזהר. וע' בט\"ת שם מ\"ש בשאלת אנטונינוס מהו לעשות מזבח כעי\"ז ולדברינו ב' השאלות הם בסוג אחד. שלא ישתמש בשרביטו של מלך. וזה טעם בקטורת שלא במתכונתו:" + ], + [ + "שלש מחנות כו'. כתב מוהר\"י קורקוס ז\"ל, תוספ' בכלים פ\"א וספרי פ' נשא. ומבואר במקומות הרבה בתלמוד:" + ], + [ + "כל ארץ ישראל כו'. כתב מוהרר\"י קורקוס ז\"ל הכל בכלים פ\"א עשר קדושות הן. א\"י מקודשת מכל הארצות כו' עירות המוקפות חומה כו' לפנים מן החומה כו' הר הבית כו' החיל כו' עזרת נשים כו' עזרת ישראל כו' עזרת כהנים כו' בין האולם ולמזבח כו' ההיכל כו' בית קדשי הקדשים כו'. וקשיא לי על משנה זו דהא י\"א קדושת הן. ונראה שרבינו רצה לתרץ קושיא זו. בסדור לשונו שכתב תחילה א\"י מקודשת מכל הארצות כו' ואח\"כ כתב עשר קדושות הן בא\"י זו למעלה מזו, כו'. ואינו כן סדר המשנה כאשר כתבתי כי בתחילה אמרו עשר קדושות הן, ואח\"כ אמרו א\"י מקודשת כו'. ונראה שדעת רבינו לומר שהקדושה שיש בכל א\"י יותר על חו\"ל אינו מן המנין כי העשר שהוא מונה הם בא\"י, זו למעלה מזו. ואילו קדושת א\"י על שאר ארצות אינה למעלה מקדושה אחרת בא\"י, ואין מנין העשר מתחיל אלא מעירות המוקפות חומה, שהוא למעלה מקדושת שאר א\"י אבל שאר א\"י הוא תחילת הקדושות ואינה למעלה מקדושה אחרת. כה)בזה אפ\"ל מה דבמד\"ר פ' נשא פ\"ז הובא מתני' דפ\"ק דכלים ושם הגירסא א\"י מקודשת מכל ארצות כו' שמביאין ממנה העומד כו' ארץ כנען מקודשת מעבר הירדן כו' כשרה לבית השכינה ואין עבר הירדן כשר לבית השכינה כו' והרד\"ל שם הביא כן מספ\"ז והתשב\"ץ ח\"ג סי' ר' שהטעם דכתיב ביהושע כ\"ב אם טמאה ארץ אחוזתכם יעו\"ש וברש\"ש. ולכאורה מדוע לא חשב הרמב\"ם מעלה זו דארץ כנען על עה\"י. ובדברי המהר\"י קורקוס דלא חשב הרמב\"ם מעלת א\"י משום דא\"י תחלת הקדושות ואינה למעלה מקדושה אחרת א\"ש היטב. דכבר ביאר בתשב\"ץ שם דבכלל א\"י תרי עניני הם. קדושת שכינה וקדושת מצוה ועבר הירדן אף דהוי כא\"י מ\"מ אין נוהג בו רק קדושת מצוה ולכך צריך קרא בספרי פ' שופטים לרבות עה\"י לעגלה ערופה דבאה לכפר על סילוק השכינה וכן מצות ישיבת א\"י דהוא משום קדושת שכינה ל\"ש בעה\"י יעוש\"ה. א\"כ שפיר לא חישב הרמב\"ם מעלת ארץ כנען על עה\"י. דהא ארץ כנען הוא תחלת הקדושות של שכינה ואינה למעלה מעה\"י שהוא רק קדושת מצוה. ואם באנו לחשוב מעלת כנען על עה\"י. הי' צריך לחשוב גם מעלת כלל א\"י על חו\"ל דשייך גם בה מעלת מצות. אבל במד\"ר דחשב גם מעלת כלל א\"י דהוא מעלות קדושות מצוה שפיר חשב גם מעלת כנען דכשרה לבית השכינה כלומר קדושת שכינה על עבר הירדן דאין כשר לבית השכינה היינו דאינה רק קדושת מצוה. ויש קצת לסייע דברינו מלשון ר\"ה גאון שמביא המהר\"י קורקוס דשאר קדושות יש כבוד למקום בהם כו' ואין בסתם א\"י קדושה זו כו'. ודו\"ק. וזהו עשר קדושות זו למעלה מזו, שכתב רבינו. ומ\"מ במשנה לא אמרו לשון זה, וא\"כ אכתי לא ניחא שפיר לשון דמתני' דקתני עשר קדושות הן כו' ומני י\"א קדושות. ושוב ראיתי לרבינו בפי' המשנה שהרגיש בקושיא זו וכתב דמתני' דקתני עשר קדושות אתיא כר' יוסי דאמר שם במשנה שקדושת בין האולם והמזבח שוה לקדושת ההיכל. ולדבריו קדושה אחת הם. ובזה הם עשר ותו לא. וכאן כתב רבינו מנין העשר אפילו לרבנן דקי\"ל כוותייהו וכאשר ביארתי לשונו, עוד ראיתי להערוך ערך עשר שכתב שקושיא זו נשאלה לרבינו האי גאון ז\"ל והשיב ז\"ל א\"י אינה חשובה מן הקדושות לפי שבשאר קדושות יש כבוד למקום בהם, שמונעים מהם קצת טומאה, או שמונעים ממנו קצת בני אדם מלכנס אליו. ואין בסתם א\"י קדושה זו. והבאת בכורים ושתי הלחם ועומר אינם בקדושות הללו, ועשר קדושות בא\"י הם. וסדר א' הם כל אחת כתורתה, ואפשר שגם זה דעת רבינו:", + " ומה היתה קדושתה כו'. כתב מוהרר\"י קורקוס ז\"ל. פ' כל קרבנות הציבור כו)מנחות פ\"ג ע\"ב. נתבאר דשתהל\"ח מדכתיב ממושבותיכם ולא מחו\"ל. ועומר דכתיב כי תבואו אל הארץ, וביכורים יליף להו בפ' המוכר את הספינה כז)ב\"ב פ\"א ע\"א. מדכתיב אשר תביא מארצך למיעוטי חו\"ל. כאשר נתבאר בהלכות ביכורים: כח)פ\"ב ה\"א." + ], + [ + "עירות המוקפות חומה כו'. כתב מוהרר\"י קורקוס ז\"ל. לשון המשנה בכלים כט)סופ\"ק. כך הוא עירות המוקפות חומה מקודשת שמשלחין מתוכן את המצורעים ומסבבין לתוכה מת עד שירצו. יצא אין מחזירין אותו. וכתב רבינו שמשון ז\"ל בפסחים פ' אלו דברים ל)ס\"ז ע\"א. ילפינן שהמצורע משתלח חוץ לג' מחנות. ובספרא פ' נשא אמרו וקדש יהושע עירות המוקפות חומה בקדושת מחנה ישראל וגבי נגעי בתים דרשו פ' זאת תהיה. והשליכו אותם אל מחוץ לעיר אותם חוץ לכל העיר ולא אדם חוץ לכל עיר, אלא חוץ לעירות המקופות חומה ומסבבין לתוכן מת מותר לנשאו בעיר ממקום למקום. יצא אין מחזירין אותו, מדרבנן, דמדאורייתא שרי אפילו במחנה לוי' כדתניא בפ' אלו דברים לא)בפסחים שם. ופ' היה נוטל לב)סוטה כ' ע\"ב. טמא מת מותר להכנס במחנה לוי', ולא טמא מת לבד אלא אפילו מת עצמו, עכ\"ל. ובהשגות א\"א לשון המשנה ומסבבין כו' והוא על דרך פי' ר\"ש ז\"ל שכתבתי, אלא שלא כתב דלהרבות בכבודו נושאים אותו ממקום למקום, ואפשר דלקברו קאמר. ועד שירצו היינו עד מקום שירצו לקוברו בו. לג)ע' ברע\"ב שם וז\"ל מותר לנשאו ממקום למקום עד מקום שירצו טובי העיר לקברו שם כו'. ונראה שהוא לשון ופי' הר\"ש רק הרע\"ב מוסיף ביאר דלקברו קאמר. וע' באלי' רבא להגר\"א וז\"ל מסבבין ממקום למקום בתוך העיר ואינו קונה מקומו אבל יצא כו' שאין מחזירין טומאה לעיר כו' יעו\"ש והיינו דאפשר הי' לומר דכמו בשיצא אין מחזירין ה\"ה דאין מסבבין שלא להשהות ולהרבות הטומאה. וקנה מקומו קמ\"ל וכן יפרש הרמב\"ם ע' בהר המוריה. ובזה י\"ל במ\"ש המהר\"י קורקוס בסו\"ד דלשון ומסבבין כו' כדברי הר\"א ז\"ל מוכח טפי. וא\"ש. ורבינו כתב בפי' המשנה וז\"ל. ר\"ל עד שירצו אנשי המדינה בכלל או שבעה טובי העיר כמו שביארנו במגילה שאם ירצו לקוברו במקום מהמדינה יוכלו לקוברו. וכאשר יצא המת מהמדינה אין להם להחזירו למדינה לקוברו שם שהטומאות שרחקו מהמדינה ויצאו ממנה אין מחזירין אליה, וביאור דבריו שכיון שבמשנה אמרו סתם עד שירצו, ולא ביארו ברצון מי הדבר תלוי. נראה שסמכו על מה שנתבאר במק\"א שעניני המדינה תלוי ברצונם היינו שבעה טובי העיר או כל בני העיר, אם אין שם שבעה טובי העיר. ולשיטת רבינו ניחא שפיר טפי. יצא אין מחזירין אותו, דמסתמא לקוברו הוא שמחזירין אותו, דוק מינה הא קודם שיצא קוברין אותו שם והיינו רישא. ומ\"מ לשון ומסבבין המת בתוכן, כדברי הר\"א ז\"ל מוכח טפי:
ומהר\"ד ן' זמרא ז\"ל כתב בהשגות א\"א כו' ואיברא דהכי תנן אלא דקשיא וכי אם רצו קרוביו לסבבו שבוע אחד צייתו להו והלא מרבים את הטומאה, ותו קשה אם היה קבר אבותיו בעיר אמאי לא יקבר במקומו. ובשלמא כשיצא כיון שנתרחקה הטומאה מהעיר אין מחזירין אותה לתוכה, אבל אם עדיין לא יצא ורצו בני העיר הכל תלוי בדעתם. ותו דקתני סיפא ואם יצא אין מחזירין אותו, ואם אין קוברין בה, פשיטא דאין מחזירין, וי\"ל בזו דה\"ק. אם יצא אין מחזירין אותו אפילו לסבבו בעיר, ומ\"מ קשה לדברי רבינו דהכי הוי' לי' למיתני. אין קוברין את המת עד שירצו. ויש לומר דתרתי קתני מסבבין וקוברין עד שירצו אנשי העיר. ואין הדבר תלוי בקרובי המת. כיון דאיכא ניזק לרבים לד): לד) ע' סנהדרין מ\"ז ע\"ב קבר המזיק לרבים כו'.", + " רצו בני העיר כו'. כתב מוהרר\"י קורקוס ז\"ל למד זה רבינו מהדין שכתב בסמוך קבר שהקיפתו כו' והוא במס' שמחות פ' אחרון:
ומהר\"ד ן' זמרא ז\"ל כתב תניא באבל רבתי לה)מס' שמחות פי\"ד. כל הקברות מתפנים. אמרו לר\"ע מעשה בקבר חולדה שהיה בירושלים ולא נגע בה אדם מעולם, א\"ל משם ראי' מחילה היתה עשויה לה ומוציאה את הטומאה לנחל קדרון, ומשמע דלא קי\"ל כטעמיה דר\"ע, אלא משום כבוד הנביא או המלך, תדע שהרי קברי מלכות בית דוד לא מצינו שיהיה להם מחילות לו)ע' בתוספתא ספ\"ק דב\"ב א\"ל והלא קבר בית דוד וקבר חולדה הנביאה היו בירושלים ולא נגע בה אדם מעולם א\"ל משם ראי' מחילה היתה להן כו'. יעו\"ש דגם קברי בית דוד מחילה הי' להם. וצ\"ע. ולא תלוי טעמא בברייתא אלא שהיו מימות נביאים ראשונים כדלקמן וזהו שכתב הרב ז\"ל חוץ מנביא או מלך, ומשמע בכל מקום שיהיה:" + ], + [ + "ואלו דברים נאמרו בירושלים כו'. כתב מהר\"ד ן' זמרא ז\"ל פ' מרובה לז)ב\"ק פ\"ב ע\"ב. עשרה דברים נאמרו בירושלים, ולפי שיש יותר שלא נמנו שם לא הזכיר הרב ז\"ל מנין:", + " אין מלינים בה את המת כו'. כתב מהר\"ד ן' זמרא ז\"ל ואפילו לכבודו לח): לח) כ\"כ בשטמ\"ק ב\"ק שם בשם שיטה.", + " ואין משכירים בתוכה בתים כו'. כתב מוהרר\"י קורקוס ז\"ל נתבאר בברייתא פ' בני העיר לט)מגילה כ\"ו ע\"א. וביומא פ\"א מ)י\"ב ע\"א. תניא ירושלים אין משכירין בה בתים לפי שאינה שלהם. וכתב רש\"י ז\"ל אין משכירין בעלי בתים את בתיהם לעולי רגלים, אלא בחנם נותנם אותם להם ונכנסים בתוכם עכ\"ל. ועכשיו בזה\"ז אין נוהגים כן, וראיתי מי שנתן טעם לזה מפני ששם אמרו הילכך עורות קדשים אין לוקחים אותם הבעלים אלא בעלי אושפיזין נוטלים אותם בזרוע, א\"כ בזה\"ז שאין שם עורות קדשים יכולים ליטול שכר, מא)טעם זה כתב בכפתור ופרח פ\"ו והביאו הרדב\"ז ח\"ג סי' תרל\"ג ומוסיף טעמים ככל דברי המהר\"י קורקוס כאן. וטעם זה אינו מספיק, שבגמרא לא תלו דין נטילת שכר בעורות קדשים, וטעם הדבר נראה ברור, דדוקא באותו זמן שהיתה הארץ לישראל, והדרים שם אין פורעין שכר, דין הוא שלא יטלו שכירות מעולי רגלים. וכאשר סיימו ואמרו לפי שאינה שלהם פי' שלא נתחלקה לשבטים, והדרים בה אינה שלהם ביחוד, ויד כלם שוה בה. מב)ע' ירושלמי פ\"ג דמע\"ש ה\"ג א\"ר יונה אפי' בתים ששם לא יטבילו שהן של כל ישראל יעו\"ש ובפ\"מ דרשות אחרים עליהם. הילכך גם הבאים שם ידורו בחנם. אבל בזה\"ז שהארץ ביד גוים וישראל הדר בה פורע שכירות לגוי. או קנה אותה מן הגוי ודאי שאינו מחויב להכניס לביתו את הבאים בחנם, וזה נראה פשוט. וכ\"ש שאין חיוב עליית לרגל בזה\"ז, רק בזמן הבית, ובכי הא לא אמרו. וגם זה נכון. גם בדין העברת עצמות נהגו היתר בזה\"ז, אפשר שלא חשו לכך אלא בזמן הבית, שהי' שם קדשים וטהרות, וכדי שלא להרבות את הטומאה ושלא יבואו לידי מכשול, אבל בזמנינו זה אין לחוש לכך. כ\"ש כי הארץ אינה בידנו. ובלא\"ה הטומאה רבה בה לכך אין לחוש. ובתוספ' מג)נגעים פ\"ו. בספרים שלנו כתוב ואין צוברין בתוכה עצמות, ואם הגירסא כן, א\"כ לא אסרו אלא שלא לצבור אותם, אבל להעביר אותם מותר:", + " ואין מקיימין בה קברות חוץ כו'. כתב מהר\"ד ן' זמרא ז\"ל. וק\"ל והלא קברי בית דוד וקבר חולדה אינם בתוך ירושלים והיכי שייך למימר חוץ. והנכון בזה שבכל סביבות ירושלים לא היו מניחים קברות סמוכות לעיר משום אוכלי טהרות, וקברי בית דוד וקבר חולדה סמוכות היו והיינו דתניא חוץ וכבר הארכתי בזה בתשובת שאלה: מד)שו\"ת הרדב\"ז ח\"ג סי' תרל\"ג וכתב שם עוד דאף שעתה קברי בית דוד שהם בציון וקבר חולדה בהר הזיתים הם חוץ לירושלים. מ\"מ בירושלים קמייתא דאמרי' בב\"ב ע\"ה ע\"ב דתלתא פרסי הואי. א\"כ היו אז תוך חומת ירושלים יעו\"ש היטב. וצ\"ע מש\"ס יומא ע\"ח ע\"א כיון שהגיע לפתח בית דוד נעשה כנחל שוטף שבו רוחצין זבין כו' ופרש\"י ד\"ה לפתח בית דוד הוא ציון חוץ לירושלים יעו\"ש. כן ראיתי בס' מלאכת בצלאל שבועות ט\"ז ע\"א שהקשה במ\"ש הרדב\"ז דאז הי' הר הזיתים בירושלים, דהא בגמ' שם אמרי' שני ביצעין היו בהר המשחה כו' תחתונה נתקדשה בכל אלו עליונה לא נתקדשה כו' אלא בעולי גולה כו' יעו\"ש ובפרש\"י. דמבואר דהר הזיתים דשם קבר חולדה הוא חוץ לירושלים והניח בצ\"ע. ומצאתי בצ\"פ תענית פ\"ה הט\"ז דהא דאמרי' חוץ מקבר מלך ונביא שאין מפנין. דקשה איך קברו אותם שם ותי' ע\"פ ש\"ס שבועות דשני ביצעין היו כו' ובזמן שקברו אותם בזמן בית ראשון דנתקדשה אז רק ביצעה תחתונה. א\"כ הר הזיתים וציון היו חוץ לירושלים. ואח\"כ בזמן ב\"ש שהוסיפו על העיר וקידשו גם ביצעה עליונה ממילא היו תוך ירושלים. ולא פינו אותם מפני כבודם. ודפח\"ח. וא\"כ א\"ש בזה גם לשון הרמב\"ם.", + " ואין מקיימין בה אילנות חוץ מגינת ורדים כו'. כתב מהר\"ד ן' זמרא ז\"ל כתב רש\"י ז\"ל מה)שם בב\"ק פ\"ב ע\"ב. לפי שהיה צריכים לה לקטורת, והיינו כיפת הירדן, על שם הוורד הגדל על שפת הירדן. ומדברי רבינו נראה דכיפת הירדן, היינו אלענבא\"ד: מו)ע' שטמ\"ק ב\"ק שם בשם המאירי השיג ג\"כ ע\"ז. ואפ\"ל לפ\"מ שהעיר בצ\"פ פ\"ט דברכות ה\"ו דלמ\"ד בירושלמי פ\"ז דשביעית ה\"א דוורד הוא אוכל אדם, א\"כ הוא פרי, דאסור לערב בקטורת כדאמרי' בשבועות י\"ב ע\"ב. וברשב\"ם ב\"ב ע\"ט ע\"א יעו\"ש. וא\"כ פרש\"י והרמב\"ם ומאירי תליא בפלוגתא דבירושלמי." + ], + [ + "הר הבית כו'. כתב מוהרר\"י קורקוס ז\"ל פסחים פ' אלו דברים מז)ס\"ז ע\"א. למדו שהזב משתלח חוץ לשני מחנות מדכתיב וישלחו מן המחנה כל צרוע וכל זב וכל טמא וגו' וכתיב במצורע בדד ישב, נראה שצריך לישב לבדו. למדנו שאעפ\"י שהכתוב כולל שלשתן אין שלוחם שוה, וכל החמור מחבירו שלוחו חמור מחבירו. מצורע חוץ לג' מחנות וזב וכיו\"ב חוץ לשתי מחנות, אבל טמא מת מותר כאשר נתבאר, ולמדו אותו מדכתיב ויקח משה את עצמות יוסף עמו. מאי עמו במחיצתו דהיינו מחנה לוי':" + ], + [ + "החיל מקודש כו'. כתב מוהרר\"י קורקוס ז\"ל, בהשגות א\"א אף זה מדבריהם. וכדבריו כתב רש\"י ז\"ל דאילו מה\"ת כבר נתבאר שאפילו מת עצמו מותר להכניסו למחנה לוי' שהוא עד שער ניקנור, ובמשנה כתב רבינו ומן ההיקש הזה יהיה מותר טמא מת ליכנס לחיל עזרת נשים שהכל מחנה לוי', וכבר ביארו בתוס' ואמרו החיל ועזרת נשים מעלה יתירה בבית עולמים והטמאים שנכנסו שם פטורים עכ\"ל. ובודאי שמלשון רבינו כאן נראה שסובר שאיסור תורה יש בו שהרי בסמוך גבי טבול יום כתב ואיסור זה מדבריהם. משמע דאסור טמא מת מה\"ת הוא. גם כתב בסמוך וטמא מת שנכנס לעזרת נשים אינו חייב חטאת, משמע דאיסורא דאורייתא מיהא איכא, אלא שאין בו חטאת, אפשר שסובר דמעלה יתירה בבית עולמים ויש בו איסור תורה מח)ע' בהקדמת הרלב\"ג עה\"ת דנכנס שלא כדרך ביאה דפטור מ\"מ עובר בעשה דמורא המקדש יעו\"ש ואפשר דזה כוונת התוספ' מעלה יתירא בבית עולמים. ר\"ל מורא המקדש דשייך גם בהה\"ב. וע' ספרי זוטא פ' נשא וישלחו טמא ישתלח טמא ממקום טבו\"י. והכוונה ע\"כ דט\"מ אסור בחיל וטבו\"י מותר שם. אלא שפטור, וכאשר סיימו בתוספ' שכתבתי והוא פ\"א דכלים. ויש סיוע קצת לזה מסוגיא דיבמות שאכתוב בסמוך בס\"ד:
ומהר\"ד ן' זמרא ז\"ל כתב ובהשגות א\"א וכו' ודע שאין זו השגה אלא פי' לדברי הרב ז\"ל שלא עלה על לב הרב ז\"ל לומר דמעלה זו מה\"ת, שהרי אפילו עזרת נשים בכלל מחנה לוי' הוא. והמת עצמו מותר במחנה לוי' מה\"ת. וכ\"ש טמא מת. וכ\"כ בהדיא וטמא מת שנכנס לעזרת נשים אינו חייב חטאת, וכ\"ש החיל שאין בו אלא מעלה מדרבנן. ותניא בתוספ' החיל ועזרת נשים מעלה יתירה בבית עולמים, וז\"ל רבינו בפי' המשנה וע\"י ההיקש יהיה טמא מת מותר ליכנס לחיל ולעזרת נשים שהכל במדרגת מחנה לוי' וכמו שהקדמנו להיותם שוים, וא\"כ מ\"ש גבי עזרת נשים ואיסור זה מדבריהם לא בא לומר דקדושת החיל הוא מה\"ת, אלא כוונתו כי מעלת החיל ועזרת נשים אע\"ג דהוי מדרבנן מ\"מ הם סמוכים על הכלל כל שטומאתו חמורה חמור שלוחו מחבירו, אבל טבול יום בעזרת נשים גזרה אחרת היתה דכתיב ויעמוד יהושפט בקהל יהודה לפני החצר החדשה. ואמרו מאי חדשה שחדשו בו דברים ואמרו טבו\"י אל יכנס במחנה לויה, ולא גזרו בכל מחנה לויה, אלא בעזרת נשים בלבד. וזהו שכתב ז\"ל אבל מה\"ת מותר טבול יום להכנס למחנה לויה ולפיכך מה שגזרו דהיינו עזרת נשים גזרו, והחיל נשאר בהתירו. כללא דמילתא איכא מעלות דאורייתא ולוקין עליה כגון מצורע בירושלים, וזבין וזבות ונדות ויולדות בהר הבית ואיכא מעלה מדרבנן דדמיא לדאורייתא, והיינו גוים וטמא מת ובועל נדה שאין טומאתם חמורה כזב וזבה, ולפיכך אין משתלחין מהר הבית ומשתלחין מהחיל שאין סברא לומר שהמעלה היתירה בבית עולמים שיהיה בה איסור תורה, שאין נביא רשאי לחדש בה דבר, ואיכא מעלה אחריתי מדרבנן שלא גזרו עליה בשעה שנבנה המקדש, והיינו טבול יום בעזרת נשים. ולא גזרו עליו בכל מחנה לויה, לפי שכבר טבל. ושיעור לשון רבינו כך הוא ואיסור זה מדבריהם, ולפיכך הם אמרו שיהיה אסור בעזרת נשים ומותר בחיל, שאם היה איסור תורה לא היה יכולים להתיר לו מקצת, מט)כ\"כ התוס' יבמות ז' ע\"ב ד\"ה רב יוחנן. אבל אם נכנס טבול יום לעזרת ישראל לוקה דכתיב ובא השמש וטהר, מכלל דעדיין טמא. נ)ע' נזיר מ\"ה ע\"א ותוס' זבחים י\"ז ע\"א ד\"ה טבול יום. ומ\"ש הרדב\"ז דלוקה ע\"כ לאו דוקא לוקה. דהא דעת הרמב\"ם פ\"ג מבהמ\"ק הי\"ד דחייב כרת. וע' מל\"מ שם הלכה י\"ט מה שתמה ע\"ד הכס\"מ שם פ\"ד מבהמ\"ק ה\"ד יעו\"ש ודו\"ק. ובהלכות ביאת מקדש הארכתי:" + ], + [ + "עזרת נשים כו'. כתב מוהרר\"י קורקוס ז\"ל ביבמות פ\"א נא)ז' ע\"ב. וגם בזבחים פ' כל הפסולים נב)ל\"ב ע\"ב. אמרו. אמר ר' יוחנן דבר תורה אפילו עשה אין בו שנאמר ויעמוד יהושפט לפני החצר החדשה מאי חדשה כו'. ופי' לאו בכל מחנה לויה אלא בעזרת נשים, כדאיתא בההיא דכלים, ומכאן למד רבינו דדוקא טבו\"י דקיל הוא דהוי מדרבנן ואין בו אפילו עשה, אבל טמא מת דחמור ואפילו בהר הבית אסור מה\"ת הוא, שבהר הבית לא חדשו דברים אלא בעזרת נשים לחוד שהוא נקראת חצר, אבל הר הבית אינו נקרא חצר וזהו שלא פירשו ההיא דבחצר החדשה אטמא מת ובהר הבית. כי אינו נקרא חצר וכ\"כ בתוס'. ומ\"מ היותר קרוב שגם דעת רבינו שאין בו איסור תורה כלל. ולשון פטור לאו דוקא אלא הכוונה פטור מחטאת שאין בו איסור תורה, וחייב מכות מרדות מדרבנן. ולכך כתב פטור מחטאת ומסכים עם מ\"ש במשנה מותר אעפ\"י שהביא התוספ' שאמרה פטור:" + ], + [ + "וטמא שנכנס לשם חייב כרת כו'. כתב מהר\"ד ן' זמרא ז\"ל, מכאן משמע דוקא טמא הוא שחייב כרת, אבל מחוסר כפורים שנכנס לעזרת ישראל פטור. וכ\"כ בהדיא בהלכות ביאת מקדש נג)פ\"ג ה\"ט. והראב\"ד ז\"ל השיג עליו. ושם הארכתי:" + ], + [ + "עזרת כהנים כו'. כתב מוהר\"י קורקוס ז\"ל גז\"ש במשנה ולא הוזכר שם אלא סמיכה ושחיטה ותנופה לבד. וכפרה הכתוב כאן בספרים שלנו נראה שהוא טעות. וטעם סמיכה ותנופה משום דבעינן בעלים דוקא ולא שליח. דוק ותשכח:" + ], + [ + "בין האולם והמזבח מקודש כו'. כתב מוהרר\"י קורקוס ז\"ל סנהדרין פ' כ\"ג נד)כ\"ב ע\"ב. יליף מקראי שאילו הם מחללין העבודה. והקשה רבינו שמשון ז\"ל נה)ספ\"ק דכלים. מ\"ש הני משתויי יין, ומחוסר בגדים ושאינו רחוץ ידים ורגלים דהא כלהו מחללי עבודה. ותירץ דשאני פרועי ראש ובע\"מ שפסולין בגופן, ורבינו הוסיף קרועי בגדים אפשר שגם הוא נקרא לדעת רבינו פסולו בגופו. כיון שפסולו נראה וניכר בבגדו, או אפשר דכיון דקרא אקשינהו לקרועי בגדים בהדי פרועי ראש דכתיב ראשיכם אל תפרעו ובגדיכם אל תפרומו ולא תמותו. דינם שוה. נז) נו) הובא בכ\"מ כאן. ובמקום שהוזהר על פרועי הראש הוזהרו על קרועי בגדים. וכ\"כ רבינו במשנה, נז)וכ\"ה בפ\"א מבהמ\"ק הי\"ד. ופי' פרועי ראש שעברו עליו שלשים יום בלא תספורת: נח)מלשונו משמע דבעינן שלשים שלמים וכ\"מ ברש\"י סנהדרין פ\"ג ע\"א ד\"ה ופרועי ראש יעו\"ש וביראים החדש סי' שכ\"א ובהגהות שם ובמנ\"ח מצוה קמ\"ט בזה." + ], + [ + "ההיכל מקודש כו'. כתב מוהרר\"י קורקוס ז\"ל נראה דאפילו אביאה ריקנית שלא לעבודה איכא קפידא דאע\"ג דלא מחייב מיתה אלא בבואם או בגשתם לשרת דמלת לשרת ודאי דאבבואם נמי קאי. נט)כ\"מ מלשון הרמב\"ם פ\"ה מבהמ\"ק ה\"א. ומ\"מ אסור ליכנס שם ומדאורייתא משמע דהוי. ס)ע' תוס' יומא ה' ע\"ב ד\"ה להביא דגם בלא עבודה ח\"מ אבל בתוס' סנהדרין פ\"ג ע\"א ד\"ה ולא כתבו דהוא מעלה בעלמא. ורבינו שמשון האריך בפי' משנה זו עיין עלה:
ומהר\"ד ן' זמרא ז\"ל כתב פסק דלא כר' יוסי אלא כרבנן דשתי קדושות נינהו: סא)ע' יומא מ\"ד ע\"ב אמר רבא ש\"מ קדושת אולם והיכל חדא מילתא הוא. דאי ס\"ד שתי קדושות כו' לא. אולם ובין האולם ולמזבח חדא קדושה היא היכל ואולם שתי קדושות יעו\"ש. וזה כוונת הרדב\"ז דרבנן ס\"ל דאולם ובין אולם למזבח חדא קדושה והיכל קדושה אחרת. וע' תיו\"ט ספ\"ק דכלים וז\"ל ההיכל מקודש ממנו כלומר האולם וההיכל דקדושת היכל ואולם חדא קדושה היא יעו\"ש וצ\"ע וע\"ע עירובין ג' ע\"א במסקנא שם." + ], + [ + "בית קדש הקדשים כו'. כתב מוהרר\"י קורקוס ז\"ל, גז\"ש במשנה ובתוספתא אמרו אבא שאול אומר עליות בית קדש הקדשים חמורה מבית קדש הקדשים. שבית קה\"ק כ\"ג נכנס שם ארבע פעמים ביום הכיפורים ואם נכנס חמשה חייב ועליית בית קד\"ק אין נכנס לה אלא לשנים ויתבאר במקומו בע\"ה:
ומהר\"ד ן' זמרא ז\"ל כתב והא דתנן סב)תמיד פ\"ז מ\"א. הגביהו לו את הפרוכת ונכנס והשתחוה וכו'. הך השתחויה בהיכל היתה. סג)כ\"מ ברמב\"ם פ\"ה מבהמ\"ק הי\"א ובכ\"מ שם. והאי פרוכת היינו פרוכת שעל פתח האולם סד)כ\"פ הרע\"ב אבל הכ\"מ פ\"ה מבהמ\"ק שם פי' פרוכת של פתח ההיכל ובתיו\"ט שם תמה עליו אמנם המל\"מ שם הביא מש\"ס יומא נ\"ד ע\"א וכתובות ק\"ו ע\"א שם מפורש שהי' פרוכת על פתח ההיכל. וע' ברדב\"ז בפ\"ה מכהמ\"ק הי\"א ובהגהות שם. שלא היה שם דלתות וכ\"כ ז\"ל בפי' המשניות:" + ], + [ + "עליית בית קדש הקדשים כו'. כתב מוהרר\"י קורקוס ז\"ל ברייתא בפ' כיצד צולין סה)פסחים פ\"ו ע\"א. עלייה שע\"ג קדשי הקדשים חמורה שאין נכנסים שם אלא פעם אחת בשבוע ואמרו לה פעמים בשבוע, וא\"ל פעם ביובל. ונקיט רבינו פעם אחת בשבוע דהויי' מילתא מציעתא. וא\"ת והרי עם קדושת העלי' נמצא י\"א קדושות, ואנן תנן עשר קדושות ותו לא. וי\"ל שקדושת העליות אינה קדושה בפני עצמה, אלא מקדושת בית קד\"ק הוא, סו)ובתיו\"ט פ\"ד דמדות מ\"ה כתב שהיא קדושה חמורה יעו\"ש. ובתוס' יו\"ט ספ\"ק דכלים בזה. דודאי אין לך קדושה חמורה יותר מבית קד\"ק ומפני שהוא ע\"ג קד\"ק. ואין צריכין לעלות אליה אין עולין לה, אלא לצורך גדול כדי שלא ידרסו על גבי קד\"ק. וזהו שסיימו בתוספ' דאב\"ש שכתבתי למעלה אמרו לו אין זו מעלה, והכוונה כאשר כתבתי דקדושתה אינה אלא מחמת בית קדש הקדשים, ולא מפני מעלת קדושת עצמה אמרו כן. ובמה שכתבתי למעלה סז)הי\"ב. בשם רבינו האי אפשר לתרץ גם זו:
ומהר\"ד ן' זמרא ז\"ל כתב והעלייה שעל גבי היכל לא ביאר רבינו מה היתה משמשת. וכבר כתבתי ע\"ז. סח)שו\"ת הרדב\"ז ח\"ב סי' תרצ\"א וע' תוס' פסחים פ\"ו ע\"א בזה, ובריטב\"א שבועות י\"ז ע\"ב. ומ\"ש שאין נכנסים לשם אלא פעם אחת לשבוע היינו שבוע של שנים. והכי איתא בתוספ' סט)פ\"ק דכלים. ודוקא בעליית שע\"ג קד\"ק, אבל בעליית שע\"ג ההיכל הי' נכנסים. ע)צ\"ע דהא שם בפסחים פ\"ו ע\"א ילפינן מקרא דכל עליות ההיכל נתקדשו, וע' תוס' שבועות י\"ז ע\"ב דטמא הנכנס לשם ח\"כ יעו\"ש. ובמל\"מ לעיל פ\"ו ה\"ז תמה על הרמב\"ם שלא הביא זה. וכ\"ה בק\"ס למבי\"ט כאן יעו\"ש ובמנ\"ח מצוה קפ\"ד ושס\"ב. ולפיכך עשו פספסין להבדיל ביניהם: עא)מדות פ\"ד מ\"ה.", + " בשעה שנכנסין כו'. כתב מוהרר\"י קורקוס ז\"ל עד סוף הפרק בתוספ' דכלים פ\"א. ומ\"ש שבע\"מ קודמין לטמאים, הוא בסוף עירובין עב)עירובין ק\"ה ע\"א. מחלוקת דר\"ח ור\"א. ופסק רבינו כר' אליעזר דאמר בע\"מ נכנס, דהא אשתרי באכילת קדשים, ודלא כר' חייא דאמר טמא נכנס דהא אשתרי בעבודת ציבור, מטעם דקי\"ל טומאה דחוייה הוא בציבור פי' ולא הותרה אלא נידחית הוא מתוך הצורך והדוחק. והוא מחלוקת ר\"נ ור\"ש פ\"ק דיומא. עג)ו' ע\"ב. דר\"נ סבר הותרה לגמרי ואין אנו צריכים לחזור אחר טהורים, ור\"ש סבר שלא הותרה לגמרי אלא נידחית הוא בעת הדוחק. ולכך כתב רבינו שכיון שהוא דחוייה ולא הותרה דהלכה כר\"ש באיסורי הילכך אין להקל בה. וכל היכא דאפשר להדורי אטהורים מהדרינן אף אם יהיה בעלי מומים ור\"ח דאמר טמאין קודמין, אפשר דס\"ל הותרה בציבור דקאמר דהא אשתרי בעבודת ציבור, ואנן קי\"ל כר\"ש באיסורי. כ\"ש דכמה אמוראי סברי כוותיה כאשר כתבו שם בתוס' וכדאיתא בפ' כל הפסולין עד)זבחים ל\"ג ע\"א. הילכך בע\"מ קודמין כיון שהם טהורים. וראיתי ספרים שהגיהו בהם יכנס טמא ולא יכנס בע\"מ. עה)ע' בכ\"מ, וע\"ע בקר\"ס להמבי\"ט ובמל\"מ ובהר המוריה בזה. ולפ\"ז פסק רבינו כר\"ח ולא שני לי' לר' חייא בין הותרה לדחוייה, שאפילו אם הוא דחוייה ראוי שיקדמו לבע\"מ. דלא אידחייא לגבייהו כלל, ואשתרי דנקיט לאו להכי נחית. ורבינו נקיט קושטא דמילתא והדין במקומו עומד והוא הנכון:
ומהר\"ד ן' זמרא ז\"ל כתב כבר כתבתי ע\"ז לעיל:" + ] + ], + [ + [ + "שמירת המקדש מצות עשה כו'. כתב מהר\"ד ן' זמרא ז\"ל אפילו לדברי האומרים להקדים המוזהר על המצוה מודים הכא שצריך להקדים מצות עשה לשמור ואם לא שמר עובר בלאו:" + ], + [ + "והשומרים הם הכהנים והלוים כו'. כתב מהר\"ד ן' זמרא ז\"ל הכי איתא בתמיד א)כ\"ו ע\"א. ובמדות. ב)פ\"א מ\"א. וכדי שתבין למה הוצרך הרב להביא כל אלו הכתובים צריך להעתיק סוגיית ריש תמיד תנן בשלשה מקומות הכהנים שומרים בבהמ\"ק, והלוים בכ\"א מקום. ושאלו בגמרא מנה\"מ דבעינן שלשה שומרים. אמר אביי אמר קרא והחונים לפני המשכן קדמה לפני אהל מועד מזרחה משה אהרן ובניו שומרים משמרת המקדש למשמרת בני ישראל. פי' אהרן ובניו הם ג' שומרים, אמרי אין שימור בעלמא אשכחן דבעי כהנים ולוים שימור. מיהו מתני' קתני בשלשה מקומות הכהנים שומרים כו' ר\"א אמר מסיפא דקרא שומרים משמרת למשמרת. כלומר הרבה שמירות ואי בחד מקום הוי כלהו. א\"כ לא הוי אלא שמירה אחת:", + " שנאמר אתה ובניך אתך לפני אהל מועד כו'. כתב מהר\"ד ן' זמרא ז\"ל מזה הפסוק למדנו שהכהנים סמוכים לאהל העדות. והרי נאמר ושמרו את משמרת אהל מועד ומזה למדו ענין אתה ובניך לפני אהל מועד שהוא שמירה:", + " והחונים קדמה לפני אהל מועד וגו'. כתב מהר\"ד ן' זמרא ז\"ל מזה הכתוב למדנו דשומרים בשלשה מקומות בין לשיטת אביי ובין לשיטת ר\"א ג)מדברי הרמב\"ם בפה\"מ שם משמע דזה שהכהנים שומרים בג' מקומות ילפינן מדכתיב שומרי משמרת למשמרת ולא מקרא דאהרן ובניו וכבר כתבו הטעם ממ\"ש הרמב\"ם פ\"ה מבהמ\"ק הי\"ג שצריך שיהי' בכיור כדי לקדש ממנו ד' כהנים דכתיב אהרן ובניו ופנחס עמהם יעו\"ש. א\"כ כאן ג\"כ מקרא אהרן ובניו הי' משמע ד' מקומות. ולמדנו ג\"כ דהכהנים לחודייהו נטרי ולוים לחודייהו נטרי. מדכתיב והחונים לפני המשכן לפני אהל מועד משה והדר אהרן ובניו שומרי משמרת הקדש. אהרן בחד מקום ובניו בשני מקומות. ג) ד) וכ\"כ בסהמ\"צ לאוין ס\"ז ובחינוך מצוה שפ\"ח. ממאי מדכתיב והחונים וכתיב שומרים. חונים לחוד ושומרים לחוד. ואקשינן ואימא כלהו בחד מקום, לא ס\"ד מה משה בחד מקום לחודי', אף אהרן ובניו לחוד בחד מקום לחודיה, ר\"א אמר כו'. למדנו שהכהנים שומרים מבפנים שלשה משמרות, והלוים שומרים מבחוץ, אבל היותם כ\"ד משמרות לא ראינו בכתוב, אבל חלקו אותם לכ\"ד משמרות ומצאו להם סמך ממה שנא' בדברי הימים למזרח הלוים ששה לצפונו ליום ארבעה לנגבה ליום ארבעה ולאסופים שנים שנים לפרבר למערב ארבעה למסילה שנים לפרבר. הרי אלו כ\"ד משמרות אעפ\"י שקרא אותם כולם בפסוק זה לוים יש מהם ג' כהנים, והכי איתא בגמרא פ\"ק דתמיד, ועדיין לא ידענו אלא שהוא מצות עשה לשמור, אבל לאו לא שמענו לפיכך הביא הכתוב ושמרתם את משמרת הקדש, ויש חולקים על הרב ז\"ל בזה הלאו. אבל הרב ז\"ל סמך על לשון המכילתא ושמרו את משמרת אהל מועד, אין לי אלא בעשה, בל\"ת מנין ת\"ל ושמרתם את משמרת הקדש: ד)" + ], + [ + "ואם בטלו שמירה עברו בל\"ת כו'. כתב מוהרר\"י קורקוס ז\"ל לא מצאתיו מבואר, ה)ברדב\"ז כתב שהוא במכילתא וע' ספרי זוטא פ' קרח וזר לא יקרב אין לי אלא בל\"ת בעשה מנין אמרת ושמרתם את משמרת הקודש כו' יעו\"ש. ומ\"מ כלל הוא בידנו כ\"מ שנאמר השמר פן ואל, אינו אלא ל\"ת ו)בס' מעשה רקח בשם צרור החיים הביא ממ\"ש הרמב\"ם פ\"ג מתפילין הניח תפילין בלילה לוקה שנאמר ושמרת כו' יעו\"ש דס\"ל דגם השמר דעשה לאו. והסמ\"ג לא מנאו:" + ], + [ + "מצות שמירתו כו'. כתב מוהרר\"י קורקוס ז\"ל. גם שם נתבאר ובית אבטינס הוא מקום שבו מפטמין את הקטורת, ושם העלו דהיתה עלייה, ובית הניצוץ לא נתבאר טעמו. ז)בפי' הראב\"ד והרא\"ש כתבו שנקרא כן על שם שהיא אכסדרא והחמה מתנוצץ שם וכ\"מ בערוך בערכו. והבאר שבע כתב עוד טעם יעו\"ש. ופי' הרובין הם הנקראים פרחי כהונה ושם שאלו מאי שנא דהתם קרי להו פרחי כהונה והכא קרי להו רובין, ותירצו הכא דלא מטו למעבד עבודה קרי להו רובין. ופי' רובין מלשון רביא היינו ילד, א\"נ מלשון רובה קשת שהיו מורים חצים. והראשון יותר נכון. ח)בפה\"מ להרמב\"ם כתב פי' שני. ובית המוקד כבר נתבאר מקומו ולא הי' עלייה ט)כ\"כ הרע\"ב פ\"א דמדות מ\"ח ובפ\"א דתמיד מ\"א. אבל המפרש שם כתב שהיתה עלייה יעו\"ש ובתפא\"י במדות שם. ושם הקשו על המשנה שאומר ומניחים בגדיהם תחת ראשיהם ותיפק לי' משום כלאים, ותירץ ר\"פ לא תימא כו' אלא כנגד ראשיהן. ור\"א מתרץ בגדי כהונה קשים הם. ופסק רבינו כתירוץ ר\"פ, דמסייע לי' סוגיא דערכין י)ג' ע\"א. ויתבאר בפ\"ח מכלי המקדש. יא)הי\"א. וע' שם במהר\"י קורקוס ביאר באריכות. גם ביומא פ' בא לו יב)ס\"ט ע\"א. הוזכר כן דלר\"פ כנגד ראשיהן דוקא כי לא ניתנו ליהנות מהם. ומכריח כן מדין כלאים כמ\"ש. ואעפ\"י ששם ביומא משמע דמסיק דלא כר\"פ. ופשוט דבגד\"כ ניתנו ליהנות בהם, ומייתי ראיה מברייתא דקתני בה הכי בהדיא, ולפ\"ז ליתא לדר\"פ. ותחת ראשיהן נקטינן. אפשר דל\"ק לרב פפא כי הוא מפרש דהיינו דוקא ליהנות כל זמן שהם עליו שלובשן לעבודה שאין בהם כלאים. כיון דלא ניתנה תורה למלאכי השרת שרי אפילו יכול להפשיטן, אבל אחר שהפשיטן אסור ליהנות בהם. ואכתי ע\"כ כנגד ראשיהם נקטינן מטעם הנאה. וא\"נ אפשר דברייתא באותם שאין בהם כלאים ומדין הנאה לחוד מיירי אבל משום כלאים אסורי וכסוגיא דערכין, ואכתי כנגד ראשיהן דוקא ולא תחת ראשיהן. ואיתא לדרב פפא, גם שם הקשו למה ישנים ע\"ג קרקע, ליעיילי להו מטות. ותירצו לאו אורח ארעא לעיולי מטות למקדש. והם דברי רבינו:
ומהר\"ד ן' זמרא ז\"ל כתב ופי' רובין נערים תרגום ילד רבייא יג)ע' חגיגה י\"ג ע\"ב. והם הבחורים שעדיין לא הגיעו לחינוך עבודה:" + ], + [], + [ + "לא היו הכהנים השומרים ישנים כו'. כתב מהר\"ד ן' זמרא ז\"ל פ\"ק דתמיד, והתם שקיל וטרי בטעמא אי משום דבגד\"כ לא ניתנו ליהנות בהם, שלא בשעת עבודה או משום כלאים, דאיכא באבנט. ואמר ר\"א בגד\"כ קשין הם. ולית בהו משום כלאים, וטעמא לפי שלא ניתנו ליהנות בהם. והתם מוכח דאע\"ג דתנן ומניחין אותם תחת ראשיהן לאו דוקא אלא כנגד ראשיהן. וכ\"כ הרב ז\"ל:" + ], + [ + "אירע קרי לאחד מהם כו'. כתב מוהרר\"י קורקוס ז\"ל גז\"ש. ובגמרא יד)שם תמיד כ\"ז ע\"א. אמרו מסייע לי' לר' יוחנן דאמר מחילות לא נתקדשו, ובעל קרי משתלח חוץ לשתי מחנות, וכבר נתבאר דהיינו בפתיחות להר הבית כדאיתא בכיצד צולין: טו)פסחים פ\"ו ע\"א.", + " שהמחילות הפתוחות להר הבית כו'. כתב מהר\"ד ן' זמרא ז\"ל, אעפ\"י שהם תחת העזרה. וכבר כתבתי שהלשכה אשר פתח המסבה בתוכה לא היתה קודש, טז)ע' היטב במפרש במתני' דתמיד. וכתב שם דלמ\"ד מקום יש בהר הבית ובירה שמו תחת אותו מקום המחילה נמשכת יעו\"ש ובשעה\"מ לעיל פ\"ו בזה. דא\"כ לא יכול ליכנס בקודש ומוטב היה לעמוד בבית המוקד, אלא בחול הי' פתחה:", + " וטובל וחוזר ויושב אצל אחיו הכהנים כו'. כתב מהר\"ד ן' זמרא ז\"ל וא\"ת והלא בית המוקד בעזרת נשים לחוד היתה יז)גם הרע\"ב ספ\"ק דמדות נקיט לשון זה שהי' זה בעזרת נשים ואינו בדיוק כ\"כ דהא בית המוקד הי' חציה בקדש וחציה בחול וראשי פספסין מבדילן ביניהם כמבואר בפ\"ב דמדות מ\"ו וע' בר\"ש שם מ\"ד וז\"ל בית המוקד היה כלו בול שכן זקני בית אב ישנים שם אלא הלשכות שלו חציין בחול וחציין בקדש, וכ\"כ המפרש ובתיו\"ט פ\"ק דתמיד שהיו ישנים בחציה שבחול יעו\"ש. וא\"כ מ\"ש עז\"נ לאו דוקא וכוונתם לומר שהי' במחנה לויה שאסור לטבול יום ליכנה. וע' תוס' זבחים ל\"ב ע\"א וחולן ב' ע\"ב ויבמות ז' ע\"א ורע\"ב ותיו\"ט ספ\"ק דכלים שתרצו דבטבו\"י אסור רק בעזרת נשים ומותר בבית המוקד. וכ\"כ הרדב\"ז לעיל פ\"ז הט\"ז ובשם ר\"ת כתבו התוס' דבנטמא בפנים לא גזרו. וטבול יום משתלח משם. וכיון דהמחילה פתוחה להר הבית יצא משם או יעמוד ולא יחזור לבית המוקד, וי\"ל כיון דטבול יום בעזרת נשים מדרבנן הוא לא גזרו בכה\"ג משום צוותא ולא יהיה שם יחידי, יח)כעין זה במו\"ק ז' ע\"ב. וכן דקדקתי מדקאמר וחוזר ויושב אצל אחיו הכהנים, ולא קאמר וחוזר ויושב במקומו. ובבקר יצא והולך דרך המסיבה דמחילות לא נתקדשו אפילו בקדושת הר הבית יט)ע' רש\"י פסחים פ\"ז ע\"ב ד\"ה מחילות לא נתקדשו כו' בקדושת עזרה יעו\"ש, ומשמע דיש להם קדושת הר הבית, אמנם מרש\"י שם פסחים פ\"ו ע\"א ד\"ה כי אמרה משמע דלא נתקדשו אף קדושת הר הבית וכ\"מ בתוס' יומא ו' ע\"א ד\"ה מביתו ובמפרש בתמיד כ\"ו ע\"א וכ\"ז ע\"ב יעו\"ש ובשעה\"מ לעיל פ\"ו ה\"ט ובמנ\"ח מצוה שס\"ב. ראב\"י חולק ואומר שאינו חוזר לבית המוקד אלא יצא והולך לו בטדי. כ)ספ\"ק דמדות. והוא השער הצפוני משערי הר הבית:" + ], + [ + "והיכן היו הלוים שומרים כו' כתב מוהרר\"י קורקוס ז\"ל מדות פ\"ק ככל דברי רבינו:", + " שהרי הכהנים שומרים כו'. כתב מוהרר\"י קורקוס ז\"ל נתן טעם למה לא היו שומרים הלוים על שבעה שערי העזרה אלא על חמשה כא) כא) אבל הסמ\"ג מ\"ע קס\"ה ורע\"ב ספ\"ק דמדות כתבו דגם בג' מקומות ששמרו הכהנים למעלה שמרו גם הלוים למטה אבל לא אצל השערים ע' במל\"מ בזה באריכות. , שהרי הכהנים שומרים על שני השערים:" + ], + [], + [ + "ומעמידים ממונה כו'. כתב מהר\"ד ן' זמרא ז\"ל בתמיד ובמדות משנה כלשון רבינו עד הסוף הפרק:" + ], + [ + "בשחר קודם כו'. כתב מוהרר\"י קורקוס ז\"ל, הכל בתמיד פ\"ק ופי' בודקין את העזרה מן הטומאה. כב)אבל בפי' הרא\"ש ורע\"ב ובבאר שבע כתבו דבודקין את הכ\"ש כולם במקומן בשלום. וטעם שכתב המהר\"י קורקוס לא מבואר בשום מקום. ואפשר לומר בזה מ\"ש המפרש במתני' וז\"ל ובגמ' נפק\"ל מקרא דבהמ\"ק צריך שימור דאי לא נפקא לן מקרא הו\"א דלא צריכו שומרים כו' ואי גנבו כלי המקדש יקנו אחרים כו' יעו\"ש ובב\"ש שם. ומבואר דענין השמירה שלא יגנבו כ\"ש. וע' בקרית ספר למבי\"ט כאן שכתב דמה שהוצרכו לבדוק העזרה הוא בכלל מצות השמירה וא\"כ שפיר כתבו דבודקין את הכ\"ש כולם במקומם. אבל הרמב\"ם כאן ה\"א כתב טעם השמירה אע\"פ שאין שם פחד ולא מלסטים שאין שמירתו אלא כבוד לו כו' וכ\"כ במורה נבוכים דהוא משום כבוד המקדש ושלא יניחו לכנוס לשם טמא ואונן יעו\"ש. וכ\"כ סמך לזה מקרא דה\"י ב' כ\"ג-יט ויעמדו השוערים וגו' ולא יבא טמא לכל דבר. א\"כ גם הבדיקה שהוא ענין שמירה אינו לבדוק אם הכ\"ש במקומם רק הבדיקה הוא מן הטומאה כמ\"ש המהר\"י קורקוס והוא לדעת הרמב\"ם לשיטתו. וברור הוא, שבשבת היו צריכים להדליק מערב שבת, כג)הדבר פלא שזה מפורש ברמב\"ם עצמו ואפשר גירסא אחרת הי' לפני המהר\"י קורקוס. כי אין הדלקה זו דוחה את השבת:" + ] + ] + ], + "sectionNames": [ + "Chapter", + "Halakhah", + "Comment" + ] +} \ No newline at end of file diff --git a/json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Commentary of Mahari Kurkus and Radbaz/Sefer Avodah/Commentary of Mahari Kurkus and Radbaz on Mishneh Torah, The Chosen Temple/Hebrew/merged.json b/json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Commentary of Mahari Kurkus and Radbaz/Sefer Avodah/Commentary of Mahari Kurkus and Radbaz on Mishneh Torah, The Chosen Temple/Hebrew/merged.json new file mode 100644 index 0000000000000000000000000000000000000000..4dc1f2e4abf0a914d3f19c8d1c919e20af6bc83d --- /dev/null +++ b/json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Commentary of Mahari Kurkus and Radbaz/Sefer Avodah/Commentary of Mahari Kurkus and Radbaz on Mishneh Torah, The Chosen Temple/Hebrew/merged.json @@ -0,0 +1,282 @@ +{ + "title": "Commentary of Mahari Kurkus and Radbaz on Mishneh Torah, The Chosen Temple", + "language": "he", + "versionTitle": "merged", + "versionSource": "https://www.sefaria.org/Commentary_of_Mahari_Kurkus_and_Radbaz_on_Mishneh_Torah,_The_Chosen_Temple", + "text": [ + [ + [ + "כתב מהרר\"ד ן' זמרא ז\"ל לפי שקדם לי לבאר ספר הפלאה וזרעים להרמב\"ם ז\"ל בתשובת שאלה ראיתי לבאר ספר עבודה בע\"ה ולפי שלא דברו בו הראשונים נ\"ע ויש השגות רבות והלכות עמוקות וספקות רבות אמרתי הואיל [וראיתי] את הבית בחרבנו ובטלו הקרבנות אתעסק בהלכותיו כמ\"ש רז\"ל בסוף מנחות א)ק\"י ע\"א. כל העוסק בתורת חטאת כאלו הקריב חטאת וכו' ובשכר זאת נזכה לראות אותו בישובו ויקריבו עליו עולות דבר יום ביומו ועין בעין נחזה כל המעשים וזה החלו לעשות ומאת העוזר האמתי אשאלה עזר אהי' אשר אהי' יהיה עם פי והגיוני ושלא אכשל בלשוני אכי\"ר. והנה קרא הרב זללה\"ה שם זה הספר ספר עבודה שהוא כולל עבודת הקרבנות והוא העבודה הרצויה אצלו ית\"ש מכל שאר העבודות התלויות במעשה ולפיכך התחיל בהלכות בית הבחירה כי שם העבודה לא בזולתו כאשר יתבאר בע\"ה:", + "מצות עשה לעשות בית לד' מוכן כו'. ברייתא בסנהדרין פ' כ\"ג ב)כ' ע\"ב. תניא ר' יוסי אומר שלש מצות נצטוו ישראל בכניסתן לארץ להעמיד להם מלך ולהכרית זרעו של עמלק ולבנות בית הבחירה. מוכח בהדיא דבנין בית הבחירה מצות עשה הוא:
ומהרר\"ד ן' זמרא כתב אע\"פ שבמקצת מקומות מקדים המוזהר למצוה דכתיב סור מרע ועשה טוב. בהלכות אלו מבואר שלא יכול להקדים המוזהר ממנו שאם אין מקדש אין מזבח ואיך יקדים לא תבנה אתהן גזית לא תעלה במעלות, ומ\"מ דע כי אין כלל בהלכות הרב אלא הכל כפי הענין כי לפעמים מקדים המוזהר ולפעמים המצוה. וכבר כתבתי בתשובת שאלה טעם פתיחת ההלכות של כל הי\"ד:
עשה ומצוה זו מפורשת בתוספתא דזבחים ג)לא מצאתי בזבחים ואפשר ט\"ס וצ\"ל סנהדרין פ\"ד. ובספרי: ד)פ' ראה פיסקא ס\"ד.", + " וחוגגים אליו שלש פעמים בשנה כו'. כתב מהרר\"ד ן' זמרא ז\"ל זו מצוה בפני עצמה הוא ה)ע' רמב\"ן עה\"ת דברים י\"ב ח' וז\"ל והנה לא יבוא בחיוב המשכן כלל ואפילו ברגלים לא נתחייב לבא לשם. וכ\"כ שם ט\"ז ט' ולא ידעתי אם לומר כו' או שיבאר כאן שלא יתחייבו לעלות לרגל עד אשר יבחר ה' מקום לשכנו שם יעו\"ש ובמכות י' ע\"א אמר דוד כו' ויבא שלמה בני ויבנה בית הבחירה ונעלה לרגל ושמחתי. יעו\"ש וכ\"נ מהרדב\"ז כאן. וסמך אותה כאן להודיע מעלת הבית שצוה הכתוב לעלות ולראות בבית הזה ששם השכינה שרויה דכתיב אל פני האדון ה' צבאות. ולשון חוגגין עליו נמשך אחר לשון הערב וכן בכמה מקומות:", + " והיה לפי שעה כו'. כתב מוהרר\"י קורקוס ז\"ל זבחים פ' חטאת ו)קי\"ט ע\"ב. ונחלקו בשם בברייתא בפירש מנוחה ונחלה דאיכא מ\"ד מנוחה זו שילה דאז נחו מכיבוש. ונחלה זו ירושלים שהיתה נחלת עולמים דכתיב היתה לי נחלתי וגו'. ואיכא מ\"ד איפכא מנוחה זו ירושלים דכתיב זאת מנוחתי עדי עד. נחלה זו שילה וה\"ק לא מבעיא אל המנוחה דלא אתותין אלא אפילו אל הנחלה לא אתותין. ואיכא מ\"ד זו וזו שילה. מנוחה שנחו מכיבוש נחלה שפלגו בהנחלות דכתיב ויחלק יהושע ויפל גורל בשילה ע\"פ ה'. ואיכא מ\"ד זו וזו ירושלים מנוחה מנוחת הארון דכתיב ויהי בנוח הארון גו' נחלה שהוא נחלת עולמים. וסתם מתני' התם כדעת ראשונה הוא. ומנוחה זו שילה ונחלה זו ירושלים. ורבינו לא ביאר כאן בזה דבר. כי לא הביא הפסוק אלא להוכיח ממנו דמקדש לפי שעה היה. ופשוט הוא:" + ], + [ + "כיון שנכנסו כו'. כתב מוהרר\"י קורקוס ז\"ל גז\"ש בזבחים. ז)קי\"ב ע\"ב. וכבר נתבאר בהלכות שמיטה ח)פ\"י ה\"ב. מנין לנו דשבע כבשו ושבע חלקו ומיד שחלקו באו לשילה שהוא המנוחה ונלמד מהפסוקים. גם שם ט)קי\"ח ע\"א. למדו מדכתיב ותביאהו בית ה' שילה נראה שהיה בית וכתיב ויטש משכן שילה אהל שכן באדם וימאס באהל יוסף נראה שהיה אהל. הא כיצד אבנים מלמטה והיינו בית וירועות מלמעלה כאהל. גם שם י)שם ע\"ב. למדו דימי נוב וגבעון נ\"ז שנה. שהרי כשמת עלי הכהן חרבה שילה ובאו לנוב וכשמת שמואל חרבה נוב ובאו לגבעון. וכתיב מיום שבת הארון בקרית יערים וירבו הימים עשרים שנה ואלו העשרים הם משמת עלי עד שמלך שאול עשר שנים ושמואל מלך בהם ואח\"כ מלך שנה בחברת שאול שהיה שאול נמשך אחר עצתו וב' שנים מלך שאול לבדו. ושבע שנים מלך דוד בחברון לבד ועדיין היה הארון בקרית יערים ובשנה שמינית למלכו שאז מלך על יהודה וישראל והביא הארון מקרית יערים אל עיר דוד ול\"ג שנה מלך על יהודה וישראל עוד ושלמה בנו מלך ד' שנים קודם שבנה הבית הרי נ\"ז שנים. ומסיים בה נמצא לשילה שס\"ט שנה. פי' כי בשנת ת\"פ לצאת בני ישראל ממצרים נבנה הבית צא מהם ארבעים של מדבר וי\"ד לגלגל ונ\"ז לנוב וגבעון נשארו שס\"ט לשילה:
ומהרר\"ד ן' זמרא כתב ולא נתפרש כמה היו בנוב יא)דברי הרדב\"ז מרפסין איגרא דבש\"ס זבחים קי\"ח ע\"ב שהם מקור ד' הרמב\"ם כאן מבואר די\"ג שנה היו בנוב ומ\"ד בגבעון. וכן מפורש בירושלמי סופ\"ק דמגילה ובילקוט שמואל רמז קל\"ט בשם הס\"ע. ובמהרש\"א בח\"א שם בזבחים כתב די\"א היו בנוב ומ\"ו בגבעון, והוא תמוה. כן מה שהקשה שם אמאי חשיב לנוב וגבעון יחד, תמוה שלא הביא מ\"ש רש\"י זבחים ס\"א ע\"ב ד\"ה נוב וגבעון וז\"ל חד חשיב להו דשניהם במה ואינן קדושין יעו\"ש. - גם מ\"ש הרדב\"ז כאן דכשנתנבא שמואל כשמת עלי הי' בן עשרים שנה, הוא תמוה מאד. דמבואר בכ\"ד דבעת שנתנבא כבר הי' בן ל\"ט שנה ועד אז הי' עם עלי הכהן כמ\"ש רש\"י ותוס' תמורה ט\"ו ע\"א ובתענית ה' ע\"ב ובנזיר ה' ע\"א יעוש\"ה. וכמה היו בגבעון ולפי הנראה ל\"ב היו בנוב וכ\"ה בגבעון דכתיב ונר אלקים טרם יכבה כו' משמע דסמוך למיתת עלי נתנבא שמואל, ובודאי לא נתנבא פחות מעשרים שנה ותנא כשמת עלי הכהן חרבה שילה ובאו לנוב כשמת שמואל הרמתי חרבה נוב ובאו לגבעון וכל שנותיו של שמואל הרמתי נ\"ב שנה. הרי שבנוב עמד המשכן ל\"ב שנה וכ\"ה שנים בגבעון הרי נ\"ז:" + ], + [ + "כיון שנבנה המקדש כו'. כתב מוהרר\"י קורקוס ז\"ל פ\"ק דמגילה יב)י' ע\"א. שילה יש אחרי' היתר ירושלים אין היתר אחר קדושתה. ובפ\"ב דשבועות יג)ט\"ז ע\"ב. אמרו ירושלים קדושתה קדושת עולם. ורש\"י ז\"ל פי' שאין אחרי' היתר במות. וכן אמרו בזבחים יד)קי\"ב. באו לירושלים ונאסרו הבמות ולא היתה להם עוד היתר. אבל בתוס' טו)שם בשבועות ד\"ה קדושתה. פירשו דאפילו למ\"ד לא קדשה לעתיד קרי לי' שפיר קדושת עולם כיון שאין ראוי לחזור ולקדש אלא אותו מקום. והם דברי רבינו ז\"ל. ובמכילתא טז)פ' בא. אמרו עד שלא נבחרה ירושלים היה כל ארץ ישראל ראוי למזבחות משנבחרה ירושלים יצאה כל א\"י שנאמר השמר לך פן תעלה עולתיך בכל מקום אשר תראה. עד שלא נבחרה בית עולמים היה כל ירושלים ראוי' לשכינה משנבחרה בית עולמים יצאה ירושלים שנאמר כי בחר ה' בציון אוה למושב לו זאת מנוחתי עדי עד פה אשב וכו'. והוא כתוס' דמגילה יז)נראה דצ\"ל בשבועות. וזהו שכתב רבינו לבנות בית ולהקריב קרבן: יח)כ\"מ גם מפה\"מ להרמב\"ם סוף זבחים וז\"ל באו לירושלים כו' נקרא ירושלים נחלה להבאת קדושתה ועמידתה לעולם כו'. וע' בס' חזון נחום מס' מדות תמה מה שהביא הרמב\"ם קרא זאת מנוחתי וגו' דהא סתם מתני' בזבחים קי\"ב ע\"ב היא כמ\"ד מנוחה זו שילה ובס' הר המריה הקשה עוד מה שהביא קרא ויאמר דוד וגו' דהא כבר ילפינן איסור במות מדירושלים נקרא נחלה כמ\"ש רש\"י שם בזבחים במתני' ד\"ה והיא היתה נחלה ושם קי\"ט ע\"א. אמנם לפי' המהר\"י קורקוס א\"ש דלא מיירי כאן בענין איסור במות רק מאיסור לבנות בהמ\"ק חוץ מירושלים וזה לא שמעינן כ\"כ מנחלה לכך הביא קרא ויאמר דוד וגו' וגם קרא זאת מנוחתי וגו' דלכ\"ע בירושלים מיירי, דלא פליגי רק בקרא אל המנוחה ואל הנחלה וכוון קצת לזה בהר המריה.
ומהרר\"ד ן' זמרא ז\"ל כתב משנת פ' פרת חטאת יט)זבחים קי\"ב ע\"ב. באו לירושלים ונאסרו הבמות ולא היו להם עוד היתר והיא היתה נחלה ומאי נחלה נחלת עולמים וזהו שכתב ז\"ל ואין שם בית לדורי דורות אלא בירושלים לבד ובהר המוריה כו':" + ], + [ + "בנין שבנה שלמה כו'. כתב מהרר\"ד ן' זמרא ז\"ל כתב כל זה לפי שיש בבנין שבנו בני הגולה כנזכר במס' מדות כ)פ\"ג מ\"א. דברים שלא היו בבנין שלמה. והם מעין דברים המפורשים ביחזקאל. כי הא דתנן פ\"ב כא)מ\"ה. דמדות ארבע לשכות היו בארבע מקצעות החצר כו':" + ], + [ + "ואלו הם הדברים המעכבין \n כב)\n כו'. כתב מוהרר\"י קורקוס ז\"ל כ\"ז מבואר בכתובים. ומה שאמר ושלשתם נקראים היכל כי במס' מדות כג) כב) לפנינו הגירסא ואלו הן הדברים שהם עיקר בבנין. אמרו ההיכל ממזרח למערב ק' ונכנס בזה אולם ובית קדש הקדשים וכאשר יתבאר. וכל השאר נתבאר במדות ובזבחים פ' איזהו מקומן כד) כג) פ\"ד מ\"ז. ופ' קה\"ק כה) כד) נ\"ד ע\"א. ופ\"ק דיומא. כו) כה) נ\"ח ע\"ב. ומקום המזבח כתב רש\"י ז\"ל כז) כו) ט\"ז ע\"א. שהוא משוך לדרום ובגמרא איכא מ\"ד דכולו לדרום הוי קאי. ואיכא מ\"ד כולו בצפון. ואיכא מ\"ד רובו בצפון. ורבינו תפס כסתם מתני' דמדות דסבר דרובו בדרום כח) כז) צ\"ל כתב הרב. הי' וכאשר יתבאר פ\"ה גבי מדות העזרה. ושלחן בצפון ומנורה בדרום. ונתבאר גם בשקלים ומקומות הרבה בתלמוד:
ומהרר\"ד ן' זמרא ז\"ל כתב ויש דברים שאינם עיקר בבנין כגון לשכות ועליות: כט) כח) ע' תוס' יומא י\"ז ע\"א ד\"ה רובא. וז\"ל דלא אשכחן אלא שלשה מחלוקת בהא מילתא איכא למ\"ד כוליה בצפון ואיכא למ\"ד כוליה בדרום ואיכא למ\"ד ממוצע כו' אין לנו לבדות מלבנו מחלוקת רביעית ולומר כו' רובו בדרום כיון דלא אשכחן תנא דאמר הכי יעו\"ש ובכ\"מ פ\"ג מיוה\"כ ה\"ב ובתיו\"ט יומא פ\"ג מ\"ט.", + " וכל המוקף במחיצה זו כו'. הוא הנקרא עזרה כו'. כתב מהרר\"ד ן' זמרא ז\"ל העזרה זו הוא עזרת ישראל משער ניקנור ולפנים והכל נקרא מקדש סתם לענין האסורים ליכנס למקדש:
כט) ע' מנ\"ח מצוה רנ\"ד הוכיח מש\"ס ע\"ז מ\"ג ע\"ב לא יעשה אדם בית כו' חצר תבנית עזרה כו' ולא נקיט נמי תבנית חיל והר הבית משום דאלו אינם בכלל משמשין יעו\"ש. וכזה יש להוכיח גם בלשכות ועליות דאינם עיקר בבנין הבית. וע' לקמן פ\"ז ה\"ד בהגהות ובח\"ס או\"ח סי' ל. וגם בלשכות הפתוחות לקדש דקי\"ל דתוכן קדש ואוכלין שם קד\"ק אמרי' בזבחים נ\"ו ע\"א דרק לאכילה נתרבו מקרא אבל לא לשחוט בהם ולחייב עליהם משום טומאה יעו\"ש דמשמע דלא קדשו כקדושת עזרה וכ\"כ התוס' יומא ח' ע\"א ד\"ה דאי. אמנם בתו\"כ פ' צו פ\"ב אמרי' מנין לרבות לשכות כו' ופתוחות לקדש ת\"ל במקום קדש יעו\"ש ובנוב\"ת או\"ח סי' קכ\"ד בזה. וע\"ע לקמן ה\"ט בראב\"ד שכתב והלא לשכת כ\"ג של עץ היתה וכן בהט\"ז וז\"ל וכן מכל העזרות ומכל הלשכות שהן קדש יעו\"ש ובכ\"מ ומהר\"י קורקוס שם." + ], + [ + "ועושין במקדש כלים כו'. כתב מהרר\"ד ן' זמרא ז\"ל הכל בכלל ועשו לי מקדש ואין כל אחת מהן מצוה בפני עצמה: ל)כ\"כ החינוך מצוה צ\"ה ובמנ\"ח שם רוצה להוכיח מלשון הרמב\"ם כאן דכ\"א מצוה בפ\"ע יעו\"ש. ומהר\"ר דוד ן' זמרא כאן מבואר דדעת הרמב\"ם כהחינוך וכן נראה מסהמ\"צ שלו מ\"ע ל\"ג יעו\"ש ברמב\"ן ובמל\"מ כאן ולקמן הט\"ו בזה. וע' שו\"ת הרדב\"ז ח\"ה סי' צ\"ג.", + " מזבח לעולה ולשאר הקרבנות כו'. כתב מהרר\"ד ן' זמרא ז\"ל לישנא דקרא נקיט דכתיב ועשית עליו את עולתיך ואת שלמיך וגו' לא)שמות כ' כ\"א ושם כתיב וזבחת וגו'. דאי לאו הכי מזבח לקרבנות הוי לן למימר ותו לא:", + " וכבש שעולים בו כו'. כתב מהרר\"ד ן' זמרא ז\"ל כ\"ז מבואר במס' מדות וכללם בדרך כלל ואח\"כ מפרש כל אחד ואחד במקומו:", + " ומקומו לפני האולם משוך לדרום כו'. כתב מהרר\"ד ן' זמרא ז\"ל פלוגתא דתנאי דגרסינן בפ' קד\"ק לב)זבחים נ\"ט ע\"א. מאן תנא דפליג עלי' דריה\"ג ראב\"י הוא, דתניא ראב\"י אומר צפונה שיהיה צפון פנוי מכלום ואפילו מן המזבח. והמזבח היה לפני פתח אהל מועד ופסק הרב כראב\"י:", + " וכיור וכנו כו'. כתב מהרר\"ד ן' זמרא ז\"ל סתם מתני' הוא פ\"ג דמדות, ולרב יוסי דאמר ספ\"ק דכלים דבחמשה דברים שוה בין האולם ולמזבח להיכל שאין שלא רחוץ ידים ורגלים נכנסים לשם כיור האיך נתן היה וקרא כתיב ונתת אותו בין אהל מועד ובין המזבח, וצריך לומר דסבר רב יוסי כולו מזבח בצפון קאי. לג)כ\"כ התוס' זבחים נ\"ח ע\"ב ד\"ה הא דלמ\"ד בתוספתא דשלא רחוץ ידים ורגלים אסור לכנוס בין האולם ולמזבח ע\"כ ס\"ל כוליה מזבח בצפון קאי יעו\"ש אמנם מה שהוכיח הרדב\"ז כן בדעת ר' יוסי הוא תמוה מש\"ס זבחים שם דאר\"א א\"ר יוחנן אומר הי' רב יוסי כוליה מזבח בצפון כו' אר\"ז אפשר איתא להא דריו\"ח ולא תנינא לה במתני' נפק דק ואשכח דתנן כו' אר\"א ב\"א ה\"מ רבי יהודה הוא כו' ונוקמה כרבי יוסי ובממוצע כו' ור\"ש אמר כו' יעו\"ש ובפרש\"י שם היטב. דמבואר דלא מצאו מתני' להוכיח משם דרבי יוסי ס\"ל כוליה מזבח בצפון קאי. ואדרבה רצו לומר דס\"ל דממוצע הוי קאי, ולהרדב\"ז הא מוכרח ממתני' דספ\"ק דכלים דס\"ל דבצפון קאי, וצ\"ע. וע\"ע תוס' יומא ט\"ז ע\"א ד\"ה דהא ובלח\"מ פ\"ב מתומ\"ס, אכן מצאתי בפי' הראב\"ד ספ\"ק דתמיד שתירץ קו' התוס' דהא דקתני בתוספתא דשלא רחוץ יו\"ר אסור לכנוס בין אולם ולמזבח היינו דוקא בשהטיל מים או דכוונת התוספתא רחיצה בעלמא ואין צריך לרחוץ מן הכיור כדי לכנוס בין אולם ולמזבח דאין צריך קידש יו\"ר מן הכיור רק לעבודה ומטיל מים יעו\"ש וא\"כ גם קו' הרדב\"ז א\"ש וממילא אין הכרח מכאן דרבי יוסי ס\"ל כוליה מזבח בצפון קאי, וע' עוד בתוס' יומא ה' ע\"ב ד\"ה להביא, ובסנהדרין פ\"ג ע\"א ד\"ה ולא, ובר\"ש ספ\"ק דכלים, ודו\"ק. - ובעיקר הדבר צ\"ע מש\"ס זבחים כ\"א ע\"ב כל הכלים מקדשין כו' וכ\"פ הרמב\"ם פ\"ה מבהמ\"ק ה\"י וז\"ל מצוה לקדש ממי הכיור ואם קידש מאחד מכלי השרת ה\"ז כשר. ויותר מזה כתב הרמב\"ן פ' תשא ל' י\"ט וז\"ל והרחיצה היא מצוה. אבל הכיור צוה בו להזמנה ואינו מעכב ולא מצוה. כי ביוה\"כ כ\"ג מקדש ידיו ורגליו מקיתון של זהב כו' אבל למדנו מן הכיור כי צריכה כלי. וכ\"מ בתוס' יומא מ\"ד ע\"ב ד\"ה והיום ובר\"ש ידים פ\"א מ\"א יעו\"ש. ואפ\"ל דזהו כוונת הראב\"ד הנ\"ל בתירוצו השני. והיינו דגם למה דמשמע מלשון הרמב\"ם דלכתחילה מצוה לקדש מן הכיור. זה רק לעבודה. אבל כדי לכנוס בין אולם ולמזבח מקדש לכתחילה מכל כ\"ש. ועכ\"פ הוכחת הרדב\"ז צ\"ע. ומזבח ל\"ב אמה נמצא המזבח בולט ויוצא בצד צפון ושם היה הכיור נתן שאין זה בין האולם ולמזבח. ונקרא בין אהל ובין המזבח. כלומר בין שניהם. ועדיין צריך תלמוד. ולא קי\"ל כר\"י: לד)ברמב\"ם לקמן פ\"ז הכ\"א ובפה\"מ ספ\"ק דכלים.", + " שהוא שמאל הנכנס כו'. שהרי הנכנס פניו למערב והדרום לשמאלו:", + " ומזבח לקטורת ומנורה ושלחן כו'. כתב מהרר\"ד ן' זמרא ז\"ל דבכלהו כתיב לפני ה'. המנורה בדרום דכתיב על ירך המשכן נגבה. ושלחן מימין דכתיב על ירך המשכן צפונה והוצרך הרב ז\"ל לכתוב משמאל הנכנס להודיעני דצפון ודרום הנזכר בכתוב היינו דרומו של עולם וצפונו של עולם. ומכאן אתה למד כי לעולם היו מעמידין המשכן פניו למזרח כדי שיהיה מקום שכינה במערב. כי לעולם שכינה במערב. ומ\"ש ז\"ל שעליו לחה\"פ. לאפוקי שאר שלחנות שעשה שלמה המלך דתניא לה)מנחות צ\"ט ע\"א. עשרה שלחנות עשה שלמה המלך ולא היה מסדרין אלא על של משה שנאמר ואת השלחן אשר עליו לחה\"פ זהב. ראב\"ש אומר על כולן היו מסדרין ור\"י בר\"י אומר לא היו מסדרין אלא על של משה כו'. וכן נראה שהוא דעת רבינו שכתב שעליו לחם הפנים. לו)קצת יל\"ע בזה דבגמ' שם אמרי' ולא היו מסדרין אלא על של משה שנאמר ואת השלחן אשר עליו לחם הפנים זהב ופרש\"י ד\"ה את השלחן לשון יחיד יעו\"ש ואמאי לא הוכיח גם מדכתיב אשר עליו לחה\"פ, כמו שדייק הרדב\"ז בלשון הרמב\"ם. וע' רד\"ק מלכים א'-ז' דכל השלחנות היו מצופין זהב. אף דכתיב אשר עליו לחה\"פ זהב. וע\"כ משום דעל כולן היו מסדרין וע' בנוב\"ת או\"ח סי' קכ\"ב שהוכיח להיפך דהרמב\"ם ס\"ל כמ\"ד דעל כולן היו מסדרין. - ומצאתי בס' גוא\"י להגר\"מ זמבא זק\"ל שכוון להוכיח מדיוק לשון הרמב\"ם כמ\"ש הרדב\"ז אמנם העיר דלפ\"ז הי' צריך הרמב\"ם לדייק כן גם גבי מנורה בדרום שמדליקין בה. ולזה הוכיח מלשון הגמ' שם דאמרי' ר\"י ב\"י אומר לא היו מסדרין אלא על של משה אלא מה אני מקיים ואת השלחנות כו' אלו ג' שלחנות שהיו במקדש כו' יעו\"ש דלא נקיט הש\"ס דעתי' דר\"י ב\"י רק בשלחן ולא במנורה, דנראה מזה דבמנורה מודה לראב\"ש דבכולן מדליקין והרמב\"ם לקמן פ\"ג פסק כר\"י ב\"י בג' שלחנות וה\"ה דפסיק כוותי' בזה ושפיר דייק כן רק בשלחן ודפח\"ח. וע' תוספתא מנחות פי\"א. ונחלקו שם ג\"כ על עשר מנורות שעשה שלמה המלך ז\"ל. אם היו מדליקין בהם או לא:" + ], + [ + "ושניהם בצד קדש הקדשים מבחוץ כו'. כתב מהרר\"ד ן' זמרא ז\"ל לשון זה מורה שהיו קרובים אל קדש הקדשים לז)כ\"ה בתו\"כ פ' אמור פ\"ו מחוץ לפרוכת העדות מה ת\"ל לפי שנאמר וישם את המנורה וגו' ואיני יודע אם סמוכה לפרוכת ואם סמוכה לפתח כשהוא אומר מחוץ לפרוכת העדות באהל מועד מלמד שהוא סמוכה לפרוכת יותר מן הפתח יעו\"ש. וכעין זה כתב הרמב\"ם לקמן פ\"ד ה\"א שהארון הי' מונח בצד מערב קה\"ק. אמנם התוס' ב\"ב כ\"ה ע\"ב ד\"ה וצבא בשם הריצב\"א כתבו שהי' מונח במזרח קה\"ק, ובתוס' מנחות צ\"ח ע\"ב ד\"ה דוחקין. דעתם שעומד באמצע יעו\"ש ובתיו\"ט יומא פ\"ה מ\"ב תמה על הרמב\"ם. ובמנ\"ח מ' צ\"ה הביא שכ\"ה גם דעת הרשב\"ם ב\"ב צ\"ט ע\"א ד\"ה ארון. וכתב דטעמם משום דעיקר השראת שכינה במערב. והוא כסברת הרדב\"ז כאן בשיטת הרמב\"ם דכל מה דאפשר לקיים לפני ה' מקיימינן. ועי' תוס' מנחות פ\"ו ע\"ב ד\"ה ולא. יותר מפתח ההיכל. והכי איתא התם לח)מנחות צ\"ח ע\"ב. תני חדא מחצי בית ולפנים היו מונחים ותני חדא משליש הבית ולפנים היו מונחים. ול\"ק מר חשיב בית קדשי הקדשים בהדי היכל ומר לא חשיב בית קדשי הקדשים בהדי היכל. הא למדת כי בשלש אמות פנימיות של היכל היו מונחים. וכ\"כ לקמן הרב. לט)פ\"ג הי\"ז ובכ\"מ שם ציין לתוספ' ולא הביא מגמ' שמביא הרדב\"ז. וטעמא דכתיב בהו לפני ה'. וכל מה דאפשר לקיים בהם לז) מ) שמות מ' כ\"ב. לפני ה' מקיימינן:", + " ומזבח הקטורת משוך מבין שניהם לחוץ כו'. כתב מהרר\"ד ן' זמרא ז\"ל סדר המקראות הכי משמע. ויתן את השלחן מ) מא) שם כ\"ד. ולפי שהוא לימין הנכנס וכל פינות שאתה פונה לא יהיו אלא לימין. ואח\"כ וישם את המנורה מא) מב) שם כ\"ו. ואח\"כ וישם את מזבח הזהב באהל מועד מב) מג) תמוה דשם בקרא סו\"פ פקודי לא כתיב לפני הכפורת. רק בהצווי בפ' תצוה כתיב ונתתה אותו לפני הפרכת וגו' לפני הכפרת ושם פרש\"י כמ\"ש הרדב\"ז כאן. וע' תוס' ישנים יומא ל\"ג ע\"ב וז\"ל וצ\"ע מנ\"ל דאית לי' לאוקמא בהדייהו יעו\"ש. ובזה א\"ש, וע' ברמב\"ם מעה\"ק פ\"ה הי\"ד ובכ\"מ שם ובפ\"ד מעביוה\"כ ה\"ב ובשו\"ת הרדב\"ז ח\"ה סי' רל\"ג ובתוס' מנחות כ\"ח ע\"ב ד\"ה גובהה. לפני הכפורת. ומהסדר הזה אתה למד סדר הנחתן. ומדכתיב לפני הכפורת מג) מד) יומא ל\"ג ע\"ב. אתה למד שיהיו בין שניהם כדי שלא יהיה דבר מפסיק בינו לבין הכפורת. ותניא פ' אמר להם הממונה. מד) שלחן בצפון משוך מן הכותל שתי אמות ומחצה. מזבח ממוצע ועומד באמצע ומשוך כלפי חוץ. ופרכינן ונוקמוה להדייהו. כיון דכתיב ואת המנורה נוכח השלחן בעי' דחזי אהדדי:" + ], + [ + "כשבונים ההיכל כו'. כתב מוהרר\"י קורקוס ז\"ל בסוטה פ' עגלה ערופה מה)סוטה מ\"ח ע\"ב. אבן שלמה מסע נבנה. דברים ככתבן דברי ר' יהודה. א\"ל ר' נחמיה וכי אפשר לומר כן והלא כבר נאמר כל אלה אבנים יקרות אבני גזית מגורדות במגרה א\"כ מת\"ל אבן שלמה שהי' מתקן מבחוץ ומכניס מבפנים. אמר רבי נראין דברי ר\"י באבני מקדש, ודברי ר\"נ באבני בית, ואעפ\"כ פסק רבינו ז\"ל כר' נחמיה דקראי כוותיה דייקי דכתיב כל אלה וגו' וכאשר הקשה הוא על ר' יהודה, ודברי רבי לא הכרעה הם ואינו נקרא מכריע מו)ע' מל\"מ בסו\"ד כוון לד' מהר\"י קורקוס כאן. דר' נחמיה באבני קדש הוא דמיירי דאבני בית ליכא קפידא אליבא דכ\"ע. דוק ותשכח:
ומהרר\"ד ן' זמרא ז\"ל כתב הכי אמרי' במס' תמיד מז)כ\"ו ע\"ב. ואמרי' במכילתא מח)סו\"פ יתרו. לא תבנה אתהן גזית. בו אי אתה בונה גזית. אבל אתה בונה גזית בהיכל ובבית קדשי הקדשים. הא מה אני מקיים ומקבות והגרזן וכל כלי ברזל כו' בבית אינו נשמע אבל בחוץ נשמע כי חרבך הנפת עליה ותחללה ר' אלעזר בר' שמעון אומר המזבח נברא להאריך ימיו של אדם והברזל נברא לקצרם. אינו דין שיניף המקצר על המאריך:" + ], + [ + "ואין בונין בו עץ בולט כו'. כתב מוהרר\"י קורקוס ז\"ל בהשגות א\"א והלא לשכת כ\"ג של עץ היתה כו'. והנה לדעת הר\"א ז\"ל שהוא מפרש אצל מזבח ה' מעזרת אנשים ולפנים לבד. א\"כ גם נטיעת אשירה לא יהיה אסור אלא מעזרת אנשים ולפנים דוקא. דאצל מזבח ה' אתרווייהו קאי. ובודאי שהדבר דחוק לומר כן. ובספרי מט)פ' שופטים. שנינו מנין לנוטע אילן ובונה בית בהר הבית שהוא בל\"ת ת\"ל אשרה כל עץ אצל מזבח ה'. ר' אליעזר אומר מנין שאין עושין אכסדרה בעזרה ת\"ל אצל מזבח ה' ע\"כ. מוכח בהדיא דאצל מזבח ה' אין משמעותו בעזרת אנשים דוקא כדברי הר\"א ז\"ל. וכאשר כתבו רבינו בהלכות ע\"ז נ)פ\"ו ה\"ט ה\"י. שהנוטע בכל עזרה עובר בל\"ת. ובמס' תמיד פ\"א נא)כ\"ח ע\"ב. אמרו על משנת ונכנס מבית המוקד לעזרה ובא לו. מהלכין באכסדרה מכאן ומכאן עד שמגיעין ללשכת עושה חביתין. ופריך עלה בגמרא ומי בנו אכסדרה בעזרה והא תניא ר\"א אומר מנין שאין עושין אכסדרה בעזרה כו' ומסיק רב חסדא דאכסדראות של בנין היו. ומדקאמר סתם בעזרה, משמע שגם עזרת נשים בכלל, כי עזרה סתם כולל הכל בכל מקום. גם רש\"י ז\"ל בפי' החומש נב)דברים ט\"ז כ\"א. כ\"כ לא תטע וגו' אזהרה לנטוע אילן ובונה בית בהר הבית. והוא ההוא דספרי גם הרמב\"ן ז\"ל הסכים עמו וביאר דבריו דבונה בהר הבית מדרבנן הוא וקרא אסמכתא בעלמא. וכך הוא גם דעת רבינו ז\"ל. וכן ביאר בהלכות ע\"ז נג)שם. דהרחקה יתירא הוא לאסור כל עץ בכל המקדש ואסמכוהו רבנן אקרא. ומעתה קושיית הר\"א ז\"ל צריכא יישוב גם לדעת רש\"י והרמב\"ן ז\"ל. ונראה דמההיא שהיו מקיפין את כל העזרה גזוזטרא. לק\"מ חדא כי לא היה דבר של קבוע אלא של ארעי לשעתה ומיד מסירין אותה. ואנן בדבר שהוא קבע מיירינן. ועוד כי לא היה בנין אלא מסדרין לוחות על זיזין של אבן שבולטין מהכותלים. וכ\"כ רש\"י ז\"ל פ' החליל נד)סוכה נ\"א ע\"ב יעו\"ש ובהגהות הגריעב\"ץ. גזוזטראות נתנו בכותליה בולטים מן הכותל סביב וכל שנה מסדרין לווחין שקורין פלנקא\"ש כו'. וכיון שכן ודאי שאין זה נקרא בנין עץ ואין כאן איסור. ומה שהקשה מלשכת כ\"ג. יש לדקדק ולדידיה היכי ניחא, שהרי לשכה זו לפנים משער ניקנור בעזרת אנשים היתה. נה)כ\"ה גם בתיו\"ט פ\"ה דמדות מ\"ד. ומודה הר\"א ז\"ל דלפנים משער ניקנור אסור וקרינן בי' אצל מזבח ה'. אלא שאפשר לומר שדעת הר\"א ז\"ל דלשכה זו לא נתקדשה בקדושת עזרה. דהא קי\"ל שאין ישיבה בעזרה אלא למלכי בית דוד בלבד וכ\"ש שכיבה. וא\"כ איך היה כ\"ג דר שם ושוכב שם ז' ימים קודם יוה\"כ נו)יפלא שלא מביא מפרש\"י יומא ו' ע\"א ד\"ה מביתו כו' דע\"כ לא היתה קדושה דהא אין ישיבה בעזרה כו' וכ\"ש שכיבה והתוס' שם כתבו דקדושה כהר הבית וע\"ע שם ח' ע\"ב ד\"ה דאי ובדף י' ע\"א ד\"ה חוץ. אלא שצריך לומר שכיון שמתחלה לשם כך עשו אותה לא נתקדשה בקדושת עזרה. וכן מצאתי שכתב הריטב\"א ז\"ל פ\"ק דיומא. ומכח מה שהקשתי. נז)ע' מל\"מ כאן. ומעתה להר\"א ז\"ל ניחא. ומ\"מ מקשה על רבינו, דלא גרעה מהר הבית דודאי מכלל מקדש הוא. ואפשר לתרץ לדעת רבינו דאע\"פ שנקרא לשכת העץ לא מפני שהיתה של עץ נקראת כן, אלא לאיזה סיבה אחרת שלא נתפרשה והרי לשכה שמפרישן כהן השורף את הפרה נקראת לשכת האבן. ולא על שם בניינה נקראת כן, אלא על שם שכל מעשיה בכלי אבנים. וגם זו אפשר שמפני סיבה אחרת נקראת כן. נח)כ\"כ גם בתיו\"ט שם. ואפשר שהיו בה עצים ובנו אותם בטעות ובאו והסירם ונשאר שמה עליה. נט)הובאו דבריו במלאכת שלמה פ\"ד דמדות מ\"ד. או היה באותו מקום עץ גדול והסירו אותו ובנו אותה שם ונקרא שמה על שם אותו עץ. ס)כ\"כ בכ\"מ. או לאיזה סיבה אחרת. ואפשר היה לומר עוד, שאפילו אם היה בה עץ לא היה בולט וכל שאינו בולט לא דמי לנוטע אילן. ולכך כתב רבינו ואין בונין עץ בולט כו' וכן כשבונין אכסדרה של עץ הרי הוא בולט. סא)כוונו לזה בתיו\"ט מדות פ\"ג מ\"ז ובס' מעשה רקח הספרדי ומביא כן מפה\"מ להרמב\"ם ספ\"ק דתמיד. ומקרא מלכים א' ו' ופרש\"י שם. ובצ\"פ תנינא פ\"ו מע\"ז ה\"י כתב לדייק כן בש\"ס ר\"ה ד' ע\"א שלמה שקעיה בבניינא כו' שלמה סדייה בסידא. דהכוונה שלא הי' בולט. ומתרץ בזה בש\"ס יומא י\"ב ע\"א אחוזתכם כו' ואין ירושלים מטמא בנגעים אמר ר\"י אני לא שמעתי אלא מקום מקדש בלבד. וקשה מהא דתנן בנגעים פי\"ב מ\"ד דצריך שיהי' בבית גם עץ. וא\"כ מקדש דאין בו עץ בלא\"ה ל\"ש בי' טומאת נגעים. אמנם אי בעי בולט דוקא. א\"ש דהא תנן שם במ\"ד עצים כדי ליתן תחת השקוף יעו\"ש וזה אינו בולט. וע' תפא\"י פ\"א דמדות בזה. ולכך כתב רבינו בהלכות ע\"ז אסור לעשות אכסדראות וכו' וכל האכסדראות והסבכות שהיו במקדש היוצאים מן הכתלים של אבן היו לא של עץ. משמע דלא קפיד אלא אסבכות ואכסדראות לא על הלשכות. אלא שזה דוחק. שוב ראיתי בהשגות הר\"א ז\"ל פ\"ו מהלכות ע\"ז שכתב, א\"א לשכת העץ בית היתה בימה שעושין למלך בשעת הקהל לשעתה היתה וכן גזוזטרא שהיו מקיפין בעזרת נשים לשעתה היתה, ע\"כ. נראה שכוונתו לתרץ כל מה שהקשה לו כאן על רבינו ותירץ בגזוזטראות כאשר תירצתי. וההיא דלשכת העץ נראה שכוונתו לומר שהיתה בית כשאר בתים של חול ולא נכללה בכלל האיסור. ולשון הגמרא הוא כי שם פ\"ק דיומא סב)י' ע\"א. נחלקו רבנן ור' יהודה דרבנן סברי דבית שאינו לקיץ ולחורף אעפ\"כ נקרא בית הילכך לשכה זו אעפ\"י שאינה אלא לשבעת ימים בית נקראת וקרינן בי' מזוזות ביתך ומטעם זה חייבת במזוזה. ור\"י סבר אינה נקראת בית ואינה חייבת בה. וזהו שכתב הר\"א ז\"ל בית היתה דכרבנן קי\"ל וכיון דהויא בית וקרינן בי' ביתך אין בה איסור בנין דעץ דאפילו כהר הבית לא היתה, סג)ע' פי' הראב\"ד פ\"ק דתמיד שכתב דפרישת כ\"ג צריך להיות למקום קדוש משום דילפינן ממלואים. וע\"כ לשכת פרהדרין קדש היתה והא דמותר לכ\"ג לישב ולישן שם משום דהיכא דלא אפשר שאני יעו\"ש היטב. ואם הוא הראב\"ד בעל ההשגות אי אפשר לומר בכוונתו כאן מ\"ש \"דבית היתה\" שהוא כבית של חול. ומזה יש ראי' לדעת האומרים דפי' על מס' תמיד אינו להראב\"ד ז\"ל. - ואפ\"ל בכוונתו כאן מ\"ש דלשכת כ\"ג בית היתה, עפ\"ד התוס' רי\"ד יומא ו' ע\"א דהא דאין ישיבה בעזרה כו' הוא דוקא באויר עזרה שנראה כנגד פתח ההיכל. אבל הלשכות שהיו בנויות בעזרה שהן מוקפות מחיצות מותר לישב ולישן בהם יעו\"ש, וא\"כ י\"ל דה\"ה דל\"ש בהם איסור דלא תטע כל עץ וכמ\"ש המהר\"י קורקוס כאן דדין אחד להם. וזהו שכתב הראב\"ד בית היתה כלומר מוקף מחיצות. והריטב\"א ז\"ל שסובר כאשר כתב הר\"א ז\"ל כאן דקדושת עזרה אין בה אבל קדושה מיהו אית בה. הוקשה לו מהא דתניא התם סד)ביומא י\"א ע\"ב. ביתך מה ביתך שהוא חול אף כל שהוא חול יצאו לשכות ועזרות שהם קדש, וא\"כ לשכת כהן גדול למה חייבת אפילו שהיתה בית דירה. והא דומיא דביתך בעינן שתהא דירה של חול. והוצרך לדחוק דההיא פליגי אדרבנן דלשכת כהן גדול. ורבינו בהלכות מזוזה סה)פ\"ו ה\"ז. כתב כרבנן וכתב ההיא ברייתא. מוכח דס\"ל דלשכת כ\"ג לא היתה קדש. וזהו שכתב הר\"א ז\"ל שם לשכת כ\"ג בית היתה. כלומר כשאר בתים. וכן כתבו רבינו סו)לקמן פ\"ה הי\"ז. שלשכה זו אחורי שתי לשכות לשכת הגולה ולשכת הגזית. ולשכת הגזית היתה חצי' חול וזו היתה אחוריה. א\"כ אין דוחק אם כולה תהא חול. סז)ע' תיו\"ט מדות פ\"ה מ\"ד. והשתא ומה לשכת הסנהדרין הוצרכו לעשותה חול. וחול לגמרי משמע לשכב ולישן. לשכת כ\"ג לא כ\"ש שצריך שתהא חול. כנ\"ל לדעת רבינו וביאר דברי הר\"א ז\"ל שם:
והרר\"ד ן' זמרא כתב בהשגות א\"א כו' ואיברא דהכי משמע בפ\"ק דתמיד סח)כ\"ח ע\"ב. דתנן נטל את המפתח ופתח את הפשפש וכו' אלו מהלכין באכסדרא כו' ודאי עזרה זו עזרת אנשים היא ועלה פרכינן בגמרא ומי הוי אכסדראות וכו' ודעת רבינו דאע\"ג דהך שקלא וטריא איירי באכסדראות דהוי בעזרת אנשים, מ\"מ האיסור כולל בכל בנין הבית או מדאורייתא או מדרבנן א\"נ משום הרחקה יתירא ושלא נאסר אלא דרך בנין ובולט, וכן כתב רבינו ז\"ל ואין בונין עץ בולט. אבל כשהיו מקיפין את העזרה בגזוזטרא לא היה דרך בנין קבע, אלא לפי שעה ומיד מסירין אותו. ולשכת העץ אפשר דכך שמה, א\"נ שהיתה מקורה בעץ כשאר תקרות במקדש ולא כשאר לשכות שהיו בנויות כיפה. סט)ע' מדות פ\"ה מ\"ד וגג שלשתן שוה ופי' הרע\"ב קרוי אחד לשניהם. וכבר הארכתי בתשובה ע)שו\"ת הרדב\"ז ח\"ה סי' צ\"ד. על זה אחר שנודה לקושייתו של הראב\"ד ז\"ל. אבל מה שאני סובר בדברי רבינו. כי מה שכתב אין בונין בו עץ בולט כלל. על היכל ועזרה קאי שהוא מקדש בכלל, אבל שאר הר הבית היה מותר לבנות בו עץ עא)הכ\"מ פ\"ו מע\"ז ה\"ט ובבאר שבע תמיד כ\"ח ע\"ב כתבו דזה אי שייך איסור זה גם בהר הבית תליא בפלוגתא דרבנן ור\"א בספרי פ' שופטים. ולשכת העץ לא היה בנוי בקודש. עב)ע' תוס' יומא י' ע\"א ד\"ה חוץ וע\"ע בהגהות לעיל אות נ\"ו בזה. וכן נראה ממה שכתב בפ\"ה עג)הוא לקמן פ\"ה הי\"ז. ולשכת העץ היתה אחורי שתיהם והוא היתה לשכת כהן גדול והוא הנקרא לשכת פרהדרין:" + ], + [ + "ואם נעקרה אבן כו'. כתב מוהרר\"י קורקוס ז\"ל פ\"ב דזבחים עד)כ\"ד ע\"א. ילפינן הואיל וריצפה מקדשת וכלי שרת מקדשין. מה כ\"ש לא יהיה דבר חוצץ אף ריצפה לא יהיה דבר חוצץ ובעי עלה נדלדלה האבן ועמד הכהן עליה מאי. היכא דאין דעתו לחברה. לא תיבעי לך דודאי חייצא. כי תבעי לך שדעתו לחברה מאי. כיון שדעתו לחברה כמאן דמחברה דמיא או דילמא השתא מיהא תלושה. רבה זוטי בעי לה הכי בעי רב אמי נעקרה האבן ועמד במקומה מהו דרך שירות בכך או אין דרך שירות בכך. ובהשגות א\"א עוד אמרו כו' והנה הבעיא הראשונה דהיינו היכא שדעתו לחברה אי כמחובר דמיא או לא. אעפ\"י שלא פירשה רבינו ז\"ל עה)ע' כ\"מ פ\"ה מבהמ\"ק הי\"ט שנדחק בזה. נכללת היא בלשונו שכתב אסור לכהן לעמוד עליה עד שתקבע. ומאי שתקבע בארץ. והוי סגי דלימא אסור לכהן לעמוד עליה ותו לא. דפשיטא דכשתקבע בארץ שמותר. אלא ודאי הכי קאמר עד שתקבע בארץ, אף אם בדעתו לחברה ולקבעה אינו מועיל עד שיקבע אותה בפועל כספיקא דר\"א ולכך לא השיג הר\"א ז\"ל ממנה אמנם בעיא דרבה זוטי לא הזכירה רבינו ז\"ל ולא רמזה. ואי מהא דהכא ל\"ק כולי האי כי אין רבינו מפרש כאן כל הדינים והפרטים דשייכי לעובדי עבודה, אלא דברים דשייכי לבנין בית המקדש או העזרה. אלא בהלכות ביאת מקדש ספ\"ה כתב פרטי דינים אלו ולא הזכיר דין זה דהיינו עמד בגומא דאין דרך שירות בכך. ואפשר שהוא סובר דכיון דסתם תלמודא מייתי מעיקרא בעיא דר\"א בעמד על האבן ומטעם חציצה לחוד. משמע דלההוא לישנא עמד בגומא שפיר דמי. ולא חיישינן לדרך שירות בכך ולא מבעיא לן בהכי. הכי נקטינן דהוי לישנא דסתם תלמודא. וליתא לדרבה זוטי דבעי לדר' אמי בעמד בגומא דפליג אלישנא קמא. ואפשר היה לדחוק שהוא נכלל במ\"ש שם וז\"ל וכן כל העוסק בעבודה מעבודת המקדש צריך שיהיה עומד על הרצפה. וכשעמד בגומא הרי אינו עומד על הרצפה. כי השאר רצוף ומקום שעומד אינו רצוף. והראשון הוא הנכון. ומ\"מ ודאי שאם נטלו כל אבני העזרה אין בכך קפידא. כיון שמקום רגליו שוה לשאר העזרה דדוד עד התהום קדיש ודרך שירות בכך. כן נתבאר שם בגמרא, אלא שאיני רואה שהזכיר זה רבינו. ומצאתי בפ' אלו הדברים עו)בפסחים ס\"ז ע\"ב ד\"ה מחילות. בתוס' שהקשו עלה דמימרא דר' יוחנן שאמר מחילות לא נתקדשו. מהא דאמרינן דדוד עד התהום קדיש ותרצו דהא אמרינן בפ' כיצד צולין היינו בפתוחות לחול אבל פתוחות לקדש נתקדשו ועדיין קשה דאפילו פתוחות לחול למה לא היו קדושים אי עד התהום קדש. ולכך אפשר שסובר רבינו דהאי סוגיא דזבחים פליגא אההיא מימרא דר' יוחנן וכר' יוחנן קי\"ל וא\"כ בנטלו אבני העזרה אינו יכול לשרת. דאין קדוש אלא ריצפה עליונה עז)ע' תוס' זבחים נ\"א ע\"ב ד\"ה תן בסו\"ד שכתבו דלר\"י דוד לא קדיש הריצפה עד ארעית תהומא יעו\"ש. ועוד אפ\"ל ראי' למהר\"י קורקוס מש\"ס זבחים ס' ע\"א בהא דכתיב ביום ההוא קדש המלך את תוך החצר וגו'. ר\"י ס\"ל קדיש ריצפה לקדושת מזבח ורבי יוסי ס\"ל קידשה כדי להעמיד בה מזבח יעו\"ש ובפרש\"י היטב. וכתבו המפרשים דהא דאמרי' דדוד קדיש הריצפה הוא לר\"י דוקא. ושלמה קידשה אח\"כ לקדושת מזבח אבל לרבי יוסי דקי\"ל כוותי' ע\"כ לומר דדוד לא קדיש הריצפה, דאם קדשה למה הוצרך שלמה לקדשה שנית ומיושב בזה דברי רש\"י בשבת י\"ט ע\"ב ד\"ה בית המוקד יעו\"ש ובהר המריה בזה. וא\"כ דלרבי יוסי דוד לא קידש הריצפה רק שלמה קידשה אחר גמר הבנין ושפיר כתב המהר\"י קורקוס דרק ריצפה עליונה קדיש כפשטא דקרא ביום ההוא קידש המלך את תוך החצר וגו'. ולפי זה נצטרך לומר שאם רגלו אחת בגומא דמי כמו על גבי כלים:
והרר\"ד ן' זמרא ז\"ל כתב בהשגות א\"א כו' ורבינו ז\"ל סובר שאם נעקרה אבן ממקומה ועמד במקומה שפוסל את העבודה שהרצפה נתקדשה ולא קרקעות ולפיכך לא כתב דין זה הכא. דהכא איירי בשעמד האבן במקומה ולא פסל העבודה. אלא לכתחילה לא יעמוד עליה. וזהו שכתב ואסור לכהן העובד לעמוד עליה כו' וכתב אותו הכא. אעפ\"י שאין זה מקומו ללמד דרצפת העזרה. צריך שיהיה האבנים קבועות בקרקע. ואיכא למידק למה השמיט הרב ז\"ל שתי האיבעיית דבעי ר\"א נדלדלה אבן ועמד במקומה מהו היכא דאין דעתו לחברה לא תבעי לך דודאי חייצי כי תבעי לך דדעתו לחברה וחילוק זה לא הזכירו הרב ז\"ל לא כאן ולא בהלכות ביאת מקדש. ואידך בעיא נעקרה אבן ועמד במקומה אי דרך שירות בכך או אין דרך שירות בכך, לא כתבה הרב ז\"ל. וזה השגתו של הראב\"ד ז\"ל. ומה שנראה לי בדעתו ז\"ל כי שתי בעיות אלו בנויות על דכי קדיש דוד עד ארעית תהומה קדיש. והיינו דאמרינן בבעיא קמייתא היכא דאין דעתו לחברה ודאי חייצי כלומר חוצצת האבן בין רגליו לקרקע. משמע דקרקע נתקדש. ובאידך בעיא אמרי' פשיטא לי' דעד ארעית תהומה קדיש. ואנן קי\"ל עח)פ\"ה הי\"ט. דמחילות הפתוחות להר הבית לא נתקדשו. וכ\"כ ז\"ל פ\"ו דמחילות הפתוחות לעזרה קדש והפתיחות להר הבית חול. ומשמע דאע\"פ שהם תחת העזרה. דאי בהר הבית מאי פתיחות להר הבית, ומאי למימרא. ואם איתא דדוד המלך וגד החוזה קדשי עד ארעית התהום. הרי שכל מה שתחת העזרה קדש הוא. וקדושת מקום המחילות להיכן הלכה. ומשום הכי לא כתב אין דעתו לחברה ודאי חייצי. דל\"ש למימר הכי. אלא א\"כ מה שתחתיה קדיש. הילכך בין דעתו לחברה בין אין דעתו לחברה כיון שהיא עומדת במקומה ונתקדשה לכתחילה לא יעמוד עליה. ואם עמד ועבד לא פסול עבודה. והיינו נמי שלא כתב בעיא השניה כיון דלא נתקדש קרקעית הרצפה. אלא הרצפה עצמה. לא שייך למימר דרך שירות בכך או אין דרך שירות בכך. ותו קשה דכיון דנתקדש קרקעית הרצפה למה אין דרך שירות בכך. הכי מפני שמקצת הקרקע מרוצף ומקצתו אינו מרוצף אין דרך שירות בכך. ורש\"י ז\"ל דחק לפרש מי הוי אורח ארעא ומקרי שירות או לא. נמצא לפ\"ז שתי הבעיות פשוטות דאם עמד בגומא ועבד עבודתו פסולה. שהרי לא עמד על מקום המקודש. ואם עמד על אבן שנדלדלה לא פסל העבודה כיון דקיימא בדוכתא ונתקדשה. אבל לכתחילה לא יעבוד. - עוד י\"ל דלאו תרי בעיי נינהו אלא איכא דבעי לה הכי ואיכא דבעי לה הכי. ולא כתב רבינו ז\"ל בעיא דרבה זוטי. חדא דבעיא דסתם תלמודא אית לן למינקט. ותו דקשיא כיון דקרקעית נתקדשה ודאי דדרך שירות בכך. ומה שלא כתב חילוק בין דעתו לחברו או אין דעתו לחברו. משום דלא משכחת לה. דודאי דעתו לחברו דסתמא דמילתא לחברה קיימא. וכיון דלא נפשטה בעיין לכתחילה לא יעמוד עליה ויעבוד. אבל אם עבד לא פסלה העבודה. וזהו שלא כתב הכא. ובהלכות ביאת מקדש בעיית אלו. וצריך לומר לפי דרך זה. כשקידש דוד עד לארעית תהומה הותנה שאם יחפרו שם מחילות ויהיו פתוחות לחוץ שלא יתקדשו. עט)ע' תוס' שבת כ\"ב ע\"א ד\"ה סוכה שכתבו דעצי סוכה דקדושי מדאורייתא לא מהני תנאי שיהי' מותר ליהנות מהם, משא\"כ בנוי סוכה דהוי מדרבנן מהני תנאי יעו\"ש. וא\"כ בקדושת המקדש שהוא מה\"ת לא מהני תנאי וצ\"ע. וע' מעילה י\"ג ע\"א ברש\"י ד\"ה ואחרים. וע' רדב\"ז לקמן פ\"ו הט\"ז ובהגהות. א\"נ קידש קרקע. חללות שהיה בקרקע לא קדיש. ותפוס לשון אחרון. כיון דאמרינן בגמרא דדוד קדיש עד לארעית התהום ולא אשכחנא מאן דפליג עלה לית לן למיעבד פלוגתא מדעתן מכח קושיא אלא הדרינן לתרוצי כל מה דאפשר:" + ], + [ + "ומצוה מן המובחר כו'. כתב מוהרר\"י קורקוס ז\"ל פ\"ק דשבת פ)שבת י\"א ע\"א. ובהגהות הגריעב\"ץ כוון לזה. ובס' מעשה רקח כתב מקורו מש\"ס ב\"ב ג' ע\"א גדול יהי' כבוד הבית וגו' ח\"א בבנין יעו\"ש. אמרו כן
ומהרר\"ד ן' זמרא ז\"ל כתב כל זה מבואר מבנין הורדוס פא)ע' סוכה נ\"א ע\"ב. ואפילו בית הכנסת צריך להגביהו מכל בתי העיר: פב)שם בשבת." + ], + [ + "אין בונין כו'. כתב מוהרר\"י קורקוס ז\"ל שבועות פ\"ב. פג)ט\"ו ע\"ב. ופ\"ק דברכות פד)ב' ע\"ב. אמרו ואעפ\"י שאין ראיה לדבר פי' דעד צאת הכוכבים יום הוא. זכר לדבר ואנחנו עושים במלאכה וגו' מעלות השחר עד צאת הכוכבים ואומר והיה לנו הלילה משמר והיום למלאכה דמשמע דיום למלאכה היינו מעלות השחר עד צאת הכוכבים:
ומהר\"ד ן' זמרא ז\"ל כתב ומסתברא לי דוקא משער ניקנור ולפנים שנקרא מקדש אין בונין אלא ביום. אבל הר הבית שהוא כנגד מחנה לוי' בונין אפילו בלילה פה)וקרא דנחמיה דמיירי בבנין החומה אסמכתא בעלמא כמ\"ש הרדב\"ז אח\"ז, וע' במנ\"ח מצוה צ\"ה דרק לכתחילה אסור לבנות בלילה אבל אינו נפסל, דאינו פסול רק איסור אמנם האחרונים הוכיחו מירושלמי יומא פ\"א ה\"א דאמרי' זאת אמרת שהקמת הלילה פסולה לעבודת היום יעו\"ש דבנין בלילה ענין פסול עבודה. ולמ\"ש הרדב\"ז לעיל ה\"ה ולקמן פ\"ז ה\"ד דהר הבית אינו עיקר בבנין הבית ואינו בכלל המקדש שפיר מותר לבנותו בלילה. וע' בהר המריה במ\"ש הרמב\"ם כאן הכל חייבין לבנות כו' אנשים ונשים כו'. והעיר דהא קי\"ל דאין בונין בלילה והוי מ\"ע שהז\"ג ונשים פטורות יעו\"ש. ולהרדב\"ז י\"ל הכוונה על בנין הר הבית דבונין גם בלילה. וקרא מסייע לי דכתיב ביום הקים את המשכן ולא חצר אהל מועד:", + " ועוסקים בבנין מעלות השחר כו'. כתב מהר\"ד ן' זמרא ז\"ל ואע\"ג דקרא דמעלות השחר וגו' בבנין החומה הוא דכתיב ולא בבנין הבית פו)בהר המריה כתב דכש\"כ בנין הבית. אסמכתא בעלמא הוא:", + " ואין מבטלין תינוקת כו'. כתב מהרר\"י קורקוס ז\"ל פר' כל כתבי הקדש פז)שבת קי\"ט ע\"ב. מימרא דריש לקיש והטעם ברור דאין העולם מתקיים אלא בהבל פיהם כדאיתא נמי התם:
ומהרר\"ד ן' זמרא ז\"ל כתב זה פשוט פ\"ק דמגילה פח)ט\"ז ע\"ב. ומשמע דמבטלין ת\"ת לבנין בית המקדש ואע\"ג שזה עשה וזה עשה. מ\"מ אפשר לקיים ת\"ת בלילה. ואע\"ג דכתיב והגית בו יומם ולילה איכא מאן דס\"ל פט)מנחות צ\"ט ע\"ב. דבק\"ש יצא ידי והגית בו יומם ולילה ואפשר יהרהר בלבו והוא עומד ובונה. וז\"ל רבינו בהלכות ת\"ת צ)פ\"ג ה\"ג ובש\"ס מו\"ק ט' ע\"ב. היה לפניו עשיית מצוה ות\"ת אם אפשר למצוה לעשות ע\"י אחרים, לא יפסיק מתלמודו ואם לאו יעשה המצוה ויחזור לתלמוד. ונ\"ל הטעם שזו המצוה עוברת וזו אינה עוברת: צא)ע' קידושין כ\"ט ע\"ב." + ], + [ + "ומזבח אין עושין אותו כו'. כתב מוהרר\"י קורקוס ז\"ל ברייתא בזבחים פ' קדשי קדשים צב)ס\"א ע\"ב. ראב\"י אומר מה ת\"ל אבנים שלש פעמים אחד של שילה ואחד של נוב וגבעון ואחד בית עולמים. עוד שם מזבח אדמה שיהיה מחובר באדמה שלא יבננו לא ע\"ג כופין ולא ע\"ג מחילות, צג)מכאן והלאה אינו בגמ' והוא במכילתא סו\"פ יתרו. ר' ישמעאל אומר כל אם שכתובה רשות חוץ מזה ואם תקריב מנחת בכורים חובה. אם כסף תלוה את עמי חובה. ואם מזבח אבנים חובה. או אינו אלא רשות ת\"ל אבנים שלמות תבנה. ונתבאר שם דאם שכתב היינו לומר שאם רצה בלבנים עושה, באבנים עושה, וקל וחומר לשאר כל הכלים שאם רצה לשנות משנה כן למדו שם:
ומהר\"ד ן' זמרא ז\"ל כתב אמרינן בפ' קד\"ק צד)זבחים ס\"א ע\"ב. אמר ר' שמעון בן פזי משום בר קפרא שיתן הוסיפו. מעיקרא סבר מזבח אדמה שהוא אטום באדמה. ולבסוף סבר שתייה כאכילה ומאי מזבח אדמה שהוא מחובר באדמה שלא יבנהו לא ע\"ג כופין ולא ע\"ג מחילות. וא\"ת והלא היה שם בור של שיתין. וי\"ל שלא היה חשוב מחילה כיון שהוא לצורך המזבח. תוספות:", + " ואם מזבח אבנים מפי השמועה למדו כו'. יש כיוצא בו. צה)כ\"ה בתו\"כ פ' ויקרא עה\"כ ואם תקריב וע' ברא\"ם שם. ואם יהיה היובל לבני ישראל. אם כסף תלוה:" + ], + [ + "וכן אבני ההיכל כו'. כתב מוהרר\"י קורקוס ז\"ל תוספתא דמגילה פ\"ב. ונראה שפגימת אבני ההיכל והעזרות אינם פוסלות בחגירת הצפורן לבד, שהרי בסוטה פ' עגלה ערופה צו)סוטה מ\"ח ע\"ב. ובגיטין פ' מי שאחזו צז)ס\"ח ע\"ב. מוכח שבית המקדש נבנה ע\"י שמיר. ואע\"פ דאנן לא קי\"ל כההוא סוגיא דגיטין דאתיא כמ\"ד דאבנים מגוררות במגרה דכתיבי בקרא היינו לבנין הבית, ואנן כר' נחמיה קי\"ל כאשר נתבאר. מ\"מ מוכח דע\"י שמיר יכולים לבנותו דבהא לא פליגי. ובע\"ז פ' ר' ישמעאל צח)נ\"ב ע\"ב. מוכח דשמיר עביד חגירת צפורן, שאמר שם גבי אבני מזבח ששקצום מלכי יון. היכא נעבד לתבירונהו. אבנים שלמות אמר רחמנא. לינסרנהו לא תניף עליהם ברזל אמר רחמנא. וקשה דליעבד ע\"י שמיר, אלא מוכח דשמיר עביד פגימה כל דהו. וא\"כ איך בנו הבית בשמיר. אלא ע\"כ אין חגירת צפורן פוסל באבני מקדש. צט)כוון לזה הפר\"ח בחי' מים חיים. ובשירי קרבן ירושלמי סוטה פ\"ט הי\"ג מביא דבריו. וכתב ע\"ז דאינו מחוור דכמו באבני מזבח פוסל פגימה כ\"ש משום דכתיב אבנים שלימות, ה\"ה באבני היכל כתיב אבן שלמה יעו\"ש. והנה מהר\"י קורקוס כאן כתב כהפר\"ח. וכתב דכ\"מ בר\"ן קידושין ל\"א ע\"א. ומזבח שאני דחמירי דהוי מדאורייתא דכתיב אבנים שלמות תבנה, משמע דקפיד קרא אפגימה כל דהוא שהרי אינם שלמות, אבל באבני מקדש לא קפיד קרא ומדרבנן הוא. ודי שיהא פוסל כל שהוא פגימה הנראית להדיא לעין שכל הרואה אומר שהוא פגימה או אפשר ששיעורה טפח כפגימת בנין המזבח. ובזה תירצתי מה שהקשו בתוס' פ\"ק דחולין ק)י\"ח ע\"א ד\"ה וכמה. דאיך בנו ע\"י שמיר כיון דעביד פגימה, ולא תירצו דבר. ובמה שכתבתי ל\"ק מידי וכאשר כתבתי נראה מדברי הר\"ן בפי' ההלכות פ\"ק דקידושין:
ומהר\"ד ן' זמרא ז\"ל כתב הכי איתא במכילתא. קא)סו\"פ יתרו. ואין פי' שלמות שלא הונף עליהם ברזל כאבני המזבח שהרי כתב לעיל קב)ה\"ח. אלא מפצלין אותן ומסתתין אותן מבחוץ ומכניס אותן, והיינו ומקבות והגרזן וכל כלי ברזל לא נשמע בבית, בבית לא נשמע. אבל בחוץ נשמע, אלא שלמות שהי' חלקות, שלא יהי' פגומות ולא נגממות. וזהו שכתב אבני היכל ועזרות שנפגמו או שנגממו פסולין וכו'. ובין שנפגמו קודם שנבנה בין אחר שנבנה. ופי' שנגממו שניטלה ממנה חתיכה ואין שם פגם. קג)וכ\"ה בחי' הגריעב\"ץ הלכה י\"ג יעו\"ש. - אמנם צ\"ע מפרש\"י בכורות ל\"ה ע\"א ד\"ה או שנגממו שנחתכו ברחבן כו' ולא חיסרו כלום הוי מום כו' יעו\"ש. הרי דנגממו היינו שנחתכו ולא חיסרו כלום. ומ\"ש וכן אבני היכל, לא להשוותם לגמרי קאמר, אלא לענין פגימה לבד. ואם תשאל כיון דאבני מזבח בתולות ואבני היכל מסותתות מבחוץ, א\"כ שמיר למה, ויש להשיב לצורך אבני החושן. קד)דייק ונקיט רק לאבני חשן. נראה מזה דס\"ל כדעת הרמב\"ן עה\"ת פ' תרומה דלאבני אפוד לא בעינן שמיר ומסרטין באיזמל. אכן באמת הרמב\"ם לא הזכיר כלל שהיו צריכים שמיר גבי חשן ואפוד וכבר התעורר ע\"ז המל\"מ פ\"ט מכהמ\"ק ה\"ז ובמנ\"ח מצוה צ\"ה. ועדיין יתבאר במעשה האפוד בע\"ה:" + ], + [ + "כל אבן שנגע בה בברזל כו'. כתב מהר\"ד ן' זמרא ז\"ל היינו מתני' דמייתינן לעיל שהברזל פוסל בנגיעה ובפגימה. קה)מדות פ\"ג מ\"ד ושם הגירסא ובפגימה לכל דבר וברע\"ב בכל דבר אף שלא בברזל. וטעם היות הכבש כמזבח. לפי שהיו משתמשים בו כתשמיש המזבח, קו)ע' מל\"מ ה\"ג אי בכבש שייך הדין שלא יבננו ע\"ג כופין כמו במזבח. וע' במפרש תמיד כ\"ח ע\"ב ד\"ה ואין אדם, דאסור לכנוס בין אולם לכבש כמו בין אולם ולמזבח דכבש כמזבח לכל דבר וכ\"ה שם בתיו\"ט פ\"א מ\"ד ושם ע\"ב במתני' אם אין הצדדין מחזיקין סודרין אותם בסובב על הכבש ובמפרש כתב על הסובב או על הכבש וכ\"כ בתוס' יומא מ\"ה ע\"ב אמנם ברמב\"ם בפה\"מ ובפ\"ב מתומ\"ס הי\"ג כתב סודרין אותם בכבש כנגד הסובב יעו\"ש ומשמע דרק נגד הסובב כבש כמזבח וע' זבחים ס\"ה ע\"א ופ\"ז ע\"ב תוד\"ה אויר ובמל\"מ פ\"ג מפסה\"ק הי\"ח. כאשר יתבאר במקומו בע\"ה:", + " והבונה אבן שנגע בו ברזל כו'. כתב מהר\"ד ן' זמרא ז\"ל אע\"פ שהיא שלמה ואין בה פגם לוקה. והבונה אבן פגומה עובר בעשה. אע\"פ שלא נפגמה מחמת הברזל אלא מחמת דבר אחר עובר בעשה. וא\"ת כיון שיש בו עשה למה לא מנו אותו בכלל מנין מצות עשה, קז)ע' מ\"ש בזה המל\"מ. וי\"ל דעד כאן לא הביא הרב זלה\"ה בכלל מנין מצות עשה אלא מצות עשה שבאו בכתוב בפירוש. אבל כל ל\"ת שבא מכלל עשה לא בא בכלל המנין. והכא כתיב אבנים שלמות תבנה, ולא פגימות, ולאו הבא מכלל עשה הרי הוא עשה ואינו בא בכלל המנין. וזה מבואר. ונמצא הבונה אבן פגום ע\"י ברזל עובר בעשה ול\"ת:" + ], + [ + "אבן שנפגמה או שנגע בה ברזל כו'. כתב מהר\"ד ן' זמרא ז\"ל איכא למידק אבן שנגמם במזבח מאי. וי\"ל דכ\"ש שהוא פסולה, אם בבנין, ההיכל פסולה. כ\"ש בבנין המזבח, והא דלא הזכיר רבינו דין זה, לפי שהבונה אבן שנגמם אינו עובר בעשה ולא בל\"ת אבל פסולה הוא ודאי. וזהו שכתב לקמן קח)פ\"ב הט\"ז. מביא אבנים שלמות וכו'. ומשמע שהדין שוה לענין אבן שנפגם או שנגמם אחר שנבנה בהיכל אותה האבן פסולה והשאר כשרות אעפ\"י שלא נתבאר בדברי רבינו. דלא מסתבר לומר דקודם שנבנית פסולה ואחר שנבנית שתהא כשרה: קט)גבי מזבח נקיט הרמב\"ם אחר שניבנית ובחי' הגריעב\"ץ רצה לדייק מזה דבנפגם האבן קודם ושוב נבנה פוסל כל האבנים. ובס' הר המריה סתר דבריו מלשון המכילתא סו\"פ יתרו ופסקי תוס' מדות סי' ט\"ו יעו\"ש וברדב\"ז כאן מפורש כן באבני היכל ועזרה וכ\"מ מדבריו לעיל הי\"ד יעו\"ש. וה\"ה באבני מזבח אין לחלק דבדין פגימה בפנים שוין הם. ודו\"ק.", + " ומלבנים את המזבח כו'. כתב מוהרר\"י קורקוס ז\"ל בהשגות א\"א וכשסדין אותו כו'. ובמשנה קי)שם במדות פ\"ג מ\"ד. כך הוא ומלבנים אותו פעמים בשנה אחת בפסח ואחת בחג. וההיכל פעם אחת בשנה ר' אומר כל ערב שבת מלבנים אותו במפה מפני הדמים. לא היה סדין אותו בכפיסה של ברזל, שמא יגע בברזל ויפסול, שהברזל נברא לקצר ימיו של אדם והמזבח נברא להאריך ימיו של אדם. ואינו בדין שיניף המקצר על המאריך. ויש מי שפי' דרבי לא לאיפלוגי אתא אלא לאסופי ולומר דגם בכל ע\"ש הי' מקנחים אותו במפה מפני הדמים ובתר הכי קאמר תו דליבון דת\"ק לא בכפיס של ברזל, היו מקנחים אותו במפה מפני הדמים. פי' אלא בכפיס של עץ. כ\"כ הר' עובדיה ז\"ל, וכן נראה דעת הראב\"ד ז\"ל. אבל רבינו נראה דס\"ל דרבי לאפלוגי את\"ק אתא דקאמר ת\"ק שמלבנים אותו שתי פעמים בשנה וקאמר איהו דבכל ע\"ש מלבנים אותו מפני הדמים והיינו לשון מלבנים דנקיט דלשיטת הר\"ע איבעי לי' לשנויי לישנא ולמתני מקנחין. אלא משמע דלפלוגי אמאי דקאמר ת\"ק אתא ולבון דוקא קאמר. וקאמר שהיה במפה ולא בכפיס. וה\"ה לת\"ק דבהכי לא פליגי. והיינו דהדר ואמר לא היו סדין אותו כו' ויהיב טעמא למלתיה. זהו דעת רבינו ז\"ל באותה משנה ולכך תפס הוא ואמר וכשמלבנים אותו מלבנים אותו במפה. ומ\"מ שיטת הר\"א ז\"ל נראית יותר דודאי יותר טוב נראה שילבננו בכפיס של עץ יותר ממה שילבן אותו במפה. דמפה אין דרך ללבן בה אלא לקנח לחוד. וא\"כ למה לא יעשו בשל עץ:" + ], + [ + "אין עושין כו'. כתב מוהרר\"י קורקוס ז\"ל מכילתא קיא)סו\"פ יתרו לא תעלה במעלות מכאן אמרו עושה כבש למזבח, וביאורו שלא יעשה מדרגות והם נקראים מעלות שיצטרך להרחיב הפסיעות וערותו מתגלת. אלא עושה כבש וכדברי רבינו ז\"ל:", + " והעולה במעלות כו'. כתב מהר\"ד ן' זמרא ז\"ל מקרא מלא הוא. ומדלא קאמר לא תעשה מעלות למזבח, משמע שהעושה פטור קיב)ע' היטב בחי הגריעב\"ץ והעולה חייב. וסיפא דקרא נמי מוכח דקאמר אשר לא תגלה ערותך עליו:", + " וכן הנותץ אבן אחת כו'. כתב מוהרר\"י קורקוס ז\"ל ספרי פ' ראה מנין לנותץ אבן אחת מן המזבח ומן ההיכל ומן העזרות שהוא בל\"ת שנאמר ונתצתם את מזבחותם וגו' לא תעשון כן כו'. ונראה שהלשון הכתוב בספרים בדברי הר\"א ז\"ל וכן מכל העזרות ומכל הלשכות שהם קדש ע\"כ. על דין זה קאי. קיג) (השמטה מהערות) וצ\"ע מפרש\"י עת פ יתרו כ כ\"ג וז\"ל כשאתה בונה כבש למזבח לא תעשהו מעלות מעלות כו וברא\"ם שם כתב דפי לא תעלה לא תבנה כו עד שיחוייב שיהא בו עלי כו לא שיזהיר הכהן שלא יעלה במעלות הכבש שאם הסולם הוא מעלות מעלות איך אפשר שלא יעלה במעלות וע כעי\"ז בש\"ס ב\"מ ס\"א ע\"ב לאו כו במשקולת למ\"ל כו לעבור עליו משעת עשיה יעו\"ש וברשב\"ם ותוס ב\"ב פ\"ט ע\"ב לפי שרבינו לא כתב אלא מן המזבח ומכל ההיכל ובין אולם ולמזבח ולא הזכיר עזרות כאשר הזכירו במכילתא. ולכך כתב דגם נותץ מכל העזרות או מן הלשכות אותם שהם קדש בכלל לאו זה. ובפ\"ו מה' יסוה\"ת שהוא עיקר דינים אלו הזכיר רבינו עזרות כלשון המכילתא:
ומהר\"ד ן' זמרא ז\"ל כתב וא\"ת אמאי לא מנה הרב ז\"ל לאו זה בכלל כל הלאוין בהלכות אלו. וי\"ל לפי שהוא כולל למוחק השם משמות הקדש. ולפיכך כלל אותו בה' יסוה\"ת, שלא לאבד דברים שנקרא שמו עליהם. והתם הוא עיקרו שהוא נתינת כבוד למחוייב במציאות יתברך. ולא הוי לאו שבכללות שהרי המאבד שם מהשמות או הנותץ אבן אחת הכל דבר אחד הוא, שמאבד דברים שנקרא שמו עליהם. ואכתי איכא למידק שכתב שם הסותר אפילו אבן אחת מן המזבח או מן ההיכל או מן העזרות לוקה. והכא לא הזכיר העזרה. והלשון שכתב שם אתי לי שפיר שהרי גם העזרות משער ניקנור ולפנים הכל הוא בכלל מקדש ונקרא שמו עליו ולפיכך אני אומר שחסר מכאן עזרה שהרי בכל הפרק השוה עזרה להיכל. ובאבן שנפגמה או שנגממה פסולה בזה ובזה:
קיג) ע כ\"מ ט\"ז שהניח בצ\"ע דברי הראב\"ד ובחי הגריעב\"ץ חידש לפ\"ז דין חדש ולמ\"ש המהר\"י קורקוס בטעות נכתבו דברי הראב\"ד בט\"ז דמקומם כאן בי\"ז וא\"ש וזכה לכוון לזה באור שמח" + ], + [ + "המנורה וכליה וכו'. כתב מוהרר\"י קורקוס ז\"ל מנחות פ\"ג קיד)מנחות כ\"ח ע\"ב. ובכ\"מ כתב דס\"ל להרמב\"ם כר\"י ב\"י יעו\"ש וצ\"ע. בברייתא נחלקו בה רבי ור\"י בר\"י. דרבי מכשיר כלי שרת שעשאן של מתכת ופוסל של עץ ושל עצם ושל זכוכית ור\"י בר\"י מכשיר של עץ ופלוגתייהו דרבי דריש קרא ועשית מנורה כלל זהב פרט מקשה וכו' חזר וכלל מה הפרט של מתכת אף כלל של מתכת, ור\"י דריש לקרא בריבויי ומיעוטי והלכה כרבי מחבירו. גם שם הביאו ברייתא דרבנן דפליגי עליה דר\"י במנורה שעשו בית חשמונאי. דלרבנן לא היתה אלא של ברזל וחפו אותה בבדיל, העשירו עשו אותה של כסף, העשירו עשו אותה של זהב, והיינו כדברי רבי, וביומא קטו)ל\"ח ע\"ב. כך אמרו כל השערים נשתנו להיות של זהב חוץ משערי ניקנור מפני שנעשו בהם נס. וי\"א מפני שנחושתן מצהיב:
ומהר\"ד ן' זמרא ז\"ל כתב פ' הקומץ רבה קטז)שם במנחות. תנא מנורה היתה באה מן העשת ומן הזהב. עשאה של כסף כשרה, של אבר ושל בעץ ושל גיסטרון רבי פוסל. ר\"י בר\"י מכשיר של עץ ושל עצם ושל זכוכית דברי הכל פסולה:" + ], + [ + "היה הקהל עניים כו'. כתב מהר\"ד ן' זמרא ז\"ל הכי איתא התם. א\"ל משם ראיה שפודין של ברזל היה וחיפם בבעץ, העשירו עשאם כל כסף כו', וה\"ה לשאר הכלים דהכי אמרינן בכל דוכתא אין עניות במקום עשירות:" + ], + [ + "אין עושין כו'. כתב מוהרר\"י קורקוס ז\"ל תוספתא דמנחות ספ\"ט כלשון רבינו ז\"ל וקצת הוזכר מזה בפ' ר' ישמעאל: קיז)ע\"ז נ\"ב ע\"ב וע' במל\"מ הט\"ו מ\"ש בזה.
ומהר\"ד ן' זמרא ז\"ל כתב ואעפ\"י שלא עשאן מתחילה לשם ציבור אלא לשם יחיד, כיון שעשאם לשם קדש קיח)כ\"כ הרמב\"ם פ\"ח מכהמ\"ק ה\"ז וכן כל כ\"ש כו' שמסרן יחיד לציבור כו' ובלבד שימסרם לציבור יעו\"ש. ולא ביאר שצריך שיעשו אותם תחלה לקדש. וע' סוטה י\"ד ע\"ב אדם מביא מנחה מתוך ביתו בקלתות של כסף כו' אמר ר\"פ אימא בכלים הראוין לכ\"ש ופרש\"י אם היו מקדישין יעו\"ש ובפסחים ס\"ו ע\"א תוד\"ה תוחב שכתבו בהא שהביאו סכניהם מביתם אף דבעינן כ\"ש דמיירי שהקדישם השתא. יעו\"ש. ומשמע דדי שיקדישם אחר הגמרן לכ\"ש. ולא בעי עשייה בקדש. אמנם ברמב\"ן פ\"ק דסוכה בשם ירושלמי יומא פ\"ג ה\"ו כתב דבעינן עשייתן בקדושה לשמה. וכ\"ה ברש\"י זבחים ק\"ח ע\"א ד\"ה שיעלה כו' שיבנה מזבח לשם כך יעו\"ש כלשון הרמב\"ם כאן אין עושין כו'. הרי הם קודש, ובלבד שימסרם לציבור. והכי אמרינן בפ' אמר להם הממונה קיט)יומא ל\"ה ע\"ב. רבי ישמעאל בן פאבי עשתה לו אמו כתונת של מאה מנה ולובשה ועבד בה עבודת יחיד ומוסרה לציבור וכתב רש\"י ז\"ל עבודת יחיד הוצאת כף ומחתה שאינה צריכה לציבור אלא לפי שמוטלת עליו לפנות את המקום לפיכך קורא לה עבודת יחיד. ובלבד שימסרנה לציבור דסו\"ס מעבודת ציבור הוא כך נראה בעיני. ואני שמעתי עבודת יחיד מקרא פרשה דתנן התם קורא באצטלות לבן משלו וקשיא לי בגוה דלא תנן התם ובלבד שימסרנה לציבור עכ\"ל. ולפי גרסת הספרים שלנו ל\"ק מידי דאמרינן ומוסרה לציבור לא שהיה חייב למוסרה לציבור אלא טובת לבו. ומ\"מ למדנו משם דאע\"ג שלא עשאה אלא לשם יחיד, כיון שעשאה לשם קדש הרי הוא קדש לפי שיטת רש\"י ז\"ל. ובלבד שימסרנה לציבור. ולפי הגרסא שלנו קדש הוא. אבל אין משתמשין בה לעבודת ציבור עד שימסרנה לציבור: קכ)ע' מל\"מ פ\"ד משקלים ה\"ו ובפ\"ח מכהמ\"ק ה\"ז שתמה על הרמב\"ם ותוס' דבגמ' משמע דלא מהני מסירה לציבור בשביל עבודת ציבור יעו\"ש. ולפ\"ד הרדב\"ז כאן לפי גירסא שלנו מהני מסירה לציבור גם לעבודת ציבור.", + " וכלי גבוה כו'. כתב מהר\"ד ן' זמרא ז\"ל דקי\"ל דהזמנה לאו מילתא הוא קכא)ומ\"ש הרמב\"ם אין עושין כל הכלים מתחלתן אלא לשם הקודש ואם נעשו מתחלתן להדיוט אין עושין אותן לגבוה. לאו משום דהזמנה מילתא, רק משום דבעי עשייתן לשמה. ומשנשתמש בהם גבוה אסורים להדיוט כלומר שהם כלי גבוה ונשתמש גבוה, אבל אם הי' של הדיוט אע\"ג שנשתמש בהם לגבוה מותרים להדיוט. והיינו דאמרינן קכב)סנהדרין מ\"ח ע\"א. גבי כיס של תפילין צר בי' ולא אזמניה, אזמני' ולא צר בי', שרי למיצר בי' זוזי ודוקא שנשתמש בהם לגבוה דרך ארעי, קכג)כ\"ה בפרש\"י שם בסנהדרין ד\"ה צר בי' דאקראי בעלמא הוא. אבל אם נשתמש בהם לגבוה דרך קבע אסור להדיוט. אע\"ג שלא עשאה מתחילה אלא להדיוט. קכד)אע\"ג דעשיית כ\"ש בעי לשמה כהרמב\"ן וירושלמי הנ\"ל, מ\"מ י\"ל דשימש בקביעות ג\"כ מקדשן שיהי' אסורן אח\"כ להדיוט ע' שבועות ט\"ו ע\"א אר\"פ כו' תלאן הכתוב בשירות יעו\"ש ובהגהות יד איתן על הרמב\"ם כאן. ובמנ\"ח מצוה צ\"ה. ואין סברה לחלק בין תשמש כלים דמקדש לקדושת תפילין כנ\"ל:", + " אבנים וקורות כו'. כתב מהר\"ד ן' זמרא ז\"ל משמע דקדושת בית הכנסת גדולה מקדושת הר הבית. קכה)כ\"כ גם בקרית ספר. אמנם בכ\"מ פי' להיפך דבהכ\"נ כהדיוט גבי הר הבית יעו\"ש ובשו\"ת בית אפרים או\"ח סי' ו' הקשה הא קי\"ל בונין בחול ואח\"כ מקדישין. ולהרדב\"ז והק\"ס א\"ש. כן לפי דבריהם מבואר דעת הרמב\"ם דקדושת בהכ\"נ מדאורייתא הוא. וכ\"ה דעת יראים סי' שכ\"ד יעו\"ש ובס' האשכול ח\"א סי' כ\"ד בנחל אשכול שם כתב ע\"ד היראים שלא מצא לו חבר דבהכ\"נ קדושתו מה\"ת. וע' בר\"ן פ\"ג דמגילה דקדושתו מדרבנן יעו\"ש ובפרמ\"ג במשב\"ז או\"ח סי' קנ\"ג ובריש סי' קנ\"א בזה. וע' שו\"ת מהרש\"ם ח\"א סי' י' וח\"ה סי' א' הוכיח מסהמ\"צ להרמב\"ם מל\"ת ס\"ה דהוא מדאורייתא. יעו\"ש ומד' הרדב\"ז כאן מפורש דעת הרמב\"ם כן. וע' בתועפת ראם ביראים החדש סי' ת\"ט מביא משו\"ת ר\"ב ס\"ו דהוא מה\"ת יעו\"ש והוא הי' תלמיד הרדב\"ז. - ומ\"ש הרדב\"ז דקדושת בהכ\"נ חמור מהר הבית, ומזה י\"ל ראי' למ\"ש בהגהות לקמן פ\"ז ה\"ד דדעת הרדב\"ז כדעת המאירי יבמות ו' דמורא המקדש בהר הבית הוא רק מד\"ס יעו\"ש. אע\"ג דיש משתלחין מהר הבית ולא מבית הכנסת. ל\"ק דגזרו בהר הבית משום מקדש, וא\"ת הא דאמרינן לעיל דהזמנה לא מילתא הוא, קכו)כן העיר גם בפר\"ד דרוש י\"ב ובמנ\"ח מצוה מ' יעוש\"ה. וי\"ל דהזמנה לחוד שהכלי כבר הוא עשוי להדיוט. אלא שהוא מזמין אותו לגבוה בהא אמרינן דהזמנה לאו מילתא הוא, אבל אם תחילת עשיית הכלי, או שחצב אבנים לשם קדושה קכז)ע' סנהדרין מ\"ח ע\"ב תנאי היא דתניא כו' עור בהמה טהורה אע\"פ שלא עיבדן לשמה רשב\"ג אומר כו' עד שיעבדו לשמו ופרש\"י דמ\"ד דל\"ב לשמה ס\"ל הזמנה ל\"מ ולא איכפת לן בה יעו\"ש וברמב\"ן פ\"ק דסוכה. וא\"כ לשיטתם ל\"מ גם עשיית הכלי וחציבה לשם קדושה. וע\"כ לומר דהרמב\"ם מפרש כמ\"ש התוס' בשם ר\"ת דמ\"ד הזמנה ל\"מ ס\"ל כרשב\"ג דבעי עיבוד לשמה ולא סגי בהזמנה בעלמא. וה\"ה כאן שעשה הכלי והחציבה לשם קדושה גם למ\"ד הזמנה ל\"מ חלה הקדושה. אכן בב\"י או\"ח סי' ל\"ב ובש\"ע שם סל\"ז ובמג\"א סקנ\"א ובסי' מ\"ב סק\"ו ובמחה\"ש שם כתבו דדעת הרמב\"ם כפרש\"י והרמב\"ן. וע' בס' מפרשי הים בשו\"ת שם באריכות בזה. - ויל\"ע עוד למ\"ש המג\"א שם סק\"י בשם ב\"י דעיבוד לשם ס\"ת מותר לתפילין ובלבוש כתב אע\"ג דאסור לשנות מקדושה חמורה לקלה הכא שאני שאינו רק הזמנה ורק לחול אסור לשנותו. וא\"כ כאן אף דעשייה וחציבה לקדושת בהכ\"נ עדיף מהזמנה בעלמא, מ\"מ ל\"מ זה רק לאסור לשנותו לחול. אבל להר הבית אף דבכה\"ג חמור קדושתו מ\"מ מותר. וצ\"ל דהרדב\"ז סובר כדעת שו\"ת עבוה\"ג סי' ס\"ה דבעיבוד לס\"ת אסור לתפילין. דגם לקדושה קלה אסור להורידו וע' בשו\"ת הגרע\"א סי' ג'. מיד חלה עליהם קדושה ואסור להוציאם לחולין, כנ\"ל. ומצינו בית הכנסת נקרא מקדש קכח)מגילה כ\"ט ע\"א. ומעלין בקדש ולא מורידין:" + ] + ], + [], + [], + [], + [], + [ + [ + "המקדש כולו לא היה במישור כו'. כתב מוהרר\"י קורקוס ז\"ל פ\"ב דמדות וי\"ב מעלות היו שם לפנים ממנו החיל וממנו לעזרת נשים רום כל מעלה חצי אמה ושלחה חצי אמה. גם שם נתבאר שט\"ו מעלות היו מעזרת נשים לעזרת ישראל כנגד ט\"ו מעלות שאמר דוד בספר תלים שעל אותם מעלות הלוים אומרים השיר ע\"כ. ופי' שלחה רוחב המעלה מקום דריסת הרגל ממזרח למערב:
ומהר\"ד ן' זמרא ז\"ל כתב נמצא גובהה של עזרת נשים שש אמות ועולה ממנה לעזרת ישראל ט\"ו מעלות נמצא עזרת ישראל גבוה י\"ג אמות וחצי ועולה ממנה לעזרת כהנים שתי אמות וחצי נמצא עזרת כהנים גבוה ששה עשר אמה ועולה משם לאולם בי\"ב מעלות נמצא האולם גבוה כ\"ב אמות. והאולם וההיכל בשוה נמצא גובה קרקע ההיכל יותר על שער הר הבית שתי אמות:" + ], + [], + [], + [ + "ועולה משם לאולם כו'. כתב מוהרר\"י קורקוס ז\"ל בפ\"ג כדברי רבינו היא שנוייה בספרים שלנו. אלא שבפ\"ב אמרו כל המעלות שהיו שם רום כל מעלה חצי אמה ושלחה חצי אמה חוץ ממעלות האולם ע\"כ. מוכח שמעלות האולם לא היו במדה זו. ובפי' המשנה בערבי מצאתי שכתב רבינו על משנה זו. זה לשונו ונתבאר פ\"ג שמעלות האולם גובהה חצי אמה ושלחה אמה וכו'. גם רבינו עובדיה ז\"ל כתב בפ\"ב חוץ משל אולם שמעלות שבין האולם למזבח לא היו כן כאשר נתבאר רפ\"ג. ופ\"ג כתב ה\"ג רום כל מעלה חצי אמה ושלחה אמה ע\"כ, ולכך נראה שכן צריך להיות בספרי רבינו דאי לא קשיא ההיא דפ\"ב וזה מוכרח אעפ\"י שלא מצאתי כן בספר כתיבת יד:" + ], + [ + "נמצא גובה כו'. כתב מוהרר\"י קורקוס ז\"ל ביאור הענין שאם היו עושין הפתח עשרים כשאר הפתחים היה נמצא משקוף העליון של הפתח למטה ממשקוף התחתון של היכל שתי אמות שהם רום הד' מעלות הנשארות מן הי\"ב. ומפני כך עשו אותו יותר נמוך והכותל שע\"ג הפתח נמוך כדי שיוכל לראות פתח ההיכל מעל משקוף העליון של פתח המזרח ויתקיים בזה והזה נוכח פני אהל מועד. ופתח זה הוא פתח שנכנסים ממנו מהר הבית לחיל. וכל מה שיהיה יותר נמוך יראה יותר שיעור מפתח ההיכל. וזה ברור:", + " ומפני מה עשו כותל זה כו'. כתב מהר\"ד ן' זמרא ז\"ל שם במשנה וכל הכתלים שהיו שם היו גבוהים חוץ מכותל מזרחי שהכהן השורף את הפרה עומד בהר המשחה ומתכוין ורואה פתחו של היכל בשעת הזאת הדם. וכל זה מבואר. אלא דקשיא לי שאני רואה הר המשחה גבוה מאד שאפילו שיהיה כותל המזרח גבוה כשאר כותלי הר הבית הי' יכול לראות פתח ההיכל שהרי העומד היום בראש הר המשחה רואה את כל הבית תחתיו עמוקה מאד. ולתרץ זה צ\"ל שלא היו שורפין את הפרה בראש הר המשחה וגם הבית הי' גבוה הרבה ממה שהוא עתה, ולפיכך לא עשו כותל המזרח גבוה כשאר הכתלים. והיות והבית נמוך עתה ממה שהיה בתחילה כבר הוכחתי אותו לעיל מענין אבן השתייה:" + ], + [ + "ועל הדוכן העולה כו'. כתב מהר\"ד ן' זמרא ז\"ל משמע שהכהנים בשעה שמברכין את ישראל לא היו עומדין על הדוכן זה, אלא במעלות של אולם. וכבר נשאלתי ע\"ז שכתב רבינו בהלכות תפלה א)פי\"ד ה\"ט. ברכת כהנים כיצד במקדש הכהנים עולים לדוכן. ובאותו פרק בעצמו ב)הי\"ד. כתב באים ועומדים על מעלות האולם כו', והעליתי באותה תשובה ג)שו\"ת הרדב\"ז ח\"ה סי' פ\"ד. שיש כהנים שלא היו ראוים להכנס בין האולם ולמזבח ואע\"פ כן היו חייבין בעשה דכה תברכו. ד)ע' תוס' תענית כ\"ז ע\"א ד\"ה דאי וסוטה ל\"ט ע\"א ד\"ה כי. שכתבו דבע\"מ נושא כפיו יעו\"ש ובמתני' ספ\"ק דכלים מבואר דכהן בע\"מ אסור ליכנס בין אולם ולמזבח. וע' קידושין ע\"א ע\"א תניא א\"ר טרפון פעם אחת עליתי אחר אחי אמי לדוכן והטיתי אזני אצל כ\"ג ושמעתי שהבליע שם בנעימת אחיו הכהנים. ופרש\"י אחר אחי אמי שהי' כהן ור\"ט הי' כהן כו' לדוכן לברך ברכת כהנים יעו\"ש. וכ\"ה במד\"ר קהלת פ\"ג פי\"א ושם הגירסא פ\"א עליתי עם שמעון אחי אמא על הדוכן כו'. ומבואר כמ\"ש הרדב\"ז דגם על הדוכן הי' ברכת כהנים. - ומצאתי בתפא\"י פ\"ב דמדות מ\"ו שכתב הכוונה דכשהי' על מעלות האולם דחוק מהרבה כהנים עמדו שאר הכהנים על הדוכן בשעת בר\"כ, וגם הכ\"ג לא רצה לעמוד צפוף בין הכהנים שבמעלות האולם, עמד כאן בין המועטים בריוח והטה ר\"ט אזנו לכ\"ג עכ\"ד שם. ובמחכת\"ה דבריו דחוקים ודחוים בפרט מ\"ש לומר על הכ\"ג שלא רצה לעמוד בדוחק במעלות האולם, ששם עיקר מקום המיוחד לבר\"כ ומקודש יותר ממקום הדוכן שהי' בתחלת עזרת כהנים ע' ספ\"ק דכלים. אמנם למ\"ש בכוונת הרדב\"ז כאן הדבר נכון, דהנה אמרי' בירושלמי מגילה פ\"א הי\"א ובני אהרן הכהנים יתקעו בחצוצרות תמימין ולא בעלי מומין דבר ר\"ע, א\"ל ר\"ט כו' אם לא ראיתי את שמעון אחי אימא חיגר באחת מרגליו עומד בעזרה חצוצרתו בידו ותוקע כו' יעו\"ש. ומבואר דאחי אמו הי' כהן בע\"מ, שאסור ליכנס בין אולם ולמזבח אבל חייב בברכת כהנים וכמ\"ש הרדב\"ז. ולכך עמד על הדוכן ומפני כבודו גם ר\"ט עמד שם. ומפני שהכ\"ג עמד על מעלות האולם שהוא רחוק לבפנים, לכך הוצרך ר\"ט להטות אזנו לשמוע מרחוק. ופ\"א שאמר הכוונה על שהטה אזנו אז ודו\"ק. וע\"ע תוס' כתובות כ\"ד ע\"ב ד\"ה חד כו' מוקי לה נמי בדוכן כהנים שבגבולין יעו\"ש. ומשמע דבדוכן שבעזרה לא הי' בר\"כ, וצ\"ע. ואותם היו עומדים לברך את העם על הדוכן ה) (השמטה מהערות) ראיתי כעת בס' ערוך השלחן או\"ח סי' קכ\"ח סעי' כ\"ו מ\"ש בזה. ובמחכת\"ה נעלם ממנו מש\"כ הרדב\"ז בתשובה ובכאן בחידושיו. גם מ\"ש בעה\"ש שם שדעת הרע\"ב שהדוכן הי' בשביל כהנים. תמוה דמפורש ברע\"ב פ\"ב דמדות מ\"ו שהדוכן הי' בשביל הלוים לשיר. אמנם עיקר דברי הרדב\"ז צ\"ע מהתוספתא סוטה פ\"ז וז\"ל ברכת כהנים אלו בשעה שהכהנים עומדין על מעלות האולם הכל כשרין לעלות במעלות האולם בין תמימים בין בעלי מומין כו'. וע' בש\"ס סוכה מ\"ד ע\"א ובתוס' שם ד\"ה א\"ל. וע\"ע ירושלמי סוכה פ\"ד ה\"ג תני ובעלי מומין כו' א\"ל כשרים היו יעו\"ש בפ\"מ בזה ודו\"ק. ושאר הכהנים היו עומדין על מעלות האולם ולפיכך קבע להם רבינו שני מקומות:

ה) כדבריו מצאתי בר\"ש פ\"ב דמדות מ\"ו וז\"ל ודוכן הכהנים לברך את העם קבוע בה בתחלת עזרה שלהן וכן נאה ברכת כהנים בראש עזרתם כו' יעו\"ש. וע' מתני' בתמיד פ\"ה מ\"א אמר להם הממונה ברכו כו' וברכת כהנים ובתוס' ברכות י\"א ע\"ב ד\"ה בר\"כ העירו דמשמע מזה שהי' שם ברכת כהנים גם קודם ההקטרה חוץ מבר\"כ שאחר ההקטרה על מעלות האולם יעו\"ש ובתוס' סוטה ל\"ח ע\"א בזה. ולמ\"ש הר\"ש והרדב\"ז אולי אפ\"ל דמתני' דתמיד מיירי בבר\"כ שעל הדוכן בעזרה [ולא בלשכת הגזית ששם היו רק מתפללים] אמנם הרמב\"ם בפ\"ו מתומ\"ס ה\"ד ובפה\"מ שם בתמיד לא גריס ברכת כהנים רק שים שלום יעו\"ש ובתיו\"ט וב\"ש שם ובמ\"ש בהגהות הגר\"א תמיד פ\"ו מ\"א יעוש\"ה." + ], + [ + "הלשכות כו' כתב מוהרר\"י קורקוס ז\"ל פ' כיצד צולין ו)פסחים פ\"ה ע\"ב. אמר רב גגין ועליות לא נתקדשו ומקשה עלה מברייתא דתניא לשכות בנויות בקדש ופתוחות לחול תוכן חול וגגותיהן קדש ומשני לה כשגגותיהם שוים לקרקע העזרה. פי' דבחלל אזלינן בתר פתחין ובגגין כיון ששוים לקרקע העזרה הרי הן כעזרה:
ומוהרר\"ד ן' זמרא ז\"ל כתב. תוכן חול כיון דפתוחות לחול דרך פתחא אזלינן וגגותיהן קדש כיון שהוא שוה לקרקע העזרה אין זה גג דנימא גגין לא נתקדשו אלא הרי הוא כשאר העזרה דאית בהו תרתי חדא דבנויות בקדש. ותו דגגין שוה לעזרה ואם אינם שוין אף גגין חול דגגין לא נתקדשו אפילו בגגין שלפנים ואפילו בעליות:", + " לפיכך גגין אלו אין אוכלים כו'. כתב מהר\"ד ן' זמרא ז\"ל שאין קדושתן כקדושת העזרה והנכנס לשם בטומאה פטור לגמרי כאשר יתבאר בהלכות ביהמ\"ק: ז)פ\"ג הי\"ט ובתוס' זבחים ל\"ב ע\"א בשם ר\"א יעו\"ש." + ], + [ + "היו בנויות בחול כו'. כתב מוהרר\"י קורקוס ז\"ל זבחים פ' איזהו מקומן ח)נ\"ו ע\"א. ברייתא לשכות הבנויות בחול ופתוחות לקדש כהנים אוכלים שם קדשי קדשים ואין שוחטין שם קדשים קלים וחייבין משום טומאה. ומסיק התם כי היכא דתנן אין שוחטין. תני נמי אין חייבין משום טומאה פי' דדוקא לאכילה נתקדשו ויליף לה התם מדכתיב ואכלו אותו במקום קדוש בחצר אהל מועד. התורה רבתה חצרות הרבה לאכילה אחת:
ומהר\"ד ן' זמרא ז\"ל כתב תניא בפ' איזהו מקומן ט)שם. בנויות בחול ופתוחות לקדש תוכן קדש. ומוקמינן לה מדרבנן. וזה שכתב הרב ז\"ל והנכנס לשם פטור, ומשמע אסור מדרבנן. ועוד תניא התם מנין ללשכת בנויות בחול ופתוחות לקדש. שהכהנים נכנסים לשם ואוכלים שם קדשים ת\"ל במקום קדוש בחצר אהל מועד. התורה רבתה חצרות הרבה לאכילת קדשים. וזהו שכתב תוכן קדש לאכילת קדשים. וכן תניא התם לשכות הבנויות כו' אוכלים שם קד\"ק ואין שוחטין שם קדק\"ל. וחייבין משום טומאה. ומגיהין לה תני אין חייבין משום טומאה. ונתבארו דברי רבינו. אלא דקא מבעיא לי פתוחות לכאן ולכאן מאי ובמע\"ש י)פ\"ג מ\"ח. תנן בנויות בקדש ולחול, ופתוחות לקדש ולחול. תוכן וגגותיהן מכנגד הקדש ולקדש קדש. מכנגד החול ולחול, חול, וא\"ת למה לא נתבאר זה בדברי רבינו ז\"ל, יא)גם השעה\"מ העיר בזה. וי\"ל לפי שלא מצינו לשכה שהיה לה שני פתחים אלא בית המוקד יב)כ\"ה לשון התוספתא מובא בר\"ש שם פ\"ג דמע\"ש בנויה בקודש ובחול כו' כגון לשכות בית המוקד. ולשכת הגזית וכבר הוא מפורש בהם. לשכת הגזית חציה קדש וחציה חול. יג)כ\"ה ביומא כ\"ה ע\"א וע' תוס' ישנים שם. ובית המוקד נמי שתי לשכות שבה קדש, ושתים חול. ולענין אם יתחדש לשכה שיהיה לה שני פתחים אחד לקדש ואחד לחול מתניא. וכן לענין מחילות הפתוחות לכאן ולכאן אמר ר' יוחנן מחילות לא נתקדשו. וקשיא לי דאמרינן בגמרא ודוד קדש עד קרקע התהום. יד)כן הקשו בתוס' פסחים ס\"ז ע\"ב ד\"ה מחילות. והנכון בזה שדוד קדש עד התהום כל ארעא סמיכתא ואם יעשו בה מחילות שלא נתקדשו אם יהיו פתוחות לחול יהיו חול. ואם יהיו פתוחות לקדש הרי הם קדש כדינם:" + ], + [ + "המחילות כו'. כתב מוהרר\"י קורקוס ז\"ל פ' כיצד צולין טו)שם בפסחים פ\"ו ע\"א. מפרשים מימרא דר' יוחנן שאמר מחילות לא נתקדשו, דמיירי בפתוחות להר הבית. וברייתא שאמרה לשכות בנויות לחול ופתוחות לקדש, תוכן קדש. ומיירי כשגגותיהם שוים לקרקע עזרה דומיא דרישא כאשר נתבאר. וא\"כ הוי להו מחילות דמיירי בפתוחות לעזרה. ומשום הכי תוכן קדש. ול\"ק אדר' יוחנן:", + " החלונות כו'. כתב מוהרר\"י קורקוס ז\"ל גז\"ש בכיצד צולין החלונות ועובי החומה כלפנים. ואמרינן עלה בשלמא חלונות משכחת לה ששוה לקרקע עזרה, אלא עובי החומה היכי משכחת לה והלא כגגין ועליות הוא. ומשני משכחת לה בבר שורא דכתיב ויאבל חיל וחומה, פי' דאותה חומה דהיינו הסורג טז)ע' ברמב\"ם לעיל פ\"ה ה\"ג לפנים ממנו סורג מקיף גובהו י' טפחים ולפנים מן הסורג החיל כו' ועליו הוא אומר בקינות ויאבל חיל וחומה זו חומת עזרה יעו\"ש וצ\"ע. וע' בתיו\"ט פ\"ב דמדות מ\"ג בתו\"ד כתב וז\"ל א\"ל שזו דעת הרמב\"ם כו' ועוד ברפ\"ו מה' בהב\"ח נראה ג\"כ מדבריו שסובר שמקום יש חוצה לעזרה ונקרא חיל אלא שלדבריו נקרא כן ע\"ש חומה נמוכה שלפניו כו' יעו\"ש שהקשה על הכ\"מ שציין ע\"ד הרמב\"ם שם מפסחים פ\"ו ע\"א דהא שם אמרי' דקרא חיל וחומה בבר שורה. הוא חומה נמוכה שהיתה לפנים מחומת עזרה וע' בזה במנ\"ח מצוה שס\"ב יעו\"ש וזה עוד יותר קשה למהר\"י קורקוס כאן דמיירי בדין עובי החומה כלפנים. וע' בהר המריה שם פ\"ה אות י' י\"א אריכות בענין זה. שהיה נמוך עשרה טפחים שוה לגובה קרקע עזרה, שהיתה הולכת וגבוה במעלות כאשר נתבאר. ולכך כתב כאן בהשגות א\"א אף אלו כו' ובודאי שהדין עמו אלא שרבינו אפשר שסמך על מ\"ש למעלה גבי גגין דדוקא בשוים לקרקע העזרה וה\"ה לעובי החומה. ומ\"מ ראוי היה לפרש:
ומהר\"ד ן' זמרא ז\"ל כתב בהשגות א\"א כו' דעתו ז\"ל דכי היכי דגגות הלשכות אם לא היו שוים לקרקע העזרה לא נתקדשו אף אלו כן, וכשדחק אותו היכא משכחת חומה שוה לקרקע אמר דמשכחת בבר שורא כלומר שעושין לחוזק החומה מבפנים חומה אחרת שוה לקרקע. וקשיא לי עלה דאמרינן בפ' איזהו מקומן יז)שם נ\"ו ע\"א. תני תנא קמי' דרב נחמן כל העזרה היתה אורך קפ\"ז על רחב קל\"ה. א\"ל הכי אמר לי אבא כגון זה כהנים נכנסים שם ואוכלין קדק\"ד ושוחטין שם קק\"ל וחייבין משום טומאה. למעוטי מאי, אלימא למיעוטא חלונות ועובי החומה. תנינא החלונות ועובי החומה כלפנים ע\"כ. ואם איתא לימא לעולם למיעוטא חלונות ועובי החומות וכגון שאינם שוין לקרקע, יח)כוון לזה במנ\"ח מצוה שס\"ב ומבאר יותר דהא לא ממעטינן רק מה שהוא אחר קפ\"ז על קל\"ה אמה וסברת הס\"ד למעט חלונות ועובי החומה שהיו חוץ לשיעור זה. א\"כ מה מקשה ממתני' דפסחים דמוקמינן לה התם בבר שורה דפרש\"י חומה קטנה לפנים מחומת עזרה וא\"כ הוא בתוך הקפ\"ז אמה ושם לכ\"ע נתקדש. וע\"כ שמעינן דלא ס\"ל דמיירי בבר שורה. ומתני' דעובי החומה כלפנים היינו חומת עזרה שהיתה חוץ להשיעור זה ושפיר מקשה. אלא ודאי בכל גונא הרי הם כלפנים. ותו דלא הוה תני תנא סתם החלונות ועובי החומות לאותם שהם שוין לקרקע, ולא דמי לגגין. דגגין לא נתקדשו כלל. ואם הוא שוה לקרקע לא נקרא גג אלא קרקע העזרה. אבל החלונות ועובי החומות המקום אשר בנו עליו הכותל נתקדש נמצא כל חללות שימצא בכותל לצד פנים או עובי החומה הכל נתקדש יט)צ\"ע מה מהני זה שנתקדש מקום החומה, לקידש חומה עצמה בקדושת עזרה, דקדושת עזרה הא הי' אחר גמר הבנין. ותמוה שלא הביא מ\"ש התוס' שבועות ט\"ו ע\"ב ד\"ה אמטו ובפסחים פ\"ה ע\"ב שכתבו דאף שהב\"ד הלכו בפנים, מ\"מ החלונות ועובי החומה כלפנים. דהי' מתקדש כל מה שהי' בלבם לקדש דהקידש הי' תלוי בדעת ב\"ד יעו\"ש, ולתי' ב' שכתבו שם לא א\"ש. והרי הוא כפנים כסתמא דברייתא וכלשון רבינו:" + ], + [ + "ב\"ד שרצו כו'. כתב מוהרר\"י קורקוס ז\"ל שבועות פ\"ב כ)ט\"ו ע\"א. ובסנהדרין פ\"ק כא)ט\"ז ע\"ב. יליף מדכתיב וכן תעשו כדברי רבינו. ואעפ\"י שבסנהדרין לא הזכירו אלא ב\"ד של שבעים ואחד ולא הוזכר שם לא מלך ולא או\"ת התם לא איירי אלא במילי דסנהדרין אי בעי כ\"ג או ע\"א ומיהו מקרא דמייתי התם איכא למילף כלהו. כב)כ\"כ התוס' שם בשבועות. ואי לשבעים ואחד לחוד לא צריך קרא שהרי העמדת סנהדרין יליף לה ממשה דבעי ע\"א, אע\"ג דלא כתיב בהו וכן תעשו אלא ודאי דקרא להצריך נביא ומלך ואורים ותומים:" + ], + [], + [ + "וכיצד מוסיפין כו'. כתב מוהרר\"י קורקוס ז\"ל גז\"ש פ\"ב דשבועות ולמדו אותו מדכתיב בנחמיה ואעמידה שתי תודות גדולות כו' ופי' שם מה גדולות גדולות שבתודה דהיינו חמץ שבה. כי כל חלה שבחמץ גדולה כשלש של מצה. ובגמרא אסיק ר' יוחנן דע\"פ נביא נשרפת האחת ונאכלת האחת. ושם הזכירו בברייתא שאומרים שיר של פגעים ומזמור לדוד בברחו מפני אבשלום בנו כו' ונראה שגם כן צריך להיות בספרי רבינו: כג)ע' בכ\"מ ובמל\"מ כאן ובתיו\"ט פ\"ב דשבועות בזה.", + " ועל פי נביא שורפין את זו כו'. כתב מהר\"ד ן' זמרא ז\"ל היינו דאמרינן בגמרא כד)שם בשבועות ט\"ז ע\"א. ע\"פ נביא נאכלת וע\"פ נביא נשרפת. וא\"ת דתנן הפנימיות נאכלת והחיצונה נשרפת וי\"ל שכך היה מצוה הנביא לאכול הפנימיות ולשרוף החיצונה: כה)ע' כ\"מ וברש\"ש שם בשבועות." + ], + [], + [ + "כל מקום שלא נעשה כו'. כתב מוהרר\"י קורקוס ז\"ל גז\"ש במשנה ובגמרא כו)שם. נחלקו ר\"ה ור\"נ. דר\"ה אמר בכל אלו תנן שצריך כולם, ור\"נ אמר באחת מכל אלו תנן שאין צריך אלא אחת מאלו. והלכה כר\"ה באיסורו. וסוגיא כוותי' מוכחא. ושם אמרו לר\"ה כשקדש עזרא לא היה שם או\"ת ובמה נתקדש, ותירצו דקסבר קדושה ראשונה קדשה לעתיד ועזרא לא היה צריך לקדש אלא זכר בעלמא הוא דעביד. ורצו להעמיד זה במחלוקת ר\"א ור\"י דתניא אר\"א שמעתי כשהיו בונין בהיכל וכו' אר\"י שמעתי שמקריבין אע\"פ שאין בית ואוכלין קדק\"ד אעפ\"י שאין קלעים, קדשים קלים ומע\"ש אעפ\"י שאין חומה שקדושה ראשונה קדשה לעתיד. מכלל דר\"א סבר לא קדשה. ודחי רבינא דכ\"ע קדשה לעתיד. ומר מה דשמע לי' קאמר, ומר מה דשמע לי קאמר. והקשו התוס' כז)שם ד\"ה דכ\"ע. דהא אשכחן בפ\"ק דחגיגה כח)ג' ע\"ב. דאית לי' לר\"א דלא קדשה לעתיד ותירצו דהתם לענין תרומה ומעשרות מיירי ואותה קדושה בטלה, אבל קדושת מחיצות אפשר דלא בטלה כיון דאקרי נחלה. וכן קדושת בתי ערי חומה שהזכירו גם הוא קדושת מחיצות, עכ\"ל, והם כדברי רבינו. ובהשגות א\"א סברת עצמו הוא זו כו'. וכבר כתבתי ראיה לדברי רבינו. גם בעל התרומה כט)בהלכות א\"י סי' רנ\"ג הובא בסמ\"ג מ\"ע קל\"ו ובר\"ן פ\"ק דשבועות. הכריע כדברי רבינו מהא דאיפלגי ר\"ל ורבי יוחנן בפ' השוחט ומעלה. ל)זבחים ק\"ז ע\"ב. דר' יוחנן סבר דמעלה בזה\"ז בחוץ חייב כרת ור\"ל סבר דפטור. ואוקי פלוגתייהו בקדושה ראשונה אי קדשה לעתיד או לא. דר' יוחנן סבר קדשה. ובכל דוכתא קי\"ל כר' יוחנן לגבי ר\"ל. גם כי שם אוקמוה לר' יוחנן כר' יהושע ור\"ל כר' אליעזר, ובכל דוכתא קי\"ל כר\"י לגבי ר\"א. וא\"כ על כרחנו צריכים אנו לחלק בין קדושת מחיצות לקדושת הארץ לענין תרומות ומעשרות, עוד הכריע מהא דאמר ר' יוחנן לא)זבחים ס\"ב ע\"א ובתוס' ד\"ה אחד כתבו ראיה זו. וקצת צ\"ע שלא הביא ראי' זו גם מהברייתא שם בשם ראב\"י דמשנתו קב ונקי וע' רשב\"ם ב\"ב קל\"ח ע\"א דגם בברייתא שייך כלל זה. ג' נביאים עלו עמהם וכו' ואחד העיד להם שמקריבין אעפ\"י שאין בית, מוכח דקדושה לא בטלה לכ\"ע. עוד הכריח כן מהא דאמרינן בפ' ידועות הטומאה לב)שם בשבועות י\"ד ע\"ב. בן בבל שעלה לארץ ישראל ונעלם ממנו מקום המקדש וכו' ומיירי בזה\"ז וכאשר הכריחו בתוס' לג)שם ד\"ה ונעלם. וגם המג\"א או\"ח סי' תקס\"א הביא ראיה זו יעו\"ש. ובאמת למ\"ש הרמב\"ם פי\"א משגגות ה\"ב וז\"ל מי שלא ראה המקדש כו' יעו\"ש ומשמע מדבריו דלא פי' כמ\"ש התוס'. רק דמיירי אפי' בזמן הבית א\"כ לשיטתו אין ראיה וכבר העירו בזה. דאי בזמן הבית ידועה חשובה כיון שהיה לו לישאל. אבל בזה\"ז אין מצוי לישאל, מוכח דקדושה לא בטלה, גם באותו פ' לד)ט\"ז ע\"ב. אמנם צע\"ק דכ\"ה רק לפרש\"י שם אבל לפי' התוס' שם ד\"ה קדושתו נדחה ראיה זו והמהר\"י קורקוס בעצמו הוכיח לעיל פ\"א ה\"ג דהרמב\"ם ס\"ל כפי' התוס'. אמרו ומה משכן שאין קדושתו קדושת עולם וכו' מקדש שקדשתו קדושת עולם לא כ\"ש. מוכח דקדושת מקדש לא בטלה. גם בעדיות לה)פ\"ח ה\"ו. תנן אר\"י שמעתי שמקריבין אעפ\"י שאין בית ואוכלין קדק\"ד בעזרה אעפ\"י שאין מחיצה ואוכלין מע\"ש בירושלים אעפ\"י שאין חומה שקדושה ראשונה קדשה לעתיד והוא אשר הזכרתי בסמוך. וכיון דמייתי לה בעדיות ודאי דהלכתא היא. ומה שאמר סו\"פ חלק לו)סנהדרין קי\"ג ע\"א. ופ' הזהב לז)ב\"מ נ\"ג ע\"ב. דנפל מחיצות כתב בעל התרומה ז\"ל דפליגי וסברא לא קדשה לעתיד ולא קי\"ל הכי אלא דקדשה לעתיד לענין בית וקדושת ירושלים לאכול בתוכה מע\"ש אעפ\"י שנפלו מחיצות והנכנס שם בזה\"ז חייב כרת ומעלה בחוץ בזה\"ז חייב כרת דלא בטלה אלא לענין מעשרות וכדברי רבינו. וכתב הוא ז\"ל לח)כוונתו י\"ל דרק לדעת בעל התרומה ילפינן משם. אבל הרמב\"ם דס\"ל בפי\"ב משמיטה הט\"ז דנתבטלה קדושת בתי ערי חומה בחורבן הבית. והא דס\"ל שם בהט\"ו כר\"א בר' יוסי דדריש אשר לו חומה היינו רק כגון שבזמן הבית חרבה חומתה וכמ\"ש הכ\"מ שם. א\"כ לשיטתו לא שמעינן משם דלא בטלה קדושת מחיצות. דמאשר לו חומה. ילפינן הכי לחלק בין קדושת הארץ לקדושת מחיצות לט)כ\"כ גם התוס' יבמות פ\"ב ע\"ב ובר\"ש פ\"ו משביעית מ\"א. וטעם רבינו נכון ומקובל וכאשר דרשו ז\"ל מ)מגילה כ\"ח ע\"ב. והשימותי את מקדשיכם אעפ\"י שהם שוממין בקדושתן הם עומדין, פי' דהוי לי' למיכתב ומקדשיכם אשומם. ומדכתיב והשימותי ובתר הכי כתב מקדשיכם מוכח שגם אחר שישומו יהיו בקדושתן מא)כ\"כ גם התיו\"ט שם פ\"ג מ\"ג ובתוס' רע\"א שם בשם מהרי\"ט ח\"א סי' קכ\"ג כתב עוד טעם. ויקראו מקדשיכם וכבר אמרו מב)מד\"ר שה\"ש עה\"כ הנה זה עומד אחר כותלנו - וע' שו\"ת הרדב\"ז ח\"ב סי' תרמ\"ח. שלא זזה שכינה מכותל מערבי לעולם:", + " וזה שעשה עזרא שתי תודות כו'. כתב מהר\"ד ן' זמרא ז\"ל הכי אמרינן בגמרא דשבועות מג)ט\"ז ע\"א. דנחמיה בן חכליה לזכר הוא דעביד, דאמרינן התם איתמר. ר\"ה אמר בכל אלו תנן דקסבר קדושה ראשונה כו' ולעתיד לבא, ועזרא לזכר כו'. ומותיב רבא לר\"נ כל שלא נעשה בכל אלו תנן, ודחיק תני באחת מאלו, משמע דפשטא דמתני' דבכל אלו וקסבר קדושה ראשונה כו' וקדשה לעתיד לבוא. ומשנה דעדיות נמי אמרינן דר\"א ור\"י תרווייהו ס\"ל קדשה לעתיד לבא, ומר מה דשמע לי' קאמר כו' ותני חד אליבא דר' ישמעאל. א\"נ רבי אליעזר בר רבי יוסף סבר נמי קדושה כו' וקדשה לעתיד לבוא. וסתם מתני' דפ\"ק דמגילה מד)י' ע\"א. ופ' בתרא דזבחים מה)קי\"ב ע\"ב. באו ירושלים נאסרו הבמות ולא היה להם עוד היתר והיא היתה נחלה. ולהכי נקראת ירושלים נחלה לקיים קדושתה ועמידתה לעולם. וע\"ז אמר הנביא ונחלתו לא יעזוב וגו'. וכתב רבינו בפי' המשניות בעדיות מו)פ\"ח מ\"ו. מן העיקרים הברורים דקדושה ראשונה קדשה לשעתה וקידשה לעתיד לבוא. ורצוני לומר בקדושתה הראשונה שקידשה שלמה המלך ע\"ה, ובמקדש בלבד הכל מודים בו. אבל בקדושת שאר ארץ ישראל יש בו מחלוקת. ואנו סומכים בזה על קדושת עזרא וכו'. ומ\"ש ובמקדש בלבד, לאו דוקא אלא ה\"ה לכל ירושלים, אלא לפי שהי' אוכלים שם קדשים ומעשר שני קרי לי' מקדש. מז)צ\"ע שלא הביא שכ\"כ הרמב\"ם בפה\"מ ר\"ה פ\"ד מ\"א דמקדש תקרא ירושלים כולה. וע' בזה בתיו\"ט פ\"א דשקלים מ\"ג.מז*) זבחים כ\"ד ע\"א ובקושית הרדב\"ז ע' תוס' שם ד\"ה הואיל מ\"ש ע\"ז. וא\"ת הא ר\"נ דפליג עליה דר\"ה בפ\"ב דשבועות וס\"ל דלא קידשה לע\"ל ועזרא קדושי קדיש, מוקי נפשי' כתנא דבי רבי ישמעאל בר רבי יוסי. ואיך אמר הכל מודים בו. וי\"ל דר\"נ אמר הכי, אבל אנן לא ס\"ל הכי אלא אמרינן דרבי ישמעאל ב\"ר יוסי לא אמרה אלא בשאר עירות, והכי משמע מדקתני למה מנו חכמים את אלו, כשעלו בני הגולה מצאו את אלו וקדשים, אבל ראשונות בטלו משבטלה הארץ. ואע\"ג דהוי מצי למימר דר\"י ב\"ר יוסי בשאר עירות איירי מ\"מ ניחא לי' לאשכוחי תנא דקאי ר\"נ כוותי', אבל לא ס\"ל הכי וא\"ת כיון דרבינו סובר דלא פליגי בקדושת ירושלים, מאי כתב הכא, ולמה אני אומר דמקדש וירושלים קדושה ראשונה קדשה לעתיד, והלא הכל מודים בו כאשר כתב בפי' המשנה, והנכון בזה. דה\"ק כיון דפסקנו דבשאר עירות לא קדשה לע\"ל. הוי לך למיפסק נמי הכי כר\"נ וכתנא דקאי כוותיה:", + " ובמה נתקדשה כו'. כתב מהר\"ד ן' זמרא ז\"ל וא\"ת דבגמרא\n מז* אמרינן דדוד קדשה דאמרינן בפ\"ב דזבחים מאי קא מבעי' לי' כי קדיש דוד רצפה העליונה קדיש, או דילמא עד לארעות תהומא קדיש. והכי אמרינן בירושלמי שבועות דוד זה מלך גד זה נביא. וי\"ל דכיון דשלמה בנאו הוי כאלו הוא קדשו. א\"נ דוד קדיש המקום ושלמה קדש הבנין ואת ירושלים:" + ], + [ + "לפיכך מקריבין כו'. כתב מהר\"ד ן' זמרא ז\"ל היינו מתני' דעדיות דמייתינן לעיל:" + ], + [ + "לפי שקדושת המקדש וירושלים מפני השכינה ושכינה אינה בטלה כו'. כתב מהר\"ד ן' זמרא ז\"ל ואני תמה על מ\"ש בהשגות אמר אברהם סברת עצמו הוא זו ולא ידעתי מאין לו וכו'. והלא כמה סתמא איכא דס\"ל הכי וסוגיא דשבועות כולה הכי, ולפיכך אני אומר שלא אמר כן על הדין שכתב רבינו דפשיטא להראב\"ד ז\"ל דהוי פלוגתא דתנאי, אלא על הטעם שכתב לפי שקדושת המקדש וכו' אמר כי סברת עצמו הוא. ואם ע\"ז השיג. טעמו ז\"ל מפורש דכתיב והשימותי את מקדשיכם וגו'. ואפשר שעל הדין עצמו השיגו, דמנין לו לפסוק הכי כיון דלא נתפרש בתלמוד, ור\"נ נמי אית לי' איפכא. וטעמו של רבינו ז\"ל מבואר ממ\"ש למעלה, ומה שהקשה ז\"ל דכמה משניות איכא, אם אין מקדש ירקב. ולפי מה שהבין בדברי הרב ז\"ל תמהני למה לא השיג עליו ממ\"ש בפ\"ב דמעשר שני מח)ה\"א. וז\"ל ונוהג בפני הבית ושלא בפני הבית, אבל אינו נאכל בירושלים אלא בפני הבית שנאמר מעשר דגנך וגו' מפי השמועה למדו כו' ע\"כ. אלא ענין מ\"ש הכא ואוכלין קדק\"ל ומע\"ש בירושלים כגון דנפל מחיצות ירושלים, אבל הבית קיים. וזה שכתב אעפ\"י שאין שם חומה, היינו חומת העיר. הילכך כל מקום שתמצא ירקבו. לענין מע\"ש או לענין נטע רבעי בדיני המעשר, היינו משום שאין שם בית, אבל אם הי' הבית קיים, אעפ\"י שאין חומת העיר במקומה, מעלין שם מע\"ש ונטע רבעי ואוכלין שם. מט)במג\"א שם סי' תקס\"א סק\"ב ובמל\"מ כאן כ\"כ. וזה נ\"ל ברור בדעת רבינו ז\"ל. ומ\"ש הראב\"ד ז\"ל ולא עוד אלא שאני אומר שאפילו לר' יוסי וכו', אם נגלה אליו הדבר בסוד ה' ליראיו אני מאמין, אבל לא הייתי סומך על עצמי ליכנס למקדש ואפילו היה נגלה אלי כי הייתי אומר לא בשמים הוא, ומידי פלוגתא לא נפיק, כי הטעם שכתב הוא ז\"ל שהיה יודע עזרא וכו' לא ירדתי לסודו. מה היה מעכב זה לענין שלא יקדש את הבית ואת ירושלים, והלא לעתיד יוסיפו על העיר ועל העזרות כפי מה שירצו, והלא טוב הוא שתחול קדושה על קדושה לכבוד ולתפארת עולמים. ותו קשיא לי כי לדעתו ז\"ל קדושה ראשונה לא קדשה לעתיד ובטלה, וגם קדושת עזרא לא קדשה, נמצא כל הקרבנות שהקריבו בבית שני לא היו כקדושת בית אלא כבמות ציבור בעלמא, שהרי המקום בטלה קדושתו. ותו אי ס\"ל בכל אלו תנן. ומה שעשה עזרא לזכר בעלמא. א\"כ קדושה ראשונה קדשה לשעתה ולעתיד והיינו כר\"ה ואמאי השיג על הרב. ואי ס\"ל כר\"נ דאמר לא קדשה לעתיד, הא אמרינן בהדיא דעזרא קדושי קדיש אע\"ג דלא הוי או\"ת. ותו מה שעשה עזרא מעשה בטל היה דאפילו זכר לא היה, כיון שאין שם קדושה. וצריך לתרץ לדעת הראב\"ד ז\"ל דלעולם עזרא קדושי קדיש כדאמר ר\"נ. את כל א\"י ואת ירושלים והמקדש, אלא שכל א\"י קדש לשעתה ולעתיד לבוא, אבל ירושלים ומקדש קדיש אותם כל זמן שיעמדו ולא יותר וכמו שאמרו כן בפירוש. נ)צ\"ע ממ\"ש התוס' והרא\"ש מגילה כ\"ח ע\"ב בהא דבתי כנסיות של בבל על תנאי הן עשוין ולא מהני תנאי רק בחורבנן. ובשל א\"י ל\"מ תנאי כלל שקדושתן קיימת לעולם יעו\"ש ובב\"י וב\"ח או\"ח סי' קנ\"ג דל\"מ תנאי על בהכ\"נ שיוקדש רק לזמן. וקצת אפ\"ל עפ\"ד ירושלמי שביעית פ\"ו ה\"א מה ביאתן בימי יהושע כו' אף ביאתן בימי עזרא פטורין היו ונתחייבו ממה נתחייבו ר\"י ב\"ח אמר מד\"ת כו' אר\"א מאיליהן קבלו עליהן את המעשרות כו' יעו\"ש ובתוס' יבמות פ\"ב ע\"ב ד\"ה ירושה. ובר\"ש שם בשביעית וז\"ל ונפ\"מ דלר\"י דקדושה במצות הקב\"ה קיימת אף בזה\"ז אע\"פ שחרב הבית אבל לר\"א דאמר מאליהן קבלו בטלה עכשיו קדושת הארץ דמסתמא לא הי' בלבן אלא בזמן שהבית קיים הואיל והדבר תלוי בהן יעו\"ש, וא\"כ הא אמרי' שם בירושלמי מה מקיים ר\"א ואת בכורות וגו' מכיון שקבלו עליהן דברים שלא היו מחויבין עליהן אף דברים שהיו מחויבין עליהן העלה עליהן כאלו מאליהן קבלו עליהן כו' יעוש\"ה. ומבואר דאף דברים שהי' מחויבין במצות השי\"ת חשוב כאלו קבלו מאליהן ולא מחויבין בהם. ולהר\"ש כיון שהדבר תלוי בהן שפיר יכולין להתנות שיחול הקדושה רק לזמן שהבית קיים. וא\"ש דברי הרדב\"ז. דאי מן הסתם כמו שנתקדשה א\"י לעתיד כ\"ש ירושלים והמקדש, אלא בפי' אמרו שלא תקדש העיר והמקדש לעתיד. נא)מזה י\"ל ראי' למ\"ש המג\"א או\"ח סי' קנ\"א ס\"ק י\"ב וע' ח\"ס או\"ח סי' ל' בזה.נג) יבמות פ\"ב ע\"ב. והשתא ניחא שהקריבו בקדושת בית, והיה יכול להשיג עליו למעלה בשאמר באורים ותומים. שהרי בימי עזרא לא היו אלא נטר עד לבסוף. וכל זה דוחק על דוחק שנניח כמה משניות סתמיות ונפסוק כר' ישמעאל ב\"ר יוסי. ואע\"ג דתשכח תנאים אחרים דס\"ל כר' ישמעאל לא נסמוך עליהם. ובסוגית שבועות לא משכח תלמודא תנא דקאי כר\"נ אלא ר' ישמעאל. ועוד דוחק אחר. שיקדש עזרא. כל א\"י לעתיד, ולא את ירושלים והמקדש מבלי טעם. כי גם הראב\"ד ז\"ל לא סמך אלא על הסוד שנגלה אליו. ואנו לא זכינו לפתרונו. ולפיכך סמכנו על שיטת רבינו שהוא הנכונה ותו לא מידי:", + " וכיון שעלה עזרא כו'. כתב מהר\"ד ן' זמרא ז\"ל פי' וקדש את שאר הארץ דאלו מקדש וירושלים בקדושה קמייתא קיימי, וזכר בעלמא הוא דעביד, ופסק כר' יוסי נג) דאמר קדושה שני' קדשה לשעתה ולעתיד. נמצא דירושלים יש בו שתי קדושת קדושת שלמה וקדושת עזרא בחזקה:" + ] + ], + [ + [ + "מצות עשה ליראה מן המקדש כו'. כתב מהר\"ד ן' זמרא ז\"ל זה מבואר בכתוב ובפ\"ק דיבמות א)ו' ע\"ב. ובפ' הרואה: ב)ברכות נ\"ד ע\"א.", + " ולא מן המקדש אתה ירא כו'. כתב מהר\"ד ן' זמרא ז\"ל גז\"ש כדי שלא יאמר אדם מה יראה שייך מן העצים או מן האבנים. לכך אמרו שאין אתה ירא אלא ממי שצוה על יראתו:" + ], + [ + "ולא יעשה קפנדריא ג)\n כו'. כתב מוהרר\"י קורקוס ז\"ל זו היא קפנדריא הנזכר במשנה ד) ג) ברמב\"ם שלפנינו הגירסא ולא יעשה הר הבית דרך שיכנס מפתח זו ויצא כו'. והוא לשון נוטריקון אדמקיפנא אדרי איעול בהא כלומר במקום שאקיף שורת הבתים אכנס מכאן לקצר הדרך:
ד) בברכות שם ובדף ס\"ב ע\"ב ובמגילה כ\"ט ע\"א." + ], + [ + "וכל הנכנסים להר הבית כו'. כתב מהר\"ד ן' זמרא ז\"ל שם משנה בפ\"ב דמדות כלשון רבינו וה\"פ אם נכנס משער שושן ופניו למערב נמצא לימינו שער טדי ולשמאלו שער חולדה, לא ילך דרך שער חולדה שהוא לשמאלו, אלא ילך דרך שער טדי שהוא לימינו. וכן תקיש לכל הנכנס על שער מהשערים וזהו מורא למקדש שכל פינות שהוא פונה לא יהו אלא לימין:" + ], + [ + "כל שהשלים העבודה כו'. כתב מהר\"ד ן' זמרא ז\"ל כ\"ז מבואר וכן אמרו ה)יומא נ\"ג ע\"א. בתלמוד הנפטר מרבו:", + " ומהלך בנחת על צדו כו'. כתב מוהרר\"י קורקוס ז\"ל פי' שאם ירא ללכת לאחוריו שמא יכשל ילך על צדו:", + " וכל זה לירא מן המקדש כו'. כתב מהר\"ד ן' זמרא ז\"ל אעפ\"י שאין הר הבית בכלל המקדש וכדברינו לעיל: ו)לעיל פ\"א הי\"ב וכ\"ה בתיו\"ט פ\"א דחגיגה ובטו\"א ר\"ה כ\"ט. ואפ\"ל דסובר הרדב\"ז כשיטת המאירי יבמות ו' ע\"ב וז\"ל מיראת המקדש ר\"ל מפתח העזרה ולפנים הוא מה\"ת ואותה ששנינו בהר הבית מדברי סופרים. וכ\"כ שם בפסקיו מה\"ת הר הבית מותר בכך שהרי מחנה לויה הוא ואין קרויה מקדש כו' ומד\"ס אף הר הבית בכלל זה. וע' ברדב\"ז לקמן ה\"י דהא דתניא לא יעשה אדם תבנית היכל כו' הוא מכלל מורא המקדש וכ\"כ החינוך מ' רנ\"ד ובמנ\"ח העיר דמדנקיט הגמ' רק תבנית היכל אולם עזרה משמע דתבנית הר הבית וחיל מותר. והא מורא המקדש שייך גם בהר הבית יעו\"ש כן הקשה בס' הר המריה בהא דשבת ס\"ו ע\"ב סמוכים שלו כו' ונכנסים בהם בעזרה כו' דאמאי לא נקיט גם הר הבית, ובזה י\"ל דנקיט מה דאסור מה\"ת. אמנם בספרי פ' תצא פ' רנ\"ח אמרי' והי' מחניך קדוש שלא יכנס אדם להר הבית במקלו ובמנעלו כו' יעו\"ש וא\"כ משמע דגם דהר הבית דלא נקרא מקדש ואינו בכלל ומקדשי תיראו מ\"מ ילפי' הר הבית ממחניך קדוש. ודריש מחניך ב' מחנות מחנה שכינה ומחנה לויה." + ], + [ + "לא יקיל אדם את ראשו כו'. כתב מהר\"ד ן' זמרא ז\"ל ואע\"ג שהוא חוץ להר הבית אסור מפני שהוא מכוון וכו':", + " וכל הנכנס לעזרה ילך בנחת כו'. כתב מוהרר\"י קורקוס ז\"ל לא מצאתיו ודבר נכון בטעמו הוא ובהשגות כתב א\"א פי' שלא ילך דרך הדיוטות. וכבר כתב רבינו טעם ההליכה בנחת שהוא דרך מורא וכבוד:
ומהר\"ד ן' זמרא ז\"ל כתב שלא ילך לא בדרך הדיוטות ולא כדרך גסי הרוח אלא בנחת שנאמר בבית אלקים נהלך ברגש ומזה הפסוק למדו דמפיסין וחוזרין ומפיסין דאמרינן בפ\"ב דיומא למה מפיסין וחוזרין ומפיסין אמר ר' יוחנן כדי להרגיש את כל העזרה שנאמר אשר יחדיו נמתיק סוד בבית אלקים נהלך ברגש ותנן ד' פייסות היה שם כו':" + ], + [ + "ואסור לכל אדם כו'. כתב מוהרר\"י קורקוס ז\"ל, יומא פ\"ב ז)כ\"ה ע\"א. ובסוטה פ' אלו נאמרים ח)מ' ע\"ב תוד\"ה והאמר. וכ' שם בתוס' שעיקר מקומו בתוס' דסנהדרין פ' כ\"ג:" + ], + [ + "אעפ\"י שהמקדש כו'. כתב מהר\"ד ן' זמרא ז\"ל זה מבואר מדכתיב והשימותי את מקדשיכם. אעפ\"י שהם שוממים כו' ועוד מדכתיב את שבתותי תשמורו וכו' וא\"ת תרי קראי למ\"ל. ט)כן הקשה בטו\"א מגילה כ\"ח ע\"א ובערוך לנר יבמות ו' ע\"ב כוון לתי' הרדב\"ז. וי\"ל חדא לכניסה וחדא למורא:" + ], + [ + "בזמן שהיה בית המקדש קיים כו'. כתב מהר\"ד ן' זמרא ז\"ל זה מבואר בפ' הרואה י)ברכות ס\"א ע\"ב. והוא מכלל מורא המקדש:" + ], + [ + "אסור לאדם וכו'. כתב מוהרר\"י קורקוס ז\"ל. גז\"ש וכתב רבינו לעולם אפילו בזמן שאין שכינה. וכתב בכל מקום כלומר אפילו יהיה גדר ואפילו במקום רחוק וכר\"ע שסובר כן. ודלא כמאן יא)הוא ביראים סי' שכ\"ד וע' סמ\"ג סי' קס\"ד. דמצריך בהא נמי רואה ושכינה ושאין גדר משום דאשכחן אמוראי דעבדי כר\"ע גם ר' יהושע ובן עזאי הכי ס\"ל. ודין השינה פ\"ק דברכות יב)ה' ע\"ב תוד\"ה כל. וכ' בתוס' דדוקא בשישן עם אשתו ומשום תשמיש שהוא גנאי אבל לבדו לית לן בה. אבל רבינו נראה שאינו מחלק, יג)וכ\"כ הב\"י או\"ח סי' ג'. גם בדין הפנאה כתבו יד)שם בברכות ס\"א ע\"ב תוד\"ה ר\"ע. שאם יש גדר מותר ואין זה דעת רבינו כאשר כתבתי:
ומהר\"ד ן' זמרא ז\"ל כתב אפילו בזמן שהבית חרב ואפילו בחו\"ל, וא\"ת בשלמא אם רגליו למערב ניחא מפני שההיכל למערב ושכינה למערב אבל אם ראשו למערב ורגליו למזרח אמאי לא. טו)ע' מג\"א או\"ח שם סי' ג' סק\"ה ובשע\"ת שם. וי\"ל כיון שהוא ישן בין מזרח למערב אם יפיח או ישמש מטתו הרי הוא כנגד המערב ואסור. הא למדת דאפילו אין אשתו עמו אסור ומזה הטעם לא יפנה למערב ולא למזרח מפני שהוא כנגד המערב:", + " וכל המטיל מים כו'. כתב מוהרר\"י קורקוס ז\"ל דברי רבינו צריכים יישוב דהא אדרבא איפכא מסתברא שהמטיל מים יחזור אחוריו לקדש שיהא פירועו לצד חוץ ולא לצד הקדש טז)הכ\"מ כתב דט\"ס ברמב\"ם וצ\"ל לא ישב ופניו כלפי הקדש כו'. וכן מצאתי בתוספ' דמגילה פ\"ג וכל המטיל מים מן הצופים ולפנים ישב ואחוריו כלפי הקדש משמע דאזלינן בתר פירועו ובירושלמי פ' הרואה יז)ברכות פ\"ט ה\"ה. תני המטיל מים הופך פניו לצפון המיסך רגליו הופך פניו לדרום, משמע דאזיל בתר פירוע, וחולק כבוד לדרום שהוא הימין יח)כן פי' גם הב\"י באו\"ח סי' ג' ובפי' החרדים שם. וגם רבינו לא חלק בין צפון לדרום אלא כתב סתם יסליק הקדש לצדדין ולא מפליג בין פניו לצפון או לדרום לא במסיך ולא במטיל מים. ובזה י\"ל שרבינו סומך על התלמוד שלנו שלא חלקו בין צפון לדרום. יט)כ\"כ גם הב\"י שם וע' פנים מאירות זבחים ס\"ב ע\"ב שהוכיח גם מגמ' דידן שם דצריך לפנות דוקא פניו לדרום ואחוריו לצפון. ובמג\"א או\"ח שם כ\"כ לדינא בשם היכל הקדש. אלא סתם אמרו אין נפנין מזרח ומערב אלא צפון ודרום. ומזרח ומערב היינו בכל גוונא וכן צפון ודרום בכל גוונא שרי. ובירושלמי נמי אמרו אח\"כ תני המסיך את רגליו לא יתן פניו למזרח ואחוריו למערב אלא לצדדין. מוכח בהדיא דלא מפליג בין צפון לדרום. וה\"ה למטיל מים דמ\"ש. אבל מ\"מ תוספ' דמגילה שכתבתי דאזלא בתר פירוע קשה דהוא איפכא מדברי רבינו, ומה שנ\"ל לומר שרבינו היה גורס בתוספ' ישב ופניו כלפי הקדש כ)ע' ב\"י וב\"ח וד\"מ ובהגהות הגר\"א שם באריכות בכ\"ז. דלא חייש לפרוע כלל אלא לעולם לא יחזור אחוריו לקדש, ואפשר היה לפרש בדברי רבינו דלרבותא נקט ישב ופניו כלפי הקדש ולא חייש לפירוע כלל אלא לעולם לא יחזור אחוריו לקדש, ואפשר היה לפרש שדברי רבינו דלרבותא נקט ישב ופניו כלפי הקדש וכ\"ש אחוריו אלא דודאי לישנא לא משמע הכי כלל לא לשון רבינו ולא לישנא דתוספ' שאמרו שם אמר ר' יוסי בד\"א מן הצופין ולפנים אבל מן הצופין ולחוץ אין צריך. מוכח דאחוריו כלפי קדש בדוקא קתני לה שצריך להיות כן מן הצופין ולפנים. וזה פשוט. אלא ודאי גירסא אחרת היה לרבינו בתוספ'. ובאמת דרישא דתוספ' משמע דאינה מדיוקת שאמרו שם המיסך את רגליו ופניו כלפי העם, ומשמע דאחוריו כלפי הקדש ואמאי שרי אחוריו ופרוע כלפי הקדש. ותו היינו סיפא נמי דהכי קאמרה אחוריו כלפי הקדש. ולמה ברישא אמרו פניו כלפי העם ובסיפא שינו ואמרו אחוריו כלפי קדש, אלא ודאי לא דייקי ההוא תוספ'. ולכך רבינו לא סמך על אותה גירסא. אלא דלעולם לפירוע לא חיישינן אלא שלא יהיה אחוריו לקדש וגריס בסיפא פניו כלפי הקדש כנ\"ל:
ומהר\"ד ן' זמרא ז\"ל כתב וכל המטיל כו' והכי עדיף טפי ממה שיחזור אחוריו כלפי ההיכל דכתיב ואחוריהם אל היכל ה'. ומ\"מ צריך שישב ויכסה את ערותו ולא יגלה כנגד קדש הקדשים:" + ], + [ + "ואסור לאדם כו'. כתב מוהרר\"י קורקוס ז\"ל, ע\"ז בפ' כל הצלמים כא)מ\"ג ע\"א. ומנחות פ' הקומץ כב)כ\"ח ע\"ב. ונקיט אכסדרה תבנית אולם לפי שהיה פרוץ במלואו. וכן הוא אכסדרה שאין לה אלא ג' מחיצות וכבר נתבאר זה:", + " או מנורה שאינה של מתכת כו'. כתב מהר\"ד ן' זמרא ז\"ל וטעמא שאין עושין במקדש מנורה אלא של מתכת דתניא לא יעשה אדם בית תבנית היכל כו' אבל עושה הוא של חמשה או ששה ושל שמונה, אבל של שבעה לא יעשה ואפילו משאר מיני מתכת ר\"י בר\"י אומר אף של עץ לא יעשה כדרך שעשו בית חשמונאי. אמרו לו משם ראיה שפודין של ברזל היו וחיפום בבעץ, העשירו עשאום של כסף כו' כדאיתא בפ' הקומץ, כג)שם. וכ\"ז מכלל מורא המקדש כד)כ\"כ החינוך מצוה רנ\"ד ובמנ\"ח כוון להוכיח כן מהרמב\"ם כאן ושם ובמצוה ל\"ט הניח בצ\"ע דמנ\"ל להרמב\"ם והחינוך דהוא רק משום עשה ומקדשי תיראו דהא בגמ' משמע דהאיסור הוא מלאו דלא תעשון אתי וגו'. יעו\"ש. ואפ\"ל להוכיח שיטתם מירושלמי פ\"א דמגילה הי\"א אנטונינוס שאל לרבי כו' מהו לעשות לו קטורת א\"ל חסר בה אחת מהסימנים. לא כן תני לא תעשו לכם כו' אבל עושים הם אחרים לכם יעו\"ש ובס' טל תורה שם תמה איך ס\"ד דב\"נ מוזהר על עשיית קטורת ולמ\"ל קרא להתיר. והנה למ\"ש הרדב\"ז כאן דעשיית קטורת במתכונתה הוא בכלל האיסור דבית תבנית היכל. ולדעת הרמב\"ם פ\"ט ממלכים דגם ב\"נ מוזהר על הצורות דהאיסור הוא מלא תעשון אתי וגו'. וע' במנ\"ח וט\"ת שם בע\"ז מ\"ג מ\"ש בטעם הדבר דב\"נ מוזהר בלאו דלא תעשון אתי יעוש\"ה. ומעתה אם נאמר דאיסור בית תבנית היכל וגם קטורת במתכונתה בכלל זה, הוא מלא תעשון אתי, א\"כ שפיר ס\"ד דירושלמי דב\"נ מוזהר בעשיית קטורת ולכך הוצרך ללמוד מקרא דאחרים עושין לכם. והכוונה דהאיסור אינו מלא תעשון אתו רק בעשה דמקדשי תיראו כדעת הרמב\"ם וחינוך. וע\"ז ב\"נ לא מוזהר. וע' בט\"ת שם מ\"ש בשאלת אנטונינוס מהו לעשות מזבח כעי\"ז ולדברינו ב' השאלות הם בסוג אחד. שלא ישתמש בשרביטו של מלך. וזה טעם בקטורת שלא במתכונתו:" + ], + [ + "שלש מחנות כו'. כתב מוהר\"י קורקוס ז\"ל, תוספ' בכלים פ\"א וספרי פ' נשא. ומבואר במקומות הרבה בתלמוד:" + ], + [ + "כל ארץ ישראל כו'. כתב מוהרר\"י קורקוס ז\"ל הכל בכלים פ\"א עשר קדושות הן. א\"י מקודשת מכל הארצות כו' עירות המוקפות חומה כו' לפנים מן החומה כו' הר הבית כו' החיל כו' עזרת נשים כו' עזרת ישראל כו' עזרת כהנים כו' בין האולם ולמזבח כו' ההיכל כו' בית קדשי הקדשים כו'. וקשיא לי על משנה זו דהא י\"א קדושת הן. ונראה שרבינו רצה לתרץ קושיא זו. בסדור לשונו שכתב תחילה א\"י מקודשת מכל הארצות כו' ואח\"כ כתב עשר קדושות הן בא\"י זו למעלה מזו, כו'. ואינו כן סדר המשנה כאשר כתבתי כי בתחילה אמרו עשר קדושות הן, ואח\"כ אמרו א\"י מקודשת כו'. ונראה שדעת רבינו לומר שהקדושה שיש בכל א\"י יותר על חו\"ל אינו מן המנין כי העשר שהוא מונה הם בא\"י, זו למעלה מזו. ואילו קדושת א\"י על שאר ארצות אינה למעלה מקדושה אחרת בא\"י, ואין מנין העשר מתחיל אלא מעירות המוקפות חומה, שהוא למעלה מקדושת שאר א\"י אבל שאר א\"י הוא תחילת הקדושות ואינה למעלה מקדושה אחרת. כה)בזה אפ\"ל מה דבמד\"ר פ' נשא פ\"ז הובא מתני' דפ\"ק דכלים ושם הגירסא א\"י מקודשת מכל ארצות כו' שמביאין ממנה העומד כו' ארץ כנען מקודשת מעבר הירדן כו' כשרה לבית השכינה ואין עבר הירדן כשר לבית השכינה כו' והרד\"ל שם הביא כן מספ\"ז והתשב\"ץ ח\"ג סי' ר' שהטעם דכתיב ביהושע כ\"ב אם טמאה ארץ אחוזתכם יעו\"ש וברש\"ש. ולכאורה מדוע לא חשב הרמב\"ם מעלה זו דארץ כנען על עה\"י. ובדברי המהר\"י קורקוס דלא חשב הרמב\"ם מעלת א\"י משום דא\"י תחלת הקדושות ואינה למעלה מקדושה אחרת א\"ש היטב. דכבר ביאר בתשב\"ץ שם דבכלל א\"י תרי עניני הם. קדושת שכינה וקדושת מצוה ועבר הירדן אף דהוי כא\"י מ\"מ אין נוהג בו רק קדושת מצוה ולכך צריך קרא בספרי פ' שופטים לרבות עה\"י לעגלה ערופה דבאה לכפר על סילוק השכינה וכן מצות ישיבת א\"י דהוא משום קדושת שכינה ל\"ש בעה\"י יעוש\"ה. א\"כ שפיר לא חישב הרמב\"ם מעלת ארץ כנען על עה\"י. דהא ארץ כנען הוא תחלת הקדושות של שכינה ואינה למעלה מעה\"י שהוא רק קדושת מצוה. ואם באנו לחשוב מעלת כנען על עה\"י. הי' צריך לחשוב גם מעלת כלל א\"י על חו\"ל דשייך גם בה מעלת מצות. אבל במד\"ר דחשב גם מעלת כלל א\"י דהוא מעלות קדושות מצוה שפיר חשב גם מעלת כנען דכשרה לבית השכינה כלומר קדושת שכינה על עבר הירדן דאין כשר לבית השכינה היינו דאינה רק קדושת מצוה. ויש קצת לסייע דברינו מלשון ר\"ה גאון שמביא המהר\"י קורקוס דשאר קדושות יש כבוד למקום בהם כו' ואין בסתם א\"י קדושה זו כו'. ודו\"ק. וזהו עשר קדושות זו למעלה מזו, שכתב רבינו. ומ\"מ במשנה לא אמרו לשון זה, וא\"כ אכתי לא ניחא שפיר לשון דמתני' דקתני עשר קדושות הן כו' ומני י\"א קדושות. ושוב ראיתי לרבינו בפי' המשנה שהרגיש בקושיא זו וכתב דמתני' דקתני עשר קדושות אתיא כר' יוסי דאמר שם במשנה שקדושת בין האולם והמזבח שוה לקדושת ההיכל. ולדבריו קדושה אחת הם. ובזה הם עשר ותו לא. וכאן כתב רבינו מנין העשר אפילו לרבנן דקי\"ל כוותייהו וכאשר ביארתי לשונו, עוד ראיתי להערוך ערך עשר שכתב שקושיא זו נשאלה לרבינו האי גאון ז\"ל והשיב ז\"ל א\"י אינה חשובה מן הקדושות לפי שבשאר קדושות יש כבוד למקום בהם, שמונעים מהם קצת טומאה, או שמונעים ממנו קצת בני אדם מלכנס אליו. ואין בסתם א\"י קדושה זו. והבאת בכורים ושתי הלחם ועומר אינם בקדושות הללו, ועשר קדושות בא\"י הם. וסדר א' הם כל אחת כתורתה, ואפשר שגם זה דעת רבינו:", + " ומה היתה קדושתה כו'. כתב מוהרר\"י קורקוס ז\"ל. פ' כל קרבנות הציבור כו)מנחות פ\"ג ע\"ב. נתבאר דשתהל\"ח מדכתיב ממושבותיכם ולא מחו\"ל. ועומר דכתיב כי תבואו אל הארץ, וביכורים יליף להו בפ' המוכר את הספינה כז)ב\"ב פ\"א ע\"א. מדכתיב אשר תביא מארצך למיעוטי חו\"ל. כאשר נתבאר בהלכות ביכורים: כח)פ\"ב ה\"א." + ], + [ + "עירות המוקפות חומה כו'. כתב מוהרר\"י קורקוס ז\"ל. לשון המשנה בכלים כט)סופ\"ק. כך הוא עירות המוקפות חומה מקודשת שמשלחין מתוכן את המצורעים ומסבבין לתוכה מת עד שירצו. יצא אין מחזירין אותו. וכתב רבינו שמשון ז\"ל בפסחים פ' אלו דברים ל)ס\"ז ע\"א. ילפינן שהמצורע משתלח חוץ לג' מחנות. ובספרא פ' נשא אמרו וקדש יהושע עירות המוקפות חומה בקדושת מחנה ישראל וגבי נגעי בתים דרשו פ' זאת תהיה. והשליכו אותם אל מחוץ לעיר אותם חוץ לכל העיר ולא אדם חוץ לכל עיר, אלא חוץ לעירות המקופות חומה ומסבבין לתוכן מת מותר לנשאו בעיר ממקום למקום. יצא אין מחזירין אותו, מדרבנן, דמדאורייתא שרי אפילו במחנה לוי' כדתניא בפ' אלו דברים לא)בפסחים שם. ופ' היה נוטל לב)סוטה כ' ע\"ב. טמא מת מותר להכנס במחנה לוי', ולא טמא מת לבד אלא אפילו מת עצמו, עכ\"ל. ובהשגות א\"א לשון המשנה ומסבבין כו' והוא על דרך פי' ר\"ש ז\"ל שכתבתי, אלא שלא כתב דלהרבות בכבודו נושאים אותו ממקום למקום, ואפשר דלקברו קאמר. ועד שירצו היינו עד מקום שירצו לקוברו בו. לג)ע' ברע\"ב שם וז\"ל מותר לנשאו ממקום למקום עד מקום שירצו טובי העיר לקברו שם כו'. ונראה שהוא לשון ופי' הר\"ש רק הרע\"ב מוסיף ביאר דלקברו קאמר. וע' באלי' רבא להגר\"א וז\"ל מסבבין ממקום למקום בתוך העיר ואינו קונה מקומו אבל יצא כו' שאין מחזירין טומאה לעיר כו' יעו\"ש והיינו דאפשר הי' לומר דכמו בשיצא אין מחזירין ה\"ה דאין מסבבין שלא להשהות ולהרבות הטומאה. וקנה מקומו קמ\"ל וכן יפרש הרמב\"ם ע' בהר המוריה. ובזה י\"ל במ\"ש המהר\"י קורקוס בסו\"ד דלשון ומסבבין כו' כדברי הר\"א ז\"ל מוכח טפי. וא\"ש. ורבינו כתב בפי' המשנה וז\"ל. ר\"ל עד שירצו אנשי המדינה בכלל או שבעה טובי העיר כמו שביארנו במגילה שאם ירצו לקוברו במקום מהמדינה יוכלו לקוברו. וכאשר יצא המת מהמדינה אין להם להחזירו למדינה לקוברו שם שהטומאות שרחקו מהמדינה ויצאו ממנה אין מחזירין אליה, וביאור דבריו שכיון שבמשנה אמרו סתם עד שירצו, ולא ביארו ברצון מי הדבר תלוי. נראה שסמכו על מה שנתבאר במק\"א שעניני המדינה תלוי ברצונם היינו שבעה טובי העיר או כל בני העיר, אם אין שם שבעה טובי העיר. ולשיטת רבינו ניחא שפיר טפי. יצא אין מחזירין אותו, דמסתמא לקוברו הוא שמחזירין אותו, דוק מינה הא קודם שיצא קוברין אותו שם והיינו רישא. ומ\"מ לשון ומסבבין המת בתוכן, כדברי הר\"א ז\"ל מוכח טפי:
ומהר\"ד ן' זמרא ז\"ל כתב בהשגות א\"א כו' ואיברא דהכי תנן אלא דקשיא וכי אם רצו קרוביו לסבבו שבוע אחד צייתו להו והלא מרבים את הטומאה, ותו קשה אם היה קבר אבותיו בעיר אמאי לא יקבר במקומו. ובשלמא כשיצא כיון שנתרחקה הטומאה מהעיר אין מחזירין אותה לתוכה, אבל אם עדיין לא יצא ורצו בני העיר הכל תלוי בדעתם. ותו דקתני סיפא ואם יצא אין מחזירין אותו, ואם אין קוברין בה, פשיטא דאין מחזירין, וי\"ל בזו דה\"ק. אם יצא אין מחזירין אותו אפילו לסבבו בעיר, ומ\"מ קשה לדברי רבינו דהכי הוי' לי' למיתני. אין קוברין את המת עד שירצו. ויש לומר דתרתי קתני מסבבין וקוברין עד שירצו אנשי העיר. ואין הדבר תלוי בקרובי המת. כיון דאיכא ניזק לרבים לד): לד) ע' סנהדרין מ\"ז ע\"ב קבר המזיק לרבים כו'.", + " רצו בני העיר כו'. כתב מוהרר\"י קורקוס ז\"ל למד זה רבינו מהדין שכתב בסמוך קבר שהקיפתו כו' והוא במס' שמחות פ' אחרון:
ומהר\"ד ן' זמרא ז\"ל כתב תניא באבל רבתי לה)מס' שמחות פי\"ד. כל הקברות מתפנים. אמרו לר\"ע מעשה בקבר חולדה שהיה בירושלים ולא נגע בה אדם מעולם, א\"ל משם ראי' מחילה היתה עשויה לה ומוציאה את הטומאה לנחל קדרון, ומשמע דלא קי\"ל כטעמיה דר\"ע, אלא משום כבוד הנביא או המלך, תדע שהרי קברי מלכות בית דוד לא מצינו שיהיה להם מחילות לו)ע' בתוספתא ספ\"ק דב\"ב א\"ל והלא קבר בית דוד וקבר חולדה הנביאה היו בירושלים ולא נגע בה אדם מעולם א\"ל משם ראי' מחילה היתה להן כו'. יעו\"ש דגם קברי בית דוד מחילה הי' להם. וצ\"ע. ולא תלוי טעמא בברייתא אלא שהיו מימות נביאים ראשונים כדלקמן וזהו שכתב הרב ז\"ל חוץ מנביא או מלך, ומשמע בכל מקום שיהיה:" + ], + [ + "ואלו דברים נאמרו בירושלים כו'. כתב מהר\"ד ן' זמרא ז\"ל פ' מרובה לז)ב\"ק פ\"ב ע\"ב. עשרה דברים נאמרו בירושלים, ולפי שיש יותר שלא נמנו שם לא הזכיר הרב ז\"ל מנין:", + " אין מלינים בה את המת כו'. כתב מהר\"ד ן' זמרא ז\"ל ואפילו לכבודו לח): לח) כ\"כ בשטמ\"ק ב\"ק שם בשם שיטה.", + " ואין משכירים בתוכה בתים כו'. כתב מוהרר\"י קורקוס ז\"ל נתבאר בברייתא פ' בני העיר לט)מגילה כ\"ו ע\"א. וביומא פ\"א מ)י\"ב ע\"א. תניא ירושלים אין משכירין בה בתים לפי שאינה שלהם. וכתב רש\"י ז\"ל אין משכירין בעלי בתים את בתיהם לעולי רגלים, אלא בחנם נותנם אותם להם ונכנסים בתוכם עכ\"ל. ועכשיו בזה\"ז אין נוהגים כן, וראיתי מי שנתן טעם לזה מפני ששם אמרו הילכך עורות קדשים אין לוקחים אותם הבעלים אלא בעלי אושפיזין נוטלים אותם בזרוע, א\"כ בזה\"ז שאין שם עורות קדשים יכולים ליטול שכר, מא)טעם זה כתב בכפתור ופרח פ\"ו והביאו הרדב\"ז ח\"ג סי' תרל\"ג ומוסיף טעמים ככל דברי המהר\"י קורקוס כאן. וטעם זה אינו מספיק, שבגמרא לא תלו דין נטילת שכר בעורות קדשים, וטעם הדבר נראה ברור, דדוקא באותו זמן שהיתה הארץ לישראל, והדרים שם אין פורעין שכר, דין הוא שלא יטלו שכירות מעולי רגלים. וכאשר סיימו ואמרו לפי שאינה שלהם פי' שלא נתחלקה לשבטים, והדרים בה אינה שלהם ביחוד, ויד כלם שוה בה. מב)ע' ירושלמי פ\"ג דמע\"ש ה\"ג א\"ר יונה אפי' בתים ששם לא יטבילו שהן של כל ישראל יעו\"ש ובפ\"מ דרשות אחרים עליהם. הילכך גם הבאים שם ידורו בחנם. אבל בזה\"ז שהארץ ביד גוים וישראל הדר בה פורע שכירות לגוי. או קנה אותה מן הגוי ודאי שאינו מחויב להכניס לביתו את הבאים בחנם, וזה נראה פשוט. וכ\"ש שאין חיוב עליית לרגל בזה\"ז, רק בזמן הבית, ובכי הא לא אמרו. וגם זה נכון. גם בדין העברת עצמות נהגו היתר בזה\"ז, אפשר שלא חשו לכך אלא בזמן הבית, שהי' שם קדשים וטהרות, וכדי שלא להרבות את הטומאה ושלא יבואו לידי מכשול, אבל בזמנינו זה אין לחוש לכך. כ\"ש כי הארץ אינה בידנו. ובלא\"ה הטומאה רבה בה לכך אין לחוש. ובתוספ' מג)נגעים פ\"ו. בספרים שלנו כתוב ואין צוברין בתוכה עצמות, ואם הגירסא כן, א\"כ לא אסרו אלא שלא לצבור אותם, אבל להעביר אותם מותר:", + " ואין מקיימין בה קברות חוץ כו'. כתב מהר\"ד ן' זמרא ז\"ל. וק\"ל והלא קברי בית דוד וקבר חולדה אינם בתוך ירושלים והיכי שייך למימר חוץ. והנכון בזה שבכל סביבות ירושלים לא היו מניחים קברות סמוכות לעיר משום אוכלי טהרות, וקברי בית דוד וקבר חולדה סמוכות היו והיינו דתניא חוץ וכבר הארכתי בזה בתשובת שאלה: מד)שו\"ת הרדב\"ז ח\"ג סי' תרל\"ג וכתב שם עוד דאף שעתה קברי בית דוד שהם בציון וקבר חולדה בהר הזיתים הם חוץ לירושלים. מ\"מ בירושלים קמייתא דאמרי' בב\"ב ע\"ה ע\"ב דתלתא פרסי הואי. א\"כ היו אז תוך חומת ירושלים יעו\"ש היטב. וצ\"ע מש\"ס יומא ע\"ח ע\"א כיון שהגיע לפתח בית דוד נעשה כנחל שוטף שבו רוחצין זבין כו' ופרש\"י ד\"ה לפתח בית דוד הוא ציון חוץ לירושלים יעו\"ש. כן ראיתי בס' מלאכת בצלאל שבועות ט\"ז ע\"א שהקשה במ\"ש הרדב\"ז דאז הי' הר הזיתים בירושלים, דהא בגמ' שם אמרי' שני ביצעין היו בהר המשחה כו' תחתונה נתקדשה בכל אלו עליונה לא נתקדשה כו' אלא בעולי גולה כו' יעו\"ש ובפרש\"י. דמבואר דהר הזיתים דשם קבר חולדה הוא חוץ לירושלים והניח בצ\"ע. ומצאתי בצ\"פ תענית פ\"ה הט\"ז דהא דאמרי' חוץ מקבר מלך ונביא שאין מפנין. דקשה איך קברו אותם שם ותי' ע\"פ ש\"ס שבועות דשני ביצעין היו כו' ובזמן שקברו אותם בזמן בית ראשון דנתקדשה אז רק ביצעה תחתונה. א\"כ הר הזיתים וציון היו חוץ לירושלים. ואח\"כ בזמן ב\"ש שהוסיפו על העיר וקידשו גם ביצעה עליונה ממילא היו תוך ירושלים. ולא פינו אותם מפני כבודם. ודפח\"ח. וא\"כ א\"ש בזה גם לשון הרמב\"ם.", + " ואין מקיימין בה אילנות חוץ מגינת ורדים כו'. כתב מהר\"ד ן' זמרא ז\"ל כתב רש\"י ז\"ל מה)שם בב\"ק פ\"ב ע\"ב. לפי שהיה צריכים לה לקטורת, והיינו כיפת הירדן, על שם הוורד הגדל על שפת הירדן. ומדברי רבינו נראה דכיפת הירדן, היינו אלענבא\"ד: מו)ע' שטמ\"ק ב\"ק שם בשם המאירי השיג ג\"כ ע\"ז. ואפ\"ל לפ\"מ שהעיר בצ\"פ פ\"ט דברכות ה\"ו דלמ\"ד בירושלמי פ\"ז דשביעית ה\"א דוורד הוא אוכל אדם, א\"כ הוא פרי, דאסור לערב בקטורת כדאמרי' בשבועות י\"ב ע\"ב. וברשב\"ם ב\"ב ע\"ט ע\"א יעו\"ש. וא\"כ פרש\"י והרמב\"ם ומאירי תליא בפלוגתא דבירושלמי." + ], + [ + "הר הבית כו'. כתב מוהרר\"י קורקוס ז\"ל פסחים פ' אלו דברים מז)ס\"ז ע\"א. למדו שהזב משתלח חוץ לשני מחנות מדכתיב וישלחו מן המחנה כל צרוע וכל זב וכל טמא וגו' וכתיב במצורע בדד ישב, נראה שצריך לישב לבדו. למדנו שאעפ\"י שהכתוב כולל שלשתן אין שלוחם שוה, וכל החמור מחבירו שלוחו חמור מחבירו. מצורע חוץ לג' מחנות וזב וכיו\"ב חוץ לשתי מחנות, אבל טמא מת מותר כאשר נתבאר, ולמדו אותו מדכתיב ויקח משה את עצמות יוסף עמו. מאי עמו במחיצתו דהיינו מחנה לוי':" + ], + [ + "החיל מקודש כו'. כתב מוהרר\"י קורקוס ז\"ל, בהשגות א\"א אף זה מדבריהם. וכדבריו כתב רש\"י ז\"ל דאילו מה\"ת כבר נתבאר שאפילו מת עצמו מותר להכניסו למחנה לוי' שהוא עד שער ניקנור, ובמשנה כתב רבינו ומן ההיקש הזה יהיה מותר טמא מת ליכנס לחיל עזרת נשים שהכל מחנה לוי', וכבר ביארו בתוס' ואמרו החיל ועזרת נשים מעלה יתירה בבית עולמים והטמאים שנכנסו שם פטורים עכ\"ל. ובודאי שמלשון רבינו כאן נראה שסובר שאיסור תורה יש בו שהרי בסמוך גבי טבול יום כתב ואיסור זה מדבריהם. משמע דאסור טמא מת מה\"ת הוא. גם כתב בסמוך וטמא מת שנכנס לעזרת נשים אינו חייב חטאת, משמע דאיסורא דאורייתא מיהא איכא, אלא שאין בו חטאת, אפשר שסובר דמעלה יתירה בבית עולמים ויש בו איסור תורה מח)ע' בהקדמת הרלב\"ג עה\"ת דנכנס שלא כדרך ביאה דפטור מ\"מ עובר בעשה דמורא המקדש יעו\"ש ואפשר דזה כוונת התוספ' מעלה יתירא בבית עולמים. ר\"ל מורא המקדש דשייך גם בהה\"ב. וע' ספרי זוטא פ' נשא וישלחו טמא ישתלח טמא ממקום טבו\"י. והכוונה ע\"כ דט\"מ אסור בחיל וטבו\"י מותר שם. אלא שפטור, וכאשר סיימו בתוספ' שכתבתי והוא פ\"א דכלים. ויש סיוע קצת לזה מסוגיא דיבמות שאכתוב בסמוך בס\"ד:
ומהר\"ד ן' זמרא ז\"ל כתב ובהשגות א\"א וכו' ודע שאין זו השגה אלא פי' לדברי הרב ז\"ל שלא עלה על לב הרב ז\"ל לומר דמעלה זו מה\"ת, שהרי אפילו עזרת נשים בכלל מחנה לוי' הוא. והמת עצמו מותר במחנה לוי' מה\"ת. וכ\"ש טמא מת. וכ\"כ בהדיא וטמא מת שנכנס לעזרת נשים אינו חייב חטאת, וכ\"ש החיל שאין בו אלא מעלה מדרבנן. ותניא בתוספ' החיל ועזרת נשים מעלה יתירה בבית עולמים, וז\"ל רבינו בפי' המשנה וע\"י ההיקש יהיה טמא מת מותר ליכנס לחיל ולעזרת נשים שהכל במדרגת מחנה לוי' וכמו שהקדמנו להיותם שוים, וא\"כ מ\"ש גבי עזרת נשים ואיסור זה מדבריהם לא בא לומר דקדושת החיל הוא מה\"ת, אלא כוונתו כי מעלת החיל ועזרת נשים אע\"ג דהוי מדרבנן מ\"מ הם סמוכים על הכלל כל שטומאתו חמורה חמור שלוחו מחבירו, אבל טבול יום בעזרת נשים גזרה אחרת היתה דכתיב ויעמוד יהושפט בקהל יהודה לפני החצר החדשה. ואמרו מאי חדשה שחדשו בו דברים ואמרו טבו\"י אל יכנס במחנה לויה, ולא גזרו בכל מחנה לויה, אלא בעזרת נשים בלבד. וזהו שכתב ז\"ל אבל מה\"ת מותר טבול יום להכנס למחנה לויה ולפיכך מה שגזרו דהיינו עזרת נשים גזרו, והחיל נשאר בהתירו. כללא דמילתא איכא מעלות דאורייתא ולוקין עליה כגון מצורע בירושלים, וזבין וזבות ונדות ויולדות בהר הבית ואיכא מעלה מדרבנן דדמיא לדאורייתא, והיינו גוים וטמא מת ובועל נדה שאין טומאתם חמורה כזב וזבה, ולפיכך אין משתלחין מהר הבית ומשתלחין מהחיל שאין סברא לומר שהמעלה היתירה בבית עולמים שיהיה בה איסור תורה, שאין נביא רשאי לחדש בה דבר, ואיכא מעלה אחריתי מדרבנן שלא גזרו עליה בשעה שנבנה המקדש, והיינו טבול יום בעזרת נשים. ולא גזרו עליו בכל מחנה לויה, לפי שכבר טבל. ושיעור לשון רבינו כך הוא ואיסור זה מדבריהם, ולפיכך הם אמרו שיהיה אסור בעזרת נשים ומותר בחיל, שאם היה איסור תורה לא היה יכולים להתיר לו מקצת, מט)כ\"כ התוס' יבמות ז' ע\"ב ד\"ה רב יוחנן. אבל אם נכנס טבול יום לעזרת ישראל לוקה דכתיב ובא השמש וטהר, מכלל דעדיין טמא. נ)ע' נזיר מ\"ה ע\"א ותוס' זבחים י\"ז ע\"א ד\"ה טבול יום. ומ\"ש הרדב\"ז דלוקה ע\"כ לאו דוקא לוקה. דהא דעת הרמב\"ם פ\"ג מבהמ\"ק הי\"ד דחייב כרת. וע' מל\"מ שם הלכה י\"ט מה שתמה ע\"ד הכס\"מ שם פ\"ד מבהמ\"ק ה\"ד יעו\"ש ודו\"ק. ובהלכות ביאת מקדש הארכתי:" + ], + [ + "עזרת נשים כו'. כתב מוהרר\"י קורקוס ז\"ל ביבמות פ\"א נא)ז' ע\"ב. וגם בזבחים פ' כל הפסולים נב)ל\"ב ע\"ב. אמרו. אמר ר' יוחנן דבר תורה אפילו עשה אין בו שנאמר ויעמוד יהושפט לפני החצר החדשה מאי חדשה כו'. ופי' לאו בכל מחנה לויה אלא בעזרת נשים, כדאיתא בההיא דכלים, ומכאן למד רבינו דדוקא טבו\"י דקיל הוא דהוי מדרבנן ואין בו אפילו עשה, אבל טמא מת דחמור ואפילו בהר הבית אסור מה\"ת הוא, שבהר הבית לא חדשו דברים אלא בעזרת נשים לחוד שהוא נקראת חצר, אבל הר הבית אינו נקרא חצר וזהו שלא פירשו ההיא דבחצר החדשה אטמא מת ובהר הבית. כי אינו נקרא חצר וכ\"כ בתוס'. ומ\"מ היותר קרוב שגם דעת רבינו שאין בו איסור תורה כלל. ולשון פטור לאו דוקא אלא הכוונה פטור מחטאת שאין בו איסור תורה, וחייב מכות מרדות מדרבנן. ולכך כתב פטור מחטאת ומסכים עם מ\"ש במשנה מותר אעפ\"י שהביא התוספ' שאמרה פטור:" + ], + [ + "וטמא שנכנס לשם חייב כרת כו'. כתב מהר\"ד ן' זמרא ז\"ל, מכאן משמע דוקא טמא הוא שחייב כרת, אבל מחוסר כפורים שנכנס לעזרת ישראל פטור. וכ\"כ בהדיא בהלכות ביאת מקדש נג)פ\"ג ה\"ט. והראב\"ד ז\"ל השיג עליו. ושם הארכתי:" + ], + [ + "עזרת כהנים כו'. כתב מוהר\"י קורקוס ז\"ל גז\"ש במשנה ולא הוזכר שם אלא סמיכה ושחיטה ותנופה לבד. וכפרה הכתוב כאן בספרים שלנו נראה שהוא טעות. וטעם סמיכה ותנופה משום דבעינן בעלים דוקא ולא שליח. דוק ותשכח:" + ], + [ + "בין האולם והמזבח מקודש כו'. כתב מוהרר\"י קורקוס ז\"ל סנהדרין פ' כ\"ג נד)כ\"ב ע\"ב. יליף מקראי שאילו הם מחללין העבודה. והקשה רבינו שמשון ז\"ל נה)ספ\"ק דכלים. מ\"ש הני משתויי יין, ומחוסר בגדים ושאינו רחוץ ידים ורגלים דהא כלהו מחללי עבודה. ותירץ דשאני פרועי ראש ובע\"מ שפסולין בגופן, ורבינו הוסיף קרועי בגדים אפשר שגם הוא נקרא לדעת רבינו פסולו בגופו. כיון שפסולו נראה וניכר בבגדו, או אפשר דכיון דקרא אקשינהו לקרועי בגדים בהדי פרועי ראש דכתיב ראשיכם אל תפרעו ובגדיכם אל תפרומו ולא תמותו. דינם שוה. נז) נו) הובא בכ\"מ כאן. ובמקום שהוזהר על פרועי הראש הוזהרו על קרועי בגדים. וכ\"כ רבינו במשנה, נז)וכ\"ה בפ\"א מבהמ\"ק הי\"ד. ופי' פרועי ראש שעברו עליו שלשים יום בלא תספורת: נח)מלשונו משמע דבעינן שלשים שלמים וכ\"מ ברש\"י סנהדרין פ\"ג ע\"א ד\"ה ופרועי ראש יעו\"ש וביראים החדש סי' שכ\"א ובהגהות שם ובמנ\"ח מצוה קמ\"ט בזה." + ], + [ + "ההיכל מקודש כו'. כתב מוהרר\"י קורקוס ז\"ל נראה דאפילו אביאה ריקנית שלא לעבודה איכא קפידא דאע\"ג דלא מחייב מיתה אלא בבואם או בגשתם לשרת דמלת לשרת ודאי דאבבואם נמי קאי. נט)כ\"מ מלשון הרמב\"ם פ\"ה מבהמ\"ק ה\"א. ומ\"מ אסור ליכנס שם ומדאורייתא משמע דהוי. ס)ע' תוס' יומא ה' ע\"ב ד\"ה להביא דגם בלא עבודה ח\"מ אבל בתוס' סנהדרין פ\"ג ע\"א ד\"ה ולא כתבו דהוא מעלה בעלמא. ורבינו שמשון האריך בפי' משנה זו עיין עלה:
ומהר\"ד ן' זמרא ז\"ל כתב פסק דלא כר' יוסי אלא כרבנן דשתי קדושות נינהו: סא)ע' יומא מ\"ד ע\"ב אמר רבא ש\"מ קדושת אולם והיכל חדא מילתא הוא. דאי ס\"ד שתי קדושות כו' לא. אולם ובין האולם ולמזבח חדא קדושה היא היכל ואולם שתי קדושות יעו\"ש. וזה כוונת הרדב\"ז דרבנן ס\"ל דאולם ובין אולם למזבח חדא קדושה והיכל קדושה אחרת. וע' תיו\"ט ספ\"ק דכלים וז\"ל ההיכל מקודש ממנו כלומר האולם וההיכל דקדושת היכל ואולם חדא קדושה היא יעו\"ש וצ\"ע וע\"ע עירובין ג' ע\"א במסקנא שם." + ], + [ + "בית קדש הקדשים כו'. כתב מוהרר\"י קורקוס ז\"ל, גז\"ש במשנה ובתוספתא אמרו אבא שאול אומר עליות בית קדש הקדשים חמורה מבית קדש הקדשים. שבית קה\"ק כ\"ג נכנס שם ארבע פעמים ביום הכיפורים ואם נכנס חמשה חייב ועליית בית קד\"ק אין נכנס לה אלא לשנים ויתבאר במקומו בע\"ה:
ומהר\"ד ן' זמרא ז\"ל כתב והא דתנן סב)תמיד פ\"ז מ\"א. הגביהו לו את הפרוכת ונכנס והשתחוה וכו'. הך השתחויה בהיכל היתה. סג)כ\"מ ברמב\"ם פ\"ה מבהמ\"ק הי\"א ובכ\"מ שם. והאי פרוכת היינו פרוכת שעל פתח האולם סד)כ\"פ הרע\"ב אבל הכ\"מ פ\"ה מבהמ\"ק שם פי' פרוכת של פתח ההיכל ובתיו\"ט שם תמה עליו אמנם המל\"מ שם הביא מש\"ס יומא נ\"ד ע\"א וכתובות ק\"ו ע\"א שם מפורש שהי' פרוכת על פתח ההיכל. וע' ברדב\"ז בפ\"ה מכהמ\"ק הי\"א ובהגהות שם. שלא היה שם דלתות וכ\"כ ז\"ל בפי' המשניות:" + ], + [ + "עליית בית קדש הקדשים כו'. כתב מוהרר\"י קורקוס ז\"ל ברייתא בפ' כיצד צולין סה)פסחים פ\"ו ע\"א. עלייה שע\"ג קדשי הקדשים חמורה שאין נכנסים שם אלא פעם אחת בשבוע ואמרו לה פעמים בשבוע, וא\"ל פעם ביובל. ונקיט רבינו פעם אחת בשבוע דהויי' מילתא מציעתא. וא\"ת והרי עם קדושת העלי' נמצא י\"א קדושות, ואנן תנן עשר קדושות ותו לא. וי\"ל שקדושת העליות אינה קדושה בפני עצמה, אלא מקדושת בית קד\"ק הוא, סו)ובתיו\"ט פ\"ד דמדות מ\"ה כתב שהיא קדושה חמורה יעו\"ש. ובתוס' יו\"ט ספ\"ק דכלים בזה. דודאי אין לך קדושה חמורה יותר מבית קד\"ק ומפני שהוא ע\"ג קד\"ק. ואין צריכין לעלות אליה אין עולין לה, אלא לצורך גדול כדי שלא ידרסו על גבי קד\"ק. וזהו שסיימו בתוספ' דאב\"ש שכתבתי למעלה אמרו לו אין זו מעלה, והכוונה כאשר כתבתי דקדושתה אינה אלא מחמת בית קדש הקדשים, ולא מפני מעלת קדושת עצמה אמרו כן. ובמה שכתבתי למעלה סז)הי\"ב. בשם רבינו האי אפשר לתרץ גם זו:
ומהר\"ד ן' זמרא ז\"ל כתב והעלייה שעל גבי היכל לא ביאר רבינו מה היתה משמשת. וכבר כתבתי ע\"ז. סח)שו\"ת הרדב\"ז ח\"ב סי' תרצ\"א וע' תוס' פסחים פ\"ו ע\"א בזה, ובריטב\"א שבועות י\"ז ע\"ב. ומ\"ש שאין נכנסים לשם אלא פעם אחת לשבוע היינו שבוע של שנים. והכי איתא בתוספ' סט)פ\"ק דכלים. ודוקא בעליית שע\"ג קד\"ק, אבל בעליית שע\"ג ההיכל הי' נכנסים. ע)צ\"ע דהא שם בפסחים פ\"ו ע\"א ילפינן מקרא דכל עליות ההיכל נתקדשו, וע' תוס' שבועות י\"ז ע\"ב דטמא הנכנס לשם ח\"כ יעו\"ש. ובמל\"מ לעיל פ\"ו ה\"ז תמה על הרמב\"ם שלא הביא זה. וכ\"ה בק\"ס למבי\"ט כאן יעו\"ש ובמנ\"ח מצוה קפ\"ד ושס\"ב. ולפיכך עשו פספסין להבדיל ביניהם: עא)מדות פ\"ד מ\"ה.", + " בשעה שנכנסין כו'. כתב מוהרר\"י קורקוס ז\"ל עד סוף הפרק בתוספ' דכלים פ\"א. ומ\"ש שבע\"מ קודמין לטמאים, הוא בסוף עירובין עב)עירובין ק\"ה ע\"א. מחלוקת דר\"ח ור\"א. ופסק רבינו כר' אליעזר דאמר בע\"מ נכנס, דהא אשתרי באכילת קדשים, ודלא כר' חייא דאמר טמא נכנס דהא אשתרי בעבודת ציבור, מטעם דקי\"ל טומאה דחוייה הוא בציבור פי' ולא הותרה אלא נידחית הוא מתוך הצורך והדוחק. והוא מחלוקת ר\"נ ור\"ש פ\"ק דיומא. עג)ו' ע\"ב. דר\"נ סבר הותרה לגמרי ואין אנו צריכים לחזור אחר טהורים, ור\"ש סבר שלא הותרה לגמרי אלא נידחית הוא בעת הדוחק. ולכך כתב רבינו שכיון שהוא דחוייה ולא הותרה דהלכה כר\"ש באיסורי הילכך אין להקל בה. וכל היכא דאפשר להדורי אטהורים מהדרינן אף אם יהיה בעלי מומים ור\"ח דאמר טמאין קודמין, אפשר דס\"ל הותרה בציבור דקאמר דהא אשתרי בעבודת ציבור, ואנן קי\"ל כר\"ש באיסורי. כ\"ש דכמה אמוראי סברי כוותיה כאשר כתבו שם בתוס' וכדאיתא בפ' כל הפסולין עד)זבחים ל\"ג ע\"א. הילכך בע\"מ קודמין כיון שהם טהורים. וראיתי ספרים שהגיהו בהם יכנס טמא ולא יכנס בע\"מ. עה)ע' בכ\"מ, וע\"ע בקר\"ס להמבי\"ט ובמל\"מ ובהר המוריה בזה. ולפ\"ז פסק רבינו כר\"ח ולא שני לי' לר' חייא בין הותרה לדחוייה, שאפילו אם הוא דחוייה ראוי שיקדמו לבע\"מ. דלא אידחייא לגבייהו כלל, ואשתרי דנקיט לאו להכי נחית. ורבינו נקיט קושטא דמילתא והדין במקומו עומד והוא הנכון:
ומהר\"ד ן' זמרא ז\"ל כתב כבר כתבתי ע\"ז לעיל:" + ] + ], + [ + [ + "שמירת המקדש מצות עשה כו'. כתב מהר\"ד ן' זמרא ז\"ל אפילו לדברי האומרים להקדים המוזהר על המצוה מודים הכא שצריך להקדים מצות עשה לשמור ואם לא שמר עובר בלאו:" + ], + [ + "והשומרים הם הכהנים והלוים כו'. כתב מהר\"ד ן' זמרא ז\"ל הכי איתא בתמיד א)כ\"ו ע\"א. ובמדות. ב)פ\"א מ\"א. וכדי שתבין למה הוצרך הרב להביא כל אלו הכתובים צריך להעתיק סוגיית ריש תמיד תנן בשלשה מקומות הכהנים שומרים בבהמ\"ק, והלוים בכ\"א מקום. ושאלו בגמרא מנה\"מ דבעינן שלשה שומרים. אמר אביי אמר קרא והחונים לפני המשכן קדמה לפני אהל מועד מזרחה משה אהרן ובניו שומרים משמרת המקדש למשמרת בני ישראל. פי' אהרן ובניו הם ג' שומרים, אמרי אין שימור בעלמא אשכחן דבעי כהנים ולוים שימור. מיהו מתני' קתני בשלשה מקומות הכהנים שומרים כו' ר\"א אמר מסיפא דקרא שומרים משמרת למשמרת. כלומר הרבה שמירות ואי בחד מקום הוי כלהו. א\"כ לא הוי אלא שמירה אחת:", + " שנאמר אתה ובניך אתך לפני אהל מועד כו'. כתב מהר\"ד ן' זמרא ז\"ל מזה הפסוק למדנו שהכהנים סמוכים לאהל העדות. והרי נאמר ושמרו את משמרת אהל מועד ומזה למדו ענין אתה ובניך לפני אהל מועד שהוא שמירה:", + " והחונים קדמה לפני אהל מועד וגו'. כתב מהר\"ד ן' זמרא ז\"ל מזה הכתוב למדנו דשומרים בשלשה מקומות בין לשיטת אביי ובין לשיטת ר\"א ג)מדברי הרמב\"ם בפה\"מ שם משמע דזה שהכהנים שומרים בג' מקומות ילפינן מדכתיב שומרי משמרת למשמרת ולא מקרא דאהרן ובניו וכבר כתבו הטעם ממ\"ש הרמב\"ם פ\"ה מבהמ\"ק הי\"ג שצריך שיהי' בכיור כדי לקדש ממנו ד' כהנים דכתיב אהרן ובניו ופנחס עמהם יעו\"ש. א\"כ כאן ג\"כ מקרא אהרן ובניו הי' משמע ד' מקומות. ולמדנו ג\"כ דהכהנים לחודייהו נטרי ולוים לחודייהו נטרי. מדכתיב והחונים לפני המשכן לפני אהל מועד משה והדר אהרן ובניו שומרי משמרת הקדש. אהרן בחד מקום ובניו בשני מקומות. ג) ד) וכ\"כ בסהמ\"צ לאוין ס\"ז ובחינוך מצוה שפ\"ח. ממאי מדכתיב והחונים וכתיב שומרים. חונים לחוד ושומרים לחוד. ואקשינן ואימא כלהו בחד מקום, לא ס\"ד מה משה בחד מקום לחודי', אף אהרן ובניו לחוד בחד מקום לחודיה, ר\"א אמר כו'. למדנו שהכהנים שומרים מבפנים שלשה משמרות, והלוים שומרים מבחוץ, אבל היותם כ\"ד משמרות לא ראינו בכתוב, אבל חלקו אותם לכ\"ד משמרות ומצאו להם סמך ממה שנא' בדברי הימים למזרח הלוים ששה לצפונו ליום ארבעה לנגבה ליום ארבעה ולאסופים שנים שנים לפרבר למערב ארבעה למסילה שנים לפרבר. הרי אלו כ\"ד משמרות אעפ\"י שקרא אותם כולם בפסוק זה לוים יש מהם ג' כהנים, והכי איתא בגמרא פ\"ק דתמיד, ועדיין לא ידענו אלא שהוא מצות עשה לשמור, אבל לאו לא שמענו לפיכך הביא הכתוב ושמרתם את משמרת הקדש, ויש חולקים על הרב ז\"ל בזה הלאו. אבל הרב ז\"ל סמך על לשון המכילתא ושמרו את משמרת אהל מועד, אין לי אלא בעשה, בל\"ת מנין ת\"ל ושמרתם את משמרת הקדש: ד)" + ], + [ + "ואם בטלו שמירה עברו בל\"ת כו'. כתב מוהרר\"י קורקוס ז\"ל לא מצאתיו מבואר, ה)ברדב\"ז כתב שהוא במכילתא וע' ספרי זוטא פ' קרח וזר לא יקרב אין לי אלא בל\"ת בעשה מנין אמרת ושמרתם את משמרת הקודש כו' יעו\"ש. ומ\"מ כלל הוא בידנו כ\"מ שנאמר השמר פן ואל, אינו אלא ל\"ת ו)בס' מעשה רקח בשם צרור החיים הביא ממ\"ש הרמב\"ם פ\"ג מתפילין הניח תפילין בלילה לוקה שנאמר ושמרת כו' יעו\"ש דס\"ל דגם השמר דעשה לאו. והסמ\"ג לא מנאו:" + ], + [ + "מצות שמירתו כו'. כתב מוהרר\"י קורקוס ז\"ל. גם שם נתבאר ובית אבטינס הוא מקום שבו מפטמין את הקטורת, ושם העלו דהיתה עלייה, ובית הניצוץ לא נתבאר טעמו. ז)בפי' הראב\"ד והרא\"ש כתבו שנקרא כן על שם שהיא אכסדרא והחמה מתנוצץ שם וכ\"מ בערוך בערכו. והבאר שבע כתב עוד טעם יעו\"ש. ופי' הרובין הם הנקראים פרחי כהונה ושם שאלו מאי שנא דהתם קרי להו פרחי כהונה והכא קרי להו רובין, ותירצו הכא דלא מטו למעבד עבודה קרי להו רובין. ופי' רובין מלשון רביא היינו ילד, א\"נ מלשון רובה קשת שהיו מורים חצים. והראשון יותר נכון. ח)בפה\"מ להרמב\"ם כתב פי' שני. ובית המוקד כבר נתבאר מקומו ולא הי' עלייה ט)כ\"כ הרע\"ב פ\"א דמדות מ\"ח ובפ\"א דתמיד מ\"א. אבל המפרש שם כתב שהיתה עלייה יעו\"ש ובתפא\"י במדות שם. ושם הקשו על המשנה שאומר ומניחים בגדיהם תחת ראשיהם ותיפק לי' משום כלאים, ותירץ ר\"פ לא תימא כו' אלא כנגד ראשיהן. ור\"א מתרץ בגדי כהונה קשים הם. ופסק רבינו כתירוץ ר\"פ, דמסייע לי' סוגיא דערכין י)ג' ע\"א. ויתבאר בפ\"ח מכלי המקדש. יא)הי\"א. וע' שם במהר\"י קורקוס ביאר באריכות. גם ביומא פ' בא לו יב)ס\"ט ע\"א. הוזכר כן דלר\"פ כנגד ראשיהן דוקא כי לא ניתנו ליהנות מהם. ומכריח כן מדין כלאים כמ\"ש. ואעפ\"י ששם ביומא משמע דמסיק דלא כר\"פ. ופשוט דבגד\"כ ניתנו ליהנות בהם, ומייתי ראיה מברייתא דקתני בה הכי בהדיא, ולפ\"ז ליתא לדר\"פ. ותחת ראשיהן נקטינן. אפשר דל\"ק לרב פפא כי הוא מפרש דהיינו דוקא ליהנות כל זמן שהם עליו שלובשן לעבודה שאין בהם כלאים. כיון דלא ניתנה תורה למלאכי השרת שרי אפילו יכול להפשיטן, אבל אחר שהפשיטן אסור ליהנות בהם. ואכתי ע\"כ כנגד ראשיהם נקטינן מטעם הנאה. וא\"נ אפשר דברייתא באותם שאין בהם כלאים ומדין הנאה לחוד מיירי אבל משום כלאים אסורי וכסוגיא דערכין, ואכתי כנגד ראשיהן דוקא ולא תחת ראשיהן. ואיתא לדרב פפא, גם שם הקשו למה ישנים ע\"ג קרקע, ליעיילי להו מטות. ותירצו לאו אורח ארעא לעיולי מטות למקדש. והם דברי רבינו:
ומהר\"ד ן' זמרא ז\"ל כתב ופי' רובין נערים תרגום ילד רבייא יג)ע' חגיגה י\"ג ע\"ב. והם הבחורים שעדיין לא הגיעו לחינוך עבודה:" + ], + [], + [ + "לא היו הכהנים השומרים ישנים כו'. כתב מהר\"ד ן' זמרא ז\"ל פ\"ק דתמיד, והתם שקיל וטרי בטעמא אי משום דבגד\"כ לא ניתנו ליהנות בהם, שלא בשעת עבודה או משום כלאים, דאיכא באבנט. ואמר ר\"א בגד\"כ קשין הם. ולית בהו משום כלאים, וטעמא לפי שלא ניתנו ליהנות בהם. והתם מוכח דאע\"ג דתנן ומניחין אותם תחת ראשיהן לאו דוקא אלא כנגד ראשיהן. וכ\"כ הרב ז\"ל:" + ], + [ + "אירע קרי לאחד מהם כו'. כתב מוהרר\"י קורקוס ז\"ל גז\"ש. ובגמרא יד)שם תמיד כ\"ז ע\"א. אמרו מסייע לי' לר' יוחנן דאמר מחילות לא נתקדשו, ובעל קרי משתלח חוץ לשתי מחנות, וכבר נתבאר דהיינו בפתיחות להר הבית כדאיתא בכיצד צולין: טו)פסחים פ\"ו ע\"א.", + " שהמחילות הפתוחות להר הבית כו'. כתב מהר\"ד ן' זמרא ז\"ל, אעפ\"י שהם תחת העזרה. וכבר כתבתי שהלשכה אשר פתח המסבה בתוכה לא היתה קודש, טז)ע' היטב במפרש במתני' דתמיד. וכתב שם דלמ\"ד מקום יש בהר הבית ובירה שמו תחת אותו מקום המחילה נמשכת יעו\"ש ובשעה\"מ לעיל פ\"ו בזה. דא\"כ לא יכול ליכנס בקודש ומוטב היה לעמוד בבית המוקד, אלא בחול הי' פתחה:", + " וטובל וחוזר ויושב אצל אחיו הכהנים כו'. כתב מהר\"ד ן' זמרא ז\"ל וא\"ת והלא בית המוקד בעזרת נשים לחוד היתה יז)גם הרע\"ב ספ\"ק דמדות נקיט לשון זה שהי' זה בעזרת נשים ואינו בדיוק כ\"כ דהא בית המוקד הי' חציה בקדש וחציה בחול וראשי פספסין מבדילן ביניהם כמבואר בפ\"ב דמדות מ\"ו וע' בר\"ש שם מ\"ד וז\"ל בית המוקד היה כלו בול שכן זקני בית אב ישנים שם אלא הלשכות שלו חציין בחול וחציין בקדש, וכ\"כ המפרש ובתיו\"ט פ\"ק דתמיד שהיו ישנים בחציה שבחול יעו\"ש. וא\"כ מ\"ש עז\"נ לאו דוקא וכוונתם לומר שהי' במחנה לויה שאסור לטבול יום ליכנה. וע' תוס' זבחים ל\"ב ע\"א וחולן ב' ע\"ב ויבמות ז' ע\"א ורע\"ב ותיו\"ט ספ\"ק דכלים שתרצו דבטבו\"י אסור רק בעזרת נשים ומותר בבית המוקד. וכ\"כ הרדב\"ז לעיל פ\"ז הט\"ז ובשם ר\"ת כתבו התוס' דבנטמא בפנים לא גזרו. וטבול יום משתלח משם. וכיון דהמחילה פתוחה להר הבית יצא משם או יעמוד ולא יחזור לבית המוקד, וי\"ל כיון דטבול יום בעזרת נשים מדרבנן הוא לא גזרו בכה\"ג משום צוותא ולא יהיה שם יחידי, יח)כעין זה במו\"ק ז' ע\"ב. וכן דקדקתי מדקאמר וחוזר ויושב אצל אחיו הכהנים, ולא קאמר וחוזר ויושב במקומו. ובבקר יצא והולך דרך המסיבה דמחילות לא נתקדשו אפילו בקדושת הר הבית יט)ע' רש\"י פסחים פ\"ז ע\"ב ד\"ה מחילות לא נתקדשו כו' בקדושת עזרה יעו\"ש, ומשמע דיש להם קדושת הר הבית, אמנם מרש\"י שם פסחים פ\"ו ע\"א ד\"ה כי אמרה משמע דלא נתקדשו אף קדושת הר הבית וכ\"מ בתוס' יומא ו' ע\"א ד\"ה מביתו ובמפרש בתמיד כ\"ו ע\"א וכ\"ז ע\"ב יעו\"ש ובשעה\"מ לעיל פ\"ו ה\"ט ובמנ\"ח מצוה שס\"ב. ראב\"י חולק ואומר שאינו חוזר לבית המוקד אלא יצא והולך לו בטדי. כ)ספ\"ק דמדות. והוא השער הצפוני משערי הר הבית:" + ], + [ + "והיכן היו הלוים שומרים כו' כתב מוהרר\"י קורקוס ז\"ל מדות פ\"ק ככל דברי רבינו:", + " שהרי הכהנים שומרים כו'. כתב מוהרר\"י קורקוס ז\"ל נתן טעם למה לא היו שומרים הלוים על שבעה שערי העזרה אלא על חמשה כא) כא) אבל הסמ\"ג מ\"ע קס\"ה ורע\"ב ספ\"ק דמדות כתבו דגם בג' מקומות ששמרו הכהנים למעלה שמרו גם הלוים למטה אבל לא אצל השערים ע' במל\"מ בזה באריכות. , שהרי הכהנים שומרים על שני השערים:" + ], + [], + [ + "ומעמידים ממונה כו'. כתב מהר\"ד ן' זמרא ז\"ל בתמיד ובמדות משנה כלשון רבינו עד הסוף הפרק:" + ], + [ + "בשחר קודם כו'. כתב מוהרר\"י קורקוס ז\"ל, הכל בתמיד פ\"ק ופי' בודקין את העזרה מן הטומאה. כב)אבל בפי' הרא\"ש ורע\"ב ובבאר שבע כתבו דבודקין את הכ\"ש כולם במקומן בשלום. וטעם שכתב המהר\"י קורקוס לא מבואר בשום מקום. ואפשר לומר בזה מ\"ש המפרש במתני' וז\"ל ובגמ' נפק\"ל מקרא דבהמ\"ק צריך שימור דאי לא נפקא לן מקרא הו\"א דלא צריכו שומרים כו' ואי גנבו כלי המקדש יקנו אחרים כו' יעו\"ש ובב\"ש שם. ומבואר דענין השמירה שלא יגנבו כ\"ש. וע' בקרית ספר למבי\"ט כאן שכתב דמה שהוצרכו לבדוק העזרה הוא בכלל מצות השמירה וא\"כ שפיר כתבו דבודקין את הכ\"ש כולם במקומם. אבל הרמב\"ם כאן ה\"א כתב טעם השמירה אע\"פ שאין שם פחד ולא מלסטים שאין שמירתו אלא כבוד לו כו' וכ\"כ במורה נבוכים דהוא משום כבוד המקדש ושלא יניחו לכנוס לשם טמא ואונן יעו\"ש. וכ\"כ סמך לזה מקרא דה\"י ב' כ\"ג-יט ויעמדו השוערים וגו' ולא יבא טמא לכל דבר. א\"כ גם הבדיקה שהוא ענין שמירה אינו לבדוק אם הכ\"ש במקומם רק הבדיקה הוא מן הטומאה כמ\"ש המהר\"י קורקוס והוא לדעת הרמב\"ם לשיטתו. וברור הוא, שבשבת היו צריכים להדליק מערב שבת, כג)הדבר פלא שזה מפורש ברמב\"ם עצמו ואפשר גירסא אחרת הי' לפני המהר\"י קורקוס. כי אין הדלקה זו דוחה את השבת:" + ] + ] + ], + "versions": [ + [ + "Friedberg Edition", + "https://fjms.genizah.org" + ] + ], + "heTitle": "באורי מהר\"י קורקוס והרדב\"ז על משנה תורה, הלכות בית הבחירה", + "categories": [ + "Halakhah", + "Mishneh Torah", + "Commentary", + "Commentary of Mahari Kurkus and Radbaz", + "Sefer Avodah" + ], + "sectionNames": [ + "Chapter", + "Halakhah", + "Comment" + ] +} \ No newline at end of file diff --git a/json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Commentary of Mahari Kurkus and Radbaz/Sefer Avodah/Commentary of Mahari Kurkus and Radbaz on Mishneh Torah, Vessels of the Sanctuary and Those who Serve Therein/Hebrew/Friedberg Edition.json b/json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Commentary of Mahari Kurkus and Radbaz/Sefer Avodah/Commentary of Mahari Kurkus and Radbaz on Mishneh Torah, Vessels of the Sanctuary and Those who Serve Therein/Hebrew/Friedberg Edition.json new file mode 100644 index 0000000000000000000000000000000000000000..c4026f1121f84f5dfb3d80f0a40d5f4e5a563925 --- /dev/null +++ b/json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Commentary of Mahari Kurkus and Radbaz/Sefer Avodah/Commentary of Mahari Kurkus and Radbaz on Mishneh Torah, Vessels of the Sanctuary and Those who Serve Therein/Hebrew/Friedberg Edition.json @@ -0,0 +1,459 @@ +{ + "language": "he", + "title": "Commentary of Mahari Kurkus and Radbaz on Mishneh Torah, Vessels of the Sanctuary and Those who Serve Therein", + "versionSource": "https://fjms.genizah.org", + "versionTitle": "Friedberg Edition", + "status": "locked", + "license": "Public Domain", + "versionTitleInHebrew": "מהדורת פרידברג", + "actualLanguage": "he", + "languageFamilyName": "hebrew", + "isBaseText": true, + "isSource": true, + "isPrimary": true, + "direction": "rtl", + "heTitle": "באורי מהר\"י קורקוס והרדב\"ז על משנה תורה, הלכות כלי המקדש והעובדין בו", + "categories": [ + "Halakhah", + "Mishneh Torah", + "Commentary", + "Commentary of Mahari Kurkus and Radbaz", + "Sefer Avodah" + ], + "text": [ + [ + [ + "מצות עשה לעשות שמן המשחה כו'. כתב מהר\"ד ן' זמרא ז\"ל, הנה קרא הרב ז\"ל שם הלכות אלו כך לפי שסדר בהם הכלים שהם משותפין לצורך המקדש ועובדיהם, שאפילו בגד\"כ כלי המקדש נינהו שהרי לא ניתנו ליהנות בהם, ובגדי קדש נקראו. והקדים ז\"ל לעשות שמן המשחה לפי שהוא ענין כלול למשוח בו כלי המקדש והכהנים והמלכים, וכן הקדימו הכתוב דכתיב שמן למאור ובשמים לשמן המשחה ולקטורת הסמים. וכן הקדימו בפ' כי תשא. ויש תימה בדברי רבינו שלא מנה בכלל המצות לעשות הקטורת ובריש פ\"ב כתב הקטורת נעשית בכל שנה ועשייתו מצות עשה. ותו קשה דבשמן המשחה מנה עשייתו מצוה. ולא מנה משיחתו מצוה. ובקטורת מנה הקטרתו מצוה ולא מנה עשייתו בכלל מנין המצות. וי\"ל שלא מנה הרב ז\"ל אלא המצות הנוהגת לדורות, ומשיחת כלי הקדש לא היתה נוהגת לדורות. ובמשיחת כלי המשכן נתקדשו כל הכלים לעת\"ל. והכא איתא בספרי אמר יתעלה שמן משחת קדש יהיה זה לי לדורותיכם הרי שעשייתו עומדת לדורות, ואין המשיחה לדורות. וכי היכא דמשיחת הכלים לא הוי מצוה לדורות כך משיחת כהנים ולוים א)תיבת לוים ט\"ס ואולי צ\"ל מלכים. אינה מצוה. ב)ע' תו\"כ פ' צו פי\"ח יכול יהיו אהרן ובניו צריכין לשמן המשחה לעתיד לבא ת\"ל זאת משחת כו' וכ\"ה בספרי זוטא פ' נשא פ' פ\"ד ובמד\"ר נשא פי\"ד יעו\"ש וברש\"ש. אמנם הרמב\"ן בסהמ\"צ שורש ג' כתב דלע\"ל יהיו אהרן ובניו צריכין משיחה חדשה יעו\"ש ואכמ\"ל. וכיון שאי אפשר למנות משיחתו אי אפשר שלא נמנה עשייתו, אבל מעשה הקטורת כיון שתכלית עשייתו להקטיר ממנו על מזבח הזהב אין ראוי למנות עשייתו והקטרתו, אלא הקטרתו שהוא תכלית המצוה. ג)ע' בסהמ\"צ להרמב\"ם בשורש י' שכתב דאין למנות ההקדמות לעשיית המצות כגון קח לך סמים וכן קח לך בשמים ראש כו' יעו\"ש. וכן מנה אותו הרב ז\"ל בהלכות תומ\"ס. ד)פ\"ג ה\"א. ומ\"ש הכא ועשייתו מצוה, לאו דוקא עשייתו, אלא עשייתו והקטרתו הכל נמנה מצוה אחת:" + ], + [ + "וככה עשהו משה כו'. כתב מוהרר\"י קורקוס ז\"ל בפ\"ק דכריתות ה)ה' ע\"א. נתבאר שמה שהיה שוקלים הקנמון בשתי פעמים כדי שיהיה בו שתי הכרעות בכל פעם הכרעה. עוד שם ברייתא ת\"ר שמן המשחה משלקו בעיקרים דברי ר' יהודה, א\"ל ר' יוסי והלא לסוך בו העיקרים אינו ספק כיצד עושה הביאו העיקרים ושלקום במים והציף עליהם שמן המשחה וקלט הריח וקפחו. וידוע דר\"י ור\"י הלכה כר' יוסי ופרש\"י ז\"ל שלקום במים שיבלע וכשיציף עליהם שמן לא יבלעוהו, וקלט השמן את הריח וקפחו קנחו לשמן מעל העיקרים ונתנו בצליחות עכ\"ל. ואפשר לפרש קפחו כמו קפאו ויציף הברזל מתרגמינן זקפא פרזלא, ובקצת ספרים מצאתי וקפאו, וגירסת רבינו נראה שהוא ושראום במים כי לא היתה שם נתינה על האש, עד אחר שיצא כל כח העיקרים במים ע\"י שרייה, ואז נותן השמן ושולקן. וכך הוא שנויה בהוריות פ' אחרון ו)י\"א ע\"ב. ואעפ\"י שבברייתא לא הוזכר כלל נתינה על האש ז)התעורר בזה בחי' טורי אבן על הרמב\"ם. מסתמא כך הוא כדי שיקלוט הריח כי כן דרך הרקחים. והכתוב אומר מעשה רוקח, פי' שיעשה אותו כדרך שהרקחים עושים. וכן כתב הרמב\"ן ז\"ל בפי' החומש ח)שמות ל' כ\"ה. ובירושלמי דשקלים ט)פ\"ו ה\"א. ה\"ג לה. י\"ב לוג שבו שולקים את העקרים דברי ר\"מ ר' יהודה אומר שולקן הי' במים ונותן מלמעלה כדי שיהא קולט את הריח ומעבירו כדרך שהפטמין עושים שנאמר רוקח מרקחת מעשה רוקח, גם לפי גירסא זו ר\"מ ור\"י הלכה כר\"י. וכבר כתבתי שגרסת רבינו ושראום במים. וי\"ב לוג נלמד מקרא דכתיב יהיה זה, זה בגמטריא י\"ב:
ומהר\"ד ן' זמרא ז\"ל כתב שמן המשחה שעשה משה במדבר, לא ידעתי מה בא ללמדנו. וכי לא ידענו שבמדבר עשאו, ורבינו תפס לשון הברייתא דתניא ר' יהודה אומר שמן המשחה שעשה משה במדבר הרבה ניסים נעשו בו. וחזרה שאלתנו על התנא: י)בבאר שבע בהוריות י\"א מביא שמצא כתוב שהכוונה לתת טעם להנסים שנעשו בשה\"מ מפני שעשאו משה קדוש ה' בעצמו ובמדבר שהשכינה שם יותר גלויה.", + " לקח מן המור כו'. כתב מהר\"ד ן' זמרא ז\"ל בכריתות פ\"ק יא)שם ה' ע\"א. ת\"ר שמן המשחה מר דרור ת\"ק. קדה ת\"ק. קנמון בשם ת\"ק. קנה בשם מחציתו ר\"נ, נמצא כולם אלף ושבע מאות וחמשים. והתם מפרש מנינא למ\"ל וגזרת הכתוב שישקול הקנמון פעמים. ר\"נ בכל פעם, כדי שיהיו לו שתי הכרעות. ואר\"י הקב\"ה יודע הכרעות. אלמא דאית בהו הכרע דקנמון בשם אמאי מייתי מחציתו דת\"ק. ר\"נ בחד זימנא ור\"נ בחד זימנא כיון דכלהון חמש מאות הוין ניתי ת\"ק בב\"א. ש\"מ מדקמייתי לקנמון בתרי זימנא הכרע אית בי' והקב\"ה יודע בהכרעות ומאי בד בבד אמר רבינא שלא יניח משקל במשקל וישקול כלומר שלא ישקול הקדה כנגד המור אלא כל אחד ישקול בשקל הקדש. וא\"ת למה לא פי' הרב שהוא שוקל בהכרעות. וי\"ל דמאי דהוי הוי והקב\"ה יודע בהכרעות. יב)במעשה הרקח הספרדי ועוד מפרשים כוונו בזה. והקשו עוד מה שהשמיט הרמב\"ם הדין שלא יניח משקל במשקל. ובמנ\"ח מ' ק\"ז כתב דבאמת מה דמביא הרמב\"ם סדר עשיית שמן המשחה דלא נצרך אפי' לימות המשיח דכולו קיים לע\"ל הוא רק כדי לידע סדר עשייתו דאם עשה כמתכונתו חייב כרת, אבל זה שלא יניח משקל במשקל בודאי אינו מעכב שלא לחייב העושה, דרק סכום המשקל וסמנים מעכבין. אמנם הקשה וכן בערל\"נ שם בכריתות במ\"ש הרמב\"ם ה\"ד העושה שה\"מ כמעשה זה וכמשקל הזה ולא הוסיף ולא גרע במזיד חייב כרת כו', דמשמע דגם בשוקל עין בעין ולא בהכרעה חייב. והא גזה\"כ דצריך הכרעות א\"כ הרי גרע קצת מהסימנים יעו\"ש ומהרדב\"ז כאן נראה דאין דין הכרעה נפ\"מ לדינא וצ\"ע. וקצת יל\"ע עוד ממ\"ש הרדב\"ז פ\"ז מבהב\"ח ה\"י הטעם איסור לעשות קטורת כמתכונתו דהוא מכלל איסור לעשות בית תבנית היכל כו' יעו\"ש. וא\"כ לפרש\"י בע\"ז מ\"ג ע\"א דרק כתבנית היכל במידתו אסור אבל בשינה במקצת מותר. א\"כ בעושה בלא הכרעה הוי שינה מעשייתו בחיוב מצותו. אמנם למ\"ש בביאורי הגר\"א יו\"ד סי' קמ\"א סקל\"ה יעוש\"ה. א\"ש. - ומצאתי בס' כתר המלך שכתב דאסור לעשות רק בסימנים ומשקל המפורש בתורה אבל הכרעה ושלא יניח משקל במשקל דאתי' מדרשא אינו מעכב לחייב העושה. ונראה שכן דעת הרדב\"ז. ויש מי שפי' יג)ברש\"י שם בכריתות בשם פי' רומי. שלא היה שוקל ההכרעות לבד אלא מניחו כמות שהוא, והקב\"ה יודע מה משקלו. וכיון דפלוגתא דאמוראי הוא ולא נפקא מינה מידי, דאפילו הלכתא למשיחא לא הוי. כי אותו שעשה משה עדיין הוא דכתיב יהיה זה לי לדורותיכם. והכי אמרינן בגמרא והלא כמה ניסים נעשו בו מתחילתו ועד סופו, תחילתו לא היה אלא י\"ב לוג ובו נמשח המשכן וכליו ואהרן ובניו כל שבעה ימי המלואים ובו נמשחו כהנים גדולים ומלכים וכולו קיים לע\"ל שכתב שמן משחת קדש יהיה זה לי לדורותיכם, זה גמטריא י\"ב הוי:" + ], + [ + "המור הוא הדם כו'. כתב מהר\"ד ן' זמרא ז\"ל בהשגות א\"א אין דעתי מקבלת כו'. כוונתו ז\"ל כי המור אשר היו נותנים בשמן המשחה או בקטורת לא הי' מס\"ך אלא שרף אילן הנקרא \"מירא\" וריחו רע וחזק. ובשלמא בקטורת יש טעם לדבר לחזק ריח הקטורת אבל בשמן המשחה לא ידעתי למה יתנו אותו כיון שריחו רע, ורבינו ז\"ל סובר כי המור הנזכר בכתוב הוא מס\"ך, וקרא אותו מר דרור כלומר חפשי שאין בו זיוף כלל והדבר ידוע כי המס\"ך מזייפין אותו שדמיו יקרים, ולא כן המיר\"א. והכתוב שאמר מר עובר כלומר נקי, שעובר בכל מקום וריחו טוב וחזק מאד ולכך מתבשמים בו בני אדם בכל העולם. ומה שכתב הראב\"ד ז\"ל שהוא דם חיה טמאה, לא ידעתי מנין לו. כי אני שאלתי לתגרים המביאים אותו ממקומו ואמרו לי שהוא מין חיה דומה לצבי או לעופר האיילים ושמא חיה טהורה היא, ואם מפני שהוא דם חיה ולא מצינו דם חיה נכנס למקדש. ל\"ק כלל שכבר נתבטל מתורת דם ונפסד מהיות אוכל וחזר להיות עפר בעלמא. יד)צ\"ע שלא הביא שכ\"כ רבינו יונה פ\"ו דברכות וע' ברא\"ש שם סי' ל\"ה ובש\"ע או\"ח סי' רט\"ז ס\"ב ובמג\"א שם וביו\"ד סי' פ\"ד ובש\"ך סקל\"ז וע' נוב\"ת או\"ח סי' ב'. ועוד שאין נהנים מממשו של דבר אלא מהריח, וריחא לאו מילתא הוא. טו)ע' בשלטי הגבורים ע\"ז פ' השוכר שכתב דגם למ\"ד ריחא לאו מילתא מודה במוס\"ק דעיקרו לריח יעו\"ש היטב ובאור שמח כאן. ומאלו הטעמים אנו מתירים לתת אותו במרקחת הנאכלות ולא ראינו מי שיערער בדבר. וכ\"ש במקדש שלא היה ליהנות בו אלא למשוח או לריח הקטורת. והריח אין בו מעילה. ומה שאמר הכתוב אריתי מורי טז)ע' רמב\"ן עה\"ת שמות ל' כ\"ג באריכות בזה יעו\"ש כמה דברים מדברי הרדב\"ז. אמרו כי החיות האלו רועות שבלת נרד הנקרא בערבי שנבו\"ל שריחו טוב מאד ונעשה להם כמין אבעבועות ומתחככות ונופלות שם, ובאים בני אדם ולוקטים אותן בזמן שלוקטים הסונבו\"ל, והיינו דכתיב אריתי מורי עם בשמי:" + ], + [ + "אבל אם עשהו כו'. כתב מהר\"ד ן' זמרא ז\"ל איכא למידק מאי לאחרים, ואמאי שני לישנא דברייתא דקתני למוסרו לציבור. וי\"ל דברייתא קשיא רישא לסיפא, דקתני לסוך בו חייב ומשמע להמשח הוא בעצמו. אבל למוסרו לאחרים שימשחו בו פטור, אימא סיפא למוסרו לציבור פטור, אבל למוסרו לאחרים חייב, לפיכך אמר הרב ז\"ל דלמוסרו לאחרים פטור יז)ע' ירושלמי מגילה פ\"א הי\"א אנטונינוס שאל לרבי כו' מהו לעשות לו קטורת א\"ל חסר בה אחת מסמנים. לא כן תני לא תעשו לכם כו' אבל עושים הם כו' א\"ר חנניה בגין ר' רומנוס דשלחיה רבי יעבדיניה לי'. ופי' הפ\"מ וק\"ע דכיון דר' רומנוס עשה בשבילו לכך א\"ל שיחסור מסמניה יעו\"ש. ומבואר דקטורת אסור לעשות לאחרים ושמן הוא ילפי' בגז\"ש מקטורת בש\"ס כריתות ה' ע\"א. וגם שמעינן משם דאף שלא עשאו להריח בה כנראה מלשון הירושלמי שם שאנטונינוס רצה להקטירו וצ\"ע. אע\"ג דהנך אחרים ימשחו בו והרי העושה פטור שהרי לא עשה אותו לסוך יז) יח) כזה כתבו התוס' בנזיר מ\"ז ע\"א ד\"ה וכן. וז\"ל א\"נ שמסרו לציבור ללמדם שידעו לעשותו ולא שימשחו ממנו יעו\"ש ובמל\"מ לקמן פ\"ב ה\"ו. וע' בתיו\"ט פ\"ק דכריתות הטעם דללמוד מותר. ובק\"ס להמבי\"ט כאן כתב וז\"ל וללמוד לא הוי \"כמוהו\" כיון דאינו למשיחה יעו\"ש ואפ\"ל הכוונה למ\"ש הרדב\"ז לעיל פ\"ז מבה\"ח ה\"י דאיסור עשייה במתכונתה הוא בכלל האיסור לעשות בית תבנית היכל בש\"ס ר\"ה כ\"ד ע\"ב ושלא ישתמש בשרביטו של מלך. ולפ\"מ דאמרי' שם בגמ' ואבע\"א להתלמד עביד כו' יעו\"ש א\"כ ה\"ה כאן להתלמד מותר. וזהו שכתב המבי\"ט דללמוד אינו כמוהו ול\"ש הטעם שלא ישתמש בשרביטו של מלך. ובזה י\"ל ע\"ד החידוד מה ששינה הרמב\"ם כאן גבי שמן מלשון הגמ' למסרו לציבור והוא גרס לאחרים. שעמד בזה הרדב\"ז. עפ\"ד הש\"ס ע\"ז י\"ח ע\"א להתלמד עבד כדתניא כו'. אלא מ\"ט איענש משום הוגה את השם בפרהסיא יעו\"ש ובתוס' ד\"ה הוגה בשם פ\"ה דאיסור הגות השם הוא שימש בשם מ\"ב וכ\"ה בתוס' סוכה ה' ע\"א ובשבועות ל\"ה ע\"א. ומבואר דאיסור הגות השם דג\"כ מטעם שלא ישתמש בשרביטו של מלך ולהתלמד מותר. מ\"מ בפרהסיא אסור. וא\"כ ה\"ה בעשיית שה\"מ דמה דתניא דלמסרו לציבור מותר שהכוונה ללמדם קשה דהא ללמוד לציבור הוי בפרהסיא ואסור, דהא סתם ציבור הוא עשרה וע' סנהדרין ע\"ב אין פרהסיא פחות מעשרה ב\"א לכך שינה הרמב\"ם וגרס לאחרים והכוונה לשנים ויותר אבל לא לציבור ממש. אבל בקטורת דלמסרו לציבור הכוונה כפשוטו ליתנו לציבור להקטיר בפנים, שפיר גם הרמב\"ם לקמן פ\"ד ה\"י גרס לציבור וגירסא דידן גם גבי שה\"מ למסרו לציבור י\"ל שהוא לפרש\"י שם בע\"ז דלא גרס הא דבפרהסיא אסור יעו\"ש בתוד\"ה להתלמד. ובסנהדרין ק\"א ע\"ב בפרש\"י ד\"ה בלשון עגה בשם ל\"א יעו\"ש. ודו\"ק. בו והסך בו נמי פטור, שאין חייבין כרת, אלא על אותו שעשה משה, וברייתא מתרצינן לה רישא דוקא. וסיפא אמרינן נעשה העושה למסור לאחרים כאלו עשאה למסור לציבור דפטור. א\"נ דהאי לציבור דקתני היינו אחרים שהרי הציבור לא הי' צריכים, יח) יט) ע' פרש\"י שם בכריתות ד\"ה והסך ממנו אחר שלא פטמו יעו\"ש דמשמע דהעושה שסך עצמו חייב ע' בערל\"נ שם בזה ובפרגמ\"ה שם היטב. שהרי היה להם שמן שעשה משה, ולא נעשה זולתו כלל. ומשום דתניא גבי קטורת למוסרו לציבור, תני נמי גבי שמן הכי. ורבינו פי' דברייתא קמ\"ל בשנוי הלשון נמצאת למד דאין חייב כרת אלא למפטם שמן כדי לסוך בו הוא בעצמו. אעפ\"י שלא סך ממנו מתחייב משעת עשייה, ואם מסרו לציבור אעפ\"י שסך הוא בעצמו ממנו פטור יט) שאין חייבין אלא על אותו שעשה משה:" + ], + [], + [ + "ואחד הסך את עצמו כו'. כתב מהר\"ד ן' זמרא ז\"ל, ואיכא למידק ואחרים מאי חייב או פטור. ויש ללמוד ממ\"ש סוף הלכות כלאים, כ)פ\"י הל\"א וע' כ\"מ שם. וז\"ל המלביש את חבירו כלאים, אם היה הלובש מזיד הלובש לוקה, והמלביש עובר משום ולפני עור לא תתן מכשול, ואם לא ידע הלובש שהבגד הוא כלאים, והיה המלביש מזיד, המלביש לוקה והלובש פטור, וכיו\"ב כתב בהלכות אבל כא)פ\"ג ה\"ה וע' לח\"מ שם. המטמא את הכהן, אם היו שניהם מזידים, הרי הכהן לוקה וזה שטמאו עובר על לפני עור וגו'. היה הכהן שוגג וזה שטמאו מזיד. הרי זה שטמאו לוקה, ודכוותא הכא, וקשיא לי אמאי לא ביאר הרב זה כאן כאשר בשאר מקומות. ולפיכך נ\"ל שאם היו שניהן מזידין שניהם חייבים כב)כוון לזה המנ\"ח מצוה ק\"ח וכתב דגבי כלאים החיוב על הלובש לכך המלביש אינו חייב רק משום לפ\"ע. אבל כאן החיוב על הסך והניסך ג\"כ בכלל. וזהו גם כוונת הרדב\"ז שכתב דכתיב אשר יתן כו'. ומצאתי מפורש כן בתוספתא פ\"ג דמכות המפטם את השמן כו' אחד הסך ואחד הניסך בד\"א שהיו שניהן מזידין אבל אם היו שניהן שוגגין פטורים אחד שוגג ואחד מזיד שוגג פטור ומזיד חייב יעוש\"ה ובס' הר המוריה לקמן פ\"ב אות כ\"ו הביאה וכתב שהוא ט\"ס ורוצה להגיה בה. וכ\"ז גרם מפני שלא ראה מ\"ש הרדב\"ז כאן. דכתיב ואשר יתן ממנו על זר. כיון שהוא מזיד חייב על הנתינה, ולא שני לן שיהיה הזר מזיד או שוגג. ואם היה גם הזר מזיד גם הוא חייב, דהא ניחא לי' ונהנה בו וסייע עמו דומיא דהא דאמרינן כג)במכות כ' ע\"ב וברמב\"ם פי\"ב מע\"ז ה\"א. גבי המגלח את הפאות שאם סייע המתגלח למגלח חייב, וה\"נ ל\"ש, ואם היה הסך מזיד והניסוך שוגג, הסך חייב והניסוך פטור וזהו שסתם הרב ואמר ואחד הסך את אחרים חייב דמשמע בכל גוונא:" + ], + [ + "אין מושחין כו'. כתב מוהרר\"י קורקוס ז\"ל ברייתא דכריתות כד)ה' ע\"ב. ובירושלמי דשקלים פ\"ו:" + ], + [], + [ + "כיצד מושחין כו'. כתב מוהרר\"י קורקוס ז\"ל גז\"ש בכריתות ובהוריות כה)י\"ב ע\"ב. ושקלים ופי' כ\"ף יונית, כתב רש\"י ז\"ל שמתחיל למשוח באצבע בין ריסי עיניו כו)ע' מנחות ע\"ה תוד\"ה כמין כי ובב\"ש הוריות י\"ב ע\"א. ומושך אצבעו על הראש עד שמגיע לעורף ככ\"ף יונית, ורבינו כתב במשנה ומושחין גבות עיניו כמו כ\"ף יונית:", + " שנאמר ויצק משמן כו'. כתב מוהרר\"י קורקוס ז\"ל, פי' דמוכח מקרא דיציקה ואח\"כ משיחה, ודלא כמ\"ד בגמרא בתחילה נותנים על ריסי עיניו ואח\"כ על ראשו, כן נתבאר שם:", + " לא ימשח כו'. כתב מוהרר\"י קורקוס ז\"ל, יתבאר ממה שיבא הדין לא ירבה כו', שאמר דשני טפין היו תלויות לאהרן בזקנו והיה דואג שמא מעל על שריבה בשמן: כז) כ\"ז) מ\"ש דדין שלא ימשח במקומות אחרות נלמד מדין שלא ירבה בשמן שמבואר בגמ' שהי' משה דואג על שריבה בשמן וכפרש\"י שם בכריתות ד\"ה שמא מעלתי כו' פי' ששמתי שם יותר מדי יעו\"ש ושם פרש\"י על מה דאמרי' דגם אהרן הי' דואג שמא משה לא מעל ואני מעלתי שבגדי נהנים מריח השמן שבזקני. אמנם בהוריות י\"ב ע\"א פרש\"י שאהרן הי' דואג שמא נפל עלי מן השמן במקום שאינו ראוי למשיחה יעו\"ש א\"כ גם דין זה שלא ימשח במקומות אחרות מבואר בגמ' ואין צריך ללמוד אותו מדין שלא ירבה וצ\"ע. וע' בכ\"מ שכתב שזה פשוט מסברא ולא ציין המקור.
ומהר\"ד ן' זמרא ז\"ל כתב ואפילו בראש אבל אין בו חיוב כרת:" + ], + [ + "הנותן משמן המשחה כו'. כתב מוהרר\"י קורקוס ז\"ל, גז\"ש בברייתא הסך למלכים כו'. ובהשגות א\"א לא מיחוור מתוך הגמרא כו'. ובודאי הדין עמו כי הסוגיא שכתבתי כן מוכחת דלחייב הסך לכ\"ע בכ\"ש חייב. ובנתינה על הדיוט הוא שנחלקו בכמה מקומות, דר\"מ יליף מסיכה ור\"י יליף מנתינה בעלמא. ובודאי דהלכה כר\"י. ואין חייב בנתינה על ההדיוט אלא בכזית ואפשר לתרץ לדעת רבינו, שהוא מפרש דר\"י ה\"ק. מה נתינה דעלמא בכזית אף נתינה על זר כזית. ומינה ילפינן לסיכה, דמה נתינה בכזית אף סיכה בכזית, דלא גרעה מנתינה, דהא כמה יסוך ויהא חייב נקט במילתיה. ועוד כיון דבהדיוט מיירי, נתינה וסיכה לגבי הדיוט הדעת מכריע שהם שוים, וא\"כ ע\"כ סיכה ילפינן מנתינה אליבא דר\"י וכדנקיט במילתיה וכמה יסוך כו' ולא נקיט וכמה יתן כו'. ואי אפשר לחלק קרא דסיפא לחצאין דנימא דלכהן בכל דהו ועל זר בכזית, אלא ודאי סיפא בכזית סבר ר\"י, ומה שאמרו שם אבל לממשח כו'. ד\"ה כו'. פי' למשוח אותם לקדשם אין צריך כזית אלא בכ\"ש סגי. א\"נ דוקא כ\"ש שלא ירבה בשמן, כמ\"ש רבינו למעלה, ולפי שיטה זו, הסך בשמן המשחה כו', ששנו ברישא דברייתא גבי מלכים וכהנים לאו בדוקא דסך חייב הוא, אלא לנותן קרי לי' סך. וזה שאמרו שם דפלוגתייהו בקרא ואשר יתן ממנו וגו'. פי' דר\"י מדמה סיכה לנתינה כאשר כתבתי בסמוך, ורבינו סמך אברייתא דתני ר\"ח קמיה דרבא מנין לכ\"ג שנטל משמן המשחה מראשו ונתן במעיו שחייב שנאמר על בשר אדם לא יסך, ע\"כ. ופליגא אדר\"י דסבר דסך את הכהן שנמשח פטור, דלא מפליג בין נתינה לסיכה, כח)גם הכ\"מ כתב כן דמדנקיט וכמה יסוך ולא נקיט כמה יתן שמעינן דמיירי בסיכה ובעינן כזית דילפינן מנתינה. ובבאר שבע בכריתות שם תמה עליו מדפריך והאמר ר\"י פטור ומשני כי פטור ר\"י גבי מלכים וכהנים גם הדיוט מחייב יעו\"ש ואי מיירי בסיכה בלא\"ה לק\"מ דהא בסיכה גם למלכים וכהנים חייב יעו\"ש. אמנם למה שביאר המהר\"י קורקוס כאן דלר\"י סיכה שוה לנתינה וגם בסך למלכים וכהנים פטור א\"כ לק\"מ. והרמב\"ם שכתב דסך למלכים וכהנים חייב הוא משום דס\"ל בזה כהא דתני ר\"ח קמי' דרבא דפליג בזה על ר\"י וכמ\"ש המהר\"י קורקוס ודו\"ק. וכוון לזה בס' נ\"ת שם בכריתות. אמנם יל\"ע קצת למ\"ש התוס' שם בכריתות ד\"ה מנין דכל זמן שלא ניגב השמן לא נעשה מצותו עוד יעו\"ש א\"כ לא שמעינן מזה דחייב כ\"ג שנטל מראשו ונתן על ב\"מ דהסך לכהנים ולמלכים חייב דהא השמן שנוטל מראשו שעדיין לא נתנגב ולא נעשה מצותו א\"כ עודנו הדיוט ולכך חייב. וכיון דר\"ח תני לה קמיה דרבא ורבא קבלה מוכח דהלכתא היא. ושאני בין נתינה דכתיב בי' על זר, לסיכה דכתיב בה אדם סתם וכהן ומלך אדם איקרו וככל אדם הם:
ומהר\"ד ן' זמרא ז\"ל כתב מכאן אתה למד שהנותן ממנו על זר אפילו שלא סך אותו חייב כרת דכתיב ואשר יתן ממנו על זר:", + " אבל הסך ממנו אפילו למלך כו'. כתב מהר\"ד ן' זמרא ז\"ל פי' שסך לו על בשרו והשמן לא ניתן, אלא ליתן על הראש ולא על הבשר: כט)לפי פי' חדש זה הרמב\"ם ס\"ל גם בסך למלכים וכהנים פטור כמו בנותן. ומ\"ש אבל הסך ממנו אפילו למלך וכ\"ג כו' הכוונה מלך וכ\"ג שלא נמשחו עוד כמצותן ועדיין זרים הם וגם ר\"י מודה בזה ומיושב בזה קושית הב\"ש שהבאתי באות הקודם ודו\"ק.", + " והוא שיסך ממנו בכזית כו'. כתב מהר\"ד ן' זמרא ז\"ל בהשגות א\"א לא מיחוור כו'. כוונת השגתו דלר\"י דקי\"ל כוותיה לא בעי שיעור כזית אלא לנתינה אבל לסיכה אפילו בכ\"ש חייב. זהו כוונתו, אעפ\"י שאין הלשון מתוקן והיה יכול להשיג עליו למעלה, שכתב הסך משמן המשחה כזית במזיד חייב כרת, אלא דנטיר לי' לבסוף. - תניא בפ\"ק דכריתות הסך בשמן המשחה כו' לכהנים, ר\"מ מחייב ור\"י פוטר, וכמה יסוך ויהא חייב, רמ\"א כ\"ש ר\"י אומר כזית. ופסק רבינו בתרווייהו כר\"י, כפשטא דברייתא, ואמרי' עלה ר\"מ ור\"י במה פליגי אמר ר' יוסף כו'. והראב\"ד ז\"ל תפס לו לשון הברייתא כפשוטו, דמשמע דסיכה לד\"ה בכל שהוא, ולא בעי ר\"י כזית אלא לנתינה. וקשיא לי עלה טובא דפלוגתייהו הוי בסיכה. ואיך אפשר דנימא במסקנא דל\"פ אלא בנתינה. ותו דסיכה ונתינה הוקשו. ומהאי היקשא יליף ר\"מ דנתינה בכ\"ש, אלא הנכון נראה דעת רבינו דבתרווייהו פליגי בנתינה וסיכה, דר\"מ סבר מה סיכה בכל שהוא דלא אשכחן שיעור בסיכה אף נתינה כ\"ש. אע\"ג דנתינה בעלמא כזית, ור\"י ס\"ל דודאי הוקשו כדקאמרת, אבל לאידך גיסא, מה נתינה בעלמא כזית, דגמרינן מנתינה דונתן לכהן את הקודש דכתיב בי' אכילה ואיש כי יאכל קדש, וכל אכילה כזית, אף נתינה דעל זר. וסיכה דהוקשו לה בכזית, אבל סיפא לממשח מלכים וכהנים במצותן. ד\"ה בכל שהוא כיון דלא אשכחן בי' שיעורא אבל סיכה לחייב לא הוי פחות מכזית דומיא דנתינה, ועלו דברי הרב כהוגן. ודברי הראב\"ד ז\"ל צל\"ע דע\"כ האי דאמרינן אבל סיכה לממשח את המלכים וכהנים ד\"ה בכ\"ש במשיחה דמצוה הוא, דגרסינן עלה ואמר ר\"י במאי פליגי ר\"מ ור\"י גבי מלכים וכהנים ר\"מ סבר ואשר יתן ממנו על זר כתיב, ומלך וכהן השתא זרים נינהו. פי' שכבר נמשחו ור\"י סבר בעינן זר מתחילתו ועד סופו, ומלך וכהן מעיקרא לאו זרים נינהו, ולא נחלק ר\"מ אלא בנתינה דשמן המשחה אבל נתינה בעלמא כגון לא יתן עליה לבונה דמנחת חוטא מודה הוא דהוי בכזית. ל)ע' בזה בתוס' מנחות ס' ע\"א ד\"ה מי ובפסחים ל\"ב ע\"ב ד\"ה ואין ובגיטין כ' ע\"א ד\"ה דילמא. ואיכא למידק כיון שכתב הרב למעלה הסך בשמן המשחה כזית כו' אמאי איצטריך לשנות ולומר והוא שיסך ממנו בכזית. ונ\"ל לומר דאתא לאשמועינן דלא תימא שיצטרפו מה שנתן בראשו עם מה שסך על מעיו לכזית ויתחייב. קמ\"ל דסיכה גופא שסך במעיו בעינן שיהיה כזית. ואכתי איכא למידק כולה בבא מאי קמ\"ל הרי כתב למעלה אבל הסך ממנו למלך וכהן חייב שנאמר על בשר אדם לא ייסך, כל אדם במשמע, הא מיתרצא במה דאמרינן בגמרא תני ר\"ח קמיה דרבא מנין לכ\"ג שנטל משמן המשחה שעל ראשו ונתן על בני מעיו שהוא חייב שנאמר על בשר אדם לא ייסך א\"ל ר\"א בריה דרבא לר\"א מ\"ש מהא דתניא כהן שסך בשמן של תרומה בן בתו ישראל מתעגל בו ואינו חושש, א\"ל התם ומתו בו כי יחללוהו כתיב. וכיון דאחליה הא איתחל אבל גבי שמן המשחה כתיב כי נזר אלקיו עליו שמן המשחה קרייה רחמנא דאע\"ג דאיתיה עליו לא אתחיל ע\"כ בגמרא דאע\"ג דסך בו ראשו כמצותו לא יצא לחולין לא)ע' תוס' שם בכריתות ז' ע\"א שכתבו דכל זמן שלא ניגב השמן לא נעשה כמצותו. אלא הרי הוא בקדושתו. ומזה הטעם אמרו שלא ירבה בשמן שלא יפול על בשרו:" + ], + [ + "אין מושחין כו'. כתב מוהרר\"י קורקוס ז\"ל, כבר נתבאר. ושם נתבאר שיהוא לא נמשח בשמן המשחה שהרי מלך ישראל היה. ומלך ישראל אינו נמשח בשמן המשחה מדכתיב כי זהו וגו' כאשר נתבאר. ולא עדיף סופו מתחילתו, וא\"כ אף מפני המחלוקת אין למשחו בו, אלא ע\"כ באפרסמון נמשח. וגם יהואחז ע\"כ לא בשמן המשחה נמשח, שהרי יאשיה אביו גנזו וכאשר כתב רבינו ריש פ\"ד מהלכות בית הבחירה, וא\"כ ע\"כ באפרסמון נמשח. וכן אמר רב פפא שם בגמרא בהדיא. וא\"כ קשה על רבינו למה לא ביאר כן גבי יהואחז כמו שביאר גבי יהוא, ואפשר לתרץ שרבינו לא חשש לבאר גבי יהואחז משום דלא נ\"מ מידי. דא\"נ היה בשמן המשחה, ל\"ק מידי. כי מה שלא נמשח בשמן המשחה לא היה אלא מפני שלא היה להם שמן כי כבר נגנז, אבל אם היה להם ודאי שהיה מושחים בו. ולכך לא חשש רבינו לבאר דבר בזה, כי אין קושיא על מה שכתב וליכא למיטעי מידי. ול\"ק אלא גבי יהוא שהיה ממלכי ישראל ואין מושחין אותם אפילו במקום מחלוקת. וא\"כ קשיא מיהוא ואיכא למיטעי ולמילף מיהוא דבמקום מחלוקת מושחים, אפילו מלכי ישראל, לפיכך הוצרך רבינו לבאר ולתרץ דלא נמשח אלא באפרסמון, והשתא ל\"ק על שאמר וליכא למיטעי מידי, אבל ביהואחז ליכא למיטעי ולא הוצרך לפרש: לב)הלח\"מ פ\"א ממלכים הי\"ב ובמעשה רקח כאן כוונו לזה.
ומהר\"ד ן' זמרא ז\"ל כתב ולא ידעתי למה השמיט רבינו הא דאין מושחין אלא מלכי בית דוד לבד. לג)צע\"ג דזה נתבאר ממ\"ש הרמב\"ם דיהוא לא נמשח בשמן המשחה רק באפרסמון. דכוונתו למה דאמרי' בגמ' הטעם משום דהי' ממלכי ישראל וכפרש\"י שם. וי\"ל דאין כאן מקומו אלא בהלכות מלכים: לד)פ\"א ה\"י." + ], + [ + "כל כלי מקדש שעשה משה כו'. כתב מהר\"ד ן' זמרא ז\"ל בפ\"א דיומא. לה)י\"ב ע\"ב. וכבר כתבתי דמהאי טעמא לא מנה הרב ז\"ל משיחה מצוה בפני עצמה. ואע\"ג שהיו מושחין מלכים וכהנים אין ראוי למנותה מצוה בפ\"ע. ואפשר שהוא בכלל מצות למנות מלך וכהן גדול. כי מתנאי המלך וכ\"ג שימשחו אותם, ואין ראוי למנות פרטי המצוה או תנאיה כל אחד בפני עצמה. עוד יש טעם אחר לפי שאין המשיחה מעכבת כלל, שאם אין שם שמן המשחה לו)ע' פרש\"י עה\"ת ויקרא ט\"ז ל\"ב ובתוס' נזיר מ\"ז ע\"א ד\"ה וכן וביומא ה' ע\"א ובתוס' ישנים שם. כ\"ג מרבין אותו בבגדי כהונה. וכן המלך אין המשיחה מעכבת שהרי ירושה הוא, ולפיכך לא היה מושחים מלך בן מלך, הילכך כיון שאין המשיחה מעכבת לא מנה אלא עשייתו:" + ], + [ + "ואם נשברו כו'. כתב מוהרר\"י קורקוס ז\"ל, זבחים ס\"פ המזבח מקדש לז)פ\"ח ע\"א. ת\"ר כלי קדש שניקבו אין מתיכין אותן ואין מתיכין לתוכן אבר. נפגמו אין מתיכין אותן לח)אצלנו הגירסא נפגמו אין מתקנין אותן. סכין שנפגמה כו'. ופרש\"י ז\"ל אין מתיכין אותן כמו שעושין למדות מנוקבות, שמתיכין אותן סביבות הנקב, ונסתם הנקב, ואין מתיכין לתוכן אבר לסתום הנקב וכלהו משום דמחזי כעניות ולאו אורח ארעא נפגמה פגימה גדולה שתיקון השחזה ניכר ע\"כ. ורבינו כלל במלת אין סותמין אותם שני מיני סתימות שהוזכרו בברייתא או להתך בכל סביבות הנקב או להתך לתוכו אבר. והוסיף לבאר אלא מתיכים אותם וכו'. או אפשר שהיה גורס רבינו בברייתא מתיכים אותם לט)המפרשים חתרו למצוא מקור לדברי הרמב\"ם, ובאור שמח הביא ממ\"ש הרמב\"ם בפ\"ח ממעה\"ק הכ\"א וע' מל\"מ פ\"ה ממעילה הי\"ד בזה. ולפ\"ד המהר\"י קורקוס מקורו ממקומו שהי' גורס כן בגמ'. ואין מתיכין לתוכן אבר. פי' מתיכין אותם לגמרי ועושים אותם מחדש, והכל יוצא לדרך אחד. ומה שביאר רש\"י ז\"ל גבי סכין שנפגמה מ)ע' כ\"מ ובגירסא שלנו שדברי רש\"י אלו סובבים על כ\"ש ולא על סכין וע' בהר המוריה מה שהאריך כאן. ובדברי המהר\"י קורקוס א\"ש. דהיינו פגימה גדולה שתיקן השחזתה ניכר, אפשר דס\"ל ז\"ל שלא עלה על הדעת שבשביל פגימה כ\"ד או בחגירת ציפורן או פחות מכן. או יותר מעט יגנזו. ול\"ש בה עניות ולא גנאי, כי הסכין דכ\"ש של שחיטה נוח הוא ליפגום וליפסל. וכל שעה צריך לתקנו ואין תיקונו ניכר ולא מיחזי כעניות כלל, אלא מיירי בפגימה גדולה שתיקן השחזה ניכר. ואז מחזי כעניות והאי לאו אורח ארעא ויש להכריע זה עוד ממה שאמרו שם בסוף הברייתא אבא שאול אומר סכין מטרפת היתה במקדש ונמנו עלי' הכהנים וגנזוהו, פי' שהיתה נוחה ליפגום פגימות דקות ומטרפת את הקדשים ולכך גנזוהו. מוכח דדוקא מפני שהיתה מטרפת גנזוהו, הא לאו הכי לא הי' גונזים אותה אלא הי' מתקנים אותה והרי לא גנזוהו בפעם ראשונה שנפגמה עד שראו אותה שהיתה מטרפת מיד, זה דעת רש\"י, ורבינו כתב לשון הברייתא, ולא ביאר דבר. מא)ע' בס' מעשה רקח אריכות בזה. ולמ\"ש המהר\"י קורקוס א\"ש הכל. אפשר שסובר דאבא שאול פליג את\"ק כלומר לאו כדאמרת שאין משחיזין סכין שנפגם, אלא סכין שהיתה מטרפת הוא שגנזו. אבל אי לאו הכי לא היו גונזים אותה דל\"ש בזה עניות כי קל הוא הסכין ליפגם כאשר כתבתי. ולא מפליגין בין פגימה גדולה לפגימה קטנה. ובודאי הלכה כת\"ק. וכבר נתבאר בהלכות בית הבחירה פ\"ד המקום שהיה בהיכל נקרא בית החליפות ששם גונזים את הסכינים: מב)באור שמח כוון לציין כן." + ], + [], + [], + [ + "שתי מדות כו'. כתב מוהרר\"י קורקוס ז\"ל מנחות ריש פ\"י מג)פ\"ז ע\"א. ור\"מ פליג וסבר דשני עשרון היו שם דכתיב עשרון עשרון, והלכה כרבנן דסברי שלא היה שם אלא עשרון אחד דכתיב ועשרון א'. וקרא דעשרון עשרון דרשי ליה לרבות חצי עשרון. וכתב רבינו לחלק בו מנחת כהן גדול וכו' ומשום דהתם תנן במתני' שבו היה מודד וכו', ופריך מודד פי' בתמיהא ורמינהו וכו', ולכך כתב רבינו לחלק כסתמא דמתניתין:" + ], + [ + "ושבע מדות של לח כו'. כתב מוהרר\"י קורקוס ז\"ל גז\"ש במשנה וכבר נתבאר שאעפ\"י שברביעית ההין או הלוג היו יכולים למדוד לחצי שתי פעמים. ולשלם ארבעה, כלל היה במקדש שמדה אחת לא היתה משמשת לשתי מדידות, אלא רביעית למה שצריך רביעית לבד, וחצי לחצי, ולוג ללוג. מד)כן אמרי' בגמ' שם זה הכלל הי' במקדש כלי שמשמש מידה זו אינו משמש מידה אחרת. וע' זבחים פ\"ח ע\"א כ\"ש אין מקדשין כו' אלא מלאין ופרש\"י שיהא בהן שיעור שלם הצריך לדבר כו' עשרון שלם למנחה ואם מנחת נסכים כו' יהא שם ג' עשרונים לפר כו' אבל אם חסר השיעור אין הכלי מקדשן שאין ראוי לכלי יעוש\"ה. וא\"כ י\"ל דזהו הטעם שצריך כלי מיוחד לכל מידה בפני עצמה. והא דאמרי' שם במנחות פ\"ז ע\"ב דלא הי' מודד לא בשל ג' לפר כו' שאני התם כיון דילפינן כן שם מקרא ועשרון יעו\"ש. א\"כ גלי קרא דראוי הוא לאותו כלי. משא\"כ בשאר מדות. ואפשר שהטעם הוא משום דמיחזי כעניות, ופי' רביעית לוג לחלק בה השמן שהיה נותן רביעית בכל חלה וחלה. וכאשר ביאר כ\"ז רבינו בהלכות מעה\"ק פי\"ג:
ומהר\"ד ן' זמרא ז\"ל כתב ובגמרא מה)שם פ\"ח ע\"א. אמר מר ר\"ש אומר לא היה שם הין כלל. שפיר קאמר להו ר\"ש לרבנן, ורבנן הוה הין שעשה משה לשמן המשחה דכתיב ושמן זית הין, מר סבר כיון דלדורות לא הוי צריך לפי שעה הוא דעבדי', ואיגנז, ואידך כיון דהוי הוי, וקי\"ל כרבנן. ומסתברא שאפילו בזמן שלא היה אותו שעשה משה לעולם היו עושין אותו לזכר בעלמא אעפ\"י שלא היה משמש כלום. והשתא ניחא דמתני' שנוייה אפילו בזמן בית שני:", + " וחצי לוג למדידת כו'. כתב מהר\"ד ן' זמרא ז\"ל משנה שם ובגמרא מו)שם במנחות פ\"ט ע\"א. אמרו מנה\"מ וכו' ושיעורו חכמים חצי לוג מאורתא עד צפרא. ואע\"ג דאין הלילות שוות, לפי הלילות הי' מעבה את הפתילות. מז)כ\"ה בפרש\"י בשם א\"ד ובתוס' בשם ירושלמי. ובתוס' תמהו למה היה צריך לקדש את השמן בכ\"ש, ואני אומר שכל דבר שנכנס למקדש היה צריך לקדשו בכ\"ש. מח)כוון לזה בהגהות הריעב\"ץ שם במנחות. וע' תוס' מנחות פ' ע\"ב ד\"ה וכי וב\"ב פ\"א ע\"ב. וע' בצ\"ק שפי' כוונת התוס' דמנורה בעצמה כ\"ש ולא צריך לקדש מקודם בחצי לוג. והכי משמע מדאמרינן התם יתיב רבי וקא קשיא לי' חצי לוג למה נמשח, אי לסוטה כו'. וכתב רש\"י ז\"ל עלה אי לחצי לוג של מי סוטה חוץ הוא, מט)הגירסא שלפנינו ושל התוס' הוא וכי חולין הוא כו' ובפה\"מ להרמב\"ם נראה שגרס כפרש\"י וכ\"כ התיו\"ט שם פ\"ט דמנחות. שהיה משקה אותה בחוץ בשער ניקנור ולא היה צריך להכניס בעזרה ולקדשם בכלי ע\"כ. משמע שאם היה צריך להכניסם בעזרה היה צריך לקדשם בכלי. וכי האי קושיא הוי קושיא ליה לרבי גבי רביעית וא\"ל ר\"ח שבה הי' מודד לחביתי כ\"ג רביעית שמן לכל חלה, וקרי רבי עלי' מארץ מרחק איש עצתי שר' חייא עלה מבבל:" + ], + [ + "ולא מפני מעשים אלו כו'. כתב מוהרר\"י קורקוס ז\"ל כל זה בגמרא שם. אלא שגבי חצי לוג פריך למה נמשח, אי משום סוטה וכי חולין הוא דצריכי לקדושי, והרי מים קדושים כתיב בהו, כך הוא גרסת התוס' ז\"ל. ופירשו והלא קודם שישים אותם בלוג הי' קדושים שנתקדשו בכיור, וא\"כ אף אם יהיה החצי לוג חול אין בכך כלום. והקשו ע\"ז שאחר שנתקדשו אין להניח אותם בכלי חול שגנאי הדבר, ותירצו דכיון שאינו קרב לגבי מזבח אין מקפידין בכך, אבל רש\"י ז\"ל נראה שגורס גם בזו והלא חוץ הוא. ופי' כמו שכתבנו למעלה:" + ], + [ + "כל המדות האלו קדש כו'. כתב מוהרר\"י קורקוס ז\"ל גז\"ש במשנה וגמרא. ופי' ברוצין פרש\"י ז\"ל שנופל מן המדה אחר שנתמלאת ונזכר זה גם בהמזבח מקדש: נ)זבחים פ\"ח ע\"א.
ומהר\"ד ן' זמרא ז\"ל כתב וא\"ת בירוצי מדות מה היו עושין בהם תנן מותר נסכים לקיץ המזבח, מאי מותר נסכים, אמר רב יוסף בירוצי המדות, ואע\"ג שנתקדשו לוקחים בהם כבשים לעולת קיץ דלב ב\"ד מתנה עליהם מיסוד התוס': נא)שם ד\"ה בירוצו. אמנם בירושלמי שקלים ספ\"ד מבואר דגם בירוצי יחיד נתקדשו יעו\"ש ובמרא\"פ שם היטב. וע' תוס' מעילה י\"ד ע\"א ד\"ה בונין דל\"ש לב ב\"ד מתנה בנדבת יחיד וא\"כ לירושלמי שוב קשה קו' התוס' וי\"ל ואכ\"מ." + ] + ], + [ + [ + "הקטורת נעשית כו'. כתב מוהרר\"י קורקוס ז\"ל פ\"ק דכריתות א) הכל עד י\"א סימנים, ופי' כפת הירדן עשב שגדל על שפת הירדן:
ומהר\"ד ן' זמרא ז\"ל כתב פ\"ק דכריתות קטורת היתה נעשית שס\"ח מנה כנגד שס\"ה ימות החמה וג' מנים היתרים שמהם מכניס כ\"ג מלא חפניו ביום הכיפורים והשאר נתנה לאומנים בשכרן, דהכי סליק חושבן סממנין דבורית כרשינה ויין. ב) לאו סממנים הוא כפרש\"י ז\"ל וגם מלח סדומית לאו בכלל הסממנים הוא, וגם כיפת הירדן אינו מכלל הסממנים ולא ידעתי למה השמיטו רש\"י ז\"ל: ג)", + " ועשייתו מצות עשה כו'. כתב מהר\"ד ן' זמרא ז\"ל כ\"כ למעלה ד) שאין עשייתו עיקר המצוה אלא הקטרתו ולפיכך לא מנה הרב ז\"ל עשייתו בכלל מנין המצות אלא הקטרתו. למה הדבר דומה לעשיית סוכה ולולב ציצית ותפילין שאין עשייתן עיקר המצוה. ומה שכתב ועשייתו מצוה לאו דוקא, אלא עשייתו והקטרתו:", + "א) ו' ע\"א.\n ב) נראה דט\"ס וחסר תיבות ומעלה עשן כפרש\"י שם.\n ג) אפ\"ל דדעת רש\"י כמ\"ש התוס' ישנים בשם הר\"מ כהן דמלח סדומית וכיפת הירדן באין רק אם לא מצא יין קפריסין כדי לשרות הציפורין יעו\"ש ובפסקי תוס' בזה. וא\"כ כשזכר רש\"י יין שפיר השמיט מלח סדומית וכיפת הירדן וא\"ש. וע' בק\"ס להמבי\"ט דכל אלו ובורית כרשינה לא הוי מדאורייתא דהם רק מכשירי הקטורת יעו\"ש ובשו\"ת הרדב\"ז ח\"ד סי' אלף ק\"י.\n ד) בפ\"א מכהמ\"ק ה\"א." + ], + [ + "ומוסיפין בלא משקל כו'. כתב מהר\"ד ן' זמרא ז\"ל ברייתא שם, ומ\"ש והשאר הוא מותר הקטורת שאמרנו בשקלים, תניא בכריתות מותר הקטורת מה היו עושין בה מפרישין ממנה שכר האומנים ומחללין אותה על מעות האומנים ונותנים אותה לאומנים בשכרן וחוזרין ולוקחין אותה מתרומת הלשכה. ותניא התם אחת לששים או לשבעים שנה היו מפטמין אותה לחצאין, לפי שמותר ס' או ע' שנה הי' מתקבץ ממנו חצי הקטורת והכל לפי החפנים. והנה נשאלה בזה שאלה לפני החכמים אשר היו בדור הזה לפני וזהו והלא סתם חפניו של כהן גדול לא היה פחות מחצי מנה אפילו שלא יהיו חפניו גדולים נמצא המותר בכל שנה שני מנים וחצי לשבעים שנה, יעלו קע\"ה מנים. ועדיין לא יגיעו לחצי הקטורת שהוא קפ\"ד, נמצא חסרים ט', וכ\"ש אם הכהן היה גדול, וכ\"ש לששים דודאי לא יגיע לחצי הקטורת. ואפילו תרצה לפרש מ\"ש רש\"י ז\"ל או סמוך להם היינו סמוך לאחוריו למעלה משבעים ולמעלה מששים, הא ניחא שבעים אבל ששים מאי איכא למימר. ורבו בזה התשובות והמשא ומתן ביניהם ולא עלה להם כהוגן, וגם אני נמניתי עמהם בשאלה ותמהתי עליהם איך שכחו במלח שהרי היה נותן בה רובע הקב מלח סדומית נמצא לששים שנה, ט\"ו קבין מלח, ובשעה שהיה שוקל פרס בבקר ופרס בין הערביים הרי היה בתוכו קצת מהמלח, והוא לא היה מכלל משקל הסימנים וא\"כ יקשה לך לאידך גיסא דאפילו בפחות מס' שנה היה שם מותר חצי הקטורת, אלא שי\"ל כי בשעת שחיקה ובשעת שיפה בע\"כ היה חסר מהמשקל, והמלח ממלא כל החסרונות. וזה שכתב רש\"י ז\"ל או סמוך להם לששים או לשבעים שנה. וגם את בעלי התוס' אני חושד שלא זכרו את המלח. ועיין בפ\"ק דשבועות, ה)י' ע\"א תוס' ד\"ה מותר יעו\"ש ובמהרש\"ל ומהרש\"א שם ומאירי רפ\"ד דשקלים ובתוס' ישנים ובאר שבע שם בכריתות בזה. ואם תשאל למה בא המלח, דע כי המלח מחזיק פעולת הסממנים. ועוד כדי שלא תתעפש, וקרא דכתיב על כל קרבנך תקריב מלח. ו)הנה לעיל הבאתי מ\"ש התוס' ישנים וכ\"כ הב\"ש שם בכריתות דמלח סדומית הוא כדי לשרות הצפורין אבל לא בעי שיערב מלח בקטורת. ואפי' למ\"ד במנחות כ\"א ע\"א דגם קטורת בעי מלח מקרא על כל קרבנך תקריב מלח היינו רק בשעת הקטרה בראשו של מזבח כדין כל קרבן אבל לא בעשיית הקטורת. אמנם המל\"מ כאן הוכיח דהרמב\"ם סובר דבעי שיערב המלח בקטורת וכמ\"ש הרמב\"ן עה\"ת מקרא ממלח טהור וגו' יעו\"ש היטב. והנה הרדב\"ז כאן דהוא בשיטה זו וכתב הטעם דמלח מחזיק פעולת הקטורת. א\"כ מה שהוסיף טעם דכתיב על כל קרבנך תקריב מלח, הוא תמוה. דמקרא זה ילפי' דבעי מלח רק בשעת הקטרה ככל קרבן. אבל לא שמעינן דבעי שיערב מלח בעשיית הקטורת ועוד דמטעם זה אם מלח כ\"ש כשר כמ\"ש הרמב\"ם פ\"ה מאס\"מ הי\"ב. ובעשיית קטורת בעינן רובע הקב מלח. והרדב\"ז אזיל כאן בחשבון זה. וצ\"ע. ואם תשאל עוד למה היה צריך שלשה מנים יתרים והלא חפונת אדם בנוני הוא פרס, ז)ע' ירושלמי פ\"ב דיומא ה\"א דכהן שאין ידו מחזקת ב' זיתים פסול לכל העבודות יעו\"ש בשי\"ק שם ובמל\"מ פי\"ג ממעה\"ק הי\"ד בזה. במנה יתר הוי סגי. דע כי אי אפשר לחפון מלא חפניו אם לא יהיה שם יתר הרבה, ולפיכך היה צריך שלשה מנים יתרים:

(השמטה מהערות) ע' שו\"ת הרדב\"ז ח\"ג סי' תקל\"ד שביאר באריכות יותר." + ], + [ + "וזהו משקל אחד עשר סמניה כו'. כתב מוהרר\"י קורקוס ז\"ל גז\"ש פ\"ק דכריתות ברייתא כלשון רבינו, וכתב רבינו וכפת הירדן ומעלה עשן כל שהוא. נראה דכל שהוא אתרווייהו קאי. וכר' נתן שאמר שם אף כפת הירדן כל שהוא. גם שם בברייתא אמרו דקה מת\"ל והלא כבר נאמר ושחקת ממנה הדק, אלא שתהא דקה מן הדקה, וכל השאר מפורש שם:", + " ומקטיר ממנה בכל יום מנה \n ח)\n כו'. \n כתב מהר\"ד ן' זמרא ז\"ל ואין שיעור זה מפורש בתורה \n ט)\n ואם הקטר ממנה כזית בבקר וכזית בין הערבים יצא. ומהאי טעמא זר שהקטיר כזית חייב מיתה וביום הכיפורים אם הקטיר כזית הזר פטור, עד שיקטיר מלא חפניו דכתיב בקרא:
ח) ברמב\"ם שאצלנו ומקטיר ממנה כו' מנה.\n ט) ע' ברש\"י זבחים ק\"ט ע\"ב דשיעור פרס הוא רק מדרבנן, אבל התוס' ישנים שם בכריתות ז' ע\"א ובפסקי תוס' שם כתבו דהשיעור של פרס הוא הלמ\"מ ובדיעבד יצא בכזית יעו\"ש, ובמל\"מ פי\"ט ממעה\"ק הי\"א ובפ\"ג מתומ\"ס ה\"ב. - וע' מ\"ש הרדב\"ז לקמן פ\"ט מביאת המקדש ה\"ד ובהערה י\"ט שם בזה." + ], + [ + "נטף האמור בתורה כו'. כתב מוהרר\"י קורקוס ז\"ל שם בברייתא די\"א סימנים ואלו הן הצרי וכו', רשב\"ג אומר הצרי אינו אלא שרף הנוטף מעצי הקטף. וכתב רש\"י ז\"ל רשב\"ג לפרושי אתא, וא\"כ נטף האמור בתורה הוא באלסמו. וכן דעת הרמב\"ן ז\"ל בפי' החומש י)שמות ל' ל\"ד. ואין נראה זה דעת רבינו אלא רשב\"ג לפלוגי אתו, וה\"ק דהצרי אינו אלא שרף כו' ובקטורת לא היה נכנס אלא העץ עצמו ולא השמן. ות\"ק נמי מודה בהכי שלא היה נכנס בקטורת אלא עץ הקטף, לא השרף, אלא שהוא סובר שהעץ נקרא צרי. ובהא הוא דפליג רשב\"ג ואמר הצרי אינו אלא שרף וכו'. ובזה לשון רשב\"ג מדוקדק כהוגן. וזהו שכתב רבינו נטף האמור בתורה הוא עצי הקטף, דלכ\"ע הכי הוא, וכולם מודים בזה. ומ\"מ בפי' מלת צרי נראה שפוסק כרשב\"ג דאינו נקרא צרי אלא השרף והוא השמן החשוב הנקרא באלסמו. ולכך כתב שיוצא מהם הצרי וכו'. נראה שהכריח כן מפני מה שאמרו פ' במה מדליקין יא)שבת כ\"ו ע\"א. וע' בתוס' נדה ח' ע\"א ד\"ה קטף שכתבו דגם לרשב\"ג דהצרי הוא השרף, שרף עצמו נקרא קטף על שם העץ יעו\"ש. וכמ\"ש מהר\"י קורקוס בסמוך כעי\"ז. אין מדליקין בצרי כו', מוכח דצרי הוא השמן שיכולים להדליק בו לא העץ. ומפרשי אמוראי טעמא מפני שהוא עף א\"נ שמא יסתפק ממנו. מוכח דהכי קי\"ל והלכה רווחת הוא, דצרי הוא השמן הנוטף לא העץ. והרמב\"ם ז\"ל כתב שדעת אנקלוס ויונתן ב\"ע נראה שהוא שמלת צרי סובלת שניהם, כמו הגפן והתאנה שהאילן והפרי שניהם נקראים כן ולכך גבי נכאת וצרי תרגום אנקלוס שעף וקטף כי נכאת פירושו השמן הטוב וקטף הוא העץ. וכן מעט צרי תרגום זעיר קטף, והוא העץ. ובתרגום נטף כתב נטופא ונראה שהוא השמן ונקרא כן בעבור שנוטף וקראו אותו בגמרא צרי. ובפסוק הצרי אין בגלעד תרגום יונתן שעף והוא שם לשמן שמושחים בו כמו דשייף לי' מההוא מינא. ולפי שיטה זו אף אם נפרש נטף האמור בקטורת שהוא העץ כדברי רבינו, היה אפשר לומר דכת\"ק אתי שקרא אותו צרי שגם העץ נקרא צרי, אלא שאין נראה דעת רבינו שיכלול שניהם במלת צרי, אלא אם העץ נקרא צרי כדעת ת\"ק, אין השמן נקרא צרי, ואם השמן נקרא צרי, כדעת רשב\"ג אין העץ נקרא צרי. וכיון דמוכח מההיא דבמה מדליקין שהשמן נקרא צרי מוכח דבפי' מלת צרי כרשב\"ג קי\"ל, וא\"כ נטף אינו צרי. וכיון דאתינא להכי אפשר שגם זה דעת אנקלוס, ולכך תרגום צרי קטף דהיינו העץ וגם נטופא אפשר שהוא העץ ונקרא נטף על שם שממנו נוטף השמן הטוב ומפני זה תרגום אותו נטופא. והוא כדעת ת\"ק שסובר שצרי נקרא העץ. ורבינו פוסק כרשב\"ג בפי' מלת צרי שאינו אלא שרף ומן ההכרח שכתבתי. ומסכים הוא עם אנקלוס בפי' הברייתא כנ\"ל:
ומהר\"ד ן' זמרא ז\"ל כתב נטף הוא הנקרא בערבי עוד אל בלסם. והנוטף ממנו שהוא כמין שרף האילנות הוא הנקרא צרי הנתן בקטורת והוא דומה למיצטכא:" + ], + [ + "כיצד מפטמין וכו'. כתב מוהרר\"י קורקוס ז\"ל גז\"ש בורית כרשינא ששפין בה את הצפורן כדי שתהא נאה. וכתב רש\"י ז\"ל שפין מושחין שתהא נאה ששחורה היא. עוד שם, יין קפריסין ששורין בה את הצפורן כדי שתהא עזה. וכתב רש\"י ז\"ל שתהא עזה שיהיה ריחה נודף. ובספרים שלנו גרסת הברייתא בטעות. והגרסא שכתבתי היא האמיתית. וכ\"ה בירושלמי דיומא פ' אמר להם הממונה. יב)ט\"ס וצ\"ל פ' טרף בקלפי הוא פ\"ד ה\"ה. וכ\"ה בילקוט וכן מוכיח לשון רש\"י ז\"ל שכתבתי. ופי' יין קפריסין, יש מי שפי' ממקום ששמו קפרס והיה יינם חזק ביותר. וכן נראה דעת רבינו כפי גרסת ספרינו. ובעל הערוך פי' שהוא מאילן של קפרס. ובספרי רבינו המוגהים כך הוא הגרסא כ\"א קב של יין קפריסין חזק או יין ישן לבן חזק ביותר, והיא הגרסא האמתית כדאיתא בברייתא אם לא מצא יין קפריסין מביא חמר חיוור עתיק. ולפי גרסא זו אין להכריע דבר מלשון רבינו. ופי' בורית כרשינא צאבון ממקום ששמו כרשינא. ורש\"י ז\"ל פי' עוד שכרשינא הוא מין עשב שממנו עושים הצאבון:
ומהר\"ד ן' זמרא ז\"ל כתב ובורית כרשינא באה ליפות את הצפורן והיין לחזק את ריחה לאפוקי מאותם שגורסים מפני שהיא עזה, יג)ע' ב\"י או\"ח סי' קל\"ג בזה. והגרסא הנכונה היא, כדי שתהא עזה וכבר הארכתי בזה בתשובת שאלה: יד)שו\"ת הרדב\"ז ח\"ד סי' אלף ק\"י." + ], + [ + "וכל מעשיה כו'. כתב מוהרר\"י קורקוס ז\"ל גז\"ש קדש הוא קדש תהיה לכם. כל מעשיה לא תהיינה אלא בקדש. והוא כולל שני דברים לעשות אותו במקום קדש, דהיינו בתוך העזרה ושתהא ממעות הקדש ולא מן החולין. וכן נתבאר. ובירושלמי דשקלים טו)פ\"ד ה\"ג וכ\"ה ביומא פ\"ה ה\"א יעו\"ש בשי\"ק בזה. נחלקו כו' ופסק רבינו כר' יוסי בר חנינא:" + ], + [ + "פעמים בשנה כו'. כתב מהר\"ד ן' זמרא ז\"ל גז\"ש בברייתא כלשון רבינו. ואין ספק כי היה חסר המשקל בכל זה, אלא שהמלח היה משלים וכדכתיבנא: טז)לעיל ה\"ב." + ], + [ + "נתן לתוכה דבש כו'. כתב מוהרר\"י קורקוס ז\"ל גז\"ש יז)כריתות ו' ע\"א. ופרש\"י ז\"ל חסר אחת מכל סמניה כשנכנס ביום הכיפורים באותה קטורת דכתיב ואל יבא בכל עת אל הקדש ולא ימות ובזאת יבא וגו' וכי עייל קטורת שלא כהלכתה הוי לי' ביאה ריקנית וחייב מיתה, אבל ביומא פ' הוציאו לו יח)נ\"ג ע\"א. אמרו בגמרא ומנין שנותן בה מעלה עשן וכו' למדנו מזאת הסוגיא שע\"כ ברייתא במקטיר קטורת דלפנים ביום הכיפורים מיירי אעפ\"י שלא פי', דאלו בשאר הימים מיירי אין שם מיתה לא אביאה ריקנית דלא שייך ולא אהקטרה דקרא דהקטרת ולא ימות ביוה\"כ הוא דכתיב כאשר מוכחת הסוגיא שכתבתי. והכוונה חסר אחת מכל סממניה יכול לבוא לידי חיוב מיתה ע\"י כך. יט)כוונת המהר\"י קורקוס דהרמב\"ם ס\"ל כפרש\"י דאין חייב מיתה על קטרת חסרה אלא ביוה\"כ, ובכאן דמיירי הרמב\"ם בדין עשיית קטרת שעושין אותה פעם אחת בשנה וממנה מקטירין גם ביוה\"כ ואם יעשה אותה חסר אחת מהסמנים יכול לבוא לידי חיוב מיתה כשיקטירה ביוה\"כ, וע' בזה בב\"י או\"ח סי' קל\"ג ובבאר שבע בכריתות שם ובמל\"מ כאן ובפר\"ח באו\"ח שם ובמג\"א סק\"ה שהאריכו בזה. ובד' מהר\"י קורקוס א\"ש. וכ\"כ רבינו סוף פ\"ה מהלכות עבודת יוה\"כ ושם כתב שני התירוצים דפ' הוציאו לו, תירץ ר\"ש ותירץ ר\"א. ואעפ\"י שבהלכות סנהדרין כ)פי\"ט ה\"ב. מנה רבינו י\"ח לאוין שיש בהם מיתה בידי שמים ולא מנה בהם מקטיר קטורת חסרה כא)בס' הר המוריה כוון לזה והניח בצ\"ע. לק\"מ, כי שם לא מנה רבינו רק אותם שיש בהם לאו כאשר כתב שם בתחילת לשונו בפי'. ובביאה ריקנית איכא לאו דואל יבא בכל עת. אבל הקטרה חסרה לא למדו אותה אלא מדכתיב הקטרת שלימה ולא חסרה. ולאו הבא מכלל עשה הוא, והוי עשה. ומ\"מ לשון הכתוב כאן שהרי נעשית קטרת זרה, אינו מדוקדק כל הצורך דמשמע שבא לחייב משום לאו דקטורת זרה, וליתא דהכא משום ביאה ריקנית הוא דאתיא עלה, או משום קרא דהקטרת שלימה ולא חסרה, ולא משום לאו דקטורת זרה. דההוא לאו מלקות לחוד הוא דאית בה ולא מיתה, אלא שסמך על מה שביאר בהלכות עבודת יוה\"כ וכאשר נתבאר. וא\"כ מה שהרי נעשית קטרת זרה, ואפשר דאנתן בה דבש קאי. והכוונה שאעפ\"י שאינה חסרה, דינה כחסרה, כיון שהיא פסולה, דהקטרת שלימה היינו כשירה, אבל בפסולה אפשר שיש בה חיוב מיתה שאין זה נקרא הקטרת כנ\"ל. וא\"נ רמז כאן רבינו שמקטיר ממנה בהיכל לאו מיהא איכא והוי בכלל קטרת זרה, כי זהו עיקר הלכות אלו:
ומהר\"ד ן' זמרא ז\"ל כתב הכי איתא בברייתא כלשון רבינו. וקשיא לי מאי אתא התנא לאשמועינן. והא כתיב כי כל שאור וכל דבש לא תקטירו ממנו כו'. וי\"ל שאם יבא מפטם ויאמר אם היו נותנים בה דבש היה ריחה נודף יותר, אומרים לו כבר קדמך התנא שכך הוא, אלא שאין עושין כן מפני שהתורה אמרה כי כל שאור וכל דבש לא תקטירו וגו':", + " פטמה מעט מעט כו'. כתב מוהרר\"י קורקוס ז\"ל גז\"ש פטמה לחצאין כשרה, דברי רשב\"ג שאמר משום אביו כב)אצלינו הגירסא שאמר משום הסגן. לשליש ולרביע לא שמענו, וחכ\"א בכל יום היה מפטם במתכונתה ומכניס. פי' שאם רצה לפטם בכל יום מנה פרס בשחרית ופרס בערבית יכול, והלכה כחכמים. ואמרו עלה מסייע לי' לרבא דאמר קטרת שפטמה לחצאין חייב דכתיב והקטרת אשר תעשה במתכונתה, כל שתעשה. והא אפשר דמפטם פרס בשחרית ופרס בין הערבים. וכתב רש\"י ז\"ל דחצאין דרבא לאו דוקא אלא כל הראוי להקטיר. ובודאי שכן הוא:" + ], + [], + [ + "עשאה להתלמד כו'. כתב מהר\"ד ן' זמרא ז\"ל ברייתא שם והכא לא שינה רבינו לשון הברייתא כאשר עשה גבי שמן המשחה כג)ע' היטב בתוספתא פ\"ג דמכות. וכבר ביארתי לעיל כד)בפ\"א ה\"ד. טעמו ז\"ל:" + ], + [ + "מזבח הזהב כו'. כתב מוהרר\"י קורקוס ז\"ל. כתב רש\"י ז\"ל בפי' החומש כה)שמות ל' ט' וכ\"א במנחות נ' ע\"ב. ובתרגום יונתן שם כתב קטורת בוסמין דעממין נוכראין, יעו\"ש וצ\"ב. שגם קטורת נדבה קטורת זרה נקראת. ואונקלוס כה) כו) ע' באר שבע שם ובס' מעשה רקח שכתבו דריבה בסמניה הוי כחיסר מסמניה, ולדברי מהר\"י קורקוס יש ראי' לזה מת\"א. תרגם קטרת בוסמין נוכראין. והדעת נותן דה\"ה אם חסר מהן. ולכך כתב רבינו שאינה כזו, והוא כולל בין שהוסיף שם נכרי כו) כז) הביאו גם בשו\"ת הרדב\"ז ח\"ב סי' תרצ\"ז בשם מדרש הזהר יעו\"ש מש\"כ בזה. וכתרגום אונקלוס, ובין שחסר מהי\"א סמים וכאשר כתב למעלה שהרי נעשית קטרת זרה כי שקולים הם, או שעשה כזו והיא נדבה וכדברי רש\"י ז\"ל:
ומהר\"ד ן' זמרא ז\"ל כתב כל זה מבואר בכתוב. ושאלו במדרש כז) כח) שם בכריתות ו' ע\"א. והלא לא הי' זובחים עליו שום זבח ולמה נקרא מזבח והעלו שם טעם ע\"ד הסוד. ולמדנו ממנו מעלת הקטרת ולפי הפשוט י\"ל שהי' צורתו ופעולתו כצורת ופעולת מזבח החיצון שהרי מזבח החיצון היה מרובע ולא הי' שוחטין בראש המזבח ושם הי' מעלין הבשר ומקטירין ועל שם העשן נקרא הקטרה. אף מזבח הפנימי הי' מקטירין עליו הקטרת ונקרא קטרת על שם העשן העולה ממנו וגם היה מרובע כמו מזבח החיצון:", + " לוקה שנאמר לא תעלו כו'. כתב מהר\"ד ן' זמרא ז\"ל משמע שאין בו מיתה. והרי כתב למעלה חסר אחת מכל סמניה חייב מיתה שהרי נעשית קטרת זרה. ורש\"י ז\"ל כח) כט) יומא נ\"ג ע\"א. פי' חייב מיתה כי עייל ביום הכיפורים דכתיב ואל יבא בכל עת אל הקדש ולא ימות בזאת יבא אהרן וגו' וכי מעייל קטורת שלא כהלכתה ביאה ריקנית הוא וחייב מיתה. והכי איתא בפ' הוציאו לו. כט) ל) ע' בזה בבאר שבע ופר\"ח באו\"ח סי' קל\"ג שם ובמל\"מ כאן. א\"כ מת\"ל כי בענן אראה מלמד שנותן בה מעלה עשן. ומנין שנותן בה מעלה עשן שנאמר וכסה ענן הקטרת, הא אם לא נתן בה מעלה עשן או שחסר אחת מכל סמניה חייב מיתה. ותיפק לי' דקא עייל ביאה ריקנית, אר\"ש הב\"ע כגון ששגג בביאה והזיד בהקטרה. ר\"א אמר אפילו תימא הזיד בזו ובזו. כגון דעייל שתי הקטרות אחת שלימה ואחת חסרה אביאה לא מחייב דהא עייל לה שלימה, אהקטרה מחייב דהא מקטיר קטרת חסרה, ורש\"י ז\"ל דכתב דחייב משום ביאה ריקנית לא נחית לפרושי משום דאפילו הזיד בזו ובזו ולא עייל אלא הקטרה אחת חייב מיתה משום ביאה ריקנית, ל) לא) פי\"ט ה\"ב. אבל ודאי דהאי חייב מיתה דתני תנא בע\"כ ביום הכיפורים הוא וטעמא מדכתיב הקטרת שלמה ולא חסרה. וא\"כ קשה היכי יהיב רבינו טעמא שהרי נעשית קטרת זרה. והא לא מחייב משום קטרת זרה מיתה אלא מלקות לבד. וי\"ל דלעולם חייב מיתה דקאמר משום יוה\"כ הוא, אלא הכא איירי הרב ז\"ל במעשה הקטרת ובלאו דלא תעלו עליו קטרת זרה. והכי קא קשיא לי' בשלמא ביוה\"כ דכתיב הקטרת שלמה ולא חסרה, אבל גבי לא תעלו עליו קטרת לא כתיב בהא. וא\"כ אפילו הקטיר חסרה לא ילקה. לזה הוצרך לתת טעם כיון שחסרה נעשית קטרת זרה. ואם הקטיר על המזבח לוקה. וכן אם נתן בו דבש והקטירו על מזבח הזהב לוקה שתים, חדא משום כל שאור וכל דבש וגו', וחדא משום לא תעלו עליו קטרת זרה. ואכתי איכא למידק לא נתן בה מעלה עשן, והקטירו על מזבח הזהב מאי לוקה משום קטרת זרה או לא. דבשלמא ביום הכיפורים כתיב וכסה ענן הקטורת, ובעינן קטרת שלמה ולא חסרה, אבל גבי קטרת זרה מאי. ומסתברא דזרה הוא ולוקה משום שלא נעשית כמצותה. וכן נראה מלשון הרב ז\"ל ואם הקטיר עליו קטרת אחרת שאינו כזו וכו', אלא דאכתי קשיא לי שלא הזכיר הרב ז\"ל הכא מיתה למכניס קטרת חסרה או שאין בה מעלה עשן ביוה\"כ, וכשמונה חייבי מיתות ב\"ד בהלכות סנהדרין לא) לב) פ\"ה הכ\"ה. לא מנה את זו. ואע\"ג דמנה ביאה ריקנית היה ראוי למנות גם את זו, דהא משכחת לה שפיר כדאמרן לעיל. וי\"ל שלא מנה הרב אלא חייבי מיתות שיש בהם לאו. ומיתה זו לא מצינו בה לאו מפורש דקרא דכתיב ואל יבא בכל עת אל הקדש, אביאה ריקנית משמע. וקרא דוכסה ענן הקטרת על הכפורת ולא ימות אין בו לאו, ולא מנה אלא אותם שיש בהם מלקות נמצאת למד שאם הקטיר אותה על מזבח הזהב לוקה לבד, ואם הכנס אותה ביום הכיפורים אם היתה ביאה ריקנית לוקה ויש בו מיתה בידי שמים ואם לא היתה ביאה ריקנית יש בו מיתה ואין בו מלקות, ודין קטרת שחסר מסמניה או שאין בה מעלה עשן כתב אותן בהלכות עבודת יום הכיפורים. לב) לג) ע' ירושלמי יומא פ\"ד ה\"ה לא נתן לתוכה מלח כו' נתחייב מיתה א\"ר זעירא ועובר משום הכנסה יתירא ובתוס' ישנים שם ביומא נ\"ג ע\"א הובא בשינוים. וע' במל\"מ כאן שכתב דירושלמי מיירי ביוה\"כ וצ\"ע. וע' בב\"י או\"ח סי' קל\"ג דדברים שאינם באין רק לתקן מעשה הקטרת כגון בורית כרשינה ויין קפריסין ומעלה עשן ומלח סדומית ואינם בכלל הסימנים אם חסרו אין חייב כלל יעו\"ש והב\"ש ופר\"ח תמהו עליו וע' במל\"מ, ובדברי רדב\"ז אפ\"ל קצת ואכ\"מ. ונראה שלא הקפידה תורה וחייבה מיתה אלא על מעלה עשן ועל חסרון אחת מכל סמניה דהיינו י\"א סמנים שנאמרו למשה מסיני. אבל אם לא נתן בה מלח סדומית או כפת הירדן או שנתן בה דבש, אעפ\"י שהוא פסולה, ואם הקטירה על מזבח הזהב לוקה, אם הכניסה בפנים ביום הכיפורים ולא היתה ביאה ריקנית אין בו לא מיתה ולא מלקות\n לג) לד) לא כתב דחייב גם מיתה ובודאי כוונתו דכמו שחייבי כריתות שלקו נפטרו מידי כריתתן ה\"ה דמיתה ביד\"ש נפטרו ע\"י מלקות. וכ\"כ הרדב\"ז בפ\"ז מתרומות. אמנם בתוס' שבועות י\"ז ע\"א ד\"ה אי כו' ואם בטל כרת נשאר עליו מיתה יעו\"ש משמע קצת דלא נפטרו ממיתה. והשתא א\"ש הא דתנא אם נתן בה דבש פסלה אבל אין במי שהקטירה בפנים חיוב מיתה, ואם חיסר אחת מכל סמניה והקטירה בפנים ביוה\"כ חייב מיתה. והאי דלא תני האי תנא מעלה עשן אפשר דפלוגתא הוא. א\"נ תנא ושייר. וא\"ת דבהך סוגיא משמע שאם לא נתן בה מעלה עשן אפילו בכל השנה כולה איכא מיתה דאמרינן אין לי אלא ביום הכיפורים בשאר ימות השנה מנין ת\"ל וכסה. וי\"ל דהכי פי' אין לי אלא ביום הכיפורים בשאר ימות השנה בפנים מנין ת\"ל וכסה, דאלו על מזבח הזהב לא שייך לומר וכסה ענן הקטורת על הכפורת. וא\"ת דביוה\"כ נמי איכא לאו, ואמאי לא מנה אותו רבינו בהלכות סנהדרין, דאמרינן התם חד לעונש וחד לאזהרה. דתניא ר\"א אומר ולא ימות עונש כי בענן אראה אזהרה. ל\"ק כלל, דאין זה לאו מפורש ללקות עליו. ושימנה אותו הרב ז\"ל שהרי הוא לאו הבא מכלל עשה, כי בענן אראה ולא בלתי ענן. ותו דמאן לימא לן דהלכתא כרבא דהא כמה אוקמתי איכא התם. דהא ר\"א דהוא בתרא אמר חד למצוה וחד לעכב. ואביי אמר חד לעיקר מעלה עשן וחד לעלה מעלה עשן. כללא דמילתא אם לא נעשית כתקנה הרי הוא קטרת זרה. ואם הקטיר ממנה כזית על מזבח הזהב לוקה ואין בו מיתה, ואם היתה חסרה מעלה עשן או אחד מי\"א סמנים והקטיר ממנה מלא חפניו ביוה\"כ חייב מיתה ואינו לוקה, ואם היתה ביאה ריקנית לוקה, לד) לה) ע' מהר\"י קורקוס לעיל ה\"ח דבנתן בה דבש והקטירה בפנים ביוה\"כ ח\"מ כיון דפסולה הוא אינה בכלל הקטרת שלימה וכשרה. ואם היתה חסרה אחד משאר דברים כגון מלח סדומית או כפת הירדן או שנתן בה דבש והקטירה בפנים לא קיים המצוה שהרי פסולה היא, אבל אין בו לא מיתה ולא מלקות, לה) לו) ע' מד\"ר פ' אחרי פכ\"א פ\"ז אמר הקב\"ה למשה לא כשם שאתה סבור כו' אלא בכל שעה שהוא רוצה ליכנס יכנס רק שיכנס בסדר הזה יעו\"ש אבל בהגהות הרד\"ל שם בשם הגר\"א כתב דבאהרן לבדו הי' זה שבכל שעה שרצה ליכנס יכנס בסדר הזה ולא לבניו יעו\"ש. וכגון שאינה ביאה ריקנית ואם היתה חסרה מעלה עשן או אחד מי\"א סמניה והקטיר אותה בפנים בשאר ימות השנה והיה שוגג בביאה ומזיד בהקטרה. נראה שהוא חייב מיתה דהכי מתרצינן לברייתא בשאר ימות השנה מנין, ת\"ל וכסה, ואם היתה שלמה והקטירה בפנים בשאר ימות השנה והיה שוגג על הביאה, אפילו יודע שאין מקטירין בפנים אלא ביוה\"כ. מסתברא שהוא פטור ממיתה. לו) לז) פ\"ב ה\"ב. ורבינו לא כתב דבר מזה, משום דאי ביאה ריקנית כבר ביאר דינו בהלכות ביאת מקדש לז) לח) שם פ\"ה הכ\"ה. ובהלכות עבודת יוה\"כ לח) לט) שם. ואם אינה ביאה ריקנית לא נ\"מ מידי כיון שאין בו מלקות כנ\"ל. וז\"ל הרב בהלכות עבודת יוה\"כ לט) מ) בס' מעשה רקח כאן הי\"א כתב דלא מצינו חיוב מיתה אלא בחסר מסמניה אבל חיסור המשקל לא שמענו מיתה אלא מלקות יעו\"ש. ולא ראה הרדב\"ז כאן. חסר מן הקטרת אחד מכל סמניה או מעלה עשן חייב מיתה שנאמר ולא ימות כי בענן אראה על הכפורת. וכן חייב על ביאתו בלא מצוה, לפיכך אם שגג בביאה והזיד בקטורת או שנכנס בקטרת שלמה עם החסרה חייב מיתה. הקטיר מן הקטרת של קדש הקדשים כזית בהיכל חייב מיתה, משמע דס\"ל דקרא דהקטרת משמע שלמה ולא חסרה בין אם חסר אחת מסמניה בין שחסר מן השיעור מ) דהיינו מלא חפניו ולא נקראת חסרה אא\"כ חסרה כזית. הילכך כיון שהקטיר ממנה כזית בהיכל חסרה לה שיעורה וחייב, דקרא דולא ימות אמלא חפניו נמי קאי וקמ\"ל דאע\"ג דהקטיר כזית בהיכל סד\"א דלצטרף עם מה שהקטיר בפנים ולא לחייב. קמ\"ל דבעינן מלא חפניו כלו בפנים:" + ], + [ + "בעת שמוליכין את ארון כו'. כתב מוהרר\"י קורקוס ז\"ל ספרי פ' נשא אמרו על פסוק ולבני קהת לא נתן כי עבודת הקדש עליהם וגו', ר' נתן אומר מכאן נתעלם מעיני דוד שלא נשאו לוים את הארון אלא בעגלה שנאמר וירכיבו את ארון ה', ויחר אף ה' בעוזה, א\"ל אחיתופל היה לך ללמוד ממשה רבך שלא נשא אותו אלא על הכתף שנאמר בכתף ישאו, הרי דוד משלחו ומעלהו בכתף שנאמר ויקרא דוד וגו', התקדשו אתם ואחיכם והעליתם את ארון ברית ה' וכו', כי למבראשונה לא אתם פרץ ה' אלקינו וגו', וישאו בני הלוים את ארון וגו', כאשר צוה משה כדבר ה' בכתפם במטות עליהם. והיכן צוה, ולבני קהת לא נתן וגו'. ונתבאר כ\"ז בארוכה בפ' אלו נאמרים: מא)סוטה ל\"ה ע\"א.
ומהר\"ד ן' זמרא ז\"ל כתב וא\"ת האיך טעה דוד טעות כזה. דזיל קרי בי' רב הוא, ועוד שבפרשת יהושע כאשר עברו את הירדן כתיב עשר פעמים נושאי ארון ברית ה'. וי\"ל דטעה לומר שבזמן שישאו אותו בני אדם, לא ישאו אותו אלא על הכתף. אבל לא שיהיה מצוה בבני אדם. לפיכך בחר לישא אותו על עגלה חדשה כדי להרחיק בני אדם מן הארון ולא יגעו בו בשעת המשא מב)ע' במד\"ר פ' נשא פ\"ו לכך נכתב אהרן בדיבור בני קהת לפי שכל משא בני קהת וכל עבודתם היו נותנין להם אהרן ובניו שהם לא היו רשאים ליגע בארון ובכל הכלים עד שאהרן ובניו היו מכסין אותם כמד\"ת וכלה אהרן ובניו לכסות יעו\"ש. ומשמע דאחר שנתכסו היו רשאים ליגע בארון אמנם ברמב\"ן סו\"פ כתב דגם אח\"כ אסור ליגע רק בבדים והביאו כן גם מזוה\"ק פ' קרח. ולא נענש עוזה אלא מפני שאחז בארון, כי לא ידע שהארון נושא את נושאיו. וסו\"ס טעות היה. דיותר כבוד והדר הוא לארון שינשא על כתפות הכהנים ואם אין שם כהנים על הלוים כאשר הי' במדבר ממה שינשא ע\"ג בהמה, וכ\"ת כדי שלא יגעו בארון, הרי הבדים היו נושאים, ומשום כבוד אמרו מג)הוא במד\"ר במדבר פ\"ה והכ\"מ לא ציין מקורו. והעירו בזה האחרונים. כשהם נושאים יהי' פנים כנגד פנים ואחוריהם לחוץ. ומ\"מ איכא למידק מה ענין מצוה זו אצל מצות קטרת שחברה הרב ז\"ל. וי\"ל כי בכלל מצות הקטרת להקטיר ביוה\"כ פעם אחת לפני הארון, ואמרינן מד)ביומא נ\"ב ע\"ב. שהיה מניח המחתה בין בדי הארון. וזהו שסמך הרב ז\"ל מצוה זו שאעפ\"י שהיו נושאין בבדים על הכתף היו נזהרים שלא ישמטו הבדים מן הטבעות כדרך שאר נושאי משוי. ונמצא שהיו הבדים לעולם על הארון, ובין הבדים היה מניח את המחתה עם הקטרת, ואחר שנגנז הארון היה מניח המחתה על אבן השתיה. והכי תנן התם מה)שם נ\"ג ע\"ב. וכשגנזו הארון גנזו הבדים עמו לקיים מה שנאמר בטבעות הארון יהיו הבדים לא יסורו ממנו, גרסינן בפ' בא לו מו)שם ע\"ב ע\"א. ר' יוסי ב\"ח רמי כתיב בטבעות הארון יהיו הבדים לא יסורו ממנו, וכתיב והובא את בדיו בטבעות, הא כיצד מתפרקים ואינם נשמטים. כלומר לא היו נכנסים בדוחק אלא היו מתפרקים אנה ואנה בתוך הטבעות אבל לא היו נשמטים והיו דוחפין אותם לחוץ עד שהיו בולטים בפרכת כשני דדי אשה. ותניא נמי הכי, וקשה דהאי קרא דוהובא את בדיו במזבח כתיב ולא בארון, וא\"כ אמאי שביק קרא דוהבאת את הבדים בטבעות דכתיב גבי ארון. וכ\"כ רש\"י ז\"ל וכתיב והבאת את הבדים אלא דאכתי קשה לי דמאי קושיא דהאי קרא דוהבאת וגו', והך קרא דויעש בצלאל וכו', ויבא את הבדים בטבעות תרוייהו בשעת עשייה צוה שיביאו את הבדים בטבעות וכן עשו ומשם והלאה לא יסורו ממנו. ונראה דקושיא זו דחק לרש\"י לפרש מה שפי' שם, ולפי פירושו צ\"ל שהיה אפשר להסירן אלא בדוחק כאשר נכנסו. ומה שאני סובר בתירץ קושיא זו דמכח קרא שלישי קא קשיא לי' דכתיב גבי הקמת המשכן, וישם את הבדים על הארון, והלא כבר הביא אותם בצלאל בתוך הטבעות. ומשמע שהוסרו ואח\"כ שם אותם משה, והא כתיב ולא יסורו ממנו. ומייתי הך קרא דמפורש טפי, והכי אורחי' דתלמודא. ותירץ נשמטין היו לכאן ולכאן ולא היו נשמטין לגמרי. וכשהביאו אותו אל משה תיקן אותם באמצע הטבעות, והיינו דלא כתיב ויבא את הבדים, אלא וישם את הבדים. והשתא ניחא מקושיא אחרת שהקשו בתוס' פ' בא לו מז)שם ביומא ע\"ב ע\"א ד\"ה וכתיב. וע' בתוס' ישנים שם ד\"ה מתפרקין מ\"ש בזה. דהא כתיב במסעות ושמו בדיו והם דחקו הרבה בתירוץ קושיא זו ע\"ש. ולפ\"מ שכתבתי א\"ש דלא כתיב והביאו את בדיו אלא ושמו כלומר תקנו שיהיו באמצע הטבעות שיהיה נח לשאת אותו, לפי שבכל מסע ומסע היו דוחפים אותם שיהיו בולטים בפרכת כאשר כתבתי, והרי זה נכון וקצר:" + ], + [ + "כשנושאים אותו כו'. כתב מוהרר\"י קורקוס ז\"ל כן מוכיח פ' שתי הלחם: מח)מנחות צ\"ח ע\"ב. וכוון לזה בהתורה והמצוה פ' תצוה יעו\"ש. וע' מ\"ש לעיל ממד\"ר במדבר פ\"ה.", + " ונזהרים כו'. כתב מוהרר\"י קורקוס ז\"ל ביומא פ' בא לו. מט)שם יומא ע\"ב ע\"א. ואיתא נמי בפ' אלו הן הלוקין: נ)מכות כ\"ב ע\"א." + ] + ], + [ + [ + "זרע לוי כולו מובדל כו'. כתב מהר\"ד ן' זמרא ז\"ל כלו בין לוים בין כהנים ופתח בלוים, לפי שגם הכהנים בכלל לוים ובכ\"ד מקום נקראו הכהנים לוים: א)הוא ביבמות פ\"ו ע\"ב.", + " ובן לוי שקבל עליו כו'. כתב מוהרר\"י קורקוס ז\"ל פ' עד כמה ב)בכורות ל' ע\"ב. וכן בן לוי שבא לקבל עליו דברי לוייה, וכהן שבא לקבל עליו דברי כהונה חוץ מדבר אחד. אין מקבלין אותו שנאמר המקריב את דם השלמים וגו'. וכתב רש\"י ז\"ל אבני אהרן משמע שיהא נוהג כל דין בני אהרן לו תהיה שוק הימין למנה:
ומהר\"ד ן' זמרא ז\"ל כתב ולשון שבאו לאו דוקא שהרי לוים וכהנים בין שרצו בין שלא רצו כופין אותם ג)הוא בספרי פ' קרח פ' קי\"ט וע' יבמות פ\"ח ע\"ב. אלא אגב דנקיט גבי חבר וגוי לשון הבא, נקיט נמי גבי לוי וכהן הבא. ואם אמר חוץ מדבר פלוני אין מקבלין על אותו תנאי, אלא כופין אותו על הכל:" + ], + [], + [ + "לוי האונן מותר לעבוד כו'. כתב מהר\"ד ן' זמרא ז\"ל משום דילפינן ד)בערכין י\"א ע\"א. דמשוררין על הקרבן מדכתיב ושרת בשם ה' גו' סד\"א עבודה ממש הוא. ה)ע' סוכה נ\"א ע\"א אבל בשיר של קרבן ד\"ה עבודה הוא. וכן בערכין שם מה כפרה ביום כו' יעו\"ש ובשו\"ת אבני נזר יו\"ד סי' תמ\"ט שהוכיח דשמירת המקדש שהיה גם בלוים עבודה הוא. וכי היכי דכהן אונן אינו עובד ואינו משרת, אף לוי אונן אינו עובד ואינו משרת. קמ\"ל דמותר דאין זו עבודה גמורה:", + " ואין אלו המשוררים כו'. כתב מוהרר\"י קורקוס ז\"ל גז\"ש ו)שם בערכין י\"ג ע\"ב. די\"ב משוררים לוים דוקא היו ולדעת רבינו זהו שאמר ר' אליעזר שם בסיפא אין עולין מן המנין ואין עולין על הדוכן אלא בארץ היו עומדין וראשיהם בין רגלי הלוים וצוערי הלוים היו נקראים. ופי' במשנה כל זה על האומרים שירה על הכלים שיופי נעימות כליהם היה מסתיר יופי קול שיר הלוים ומצערים אותם. אבל רש\"י ז\"ל פירשה על לוים קטנים שהזכירו ברישא דמתני'. וכ\"פ הר\"א ז\"ל כמו שיתבאר פ\"ה:" + ], + [ + "ובמה מנגנים כו'. כתב מוהרר\"י קורקוס ז\"ל גז\"ש במשנה אין פוחתין משתי כו'. וכתב רש\"י ז\"ל ז)שם י' ע\"א. גבי נבלים דאין מוסיפין על ששה לא אתפרש טעמא. וכ\"כ גם גבי תשעה כנורות ח)שם י\"ג ע\"א. דלא אתפרש טעמא, ושתי חצוצרות למדו ט)שם בגמ' לא הובא לימוד זה וכוונת המהר\"י קורקוס למ\"ש התוס' שם י\"א ע\"ב ד\"ה מהכא. מדכתיב שתי חצוצרות כסף, ובמה שמוסיפין בחלילין עד י\"ב, כנגד י\"ב ימים שמכין בחליל בשנה. ופי' נבל כמפוח של נפחים ומתמלא רוח ומוציא קול ע\"י רוח. וחלילין נקראים בערבי עזאמי\"ר י)כ\"כ הרמב\"ם בפה\"מ שם. ודרך לתת קנה דק בראשו והוא הנקרא אביב. וכאשר יתבאר בסמוך:" + ], + [ + "בימי המועדות כו'. כתב מוהרר\"י קורקוס ז\"ל פ' החליל יא)סוכה נ\"ד ע\"א. וספרי פ' בהעלותך:", + " החצוצרות היתה נעשית כו'. כתב מוהרר\"י קורקוס ז\"ל ברייתא פ' הקומץ רבה. יב)מנחות כ\"ח ע\"א. ויליף לה בגמרא דשאר מיני מתכות פסולין מדכתיב כסף והויה, שתי חצוצרות כסף יהיה לך וגו'. וכ\"מ שנאמר והיו היינו לעכב. יג)ע' ספרי זוטא פ' בהעלותך י' ח' ובני אהרן הכהנים יתקעו בחצוצרות לא בשופרות יעו\"ש. ולכאורה קשה דכבר שמעינן זאת מדכתיב מקודם שתי חצוצרות כסף וגו' והיו לך. דמדכתיב והיו ילפינן דכסף מעכב וא\"כ ה\"ה חצוצרות ואפ\"ל הכוונה למ\"ש התוס' שם במנחות ד\"ה חצוצרות כו' ותי' ר\"ת דשני חצוצרות היו לכהנים בשל כסף והלוים של קרני בהמה לכלי שיר ועוד דחצוצרות דקנים ודע\"א היינו שופר כו' ומיהו קשה דבמס' ע\"ז מיירי במכשירי קרבן כו' ועל הקרבן לא היו תוקעין בשופר אלא בחצוצרות כדכתיב ותקעתם בחצוצרות כו' יעו\"ש והנה למ\"ש התוס' בע\"ז מ\"ז ע\"א ד\"ה קרניה להוכיח דקרא ותקעתם בחצוצרות ע\"כ של כהנים דוקא. דגבי לוים הא עיקר שירה בפה יעו\"ש. א\"כ שפיר י\"ל דשל כהנים בחצוצרות דוקא. דבהם מיירי קרא ושל לוים גם בשופר ומעתה י\"ל דכוונת הספרי זוטא לדייק דרק בני אהרן הכהנים יתקעו בחצוצרות ולא בשופר. אבל לוים גם בשופר. וע' ר\"ה כ\"ז ע\"א במד\"א במקדש כו' מאי קרא בחצוצרות וקול שופר יעו\"ש. דמבואר דבמקדש במקום שיש חצוצרות יש גם שופר, ואפ\"ל דהכוונה גם בשיר על הקרבן הכהנים בחצוצרות והלוים בשופרות. וע' ר\"ה שם כ\"ט ע\"א יעו\"ש, ובס' דובב מישרים סי' ס' בזה. ואע\"ג דכתיב נמי מקשה והיינו מן העשת וכו', כבר אמרו בגמרא דכיון דכתיב גבי מנורה מקשה הוא, הוי מיעוטא, היא מקשה ואין חצוצרות מקשה. פי' שאין מקשה מעכב:", + " והחלילין כו'. כתב מוהרר\"י קורקוס ז\"ל גז\"ש במשנה יד)ערכין י' ע\"א. לא היה מכה באביב של נחושת אלא באביב של קנה שקולו ערב ולא היה מחליק אלא באביב יחידי מפני שהוא מחליק יפה. וכתב רבינו בפי' המשנה שאבוב הוא הקנה הדק שבראש החליל שבו מנגנים. וכתב שכן פירושו לו רבותיו. אבל העולה מהתלמוד שאבוב וחליל דבר אחד, כי אבוב עצמו הוא החליל. וכן אמרינן בגמרא פתח בחליל וסיים באבוב אמר ר\"פ היינו חליל היינו אבוב. ואמאי קרי לי' חליל, דחליל קליה, וכאן נראה שתפס פי' רבותיו, שכן כתב החלילין וכו' הי' אבוב שלהם וכו'. מוכח דאבוב לאו היינו חליל גופיה, אלא הקנה שמניחים בראשו כאשר כתבתי. אפשר שלפי' זה מה שאמרו בגמרא היינו חליל היינו אבוב פי' שאינם שני מיני כלי זמר, אלא הכל כלי אחד, ושניהם מנגנים כאחד, שהאבוב נותן בראש החליל, וכיון שכן לא תקשי לך פתח בחליל וסיים באבוב. כיון שניגון אחד הוא, וקרי לי' חליל, דחליל קליה. ולא קשה לשיטת רבותיו. טו)אכתי ק\"ק מסוכה ג' ע\"ב וילפינן מאבובא דמשה כו' ולא מזכיר חליל כלל. ומשמע דאביב היא החליל. ומ\"מ הלשון דחוק. ופי' מחליק באבוב יחידי כתב רבינו בפי' המשנה שמחליק הוא הזמר שמזמר המזמר מעין הענין האמור קודם, שיתחיל המשורר שכנגדו. ופי' יחידי שיש בו נקב אחד לבד. אבל רש\"י ז\"ל פי' מחליק מסיים, כשהיה מסיים הניגון היה אחד לבדו מסיים. ומאריך אחר שתיקת חבירו, כי הוא יותר נעימות וערבות. דפי' מלת מחליק שמחלק בין נעימה לנעימה. וכאן רבינו כתב לשון המשנה סתם ולא ביאר דבר:" + ], + [ + "וחליל זה דוחה שבת כו'. כתב מהר\"ד ן' זמרא ז\"ל זה נלמד מדקתני ובשמונת ימי החג ואין שבעת ימים בלא שבת. ורבינו יהיב טעמא, ולא ידענא מה חילול שייך בזה דהשמעת קול בשבת אין בו איסור תורה, דמ\"ש משופר, וחכמה הוא ואינה מלאכה וגזרו עליו שמא יתקן כלי שיר, וכהנים זרוזים הם. טז)כ\"ה בתוס' שם בסוכה ד\"ה ורבנן וברשב\"א שם ותוס' ערכין י\"א ע\"א ד\"ה לא. וליכא למימר דאתא לאשמועינן שאם נתקלקל יכול לתקנו, דהאי ודאי ליתא, דהא בשעה שהוא מתקנו מחלל שבת שלא בשעת עבודה, אע\"ג דמכשירי קרבן דוחין את השבת אפ\"ה לא ניחא יז)ע' רש\"י עירובין ק\"ב ע\"ב ד\"ה קושרין נימא נימת כינור של שיר הלוים לקרבן אם נפסקה בשבת כו' דקסבר מכשירי מצוה שלא הי' יכול לעשותן מאתמול כו' ואע\"ג דקשר אב מלאכה. אמנם י\"ל כוונת הרדב\"ז כאן לדעת הרמב\"ם ולשיטתו בפ\"י משבת ה\"י שנראה דס\"ל דמיירי שם בעירובין בקשר שאינו של קיימא וכמ\"ש התיו\"ט שם בדעתו. והטעם דרש\"י ס\"ל עיקר שירה בכלי לכך הותר אף אב מלאכה והרמב\"ם דס\"ל עיקר שירה בפה לא הותר לדידי' רק קשר שאינו של קיימא יעו\"ש ובקרית ספר להמבי\"ט כאן. דתיקון הכלי הוי מכשיר ומכשירי קרבן, יז) יח) התוס' שם בסוכה תרצו כיון שהיו שם רוב כלי שיר כו' שצריכין לתקן תדיר גזרו טפי משופר דלא צריך תיקון יעו\"ש. וברשב\"א שכתב שהוא שבות המצוי תמיד לתקן גזרו. אלא הנכון בזה דאשכחנא כמה שבותות דגזרו במקדש יח) ושבות זה לא גזרו עליו מפני שהוא עבודה ויאמרו שידחה את השבת, ושבות זה קורא רבינו דחיית שבת:" + ], + [ + "ואינו נכנס לעבודה כו'. כתב מוהרר\"י קורקוס ז\"ל, משנה סו\"פ שני דערכין יט)י\"ג ע\"ב. אין הקטן נכנס לעזרה לעבודה, אלא בשעה שהלוים אומרים בשיר. לא היו אומרים בנבל וכנור אלא בפה כדי ליתן תבל בנעימה ואעפ\"י שרבינו מפרש זה בכהן וכאשר יתבאר סו\"פ ה', מ\"מ יש ללמוד גם ללוי קטן שלא יכנס לעבודה, ואולי במק\"א מצאו בפירוש. ומשמע דמשנעשה איש דהיינו בן י\"ג יכול לעבוד, וקרא דמבן שלשים לאו לעיכובא, אלא שבן שלשים חייב לעבוד, ומצוה וכופין אותו וכאשר נזכר בראש הפרק. אבל קודם לכן לא. ומיהו אם רצה יכול הוא לעבוד משיעשה איש, א\"נ י\"ל דדוקא בזמן שעבודה בכתף קפיד קרא על פחות משלשים כי היכא דקפיד על יותר מחמשים דחד טעמא אית להו. וכמאמר התנא כ)אבות פ\"ה מכ\"ה. בן שלשים לכח. וכאשר למדו מבן חמשים שאינו נפסל, ה\"ה לפני שלשים כא)הכ\"מ כתב תי' זה בשם י\"מ, וכזה מבואר גם ברמב\"ן עה\"ת במדבר ח' כ\"ה דלדעת רש\"י שם דלשירה גם במדבר לא נפסל בחמשים שנה דה\"ה קודם שלשים כשר יעו\"ש וכסברת מהר\"י קורקוס כאן וע' סוטה י\"ב ע\"ב תנא הוא ילד וקולו כנער דר\"י א\"ל ר\"ג א\"כ עשית למשה רבינו בע\"מ ופרש\"י והוא לוי ונפסל בקול לעבודת השיר. והקשה המהרש\"א שם בח\"א דמשמע מפרש\"י דנער כשר לשירה והא נער לא נקרא רק עד שלשים שנה. ולשירת הלוים אינו כשר רק משלשים ואילך יעו\"ש. ולמ\"ש בדעת רש\"י לשיטתו א\"ש. דבחדא מחתא מחית להו קרא. והוא הנכון:
ומהר\"ד ן' זמרא ז\"ל כתב זה\"ל קשה מאד דמשמע דאם נעשה איש דהיינו בן י\"ג נכנס לעבודה. והלא מהכתוב משמע דאינו נכנס לעבודה עד שיהא שלשים ובן כ\"ה לתלמוד. והכי תניא כב)חולין כ\"ד ע\"א. התם כהן משיבא שתי שערות עד שיזקן כשר לעבודה, ומומין פוסלין בו. בן לוי מבן שלשים ועד בן חמשים כשר לעבודה ושנים פוסלים בו. בד\"א באהל מועד שבמדבר, אבל בשילה ובית עולמים אין נפסלים אלא בקול, וליכא למימר דהכא בכהנים איירי. חדא דלשון ואינו משמע דאלוי קאי. ותו דבאידך פרקא הוי לי' למכתבי'. ותו דקרא דמייתי בלוים כתיב, דאלו בכהנים קרא אחרינא איכא דכתיב איש מזרעך לדורותם, ומהאי קרא ממעט תנא כהן קטן. וי\"ל דרבינו ז\"ל קשיא לי' קראי. כתוב אחד אומר מבן שלשים שנה ומעלה, וכתוב אחד אומר איש איש על עבודתו דמשמע משעה שנעשה איש כשר. והנך קראי דשלשים שנה. וחמש ועשרים שנה לא נכתבו אלא בזמן שהיה נושאים הארון על הכתף ולאותו הדור לבד, והא דתניא בברייתא בד\"א באה\"מ שבמדבר, אבל בשילה ובית עולמים אינם נפסלים אלא בקול. ה\"ק בין לפני שלשים בין לאחר חמשים אינו נפסול, ולא מייתי קראי אלא ללמד מהם שאינו נכנס לעזרה לעבודתו עד שילמדהו חמש שנים אבל לעולם אימא לך שאם היה חריף והתחיל ללמוד חמש שנים קודם שיגיע להיות איש, משנעשה איש עובד עבודה כשאר אחיו הלוים. והכי תנן פ' יש בערכין. כג)שם ערכין י\"ג ע\"ב. - אמנם ראיה זו צ\"ע לדעת הרמב\"ם לשיטתו בפה\"מ שם בערכין דצוערי הלוים קאי על המנגנים בכלי שיר ולא על קטנים כמ\"ש ברדב\"ז בעצמו לקמן פ\"ה הט\"ז. וגם מה דתנן שם אין הקטן נכנס כו' מיירי בכהן קטן לדעת הרמב\"ם יעו\"ש. אין פוחתים מי\"ב לוים העומדים על הדוכן ומוסיפין עד לעולם ואין הקטן נכנס לעזרה לעבודה וכו' ותנא עלה וסועדי הלוים היו נקראים. ותנא דידן כלומר שקרא אותם צוערי הלוים, כיון דהני קטין קלייהו, והני עב קלייהו, הני מקטטי, והני לא מקטטי קרי להו צערי. ע\"כ בגמרא. ופי' ליתן תבל בנעימה מלשון תבלין. ופי' מקטטי מקטינים ועושים קולם דק ויפה ומצערין את הלוים, שאין יכולים לבסם קולם כמותם, הא למדת דקטן השנוי במשנה קטן גמור הוא לפיכך לא היו ממנין י\"ב, ולא עולין לדוכן, אבל אם נעשה גדול הרי הוא כשאר אחיו, והרי זה אמת וברור. ובתשובת שאלה כד)שו\"ת הרדב\"ז ח\"ה סי' צ\"ח וכ\"כ מהר\"י קורקוס כאן, וברא\"ם פ' בהעלותך יעו\"ש. העליתי דבן שלשים כופין אותו לעבוד, ובן י\"ג נכנס לעבודה וכגון שלמד ה' שנים, אבל זה יותר נכון:" + ], + [ + "ויראה לי שאינו נפסל כו'. כתב מוהרר\"י קורקוס ז\"ל נמוקו עמו דכי היכי דבמדבר שנים פוסלים מפני שעבודה בכתף, ולדורות שאין עבודה בכתף. אין שנים פוסלים דלשורר ולשוער ל\"ש לפוסלו בשנים, כה) כו) בסמ\"ג עשין ק\"ע מביא ראי' זו מהספרי יעו\"ש. ובס' הר המוריה בזה. ה\"נ פסול הקול. לא הוי אלא מאי דשייך דהיינו שורר, אבל לשוער כשר, דקלקול הקול ל\"ש לנעילת שערים, וזה ברור. ואפילו במדבר נראה דכשר לנעילת שערים כה) וכן למדו בספרי כו) מהכתוב ושרת את אחיו וגו' ומינה לבית עולמים. וכ\"ש הכא:
ומהר\"ד ן' זמרא ז\"ל כתב סברא נכונה ופשוטה היא. והא דקאמר ויהיו מן השוערים וכ\"ש מן השומרים. ושוערים איצטריכא ליה דבעו כח להגפת דלתות ואפ\"ה אינו נפסל:
19כה) משמע דלשורר ולשוער גם במדבר לא נפסלו בשנים. אמנם ממ\"ש אח\"כ ואפילו במדבר נראה דכשר לנעילת שערים. ולא נקיט גם לשירה, משמע דלשירה פסול. ובאמת זה תליא במחלוקת דלדעת רש\"י שהבאתי לעיל גם במדבר כשר הי' לשירה אבל להרמב\"ן שם לא היו ממנים גם לשירה רק הראוים למשא יעוש\"ה. וע' חולין כ\"ד ע\"א יכול אף בשילה ובבית עולמים ופרש\"י שאין עבודת לוים אלא שוערים ומשוררים יהו נפסלין בשנים יעו\"ש. וצ\"ע דלרש\"י לשיטתו גם במדבר לא היו נפסלין לשירה בשנים." + ], + [ + "שמואל הרואה ודוד המלך כו'. כתב מהר\"ד ן' זמרא ז\"ל תניא בפ' בשלשה פרקים כז)תענית כ\"ז ע\"א. משה תקן להם לישראל שמונה משמרות כו'. ואיכא למידק דתנא וקרא מקדימין דוד לשמואל, ורבינו מקדים שמואל לדוד. וכ\"ת משום כבוד הנביאה, הא ליתא, שגם דוד היה מדבר ברוח הקודש. כח)ע' רש\"י שם בתענית כ\"ו ע\"א ד\"ה נביאים ראשונים שמואל ודוד. וכ\"ה בסוטה מ\"ח מאן נביאים ראשונים אר\"ה זה דוד ושמואל וצ\"ע. ומצינו נתן הנביא שהשתחוה לדוד. וי\"ל שבא ללמדנו דשמואל הרואה העמידן על ששה עשר ובא דוד והעמידן על כ\"ד, והא דכתיב המה יסד דוד ושמואל הרואה. ה\"ק מיסודו של דוד ושמואל הרמתי העמידים על כ\"ד כלומר משה ח' ושמואל ח' ודוד ח' הרי כ\"ד. ולפיכך הקדימו לשמואל שכך קדם בזמן ולהוסיף על משמרות שהעמיד משה. ועדיין צריך טעם למה לא הוזכר הכתוב משה כיון שהוא העמיד ח' משמרות. ואפשר לומר כי כאשר נלקח ארון האלהים ומתו חפני ופנחס והרג שאול נוב עיר הכהנים נתבטלו המשמרות, וחזרו שמואל ודוד ויסדום. ולפיכך תלה הכתוב בהם:
ומוהרר\"י קורקוס ז\"ל כתב הכי איתא בתוספתא: כט)תענית פ\"ג. והכ\"מ ציין לגמ' תענית כ\"ז ע\"א. אבל שם נזכר רק משמרת כהנים אבל בתוספתא שם מבואר גם ממשמרות לוים דמיירי הרמב\"ם כאן.", + " וכל הלוים מוזהרים כו'. כתב מוהרר\"י קורקוס ז\"ל פ' אין בערכין ל)שם בערכין י\"א ע\"ב. ולא ימותו גם הם גם אתם אתם בשלהם, והם בשלכם במיתה. הם בשלהם אינה אלא באזהרה. אמר אביי נקטינן משורר ששיער בשל חבירו חייב מיתה דכתיב והחונים וכו' והזר הקרב יומת, מאי זר אלימא זר ממש והא כתיב חדא זימנא, אלא מאי זר לאותה עבודה והקשו עליו משורר ששיער אינו במיתה אלא באזהרה. ומשני תנאי היא כו' דתניא מעשה בר' יהושע בן חנניא שהלך לסייע את ר' יוחנן בן גודגדה בהגפת דלתות א\"ל חזור בך שאתה מן המשוררים ואני מן השוערים. מאי לאו בהא קא מפלגי מר סבר מיתה וגזרו בה רבנן, ומר סבר אזהרה היא ולא גזרו בה רבנן. לא דכ\"ע אזהרה היא. מ\"ס גזרו רבנן במסייע, ומ\"ס לא גזרו רבנן. ורבינו פסק כאביי דאמר נקטינן וסבר כר' יוחנן בן גודגדה שאמר לר\"י חזור בך. דכיון דאמורא פסק כוותיה. ואמר לה בלשון נקטינן, ודאי דהכי קי\"ל והכי נקטינן, אלא דאכתי איכא למידק דהא מוכח מן הסוגיא שכתבתי, דאין מיתה אלא לעושה לבדו, אבל למסייע אין שם מיתה לכ\"ע שכן אמרו מר סבר במיתה וגזרו בה רבנן. פי' גזרו במסייע. אבל שיהא מיתה במסייע לא מצינו מי שיסבור כן כלל. וכ\"כ רש\"י ז\"ל ר' יוחנן סבר משורר ששוער חייב מיתה כשהוא לבדו. וגזרו רבנן במסייע דלא ליתי למיעבד לחודיה. וכ\"כ גם בתוס' בפירוש. והדבר מעצמו מוכרח מדקאמר וגזרו בה רבנן, וא\"כ איך כתב רבינו שאם סייע לוי במלאכה שאינה מלאכתו חייב מיתה, והא ליכא מאן דסבר הכי, ואפשר היה לחלק ולומר דמסייע דמיירי בגמרא היה שאחד לבדו היה יכול לסגור ולהגיף ובכה\"ג מסייע אין בו ממש, לא)ע' בזה אריכות באו\"ח עה\"ת פ' קרח י\"ח ג' ובמנ\"ח מצוה שפ\"ט וע' שו\"ת הרדב\"ז ח\"ו סי' ב\"א פ'. וע\"ע שבת צ\"ג ומ\"ש המהרש\"א שם בדעת רש\"י ובתוס' ע\"ז ס' ע\"א ושו\"ת ח\"צ סי' פ\"ב ובתב\"ש סי' ב' בזה. שהרי ר' יוחנן היה מגיף לבדו ובא המשורר לסייעו ובכה\"ג אינו חייב מיתה. אלא שגזרו שמא יגיף לבדו שהרי אחד היה יכול בהו. ומסייע שכתב רבינו היינו שלא היה יכול להגיף לבדו ובא המשורר לסייעו ובכה\"ג חייב והרי הוא כעושה לבדו. וזהו שכתב רבינו שלא יעשה אחד מלאכת אחר שלא יסייע כו', פתח בעשייה וסיים בסיוע, מוכח שסיוע היינו סיוע שיש בו עשייה ובכה\"ג מפלגינן גבי שבת, אלא דכל כי האי איבעי לי' לרבינו לפרושי ולא לסתום. ותו דבסיוע שוער למשורר ל\"ש לומר כן, ומ\"מ כבר אפשר לתת טעם וחילוק בזה. רצוני לומר לחלק בין סיוע שמסייע שוער למשורר, לסיוע שמסייע משורר לשוער, וקל להבין. ובס\"מ מצות ע\"ב כתב רבינו ההוא דר' יהושע ור' יוחנן וכתב בה חזור בך שכבר אתה מתחייב בנפשך וכו'. וכתב הנה התבאר לך מברייתא זאת דספרי כי לוי שעבד במקדש זולת עבודתו חייב מיתה ביד\"ש ע\"כ. ובספרים שלנו כך הוא פ' קרח. מוכח דבמסייע לבד היה מתחייב בנפשו, ועלי' סמך רבינו וכאשר כתב בס' המצות. ואפשר שהסוגיא שכתבתי לא ראה לסמוך עלי' דכולה בדרך דחייה אתמר, כי אפשר לומר דאביי סבר דלכ\"ע הוא במיתה אלא דר' יהושע סבר דדוקא עושה לבדו, אבל מסייע אין בו ממש. ור' יוחנן א\"ל שאף בסיוע מתחייב בנפשו, או אפשר דר' יהושע סבר דלוים לא הוזהרו זה על זה, ור' יוחנן א\"ל דכי היכי דהוזהרו על עבודת כהנים הוזהרו זה על זה. והתלמוד לא חש לפרש כן דהלכה כאביי. ואין חילוק בין שיער לבדו למסייע, שהרי אביי סתם ואמר משורר ששיער, ולא אמר ששיער לבדו, ואעפ\"י שהוא דחוק בסוגיית הגמרא. כבר הוכחתי כי על לשון ברייתא דספרי סמך רבינו, ואזהרה כתב רש\"י ז\"ל לא ידענא מהיכא ובתוס' כתבו דאזהרה הוא מדכתיב ועבודה לא יעבוד ככה תעשה ללוים במשמרותם. ורבינו כתב דכתיב איש איש על עבודתו ועל משאו. ולפי זה אינו אזהרת לאו, אבל לדבר התוס' הוא לאו ממש. ואפשר לדעת רבינו שהוא לאו מדכתיב גם הם גם אתם השוה הכתוב את כולם, לומר לך כמו שהלוים בשל כהנים בלאו. כן לוים בשלהם בלאו. וכן נראה מלשון רבינו. דוק ותשכח. ועל מה שכתב רבינו אבל כהן שעבד עבודת לוי אינו במיתה. כתב בהשגות א\"א והלא כבר נאמר ולא ימותו גם הם גם אתם ובספרי נמי הכי דרש לה לעונש ואזהרה. ע\"כ. ואי מקרא לחוד ל\"ק שרבינו מפרש ולא ימותו אדלעיל מיניה דהיינו אל כלי המקדש, ואל המזבח לא יקרבו וללמד על לוי שעבד עבודת כהן שהוא במיתה, דקרא בהדי כהנים משתעי. וקאמר שהלוים לא יקרבו לעבודתם ולא ימותו, שאם יקרבו ימותו. והדר קאמר גם הם גם אתם לאזהרת לאו בלחוד דמיתה ליכא אלא בלוים דבשום מקום לא אשכחן מיתה לכהנים וקרא לא קאמר ולא תמותו דלישתמע לכהנים. דבהדייהו משתעי קרא, אלא ולא ימותו דהיינו לוים, אלא שהברייתא שכתבתי כדברי הר\"א ז\"ל הוא בפי' שאמרו בה אתם בשלהם והם בשלכם במיתה. וכן גירסת רש\"י. אלא שרבינו נראה שאינו גורס כן. אלא הכי גרס הם בשלכם והם בשלהם במיתה. אתם בשלהם באזהרה. וגרסא זו נראית הגרסא הנכונה מדמייתי עלה אמר אביי נקטינן וכו'. דאלו לגרסת רש\"י ז\"ל א\"כ דאביי פליגי אברייתא וכבר כתב רש\"י ז\"ל אביי לית לי' ברייתא דקתני לעיל וכו' דהא אית לי' תנא אחרינא דקאי כוותיה. עכ\"ל. פי' ר' יוחנן בן גדגדה דמייתי בתר הכי ובודאי שזה דוחק. וכי פריך עליה דאביי לא פריך מהך ברייתא אלא מברייתא אחרינא. ולפי שכתבתי לדעת רבינו א\"ש. לב)וכוון לזה בס' הר המוריה. ובספרי שכתב הר\"א ז\"ל כך הוא שנויה אין לי אלא לוים שענושים ומוזהרים על עבודת כהנים, כהנים על עבודת לוים מנין, ת\"ל גם הם גם אתם. וסובר הר\"א ז\"ל דכיון דקאמר אין לי כו' וענושים ומוזהרים, ממילא דמאי דקאמר נמי כהנים על עבודת לוים מנין, מעונש ואזהרה קאמר. אבל רבינו מפרש מנין שיהיו באזהרה מיהת דאלו מיתה לית בהו כאשר כתבתי, לג)ע' באו\"ח עה\"ת פ' קרח שם שכוון לכמה דברים ממ\"ש המהר\"י קורקוס יעו\"ש בירור לכל הענין. אלא באזהרה לחוד יליף וכמו שאמרו בברייתא שכתבתי לפי גרסת רבינו בה וכן מצאתיה בספרי זוטא לד)במדבר י\"ח ג'. בהדיא וז\"ל מנין שהכהנים מוזהרים זה על זה לה)בהתורה והמצוה שם פ' קרח זכה לכוון זה. וע' בהגהות אמבוהא דספרי לספ\"ז שם שהוכיח מלשון הספ\"ז שיטת החינוך מ' שפ\"ט שכתב ומן הדומה כי כהן שסייע חבירו כהן ג\"כ במיתה יעו\"ש. ולפי מ\"ש המהר\"י קורקוס כאן ע\"כ הפי' מ\"ש הספ\"ז מוזהרים זה על זה הכוונה כהנים על הלוים אבל לא מיירי מאזהרת כהן על כהן. ודו\"ק. אמנם לפי גירסא שלפנינו ההוכחה נכונה. וע' מ\"ש באות שאח\"ז. אמרת הם גם הם, אתם גם אתם יכול שהם מוזהרים זה על זה במיתה, ת\"ל הם, הם עליהם במיתה לה) לו) ז\"ל הגירסא שלפנינו ומנין כדרך שהכהנים מוזהרים זע\"ז כך הלוים מוזהרים זע\"ז אמרת הם גם הם אתם גם אתם יכול שהן מוזהרין זע\"ז במיתה אמרת הם הם עליהם במיתה אין אתם עליהם במיתה יעו\"ש ואינו מובן. ובהגהות הנ\"ל כתב דט\"ס וצ\"ל הם עליכם במיתה אין הם עליהם במיתה. וכבר כ\"כ בס' הר המוריה כאן יעו\"ש. ואפשר דמטעם זה כתב מהר\"י קורקוס כאן דיוכיח תחלתה על סופה שהגירסא שהביא הוא בפנים הוא מוכרחת. וע' עוד בהגהות שם אות י\"ב י\"ד שכתבו דהרמב\"ם הוציא דינו ממ\"ש בספ\"ז שם אח\"כ בד\"א בעבודת המשכן אבל בעבודת בית האלקים הלוים על הכהנים במיתה ואין הכהנים על הלוים אף לא בל\"ת יעו\"ש שכתבו דתיבת אף לא ט\"ס וצ\"ל אלא בל\"ת כדעת הרמב\"ם וכבר הקדימם בזה באור שמח יעו\"ש אבל לא נראה כן מדעת המהר\"י קורקוס מדלא הביא מזה בעידנא דעסיק הי' בד' הרמב\"ם ובאותו מקום בספ\"ז. ונראה דלא היה בגירסא שלפניו סוף דברי הספרי זוטא. ואין אתם עליהם במיתה, הם עליכם במיתה ואין אתם עליהם במיתה ע\"כ. ואעפ\"י שאין כן הגרסא בספרים שלנו. לו) לז) בכ\"מ הביא בשם הסמ\"ג שכתב דדברי הרמב\"ם הם מברייתא אחרת אשר שם וכתב ע\"ז הכ\"מ ואני לא מצאתי בפ' הנזכר שום ברייתא ששנוי בה כן יעו\"ש. ולמ\"ש המהר\"י קורקוס גם הסמ\"ג אפשר כוונתו על הספרי זוטא. גרסא זו מוכרחת שם ויוכיח תחילתה על סופה, והרי זה מבואר כדברי רבינו. שוב מצאתי בספר המצות לרבינו שכתב אותה ברייתא דספרי שכתבתי. וכתב ז\"ל ובמכילתא אל כלי הקדש, יכול אם נגעו יהיו חייבין ת\"ל על עבודתו, משום עבודה הם חייבין ולא משום נגיעה אין לי אלא הלוים ע\"י הכהנים, הכהנים ע\"י לוים מנין ת\"ל גם אתם, ושם אמרו שהלוים ע\"י כהנים במיתה. והכהנים ע\"י לוים במלקות עכ\"ל. נראה ברור שעל ברייתא זו סמך רבינו: לז)
ומהר\"ד ן' זמרא ז\"ל כתב משום דאמרינן ועבד הלוי וכתיב ושרת בשם אלקיו ואין שירה אלא בפה. סד\"א שיהיו הלוים האומרים שירה כשרים לעבודת המזבח. קמ\"ל דכל הלוים מוזהרים על עבודת המזבח:" + ], + [ + "וכשם שהלוים מוזהרין כו'. כתב מהר\"ד ן' זמרא ז\"ל בפ' אין בערכין לח)ערכין י\"א ע\"ב. ופסק רבינו כאביי דאיכא תנא דמסייע ליה:" + ], + [ + "אבל כהן שעבד כו'. כתב מהר\"ד ן' זמרא ז\"ל, בהשגות א\"א וכו'. ואיברא דהכי פשטא דהך ברייתא דפ' אין בערכין, ורבינו סמך על המכילתא וז\"ל. בס' המצות הנה נתבאר לך כי לוי שיעבוד במקדש זולת עבודתו חייב מיתה ביד\"ש. וכן הכהנים לא יתעסקו בעבודת הלוים, אבל אם עברו אינם במיתה אלא במלקות. ובמכילתא אל כלי הקדש יכול אם נגעו יהיו חייבין ת\"ל על עבודתו, משום עבודה הם חייבין ולא משום נגיעה, אין לי אלא הלוים ע\"י כהנים, כהנים ע\"י לוים מנין ת\"ל גם אתם. ושם אמרו דכהנים ע\"י לוים במלקות, והלוים ע\"י כהנים במיתה, ע\"כ. והך דספרי ל\"ק עלי' דהתם לא השוה אותם אלא למלקות, אבל לעונש לא הושוו. וז\"ל שם ולשון ספרי אל כלי המקדש ואל המזבח לא יגשו. אזהרה שמענו, עונש מנין ת\"ל ולא ימותו, פי' עם הכהנים מדבר, ולא כתיב ולא תמותו אין לי אלא לוים שנענשים ומוזהרים על עבודת הכהנים, כהנים על עבודת הלוים מנין ת\"ל גם הם. וסובר ז\"ל דאזהרה לבד קאי ולא אמיתה, דאי לא תימא הכי, קשיא דידי' אדידי', דמייתי הך בספרי והך במכילתא, משמע דס\"ל דלא פליגין. עוד שם מעבודה לחברתה מנין ת\"ל גם אתם, בקש ר' יהושע לסייע את ר' יוחנן בהגפת דלתות, א\"ל חזור בך שאתה מתחייב בנפשך וכו'. וא\"ת היכא שביק רבינו ברייתא דמייתי תלמודא דסבר דאיכא מיתה בכהנים, וסמך עלה דהך מכילתא דהך דספרי איכא לפרושי הכי והכי. וי\"ל דהך ברייתא דמייתי תלמודא לאו הלכתא הוא דקתני הם בשלהם אינם במיתה אלא באזהרה. דהא אביי פליג עלה. ואיכא תנא דקאי כוותיה. ולא מייתי לה תלמודא אלא לסיועי לר\"י ולא משום דהלכתא היא. וכי היכא דלא הוי הלכתא סיפא דקתני הם בשלהם אינם במיתה, רישא נמי דקתני אתם בשלהם והם בשלכם במיתה אינה הלכתא, וקרא נמי הכי משמע, והזר הקרב יומת, הזר במיתה ולא הכהנים במיתה אלא בלאו, ואזהרה זו בכלל אזהרת הלוים, וז\"ל בספר המצות ובאה אזהרה ממנו לשניהם יחד שלא לעבוד אחד מהם בעבודת האחר, אלא כל כת מהם במה שנצטוותה כמו שאמר איש איש על עבודתו. והלאו שבא בהם, אמרו בלוים. אך אל כלי הקדש ואל המזבח לא יגשו, ושב ודבר אל הלוים ואמר, ולא ימותו גם הם גם אתם ר\"ל שאתם בהם באזהרה כי כמו שהזהרתי מעשות עבודתכם והוא כלי המקדש והמזבח, גם אתם מוזהרים מלעשות עבודתם, ע\"כ. ומשמע לי דאי הוי כתיב ולא תמותו גם אתם גם הם דהכי הוי לי' למיכתב. כיון שהיה מדבר עם הכהנים הוי משמע מיתה בכהנים, אבל כיון דכתיב ולא ימותו משמע דאין מיתה בכהנים, ומאי גם אתם גם הם לאזהרה השוה אותם ולא למיתה. ומפני שכלל את הלוים והכהנים בלאו אחד לא מנה הרב ז\"ל מצוה בפ\"ע לכהנים שלא יתעסקו בעבודת הלוים, אלא כלל הכל בלאו אחד. וכתב שלא יעשה אחד במלאכת חבירו במקדש, וכלל בזה שלשה דברים, שלא יתעסקו הלוים במלאכת הכהנים ולא כל אחד במלאכת חבירו, ולא הכהנים במלאכת הלוים. אבל הכהנים לא היו להם עבודות מיוחדות, אלא ע\"י הפייס לט)דעת הרדב\"ז דכהנים שאין להם עבודה מיוחדת כמו לוים לכך אין אחד מוזהר על עבודת חבירו אמנם באמת דעת החינוך מצוה שפ\"ט דגם כהן במלאכת כהן חבירו ח\"מ יעו\"ש ובמנ\"ח שביאר הדבר למ\"ש הרמב\"ם כאן דראש בית אב הלוים מחלק כל יום כל אחד לעבודתו היום וכמ\"ש הכ\"מ וא\"כ כמו כן הכהנים שנתחלקו ע\"י פייס כל יום כל אחד לעבודתו המיוחדת וממילא כהן שעבד עבודה המיוחדת לחבירו חייב יעו\"ש וצ\"ע. ואפ\"ל למ\"ש הרדב\"ז לקמן פ\"ד הי\"ב דהא דקי\"ל דכ\"ג בעת שירצה עובד בלא פייס היינו אפי' אם כבר זכה כהן בפייס באיזה עבודה יכול כ\"ג לבטלו מלהקריב ולהקטיר שהוא יעבוד בעצמו יעו\"ש א\"כ מה שכהן זוכה ע\"י פייס בעבודה שהוא לא הוי זה עבודה מיוחדת לו, דהא יכול הכ\"ג לבטלו מזה. היו זוכין כאשר יתבאר במקומו. וכשמנה הרב ז\"ל הלאוין בהלכות סנהדרין מ)פי\"ט ה\"ב. - וע\"ע מ\"ש בשו\"ת הרדב\"ז ח\"ו סי' ב\"א פ' בזה. מנה לוי שעבד בעבודת כהנים בכלל חייבי מיתה ביד\"ש, ומנה כהן שעבד בעבודת הלוים בכלל לאוין שאין בהם מיתה ואעפ\"י כן אין נמנים בכלל מנין המצות אלא בחד:" + ] + ], + [ + [ + "ומצות עשה להבדיל הכהנים כו'. כתב מהר\"ד ן' זמרא ז\"ל תנן בהוריות א)י\"ב ע\"ב. כל המקודש מחבירו קודם את חבירו, מנה\"מ דתני דבי ר' ישמעאל וקדשתו לכל דבר שבקדושה לפתוח ראשון וכו', ומהאי קרא ילפי' ב)ביבמות פ\"ח ע\"ב. דאם לא רצה להתקדש דפנו כלומר הכהו עד שיתקדש. ג)שם ביבמות אמרי' כן בנושא נשים פסולות או שטימא עצמו וכפרש\"י שם. אבל אינו מבואר שם אם כופין גם לכבוד אבל בחינוך מצוה רס\"ח כתב דגם בכבוד אם מיאנו לא נשמע אליהם. וכ\"מ ברדב\"ז כאן. ובמנ\"ח שם תלוי לה בפלוגתא באו\"ח סי' קכ\"ח ובט\"ז שם אי מהני מחילת הכהן. ואמרינן בירושלמי ד)לא נמצא בירושלמי שלפנינו. אל תקרי וקדשתו אלא וקרשתו דהיינו דפנו הכהו בדף עד שיתקדש:
ומהר\"י קורקוס ז\"ל כתב הכהו אפילו בדף שהיא הכאה גרועה וכן נתבאר בירושלמי:" + ], + [], + [ + "משה רבינו כו'. כתב מוהרר\"י קורקוס ז\"ל תוספ' דתעניות פ\"ג ונתבאר גם בגמרא דתענית בפ' הנזכר: ה)כ\"ז ע\"א.
ומהר\"ד ן' זמרא ז\"ל כתב כבר כתבתי זה למעלה, ו)פ\"ג ה\"ט וע' בהגהות שם הבאתי מש\"ס סוטה מ\"ח ע\"ב מאן נביאים ראשונים אר\"ה זה דוד ושמואל. וממ\"ש כאן משמע דשמואל ודוד חלקום לכ\"ד משמרות כפשטיה דקרא המה יסד דוד ושמואל הרואה. ואפשר דמשום דע\"פ נביא חלקום, מקדים רבינו שמואל לעולם:" + ], + [ + "ומצות עשה כו'. כתב מהר\"ד ן' זמרא ז\"ל שנאמר וכי יבא הלוי וגו' ושרת בשם ה' אלקיו ככל אחיו הלוים וגו' וזה אחד מן המקומות שנקראו כהנים לוים: ז)כ\"ה בפרש\"י סוכה נ\"ה ע\"ב ד\"ה ובא." + ], + [ + "בד\"א בקרבנות הרגלים ובחלוק לחם הפנים כו'. כתב מהר\"ד ן' זמרא ז\"ל קשה לי דמשמע דבחלוק חולקים, אבל עבודת שתי הלחם של עצרת לא היו עובדים. ולמטה כתב אבל עבודת שתי הלחם בכל המשמרות. וי\"ל דשתי הלחם לא היו קרבים למזבח, ולא היה בהם עבודה והכל היה נאכל. ומ\"ש למטה אבל עבודת שתי הלחם היינו כבשי עצרת הבאים עם הלחם, והרי הם שוים בעבודת שתי הלחם וחולקים בהם שהם קרבנות ציבור הבאים ברגל, אבל עבודת לחם הפנים אעפ\"י שהיא של ציבור אינה באה מחמת הרגל. ולפיכך אין עובדין אותה אלא אנשי משמר. דתנן ז*)שם נ\"ו ע\"א. יו\"ט הסמוך לשבת בין מלפניה בין מלאחריה היו כל המשמרות שוות בחלוק לחם הפנים, חל יום אחד להפסיק בינתים משמר שזמנו קבוע היה נוטל עשר חלות והמתעכב היה נוטל שתים, ובשאר ימות השנה הנכנס נוטל שש והיוצא נוטל שש ע\"כ. ומפני ח)צ\"ע דזה הוא רק לפרש\"י שם דהמתעכב דמתני' היינו כל המשמרת שעובדים ברגל והרדב\"ז מבאר הטעם מפני חיבת לחה\"פ. אבל הרמב\"ם בפה\"מ שם ובפ\"ד מתומ\"ס הי\"ג כתב שהוא משמר של אותה שבוע היינו משמר הנכנס נוטל שתים מפני שמתעצלים ואין באין אלא מעט יעו\"ש ובראב\"ד וכ\"מ ולח\"מ שם בזה. וא\"כ הא הרדב\"ז כאן בשיטת הרמב\"ם מיירי. וע\"ע שו\"ת ח\"צ סי' קס\"ו. וע' תוס' ישנים יומא י\"ח ע\"א שתירצו דמשמר המתעכב מילתא דלא שכיחא הוא יעו\"ש ולפי הרמב\"ם הוא שכיח תמיד. ועדיין קשה שם. חבת לחם הפנים היו באים לפני השבת אעפ\"י שהיו יכולים לבא באחד בשבת, והיו מתעכבין שם עד מוצאי שבת אעפ\"י שהיו יכולים ללכת בערב שבת:", + " שנאמר חלק כחלק כו'. כלומר חלק כחלק יאכלו בקרבנות הציבור, כו'. כתב מהר\"ד ן' זמרא ז\"ל ק\"ל דמשמע דבקרבנות הציבור אכלו, אבל בקרבנות יחיד לא אכלו, והלא עיקר אכילתם הוא חזה ושוק של שלמי חגיגה של כל יחיד ויחיד, דתנן בג' פרקים בשנה הי' כל המשמרות שוות באימורי הרגלים. ואקשינן בגמרא אימורי הרגלים של גבוה נינהו. אר\"ח מה שאמר ברגלים ופרש\"י ז\"ל בחלוק קרבנות האמורים ברגל הראוים להתחלק כגון חו\"ש של שלמי חגיגה של כל יחיד ויחיד ועורות של עולות ראי' ומוספי ציבור ושעירי חטאת עכ\"ל. ט)ע' בס' הר המוריה מה שנדחק בזה ורוצה להגיה בקרבנות הרגלים תחת קרבנות הציבור. וי\"ל דלא נקיט קרבנות ציבור למיעוטא קרבן יחיד, אלא לאשמעינן דאפילו קרבנות ציבור הבאים מחמת הרגל לא מכרו האבות זה לזה, דסד\"א כיון דהם של ציבור אסוקי להו אדעתייהו ומכרום זה לזה וחלקום למשמרות, קמ\"ל שכל מה שבא מחמת הרגל לא מכרו:" + ], + [ + "וכן עבודת לחם הפנים כו'. כתב מוהרר\"י קורקוס ז\"ל כדברי הרב בכ\"מ ז\"ל, י)נראה שזה לשון המעתיק. ועוד כתב וכן כתבו בתוס' בפ' החליל: יא)שם בסוכה נ\"ה ע\"ב ד\"ה ובחילוק.
ומהר\"ד ן' זמרא ז\"ל כתב והכי איתא בתוספ' יב)הובא בתוס' שם. לחם הפנים עבודתו באותו משמר הקבוע ואכילתו בכל המשמרות. וטעמא רבה איכא שהרי אין הלחם בא מחמת הרגל הילכך עבודתו במשמורה הקבועה, אבל אכילתו בכל המשמרות מפני שהברכה היתה מצוייה בלחם הפנים יג)ע' יומא ל\"ט ע\"א ונשתלחה ברכה כו' ובלחה\"פ. ויאכלו וישבעו כדבר ה' ודכוותא תקינו רבנן דאמרינן התם יד)שם בסוכה נ\"ו ע\"א. מאי טעמא כיון דהני מקדמי והני מאחרי תקנו רבנן מלתא כי היכי דניכלי בהדי הדדי, אבל עבודת שתי הלחם בכל המשמרות, שהרי הוא דבר הבא בגלל הרגל ותנן התם, ובחלוק לחם הפנים בעצרת אומר לו הילך מצה הילך חמץ, ושתי הלחם באים חמץ, ולחם הפנים באים מצה. אם אירע שבת ברגל מחלקים להם לחה\"פ ושתי הלחם ואומר לו הילך מצה והילך חמץ לפי שאין חולקים קרבן כנגד קרבן ולפיכך מודיעים אותו. והשתא א\"ש דנקיט רבינו ובחילוק שתי הלחם כלישנא דתנא טו)וא\"ש בזה קו' המל\"מ אמאי דהשמיט הרמב\"ם הא דתנן אומר לו הילך מצה הילך חמץ ולהרדב\"ז זהו נכלל במ\"ש הרמב\"ם ובחילוק לחה\"פ ובחילוק שתהל\"ח. ולא למיעוטא עבודה וכדכתיבנא: טז)לעיל ה\"ה יעו\"ש.", + " ומנין שאינו מדבר אלא ברגלים כו'. כתב מהר\"ד ן' זמרא ז\"ל שם ברייתא יז)שם בסוכה. כלשון רבינו:", + " ומנין שאינו מדבר אלא בכהנים כו'. כתב מהר\"ד ן' זמרא ז\"ל משום דקרא כתיב וכי יבא הלוי הו\"א לוי ממש קמ\"ל. יח)ז\"ל הספרי פ' שופטים וכי יבא הלוי יכול בבן לוי הכתוב מדבר ת\"ל ושרת בראוי לשרת הכתוב מדבר יצאו לוים שאינם ראוים לשרת יעו\"ש ורמז ע\"ז הכ\"מ כאן. ומה שלא הביאה הרדב\"ז משום דהרמב\"ם כאן כתב דילפי' כן מדכתיב חלק כחלק יאכלו ולא מדכתיב ושרת ובס' הר המוריה כתב דהרמב\"ם לשיטתי' לעיל פ\"ג ה\"ב דושרת קאי על השיר של הלוים אבל הספרי פ' קרח יליף שיר ממקום אחר יעו\"ש. וקצת י\"ל בזה דעת החינוך מצוה תק\"ט דגם בלוים כל המשמרות שוין ברגל ובמנ\"ח תמה עליו יעו\"ש. משום דהספרי הוא למ\"ד דלא ילפי' שירה מושרת וגם הלימוד של הרמב\"ם מקרא חלק כחלק יאכלו. לא ניחא לי' כיון שאינו מבואר בספרי. לכך כתב החינוך דקרא וכי יבא הלוי גם בלוי ממש מדבר. וע' ברדב\"ז לעיל פ\"ג סוף ה\"ט. ומסתברא לי שבא למעט שאפילו אין במשמרה של הלוים עד השיעור השנוי במשנה דוחין אותו ובלבד שלא יפחתו מהשיעור השנוי במשנה יט)ע' ערכין י\"ג ע\"ב. שהלוים בני המשמרה היו מקפידין שלא יסייעו בני משמרה אחרת עמהם והטעם מבואר שכל מצוה שהיא מוטלת על האדם והוא יכול לעשותה לבדו אינו חפץ שיסייעו אחרים עמו שלא יטול חלק מן המצוה, ולזה הוצרך הרב לומר שאין דבר זה נוהג אלא בכהנים יח) כ) שם בסוכה נ\"ה ע\"ב ד\"ה ובחילוק. כלומר ולא בלוים. ולא הוזכר רבינו לא כאן ולא במשנה קרבן מוסף שבת שבא בתוך הרגל מאי, אבל הדבר ברור. דכיון שלא בא בגלל הרגל הרי הוא כשאר קרבנות ותמידין של ציבור וכי קאמר בגמרא לאיתויי פר העלם דבר של ציבור ושעירי ע\"ז הוי מצי למימר לאיתויי מוסף שבת, כך תרצו בתוס'. כ) ולדידי פר העלם דבר ושעירי ע\"ז איצטריכא לי' לתנא לאיתויי לפי שאין קבוע להם זמן, אבל מוסיף שבת דקבוע לו זמן פשיטא דהוי בכלל הקרבנות של ציבור שאינם באים בגלל הרגל:" + ], + [ + "וכן כהן כו'. כתב מוהרר\"י קורקוס ז\"ל ברייתא בהגוזל קמא כא)ב\"ק ק\"ט ע\"ב. וגם הובאה במנחות פרק שביעי: כב)מנחות ע\"ד ע\"ב.", + " ואם רצה כו'. כתב מוהרר\"י קורקוס ז\"ל בהשגות א\"א לא כי אלא אכילתו ועורו של בעליו ע\"כ. והנה דין זה יצא לרבינו ממה שהקשו שם כג)בב\"ק שם. על ברייתא שאמרה אם הי' בע\"מ נותנה לכהן שבאותו משמר ועבודתה ועורה שלו הי' זקן או חולה נותנה לכל כהן שירצה ועבודתה ועורה לאנשי משמר. ופריך עלה האי זקן או חולה היכי דמי, אי דמצי עביד עבודה, עבודתה ועורה נמי תהוי דידיה ואי לא מצי עביד שליח נמי לא מצי משוי. ומפרש רבינו מה שאמרו עבודתה ועורה נמי תהוי דידיה, דהיינו של הכהן המקריב, כיון שאם הוא היה עובד היה לוקח העור, ואין בו לאנשי המשמר כלום, גם כשעושה שליח יהיה העור לשליח המקריב ואין לאנשי המשמר כלום, כי הרי זה במקום הבעלים, אבל ודאי אין לבעלים זכות בעור אלא כשהם מקריבין, אבל בשעושה שליח השליח נכנס במקומם ויצאו הם ואבדו זכותם. זה שיטת רבינו. אבל הר\"א ז\"ל נראה שמפרש דאי מצי עביד עבודתה ועורה נמי תהוי דידיה, היינו של בעלים מהקרבן שכמו שזכאים בעשיית שליח זכאי נמי בעור והוא שלו כלו של הבעלים ולא של אנשי משמר. ולשון רש\"י ז\"ל נראה קצת כדעת רבינו שכתב אם היה בע\"מ ראוי לאכול ולא להקריב אין יכול לעשות שליח להקריב מי שירצה אלא נותנה לאנשי משמר. והואיל והוא ראוי לאכילה קרינן ביה ואיש את קדשיו, לפיכך עורה שלו. לשון אחר גרסינן עבודתה ועורה לאנשי משמר, כיון שהם הקריבוהו, ואם היה זקן וראוי לעבודה כדמפרש לקמן. ואין ראוי לאכילה נותנה להקריב לכל כהן שירצה דהואיל וחזי לעבודה מצי לשוויי שליח ועבודתה ועורה לאנשי משמר, דכיון דלא חזי לאכילה לא מצי משוי שליח לאכילה, עכ\"ל. וגבי בע\"מ גרסת רבינו כלשון שני דעבודתה ועורה של אנשי משמר כיון שהם הקריבוהו, ובהכי הא לא קרינן ואיש את קדשיו ומינה איכא למילף נמי להא, כד)ע' שטמ\"ק שם ב\"ק ק\"ט ע\"ב ד\"ה ומנין שעבודה ועודה שלו בזה. אלא שאפשר לומר לדעת הר\"א ז\"ל דהיינו דוקא כשהמקריב הוא מהמשמר, אבל כהן שאינו מהמשמר אינו זוכה בעור שום קרביו דאיש את קדשיו כתיב. ומ\"מ מ\"ש גבי חולה או זקן דכיון דלא חזי לאכילה לא מצי משוי שליח באכילה, דמשמע דאי חזי לאכילה משוי שליח לאכילה, נוטה קצת לדעת רבינו, וכל שאר דברי רבינו נתבארו שם בגמרא. וממה שכתבתי יתבאר לך שהגירסא בספרי רבינו צ\"ל גבי אינו יכול לעבוד כלל, הרי הקרבן ניתן לאנשי משמר דהיינו להקריבו, דאילו אכילתו אפילו ביכול לעבוד ע\"י הדחק אכילתו לאנשי משמר כאשר נתבאר מהסוגיא שכתבתי. והחילוק שיש בין יכול ע\"י הדחק לאינו יכול כלל, אינו אלא בהקרבה אם יכול לעשות שליח או אינו עושה, אלא גם הקרבתו לאנשי משמר, ונותן קרבנו שכתב רבינו גבי יכול ע\"י הדחק היינו להקריב, דכיון שיכול להקריב ע\"י הדחק יכול לעשות שליח למי שירצה והעבודה לאנשי משמר היינו שכר העבודה דהיינו האכילה, וכאשר נתבאר:
ומהר\"ד ן' זמרא ז\"ל כתב נ\"ל דבסברא פליגי, הראב\"ד ז\"ל סובר כיון דאיהו מצי עביד לעבודה משוי שליח ולא לאכילה, ורבינו ז\"ל סובר דאכילתה הוא שכר עבודתה ויליף לה מאיש את קדשיו לו יהיו. ואע\"ג דהאי קרא מיירי בבעלים המקריבים יש ללמוד ממנה שכל המקריב זוכה באכילתה, וכן נראה דעת רש\"י ז\"ל שכתב שעבודתה שכר עבודתה דהיינו בשרה, ע\"כ. ובשלמא אם הוא שכר העבודה היינו כשהבעלים מקריבים שהיא שלהם ולא של אנשי משמר, אבל אם אינו שכר עבודה, אפילו בזמן שהבעלים מקריבים הי' ראוי לאכילה שתהי' לאנשי משמר. ומשמע דפליגי בפי' לשון הגמרא דגרסינן התם ואם היה זקן או חולה נותנה לכל כהן שירצה ועבודתה ועורה לאנשי משמר, האי זקן או חולה היכי דמי אי דמצי עביד עבודה עבודתה ועורה נמי תהוי דידיה כו'. הראב\"ד ז\"ל פי' האי דידיה אבעלים קאי, ורבינו ז\"ל סבר אמקריב קאי והיינו דקאמר עבודתה ועורה נמי תהוי דידיה, כמו שהקרבה היא של המקריב עבודתה ועורה נמי תהוי דידיה למקריב. ואיברא דלישנא דגמרא מסייע לרבינו ז\"ל. והראב\"ד ז\"ל מסתייע מברייתא דקתני הא כיצד אם היה בע\"מ נותנה לכהן שבאותו משמר ועבודתה ועורה שלו, והשתא ומה בע\"מ שאינו יכול לעבוד עבודתה ועורה שלו, כ\"ש כהן שיכול לעבוד שאפילו אם נתנה לאחר שיהיה עבודתה ועורה שלו. ורבינו ז\"ל יתרץ דמה לבע\"מ דבע\"כ נותנה לאנשי משמר להקריבה, אבל לאכילה כיון דמצי אכיל לא עביד שליח תאמר בכהן הראוי לעבודה כיון דעביד שליח דאדעתא דהכי עשה אותו שליח. אבל רבינו גורס בה עבודתה ועורה לאנשי משמר. וכ\"כ רש\"י בלשון אחר. ונתן הטעם כיון שהם הקריבוהו כללא דמלתא לא אשכחן אחד מקריב ואחד זוכה בעבודתה ועורה אלא הכל למקריב. זה דעת רבינו:" + ], + [ + "היה זקן או חולה כו'. כתב מהר\"ד ן' זמרא ז\"ל דכיון דמצי למיעבד ע\"י הדחק עבודתו עבודה ומצי לשווי שליח, אבל אכילה ע\"י הדחק הוא אכילה גסה ולא שמה אכילה ולא מצי לשווי שליח, ולפיכך עבודתה ועורה לאנשי משמר:", + " ואם אינו יכול לאכול כלל \n כה)\n כו'. \n כתב מהר\"ד ן' זמרא ז\"ל נ\"ל שיש טעות סופר בדברי רבינו, ובמקום הרי הקרבן נאכל לאנשי משמר צ\"ל הרי הקרבן כלו לאנשי משמר כלומר הקרבתו ועורה ועבודתה הכל לאנשי משמר:
כה) נראה דט\"ס בכאן וצ\"ל ואם אינו יכול לעבוד כלל. וכ\"ה הגירסא לפנינו." + ], + [ + "היה טמא בקרבנות הציבור כו'. כתב מוהרר\"י קורקוס ז\"ל גז\"ש אמר רב ששת אם היה כהן טמא בקרבן ציבור נותנה לכל מי שירצה ועבודתה ועורה של אנשי משמר, ופריך עלה היכי דמי, אי דאיכא טהורים, טמאים מי מצי עבדי, ואי דליכא טהורים, עבודתה ועורה של אנשי משמר הא טמאים נינהו ולא מצי אכלי. אמר רבא אימא לבע\"מ טהורין שבאותו משמר. ופרש\"י ז\"ל אם היה כהן של משמר טמא ויש לו קרבן ציבור להקריב נותנו לכל כהן שירצה, שהרי הוא יכול להקריב דקי\"ל ק\"צ דוחה את הטומאה, טמאין מי מצי עבדי, וא\"כ שליח היכי משווי, לבעלי מומין טהורים מתחלקת, דקי\"ל איש חולק ואפילו בע\"מ, עכ\"ל. ובהשגות א\"א כל זה שבוש, כו'. ובודאי שהסוגיא שכתבתי כדברי הר\"א ז\"ל היא, ודברי רבינו קשים להולמן כפשטן, בין מכח הסוגיא בין מצד עצמן, דאיך אפשר לומר שיתן הקרבן לבעל מום והרי הבעל מום אינו יכול להקריב כלל אפילו בקרבן ציבור, וברור הוא. ותו איך אפשר לתת עבודתה דהיינו אכילה כאשר נתבאר לטמאין והא לא מצי אכלו, וכאשר הקשו בגמרא כאשר כתבתי, לכן נראה שרבינו מפרש הסוגיא הכי, אי דאיכא טהורים טמאים מי איכא כו)אולי צ\"ל טמאים מי מצי עבדי. ודאי דלא, וא\"כ היכי פסק רב ששת ואמר ונותנה לכל כהן שירצה שהרי דרך האמוראים לפרש ולא לסתום, וא\"כ היכי סתם למילתיה, ואי דליכא טהורים אמאי עבודתה ועורה לטמאים וכי הם יכולים לאכול ודאי דלא, וא\"כ ממנ\"פ קשיא דודאי אכילת הבשר או הוא בכלל נותנה או הוא בכלל עבודה וכאשר כתבתי בשם רש\"י ז\"ל וממנה פריך לי' ומשני רבא אימא נותנו לבע\"מ טהורים שבאותו משמר, וארישא קאי, כלומר לא תימא נותנו לכל כהן שירצה דמשמע אפילו טמא וזה אי אפשר, ואלא פריש ותני ואימא בהדיא נותנה לבע\"מ טהורים כו'. או כל כי האי לא צריך לאמורא לפרש דמסתמא לטהורים קאמר, ואין צריך להגיה ולפי זה האי נותנו ודאי דלאו להקריב קאמר, דבע\"מ אי אפשר לו להקריב אלא נותן בשר הקרבן לבע\"מ שיאכלוהו וזהו שכתב רבינו נותנו סתם, ולמעלה כתב נותנו להקריב, וגבי זקן או חולה כתב נמי נותן קרבנו דמוכח דלהקריב קאמר אבל כאן שכתב סתם נותנו ותו לא, היינו הבשר לאכלו ולא הקרבן להקריב, ובע\"מ יכול לאכול כאשר נתבאר. ומעתה מ\"ש אח\"כ ועורה ועבודתה לאנשי משמר, היינו עבודתו, דלשון עבודתו ודאי דהכי משמע טפי, ואין עבודתו זו כעבודתו הנזכר למעלה דהיינו האכילה, דאילו הקרבה כבר הוזכרה שאמר נותן קרבנו להקריבו, וע\"כ צריכים אנו לדחוק לשון עבודתו דהיינו שכר עבודתו, אבל כאן לשון עבודתו אתי כפשטיה, וכיון שהדבר מוכרח מעצמו לא חשש רבינו לבאר יותר, והניח הבנת המלה למה שהלשון מורה יותר אף אם בסמוך הזכירה בכוונה אחרת איהו מוקי אנפשיה אעפ\"י ששיטה זו דחוקה בלשון הגמרא גם בלשון רבינו שבסמוך כתב נותנו גבי כהן גדול ופירושו להקריב, מ\"מ כאן הדבר מוכרח לפ' כן, וע\"ז סמך רבינו לסתום כאשר כתבתי. גם בהכי ניחא קושיא שהק' בתוס' דלמה יהיה עורה לבע\"מ פי' דבשלמא אכילה ניחא שא\"א לטמאים לאכול אבל העור למה לא יחלקו אותו הטמאים שבאותו משמר ביניהם כיון שהם המקריבים. ולא תירצו דבר. ולשיטת הר\"א ז\"ל קשיא טובא. ולשיטת רבינו ניחא שגם עורה לאנשי משמר הטמאים כנ\"ל שיטת הסוגיא וכוונת רבינו:
ומהר\"ד ן' זמרא ז\"ל כתב ולא אקשינן בגמ' על רב ששת אלא מעבודתה ועורה ועלה מתרץ רבא אימא לבע\"מ טהורין שבאותו משמר, אבל הקרבה איך אפשר שיקריבוהו בע\"מ והלא אמרו שהטומאה דחוייה בציבור ולא המומין. ותו איך אפשר שיתנו עורה ועבודתה לטמאים, והא לא מצי אכלי כדפריך בגמרא. ותו קשיא עלה דהא דרבא, דבשלמא עבודתה דהיינו בשרה תהיה לבע\"מ טהורים, אבל עורה אמאי לא יהבינן לי' לאנשי משמר אע\"ג דטמאים הם. והתוס' לא תרצו בזה כלום. ונ\"ל דעיקר קושיין לא הוי מעורה אלא מאכילתה כדאמרינן הא טמאים הם ולא מצי אכלי, אבל מעורה לא פריך מידי, ולא נקיט עורה לאקשויי מינה אלא לישנא דר\"ש נקיט, ועלה מתרץ רבא אימא לב\"מ טהורים, אבל עורה לעולם אימא לך שהוא לאנשי משמר טמאים ולפיכך אני אומר שיש קצת טעות סופר בספרים. ומלת עבודתה שלא במקומה, כיצד היה טמא בקרבנות ציבור וכל הכהנים טמאים וכיון שהטומאה דחוייה בציבור דאיהו מצי עביד פשיטא דמצי משווי שליח כאשר כתב לעיל. והא לא צריכא לי' לפרושי. נותן עבודתו לבע\"מ טהורים שבאותו משמר שהם ראויים לאכילה ועורה לאנשי משמר. והלשון הכתוב בספרים לא יכולתי להולמו:" + ], + [], + [ + "כל ראש משמר כו'. כתב מהר\"ד ן' זמרא ז\"ל צריך לומר שאם בתי אבות משמרתו פחותים משבעה כז)כ\"ה לפרש\"י תענית ט\"ו ע\"ב ד\"ה אנשי ב\"א. אבל במנחות ק\"ז ע\"ב אמרי' שהיו רק ששה בתי אבות. וכ\"ה בפרש\"י יבמות ק\"א ע\"א. וע' ח\"ס או\"ח סי' כ' בזה. היה מחלק בית אחד הגדול שבהם לשתי בתי אבות, וכן אם היו מרובין משבעה היה מצרף שתי בתי אבות לאחד וזהו שכתב הרב ז\"ל מחלק משמרו משמע שהיה מחלק אותם לפי מה שצריך לשבעה ימים ולא היה מחולקים מתחילה כח)כ\"ה בתענית כ\"ז ע\"א גבי מספר משמרות דאמרי' תניא אידך משה תיקן כו' שמונה מאלעזר כו' וכשרבו בני אלעזר כו' חלקום והעמידום על עשרים וארבע כו' יעו\"ש. מהטעם שכתבתי:" + ], + [ + "וממנים כהן גדול כו'. כתב מהר\"ד ן' זמרא ז\"ל דוגמא דאהרן הכהן:", + " ואם אין שם שמן כו'. כתב מהר\"ד ן' זמרא ז\"ל כ\"כ למעלה כט)לעיל פ\"א ה\"א. שאין המצוה למשח בו אלא לעשות שמן המשחה ולפיכך אינו מעכב תנן בהוריות ל)י\"א ע\"ב. ואיזהו כהן המשיח זה המשיח בשמן המשחה ולא מרובה בגדים אין בין כהן משיח בשמן המשחה למרובה בגדים אלא פר הבא על כל המצות:", + " ואם אין שם שמן המשחה כו'. כתב מהר\"ד ן' זמרא ז\"ל היינו בבית שני וא\"ת למה לא עשו שמן המשחה משום דכתיב שמן משחת קדש יהיה זה לי לדורותיכם לא)ע' כריתות ה' ע\"ב. זה לדורות ואין אחר לדורות:", + " שנאמר אשר יוצק על ראשו כו'. כתב מהר\"ד ן' זמרא ז\"ל דהאי או האי קאמר ומדאקדים קרא שמן המשחה משמע שאם יש שמן המשחה מרבין בו לכתחילה:" + ], + [ + "וכשם שרבוי בגדים שבעה כו'. כתב מהר\"ד ן' זמרא ז\"ל דהוקשה משיחה לרבוי בגדים, מה ריבוי בגדים שבעה אף משיחה שבעה. הכי איתא פ\"ק דיומא לב)ה' ע\"א. והתם משמע דלכתחילה בעינן משיחה שבעה וריבוי שבעה דגרסינן התם ולדורות מנ\"ל דלא מעכבא דתניא וכפר הכהן אשר ימשח אותו ואשר ימלא את ידיו לכהן תחת אביו מה ת\"ל לפי שנאמר וכו', מ\"מ הא למדת שאם יש שם שמן לכתחילה בעי תרווייהו כל שבעה ובדיעבד אפילו במשיחה יום אחד ורבוי שבעה או איפכא, לג)מ\"ש הרדב\"ז דאחד משניהם בעינן כל שבעה, צ\"ע מהמבואר בתו\"כ שהובא במהר\"י קורקוס והכ\"מ דבנמשח פ\"א וברבוי פ\"א סגי. וזה באמת כוונת המהר\"י קורקוס מ\"ש ובתו\"כ מסיים בה כו' היינו דבתו\"כ מבואר מה דלא מבואר בגמ'. וע\"ע במנחות נ' ע\"ב כהן שמביא מחצה שחרית ומת ומינו אחר תחתיו ופרש\"י קודם תמיד של בין הערבים. שו\"ר ברדב\"ז בעצמו בדיבור שאח\"ז שכ\"כ דלא בעי ז' כלל ולא הביא מהתו\"כ. סגי. ואם אין שם שמן מתרבה בבגדים לבד: לד)מ\"ש דרבוי בגדים לחוד הוא רק אם אין שמן. הנה דבר זה שנוי במחלוקת הראשונים ע' תוס' נזיר מ\"ז ע\"א ובתוס' ישנים יומא ה' ע\"א וברש\"י עה\"ת ויקרא ט\"ז ל\"ב וברמב\"ן שם. וע\"ע בפרש\"י מכות י\"א ע\"ב ד\"ה ליהדר ובמהרש\"ל ומהרש\"א שם. ובבאר שבע הוריות י\"ג ע\"א בזה.", + " ואם עבד קודם שנתרבה כו'. כתב מוהרר\"י קורקוס ז\"ל פ' כהן משיח לה)הוריות י\"ב ע\"א. וכבר הוזכר. ופ\"ק דיומא לו)שם ה' ע\"א. תניא וכפר הכהן אשר ימשח אותו כו', מה ת\"ל לפי שנאמר כו' ובתורת כהנים לז)פ' אמור פ\"א פרשה ב'. מסיים בה נתרבה יום אחד ונמשח יום אחד ואפילו שעה אחת מנין ת\"ל אשר יוצק על ראשו שמן המשחה אפילו יום אחד, ללבוש את הבגדים אפילו שעה אחת ע\"כ. וכתב רש\"י ז\"ל לפי שנאמר בפ' תצוה שבעת ימים וגו' העומד תחת אביו בכהונה אשר יבא אל אהל מועד ביום הכיפורים לשרת וגו' אין לי אלא שיהא כשר לבא אל אהל מועד ביוה\"כ וכו', אפילו שעה לא גרסינן עכ\"ל. נראה מדברי רש\"י ז\"ל שכ\"ז אינו מדבר אלא ביוה\"כ דאלו לעבודת שאר הימים אפילו לכתחילה ביום אחד נקרא כהן גדול לשמש בח' בגדים, וזה דעת הר\"א ז\"ל שכתב בהשגות נראה מדבריו כו'. ונראה שגם דעת רבינו כן הוא. וביאור מ\"ש לח)הכ\"מ הביא דבריו וע' מנ\"ח מצוה ק\"ז מ\"ש ע\"ז. ואם עבד היינו עבודה שצריך לה כ\"ג דהיינו עבודת יוה\"כ וזהו שסיים וכתב נעשה כהן גדול לכל דבר כלומר אפילו לעבודת יום הכפורים דבעינן לכתחילה שבעה בדיעבד נעשה כ\"ג ביום אחד, אבל בשאר הימים דכהן הדיוט יכול לעבוד כמו כהן גדול ואין חילוק אלא שזה בשמונה וזה בארבעה אין צריך שבעת ימים לכך אפילו לכתחילה, אבל דברי רבינו בעבודת יוה\"כ מיירי שהיא עבודה מיוחדת לכה\"ג ואין הדיוט עושה אותה, ודין אפילו שעה אחת לא הזכירו רבינו בפירוש אבל ממה שכתב אפילו פעם אחת ולא כתב אפילו יום אחד נראה שרצה לכלול אפילו שעה אחת דפעם אחת כולל אפילו שעה אחת לט)ע' מנ\"ח מצוה קפ\"ה העיר מיומא י\"ב דאמר ר\"פ עבודתו מחנכתו והא בעי ריבוי שעה אחת. וברש\"ש שם תי' עפ\"ד תו\"כ פ' אמור מנין לרבות כהן אחר המתמנה ת\"ל וכיפר הכהן ובט\"ת שם הביא פי' הראב\"ד שם בתו\"כ דכהן דמתקינן תחתיו ההתקנה הוא במקום ריבוי ומשיחה כיון דא\"א למשח ב' כ\"ג כאחד משום איבה יעו\"ש. כהא דתו\"כ שכתבתי ופשוט הוא:
ומהר\"ד ן' זמרא ז\"ל כתב בהשגות א\"א נראה מדבריו וכו'. אבל אני רואה חכמה יתירה בדברי רבינו שהרי משה שמש בכל שבעת ימי המלואים ולא אהרן מ)ע' בזה בגבורת ארי ורש\"ש יומא ה' ע\"א. ואמאי כיון שנמשח ביום הראשון ונתרבה בבגדים אמאי לא שמש שאר ימים, ותו דכל הני קראי בשבעת ימי המלואים איירי. אלא משמע דכ\"ג בתחילת מינויו לא היה עובד לכתחילה עד שישלמו לו שבעה ימים במשיחה או בריבוי בגדים, ובדיעבד עבודתו כשרה כיון שנמשח או נתרבה יום אחד ומחלוקתם תלוי בהא דאמרינן מא)שם ביומא ה' ע\"א. ולדורות מנ\"ל דלא מעכב דתניא וכפר וכו'. רש\"י והראב\"ד ז\"ל ס\"ל כיון דילפינן מהאי קרא, והאי קרא איירי ביוה\"כ משמע דוקא ביוה\"כ בעינן לכתחילה נתרבה שבעה ונמשח שבעה, אבל בימי המלואים בכל יום עובד בשמונה בגדים לכתחילה ומשום חומרת יוה\"כ בעינן לכתחילה שנתרבה תחילה שבעה ונמשח שבעה. ורבינו ז\"ל סובר דשבעה ימי המלואים ויוה\"כ שוים הם דאמרינן התם אשכחן ריבוי שבעה לכתחילה משיחה שבעה לכתחילה מנ\"ל. איבעית אימא מדאיצטרך קרא למיעוטא, ואיבעית אימא ובגדי הקדש אשר לאהרן יהיו לבניו אחריו למשחה בהם ולמלא בם את ידם, אתקש משיחה לריבוי מה ריבוי שבעה אף משיחה, והאי קרא במלואים כתיב לדורות וכי היכי דהוקשו ריבוי ומשיחה ליוה\"כ הוקשו לענין שבעת ימי המלואים לדורות ואדרבה עיקר קראי במלואים כתיבי, הילכך לכתחילה בעינן ריבוי שבעה ומשיחה שבעה והרי זה מן החכמה, אלא דאכתי קשיא לי מהא דתניא דלא מיכשר בדיעבד אלא היכא דנתרבה שבעה ונמשח יום אחד או נתרבה יום אחד ונמשח שבעה אבל במשיחת יום אחד או בריבוי יום אחד לא סגי. ורבינו ז\"ל כתב דעבודתו כשרה דבפעם אחת נעשה כ\"ג. וי\"ל דתנא נקיט נתרבה שבעה ונמשח יום אחד לאשמועינן דאפילו בכה\"ג לא הוי לכתחילה אלא בדיעבד, אבל אה\"נ דאפילו ביום אחד נעשה כ\"ג וכשר בדיעבד, והיינו דאמרינן ת\"ל אשר ימשח אותו ואשר ימלא את ידו מכל מקום, אם נמשח פעם אחת או מלא ידו יום אחד, מ\"מ כשר הוא לעבודה בדיעבד:" + ], + [ + "אין בין כהן כו'. כתב מוהרר\"י קורקוס ז\"ל משנה פ' בתרא דהוריות מב)י\"ב ע\"א. ויליף לה מדכתיב אם הכהן המשיח ולא הזכיר שם לבישת בגדים מוכח דבמשיחה הדבר תלוי ומדקתני אין בין מוכח דלכל שאר הדברים שוים הם:" + ], + [ + "אין מעמידין כ\"ג כו'. כתב מהר\"ד ן' זמרא ז\"ל בפ\"ק דסנהדרין מג)ב' ע\"א ט\"ז ע\"א. תנן אין דנין את כהן גדול אלא בב\"ד של שבעים ואחד דאמר קרא כל הדבר הגדול דבריו של גדול. ומשמע כל דבריו של גדול בין למנותו בין לדונו, וא\"ת אמאי שביק תנא מינויו ונקיט דינו. וי\"ל דאגב דיני השבט ודין נביא השקר נקיט נמי את כהן גדול. ולעולם מינוי כ\"ג נמי בב\"ד של ע\"א דכל דבר של גדול בעינן ע\"א, א\"נ דהכל בכלל לדונו דקאמר תנא וקאמר לדון אותו אם ראוי או לא:" + ], + [ + "וממנים כהן אחד כו'. כתב מוהרר\"י קורקוס ז\"ל בסוף הוריות מד)י\"ג ע\"א. ובירושלמי דשקלים פ\"ה ובתוספתא דשקלים פ\"ב ושם מה)שם בתוספתא ויפלא שלא הביא שכ\"ז הוא מבואר בירושלמי שבת פ\"י ה\"ג ונשיא נשיאי הלוי כו' ר\"י בי רבי אמר מרכל היה ולמה נקרא שמו מרכל שהיה מר על הכל. אמרו מאי אמרכל דמר על כל, פי' שממונה ואדון על כל דהיינו על הגזברים ועל שאר הכהנים. ותרגום מו)במדבר ג' ל\"ב. גם בפי' הרא\"ש תמיד כ\"ז ע\"א הביא זה. ולא הביא דברי הירושלמי שבת הנ\"ל. ונשיא נשיאי הלוי ואמרכלא דממנא על רברבי לואי, ירושלמי דיומא פ' אמר להם הממונה מז)פ\"ג ה\"ח. חמשה דברים היה הסגן משמש, אומר לו אישי כ\"ג הגבה ימינך, סגן מימינו וראש בית אב משמאלו. הניף הסגן בסודרים, אחז הסגן בימינו והעלהו, לא היה כ\"ג מתמנה להיות כ\"ג עד שנעשה סגן, ואת כהני המשנה דיואש תרגימו וית סגן כהניא:" + ], + [ + "ועוד ממנין קתיקולין כו'. כתב מוהרר\"י קורקוס ז\"ל ירושלמי שקלים פ\"ה מח)ה\"ב. על משנת אין פותחין משלשה גזברים ושבעה אמרכולין. תני משני קתיקולין הדא הוא דכתיב ויחיאל ועזזיהו ונחת גזברים ועשאל וירימות ויוזבד ואליאל וימסכיהו ומחת ובניהו אמרכולין פקידים מיד כונניהו ושמעי אחיו קתיליקין וגו' והוא פסוק בדברי הימים: מט)ב' ל\"א.
ומהר\"ד ן' זמרא ז\"ל כתב, ולא ביאר הרב ז\"ל מה היתה מלאכתם ועבודתם והוא בירושלמי דשקלים דגרסינן התם אין פוחתין משלשה גזברים ומשבעה אמרכלין תני משני קתיקלין. והתם משמע דקתיקולין למעלה מן האמרכלין כאשר כתב הרב ז\"ל:", + " וממנים אמרכלין כו'. כתב מוהרר\"י קורקוס ז\"ל תוספתא דשקלים פ\"ב גם בהוריות נ)י\"ג ע\"א. פ' כהן משיח נתבאר פי' אמרכל וכאשר כתבתי בסמוך:
ומהר\"ד ן' זמרא ז\"ל כתב ברייתא פ\"ק דתמיד נא)כ\"ז ע\"א. אין פוחתין משלשה עשר גזברים ומשבעה אמרכלין וא\"ת איך כתב הרב ז\"ל שלשה גזברים נב)הבאר שבע שם בתמיד הניח זה בצ\"ע ומצאתי בפי' הראב\"ד שם הקשה כן ותי' כעין מ\"ש הרדב\"ז. ל\"ק דגזברים דהך ברייתא היינו שוערים כנגד י\"ג שערים, אבל גזברים שכתב הרב ז\"ל היינו שגובין הצדקות כדמפרש ואזיל:" + ], + [], + [ + "כהן גדול כו'. כתב מוהרר\"י קורקוס ז\"ל בהוריות נג)שם. פ' הנזכר והטעם בעבר מחמת קרי שקודם לעבר מחמת מום שזה ראוי לחזור למינויו כשיטהר ועבר מחמת מום אינו ראוי לחזור למינויו, נד)כ\"ה בש\"ס נזיר מ\"ז ע\"ב בזה\"ל דאילו האי חזי לעבודה למחר ואילו עבר מחמת מומו לא חזי לעבודה וכתבו שם התוס' בין מום קבוע בין מום עובר מחמת קירויו עדיף דחזי לעבודה למחר ומחמת מומו לא עביד עד שיתרפא מומו יעו\"ש וא\"כ לשון המהר\"י קורקוס אינו בדיוק כ\"כ. ושם נתבאר שמשיח מלחמה קודם לסגן היינו להחיותו אבל לטומאה כגון שפגעו שניהם במת מצוה יטמא משיח מלחמה ואל יטמא סגן שהסגן ראוי להיות כ\"ג שאם יארע פסול בכ\"ג סגן משמש תחתיו:
ומהר\"ד ן' זמרא ז\"ל כתב, ברייתא בסוף הוריות נה)שם. כלשון רבינו אלא שלא הוזכר בה קתיקולין ובירושלמי איתיה. ואמרינן עלה בגמרא מאי אמרכלין אמר כלא פרש\"י ז\"ל שהוא ממונה על כולם ואין משיבין על דבריו, משמע שהוא מפרש אמר מלשון אמירה ואפשר שהוא מלשון שררה שכן בלשון ערב קורין לשר אמי\"ר נו)כ\"פ גם הר\"א מפולדא בירושלמי פ\"ה דשקלים ה\"א. כלומר שר על כולם. ובירושלמי נז)בהוריות פ\"ג ה\"ח. מקדים ראש משמר וראש בית אב לאמרכל. ורבינו תפס לו סדר תנא דברייתא דתלמודא דידן:", + " נמצא הכהנים כו'. כתב מוהרר\"י קורקוס ז\"ל ולפי זה החשבון הם י\"ב מעלות אבל לא מנה הרב ז\"ל אלא המעלות הנמצאות תמיד דאלו בעל קרי או בע\"מ שעבר וכן משיח מלחמה אינם נמצאים לעולם. וכן אם יש משיח בשמן ומרובה בגדים נח)ומשכחת לה שהיו שניהם יחד אף דאין ממנים שני כ\"ג כאחת כמ\"ש הרמב\"ם לעיל הט\"ו. מ\"מ משכחת כמ\"ש התוס' נזיר מ\"ז ע\"ב ד\"ה מרובה בגדים יעו\"ש היטב ובבאר שבע הוריות י\"ג ע\"א בזה. שניהם כהנים גדולים ובמדריגה אחת. אע\"ג דמשיח מלחמה נט)נראה דתיבת מלחמה ט\"ס וצריך למחקו וכוונת מהר\"י קורקוס דאף שכ\"ג משוח בשמן המשחה קודם למרובה בגדים, מ\"מ שניהם הם במדרגה אחת כהנים גדולים. וע' ברע\"ב פ\"ה דשקלים מ\"ב מש\"כ בזה ובאור שמח כאן. ודו\"ק. קודם הלכך לא משכחת מעלות תמידיות בכהנים אלא שמונה:" + ], + [], + [ + "משיח מלחמה אין בנו מתמנה כו'. כתב מהר\"ד ן' זמרא ז\"ל כלומר אינו כשאר שררות שהוא בחיוב אלא ברצון הציבור. וי\"ל בטעם הדבר דבשאר שררות אע\"פ שאינו כאביו ממש אין קפידא אבל משיח מלחמה שצריך לחזק לב העם לקראת המלחמה לא רצו שתהיה שררה זו ירושה אלא הכל לפי מה שהוא צורך השעה:", + " וכשכהן משיח מלחמה כו'. כתב מהר\"ד ן' זמרא ז\"ל פ' בא לו ס)יומא ע\"ג ע\"א. כי אתא רבין כו' נמצאת למד דבזמן שהיה במלחמה שהיה במקום כהן גדול סא)מלשונו משמע דמשוח מלחמה שואל באו\"ת רק בחוץ במלחמה אבל בפנים במקדש שיש שם כ\"ג העובד הוא השואל. וא\"ש בזה לשון ירושלמי יומא פ\"א ה\"א א\"ר בא בדין הי' שיהא עובד בארבעה כו' שלא יהו אומרים ראינו כ\"ג פעמים עובד בד' פעמים בח'. א\"ר יונה ולא מבפנים הוא עובד ולא מבחוץ נשאל וטועין מבפנים לבחוץ יעו\"ש ובק\"ע. ואינו מובן דהא אם ישאל בפנים בח' שוב יטעו לומר דבפעמים עובד בד' ופעמים בח'. ולהרדב\"ז א\"ש דאינו שואל רק בחוץ. וע' ט\"ת שם. היה נשאל בשמונה בגדים כמו כהן גדול, ובשעה שהיה עובד שהיה שם כהן גדול היה עובד בד' בגדים סב)ע' היטב תוס' נזיר מ\"ז ע\"ב ד\"ה ת\"ש. כמו כהן הדיוט:" + ], + [ + "כהן גדול שעבר עבירה כו'. כתב מוהרר\"י קורקוס ז\"ל לשון הכתוב בספרים שלנו בב\"ד של ע\"א, א\"א להולמו. דהא בהדיא גרסינן בברייתא דסנהדרין סג)י\"ח ע\"ב. ובכ\"מ ציין לירושלמי פ\"ב דסנהדרין. ולא ציין מגמ' דידן וכבר העיר בזה המל\"מ. עבר על עשה ועל ל\"ת הרי הוא כהדיוט לכל דבריו. ופריך בגמרא פשיטא ומשני מה דתימא כיון דתנן אין דנין את כ\"ג אלא בב\"ד של ע\"א, ואמר רב אחא מאי קראה כל הדבר הגדול יבואו אליך דבריו של גדול, אימא כל דבריו של גדול קמ\"ל. ופריך ואימא ה\"נ ומשני מי כתיב דבר גדול, הדבר הגדול כתיב דבר הגדול ממש. וכתב רש\"י ז\"ל הרי הוא כהדיוט לדון בג'. דבר גדול ממש אם עבר עבירה שיש בה מיתת ב\"ד הוא דבעי סנהדרי גדולה, אבל למלקות לא, אלא בשלשה סגי ככל חייבי מלקות, וא\"כ הלשון הכתוב בספרים שלנו טעות סופר וצ\"ל בב\"ד של שלשה. וכן כתב בפ' שלאחר זה ואין דנין אותו דיני נפשות אלא בב\"ד של ע\"א. ומוכח דמלקות אפילו בג', וממקומו הוא מוכרח שהרי כתב כשאר חייבי מלקות ושאר מחויבי מלקות בב\"ד של ג' סגי להו. שוב מצאתי שכתב רבינו כן בפי' בפי\"ז סד)ה\"ח. מהלכות סנהדרין, וגם כן מצאתי בספר מוגה, ומ\"ש שחוזר לגדולתו נלמד סה)בכ\"מ כאן ובפי\"ז דסנהדרין ה\"ח הביא שכ\"מ בירושלמי הוריות פ\"ג ה\"א וסנהדרין פ\"ב ה\"א כ\"ג שחטא מלקין אותו ואין מעבירין אותו מגדולתו א\"ר מנא כתיב כי נזר שמן משחת וגו' יעו\"ש. וצ\"ע על מהר\"י קורקוס שכתב כן מסברא בעלמא. וקצת י\"ל למ\"ש הפ\"מ שם בירושלמי ד\"ה אף אהרן בקדושתו כו' ואע\"פ שחטא כשמלקין אותו והרי הוא כאחיך ואין מעבירין אותו מגדולתו יעו\"ש א\"כ אפ\"ל שגם המהר\"י קורקוס כוון לזה. מדכתיב ונקלה אחיך לעיניך כיון שלקה הרי הוא כאחיך:
ומהר\"ד ן' זמרא ז\"ל כתב בפ' כ\"ג סו)שם סנהדרין י\"ח ע\"ב. מסקינין דכ\"ג שעבר עבירה מלקין אותו בב\"ד של ג' דגרסינן התם עבר על עשה נוהגים בו גדולה סז)היא גירסא חדשה. אבל הגירסא שלפנינו הוא עבר על עשה ול\"ת הרי הוא כהדיוט כו' והמפרשים נדחקו איזה דין שייך בעבר על עשה ע' ביד מלאכי בזה. ובמאירי שם כתב וז\"ל הרי הוא כהדיוט לידון בשלשה הן למרדות בעשה והן למלקות בל\"ת יעו\"ש וכוונתו שכופין ומכין לקיום עשה כש\"ס כתובות פ\"ו ע\"א וכ\"ד. אבל הלשון אם עבר משמע שכבר עבר. וע' בזה בפר\"ח או\"ח סי' תצ\"ו. וע' בקצה\"ח סי' ג' ובמנ\"ח מ' תקנ\"ז דכפיה על עשה בעי ב\"ד אמנם הנתיבות שם ובח\"ס אהע\"ז סי' קע\"ז ס\"ל דלא בעינן ב\"ד יעו\"ש והנה לגירסא דידן ולפי' המאירי מוכח דבעי ב\"ד ובחי' הבאתי כן מפי' הרא\"ש בפ\"ג דנגעים מ\"ב יעו\"ש. אכן לגירסת הרדב\"ז א\"ש הכל ולא מוכח מידי. ועל ל\"ת הרי הוא כהדיוט לכל דבריו פשיטא כו' ואימא ה\"נ מי כתיב דבר גדול, הדבר הגדול כתיב, דבר גדול ממש. הא קמן דאם נתחייב מיתה דנים אותו בב\"ד של ע\"א ואם נתחייב מלקות דנים אותו בב\"ד של שלשה, והיינו דתנן כשאר מחיובי מלקות, וכ\"כ לקמן סח)פ\"ב ה\"ח. ובהלכות סנהדרין סט)פי\"ז ה\"ח. ולא את כ\"ג בד\"נ כו'. דוקא בד\"נ בעינן ב\"ד של ע\"א אבל במלקות ודיני ממון של כ\"ג סגי בשלשה:" + ] + ], + [ + [ + "כהן גדול צריך שיהיה כו'. הוריות פ' כהן משיח א)ט' ע\"א. ויומא פ\"ק ב)י\"ח ע\"א. ושם לא הוזכר במראה. נראה שרצו לכלול אותו בכלל נוי. אבל בתו\"כ ג)פ' אמור פ\"א ובילקוט שם גורס ובמדה. ובהר המוריה כאן פי' שיהי' גדול בקומה מכל אחיו וע' כזה שבת צ\"ב ע\"א. וקצת אפ\"ל הכוונה לש\"ס יומא מ\"ז ע\"ב דקמצי שמיני ובהגהות הריעב\"ץ שם דביוה\"כ שהי' הקמיצה בכ\"ג צריך להיות כ\"ג שמן יעו\"ש ובירושלמי יומא פ\"ב ה\"א מעתה כהן שאין ידו מחזקת כשני זיתים פסול לעבודה יעו\"ש. ובשי\"ק בזה בשם המל\"מ. נזכר גם בתוספ' דיומא פ\"ק. ונראה שהנוי הוא יופי הפנים ד)ע' רש\"י סנהדרין כ\"ב ע\"ב ד\"ה משמרות כו' שיראנו ביופי. ומראה הוא הדר הקומה הנקרא פריזינסיי\"א בלע\"ז וגם חן הצורה כי יש בני אדם יפים בצורתם ואין מעלים חן על רואיהם ואין להם הדר בפניהם וגם אין מטילים אימה על רואיהם:", + " אין לו כו'. כתב מוהרר\"י קורקוס ז\"ל גז\"ש ונכללו במלת מאחיו שני דברים שיהיה גדול מכל אחיו. והוא מ\"ם היתרון, ושתהיה גדולתו מכל אחיו והיא מ\"ם הסיבה, והוא שאין לו, ופשוט הוא:
ומהר\"ד ן' זמרא ז\"ל כתב זה מבואר בכמה מקומות דכתיב הכהן הגדול מאחיו שיגדלוהו מאחיו, ושיהיו נוהגים בו גדולה יותר מכל אחיו ושיגדלוהו אחיו הכל במשמע הכתוב:" + ], + [], + [], + [ + "אבל הולך הוא כו'. כתב מוהרר\"י קורקוס ז\"ל פ' כ\"ג ה)שם סנהדרין י\"ח ע\"א. משנה וברייתא ו)שם י\"ט ע\"א. כלשון רבינו ופסק רבינו כר' יהודה שסובר שפי' ומן המקדש לא יצא כפשוטו, וחייש שמא יגע במת, ולא כר\"מ שסובר שיוצא עד פתח שער העיר. ומפרש ומן המקדש לא יצא, מקדושתו לא יצא כלומר יעשה חזוק לדבריו, כלומר שלא יגרום לו לצאת מקדושתו וליטמא. וכיון שאינו יוצא מן העיר לא יבא ליגע וידוע דהלכה כר\"י לגבי ר\"מ. ושם נתבאר דכשהוא מתנחם אינו עומד אצלו משיח שעבד ז)אצלינו הגירסא משוח שעבר. שלא יאמר ששמח באבלו ופי' משיח שעבד שנמצא פסול בכ\"ג ומינו אחר תחתיו וכשעובר פיסולו חוזר לעבודתו. ואותו שמינו תחתיו וסלקו אותו נקרא משיח שעבד:
וכשהוא הולך אינו הולך בערבוביא כו'. כתב מהר\"ד ן' זמרא ז\"ל משנה היא בסנהדרין פ' כ\"ג: ח)שם." + ], + [], + [ + "וכשמברין אותו כו'. כתב מוהרר\"י קורקוס ז\"ל גז\"ש ופרש\"י ז\"ל כל העם על הארץ מצירים לצערו והוא על הספסל לכבוד. פי' דאל\"כ למה לא יהיו כלם בספסלים אלא ודאי להיות מצירים בצערו:", + " ואינו קורע כו'. כתב מוהרר\"י קורקוס ז\"ל פ' כהן משיח ט)הוריות י\"א ע\"ב. ובספרי י)שם פ' אמור. לא יפרום כדרך שבני אדם קורעים על מתיהם:", + " ואם קרע לוקה כו'. כתב מהר\"ד ן' זמרא ז\"ל וא\"ת מאי למימרא כיון שהוא לאו שיש בו מעשה פשיטא דלוקה. וי\"ל דסד\"א מצוה קא עביד לקרוע על מתו וכיון דסבר דמצוה קא עביד יא)מזה יש ראי' למה שהוכיח המנ\"ח מצוה ק\"נ או\"ב בשיטת הרמב\"ם והחינוך דלאו דפרועי ראש הוא אף שלא במקום מצוה אבל הלאו דבגדיו לא יפרום הוא רק במקום מצוה כגון על מתו או במצורע דבמקום שאין מצוה בקריעה והוא רק שטות ל\"ש לומר דע\"ז הקפידה תורה יעו\"ש. והנה ברמב\"ם כאן שכתב ואינו קורע ואם קרע לוקה כו' ואינו מרבה פרע כו' ולא סיים ואם רבה פרע לוקה כמ\"ש בקורע. ומוכח מזה כהמנ\"ח דלאו דקריעה דהוא רק במקום מצוה וע\"כ הוצרך לפרש דלוקה כמ\"ש הרדב\"ז. אבל בפרועי ראש שהוא אף שלא במקום מצוה לא הוצרך לומר דלוקה. וע' מ\"ש הכ\"מ פ\"א מביהמ\"ק ה\"ח בזה. וכעין סברת הרדב\"ז ע' תוס' זבחים ס\"ו ע\"א ד\"ה אלא. לא לילקי קמ\"ל:", + " ואינו מרבה כו'. כתב מוהרר\"י קורקוס ז\"ל סו\"פ כ\"ג יב)סנהדרין כ\"ב ע\"ב. ושם נתבאר הטעם הואיל ומשמרות מתחדשות בערב שבת כדי שהמשמר החדש יראה אותו ביופיו, וכתב רבינו שנאמר יג)ברמב\"ם שלפנינו הגירסא שנאמר את ראשו לא יפרע. וראשם לא יגלחו וגו' ובגמרא דרשו פסוק ופרע לא ישלחו בכה\"ד שיגלח משלשים יום לשלשים יום דיליף פרע פרע מנזיר דנזירות שלשים יום הוא וכאשר נתבאר שם ואעפ\"י כן סיפיה דקרא דהיינו כסום יכסמו. פירשו אותו שם בכ\"ג דוקא שהיה מסתפר תספורת משונה, וכאשר פירשו שם ה\"ד אמר רב אשי ראשו של זה בצד זנבו של זה וכ\"פ הרא\"ש ז\"ל, יד)בנדרים נ\"א ע\"א הובא בכ\"מ כאן. והיכי פסקינן לקרא הכי חציו בכ\"ג וחציו בהדיוט. ונראה דפרע לא ישלחו בכ\"ג נמי מיירי דלגבי כ\"ג נקרא פרע בשמנה ימים דהא כתיב ביה את ראשו לא יפרע ומגלח מע\"ש לע\"ש, וגז\"ש דנזיר לאו גז\"ש גמורה הוא, אלא אסמכתא בעלמא דהא דברי קבלה הוא. טו)ע' יראים החדש סי' רצ\"א וז\"ל ואע\"ג דדברי תורה מדברי קבלה לא ילפינן גלויי מילתא בעלמא דפרע שלשים יום הוי ובהגהות שם ציין למהרש\"א תענית י\"ז ע\"א יעו\"ש. וע\"ע רש\"י ותוס' שבועות כ\"ו ע\"ב ד\"ה תרומה ובתוס' יומא ע\"ז ע\"א ד\"ה דתנן וברש\"י ב\"ק ב' ע\"ב ובהוריות ג' ע\"א בתוס' וב\"ש שם ובכתובות נ\"ב ע\"ב הא נמי מדאורייתא הוא דכתיב כו' יעו\"ש ואכ\"מ. וכיון דאסמכתא בעלמא היא לכה\"ד הוא ולא לכ\"ג שהרי חלקו הכתוב מכה\"ד, וכיון דרישא דקרא בכהן גדול נמי מיירי, ל\"ק מאי דדרשינן כסום יכסמו בגדול לחוד, אבל הנכון הוא דכ\"ג נמי מעיקר דינא אינו חייב להסתפר אלא משלשים יום לשלשים יום ככהן הדיוט, ואינו חייב מיתה ומלקות אלא בגדול פרע שלשים יום. וכן מוכח לשון רבינו פ\"א מהלכות ביאת מקדש טז)ה\"י. וז\"ל אבל כ\"ג אסור לגדל פרע לעולם כו', שנאמר וכו' וכמה גדל פרע שלשים יום כנזיר, ע\"כ. מוכח דכ\"ג נמי דינו בשלשים יום לענין חיוב יז)ע' רש\"י עה\"ת פ' אמור את ראשו לא יפרע כו' ואיזהו גדול פרע יותר משלשים יום יעו\"ש ומבואר דכ\"ג נמי דינו בשלשים יום לחיוב כמ\"ש המהר\"י קורקוס. שוב מצאתי כן מפורש ביראים החדש סי' רצ\"א שם וז\"ל ואינו חייב מיתה אלא על פרע דשלשים יום דנפיק מקרא אבל פרע דכ\"ג דמסברא אינו חייב על פרועי ראש מיתה שהרי אין איסור גדולו אלא מדרבנן יעו\"ש. אלא שלכבודו ומהטעם הנזכר אמרו מע\"ש לע\"ש. ולפי\"ז אפשר דכוליה קרא דיחזקאל מיירי דוקא בכ\"ג. וא\"ש טפי דכה\"ד אינו אסור לגדל פרע אלא בזמן עבודה. וכ\"כ רבינו שם לפיכך כה\"ד העובד צריך לגלח משלשים יום כו' וקרא סתמא מיירי בכל זמן והא ל\"ש אלא בכ\"ג ולמדו ממנו להדיוט בשעת עבודה, כי זה טעם [כהן] הגדול לפי שתמיד עומד במקדש ועובד וכאשר יתבאר שם. וראיתי מי שסייע יח)כ\"ה בפי' הרא\"ש שם בנדרים נ\"א ע\"א. פי' זה בכתוב מדכתיב ויין לא ישתו כל כהן, משמע דעד השתא לאו בכל כהן מיירי. ובשם רש\"י ז\"ל מצאתי כתוב דכסום יכסמו גם בהדיוט מיירי, דכהן הדיוט נמי היה מסתפר כן, ולא גרס בגמרא כהן גדול, וכבר הקשו ע\"ז שא\"כ שכל הכהנים היו מסתפרים כן הדעת נותן ודאי שהיתה אומנות ידועה, ואיך הוצרך בן אלעשה לפזר מעותיו כדי ללמוד אותה. וכבר הכריחו כדעת רבינו וגרסתו. ועל מ\"ש רבינו עד שיראה וכו', כתוב בהשגות א\"א איני מבין המופת הזה כו'. והנה לדעת רבינו לא היה גוזז השער התחתון עד עקרו רק מה שהיה יורד ושוכב על שלמטה ממנו אותו התוספ' לבד היה גוזז באופן שלא היה שום שער שוכב על חבירו לא כלו ולא חלק ממנו, וגם לא היה גוזז שום שער עד עיקרו לגמרי, אלא ראש העליון בעיקר השער שלמטה ממנו וראש אותו שלמטה בצד עקרו של מה שלמטה ממנו, יט)ע' ערוך ערך לוליינית וז\"ל פי' שתהיה הראש מכוסה בשיער כיצד ראש זה השיער מגיע בעיקר השיער שלמעלה הימנו יעו\"ש ונראה שכוונתו כמ\"ש המהר\"י קורקוס. וכן כלם עד התחתון שבכולם ואותו התחתון אפשר שהיה גוזז אותו עד עקרו כדי שתהא מצחו ופדחתו מגולה כדברי הר\"א ז\"ל כי כיון שלמטה ממנו לא היה שיער עוד לא היה צריך להניח קצתו כמו באחרים שמניח קצתם שיגיע לעקרו של מה שלמטה ממנו. ונראה שגם דעת הר\"א ז\"ל כשכתב גוזז את התחתון לא בכלן קאמר, שא\"כ אפשר שישאר קצת ראשו מגולה כי ראש השיער הראשון לא יגיע עד עיקר השלישי, דרך משל ואם השני יגזוז עד עקרו ישאר בין ראשון לשלישי מקום פנוי ואין זה נוי ולא יופי כ)ע' בכ\"מ ובמ\"ש באות הקודם בשם הערוך. שכתב שתהיה הראש מכוסה בשיער. וגם לא יתיישב לשון רב אשי שאמר שראשו של זה בצד עקרו של זה דודאי בכולן אמר ואין זה כ\"כ אומנות אם יגזוז עד עקרו, אלא גוזז את התחתון שכתב הר\"א ז\"ל תחתון שבכלם קאמר וזהו שסיים כדי שתהא מצחו ופדחתו מגולה. וכבר כתבתי שאפשר שגם רבינו מודה בזה. ואפשר שבכלל דבריו הוא כאשר כתבתי, ואף אם לא היה בכלל דבריו אין זה מענין אופן וחכמת הגילוח שמדבר בו. והמופת שכתב רבינו שעליו כתב הר\"א ז\"ל איני מבין כו' אפשר שכוונת רבינו שבהיות השיעור נראה כמו צמח כשמתחילין השבולים לצמוח בשוה ואין זה עליון מזה. גם אלו השערות כן נראים שלא יהיה שער אחד ארוך מחבירו ולא רוכב על חבירו עד שיתכסה עיקרו של חבירו, כי אז לא יראה כצמח שצמח כאחת, אבל בהיות עיקר כל שיער וראש כל שיער נראה ומגולה יראה צמח כאחת. ואפשר שזה כתב לפרש מלת כסום יכסמו שהוא מלשון כוסמת שהוא צמח ולאו דוקא כוסמת, או אפשר שהכוסמת כך הוא מתחיל לצמוח כאחת בשוה ביותר משאר מינים. וזהו שנאמר וראשם וגו' כסום יכסמו גו' שכתב אח\"כ דוק ותשכח:", + " אלא מספר מע\"ש לע\"ש כו'. כתב מהר\"ד ן' זמרא ז\"ל הכי תנן בפ' אלו מגלחין: כא)מו\"ק י\"ד ע\"א. אבל צ\"ע דשם מבואר כן רק באנשי משמר ואנשי מעמד. ולא מיירי שם בכ\"ג. דמיירי בי' הרמב\"ם שהוא ברייתא מפורשת בסנהדרין כ\"ב ע\"ב שמביא הרדב\"ז בעצמו בסמוך.", + " עד שיראה כאלו צמח כאחת כו'. כתב מהר\"ד ן' זמרא ז\"ל בהשגות א\"א איני מבין המופת הזה וכו', ואני לא אבין מה מופת יש כאן, והרי אנו רואים בזה\"ז בתספורת הערלים קרוב למופת הזה ומפני שתספורת של כ\"ג היא פיזר בן אלעשה חתנו של רבי מעותיו דגרסינן סו\"פ כ\"ג כב)שם סנהדרין כ\"ב ע\"ב. מאי כסום יכסמו את ראשיהם תנא כמין תספורת לוליינית, מאי תספורת לוליינית אמר ר\"י תספורת יחידאה. ה\"ד ראשו של זה בצד עקרו של זה, שאלו את רבי איזהו תספורת של כ\"ג א\"ל צאו וראו מתספורת של בן אלעשה תניא ר' אומר לא לחנם פיזר בן אלעשה מעותיו אלא להראות בו תספורת של כ\"ג, ואם התספורת של כ\"ג הוא כאשר כתב הראב\"ד ז\"ל לא היו שואלים עליו כ\"כ ולא היה בן אלעשה צריך לפזר מעותיו כי בניקל יתלמד זה. ותו דכסום יכסמו היינו מלשון כוסמת שדרכו לגדל כך, ואין דרך הכוסמת שיהיה אחד ארוך הרבה ואחד קצר הרבה כאילו אינו יוצא מן הקרקע, ותו דלישנא דראשו של זה בצד עקרו של זה אינו צודק לדברי הראב\"ד ז\"ל אלא בשער הארוך הנמשך מגובה הראש והאחרון אשר בסוף הראש. ולדבריו היה צריך לומר שיהיה ראשן של אלו בצד עקרן של אלו דהיינו השורה האחרונה של השיער ומדקאמרינן ראשו של זה בצד עקרו של זה משמע דכל שער ושער צריך שיהיה כך ולפיכך היה קשה והיה צריך לפזר מעות הרבה כדי ללמוד אומנות זו:" + ], + [ + "ובית יהיה לו מוכן כו'. כתב מוהרר\"י קורקוס ז\"ל זו היא הנקראת לשכת פרהדרין וכאשר נתבאר בהלכות בית הבחירה. כג)פ\"ה הי\"ז. ועקרו פרקא קמא דיומא:
ומהר\"ד ן' זמרא ז\"ל כתב נמצאת למד שארבעה שמות היו ללשכה זו לשכת העץ לשכת כהן גדול, לשכת בלווטי, לשכת פרהדרין. ורבינו לא הוזכר אלא שלשה שמות כד)שם פ\"ה מבהב\"ח. לפי ששם בלווטי נשכח כה)כ\"ה ביומא ח' ע\"ב אלא בתחלה היו קורין אותה לשכת בלווטי כו' היו קורין אותה לשכת פרהדרין. ובא שם פרהדרין במקומו:" + ], + [ + "כהן גדול דן כו'. כתב מוהרר\"י קורקוס ז\"ל פ' כ\"ג כו)סנהדרין י\"ח ע\"ב. במשנה אמרו כ\"ג דן ודנין אותו מעיד ומעידין אותו, והקשו בגמרא מעיד והא תניא והתעלמת פעמים שאתה מתעלם כו'. ויש לתמוה על רבינו איך כתב ומעיד למלך, שהרי הקשו ע\"ז מדתנן מלך לא דן ולא דנים אותו לא מעיד ולא מעידים לו. וכתבו רבינו בהלכות מלכים. ומתוך קושיא זו העלו דמעיד לבן מלך ואיך כתב רבינו לדרב יוסף שנדחה. וי\"ל שרבינו במלכי בית דוד מיירי הכא שמעידין להם וכאשר אמר רב יוסף עלה דמתני' דלא מעיד כו'. אמר רב יוסף ל\"ש אלא למלכי ישראל בלבד, אבל מלכי בית דוד מעידין להם ופסקה רבינו בהלכות עדות כז)פי\"א ה\"ט. גם בהלכות מלכים כח)פ\"ג ה\"ז. וכאן לא חשש רבינו לבאר כי ידוע הוא שבמלך שמעידין לו מיירי וסמך על מה שביאר במקומו. ובודאי כי זה היה דעת רב יוסף שתירץ מעיד למלך שאיהו גופיה הוא דקא מפליג בין מלכי ישראל למלכי בית דוד. דאי לא תימא הכי קשיא טובא ודקארי לה מאי קארי לה, וכי ר\"י לא ידע המשנה דלא מעידן אותו. אלא ודאי ר\"י הי' מוקי מתני' דכ\"ג מעיד במעיד למלך ממלכי בית דוד. ומתני' דמלך לא מעיד וכו' במלכי ישראל כט)ע' בכ\"מ בזה. והלח\"מ שם פ\"א מעדות כוון למהר\"י קורקוס. ומאן דמקשה ור' זירא דמשני לבן מלך בעו לאוקמא ההוא דכ\"ג בכל מלך. א\"נ שלא היו יודעים שיש לחלק בין מלכי ישראל למלכי בית דוד, אבל בתר דקים לן שיש לחלק משום עובדא שגזרו עליו דמלך לא דן וכו' במלך ישראל היה ויליף לה דמלכי בית דוד לא גזרינן ל)מלשונו משמע דמלכי ב\"ד ילפינן מקרא דלא גזרינן בהו אף באירע להם תקלה וכ\"כ הכ\"מ שם פ\"ג ממלכים ה\"ז. אמנם הלח\"מ שם חולק ע\"ז וכתב דהכוונה דמלכי ב\"ד ידונו דין אמת, אבל מצד הדין גם אצלם אם אירע תקלה גזרינן. מדכתיב בית דוד דינו לבקר משפט. טפי עדיף לאוקמי מעיד למלך מלאוקומי לבן מלך שצריך לדחוק שעומד אביו בסנהדרין לקבל עדות על בנו כדברי רש\"י ז\"ל, וכבר הקשו עליו לא)ע' תוס' סנהדרין שם י\"ח ע\"ב ד\"ה והא אין. שהרי קרוב הוא ופירשו שעומד לבד מפני כבוד הכהן, אבל אינו מצטרף עמהם כלל. וכ\"ז דוחק ולא נדחקו בזה אלא מפני שלא היו יכולים להעמידה במלך גופי', אבל אי איכא לאוקומי במלך גופיה טפי עדיף. וסבור הייתי לדחוק לשון רבינו דלבן מלך קאמר וכמסקנא דר\"ז אלא שהיה לו לפרש והיה לו לכתוב שאביו עומד בסנהדרין לקבל העדות אלא ודאי כרב יוסף נקיט וכאשר כתבתי כן נראה לי:
ומהר\"ד ן' זמרא ז\"ל כתב וא\"ת אמאי דחיק לאוקומי הכי לוקמא דמתני' איירי במלכי יהודה דקי\"ל דדנים ודנים אותם. לב)כן הקשו התוס' סנהדרין שם ד\"ה והא תנן. וע' שו\"ת הרדב\"ז ח\"ב סי' תשע\"ג. וי\"ל דקושיין לרב יוסף ור\"י הא אמר לקמן עלה דמתני' דמלך לא דן ולא דנים אותו, ל\"ש אלא למלכי ישראל אבל למלכי בית דוד דנים ודנים אותם. וא\"כ ע\"כ מתני' במלכי ישראל איירי, אבל אה\"נ דמצינן לתרוצי דהא דקתני כ\"ג מעיד ומעידין אותו, מעיד למלכי בית דוד והא דקתני דמלך לא דן כו' במלכי ישראל, אלא דקשה שכתב הרב בהלכות אלו וכן בה' עדות לג)פ\"א ה\"ג. ואם היה יודע עדות למלך ישראל הרי זה הולך בב\"ד הגדול ומעיד לו. וצ\"ל כי מה שכתב הרב ז\"ל ואם היה יודע עדות למלך ישראל היינו עדות המגיע למלך ישראל, לא שיעיד על המלך עצמו שהרי לא דן ולא דנים אותו לא מעיד ולא מעידין אותו, והיינו דמסקינן בבן מלך דמשום יקרא דכ\"ג אתי ויתיב וכו'. וכן דקדקתי מלשון הרב ז\"ל מדלא כתב לד)הנה הדקדק נכון בלשונות הרמב\"ם שמביא הרדב\"ז מכאן ומפ\"א מעדות ה\"ג שדייק וכתב ואם היתה עדותו למלך כו' ולא כתב ומעיד למלך, אמנם בפי\"א מעדות ה\"ט שכתב הרמב\"ם וז\"ל אבל כהן גדול מעידין עליו ומעיד הוא למלך בב\"ד הגדול כמו שביארנו יעו\"ש. הרי מבאר שם דכוונתו בכאן ובפ\"א מעדות שהוא למלך עצמו. והוא כלשון ר\"י בגמ'. וע\"ע בפה\"מ שם בסנהדרין וז\"ל מה שאמר מעיד אינו בכל עדות שיזדמן אלא בעדות שיהי' מיוחדת במלך בלבד לגודל מעלתו כו' יעוש\"ה, וצ\"ע. ומעיד למלך כלישנא דרב יוסף וכתב ואם היה יודע עדות למלך ישראל, כלומר עדות הנוגע למלך ישראל ה\"ז הולך לב\"ד ומעיד לו. וקרוב הוא ד\"הרי זה הולך לב\"ד\" אתרווייהו קאי אמלך וכ\"ג. וכן נראה דבעדות הנוגע למלך איירי שכתב בה' עדות כ\"ג אינו חייב להעיד אלא עדות שהוא למלך ישראל בלבד. והכי הוי לי' למימר אינו חייב להעיד אלא לד) לד*) ע' ירושלמי סנהדרין פ\"ב ה\"א ניחא דן דנין אותו וימנה לי' אנטלר הגע בעצמך שנפלה לו שבועה ואנטלר בשבועה יעו\"ש וברא\"ש פ' שבועת העדות בשם הרמב\"ן ובטור וב\"י חו\"מ סי' קכ\"ד בשם הרשב\"א. למלך ישראל בלבד. וזהו שכתב למלך ישראל, דאילו למלכי בית דוד הולך ומעיד עליו לו ממש. והשתא א\"ש הא דאמר רב יוסף מעיד למלך סתם שהוא ממלכי בית דוד מעיד לו ממש, ואם הוא ממלכי ישראל מעיד עדות הנוגע לו ובפניו. ונקיט לישנא דמשמע תרתי, ומסתברא לי שאם מנה מלך ישראל אנלטר בדבר שאין בו עסק שבועה לד*) וכ\"ג יודע לו עדות בא המלך משום יקרא דכ\"ג ויבא ויעיד וידונו עליו, שלא אמרו אלא שאין דנין על המלך בעצמו, אבל אם מנה אנלטר דנין עליו:" + ], + [ + "כהן גדול דן כו'. כתב מוהרר\"י קורקוס ז\"ל פ' כ\"ג כו)סנהדרין י\"ח ע\"ב. במשנה אמרו כ\"ג דן ודנין אותו מעיד ומעידין אותו, והקשו בגמרא מעיד והא תניא והתעלמת פעמים שאתה מתעלם כו'. ויש לתמוה על רבינו איך כתב ומעיד למלך, שהרי הקשו ע\"ז מדתנן מלך לא דן ולא דנים אותו לא מעיד ולא מעידים לו. וכתבו רבינו בהלכות מלכים. ומתוך קושיא זו העלו דמעיד לבן מלך ואיך כתב רבינו לדרב יוסף שנדחה. וי\"ל שרבינו במלכי בית דוד מיירי הכא שמעידין להם וכאשר אמר רב יוסף עלה דמתני' דלא מעיד כו'. אמר רב יוסף ל\"ש אלא למלכי ישראל בלבד, אבל מלכי בית דוד מעידין להם ופסקה רבינו בהלכות עדות כז)פי\"א ה\"ט. גם בהלכות מלכים כח)פ\"ג ה\"ז. וכאן לא חשש רבינו לבאר כי ידוע הוא שבמלך שמעידין לו מיירי וסמך על מה שביאר במקומו. ובודאי כי זה היה דעת רב יוסף שתירץ מעיד למלך שאיהו גופיה הוא דקא מפליג בין מלכי ישראל למלכי בית דוד. דאי לא תימא הכי קשיא טובא ודקארי לה מאי קארי לה, וכי ר\"י לא ידע המשנה דלא מעידן אותו. אלא ודאי ר\"י הי' מוקי מתני' דכ\"ג מעיד במעיד למלך ממלכי בית דוד. ומתני' דמלך לא מעיד וכו' במלכי ישראל כט)ע' בכ\"מ בזה. והלח\"מ שם פ\"א מעדות כוון למהר\"י קורקוס. ומאן דמקשה ור' זירא דמשני לבן מלך בעו לאוקמא ההוא דכ\"ג בכל מלך. א\"נ שלא היו יודעים שיש לחלק בין מלכי ישראל למלכי בית דוד, אבל בתר דקים לן שיש לחלק משום עובדא שגזרו עליו דמלך לא דן וכו' במלך ישראל היה ויליף לה דמלכי בית דוד לא גזרינן ל)מלשונו משמע דמלכי ב\"ד ילפינן מקרא דלא גזרינן בהו אף באירע להם תקלה וכ\"כ הכ\"מ שם פ\"ג ממלכים ה\"ז. אמנם הלח\"מ שם חולק ע\"ז וכתב דהכוונה דמלכי ב\"ד ידונו דין אמת, אבל מצד הדין גם אצלם אם אירע תקלה גזרינן. מדכתיב בית דוד דינו לבקר משפט. טפי עדיף לאוקמי מעיד למלך מלאוקומי לבן מלך שצריך לדחוק שעומד אביו בסנהדרין לקבל עדות על בנו כדברי רש\"י ז\"ל, וכבר הקשו עליו לא)ע' תוס' סנהדרין שם י\"ח ע\"ב ד\"ה והא אין. שהרי קרוב הוא ופירשו שעומד לבד מפני כבוד הכהן, אבל אינו מצטרף עמהם כלל. וכ\"ז דוחק ולא נדחקו בזה אלא מפני שלא היו יכולים להעמידה במלך גופי', אבל אי איכא לאוקומי במלך גופיה טפי עדיף. וסבור הייתי לדחוק לשון רבינו דלבן מלך קאמר וכמסקנא דר\"ז אלא שהיה לו לפרש והיה לו לכתוב שאביו עומד בסנהדרין לקבל העדות אלא ודאי כרב יוסף נקיט וכאשר כתבתי כן נראה לי:
ומהר\"ד ן' זמרא ז\"ל כתב וא\"ת אמאי דחיק לאוקומי הכי לוקמא דמתני' איירי במלכי יהודה דקי\"ל דדנים ודנים אותם. לב)כן הקשו התוס' סנהדרין שם ד\"ה והא תנן. וע' שו\"ת הרדב\"ז ח\"ב סי' תשע\"ג. וי\"ל דקושיין לרב יוסף ור\"י הא אמר לקמן עלה דמתני' דמלך לא דן ולא דנים אותו, ל\"ש אלא למלכי ישראל אבל למלכי בית דוד דנים ודנים אותם. וא\"כ ע\"כ מתני' במלכי ישראל איירי, אבל אה\"נ דמצינן לתרוצי דהא דקתני כ\"ג מעיד ומעידין אותו, מעיד למלכי בית דוד והא דקתני דמלך לא דן כו' במלכי ישראל, אלא דקשה שכתב הרב בהלכות אלו וכן בה' עדות לג)פ\"א ה\"ג. ואם היה יודע עדות למלך ישראל הרי זה הולך בב\"ד הגדול ומעיד לו. וצ\"ל כי מה שכתב הרב ז\"ל ואם היה יודע עדות למלך ישראל היינו עדות המגיע למלך ישראל, לא שיעיד על המלך עצמו שהרי לא דן ולא דנים אותו לא מעיד ולא מעידין אותו, והיינו דמסקינן בבן מלך דמשום יקרא דכ\"ג אתי ויתיב וכו'. וכן דקדקתי מלשון הרב ז\"ל מדלא כתב לד)הנה הדקדק נכון בלשונות הרמב\"ם שמביא הרדב\"ז מכאן ומפ\"א מעדות ה\"ג שדייק וכתב ואם היתה עדותו למלך כו' ולא כתב ומעיד למלך, אמנם בפי\"א מעדות ה\"ט שכתב הרמב\"ם וז\"ל אבל כהן גדול מעידין עליו ומעיד הוא למלך בב\"ד הגדול כמו שביארנו יעו\"ש. הרי מבאר שם דכוונתו בכאן ובפ\"א מעדות שהוא למלך עצמו. והוא כלשון ר\"י בגמ'. וע\"ע בפה\"מ שם בסנהדרין וז\"ל מה שאמר מעיד אינו בכל עדות שיזדמן אלא בעדות שיהי' מיוחדת במלך בלבד לגודל מעלתו כו' יעוש\"ה, וצ\"ע. ומעיד למלך כלישנא דרב יוסף וכתב ואם היה יודע עדות למלך ישראל, כלומר עדות הנוגע למלך ישראל ה\"ז הולך לב\"ד ומעיד לו. וקרוב הוא ד\"הרי זה הולך לב\"ד\" אתרווייהו קאי אמלך וכ\"ג. וכן נראה דבעדות הנוגע למלך איירי שכתב בה' עדות כ\"ג אינו חייב להעיד אלא עדות שהוא למלך ישראל בלבד. והכי הוי לי' למימר אינו חייב להעיד אלא לד) לד*) ע' ירושלמי סנהדרין פ\"ב ה\"א ניחא דן דנין אותו וימנה לי' אנטלר הגע בעצמך שנפלה לו שבועה ואנטלר בשבועה יעו\"ש וברא\"ש פ' שבועת העדות בשם הרמב\"ן ובטור וב\"י חו\"מ סי' קכ\"ד בשם הרשב\"א. למלך ישראל בלבד. וזהו שכתב למלך ישראל, דאילו למלכי בית דוד הולך ומעיד עליו לו ממש. והשתא א\"ש הא דאמר רב יוסף מעיד למלך סתם שהוא ממלכי בית דוד מעיד לו ממש, ואם הוא ממלכי ישראל מעיד עדות הנוגע לו ובפניו. ונקיט לישנא דמשמע תרתי, ומסתברא לי שאם מנה מלך ישראל אנלטר בדבר שאין בו עסק שבועה לד*) וכ\"ג יודע לו עדות בא המלך משום יקרא דכ\"ג ויבא ויעיד וידונו עליו, שלא אמרו אלא שאין דנין על המלך בעצמו, אבל אם מנה אנלטר דנין עליו:" + ], + [ + "וכבר ביארנו כו'. כתב מוהרר\"י קורקוס ז\"ל הלכות איסורי ביאה פ' י\"ז: לה)הי\"ג.", + " ואם נשא שתים כו'. כתב מהר\"ד ן' זמרא ז\"ל ואם אינו נשוי אינו עובד ביוה\"כ עד שישא אשה דכתיב וכפר בעדו ובעד ביתו. ואע\"ג דקדשה לא סגי בהכי, דכל כמה דלא כניס לה לאו ביתו היא ולא קי\"ל כר\"י דאמר מתקנים לו אשה אחרת שמא תמות אשתו דא\"כ אין לדבר סוף. דאי איכא למיחש למיתה דחדא אפילו למיתה דתרתין חיישינן, והא דמתקנים לו כהן אחר ולא אמרינן אין לדבר סוף מתרצינן לה בפ\"ק דיומא. לו)י\"ג ע\"א. כ\"ג זריז הוא וכ\"ש דאי מתקנין לי' כהן אחר דעבדינן לי' צרה כ\"ש דמזרז טפי:", + " וחולץ כו'. כתב מוהרר\"י קורקוס ז\"ל פ' כ\"ג לז)שם בסנהדרין י\"ט ע\"א. ושם נתבאר שאפילו אלמנה מן האירוסין שלא נבעלה ואין שם אלא ל\"ת דאלמנה לא יקח, לא אמרינן ליתי עשה דיבמה יבא עליה ולידחי ל\"ת דאלמנה לא יקח דגזרינן ביאה ראשונה אטו ביאה שניה ונתבאר גם פ\"ב לח)כ' ע\"א. דיבמות:", + " ואם גרש אשה מותרת לינשא לשאר העם. כתב מהר\"ד ן' זמרא ז\"ל וא\"ת מאי קמ\"ל וי\"ל דסד\"א להוי כלי שנשתמש בו קדושה ולא ישתמש בו חול דומיא דמלך שאין נושאין אלמנותו דאסור להשתמש בשרביטו של מלך. השמיענו שאין כ\"ג בכלל זה: לט)קצ\"ע דכבר שמעינן זה מהא דתנן שם הובא כאן ברמב\"ם גבי כ\"ג ומייבמין את אשתו. ואפשר משום דמצוה שאני כדאמרי' שם י\"ט ע\"ב גבי מלך." + ], + [ + "ובזמן שכ\"ג כו'. כתב מוהרר\"י קורקוס ז\"ל תמיד פ' אחרון משנה כלשון רבינו אלא שבמשנה לא הזכירו להיכל. ורבינו הוקשה לו וכי איך אפשר שיכנסו אחיו הכהנים עמו והרי מוזהרים הם בכך וגם אחר שיצא הוא איך יכולים להכנס והלא אפילו כ\"ג שנכנס שם בשאר ימות השנה או ביוה\"כ יותר מארבע פעמים חייב מיתה. ובתוס' פ' הקומץ רבה מ)כ\"ז ע\"ב ד\"ה להיכל. הק' זה. ותרצו דהשתחויה צורך עבודה הוא. ואיני יודע מה תרצו בזה לפי מה שפירשו דבקדשי הקדשים מיירי. ולכך רבינו מפרש לה בהיכל לבד, וכ\"כ במשנה והשתחויה זו היא בהיכל בלי ספק, ע\"כ. וסובר רבינו שגם בפתח ההיכל היה שם פרוכת מא)גם הכ\"מ כ\"כ דצ\"ל דגם לפתח ההיכל הי' פרוכת. אבל הרע\"ב שם פי' בפרוכת דבין אולם ולמזבח. ובתיו\"ט שיבח פירושו ותמה על הכ\"מ דלא שמענו שהי' פרוכת בפתח היכל. והמל\"מ כאן תמה עליו ועל הכ\"מ דאמר כמסתפק. והא הוא מפורש ביומא נ\"ד ע\"א דהי' פרוכת על פתח ההיכל יעו\"ש. וזה קשה גם על מהר\"י קורקוס. וע\"ע בפי' הרא\"ש שם בתמיד שפי' בפרוכת של היכל וכ\"פ הב\"ש שם. כי זה נראה שהביאם להתוס' לפרש המשנה בקדשי קדשים, אם הלשון שבספרים מתוקן, אלא הנראה שהוא ט\"ס וצ\"ל היכל מב)כ\"כ גם הב\"ש בתמיד שם ובטו\"א חגיגה כ\"ו יעו\"ש. ובתפא\"י פ\"ג דחגיגה מ\"ח הוכיח מיומא נ\"ג ע\"א דבנכנס להשתחוות שלא בגמר עבודה הוי ביאה ריקנית יעו\"ש. ותמוה דשם בקד\"ק מיירי ושם אסור גם השתחווה דאחר עבודה לכ\"ע. במקום קדשי קדשים דאי הוי קדשי קדשים גם כי הוי השתחויה צורך עבודה מאי הוי, והדבר נראה מוכרח:
ומהר\"ד ן' זמרא ז\"ל כתב ואחד אוחז באבנים טובות שבאפוד מאחוריו כו'. וא\"ת והלא לא היו אבנים טובות באפוד אלא שתים על כתפות האפוד והכהן נושא אותם על כתפיו והכי שייך אחיזה בהם מג)ע' פי' הרא\"ש שם בתמיד וז\"ל ואחד באבנים טובים \"בחשן\" יעו\"ש ובתוס' ע\"ז כ\"ד ע\"א. ומה צורך. וי\"ל לפי שהיה האפוד מגיע עד רגליו מאחוריו והיה מכביד עליו היה הכהן אוחז באבנים שעל כתפיו להגביה מעט האפוד להקל מעליו משאו:", + " נכנס להיכל להשתחות כו'. כתב מהר\"ד ן' זמרא ז\"ל יש מי שפירש מד)שם בתוס' מנחות כ\"ז ע\"ב. שהשתחויה זו בקדש הקדשים. ודחק אותו לפרש מדתנן הגביהו לו את הפרוכת ומשמע להו דהיינו פרכת דקרא, דכתיב והבדילה הפרוכת לכם בין הקדש ובין קדש הקדשים. ואינו נכון כלל דאין אדם נכנס למבית הפרוכת אלא כ\"ג ביוה\"כ ארבע פעמים ואם נכנס חמשית חייב כרת, ואין השתחוייה חשובה עבודה להכנס בשבילה למבית לפרוכת, אלא הנכון מ\"ש רבינו שהשתחויה זו בהיכל היתה. ואע\"ג דאין נכנסים לשם אלא בשעת עבודה, לענין זה ההשתחויה זו היא עבודה לכ\"ג, מה)משמע מדבריו דלאחיו הכהנים לא הותר ליכנס גם להשתחוות ורק לכבוד כ\"ג הותר וכ\"כ הכ\"מ פ\"ב מבהמ\"ק ה\"ד בשם הסמ\"ג דרק בגמר עבודה הותר. אמנם המל\"מ ובתיו\"ט הוכיחו מחגיגה פ\"ג מ\"ח דכל להשתחות שרי. וע' בפי' הראב\"ד שם בתמיד וז\"ל זה אינו על כ\"ג בלבד אלא על כהן שהי' מקטיר בין כ\"ג בין כה\"ד שלאחר שהשתחוה ויצא היו גם אחיו הכהנים נכנסים ומשתחוים ויוצאין. ובמאירי שם כתב וז\"ל שבזמן שכ\"ג נכנס להשתחות ולהקטיר כו' יעו\"ש. וכיון שנכנסו אחיו עמו משום כבודו לאו אורח ארעא לצאת משם בלא השתחויה. והא דתנן הגביהו לו את הפרוכת היינו הפרוכת שהיתה בין האולם ולמזבח. מו)כ\"כ הרדב\"ז גם בפ\"ז מבהב\"ח הכ\"ב. וכאן הוסיף ראי' דאי של פנימי שתי פרוכות היו שם כו' מזה נראה דברור לו דפתח ההיכל לא הי' פרוכת וכ\"כ לעיל הערה מ\"א שכ\"ה דעת התיו\"ט אבל הדבר תמוה מאד מש\"ס יומא נ\"ד ע\"א כמו שהקשה המל\"מ. אמנם מצאתי במאירי שם וז\"ל ואמר שבזמן שכ\"ג נכנס להשתחות ולהקטיר כו' הגביה לו את ה\"פרכות\" יעו\"ש. הנה לא ביאר שנכנס להיכל דוקא. וכתב הפרכות דמשמע ב' פרוכת. ונראה קצת לכאורה דס\"ל דנכנס לקד\"ק והגביהו לו ב' הפרוכות שהיו שם. אמנם ע' ביומא פ\"ה מ\"א החיצונה היתה פרופה כו' יעו\"ש ובתיו\"ט שם ובמשנה ה'. ובכ\"מ פ\"ד מעיוה\"כ ופ\"ה ממעה\"ק ובלח\"מ שם. וא\"כ אי בשל פרוכות הפנימיות מיירי ל\"צ להגביה כלל דהא היתה פרופה. וצ\"ע שלא העיר מזה הרדב\"ז. תדע לך דאלו של הפנימי מיירי הגביהו לו את הפרוכות הוי לי' למיתני שהרי שתי פרוכות היו שם בבית שני, ולא נתבאר במתני' ולא בדברי רבינו מי היה מגביה את הפרוכת כשהיה נכנס, מז)כן הקשה גם התיו\"ט וחידש דהפרוכת הי' מוגבה ועומד כל היום ע\"י קשרים כו' אלא שכשנכנס הכ\"ג מסירין הקשרים יעו\"ש ובס' מעשה רקח כתב ע\"ז אילו הי' מביא ראי' לזה החרשנו אך מצד הסברא אינו נראה והוא כוון לתרץ כמ\"ש הרדב\"ז וסיים וזה כפתור ופרח. וכ\"כ בהגהות הגר\"א וביאר יותר יעו\"ש. ומסתברא דכ\"ג עצמו היה מגביהו בשעה שהיה נכנס מפני כבוד המקום, אבל בשעת יציאה הסגן היה מגביה את הפרוכת, לפי שהיה פני כ\"ג אל הקדש כעבד הנפטר מרבו:" + ], + [ + "בכל יום שירצה להקטיר כו'. כתב מהר\"ד ן' זמרא ז\"ל איכא למידק דבפ\"ק דיומא מח)י\"ד ע\"א. תנן כל שבעת הימים הוא זורק את הדם ומקטיר את הקטורת ומטיב את הנרות ושאר כל הימים אם רצה להקריב מקריב כו'. ומשמע דדוקא בשבעת הימים מקטיר את הקטורת ולא בכל ימות השנה. וי\"ל דבשבעת הימים מקריב ומקטיר בעל כרחו כדי שיהא רגיל בעבודת יוה\"כ, אבל בשאר ימות השנה אם רצה להקריב מקריב. וה\"ה אם רצה להקטיר מקטיר וחדא מינייהו נקיט ואפילו אחר שזכה זה בפייס יכול כהן גדול לבטלו מלהקריב מט)ע' ב\"ק ק\"י ע\"א אר\"ש אם הי' כהן טמא בקרבן ציבור נותנו לכל מי שירצה. ופרש\"י הואיל והוא יכול להקריב שליח נמי מצי עביד יעו\"ש וביארו האחרונים דהזכות שיש לכהן בק\"צ שיכול לעשות שליח הוא ע\"י שזכה בקרבן זה ע\"י הפייס וזכות זה אינו רק אם עובד בעצמו רק הוא זכות גמור בהקרבן ולכך עושה גם שליח. אמנם להרדב\"ז כאן דכ\"ג יכול לבטלו מזכותו שבא ע\"י פייס וע\"כ דאינו זכות גמור, וצ\"ע. ולהקטיר קטורת כחפצו ואינו עובד בפייס:", + " ונוטל חלק בראש כו'. כתב מוהרר\"י קורקוס ז\"ל ביאור נוטל חלק בראש אעפ\"י שלא הקריב, וכ\"כ רש\"י ז\"ל נ)בהוריות י\"ב ע\"ב ד\"ה ונוטל. והדבר מעצמו נראה מוכרח דאל\"ה פשיטא דמן שמקריב בראש שיטול בראש ממה שמקריב. גם לשון שכתב רבינו מהברייתא כן נראה, אשם זה שלי. ולכך רבינו הפך סדר המשנה, נא)שם ביומא י\"ד ע\"א. ולענ\"ד סדר ולשון הרמב\"ם מבואר בברייתא ביומא ע\"ג ע\"ב דקתני שם ונוטל חלק בראש ומקריב חלק בראש. אמנם ברייתא זו עצמה היא גם בהוריות שם ושם הגירסא מקריב חלק בראש ונוטל חלק בראש. וי\"ל בזה מה דפרש\"י שם בהוריות ד\"ה ונוטל חלק בראש אעפ\"י שאינו מקריב יעו\"ש. ולא פי' כן גם ביומא שם בברייתא זו. ובזה א\"ש דביומא הגירסא נוטל כו' ומקריב כו' א\"כ ממילא שמעינן דנוטל אעפ\"י שאינו מקריב וכמ\"ש המהר\"י קורקוס בכוונת הרמב\"ם. אבל שם בהוריות שהגירסא מקריב כו' ונוטל כו' הוצרך רש\"י לפרש דנוטל אעפ\"י שאינו מקריב. ומ\"ש המהר\"י קורקוס דמה דמקריב בראש פשיטא דנוטל חלק בראש. ע' תוס' יבמות מ' ע\"א ד\"ה רצה. כי במשנה אמרו מקריב בראש ונוטל חלק בראש, ואיכא למיטעי דאמקריב קאי, לכך הקדים כאן רבינו נוטל חלק בראש וכתב כיצד כשירצה אומר וכו' והוא לשון הברייתא שם ביומא. נב)י\"ח ע\"ב. ואח\"כ כתב ואינו עובד כו' מוכח ודאי דנוטל אפילו אינו מקריב קאמר. ובתוספ' פ\"ק דיומא אמרו בד\"א בקדשי המקדש אבל בקדשי הגבול אחד כ\"ג ואחד כהן הדיוט חולקים בשוה והם דברי רבינו: נג)הכ\"מ כתב דכ\"ה מסברא. והמל\"מ כוון לזה." + ], + [ + "בזמן שרוצה כו'. כתב מוהרר\"י קורקוס ז\"ל משנה בסוף מס' תמיד נד)ל\"ג ע\"ב. והובאה במנחות סו\"פ שתי מדות: נה)צ\"ד ע\"א." + ], + [], + [ + "ואינו נכנס כו'. כתב מוהרר\"י קורקוס ז\"ל פ\"ב דערכין נו)י\"ג ע\"ב. אין הקטן נכנס לעזרה לעבודה אלא בשעה שהלוים אומרים בשיר ולא היו אומרים בנבל וכנור אלא בפה, כדי ליתן תבל בנעימה. ר' אליעזר אומר אין עולין למנין ואין עולין לדוכן אלא בארץ היו עומדים וראשיהם מבין רגלי הלוים וצערי הלוים הי' נקראים. ובודאי כי כל משנה זו משמע שבלוים מיירי. וכן כתב רש\"י ז\"ל אין לוי קטן נכנס לעזרה לשום עבודה כגון לכבד העזרה ולהגיף הדלתות אלא בשעה שעומדים בשיר אז נכנסים לשורר עמהם עכ\"ל. וזהו שכתוב בהשגות א\"א זהו טעות גדולה וכו'. פי' מחשבון י\"ב לוים שצריך שיהיו עומדים על הדוכן כאשר נתבאר פ' שלישי. נז)ה\"ג. ואעפ\"י שלשון לעזרה לעבודה שאמרו במשנה נראה דבכהן מיירי, שעבודת הכהן היא הנקראת עבודה סתם והיא שייכא גם בעזרה, כי עבודת הלוי שכתב רש\"י ז\"ל לכבד העזרה כו' אין משמע כן לשון עבודה סתם, מ\"מ איני יודע מה שייך בכהן לומר שאינו נכנס אלא בשעה שהלוים אומרים שירה. גם דין זה אין לו שייכות שם. ובודאי דפשטא כדברי רש\"י והר\"א ז\"ל משמע גם דברי ר\"א שאומר אין עולים מן המנין כו'. וציערי הלוים היו נקראים, בלוים קטנים משמע, דמיירי שמצערים הגדולים בקולם שהוא דק. וכן אמרו שם הני קטין קלייהו והני עב קלייהו. ולדעת רבינו דקאי אמנגנים בכלים, לשון זה דוחק. ולשיטת רש\"י והר\"א ז\"ל ניחא שפיר. ובמשנה כתב רבינו ומה שאמר אין הקטן רצונו לומר שבתחילת הכנסו לעבודה לא יתחיל אלא בשעה שהלוים אומרים בשיר. וכן כתב כאן תחילה:
ומהר\"ד ן' זמרא ז\"ל כתב בהשגות א\"א כו'. ואיברא דהכי משמע פשטא דמתני' בפ\"ב דערכין נח)שם י\"ג ע\"ב. וכולא סוגיא דאתאמרא עלה. ותו דבשלמא אי איירי בלוי קטן היינו דאינו נכנס אלא בשעה שהלוים אומרים שירה משום דאיהו שייך נמי בשיר, אלא אי איירי בכהן מאי טעמא תלוי כניסתו בשיר הלוים. ותו דכולא מתני' איירי בלוים ומי הכניס בבא זו של כהן בינתיים. ותו דתנן בה ולא היו אומרים בנבל וכנור אלא בפה וכהן לא היה משורר. ונראה שדחקו לרבינו לפרש כן משום דתנן אין הקטן נכנס לעזרה לעבודה, וסתם עבודה היא עבודת הקרבנות, ואי איירי בלוי הכי הוי לי' למיתני ואין הקטן נכנס לעזרה לשורר כו'. ותו אי האי קטן דתנן במתני' איירי בבן לוי, ממנ\"פ אם לא הגיע להיות איש, איש איש על עבודתו ועל משאו אמר רחמנא ולא קטן, ואפילו שלא יהיה מן המנין אלא ליתן תבל בנעימה סוף סוף שרות הוא ופסול. ואם הגיע לכלל איש למה לא יהיה מן המנין, דדוקא בכהנים משום חשיבות עבודתם לא היו מניחים אותם לעבוד עד שיהיה בן עשרים דלמא יפסל עבודה ולאו אדעתיה, נח)ע' מאירי חולין כ\"ד ע\"ב וז\"ל אחיו הכהנים אין מניחים אותו לעבוד עד שיהא בן עשרים שגנאי הוא להם להיות קטן עובד עמהם עו\"ש. וטעם זה שייך גם בלוי. אבל בלוים ל\"ש למימר הכי. ותו דתנן לא היו אומרים בנבל וכנור אלא בפה כדי ליתן תבל בנעימה, ואי קאי אלוים קטנים קשיא בתרתי, חדא דלא הוי לי' למיתני בלשון רבים דהא תני לעיל אין קטן נכנס לעזרה בלשון יחיד. ותו דאכתי לא ידעינן הני לוים דתנא ברישא אם היו משוררים בפה או בכלי, ומהני טעמא פי' הרב ז\"ל דהך קטן דתנן ואין הקטן נכנס לעזרה כו' בכהן מיירי, ולא קטן ממש דקטן פסול הוא לעבודה, אלא קטן לעבודה כלומר בתחילת עבודתו. וזהו שכתב ואין נכנס לעבודה תחילה, והשמיט מלת קטן. ומשום דאיירי תנא בשירת הלוים אמר שהכהן הנכנס לעבוד תחילה לא יכנס אלא באותה שעה של השיר לסימן יפה דומיא דחנוך. נט)נראה דכוונת הרדב\"ז דומיא דחנוך העזרה שהי' בשיר כמתני' בשבועות י\"ד ע\"א. והא דתנן לא היו אומרים בנבל וכנור כו' ארישא קאי ס)כדברי הרדב\"ז בפירושו. כמעט מפורש בתוספתא פ\"ב דערכין וז\"ל ולא נראה קטן בעזרה אלא בשעה שהלוים אומרים בשיר לא היו אומרים בנבל ובכינור אלא בפה. ראב\"י אומר צוערו לוים בני יקירי ירושלים היו בעזרת נשים ראשיהן בין רגלי הלוים כדי ליתן תבל בנעימה שנאמר ויעמוד יהושע וגו' ובני יהודה כאחד לנצח על עשה המלאכה יעו\"ש. ומבואר כמ\"ש הרדב\"ז דצוערי לוים לא קאי על קטנים רק יקירי ירושלים היינו מיוחסים שבישראל ויליף לה מדכתיב ובני יהודה והם מנגנים בכלים. והעיר בזה בהר המוריה בפ\"ג ה\"ג. אמנם מ\"ש הרדב\"ז דמה דתנן כדי ליתן תבל בנעימה קאי על שירה בפה שמנעים ונמשך כו' זהו לפי הגירסא דמתני'. אבל בתוספתא האי כדי ליתן תבל בנעימה בדברי ראב\"י הם וקאי על מנגנים בכלים. גם מ\"ש הרדב\"ז לפרש מה דאמרי' מנה\"מ אריו\"ח אמר קרא ויעמוד יהושע וגו', דזה קאי על י\"ב לוים שאומרים בפה. הנה בתוספתא נאמר זה על מנגנים בכלים. וא\"ש טפי דכתיב שם לנצח על עושה המלאכה. - ולפי פי' זה א\"ש מה שנדחקו התוס' שם בערכין ד\"ה אין יעו\"ש. ומ\"ש בתוספתא דצוערי הלוים היו בעזרת נשים ט\"ס וצ\"ל עזרת אנשים וכ\"כ בהר המוריה שם דהא היו עומדים בעזרת ישראל סמוך לעזרת כהנים וכמ\"ש הרדב\"ז. והיינו דנקיט לה בלשון רבים וידענו כי הי\"ב לוים היו משוררים בפה ועלה שיילינן בגמרא מנה\"מ אמר ר' יוחנן דאמר קרא ויעמוד ישוע וגו' והדר תפסי' להאי בבא לפרושי אי אתיא מתני' אפילו כר\"י, ומסקינן אפילו תימא ר\"י לעוה\"ב איידי דנפישי נימין דידי' נפש קליה כנבל קרי לה נבל. והא דתנן ליתן תבל בנעימה כי שירת הפה מנעים ונמשך אחר שנשלם קול כלי הניגון. והא דתנן ראב\"י אומר אין עולין מן המנין ואין עולין לדוכן אלא בארץ היו עומדים וראשיהם בין רגלי הלוים וצוערי הלוים היו נקראים ארישא קאי, ס) סא) אצלינו הגירסא ברמב\"ם שם פ\"ג ה\"ג ואחרים היו עומדים שם. על אותם שהיו אומרים השיר בכלים ואין עולים מן המנין כלומר אם היו המשוררים בכלים יותר לא יעלו היתרים למנין י\"ב לוים המשוררים בפה, ואין עולין לדוכן אלא בארץ היו עומדים. וא\"ת שהרי כתב הרב ז\"ל בפ\"ג ומהם ישראלים מיוחסים המשיאים לכהונה שאין עולה לדוכן אלא מיוחס, משמע שגם המשוררים בכלים היו עולים לדוכן. וי\"ל דה\"ק שאין עולה למעלה להיות משורר במקום זה אלא מיוחס. וא\"ת למה לא פירש הרב ז\"ל דין זה שאין המשוררים בכלים עולים לדוכן. וי\"ל דלאו עכובא הוא, אלא כדי שלא יתערבו הקולות. ומ\"מ לכתחילה כך הוא. וכן נראה ממ\"ש בפ\"ג אין פוחתין מי\"ב לוים עומדים על הדוכן בכל יום וגבי המשוררים בכלים כתב ואחרים היו שם מנגנים בכלי שיר, ומדקאמר היו שם סא) סב) כ\"ה ברמב\"ם פ\"ו מבהב\"ח ה\"ג ה\"ו. ומשמע שם מדבריו דמעלה זו היתה במקום עזרת כהנים וכמ\"ש הרדב\"ז ולא היו עולים על אותה מעלה רק למטה בארץ בעזרת ישראל. וכ\"ה בפי' הרא\"ש פ\"ב דמדות מ\"ו דמעלה זו בעז\"כ היתה, אבל הרע\"ב שם פי' דבעזרת ישראל היתה. משמע שלא היו עולין לדוכן. והא דתנן וראשיהם בין רגלי הלוים וצוערי הלוים היו נקראים, בשלמא אי איירי בקטנים כדעת הראב\"ד ורש\"י ז\"ל ניחא שהיו ראשיהם בין רגלי הלוים והיו צוערים אותם מפני שקולם דק ויפה ואין הגדולים יכולים לבסם קולם כמותם, אבל לדעת רבינו ז\"ל קשה שהרי אין הדוכן גבוה אלא שלש מעלות כל אחת גובה חצי אמה, נמצא ששלשתן אמה וחצי, ואדם בינוני העומד למטה לא יהיה ראשו בין רגלי העומדים על הדוכן וכ\"ש לעמוד במעלה התחתונה. וי\"ל שהיה שם מעלה גבוה אמה בין עזרת ישראל לעזרת כהנים ולא היו עולים על אותה מעלה אלא למטה בארץ בעזרת ישראל, נמצא המעלה העליונה של הדוכן גבוה מהם שתי אמות וחצי, סב) סג) כ\"ה גם במהר\"י קורקוס לעיל פ\"ג ה\"ג. וע' ברש\"י שבעין יעקב קידושין ע\"א ע\"א ד\"ה אחר אחי אמי שכתב שני הפירושים, פי' הרמב\"ם וגם פי' הראב\"ד, שהוא גם פרש\"י שם בערכין. והיינו שהיו ראשיהם בין רגלי הלוים המשוררים בפה. ותנא דברייתא קרי להו סועדי הלוים שהיו עוזרים אותם. ותנא דידן קרי להו צוערי הלוים שהיו מצערים אותם שניגון כליהם היה מסתיר נעימות שיר הלוים, שהיו משוררים בפה, והיינו דאמרינן בגמרא ותנא דידן כיון דהני קטין קלייהו והני עב קלייהו פירש הני קטין קלייהו המשוררים בפה והני עב קלייהו כלומר משוררים בכלים הני מקטטי קולם דק והני לא מקטטי ואין יכולים להקטין קולם, סג) ומסתיר נעימות שיר דפה קרי להו צוערי הלוים. כן נ\"ל ליישב שיטת רבינו ז\"ל אעפ\"י שרש\"י ז\"ל לא פירש כן. ואין בדברי רבינו ז\"ל שבוש. ולא טעות וכ\"פ בפי' המשניות:" + ], + [ + "אין הכהן עובד תחילה כו'. כתב מהר\"ד ן' זמרא ז\"ל גרסינן בפ' התודה סד)מנחות ע\"ח ע\"א. אמר רב חסדא כהן גדול המתקרב לעבודה צריך שתי עשרונות האיפה, אחת להמשחו ואחת לחינוכו. מר בר ר\"א אמר שלש, ולא פליגי הא דעביד עבודה כשהוא כהן הדיוט, הא דלא עביד עבודה כו'. הא למדת שכהן בשעת חינוכו מקריב עשירית האיפה דכתיב זה קרבן אהרן ובניו אשר יקריבו לה' ביום המשח אותו וכי מה בא ללמדנו, אלא מקיש חנוכו להמשחו מה המשחו רביכה אף חנוכו רביכה. למדנו שהוא בעצמו מקריב, סה)בעניי לא זכיתי להבין כוונתו מהיכן למדנו. ואי דילפי' מהמשחו דהוא מנחת חביתין דכ\"ג ע' תוס' שם ד\"ה אחת להמשחו. וכ\"ה ברש\"י. הא גם חביתי כ\"ג כל כהן יכול להקריבה כמבואר בכ\"מ וברמב\"ם פ\"ג מתומ\"ס. ולמדנו שמעשיהן שוה ומדקאמר ר\"ח צריך סו)ע' גיטין ט\"ו ע\"א דצריך רק לכתחילה משמע. וע' באר שבע בסופו סי' כ\"ט הביא משם ראיה להטור או\"ח סי' רי\"ט יעו\"ש בב\"י וב\"ח. ובמג\"א סי' ל\"ב סקמ\"ז. וע\"ע מ\"ש בזה הגרע\"א בדרוש וחדוש ח\"א בסופו בכתבים פ\"ט ע\"א. שתי עשרונות משמע לכתחילה, אבל בדיעבד אם עבד קודם שיקרב עשירת האיפה עבודתו כשרה, וכן אם עביד כ\"ג קודם שיקריב חביתי כ\"ג שבכל יום לא פסול עבודה שהרי לשלשתן שוה. סז)ע' מל\"מ שמביא ראי' מיומא י\"ב על מנחת חינוך. וה\"ה י\"ל בחביתין. וכן נראה מדברי הרב ז\"ל אעפ\"י שלא פירש:
ומוהרר\"י קורקוס ז\"ל כתב וקצת מזה פ\"ק דיומא: סח)ה' ע\"ב וע' בהגהות יפה עינים שם בזה." + ] + ], + [ + [ + "א) כ\"ז ע\"ב.", + "אי אפשר שיהיה קרבנו כו'. כתב מוהרר\"י קורקוס ז\"ל תעניות פ' אחרון משנה א)כ\"ז ע\"ב. וברייתא נתבארו בהם כל דברי רבינו. ומ\"ש שלא יצאו מעונג שבת לצום, בספרים שלנו הוא במשנה שכן אמרו בה שלא יצאו ממנוחה ועונג ליגיעה ותענית וימותו. ופירש וימותו לאו דוקא אלא כלומר יזוקו, ובספרים מוגהים אינו במשנה אלא בגמרא כי שם בגמרא נתבארו טעמים אחרים או מפני הנוצרים פירש שהוא איד שלהם, או מפני שהוא שלישי ליצירה, כי האדם נברא ביום ששי וכל יום שלישי ליצירתו הוא חלוש. עוד אמרו מפני נשמה יתירה שנטלה ממנו והוא חלוש. ורבינו תפס הטעם היותר מבואר ופשוט וקרוב אל השכל כדרכו בכל מקום:" + ], + [ + "בכל שבת ושבת כו'. כתב מהר\"ד ן' זמרא ז\"ל גז\"ש:" + ], + [], + [ + "ובכל יום ויום כו'. כתב מוהרר\"י קורקוס ז\"ל גז\"ש בג' פרקים בשנה כהנים נושאים את כפיהם כו' וכתב עלה רבינו בפי' המשנה שיעור זאת המשנה וכו'. עוד שם משנה הסמוכה לה שאמרו בה פרשה גדולה קורים אותה לשנים וכו', וכתב עלה רבינו היו קורין בס\"ת כו'. עוד שם משנה שלישית ז\"ל, כל יום ויום שיש בו הלל וכו'. וכתב עלה רבינו ז\"ל וז\"ל יום שיש בו הלל בלי מוסף כו'. מכל דברי רבינו במשנה יתבאר לך כוונת רבינו בתפלה זו היתירה. ומה שהביאו לומר כן, כי משנה זו סוברת שכל יום שיש בו קרבן מוסף אין מעמד לא במוסף ולא בנעילה וכן הכריחו בגמרא כאשר אכתוב בסמוך. והוקשה לו המשנה האחרת שאמרה קורין במוסף וכו' וכתב שאותו מוסף הוא תפלה יתירה שהיו מתפללים והוא הנקרא מוסף וכו', ועל יסוד זה הולך סובב כל הפרק הזה. ובהשגות א\"א איני יודע מה שאמר כו'. וכבר נתבאר כי כוונת רבינו על תפלה אחרת שמוסיפים אנשי משמר קאמר והיא יתירה להם לבד. עוד כתב על לשון ובתפלה השנייה וכו' א\"א זאת התפלה שאמר כו'. וכבר נתבאר שא\"א לסבור כן בדברי רבינו. גם הר\"א ז\"ל כן הכריח בסמוך מדקאמר בכל יום כו' ולא ידעתי איך חזר להסתפק בכוונת רבינו. עוד כתב על מה שאמר ובתפלה שנייה כו'. א\"א הראה דעתו בכאן וכו'. וממ\"ש יתבאר לך שיש ט\"ס בהשגה. וצ\"ל של מוסף ושל מנחה ב)כ\"ה גם בנוסח ההשגה שמביא הכ\"מ. כי זו היא חזרתו של ר\"ע וכדברי בן עזאי וכאשר כתב רבינו ולכך הכריע הר\"א שאם דעת רבינו שתפלת מוסף היא התפלה השנייה שכותב, איך כתב שיש נשיאת כפים לתפלה שנייה ובמנחה, ג)היינו מ\"ש הרמב\"ם וכל יום שיש בו קרבן העצים יש מעמד בתפלה שנייה ובמנחה. אבל הכ\"מ פי' בכוונת הראב\"ד שהוא על מ\"ש הרמב\"ם לעיל וכל יום שיש בו קרבן מוסף כו' ונדחק עצמו בכוונת ההשגה. וע' בהגהות טורי אבן להגר\"א מאמשטרדם שתמה מאד ע\"ד הכ\"מ והוכיח דהשגות הראב\"ד הוא ע\"ד הרמב\"ם במ\"ש וכל יום שיש בו קרבן העצים כו' וכמ\"ש המהר\"י קורקוס כאן. וכוון לזה גם בס' הר המוריה יעו\"ש. והרי יום שיש בו מוסף אין מעמד במנחה כאשר נתבאר. והנה כוונת רבינו מבוארת בפי' המשנה גם מלשונו כאן. ומ\"מ לא ראיתי מי שיסבור כן ד)יפלא בעיני דגדולה מזה דעת בעל המאור רפ\"ק דברכות דגם בתעניות מוסיפים תפלה יתירה זו בין שחרית למנחה יעו\"ש. הובא במאירי ובריטב\"א כאן רפ\"ד דתענית והק\"ע בירושלמי רפ\"ד דתענית ד\"ה שמתפללים ד' כ\"כ מדעת עצמו שהי' תפלה בתענית יעו\"ש. ושיטת רש\"י והר\"ן ז\"ל כדברי הר\"א ז\"ל שאין שם אלא שלש תפלות בכל יום מעמד גם בכל הספרים שלנו בגמרא על קושיא שמקשה על המשנה בג' פרקים כו' בתעניות ובמעמדות מי איכא מוסף ומשני חסורי מחסרא וה\"ק בג' פרקים בשנה כהנים נושאים כפיהם בעת שמתפללים ויש מהם ארבע פעמים וכו', ואם איתא דבמעמדות היה שם תפלה יתירה במקום מוסף לא הוי קשה ליה מידי אמעמדות דהא אפשר לישא ארבע פעמים ביום ואפשר שמפני שיום שיש בו קרבן מוסף נדחה המעמד גם במנחה, וא\"כ אינו בכל המעמדות ולכך כתב רבינו בלשון המשנה שכתבתי והוא יום הכפורים ובקצת מעמדות וכו', כי אינו בכולם כאשר כתבתי, א\"נ אפשר שעיקר קושייתו היא מתעניות. ומעמדות אשגרת לשון נקט לה, א\"נ אפשר דלא הוי גריס רבינו אלא תעניות ה)כ\"ה גם גירסת הר\"ח. מי אית בהו מוסף וכ\"נ מלשון המשנה שכתבתי. ולשיטת רש\"י והר\"ן והר\"א ז\"ל מה שאמר במשנה שקורין במוסף היינו ביום שיש בו קרבן מוסף, וקשה ע\"ז שהרי יום שיש בו מוסף אין בו מעמד לא במוסף ולא במנחה, ואעפ\"י שבמשנה לא אמרו אלא אין בו נעילה כבר אמרו בגמרא השתא דלאו דידיה דחי דידי' מבעיא. וכיון שאין מעמד במוסף למה אמרו במשנה שקורין במוסף שפירושו שקורין שלשה במעשה בראשית ואחד בעניינו של יום כאשר כתב בסמוך בהשגה שנייה. וכן נראה מוכרח מהגמרא שבמה שקורין שאר ימים ושאר תפלות קורין במוסף וכיון שאין שם מעמד מעשה בראשית מה שייטיה הכא הכל ראוי שיקראו בעניינו של יום. ואפשר שאעפ\"י שאין מתקבצים ואין מתענים ו)ע' בריטב\"א שם בתענית שאף בר\"ח היו מתענים. מפני שטרודים בקרבן, מ\"מ לא עקרו המעמד לגמרי ז)כוון בזה להאמת שהראב\"ד בעצמו פי' כן וכמ\"ש המאירי תענית כ\"ז ע\"ב ד\"ה קרבן עצים וז\"ל ומגדולי המפרשים פירשו שלא נאמרה דחיית מעמד לקריאת ס\"ת כלל אף בירושלים, אלא להארכה יתירה של תפלה שהיו מאריכים בתפלה ותחנונים וכ\"כ לעיל כ\"ו ע\"א במשנה א' וכן במ\"ג וז\"ל כוונת המשנה לבאר הימים שהמעמד בטל בהם ר\"ל אריכות תפלתם ולדעת גדולי הרבנים אף קריאת התורה במעשה בראשית יעו\"ש וידוע שכ\"מ שמביא המאירי גדולי הרבנים כוונתו על הרמב\"ם וגדולי המפרשים כוונתו להראב\"ד וא\"כ כ\"א לשיטתו א\"ש. אלא כיון שקורין בתורה קורין במעשה בראשית ג' כשאר הימים, ואין בזה טרדא יתירה א\"נ אפשר דדוקא בירושלים לא היה מעמד מפני שהיו טרודים בקרבן כאשר כתב רש\"י ז\"ל, אבל בשאר עיירות מתקבצים בעריהם כשאר ימים ח)תמוה שלא הביא שכ\"פ הרע\"ב שם בתענית פ\"ד מ\"ג. גם המאירי הביא תי' זה בשם קצת מפרשים. וקורין במעשה בראשית כשאר הימים. ומ\"מ אין נראה זה בדעת הר\"א ז\"ל וגם אין נראה מהגמרא אלא ט)נראה דצ\"ל אלא אין שם מעמיד כלל. שם מעמד כלל, ותפוס לשון ראשון:
ומהר\"ד ן' זמרא ז\"ל כתב בהשגות א\"א וכו'. כוונתו ז\"ל שלא היתה שם תפלה יתירה אלא שלש תפלות כל יום שחרית מנחה ונעילה ובכל יום שיש בו מוסף לרבים גם הם היו מתפללים תפלת מוסף, והכי משמע מדתנן בשלשה פרקים בשנה כו' ואם איתא תפלה יתירה במעמדות חמש פעמים הוא לר\"מ דאית לי' דאיכא נשיאת כפים במנחה ולר' יוסי דקי\"ל כוותיה דלית לי' נ\"כ במנחה ד' הוי. ותפלה זו היתירה לא הוזכרה באותה סוגייא ואם איתא היה ראוי שיזכיר התלמוד מה היתה תפלתם כאשר הזכיר מה היו קורין ואפשר שלמדו הרב מהא דאמרינן בירושלמי י)רפ\"ד דתענית. עלה דמתני' את שמע מינה תלת, את שמע מינה שמתענים במעמדות ושמתפללים ארבע ואין נשיאת כפים בלילה אלא ביום, מדתנן שמתפללים תפלת נעילה שמעינן שמתענים, יא)הפ\"מ והק\"ע שם פי' דכיון דיש נשיאת כפים ש\"מ שמתענים דלא שכיחא שכרות יעו\"ש. ובאמת פירושו דהרדב\"ז בירושלמי צ\"ע ממ\"ש המאירי בשם גדולי המפרשים דגם ביום ראשון ושני שלא היו מתענים מ\"מ הי' להם מעמד ונעילה יעו\"ש. ומ\"ש בזה בגבורת ארי' בתענית שם. וע\"ע ברמב\"ם פי\"ד מתפלה דיש תעניות שאין בהם נעילה יעו\"ש ובתיו\"ט רפ\"ה דתענית ומבואר דאין תענית ונעילה תלוי זב\"ז. דאין נעילה בלא תענית, ושמע מינה שמתפללים ארבע. ובשלמא אם היא תפלה יתירה היינו דקאמר שמע מינה יב)במרא\"פ שם בירושלמי כוון לזה דהרמב\"ם למד כן מהירושלמי. וכ\"כ באור שמח וכבר קדמם גם בתיו\"ט שם רפ\"ד ותמה שם על הרע\"ב שכתב שם ע\"ד הרמב\"ם ודבר זה לא מצאתיהו לא בבבלי ולא בירושלמי יעו\"ש שכתב שהרע\"ב מפרש הירושלמי שמתפללים ד' הכוונה על יוה\"כ ולא במעמדות. והרדב\"ז כאן כתב דא\"א לפרש כאן דא\"כ הא בהדיא קתני להו לד' תפלות. וכ\"נ דעת התיו\"ט שסיים שם שפשט השמועה משמע טפי כהרמב\"ם. אמנם שוב מצאתי במאירי שם שמתחלה כתב דמהירושלמי ראי' להרמב\"ם ושוב דחה זה וכתב דכוונת הירושלמי בד' תפלות היינו עם ערבית של כניסה ובא ללמדנו תפלת נעילה יעו\"ש היטב. אלא אם היא תפלת מוסף הא בהדיא קתני להו, לד' תפלות. ובגמרא דילן פרכינן עלה דמתני' תעניות ומעמדות מי איכא מוסף חסורי מחסרא וה\"ק בשלשה פרקים כהנים נושאים את כפיהם כל זמן שמתפללים ויש מהם ארבע פעמים ביום שחרית מוסף מנחה ונעילת שערים, ואפשר דלהכי נקט תנא כי האי לישנא לאשמועינן דאיכא מעמדות שנושאים כפיהם ארבע פעמים בכל יום, אע\"ג דליכא מוסף, והיינו דקאמר ש\"מ שמתפללים ארבע, ואע\"ג דבזמן דאיכא מוסף נושאים כפיהם חמשה פעמים לתנא דמתני' כיון דלא משכחת לה אלא במעמדות ובזמן דאיכא מוסף לא תני לה, אבל ארבע פעמים לעולם משכחת להו במעמדות ובכל יום דאיכא מוסף, והכי משמע נמי מדתניא אנשי משמר היו מתפללים על קרבן אחיהם שיתקבל ברצון ואנשי מעמד מתכנסים לבית הכנסת ויושבים ארבעה תעניות בשני בשבת ובשלישי וברביעי ובחמישי. בשני על יורדי הים, בשלישי על הולכי מדבריות, ברביעי על אסכרא שלא תפול בתינוקת בחמישי על עוברות ומניקות כו'. ואם לא היתה שם תפלה יתירה איך היו מתפללים על כל אלו ובאיזה מקום היו מכניסים את שאלתם. וכי היכא דאנשי משמר היו מתפללים על קרבן אחיהם אנשי מעמד נמי היו מתפללים על כל אלו בתפלה יתירה. בכל יום על עניינו. זה נ\"ל בדעת רבינו:", + " ונושאים את כפיהם כו'. כתב מוהרר\"י קורקוס ז\"ל כבר נתבאר שלדעת רבינו מה שאמרו בגמרא ויש מהן ארבע פעמים קאי איום כיפור ואמעמדות, אבל לשיטת רש\"י והר\"א והר\"ן ז\"ל לא קאי אלא איום כפור לבד:
ומהר\"ד ן' זמרא ז\"ל כתב ונושאים כו' דלא קי\"ל כת\"ק דמתני' אלא כר' יוסי דאמר אין נשיאת כפים במנחה משום שכרות אבל יש ג\"כ בנעילה:", + " וקורין בספר תורה כו'. כתב מוהרר\"י קורקוס ז\"ל כבר נתבאר. ומה שאמר כקורין את שמע היינו לומר שיקראו הכל ביחד שאין היחיד יכול לקרות דברי תורה בציבור על פה. כן נתבאר שם בגמרא: יג)שם תענית כ\"ח ע\"א.", + " ובתפלה שנייה כו'. כתב מהר\"ד ן' זמרא ז\"ל בהשגות א\"א זו התפלה שאמר אם תפלת מוסף הוא כאשר אנו סוברים וכו'. וכבר כתבנו למעלה שהיא תפלה יתירה שתקנו לאנשי המעמד ולא תפלת מוסף, ולפיכך אין קורין בה אלא ג' גברי, אבל בתפלת מוסף קורין בה ארבעה והרביעי קורא בענינו של יום:" + ], + [], + [ + "ובמה היו קורין כו'. כתב מוהרר\"י קורקוס ז\"ל אעפ\"י שבפר' בראשית אין בה אלא חמשה פסוקים ואנן קי\"ל שאין הקורא רשאי לקרות פחות משלשה פסוקים השני חוזר וקורא ממה שקרא הראשון. וכאשר אנו עושים בפ' ר\"ח כן נתבאר שם בגמרא גם בפ' הקורא את המגילה עומד: יד)מגילה כ\"ב ע\"א." + ], + [], + [ + "וכל יום שיש בו קרבן מוסף כו'. כתב מהר\"ד ן' זמרא ז\"ל הכי אמר ר' יהושע וחזר ר\"ע ושנה כר\"י כדאיתא במתני':", + " ובתפלה שנייה ובמנחה כו'. כתב מהר\"ד ן' זמרא ז\"ל בהשגות א\"א הראה דעתו כו', וגם למעלה הראה דעתו שיש שם תפלה יתירה, וכבר כתבתי למעלה כי דבריו מכוונים להלכה כיון שהיו מתענים על דברים ידועים גם היה להם תפלה ידועה לשאול עליהם. וקרוב אצלי בדעת רבינו דהא דתניא אנשי משמר היו מתפללים על קרבן אחיהם שיתקבל ברצון, לאו על כהני המשמר שהרי הם היו מקריבין הקרבנות אלא על אנשי המעמד העולים עם המשמר קאמר והם היו מתפללים על קרבן אחיהם ושאר אנשי המעמד היו מתכנסים לבית הכנסת. ולפי שיטה זו הרי הוזכרה תפלה באנשי המעמד ובודאי תפלה מיוחדת היתה טו)ע' בס' מעשה רקח שכתב וסדר תפלה זו עיין לשו\"ת הרשב\"א סי' קצ\"ז. וזהו שכתב רבינו ז\"ל והיא יתירה להם:" + ], + [ + "ומהו קרבן העצים כו'. כתב מוהרר\"י קורקוס ז\"ל גם זה שם פ' אחרון דתעניות טז)כ\"ח ע\"א. ושם בארו תשע משפחות שהיו קבועות לזה, וזמן לכל אחת מהן:", + " והיה להם כמו יום טוב כו'. כתב מוהרר\"י קורקוס ז\"ל כן מוכח פ\"ק דתעניות יז)י\"ב ע\"א. ובעירובין פ\"ג יח)מ\"א ע\"א. א\"ר אלעזר בר צדוק אני הייתי מבני סנאה בן בנימין פי' אחד מהתשע משפחות שנזכרו פ' אחרון דתעניות פ\"א אירע ט' באב בשבת ודחינהו לאחר השבת והתענינו בו ולא השלמנוהו מפני שיו\"ט שלנו היה. פי' כי בעשרה באב היה זמן הבאת העצים שלהם. ובפי' אמרו שם בעירובין שהוא יו\"ט דדבריהם:" + ], + [ + "אפילו יחיד כו'. כתב מוהרר\"י קורקוס ז\"ל ירושלמי דחגיגה פ' שני: יט)ע' כ\"מ ומל\"מ." + ], + [ + "אנשי מעמד כו'. כתב מוהרר\"י קורקוס ז\"ל פ' סדר תעניות כיצד כ)ט\"ז ע\"ב. הדין והטעם:" + ] + ], + [ + [ + "ט\"ו ממונים היו במקדש כו'. כתב מהר\"ד ן' זמרא ז\"ל א)ע' פ\"ה דשקלים מ\"א מבואר כ\"ז. אחד על הזמנים, היינו גביני כרוז, שני על נעילת שערים, היינו בן גבר, שלישי על השומרים. זה לא נזכר במשנה ב)דברי רבינו הרדב\"ז צע\"ג דהא פשוט בכוונת הרמב\"ם מ\"ש ג' על השומרים דזה הוא בן בבי על הפקיע. והוא הי' גם האיש הר הבית הנזכר במדות פ\"א מ\"ב ותמיד כ\"ז ע\"ב. וז\"ל הרמב\"ם בפה\"מ שם בשקלים. בן בבי על הפקיע כלומר על הלקאה ברצועה ועוד יתבאר לך במס' מדות כי הכהנים והלוים היו שומרים סביבת המקדש כו' ומי שנמצא ישן מלקין אותו כו' והי' בן בבי ממונה על זה המעשה יעו\"ש. והם הם דבריו כאן ובה\"ד. וע\"ע בפרגמ\"ה שם בתמיד וז\"ל איש הר הבית זה הממונה על השומרים בהר הבית והוא כלשון הרמב\"ם כאן. וכ\"כ המהר\"י קורקוס וכ\"מ ותיו\"ט שם בשקלים. רביעי על השיר, היינו הגרום בן לוי, חמישי על הצלצל היינו בן ארזא, ששי על הפייסות היינו מתיא בן שמואל, שביעי על הקנים היינו פתחיה והוא היה מרדכי בלשן שהיה פותח ודורש בשבעים לשון, שמיני על החותמות היינו יוחנן בן פנחס, תשיעי על הנסכים היינו אחיה ואע\"ג דתנן במתני' על הסלתות ג)במשניות שלפנינו הגירסא על הנסכים אבל הרע\"ב גרס הסלתות יעו\"ש ובתיו\"ט. איכא למימר שהיה ממונה על שתיהם ד)ע' במאירי שם בשקלים פ\"ה וז\"ל שהנסכים בכלל הוא הסלת בלול בשמן כו' ויין לנסך וכ\"כ התיו\"ט שם. כיון שלא מצינו שהיה לסלתות ממונה בפני עצמו, עשירי על החולים היינו בן אחייה על חולי מעיים, אחד עשר על המים היינו נחוניא חופר שיחין, י\"ב על מעשה לחם הפנים היינו בית גרמו, י\"ג על מעשה הקטורת היינו בית אבטינס, י\"ד על מעשה הפרוכת היינו אליעזר על הפרוכת, ט\"ו על בגדי כהונה היינו פנחס המלביש, וקשיא לי על רבינו למה השמיט בן בבי ב) ה) כ\"ג ע\"א. על הפקיע בין שיהיה פירושו עושה פתילות בין שהיה פירושו הלקאה ברצועה. וי\"ל שאין זה מינוי במקדש ב) ו) הראב\"ד כוון לירושלמי שם ע' בכ\"מ ובתיו\"ט שם בשקלים. אלא על כל העיר ואפילו תימא שהיה ממונה במקדש דוקא לא נקרא זה מינוי של שררה אלא שליח בעלמא. ובפ\"ב דיומא ה) אמרינן בהדיא דפקיע היינו רצועת מלקות, ותנא במתני' תני ליה אגב הנך ונסתלקה השגת הראב\"ד ז\"ל ו) והכניס הרב ז\"ל במקומו זה שעל השומרים והוא הנקרא איש הר הבית ב) ותנא דבמתני' לא הוצרך להזכירו ב) לפי שהוא מפורסם בתמיד ובמדות ובכמה מקומות:" + ], + [], + [], + [ + "זה שעל השומרים כו'. כתב מוהרר\"י קורקוס ז\"ל זהו בן בבי על הפקיע, וכאשר נתבאר ונקרא פקיע הרצועה שמלקים בה על שם שהיא קרועה לרצועות דקות מלשון מפקעים לפתילות כ\"כ רש\"י ז\"ל ביומא: ז)שם כ\"ג ע\"א ד\"ה נגדא." + ], + [ + "זה שעל המשוררים כו'. כתב מוהרר\"י קורקוס ז\"ל זה בן הגרום על השיר שאמרו במשנה ח)שם שקלים פ\"ה. ובמס' סוכה פ' החליל ט)נ\"ג ע\"ב. נתבארו כל התקיעות ושם י)נ\"ה ע\"א. נתבאר שכשיש שנים או שלשה מוספין אין תוקעים לכלם אלא תקיעה אחת ויליף לה מדכתיב ובראשי חדשיכם ותקעתם איזהו חדש שיש לו שני ראשים, זה ראש השנה שיש בו מוסף ר\"ח ומוסף ר\"ה ואמר רחמנא חדשכם חסר שהכתוב עשאן כאחד לענין תקיעות, ואביי אמר שהוקשו כל החדשים זה לזה, פי' דכתיב ובראשי חדשיכם. וטעם מנין התקיעות נתבאר שם שא\"א לתרועה מבלתי תקיעה לפניה ותקיעה לאחריה דכתיב ותקעתם תרועה הרי תקיעה לפניה, תרועה יתקעו הרי תקיעה לאחריה. ונקראים שלשה לפי שיכול להפסיק ביניהם, ובקרבן תשע כי שלשה פרקים היו בשיר שהיו מפסיקים בו ובכל פרק היו תוקעים כדאיתא בתמיד, יא)פ\"ז מ\"ג. ובערב שבת היו תוקעים שלש תקיעות לבטל העם כדאיתא בשבת. יב)ל\"ה ע\"ב. ומ\"מ עדיין לא קדש היום ואין עדיין חיוב סקילה לכך תוקעים עוד שלש להודיע שכבר קדש היום ויש חיוב סקילה יג)כ\"ה ברש\"י סוכה שם נ\"ג ע\"ב ד\"ה בין קדש לחול יעו\"ש. דמשמע דרק בשבת דיש סקילה תוקעין אמנם בפרש\"י חולין כ\"ו ע\"ב ד\"ה תקיעה כתב דגם ביו\"ט תוקעין יעו\"ש וברש\"ש בזה. וזהו להבדיל בין קדש לחול וכאשר נתבאר בה' שבת יד)פ\"ה הי\"ח. בפירוש. וברגל היו מוסיפין לכבוד הרגל והכל בפ' החליל: טו)סוכה שם.", + " אין פוחתים במקדש מכ\"א תקיעות כו'. כתב מהר\"ד ן' זמרא ז\"ל בפ' אין בערכין תנן טז)ערכין י' ע\"א. אין פוחתין מעשרים ואחת תקיעות במקדש ואין מוסיפין על מ\"ח. וכולהו מפרש להו בסוכה פ' החליל כלומר אין פוחתין מכ\"א תקיעות בכל יום. ויש שם יום שמוסיפים עד מ\"ח כדמפרש ואזיל. ופסק כרבנן דסתם מתניתין דסברי תקיעה לחוד ותרועה לחוד ותקיעה לחוד. וילפי' לה דכתיב ובהקהל את הקהל תתקעו ולא תריעו. ואי ס\"ד תקיעה ותרועה ותקיעה חדא היא אמר רחמנא עביד פלגא דמצוה. ומהאי טעמא מותר להפסיק בין תקיעה לתרועה. והיינו דאמר ר' יוחנן שמע תשע תקיעות בתשע שעות יצא. דאילו לרב יהודה היה צריך לעשות תקיעה ותרועה ותקיעה בבת אחת. והא דאמר רב כהנא אין בין תקיעה לתרועה ותקיעה ולא כלום אזלא כר\"י ולא קי\"ל כוותיה:" + ], + [], + [ + "זה שעל הצלצל כו'. כתב מוהרר\"י קורקוס ז\"ל זהו בן ארזא שעל הצלצל שהוזכר שם והוא כלי שמנגנים בו על הקרבן וכאשר נתבאר פ\"ג יז)ה\"ד. מהלכות אלו ובמשנה יח)שם פ\"ה דשקלים. פי' רבינו שהיה ממונה על זה הכלי ומכה בו הוא וכן אמרו שם בירושלמי. ובתמיד פ' אחרון יט)פ\"ז מ\"ג. הניף הסגן בסודרין והקיש בן ארזא בצלצל. וכאן נראה שסובר רבינו שהוא היה ממונה על כל כלי השיר שמנגנים בהם. והיה מסדר כל אחד בשלו. ובודאי שגם היה הוא התוקע בצלצל כאשר נזכר כי כיון שלא היה אלא צלצל אחד היה הממונה מכה בו לבדו לכבודו כיון שהוא היה ממונה על הכל:", + " שסועדים עם הלוים כו'. כתב מהר\"ד ן' זמרא ז\"ל תפס הרב עיקר גרסת תנא ברא דגריס וסועדי הלוים היו נקראים, כ)ע' ערכין י\"ג ע\"ב. דאי לפי גרסת תנא דידן דגרס צוערי הלוים יש קצת דוחק לפי פירושו דפי' דמיירי בלוים המשוררים. וכבר הארכתי בזה הרבה למעלה כא)פ\"ה הט\"ו. ע\"ש:" + ], + [ + "זה שעל הפייסות כו'. כתב מוהרר\"י קורקוס ז\"ל זה מתתיה בן שמואל על הפייסות ובתמיד כב)ל' ע\"א. וביומא כג)כ\"ב ע\"א. נתבארו פרטי הפייסות ויתבארו במקומם כד)ברמב\"ם פ\"ד מתומ\"ס. ופירש פייס גורל:" + ], + [ + "וממונה שעל הקינים כו'. כתב מוהרר\"י קורקוס ז\"ל זהו פתחיה על הקינים, וסובר רבינו שהממונה הזה הוא שהיה מתחייב לתת הקינים לקרבנות ונוטל הדמים מן הגזברים, כי החייבים הקינים היו נותנים דמיהם לגזברים והרי זה דומה להממונה על הנסכים ויתבאר בסמוך. וסופ\"ד דשקלים אמרו משלשים לשלשים יום משערים את הלשכה וביאורו שכל צרכי הלשכה פוסקים הערך עם המוכרים משלשים לשלשים יום. ואם יתיקר באותם השלשים יום אין הגזבר מוסיף על הערך שפסק עם המוכר, ואם יוזיל לוקח ממנו כשער הזול שיד הקדש על העליונה. כן נתבאר שם גם במציעא פ' הזהב: כה)ב\"מ נ\"ז ע\"ב.", + " וכל קן שנמצא כו'. כתב מוהרר\"י קורקוס ז\"ל גם בשקלים פ\"ז ר' יוסי אומר המספק את הקנים מספק את הפסולות, וכתב שם רבינו כו)שם מ\"ז בפה\"מ. ואמר ר\"י כי מוכר הקינים כיון שפסק דמים עם הגזברים חייב להמיר כל שנמצא בו פסול כמו שאמרנו פ\"ד במוכרי נסכים שאינו מקבל מעותיו עד שיהא המזבח מרצה ואפילו נפסל היין או הסולת ברשות הגזבר אחר שלקחו ממנו שהמוכר חייב לקבלו ולהמירו כמו כן כאן כו', ומאמר ר\"י אמת כז)כוונת הרמב\"ם שם בפה\"מ דהלכה כר\"י משום דבירושלמי שם פ\"ז ה\"א א\"ר יצחק תנאי ב\"ד כו'. ובכ\"מ כאן נדחק בזה דאמאי פסק כר\"י ולא כת\"ק דפסולות באין מציבור יעו\"ש. וצ\"ע דהא הרמב\"ם בפה\"מ כתב הטעם. אמרו תנאי ב\"ד הוא המספק את הקנים מספק את הפסולות:" + ], + [ + "זה שעל החותמות כו'. כתב מוהרר\"י קורקוס ז\"ל זהו יוחנן בן פנחס על החותמות שאמרו במשנה פ\"ה, ושם נתבאר שהיו שם ד' חותמות וכתוב עליהם עג\"ל גד\"י זכ\"ר חוט\"א. וביאר רבינו שם כי הנסכים כלם הם שלשה מינים והוא כי הקרבנות הצאן שהם כוללים שני מינים הכבשים והעזים יתחייב כל אחד עשרון ויין לנסך רביעית ההין וזהו כשהוא כבש בן שנתו, אבל אם הוא איל והוא בן שנתים נסכו שלישית ההין, אבל בעזים אין חילוק בין גדול לקטן, והמין הג' הוא הבקר כי נסכו חצי ההין, וגם בבקר אין חילוק בין גדול לקטן, והחטאת והאשם אין טעונים נסכים אלא חטאת מצורע ואשמו בלבד, ואם הוא עשיר יביא שלשה בהמות ונסכיהם שלשה עשרונים בלולה בשמן ולוג שמן. ולכך הוא הד' חותמות עג\"ל כולל גדולים וקטנים והוא חצי ההין כי אין בהם חילוק כאשר נתבאר, זכר הוא איל והוא שלישית ההין, גד\"י הוא רביעית ההין והוא כולל הקטנים והגדולים שבעזים וכבשים קטנים, חוט\"א הוא מצורע עשיר ונקרא חוטא כי בחטאו נצטרע ומצורע עני מביא כבש לבד ודי לו בחותם שכתוב בו גדי. כח)ע' היטב בתיו\"ט שם בשקלים פ\"ה מ\"ג. וזה ברור:" + ], + [], + [ + "כל מי שיביא כו'. כתב מוהרר\"י קורקוס ז\"ל גז\"ש מי שהוא מבקש נסכים הולך אצל יוחנן שהוא ממונה על החותמות ונותן לו מעות ומקבל ממנו חותם בא לו אצל אחייה שהוא ממונה על הנסכים נותן לו חותם ומקבל ממנו נסכים לערב באים זה אצל זה אחייה מוציא את החותמות ומקבל כנגדם מעות אם הותירו הותירו להקדש, ואם פחתו היה משלם יוחנן מביתו שיד הקדש על העליונה, והם דברי רבינו ז\"ל ובהשגות כט)לפנינו השגת הראב\"ד הוא בהלכה ט'. א\"א לא כי הממונה על הקנים ועל הנסכים כו'. כוונת דבריו ז\"ל שהוא סובר שאין הממונה מתחייב לתת הקנים או הנסכים אלא משתדל לקנותם עד שיקריבם. אבל דעת רבינו כי הממונה הוא המתחייב לספק קנים יינות שמנים וסלתות, ועמו פוסק הגזבר הערך כל שלשים יום, ועל הממונה אמרו מי שקבל לספק כו' ופשט המשנה שהזכרתי כן נראה. שאמר בא לו אצל אחייה שהוא ממונה וכו' ולערב וכו' ואם הותירו וכו', והדבר ברור כי אין שם לא בעל הבית מוכר ולא זולתו וממונה שעל הקנים למד רבינו מהממונה שעל הנסכים כי ודאי שוים הם ודרך אחד להם. ומאמר מותר נסכים לקיץ המזבח יתבאר בסמוך:
ומהר\"ד ן' זמרא ז\"ל כתב בהשגות א\"א כו'. ורבינו ז\"ל סובר דגזבר לחוד וממונה לחוד, דשלשה גזברים היו שם, והם היו גובים כל ההקדשות והממונה על הקנים הנזכר במתני' לאו היינו גזבר דלא הוי קרי לי' תנא ממונה, ותו דשלשה גזברים תנן ולא ארבעה או חמשה, ולא היו ממנים גזברים במקדש לדברים פרטיים אלא לכל ענין המקדש, ותו ק\"ל דקרא כתיב וביום השמיני יקח לו שתי תורים וגו' ונתנם אל הכהן, וכתיב ביום השמיני תקח לה שתי תורים וגו' והביאה אותם אל הכהן, משמע דבעל הקרבן היה מביא קרבנו בידו אל הכהן, ועל מה יביא קרבנו על ידי שליש דהכהנים זריזים ואין [נצרכים] לגזבר, וא\"כ גזברות זה ללא צורך היה, אלא ממונה זה היה על הקנים ועמו היו פוסקים ואחד מג' גזברים של המקדש הוא שלוקח המעות והממונה נותן הקנים לבעלים ואח\"כ עושה חשבון עם הגזבר. וכן מ\"ש הר\"א ז\"ל וכן על הנסכים היה איש ממונה ולוקח במעות של תרומת הלשכה יינות שמנים וסלתות כו'. הוא ז\"ל הרגיש קושיא וכתב ואעפ\"י שאמרו אין משתכרים בשל הקדש ודחק לתרץ. ורבינו אתיא לי' כפשטא שלא היו חולקים במעות של הקדש כלום, ל)ע' שטמ\"ק כתובות ק\"ו ע\"ב ד\"ה הקטורת, דהא דאר\"ח ב\"י מותר נסכים בירוצי המדות פי' כשלוקחים נסכים לצורך הציבור מודדין להקדש במדה מבורצת כו' ומפני שהיו באין מכח התרומה שהוא של ציבור מוכרין אותה ולוקחין מהן דברים הללו יעו\"ש. ומבואר דקונים ממעות תרומת הלשכה כהראב\"ד. אמנם למ\"ש התוס' מנחות פ\"ח ע\"א ד\"ה בירוצי דע\"כ מיירי בנסכי ציבור יעו\"ש א\"כ אין ראי' מזה לנסכי יחיד אבל בירושלמי שקלים סופ\"ד אמרי' דגם בירוצי יחיד נתקדשו יעו\"ש במרא\"פ בזה. ותו ק\"ל שכתב ז\"ל וכל מחוייב נסכים מביא מעות ולוקח מזה הממונה, משמע מדבריו שבעל הקרבן נותן המעות לממונה ובמתני' לא משמע הכי, דתנן התם מי שהוא מבקש נסכים הולך אצל יוחנן שהוא ממונה על החותמות נותן לו מעות ומקבל ממנו חותם בא לו אצל אחייה שהוא ממונה על הנסכים ונותן לו חותם ומקבל ממנו נסכים. וצ\"ל דלאו דוקא אלא מביא מעות ונותן לממונה על החותמות, אבל הנכון מ\"ש רבינו שזה הממונה לוקח במעותיו שאם היה לוקח במעות של תרומת הלשכה לא היה קורא אותו ממונה אלא גזבר:", + " מי שאבד חותמו כו'. כתב מוהרר\"י קורקוס ז\"ל גז\"ש פ\"ה דשקלים. וכתב שם רבינו אם מצא כדי חותמו פי' שימצא במעות שביד יוחנן יותר כמו החותם שהוא אומר בלי תוספת וגרעון, וזהו שכתב כאן כדי החותם שטוען משמע שכוונתו שאם מצא יותר לא)ע' מאירי שקלים פ\"ה מ\"ב וז\"ל ומ\"מ אם לא מצא מאותו שיעור בצמצום אע\"פ שמצא יותר מהשיעור החותמות כו' אין נותנים לו כלום. ובהגהות שם כתב שהוא דבר חדש. וסיים דנראה לו דאע\"פ שהמאירי נקיט בלשונו רק במצא יותר מהשיעור, מ\"מ ה\"ה במצא פחות מהשיעור יעו\"ש. ולא ראה שכ\"ז מפורש ברמב\"ם כאן ובפה\"מ שכתב בלי תוספות וגרעון. או פחות אין נותנים לו כלום כיון שאין היתרון מכוון למה שטוען:", + " ושם כל היום כו'. כתב מוהרר\"י קורקוס ז\"ל גז\"ש וכתב עלה רבינו בפי' המשנה ואמר מפני הרמאים כדי שלא ימצא חותם שנפל קודם לכן לב)לפנינו בפה\"מ הגירסא לבעליו או לאחיה או ליוחנן. לאחייה או ליוחנן ויגבה או יקח חותם אחד ויניח אותו אצלו עד שיוקר השער ויגבה בו, ורבינו כאן חדא מתרי חששי נקט. ובהשגות א\"א לא כי אלא כו'. וכבר כתבתי שרבינו חדא מנייהו נקט:
ומהר\"ד ן' זמרא ז\"ל כתב שני הטעמים בפי' המשנה. והכא השמיט האחד, ויפה עשה, חדא דלנפילה לא חיישינן כולי האי, ותו דאי משום האי טעמא יכתבו שם האיש, לג)כ\"ה גם בכ\"מ. אלא עיקר טעמא הוא שמא ישהה החותם עד שיוקירו הנסכים:" + ], + [ + "והשכר שמשתכר כו'. כתב מוהרר\"י קורקוס ז\"ל גז\"ש מותר הנסכים לקיץ המזבח. ובמנחות פ' שתי מדות, לד)צ' ע\"א. והנה בכ\"מ תמה מדוע פסק כר\"ח ולא כר\"ע יעו\"ש וזה באמת כוונת המהר\"י קורקוס שהביא גם מש\"ס מנחות דשם אמר ריו\"ח כר\"ח וכוון לזה המל\"מ. המקבל לספק סלתות מד' ועמדו מג' זהו ששנינו מותר נסכים לקיץ המזבח. ופי' לקיץ המזבח כשהמזבח בטל קונים באלו עולות ומקריבין אותם כדי שלא יהיה המזבח בטל, והוא במקום פירות שאוכל אדם תוספת על סעודתו כמו תאנים וענבים שסוחטים אותם ומיבשים אותם ונקראים קיץ וכן ימות החמה נקרא קיץ, וכן קרבנות אלו תוספת על החיוב כדי שלא יהיה בטל כאשר נתבאר ולכך נקרא קיץ המזבח:
ומהר\"ד ן' זמרא ז\"ל כתב והשכר כו', כלומר בנסכים ובקנים אשר היה מרדכי ממונה עליהם ומכאן אתה למד גדולת בית אלקינו, וכמה היו חפצים גדולי ישראל שיהיה להם שום מינוי או שררה במקדש שהרי מרדכי היהודי שהיה משנה למלך אחשורוש לה)כ\"ה בפרש\"י מנחות ס\"ד ע\"ב יעו\"ש ובתוס' ד\"ה א\"ל למרדכי. וע' תיו\"ט פ\"ה דשקלים מ\"א. היה ממונה על הקנים:", + " ולוקחים בו עולות כו'. כתב מהר\"ד ן' זמרא ז\"ל פ\"ק דשבועות לו)י\"ב ע\"ב. תניא מה הם מביאים מן המותרות קיץ כבנות שוח למזבח, כלומר כבנות שוח לאדם שמביאים מיני מתיקה בקנוח סעודה, דרש ר\"נ בר ר\"ח אין מקייצין בעולת העוף וטעמא אמרו התם המותרות לנדבת צבור אזלי ואין עולת עוף בציבור. ופ\"ד דשקלים תנן ר' חנניא סגן הכהנים אומר מותר נסכים לקיץ המזבח ולאו דוקא מותר נסכים אלא ה\"ה מותר קנים כדתניא מה הם מביאים מן המותרות כו' וז\"ל בפי' המשנה ופסק ההלכה בכ\"ז אומרם תנאי ב\"ד על המותרות שיקריבו עולות:" + ], + [ + "הכהנים מפני שהם עומדים כו'. כתב מהר\"ד ן' זמרא ז\"ל היו יחפים כדי שלא יהא דבר חוצץ לז)כן מבואר בפרש\"י שבת י\"ט ע\"ב ד\"ה בית המוקד יעו\"ש ובתוס' יומא ט\"ו ע\"ב ד\"ה ואחת. ובמפרש ריש תמיד. בין רגליו לרצפה, ותנן בפ\"ה דשקלים אחייה על חולי מעיים מפני שחולי זה היה מצוי בהם ביותר מפני הצנה ואכילת הבשר. נקט חולי מעיים וה\"ה לכל תחלואיהם כאשר כתב ז\"ל, ירושלמי דשקלים בן אחייה על חולי מעיים ע\"י שהכהנים היו מהלכים על הרצפה יחפים והיו אוכלים בשר ושותים מים היו באים לידי חולי מעיים, והוה ידע האי חמר טב למעייא והאי דין חמר סמם למעייא. ושני דברים היו מגינים עליהם ההרגל, ועל הכל ההשגחה פרטיות אשר היתה עליהם דכתיב שומר מצוה לא ידע דבר רע:" + ], + [ + "וכן ממנים אחד חופר כו'. כתב מהר\"ד ן' זמרא ז\"ל היינו נחוניא חופר שיחין שנפלה בתו לבור ועלתה לח)כ\"מ בב\"ק נ' ע\"א. ואמרו בירושלמי לט)שם בפ\"ה דשקלים. דהאי ממנא הוא ידע הי' דין כוף מקורר מייא והי דין כוף אית ביה שרבובי וכו' וזהו עיקר מינויו, מ)בזה י\"ל מה שתמה התיו\"ט שם בשקלים מ\"ב ד\"ה חוץ יעו\"ש דהגזברים הם היו משלמים להחופרים. שו\"מ כן במרא\"פ בירושלמי שם. אבל לא היה הוא לבדו חופר אלא אנשים אחרים היו עמו כאשר כתב גבי בן אחיה הרופא:", + " ואחד ממונה על כל אומני לחה\"פ כו'. כתב מוהרר\"י קורקוס ז\"ל זהו בית גרמו על מעשה לחם הפנים. וביארו שם בירושלמי מא)שקלים פ\"ה וכ\"ה בבלי יומא ל\"ח ע\"א. שלא היתה הפת שלהם מתעפשת שהיו בקיאים באפייתו ורדייתו. וכן נתבאר שם בית אבטינס על מעשה הקטורת שהיו מכירים מעלה עשן ובקיאים בו ובפטומו:
ומהר\"ד ן' זמרא ז\"ל כתב אע\"ג דתנן בית גרמו על לחם הפנים, מ\"מ אחד מהם היה ממונה עליהם והיו בקיאים ברדייתו ולא רצו ללמדה ולא היו חכמים מזכירים אותם לשבח כדמפרש התם:", + " ואחד ממונה על מעשה הקטורת כו'. כתב מהר\"ד ן' זמרא ז\"ל היינו בית אבטינס והם היו בקיאים במעלה עשן והקטורת שלהם היה מתמר ועולה כמקל ופוסה ויורדת, ושל אומני אלכסנדריא היה פוסה מיד, ולא רצו ללמדה לפי שהיה מסורת בידם שהבית עתיד ליחרב שלא ילמדו אחרים ויהיה עושין כן לפני ע\"ז שלהם והיו מזכירים אותם לשבח. והכי איתא בירושלמי. ואפשר כי בתחילה לא היו מזכירים אותם לשבח, ואחר שידעו הטעם למה לא רצו ללמד הזכירו אותם לשבח:" + ], + [ + "זה שעל הפרוכת כו'. כתב מוהרר\"י קורקוס ז\"ל גז\"ש אלעזר על הפרוכת ופי' בירושלמי מב)שם שקלים פ\"ה. שהיה ממונה על אורגי הפרוכת. ובשקלים פ' כל הרוקין מג)פ\"ח מ\"ה. אמרו במשנה רשב\"ג אומר פרוכת עביה טפח וכו' והובאה בתמיד פ\"ב מד)כ\"ט ע\"ב. ובחולין פרק ז': מה)צ' ע\"ב.
ומהר\"ד ן' זמרא ז\"ל כתב משמע מהכא שהקרימה לא היתה מעשה אורג אלא אחר האריגה היו רוקמים אותה כמעשהו בזמן הזה. ובפרקים דלקמן מו)פ\"ח הט\"ו. כתב כל מקום שנאמר בתורה מעשה רוקם הוא שתהיה הצורה הנעשית באריגה נראית מצד אחד בפני האריג בלבד, ומעשה חשב הוא שתהיה נראית משני צדדין פנים ואחור, ומשמע שרקימה היא באריגה עצמה. וי\"ל דדוקא בגדי כהונה לא היה בהם מעשה מחט אלא מעשה אורג ומשמע דוקא בגדי כהונה מז)ע' יומא ע\"ב ע\"ב בגד\"כ אין עושין אותן מעשה מחט. אבל פרוכת אפשר שהיה מעשה מחט על הארוגה, מח)צ\"ע שלא הביא מה דאמרי' שם ביומא תנא משמיה דר' נחמיה רוקם מעשה מחט כו' חושב מעשה אורג כו' יעו\"ש ובמל\"מ לקמן פ\"ח הט\"ו הקשה שלא הביא הרמב\"ם חילוק זה ומדבריו שם משמע דשניהם מעשה אורג. והסמ\"ג עשין קע\"ג הביאו וכ\"ה בק\"ס למבי\"ט יעו\"ש. אלא דקשה ע\"ז דהא באפוד כתיב מעשה חושב ובפרוכת כתיב נמי מעשה חושב, ומשמע דשניהם שוים, וכי היכא דאפוד לא הוי מעשה מחט אף פרוכת לא הוי מעשה מחט. ויש לפרש שמקצת היו בקיאים באריגה וקצת בקיאים ברקימה, ולעולם אפשר לומר שהכל היה באריגה ולא מעשה מחט, וזהו שכתב אורגי הפרוכת והרוקמים בהם. ולקמן אכתוב שיטה אחרת יותר נכונה בע\"ה, והא דנקיט בגדי כהונה לאו דוקא תדע דגרסינן בירושלמי מט)שם בשקלים פ\"ח ה\"ב. על מעשה הפרוכת כתוב אחד אומר מעשה רוקם וכתוב אחד אומר מעשה חושב. מעשה רוקם פרצוף אחד מעשה חושב שני פרצופות ר' יהודה ור' נחמיה ח\"א מעשה רוקם ארי מכאן וארי מכאן, מעשה חשב ארי מכאן וחלק מכאן. וחרנא אמר מעשה רוקם ארי מכאן וחלק מכאן מעשה חשב ארי מכאן ונשר מכאן, ותפס הרב כמ\"ד נ)לשון רבינו הרדב\"ז אינו מובן כ\"כ מ\"ש שתפס הרמב\"ם כמ\"ד רוקם פרצוף אחד מכאן כו', דהא בזה לא פליגי שם. רק פליגי בפירוש דבר זה. וביותר תמוה מ\"ש דסובר הרמב\"ם דמעשה חושב שני פרצופות מכאן ומכאן. ולשון הרמב\"ם הוא שתהי' הצורה נראית משני צדדים פנים ואחור. משמע דהוא צורה אחת נראית מעבר לעבר. ובאמת בש\"ס דידן שם ביומא ע\"ב ע\"ב אמרי' תנא משמיה דר' נחמיה רוקם כו' לפיכך פרצוף אחד חושב כו' לפיכך שני פרצופות ופרש\"י שני פרצופות של שתי קירותיה אין דומות זל\"ז פעמים שמצד זה ארי ומצד זה נשר כו' והיינו ב' פרצופות כו' יעו\"ש וזהו כמ\"ד השני שהוא ר\"נ שם בירושלמי. אבל בלשון הרמב\"ם קשה לפרש כן. - גם גירסא זו בירושלמי שמביא הרדב\"ז תמוה מאד. ובמל\"מ שם כתב דט\"ס והגירסא הנכונה כך צ\"ל ח\"א מעשה רוקם ארי מכאן וארי מכאן. מעשה חושב ארי מכאן ונשר מכאן. וחורנא אמר מעשה רוקם ארי מכאן וחלק מכאן. מעשה חושב ארי מכאן וארי מכאן, והכוונה דכלהו ס\"ל דרוקם הוא פרצוף א' וחושב ב' פרצופות כמו שהקדימו זה בירושלמי. רק פליגי בפירושו ח\"א פרצוף א' הוא ארי מכאן וארי מכאן, וב' פרצופות ארי מכאן ונשר מכאן. והוא כפרש\"י הנ\"ל. וחורנא אמר פרצוף א' ארי מכאן וחלק מכאן וב' פרצופות ארי מכאן ומכאן והוא כמ\"ש הרמב\"ם יעו\"ש במל\"מ שהאריך בזה. ובאמת קצת קשה לפי\"ז דפרש\"י שם ביומא הוא על דברי ר\"נ ובלשון הירושלמי כן דעת ר\"י. דר\"נ פי' כמ\"ש הרמב\"ם. וצ\"ע שלא התעורר בזה המל\"מ. ובהגהות הגר\"א גורס כך ח\"א מעשה רוקם ארי מכאן וחלק מכאן וחורנא אמר מעשה רוקם ארי מכאן וארי מכאן ומעשה חושב ארי מכאן ונשר מכאן יעו\"ש והכוונה ג\"כ כמ\"ש המל\"מ. ולגירסא זו א\"ש פרש\"י דהוא למ\"ד השני בירושלמי שהוא ג\"כ ר\"נ בעל המאמר בש\"ס יומא הנ\"ל. שוב מצאתי במאירי שם בשקלים שמביא גירסת הירושלמי כמ\"ש הגר\"א. וא\"ש. מעשה רוקם פרצוף אחד מכאן, מעשה חשב שני פרצופות מכאן ומכאן:", + " ושתי פרוכת כו'. כתב מהר\"ד ן' זמרא ז\"ל כבר כתבתי למעלה נא)כ\"ה ברמב\"ם פ\"ד מבהב\"ח ה\"ב. וע' ברע\"ב פ\"ח מ\"ה דשקלים וברש\"י חולין צ' ע\"ב ובתיו\"ט שם בשקלים אריכות בזה. כי בבית שני עשו שתי פרוכת במקום אמה טרקסין מפני הספק:", + " וחוטי הפרוכת כפולין ששה כו'. כתב מהר\"ד ן' זמרא ז\"ל תניא פ' בא לו כ\"ג, נב)יומא ע\"א ע\"ב. דברים שנאמר בהם שש חוטן כפול ששה, מושזר שמונה, מעיל י\"ב, פרוכת כ\"ד, חושן ואפוד כ\"ח. ואמרינן עלה פרוכת כ\"ד ד' דשיתא שיתא לית דינא ולית דיינא כלומר אין ערער בדבר, וכ\"מ שנאמר שש היינו פשתן דכתיב פארי פשתים יהיו על ראשם ומכניסי פשתים יהיו על מתניהם וגמרא גמירה לה ואתא יחזקאל ואסמכא אקרא. ומלת שש כולל שני דברים שהוא פשתן וחוטן כפול שש ותכלת וארגמן ותולעת שני ילפינן מינה שיהא כל אחד כפול שש הרי כ\"ד:", + " וטפח היה עוביה כו'. כתב מהר\"ד ן' זמרא ז\"ל הכי איתא במשנה נג)שם בשקלים. ובכמה דוכתי לפי שהיתה נארגת על ע\"ב נימין הי' עוביה טפח שעל כל נימא ונימא כ\"ד חוטין, והכי תנן בפ' בתרא דשקלים רשב\"ג אומר משום ר\"ש בן הסגן פרוכת עוביה טפח ועל ע\"ב נימין נארגת ועל כל נימא ונימא כ\"ד חוטין. ארכה מ' אמה ורחבה כ' אמה ומשמונים ושתים רבוא היתה נעשית ושתים נעשים בכל שנה ושנה ושלש מאות כהנים מטבילים אותה:" + ], + [ + "וי\"ג פרוכות היו כו'. כתב מוהרר\"י קורקוס ז\"ל יומא פ' הוציאו לו נד)נ\"ד ע\"א. מימרא דרבי זירא והשתים אשר לדביר הי' במקום אמה טרקסין ומיירי במקדש שני וכבר נתבאר בהלכות בהב\"ח: נה)פ\"ד ה\"ב.
ומהר\"ד ן' זמרא ז\"ל כתב ומדקאמר ושתים כנגדן בעלייה יש לדקדק דבבית ראשון שלא היה שם בדביר אלא פרוכת אחת נו)הכ\"מ שם פ\"ד מבהב\"ח ה\"ב כתב דמ\"ש הרמב\"ם שם דבמקדש ראשון הי' רק פרוכת אחת כוונתו במשכן דבמקדש ראשון לא הי' רק כותל. אמנם בפה\"מ פ\"ד דמדות מ\"ז כתב הרמב\"ם שהי' שם פרוכת יעו\"ש וכמ\"ש הרדב\"ז. גם למעלה בעלייה לא היה אלא פרוכת אחת נז)כ\"מ ברש\"י כתובות ק\"ו ע\"א ד\"ה ושתים כנגדם בעלייה להבדיל כו' וגם הן במקום אמה טרקסין יעו\"ש ומבואר דבמקדש ראשון שהי' אמה טרקסין לא הי' צריך ב' פרוכות. וע' היטב בר\"ש פ\"ד דמידות מ\"ה ד\"ה הי' מהלך בדרום היכל כו' יעוש\"ה ובתיו\"ט שם ד\"ה וראשי פספסין. להבדיל בין העלייה שעל הקדש ובין העלייה שעל קדש הקדשים:" + ], + [ + "פרוכת שנטמאת כו'. כתב מוהרר\"י קורקוס ז\"ל שקלים פ' כל הרוקים, וביאר שם רבינו כי להיות הפרוכת כלי אינה מקבלת טומאה מולד אלא משקה וכלי אשר נטמא במשקה אינו צריך הערב שמש אלא א\"כ נטמא באב הטומאה, ולכך פרוכת זו מכניסים אותה מיד, וכשנטמאת באב הטומאה כתוב במשנה בספרים שלנו שוטחים אותה בחול הגס נח)גירסא זו אינה במשניות שלפנינו. ובספרי רבינו כתוב כאן שוטחין אותה בחיל. וכבר נתבאר שהחיל הוא חומה סביב כל העזרה לפנים מחומת הר הבית:" + ], + [ + "וכל הכלים שהיו במקדש כו'. תנן סוף חומר בקודש נט)חגיגה כ\"ו. והנה איני יודע מאמר זה מי המחברו. וצריך בירור וע' תיו\"ט סוף חגיגה מ\"ש בשם הכ\"מ ומהר\"י קורקוס בזה. כיצד מעבירין על טהרת העזרה מטבילים את הכלים שהיו במקדש שהיו להם שניים ושלישים שאם נטמאו הראשונים יביאו שניים תחתיהם. כל הכלים שהיו במקדש טעונים טבילה חוץ ממזבח הזהב ומזבח הנחושת מפני שהם כקרקע דברי ר\"א וחכ\"א מפני שהם מצופין. ק\"ל בשלמא לטעמיה דר\"א מזבח הנחושת קרא אותו הכתוב מזבח אדמה ומזבח הזהב הוקש לו, אלא לטעמייהו דחכמים הא איכא שלחן הזהב שהיה מצופה זהב, וי\"ל שהיו אומרים להם הזהרו שלא תגעו בשלחן לפי שאי אפשר להסירו משם ולהטביל דכתיב לפני תמיד והכי איתא במקצת נוסחאות במשנה ואומרים להם הזהרו שלא תגעו בשלחן, והוי יודע דלא היו אומרים להם הזהרו במנורה לפי שלא נאמר בה לפני ה' תמיד אלא להעלות נר תמיד, והיה אפשר לסלקה ולהביא אחרת ואע\"ג דיש במקצת נוסחאות הזהרו שלא תגעו בשלחן ובמנורה, סמי מכאן מנורה הא למדת שכל הכלים היו מטבילין חוץ מהמזבחות והשלחן, והטעם שבכל הרגלים היו עולים כהנים עמי הארץ ועובדים ונוגעים בכלים, ולפיכך היו מעבירים עליהם כלומר מעבירים אותם ממקומם להטבילן, וא\"ת מאי טעמא דרבנן דאמרי מפני שהם מצופין זהב ונחושת וצפויין בטל לגביהם והוי ככלי עץ העשוים לנחת שאין מטמאין. ולפי פי' זה לא פליגי אלא בטעמא. וא\"כ הא דתנן ואומרים להם הוזהרו שלא תגעו בשלחן לר\"א היא, דאי לחכמים אפילו שיגעו בו לא היה טמא, דהא כלי עץ העשוי לנחת דצפויי בטל לגביה. עוד י\"ל דשלחן שעשו בני הגולה כלו של זהב היה. וי\"מ דחכמים פליגי עלי' דר\"א בעיקר דינא וה\"ק וחכמים מטמאים מפני שהם מצופין שאם לא היו מצופין יש לטהרם משום פשוטי כלי עץ העשוים לנחת. והראשון עיקר:" + ], + [ + "זה הממונה כו'. כתב מוהרר\"י קורקוס ז\"ל גז\"ש בשקלים, ס)פ\"א מ\"א. ט\"ו ממונים, והוא פנחס המלביש כדברי הר\"א ז\"ל וכן הוא פ\"ק דמדות סא)מ\"ד. מבואר שאצל שער ניקנור היו שתי לשכות אחת מימין ואחת משמאל, אחת לשכת פנחס המלביש ואחת לשכת עושי חביתין. וכבר כתבו רבינו פ\"ה מה' בית הבחירה: סב)הי\"ז.
ומהר\"ד ן' זמרא ז\"ל כתב בהשגות א\"א אומר אני שהוא פנחס המלביש. כוונתו לפרש שלא היו שנים אחד ממונה על מעשה הבגדים ואחד המלביש את הכהנים, כי פנחס לא היה מלביש את הכהנים אלא החזנים היו מלבישים אותם, סג)כוונת הרדב\"ז להא דתנן פ\"ה דתמיד מ\"ג מסרום לחזנים היו מפשיטים אותם את בגדיהם יעו\"ש במפרש. אבל לא מבואר שם דהיו החזנים מלבישים אותם ג\"כ. וע' יומא כ\"ה ע\"א וברש\"י ד\"ה דאי. דלר\"נ הפשטה זו מבגדי חול ולהלבישם בגד\"כ. ומשמע קצת דהחזנים היו מלבישים אותם בגדי קודש ג\"כ. יעו\"ש ובתוס' ד\"ה מאי. אמנם אינו מפורש רק הפשטה ולר\"ש שם דקי\"ל כוותי' היינו שהחזנים מפשיטים אותם מבגד\"כ ומנ\"ל שהיו גם מלבישים אותם. וע' בירושלמי שם בשקלים סופ\"א פנחס המלביש שהי' מלביש בגד\"כ גדולה מעשה בכהן אחד שהלביש לאיסטרטיות אחד ונתן לו ח' זהובים כו' יעו\"ש משמע דפנחס הי' מלומד על הלבשה. ובפה\"מ שם כתב הרמב\"ם וז\"ל ופנחס המלביש הי' מלביש הכהנים בגדיהם והי' מתעסק בהצנעתן ובעשייתן יעו\"ש, וצ\"ע. ומצאתי בחי' טורי אבן להגר\"א מאמ\"ד שתמה על הכ\"מ. ופי' דהראב\"ד לא לפרש בא רק לחלוק וס\"ל דפנחס לא הי' מתעסק בהכנת הבגדים רק בלבישתן ודייק בשמא ופנחס המלביש יעו\"ש ובתיו\"ט שם אי גרסינן ופנחס על המלביש או פנחס המלביש. שו\"ר במרא\"פ בירושלמי שם בשקלים שכ\"כ כהטו\"א בביאר נכון. אלא היה ממונה על המלבושים. וראיתי מי שכתב סג) שפנחס בעצמו היה מלביש אותם ומתקן הבגדים. - וצריך לתת טעם לסדרו של רבינו שלא סידר אלו הממונים כפי סדר השנויים במשנה, התחיל בממונה על הזמנים שהוא קודם לכל העבודות והיינו גביני כרוז ואמרו נעילת שערים דהיינו פתיחת שערים ונקיט לישנא דמתני' כי הנועלים הם היו הפותחים ואחר פתיחת השערים היו השומרים הולכים לבתיהם, ואחריו המשוררים בפה והם עיקר השירה כי אין שירה אלא בפה ואחריו על הצלצל וכלי השיר שהיו סועדים הלוים ואחריו הפייס הקודם לכל העבודות אבל לא היתה עבודה, ואחריו על הקנים שהוא תדיר והוא מינוי על ענין הקרבן, ואחריו על החותמות והוא קודם לנסכים שהוא היה נותן החותם לקחת הנסכים, אבל לא הי' כ\"כ תדיר כמו הקנים אעפ\"י שהכל ענין קרבן, ואחריו על החולים לפי שהוא תקנת הכהנים העובדים, ואחריו על המים שהוא צורך חיי נפש ודומה לאותו שעל החולים, ואחריו לחם הפנים, אחר שסידר הממונים על העבודה והעובדים סידר מעשה לחם הפנים שאעפ\"י שהוא קדש לא היה קרב אלא מתחלק לכהנים, ואחריו על מעשה הקטורת. וכן סידר אותם התנא דמתני' וכן על מעשה הפרוכת ועל מעשה בגדי הכהנים בסדרא דתנא דתנן ואלעזר הכהן ופנחס המלביש ואפשר דתנא דמתני' סדר אותם כפי חשיבותם אבל הסדר שתפס רבינו הוא נכון:" + ] + ], + [ + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [ + "בגדי כהונה כו'. כתב מוהרר\"י קורקוס ז\"ל א)מאמר זה חסר בכ\"י. והעתקתי אותו מס' חזון נחום דפוס קושטא תק\"ח. והוא שם בפ\"ק דתמיד. כבר הוזכר זה סוף הלכות כלאים ב)פ\"י הל\"ב. ובהשגות א\"א לא מחוור מן הגמרא הכי אלא כל היום מותר במקדש. והנה ביומא פ' בא לו ג)ס\"ט ע\"א. ופ\"ק דתמיד ד)כ\"ז ע\"א. הקשו על המשנה שאמרה שהיו מקפלין בגדי כהונה ומניחין אותם תחת ראשיהן שהיה בהם כלאים ותירץ רב אשי בגדי כהונה קשין הן, משמע שהכהנים מותרים אפילו בבגדים שיש בהן כלאים. אבל רבינו סמך על תירוץ רב פפא שתירץ שם דלאו דוקא תחת ראשיהן. עוד תרצו בתמיד דמתני' באותם בגדים שאין בהם כלאים. וב' התירוצין עולין לדרך אחד לענין הדין ופשוט הוא. ולשני התירוצין אלו ברייתא דקתני בגדי כהונה היוצא בהן במדינה אסור ובמקדש בין בשעת עבודה בין שלא בשעת עבודה מותר. מיירי באותם שאין בהם כלאים ומשום היתר הנאה ואיסור הנאה נגעו בה והתם מייתי לה למיפשט בעיא דבעי התם בגדי כהונה אי מותר ליהנות בהן או לא. וסומך רבינו על ההא דערכין שכתבתי בסוף כלאים. וכיון דהנהו תירוצין אתיין כההיא סוגיא הכי נקטינן. וכן כתב התוס' דביומא מסיק דלא שרי אלא בשעת עבודה כדעת רבינו. ובסוף ה' בהב\"ח כתב רבינו ומניחין אותם כנגד ראשיהן, נראה שסמך אתירוצא דר\"פ דאמר לא תימא תחת ראשיהן אלא אימא כנגד ראשיהן דההוא תירוצא עיקר ומתני' בכל בגדים מיירי, דאל\"ה אותם שיש בהם כלאים היכן היו מניחין אותם. וכבר כתבתי זה שם. ועדיין נשאר לבאר למה כתב אסור לכהן הדיוט משמע דלכהן גדול שרי. ועוד קשה הא איכא חושן ואפוד שהיו כלאים, שהרי הי' בהן תכלת ושש כאשר יתבאר בפ\"ט. וכבר הק' קושיא זו הר\"א סוף ה' כלאים. והתירוץ שתירצתי שם לא יתיישב כאן כי כאן סתם וכלל תחילה וכתב שבגדי כהונה מותר כו' ואח\"כ פרט ואמר חוץ מן האבנט שאסור לכהן משמע שאין איסור כלאים בשום בגד מבגד\"כ אלא באבנט של כהן הדיוט לבד. ונראה שמה שכתב אסור לכהן הדיוט לא בא אלא לומר דבאבנט כהן הדיוט מיירי למעט אבנט המיוחד לכהן גדול לבדו ולא להדיוט דהיינו של יום הכיפורים כי אותו אבנט לא היה בו כלאים, אבל של כהן גדול של כל ימות השנה שוה הוא לשל הדיוט ודין אחד להם ובודאי שאסור גם לכהן גדול ה)כ\"כ גם בשו\"ת הרדב\"ז ח\"ה לשונות הרמב\"ם סי' צ\"ז. אמנם מ\"ש שם דמעשה אבנט אינו קשה שרקום הי' בצמר, תמהו ע\"ז בס' מעשה רקח הספרדי ובשו\"ת בית הלוי ח\"א סי' ג' דזהו היפך מדברי ר\"א ביומא שם דאבנט קשה הוא. יעו\"ש אבל לפ\"מ שביאר המהר\"י קורקוס כאן דהרמב\"ם לא סמך על תי' ר\"א רק אתירוצא דר\"פ וש\"ס ערכין. א\"כ אפ\"ל דכ\"ה גם כוונת הרדב\"ז רק שלא ביאר הדבר אז כמ\"ש הרדב\"ז שם בסו\"ד וז\"ל ומה שהשיג עליו הראב\"ד תלוי בהבנת סוגיית הגמ' וע\"ז לא נשאלתי. כמו להדיוט. וזה שבסוף ה' כלאים לא פרט כהן הדיוט אלא כתב סתם כהנים כו' ל\"ש הדיוט ל\"ש כ\"ג. ומה שהק' מחשן ואפוד אפשר היה לומר שגם הם אסורים שהרי כלאים היו. וכן פירש הרז\"ה ו)הובא בר\"ן פ\"ק דביצה ובריטב\"א שם ביומא. לדעת רש\"י ז\"ל דמאי דאמרינן בערכין דאשתרי כלאים בשעת עבודה היינו בבגדי כהן גדול והוא חשן ואפוד, לפי שהוא סובר דאבנט היה קשה. ולדעתו קשה שרי אפילו בהעלאה. ולכך מפרש לה בחשן ואפוד שכיון שהיו ללבושה היו רכין. ואעפ\"י שאין זה דעת רבינו כאשר נתבאר בה' כלאים, מ\"מ למדנו מדבריו דחשן ואפוד היו אסורין שלא בשעת עבודה. ואעפ\"י שרש\"י כתב בערכין דאשתרי כלאים לגבייהו באבנט ס\"ל להרז\"ה דלאו דוקא כתב כן. וא\"כ גם דעת רבינו אפשר דה\"ה בחשן ואפוד דמאי שנא, אלא שרבינו בסתם כהנים מיירי דהיינו הדיוטים ומינה למה שהוא כלאים בכהן גדול דדא ודא אחת הוא ודין אחד להם וטעם אחד להם, אלא שלא היה לו לרבינו לסתום כ\"כ. והיותר נראה שדעת רבינו דחשן ואפוד אין בהן איסור כלאים לפי שאין דרך חמום, ז)בחי' כתבתי דאפ\"ל בדעת הרמב\"ם למה דמבואר בשבת נ\"ז ע\"ב ג' דברים נאמרו באיסטמא אין בה משום כלאים ואין מטמאה בנגעים כו' ופרש\"י דא\"ב משום כלאים משום שאינה טוי ובתוס' הקשו עליו ופי' משום דאיסטמא הוא קשה ושוב הקשו ע\"ז ושוב כתבו בד\"ה ואין מטמאה בשם הערוך וז\"ל איסטמא חתיכה של בגד מוזהב וקבועין בה אבנים טובות ומרגליות כו' אבל בנגעים לא שאין הבגד עיקר כי אם הזהב ואבנים טובות ומה\"ט נמי אין בה משום כלאים יעו\"ש. וא\"כ י\"ל דהרמב\"ם דס\"ל דגם בקשין איסור יש בכלאים יפרש ג\"כ כפי' הערוך. וא\"כ ה\"ה בחשן ואפוד דנארג בחוטי זהב וקבועים בו אבנים טובות הם עיקר החשיבות ולא הבגד ולכך א\"ב משום כלאים. וכאשר נראה ממ\"ש בה' כלאים אין איסור משום כלאים אלא בגדים שהן דרך חמום כגון הכתונת והמצנפת והמכנסים והאבנט כו' ומדפרט בגדי כהונה אלה מוכח שכוונתו לומר דחשן ואפוד אין בהם משום כלאים ודמי לצלצלים קטנים שהתיר שם יע\"ש, לפי שאין דרך חמום בכך דחשן ואפוד לאו מלבוש גמור הם כאשר יתבאר במעשיהן. עוד אפשר לתרץ שדעת רבינו דחשן ואפוד אין בהן איסור כלאים לפי שהן קשין. ח)כ\"כ הראב\"ד בתמים דעים ספ\"ק דביצה והשיג על הרז\"ה. ואעפ\"י שדעת רבינו שגם הקשין אסורין בהעלאה מיהת כאשר נתבאר במקומו, אפשר דהיינו מדרבנן ט)גם הרדב\"ז בשו\"ת שם כ\"כ. ובבית הלוי שם תמה מאד ע\"ז דהא הרמב\"ם ס\"ל שם פ\"י מכלאים דבלבישה גם קשין אסור. והנה המהר\"י קורקוס כאן מיישב זה דרק מדרבנן אסור לבישה בקשין. ולא כמ\"ש הבית הלוי שם דמה\"ת אסור יעו\"ש היטב. ובמקדש שרי שאין שבות כלל במקדש וכיון שהיו כ\"ח חוטין הרי הן קשין, אלא שלפ\"ז יהיה דעת רבינו היפך מדעת הרז\"ה. ולשונו בה' כלאים מורה כאשר כתבתי. ולפי הדרך האחר היה לו לרבינו לפרש כן. עוד יש לדקדק בדברי רבינו, שבברייתא אמרו במדינה אסור ובמקדש מותר ורבינו סתם דבריו וכתב לובשן ביום עבודתו ואפילו כו'. והיה לו לפרש דוקא במקדש הוא דשרי אבל במדינה אסור שנוהג בהן מנהג חול. ובגמרא הק' על ברייתא זו מעובדא דשמעון הצדיק שלבש בגדי כהונה ויצא לקראת אלכסנדרוס מוקדון דמוכח שגם במדינה מותר. ומסיק דלאו דוקא שלבש בגדי כהונה אלא ראוין לבגדי כהונה א\"נ עת לעשות לה' הפרו תורתך. מוכח דהכי נקטינן דבמדינה אסור. ועוד יש לדקדק במ\"ש רבינו ביום עבודתו דמנ\"ל הכי, כי בברייתא אמרו במקדש מותר בין בשעת עבודה בין שלא בשעת עבודה ומנ\"ל שדוקא ביום עבודתו דוקא י)הלשון כאן אינו מדוקדק ונראה שחסר איזה תיבה. דאי לא ליתני בין ביום עבודתו בין שלא ביום עבודתו, אלא משמע דשלא בשעת עבודה מותר ולא שלא ביום עבודה. ועוד דבהאיש מקדש יא)קידושין נ\"ד ע\"א. אמרו דבגדי כהונה אין מועלין בהן לפי שלא ניתנה תורה למלאכי השרת ופרש\"י שא\"א שיהיו זריזין להפשיטן מיד בגמר עבודה, א\"כ מהאי טעמא בודאי שאין להתיר אלא ביום עבודה לבד, ומשם למד רבינו כן. ומ\"מ נראה שדעת רבינו שביום עבודה מותר אפילו ללבשן לכתחילה, אע\"ג דבהא ל\"ש טעמא דלא ניתנה תורה למלאכי שרת, כיון שהותר אפילו ישב שלש או ארבע שעות בהן אחר עבודה והוא לבוש בהן אעפ\"י שיכול כל אדם ליזהר בהן ולהפשיטן שעה או שתים אחר עבודה לא חלקו בין מעט להרבה מעתה אותו יום מותר לגמרי אפילו הפשיטן וחזר ללבשן לכתחילה שלא לעבודה דלא פליג רבנן. ולכך כתב רבינו לובשן כו'. אבל בתוס' כתבו דללבוש לכתחילה אסור דל\"ש בהא לא ניתנה תורה כו' דבזה יכול כל אדם ליזהר. ואפשר היה לפרש לובשן שכתב רבינו דהיינו שיניחם עליו כל יום עבודתו, והוא לבוש בהן כיון שלבשן לעבוד ויכול ללבוש אותם על דעת להניחם עליו כל היום אפילו אחר גמר עבודתו ומהטעם שנתבאר, אלא שבה' מעילה יב)פ\"ה הלכה י\"ד. כתב סתם בגדי כהונה החדשים הואיל וניתנו ליהנות בהן אין מועלין בהן ע\"כ. משמע דבכל גוונא שרי. ולפ\"ז אפשר דבאבנט אין אסור אלא ללובשו לכתחילה וכאשר נראה מלשון רבינו דלהניחו עליו אמרינן לא ניתנה תורה כו' גם באיסור כלאים דמ\"ש, וכיון שרבינו כתב יום עבודתו ממילא שדוקא במקדש הוא דשרי, דבמדינה מה לי יום עבודתו ומה לי שאינו יום עבודתו. ועבודה במדינה מאי שייכא ולכך לא הוצרך לבאר דודאי במקדש איירי כיון דלא שרו אלא יום עבודתו, וגם אפשר שבמקדש שנזכר בברייתא היינו יום עבודתו שכתב רבינו שהכהן יום שעובד יושב במקדש, וכשיושב במדינה ודאי שאותו יום אינו עובד. מעתה יום עבודתו שכתב רבינו טעמא יהיב לבמקדש שהזכירו בברייתא. דמש\"ה מותר שהוא יום עבודתו וכיון שלובשן לעבודתו הותרו כל היום, נמצא כי דברי רבינו הם דברי הברייתא דמקדש היינו יום עבודתו והוי כאלו אמרו במקדש שהוא יום עבודתו מותר אפילו שלא בשעת עבודה דאילו מקדש לחוד למה יהיה מותר. ול\"ש בהא טעמא דלא ניתנה תורה כו' לא מינה ולא מקצתה. ואעפ\"י שבה' מעילה כתב סתם אין בהן מעילה, היינו מתורת מעילה, אבל מה שאסור במדינה אפשר דלאו מתורת מעילה הוא, אלא מפני שנוהג בהן מנהג חולין כאשר נתבאר, ומ\"מ היה ראוי לבאר. ואפשר שסמך על מ\"ש בכאן. ואין לומר שרבינו דוחה אותה ברייתא מההיא דאמרינן בינאי המלך שהיה לבוש בציץ וכאשר הק' בתוס' יג)שם ביומא ס\"ט ע\"א. דודאי לא מכרעה לדחות ברייתא מפורשת משום ברייתא שלא הקשו בתלמוד ממנה. וכבר תירצו בתוס' ההיא דינאי דלא תקשי אההיא דבגדי כהונה ע\"ש:" + ] + ], + [ + [ + "כיצד מעשה הציץ כו'. כתב מהר\"י קורקוס ז\"ל ברייתא פ\"ק דסוכה א)ה' ע\"א. ופ' במה אשה יוצאת. ב)שבת ס\"ג ע\"ב. ציץ כמין טס של זהב ורחב ג)חסר וצ\"ל ורחב ב' אצבעות. ומקיף מאוזן לאוזן, וכתוב עליו בשני שטין קדש לד', קדש למד ד)ע' כס\"מ ובהגהות שם דכ\"ה גירסת הרמב\"ם והכס\"מ בשבת שם. וממהר\"י קורקוס נראה שגרס כן גם בסוכה שם. למטה והשם ה)בכת\"י היה כתוב כאן שם של ארבע אותיות במלואם. ולא העתקתי כן מטעם שכתבו התוס' שם בסוכה. דלכך נקיט בברייתא רק חצי השם דשם שלם בארבע אותיות יש בזה משום הוגה השם. ובמהרש\"א שם כתב דגם לפרש\"י דאין זה רק בשם מ\"ב, מ\"מ איסורא יש גם בשם בן ד' אותיות דלעלם כתיב יעו\"ש ובמהר\"ם. מלמעלה, וא\"ר אלעזר ב\"ר יוסי אני ראיתיו ברומי, וכתוב עליו קדש לד' בשיטה אחת, והטעם שהיו כותבים השם למעלה וקדש למטה. היפך מסדר קריאתו. כדי שלא לכתוב שאר אותיות למעלה מהשם. ו)כפרש\"י בשבת שם. כיון ששני שטין היו. וי\"מ למעלה למעלה ממש למטה למטה ממש, והקשו בתוס' דאין זה דרך קריאה כלל, לכך פירשו הם. שהיו זה שלא כנגד זה קדש למד בתחלת שיטה שניה, והשם בסוף שיטה ראשונה, ועכשיו אפשר לקרות דרך קריאתו. ורבינו כתב לשון הברייתא ולא ביאר דבריו. ונראה שרבינו גורס קדש למטה ז)ע' פרש\"י בשבת שם וז\"ל ורבינו הלוי שונה קדש לד' מלמטה והיא היא. וכתב בגליון הש\"ס דצ\"ל קדש מלמטה לה' מלמעלה שהוא כגירסת הרמב\"ם יעו\"ש. והנה למ\"ש המהר\"י קורקוס בדעת הרמב\"ם שלא לחלק הלמ\"ד מהשם, ז\"א דאי רבינו הלוי ס\"ל כגירסת הרמב\"ם איך כתב רש\"י ע\"ז והיא היא, דהא גירסת רש\"י קדש למ\"ד מלמטה. ולד' למעלה. וגירסא נכונה היא ח)ע' בס' צפנת פענח מהד\"ת ע' ע\"ב שהעיר בהא דגיטין ו' ע\"ב דאר\"י דאסור לכתוב ג' תיבות מפסוק בלא שרטוט ובמתניתא תנא ד' אין כותבין. והנה אמרי' בירושלמי פ\"ב דסוטה ה\"ד כמה אותיות כתוב בה שלא לצורך ויהא חייב בש\"א אחת ובה\"א שתים אר\"ה טעמון דב\"ה כו' וכן ברמב\"ם פ\"ה מתפילין ה\"ג כתב אם הוסיף אות אחת במזוזה פסולה יעו\"ש. דמבואר דיש על אות אחת שם מציאות תיבה. וע\"ע שבת קט\"ו ע\"ב הני פ\"ה אותיות מכונסות או מפוזרות כו' מיתיבי ס\"ת שבלה כו' בתיבות יעוש\"ה בפרש\"י דנראה דפליגי בזה. וא\"כ בציץ שהלמד היה נחלק מהשם הוי כמו ג' תיבות וצריך שרטוט למ\"ד ג' אין כותבין עכת\"ד שם. - והנה מ\"ש דגם חקיקה בזהב כמו שהיה בציץ שייך דין דשרטוט, כוון בזה לדעת רבינו ירוחם בש\"ע יו\"ד סי' רפ\"ד ברמ\"א שם וע' ביאורי הגר\"א שם. - כן מ\"ש דגם אות יש לו דין תיבה בדין שרטוט, יש להוכיח כן ממ\"ש הב\"ח בטיו\"ד שם להקשות על שיטת ר\"ת דאגרת שלומים מותר לכתוב כמה תיבות מפסוק לצחות. דהא אסור משום דאין כותבין מגילה להתלמד בה ותירץ דגם לצחות אין היתר אלא בסירוגין כדאמרי' ביומא ל\"ח ע\"ב. ופרש\"י שם דכותב ג' תיבות ואח\"כ ראשי תיבות יעו\"ש. ומעתה אם נאמר דאות אחת לא נחשב כתיבה בדין שרטוט א\"כ כשכותב ג' תיבות ואח\"כ אות בשביל ראש תיבה וכן למ\"ד ג' אין כותבין כשכותב ב' תיבות ואות לר\"ת אחרת, גם בלא לצחות באגרת, הא מותר לכתוב בלא שרטוט. ושמעינן מזה דגם אות אחת נחשב בזה כתיבה ולכך רק באגרת ולצחות מותר. - אמנם בעיקר דברי הגאון בצ\"פ אם כנים הם, הנה הב\"ח שם הביא בשם כמה ראשונים דדעת הרמב\"ם להלכה כמ\"ד דג' אין כותבין בלא שרטוט כמ\"ש בפ\"ד מיבום יעו\"ש. א\"כ חקיקת הציץ בעי שרטוט, ולא מצינו רמז ע\"ז בשום מקום. אכן למ\"ש מהר\"י קורקוס בדעת הרמב\"ם דהלמד לא היה נחלק מהשם, א\"כ היה רק ב' תיבות ולא בעי שרטוט. כיון שלד' תיבה אחת למה נחלק אותה. ט) אמנם עיקר דברי מהר\"י קורקוס צע\"ג מהמבואר בירושלמי פ\"א דמגילה ה\"ט כל האותיות הכתובים עם השם מלפניו הרי אלו חול כו' שכן מצאנו בציץ שהוא מובדל ממנו קדש למד מלמטן והשם מלמעלן יעו\"ש ובירושלמי פ\"ד דיומא ה\"א ציץ כו' קדש מלמטן ושם מלמעלן כו' ודכוותה אחד מלמטן ושם מלמעלן יעו\"ש ובפ\"מ וק\"ע היטב. דמבואר דבציץ ובגורל הלמד היה מובדל מן השם והיה בשיטה שניה. ויכתבו הלמד לבדה והשם לבדו, כשהם שיטה אחת יותר י) ט) ע' חולין ס\"ה ע\"א בשני שיטין לא פסיק להו. וע\"ע תוס' סוטה ל\"ו ע\"א ד\"ה עשרים. מכשהם שני שיטין. ולגירסת התוס' נראה שטעמם כדי שיהיו ארבעה אותיות בשיטה אחת. וארבעה בשיטה אחרת, דקדש חסר וא\"ו הוא. ולדעת רבינו אין זה מספיק לחלק הלמד מהשם. כיון שהכל תיבה אחת איך נחלוק אותה. וזה שכתב רבינו שפעמים כתבוהו שיטה אחת, הוא ממה שהעיד ר\"א בר\"י שראה אותה ברומי בשיטה אחת:
והרר\"ד ן' זמרא ז\"ל כתב וק\"ק על פי' התוס' שאין זה דרך קריאה יא) י) נראה דט\"ס וצ\"ל כשהם בב' שיטין יותר מכשהם בשיטה אחת. מלמטה למעלה. ותו דלא הוי שני שיטין אלא שני חצאי שיטין. ותו דהוי תיבה אחת חלוקה בשתי שיטות לפיכך תפס הרב ז\"ל כדברי ת\"ק דלכתחילה בעינן שתי שיטות. אבל סדר הכתיבה כתב כר\"א בר\"י דאמר אני ראיתיו ברומי וכתוב עליו קדש להשם. ואפילו בזמן שכותב שני שיטין כותב קדש למטה. לד' למעלה. והרי אתה קורא יב) יא) כן הקשו הרשב\"א שם בשבת ובמהר\"ם בסוכה שם. שפיר לה' קדש אלא שבתחלה היה כותב למטה קדש יג) יב) צ\"ע דבקרא כתיב קדש לה'. ובפשוט משמע דגם הקריאה כן הוא. וע\"ע יומא ל\"ט ע\"א במתני' ואומר לה' חטאת. ובתוס' ישנים הקשו מהא דלא לימא אינש לה' קרבן אלא קרבן לה' ותירצו דשא\"ה דכתיב אשר עלה כו' והדר ועשהו חטאת יעו\"ש. א\"כ כש\"כ כאן דכתיב קדש לד' צריך הקריאה להיות כן. כדי שלא להזכיר את השם ארקנייא ומפני עדותו של ר\"א בר\"י שאמר אני ראיתיו ברומי כו' כתב ופעמים כתבוהו בשיטה אחת:
יג) במהר\"ם שם מפני קושייתו על פי' התוס' הביא מ\"ש הבחיי בשם הראב\"ד דקדש למ\"ד היה בסוף שיטה עליונה וזה נקרא מלמטה והשם בתחלת שיטה תחתונה. וכ\"כ הרשב\"א בשבת שם בשם ר\"ת יעו\"ש. והנה מדלא העיר הראב\"ד כאן כלום על הרמב\"ם, לכאורה י\"ל כן גם בדעת הרמב\"ם. ואפשר היה לדייק בלשונו דנקיט קדש למטה. ולד' למעלה. ובגמ' הגירסא לד' למעלה וקדש למטה וכבר התעורר בזה הכס\"מ. אבל אם נאמר דס\"ל כפי' הראב\"ד שפיר נקיט תחלה קדש למטה, דהכוונה בשיטה ראשונה בסופו וא\"ש. אמנם באמת גם בירושלמי פ\"ד דיומא ה\"א הגירסא קדש למד מלמטה כו' ושם קשה לפרש כפי' הראב\"ד, כמ\"ש בשירי קרבן שם." + ], + [ + "חופר את האותיות כו'. כתב מהר\"י קורקוס ז\"ל פ' המביא תניין יד)גיטין כ' ע\"א. לא היו כותבו שוקע אלא בולט כדינרי זהב. ומפרש לה התם כדינרי זהב. ולא כדינרי זהב. כדנרי זהב שבולט. ולא כדנרי זהב דאילו התם מגוואי והכא מאבראי ופרש\"י ז\"ל דוחק מאבראי והיא בולטות מגואי. גם שם נתבאר שהאותיות הם עצמם שמכה מאחוריו והם בולטות בפניו דהיינו חק יריכות וההיא היא דמתקריא כתיבה. טו)באור שמח כוון לציין כן. ובהשגות א\"א אינו חופר כו' והנה דפוס שכתב לא מצאתנו ונראה שכתב כן משום פתוחי חותם. והנראה מן הגמ' שהאותיות היה מכה מאחוריו כדין כתיבה כן נראה דעת רש\"י ז\"ל בלשון שכתבתי. והוא הנקרא פתוחי חותם שמפתח מאחוריו והאותיות בולטות כמו החותם. וגם צריך לצייר האות מאחוריו מהופכת כדי שיבלוט כסדר. וכן עושין החותם לחותם הדינור. וזה פשוט. ומדובק בשעוה הוא כדרך הצורפין הזוקקים או מכים בטס מצד אחד לעשות צורות או אותיות. והם בולטות מהעבר השני. כדי שלא יבקע הטס בעת שדוחק ומכה כדי שיבלטו הצורות או האותיות ממלאים אותו בזפת או בשעוה ואותו הזפת או השעוה מעמיד אותו טז)בהר המוריה כוון לזה. בעת החקיקה או ההכאה כדי שלא יבקע ולכך כתב רבינו שהיה הטס מדובק בשעוה מלפניו כדי לחקוק האותיות מאחוריו שיהיו בולטות לפניו:
והרר\"ד ן' זמרא ז\"ל כתב דעת רבינו שלא היה עושה בדפוס דבעינן כתיבה יז)בכס\"מ כתב שהיה כותב האותיות דכתיב ויכתבו עליו מכתב. ואח\"כ חופר מאחוריו. וכ\"ה בג\"פ סי' קכ\"ה. ובס' מעשה רקח תמה ע\"ז מש\"ס גיטין כ' ע\"ב דמקשה והא בעינן מכתב ופרש\"י פתוחי חותם יעו\"ש. הרי דפתוחי חותם הוא עצם המכתב, וכ\"מ כאן ברדב\"ז ודו\"ק. ומ\"ש הרדב\"ז דדפוס אינו כתב, ע' יו\"ד סי' רע\"א בט\"ז סק\"ח בזה. אמנם שם מיירי בדפוס ע\"י דיו. - וקצת יש לעורר דלהראב\"ד א\"ש מה שהבאתי לעיל הערה ח' בשם הצ\"פ דציץ יהיה צריך שרטוט יעו\"ש. ובזה י\"ל למ\"ש התוס' מנחות ל\"ב ובכמ\"ק דשרטוט דס\"ת ותפילין הוא רק ליישר הכתב יעו\"ש ובשו\"ת רע\"א סי' נ'. א\"כ אפ\"ל דע\"י דפוס ל\"ש טעם זה ולא צריך לשרטוט כדוגמא בש\"ס פסחים ל\"ז ע\"א אפשר יעשנה בדפוס ויקבענה כיון יעו\"ש. דכתיב ויכתבו עליו וגו' וחופר האות מאחוריו ובולט מלפניו ואומנות זה אין עושין אותו אלא על השעוה:", + " והוא נקוב כו'. כתב מהר\"י קורקוס ז\"ל זהו מה שאמר הכתוב ושמת אותו על פתיל תכלת וכ\"פ הרמב\"ן ז\"ל יח)בפ' תצוה כ\"ח ל\"ז. ובהשגות א\"א עוד יש בו נקב כו' כתב כן הר\"א ז\"ל מפני שכתוב ויתנו אותו על פתיל תכלת לתת על המצנפת וסובר שהוא חוט אחד. חוץ מהחוט שנזכר בציוויו שכתב ושמת אותו על פתיל תכלת וא\"כ הרי כאן שני חוטין. וכבר האריך הרמב\"ן ז\"ל לבטל דעת זה. וכתב שהאיך יעשו מה שלא הוזכר בציוויו כי בציוויו לא הוזכר רק פתיל אחד והוא הנכנס בנקבי הציץ ונקשר כנגד העורף אלא שהמצנפת צניפתה משופעת מאחוריו. כי היה צריך להניח לפניו מקום לתפילין בין ציץ למצנפת והיה הפתיל הנקשר לאחוריו כנגד העורף נקשר על המצנפת אחורי אזניו. וזהו ונתת את הציץ נזר הקדש על המצנפת כי היה קושר אותו מאחוריו דאלו ציץ על המצח היה והמצנפת בגובה הראש משפעת ויורדת לאחוריו כאשר כתבתי ורש\"י ז\"ל בפירוש החומש טרח לקיים כל המקראות והצריך ששה חוטין. והאריך הרמב\"ן ז\"ל להקשות עליו כי איך אפשר לצרף כל המקראות של הציווי ושל העשייה ולהרבות בחוטין והכתוב לא צוה רק חוט אחד. ועיין בחדושיו ז\"ל ודעתו כדעת רבינו וכאשר כתבתי:" + ], + [ + "והמעיל כלו תכלת כו'. כתב מהר\"י קורקוס ז\"ל ברייתא פ' המזבח מקדש. יט)זבחים פ\"ח ע\"ב. ת\"ר המעיל כלו תכלת שנאמר כליל תכלת וכו'. ובהשגות על מ\"ש רבינו שאין לו בית יד. א\"א זו מנין לו. גם על מה שכתב והוא נחלק לשני כנפים מסוף הגרון עד למטה. א\"א וגם זו מנין לו. והנה מ\"ש שאין לו בית יד הוא משום דכתיב בקרא והוא עוטה מעיל וכתיב מעיל צדק יעטני. ועטייה לא תאמר רק על מה שאינו מלבוש. כי אם היה לו בית יד היה לו לכתוב לשון לבישה לא לשון עטייה. ומ\"ש שהוא נחלק לשני כנפים, הוא משום דכן כתיב בקרא ויחזק בכנף מעילו ויקרע. נראה שהיה לו כנפים שאם לא היה לו כן היה לו לכתוב רק בשולי מעילו וכ\"כ הרמב\"ן ז\"ל. כ)פ' תצוה כ\"ח לא. - ע' רדב\"ז בשו\"ת ח\"א סי' שמ\"ג ולד' הרמב\"ן הוכחת הרדב\"ז שם צע\"ק. והוא עטוף קרוב לצורת האפוד יתעטף בו חצי הגוף שכלפי רגליו. והנה יש לו כנפים ואינו כמין חלוק. אבל המעיל כסות מקיף את כל הגוף כלו מצוארו עד רגליו, ואין לו בית יד כלל. ובשאר המעילים יש להם בית צואר כנגד כל הצואר תפור בו והוא הנקרא פי המעיל. וצוה הכתוב שיהיה ארוג עמו כו'. הכל שם כדברי רבינו. ודעת רש\"י ז\"ל כדעת הר\"א ז\"ל שהוא כדמות חלוק. והקשה עליו הרמב\"ן ז\"ל והכריח כאשר כתבתי. ומ\"ש רבינו שחוטיו כפולים י\"ב, נתבאר ביומא פ' בא לו כא)ע\"ב ע\"א. דיליף תכלת תכלת מפרוכת מה להלן כל חוט ששה אף כאן כל חוט ששה. וכתיב כליל תכלת. ופרש\"י כליל גדיל ואין גדיל פחות משנים וכל חוט ששה הרי י\"ב. ומ\"ש ופיו ארוג בתחלת אריגתו, הוא מ\"ש שפה יהיה לפיו סביב מעשה אורג. וזה סיוע לפרש\"י ז\"ל כב)שם בפ' תצוה כ\"ח ל\"ב. והובא בכס\"מ. שכתב באותה שנתבאר ספ\"ח דמעשה אורג. היינו שמתחלת אריגתם יהיו כך ולא ע\"י תפירה וכאשר הארכתי שם:
והרר\"ד ן' זמרא ז\"ל כ' הא למדת דחוטי המעיל כפול ששה והם גדיל הרי י\"ב. והם של תכלת וחוטי הרמונים כפול שמונה דכתיב משזר וכ\"מ שנאמר משזר חוטם כפול ח' והתם כג)שם ביומא. יליף לה:", + " ופיו ארוג בתחלת אריגתו כו'. כ' הרר\"ד ן' זמרא ז\"ל זה לא מצאתי מפורש ואי בעית אימא קרא ואי בעית אימא סברא. אבע\"א קרא דכתיב והי' פי ראשו בתוכו שיהי' פיו בראשו כלומר בתחלתו. ואבע\"א סברא דבזמן אריגתו מתחיל מן הקצר ומרחיב והולך. אבל אם מתחיל מן הרחב אינו יכול לקצר:", + " ואין לו בית יד כו'. כ' הרר\"ד ן' זמרא בהשגות א\"א זו מנין לו כו'. ואני אומר שלא היתה כוונת רבינו לומר שלא הי' לו בית יד להוציא זרועותיו מתחת המעיל. אלא לא הי' לו בית יד כמו הכתונות כדרך כל המלבושים. ויליף לה רבינו מדנקרא מעיל ואם הי' לו בית יד לאו היינו מעיל אלא כתונת. וזהו שכתב אלא נחלק לשתי כנפים מסוף הגרון עד למטה כדרך כל המעילים. והי' מכניס ראשו בבית הצואר ונמצאו שתי כנפיו אחד מימין ואחד משמאל פתוח מלפניו ומאחריו. וא\"כ ע\"כ היו לו בתי ידים כמין נקבים אחד מימין וא' משמאל להוציא בהם זרועותיו. שהרי חגור הי' בחשב האפוד. וליכא לפרושי שהי' נחלק לשתים חלוק לפניו וחלק לאחריו והשתא ניחא שהי' יכול להוציא זרועותיו. דא\"כ לא נקראו כנפים. כד)ע' תפארת ישראל בפתיחה לס' מועד בכללי בגד\"כ שכתב שהיה נחלק חלק מלפניו וחלק מלאחריו ולא מן שני הצדדין. ולמ\"ש הרדב\"ז ז\"א. דאין כנף אלא מן הצד, ותו שהרב ז\"ל כתב לקמן כה)ה\"ד. וע' ברמב\"ן פ' תצוה כ\"ח ל\"א. וז\"ל אבל רבותינו אמרו שהיו שבעים ושנים כו' שלשים וששה מצד אחד כו' ומכאן תלמוד שאינו כמין חלוק וכתונת אלא יש לו כנפים יעו\"ש ואפשר דכוונתו כמ\"ש הרדב\"ז. ודו\"ק. עד שיהיו שוליו משני צדדיו פעמון ורמון. משמע שהי' חלוק לשני צדדין ימין ושמאל. ועדיין לא ידעתי למה הי' חלוק מלאחריו. בשלמא מלפניו שלא יעכב בהליכה, אבל מלאחריו למה. וכן נראה שהוא דעת הראב\"ד ז\"ל שכתב וגם זו מנין לו. ואפשר לי לומר דילפינן לה מדכתיב ועשית על שוליו רמוני תכלת וארגמן ותולעת שני, על שוליו סביב מדכתב שוליו תרי זימני משמע דשתי שוליים הם. ולא משכחת לה אם לא יהי' חלוק לשנים. וא\"ת כיון שהי' המעיל בעל ד' כנפות למה לא הי' חייב בציצית כו)המנ\"ח מצוה צ\"ט כוון להקשות כן. ותי' משום דקי\"ל דטלית שאולה פטורה משום דכתיב כסותך וה\"ה בגדי כהונה שהם של הקדש. אמנם העירו עליו מש\"ס חולין ק\"י ע\"ב דגם טלית שאולה אחר למד יום חייבת מדרבנן. ולמ\"ש הרדב\"ז א\"ש. וכ\"ת הכי נמי לא מצינו שהוזכר זה כלל. וכ\"ת משום דבגדי כהונה צריכים שיהיו עד העקב ונמצאו הציצית נגררים ע\"ג קרקע. כז)ע' ש\"ע או\"ח סי' כ\"א ס\"ד שלא יגרור ציצותיו ובמג\"א שם סק\"ג העיר ע\"ז מכמ\"ק ומגיטין נ\"ו ע\"א מבן ציצית הכסת יעו\"ש ובה\"ט ושע\"ת בזה. מה בכך על הריצפה הי' מהלך והרצפה נתקדשה. וטלית שכולה תכלת חייבת בציצית. וי\"ל דכיון שלא היתה מחוברת אלא כנגד הגרון אין זו בעלת ד' אלא בעלת שתים ופטורה. והארבע כנפות שלנו כולם מחוברות על הכתף ולפיכך היא בעלת ארבע:", + " והקורע פי המעיל לוקה כו'. כ' הרר\"ד ן' זמרא ז\"ל בפ' בא לו. כח)יומא ע\"ב ע\"א. אמר רחבא אמר ר\"י המקרע בגדי כהונה לוקה שנאמר לא יקרע. מתקיף לה רב אחא בר יעקב ודילמא הכי קאמר קרא ניעבד ליה שפה כי היכי דלא ניקרע. מי כתיב שלא יקרע, ומשום דאיכא לאקשויי עלי' דקרא במעיל כתיב להכי הקדים רבינו והקורע פי המעיל דבי' כתיב קרא לא יקרע. וה\"ה לכל בגדי כהונה ודוקא דרך השחתה אבל הקורע ע\"מ לתקן פטור. וא\"ת מנ\"ל הא. דמימרא דתלמודא סתמא משמע. ותו דקרא לא יקרע בכל גוונא משמע מדלא כתיב ולא יקרע. וי\"ל דלא עדיפי בגדי כהונה מכל הדברים הנעשים לקדושת שמו כגון מזבח והיכל דאין לוקין עליהן אלא דרך השחתה שנאמר ונתצתם וגו' לא תעשון כן לד' אלקיכם. ור\"י לא הוצרך לפרש דדוקא דרך השחתה הוא דלוקה ולא אתי אלא לפרושי דלא יקרע לאו גמור הוא ולוקה עליו מדלא כתיב שלא יקרע, וקרא תרתי קמ\"ל שיהי' שפה לפיו שלא יהא נוח ליקרע כט)כ\"ה בפרש\"י פ' תצוה כ\"ח ל\"ב וי\"ל בזה בקושיית הגרע\"א בגליון הש\"ס מסנהדרין כ\"א ע\"ב דאמרי' לא ירבה כדי שלא יסור לבבו יעוש\"ה. ואם קרעו לוקה. וגדולה מזו אני אומר שהמוחק שם משמות הקדושים ע\"מ לתקנם ולא הי' דרך השחתה נהי דעביד איסורא. אבל אינו לוקה. ומנא אמינא לה מדאמרי' המאבד שם משמות הקדושים לוקה. משמע דרך איבוד. והכי משמע נמי מקרא דמייתי שנאמר בע\"ז ואבדתם את שמם וגו' לא תעשון כן וגו', ומה ע\"ז דרך השחתה, ל)ע' שו\"ת ח\"ס יו\"ד סי' רס\"ד ארוכות בזה וכוון לראיה זו של הרדב\"ז. אך הכא דוקא דרך השחתה הוא דלוקה. ועדיין צ\"ע דדילמא משום חומרת קדושת השם אפי' ע\"מ לתקן לוקה. והכי משמע מדכתב רבינו בהלכות יסוה\"ת לא)פ\"ו ה\"ה. ע' ח\"ס שם. וראי' זו של הרדב\"ז סעד גדול לשיטת הרא\"ש שם. וע\"ע שו\"ת הרדב\"ז ח\"א סי' ע\"ז ובשו\"ת עין יצחק או\"ח סי' ה'. וע\"ע פרמ\"ג או\"ח סי' קנ\"א במשב\"ז סק\"ג בזה. וז\"ל שאר הכנויים שמשבחים בהם להקב\"ה כגון חנון כו' מותר למוחקן. והא ודאי ע\"מ לתקן הוא, דאי דרך השחתה ודאי אסור דלא גרעו מכתבי הקדש, ודכוותא רישא דשמות שאינם נמחקים. אפי' ע\"מ לתקן לוקה. ומ\"מ הקורע בגדי כהונה אינו לוקה אלא דרך השחתה:" + ], + [ + "ומביא תכלת כו'. כ' מהר\"י קורקוס ז\"ל ברייתא פ' המזבח מקדש לב)זבחים פ\"ח ע\"ב. שהזכרתי בסמוך מסיים בה כיצד הוא עושה מביא תכלת וארגמן ותולעת שני שזורים ועושה אותם כמין רמונים שלא פתחו פיהם ומביא ע\"ב זגין ובהם ענבולין ותולה בו ל\"ו מצד זה ול\"ו מצד זה. פי' רמונים שלא פתחו פיהם פרש\"י ז\"ל דרך רמונים כששוהים באילן אחר גמר בישולן מתפתחין מאיליהן כדרך קליפי אגוזים החיצוניות. והרמב\"ן ז\"ל לג)בפ' תצוה כ\"ח ל\"א. סובר שהפעמונים היו מכניסים אותם ברמונים שכן כתוב בתוך הרמונים. והברייתא שכתבתי משמע כדעת רבינו חדא שאמרה ותולה בו לד)הגירסא שלפנינו ותולה בהן אבל מפרש\"י נראה שגרס ותולה בו. וע' בכס\"מ. משמע שהפעמונים תלוים במעיל, ותו שהי' להם לומר ומכניס הענבולים בתוך הרמונים ותולה כו', ותו שאמרו כמין רמונים שלא פתחו פיהם משמע דאין דבר נכנס בהם. ומלת בתוך ל\"ק מידי דפירוש בתוך היינו בין או באמצע. וכן תרגום אנקלוס בתוכם סביב לה)שם בפ' תצוה כ\"ח ל\"ג ובס' נתינה לגר על התרגום כוון לזה. ביניהון. ולא תרגם בגווהון. ובתוך שתרגם לו)בפ' פקודי ל\"ט כ\"ה וע' בנתינה לגר שם. ובס' הכתב והקבלה כוון בזה למהר\"י קורקוס ומביא ראיה מקרא ויצא בן אשה ישראלית בתוך בני ישראל ותרגום אונקלס בגו. וע\"כ דגו פי' בתוך. בגו הוא כמו בין. וכ\"ד רש\"י ז\"ל בפי' החומש לז)שם בפ' תצוה. גם בגמ' לח)שם בזבחים ד\"ה עינבלים. וכ\"כ התוס' סוף מס' קנים אבל המפרש שם פי' כהרמב\"ן יעו\"ש. ולמד אותו מדכתיב פעמון ורמון דמשמע אצל רמון ולא בתוך. אלא פעמון ואח\"כ רמון בצידו. וזה דקדק רבינו במ\"ש עד שנמצא שיליו כו' דוק ותשכח. ומ\"ש כל חוט שמונה, גם בפ' בא לו לט)יומא ע\"א ע\"ב. ויליף לה מפרוכת מה שם כ\"ד חוטין אף כאן כ\"ד חוטין. והיו שני מינים נמצא שמונה בכל מין וכבר הזכרתי זה:" + ], + [ + "הזהב שבאריגת האפוד כו'. כ' הרר\"ד ן' זמרא ז\"ל פ' בא לו מ)שם ביומא. ונקיט רבינו כטעמו של רב אשי דאמר לעשות בתוך הארגמן וכתיב ועשית שיהי' כל עשיותיו זהב בתוך הארגמן וכן בתולעת השני וכן בשש נמצא כ\"ח. וכבר כתבתי זה למעלה ולא ידעתי למה לא כתב הרב ז\"ל שהאפוד הי' מעשה חושב מא)ע' מל\"מ לעיל פ\"ח הט\"ו. כאשר כתב בחושן כי באפוד כתיב מעשה חשב ובחושן כתיב אפוד. וי\"ל דלמעלה לא ביאר הרב מעשה האפוד אלא כמה חוטין הי' באריגתו ולמטה גבי החושן כתב מעשה חושב לאפוד ולחושן אפוד שהכל הי' מעשה חושב:" + ], + [ + "כיצד מעשה החושן כו'. כ' מהר\"י קורקוס ז\"ל פסוק מלא ועשית חושן וגו' מעשה חושב. וכבר נתבאר פי' מעשה חושב דהיינו שהצורה נראית משני צדדין. ואמה ארכו כן כתוב באלה פקודי רבוע יהי' כפול וגו' זרת ארכו וזרת רחבו כפול. מב)כוונתו ליישב מה שדקדק הרדב\"ז כאן דלמ\"ל תרי זמני כפול בקרא. ופי' הכוונה כפול שני דזרת על זרת הוא אחר שכופלו ולכך לא הביא מקרא דפ' תצוה כ\"ח ט\"ז רק מפ' פקודי ל\"ט ט' דשם כתיב ב\"פ כפול. פירושו שלאחר כפילתו יהי' רבוע זרת על זרת והזרת הוא חצי אמה. ומ\"ש שכל אבן מרובע ומשוקע כו' כך פרש\"י ז\"ל מג)בפ' תצוה כ\"ה ז'. גבי אבני מלואים וגבי משובצים זהב יהי'. שהי' עושה מושב כמין גומה וכו' והרמב\"ן ז\"ל מד)שם. חולק בזה וסובר שלא היתה האבן שקועה רק יושבת על המושב ויוצאים מן המושב מזלגות האבן. וכתב שכן דרך כל אבן יקרה שלא יטמין יופי'. ודעת האונקלוס נראה שהוא כדעת רש\"י ז\"ל ורבינו מה)ע' רמב\"ן שם שכתב בדעת התרגום כדעתו. וע' מל\"מ כאן. שתרגם משקען, נראה שהיו שקועות והמושב מקיף סביב על האבן מכל הרוחות. והוא מ\"ש משבצות שפירושו שיהיו האבנים מוקפות משבצות כ\"כ רש\"י ז\"ל וכדברי רבינו:", + " ארכו אמה ורחבו זרת כו'. כ' הרר\"ד ן' זמרא ז\"ל דכתיב רבוע יהי' כפול זרת ארכו וזרת רחבו כפול כלומר אחר שנכפל הי' רבוע זרת ארכו וזרת רחבו כפול. וכבר נשאלתי אמאי כתיב תרי זמני כפול, והעליתי דאפי' בשעת אריגתו הי' אורג אותו כפול ולא הי' אורג אותו פשוט ואח\"כ כופלו. דא\"כ הי' צריך תפירה. ולא הי' בבגד\"כ מעשה מחט. מו)אפ\"ל ראי' לזה מש\"ס יומא ע\"ב ע\"ב מיתיבי בגד\"כ אין עושין אותן מעשה מחט כו' אמר אביי לא נצרכא אלא לבית יד כדתניא כו' יעו\"ש. ומשמע דלא משכחת מעשה מחט רק בבית יד. ויש לעיין בזה למ\"ש הרדב\"ז לקמן ה\"ט יעוש\"ה. וטעם הכפל כדי ליתן את האורים ואת התומים בתוך כפלי החושן אעפ\"י שאין נראה כן מלשון רבינו שכתב אורג בגד וכו' ארכו אמה ורחבו זרת וכופלו לשנים. משמע שהי' אורג אותו פשוט. וצ\"ל לפ\"ז כי שני ראשי' היו למעלה ואעפ\"י שלא הי' תופרו מן הצדדין כובד החושן הי' מעמד את האורים ואת התומים שלא יפלו ואכתי כפל הכפל קשיא. ואפשר דרבינו לא נחית להכי, אבל מודה הוא דמתחלת אריגתו ועד סופו הי' כפול. ולזה דעתי נוטה:" + ], + [ + "ומפתח על האבנים כו'. כ' מהר\"י קורקוס ז\"ל כתב רש\"י ז\"ל בפי' החומש מז)בפ' תצוה כ\"ח כ\"א. איש על שמו סדר תולדותם סדר האבנים אודם לראובן פטדה לשמעון וכן כולם. ועוד יתבאר בסמוך גבי אפוד דעת רבינו בזה:", + " נמצא כותב כו'. כ' הרר\"ד ן' זמרא ז\"ל על האודם ראובן שהוא הראשון ועל ישפה בנימין שהוא אחרון. וגרסינן בפ' בא לו מח)יומא ע\"ג ע\"ב. כיצד נעשית ר' יוחנן אמר בולטות ר\"ל אמר מצטרפות והא לא כתיב צד\"י א\"ר שמואל בר יצחק אברהם יצחק ויעקב כתיב שם. והא לא כתיב טי\"ת א\"ר אחא בר יעקב שבטי ישורון כתיב שם. ומשום כבוד האבות הי' כותב אותם למעלה ושבטי ישורון למטה. ורבינו כתב שבטי י\"ה ואפשר שכך היתה גרסתו מט)בס' צפנת פענח מהד\"ת ס\"ז ע\"ב כתב ראיה לזה מתוספתא פ\"ק דחלה דאר\"י לבוש שלבש בו אבא וציץ שנתן בין עיניו אם לא אלמוד בו לכל מורה הוראות יעו\"ש. דמשמע דאמר כן כשבועה. וקשה בשלמא בציץ שהיה בו השם הוי גדר שבועה, ע' ברמב\"ם פי\"ב משבועות ה\"ד. אבל בלבוש מה שבועה שייך בו. אבל להרמב\"ם שהיה השם בחשן שהוא מלבוש כהן גדול א\"ש. והיא הנכונה כדי שהשם יסייע בתשובת השאלה. נ)ע' פרש\"י תצוה כ\"ח י\"ב וז\"ל שיהא הקב\"ה רואה את השבטים כתובים לפניו כו' וע\"ע תוס' ר\"ה כ\"ו ע\"א ד\"ה כיון מ\"ש בזה. וע\"ע בקידושין ע' ע\"ב כשהקב\"ה משרה שכינתו מעיד על כל השבטים כו' שנאמר שבטי י\"ה עדות לישראל, אימתי הוי עדות לישראל כו' יעו\"ש ובפרש\"י. ולסברת הרדב\"ז משם סמך לדברי הרמב\"ם ודו\"ק. ועדיין לא ידענו על מה הי' כותב וכ\"ת על האבנים כשאר שמות השבטים, הא ודאי ליתא שלא הוזכרו אבנים אלו בכתוב ולא על איזה אבן היו. ואם על הגויל ככתיבת ס\"ת הי' צריך לדבק אותו בדבק או לתופרו שם. והי' ראוי שישמיענו דבר זה. ולפיכך אני אומר דמעשה חושב היו אותיות מרוקמות בגוף החושן נא)ע' מנ\"ח מצוה צ\"ט ובתפא\"י בכללי בגד\"כ בס' מועד שכתבו דשמות האבות היו כתובין על אבן ראובן. ושבטי וגו' על אבן בנימין, יעו\"ש. ולהרדב\"ז כאן ז\"א. - ואפ\"ל ראיה להרדב\"ז למ\"ש בס' צ\"פ מהד\"ת ע' ע\"ב דלכך באפוד כתיב כמ\"פ לשון פתוחי ובחשן רק פעם אחת. כדי לרמז בזה הא דאמרי' בגיטין ו' ע\"ב דאין לכתוב ג' תיבות מפסוק בלא שרטוט ובמתניתא תני ד' אין כותבין. א\"כ באפוד דבכל אבן היה כתוב ששה שבטים, שהם שש תיבות, צריך שרטוט קודם החקיקה. משא\"כ בחשן דבכל אבן בפ\"ע היה רק שם שבט אחד אין צריך יעו\"ש. ובמ\"ש לעיל הערה ח' בזה. ואם נאמר דעל אבן אודם היה כתוב ראובן וגם שמות האבות כו' א\"כ הוי ד' תיבות על אבן אחד. ולכ\"ע בעי שרטוט, אבל להרדב\"ז שהיו מרוקמות בחשן עצמו. א\"כ לא היו רק ג' תיבות דלא בעי שרטוט כמ\"ש הכס\"מ בדעת הרמב\"ם בפ\"ז מס\"ת הט\"ז. או די\"ל דל\"ש דין שרטוט ברקימה. - אמנם מלשון הירושלמי שם ביומא דאמרי' כל אלה שבטי ישראל חקוק \"עליהם\" משמע שהיה על האבנים עצמם. שוב מצאתי במד\"ר סו\"פ תצוה מפורש דעל אבן אודם כתוב שמות האבות וראובן. ועל ישפה בנימין ושבטי ישורן יעו\"ש. והוא כמ\"ש המנ\"ח ותפא\"י וצ\"ע. והנה מה שהעירותי דא\"כ הוי ד' תיבות על אבן אחד ובעי שרטוט, אפ\"ל למ\"ש בקרית ספר, דשמות האבות ושבטי וגו' אינו רק מדרבנן ומה\"ת די לכתוב רק צד\"י וטי\"ת החסירים באותיות השבטים יעו\"ש ובמנ\"ח שם. וא\"כ למ\"ש התוס' שם בגיטין דדוקא כשמתכוון לכתוב הפסוק לדרשא בעי שרטוט משא\"כ באגרות שלומים מותר לכתוב כמה תיבות לצחות הלשון בלא שרטוט יעו\"ש. וא\"כ י\"ל דגם בחשן דשמות האבות ושבטי וגו' שאינם נצרכים לדרשא דדי רק באות צד\"י וטי\"ת. ושאר האותיות הם כמו לצחות הלשון לבד, לא בעי שרטוט. - ורבינו בחיי ובעה\"ט פ' תצוה יש להם שיטה אחרת בכ\"ז. וצ\"ע ממד\"ר הנ\"ל, ואכמ\"ל. בעצמו והיו בולטות כשאר אותיות השבטים בשעת תשובת השאלה ומאירות ומצטרפות לדעת ר\"ל:", + " וכותב בתחלה למעלה כו'. כ' מהר\"י קורקוס ז\"ל סו\"פ בא לו נב)שם ביומא. ושם כתוב שבטי ישורון ורבינו כתב שבטי י\"ה כלשנא דקרא שבטי י\"ה עדות לישראל והכל אחד כי הכוונה בעבור אות טי\"ת שלא היתה בשבטים ולא בשמות האבות. ופשוט הוא זה:" + ], + [ + "ועושה על ד' זויות כו'. כ' מהר\"י קורקוס ז\"ל זהו שאמר הכתוב ועשית על החושן שתי טבעות זהב וגו' והם העליונות לאחוז אותם בכתפות האפוד ועדיין היו תחתיתו הולך ובא. לכך צוה עוד ועשית שתי טבעות זהב ושמת אותם על שתי קצות החושן והם הפאות התחתונות. וביאר אח\"כ וירכסו את החשן מטבעותיו אל טבעות האפוד בפתיל תכלת וגו'. וכתב רבינו על עבותות והם הנקראים שרשרות, נג)וכ\"ה בפרש\"י שם תצוה כ\"ח כ\"ד. לפי שהכתוב אמר תחלה ועשית על החשן שרשרות גבלות ואח\"כ אמר ונתת את שתי עבותות הזהב ומשמע לכאורה דשרשרות לחוד ועבותות לחוד. לכך נראה דשרשרות היינו העבותות ונקראו שרשרות כי שרשרות בלשון תורה כמו שלשלת בלשון המשנה. והיא כמין קליעה ולכך נקראו עבותות. ועוד יתבאר בסוף הפרק כיצד היו עושים בהם ובטבעות:" + ], + [ + "האפוד רוחבו כו'. כ' מהר\"י קורקוס ז\"ל כך כתב רש\"י ז\"ל בפי' החומש: נד)בפ' תצוה כ\"ח ז'.
והרר\"ד ן' זמרא ז\"ל כ' גם זה מבואר. אלא דקשיא לי מה שכתב ותופר עליו שתי תפירות וכו' והלא כתב למעלה ובגדי כהונה כולם אין עושים אותם מעשה מחט אלא מעשה אורג, וכ\"ת דתפירה לאו דוקא אלא מחבר ולעולם בארוג. קשיא דהא גבי חשב האפוד כתב ויש לו כמו שתי ידות יוצאות ממנו בארוג ודכוותה הוי לי' למכתב גבי כתפות האפוד. וי\"ל דמקרא שמוע לה דגבי חשב האפוד כתיב וחשב אפודתו אשר עליו ממנו הוא כמעשהו. אבל גבי כתפות כתיב כתפות עשו לו חוברות. משמע דבתחלה עשו אותם ואח\"כ חברום ע\"י תפירה וגזרת הכתוב הוא. ואפשר דתפירה זו לא היתה ע\"י מחט אלא עשו אותה בפני עצמם ואח\"כ חברום ע\"י אריגה. נה)צע\"ג דמפורש בפרש\"י שם דהיה ע\"י מחט. וז\"ל יחבר אותם במחט למטה בחשב ולא יארגם עמו אלא אורגם לבד ואח\"כ מחברם. ואם תרצה לומר דעכ\"פ תפירה במחט היתה גזרת הכתוב הוא. וליכא לפרושי דכתפות האפוד לאו מכלל בגדי כהונה הם. דהא מעכבין הם. ואם עבד בלא כתפות האפוד מחוסר בגדים הוא. והנכון דברים כפשטן כמו שהכתונת הי' שני חלקים ומחובר במחט בתפירה נו)כוונתו לש\"ס יומא ע\"ב אמר אביי לא נצרכא אלא לבית יד שלהם כו' יעו\"ש. כן האפוד עשוי משני חלקים ומחובר אח\"כ בתפירה:", + " ויש לו כמו שתי ידות כו'. כ' מהר\"י קורקוס ז\"ל נז)נראה דחסר כאן איזה תיבות, וצריך להיות כך. עיין ברש\"י ז\"ל בפי' החומש [תצוה כ\"ח ו'] מ\"ש כו'. מ\"ש שהחשב הי' מחובר בראש האפוד ע\"פ רחבו מעשה אורג ומאריך לכאן ולכאן להקיף ולחגור בו. ולדעת רבינו נראה שלא הי' החשב על פני רוחב האפוד כלל, רק הם שתי ידות. אחת יוצאה מכאן ואחת יוצאה מכאן ולהיות ששתי הידות הם לחגור נקראים שתיהם חשב האפוד כאלו הם אחד אעפ\"י שהם שנים. ולדעת רש\"י ז\"ל ניחא טפי שהיוצא מכאן ומכאן הכל אחד ומחובר בראשו ע\"פ רוחבו ומאריך וכו' כאשר נתבאר. ומ\"מ כ\"ע מודים שהארוג לא הי' מחובר במחט כלל ויליף לה מדכתיב ממנו הוא פי' שהי' ארוג לא מחובר:", + " והכל ארוג זהב כו'. כ' מהר\"י קורקוס ז\"ל מקרא מלא ממנו הוא כמעשהו זהב תכלת וארגמן ותולעת שני וכו':", + " ותופר עליו כו'. כ' מהר\"י קורקוס ז\"ל גם זה מהכתוב שתי כתפות חוברות יהי' לו אל שני קצותיו וחובר. ומדכתב חוברות וחובר משמע שיהיו תפורים ומחוברים ביד ולא ארוגים בתחלתם כמו החשב, דלא כתב ממנו אלא בחשב יהיו אלו הכתפות כמו שתי רצועות מימין האפוד עצמו והיו מתחברות באפוד ועולות על הכתפים בצדי הצואר ונקפלות לפניו למטה מכתיפיו מעט כ\"כ רש\"י ז\"ל בפי' החומש:", + " וקובע על כל כתף כו'. כ' מהר\"י קורקוס ז\"ל גם זה מבואר בכתוב אלא שרבינו כתב שהאבנים של החושן ושל האפוד היו מרובעות ואין בכתוב הכרח לזה, נח)ע' מל\"מ לעיל ה\"ו בזה. אלא אפשר שכ\"כ לפי שכך הוא יופיים ונויים. מ\"מ נראה דמרובעות לאו למימרא שיהיו שוות הרבוע. אלא לומר שיהי' להם זוויות ולאפוקי עגולות. ומסדר כתיבת השמות כך נראה שלא הי' שוות בצדדין לא עגולות כי לא תבא הכתיבה בהם כהוגן. ומ\"ש רבינו משוקע כבר נתבאר בסמוך:", + " ומפתח על שתי האבנים כו'. כ' מהר\"י קורקוס ז\"ל ברייתא בסוטה בפ' אלו נאמרים נט)סוטה ל\"ו ע\"א. שתי אבנים טובות הי' לו לכ\"ג על כתפיו אחת מכאן ואחת מכאן. ושמות י\"ב שבטים כתוב עליהם ששה על אבן זו וששה על אבן זו שנאמר ששה משמותם על האבן האחת וגו' על האבן השנית כתולדותם שניה כתולדותם ולא ראשונה כתולדותם, מפני שיהודה מוקדם. וחמשים אותיות היו, כ\"ה על אבן זו וכ\"ה על אבן זו. רחב\"ג אומר לא כדרך שחלוקים בחומש הפקודים כו' אלא כדרך שחלוקים בחומש שני. כיצד בני לאה כסדרן, בני רחל אחד מכאן ואחד מכאן, ובני השפחות באמצע. אלא מה אני מקיים כתולדותם כשמות שקרא להם אביהם ולא כשמות שקרא להם משה ראובן ולא ראובני שמעון ולא שמעוני. ופרש\"י ז\"ל דלדעת ת\"ק היו כתובים ששה האחרונים כסדרן גד ואשר יששכר וזבולן יוסף ובנימין. וששה הראשונים יהודה ראובן שמעון לוי דן ונפתלי. הכל כסדר לידתן חוץ מיהודה והוא מדכתיב שנית כתולדותם. ודרשינן ולא ראשונה כתולדותם. ולדעת רחב\"ג היו כתובים כסדר שנכתבו בסדר ואלה שמות ראובן, שמעון, לוי, ויהודה, יששכר זבולון באחת. ובשנית בנימין, דן, ונפתלי, גד ואשר, ויוסף. זהו תורף פירושו. ולפי\"ז דברי רבינו לא כת\"ק אתו. ולא כרחב\"ג אתו. כת\"ק לא אתו דאילו ת\"ק דן ונפתלי גד ואשר קודמים ליששכר וזבולן. ובודאי כי סדר לידתן כך הוא. ואילו רבינו הקדים יששכר וזבולן לדן ונפתלי גד ואשר. ואין זה סדר לידתן. ותו דלת\"ק יהודה קודם ורבינו לא הקדימו רק כתבו כסדר לידתו כמו אחרים. וכרחב\"ג לא אתו. דלרחב\"ג בנימין קודם לבני השפחות כי כן הוא בחומש שני ורבינו כתבו באחרונה. ותו דלרחב\"ג כתולדותם למעוטו ראובני שמעוני אתי. ולרבינו כתולדותם כפשוטו ועוד הכרחיות אחרים אין צורך לבארם כי מבוארים הם. ונראה לפרש שרבינו ודאי כת\"ק ס\"ל במאי דקאמר דכתולדותם הוי כסדר לידתם כפשטו דודאי כסתם צריך לפסוק ולא כיחידאי וכתולדותם היינו ראובן ולא ראובני, אלא שרבינו מפרש דכתולדותם פי' כסדר שילדו האימהות ס)כ\"כ גם בקר\"ס להמבי\"ט. כלומר לאה שילדה תחלה בני' קודמים ואח\"כ בני בלהה ואח\"כ בני זילפה ואח\"כ בני רחל. וזהו כסדר לידתן דהיינו כסדר שילדו ולא כסדר שנולדו. ובזה ניחא שפיר דבחושן כותב על ישפה שם בנימין כדאיתא במדרש סא)בפ' ויצא פ' ע\"א ס\"ה. וע\"ע ירושלמי פ\"ק דפאה ישפה בנימין. ישפה כלומר שהי' לו פה להגיד לאביו מכירתו של יוסף ולא הגיד והיינו י\"ש פ\"ה. ומסתמא הדעת נותן דסדר חשן וסדר אפוד כי הדדי נינהו. סב)לסברא זו כוון גם במנ\"ח מצוה צ\"ט שכתב דרבינו בחיי פ' תצוה שכתב סדר השמות בחושן כסדר הרמב\"ם באפוד. ה\"ה דסובר כסדר הרמב\"ם גם באפוד יעו\"ש שכוון גם לכמה דברים ממ\"ש המהר\"י קורקוס וע\"ע בזה באו\"ח פ' תצוה שם. ובמדרש פרשת דגלים סג)הוא בפ' במדבר פ\"ב-ס\"ז. - אמנם צ\"ע במ\"ש המהר\"י קורקוס דשם במד\"ר סדרו בחשן כאשר סידר הרמב\"ם באפוד, דהא שם במדרש הסדר דן גד נפתלי. וסדר הרמב\"ם באפוד נפתלי דן גד. והנה מה דמקדים הרמב\"ם נפתלי לדן באפוד א\"ש, שהוא כדי שיהיו כ\"ה אותיות בכל אבן כמ\"ש המהר\"י קורקוס אח\"כ. אמנם קשה דשם במד\"ר הקדימו גם לגד. ולהרמב\"ם גד אחר נפתלי ודן. ויותר היה למהר\"י קורקוס להביא ממ\"ש במד\"ר סו\"פ תצוה דשם מבואר הסדר בחשן כסדר הרמב\"ם באפוד חוץ ממה שהקדימו דן לנפתלי וזה ניחא כמ\"ש ודו\"ק וצ\"ע. ונראה מזה ראיה ברורה למ\"ש בהגהות הרש\"ש ובפי' מהרז\"ו דט\"ס שם במד\"ר פ' במדבר וצ\"ל שם כהגירסא שהוא במד\"ר פ' תצוה. וכ\"ה גירסת המהר\"י קורקוס שם. וע' בפי' מהרז\"ו שם שכוון למהר\"י קורקוס כאן. כן סדרו אותם בחשן כאשר סדרם רבינו באפוד. יששכר וזבולן קודם דן ונפתלי גד ואשר, וזהו מה שהכריחו לרבינו לפרש שראובן על כתף זה, ושמעון על כתף זה וכן כלם כאלו שתיהם אבן אחת ושמות אלו נקראים עם אלו ביחד אחד מכאן ואחד מכאן. ולא פירש הששה בני לאה על אבן זו והששה האחרים על האבן השנית כתולדותם שלפי זה היו באבן אחת כ\"ח אותיות ובשנית כ\"ב אותיות. ואנן כ\"ה על אבן זו וכ\"ה על אבן זו בעינן כדברי ת\"ק, וזה עצמו הכריחו לרבינו להקדים נפתלי לדן ולא הקדים דן כסדר שנולדו. כדי שיהי' האותיות שוין. סד)כ\"כ בס' מעשה רקח בשם הג\"פ אהע\"ז סי' קכ\"ט ס\"ק קכ\"ז. וכיון שעל כרחנו הוצרכנו להקדים נפתלי לדן מפני החשבון, הדבר מוכרח דכתולדותם לא כסדר שנולדו שהרי אין זה כסדר שנולדו אלא כסדר שילדו האימהות קאמר. ואהכי הוא דקפיד קרא. וכיון שנפתלי ודן בני בלהה אין קפידא אם נקדים נפתלי לדן וכתולדותם מקרי. וזה הכריחו ג\"כ לרבינו לפסוק שלא הי' יהודה קודם, וגם לפרש סדר השמות בשתי האבנים ביחד כאלו הי' אבן אחת ודף אחת כאשר כתבתי. ודלא כרש\"י ז\"ל שסידר השמות בכל אבן לבדה, כאלו הם שני דפין שקוראים זו ואח\"כ קוראים זו. ואעפ\"י שרש\"י חולק על מ\"ש לדעת רבינו באפוד, אעפ\"כ בחשן סובר כדעת רבינו שבס' שופטים סה)שם י\"ח כ\"ט. כתב גבי ויקראו שם העיר דן כשם דן אביהם וגו' ואולם ליש שם העיר לראשונה. כתב וז\"ל ובספר יהושע קרא שמה לשם סו)בפרש\"י שלפנינו שם חסר ולא הובא פסוק זה. שנאמר ויקראו ללשם דן כשם דן אביהם. מפני שמצאו שם אבן טובה ששמה לשם והיא היתה על החשן לשבט דן ששמו כתוב על לשם וכו'. וזה לא יתכן אלא לפי סדר רבינו שהרי לשם אבן שביעית היא. ואם פי' כתולדותם כסדר שנולדו כאשר כתב רש\"י ז\"ל באפוד נמצא דן חמישי ושמו כתוב על ספיר לא על לשם. אבל אם פי' כתולדותם כאשר פירשתי בדעת רבינו א\"ש. ונמצא לפי זה דלדעת רש\"י ז\"ל כתולדותם שכתב בחשן אין פי' כמו כתולדותם שכתוב באפוד. סז)ע' פרש\"י פ' תצוה כ\"ח כ\"א וברא\"ם שם דמשמע מדבריו דדן היה כתוב על ספיר לא על לשם. וסותר דברי עצמו מס' שופטים גם חשן גופיה. וכבר העיר בזה הרש\"ש בהגהות במד\"ר סו\"פ תצוה ובפי' מהרז\"ו במד\"ר פ' במדבר פ\"ב ס\"ז יעוש\"ה. ובודאי שזה דוחק. אלא שעדיין יקשה לשיטת רבינו מה שאמרו שם בדברי ת\"ק שנייה כתולדותם ולא ראשונה כתולדותם שיהודה מוקדם, סח)כ\"כ גם בקר\"ס דלהרמב\"ם סדר השמות לרוחב שתי האבנים. ופי' הכוונה בגמ' שניה כתולדותם ולא ראשונה כתולדותם היינו שמאבן ראשונה לשניה הוי כתולדותם ולא כתולדותם באבן ראשונה לחוד שיהיו שם כל בני לאה, וכתב עוד דהרמב\"ם ל\"ג בגמ' מפני שיהודה מוקדם יעו\"ש. ובס' מעשה רקח כוון ג\"כ לזה. ופי' מפני שיהודה מוקדם, היינו שהוא מוקדם כשבני לאה בשתי האבנים משיהיו באבן ראשונה כתולדותם יעו\"ש, ודו\"ק. שהרי לדעת רבינו בשנייה הי', ובשלמא לשטת רש\"י ז\"ל ניחא דבראשונה כתוב יהודה ראובן שמעון לוי דן ונפתלי הרי כ\"ה אותיות, ויהודה מוקדם. אבל לשיטת רבינו קשיא על מה סמך רבינו בזה, אלא שצ\"ל דכיון דרבינו הוצרך להקדים יששכר וזבולן לדן ונפתלי כדי שיהי' כתולדותם דגבי אפוד כמו כתולדותם דחשן וכאשר נתבאר. ומעתה ע\"כ יהודה לא הי' באבן הראשונה אלא בשנייה, כדי שיהיה כ\"ה על כל אבן. וע\"כ ההיא דרשא דשניה ולא ראשונה וכו' ליתא, אלא כתולדותם אתרווייהו קאי לא אשנית דוקא. ופשטי' דקרא הכי משתמע. ודעת רחב\"ג כן הוא, דהא לדידי' כתולדותם היינו לומר ראובן ולא ראובני וכו'. ובודאי שכל השמות כן היו נכתבים בשני האבנים. וכתולדותם אתרוייהו קאי, דאל\"כ פשו לה אותיות. וכיון דר' חנינא הכי ס\"ל, נקטינן כוותי' בהא מהטעם ומההכרח שנתבאר. אבל פי' כתולדותם אין הכרח לפסוק כמותו, שבא לומר ראובן ולא ראובני דיחיד הוא, אלא נקטינן כתולדותם שעל סדר הכתיבה קאמר, וכת\"ק דסבר הכי כנ\"ל לדחוק לקיים דברי רבינו וגרסת ספרנו. ומ\"ש רבינו ששם יוסף כתוב בה\"א, מבואר שם שהקשו הני חמשין נכו חדא הוי. א\"ר יצחק יוסף הוסיפו לו אות אחת שנאמר עדות ביהוסף שמו וגו'. מתקיף לה רנב\"י כתולדותם בעינן, אלא כל התורה כולה בנימן כתיב והכא בנימין שלם דכתיב ואביו קרא בן בנימין כו'. והשתא לשיטת רבינו קשה סוגייא זו. חדא דבשלמא לשיטת רש\"י ז\"ל דיוסף ובנימן היו על אבן אחת ניחא, דבין לר' יצחק דיוסף הוסיפו לו אות אחת בין למאי דמסיק דבנימין שלם, היו כתובים כ\"ה על אבן זו וכ\"ה על אבן זו. אלא לשיטת רבינו דיוסף הי' על אבן אחת ובנימין על האחרת, בשלמא לר\"י הי' כ\"ה על כל אבן, אלא לתירץ שני שמוסיף אות אחת בבנימין נמצא דבראשונה הי' כ\"ד אותיות ובשנייה כ\"ו אותיות. ות\"ק אמר כ\"ה על כל אבן. ותו קשה דכיון דתירץ ר\"י אידחי לי' איך תפס רבינו כן. ונראה שרבינו סובר שמה שהקשה ר\"נ כתולדותם בעינן לאו לת\"ק מקשה. דלת\"ק מלת כתולדותם היינו על הסדר, שיהי' כסדר לידתן כאשר נתבאר. ולא בא הכתוב לומר שיכתבו כשמות שקרא להם אביהם דוקא. וא\"כ לת\"ק לק\"מ. ושפיר מצי למכתב יהוסף אעפ\"י שאינו שם שקרא לו אביו, דלא קפיד בהכי. אבל לרחב\"ג מקשה שפיר דכי היכי דממעט ראובני ושמעוני ה\"ה יהוסף וסבר ר\"נ דאע\"ג דפליג עליה דת\"ק בסדר כתיבתן מ\"מ בחשבון האותיות שאמר ת\"ק שהיו חמשין לא פליג עליה. ולדידיה הוא דמשני דבנימין מלא היו כותבין. דלדידיה לא קפיד שיהיו כ\"ה על כל אבן שכיון שאמר שכסדר ספר שני היו כתובין, אי אפשר להיות כ\"ה על כל אבן לפי אותו סדר. ומיהו מודה שחמשין אותיות היו כולן, ואילו לת\"ק ע\"כ כשנוייא דר\"י נקטינן דיוסף הוסיפו לו אות אחת, כי בזה היו כ\"ה על כל אבן. אבל לתירץ שני לא היו כ\"ה על כל אבן, ות\"ק אמר כן בפי'. ושיטה זו נראה שהוא גם שיטת רש\"י ז\"ל שכתב והא כתולדותם בעינן כשמות אשר קרא להם אביהם עכ\"ל. וסברא זו רחב\"ג הוא דאמר לה ואליביה הוא דמקשה וכאילו אמר הא ניחא לרבנן אלא לרחב\"ג מאי איכא למימר. ואליביה הוא דמשני. והדבר בעצמו נראה דמוכרח כאשר נתבאר לעיל:
והרר\"ד ן' זמרא כ' וצריך טעם למה תפס לו דברי ר' יצחק ולא דברי רב נחמן בר יצחק דהא בעינן כשמות אשר קרא להם אביהם. וי\"ל דיוסף שהוא מלך ובכור ראוי להוסיף בו האות, גם כדי שיהי' שם יה\"ו בתחלת השם סט)אולי צ\"ל בתחלת השיטה. כי קרא דכתולדותם, היינו סדר לידתם ויוסף קודם לבנימן ואע\"ג דבני השפחות קדמו ליששכר וזבולן, מ\"מ בני הגבירות צריך שיהיו בתחלה ובסוף, כדתניא רחב\"ג אומר לא כדרך שחלוקים בחומש הפקודים חלוקים באבני האפוד, אלא כדרך שחלוקים בחומש שני. כיצד בני לאה כסדרן ובני רחל אחד מכאן ואחד מכאן. ורבינו סידר גם בני לאה א' מכאן וא' מכאן. וי\"ל דמתניתן ע)צ\"ל מתניתא. קשתיה שאם באת לסדר בני לאה כסדרן באבן אחת ובני רחל א' מכאן וא' מכאן, נמצא שבעה עא)צ\"ע דהא יש לפרש ובני רחל אחד מכאן ואחד מכאן כפרש\"י בנימין בתחלת אבן השנית ויוסף בסוף אותו האבן יעו\"ש. ובכלל דברי הרדב\"ז צ\"ב דאי ס\"ל להרמב\"ם כתולדותם סדר לידתן ממילא לא ס\"ל כרחב\"ג דבני רחל אחד מכאן כו' וע' בכס\"מ. על אבן אחת וחמשה על אבן אחת וקרא כתיב ששה משמותם וגו' אלא ודאי ע\"כ הא דקתני כסדרן היינו כסדר תולדותם של בני הגבירה אבל לעולם א' מכאן וא' מכאן דהיינו ראובן בכתף הימיני ושמעון על כתף השמאלי וכן כלם. ומ\"מ יש ט\"ס עב)בס' מעשה רקח הביא מ\"ש בשיורי כנה\"ג בשם השמע שלמה שכתב כן דהוא ט\"ס ותמה ע\"ז דהא בפה\"מ להרמב\"ם פ\"ז דיומא מבואר בגי' שלפנינו וכ\"ה בסמ\"ג עשין קע\"ג יעו\"ש. בציור אשר כתוב בספרים דמקדים נפתלי לדן ואין הדבר כן שהרי באלה שמות מקדים דן לנפתלי וכן בסדר תולדותם אלא ודאי ט\"ס הוא וצריך להקדים דן בימין ונפתלי בשמאלו:", + " ועושה בכל כתף וכו'. כ' מהר\"י קורקוס ז\"ל כ\"ז מבואר בכתובים ומפורש בדברי רש\"י ז\"ל בואתה תצוה. והכלל כי הי' עבותות החושן בטבעות הכתפות וחוזר ומכניס השרשרות אשר בכתפות בטבעות החושן ובזה הי' צד העליון מהדק יפה עם כתפות האפוד וחוזר ומהדיקו מן הצד התחתון בפתילי התכלת שבשולי החושן שמכניס אותם בשתי טבעות האפוד אשר כנגדם והם למעלה מהחשב ובזה מהודק מצד העליון ומצד התחתון והכל מבואר:" + ], + [ + "וכל המזיח כו'. כ' מהר\"י קורקוס ז\"ל פ' בא לו עג)יומא ע\"ב ע\"א. מימרא דר' אלעזר והכריח שלוקה מדלא כתיב שלא יזיח בשי\"ן. משמע דהוי ציווי לא נתינת טעם והכל נתבאר בקורע בגדי כהונה והובאה גם במכות פ' אלו הן הלוקין: עד)מכות כ\"ב ע\"א.
והרר\"ד ן' זמרא ז\"ל כ' משמע מדברי רבינו שאם התיר הקשר מעט עד שנתרפו החשן מעל האפוד ולא נתפרק חבורן שאינו לוקה עם שיפרק חבורן. וכן אני אומר בטבעות הארון יהיו הבדים לא יסורו ממנו, שאינו חייב עד שיסירם לגמרי מן הטבעות עה)ע' שם ביומא בתוס' ד\"ה כתיב ובתוס' ישנים שם היטב. ומ\"מ אם הסיר אחד מן הבדים לוקה. עו)כ\"ה ברמב\"ם פ\"ב מכהמ\"ק הי\"ג. ואני מסופק אם פרק חבור צד אחד מעל האפוד וצד השני נשאר מחובר, אם לוקה או לא ומסתברא דלוקה כיון שעושה דרך קלקול אפי' על מקצת קלקול לוקה. דהא קי\"ל עז)ברמב\"ם פ\"ו מיסוה\"ת ה\"ב. המוחק אות אחת מכל השמות הקדושים לוקה והשתא דאתות להכי מצי למימר דהמפרק החושן מעל האפוד עד שנתרפו זה מזה אעפ\"י שעדיין אדוקים זה בזה עח)כן מבואר בחינוך מצוה ק'. כיון שעושה דרך קלקול לוקה. וקרוב אצלי כי לזה נתכוון רבינו שכתב מפרק חבורן ולא כתב מפרק אותם משום דאיכא למטעי בפי' הכתוב ולא יזח החשן מעל האפוד שיזיח אותו לגמרי כתב ומפרק חבורן, כיון שפירק חבורן חייב. אבל הבדים בטבעות אע\"ג דהולכים מכאן ומכאן בטבעות פטור כיון שלא הסיר אותם ממקומן. דבהסרה תלה הכתוב כאשר כתבנו למעלה במקומו ושלשה לאוין אלו הוזכרו בפ' בא לו. עט)שם ביומא ע\"ב ע\"א. וכלהו מחד טעמא מדלא כתיב שלא יקרע, ושלא יזח, ושלא יסור. וכתב לא יקרע, לא יזח, לא יסור, משמע דכלהו לאוין נינהו:" + ], + [ + "נמצא כשלובש האפוד כו'. כ' מהר\"י קורקוס ז\"ל בהשגות א\"א הפליג לעלות ואינו אלא למטה מטבורו ע\"כ. והדבר ברור בחשן שהי' על לבו שהרי זרת ארכו הי' לבד ובודאי לא יגיע רק עד לבו ומקרא הוא בחשן המשפט על לבו ובו הי' שתי טבעות ובהם שני פתילים שמכניס אותם בטבעות אשר באפוד למעלה מן החשב דכתיב ממעל לחשב האפוד ומדקאמר למעלה משמע שהיו סמוכים לחשב. ועוד שהרי החשב הי' בראש האפוד כדכתיב אשר עליו. א\"כ בהכרח הוא שהי' החשב כנגד הלב. וכן כתוב עוד להיות על חשב האפוד וגו' ופרש\"י ז\"ל להיות החשן דבוק אל חשב האפוד. מוכח ע\"כ שהחשב הי' כנגד סוף החשן. וא\"כ הרי הוא על הלב כדברי רבינו. וכ\"כ רש\"י ז\"ל בפי' החומש. פ)פ' תצוה כ\"ח כ\"ז. ואיני יודע איך הפליג הראב\"ד ז\"ל להורידו למטה מן הטבור. שהרי הכתפות הי' תפורות בחשב האפוד, ואי אפשר שהכתפות היו יורדות כ\"כ, אם לא שגם זה יכחיש הר\"א ז\"ל. והכתובים דחוקים לדעתו. וגם כי למטה מן הטבור אינו דרך חגירה ולא דרך חזוק והדוק כלל. ואפשר שיש טעות סופר בהשגה וצ\"ל למעלה מן הטבור. ומ\"מ דעת רבינו ורש\"י ז\"ל מתיישב יותר בכתובים ובענין:", + " וחשב האפוד קשור על לבו כו'. כ' הרר\"ד ן' זמרא ז\"ל בהשגות א\"א הפליג לעלות כו' ואני קשיא לי על דברי רבינו שהרי האבנט הי' קשור על לבו דכתיב לא יחגרו ביזע ותרגום יונתן בן עוזיאל על לבבהון יסרון. פא)ע' זבחים י\"ח ע\"ב וברמב\"ם לקמן פ\"י ה\"ב. נמצא האבנט על לבו וחשב האפוד על לבו. והאבנט היה ארוך ל\"ב אמה פב)כ\"ה ברמב\"ם לעיל פ\"ח הי\"ט וע' מל\"מ שם. ומקיפו כרך ע\"ג כרך וא\"כ איך היו שניהם על לבו. וי\"ל שהאבנט הי' חוגרו תחת אצילי ידיו על ראש הלב ולמטה ממנו חוגר חשב האפוד וגם הוא על הלב למטה ונמצא שלא הפליג לעלות. אבל הראב\"ד ז\"ל הפליג לירד עד שאני אומר שיש טעות בלשון. וכך צ\"ל ואינו אלא למעלה מטבורו. ואם הלשון מתוקן לא ידעתי לו טעם, שהרי החשן הי' על לבו וחשב האפוד הי' בראשו, ושניהם מחוברים החשן והאפוד ראשו של זה בסופו של זה. ואיך יהי' נקשר החשב למטה מן הטבור. והוא הי' כנגד הלב. ובשלמא אם הוא למעלה מן הטבור אפשר הוא שהם בין הלב ולמעלה מן הטבור. והוא דבר מועט. והיה נקשר באלכסון מעט. אבל לפי הלשון שכתב בספרים החשב עיקרו כנגד הלב וקשירתו למטה מן הטבור. והוא היה כנגד הלב. וכיוצא בזה לא ראינו:" + ] + ] + ], + "sectionNames": [ + "Chapter", + "Halakhah", + "Comment" + ] +} \ No newline at end of file diff --git a/json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Commentary of Mahari Kurkus and Radbaz/Sefer Avodah/Commentary of Mahari Kurkus and Radbaz on Mishneh Torah, Vessels of the Sanctuary and Those who Serve Therein/Hebrew/merged.json b/json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Commentary of Mahari Kurkus and Radbaz/Sefer Avodah/Commentary of Mahari Kurkus and Radbaz on Mishneh Torah, Vessels of the Sanctuary and Those who Serve Therein/Hebrew/merged.json new file mode 100644 index 0000000000000000000000000000000000000000..c5ce684d88dfd76c0ee9efffb5195481e4b7bbb8 --- /dev/null +++ b/json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Commentary of Mahari Kurkus and Radbaz/Sefer Avodah/Commentary of Mahari Kurkus and Radbaz on Mishneh Torah, Vessels of the Sanctuary and Those who Serve Therein/Hebrew/merged.json @@ -0,0 +1,456 @@ +{ + "title": "Commentary of Mahari Kurkus and Radbaz on Mishneh Torah, Vessels of the Sanctuary and Those who Serve Therein", + "language": "he", + "versionTitle": "merged", + "versionSource": "https://www.sefaria.org/Commentary_of_Mahari_Kurkus_and_Radbaz_on_Mishneh_Torah,_Vessels_of_the_Sanctuary_and_Those_who_Serve_Therein", + "text": [ + [ + [ + "מצות עשה לעשות שמן המשחה כו'. כתב מהר\"ד ן' זמרא ז\"ל, הנה קרא הרב ז\"ל שם הלכות אלו כך לפי שסדר בהם הכלים שהם משותפין לצורך המקדש ועובדיהם, שאפילו בגד\"כ כלי המקדש נינהו שהרי לא ניתנו ליהנות בהם, ובגדי קדש נקראו. והקדים ז\"ל לעשות שמן המשחה לפי שהוא ענין כלול למשוח בו כלי המקדש והכהנים והמלכים, וכן הקדימו הכתוב דכתיב שמן למאור ובשמים לשמן המשחה ולקטורת הסמים. וכן הקדימו בפ' כי תשא. ויש תימה בדברי רבינו שלא מנה בכלל המצות לעשות הקטורת ובריש פ\"ב כתב הקטורת נעשית בכל שנה ועשייתו מצות עשה. ותו קשה דבשמן המשחה מנה עשייתו מצוה. ולא מנה משיחתו מצוה. ובקטורת מנה הקטרתו מצוה ולא מנה עשייתו בכלל מנין המצות. וי\"ל שלא מנה הרב ז\"ל אלא המצות הנוהגת לדורות, ומשיחת כלי הקדש לא היתה נוהגת לדורות. ובמשיחת כלי המשכן נתקדשו כל הכלים לעת\"ל. והכא איתא בספרי אמר יתעלה שמן משחת קדש יהיה זה לי לדורותיכם הרי שעשייתו עומדת לדורות, ואין המשיחה לדורות. וכי היכא דמשיחת הכלים לא הוי מצוה לדורות כך משיחת כהנים ולוים א)תיבת לוים ט\"ס ואולי צ\"ל מלכים. אינה מצוה. ב)ע' תו\"כ פ' צו פי\"ח יכול יהיו אהרן ובניו צריכין לשמן המשחה לעתיד לבא ת\"ל זאת משחת כו' וכ\"ה בספרי זוטא פ' נשא פ' פ\"ד ובמד\"ר נשא פי\"ד יעו\"ש וברש\"ש. אמנם הרמב\"ן בסהמ\"צ שורש ג' כתב דלע\"ל יהיו אהרן ובניו צריכין משיחה חדשה יעו\"ש ואכמ\"ל. וכיון שאי אפשר למנות משיחתו אי אפשר שלא נמנה עשייתו, אבל מעשה הקטורת כיון שתכלית עשייתו להקטיר ממנו על מזבח הזהב אין ראוי למנות עשייתו והקטרתו, אלא הקטרתו שהוא תכלית המצוה. ג)ע' בסהמ\"צ להרמב\"ם בשורש י' שכתב דאין למנות ההקדמות לעשיית המצות כגון קח לך סמים וכן קח לך בשמים ראש כו' יעו\"ש. וכן מנה אותו הרב ז\"ל בהלכות תומ\"ס. ד)פ\"ג ה\"א. ומ\"ש הכא ועשייתו מצוה, לאו דוקא עשייתו, אלא עשייתו והקטרתו הכל נמנה מצוה אחת:" + ], + [ + "וככה עשהו משה כו'. כתב מוהרר\"י קורקוס ז\"ל בפ\"ק דכריתות ה)ה' ע\"א. נתבאר שמה שהיה שוקלים הקנמון בשתי פעמים כדי שיהיה בו שתי הכרעות בכל פעם הכרעה. עוד שם ברייתא ת\"ר שמן המשחה משלקו בעיקרים דברי ר' יהודה, א\"ל ר' יוסי והלא לסוך בו העיקרים אינו ספק כיצד עושה הביאו העיקרים ושלקום במים והציף עליהם שמן המשחה וקלט הריח וקפחו. וידוע דר\"י ור\"י הלכה כר' יוסי ופרש\"י ז\"ל שלקום במים שיבלע וכשיציף עליהם שמן לא יבלעוהו, וקלט השמן את הריח וקפחו קנחו לשמן מעל העיקרים ונתנו בצליחות עכ\"ל. ואפשר לפרש קפחו כמו קפאו ויציף הברזל מתרגמינן זקפא פרזלא, ובקצת ספרים מצאתי וקפאו, וגירסת רבינו נראה שהוא ושראום במים כי לא היתה שם נתינה על האש, עד אחר שיצא כל כח העיקרים במים ע\"י שרייה, ואז נותן השמן ושולקן. וכך הוא שנויה בהוריות פ' אחרון ו)י\"א ע\"ב. ואעפ\"י שבברייתא לא הוזכר כלל נתינה על האש ז)התעורר בזה בחי' טורי אבן על הרמב\"ם. מסתמא כך הוא כדי שיקלוט הריח כי כן דרך הרקחים. והכתוב אומר מעשה רוקח, פי' שיעשה אותו כדרך שהרקחים עושים. וכן כתב הרמב\"ן ז\"ל בפי' החומש ח)שמות ל' כ\"ה. ובירושלמי דשקלים ט)פ\"ו ה\"א. ה\"ג לה. י\"ב לוג שבו שולקים את העקרים דברי ר\"מ ר' יהודה אומר שולקן הי' במים ונותן מלמעלה כדי שיהא קולט את הריח ומעבירו כדרך שהפטמין עושים שנאמר רוקח מרקחת מעשה רוקח, גם לפי גירסא זו ר\"מ ור\"י הלכה כר\"י. וכבר כתבתי שגרסת רבינו ושראום במים. וי\"ב לוג נלמד מקרא דכתיב יהיה זה, זה בגמטריא י\"ב:
ומהר\"ד ן' זמרא ז\"ל כתב שמן המשחה שעשה משה במדבר, לא ידעתי מה בא ללמדנו. וכי לא ידענו שבמדבר עשאו, ורבינו תפס לשון הברייתא דתניא ר' יהודה אומר שמן המשחה שעשה משה במדבר הרבה ניסים נעשו בו. וחזרה שאלתנו על התנא: י)בבאר שבע בהוריות י\"א מביא שמצא כתוב שהכוונה לתת טעם להנסים שנעשו בשה\"מ מפני שעשאו משה קדוש ה' בעצמו ובמדבר שהשכינה שם יותר גלויה.", + " לקח מן המור כו'. כתב מהר\"ד ן' זמרא ז\"ל בכריתות פ\"ק יא)שם ה' ע\"א. ת\"ר שמן המשחה מר דרור ת\"ק. קדה ת\"ק. קנמון בשם ת\"ק. קנה בשם מחציתו ר\"נ, נמצא כולם אלף ושבע מאות וחמשים. והתם מפרש מנינא למ\"ל וגזרת הכתוב שישקול הקנמון פעמים. ר\"נ בכל פעם, כדי שיהיו לו שתי הכרעות. ואר\"י הקב\"ה יודע הכרעות. אלמא דאית בהו הכרע דקנמון בשם אמאי מייתי מחציתו דת\"ק. ר\"נ בחד זימנא ור\"נ בחד זימנא כיון דכלהון חמש מאות הוין ניתי ת\"ק בב\"א. ש\"מ מדקמייתי לקנמון בתרי זימנא הכרע אית בי' והקב\"ה יודע בהכרעות ומאי בד בבד אמר רבינא שלא יניח משקל במשקל וישקול כלומר שלא ישקול הקדה כנגד המור אלא כל אחד ישקול בשקל הקדש. וא\"ת למה לא פי' הרב שהוא שוקל בהכרעות. וי\"ל דמאי דהוי הוי והקב\"ה יודע בהכרעות. יב)במעשה הרקח הספרדי ועוד מפרשים כוונו בזה. והקשו עוד מה שהשמיט הרמב\"ם הדין שלא יניח משקל במשקל. ובמנ\"ח מ' ק\"ז כתב דבאמת מה דמביא הרמב\"ם סדר עשיית שמן המשחה דלא נצרך אפי' לימות המשיח דכולו קיים לע\"ל הוא רק כדי לידע סדר עשייתו דאם עשה כמתכונתו חייב כרת, אבל זה שלא יניח משקל במשקל בודאי אינו מעכב שלא לחייב העושה, דרק סכום המשקל וסמנים מעכבין. אמנם הקשה וכן בערל\"נ שם בכריתות במ\"ש הרמב\"ם ה\"ד העושה שה\"מ כמעשה זה וכמשקל הזה ולא הוסיף ולא גרע במזיד חייב כרת כו', דמשמע דגם בשוקל עין בעין ולא בהכרעה חייב. והא גזה\"כ דצריך הכרעות א\"כ הרי גרע קצת מהסימנים יעו\"ש ומהרדב\"ז כאן נראה דאין דין הכרעה נפ\"מ לדינא וצ\"ע. וקצת יל\"ע עוד ממ\"ש הרדב\"ז פ\"ז מבהב\"ח ה\"י הטעם איסור לעשות קטורת כמתכונתו דהוא מכלל איסור לעשות בית תבנית היכל כו' יעו\"ש. וא\"כ לפרש\"י בע\"ז מ\"ג ע\"א דרק כתבנית היכל במידתו אסור אבל בשינה במקצת מותר. א\"כ בעושה בלא הכרעה הוי שינה מעשייתו בחיוב מצותו. אמנם למ\"ש בביאורי הגר\"א יו\"ד סי' קמ\"א סקל\"ה יעוש\"ה. א\"ש. - ומצאתי בס' כתר המלך שכתב דאסור לעשות רק בסימנים ומשקל המפורש בתורה אבל הכרעה ושלא יניח משקל במשקל דאתי' מדרשא אינו מעכב לחייב העושה. ונראה שכן דעת הרדב\"ז. ויש מי שפי' יג)ברש\"י שם בכריתות בשם פי' רומי. שלא היה שוקל ההכרעות לבד אלא מניחו כמות שהוא, והקב\"ה יודע מה משקלו. וכיון דפלוגתא דאמוראי הוא ולא נפקא מינה מידי, דאפילו הלכתא למשיחא לא הוי. כי אותו שעשה משה עדיין הוא דכתיב יהיה זה לי לדורותיכם. והכי אמרינן בגמרא והלא כמה ניסים נעשו בו מתחילתו ועד סופו, תחילתו לא היה אלא י\"ב לוג ובו נמשח המשכן וכליו ואהרן ובניו כל שבעה ימי המלואים ובו נמשחו כהנים גדולים ומלכים וכולו קיים לע\"ל שכתב שמן משחת קדש יהיה זה לי לדורותיכם, זה גמטריא י\"ב הוי:" + ], + [ + "המור הוא הדם כו'. כתב מהר\"ד ן' זמרא ז\"ל בהשגות א\"א אין דעתי מקבלת כו'. כוונתו ז\"ל כי המור אשר היו נותנים בשמן המשחה או בקטורת לא הי' מס\"ך אלא שרף אילן הנקרא \"מירא\" וריחו רע וחזק. ובשלמא בקטורת יש טעם לדבר לחזק ריח הקטורת אבל בשמן המשחה לא ידעתי למה יתנו אותו כיון שריחו רע, ורבינו ז\"ל סובר כי המור הנזכר בכתוב הוא מס\"ך, וקרא אותו מר דרור כלומר חפשי שאין בו זיוף כלל והדבר ידוע כי המס\"ך מזייפין אותו שדמיו יקרים, ולא כן המיר\"א. והכתוב שאמר מר עובר כלומר נקי, שעובר בכל מקום וריחו טוב וחזק מאד ולכך מתבשמים בו בני אדם בכל העולם. ומה שכתב הראב\"ד ז\"ל שהוא דם חיה טמאה, לא ידעתי מנין לו. כי אני שאלתי לתגרים המביאים אותו ממקומו ואמרו לי שהוא מין חיה דומה לצבי או לעופר האיילים ושמא חיה טהורה היא, ואם מפני שהוא דם חיה ולא מצינו דם חיה נכנס למקדש. ל\"ק כלל שכבר נתבטל מתורת דם ונפסד מהיות אוכל וחזר להיות עפר בעלמא. יד)צ\"ע שלא הביא שכ\"כ רבינו יונה פ\"ו דברכות וע' ברא\"ש שם סי' ל\"ה ובש\"ע או\"ח סי' רט\"ז ס\"ב ובמג\"א שם וביו\"ד סי' פ\"ד ובש\"ך סקל\"ז וע' נוב\"ת או\"ח סי' ב'. ועוד שאין נהנים מממשו של דבר אלא מהריח, וריחא לאו מילתא הוא. טו)ע' בשלטי הגבורים ע\"ז פ' השוכר שכתב דגם למ\"ד ריחא לאו מילתא מודה במוס\"ק דעיקרו לריח יעו\"ש היטב ובאור שמח כאן. ומאלו הטעמים אנו מתירים לתת אותו במרקחת הנאכלות ולא ראינו מי שיערער בדבר. וכ\"ש במקדש שלא היה ליהנות בו אלא למשוח או לריח הקטורת. והריח אין בו מעילה. ומה שאמר הכתוב אריתי מורי טז)ע' רמב\"ן עה\"ת שמות ל' כ\"ג באריכות בזה יעו\"ש כמה דברים מדברי הרדב\"ז. אמרו כי החיות האלו רועות שבלת נרד הנקרא בערבי שנבו\"ל שריחו טוב מאד ונעשה להם כמין אבעבועות ומתחככות ונופלות שם, ובאים בני אדם ולוקטים אותן בזמן שלוקטים הסונבו\"ל, והיינו דכתיב אריתי מורי עם בשמי:" + ], + [ + "אבל אם עשהו כו'. כתב מהר\"ד ן' זמרא ז\"ל איכא למידק מאי לאחרים, ואמאי שני לישנא דברייתא דקתני למוסרו לציבור. וי\"ל דברייתא קשיא רישא לסיפא, דקתני לסוך בו חייב ומשמע להמשח הוא בעצמו. אבל למוסרו לאחרים שימשחו בו פטור, אימא סיפא למוסרו לציבור פטור, אבל למוסרו לאחרים חייב, לפיכך אמר הרב ז\"ל דלמוסרו לאחרים פטור יז)ע' ירושלמי מגילה פ\"א הי\"א אנטונינוס שאל לרבי כו' מהו לעשות לו קטורת א\"ל חסר בה אחת מסמנים. לא כן תני לא תעשו לכם כו' אבל עושים הם כו' א\"ר חנניה בגין ר' רומנוס דשלחיה רבי יעבדיניה לי'. ופי' הפ\"מ וק\"ע דכיון דר' רומנוס עשה בשבילו לכך א\"ל שיחסור מסמניה יעו\"ש. ומבואר דקטורת אסור לעשות לאחרים ושמן הוא ילפי' בגז\"ש מקטורת בש\"ס כריתות ה' ע\"א. וגם שמעינן משם דאף שלא עשאו להריח בה כנראה מלשון הירושלמי שם שאנטונינוס רצה להקטירו וצ\"ע. אע\"ג דהנך אחרים ימשחו בו והרי העושה פטור שהרי לא עשה אותו לסוך יז) יח) כזה כתבו התוס' בנזיר מ\"ז ע\"א ד\"ה וכן. וז\"ל א\"נ שמסרו לציבור ללמדם שידעו לעשותו ולא שימשחו ממנו יעו\"ש ובמל\"מ לקמן פ\"ב ה\"ו. וע' בתיו\"ט פ\"ק דכריתות הטעם דללמוד מותר. ובק\"ס להמבי\"ט כאן כתב וז\"ל וללמוד לא הוי \"כמוהו\" כיון דאינו למשיחה יעו\"ש ואפ\"ל הכוונה למ\"ש הרדב\"ז לעיל פ\"ז מבה\"ח ה\"י דאיסור עשייה במתכונתה הוא בכלל האיסור לעשות בית תבנית היכל בש\"ס ר\"ה כ\"ד ע\"ב ושלא ישתמש בשרביטו של מלך. ולפ\"מ דאמרי' שם בגמ' ואבע\"א להתלמד עביד כו' יעו\"ש א\"כ ה\"ה כאן להתלמד מותר. וזהו שכתב המבי\"ט דללמוד אינו כמוהו ול\"ש הטעם שלא ישתמש בשרביטו של מלך. ובזה י\"ל ע\"ד החידוד מה ששינה הרמב\"ם כאן גבי שמן מלשון הגמ' למסרו לציבור והוא גרס לאחרים. שעמד בזה הרדב\"ז. עפ\"ד הש\"ס ע\"ז י\"ח ע\"א להתלמד עבד כדתניא כו'. אלא מ\"ט איענש משום הוגה את השם בפרהסיא יעו\"ש ובתוס' ד\"ה הוגה בשם פ\"ה דאיסור הגות השם הוא שימש בשם מ\"ב וכ\"ה בתוס' סוכה ה' ע\"א ובשבועות ל\"ה ע\"א. ומבואר דאיסור הגות השם דג\"כ מטעם שלא ישתמש בשרביטו של מלך ולהתלמד מותר. מ\"מ בפרהסיא אסור. וא\"כ ה\"ה בעשיית שה\"מ דמה דתניא דלמסרו לציבור מותר שהכוונה ללמדם קשה דהא ללמוד לציבור הוי בפרהסיא ואסור, דהא סתם ציבור הוא עשרה וע' סנהדרין ע\"ב אין פרהסיא פחות מעשרה ב\"א לכך שינה הרמב\"ם וגרס לאחרים והכוונה לשנים ויותר אבל לא לציבור ממש. אבל בקטורת דלמסרו לציבור הכוונה כפשוטו ליתנו לציבור להקטיר בפנים, שפיר גם הרמב\"ם לקמן פ\"ד ה\"י גרס לציבור וגירסא דידן גם גבי שה\"מ למסרו לציבור י\"ל שהוא לפרש\"י שם בע\"ז דלא גרס הא דבפרהסיא אסור יעו\"ש בתוד\"ה להתלמד. ובסנהדרין ק\"א ע\"ב בפרש\"י ד\"ה בלשון עגה בשם ל\"א יעו\"ש. ודו\"ק. בו והסך בו נמי פטור, שאין חייבין כרת, אלא על אותו שעשה משה, וברייתא מתרצינן לה רישא דוקא. וסיפא אמרינן נעשה העושה למסור לאחרים כאלו עשאה למסור לציבור דפטור. א\"נ דהאי לציבור דקתני היינו אחרים שהרי הציבור לא הי' צריכים, יח) יט) ע' פרש\"י שם בכריתות ד\"ה והסך ממנו אחר שלא פטמו יעו\"ש דמשמע דהעושה שסך עצמו חייב ע' בערל\"נ שם בזה ובפרגמ\"ה שם היטב. שהרי היה להם שמן שעשה משה, ולא נעשה זולתו כלל. ומשום דתניא גבי קטורת למוסרו לציבור, תני נמי גבי שמן הכי. ורבינו פי' דברייתא קמ\"ל בשנוי הלשון נמצאת למד דאין חייב כרת אלא למפטם שמן כדי לסוך בו הוא בעצמו. אעפ\"י שלא סך ממנו מתחייב משעת עשייה, ואם מסרו לציבור אעפ\"י שסך הוא בעצמו ממנו פטור יט) שאין חייבין אלא על אותו שעשה משה:" + ], + [], + [ + "ואחד הסך את עצמו כו'. כתב מהר\"ד ן' זמרא ז\"ל, ואיכא למידק ואחרים מאי חייב או פטור. ויש ללמוד ממ\"ש סוף הלכות כלאים, כ)פ\"י הל\"א וע' כ\"מ שם. וז\"ל המלביש את חבירו כלאים, אם היה הלובש מזיד הלובש לוקה, והמלביש עובר משום ולפני עור לא תתן מכשול, ואם לא ידע הלובש שהבגד הוא כלאים, והיה המלביש מזיד, המלביש לוקה והלובש פטור, וכיו\"ב כתב בהלכות אבל כא)פ\"ג ה\"ה וע' לח\"מ שם. המטמא את הכהן, אם היו שניהם מזידים, הרי הכהן לוקה וזה שטמאו עובר על לפני עור וגו'. היה הכהן שוגג וזה שטמאו מזיד. הרי זה שטמאו לוקה, ודכוותא הכא, וקשיא לי אמאי לא ביאר הרב זה כאן כאשר בשאר מקומות. ולפיכך נ\"ל שאם היו שניהן מזידין שניהם חייבים כב)כוון לזה המנ\"ח מצוה ק\"ח וכתב דגבי כלאים החיוב על הלובש לכך המלביש אינו חייב רק משום לפ\"ע. אבל כאן החיוב על הסך והניסך ג\"כ בכלל. וזהו גם כוונת הרדב\"ז שכתב דכתיב אשר יתן כו'. ומצאתי מפורש כן בתוספתא פ\"ג דמכות המפטם את השמן כו' אחד הסך ואחד הניסך בד\"א שהיו שניהן מזידין אבל אם היו שניהן שוגגין פטורים אחד שוגג ואחד מזיד שוגג פטור ומזיד חייב יעוש\"ה ובס' הר המוריה לקמן פ\"ב אות כ\"ו הביאה וכתב שהוא ט\"ס ורוצה להגיה בה. וכ\"ז גרם מפני שלא ראה מ\"ש הרדב\"ז כאן. דכתיב ואשר יתן ממנו על זר. כיון שהוא מזיד חייב על הנתינה, ולא שני לן שיהיה הזר מזיד או שוגג. ואם היה גם הזר מזיד גם הוא חייב, דהא ניחא לי' ונהנה בו וסייע עמו דומיא דהא דאמרינן כג)במכות כ' ע\"ב וברמב\"ם פי\"ב מע\"ז ה\"א. גבי המגלח את הפאות שאם סייע המתגלח למגלח חייב, וה\"נ ל\"ש, ואם היה הסך מזיד והניסוך שוגג, הסך חייב והניסוך פטור וזהו שסתם הרב ואמר ואחד הסך את אחרים חייב דמשמע בכל גוונא:" + ], + [ + "אין מושחין כו'. כתב מוהרר\"י קורקוס ז\"ל ברייתא דכריתות כד)ה' ע\"ב. ובירושלמי דשקלים פ\"ו:" + ], + [], + [ + "כיצד מושחין כו'. כתב מוהרר\"י קורקוס ז\"ל גז\"ש בכריתות ובהוריות כה)י\"ב ע\"ב. ושקלים ופי' כ\"ף יונית, כתב רש\"י ז\"ל שמתחיל למשוח באצבע בין ריסי עיניו כו)ע' מנחות ע\"ה תוד\"ה כמין כי ובב\"ש הוריות י\"ב ע\"א. ומושך אצבעו על הראש עד שמגיע לעורף ככ\"ף יונית, ורבינו כתב במשנה ומושחין גבות עיניו כמו כ\"ף יונית:", + " שנאמר ויצק משמן כו'. כתב מוהרר\"י קורקוס ז\"ל, פי' דמוכח מקרא דיציקה ואח\"כ משיחה, ודלא כמ\"ד בגמרא בתחילה נותנים על ריסי עיניו ואח\"כ על ראשו, כן נתבאר שם:", + " לא ימשח כו'. כתב מוהרר\"י קורקוס ז\"ל, יתבאר ממה שיבא הדין לא ירבה כו', שאמר דשני טפין היו תלויות לאהרן בזקנו והיה דואג שמא מעל על שריבה בשמן: כז) כ\"ז) מ\"ש דדין שלא ימשח במקומות אחרות נלמד מדין שלא ירבה בשמן שמבואר בגמ' שהי' משה דואג על שריבה בשמן וכפרש\"י שם בכריתות ד\"ה שמא מעלתי כו' פי' ששמתי שם יותר מדי יעו\"ש ושם פרש\"י על מה דאמרי' דגם אהרן הי' דואג שמא משה לא מעל ואני מעלתי שבגדי נהנים מריח השמן שבזקני. אמנם בהוריות י\"ב ע\"א פרש\"י שאהרן הי' דואג שמא נפל עלי מן השמן במקום שאינו ראוי למשיחה יעו\"ש א\"כ גם דין זה שלא ימשח במקומות אחרות מבואר בגמ' ואין צריך ללמוד אותו מדין שלא ירבה וצ\"ע. וע' בכ\"מ שכתב שזה פשוט מסברא ולא ציין המקור.
ומהר\"ד ן' זמרא ז\"ל כתב ואפילו בראש אבל אין בו חיוב כרת:" + ], + [ + "הנותן משמן המשחה כו'. כתב מוהרר\"י קורקוס ז\"ל, גז\"ש בברייתא הסך למלכים כו'. ובהשגות א\"א לא מיחוור מתוך הגמרא כו'. ובודאי הדין עמו כי הסוגיא שכתבתי כן מוכחת דלחייב הסך לכ\"ע בכ\"ש חייב. ובנתינה על הדיוט הוא שנחלקו בכמה מקומות, דר\"מ יליף מסיכה ור\"י יליף מנתינה בעלמא. ובודאי דהלכה כר\"י. ואין חייב בנתינה על ההדיוט אלא בכזית ואפשר לתרץ לדעת רבינו, שהוא מפרש דר\"י ה\"ק. מה נתינה דעלמא בכזית אף נתינה על זר כזית. ומינה ילפינן לסיכה, דמה נתינה בכזית אף סיכה בכזית, דלא גרעה מנתינה, דהא כמה יסוך ויהא חייב נקט במילתיה. ועוד כיון דבהדיוט מיירי, נתינה וסיכה לגבי הדיוט הדעת מכריע שהם שוים, וא\"כ ע\"כ סיכה ילפינן מנתינה אליבא דר\"י וכדנקיט במילתיה וכמה יסוך כו' ולא נקיט וכמה יתן כו'. ואי אפשר לחלק קרא דסיפא לחצאין דנימא דלכהן בכל דהו ועל זר בכזית, אלא ודאי סיפא בכזית סבר ר\"י, ומה שאמרו שם אבל לממשח כו'. ד\"ה כו'. פי' למשוח אותם לקדשם אין צריך כזית אלא בכ\"ש סגי. א\"נ דוקא כ\"ש שלא ירבה בשמן, כמ\"ש רבינו למעלה, ולפי שיטה זו, הסך בשמן המשחה כו', ששנו ברישא דברייתא גבי מלכים וכהנים לאו בדוקא דסך חייב הוא, אלא לנותן קרי לי' סך. וזה שאמרו שם דפלוגתייהו בקרא ואשר יתן ממנו וגו'. פי' דר\"י מדמה סיכה לנתינה כאשר כתבתי בסמוך, ורבינו סמך אברייתא דתני ר\"ח קמיה דרבא מנין לכ\"ג שנטל משמן המשחה מראשו ונתן במעיו שחייב שנאמר על בשר אדם לא יסך, ע\"כ. ופליגא אדר\"י דסבר דסך את הכהן שנמשח פטור, דלא מפליג בין נתינה לסיכה, כח)גם הכ\"מ כתב כן דמדנקיט וכמה יסוך ולא נקיט כמה יתן שמעינן דמיירי בסיכה ובעינן כזית דילפינן מנתינה. ובבאר שבע בכריתות שם תמה עליו מדפריך והאמר ר\"י פטור ומשני כי פטור ר\"י גבי מלכים וכהנים גם הדיוט מחייב יעו\"ש ואי מיירי בסיכה בלא\"ה לק\"מ דהא בסיכה גם למלכים וכהנים חייב יעו\"ש. אמנם למה שביאר המהר\"י קורקוס כאן דלר\"י סיכה שוה לנתינה וגם בסך למלכים וכהנים פטור א\"כ לק\"מ. והרמב\"ם שכתב דסך למלכים וכהנים חייב הוא משום דס\"ל בזה כהא דתני ר\"ח קמי' דרבא דפליג בזה על ר\"י וכמ\"ש המהר\"י קורקוס ודו\"ק. וכוון לזה בס' נ\"ת שם בכריתות. אמנם יל\"ע קצת למ\"ש התוס' שם בכריתות ד\"ה מנין דכל זמן שלא ניגב השמן לא נעשה מצותו עוד יעו\"ש א\"כ לא שמעינן מזה דחייב כ\"ג שנטל מראשו ונתן על ב\"מ דהסך לכהנים ולמלכים חייב דהא השמן שנוטל מראשו שעדיין לא נתנגב ולא נעשה מצותו א\"כ עודנו הדיוט ולכך חייב. וכיון דר\"ח תני לה קמיה דרבא ורבא קבלה מוכח דהלכתא היא. ושאני בין נתינה דכתיב בי' על זר, לסיכה דכתיב בה אדם סתם וכהן ומלך אדם איקרו וככל אדם הם:
ומהר\"ד ן' זמרא ז\"ל כתב מכאן אתה למד שהנותן ממנו על זר אפילו שלא סך אותו חייב כרת דכתיב ואשר יתן ממנו על זר:", + " אבל הסך ממנו אפילו למלך כו'. כתב מהר\"ד ן' זמרא ז\"ל פי' שסך לו על בשרו והשמן לא ניתן, אלא ליתן על הראש ולא על הבשר: כט)לפי פי' חדש זה הרמב\"ם ס\"ל גם בסך למלכים וכהנים פטור כמו בנותן. ומ\"ש אבל הסך ממנו אפילו למלך וכ\"ג כו' הכוונה מלך וכ\"ג שלא נמשחו עוד כמצותן ועדיין זרים הם וגם ר\"י מודה בזה ומיושב בזה קושית הב\"ש שהבאתי באות הקודם ודו\"ק.", + " והוא שיסך ממנו בכזית כו'. כתב מהר\"ד ן' זמרא ז\"ל בהשגות א\"א לא מיחוור כו'. כוונת השגתו דלר\"י דקי\"ל כוותיה לא בעי שיעור כזית אלא לנתינה אבל לסיכה אפילו בכ\"ש חייב. זהו כוונתו, אעפ\"י שאין הלשון מתוקן והיה יכול להשיג עליו למעלה, שכתב הסך משמן המשחה כזית במזיד חייב כרת, אלא דנטיר לי' לבסוף. - תניא בפ\"ק דכריתות הסך בשמן המשחה כו' לכהנים, ר\"מ מחייב ור\"י פוטר, וכמה יסוך ויהא חייב, רמ\"א כ\"ש ר\"י אומר כזית. ופסק רבינו בתרווייהו כר\"י, כפשטא דברייתא, ואמרי' עלה ר\"מ ור\"י במה פליגי אמר ר' יוסף כו'. והראב\"ד ז\"ל תפס לו לשון הברייתא כפשוטו, דמשמע דסיכה לד\"ה בכל שהוא, ולא בעי ר\"י כזית אלא לנתינה. וקשיא לי עלה טובא דפלוגתייהו הוי בסיכה. ואיך אפשר דנימא במסקנא דל\"פ אלא בנתינה. ותו דסיכה ונתינה הוקשו. ומהאי היקשא יליף ר\"מ דנתינה בכ\"ש, אלא הנכון נראה דעת רבינו דבתרווייהו פליגי בנתינה וסיכה, דר\"מ סבר מה סיכה בכל שהוא דלא אשכחן שיעור בסיכה אף נתינה כ\"ש. אע\"ג דנתינה בעלמא כזית, ור\"י ס\"ל דודאי הוקשו כדקאמרת, אבל לאידך גיסא, מה נתינה בעלמא כזית, דגמרינן מנתינה דונתן לכהן את הקודש דכתיב בי' אכילה ואיש כי יאכל קדש, וכל אכילה כזית, אף נתינה דעל זר. וסיכה דהוקשו לה בכזית, אבל סיפא לממשח מלכים וכהנים במצותן. ד\"ה בכל שהוא כיון דלא אשכחן בי' שיעורא אבל סיכה לחייב לא הוי פחות מכזית דומיא דנתינה, ועלו דברי הרב כהוגן. ודברי הראב\"ד ז\"ל צל\"ע דע\"כ האי דאמרינן אבל סיכה לממשח את המלכים וכהנים ד\"ה בכ\"ש במשיחה דמצוה הוא, דגרסינן עלה ואמר ר\"י במאי פליגי ר\"מ ור\"י גבי מלכים וכהנים ר\"מ סבר ואשר יתן ממנו על זר כתיב, ומלך וכהן השתא זרים נינהו. פי' שכבר נמשחו ור\"י סבר בעינן זר מתחילתו ועד סופו, ומלך וכהן מעיקרא לאו זרים נינהו, ולא נחלק ר\"מ אלא בנתינה דשמן המשחה אבל נתינה בעלמא כגון לא יתן עליה לבונה דמנחת חוטא מודה הוא דהוי בכזית. ל)ע' בזה בתוס' מנחות ס' ע\"א ד\"ה מי ובפסחים ל\"ב ע\"ב ד\"ה ואין ובגיטין כ' ע\"א ד\"ה דילמא. ואיכא למידק כיון שכתב הרב למעלה הסך בשמן המשחה כזית כו' אמאי איצטריך לשנות ולומר והוא שיסך ממנו בכזית. ונ\"ל לומר דאתא לאשמועינן דלא תימא שיצטרפו מה שנתן בראשו עם מה שסך על מעיו לכזית ויתחייב. קמ\"ל דסיכה גופא שסך במעיו בעינן שיהיה כזית. ואכתי איכא למידק כולה בבא מאי קמ\"ל הרי כתב למעלה אבל הסך ממנו למלך וכהן חייב שנאמר על בשר אדם לא ייסך, כל אדם במשמע, הא מיתרצא במה דאמרינן בגמרא תני ר\"ח קמיה דרבא מנין לכ\"ג שנטל משמן המשחה שעל ראשו ונתן על בני מעיו שהוא חייב שנאמר על בשר אדם לא ייסך א\"ל ר\"א בריה דרבא לר\"א מ\"ש מהא דתניא כהן שסך בשמן של תרומה בן בתו ישראל מתעגל בו ואינו חושש, א\"ל התם ומתו בו כי יחללוהו כתיב. וכיון דאחליה הא איתחל אבל גבי שמן המשחה כתיב כי נזר אלקיו עליו שמן המשחה קרייה רחמנא דאע\"ג דאיתיה עליו לא אתחיל ע\"כ בגמרא דאע\"ג דסך בו ראשו כמצותו לא יצא לחולין לא)ע' תוס' שם בכריתות ז' ע\"א שכתבו דכל זמן שלא ניגב השמן לא נעשה כמצותו. אלא הרי הוא בקדושתו. ומזה הטעם אמרו שלא ירבה בשמן שלא יפול על בשרו:" + ], + [ + "אין מושחין כו'. כתב מוהרר\"י קורקוס ז\"ל, כבר נתבאר. ושם נתבאר שיהוא לא נמשח בשמן המשחה שהרי מלך ישראל היה. ומלך ישראל אינו נמשח בשמן המשחה מדכתיב כי זהו וגו' כאשר נתבאר. ולא עדיף סופו מתחילתו, וא\"כ אף מפני המחלוקת אין למשחו בו, אלא ע\"כ באפרסמון נמשח. וגם יהואחז ע\"כ לא בשמן המשחה נמשח, שהרי יאשיה אביו גנזו וכאשר כתב רבינו ריש פ\"ד מהלכות בית הבחירה, וא\"כ ע\"כ באפרסמון נמשח. וכן אמר רב פפא שם בגמרא בהדיא. וא\"כ קשה על רבינו למה לא ביאר כן גבי יהואחז כמו שביאר גבי יהוא, ואפשר לתרץ שרבינו לא חשש לבאר גבי יהואחז משום דלא נ\"מ מידי. דא\"נ היה בשמן המשחה, ל\"ק מידי. כי מה שלא נמשח בשמן המשחה לא היה אלא מפני שלא היה להם שמן כי כבר נגנז, אבל אם היה להם ודאי שהיה מושחים בו. ולכך לא חשש רבינו לבאר דבר בזה, כי אין קושיא על מה שכתב וליכא למיטעי מידי. ול\"ק אלא גבי יהוא שהיה ממלכי ישראל ואין מושחין אותם אפילו במקום מחלוקת. וא\"כ קשיא מיהוא ואיכא למיטעי ולמילף מיהוא דבמקום מחלוקת מושחים, אפילו מלכי ישראל, לפיכך הוצרך רבינו לבאר ולתרץ דלא נמשח אלא באפרסמון, והשתא ל\"ק על שאמר וליכא למיטעי מידי, אבל ביהואחז ליכא למיטעי ולא הוצרך לפרש: לב)הלח\"מ פ\"א ממלכים הי\"ב ובמעשה רקח כאן כוונו לזה.
ומהר\"ד ן' זמרא ז\"ל כתב ולא ידעתי למה השמיט רבינו הא דאין מושחין אלא מלכי בית דוד לבד. לג)צע\"ג דזה נתבאר ממ\"ש הרמב\"ם דיהוא לא נמשח בשמן המשחה רק באפרסמון. דכוונתו למה דאמרי' בגמ' הטעם משום דהי' ממלכי ישראל וכפרש\"י שם. וי\"ל דאין כאן מקומו אלא בהלכות מלכים: לד)פ\"א ה\"י." + ], + [ + "כל כלי מקדש שעשה משה כו'. כתב מהר\"ד ן' זמרא ז\"ל בפ\"א דיומא. לה)י\"ב ע\"ב. וכבר כתבתי דמהאי טעמא לא מנה הרב ז\"ל משיחה מצוה בפני עצמה. ואע\"ג שהיו מושחין מלכים וכהנים אין ראוי למנותה מצוה בפ\"ע. ואפשר שהוא בכלל מצות למנות מלך וכהן גדול. כי מתנאי המלך וכ\"ג שימשחו אותם, ואין ראוי למנות פרטי המצוה או תנאיה כל אחד בפני עצמה. עוד יש טעם אחר לפי שאין המשיחה מעכבת כלל, שאם אין שם שמן המשחה לו)ע' פרש\"י עה\"ת ויקרא ט\"ז ל\"ב ובתוס' נזיר מ\"ז ע\"א ד\"ה וכן וביומא ה' ע\"א ובתוס' ישנים שם. כ\"ג מרבין אותו בבגדי כהונה. וכן המלך אין המשיחה מעכבת שהרי ירושה הוא, ולפיכך לא היה מושחים מלך בן מלך, הילכך כיון שאין המשיחה מעכבת לא מנה אלא עשייתו:" + ], + [ + "ואם נשברו כו'. כתב מוהרר\"י קורקוס ז\"ל, זבחים ס\"פ המזבח מקדש לז)פ\"ח ע\"א. ת\"ר כלי קדש שניקבו אין מתיכין אותן ואין מתיכין לתוכן אבר. נפגמו אין מתיכין אותן לח)אצלנו הגירסא נפגמו אין מתקנין אותן. סכין שנפגמה כו'. ופרש\"י ז\"ל אין מתיכין אותן כמו שעושין למדות מנוקבות, שמתיכין אותן סביבות הנקב, ונסתם הנקב, ואין מתיכין לתוכן אבר לסתום הנקב וכלהו משום דמחזי כעניות ולאו אורח ארעא נפגמה פגימה גדולה שתיקון השחזה ניכר ע\"כ. ורבינו כלל במלת אין סותמין אותם שני מיני סתימות שהוזכרו בברייתא או להתך בכל סביבות הנקב או להתך לתוכו אבר. והוסיף לבאר אלא מתיכים אותם וכו'. או אפשר שהיה גורס רבינו בברייתא מתיכים אותם לט)המפרשים חתרו למצוא מקור לדברי הרמב\"ם, ובאור שמח הביא ממ\"ש הרמב\"ם בפ\"ח ממעה\"ק הכ\"א וע' מל\"מ פ\"ה ממעילה הי\"ד בזה. ולפ\"ד המהר\"י קורקוס מקורו ממקומו שהי' גורס כן בגמ'. ואין מתיכין לתוכן אבר. פי' מתיכין אותם לגמרי ועושים אותם מחדש, והכל יוצא לדרך אחד. ומה שביאר רש\"י ז\"ל גבי סכין שנפגמה מ)ע' כ\"מ ובגירסא שלנו שדברי רש\"י אלו סובבים על כ\"ש ולא על סכין וע' בהר המוריה מה שהאריך כאן. ובדברי המהר\"י קורקוס א\"ש. דהיינו פגימה גדולה שתיקן השחזתה ניכר, אפשר דס\"ל ז\"ל שלא עלה על הדעת שבשביל פגימה כ\"ד או בחגירת ציפורן או פחות מכן. או יותר מעט יגנזו. ול\"ש בה עניות ולא גנאי, כי הסכין דכ\"ש של שחיטה נוח הוא ליפגום וליפסל. וכל שעה צריך לתקנו ואין תיקונו ניכר ולא מיחזי כעניות כלל, אלא מיירי בפגימה גדולה שתיקן השחזה ניכר. ואז מחזי כעניות והאי לאו אורח ארעא ויש להכריע זה עוד ממה שאמרו שם בסוף הברייתא אבא שאול אומר סכין מטרפת היתה במקדש ונמנו עלי' הכהנים וגנזוהו, פי' שהיתה נוחה ליפגום פגימות דקות ומטרפת את הקדשים ולכך גנזוהו. מוכח דדוקא מפני שהיתה מטרפת גנזוהו, הא לאו הכי לא הי' גונזים אותה אלא הי' מתקנים אותה והרי לא גנזוהו בפעם ראשונה שנפגמה עד שראו אותה שהיתה מטרפת מיד, זה דעת רש\"י, ורבינו כתב לשון הברייתא, ולא ביאר דבר. מא)ע' בס' מעשה רקח אריכות בזה. ולמ\"ש המהר\"י קורקוס א\"ש הכל. אפשר שסובר דאבא שאול פליג את\"ק כלומר לאו כדאמרת שאין משחיזין סכין שנפגם, אלא סכין שהיתה מטרפת הוא שגנזו. אבל אי לאו הכי לא היו גונזים אותה דל\"ש בזה עניות כי קל הוא הסכין ליפגם כאשר כתבתי. ולא מפליגין בין פגימה גדולה לפגימה קטנה. ובודאי הלכה כת\"ק. וכבר נתבאר בהלכות בית הבחירה פ\"ד המקום שהיה בהיכל נקרא בית החליפות ששם גונזים את הסכינים: מב)באור שמח כוון לציין כן." + ], + [], + [], + [ + "שתי מדות כו'. כתב מוהרר\"י קורקוס ז\"ל מנחות ריש פ\"י מג)פ\"ז ע\"א. ור\"מ פליג וסבר דשני עשרון היו שם דכתיב עשרון עשרון, והלכה כרבנן דסברי שלא היה שם אלא עשרון אחד דכתיב ועשרון א'. וקרא דעשרון עשרון דרשי ליה לרבות חצי עשרון. וכתב רבינו לחלק בו מנחת כהן גדול וכו' ומשום דהתם תנן במתני' שבו היה מודד וכו', ופריך מודד פי' בתמיהא ורמינהו וכו', ולכך כתב רבינו לחלק כסתמא דמתניתין:" + ], + [ + "ושבע מדות של לח כו'. כתב מוהרר\"י קורקוס ז\"ל גז\"ש במשנה וכבר נתבאר שאעפ\"י שברביעית ההין או הלוג היו יכולים למדוד לחצי שתי פעמים. ולשלם ארבעה, כלל היה במקדש שמדה אחת לא היתה משמשת לשתי מדידות, אלא רביעית למה שצריך רביעית לבד, וחצי לחצי, ולוג ללוג. מד)כן אמרי' בגמ' שם זה הכלל הי' במקדש כלי שמשמש מידה זו אינו משמש מידה אחרת. וע' זבחים פ\"ח ע\"א כ\"ש אין מקדשין כו' אלא מלאין ופרש\"י שיהא בהן שיעור שלם הצריך לדבר כו' עשרון שלם למנחה ואם מנחת נסכים כו' יהא שם ג' עשרונים לפר כו' אבל אם חסר השיעור אין הכלי מקדשן שאין ראוי לכלי יעוש\"ה. וא\"כ י\"ל דזהו הטעם שצריך כלי מיוחד לכל מידה בפני עצמה. והא דאמרי' שם במנחות פ\"ז ע\"ב דלא הי' מודד לא בשל ג' לפר כו' שאני התם כיון דילפינן כן שם מקרא ועשרון יעו\"ש. א\"כ גלי קרא דראוי הוא לאותו כלי. משא\"כ בשאר מדות. ואפשר שהטעם הוא משום דמיחזי כעניות, ופי' רביעית לוג לחלק בה השמן שהיה נותן רביעית בכל חלה וחלה. וכאשר ביאר כ\"ז רבינו בהלכות מעה\"ק פי\"ג:
ומהר\"ד ן' זמרא ז\"ל כתב ובגמרא מה)שם פ\"ח ע\"א. אמר מר ר\"ש אומר לא היה שם הין כלל. שפיר קאמר להו ר\"ש לרבנן, ורבנן הוה הין שעשה משה לשמן המשחה דכתיב ושמן זית הין, מר סבר כיון דלדורות לא הוי צריך לפי שעה הוא דעבדי', ואיגנז, ואידך כיון דהוי הוי, וקי\"ל כרבנן. ומסתברא שאפילו בזמן שלא היה אותו שעשה משה לעולם היו עושין אותו לזכר בעלמא אעפ\"י שלא היה משמש כלום. והשתא ניחא דמתני' שנוייה אפילו בזמן בית שני:", + " וחצי לוג למדידת כו'. כתב מהר\"ד ן' זמרא ז\"ל משנה שם ובגמרא מו)שם במנחות פ\"ט ע\"א. אמרו מנה\"מ וכו' ושיעורו חכמים חצי לוג מאורתא עד צפרא. ואע\"ג דאין הלילות שוות, לפי הלילות הי' מעבה את הפתילות. מז)כ\"ה בפרש\"י בשם א\"ד ובתוס' בשם ירושלמי. ובתוס' תמהו למה היה צריך לקדש את השמן בכ\"ש, ואני אומר שכל דבר שנכנס למקדש היה צריך לקדשו בכ\"ש. מח)כוון לזה בהגהות הריעב\"ץ שם במנחות. וע' תוס' מנחות פ' ע\"ב ד\"ה וכי וב\"ב פ\"א ע\"ב. וע' בצ\"ק שפי' כוונת התוס' דמנורה בעצמה כ\"ש ולא צריך לקדש מקודם בחצי לוג. והכי משמע מדאמרינן התם יתיב רבי וקא קשיא לי' חצי לוג למה נמשח, אי לסוטה כו'. וכתב רש\"י ז\"ל עלה אי לחצי לוג של מי סוטה חוץ הוא, מט)הגירסא שלפנינו ושל התוס' הוא וכי חולין הוא כו' ובפה\"מ להרמב\"ם נראה שגרס כפרש\"י וכ\"כ התיו\"ט שם פ\"ט דמנחות. שהיה משקה אותה בחוץ בשער ניקנור ולא היה צריך להכניס בעזרה ולקדשם בכלי ע\"כ. משמע שאם היה צריך להכניסם בעזרה היה צריך לקדשם בכלי. וכי האי קושיא הוי קושיא ליה לרבי גבי רביעית וא\"ל ר\"ח שבה הי' מודד לחביתי כ\"ג רביעית שמן לכל חלה, וקרי רבי עלי' מארץ מרחק איש עצתי שר' חייא עלה מבבל:" + ], + [ + "ולא מפני מעשים אלו כו'. כתב מוהרר\"י קורקוס ז\"ל כל זה בגמרא שם. אלא שגבי חצי לוג פריך למה נמשח, אי משום סוטה וכי חולין הוא דצריכי לקדושי, והרי מים קדושים כתיב בהו, כך הוא גרסת התוס' ז\"ל. ופירשו והלא קודם שישים אותם בלוג הי' קדושים שנתקדשו בכיור, וא\"כ אף אם יהיה החצי לוג חול אין בכך כלום. והקשו ע\"ז שאחר שנתקדשו אין להניח אותם בכלי חול שגנאי הדבר, ותירצו דכיון שאינו קרב לגבי מזבח אין מקפידין בכך, אבל רש\"י ז\"ל נראה שגורס גם בזו והלא חוץ הוא. ופי' כמו שכתבנו למעלה:" + ], + [ + "כל המדות האלו קדש כו'. כתב מוהרר\"י קורקוס ז\"ל גז\"ש במשנה וגמרא. ופי' ברוצין פרש\"י ז\"ל שנופל מן המדה אחר שנתמלאת ונזכר זה גם בהמזבח מקדש: נ)זבחים פ\"ח ע\"א.
ומהר\"ד ן' זמרא ז\"ל כתב וא\"ת בירוצי מדות מה היו עושין בהם תנן מותר נסכים לקיץ המזבח, מאי מותר נסכים, אמר רב יוסף בירוצי המדות, ואע\"ג שנתקדשו לוקחים בהם כבשים לעולת קיץ דלב ב\"ד מתנה עליהם מיסוד התוס': נא)שם ד\"ה בירוצו. אמנם בירושלמי שקלים ספ\"ד מבואר דגם בירוצי יחיד נתקדשו יעו\"ש ובמרא\"פ שם היטב. וע' תוס' מעילה י\"ד ע\"א ד\"ה בונין דל\"ש לב ב\"ד מתנה בנדבת יחיד וא\"כ לירושלמי שוב קשה קו' התוס' וי\"ל ואכ\"מ." + ] + ], + [ + [ + "הקטורת נעשית כו'. כתב מוהרר\"י קורקוס ז\"ל פ\"ק דכריתות א) הכל עד י\"א סימנים, ופי' כפת הירדן עשב שגדל על שפת הירדן:
ומהר\"ד ן' זמרא ז\"ל כתב פ\"ק דכריתות קטורת היתה נעשית שס\"ח מנה כנגד שס\"ה ימות החמה וג' מנים היתרים שמהם מכניס כ\"ג מלא חפניו ביום הכיפורים והשאר נתנה לאומנים בשכרן, דהכי סליק חושבן סממנין דבורית כרשינה ויין. ב) לאו סממנים הוא כפרש\"י ז\"ל וגם מלח סדומית לאו בכלל הסממנים הוא, וגם כיפת הירדן אינו מכלל הסממנים ולא ידעתי למה השמיטו רש\"י ז\"ל: ג)", + " ועשייתו מצות עשה כו'. כתב מהר\"ד ן' זמרא ז\"ל כ\"כ למעלה ד) שאין עשייתו עיקר המצוה אלא הקטרתו ולפיכך לא מנה הרב ז\"ל עשייתו בכלל מנין המצות אלא הקטרתו. למה הדבר דומה לעשיית סוכה ולולב ציצית ותפילין שאין עשייתן עיקר המצוה. ומה שכתב ועשייתו מצוה לאו דוקא, אלא עשייתו והקטרתו:", + "א) ו' ע\"א.\n ב) נראה דט\"ס וחסר תיבות ומעלה עשן כפרש\"י שם.\n ג) אפ\"ל דדעת רש\"י כמ\"ש התוס' ישנים בשם הר\"מ כהן דמלח סדומית וכיפת הירדן באין רק אם לא מצא יין קפריסין כדי לשרות הציפורין יעו\"ש ובפסקי תוס' בזה. וא\"כ כשזכר רש\"י יין שפיר השמיט מלח סדומית וכיפת הירדן וא\"ש. וע' בק\"ס להמבי\"ט דכל אלו ובורית כרשינה לא הוי מדאורייתא דהם רק מכשירי הקטורת יעו\"ש ובשו\"ת הרדב\"ז ח\"ד סי' אלף ק\"י.\n ד) בפ\"א מכהמ\"ק ה\"א." + ], + [ + "ומוסיפין בלא משקל כו'. כתב מהר\"ד ן' זמרא ז\"ל ברייתא שם, ומ\"ש והשאר הוא מותר הקטורת שאמרנו בשקלים, תניא בכריתות מותר הקטורת מה היו עושין בה מפרישין ממנה שכר האומנים ומחללין אותה על מעות האומנים ונותנים אותה לאומנים בשכרן וחוזרין ולוקחין אותה מתרומת הלשכה. ותניא התם אחת לששים או לשבעים שנה היו מפטמין אותה לחצאין, לפי שמותר ס' או ע' שנה הי' מתקבץ ממנו חצי הקטורת והכל לפי החפנים. והנה נשאלה בזה שאלה לפני החכמים אשר היו בדור הזה לפני וזהו והלא סתם חפניו של כהן גדול לא היה פחות מחצי מנה אפילו שלא יהיו חפניו גדולים נמצא המותר בכל שנה שני מנים וחצי לשבעים שנה, יעלו קע\"ה מנים. ועדיין לא יגיעו לחצי הקטורת שהוא קפ\"ד, נמצא חסרים ט', וכ\"ש אם הכהן היה גדול, וכ\"ש לששים דודאי לא יגיע לחצי הקטורת. ואפילו תרצה לפרש מ\"ש רש\"י ז\"ל או סמוך להם היינו סמוך לאחוריו למעלה משבעים ולמעלה מששים, הא ניחא שבעים אבל ששים מאי איכא למימר. ורבו בזה התשובות והמשא ומתן ביניהם ולא עלה להם כהוגן, וגם אני נמניתי עמהם בשאלה ותמהתי עליהם איך שכחו במלח שהרי היה נותן בה רובע הקב מלח סדומית נמצא לששים שנה, ט\"ו קבין מלח, ובשעה שהיה שוקל פרס בבקר ופרס בין הערביים הרי היה בתוכו קצת מהמלח, והוא לא היה מכלל משקל הסימנים וא\"כ יקשה לך לאידך גיסא דאפילו בפחות מס' שנה היה שם מותר חצי הקטורת, אלא שי\"ל כי בשעת שחיקה ובשעת שיפה בע\"כ היה חסר מהמשקל, והמלח ממלא כל החסרונות. וזה שכתב רש\"י ז\"ל או סמוך להם לששים או לשבעים שנה. וגם את בעלי התוס' אני חושד שלא זכרו את המלח. ועיין בפ\"ק דשבועות, ה)י' ע\"א תוס' ד\"ה מותר יעו\"ש ובמהרש\"ל ומהרש\"א שם ומאירי רפ\"ד דשקלים ובתוס' ישנים ובאר שבע שם בכריתות בזה. ואם תשאל למה בא המלח, דע כי המלח מחזיק פעולת הסממנים. ועוד כדי שלא תתעפש, וקרא דכתיב על כל קרבנך תקריב מלח. ו)הנה לעיל הבאתי מ\"ש התוס' ישנים וכ\"כ הב\"ש שם בכריתות דמלח סדומית הוא כדי לשרות הצפורין אבל לא בעי שיערב מלח בקטורת. ואפי' למ\"ד במנחות כ\"א ע\"א דגם קטורת בעי מלח מקרא על כל קרבנך תקריב מלח היינו רק בשעת הקטרה בראשו של מזבח כדין כל קרבן אבל לא בעשיית הקטורת. אמנם המל\"מ כאן הוכיח דהרמב\"ם סובר דבעי שיערב המלח בקטורת וכמ\"ש הרמב\"ן עה\"ת מקרא ממלח טהור וגו' יעו\"ש היטב. והנה הרדב\"ז כאן דהוא בשיטה זו וכתב הטעם דמלח מחזיק פעולת הקטורת. א\"כ מה שהוסיף טעם דכתיב על כל קרבנך תקריב מלח, הוא תמוה. דמקרא זה ילפי' דבעי מלח רק בשעת הקטרה ככל קרבן. אבל לא שמעינן דבעי שיערב מלח בעשיית הקטורת ועוד דמטעם זה אם מלח כ\"ש כשר כמ\"ש הרמב\"ם פ\"ה מאס\"מ הי\"ב. ובעשיית קטורת בעינן רובע הקב מלח. והרדב\"ז אזיל כאן בחשבון זה. וצ\"ע. ואם תשאל עוד למה היה צריך שלשה מנים יתרים והלא חפונת אדם בנוני הוא פרס, ז)ע' ירושלמי פ\"ב דיומא ה\"א דכהן שאין ידו מחזקת ב' זיתים פסול לכל העבודות יעו\"ש בשי\"ק שם ובמל\"מ פי\"ג ממעה\"ק הי\"ד בזה. במנה יתר הוי סגי. דע כי אי אפשר לחפון מלא חפניו אם לא יהיה שם יתר הרבה, ולפיכך היה צריך שלשה מנים יתרים:

(השמטה מהערות) ע' שו\"ת הרדב\"ז ח\"ג סי' תקל\"ד שביאר באריכות יותר." + ], + [ + "וזהו משקל אחד עשר סמניה כו'. כתב מוהרר\"י קורקוס ז\"ל גז\"ש פ\"ק דכריתות ברייתא כלשון רבינו, וכתב רבינו וכפת הירדן ומעלה עשן כל שהוא. נראה דכל שהוא אתרווייהו קאי. וכר' נתן שאמר שם אף כפת הירדן כל שהוא. גם שם בברייתא אמרו דקה מת\"ל והלא כבר נאמר ושחקת ממנה הדק, אלא שתהא דקה מן הדקה, וכל השאר מפורש שם:", + " ומקטיר ממנה בכל יום מנה \n ח)\n כו'. \n כתב מהר\"ד ן' זמרא ז\"ל ואין שיעור זה מפורש בתורה \n ט)\n ואם הקטר ממנה כזית בבקר וכזית בין הערבים יצא. ומהאי טעמא זר שהקטיר כזית חייב מיתה וביום הכיפורים אם הקטיר כזית הזר פטור, עד שיקטיר מלא חפניו דכתיב בקרא:
ח) ברמב\"ם שאצלנו ומקטיר ממנה כו' מנה.\n ט) ע' ברש\"י זבחים ק\"ט ע\"ב דשיעור פרס הוא רק מדרבנן, אבל התוס' ישנים שם בכריתות ז' ע\"א ובפסקי תוס' שם כתבו דהשיעור של פרס הוא הלמ\"מ ובדיעבד יצא בכזית יעו\"ש, ובמל\"מ פי\"ט ממעה\"ק הי\"א ובפ\"ג מתומ\"ס ה\"ב. - וע' מ\"ש הרדב\"ז לקמן פ\"ט מביאת המקדש ה\"ד ובהערה י\"ט שם בזה." + ], + [ + "נטף האמור בתורה כו'. כתב מוהרר\"י קורקוס ז\"ל שם בברייתא די\"א סימנים ואלו הן הצרי וכו', רשב\"ג אומר הצרי אינו אלא שרף הנוטף מעצי הקטף. וכתב רש\"י ז\"ל רשב\"ג לפרושי אתא, וא\"כ נטף האמור בתורה הוא באלסמו. וכן דעת הרמב\"ן ז\"ל בפי' החומש י)שמות ל' ל\"ד. ואין נראה זה דעת רבינו אלא רשב\"ג לפלוגי אתו, וה\"ק דהצרי אינו אלא שרף כו' ובקטורת לא היה נכנס אלא העץ עצמו ולא השמן. ות\"ק נמי מודה בהכי שלא היה נכנס בקטורת אלא עץ הקטף, לא השרף, אלא שהוא סובר שהעץ נקרא צרי. ובהא הוא דפליג רשב\"ג ואמר הצרי אינו אלא שרף וכו'. ובזה לשון רשב\"ג מדוקדק כהוגן. וזהו שכתב רבינו נטף האמור בתורה הוא עצי הקטף, דלכ\"ע הכי הוא, וכולם מודים בזה. ומ\"מ בפי' מלת צרי נראה שפוסק כרשב\"ג דאינו נקרא צרי אלא השרף והוא השמן החשוב הנקרא באלסמו. ולכך כתב שיוצא מהם הצרי וכו'. נראה שהכריח כן מפני מה שאמרו פ' במה מדליקין יא)שבת כ\"ו ע\"א. וע' בתוס' נדה ח' ע\"א ד\"ה קטף שכתבו דגם לרשב\"ג דהצרי הוא השרף, שרף עצמו נקרא קטף על שם העץ יעו\"ש. וכמ\"ש מהר\"י קורקוס בסמוך כעי\"ז. אין מדליקין בצרי כו', מוכח דצרי הוא השמן שיכולים להדליק בו לא העץ. ומפרשי אמוראי טעמא מפני שהוא עף א\"נ שמא יסתפק ממנו. מוכח דהכי קי\"ל והלכה רווחת הוא, דצרי הוא השמן הנוטף לא העץ. והרמב\"ם ז\"ל כתב שדעת אנקלוס ויונתן ב\"ע נראה שהוא שמלת צרי סובלת שניהם, כמו הגפן והתאנה שהאילן והפרי שניהם נקראים כן ולכך גבי נכאת וצרי תרגום אנקלוס שעף וקטף כי נכאת פירושו השמן הטוב וקטף הוא העץ. וכן מעט צרי תרגום זעיר קטף, והוא העץ. ובתרגום נטף כתב נטופא ונראה שהוא השמן ונקרא כן בעבור שנוטף וקראו אותו בגמרא צרי. ובפסוק הצרי אין בגלעד תרגום יונתן שעף והוא שם לשמן שמושחים בו כמו דשייף לי' מההוא מינא. ולפי שיטה זו אף אם נפרש נטף האמור בקטורת שהוא העץ כדברי רבינו, היה אפשר לומר דכת\"ק אתי שקרא אותו צרי שגם העץ נקרא צרי, אלא שאין נראה דעת רבינו שיכלול שניהם במלת צרי, אלא אם העץ נקרא צרי כדעת ת\"ק, אין השמן נקרא צרי, ואם השמן נקרא צרי, כדעת רשב\"ג אין העץ נקרא צרי. וכיון דמוכח מההיא דבמה מדליקין שהשמן נקרא צרי מוכח דבפי' מלת צרי כרשב\"ג קי\"ל, וא\"כ נטף אינו צרי. וכיון דאתינא להכי אפשר שגם זה דעת אנקלוס, ולכך תרגום צרי קטף דהיינו העץ וגם נטופא אפשר שהוא העץ ונקרא נטף על שם שממנו נוטף השמן הטוב ומפני זה תרגום אותו נטופא. והוא כדעת ת\"ק שסובר שצרי נקרא העץ. ורבינו פוסק כרשב\"ג בפי' מלת צרי שאינו אלא שרף ומן ההכרח שכתבתי. ומסכים הוא עם אנקלוס בפי' הברייתא כנ\"ל:
ומהר\"ד ן' זמרא ז\"ל כתב נטף הוא הנקרא בערבי עוד אל בלסם. והנוטף ממנו שהוא כמין שרף האילנות הוא הנקרא צרי הנתן בקטורת והוא דומה למיצטכא:" + ], + [ + "כיצד מפטמין וכו'. כתב מוהרר\"י קורקוס ז\"ל גז\"ש בורית כרשינא ששפין בה את הצפורן כדי שתהא נאה. וכתב רש\"י ז\"ל שפין מושחין שתהא נאה ששחורה היא. עוד שם, יין קפריסין ששורין בה את הצפורן כדי שתהא עזה. וכתב רש\"י ז\"ל שתהא עזה שיהיה ריחה נודף. ובספרים שלנו גרסת הברייתא בטעות. והגרסא שכתבתי היא האמיתית. וכ\"ה בירושלמי דיומא פ' אמר להם הממונה. יב)ט\"ס וצ\"ל פ' טרף בקלפי הוא פ\"ד ה\"ה. וכ\"ה בילקוט וכן מוכיח לשון רש\"י ז\"ל שכתבתי. ופי' יין קפריסין, יש מי שפי' ממקום ששמו קפרס והיה יינם חזק ביותר. וכן נראה דעת רבינו כפי גרסת ספרינו. ובעל הערוך פי' שהוא מאילן של קפרס. ובספרי רבינו המוגהים כך הוא הגרסא כ\"א קב של יין קפריסין חזק או יין ישן לבן חזק ביותר, והיא הגרסא האמתית כדאיתא בברייתא אם לא מצא יין קפריסין מביא חמר חיוור עתיק. ולפי גרסא זו אין להכריע דבר מלשון רבינו. ופי' בורית כרשינא צאבון ממקום ששמו כרשינא. ורש\"י ז\"ל פי' עוד שכרשינא הוא מין עשב שממנו עושים הצאבון:
ומהר\"ד ן' זמרא ז\"ל כתב ובורית כרשינא באה ליפות את הצפורן והיין לחזק את ריחה לאפוקי מאותם שגורסים מפני שהיא עזה, יג)ע' ב\"י או\"ח סי' קל\"ג בזה. והגרסא הנכונה היא, כדי שתהא עזה וכבר הארכתי בזה בתשובת שאלה: יד)שו\"ת הרדב\"ז ח\"ד סי' אלף ק\"י." + ], + [ + "וכל מעשיה כו'. כתב מוהרר\"י קורקוס ז\"ל גז\"ש קדש הוא קדש תהיה לכם. כל מעשיה לא תהיינה אלא בקדש. והוא כולל שני דברים לעשות אותו במקום קדש, דהיינו בתוך העזרה ושתהא ממעות הקדש ולא מן החולין. וכן נתבאר. ובירושלמי דשקלים טו)פ\"ד ה\"ג וכ\"ה ביומא פ\"ה ה\"א יעו\"ש בשי\"ק בזה. נחלקו כו' ופסק רבינו כר' יוסי בר חנינא:" + ], + [ + "פעמים בשנה כו'. כתב מהר\"ד ן' זמרא ז\"ל גז\"ש בברייתא כלשון רבינו. ואין ספק כי היה חסר המשקל בכל זה, אלא שהמלח היה משלים וכדכתיבנא: טז)לעיל ה\"ב." + ], + [ + "נתן לתוכה דבש כו'. כתב מוהרר\"י קורקוס ז\"ל גז\"ש יז)כריתות ו' ע\"א. ופרש\"י ז\"ל חסר אחת מכל סמניה כשנכנס ביום הכיפורים באותה קטורת דכתיב ואל יבא בכל עת אל הקדש ולא ימות ובזאת יבא וגו' וכי עייל קטורת שלא כהלכתה הוי לי' ביאה ריקנית וחייב מיתה, אבל ביומא פ' הוציאו לו יח)נ\"ג ע\"א. אמרו בגמרא ומנין שנותן בה מעלה עשן וכו' למדנו מזאת הסוגיא שע\"כ ברייתא במקטיר קטורת דלפנים ביום הכיפורים מיירי אעפ\"י שלא פי', דאלו בשאר הימים מיירי אין שם מיתה לא אביאה ריקנית דלא שייך ולא אהקטרה דקרא דהקטרת ולא ימות ביוה\"כ הוא דכתיב כאשר מוכחת הסוגיא שכתבתי. והכוונה חסר אחת מכל סממניה יכול לבוא לידי חיוב מיתה ע\"י כך. יט)כוונת המהר\"י קורקוס דהרמב\"ם ס\"ל כפרש\"י דאין חייב מיתה על קטרת חסרה אלא ביוה\"כ, ובכאן דמיירי הרמב\"ם בדין עשיית קטרת שעושין אותה פעם אחת בשנה וממנה מקטירין גם ביוה\"כ ואם יעשה אותה חסר אחת מהסמנים יכול לבוא לידי חיוב מיתה כשיקטירה ביוה\"כ, וע' בזה בב\"י או\"ח סי' קל\"ג ובבאר שבע בכריתות שם ובמל\"מ כאן ובפר\"ח באו\"ח שם ובמג\"א סק\"ה שהאריכו בזה. ובד' מהר\"י קורקוס א\"ש. וכ\"כ רבינו סוף פ\"ה מהלכות עבודת יוה\"כ ושם כתב שני התירוצים דפ' הוציאו לו, תירץ ר\"ש ותירץ ר\"א. ואעפ\"י שבהלכות סנהדרין כ)פי\"ט ה\"ב. מנה רבינו י\"ח לאוין שיש בהם מיתה בידי שמים ולא מנה בהם מקטיר קטורת חסרה כא)בס' הר המוריה כוון לזה והניח בצ\"ע. לק\"מ, כי שם לא מנה רבינו רק אותם שיש בהם לאו כאשר כתב שם בתחילת לשונו בפי'. ובביאה ריקנית איכא לאו דואל יבא בכל עת. אבל הקטרה חסרה לא למדו אותה אלא מדכתיב הקטרת שלימה ולא חסרה. ולאו הבא מכלל עשה הוא, והוי עשה. ומ\"מ לשון הכתוב כאן שהרי נעשית קטרת זרה, אינו מדוקדק כל הצורך דמשמע שבא לחייב משום לאו דקטורת זרה, וליתא דהכא משום ביאה ריקנית הוא דאתיא עלה, או משום קרא דהקטרת שלימה ולא חסרה, ולא משום לאו דקטורת זרה. דההוא לאו מלקות לחוד הוא דאית בה ולא מיתה, אלא שסמך על מה שביאר בהלכות עבודת יוה\"כ וכאשר נתבאר. וא\"כ מה שהרי נעשית קטרת זרה, ואפשר דאנתן בה דבש קאי. והכוונה שאעפ\"י שאינה חסרה, דינה כחסרה, כיון שהיא פסולה, דהקטרת שלימה היינו כשירה, אבל בפסולה אפשר שיש בה חיוב מיתה שאין זה נקרא הקטרת כנ\"ל. וא\"נ רמז כאן רבינו שמקטיר ממנה בהיכל לאו מיהא איכא והוי בכלל קטרת זרה, כי זהו עיקר הלכות אלו:
ומהר\"ד ן' זמרא ז\"ל כתב הכי איתא בברייתא כלשון רבינו. וקשיא לי מאי אתא התנא לאשמועינן. והא כתיב כי כל שאור וכל דבש לא תקטירו ממנו כו'. וי\"ל שאם יבא מפטם ויאמר אם היו נותנים בה דבש היה ריחה נודף יותר, אומרים לו כבר קדמך התנא שכך הוא, אלא שאין עושין כן מפני שהתורה אמרה כי כל שאור וכל דבש לא תקטירו וגו':", + " פטמה מעט מעט כו'. כתב מוהרר\"י קורקוס ז\"ל גז\"ש פטמה לחצאין כשרה, דברי רשב\"ג שאמר משום אביו כב)אצלינו הגירסא שאמר משום הסגן. לשליש ולרביע לא שמענו, וחכ\"א בכל יום היה מפטם במתכונתה ומכניס. פי' שאם רצה לפטם בכל יום מנה פרס בשחרית ופרס בערבית יכול, והלכה כחכמים. ואמרו עלה מסייע לי' לרבא דאמר קטרת שפטמה לחצאין חייב דכתיב והקטרת אשר תעשה במתכונתה, כל שתעשה. והא אפשר דמפטם פרס בשחרית ופרס בין הערבים. וכתב רש\"י ז\"ל דחצאין דרבא לאו דוקא אלא כל הראוי להקטיר. ובודאי שכן הוא:" + ], + [], + [ + "עשאה להתלמד כו'. כתב מהר\"ד ן' זמרא ז\"ל ברייתא שם והכא לא שינה רבינו לשון הברייתא כאשר עשה גבי שמן המשחה כג)ע' היטב בתוספתא פ\"ג דמכות. וכבר ביארתי לעיל כד)בפ\"א ה\"ד. טעמו ז\"ל:" + ], + [ + "מזבח הזהב כו'. כתב מוהרר\"י קורקוס ז\"ל. כתב רש\"י ז\"ל בפי' החומש כה)שמות ל' ט' וכ\"א במנחות נ' ע\"ב. ובתרגום יונתן שם כתב קטורת בוסמין דעממין נוכראין, יעו\"ש וצ\"ב. שגם קטורת נדבה קטורת זרה נקראת. ואונקלוס כה) כו) ע' באר שבע שם ובס' מעשה רקח שכתבו דריבה בסמניה הוי כחיסר מסמניה, ולדברי מהר\"י קורקוס יש ראי' לזה מת\"א. תרגם קטרת בוסמין נוכראין. והדעת נותן דה\"ה אם חסר מהן. ולכך כתב רבינו שאינה כזו, והוא כולל בין שהוסיף שם נכרי כו) כז) הביאו גם בשו\"ת הרדב\"ז ח\"ב סי' תרצ\"ז בשם מדרש הזהר יעו\"ש מש\"כ בזה. וכתרגום אונקלוס, ובין שחסר מהי\"א סמים וכאשר כתב למעלה שהרי נעשית קטרת זרה כי שקולים הם, או שעשה כזו והיא נדבה וכדברי רש\"י ז\"ל:
ומהר\"ד ן' זמרא ז\"ל כתב כל זה מבואר בכתוב. ושאלו במדרש כז) כח) שם בכריתות ו' ע\"א. והלא לא הי' זובחים עליו שום זבח ולמה נקרא מזבח והעלו שם טעם ע\"ד הסוד. ולמדנו ממנו מעלת הקטרת ולפי הפשוט י\"ל שהי' צורתו ופעולתו כצורת ופעולת מזבח החיצון שהרי מזבח החיצון היה מרובע ולא הי' שוחטין בראש המזבח ושם הי' מעלין הבשר ומקטירין ועל שם העשן נקרא הקטרה. אף מזבח הפנימי הי' מקטירין עליו הקטרת ונקרא קטרת על שם העשן העולה ממנו וגם היה מרובע כמו מזבח החיצון:", + " לוקה שנאמר לא תעלו כו'. כתב מהר\"ד ן' זמרא ז\"ל משמע שאין בו מיתה. והרי כתב למעלה חסר אחת מכל סמניה חייב מיתה שהרי נעשית קטרת זרה. ורש\"י ז\"ל כח) כט) יומא נ\"ג ע\"א. פי' חייב מיתה כי עייל ביום הכיפורים דכתיב ואל יבא בכל עת אל הקדש ולא ימות בזאת יבא אהרן וגו' וכי מעייל קטורת שלא כהלכתה ביאה ריקנית הוא וחייב מיתה. והכי איתא בפ' הוציאו לו. כט) ל) ע' בזה בבאר שבע ופר\"ח באו\"ח סי' קל\"ג שם ובמל\"מ כאן. א\"כ מת\"ל כי בענן אראה מלמד שנותן בה מעלה עשן. ומנין שנותן בה מעלה עשן שנאמר וכסה ענן הקטרת, הא אם לא נתן בה מעלה עשן או שחסר אחת מכל סמניה חייב מיתה. ותיפק לי' דקא עייל ביאה ריקנית, אר\"ש הב\"ע כגון ששגג בביאה והזיד בהקטרה. ר\"א אמר אפילו תימא הזיד בזו ובזו. כגון דעייל שתי הקטרות אחת שלימה ואחת חסרה אביאה לא מחייב דהא עייל לה שלימה, אהקטרה מחייב דהא מקטיר קטרת חסרה, ורש\"י ז\"ל דכתב דחייב משום ביאה ריקנית לא נחית לפרושי משום דאפילו הזיד בזו ובזו ולא עייל אלא הקטרה אחת חייב מיתה משום ביאה ריקנית, ל) לא) פי\"ט ה\"ב. אבל ודאי דהאי חייב מיתה דתני תנא בע\"כ ביום הכיפורים הוא וטעמא מדכתיב הקטרת שלמה ולא חסרה. וא\"כ קשה היכי יהיב רבינו טעמא שהרי נעשית קטרת זרה. והא לא מחייב משום קטרת זרה מיתה אלא מלקות לבד. וי\"ל דלעולם חייב מיתה דקאמר משום יוה\"כ הוא, אלא הכא איירי הרב ז\"ל במעשה הקטרת ובלאו דלא תעלו עליו קטרת זרה. והכי קא קשיא לי' בשלמא ביוה\"כ דכתיב הקטרת שלמה ולא חסרה, אבל גבי לא תעלו עליו קטרת לא כתיב בהא. וא\"כ אפילו הקטיר חסרה לא ילקה. לזה הוצרך לתת טעם כיון שחסרה נעשית קטרת זרה. ואם הקטיר על המזבח לוקה. וכן אם נתן בו דבש והקטירו על מזבח הזהב לוקה שתים, חדא משום כל שאור וכל דבש וגו', וחדא משום לא תעלו עליו קטרת זרה. ואכתי איכא למידק לא נתן בה מעלה עשן, והקטירו על מזבח הזהב מאי לוקה משום קטרת זרה או לא. דבשלמא ביום הכיפורים כתיב וכסה ענן הקטורת, ובעינן קטרת שלמה ולא חסרה, אבל גבי קטרת זרה מאי. ומסתברא דזרה הוא ולוקה משום שלא נעשית כמצותה. וכן נראה מלשון הרב ז\"ל ואם הקטיר עליו קטרת אחרת שאינו כזו וכו', אלא דאכתי קשיא לי שלא הזכיר הרב ז\"ל הכא מיתה למכניס קטרת חסרה או שאין בה מעלה עשן ביוה\"כ, וכשמונה חייבי מיתות ב\"ד בהלכות סנהדרין לא) לב) פ\"ה הכ\"ה. לא מנה את זו. ואע\"ג דמנה ביאה ריקנית היה ראוי למנות גם את זו, דהא משכחת לה שפיר כדאמרן לעיל. וי\"ל שלא מנה הרב אלא חייבי מיתות שיש בהם לאו. ומיתה זו לא מצינו בה לאו מפורש דקרא דכתיב ואל יבא בכל עת אל הקדש, אביאה ריקנית משמע. וקרא דוכסה ענן הקטרת על הכפורת ולא ימות אין בו לאו, ולא מנה אלא אותם שיש בהם מלקות נמצאת למד שאם הקטיר אותה על מזבח הזהב לוקה לבד, ואם הכנס אותה ביום הכיפורים אם היתה ביאה ריקנית לוקה ויש בו מיתה בידי שמים ואם לא היתה ביאה ריקנית יש בו מיתה ואין בו מלקות, ודין קטרת שחסר מסמניה או שאין בה מעלה עשן כתב אותן בהלכות עבודת יום הכיפורים. לב) לג) ע' ירושלמי יומא פ\"ד ה\"ה לא נתן לתוכה מלח כו' נתחייב מיתה א\"ר זעירא ועובר משום הכנסה יתירא ובתוס' ישנים שם ביומא נ\"ג ע\"א הובא בשינוים. וע' במל\"מ כאן שכתב דירושלמי מיירי ביוה\"כ וצ\"ע. וע' בב\"י או\"ח סי' קל\"ג דדברים שאינם באין רק לתקן מעשה הקטרת כגון בורית כרשינה ויין קפריסין ומעלה עשן ומלח סדומית ואינם בכלל הסימנים אם חסרו אין חייב כלל יעו\"ש והב\"ש ופר\"ח תמהו עליו וע' במל\"מ, ובדברי רדב\"ז אפ\"ל קצת ואכ\"מ. ונראה שלא הקפידה תורה וחייבה מיתה אלא על מעלה עשן ועל חסרון אחת מכל סמניה דהיינו י\"א סמנים שנאמרו למשה מסיני. אבל אם לא נתן בה מלח סדומית או כפת הירדן או שנתן בה דבש, אעפ\"י שהוא פסולה, ואם הקטירה על מזבח הזהב לוקה, אם הכניסה בפנים ביום הכיפורים ולא היתה ביאה ריקנית אין בו לא מיתה ולא מלקות\n לג) לד) לא כתב דחייב גם מיתה ובודאי כוונתו דכמו שחייבי כריתות שלקו נפטרו מידי כריתתן ה\"ה דמיתה ביד\"ש נפטרו ע\"י מלקות. וכ\"כ הרדב\"ז בפ\"ז מתרומות. אמנם בתוס' שבועות י\"ז ע\"א ד\"ה אי כו' ואם בטל כרת נשאר עליו מיתה יעו\"ש משמע קצת דלא נפטרו ממיתה. והשתא א\"ש הא דתנא אם נתן בה דבש פסלה אבל אין במי שהקטירה בפנים חיוב מיתה, ואם חיסר אחת מכל סמניה והקטירה בפנים ביוה\"כ חייב מיתה. והאי דלא תני האי תנא מעלה עשן אפשר דפלוגתא הוא. א\"נ תנא ושייר. וא\"ת דבהך סוגיא משמע שאם לא נתן בה מעלה עשן אפילו בכל השנה כולה איכא מיתה דאמרינן אין לי אלא ביום הכיפורים בשאר ימות השנה מנין ת\"ל וכסה. וי\"ל דהכי פי' אין לי אלא ביום הכיפורים בשאר ימות השנה בפנים מנין ת\"ל וכסה, דאלו על מזבח הזהב לא שייך לומר וכסה ענן הקטורת על הכפורת. וא\"ת דביוה\"כ נמי איכא לאו, ואמאי לא מנה אותו רבינו בהלכות סנהדרין, דאמרינן התם חד לעונש וחד לאזהרה. דתניא ר\"א אומר ולא ימות עונש כי בענן אראה אזהרה. ל\"ק כלל, דאין זה לאו מפורש ללקות עליו. ושימנה אותו הרב ז\"ל שהרי הוא לאו הבא מכלל עשה, כי בענן אראה ולא בלתי ענן. ותו דמאן לימא לן דהלכתא כרבא דהא כמה אוקמתי איכא התם. דהא ר\"א דהוא בתרא אמר חד למצוה וחד לעכב. ואביי אמר חד לעיקר מעלה עשן וחד לעלה מעלה עשן. כללא דמילתא אם לא נעשית כתקנה הרי הוא קטרת זרה. ואם הקטיר ממנה כזית על מזבח הזהב לוקה ואין בו מיתה, ואם היתה חסרה מעלה עשן או אחד מי\"א סמנים והקטיר ממנה מלא חפניו ביוה\"כ חייב מיתה ואינו לוקה, ואם היתה ביאה ריקנית לוקה, לד) לה) ע' מהר\"י קורקוס לעיל ה\"ח דבנתן בה דבש והקטירה בפנים ביוה\"כ ח\"מ כיון דפסולה הוא אינה בכלל הקטרת שלימה וכשרה. ואם היתה חסרה אחד משאר דברים כגון מלח סדומית או כפת הירדן או שנתן בה דבש והקטירה בפנים לא קיים המצוה שהרי פסולה היא, אבל אין בו לא מיתה ולא מלקות, לה) לו) ע' מד\"ר פ' אחרי פכ\"א פ\"ז אמר הקב\"ה למשה לא כשם שאתה סבור כו' אלא בכל שעה שהוא רוצה ליכנס יכנס רק שיכנס בסדר הזה יעו\"ש אבל בהגהות הרד\"ל שם בשם הגר\"א כתב דבאהרן לבדו הי' זה שבכל שעה שרצה ליכנס יכנס בסדר הזה ולא לבניו יעו\"ש. וכגון שאינה ביאה ריקנית ואם היתה חסרה מעלה עשן או אחד מי\"א סמניה והקטיר אותה בפנים בשאר ימות השנה והיה שוגג בביאה ומזיד בהקטרה. נראה שהוא חייב מיתה דהכי מתרצינן לברייתא בשאר ימות השנה מנין, ת\"ל וכסה, ואם היתה שלמה והקטירה בפנים בשאר ימות השנה והיה שוגג על הביאה, אפילו יודע שאין מקטירין בפנים אלא ביוה\"כ. מסתברא שהוא פטור ממיתה. לו) לז) פ\"ב ה\"ב. ורבינו לא כתב דבר מזה, משום דאי ביאה ריקנית כבר ביאר דינו בהלכות ביאת מקדש לז) לח) שם פ\"ה הכ\"ה. ובהלכות עבודת יוה\"כ לח) לט) שם. ואם אינה ביאה ריקנית לא נ\"מ מידי כיון שאין בו מלקות כנ\"ל. וז\"ל הרב בהלכות עבודת יוה\"כ לט) מ) בס' מעשה רקח כאן הי\"א כתב דלא מצינו חיוב מיתה אלא בחסר מסמניה אבל חיסור המשקל לא שמענו מיתה אלא מלקות יעו\"ש. ולא ראה הרדב\"ז כאן. חסר מן הקטרת אחד מכל סמניה או מעלה עשן חייב מיתה שנאמר ולא ימות כי בענן אראה על הכפורת. וכן חייב על ביאתו בלא מצוה, לפיכך אם שגג בביאה והזיד בקטורת או שנכנס בקטרת שלמה עם החסרה חייב מיתה. הקטיר מן הקטרת של קדש הקדשים כזית בהיכל חייב מיתה, משמע דס\"ל דקרא דהקטרת משמע שלמה ולא חסרה בין אם חסר אחת מסמניה בין שחסר מן השיעור מ) דהיינו מלא חפניו ולא נקראת חסרה אא\"כ חסרה כזית. הילכך כיון שהקטיר ממנה כזית בהיכל חסרה לה שיעורה וחייב, דקרא דולא ימות אמלא חפניו נמי קאי וקמ\"ל דאע\"ג דהקטיר כזית בהיכל סד\"א דלצטרף עם מה שהקטיר בפנים ולא לחייב. קמ\"ל דבעינן מלא חפניו כלו בפנים:" + ], + [ + "בעת שמוליכין את ארון כו'. כתב מוהרר\"י קורקוס ז\"ל ספרי פ' נשא אמרו על פסוק ולבני קהת לא נתן כי עבודת הקדש עליהם וגו', ר' נתן אומר מכאן נתעלם מעיני דוד שלא נשאו לוים את הארון אלא בעגלה שנאמר וירכיבו את ארון ה', ויחר אף ה' בעוזה, א\"ל אחיתופל היה לך ללמוד ממשה רבך שלא נשא אותו אלא על הכתף שנאמר בכתף ישאו, הרי דוד משלחו ומעלהו בכתף שנאמר ויקרא דוד וגו', התקדשו אתם ואחיכם והעליתם את ארון ברית ה' וכו', כי למבראשונה לא אתם פרץ ה' אלקינו וגו', וישאו בני הלוים את ארון וגו', כאשר צוה משה כדבר ה' בכתפם במטות עליהם. והיכן צוה, ולבני קהת לא נתן וגו'. ונתבאר כ\"ז בארוכה בפ' אלו נאמרים: מא)סוטה ל\"ה ע\"א.
ומהר\"ד ן' זמרא ז\"ל כתב וא\"ת האיך טעה דוד טעות כזה. דזיל קרי בי' רב הוא, ועוד שבפרשת יהושע כאשר עברו את הירדן כתיב עשר פעמים נושאי ארון ברית ה'. וי\"ל דטעה לומר שבזמן שישאו אותו בני אדם, לא ישאו אותו אלא על הכתף. אבל לא שיהיה מצוה בבני אדם. לפיכך בחר לישא אותו על עגלה חדשה כדי להרחיק בני אדם מן הארון ולא יגעו בו בשעת המשא מב)ע' במד\"ר פ' נשא פ\"ו לכך נכתב אהרן בדיבור בני קהת לפי שכל משא בני קהת וכל עבודתם היו נותנין להם אהרן ובניו שהם לא היו רשאים ליגע בארון ובכל הכלים עד שאהרן ובניו היו מכסין אותם כמד\"ת וכלה אהרן ובניו לכסות יעו\"ש. ומשמע דאחר שנתכסו היו רשאים ליגע בארון אמנם ברמב\"ן סו\"פ כתב דגם אח\"כ אסור ליגע רק בבדים והביאו כן גם מזוה\"ק פ' קרח. ולא נענש עוזה אלא מפני שאחז בארון, כי לא ידע שהארון נושא את נושאיו. וסו\"ס טעות היה. דיותר כבוד והדר הוא לארון שינשא על כתפות הכהנים ואם אין שם כהנים על הלוים כאשר הי' במדבר ממה שינשא ע\"ג בהמה, וכ\"ת כדי שלא יגעו בארון, הרי הבדים היו נושאים, ומשום כבוד אמרו מג)הוא במד\"ר במדבר פ\"ה והכ\"מ לא ציין מקורו. והעירו בזה האחרונים. כשהם נושאים יהי' פנים כנגד פנים ואחוריהם לחוץ. ומ\"מ איכא למידק מה ענין מצוה זו אצל מצות קטרת שחברה הרב ז\"ל. וי\"ל כי בכלל מצות הקטרת להקטיר ביוה\"כ פעם אחת לפני הארון, ואמרינן מד)ביומא נ\"ב ע\"ב. שהיה מניח המחתה בין בדי הארון. וזהו שסמך הרב ז\"ל מצוה זו שאעפ\"י שהיו נושאין בבדים על הכתף היו נזהרים שלא ישמטו הבדים מן הטבעות כדרך שאר נושאי משוי. ונמצא שהיו הבדים לעולם על הארון, ובין הבדים היה מניח את המחתה עם הקטרת, ואחר שנגנז הארון היה מניח המחתה על אבן השתיה. והכי תנן התם מה)שם נ\"ג ע\"ב. וכשגנזו הארון גנזו הבדים עמו לקיים מה שנאמר בטבעות הארון יהיו הבדים לא יסורו ממנו, גרסינן בפ' בא לו מו)שם ע\"ב ע\"א. ר' יוסי ב\"ח רמי כתיב בטבעות הארון יהיו הבדים לא יסורו ממנו, וכתיב והובא את בדיו בטבעות, הא כיצד מתפרקים ואינם נשמטים. כלומר לא היו נכנסים בדוחק אלא היו מתפרקים אנה ואנה בתוך הטבעות אבל לא היו נשמטים והיו דוחפין אותם לחוץ עד שהיו בולטים בפרכת כשני דדי אשה. ותניא נמי הכי, וקשה דהאי קרא דוהובא את בדיו במזבח כתיב ולא בארון, וא\"כ אמאי שביק קרא דוהבאת את הבדים בטבעות דכתיב גבי ארון. וכ\"כ רש\"י ז\"ל וכתיב והבאת את הבדים אלא דאכתי קשה לי דמאי קושיא דהאי קרא דוהבאת וגו', והך קרא דויעש בצלאל וכו', ויבא את הבדים בטבעות תרוייהו בשעת עשייה צוה שיביאו את הבדים בטבעות וכן עשו ומשם והלאה לא יסורו ממנו. ונראה דקושיא זו דחק לרש\"י לפרש מה שפי' שם, ולפי פירושו צ\"ל שהיה אפשר להסירן אלא בדוחק כאשר נכנסו. ומה שאני סובר בתירץ קושיא זו דמכח קרא שלישי קא קשיא לי' דכתיב גבי הקמת המשכן, וישם את הבדים על הארון, והלא כבר הביא אותם בצלאל בתוך הטבעות. ומשמע שהוסרו ואח\"כ שם אותם משה, והא כתיב ולא יסורו ממנו. ומייתי הך קרא דמפורש טפי, והכי אורחי' דתלמודא. ותירץ נשמטין היו לכאן ולכאן ולא היו נשמטין לגמרי. וכשהביאו אותו אל משה תיקן אותם באמצע הטבעות, והיינו דלא כתיב ויבא את הבדים, אלא וישם את הבדים. והשתא ניחא מקושיא אחרת שהקשו בתוס' פ' בא לו מז)שם ביומא ע\"ב ע\"א ד\"ה וכתיב. וע' בתוס' ישנים שם ד\"ה מתפרקין מ\"ש בזה. דהא כתיב במסעות ושמו בדיו והם דחקו הרבה בתירוץ קושיא זו ע\"ש. ולפ\"מ שכתבתי א\"ש דלא כתיב והביאו את בדיו אלא ושמו כלומר תקנו שיהיו באמצע הטבעות שיהיה נח לשאת אותו, לפי שבכל מסע ומסע היו דוחפים אותם שיהיו בולטים בפרכת כאשר כתבתי, והרי זה נכון וקצר:" + ], + [ + "כשנושאים אותו כו'. כתב מוהרר\"י קורקוס ז\"ל כן מוכיח פ' שתי הלחם: מח)מנחות צ\"ח ע\"ב. וכוון לזה בהתורה והמצוה פ' תצוה יעו\"ש. וע' מ\"ש לעיל ממד\"ר במדבר פ\"ה.", + " ונזהרים כו'. כתב מוהרר\"י קורקוס ז\"ל ביומא פ' בא לו. מט)שם יומא ע\"ב ע\"א. ואיתא נמי בפ' אלו הן הלוקין: נ)מכות כ\"ב ע\"א." + ] + ], + [ + [ + "זרע לוי כולו מובדל כו'. כתב מהר\"ד ן' זמרא ז\"ל כלו בין לוים בין כהנים ופתח בלוים, לפי שגם הכהנים בכלל לוים ובכ\"ד מקום נקראו הכהנים לוים: א)הוא ביבמות פ\"ו ע\"ב.", + " ובן לוי שקבל עליו כו'. כתב מוהרר\"י קורקוס ז\"ל פ' עד כמה ב)בכורות ל' ע\"ב. וכן בן לוי שבא לקבל עליו דברי לוייה, וכהן שבא לקבל עליו דברי כהונה חוץ מדבר אחד. אין מקבלין אותו שנאמר המקריב את דם השלמים וגו'. וכתב רש\"י ז\"ל אבני אהרן משמע שיהא נוהג כל דין בני אהרן לו תהיה שוק הימין למנה:
ומהר\"ד ן' זמרא ז\"ל כתב ולשון שבאו לאו דוקא שהרי לוים וכהנים בין שרצו בין שלא רצו כופין אותם ג)הוא בספרי פ' קרח פ' קי\"ט וע' יבמות פ\"ח ע\"ב. אלא אגב דנקיט גבי חבר וגוי לשון הבא, נקיט נמי גבי לוי וכהן הבא. ואם אמר חוץ מדבר פלוני אין מקבלין על אותו תנאי, אלא כופין אותו על הכל:" + ], + [], + [ + "לוי האונן מותר לעבוד כו'. כתב מהר\"ד ן' זמרא ז\"ל משום דילפינן ד)בערכין י\"א ע\"א. דמשוררין על הקרבן מדכתיב ושרת בשם ה' גו' סד\"א עבודה ממש הוא. ה)ע' סוכה נ\"א ע\"א אבל בשיר של קרבן ד\"ה עבודה הוא. וכן בערכין שם מה כפרה ביום כו' יעו\"ש ובשו\"ת אבני נזר יו\"ד סי' תמ\"ט שהוכיח דשמירת המקדש שהיה גם בלוים עבודה הוא. וכי היכי דכהן אונן אינו עובד ואינו משרת, אף לוי אונן אינו עובד ואינו משרת. קמ\"ל דמותר דאין זו עבודה גמורה:", + " ואין אלו המשוררים כו'. כתב מוהרר\"י קורקוס ז\"ל גז\"ש ו)שם בערכין י\"ג ע\"ב. די\"ב משוררים לוים דוקא היו ולדעת רבינו זהו שאמר ר' אליעזר שם בסיפא אין עולין מן המנין ואין עולין על הדוכן אלא בארץ היו עומדין וראשיהם בין רגלי הלוים וצוערי הלוים היו נקראים. ופי' במשנה כל זה על האומרים שירה על הכלים שיופי נעימות כליהם היה מסתיר יופי קול שיר הלוים ומצערים אותם. אבל רש\"י ז\"ל פירשה על לוים קטנים שהזכירו ברישא דמתני'. וכ\"פ הר\"א ז\"ל כמו שיתבאר פ\"ה:" + ], + [ + "ובמה מנגנים כו'. כתב מוהרר\"י קורקוס ז\"ל גז\"ש במשנה אין פוחתין משתי כו'. וכתב רש\"י ז\"ל ז)שם י' ע\"א. גבי נבלים דאין מוסיפין על ששה לא אתפרש טעמא. וכ\"כ גם גבי תשעה כנורות ח)שם י\"ג ע\"א. דלא אתפרש טעמא, ושתי חצוצרות למדו ט)שם בגמ' לא הובא לימוד זה וכוונת המהר\"י קורקוס למ\"ש התוס' שם י\"א ע\"ב ד\"ה מהכא. מדכתיב שתי חצוצרות כסף, ובמה שמוסיפין בחלילין עד י\"ב, כנגד י\"ב ימים שמכין בחליל בשנה. ופי' נבל כמפוח של נפחים ומתמלא רוח ומוציא קול ע\"י רוח. וחלילין נקראים בערבי עזאמי\"ר י)כ\"כ הרמב\"ם בפה\"מ שם. ודרך לתת קנה דק בראשו והוא הנקרא אביב. וכאשר יתבאר בסמוך:" + ], + [ + "בימי המועדות כו'. כתב מוהרר\"י קורקוס ז\"ל פ' החליל יא)סוכה נ\"ד ע\"א. וספרי פ' בהעלותך:", + " החצוצרות היתה נעשית כו'. כתב מוהרר\"י קורקוס ז\"ל ברייתא פ' הקומץ רבה. יב)מנחות כ\"ח ע\"א. ויליף לה בגמרא דשאר מיני מתכות פסולין מדכתיב כסף והויה, שתי חצוצרות כסף יהיה לך וגו'. וכ\"מ שנאמר והיו היינו לעכב. יג)ע' ספרי זוטא פ' בהעלותך י' ח' ובני אהרן הכהנים יתקעו בחצוצרות לא בשופרות יעו\"ש. ולכאורה קשה דכבר שמעינן זאת מדכתיב מקודם שתי חצוצרות כסף וגו' והיו לך. דמדכתיב והיו ילפינן דכסף מעכב וא\"כ ה\"ה חצוצרות ואפ\"ל הכוונה למ\"ש התוס' שם במנחות ד\"ה חצוצרות כו' ותי' ר\"ת דשני חצוצרות היו לכהנים בשל כסף והלוים של קרני בהמה לכלי שיר ועוד דחצוצרות דקנים ודע\"א היינו שופר כו' ומיהו קשה דבמס' ע\"ז מיירי במכשירי קרבן כו' ועל הקרבן לא היו תוקעין בשופר אלא בחצוצרות כדכתיב ותקעתם בחצוצרות כו' יעו\"ש והנה למ\"ש התוס' בע\"ז מ\"ז ע\"א ד\"ה קרניה להוכיח דקרא ותקעתם בחצוצרות ע\"כ של כהנים דוקא. דגבי לוים הא עיקר שירה בפה יעו\"ש. א\"כ שפיר י\"ל דשל כהנים בחצוצרות דוקא. דבהם מיירי קרא ושל לוים גם בשופר ומעתה י\"ל דכוונת הספרי זוטא לדייק דרק בני אהרן הכהנים יתקעו בחצוצרות ולא בשופר. אבל לוים גם בשופר. וע' ר\"ה כ\"ז ע\"א במד\"א במקדש כו' מאי קרא בחצוצרות וקול שופר יעו\"ש. דמבואר דבמקדש במקום שיש חצוצרות יש גם שופר, ואפ\"ל דהכוונה גם בשיר על הקרבן הכהנים בחצוצרות והלוים בשופרות. וע' ר\"ה שם כ\"ט ע\"א יעו\"ש, ובס' דובב מישרים סי' ס' בזה. ואע\"ג דכתיב נמי מקשה והיינו מן העשת וכו', כבר אמרו בגמרא דכיון דכתיב גבי מנורה מקשה הוא, הוי מיעוטא, היא מקשה ואין חצוצרות מקשה. פי' שאין מקשה מעכב:", + " והחלילין כו'. כתב מוהרר\"י קורקוס ז\"ל גז\"ש במשנה יד)ערכין י' ע\"א. לא היה מכה באביב של נחושת אלא באביב של קנה שקולו ערב ולא היה מחליק אלא באביב יחידי מפני שהוא מחליק יפה. וכתב רבינו בפי' המשנה שאבוב הוא הקנה הדק שבראש החליל שבו מנגנים. וכתב שכן פירושו לו רבותיו. אבל העולה מהתלמוד שאבוב וחליל דבר אחד, כי אבוב עצמו הוא החליל. וכן אמרינן בגמרא פתח בחליל וסיים באבוב אמר ר\"פ היינו חליל היינו אבוב. ואמאי קרי לי' חליל, דחליל קליה, וכאן נראה שתפס פי' רבותיו, שכן כתב החלילין וכו' הי' אבוב שלהם וכו'. מוכח דאבוב לאו היינו חליל גופיה, אלא הקנה שמניחים בראשו כאשר כתבתי. אפשר שלפי' זה מה שאמרו בגמרא היינו חליל היינו אבוב פי' שאינם שני מיני כלי זמר, אלא הכל כלי אחד, ושניהם מנגנים כאחד, שהאבוב נותן בראש החליל, וכיון שכן לא תקשי לך פתח בחליל וסיים באבוב. כיון שניגון אחד הוא, וקרי לי' חליל, דחליל קליה. ולא קשה לשיטת רבותיו. טו)אכתי ק\"ק מסוכה ג' ע\"ב וילפינן מאבובא דמשה כו' ולא מזכיר חליל כלל. ומשמע דאביב היא החליל. ומ\"מ הלשון דחוק. ופי' מחליק באבוב יחידי כתב רבינו בפי' המשנה שמחליק הוא הזמר שמזמר המזמר מעין הענין האמור קודם, שיתחיל המשורר שכנגדו. ופי' יחידי שיש בו נקב אחד לבד. אבל רש\"י ז\"ל פי' מחליק מסיים, כשהיה מסיים הניגון היה אחד לבדו מסיים. ומאריך אחר שתיקת חבירו, כי הוא יותר נעימות וערבות. דפי' מלת מחליק שמחלק בין נעימה לנעימה. וכאן רבינו כתב לשון המשנה סתם ולא ביאר דבר:" + ], + [ + "וחליל זה דוחה שבת כו'. כתב מהר\"ד ן' זמרא ז\"ל זה נלמד מדקתני ובשמונת ימי החג ואין שבעת ימים בלא שבת. ורבינו יהיב טעמא, ולא ידענא מה חילול שייך בזה דהשמעת קול בשבת אין בו איסור תורה, דמ\"ש משופר, וחכמה הוא ואינה מלאכה וגזרו עליו שמא יתקן כלי שיר, וכהנים זרוזים הם. טז)כ\"ה בתוס' שם בסוכה ד\"ה ורבנן וברשב\"א שם ותוס' ערכין י\"א ע\"א ד\"ה לא. וליכא למימר דאתא לאשמועינן שאם נתקלקל יכול לתקנו, דהאי ודאי ליתא, דהא בשעה שהוא מתקנו מחלל שבת שלא בשעת עבודה, אע\"ג דמכשירי קרבן דוחין את השבת אפ\"ה לא ניחא יז)ע' רש\"י עירובין ק\"ב ע\"ב ד\"ה קושרין נימא נימת כינור של שיר הלוים לקרבן אם נפסקה בשבת כו' דקסבר מכשירי מצוה שלא הי' יכול לעשותן מאתמול כו' ואע\"ג דקשר אב מלאכה. אמנם י\"ל כוונת הרדב\"ז כאן לדעת הרמב\"ם ולשיטתו בפ\"י משבת ה\"י שנראה דס\"ל דמיירי שם בעירובין בקשר שאינו של קיימא וכמ\"ש התיו\"ט שם בדעתו. והטעם דרש\"י ס\"ל עיקר שירה בכלי לכך הותר אף אב מלאכה והרמב\"ם דס\"ל עיקר שירה בפה לא הותר לדידי' רק קשר שאינו של קיימא יעו\"ש ובקרית ספר להמבי\"ט כאן. דתיקון הכלי הוי מכשיר ומכשירי קרבן, יז) יח) התוס' שם בסוכה תרצו כיון שהיו שם רוב כלי שיר כו' שצריכין לתקן תדיר גזרו טפי משופר דלא צריך תיקון יעו\"ש. וברשב\"א שכתב שהוא שבות המצוי תמיד לתקן גזרו. אלא הנכון בזה דאשכחנא כמה שבותות דגזרו במקדש יח) ושבות זה לא גזרו עליו מפני שהוא עבודה ויאמרו שידחה את השבת, ושבות זה קורא רבינו דחיית שבת:" + ], + [ + "ואינו נכנס לעבודה כו'. כתב מוהרר\"י קורקוס ז\"ל, משנה סו\"פ שני דערכין יט)י\"ג ע\"ב. אין הקטן נכנס לעזרה לעבודה, אלא בשעה שהלוים אומרים בשיר. לא היו אומרים בנבל וכנור אלא בפה כדי ליתן תבל בנעימה ואעפ\"י שרבינו מפרש זה בכהן וכאשר יתבאר סו\"פ ה', מ\"מ יש ללמוד גם ללוי קטן שלא יכנס לעבודה, ואולי במק\"א מצאו בפירוש. ומשמע דמשנעשה איש דהיינו בן י\"ג יכול לעבוד, וקרא דמבן שלשים לאו לעיכובא, אלא שבן שלשים חייב לעבוד, ומצוה וכופין אותו וכאשר נזכר בראש הפרק. אבל קודם לכן לא. ומיהו אם רצה יכול הוא לעבוד משיעשה איש, א\"נ י\"ל דדוקא בזמן שעבודה בכתף קפיד קרא על פחות משלשים כי היכא דקפיד על יותר מחמשים דחד טעמא אית להו. וכמאמר התנא כ)אבות פ\"ה מכ\"ה. בן שלשים לכח. וכאשר למדו מבן חמשים שאינו נפסל, ה\"ה לפני שלשים כא)הכ\"מ כתב תי' זה בשם י\"מ, וכזה מבואר גם ברמב\"ן עה\"ת במדבר ח' כ\"ה דלדעת רש\"י שם דלשירה גם במדבר לא נפסל בחמשים שנה דה\"ה קודם שלשים כשר יעו\"ש וכסברת מהר\"י קורקוס כאן וע' סוטה י\"ב ע\"ב תנא הוא ילד וקולו כנער דר\"י א\"ל ר\"ג א\"כ עשית למשה רבינו בע\"מ ופרש\"י והוא לוי ונפסל בקול לעבודת השיר. והקשה המהרש\"א שם בח\"א דמשמע מפרש\"י דנער כשר לשירה והא נער לא נקרא רק עד שלשים שנה. ולשירת הלוים אינו כשר רק משלשים ואילך יעו\"ש. ולמ\"ש בדעת רש\"י לשיטתו א\"ש. דבחדא מחתא מחית להו קרא. והוא הנכון:
ומהר\"ד ן' זמרא ז\"ל כתב זה\"ל קשה מאד דמשמע דאם נעשה איש דהיינו בן י\"ג נכנס לעבודה. והלא מהכתוב משמע דאינו נכנס לעבודה עד שיהא שלשים ובן כ\"ה לתלמוד. והכי תניא כב)חולין כ\"ד ע\"א. התם כהן משיבא שתי שערות עד שיזקן כשר לעבודה, ומומין פוסלין בו. בן לוי מבן שלשים ועד בן חמשים כשר לעבודה ושנים פוסלים בו. בד\"א באהל מועד שבמדבר, אבל בשילה ובית עולמים אין נפסלים אלא בקול, וליכא למימר דהכא בכהנים איירי. חדא דלשון ואינו משמע דאלוי קאי. ותו דבאידך פרקא הוי לי' למכתבי'. ותו דקרא דמייתי בלוים כתיב, דאלו בכהנים קרא אחרינא איכא דכתיב איש מזרעך לדורותם, ומהאי קרא ממעט תנא כהן קטן. וי\"ל דרבינו ז\"ל קשיא לי' קראי. כתוב אחד אומר מבן שלשים שנה ומעלה, וכתוב אחד אומר איש איש על עבודתו דמשמע משעה שנעשה איש כשר. והנך קראי דשלשים שנה. וחמש ועשרים שנה לא נכתבו אלא בזמן שהיה נושאים הארון על הכתף ולאותו הדור לבד, והא דתניא בברייתא בד\"א באה\"מ שבמדבר, אבל בשילה ובית עולמים אינם נפסלים אלא בקול. ה\"ק בין לפני שלשים בין לאחר חמשים אינו נפסול, ולא מייתי קראי אלא ללמד מהם שאינו נכנס לעזרה לעבודתו עד שילמדהו חמש שנים אבל לעולם אימא לך שאם היה חריף והתחיל ללמוד חמש שנים קודם שיגיע להיות איש, משנעשה איש עובד עבודה כשאר אחיו הלוים. והכי תנן פ' יש בערכין. כג)שם ערכין י\"ג ע\"ב. - אמנם ראיה זו צ\"ע לדעת הרמב\"ם לשיטתו בפה\"מ שם בערכין דצוערי הלוים קאי על המנגנים בכלי שיר ולא על קטנים כמ\"ש ברדב\"ז בעצמו לקמן פ\"ה הט\"ז. וגם מה דתנן שם אין הקטן נכנס כו' מיירי בכהן קטן לדעת הרמב\"ם יעו\"ש. אין פוחתים מי\"ב לוים העומדים על הדוכן ומוסיפין עד לעולם ואין הקטן נכנס לעזרה לעבודה וכו' ותנא עלה וסועדי הלוים היו נקראים. ותנא דידן כלומר שקרא אותם צוערי הלוים, כיון דהני קטין קלייהו, והני עב קלייהו, הני מקטטי, והני לא מקטטי קרי להו צערי. ע\"כ בגמרא. ופי' ליתן תבל בנעימה מלשון תבלין. ופי' מקטטי מקטינים ועושים קולם דק ויפה ומצערין את הלוים, שאין יכולים לבסם קולם כמותם, הא למדת דקטן השנוי במשנה קטן גמור הוא לפיכך לא היו ממנין י\"ב, ולא עולין לדוכן, אבל אם נעשה גדול הרי הוא כשאר אחיו, והרי זה אמת וברור. ובתשובת שאלה כד)שו\"ת הרדב\"ז ח\"ה סי' צ\"ח וכ\"כ מהר\"י קורקוס כאן, וברא\"ם פ' בהעלותך יעו\"ש. העליתי דבן שלשים כופין אותו לעבוד, ובן י\"ג נכנס לעבודה וכגון שלמד ה' שנים, אבל זה יותר נכון:" + ], + [ + "ויראה לי שאינו נפסל כו'. כתב מוהרר\"י קורקוס ז\"ל נמוקו עמו דכי היכי דבמדבר שנים פוסלים מפני שעבודה בכתף, ולדורות שאין עבודה בכתף. אין שנים פוסלים דלשורר ולשוער ל\"ש לפוסלו בשנים, כה) כו) בסמ\"ג עשין ק\"ע מביא ראי' זו מהספרי יעו\"ש. ובס' הר המוריה בזה. ה\"נ פסול הקול. לא הוי אלא מאי דשייך דהיינו שורר, אבל לשוער כשר, דקלקול הקול ל\"ש לנעילת שערים, וזה ברור. ואפילו במדבר נראה דכשר לנעילת שערים כה) וכן למדו בספרי כו) מהכתוב ושרת את אחיו וגו' ומינה לבית עולמים. וכ\"ש הכא:
ומהר\"ד ן' זמרא ז\"ל כתב סברא נכונה ופשוטה היא. והא דקאמר ויהיו מן השוערים וכ\"ש מן השומרים. ושוערים איצטריכא ליה דבעו כח להגפת דלתות ואפ\"ה אינו נפסל:
19כה) משמע דלשורר ולשוער גם במדבר לא נפסלו בשנים. אמנם ממ\"ש אח\"כ ואפילו במדבר נראה דכשר לנעילת שערים. ולא נקיט גם לשירה, משמע דלשירה פסול. ובאמת זה תליא במחלוקת דלדעת רש\"י שהבאתי לעיל גם במדבר כשר הי' לשירה אבל להרמב\"ן שם לא היו ממנים גם לשירה רק הראוים למשא יעוש\"ה. וע' חולין כ\"ד ע\"א יכול אף בשילה ובבית עולמים ופרש\"י שאין עבודת לוים אלא שוערים ומשוררים יהו נפסלין בשנים יעו\"ש. וצ\"ע דלרש\"י לשיטתו גם במדבר לא היו נפסלין לשירה בשנים." + ], + [ + "שמואל הרואה ודוד המלך כו'. כתב מהר\"ד ן' זמרא ז\"ל תניא בפ' בשלשה פרקים כז)תענית כ\"ז ע\"א. משה תקן להם לישראל שמונה משמרות כו'. ואיכא למידק דתנא וקרא מקדימין דוד לשמואל, ורבינו מקדים שמואל לדוד. וכ\"ת משום כבוד הנביאה, הא ליתא, שגם דוד היה מדבר ברוח הקודש. כח)ע' רש\"י שם בתענית כ\"ו ע\"א ד\"ה נביאים ראשונים שמואל ודוד. וכ\"ה בסוטה מ\"ח מאן נביאים ראשונים אר\"ה זה דוד ושמואל וצ\"ע. ומצינו נתן הנביא שהשתחוה לדוד. וי\"ל שבא ללמדנו דשמואל הרואה העמידן על ששה עשר ובא דוד והעמידן על כ\"ד, והא דכתיב המה יסד דוד ושמואל הרואה. ה\"ק מיסודו של דוד ושמואל הרמתי העמידים על כ\"ד כלומר משה ח' ושמואל ח' ודוד ח' הרי כ\"ד. ולפיכך הקדימו לשמואל שכך קדם בזמן ולהוסיף על משמרות שהעמיד משה. ועדיין צריך טעם למה לא הוזכר הכתוב משה כיון שהוא העמיד ח' משמרות. ואפשר לומר כי כאשר נלקח ארון האלהים ומתו חפני ופנחס והרג שאול נוב עיר הכהנים נתבטלו המשמרות, וחזרו שמואל ודוד ויסדום. ולפיכך תלה הכתוב בהם:
ומוהרר\"י קורקוס ז\"ל כתב הכי איתא בתוספתא: כט)תענית פ\"ג. והכ\"מ ציין לגמ' תענית כ\"ז ע\"א. אבל שם נזכר רק משמרת כהנים אבל בתוספתא שם מבואר גם ממשמרות לוים דמיירי הרמב\"ם כאן.", + " וכל הלוים מוזהרים כו'. כתב מוהרר\"י קורקוס ז\"ל פ' אין בערכין ל)שם בערכין י\"א ע\"ב. ולא ימותו גם הם גם אתם אתם בשלהם, והם בשלכם במיתה. הם בשלהם אינה אלא באזהרה. אמר אביי נקטינן משורר ששיער בשל חבירו חייב מיתה דכתיב והחונים וכו' והזר הקרב יומת, מאי זר אלימא זר ממש והא כתיב חדא זימנא, אלא מאי זר לאותה עבודה והקשו עליו משורר ששיער אינו במיתה אלא באזהרה. ומשני תנאי היא כו' דתניא מעשה בר' יהושע בן חנניא שהלך לסייע את ר' יוחנן בן גודגדה בהגפת דלתות א\"ל חזור בך שאתה מן המשוררים ואני מן השוערים. מאי לאו בהא קא מפלגי מר סבר מיתה וגזרו בה רבנן, ומר סבר אזהרה היא ולא גזרו בה רבנן. לא דכ\"ע אזהרה היא. מ\"ס גזרו רבנן במסייע, ומ\"ס לא גזרו רבנן. ורבינו פסק כאביי דאמר נקטינן וסבר כר' יוחנן בן גודגדה שאמר לר\"י חזור בך. דכיון דאמורא פסק כוותיה. ואמר לה בלשון נקטינן, ודאי דהכי קי\"ל והכי נקטינן, אלא דאכתי איכא למידק דהא מוכח מן הסוגיא שכתבתי, דאין מיתה אלא לעושה לבדו, אבל למסייע אין שם מיתה לכ\"ע שכן אמרו מר סבר במיתה וגזרו בה רבנן. פי' גזרו במסייע. אבל שיהא מיתה במסייע לא מצינו מי שיסבור כן כלל. וכ\"כ רש\"י ז\"ל ר' יוחנן סבר משורר ששוער חייב מיתה כשהוא לבדו. וגזרו רבנן במסייע דלא ליתי למיעבד לחודיה. וכ\"כ גם בתוס' בפירוש. והדבר מעצמו מוכרח מדקאמר וגזרו בה רבנן, וא\"כ איך כתב רבינו שאם סייע לוי במלאכה שאינה מלאכתו חייב מיתה, והא ליכא מאן דסבר הכי, ואפשר היה לחלק ולומר דמסייע דמיירי בגמרא היה שאחד לבדו היה יכול לסגור ולהגיף ובכה\"ג מסייע אין בו ממש, לא)ע' בזה אריכות באו\"ח עה\"ת פ' קרח י\"ח ג' ובמנ\"ח מצוה שפ\"ט וע' שו\"ת הרדב\"ז ח\"ו סי' ב\"א פ'. וע\"ע שבת צ\"ג ומ\"ש המהרש\"א שם בדעת רש\"י ובתוס' ע\"ז ס' ע\"א ושו\"ת ח\"צ סי' פ\"ב ובתב\"ש סי' ב' בזה. שהרי ר' יוחנן היה מגיף לבדו ובא המשורר לסייעו ובכה\"ג אינו חייב מיתה. אלא שגזרו שמא יגיף לבדו שהרי אחד היה יכול בהו. ומסייע שכתב רבינו היינו שלא היה יכול להגיף לבדו ובא המשורר לסייעו ובכה\"ג חייב והרי הוא כעושה לבדו. וזהו שכתב רבינו שלא יעשה אחד מלאכת אחר שלא יסייע כו', פתח בעשייה וסיים בסיוע, מוכח שסיוע היינו סיוע שיש בו עשייה ובכה\"ג מפלגינן גבי שבת, אלא דכל כי האי איבעי לי' לרבינו לפרושי ולא לסתום. ותו דבסיוע שוער למשורר ל\"ש לומר כן, ומ\"מ כבר אפשר לתת טעם וחילוק בזה. רצוני לומר לחלק בין סיוע שמסייע שוער למשורר, לסיוע שמסייע משורר לשוער, וקל להבין. ובס\"מ מצות ע\"ב כתב רבינו ההוא דר' יהושע ור' יוחנן וכתב בה חזור בך שכבר אתה מתחייב בנפשך וכו'. וכתב הנה התבאר לך מברייתא זאת דספרי כי לוי שעבד במקדש זולת עבודתו חייב מיתה ביד\"ש ע\"כ. ובספרים שלנו כך הוא פ' קרח. מוכח דבמסייע לבד היה מתחייב בנפשו, ועלי' סמך רבינו וכאשר כתב בס' המצות. ואפשר שהסוגיא שכתבתי לא ראה לסמוך עלי' דכולה בדרך דחייה אתמר, כי אפשר לומר דאביי סבר דלכ\"ע הוא במיתה אלא דר' יהושע סבר דדוקא עושה לבדו, אבל מסייע אין בו ממש. ור' יוחנן א\"ל שאף בסיוע מתחייב בנפשו, או אפשר דר' יהושע סבר דלוים לא הוזהרו זה על זה, ור' יוחנן א\"ל דכי היכי דהוזהרו על עבודת כהנים הוזהרו זה על זה. והתלמוד לא חש לפרש כן דהלכה כאביי. ואין חילוק בין שיער לבדו למסייע, שהרי אביי סתם ואמר משורר ששיער, ולא אמר ששיער לבדו, ואעפ\"י שהוא דחוק בסוגיית הגמרא. כבר הוכחתי כי על לשון ברייתא דספרי סמך רבינו, ואזהרה כתב רש\"י ז\"ל לא ידענא מהיכא ובתוס' כתבו דאזהרה הוא מדכתיב ועבודה לא יעבוד ככה תעשה ללוים במשמרותם. ורבינו כתב דכתיב איש איש על עבודתו ועל משאו. ולפי זה אינו אזהרת לאו, אבל לדבר התוס' הוא לאו ממש. ואפשר לדעת רבינו שהוא לאו מדכתיב גם הם גם אתם השוה הכתוב את כולם, לומר לך כמו שהלוים בשל כהנים בלאו. כן לוים בשלהם בלאו. וכן נראה מלשון רבינו. דוק ותשכח. ועל מה שכתב רבינו אבל כהן שעבד עבודת לוי אינו במיתה. כתב בהשגות א\"א והלא כבר נאמר ולא ימותו גם הם גם אתם ובספרי נמי הכי דרש לה לעונש ואזהרה. ע\"כ. ואי מקרא לחוד ל\"ק שרבינו מפרש ולא ימותו אדלעיל מיניה דהיינו אל כלי המקדש, ואל המזבח לא יקרבו וללמד על לוי שעבד עבודת כהן שהוא במיתה, דקרא בהדי כהנים משתעי. וקאמר שהלוים לא יקרבו לעבודתם ולא ימותו, שאם יקרבו ימותו. והדר קאמר גם הם גם אתם לאזהרת לאו בלחוד דמיתה ליכא אלא בלוים דבשום מקום לא אשכחן מיתה לכהנים וקרא לא קאמר ולא תמותו דלישתמע לכהנים. דבהדייהו משתעי קרא, אלא ולא ימותו דהיינו לוים, אלא שהברייתא שכתבתי כדברי הר\"א ז\"ל הוא בפי' שאמרו בה אתם בשלהם והם בשלכם במיתה. וכן גירסת רש\"י. אלא שרבינו נראה שאינו גורס כן. אלא הכי גרס הם בשלכם והם בשלהם במיתה. אתם בשלהם באזהרה. וגרסא זו נראית הגרסא הנכונה מדמייתי עלה אמר אביי נקטינן וכו'. דאלו לגרסת רש\"י ז\"ל א\"כ דאביי פליגי אברייתא וכבר כתב רש\"י ז\"ל אביי לית לי' ברייתא דקתני לעיל וכו' דהא אית לי' תנא אחרינא דקאי כוותיה. עכ\"ל. פי' ר' יוחנן בן גדגדה דמייתי בתר הכי ובודאי שזה דוחק. וכי פריך עליה דאביי לא פריך מהך ברייתא אלא מברייתא אחרינא. ולפי שכתבתי לדעת רבינו א\"ש. לב)וכוון לזה בס' הר המוריה. ובספרי שכתב הר\"א ז\"ל כך הוא שנויה אין לי אלא לוים שענושים ומוזהרים על עבודת כהנים, כהנים על עבודת לוים מנין, ת\"ל גם הם גם אתם. וסובר הר\"א ז\"ל דכיון דקאמר אין לי כו' וענושים ומוזהרים, ממילא דמאי דקאמר נמי כהנים על עבודת לוים מנין, מעונש ואזהרה קאמר. אבל רבינו מפרש מנין שיהיו באזהרה מיהת דאלו מיתה לית בהו כאשר כתבתי, לג)ע' באו\"ח עה\"ת פ' קרח שם שכוון לכמה דברים ממ\"ש המהר\"י קורקוס יעו\"ש בירור לכל הענין. אלא באזהרה לחוד יליף וכמו שאמרו בברייתא שכתבתי לפי גרסת רבינו בה וכן מצאתיה בספרי זוטא לד)במדבר י\"ח ג'. בהדיא וז\"ל מנין שהכהנים מוזהרים זה על זה לה)בהתורה והמצוה שם פ' קרח זכה לכוון זה. וע' בהגהות אמבוהא דספרי לספ\"ז שם שהוכיח מלשון הספ\"ז שיטת החינוך מ' שפ\"ט שכתב ומן הדומה כי כהן שסייע חבירו כהן ג\"כ במיתה יעו\"ש. ולפי מ\"ש המהר\"י קורקוס כאן ע\"כ הפי' מ\"ש הספ\"ז מוזהרים זה על זה הכוונה כהנים על הלוים אבל לא מיירי מאזהרת כהן על כהן. ודו\"ק. אמנם לפי גירסא שלפנינו ההוכחה נכונה. וע' מ\"ש באות שאח\"ז. אמרת הם גם הם, אתם גם אתם יכול שהם מוזהרים זה על זה במיתה, ת\"ל הם, הם עליהם במיתה לה) לו) ז\"ל הגירסא שלפנינו ומנין כדרך שהכהנים מוזהרים זע\"ז כך הלוים מוזהרים זע\"ז אמרת הם גם הם אתם גם אתם יכול שהן מוזהרין זע\"ז במיתה אמרת הם הם עליהם במיתה אין אתם עליהם במיתה יעו\"ש ואינו מובן. ובהגהות הנ\"ל כתב דט\"ס וצ\"ל הם עליכם במיתה אין הם עליהם במיתה. וכבר כ\"כ בס' הר המוריה כאן יעו\"ש. ואפשר דמטעם זה כתב מהר\"י קורקוס כאן דיוכיח תחלתה על סופה שהגירסא שהביא הוא בפנים הוא מוכרחת. וע' עוד בהגהות שם אות י\"ב י\"ד שכתבו דהרמב\"ם הוציא דינו ממ\"ש בספ\"ז שם אח\"כ בד\"א בעבודת המשכן אבל בעבודת בית האלקים הלוים על הכהנים במיתה ואין הכהנים על הלוים אף לא בל\"ת יעו\"ש שכתבו דתיבת אף לא ט\"ס וצ\"ל אלא בל\"ת כדעת הרמב\"ם וכבר הקדימם בזה באור שמח יעו\"ש אבל לא נראה כן מדעת המהר\"י קורקוס מדלא הביא מזה בעידנא דעסיק הי' בד' הרמב\"ם ובאותו מקום בספ\"ז. ונראה דלא היה בגירסא שלפניו סוף דברי הספרי זוטא. ואין אתם עליהם במיתה, הם עליכם במיתה ואין אתם עליהם במיתה ע\"כ. ואעפ\"י שאין כן הגרסא בספרים שלנו. לו) לז) בכ\"מ הביא בשם הסמ\"ג שכתב דדברי הרמב\"ם הם מברייתא אחרת אשר שם וכתב ע\"ז הכ\"מ ואני לא מצאתי בפ' הנזכר שום ברייתא ששנוי בה כן יעו\"ש. ולמ\"ש המהר\"י קורקוס גם הסמ\"ג אפשר כוונתו על הספרי זוטא. גרסא זו מוכרחת שם ויוכיח תחילתה על סופה, והרי זה מבואר כדברי רבינו. שוב מצאתי בספר המצות לרבינו שכתב אותה ברייתא דספרי שכתבתי. וכתב ז\"ל ובמכילתא אל כלי הקדש, יכול אם נגעו יהיו חייבין ת\"ל על עבודתו, משום עבודה הם חייבין ולא משום נגיעה אין לי אלא הלוים ע\"י הכהנים, הכהנים ע\"י לוים מנין ת\"ל גם אתם, ושם אמרו שהלוים ע\"י כהנים במיתה. והכהנים ע\"י לוים במלקות עכ\"ל. נראה ברור שעל ברייתא זו סמך רבינו: לז)
ומהר\"ד ן' זמרא ז\"ל כתב משום דאמרינן ועבד הלוי וכתיב ושרת בשם אלקיו ואין שירה אלא בפה. סד\"א שיהיו הלוים האומרים שירה כשרים לעבודת המזבח. קמ\"ל דכל הלוים מוזהרים על עבודת המזבח:" + ], + [ + "וכשם שהלוים מוזהרין כו'. כתב מהר\"ד ן' זמרא ז\"ל בפ' אין בערכין לח)ערכין י\"א ע\"ב. ופסק רבינו כאביי דאיכא תנא דמסייע ליה:" + ], + [ + "אבל כהן שעבד כו'. כתב מהר\"ד ן' זמרא ז\"ל, בהשגות א\"א וכו'. ואיברא דהכי פשטא דהך ברייתא דפ' אין בערכין, ורבינו סמך על המכילתא וז\"ל. בס' המצות הנה נתבאר לך כי לוי שיעבוד במקדש זולת עבודתו חייב מיתה ביד\"ש. וכן הכהנים לא יתעסקו בעבודת הלוים, אבל אם עברו אינם במיתה אלא במלקות. ובמכילתא אל כלי הקדש יכול אם נגעו יהיו חייבין ת\"ל על עבודתו, משום עבודה הם חייבין ולא משום נגיעה, אין לי אלא הלוים ע\"י כהנים, כהנים ע\"י לוים מנין ת\"ל גם אתם. ושם אמרו דכהנים ע\"י לוים במלקות, והלוים ע\"י כהנים במיתה, ע\"כ. והך דספרי ל\"ק עלי' דהתם לא השוה אותם אלא למלקות, אבל לעונש לא הושוו. וז\"ל שם ולשון ספרי אל כלי המקדש ואל המזבח לא יגשו. אזהרה שמענו, עונש מנין ת\"ל ולא ימותו, פי' עם הכהנים מדבר, ולא כתיב ולא תמותו אין לי אלא לוים שנענשים ומוזהרים על עבודת הכהנים, כהנים על עבודת הלוים מנין ת\"ל גם הם. וסובר ז\"ל דאזהרה לבד קאי ולא אמיתה, דאי לא תימא הכי, קשיא דידי' אדידי', דמייתי הך בספרי והך במכילתא, משמע דס\"ל דלא פליגין. עוד שם מעבודה לחברתה מנין ת\"ל גם אתם, בקש ר' יהושע לסייע את ר' יוחנן בהגפת דלתות, א\"ל חזור בך שאתה מתחייב בנפשך וכו'. וא\"ת היכא שביק רבינו ברייתא דמייתי תלמודא דסבר דאיכא מיתה בכהנים, וסמך עלה דהך מכילתא דהך דספרי איכא לפרושי הכי והכי. וי\"ל דהך ברייתא דמייתי תלמודא לאו הלכתא הוא דקתני הם בשלהם אינם במיתה אלא באזהרה. דהא אביי פליג עלה. ואיכא תנא דקאי כוותיה. ולא מייתי לה תלמודא אלא לסיועי לר\"י ולא משום דהלכתא היא. וכי היכא דלא הוי הלכתא סיפא דקתני הם בשלהם אינם במיתה, רישא נמי דקתני אתם בשלהם והם בשלכם במיתה אינה הלכתא, וקרא נמי הכי משמע, והזר הקרב יומת, הזר במיתה ולא הכהנים במיתה אלא בלאו, ואזהרה זו בכלל אזהרת הלוים, וז\"ל בספר המצות ובאה אזהרה ממנו לשניהם יחד שלא לעבוד אחד מהם בעבודת האחר, אלא כל כת מהם במה שנצטוותה כמו שאמר איש איש על עבודתו. והלאו שבא בהם, אמרו בלוים. אך אל כלי הקדש ואל המזבח לא יגשו, ושב ודבר אל הלוים ואמר, ולא ימותו גם הם גם אתם ר\"ל שאתם בהם באזהרה כי כמו שהזהרתי מעשות עבודתכם והוא כלי המקדש והמזבח, גם אתם מוזהרים מלעשות עבודתם, ע\"כ. ומשמע לי דאי הוי כתיב ולא תמותו גם אתם גם הם דהכי הוי לי' למיכתב. כיון שהיה מדבר עם הכהנים הוי משמע מיתה בכהנים, אבל כיון דכתיב ולא ימותו משמע דאין מיתה בכהנים, ומאי גם אתם גם הם לאזהרה השוה אותם ולא למיתה. ומפני שכלל את הלוים והכהנים בלאו אחד לא מנה הרב ז\"ל מצוה בפ\"ע לכהנים שלא יתעסקו בעבודת הלוים, אלא כלל הכל בלאו אחד. וכתב שלא יעשה אחד במלאכת חבירו במקדש, וכלל בזה שלשה דברים, שלא יתעסקו הלוים במלאכת הכהנים ולא כל אחד במלאכת חבירו, ולא הכהנים במלאכת הלוים. אבל הכהנים לא היו להם עבודות מיוחדות, אלא ע\"י הפייס לט)דעת הרדב\"ז דכהנים שאין להם עבודה מיוחדת כמו לוים לכך אין אחד מוזהר על עבודת חבירו אמנם באמת דעת החינוך מצוה שפ\"ט דגם כהן במלאכת כהן חבירו ח\"מ יעו\"ש ובמנ\"ח שביאר הדבר למ\"ש הרמב\"ם כאן דראש בית אב הלוים מחלק כל יום כל אחד לעבודתו היום וכמ\"ש הכ\"מ וא\"כ כמו כן הכהנים שנתחלקו ע\"י פייס כל יום כל אחד לעבודתו המיוחדת וממילא כהן שעבד עבודה המיוחדת לחבירו חייב יעו\"ש וצ\"ע. ואפ\"ל למ\"ש הרדב\"ז לקמן פ\"ד הי\"ב דהא דקי\"ל דכ\"ג בעת שירצה עובד בלא פייס היינו אפי' אם כבר זכה כהן בפייס באיזה עבודה יכול כ\"ג לבטלו מלהקריב ולהקטיר שהוא יעבוד בעצמו יעו\"ש א\"כ מה שכהן זוכה ע\"י פייס בעבודה שהוא לא הוי זה עבודה מיוחדת לו, דהא יכול הכ\"ג לבטלו מזה. היו זוכין כאשר יתבאר במקומו. וכשמנה הרב ז\"ל הלאוין בהלכות סנהדרין מ)פי\"ט ה\"ב. - וע\"ע מ\"ש בשו\"ת הרדב\"ז ח\"ו סי' ב\"א פ' בזה. מנה לוי שעבד בעבודת כהנים בכלל חייבי מיתה ביד\"ש, ומנה כהן שעבד בעבודת הלוים בכלל לאוין שאין בהם מיתה ואעפ\"י כן אין נמנים בכלל מנין המצות אלא בחד:" + ] + ], + [ + [ + "ומצות עשה להבדיל הכהנים כו'. כתב מהר\"ד ן' זמרא ז\"ל תנן בהוריות א)י\"ב ע\"ב. כל המקודש מחבירו קודם את חבירו, מנה\"מ דתני דבי ר' ישמעאל וקדשתו לכל דבר שבקדושה לפתוח ראשון וכו', ומהאי קרא ילפי' ב)ביבמות פ\"ח ע\"ב. דאם לא רצה להתקדש דפנו כלומר הכהו עד שיתקדש. ג)שם ביבמות אמרי' כן בנושא נשים פסולות או שטימא עצמו וכפרש\"י שם. אבל אינו מבואר שם אם כופין גם לכבוד אבל בחינוך מצוה רס\"ח כתב דגם בכבוד אם מיאנו לא נשמע אליהם. וכ\"מ ברדב\"ז כאן. ובמנ\"ח שם תלוי לה בפלוגתא באו\"ח סי' קכ\"ח ובט\"ז שם אי מהני מחילת הכהן. ואמרינן בירושלמי ד)לא נמצא בירושלמי שלפנינו. אל תקרי וקדשתו אלא וקרשתו דהיינו דפנו הכהו בדף עד שיתקדש:
ומהר\"י קורקוס ז\"ל כתב הכהו אפילו בדף שהיא הכאה גרועה וכן נתבאר בירושלמי:" + ], + [], + [ + "משה רבינו כו'. כתב מוהרר\"י קורקוס ז\"ל תוספ' דתעניות פ\"ג ונתבאר גם בגמרא דתענית בפ' הנזכר: ה)כ\"ז ע\"א.
ומהר\"ד ן' זמרא ז\"ל כתב כבר כתבתי זה למעלה, ו)פ\"ג ה\"ט וע' בהגהות שם הבאתי מש\"ס סוטה מ\"ח ע\"ב מאן נביאים ראשונים אר\"ה זה דוד ושמואל. וממ\"ש כאן משמע דשמואל ודוד חלקום לכ\"ד משמרות כפשטיה דקרא המה יסד דוד ושמואל הרואה. ואפשר דמשום דע\"פ נביא חלקום, מקדים רבינו שמואל לעולם:" + ], + [ + "ומצות עשה כו'. כתב מהר\"ד ן' זמרא ז\"ל שנאמר וכי יבא הלוי וגו' ושרת בשם ה' אלקיו ככל אחיו הלוים וגו' וזה אחד מן המקומות שנקראו כהנים לוים: ז)כ\"ה בפרש\"י סוכה נ\"ה ע\"ב ד\"ה ובא." + ], + [ + "בד\"א בקרבנות הרגלים ובחלוק לחם הפנים כו'. כתב מהר\"ד ן' זמרא ז\"ל קשה לי דמשמע דבחלוק חולקים, אבל עבודת שתי הלחם של עצרת לא היו עובדים. ולמטה כתב אבל עבודת שתי הלחם בכל המשמרות. וי\"ל דשתי הלחם לא היו קרבים למזבח, ולא היה בהם עבודה והכל היה נאכל. ומ\"ש למטה אבל עבודת שתי הלחם היינו כבשי עצרת הבאים עם הלחם, והרי הם שוים בעבודת שתי הלחם וחולקים בהם שהם קרבנות ציבור הבאים ברגל, אבל עבודת לחם הפנים אעפ\"י שהיא של ציבור אינה באה מחמת הרגל. ולפיכך אין עובדין אותה אלא אנשי משמר. דתנן ז*)שם נ\"ו ע\"א. יו\"ט הסמוך לשבת בין מלפניה בין מלאחריה היו כל המשמרות שוות בחלוק לחם הפנים, חל יום אחד להפסיק בינתים משמר שזמנו קבוע היה נוטל עשר חלות והמתעכב היה נוטל שתים, ובשאר ימות השנה הנכנס נוטל שש והיוצא נוטל שש ע\"כ. ומפני ח)צ\"ע דזה הוא רק לפרש\"י שם דהמתעכב דמתני' היינו כל המשמרת שעובדים ברגל והרדב\"ז מבאר הטעם מפני חיבת לחה\"פ. אבל הרמב\"ם בפה\"מ שם ובפ\"ד מתומ\"ס הי\"ג כתב שהוא משמר של אותה שבוע היינו משמר הנכנס נוטל שתים מפני שמתעצלים ואין באין אלא מעט יעו\"ש ובראב\"ד וכ\"מ ולח\"מ שם בזה. וא\"כ הא הרדב\"ז כאן בשיטת הרמב\"ם מיירי. וע\"ע שו\"ת ח\"צ סי' קס\"ו. וע' תוס' ישנים יומא י\"ח ע\"א שתירצו דמשמר המתעכב מילתא דלא שכיחא הוא יעו\"ש ולפי הרמב\"ם הוא שכיח תמיד. ועדיין קשה שם. חבת לחם הפנים היו באים לפני השבת אעפ\"י שהיו יכולים לבא באחד בשבת, והיו מתעכבין שם עד מוצאי שבת אעפ\"י שהיו יכולים ללכת בערב שבת:", + " שנאמר חלק כחלק כו'. כלומר חלק כחלק יאכלו בקרבנות הציבור, כו'. כתב מהר\"ד ן' זמרא ז\"ל ק\"ל דמשמע דבקרבנות הציבור אכלו, אבל בקרבנות יחיד לא אכלו, והלא עיקר אכילתם הוא חזה ושוק של שלמי חגיגה של כל יחיד ויחיד, דתנן בג' פרקים בשנה הי' כל המשמרות שוות באימורי הרגלים. ואקשינן בגמרא אימורי הרגלים של גבוה נינהו. אר\"ח מה שאמר ברגלים ופרש\"י ז\"ל בחלוק קרבנות האמורים ברגל הראוים להתחלק כגון חו\"ש של שלמי חגיגה של כל יחיד ויחיד ועורות של עולות ראי' ומוספי ציבור ושעירי חטאת עכ\"ל. ט)ע' בס' הר המוריה מה שנדחק בזה ורוצה להגיה בקרבנות הרגלים תחת קרבנות הציבור. וי\"ל דלא נקיט קרבנות ציבור למיעוטא קרבן יחיד, אלא לאשמעינן דאפילו קרבנות ציבור הבאים מחמת הרגל לא מכרו האבות זה לזה, דסד\"א כיון דהם של ציבור אסוקי להו אדעתייהו ומכרום זה לזה וחלקום למשמרות, קמ\"ל שכל מה שבא מחמת הרגל לא מכרו:" + ], + [ + "וכן עבודת לחם הפנים כו'. כתב מוהרר\"י קורקוס ז\"ל כדברי הרב בכ\"מ ז\"ל, י)נראה שזה לשון המעתיק. ועוד כתב וכן כתבו בתוס' בפ' החליל: יא)שם בסוכה נ\"ה ע\"ב ד\"ה ובחילוק.
ומהר\"ד ן' זמרא ז\"ל כתב והכי איתא בתוספ' יב)הובא בתוס' שם. לחם הפנים עבודתו באותו משמר הקבוע ואכילתו בכל המשמרות. וטעמא רבה איכא שהרי אין הלחם בא מחמת הרגל הילכך עבודתו במשמורה הקבועה, אבל אכילתו בכל המשמרות מפני שהברכה היתה מצוייה בלחם הפנים יג)ע' יומא ל\"ט ע\"א ונשתלחה ברכה כו' ובלחה\"פ. ויאכלו וישבעו כדבר ה' ודכוותא תקינו רבנן דאמרינן התם יד)שם בסוכה נ\"ו ע\"א. מאי טעמא כיון דהני מקדמי והני מאחרי תקנו רבנן מלתא כי היכי דניכלי בהדי הדדי, אבל עבודת שתי הלחם בכל המשמרות, שהרי הוא דבר הבא בגלל הרגל ותנן התם, ובחלוק לחם הפנים בעצרת אומר לו הילך מצה הילך חמץ, ושתי הלחם באים חמץ, ולחם הפנים באים מצה. אם אירע שבת ברגל מחלקים להם לחה\"פ ושתי הלחם ואומר לו הילך מצה והילך חמץ לפי שאין חולקים קרבן כנגד קרבן ולפיכך מודיעים אותו. והשתא א\"ש דנקיט רבינו ובחילוק שתי הלחם כלישנא דתנא טו)וא\"ש בזה קו' המל\"מ אמאי דהשמיט הרמב\"ם הא דתנן אומר לו הילך מצה הילך חמץ ולהרדב\"ז זהו נכלל במ\"ש הרמב\"ם ובחילוק לחה\"פ ובחילוק שתהל\"ח. ולא למיעוטא עבודה וכדכתיבנא: טז)לעיל ה\"ה יעו\"ש.", + " ומנין שאינו מדבר אלא ברגלים כו'. כתב מהר\"ד ן' זמרא ז\"ל שם ברייתא יז)שם בסוכה. כלשון רבינו:", + " ומנין שאינו מדבר אלא בכהנים כו'. כתב מהר\"ד ן' זמרא ז\"ל משום דקרא כתיב וכי יבא הלוי הו\"א לוי ממש קמ\"ל. יח)ז\"ל הספרי פ' שופטים וכי יבא הלוי יכול בבן לוי הכתוב מדבר ת\"ל ושרת בראוי לשרת הכתוב מדבר יצאו לוים שאינם ראוים לשרת יעו\"ש ורמז ע\"ז הכ\"מ כאן. ומה שלא הביאה הרדב\"ז משום דהרמב\"ם כאן כתב דילפי' כן מדכתיב חלק כחלק יאכלו ולא מדכתיב ושרת ובס' הר המוריה כתב דהרמב\"ם לשיטתי' לעיל פ\"ג ה\"ב דושרת קאי על השיר של הלוים אבל הספרי פ' קרח יליף שיר ממקום אחר יעו\"ש. וקצת י\"ל בזה דעת החינוך מצוה תק\"ט דגם בלוים כל המשמרות שוין ברגל ובמנ\"ח תמה עליו יעו\"ש. משום דהספרי הוא למ\"ד דלא ילפי' שירה מושרת וגם הלימוד של הרמב\"ם מקרא חלק כחלק יאכלו. לא ניחא לי' כיון שאינו מבואר בספרי. לכך כתב החינוך דקרא וכי יבא הלוי גם בלוי ממש מדבר. וע' ברדב\"ז לעיל פ\"ג סוף ה\"ט. ומסתברא לי שבא למעט שאפילו אין במשמרה של הלוים עד השיעור השנוי במשנה דוחין אותו ובלבד שלא יפחתו מהשיעור השנוי במשנה יט)ע' ערכין י\"ג ע\"ב. שהלוים בני המשמרה היו מקפידין שלא יסייעו בני משמרה אחרת עמהם והטעם מבואר שכל מצוה שהיא מוטלת על האדם והוא יכול לעשותה לבדו אינו חפץ שיסייעו אחרים עמו שלא יטול חלק מן המצוה, ולזה הוצרך הרב לומר שאין דבר זה נוהג אלא בכהנים יח) כ) שם בסוכה נ\"ה ע\"ב ד\"ה ובחילוק. כלומר ולא בלוים. ולא הוזכר רבינו לא כאן ולא במשנה קרבן מוסף שבת שבא בתוך הרגל מאי, אבל הדבר ברור. דכיון שלא בא בגלל הרגל הרי הוא כשאר קרבנות ותמידין של ציבור וכי קאמר בגמרא לאיתויי פר העלם דבר של ציבור ושעירי ע\"ז הוי מצי למימר לאיתויי מוסף שבת, כך תרצו בתוס'. כ) ולדידי פר העלם דבר ושעירי ע\"ז איצטריכא לי' לתנא לאיתויי לפי שאין קבוע להם זמן, אבל מוסיף שבת דקבוע לו זמן פשיטא דהוי בכלל הקרבנות של ציבור שאינם באים בגלל הרגל:" + ], + [ + "וכן כהן כו'. כתב מוהרר\"י קורקוס ז\"ל ברייתא בהגוזל קמא כא)ב\"ק ק\"ט ע\"ב. וגם הובאה במנחות פרק שביעי: כב)מנחות ע\"ד ע\"ב.", + " ואם רצה כו'. כתב מוהרר\"י קורקוס ז\"ל בהשגות א\"א לא כי אלא אכילתו ועורו של בעליו ע\"כ. והנה דין זה יצא לרבינו ממה שהקשו שם כג)בב\"ק שם. על ברייתא שאמרה אם הי' בע\"מ נותנה לכהן שבאותו משמר ועבודתה ועורה שלו הי' זקן או חולה נותנה לכל כהן שירצה ועבודתה ועורה לאנשי משמר. ופריך עלה האי זקן או חולה היכי דמי, אי דמצי עביד עבודה, עבודתה ועורה נמי תהוי דידיה ואי לא מצי עביד שליח נמי לא מצי משוי. ומפרש רבינו מה שאמרו עבודתה ועורה נמי תהוי דידיה, דהיינו של הכהן המקריב, כיון שאם הוא היה עובד היה לוקח העור, ואין בו לאנשי המשמר כלום, גם כשעושה שליח יהיה העור לשליח המקריב ואין לאנשי המשמר כלום, כי הרי זה במקום הבעלים, אבל ודאי אין לבעלים זכות בעור אלא כשהם מקריבין, אבל בשעושה שליח השליח נכנס במקומם ויצאו הם ואבדו זכותם. זה שיטת רבינו. אבל הר\"א ז\"ל נראה שמפרש דאי מצי עביד עבודתה ועורה נמי תהוי דידיה, היינו של בעלים מהקרבן שכמו שזכאים בעשיית שליח זכאי נמי בעור והוא שלו כלו של הבעלים ולא של אנשי משמר. ולשון רש\"י ז\"ל נראה קצת כדעת רבינו שכתב אם היה בע\"מ ראוי לאכול ולא להקריב אין יכול לעשות שליח להקריב מי שירצה אלא נותנה לאנשי משמר. והואיל והוא ראוי לאכילה קרינן ביה ואיש את קדשיו, לפיכך עורה שלו. לשון אחר גרסינן עבודתה ועורה לאנשי משמר, כיון שהם הקריבוהו, ואם היה זקן וראוי לעבודה כדמפרש לקמן. ואין ראוי לאכילה נותנה להקריב לכל כהן שירצה דהואיל וחזי לעבודה מצי לשוויי שליח ועבודתה ועורה לאנשי משמר, דכיון דלא חזי לאכילה לא מצי משוי שליח לאכילה, עכ\"ל. וגבי בע\"מ גרסת רבינו כלשון שני דעבודתה ועורה של אנשי משמר כיון שהם הקריבוהו, ובהכי הא לא קרינן ואיש את קדשיו ומינה איכא למילף נמי להא, כד)ע' שטמ\"ק שם ב\"ק ק\"ט ע\"ב ד\"ה ומנין שעבודה ועודה שלו בזה. אלא שאפשר לומר לדעת הר\"א ז\"ל דהיינו דוקא כשהמקריב הוא מהמשמר, אבל כהן שאינו מהמשמר אינו זוכה בעור שום קרביו דאיש את קדשיו כתיב. ומ\"מ מ\"ש גבי חולה או זקן דכיון דלא חזי לאכילה לא מצי משוי שליח באכילה, דמשמע דאי חזי לאכילה משוי שליח לאכילה, נוטה קצת לדעת רבינו, וכל שאר דברי רבינו נתבארו שם בגמרא. וממה שכתבתי יתבאר לך שהגירסא בספרי רבינו צ\"ל גבי אינו יכול לעבוד כלל, הרי הקרבן ניתן לאנשי משמר דהיינו להקריבו, דאילו אכילתו אפילו ביכול לעבוד ע\"י הדחק אכילתו לאנשי משמר כאשר נתבאר מהסוגיא שכתבתי. והחילוק שיש בין יכול ע\"י הדחק לאינו יכול כלל, אינו אלא בהקרבה אם יכול לעשות שליח או אינו עושה, אלא גם הקרבתו לאנשי משמר, ונותן קרבנו שכתב רבינו גבי יכול ע\"י הדחק היינו להקריב, דכיון שיכול להקריב ע\"י הדחק יכול לעשות שליח למי שירצה והעבודה לאנשי משמר היינו שכר העבודה דהיינו האכילה, וכאשר נתבאר:
ומהר\"ד ן' זמרא ז\"ל כתב נ\"ל דבסברא פליגי, הראב\"ד ז\"ל סובר כיון דאיהו מצי עביד לעבודה משוי שליח ולא לאכילה, ורבינו ז\"ל סובר דאכילתה הוא שכר עבודתה ויליף לה מאיש את קדשיו לו יהיו. ואע\"ג דהאי קרא מיירי בבעלים המקריבים יש ללמוד ממנה שכל המקריב זוכה באכילתה, וכן נראה דעת רש\"י ז\"ל שכתב שעבודתה שכר עבודתה דהיינו בשרה, ע\"כ. ובשלמא אם הוא שכר העבודה היינו כשהבעלים מקריבים שהיא שלהם ולא של אנשי משמר, אבל אם אינו שכר עבודה, אפילו בזמן שהבעלים מקריבים הי' ראוי לאכילה שתהי' לאנשי משמר. ומשמע דפליגי בפי' לשון הגמרא דגרסינן התם ואם היה זקן או חולה נותנה לכל כהן שירצה ועבודתה ועורה לאנשי משמר, האי זקן או חולה היכי דמי אי דמצי עביד עבודה עבודתה ועורה נמי תהוי דידיה כו'. הראב\"ד ז\"ל פי' האי דידיה אבעלים קאי, ורבינו ז\"ל סבר אמקריב קאי והיינו דקאמר עבודתה ועורה נמי תהוי דידיה, כמו שהקרבה היא של המקריב עבודתה ועורה נמי תהוי דידיה למקריב. ואיברא דלישנא דגמרא מסייע לרבינו ז\"ל. והראב\"ד ז\"ל מסתייע מברייתא דקתני הא כיצד אם היה בע\"מ נותנה לכהן שבאותו משמר ועבודתה ועורה שלו, והשתא ומה בע\"מ שאינו יכול לעבוד עבודתה ועורה שלו, כ\"ש כהן שיכול לעבוד שאפילו אם נתנה לאחר שיהיה עבודתה ועורה שלו. ורבינו ז\"ל יתרץ דמה לבע\"מ דבע\"כ נותנה לאנשי משמר להקריבה, אבל לאכילה כיון דמצי אכיל לא עביד שליח תאמר בכהן הראוי לעבודה כיון דעביד שליח דאדעתא דהכי עשה אותו שליח. אבל רבינו גורס בה עבודתה ועורה לאנשי משמר. וכ\"כ רש\"י בלשון אחר. ונתן הטעם כיון שהם הקריבוהו כללא דמלתא לא אשכחן אחד מקריב ואחד זוכה בעבודתה ועורה אלא הכל למקריב. זה דעת רבינו:" + ], + [ + "היה זקן או חולה כו'. כתב מהר\"ד ן' זמרא ז\"ל דכיון דמצי למיעבד ע\"י הדחק עבודתו עבודה ומצי לשווי שליח, אבל אכילה ע\"י הדחק הוא אכילה גסה ולא שמה אכילה ולא מצי לשווי שליח, ולפיכך עבודתה ועורה לאנשי משמר:", + " ואם אינו יכול לאכול כלל \n כה)\n כו'. \n כתב מהר\"ד ן' זמרא ז\"ל נ\"ל שיש טעות סופר בדברי רבינו, ובמקום הרי הקרבן נאכל לאנשי משמר צ\"ל הרי הקרבן כלו לאנשי משמר כלומר הקרבתו ועורה ועבודתה הכל לאנשי משמר:
כה) נראה דט\"ס בכאן וצ\"ל ואם אינו יכול לעבוד כלל. וכ\"ה הגירסא לפנינו." + ], + [ + "היה טמא בקרבנות הציבור כו'. כתב מוהרר\"י קורקוס ז\"ל גז\"ש אמר רב ששת אם היה כהן טמא בקרבן ציבור נותנה לכל מי שירצה ועבודתה ועורה של אנשי משמר, ופריך עלה היכי דמי, אי דאיכא טהורים, טמאים מי מצי עבדי, ואי דליכא טהורים, עבודתה ועורה של אנשי משמר הא טמאים נינהו ולא מצי אכלי. אמר רבא אימא לבע\"מ טהורין שבאותו משמר. ופרש\"י ז\"ל אם היה כהן של משמר טמא ויש לו קרבן ציבור להקריב נותנו לכל כהן שירצה, שהרי הוא יכול להקריב דקי\"ל ק\"צ דוחה את הטומאה, טמאין מי מצי עבדי, וא\"כ שליח היכי משווי, לבעלי מומין טהורים מתחלקת, דקי\"ל איש חולק ואפילו בע\"מ, עכ\"ל. ובהשגות א\"א כל זה שבוש, כו'. ובודאי שהסוגיא שכתבתי כדברי הר\"א ז\"ל היא, ודברי רבינו קשים להולמן כפשטן, בין מכח הסוגיא בין מצד עצמן, דאיך אפשר לומר שיתן הקרבן לבעל מום והרי הבעל מום אינו יכול להקריב כלל אפילו בקרבן ציבור, וברור הוא. ותו איך אפשר לתת עבודתה דהיינו אכילה כאשר נתבאר לטמאין והא לא מצי אכלו, וכאשר הקשו בגמרא כאשר כתבתי, לכן נראה שרבינו מפרש הסוגיא הכי, אי דאיכא טהורים טמאים מי איכא כו)אולי צ\"ל טמאים מי מצי עבדי. ודאי דלא, וא\"כ היכי פסק רב ששת ואמר ונותנה לכל כהן שירצה שהרי דרך האמוראים לפרש ולא לסתום, וא\"כ היכי סתם למילתיה, ואי דליכא טהורים אמאי עבודתה ועורה לטמאים וכי הם יכולים לאכול ודאי דלא, וא\"כ ממנ\"פ קשיא דודאי אכילת הבשר או הוא בכלל נותנה או הוא בכלל עבודה וכאשר כתבתי בשם רש\"י ז\"ל וממנה פריך לי' ומשני רבא אימא נותנו לבע\"מ טהורים שבאותו משמר, וארישא קאי, כלומר לא תימא נותנו לכל כהן שירצה דמשמע אפילו טמא וזה אי אפשר, ואלא פריש ותני ואימא בהדיא נותנה לבע\"מ טהורים כו'. או כל כי האי לא צריך לאמורא לפרש דמסתמא לטהורים קאמר, ואין צריך להגיה ולפי זה האי נותנו ודאי דלאו להקריב קאמר, דבע\"מ אי אפשר לו להקריב אלא נותן בשר הקרבן לבע\"מ שיאכלוהו וזהו שכתב רבינו נותנו סתם, ולמעלה כתב נותנו להקריב, וגבי זקן או חולה כתב נמי נותן קרבנו דמוכח דלהקריב קאמר אבל כאן שכתב סתם נותנו ותו לא, היינו הבשר לאכלו ולא הקרבן להקריב, ובע\"מ יכול לאכול כאשר נתבאר. ומעתה מ\"ש אח\"כ ועורה ועבודתה לאנשי משמר, היינו עבודתו, דלשון עבודתו ודאי דהכי משמע טפי, ואין עבודתו זו כעבודתו הנזכר למעלה דהיינו האכילה, דאילו הקרבה כבר הוזכרה שאמר נותן קרבנו להקריבו, וע\"כ צריכים אנו לדחוק לשון עבודתו דהיינו שכר עבודתו, אבל כאן לשון עבודתו אתי כפשטיה, וכיון שהדבר מוכרח מעצמו לא חשש רבינו לבאר יותר, והניח הבנת המלה למה שהלשון מורה יותר אף אם בסמוך הזכירה בכוונה אחרת איהו מוקי אנפשיה אעפ\"י ששיטה זו דחוקה בלשון הגמרא גם בלשון רבינו שבסמוך כתב נותנו גבי כהן גדול ופירושו להקריב, מ\"מ כאן הדבר מוכרח לפ' כן, וע\"ז סמך רבינו לסתום כאשר כתבתי. גם בהכי ניחא קושיא שהק' בתוס' דלמה יהיה עורה לבע\"מ פי' דבשלמא אכילה ניחא שא\"א לטמאים לאכול אבל העור למה לא יחלקו אותו הטמאים שבאותו משמר ביניהם כיון שהם המקריבים. ולא תירצו דבר. ולשיטת הר\"א ז\"ל קשיא טובא. ולשיטת רבינו ניחא שגם עורה לאנשי משמר הטמאים כנ\"ל שיטת הסוגיא וכוונת רבינו:
ומהר\"ד ן' זמרא ז\"ל כתב ולא אקשינן בגמ' על רב ששת אלא מעבודתה ועורה ועלה מתרץ רבא אימא לבע\"מ טהורין שבאותו משמר, אבל הקרבה איך אפשר שיקריבוהו בע\"מ והלא אמרו שהטומאה דחוייה בציבור ולא המומין. ותו איך אפשר שיתנו עורה ועבודתה לטמאים, והא לא מצי אכלי כדפריך בגמרא. ותו קשיא עלה דהא דרבא, דבשלמא עבודתה דהיינו בשרה תהיה לבע\"מ טהורים, אבל עורה אמאי לא יהבינן לי' לאנשי משמר אע\"ג דטמאים הם. והתוס' לא תרצו בזה כלום. ונ\"ל דעיקר קושיין לא הוי מעורה אלא מאכילתה כדאמרינן הא טמאים הם ולא מצי אכלי, אבל מעורה לא פריך מידי, ולא נקיט עורה לאקשויי מינה אלא לישנא דר\"ש נקיט, ועלה מתרץ רבא אימא לב\"מ טהורים, אבל עורה לעולם אימא לך שהוא לאנשי משמר טמאים ולפיכך אני אומר שיש קצת טעות סופר בספרים. ומלת עבודתה שלא במקומה, כיצד היה טמא בקרבנות ציבור וכל הכהנים טמאים וכיון שהטומאה דחוייה בציבור דאיהו מצי עביד פשיטא דמצי משווי שליח כאשר כתב לעיל. והא לא צריכא לי' לפרושי. נותן עבודתו לבע\"מ טהורים שבאותו משמר שהם ראויים לאכילה ועורה לאנשי משמר. והלשון הכתוב בספרים לא יכולתי להולמו:" + ], + [], + [ + "כל ראש משמר כו'. כתב מהר\"ד ן' זמרא ז\"ל צריך לומר שאם בתי אבות משמרתו פחותים משבעה כז)כ\"ה לפרש\"י תענית ט\"ו ע\"ב ד\"ה אנשי ב\"א. אבל במנחות ק\"ז ע\"ב אמרי' שהיו רק ששה בתי אבות. וכ\"ה בפרש\"י יבמות ק\"א ע\"א. וע' ח\"ס או\"ח סי' כ' בזה. היה מחלק בית אחד הגדול שבהם לשתי בתי אבות, וכן אם היו מרובין משבעה היה מצרף שתי בתי אבות לאחד וזהו שכתב הרב ז\"ל מחלק משמרו משמע שהיה מחלק אותם לפי מה שצריך לשבעה ימים ולא היה מחולקים מתחילה כח)כ\"ה בתענית כ\"ז ע\"א גבי מספר משמרות דאמרי' תניא אידך משה תיקן כו' שמונה מאלעזר כו' וכשרבו בני אלעזר כו' חלקום והעמידום על עשרים וארבע כו' יעו\"ש. מהטעם שכתבתי:" + ], + [ + "וממנים כהן גדול כו'. כתב מהר\"ד ן' זמרא ז\"ל דוגמא דאהרן הכהן:", + " ואם אין שם שמן כו'. כתב מהר\"ד ן' זמרא ז\"ל כ\"כ למעלה כט)לעיל פ\"א ה\"א. שאין המצוה למשח בו אלא לעשות שמן המשחה ולפיכך אינו מעכב תנן בהוריות ל)י\"א ע\"ב. ואיזהו כהן המשיח זה המשיח בשמן המשחה ולא מרובה בגדים אין בין כהן משיח בשמן המשחה למרובה בגדים אלא פר הבא על כל המצות:", + " ואם אין שם שמן המשחה כו'. כתב מהר\"ד ן' זמרא ז\"ל היינו בבית שני וא\"ת למה לא עשו שמן המשחה משום דכתיב שמן משחת קדש יהיה זה לי לדורותיכם לא)ע' כריתות ה' ע\"ב. זה לדורות ואין אחר לדורות:", + " שנאמר אשר יוצק על ראשו כו'. כתב מהר\"ד ן' זמרא ז\"ל דהאי או האי קאמר ומדאקדים קרא שמן המשחה משמע שאם יש שמן המשחה מרבין בו לכתחילה:" + ], + [ + "וכשם שרבוי בגדים שבעה כו'. כתב מהר\"ד ן' זמרא ז\"ל דהוקשה משיחה לרבוי בגדים, מה ריבוי בגדים שבעה אף משיחה שבעה. הכי איתא פ\"ק דיומא לב)ה' ע\"א. והתם משמע דלכתחילה בעינן משיחה שבעה וריבוי שבעה דגרסינן התם ולדורות מנ\"ל דלא מעכבא דתניא וכפר הכהן אשר ימשח אותו ואשר ימלא את ידיו לכהן תחת אביו מה ת\"ל לפי שנאמר וכו', מ\"מ הא למדת שאם יש שם שמן לכתחילה בעי תרווייהו כל שבעה ובדיעבד אפילו במשיחה יום אחד ורבוי שבעה או איפכא, לג)מ\"ש הרדב\"ז דאחד משניהם בעינן כל שבעה, צ\"ע מהמבואר בתו\"כ שהובא במהר\"י קורקוס והכ\"מ דבנמשח פ\"א וברבוי פ\"א סגי. וזה באמת כוונת המהר\"י קורקוס מ\"ש ובתו\"כ מסיים בה כו' היינו דבתו\"כ מבואר מה דלא מבואר בגמ'. וע\"ע במנחות נ' ע\"ב כהן שמביא מחצה שחרית ומת ומינו אחר תחתיו ופרש\"י קודם תמיד של בין הערבים. שו\"ר ברדב\"ז בעצמו בדיבור שאח\"ז שכ\"כ דלא בעי ז' כלל ולא הביא מהתו\"כ. סגי. ואם אין שם שמן מתרבה בבגדים לבד: לד)מ\"ש דרבוי בגדים לחוד הוא רק אם אין שמן. הנה דבר זה שנוי במחלוקת הראשונים ע' תוס' נזיר מ\"ז ע\"א ובתוס' ישנים יומא ה' ע\"א וברש\"י עה\"ת ויקרא ט\"ז ל\"ב וברמב\"ן שם. וע\"ע בפרש\"י מכות י\"א ע\"ב ד\"ה ליהדר ובמהרש\"ל ומהרש\"א שם. ובבאר שבע הוריות י\"ג ע\"א בזה.", + " ואם עבד קודם שנתרבה כו'. כתב מוהרר\"י קורקוס ז\"ל פ' כהן משיח לה)הוריות י\"ב ע\"א. וכבר הוזכר. ופ\"ק דיומא לו)שם ה' ע\"א. תניא וכפר הכהן אשר ימשח אותו כו', מה ת\"ל לפי שנאמר כו' ובתורת כהנים לז)פ' אמור פ\"א פרשה ב'. מסיים בה נתרבה יום אחד ונמשח יום אחד ואפילו שעה אחת מנין ת\"ל אשר יוצק על ראשו שמן המשחה אפילו יום אחד, ללבוש את הבגדים אפילו שעה אחת ע\"כ. וכתב רש\"י ז\"ל לפי שנאמר בפ' תצוה שבעת ימים וגו' העומד תחת אביו בכהונה אשר יבא אל אהל מועד ביום הכיפורים לשרת וגו' אין לי אלא שיהא כשר לבא אל אהל מועד ביוה\"כ וכו', אפילו שעה לא גרסינן עכ\"ל. נראה מדברי רש\"י ז\"ל שכ\"ז אינו מדבר אלא ביוה\"כ דאלו לעבודת שאר הימים אפילו לכתחילה ביום אחד נקרא כהן גדול לשמש בח' בגדים, וזה דעת הר\"א ז\"ל שכתב בהשגות נראה מדבריו כו'. ונראה שגם דעת רבינו כן הוא. וביאור מ\"ש לח)הכ\"מ הביא דבריו וע' מנ\"ח מצוה ק\"ז מ\"ש ע\"ז. ואם עבד היינו עבודה שצריך לה כ\"ג דהיינו עבודת יוה\"כ וזהו שסיים וכתב נעשה כהן גדול לכל דבר כלומר אפילו לעבודת יום הכפורים דבעינן לכתחילה שבעה בדיעבד נעשה כ\"ג ביום אחד, אבל בשאר הימים דכהן הדיוט יכול לעבוד כמו כהן גדול ואין חילוק אלא שזה בשמונה וזה בארבעה אין צריך שבעת ימים לכך אפילו לכתחילה, אבל דברי רבינו בעבודת יוה\"כ מיירי שהיא עבודה מיוחדת לכה\"ג ואין הדיוט עושה אותה, ודין אפילו שעה אחת לא הזכירו רבינו בפירוש אבל ממה שכתב אפילו פעם אחת ולא כתב אפילו יום אחד נראה שרצה לכלול אפילו שעה אחת דפעם אחת כולל אפילו שעה אחת לט)ע' מנ\"ח מצוה קפ\"ה העיר מיומא י\"ב דאמר ר\"פ עבודתו מחנכתו והא בעי ריבוי שעה אחת. וברש\"ש שם תי' עפ\"ד תו\"כ פ' אמור מנין לרבות כהן אחר המתמנה ת\"ל וכיפר הכהן ובט\"ת שם הביא פי' הראב\"ד שם בתו\"כ דכהן דמתקינן תחתיו ההתקנה הוא במקום ריבוי ומשיחה כיון דא\"א למשח ב' כ\"ג כאחד משום איבה יעו\"ש. כהא דתו\"כ שכתבתי ופשוט הוא:
ומהר\"ד ן' זמרא ז\"ל כתב בהשגות א\"א נראה מדבריו וכו'. אבל אני רואה חכמה יתירה בדברי רבינו שהרי משה שמש בכל שבעת ימי המלואים ולא אהרן מ)ע' בזה בגבורת ארי ורש\"ש יומא ה' ע\"א. ואמאי כיון שנמשח ביום הראשון ונתרבה בבגדים אמאי לא שמש שאר ימים, ותו דכל הני קראי בשבעת ימי המלואים איירי. אלא משמע דכ\"ג בתחילת מינויו לא היה עובד לכתחילה עד שישלמו לו שבעה ימים במשיחה או בריבוי בגדים, ובדיעבד עבודתו כשרה כיון שנמשח או נתרבה יום אחד ומחלוקתם תלוי בהא דאמרינן מא)שם ביומא ה' ע\"א. ולדורות מנ\"ל דלא מעכב דתניא וכפר וכו'. רש\"י והראב\"ד ז\"ל ס\"ל כיון דילפינן מהאי קרא, והאי קרא איירי ביוה\"כ משמע דוקא ביוה\"כ בעינן לכתחילה נתרבה שבעה ונמשח שבעה, אבל בימי המלואים בכל יום עובד בשמונה בגדים לכתחילה ומשום חומרת יוה\"כ בעינן לכתחילה שנתרבה תחילה שבעה ונמשח שבעה. ורבינו ז\"ל סובר דשבעה ימי המלואים ויוה\"כ שוים הם דאמרינן התם אשכחן ריבוי שבעה לכתחילה משיחה שבעה לכתחילה מנ\"ל. איבעית אימא מדאיצטרך קרא למיעוטא, ואיבעית אימא ובגדי הקדש אשר לאהרן יהיו לבניו אחריו למשחה בהם ולמלא בם את ידם, אתקש משיחה לריבוי מה ריבוי שבעה אף משיחה, והאי קרא במלואים כתיב לדורות וכי היכי דהוקשו ריבוי ומשיחה ליוה\"כ הוקשו לענין שבעת ימי המלואים לדורות ואדרבה עיקר קראי במלואים כתיבי, הילכך לכתחילה בעינן ריבוי שבעה ומשיחה שבעה והרי זה מן החכמה, אלא דאכתי קשיא לי מהא דתניא דלא מיכשר בדיעבד אלא היכא דנתרבה שבעה ונמשח יום אחד או נתרבה יום אחד ונמשח שבעה אבל במשיחת יום אחד או בריבוי יום אחד לא סגי. ורבינו ז\"ל כתב דעבודתו כשרה דבפעם אחת נעשה כ\"ג. וי\"ל דתנא נקיט נתרבה שבעה ונמשח יום אחד לאשמועינן דאפילו בכה\"ג לא הוי לכתחילה אלא בדיעבד, אבל אה\"נ דאפילו ביום אחד נעשה כ\"ג וכשר בדיעבד, והיינו דאמרינן ת\"ל אשר ימשח אותו ואשר ימלא את ידו מכל מקום, אם נמשח פעם אחת או מלא ידו יום אחד, מ\"מ כשר הוא לעבודה בדיעבד:" + ], + [ + "אין בין כהן כו'. כתב מוהרר\"י קורקוס ז\"ל משנה פ' בתרא דהוריות מב)י\"ב ע\"א. ויליף לה מדכתיב אם הכהן המשיח ולא הזכיר שם לבישת בגדים מוכח דבמשיחה הדבר תלוי ומדקתני אין בין מוכח דלכל שאר הדברים שוים הם:" + ], + [ + "אין מעמידין כ\"ג כו'. כתב מהר\"ד ן' זמרא ז\"ל בפ\"ק דסנהדרין מג)ב' ע\"א ט\"ז ע\"א. תנן אין דנין את כהן גדול אלא בב\"ד של שבעים ואחד דאמר קרא כל הדבר הגדול דבריו של גדול. ומשמע כל דבריו של גדול בין למנותו בין לדונו, וא\"ת אמאי שביק תנא מינויו ונקיט דינו. וי\"ל דאגב דיני השבט ודין נביא השקר נקיט נמי את כהן גדול. ולעולם מינוי כ\"ג נמי בב\"ד של ע\"א דכל דבר של גדול בעינן ע\"א, א\"נ דהכל בכלל לדונו דקאמר תנא וקאמר לדון אותו אם ראוי או לא:" + ], + [ + "וממנים כהן אחד כו'. כתב מוהרר\"י קורקוס ז\"ל בסוף הוריות מד)י\"ג ע\"א. ובירושלמי דשקלים פ\"ה ובתוספתא דשקלים פ\"ב ושם מה)שם בתוספתא ויפלא שלא הביא שכ\"ז הוא מבואר בירושלמי שבת פ\"י ה\"ג ונשיא נשיאי הלוי כו' ר\"י בי רבי אמר מרכל היה ולמה נקרא שמו מרכל שהיה מר על הכל. אמרו מאי אמרכל דמר על כל, פי' שממונה ואדון על כל דהיינו על הגזברים ועל שאר הכהנים. ותרגום מו)במדבר ג' ל\"ב. גם בפי' הרא\"ש תמיד כ\"ז ע\"א הביא זה. ולא הביא דברי הירושלמי שבת הנ\"ל. ונשיא נשיאי הלוי ואמרכלא דממנא על רברבי לואי, ירושלמי דיומא פ' אמר להם הממונה מז)פ\"ג ה\"ח. חמשה דברים היה הסגן משמש, אומר לו אישי כ\"ג הגבה ימינך, סגן מימינו וראש בית אב משמאלו. הניף הסגן בסודרים, אחז הסגן בימינו והעלהו, לא היה כ\"ג מתמנה להיות כ\"ג עד שנעשה סגן, ואת כהני המשנה דיואש תרגימו וית סגן כהניא:" + ], + [ + "ועוד ממנין קתיקולין כו'. כתב מוהרר\"י קורקוס ז\"ל ירושלמי שקלים פ\"ה מח)ה\"ב. על משנת אין פותחין משלשה גזברים ושבעה אמרכולין. תני משני קתיקולין הדא הוא דכתיב ויחיאל ועזזיהו ונחת גזברים ועשאל וירימות ויוזבד ואליאל וימסכיהו ומחת ובניהו אמרכולין פקידים מיד כונניהו ושמעי אחיו קתיליקין וגו' והוא פסוק בדברי הימים: מט)ב' ל\"א.
ומהר\"ד ן' זמרא ז\"ל כתב, ולא ביאר הרב ז\"ל מה היתה מלאכתם ועבודתם והוא בירושלמי דשקלים דגרסינן התם אין פוחתין משלשה גזברים ומשבעה אמרכלין תני משני קתיקלין. והתם משמע דקתיקולין למעלה מן האמרכלין כאשר כתב הרב ז\"ל:", + " וממנים אמרכלין כו'. כתב מוהרר\"י קורקוס ז\"ל תוספתא דשקלים פ\"ב גם בהוריות נ)י\"ג ע\"א. פ' כהן משיח נתבאר פי' אמרכל וכאשר כתבתי בסמוך:
ומהר\"ד ן' זמרא ז\"ל כתב ברייתא פ\"ק דתמיד נא)כ\"ז ע\"א. אין פוחתין משלשה עשר גזברים ומשבעה אמרכלין וא\"ת איך כתב הרב ז\"ל שלשה גזברים נב)הבאר שבע שם בתמיד הניח זה בצ\"ע ומצאתי בפי' הראב\"ד שם הקשה כן ותי' כעין מ\"ש הרדב\"ז. ל\"ק דגזברים דהך ברייתא היינו שוערים כנגד י\"ג שערים, אבל גזברים שכתב הרב ז\"ל היינו שגובין הצדקות כדמפרש ואזיל:" + ], + [], + [ + "כהן גדול כו'. כתב מוהרר\"י קורקוס ז\"ל בהוריות נג)שם. פ' הנזכר והטעם בעבר מחמת קרי שקודם לעבר מחמת מום שזה ראוי לחזור למינויו כשיטהר ועבר מחמת מום אינו ראוי לחזור למינויו, נד)כ\"ה בש\"ס נזיר מ\"ז ע\"ב בזה\"ל דאילו האי חזי לעבודה למחר ואילו עבר מחמת מומו לא חזי לעבודה וכתבו שם התוס' בין מום קבוע בין מום עובר מחמת קירויו עדיף דחזי לעבודה למחר ומחמת מומו לא עביד עד שיתרפא מומו יעו\"ש וא\"כ לשון המהר\"י קורקוס אינו בדיוק כ\"כ. ושם נתבאר שמשיח מלחמה קודם לסגן היינו להחיותו אבל לטומאה כגון שפגעו שניהם במת מצוה יטמא משיח מלחמה ואל יטמא סגן שהסגן ראוי להיות כ\"ג שאם יארע פסול בכ\"ג סגן משמש תחתיו:
ומהר\"ד ן' זמרא ז\"ל כתב, ברייתא בסוף הוריות נה)שם. כלשון רבינו אלא שלא הוזכר בה קתיקולין ובירושלמי איתיה. ואמרינן עלה בגמרא מאי אמרכלין אמר כלא פרש\"י ז\"ל שהוא ממונה על כולם ואין משיבין על דבריו, משמע שהוא מפרש אמר מלשון אמירה ואפשר שהוא מלשון שררה שכן בלשון ערב קורין לשר אמי\"ר נו)כ\"פ גם הר\"א מפולדא בירושלמי פ\"ה דשקלים ה\"א. כלומר שר על כולם. ובירושלמי נז)בהוריות פ\"ג ה\"ח. מקדים ראש משמר וראש בית אב לאמרכל. ורבינו תפס לו סדר תנא דברייתא דתלמודא דידן:", + " נמצא הכהנים כו'. כתב מוהרר\"י קורקוס ז\"ל ולפי זה החשבון הם י\"ב מעלות אבל לא מנה הרב ז\"ל אלא המעלות הנמצאות תמיד דאלו בעל קרי או בע\"מ שעבר וכן משיח מלחמה אינם נמצאים לעולם. וכן אם יש משיח בשמן ומרובה בגדים נח)ומשכחת לה שהיו שניהם יחד אף דאין ממנים שני כ\"ג כאחת כמ\"ש הרמב\"ם לעיל הט\"ו. מ\"מ משכחת כמ\"ש התוס' נזיר מ\"ז ע\"ב ד\"ה מרובה בגדים יעו\"ש היטב ובבאר שבע הוריות י\"ג ע\"א בזה. שניהם כהנים גדולים ובמדריגה אחת. אע\"ג דמשיח מלחמה נט)נראה דתיבת מלחמה ט\"ס וצריך למחקו וכוונת מהר\"י קורקוס דאף שכ\"ג משוח בשמן המשחה קודם למרובה בגדים, מ\"מ שניהם הם במדרגה אחת כהנים גדולים. וע' ברע\"ב פ\"ה דשקלים מ\"ב מש\"כ בזה ובאור שמח כאן. ודו\"ק. קודם הלכך לא משכחת מעלות תמידיות בכהנים אלא שמונה:" + ], + [], + [ + "משיח מלחמה אין בנו מתמנה כו'. כתב מהר\"ד ן' זמרא ז\"ל כלומר אינו כשאר שררות שהוא בחיוב אלא ברצון הציבור. וי\"ל בטעם הדבר דבשאר שררות אע\"פ שאינו כאביו ממש אין קפידא אבל משיח מלחמה שצריך לחזק לב העם לקראת המלחמה לא רצו שתהיה שררה זו ירושה אלא הכל לפי מה שהוא צורך השעה:", + " וכשכהן משיח מלחמה כו'. כתב מהר\"ד ן' זמרא ז\"ל פ' בא לו ס)יומא ע\"ג ע\"א. כי אתא רבין כו' נמצאת למד דבזמן שהיה במלחמה שהיה במקום כהן גדול סא)מלשונו משמע דמשוח מלחמה שואל באו\"ת רק בחוץ במלחמה אבל בפנים במקדש שיש שם כ\"ג העובד הוא השואל. וא\"ש בזה לשון ירושלמי יומא פ\"א ה\"א א\"ר בא בדין הי' שיהא עובד בארבעה כו' שלא יהו אומרים ראינו כ\"ג פעמים עובד בד' פעמים בח'. א\"ר יונה ולא מבפנים הוא עובד ולא מבחוץ נשאל וטועין מבפנים לבחוץ יעו\"ש ובק\"ע. ואינו מובן דהא אם ישאל בפנים בח' שוב יטעו לומר דבפעמים עובד בד' ופעמים בח'. ולהרדב\"ז א\"ש דאינו שואל רק בחוץ. וע' ט\"ת שם. היה נשאל בשמונה בגדים כמו כהן גדול, ובשעה שהיה עובד שהיה שם כהן גדול היה עובד בד' בגדים סב)ע' היטב תוס' נזיר מ\"ז ע\"ב ד\"ה ת\"ש. כמו כהן הדיוט:" + ], + [ + "כהן גדול שעבר עבירה כו'. כתב מוהרר\"י קורקוס ז\"ל לשון הכתוב בספרים שלנו בב\"ד של ע\"א, א\"א להולמו. דהא בהדיא גרסינן בברייתא דסנהדרין סג)י\"ח ע\"ב. ובכ\"מ ציין לירושלמי פ\"ב דסנהדרין. ולא ציין מגמ' דידן וכבר העיר בזה המל\"מ. עבר על עשה ועל ל\"ת הרי הוא כהדיוט לכל דבריו. ופריך בגמרא פשיטא ומשני מה דתימא כיון דתנן אין דנין את כ\"ג אלא בב\"ד של ע\"א, ואמר רב אחא מאי קראה כל הדבר הגדול יבואו אליך דבריו של גדול, אימא כל דבריו של גדול קמ\"ל. ופריך ואימא ה\"נ ומשני מי כתיב דבר גדול, הדבר הגדול כתיב דבר הגדול ממש. וכתב רש\"י ז\"ל הרי הוא כהדיוט לדון בג'. דבר גדול ממש אם עבר עבירה שיש בה מיתת ב\"ד הוא דבעי סנהדרי גדולה, אבל למלקות לא, אלא בשלשה סגי ככל חייבי מלקות, וא\"כ הלשון הכתוב בספרים שלנו טעות סופר וצ\"ל בב\"ד של שלשה. וכן כתב בפ' שלאחר זה ואין דנין אותו דיני נפשות אלא בב\"ד של ע\"א. ומוכח דמלקות אפילו בג', וממקומו הוא מוכרח שהרי כתב כשאר חייבי מלקות ושאר מחויבי מלקות בב\"ד של ג' סגי להו. שוב מצאתי שכתב רבינו כן בפי' בפי\"ז סד)ה\"ח. מהלכות סנהדרין, וגם כן מצאתי בספר מוגה, ומ\"ש שחוזר לגדולתו נלמד סה)בכ\"מ כאן ובפי\"ז דסנהדרין ה\"ח הביא שכ\"מ בירושלמי הוריות פ\"ג ה\"א וסנהדרין פ\"ב ה\"א כ\"ג שחטא מלקין אותו ואין מעבירין אותו מגדולתו א\"ר מנא כתיב כי נזר שמן משחת וגו' יעו\"ש. וצ\"ע על מהר\"י קורקוס שכתב כן מסברא בעלמא. וקצת י\"ל למ\"ש הפ\"מ שם בירושלמי ד\"ה אף אהרן בקדושתו כו' ואע\"פ שחטא כשמלקין אותו והרי הוא כאחיך ואין מעבירין אותו מגדולתו יעו\"ש א\"כ אפ\"ל שגם המהר\"י קורקוס כוון לזה. מדכתיב ונקלה אחיך לעיניך כיון שלקה הרי הוא כאחיך:
ומהר\"ד ן' זמרא ז\"ל כתב בפ' כ\"ג סו)שם סנהדרין י\"ח ע\"ב. מסקינין דכ\"ג שעבר עבירה מלקין אותו בב\"ד של ג' דגרסינן התם עבר על עשה נוהגים בו גדולה סז)היא גירסא חדשה. אבל הגירסא שלפנינו הוא עבר על עשה ול\"ת הרי הוא כהדיוט כו' והמפרשים נדחקו איזה דין שייך בעבר על עשה ע' ביד מלאכי בזה. ובמאירי שם כתב וז\"ל הרי הוא כהדיוט לידון בשלשה הן למרדות בעשה והן למלקות בל\"ת יעו\"ש וכוונתו שכופין ומכין לקיום עשה כש\"ס כתובות פ\"ו ע\"א וכ\"ד. אבל הלשון אם עבר משמע שכבר עבר. וע' בזה בפר\"ח או\"ח סי' תצ\"ו. וע' בקצה\"ח סי' ג' ובמנ\"ח מ' תקנ\"ז דכפיה על עשה בעי ב\"ד אמנם הנתיבות שם ובח\"ס אהע\"ז סי' קע\"ז ס\"ל דלא בעינן ב\"ד יעו\"ש והנה לגירסא דידן ולפי' המאירי מוכח דבעי ב\"ד ובחי' הבאתי כן מפי' הרא\"ש בפ\"ג דנגעים מ\"ב יעו\"ש. אכן לגירסת הרדב\"ז א\"ש הכל ולא מוכח מידי. ועל ל\"ת הרי הוא כהדיוט לכל דבריו פשיטא כו' ואימא ה\"נ מי כתיב דבר גדול, הדבר הגדול כתיב, דבר גדול ממש. הא קמן דאם נתחייב מיתה דנים אותו בב\"ד של ע\"א ואם נתחייב מלקות דנים אותו בב\"ד של שלשה, והיינו דתנן כשאר מחיובי מלקות, וכ\"כ לקמן סח)פ\"ב ה\"ח. ובהלכות סנהדרין סט)פי\"ז ה\"ח. ולא את כ\"ג בד\"נ כו'. דוקא בד\"נ בעינן ב\"ד של ע\"א אבל במלקות ודיני ממון של כ\"ג סגי בשלשה:" + ] + ], + [ + [ + "כהן גדול צריך שיהיה כו'. הוריות פ' כהן משיח א)ט' ע\"א. ויומא פ\"ק ב)י\"ח ע\"א. ושם לא הוזכר במראה. נראה שרצו לכלול אותו בכלל נוי. אבל בתו\"כ ג)פ' אמור פ\"א ובילקוט שם גורס ובמדה. ובהר המוריה כאן פי' שיהי' גדול בקומה מכל אחיו וע' כזה שבת צ\"ב ע\"א. וקצת אפ\"ל הכוונה לש\"ס יומא מ\"ז ע\"ב דקמצי שמיני ובהגהות הריעב\"ץ שם דביוה\"כ שהי' הקמיצה בכ\"ג צריך להיות כ\"ג שמן יעו\"ש ובירושלמי יומא פ\"ב ה\"א מעתה כהן שאין ידו מחזקת כשני זיתים פסול לעבודה יעו\"ש. ובשי\"ק בזה בשם המל\"מ. נזכר גם בתוספ' דיומא פ\"ק. ונראה שהנוי הוא יופי הפנים ד)ע' רש\"י סנהדרין כ\"ב ע\"ב ד\"ה משמרות כו' שיראנו ביופי. ומראה הוא הדר הקומה הנקרא פריזינסיי\"א בלע\"ז וגם חן הצורה כי יש בני אדם יפים בצורתם ואין מעלים חן על רואיהם ואין להם הדר בפניהם וגם אין מטילים אימה על רואיהם:", + " אין לו כו'. כתב מוהרר\"י קורקוס ז\"ל גז\"ש ונכללו במלת מאחיו שני דברים שיהיה גדול מכל אחיו. והוא מ\"ם היתרון, ושתהיה גדולתו מכל אחיו והיא מ\"ם הסיבה, והוא שאין לו, ופשוט הוא:
ומהר\"ד ן' זמרא ז\"ל כתב זה מבואר בכמה מקומות דכתיב הכהן הגדול מאחיו שיגדלוהו מאחיו, ושיהיו נוהגים בו גדולה יותר מכל אחיו ושיגדלוהו אחיו הכל במשמע הכתוב:" + ], + [], + [], + [ + "אבל הולך הוא כו'. כתב מוהרר\"י קורקוס ז\"ל פ' כ\"ג ה)שם סנהדרין י\"ח ע\"א. משנה וברייתא ו)שם י\"ט ע\"א. כלשון רבינו ופסק רבינו כר' יהודה שסובר שפי' ומן המקדש לא יצא כפשוטו, וחייש שמא יגע במת, ולא כר\"מ שסובר שיוצא עד פתח שער העיר. ומפרש ומן המקדש לא יצא, מקדושתו לא יצא כלומר יעשה חזוק לדבריו, כלומר שלא יגרום לו לצאת מקדושתו וליטמא. וכיון שאינו יוצא מן העיר לא יבא ליגע וידוע דהלכה כר\"י לגבי ר\"מ. ושם נתבאר דכשהוא מתנחם אינו עומד אצלו משיח שעבד ז)אצלינו הגירסא משוח שעבר. שלא יאמר ששמח באבלו ופי' משיח שעבד שנמצא פסול בכ\"ג ומינו אחר תחתיו וכשעובר פיסולו חוזר לעבודתו. ואותו שמינו תחתיו וסלקו אותו נקרא משיח שעבד:
וכשהוא הולך אינו הולך בערבוביא כו'. כתב מהר\"ד ן' זמרא ז\"ל משנה היא בסנהדרין פ' כ\"ג: ח)שם." + ], + [], + [ + "וכשמברין אותו כו'. כתב מוהרר\"י קורקוס ז\"ל גז\"ש ופרש\"י ז\"ל כל העם על הארץ מצירים לצערו והוא על הספסל לכבוד. פי' דאל\"כ למה לא יהיו כלם בספסלים אלא ודאי להיות מצירים בצערו:", + " ואינו קורע כו'. כתב מוהרר\"י קורקוס ז\"ל פ' כהן משיח ט)הוריות י\"א ע\"ב. ובספרי י)שם פ' אמור. לא יפרום כדרך שבני אדם קורעים על מתיהם:", + " ואם קרע לוקה כו'. כתב מהר\"ד ן' זמרא ז\"ל וא\"ת מאי למימרא כיון שהוא לאו שיש בו מעשה פשיטא דלוקה. וי\"ל דסד\"א מצוה קא עביד לקרוע על מתו וכיון דסבר דמצוה קא עביד יא)מזה יש ראי' למה שהוכיח המנ\"ח מצוה ק\"נ או\"ב בשיטת הרמב\"ם והחינוך דלאו דפרועי ראש הוא אף שלא במקום מצוה אבל הלאו דבגדיו לא יפרום הוא רק במקום מצוה כגון על מתו או במצורע דבמקום שאין מצוה בקריעה והוא רק שטות ל\"ש לומר דע\"ז הקפידה תורה יעו\"ש. והנה ברמב\"ם כאן שכתב ואינו קורע ואם קרע לוקה כו' ואינו מרבה פרע כו' ולא סיים ואם רבה פרע לוקה כמ\"ש בקורע. ומוכח מזה כהמנ\"ח דלאו דקריעה דהוא רק במקום מצוה וע\"כ הוצרך לפרש דלוקה כמ\"ש הרדב\"ז. אבל בפרועי ראש שהוא אף שלא במקום מצוה לא הוצרך לומר דלוקה. וע' מ\"ש הכ\"מ פ\"א מביהמ\"ק ה\"ח בזה. וכעין סברת הרדב\"ז ע' תוס' זבחים ס\"ו ע\"א ד\"ה אלא. לא לילקי קמ\"ל:", + " ואינו מרבה כו'. כתב מוהרר\"י קורקוס ז\"ל סו\"פ כ\"ג יב)סנהדרין כ\"ב ע\"ב. ושם נתבאר הטעם הואיל ומשמרות מתחדשות בערב שבת כדי שהמשמר החדש יראה אותו ביופיו, וכתב רבינו שנאמר יג)ברמב\"ם שלפנינו הגירסא שנאמר את ראשו לא יפרע. וראשם לא יגלחו וגו' ובגמרא דרשו פסוק ופרע לא ישלחו בכה\"ד שיגלח משלשים יום לשלשים יום דיליף פרע פרע מנזיר דנזירות שלשים יום הוא וכאשר נתבאר שם ואעפ\"י כן סיפיה דקרא דהיינו כסום יכסמו. פירשו אותו שם בכ\"ג דוקא שהיה מסתפר תספורת משונה, וכאשר פירשו שם ה\"ד אמר רב אשי ראשו של זה בצד זנבו של זה וכ\"פ הרא\"ש ז\"ל, יד)בנדרים נ\"א ע\"א הובא בכ\"מ כאן. והיכי פסקינן לקרא הכי חציו בכ\"ג וחציו בהדיוט. ונראה דפרע לא ישלחו בכ\"ג נמי מיירי דלגבי כ\"ג נקרא פרע בשמנה ימים דהא כתיב ביה את ראשו לא יפרע ומגלח מע\"ש לע\"ש, וגז\"ש דנזיר לאו גז\"ש גמורה הוא, אלא אסמכתא בעלמא דהא דברי קבלה הוא. טו)ע' יראים החדש סי' רצ\"א וז\"ל ואע\"ג דדברי תורה מדברי קבלה לא ילפינן גלויי מילתא בעלמא דפרע שלשים יום הוי ובהגהות שם ציין למהרש\"א תענית י\"ז ע\"א יעו\"ש. וע\"ע רש\"י ותוס' שבועות כ\"ו ע\"ב ד\"ה תרומה ובתוס' יומא ע\"ז ע\"א ד\"ה דתנן וברש\"י ב\"ק ב' ע\"ב ובהוריות ג' ע\"א בתוס' וב\"ש שם ובכתובות נ\"ב ע\"ב הא נמי מדאורייתא הוא דכתיב כו' יעו\"ש ואכ\"מ. וכיון דאסמכתא בעלמא היא לכה\"ד הוא ולא לכ\"ג שהרי חלקו הכתוב מכה\"ד, וכיון דרישא דקרא בכהן גדול נמי מיירי, ל\"ק מאי דדרשינן כסום יכסמו בגדול לחוד, אבל הנכון הוא דכ\"ג נמי מעיקר דינא אינו חייב להסתפר אלא משלשים יום לשלשים יום ככהן הדיוט, ואינו חייב מיתה ומלקות אלא בגדול פרע שלשים יום. וכן מוכח לשון רבינו פ\"א מהלכות ביאת מקדש טז)ה\"י. וז\"ל אבל כ\"ג אסור לגדל פרע לעולם כו', שנאמר וכו' וכמה גדל פרע שלשים יום כנזיר, ע\"כ. מוכח דכ\"ג נמי דינו בשלשים יום לענין חיוב יז)ע' רש\"י עה\"ת פ' אמור את ראשו לא יפרע כו' ואיזהו גדול פרע יותר משלשים יום יעו\"ש ומבואר דכ\"ג נמי דינו בשלשים יום לחיוב כמ\"ש המהר\"י קורקוס. שוב מצאתי כן מפורש ביראים החדש סי' רצ\"א שם וז\"ל ואינו חייב מיתה אלא על פרע דשלשים יום דנפיק מקרא אבל פרע דכ\"ג דמסברא אינו חייב על פרועי ראש מיתה שהרי אין איסור גדולו אלא מדרבנן יעו\"ש. אלא שלכבודו ומהטעם הנזכר אמרו מע\"ש לע\"ש. ולפי\"ז אפשר דכוליה קרא דיחזקאל מיירי דוקא בכ\"ג. וא\"ש טפי דכה\"ד אינו אסור לגדל פרע אלא בזמן עבודה. וכ\"כ רבינו שם לפיכך כה\"ד העובד צריך לגלח משלשים יום כו' וקרא סתמא מיירי בכל זמן והא ל\"ש אלא בכ\"ג ולמדו ממנו להדיוט בשעת עבודה, כי זה טעם [כהן] הגדול לפי שתמיד עומד במקדש ועובד וכאשר יתבאר שם. וראיתי מי שסייע יח)כ\"ה בפי' הרא\"ש שם בנדרים נ\"א ע\"א. פי' זה בכתוב מדכתיב ויין לא ישתו כל כהן, משמע דעד השתא לאו בכל כהן מיירי. ובשם רש\"י ז\"ל מצאתי כתוב דכסום יכסמו גם בהדיוט מיירי, דכהן הדיוט נמי היה מסתפר כן, ולא גרס בגמרא כהן גדול, וכבר הקשו ע\"ז שא\"כ שכל הכהנים היו מסתפרים כן הדעת נותן ודאי שהיתה אומנות ידועה, ואיך הוצרך בן אלעשה לפזר מעותיו כדי ללמוד אותה. וכבר הכריחו כדעת רבינו וגרסתו. ועל מ\"ש רבינו עד שיראה וכו', כתוב בהשגות א\"א איני מבין המופת הזה כו'. והנה לדעת רבינו לא היה גוזז השער התחתון עד עקרו רק מה שהיה יורד ושוכב על שלמטה ממנו אותו התוספ' לבד היה גוזז באופן שלא היה שום שער שוכב על חבירו לא כלו ולא חלק ממנו, וגם לא היה גוזז שום שער עד עיקרו לגמרי, אלא ראש העליון בעיקר השער שלמטה ממנו וראש אותו שלמטה בצד עקרו של מה שלמטה ממנו, יט)ע' ערוך ערך לוליינית וז\"ל פי' שתהיה הראש מכוסה בשיער כיצד ראש זה השיער מגיע בעיקר השיער שלמעלה הימנו יעו\"ש ונראה שכוונתו כמ\"ש המהר\"י קורקוס. וכן כלם עד התחתון שבכולם ואותו התחתון אפשר שהיה גוזז אותו עד עקרו כדי שתהא מצחו ופדחתו מגולה כדברי הר\"א ז\"ל כי כיון שלמטה ממנו לא היה שיער עוד לא היה צריך להניח קצתו כמו באחרים שמניח קצתם שיגיע לעקרו של מה שלמטה ממנו. ונראה שגם דעת הר\"א ז\"ל כשכתב גוזז את התחתון לא בכלן קאמר, שא\"כ אפשר שישאר קצת ראשו מגולה כי ראש השיער הראשון לא יגיע עד עיקר השלישי, דרך משל ואם השני יגזוז עד עקרו ישאר בין ראשון לשלישי מקום פנוי ואין זה נוי ולא יופי כ)ע' בכ\"מ ובמ\"ש באות הקודם בשם הערוך. שכתב שתהיה הראש מכוסה בשיער. וגם לא יתיישב לשון רב אשי שאמר שראשו של זה בצד עקרו של זה דודאי בכולן אמר ואין זה כ\"כ אומנות אם יגזוז עד עקרו, אלא גוזז את התחתון שכתב הר\"א ז\"ל תחתון שבכלם קאמר וזהו שסיים כדי שתהא מצחו ופדחתו מגולה. וכבר כתבתי שאפשר שגם רבינו מודה בזה. ואפשר שבכלל דבריו הוא כאשר כתבתי, ואף אם לא היה בכלל דבריו אין זה מענין אופן וחכמת הגילוח שמדבר בו. והמופת שכתב רבינו שעליו כתב הר\"א ז\"ל איני מבין כו' אפשר שכוונת רבינו שבהיות השיעור נראה כמו צמח כשמתחילין השבולים לצמוח בשוה ואין זה עליון מזה. גם אלו השערות כן נראים שלא יהיה שער אחד ארוך מחבירו ולא רוכב על חבירו עד שיתכסה עיקרו של חבירו, כי אז לא יראה כצמח שצמח כאחת, אבל בהיות עיקר כל שיער וראש כל שיער נראה ומגולה יראה צמח כאחת. ואפשר שזה כתב לפרש מלת כסום יכסמו שהוא מלשון כוסמת שהוא צמח ולאו דוקא כוסמת, או אפשר שהכוסמת כך הוא מתחיל לצמוח כאחת בשוה ביותר משאר מינים. וזהו שנאמר וראשם וגו' כסום יכסמו גו' שכתב אח\"כ דוק ותשכח:", + " אלא מספר מע\"ש לע\"ש כו'. כתב מהר\"ד ן' זמרא ז\"ל הכי תנן בפ' אלו מגלחין: כא)מו\"ק י\"ד ע\"א. אבל צ\"ע דשם מבואר כן רק באנשי משמר ואנשי מעמד. ולא מיירי שם בכ\"ג. דמיירי בי' הרמב\"ם שהוא ברייתא מפורשת בסנהדרין כ\"ב ע\"ב שמביא הרדב\"ז בעצמו בסמוך.", + " עד שיראה כאלו צמח כאחת כו'. כתב מהר\"ד ן' זמרא ז\"ל בהשגות א\"א איני מבין המופת הזה וכו', ואני לא אבין מה מופת יש כאן, והרי אנו רואים בזה\"ז בתספורת הערלים קרוב למופת הזה ומפני שתספורת של כ\"ג היא פיזר בן אלעשה חתנו של רבי מעותיו דגרסינן סו\"פ כ\"ג כב)שם סנהדרין כ\"ב ע\"ב. מאי כסום יכסמו את ראשיהם תנא כמין תספורת לוליינית, מאי תספורת לוליינית אמר ר\"י תספורת יחידאה. ה\"ד ראשו של זה בצד עקרו של זה, שאלו את רבי איזהו תספורת של כ\"ג א\"ל צאו וראו מתספורת של בן אלעשה תניא ר' אומר לא לחנם פיזר בן אלעשה מעותיו אלא להראות בו תספורת של כ\"ג, ואם התספורת של כ\"ג הוא כאשר כתב הראב\"ד ז\"ל לא היו שואלים עליו כ\"כ ולא היה בן אלעשה צריך לפזר מעותיו כי בניקל יתלמד זה. ותו דכסום יכסמו היינו מלשון כוסמת שדרכו לגדל כך, ואין דרך הכוסמת שיהיה אחד ארוך הרבה ואחד קצר הרבה כאילו אינו יוצא מן הקרקע, ותו דלישנא דראשו של זה בצד עקרו של זה אינו צודק לדברי הראב\"ד ז\"ל אלא בשער הארוך הנמשך מגובה הראש והאחרון אשר בסוף הראש. ולדבריו היה צריך לומר שיהיה ראשן של אלו בצד עקרן של אלו דהיינו השורה האחרונה של השיער ומדקאמרינן ראשו של זה בצד עקרו של זה משמע דכל שער ושער צריך שיהיה כך ולפיכך היה קשה והיה צריך לפזר מעות הרבה כדי ללמוד אומנות זו:" + ], + [ + "ובית יהיה לו מוכן כו'. כתב מוהרר\"י קורקוס ז\"ל זו היא הנקראת לשכת פרהדרין וכאשר נתבאר בהלכות בית הבחירה. כג)פ\"ה הי\"ז. ועקרו פרקא קמא דיומא:
ומהר\"ד ן' זמרא ז\"ל כתב נמצאת למד שארבעה שמות היו ללשכה זו לשכת העץ לשכת כהן גדול, לשכת בלווטי, לשכת פרהדרין. ורבינו לא הוזכר אלא שלשה שמות כד)שם פ\"ה מבהב\"ח. לפי ששם בלווטי נשכח כה)כ\"ה ביומא ח' ע\"ב אלא בתחלה היו קורין אותה לשכת בלווטי כו' היו קורין אותה לשכת פרהדרין. ובא שם פרהדרין במקומו:" + ], + [ + "כהן גדול דן כו'. כתב מוהרר\"י קורקוס ז\"ל פ' כ\"ג כו)סנהדרין י\"ח ע\"ב. במשנה אמרו כ\"ג דן ודנין אותו מעיד ומעידין אותו, והקשו בגמרא מעיד והא תניא והתעלמת פעמים שאתה מתעלם כו'. ויש לתמוה על רבינו איך כתב ומעיד למלך, שהרי הקשו ע\"ז מדתנן מלך לא דן ולא דנים אותו לא מעיד ולא מעידים לו. וכתבו רבינו בהלכות מלכים. ומתוך קושיא זו העלו דמעיד לבן מלך ואיך כתב רבינו לדרב יוסף שנדחה. וי\"ל שרבינו במלכי בית דוד מיירי הכא שמעידין להם וכאשר אמר רב יוסף עלה דמתני' דלא מעיד כו'. אמר רב יוסף ל\"ש אלא למלכי ישראל בלבד, אבל מלכי בית דוד מעידין להם ופסקה רבינו בהלכות עדות כז)פי\"א ה\"ט. גם בהלכות מלכים כח)פ\"ג ה\"ז. וכאן לא חשש רבינו לבאר כי ידוע הוא שבמלך שמעידין לו מיירי וסמך על מה שביאר במקומו. ובודאי כי זה היה דעת רב יוסף שתירץ מעיד למלך שאיהו גופיה הוא דקא מפליג בין מלכי ישראל למלכי בית דוד. דאי לא תימא הכי קשיא טובא ודקארי לה מאי קארי לה, וכי ר\"י לא ידע המשנה דלא מעידן אותו. אלא ודאי ר\"י הי' מוקי מתני' דכ\"ג מעיד במעיד למלך ממלכי בית דוד. ומתני' דמלך לא מעיד וכו' במלכי ישראל כט)ע' בכ\"מ בזה. והלח\"מ שם פ\"א מעדות כוון למהר\"י קורקוס. ומאן דמקשה ור' זירא דמשני לבן מלך בעו לאוקמא ההוא דכ\"ג בכל מלך. א\"נ שלא היו יודעים שיש לחלק בין מלכי ישראל למלכי בית דוד, אבל בתר דקים לן שיש לחלק משום עובדא שגזרו עליו דמלך לא דן וכו' במלך ישראל היה ויליף לה דמלכי בית דוד לא גזרינן ל)מלשונו משמע דמלכי ב\"ד ילפינן מקרא דלא גזרינן בהו אף באירע להם תקלה וכ\"כ הכ\"מ שם פ\"ג ממלכים ה\"ז. אמנם הלח\"מ שם חולק ע\"ז וכתב דהכוונה דמלכי ב\"ד ידונו דין אמת, אבל מצד הדין גם אצלם אם אירע תקלה גזרינן. מדכתיב בית דוד דינו לבקר משפט. טפי עדיף לאוקמי מעיד למלך מלאוקומי לבן מלך שצריך לדחוק שעומד אביו בסנהדרין לקבל עדות על בנו כדברי רש\"י ז\"ל, וכבר הקשו עליו לא)ע' תוס' סנהדרין שם י\"ח ע\"ב ד\"ה והא אין. שהרי קרוב הוא ופירשו שעומד לבד מפני כבוד הכהן, אבל אינו מצטרף עמהם כלל. וכ\"ז דוחק ולא נדחקו בזה אלא מפני שלא היו יכולים להעמידה במלך גופי', אבל אי איכא לאוקומי במלך גופיה טפי עדיף. וסבור הייתי לדחוק לשון רבינו דלבן מלך קאמר וכמסקנא דר\"ז אלא שהיה לו לפרש והיה לו לכתוב שאביו עומד בסנהדרין לקבל העדות אלא ודאי כרב יוסף נקיט וכאשר כתבתי כן נראה לי:
ומהר\"ד ן' זמרא ז\"ל כתב וא\"ת אמאי דחיק לאוקומי הכי לוקמא דמתני' איירי במלכי יהודה דקי\"ל דדנים ודנים אותם. לב)כן הקשו התוס' סנהדרין שם ד\"ה והא תנן. וע' שו\"ת הרדב\"ז ח\"ב סי' תשע\"ג. וי\"ל דקושיין לרב יוסף ור\"י הא אמר לקמן עלה דמתני' דמלך לא דן ולא דנים אותו, ל\"ש אלא למלכי ישראל אבל למלכי בית דוד דנים ודנים אותם. וא\"כ ע\"כ מתני' במלכי ישראל איירי, אבל אה\"נ דמצינן לתרוצי דהא דקתני כ\"ג מעיד ומעידין אותו, מעיד למלכי בית דוד והא דקתני דמלך לא דן כו' במלכי ישראל, אלא דקשה שכתב הרב בהלכות אלו וכן בה' עדות לג)פ\"א ה\"ג. ואם היה יודע עדות למלך ישראל הרי זה הולך בב\"ד הגדול ומעיד לו. וצ\"ל כי מה שכתב הרב ז\"ל ואם היה יודע עדות למלך ישראל היינו עדות המגיע למלך ישראל, לא שיעיד על המלך עצמו שהרי לא דן ולא דנים אותו לא מעיד ולא מעידין אותו, והיינו דמסקינן בבן מלך דמשום יקרא דכ\"ג אתי ויתיב וכו'. וכן דקדקתי מלשון הרב ז\"ל מדלא כתב לד)הנה הדקדק נכון בלשונות הרמב\"ם שמביא הרדב\"ז מכאן ומפ\"א מעדות ה\"ג שדייק וכתב ואם היתה עדותו למלך כו' ולא כתב ומעיד למלך, אמנם בפי\"א מעדות ה\"ט שכתב הרמב\"ם וז\"ל אבל כהן גדול מעידין עליו ומעיד הוא למלך בב\"ד הגדול כמו שביארנו יעו\"ש. הרי מבאר שם דכוונתו בכאן ובפ\"א מעדות שהוא למלך עצמו. והוא כלשון ר\"י בגמ'. וע\"ע בפה\"מ שם בסנהדרין וז\"ל מה שאמר מעיד אינו בכל עדות שיזדמן אלא בעדות שיהי' מיוחדת במלך בלבד לגודל מעלתו כו' יעוש\"ה, וצ\"ע. ומעיד למלך כלישנא דרב יוסף וכתב ואם היה יודע עדות למלך ישראל, כלומר עדות הנוגע למלך ישראל ה\"ז הולך לב\"ד ומעיד לו. וקרוב הוא ד\"הרי זה הולך לב\"ד\" אתרווייהו קאי אמלך וכ\"ג. וכן נראה דבעדות הנוגע למלך איירי שכתב בה' עדות כ\"ג אינו חייב להעיד אלא עדות שהוא למלך ישראל בלבד. והכי הוי לי' למימר אינו חייב להעיד אלא לד) לד*) ע' ירושלמי סנהדרין פ\"ב ה\"א ניחא דן דנין אותו וימנה לי' אנטלר הגע בעצמך שנפלה לו שבועה ואנטלר בשבועה יעו\"ש וברא\"ש פ' שבועת העדות בשם הרמב\"ן ובטור וב\"י חו\"מ סי' קכ\"ד בשם הרשב\"א. למלך ישראל בלבד. וזהו שכתב למלך ישראל, דאילו למלכי בית דוד הולך ומעיד עליו לו ממש. והשתא א\"ש הא דאמר רב יוסף מעיד למלך סתם שהוא ממלכי בית דוד מעיד לו ממש, ואם הוא ממלכי ישראל מעיד עדות הנוגע לו ובפניו. ונקיט לישנא דמשמע תרתי, ומסתברא לי שאם מנה מלך ישראל אנלטר בדבר שאין בו עסק שבועה לד*) וכ\"ג יודע לו עדות בא המלך משום יקרא דכ\"ג ויבא ויעיד וידונו עליו, שלא אמרו אלא שאין דנין על המלך בעצמו, אבל אם מנה אנלטר דנין עליו:" + ], + [ + "כהן גדול דן כו'. כתב מוהרר\"י קורקוס ז\"ל פ' כ\"ג כו)סנהדרין י\"ח ע\"ב. במשנה אמרו כ\"ג דן ודנין אותו מעיד ומעידין אותו, והקשו בגמרא מעיד והא תניא והתעלמת פעמים שאתה מתעלם כו'. ויש לתמוה על רבינו איך כתב ומעיד למלך, שהרי הקשו ע\"ז מדתנן מלך לא דן ולא דנים אותו לא מעיד ולא מעידים לו. וכתבו רבינו בהלכות מלכים. ומתוך קושיא זו העלו דמעיד לבן מלך ואיך כתב רבינו לדרב יוסף שנדחה. וי\"ל שרבינו במלכי בית דוד מיירי הכא שמעידין להם וכאשר אמר רב יוסף עלה דמתני' דלא מעיד כו'. אמר רב יוסף ל\"ש אלא למלכי ישראל בלבד, אבל מלכי בית דוד מעידין להם ופסקה רבינו בהלכות עדות כז)פי\"א ה\"ט. גם בהלכות מלכים כח)פ\"ג ה\"ז. וכאן לא חשש רבינו לבאר כי ידוע הוא שבמלך שמעידין לו מיירי וסמך על מה שביאר במקומו. ובודאי כי זה היה דעת רב יוסף שתירץ מעיד למלך שאיהו גופיה הוא דקא מפליג בין מלכי ישראל למלכי בית דוד. דאי לא תימא הכי קשיא טובא ודקארי לה מאי קארי לה, וכי ר\"י לא ידע המשנה דלא מעידן אותו. אלא ודאי ר\"י הי' מוקי מתני' דכ\"ג מעיד במעיד למלך ממלכי בית דוד. ומתני' דמלך לא מעיד וכו' במלכי ישראל כט)ע' בכ\"מ בזה. והלח\"מ שם פ\"א מעדות כוון למהר\"י קורקוס. ומאן דמקשה ור' זירא דמשני לבן מלך בעו לאוקמא ההוא דכ\"ג בכל מלך. א\"נ שלא היו יודעים שיש לחלק בין מלכי ישראל למלכי בית דוד, אבל בתר דקים לן שיש לחלק משום עובדא שגזרו עליו דמלך לא דן וכו' במלך ישראל היה ויליף לה דמלכי בית דוד לא גזרינן ל)מלשונו משמע דמלכי ב\"ד ילפינן מקרא דלא גזרינן בהו אף באירע להם תקלה וכ\"כ הכ\"מ שם פ\"ג ממלכים ה\"ז. אמנם הלח\"מ שם חולק ע\"ז וכתב דהכוונה דמלכי ב\"ד ידונו דין אמת, אבל מצד הדין גם אצלם אם אירע תקלה גזרינן. מדכתיב בית דוד דינו לבקר משפט. טפי עדיף לאוקמי מעיד למלך מלאוקומי לבן מלך שצריך לדחוק שעומד אביו בסנהדרין לקבל עדות על בנו כדברי רש\"י ז\"ל, וכבר הקשו עליו לא)ע' תוס' סנהדרין שם י\"ח ע\"ב ד\"ה והא אין. שהרי קרוב הוא ופירשו שעומד לבד מפני כבוד הכהן, אבל אינו מצטרף עמהם כלל. וכ\"ז דוחק ולא נדחקו בזה אלא מפני שלא היו יכולים להעמידה במלך גופי', אבל אי איכא לאוקומי במלך גופיה טפי עדיף. וסבור הייתי לדחוק לשון רבינו דלבן מלך קאמר וכמסקנא דר\"ז אלא שהיה לו לפרש והיה לו לכתוב שאביו עומד בסנהדרין לקבל העדות אלא ודאי כרב יוסף נקיט וכאשר כתבתי כן נראה לי:
ומהר\"ד ן' זמרא ז\"ל כתב וא\"ת אמאי דחיק לאוקומי הכי לוקמא דמתני' איירי במלכי יהודה דקי\"ל דדנים ודנים אותם. לב)כן הקשו התוס' סנהדרין שם ד\"ה והא תנן. וע' שו\"ת הרדב\"ז ח\"ב סי' תשע\"ג. וי\"ל דקושיין לרב יוסף ור\"י הא אמר לקמן עלה דמתני' דמלך לא דן ולא דנים אותו, ל\"ש אלא למלכי ישראל אבל למלכי בית דוד דנים ודנים אותם. וא\"כ ע\"כ מתני' במלכי ישראל איירי, אבל אה\"נ דמצינן לתרוצי דהא דקתני כ\"ג מעיד ומעידין אותו, מעיד למלכי בית דוד והא דקתני דמלך לא דן כו' במלכי ישראל, אלא דקשה שכתב הרב בהלכות אלו וכן בה' עדות לג)פ\"א ה\"ג. ואם היה יודע עדות למלך ישראל הרי זה הולך בב\"ד הגדול ומעיד לו. וצ\"ל כי מה שכתב הרב ז\"ל ואם היה יודע עדות למלך ישראל היינו עדות המגיע למלך ישראל, לא שיעיד על המלך עצמו שהרי לא דן ולא דנים אותו לא מעיד ולא מעידין אותו, והיינו דמסקינן בבן מלך דמשום יקרא דכ\"ג אתי ויתיב וכו'. וכן דקדקתי מלשון הרב ז\"ל מדלא כתב לד)הנה הדקדק נכון בלשונות הרמב\"ם שמביא הרדב\"ז מכאן ומפ\"א מעדות ה\"ג שדייק וכתב ואם היתה עדותו למלך כו' ולא כתב ומעיד למלך, אמנם בפי\"א מעדות ה\"ט שכתב הרמב\"ם וז\"ל אבל כהן גדול מעידין עליו ומעיד הוא למלך בב\"ד הגדול כמו שביארנו יעו\"ש. הרי מבאר שם דכוונתו בכאן ובפ\"א מעדות שהוא למלך עצמו. והוא כלשון ר\"י בגמ'. וע\"ע בפה\"מ שם בסנהדרין וז\"ל מה שאמר מעיד אינו בכל עדות שיזדמן אלא בעדות שיהי' מיוחדת במלך בלבד לגודל מעלתו כו' יעוש\"ה, וצ\"ע. ומעיד למלך כלישנא דרב יוסף וכתב ואם היה יודע עדות למלך ישראל, כלומר עדות הנוגע למלך ישראל ה\"ז הולך לב\"ד ומעיד לו. וקרוב הוא ד\"הרי זה הולך לב\"ד\" אתרווייהו קאי אמלך וכ\"ג. וכן נראה דבעדות הנוגע למלך איירי שכתב בה' עדות כ\"ג אינו חייב להעיד אלא עדות שהוא למלך ישראל בלבד. והכי הוי לי' למימר אינו חייב להעיד אלא לד) לד*) ע' ירושלמי סנהדרין פ\"ב ה\"א ניחא דן דנין אותו וימנה לי' אנטלר הגע בעצמך שנפלה לו שבועה ואנטלר בשבועה יעו\"ש וברא\"ש פ' שבועת העדות בשם הרמב\"ן ובטור וב\"י חו\"מ סי' קכ\"ד בשם הרשב\"א. למלך ישראל בלבד. וזהו שכתב למלך ישראל, דאילו למלכי בית דוד הולך ומעיד עליו לו ממש. והשתא א\"ש הא דאמר רב יוסף מעיד למלך סתם שהוא ממלכי בית דוד מעיד לו ממש, ואם הוא ממלכי ישראל מעיד עדות הנוגע לו ובפניו. ונקיט לישנא דמשמע תרתי, ומסתברא לי שאם מנה מלך ישראל אנלטר בדבר שאין בו עסק שבועה לד*) וכ\"ג יודע לו עדות בא המלך משום יקרא דכ\"ג ויבא ויעיד וידונו עליו, שלא אמרו אלא שאין דנין על המלך בעצמו, אבל אם מנה אנלטר דנין עליו:" + ], + [ + "וכבר ביארנו כו'. כתב מוהרר\"י קורקוס ז\"ל הלכות איסורי ביאה פ' י\"ז: לה)הי\"ג.", + " ואם נשא שתים כו'. כתב מהר\"ד ן' זמרא ז\"ל ואם אינו נשוי אינו עובד ביוה\"כ עד שישא אשה דכתיב וכפר בעדו ובעד ביתו. ואע\"ג דקדשה לא סגי בהכי, דכל כמה דלא כניס לה לאו ביתו היא ולא קי\"ל כר\"י דאמר מתקנים לו אשה אחרת שמא תמות אשתו דא\"כ אין לדבר סוף. דאי איכא למיחש למיתה דחדא אפילו למיתה דתרתין חיישינן, והא דמתקנים לו כהן אחר ולא אמרינן אין לדבר סוף מתרצינן לה בפ\"ק דיומא. לו)י\"ג ע\"א. כ\"ג זריז הוא וכ\"ש דאי מתקנין לי' כהן אחר דעבדינן לי' צרה כ\"ש דמזרז טפי:", + " וחולץ כו'. כתב מוהרר\"י קורקוס ז\"ל פ' כ\"ג לז)שם בסנהדרין י\"ט ע\"א. ושם נתבאר שאפילו אלמנה מן האירוסין שלא נבעלה ואין שם אלא ל\"ת דאלמנה לא יקח, לא אמרינן ליתי עשה דיבמה יבא עליה ולידחי ל\"ת דאלמנה לא יקח דגזרינן ביאה ראשונה אטו ביאה שניה ונתבאר גם פ\"ב לח)כ' ע\"א. דיבמות:", + " ואם גרש אשה מותרת לינשא לשאר העם. כתב מהר\"ד ן' זמרא ז\"ל וא\"ת מאי קמ\"ל וי\"ל דסד\"א להוי כלי שנשתמש בו קדושה ולא ישתמש בו חול דומיא דמלך שאין נושאין אלמנותו דאסור להשתמש בשרביטו של מלך. השמיענו שאין כ\"ג בכלל זה: לט)קצ\"ע דכבר שמעינן זה מהא דתנן שם הובא כאן ברמב\"ם גבי כ\"ג ומייבמין את אשתו. ואפשר משום דמצוה שאני כדאמרי' שם י\"ט ע\"ב גבי מלך." + ], + [ + "ובזמן שכ\"ג כו'. כתב מוהרר\"י קורקוס ז\"ל תמיד פ' אחרון משנה כלשון רבינו אלא שבמשנה לא הזכירו להיכל. ורבינו הוקשה לו וכי איך אפשר שיכנסו אחיו הכהנים עמו והרי מוזהרים הם בכך וגם אחר שיצא הוא איך יכולים להכנס והלא אפילו כ\"ג שנכנס שם בשאר ימות השנה או ביוה\"כ יותר מארבע פעמים חייב מיתה. ובתוס' פ' הקומץ רבה מ)כ\"ז ע\"ב ד\"ה להיכל. הק' זה. ותרצו דהשתחויה צורך עבודה הוא. ואיני יודע מה תרצו בזה לפי מה שפירשו דבקדשי הקדשים מיירי. ולכך רבינו מפרש לה בהיכל לבד, וכ\"כ במשנה והשתחויה זו היא בהיכל בלי ספק, ע\"כ. וסובר רבינו שגם בפתח ההיכל היה שם פרוכת מא)גם הכ\"מ כ\"כ דצ\"ל דגם לפתח ההיכל הי' פרוכת. אבל הרע\"ב שם פי' בפרוכת דבין אולם ולמזבח. ובתיו\"ט שיבח פירושו ותמה על הכ\"מ דלא שמענו שהי' פרוכת בפתח היכל. והמל\"מ כאן תמה עליו ועל הכ\"מ דאמר כמסתפק. והא הוא מפורש ביומא נ\"ד ע\"א דהי' פרוכת על פתח ההיכל יעו\"ש. וזה קשה גם על מהר\"י קורקוס. וע\"ע בפי' הרא\"ש שם בתמיד שפי' בפרוכת של היכל וכ\"פ הב\"ש שם. כי זה נראה שהביאם להתוס' לפרש המשנה בקדשי קדשים, אם הלשון שבספרים מתוקן, אלא הנראה שהוא ט\"ס וצ\"ל היכל מב)כ\"כ גם הב\"ש בתמיד שם ובטו\"א חגיגה כ\"ו יעו\"ש. ובתפא\"י פ\"ג דחגיגה מ\"ח הוכיח מיומא נ\"ג ע\"א דבנכנס להשתחוות שלא בגמר עבודה הוי ביאה ריקנית יעו\"ש. ותמוה דשם בקד\"ק מיירי ושם אסור גם השתחווה דאחר עבודה לכ\"ע. במקום קדשי קדשים דאי הוי קדשי קדשים גם כי הוי השתחויה צורך עבודה מאי הוי, והדבר נראה מוכרח:
ומהר\"ד ן' זמרא ז\"ל כתב ואחד אוחז באבנים טובות שבאפוד מאחוריו כו'. וא\"ת והלא לא היו אבנים טובות באפוד אלא שתים על כתפות האפוד והכהן נושא אותם על כתפיו והכי שייך אחיזה בהם מג)ע' פי' הרא\"ש שם בתמיד וז\"ל ואחד באבנים טובים \"בחשן\" יעו\"ש ובתוס' ע\"ז כ\"ד ע\"א. ומה צורך. וי\"ל לפי שהיה האפוד מגיע עד רגליו מאחוריו והיה מכביד עליו היה הכהן אוחז באבנים שעל כתפיו להגביה מעט האפוד להקל מעליו משאו:", + " נכנס להיכל להשתחות כו'. כתב מהר\"ד ן' זמרא ז\"ל יש מי שפירש מד)שם בתוס' מנחות כ\"ז ע\"ב. שהשתחויה זו בקדש הקדשים. ודחק אותו לפרש מדתנן הגביהו לו את הפרוכת ומשמע להו דהיינו פרכת דקרא, דכתיב והבדילה הפרוכת לכם בין הקדש ובין קדש הקדשים. ואינו נכון כלל דאין אדם נכנס למבית הפרוכת אלא כ\"ג ביוה\"כ ארבע פעמים ואם נכנס חמשית חייב כרת, ואין השתחוייה חשובה עבודה להכנס בשבילה למבית לפרוכת, אלא הנכון מ\"ש רבינו שהשתחויה זו בהיכל היתה. ואע\"ג דאין נכנסים לשם אלא בשעת עבודה, לענין זה ההשתחויה זו היא עבודה לכ\"ג, מה)משמע מדבריו דלאחיו הכהנים לא הותר ליכנס גם להשתחוות ורק לכבוד כ\"ג הותר וכ\"כ הכ\"מ פ\"ב מבהמ\"ק ה\"ד בשם הסמ\"ג דרק בגמר עבודה הותר. אמנם המל\"מ ובתיו\"ט הוכיחו מחגיגה פ\"ג מ\"ח דכל להשתחות שרי. וע' בפי' הראב\"ד שם בתמיד וז\"ל זה אינו על כ\"ג בלבד אלא על כהן שהי' מקטיר בין כ\"ג בין כה\"ד שלאחר שהשתחוה ויצא היו גם אחיו הכהנים נכנסים ומשתחוים ויוצאין. ובמאירי שם כתב וז\"ל שבזמן שכ\"ג נכנס להשתחות ולהקטיר כו' יעו\"ש. וכיון שנכנסו אחיו עמו משום כבודו לאו אורח ארעא לצאת משם בלא השתחויה. והא דתנן הגביהו לו את הפרוכת היינו הפרוכת שהיתה בין האולם ולמזבח. מו)כ\"כ הרדב\"ז גם בפ\"ז מבהב\"ח הכ\"ב. וכאן הוסיף ראי' דאי של פנימי שתי פרוכות היו שם כו' מזה נראה דברור לו דפתח ההיכל לא הי' פרוכת וכ\"כ לעיל הערה מ\"א שכ\"ה דעת התיו\"ט אבל הדבר תמוה מאד מש\"ס יומא נ\"ד ע\"א כמו שהקשה המל\"מ. אמנם מצאתי במאירי שם וז\"ל ואמר שבזמן שכ\"ג נכנס להשתחות ולהקטיר כו' הגביה לו את ה\"פרכות\" יעו\"ש. הנה לא ביאר שנכנס להיכל דוקא. וכתב הפרכות דמשמע ב' פרוכת. ונראה קצת לכאורה דס\"ל דנכנס לקד\"ק והגביהו לו ב' הפרוכות שהיו שם. אמנם ע' ביומא פ\"ה מ\"א החיצונה היתה פרופה כו' יעו\"ש ובתיו\"ט שם ובמשנה ה'. ובכ\"מ פ\"ד מעיוה\"כ ופ\"ה ממעה\"ק ובלח\"מ שם. וא\"כ אי בשל פרוכות הפנימיות מיירי ל\"צ להגביה כלל דהא היתה פרופה. וצ\"ע שלא העיר מזה הרדב\"ז. תדע לך דאלו של הפנימי מיירי הגביהו לו את הפרוכות הוי לי' למיתני שהרי שתי פרוכות היו שם בבית שני, ולא נתבאר במתני' ולא בדברי רבינו מי היה מגביה את הפרוכת כשהיה נכנס, מז)כן הקשה גם התיו\"ט וחידש דהפרוכת הי' מוגבה ועומד כל היום ע\"י קשרים כו' אלא שכשנכנס הכ\"ג מסירין הקשרים יעו\"ש ובס' מעשה רקח כתב ע\"ז אילו הי' מביא ראי' לזה החרשנו אך מצד הסברא אינו נראה והוא כוון לתרץ כמ\"ש הרדב\"ז וסיים וזה כפתור ופרח. וכ\"כ בהגהות הגר\"א וביאר יותר יעו\"ש. ומסתברא דכ\"ג עצמו היה מגביהו בשעה שהיה נכנס מפני כבוד המקום, אבל בשעת יציאה הסגן היה מגביה את הפרוכת, לפי שהיה פני כ\"ג אל הקדש כעבד הנפטר מרבו:" + ], + [ + "בכל יום שירצה להקטיר כו'. כתב מהר\"ד ן' זמרא ז\"ל איכא למידק דבפ\"ק דיומא מח)י\"ד ע\"א. תנן כל שבעת הימים הוא זורק את הדם ומקטיר את הקטורת ומטיב את הנרות ושאר כל הימים אם רצה להקריב מקריב כו'. ומשמע דדוקא בשבעת הימים מקטיר את הקטורת ולא בכל ימות השנה. וי\"ל דבשבעת הימים מקריב ומקטיר בעל כרחו כדי שיהא רגיל בעבודת יוה\"כ, אבל בשאר ימות השנה אם רצה להקריב מקריב. וה\"ה אם רצה להקטיר מקטיר וחדא מינייהו נקיט ואפילו אחר שזכה זה בפייס יכול כהן גדול לבטלו מלהקריב מט)ע' ב\"ק ק\"י ע\"א אר\"ש אם הי' כהן טמא בקרבן ציבור נותנו לכל מי שירצה. ופרש\"י הואיל והוא יכול להקריב שליח נמי מצי עביד יעו\"ש וביארו האחרונים דהזכות שיש לכהן בק\"צ שיכול לעשות שליח הוא ע\"י שזכה בקרבן זה ע\"י הפייס וזכות זה אינו רק אם עובד בעצמו רק הוא זכות גמור בהקרבן ולכך עושה גם שליח. אמנם להרדב\"ז כאן דכ\"ג יכול לבטלו מזכותו שבא ע\"י פייס וע\"כ דאינו זכות גמור, וצ\"ע. ולהקטיר קטורת כחפצו ואינו עובד בפייס:", + " ונוטל חלק בראש כו'. כתב מוהרר\"י קורקוס ז\"ל ביאור נוטל חלק בראש אעפ\"י שלא הקריב, וכ\"כ רש\"י ז\"ל נ)בהוריות י\"ב ע\"ב ד\"ה ונוטל. והדבר מעצמו נראה מוכרח דאל\"ה פשיטא דמן שמקריב בראש שיטול בראש ממה שמקריב. גם לשון שכתב רבינו מהברייתא כן נראה, אשם זה שלי. ולכך רבינו הפך סדר המשנה, נא)שם ביומא י\"ד ע\"א. ולענ\"ד סדר ולשון הרמב\"ם מבואר בברייתא ביומא ע\"ג ע\"ב דקתני שם ונוטל חלק בראש ומקריב חלק בראש. אמנם ברייתא זו עצמה היא גם בהוריות שם ושם הגירסא מקריב חלק בראש ונוטל חלק בראש. וי\"ל בזה מה דפרש\"י שם בהוריות ד\"ה ונוטל חלק בראש אעפ\"י שאינו מקריב יעו\"ש. ולא פי' כן גם ביומא שם בברייתא זו. ובזה א\"ש דביומא הגירסא נוטל כו' ומקריב כו' א\"כ ממילא שמעינן דנוטל אעפ\"י שאינו מקריב וכמ\"ש המהר\"י קורקוס בכוונת הרמב\"ם. אבל שם בהוריות שהגירסא מקריב כו' ונוטל כו' הוצרך רש\"י לפרש דנוטל אעפ\"י שאינו מקריב. ומ\"ש המהר\"י קורקוס דמה דמקריב בראש פשיטא דנוטל חלק בראש. ע' תוס' יבמות מ' ע\"א ד\"ה רצה. כי במשנה אמרו מקריב בראש ונוטל חלק בראש, ואיכא למיטעי דאמקריב קאי, לכך הקדים כאן רבינו נוטל חלק בראש וכתב כיצד כשירצה אומר וכו' והוא לשון הברייתא שם ביומא. נב)י\"ח ע\"ב. ואח\"כ כתב ואינו עובד כו' מוכח ודאי דנוטל אפילו אינו מקריב קאמר. ובתוספ' פ\"ק דיומא אמרו בד\"א בקדשי המקדש אבל בקדשי הגבול אחד כ\"ג ואחד כהן הדיוט חולקים בשוה והם דברי רבינו: נג)הכ\"מ כתב דכ\"ה מסברא. והמל\"מ כוון לזה." + ], + [ + "בזמן שרוצה כו'. כתב מוהרר\"י קורקוס ז\"ל משנה בסוף מס' תמיד נד)ל\"ג ע\"ב. והובאה במנחות סו\"פ שתי מדות: נה)צ\"ד ע\"א." + ], + [], + [ + "ואינו נכנס כו'. כתב מוהרר\"י קורקוס ז\"ל פ\"ב דערכין נו)י\"ג ע\"ב. אין הקטן נכנס לעזרה לעבודה אלא בשעה שהלוים אומרים בשיר ולא היו אומרים בנבל וכנור אלא בפה, כדי ליתן תבל בנעימה. ר' אליעזר אומר אין עולין למנין ואין עולין לדוכן אלא בארץ היו עומדים וראשיהם מבין רגלי הלוים וצערי הלוים הי' נקראים. ובודאי כי כל משנה זו משמע שבלוים מיירי. וכן כתב רש\"י ז\"ל אין לוי קטן נכנס לעזרה לשום עבודה כגון לכבד העזרה ולהגיף הדלתות אלא בשעה שעומדים בשיר אז נכנסים לשורר עמהם עכ\"ל. וזהו שכתוב בהשגות א\"א זהו טעות גדולה וכו'. פי' מחשבון י\"ב לוים שצריך שיהיו עומדים על הדוכן כאשר נתבאר פ' שלישי. נז)ה\"ג. ואעפ\"י שלשון לעזרה לעבודה שאמרו במשנה נראה דבכהן מיירי, שעבודת הכהן היא הנקראת עבודה סתם והיא שייכא גם בעזרה, כי עבודת הלוי שכתב רש\"י ז\"ל לכבד העזרה כו' אין משמע כן לשון עבודה סתם, מ\"מ איני יודע מה שייך בכהן לומר שאינו נכנס אלא בשעה שהלוים אומרים שירה. גם דין זה אין לו שייכות שם. ובודאי דפשטא כדברי רש\"י והר\"א ז\"ל משמע גם דברי ר\"א שאומר אין עולים מן המנין כו'. וציערי הלוים היו נקראים, בלוים קטנים משמע, דמיירי שמצערים הגדולים בקולם שהוא דק. וכן אמרו שם הני קטין קלייהו והני עב קלייהו. ולדעת רבינו דקאי אמנגנים בכלים, לשון זה דוחק. ולשיטת רש\"י והר\"א ז\"ל ניחא שפיר. ובמשנה כתב רבינו ומה שאמר אין הקטן רצונו לומר שבתחילת הכנסו לעבודה לא יתחיל אלא בשעה שהלוים אומרים בשיר. וכן כתב כאן תחילה:
ומהר\"ד ן' זמרא ז\"ל כתב בהשגות א\"א כו'. ואיברא דהכי משמע פשטא דמתני' בפ\"ב דערכין נח)שם י\"ג ע\"ב. וכולא סוגיא דאתאמרא עלה. ותו דבשלמא אי איירי בלוי קטן היינו דאינו נכנס אלא בשעה שהלוים אומרים שירה משום דאיהו שייך נמי בשיר, אלא אי איירי בכהן מאי טעמא תלוי כניסתו בשיר הלוים. ותו דכולא מתני' איירי בלוים ומי הכניס בבא זו של כהן בינתיים. ותו דתנן בה ולא היו אומרים בנבל וכנור אלא בפה וכהן לא היה משורר. ונראה שדחקו לרבינו לפרש כן משום דתנן אין הקטן נכנס לעזרה לעבודה, וסתם עבודה היא עבודת הקרבנות, ואי איירי בלוי הכי הוי לי' למיתני ואין הקטן נכנס לעזרה לשורר כו'. ותו אי האי קטן דתנן במתני' איירי בבן לוי, ממנ\"פ אם לא הגיע להיות איש, איש איש על עבודתו ועל משאו אמר רחמנא ולא קטן, ואפילו שלא יהיה מן המנין אלא ליתן תבל בנעימה סוף סוף שרות הוא ופסול. ואם הגיע לכלל איש למה לא יהיה מן המנין, דדוקא בכהנים משום חשיבות עבודתם לא היו מניחים אותם לעבוד עד שיהיה בן עשרים דלמא יפסל עבודה ולאו אדעתיה, נח)ע' מאירי חולין כ\"ד ע\"ב וז\"ל אחיו הכהנים אין מניחים אותו לעבוד עד שיהא בן עשרים שגנאי הוא להם להיות קטן עובד עמהם עו\"ש. וטעם זה שייך גם בלוי. אבל בלוים ל\"ש למימר הכי. ותו דתנן לא היו אומרים בנבל וכנור אלא בפה כדי ליתן תבל בנעימה, ואי קאי אלוים קטנים קשיא בתרתי, חדא דלא הוי לי' למיתני בלשון רבים דהא תני לעיל אין קטן נכנס לעזרה בלשון יחיד. ותו דאכתי לא ידעינן הני לוים דתנא ברישא אם היו משוררים בפה או בכלי, ומהני טעמא פי' הרב ז\"ל דהך קטן דתנן ואין הקטן נכנס לעזרה כו' בכהן מיירי, ולא קטן ממש דקטן פסול הוא לעבודה, אלא קטן לעבודה כלומר בתחילת עבודתו. וזהו שכתב ואין נכנס לעבודה תחילה, והשמיט מלת קטן. ומשום דאיירי תנא בשירת הלוים אמר שהכהן הנכנס לעבוד תחילה לא יכנס אלא באותה שעה של השיר לסימן יפה דומיא דחנוך. נט)נראה דכוונת הרדב\"ז דומיא דחנוך העזרה שהי' בשיר כמתני' בשבועות י\"ד ע\"א. והא דתנן לא היו אומרים בנבל וכנור כו' ארישא קאי ס)כדברי הרדב\"ז בפירושו. כמעט מפורש בתוספתא פ\"ב דערכין וז\"ל ולא נראה קטן בעזרה אלא בשעה שהלוים אומרים בשיר לא היו אומרים בנבל ובכינור אלא בפה. ראב\"י אומר צוערו לוים בני יקירי ירושלים היו בעזרת נשים ראשיהן בין רגלי הלוים כדי ליתן תבל בנעימה שנאמר ויעמוד יהושע וגו' ובני יהודה כאחד לנצח על עשה המלאכה יעו\"ש. ומבואר כמ\"ש הרדב\"ז דצוערי לוים לא קאי על קטנים רק יקירי ירושלים היינו מיוחסים שבישראל ויליף לה מדכתיב ובני יהודה והם מנגנים בכלים. והעיר בזה בהר המוריה בפ\"ג ה\"ג. אמנם מ\"ש הרדב\"ז דמה דתנן כדי ליתן תבל בנעימה קאי על שירה בפה שמנעים ונמשך כו' זהו לפי הגירסא דמתני'. אבל בתוספתא האי כדי ליתן תבל בנעימה בדברי ראב\"י הם וקאי על מנגנים בכלים. גם מ\"ש הרדב\"ז לפרש מה דאמרי' מנה\"מ אריו\"ח אמר קרא ויעמוד יהושע וגו', דזה קאי על י\"ב לוים שאומרים בפה. הנה בתוספתא נאמר זה על מנגנים בכלים. וא\"ש טפי דכתיב שם לנצח על עושה המלאכה. - ולפי פי' זה א\"ש מה שנדחקו התוס' שם בערכין ד\"ה אין יעו\"ש. ומ\"ש בתוספתא דצוערי הלוים היו בעזרת נשים ט\"ס וצ\"ל עזרת אנשים וכ\"כ בהר המוריה שם דהא היו עומדים בעזרת ישראל סמוך לעזרת כהנים וכמ\"ש הרדב\"ז. והיינו דנקיט לה בלשון רבים וידענו כי הי\"ב לוים היו משוררים בפה ועלה שיילינן בגמרא מנה\"מ אמר ר' יוחנן דאמר קרא ויעמוד ישוע וגו' והדר תפסי' להאי בבא לפרושי אי אתיא מתני' אפילו כר\"י, ומסקינן אפילו תימא ר\"י לעוה\"ב איידי דנפישי נימין דידי' נפש קליה כנבל קרי לה נבל. והא דתנן ליתן תבל בנעימה כי שירת הפה מנעים ונמשך אחר שנשלם קול כלי הניגון. והא דתנן ראב\"י אומר אין עולין מן המנין ואין עולין לדוכן אלא בארץ היו עומדים וראשיהם בין רגלי הלוים וצוערי הלוים היו נקראים ארישא קאי, ס) סא) אצלינו הגירסא ברמב\"ם שם פ\"ג ה\"ג ואחרים היו עומדים שם. על אותם שהיו אומרים השיר בכלים ואין עולים מן המנין כלומר אם היו המשוררים בכלים יותר לא יעלו היתרים למנין י\"ב לוים המשוררים בפה, ואין עולין לדוכן אלא בארץ היו עומדים. וא\"ת שהרי כתב הרב ז\"ל בפ\"ג ומהם ישראלים מיוחסים המשיאים לכהונה שאין עולה לדוכן אלא מיוחס, משמע שגם המשוררים בכלים היו עולים לדוכן. וי\"ל דה\"ק שאין עולה למעלה להיות משורר במקום זה אלא מיוחס. וא\"ת למה לא פירש הרב ז\"ל דין זה שאין המשוררים בכלים עולים לדוכן. וי\"ל דלאו עכובא הוא, אלא כדי שלא יתערבו הקולות. ומ\"מ לכתחילה כך הוא. וכן נראה ממ\"ש בפ\"ג אין פוחתין מי\"ב לוים עומדים על הדוכן בכל יום וגבי המשוררים בכלים כתב ואחרים היו שם מנגנים בכלי שיר, ומדקאמר היו שם סא) סב) כ\"ה ברמב\"ם פ\"ו מבהב\"ח ה\"ג ה\"ו. ומשמע שם מדבריו דמעלה זו היתה במקום עזרת כהנים וכמ\"ש הרדב\"ז ולא היו עולים על אותה מעלה רק למטה בארץ בעזרת ישראל. וכ\"ה בפי' הרא\"ש פ\"ב דמדות מ\"ו דמעלה זו בעז\"כ היתה, אבל הרע\"ב שם פי' דבעזרת ישראל היתה. משמע שלא היו עולין לדוכן. והא דתנן וראשיהם בין רגלי הלוים וצוערי הלוים היו נקראים, בשלמא אי איירי בקטנים כדעת הראב\"ד ורש\"י ז\"ל ניחא שהיו ראשיהם בין רגלי הלוים והיו צוערים אותם מפני שקולם דק ויפה ואין הגדולים יכולים לבסם קולם כמותם, אבל לדעת רבינו ז\"ל קשה שהרי אין הדוכן גבוה אלא שלש מעלות כל אחת גובה חצי אמה, נמצא ששלשתן אמה וחצי, ואדם בינוני העומד למטה לא יהיה ראשו בין רגלי העומדים על הדוכן וכ\"ש לעמוד במעלה התחתונה. וי\"ל שהיה שם מעלה גבוה אמה בין עזרת ישראל לעזרת כהנים ולא היו עולים על אותה מעלה אלא למטה בארץ בעזרת ישראל, נמצא המעלה העליונה של הדוכן גבוה מהם שתי אמות וחצי, סב) סג) כ\"ה גם במהר\"י קורקוס לעיל פ\"ג ה\"ג. וע' ברש\"י שבעין יעקב קידושין ע\"א ע\"א ד\"ה אחר אחי אמי שכתב שני הפירושים, פי' הרמב\"ם וגם פי' הראב\"ד, שהוא גם פרש\"י שם בערכין. והיינו שהיו ראשיהם בין רגלי הלוים המשוררים בפה. ותנא דברייתא קרי להו סועדי הלוים שהיו עוזרים אותם. ותנא דידן קרי להו צוערי הלוים שהיו מצערים אותם שניגון כליהם היה מסתיר נעימות שיר הלוים, שהיו משוררים בפה, והיינו דאמרינן בגמרא ותנא דידן כיון דהני קטין קלייהו והני עב קלייהו פירש הני קטין קלייהו המשוררים בפה והני עב קלייהו כלומר משוררים בכלים הני מקטטי קולם דק והני לא מקטטי ואין יכולים להקטין קולם, סג) ומסתיר נעימות שיר דפה קרי להו צוערי הלוים. כן נ\"ל ליישב שיטת רבינו ז\"ל אעפ\"י שרש\"י ז\"ל לא פירש כן. ואין בדברי רבינו ז\"ל שבוש. ולא טעות וכ\"פ בפי' המשניות:" + ], + [ + "אין הכהן עובד תחילה כו'. כתב מהר\"ד ן' זמרא ז\"ל גרסינן בפ' התודה סד)מנחות ע\"ח ע\"א. אמר רב חסדא כהן גדול המתקרב לעבודה צריך שתי עשרונות האיפה, אחת להמשחו ואחת לחינוכו. מר בר ר\"א אמר שלש, ולא פליגי הא דעביד עבודה כשהוא כהן הדיוט, הא דלא עביד עבודה כו'. הא למדת שכהן בשעת חינוכו מקריב עשירית האיפה דכתיב זה קרבן אהרן ובניו אשר יקריבו לה' ביום המשח אותו וכי מה בא ללמדנו, אלא מקיש חנוכו להמשחו מה המשחו רביכה אף חנוכו רביכה. למדנו שהוא בעצמו מקריב, סה)בעניי לא זכיתי להבין כוונתו מהיכן למדנו. ואי דילפי' מהמשחו דהוא מנחת חביתין דכ\"ג ע' תוס' שם ד\"ה אחת להמשחו. וכ\"ה ברש\"י. הא גם חביתי כ\"ג כל כהן יכול להקריבה כמבואר בכ\"מ וברמב\"ם פ\"ג מתומ\"ס. ולמדנו שמעשיהן שוה ומדקאמר ר\"ח צריך סו)ע' גיטין ט\"ו ע\"א דצריך רק לכתחילה משמע. וע' באר שבע בסופו סי' כ\"ט הביא משם ראיה להטור או\"ח סי' רי\"ט יעו\"ש בב\"י וב\"ח. ובמג\"א סי' ל\"ב סקמ\"ז. וע\"ע מ\"ש בזה הגרע\"א בדרוש וחדוש ח\"א בסופו בכתבים פ\"ט ע\"א. שתי עשרונות משמע לכתחילה, אבל בדיעבד אם עבד קודם שיקרב עשירת האיפה עבודתו כשרה, וכן אם עביד כ\"ג קודם שיקריב חביתי כ\"ג שבכל יום לא פסול עבודה שהרי לשלשתן שוה. סז)ע' מל\"מ שמביא ראי' מיומא י\"ב על מנחת חינוך. וה\"ה י\"ל בחביתין. וכן נראה מדברי הרב ז\"ל אעפ\"י שלא פירש:
ומוהרר\"י קורקוס ז\"ל כתב וקצת מזה פ\"ק דיומא: סח)ה' ע\"ב וע' בהגהות יפה עינים שם בזה." + ] + ], + [ + [ + "א) כ\"ז ע\"ב.", + "אי אפשר שיהיה קרבנו כו'. כתב מוהרר\"י קורקוס ז\"ל תעניות פ' אחרון משנה א)כ\"ז ע\"ב. וברייתא נתבארו בהם כל דברי רבינו. ומ\"ש שלא יצאו מעונג שבת לצום, בספרים שלנו הוא במשנה שכן אמרו בה שלא יצאו ממנוחה ועונג ליגיעה ותענית וימותו. ופירש וימותו לאו דוקא אלא כלומר יזוקו, ובספרים מוגהים אינו במשנה אלא בגמרא כי שם בגמרא נתבארו טעמים אחרים או מפני הנוצרים פירש שהוא איד שלהם, או מפני שהוא שלישי ליצירה, כי האדם נברא ביום ששי וכל יום שלישי ליצירתו הוא חלוש. עוד אמרו מפני נשמה יתירה שנטלה ממנו והוא חלוש. ורבינו תפס הטעם היותר מבואר ופשוט וקרוב אל השכל כדרכו בכל מקום:" + ], + [ + "בכל שבת ושבת כו'. כתב מהר\"ד ן' זמרא ז\"ל גז\"ש:" + ], + [], + [ + "ובכל יום ויום כו'. כתב מוהרר\"י קורקוס ז\"ל גז\"ש בג' פרקים בשנה כהנים נושאים את כפיהם כו' וכתב עלה רבינו בפי' המשנה שיעור זאת המשנה וכו'. עוד שם משנה הסמוכה לה שאמרו בה פרשה גדולה קורים אותה לשנים וכו', וכתב עלה רבינו היו קורין בס\"ת כו'. עוד שם משנה שלישית ז\"ל, כל יום ויום שיש בו הלל וכו'. וכתב עלה רבינו ז\"ל וז\"ל יום שיש בו הלל בלי מוסף כו'. מכל דברי רבינו במשנה יתבאר לך כוונת רבינו בתפלה זו היתירה. ומה שהביאו לומר כן, כי משנה זו סוברת שכל יום שיש בו קרבן מוסף אין מעמד לא במוסף ולא בנעילה וכן הכריחו בגמרא כאשר אכתוב בסמוך. והוקשה לו המשנה האחרת שאמרה קורין במוסף וכו' וכתב שאותו מוסף הוא תפלה יתירה שהיו מתפללים והוא הנקרא מוסף וכו', ועל יסוד זה הולך סובב כל הפרק הזה. ובהשגות א\"א איני יודע מה שאמר כו'. וכבר נתבאר כי כוונת רבינו על תפלה אחרת שמוסיפים אנשי משמר קאמר והיא יתירה להם לבד. עוד כתב על לשון ובתפלה השנייה וכו' א\"א זאת התפלה שאמר כו'. וכבר נתבאר שא\"א לסבור כן בדברי רבינו. גם הר\"א ז\"ל כן הכריח בסמוך מדקאמר בכל יום כו' ולא ידעתי איך חזר להסתפק בכוונת רבינו. עוד כתב על מה שאמר ובתפלה שנייה כו'. א\"א הראה דעתו בכאן וכו'. וממ\"ש יתבאר לך שיש ט\"ס בהשגה. וצ\"ל של מוסף ושל מנחה ב)כ\"ה גם בנוסח ההשגה שמביא הכ\"מ. כי זו היא חזרתו של ר\"ע וכדברי בן עזאי וכאשר כתב רבינו ולכך הכריע הר\"א שאם דעת רבינו שתפלת מוסף היא התפלה השנייה שכותב, איך כתב שיש נשיאת כפים לתפלה שנייה ובמנחה, ג)היינו מ\"ש הרמב\"ם וכל יום שיש בו קרבן העצים יש מעמד בתפלה שנייה ובמנחה. אבל הכ\"מ פי' בכוונת הראב\"ד שהוא על מ\"ש הרמב\"ם לעיל וכל יום שיש בו קרבן מוסף כו' ונדחק עצמו בכוונת ההשגה. וע' בהגהות טורי אבן להגר\"א מאמשטרדם שתמה מאד ע\"ד הכ\"מ והוכיח דהשגות הראב\"ד הוא ע\"ד הרמב\"ם במ\"ש וכל יום שיש בו קרבן העצים כו' וכמ\"ש המהר\"י קורקוס כאן. וכוון לזה גם בס' הר המוריה יעו\"ש. והרי יום שיש בו מוסף אין מעמד במנחה כאשר נתבאר. והנה כוונת רבינו מבוארת בפי' המשנה גם מלשונו כאן. ומ\"מ לא ראיתי מי שיסבור כן ד)יפלא בעיני דגדולה מזה דעת בעל המאור רפ\"ק דברכות דגם בתעניות מוסיפים תפלה יתירה זו בין שחרית למנחה יעו\"ש. הובא במאירי ובריטב\"א כאן רפ\"ד דתענית והק\"ע בירושלמי רפ\"ד דתענית ד\"ה שמתפללים ד' כ\"כ מדעת עצמו שהי' תפלה בתענית יעו\"ש. ושיטת רש\"י והר\"ן ז\"ל כדברי הר\"א ז\"ל שאין שם אלא שלש תפלות בכל יום מעמד גם בכל הספרים שלנו בגמרא על קושיא שמקשה על המשנה בג' פרקים כו' בתעניות ובמעמדות מי איכא מוסף ומשני חסורי מחסרא וה\"ק בג' פרקים בשנה כהנים נושאים כפיהם בעת שמתפללים ויש מהם ארבע פעמים וכו', ואם איתא דבמעמדות היה שם תפלה יתירה במקום מוסף לא הוי קשה ליה מידי אמעמדות דהא אפשר לישא ארבע פעמים ביום ואפשר שמפני שיום שיש בו קרבן מוסף נדחה המעמד גם במנחה, וא\"כ אינו בכל המעמדות ולכך כתב רבינו בלשון המשנה שכתבתי והוא יום הכפורים ובקצת מעמדות וכו', כי אינו בכולם כאשר כתבתי, א\"נ אפשר שעיקר קושייתו היא מתעניות. ומעמדות אשגרת לשון נקט לה, א\"נ אפשר דלא הוי גריס רבינו אלא תעניות ה)כ\"ה גם גירסת הר\"ח. מי אית בהו מוסף וכ\"נ מלשון המשנה שכתבתי. ולשיטת רש\"י והר\"ן והר\"א ז\"ל מה שאמר במשנה שקורין במוסף היינו ביום שיש בו קרבן מוסף, וקשה ע\"ז שהרי יום שיש בו מוסף אין בו מעמד לא במוסף ולא במנחה, ואעפ\"י שבמשנה לא אמרו אלא אין בו נעילה כבר אמרו בגמרא השתא דלאו דידיה דחי דידי' מבעיא. וכיון שאין מעמד במוסף למה אמרו במשנה שקורין במוסף שפירושו שקורין שלשה במעשה בראשית ואחד בעניינו של יום כאשר כתב בסמוך בהשגה שנייה. וכן נראה מוכרח מהגמרא שבמה שקורין שאר ימים ושאר תפלות קורין במוסף וכיון שאין שם מעמד מעשה בראשית מה שייטיה הכא הכל ראוי שיקראו בעניינו של יום. ואפשר שאעפ\"י שאין מתקבצים ואין מתענים ו)ע' בריטב\"א שם בתענית שאף בר\"ח היו מתענים. מפני שטרודים בקרבן, מ\"מ לא עקרו המעמד לגמרי ז)כוון בזה להאמת שהראב\"ד בעצמו פי' כן וכמ\"ש המאירי תענית כ\"ז ע\"ב ד\"ה קרבן עצים וז\"ל ומגדולי המפרשים פירשו שלא נאמרה דחיית מעמד לקריאת ס\"ת כלל אף בירושלים, אלא להארכה יתירה של תפלה שהיו מאריכים בתפלה ותחנונים וכ\"כ לעיל כ\"ו ע\"א במשנה א' וכן במ\"ג וז\"ל כוונת המשנה לבאר הימים שהמעמד בטל בהם ר\"ל אריכות תפלתם ולדעת גדולי הרבנים אף קריאת התורה במעשה בראשית יעו\"ש וידוע שכ\"מ שמביא המאירי גדולי הרבנים כוונתו על הרמב\"ם וגדולי המפרשים כוונתו להראב\"ד וא\"כ כ\"א לשיטתו א\"ש. אלא כיון שקורין בתורה קורין במעשה בראשית ג' כשאר הימים, ואין בזה טרדא יתירה א\"נ אפשר דדוקא בירושלים לא היה מעמד מפני שהיו טרודים בקרבן כאשר כתב רש\"י ז\"ל, אבל בשאר עיירות מתקבצים בעריהם כשאר ימים ח)תמוה שלא הביא שכ\"פ הרע\"ב שם בתענית פ\"ד מ\"ג. גם המאירי הביא תי' זה בשם קצת מפרשים. וקורין במעשה בראשית כשאר הימים. ומ\"מ אין נראה זה בדעת הר\"א ז\"ל וגם אין נראה מהגמרא אלא ט)נראה דצ\"ל אלא אין שם מעמיד כלל. שם מעמד כלל, ותפוס לשון ראשון:
ומהר\"ד ן' זמרא ז\"ל כתב בהשגות א\"א וכו'. כוונתו ז\"ל שלא היתה שם תפלה יתירה אלא שלש תפלות כל יום שחרית מנחה ונעילה ובכל יום שיש בו מוסף לרבים גם הם היו מתפללים תפלת מוסף, והכי משמע מדתנן בשלשה פרקים בשנה כו' ואם איתא תפלה יתירה במעמדות חמש פעמים הוא לר\"מ דאית לי' דאיכא נשיאת כפים במנחה ולר' יוסי דקי\"ל כוותיה דלית לי' נ\"כ במנחה ד' הוי. ותפלה זו היתירה לא הוזכרה באותה סוגייא ואם איתא היה ראוי שיזכיר התלמוד מה היתה תפלתם כאשר הזכיר מה היו קורין ואפשר שלמדו הרב מהא דאמרינן בירושלמי י)רפ\"ד דתענית. עלה דמתני' את שמע מינה תלת, את שמע מינה שמתענים במעמדות ושמתפללים ארבע ואין נשיאת כפים בלילה אלא ביום, מדתנן שמתפללים תפלת נעילה שמעינן שמתענים, יא)הפ\"מ והק\"ע שם פי' דכיון דיש נשיאת כפים ש\"מ שמתענים דלא שכיחא שכרות יעו\"ש. ובאמת פירושו דהרדב\"ז בירושלמי צ\"ע ממ\"ש המאירי בשם גדולי המפרשים דגם ביום ראשון ושני שלא היו מתענים מ\"מ הי' להם מעמד ונעילה יעו\"ש. ומ\"ש בזה בגבורת ארי' בתענית שם. וע\"ע ברמב\"ם פי\"ד מתפלה דיש תעניות שאין בהם נעילה יעו\"ש ובתיו\"ט רפ\"ה דתענית ומבואר דאין תענית ונעילה תלוי זב\"ז. דאין נעילה בלא תענית, ושמע מינה שמתפללים ארבע. ובשלמא אם היא תפלה יתירה היינו דקאמר שמע מינה יב)במרא\"פ שם בירושלמי כוון לזה דהרמב\"ם למד כן מהירושלמי. וכ\"כ באור שמח וכבר קדמם גם בתיו\"ט שם רפ\"ד ותמה שם על הרע\"ב שכתב שם ע\"ד הרמב\"ם ודבר זה לא מצאתיהו לא בבבלי ולא בירושלמי יעו\"ש שכתב שהרע\"ב מפרש הירושלמי שמתפללים ד' הכוונה על יוה\"כ ולא במעמדות. והרדב\"ז כאן כתב דא\"א לפרש כאן דא\"כ הא בהדיא קתני להו לד' תפלות. וכ\"נ דעת התיו\"ט שסיים שם שפשט השמועה משמע טפי כהרמב\"ם. אמנם שוב מצאתי במאירי שם שמתחלה כתב דמהירושלמי ראי' להרמב\"ם ושוב דחה זה וכתב דכוונת הירושלמי בד' תפלות היינו עם ערבית של כניסה ובא ללמדנו תפלת נעילה יעו\"ש היטב. אלא אם היא תפלת מוסף הא בהדיא קתני להו, לד' תפלות. ובגמרא דילן פרכינן עלה דמתני' תעניות ומעמדות מי איכא מוסף חסורי מחסרא וה\"ק בשלשה פרקים כהנים נושאים את כפיהם כל זמן שמתפללים ויש מהם ארבע פעמים ביום שחרית מוסף מנחה ונעילת שערים, ואפשר דלהכי נקט תנא כי האי לישנא לאשמועינן דאיכא מעמדות שנושאים כפיהם ארבע פעמים בכל יום, אע\"ג דליכא מוסף, והיינו דקאמר ש\"מ שמתפללים ארבע, ואע\"ג דבזמן דאיכא מוסף נושאים כפיהם חמשה פעמים לתנא דמתני' כיון דלא משכחת לה אלא במעמדות ובזמן דאיכא מוסף לא תני לה, אבל ארבע פעמים לעולם משכחת להו במעמדות ובכל יום דאיכא מוסף, והכי משמע נמי מדתניא אנשי משמר היו מתפללים על קרבן אחיהם שיתקבל ברצון ואנשי מעמד מתכנסים לבית הכנסת ויושבים ארבעה תעניות בשני בשבת ובשלישי וברביעי ובחמישי. בשני על יורדי הים, בשלישי על הולכי מדבריות, ברביעי על אסכרא שלא תפול בתינוקת בחמישי על עוברות ומניקות כו'. ואם לא היתה שם תפלה יתירה איך היו מתפללים על כל אלו ובאיזה מקום היו מכניסים את שאלתם. וכי היכא דאנשי משמר היו מתפללים על קרבן אחיהם אנשי מעמד נמי היו מתפללים על כל אלו בתפלה יתירה. בכל יום על עניינו. זה נ\"ל בדעת רבינו:", + " ונושאים את כפיהם כו'. כתב מוהרר\"י קורקוס ז\"ל כבר נתבאר שלדעת רבינו מה שאמרו בגמרא ויש מהן ארבע פעמים קאי איום כיפור ואמעמדות, אבל לשיטת רש\"י והר\"א והר\"ן ז\"ל לא קאי אלא איום כפור לבד:
ומהר\"ד ן' זמרא ז\"ל כתב ונושאים כו' דלא קי\"ל כת\"ק דמתני' אלא כר' יוסי דאמר אין נשיאת כפים במנחה משום שכרות אבל יש ג\"כ בנעילה:", + " וקורין בספר תורה כו'. כתב מוהרר\"י קורקוס ז\"ל כבר נתבאר. ומה שאמר כקורין את שמע היינו לומר שיקראו הכל ביחד שאין היחיד יכול לקרות דברי תורה בציבור על פה. כן נתבאר שם בגמרא: יג)שם תענית כ\"ח ע\"א.", + " ובתפלה שנייה כו'. כתב מהר\"ד ן' זמרא ז\"ל בהשגות א\"א זו התפלה שאמר אם תפלת מוסף הוא כאשר אנו סוברים וכו'. וכבר כתבנו למעלה שהיא תפלה יתירה שתקנו לאנשי המעמד ולא תפלת מוסף, ולפיכך אין קורין בה אלא ג' גברי, אבל בתפלת מוסף קורין בה ארבעה והרביעי קורא בענינו של יום:" + ], + [], + [ + "ובמה היו קורין כו'. כתב מוהרר\"י קורקוס ז\"ל אעפ\"י שבפר' בראשית אין בה אלא חמשה פסוקים ואנן קי\"ל שאין הקורא רשאי לקרות פחות משלשה פסוקים השני חוזר וקורא ממה שקרא הראשון. וכאשר אנו עושים בפ' ר\"ח כן נתבאר שם בגמרא גם בפ' הקורא את המגילה עומד: יד)מגילה כ\"ב ע\"א." + ], + [], + [ + "וכל יום שיש בו קרבן מוסף כו'. כתב מהר\"ד ן' זמרא ז\"ל הכי אמר ר' יהושע וחזר ר\"ע ושנה כר\"י כדאיתא במתני':", + " ובתפלה שנייה ובמנחה כו'. כתב מהר\"ד ן' זמרא ז\"ל בהשגות א\"א הראה דעתו כו', וגם למעלה הראה דעתו שיש שם תפלה יתירה, וכבר כתבתי למעלה כי דבריו מכוונים להלכה כיון שהיו מתענים על דברים ידועים גם היה להם תפלה ידועה לשאול עליהם. וקרוב אצלי בדעת רבינו דהא דתניא אנשי משמר היו מתפללים על קרבן אחיהם שיתקבל ברצון, לאו על כהני המשמר שהרי הם היו מקריבין הקרבנות אלא על אנשי המעמד העולים עם המשמר קאמר והם היו מתפללים על קרבן אחיהם ושאר אנשי המעמד היו מתכנסים לבית הכנסת. ולפי שיטה זו הרי הוזכרה תפלה באנשי המעמד ובודאי תפלה מיוחדת היתה טו)ע' בס' מעשה רקח שכתב וסדר תפלה זו עיין לשו\"ת הרשב\"א סי' קצ\"ז. וזהו שכתב רבינו ז\"ל והיא יתירה להם:" + ], + [ + "ומהו קרבן העצים כו'. כתב מוהרר\"י קורקוס ז\"ל גם זה שם פ' אחרון דתעניות טז)כ\"ח ע\"א. ושם בארו תשע משפחות שהיו קבועות לזה, וזמן לכל אחת מהן:", + " והיה להם כמו יום טוב כו'. כתב מוהרר\"י קורקוס ז\"ל כן מוכח פ\"ק דתעניות יז)י\"ב ע\"א. ובעירובין פ\"ג יח)מ\"א ע\"א. א\"ר אלעזר בר צדוק אני הייתי מבני סנאה בן בנימין פי' אחד מהתשע משפחות שנזכרו פ' אחרון דתעניות פ\"א אירע ט' באב בשבת ודחינהו לאחר השבת והתענינו בו ולא השלמנוהו מפני שיו\"ט שלנו היה. פי' כי בעשרה באב היה זמן הבאת העצים שלהם. ובפי' אמרו שם בעירובין שהוא יו\"ט דדבריהם:" + ], + [ + "אפילו יחיד כו'. כתב מוהרר\"י קורקוס ז\"ל ירושלמי דחגיגה פ' שני: יט)ע' כ\"מ ומל\"מ." + ], + [ + "אנשי מעמד כו'. כתב מוהרר\"י קורקוס ז\"ל פ' סדר תעניות כיצד כ)ט\"ז ע\"ב. הדין והטעם:" + ] + ], + [ + [ + "ט\"ו ממונים היו במקדש כו'. כתב מהר\"ד ן' זמרא ז\"ל א)ע' פ\"ה דשקלים מ\"א מבואר כ\"ז. אחד על הזמנים, היינו גביני כרוז, שני על נעילת שערים, היינו בן גבר, שלישי על השומרים. זה לא נזכר במשנה ב)דברי רבינו הרדב\"ז צע\"ג דהא פשוט בכוונת הרמב\"ם מ\"ש ג' על השומרים דזה הוא בן בבי על הפקיע. והוא הי' גם האיש הר הבית הנזכר במדות פ\"א מ\"ב ותמיד כ\"ז ע\"ב. וז\"ל הרמב\"ם בפה\"מ שם בשקלים. בן בבי על הפקיע כלומר על הלקאה ברצועה ועוד יתבאר לך במס' מדות כי הכהנים והלוים היו שומרים סביבת המקדש כו' ומי שנמצא ישן מלקין אותו כו' והי' בן בבי ממונה על זה המעשה יעו\"ש. והם הם דבריו כאן ובה\"ד. וע\"ע בפרגמ\"ה שם בתמיד וז\"ל איש הר הבית זה הממונה על השומרים בהר הבית והוא כלשון הרמב\"ם כאן. וכ\"כ המהר\"י קורקוס וכ\"מ ותיו\"ט שם בשקלים. רביעי על השיר, היינו הגרום בן לוי, חמישי על הצלצל היינו בן ארזא, ששי על הפייסות היינו מתיא בן שמואל, שביעי על הקנים היינו פתחיה והוא היה מרדכי בלשן שהיה פותח ודורש בשבעים לשון, שמיני על החותמות היינו יוחנן בן פנחס, תשיעי על הנסכים היינו אחיה ואע\"ג דתנן במתני' על הסלתות ג)במשניות שלפנינו הגירסא על הנסכים אבל הרע\"ב גרס הסלתות יעו\"ש ובתיו\"ט. איכא למימר שהיה ממונה על שתיהם ד)ע' במאירי שם בשקלים פ\"ה וז\"ל שהנסכים בכלל הוא הסלת בלול בשמן כו' ויין לנסך וכ\"כ התיו\"ט שם. כיון שלא מצינו שהיה לסלתות ממונה בפני עצמו, עשירי על החולים היינו בן אחייה על חולי מעיים, אחד עשר על המים היינו נחוניא חופר שיחין, י\"ב על מעשה לחם הפנים היינו בית גרמו, י\"ג על מעשה הקטורת היינו בית אבטינס, י\"ד על מעשה הפרוכת היינו אליעזר על הפרוכת, ט\"ו על בגדי כהונה היינו פנחס המלביש, וקשיא לי על רבינו למה השמיט בן בבי ב) ה) כ\"ג ע\"א. על הפקיע בין שיהיה פירושו עושה פתילות בין שהיה פירושו הלקאה ברצועה. וי\"ל שאין זה מינוי במקדש ב) ו) הראב\"ד כוון לירושלמי שם ע' בכ\"מ ובתיו\"ט שם בשקלים. אלא על כל העיר ואפילו תימא שהיה ממונה במקדש דוקא לא נקרא זה מינוי של שררה אלא שליח בעלמא. ובפ\"ב דיומא ה) אמרינן בהדיא דפקיע היינו רצועת מלקות, ותנא במתני' תני ליה אגב הנך ונסתלקה השגת הראב\"ד ז\"ל ו) והכניס הרב ז\"ל במקומו זה שעל השומרים והוא הנקרא איש הר הבית ב) ותנא דבמתני' לא הוצרך להזכירו ב) לפי שהוא מפורסם בתמיד ובמדות ובכמה מקומות:" + ], + [], + [], + [ + "זה שעל השומרים כו'. כתב מוהרר\"י קורקוס ז\"ל זהו בן בבי על הפקיע, וכאשר נתבאר ונקרא פקיע הרצועה שמלקים בה על שם שהיא קרועה לרצועות דקות מלשון מפקעים לפתילות כ\"כ רש\"י ז\"ל ביומא: ז)שם כ\"ג ע\"א ד\"ה נגדא." + ], + [ + "זה שעל המשוררים כו'. כתב מוהרר\"י קורקוס ז\"ל זה בן הגרום על השיר שאמרו במשנה ח)שם שקלים פ\"ה. ובמס' סוכה פ' החליל ט)נ\"ג ע\"ב. נתבארו כל התקיעות ושם י)נ\"ה ע\"א. נתבאר שכשיש שנים או שלשה מוספין אין תוקעים לכלם אלא תקיעה אחת ויליף לה מדכתיב ובראשי חדשיכם ותקעתם איזהו חדש שיש לו שני ראשים, זה ראש השנה שיש בו מוסף ר\"ח ומוסף ר\"ה ואמר רחמנא חדשכם חסר שהכתוב עשאן כאחד לענין תקיעות, ואביי אמר שהוקשו כל החדשים זה לזה, פי' דכתיב ובראשי חדשיכם. וטעם מנין התקיעות נתבאר שם שא\"א לתרועה מבלתי תקיעה לפניה ותקיעה לאחריה דכתיב ותקעתם תרועה הרי תקיעה לפניה, תרועה יתקעו הרי תקיעה לאחריה. ונקראים שלשה לפי שיכול להפסיק ביניהם, ובקרבן תשע כי שלשה פרקים היו בשיר שהיו מפסיקים בו ובכל פרק היו תוקעים כדאיתא בתמיד, יא)פ\"ז מ\"ג. ובערב שבת היו תוקעים שלש תקיעות לבטל העם כדאיתא בשבת. יב)ל\"ה ע\"ב. ומ\"מ עדיין לא קדש היום ואין עדיין חיוב סקילה לכך תוקעים עוד שלש להודיע שכבר קדש היום ויש חיוב סקילה יג)כ\"ה ברש\"י סוכה שם נ\"ג ע\"ב ד\"ה בין קדש לחול יעו\"ש. דמשמע דרק בשבת דיש סקילה תוקעין אמנם בפרש\"י חולין כ\"ו ע\"ב ד\"ה תקיעה כתב דגם ביו\"ט תוקעין יעו\"ש וברש\"ש בזה. וזהו להבדיל בין קדש לחול וכאשר נתבאר בה' שבת יד)פ\"ה הי\"ח. בפירוש. וברגל היו מוסיפין לכבוד הרגל והכל בפ' החליל: טו)סוכה שם.", + " אין פוחתים במקדש מכ\"א תקיעות כו'. כתב מהר\"ד ן' זמרא ז\"ל בפ' אין בערכין תנן טז)ערכין י' ע\"א. אין פוחתין מעשרים ואחת תקיעות במקדש ואין מוסיפין על מ\"ח. וכולהו מפרש להו בסוכה פ' החליל כלומר אין פוחתין מכ\"א תקיעות בכל יום. ויש שם יום שמוסיפים עד מ\"ח כדמפרש ואזיל. ופסק כרבנן דסתם מתניתין דסברי תקיעה לחוד ותרועה לחוד ותקיעה לחוד. וילפי' לה דכתיב ובהקהל את הקהל תתקעו ולא תריעו. ואי ס\"ד תקיעה ותרועה ותקיעה חדא היא אמר רחמנא עביד פלגא דמצוה. ומהאי טעמא מותר להפסיק בין תקיעה לתרועה. והיינו דאמר ר' יוחנן שמע תשע תקיעות בתשע שעות יצא. דאילו לרב יהודה היה צריך לעשות תקיעה ותרועה ותקיעה בבת אחת. והא דאמר רב כהנא אין בין תקיעה לתרועה ותקיעה ולא כלום אזלא כר\"י ולא קי\"ל כוותיה:" + ], + [], + [ + "זה שעל הצלצל כו'. כתב מוהרר\"י קורקוס ז\"ל זהו בן ארזא שעל הצלצל שהוזכר שם והוא כלי שמנגנים בו על הקרבן וכאשר נתבאר פ\"ג יז)ה\"ד. מהלכות אלו ובמשנה יח)שם פ\"ה דשקלים. פי' רבינו שהיה ממונה על זה הכלי ומכה בו הוא וכן אמרו שם בירושלמי. ובתמיד פ' אחרון יט)פ\"ז מ\"ג. הניף הסגן בסודרין והקיש בן ארזא בצלצל. וכאן נראה שסובר רבינו שהוא היה ממונה על כל כלי השיר שמנגנים בהם. והיה מסדר כל אחד בשלו. ובודאי שגם היה הוא התוקע בצלצל כאשר נזכר כי כיון שלא היה אלא צלצל אחד היה הממונה מכה בו לבדו לכבודו כיון שהוא היה ממונה על הכל:", + " שסועדים עם הלוים כו'. כתב מהר\"ד ן' זמרא ז\"ל תפס הרב עיקר גרסת תנא ברא דגריס וסועדי הלוים היו נקראים, כ)ע' ערכין י\"ג ע\"ב. דאי לפי גרסת תנא דידן דגרס צוערי הלוים יש קצת דוחק לפי פירושו דפי' דמיירי בלוים המשוררים. וכבר הארכתי בזה הרבה למעלה כא)פ\"ה הט\"ו. ע\"ש:" + ], + [ + "זה שעל הפייסות כו'. כתב מוהרר\"י קורקוס ז\"ל זה מתתיה בן שמואל על הפייסות ובתמיד כב)ל' ע\"א. וביומא כג)כ\"ב ע\"א. נתבארו פרטי הפייסות ויתבארו במקומם כד)ברמב\"ם פ\"ד מתומ\"ס. ופירש פייס גורל:" + ], + [ + "וממונה שעל הקינים כו'. כתב מוהרר\"י קורקוס ז\"ל זהו פתחיה על הקינים, וסובר רבינו שהממונה הזה הוא שהיה מתחייב לתת הקינים לקרבנות ונוטל הדמים מן הגזברים, כי החייבים הקינים היו נותנים דמיהם לגזברים והרי זה דומה להממונה על הנסכים ויתבאר בסמוך. וסופ\"ד דשקלים אמרו משלשים לשלשים יום משערים את הלשכה וביאורו שכל צרכי הלשכה פוסקים הערך עם המוכרים משלשים לשלשים יום. ואם יתיקר באותם השלשים יום אין הגזבר מוסיף על הערך שפסק עם המוכר, ואם יוזיל לוקח ממנו כשער הזול שיד הקדש על העליונה. כן נתבאר שם גם במציעא פ' הזהב: כה)ב\"מ נ\"ז ע\"ב.", + " וכל קן שנמצא כו'. כתב מוהרר\"י קורקוס ז\"ל גם בשקלים פ\"ז ר' יוסי אומר המספק את הקנים מספק את הפסולות, וכתב שם רבינו כו)שם מ\"ז בפה\"מ. ואמר ר\"י כי מוכר הקינים כיון שפסק דמים עם הגזברים חייב להמיר כל שנמצא בו פסול כמו שאמרנו פ\"ד במוכרי נסכים שאינו מקבל מעותיו עד שיהא המזבח מרצה ואפילו נפסל היין או הסולת ברשות הגזבר אחר שלקחו ממנו שהמוכר חייב לקבלו ולהמירו כמו כן כאן כו', ומאמר ר\"י אמת כז)כוונת הרמב\"ם שם בפה\"מ דהלכה כר\"י משום דבירושלמי שם פ\"ז ה\"א א\"ר יצחק תנאי ב\"ד כו'. ובכ\"מ כאן נדחק בזה דאמאי פסק כר\"י ולא כת\"ק דפסולות באין מציבור יעו\"ש. וצ\"ע דהא הרמב\"ם בפה\"מ כתב הטעם. אמרו תנאי ב\"ד הוא המספק את הקנים מספק את הפסולות:" + ], + [ + "זה שעל החותמות כו'. כתב מוהרר\"י קורקוס ז\"ל זהו יוחנן בן פנחס על החותמות שאמרו במשנה פ\"ה, ושם נתבאר שהיו שם ד' חותמות וכתוב עליהם עג\"ל גד\"י זכ\"ר חוט\"א. וביאר רבינו שם כי הנסכים כלם הם שלשה מינים והוא כי הקרבנות הצאן שהם כוללים שני מינים הכבשים והעזים יתחייב כל אחד עשרון ויין לנסך רביעית ההין וזהו כשהוא כבש בן שנתו, אבל אם הוא איל והוא בן שנתים נסכו שלישית ההין, אבל בעזים אין חילוק בין גדול לקטן, והמין הג' הוא הבקר כי נסכו חצי ההין, וגם בבקר אין חילוק בין גדול לקטן, והחטאת והאשם אין טעונים נסכים אלא חטאת מצורע ואשמו בלבד, ואם הוא עשיר יביא שלשה בהמות ונסכיהם שלשה עשרונים בלולה בשמן ולוג שמן. ולכך הוא הד' חותמות עג\"ל כולל גדולים וקטנים והוא חצי ההין כי אין בהם חילוק כאשר נתבאר, זכר הוא איל והוא שלישית ההין, גד\"י הוא רביעית ההין והוא כולל הקטנים והגדולים שבעזים וכבשים קטנים, חוט\"א הוא מצורע עשיר ונקרא חוטא כי בחטאו נצטרע ומצורע עני מביא כבש לבד ודי לו בחותם שכתוב בו גדי. כח)ע' היטב בתיו\"ט שם בשקלים פ\"ה מ\"ג. וזה ברור:" + ], + [], + [ + "כל מי שיביא כו'. כתב מוהרר\"י קורקוס ז\"ל גז\"ש מי שהוא מבקש נסכים הולך אצל יוחנן שהוא ממונה על החותמות ונותן לו מעות ומקבל ממנו חותם בא לו אצל אחייה שהוא ממונה על הנסכים נותן לו חותם ומקבל ממנו נסכים לערב באים זה אצל זה אחייה מוציא את החותמות ומקבל כנגדם מעות אם הותירו הותירו להקדש, ואם פחתו היה משלם יוחנן מביתו שיד הקדש על העליונה, והם דברי רבינו ז\"ל ובהשגות כט)לפנינו השגת הראב\"ד הוא בהלכה ט'. א\"א לא כי הממונה על הקנים ועל הנסכים כו'. כוונת דבריו ז\"ל שהוא סובר שאין הממונה מתחייב לתת הקנים או הנסכים אלא משתדל לקנותם עד שיקריבם. אבל דעת רבינו כי הממונה הוא המתחייב לספק קנים יינות שמנים וסלתות, ועמו פוסק הגזבר הערך כל שלשים יום, ועל הממונה אמרו מי שקבל לספק כו' ופשט המשנה שהזכרתי כן נראה. שאמר בא לו אצל אחייה שהוא ממונה וכו' ולערב וכו' ואם הותירו וכו', והדבר ברור כי אין שם לא בעל הבית מוכר ולא זולתו וממונה שעל הקנים למד רבינו מהממונה שעל הנסכים כי ודאי שוים הם ודרך אחד להם. ומאמר מותר נסכים לקיץ המזבח יתבאר בסמוך:
ומהר\"ד ן' זמרא ז\"ל כתב בהשגות א\"א כו'. ורבינו ז\"ל סובר דגזבר לחוד וממונה לחוד, דשלשה גזברים היו שם, והם היו גובים כל ההקדשות והממונה על הקנים הנזכר במתני' לאו היינו גזבר דלא הוי קרי לי' תנא ממונה, ותו דשלשה גזברים תנן ולא ארבעה או חמשה, ולא היו ממנים גזברים במקדש לדברים פרטיים אלא לכל ענין המקדש, ותו ק\"ל דקרא כתיב וביום השמיני יקח לו שתי תורים וגו' ונתנם אל הכהן, וכתיב ביום השמיני תקח לה שתי תורים וגו' והביאה אותם אל הכהן, משמע דבעל הקרבן היה מביא קרבנו בידו אל הכהן, ועל מה יביא קרבנו על ידי שליש דהכהנים זריזים ואין [נצרכים] לגזבר, וא\"כ גזברות זה ללא צורך היה, אלא ממונה זה היה על הקנים ועמו היו פוסקים ואחד מג' גזברים של המקדש הוא שלוקח המעות והממונה נותן הקנים לבעלים ואח\"כ עושה חשבון עם הגזבר. וכן מ\"ש הר\"א ז\"ל וכן על הנסכים היה איש ממונה ולוקח במעות של תרומת הלשכה יינות שמנים וסלתות כו'. הוא ז\"ל הרגיש קושיא וכתב ואעפ\"י שאמרו אין משתכרים בשל הקדש ודחק לתרץ. ורבינו אתיא לי' כפשטא שלא היו חולקים במעות של הקדש כלום, ל)ע' שטמ\"ק כתובות ק\"ו ע\"ב ד\"ה הקטורת, דהא דאר\"ח ב\"י מותר נסכים בירוצי המדות פי' כשלוקחים נסכים לצורך הציבור מודדין להקדש במדה מבורצת כו' ומפני שהיו באין מכח התרומה שהוא של ציבור מוכרין אותה ולוקחין מהן דברים הללו יעו\"ש. ומבואר דקונים ממעות תרומת הלשכה כהראב\"ד. אמנם למ\"ש התוס' מנחות פ\"ח ע\"א ד\"ה בירוצי דע\"כ מיירי בנסכי ציבור יעו\"ש א\"כ אין ראי' מזה לנסכי יחיד אבל בירושלמי שקלים סופ\"ד אמרי' דגם בירוצי יחיד נתקדשו יעו\"ש במרא\"פ בזה. ותו ק\"ל שכתב ז\"ל וכל מחוייב נסכים מביא מעות ולוקח מזה הממונה, משמע מדבריו שבעל הקרבן נותן המעות לממונה ובמתני' לא משמע הכי, דתנן התם מי שהוא מבקש נסכים הולך אצל יוחנן שהוא ממונה על החותמות נותן לו מעות ומקבל ממנו חותם בא לו אצל אחייה שהוא ממונה על הנסכים ונותן לו חותם ומקבל ממנו נסכים. וצ\"ל דלאו דוקא אלא מביא מעות ונותן לממונה על החותמות, אבל הנכון מ\"ש רבינו שזה הממונה לוקח במעותיו שאם היה לוקח במעות של תרומת הלשכה לא היה קורא אותו ממונה אלא גזבר:", + " מי שאבד חותמו כו'. כתב מוהרר\"י קורקוס ז\"ל גז\"ש פ\"ה דשקלים. וכתב שם רבינו אם מצא כדי חותמו פי' שימצא במעות שביד יוחנן יותר כמו החותם שהוא אומר בלי תוספת וגרעון, וזהו שכתב כאן כדי החותם שטוען משמע שכוונתו שאם מצא יותר לא)ע' מאירי שקלים פ\"ה מ\"ב וז\"ל ומ\"מ אם לא מצא מאותו שיעור בצמצום אע\"פ שמצא יותר מהשיעור החותמות כו' אין נותנים לו כלום. ובהגהות שם כתב שהוא דבר חדש. וסיים דנראה לו דאע\"פ שהמאירי נקיט בלשונו רק במצא יותר מהשיעור, מ\"מ ה\"ה במצא פחות מהשיעור יעו\"ש. ולא ראה שכ\"ז מפורש ברמב\"ם כאן ובפה\"מ שכתב בלי תוספות וגרעון. או פחות אין נותנים לו כלום כיון שאין היתרון מכוון למה שטוען:", + " ושם כל היום כו'. כתב מוהרר\"י קורקוס ז\"ל גז\"ש וכתב עלה רבינו בפי' המשנה ואמר מפני הרמאים כדי שלא ימצא חותם שנפל קודם לכן לב)לפנינו בפה\"מ הגירסא לבעליו או לאחיה או ליוחנן. לאחייה או ליוחנן ויגבה או יקח חותם אחד ויניח אותו אצלו עד שיוקר השער ויגבה בו, ורבינו כאן חדא מתרי חששי נקט. ובהשגות א\"א לא כי אלא כו'. וכבר כתבתי שרבינו חדא מנייהו נקט:
ומהר\"ד ן' זמרא ז\"ל כתב שני הטעמים בפי' המשנה. והכא השמיט האחד, ויפה עשה, חדא דלנפילה לא חיישינן כולי האי, ותו דאי משום האי טעמא יכתבו שם האיש, לג)כ\"ה גם בכ\"מ. אלא עיקר טעמא הוא שמא ישהה החותם עד שיוקירו הנסכים:" + ], + [ + "והשכר שמשתכר כו'. כתב מוהרר\"י קורקוס ז\"ל גז\"ש מותר הנסכים לקיץ המזבח. ובמנחות פ' שתי מדות, לד)צ' ע\"א. והנה בכ\"מ תמה מדוע פסק כר\"ח ולא כר\"ע יעו\"ש וזה באמת כוונת המהר\"י קורקוס שהביא גם מש\"ס מנחות דשם אמר ריו\"ח כר\"ח וכוון לזה המל\"מ. המקבל לספק סלתות מד' ועמדו מג' זהו ששנינו מותר נסכים לקיץ המזבח. ופי' לקיץ המזבח כשהמזבח בטל קונים באלו עולות ומקריבין אותם כדי שלא יהיה המזבח בטל, והוא במקום פירות שאוכל אדם תוספת על סעודתו כמו תאנים וענבים שסוחטים אותם ומיבשים אותם ונקראים קיץ וכן ימות החמה נקרא קיץ, וכן קרבנות אלו תוספת על החיוב כדי שלא יהיה בטל כאשר נתבאר ולכך נקרא קיץ המזבח:
ומהר\"ד ן' זמרא ז\"ל כתב והשכר כו', כלומר בנסכים ובקנים אשר היה מרדכי ממונה עליהם ומכאן אתה למד גדולת בית אלקינו, וכמה היו חפצים גדולי ישראל שיהיה להם שום מינוי או שררה במקדש שהרי מרדכי היהודי שהיה משנה למלך אחשורוש לה)כ\"ה בפרש\"י מנחות ס\"ד ע\"ב יעו\"ש ובתוס' ד\"ה א\"ל למרדכי. וע' תיו\"ט פ\"ה דשקלים מ\"א. היה ממונה על הקנים:", + " ולוקחים בו עולות כו'. כתב מהר\"ד ן' זמרא ז\"ל פ\"ק דשבועות לו)י\"ב ע\"ב. תניא מה הם מביאים מן המותרות קיץ כבנות שוח למזבח, כלומר כבנות שוח לאדם שמביאים מיני מתיקה בקנוח סעודה, דרש ר\"נ בר ר\"ח אין מקייצין בעולת העוף וטעמא אמרו התם המותרות לנדבת צבור אזלי ואין עולת עוף בציבור. ופ\"ד דשקלים תנן ר' חנניא סגן הכהנים אומר מותר נסכים לקיץ המזבח ולאו דוקא מותר נסכים אלא ה\"ה מותר קנים כדתניא מה הם מביאים מן המותרות כו' וז\"ל בפי' המשנה ופסק ההלכה בכ\"ז אומרם תנאי ב\"ד על המותרות שיקריבו עולות:" + ], + [ + "הכהנים מפני שהם עומדים כו'. כתב מהר\"ד ן' זמרא ז\"ל היו יחפים כדי שלא יהא דבר חוצץ לז)כן מבואר בפרש\"י שבת י\"ט ע\"ב ד\"ה בית המוקד יעו\"ש ובתוס' יומא ט\"ו ע\"ב ד\"ה ואחת. ובמפרש ריש תמיד. בין רגליו לרצפה, ותנן בפ\"ה דשקלים אחייה על חולי מעיים מפני שחולי זה היה מצוי בהם ביותר מפני הצנה ואכילת הבשר. נקט חולי מעיים וה\"ה לכל תחלואיהם כאשר כתב ז\"ל, ירושלמי דשקלים בן אחייה על חולי מעיים ע\"י שהכהנים היו מהלכים על הרצפה יחפים והיו אוכלים בשר ושותים מים היו באים לידי חולי מעיים, והוה ידע האי חמר טב למעייא והאי דין חמר סמם למעייא. ושני דברים היו מגינים עליהם ההרגל, ועל הכל ההשגחה פרטיות אשר היתה עליהם דכתיב שומר מצוה לא ידע דבר רע:" + ], + [ + "וכן ממנים אחד חופר כו'. כתב מהר\"ד ן' זמרא ז\"ל היינו נחוניא חופר שיחין שנפלה בתו לבור ועלתה לח)כ\"מ בב\"ק נ' ע\"א. ואמרו בירושלמי לט)שם בפ\"ה דשקלים. דהאי ממנא הוא ידע הי' דין כוף מקורר מייא והי דין כוף אית ביה שרבובי וכו' וזהו עיקר מינויו, מ)בזה י\"ל מה שתמה התיו\"ט שם בשקלים מ\"ב ד\"ה חוץ יעו\"ש דהגזברים הם היו משלמים להחופרים. שו\"מ כן במרא\"פ בירושלמי שם. אבל לא היה הוא לבדו חופר אלא אנשים אחרים היו עמו כאשר כתב גבי בן אחיה הרופא:", + " ואחד ממונה על כל אומני לחה\"פ כו'. כתב מוהרר\"י קורקוס ז\"ל זהו בית גרמו על מעשה לחם הפנים. וביארו שם בירושלמי מא)שקלים פ\"ה וכ\"ה בבלי יומא ל\"ח ע\"א. שלא היתה הפת שלהם מתעפשת שהיו בקיאים באפייתו ורדייתו. וכן נתבאר שם בית אבטינס על מעשה הקטורת שהיו מכירים מעלה עשן ובקיאים בו ובפטומו:
ומהר\"ד ן' זמרא ז\"ל כתב אע\"ג דתנן בית גרמו על לחם הפנים, מ\"מ אחד מהם היה ממונה עליהם והיו בקיאים ברדייתו ולא רצו ללמדה ולא היו חכמים מזכירים אותם לשבח כדמפרש התם:", + " ואחד ממונה על מעשה הקטורת כו'. כתב מהר\"ד ן' זמרא ז\"ל היינו בית אבטינס והם היו בקיאים במעלה עשן והקטורת שלהם היה מתמר ועולה כמקל ופוסה ויורדת, ושל אומני אלכסנדריא היה פוסה מיד, ולא רצו ללמדה לפי שהיה מסורת בידם שהבית עתיד ליחרב שלא ילמדו אחרים ויהיה עושין כן לפני ע\"ז שלהם והיו מזכירים אותם לשבח. והכי איתא בירושלמי. ואפשר כי בתחילה לא היו מזכירים אותם לשבח, ואחר שידעו הטעם למה לא רצו ללמד הזכירו אותם לשבח:" + ], + [ + "זה שעל הפרוכת כו'. כתב מוהרר\"י קורקוס ז\"ל גז\"ש אלעזר על הפרוכת ופי' בירושלמי מב)שם שקלים פ\"ה. שהיה ממונה על אורגי הפרוכת. ובשקלים פ' כל הרוקין מג)פ\"ח מ\"ה. אמרו במשנה רשב\"ג אומר פרוכת עביה טפח וכו' והובאה בתמיד פ\"ב מד)כ\"ט ע\"ב. ובחולין פרק ז': מה)צ' ע\"ב.
ומהר\"ד ן' זמרא ז\"ל כתב משמע מהכא שהקרימה לא היתה מעשה אורג אלא אחר האריגה היו רוקמים אותה כמעשהו בזמן הזה. ובפרקים דלקמן מו)פ\"ח הט\"ו. כתב כל מקום שנאמר בתורה מעשה רוקם הוא שתהיה הצורה הנעשית באריגה נראית מצד אחד בפני האריג בלבד, ומעשה חשב הוא שתהיה נראית משני צדדין פנים ואחור, ומשמע שרקימה היא באריגה עצמה. וי\"ל דדוקא בגדי כהונה לא היה בהם מעשה מחט אלא מעשה אורג ומשמע דוקא בגדי כהונה מז)ע' יומא ע\"ב ע\"ב בגד\"כ אין עושין אותן מעשה מחט. אבל פרוכת אפשר שהיה מעשה מחט על הארוגה, מח)צ\"ע שלא הביא מה דאמרי' שם ביומא תנא משמיה דר' נחמיה רוקם מעשה מחט כו' חושב מעשה אורג כו' יעו\"ש ובמל\"מ לקמן פ\"ח הט\"ו הקשה שלא הביא הרמב\"ם חילוק זה ומדבריו שם משמע דשניהם מעשה אורג. והסמ\"ג עשין קע\"ג הביאו וכ\"ה בק\"ס למבי\"ט יעו\"ש. אלא דקשה ע\"ז דהא באפוד כתיב מעשה חושב ובפרוכת כתיב נמי מעשה חושב, ומשמע דשניהם שוים, וכי היכא דאפוד לא הוי מעשה מחט אף פרוכת לא הוי מעשה מחט. ויש לפרש שמקצת היו בקיאים באריגה וקצת בקיאים ברקימה, ולעולם אפשר לומר שהכל היה באריגה ולא מעשה מחט, וזהו שכתב אורגי הפרוכת והרוקמים בהם. ולקמן אכתוב שיטה אחרת יותר נכונה בע\"ה, והא דנקיט בגדי כהונה לאו דוקא תדע דגרסינן בירושלמי מט)שם בשקלים פ\"ח ה\"ב. על מעשה הפרוכת כתוב אחד אומר מעשה רוקם וכתוב אחד אומר מעשה חושב. מעשה רוקם פרצוף אחד מעשה חושב שני פרצופות ר' יהודה ור' נחמיה ח\"א מעשה רוקם ארי מכאן וארי מכאן, מעשה חשב ארי מכאן וחלק מכאן. וחרנא אמר מעשה רוקם ארי מכאן וחלק מכאן מעשה חשב ארי מכאן ונשר מכאן, ותפס הרב כמ\"ד נ)לשון רבינו הרדב\"ז אינו מובן כ\"כ מ\"ש שתפס הרמב\"ם כמ\"ד רוקם פרצוף אחד מכאן כו', דהא בזה לא פליגי שם. רק פליגי בפירוש דבר זה. וביותר תמוה מ\"ש דסובר הרמב\"ם דמעשה חושב שני פרצופות מכאן ומכאן. ולשון הרמב\"ם הוא שתהי' הצורה נראית משני צדדים פנים ואחור. משמע דהוא צורה אחת נראית מעבר לעבר. ובאמת בש\"ס דידן שם ביומא ע\"ב ע\"ב אמרי' תנא משמיה דר' נחמיה רוקם כו' לפיכך פרצוף אחד חושב כו' לפיכך שני פרצופות ופרש\"י שני פרצופות של שתי קירותיה אין דומות זל\"ז פעמים שמצד זה ארי ומצד זה נשר כו' והיינו ב' פרצופות כו' יעו\"ש וזהו כמ\"ד השני שהוא ר\"נ שם בירושלמי. אבל בלשון הרמב\"ם קשה לפרש כן. - גם גירסא זו בירושלמי שמביא הרדב\"ז תמוה מאד. ובמל\"מ שם כתב דט\"ס והגירסא הנכונה כך צ\"ל ח\"א מעשה רוקם ארי מכאן וארי מכאן. מעשה חושב ארי מכאן ונשר מכאן. וחורנא אמר מעשה רוקם ארי מכאן וחלק מכאן. מעשה חושב ארי מכאן וארי מכאן, והכוונה דכלהו ס\"ל דרוקם הוא פרצוף א' וחושב ב' פרצופות כמו שהקדימו זה בירושלמי. רק פליגי בפירושו ח\"א פרצוף א' הוא ארי מכאן וארי מכאן, וב' פרצופות ארי מכאן ונשר מכאן. והוא כפרש\"י הנ\"ל. וחורנא אמר פרצוף א' ארי מכאן וחלק מכאן וב' פרצופות ארי מכאן ומכאן והוא כמ\"ש הרמב\"ם יעו\"ש במל\"מ שהאריך בזה. ובאמת קצת קשה לפי\"ז דפרש\"י שם ביומא הוא על דברי ר\"נ ובלשון הירושלמי כן דעת ר\"י. דר\"נ פי' כמ\"ש הרמב\"ם. וצ\"ע שלא התעורר בזה המל\"מ. ובהגהות הגר\"א גורס כך ח\"א מעשה רוקם ארי מכאן וחלק מכאן וחורנא אמר מעשה רוקם ארי מכאן וארי מכאן ומעשה חושב ארי מכאן ונשר מכאן יעו\"ש והכוונה ג\"כ כמ\"ש המל\"מ. ולגירסא זו א\"ש פרש\"י דהוא למ\"ד השני בירושלמי שהוא ג\"כ ר\"נ בעל המאמר בש\"ס יומא הנ\"ל. שוב מצאתי במאירי שם בשקלים שמביא גירסת הירושלמי כמ\"ש הגר\"א. וא\"ש. מעשה רוקם פרצוף אחד מכאן, מעשה חשב שני פרצופות מכאן ומכאן:", + " ושתי פרוכת כו'. כתב מהר\"ד ן' זמרא ז\"ל כבר כתבתי למעלה נא)כ\"ה ברמב\"ם פ\"ד מבהב\"ח ה\"ב. וע' ברע\"ב פ\"ח מ\"ה דשקלים וברש\"י חולין צ' ע\"ב ובתיו\"ט שם בשקלים אריכות בזה. כי בבית שני עשו שתי פרוכת במקום אמה טרקסין מפני הספק:", + " וחוטי הפרוכת כפולין ששה כו'. כתב מהר\"ד ן' זמרא ז\"ל תניא פ' בא לו כ\"ג, נב)יומא ע\"א ע\"ב. דברים שנאמר בהם שש חוטן כפול ששה, מושזר שמונה, מעיל י\"ב, פרוכת כ\"ד, חושן ואפוד כ\"ח. ואמרינן עלה פרוכת כ\"ד ד' דשיתא שיתא לית דינא ולית דיינא כלומר אין ערער בדבר, וכ\"מ שנאמר שש היינו פשתן דכתיב פארי פשתים יהיו על ראשם ומכניסי פשתים יהיו על מתניהם וגמרא גמירה לה ואתא יחזקאל ואסמכא אקרא. ומלת שש כולל שני דברים שהוא פשתן וחוטן כפול שש ותכלת וארגמן ותולעת שני ילפינן מינה שיהא כל אחד כפול שש הרי כ\"ד:", + " וטפח היה עוביה כו'. כתב מהר\"ד ן' זמרא ז\"ל הכי איתא במשנה נג)שם בשקלים. ובכמה דוכתי לפי שהיתה נארגת על ע\"ב נימין הי' עוביה טפח שעל כל נימא ונימא כ\"ד חוטין, והכי תנן בפ' בתרא דשקלים רשב\"ג אומר משום ר\"ש בן הסגן פרוכת עוביה טפח ועל ע\"ב נימין נארגת ועל כל נימא ונימא כ\"ד חוטין. ארכה מ' אמה ורחבה כ' אמה ומשמונים ושתים רבוא היתה נעשית ושתים נעשים בכל שנה ושנה ושלש מאות כהנים מטבילים אותה:" + ], + [ + "וי\"ג פרוכות היו כו'. כתב מוהרר\"י קורקוס ז\"ל יומא פ' הוציאו לו נד)נ\"ד ע\"א. מימרא דרבי זירא והשתים אשר לדביר הי' במקום אמה טרקסין ומיירי במקדש שני וכבר נתבאר בהלכות בהב\"ח: נה)פ\"ד ה\"ב.
ומהר\"ד ן' זמרא ז\"ל כתב ומדקאמר ושתים כנגדן בעלייה יש לדקדק דבבית ראשון שלא היה שם בדביר אלא פרוכת אחת נו)הכ\"מ שם פ\"ד מבהב\"ח ה\"ב כתב דמ\"ש הרמב\"ם שם דבמקדש ראשון הי' רק פרוכת אחת כוונתו במשכן דבמקדש ראשון לא הי' רק כותל. אמנם בפה\"מ פ\"ד דמדות מ\"ז כתב הרמב\"ם שהי' שם פרוכת יעו\"ש וכמ\"ש הרדב\"ז. גם למעלה בעלייה לא היה אלא פרוכת אחת נז)כ\"מ ברש\"י כתובות ק\"ו ע\"א ד\"ה ושתים כנגדם בעלייה להבדיל כו' וגם הן במקום אמה טרקסין יעו\"ש ומבואר דבמקדש ראשון שהי' אמה טרקסין לא הי' צריך ב' פרוכות. וע' היטב בר\"ש פ\"ד דמידות מ\"ה ד\"ה הי' מהלך בדרום היכל כו' יעוש\"ה ובתיו\"ט שם ד\"ה וראשי פספסין. להבדיל בין העלייה שעל הקדש ובין העלייה שעל קדש הקדשים:" + ], + [ + "פרוכת שנטמאת כו'. כתב מוהרר\"י קורקוס ז\"ל שקלים פ' כל הרוקים, וביאר שם רבינו כי להיות הפרוכת כלי אינה מקבלת טומאה מולד אלא משקה וכלי אשר נטמא במשקה אינו צריך הערב שמש אלא א\"כ נטמא באב הטומאה, ולכך פרוכת זו מכניסים אותה מיד, וכשנטמאת באב הטומאה כתוב במשנה בספרים שלנו שוטחים אותה בחול הגס נח)גירסא זו אינה במשניות שלפנינו. ובספרי רבינו כתוב כאן שוטחין אותה בחיל. וכבר נתבאר שהחיל הוא חומה סביב כל העזרה לפנים מחומת הר הבית:" + ], + [ + "וכל הכלים שהיו במקדש כו'. תנן סוף חומר בקודש נט)חגיגה כ\"ו. והנה איני יודע מאמר זה מי המחברו. וצריך בירור וע' תיו\"ט סוף חגיגה מ\"ש בשם הכ\"מ ומהר\"י קורקוס בזה. כיצד מעבירין על טהרת העזרה מטבילים את הכלים שהיו במקדש שהיו להם שניים ושלישים שאם נטמאו הראשונים יביאו שניים תחתיהם. כל הכלים שהיו במקדש טעונים טבילה חוץ ממזבח הזהב ומזבח הנחושת מפני שהם כקרקע דברי ר\"א וחכ\"א מפני שהם מצופין. ק\"ל בשלמא לטעמיה דר\"א מזבח הנחושת קרא אותו הכתוב מזבח אדמה ומזבח הזהב הוקש לו, אלא לטעמייהו דחכמים הא איכא שלחן הזהב שהיה מצופה זהב, וי\"ל שהיו אומרים להם הזהרו שלא תגעו בשלחן לפי שאי אפשר להסירו משם ולהטביל דכתיב לפני תמיד והכי איתא במקצת נוסחאות במשנה ואומרים להם הזהרו שלא תגעו בשלחן, והוי יודע דלא היו אומרים להם הזהרו במנורה לפי שלא נאמר בה לפני ה' תמיד אלא להעלות נר תמיד, והיה אפשר לסלקה ולהביא אחרת ואע\"ג דיש במקצת נוסחאות הזהרו שלא תגעו בשלחן ובמנורה, סמי מכאן מנורה הא למדת שכל הכלים היו מטבילין חוץ מהמזבחות והשלחן, והטעם שבכל הרגלים היו עולים כהנים עמי הארץ ועובדים ונוגעים בכלים, ולפיכך היו מעבירים עליהם כלומר מעבירים אותם ממקומם להטבילן, וא\"ת מאי טעמא דרבנן דאמרי מפני שהם מצופין זהב ונחושת וצפויין בטל לגביהם והוי ככלי עץ העשוים לנחת שאין מטמאין. ולפי פי' זה לא פליגי אלא בטעמא. וא\"כ הא דתנן ואומרים להם הוזהרו שלא תגעו בשלחן לר\"א היא, דאי לחכמים אפילו שיגעו בו לא היה טמא, דהא כלי עץ העשוי לנחת דצפויי בטל לגביה. עוד י\"ל דשלחן שעשו בני הגולה כלו של זהב היה. וי\"מ דחכמים פליגי עלי' דר\"א בעיקר דינא וה\"ק וחכמים מטמאים מפני שהם מצופין שאם לא היו מצופין יש לטהרם משום פשוטי כלי עץ העשוים לנחת. והראשון עיקר:" + ], + [ + "זה הממונה כו'. כתב מוהרר\"י קורקוס ז\"ל גז\"ש בשקלים, ס)פ\"א מ\"א. ט\"ו ממונים, והוא פנחס המלביש כדברי הר\"א ז\"ל וכן הוא פ\"ק דמדות סא)מ\"ד. מבואר שאצל שער ניקנור היו שתי לשכות אחת מימין ואחת משמאל, אחת לשכת פנחס המלביש ואחת לשכת עושי חביתין. וכבר כתבו רבינו פ\"ה מה' בית הבחירה: סב)הי\"ז.
ומהר\"ד ן' זמרא ז\"ל כתב בהשגות א\"א אומר אני שהוא פנחס המלביש. כוונתו לפרש שלא היו שנים אחד ממונה על מעשה הבגדים ואחד המלביש את הכהנים, כי פנחס לא היה מלביש את הכהנים אלא החזנים היו מלבישים אותם, סג)כוונת הרדב\"ז להא דתנן פ\"ה דתמיד מ\"ג מסרום לחזנים היו מפשיטים אותם את בגדיהם יעו\"ש במפרש. אבל לא מבואר שם דהיו החזנים מלבישים אותם ג\"כ. וע' יומא כ\"ה ע\"א וברש\"י ד\"ה דאי. דלר\"נ הפשטה זו מבגדי חול ולהלבישם בגד\"כ. ומשמע קצת דהחזנים היו מלבישים אותם בגדי קודש ג\"כ. יעו\"ש ובתוס' ד\"ה מאי. אמנם אינו מפורש רק הפשטה ולר\"ש שם דקי\"ל כוותי' היינו שהחזנים מפשיטים אותם מבגד\"כ ומנ\"ל שהיו גם מלבישים אותם. וע' בירושלמי שם בשקלים סופ\"א פנחס המלביש שהי' מלביש בגד\"כ גדולה מעשה בכהן אחד שהלביש לאיסטרטיות אחד ונתן לו ח' זהובים כו' יעו\"ש משמע דפנחס הי' מלומד על הלבשה. ובפה\"מ שם כתב הרמב\"ם וז\"ל ופנחס המלביש הי' מלביש הכהנים בגדיהם והי' מתעסק בהצנעתן ובעשייתן יעו\"ש, וצ\"ע. ומצאתי בחי' טורי אבן להגר\"א מאמ\"ד שתמה על הכ\"מ. ופי' דהראב\"ד לא לפרש בא רק לחלוק וס\"ל דפנחס לא הי' מתעסק בהכנת הבגדים רק בלבישתן ודייק בשמא ופנחס המלביש יעו\"ש ובתיו\"ט שם אי גרסינן ופנחס על המלביש או פנחס המלביש. שו\"ר במרא\"פ בירושלמי שם בשקלים שכ\"כ כהטו\"א בביאר נכון. אלא היה ממונה על המלבושים. וראיתי מי שכתב סג) שפנחס בעצמו היה מלביש אותם ומתקן הבגדים. - וצריך לתת טעם לסדרו של רבינו שלא סידר אלו הממונים כפי סדר השנויים במשנה, התחיל בממונה על הזמנים שהוא קודם לכל העבודות והיינו גביני כרוז ואמרו נעילת שערים דהיינו פתיחת שערים ונקיט לישנא דמתני' כי הנועלים הם היו הפותחים ואחר פתיחת השערים היו השומרים הולכים לבתיהם, ואחריו המשוררים בפה והם עיקר השירה כי אין שירה אלא בפה ואחריו על הצלצל וכלי השיר שהיו סועדים הלוים ואחריו הפייס הקודם לכל העבודות אבל לא היתה עבודה, ואחריו על הקנים שהוא תדיר והוא מינוי על ענין הקרבן, ואחריו על החותמות והוא קודם לנסכים שהוא היה נותן החותם לקחת הנסכים, אבל לא הי' כ\"כ תדיר כמו הקנים אעפ\"י שהכל ענין קרבן, ואחריו על החולים לפי שהוא תקנת הכהנים העובדים, ואחריו על המים שהוא צורך חיי נפש ודומה לאותו שעל החולים, ואחריו לחם הפנים, אחר שסידר הממונים על העבודה והעובדים סידר מעשה לחם הפנים שאעפ\"י שהוא קדש לא היה קרב אלא מתחלק לכהנים, ואחריו על מעשה הקטורת. וכן סידר אותם התנא דמתני' וכן על מעשה הפרוכת ועל מעשה בגדי הכהנים בסדרא דתנא דתנן ואלעזר הכהן ופנחס המלביש ואפשר דתנא דמתני' סדר אותם כפי חשיבותם אבל הסדר שתפס רבינו הוא נכון:" + ] + ], + [ + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [ + "בגדי כהונה כו'. כתב מוהרר\"י קורקוס ז\"ל א)מאמר זה חסר בכ\"י. והעתקתי אותו מס' חזון נחום דפוס קושטא תק\"ח. והוא שם בפ\"ק דתמיד. כבר הוזכר זה סוף הלכות כלאים ב)פ\"י הל\"ב. ובהשגות א\"א לא מחוור מן הגמרא הכי אלא כל היום מותר במקדש. והנה ביומא פ' בא לו ג)ס\"ט ע\"א. ופ\"ק דתמיד ד)כ\"ז ע\"א. הקשו על המשנה שאמרה שהיו מקפלין בגדי כהונה ומניחין אותם תחת ראשיהן שהיה בהם כלאים ותירץ רב אשי בגדי כהונה קשין הן, משמע שהכהנים מותרים אפילו בבגדים שיש בהן כלאים. אבל רבינו סמך על תירוץ רב פפא שתירץ שם דלאו דוקא תחת ראשיהן. עוד תרצו בתמיד דמתני' באותם בגדים שאין בהם כלאים. וב' התירוצין עולין לדרך אחד לענין הדין ופשוט הוא. ולשני התירוצין אלו ברייתא דקתני בגדי כהונה היוצא בהן במדינה אסור ובמקדש בין בשעת עבודה בין שלא בשעת עבודה מותר. מיירי באותם שאין בהם כלאים ומשום היתר הנאה ואיסור הנאה נגעו בה והתם מייתי לה למיפשט בעיא דבעי התם בגדי כהונה אי מותר ליהנות בהן או לא. וסומך רבינו על ההא דערכין שכתבתי בסוף כלאים. וכיון דהנהו תירוצין אתיין כההיא סוגיא הכי נקטינן. וכן כתב התוס' דביומא מסיק דלא שרי אלא בשעת עבודה כדעת רבינו. ובסוף ה' בהב\"ח כתב רבינו ומניחין אותם כנגד ראשיהן, נראה שסמך אתירוצא דר\"פ דאמר לא תימא תחת ראשיהן אלא אימא כנגד ראשיהן דההוא תירוצא עיקר ומתני' בכל בגדים מיירי, דאל\"ה אותם שיש בהם כלאים היכן היו מניחין אותם. וכבר כתבתי זה שם. ועדיין נשאר לבאר למה כתב אסור לכהן הדיוט משמע דלכהן גדול שרי. ועוד קשה הא איכא חושן ואפוד שהיו כלאים, שהרי הי' בהן תכלת ושש כאשר יתבאר בפ\"ט. וכבר הק' קושיא זו הר\"א סוף ה' כלאים. והתירוץ שתירצתי שם לא יתיישב כאן כי כאן סתם וכלל תחילה וכתב שבגדי כהונה מותר כו' ואח\"כ פרט ואמר חוץ מן האבנט שאסור לכהן משמע שאין איסור כלאים בשום בגד מבגד\"כ אלא באבנט של כהן הדיוט לבד. ונראה שמה שכתב אסור לכהן הדיוט לא בא אלא לומר דבאבנט כהן הדיוט מיירי למעט אבנט המיוחד לכהן גדול לבדו ולא להדיוט דהיינו של יום הכיפורים כי אותו אבנט לא היה בו כלאים, אבל של כהן גדול של כל ימות השנה שוה הוא לשל הדיוט ודין אחד להם ובודאי שאסור גם לכהן גדול ה)כ\"כ גם בשו\"ת הרדב\"ז ח\"ה לשונות הרמב\"ם סי' צ\"ז. אמנם מ\"ש שם דמעשה אבנט אינו קשה שרקום הי' בצמר, תמהו ע\"ז בס' מעשה רקח הספרדי ובשו\"ת בית הלוי ח\"א סי' ג' דזהו היפך מדברי ר\"א ביומא שם דאבנט קשה הוא. יעו\"ש אבל לפ\"מ שביאר המהר\"י קורקוס כאן דהרמב\"ם לא סמך על תי' ר\"א רק אתירוצא דר\"פ וש\"ס ערכין. א\"כ אפ\"ל דכ\"ה גם כוונת הרדב\"ז רק שלא ביאר הדבר אז כמ\"ש הרדב\"ז שם בסו\"ד וז\"ל ומה שהשיג עליו הראב\"ד תלוי בהבנת סוגיית הגמ' וע\"ז לא נשאלתי. כמו להדיוט. וזה שבסוף ה' כלאים לא פרט כהן הדיוט אלא כתב סתם כהנים כו' ל\"ש הדיוט ל\"ש כ\"ג. ומה שהק' מחשן ואפוד אפשר היה לומר שגם הם אסורים שהרי כלאים היו. וכן פירש הרז\"ה ו)הובא בר\"ן פ\"ק דביצה ובריטב\"א שם ביומא. לדעת רש\"י ז\"ל דמאי דאמרינן בערכין דאשתרי כלאים בשעת עבודה היינו בבגדי כהן גדול והוא חשן ואפוד, לפי שהוא סובר דאבנט היה קשה. ולדעתו קשה שרי אפילו בהעלאה. ולכך מפרש לה בחשן ואפוד שכיון שהיו ללבושה היו רכין. ואעפ\"י שאין זה דעת רבינו כאשר נתבאר בה' כלאים, מ\"מ למדנו מדבריו דחשן ואפוד היו אסורין שלא בשעת עבודה. ואעפ\"י שרש\"י כתב בערכין דאשתרי כלאים לגבייהו באבנט ס\"ל להרז\"ה דלאו דוקא כתב כן. וא\"כ גם דעת רבינו אפשר דה\"ה בחשן ואפוד דמאי שנא, אלא שרבינו בסתם כהנים מיירי דהיינו הדיוטים ומינה למה שהוא כלאים בכהן גדול דדא ודא אחת הוא ודין אחד להם וטעם אחד להם, אלא שלא היה לו לרבינו לסתום כ\"כ. והיותר נראה שדעת רבינו דחשן ואפוד אין בהן איסור כלאים לפי שאין דרך חמום, ז)בחי' כתבתי דאפ\"ל בדעת הרמב\"ם למה דמבואר בשבת נ\"ז ע\"ב ג' דברים נאמרו באיסטמא אין בה משום כלאים ואין מטמאה בנגעים כו' ופרש\"י דא\"ב משום כלאים משום שאינה טוי ובתוס' הקשו עליו ופי' משום דאיסטמא הוא קשה ושוב הקשו ע\"ז ושוב כתבו בד\"ה ואין מטמאה בשם הערוך וז\"ל איסטמא חתיכה של בגד מוזהב וקבועין בה אבנים טובות ומרגליות כו' אבל בנגעים לא שאין הבגד עיקר כי אם הזהב ואבנים טובות ומה\"ט נמי אין בה משום כלאים יעו\"ש. וא\"כ י\"ל דהרמב\"ם דס\"ל דגם בקשין איסור יש בכלאים יפרש ג\"כ כפי' הערוך. וא\"כ ה\"ה בחשן ואפוד דנארג בחוטי זהב וקבועים בו אבנים טובות הם עיקר החשיבות ולא הבגד ולכך א\"ב משום כלאים. וכאשר נראה ממ\"ש בה' כלאים אין איסור משום כלאים אלא בגדים שהן דרך חמום כגון הכתונת והמצנפת והמכנסים והאבנט כו' ומדפרט בגדי כהונה אלה מוכח שכוונתו לומר דחשן ואפוד אין בהם משום כלאים ודמי לצלצלים קטנים שהתיר שם יע\"ש, לפי שאין דרך חמום בכך דחשן ואפוד לאו מלבוש גמור הם כאשר יתבאר במעשיהן. עוד אפשר לתרץ שדעת רבינו דחשן ואפוד אין בהן איסור כלאים לפי שהן קשין. ח)כ\"כ הראב\"ד בתמים דעים ספ\"ק דביצה והשיג על הרז\"ה. ואעפ\"י שדעת רבינו שגם הקשין אסורין בהעלאה מיהת כאשר נתבאר במקומו, אפשר דהיינו מדרבנן ט)גם הרדב\"ז בשו\"ת שם כ\"כ. ובבית הלוי שם תמה מאד ע\"ז דהא הרמב\"ם ס\"ל שם פ\"י מכלאים דבלבישה גם קשין אסור. והנה המהר\"י קורקוס כאן מיישב זה דרק מדרבנן אסור לבישה בקשין. ולא כמ\"ש הבית הלוי שם דמה\"ת אסור יעו\"ש היטב. ובמקדש שרי שאין שבות כלל במקדש וכיון שהיו כ\"ח חוטין הרי הן קשין, אלא שלפ\"ז יהיה דעת רבינו היפך מדעת הרז\"ה. ולשונו בה' כלאים מורה כאשר כתבתי. ולפי הדרך האחר היה לו לרבינו לפרש כן. עוד יש לדקדק בדברי רבינו, שבברייתא אמרו במדינה אסור ובמקדש מותר ורבינו סתם דבריו וכתב לובשן ביום עבודתו ואפילו כו'. והיה לו לפרש דוקא במקדש הוא דשרי אבל במדינה אסור שנוהג בהן מנהג חול. ובגמרא הק' על ברייתא זו מעובדא דשמעון הצדיק שלבש בגדי כהונה ויצא לקראת אלכסנדרוס מוקדון דמוכח שגם במדינה מותר. ומסיק דלאו דוקא שלבש בגדי כהונה אלא ראוין לבגדי כהונה א\"נ עת לעשות לה' הפרו תורתך. מוכח דהכי נקטינן דבמדינה אסור. ועוד יש לדקדק במ\"ש רבינו ביום עבודתו דמנ\"ל הכי, כי בברייתא אמרו במקדש מותר בין בשעת עבודה בין שלא בשעת עבודה ומנ\"ל שדוקא ביום עבודתו דוקא י)הלשון כאן אינו מדוקדק ונראה שחסר איזה תיבה. דאי לא ליתני בין ביום עבודתו בין שלא ביום עבודתו, אלא משמע דשלא בשעת עבודה מותר ולא שלא ביום עבודה. ועוד דבהאיש מקדש יא)קידושין נ\"ד ע\"א. אמרו דבגדי כהונה אין מועלין בהן לפי שלא ניתנה תורה למלאכי השרת ופרש\"י שא\"א שיהיו זריזין להפשיטן מיד בגמר עבודה, א\"כ מהאי טעמא בודאי שאין להתיר אלא ביום עבודה לבד, ומשם למד רבינו כן. ומ\"מ נראה שדעת רבינו שביום עבודה מותר אפילו ללבשן לכתחילה, אע\"ג דבהא ל\"ש טעמא דלא ניתנה תורה למלאכי שרת, כיון שהותר אפילו ישב שלש או ארבע שעות בהן אחר עבודה והוא לבוש בהן אעפ\"י שיכול כל אדם ליזהר בהן ולהפשיטן שעה או שתים אחר עבודה לא חלקו בין מעט להרבה מעתה אותו יום מותר לגמרי אפילו הפשיטן וחזר ללבשן לכתחילה שלא לעבודה דלא פליג רבנן. ולכך כתב רבינו לובשן כו'. אבל בתוס' כתבו דללבוש לכתחילה אסור דל\"ש בהא לא ניתנה תורה כו' דבזה יכול כל אדם ליזהר. ואפשר היה לפרש לובשן שכתב רבינו דהיינו שיניחם עליו כל יום עבודתו, והוא לבוש בהן כיון שלבשן לעבוד ויכול ללבוש אותם על דעת להניחם עליו כל היום אפילו אחר גמר עבודתו ומהטעם שנתבאר, אלא שבה' מעילה יב)פ\"ה הלכה י\"ד. כתב סתם בגדי כהונה החדשים הואיל וניתנו ליהנות בהן אין מועלין בהן ע\"כ. משמע דבכל גוונא שרי. ולפ\"ז אפשר דבאבנט אין אסור אלא ללובשו לכתחילה וכאשר נראה מלשון רבינו דלהניחו עליו אמרינן לא ניתנה תורה כו' גם באיסור כלאים דמ\"ש, וכיון שרבינו כתב יום עבודתו ממילא שדוקא במקדש הוא דשרי, דבמדינה מה לי יום עבודתו ומה לי שאינו יום עבודתו. ועבודה במדינה מאי שייכא ולכך לא הוצרך לבאר דודאי במקדש איירי כיון דלא שרו אלא יום עבודתו, וגם אפשר שבמקדש שנזכר בברייתא היינו יום עבודתו שכתב רבינו שהכהן יום שעובד יושב במקדש, וכשיושב במדינה ודאי שאותו יום אינו עובד. מעתה יום עבודתו שכתב רבינו טעמא יהיב לבמקדש שהזכירו בברייתא. דמש\"ה מותר שהוא יום עבודתו וכיון שלובשן לעבודתו הותרו כל היום, נמצא כי דברי רבינו הם דברי הברייתא דמקדש היינו יום עבודתו והוי כאלו אמרו במקדש שהוא יום עבודתו מותר אפילו שלא בשעת עבודה דאילו מקדש לחוד למה יהיה מותר. ול\"ש בהא טעמא דלא ניתנה תורה כו' לא מינה ולא מקצתה. ואעפ\"י שבה' מעילה כתב סתם אין בהן מעילה, היינו מתורת מעילה, אבל מה שאסור במדינה אפשר דלאו מתורת מעילה הוא, אלא מפני שנוהג בהן מנהג חולין כאשר נתבאר, ומ\"מ היה ראוי לבאר. ואפשר שסמך על מ\"ש בכאן. ואין לומר שרבינו דוחה אותה ברייתא מההיא דאמרינן בינאי המלך שהיה לבוש בציץ וכאשר הק' בתוס' יג)שם ביומא ס\"ט ע\"א. דודאי לא מכרעה לדחות ברייתא מפורשת משום ברייתא שלא הקשו בתלמוד ממנה. וכבר תירצו בתוס' ההיא דינאי דלא תקשי אההיא דבגדי כהונה ע\"ש:" + ] + ], + [ + [ + "כיצד מעשה הציץ כו'. כתב מהר\"י קורקוס ז\"ל ברייתא פ\"ק דסוכה א)ה' ע\"א. ופ' במה אשה יוצאת. ב)שבת ס\"ג ע\"ב. ציץ כמין טס של זהב ורחב ג)חסר וצ\"ל ורחב ב' אצבעות. ומקיף מאוזן לאוזן, וכתוב עליו בשני שטין קדש לד', קדש למד ד)ע' כס\"מ ובהגהות שם דכ\"ה גירסת הרמב\"ם והכס\"מ בשבת שם. וממהר\"י קורקוס נראה שגרס כן גם בסוכה שם. למטה והשם ה)בכת\"י היה כתוב כאן שם של ארבע אותיות במלואם. ולא העתקתי כן מטעם שכתבו התוס' שם בסוכה. דלכך נקיט בברייתא רק חצי השם דשם שלם בארבע אותיות יש בזה משום הוגה השם. ובמהרש\"א שם כתב דגם לפרש\"י דאין זה רק בשם מ\"ב, מ\"מ איסורא יש גם בשם בן ד' אותיות דלעלם כתיב יעו\"ש ובמהר\"ם. מלמעלה, וא\"ר אלעזר ב\"ר יוסי אני ראיתיו ברומי, וכתוב עליו קדש לד' בשיטה אחת, והטעם שהיו כותבים השם למעלה וקדש למטה. היפך מסדר קריאתו. כדי שלא לכתוב שאר אותיות למעלה מהשם. ו)כפרש\"י בשבת שם. כיון ששני שטין היו. וי\"מ למעלה למעלה ממש למטה למטה ממש, והקשו בתוס' דאין זה דרך קריאה כלל, לכך פירשו הם. שהיו זה שלא כנגד זה קדש למד בתחלת שיטה שניה, והשם בסוף שיטה ראשונה, ועכשיו אפשר לקרות דרך קריאתו. ורבינו כתב לשון הברייתא ולא ביאר דבריו. ונראה שרבינו גורס קדש למטה ז)ע' פרש\"י בשבת שם וז\"ל ורבינו הלוי שונה קדש לד' מלמטה והיא היא. וכתב בגליון הש\"ס דצ\"ל קדש מלמטה לה' מלמעלה שהוא כגירסת הרמב\"ם יעו\"ש. והנה למ\"ש המהר\"י קורקוס בדעת הרמב\"ם שלא לחלק הלמ\"ד מהשם, ז\"א דאי רבינו הלוי ס\"ל כגירסת הרמב\"ם איך כתב רש\"י ע\"ז והיא היא, דהא גירסת רש\"י קדש למ\"ד מלמטה. ולד' למעלה. וגירסא נכונה היא ח)ע' בס' צפנת פענח מהד\"ת ע' ע\"ב שהעיר בהא דגיטין ו' ע\"ב דאר\"י דאסור לכתוב ג' תיבות מפסוק בלא שרטוט ובמתניתא תנא ד' אין כותבין. והנה אמרי' בירושלמי פ\"ב דסוטה ה\"ד כמה אותיות כתוב בה שלא לצורך ויהא חייב בש\"א אחת ובה\"א שתים אר\"ה טעמון דב\"ה כו' וכן ברמב\"ם פ\"ה מתפילין ה\"ג כתב אם הוסיף אות אחת במזוזה פסולה יעו\"ש. דמבואר דיש על אות אחת שם מציאות תיבה. וע\"ע שבת קט\"ו ע\"ב הני פ\"ה אותיות מכונסות או מפוזרות כו' מיתיבי ס\"ת שבלה כו' בתיבות יעוש\"ה בפרש\"י דנראה דפליגי בזה. וא\"כ בציץ שהלמד היה נחלק מהשם הוי כמו ג' תיבות וצריך שרטוט למ\"ד ג' אין כותבין עכת\"ד שם. - והנה מ\"ש דגם חקיקה בזהב כמו שהיה בציץ שייך דין דשרטוט, כוון בזה לדעת רבינו ירוחם בש\"ע יו\"ד סי' רפ\"ד ברמ\"א שם וע' ביאורי הגר\"א שם. - כן מ\"ש דגם אות יש לו דין תיבה בדין שרטוט, יש להוכיח כן ממ\"ש הב\"ח בטיו\"ד שם להקשות על שיטת ר\"ת דאגרת שלומים מותר לכתוב כמה תיבות מפסוק לצחות. דהא אסור משום דאין כותבין מגילה להתלמד בה ותירץ דגם לצחות אין היתר אלא בסירוגין כדאמרי' ביומא ל\"ח ע\"ב. ופרש\"י שם דכותב ג' תיבות ואח\"כ ראשי תיבות יעו\"ש. ומעתה אם נאמר דאות אחת לא נחשב כתיבה בדין שרטוט א\"כ כשכותב ג' תיבות ואח\"כ אות בשביל ראש תיבה וכן למ\"ד ג' אין כותבין כשכותב ב' תיבות ואות לר\"ת אחרת, גם בלא לצחות באגרת, הא מותר לכתוב בלא שרטוט. ושמעינן מזה דגם אות אחת נחשב בזה כתיבה ולכך רק באגרת ולצחות מותר. - אמנם בעיקר דברי הגאון בצ\"פ אם כנים הם, הנה הב\"ח שם הביא בשם כמה ראשונים דדעת הרמב\"ם להלכה כמ\"ד דג' אין כותבין בלא שרטוט כמ\"ש בפ\"ד מיבום יעו\"ש. א\"כ חקיקת הציץ בעי שרטוט, ולא מצינו רמז ע\"ז בשום מקום. אכן למ\"ש מהר\"י קורקוס בדעת הרמב\"ם דהלמד לא היה נחלק מהשם, א\"כ היה רק ב' תיבות ולא בעי שרטוט. כיון שלד' תיבה אחת למה נחלק אותה. ט) אמנם עיקר דברי מהר\"י קורקוס צע\"ג מהמבואר בירושלמי פ\"א דמגילה ה\"ט כל האותיות הכתובים עם השם מלפניו הרי אלו חול כו' שכן מצאנו בציץ שהוא מובדל ממנו קדש למד מלמטן והשם מלמעלן יעו\"ש ובירושלמי פ\"ד דיומא ה\"א ציץ כו' קדש מלמטן ושם מלמעלן כו' ודכוותה אחד מלמטן ושם מלמעלן יעו\"ש ובפ\"מ וק\"ע היטב. דמבואר דבציץ ובגורל הלמד היה מובדל מן השם והיה בשיטה שניה. ויכתבו הלמד לבדה והשם לבדו, כשהם שיטה אחת יותר י) ט) ע' חולין ס\"ה ע\"א בשני שיטין לא פסיק להו. וע\"ע תוס' סוטה ל\"ו ע\"א ד\"ה עשרים. מכשהם שני שיטין. ולגירסת התוס' נראה שטעמם כדי שיהיו ארבעה אותיות בשיטה אחת. וארבעה בשיטה אחרת, דקדש חסר וא\"ו הוא. ולדעת רבינו אין זה מספיק לחלק הלמד מהשם. כיון שהכל תיבה אחת איך נחלוק אותה. וזה שכתב רבינו שפעמים כתבוהו שיטה אחת, הוא ממה שהעיד ר\"א בר\"י שראה אותה ברומי בשיטה אחת:
והרר\"ד ן' זמרא ז\"ל כתב וק\"ק על פי' התוס' שאין זה דרך קריאה יא) י) נראה דט\"ס וצ\"ל כשהם בב' שיטין יותר מכשהם בשיטה אחת. מלמטה למעלה. ותו דלא הוי שני שיטין אלא שני חצאי שיטין. ותו דהוי תיבה אחת חלוקה בשתי שיטות לפיכך תפס הרב ז\"ל כדברי ת\"ק דלכתחילה בעינן שתי שיטות. אבל סדר הכתיבה כתב כר\"א בר\"י דאמר אני ראיתיו ברומי וכתוב עליו קדש להשם. ואפילו בזמן שכותב שני שיטין כותב קדש למטה. לד' למעלה. והרי אתה קורא יב) יא) כן הקשו הרשב\"א שם בשבת ובמהר\"ם בסוכה שם. שפיר לה' קדש אלא שבתחלה היה כותב למטה קדש יג) יב) צ\"ע דבקרא כתיב קדש לה'. ובפשוט משמע דגם הקריאה כן הוא. וע\"ע יומא ל\"ט ע\"א במתני' ואומר לה' חטאת. ובתוס' ישנים הקשו מהא דלא לימא אינש לה' קרבן אלא קרבן לה' ותירצו דשא\"ה דכתיב אשר עלה כו' והדר ועשהו חטאת יעו\"ש. א\"כ כש\"כ כאן דכתיב קדש לד' צריך הקריאה להיות כן. כדי שלא להזכיר את השם ארקנייא ומפני עדותו של ר\"א בר\"י שאמר אני ראיתיו ברומי כו' כתב ופעמים כתבוהו בשיטה אחת:
יג) במהר\"ם שם מפני קושייתו על פי' התוס' הביא מ\"ש הבחיי בשם הראב\"ד דקדש למ\"ד היה בסוף שיטה עליונה וזה נקרא מלמטה והשם בתחלת שיטה תחתונה. וכ\"כ הרשב\"א בשבת שם בשם ר\"ת יעו\"ש. והנה מדלא העיר הראב\"ד כאן כלום על הרמב\"ם, לכאורה י\"ל כן גם בדעת הרמב\"ם. ואפשר היה לדייק בלשונו דנקיט קדש למטה. ולד' למעלה. ובגמ' הגירסא לד' למעלה וקדש למטה וכבר התעורר בזה הכס\"מ. אבל אם נאמר דס\"ל כפי' הראב\"ד שפיר נקיט תחלה קדש למטה, דהכוונה בשיטה ראשונה בסופו וא\"ש. אמנם באמת גם בירושלמי פ\"ד דיומא ה\"א הגירסא קדש למד מלמטה כו' ושם קשה לפרש כפי' הראב\"ד, כמ\"ש בשירי קרבן שם." + ], + [ + "חופר את האותיות כו'. כתב מהר\"י קורקוס ז\"ל פ' המביא תניין יד)גיטין כ' ע\"א. לא היו כותבו שוקע אלא בולט כדינרי זהב. ומפרש לה התם כדינרי זהב. ולא כדינרי זהב. כדנרי זהב שבולט. ולא כדנרי זהב דאילו התם מגוואי והכא מאבראי ופרש\"י ז\"ל דוחק מאבראי והיא בולטות מגואי. גם שם נתבאר שהאותיות הם עצמם שמכה מאחוריו והם בולטות בפניו דהיינו חק יריכות וההיא היא דמתקריא כתיבה. טו)באור שמח כוון לציין כן. ובהשגות א\"א אינו חופר כו' והנה דפוס שכתב לא מצאתנו ונראה שכתב כן משום פתוחי חותם. והנראה מן הגמ' שהאותיות היה מכה מאחוריו כדין כתיבה כן נראה דעת רש\"י ז\"ל בלשון שכתבתי. והוא הנקרא פתוחי חותם שמפתח מאחוריו והאותיות בולטות כמו החותם. וגם צריך לצייר האות מאחוריו מהופכת כדי שיבלוט כסדר. וכן עושין החותם לחותם הדינור. וזה פשוט. ומדובק בשעוה הוא כדרך הצורפין הזוקקים או מכים בטס מצד אחד לעשות צורות או אותיות. והם בולטות מהעבר השני. כדי שלא יבקע הטס בעת שדוחק ומכה כדי שיבלטו הצורות או האותיות ממלאים אותו בזפת או בשעוה ואותו הזפת או השעוה מעמיד אותו טז)בהר המוריה כוון לזה. בעת החקיקה או ההכאה כדי שלא יבקע ולכך כתב רבינו שהיה הטס מדובק בשעוה מלפניו כדי לחקוק האותיות מאחוריו שיהיו בולטות לפניו:
והרר\"ד ן' זמרא ז\"ל כתב דעת רבינו שלא היה עושה בדפוס דבעינן כתיבה יז)בכס\"מ כתב שהיה כותב האותיות דכתיב ויכתבו עליו מכתב. ואח\"כ חופר מאחוריו. וכ\"ה בג\"פ סי' קכ\"ה. ובס' מעשה רקח תמה ע\"ז מש\"ס גיטין כ' ע\"ב דמקשה והא בעינן מכתב ופרש\"י פתוחי חותם יעו\"ש. הרי דפתוחי חותם הוא עצם המכתב, וכ\"מ כאן ברדב\"ז ודו\"ק. ומ\"ש הרדב\"ז דדפוס אינו כתב, ע' יו\"ד סי' רע\"א בט\"ז סק\"ח בזה. אמנם שם מיירי בדפוס ע\"י דיו. - וקצת יש לעורר דלהראב\"ד א\"ש מה שהבאתי לעיל הערה ח' בשם הצ\"פ דציץ יהיה צריך שרטוט יעו\"ש. ובזה י\"ל למ\"ש התוס' מנחות ל\"ב ובכמ\"ק דשרטוט דס\"ת ותפילין הוא רק ליישר הכתב יעו\"ש ובשו\"ת רע\"א סי' נ'. א\"כ אפ\"ל דע\"י דפוס ל\"ש טעם זה ולא צריך לשרטוט כדוגמא בש\"ס פסחים ל\"ז ע\"א אפשר יעשנה בדפוס ויקבענה כיון יעו\"ש. דכתיב ויכתבו עליו וגו' וחופר האות מאחוריו ובולט מלפניו ואומנות זה אין עושין אותו אלא על השעוה:", + " והוא נקוב כו'. כתב מהר\"י קורקוס ז\"ל זהו מה שאמר הכתוב ושמת אותו על פתיל תכלת וכ\"פ הרמב\"ן ז\"ל יח)בפ' תצוה כ\"ח ל\"ז. ובהשגות א\"א עוד יש בו נקב כו' כתב כן הר\"א ז\"ל מפני שכתוב ויתנו אותו על פתיל תכלת לתת על המצנפת וסובר שהוא חוט אחד. חוץ מהחוט שנזכר בציוויו שכתב ושמת אותו על פתיל תכלת וא\"כ הרי כאן שני חוטין. וכבר האריך הרמב\"ן ז\"ל לבטל דעת זה. וכתב שהאיך יעשו מה שלא הוזכר בציוויו כי בציוויו לא הוזכר רק פתיל אחד והוא הנכנס בנקבי הציץ ונקשר כנגד העורף אלא שהמצנפת צניפתה משופעת מאחוריו. כי היה צריך להניח לפניו מקום לתפילין בין ציץ למצנפת והיה הפתיל הנקשר לאחוריו כנגד העורף נקשר על המצנפת אחורי אזניו. וזהו ונתת את הציץ נזר הקדש על המצנפת כי היה קושר אותו מאחוריו דאלו ציץ על המצח היה והמצנפת בגובה הראש משפעת ויורדת לאחוריו כאשר כתבתי ורש\"י ז\"ל בפירוש החומש טרח לקיים כל המקראות והצריך ששה חוטין. והאריך הרמב\"ן ז\"ל להקשות עליו כי איך אפשר לצרף כל המקראות של הציווי ושל העשייה ולהרבות בחוטין והכתוב לא צוה רק חוט אחד. ועיין בחדושיו ז\"ל ודעתו כדעת רבינו וכאשר כתבתי:" + ], + [ + "והמעיל כלו תכלת כו'. כתב מהר\"י קורקוס ז\"ל ברייתא פ' המזבח מקדש. יט)זבחים פ\"ח ע\"ב. ת\"ר המעיל כלו תכלת שנאמר כליל תכלת וכו'. ובהשגות על מ\"ש רבינו שאין לו בית יד. א\"א זו מנין לו. גם על מה שכתב והוא נחלק לשני כנפים מסוף הגרון עד למטה. א\"א וגם זו מנין לו. והנה מ\"ש שאין לו בית יד הוא משום דכתיב בקרא והוא עוטה מעיל וכתיב מעיל צדק יעטני. ועטייה לא תאמר רק על מה שאינו מלבוש. כי אם היה לו בית יד היה לו לכתוב לשון לבישה לא לשון עטייה. ומ\"ש שהוא נחלק לשני כנפים, הוא משום דכן כתיב בקרא ויחזק בכנף מעילו ויקרע. נראה שהיה לו כנפים שאם לא היה לו כן היה לו לכתוב רק בשולי מעילו וכ\"כ הרמב\"ן ז\"ל. כ)פ' תצוה כ\"ח לא. - ע' רדב\"ז בשו\"ת ח\"א סי' שמ\"ג ולד' הרמב\"ן הוכחת הרדב\"ז שם צע\"ק. והוא עטוף קרוב לצורת האפוד יתעטף בו חצי הגוף שכלפי רגליו. והנה יש לו כנפים ואינו כמין חלוק. אבל המעיל כסות מקיף את כל הגוף כלו מצוארו עד רגליו, ואין לו בית יד כלל. ובשאר המעילים יש להם בית צואר כנגד כל הצואר תפור בו והוא הנקרא פי המעיל. וצוה הכתוב שיהיה ארוג עמו כו'. הכל שם כדברי רבינו. ודעת רש\"י ז\"ל כדעת הר\"א ז\"ל שהוא כדמות חלוק. והקשה עליו הרמב\"ן ז\"ל והכריח כאשר כתבתי. ומ\"ש רבינו שחוטיו כפולים י\"ב, נתבאר ביומא פ' בא לו כא)ע\"ב ע\"א. דיליף תכלת תכלת מפרוכת מה להלן כל חוט ששה אף כאן כל חוט ששה. וכתיב כליל תכלת. ופרש\"י כליל גדיל ואין גדיל פחות משנים וכל חוט ששה הרי י\"ב. ומ\"ש ופיו ארוג בתחלת אריגתו, הוא מ\"ש שפה יהיה לפיו סביב מעשה אורג. וזה סיוע לפרש\"י ז\"ל כב)שם בפ' תצוה כ\"ח ל\"ב. והובא בכס\"מ. שכתב באותה שנתבאר ספ\"ח דמעשה אורג. היינו שמתחלת אריגתם יהיו כך ולא ע\"י תפירה וכאשר הארכתי שם:
והרר\"ד ן' זמרא ז\"ל כ' הא למדת דחוטי המעיל כפול ששה והם גדיל הרי י\"ב. והם של תכלת וחוטי הרמונים כפול שמונה דכתיב משזר וכ\"מ שנאמר משזר חוטם כפול ח' והתם כג)שם ביומא. יליף לה:", + " ופיו ארוג בתחלת אריגתו כו'. כ' הרר\"ד ן' זמרא ז\"ל זה לא מצאתי מפורש ואי בעית אימא קרא ואי בעית אימא סברא. אבע\"א קרא דכתיב והי' פי ראשו בתוכו שיהי' פיו בראשו כלומר בתחלתו. ואבע\"א סברא דבזמן אריגתו מתחיל מן הקצר ומרחיב והולך. אבל אם מתחיל מן הרחב אינו יכול לקצר:", + " ואין לו בית יד כו'. כ' הרר\"ד ן' זמרא בהשגות א\"א זו מנין לו כו'. ואני אומר שלא היתה כוונת רבינו לומר שלא הי' לו בית יד להוציא זרועותיו מתחת המעיל. אלא לא הי' לו בית יד כמו הכתונות כדרך כל המלבושים. ויליף לה רבינו מדנקרא מעיל ואם הי' לו בית יד לאו היינו מעיל אלא כתונת. וזהו שכתב אלא נחלק לשתי כנפים מסוף הגרון עד למטה כדרך כל המעילים. והי' מכניס ראשו בבית הצואר ונמצאו שתי כנפיו אחד מימין ואחד משמאל פתוח מלפניו ומאחריו. וא\"כ ע\"כ היו לו בתי ידים כמין נקבים אחד מימין וא' משמאל להוציא בהם זרועותיו. שהרי חגור הי' בחשב האפוד. וליכא לפרושי שהי' נחלק לשתים חלוק לפניו וחלק לאחריו והשתא ניחא שהי' יכול להוציא זרועותיו. דא\"כ לא נקראו כנפים. כד)ע' תפארת ישראל בפתיחה לס' מועד בכללי בגד\"כ שכתב שהיה נחלק חלק מלפניו וחלק מלאחריו ולא מן שני הצדדין. ולמ\"ש הרדב\"ז ז\"א. דאין כנף אלא מן הצד, ותו שהרב ז\"ל כתב לקמן כה)ה\"ד. וע' ברמב\"ן פ' תצוה כ\"ח ל\"א. וז\"ל אבל רבותינו אמרו שהיו שבעים ושנים כו' שלשים וששה מצד אחד כו' ומכאן תלמוד שאינו כמין חלוק וכתונת אלא יש לו כנפים יעו\"ש ואפשר דכוונתו כמ\"ש הרדב\"ז. ודו\"ק. עד שיהיו שוליו משני צדדיו פעמון ורמון. משמע שהי' חלוק לשני צדדין ימין ושמאל. ועדיין לא ידעתי למה הי' חלוק מלאחריו. בשלמא מלפניו שלא יעכב בהליכה, אבל מלאחריו למה. וכן נראה שהוא דעת הראב\"ד ז\"ל שכתב וגם זו מנין לו. ואפשר לי לומר דילפינן לה מדכתיב ועשית על שוליו רמוני תכלת וארגמן ותולעת שני, על שוליו סביב מדכתב שוליו תרי זימני משמע דשתי שוליים הם. ולא משכחת לה אם לא יהי' חלוק לשנים. וא\"ת כיון שהי' המעיל בעל ד' כנפות למה לא הי' חייב בציצית כו)המנ\"ח מצוה צ\"ט כוון להקשות כן. ותי' משום דקי\"ל דטלית שאולה פטורה משום דכתיב כסותך וה\"ה בגדי כהונה שהם של הקדש. אמנם העירו עליו מש\"ס חולין ק\"י ע\"ב דגם טלית שאולה אחר למד יום חייבת מדרבנן. ולמ\"ש הרדב\"ז א\"ש. וכ\"ת הכי נמי לא מצינו שהוזכר זה כלל. וכ\"ת משום דבגדי כהונה צריכים שיהיו עד העקב ונמצאו הציצית נגררים ע\"ג קרקע. כז)ע' ש\"ע או\"ח סי' כ\"א ס\"ד שלא יגרור ציצותיו ובמג\"א שם סק\"ג העיר ע\"ז מכמ\"ק ומגיטין נ\"ו ע\"א מבן ציצית הכסת יעו\"ש ובה\"ט ושע\"ת בזה. מה בכך על הריצפה הי' מהלך והרצפה נתקדשה. וטלית שכולה תכלת חייבת בציצית. וי\"ל דכיון שלא היתה מחוברת אלא כנגד הגרון אין זו בעלת ד' אלא בעלת שתים ופטורה. והארבע כנפות שלנו כולם מחוברות על הכתף ולפיכך היא בעלת ארבע:", + " והקורע פי המעיל לוקה כו'. כ' הרר\"ד ן' זמרא ז\"ל בפ' בא לו. כח)יומא ע\"ב ע\"א. אמר רחבא אמר ר\"י המקרע בגדי כהונה לוקה שנאמר לא יקרע. מתקיף לה רב אחא בר יעקב ודילמא הכי קאמר קרא ניעבד ליה שפה כי היכי דלא ניקרע. מי כתיב שלא יקרע, ומשום דאיכא לאקשויי עלי' דקרא במעיל כתיב להכי הקדים רבינו והקורע פי המעיל דבי' כתיב קרא לא יקרע. וה\"ה לכל בגדי כהונה ודוקא דרך השחתה אבל הקורע ע\"מ לתקן פטור. וא\"ת מנ\"ל הא. דמימרא דתלמודא סתמא משמע. ותו דקרא לא יקרע בכל גוונא משמע מדלא כתיב ולא יקרע. וי\"ל דלא עדיפי בגדי כהונה מכל הדברים הנעשים לקדושת שמו כגון מזבח והיכל דאין לוקין עליהן אלא דרך השחתה שנאמר ונתצתם וגו' לא תעשון כן לד' אלקיכם. ור\"י לא הוצרך לפרש דדוקא דרך השחתה הוא דלוקה ולא אתי אלא לפרושי דלא יקרע לאו גמור הוא ולוקה עליו מדלא כתיב שלא יקרע, וקרא תרתי קמ\"ל שיהי' שפה לפיו שלא יהא נוח ליקרע כט)כ\"ה בפרש\"י פ' תצוה כ\"ח ל\"ב וי\"ל בזה בקושיית הגרע\"א בגליון הש\"ס מסנהדרין כ\"א ע\"ב דאמרי' לא ירבה כדי שלא יסור לבבו יעוש\"ה. ואם קרעו לוקה. וגדולה מזו אני אומר שהמוחק שם משמות הקדושים ע\"מ לתקנם ולא הי' דרך השחתה נהי דעביד איסורא. אבל אינו לוקה. ומנא אמינא לה מדאמרי' המאבד שם משמות הקדושים לוקה. משמע דרך איבוד. והכי משמע נמי מקרא דמייתי שנאמר בע\"ז ואבדתם את שמם וגו' לא תעשון כן וגו', ומה ע\"ז דרך השחתה, ל)ע' שו\"ת ח\"ס יו\"ד סי' רס\"ד ארוכות בזה וכוון לראיה זו של הרדב\"ז. אך הכא דוקא דרך השחתה הוא דלוקה. ועדיין צ\"ע דדילמא משום חומרת קדושת השם אפי' ע\"מ לתקן לוקה. והכי משמע מדכתב רבינו בהלכות יסוה\"ת לא)פ\"ו ה\"ה. ע' ח\"ס שם. וראי' זו של הרדב\"ז סעד גדול לשיטת הרא\"ש שם. וע\"ע שו\"ת הרדב\"ז ח\"א סי' ע\"ז ובשו\"ת עין יצחק או\"ח סי' ה'. וע\"ע פרמ\"ג או\"ח סי' קנ\"א במשב\"ז סק\"ג בזה. וז\"ל שאר הכנויים שמשבחים בהם להקב\"ה כגון חנון כו' מותר למוחקן. והא ודאי ע\"מ לתקן הוא, דאי דרך השחתה ודאי אסור דלא גרעו מכתבי הקדש, ודכוותא רישא דשמות שאינם נמחקים. אפי' ע\"מ לתקן לוקה. ומ\"מ הקורע בגדי כהונה אינו לוקה אלא דרך השחתה:" + ], + [ + "ומביא תכלת כו'. כ' מהר\"י קורקוס ז\"ל ברייתא פ' המזבח מקדש לב)זבחים פ\"ח ע\"ב. שהזכרתי בסמוך מסיים בה כיצד הוא עושה מביא תכלת וארגמן ותולעת שני שזורים ועושה אותם כמין רמונים שלא פתחו פיהם ומביא ע\"ב זגין ובהם ענבולין ותולה בו ל\"ו מצד זה ול\"ו מצד זה. פי' רמונים שלא פתחו פיהם פרש\"י ז\"ל דרך רמונים כששוהים באילן אחר גמר בישולן מתפתחין מאיליהן כדרך קליפי אגוזים החיצוניות. והרמב\"ן ז\"ל לג)בפ' תצוה כ\"ח ל\"א. סובר שהפעמונים היו מכניסים אותם ברמונים שכן כתוב בתוך הרמונים. והברייתא שכתבתי משמע כדעת רבינו חדא שאמרה ותולה בו לד)הגירסא שלפנינו ותולה בהן אבל מפרש\"י נראה שגרס ותולה בו. וע' בכס\"מ. משמע שהפעמונים תלוים במעיל, ותו שהי' להם לומר ומכניס הענבולים בתוך הרמונים ותולה כו', ותו שאמרו כמין רמונים שלא פתחו פיהם משמע דאין דבר נכנס בהם. ומלת בתוך ל\"ק מידי דפירוש בתוך היינו בין או באמצע. וכן תרגום אנקלוס בתוכם סביב לה)שם בפ' תצוה כ\"ח ל\"ג ובס' נתינה לגר על התרגום כוון לזה. ביניהון. ולא תרגם בגווהון. ובתוך שתרגם לו)בפ' פקודי ל\"ט כ\"ה וע' בנתינה לגר שם. ובס' הכתב והקבלה כוון בזה למהר\"י קורקוס ומביא ראיה מקרא ויצא בן אשה ישראלית בתוך בני ישראל ותרגום אונקלס בגו. וע\"כ דגו פי' בתוך. בגו הוא כמו בין. וכ\"ד רש\"י ז\"ל בפי' החומש לז)שם בפ' תצוה. גם בגמ' לח)שם בזבחים ד\"ה עינבלים. וכ\"כ התוס' סוף מס' קנים אבל המפרש שם פי' כהרמב\"ן יעו\"ש. ולמד אותו מדכתיב פעמון ורמון דמשמע אצל רמון ולא בתוך. אלא פעמון ואח\"כ רמון בצידו. וזה דקדק רבינו במ\"ש עד שנמצא שיליו כו' דוק ותשכח. ומ\"ש כל חוט שמונה, גם בפ' בא לו לט)יומא ע\"א ע\"ב. ויליף לה מפרוכת מה שם כ\"ד חוטין אף כאן כ\"ד חוטין. והיו שני מינים נמצא שמונה בכל מין וכבר הזכרתי זה:" + ], + [ + "הזהב שבאריגת האפוד כו'. כ' הרר\"ד ן' זמרא ז\"ל פ' בא לו מ)שם ביומא. ונקיט רבינו כטעמו של רב אשי דאמר לעשות בתוך הארגמן וכתיב ועשית שיהי' כל עשיותיו זהב בתוך הארגמן וכן בתולעת השני וכן בשש נמצא כ\"ח. וכבר כתבתי זה למעלה ולא ידעתי למה לא כתב הרב ז\"ל שהאפוד הי' מעשה חושב מא)ע' מל\"מ לעיל פ\"ח הט\"ו. כאשר כתב בחושן כי באפוד כתיב מעשה חשב ובחושן כתיב אפוד. וי\"ל דלמעלה לא ביאר הרב מעשה האפוד אלא כמה חוטין הי' באריגתו ולמטה גבי החושן כתב מעשה חושב לאפוד ולחושן אפוד שהכל הי' מעשה חושב:" + ], + [ + "כיצד מעשה החושן כו'. כ' מהר\"י קורקוס ז\"ל פסוק מלא ועשית חושן וגו' מעשה חושב. וכבר נתבאר פי' מעשה חושב דהיינו שהצורה נראית משני צדדין. ואמה ארכו כן כתוב באלה פקודי רבוע יהי' כפול וגו' זרת ארכו וזרת רחבו כפול. מב)כוונתו ליישב מה שדקדק הרדב\"ז כאן דלמ\"ל תרי זמני כפול בקרא. ופי' הכוונה כפול שני דזרת על זרת הוא אחר שכופלו ולכך לא הביא מקרא דפ' תצוה כ\"ח ט\"ז רק מפ' פקודי ל\"ט ט' דשם כתיב ב\"פ כפול. פירושו שלאחר כפילתו יהי' רבוע זרת על זרת והזרת הוא חצי אמה. ומ\"ש שכל אבן מרובע ומשוקע כו' כך פרש\"י ז\"ל מג)בפ' תצוה כ\"ה ז'. גבי אבני מלואים וגבי משובצים זהב יהי'. שהי' עושה מושב כמין גומה וכו' והרמב\"ן ז\"ל מד)שם. חולק בזה וסובר שלא היתה האבן שקועה רק יושבת על המושב ויוצאים מן המושב מזלגות האבן. וכתב שכן דרך כל אבן יקרה שלא יטמין יופי'. ודעת האונקלוס נראה שהוא כדעת רש\"י ז\"ל ורבינו מה)ע' רמב\"ן שם שכתב בדעת התרגום כדעתו. וע' מל\"מ כאן. שתרגם משקען, נראה שהיו שקועות והמושב מקיף סביב על האבן מכל הרוחות. והוא מ\"ש משבצות שפירושו שיהיו האבנים מוקפות משבצות כ\"כ רש\"י ז\"ל וכדברי רבינו:", + " ארכו אמה ורחבו זרת כו'. כ' הרר\"ד ן' זמרא ז\"ל דכתיב רבוע יהי' כפול זרת ארכו וזרת רחבו כפול כלומר אחר שנכפל הי' רבוע זרת ארכו וזרת רחבו כפול. וכבר נשאלתי אמאי כתיב תרי זמני כפול, והעליתי דאפי' בשעת אריגתו הי' אורג אותו כפול ולא הי' אורג אותו פשוט ואח\"כ כופלו. דא\"כ הי' צריך תפירה. ולא הי' בבגד\"כ מעשה מחט. מו)אפ\"ל ראי' לזה מש\"ס יומא ע\"ב ע\"ב מיתיבי בגד\"כ אין עושין אותן מעשה מחט כו' אמר אביי לא נצרכא אלא לבית יד כדתניא כו' יעו\"ש. ומשמע דלא משכחת מעשה מחט רק בבית יד. ויש לעיין בזה למ\"ש הרדב\"ז לקמן ה\"ט יעוש\"ה. וטעם הכפל כדי ליתן את האורים ואת התומים בתוך כפלי החושן אעפ\"י שאין נראה כן מלשון רבינו שכתב אורג בגד וכו' ארכו אמה ורחבו זרת וכופלו לשנים. משמע שהי' אורג אותו פשוט. וצ\"ל לפ\"ז כי שני ראשי' היו למעלה ואעפ\"י שלא הי' תופרו מן הצדדין כובד החושן הי' מעמד את האורים ואת התומים שלא יפלו ואכתי כפל הכפל קשיא. ואפשר דרבינו לא נחית להכי, אבל מודה הוא דמתחלת אריגתו ועד סופו הי' כפול. ולזה דעתי נוטה:" + ], + [ + "ומפתח על האבנים כו'. כ' מהר\"י קורקוס ז\"ל כתב רש\"י ז\"ל בפי' החומש מז)בפ' תצוה כ\"ח כ\"א. איש על שמו סדר תולדותם סדר האבנים אודם לראובן פטדה לשמעון וכן כולם. ועוד יתבאר בסמוך גבי אפוד דעת רבינו בזה:", + " נמצא כותב כו'. כ' הרר\"ד ן' זמרא ז\"ל על האודם ראובן שהוא הראשון ועל ישפה בנימין שהוא אחרון. וגרסינן בפ' בא לו מח)יומא ע\"ג ע\"ב. כיצד נעשית ר' יוחנן אמר בולטות ר\"ל אמר מצטרפות והא לא כתיב צד\"י א\"ר שמואל בר יצחק אברהם יצחק ויעקב כתיב שם. והא לא כתיב טי\"ת א\"ר אחא בר יעקב שבטי ישורון כתיב שם. ומשום כבוד האבות הי' כותב אותם למעלה ושבטי ישורון למטה. ורבינו כתב שבטי י\"ה ואפשר שכך היתה גרסתו מט)בס' צפנת פענח מהד\"ת ס\"ז ע\"ב כתב ראיה לזה מתוספתא פ\"ק דחלה דאר\"י לבוש שלבש בו אבא וציץ שנתן בין עיניו אם לא אלמוד בו לכל מורה הוראות יעו\"ש. דמשמע דאמר כן כשבועה. וקשה בשלמא בציץ שהיה בו השם הוי גדר שבועה, ע' ברמב\"ם פי\"ב משבועות ה\"ד. אבל בלבוש מה שבועה שייך בו. אבל להרמב\"ם שהיה השם בחשן שהוא מלבוש כהן גדול א\"ש. והיא הנכונה כדי שהשם יסייע בתשובת השאלה. נ)ע' פרש\"י תצוה כ\"ח י\"ב וז\"ל שיהא הקב\"ה רואה את השבטים כתובים לפניו כו' וע\"ע תוס' ר\"ה כ\"ו ע\"א ד\"ה כיון מ\"ש בזה. וע\"ע בקידושין ע' ע\"ב כשהקב\"ה משרה שכינתו מעיד על כל השבטים כו' שנאמר שבטי י\"ה עדות לישראל, אימתי הוי עדות לישראל כו' יעו\"ש ובפרש\"י. ולסברת הרדב\"ז משם סמך לדברי הרמב\"ם ודו\"ק. ועדיין לא ידענו על מה הי' כותב וכ\"ת על האבנים כשאר שמות השבטים, הא ודאי ליתא שלא הוזכרו אבנים אלו בכתוב ולא על איזה אבן היו. ואם על הגויל ככתיבת ס\"ת הי' צריך לדבק אותו בדבק או לתופרו שם. והי' ראוי שישמיענו דבר זה. ולפיכך אני אומר דמעשה חושב היו אותיות מרוקמות בגוף החושן נא)ע' מנ\"ח מצוה צ\"ט ובתפא\"י בכללי בגד\"כ בס' מועד שכתבו דשמות האבות היו כתובין על אבן ראובן. ושבטי וגו' על אבן בנימין, יעו\"ש. ולהרדב\"ז כאן ז\"א. - ואפ\"ל ראיה להרדב\"ז למ\"ש בס' צ\"פ מהד\"ת ע' ע\"ב דלכך באפוד כתיב כמ\"פ לשון פתוחי ובחשן רק פעם אחת. כדי לרמז בזה הא דאמרי' בגיטין ו' ע\"ב דאין לכתוב ג' תיבות מפסוק בלא שרטוט ובמתניתא תני ד' אין כותבין. א\"כ באפוד דבכל אבן היה כתוב ששה שבטים, שהם שש תיבות, צריך שרטוט קודם החקיקה. משא\"כ בחשן דבכל אבן בפ\"ע היה רק שם שבט אחד אין צריך יעו\"ש. ובמ\"ש לעיל הערה ח' בזה. ואם נאמר דעל אבן אודם היה כתוב ראובן וגם שמות האבות כו' א\"כ הוי ד' תיבות על אבן אחד. ולכ\"ע בעי שרטוט, אבל להרדב\"ז שהיו מרוקמות בחשן עצמו. א\"כ לא היו רק ג' תיבות דלא בעי שרטוט כמ\"ש הכס\"מ בדעת הרמב\"ם בפ\"ז מס\"ת הט\"ז. או די\"ל דל\"ש דין שרטוט ברקימה. - אמנם מלשון הירושלמי שם ביומא דאמרי' כל אלה שבטי ישראל חקוק \"עליהם\" משמע שהיה על האבנים עצמם. שוב מצאתי במד\"ר סו\"פ תצוה מפורש דעל אבן אודם כתוב שמות האבות וראובן. ועל ישפה בנימין ושבטי ישורן יעו\"ש. והוא כמ\"ש המנ\"ח ותפא\"י וצ\"ע. והנה מה שהעירותי דא\"כ הוי ד' תיבות על אבן אחד ובעי שרטוט, אפ\"ל למ\"ש בקרית ספר, דשמות האבות ושבטי וגו' אינו רק מדרבנן ומה\"ת די לכתוב רק צד\"י וטי\"ת החסירים באותיות השבטים יעו\"ש ובמנ\"ח שם. וא\"כ למ\"ש התוס' שם בגיטין דדוקא כשמתכוון לכתוב הפסוק לדרשא בעי שרטוט משא\"כ באגרות שלומים מותר לכתוב כמה תיבות לצחות הלשון בלא שרטוט יעו\"ש. וא\"כ י\"ל דגם בחשן דשמות האבות ושבטי וגו' שאינם נצרכים לדרשא דדי רק באות צד\"י וטי\"ת. ושאר האותיות הם כמו לצחות הלשון לבד, לא בעי שרטוט. - ורבינו בחיי ובעה\"ט פ' תצוה יש להם שיטה אחרת בכ\"ז. וצ\"ע ממד\"ר הנ\"ל, ואכמ\"ל. בעצמו והיו בולטות כשאר אותיות השבטים בשעת תשובת השאלה ומאירות ומצטרפות לדעת ר\"ל:", + " וכותב בתחלה למעלה כו'. כ' מהר\"י קורקוס ז\"ל סו\"פ בא לו נב)שם ביומא. ושם כתוב שבטי ישורון ורבינו כתב שבטי י\"ה כלשנא דקרא שבטי י\"ה עדות לישראל והכל אחד כי הכוונה בעבור אות טי\"ת שלא היתה בשבטים ולא בשמות האבות. ופשוט הוא זה:" + ], + [ + "ועושה על ד' זויות כו'. כ' מהר\"י קורקוס ז\"ל זהו שאמר הכתוב ועשית על החושן שתי טבעות זהב וגו' והם העליונות לאחוז אותם בכתפות האפוד ועדיין היו תחתיתו הולך ובא. לכך צוה עוד ועשית שתי טבעות זהב ושמת אותם על שתי קצות החושן והם הפאות התחתונות. וביאר אח\"כ וירכסו את החשן מטבעותיו אל טבעות האפוד בפתיל תכלת וגו'. וכתב רבינו על עבותות והם הנקראים שרשרות, נג)וכ\"ה בפרש\"י שם תצוה כ\"ח כ\"ד. לפי שהכתוב אמר תחלה ועשית על החשן שרשרות גבלות ואח\"כ אמר ונתת את שתי עבותות הזהב ומשמע לכאורה דשרשרות לחוד ועבותות לחוד. לכך נראה דשרשרות היינו העבותות ונקראו שרשרות כי שרשרות בלשון תורה כמו שלשלת בלשון המשנה. והיא כמין קליעה ולכך נקראו עבותות. ועוד יתבאר בסוף הפרק כיצד היו עושים בהם ובטבעות:" + ], + [ + "האפוד רוחבו כו'. כ' מהר\"י קורקוס ז\"ל כך כתב רש\"י ז\"ל בפי' החומש: נד)בפ' תצוה כ\"ח ז'.
והרר\"ד ן' זמרא ז\"ל כ' גם זה מבואר. אלא דקשיא לי מה שכתב ותופר עליו שתי תפירות וכו' והלא כתב למעלה ובגדי כהונה כולם אין עושים אותם מעשה מחט אלא מעשה אורג, וכ\"ת דתפירה לאו דוקא אלא מחבר ולעולם בארוג. קשיא דהא גבי חשב האפוד כתב ויש לו כמו שתי ידות יוצאות ממנו בארוג ודכוותה הוי לי' למכתב גבי כתפות האפוד. וי\"ל דמקרא שמוע לה דגבי חשב האפוד כתיב וחשב אפודתו אשר עליו ממנו הוא כמעשהו. אבל גבי כתפות כתיב כתפות עשו לו חוברות. משמע דבתחלה עשו אותם ואח\"כ חברום ע\"י תפירה וגזרת הכתוב הוא. ואפשר דתפירה זו לא היתה ע\"י מחט אלא עשו אותה בפני עצמם ואח\"כ חברום ע\"י אריגה. נה)צע\"ג דמפורש בפרש\"י שם דהיה ע\"י מחט. וז\"ל יחבר אותם במחט למטה בחשב ולא יארגם עמו אלא אורגם לבד ואח\"כ מחברם. ואם תרצה לומר דעכ\"פ תפירה במחט היתה גזרת הכתוב הוא. וליכא לפרושי דכתפות האפוד לאו מכלל בגדי כהונה הם. דהא מעכבין הם. ואם עבד בלא כתפות האפוד מחוסר בגדים הוא. והנכון דברים כפשטן כמו שהכתונת הי' שני חלקים ומחובר במחט בתפירה נו)כוונתו לש\"ס יומא ע\"ב אמר אביי לא נצרכא אלא לבית יד שלהם כו' יעו\"ש. כן האפוד עשוי משני חלקים ומחובר אח\"כ בתפירה:", + " ויש לו כמו שתי ידות כו'. כ' מהר\"י קורקוס ז\"ל נז)נראה דחסר כאן איזה תיבות, וצריך להיות כך. עיין ברש\"י ז\"ל בפי' החומש [תצוה כ\"ח ו'] מ\"ש כו'. מ\"ש שהחשב הי' מחובר בראש האפוד ע\"פ רחבו מעשה אורג ומאריך לכאן ולכאן להקיף ולחגור בו. ולדעת רבינו נראה שלא הי' החשב על פני רוחב האפוד כלל, רק הם שתי ידות. אחת יוצאה מכאן ואחת יוצאה מכאן ולהיות ששתי הידות הם לחגור נקראים שתיהם חשב האפוד כאלו הם אחד אעפ\"י שהם שנים. ולדעת רש\"י ז\"ל ניחא טפי שהיוצא מכאן ומכאן הכל אחד ומחובר בראשו ע\"פ רוחבו ומאריך וכו' כאשר נתבאר. ומ\"מ כ\"ע מודים שהארוג לא הי' מחובר במחט כלל ויליף לה מדכתיב ממנו הוא פי' שהי' ארוג לא מחובר:", + " והכל ארוג זהב כו'. כ' מהר\"י קורקוס ז\"ל מקרא מלא ממנו הוא כמעשהו זהב תכלת וארגמן ותולעת שני וכו':", + " ותופר עליו כו'. כ' מהר\"י קורקוס ז\"ל גם זה מהכתוב שתי כתפות חוברות יהי' לו אל שני קצותיו וחובר. ומדכתב חוברות וחובר משמע שיהיו תפורים ומחוברים ביד ולא ארוגים בתחלתם כמו החשב, דלא כתב ממנו אלא בחשב יהיו אלו הכתפות כמו שתי רצועות מימין האפוד עצמו והיו מתחברות באפוד ועולות על הכתפים בצדי הצואר ונקפלות לפניו למטה מכתיפיו מעט כ\"כ רש\"י ז\"ל בפי' החומש:", + " וקובע על כל כתף כו'. כ' מהר\"י קורקוס ז\"ל גם זה מבואר בכתוב אלא שרבינו כתב שהאבנים של החושן ושל האפוד היו מרובעות ואין בכתוב הכרח לזה, נח)ע' מל\"מ לעיל ה\"ו בזה. אלא אפשר שכ\"כ לפי שכך הוא יופיים ונויים. מ\"מ נראה דמרובעות לאו למימרא שיהיו שוות הרבוע. אלא לומר שיהי' להם זוויות ולאפוקי עגולות. ומסדר כתיבת השמות כך נראה שלא הי' שוות בצדדין לא עגולות כי לא תבא הכתיבה בהם כהוגן. ומ\"ש רבינו משוקע כבר נתבאר בסמוך:", + " ומפתח על שתי האבנים כו'. כ' מהר\"י קורקוס ז\"ל ברייתא בסוטה בפ' אלו נאמרים נט)סוטה ל\"ו ע\"א. שתי אבנים טובות הי' לו לכ\"ג על כתפיו אחת מכאן ואחת מכאן. ושמות י\"ב שבטים כתוב עליהם ששה על אבן זו וששה על אבן זו שנאמר ששה משמותם על האבן האחת וגו' על האבן השנית כתולדותם שניה כתולדותם ולא ראשונה כתולדותם, מפני שיהודה מוקדם. וחמשים אותיות היו, כ\"ה על אבן זו וכ\"ה על אבן זו. רחב\"ג אומר לא כדרך שחלוקים בחומש הפקודים כו' אלא כדרך שחלוקים בחומש שני. כיצד בני לאה כסדרן, בני רחל אחד מכאן ואחד מכאן, ובני השפחות באמצע. אלא מה אני מקיים כתולדותם כשמות שקרא להם אביהם ולא כשמות שקרא להם משה ראובן ולא ראובני שמעון ולא שמעוני. ופרש\"י ז\"ל דלדעת ת\"ק היו כתובים ששה האחרונים כסדרן גד ואשר יששכר וזבולן יוסף ובנימין. וששה הראשונים יהודה ראובן שמעון לוי דן ונפתלי. הכל כסדר לידתן חוץ מיהודה והוא מדכתיב שנית כתולדותם. ודרשינן ולא ראשונה כתולדותם. ולדעת רחב\"ג היו כתובים כסדר שנכתבו בסדר ואלה שמות ראובן, שמעון, לוי, ויהודה, יששכר זבולון באחת. ובשנית בנימין, דן, ונפתלי, גד ואשר, ויוסף. זהו תורף פירושו. ולפי\"ז דברי רבינו לא כת\"ק אתו. ולא כרחב\"ג אתו. כת\"ק לא אתו דאילו ת\"ק דן ונפתלי גד ואשר קודמים ליששכר וזבולן. ובודאי כי סדר לידתן כך הוא. ואילו רבינו הקדים יששכר וזבולן לדן ונפתלי גד ואשר. ואין זה סדר לידתן. ותו דלת\"ק יהודה קודם ורבינו לא הקדימו רק כתבו כסדר לידתו כמו אחרים. וכרחב\"ג לא אתו. דלרחב\"ג בנימין קודם לבני השפחות כי כן הוא בחומש שני ורבינו כתבו באחרונה. ותו דלרחב\"ג כתולדותם למעוטו ראובני שמעוני אתי. ולרבינו כתולדותם כפשוטו ועוד הכרחיות אחרים אין צורך לבארם כי מבוארים הם. ונראה לפרש שרבינו ודאי כת\"ק ס\"ל במאי דקאמר דכתולדותם הוי כסדר לידתם כפשטו דודאי כסתם צריך לפסוק ולא כיחידאי וכתולדותם היינו ראובן ולא ראובני, אלא שרבינו מפרש דכתולדותם פי' כסדר שילדו האימהות ס)כ\"כ גם בקר\"ס להמבי\"ט. כלומר לאה שילדה תחלה בני' קודמים ואח\"כ בני בלהה ואח\"כ בני זילפה ואח\"כ בני רחל. וזהו כסדר לידתן דהיינו כסדר שילדו ולא כסדר שנולדו. ובזה ניחא שפיר דבחושן כותב על ישפה שם בנימין כדאיתא במדרש סא)בפ' ויצא פ' ע\"א ס\"ה. וע\"ע ירושלמי פ\"ק דפאה ישפה בנימין. ישפה כלומר שהי' לו פה להגיד לאביו מכירתו של יוסף ולא הגיד והיינו י\"ש פ\"ה. ומסתמא הדעת נותן דסדר חשן וסדר אפוד כי הדדי נינהו. סב)לסברא זו כוון גם במנ\"ח מצוה צ\"ט שכתב דרבינו בחיי פ' תצוה שכתב סדר השמות בחושן כסדר הרמב\"ם באפוד. ה\"ה דסובר כסדר הרמב\"ם גם באפוד יעו\"ש שכוון גם לכמה דברים ממ\"ש המהר\"י קורקוס וע\"ע בזה באו\"ח פ' תצוה שם. ובמדרש פרשת דגלים סג)הוא בפ' במדבר פ\"ב-ס\"ז. - אמנם צ\"ע במ\"ש המהר\"י קורקוס דשם במד\"ר סדרו בחשן כאשר סידר הרמב\"ם באפוד, דהא שם במדרש הסדר דן גד נפתלי. וסדר הרמב\"ם באפוד נפתלי דן גד. והנה מה דמקדים הרמב\"ם נפתלי לדן באפוד א\"ש, שהוא כדי שיהיו כ\"ה אותיות בכל אבן כמ\"ש המהר\"י קורקוס אח\"כ. אמנם קשה דשם במד\"ר הקדימו גם לגד. ולהרמב\"ם גד אחר נפתלי ודן. ויותר היה למהר\"י קורקוס להביא ממ\"ש במד\"ר סו\"פ תצוה דשם מבואר הסדר בחשן כסדר הרמב\"ם באפוד חוץ ממה שהקדימו דן לנפתלי וזה ניחא כמ\"ש ודו\"ק וצ\"ע. ונראה מזה ראיה ברורה למ\"ש בהגהות הרש\"ש ובפי' מהרז\"ו דט\"ס שם במד\"ר פ' במדבר וצ\"ל שם כהגירסא שהוא במד\"ר פ' תצוה. וכ\"ה גירסת המהר\"י קורקוס שם. וע' בפי' מהרז\"ו שם שכוון למהר\"י קורקוס כאן. כן סדרו אותם בחשן כאשר סדרם רבינו באפוד. יששכר וזבולן קודם דן ונפתלי גד ואשר, וזהו מה שהכריחו לרבינו לפרש שראובן על כתף זה, ושמעון על כתף זה וכן כלם כאלו שתיהם אבן אחת ושמות אלו נקראים עם אלו ביחד אחד מכאן ואחד מכאן. ולא פירש הששה בני לאה על אבן זו והששה האחרים על האבן השנית כתולדותם שלפי זה היו באבן אחת כ\"ח אותיות ובשנית כ\"ב אותיות. ואנן כ\"ה על אבן זו וכ\"ה על אבן זו בעינן כדברי ת\"ק, וזה עצמו הכריחו לרבינו להקדים נפתלי לדן ולא הקדים דן כסדר שנולדו. כדי שיהי' האותיות שוין. סד)כ\"כ בס' מעשה רקח בשם הג\"פ אהע\"ז סי' קכ\"ט ס\"ק קכ\"ז. וכיון שעל כרחנו הוצרכנו להקדים נפתלי לדן מפני החשבון, הדבר מוכרח דכתולדותם לא כסדר שנולדו שהרי אין זה כסדר שנולדו אלא כסדר שילדו האימהות קאמר. ואהכי הוא דקפיד קרא. וכיון שנפתלי ודן בני בלהה אין קפידא אם נקדים נפתלי לדן וכתולדותם מקרי. וזה הכריחו ג\"כ לרבינו לפסוק שלא הי' יהודה קודם, וגם לפרש סדר השמות בשתי האבנים ביחד כאלו הי' אבן אחת ודף אחת כאשר כתבתי. ודלא כרש\"י ז\"ל שסידר השמות בכל אבן לבדה, כאלו הם שני דפין שקוראים זו ואח\"כ קוראים זו. ואעפ\"י שרש\"י חולק על מ\"ש לדעת רבינו באפוד, אעפ\"כ בחשן סובר כדעת רבינו שבס' שופטים סה)שם י\"ח כ\"ט. כתב גבי ויקראו שם העיר דן כשם דן אביהם וגו' ואולם ליש שם העיר לראשונה. כתב וז\"ל ובספר יהושע קרא שמה לשם סו)בפרש\"י שלפנינו שם חסר ולא הובא פסוק זה. שנאמר ויקראו ללשם דן כשם דן אביהם. מפני שמצאו שם אבן טובה ששמה לשם והיא היתה על החשן לשבט דן ששמו כתוב על לשם וכו'. וזה לא יתכן אלא לפי סדר רבינו שהרי לשם אבן שביעית היא. ואם פי' כתולדותם כסדר שנולדו כאשר כתב רש\"י ז\"ל באפוד נמצא דן חמישי ושמו כתוב על ספיר לא על לשם. אבל אם פי' כתולדותם כאשר פירשתי בדעת רבינו א\"ש. ונמצא לפי זה דלדעת רש\"י ז\"ל כתולדותם שכתב בחשן אין פי' כמו כתולדותם שכתוב באפוד. סז)ע' פרש\"י פ' תצוה כ\"ח כ\"א וברא\"ם שם דמשמע מדבריו דדן היה כתוב על ספיר לא על לשם. וסותר דברי עצמו מס' שופטים גם חשן גופיה. וכבר העיר בזה הרש\"ש בהגהות במד\"ר סו\"פ תצוה ובפי' מהרז\"ו במד\"ר פ' במדבר פ\"ב ס\"ז יעוש\"ה. ובודאי שזה דוחק. אלא שעדיין יקשה לשיטת רבינו מה שאמרו שם בדברי ת\"ק שנייה כתולדותם ולא ראשונה כתולדותם שיהודה מוקדם, סח)כ\"כ גם בקר\"ס דלהרמב\"ם סדר השמות לרוחב שתי האבנים. ופי' הכוונה בגמ' שניה כתולדותם ולא ראשונה כתולדותם היינו שמאבן ראשונה לשניה הוי כתולדותם ולא כתולדותם באבן ראשונה לחוד שיהיו שם כל בני לאה, וכתב עוד דהרמב\"ם ל\"ג בגמ' מפני שיהודה מוקדם יעו\"ש. ובס' מעשה רקח כוון ג\"כ לזה. ופי' מפני שיהודה מוקדם, היינו שהוא מוקדם כשבני לאה בשתי האבנים משיהיו באבן ראשונה כתולדותם יעו\"ש, ודו\"ק. שהרי לדעת רבינו בשנייה הי', ובשלמא לשטת רש\"י ז\"ל ניחא דבראשונה כתוב יהודה ראובן שמעון לוי דן ונפתלי הרי כ\"ה אותיות, ויהודה מוקדם. אבל לשיטת רבינו קשיא על מה סמך רבינו בזה, אלא שצ\"ל דכיון דרבינו הוצרך להקדים יששכר וזבולן לדן ונפתלי כדי שיהי' כתולדותם דגבי אפוד כמו כתולדותם דחשן וכאשר נתבאר. ומעתה ע\"כ יהודה לא הי' באבן הראשונה אלא בשנייה, כדי שיהיה כ\"ה על כל אבן. וע\"כ ההיא דרשא דשניה ולא ראשונה וכו' ליתא, אלא כתולדותם אתרווייהו קאי לא אשנית דוקא. ופשטי' דקרא הכי משתמע. ודעת רחב\"ג כן הוא, דהא לדידי' כתולדותם היינו לומר ראובן ולא ראובני וכו'. ובודאי שכל השמות כן היו נכתבים בשני האבנים. וכתולדותם אתרוייהו קאי, דאל\"כ פשו לה אותיות. וכיון דר' חנינא הכי ס\"ל, נקטינן כוותי' בהא מהטעם ומההכרח שנתבאר. אבל פי' כתולדותם אין הכרח לפסוק כמותו, שבא לומר ראובן ולא ראובני דיחיד הוא, אלא נקטינן כתולדותם שעל סדר הכתיבה קאמר, וכת\"ק דסבר הכי כנ\"ל לדחוק לקיים דברי רבינו וגרסת ספרנו. ומ\"ש רבינו ששם יוסף כתוב בה\"א, מבואר שם שהקשו הני חמשין נכו חדא הוי. א\"ר יצחק יוסף הוסיפו לו אות אחת שנאמר עדות ביהוסף שמו וגו'. מתקיף לה רנב\"י כתולדותם בעינן, אלא כל התורה כולה בנימן כתיב והכא בנימין שלם דכתיב ואביו קרא בן בנימין כו'. והשתא לשיטת רבינו קשה סוגייא זו. חדא דבשלמא לשיטת רש\"י ז\"ל דיוסף ובנימן היו על אבן אחת ניחא, דבין לר' יצחק דיוסף הוסיפו לו אות אחת בין למאי דמסיק דבנימין שלם, היו כתובים כ\"ה על אבן זו וכ\"ה על אבן זו. אלא לשיטת רבינו דיוסף הי' על אבן אחת ובנימין על האחרת, בשלמא לר\"י הי' כ\"ה על כל אבן, אלא לתירץ שני שמוסיף אות אחת בבנימין נמצא דבראשונה הי' כ\"ד אותיות ובשנייה כ\"ו אותיות. ות\"ק אמר כ\"ה על כל אבן. ותו קשה דכיון דתירץ ר\"י אידחי לי' איך תפס רבינו כן. ונראה שרבינו סובר שמה שהקשה ר\"נ כתולדותם בעינן לאו לת\"ק מקשה. דלת\"ק מלת כתולדותם היינו על הסדר, שיהי' כסדר לידתן כאשר נתבאר. ולא בא הכתוב לומר שיכתבו כשמות שקרא להם אביהם דוקא. וא\"כ לת\"ק לק\"מ. ושפיר מצי למכתב יהוסף אעפ\"י שאינו שם שקרא לו אביו, דלא קפיד בהכי. אבל לרחב\"ג מקשה שפיר דכי היכי דממעט ראובני ושמעוני ה\"ה יהוסף וסבר ר\"נ דאע\"ג דפליג עליה דת\"ק בסדר כתיבתן מ\"מ בחשבון האותיות שאמר ת\"ק שהיו חמשין לא פליג עליה. ולדידיה הוא דמשני דבנימין מלא היו כותבין. דלדידיה לא קפיד שיהיו כ\"ה על כל אבן שכיון שאמר שכסדר ספר שני היו כתובין, אי אפשר להיות כ\"ה על כל אבן לפי אותו סדר. ומיהו מודה שחמשין אותיות היו כולן, ואילו לת\"ק ע\"כ כשנוייא דר\"י נקטינן דיוסף הוסיפו לו אות אחת, כי בזה היו כ\"ה על כל אבן. אבל לתירץ שני לא היו כ\"ה על כל אבן, ות\"ק אמר כן בפי'. ושיטה זו נראה שהוא גם שיטת רש\"י ז\"ל שכתב והא כתולדותם בעינן כשמות אשר קרא להם אביהם עכ\"ל. וסברא זו רחב\"ג הוא דאמר לה ואליביה הוא דמקשה וכאילו אמר הא ניחא לרבנן אלא לרחב\"ג מאי איכא למימר. ואליביה הוא דמשני. והדבר בעצמו נראה דמוכרח כאשר נתבאר לעיל:
והרר\"ד ן' זמרא כ' וצריך טעם למה תפס לו דברי ר' יצחק ולא דברי רב נחמן בר יצחק דהא בעינן כשמות אשר קרא להם אביהם. וי\"ל דיוסף שהוא מלך ובכור ראוי להוסיף בו האות, גם כדי שיהי' שם יה\"ו בתחלת השם סט)אולי צ\"ל בתחלת השיטה. כי קרא דכתולדותם, היינו סדר לידתם ויוסף קודם לבנימן ואע\"ג דבני השפחות קדמו ליששכר וזבולן, מ\"מ בני הגבירות צריך שיהיו בתחלה ובסוף, כדתניא רחב\"ג אומר לא כדרך שחלוקים בחומש הפקודים חלוקים באבני האפוד, אלא כדרך שחלוקים בחומש שני. כיצד בני לאה כסדרן ובני רחל אחד מכאן ואחד מכאן. ורבינו סידר גם בני לאה א' מכאן וא' מכאן. וי\"ל דמתניתן ע)צ\"ל מתניתא. קשתיה שאם באת לסדר בני לאה כסדרן באבן אחת ובני רחל א' מכאן וא' מכאן, נמצא שבעה עא)צ\"ע דהא יש לפרש ובני רחל אחד מכאן ואחד מכאן כפרש\"י בנימין בתחלת אבן השנית ויוסף בסוף אותו האבן יעו\"ש. ובכלל דברי הרדב\"ז צ\"ב דאי ס\"ל להרמב\"ם כתולדותם סדר לידתן ממילא לא ס\"ל כרחב\"ג דבני רחל אחד מכאן כו' וע' בכס\"מ. על אבן אחת וחמשה על אבן אחת וקרא כתיב ששה משמותם וגו' אלא ודאי ע\"כ הא דקתני כסדרן היינו כסדר תולדותם של בני הגבירה אבל לעולם א' מכאן וא' מכאן דהיינו ראובן בכתף הימיני ושמעון על כתף השמאלי וכן כלם. ומ\"מ יש ט\"ס עב)בס' מעשה רקח הביא מ\"ש בשיורי כנה\"ג בשם השמע שלמה שכתב כן דהוא ט\"ס ותמה ע\"ז דהא בפה\"מ להרמב\"ם פ\"ז דיומא מבואר בגי' שלפנינו וכ\"ה בסמ\"ג עשין קע\"ג יעו\"ש. בציור אשר כתוב בספרים דמקדים נפתלי לדן ואין הדבר כן שהרי באלה שמות מקדים דן לנפתלי וכן בסדר תולדותם אלא ודאי ט\"ס הוא וצריך להקדים דן בימין ונפתלי בשמאלו:", + " ועושה בכל כתף וכו'. כ' מהר\"י קורקוס ז\"ל כ\"ז מבואר בכתובים ומפורש בדברי רש\"י ז\"ל בואתה תצוה. והכלל כי הי' עבותות החושן בטבעות הכתפות וחוזר ומכניס השרשרות אשר בכתפות בטבעות החושן ובזה הי' צד העליון מהדק יפה עם כתפות האפוד וחוזר ומהדיקו מן הצד התחתון בפתילי התכלת שבשולי החושן שמכניס אותם בשתי טבעות האפוד אשר כנגדם והם למעלה מהחשב ובזה מהודק מצד העליון ומצד התחתון והכל מבואר:" + ], + [ + "וכל המזיח כו'. כ' מהר\"י קורקוס ז\"ל פ' בא לו עג)יומא ע\"ב ע\"א. מימרא דר' אלעזר והכריח שלוקה מדלא כתיב שלא יזיח בשי\"ן. משמע דהוי ציווי לא נתינת טעם והכל נתבאר בקורע בגדי כהונה והובאה גם במכות פ' אלו הן הלוקין: עד)מכות כ\"ב ע\"א.
והרר\"ד ן' זמרא ז\"ל כ' משמע מדברי רבינו שאם התיר הקשר מעט עד שנתרפו החשן מעל האפוד ולא נתפרק חבורן שאינו לוקה עם שיפרק חבורן. וכן אני אומר בטבעות הארון יהיו הבדים לא יסורו ממנו, שאינו חייב עד שיסירם לגמרי מן הטבעות עה)ע' שם ביומא בתוס' ד\"ה כתיב ובתוס' ישנים שם היטב. ומ\"מ אם הסיר אחד מן הבדים לוקה. עו)כ\"ה ברמב\"ם פ\"ב מכהמ\"ק הי\"ג. ואני מסופק אם פרק חבור צד אחד מעל האפוד וצד השני נשאר מחובר, אם לוקה או לא ומסתברא דלוקה כיון שעושה דרך קלקול אפי' על מקצת קלקול לוקה. דהא קי\"ל עז)ברמב\"ם פ\"ו מיסוה\"ת ה\"ב. המוחק אות אחת מכל השמות הקדושים לוקה והשתא דאתות להכי מצי למימר דהמפרק החושן מעל האפוד עד שנתרפו זה מזה אעפ\"י שעדיין אדוקים זה בזה עח)כן מבואר בחינוך מצוה ק'. כיון שעושה דרך קלקול לוקה. וקרוב אצלי כי לזה נתכוון רבינו שכתב מפרק חבורן ולא כתב מפרק אותם משום דאיכא למטעי בפי' הכתוב ולא יזח החשן מעל האפוד שיזיח אותו לגמרי כתב ומפרק חבורן, כיון שפירק חבורן חייב. אבל הבדים בטבעות אע\"ג דהולכים מכאן ומכאן בטבעות פטור כיון שלא הסיר אותם ממקומן. דבהסרה תלה הכתוב כאשר כתבנו למעלה במקומו ושלשה לאוין אלו הוזכרו בפ' בא לו. עט)שם ביומא ע\"ב ע\"א. וכלהו מחד טעמא מדלא כתיב שלא יקרע, ושלא יזח, ושלא יסור. וכתב לא יקרע, לא יזח, לא יסור, משמע דכלהו לאוין נינהו:" + ], + [ + "נמצא כשלובש האפוד כו'. כ' מהר\"י קורקוס ז\"ל בהשגות א\"א הפליג לעלות ואינו אלא למטה מטבורו ע\"כ. והדבר ברור בחשן שהי' על לבו שהרי זרת ארכו הי' לבד ובודאי לא יגיע רק עד לבו ומקרא הוא בחשן המשפט על לבו ובו הי' שתי טבעות ובהם שני פתילים שמכניס אותם בטבעות אשר באפוד למעלה מן החשב דכתיב ממעל לחשב האפוד ומדקאמר למעלה משמע שהיו סמוכים לחשב. ועוד שהרי החשב הי' בראש האפוד כדכתיב אשר עליו. א\"כ בהכרח הוא שהי' החשב כנגד הלב. וכן כתוב עוד להיות על חשב האפוד וגו' ופרש\"י ז\"ל להיות החשן דבוק אל חשב האפוד. מוכח ע\"כ שהחשב הי' כנגד סוף החשן. וא\"כ הרי הוא על הלב כדברי רבינו. וכ\"כ רש\"י ז\"ל בפי' החומש. פ)פ' תצוה כ\"ח כ\"ז. ואיני יודע איך הפליג הראב\"ד ז\"ל להורידו למטה מן הטבור. שהרי הכתפות הי' תפורות בחשב האפוד, ואי אפשר שהכתפות היו יורדות כ\"כ, אם לא שגם זה יכחיש הר\"א ז\"ל. והכתובים דחוקים לדעתו. וגם כי למטה מן הטבור אינו דרך חגירה ולא דרך חזוק והדוק כלל. ואפשר שיש טעות סופר בהשגה וצ\"ל למעלה מן הטבור. ומ\"מ דעת רבינו ורש\"י ז\"ל מתיישב יותר בכתובים ובענין:", + " וחשב האפוד קשור על לבו כו'. כ' הרר\"ד ן' זמרא ז\"ל בהשגות א\"א הפליג לעלות כו' ואני קשיא לי על דברי רבינו שהרי האבנט הי' קשור על לבו דכתיב לא יחגרו ביזע ותרגום יונתן בן עוזיאל על לבבהון יסרון. פא)ע' זבחים י\"ח ע\"ב וברמב\"ם לקמן פ\"י ה\"ב. נמצא האבנט על לבו וחשב האפוד על לבו. והאבנט היה ארוך ל\"ב אמה פב)כ\"ה ברמב\"ם לעיל פ\"ח הי\"ט וע' מל\"מ שם. ומקיפו כרך ע\"ג כרך וא\"כ איך היו שניהם על לבו. וי\"ל שהאבנט הי' חוגרו תחת אצילי ידיו על ראש הלב ולמטה ממנו חוגר חשב האפוד וגם הוא על הלב למטה ונמצא שלא הפליג לעלות. אבל הראב\"ד ז\"ל הפליג לירד עד שאני אומר שיש טעות בלשון. וכך צ\"ל ואינו אלא למעלה מטבורו. ואם הלשון מתוקן לא ידעתי לו טעם, שהרי החשן הי' על לבו וחשב האפוד הי' בראשו, ושניהם מחוברים החשן והאפוד ראשו של זה בסופו של זה. ואיך יהי' נקשר החשב למטה מן הטבור. והוא הי' כנגד הלב. ובשלמא אם הוא למעלה מן הטבור אפשר הוא שהם בין הלב ולמעלה מן הטבור. והוא דבר מועט. והיה נקשר באלכסון מעט. אבל לפי הלשון שכתב בספרים החשב עיקרו כנגד הלב וקשירתו למטה מן הטבור. והוא היה כנגד הלב. וכיוצא בזה לא ראינו:" + ] + ] + ], + "versions": [ + [ + "Friedberg Edition", + "https://fjms.genizah.org" + ] + ], + "heTitle": "באורי מהר\"י קורקוס והרדב\"ז על משנה תורה, הלכות כלי המקדש והעובדין בו", + "categories": [ + "Halakhah", + "Mishneh Torah", + "Commentary", + "Commentary of Mahari Kurkus and Radbaz", + "Sefer Avodah" + ], + "sectionNames": [ + "Chapter", + "Halakhah", + "Comment" + ] +} \ No newline at end of file diff --git a/json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Mishneh LaMelech/Sefer Korbanot/Mishneh LaMelech on Mishneh Torah, Festival Offering/Hebrew/Warsaw, 1881.json b/json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Mishneh LaMelech/Sefer Korbanot/Mishneh LaMelech on Mishneh Torah, Festival Offering/Hebrew/Warsaw, 1881.json new file mode 100644 index 0000000000000000000000000000000000000000..e0be099ee2b3182a0bb0c6a7d0e062ac09fe2ac9 --- /dev/null +++ b/json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Mishneh LaMelech/Sefer Korbanot/Mishneh LaMelech on Mishneh Torah, Festival Offering/Hebrew/Warsaw, 1881.json @@ -0,0 +1,66 @@ +{ + "language": "he", + "title": "Mishneh LaMelech on Mishneh Torah, Festival Offering", + "versionSource": "https://www.nli.org.il/he/books/NNL_ALEPH001763900/NLI", + "versionTitle": "Warsaw, 1881", + "license": "Public Domain", + "actualLanguage": "he", + "languageFamilyName": "hebrew", + "isBaseText": true, + "isSource": true, + "isPrimary": true, + "direction": "rtl", + "heTitle": "משנה למלך על משנה תורה, הלכות חגיגה", + "categories": [ + "Halakhah", + "Mishneh Torah", + "Commentary", + "Mishneh LaMelech", + "Sefer Korbanot" + ], + "text": [ + [ + [ + "ונשים חייבות במצוה זו. עיין במ\"ש הר\"ב לח\"מ ספי\"ד מהל' מעשה הקרבנות. ועיין בפ' קמא דחגיגה (דף ו') ובתוס' שם ד\"ה דמיחייבא ובפ\"ק דר\"ה (דף ו') ד\"ה אשה ועיין במ\"ש הרז\"ה שם ודוק. מ\"ש מרן ומשמע ליה דעופות בכלל זבחים הם עיין בפ' פרת חטאת (דף קי\"ט) דאמרינן א\"ר ששת לדברי האומר יש מנחה בבמה יש עופות בבמה ולדברי האומר אין מנחה בבמה אין עופות בבמה זבחים ולא מנחות זבחים ולא עופות הרי דמלת זבחים שוללת מנחות ועופות: " + ], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [ + "עולת ראיה ושלמי חגיגה כו'. כתב מרן משנה פ' אלו דברים כו'. ומשנה זו איירי בחגיגת י\"ד שהיא רשות וכבר הביא רבינו משנה זו בפ\"י מהל' קרבן פסח הל' י\"ב ואין ללמוד מזה לחגיגת ט\"ו. אך הדין פשוט מההיא דכיצד צולין שכתב מרן. ויותר מזה הוא מבואר במתני' דפ\"ב דחגיגה (דף י\"ז) דאמרינן שאם חל להיות בשבת שיום טבוח אחר השבת ומתבאר שם דאף עולת ראיה אינה דוחה שבת ועיין בתוי\"ט שם ודוק: ומ\"ש ואע\"פ שאין מקריבין ביו\"ט נדרים ונדבות. דע דנסכים שלא הביאו הצבור עם הקרבן דקי\"ל דמביא אותם אף לאחר כמה ימים וכמ\"ש רבינו בפ\"ב מהל' מעשה הקרבנות הל' י\"ב קרבים ביו\"ט. כ\"כ רש\"י פ\"ד דתמורה (דף י\"ד): " + ], + [], + [ + "ואין קרבין ביו\"ט. ואם עבר ושחט כיצד יעשה בזריקת הדם עיין בפ\"ב דביצה (דף כ') וכבר הביא מרן סוגיא זו בפ\"ב מהל' שגגות הלכה י\"ד ודוק: " + ] + ], + [ + [ + "וכן הזקן והחולה והרך והענוג כו'. טעמא דהני נראה מדברי רבינו ז\"ל דהיינו דומיא דזקן וחולה דמרוב ענוגם אינם מהלכים על רגליהם בלא משענת. אך רש\"י בפ\"ק דחגיגה (דף ד') פירש מפנקי דאין הולכים בלא מנעל ואין אדם נכנס להר הבית במנעלו ועיין בסוגית הגמרא דמייתי ראיה מדכתיב כי תבואו לראות פני וכו' ומשמע קצת כדברי רש\"י ויש ליישב לדעת רבינו ודוק. ודע דבפ\"ק דפסחים (דף ח') אמרינן א\"ר אמי כל אדם שיש לו קרקע עולה לרגל וכל שאין לו קרקע אינו עולה, ולא ידעתי למה השמיט רבינו דין זה. ואי משום דבפ\"ק דחגיגה תנן הכל חייבין בראיה חוץ מחש\"ו ולא תני להא דמי שאין לו קרקע הא ל\"ק וכמ\"ש התוס' שם בד\"ה חוץ ומוכח מדבריהם דהא דמי שאין לו קרקע הויא הלכתא פסיקתא וכן מוכח ממ\"ש בפ\"ק דפסחים (דף ג') ד\"ה מאליה ודברי רבינו צריכים לי תלמוד. ומ\"ש רבינו דטומטום פטור מפני שהוא ספק אשה קשה דטומטום אף שהוא איש פטור מפני שהוא ערל, ועיין במ\"ש התוס' בפ' הערל (דף פ\"ב ד\"ה התם) ודוק: " + ], + [], + [ + "אביו חייב להעלותו כו'. התוס' כתבו בריש חגיגה ד\"ה איזהו דאביו מביא עליו קרבן ראיה והוא נדבה ואינה קריבה ביו\"ט אלא ביום שני. אך מדברי רבינו ז\"ל נראה שהחינוך אינו אלא לראיית פנים בעזרה וכן הוא דעת רש\"י וכמ\"ש התוספות שם. ומ\"ש רבינו ואם היה הקטן חגר כו' לדידן דקי\"ל כב\"ה דקטן שאינו יכול לאחוז בידו של אביו ולעלות פטור א\"צ טעם לפיטורא דקטן חגר ובגמרא לא נסתפקו אלא אליבא דב\"ש. ולפ\"ז לא ידעתי למאי הלכתא נקט רבינו ואם היה הקטן חגר וצ\"ע: " + ] + ], + [ + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [ + "יום הקהל שחל להיות בשבת כו'. עיין בצדה לדרך פ' וילך: סליקו להו הלכות חגיגה בס\"ד " + ] + ] + ], + "sectionNames": [ + "Chapter", + "Halakhah", + "Paragraph" + ] +} \ No newline at end of file diff --git a/json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Mishneh LaMelech/Sefer Korbanot/Mishneh LaMelech on Mishneh Torah, Festival Offering/Hebrew/merged.json b/json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Mishneh LaMelech/Sefer Korbanot/Mishneh LaMelech on Mishneh Torah, Festival Offering/Hebrew/merged.json new file mode 100644 index 0000000000000000000000000000000000000000..64c2d4f7e4817d8db0b48861378a50b326ea517a --- /dev/null +++ b/json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Mishneh LaMelech/Sefer Korbanot/Mishneh LaMelech on Mishneh Torah, Festival Offering/Hebrew/merged.json @@ -0,0 +1,65 @@ +{ + "title": "Mishneh LaMelech on Mishneh Torah, Festival Offering", + "language": "he", + "versionTitle": "merged", + "versionSource": "https://www.sefaria.org/Mishneh_LaMelech_on_Mishneh_Torah,_Festival_Offering", + "text": [ + [ + [ + "ונשים חייבות במצוה זו. עיין במ\"ש הר\"ב לח\"מ ספי\"ד מהל' מעשה הקרבנות. ועיין בפ' קמא דחגיגה (דף ו') ובתוס' שם ד\"ה דמיחייבא ובפ\"ק דר\"ה (דף ו') ד\"ה אשה ועיין במ\"ש הרז\"ה שם ודוק. מ\"ש מרן ומשמע ליה דעופות בכלל זבחים הם עיין בפ' פרת חטאת (דף קי\"ט) דאמרינן א\"ר ששת לדברי האומר יש מנחה בבמה יש עופות בבמה ולדברי האומר אין מנחה בבמה אין עופות בבמה זבחים ולא מנחות זבחים ולא עופות הרי דמלת זבחים שוללת מנחות ועופות: " + ], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [ + "עולת ראיה ושלמי חגיגה כו'. כתב מרן משנה פ' אלו דברים כו'. ומשנה זו איירי בחגיגת י\"ד שהיא רשות וכבר הביא רבינו משנה זו בפ\"י מהל' קרבן פסח הל' י\"ב ואין ללמוד מזה לחגיגת ט\"ו. אך הדין פשוט מההיא דכיצד צולין שכתב מרן. ויותר מזה הוא מבואר במתני' דפ\"ב דחגיגה (דף י\"ז) דאמרינן שאם חל להיות בשבת שיום טבוח אחר השבת ומתבאר שם דאף עולת ראיה אינה דוחה שבת ועיין בתוי\"ט שם ודוק: ומ\"ש ואע\"פ שאין מקריבין ביו\"ט נדרים ונדבות. דע דנסכים שלא הביאו הצבור עם הקרבן דקי\"ל דמביא אותם אף לאחר כמה ימים וכמ\"ש רבינו בפ\"ב מהל' מעשה הקרבנות הל' י\"ב קרבים ביו\"ט. כ\"כ רש\"י פ\"ד דתמורה (דף י\"ד): " + ], + [], + [ + "ואין קרבין ביו\"ט. ואם עבר ושחט כיצד יעשה בזריקת הדם עיין בפ\"ב דביצה (דף כ') וכבר הביא מרן סוגיא זו בפ\"ב מהל' שגגות הלכה י\"ד ודוק: " + ] + ], + [ + [ + "וכן הזקן והחולה והרך והענוג כו'. טעמא דהני נראה מדברי רבינו ז\"ל דהיינו דומיא דזקן וחולה דמרוב ענוגם אינם מהלכים על רגליהם בלא משענת. אך רש\"י בפ\"ק דחגיגה (דף ד') פירש מפנקי דאין הולכים בלא מנעל ואין אדם נכנס להר הבית במנעלו ועיין בסוגית הגמרא דמייתי ראיה מדכתיב כי תבואו לראות פני וכו' ומשמע קצת כדברי רש\"י ויש ליישב לדעת רבינו ודוק. ודע דבפ\"ק דפסחים (דף ח') אמרינן א\"ר אמי כל אדם שיש לו קרקע עולה לרגל וכל שאין לו קרקע אינו עולה, ולא ידעתי למה השמיט רבינו דין זה. ואי משום דבפ\"ק דחגיגה תנן הכל חייבין בראיה חוץ מחש\"ו ולא תני להא דמי שאין לו קרקע הא ל\"ק וכמ\"ש התוס' שם בד\"ה חוץ ומוכח מדבריהם דהא דמי שאין לו קרקע הויא הלכתא פסיקתא וכן מוכח ממ\"ש בפ\"ק דפסחים (דף ג') ד\"ה מאליה ודברי רבינו צריכים לי תלמוד. ומ\"ש רבינו דטומטום פטור מפני שהוא ספק אשה קשה דטומטום אף שהוא איש פטור מפני שהוא ערל, ועיין במ\"ש התוס' בפ' הערל (דף פ\"ב ד\"ה התם) ודוק: " + ], + [], + [ + "אביו חייב להעלותו כו'. התוס' כתבו בריש חגיגה ד\"ה איזהו דאביו מביא עליו קרבן ראיה והוא נדבה ואינה קריבה ביו\"ט אלא ביום שני. אך מדברי רבינו ז\"ל נראה שהחינוך אינו אלא לראיית פנים בעזרה וכן הוא דעת רש\"י וכמ\"ש התוספות שם. ומ\"ש רבינו ואם היה הקטן חגר כו' לדידן דקי\"ל כב\"ה דקטן שאינו יכול לאחוז בידו של אביו ולעלות פטור א\"צ טעם לפיטורא דקטן חגר ובגמרא לא נסתפקו אלא אליבא דב\"ש. ולפ\"ז לא ידעתי למאי הלכתא נקט רבינו ואם היה הקטן חגר וצ\"ע: " + ] + ], + [ + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [ + "יום הקהל שחל להיות בשבת כו'. עיין בצדה לדרך פ' וילך: סליקו להו הלכות חגיגה בס\"ד " + ] + ] + ], + "versions": [ + [ + "Warsaw, 1881", + "https://www.nli.org.il/he/books/NNL_ALEPH001763900/NLI" + ] + ], + "heTitle": "משנה למלך על משנה תורה, הלכות חגיגה", + "categories": [ + "Halakhah", + "Mishneh Torah", + "Commentary", + "Mishneh LaMelech", + "Sefer Korbanot" + ], + "sectionNames": [ + "Chapter", + "Halakhah", + "Paragraph" + ] +} \ No newline at end of file diff --git a/json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Mishneh LaMelech/Sefer Korbanot/Mishneh LaMelech on Mishneh Torah, Firstlings/Hebrew/Warsaw, 1881.json b/json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Mishneh LaMelech/Sefer Korbanot/Mishneh LaMelech on Mishneh Torah, Firstlings/Hebrew/Warsaw, 1881.json new file mode 100644 index 0000000000000000000000000000000000000000..311fc0bd14f4f737cb7a89bdf294baf2eb4ce455 --- /dev/null +++ b/json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Mishneh LaMelech/Sefer Korbanot/Mishneh LaMelech on Mishneh Torah, Firstlings/Hebrew/Warsaw, 1881.json @@ -0,0 +1,119 @@ +{ + "language": "he", + "title": "Mishneh LaMelech on Mishneh Torah, Firstlings", + "versionSource": "https://www.nli.org.il/he/books/NNL_ALEPH001763900/NLI", + "versionTitle": "Warsaw, 1881", + "license": "Public Domain", + "actualLanguage": "he", + "languageFamilyName": "hebrew", + "isBaseText": true, + "isSource": true, + "isPrimary": true, + "direction": "rtl", + "heTitle": "משנה למלך על משנה תורה, הלכות בכורות", + "categories": [ + "Halakhah", + "Mishneh Torah", + "Commentary", + "Mishneh LaMelech", + "Sefer Korbanot" + ], + "text": [ + [ + [], + [], + [], + [ + "מצוה להקדיש בכור בהמה טהורה כו'. בסוף פרק המקדיש שדהו מחלוקת רבי ישמעאל ורבנן ופסק כרבנן ואזיל לשיטתיה דפסק לעיל בפרק ו' מהלכות ערכין וחרמין כרבנן דסתם חרמים לכהנים וקרא דכל חרם קדש קדשים הוא אתא להקדש עילוי אייתר לן קרא דתקדיש למצוה להקדישו. ודע דהרא\"ש פסק כרבי ישמעאל ותמה עליו הרב ב\"ח י\"ד סימן ש\"ו למה לא פסק כרבנן. ונראה דטעמיה דהרא\"ש הוא משום דרב קאמר הלכה כר\"י דאמר סתם חרמים לבדה\"ב ור\"י נמי סבר כרבי ישמעאל כדאיתא התם. ועיין בפרק ראשית הגז (דף קל\"ז) דאמרינן נתנו בפני כהן בקדושה כו' משמע דס\"ל לסתמא דתלמודא דבכור א\"צ להקדישו וצ\"ע: " + ], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [ + "אע\"פ שהוא עובר בלא תעשה וכו'. עיין ברכת הזבח (דף קס\"ג ע\"ב) ודוק: " + ], + [], + [], + [], + [ + "שנאמר אך בכור שור וכו'. אין לוקין על לאו זה לפי שלא הועילו מעשיו כלל. וכמ\"ש רבינו בפ\"ו הלכה ח' וכן בפ' י\"ט מהל' סנהדרין לא הביאו: " + ] + ], + [], + [ + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [ + "והבשר יקבר וכו'. עיין בפ\"ב מהל' איסורי מזבח הלכה י\"א ובתוי\"ט פי\"ב דזבחים משנה ד' וברכת הזבח (דף ע'): " + ], + [ + "כך נהנים בגיזותיו. (א\"ה אבל לכתחלה אסור לתלוש והטי\"ד סי' ש\"ח כתב יכול לתלוש וכבר תמה עליו בס' מעדני מלך ועיין במ\"ש הרב המחבר לעיל פ\"א מהל' מעילה הלכה י\"א): " + ], + [], + [ + "האורג מלא הסיט מצמר הבכור. (א\"ה עיין במ\"ש הרב המחבר לקמן פ\"א מהלכות מטמאי משכב ומושב הלכה י\"ד) : " + ] + ], + [ + [ + "בהמת השותפין חייבת בבכורה לא נאמר בקרך וצאנך אלא למעט שותפות הנכרי כו'. כתוב בכתבי מהרי\"א סי' קס\"ח אבל בנ\"ד אין נ\"ל לצרף קנין הכסף לטעם דחולבת וכו'. ולא ידעתי מהו זה שכתב הרב שהרי בולד זה שלפנינו יש תרי ספיקי להקל ספק שמא כבר בכרה וחלב מוכיח שבכרה כבר ואת\"ל שחלב זה אינו פוטר וזהו בכור ספק שקנאו הנכרי וכיון שיש לנכרי שותפות אין זה בכור דישראל ודוק. ושמא כוונת הרב היא לומר דהוי ס\"ס שאינו מתהפך ולא חשיב ס\"ס דכי שקלת הספק השני תחלה ותאמר הבכור זה אינו של ישראל אלא של נכרי ואת\"ל של ישראל שמא אינו בכור שכבר נפטר לא מצית אמרת שכבר נעשית של ישראל ועדיין צ\"ע:
נשאלתי במי שהיה לו בהמה מבכרת והיה רוצה לפוטרה מהבכורה ע\"י שימכור לנכרי חלק ממנה בפרוטה כדי שיהיה לנכרי שותפות בה ותהיה פטורה מהבכורה ומותר לעשות כן לכתחלה בזמן הזה וכמ\"ש הריב\"ה בטיו\"ד סי' ש\"ך וזה עשה שליח ונתן לו פרוטה כדי שימכור לנכרי והלך השליח ולא ידענו אם השליח עשה שליחותו ובין כך וכך ילדה הבהמה והשליח איננו שנשאל את פיו אם עשה שליחותו אם לאו מהו שנסמוך על חזקה דשליח עושה שליחותו ונפטרה בהמה זו מהבכורה או דלמא כיון שיש כאן חשש איסור תורה אין לנו לסמוך על חזקה זו להקל:
תשובה אף דחזקה זו דחזקת שליח עושה שליחותו היא חזקה אלימתא דמהאי טעמא אמרינן בפ\"ב דנזיר (דף י\"ב) האומר לשלוחו צא וקדש לי אשה דאסור בכל נשים שבעולם מטעם דחזקת שליח עושה שליחותו וכדאיתא התם ומ\"מ זהו דוקא לחומרא אבל להקל לא אמרינן חזקה זו וכדאיתא בפרק התקבל (דף ס\"ד) עלה דההיא דבעל אומר לגירושין ושליש אומר לגירושין כו' דאמר ר\"י הוי דבר שבערוה ואין דבר שבערוה פחות משנים ופריך עלה ולימא חזקת שליח עושה שליחותו כו' ומשני ה\"מ לחומרא אבל לקולא לא ע\"כ. הרי לך מבואר דחזקה זו לא מהני להקל באיסור תורה. אך נראה דאין כל החזקות שוות ויש מקום דאזלינן לקולא מכח חזקה זו דחזקת שליח עושה שליחותו, ועיקרא דהאי מלתא איתא בפ\"ג דעירובין (דף ל\"ב) אמר ר\"נ בשל תורה אין חזקת שליח עושה שליחותו בשל סופרים חזקה שליח עושה שליחותו רב ששת אמר אחד זה ואחד זה חזקת שליח עושה שליחותו. והתוס' כתבו שם דה\"ר שמשון פסק כרב ששת משום דקי\"ל דהלכתא כר\"נ בדיני וכרב ששת באיסורי ור\"ת כתב דהלכה כר\"נ והביא ראיה לדבריו מאותה סוגיא דפ' התקבל דכתבנו דמוכח מינה דלקולא לא אמרינן חזקת שליח עושה שליחותו ועוד הביא ראיה לדבריו מההיא דאמרינן פ\"ק דחולין (דף י\"ב) האומר לשלוחו צא ותרום והלך ומצאו תרום דאין חזקתו תרום משום דאין חזקת שליח עושה שליחותו ודילמא איניש אחרינא שמע ותרם וה\"ל תורם שלא מדעת והתורם שלא מדעת אין תרומתו תרומה הרי דאפילו במצאו תרום לא אזלינן בתר חזקה זו דחזקת שליח להקל בשל תורה. ור\"י דחה ראיות ר\"ת הללו וכתב דרב ששת נמי לית ליה חזקת שליח עושה שליחותו אלא במקום שאם לא יעשה שליחותו יבוא המשלח לידי עבירה אם יסמוך עליו ולכך בגט אין השליח חושש ליתן גט ולא לקדש לו אשה וההיא דחולין נמי אינו חושש לתרום ולשחוט שאם לא יתרום יראה המשלח שאינו תרום ולא אסיק אדעתיה שמא אחר ישמע ויתרום עכ\"ד. ונראה דכוונת דבריו היא דידע השליח שהמשלח יודע מדת הכרי ומש\"ה קאמר שאינו חושש לתרום לפי שאם לא יתרום יראנו המשלח שאינו תרום ולא יאכל עד שיתרום אך אם היה כרי זה בלתי מדות ואינו דבר הנראה אם הוא תרום אם לא ס\"ל לר\"י דחזקתו תרום משום דאמרינן חזקה שליח עושה שליחותו והשליח חושש לתרום לפי שמא יסמוך המשלח על השליח שתרם שאינו דבר שיכול להתברר אם תרם אם לא. אך ראיתי להרא\"ש ז\"ל שם בפ\"ג דעירובין שגם הוא דחה דברי ר\"ת וכמו שחלק ר\"י וכתב וההיא דחולין נמי אין השליח חושש לשחוט ולתרום כי אם לא ישחוט אין מכשול וכן אם לא ימצא התרומה אצל הכרי ידע המשלח שאינו תרום עכ\"ד. ונראה שכוונתו היא דכל שליח שמפריש תרומה צריך להניחה שם כדי שיבואו הבעלים ויתנו אותה למי שירצו לפי שטובת הנאה היא של המשלח דע\"כ לא אמרינן בפ\"ד דנדרים (דף ל\"ד) דטובת הנאה היא של התורם אלא דוקא בתורם משלו על של חבירו משום דאמרינן אי לאו פירי דהאיך לא מיתקנא כרייא וכדאיתא התם אבל בעלמא פשיטא דטובת הנאה היא לבעלים. וגדולה מזו כתב מרן בטי\"ד סי' של\"א דמבעיא זו דנדרים דהתורם משלו על של חבירו טובת הנאה של מי שמעינן דתורם משלו על של חבירו לא בעינן דעתו דאי היה צריך פשיטא דטובת הנאה של בעל הכרי דהא כיון דתורם שליחותיה עביד אינו בדין שיהיה טובת הנאה של תורם עכ\"ד. וא\"כ כ\"ש וק\"ו באומר לשלוחו שיתרום משלו על שלו דטובת הנאה היא לבעלים א\"כ השליח אינו חושש לתרום לפי שלעולם לא יבואו הבעלים לידי איסור אף שלא ידעו מדת הכרי וכיון שיראו שאין התרומה בצד הכרי משם הוכחה שלא תרם השליח: ונראה דאפשר להעמיס דברי הרא\"ש הללו בדברי ר\"י. ומ\"ש שאם לא יתרום יראה המשלח שאינו תרום הכוונה היא שהמשלח יראה שאינו תרום מפני שלא יראה התרומה בצד הכרי וכמ\"ש הרא\"ש אלא שקצר ר\"י במובן. ובדברי הרא\"ש ג\"כ יש קיצור שהרי אכתי קשה דאמאי אינו חושש השליח שמא יבוא אחר ויתרום ויניח התרומה שם ויהי סבור המשלח שפעולה זו נעשית ע\"י השליח ויאכל טבל. ור\"י תקן קושיא זו וכתב ולא אסיק אדעתיה שמא ישמע אחר ויתרום ע\"כ. ובדברי הרא\"ש צ\"ל ג\"כ יישוב זה אלא שהרא\"ש ג\"כ קצר. באופן דלפי מ\"ש דברי ר\"י ודברי הרא\"ש הם שפה אחת ודברים אחרים:
עוד נ\"ל לומר דר\"י והרא\"ש מר אמר חדא ומר אמר חדא דר\"י ס\"ל דההיא דחולין דהאומר לשלוחו צא ותרום דמיירי אף באומר לכהן שיהיו התרומות שלו או אף לישראל ונתן לו רשות שיתן התרומה למי שירצה ונתן לו הטובת הנאה בשביל טורחו או אהבתו דהא סתמא קאמר צא ותרום דמשמע דמיירי אף שהתרומה תהיה של התורם ולפ\"ז כתב דטעמא דלא אמרינן התם חזקת שליח עושה שליחותו הוא לפי שאם לא יתרום ידע המשלח שאינו תרום לפי שהמשלח יודע מדת הכרי ועל זה הוקשה לו לר\"י דכיון דהתרומה היא של התורם יש לחוש שמא שמע אחר ויבוא לתרום כדי לזכות בטובת הנאה של תרומה וא\"כ היה לו לשליח לחוש לזה ולזה תירץ דלא אסיק אדעתיה כו'. אך הרא\"ש ס\"ל דההיא דחולין מיירי בשטובת הנאה היא לבעלים ומעולם לא נתן רשות לשום אדם שיזכה בתרומה ולא בטובת הנאה שבה ומש\"ה מוקי לה אפי' בכרי שאינו ידוע מדתו לפי שהשליח אינו חושש לתרום משום דלא נפיק מיניה חורבא דכיון דהמשלח לא יראה התרומה בצד הכרי ידע שאינו תרום. ולא הוקשה לו אמאי אינו חושש השליח שמא יבוא אחר ויתרום. דכיון דטובת הנאה היא לבעלים מהיכא תיתי שיבוא אחר ויתרום בדבר שאין לו תועלת. דדוקא ר\"י חשש חששא זו משום דטובת הנאה היתה לתורם מש\"ה חשש אותה חששא. אבל להרא\"ש אין לו לשליח לחוש לדבר זה משום דהוי מלתא דלא שכיחא שיבוא אדם מן השוק ויתרום בדבר שאין לו תועלת. ולפ\"ז אפשר שהרא\"ש יחלוק בדינו של ר\"י דהיינו היכא דטובת הנאה היא לתורם דיאמר דהמשלח היה לו לחוש שמא יבוא אחר ויתרום כדי לזכות בתרומה ובכי הא מלתא אמרינן חזקת שליח עושה שליחותו אפילו לקולא משום דאפשר דיבואו הבעלים לדבר עבירה. אך ר\"י נראה דלא פליג בדינו דהרא\"ש: הכלל העולה ממה שכתבנו דאם השליח סבור דהמשלח יודע מדת הכרי וטובת הנאה היא לבעלים לכ\"ע אף דהלך ומצאו תרום דאין חזקתו תרום דלמא איניש אחרינא שמע ותרם והשליח לא חשש לתרום מפני דאומר דלעולם לא יבוא המשלח לדבר עבירה אם משום דהמשלח כיון שיודע מדת הכרי יראה שאינו תרום ואם משום שלא ימצא התרומה בצד הכרי. ולחוש שמא יבוא אחר ויתרום בזה אינו חושש השליח אם משום שהוא דבר רחוק שיבוא אחר ויתרום בדבר שאין לו תועלת ואי משום דלא אסיק אדעתיה השליח שיבוא אחר ויתרום. ואם השליח סבור שהמשלח יודע מדת הכרי וטובת הנאה היא לתורם בזה אם הלך ומדד ומצאו תרום לדעת ר\"י אין חזקתו תרום משום דהשליח אינו חושש לתרום מפני שאומר דהמשלח יראה אם הוא תרום או לא וגם לא אסיק אדעתיה שיבוא אחר ויתרום. אבל הרא\"ש אפשר שיחלוק בדין זה ויאמר דחזקתו תרום משום דהשליח חושש שמא יבוא אחר ויתרום כיון שטובת הנאה היא שלו ומש\"ה עושה שליחותו. ואם השליח ידוע בודאי שאין המשלח ידוע מדת הכרי ואינו דבר שיוכל להודיע אם הוא תרום או לא אם טובת הנאה היא לבעלים והלך זה ומצא התרומה בצד הכרי דבר זה מתורתו של הרא\"ש למדנו דאין חזקתו תרום מפני שהשליח אינו חושש לתרום מפני שאומר שהבעלים אינם באים לידי עבירה לפי שכיון שרואים שאין התרומה בצד הכרי ידעו הבעלים שאינו תרום ולמיחש שמא יבוא אחר ויתרום בזה אינו חושש השליח משום דאומר מה לו לאחר לבוא ולתרום בדבר שאין לו הנאה א\"נ דלא אסיק אדעתיה שיבוא אחר לתרום. ואם השליח יודע בודאי שאין המשלח יודע מדת הכרי ואינו דבר שיוכל להודע אם הוא תרום או לא וטובת הנאה היתה לתורם לא מיבעיא אם הלך המשלח ומצא אותו תרום כגון שמצא התרומה בצד הכרי שלא רצה התורם לזכות בזה דפשיטא דחזקתו תרום משום דהשליח חושש שמא יבואו הבעלים לדבר עבירה שיסמכו על השליח שתרם והבעלים אינם יודעים מדת הכרי כדי לידע שאינו תרום ומש\"ה השליח עושה שליחותו. ועוד אליבא דהרא\"ש הכא חושש השליח שמא יבוא אחר ויתרום כיון שטובת הנאה היא לתורם וכמ\"ש לעיל בחלוקה השנית. ואף אם המשלח לא מצא תרומה בצד הכרי ואינו יודע אם הוא תרום או לא נראה דחזקתו תרום משום דסומך על חזקת השליח שעשה שליחותו והשליח פשיטא שעשה שליחותו משום שלא יבואו הבעלים לדבר עבירה אם יסמכו עליו. ומה שכתב דכל היכא דסמכינן אחזקת שליח עושה שליחותו הוא אפי' אם לא ידע שנעשית הפעולה כגון היכא דהשליח יודע בודאי שאין המשלח יודע מדת הכרי וטובת הנאה היתה לתורם והלך המשלח דאף שלא מצא תרומה בצד הכרי ואינו יודע אם נתרם או לא דאוכל ממנו המשלח משום חזקתו דשליח הוא פשוט בגמרא דהא תנן התם בעירובין ואם אמר לאחר לקבלו ממנו הרי זה עירוב ופריך בגמרא וליחוש דלמא לא שקיל מיניה ומשני חזקה שליח עושה שליחותו. הרי דאף שאינו יודע אם נעשית הפעולה סומך עליו. וכי תימא שאני התם דמיירי בעירובי תחומין שהם מדרבנן אבל בדאורייתא מנא לן דאימא דלא מהני ה\"ט אלא כשידע המשלח שנעשית הפעולה אלא דאיכא לספוקי דלא נעשית ע\"י שלוחו בזה הוא דמהני חזקת שליח עושה שליחותו אבל כל שלא יודע המשלח אם נעשית הפעולה אין לו לסמוך בשל תורה אחזקת שליח. הא ליתא דהא לרב ששת דאנן קיימין אין חילוק בין של תורה לשל סופרים ודוקא רב נחמן מחלק בהכי וכיון דהוכחנו דבשל סופרים סומך על חזקה זו אף שאינו יודע אם נעשית הפעולה ה\"ה בשל תורה. ועוד דהא רב ששת מייתי סייעתא לדבריו מההוא דהרחוקים מותרים מחצות היום ואילך וס\"ל דטעמא הוא משום חזקת שליח וכן הביא ראיה לדבריו מהאשה שיש עליה לידה או זיבה כו' דטובלת ואוכלת קדשים לערב. וכן הביא ראיה לדבריו מההיא דהאומר לחבירו צא ולקוט לך תאנים מתאנתי כו' וכל הני איסורי תורה הם ואין המשלח יודע אם נעשית הפעולה וסומך המשלח על חזקת השליח ואוכל חדש וקדשים וטבל וזה פשוט. באופן דלפי מ\"ש אין חילוק בין ר\"י והרא\"ש אלא דוקא בחלוקה השנית שכתבנו דהיינו היכא דהשליח יודע דהמשלח יודע מדת הכרי וטובת הנאה היא לתורם דלדעת ר\"י אין חזקתו תרום ואליבא דהרא\"ש אפשר דחזקתו תרום: אך נ\"ל דאפושי פלוגתא לא מפשינן ומר אמר חדא ומר אמר חדא ולא פליגי לענין דינא כי אם בפירוש הסוגיא דחולין דאמרינן הלך ומצאו תרום דאליבא דר\"י מה שמצאו תרום הוא לפי שהיה יודע מדת הכרי ואליבא דהרא\"ש מה שמצאו תרום הוא לפי שמצא התרומה בצד הכרי. הכלל העולה דרבינו שמשון ור\"י והרא\"ש כולהו ס\"ל כל היכא דאם יסמוך המשלח על השליח יבוא לדבר עבירה אזלינן בתר חזקת שליח עושה שליחותו ואפילו לקולא וכ\"כ בסדר תנאין ואמוראין וכמ\"ש המרדכי בפרק התקבל. וכן המרדכי שם דחה ראיית ר\"ת משמע דאית ליה דהלכה כרב ששת. וא\"כ לפי סברת הני רבואתא יש להקל בנדון דידן ולומר דמסתמא השליח עשה שליחותו ומכר לנכרי חלק בבהמה משום דאם לא עשה שליחותו והמשלח יסמוך עליו קא עביד איסורא ובכי האי מילתא סמכינן אחזקת שליח ואפילו לקולא:
ודע שראיתי להריב\"ה בטור יו\"ד סי' של\"א שכתב בשם הרמב\"ם האומר לשלוחו צא ותרום כו' אבל ה\"ר שמשון פסק דאפי' בשל תורה סמכינן אשליח עושה שליחותו אם הוא בענין שיהיה מכשול למשלח אם לא יעשנו הלכך אם יודע שכריו תרום לא חיישינן לשמא תרם אחר אבל אם אין ידוע לו שהוא תרום כו' ולזה הסכים הרא\"ש ע\"כ. ודברים אלו הם תמוהים בעיני דהא בגמ' בפ\"ק דחולין (דף י\"ב) בהלך ומצאו תרום אמרינן דאין חזקתו תרום דלמא איניש אחרינא שמע ואזל ותרם וה\"ל תורם שלא מדעת וזו היא הלכה פסוקה ומרן ז\"ל הביא כל הסוגיא ולא נתעורר בזה ולא ידעתי למה. וגם הרב בעל המפה כתב דברי הריב\"ה הללו וכל חכמי אשכנז לא נתעוררו בזה ולעניות דעתי הם דברים מתמיהים ולא יכולתי להולמם וצ\"ע. ועיין במגן אברהם בטור א\"ח סי' פ\"ט ס\"ק י\"ז שנתעורר בזה והניח הדבר בצ\"ע. ואכתי לבי נוקפי בהיתר זה מכמה טעמים. חדא דאפשר דהיתר זה שכתבנו לסמוך על חזקת שליח ולקולא לא שייכא הכא בנדון דידן משום דע\"כ לא קאמרי רבואתא לסמוך על חזקה זו לקולא אלא במלתא דאי לא עביד אותה השליח תיכף ומיד אפשר שיבוא המשלח לידי איסור וכגון ההיא דתחומין וההיא דחדש דאפשר שיאכל חדש על סמך שהקריב השליח העומר וכן היולדת והזבה אוכלות בקדשים על סמך שהקריב השליח כפרתם. אבל הכא דכל זמן שלא ילדה אין כאן שום דבר ושהשליח מתעצל בדבר לומר מחר או מחרתו אעשה שליחותי ובפרט אם אמירת המשלח היתה בתחלת העיבור של בהמה ואח\"כ מת השליח דאין לומר בזה חזקת שליח לפי שהשליח סומך על עצמו שיעשה את שליחותו ביום אחר ומשמיא אנסוהו כי בא יומו: ותבלין מצאתי לחילוק זה דהא באותה סוגיא דעירובין שכתבנו אמרינן דר\"נ הביא ראיה לדבריו מדקתני טעמא לפי שיודעין שאין ב\"ד מתעצלים ב\"ד הוא דלא מתעצלין הא שליח מתעצל והשיב רב ששת בית דין עד פלגא דיומא שליח כולי יומא. ופירש\"י שליח כולי יומא נטרי ומכי מטא לאורתא סמכינן עליה דודאי לא עבר היום עד ששמר הבטחתו ע\"כ. והנה לא מיבעיא אם שליח זה דנדון דידן ביומו אירע לו אונס והלך לו למדינת הים או שמת דאין לסמוך על חזקת שליח שהרי אליבא דרב ששת אמרינן דשליח כולי יומא נטרי עליה אף אם שליח זה עברו עליו יום או יומים משעת שליחותו עד שמת אכתי אין לסמוך על חזקת שליח לפי ששליח זה מתעצל בשליחותו משום דעכשיו אינו בא המשלח לידי עבירה כיון שלא ילדה. וא\"ת לפי זה הא דקי\"ל דהאומר לשלוחו צא וקדש לי אשה ומת השליח דאסור בכל הנשים אמאי לא מחלקינן בין מת ביומו למת ביום אחר. הא ל\"ק כלל דהתם לחומרא קיימינן ופשיטא דלחומרא יש לחוש שמא בהאי שעתא קדש לו אשה דנהי דהשלוחים לפעמים נטרי עד אורתא אבל לא מפני זה נאמר דהשלוחים אינם עושים שליחותם עד הערב. אבל בסוגית הגמ' דאנו באים להקל ולומר שיאכל חדש אי לאו משום טעמא דאין ב\"ד מתעצלין היה אסור עד הערב משום דשלוחין נטרי עד אורתא לעשות שליחותם. ולאותם החלוקות שכתבנו לעיל דחזקתו תרום וסומך עליהם המשלח נראה דאינו יכול לאכול ממנו עד הערב כפי מ\"ש משום דהשלוחים לפעמים מתעצלים עד הערב: והוי יודע שזה ימים כתבתי על מי שנדר דבר ועשה שליח לשאול על נדרו כפי סברת הרשב\"א דאית ליה דיכול אדם לעשות שליח להתרתו. ושם אמרתי דפשיטא לי דעד הערב צריך לקיים נדרו. אף דנימא דשייך באותו נדון חזקה שליח עושה שליחותו מ\"מ חזקה זו להקל לא נאמרה ביומו והבאתי סוגיא זו דעירובין יע\"ש (א\"ה חבל על דאבדין): וזאת שנית איכא בנדון דידן שלא להקל מטעם זה דחזקת שליח משום דלא נאמרה חזקה זו אלא בדבר שאינו תלוי ביד אחרים כי אם ביד השליח וכגון עירובי תחומין והקרבת העומר והקרבת קרבן דיולדת וזבה וכיון שאינו תלוי ביד אחרים אמרינן חזקה שליח עושה שליחותו אבל בנדון דידן שהוא דבר התלוי ביד אחרים שירצה הנכרי לקנות ואפשר שלא ירצה לקנות מאן אמר לן דנאמרה חזקה זו ואפילו שאינו נותן כי אם פרוטה ומה שקונה מבהמה הוא שוה יותר ומן הדין מהני ואין כאן משום ביטול מקח דאנן סהדי דהישראל גמר ומקנה לנכרי כדי להפטר מהבכור וכמ\"ש התוס' בפרק בתרא דע\"ז מ\"מ לא בשביל זה נאמר שאינו תלוי ביד אחרים דאפשר שהעכו\"ם לא ירצה להשתתף עם ישראל זה בשום פנים. ומנא אמינא לה דכל דבר שתלוי ביד אחרים לא אמרינן חזקה זו דשליח עושה שליחותו מאותה שכתבו התוס' בפ' התקבל עלה דהעושה שליח לקדש לו אשה דאסור בכל הנשים שכתבו דאיסור זה אינו מן הדין אלא מטעם קנס לפי דלא שייך חזקה לפי שהוא דבר התלוי באחר דאפשר דהאשה לא תרצה להתקדש לו. והר\"ן שם בפרק התקבל החזיק בסברא זו דבעלי התוס' יע\"ש. וא\"כ הדברים ק\"ו אם להחמיר כתבו התוס' דחזקת שליח לא נאמרה היכא שתלוי ביד אחרים כ\"ש וק\"ו שלא נאמר חזקה זו להקל היכא דתלוי ביד אחרים. ואף להרמב\"ן דחולק התם בסברת התוס' וס\"ל דמדינא אסור בכל הנשים וכמ\"ש הרשב\"א בשמו בחידושיו פ' התקבל נראה דע\"כ לא פליג הרמב\"ן אלא להחמיר דס\"ל דמכח חזקה זו אף שאינה בידו יש להחמיר מן הדין ויהיה אסור בכל הנשים. אבל להקל גם הרמב\"ן יודה דאף למאן דאית ליה חזקת שליח להקל לא אמרה אלא בשליחות שהוא בידו לגמרי לא בשליחות שתלוי ג\"כ בדעת אחרים: עוד היה נ\"ל לומר דע\"כ לא קאמר הרמב\"ן אלא גבי קדושין משום דאיתתא בכל דהו ניחא לה ומה\"ט אמרינן דאפילו למאן דאמר חיישינן שמא נתרצה האב שמא נתרצה הבן לא אמרינן וכדאיתא בפ\"ב דקדושין (דף מ\"ה) ובפרט היכא דלא ייחד לו המשלח אשה ידועה דדבר רחוק הוא שלא יהיה בידו לקדש לו אשה דאטו משלח זה שנוא הנשים הוא ששום אשה שבעולם לא תרצה להתקדש לו, עד שמטעם זה עלה בדעתי לומר דאף הרמב\"ן יודה דהאומר לשלוחו צא וקדש לי אשה פלונית דאינה אסורה מן הדין מטעם חזקה משום דאינו בידו לקדש לו אותה אשה שרוצה המשלח. אלא שחזרתי בי ממה שראיתי להריב\"ש בסי' פ\"ב שאחר שהביא דברי הרמב\"ן כתב דהאומר לשלוחו צא וקדש לי אשה פלונית מיד נאסר בקרובותיה. ומה שיש לדקדק בזה אם התוס' מודים בדין זה כיון דלא שייך הכא קנס הלא הוא כמוס עמדי במקום אחר (א\"ה תמצאנו בפ\"ט מהל' אשות הלכה ו' יע\"ש): הכלל העולה דאפשר דלהרמב\"ן דוקא גבי חזקה דקדושין דידה חשיב לה דבר שבידו משום דאיתתא בכל דהו ניחא לה עד שמטעם זה אמרינן דיבמה שנפלה לפני מוכה שחין לא אמרינן אדעתא דהכי לא קדשה עצמה וכדאיתא בס\"פ הגוזל קמא ובס\"פ האשה שלום דהמזכה גט לאשתו במקום יבם או במקום קטטה דלא מהני משום דחוב הוא לה וכדר\"ל, ובריש פ' האיש מקדש אמרינן דאע\"ג דגבי איש איכא איסורא לקדש אשה קודם שיראנה לגבי אשה ליכא איסורא ובפ' המדיר (דף ע\"ה) אמרינן דאע\"ג דבאשה חשובה מצי אמר לא ניחא לי דאיתסר בקרובותיה באדם חשוב לא מציא למימר לא ניחא לי דאיתסר בקרוביו משום דריש לקיש ובפ\"ק דקדושין (דף ז') אמרינן כי האי גוונא, הרי מכל הני דוכתי מוכח דאשה בכל דהו ניחא לה ומש\"ה חשיב לה הרמב\"ן דבר שבידו חזקה זו דשליח עושה שליחותו אבל הכא בנדון זה אפשר דגם הרמב\"ן יודה דלא חשיב חזקה מטעמא דכתיבנא דאפשר שלא ימצא נכרי שירצה לקנות. ובאותו נדון שכתבתי לעיל שנשאלתי על מי שנדר מאיזה דבר ועשה שליח להשאל על נדרו כתבתי שם ג\"כ מעין טעם זה, והוא דאפשר דאינו בידו דמי יימר דמזדקקי ליה תלתא להתיר הנדר דהא מהאי טעמא אמרינן בפרק האומר (דף ס\"ב) דהאומר הרי את מקודשת לי לאחר שאתגייר כו' דחשיב שאינו בידו משום דמי יימר דמזדקקי ליה תלתא. הן אמת דבפ\"ג דשבת (דף מ\"ו) אמרינן דלגבי היתר נדרים כיון דסגי בג' הדיוטות לא אמרינן מי יימר ואפשר דטעמא הוא משום דלא סגי בהדיוטות והארכתי שם בזה ולבסוף כתבתי דכיון דאיכא פלוגתא דאית מאן דסבר דאין היתר נדרים ע\"י שליח חשיב אין בידו משום דאפשר דלא מזדקקי ליה לחוש לסברת החולקים ונסתייעתי באותו נדון מדברי התוס' שם בפ\"ג דשבת ד\"ה מי יימר כו' יע\"ש: והנה אחר כל אלו הדברים איני תוקע עצמי בזה לומר דטעמיה דהרמב\"ן הוא דוקא גבי קדושי אשה משום דאיתתא בכל דהו ניחא לה. אך מ\"ש דהרמב\"ן לא אמרה אלא להחמיר אבל להקל גם הוא יודה דלא אמרינן חזקה כי האי דתלויה ביד אחרים נראה שהוא סברא נכונה וכבר כתבתי כן באותו נדון שנשאלתי מנדרים. והבאתי את השלישית לומר דיש לנו להחמיר בנדון דידן משום דאף שכתבנו לעיל דאיכא מרבוואתא דפסקו כרב ששת דאית ליה חזקת שליח לקולא אף באיסור תורה מ\"מ אין דין זה מוסכם. והנה להקת נביאים כנגדם וס\"ל דלית הלכתא כרב ששת אלא כרב נחמן דאמר דדוקא בדרבנן אזלינן בתר חזקת שליח ולקולא אבל בדאורייתא לא אזלינן בתר חזקת שליח להקל ולסברא זו אפילו במלתא שאם יסמוך המשלח על השליח יעשה איסור אפ\"ה לא אזלינן בתר חזקת שליח. והנה סברת ר\"ת ברור מללו דאית ליה דהלכתא כרב נחמן וכמ\"ש התוס' והרא\"ש בשמו, ונראה דדעת הרי\"ף הוא נמי כסברת ר\"ת מדלא הביא מחלוקת זה דרב ששת ורב נחמן משמע דסמך לו על מ\"ש בפ' התקבל דכי אמרינן חזקת שליח עושה שליח ה\"מ לחומרא אבל לקולא לא ואם איתא דהרי\"ף הוה ס\"ל כחילוקו דר\"י היה לו להביא מחלוקת זה דעירובין שהוא בחזקת שליח שאם יסמוך עליו המשלח יעשה איסור וללמדנו מה יהיה דינו. אלא ודאי דהרי\"ף לא נחית לחלוקים אלו וס\"ל דהלכה כרב נחמן בכל גוונא דלא אמרינן חזקת שליח להקל בשל תורה ולא הוצרך להביא המחלוקת ולפסוק כרב נחמן שכבר ביאר זה בפרק התקבל ובמלתא דאזלינן לקולא כבר ביאר זה בפ\"ג דעירובין שכתב משנתנו דאם אמר לאחר לקבלו ממנו הרי זה עירוב. ופירש שם הטעם משום דחזקת שליח עושה שליחותו. ונ\"ל שזו ראיה ברורה דהרי\"ף אית ליה כשיטת ר\"ת. גם רבינו נ\"ל דקאי בשיטת הרי\"ף מדלא הביא בשום מקום מחלוקת זו דרב ששת ורב נחמן ובפ\"ד מהל' תרומות הלכה ו' כתב האומר לשלוחו כו' שאין אומרין באיסורין חזקת שליח עושה שליחותו להקל אלא להחמיר ע\"כ. ומדשלל ואמר שאין אומרים באיסורים כו' משמע דס\"ל דלא משכחת באיסורי תורה שנאמר חזקת שליח להקל והיינו כרב נחמן דאי לרב ששת הא משכחת לה באיסורין שנאמר חזקת שליח להקל ושאני הך דתרומה וגירושין דלאו חזקה אלימתא היא אלא ודאי דס\"ל דאין חלוק בחזקות ובכל חזקת שליח לא אמרינן להקל. גם הרשב\"א בחידושיו פ\"ק דחולין עלה דההיא דהביא ר\"ת המתבונן בדבריו יראה איך ס\"ל כסברת ר\"ת: וראיתי לרבינו בפ\"י מהל' מעשר הלכה י' שכתב עם הארץ שאמר לחבר כו' שאין החבר מוציא דבר שאינו מתוקן מתחת ידו ע\"כ. והרואה סוגיא דפ\"ג דעירובין איך טעם זה לא נאמר אלא אליבא דר\"נ אבל לרב ששת טעמא הוא משום חזקת שליח ור\"נ הוא דהוצרך לטעם זה דחזקת חבר כי היכי דלא תיקשי ליה מהך ברייתא. הרי לך מבואר דרבינו ס\"ל דהלכתא כר\"נ במה שנחלק עם רב ששת. גם בפ\"א מהלכות מחוסרי כפרה הלכה י\"ב כתב האשה שיש עליה לידה או זיבה כו' חזקה שאין ב\"ד של כהנים עומדים משם עד שיכלו כל המעות שבשופר ע\"כ. ובגמ' נמי מוכח דטעם זה לא נאמר אלא אליבא דר\"נ אבל לרב ששת אין הטעם משום חזקה דב\"ד אלא משום חזקת שליח. ור\"ת רצה להביא ראיה לדבריו דהלכתא כר\"נ מדברי רב שמעיא דקאמר חזקה דכהנים ולרב ששת לא איצטריך חזקה דכהנים. ור\"י והרא\"ש דחו ראיה דר\"ת ואמרו דר\"ש לא אמרה למלתיה אלא עלה דהך ברייתא דהאשה שיש עליה לידה או זיבה עלה דההיא דפרק האשה דשוחטין וזורקין ואין ה\"נ דרב שמעיא מודה דלהך ברייתא דמי שיש עליה לידה או זיבה לא איצטריך לטעמא דחזקה דב\"ד. ומאחר דרבינו הביא הך דרב שמעיא עלה דמלתא דמי שיש עליה לידה או זיבה משמע דס\"ל דהלכתא כרב נחמן דאי לאו משום חזקה דב\"ד היתה אסורה לאכול בקדשים לערב שמא לא הקריבו כפרתה ולא סמכינן אחזקת שליח להקל בשל תורה הרי מכאן ג\"כ ראייה איך רבינו ס\"ל דהלכתא כרב נחמן במה שנחלק עם רב ששת: והואיל ואתו לידן דברי התוספות הללו אמרתי לעורר במה שנתקשיתי במה שדחו ר\"י והרא\"ש ראיית ר\"ת מהך דרב שמעיא וכתבו דרב שמעיא לא אמרה למילתיה אהך דהכא אלא עלה דההיא דאמר רב שוחטין וזורקין על מחוסר כפורים. ואנכי לא ירדתי לעומקן של דברים דאכתי קשה כיון דרב דאמר שוחטין וזורקין על מחוסר כפורים מיירי בדמסרינהו לב\"ד וכדאיתא בפ\"ח דפסחים דף צ' א\"כ למאי איצטריך רב שמעיא לומר דטעמו הוא משום חזקה דב\"ד תיפוק ליה אליבא דרב ששת משום דחזקת שליח עושה שליחותו דאם טעם זה דחזקת שליח מהני כדי שיאכלו הזבות קדשים לערב למה לא יועיל טעם זה לשישחטו ויזרקו עליו. והנראה אצלי הוא דעל כרחין אית לן למימר דטעם זה דחזקת שליח לא מהני לכשישחטו ויזרקו עליו דאם בבעלים עצמם חיישינן דלמא פשע. ומטעם זה אמרינן דאין שוחטין וזורקין על טמא שרץ אף שהמקוה לפנינו מכ\"ש שנחוש לשליח דלמא יפשע ולא יקריב כפרתו דפשיטא דלא עדיף שליח מבעלים עצמם. וטעמא דמלתא הוא דנהי דאית ליה לרב ששת שהזבה והיולדת אוכלות בקדשים לערב מטעם חזקת שליח ולא חיישינן דלמא פשע שליח מ\"מ אין לנו לעשות מעשה לשחוט ולזרוק עליו ולסמוך על חזקה זו דחזקת שליח דהא על הבעלים עצמם אין אנו סומכים לעשות מעשה לשחוט ולזרוק עליו היכא דהוא טמא שרץ כ\"ש שלא נעשה מעשה לשחוט ולזרוק על מחוסר כפורים ולסמוך על חזקת שליח. לזה בא רב שמעיא לומר דאף דאין אנו סומכים על הבעלים עצמם כגון בטמא שרץ במחוסר כפורים עבדינן מעשה וסמכינן אחזקה דב\"ד שהיא חזקה אלימתא דאף דבבעלים חיישינן דלמא פשע בב\"ד לא חיישינן. זהו כוונת ר\"י במה שדחה ראיית ר\"ת וכן הוא דעת הסמ\"ג במצות עשה סי' מ\"ח יע\"ש:
והנה נחזור לעניננו דמאחר דהרי\"ף והרמב\"ם ור\"ת והרשב\"א ס\"ל דלעולם בשום מקום לא אזלינן בתר חזקת שליח להקל בשל תורה מאן ספין ומאן רקיע להקל כנגדם ואפילו יהיו כל חכמי ישראל חולקים עליהם להם שומעין להחמיר. מעתה בנדון דידן נראה לי דבכור זה יש בו קדושת בכור כיון דאיסורו מן התורה וחייב ליטפל בו עד שיפול בו מום. ולענין אם יכול הכהן לתפסו בעל כורחו של בעל הבית היה מקום להאריך בפרט הלז אלא כיון שלא נשאלתי על זה אמרתי לא אזכרנו:
ודע שאחר שכתבתי כל זה והשבתי לשואל שוב בא אלי לומר שהבעלים הטילו בו מום לכתחלה ורוצה לאוכלו על מום זה, וכוונתו לומר דכיון דהא דקי\"ל דהמטיל מום בבכור לא ישחט עליו הוא קנס מדרבנן א\"כ לכ\"ע בדרבנן אזלינן בתר חזקת שליח עושה שליחותו ולקולא ור\"נ קאמר בפירוש בשל סופרים חזקת שליח עושה שליחותו ומתניתין היא בפ\"ג דעירובין ואם אמר לאחר לקבלו ממנו הרי זה עירוב ופריך בגמרא וליחוש דלמא לא שקיל מיניה ומשני כדאמר רבי יחיאל חזקת שליח עושה שליחותו ובזה לא נחלק אדם מעולם. ונראה דהבעלים העלו חרס בידם ואסור להם לשחוט הבכור על מום זה עד שיפול בו מום אחר ואף שהדין עם השואל במה שסבור דמטיל מום בבכור מה שאינו נשחט עליו אין איסורו כי אם מדרבנן וכולה סוגיא דפרק כל פסולי המוקדשין (דף ל\"ד) הכי מוכח דאמרינן התם לישנא דקנסא ואמרינן נמי התם דלא קנסו בנו אחריו ואם היה אסור מן התורה מה לי הוא מה לי בנו ואביי למד מכאן דטימא טהרות ומת כיון דאין חיובו מן התורה משום דהיזק שאינו ניכר לא שמיה היזק אלא קנסא דרבנן הוא לא קנסו בנו אחריו וכן כתב הרא\"ש בפ' כל פסולי המוקדשין עלה דההיא דהיה בכור רודפו ובעטו ועשה בו מום דפסק הרמב\"ן ז\"ל כלישנא בתרא ולקולא משום דאע\"ג דהטלת מום הוי דאורייתא מה שאינו נאכל באותו מום הוי דרבנן וכ\"כ מוהר\"ר ישראל בכתביו סי' קס\"ט דכל שיש ספק אזלינן לקולא משום דאין איסור זה כי אם מדרבנן. והוצרכתי להאריך בכל זה אף שהם דברים פשוטים לפי שראיתי להרא\"ם בפ' ראה עליה דקרא דלא תאכל כל תועבה דפי' רש\"י כל שתעבתי לך שאם צרם אזן בכור כדי לשוחטו במדינה הרי דבר שתעבתי לך הוא כל מום לא יהיה בו ובא ולמד כאן שלא ישחט ויאכל על אותו מום וכו' והרא\"ם שם סבור דמדין תורה הצורם אזן בכור אסור לאוכלו על אותו מום ותמה על הרמב\"ם שכתב בפ\"ב מהלכות אלו המטיל מום בבכור הואיל ועשה עבירה קונסין אותו ואינו נשחט על מום זה עד שיפול בו מום אחר ואם מת זה החוטא מותר לבנו לשוחטו על מום שעשה אביו שלא קנסו בנו אחריו דמשמע דס\"ל דאין איסורו כי אם מדרבנן ובסיפרי מוכח דאיסורו איסור תורה. ואני תמיה עליו דאין תלונותיו על רבינו אלא על סוגית הגמרא דמוכח מיניה דאין איסורא כי אם קנסא דרבנן וההיא דסיפרי כבר כתבו התוספות שם (בדף ל\"ד) ד\"ה ומי קניס דאנן קי\"ל כאחרים דדרשי קרא דלא תאכל כל תועבה בפסולי המוקדשים א\"נ ההיא דסיפרי אסמכתא בעלמא היא ע\"כ. ודע דמלבד כל זה יש לנו על הרב בפיסקא זו דלא תאכל כל תועבה במה שרצה לחלק בין נפל בו מום מאיליו להיכא דנפל ע\"י נכרי או ישראל חבילות של תשובות וכבר עמדנו במקום אחר על כל דבריו והקפנוהו בהלכות כתנורו של עכנאי (א\"ה חבל על דאבדין) יע\"ש. ודע שעתה מחדש בא אצלנו ספר וזה שמו פרי חדש וראיתי לחכם הנזכר בסימן ס\"ד ס\"ק נ\"ו שעמד על דברי הרא\"ם הללו יע\"ש:
הכלל העולה דהדברים פשוטים דאיסור זה אינו אלא קנסא דרבנן וכמ\"ש רבינו בפ\"ב מהלכות אלו. אך מה שקשה לזה הוא מ\"ש בפ' ח\"י מהלכות פסולי המוקדשין הל' ה' וכן קדשים שהוטל בהם מום האוכל מהם כזית לוקה הרי הם בכלל כל תועבה עד שיולד להם מום אחר ויאכלו במומן ע\"כ וזה הוא סברת ר\"ח דסיפרי, והוא דבר תימה דאנן לא קי\"ל הכי וכמ\"ש הוא בעצמו בהל' בכורות, ואם הרב רוצה לחלק בין שאר קדשים לבכור לא ידענו מהיכן הוליד זה ועיין בסמ\"ג במל\"ת סימן רנ\"ט יע\"ש, ודברי רבינו הללו דהלכות פסולי המוקדשין צריכין אצלי תלמוד. ומ\"מ אף שהעלינו שאין איסור זה כי אם מדרבנן עדיין בנדון דידן לית לן למיזל לקולא משום חזקת שליח משום דאי קי\"ל כרב ששת וכסברת ר\"י והרא\"ש א\"כ לרב ששת אין חילוק בין של תורה לשל סופרים אלא בכולהו אזלינן לקולא היכא דאם יסמוך המשלח על השליח יבוא לידי איסור וגם בשל סופרים בעינן תנאי זה להקל דמנא לן לחלק אליבא דרב ששת בין של סופרים לשל תורה ובשל סופרים לא מצינו בשום מקום לקולא אלא בההיא דעירובין דאם אמר לאחר לקבלו ממנו דהוי עירוב והתם הוא דבר שאם המשלח יסמוך על השליח יבוא לידי איסור, וא\"כ חזרנו למה שחלקנו בתחלה דחזקה זו לא נאמרה אלא היכא דאם לא יעשה השליח שליחותו תיכף ומיד יעשה המשלח איסור אבל הכא שיש לו זמן הוא מתעצל בשליחותו ואפשר דבין כך וכך מן שמיא אנסוהו וכמו שכבר הרחבנו הבאור בפרק הלז, גם הטעם האחר שכתבתי לעיל שייך גם הכא דאפשר דלרב ששת אף בדרבנן לא אזלינן לקולא אלא בדבר שבידו דומיא דעירובי תחומין: הכלל העולה דלרב ששת כל שהחזקה היא חזקה אלימתא שהוא דבר שביד השליח וגם שהוא דבר שאם יסמוך המשלח על השליח תיכף ומיד יעשה איסור המשלח אז בחזקה זו אזלינן לקולא אף באיסור תורה וכ\"ש בדרבנן וכל שאין החזקה חזקה אלימתא בשני התנאים שכתבנו אז לא אזלינן לקולא אפילו בדרבנן דמיהו להחמיר אף שאין החזקה אלימתא בשל תורה אזלינן בתר חזקה זו וכגון ההיא דנזיר דאינה חזקה אלימתא ואמרינן דאסור בכל הנשים ומיהו בדרבנן כל שאין החזקה חזקה אלימתא לא אזלינן בתרה אף להחמיר וכמו שכתבנו במקום אחר דהאומר צא וקדש לי אשה אינו אסור אלא באשה שיש לה אחת מן השבע אבל משום שניות לא גזרו וכמו שהרחבנו הביאור לזה (א\"ה תמצאנו בפ\"ט מהל' אישות יע\"ש) ולפי זה אליבא דרב ששת אין שום הפרש בין של סופרים לשל תורה אלא היכא דהחזקה אינה חזקה אלימתא דבשל תורה אזלינן בתרה להחמיר ובשל סופרים לא, ולפי סברת בעל טורי זהב שכתבנו לעיל דאית ליה בההיא דנזיר דאסור אף משום שניות, נמצא דליכא חילוק אליבא דרב ששת בין של סופרים לשל תורה ולא כלום, ולפי מה שכתבנו בנדון דידן דאין החזקה חזקה אלימתא אי משום דהשליח סובר דלא יעשה איסור המשלח אי משום שאינו בידו לא אזלינן לקולא אף בשל סופרים וכל זה שכתבנו הוא אליבא דרב ששת ואי קי\"ל כר\"נ נמי אפשר דאף דס\"ל דבשל תורה לא אזלינן להקל אף בחזקה אלימתא מ\"מ אפשר שגם הוא יודה דגם בדרבנן לא אזלינן להקל כ\"א בחזקה אלימתא אבל כל שהחזקה היא רעועה קצת לא אזלינן בתרה להקל אף בשל סופרים שהרי לרב נחמן חילוק זה דשל תורה לשל סופרים לא למדנו אותו אלא ממתני' דעירובין והתם הוי חזקה אלימתא וכדכתיבנא, נמצא לפי זה דאין חילוק בין רב ששת לר\"נ לענין דינא אלא היכא דהחזקה היא אלימתא ובשל תורה דלרב ששת אזלינן בתרה להקל ולר\"נ לא אזלינן בתרה להקל אבל בשאר החלוקות שוים הם בדינם נמצא לפי זה בנדון דידן בין אליבא דרב ששת בין אליבא דר\"נ בכור זה אינו שוחטו עד שיולד בו מום אחר: ומלבד מה שכתבנו אודיע לשואל דהכא בנדון דידן לא שייכא ההיא דמחלקינן בין איסורי תורה לשל סופרים דדוקא תחומין שאין לו עיקר מן התורה הוא דמקלינן בזה אבל דבר שיש לו עיקר מן התורה אף שאין איסורו כי אם מד\"ס דין תורה יש לו ולא סמכינן אחזקת שליח, ומנא אמינא לה מההיא דעירובין דרב ששת רצה להוכיח דינו מההיא דהאומר לחבירו צא ולקוט לך תאנים מתאנתי וכתבו התוס' שם אע\"ג דמעשר פירות מדרבנן ורב נחמן מודה דבשל סופרים חזקת שליח עושה שליחותו כיון דעיקר שם מעשר מן התורה חשיב כשל תורה ע\"כ, א\"כ נמצינו למדין לנדון דידן כיון דעיקר שם בכור הוא מן התורה לא אזלינן בתר חזקת שליח עושה שליחותו אף בחזקה אלימתא ואף שעכשיו אין איסורו כי אם מדרבנן, וכי תימא הניחא לסברת התוס' דס\"ל דפירות האילן אינם חייבים כי אם מדרבנן ניחא שיש להכריח דכל דבר שעיקרו מן התורה אף שאין איסורו אלא מד\"ס חשיב כשל תורה אבל לסברת רבינו דאית ליה דכל פירות האילן חייבים מן התורה וכמ\"ש ריש פ\"ב מהלכות תרומות מנא לן חילוק זה, לזה אומר דאף אליבא דרבינו צריכין אנו לחילוק זה שהרי רבינו ס\"ל דאפילו בימי עזרא אין חיוב בתרומה ומעשר ואפילו בדגן תירוש ויצהר כי אם מדרבנן וכמו שכתב בפ\"א מהל' תרומות הל' כ\"ו, וא\"כ עדיין קושית התוס' במקומה עומדת דמאי קא פשיט רב ששת ממעשר שאין חיובו בזמן הזה כי אם מדרבנן וצריכין אנו לחילוק התוס' וחילוק זה דרבותינו בעלי התוס' לא נפלאת היא שהרי עלה דההיא דאמר ר\"י בפ' הערל דבאיסורין דרבנן ברוב מתבטלין הקשה הרשב\"א בתורת הבית בית ד' ש\"א (דף ק\"ח) דהא שומנו של גיד בעי ששים ותרומת תאנים בעי מאה וכל הני אין איסורם כי אם מדרבנן ותירץ בשם הרמב\"ן דשאני הני שיש להם עיקר מן התורה וכי קאמר ר\"י הוא בדבר שאין לו עיקר כמו שאובה וכגון חלת חוצה לארץ וכו' וכעין חילוק זה חלק הרב בבית ד' ש\"ג גבי אם מבטלין איסור לכתחלה יע\"ש:
ועוד אני מודיע לשואל דהכא בנדון דידן עוד אחרת יש לו להקל וגדולה היא והוא מה שכתוב בשאלה שנתן לו פרוטה כדי שיקנה הנכרי והנה באנו למחלקותם של ראשונים ז\"ל אם הנכרי קונה בכסף ור\"ת ודעימיה ס\"ל דאינו קונה כי אם במשיכה וכמה דיות משתפכות במחלוקת זה וכמ\"ש כל זה אצלנו בארוכה במקום אחר (א\"ה חבל על דאבדין) והטור בהל' בכור הצריך שניהם דהיינו כסף ומשיכה כדי לצאת מידי ספק וכמבואר שם וכ\"ת שנתן לו פרוטה זו ושיקנה בה הנכרי מדין קנין חליפין וכמ\"ש התוס' בריש קדושין דמטעם זה היה נוהג ר\"ת לשלוח הרשאה ביד נכרי, הא נמי ליתא דהא קי\"ל אין קונין במטבע אע\"פ שהוא עשוי כמין כלי וכמבואר: והנני חוזר על הראשונות כי תאמר אלי את\"ל שאין כאן כי אם איסור דרבנן מה לנו לחקור אם שייך כאן לומר חזקת שליח עושה שליחותו ואם חזקה זו השמנה היא אם רזה דל מהכא חזקה לא יהיה אלא ספק בעלמא הא קי\"ל ספקא דרבנן לקולא, הא ליתא דאם כן מאי האי דקאמר רב נחמן בשל סופרים חזקה שליח עושה שליחותו למה לן להאי טעמא תיפוק ליה דהוי ספק וקיימא לן ספקא דרבנן לקולא ובגמרא הקשו גבי עירוב וליחוש דלמא לא שקיל מיניה ומאי פריך הא ספק הוא אי שקיל או לא שקיל ואזלינן לקולא ובגמרא תירצו לקושיא הלזו כדרב דאמר חזקת שליח עושה שליחותו אלמא דאי לאו משום חזקה זו אלא שהיה הדבר ספק לא הוה אזלינן לקולא וכי תימא לעולם דאף בלא חזקה אזלינן לקולא כיון דהוי ספק דרבנן ומאי דפריך בגמרא ודלמא לא שקיל מיניה הוא משום דס\"ל דמתניתין הוי אפילו לכתחלה דיכול לשלוח עירובו ביד חרש שוטה וקטן ולומר לאחר לקבלו ממנו ולסמוך עליו לשם עירוב ואהא פריך דאיך סומך עליו לכתחלה כיון דהוי ספק ודלמא לא שקיל מיניה והרי זה דומה לספק חשכה דאית ליה לרש\"י דלכתחילה אין מערבין עירובי תחומין משום דאין לו ליכנס בספק ומ\"מ אם עירב ספק חשכה עירובו עירוב וכמ\"ש התוס' בפ\"ב דשבת (דף ל\"ד) ד\"ה שניהם משום דקי\"ל כרבי יוסי דאמר ספק עירוב כשר וכן הוא דעת רבינו בפ\"ו מהל' עירובין הל' י\"ג, וכתב שם ה\"ה דהטעם דלכתחלה אין מערבין שאין לו לבוא לבית הספק שיהיה התחלת העירוב בספק, ועוד אפשר לומר דס\"ל דמתני' מיירי אפילו כשהשליח כאן ויכול להתברר אם קבלו אם לאו אפ\"ה אם תלינן לקולא ואמרינן הרי זה סומך עליו ועל זה הקשו דאמאי ודלמא לא שקיל מיניה משום דאף דקי\"ל דספקא דרבנן לקולא היכא דיכול להתברר לא אזלינן לקולא משום דלא חשיב ספק כל שיכול להתברר וכמו שכתבו הראשונים ז\"ל, וגדולה מזו כתב הרשב\"א בת\"ה דאפי' ספק דחסרון ידיעה לא מיקרי ספק ואף בדרבנן אזלינן לחומרא וכמ\"ש מרן בטור י\"ד סימן ק\"ץ היכא דלבשה חלוק מכובס ואינה יודעת לבדוק אם מקדיר או מגליד דאף דכתמים שהם דרבנן לא אזלינן לקולא וכמבואר שם וא\"כ כ\"ש דכל דבר שיכול להתברר דלא חשיב ספק ומש\"ה איצטריכו לומר לטעם חזקת שליח דחשיב כודאי ור\"נ נמי דקאמר דבשל סופרים אמרינן חזקת שליח בכי האי גוונא מיירי או בלכתחלה או בדבר שיכול להתברר, ומה שנדחק התלמוד לאוקומי מתניתין בכה\"ג כדי להקשות או משום דהוקשה להם דאי לאו בכי האי גוונא מאי אשמעינן מתני' הא קי\"ל דספק עירוב כשר אלא ודאי דאיצטריך מתני' ללמדנו דין אחר דהיינו דלכתחלה או היכא דאפשר להתברר נמי סמכינן עליה ומש\"ה הקשו דאמאי ודלמא לא שקיל מיניה והוצרכו לטעמא דחזקת שליח אבל אין ה\"נ דבעלמא בלאו האי חזקה נמי אזלינן לקולא משום ספקא דקי\"ל ספקא דרבנן לקולא הא ליתא דהא רב ששת רצה להוכיח סברתו מההיא דהאומר לחבירו צא ולקוט לך תאנים מתאנתי שסומך עליו המשלח אלמא חזקת שליח עושה שליחותו ומאי מוכח שאני התם דתרומת תאנים הוי דרבנן ואזלינן לקולא בספקן, וכ\"ת דכיון דיש להם עיקר מן התורה חשיב כשל תורה וכמו שכתבו התוס' שם הא ליתא דחילוק זה לא נאמר אלא היכא דבעינן לטעמא דחזקת שליח אז הוא דמחלקינן בין דבר שיש לו עיקר מן התורה לדבר שאין לו עיקר אבל במאי דקי\"ל ספיקא דרבנן לקולא בזה אין חילוק דהא בפ\"ג דעירובין (דף ל\"ו) אמרינן דטומאה קלה חשיב יש לו עיקר מן התורה ומש\"ה מחמיר רבי יוסי ואומר דספקו טמא ואנן קי\"ל דבטומאה קלה ספקו טהור וכמו שפסק רבינו בפ\"י מהל' מקואות, ומה שיש לשאת וליתן בזה במ\"ש הרשב\"א בתשובה סי' ק\"א הם דברים ארוכים לא עת האסף פה בהם מ\"מ במקום אחר הארכתי בזה (א\"ה חבל על דאבדין). והעולה שם הוא דמאי דאמרי' ספיקא דרבנן לקולא הוא אפילו בדבר שיש לו עיקר מן התורה ולפי זה יש להכריח מכאן דלרב ששת לא היה ראוי לסמוך על המשלח שתרם משום ספיקא דרבנן אם לא מטעם חזקת שליח. וראיתי הדבר מפורש לריב\"ה בא\"ח סימן שצ\"ד שכתב ספק עירוב כגון ספק אם היה קיים בין השמשות אם לאו כשר והוא שהיה לו חזקת כשרות כגון שהניחו שם ואירע בו ספק אבל אם לא היה לו חזקת כשרות כגון ספק אם הונח שם אם לא לא מהני ע\"כ, וכן פסק מרן בשלחנו והתם בעירובי חצירות מיירי וכמבואר ובעירובי חצירות קי\"ל דלכתחלה נמי מיירי בין השמשות וכמ\"ש הטור בסי' רס\"א והיא הלכה פסוקה ואפ\"ה בספק אם הונח ס\"ל דלא מהני כ\"ש בעירובי תחומין דחמירי, וא\"כ פשיטא דכי פריך הכא ודלמא לא שקיל הוא לומר דאפילו בדיעבד לא מהני משום דהוי ספק הנוח דלא מהני אף בדרבנן וטעמא דלא אמרינן ספיקא דרבנן לקולא אלא היכא דנעשה שום דבר המתירו ואין אנו יודעים אם נעשה בזמן המתירו או אם נעשה בשיעור המתירו אבל אם אנו מסתפקים אם אעיקרא דדינא נעשה לו דבר המתירו בכי האי לא אזלינן לקולא ומש\"ה פריך הכא ודלמא לא שקיל ואיצטריך לטעמא דחזקת שליח ור\"נ נמי איצטריך לשל סופרים לטעמא דחזקת שליח: וסבור הייתי להביא ראיה לזה מההיא דתנן בפ\"ב ממסכת ידים מ\"ד ספק נעשה בהם מלאכה כו' ספקן טהור ע\"כ, ומדלא נקט ספק נטל ידיו משמע דבהא ספקן טמא דדוקא היכא דנטל אלא שאנו מסופקים אם נעשה בהם מלאכה אם יש בו כשיעור אז הוא דאזלינן לקולא אבל בספק נטל לא דומיא דספק הנוח ומאי דאמרינן בפ' במה אשה (דף ס\"ב) אבל משא ולא משא לית לן בה אין הכוונה שהוא מסופק אם נטל ידיו אם לאו אלא כמו שפירש\"י שם יע\"ש, אך קשה מההיא דתנן בפ\"ב דמקואות מ\"ב דספק טבל ספק לא טבל דבטומאה דרבנן ספקו טהור, הן אמת דהתם במ\"א ובמשנה ב' קתני הטמא שירד לטבול ספק טבל ספק לא טבל, ויש לדקדק דלאיזה תכלית קתני שירד לטבול לימא טמא שנסתפק לו אם טבל או לא אלא דהכא מיירי דירד לטבול וספק אם טבל כדינו דהיינו שטבל כל גופו או לא או ספק אם היה בו דבר חוצץ אבל אם מסופק אעיקרא דמלתא אם טבל או לא לא אזלינן לקולא אף בדרבנן ורבינו כשהביא מתני' דמקואות כתב ג\"כ הטמא שירד לטבול, ואפשר ג\"כ לומר דהיכא דפשיטא ליה דירד לטבול וספק אם טבל ספקו טהור אבל אם מספקא ליה אם ירד לטבול ספקו טמא והדבר צריך תלמוד, אך קשה מההיא דכתב רבינו בפ\"ו מהל' ברכות דין ט\"ו ספק נטל ידיו ספק לא נטל ספקו טהור ע\"כ, וכן פסק הריב\"ה בטור א\"ח סימן ק\"ס יע\"ש, ולא ידעתי לדעת מה בין ספק הנוח לספק נטל ידיו ומ\"ש מרן שכן פירש רבינו בפ\"ד ממסכת טהרות מ\"ב לא ראיתי רמז לזה שם שהוא פירש ונפל עליו הספק אם נטהרה כפי מה שראוי או היא טהרה נפסדת ע\"כ, ואין כאן זכר כלל לספק נטל ספק לא נטל: ועוד אני תמיה בפי\"ד מה' אבות הטומאה הלכה י\"א כשבא לבאר דין ספק ידים דטהור לא נקט ספק זה דספק נטל ספק לא נטל אלא דנקט תרי גווני דספק האחד הוא ספק מצד המים והב' הוא ספק מצד גופו דהיינו ספק היה דבר חוצץ על ידו אבל ספק אם נטל לא הזכירו כלל, ואפשר דמ\"ש בהל' ברכות ספק נטל היינו ספק אם היה דבר חוצץ בידו או לא דומה למ\"ש בהלכות אבות הטומאה, או שהיא קולא יתירה בטומאת ידים לחולין ולמדה מההיא דפרק במה אשה וכמ\"ש מרן אבל בשאר ספיקא דרבנן לא, וכן בטומאת ידים לתרומה לא וזהו שלא הזכיר ספק זה בהל' אבות הטומאה וצ\"ע, (א\"ה עיין כנה\"ג א\"ח סי' ס\"ז ובטא\"ח סי' ת\"ט ס\"ו ובתשובת הרשב\"א סי' תרנ\"ו): הן אמת דאם היה ברור לנו בנ\"ד שהשליח עשה שליחותו ולא היה נשאר לנו אלא הספק האחר דהיינו דלמא הלכתא כר\"ת דס\"ל דהעכו\"ם אינו קונה בכסף כי אם במשיכה היה אפשר להקל בנדון דידן משום דכיון דאין איסורו כי אם מדרבנן ספיקא דרבנן לקולא ודמי לההיא דכתב הטור בי\"ד סי' צ\"ח דאם נתערב מין במינו ונשפך בענין שאין יכולין לעמוד עליו ולשערו אם נתברר שהיה רובו היתר מותר דספיקא דרבנן תולין להקל ע\"כ, וספיקא דדינא וספיקא דמציאות שוים הם לענין זה:
ומיהו עדיין אני חוכך בזה משום דלא אמרינן ספיקא דרבנן לקולא אלא היכא דנפל הספק בהיותו אסור מדרבנן אבל היכא דנפל הספק בהיותו אסור מן התורה ואח\"כ נתגלגל הדבר ובא לאיסורא דרבנן כגון בנדון דידן דמעיקרא כשקנה העכו\"ם בכסף היה בכור זה אסור מן התורה והיה מן הדין לילך בספקו להחמיר אף שאח\"כ על ידי שהטיל בו מום שנתגלגל הדבר ובא לאיסורא דרבנן אפשר דבכה\"ג לא אזלינן לקולא, וסעד יש לחילוק זה מאותה שכתב מהריב\"ל ז\"ל בח\"ג סי' ק' בספק טריפה שנתבשל בכלי והכלי עכשיו אינו בן יומו שאין איסורו כי אם מדרבנן אם יש להקל משום דהוי ספיקא דרבנן יע\"ש. שוב ראיתי להרב בעל שפתי כהן בי\"ד סי' ק\"י בכללי הספק ספיקא סי' י\"ט שכתב בשם הרב בעל המפה שתירץ על מה שכתב מרן בסי' נ\"ז על ספק דרוסה שנתערבה באחרות דלמה אין כל העדר מותר מכח ספיקא דרבנן לקולא שהרי אפילו אי ודאי דרס לא היה אסור העדר רק מדרבנן וכתב דלא קשה דבודאי היכא דעיקר הספק הוא באיסור עצמו מצד עצמו הוא דרבנן הולכים לקולא אבל כאן דמצד האיסור עצמו הוא ספק איסור דאורייתא אלא שמצד אחר בא לו שהוא מדרבנן הואיל ונתערב ומדאורייתא חד בתרי בטיל אלא דרבנן גזרו בדבר חשוב שלא להתבטל זו לא מיקרי ספק דרבנן לילך בה להקל עכ\"ד, והרב בעל ש\"ך שם החזיק בחילוק זה, שוב ראיתי להחכם בעל פרי חדש בסי' ק\"י בכללי ס\"ס סי' ח' שגם הוא הסכים לחילוק זה יע\"ש, וא\"כ בנ\"ד נמי הוי דכוותיה ואין הולכין בו להקל אף אי הוה פשיטא לן דעשה שליח שליחותו:
עוד אחרת יש בנ\"ד להחמיר והוא דאיכא ספק ספיקא להחמיר ספק אם עשה שליחותו אם לאו ואת\"ל דעשה ספק אי הלכתא כר\"ת דס\"ל דמעות בעכו\"ם אינו קונה וכיון דאיכא ס\"ס להחמיר אפשר דאף בדרבנן אזלינן לחומרא, ואף שכעת לא מצאתי חילוק זה לא בדברי הראשונים ולא בדברי האחרונים מ\"מ נ\"ל שהסברא מצד עצמה היא נכונה שהרי כי היכי דגבי איסורי תורה דקי\"ל בספקן לחומרא אמרינן דבס\"ס אזלינן לקולא וטעמא דמלתא דכיון דאיכא ס\"ס חשיב מעוטא דמעוטא ולא חשיב ספק ומש\"ה אזלינן לקולא וא\"כ גבי ספיקא דרבנן נמי קי\"ל דאזלינן לקולא היכא דאיכא ס\"ס להחמיר הוי מעוטא דמעוטא הקולא ולא חשיב ספק ולית לן למיזל לקולא וכבר בספר שני סי' ע\"ו עמדתי על חקירה זו (א\"ה תמצאנו בפ\"ח מהל' שאר אבות הטומאה דין ה' יע\"ש. ועיין בס' בני חיי א\"ח סי' ר\"ד ועיין במ\"ש הרב המחבר פ\"י מהל' מקואות הל' ו'):
ודע שאף שכתבנו דבכור זה יש לו קדושת בכור ואמרנו שיש כאן ס\"ס להחמיר מ\"מ אין מוציאין אותו מידו ליתנו לכהן ואף שכתב מוהריב\"ל דהיכא דאיכא ס\"ס דמסייעין לתובע מוציאין מיד המוחזק וא\"כ הכא בנ\"ד נמי איכא ס\"ס דמסייעין לכהן מ\"מ פשיטא דהכא אין מוציאין מיד הבעלים, דמלבד דסברא זו דמוהריב\"ל יש מהאחרונים שחלקו עליה וגם מוהריב\"ל עצמו לא עמד בשמועתו ובקצת מתשובותיו מוכח דס\"ל דאפילו בס\"ס אין מוציאין מיד המוחזק וכמו שכבר אנחנו בעניותנו עמדנו על כל זה במקום אחר. (א\"ה תמצאנו בפ\"ד מהל' מלוה ולוה הל' ו' דף מ\"ו ע\"ג יע\"ש), מלבד כל זה נראה דהכא גבי בכור לא שייך ההיא דמוהריב\"ל כלל דשאני הכא דהוי ממון שאין לו תובעים ובממון שאין לו תובעים פשיטא שאין מוציאין מידו אפילו בכמה ספקות ומה גם דאיכא טובת הנאה לבעלים, והתוס' ז\"ל בפ\"ק דמציעא הוקשה להם למ\"ד דתקפו כהן אין מוציאין מידו דאמאי אין מוציאין הא קיימא לן טובת הנאה לבעלים ונדחקו בתירוץ קושיא זו יע\"ש, ולי נראה דהחולקים על רבינו דס\"ל דתקפו כהן דמוציאין מידו מודים הם דבעלמא גבי ממונא היכא דאיכא ספיקא אין מוציאין מיד התופס אלא דהכא גבי בכור ס\"ל דכיון דהוי טובת הנאה לבעלים תקפו כהן מוציאין מידו וא\"כ אף לסברת רבינו דלא ס\"ל חילוק זה היינו דוקא היכא דתקפו כהן אבל היכא שהוא ביד הבעלים ואיכא ס\"ס דמסייעין לכהן אף דבעלמא מוציאין מיד המוחזק הכא כ\"ע מודו דאין מוציאין ממנו מהטעמים שכתבנו:
הכלל העולה דבכור זה יש בו קדושת בכור ואינו יכול לשוחטו עד שיולד בו מום אחר מכח הטעמים שכתבנו לעיל ולית דין צריך בשש אך אינו מחוייב ליתנו לכהן אלא ממתין לו עד שיולד בו מום אחר ואוכלו במומו, זהו הנלע\"ד. ועיין ברבינו בפ\"א מהל' מעשר הלכה ח' האומר לחבירו הריני מעשר על ידיך א\"צ לעמוד עמו עד שיראה אם יעשר אם לא יעשר ואם אמר הוא לחבירו עשר על ידי צריך לעמוד עמו ע\"כ, וכבר כתב מרן הטעם ודין זה הוא בירושלמי פ\"ב דמעשרות הלכה א' ובפ\"ג דעירובין עלה דמתני' דשולח עירובו ביד חש\"ו יע\"ש, ועיין במ\"ש התוס' בפרק ג' דעירובין (דף ל\"א) סוף ד\"ה כאן בעירובי תחומין יע\"ש, וזה כלל גדול דאף דקי\"ל דלא מהני חזקת שליח לקולא היכא דהשליח פתח לומר שהוא רוצה לעשות פעולה אחת אמרינן חזקת שליח עושה שליחותו ואפילו לקולא, ועיין בבעה\"ת סי' קפ\"ח דס\"ל דמי שגלה לאחר שיעשה איזו פעולה ושמע אחר ועשאה דחשיב שליח וההיא דהאומר לשלוחו צא ותרום ושמע איניש אחרינא ואזל ותרם דאין תרומתו תרומה הוא משום דשאני התם דאפשר דדעת בעה\"ב דשלוחו דוקא יתרום משום דיודע ומכיר באיזה מדה רגיל בעה\"ב לתרום בעין יפה או רעה או בינונית וכן אם דעתו לומר כלך אצל יפות או איפכא ע\"כ, ולפ\"ז אם עשאו שליח לתרומת מעשר או למעשר ראשון או שני שהוא דבר קצוב והיה כל הכרי ממין אחד ולא היה בו יפות ורעות ושמע אחר ועישר חשיב שליח ועיין באבה\"ע סי' ל\"ד ס' ד' וה' ודוק: " + ], + [], + [], + [], + [], + [], + [ + "הלוקח בהמה מן הכותי וכו'. כתוב בכתבי מהרי\"א סי' קכ\"ט וק\"ל דמדברי הרא\"ש נראה דהיכא דמוכחא מלתא דלא איכוון הנכרי להשביח מקחו דמהימן, אך הטור (י\"ד סימן שי\"ו) סתם משמע דלעולם לא מהימן, ועיין סימן קס\"ח ובתה\"ד סימן רע\"א ועיין בהגהות מרדכי דיבמות סימן תשפ\"ב: " + ] + ], + [], + [ + [], + [], + [ + "הכל חייבים במעשר כו'. עיין בחדושי הרשב\"א ז\"ל בפ' ראשית הגז (דף קל\"ו) שכתב דר\"ח סבר דכהנים פטורים ממעשר בהמה וכתב הרשב\"א דהקשו עליו מההיא דאמרי' בפ' במה בהמה דראב\"ע מעשר תריסר אלפי עגלי. עוד אני תמיה מההיא דאיבעיא לן בס\"פ הגוזל עצים אם נפלו לו עשר בהמות בגזל הגר אי מיחייב לאפרושי מינייהו מעשר. הרי מבואר דכהנים חייבים במעשר בהמה וצ\"ע ועיין בערוך ערך זכר: " + ], + [], + [ + "לפיכך אינו לוקה כמוכר חרמי כהנים. עיין בפ\"ק דזבחים (דף ט\"ו) ובמ\"ש התוס' שם וצ\"ע. ועיין בפ\"ק דתמורה אההיא דכל מלתא דאמר רחמנא לא תעביד אי עביד לא מהני. ועיין במ\"ש ה\"ה בפ\"א מהלכות גזלה ואבדה, ועיין במנין המצות מל\"ת סי' רס\"ג שכתב שמוכר יפת תואר לוקה הפך מ\"ש כאן וצ\"ע: " + ], + [ + "מדברי סופרים שאסור למוכרו וכו'. מ\"ש מרן דמדאורייתא לא מיתסרא מכירתו אלא תמים עיין במ\"ש התוס' בפ\"ק דזבחים (דף ט') ד\"ה למאי נ\"מ ודוק: " + ], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [ + "חוץ מן הכלאים והטריפה. כתבו התוס' בפרק ראשית הגז (דף קל\"ז) דאפשר דאפילו נחתכו רגליה מן הארכובה ולמטה שהיא כשירה אפ\"ה אינה נכנסת לדיר להתעשר משום דאינה עוברת ובפ\"ט דבכורות (דף נ\"ז) כתבו דחשיבא עוברת כיון שאינה טריפה וכן הוא דעת רבינו ז\"ל: " + ] + ], + [], + [ + [ + "בין בטעות בין בכוונה כו'. בפ\"ה דנזיר (דף ל\"ב) אמרינן איתמר מעשר ר\"נ אמר טעותו ולא כוונתו ר\"ח ורבה בר רב הונא אמרי טעותו וכ\"ש כוונתו והקשו בגמרא לר\"נ ממתניתין וכפי פירש\"י שם אסיקו לר\"נ בקשיא אך התוס' (דף ל\"ג) כתבו דלא אסיקן לר\"נ בקושיא וכ\"נ מהירושלמי יע\"ש: סליקו להו הלכות בכורות בס\"ד " + ] + ] + ], + "sectionNames": [ + "Chapter", + "Halakhah", + "Paragraph" + ] +} \ No newline at end of file diff --git a/json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Mishneh LaMelech/Sefer Korbanot/Mishneh LaMelech on Mishneh Torah, Firstlings/Hebrew/merged.json b/json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Mishneh LaMelech/Sefer Korbanot/Mishneh LaMelech on Mishneh Torah, Firstlings/Hebrew/merged.json new file mode 100644 index 0000000000000000000000000000000000000000..aa44b383567e0a87e33c2336cc7c17bd7a729a6b --- /dev/null +++ b/json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Mishneh LaMelech/Sefer Korbanot/Mishneh LaMelech on Mishneh Torah, Firstlings/Hebrew/merged.json @@ -0,0 +1,118 @@ +{ + "title": "Mishneh LaMelech on Mishneh Torah, Firstlings", + "language": "he", + "versionTitle": "merged", + "versionSource": "https://www.sefaria.org/Mishneh_LaMelech_on_Mishneh_Torah,_Firstlings", + "text": [ + [ + [], + [], + [], + [ + "מצוה להקדיש בכור בהמה טהורה כו'. בסוף פרק המקדיש שדהו מחלוקת רבי ישמעאל ורבנן ופסק כרבנן ואזיל לשיטתיה דפסק לעיל בפרק ו' מהלכות ערכין וחרמין כרבנן דסתם חרמים לכהנים וקרא דכל חרם קדש קדשים הוא אתא להקדש עילוי אייתר לן קרא דתקדיש למצוה להקדישו. ודע דהרא\"ש פסק כרבי ישמעאל ותמה עליו הרב ב\"ח י\"ד סימן ש\"ו למה לא פסק כרבנן. ונראה דטעמיה דהרא\"ש הוא משום דרב קאמר הלכה כר\"י דאמר סתם חרמים לבדה\"ב ור\"י נמי סבר כרבי ישמעאל כדאיתא התם. ועיין בפרק ראשית הגז (דף קל\"ז) דאמרינן נתנו בפני כהן בקדושה כו' משמע דס\"ל לסתמא דתלמודא דבכור א\"צ להקדישו וצ\"ע: " + ], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [ + "אע\"פ שהוא עובר בלא תעשה וכו'. עיין ברכת הזבח (דף קס\"ג ע\"ב) ודוק: " + ], + [], + [], + [], + [ + "שנאמר אך בכור שור וכו'. אין לוקין על לאו זה לפי שלא הועילו מעשיו כלל. וכמ\"ש רבינו בפ\"ו הלכה ח' וכן בפ' י\"ט מהל' סנהדרין לא הביאו: " + ] + ], + [], + [ + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [ + "והבשר יקבר וכו'. עיין בפ\"ב מהל' איסורי מזבח הלכה י\"א ובתוי\"ט פי\"ב דזבחים משנה ד' וברכת הזבח (דף ע'): " + ], + [ + "כך נהנים בגיזותיו. (א\"ה אבל לכתחלה אסור לתלוש והטי\"ד סי' ש\"ח כתב יכול לתלוש וכבר תמה עליו בס' מעדני מלך ועיין במ\"ש הרב המחבר לעיל פ\"א מהל' מעילה הלכה י\"א): " + ], + [], + [ + "האורג מלא הסיט מצמר הבכור. (א\"ה עיין במ\"ש הרב המחבר לקמן פ\"א מהלכות מטמאי משכב ומושב הלכה י\"ד) : " + ] + ], + [ + [ + "בהמת השותפין חייבת בבכורה לא נאמר בקרך וצאנך אלא למעט שותפות הנכרי כו'. כתוב בכתבי מהרי\"א סי' קס\"ח אבל בנ\"ד אין נ\"ל לצרף קנין הכסף לטעם דחולבת וכו'. ולא ידעתי מהו זה שכתב הרב שהרי בולד זה שלפנינו יש תרי ספיקי להקל ספק שמא כבר בכרה וחלב מוכיח שבכרה כבר ואת\"ל שחלב זה אינו פוטר וזהו בכור ספק שקנאו הנכרי וכיון שיש לנכרי שותפות אין זה בכור דישראל ודוק. ושמא כוונת הרב היא לומר דהוי ס\"ס שאינו מתהפך ולא חשיב ס\"ס דכי שקלת הספק השני תחלה ותאמר הבכור זה אינו של ישראל אלא של נכרי ואת\"ל של ישראל שמא אינו בכור שכבר נפטר לא מצית אמרת שכבר נעשית של ישראל ועדיין צ\"ע:
נשאלתי במי שהיה לו בהמה מבכרת והיה רוצה לפוטרה מהבכורה ע\"י שימכור לנכרי חלק ממנה בפרוטה כדי שיהיה לנכרי שותפות בה ותהיה פטורה מהבכורה ומותר לעשות כן לכתחלה בזמן הזה וכמ\"ש הריב\"ה בטיו\"ד סי' ש\"ך וזה עשה שליח ונתן לו פרוטה כדי שימכור לנכרי והלך השליח ולא ידענו אם השליח עשה שליחותו ובין כך וכך ילדה הבהמה והשליח איננו שנשאל את פיו אם עשה שליחותו אם לאו מהו שנסמוך על חזקה דשליח עושה שליחותו ונפטרה בהמה זו מהבכורה או דלמא כיון שיש כאן חשש איסור תורה אין לנו לסמוך על חזקה זו להקל:
תשובה אף דחזקה זו דחזקת שליח עושה שליחותו היא חזקה אלימתא דמהאי טעמא אמרינן בפ\"ב דנזיר (דף י\"ב) האומר לשלוחו צא וקדש לי אשה דאסור בכל נשים שבעולם מטעם דחזקת שליח עושה שליחותו וכדאיתא התם ומ\"מ זהו דוקא לחומרא אבל להקל לא אמרינן חזקה זו וכדאיתא בפרק התקבל (דף ס\"ד) עלה דההיא דבעל אומר לגירושין ושליש אומר לגירושין כו' דאמר ר\"י הוי דבר שבערוה ואין דבר שבערוה פחות משנים ופריך עלה ולימא חזקת שליח עושה שליחותו כו' ומשני ה\"מ לחומרא אבל לקולא לא ע\"כ. הרי לך מבואר דחזקה זו לא מהני להקל באיסור תורה. אך נראה דאין כל החזקות שוות ויש מקום דאזלינן לקולא מכח חזקה זו דחזקת שליח עושה שליחותו, ועיקרא דהאי מלתא איתא בפ\"ג דעירובין (דף ל\"ב) אמר ר\"נ בשל תורה אין חזקת שליח עושה שליחותו בשל סופרים חזקה שליח עושה שליחותו רב ששת אמר אחד זה ואחד זה חזקת שליח עושה שליחותו. והתוס' כתבו שם דה\"ר שמשון פסק כרב ששת משום דקי\"ל דהלכתא כר\"נ בדיני וכרב ששת באיסורי ור\"ת כתב דהלכה כר\"נ והביא ראיה לדבריו מאותה סוגיא דפ' התקבל דכתבנו דמוכח מינה דלקולא לא אמרינן חזקת שליח עושה שליחותו ועוד הביא ראיה לדבריו מההיא דאמרינן פ\"ק דחולין (דף י\"ב) האומר לשלוחו צא ותרום והלך ומצאו תרום דאין חזקתו תרום משום דאין חזקת שליח עושה שליחותו ודילמא איניש אחרינא שמע ותרם וה\"ל תורם שלא מדעת והתורם שלא מדעת אין תרומתו תרומה הרי דאפילו במצאו תרום לא אזלינן בתר חזקה זו דחזקת שליח להקל בשל תורה. ור\"י דחה ראיות ר\"ת הללו וכתב דרב ששת נמי לית ליה חזקת שליח עושה שליחותו אלא במקום שאם לא יעשה שליחותו יבוא המשלח לידי עבירה אם יסמוך עליו ולכך בגט אין השליח חושש ליתן גט ולא לקדש לו אשה וההיא דחולין נמי אינו חושש לתרום ולשחוט שאם לא יתרום יראה המשלח שאינו תרום ולא אסיק אדעתיה שמא אחר ישמע ויתרום עכ\"ד. ונראה דכוונת דבריו היא דידע השליח שהמשלח יודע מדת הכרי ומש\"ה קאמר שאינו חושש לתרום לפי שאם לא יתרום יראנו המשלח שאינו תרום ולא יאכל עד שיתרום אך אם היה כרי זה בלתי מדות ואינו דבר הנראה אם הוא תרום אם לא ס\"ל לר\"י דחזקתו תרום משום דאמרינן חזקה שליח עושה שליחותו והשליח חושש לתרום לפי שמא יסמוך המשלח על השליח שתרם שאינו דבר שיכול להתברר אם תרם אם לא. אך ראיתי להרא\"ש ז\"ל שם בפ\"ג דעירובין שגם הוא דחה דברי ר\"ת וכמו שחלק ר\"י וכתב וההיא דחולין נמי אין השליח חושש לשחוט ולתרום כי אם לא ישחוט אין מכשול וכן אם לא ימצא התרומה אצל הכרי ידע המשלח שאינו תרום עכ\"ד. ונראה שכוונתו היא דכל שליח שמפריש תרומה צריך להניחה שם כדי שיבואו הבעלים ויתנו אותה למי שירצו לפי שטובת הנאה היא של המשלח דע\"כ לא אמרינן בפ\"ד דנדרים (דף ל\"ד) דטובת הנאה היא של התורם אלא דוקא בתורם משלו על של חבירו משום דאמרינן אי לאו פירי דהאיך לא מיתקנא כרייא וכדאיתא התם אבל בעלמא פשיטא דטובת הנאה היא לבעלים. וגדולה מזו כתב מרן בטי\"ד סי' של\"א דמבעיא זו דנדרים דהתורם משלו על של חבירו טובת הנאה של מי שמעינן דתורם משלו על של חבירו לא בעינן דעתו דאי היה צריך פשיטא דטובת הנאה של בעל הכרי דהא כיון דתורם שליחותיה עביד אינו בדין שיהיה טובת הנאה של תורם עכ\"ד. וא\"כ כ\"ש וק\"ו באומר לשלוחו שיתרום משלו על שלו דטובת הנאה היא לבעלים א\"כ השליח אינו חושש לתרום לפי שלעולם לא יבואו הבעלים לידי איסור אף שלא ידעו מדת הכרי וכיון שיראו שאין התרומה בצד הכרי משם הוכחה שלא תרם השליח: ונראה דאפשר להעמיס דברי הרא\"ש הללו בדברי ר\"י. ומ\"ש שאם לא יתרום יראה המשלח שאינו תרום הכוונה היא שהמשלח יראה שאינו תרום מפני שלא יראה התרומה בצד הכרי וכמ\"ש הרא\"ש אלא שקצר ר\"י במובן. ובדברי הרא\"ש ג\"כ יש קיצור שהרי אכתי קשה דאמאי אינו חושש השליח שמא יבוא אחר ויתרום ויניח התרומה שם ויהי סבור המשלח שפעולה זו נעשית ע\"י השליח ויאכל טבל. ור\"י תקן קושיא זו וכתב ולא אסיק אדעתיה שמא ישמע אחר ויתרום ע\"כ. ובדברי הרא\"ש צ\"ל ג\"כ יישוב זה אלא שהרא\"ש ג\"כ קצר. באופן דלפי מ\"ש דברי ר\"י ודברי הרא\"ש הם שפה אחת ודברים אחרים:
עוד נ\"ל לומר דר\"י והרא\"ש מר אמר חדא ומר אמר חדא דר\"י ס\"ל דההיא דחולין דהאומר לשלוחו צא ותרום דמיירי אף באומר לכהן שיהיו התרומות שלו או אף לישראל ונתן לו רשות שיתן התרומה למי שירצה ונתן לו הטובת הנאה בשביל טורחו או אהבתו דהא סתמא קאמר צא ותרום דמשמע דמיירי אף שהתרומה תהיה של התורם ולפ\"ז כתב דטעמא דלא אמרינן התם חזקת שליח עושה שליחותו הוא לפי שאם לא יתרום ידע המשלח שאינו תרום לפי שהמשלח יודע מדת הכרי ועל זה הוקשה לו לר\"י דכיון דהתרומה היא של התורם יש לחוש שמא שמע אחר ויבוא לתרום כדי לזכות בטובת הנאה של תרומה וא\"כ היה לו לשליח לחוש לזה ולזה תירץ דלא אסיק אדעתיה כו'. אך הרא\"ש ס\"ל דההיא דחולין מיירי בשטובת הנאה היא לבעלים ומעולם לא נתן רשות לשום אדם שיזכה בתרומה ולא בטובת הנאה שבה ומש\"ה מוקי לה אפי' בכרי שאינו ידוע מדתו לפי שהשליח אינו חושש לתרום משום דלא נפיק מיניה חורבא דכיון דהמשלח לא יראה התרומה בצד הכרי ידע שאינו תרום. ולא הוקשה לו אמאי אינו חושש השליח שמא יבוא אחר ויתרום. דכיון דטובת הנאה היא לבעלים מהיכא תיתי שיבוא אחר ויתרום בדבר שאין לו תועלת. דדוקא ר\"י חשש חששא זו משום דטובת הנאה היתה לתורם מש\"ה חשש אותה חששא. אבל להרא\"ש אין לו לשליח לחוש לדבר זה משום דהוי מלתא דלא שכיחא שיבוא אדם מן השוק ויתרום בדבר שאין לו תועלת. ולפ\"ז אפשר שהרא\"ש יחלוק בדינו של ר\"י דהיינו היכא דטובת הנאה היא לתורם דיאמר דהמשלח היה לו לחוש שמא יבוא אחר ויתרום כדי לזכות בתרומה ובכי הא מלתא אמרינן חזקת שליח עושה שליחותו אפילו לקולא משום דאפשר דיבואו הבעלים לדבר עבירה. אך ר\"י נראה דלא פליג בדינו דהרא\"ש: הכלל העולה ממה שכתבנו דאם השליח סבור דהמשלח יודע מדת הכרי וטובת הנאה היא לבעלים לכ\"ע אף דהלך ומצאו תרום דאין חזקתו תרום דלמא איניש אחרינא שמע ותרם והשליח לא חשש לתרום מפני דאומר דלעולם לא יבוא המשלח לדבר עבירה אם משום דהמשלח כיון שיודע מדת הכרי יראה שאינו תרום ואם משום שלא ימצא התרומה בצד הכרי. ולחוש שמא יבוא אחר ויתרום בזה אינו חושש השליח אם משום שהוא דבר רחוק שיבוא אחר ויתרום בדבר שאין לו תועלת ואי משום דלא אסיק אדעתיה השליח שיבוא אחר ויתרום. ואם השליח סבור שהמשלח יודע מדת הכרי וטובת הנאה היא לתורם בזה אם הלך ומדד ומצאו תרום לדעת ר\"י אין חזקתו תרום משום דהשליח אינו חושש לתרום מפני שאומר דהמשלח יראה אם הוא תרום או לא וגם לא אסיק אדעתיה שיבוא אחר ויתרום. אבל הרא\"ש אפשר שיחלוק בדין זה ויאמר דחזקתו תרום משום דהשליח חושש שמא יבוא אחר ויתרום כיון שטובת הנאה היא שלו ומש\"ה עושה שליחותו. ואם השליח ידוע בודאי שאין המשלח ידוע מדת הכרי ואינו דבר שיוכל להודיע אם הוא תרום או לא אם טובת הנאה היא לבעלים והלך זה ומצא התרומה בצד הכרי דבר זה מתורתו של הרא\"ש למדנו דאין חזקתו תרום מפני שהשליח אינו חושש לתרום מפני שאומר שהבעלים אינם באים לידי עבירה לפי שכיון שרואים שאין התרומה בצד הכרי ידעו הבעלים שאינו תרום ולמיחש שמא יבוא אחר ויתרום בזה אינו חושש השליח משום דאומר מה לו לאחר לבוא ולתרום בדבר שאין לו הנאה א\"נ דלא אסיק אדעתיה שיבוא אחר לתרום. ואם השליח יודע בודאי שאין המשלח יודע מדת הכרי ואינו דבר שיוכל להודע אם הוא תרום או לא וטובת הנאה היתה לתורם לא מיבעיא אם הלך המשלח ומצא אותו תרום כגון שמצא התרומה בצד הכרי שלא רצה התורם לזכות בזה דפשיטא דחזקתו תרום משום דהשליח חושש שמא יבואו הבעלים לדבר עבירה שיסמכו על השליח שתרם והבעלים אינם יודעים מדת הכרי כדי לידע שאינו תרום ומש\"ה השליח עושה שליחותו. ועוד אליבא דהרא\"ש הכא חושש השליח שמא יבוא אחר ויתרום כיון שטובת הנאה היא לתורם וכמ\"ש לעיל בחלוקה השנית. ואף אם המשלח לא מצא תרומה בצד הכרי ואינו יודע אם הוא תרום או לא נראה דחזקתו תרום משום דסומך על חזקת השליח שעשה שליחותו והשליח פשיטא שעשה שליחותו משום שלא יבואו הבעלים לדבר עבירה אם יסמכו עליו. ומה שכתב דכל היכא דסמכינן אחזקת שליח עושה שליחותו הוא אפי' אם לא ידע שנעשית הפעולה כגון היכא דהשליח יודע בודאי שאין המשלח יודע מדת הכרי וטובת הנאה היתה לתורם והלך המשלח דאף שלא מצא תרומה בצד הכרי ואינו יודע אם נתרם או לא דאוכל ממנו המשלח משום חזקתו דשליח הוא פשוט בגמרא דהא תנן התם בעירובין ואם אמר לאחר לקבלו ממנו הרי זה עירוב ופריך בגמרא וליחוש דלמא לא שקיל מיניה ומשני חזקה שליח עושה שליחותו. הרי דאף שאינו יודע אם נעשית הפעולה סומך עליו. וכי תימא שאני התם דמיירי בעירובי תחומין שהם מדרבנן אבל בדאורייתא מנא לן דאימא דלא מהני ה\"ט אלא כשידע המשלח שנעשית הפעולה אלא דאיכא לספוקי דלא נעשית ע\"י שלוחו בזה הוא דמהני חזקת שליח עושה שליחותו אבל כל שלא יודע המשלח אם נעשית הפעולה אין לו לסמוך בשל תורה אחזקת שליח. הא ליתא דהא לרב ששת דאנן קיימין אין חילוק בין של תורה לשל סופרים ודוקא רב נחמן מחלק בהכי וכיון דהוכחנו דבשל סופרים סומך על חזקה זו אף שאינו יודע אם נעשית הפעולה ה\"ה בשל תורה. ועוד דהא רב ששת מייתי סייעתא לדבריו מההוא דהרחוקים מותרים מחצות היום ואילך וס\"ל דטעמא הוא משום חזקת שליח וכן הביא ראיה לדבריו מהאשה שיש עליה לידה או זיבה כו' דטובלת ואוכלת קדשים לערב. וכן הביא ראיה לדבריו מההיא דהאומר לחבירו צא ולקוט לך תאנים מתאנתי כו' וכל הני איסורי תורה הם ואין המשלח יודע אם נעשית הפעולה וסומך המשלח על חזקת השליח ואוכל חדש וקדשים וטבל וזה פשוט. באופן דלפי מ\"ש אין חילוק בין ר\"י והרא\"ש אלא דוקא בחלוקה השנית שכתבנו דהיינו היכא דהשליח יודע דהמשלח יודע מדת הכרי וטובת הנאה היא לתורם דלדעת ר\"י אין חזקתו תרום ואליבא דהרא\"ש אפשר דחזקתו תרום: אך נ\"ל דאפושי פלוגתא לא מפשינן ומר אמר חדא ומר אמר חדא ולא פליגי לענין דינא כי אם בפירוש הסוגיא דחולין דאמרינן הלך ומצאו תרום דאליבא דר\"י מה שמצאו תרום הוא לפי שהיה יודע מדת הכרי ואליבא דהרא\"ש מה שמצאו תרום הוא לפי שמצא התרומה בצד הכרי. הכלל העולה דרבינו שמשון ור\"י והרא\"ש כולהו ס\"ל כל היכא דאם יסמוך המשלח על השליח יבוא לדבר עבירה אזלינן בתר חזקת שליח עושה שליחותו ואפילו לקולא וכ\"כ בסדר תנאין ואמוראין וכמ\"ש המרדכי בפרק התקבל. וכן המרדכי שם דחה ראיית ר\"ת משמע דאית ליה דהלכה כרב ששת. וא\"כ לפי סברת הני רבואתא יש להקל בנדון דידן ולומר דמסתמא השליח עשה שליחותו ומכר לנכרי חלק בבהמה משום דאם לא עשה שליחותו והמשלח יסמוך עליו קא עביד איסורא ובכי האי מילתא סמכינן אחזקת שליח ואפילו לקולא:
ודע שראיתי להריב\"ה בטור יו\"ד סי' של\"א שכתב בשם הרמב\"ם האומר לשלוחו צא ותרום כו' אבל ה\"ר שמשון פסק דאפי' בשל תורה סמכינן אשליח עושה שליחותו אם הוא בענין שיהיה מכשול למשלח אם לא יעשנו הלכך אם יודע שכריו תרום לא חיישינן לשמא תרם אחר אבל אם אין ידוע לו שהוא תרום כו' ולזה הסכים הרא\"ש ע\"כ. ודברים אלו הם תמוהים בעיני דהא בגמ' בפ\"ק דחולין (דף י\"ב) בהלך ומצאו תרום אמרינן דאין חזקתו תרום דלמא איניש אחרינא שמע ואזל ותרם וה\"ל תורם שלא מדעת וזו היא הלכה פסוקה ומרן ז\"ל הביא כל הסוגיא ולא נתעורר בזה ולא ידעתי למה. וגם הרב בעל המפה כתב דברי הריב\"ה הללו וכל חכמי אשכנז לא נתעוררו בזה ולעניות דעתי הם דברים מתמיהים ולא יכולתי להולמם וצ\"ע. ועיין במגן אברהם בטור א\"ח סי' פ\"ט ס\"ק י\"ז שנתעורר בזה והניח הדבר בצ\"ע. ואכתי לבי נוקפי בהיתר זה מכמה טעמים. חדא דאפשר דהיתר זה שכתבנו לסמוך על חזקת שליח ולקולא לא שייכא הכא בנדון דידן משום דע\"כ לא קאמרי רבואתא לסמוך על חזקה זו לקולא אלא במלתא דאי לא עביד אותה השליח תיכף ומיד אפשר שיבוא המשלח לידי איסור וכגון ההיא דתחומין וההיא דחדש דאפשר שיאכל חדש על סמך שהקריב השליח העומר וכן היולדת והזבה אוכלות בקדשים על סמך שהקריב השליח כפרתם. אבל הכא דכל זמן שלא ילדה אין כאן שום דבר ושהשליח מתעצל בדבר לומר מחר או מחרתו אעשה שליחותי ובפרט אם אמירת המשלח היתה בתחלת העיבור של בהמה ואח\"כ מת השליח דאין לומר בזה חזקת שליח לפי שהשליח סומך על עצמו שיעשה את שליחותו ביום אחר ומשמיא אנסוהו כי בא יומו: ותבלין מצאתי לחילוק זה דהא באותה סוגיא דעירובין שכתבנו אמרינן דר\"נ הביא ראיה לדבריו מדקתני טעמא לפי שיודעין שאין ב\"ד מתעצלים ב\"ד הוא דלא מתעצלין הא שליח מתעצל והשיב רב ששת בית דין עד פלגא דיומא שליח כולי יומא. ופירש\"י שליח כולי יומא נטרי ומכי מטא לאורתא סמכינן עליה דודאי לא עבר היום עד ששמר הבטחתו ע\"כ. והנה לא מיבעיא אם שליח זה דנדון דידן ביומו אירע לו אונס והלך לו למדינת הים או שמת דאין לסמוך על חזקת שליח שהרי אליבא דרב ששת אמרינן דשליח כולי יומא נטרי עליה אף אם שליח זה עברו עליו יום או יומים משעת שליחותו עד שמת אכתי אין לסמוך על חזקת שליח לפי ששליח זה מתעצל בשליחותו משום דעכשיו אינו בא המשלח לידי עבירה כיון שלא ילדה. וא\"ת לפי זה הא דקי\"ל דהאומר לשלוחו צא וקדש לי אשה ומת השליח דאסור בכל הנשים אמאי לא מחלקינן בין מת ביומו למת ביום אחר. הא ל\"ק כלל דהתם לחומרא קיימינן ופשיטא דלחומרא יש לחוש שמא בהאי שעתא קדש לו אשה דנהי דהשלוחים לפעמים נטרי עד אורתא אבל לא מפני זה נאמר דהשלוחים אינם עושים שליחותם עד הערב. אבל בסוגית הגמ' דאנו באים להקל ולומר שיאכל חדש אי לאו משום טעמא דאין ב\"ד מתעצלין היה אסור עד הערב משום דשלוחין נטרי עד אורתא לעשות שליחותם. ולאותם החלוקות שכתבנו לעיל דחזקתו תרום וסומך עליהם המשלח נראה דאינו יכול לאכול ממנו עד הערב כפי מ\"ש משום דהשלוחים לפעמים מתעצלים עד הערב: והוי יודע שזה ימים כתבתי על מי שנדר דבר ועשה שליח לשאול על נדרו כפי סברת הרשב\"א דאית ליה דיכול אדם לעשות שליח להתרתו. ושם אמרתי דפשיטא לי דעד הערב צריך לקיים נדרו. אף דנימא דשייך באותו נדון חזקה שליח עושה שליחותו מ\"מ חזקה זו להקל לא נאמרה ביומו והבאתי סוגיא זו דעירובין יע\"ש (א\"ה חבל על דאבדין): וזאת שנית איכא בנדון דידן שלא להקל מטעם זה דחזקת שליח משום דלא נאמרה חזקה זו אלא בדבר שאינו תלוי ביד אחרים כי אם ביד השליח וכגון עירובי תחומין והקרבת העומר והקרבת קרבן דיולדת וזבה וכיון שאינו תלוי ביד אחרים אמרינן חזקה שליח עושה שליחותו אבל בנדון דידן שהוא דבר התלוי ביד אחרים שירצה הנכרי לקנות ואפשר שלא ירצה לקנות מאן אמר לן דנאמרה חזקה זו ואפילו שאינו נותן כי אם פרוטה ומה שקונה מבהמה הוא שוה יותר ומן הדין מהני ואין כאן משום ביטול מקח דאנן סהדי דהישראל גמר ומקנה לנכרי כדי להפטר מהבכור וכמ\"ש התוס' בפרק בתרא דע\"ז מ\"מ לא בשביל זה נאמר שאינו תלוי ביד אחרים דאפשר שהעכו\"ם לא ירצה להשתתף עם ישראל זה בשום פנים. ומנא אמינא לה דכל דבר שתלוי ביד אחרים לא אמרינן חזקה זו דשליח עושה שליחותו מאותה שכתבו התוס' בפ' התקבל עלה דהעושה שליח לקדש לו אשה דאסור בכל הנשים שכתבו דאיסור זה אינו מן הדין אלא מטעם קנס לפי דלא שייך חזקה לפי שהוא דבר התלוי באחר דאפשר דהאשה לא תרצה להתקדש לו. והר\"ן שם בפרק התקבל החזיק בסברא זו דבעלי התוס' יע\"ש. וא\"כ הדברים ק\"ו אם להחמיר כתבו התוס' דחזקת שליח לא נאמרה היכא שתלוי ביד אחרים כ\"ש וק\"ו שלא נאמר חזקה זו להקל היכא דתלוי ביד אחרים. ואף להרמב\"ן דחולק התם בסברת התוס' וס\"ל דמדינא אסור בכל הנשים וכמ\"ש הרשב\"א בשמו בחידושיו פ' התקבל נראה דע\"כ לא פליג הרמב\"ן אלא להחמיר דס\"ל דמכח חזקה זו אף שאינה בידו יש להחמיר מן הדין ויהיה אסור בכל הנשים. אבל להקל גם הרמב\"ן יודה דאף למאן דאית ליה חזקת שליח להקל לא אמרה אלא בשליחות שהוא בידו לגמרי לא בשליחות שתלוי ג\"כ בדעת אחרים: עוד היה נ\"ל לומר דע\"כ לא קאמר הרמב\"ן אלא גבי קדושין משום דאיתתא בכל דהו ניחא לה ומה\"ט אמרינן דאפילו למאן דאמר חיישינן שמא נתרצה האב שמא נתרצה הבן לא אמרינן וכדאיתא בפ\"ב דקדושין (דף מ\"ה) ובפרט היכא דלא ייחד לו המשלח אשה ידועה דדבר רחוק הוא שלא יהיה בידו לקדש לו אשה דאטו משלח זה שנוא הנשים הוא ששום אשה שבעולם לא תרצה להתקדש לו, עד שמטעם זה עלה בדעתי לומר דאף הרמב\"ן יודה דהאומר לשלוחו צא וקדש לי אשה פלונית דאינה אסורה מן הדין מטעם חזקה משום דאינו בידו לקדש לו אותה אשה שרוצה המשלח. אלא שחזרתי בי ממה שראיתי להריב\"ש בסי' פ\"ב שאחר שהביא דברי הרמב\"ן כתב דהאומר לשלוחו צא וקדש לי אשה פלונית מיד נאסר בקרובותיה. ומה שיש לדקדק בזה אם התוס' מודים בדין זה כיון דלא שייך הכא קנס הלא הוא כמוס עמדי במקום אחר (א\"ה תמצאנו בפ\"ט מהל' אשות הלכה ו' יע\"ש): הכלל העולה דאפשר דלהרמב\"ן דוקא גבי חזקה דקדושין דידה חשיב לה דבר שבידו משום דאיתתא בכל דהו ניחא לה עד שמטעם זה אמרינן דיבמה שנפלה לפני מוכה שחין לא אמרינן אדעתא דהכי לא קדשה עצמה וכדאיתא בס\"פ הגוזל קמא ובס\"פ האשה שלום דהמזכה גט לאשתו במקום יבם או במקום קטטה דלא מהני משום דחוב הוא לה וכדר\"ל, ובריש פ' האיש מקדש אמרינן דאע\"ג דגבי איש איכא איסורא לקדש אשה קודם שיראנה לגבי אשה ליכא איסורא ובפ' המדיר (דף ע\"ה) אמרינן דאע\"ג דבאשה חשובה מצי אמר לא ניחא לי דאיתסר בקרובותיה באדם חשוב לא מציא למימר לא ניחא לי דאיתסר בקרוביו משום דריש לקיש ובפ\"ק דקדושין (דף ז') אמרינן כי האי גוונא, הרי מכל הני דוכתי מוכח דאשה בכל דהו ניחא לה ומש\"ה חשיב לה הרמב\"ן דבר שבידו חזקה זו דשליח עושה שליחותו אבל הכא בנדון זה אפשר דגם הרמב\"ן יודה דלא חשיב חזקה מטעמא דכתיבנא דאפשר שלא ימצא נכרי שירצה לקנות. ובאותו נדון שכתבתי לעיל שנשאלתי על מי שנדר מאיזה דבר ועשה שליח להשאל על נדרו כתבתי שם ג\"כ מעין טעם זה, והוא דאפשר דאינו בידו דמי יימר דמזדקקי ליה תלתא להתיר הנדר דהא מהאי טעמא אמרינן בפרק האומר (דף ס\"ב) דהאומר הרי את מקודשת לי לאחר שאתגייר כו' דחשיב שאינו בידו משום דמי יימר דמזדקקי ליה תלתא. הן אמת דבפ\"ג דשבת (דף מ\"ו) אמרינן דלגבי היתר נדרים כיון דסגי בג' הדיוטות לא אמרינן מי יימר ואפשר דטעמא הוא משום דלא סגי בהדיוטות והארכתי שם בזה ולבסוף כתבתי דכיון דאיכא פלוגתא דאית מאן דסבר דאין היתר נדרים ע\"י שליח חשיב אין בידו משום דאפשר דלא מזדקקי ליה לחוש לסברת החולקים ונסתייעתי באותו נדון מדברי התוס' שם בפ\"ג דשבת ד\"ה מי יימר כו' יע\"ש: והנה אחר כל אלו הדברים איני תוקע עצמי בזה לומר דטעמיה דהרמב\"ן הוא דוקא גבי קדושי אשה משום דאיתתא בכל דהו ניחא לה. אך מ\"ש דהרמב\"ן לא אמרה אלא להחמיר אבל להקל גם הוא יודה דלא אמרינן חזקה כי האי דתלויה ביד אחרים נראה שהוא סברא נכונה וכבר כתבתי כן באותו נדון שנשאלתי מנדרים. והבאתי את השלישית לומר דיש לנו להחמיר בנדון דידן משום דאף שכתבנו לעיל דאיכא מרבוואתא דפסקו כרב ששת דאית ליה חזקת שליח לקולא אף באיסור תורה מ\"מ אין דין זה מוסכם. והנה להקת נביאים כנגדם וס\"ל דלית הלכתא כרב ששת אלא כרב נחמן דאמר דדוקא בדרבנן אזלינן בתר חזקת שליח ולקולא אבל בדאורייתא לא אזלינן בתר חזקת שליח להקל ולסברא זו אפילו במלתא שאם יסמוך המשלח על השליח יעשה איסור אפ\"ה לא אזלינן בתר חזקת שליח. והנה סברת ר\"ת ברור מללו דאית ליה דהלכתא כרב נחמן וכמ\"ש התוס' והרא\"ש בשמו, ונראה דדעת הרי\"ף הוא נמי כסברת ר\"ת מדלא הביא מחלוקת זה דרב ששת ורב נחמן משמע דסמך לו על מ\"ש בפ' התקבל דכי אמרינן חזקת שליח עושה שליח ה\"מ לחומרא אבל לקולא לא ואם איתא דהרי\"ף הוה ס\"ל כחילוקו דר\"י היה לו להביא מחלוקת זה דעירובין שהוא בחזקת שליח שאם יסמוך עליו המשלח יעשה איסור וללמדנו מה יהיה דינו. אלא ודאי דהרי\"ף לא נחית לחלוקים אלו וס\"ל דהלכה כרב נחמן בכל גוונא דלא אמרינן חזקת שליח להקל בשל תורה ולא הוצרך להביא המחלוקת ולפסוק כרב נחמן שכבר ביאר זה בפרק התקבל ובמלתא דאזלינן לקולא כבר ביאר זה בפ\"ג דעירובין שכתב משנתנו דאם אמר לאחר לקבלו ממנו הרי זה עירוב. ופירש שם הטעם משום דחזקת שליח עושה שליחותו. ונ\"ל שזו ראיה ברורה דהרי\"ף אית ליה כשיטת ר\"ת. גם רבינו נ\"ל דקאי בשיטת הרי\"ף מדלא הביא בשום מקום מחלוקת זו דרב ששת ורב נחמן ובפ\"ד מהל' תרומות הלכה ו' כתב האומר לשלוחו כו' שאין אומרין באיסורין חזקת שליח עושה שליחותו להקל אלא להחמיר ע\"כ. ומדשלל ואמר שאין אומרים באיסורים כו' משמע דס\"ל דלא משכחת באיסורי תורה שנאמר חזקת שליח להקל והיינו כרב נחמן דאי לרב ששת הא משכחת לה באיסורין שנאמר חזקת שליח להקל ושאני הך דתרומה וגירושין דלאו חזקה אלימתא היא אלא ודאי דס\"ל דאין חלוק בחזקות ובכל חזקת שליח לא אמרינן להקל. גם הרשב\"א בחידושיו פ\"ק דחולין עלה דההיא דהביא ר\"ת המתבונן בדבריו יראה איך ס\"ל כסברת ר\"ת: וראיתי לרבינו בפ\"י מהל' מעשר הלכה י' שכתב עם הארץ שאמר לחבר כו' שאין החבר מוציא דבר שאינו מתוקן מתחת ידו ע\"כ. והרואה סוגיא דפ\"ג דעירובין איך טעם זה לא נאמר אלא אליבא דר\"נ אבל לרב ששת טעמא הוא משום חזקת שליח ור\"נ הוא דהוצרך לטעם זה דחזקת חבר כי היכי דלא תיקשי ליה מהך ברייתא. הרי לך מבואר דרבינו ס\"ל דהלכתא כר\"נ במה שנחלק עם רב ששת. גם בפ\"א מהלכות מחוסרי כפרה הלכה י\"ב כתב האשה שיש עליה לידה או זיבה כו' חזקה שאין ב\"ד של כהנים עומדים משם עד שיכלו כל המעות שבשופר ע\"כ. ובגמ' נמי מוכח דטעם זה לא נאמר אלא אליבא דר\"נ אבל לרב ששת אין הטעם משום חזקה דב\"ד אלא משום חזקת שליח. ור\"ת רצה להביא ראיה לדבריו דהלכתא כר\"נ מדברי רב שמעיא דקאמר חזקה דכהנים ולרב ששת לא איצטריך חזקה דכהנים. ור\"י והרא\"ש דחו ראיה דר\"ת ואמרו דר\"ש לא אמרה למלתיה אלא עלה דהך ברייתא דהאשה שיש עליה לידה או זיבה עלה דההיא דפרק האשה דשוחטין וזורקין ואין ה\"נ דרב שמעיא מודה דלהך ברייתא דמי שיש עליה לידה או זיבה לא איצטריך לטעמא דחזקה דב\"ד. ומאחר דרבינו הביא הך דרב שמעיא עלה דמלתא דמי שיש עליה לידה או זיבה משמע דס\"ל דהלכתא כרב נחמן דאי לאו משום חזקה דב\"ד היתה אסורה לאכול בקדשים לערב שמא לא הקריבו כפרתה ולא סמכינן אחזקת שליח להקל בשל תורה הרי מכאן ג\"כ ראייה איך רבינו ס\"ל דהלכתא כרב נחמן במה שנחלק עם רב ששת: והואיל ואתו לידן דברי התוספות הללו אמרתי לעורר במה שנתקשיתי במה שדחו ר\"י והרא\"ש ראיית ר\"ת מהך דרב שמעיא וכתבו דרב שמעיא לא אמרה למילתיה אהך דהכא אלא עלה דההיא דאמר רב שוחטין וזורקין על מחוסר כפורים. ואנכי לא ירדתי לעומקן של דברים דאכתי קשה כיון דרב דאמר שוחטין וזורקין על מחוסר כפורים מיירי בדמסרינהו לב\"ד וכדאיתא בפ\"ח דפסחים דף צ' א\"כ למאי איצטריך רב שמעיא לומר דטעמו הוא משום חזקה דב\"ד תיפוק ליה אליבא דרב ששת משום דחזקת שליח עושה שליחותו דאם טעם זה דחזקת שליח מהני כדי שיאכלו הזבות קדשים לערב למה לא יועיל טעם זה לשישחטו ויזרקו עליו. והנראה אצלי הוא דעל כרחין אית לן למימר דטעם זה דחזקת שליח לא מהני לכשישחטו ויזרקו עליו דאם בבעלים עצמם חיישינן דלמא פשע. ומטעם זה אמרינן דאין שוחטין וזורקין על טמא שרץ אף שהמקוה לפנינו מכ\"ש שנחוש לשליח דלמא יפשע ולא יקריב כפרתו דפשיטא דלא עדיף שליח מבעלים עצמם. וטעמא דמלתא הוא דנהי דאית ליה לרב ששת שהזבה והיולדת אוכלות בקדשים לערב מטעם חזקת שליח ולא חיישינן דלמא פשע שליח מ\"מ אין לנו לעשות מעשה לשחוט ולזרוק עליו ולסמוך על חזקה זו דחזקת שליח דהא על הבעלים עצמם אין אנו סומכים לעשות מעשה לשחוט ולזרוק עליו היכא דהוא טמא שרץ כ\"ש שלא נעשה מעשה לשחוט ולזרוק על מחוסר כפורים ולסמוך על חזקת שליח. לזה בא רב שמעיא לומר דאף דאין אנו סומכים על הבעלים עצמם כגון בטמא שרץ במחוסר כפורים עבדינן מעשה וסמכינן אחזקה דב\"ד שהיא חזקה אלימתא דאף דבבעלים חיישינן דלמא פשע בב\"ד לא חיישינן. זהו כוונת ר\"י במה שדחה ראיית ר\"ת וכן הוא דעת הסמ\"ג במצות עשה סי' מ\"ח יע\"ש:
והנה נחזור לעניננו דמאחר דהרי\"ף והרמב\"ם ור\"ת והרשב\"א ס\"ל דלעולם בשום מקום לא אזלינן בתר חזקת שליח להקל בשל תורה מאן ספין ומאן רקיע להקל כנגדם ואפילו יהיו כל חכמי ישראל חולקים עליהם להם שומעין להחמיר. מעתה בנדון דידן נראה לי דבכור זה יש בו קדושת בכור כיון דאיסורו מן התורה וחייב ליטפל בו עד שיפול בו מום. ולענין אם יכול הכהן לתפסו בעל כורחו של בעל הבית היה מקום להאריך בפרט הלז אלא כיון שלא נשאלתי על זה אמרתי לא אזכרנו:
ודע שאחר שכתבתי כל זה והשבתי לשואל שוב בא אלי לומר שהבעלים הטילו בו מום לכתחלה ורוצה לאוכלו על מום זה, וכוונתו לומר דכיון דהא דקי\"ל דהמטיל מום בבכור לא ישחט עליו הוא קנס מדרבנן א\"כ לכ\"ע בדרבנן אזלינן בתר חזקת שליח עושה שליחותו ולקולא ור\"נ קאמר בפירוש בשל סופרים חזקת שליח עושה שליחותו ומתניתין היא בפ\"ג דעירובין ואם אמר לאחר לקבלו ממנו הרי זה עירוב ופריך בגמרא וליחוש דלמא לא שקיל מיניה ומשני כדאמר רבי יחיאל חזקת שליח עושה שליחותו ובזה לא נחלק אדם מעולם. ונראה דהבעלים העלו חרס בידם ואסור להם לשחוט הבכור על מום זה עד שיפול בו מום אחר ואף שהדין עם השואל במה שסבור דמטיל מום בבכור מה שאינו נשחט עליו אין איסורו כי אם מדרבנן וכולה סוגיא דפרק כל פסולי המוקדשין (דף ל\"ד) הכי מוכח דאמרינן התם לישנא דקנסא ואמרינן נמי התם דלא קנסו בנו אחריו ואם היה אסור מן התורה מה לי הוא מה לי בנו ואביי למד מכאן דטימא טהרות ומת כיון דאין חיובו מן התורה משום דהיזק שאינו ניכר לא שמיה היזק אלא קנסא דרבנן הוא לא קנסו בנו אחריו וכן כתב הרא\"ש בפ' כל פסולי המוקדשין עלה דההיא דהיה בכור רודפו ובעטו ועשה בו מום דפסק הרמב\"ן ז\"ל כלישנא בתרא ולקולא משום דאע\"ג דהטלת מום הוי דאורייתא מה שאינו נאכל באותו מום הוי דרבנן וכ\"כ מוהר\"ר ישראל בכתביו סי' קס\"ט דכל שיש ספק אזלינן לקולא משום דאין איסור זה כי אם מדרבנן. והוצרכתי להאריך בכל זה אף שהם דברים פשוטים לפי שראיתי להרא\"ם בפ' ראה עליה דקרא דלא תאכל כל תועבה דפי' רש\"י כל שתעבתי לך שאם צרם אזן בכור כדי לשוחטו במדינה הרי דבר שתעבתי לך הוא כל מום לא יהיה בו ובא ולמד כאן שלא ישחט ויאכל על אותו מום וכו' והרא\"ם שם סבור דמדין תורה הצורם אזן בכור אסור לאוכלו על אותו מום ותמה על הרמב\"ם שכתב בפ\"ב מהלכות אלו המטיל מום בבכור הואיל ועשה עבירה קונסין אותו ואינו נשחט על מום זה עד שיפול בו מום אחר ואם מת זה החוטא מותר לבנו לשוחטו על מום שעשה אביו שלא קנסו בנו אחריו דמשמע דס\"ל דאין איסורו כי אם מדרבנן ובסיפרי מוכח דאיסורו איסור תורה. ואני תמיה עליו דאין תלונותיו על רבינו אלא על סוגית הגמרא דמוכח מיניה דאין איסורא כי אם קנסא דרבנן וההיא דסיפרי כבר כתבו התוספות שם (בדף ל\"ד) ד\"ה ומי קניס דאנן קי\"ל כאחרים דדרשי קרא דלא תאכל כל תועבה בפסולי המוקדשים א\"נ ההיא דסיפרי אסמכתא בעלמא היא ע\"כ. ודע דמלבד כל זה יש לנו על הרב בפיסקא זו דלא תאכל כל תועבה במה שרצה לחלק בין נפל בו מום מאיליו להיכא דנפל ע\"י נכרי או ישראל חבילות של תשובות וכבר עמדנו במקום אחר על כל דבריו והקפנוהו בהלכות כתנורו של עכנאי (א\"ה חבל על דאבדין) יע\"ש. ודע שעתה מחדש בא אצלנו ספר וזה שמו פרי חדש וראיתי לחכם הנזכר בסימן ס\"ד ס\"ק נ\"ו שעמד על דברי הרא\"ם הללו יע\"ש:
הכלל העולה דהדברים פשוטים דאיסור זה אינו אלא קנסא דרבנן וכמ\"ש רבינו בפ\"ב מהלכות אלו. אך מה שקשה לזה הוא מ\"ש בפ' ח\"י מהלכות פסולי המוקדשין הל' ה' וכן קדשים שהוטל בהם מום האוכל מהם כזית לוקה הרי הם בכלל כל תועבה עד שיולד להם מום אחר ויאכלו במומן ע\"כ וזה הוא סברת ר\"ח דסיפרי, והוא דבר תימה דאנן לא קי\"ל הכי וכמ\"ש הוא בעצמו בהל' בכורות, ואם הרב רוצה לחלק בין שאר קדשים לבכור לא ידענו מהיכן הוליד זה ועיין בסמ\"ג במל\"ת סימן רנ\"ט יע\"ש, ודברי רבינו הללו דהלכות פסולי המוקדשין צריכין אצלי תלמוד. ומ\"מ אף שהעלינו שאין איסור זה כי אם מדרבנן עדיין בנדון דידן לית לן למיזל לקולא משום חזקת שליח משום דאי קי\"ל כרב ששת וכסברת ר\"י והרא\"ש א\"כ לרב ששת אין חילוק בין של תורה לשל סופרים אלא בכולהו אזלינן לקולא היכא דאם יסמוך המשלח על השליח יבוא לידי איסור וגם בשל סופרים בעינן תנאי זה להקל דמנא לן לחלק אליבא דרב ששת בין של סופרים לשל תורה ובשל סופרים לא מצינו בשום מקום לקולא אלא בההיא דעירובין דאם אמר לאחר לקבלו ממנו דהוי עירוב והתם הוא דבר שאם המשלח יסמוך על השליח יבוא לידי איסור, וא\"כ חזרנו למה שחלקנו בתחלה דחזקה זו לא נאמרה אלא היכא דאם לא יעשה השליח שליחותו תיכף ומיד יעשה המשלח איסור אבל הכא שיש לו זמן הוא מתעצל בשליחותו ואפשר דבין כך וכך מן שמיא אנסוהו וכמו שכבר הרחבנו הבאור בפרק הלז, גם הטעם האחר שכתבתי לעיל שייך גם הכא דאפשר דלרב ששת אף בדרבנן לא אזלינן לקולא אלא בדבר שבידו דומיא דעירובי תחומין: הכלל העולה דלרב ששת כל שהחזקה היא חזקה אלימתא שהוא דבר שביד השליח וגם שהוא דבר שאם יסמוך המשלח על השליח תיכף ומיד יעשה איסור המשלח אז בחזקה זו אזלינן לקולא אף באיסור תורה וכ\"ש בדרבנן וכל שאין החזקה חזקה אלימתא בשני התנאים שכתבנו אז לא אזלינן לקולא אפילו בדרבנן דמיהו להחמיר אף שאין החזקה אלימתא בשל תורה אזלינן בתר חזקה זו וכגון ההיא דנזיר דאינה חזקה אלימתא ואמרינן דאסור בכל הנשים ומיהו בדרבנן כל שאין החזקה חזקה אלימתא לא אזלינן בתרה אף להחמיר וכמו שכתבנו במקום אחר דהאומר צא וקדש לי אשה אינו אסור אלא באשה שיש לה אחת מן השבע אבל משום שניות לא גזרו וכמו שהרחבנו הביאור לזה (א\"ה תמצאנו בפ\"ט מהל' אישות יע\"ש) ולפי זה אליבא דרב ששת אין שום הפרש בין של סופרים לשל תורה אלא היכא דהחזקה אינה חזקה אלימתא דבשל תורה אזלינן בתרה להחמיר ובשל סופרים לא, ולפי סברת בעל טורי זהב שכתבנו לעיל דאית ליה בההיא דנזיר דאסור אף משום שניות, נמצא דליכא חילוק אליבא דרב ששת בין של סופרים לשל תורה ולא כלום, ולפי מה שכתבנו בנדון דידן דאין החזקה חזקה אלימתא אי משום דהשליח סובר דלא יעשה איסור המשלח אי משום שאינו בידו לא אזלינן לקולא אף בשל סופרים וכל זה שכתבנו הוא אליבא דרב ששת ואי קי\"ל כר\"נ נמי אפשר דאף דס\"ל דבשל תורה לא אזלינן להקל אף בחזקה אלימתא מ\"מ אפשר שגם הוא יודה דגם בדרבנן לא אזלינן להקל כ\"א בחזקה אלימתא אבל כל שהחזקה היא רעועה קצת לא אזלינן בתרה להקל אף בשל סופרים שהרי לרב נחמן חילוק זה דשל תורה לשל סופרים לא למדנו אותו אלא ממתני' דעירובין והתם הוי חזקה אלימתא וכדכתיבנא, נמצא לפי זה דאין חילוק בין רב ששת לר\"נ לענין דינא אלא היכא דהחזקה היא אלימתא ובשל תורה דלרב ששת אזלינן בתרה להקל ולר\"נ לא אזלינן בתרה להקל אבל בשאר החלוקות שוים הם בדינם נמצא לפי זה בנדון דידן בין אליבא דרב ששת בין אליבא דר\"נ בכור זה אינו שוחטו עד שיולד בו מום אחר: ומלבד מה שכתבנו אודיע לשואל דהכא בנדון דידן לא שייכא ההיא דמחלקינן בין איסורי תורה לשל סופרים דדוקא תחומין שאין לו עיקר מן התורה הוא דמקלינן בזה אבל דבר שיש לו עיקר מן התורה אף שאין איסורו כי אם מד\"ס דין תורה יש לו ולא סמכינן אחזקת שליח, ומנא אמינא לה מההיא דעירובין דרב ששת רצה להוכיח דינו מההיא דהאומר לחבירו צא ולקוט לך תאנים מתאנתי וכתבו התוס' שם אע\"ג דמעשר פירות מדרבנן ורב נחמן מודה דבשל סופרים חזקת שליח עושה שליחותו כיון דעיקר שם מעשר מן התורה חשיב כשל תורה ע\"כ, א\"כ נמצינו למדין לנדון דידן כיון דעיקר שם בכור הוא מן התורה לא אזלינן בתר חזקת שליח עושה שליחותו אף בחזקה אלימתא ואף שעכשיו אין איסורו כי אם מדרבנן, וכי תימא הניחא לסברת התוס' דס\"ל דפירות האילן אינם חייבים כי אם מדרבנן ניחא שיש להכריח דכל דבר שעיקרו מן התורה אף שאין איסורו אלא מד\"ס חשיב כשל תורה אבל לסברת רבינו דאית ליה דכל פירות האילן חייבים מן התורה וכמ\"ש ריש פ\"ב מהלכות תרומות מנא לן חילוק זה, לזה אומר דאף אליבא דרבינו צריכין אנו לחילוק זה שהרי רבינו ס\"ל דאפילו בימי עזרא אין חיוב בתרומה ומעשר ואפילו בדגן תירוש ויצהר כי אם מדרבנן וכמו שכתב בפ\"א מהל' תרומות הל' כ\"ו, וא\"כ עדיין קושית התוס' במקומה עומדת דמאי קא פשיט רב ששת ממעשר שאין חיובו בזמן הזה כי אם מדרבנן וצריכין אנו לחילוק התוס' וחילוק זה דרבותינו בעלי התוס' לא נפלאת היא שהרי עלה דההיא דאמר ר\"י בפ' הערל דבאיסורין דרבנן ברוב מתבטלין הקשה הרשב\"א בתורת הבית בית ד' ש\"א (דף ק\"ח) דהא שומנו של גיד בעי ששים ותרומת תאנים בעי מאה וכל הני אין איסורם כי אם מדרבנן ותירץ בשם הרמב\"ן דשאני הני שיש להם עיקר מן התורה וכי קאמר ר\"י הוא בדבר שאין לו עיקר כמו שאובה וכגון חלת חוצה לארץ וכו' וכעין חילוק זה חלק הרב בבית ד' ש\"ג גבי אם מבטלין איסור לכתחלה יע\"ש:
ועוד אני מודיע לשואל דהכא בנדון דידן עוד אחרת יש לו להקל וגדולה היא והוא מה שכתוב בשאלה שנתן לו פרוטה כדי שיקנה הנכרי והנה באנו למחלקותם של ראשונים ז\"ל אם הנכרי קונה בכסף ור\"ת ודעימיה ס\"ל דאינו קונה כי אם במשיכה וכמה דיות משתפכות במחלוקת זה וכמ\"ש כל זה אצלנו בארוכה במקום אחר (א\"ה חבל על דאבדין) והטור בהל' בכור הצריך שניהם דהיינו כסף ומשיכה כדי לצאת מידי ספק וכמבואר שם וכ\"ת שנתן לו פרוטה זו ושיקנה בה הנכרי מדין קנין חליפין וכמ\"ש התוס' בריש קדושין דמטעם זה היה נוהג ר\"ת לשלוח הרשאה ביד נכרי, הא נמי ליתא דהא קי\"ל אין קונין במטבע אע\"פ שהוא עשוי כמין כלי וכמבואר: והנני חוזר על הראשונות כי תאמר אלי את\"ל שאין כאן כי אם איסור דרבנן מה לנו לחקור אם שייך כאן לומר חזקת שליח עושה שליחותו ואם חזקה זו השמנה היא אם רזה דל מהכא חזקה לא יהיה אלא ספק בעלמא הא קי\"ל ספקא דרבנן לקולא, הא ליתא דאם כן מאי האי דקאמר רב נחמן בשל סופרים חזקה שליח עושה שליחותו למה לן להאי טעמא תיפוק ליה דהוי ספק וקיימא לן ספקא דרבנן לקולא ובגמרא הקשו גבי עירוב וליחוש דלמא לא שקיל מיניה ומאי פריך הא ספק הוא אי שקיל או לא שקיל ואזלינן לקולא ובגמרא תירצו לקושיא הלזו כדרב דאמר חזקת שליח עושה שליחותו אלמא דאי לאו משום חזקה זו אלא שהיה הדבר ספק לא הוה אזלינן לקולא וכי תימא לעולם דאף בלא חזקה אזלינן לקולא כיון דהוי ספק דרבנן ומאי דפריך בגמרא ודלמא לא שקיל מיניה הוא משום דס\"ל דמתניתין הוי אפילו לכתחלה דיכול לשלוח עירובו ביד חרש שוטה וקטן ולומר לאחר לקבלו ממנו ולסמוך עליו לשם עירוב ואהא פריך דאיך סומך עליו לכתחלה כיון דהוי ספק ודלמא לא שקיל מיניה והרי זה דומה לספק חשכה דאית ליה לרש\"י דלכתחילה אין מערבין עירובי תחומין משום דאין לו ליכנס בספק ומ\"מ אם עירב ספק חשכה עירובו עירוב וכמ\"ש התוס' בפ\"ב דשבת (דף ל\"ד) ד\"ה שניהם משום דקי\"ל כרבי יוסי דאמר ספק עירוב כשר וכן הוא דעת רבינו בפ\"ו מהל' עירובין הל' י\"ג, וכתב שם ה\"ה דהטעם דלכתחלה אין מערבין שאין לו לבוא לבית הספק שיהיה התחלת העירוב בספק, ועוד אפשר לומר דס\"ל דמתני' מיירי אפילו כשהשליח כאן ויכול להתברר אם קבלו אם לאו אפ\"ה אם תלינן לקולא ואמרינן הרי זה סומך עליו ועל זה הקשו דאמאי ודלמא לא שקיל מיניה משום דאף דקי\"ל דספקא דרבנן לקולא היכא דיכול להתברר לא אזלינן לקולא משום דלא חשיב ספק כל שיכול להתברר וכמו שכתבו הראשונים ז\"ל, וגדולה מזו כתב הרשב\"א בת\"ה דאפי' ספק דחסרון ידיעה לא מיקרי ספק ואף בדרבנן אזלינן לחומרא וכמ\"ש מרן בטור י\"ד סימן ק\"ץ היכא דלבשה חלוק מכובס ואינה יודעת לבדוק אם מקדיר או מגליד דאף דכתמים שהם דרבנן לא אזלינן לקולא וכמבואר שם וא\"כ כ\"ש דכל דבר שיכול להתברר דלא חשיב ספק ומש\"ה איצטריכו לומר לטעם חזקת שליח דחשיב כודאי ור\"נ נמי דקאמר דבשל סופרים אמרינן חזקת שליח בכי האי גוונא מיירי או בלכתחלה או בדבר שיכול להתברר, ומה שנדחק התלמוד לאוקומי מתניתין בכה\"ג כדי להקשות או משום דהוקשה להם דאי לאו בכי האי גוונא מאי אשמעינן מתני' הא קי\"ל דספק עירוב כשר אלא ודאי דאיצטריך מתני' ללמדנו דין אחר דהיינו דלכתחלה או היכא דאפשר להתברר נמי סמכינן עליה ומש\"ה הקשו דאמאי ודלמא לא שקיל מיניה והוצרכו לטעמא דחזקת שליח אבל אין ה\"נ דבעלמא בלאו האי חזקה נמי אזלינן לקולא משום ספקא דקי\"ל ספקא דרבנן לקולא הא ליתא דהא רב ששת רצה להוכיח סברתו מההיא דהאומר לחבירו צא ולקוט לך תאנים מתאנתי שסומך עליו המשלח אלמא חזקת שליח עושה שליחותו ומאי מוכח שאני התם דתרומת תאנים הוי דרבנן ואזלינן לקולא בספקן, וכ\"ת דכיון דיש להם עיקר מן התורה חשיב כשל תורה וכמו שכתבו התוס' שם הא ליתא דחילוק זה לא נאמר אלא היכא דבעינן לטעמא דחזקת שליח אז הוא דמחלקינן בין דבר שיש לו עיקר מן התורה לדבר שאין לו עיקר אבל במאי דקי\"ל ספיקא דרבנן לקולא בזה אין חילוק דהא בפ\"ג דעירובין (דף ל\"ו) אמרינן דטומאה קלה חשיב יש לו עיקר מן התורה ומש\"ה מחמיר רבי יוסי ואומר דספקו טמא ואנן קי\"ל דבטומאה קלה ספקו טהור וכמו שפסק רבינו בפ\"י מהל' מקואות, ומה שיש לשאת וליתן בזה במ\"ש הרשב\"א בתשובה סי' ק\"א הם דברים ארוכים לא עת האסף פה בהם מ\"מ במקום אחר הארכתי בזה (א\"ה חבל על דאבדין). והעולה שם הוא דמאי דאמרי' ספיקא דרבנן לקולא הוא אפילו בדבר שיש לו עיקר מן התורה ולפי זה יש להכריח מכאן דלרב ששת לא היה ראוי לסמוך על המשלח שתרם משום ספיקא דרבנן אם לא מטעם חזקת שליח. וראיתי הדבר מפורש לריב\"ה בא\"ח סימן שצ\"ד שכתב ספק עירוב כגון ספק אם היה קיים בין השמשות אם לאו כשר והוא שהיה לו חזקת כשרות כגון שהניחו שם ואירע בו ספק אבל אם לא היה לו חזקת כשרות כגון ספק אם הונח שם אם לא לא מהני ע\"כ, וכן פסק מרן בשלחנו והתם בעירובי חצירות מיירי וכמבואר ובעירובי חצירות קי\"ל דלכתחלה נמי מיירי בין השמשות וכמ\"ש הטור בסי' רס\"א והיא הלכה פסוקה ואפ\"ה בספק אם הונח ס\"ל דלא מהני כ\"ש בעירובי תחומין דחמירי, וא\"כ פשיטא דכי פריך הכא ודלמא לא שקיל הוא לומר דאפילו בדיעבד לא מהני משום דהוי ספק הנוח דלא מהני אף בדרבנן וטעמא דלא אמרינן ספיקא דרבנן לקולא אלא היכא דנעשה שום דבר המתירו ואין אנו יודעים אם נעשה בזמן המתירו או אם נעשה בשיעור המתירו אבל אם אנו מסתפקים אם אעיקרא דדינא נעשה לו דבר המתירו בכי האי לא אזלינן לקולא ומש\"ה פריך הכא ודלמא לא שקיל ואיצטריך לטעמא דחזקת שליח ור\"נ נמי איצטריך לשל סופרים לטעמא דחזקת שליח: וסבור הייתי להביא ראיה לזה מההיא דתנן בפ\"ב ממסכת ידים מ\"ד ספק נעשה בהם מלאכה כו' ספקן טהור ע\"כ, ומדלא נקט ספק נטל ידיו משמע דבהא ספקן טמא דדוקא היכא דנטל אלא שאנו מסופקים אם נעשה בהם מלאכה אם יש בו כשיעור אז הוא דאזלינן לקולא אבל בספק נטל לא דומיא דספק הנוח ומאי דאמרינן בפ' במה אשה (דף ס\"ב) אבל משא ולא משא לית לן בה אין הכוונה שהוא מסופק אם נטל ידיו אם לאו אלא כמו שפירש\"י שם יע\"ש, אך קשה מההיא דתנן בפ\"ב דמקואות מ\"ב דספק טבל ספק לא טבל דבטומאה דרבנן ספקו טהור, הן אמת דהתם במ\"א ובמשנה ב' קתני הטמא שירד לטבול ספק טבל ספק לא טבל, ויש לדקדק דלאיזה תכלית קתני שירד לטבול לימא טמא שנסתפק לו אם טבל או לא אלא דהכא מיירי דירד לטבול וספק אם טבל כדינו דהיינו שטבל כל גופו או לא או ספק אם היה בו דבר חוצץ אבל אם מסופק אעיקרא דמלתא אם טבל או לא לא אזלינן לקולא אף בדרבנן ורבינו כשהביא מתני' דמקואות כתב ג\"כ הטמא שירד לטבול, ואפשר ג\"כ לומר דהיכא דפשיטא ליה דירד לטבול וספק אם טבל ספקו טהור אבל אם מספקא ליה אם ירד לטבול ספקו טמא והדבר צריך תלמוד, אך קשה מההיא דכתב רבינו בפ\"ו מהל' ברכות דין ט\"ו ספק נטל ידיו ספק לא נטל ספקו טהור ע\"כ, וכן פסק הריב\"ה בטור א\"ח סימן ק\"ס יע\"ש, ולא ידעתי לדעת מה בין ספק הנוח לספק נטל ידיו ומ\"ש מרן שכן פירש רבינו בפ\"ד ממסכת טהרות מ\"ב לא ראיתי רמז לזה שם שהוא פירש ונפל עליו הספק אם נטהרה כפי מה שראוי או היא טהרה נפסדת ע\"כ, ואין כאן זכר כלל לספק נטל ספק לא נטל: ועוד אני תמיה בפי\"ד מה' אבות הטומאה הלכה י\"א כשבא לבאר דין ספק ידים דטהור לא נקט ספק זה דספק נטל ספק לא נטל אלא דנקט תרי גווני דספק האחד הוא ספק מצד המים והב' הוא ספק מצד גופו דהיינו ספק היה דבר חוצץ על ידו אבל ספק אם נטל לא הזכירו כלל, ואפשר דמ\"ש בהל' ברכות ספק נטל היינו ספק אם היה דבר חוצץ בידו או לא דומה למ\"ש בהלכות אבות הטומאה, או שהיא קולא יתירה בטומאת ידים לחולין ולמדה מההיא דפרק במה אשה וכמ\"ש מרן אבל בשאר ספיקא דרבנן לא, וכן בטומאת ידים לתרומה לא וזהו שלא הזכיר ספק זה בהל' אבות הטומאה וצ\"ע, (א\"ה עיין כנה\"ג א\"ח סי' ס\"ז ובטא\"ח סי' ת\"ט ס\"ו ובתשובת הרשב\"א סי' תרנ\"ו): הן אמת דאם היה ברור לנו בנ\"ד שהשליח עשה שליחותו ולא היה נשאר לנו אלא הספק האחר דהיינו דלמא הלכתא כר\"ת דס\"ל דהעכו\"ם אינו קונה בכסף כי אם במשיכה היה אפשר להקל בנדון דידן משום דכיון דאין איסורו כי אם מדרבנן ספיקא דרבנן לקולא ודמי לההיא דכתב הטור בי\"ד סי' צ\"ח דאם נתערב מין במינו ונשפך בענין שאין יכולין לעמוד עליו ולשערו אם נתברר שהיה רובו היתר מותר דספיקא דרבנן תולין להקל ע\"כ, וספיקא דדינא וספיקא דמציאות שוים הם לענין זה:
ומיהו עדיין אני חוכך בזה משום דלא אמרינן ספיקא דרבנן לקולא אלא היכא דנפל הספק בהיותו אסור מדרבנן אבל היכא דנפל הספק בהיותו אסור מן התורה ואח\"כ נתגלגל הדבר ובא לאיסורא דרבנן כגון בנדון דידן דמעיקרא כשקנה העכו\"ם בכסף היה בכור זה אסור מן התורה והיה מן הדין לילך בספקו להחמיר אף שאח\"כ על ידי שהטיל בו מום שנתגלגל הדבר ובא לאיסורא דרבנן אפשר דבכה\"ג לא אזלינן לקולא, וסעד יש לחילוק זה מאותה שכתב מהריב\"ל ז\"ל בח\"ג סי' ק' בספק טריפה שנתבשל בכלי והכלי עכשיו אינו בן יומו שאין איסורו כי אם מדרבנן אם יש להקל משום דהוי ספיקא דרבנן יע\"ש. שוב ראיתי להרב בעל שפתי כהן בי\"ד סי' ק\"י בכללי הספק ספיקא סי' י\"ט שכתב בשם הרב בעל המפה שתירץ על מה שכתב מרן בסי' נ\"ז על ספק דרוסה שנתערבה באחרות דלמה אין כל העדר מותר מכח ספיקא דרבנן לקולא שהרי אפילו אי ודאי דרס לא היה אסור העדר רק מדרבנן וכתב דלא קשה דבודאי היכא דעיקר הספק הוא באיסור עצמו מצד עצמו הוא דרבנן הולכים לקולא אבל כאן דמצד האיסור עצמו הוא ספק איסור דאורייתא אלא שמצד אחר בא לו שהוא מדרבנן הואיל ונתערב ומדאורייתא חד בתרי בטיל אלא דרבנן גזרו בדבר חשוב שלא להתבטל זו לא מיקרי ספק דרבנן לילך בה להקל עכ\"ד, והרב בעל ש\"ך שם החזיק בחילוק זה, שוב ראיתי להחכם בעל פרי חדש בסי' ק\"י בכללי ס\"ס סי' ח' שגם הוא הסכים לחילוק זה יע\"ש, וא\"כ בנ\"ד נמי הוי דכוותיה ואין הולכין בו להקל אף אי הוה פשיטא לן דעשה שליח שליחותו:
עוד אחרת יש בנ\"ד להחמיר והוא דאיכא ספק ספיקא להחמיר ספק אם עשה שליחותו אם לאו ואת\"ל דעשה ספק אי הלכתא כר\"ת דס\"ל דמעות בעכו\"ם אינו קונה וכיון דאיכא ס\"ס להחמיר אפשר דאף בדרבנן אזלינן לחומרא, ואף שכעת לא מצאתי חילוק זה לא בדברי הראשונים ולא בדברי האחרונים מ\"מ נ\"ל שהסברא מצד עצמה היא נכונה שהרי כי היכי דגבי איסורי תורה דקי\"ל בספקן לחומרא אמרינן דבס\"ס אזלינן לקולא וטעמא דמלתא דכיון דאיכא ס\"ס חשיב מעוטא דמעוטא ולא חשיב ספק ומש\"ה אזלינן לקולא וא\"כ גבי ספיקא דרבנן נמי קי\"ל דאזלינן לקולא היכא דאיכא ס\"ס להחמיר הוי מעוטא דמעוטא הקולא ולא חשיב ספק ולית לן למיזל לקולא וכבר בספר שני סי' ע\"ו עמדתי על חקירה זו (א\"ה תמצאנו בפ\"ח מהל' שאר אבות הטומאה דין ה' יע\"ש. ועיין בס' בני חיי א\"ח סי' ר\"ד ועיין במ\"ש הרב המחבר פ\"י מהל' מקואות הל' ו'):
ודע שאף שכתבנו דבכור זה יש לו קדושת בכור ואמרנו שיש כאן ס\"ס להחמיר מ\"מ אין מוציאין אותו מידו ליתנו לכהן ואף שכתב מוהריב\"ל דהיכא דאיכא ס\"ס דמסייעין לתובע מוציאין מיד המוחזק וא\"כ הכא בנ\"ד נמי איכא ס\"ס דמסייעין לכהן מ\"מ פשיטא דהכא אין מוציאין מיד הבעלים, דמלבד דסברא זו דמוהריב\"ל יש מהאחרונים שחלקו עליה וגם מוהריב\"ל עצמו לא עמד בשמועתו ובקצת מתשובותיו מוכח דס\"ל דאפילו בס\"ס אין מוציאין מיד המוחזק וכמו שכבר אנחנו בעניותנו עמדנו על כל זה במקום אחר. (א\"ה תמצאנו בפ\"ד מהל' מלוה ולוה הל' ו' דף מ\"ו ע\"ג יע\"ש), מלבד כל זה נראה דהכא גבי בכור לא שייך ההיא דמוהריב\"ל כלל דשאני הכא דהוי ממון שאין לו תובעים ובממון שאין לו תובעים פשיטא שאין מוציאין מידו אפילו בכמה ספקות ומה גם דאיכא טובת הנאה לבעלים, והתוס' ז\"ל בפ\"ק דמציעא הוקשה להם למ\"ד דתקפו כהן אין מוציאין מידו דאמאי אין מוציאין הא קיימא לן טובת הנאה לבעלים ונדחקו בתירוץ קושיא זו יע\"ש, ולי נראה דהחולקים על רבינו דס\"ל דתקפו כהן דמוציאין מידו מודים הם דבעלמא גבי ממונא היכא דאיכא ספיקא אין מוציאין מיד התופס אלא דהכא גבי בכור ס\"ל דכיון דהוי טובת הנאה לבעלים תקפו כהן מוציאין מידו וא\"כ אף לסברת רבינו דלא ס\"ל חילוק זה היינו דוקא היכא דתקפו כהן אבל היכא שהוא ביד הבעלים ואיכא ס\"ס דמסייעין לכהן אף דבעלמא מוציאין מיד המוחזק הכא כ\"ע מודו דאין מוציאין ממנו מהטעמים שכתבנו:
הכלל העולה דבכור זה יש בו קדושת בכור ואינו יכול לשוחטו עד שיולד בו מום אחר מכח הטעמים שכתבנו לעיל ולית דין צריך בשש אך אינו מחוייב ליתנו לכהן אלא ממתין לו עד שיולד בו מום אחר ואוכלו במומו, זהו הנלע\"ד. ועיין ברבינו בפ\"א מהל' מעשר הלכה ח' האומר לחבירו הריני מעשר על ידיך א\"צ לעמוד עמו עד שיראה אם יעשר אם לא יעשר ואם אמר הוא לחבירו עשר על ידי צריך לעמוד עמו ע\"כ, וכבר כתב מרן הטעם ודין זה הוא בירושלמי פ\"ב דמעשרות הלכה א' ובפ\"ג דעירובין עלה דמתני' דשולח עירובו ביד חש\"ו יע\"ש, ועיין במ\"ש התוס' בפרק ג' דעירובין (דף ל\"א) סוף ד\"ה כאן בעירובי תחומין יע\"ש, וזה כלל גדול דאף דקי\"ל דלא מהני חזקת שליח לקולא היכא דהשליח פתח לומר שהוא רוצה לעשות פעולה אחת אמרינן חזקת שליח עושה שליחותו ואפילו לקולא, ועיין בבעה\"ת סי' קפ\"ח דס\"ל דמי שגלה לאחר שיעשה איזו פעולה ושמע אחר ועשאה דחשיב שליח וההיא דהאומר לשלוחו צא ותרום ושמע איניש אחרינא ואזל ותרם דאין תרומתו תרומה הוא משום דשאני התם דאפשר דדעת בעה\"ב דשלוחו דוקא יתרום משום דיודע ומכיר באיזה מדה רגיל בעה\"ב לתרום בעין יפה או רעה או בינונית וכן אם דעתו לומר כלך אצל יפות או איפכא ע\"כ, ולפ\"ז אם עשאו שליח לתרומת מעשר או למעשר ראשון או שני שהוא דבר קצוב והיה כל הכרי ממין אחד ולא היה בו יפות ורעות ושמע אחר ועישר חשיב שליח ועיין באבה\"ע סי' ל\"ד ס' ד' וה' ודוק: " + ], + [], + [], + [], + [], + [], + [ + "הלוקח בהמה מן הכותי וכו'. כתוב בכתבי מהרי\"א סי' קכ\"ט וק\"ל דמדברי הרא\"ש נראה דהיכא דמוכחא מלתא דלא איכוון הנכרי להשביח מקחו דמהימן, אך הטור (י\"ד סימן שי\"ו) סתם משמע דלעולם לא מהימן, ועיין סימן קס\"ח ובתה\"ד סימן רע\"א ועיין בהגהות מרדכי דיבמות סימן תשפ\"ב: " + ] + ], + [], + [ + [], + [], + [ + "הכל חייבים במעשר כו'. עיין בחדושי הרשב\"א ז\"ל בפ' ראשית הגז (דף קל\"ו) שכתב דר\"ח סבר דכהנים פטורים ממעשר בהמה וכתב הרשב\"א דהקשו עליו מההיא דאמרי' בפ' במה בהמה דראב\"ע מעשר תריסר אלפי עגלי. עוד אני תמיה מההיא דאיבעיא לן בס\"פ הגוזל עצים אם נפלו לו עשר בהמות בגזל הגר אי מיחייב לאפרושי מינייהו מעשר. הרי מבואר דכהנים חייבים במעשר בהמה וצ\"ע ועיין בערוך ערך זכר: " + ], + [], + [ + "לפיכך אינו לוקה כמוכר חרמי כהנים. עיין בפ\"ק דזבחים (דף ט\"ו) ובמ\"ש התוס' שם וצ\"ע. ועיין בפ\"ק דתמורה אההיא דכל מלתא דאמר רחמנא לא תעביד אי עביד לא מהני. ועיין במ\"ש ה\"ה בפ\"א מהלכות גזלה ואבדה, ועיין במנין המצות מל\"ת סי' רס\"ג שכתב שמוכר יפת תואר לוקה הפך מ\"ש כאן וצ\"ע: " + ], + [ + "מדברי סופרים שאסור למוכרו וכו'. מ\"ש מרן דמדאורייתא לא מיתסרא מכירתו אלא תמים עיין במ\"ש התוס' בפ\"ק דזבחים (דף ט') ד\"ה למאי נ\"מ ודוק: " + ], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [ + "חוץ מן הכלאים והטריפה. כתבו התוס' בפרק ראשית הגז (דף קל\"ז) דאפשר דאפילו נחתכו רגליה מן הארכובה ולמטה שהיא כשירה אפ\"ה אינה נכנסת לדיר להתעשר משום דאינה עוברת ובפ\"ט דבכורות (דף נ\"ז) כתבו דחשיבא עוברת כיון שאינה טריפה וכן הוא דעת רבינו ז\"ל: " + ] + ], + [], + [ + [ + "בין בטעות בין בכוונה כו'. בפ\"ה דנזיר (דף ל\"ב) אמרינן איתמר מעשר ר\"נ אמר טעותו ולא כוונתו ר\"ח ורבה בר רב הונא אמרי טעותו וכ\"ש כוונתו והקשו בגמרא לר\"נ ממתניתין וכפי פירש\"י שם אסיקו לר\"נ בקשיא אך התוס' (דף ל\"ג) כתבו דלא אסיקן לר\"נ בקושיא וכ\"נ מהירושלמי יע\"ש: סליקו להו הלכות בכורות בס\"ד " + ] + ] + ], + "versions": [ + [ + "Warsaw, 1881", + "https://www.nli.org.il/he/books/NNL_ALEPH001763900/NLI" + ] + ], + "heTitle": "משנה למלך על משנה תורה, הלכות בכורות", + "categories": [ + "Halakhah", + "Mishneh Torah", + "Commentary", + "Mishneh LaMelech", + "Sefer Korbanot" + ], + "sectionNames": [ + "Chapter", + "Halakhah", + "Paragraph" + ] +} \ No newline at end of file diff --git a/json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Mishneh LaMelech/Sefer Korbanot/Mishneh LaMelech on Mishneh Torah, Offerings for Those with Incomplete Atonement/Hebrew/Warsaw, 1881.json b/json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Mishneh LaMelech/Sefer Korbanot/Mishneh LaMelech on Mishneh Torah, Offerings for Those with Incomplete Atonement/Hebrew/Warsaw, 1881.json new file mode 100644 index 0000000000000000000000000000000000000000..e526e874d015ebe527f2be2d3f428570346314fa --- /dev/null +++ b/json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Mishneh LaMelech/Sefer Korbanot/Mishneh LaMelech on Mishneh Torah, Offerings for Those with Incomplete Atonement/Hebrew/Warsaw, 1881.json @@ -0,0 +1,94 @@ +{ + "language": "he", + "title": "Mishneh LaMelech on Mishneh Torah, Offerings for Those with Incomplete Atonement", + "versionSource": "https://www.nli.org.il/he/books/NNL_ALEPH001763900/NLI", + "versionTitle": "Warsaw, 1881", + "license": "Public Domain", + "actualLanguage": "he", + "languageFamilyName": "hebrew", + "isBaseText": true, + "isSource": true, + "isPrimary": true, + "direction": "rtl", + "heTitle": "משנה למלך על משנה תורה, הלכות מחוסרי כפרה", + "categories": [ + "Halakhah", + "Mishneh Torah", + "Commentary", + "Mishneh LaMelech", + "Sefer Korbanot" + ], + "text": [ + [ + [], + [], + [ + "והמצורע קרבנו ג' כבשים וכו'. בר\"פ שני שעירי אמרינן דשני כבשים דטהרת מצורע צריך שיהיו שוין דומיא דשני שעירים ושתי צפורים לא ידעתי למה השמיטו רבינו. (א\"ה וכה\"ג תמה לעיל בפ\"י מהל' שגגות הלכה ג' יע\"ש): " + ], + [], + [ + "אבל האשם והעולה כו'. כתב מרן דט\"ס הוא וצריך למחוק תיבת אשם. והנה בפירוש כתב רבינו לעיל פ\"י מנזירות אבל האשם והעולה כו' אינם מעכבין ועיין בלח\"מ שם ודוק. ומ\"ש רבינו ואם הביאה קרבנה תוך ימי מלאת לא יצאה. עיין ברכת הזבח (דף ע\"ה:) ודוק: " + ], + [], + [], + [], + [], + [ + "והשאר עליה חובה וכו'. עיין בקרבן אהרן פרשת תזריע שעמד בהשגת הראב\"ד ובדברי מרן ועיין בפ' גט פשוט (דף קס\"ו) במ\"ש שם רשב\"ם והתוס' דס\"ל דרשב\"ג דינא קאמר דאין עליה חובה ודוק: " + ], + [], + [ + "האשה שיש עליה לידה כו'. בפ\"ג דעירובין (דף ל\"ב) : " + ], + [ + "אע\"פ שלא הפרישה אותה מחיים כו'. עיין לעיל בפ\"א מהלכות חגיגה הלכה י' ובמ\"ש מרן שם בשם הירושלמי: " + ] + ], + [ + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [ + "ראייה אחת ביום כו' עד סוף הפרק. עיין בירושלמי פרק קמא דברכות הלכה א': " + ] + ], + [], + [ + [], + [ + "ואם הזה ולא כיון כו'. כתב מרן נראה דהיינו מדתניא בתוספתא כו'. דע דתוספתא זו הובאה בפרק הקומץ רבה (דף כ\"ח) , ועיין במ\"ש רבינו לקמן פ\"ד מהלכות פרה אדומה הלכה ה' יע\"ש ודוק: " + ] + ], + [ + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [ + "לא הורצה והוכשר המצורע. בפ\"ג דמנחות (דף כ\"ח) ועיין ברכת הזבח (דף צ\"ח.) : " + ], + [], + [], + [ + "וכיצד יעשה יכתוב כל נכסיו לאחר כו'. עיין בדברי מרן, ועיין במ\"ש מרן לעיל פ\"י מהלכות נזירות הלכה ח' אההיא דהאשם ועולה אינם מעכבים, ועיין ברכת הזבח (דף נ\"ג בסוגיא דזבחים ע\"ו.) ודוק: סליקו להו הלכות מחוסרי כפרה בס\"ד " + ] + ] + ], + "sectionNames": [ + "Chapter", + "Halakhah", + "Paragraph" + ] +} \ No newline at end of file diff --git a/json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Mishneh LaMelech/Sefer Korbanot/Mishneh LaMelech on Mishneh Torah, Offerings for Those with Incomplete Atonement/Hebrew/merged.json b/json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Mishneh LaMelech/Sefer Korbanot/Mishneh LaMelech on Mishneh Torah, Offerings for Those with Incomplete Atonement/Hebrew/merged.json new file mode 100644 index 0000000000000000000000000000000000000000..5c2c43f79080183b627c3753b0c8f31114f8417f --- /dev/null +++ b/json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Mishneh LaMelech/Sefer Korbanot/Mishneh LaMelech on Mishneh Torah, Offerings for Those with Incomplete Atonement/Hebrew/merged.json @@ -0,0 +1,93 @@ +{ + "title": "Mishneh LaMelech on Mishneh Torah, Offerings for Those with Incomplete Atonement", + "language": "he", + "versionTitle": "merged", + "versionSource": "https://www.sefaria.org/Mishneh_LaMelech_on_Mishneh_Torah,_Offerings_for_Those_with_Incomplete_Atonement", + "text": [ + [ + [], + [], + [ + "והמצורע קרבנו ג' כבשים וכו'. בר\"פ שני שעירי אמרינן דשני כבשים דטהרת מצורע צריך שיהיו שוין דומיא דשני שעירים ושתי צפורים לא ידעתי למה השמיטו רבינו. (א\"ה וכה\"ג תמה לעיל בפ\"י מהל' שגגות הלכה ג' יע\"ש): " + ], + [], + [ + "אבל האשם והעולה כו'. כתב מרן דט\"ס הוא וצריך למחוק תיבת אשם. והנה בפירוש כתב רבינו לעיל פ\"י מנזירות אבל האשם והעולה כו' אינם מעכבין ועיין בלח\"מ שם ודוק. ומ\"ש רבינו ואם הביאה קרבנה תוך ימי מלאת לא יצאה. עיין ברכת הזבח (דף ע\"ה:) ודוק: " + ], + [], + [], + [], + [], + [ + "והשאר עליה חובה וכו'. עיין בקרבן אהרן פרשת תזריע שעמד בהשגת הראב\"ד ובדברי מרן ועיין בפ' גט פשוט (דף קס\"ו) במ\"ש שם רשב\"ם והתוס' דס\"ל דרשב\"ג דינא קאמר דאין עליה חובה ודוק: " + ], + [], + [ + "האשה שיש עליה לידה כו'. בפ\"ג דעירובין (דף ל\"ב) : " + ], + [ + "אע\"פ שלא הפרישה אותה מחיים כו'. עיין לעיל בפ\"א מהלכות חגיגה הלכה י' ובמ\"ש מרן שם בשם הירושלמי: " + ] + ], + [ + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [ + "ראייה אחת ביום כו' עד סוף הפרק. עיין בירושלמי פרק קמא דברכות הלכה א': " + ] + ], + [], + [ + [], + [ + "ואם הזה ולא כיון כו'. כתב מרן נראה דהיינו מדתניא בתוספתא כו'. דע דתוספתא זו הובאה בפרק הקומץ רבה (דף כ\"ח) , ועיין במ\"ש רבינו לקמן פ\"ד מהלכות פרה אדומה הלכה ה' יע\"ש ודוק: " + ] + ], + [ + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [ + "לא הורצה והוכשר המצורע. בפ\"ג דמנחות (דף כ\"ח) ועיין ברכת הזבח (דף צ\"ח.) : " + ], + [], + [], + [ + "וכיצד יעשה יכתוב כל נכסיו לאחר כו'. עיין בדברי מרן, ועיין במ\"ש מרן לעיל פ\"י מהלכות נזירות הלכה ח' אההיא דהאשם ועולה אינם מעכבים, ועיין ברכת הזבח (דף נ\"ג בסוגיא דזבחים ע\"ו.) ודוק: סליקו להו הלכות מחוסרי כפרה בס\"ד " + ] + ] + ], + "versions": [ + [ + "Warsaw, 1881", + "https://www.nli.org.il/he/books/NNL_ALEPH001763900/NLI" + ] + ], + "heTitle": "משנה למלך על משנה תורה, הלכות מחוסרי כפרה", + "categories": [ + "Halakhah", + "Mishneh Torah", + "Commentary", + "Mishneh LaMelech", + "Sefer Korbanot" + ], + "sectionNames": [ + "Chapter", + "Halakhah", + "Paragraph" + ] +} \ No newline at end of file diff --git a/json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Mishneh LaMelech/Sefer Korbanot/Mishneh LaMelech on Mishneh Torah, Offerings for Unintentional Transgressions/Hebrew/Warsaw, 1881.json b/json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Mishneh LaMelech/Sefer Korbanot/Mishneh LaMelech on Mishneh Torah, Offerings for Unintentional Transgressions/Hebrew/Warsaw, 1881.json new file mode 100644 index 0000000000000000000000000000000000000000..0e870b0bac7346e18008215b81498f2467748025 --- /dev/null +++ b/json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Mishneh LaMelech/Sefer Korbanot/Mishneh LaMelech on Mishneh Torah, Offerings for Unintentional Transgressions/Hebrew/Warsaw, 1881.json @@ -0,0 +1,206 @@ +{ + "language": "he", + "title": "Mishneh LaMelech on Mishneh Torah, Offerings for Unintentional Transgressions", + "versionSource": "https://www.nli.org.il/he/books/NNL_ALEPH001763900/NLI", + "versionTitle": "Warsaw, 1881", + "license": "Public Domain", + "actualLanguage": "he", + "languageFamilyName": "hebrew", + "isBaseText": true, + "isSource": true, + "isPrimary": true, + "direction": "rtl", + "heTitle": "משנה למלך על משנה תורה, הלכות שגגות", + "categories": [ + "Halakhah", + "Mishneh Torah", + "Commentary", + "Mishneh LaMelech", + "Sefer Korbanot" + ], + "text": [ + [ + [], + [ + "וכל עבירה שחייבין על זדונה כרת. ראיתי לרבינו ז\"ל במנין המצות סי' שנ\"ב שמנה כל מחוייבי מיתת בית דין שאין בהם כרת וכתב שהם עשרה ולא מנה המכשף בכללם. משמע דס\"ל דמכשף יש בו כרת אף שלא נזכר בתורה מ\"מ דמי לאוב וידעוני וקצת סמך יש לסברא זו מההיא דס\"פ ד' מיתות דאמרינן אלא אוב וידעוני בכלל מכשפים היו וכו' ודוק. ובלאו דמכשף סי' ל\"ד כתב דמכשף בשוגג חייב חטאת קבועה וכ\"כ הר\"ב החינוך. ולפ\"ז יש לתמוה למה לא מנה רבינו המכשף בכלל המ\"ג ובריש כריתות נמי לא תני ליה במתני' דל\"ו כריתות. ומ\"מ דברי רבינו דבמנין המצות צריכין תלמוד משום דבת\"כ פ' ויקרא גבי פר כהן משיח מוכח בהדיא דמכשף לית ביה כרת דמייתי לה בהדי מסית ומדיח דכוותיה ומוכח נמי התם שאף אם היה מן הדין שיתחייב חטאת אף בדבר שאין בו כרת מכשף אין בו חיוב חטאת משום דאין בו מעשה וצ\"ע. ומ\"ש והמגדף מפני שאין בו מעשה, עיין בלח\"מ. ובתשובות מהר\"ם די בוטון (דף קכ\"ט): " + ], + [], + [ + "הבא על אשת אביו הבא על אשת אחי אביו. (צ\"ל הבא על אביו הבא על אחי אביו וכן מתבאר לקמן ריש פ\"ד יע\"ש). ומ\"ש רבינו נמצאו כל כריתות שבעריות כ\"ג ובשאר העבירות י\"ז. בפרטן אתה מוצא כ\"ו וי\"ז בשאר עבירות הרי מ\"ג שיתחייב עליהם חטאת קבועה ומה שמנה כ\"ג הם העריות שבא עליהם אזהרה מיוחדת לכל אחת ואחת וכמו שתראה במנין המצות יע\"ש. אך אם אשתו ואם אמה ואם אביה אין בהם אזהרה מיוחדת אבל הם בכלל אשה ובתה בת בנה ובת בתה. עוד נ\"ל שחשבון זה של כ\"ג הוא חשבון הכריתות ואינם כי אם כ\"ג לפי שהבא על אביו ועל אחי אביו כבר יש בהם כרת משום השוכב את הזכר וכן הבא על אחותו שהיא בת אשת אביו כבר יש בו כרת משום הבא על אחותו כמו שנתבאר זה במסכת יבמות ובאלו השלשה לא בא בהם אזהרה מיוחדת כי אם לחייבם שתי חטאות נמצאו שלחשבון החטאות הם כ\"ו ולמנין הכריתות הם כ\"ג. כן נראה מדקדוק דברי רבינו שכתב נמצאו כל כריתות שבעריות כ\"ג. וראיתי להרב בעל לח\"מ שהקשה דבריש כריתות מני אשת אחי אמו ולמה לא מנאה רבינו ודבריו תמוהים דע\"כ ט\"ס הוא דנפל בספרים משום דאשת אחי אמו שניה היא כמו שנתבאר בפ\"א מהלכות אישות. ואולי גירסת הרב היתה אשת אחיו מאמו ומש\"ה תמה על רבינו. ומ\"מ גם לפי גירסא זו קשה דבפרטן אתה מוצא ל\"ז ובמתניתין תני ל\"ו. ועוד קשה דאמאי לא תני נמי הבא על אחותו בתרתי אחות מאב ואחות מאם אלא ודאי דגירסא זו ליתא. ושוב מצאתי נוסחי דוקני דליתא להאי בבא וכן היה גירסת ר\"ע ז\"ל וזה פשוט. עוד תמה הרב על רבינו דכי היכי דמנה אחות בתרתי דהיינו אחותו ואחותו שהיא בת אשת אביו ה\"נ ימנה בתו שתים דהיינו בתו מאנוסתו ובתו מנשואתו וכן אמו בזנות חייב אחת ואם היא אשת אביו חייב שתים והניח הדבר בצ\"ע. ודבריו תמוהים לפי דמה שמנה בת אשת אביו הוא מסוג מה שמנה הבא על אביו ועל אחי אביו לפי שכל אלו יש בהם אזהרה מיוחדת כדי לחייבם שתים אבל בתו מאנוסתו אין בה אזהרה מיוחדת כדי לחייבו שתים ומה שיתחייב שתים הוא משום אשה ובתה שהזכיר הכתוב אע\"פ שאינה בתו וכן אמו יתחייב שתים משום אשת אביו שהזהיר הכתוב אע\"פ שאינה אמו וכבר מנה רבינו אשה ובתה ואשת אביו וא\"כ לאיזה תכלית ימנה בתו מנשואתו ואמו שהיא נשואת אביו. סוף דבר שדברי הרב בחשבון זה מרפסן איגרי ועל הסמ\"ג יש לתמוה למה לא מנה אחותו שהיא בת אשת אביו וצ\"ע. ועיין בגירסת מגדול עוז דגריס נמצא כל כריתות שבעריות כ\"ו: " + ] + ], + [ + [], + [ + "עבר עבירה ויודע שהיא בל\"ת וכו'. המתבאר מהסוגיא דפרק כלל גדול דאיכא תרי מיני שגגות. האחד הוא במציאות כגון סבור שומן הוא ואכלו והיה חלב. והשני הוא ששגג בדין כגון שהיה סבור דפעולה זו היא מותרת או שאין בה כרת ונודע לו אח\"כ שחייב. ובשני מיני שגגות אלו חייב הכתוב חטאת ואם נצטרפו שתי השגגות במציאות אחת כגון שהיה סבור שחלב מותר או שאין בו כרת ואח\"כ נתחלף לו חלב בשומן ואכלו כסבור שומן הוא לכשיודע לו שטעה בדין ושעל החלב חייב כרת ונודע לו ג\"כ שמה שאכל חלב היה חייב חטאת דמה לי שגגה אחת מה לי שתי שגגות מאחר דעל כל שגגה בפני עצמה חייב חטאת בהצטרף שתי השגגות יחד לא הורע כחם. ולא דמי לההיא דאמרינן ברפ\"ק דהוריות הורו ב\"ד שחלב מותר ונתחלף לו חלב בשומן ואכלו רב אמר פטור הרי דמשום דנצטרף עמו שגגה אחרת דהיינו דמה שהורו ב\"ד שחלב מותר כדין הורו פטור על מה שנתחלף לו חלב בשומן. הא ל\"ד כלל דשאני התם דאם לא היה שגגה זו דנתחלף לו חלב בשומן והיה אוכל חלב על פי הוראת ב\"ד דסבור כדין הורו פשיטא דלכ\"ע היה פטור מקרבן דקי\"ל דתולה עצמו בהוראת ב\"ד פטור מקרבן ומש\"ה ס\"ל לרב דאף אם נצטרף עמו שגגה אחרת דנתחלף לו חלב בשומן אפ\"ה פטור כיון דאיכא שגגה אחת דפטור עליה. אבל בנ\"ד דעל כל שגגה ושגגה בפני עצמה חייב חטאת פשיטא דאם נצטרפו כל השגגות יחד דחייב קרבן:
אך ק\"ל מההיא דאמרינן בפ\"ח דיומא (דף ע\"ו) אר\"א האוכל חלב בזמן הזה צריך שיכתוב לו שיעור שמא יבא ב\"ד אחר וירבה בשעורין כו' א\"נ דמחייבי קרבן אכזית קמא והתניא אשר לא תעשינה בשגגה ואשם השב מידיעתו מביא קרבן על שגגתו לא שב מידיעתו אינו מביא קרבן כו'. הרי דס\"ל לסתמא דש\"ס דבשביל שהיה לו שגגה אחרת דהיה סבור דעל שיעור זה ליכא חיוב כרת דאם נתחלף לו חלב בשומן נמי דאינו מביא חטאת. והוא דבר תימה בעיני הדין מצד עצמו דכיון דאם היה יודע דחלב הוא אלא שטעה בדין דהיה סבור דכדי לחייבו כרת צריך שיעור יותר מכזית בינוני היה חייב חטאת דודאי אין חילוק בין טועה בשיעור לטועה בעיקר הדין דחלב אין בו חיוב כרת. וגדולה מזו נ\"ל דאפילו אליבא דר\"ל דס\"ל בפ' כלל גדול דשגגת כרת לא הוי שגגה דבעינן שגגה בלאו וכרת מ\"מ בשיעור מודה ר\"ל דהוי שגגה דהא אפי' למ\"ד דחצי שיעור אסור מן התורה מ\"מ ליכא לאו כי אם איסורא בעלמא ומטעם זה כתבו הראשונים ז\"ל דשבועה חלה על חצי שיעור וא\"כ הטועה בשיעור פשיטא דחשיב ששגג בלאו וכרת וא\"כ כיון דבשביל שגגה זו היה חייב חטאת יש לתמוה למה יפטר בשביל שנצטרף עם שגגה זו שגגה אחרת דהיינו דנתחלף לו חלב בשומן:
עוד אני תמיה באותה סוגיא דמנ\"ל דכי קאמר ר\"א האוכל חלב כו' דמיירי במתחלף לו חלב בשומן אימא דמיירי באוכל חלב במזיד אלא שהיה זית קטן וסבור דליכא לאו ולא כרת בשיעור זה וקאמר ר\"א דצריך שיכתוב השיעור שאכל שמא יבא ב\"ד אחר וירבה בקרבנות מחמת שיעורין. אשר ע\"כ נ\"ל דס\"ל בסתמא דש\"ס דהאוכל כזית קטן בזמן הזה אף שיבנה בהמ\"ק ותתחדש הלכה דעל כזית קטן נמי חייב חטאת מ\"מ זה האוכל פטור מחטאת דהא תלה עצמו בדעת ב\"ד וכל התולה עצמו בב\"ד פטור. ואע\"ג דהתם בעינן תנאים רבים כדי שיפטר היחיד וכמ\"ש רבינו פי\"ב מהלכות אלו ומכללם שיעשו כל הקהל או רובם על פיהם היינו דוקא בב\"ד שהורה דבר אחד שלא נתפשט בישראל אבל דבר שנתפשט בכל ישראל והחכמים ראשונים גם אחרונים ס\"ל הכי אף שיבנה בהמ\"ק ותתחדש הלכה באופן אחר פשיטא שכל מי שעשה על פיהם פטור וא\"צ בדבר זה לתנאים שהזכיר רבינו למי שעשה ע\"פ הוראת ב\"ד. וא\"כ ע\"כ ר\"א לא מיירי באוכל ויודע שהוא חלב וחיוב החטאת הוא משום דשוגג בשיעור דהא ודאי מהאי טעמא פשיטא דפטור וכדכתיבנא. אלא דמיירי בנתחלף לו חלב בשומן. אלא שהקשו לזה דאמאי חייב הרי לא שב מידיעתו כלומר דאילו היה יודע נמי דחלב היה אוכל משום דס\"ל דליכא שיעור ליחייב וכיון דמשום שגגת השוגג אין לחייבו גם משום שגגת המציאות אין לחייבו דהא לא היתה שגגת המציאות סיבת האכילה. ואע\"ג דבפ\"ק דהוריות הקשו לר\"י דאמר ב\"ד שהורו דחלב מותר ונתחלף לו חלב בשומן חייב מהך ברייתא דאשר לא תעשינה דהא לא שב מידיעתו הוא ותירץ רב פפא קסבר ר\"י כיון דכי מתיידע להו לב\"ד הדרי בהו והוא נמי הדר ביה שב מידיעתו קרינן בה וחייב. י\"ל דהך סוגיא דיומא אתיא כרב דאית ליה התם דפטור וטעמיה משום דלאו שב מידיעתו הוא. וכן נראה מדברי רב פפא דקאמר סבר ר\"י וכן פירש\"י דטעמא דמאן דפטר הוא משום דאי מתיידע ליה דחלב הוא לא הדר ביה שהרי הורו ב\"ד דמותר הלכך תולה בב\"ד קרינן ביה ופטור. א\"נ דסוגיא זו אתיא כר\"י נמי ושאני התם שהיתה הוראת ב\"ד אחד בטעות שייך לומר כיון דכי מתיידע להו וכו' אבל בההיא דיומא שהוא דבר שנתפשט בכל ישראל לא שייך לומר כיון דכי מתיידע להו דהא אין דבר זה עתיד להודע אלא לכשיבנה בהמ\"ק ותתחדש הלכה וכל כי האי מילתא פשיטא דלאו שב מידיעתו:
הכלל העולה ממ\"ש הוא דלעולם מי שהוא טועה בעיקר הדין כגון דסבר דחלב מותר או שאין בו כרת ואח\"כ נתחלף לו חלב בשומן פשיטא דחייב וכמ\"ש בתחלת דברינו ושאני ההיא דיומא משום דתולה עצמו בב\"ד הוא ולא קרינן ביה שב מידיעתו ואפילו ר\"י דפליג עליה דרב בהוריות מודה דהך דיומא דלא הוי שב מידיעתו וכדכתיבנא והדבר פשוט בעיני. (א\"ה עיין לקמן פי\"ב מהלכות אלו דין א'): " + ], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [ + "השוחט בשבת כו'. עיין לעיל פרק ט\"ו מהלכות פסולי המוקדשין הלכה י\"ט ודוק היטב: " + ] + ], + [ + [], + [ + "ואם התרו בו לוקה עליו וכו'. דין זה נלמד מהירושלמי דבפ' שני נזירין הביאו רבינו פ\"ט מהלכות נזירות הלכה י\"ז וכ\"כ רבינו בהלכות סנהדרין פי\"ז הלכה ו', ועיין במה שכתב מרן שם שדבריו תמוהים וצ\"ע: " + ], + [], + [], + [], + [], + [ + "כבר ביארנו בהל' מעשה הקרבנות וכו' כיצד מומר לאכול חלב שאכל חלב בשגגה והביא חטאתו אין מקבלין ממנו עד שיחזור בתשובה. והנה דין זה הובא בגמרא בכמה דוכתי בפ\"ג דהוריות (דף י\"א) ובפ\"ק דחולין (דף ה') . אך מ\"ש רבינו עד שיחזור בתשובה יש לדקדק אם כוונתו הוא דאף אם השגגה היתה בעודו מומר כיון דעכשיו חזר בתשובה מקבלין ממנו או דלמא דלעולם כל שבשעה שחטא בשגגה היה מומר שוב אין מקבלין ממנו אפילו אם חזר בתשובה אחרי כן ומ\"ש עד שיחזור בתשובה הכוונה היא דלאחר שחזר בתשובה אם חטא בשגגה מביא קרבן על חטאתו אבל לעולם אינו מביא קרבן על מה שחטא בעודו מומר. וטעם גדול יש בדבר שהרי רש\"י פירש על דברי ר\"ש דאמר השב מידיעתו מביא קרבן על שגגתו דגרסינן היושב מידיעתו שאם היה יודע שהוא חלב היה יושב ובטל מעבירה זו כו' משמע דבתר שעת החטא אזלינן וכיון דבאותה שעה שחטא לא היה יושב מידיעתו אף שאח\"כ חזר בו פטור. וראיתי לתוס' בפ\"ב דשבועות (דף י\"ז) עלה דההיא דבעי רב אשי טימא עצמו במזיד מהו שכתבו צ\"ל דבשעה שטימא עצמו לא ידע שהיה במקדש דאי ידע וטימא עצמו במזיד אפילו שכח אח\"כ לא מיחייב קרבן דהא לא שב מידיעתו הוא ע\"כ. נראה מדבריהם דכל דבשעה ששגג היה מומר שוב אינו מביא קרבן אח\"כ אפילו חזר בתשובה דאלת\"ה מאי דוחקייהו לאוקומה בשלא ידע שהיה במקדש אימא דמיירי בדעבד תשובה אלא ודאי דס\"ל דאפילו עבד תשובה לא מהני וכן יש לדקדק מדבריהם ממ\"ש שם באותו דף ד\"ה אי בתלמיד חכם יע\"ש: שוב ראיתי לתוספות בפ\"ק דחולין שכתבו כן בפירוש שהקשו תימה מה צריך קרא למעט לאינו שב מידיעתו ועומד ברשעו הא הוי זבח רשעים והיכי תיסק אדעתין לומר דמביא וי\"ל דאיצטריך להיכא דחזר בתשובה אחרי כן ובשעה שאכל לא היה שב מידיעתו ע\"כ. הרי דס\"ל בפירוש דאפילו עביד תשובה אחרי כן לא מהני דאינו מביא קרבן משום דבשעה שאכל לא היה שב מידיעתו. וא\"ת התינח לר\"ש דקאמר אינו שב מידיעתו אינו מביא קרבן איכא למימר דאפילו חזר בתשובה לא מהני אך לת\"ק דקאמר מעם הארץ פרט למומר אימא דלא ממעט קרא אלא היכא דבשעת הבאת קרבן הוא מומר הא אם עשה תשובה מקבלין ממנו וכ\"ת הכי נמי הא ליתא דהא בגמרא אמרינן מאי בינייהו כו' ואם איתא דלת\"ק אם עשה תשובה מקבלין הא טובא איכא בינייהו דהיינו אם עשה תשובה אלא ודאי דלת\"ק אפילו עשה תשובה לא מהני. וכ\"ת מנא ליה לתלמודא י\"ל דהיינו מהכרח התוס' עצמם דאי בלא עשה תשובה למה לי קרא דמעם הארץ ת\"ל משום דזבח רשעים תועבה. וא\"ת א\"כ אמאי לא קבעו התוס' קושייתם ותירוצם על דברי ת\"ק. וי\"ל דלפי מסקנת הגמרא דלת\"ק דריש מקרא דמעם הארץ דמומר לאכול חלב דאינו מביא קרבן על הדם ליכא קושיא כלל דלמה לי קרא דמעם הארץ משום דאיצטריך קרא למומר לאכול חלב דאינו מביא קרבן על הדם אע\"ג דלא קרינן ביה זבח רשעים דהא אינו רשע לדם ואע\"ג דבפרק חלק (דף קי\"ב) אמרינן גבי עיר הנדחת דקדשי מזבח ימותו משום דזבח רשעים תועבה שאני התם דהוא מומר לע\"ז וקי\"ל דמומר לע\"ז הוי מומר לכל התורה כולה אבל בשאר עבירות פשיטא דאם הוא מומר לעבירה אחת לא קרינן ביה זבח רשעים תועבה כשמביא קרבן על עבירה אחרת. נמצא לפי מה שכתבנו דלת\"ק אפשר דאם עשה תשובה דמביא קרבן ואפילו אם היה מומר באותה עבירה שחטא בה וקרא איצטריך למומר לחלב דהוי מומר לדם ובגמרא שלא אמרו בינייהו זו הוא דלפי הקס\"ד דלת\"ק נמי מומר לחלב לא הוי מומר לדם ע\"כ ת\"ק נמי אית ליה דאפילו עשה תשובה לא מהני דאי לא תימא הכי למה לי קרא דמעם הארץ ת\"ל דזבח רשעים תועבה אך לפי המסקנא דת\"ק אית ליה דמומר לחלב הוי מומר לדם אפשר לומר דלת\"ק כל שעשה תשובה מביא קרבן אף על מה שחטא בעודו מומר. וקצת סיוע יש לסברא זו שהרי התוס' בשבועות לא הביאו אלא דרשא דשב מידיעתו ולא הביאו קרא דמעם הארץ שהוא סברת ת\"ק והיינו מטעמא דכתיבנא דכיון דקושייתם אינה אלא אם נאמר דאפילו עשה תשובה לא מהני מש\"ה הביא דרשא דר\"ש דשב מידיעתו דאליביה יש להכריח דאפילו עשה תשובה לא מהני אך אליבא דת\"ק ליכא קושיא כלל דלדידיה כל שעשה תשובה מקבלין ממנו. וכ\"ת מנא לן הא אימא דת\"ק מודה בדרשא דר\"ש דקאמר אינו שב מידיעתו אינו מביא קרבן והיינו במומר לאותו דבר דאינו מביא קרבן על אותו חטא והיינו אפילו עשה תשובה דאם לא עשה ת\"ל דזבח רשעים תועבה ואיצטריך קרא דמעם הארץ למעט מומר לחלב דאינו מביא קרבן על הדם ולעולם דמודה ת\"ק לר\"ש דמומר לחלב אינו מביא קרבן על החלב שאכל בעודו מומר אפילו עשה תשובה מקרא דאשר לא תעשינה אך במומר לחלב ומביא קרבן על הדם איכא למימר דיש חלוק בין עשה תשובה ללא עשה. הא ליתא דודאי ת\"ק לא דריש לקרא דר\"ש להך דרשא ופשטא דסוגיא דחולין דאמרינן מאי בינייהו הכי מוכחא מדלא הקשו לת\"ק תרי קראי למה לי. ועוד דבפ' כלל גדול אמרינן דר\"ל אמר עד שישגוג בלאו וכרת ואמר רבא דטעמיה דר\"ל דכתיב אשר לא תעשינה כו' ואמרינן ורבי יוחנן האי קרא דר\"ל מאי עביד ליה מיבעי ליה לכדתניא אשר לא תעשינה כו' רש\"א השב מידיעתו מביא קרבן כו' משמע דדרשא זו דאשר לא תעשינה במחלוקת היא שנויה בין ת\"ק ור\"ש ור\"ל ס\"ל כת\"ק ור' יוחנן כר\"ש:
ומ\"מ עדיין אני נבוך בזה דאפשר דאף תנא קמא מודה דאפילו עשה תשובה לא מהני דקרא דמעם הארץ דמעט המומר לגמרי מעטו אפילו עשה תשובה אלא דהתוס' שם בחולין לא קבעו קושיתם על דברי ת\"ק משום דהיה מקום לדחות וכדכתיבנא דאיצטריך קרא למומר לחלב דהוי מומר לדם אך כפי האמת דלר\"ש אפילו עשה תשובה לא מהני אפשר לומר דגם ת\"ק מודה בזה דלגמרי מיעט הכתוב את המומר אפילו עשה תשובה. ומה שהתוספות בשבועות לא הביאו כי אם דרשא זו דר\"ש הוא משום דלר\"ש הוא פשוט ומוכרח דאפי' עשה תשובה לא מהני דאי לא ת\"ל דזבח רשעים הוא מש\"ה הביאו דרשא דר\"ש אבל לעולם דלפי האמת אף ת\"ק מודה לר\"ש דאפילו עשה תשובה לא מהני:
וראיתי לרבינו בפי\"א מהלכות אלו הלכה ד' שכתב מי שטמא עצמו במזיד כו' הרי זה ספק כו' ולפיכך אם נעלם ממנו ויצא ולא שהה אינו מביא קרבן ע\"כ. ויש לתמוה דת\"ל דאינו שב מידיעתו שהרי טימא עצמו במזיד ואם כן איך מביא קרבן על שגגתו וכמו שהקשו התוס', ולומר דרבינו נמי ס\"ל דמיירי בדנעלם ממנו מקדש וכמ\"ש התוס' וסתם הדברים לפי שסמך על מ\"ש בפ\"ג מהל' מעשה הקרבנות דמומר לדבר אחד אינו מביא קרבן על אותו חטא זהו דוחק בעיני דהיה לו לפרש ואף שדרכו להעתיק לשון הגמרא מ\"מ כל כי האי ה\"ל לאודועי. זאת ועוד שראיתי להר\"ן בחידושיו שכתב טימא עצמו במזיד מהו וא\"ת כיון דטמא עצמו במזיד היכי מיחייב קרבן ואפילו נעלם ממנו לאחר מכן הא לא שב מידיעתו הוא שהרי טמא מקדש במזיד וכ\"ת כי קאמר במזיד אטומאה קאמר אבל מקדש נעלם ממנו ואח\"כ ידע מקדש ונעלמה ממנו טומאה, לא אפשר דא\"כ על הטומאה עצמה יש לחייבו שהרי היתה בהעלם מקדש וכל שאפשר לחייבו על טומאה עצמה פשיטא דאינו צריך שהייה וכמו שהוכחנו מההיא דמס' נזיר. וי\"ל אי לרבי ישמעאל דמחייב על העלם מקדש ה\"נ אבל הכא אליבא דר\"ע בעי לה דאמר אינו חייב על העלם מקדש הלכך על הטומאה בעצמה א\"א לחייבו ולהכי מיבעיא ליה אי צריך שהייה ע\"כ. והשתא יש לתמוה לרבינו דפסק כר' ישמעאל דחייב על העלם מקדש בעיא זו שהביא במאי מיירי אי בטמא עצמו במזיד וידע שהיה מקדש ושוב נעלמה ממנו הטומאה הרי לא שב מידיעתו ואי מיירי דכשטימא עצמו במזיד לא היה יודע שהיה מקדש הרי מאותה שעה נתחייב בקרבן אפילו בלא שהה וכדמוכח ההיא דנזיר דאמרינן אי דאמר ליה לא תינזור למה לי שהייה וא\"כ פשיטא דחייב בקרבן מיד משום העלם מקדש. אשר ע\"כ היה נ\"ל לומר דרבינו ס\"ל דכל דעשה תשובה מביא קרבן אפילו על מה שחטא בעודו מומר ומ\"ש אין מקבלין ממנו עד שיחזור בתשובה הם דברים כפשטן דאם עשה תשובה מקבלין ממנו על מה ששגג בעודו מומר ובעיא דטימא עצמו במזיד הוי כפשטה דטימא עצמו במזיד והיה יודע שהיה במקדש ושוב נעלמה ממנו הטומאה או המקדש וחזר בתשובה על מה שטימא עצמו במזיד ואיבעיא להו אי בעי שהייה או לא. ולפ\"ז אתיא בעיא זו גם אליבא דר' ישמעאל שהרי על מה שטימא עצמו במזיד פשיטא דאין לחייבו שהרי מזיד היה וכי איבעיא לן הוא על מה שנעלם ממנו אחרי כן אי בעינן שהייה או לא ואין לפוטרו משום דלא שב מידיעתו דהכא מיירי בדעשה תשובה. וכי תימא אכתי קשה לרבינו מה שהקשו התוס' דאי בלא עשה תשובה ת\"ל מזבח רשעים ולמה לי קרא הא לא קשיא שהרי מרן ז\"ל כתב בפ\"ג מהל' מעשה הקרבנות דרבינו פסק כת\"ק וכבר כתבנו לעיל דהכרח התוספות אינו אלא אליבא דר\"ש אבל אליבא דת\"ק לא ורבינו ס\"ל כת\"ק ומש\"ה ס\"ל דאם עשה תשובה מקבלין ממנו. וא\"ת ע\"כ לא צדדנו לעיל דלת\"ק אם עשה תשובה מקבלין ממנו אלא כפי אוקימתא דרב המנונא דאית ליה דלת\"ק מומר לחלב הוי מומר לדם וכיון שכן ליכא קושיא אליביה דת\"ל דזבח רשעים תועבה דאיצטריך קרא למומר לחלב דהוי מומר לדם אך אליבא דרבא דאית ליה דלת\"ק נמי מומר לחלב לא הוי מומר לדם א\"כ גם לת\"ק קשה דל\"ל קרא ת\"ל מזבח רשעים וצריכים אנו לחילוק התוספות דאיצטריך קרא לומר דאפילו עשה תשובה לא מהני וא\"כ לרבינו דפסק כאוקימתא דרבא קשה דאיך יתכן לומר דלת\"ק אם עשה תשובה מקבלין ממנו. י\"ל כיון דאליבא דרבא ת\"ק אית ליה דאפילו מומר לתיאבון הוי מומר תו לא קשיא מזבח רשעים דזבח רשעים לא מיקרי אלא במומר להכעיס אבל לתיאבון לא וא\"כ איצטריך קרא לומר דאפילו מומר לתיאבון אינו מביא קרבן על אותו חטא כל שלא עשה תשובה אבל ודאי אם עשה תשובה מהני. ואף לסברת הרב בעל לח\"מ ז\"ל שכתב בריש פרק ב' מהלכות אלו דרבינו פסק כר\"ש ואליבא דרב המנונא אתי שפיר משום דאיהו ס\"ל דלרב המנונא אליבא דכ\"ע מומר לתיאבון הוי מומר ולא פליגי ת\"ק ור\"ש אלא במומר לחלב אי הוי מומר לדם וא\"כ כפי זה אפשר לומר דלכ\"ע אם עשה תשובה מקבלין ממנו ולא קשיא דת\"ל דזבח רשעים הוא דהא איצטריך קרא למומר לתיאבון דאין מקבלין ממנו אע\"ג דלא קרינן ביה זבח רשעים וכ\"ש אליבא דת\"ק דאיצטריך קרא למומר על החלב דהוי מומר על הדם והתוס' בחולין שהקשו ת\"ל מזבח רשעים הוא משום דס\"ל דלרב המנונא נמי לר\"ש מומר לתיאבון לא הוי מומר וכסברת רבא ומש\"ה הוקשה להם דת\"ל דזבח רשעים תועבה אך כפי סברת הרב בעל לח\"מ דס\"ל לרבינו דלרב המנונא אליבא דר\"ש מומר לתיאבון הוי מומר לא קשיא כלל וכדכתיבנא: הנה נא הואלנו ליישב דעת רבינו ולומר דס\"ל דכל שעשה תשובה מקבלין ממנו קרבן על מה ששגג בעודו מומר אך מה שקשה בעיני הוא סוגית הגמרא דפ\"ח דיומא (דף פ') דאמרינן א\"ר אלעזר האוכל חלב בזמן הזה צריך שיכתוב לו שיעור שמא יבא ב\"ד אחר וירבה בשיעורים מאי ירבה בשיעורין אי נימא דמחייבי קרבן אכזית קטן והתניא אשר לא תעשינה בשגגה ואשם השב מידיעתו מביא קרבן על שגגתו לא שב מידיעתו אין מביא קרבן על שגגתו אלא כו'. ובריש פ\"ק דהוריות הקשו לרבי יוחנן דאמר דהורו ב\"ד דחלב מותר ונתחלף לו חלב בשומן דחייב מברייתא זו דאשר לא תעשינה דמי שאינו שב מידיעתו אינו מביא קרבן הרי דס\"ל לתלמודא דהכל תלוי בשעה מה שחטא בשגגה וכל דבאותה שעה לא היה שב מידיעתו אף דבשעת הבאת הקרבן הוא שב מידיעתו אפ\"ה פטור. וא\"כ לפי זה פשוט דאפילו עשה תשובה אח\"כ לא מהני לחייבו בקרבן ומוכח מסוגיא זו דס\"ל לסתמא דתלמודא דאפילו עשה תשובה לא מהני דאי לא תימא הכי לא קשיא כלל לר\"א. הן אמת דכפי מה שכתבנו לעיל דמרן אית ליה דרבינו פסק כת\"ק ואליבא דרבא ניחא דבגמרא לא הקשו לרבי אלעזר אלא מסברת ר\"ש דלדידיה ע\"כ אית לן למימר דאפילו עשה תשובה לא מהני בין כפי אוקימתא דרב המנונא ובין כפי אוקימתא דרבא שהרי לרבא לכ\"ע מומר לחלב אינו מומר לדם ולא פליגי אלא במומר לתיאבון דלת\"ק הוי מומר ולר\"ש לא הוי מומר ולרב המנונא הוי איפכא דלכ\"ע מומר לתיאבון לא הוי מומר ולא פליגי אלא במומר לחלב אי הוי מומר לדם דלת\"ק הוי מומר ולר\"ש לא הוי מומר וא\"כ לר\"ש כפי כל האוקימתות קשה דת\"ל דזבח רשעים תועבה ועל כרחין אית לן למימר דאיצטריך קרא לעבד תשובה ומש\"ה הקשו לר' אלעזר מסברת ר\"ש אך לרבינו דפסק כת\"ק כפי כל האוקימתות לא קשיא כלל קושית התוס' דהא לרבא איצטריך קרא למומר לתיאבון ולרב המנונא איצטריך קרא למומר לחלב דהוי מומר לדם אך כפי סברת הרב בעל לח\"מ דרבינו פסק כר\"ש וכרב המנונא קשה מסוגיא הלזו טובא דמוכח מינה דלר\"ש אפילו עשה תשובה לא מהני. זאת ועוד מה שכתבנו דלסברת מרן דיש ליישב אינו נוח לי כלל דאם איתא דהא דאם עשה תשובה אי מהני או לא הוא מחלוקת ת\"ק ור\"ש ואליבא דת\"ק אם עשה תשובה מקבלין ממנו אמאי לא תירצו בגמרא ביומא דר' אלעזר ס\"ל כת\"ק דהלכתא כוותיה ולדידיה כל שעשה תשובה מקבלין ממנו ומש\"ה אמר דצריך שיכתוב לו שיעור. סוף דבר הדבר צריך אצלי תלמוד וצריך אני להתלמד ממקום אחר:
ודע דבסוגיא דחולין הביאו בתחלה ברייתא אחרת קתני מכם ולא כולכם להוציא את המומר מן הבהמה להביא בנ\"א שדומים לבהמה מכאן אמרו מקבלין קרבנות מפושעי ישראל כדי שיחזרו בהם בתשובה חוץ מן המומר ומנסך את היין ומחלל שבתות בפרהסיא ע\"כ. והנה ברייתא זו בעולת נדבה משתעי דהא קרא דמכם ומן הבהמה דמייתי בעולת נדבה מיירי וזה פשוט ומבואר בסוגית הגמרא ובדברי רש\"י ואין ספק דכי מיעט קרא את המומר הוא דוקא בעודו מומר דלא יתכן לומר דבשביל שהמיר דשוב לא יקבלו ממנו קרבן לעולם. ולפי זה יש לתמוה דמה הקשו בגמ' והא מהכא נפקא מהתם נפקא מעם הארץ פרט למומר וכו' ותירצו חדא בחטאת וחדא בעולה וצריכי חדא בדורון וחדא בחיוב הא לא ראי זה כראי זה דקרא דמיירי בעולת נדבה לא מיעט אלא בעודו מומר וקרא דמיירי בחטאת מיעט אפילו לאחר שחזר בתשובה וא\"כ איך הוה ס\"ד דבחד קרא סגי ובשלמא כפי מה שצדדנו לעיל בדעת רבינו דאפי' גבי חטאת כל שעשה תשובה מקבלין ממנו ניחא דהקשו בגמ' דלמה לי קראי לומר דאין מקבלין קרבן בעודו מומר אך כפי סברת התוס' קשה. ואפשר לומר דס\"ל לסתמא דתלמודא דכיון דילפינן מקרא דעולת נדבה דבעודו מומר אין מקבלין ממנו קרבן מהתם נמי ילפינן דחטאת אינו מביא אף שחזר בתשובה דכיון דבשעה שחטא היה מומר ובאותה שעה לא היה לו חיוב קרבן דהא אין מקבלין ממנו שוב לא אתי לידי חיוב כלל ודוקא גבי עולת נדבה יש לחלק בין עשה תשובה ללא עשה משום דלא בא לו החיוב בעודו מומר ומש\"ה בדין הוא שאם עשה תשובה שיקבלו ממנו אך גבי חטאת שבא על מה שנתחייב בעודו מומר כיון דבשעה שחטא לא היו מקבלין ממנו שוב אין מקבלין ממנו ומש\"ה הוצרכו בגמ' לומר דאיצטריכו תרי קראי חד לדורון וחד לחיוב וכדאיתא התם. אך אכתי קשה כיון דקרא דעולת נדבה לא מיירי אלא בעודו מומר למה לי קרא תיפוק ליה דזבח רשעים תועבה וכמו שהקשו התוס' עלה דברייתא דחטאת וכי תימא דזבח רשעים לא שייך אלא גבי חטאת שמביא קרבן לכפרה על מה שחטא והוא עדיין עומד ברשעו אבל גבי עולה לא שייך, הא ליתא שהרי מדברי רש\"י בצריכות הגמרא מוכח דיותר שייך לומר זבח רשעים גבי עולה שהוא דורון מלגבי חטאת, ותו דבפרק חלק (דף קי\"ב) קאמר ר' יוחנן דטעמא דאמרי' דקדשי מזבח ימותו הוא משום דזבח רשעים תועבה והתם בכל קדשי מזבח מיירי כגון שלמים ועולות שהם דורון ובחטאת פשיטא דלא מיירי דת\"ל דהוי חטאת שמתו בעליה דלמיתה אזלא הרי דאפילו עולות ושלמים ממעטינן להו משום זבח רשעים וכי תימא דקרא איצטריך לומר דמומר לנסך יין או מחלל שבת דהוי מומר לכל התורה דאי מקרא דזבח רשעים לא שמעינן אלא במומר לכל התורה ומה שהקשו התוספות גבי ברייתא דחטאת הוא משום דכיון דמביא קרבן על חטא שהוא מומר בו קרינן ביה זבח רשעים אף שאינו מומר לכל התורה אך גבי עולה לא מימעיט מקרא דזבח רשעים אלא מומר לכל התורה אבל מנסך יין או מחלל שבת לא שמעינן לה ומש\"ה איצטריך קרא דמכם למעוטינהו, והא דבפ' חלק ממעטינן מקרא דזבח רשעים שאני התם דהוי עבודה זרה ובזה פשיטא לן דהוי מומר לכל התורה כולה ומש\"ה ממעטינן לקרבנותיו מקרא דזבח רשעים אך מחלל שבת לא מימעיט מזבח רשעים. ובזה ניחא מאי דקשה בגופא דברייתא דמנא לן למעט מומר לע\"ז או לחלל שבת מקרא דמכם אימא דקרא דמכם לא מיעט אלא מומר לכל התורה וקרא דמן הבהמה רבה מומר לדבר אחד ואפי' מומר לע\"ז או לחלל שבת, ומיהו לזה היה אפשר לומר דאין הכי נמי דמקרא דמכם לא למדנו אלא דמומר לכל התורה דאין מקבלין ממנו קרבן ומאי דרבינן מומר לע\"ז הוא מסברא דקי\"ל בעלמא דמומר לע\"ז או לחלל שבת הוי מומר לכל התורה וכיון דשמעינן מקרא דמומר לכל התורה אין מקבלין ממנו קרבן ה\"ה למומר לע\"ז או לחלל שבת דאין מקבלין ממנו קרבן משום דהוי מומר לכל התורה. אך במה שכתבנו ניחא טפי דתנא דברייתא אשכח תרי קראי חד ממעט וחד מרבה ולומר דקרא דממעט מיירי במומר לכל התורה לא ניחא ליה דת\"ל מזבח רשעים ולומר דקרא ממעט מומר לדבר אחד גם זה לא יתכן דא\"כ מן הבהמה מה רבה. אשר על כן ס\"ל לתנא דברייתא דמכם מיעט מומר לדבר אחד כגון לע\"ז או לחלל שבת דחמירי דהוי כמומר לכל התורה וקרא דמן הבהמה רבה שאר פושעי ישראל: אך עדיין לא נתקררה דעתי בכל זה דהא הרואה סוגית הגמרא יראה דמקרא דמכם ממעטינן מומר לע\"ז ובפ' חלק ממעט ליה מזבח רשעים וא\"כ קשה דלמאי איצטריך מכם למעט מומר לע\"ז דת\"ל מקרא דזבח רשעים ודוחק לומר דאחר שלמדנו מקרא דמומר לע\"ז הוי מומר לכל התורה א\"כ שפיר מימעיט מזבח רשעים דמה לי מומר לכל התורה מה לי מומר לע\"ז כולם שוים לרעה וקרינן בהו זבח רשעים תועבה. ודע שמה שכתבתי לעיל דמומר לכל התורה דשוה למומר לדבר אחד ומביא קרבן על אותו חטא אף שקיימתיו מסברא שוב ראיתי הדבר מפורש בחידושי הרשב\"א לחולין וז\"ל קשיא לי אמאי לא אוקמה במומר לדבר אחד ואשמעינן שאין מקבלין ממנו לאותו דבר שהרי לכ\"ע משמע דמומר לאכול חלב אין מקבלין ממנו קרבן על החלב ורישא דמומר לכל התורה כולה ומציעתא במומר לנבילות שמביא קרבן על הדם וסיפא במומר לאכול חלב שאין מקבלין ממנו קרבן על החלב ויש לומר דא\"כ היינו רישא דמאחר דגלי לן קרא דמומר לכל התורה כולה אין מקבלין ממנו קרבן לאחת מן העבירות פשיטא דלאותה מצוה שהוא מומר לה שאין מקבלין ממנו עליה ע\"כ. הרי לך הדבר מפורש ככל אשר כתבנו: ודע שקושית הרשב\"א הלזו לא יכולתי להולמה שכתב דאימא דמיירי במומר לדבר אחד שאין מקבלין ממנו לאותו דבר כו' דהא חלוקות אלו לא שייכי אלא גבי קרבן חטאת דבא על חטא אך בעולה לא שייכי חלוקות אלו וברייתא זו בעולה מיירי דהא קראי דעולה קא דריש וכדאיתא בגמרא ואולי סמך הרב על אותה סוגיא דפרק ג' דיומא דף ל\"ו דמוכח מינה דעולה נמי באה על חטא וכ\"כ רבינו בסוף פ\"ג מהלכות מעשה הקרבנות וחלב ודם לאו דוקא אלא לדוגמא בעלמא נקטינהו וצ\"ע: ודע שמדברי התוס' דשבועות שכתבנו לעיל מוכח מדבריהם דהא דאמרינן דמומר לעבירה אחת דאינו מביא קרבן על אותו חטא בפעם אחת שעשה אותה עבירה במזיד נקרא מומר לאותה עבירה ומש\"ה הוקשה אלינו דאיך יתיישב לרבינו אותה בעיא דטימא עצמו במזיד וצדדנו כמה צדדים ליישבם. שוב ראיתי שרבינו חולק בזה וס\"ל דלא מיקרי מומר לאותה עבירה בפעם אחת שהרי בהל' מעשה הקרבנות כתב היה מומר לעבירה והוא מפורסם וידוע לעשותה והורגל בה בין להכעיס בין לתיאבון אין מקבלין ממנו קרבן לאותה עבירה ע\"כ. והנה הנך רואה כמה תנאים התנה כדי שיקרא מומר לאותה עבירה ולפי זה לא קשיא כלל מההיא דאיבעיא לן טימא עצמו במזיד מהו דלעולם דאתיא כפשטה ואפ\"ה מביא אח\"כ קרבן על מה שנעלם ממנו דבשביל מה שטימא עצמו במזיד פעם אחת לא מיקרי מומר לאותה עבירה ושפיר קרינן ביה שב מידיעתו. וכ\"ת ע\"כ לא קאמר רבינו אלא אליבא דת\"ק דלא דריש דרשא דאינו שב מידיעתו אינו מביא קרבן על שגגתו אלא דדריש מכם להוציא את המומר משום הכי ס\"ל דמומר לא מיקרי בשביל שעשה דבר עבירה פעם אחת אבל אליבא דר\"ש כיון שאכל חלב פעם אחת במזיד שוב אינו מביא קרבן על אותו חטא משום דלא קרינן ביה שב מידיעתו. ובזה ניחא דלא הביאו התוספות כשהקשו עלה דטימא עצמו במזיד אלא דרשא דר\"ש דשב מידיעתו כו'. אך כד מעיינינן שפיר נראה דהא ליתא דא\"כ מה הקשו בגמרא בחולין ובהוריות מאי בינייהו הא טובא איכא בינייהו דלת\"ק בעינן שיורגל באותה עבירה ולר\"ש בפעם אחת שעבר עבירה במזיד לא קרינן ביה שב מידיעתו אלא ודאי דאין חילוק בזה בין ת\"ק לר\"ש: ודע שזה שכתבנו לדעת רבינו דמומר לא מיקרי אלא מי שהורגל לעשות אותה עבירה, מלבד מה שכתב כאן עוד ראיתי שכתב כן בפירוש בפ\"ד מהל' שחיטה הלכה י\"ד וז\"ל ישראל מומר לעבירה כו' וצריך ישראל כשר לבדוק לו הסכין כו' מי שהוא פסול לעדות בעבירה מן העבירות של תורה הרי זה שוחט בינו לבין עצמו ע\"כ. וכתב שם מרן סברת רבינו היא דע\"כ לא קאמר רבא ההיא דבודק סכין ונותן לו אלא בישראל מומר שפירוש מומר הוא שהוא מועד לעבור על המצוה ההיא ופרק עולה מעל צוארו אבל מי שהוא פסול לעדות בשביל שפעם אחת עבר על אחת מהמצות הרי זה שוחט לעצמו ובודק לעצמו ע\"כ. הרי לך מבואר דמומר לא הוי בשביל שעבר פעם אחת עבירה אחת: ודע שמדברי רבינו נראה דדוקא במומר לעבירה אחת דאמרינן שאינו מביא קרבן על אותו חטא בזה הוא שהתנה דבעינן שיהיה מורגל בעבירה זו ואך במחלל שבת או עובד ע\"ז דקי\"ל דהוי מומר לכל התורה ואין מקבלין ממנו שום קרבן בזה ס\"ל לרבינו דבפעם אחת שחלל שבת או שעבד ע\"ז נעשה מומר לכל התורה כולה אך מדברי מרן שכתב בהל' שחיטה דפירוש מומר הוא שהוא מועד לעבור על המצוה ההיא כו' נראה דגם בע\"ז ובחילול שבת לא מיקרי מומר לכל התורה אלא במועד לעבור על המצוה ההיא. ולפי זה מ\"ש שם רבינו מי שהוא פסול לעדות בעבירה מן העבירות של תורה הוא כולל כל העבירות אפילו עבד ע\"ז או חלל שבת דכל שאינו מועד לזה פסול לעדות מיקרי ושחיטתו כשרה ואין הפרש בין ע\"ז ושבת לשאר עבירות אלא במומר דהיינו מועד לכך דבע\"ז ושבת שחיטתו נבלה משום דהוי מומר לכל התורה כולה אבל במומר לאחת משאר עבירות כל שישראל בודק את הסכין שחיטתו כשרה אבל בפסול בלבד כלומר שלא הורגל לכך אין הפרש ביניהם אלא אף בע\"ז ושבת שחיטתו כשרה אף שלא בדקו לו סכין ואף אם נפשך לומר דמ\"ש רבינו מי שהוא פסול כו' דלא מיירי בע\"ז ושבת מ\"מ מ\"ש דמומר לע\"ז או לשבת דהרי הוא כעכו\"ם ושחיטתו נבילה לא מיירי אלא במי שהוא מועד לכך דהא פירוש מומר אינו אלא מועד לאותה עבירה אלא דאפשר דמי שהוא פסול לעדות בסיבה שעבד ע\"ז או שחלל שבת נהי דאין שחיטתו נבילה כשחיטת עכו\"ם מ\"מ בעינן שישראל יבדוק לו סכין ויתן לו דומיא דמומר לשאר עבירות. ולפ\"ז יש חילוק בין ע\"ז ושבת לשאר עבירות בין שיהיה מומר בין שיהיה פסול, אך לכל הפירושים מאי דאמרינן דמומר לע\"ז או לשבת דהוי מומר לכל התורה כולה הוא דוקא במומר שפירושו מועד לכך ולפ\"ז לא ידעתי כוונת רבינו בהל' מעשה הקרבנות למה במומר לעבירה אחת הוצרך לפרש דבעינן שיהיה מורגל ולא הספיק לו במ\"ש מומר ואילו גבי מומר לע\"ז או לחלל שבת סתם הדברים ולא פירש דבעינן שיהיה מורגל בכך:
ודע שזה שכתבנו דמאי דאמרינן דמומר לע\"ז או לחלל שבת דהוי מומר לכל התורה שהוא דוקא במי שהורגל בכך הוא מחלוקת קדום בין אבות העולם. והנה התוספות בפ\"ק דחולין דף י\"ד עלה דההיא דאמרינן השוחט בשבת וביוה\"כ שחיטתו כשרה הקשו דאיך שחיטתו כשרה והא מומר לחלל שבתות אסור לאכול משחיטתו. וי\"ל דהתם בפרהסיא והכא בצינעא ועי\"ל דמשום פעם אחת לא חשיב מומר ע\"כ. הרי דס\"ל דבשביל פעם אחת שחלל שבת לא הוי מומר אף שחלל בפרהסיא והוא הדין בע\"ז דבשביל פעם אחת לא הוי מומר לכל התורה כולה דהא התוספות הכריחו חילוק זה מההיא דשוחט את הבהמה לזרוק דמה לע\"ז דאמר ר\"ל דשחיטתו מותרת ואע\"ג דזה מיקרי עובד ע\"ז וגברא בר קטלא. ואם איתא דבפעם אחת מיקרי מומר לכל התורה איך שחיטתו מותרת ת\"ל דשחיטת עובד ע\"ז פסולה אלא ודאי דמשום פעם אחת לא מיקרי מומר, ואין לומר דשאני התם דבאותה השחיטה שהוא נעשה מומר מש\"ה הוא דאמרינן דשחיטתו כשרה כגון השוחט בשבת או השוחט לזרוק דמה לע\"ז דקודם שחיטה זו לא חלל שבת ולא עבד ע\"ז והשחיטה עם חילול שבת ועבודת ע\"ז באים כאחד ומש\"ה שחיטתן כשרה אבל לעולם דאם שחטו בשבת או ששחטו לזרוק לע\"ז אם שחטו עוד שחיטתן פסולה אף שלא חללו שבת ולא עבדו ע\"ז כי אם פעם אחת מ\"מ מיקרי מומר לכל התורה. הא ליתא שהרי התוס' הכריחו עוד סברתם מההיא דאוקימנא בסוף פ\"ב דחולין למתני' דשנים אוחזין בסכין ושוחטין אחד לשם אחד מכל אלו ואחד לשם דבר כשר דשחיטתו פסולה בישראל מומר והשתא כיון דמומר הוא בלא שום אחד מכל אלו ת\"ל דפסול אבל אי בחדא זימנא לא איתסר שחיטתו ניחא ע\"כ. הרי הדבר מבואר דס\"ל דמי שחלל שבת או עבד ע\"ז פעם אחת דלא חשיב מומר לכל התורה כולה ובפרק הדר דף ס\"ט כתבו דמאי דאמרינן דמומר לחלל שבת דהוי מומר לכל התורה אינו אלא באדם הרגיל לחלל שבתות ואינו נזהר בכך ודברי התוס' הללו הם יותר כוללים ממ\"ש בחולין ואפשר דאפילו בפעם אחת או שתים לא הוי מומר לכל התורה. ומתשובת הרשב\"א שהביא מרן בטור י\"ד סימן קי\"ט נראה דס\"ל דבעינן שיוחזק ג' פעמים בחלול שבת ואז עושה יין נסך משום דהוי מומר לכל התורה אבל בפעם אחת או שתים אינו עושה יין נסך אך מדברי רש\"י בפרק הדר נראה דס\"ל דבפעם אחת שחלל שבת חשיב כמומר לכל התורה. וכבר הביא מחלוקת זה מרן בטור א\"ח ריש סימן שפ\"ט יע\"ש. והר\"ן בריש חולין עלה דמתניתין דהשוחט בשבת כתב ודוקא בשוגג או אפילו במזיד בששחט בצינעא דאילו בפרהסיא ובמזיד הא קי\"ל דמומר לחלל שבת בפרהסיא שחיטתו פסולה. אבל בתוס' כתבו דאפילו במזיד ובפרהסיא שחיטתו כשרה שאינו נעשה מומר אלא משחיטה ראשונה ואילך ע\"כ. והנה התירוץ הראשון הוא כפי סברת רש\"י דאית ליה דבפעם אחת נמי נעשה בו מומר ועיין בחידושי הרשב\"א עלה דמתני' דהשוחט בשבת. וראיתי בהג\"א בריש חולין וז\"ל פעמים ושלש אסור לאכול משחיטתו דה\"ל כמו עכו\"ם מיהו אותה שחיטה שנעשה בה מומר אינה אסורה ומה שישחוט אחרי כן אין ראיה ברורה להתיר אע\"ג שלא עבד ע\"ז אלא פעם אחת ע\"כ. ונראה דהגהה זו קאי עלה דמומר לע\"ז או לחלל שבת דהוי מומר לכל התורה ונקט בתחלה הדינים המוסכמים וזהו שכתב דאם חלל שבת או עבד ע\"ז פעמים ושלש פשיטא לן דאסור לאכול משחיטתו והיינו כדברי התוספות דפרק הדר דלא הוי מומר אלא ברגיל בכך וס\"ל דבתלתא הויא חזקה וכמ\"ש בשם הרשב\"א ז\"ל וכן נמי אותה שחיטה שנעשה בה מומר פשיטא לן דאינה אסורה כלומר דאף אם נאמר דהלכתא כרש\"י דבפעם אחת נמי נעשה מומר מ\"מ אותה השחיטה שנעשה בה מומר לכ\"ע כשרה ובזה ניחא מתני' דהשוחט בשבת דקתני שחיטתו כשרה וניחא נמי ההיא דהשוחט לזרוק דמה לע\"ז דקאמר ר\"ל דשחיטתו מותרת וכבר לעיל צדדנו צד זה אך מאי דמספקא לן הוא מה שישחוט אחרי כן דאין בידינו ראיה ברורה להתיר דאפשר דהלכתא כרש\"י דבפעם אחת נמי נעשה מומר או הלכתא כתוספות דעירובין דבעינן שיהיה רגיל בכך, ועיין בהג\"א עלה דמתניתין דהשוחט בשבת יע\"ש: ודע שכפי מה שרצינו לדקדק מדברי רבינו דהל' מעשה הקרבנות נמצא דסברת רבינו והתוס' הם סברות הפוכות דלדעת התוספות הא דאמרינן דמומר לחלל שבת או לעבוד ע\"ז דהוי מומר לכל התורה בפעם אחת פשיטא דלא הוי מומר אפי' בפעם אחת נמי מדברי התוספות דעירובין נראה דס\"ל דלא הוי מומר אלא ברגיל בכך אך במומר לדבר אחד דחשבינן ליה כמומר לאותו דבר כגון מומר לחלב דאינו מביא קרבן על החלב בהך מלתא בפעם אחת לבד שאכל חלב במזיד נעשה מומר לחלב ואינו מביא קרבן על החלב וכמו שהוכחנו לעיל מדבריהם ממה שכתבו בשבועות וסברתם הלזו היא סברא המתיישב על הלב דודאי יש לחלק בין כשהוא מומר לדבר אחד ואנו רוצים לעשותו מומר לדבר אחר דאז בעינן שיהיה רגיל ומועד לכך אבל לעשותו מומר לאותו דבר שנחשד בו בפעם אחת שנחשד בו סגי. ומרן ז\"ל בטור י\"ד סימן ב' כתב דאף לדעת רבינו דמחלק בין מומר לפסול לענין שחיטה הוא דוקא בעבירה אחרת אבל באותו דבר עצמו כגון שהוא פסול מחמת שאכל נבילה אע\"פ שאינו מועד לכך כיון דחשוד הוא לאותו דבר צריך לבדוק לו סכין ע\"כ. ומצינו ג\"כ דמומר לחלל שבת דהוי מומר לכל התורה בעינן שיחלל שבת בפרהסיא וזה מוסכם מכל הפוסקים וכדאיתא בפרק הדר (דף ס\"ט) אך לאותו דבר שנחשד בו אף שעבר בצינעא הוי מומר לאותו דבר, הרי דיותר בנקל נעשה מומר לאותו דבר שנחשד בו ממה שיעשה מומר לעבירה אחרת שלא נחשד בה. אך סברת רבינו לפי מה שכתב בהל' מעשה הקרבנות היא בהפך דמומר לחלב אינו מומר לחלב כי אם הרגיל ומועד לחלב אך במומר לע\"ז או לחלל שבת בפעם אחת שחלל שבת או שעבד ע\"ז נעשה מומר לכל התורה. והנה מלבד שהדין שכתב דמומר לחלב אינו מומר לחלב כי אם ברגיל מצד עצמו הוא קשה בעיני דלאותו דבר שנחשד בו לא בעינן רגיל וכמו שכתבנו לעיל בשם מרן מה שנראה מדבריו דגבי ע\"ז ושבת לא בעינן רגיל הוא דבר מתמיה בעיני דמלבד שדבריו בהל' שחיטה נראים הפך מזה וכמ\"ש לעיל הדבר מצד עצמו הוא תמיה שנאמר שיותר בנקל נעשה מומר לכל התורה ממה שנעשה מומר לאותו דבר והדבר צריך אצלי תלמוד. ועיין במוהריק\"ו שורש ק\"ס שהאריך הרבה בפרטי דינים הללו שכתבנו דמי שחלל שבת או עבד ע\"ז אם נעשה מומר בפעם אחת ע\"ש:
ודע דבמה שכתבנו לעיל דלדעת התוספות הא דאמרינן דעובד ע\"ז או מחלל שבת דהוי מומר לכל התורה דהוא דוקא במועד לכך, נראה דדוקא לשאר דברים כגון גבי עירוב ושחיטה הוא דאמרינן דבעינן שיהיה מועד לכך אבל לענין קרבן כל שעבד ע\"ז אפילו פעם אחת או שחלל שבת אינו מביא קרבן על שגגתו דהא בפרק חלק גבי עיר הנדחת אמרינן דקדשי מזבח ימותו משום זבח רשעים ור\"ל לא פליג אלא בדמים אבל בקרבן גופיה מודה דאינו קרב משום זבח רשעים ומסתמא לא מיירי בשהורגל לעבוד ע\"ז אלמא דאפילו בפעם אחת אמרינן גבי קרבן זבח רשעים. אך קשה מסוגיא דפ\"ק דחולין דהקשו לרב ענן דקאמר דמומר לע\"ז אינו מומר לכל התורה מברייתא דמיעט גבי קרבן מומר לנסך יין אלמא מומר לע\"ז הוי מומר לכל התורה כולה ואסיקו לרב ענן בתיובתא ולפי מה שכתבנו מאי קושיא הא ע\"כ יש לחלק בין שחיטה לקרבן ורב ענן בשחיטה קאי. וסבור הייתי לומר דדוקא גבי עיר הנדחת שייך לומר זבח רשעים אף שלא עבדו אלא פעם אחת משום דכיון שהודחו רובם הוי דבר של פרסום גדול ומש\"ה קרינן בהו זבח רשעים. ותבלין יש לזה שלא מצאתי בשום מקום שיאמרו דמי שנהרג על שעבד ע\"ז דקדשיו ימותו משום זבח רשעים (א\"ה עיין לקמן ד\"ה ודע דהא דאין מקבלין קרבן מן המומר כו' יע\"ש) אלא ודאי דמשום פעם אחת שעבד ע\"ז לא קרינן ביה זבח רשעים ושאני עיר הנדחת שהודחו רוב העיר. אך דוחק גדול הוא בעיני לחלק בין יחיד לרבים לענין זה: עוד עלה בדעתי לומר דקושית הגמרא דפ\"ק דחולין היא במדרגות וה\"ק אי אמרת בשלמא דמומר לע\"ז הוי מומר לכל התורה היינו דגבי קרבן נחתינן חד דרגא ואמרינן דאפילו מי שאינו מומר אלא שעבד פעם אחת ע\"ז אין מקבלין קרבן ממנו אלא אי אמרת דמומר לע\"ז אפילו ברגיל אינו מומר לכל התורה אמאי גבי קרבן אין מקבלין ממנו וגם זה הוא דוחק בעיני וכמו שיראה הרואה בסוגית הגמרא. אשר ע\"כ נ\"ל דודאי ברייתא דמכם דמיעט מומר לע\"ז לא מיירי אלא ברגיל בכך דאז הוא דהוי מומר לכל התורה כולה. אך במי שאינו רגיל אלא שפעם אחת עבד ע\"ז לא מימעיט מקרא דמכם דהא קרא לא מיעט אלא מומר לכל התורה וכל שלא הורגל בכך לא הוי מומר לכל התורה אך נהי דלא מימעיט מקרא דמכם מ\"מ אין מקבלין ממנו משום זבח רשעים וכ\"ת מנ\"מ דלא מימעיט מקרא דמכם כיון דסוף סוף הוי זבח רשעים הא ל\"ק דהא חילוק גדול יש ביניהם דהיינו היכא דעבד תשובה בשעת הבאת קרבן ובשעת חיוב קרבן עבד ע\"ז דאי משום זבח רשעים כל שעשה תשובה מקבלין ממנו אף שבשעת החיוב לא היו מקבלין ממנו משום דהיה זבח רשעים אך כל שבשעת החטא היה מורגל לעבוד ע\"ז דמימעיט מקרא דמכם אף שעשה תשובה אין מקבלין ממנו דהרי באותה שעה היה מומר לכל התורה ואע\"ג דהאי קרא מיירי בעולת נדבה ולא במביא קרבן על חטא מ\"מ שמעינן מיניה דכיון דקרא מעטו משום דהוי מומר לכל התורה א\"כ כל שבשעת חיוב הקרבן היה מומר לכל התורה שוב אינו מביא קרבן על אותו חטא. ובזה ניחא מה שדקדקנו לעיל (דף י\"ג) (א\"ה תמצאנו לקמן) על מ\"ש התוספות בפ\"ק דקדושין עלה דמימרא דר\"י דאכל חלב דנדחה כשנעשה מומר משום זבח רשעים וכ\"נ מדבריהם בפרק נגמר הדין וכמו שהארכנו בזה שם דלמה להו לתוספות טעמא דזבח רשעים ת\"ל מקרא דמעם הארץ ונכנסו שם בכמה דוחקים ליישב כל זה. אך כפי מה שכתבנו ניחא דהתוס' אזלי לשיטתם דבפעם אחת שעבד ע\"ז לא הוי מומר לכל התורה ולא מימעיט מקרא דמעם הארץ ור' יוחנן סתמא קאמר והמיר דהיינו אפילו שלא עבד ע\"ז אלא פעם אחת ומש\"ה הוצרכו לטעמא דזבח רשעים. וכן גבי עיר הנדחת אין למעט אלא מטעם זבח רשעים וכדכתיבנא ורש\"י דקאמר במילתיה דר\"י דנדחה הקרבן משום דכתיב מעם הארץ פרט למומר וכ\"כ גבי עיר הנדחת בפרק נגמר הדין לטעמיה אזיל דאית ליה דאפילו בפעם אחת שעבד ע\"ז נעשה מומר לכל התורה ומש\"ה לא איצטריך לטעמא דזבח רשעים וההיא דפרק חלק דממעט קדשי עיר הנדחת משום זבח רשעים כבר עמדנו על כל זה שם וישבנו כל הסוגיא לדעת רש\"י יע\"ש. ובזה א\"ש דברי רבינו דפרק ג' מהל' מעשה הקרבנות דגבי מומר לאותה עבירה התנה שהוא מפורסם וידוע לעשותה והורגל בה וגבי מומר לע\"א או לחלל שבת לא התנה כל התנאים הללו משום דגבי מומר לע\"ז אף שאינו מורגל בכך מ\"מ אין מקבלין ממנו משום דהוי זבח רשעים ומש\"ה סתם וכתב דמומר לע\"ז או לחלל שבת אין מקבלין ממנו אך במומר לאותה עבירה התנה בזה תנאים אבל לעולם דגם רבינו מודה לסברת התוס' דלא הוי מומר לכל התורה כי אם במועד לחלל שבת או לעבוד ע\"ז אבל בפעם אחת לא וכמו שדקדקנו לעיל מדבריו דבהלכות שחיטה ולפ\"ז ליכא פלוגתא בין סברת רבינו לסברת התוספות בענין מומר לע\"ז או לחלל שבת דאליבא דכולהו לא הוי מומר לכל התורה בפעם אחת אך לענין קרבן בפעם אחת נמי אין מקבלין ממנו ולא פליגי אלא במומר לאותה עבירה וכמ\"ש לעיל ואליבא דרש\"י בפעם אחת שעבד ע\"ז או שחלל שבת בפרהסיא הוי מומר לכל התורה כולה וכמ\"ש בפרק הדר דף ס\"ט יע\"ש:
ודע דכפי מה שכתבנו דבפעם אחת לא הוי מומר אלא שאעפ\"כ אין מקבלין ממנו משום זבח רשעים הייתי סבור לחלק ולומר דדוקא גבי ע\"ז איתא להאי טעמא דזבח רשעים אך במחלל שבת אף דברגיל חשיב כמומר לכל התורה דומיא דעובד ע\"ז מ\"מ באינו רגיל אפשר דיש לחלק ביניהם משום דלא שייך זבח רשעים כי אם בע\"ז וכבר צדדנו צד זה לעיל. אך כפי מה שרצינו לדקדק מדברי רבינו דהל' מעשה הקרבנות נראה דיש להוכיח דאפי' מי שחלל שבת פעם אחת קרינן ביה זבח רשעים דאי לא תימא הכי אכתי תיקשי דאמאי גבי מחלל שבת לא התנה כל התנאים שהתנה גבי מומר לאותה עבירה אלא ודאי דס\"ל דאף שחלל שבת פעם אחת אין מקבלין ממנו משום דהוי זבח רשעים: ודע דכפי מ\"ש דמאי דכתבו התוספות במילתיה דר\"י טעמא דזבח רשעים הוא משום דמיירי אפי' בשלא עבד ע\"ז כי אם פעם אחת ומש\"ה איצטריכו לטעמא דזבח רשעים וכן כתבנו לעיל דהיכא דעשה תשובה מקבלין ממנו אף חטא שחטא כשעבד ע\"ז דאז לא היו מקבלין ממנו משום זבח רשעים אם כן דין זה דר\"י הוה מצי למנקטיה במי שהמיר ואח\"כ אכל חלב והפריש קרבן וחזר בו דמטעמא דדחייה אינו קרב אלא דרבותא אתא לאשמועינן דאפילו שחטא בעודו כשר אפ\"ה כל שהפריש בעודו מומר נדחה אי נמי כמ\"ש התוס' בפ\"ק דקדושין ובפ' נגמר הדין דאורחא דמלתא נקט דאין דרך מומר להפריש קרבן ועוד דבעי למימר המיר דומיא דנשתטה וכמ\"ש התוספות שם יע\"ש, ואע\"ג דמדברי התוספות משמע דלא הוקשה להם אלא דאמאי נקט דההפרשה היתה בעודו כשר דהוי נראה ונדחה ונראה ולא נקט דההפרשה היתה בעודו מומר דהוי דחוי מעיקרו אבל על אכילת החלב דהיתה בעודו כשר לא הוקשה להם דאמאי לא נקט ר\"י מלתיה כשאכילת החלב היתה לאחר ההפרשה. ולפי מ\"ש הוי מצי ללמד דין זה דדחיה אף בשאכילת החלב היתה אחר שהמיר. ומיהו אפשר לומר דהתוספות לא הוקשה להם ממאי דנקט ר\"י אכילת החלב בעודו כשר משום דאפשר רבותא אתא לאשמועינן דאף דחיוב הקרבן חל עליו שהרי אכל בעודו כשר אפ\"ה אמרינן הואיל ונדחה נדחה. אך מה שהוקשה להם הוא דנהי דנקט אכילת החלב בעודו כשר לרבותא מ\"מ הפרשת הקרבן הוה ליה למינקטיה בעודו מומר דהוי רבותא טפי דהוי דחוי מעיקרו ותירצו וכמו שיע\"ש. שוב ראיתי בפ\"ה דתמורה (דף נ\"ו) ד\"ה ש\"מ שכתבו התוספות דאשכחנא דחוי מעיקרו קדוש קדושת הגוף כגון מומר שאכל חלב והפריש קרבן עליו וחזר בו דהוי דחוי מעיקרו ע\"כ. ופשט דבריהם נראה שאכילת החלב היתה אחר שהמיר ואפילו הכי אתי עלה מטעם דחייה וע\"כ טעמא דנדחה הוא מזבח רשעים וכגון שלא הורגל בע\"ז דאי לא תימא הכי פשיטא דאפילו לא הפריש נמי אין מקבלין ממנו על מה שחטא בעודו מומר וכמ\"ש בפ\"ק דחולין יע\"ש:
ודע דבמומר שחטא בשגגה בעודו מומר שאינו מביא קרבן על אותה שגגה זה פשוט בכמה מקומות וכבר הארכנו לעיל בכל פרטי דין זה יע\"ש. והשתא נבאר היכא דשגג בעודו כשר ושוב נעשה מומר. והנה גם זה פשוט בגמ' דאינו מביא קרבן בעודו מומר אף על חטא שחטא בעודו כשר. ומיהו אף לפי מ\"ש לעיל דאם שגג בעודו מומר דאפילו עשה תשובה דאינו מביא כיון שהחטא היה בעודו מומר מיהו אם חטא בעודו כשר ונעשה מומר וחזר ועשה תשובה פשיטא דמביא קרבן וזה מתבאר מההיא דאמרינן בפ\"ק דכריתות (דף ז') ובפ\"ג דהוריות (דף י\"א) ובפ\"ו דסנהדרין (דף מ\"ז) ובפ\"ק דזבחים (דף י\"ב) אמר ר\"י אכל חלב והפריש קרבן והמיר וחזר בו הואיל ונדחה נדחה ע\"כ. ודוקא משום דהפרישו בעודו מומר בזה הוא דס\"ל לר\"י דאינו מביאו אפילו לאחר שחזר בו משום דכיון דנדחה נדחה אבל אם לא הפריש בעודו מומר פשיטא דלכ\"ע מביא אותו לאחר שחזר בו כיון דבשעת החיוב היה כשר ובשעת הפרשה הוא כשר ימים שבינתים אינם מעלים ומורידים כלל ומה גם דאפילו בהפריש כשהוא מומר לא קי\"ל כר\"י אלא יקריבנה בעצמה לפי שאין ב\"ח נדחין כמו שפסק רבינו פ\"ג מהלכות אלו הלכה ח' יע\"ש. ודע דלר\"י אין הפרש בין אם הפריש הקרבן כשהוא כשר אח\"כ המיר להיכא דהפריש כשהוא מומר ואח\"כ חזר בו דבין דחוי מעיקרו בין נראה ונדחה וחזר ונראה יש דחוי וכן כתבו התוספות בפ\"ק דקדושין דף ז' ד\"ה שמע ובפ\"ו דסנהדרין יע\"ש. ובטעמא דמלתא דאמרינן דהמומר אינו מביא קרבן אף על מה שחטא בעודו כשר פירש רש\"י בפרק קמא דזבחים דנפקא לן מההיא דאמרינן בפרק קמא דחולין מעם הארץ פרט למומר. ואע\"ג דכפי מה שכתבתי לעיל האי קרא בחטא בעודו מומר מיירי מ\"מ ס\"ל לרש\"י דכיון דשמעינן מקרא דאינו מביא קרבן על מה שחטא בעודו מומר אלמא דמומר לאו בר קרבן הוא ממילא שמעינן דמומר אינו מביא קרבן אף על מה שחטא בעודו כשר כיון דהשתא לאו בר קרבן הוא, ואפשר דמאי דאמרינן פרט למומר הוא כולל בין למי שהיה מומר בשעה שחטא בין למי שהוא מומר בשעת הבאת הקרבן ומה גם כפי מה שצדדנו אליבא דרבינו דאם שגג בעודו מומר וחזר בו דמביא קרבן בעודו כשר דלפי זה אין חלוק בין חטא בעודו מומר לחטא בעודו כשר דהכל תלוי בשעת הבאת הקרבן דאם הוא כשר מקבלין ממנו אף שהיה מומר בשעה שחטא ואם הוא מומר אין מקבלין ממנו אף שהיה כשר בשעה שחטא ולפי זה קרא דמעם הארץ דממעטינן את המומר לא מיירי בשהיה מומר בשעה שחטא אלא במומר בשעת הבאת הקרבן דבזה הדבר תלוי ואם כן קרא דמעם הארץ מיעט מי שהוא מומר בשעת הבאת הקרבן בין שהיה מומר בשעה שחטא בין שהיה כשר:
וראיתי להתוספות בפרק קמא דקדושין שהביאו מימרא הלזו דרב יהודה וכתבו דאכל חלב והפריש קרבן והמיר וחזר בו הואיל ונדחה כשהמיר משום דזבח רשעים תועבה נדחה ע\"כ. ואיכא לעיוני טובא בדברי התוספות הללו דלמה לן טעמא דזבח רשעים ת\"ל מקרא דמעם הארץ, ואפשר דס\"ל דהאי קרא לא מיירי אלא בשחטא בעודו מומר אבל אם חטא בעודו כשר דחל עליו חיוב קרבן לא מימעיט מהאי קרא אלא מקרא דזבח רשעים. אך קשה דת\"ל מקרא דמכם דכתיב גבי עולת נדבה דממעטינן את המומר ולומר דגם קרא דעולת נדבה מיירי במביא עולה על חטא שחטא בעודו מומר כגון עשה ולא תעשה הניתק לעשה וכמו שצדדנו צד זה לעיל ליישב דברי הרשב\"א שבחידושיו זה הוא דוחק גדול בעיני. ואפשר לומר דעדיין מקרא דמכם לא למדנו דמי שחייב בקרבן בעודו כשר דבשביל שהמיר שיפטר ממנו ועולה שאני שלא היה לו שעת חיוב, באופן דקרא דעולה וקרא דחטאת ליכא למילף מינייהו למי שנתחייב בקרבן בעודו כשר ושוב המיר שלא יביא את קרבנו ומש\"ה איצטריכו התוספות לטעמא דזבח רשעים וכי תימא א\"כ למה לי קרא גבי חטאת ועולה ת\"ל מהך קרא דזבח רשעים וכבר עמדו התוספות בזה בפ\"ק דחולין. ומה שיש לשאת ולתת בהם כבר הארכתי בזה לעיל יע\"ש. א\"נ אפשר לומר דהתוספות אזלי לשיטתם דקראי לא איצטריכו למביא קרבן בעודו מומר דהתם פשיטא דזבח רשעים תועבה אלא דקראי אתי לאשמועינן דאפילו עשה תשובה דלא מהני ומש\"ה הכא דקיימי היכא דלא עשה תשובה לא הוצרכו לקראי דחטאת ועולה דת\"ל משום דזבח רשעים תועבה. אבל לפי האמת אין הכי נמי דמקראי דחטאת ועולה נמי איכא למעוטי שאין מקבלין קרבן מן המומר אף על חטא שחטא בעודו כשר אלא דכיון דקראי לא איצטריכו להאי מלתא מש\"ה לא הביא התוספות הנך קראי. אך רש\"י ז\"ל הביאם כיון דסוף סוף שפיר ילפינן מהנך קראי דאין מקבלין שום קרבן מן המומר באופן דאין בין דברי רש\"י לדברי התוספות ולא כלום. ובפרק נגמר הדין הביאו מימרא זו דר\"י דאכל חלב ואמרינן עלה אמר רב יוסף אף אנן נמי תנינא היו בה קדשים קדשי מזבח ימותו קדשי בדק הבית יפדו והוינן בה אמאי ימותו כיון דאיקטיל הויא להו כפרה וליסקו לגבוה לאו משום דאמרינן הואיל ונדחו ידחו ע\"כ. ופירש רש\"י היו בה קדשים בעיר הנדחת אינם נשרפים עם שללה וכו' ומיהו מיקרב לא משום דכתיב זבח רשעים תועבה ואם קדשי מזבח הם ואפי' עולות ושלמים נדבה ימותו כו' ומדקתני ימותו ש\"מ משום דנדחו מהקרבה כשהמירו בעליהם הוא דמומר לע\"ז לא מקבלינן שום קרבן מיניה כדאמרינן בהכל שוחטין והואיל ונדחו ידחו דאי משום זבח רשעים הוא כיון דאיקטול אית להו כפרה עכ\"ד. ואיכא לעיוני טובא בדברי רש\"י הללו דמעיקרא בדברי ר\"י הביא דרשה דפ\"ק דחולין דמעם הארץ למעט המומר ואח\"כ גבי מתני' דעיר הנדחת כתב דמיקרב לא משום דכתיב זבח רשעים תועבה ואח\"כ בדברי רב יוסף פירש דטעמא דנדחו מהקרבה כשהמירו בעליהם הוא משום ההיא דפ\"ק דחולין וסיים בדבריו וכתב דאי משום זבח רשעים הוא כיון דאיקטלו אית להו כפרה. וקשה דלפי מאי דהוה ס\"ד דהני לית להו כפרה ואפילו לאחר מיתתם חשיבי כמומרים למה לי לטעמא דזבח רשעים ת\"ל מקרא דמעם הארץ פרט למומר. והנראה אצלי בכוונת דברי רש\"י הוא דלעולם ס\"ל דכל שהוא מומר בשעת הקרבה פשיטא דאין מקריבין קרבנו וכדאמרינן מעם הארץ פרט למומר וזהו דבדברי ר\"י הביא דרשא זו אך ס\"ל לרש\"י דגבי עיר הנדחת אף אם היינו אומרים דלאחר דאיקטלו נמי לית להו כפרה ועדיין דין מומרים אית להו מ\"מ אין למעט קרבנם דלא ליסקו לגבוה משום קרא דמעם הארץ משום דמקרא זה אין למעט אלא דמן המומר בעודו בחיים אין מקבלין ממנו קרבן כיון שהוא מומר אך לאחר שמת אף שמת מתוך רשעו ואין לו כפרה מ\"מ מקריבים קרבנו שהרי אין אנו מקבלין אותו מהמומר שהרי כבר מת ובטל מן העולם וה\"ל כדין עולות ושלמים שנמצאו בירושלים דמקריבים אותם אך משום דהוו זבח רשעים אין מקריבים אותם אף לאחר שמתו בעליהם ולפ\"ז אי לאו רב יוסף ה\"א דטעמא דמתני' דעיר הנדחת לאו משום דחיה הוא אלא משום דהני אף דאיקטול לית להו כפרה והוי זבח רשעים. וזהו דרש\"י פירשה למתניתין כפי הס\"ד דהיינו משום זבח רשעים ובא רב יוסף ואמר דטעמא דמתניתין הוא משום דכיון דהמירו נדחה קרבנם מקרא דכתיב מעם הארץ וכיון דנדחה ואף שמתו דליכא למעטם מקרא דמעם הארץ מ\"מ כיון דנדחה נדחה וליכא למימר דנהי דמשום דרשא דמעם הארץ אין למעטם כיון שמתו מ\"מ אפשר דטעמא דמתני' הוא משום זבח רשעים ומנ\"ל לומר הואיל ונדחו ידחו לזה בא לומר ואמר דהא ליתא דכיון דאיקטול אית להו כפרה ולא שייך בהו לומר זבח רשעים ואם כן ע\"כ דטעמא דמתני' הוא משום דנדחה בקרבנם בעודם בחיים משום דהמירו וכתיב מעם הארץ פרט למומר והואיל ונדחו ידחו, ובפ' חלק דף קי\"ב אמרינן אמר מר קדשי מזבח ימותו ואמאי ימותו ירעו עד שיסתאבו וימכרו ויפלו דמיהן לנדבה ר\"י אמר זבח רשעים תועבה ר\"ל אמר ממון בעלים הוא עד כאן. והנה המתבאר מסוגיא זו ומדברי רש\"י שם הוא דלכ\"ע הקדשים עצמם אינם קרבים משום זבח רשעים ולא נחלקו ר\"י ור\"ל אלא בדמי הקדשים דר\"י אית ליה דאהני טעמא דזבח רשעים אפילו לדמיהם ור\"ל ס\"ל כי אמרינן זבח רשעים תועבה ה\"מ היכא דאיתנהו בעינייהו אבל הכא כיון דאשתני אישתני. ונראה דס\"ל דעיר הנדחת לא הויא להו כפרה וכפשטה דמתני' דקתני אנשי עיר הנדחת אין להם חלק לעוה\"ב או דס\"ל דכל הרוגי בית דין כיון דבדין קא מיקטלו לא הוו להו כפרה וכסברת אביי בפ' נגמר הדין ומש\"ה ס\"ל דלא סלקו לגבוה משום דהוי זבח רשעים ור' יוחנן ס\"ל דאהני האי טעמא אפי' לדמי הקרבן וכולהו פליגי אדרב יוסף דאית ליה דלא קרינן גבי עיר הנדחת זבח רשעים דכיון דאיקטול אית להו כפרה. אך קשה דרבי יוחנן דאית ליה הואיל ואידחי אידחי למאי איצטריך הכא גבי עיר הנדחת לומר דטעמא הוא משום זבח רשעים ת\"ל דכיון דנדחה כשהמירו משום דכתיב מעם הארץ נדחה וכסברת רב יוסף וי\"ל דס\"ל לרבי יוחנן דהאי טעמא דהואיל ואידחי אידחי לא מהני אלא לגוף הקרבן שלא יקרב אך לדמיו לא אהני אך טעמא דזבח רשעים מהני אפילו לדמיו והא דאמרינן בפ' קמא דקדושין עלה דמימרא הלזו דרבי יוחנן וש\"מ יש דחוי בדמים אין הכוונה לומר שכל דבר שנדחה מעל גבי המזבח כשם שנדחה הוא כן נדחו דמיו אלא הכוונה היא כמו שפירש רש\"י שם דיש תורת דחוי בדבר שאינו קדוש אלא לדמיו כו'. והריטב\"א בחדושיו שם הביא פירוש רש\"י זה וכתב דהתוספות פירשו דיש דחוי בדמים שכל דבר שנדחה מעל גבי המזבח כשם שנדחה הוא נדחו דמיו ודחה פירוש זה וקיים דברי רש\"י והביא ראיות לומר דאף מאן דאית ליה דחיה הוא דוקא לגוף הקרבן עצמו אבל דמיו לא נדחו ויש בזה אריכות דברים לא עת האסף פה ובמקום אחר נאריך: ולפי מ\"ש דברי רש\"י והתוס' הוא מחלוקת רב יוסף ור\"י ופליגי בתרתי דרב יוסף אית ליה דאנשי עיר הנדחת לא שייך בהו זבח רשעים משום דכיון דאיקטול אית להו כפרה וס\"ל דטעמא דדחיה מהני אף לדמיו דהא לדידיה טעמא דמתני' הוא משום דחיה ואפ\"ה קתני ימותו ולא תני ירעו משמע דאהני האי טעמא דדחיה אף לדמי הקרבן ור\"י אית ליה דטעמא דדחיה לא אהני לדמי הקרבן ומש\"ה לא קאמר דטעמא דקדשי עיר הנדחת הוא משום דאידחו אידחו משום דאכתי הוה קשה ירעו עד שיסתאבו וימכרו וס\"ל דאנשי עיר הנדחת אף לאחר שנהרגו אין להם כפרה ומש\"ה קאמר דטעמא דמתני' הוא משום זבח רשעים. וא\"ת מאחר דאית ליה לר' יוחנן דאנשי עיר הנדחת אף לאחר שנהרגו אין להם כפרה א\"כ אימא דטעמא דמתניתין הוא משום דכיון דאין להם כפרה ימותו משום דקרינן בהו מעם הארץ פרט למומר דנהי דאית ליה דטעמא דדחיה לא אהני לדמיו היינו היכא דאתינן עלה מטעם דחיה כגון היכא דעשה תשובה אבל בעודו מומר דלאו מטעם דחיה הוא כי היכי דהוא עצמו אינו נקרב הכי נמי דמיו וא\"כ לדידיה דאית ליה דאף דאיקטול אין להם כפרה א\"כ למה לי טעמא דזבח רשעים ת\"ל דכיון דאין להם כפרה קרינן בהו מעם הארץ פרט למומר ואהני האי טעמא אפילו לדמיו. ואולי י\"ל דס\"ל לרבי יוחנן דכי מעט קרא מעם הארץ פרט למומר הוא דוקא לגוף הקרבן אבל לעולם דאם הפריש ירעה עד שיסתאב ויפלו דמיו לנדבה. אך מקרא דזבח רשעים ס\"ל דאימעוט אפילו דמיו ולפ\"ז פליגי רב יוסף ורבי יוחנן מן הקצה אל הקצה דלרב יוסף אפילו אחר שעשה תשובה דאתינן עלה מטעם דחיה אהני טעמא דדחיה לדמיו גם כן ולר' יוחנן אפילו בעודו מומר דאימעוט מקרא דמעם הארץ לא אהני אלא לגוף הקרבן ולא לדמיו ולפי זה נפקא מינה טובא לדידן לענין דינא דנהי דלא קי\"ל כר' יוחנן בדחיה וס\"ל דאפילו הקרבן עצמו אינו נדחה משום דב\"ח אינם נדחים וכמו שפסק רבינו מ\"מ יש להסתפק במומר שהפריש קרבן דלכ\"ע אין מקריבין אותו מקרא דמעם הארץ היכי ליעביד אם ימות או דלמא ירעה עד שיפול בו מום ויפלו דמיו לנדבה, וכ\"ת הרי אין כאן צד לספק כלל דפשיטא דימות משום טעמא דזבח רשעים דאהני אפילו לדמיו וכדאמר ר\"י י\"ל דמשכחת לה מלתא דאיכא משום מעם הארץ פרט למומר וליכא משום זבח רשעים כגון מי שחטא בעודו מומר וחזר בו והפריש קרבנו אחר שחזר בו דמשום זבח רשעים ליכא ומשום מעם הארץ איכא וכמו שכתבו התוספות בפ\"ק דחולין והארכנו בזה לעיל והשתא כפי סברת רב יוסף פשיטא דימות דהא איהו אית ליה דטעמא דעיר הנדחת הוא משום דכיון דאידחו אידחו ונהי דלא סבירא לן כוותיה היינו בטעמא דדחיה משום דס\"ל דבעלי חיים אינם נדחים אך בעודו מומר אפשר דס\"ל כוותיה דאפילו דמיו אינם קרבים. ולפי מה שכתבנו בסברת ר\"י אפילו בעודו מומר הוא עצמו אינו קרב אבל דמיו קרבים וכעת לא מצאתי גלוי לדין זה. ומיהו נראה דאין הכרח לומר דר\"י פליג אדרב גם בזה וס\"ל דאפילו בעודו מומר דמיו קרבין וכי תימא א\"כ הדרא קושיין לדוכתה דאמאי איצטריך ר' יוחנן לטעמא דזבח רשעים ת\"ל מקרא דמעם הארץ י\"ל דס\"ל לר\"י כמו שצדדנו לעיל אליבא דרב יוסף דקרא דמכם לא מיעט אלא למומר בעודו בחיים אבל לאחר שמת מקריבין קרבנו ולא קרינן ביה מעם הארץ פרט למומר דהא אין אנו מקבלין ממנו וכ\"ת ת\"ל דכבר נדחה קרבן זה בעודו בחיים משום דהיה מומר כבר כתבנו לעיל דר\"י לית ליה טעמא דדחוי אצל דמים ומש\"ה הוצרך לטעמא דזבח רשעים וכדכתיבנא. ולפי מה שכתבנו היה אפשר לומר דמאי דאמרינן בגמרא אליבא דר\"ל אלא קדשי מזבח מאי יפדו אדתני סיפא כו' דמשמע דפשיטא ליה לתלמודא דאליבא דר\"ל נמי הם עצמם אינם קרבים ולא הוצרך לתת טעם אלא לדמיהם היינו משום דס\"ל דכיון דאידחו אידחו כסברת רבי יוחנן וס\"ל דטעמא דדחייה לא מהני לדמיו וכדס\"ל לר\"י. ומש\"ה אית ליה דנהי דהם עצמם אינם קרבים אבל דמיהם קרבים וס\"ל דהני כיון דאיקטול יש להם כפרה ולא קרינן בהו זבח רשעים ומש\"ה הוצרך לאוקומי מתני' בקדשים קלים. אך מדברי רש\"י מוכח דמאי דפשיטא לן דאליבא דר\"ל אינם קרבים הוא מטעמא דזבח רשעים, ומה שהכריחו לרש\"י לפרש כן הוא מסוגית הגמרא דאמרינן דטעמא דר\"ל דלא אמר כר\"י הוא משום דלא שייך כאן זבח רשעים דכיון דאישתני אישתני אלמא דר\"ל נמי מודה דהני אף דאיקטול רשעים נינהו וקרינן בהו זבח רשעים אלא דמ\"מ דמיהם קרבים דכיון דאישתני אשתני ומש\"ה פירש רש\"י ז\"ל דטעמא דפשיטא ליה לר\"ל דהם עצמם אינם קרבים הוא משום זבח רשעים. אך קשה לי אעיקרא דמלתא דמנא ליה לסתמא דתלמודא דר\"ל אית ליה דהם עצמם אינם קרבים מטעמא דזבח רשעים אלא דס\"ל דה\"ט דזבח רשעים לא אהני לדמיהם אימא דלעולם מודה ר\"ל דטעמא דזבח רשעים אהני אף לדמיהם אלא דס\"ל דאנשי עיר הנדחת כיון דאיקטול יש להם כפרה ולא קרינן בהו זבח רשעים אלא דס\"ל דהם עצמם אינם קרבים משום דכיון דאידחו אידחו וס\"ל דטעמא דדחיה לא אהני לדחות את הדמים וכמו שכתבנו לעיל דאית ליה לרבי יוחנן. ואפשר עוד לומר דר\"ל אית ליה דקדשי קדשים הם עצמם יקרבו דלית ליה דחיה כלל אצל ב\"ח דהא סברא זו דר\"י דאית ליה דחוי אצל ב\"ח אינה מוסכמת ורבים חולקים עליו ולענין הלכה לא קי\"ל כוותיה וא\"כ אפשר דר\"ל נמי ס\"ל דליכא דחוי אצל ב\"ח ולפי זה הם עצמם קרבים וא\"כ מנא ליה לסתמא דתלמודא דר\"ל ס\"ל דהם עצמם אינם קרבים ומטעמא דזבח רשעים. וקושיא זו גדולה היא אלי:
והנראה אצלי על צד הדוחק הוא דסוגיא זו דפרק חלק ס\"ל דאנשי עיר הנדחת אין להם כפרה אף לאחר דאיקטול או משום מתני' דקתני דאין להם חלק לעוה\"ב או משום דס\"ל כרב יוסף דכיון דבדינא מיקטלי אין להם כפרה. ומש\"ה הקשו בתחלה ואמאי ימותו ירעו כו' ומדלא הוקשה להם אמאי לא יקרבו הם עצמם משמע דפשיטא להו דהם עצמם לא יקרבו משום זבח רשעים דס\"ל דאף דאיקטול אין להם כפרה ועל זה באו ר\"ל ור' יוחנן ליישב דאמאי לא אמרינן ירעו אבל במאי דלא אמרינן דהם עצמם יקרבו כולם שוים דטעמא הוא משום זבח רשעים וכדס\"ל לסתמא דתלמודא. ומש\"ה כשבאו לתת טעם לר\"ל אמאי לא קאמר כר\"י הוצרכו לומר משום דכיון דאישתני אישתני: והנה כל מה שהארכנו בזה הוא כפי דברי רש\"י דפרק נגמר הדין וישבנו הסוגיא דפרק חלק כפי שיטתו. וראיתי לתוספות בפרק נגמר הדין שכתבו וז\"ל הואיל ואידחו ידחו רב יוסף ס\"ל כר\"י דמפרש טעמא בחלק משום דזבח רשעים תועבה דאי כר\"ל דמוקי לה בקדשים קלים ואליבא דרבי יוסי הגלילי דאמר ממון בעלים היא ע\"כ אין הטעם משום דחויא אלא משום ממונם אבד דהני ממון בעלים הן וקצת תימה גבי המיר או נשתטה לא יועיל בהם רעיה כמו בעיר הנדחת וידחו אפילו דמים עד כאן. ויש לדקדק בדברי התוספות הללו דהיכי קאמרי דרב יוסף ס\"ל כרבי יוחנן הא טעמא דרב יוסף משום דחיה הוא אבל לא קרינן בהו זבח רשעים דכיון דאיקטול אית להו כפרה ור\"י ס\"ל דאף לאחר דאיקטול לית להו כפרה וקרינן בהו זבח רשעים. ותו י\"ל במה שכתבו בסוף דבריהם וקצת תימה כו' דהא קושיא זו אין לה קשר עם מה שהקדימו לומר דרב יוסף סבירא ליה כרבי יוחנן אלא היא קושיא באפי נפשה דכפי סברת רב יוסף דפירשה למתניתין דעיר הנדחת מטעם דחיה א\"כ בהמיר או נשתטה נמי לא יועיל רעיה דומיא דעיר הנדחת. והנראה אצלי הוא דהתוספות אזלי לשיטתם שכתבו בפ\"ק דקדושין דטעמא דרבי יוחנן דאמר דאכל חלב והפריש קרבן והמיר דהואיל ונדחה הוא משום דכיון דנדחה כשהמיר משום דזבח רשעים תועבה ידחה. וכבר הארכנו בתחלת דברינו ליישב דברי התוס' דאמאי לא אמרו דנדחה כשהמיר משום קרא דמעם הארץ או מקרא דמכם יע\"ש: והנה אי לאו ההיא סוגיא דחלק הוה אמינא דאה\"נ דלרב יוסף גבי המיר או נשתטה אינו מועיל רעיה ומאי דלא קאמר ר\"י במימרא דאכל חלב דימות הקרבן שהפריש הוא משום דלר\"י לא מהני טעמא דדחיה לדחות הדמים ואיהו ס\"ל דטעמא דעיר הנדחת הוא משום דאף דאיקטול אין להם כפרה והוי זבח רשעים ומש\"ה נדחו אף הדמים ורב יוסף הביא ראיה לדבריו דאמרינן הואיל ונדחה ידחה ופליג עליה דאילו לרבי יוחנן דמים אינם נדחים ורב יוסף ס\"ל דדמים נמי נדחים. אך כיון דבסוגיא דחלק כשהקשו אמאי ימותו ירעו כו' והביאו לתירוץ קושיא זו דברי ר\"ל ורבי יוחנן ולא הביאו תירוץ רב יוסף ע\"כ הוא משום דס\"ל דדברי רב יוסף הוא אחד מהתירוצים שנאמרו שם בשם ר\"ל ור\"י וכיון דכר\"ל לא אתי משום דלר\"ל טעמא הוא משום דממונם אבד והני הוו ממון בעלים א\"כ ע\"כ אתיא כרבי יוחנן וא\"כ אית לן למימר דר\"י דאמר התם טעמא דזבח רשעים לאו למימרא דהשתא קרינן בהו זבח רשעים דהא מדאקטול אית להו כפרה אלא הכוונה היא דכיון דהמירו ונדחה קרבנם משום זבח רשעים נדחה אף דעכשיו כבר נתכפר להם וכמו שכתבו התוספות בפ\"ק דקידושין, וא\"כ כפי זה דר\"י נמי אית ליה דטעמא דעיר הנדחת הוא משום דחיה ואפילו דמים נדחו קשה לר\"י גופיה דאמאי גבי המיר או נשתטה לא אמרינן נמי דידחו אפילו הדמים והתוס' ס\"ל דמדלא קאמר רבי יוחנן במימרא דאכל חלב דימות אלא הואיל ונדחה ידחה משמע דדוקא הקרבן נדחה אבל הדמים לא נדחו ועוד דר\"י גופיה אמר בפ\"ק דקידושין בהמה של שני שותפין הקדיש חצייה וחזר ולקחה והקדישה קדושה ואינה קרבה והתם מטעם דחיה הוא ומדקאמר קדושה ואינה קרבה משמע דדוקא היא עצמה אינה קרבה אבל דמים לא נדחו ואף דהריטב\"א התם כתב בשם התוס' דאדרבא מדקאמר אינה קרבה סתם דמשמע דאפילו דמים נדחו לדידי הם דברים תמוהים דלישנא דאינה קרבה משמע דהיא דוקא אינה קרבה אבל דמים לא נדחו ודברי התוס' הללו שכתב הריטב\"א כעת לא מצאתים: ודע דלהריטב\"א שהכריח מההיא דתניא בפ' אשם תלוי וממאי דתנן בפ' מי שהיה טמא המפריש נקבה לפסחו או זכר בן שתי שנים ירעה עד שיסתאב וימכר ויביא בדמיו עולה כו' דליכא דחוי אצל דמים קשה מסוגיא זו דפ' נגמר הדין דמוכח מינה דרב יוסף אית ליה דחוי אצל דמים דהא קאמר דטעמא דקדשי עיר הנדחת דימותו דהוא משום דחיה אלמא אית ליה דחיה אצל דמים. וי\"ל דס\"ל דשאני דחיה דמומר שהיה דחוי מכל קרבן שבעולם ומש\"ה נדחו אפילו הדמים להקריב שום קרבן אבל הני דמייתי הרשב\"א גברא חזי להביא קרבן אלא שקרבן זה שהפריש נדחה ומש\"ה אמרינן דדמים לא נדחו וימכר ויביא בדמיו קרבן אחר. והתוס' ג\"כ לא הוקשה להם אלא מהמיר ונשתטה דכולהו חד דינא אית להו דתרוייהו לאו בר אתויי שום קרבן הוי, ולפי זה אין לומר דהתוספות הכריחו דר\"י לית ליה דיחוי אצל דמים גבי המיר או נשתטה מכח ההיא דפרק קמא דקדושין דקאמר קדושה ואינה קריבה דהא לא דמו אהדדי וכדכתיבנא אלא הכרחם הוא מדברי ר\"י עצמו מדלא קאמר דאכל חלב והפריש קרבן והמיר או נשתטה דימות:
ודע שאחר כל הטורח הזה שטרחנו ליישב דברי התוספות עדיין לא נתקררה דעתי וצריך אני למודעי ולענין הלכה נראה דלדידן דקיימא לן דבעלי חיים אינם נדחים והם עצמם יקרבו וכמו שפסק רבינו א\"כ כפי סברת התוס' דר\"י דקאמר גבי עיר הנדחת דטעמא דימותו הוא משום זבח רשעים הכוונה היא משום דחוי וכסברת רב יוסף א\"כ לא קי\"ל כההוא טעמא דר\"י מאחר דלדידן ב\"ח אינן נדחים ורבינו בהל' ע\"ז פסק דקדשי מזבח ימותו משום דזבח רשעים תועבה. ונראה דס\"ל כרש\"י דאית ליה דלרבי יוחנן אף דאיקטול לית להו כפרה והשתא נמי קרינן בהו זבח רשעים ואף דנימא דר' יוחנן מטעם דחיה אמרה למלתיה וכסברת התוספות מ\"מ רבינו ס\"ל כאביי דקאמר בפרק נגמר הדין דכיון דבדינא מיקטלו לית להו כפרה וא\"כ אין אנו צריכים לטעמא דדחיה אלא משום דאף בתר דאיקטול רשעים מיקרו וכפשטה דמתניתין דקתני אנשי עיר הנדחת אין להם חלק לעולם הבא ומש\"ה פסק דקדשי מזבח ימותו משום זבח רשעים תועבה:
ודע דהא דאין מקבלין קרבן מן המומר בעודו מומר אף על קרבן שנתחייב בעודו כשר והפרישו ג\"כ בעודו כשר זה פשוט וכבר הארכנו בפרטי דין זה לעיל יע\"ש. אך אני מסתפק אם חטא בעודו כשר בחלב ושוב נעשה מומר לחלב מהו משום דגבי חוטא בעודו מומר איכא תרי גווני מומר, האחד הוא מומר לע\"ז או לחלל שבת שהוא מומר לכל התורה או מומר לחלב ואכל חלב שאינו מביא קרבן על אותו חטא שהוא מומר בו וכמו שהארכנו בזה לעיל יע\"ש. אך בנעשה מומר אחר שחטא אם מה שנעשה מומר הוא שעבד ע\"ז או חלל שבת הא פשיטא שאינו מביא קרבן דהא מומר לכל התורה הוא אך אם נעשה מומר לחלב בזה אני מסתפק מהו שיביא קרבן על חלב שאכל בעודו כשר. ומן הסברא נ\"ל דאינו מביא קרבן דכיון דבשעת הבאת הקרבן הוא מומר לעבירה אחת אינו מביא קרבן על אותה עבירה. ונראה שיש להביא ראיה לדין זה ממה שכתבו התוספות בפ\"ב דשבועות (דף י\"ז) עלה דההיא דאמרינן אי בת\"ח חדא הוא דמיחייב אע\"פ שהוא מזיד על הפרישה מ\"מ על הכניסה חשבינן ליה שב מידיעה דאימא יצר אלבשיה ע\"כ. הרי דס\"ל דאי לאו טעמא דיצר אלבשיה היה פטור על הכניסה כיון שנעשה מומר אח\"כ בשעת פרישה וליכא למימר דע\"כ לא אמרו התוספות דין זה אלא אליבא דר\"ש דאית ליה דרשא זו דשב מידיעתו אבל לת\"ק דקאמר מעם הארץ פרט למומר דוקא בחטא בעודו מומר ממעט אפילו מומר לעבירה אחת אך חטא בעודו כשר אינו ממעט כי אם מומר לע\"ז או לחלל שבת אבל אם נעשה אח\"כ מומר לאותה עבירה לעולם אימא לך דיביא קרבן על מה שחטא בעודו כשר דאם כן תיקשי הא דהקשו בגמרא בפ\"ק דחולין (דף ה') מאי בינייהו אימא דהא איכא בינייהו דהיינו אכל חלב בעודו כשר ושוב נעשה מומר לאותה עבירה דלת\"ק מביא קרבן עליה ולר\"ש אינו מביא קרבן אלא ודאי דלא שנא. ומיהו נראה דאין מדברי התוספות הללו ראיה משום דאי נקטינן דברי התוספות כפשטם דהא חשיב כאילו שגג בעודו כשר ושוב נעשה מומר לאותה עבירה מ\"מ קשה דמה הוקשה להם מפני שהוא מזיד על הפרישה אימא דהכא מיירי בשעשה תשובה אח\"כ דאף כפי דברי התוספות שכתבו בחולין דאפילו עשה תשובה דאינו מביא קרבן וכמו שהארכנו בזה לעיל היינו דוקא בששגג בעודו מומר דאינו מביא קרבן על אותו חטא אפילו עשה תשובה אבל אם שגג בעודו כשר ונעשה מומר אף דבעודו מומר אינו מביא קרבן מ\"מ אם עשה תשובה פשיטא דלכ\"ע מביא קרבן על מה ששגג בעודו כשר וכמו שכתבנו לעיל, אלא על כרחין אית לן למימר דס\"ל לתוספות דכיון דבאותה ביאה היה מזיד בפרישה חשיב כאילו היה מומר בכניסה גם כן ומש\"ה לא מהני תשובה דהא ס\"ל דעל מה ששגג בעודו מומר אינו מביא קרבן לעולם אפילו עשה תשובה וא\"כ אין להכריח מדברי התוספות הללו מה שנסתפקנו ועדיין אפשר לומר דאם שגג ושוב נעשה מומר לאותה עבירה ששגג דמביא קרבן עליה:
עוד סבור הייתי להביא ראיה לדין זה מההיא דתניא בספ\"ק דערכין (דף ז') ת\"ר היוצא ליהרג מזין עליו מדם חטאתו ומדם אשמו וכבר הביא רבינו דין זה בסוף פ\"ג מהלכות אלו והרי יוצא ליהרג דין מומר יש לו וכדאיתא בפ' נגמר הדין (דף מ\"ז) ואפילו ר' יוסף דפליג הוא דוקא בדאיקטול דכיון דנעשה דינם יש להם כפרה אבל מקמי הכי פשיטא דלית להו כפרה וכ\"ש כפי מה שצדדנו לעיל דרבינו פסק כרב יוסף דאפילו איקטול לית להו כפרה וכדמוכח סוגיא דפ' חלק (דף קי\"ב) וא\"כ איך מזין עליו וכ\"ת דלא אמרינן זבח רשעים אלא בשחיטה אבל אם כבר נשחט בזריקה לא אמרינן זבח רשעים אכתי תיקשי דבגמרא מוכח התם דאם לא היה זבחו זבוח דאין שוחטין את קרבנו משום דאין מענין את דינו הא לאו הכי היו שוחטין עליו. ומ\"מ נראה דאין מכאן ראיה כלל דהא דקתני סיפא חטא באותה שעה אין נזקקין לו דאמרינן מאי טעמא אמר רב יוסף מפני שאין מענין את דינו והא הכא דשגג בעודו מומר ואפ\"ה איצטריך לטעמא דאין מענין את דינו אלא ודאי דשאני הכא דמה ששגג אינה העבירה שנהרג עליה ואפילו אליבא דת\"ק דר\"ש דאית ליה דמומר לחלב הוי מומר לדם כבר כתבו התוס' שם דהיינו דוקא בחלב ודם אבל בעבירה אחרת לכ\"ע מומר לעבירה אחת אינו מומר לכל התורה. ועוד דכיון דלא הורגל בעבירה אינו מומר עליה ואפילו כפי סברת התוס' דאית להו דאפילו לא הורגל אלא בפעם אחת נעשה מומר היינו דוקא לאותה עבירה שעבר אבל לעבירה אחרת פשיטא דאינו נעשה מומר בפעם אחת וכמו שהארכנו בזה לעיל. ולפ\"ז צ\"ל דברייתא זו לא מיירי ביוצא ליהרג על שעבד ע\"ז או שחלל שבת בפרהסיא דהא אליבא דרש\"י בהני בפעם אחת נעשה מומר לכל התורה וכמו שכתבנו לעיל וכבר רצינו שם ליחס סברא הלזו לרבינו יע\"ש. ועיין לעיל שכתבתי דאפילו לדעת התוספות דאית להו דבע\"ז אינו נעשה מומר לכל התורה כי אם במורגל מ\"מ בפעם אחת שעבד ע\"ז אין מקבלין ממנו קרבן משום דהוי זבח רשעים והבאתי ראיה לזה מההיא דפ' חלק (דף קי\"ב) יע\"ש, באופן דגם מברייתא זו ליכא ראיה למה שנסתפקנו. ומ\"מ יראה לי שהדין דין אמת דאינו מביא קרבן כיון דנעשה מומר לאותה עבירה ששגג בה בעודו כשר: " + ], + [], + [ + "חייבי חטאות כו' וחייבי אשמות כו'. וקיימא לן נמי שכל היום מכפר כמ\"ש רבינו מי שבא על ידו ספק עבירה כו'. ואני מסתפק אם אכל ביום הכפורים עם חשיכה חצי זית וליל מוצאי יוה\"כ חצי זית מהו. והנה אין ספק דכשם דלענין חטאת אם אכל ב' חצאי זיתים בכדי אכילת פרס מצטרפין ואפילו בשני תמחויין כמ\"ש רבינו רפ\"ו מהלכות אלו ה\"נ לענין אשם תלוי אם אכל ב' חצאי זיתים בהעלם אחד ולא נודע לו אם אכל חלב דמצטרפין שהרי כללא כייל רבינו בפ\"ח הלכה ו' כל דבר שחייבין על ודאו חטאת קבועה אחת חייבין על לא הודע שלו אשם תלוי אחד. הן אמת דהיכא דאכל מב' תמחויין ב' חצאי זיתים בהעלם אחד אני מסתפק לענין אשם תלוי משום דאפשר דמה שאכל מהתמחוי האחד היה חלב ומה שאכל מהתמחוי הב' היה שומן. אך הא פשיטא לי דאם אכל מתמחוי אחד כגון שהיו כאן שתי חתיכות אחת חלב ואחת שומן לדידן דבעינן חתיכה משתי חתיכות ואכל חצי זית מחתיכה אחת וחזר ואכל מאותה חתיכה עצמה חצי זית אחר בכא\"פ דמצטרפין אך אם אכל מהחתיכה האחרת ה\"נ פשיטא דאין כאן חיוב קרבן כלל דהא ע\"כ חתיכה אחת היתה שומן ואיך יביא קרבן על חצי זית חלב אך באוכל מחתיכה אחת שני חצאי זיתים בזה הוא שכתבנו דפשיטא לן דמצטרפין ויביא אשם תלוי. ולפי זה אני מסתפק אם אכל ביוה\"כ עם חשיכה חצי זית ומוצאי יוה\"כ אכל מאותה חתיכה עצמה חצי זית אחר בכא\"פ מהו שיצטרפו דהא קי\"ל דיש ידיעה לחצי שיעור ואינם מצטרפין לענין חטאת כמ\"ש רבינו בפ\"ו הלכה ח' ופשיטא דלענין אשם תלוי כל שהיתה לו ידיעת ספק בינתים פשיטא דאינם מצטרפין דהא קי\"ל דכשם דידיעת ודאי מחלקת לחטאת כך ידיעת ספק מחלקת לאשם תלוי וכמ\"ש רבינו בפ\"ח הלכה ח' וקי\"ל דיוה\"כ במקום אשם תלוי קאי והו\"ל כאילו היתה לו ידיעת ספק בינתים. וראיתי בפ\"ד דכריתות (דף ח\"י) אהא דאמר רבי זירא כאן שנה רבי ידיעת ספק מחלקת לחטאת דהקשה רבא מדתנן אכל היום אכל למחר נהנה היום נהנה למחר נהנה היום אכל למחר ואפילו מכאן ועד ג' שנים מנין שהם מצטרפים זה עם זה ת\"ל תמעול מעל ריבה ואמאי הא כיפר עליה יוה\"כ ופירש\"י ז\"ל דאי ידיעת ספק מחלקת הא הוי יוה\"כ כידיעת ספק ואמאי מצטרפין ותירצו אמרי כי מכפר יוה\"כ על איסורא על ממונא לא מכפר ואבע\"א כי מכפר יוה\"כ על כוליה שיעורא על פלגא דשיעור לא מכפר ע\"כ. הרי דאע\"ג דיוה\"כ הוי כידיעת ספק מ\"מ מצטרף מה שמעל קודם יוה\"כ עם מה שמעל אחר יוה\"כ משום דאינו מכפר על פלגא דשיעורא. ואע\"ג דאנן קי\"ל דאין ידיעת ספק מחלקת לחטאת מ\"מ יש ללמוד מזה לענין אשם תלוי דקי\"ל דידיעת ספק מחלקת דאין יוה\"כ מכפר על פלגא דשיעורא ולא חשיב יוה\"כ כידיעת ספק ומצטרף חצי זית דיוה\"כ עם חצי זית דמוצאי יוה\"כ כל שיהיה בכא\"פ. ואע\"ג דגבי מעילה קי\"ל אפילו מכאן ועד ג\"ש מצטרפין שאני מעילה דריבה הכתוב דכתיב תמעול מעל אבל בעלמא פשיטא דכל ששהה יותר מכא\"פ אינן מצטרפין. ועיין מ\"ש רבינו בפ\"ח מהלכות אבות הטומאה וז\"ל אכל פחות מכשיעור וטבל ועלה ואכל מעט כו' הרי דאין הטבילה מועלת לחצי שיעור ה\"נ אין יוה\"כ מועיל לחצי שיעור. ומיהו יש לחלק ביניהם דשאני טבילה מיוה\"כ ולעולם דיוה\"כ מכפר חצי שיעור מכ\"ש דכשיעור. אך סוגית הגמרא דכריתות מוכחת בהדיא דאין יוה\"כ מכפר על חצי שיעור והוא דבר פלא בעיני. (א\"ה עיין עוד מזה לקמן פי\"ב מהלכות אלו): " + ] + ], + [ + [ + "אפילו עשה המ\"ג אלו כו'. תימה דבפ\"ק דכריתות פריך תלמודא תנא מאי קא חשיב אי בגברי דל האשה הנרבעת אי בנשי דל הבא על הזכור ועל הבהמה. וקושיא זו קשיא לרבינו דהיכי משכחת לה שיתחייב מ\"ג חטאות דאי בגברי לא משכחת כי אם מ\"ב ואי בנשי לא משכחת כי אם מ\"א. ועוד אני תמיה דבפ' ד' מיתות (דף ס\"ה) איפליגו ר\"י ור\"ל בעושה אוב וידעוני בהעלם אחת דלר\"י אינו חייב כי אם אחת משום דשניהם בלאו אחד נאמרו וס\"ל חלוקה דלאו שמיה חלוקה חלוקה דמיתה לא שמיה חלוקה ופשיטא דהלכה כר\"י ורבינו ז\"ל מנה לעיל בכלל המ\"ג בעל אוב וידעוני בשתים וא\"כ היכי כתב דאם עשה המ\"ג בהעלם אחת חייב מ\"ג חטאות ופסק כר\"ל דס\"ל דחלוקה דמיתה שמה חלוקה. וטעמא דלא תני במתני' ידעוני משום דעל הרוב לית ביה מעשה אך אם עשה ידעוני במעשה יתחייב ב' לר\"ל וזהו שכתב רבינו בפ\"ח ידעוני במעשה וזה תימה דשביק ר\"י ופסק כר\"ל. ועיין במנין המצות סימן ט' גבי ידעוני ובמה שהשיגו הרמב\"ן שם וצ\"ע. שוב ראיתי בריש כריתות (דף ז') דפריך תלמודא אמאי קתני אף המגדף ומשני רבנן שמעי ליה לר\"ע דתני בעל אוב ולא תני ידעוני אמרו ליה מ\"ט משום דלית ביה מעשה מגדף נמי לית ביה מעשה ע\"כ. מוכח בהדיא דס\"ל לסתמא דתלמודא דטעמא דמתני' דלא תני ידעוני הוא משום דלית ביה מעשה וכר\"ל דאילו לר' יוחנן קשה דאמאי תני אף המגדף. וכבר תמה רש\"י על זה אליבא דר\"י. ואפשר שמכאן יצא לו לרבינו לפסוק כר\"ל ובזה נסתלקה השגת הרמב\"ן במנין המצות. ונותר ופגול שניהם בלאו אחד נאמרו כמבואר לעיל פ' ח\"י מהל' פסולי המוקדשין ואליבא דכ\"ע חייב שתים. ועיין ברכת הזבח (דף קס\"ו.): " + ] + ], + [ + [], + [], + [], + [], + [ + "או שזינתה עם אנשים הרבה כו'. עיין במ\"ש מרן. ומלבד תירוצו עוד י\"ל דאותה סוגיא ע\"כ אתיא כמ\"ד יחיד שעשה בהוראת ב\"ד פטור אבל אנן קי\"ל כמ\"ד חייב כמבואר לקמן פרק י\"ג וא\"כ פשיטא דלדידן אין חלוק בין זנתה לנשאת וזה פשוט. (א\"ה עיין בדברי הרב המחבר לקמן פי\"ד הלכה ג'). ואני זה ימים שנסתפקתי בהא דאמרינן דלר\"י הוי דוקא אלמנה לכ\"ג גרושה וחלוצה לכהן הדיוט אם מאי דתני חלוצה הוי אשגרת לישן או דלמא דס\"ל דאפילו באיסורין דרבנן חייבת בקרבן משום דכל טענתה היא אתון שויתו לה פנויה וכיון דאיכא מיהו איסורא אפילו מדרבנן אזדא לה טענתה. ומ\"מ כבר הוכחנו מכמה מקומות דלפעמים שונה התנא חלוצה ואין הדין כן בחלוצה, (א\"ה תמצאנו בפ\"א מהל' נערה בתולה הלכה ה' וע\"ש באורך): " + ], + [ + "מפני שזה כאנוס כו'. והא דתנן בר\"פ החולץ הכונס את יבמתו ונמצאת מעוברת וילדה בזמן שהולד של קיימא יוציא וחייבין בקרבן מיירי בכונס תוך ג' דאי לאחר ג' ולא הוכר עוברה אינו חייב בקרבן כיון דרוב נשים עוברם ניכר לג' וזו לא הוכר עוברה אנוס הוא דמאי הוה ליה למיעבד, כ\"כ התוספות שם ד\"ה ונמצאת יע\"ש: " + ], + [ + "ואם לא ידע שאסור לפרוש כו'. דע מי ששמש עם האשה שלא בשעת וסתה ואמרה לו שנטמאת אינו חייב על הכניסה משום דהוא אנוס דמאי ה\"ל למיעבד כיון שהיה שלא בשעת וסתה אך אם היה בשעת וסתה חייב על הכניסה ואם לא אמרה לו שנטמאת ואח\"כ ראתה בעד שלו דם חייב אחת ואין לחייבו שתים משום כניסה ופרישה לפי שהכל היה בהעלם אחת ומי שבעל וחזר ובעל הנדה בהעלם אחת אינו חייב אלא אחת וא\"כ אף אי חשבינן לכניסה ופרישה לשתי בעילות אינו חייב אלא אחת וזה פשוט. הכלל שכל שלא אמרה שנטמאת אם היה שלא בשעת וסתה אינו חייב כלל בין ת\"ח ובין ע\"ה ואם היה בשעת וסתה חייב אחת בין ת\"ח ובין ע\"ה. ואם אמרה נטמאתי אם היה שלא בשעת וסתה אם היה ת\"ח ויודע שאסור לפירוש בקשוי ופירש בקשוי אינו מביא קרבן משום דמזיד הוא ואם הוא ע\"ה חייב בקרבן אם פירש בקשוי. ואם אמרה נטמאתי והיה בשעת וסתה אם היה ת\"ח וטעה דקסבר יכולני לבעול חייב משום כניסה דהא שוגג הוא אך על הפרישה אינו חייב משום דמזיד הוא. ואם היה ע\"ה אינו חייב אלא אחת אע\"פ שאינו מזיד על הפרישה משום דהוי כאוכל שני זיתי חלב בהעלם אחת. והנה כפי סוגית הגמרא לא משכחת שיתחייב שתים אלא במשמש סמוך לוסתה ואמרה לו נטמאתי ופירש בקשוי והיה ת\"ח וידע דצריך לפרוש סמוך לוסתה אלא דסבר יכולני לבעול וכשאמרה לו נטמאתי ידע שחטא אכניסה והיה ע\"ה בדין זה דאינו יכול לפרוש בקשוי ומש\"ה חייב שתים חדא אכניסה וחדא אפרישה משום דכשאמרה לו נטמאתי הרי היתה לו ידיעה שחטא שהרי היה יודע דצריך לפרוש קודם וסתה אלא דשגג דסבר יכולני לבעול אך אם היה ע\"ה ולא ידע דרשה זו דוהזרתם אינו חייב אלא אחת משום דהכל חשיב כהעלם אחת משום דכשאמרה לו נטמאתי אינו יודע עדיין שחטא דכיון דלא למד דרשא זו דוהזרתם סבור דלא חטא משום דאנוס הוא דלדידיה אין חילוק בין שעת וסתה לשלא בשעת וסתה וכיון שלא ידע שחטא בין כניסה לפרישה אף שידע שבעל נדה לא חשיב ידיעה אלא חשיב הכל כהעלם אחת ואינו חייב אלא אחת: ויש להסתפק במי שאכל כזית חלב כסבור שומן היה ואח\"כ ידע שחלב אכל אלא דסבר שאינו חייב חטאת וחזר ואכל חלב כסבור שומן הוא חייב שתים או לא מי אמרינן דכיון שלא ידע שהיה חייב חטאת לא חשיב ידיעה והוי כאילו אכל שני זיתי חלב בהעלם אחת דומיא דנדה דאמרינן דאף שידע דבעל נדה כיון דלא ידע שחטא דסבר אנוס הוא לא חשיב ידיעה וה\"ל כאילו בעל וחזר ובעל בהעלם אחת ה\"נ הוי דכוותיה או דלמא שאני הכי גבי נדה דאף שידע דבעל נדה סבור הוא דאין בידו עון אשר חטא כלל משום דאנוס הוא ואנוס רחמנא פטריה אבל הכא לא מיבעיא בשידע דהאוכל חלב דחייב כרת אלא דטעה בקרבן דפשיטא דחשיבא ידיעה ומה ששגג בקרבן לא חשיב שגגה דומיא דמאי דקי\"ל דשגגת קרבן לא חשיב שגגה ואע\"ג דהתם מיירי בתחלת המעשה לומר דלא הוי שוגג אלא מזיד מ\"מ אפשר דלענין דבעינן ידיעה באמצע כיון שידע שחטא בשוגג עון שיש בו כרת חשיב ידיעה ומה ששגג בקרבן לא חשיב שגגה אלא אפי' אם שגג בכרת דבעלמא קי\"ל הזיד בלאו ושגג בכרת הוי שגגה הכא לענין ידיעה כל שידע שחטא אף דהיה סבור שלא חטא עון דכרת אלא איסורא בעלמא חשיב ידיעה ושאני נדה דסבר דאין בו עון אשר חטא כלל משום דאנוס הוא. אך התוספות כתבו בפירוש שלא נודע לו שנתחייב חטאת משמע דבעינן שידע דחייב חטאת כדי שתחשב ידיעה בינתיים לחייבו שתים והכי דייקי דברי רש\"י. (א\"ה ולענין ב\"ד שהורו דמותר לבעול סמוך לוסתה עיין במ\"ש הרב המחבר לקמן פי\"ד הלכה ב'): " + ] + ], + [ + [], + [ + "אכל נותר וכו'. כתב ריא\"ז לקידושין (דף ע\"ז) דגם בבהמה אמרינן גופין מוחלקין בב\"ח ואם אכל אבר מן החי מחמש בהמות או שתלש חלב מחמש בהמות או ששתה דם הקזה מחמש בהמות בהעלם אחת חייב על כל אחת ואחת ע\"כ. וקשיא לי משוחט חמשה זבחים בחוץ בהעלם אחת שאינו חייב אלא אחת ודוק. ומ\"ש מרן ופסק רבינו כר\"ע כו'. עיין בתוי\"ט וברכת הזבח (דף קע\"ה ע\"ב) ודוק: " + ], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [ + "מי שאכל חתיכה כו'. כתב מרן ומשמע לרבינו דהלכה כרבי כו'. ותמהני דהא לא פליגי עליה דרבי אלא באשם תלוי משום דכתיב על שגגתו וכו' אבל בחטאת כ\"ע מודו דידיעה מחלקת למר כדאית ליה ולמר כדאית ליה וזה פשוט בסוגיא וכ\"כ התוספות בס\"פ דשבועות (דף י\"ט) ד\"ה כאן ואולי דמרן ז\"ל קאי על מ\"ש רבינו בסוף דבריו אע\"פ שמחלקת לאשמות ודוק: " + ] + ], + [ + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [ + "המתכוין לחתוך כו'. עיין במ\"ש מרן לעיל פ\"ב הלכה ז' ובספר קרבן חגיגה סימן ע\"ז יע\"ש: " + ] + ], + [ + [], + [ + "הנושא את יבמתו וכו'. כתב מרן יש לתמוה על זה כו'. ותמהני דהא תלמוד ערוך הוא בריש פ\"ד דכריתות שהקשו מהך מתני' דפרק החולץ למ\"ד דבעינן איסור קבוע ותירצו הא מני ר\"א היא דלא בעי איסור קבוע דמחייב אשם תלוי על הכוי יע\"ש: " + ] + ], + [ + [ + "והוא שתהיה גדולה מזידה וברצונה. עיין בפ\"ג מהל' איסורי ביאה. ועיין במ\"ש רבינו בפירוש המשנה ריש מסכת שבת שדבריו תמוהים ועיין בתוי\"ט פ\"ב דכריתות משנה ד' ובברכת הזבח (דף קס\"ד:) ודוק. (א\"ה עיין בס' בני יעקב בהגהותיו פ\"א מהלכות תמורה): " + ], + [], + [], + [], + [ + "בד\"א בשפחה אחת וכו'. עיין במ\"ש הראב\"ד ספ\"ג מהלכות איסורי ביאה וכבר השיגו ה\"ה שם: " + ] + ], + [ + [], + [], + [ + "מהן שני כבשים כו'. בריש פרק שני שעירי אמרינן דשני כבשים הללו מצותן שיהיו שוין. וכעת לא ראיתי לרבינו שהביא דין זה. (א\"ה עיין במ\"ש הרב המחבר לעיל סוף פ\"ו מהלכות תמידין ומוספין, ולקמן פרק כ' מהלכות מחוסרי כפרה הלכה ג'): " + ], + [], + [], + [], + [ + "המלך וכהן משיח וכו'. ברכת הזבח (דף ק\"נ: ודף קע\"א:) . ועיין בתוי\"ט פרק ב' דהוריות ודוק. (א\"ה ועיין מ\"ש הרמ\"ז בספר תוספות יום הכפורים): " + ] + ], + [ + [], + [], + [], + [ + "מי שטימא עצמו במזיד וכו'. עיין בחידושי הר\"ן ז\"ל שכתב דבעיא זו לא מיתוקמא אלא אליבא דר\"ע דאמר דאינו חייב על העלם מקדש אבל לר' ישמעאל דאית ליה דחייב על העלם מקדש לא מתוקמא. ולפ\"ז יש לתמוה על רבינו דפסק כר\"י והביא בעיא זו וצ\"ע: ומ\"ש רבינו וכן אם תלה עצמו באויר העזרה וכו'. דע דכתבו התוס' בפ\"ב דמכות (דף י\"ב) ד\"ה אילן וז\"ל אילן שהוא לפנים מכנגד החומה ולפנים כלפנים תימה דבשילהי כיצד צולין אמרינן דגג לא נתקדש וא\"כ מעשר שני אין אוכלים על האילן וי\"ל דמיירי שענפיו מועטין שאין בה ד' דלא חשיבי והוי כאילו עומד באויר כנגד הקרקע עוד י\"ל דמיירי באילן שענפיו מרובים ואויר ירושלים כירושלים ע\"כ. וכתב הרב בעל חידושי הלכות דלפי תירוצא בתרא דוקא אויר ירושלים הוי כירושלים אבל אויר עזרה אינו כעזרה ומאי דאמרינן בכיצד צולין דגגין לא נתקדשו הוא בעזרה משום דאויר עזרה אינו כעזרה אבל גגין דירושלים נתקדשו. ותמיה לי מלתא טובא מכמה אנפי חדא דבפ' כיצד צולין מוכח דמאי דאמרינן דגגין לא נתקדשו הוי אף בגגין דירושלים דבגמרא הקשו לרב דאמר גגין לא נתקדשו מדאמר רב משום רבי חייא כזיתא פסחא והלילא פקע איגרא מאי לאו דאכלי באיגרא ואמרי באיגרא לא דאכלי בארעא ואמרי באיגרא אלמא דמאי דאמרינן דגגין לא נתקדשו הוא אף בגגין דירושלים. ותו דמאי דקאמר דלדברי התוס' אויר עזרה אינו כעזרה הוא תימה דבפ' שני דשבועות אמרינן בעי רבא תלה עצמו באויר עזרה מהו כו' וכתבו התוס' שם אית ספרים דגרסי אויר עזרה כעזרה דמי או לא וקשה דבפרק [כיצד צולין] אמרינן טמא שהכניס ידו לפנים חייב דביאה במקצת שמה ביאה ובפרק כל הפסולין נמי אמרינן ואי אמרת ביאה במקצת שמה ביאה היכי מעייל ידיה לבהונות משמע דאויר נמי נתקדש ועוד אי לאו כעזרה דמי א\"כ כשמוליך דם ואיברים למזבח יפסל ביוצא ונראה כו', הרי דהתוס' הכריחו מכמה סוגיות דאויר עזרה כעזרה וא\"כ יש לתמוה איך שינו את טעמם במכות. ומלבד מה שהכריחו התוספות הנה יש להכריח דין זה מכמה מקומות. והנה בפרק המזבח מקדש (דף פ\"ז) (עיין בפ\"ג דכריתות דף י\"ג במה שכתבו התוס' שם בד\"ה תיפשוט דבעי רמי בר חמא) איבעיא לן אי אויר מזבח כמזבח דמי או לא ואמרינן בסוף הסוגיא אי דנקט להו בראש המזבח ה\"נ כי קאמר דדלנהו בקניא מאי תיקו ע\"כ. הרי דפשיטא לן דאפילו אויר מזבח שהוא מקודש יותר מהעזרה הוי כמזבח ולא קא מיבעיא ליה אלא דדלנהו בקניא. אך עדיין יש לדוחה לדחות דהיכא דתלה עצמו באויר דמי לקניא ולא פשיטא לן אלא במונח על גבי המזבח ומוליך הדם והאיברים באויר ולפי מה שהכריחו התוס' דאויר עזרה הוי כעזרה אפילו בקניא שהרי הכריחו הדין מבהונות דמצורע והתם כיון שהיה עומד בחוץ פשיטא דדמי לקניא י\"ל דדוקא גבי עזרה פשיטא לן דאפילו בקניא אויר עזרה כעזרה אך גבי מזבח מספקא לן אם נתקדש ג\"כ האויר להיות דינו כמזבח או לא נתקדש האויר כי אם בקדושת עזרה. ונראה שיש להכריח דלעולם הוה פשיטא ליה באויר עזרה ולא קא מיבעיא ליה אלא באויר מזבח שהרי בתחלת הסוגיא אמרו ואי אמרת אויר מזבח לאו כמזבח אויר כבש נמי לאו ככבש דמי היכי מסיק ליה מכבש למזבח ה\"ל ירוד ואי אמרת דכי סלקא אדעתין דאויר מזבח אינו כמזבח היינו דאפילו קדושת עזרה אין לו מאי איריא משום ירוד ת\"ל בכל הזבחים דהיכא מסיק להו מן הכבש למזבח דהא נפסלו ביוצא אלא ודאי דהוה פשיטא ליה דלעולם אויר עזרה כעזרה ולא מיבעיא ליה אלא באויר מזבח. ומיהו יש לדחות ראיה זו משום דאף דנימא דאויר עזרה אינו כעזרה עדיין אין לומר שנפסלו האיברים כשמוליכם באויר משום יוצא משום דאין פסול יוצא מתוך המחיצות וכמ\"ש רש\"י בפ\"ב דזבחים (דף כ\"ו) עלה דפרכסה ויצאת לדרום דכשרה. ומיהו אין הנדון דומה דאי אמרת דאויר לא נתקדש א\"כ לא חשיב כעזרה ושאני דרום דסוף סוף עזרה הוא. ואני תמיה בדברי התוס' שרצו להכריח דאי לאו כעזרה דמי א\"כ כשמוליך דם ואיברים למזבח יפסל ביוצא והא מהסוגיא דפ' המזבח מקדש שכתבנו מוכח דכל שרגליו נוגעות בקרקע פשיטא לן דאויר מזבח כמזבח וה\"ה באויר עזרה וא\"כ מאי ראיה יש מכאן לתלה עצמו באויר עזרה שאין רגליו נוגעות בארץ ואי התוס' ס\"ל דרגליו נוגעות בארץ הוי כתלה עצמו באויר ושאני קניא לפי שהוא חוץ למקום, הנה מלבד דהסברא היא זרה בעיני אכתי תיקשי דאמאי לא הכריחו דינם מסוגיא זו. עוד אני תמיה דאמאי לא הכריחו התוס' דין זה דאויר עזרה כעזרה דמי מההיא דאמרינן בפ\"ב דזבחים (דף כ\"ו) דאויר פנים כפנים ואויר צפון כצפון ומטעם זה היה מן הדין דהיכא דתלה עצמו וקבל דכשר אף דבעינן שיהיה המקבל בפנים משום דאויר פנים כפנים ולא פסלינן ליה אלא משום דאין דרך שירות בכך והיכא דתלה הבהמה וקבל כשר בכל בין בקדשים קלים בין בקדשי קדשים ותלה ושחט בקדשי קדשים דוקא פסול משום דבעינן ירך הרי סוגיא זו מוכחת בהדיא דאויר פנים כפנים בתלה עצמו וא\"כ היה להם לתוס' להביא סוגיא זו ולעיל מזה (בדף כ\"ה) אמרינן דאויר כלי ככלי ואפילו באויר שאין סופו לנוח. ומ\"ש רבינו וכן אם תלה עצמו באויר עזרה הדבר ספק אם אויר עזרה כעזרה או אינו כעזרה ויש לתמוה עליו מכל הנך מקומות שכתבנו דמוכח דאויר עזרה כעזרה והם הלכות פסוקות הביאם רבינו בחיבורו והם בפ\"ד מהלכות מעשה הקרבנות הלכה ט' ובפרק ראשון מהלכות פסולי המוקדשין הלכה ט\"ז ובפ\"ג הלכה י\"ב ומכל הנך מוכח דאויר עזרה כעזרה וההיא דבהונות נמי שכתבו התוספות היא ראיה עצומה. שוב ראיתי בחידושי הר\"ן שכתב דאף לפי הגירסא דגרסי אויר עזרה כעזרה הכי פירושו אויר עזרה לענין שהייה כעזרה דמי או לא מה\"ט דכתיבנא בנוסחא אחריתי ע\"כ. וא\"כ אפשר דרבינו נמי הכי מפרש לה ותפס לשון הגמרא כמנהגו, ושוב ראיתי להרב בעל ל\"מ שכתב כן יע\"ש: " + ], + [], + [ + "מפני שהוא ספק טמא. עיין במ\"ש התוס' פ' ידיעות הטומאה (דף י\"ט) ד\"ה הלך בראשון ונכנס וצ\"ע. ועיין במ\"ש הר\"ש פי\"ב דפרה אמתני' דמזה מחלון של רבים ועיין בתוי\"ט שם: " + ] + ], + [ + [ + "כל דבר שחייבין על שגגתו חטאת קבועה כו' הרי ב\"ד חייבין כו' ושאר העם פטורין מן הקרבן. והנה כל החלוקות שהזכיר רבינו בדינים אלו הוא שב\"ד הורו להתיר דבר אחד. אך אני מסתפק היכא דב\"ד הורו בדבר אחד שאין בו כרת אבל הם מודים דאיסורא נמי איכא ולאו נמי איכא ועשו העם אותו האיסור מהו. ולכאורה נראה דגם בזה ב\"ד חייבין ושאר העם פטורין דכיון דקי\"ל לגבי יחיד דשגגת כרת שמה שגגה וכמ\"ש רבינו בפ\"ב מהלכות אלו הלכה ב' וא\"כ כי היכי דלגבי יחיד חשיב שגגה ה\"נ גבי ציבור אם שגגו ב\"ד בהוראה והורו בדבר אחד שאין בו כרת ועשו הקהל על פיהם ב\"ד חייבין ושאר העם פטורין. אך יש לדחות ולומר דגבי הוראת ב\"ד אין העם פטורין אלא בשהורו ב\"ד שדבר זה מותר לגמרי דאז פטורין מטעמא דכתב רבינו דהיינו מפני שתלו בב\"ד וזהו עיקר הטעם בדינים אלו וכדתנן רפ\"ק דהוריות זה הכלל התולה בעצמו חייב והתולה בב\"ד פטור. ומטעם זה קי\"ל דאם לא היו העושין שוגגין ע\"פ ההוראה כגון שידעו הקהל שב\"ד טעו בהוראה זו חייבין הקהל בקרבן וכמ\"ש רבינו בפי\"ג הלכה ה' וא\"כ כל שהורו ב\"ד שדבר זה אסור אך אין בו כרת כל שעשו הקהל לא מיקרי תולה בב\"ד שהרי ב\"ד לא התירו דבר זה והוי כתולה בעצמו וחייב. וראיתי ביומא (דף פ') דאר\"א האוכל חלב בזמן הזה צריך שיכתוב לו שיעור שמא יבא ב\"ד אחר וירבה בשיעורין מאי ירבה בשיעורין אי נימא דמחייבי קרבן אכזית קטן והתניא כו' לא שב מידיעתו אין מביא קרבן על שגגתו ע\"כ. ולמעלה (בדף י\"ט) הארכתי בביאור סוגיא זו וכתבתי דהאוכל כזית קטן מחלב אף שיבנה בהמ\"ק ותתחדש הלכה שעל כזית קטן נמי חייב כרת אינו מביא קרבן משום דהוי כתולה עצמו בהוראת ב\"ד (א\"ה תמצאנו בפ\"ב מהלכות אלו דין ב'). וא\"כ כפי זה יש להוכיח דכל שהורו ב\"ד שאין בו כרת אף שהורו דאיכא איסורא מ\"מ העושה על פיהם פטור דהא התם אף שהורו ב\"ד דעל כזית קטן ליכא כרת מ\"מ מודים דאיסורא איכא דהא קי\"ל כר\"י דאמר חצי שיעור אסור מן התורה. אך אין דעתי נוחה בדין זה דהא קי\"ל דאין תולה בב\"ד פטור אלא כשאמרו מותרים אתם לעשות אבל כל שלא הורו לעשות ב\"ד פטורין ושאר העם חייבין וכמו שפסק רבינו בפי\"ג הלכה א' וא\"כ כל שהב\"ד מודים דאיכא איסור בדבר אלא שטעו בכרת לא משכחת לה שיאמרו מותרים אתם לעשות, וא\"ת א\"כ תיקשי ההיא סוגיא דיומא שכתבנו דהא מעולם לא הורה שום ב\"ד דכזית קטן מותר לאכול, י\"ל כמ\"ש למעלה דלא דמי הך הוראה להוראה דב\"ד משום דהוא דבר שנתפשט בכל ישראל והחכמים כולם ראשונים וגם אחרונים כולם הסכימו דעל כזית קטן אין בו חיוב כרת וא\"כ בזה אין אנו צריכים לאותם התנאים שהצריכו חז\"ל גבי הוראת ב\"ד ושגגו העם ומש\"ה התם אם אכל כזית קטן פטור אבל בעלמא אין העם פטורים אלא כשב\"ד הורו להתיר איזה דבר מכל וכל והורו לעשות אבל כל שהב\"ד מודים דאיכא צד איסור בדבר אלא שטעו בהוראתם ואמרו דליכא כרת באיזה דבר כל העושה אותו דבר חייב קרבן שהרי לא תלה עצמו בהוראת ב\"ד ומכ\"ש מההיא דבעינן שיאמרו להם הב\"ד מותרים אתם לעשות נלמד דין זה וכדכתיבנא. ועיין בפ\"י דיבמות (דף צ\"ב) דאמרינן דהיכא דהתירוה ב\"ד להנשא והלכה וזנתה או אלמנה לכ\"ג כו' דחייבת הרי דאע\"ג דהיא מצד עצמה התירוה שאינה א\"א אם הלכה ונבעלה לאסור לה חייבת לפי שלא התירוה לזה כל שכן היכא דאעיקרא דמלתא לא התירו דבר זה מכל וכל, ואע\"ג דכל אותה סוגיא נראה דהיא דלא כהלכתא דאתיא כמ\"ד יחיד שעשה בהוראת ב\"ד פטור ואנן קי\"ל כמ\"ד חייב מ\"מ יש ללמוד לדידן היכא דעשו רוב הציבור על פיהם ודו\"ק. תנן (בפ\"ו דכריתות דף נ\"ה) חייבי חטאות ואשמות ודאין שעבר עליהן יוה\"כ חייבין להביא אחר יוה\"כ חייבי אשמות תלויין פטורים ע\"כ. ודע דאף אליבא דר\"ע דמחייב (אשם) על ספק מעילות אשם תלוי וכדתנן בפ\"ה דכריתות (דף כ\"ב) ר\"ע מחייב על ספק מעילה אשם תלוי חייב להביא אף לאחר יוה\"כ משום דאין יוה\"כ מכפר כי אם על איסורא אבל על ממונא אינו מכפר והכי איתא בהדיא בפ\"ד דכריתות (דף י\"ח) , ואע\"ג דלא נאמר תירוץ זה אלא למ\"ד דידיעת ספק מחלקת לחטאת מ\"מ נ\"ל דאף מ\"ד דידיעת ספק אינה מחלקת יודה בזה ואף דאיכא התם תירוצא אחרינא דהיינו כי מכפר יוה\"כ על כוליה שיעורא על פלגא דשיעורא לא מכפר מ\"מ נראה דשני התירוצים הם אליבא דהלכתא ונפקא מינה מתירוצא בתרא לחצי שיעור של איסור שאינו של ממון דאין יוה\"כ מכפר אבל בממון לעולם אינו מכפר וכדכתיבנא. (א\"ה עיין לעיל פ\"ג מהלכות אלו הלכה ט'): " + ], + [ + "ב\"ד שנסתפק להם וכו'. דברי מרן בזה הם תמוהים דהך ברייתא דמייתי מיירי דב\"ד לא ידעי אם הורו בחלב או בדם. ויעיד על זה דאמרינן עלה דלא כר\"א וכבר הביא רבינו דין זה בפי\"ד הלכה ד'. ומ\"ש רבינו כאן הוא משנה ערוכה בפ\"ב (דף ט\"ז) אשם תלוי יחיד ונשיא חייבין משיח וב\"ד פטורים, וכבר הביא רבינו דין המשיח בפט\"ו הלכה ו' ודוק. ועיין ברכת הזבח (דף ל\"ה:) ודוק: " + ] + ], + [ + [ + "וכן אם נשאו ונתנו וכו'. כתב מרן ופסק כלישנא בתרא, ועיין ברכת הזבח (דף ל\"ה:) ודו\"ק: " + ], + [], + [], + [], + [ + "כיצד הורו ב\"ד לאכול חלב קיבה כו'. (אמר הכותב עיין בס' שער אפרים סימן ס\"ב שנשאל כדת מה לעשות על אודות מחט שנמצא תחובה מעבר אל עבר במעי היוצא מן הקיבה סמוך לקיבה מצד אקשתא כמו ג' וד' אצבעות והיה המחט מכוסה קצת בחלב שע\"ג אותו המעי. הנמצא בזה כחא דהיתרא ע\"פ התורה. והסכים לדבריו הר\"ב פר\"ח בקונטרס אחרון סימן מ\"ח יע\"ש. ובריש כל מראי\"ן ראיתי ונתון אל לבי לתור ולדרוש אם חלב שע\"ג הקיבה ושע\"ג הדקין יש בהם עונש כרת ככל חלב דעלמא או לא. וזאת שנית צריך לחקור בשני חלבים אלו אם כל החלב אסור או מקצתו דהיינו קרום העליון עם הנדבק בו והנותר ממנו שומן הוא והיה לאכול. והנה אציגה נא עמך סוגיא דשמעתתא דבעי צילותא:
ועיקרא דהאי מלתא בפ' אלו טריפות (דף מ\"ט) א\"ר אושעיא חלב שע\"ג הקיבה כהנים נהגו בו היתר כר' ישמעאל דתניא ואת כל החלב אשר על הקרב להביא חלב שע\"ג הדקין ד' ר\"י רע\"א להביא חלב שע\"ג הקיבה ורמינהו את החלב המכסה את הקרב כו' יע\"ש כל הסוגיא. ואיכא למידק טובא, חדא דאף לפום מאי דמשני דר\"י אפיך להו סוף סוף תיקשי לן מאי שנא דברייתא קמייתא דרשי ר\"י ור\"ע תיבת כל ובברייתא שניה לא דרשי ריבויא ותרווייהו ילפי לה מהיקשא. ותו אי ברייתא שניה איירי נמי בפלוגתא דברייתא קמייתא תרתי למה לי והא איפליגו בה חדא זימנא. תו קשיא טובא והיא קושית הראב\"ד ז\"ל דמה ראה ר\"י לאסור חלב שע\"ג הקיבה כיון דאינו תותב ולא דמי לחלב המכסה את הקרב וטפי הו\"ל למדרש תיבת כל לאתויי חלב שע\"ג הדקין. תו איכא למידק במ\"ש רש\"י דלרבי ישמעאל חלב שע\"ג הקיבה מותר והיינו מסייע כהני ממ\"ש בגמרא לקמן בדאקשתא כ\"ע לא פליגי דאסור כי פליגי בדאייתרא וכתב שם רש\"י ולדר\"ע נמי דבעי תותב קרום ונקלף מודה בחלב שע\"ג הקיבה דדמי לתותב וכיון שכן אמאי לא דריש תיבת כל לאתויי חלב שע\"ג הקיבה. תו קשה במ\"ש רש\"י קרום ונקלף והיינו חלב שע\"ג הקיבה וכ\"ש חלב שע\"ג הדקין דזה הפך ממ\"ש רש\"י עצמו בפ' גיד הנשה (דף צ\"ג) אהא דאמר שמואל ריש מעיא באמתא בעי גרירה וז\"ל וזהו חלב שע\"ג הדקין שנחלקו בו ר\"י ור\"ע באלו טריפות והר\"ב כנה\"ג הניח זה בצ\"ע, ולי הדיוט יש לדקדק יותר מזה דאפילו תימא דקושטא דמלתא הכי הוא מ\"מ הו\"ל לרש\"י לכתוב כן לעיל בברייתא קמייתא בדברי ר\"ע דדריש לאתויי חלב שע\"ג הקיבה כי שם ביתו לאשמועינן דכ\"ש חלב שע\"ג הדקין:
וראיתי להרמב\"ן ז\"ל פ' ויקרא שכתב וז\"ל כי הכתוב לא אמר כל חלב אשר יקריבו לה' לא תאכלו אבל אמר כי כל בהמה אשר תקרב על המזבח יאסר כל חלב שבה ולא יתכן שנאמר שאסר מה שנקריב מן הבהמה שא\"כ יהיו הכליות והיותרת על הכבד אסורין אבל כל הנקרא חלב נאסר אע\"פ שאינו קרב למזבח כגון החלב אשר על הטחול ושאינו נקרא חלב מותר אע\"פ שהוא קרב כו' יע\"ש. למדנו מדבריו דאין איסור אכילת החלב תלוי בחלב הקרב ע\"ג המזבח אלא אפילו שקרב ע\"ג המזבח יש בו היתר אכילה וכן להפך והכל תלוי בתר השם ושמא גרים. וקשיא לי על הרמב\"ן מסוגיא דשמעתין שהרי ר' אושעיא קאמר ואזיל דחלב שע\"ג הקיבה נהגו בו היתר כרבי ישמעאל ואם כדבריו מנ\"ל דלר\"י מותר באכילה דהא איהו לא איירי לענין איסור אכילה אלא לענין הקרבה שהרי קרא דואת כל החלב בהכי משתעי בחלבים הקרבים לגבוה ומנ\"ל דשרי באכילה ותו דלר\"ע נמי איכא למימר דאע\"ג דדריש כל לאתויי חלב שע\"ג הקיבה היינו לענין הקרבה אבל לענין אכילה רחמנא שרייה. אלא ודאי מהכא מוכח בהדיא דכל חלב הקרב ע\"ג המזבח אסור באכילה ומש\"ה כהנים שנגעו היתר בחלב שע\"ג הקיבה ע\"כ דס\"ל דתיבת כל לאתויי אתא חלב שע\"ג הדקין:
ואשר נ\"ל ליישב כל אלו הקושיות הלא זה הדבר, דבברייתא קמייתא פליגי בתיבת כל לאתויי מאי למר כדאית ליה ולמר כדא\"ל והיינו לענין הקרבה מ\"ס דאתא לרבות חלב שע\"ג הקיבה אבל חלב שע\"ג הדקין לא היה עולה על שולחן גבוה משום דמאיס לגבוה ולאו אורח ארעא להקריב לה' חלב שע\"ג הדקין שיוצא מהם הרעי ועל זה נאמר הקריבהו נא לפחתך וכההיא דכתב הרמב\"ן דהיינו טעמא שצוה הקב\"ה להקריב מלח בקרבן מפני שאינו דרך כבוד להיות לחם ה' תפל מבלי מלח כטעם הקריבהו נא לפחתך יע\"ש. או לאיזה טעם אחר שיהיה סוד ה' ליראיו. ומש\"ה את זו דרש דאתא לרבות חלב שע\"ג הקיבה ושכנגדו חלוק עליו ולא חייש להכי וס\"ל דאף חלב שע\"ג הדקין היה קרב ע\"ג המזבח עם שאר החלבים וריבה אותו הכתוב בואת כל החלב וגו'. ובברייתא שניה פליגי לענין איסור אכילה דייקא נמי דילפי לה מהיקשא ולא מרבויא ובהא פליגי דמ\"ס מה חלב המכסה את הקרב קרום ונקלף אף חלב שע\"ג הקיבה כיון דקרום ונקלף חלב מיקרי ואסור באכילה דרחמנא אמר כל חלב לא תאכלו ומ\"ס דבעינן תותב קרום ונקלף. זהו ענין הב' ברייתות חדא לענין הקרבה וחדא לאיסור אכילה וכך היא הצעה של שמועה זו נאה דסבר ר' אושעיא דאע\"ג דאין איסור אכילה תלוי בהקרבה מ\"מ כיון דבתר שמא אזלינן ולמאן דדריש כל לאתויי חלב שע\"ג הקיבה אשמעינן קרא דגם זה נקרא חלב בשמו ובמעשיו ראוי לאוסרו באכילה מדרבנן דלא ליתו לאחלופי בשאר חלב דעלמא וכיון שכן כהנים דנהגו היתר בחלב הקיבה ע\"כ דס\"ל כר\"י דדריש כל לאתויי חלב שע\"ג הדקין אבל חלב שע\"ג הקיבה לא נקרא חלב ולדידיה שרי באכילה כיון דאינו קרב ע\"ג המזבח וגם שאינו נקרא חלב. ואהא פריך בגמרא שהרי ר\"י גופיה קאמר בברייתא שניה דכל שהוא קרום ונקלף אסור באכילה אלמא דאפילו לדידיה אסור וא\"כ הני כהני כמאן ס\"ל ומשני איפוך. והצעה של שמועה כך היא דכל אחד אזיל לשיטתיה דמאן דדריש כל לאתויי חלב שע\"ג הקיבה אשמעינן נמי בברייתא שניה דאסור באכילה כיון דנקרא חלב ומאן דדריש ליה לאתויי חלב שע\"ג הדקין אשמעינן דאסור באכילה ותרוייהו צריכי דחדא מחדא לא אתיא כיון שאין איסור האכילה תלוי בהקרבה כדכתיבנא. כנ\"ל לפרש השמועה לדעת הרמב\"ן. וקושטא דמלתא דחלב שע\"ג הדקין לכ\"ע אסור באכילה לא נחלקו בו אלא לענין הקרבה ומש\"ה בפרק גיד הנשה דיליף שמואל איסור החלבים מהפסוקים שהם גבי קרבן כדאמרינן התם חלב שעל המסס ובית הכוסות אסורין וזהו חלב שעל הקרב האי תרבא דקליבוסתא אסור וזהו חלב שעל הכסלים ואהא דקאמר שמואל ריש מעיא באמתא בעי גרירה וזהו חלב שע\"ג הדקין הוקשה לרש\"י וכי היכי מצינו מקרא מפורש דחלב הדקין קרב ע\"ג המזבח ולז\"א שנחלקו בו ר\"י ור\"ע והיינו פלוגתא דברייתא קמייתא דהכא ולא בא שמואל לפסוק הלכה כמאן דדריש כל לאתויי חלב שע\"ג הדקין דא\"כ גנובא גנובי למה לי לימא הלכתא כר\"ע אלא היינו הא דאשמעינן דאע\"ג דנחלקו בו לענין הקרבה מ\"מ לענין איסורא כולן שוין בו: וע\"פ הדברים האלה אשכחנא פתרי ליישב מ\"ש הרמב\"ם ספ\"ח מהלכות מעשה הקרבנות וז\"ל ואלו האימורין של שור או של עז החלב אשר על הקרב ובכללו חלב שע\"ג הקיבה והוקשה לו למרן הכ\"מ דכיון דנהגו כהני כר\"ע למה לא פסק רבינו כוותיה. והלח\"מ פ\"ו מהלכות מאכלות אסורות והכנה\"ג סימן מ\"ח כתבו דאיירי הרמב\"ם בחלב דאקשתא דלכ\"ע אסור. ולא ידענא מה הועילו חכמים בתקנתם שדרך זה לא נעלם מעיני העדה מרן ז\"ל אלא דקשיא ליה דהו\"ל לפסוק כר\"ע דתיבת כל אתא לרבות החלב שע\"ג הדקין שהיה קרב ע\"ג המזבח ולא חלב שע\"ג הקיבה דלר\"ע לא היה קרב וזה ברור בכוונת מרן ומש\"ה הוצרך לפרש בהדיא דאמרינן בחלב דאקשתא כ\"ע לא פליגי דאסור דהיינו כר\"י ולא כפירש\"י ודוק. ותו ק\"ל דבפ\"ז מהלכות מ\"א פסק הרמב\"ם כר\"ע דחלב הדקין אסור: והנה מתוך דברי מרן נראה דאי לאו דנהוג כהני כר\"ע לא הוה קשיא ליה על הרמב\"ם דפסק כר\"י משום דאע\"ג דהלכה כר\"ע מחבירו שאני הכא דר\"י אמר כן משום אבותיו כדאמרינן בגמרא וכיון שכן אין הלכה כר\"ע מחביריו. ולפי זה יש ליישב פסק הרמב\"ם דלענין איסור אכילה דאשכחן דכהנים נהגו בו היתר כר\"ע פסקינן כוותיה אף דר\"י משום אבותיו פליגי עליה אבל לענין הקרבה הדרינן לכללין דהלכה כר\"ע מחבירו ולא מחביריו דהא איסור אכילה לחוד ולא תליא בהקרבה כדכתיבנא. א\"נ ע\"פ האמור לעיל דלא פליגי ר\"י ור\"ע אלא בחלב שע\"ג הדקין מ\"ס מאיס לגבוה ואינו ראוי להקרבה ומ\"ס דראוי אבל בחלב הקיבה כולי עלמא מודו דהיה קרב על גבי המזבח. ומ\"ש ר\"ע לרבות חלב שעל גבי הדקין לאו למעוטי שעל גבי הקיבה אלא הכי קאמר לרבות אף חלב שעל גבי הדקין. מיהו אכתי קשיא לי על הרמב\"ן מסוגיא דפ' בהמה המקשה (דף ע\"ה.) בפלוגתא דרבי יוחנן וריש לקיש דכל הסוגיא רהטא דאיסור אכילת החלב תליא בהקרבה. גם בה\"ג (דף קל\"ב:) כתב וזה לשונו וכל תרבא דלענין הקרבה קרב לגבי מזבח לענין אכילה נמי תרבא הוא ואסור מ\"ט איסורא דאכילה בענינא דהקרבה כתיב ע\"כ. כלל זה עלה בידינו מסוגיא זו דחלב שע\"ג הקיבה דאקשתא ושע\"ג הדקין לכ\"ע אסור מן התורה בין לר\"י בין לר\"ע לא נחלקו אלא בחלב שעל גבי הדקין לענין הקרבה. ומעתה הבא נבא למען דעת אם חלבים אלו יש בהם עונש כרת או לא. ולכאורה נראה מדברי הסמ\"ג ואו\"ה כלל ך' ומרן הב\"י ס\"ס ס\"ה והרשד\"ם חי\"ד סימן ס\"ב דיש עונש כרת בחלב שע\"ג הדקין יע\"ש. ותלמוד ערוך הוא בידינו בפ\"ק דהוריות (דף ג') דאיבעיא לן התם הורו ב\"ד חלב מותר ועשו מיעוט הקהל בחלב שע\"ג הקיבה ומיעוט בחלב שע\"ג הדקין מהו הכא ודאי כיון דבתרי קראי קא אתו לא מצטרף או דלמא כיון דאידי ואידי חלב הוא מצטרף ולא איפשיטא, אלמא מוכח מסוגיא זו בהדיא דחלב שעל גב הקיבה ושע\"ג הדקין תרתי לריעותא נינהו והאוכל מהם כזית בכדי אכילת פרס עוונו ישא ונכרתה הנפש ההיא שהרי משנה שלימה שנינו בפ\"ב דהוריות אין ב\"ד חייבין עד שיורו בדבר שזדונו כרת ושגגתו חטאת והלכה זו רווחת בישראל אין קול ענות חלושה ומלתא דפסיקתא היא. איברא דרש\"י ז\"ל שם נראה דגריס בגמרא חלב הקרב במקום חלב שע\"ג הקיבה וכמ\"ש הר\"ב באר שבע יע\"ש בחדושיו מ\"מ לענין חלב שע\"ג הדקין מבואר מסוגיא זו:
אמנם קושטא דמלתא נראה דבין חלב שע\"ג הקיבה בין חלב שע\"ג הדקין אע\"ג דאיסוריה מדאורייתא כל אוכליו יאשמו אבל אין חייבין עליהם כרת ובין לברייתא ראשונה דמפיק לה מריבויא דכל ובין לברייתא שניה דיליף לה מהיקשא איסורא לחוד הוא דאיכא דכל שאינו מפורש בתורה אין עונשין עליו והרי טעם כעיקר דלרוב הפוסקים אסור מן התורה ואין לוקין עליו משום הנלמד מהיקש דנזיר דכתיב וכל משרת כמ\"ש הרשב\"א בת\"ה (דף ק\"א) הובא בס' פר\"ח א\"ח סימן תמ\"ב ובס' מנחת כהן יע\"ש. גם למאן דיליף איסור חלב שע\"ג הדקין מתיבת כל הדבר ברור דלאיסורא רבייה קרא ולא לעונש מידי דהוה אחצי שיעור דאסור מן התורה מריבויא דכל חלב ואין לוקין עליו כמ\"ש הרמב\"ם פי\"ד מהל' מ\"א הלכה ב', ובפרק אלו עוברין אמרינן על חמץ גמור ענוש כרת ועל עירובו בלאו משום דמתיבת כל מחמצת נפקא לן ובפ\"ח מהל' מ\"א הלכה ט\"ז כתב ה\"ה דאע\"ג דכ\"מ שנאמר לא תאכלו אחד איסור אכילה ואחד איסור הנאה במשמע מ\"מ הרי איסור הנאה כדין חצי שיעור יע\"ש. וכ\"כ התוס' בפרק העור והרוטב (דף ק\"ך). ואגב עיוני ראיתי מ\"ש התוס' פ' כל שעה (דף כ\"ב ע\"ב) וא\"ת יהא נהנה בחמץ בפסח בכרת וחילקו בין כל אוכל ללא תאכלו, גם (בדף כ\"ג ע\"ב) קשיא להו אמאי אינו חייב כרת על תערובת חמץ דמרבינן להו מכל מחמצת יע\"ש. וקשיא לי שהרי מבואר בדבריהם שם בפרק העור והרוטב דאיצטריך הנפש לרבות את השותה משום דבהנאה ליכא כרת וא\"כ מאי ק\"ל על רבי אבהו ולא היו צריכים לחלק בין אוכל לתאכלו:
איברא דנראה קצת סותר לזה מ\"ש הרמב\"ם פ\"ו מהל' מ\"א הלכה ד' וז\"ל דם התמצית ודם האיברים אין חייבין עליהן כרת אבל האוכל ממנו כזית לוקה שנאמר וכל דם לא תאכלו. הרי דאע\"ג דתיבת כל לאתויי אתא דמים בדמים לוקין עליהם ומן שמיא אנהרינהו לעיינין. וראיתי מ\"ש הרמב\"ם פ\"ז מהלכות מ\"א הלכה ט\"ז כל אלו החוטין והקרומות א\"ת שהם אסורין בכלל כל חלב אין לוקין עליהם ויהיו כחצי שיעור כו' וכתב שם ה\"ה ואע\"פ שדם האיברים האוכל ממנו כזית לוקה מפני שהדם צלול וקרוי דם אבל אלו דם אסרה תורה ולא חוטין וקרומות. הנה נתבאר דטעמא דלקי עלייהו משום דהדם צלול וזהו הדם שאסרה תורה ולאו משום דרבייה קרא בתיבת כל דם. גם בפ\"ה מהל' מ\"א הלכה י\"א כתב ה\"ה שדעת הרמב\"ם דאיסור אבר היוצא ואבר ובשר המדולדלין הויא מדאורייתא אלא שאין לוקין עליהם והרי הם כחצי שיעור דאתי מריבויא ואין לוקין עליו יע\"ש: וראיתי להר\"ב פר\"ח יו\"ד סי' ס\"ב ס\"ק ז' שכתב ע\"ד ה\"ה הנזכר והא ליתא דכיון דמרבינן ליה לאיסורא אמאי לא מרבינן ליה למלקות וחצי שיעור שאני דכתיב בה אכילה ואין אכילה פחות מכזית ומלת כל ריבה חצי שיעור וכיון שריבה ומיעט הרבוי ריבה איסור והמיעוט מיעט מלקות וכן מבואר בתשובת הרשב\"א סימן תל\"ט יע\"ש, וקשיא לי עליו שהרי הפר\"ח גופיה באו\"ח סימן תמ\"ג בעמדו על מה שנסתפק הרא\"ם אי לוקין על ההנאה עלה בהסכמה דאע\"ג דאסור מה\"ת אין לוקין עליו כדין חצי שיעור והא התם ליכא שום מיעוט שהרי הנאה בכלל אכילה היא: אך ראה זה מצאתי ראיה ברורה לדברי הרשב\"א ממ\"ש הרמב\"ם בפ\"ג מהל' מ\"א הלכה ו' אע\"פ שחלב בהמה טמאה אסור מן התורה אין לוקין עליו שנאמר מבשרם לא תאכלו והרי האוכל אותן כאוכל חצי שיעור כו' הרי דאיצטריך קרא דמבשרם למעוטי דלא לקי אחלב ומינה ילפינן דכל היכא דרבי קרא מילתא לאיסורא ה\"ה לעונש כל היכא דליכא מיעוטא, ותמיה אני על מ\"ש ה\"ה שם וזהו דעת רבינו דודאי עיקר קרא דבת היענה לאסור עצמה הוא ומדכתיב בת ילפינן לביצתה לאיסורא והוא בנין אב לכל ביצים טמאים אבל אין לוקין עליהם מן הרבוי הזה דומה לחצי שיעור דנפקא לן מכל אוכל חלב ואינו לוקה עליו. שהרי דברי הרמב\"ם ברור מללו דטעמא דלא לקי עלייהו משום דמיעט הכתוב לומר מבשרם ולאו משום דאתי מריבויא ולפי דברי ה\"ה ז\"ל צריכין אנו לומר דהאי דרשא דמבשרם דאייתי הרמב\"ם כדי נסבה לא נצרכא אלא להעדפה ובלאו קרא נמי לאיסורא רבייה קרא ולא למלקות, ואיך שיהיה עלה בידינו דכל דבר שאינו מפורש בתורה אף שהוא אסור מן התורה והוא דבר הלמד מריבויא לדעת הרשב\"א כיון דרבייה קרא לאיסורא מילקא נמי לקי כיון דליכא מיעוטא בהדי ריבויא ולדעת ה\"ה לאיסורא אתרבו ולא לעונש: ומ\"מ אף לדעת הרשב\"א ז\"ל נראה ברור דחלב שע\"ג הדקין אין לוקין עליו איבעית אימא קרא ואבע\"א גמרא שהרי הכא נמי איכא מיעוטא שמנה הכתוב חלב המכסה את הקרב כו' ומשמע הני אין אחריני לא ואת כל החלב אשר על הקרב ריבה חלב שע\"ג הדקין וכיון דריבה ומיעט ע\"כ דלאיסורא אתרבי ולא למלקות וה\"ז דומה ממש לחצי שיעור דריבה ומיעט. גם הרמב\"ם בפ\"ז מהל' מ\"א כתב שלשה חלבים הם שחייבים עליהם כרת וכתב ה\"ה זה מבואר שאלו הן חלבים הקרבים לגבוה ובהם יש עונש כרת בלבד וחלב שע\"ג הדקין אינו מכלל חלבים אלו ועד השלשה לא בא ואח\"כ בהלכה ט' ביאר הרמב\"ם שצריך לגרור חלב זה ולא הזכיר חיוב כרת. גם בספר החינוך פ' צו סימן קמ\"ז כתב וג' חלבים הם בבהמה שהם בחיוב כרת שעל הקרב שעל הכליות שעל הכסלים כו' ואח\"כ הביא דין ריש מעיא דבעי גרירה יע\"ש:
וראיתי להר\"ב כנה\"ג סימן ס\"ד בהגהת הטור אות ט\"ז שהביא בשם הסמ\"ג והאו\"ה שכתבו נמצאת אתה אומר החלבים שענוש עליהם כרת הם החלב המכסה את הקרב כו' וחלב שעל גב הקיבה וחלב שע\"ג הדקין וכו'. וכתב הרב הנזכר ואין חילוק בין זה למ\"ש הרמב\"ם וס' החינוך וחלב שע\"ג הדקין היינו חלב הקיבה יע\"ש מבואר בדבריו שדעתו דעת עליון נוטה דחלב שע\"ג הקיבה ושעל גב הדקין ענוש עליהם כרת. ואנכי לא ידעתי כוונת דבריו שהרי אפילו אי הוה מרבינן חלב שע\"ג הקיבה ושע\"ג הדקין מריבויא דכל חלב לא תאכלו לא היה ענוש עליהם כרת ולא מלקות מידי דהוה אחצי שיעור דמרבינן ליה מקרא דכל חלב ואין לוקין עליו כ\"ש השתא דקרא דואת כל החלב המכסה את הקרב לא איירי לענין איסור אכילה אלא לענין החלבים הקרבים לגבוה ואתא כל לאתויי חלבים אלו שהיו קרבים לגבוה ומינה ילפינן לאוסרן באכילה דפשיטא דאין בהם עונש כרת וכ\"ש למאן דדריש תיבת כל לאתויי חלב שעל גב הקיבה וכן פסק הרמב\"ם פ\"א מהל' מעשה הקרבנות כדלעיל דפשיטא דאין חיוב כרת בחלב שע\"ג הדקין דהא איסור אכילתו נפקא לן מכ\"ש דחלב הקיבה וזה כלל גדול בתורה באמת אמרו אין עונשין מן הדין. ואבע\"א גמרא שהרי בפ' גיד הנשה (דף צ\"ג) אמר שמואל חלב שעל המסס ובית הכוסות אסורין וענוש כרת וזהו חלב שעל הקרב עוד שם אמר שמואל האי תרבא דקליבוסתא אסור וענוש כרת וזהו חלב שעל הכסלים ובתר הכי קאמר שמואל גופיה ריש מעיא באמתא בעי גרירה וזהו חלב שעל הדקין ואמאי לא קאמר הכא דענוש כרת כי היכי דקאמר בהנהו דלעיל אלא ע\"כ כדכתיבנא. ובר\"פ יוה\"כ אהא דתנן התם אסור באכילה ובשתיה פריך בגמ' אסור ענוש כרת הוא מוכח דכל היכא דענוש כרת לא תני אסור ומש\"ה דחיק לאוקמה לחצי שיעור יע\"ש:
עוד יש להביא ראיה דחלב הקיבה אין בו עונש כרת דבפרק אלו טריפות (דף נ'.) איכא תרי לישני בגמרא איכא דאמרי דאקשתא כ\"ע לא פליגי דאסור כי פליגי בדאייתרא ואיכא דאמרי דאייתרא כ\"ע לא פליגי דאסור כי פליגי בדאקשתא כתב ה\"ה ז\"ל בפרק ז' הלכה ו' וקי\"ל כלישנא קמא לחומרא וכך כתב רש\"י שם דקי\"ל כלישנא קמא לחומרא דכל היכי דאיכא תרי לישני בגמ' אי מידי דאורייתא הוא זיל לחומרא ובדרבנן זיל בתר בתרא ע\"כ. ואילו בפרק בהמה המקשה (דף ע\"ה.) פליגי בחלב שליל דלר\"י חלבו אסור כחלב בהמה ור\"ל ס\"ל דחלבו כחלב חיה ואיכא דאמרי כל היכא דלא כלו לו חדשיו לאו כלום הוא כי פליגי היכא דאושיט ידו למעי בהמה ותלש חלב בן תשעה חי ואכלו ופסק הרמב\"ם ברפ\"ו מהל' מ\"א הלכה ח' כאיכא דאמרי דחלב נפל שלא כלו חדשיו הוי כחלב חיה וכתב שם ה\"ה וז\"ל וקי\"ל כלישנא בתרא שלא לענוש אלא בראיה ברורה וכל שלא כלו לו חדשיו לכ\"ע אין כאן חיוב כרת ע\"כ. ופירש דבריו הר\"ב לח\"מ וז\"ל דאע\"ג דל\"ק לחומרא דכי לא כלו לו חדשיו לר\"י דקי\"ל כוותיה אית ליה דכחלב בהמה הוי דאוירא גרים וה\"ל למפסק כלישנא קמא לחומרא כמו שפסק לקמן גבי חלב שע\"ג הקיבה דאקשתא אסור כל\"ק מ\"מ ראוי לפסוק כלישנא בתרא דהיכא דלא כלו פטור מכרת שלא לענוש אלא בראיה ברורה כלומר דלענוש כרת צריך ראיה וכל זמן שיש ספק אם חייב כרת או לא קי\"ל כמאן דמיקל ופטור מכרת ע\"כ. והשתא נחזי אנן אם איתא דחלב הקיבה ענוש כרת אמאי פסק רמב\"ם כל\"ק לחומרא ומה בין זו לההיא דחלב נפל שכתב דאין לענוש כרת אלא בראיה ברורה אלא ודאי הדבר ברור ואין בו ספק דחלב הקיבה אין בו אלא איסורא לחוד וה\"ה בחלב שעל גב הדקין: אמור מעתה אחרי הודיע אלהים אותנו את כל זאת ואתברר לנו דחלבים אלו שע\"ג הקיבה ושעל גב הדקין אין בהם עונש כרת צריכין אנו לומר דהא דאיבעיא לן בפ\"ק דהוריות במיעוט שאכלו חלב הקיבה ומיעוט בחלב הדקין וע\"פ הוראת ב\"ד אם חייבים להביא קרבן היינו משום דס\"ל לתלמודא דהא דתנן אין ב\"ד חייבים עד שיורו בדבר שזדונו כרת לאו למימרא שאותו דבר בעצמו שמורין ב\"ד לעשותו יהא ענוש על זדונו כרת אלא היינו לאפוקי דבר שאין בו כרת אלא ל\"ת בלבד כגון כלאים ונבילה וכיוצא ממצות שבתורה אשר לא תעשינה שאין בהם כרת בכה\"ג אם הורו ב\"ד פטורים אבל בחלב הדקין והקיבה אע\"ג דאין באכילתם עונש כרת מ\"מ שם חלב חד הוא ועיקרו בכרת. וכ\"נ שהוא דעת התוספות בפ\"ק דיבמות (דף ח':) שכתבו אין חייבין אלא ע\"ד שזדונו כרת למעוטי חייבי לאוין וכו' ולא בע\"ז אלא ע\"ד שזדונו כרת למעוטי מגפף ומנשק וכ\"כ הרשב\"א שם בחידושיו. וכוונתם לומר דלענין הוראת ב\"ד לא נתמעטו אלא חייבי לאוין שאין בעיקר האיסור עונש כרת אבל לענין ע\"ז נתמעט נמי מגפף ומנשק לע\"ז אף שעיקרו בכרת, ונראה דמש\"ה פלגינהו במתני' לתרי בבי ולא כיילינהו בחדא מחתא לומר אין ב\"ד חייבין אלא ע\"ד שזדונו כרת וכן המשיח וכן בע\"ז אלא להכי נקט מלתא דע\"ז באפי נפשה לאשמועינן דלא ראי זה כראי זה ודבר שזדונו כרת האמור בהוראת ב\"ד והאמור בע\"ז אף דהלשון אחד אין עניינם שוה דב\"ד אם הורו שמותר לגפף ולנשק הע\"ז כיון דעיקר ע\"ז ענוש עליה כרת חייבין להביא קרבן על שגגתם אבל לענין ציבור שחטאו באיסור מגפף ומנשק לע\"ז אין חייבין להביא פר לעולה ושעיר לחטאת כיון דלא חטאו בדבר שזדונו כרת, כנ\"ל שהוא דעת התוס'. וכי תאמרו מהיכא נפקא לן לחלק ביניהם כיון דבתרוייהו שנו חכמים דבר שזדונו כרת, איכא למימר דכיון דהאי מלתא דאין ב\"ד חייבין אלא ע\"ד שזדונו כרת ילפינן לה מזקן ממרא בג\"ש דבר דבר כדאיתא בפ\"ב דהוריות הרי התם גבי זקן ממרא לא בעינן ממש דבר שזדונו כרת אלא אפילו נחלקו בדבר המביא לידי דבר שזדונו כרת אפילו אחר מאה דברים חייב כמ\"ש הרמב\"ם בהל' ממרים וכיון שכן גבי הוראת ב\"ד נמי כיון דעיקר ע\"ז הוא דבר שזדונו כרת אף דאיסור גיפוף ונשוק איסורא בעלמא הוא מביאין קרבן על שגגתם. משא\"כ בצבור שחטאו בע\"ז דילפינן לה מג\"ש מעיני מעיני והתם הוא דבר שחייבין עליו כרת והכי דייקי דברי הירושלמי בפ\"ב דהוריות דאמרינן התם אין ב\"ד חייבין אלא על דבר שיש על זדונו כרת ולא קאמר שחייבין עליו כרת. ויש להכריח דבר זה ביתר שאת ויתר עז מסוגיא דהוריות הנזכר בעצמה וממקומו הוא מוכרח דהא ע\"כ ההיא סוגיא ס\"ל כר' ישמעאל דדריש כל לרבות חלב הקיבה וחלב שע\"ג הדקין מכ\"ש נפקא כמ\"ש רש\"י דאי ס\"ל כר\"ע דדריש כל לרבות חלב שע\"ג הדקין הרי לדידיה חלב שע\"ג הקיבה מותר כמ\"ש רש\"י בפ' אלו טרפות (דף מ\"ט) ואין לומר דאיירי התם בחלב הקיבה דאקשתא דלר\"ע נמי אסור משום דדמי לתותב כמ\"ש רש\"י שם (דף נ'.) , חדא דסתמא קאמר מיעוט בחלב שע\"ג הקיבה. ועוד שהרי הרמב\"ם פי\"ג מהלכות שגגות כתב כיצד הורו ב\"ד לאכול חלב הקיבה כולו הרי דאיירי בכל החלב שע\"ג הקיבה בין דאקשתא בין דאייתרא. ועוד שהרי לפי מ\"ש מרן הכ\"מ פ\"א מהל' מעשה הקרבנות לדעת הרמב\"ם ולר\"ע ליכא איסור בחלב הקיבה ודלא כפירש\"י כמו שיע\"ש, מכל זה מוכח דסוגיא דהוריות ס\"ל כר' ישמעאל דדריש כל לרבות חלב הקיבה וכיון שכן מהיכא תיתי דמיעוט שאכלו חלב שע\"ג הדקין דמצטרף למיעוט שאכלו חלב הקיבה והלא האוכל בעצמו חלב שע\"ג הדקין במזיד אינו ענוש כרת ולא חטאת על שגגתו כיון דמק\"ו נפקא לן איסור אכילתו ואין עונשין מן הדין ואיך אפשר לצייר דב\"ד שהורו לאוכלו יתחייבו קרבן אלא ע\"כ לומר דגבי הוראת ב\"ד לא בעינן שיהיה באותו דבר בעצמו עונש כרת אלא כל שעיקר איסורו בכרת סגי וא\"כ ליכא למשמע מהכא דיש חיוב כרת בחלב שע\"ג הדקין ולא בחלב שע\"ג הקיבה והדברים ברורים דאיסורא דאורייתא לחוד אית ביה:
ומעתה איכא למידחי מה שנראה מדברי הפוסקים דאין כוונתם לומר דעל חלב הדקין ענוש כרת אלא היינו לומר שהוא איסור חמור שיש בו כרת וראוי להחמיר בו, זו היא כוונת מרן הב\"י ס\"ס ס\"ה והרשד\"ם סימן נ\"ב ולזה כיון בעל האגור במ\"ש ואל תכניס עצמך בספק איסור כרת, וכן מבואר בס' יראים סימן קמ\"ד שכתב וז\"ל חלב שע\"ג הדקין קי\"ל כר\"ע כו' ואם לא עשה כן עובר על דברי תורה הרי דלא קאמר דענוש עליו כרת גם מדברי הסמ\"ג והאו\"ה שכתבו החלבים שענוש עליהם כרת ובכללם מנו חכמים חלב הקיבה והדקין אין ראיה זו מכרעת לסתור כל אלו הראיות חזקות שהבאתי לעיל ואיכא למימר דאיסורא לחוד הוא דאית בהו ומ\"ש דענוש עליהם כרת קאי אשאר חלבים דמני התם וכיוצא בזה משני בגמ' בפ' בתרא דיומא כי קתני אסור אשארא יע\"ש: מעתה אלך לי אל הר המור הוא הראש הרב שער אפרים סי' ס\"ב שכתב דמעי הסמוך לקיבה שהוא תחלת בני מעיים אע\"ג דלדידן אסור באורך אמה מ\"מ לענין נקב סמכינן אפירוש הגאונים שפירשו שהוא סוף המעיים ולדידן לפחות מיסתם קא סתים והביא ראיה לדבריו ממ\"ש ר\"נ בפ' אלו טריפות גבי חימצא ובר חימצא אינהו אכלי ליה ולדידן מיסתם לא סתים בתמיה זה תורף דבריו והסכים עמו הפר\"ח בקונטרס אחרון סימן מ\"ח. והנה רש\"ל פרק אלו טריפות סימן נ\"ד על מה שנסתפק הא\"ז בחלב הדבוק לכרס שנחלקו בו רבינו אפרים ור' יואל אם שייך כאן לומר אינהו מיכל אכלי לדידן מיסתם נמי לא סתים כתב על זה רש\"ל וז\"ל ואני אומר דאין כאן ספק ואינו דומה לבר חימצא דלא הוי אלא איסורא דרבנן ומש\"ה מהני סתימה אבל הכא שהאוסרים אותו כתבו שהוא חלב גמור וחייבים עליו כרת כו' יע\"ש. ויש תמה על הפר\"ח דבסימן ס\"ד ס\"ק י\"ד הסכים לדברי רש\"ל הנזכר וזה הפך דבריו בק\"א סי' מ\"ח דהסכים לדברי הר\"ב שער אפרים, ולפי דרכנו שהוכחנו דאין חיוב כרת בחלב הדקין הדין דין אמת דמיסתם סתים אע\"ג דאסור מה\"ת שהרי לא חלקו רש\"ל וסיעתו על הא\"ז אלא מטעמא דחלב הדבוק לכרס לדעת רבינו אפרים חייבין עליו כרת ולא ראי זה כראי זה: והנה לענין לבטלו בששים אע\"ג דגבי חלב הדבוק לכרס כתב הפר\"ח סימן ס\"ד דלמ\"ד חנ\"נ בכל האיסורין ה\"ה בחלב זה דלא בטיל בששים שאני התם דלדידן חלב גמור הוא וענוש עליו כרת ומש\"ה באיסור חמור כזה החמירו חכמים וגזרו אומר דחתיכה עצמה נעשית נבלה אבל בחלב שעל גבי הקיבה ושעל גבי הדקין כיון דאין בו אלא איסורא דאורייתא נראה פשוט דלכ\"ע בטל בששים ולא שייך הכא לומר מה לי איסור לאו מה לי איסור כרת דזה הכלל עלה בידינו מתורתו של מוהריק\"ו שורש ע\"ב דדוקא דבר שאסרו חכמים משום ספיקא וחששא שלא לעבור על דברי תורה אמרינן מה לי איסור לאו כו' אבל דבר שהוא מותר מן הדין ומשום גזירה דרבנן מחמרינן בכה\"ג איכא למימר דבאיסור כרת דוקא החמירו ולא באיסור לאו יע\"ש. וכ\"כ התוס' והר\"ן בפ\"ק דפסחים דהחמירו גבי חמץ בפסח טפי מנזיר משום דזה זדונו בכרת וזה בלאו יע\"ש. ועיין מ\"ש מרן זקני ז\"ל בס' גט פשוט בקונטרס הכללים כלל א' יע\"ש וא\"כ ה\"נ לענין חנ\"נ איכא למימר דלא החמירו בו גבי חלב שע\"ג הדקין כיון דאין בו כרת: ויש להביא ראיה לזה מהא דתנן בפ' אין מעמידין דאסרו גבינת כותים דמעמידין אותה בעור קיבת נבלה והקשו התוס' (דף ל\"ה:) ובפ' כל הבשר (דף קי\"ו:) ת\"ל משום בשר בחלב ותירץ דלא הוי אלא איסורא דרבנן דדרך בישול אסרה תורה יע\"ש ואמאי לא ק\"ל משום חלב שע\"ג הקיבה דאסור מדאורייתא. אבל לענין סתימה לא נפקא לן מידי דכיון דחלב זה טמא הוא מדאורייתא הרי אמרו חלב טמא אינו סותם ומה לי איסור לאו כו' אידי ואידי חד שיעורא הוא שהרי אין הסתימה תלויה באיסור כרת אלא הכל תלוי במיהדק ולא מיהדק דהרי חלב חיה אינו סותם אע\"ג דמותר באכילה וכן חלב העשוי ככובע וכמו שהאריך בזה הר\"ב הכה\"ג סימן מ\"ח בהגהת ב\"י, וקשיא לי על מהרש\"ל במ\"ש לדחות דברי הא\"ז דלא דמי לההיא דחימצא דאינו אלא איסורו דרבנן ובאמת שהם דברים תמוהים שהרי בהא דבני בבל וא\"י דפליגי בחלב דאייתרא מצינו שנחלקו בדבר חכמי ישראל דרש\"י ז\"ל כתב בפ' אלו טריפות (דף נ'.) וז\"ל כי פליגי דאייתרא בני בבל ס\"ל כר\"י דאמר כל קרום ונקלף חלב טמא הוא והאי נמי קרום ונקלף הוא כו' אבל הר\"ן בפרק גיד הנשה גבי ביעי דחשילתא כתב וז\"ל דלא דמי לתרבא דאייתרא דבכל דוכתא שרי בר מאתרא דנהיגי ביה איסורא וכמ\"ש למעלה דהתם אפילו בני בבל לא ס\"ל דאסור אלא ממנהגא בעלמא הוא שנהגו בו איסור והכי מוכח ממאי דאמרינן לעיל לדידהו מיכל נמי אכלי לדידן מיסתם נמי לא סתים אלמא אפי' לבני בבל לא אסור מדינא דאי אסור מיסתם נמי לא סתים כו' הרי דלרש\"י פליגי בני א\"י ובני בבל בדינא מ\"ס כר\"י ומ\"ס כר\"ע ולדעת הר\"ן לא פליגי אלא במנהגא וכיון שכן זה שכתב מהרש\"ל דאינו דומה לבר חימצא דלא הוי אלא איסור דרבנן הוא דלא כמאן. ואי קשיא על הר\"ב שער אפרים הא קשיא דלא דמי לההיא דחימצא דשאני התם דחלב דאייתרא אינו תותב אלא קרום ונקלף ומיהדק שפיר אלא משום דבני בבל נהגו בו איסור ולדידהו חלב טמא הוא איצטריך ר\"נ להכשירו לענין סתימה כיון דבני א\"י אכלי ליה ולא סמך ר\"נ על טעם זה להכשיר אלא עיקר טעמו משום דלא הוי תותב משא\"כ בחלב שעל גב הדקין דהוא תותב כמ\"ש רש\"י ולא מיהדק וכיון שכן מאי אהני לן דלפירוש הגאונים חלב זה טהור הוא ס\"ס לא מיהדק שפיר ונפתח הסתום שהרי ענין הסתימה לא תליא בהיתר אכילה, ותדע שכן הוא שהרי חלב דאקשתא אינו סותם לדעת כל הפוסקים וליטעמיך דכיון דאיכא מאן דאכיל ליה לענין סתימה סמכינן עליה א\"כ אף אנו נאמר דכיון דללישנא בתרא חלב דאקשתא בני א\"י אכלי ליה ונהגו בו היתר אף דאנן קי\"ל כלישנא קמא לחומרא לענין סתימה סתים וזו לא אמרה אדם מעולם שהרי כל הפוסקים כתבו בפשיטות דחלב דאקשתא אינו סותם ותו ק\"ל עליו מדברי הר\"ן הנזכר: ואשר אני אחזה ליישב דעת הרב ז\"ל אותו אדבר דכיון דחלב שע\"ג הדקין שאסרה תורה לא פורש אהיכא קאי אם היינו הסמוך לקיבה כפירש\"י או אותו הסמוך לכרכשא כפירוש הגאונים והרמב\"ם ז\"ל הביא שני הפירושים ולא הכריע וגם מרן בש\"ע לא פסיקא ליה מלתא וכתב דירא שמים יצא ידי שניהם נהי דלענין אכילה אזלינן לחומרא לאוסרו אע\"ג דלהגאונים שרי מ\"מ לענין סתימה יש לנו לסמוך על פירוש הגאונים דמה שכתב בגמרא ריש מעיא היינו שע\"ג הכרכשא ועל אותו חלב אמרו שהוא תותב ולא מיהדק אבל החלב שע\"ג הדקין בסמוך אפשר דמיהדק. ואייתי שפיר ראיה מההיא דבר חימצא דכי היכי דהתם אע\"ג דנהגו בו איסור בחלב דאייתרא משום מנהג כדכתב הר\"ן כיון דבני א\"י אכלי ליה מיסתם סתים כיון דמיהדק ה\"ה לענין חלב הדקין כיון דאנן יתמי דיתמי מספקא לן מלתא איזה משניהם אסרה תורה נהי דלענין אכילה חיישינן לשני הפירושים אבל לענין סתימה יש לנו לסמוך על פירוש הגאונים דסבירא להו דחלב שעל גבי הדקין הסמוך לקיבה טהור הוא לפי שאינו תותב ומיהדק שפיר וסותם. ועיין בדברי ראב\"ן סימן ר\"ף שכתב וריש מעיא הוא המעי היוצא מהקיבה כו' ואם ניקב המעי לצד החלב אינו סותם. ונלע\"ד דאין ראיה מדברי ראב\"ן שהרי איהו לא אייתי פירוש הגאונים או משום דלא חייש לפירושם או שלא ראה אותו וכיון דלדידיה חלב שע\"ג הדקין שאסרה תורה משום דהוא תותב הוא אותו הסמוך לקיבה מש\"ה פשיטא ליה דאינו סותם וכן הוא האמת, אבל לדידן דמספקא לן כדכתיבנא לענין סתימה סמכינן על פירוש הגאונים דס\"ל דאינו תותב וכיון שכן הוא סותם וזה פשוט. ואי קשיא לך מתשובת הרשב\"א סימן שפ\"ג שכתב דנקב שנמצא בדקין סמוך לקיבה טריפה לא תיקשי דאיכא למימר דאיירי שלא היה החלב סותמו א\"נ איהו אזיל לשיטתיה שדחה פירוש הגאונים ופשיטא ליה דריש מעיא היינו הסמוך לקיבה אבל אנן מספקא לן כדכתיבנא. ולי הדיוט הנה מקום אתי להוסיף נופך משלי תרתי לטיבותא יש בהם בנותן טעם כעיקר דאורייתא להוכיח במישור כחא דהיתרא. זה יצא ראשונה ויסוד דבר זה הלא הוא כמוס לענין דעת חלב הדקין שאסרה תורה אם כולו אסור או מקצתו:
והנה זאת מצאנו בס' הכלבו הביאו מרן הב\"י סימן ס\"ד שכתב וז\"ל המנהג לגרור שניהן מיהו של צד הקיבה ושל צד הכרכשא אין גוררין אותו לגמרי לפי שיש שם חלב טהור אבל מסירין הקרום הארוך עם חלבו שאינו דבוק עם הכרכשא כשאר שומן עכ\"ל. וקודם בואי לשאת ולתת בדברי הכלבו צריכין אנו למודע\"י בהא דאמרינן בפרק גיד הנשה (דף צ\"ב:) א\"ר אבא אר\"י אמר שמואל ריש מעיא באמתא בעי גרירה וזהו חלב שע\"ג הדקין. ופירש\"י והרמב\"ם דהיינו המעי הסמוך לקיבה אבל מכאן ואילך שומן הוא ושרי. והגאונים פירשו דראש המעי שצריך לגוררו הוא המעי הסמוך לכרכשא והוא סוף המעים כמ\"ש הרמב\"ם ז\"ל בפ\"ז:
ואיכא למידק טובא דבגמרא מוכח להדיא דחלב זה טהור הוא ויש בו היתר אכילה שהרי בפ' אלו טריפות (דף מ\"ט) אמר ר\"נ חלב העשוי ככובע אינו סותם היכא א\"ל חטי דכרכשא וא\"ל טרפשא דלבא. הרי שלך לפניך דחלב שעל גב הכרכשא טהור הוא והיינו דאיצטריך ר\"נ לאשמועינן דאינו סותם ואם איתא דטמא הוא לא יאכל מאי קמ\"ל ר\"נ והלא כלל זה עלה בידינו ולעיל מינה מייתי לה בגמרא אמר רבי חלב טמא אינו סותם. ובפ\"ז מהל' מ\"א הלכה ט' כתב הרמב\"ם חלב הלב מותר והרי הוא כשומן וכתב ה\"ה פשוט הוא שהוא מותר ומתבאר בפ' א\"ט בדין חלב טהור שסותם. וכתב על זה הרב בעל לח\"מ וז\"ל ואמרו שם טרפשא דלבא ואם איתא דהוא טמא ל\"ל טעמא משום דעשוי ככובע תיפוק לי דאינו סותם משום דהוא טמא דודאי לא פליג ארב דקאמר טמא אינו סותם אע\"ג דרב ששת פליג עליה מ\"מ כרב קי\"ל ודוחק לומר דפליג עליה דרב עכ\"ל:
ויש לתמוה על הרב ז\"ל דאיך אסיק אדעתיה לומר דר\"נ פליג עליה דרב והלא בתר הכי מבואר בהדיא דר\"נ ס\"ל כרב דחלב טמא אינו סותם דהא קאמר גבי חימצא ובר חימצא דחלב דאקשתא לכ\"ע אסור ואינו סותם. ואיך שיהיה מלתא דפשיטא היא דר\"נ ס\"ל דחלב טמא אינו סותם ואשמעינן הכא דחטי כרכשא אע\"ג דטהור אינו סותם משום דעשוי ככובע. וכן מבואר בדברי הרמב\"ם בפ\"י מהלכות שחיטה הלכה י' וז\"ל כל נקב שהבשר או החלב המותר באכילה סותם אותו ה\"ז מותר חוץ מחלב הלב וחלב המעי האחרון שבאיברים. גם הטור סימן מ\"ו כתב שכל חלב טהור סותם חוץ מקרום שעל הלב וחלב שעל הכרכשא שאע\"פ שהן טהורים אינן סותמים. הרי מבואר דכל הפוסקים הבינו בדברי ר\"נ דחלב שע\"ג הכרכשא טהור הוא וזה הפך דברי הגאונים ולפי דבריהם פליגא הא דר\"נ אההיא דשמואל דאמר ריש מעיא בעי גרירה ולא ראיתי לשום אחד מהמפרשים שהרגיש בקושיא זו:
ומה שנלע\"ד ליישב הוא דס\"ל להגאונים ז\"ל דהא דאמר שמואל ריש מעיא באמתא בעי גרירה וזהו חלב שע\"ג הדקין לאו למימרא דכל אותו החלב אסור דא\"כ הול\"ל חלב שעל גבי הדקין אסור כדקאמר שמואל גופיה באידך חלבים דמני ואזיל שם באותו פרק ומדשני בדבוריה ונקט לישנא דגרירה ע\"כ דהיינו לומר שצריך לגרור הקרום הארוך עם חלבו וזהו מה שאסרה תורה והנותר ממנו חלב הוא כחלב האליה. וכן מבואר בדברי העיטור בסדר הניקור הביאו הטור סי' ס\"ה וז\"ל וממשיך את החלחולת וקולף קרום של חלב שעליה וכתב מרן שם דהיינו כפירוש הגאונים יע\"ש. וכיון דבחלב שעל גבי הכרכשא יש שם חלב טהור וטמא מעורבים זה בזה סד\"א דסותם מש\"ה אשמעינן ר\"נ דחטי דכרכשתא אע\"ג דהוא טהור מה שתחת הקרום אינו סותם משום דעשוי ככובע ולא מיהדק ואם לחשך אדם לומר היכן מצינו חלב שמקצתו טמא ומקצתו טהור חלב שעל הכליות וחלב שעל הטחול יוכיחו דקרום העליון אסרה תורה והיה הנשאר יש בו היתר אכילה אף אני אביא חלב שע\"ג הדקין דלא אסרה תורה אלא הקרום העליון עם הנדבק בו. ולפ\"ז דון מינה ואוקי באתרין דלפירש\"י והרמב\"ם דריש מעיא היינו הסמוך לקיבה דגם זה אין צריך לגוררו לגמרי עד זיבולא בתרייתא אלא הקרום לבד עם הנדבק בו דהא לא פליגי הרמב\"ם והגאונים אלא בפירוש ריש מעיא אהיכא קאי אם היינו הסמוך לקיבה או אסוף המעי אבל בפירוש דברי שמואל שאמר בעי גרירה הכל הולך אל מקום אחד וכולן שוין לטובה דגרירה לחוד הוא דבעי דמנ\"ל לאפושי פלוגתא בין הרמב\"ם והגאונים מה שלא נזכר בדבריו ולא בדברי שום פוסק ראשונים ואת אחרונים. והרי מרן בש\"ע הביא שני הפירושים וכתב וירא שמים יצא ידי שניהם ויגרור אורך אמה מכאן ואורך אמה מכאן אלמא דהשוה הכתוב זה לזה ושקולים הם וכי היכי דאורך אמה דסוף המעי היינו קילוף בעלמא ה\"ה אורך אמה דריש מעיא הסמוך לקיבה ולא הוצרך מרן לפרש דנמשך אחר לשון הגמרא והרמב\"ם דנקטי לישנא דגרירה דפשטא דהאי לישנא משמע דבעי כדי קליפה לחוד:
ותדע עוד שכן הוא שהרי בפרק כל הבשר (דף קי\"ג:) אמר רב משרשיא אין מחזיקין דם בבני מעים תרגמוה אכרכשא ומעיא והדרא דכנתא וכתב הטור סימן ע\"ה בשם הרשב\"א כשמולחין החלחולת אין מולחין אותה בצד הפנימי אלא בצד החיצון ששם שומן דבוק והביאו מרן בש\"ע. והרי איהו גופיה כתב בסימן ס\"ד לחוש לפירוש הגאונים דחלב זה טמא הוא לא יאכל ואיך כתב כשמולחין החלחולת דשומן שעליהם דינו כשאר בשר דמשמע דאוכלים אותו השומן אשר הוא חונה שם, והרשב\"א ז\"ל דכתב כן לשיטתיה אזיל שדחה פירוש הגאונים בשתי ידים כמ\"ש הר\"ן וה\"ה בשמו אבל על הטור ומרן דחששו לפירוש הגאונים קשיא אלא ע\"כ לומר כדכתיבנא דגרירה לחוד בעי להסיר הקרום עם הנדבק בו והשאר שומן הוא. הן עתה זכינו לדין שדברי הכלבו סמוכים לעד ומש\"ה כתב של צד הקיבה והכרכשא אין גוררין אותו לגמרי לפי שיש שם חלב טהור. גם מור\"ם סי' ס\"ד סט\"ו פסק כוותיה ומטעמיה וכתב וא\"צ להסיר רק הקרום עם הדבוק בו שעל אורך אמות אלו: אך הר\"ב סדר אליהו בפירושו על הלבוש הוכיח בראיות דט\"ס הוא בדברי הכלבו יע\"ש. ויש לתמוה שהרי מרן הב\"י ומור\"ם בס' ד\"מ סימן ס\"ד ובהגהותיו ורש\"ל פרק גיד הנשה סימן ז' ובעל דמשק אליעזר והב\"ח סימן ס\"ד כולם כאחד העתיקו דברי הכלבו כדמותם בצלמם ואיך אפשר לומר דאגב שיטפייהו לא דייקי באיסור חלב דחמיר וגם שום אחד מהמפרשים האחרונים זה השלחן אשר לפני ה' לא שתו לבם להסיר המכשלה הזאת ואדרבא ראה ראינו להר\"ב לחם חמודות דהשיג על הלבוש דהשמיט הגהה זו כמו שיע\"ש. ודרך כלל זאת אומרת דודאי הכלבו יודה על האמת דחלב שע\"ג הדקין אסור מן התורה למר כדאית ליה ולמר כדאית ליה אלא דס\"ל דלא אסרה תורה אלא הקרום והנדבק בו וכבר הוכחנו מהיכא נפקא ליה סברא זו, ומבואר למעיין דליכא למידק כלל דכל החלב שע\"ג הדקין אסור דלפ\"ז צריך למחוק כל הלשון של הכלבו ובעי גרירה מרישיה לסיפיה דמאי אהנו לן רבנן במה שהגיהו דצ\"ל של צד הקיבה גוררין אותו לגמרי ושל צד הכרכשא אין גוררין אותו לגמרי והלא כיון דלפירוש הגאונים ריש מעיא דבצד הכרכשא אסור אם אנו חוששין לפירושם להחמיר בספיקא דאורייתא היה לנו לחוש לגמרי ולגרור אותו החלב מכל וכל עד בלתי השאיר לו שריד דהא לדידהו כל אותו החלב אסור ומי שמע כזאת לחוש לפירוש הגאונים במקצת ולהקל במקצת מי כהחכם ויודע פשר דבר ואם כן דברי הכלבו אין להם מקום. וכי תאמר בלבבך דלהגאונים אין כל החלב אסור רק הקרום והנדבק בו וכמו שהוא האמת כדכתיבנא לעיל. אם כן לדידן נמי נימא הכי דבהא ל\"פ הרמב\"ם והגאונים ומנ\"ל לחדש פלוגתא זו ביניהם מה שלא נזכר בדברי שום פוסק: עוד יש להביא ראיה לדבר הזה שהרי כל מה שהוא תותב קרום ונקלף חלב הוא כמ\"ש מרן סימן ס\"ד ואם איתא דרמ\"א ס\"ל דא\"צ להסיר מריש מעיא הסמוך לקיבה רק הקרום העליון זהו נגד תלמוד ערוך לפי מה שפירש\"י תותב קרום ונקלף דהיינו לומר שהקרום הוא ע\"ג החלב ונקלף הקרום מעליו שאינו אדוק בו כל כך ולפ\"ז כיון דחלב שע\"ג הדקין קרום ונקלף אין מקום לדברי מור\"ם שכתב דא\"צ להסיר רק הקרום ומה שתחתיו מותר שהרי כי יסיר את הקרום נשאר כל החלב במקומו דבוק על הבשר. אמנם אי מהא לא איריא שהרי שרים רבים ונכבדים פליגי על רש\"י בזה כמבואר בדברי הראב\"ד שפירש הת\"כ הביא דבריו הרב קרבן אהרן דס\"ל דפירוש קרום ונקלף היינו לומר שהחלב פרוס כשמלה על גבי הקרום בענין שכשנקלף הקרום נקלף החלב עמו וכן דעת הטור סימן ס\"ד עיין ב\"ח שם באורך. ועל מדוכה זו נחלקו ר' יואל ור' אפרים בחלב הדבוק לכרס כמבואר באריכות במרדכי יע\"ש. ומור\"ם ס\"ל כוותייהו ועל פי זה דן את הדין דא\"צ לגרור כל החלב שע\"ג אמות דבקליפת הקרום סגי. וממה שלא הגיה מור\"ם בס\"ד אין שום ראיה לזה שהרי מרן שם סתמא קאמר דכל שהוא תותב קרום ונקלף חלב הוא ולא פירש בדבריו אל איזה מהפירושים דעתו נוטה:
אמנם נראין הדברים באמת ובתמים דיש ט\"ס בדברי הכלבו לפי טבע הלשון שהוא מגומגם מצד עצמו לא תוכל האר\"ש שאתו. וכבר ראינו למרן ז\"ל בס' ב\"ה אשר לו דהגיה דצ\"ל ונהגו לגרור שניהם מיהו של צד הקיבה גוררין אותו לגמרי ושל צד הכרכשא אין גוררין אותו לגמרי וכ\"כ הב\"ח בקונטרס אחרון הביא דבריהם הרב כנה\"ג יע\"ש. ותקון סופרים הוא זה ליישב הלשון למען ירוץ הקורא בו, אבל לענין הדין נלע\"ד דאפילו לפי הגהה זו לא אסרה תורה כל החלב שע\"ג הדקין. אלא עיקרן של דברים כך הוא דאהא דאמרינן ריש מעיא באמתא בעי גרירה רוב הפוסקים פירשו דהיינו המעי הסמוך לקיבה זולת הגאונים דס\"ל דהוי סוף המעי הסמוך לכרכשא ואנן יתמי דיתמי צריכין אנו לחוש להחמיר כדברי שניהם וכמ\"ש ה\"ה דהרמב\"ם מייתי פירוש הגאונים כדי לחוש להם וכ\"כ מרן בש\"ע וירא שמים יצא ידי שניהם. והנה בין למר ובין למר לא אסרה תורה אלא הקרום עם הנדבק בו והשאר שומן הוא ומותר ומעיקר הדין א\"צ להסיר רק הקרום עם הנדבק בו אלא לפי שאין אנו בקיאים לחטט אחריו ולגרור החלב מכל וכל ולא יבצר שישאר ממנו מעט מזעיר זעיר שם זעיר שם דא\"א לצמצם להבדיל בין הטמא ובין הטהור ואתי לאיחלופי ונמצא פוגע באיסור תורה ח\"ו מש\"ה לענין חלב שע\"ג הדקין הסמוך לקיבה נהוג עלמא לגררו לגמרי כיון דלרוב הפוסקים אותו החלב אסור מדאורייתא ואיכא למיחש לקלקולא לך לך אמרינן לנזירא סחור סחור לקרמ\"א לא תקרב. אבל בחלב שע\"ג הכרכשתא כיון דלדידן טהור הוא כשאר שומן דעלמא אף דלכתחלה אנו חוששין לפירוש הגאונים מ\"מ לא נהוג עלמא בכה\"ג להחמיר כ\"כ לגרור לגמרי מדאגה מדבר שמא ישאר ממנו מעט ע\"ג השומן שבכרכשתא דכיון דאינו אלא חומרא בעלמא הבו דלא לוסיף עלה כנ\"ל. ויש סמך לדבר הזה מדברי הרב הגדול הוא דמשק אליעזר (דף רל\"ו.) שכתב וז\"ל לפירש\"י דריש מעיא הוא היוצא מהקיבה נהי דהחלב אסור מ\"מ המעי עצמו שרי ואפשר דאעפ\"כ אסור אע\"פ שאינו מאוס מ\"מ א\"א לגרר שם היטב את החלב ע\"כ. ואין להוכיח מכאן שכל החלב אסור מן התורה שהרי אפילו המעי אסור בגללו כ\"ש החלב שעליו. ויש פתחון פה לדחות ולומר דאע\"ג דלא אסרה תורה אלא הקרום עם הדבוק בו מ\"מ משום שאי אפשר לגוררו היטב הדק כתב העיטור דחותכו ומשליכו ואדרבא כלפי לייא מדברים אלו יש להוכיח דלא אסר הכתוב אלא החלב עם הנדבק בו והנותר ממנו שומן הוא ומש\"ה אתי שפיר שכתב בעל העיטור והצריך לחותכו לכלב תשליכון אותו דא\"א לכוין היטב לגרור החלב מע\"ג השומן דאי ס\"ד דכל אותו השומן טמא הוא מה המצוה הזאת ומה טעם יש בזה לאסור המעי באכילה משום דא\"א לגוררו א\"כ אפוא רבו פרושים בישראל שלא לאכול חתיכת בשר שצריכה ניקור מהחלב משום דא\"א לנקותו היטב אלא ע\"כ כדכתיבנא. ומש\"ה במעי הסמוך לכרכשתא כתב העיטור דחותכו ומשליכו משום דמאיס ואינו ראוי לאכילה ולא יהיב טעמא משום דאי אפשר לגוררו דכיון דחומרא בעלמא הוא שנהגו לחוש לפירוש הגאונים לא חשו להכי וכדאמרן. גם מדברי הכלבו יש להוכיח כן שהרי בחלב שע\"ג הקיבה ושע\"ג המסס ובית הכוסות ושעל הכרס כתב צריך ליטול כל החלב ואחרי כן גבי ריש מעיא כתב צריך לגרור החלב שעליו משמע להדיא דמעיקר הדין אין צריך כי אם גרירה אלא שאח\"כ כתב שאותו שבצד הקיבה נהגו לגוררו לגמרי ושל צד הכרכשתא אין גוררין אותו לגמרי וטעמא דמלתא הלא היא כתובה לעיל וכיוצא לזו כתב רש\"ל פ' ג\"ה סי' ד' שכתב הא\"ז וז\"ל אע\"פ שמן הדין א\"צ ליטול את הקרום של יותרת הכבד אלא מצד חוץ ולא מצד הריאה מ\"מ נהגו ליטול מכל צד דלא ליתי למטעי ע\"כ:
ומעתה נתיישבו דברי הב\"ח שהם מוקשים לכאורה שבסימן ס\"ד כתב כדברי הכלבו ובקונטרס אחרון הגיה הלשון, גם בתשובה אשר לו סימן קי\"ח וסימן קנ\"ב מוכח מדבריו דחלב שע\"ג הדקין הסמוך לקיבה גוררין אותו לגמרי מדלא קשיא ליה אלא על מה שנוהגין שלא להסיר רק הקרום שע\"ג החלב הסמוך לכרכשתא ולפי דרכנו יבא הכל על נכון דלעולם ס\"ל להב\"ח כמ\"ש בחיבורו סי' ס\"ד דנקט לישנא דגרירה לאשמועינן דלא אסור רק הקרום. ומה שהגיה דברי הכלבו בקונטרס אחרון היינו לומר דהמנהג הוא לגרור צד הקיבה לגמרי ושל צד הכרכשא אין נוהגין לגוררו לגמרי ומש\"ה לא קשיא ליה בתשובה הנזכרת כי אם על מנהג החלב של הכרכשא שאין גוררין אותו לגמרי. ויש להביא ראיה עצומה לאשר ולקיים כל הכתוב מדברי הרב כנה\"ג סי' ס\"ד שהרי באות פ\"ט הביא הגהת מרן והב\"ח שהגיהו דברי הכלבו דצריך לומר של צד הקיבה גוררים אותו לגמרי ושל צד הכרכשא אין גוררין אותו לגמרי. ואחרי כן באות צ\"ג העתיק דברי הלחם חמודות שהשיג על הלבוש שהשמיט דברי מור\"ם שכתב וא\"צ להסיר רק הקרום שע\"ג אמות אלו. ולטעמיה נמצא דהר\"ב כנה\"ג סותר את עצמו תוך כדי דבור אלא ע\"כ לומר דשניהם צדקו יחדיו גם בסי' ס\"ה בהגהת ב\"י אות ע\"ז כתב הרב כנה\"ג דמ\"ש העיטור וקולף קרום של חלב שעליה על ריש מעיא באמתא לפי פירוש רש\"י קאמר יע\"ש. וזו היא ראיה שאין עליה תשובה ויתד היא שלא תמוט עולם ועד: כללא דמלתא נמצינו למדין מכל האמור דחלב שע\"ג הדקין והוא ראש המעי בין לפירש\"י והרמב\"ם בין לפירוש הגאונים לא נאסר כי אם הקרום שעליו וזהו שכתב מור\"ם ז\"ל סט\"ו וא\"צ להסיר רק הקרום עם הדבוק בו שעל אורך אמות אלו כלומר דמדינא כך הוא ואע\"ג דסיים וכתב וכן נוהגין ואילו הכלבו כתב שנהגו לגרור של צד הקיבה לגמרי. אין זה מן התימה דנהרא נהרא ופשטיה. וע\"פ הדברים האלה יש מקום וטעם נכון בר נותן טעם דהיתרא להוראת הר\"ב שער אפרים להכשיר במחט הנמצא בריש מעיא דכיון דיש שם חלב טהור ודאי דסותם דאע\"ג דלענין אכילה אנו גוררין החלב הסמוך לקיבה לגמרי היינו משום חומרא כדי שלא יבא לאכול מהחלב עצמו דאין ברירה אבל לענין סתימה כיון דיש שם חלב טהור אע\"ג דלא ידעינן ליה סותם הנקב ואין אנו צריכין לההיא דבר חימצא שהביא הר\"ב שער אפרים. וזאת שנית יש טעם נכון להכשיר משום דאהא דאמרינן ריש מעיא באמתא בעיא גרירה נחלקו המפרשים ז\"ל דלדעת רש\"י ר\"ל שיעור אמה בת ששה טפחים אבל הרמב\"ם לא הזכיר זה וכתב הרא\"ש ז\"ל ונראה דמפרש דלבני מעיים קרי אמתא על שם אמת המים וכתב מרן הב\"י סי' ס\"ד דבדבר מועט סגי וכ\"כ ר' ירוחם בדעת הרמב\"ם נט\"ו ח\"י הובא בס' עבודת הגרשוני סי' ס\"ו ובד\"מ סי' ס\"ד יע\"ש וכ\"כ רש\"ל פ' גיד הנשה סי' ז' וכיון שכן יש פנים להכשיר מטעם ס\"ס ספק אם חלב הדקין שאסרה תורה הוא החלב שע\"ג המעי שבצד הקיבה או אותו שבצד הכרכשא ואת\"ל דשל צד הקיבה חלב הוא אכתי איכא לספוקי שמא הלכתא כהרמב\"ם דלא בעי גרירה שיעור אמה אלא בכל שהוא סגי והשאר שומן הוא וסותם ואם כן ממ\"נ יש מקום להכשיר:
עוד רגע אדבר במ\"ש עוד הר\"ב פרי חדש בקונטרס אחרון סימן מ\"ח וז\"ל ומסתברא נמי דחלב דסוף המעים נמי אע\"ג דמיכל לא אכלי ליה מיסתם קא סתים ע\"כ. וראיתי שהקשו עליו דאשתמיט מיניה מימרא דר\"נ (דף מ\"ט:) וש\"ע סימן מ\"ו סעיף א' מביאו וז\"ל כל חלב טהור סותם וטמא אינו סותם חוץ מקרום הלב וחלב שע\"ג הכרכשא אע\"פ שהן טהורין אינן סותמים כו' הרי מבואר להדיא דעל גבי הכרכשא החלב שלו אינו סותם אע\"פ שהוא טהור ואיך כתב דאפילו לדעת הגאונים מיסתם קא סתים עכ\"ל. ולכאורה היא תפיסה גדולה על הפר\"ח ואשתומם כשעה חדא והיו עיני ולבי עומדים צפופים למען דעת אם יש עליו מליץ כי דברים הללו יש בהם משום מחוסרי אמנה דהרב ז\"ל כי רב גובריה בכל מכל כל נתעלמה ממנו הלכה חלילה. עד שמצאתי את שאהבה נפשי אחזתיו ולא ארפנו אם לא ביד חזקה הלא זה הדבר דהנה אהא דאמר שמואל ריש מעיא באמתא בעי גרירה כתב הרמב\"ם וז\"ל ויש מהגאונים שאומרים שראש המעי שצריך לגוררו הוא המעי שיוצא בו הרעי שהוא סוף המעיא ע\"כ, והרשב\"א ז\"ל בפ' גיד הנשה כתב וז\"ל ומשם אחרים כתב שהיא המעיא הנמשך מן הכרכשא ולמטה ולא מחוור דכרכשא לא מיקרי מעיא אלא הדקין וכדאמר לקמן תרגמא אהדרא דכנתא וכרכשא והעולם קוראין חלחולת או כרכשא עכ\"ל:
והנה מקום אתי ליישב בעד הגאונים ולסלק מעליהם קושיא זו והוא זה, דהדבר ברור מדברי הרמב\"ם והרשב\"א אלו שהגאונים לא אסרו אלא החלב שבראש הכרכשא והוא סוף המעים שהן הדקין המלופפים ומשם ואילך מתחיל הכרכשא ועל אותו חלב אמרו הגאונים דבעי גרירה עד אמתא אבל משם ואילך עד סוף הכרכשא שומן הוא ומותר וכן מבואר בדברי רבינו ירוחם נט\"ו ח\"י בהביאו פירוש הגאונים ז\"ל גם בסי' ס\"ה כתב הטור בשם העיטור בסדר הניקור שלו וז\"ל וממשיך את החלחולת וקולף קרום של חלב שעליה וכתב על זה מרן הב\"י וז\"ל אפשר שחלב שבראש הכרכשא קאמר וכמ\"ש בסי' ס\"ד שי\"מ כן על ריש מעיא באמתא בעי גרירה ע\"כ. גם בערוך ערך רי\"ש כתב וז\"ל וי\"א המעי הנמשך מכרכשא ולמטה, הרי דלא אסרו הגאונים אלא החלב שע\"ג ראש הכרכשא שהוא סוף המעים ומש\"ה קאמר שמואל ריש מעיא כלומר סוף המעיא ולא קאמר ריש כרכשא משום דהוה משמע סוף הכרכשא. ולא נעלם מעיני הגאונים דזה המעי שמו כרכשא או חלחולת ולא מעי סתם אלא דס\"ל דה\"פ סוף מעי דהיינו תחלת הכרכשא בעי גרירה כנ\"ל:
ומעתה נסתלקה הקושיא הנזכרת מעל הפר\"ח ולא קשיא מידי דמה ענין פירוש הגאונים לההיא דסי' מ\"ו והלא הגאונים איירו בראש הכרכשא והתם איירי בסופה כמבואר בסי' מ\"ו כתוב לאמר וחלב שע\"ג הכרכשתא פי' מעי הדבוק בפי הטבעת וזה ודאי אינו סותם משום דעשוי ככובע. אבל תחלת הכרכשא שהוא סוף הדקין אינו עשוי ככובע אלא הוא תותב והיינו טעמא דקאמר רב נחמן חלב העשוי ככובע אינו סותם ולא קאמר בהדיא חטי דכרכשא ודוק. וע\"פ זה יש ליישב דברי העיטור שכתב וז\"ל ומוציא ראשיהם של בני מעים באותו חלחולת המטונפת כו' ומחתך אותה חלחולת עם אמה מבני מעיים ומשליכו לפי שאינו ראוי לאכילה וכתב על זה מרן הב\"י נראה דהיינו ריש מעיא באמתא. עוד כתב בעל העיטור וממשיך את החלחולת וקולף קרום של חלב שעליה וכתב על זה מרן ואפשר שחלב שבראש הכרכשא קאמר כו' וכתב הר\"ב כנה\"ג אות ע\"ז דמדברי מרן אלו מוכח דמ\"ש העיטור לעיל ומחתך אותה חלחולת קאי על ראש המעים כפירש\"י. ולא ידעתי איך חשב כזאת על מרן ז\"ל דאיך אפשר לצייר שיאמר העיטור דריש מעיא הסמוך לקיבה שהוא נקי ובר משליכו לפי שאינו ראוי לאכילה וסוף הכרכשא שהוא גרף של רעי קולף החלב שעליו והיה לאכול אין זה אלא דברי תימה ועוד שהרי מרן הב\"י בסוף הסימן כתב ע\"ד העיטור שהשמיט קצת דברים שיש בהם שורש ומני בהדייהו דין ריש מעיא באמתא ולפי דברי הרב ז\"ל הרי העיטור הביא דין זה וחשש לפירש\"י ולפירוש הגאונים וצ\"ע:
אמנם לפי דרכינו יבא הכל על נכון דמעיקרא איירי העיטור בסוף הכרכשא שהוא המעי המטונף ועלה קאמר דחותכו ומשליכו לפי שאינו ראוי לאכילה ובסוף דבריו אייתי פירוש הגאונים דריש מעיא היינו ראש הכרכשא דבעי גרירה כלומר לקלוף קרום החלב שעליו ונמצא שלא הביא פירש\"י והרמב\"ם וזהו שכתב מרן דהשמיט דין ריש מעיא וזה מבואר בדברי מרן. ואני תמיה על המקשה אדקשיא ליה על הפר\"ח דאשתמיט ליה מימרא דר\"נ תיקשי ליה על פירוש הגאונים גופיה מההיא דר\"נ ולא ידעתי היאך מצא ידיו ורגליו ליישב פירוש הגאונים עם מימרא דר\"נ דקשה לזווגם כקריעת ים סוף אם לא על פי אחד מהשני דרכים שכתבתי:
עוד נראה לומר ליישב הוראת הפר\"ח כי מודעת זאת דהאי דאמרינן חלב טהור סותם נחלקו בו הראשונים ז\"ל דלרש\"י ובה\"ג הוא סותם אפילו נקב שבאבר שכנגדו ולדעת התוספות והרשב\"א אינו סותם אלא אותו האבר בעצמו כאשר מבואר בסי' מ\"ו ולפי שיטת רש\"י וסיעתו הא דאמרינן חלב העשוי ככובע אינו סותם ואמרי לה חטי דכרכשא היינו לומר דאם ניקבו הדקין וחלב הכרכשא סותמן לאו סתימה היא אע\"ג דהוא חלב טהור משום דעשוי ככובע ואינו סותם אלא הנקב הקרוב אליו באבר עצמו לא את שכנגדו ומש\"ה לא קאמר ר\"נ ניקב הכרכשא טריפה אלא סתמא קאמר דחלב שע\"ג הכרכשא אינו סותם ואמטו להכי ס\"ל להפר\"ח דאע\"ג דראש הכרכשא החלב שעל גבו טמא הוא לא יאכל לפי פירוש הגאונים מכל מקום כיון דלדידן טהור הוא וקי\"ל דחלב טהור סותם אית לן למימר דאע\"ג דחלב זה לא יהיה לו דין חלב טהור לגמרי להיות סותם אפילו נקב של אבר אחר מ\"מ לנקב הכרכשא גופיה סותם כיון דלדידן שרי באכילה, ועוד דכיון דקי\"ל דחלב טהור סותם יש לנו לומר דאע\"ג דחלב הכרכשא אינו סותם ואין לך בו אלא חדושו דהיינו לאבר שכנגדו לא לכרכשא עצמה זהו טעמו של הפר\"ח. אמנם דברי מרן הב\"י ס\"ס מ\"ו עומדים לנגדו כמו שיראה המעיין: כל הרשום בכתב הוא דרך שקלא וטריא להליץ טוב בעד הרב שער אפרים והרב פרי חדש שהסכימו להכשיר וטעמם ונמוקם עמם ועוד הוספתי תרי טעמי דיש להם על מה שיסמוכו אך אם המצא ימצא איזה מורה צדק מגבורי ישראל היושבים ראשונה על כסא ההוראה שדעתו יהיה נוטה לאיסור מי יבא אחרי המלך חלילה לי מעשות זאת אפילו להחמיר במקום שהוא מיקל כל שכן דאין בי כח להקל במקום שהוא יחמיר וכההיא דאמרינן בפרק אלו טריפות רב ואיסורא דאורייתא ואת אמרת התורה חסה על ממונם של ישראל רק כוונתי רצויה להליץ בעד שני המאורות הגדולים הרבנים הנזכרים והמעיין יבחר והנלע\"ד כתבתי להלכה ולא למעשה): " + ] + ], + [ + [], + [ + "וכן אם הורו ואמרו כו'. דע דב\"ד שהורו שמותר לבעול סמוך לוסתה וראתה בתוך תשמישה ונמצא דמתוך הוראת ב\"ד בעל נדה על זה כתב הר\"ן בחידושיו פ\"ב דשבועות (דף ח\"י) דלא מיבעיא למאן דאית ליה דההיא אזהרה דוהזרתם אינו אלא כי אם אסמכתא דפשיטא דאין ב\"ד חייבין אלא אפילו שנאמר שהיא דרשה גמורה מ\"מ אין ב\"ד חייבים כיון שלא הורו אלא בעשה ובעשה ליכא חיוב ב\"ד יע\"ש שיישב השמועה כפי דין זה: " + ], + [ + "אין זו הוראה אלא טעות כו'. לא ידעתי למאי איצטריך טעם זה דבגמרא לא הוצרכו לזה אלא משום דסבירא ליה דיחיד שעשה בהוראת ב\"ד פטור אבל לדידן דקי\"ל חייב כי נמי חשיב הוראה חייב וצ\"ע ועיין בלח\"מ (דף ה') מהלכות אלו: " + ] + ], + [ + [], + [], + [], + [], + [ + "אלא מביא פר לעצמו. עיין מ\"ש מרן וגם בעיני יפלא דהא חטאת אינה באה בנדבה וא\"כ היכי מייתי מספק וצ\"ע: סליקו להו הלכות שגגות בס\"ד " + ] + ] + ], + "sectionNames": [ + "Chapter", + "Halakhah", + "Paragraph" + ] +} \ No newline at end of file diff --git a/json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Mishneh LaMelech/Sefer Korbanot/Mishneh LaMelech on Mishneh Torah, Offerings for Unintentional Transgressions/Hebrew/merged.json b/json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Mishneh LaMelech/Sefer Korbanot/Mishneh LaMelech on Mishneh Torah, Offerings for Unintentional Transgressions/Hebrew/merged.json new file mode 100644 index 0000000000000000000000000000000000000000..15300d2f173117d55f68fab08ca7363ff7e6d700 --- /dev/null +++ b/json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Mishneh LaMelech/Sefer Korbanot/Mishneh LaMelech on Mishneh Torah, Offerings for Unintentional Transgressions/Hebrew/merged.json @@ -0,0 +1,205 @@ +{ + "title": "Mishneh LaMelech on Mishneh Torah, Offerings for Unintentional Transgressions", + "language": "he", + "versionTitle": "merged", + "versionSource": "https://www.sefaria.org/Mishneh_LaMelech_on_Mishneh_Torah,_Offerings_for_Unintentional_Transgressions", + "text": [ + [ + [], + [ + "וכל עבירה שחייבין על זדונה כרת. ראיתי לרבינו ז\"ל במנין המצות סי' שנ\"ב שמנה כל מחוייבי מיתת בית דין שאין בהם כרת וכתב שהם עשרה ולא מנה המכשף בכללם. משמע דס\"ל דמכשף יש בו כרת אף שלא נזכר בתורה מ\"מ דמי לאוב וידעוני וקצת סמך יש לסברא זו מההיא דס\"פ ד' מיתות דאמרינן אלא אוב וידעוני בכלל מכשפים היו וכו' ודוק. ובלאו דמכשף סי' ל\"ד כתב דמכשף בשוגג חייב חטאת קבועה וכ\"כ הר\"ב החינוך. ולפ\"ז יש לתמוה למה לא מנה רבינו המכשף בכלל המ\"ג ובריש כריתות נמי לא תני ליה במתני' דל\"ו כריתות. ומ\"מ דברי רבינו דבמנין המצות צריכין תלמוד משום דבת\"כ פ' ויקרא גבי פר כהן משיח מוכח בהדיא דמכשף לית ביה כרת דמייתי לה בהדי מסית ומדיח דכוותיה ומוכח נמי התם שאף אם היה מן הדין שיתחייב חטאת אף בדבר שאין בו כרת מכשף אין בו חיוב חטאת משום דאין בו מעשה וצ\"ע. ומ\"ש והמגדף מפני שאין בו מעשה, עיין בלח\"מ. ובתשובות מהר\"ם די בוטון (דף קכ\"ט): " + ], + [], + [ + "הבא על אשת אביו הבא על אשת אחי אביו. (צ\"ל הבא על אביו הבא על אחי אביו וכן מתבאר לקמן ריש פ\"ד יע\"ש). ומ\"ש רבינו נמצאו כל כריתות שבעריות כ\"ג ובשאר העבירות י\"ז. בפרטן אתה מוצא כ\"ו וי\"ז בשאר עבירות הרי מ\"ג שיתחייב עליהם חטאת קבועה ומה שמנה כ\"ג הם העריות שבא עליהם אזהרה מיוחדת לכל אחת ואחת וכמו שתראה במנין המצות יע\"ש. אך אם אשתו ואם אמה ואם אביה אין בהם אזהרה מיוחדת אבל הם בכלל אשה ובתה בת בנה ובת בתה. עוד נ\"ל שחשבון זה של כ\"ג הוא חשבון הכריתות ואינם כי אם כ\"ג לפי שהבא על אביו ועל אחי אביו כבר יש בהם כרת משום השוכב את הזכר וכן הבא על אחותו שהיא בת אשת אביו כבר יש בו כרת משום הבא על אחותו כמו שנתבאר זה במסכת יבמות ובאלו השלשה לא בא בהם אזהרה מיוחדת כי אם לחייבם שתי חטאות נמצאו שלחשבון החטאות הם כ\"ו ולמנין הכריתות הם כ\"ג. כן נראה מדקדוק דברי רבינו שכתב נמצאו כל כריתות שבעריות כ\"ג. וראיתי להרב בעל לח\"מ שהקשה דבריש כריתות מני אשת אחי אמו ולמה לא מנאה רבינו ודבריו תמוהים דע\"כ ט\"ס הוא דנפל בספרים משום דאשת אחי אמו שניה היא כמו שנתבאר בפ\"א מהלכות אישות. ואולי גירסת הרב היתה אשת אחיו מאמו ומש\"ה תמה על רבינו. ומ\"מ גם לפי גירסא זו קשה דבפרטן אתה מוצא ל\"ז ובמתניתין תני ל\"ו. ועוד קשה דאמאי לא תני נמי הבא על אחותו בתרתי אחות מאב ואחות מאם אלא ודאי דגירסא זו ליתא. ושוב מצאתי נוסחי דוקני דליתא להאי בבא וכן היה גירסת ר\"ע ז\"ל וזה פשוט. עוד תמה הרב על רבינו דכי היכי דמנה אחות בתרתי דהיינו אחותו ואחותו שהיא בת אשת אביו ה\"נ ימנה בתו שתים דהיינו בתו מאנוסתו ובתו מנשואתו וכן אמו בזנות חייב אחת ואם היא אשת אביו חייב שתים והניח הדבר בצ\"ע. ודבריו תמוהים לפי דמה שמנה בת אשת אביו הוא מסוג מה שמנה הבא על אביו ועל אחי אביו לפי שכל אלו יש בהם אזהרה מיוחדת כדי לחייבם שתים אבל בתו מאנוסתו אין בה אזהרה מיוחדת כדי לחייבו שתים ומה שיתחייב שתים הוא משום אשה ובתה שהזכיר הכתוב אע\"פ שאינה בתו וכן אמו יתחייב שתים משום אשת אביו שהזהיר הכתוב אע\"פ שאינה אמו וכבר מנה רבינו אשה ובתה ואשת אביו וא\"כ לאיזה תכלית ימנה בתו מנשואתו ואמו שהיא נשואת אביו. סוף דבר שדברי הרב בחשבון זה מרפסן איגרי ועל הסמ\"ג יש לתמוה למה לא מנה אחותו שהיא בת אשת אביו וצ\"ע. ועיין בגירסת מגדול עוז דגריס נמצא כל כריתות שבעריות כ\"ו: " + ] + ], + [ + [], + [ + "עבר עבירה ויודע שהיא בל\"ת וכו'. המתבאר מהסוגיא דפרק כלל גדול דאיכא תרי מיני שגגות. האחד הוא במציאות כגון סבור שומן הוא ואכלו והיה חלב. והשני הוא ששגג בדין כגון שהיה סבור דפעולה זו היא מותרת או שאין בה כרת ונודע לו אח\"כ שחייב. ובשני מיני שגגות אלו חייב הכתוב חטאת ואם נצטרפו שתי השגגות במציאות אחת כגון שהיה סבור שחלב מותר או שאין בו כרת ואח\"כ נתחלף לו חלב בשומן ואכלו כסבור שומן הוא לכשיודע לו שטעה בדין ושעל החלב חייב כרת ונודע לו ג\"כ שמה שאכל חלב היה חייב חטאת דמה לי שגגה אחת מה לי שתי שגגות מאחר דעל כל שגגה בפני עצמה חייב חטאת בהצטרף שתי השגגות יחד לא הורע כחם. ולא דמי לההיא דאמרינן ברפ\"ק דהוריות הורו ב\"ד שחלב מותר ונתחלף לו חלב בשומן ואכלו רב אמר פטור הרי דמשום דנצטרף עמו שגגה אחרת דהיינו דמה שהורו ב\"ד שחלב מותר כדין הורו פטור על מה שנתחלף לו חלב בשומן. הא ל\"ד כלל דשאני התם דאם לא היה שגגה זו דנתחלף לו חלב בשומן והיה אוכל חלב על פי הוראת ב\"ד דסבור כדין הורו פשיטא דלכ\"ע היה פטור מקרבן דקי\"ל דתולה עצמו בהוראת ב\"ד פטור מקרבן ומש\"ה ס\"ל לרב דאף אם נצטרף עמו שגגה אחרת דנתחלף לו חלב בשומן אפ\"ה פטור כיון דאיכא שגגה אחת דפטור עליה. אבל בנ\"ד דעל כל שגגה ושגגה בפני עצמה חייב חטאת פשיטא דאם נצטרפו כל השגגות יחד דחייב קרבן:
אך ק\"ל מההיא דאמרינן בפ\"ח דיומא (דף ע\"ו) אר\"א האוכל חלב בזמן הזה צריך שיכתוב לו שיעור שמא יבא ב\"ד אחר וירבה בשעורין כו' א\"נ דמחייבי קרבן אכזית קמא והתניא אשר לא תעשינה בשגגה ואשם השב מידיעתו מביא קרבן על שגגתו לא שב מידיעתו אינו מביא קרבן כו'. הרי דס\"ל לסתמא דש\"ס דבשביל שהיה לו שגגה אחרת דהיה סבור דעל שיעור זה ליכא חיוב כרת דאם נתחלף לו חלב בשומן נמי דאינו מביא חטאת. והוא דבר תימה בעיני הדין מצד עצמו דכיון דאם היה יודע דחלב הוא אלא שטעה בדין דהיה סבור דכדי לחייבו כרת צריך שיעור יותר מכזית בינוני היה חייב חטאת דודאי אין חילוק בין טועה בשיעור לטועה בעיקר הדין דחלב אין בו חיוב כרת. וגדולה מזו נ\"ל דאפילו אליבא דר\"ל דס\"ל בפ' כלל גדול דשגגת כרת לא הוי שגגה דבעינן שגגה בלאו וכרת מ\"מ בשיעור מודה ר\"ל דהוי שגגה דהא אפי' למ\"ד דחצי שיעור אסור מן התורה מ\"מ ליכא לאו כי אם איסורא בעלמא ומטעם זה כתבו הראשונים ז\"ל דשבועה חלה על חצי שיעור וא\"כ הטועה בשיעור פשיטא דחשיב ששגג בלאו וכרת וא\"כ כיון דבשביל שגגה זו היה חייב חטאת יש לתמוה למה יפטר בשביל שנצטרף עם שגגה זו שגגה אחרת דהיינו דנתחלף לו חלב בשומן:
עוד אני תמיה באותה סוגיא דמנ\"ל דכי קאמר ר\"א האוכל חלב כו' דמיירי במתחלף לו חלב בשומן אימא דמיירי באוכל חלב במזיד אלא שהיה זית קטן וסבור דליכא לאו ולא כרת בשיעור זה וקאמר ר\"א דצריך שיכתוב השיעור שאכל שמא יבא ב\"ד אחר וירבה בקרבנות מחמת שיעורין. אשר ע\"כ נ\"ל דס\"ל בסתמא דש\"ס דהאוכל כזית קטן בזמן הזה אף שיבנה בהמ\"ק ותתחדש הלכה דעל כזית קטן נמי חייב חטאת מ\"מ זה האוכל פטור מחטאת דהא תלה עצמו בדעת ב\"ד וכל התולה עצמו בב\"ד פטור. ואע\"ג דהתם בעינן תנאים רבים כדי שיפטר היחיד וכמ\"ש רבינו פי\"ב מהלכות אלו ומכללם שיעשו כל הקהל או רובם על פיהם היינו דוקא בב\"ד שהורה דבר אחד שלא נתפשט בישראל אבל דבר שנתפשט בכל ישראל והחכמים ראשונים גם אחרונים ס\"ל הכי אף שיבנה בהמ\"ק ותתחדש הלכה באופן אחר פשיטא שכל מי שעשה על פיהם פטור וא\"צ בדבר זה לתנאים שהזכיר רבינו למי שעשה ע\"פ הוראת ב\"ד. וא\"כ ע\"כ ר\"א לא מיירי באוכל ויודע שהוא חלב וחיוב החטאת הוא משום דשוגג בשיעור דהא ודאי מהאי טעמא פשיטא דפטור וכדכתיבנא. אלא דמיירי בנתחלף לו חלב בשומן. אלא שהקשו לזה דאמאי חייב הרי לא שב מידיעתו כלומר דאילו היה יודע נמי דחלב היה אוכל משום דס\"ל דליכא שיעור ליחייב וכיון דמשום שגגת השוגג אין לחייבו גם משום שגגת המציאות אין לחייבו דהא לא היתה שגגת המציאות סיבת האכילה. ואע\"ג דבפ\"ק דהוריות הקשו לר\"י דאמר ב\"ד שהורו דחלב מותר ונתחלף לו חלב בשומן חייב מהך ברייתא דאשר לא תעשינה דהא לא שב מידיעתו הוא ותירץ רב פפא קסבר ר\"י כיון דכי מתיידע להו לב\"ד הדרי בהו והוא נמי הדר ביה שב מידיעתו קרינן בה וחייב. י\"ל דהך סוגיא דיומא אתיא כרב דאית ליה התם דפטור וטעמיה משום דלאו שב מידיעתו הוא. וכן נראה מדברי רב פפא דקאמר סבר ר\"י וכן פירש\"י דטעמא דמאן דפטר הוא משום דאי מתיידע ליה דחלב הוא לא הדר ביה שהרי הורו ב\"ד דמותר הלכך תולה בב\"ד קרינן ביה ופטור. א\"נ דסוגיא זו אתיא כר\"י נמי ושאני התם שהיתה הוראת ב\"ד אחד בטעות שייך לומר כיון דכי מתיידע להו וכו' אבל בההיא דיומא שהוא דבר שנתפשט בכל ישראל לא שייך לומר כיון דכי מתיידע להו דהא אין דבר זה עתיד להודע אלא לכשיבנה בהמ\"ק ותתחדש הלכה וכל כי האי מילתא פשיטא דלאו שב מידיעתו:
הכלל העולה ממ\"ש הוא דלעולם מי שהוא טועה בעיקר הדין כגון דסבר דחלב מותר או שאין בו כרת ואח\"כ נתחלף לו חלב בשומן פשיטא דחייב וכמ\"ש בתחלת דברינו ושאני ההיא דיומא משום דתולה עצמו בב\"ד הוא ולא קרינן ביה שב מידיעתו ואפילו ר\"י דפליג עליה דרב בהוריות מודה דהך דיומא דלא הוי שב מידיעתו וכדכתיבנא והדבר פשוט בעיני. (א\"ה עיין לקמן פי\"ב מהלכות אלו דין א'): " + ], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [ + "השוחט בשבת כו'. עיין לעיל פרק ט\"ו מהלכות פסולי המוקדשין הלכה י\"ט ודוק היטב: " + ] + ], + [ + [], + [ + "ואם התרו בו לוקה עליו וכו'. דין זה נלמד מהירושלמי דבפ' שני נזירין הביאו רבינו פ\"ט מהלכות נזירות הלכה י\"ז וכ\"כ רבינו בהלכות סנהדרין פי\"ז הלכה ו', ועיין במה שכתב מרן שם שדבריו תמוהים וצ\"ע: " + ], + [], + [], + [], + [], + [ + "כבר ביארנו בהל' מעשה הקרבנות וכו' כיצד מומר לאכול חלב שאכל חלב בשגגה והביא חטאתו אין מקבלין ממנו עד שיחזור בתשובה. והנה דין זה הובא בגמרא בכמה דוכתי בפ\"ג דהוריות (דף י\"א) ובפ\"ק דחולין (דף ה') . אך מ\"ש רבינו עד שיחזור בתשובה יש לדקדק אם כוונתו הוא דאף אם השגגה היתה בעודו מומר כיון דעכשיו חזר בתשובה מקבלין ממנו או דלמא דלעולם כל שבשעה שחטא בשגגה היה מומר שוב אין מקבלין ממנו אפילו אם חזר בתשובה אחרי כן ומ\"ש עד שיחזור בתשובה הכוונה היא דלאחר שחזר בתשובה אם חטא בשגגה מביא קרבן על חטאתו אבל לעולם אינו מביא קרבן על מה שחטא בעודו מומר. וטעם גדול יש בדבר שהרי רש\"י פירש על דברי ר\"ש דאמר השב מידיעתו מביא קרבן על שגגתו דגרסינן היושב מידיעתו שאם היה יודע שהוא חלב היה יושב ובטל מעבירה זו כו' משמע דבתר שעת החטא אזלינן וכיון דבאותה שעה שחטא לא היה יושב מידיעתו אף שאח\"כ חזר בו פטור. וראיתי לתוס' בפ\"ב דשבועות (דף י\"ז) עלה דההיא דבעי רב אשי טימא עצמו במזיד מהו שכתבו צ\"ל דבשעה שטימא עצמו לא ידע שהיה במקדש דאי ידע וטימא עצמו במזיד אפילו שכח אח\"כ לא מיחייב קרבן דהא לא שב מידיעתו הוא ע\"כ. נראה מדבריהם דכל דבשעה ששגג היה מומר שוב אינו מביא קרבן אח\"כ אפילו חזר בתשובה דאלת\"ה מאי דוחקייהו לאוקומה בשלא ידע שהיה במקדש אימא דמיירי בדעבד תשובה אלא ודאי דס\"ל דאפילו עבד תשובה לא מהני וכן יש לדקדק מדבריהם ממ\"ש שם באותו דף ד\"ה אי בתלמיד חכם יע\"ש: שוב ראיתי לתוספות בפ\"ק דחולין שכתבו כן בפירוש שהקשו תימה מה צריך קרא למעט לאינו שב מידיעתו ועומד ברשעו הא הוי זבח רשעים והיכי תיסק אדעתין לומר דמביא וי\"ל דאיצטריך להיכא דחזר בתשובה אחרי כן ובשעה שאכל לא היה שב מידיעתו ע\"כ. הרי דס\"ל בפירוש דאפילו עביד תשובה אחרי כן לא מהני דאינו מביא קרבן משום דבשעה שאכל לא היה שב מידיעתו. וא\"ת התינח לר\"ש דקאמר אינו שב מידיעתו אינו מביא קרבן איכא למימר דאפילו חזר בתשובה לא מהני אך לת\"ק דקאמר מעם הארץ פרט למומר אימא דלא ממעט קרא אלא היכא דבשעת הבאת קרבן הוא מומר הא אם עשה תשובה מקבלין ממנו וכ\"ת הכי נמי הא ליתא דהא בגמרא אמרינן מאי בינייהו כו' ואם איתא דלת\"ק אם עשה תשובה מקבלין הא טובא איכא בינייהו דהיינו אם עשה תשובה אלא ודאי דלת\"ק אפילו עשה תשובה לא מהני. וכ\"ת מנא ליה לתלמודא י\"ל דהיינו מהכרח התוס' עצמם דאי בלא עשה תשובה למה לי קרא דמעם הארץ ת\"ל משום דזבח רשעים תועבה. וא\"ת א\"כ אמאי לא קבעו התוס' קושייתם ותירוצם על דברי ת\"ק. וי\"ל דלפי מסקנת הגמרא דלת\"ק דריש מקרא דמעם הארץ דמומר לאכול חלב דאינו מביא קרבן על הדם ליכא קושיא כלל דלמה לי קרא דמעם הארץ משום דאיצטריך קרא למומר לאכול חלב דאינו מביא קרבן על הדם אע\"ג דלא קרינן ביה זבח רשעים דהא אינו רשע לדם ואע\"ג דבפרק חלק (דף קי\"ב) אמרינן גבי עיר הנדחת דקדשי מזבח ימותו משום דזבח רשעים תועבה שאני התם דהוא מומר לע\"ז וקי\"ל דמומר לע\"ז הוי מומר לכל התורה כולה אבל בשאר עבירות פשיטא דאם הוא מומר לעבירה אחת לא קרינן ביה זבח רשעים תועבה כשמביא קרבן על עבירה אחרת. נמצא לפי מה שכתבנו דלת\"ק אפשר דאם עשה תשובה דמביא קרבן ואפילו אם היה מומר באותה עבירה שחטא בה וקרא איצטריך למומר לחלב דהוי מומר לדם ובגמרא שלא אמרו בינייהו זו הוא דלפי הקס\"ד דלת\"ק נמי מומר לחלב לא הוי מומר לדם ע\"כ ת\"ק נמי אית ליה דאפילו עשה תשובה לא מהני דאי לא תימא הכי למה לי קרא דמעם הארץ ת\"ל דזבח רשעים תועבה אך לפי המסקנא דת\"ק אית ליה דמומר לחלב הוי מומר לדם אפשר לומר דלת\"ק כל שעשה תשובה מביא קרבן אף על מה שחטא בעודו מומר. וקצת סיוע יש לסברא זו שהרי התוס' בשבועות לא הביאו אלא דרשא דשב מידיעתו ולא הביאו קרא דמעם הארץ שהוא סברת ת\"ק והיינו מטעמא דכתיבנא דכיון דקושייתם אינה אלא אם נאמר דאפילו עשה תשובה לא מהני מש\"ה הביא דרשא דר\"ש דשב מידיעתו דאליביה יש להכריח דאפילו עשה תשובה לא מהני אך אליבא דת\"ק ליכא קושיא כלל דלדידיה כל שעשה תשובה מקבלין ממנו. וכ\"ת מנא לן הא אימא דת\"ק מודה בדרשא דר\"ש דקאמר אינו שב מידיעתו אינו מביא קרבן והיינו במומר לאותו דבר דאינו מביא קרבן על אותו חטא והיינו אפילו עשה תשובה דאם לא עשה ת\"ל דזבח רשעים תועבה ואיצטריך קרא דמעם הארץ למעט מומר לחלב דאינו מביא קרבן על הדם ולעולם דמודה ת\"ק לר\"ש דמומר לחלב אינו מביא קרבן על החלב שאכל בעודו מומר אפילו עשה תשובה מקרא דאשר לא תעשינה אך במומר לחלב ומביא קרבן על הדם איכא למימר דיש חלוק בין עשה תשובה ללא עשה. הא ליתא דודאי ת\"ק לא דריש לקרא דר\"ש להך דרשא ופשטא דסוגיא דחולין דאמרינן מאי בינייהו הכי מוכחא מדלא הקשו לת\"ק תרי קראי למה לי. ועוד דבפ' כלל גדול אמרינן דר\"ל אמר עד שישגוג בלאו וכרת ואמר רבא דטעמיה דר\"ל דכתיב אשר לא תעשינה כו' ואמרינן ורבי יוחנן האי קרא דר\"ל מאי עביד ליה מיבעי ליה לכדתניא אשר לא תעשינה כו' רש\"א השב מידיעתו מביא קרבן כו' משמע דדרשא זו דאשר לא תעשינה במחלוקת היא שנויה בין ת\"ק ור\"ש ור\"ל ס\"ל כת\"ק ור' יוחנן כר\"ש:
ומ\"מ עדיין אני נבוך בזה דאפשר דאף תנא קמא מודה דאפילו עשה תשובה לא מהני דקרא דמעם הארץ דמעט המומר לגמרי מעטו אפילו עשה תשובה אלא דהתוס' שם בחולין לא קבעו קושיתם על דברי ת\"ק משום דהיה מקום לדחות וכדכתיבנא דאיצטריך קרא למומר לחלב דהוי מומר לדם אך כפי האמת דלר\"ש אפילו עשה תשובה לא מהני אפשר לומר דגם ת\"ק מודה בזה דלגמרי מיעט הכתוב את המומר אפילו עשה תשובה. ומה שהתוספות בשבועות לא הביאו כי אם דרשא זו דר\"ש הוא משום דלר\"ש הוא פשוט ומוכרח דאפי' עשה תשובה לא מהני דאי לא ת\"ל דזבח רשעים הוא מש\"ה הביאו דרשא דר\"ש אבל לעולם דלפי האמת אף ת\"ק מודה לר\"ש דאפילו עשה תשובה לא מהני:
וראיתי לרבינו בפי\"א מהלכות אלו הלכה ד' שכתב מי שטמא עצמו במזיד כו' הרי זה ספק כו' ולפיכך אם נעלם ממנו ויצא ולא שהה אינו מביא קרבן ע\"כ. ויש לתמוה דת\"ל דאינו שב מידיעתו שהרי טימא עצמו במזיד ואם כן איך מביא קרבן על שגגתו וכמו שהקשו התוס', ולומר דרבינו נמי ס\"ל דמיירי בדנעלם ממנו מקדש וכמ\"ש התוס' וסתם הדברים לפי שסמך על מ\"ש בפ\"ג מהל' מעשה הקרבנות דמומר לדבר אחד אינו מביא קרבן על אותו חטא זהו דוחק בעיני דהיה לו לפרש ואף שדרכו להעתיק לשון הגמרא מ\"מ כל כי האי ה\"ל לאודועי. זאת ועוד שראיתי להר\"ן בחידושיו שכתב טימא עצמו במזיד מהו וא\"ת כיון דטמא עצמו במזיד היכי מיחייב קרבן ואפילו נעלם ממנו לאחר מכן הא לא שב מידיעתו הוא שהרי טמא מקדש במזיד וכ\"ת כי קאמר במזיד אטומאה קאמר אבל מקדש נעלם ממנו ואח\"כ ידע מקדש ונעלמה ממנו טומאה, לא אפשר דא\"כ על הטומאה עצמה יש לחייבו שהרי היתה בהעלם מקדש וכל שאפשר לחייבו על טומאה עצמה פשיטא דאינו צריך שהייה וכמו שהוכחנו מההיא דמס' נזיר. וי\"ל אי לרבי ישמעאל דמחייב על העלם מקדש ה\"נ אבל הכא אליבא דר\"ע בעי לה דאמר אינו חייב על העלם מקדש הלכך על הטומאה בעצמה א\"א לחייבו ולהכי מיבעיא ליה אי צריך שהייה ע\"כ. והשתא יש לתמוה לרבינו דפסק כר' ישמעאל דחייב על העלם מקדש בעיא זו שהביא במאי מיירי אי בטמא עצמו במזיד וידע שהיה מקדש ושוב נעלמה ממנו הטומאה הרי לא שב מידיעתו ואי מיירי דכשטימא עצמו במזיד לא היה יודע שהיה מקדש הרי מאותה שעה נתחייב בקרבן אפילו בלא שהה וכדמוכח ההיא דנזיר דאמרינן אי דאמר ליה לא תינזור למה לי שהייה וא\"כ פשיטא דחייב בקרבן מיד משום העלם מקדש. אשר ע\"כ היה נ\"ל לומר דרבינו ס\"ל דכל דעשה תשובה מביא קרבן אפילו על מה שחטא בעודו מומר ומ\"ש אין מקבלין ממנו עד שיחזור בתשובה הם דברים כפשטן דאם עשה תשובה מקבלין ממנו על מה ששגג בעודו מומר ובעיא דטימא עצמו במזיד הוי כפשטה דטימא עצמו במזיד והיה יודע שהיה במקדש ושוב נעלמה ממנו הטומאה או המקדש וחזר בתשובה על מה שטימא עצמו במזיד ואיבעיא להו אי בעי שהייה או לא. ולפ\"ז אתיא בעיא זו גם אליבא דר' ישמעאל שהרי על מה שטימא עצמו במזיד פשיטא דאין לחייבו שהרי מזיד היה וכי איבעיא לן הוא על מה שנעלם ממנו אחרי כן אי בעינן שהייה או לא ואין לפוטרו משום דלא שב מידיעתו דהכא מיירי בדעשה תשובה. וכי תימא אכתי קשה לרבינו מה שהקשו התוס' דאי בלא עשה תשובה ת\"ל מזבח רשעים ולמה לי קרא הא לא קשיא שהרי מרן ז\"ל כתב בפ\"ג מהל' מעשה הקרבנות דרבינו פסק כת\"ק וכבר כתבנו לעיל דהכרח התוספות אינו אלא אליבא דר\"ש אבל אליבא דת\"ק לא ורבינו ס\"ל כת\"ק ומש\"ה ס\"ל דאם עשה תשובה מקבלין ממנו. וא\"ת ע\"כ לא צדדנו לעיל דלת\"ק אם עשה תשובה מקבלין ממנו אלא כפי אוקימתא דרב המנונא דאית ליה דלת\"ק מומר לחלב הוי מומר לדם וכיון שכן ליכא קושיא אליביה דת\"ל דזבח רשעים תועבה דאיצטריך קרא למומר לחלב דהוי מומר לדם אך אליבא דרבא דאית ליה דלת\"ק נמי מומר לחלב לא הוי מומר לדם א\"כ גם לת\"ק קשה דל\"ל קרא ת\"ל מזבח רשעים וצריכים אנו לחילוק התוספות דאיצטריך קרא לומר דאפילו עשה תשובה לא מהני וא\"כ לרבינו דפסק כאוקימתא דרבא קשה דאיך יתכן לומר דלת\"ק אם עשה תשובה מקבלין ממנו. י\"ל כיון דאליבא דרבא ת\"ק אית ליה דאפילו מומר לתיאבון הוי מומר תו לא קשיא מזבח רשעים דזבח רשעים לא מיקרי אלא במומר להכעיס אבל לתיאבון לא וא\"כ איצטריך קרא לומר דאפילו מומר לתיאבון אינו מביא קרבן על אותו חטא כל שלא עשה תשובה אבל ודאי אם עשה תשובה מהני. ואף לסברת הרב בעל לח\"מ ז\"ל שכתב בריש פרק ב' מהלכות אלו דרבינו פסק כר\"ש ואליבא דרב המנונא אתי שפיר משום דאיהו ס\"ל דלרב המנונא אליבא דכ\"ע מומר לתיאבון הוי מומר ולא פליגי ת\"ק ור\"ש אלא במומר לחלב אי הוי מומר לדם וא\"כ כפי זה אפשר לומר דלכ\"ע אם עשה תשובה מקבלין ממנו ולא קשיא דת\"ל דזבח רשעים הוא דהא איצטריך קרא למומר לתיאבון דאין מקבלין ממנו אע\"ג דלא קרינן ביה זבח רשעים וכ\"ש אליבא דת\"ק דאיצטריך קרא למומר על החלב דהוי מומר על הדם והתוס' בחולין שהקשו ת\"ל מזבח רשעים הוא משום דס\"ל דלרב המנונא נמי לר\"ש מומר לתיאבון לא הוי מומר וכסברת רבא ומש\"ה הוקשה להם דת\"ל דזבח רשעים תועבה אך כפי סברת הרב בעל לח\"מ דס\"ל לרבינו דלרב המנונא אליבא דר\"ש מומר לתיאבון הוי מומר לא קשיא כלל וכדכתיבנא: הנה נא הואלנו ליישב דעת רבינו ולומר דס\"ל דכל שעשה תשובה מקבלין ממנו קרבן על מה ששגג בעודו מומר אך מה שקשה בעיני הוא סוגית הגמרא דפ\"ח דיומא (דף פ') דאמרינן א\"ר אלעזר האוכל חלב בזמן הזה צריך שיכתוב לו שיעור שמא יבא ב\"ד אחר וירבה בשיעורים מאי ירבה בשיעורין אי נימא דמחייבי קרבן אכזית קטן והתניא אשר לא תעשינה בשגגה ואשם השב מידיעתו מביא קרבן על שגגתו לא שב מידיעתו אין מביא קרבן על שגגתו אלא כו'. ובריש פ\"ק דהוריות הקשו לרבי יוחנן דאמר דהורו ב\"ד דחלב מותר ונתחלף לו חלב בשומן דחייב מברייתא זו דאשר לא תעשינה דמי שאינו שב מידיעתו אינו מביא קרבן הרי דס\"ל לתלמודא דהכל תלוי בשעה מה שחטא בשגגה וכל דבאותה שעה לא היה שב מידיעתו אף דבשעת הבאת הקרבן הוא שב מידיעתו אפ\"ה פטור. וא\"כ לפי זה פשוט דאפילו עשה תשובה אח\"כ לא מהני לחייבו בקרבן ומוכח מסוגיא זו דס\"ל לסתמא דתלמודא דאפילו עשה תשובה לא מהני דאי לא תימא הכי לא קשיא כלל לר\"א. הן אמת דכפי מה שכתבנו לעיל דמרן אית ליה דרבינו פסק כת\"ק ואליבא דרבא ניחא דבגמרא לא הקשו לרבי אלעזר אלא מסברת ר\"ש דלדידיה ע\"כ אית לן למימר דאפילו עשה תשובה לא מהני בין כפי אוקימתא דרב המנונא ובין כפי אוקימתא דרבא שהרי לרבא לכ\"ע מומר לחלב אינו מומר לדם ולא פליגי אלא במומר לתיאבון דלת\"ק הוי מומר ולר\"ש לא הוי מומר ולרב המנונא הוי איפכא דלכ\"ע מומר לתיאבון לא הוי מומר ולא פליגי אלא במומר לחלב אי הוי מומר לדם דלת\"ק הוי מומר ולר\"ש לא הוי מומר וא\"כ לר\"ש כפי כל האוקימתות קשה דת\"ל דזבח רשעים תועבה ועל כרחין אית לן למימר דאיצטריך קרא לעבד תשובה ומש\"ה הקשו לר' אלעזר מסברת ר\"ש אך לרבינו דפסק כת\"ק כפי כל האוקימתות לא קשיא כלל קושית התוס' דהא לרבא איצטריך קרא למומר לתיאבון ולרב המנונא איצטריך קרא למומר לחלב דהוי מומר לדם אך כפי סברת הרב בעל לח\"מ דרבינו פסק כר\"ש וכרב המנונא קשה מסוגיא הלזו טובא דמוכח מינה דלר\"ש אפילו עשה תשובה לא מהני. זאת ועוד מה שכתבנו דלסברת מרן דיש ליישב אינו נוח לי כלל דאם איתא דהא דאם עשה תשובה אי מהני או לא הוא מחלוקת ת\"ק ור\"ש ואליבא דת\"ק אם עשה תשובה מקבלין ממנו אמאי לא תירצו בגמרא ביומא דר' אלעזר ס\"ל כת\"ק דהלכתא כוותיה ולדידיה כל שעשה תשובה מקבלין ממנו ומש\"ה אמר דצריך שיכתוב לו שיעור. סוף דבר הדבר צריך אצלי תלמוד וצריך אני להתלמד ממקום אחר:
ודע דבסוגיא דחולין הביאו בתחלה ברייתא אחרת קתני מכם ולא כולכם להוציא את המומר מן הבהמה להביא בנ\"א שדומים לבהמה מכאן אמרו מקבלין קרבנות מפושעי ישראל כדי שיחזרו בהם בתשובה חוץ מן המומר ומנסך את היין ומחלל שבתות בפרהסיא ע\"כ. והנה ברייתא זו בעולת נדבה משתעי דהא קרא דמכם ומן הבהמה דמייתי בעולת נדבה מיירי וזה פשוט ומבואר בסוגית הגמרא ובדברי רש\"י ואין ספק דכי מיעט קרא את המומר הוא דוקא בעודו מומר דלא יתכן לומר דבשביל שהמיר דשוב לא יקבלו ממנו קרבן לעולם. ולפי זה יש לתמוה דמה הקשו בגמ' והא מהכא נפקא מהתם נפקא מעם הארץ פרט למומר וכו' ותירצו חדא בחטאת וחדא בעולה וצריכי חדא בדורון וחדא בחיוב הא לא ראי זה כראי זה דקרא דמיירי בעולת נדבה לא מיעט אלא בעודו מומר וקרא דמיירי בחטאת מיעט אפילו לאחר שחזר בתשובה וא\"כ איך הוה ס\"ד דבחד קרא סגי ובשלמא כפי מה שצדדנו לעיל בדעת רבינו דאפי' גבי חטאת כל שעשה תשובה מקבלין ממנו ניחא דהקשו בגמ' דלמה לי קראי לומר דאין מקבלין קרבן בעודו מומר אך כפי סברת התוס' קשה. ואפשר לומר דס\"ל לסתמא דתלמודא דכיון דילפינן מקרא דעולת נדבה דבעודו מומר אין מקבלין ממנו קרבן מהתם נמי ילפינן דחטאת אינו מביא אף שחזר בתשובה דכיון דבשעה שחטא היה מומר ובאותה שעה לא היה לו חיוב קרבן דהא אין מקבלין ממנו שוב לא אתי לידי חיוב כלל ודוקא גבי עולת נדבה יש לחלק בין עשה תשובה ללא עשה משום דלא בא לו החיוב בעודו מומר ומש\"ה בדין הוא שאם עשה תשובה שיקבלו ממנו אך גבי חטאת שבא על מה שנתחייב בעודו מומר כיון דבשעה שחטא לא היו מקבלין ממנו שוב אין מקבלין ממנו ומש\"ה הוצרכו בגמ' לומר דאיצטריכו תרי קראי חד לדורון וחד לחיוב וכדאיתא התם. אך אכתי קשה כיון דקרא דעולת נדבה לא מיירי אלא בעודו מומר למה לי קרא תיפוק ליה דזבח רשעים תועבה וכמו שהקשו התוס' עלה דברייתא דחטאת וכי תימא דזבח רשעים לא שייך אלא גבי חטאת שמביא קרבן לכפרה על מה שחטא והוא עדיין עומד ברשעו אבל גבי עולה לא שייך, הא ליתא שהרי מדברי רש\"י בצריכות הגמרא מוכח דיותר שייך לומר זבח רשעים גבי עולה שהוא דורון מלגבי חטאת, ותו דבפרק חלק (דף קי\"ב) קאמר ר' יוחנן דטעמא דאמרי' דקדשי מזבח ימותו הוא משום דזבח רשעים תועבה והתם בכל קדשי מזבח מיירי כגון שלמים ועולות שהם דורון ובחטאת פשיטא דלא מיירי דת\"ל דהוי חטאת שמתו בעליה דלמיתה אזלא הרי דאפילו עולות ושלמים ממעטינן להו משום זבח רשעים וכי תימא דקרא איצטריך לומר דמומר לנסך יין או מחלל שבת דהוי מומר לכל התורה דאי מקרא דזבח רשעים לא שמעינן אלא במומר לכל התורה ומה שהקשו התוספות גבי ברייתא דחטאת הוא משום דכיון דמביא קרבן על חטא שהוא מומר בו קרינן ביה זבח רשעים אף שאינו מומר לכל התורה אך גבי עולה לא מימעיט מקרא דזבח רשעים אלא מומר לכל התורה אבל מנסך יין או מחלל שבת לא שמעינן לה ומש\"ה איצטריך קרא דמכם למעוטינהו, והא דבפ' חלק ממעטינן מקרא דזבח רשעים שאני התם דהוי עבודה זרה ובזה פשיטא לן דהוי מומר לכל התורה כולה ומש\"ה ממעטינן לקרבנותיו מקרא דזבח רשעים אך מחלל שבת לא מימעיט מזבח רשעים. ובזה ניחא מאי דקשה בגופא דברייתא דמנא לן למעט מומר לע\"ז או לחלל שבת מקרא דמכם אימא דקרא דמכם לא מיעט אלא מומר לכל התורה וקרא דמן הבהמה רבה מומר לדבר אחד ואפי' מומר לע\"ז או לחלל שבת, ומיהו לזה היה אפשר לומר דאין הכי נמי דמקרא דמכם לא למדנו אלא דמומר לכל התורה דאין מקבלין ממנו קרבן ומאי דרבינן מומר לע\"ז הוא מסברא דקי\"ל בעלמא דמומר לע\"ז או לחלל שבת הוי מומר לכל התורה וכיון דשמעינן מקרא דמומר לכל התורה אין מקבלין ממנו קרבן ה\"ה למומר לע\"ז או לחלל שבת דאין מקבלין ממנו קרבן משום דהוי מומר לכל התורה. אך במה שכתבנו ניחא טפי דתנא דברייתא אשכח תרי קראי חד ממעט וחד מרבה ולומר דקרא דממעט מיירי במומר לכל התורה לא ניחא ליה דת\"ל מזבח רשעים ולומר דקרא ממעט מומר לדבר אחד גם זה לא יתכן דא\"כ מן הבהמה מה רבה. אשר על כן ס\"ל לתנא דברייתא דמכם מיעט מומר לדבר אחד כגון לע\"ז או לחלל שבת דחמירי דהוי כמומר לכל התורה וקרא דמן הבהמה רבה שאר פושעי ישראל: אך עדיין לא נתקררה דעתי בכל זה דהא הרואה סוגית הגמרא יראה דמקרא דמכם ממעטינן מומר לע\"ז ובפ' חלק ממעט ליה מזבח רשעים וא\"כ קשה דלמאי איצטריך מכם למעט מומר לע\"ז דת\"ל מקרא דזבח רשעים ודוחק לומר דאחר שלמדנו מקרא דמומר לע\"ז הוי מומר לכל התורה א\"כ שפיר מימעיט מזבח רשעים דמה לי מומר לכל התורה מה לי מומר לע\"ז כולם שוים לרעה וקרינן בהו זבח רשעים תועבה. ודע שמה שכתבתי לעיל דמומר לכל התורה דשוה למומר לדבר אחד ומביא קרבן על אותו חטא אף שקיימתיו מסברא שוב ראיתי הדבר מפורש בחידושי הרשב\"א לחולין וז\"ל קשיא לי אמאי לא אוקמה במומר לדבר אחד ואשמעינן שאין מקבלין ממנו לאותו דבר שהרי לכ\"ע משמע דמומר לאכול חלב אין מקבלין ממנו קרבן על החלב ורישא דמומר לכל התורה כולה ומציעתא במומר לנבילות שמביא קרבן על הדם וסיפא במומר לאכול חלב שאין מקבלין ממנו קרבן על החלב ויש לומר דא\"כ היינו רישא דמאחר דגלי לן קרא דמומר לכל התורה כולה אין מקבלין ממנו קרבן לאחת מן העבירות פשיטא דלאותה מצוה שהוא מומר לה שאין מקבלין ממנו עליה ע\"כ. הרי לך הדבר מפורש ככל אשר כתבנו: ודע שקושית הרשב\"א הלזו לא יכולתי להולמה שכתב דאימא דמיירי במומר לדבר אחד שאין מקבלין ממנו לאותו דבר כו' דהא חלוקות אלו לא שייכי אלא גבי קרבן חטאת דבא על חטא אך בעולה לא שייכי חלוקות אלו וברייתא זו בעולה מיירי דהא קראי דעולה קא דריש וכדאיתא בגמרא ואולי סמך הרב על אותה סוגיא דפרק ג' דיומא דף ל\"ו דמוכח מינה דעולה נמי באה על חטא וכ\"כ רבינו בסוף פ\"ג מהלכות מעשה הקרבנות וחלב ודם לאו דוקא אלא לדוגמא בעלמא נקטינהו וצ\"ע: ודע שמדברי התוס' דשבועות שכתבנו לעיל מוכח מדבריהם דהא דאמרינן דמומר לעבירה אחת דאינו מביא קרבן על אותו חטא בפעם אחת שעשה אותה עבירה במזיד נקרא מומר לאותה עבירה ומש\"ה הוקשה אלינו דאיך יתיישב לרבינו אותה בעיא דטימא עצמו במזיד וצדדנו כמה צדדים ליישבם. שוב ראיתי שרבינו חולק בזה וס\"ל דלא מיקרי מומר לאותה עבירה בפעם אחת שהרי בהל' מעשה הקרבנות כתב היה מומר לעבירה והוא מפורסם וידוע לעשותה והורגל בה בין להכעיס בין לתיאבון אין מקבלין ממנו קרבן לאותה עבירה ע\"כ. והנה הנך רואה כמה תנאים התנה כדי שיקרא מומר לאותה עבירה ולפי זה לא קשיא כלל מההיא דאיבעיא לן טימא עצמו במזיד מהו דלעולם דאתיא כפשטה ואפ\"ה מביא אח\"כ קרבן על מה שנעלם ממנו דבשביל מה שטימא עצמו במזיד פעם אחת לא מיקרי מומר לאותה עבירה ושפיר קרינן ביה שב מידיעתו. וכ\"ת ע\"כ לא קאמר רבינו אלא אליבא דת\"ק דלא דריש דרשא דאינו שב מידיעתו אינו מביא קרבן על שגגתו אלא דדריש מכם להוציא את המומר משום הכי ס\"ל דמומר לא מיקרי בשביל שעשה דבר עבירה פעם אחת אבל אליבא דר\"ש כיון שאכל חלב פעם אחת במזיד שוב אינו מביא קרבן על אותו חטא משום דלא קרינן ביה שב מידיעתו. ובזה ניחא דלא הביאו התוספות כשהקשו עלה דטימא עצמו במזיד אלא דרשא דר\"ש דשב מידיעתו כו'. אך כד מעיינינן שפיר נראה דהא ליתא דא\"כ מה הקשו בגמרא בחולין ובהוריות מאי בינייהו הא טובא איכא בינייהו דלת\"ק בעינן שיורגל באותה עבירה ולר\"ש בפעם אחת שעבר עבירה במזיד לא קרינן ביה שב מידיעתו אלא ודאי דאין חילוק בזה בין ת\"ק לר\"ש: ודע שזה שכתבנו לדעת רבינו דמומר לא מיקרי אלא מי שהורגל לעשות אותה עבירה, מלבד מה שכתב כאן עוד ראיתי שכתב כן בפירוש בפ\"ד מהל' שחיטה הלכה י\"ד וז\"ל ישראל מומר לעבירה כו' וצריך ישראל כשר לבדוק לו הסכין כו' מי שהוא פסול לעדות בעבירה מן העבירות של תורה הרי זה שוחט בינו לבין עצמו ע\"כ. וכתב שם מרן סברת רבינו היא דע\"כ לא קאמר רבא ההיא דבודק סכין ונותן לו אלא בישראל מומר שפירוש מומר הוא שהוא מועד לעבור על המצוה ההיא ופרק עולה מעל צוארו אבל מי שהוא פסול לעדות בשביל שפעם אחת עבר על אחת מהמצות הרי זה שוחט לעצמו ובודק לעצמו ע\"כ. הרי לך מבואר דמומר לא הוי בשביל שעבר פעם אחת עבירה אחת: ודע שמדברי רבינו נראה דדוקא במומר לעבירה אחת דאמרינן שאינו מביא קרבן על אותו חטא בזה הוא שהתנה דבעינן שיהיה מורגל בעבירה זו ואך במחלל שבת או עובד ע\"ז דקי\"ל דהוי מומר לכל התורה ואין מקבלין ממנו שום קרבן בזה ס\"ל לרבינו דבפעם אחת שחלל שבת או שעבד ע\"ז נעשה מומר לכל התורה כולה אך מדברי מרן שכתב בהל' שחיטה דפירוש מומר הוא שהוא מועד לעבור על המצוה ההיא כו' נראה דגם בע\"ז ובחילול שבת לא מיקרי מומר לכל התורה אלא במועד לעבור על המצוה ההיא. ולפי זה מ\"ש שם רבינו מי שהוא פסול לעדות בעבירה מן העבירות של תורה הוא כולל כל העבירות אפילו עבד ע\"ז או חלל שבת דכל שאינו מועד לזה פסול לעדות מיקרי ושחיטתו כשרה ואין הפרש בין ע\"ז ושבת לשאר עבירות אלא במומר דהיינו מועד לכך דבע\"ז ושבת שחיטתו נבלה משום דהוי מומר לכל התורה כולה אבל במומר לאחת משאר עבירות כל שישראל בודק את הסכין שחיטתו כשרה אבל בפסול בלבד כלומר שלא הורגל לכך אין הפרש ביניהם אלא אף בע\"ז ושבת שחיטתו כשרה אף שלא בדקו לו סכין ואף אם נפשך לומר דמ\"ש רבינו מי שהוא פסול כו' דלא מיירי בע\"ז ושבת מ\"מ מ\"ש דמומר לע\"ז או לשבת דהרי הוא כעכו\"ם ושחיטתו נבילה לא מיירי אלא במי שהוא מועד לכך דהא פירוש מומר אינו אלא מועד לאותה עבירה אלא דאפשר דמי שהוא פסול לעדות בסיבה שעבד ע\"ז או שחלל שבת נהי דאין שחיטתו נבילה כשחיטת עכו\"ם מ\"מ בעינן שישראל יבדוק לו סכין ויתן לו דומיא דמומר לשאר עבירות. ולפ\"ז יש חילוק בין ע\"ז ושבת לשאר עבירות בין שיהיה מומר בין שיהיה פסול, אך לכל הפירושים מאי דאמרינן דמומר לע\"ז או לשבת דהוי מומר לכל התורה כולה הוא דוקא במומר שפירושו מועד לכך ולפ\"ז לא ידעתי כוונת רבינו בהל' מעשה הקרבנות למה במומר לעבירה אחת הוצרך לפרש דבעינן שיהיה מורגל ולא הספיק לו במ\"ש מומר ואילו גבי מומר לע\"ז או לחלל שבת סתם הדברים ולא פירש דבעינן שיהיה מורגל בכך:
ודע שזה שכתבנו דמאי דאמרינן דמומר לע\"ז או לחלל שבת דהוי מומר לכל התורה שהוא דוקא במי שהורגל בכך הוא מחלוקת קדום בין אבות העולם. והנה התוספות בפ\"ק דחולין דף י\"ד עלה דההיא דאמרינן השוחט בשבת וביוה\"כ שחיטתו כשרה הקשו דאיך שחיטתו כשרה והא מומר לחלל שבתות אסור לאכול משחיטתו. וי\"ל דהתם בפרהסיא והכא בצינעא ועי\"ל דמשום פעם אחת לא חשיב מומר ע\"כ. הרי דס\"ל דבשביל פעם אחת שחלל שבת לא הוי מומר אף שחלל בפרהסיא והוא הדין בע\"ז דבשביל פעם אחת לא הוי מומר לכל התורה כולה דהא התוספות הכריחו חילוק זה מההיא דשוחט את הבהמה לזרוק דמה לע\"ז דאמר ר\"ל דשחיטתו מותרת ואע\"ג דזה מיקרי עובד ע\"ז וגברא בר קטלא. ואם איתא דבפעם אחת מיקרי מומר לכל התורה איך שחיטתו מותרת ת\"ל דשחיטת עובד ע\"ז פסולה אלא ודאי דמשום פעם אחת לא מיקרי מומר, ואין לומר דשאני התם דבאותה השחיטה שהוא נעשה מומר מש\"ה הוא דאמרינן דשחיטתו כשרה כגון השוחט בשבת או השוחט לזרוק דמה לע\"ז דקודם שחיטה זו לא חלל שבת ולא עבד ע\"ז והשחיטה עם חילול שבת ועבודת ע\"ז באים כאחד ומש\"ה שחיטתן כשרה אבל לעולם דאם שחטו בשבת או ששחטו לזרוק לע\"ז אם שחטו עוד שחיטתן פסולה אף שלא חללו שבת ולא עבדו ע\"ז כי אם פעם אחת מ\"מ מיקרי מומר לכל התורה. הא ליתא שהרי התוס' הכריחו עוד סברתם מההיא דאוקימנא בסוף פ\"ב דחולין למתני' דשנים אוחזין בסכין ושוחטין אחד לשם אחד מכל אלו ואחד לשם דבר כשר דשחיטתו פסולה בישראל מומר והשתא כיון דמומר הוא בלא שום אחד מכל אלו ת\"ל דפסול אבל אי בחדא זימנא לא איתסר שחיטתו ניחא ע\"כ. הרי הדבר מבואר דס\"ל דמי שחלל שבת או עבד ע\"ז פעם אחת דלא חשיב מומר לכל התורה כולה ובפרק הדר דף ס\"ט כתבו דמאי דאמרינן דמומר לחלל שבת דהוי מומר לכל התורה אינו אלא באדם הרגיל לחלל שבתות ואינו נזהר בכך ודברי התוס' הללו הם יותר כוללים ממ\"ש בחולין ואפשר דאפילו בפעם אחת או שתים לא הוי מומר לכל התורה. ומתשובת הרשב\"א שהביא מרן בטור י\"ד סימן קי\"ט נראה דס\"ל דבעינן שיוחזק ג' פעמים בחלול שבת ואז עושה יין נסך משום דהוי מומר לכל התורה אבל בפעם אחת או שתים אינו עושה יין נסך אך מדברי רש\"י בפרק הדר נראה דס\"ל דבפעם אחת שחלל שבת חשיב כמומר לכל התורה. וכבר הביא מחלוקת זה מרן בטור א\"ח ריש סימן שפ\"ט יע\"ש. והר\"ן בריש חולין עלה דמתניתין דהשוחט בשבת כתב ודוקא בשוגג או אפילו במזיד בששחט בצינעא דאילו בפרהסיא ובמזיד הא קי\"ל דמומר לחלל שבת בפרהסיא שחיטתו פסולה. אבל בתוס' כתבו דאפילו במזיד ובפרהסיא שחיטתו כשרה שאינו נעשה מומר אלא משחיטה ראשונה ואילך ע\"כ. והנה התירוץ הראשון הוא כפי סברת רש\"י דאית ליה דבפעם אחת נמי נעשה בו מומר ועיין בחידושי הרשב\"א עלה דמתני' דהשוחט בשבת. וראיתי בהג\"א בריש חולין וז\"ל פעמים ושלש אסור לאכול משחיטתו דה\"ל כמו עכו\"ם מיהו אותה שחיטה שנעשה בה מומר אינה אסורה ומה שישחוט אחרי כן אין ראיה ברורה להתיר אע\"ג שלא עבד ע\"ז אלא פעם אחת ע\"כ. ונראה דהגהה זו קאי עלה דמומר לע\"ז או לחלל שבת דהוי מומר לכל התורה ונקט בתחלה הדינים המוסכמים וזהו שכתב דאם חלל שבת או עבד ע\"ז פעמים ושלש פשיטא לן דאסור לאכול משחיטתו והיינו כדברי התוספות דפרק הדר דלא הוי מומר אלא ברגיל בכך וס\"ל דבתלתא הויא חזקה וכמ\"ש בשם הרשב\"א ז\"ל וכן נמי אותה שחיטה שנעשה בה מומר פשיטא לן דאינה אסורה כלומר דאף אם נאמר דהלכתא כרש\"י דבפעם אחת נמי נעשה מומר מ\"מ אותה השחיטה שנעשה בה מומר לכ\"ע כשרה ובזה ניחא מתני' דהשוחט בשבת דקתני שחיטתו כשרה וניחא נמי ההיא דהשוחט לזרוק דמה לע\"ז דקאמר ר\"ל דשחיטתו מותרת וכבר לעיל צדדנו צד זה אך מאי דמספקא לן הוא מה שישחוט אחרי כן דאין בידינו ראיה ברורה להתיר דאפשר דהלכתא כרש\"י דבפעם אחת נמי נעשה מומר או הלכתא כתוספות דעירובין דבעינן שיהיה רגיל בכך, ועיין בהג\"א עלה דמתניתין דהשוחט בשבת יע\"ש: ודע שכפי מה שרצינו לדקדק מדברי רבינו דהל' מעשה הקרבנות נמצא דסברת רבינו והתוס' הם סברות הפוכות דלדעת התוספות הא דאמרינן דמומר לחלל שבת או לעבוד ע\"ז דהוי מומר לכל התורה בפעם אחת פשיטא דלא הוי מומר אפי' בפעם אחת נמי מדברי התוספות דעירובין נראה דס\"ל דלא הוי מומר אלא ברגיל בכך אך במומר לדבר אחד דחשבינן ליה כמומר לאותו דבר כגון מומר לחלב דאינו מביא קרבן על החלב בהך מלתא בפעם אחת לבד שאכל חלב במזיד נעשה מומר לחלב ואינו מביא קרבן על החלב וכמו שהוכחנו לעיל מדבריהם ממה שכתבו בשבועות וסברתם הלזו היא סברא המתיישב על הלב דודאי יש לחלק בין כשהוא מומר לדבר אחד ואנו רוצים לעשותו מומר לדבר אחר דאז בעינן שיהיה רגיל ומועד לכך אבל לעשותו מומר לאותו דבר שנחשד בו בפעם אחת שנחשד בו סגי. ומרן ז\"ל בטור י\"ד סימן ב' כתב דאף לדעת רבינו דמחלק בין מומר לפסול לענין שחיטה הוא דוקא בעבירה אחרת אבל באותו דבר עצמו כגון שהוא פסול מחמת שאכל נבילה אע\"פ שאינו מועד לכך כיון דחשוד הוא לאותו דבר צריך לבדוק לו סכין ע\"כ. ומצינו ג\"כ דמומר לחלל שבת דהוי מומר לכל התורה בעינן שיחלל שבת בפרהסיא וזה מוסכם מכל הפוסקים וכדאיתא בפרק הדר (דף ס\"ט) אך לאותו דבר שנחשד בו אף שעבר בצינעא הוי מומר לאותו דבר, הרי דיותר בנקל נעשה מומר לאותו דבר שנחשד בו ממה שיעשה מומר לעבירה אחרת שלא נחשד בה. אך סברת רבינו לפי מה שכתב בהל' מעשה הקרבנות היא בהפך דמומר לחלב אינו מומר לחלב כי אם הרגיל ומועד לחלב אך במומר לע\"ז או לחלל שבת בפעם אחת שחלל שבת או שעבד ע\"ז נעשה מומר לכל התורה. והנה מלבד שהדין שכתב דמומר לחלב אינו מומר לחלב כי אם ברגיל מצד עצמו הוא קשה בעיני דלאותו דבר שנחשד בו לא בעינן רגיל וכמו שכתבנו לעיל בשם מרן מה שנראה מדבריו דגבי ע\"ז ושבת לא בעינן רגיל הוא דבר מתמיה בעיני דמלבד שדבריו בהל' שחיטה נראים הפך מזה וכמ\"ש לעיל הדבר מצד עצמו הוא תמיה שנאמר שיותר בנקל נעשה מומר לכל התורה ממה שנעשה מומר לאותו דבר והדבר צריך אצלי תלמוד. ועיין במוהריק\"ו שורש ק\"ס שהאריך הרבה בפרטי דינים הללו שכתבנו דמי שחלל שבת או עבד ע\"ז אם נעשה מומר בפעם אחת ע\"ש:
ודע דבמה שכתבנו לעיל דלדעת התוספות הא דאמרינן דעובד ע\"ז או מחלל שבת דהוי מומר לכל התורה דהוא דוקא במועד לכך, נראה דדוקא לשאר דברים כגון גבי עירוב ושחיטה הוא דאמרינן דבעינן שיהיה מועד לכך אבל לענין קרבן כל שעבד ע\"ז אפילו פעם אחת או שחלל שבת אינו מביא קרבן על שגגתו דהא בפרק חלק גבי עיר הנדחת אמרינן דקדשי מזבח ימותו משום זבח רשעים ור\"ל לא פליג אלא בדמים אבל בקרבן גופיה מודה דאינו קרב משום זבח רשעים ומסתמא לא מיירי בשהורגל לעבוד ע\"ז אלמא דאפילו בפעם אחת אמרינן גבי קרבן זבח רשעים. אך קשה מסוגיא דפ\"ק דחולין דהקשו לרב ענן דקאמר דמומר לע\"ז אינו מומר לכל התורה מברייתא דמיעט גבי קרבן מומר לנסך יין אלמא מומר לע\"ז הוי מומר לכל התורה כולה ואסיקו לרב ענן בתיובתא ולפי מה שכתבנו מאי קושיא הא ע\"כ יש לחלק בין שחיטה לקרבן ורב ענן בשחיטה קאי. וסבור הייתי לומר דדוקא גבי עיר הנדחת שייך לומר זבח רשעים אף שלא עבדו אלא פעם אחת משום דכיון שהודחו רובם הוי דבר של פרסום גדול ומש\"ה קרינן בהו זבח רשעים. ותבלין יש לזה שלא מצאתי בשום מקום שיאמרו דמי שנהרג על שעבד ע\"ז דקדשיו ימותו משום זבח רשעים (א\"ה עיין לקמן ד\"ה ודע דהא דאין מקבלין קרבן מן המומר כו' יע\"ש) אלא ודאי דמשום פעם אחת שעבד ע\"ז לא קרינן ביה זבח רשעים ושאני עיר הנדחת שהודחו רוב העיר. אך דוחק גדול הוא בעיני לחלק בין יחיד לרבים לענין זה: עוד עלה בדעתי לומר דקושית הגמרא דפ\"ק דחולין היא במדרגות וה\"ק אי אמרת בשלמא דמומר לע\"ז הוי מומר לכל התורה היינו דגבי קרבן נחתינן חד דרגא ואמרינן דאפילו מי שאינו מומר אלא שעבד פעם אחת ע\"ז אין מקבלין קרבן ממנו אלא אי אמרת דמומר לע\"ז אפילו ברגיל אינו מומר לכל התורה אמאי גבי קרבן אין מקבלין ממנו וגם זה הוא דוחק בעיני וכמו שיראה הרואה בסוגית הגמרא. אשר ע\"כ נ\"ל דודאי ברייתא דמכם דמיעט מומר לע\"ז לא מיירי אלא ברגיל בכך דאז הוא דהוי מומר לכל התורה כולה. אך במי שאינו רגיל אלא שפעם אחת עבד ע\"ז לא מימעיט מקרא דמכם דהא קרא לא מיעט אלא מומר לכל התורה וכל שלא הורגל בכך לא הוי מומר לכל התורה אך נהי דלא מימעיט מקרא דמכם מ\"מ אין מקבלין ממנו משום זבח רשעים וכ\"ת מנ\"מ דלא מימעיט מקרא דמכם כיון דסוף סוף הוי זבח רשעים הא ל\"ק דהא חילוק גדול יש ביניהם דהיינו היכא דעבד תשובה בשעת הבאת קרבן ובשעת חיוב קרבן עבד ע\"ז דאי משום זבח רשעים כל שעשה תשובה מקבלין ממנו אף שבשעת החיוב לא היו מקבלין ממנו משום דהיה זבח רשעים אך כל שבשעת החטא היה מורגל לעבוד ע\"ז דמימעיט מקרא דמכם אף שעשה תשובה אין מקבלין ממנו דהרי באותה שעה היה מומר לכל התורה ואע\"ג דהאי קרא מיירי בעולת נדבה ולא במביא קרבן על חטא מ\"מ שמעינן מיניה דכיון דקרא מעטו משום דהוי מומר לכל התורה א\"כ כל שבשעת חיוב הקרבן היה מומר לכל התורה שוב אינו מביא קרבן על אותו חטא. ובזה ניחא מה שדקדקנו לעיל (דף י\"ג) (א\"ה תמצאנו לקמן) על מ\"ש התוספות בפ\"ק דקדושין עלה דמימרא דר\"י דאכל חלב דנדחה כשנעשה מומר משום זבח רשעים וכ\"נ מדבריהם בפרק נגמר הדין וכמו שהארכנו בזה שם דלמה להו לתוספות טעמא דזבח רשעים ת\"ל מקרא דמעם הארץ ונכנסו שם בכמה דוחקים ליישב כל זה. אך כפי מה שכתבנו ניחא דהתוס' אזלי לשיטתם דבפעם אחת שעבד ע\"ז לא הוי מומר לכל התורה ולא מימעיט מקרא דמעם הארץ ור' יוחנן סתמא קאמר והמיר דהיינו אפילו שלא עבד ע\"ז אלא פעם אחת ומש\"ה הוצרכו לטעמא דזבח רשעים. וכן גבי עיר הנדחת אין למעט אלא מטעם זבח רשעים וכדכתיבנא ורש\"י דקאמר במילתיה דר\"י דנדחה הקרבן משום דכתיב מעם הארץ פרט למומר וכ\"כ גבי עיר הנדחת בפרק נגמר הדין לטעמיה אזיל דאית ליה דאפילו בפעם אחת שעבד ע\"ז נעשה מומר לכל התורה ומש\"ה לא איצטריך לטעמא דזבח רשעים וההיא דפרק חלק דממעט קדשי עיר הנדחת משום זבח רשעים כבר עמדנו על כל זה שם וישבנו כל הסוגיא לדעת רש\"י יע\"ש. ובזה א\"ש דברי רבינו דפרק ג' מהל' מעשה הקרבנות דגבי מומר לאותה עבירה התנה שהוא מפורסם וידוע לעשותה והורגל בה וגבי מומר לע\"א או לחלל שבת לא התנה כל התנאים הללו משום דגבי מומר לע\"ז אף שאינו מורגל בכך מ\"מ אין מקבלין ממנו משום דהוי זבח רשעים ומש\"ה סתם וכתב דמומר לע\"ז או לחלל שבת אין מקבלין ממנו אך במומר לאותה עבירה התנה בזה תנאים אבל לעולם דגם רבינו מודה לסברת התוס' דלא הוי מומר לכל התורה כי אם במועד לחלל שבת או לעבוד ע\"ז אבל בפעם אחת לא וכמו שדקדקנו לעיל מדבריו דבהלכות שחיטה ולפ\"ז ליכא פלוגתא בין סברת רבינו לסברת התוספות בענין מומר לע\"ז או לחלל שבת דאליבא דכולהו לא הוי מומר לכל התורה בפעם אחת אך לענין קרבן בפעם אחת נמי אין מקבלין ממנו ולא פליגי אלא במומר לאותה עבירה וכמ\"ש לעיל ואליבא דרש\"י בפעם אחת שעבד ע\"ז או שחלל שבת בפרהסיא הוי מומר לכל התורה כולה וכמ\"ש בפרק הדר דף ס\"ט יע\"ש:
ודע דכפי מה שכתבנו דבפעם אחת לא הוי מומר אלא שאעפ\"כ אין מקבלין ממנו משום זבח רשעים הייתי סבור לחלק ולומר דדוקא גבי ע\"ז איתא להאי טעמא דזבח רשעים אך במחלל שבת אף דברגיל חשיב כמומר לכל התורה דומיא דעובד ע\"ז מ\"מ באינו רגיל אפשר דיש לחלק ביניהם משום דלא שייך זבח רשעים כי אם בע\"ז וכבר צדדנו צד זה לעיל. אך כפי מה שרצינו לדקדק מדברי רבינו דהל' מעשה הקרבנות נראה דיש להוכיח דאפי' מי שחלל שבת פעם אחת קרינן ביה זבח רשעים דאי לא תימא הכי אכתי תיקשי דאמאי גבי מחלל שבת לא התנה כל התנאים שהתנה גבי מומר לאותה עבירה אלא ודאי דס\"ל דאף שחלל שבת פעם אחת אין מקבלין ממנו משום דהוי זבח רשעים: ודע דכפי מ\"ש דמאי דכתבו התוספות במילתיה דר\"י טעמא דזבח רשעים הוא משום דמיירי אפי' בשלא עבד ע\"ז כי אם פעם אחת ומש\"ה איצטריכו לטעמא דזבח רשעים וכן כתבנו לעיל דהיכא דעשה תשובה מקבלין ממנו אף חטא שחטא כשעבד ע\"ז דאז לא היו מקבלין ממנו משום זבח רשעים אם כן דין זה דר\"י הוה מצי למנקטיה במי שהמיר ואח\"כ אכל חלב והפריש קרבן וחזר בו דמטעמא דדחייה אינו קרב אלא דרבותא אתא לאשמועינן דאפילו שחטא בעודו כשר אפ\"ה כל שהפריש בעודו מומר נדחה אי נמי כמ\"ש התוס' בפ\"ק דקדושין ובפ' נגמר הדין דאורחא דמלתא נקט דאין דרך מומר להפריש קרבן ועוד דבעי למימר המיר דומיא דנשתטה וכמ\"ש התוספות שם יע\"ש, ואע\"ג דמדברי התוספות משמע דלא הוקשה להם אלא דאמאי נקט דההפרשה היתה בעודו כשר דהוי נראה ונדחה ונראה ולא נקט דההפרשה היתה בעודו מומר דהוי דחוי מעיקרו אבל על אכילת החלב דהיתה בעודו כשר לא הוקשה להם דאמאי לא נקט ר\"י מלתיה כשאכילת החלב היתה לאחר ההפרשה. ולפי מ\"ש הוי מצי ללמד דין זה דדחיה אף בשאכילת החלב היתה אחר שהמיר. ומיהו אפשר לומר דהתוספות לא הוקשה להם ממאי דנקט ר\"י אכילת החלב בעודו כשר משום דאפשר רבותא אתא לאשמועינן דאף דחיוב הקרבן חל עליו שהרי אכל בעודו כשר אפ\"ה אמרינן הואיל ונדחה נדחה. אך מה שהוקשה להם הוא דנהי דנקט אכילת החלב בעודו כשר לרבותא מ\"מ הפרשת הקרבן הוה ליה למינקטיה בעודו מומר דהוי רבותא טפי דהוי דחוי מעיקרו ותירצו וכמו שיע\"ש. שוב ראיתי בפ\"ה דתמורה (דף נ\"ו) ד\"ה ש\"מ שכתבו התוספות דאשכחנא דחוי מעיקרו קדוש קדושת הגוף כגון מומר שאכל חלב והפריש קרבן עליו וחזר בו דהוי דחוי מעיקרו ע\"כ. ופשט דבריהם נראה שאכילת החלב היתה אחר שהמיר ואפילו הכי אתי עלה מטעם דחייה וע\"כ טעמא דנדחה הוא מזבח רשעים וכגון שלא הורגל בע\"ז דאי לא תימא הכי פשיטא דאפילו לא הפריש נמי אין מקבלין ממנו על מה שחטא בעודו מומר וכמ\"ש בפ\"ק דחולין יע\"ש:
ודע דבמומר שחטא בשגגה בעודו מומר שאינו מביא קרבן על אותה שגגה זה פשוט בכמה מקומות וכבר הארכנו לעיל בכל פרטי דין זה יע\"ש. והשתא נבאר היכא דשגג בעודו כשר ושוב נעשה מומר. והנה גם זה פשוט בגמ' דאינו מביא קרבן בעודו מומר אף על חטא שחטא בעודו כשר. ומיהו אף לפי מ\"ש לעיל דאם שגג בעודו מומר דאפילו עשה תשובה דאינו מביא כיון שהחטא היה בעודו מומר מיהו אם חטא בעודו כשר ונעשה מומר וחזר ועשה תשובה פשיטא דמביא קרבן וזה מתבאר מההיא דאמרינן בפ\"ק דכריתות (דף ז') ובפ\"ג דהוריות (דף י\"א) ובפ\"ו דסנהדרין (דף מ\"ז) ובפ\"ק דזבחים (דף י\"ב) אמר ר\"י אכל חלב והפריש קרבן והמיר וחזר בו הואיל ונדחה נדחה ע\"כ. ודוקא משום דהפרישו בעודו מומר בזה הוא דס\"ל לר\"י דאינו מביאו אפילו לאחר שחזר בו משום דכיון דנדחה נדחה אבל אם לא הפריש בעודו מומר פשיטא דלכ\"ע מביא אותו לאחר שחזר בו כיון דבשעת החיוב היה כשר ובשעת הפרשה הוא כשר ימים שבינתים אינם מעלים ומורידים כלל ומה גם דאפילו בהפריש כשהוא מומר לא קי\"ל כר\"י אלא יקריבנה בעצמה לפי שאין ב\"ח נדחין כמו שפסק רבינו פ\"ג מהלכות אלו הלכה ח' יע\"ש. ודע דלר\"י אין הפרש בין אם הפריש הקרבן כשהוא כשר אח\"כ המיר להיכא דהפריש כשהוא מומר ואח\"כ חזר בו דבין דחוי מעיקרו בין נראה ונדחה וחזר ונראה יש דחוי וכן כתבו התוספות בפ\"ק דקדושין דף ז' ד\"ה שמע ובפ\"ו דסנהדרין יע\"ש. ובטעמא דמלתא דאמרינן דהמומר אינו מביא קרבן אף על מה שחטא בעודו כשר פירש רש\"י בפרק קמא דזבחים דנפקא לן מההיא דאמרינן בפרק קמא דחולין מעם הארץ פרט למומר. ואע\"ג דכפי מה שכתבתי לעיל האי קרא בחטא בעודו מומר מיירי מ\"מ ס\"ל לרש\"י דכיון דשמעינן מקרא דאינו מביא קרבן על מה שחטא בעודו מומר אלמא דמומר לאו בר קרבן הוא ממילא שמעינן דמומר אינו מביא קרבן אף על מה שחטא בעודו כשר כיון דהשתא לאו בר קרבן הוא, ואפשר דמאי דאמרינן פרט למומר הוא כולל בין למי שהיה מומר בשעה שחטא בין למי שהוא מומר בשעת הבאת הקרבן ומה גם כפי מה שצדדנו אליבא דרבינו דאם שגג בעודו מומר וחזר בו דמביא קרבן בעודו כשר דלפי זה אין חלוק בין חטא בעודו מומר לחטא בעודו כשר דהכל תלוי בשעת הבאת הקרבן דאם הוא כשר מקבלין ממנו אף שהיה מומר בשעה שחטא ואם הוא מומר אין מקבלין ממנו אף שהיה כשר בשעה שחטא ולפי זה קרא דמעם הארץ דממעטינן את המומר לא מיירי בשהיה מומר בשעה שחטא אלא במומר בשעת הבאת הקרבן דבזה הדבר תלוי ואם כן קרא דמעם הארץ מיעט מי שהוא מומר בשעת הבאת הקרבן בין שהיה מומר בשעה שחטא בין שהיה כשר:
וראיתי להתוספות בפרק קמא דקדושין שהביאו מימרא הלזו דרב יהודה וכתבו דאכל חלב והפריש קרבן והמיר וחזר בו הואיל ונדחה כשהמיר משום דזבח רשעים תועבה נדחה ע\"כ. ואיכא לעיוני טובא בדברי התוספות הללו דלמה לן טעמא דזבח רשעים ת\"ל מקרא דמעם הארץ, ואפשר דס\"ל דהאי קרא לא מיירי אלא בשחטא בעודו מומר אבל אם חטא בעודו כשר דחל עליו חיוב קרבן לא מימעיט מהאי קרא אלא מקרא דזבח רשעים. אך קשה דת\"ל מקרא דמכם דכתיב גבי עולת נדבה דממעטינן את המומר ולומר דגם קרא דעולת נדבה מיירי במביא עולה על חטא שחטא בעודו מומר כגון עשה ולא תעשה הניתק לעשה וכמו שצדדנו צד זה לעיל ליישב דברי הרשב\"א שבחידושיו זה הוא דוחק גדול בעיני. ואפשר לומר דעדיין מקרא דמכם לא למדנו דמי שחייב בקרבן בעודו כשר דבשביל שהמיר שיפטר ממנו ועולה שאני שלא היה לו שעת חיוב, באופן דקרא דעולה וקרא דחטאת ליכא למילף מינייהו למי שנתחייב בקרבן בעודו כשר ושוב המיר שלא יביא את קרבנו ומש\"ה איצטריכו התוספות לטעמא דזבח רשעים וכי תימא א\"כ למה לי קרא גבי חטאת ועולה ת\"ל מהך קרא דזבח רשעים וכבר עמדו התוספות בזה בפ\"ק דחולין. ומה שיש לשאת ולתת בהם כבר הארכתי בזה לעיל יע\"ש. א\"נ אפשר לומר דהתוספות אזלי לשיטתם דקראי לא איצטריכו למביא קרבן בעודו מומר דהתם פשיטא דזבח רשעים תועבה אלא דקראי אתי לאשמועינן דאפילו עשה תשובה דלא מהני ומש\"ה הכא דקיימי היכא דלא עשה תשובה לא הוצרכו לקראי דחטאת ועולה דת\"ל משום דזבח רשעים תועבה. אבל לפי האמת אין הכי נמי דמקראי דחטאת ועולה נמי איכא למעוטי שאין מקבלין קרבן מן המומר אף על חטא שחטא בעודו כשר אלא דכיון דקראי לא איצטריכו להאי מלתא מש\"ה לא הביא התוספות הנך קראי. אך רש\"י ז\"ל הביאם כיון דסוף סוף שפיר ילפינן מהנך קראי דאין מקבלין שום קרבן מן המומר באופן דאין בין דברי רש\"י לדברי התוספות ולא כלום. ובפרק נגמר הדין הביאו מימרא זו דר\"י דאכל חלב ואמרינן עלה אמר רב יוסף אף אנן נמי תנינא היו בה קדשים קדשי מזבח ימותו קדשי בדק הבית יפדו והוינן בה אמאי ימותו כיון דאיקטיל הויא להו כפרה וליסקו לגבוה לאו משום דאמרינן הואיל ונדחו ידחו ע\"כ. ופירש רש\"י היו בה קדשים בעיר הנדחת אינם נשרפים עם שללה וכו' ומיהו מיקרב לא משום דכתיב זבח רשעים תועבה ואם קדשי מזבח הם ואפי' עולות ושלמים נדבה ימותו כו' ומדקתני ימותו ש\"מ משום דנדחו מהקרבה כשהמירו בעליהם הוא דמומר לע\"ז לא מקבלינן שום קרבן מיניה כדאמרינן בהכל שוחטין והואיל ונדחו ידחו דאי משום זבח רשעים הוא כיון דאיקטול אית להו כפרה עכ\"ד. ואיכא לעיוני טובא בדברי רש\"י הללו דמעיקרא בדברי ר\"י הביא דרשה דפ\"ק דחולין דמעם הארץ למעט המומר ואח\"כ גבי מתני' דעיר הנדחת כתב דמיקרב לא משום דכתיב זבח רשעים תועבה ואח\"כ בדברי רב יוסף פירש דטעמא דנדחו מהקרבה כשהמירו בעליהם הוא משום ההיא דפ\"ק דחולין וסיים בדבריו וכתב דאי משום זבח רשעים הוא כיון דאיקטלו אית להו כפרה. וקשה דלפי מאי דהוה ס\"ד דהני לית להו כפרה ואפילו לאחר מיתתם חשיבי כמומרים למה לי לטעמא דזבח רשעים ת\"ל מקרא דמעם הארץ פרט למומר. והנראה אצלי בכוונת דברי רש\"י הוא דלעולם ס\"ל דכל שהוא מומר בשעת הקרבה פשיטא דאין מקריבין קרבנו וכדאמרינן מעם הארץ פרט למומר וזהו דבדברי ר\"י הביא דרשא זו אך ס\"ל לרש\"י דגבי עיר הנדחת אף אם היינו אומרים דלאחר דאיקטלו נמי לית להו כפרה ועדיין דין מומרים אית להו מ\"מ אין למעט קרבנם דלא ליסקו לגבוה משום קרא דמעם הארץ משום דמקרא זה אין למעט אלא דמן המומר בעודו בחיים אין מקבלין ממנו קרבן כיון שהוא מומר אך לאחר שמת אף שמת מתוך רשעו ואין לו כפרה מ\"מ מקריבים קרבנו שהרי אין אנו מקבלין אותו מהמומר שהרי כבר מת ובטל מן העולם וה\"ל כדין עולות ושלמים שנמצאו בירושלים דמקריבים אותם אך משום דהוו זבח רשעים אין מקריבים אותם אף לאחר שמתו בעליהם ולפ\"ז אי לאו רב יוסף ה\"א דטעמא דמתני' דעיר הנדחת לאו משום דחיה הוא אלא משום דהני אף דאיקטול לית להו כפרה והוי זבח רשעים. וזהו דרש\"י פירשה למתניתין כפי הס\"ד דהיינו משום זבח רשעים ובא רב יוסף ואמר דטעמא דמתניתין הוא משום דכיון דהמירו נדחה קרבנם מקרא דכתיב מעם הארץ וכיון דנדחה ואף שמתו דליכא למעטם מקרא דמעם הארץ מ\"מ כיון דנדחה נדחה וליכא למימר דנהי דמשום דרשא דמעם הארץ אין למעטם כיון שמתו מ\"מ אפשר דטעמא דמתני' הוא משום זבח רשעים ומנ\"ל לומר הואיל ונדחו ידחו לזה בא לומר ואמר דהא ליתא דכיון דאיקטול אית להו כפרה ולא שייך בהו לומר זבח רשעים ואם כן ע\"כ דטעמא דמתני' הוא משום דנדחה בקרבנם בעודם בחיים משום דהמירו וכתיב מעם הארץ פרט למומר והואיל ונדחו ידחו, ובפ' חלק דף קי\"ב אמרינן אמר מר קדשי מזבח ימותו ואמאי ימותו ירעו עד שיסתאבו וימכרו ויפלו דמיהן לנדבה ר\"י אמר זבח רשעים תועבה ר\"ל אמר ממון בעלים הוא עד כאן. והנה המתבאר מסוגיא זו ומדברי רש\"י שם הוא דלכ\"ע הקדשים עצמם אינם קרבים משום זבח רשעים ולא נחלקו ר\"י ור\"ל אלא בדמי הקדשים דר\"י אית ליה דאהני טעמא דזבח רשעים אפילו לדמיהם ור\"ל ס\"ל כי אמרינן זבח רשעים תועבה ה\"מ היכא דאיתנהו בעינייהו אבל הכא כיון דאשתני אישתני. ונראה דס\"ל דעיר הנדחת לא הויא להו כפרה וכפשטה דמתני' דקתני אנשי עיר הנדחת אין להם חלק לעוה\"ב או דס\"ל דכל הרוגי בית דין כיון דבדין קא מיקטלו לא הוו להו כפרה וכסברת אביי בפ' נגמר הדין ומש\"ה ס\"ל דלא סלקו לגבוה משום דהוי זבח רשעים ור' יוחנן ס\"ל דאהני האי טעמא אפי' לדמי הקרבן וכולהו פליגי אדרב יוסף דאית ליה דלא קרינן גבי עיר הנדחת זבח רשעים דכיון דאיקטול אית להו כפרה. אך קשה דרבי יוחנן דאית ליה הואיל ואידחי אידחי למאי איצטריך הכא גבי עיר הנדחת לומר דטעמא הוא משום זבח רשעים ת\"ל דכיון דנדחה כשהמירו משום דכתיב מעם הארץ נדחה וכסברת רב יוסף וי\"ל דס\"ל לרבי יוחנן דהאי טעמא דהואיל ואידחי אידחי לא מהני אלא לגוף הקרבן שלא יקרב אך לדמיו לא אהני אך טעמא דזבח רשעים מהני אפילו לדמיו והא דאמרינן בפ' קמא דקדושין עלה דמימרא הלזו דרבי יוחנן וש\"מ יש דחוי בדמים אין הכוונה לומר שכל דבר שנדחה מעל גבי המזבח כשם שנדחה הוא כן נדחו דמיו אלא הכוונה היא כמו שפירש רש\"י שם דיש תורת דחוי בדבר שאינו קדוש אלא לדמיו כו'. והריטב\"א בחדושיו שם הביא פירוש רש\"י זה וכתב דהתוספות פירשו דיש דחוי בדמים שכל דבר שנדחה מעל גבי המזבח כשם שנדחה הוא נדחו דמיו ודחה פירוש זה וקיים דברי רש\"י והביא ראיות לומר דאף מאן דאית ליה דחיה הוא דוקא לגוף הקרבן עצמו אבל דמיו לא נדחו ויש בזה אריכות דברים לא עת האסף פה ובמקום אחר נאריך: ולפי מ\"ש דברי רש\"י והתוס' הוא מחלוקת רב יוסף ור\"י ופליגי בתרתי דרב יוסף אית ליה דאנשי עיר הנדחת לא שייך בהו זבח רשעים משום דכיון דאיקטול אית להו כפרה וס\"ל דטעמא דדחיה מהני אף לדמיו דהא לדידיה טעמא דמתני' הוא משום דחיה ואפ\"ה קתני ימותו ולא תני ירעו משמע דאהני האי טעמא דדחיה אף לדמי הקרבן ור\"י אית ליה דטעמא דדחיה לא אהני לדמי הקרבן ומש\"ה לא קאמר דטעמא דקדשי עיר הנדחת הוא משום דאידחו אידחו משום דאכתי הוה קשה ירעו עד שיסתאבו וימכרו וס\"ל דאנשי עיר הנדחת אף לאחר שנהרגו אין להם כפרה ומש\"ה קאמר דטעמא דמתני' הוא משום זבח רשעים. וא\"ת מאחר דאית ליה לר' יוחנן דאנשי עיר הנדחת אף לאחר שנהרגו אין להם כפרה א\"כ אימא דטעמא דמתניתין הוא משום דכיון דאין להם כפרה ימותו משום דקרינן בהו מעם הארץ פרט למומר דנהי דאית ליה דטעמא דדחיה לא אהני לדמיו היינו היכא דאתינן עלה מטעם דחיה כגון היכא דעשה תשובה אבל בעודו מומר דלאו מטעם דחיה הוא כי היכי דהוא עצמו אינו נקרב הכי נמי דמיו וא\"כ לדידיה דאית ליה דאף דאיקטול אין להם כפרה א\"כ למה לי טעמא דזבח רשעים ת\"ל דכיון דאין להם כפרה קרינן בהו מעם הארץ פרט למומר ואהני האי טעמא אפילו לדמיו. ואולי י\"ל דס\"ל לרבי יוחנן דכי מעט קרא מעם הארץ פרט למומר הוא דוקא לגוף הקרבן אבל לעולם דאם הפריש ירעה עד שיסתאב ויפלו דמיו לנדבה. אך מקרא דזבח רשעים ס\"ל דאימעוט אפילו דמיו ולפ\"ז פליגי רב יוסף ורבי יוחנן מן הקצה אל הקצה דלרב יוסף אפילו אחר שעשה תשובה דאתינן עלה מטעם דחיה אהני טעמא דדחיה לדמיו גם כן ולר' יוחנן אפילו בעודו מומר דאימעוט מקרא דמעם הארץ לא אהני אלא לגוף הקרבן ולא לדמיו ולפי זה נפקא מינה טובא לדידן לענין דינא דנהי דלא קי\"ל כר' יוחנן בדחיה וס\"ל דאפילו הקרבן עצמו אינו נדחה משום דב\"ח אינם נדחים וכמו שפסק רבינו מ\"מ יש להסתפק במומר שהפריש קרבן דלכ\"ע אין מקריבין אותו מקרא דמעם הארץ היכי ליעביד אם ימות או דלמא ירעה עד שיפול בו מום ויפלו דמיו לנדבה, וכ\"ת הרי אין כאן צד לספק כלל דפשיטא דימות משום טעמא דזבח רשעים דאהני אפילו לדמיו וכדאמר ר\"י י\"ל דמשכחת לה מלתא דאיכא משום מעם הארץ פרט למומר וליכא משום זבח רשעים כגון מי שחטא בעודו מומר וחזר בו והפריש קרבנו אחר שחזר בו דמשום זבח רשעים ליכא ומשום מעם הארץ איכא וכמו שכתבו התוספות בפ\"ק דחולין והארכנו בזה לעיל והשתא כפי סברת רב יוסף פשיטא דימות דהא איהו אית ליה דטעמא דעיר הנדחת הוא משום דכיון דאידחו אידחו ונהי דלא סבירא לן כוותיה היינו בטעמא דדחיה משום דס\"ל דבעלי חיים אינם נדחים אך בעודו מומר אפשר דס\"ל כוותיה דאפילו דמיו אינם קרבים. ולפי מה שכתבנו בסברת ר\"י אפילו בעודו מומר הוא עצמו אינו קרב אבל דמיו קרבים וכעת לא מצאתי גלוי לדין זה. ומיהו נראה דאין הכרח לומר דר\"י פליג אדרב גם בזה וס\"ל דאפילו בעודו מומר דמיו קרבין וכי תימא א\"כ הדרא קושיין לדוכתה דאמאי איצטריך ר' יוחנן לטעמא דזבח רשעים ת\"ל מקרא דמעם הארץ י\"ל דס\"ל לר\"י כמו שצדדנו לעיל אליבא דרב יוסף דקרא דמכם לא מיעט אלא למומר בעודו בחיים אבל לאחר שמת מקריבין קרבנו ולא קרינן ביה מעם הארץ פרט למומר דהא אין אנו מקבלין ממנו וכ\"ת ת\"ל דכבר נדחה קרבן זה בעודו בחיים משום דהיה מומר כבר כתבנו לעיל דר\"י לית ליה טעמא דדחוי אצל דמים ומש\"ה הוצרך לטעמא דזבח רשעים וכדכתיבנא. ולפי מה שכתבנו היה אפשר לומר דמאי דאמרינן בגמרא אליבא דר\"ל אלא קדשי מזבח מאי יפדו אדתני סיפא כו' דמשמע דפשיטא ליה לתלמודא דאליבא דר\"ל נמי הם עצמם אינם קרבים ולא הוצרך לתת טעם אלא לדמיהם היינו משום דס\"ל דכיון דאידחו אידחו כסברת רבי יוחנן וס\"ל דטעמא דדחייה לא מהני לדמיו וכדס\"ל לר\"י. ומש\"ה אית ליה דנהי דהם עצמם אינם קרבים אבל דמיהם קרבים וס\"ל דהני כיון דאיקטול יש להם כפרה ולא קרינן בהו זבח רשעים ומש\"ה הוצרך לאוקומי מתני' בקדשים קלים. אך מדברי רש\"י מוכח דמאי דפשיטא לן דאליבא דר\"ל אינם קרבים הוא מטעמא דזבח רשעים, ומה שהכריחו לרש\"י לפרש כן הוא מסוגית הגמרא דאמרינן דטעמא דר\"ל דלא אמר כר\"י הוא משום דלא שייך כאן זבח רשעים דכיון דאישתני אישתני אלמא דר\"ל נמי מודה דהני אף דאיקטול רשעים נינהו וקרינן בהו זבח רשעים אלא דמ\"מ דמיהם קרבים דכיון דאישתני אשתני ומש\"ה פירש רש\"י ז\"ל דטעמא דפשיטא ליה לר\"ל דהם עצמם אינם קרבים הוא משום זבח רשעים. אך קשה לי אעיקרא דמלתא דמנא ליה לסתמא דתלמודא דר\"ל אית ליה דהם עצמם אינם קרבים מטעמא דזבח רשעים אלא דס\"ל דה\"ט דזבח רשעים לא אהני לדמיהם אימא דלעולם מודה ר\"ל דטעמא דזבח רשעים אהני אף לדמיהם אלא דס\"ל דאנשי עיר הנדחת כיון דאיקטול יש להם כפרה ולא קרינן בהו זבח רשעים אלא דס\"ל דהם עצמם אינם קרבים משום דכיון דאידחו אידחו וס\"ל דטעמא דדחיה לא אהני לדחות את הדמים וכמו שכתבנו לעיל דאית ליה לרבי יוחנן. ואפשר עוד לומר דר\"ל אית ליה דקדשי קדשים הם עצמם יקרבו דלית ליה דחיה כלל אצל ב\"ח דהא סברא זו דר\"י דאית ליה דחוי אצל ב\"ח אינה מוסכמת ורבים חולקים עליו ולענין הלכה לא קי\"ל כוותיה וא\"כ אפשר דר\"ל נמי ס\"ל דליכא דחוי אצל ב\"ח ולפי זה הם עצמם קרבים וא\"כ מנא ליה לסתמא דתלמודא דר\"ל ס\"ל דהם עצמם אינם קרבים ומטעמא דזבח רשעים. וקושיא זו גדולה היא אלי:
והנראה אצלי על צד הדוחק הוא דסוגיא זו דפרק חלק ס\"ל דאנשי עיר הנדחת אין להם כפרה אף לאחר דאיקטול או משום מתני' דקתני דאין להם חלק לעוה\"ב או משום דס\"ל כרב יוסף דכיון דבדינא מיקטלי אין להם כפרה. ומש\"ה הקשו בתחלה ואמאי ימותו ירעו כו' ומדלא הוקשה להם אמאי לא יקרבו הם עצמם משמע דפשיטא להו דהם עצמם לא יקרבו משום זבח רשעים דס\"ל דאף דאיקטול אין להם כפרה ועל זה באו ר\"ל ור' יוחנן ליישב דאמאי לא אמרינן ירעו אבל במאי דלא אמרינן דהם עצמם יקרבו כולם שוים דטעמא הוא משום זבח רשעים וכדס\"ל לסתמא דתלמודא. ומש\"ה כשבאו לתת טעם לר\"ל אמאי לא קאמר כר\"י הוצרכו לומר משום דכיון דאישתני אישתני: והנה כל מה שהארכנו בזה הוא כפי דברי רש\"י דפרק נגמר הדין וישבנו הסוגיא דפרק חלק כפי שיטתו. וראיתי לתוספות בפרק נגמר הדין שכתבו וז\"ל הואיל ואידחו ידחו רב יוסף ס\"ל כר\"י דמפרש טעמא בחלק משום דזבח רשעים תועבה דאי כר\"ל דמוקי לה בקדשים קלים ואליבא דרבי יוסי הגלילי דאמר ממון בעלים היא ע\"כ אין הטעם משום דחויא אלא משום ממונם אבד דהני ממון בעלים הן וקצת תימה גבי המיר או נשתטה לא יועיל בהם רעיה כמו בעיר הנדחת וידחו אפילו דמים עד כאן. ויש לדקדק בדברי התוספות הללו דהיכי קאמרי דרב יוסף ס\"ל כרבי יוחנן הא טעמא דרב יוסף משום דחיה הוא אבל לא קרינן בהו זבח רשעים דכיון דאיקטול אית להו כפרה ור\"י ס\"ל דאף לאחר דאיקטול לית להו כפרה וקרינן בהו זבח רשעים. ותו י\"ל במה שכתבו בסוף דבריהם וקצת תימה כו' דהא קושיא זו אין לה קשר עם מה שהקדימו לומר דרב יוסף סבירא ליה כרבי יוחנן אלא היא קושיא באפי נפשה דכפי סברת רב יוסף דפירשה למתניתין דעיר הנדחת מטעם דחיה א\"כ בהמיר או נשתטה נמי לא יועיל רעיה דומיא דעיר הנדחת. והנראה אצלי הוא דהתוספות אזלי לשיטתם שכתבו בפ\"ק דקדושין דטעמא דרבי יוחנן דאמר דאכל חלב והפריש קרבן והמיר דהואיל ונדחה הוא משום דכיון דנדחה כשהמיר משום דזבח רשעים תועבה ידחה. וכבר הארכנו בתחלת דברינו ליישב דברי התוס' דאמאי לא אמרו דנדחה כשהמיר משום קרא דמעם הארץ או מקרא דמכם יע\"ש: והנה אי לאו ההיא סוגיא דחלק הוה אמינא דאה\"נ דלרב יוסף גבי המיר או נשתטה אינו מועיל רעיה ומאי דלא קאמר ר\"י במימרא דאכל חלב דימות הקרבן שהפריש הוא משום דלר\"י לא מהני טעמא דדחיה לדחות הדמים ואיהו ס\"ל דטעמא דעיר הנדחת הוא משום דאף דאיקטול אין להם כפרה והוי זבח רשעים ומש\"ה נדחו אף הדמים ורב יוסף הביא ראיה לדבריו דאמרינן הואיל ונדחה ידחה ופליג עליה דאילו לרבי יוחנן דמים אינם נדחים ורב יוסף ס\"ל דדמים נמי נדחים. אך כיון דבסוגיא דחלק כשהקשו אמאי ימותו ירעו כו' והביאו לתירוץ קושיא זו דברי ר\"ל ורבי יוחנן ולא הביאו תירוץ רב יוסף ע\"כ הוא משום דס\"ל דדברי רב יוסף הוא אחד מהתירוצים שנאמרו שם בשם ר\"ל ור\"י וכיון דכר\"ל לא אתי משום דלר\"ל טעמא הוא משום דממונם אבד והני הוו ממון בעלים א\"כ ע\"כ אתיא כרבי יוחנן וא\"כ אית לן למימר דר\"י דאמר התם טעמא דזבח רשעים לאו למימרא דהשתא קרינן בהו זבח רשעים דהא מדאקטול אית להו כפרה אלא הכוונה היא דכיון דהמירו ונדחה קרבנם משום זבח רשעים נדחה אף דעכשיו כבר נתכפר להם וכמו שכתבו התוספות בפ\"ק דקידושין, וא\"כ כפי זה דר\"י נמי אית ליה דטעמא דעיר הנדחת הוא משום דחיה ואפילו דמים נדחו קשה לר\"י גופיה דאמאי גבי המיר או נשתטה לא אמרינן נמי דידחו אפילו הדמים והתוס' ס\"ל דמדלא קאמר רבי יוחנן במימרא דאכל חלב דימות אלא הואיל ונדחה ידחה משמע דדוקא הקרבן נדחה אבל הדמים לא נדחו ועוד דר\"י גופיה אמר בפ\"ק דקידושין בהמה של שני שותפין הקדיש חצייה וחזר ולקחה והקדישה קדושה ואינה קרבה והתם מטעם דחיה הוא ומדקאמר קדושה ואינה קרבה משמע דדוקא היא עצמה אינה קרבה אבל דמים לא נדחו ואף דהריטב\"א התם כתב בשם התוס' דאדרבא מדקאמר אינה קרבה סתם דמשמע דאפילו דמים נדחו לדידי הם דברים תמוהים דלישנא דאינה קרבה משמע דהיא דוקא אינה קרבה אבל דמים לא נדחו ודברי התוס' הללו שכתב הריטב\"א כעת לא מצאתים: ודע דלהריטב\"א שהכריח מההיא דתניא בפ' אשם תלוי וממאי דתנן בפ' מי שהיה טמא המפריש נקבה לפסחו או זכר בן שתי שנים ירעה עד שיסתאב וימכר ויביא בדמיו עולה כו' דליכא דחוי אצל דמים קשה מסוגיא זו דפ' נגמר הדין דמוכח מינה דרב יוסף אית ליה דחוי אצל דמים דהא קאמר דטעמא דקדשי עיר הנדחת דימותו דהוא משום דחיה אלמא אית ליה דחיה אצל דמים. וי\"ל דס\"ל דשאני דחיה דמומר שהיה דחוי מכל קרבן שבעולם ומש\"ה נדחו אפילו הדמים להקריב שום קרבן אבל הני דמייתי הרשב\"א גברא חזי להביא קרבן אלא שקרבן זה שהפריש נדחה ומש\"ה אמרינן דדמים לא נדחו וימכר ויביא בדמיו קרבן אחר. והתוס' ג\"כ לא הוקשה להם אלא מהמיר ונשתטה דכולהו חד דינא אית להו דתרוייהו לאו בר אתויי שום קרבן הוי, ולפי זה אין לומר דהתוספות הכריחו דר\"י לית ליה דיחוי אצל דמים גבי המיר או נשתטה מכח ההיא דפרק קמא דקדושין דקאמר קדושה ואינה קריבה דהא לא דמו אהדדי וכדכתיבנא אלא הכרחם הוא מדברי ר\"י עצמו מדלא קאמר דאכל חלב והפריש קרבן והמיר או נשתטה דימות:
ודע שאחר כל הטורח הזה שטרחנו ליישב דברי התוספות עדיין לא נתקררה דעתי וצריך אני למודעי ולענין הלכה נראה דלדידן דקיימא לן דבעלי חיים אינם נדחים והם עצמם יקרבו וכמו שפסק רבינו א\"כ כפי סברת התוס' דר\"י דקאמר גבי עיר הנדחת דטעמא דימותו הוא משום זבח רשעים הכוונה היא משום דחוי וכסברת רב יוסף א\"כ לא קי\"ל כההוא טעמא דר\"י מאחר דלדידן ב\"ח אינן נדחים ורבינו בהל' ע\"ז פסק דקדשי מזבח ימותו משום דזבח רשעים תועבה. ונראה דס\"ל כרש\"י דאית ליה דלרבי יוחנן אף דאיקטול לית להו כפרה והשתא נמי קרינן בהו זבח רשעים ואף דנימא דר' יוחנן מטעם דחיה אמרה למלתיה וכסברת התוספות מ\"מ רבינו ס\"ל כאביי דקאמר בפרק נגמר הדין דכיון דבדינא מיקטלו לית להו כפרה וא\"כ אין אנו צריכים לטעמא דדחיה אלא משום דאף בתר דאיקטול רשעים מיקרו וכפשטה דמתניתין דקתני אנשי עיר הנדחת אין להם חלק לעולם הבא ומש\"ה פסק דקדשי מזבח ימותו משום זבח רשעים תועבה:
ודע דהא דאין מקבלין קרבן מן המומר בעודו מומר אף על קרבן שנתחייב בעודו כשר והפרישו ג\"כ בעודו כשר זה פשוט וכבר הארכנו בפרטי דין זה לעיל יע\"ש. אך אני מסתפק אם חטא בעודו כשר בחלב ושוב נעשה מומר לחלב מהו משום דגבי חוטא בעודו מומר איכא תרי גווני מומר, האחד הוא מומר לע\"ז או לחלל שבת שהוא מומר לכל התורה או מומר לחלב ואכל חלב שאינו מביא קרבן על אותו חטא שהוא מומר בו וכמו שהארכנו בזה לעיל יע\"ש. אך בנעשה מומר אחר שחטא אם מה שנעשה מומר הוא שעבד ע\"ז או חלל שבת הא פשיטא שאינו מביא קרבן דהא מומר לכל התורה הוא אך אם נעשה מומר לחלב בזה אני מסתפק מהו שיביא קרבן על חלב שאכל בעודו כשר. ומן הסברא נ\"ל דאינו מביא קרבן דכיון דבשעת הבאת הקרבן הוא מומר לעבירה אחת אינו מביא קרבן על אותה עבירה. ונראה שיש להביא ראיה לדין זה ממה שכתבו התוספות בפ\"ב דשבועות (דף י\"ז) עלה דההיא דאמרינן אי בת\"ח חדא הוא דמיחייב אע\"פ שהוא מזיד על הפרישה מ\"מ על הכניסה חשבינן ליה שב מידיעה דאימא יצר אלבשיה ע\"כ. הרי דס\"ל דאי לאו טעמא דיצר אלבשיה היה פטור על הכניסה כיון שנעשה מומר אח\"כ בשעת פרישה וליכא למימר דע\"כ לא אמרו התוספות דין זה אלא אליבא דר\"ש דאית ליה דרשא זו דשב מידיעתו אבל לת\"ק דקאמר מעם הארץ פרט למומר דוקא בחטא בעודו מומר ממעט אפילו מומר לעבירה אחת אך חטא בעודו כשר אינו ממעט כי אם מומר לע\"ז או לחלל שבת אבל אם נעשה אח\"כ מומר לאותה עבירה לעולם אימא לך דיביא קרבן על מה שחטא בעודו כשר דאם כן תיקשי הא דהקשו בגמרא בפ\"ק דחולין (דף ה') מאי בינייהו אימא דהא איכא בינייהו דהיינו אכל חלב בעודו כשר ושוב נעשה מומר לאותה עבירה דלת\"ק מביא קרבן עליה ולר\"ש אינו מביא קרבן אלא ודאי דלא שנא. ומיהו נראה דאין מדברי התוספות הללו ראיה משום דאי נקטינן דברי התוספות כפשטם דהא חשיב כאילו שגג בעודו כשר ושוב נעשה מומר לאותה עבירה מ\"מ קשה דמה הוקשה להם מפני שהוא מזיד על הפרישה אימא דהכא מיירי בשעשה תשובה אח\"כ דאף כפי דברי התוספות שכתבו בחולין דאפילו עשה תשובה דאינו מביא קרבן וכמו שהארכנו בזה לעיל היינו דוקא בששגג בעודו מומר דאינו מביא קרבן על אותו חטא אפילו עשה תשובה אבל אם שגג בעודו כשר ונעשה מומר אף דבעודו מומר אינו מביא קרבן מ\"מ אם עשה תשובה פשיטא דלכ\"ע מביא קרבן על מה ששגג בעודו כשר וכמו שכתבנו לעיל, אלא על כרחין אית לן למימר דס\"ל לתוספות דכיון דבאותה ביאה היה מזיד בפרישה חשיב כאילו היה מומר בכניסה גם כן ומש\"ה לא מהני תשובה דהא ס\"ל דעל מה ששגג בעודו מומר אינו מביא קרבן לעולם אפילו עשה תשובה וא\"כ אין להכריח מדברי התוספות הללו מה שנסתפקנו ועדיין אפשר לומר דאם שגג ושוב נעשה מומר לאותה עבירה ששגג דמביא קרבן עליה:
עוד סבור הייתי להביא ראיה לדין זה מההיא דתניא בספ\"ק דערכין (דף ז') ת\"ר היוצא ליהרג מזין עליו מדם חטאתו ומדם אשמו וכבר הביא רבינו דין זה בסוף פ\"ג מהלכות אלו והרי יוצא ליהרג דין מומר יש לו וכדאיתא בפ' נגמר הדין (דף מ\"ז) ואפילו ר' יוסף דפליג הוא דוקא בדאיקטול דכיון דנעשה דינם יש להם כפרה אבל מקמי הכי פשיטא דלית להו כפרה וכ\"ש כפי מה שצדדנו לעיל דרבינו פסק כרב יוסף דאפילו איקטול לית להו כפרה וכדמוכח סוגיא דפ' חלק (דף קי\"ב) וא\"כ איך מזין עליו וכ\"ת דלא אמרינן זבח רשעים אלא בשחיטה אבל אם כבר נשחט בזריקה לא אמרינן זבח רשעים אכתי תיקשי דבגמרא מוכח התם דאם לא היה זבחו זבוח דאין שוחטין את קרבנו משום דאין מענין את דינו הא לאו הכי היו שוחטין עליו. ומ\"מ נראה דאין מכאן ראיה כלל דהא דקתני סיפא חטא באותה שעה אין נזקקין לו דאמרינן מאי טעמא אמר רב יוסף מפני שאין מענין את דינו והא הכא דשגג בעודו מומר ואפ\"ה איצטריך לטעמא דאין מענין את דינו אלא ודאי דשאני הכא דמה ששגג אינה העבירה שנהרג עליה ואפילו אליבא דת\"ק דר\"ש דאית ליה דמומר לחלב הוי מומר לדם כבר כתבו התוס' שם דהיינו דוקא בחלב ודם אבל בעבירה אחרת לכ\"ע מומר לעבירה אחת אינו מומר לכל התורה. ועוד דכיון דלא הורגל בעבירה אינו מומר עליה ואפילו כפי סברת התוס' דאית להו דאפילו לא הורגל אלא בפעם אחת נעשה מומר היינו דוקא לאותה עבירה שעבר אבל לעבירה אחרת פשיטא דאינו נעשה מומר בפעם אחת וכמו שהארכנו בזה לעיל. ולפ\"ז צ\"ל דברייתא זו לא מיירי ביוצא ליהרג על שעבד ע\"ז או שחלל שבת בפרהסיא דהא אליבא דרש\"י בהני בפעם אחת נעשה מומר לכל התורה וכמו שכתבנו לעיל וכבר רצינו שם ליחס סברא הלזו לרבינו יע\"ש. ועיין לעיל שכתבתי דאפילו לדעת התוספות דאית להו דבע\"ז אינו נעשה מומר לכל התורה כי אם במורגל מ\"מ בפעם אחת שעבד ע\"ז אין מקבלין ממנו קרבן משום דהוי זבח רשעים והבאתי ראיה לזה מההיא דפ' חלק (דף קי\"ב) יע\"ש, באופן דגם מברייתא זו ליכא ראיה למה שנסתפקנו. ומ\"מ יראה לי שהדין דין אמת דאינו מביא קרבן כיון דנעשה מומר לאותה עבירה ששגג בה בעודו כשר: " + ], + [], + [ + "חייבי חטאות כו' וחייבי אשמות כו'. וקיימא לן נמי שכל היום מכפר כמ\"ש רבינו מי שבא על ידו ספק עבירה כו'. ואני מסתפק אם אכל ביום הכפורים עם חשיכה חצי זית וליל מוצאי יוה\"כ חצי זית מהו. והנה אין ספק דכשם דלענין חטאת אם אכל ב' חצאי זיתים בכדי אכילת פרס מצטרפין ואפילו בשני תמחויין כמ\"ש רבינו רפ\"ו מהלכות אלו ה\"נ לענין אשם תלוי אם אכל ב' חצאי זיתים בהעלם אחד ולא נודע לו אם אכל חלב דמצטרפין שהרי כללא כייל רבינו בפ\"ח הלכה ו' כל דבר שחייבין על ודאו חטאת קבועה אחת חייבין על לא הודע שלו אשם תלוי אחד. הן אמת דהיכא דאכל מב' תמחויין ב' חצאי זיתים בהעלם אחד אני מסתפק לענין אשם תלוי משום דאפשר דמה שאכל מהתמחוי האחד היה חלב ומה שאכל מהתמחוי הב' היה שומן. אך הא פשיטא לי דאם אכל מתמחוי אחד כגון שהיו כאן שתי חתיכות אחת חלב ואחת שומן לדידן דבעינן חתיכה משתי חתיכות ואכל חצי זית מחתיכה אחת וחזר ואכל מאותה חתיכה עצמה חצי זית אחר בכא\"פ דמצטרפין אך אם אכל מהחתיכה האחרת ה\"נ פשיטא דאין כאן חיוב קרבן כלל דהא ע\"כ חתיכה אחת היתה שומן ואיך יביא קרבן על חצי זית חלב אך באוכל מחתיכה אחת שני חצאי זיתים בזה הוא שכתבנו דפשיטא לן דמצטרפין ויביא אשם תלוי. ולפי זה אני מסתפק אם אכל ביוה\"כ עם חשיכה חצי זית ומוצאי יוה\"כ אכל מאותה חתיכה עצמה חצי זית אחר בכא\"פ מהו שיצטרפו דהא קי\"ל דיש ידיעה לחצי שיעור ואינם מצטרפין לענין חטאת כמ\"ש רבינו בפ\"ו הלכה ח' ופשיטא דלענין אשם תלוי כל שהיתה לו ידיעת ספק בינתים פשיטא דאינם מצטרפין דהא קי\"ל דכשם דידיעת ודאי מחלקת לחטאת כך ידיעת ספק מחלקת לאשם תלוי וכמ\"ש רבינו בפ\"ח הלכה ח' וקי\"ל דיוה\"כ במקום אשם תלוי קאי והו\"ל כאילו היתה לו ידיעת ספק בינתים. וראיתי בפ\"ד דכריתות (דף ח\"י) אהא דאמר רבי זירא כאן שנה רבי ידיעת ספק מחלקת לחטאת דהקשה רבא מדתנן אכל היום אכל למחר נהנה היום נהנה למחר נהנה היום אכל למחר ואפילו מכאן ועד ג' שנים מנין שהם מצטרפים זה עם זה ת\"ל תמעול מעל ריבה ואמאי הא כיפר עליה יוה\"כ ופירש\"י ז\"ל דאי ידיעת ספק מחלקת הא הוי יוה\"כ כידיעת ספק ואמאי מצטרפין ותירצו אמרי כי מכפר יוה\"כ על איסורא על ממונא לא מכפר ואבע\"א כי מכפר יוה\"כ על כוליה שיעורא על פלגא דשיעור לא מכפר ע\"כ. הרי דאע\"ג דיוה\"כ הוי כידיעת ספק מ\"מ מצטרף מה שמעל קודם יוה\"כ עם מה שמעל אחר יוה\"כ משום דאינו מכפר על פלגא דשיעורא. ואע\"ג דאנן קי\"ל דאין ידיעת ספק מחלקת לחטאת מ\"מ יש ללמוד מזה לענין אשם תלוי דקי\"ל דידיעת ספק מחלקת דאין יוה\"כ מכפר על פלגא דשיעורא ולא חשיב יוה\"כ כידיעת ספק ומצטרף חצי זית דיוה\"כ עם חצי זית דמוצאי יוה\"כ כל שיהיה בכא\"פ. ואע\"ג דגבי מעילה קי\"ל אפילו מכאן ועד ג\"ש מצטרפין שאני מעילה דריבה הכתוב דכתיב תמעול מעל אבל בעלמא פשיטא דכל ששהה יותר מכא\"פ אינן מצטרפין. ועיין מ\"ש רבינו בפ\"ח מהלכות אבות הטומאה וז\"ל אכל פחות מכשיעור וטבל ועלה ואכל מעט כו' הרי דאין הטבילה מועלת לחצי שיעור ה\"נ אין יוה\"כ מועיל לחצי שיעור. ומיהו יש לחלק ביניהם דשאני טבילה מיוה\"כ ולעולם דיוה\"כ מכפר חצי שיעור מכ\"ש דכשיעור. אך סוגית הגמרא דכריתות מוכחת בהדיא דאין יוה\"כ מכפר על חצי שיעור והוא דבר פלא בעיני. (א\"ה עיין עוד מזה לקמן פי\"ב מהלכות אלו): " + ] + ], + [ + [ + "אפילו עשה המ\"ג אלו כו'. תימה דבפ\"ק דכריתות פריך תלמודא תנא מאי קא חשיב אי בגברי דל האשה הנרבעת אי בנשי דל הבא על הזכור ועל הבהמה. וקושיא זו קשיא לרבינו דהיכי משכחת לה שיתחייב מ\"ג חטאות דאי בגברי לא משכחת כי אם מ\"ב ואי בנשי לא משכחת כי אם מ\"א. ועוד אני תמיה דבפ' ד' מיתות (דף ס\"ה) איפליגו ר\"י ור\"ל בעושה אוב וידעוני בהעלם אחת דלר\"י אינו חייב כי אם אחת משום דשניהם בלאו אחד נאמרו וס\"ל חלוקה דלאו שמיה חלוקה חלוקה דמיתה לא שמיה חלוקה ופשיטא דהלכה כר\"י ורבינו ז\"ל מנה לעיל בכלל המ\"ג בעל אוב וידעוני בשתים וא\"כ היכי כתב דאם עשה המ\"ג בהעלם אחת חייב מ\"ג חטאות ופסק כר\"ל דס\"ל דחלוקה דמיתה שמה חלוקה. וטעמא דלא תני במתני' ידעוני משום דעל הרוב לית ביה מעשה אך אם עשה ידעוני במעשה יתחייב ב' לר\"ל וזהו שכתב רבינו בפ\"ח ידעוני במעשה וזה תימה דשביק ר\"י ופסק כר\"ל. ועיין במנין המצות סימן ט' גבי ידעוני ובמה שהשיגו הרמב\"ן שם וצ\"ע. שוב ראיתי בריש כריתות (דף ז') דפריך תלמודא אמאי קתני אף המגדף ומשני רבנן שמעי ליה לר\"ע דתני בעל אוב ולא תני ידעוני אמרו ליה מ\"ט משום דלית ביה מעשה מגדף נמי לית ביה מעשה ע\"כ. מוכח בהדיא דס\"ל לסתמא דתלמודא דטעמא דמתני' דלא תני ידעוני הוא משום דלית ביה מעשה וכר\"ל דאילו לר' יוחנן קשה דאמאי תני אף המגדף. וכבר תמה רש\"י על זה אליבא דר\"י. ואפשר שמכאן יצא לו לרבינו לפסוק כר\"ל ובזה נסתלקה השגת הרמב\"ן במנין המצות. ונותר ופגול שניהם בלאו אחד נאמרו כמבואר לעיל פ' ח\"י מהל' פסולי המוקדשין ואליבא דכ\"ע חייב שתים. ועיין ברכת הזבח (דף קס\"ו.): " + ] + ], + [ + [], + [], + [], + [], + [ + "או שזינתה עם אנשים הרבה כו'. עיין במ\"ש מרן. ומלבד תירוצו עוד י\"ל דאותה סוגיא ע\"כ אתיא כמ\"ד יחיד שעשה בהוראת ב\"ד פטור אבל אנן קי\"ל כמ\"ד חייב כמבואר לקמן פרק י\"ג וא\"כ פשיטא דלדידן אין חלוק בין זנתה לנשאת וזה פשוט. (א\"ה עיין בדברי הרב המחבר לקמן פי\"ד הלכה ג'). ואני זה ימים שנסתפקתי בהא דאמרינן דלר\"י הוי דוקא אלמנה לכ\"ג גרושה וחלוצה לכהן הדיוט אם מאי דתני חלוצה הוי אשגרת לישן או דלמא דס\"ל דאפילו באיסורין דרבנן חייבת בקרבן משום דכל טענתה היא אתון שויתו לה פנויה וכיון דאיכא מיהו איסורא אפילו מדרבנן אזדא לה טענתה. ומ\"מ כבר הוכחנו מכמה מקומות דלפעמים שונה התנא חלוצה ואין הדין כן בחלוצה, (א\"ה תמצאנו בפ\"א מהל' נערה בתולה הלכה ה' וע\"ש באורך): " + ], + [ + "מפני שזה כאנוס כו'. והא דתנן בר\"פ החולץ הכונס את יבמתו ונמצאת מעוברת וילדה בזמן שהולד של קיימא יוציא וחייבין בקרבן מיירי בכונס תוך ג' דאי לאחר ג' ולא הוכר עוברה אינו חייב בקרבן כיון דרוב נשים עוברם ניכר לג' וזו לא הוכר עוברה אנוס הוא דמאי הוה ליה למיעבד, כ\"כ התוספות שם ד\"ה ונמצאת יע\"ש: " + ], + [ + "ואם לא ידע שאסור לפרוש כו'. דע מי ששמש עם האשה שלא בשעת וסתה ואמרה לו שנטמאת אינו חייב על הכניסה משום דהוא אנוס דמאי ה\"ל למיעבד כיון שהיה שלא בשעת וסתה אך אם היה בשעת וסתה חייב על הכניסה ואם לא אמרה לו שנטמאת ואח\"כ ראתה בעד שלו דם חייב אחת ואין לחייבו שתים משום כניסה ופרישה לפי שהכל היה בהעלם אחת ומי שבעל וחזר ובעל הנדה בהעלם אחת אינו חייב אלא אחת וא\"כ אף אי חשבינן לכניסה ופרישה לשתי בעילות אינו חייב אלא אחת וזה פשוט. הכלל שכל שלא אמרה שנטמאת אם היה שלא בשעת וסתה אינו חייב כלל בין ת\"ח ובין ע\"ה ואם היה בשעת וסתה חייב אחת בין ת\"ח ובין ע\"ה. ואם אמרה נטמאתי אם היה שלא בשעת וסתה אם היה ת\"ח ויודע שאסור לפירוש בקשוי ופירש בקשוי אינו מביא קרבן משום דמזיד הוא ואם הוא ע\"ה חייב בקרבן אם פירש בקשוי. ואם אמרה נטמאתי והיה בשעת וסתה אם היה ת\"ח וטעה דקסבר יכולני לבעול חייב משום כניסה דהא שוגג הוא אך על הפרישה אינו חייב משום דמזיד הוא. ואם היה ע\"ה אינו חייב אלא אחת אע\"פ שאינו מזיד על הפרישה משום דהוי כאוכל שני זיתי חלב בהעלם אחת. והנה כפי סוגית הגמרא לא משכחת שיתחייב שתים אלא במשמש סמוך לוסתה ואמרה לו נטמאתי ופירש בקשוי והיה ת\"ח וידע דצריך לפרוש סמוך לוסתה אלא דסבר יכולני לבעול וכשאמרה לו נטמאתי ידע שחטא אכניסה והיה ע\"ה בדין זה דאינו יכול לפרוש בקשוי ומש\"ה חייב שתים חדא אכניסה וחדא אפרישה משום דכשאמרה לו נטמאתי הרי היתה לו ידיעה שחטא שהרי היה יודע דצריך לפרוש קודם וסתה אלא דשגג דסבר יכולני לבעול אך אם היה ע\"ה ולא ידע דרשה זו דוהזרתם אינו חייב אלא אחת משום דהכל חשיב כהעלם אחת משום דכשאמרה לו נטמאתי אינו יודע עדיין שחטא דכיון דלא למד דרשא זו דוהזרתם סבור דלא חטא משום דאנוס הוא דלדידיה אין חילוק בין שעת וסתה לשלא בשעת וסתה וכיון שלא ידע שחטא בין כניסה לפרישה אף שידע שבעל נדה לא חשיב ידיעה אלא חשיב הכל כהעלם אחת ואינו חייב אלא אחת: ויש להסתפק במי שאכל כזית חלב כסבור שומן היה ואח\"כ ידע שחלב אכל אלא דסבר שאינו חייב חטאת וחזר ואכל חלב כסבור שומן הוא חייב שתים או לא מי אמרינן דכיון שלא ידע שהיה חייב חטאת לא חשיב ידיעה והוי כאילו אכל שני זיתי חלב בהעלם אחת דומיא דנדה דאמרינן דאף שידע דבעל נדה כיון דלא ידע שחטא דסבר אנוס הוא לא חשיב ידיעה וה\"ל כאילו בעל וחזר ובעל בהעלם אחת ה\"נ הוי דכוותיה או דלמא שאני הכי גבי נדה דאף שידע דבעל נדה סבור הוא דאין בידו עון אשר חטא כלל משום דאנוס הוא ואנוס רחמנא פטריה אבל הכא לא מיבעיא בשידע דהאוכל חלב דחייב כרת אלא דטעה בקרבן דפשיטא דחשיבא ידיעה ומה ששגג בקרבן לא חשיב שגגה דומיא דמאי דקי\"ל דשגגת קרבן לא חשיב שגגה ואע\"ג דהתם מיירי בתחלת המעשה לומר דלא הוי שוגג אלא מזיד מ\"מ אפשר דלענין דבעינן ידיעה באמצע כיון שידע שחטא בשוגג עון שיש בו כרת חשיב ידיעה ומה ששגג בקרבן לא חשיב שגגה אלא אפי' אם שגג בכרת דבעלמא קי\"ל הזיד בלאו ושגג בכרת הוי שגגה הכא לענין ידיעה כל שידע שחטא אף דהיה סבור שלא חטא עון דכרת אלא איסורא בעלמא חשיב ידיעה ושאני נדה דסבר דאין בו עון אשר חטא כלל משום דאנוס הוא. אך התוספות כתבו בפירוש שלא נודע לו שנתחייב חטאת משמע דבעינן שידע דחייב חטאת כדי שתחשב ידיעה בינתיים לחייבו שתים והכי דייקי דברי רש\"י. (א\"ה ולענין ב\"ד שהורו דמותר לבעול סמוך לוסתה עיין במ\"ש הרב המחבר לקמן פי\"ד הלכה ב'): " + ] + ], + [ + [], + [ + "אכל נותר וכו'. כתב ריא\"ז לקידושין (דף ע\"ז) דגם בבהמה אמרינן גופין מוחלקין בב\"ח ואם אכל אבר מן החי מחמש בהמות או שתלש חלב מחמש בהמות או ששתה דם הקזה מחמש בהמות בהעלם אחת חייב על כל אחת ואחת ע\"כ. וקשיא לי משוחט חמשה זבחים בחוץ בהעלם אחת שאינו חייב אלא אחת ודוק. ומ\"ש מרן ופסק רבינו כר\"ע כו'. עיין בתוי\"ט וברכת הזבח (דף קע\"ה ע\"ב) ודוק: " + ], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [ + "מי שאכל חתיכה כו'. כתב מרן ומשמע לרבינו דהלכה כרבי כו'. ותמהני דהא לא פליגי עליה דרבי אלא באשם תלוי משום דכתיב על שגגתו וכו' אבל בחטאת כ\"ע מודו דידיעה מחלקת למר כדאית ליה ולמר כדאית ליה וזה פשוט בסוגיא וכ\"כ התוספות בס\"פ דשבועות (דף י\"ט) ד\"ה כאן ואולי דמרן ז\"ל קאי על מ\"ש רבינו בסוף דבריו אע\"פ שמחלקת לאשמות ודוק: " + ] + ], + [ + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [ + "המתכוין לחתוך כו'. עיין במ\"ש מרן לעיל פ\"ב הלכה ז' ובספר קרבן חגיגה סימן ע\"ז יע\"ש: " + ] + ], + [ + [], + [ + "הנושא את יבמתו וכו'. כתב מרן יש לתמוה על זה כו'. ותמהני דהא תלמוד ערוך הוא בריש פ\"ד דכריתות שהקשו מהך מתני' דפרק החולץ למ\"ד דבעינן איסור קבוע ותירצו הא מני ר\"א היא דלא בעי איסור קבוע דמחייב אשם תלוי על הכוי יע\"ש: " + ] + ], + [ + [ + "והוא שתהיה גדולה מזידה וברצונה. עיין בפ\"ג מהל' איסורי ביאה. ועיין במ\"ש רבינו בפירוש המשנה ריש מסכת שבת שדבריו תמוהים ועיין בתוי\"ט פ\"ב דכריתות משנה ד' ובברכת הזבח (דף קס\"ד:) ודוק. (א\"ה עיין בס' בני יעקב בהגהותיו פ\"א מהלכות תמורה): " + ], + [], + [], + [], + [ + "בד\"א בשפחה אחת וכו'. עיין במ\"ש הראב\"ד ספ\"ג מהלכות איסורי ביאה וכבר השיגו ה\"ה שם: " + ] + ], + [ + [], + [], + [ + "מהן שני כבשים כו'. בריש פרק שני שעירי אמרינן דשני כבשים הללו מצותן שיהיו שוין. וכעת לא ראיתי לרבינו שהביא דין זה. (א\"ה עיין במ\"ש הרב המחבר לעיל סוף פ\"ו מהלכות תמידין ומוספין, ולקמן פרק כ' מהלכות מחוסרי כפרה הלכה ג'): " + ], + [], + [], + [], + [ + "המלך וכהן משיח וכו'. ברכת הזבח (דף ק\"נ: ודף קע\"א:) . ועיין בתוי\"ט פרק ב' דהוריות ודוק. (א\"ה ועיין מ\"ש הרמ\"ז בספר תוספות יום הכפורים): " + ] + ], + [ + [], + [], + [], + [ + "מי שטימא עצמו במזיד וכו'. עיין בחידושי הר\"ן ז\"ל שכתב דבעיא זו לא מיתוקמא אלא אליבא דר\"ע דאמר דאינו חייב על העלם מקדש אבל לר' ישמעאל דאית ליה דחייב על העלם מקדש לא מתוקמא. ולפ\"ז יש לתמוה על רבינו דפסק כר\"י והביא בעיא זו וצ\"ע: ומ\"ש רבינו וכן אם תלה עצמו באויר העזרה וכו'. דע דכתבו התוס' בפ\"ב דמכות (דף י\"ב) ד\"ה אילן וז\"ל אילן שהוא לפנים מכנגד החומה ולפנים כלפנים תימה דבשילהי כיצד צולין אמרינן דגג לא נתקדש וא\"כ מעשר שני אין אוכלים על האילן וי\"ל דמיירי שענפיו מועטין שאין בה ד' דלא חשיבי והוי כאילו עומד באויר כנגד הקרקע עוד י\"ל דמיירי באילן שענפיו מרובים ואויר ירושלים כירושלים ע\"כ. וכתב הרב בעל חידושי הלכות דלפי תירוצא בתרא דוקא אויר ירושלים הוי כירושלים אבל אויר עזרה אינו כעזרה ומאי דאמרינן בכיצד צולין דגגין לא נתקדשו הוא בעזרה משום דאויר עזרה אינו כעזרה אבל גגין דירושלים נתקדשו. ותמיה לי מלתא טובא מכמה אנפי חדא דבפ' כיצד צולין מוכח דמאי דאמרינן דגגין לא נתקדשו הוי אף בגגין דירושלים דבגמרא הקשו לרב דאמר גגין לא נתקדשו מדאמר רב משום רבי חייא כזיתא פסחא והלילא פקע איגרא מאי לאו דאכלי באיגרא ואמרי באיגרא לא דאכלי בארעא ואמרי באיגרא אלמא דמאי דאמרינן דגגין לא נתקדשו הוא אף בגגין דירושלים. ותו דמאי דקאמר דלדברי התוס' אויר עזרה אינו כעזרה הוא תימה דבפ' שני דשבועות אמרינן בעי רבא תלה עצמו באויר עזרה מהו כו' וכתבו התוס' שם אית ספרים דגרסי אויר עזרה כעזרה דמי או לא וקשה דבפרק [כיצד צולין] אמרינן טמא שהכניס ידו לפנים חייב דביאה במקצת שמה ביאה ובפרק כל הפסולין נמי אמרינן ואי אמרת ביאה במקצת שמה ביאה היכי מעייל ידיה לבהונות משמע דאויר נמי נתקדש ועוד אי לאו כעזרה דמי א\"כ כשמוליך דם ואיברים למזבח יפסל ביוצא ונראה כו', הרי דהתוס' הכריחו מכמה סוגיות דאויר עזרה כעזרה וא\"כ יש לתמוה איך שינו את טעמם במכות. ומלבד מה שהכריחו התוספות הנה יש להכריח דין זה מכמה מקומות. והנה בפרק המזבח מקדש (דף פ\"ז) (עיין בפ\"ג דכריתות דף י\"ג במה שכתבו התוס' שם בד\"ה תיפשוט דבעי רמי בר חמא) איבעיא לן אי אויר מזבח כמזבח דמי או לא ואמרינן בסוף הסוגיא אי דנקט להו בראש המזבח ה\"נ כי קאמר דדלנהו בקניא מאי תיקו ע\"כ. הרי דפשיטא לן דאפילו אויר מזבח שהוא מקודש יותר מהעזרה הוי כמזבח ולא קא מיבעיא ליה אלא דדלנהו בקניא. אך עדיין יש לדוחה לדחות דהיכא דתלה עצמו באויר דמי לקניא ולא פשיטא לן אלא במונח על גבי המזבח ומוליך הדם והאיברים באויר ולפי מה שהכריחו התוס' דאויר עזרה הוי כעזרה אפילו בקניא שהרי הכריחו הדין מבהונות דמצורע והתם כיון שהיה עומד בחוץ פשיטא דדמי לקניא י\"ל דדוקא גבי עזרה פשיטא לן דאפילו בקניא אויר עזרה כעזרה אך גבי מזבח מספקא לן אם נתקדש ג\"כ האויר להיות דינו כמזבח או לא נתקדש האויר כי אם בקדושת עזרה. ונראה שיש להכריח דלעולם הוה פשיטא ליה באויר עזרה ולא קא מיבעיא ליה אלא באויר מזבח שהרי בתחלת הסוגיא אמרו ואי אמרת אויר מזבח לאו כמזבח אויר כבש נמי לאו ככבש דמי היכי מסיק ליה מכבש למזבח ה\"ל ירוד ואי אמרת דכי סלקא אדעתין דאויר מזבח אינו כמזבח היינו דאפילו קדושת עזרה אין לו מאי איריא משום ירוד ת\"ל בכל הזבחים דהיכא מסיק להו מן הכבש למזבח דהא נפסלו ביוצא אלא ודאי דהוה פשיטא ליה דלעולם אויר עזרה כעזרה ולא מיבעיא ליה אלא באויר מזבח. ומיהו יש לדחות ראיה זו משום דאף דנימא דאויר עזרה אינו כעזרה עדיין אין לומר שנפסלו האיברים כשמוליכם באויר משום יוצא משום דאין פסול יוצא מתוך המחיצות וכמ\"ש רש\"י בפ\"ב דזבחים (דף כ\"ו) עלה דפרכסה ויצאת לדרום דכשרה. ומיהו אין הנדון דומה דאי אמרת דאויר לא נתקדש א\"כ לא חשיב כעזרה ושאני דרום דסוף סוף עזרה הוא. ואני תמיה בדברי התוס' שרצו להכריח דאי לאו כעזרה דמי א\"כ כשמוליך דם ואיברים למזבח יפסל ביוצא והא מהסוגיא דפ' המזבח מקדש שכתבנו מוכח דכל שרגליו נוגעות בקרקע פשיטא לן דאויר מזבח כמזבח וה\"ה באויר עזרה וא\"כ מאי ראיה יש מכאן לתלה עצמו באויר עזרה שאין רגליו נוגעות בארץ ואי התוס' ס\"ל דרגליו נוגעות בארץ הוי כתלה עצמו באויר ושאני קניא לפי שהוא חוץ למקום, הנה מלבד דהסברא היא זרה בעיני אכתי תיקשי דאמאי לא הכריחו דינם מסוגיא זו. עוד אני תמיה דאמאי לא הכריחו התוס' דין זה דאויר עזרה כעזרה דמי מההיא דאמרינן בפ\"ב דזבחים (דף כ\"ו) דאויר פנים כפנים ואויר צפון כצפון ומטעם זה היה מן הדין דהיכא דתלה עצמו וקבל דכשר אף דבעינן שיהיה המקבל בפנים משום דאויר פנים כפנים ולא פסלינן ליה אלא משום דאין דרך שירות בכך והיכא דתלה הבהמה וקבל כשר בכל בין בקדשים קלים בין בקדשי קדשים ותלה ושחט בקדשי קדשים דוקא פסול משום דבעינן ירך הרי סוגיא זו מוכחת בהדיא דאויר פנים כפנים בתלה עצמו וא\"כ היה להם לתוס' להביא סוגיא זו ולעיל מזה (בדף כ\"ה) אמרינן דאויר כלי ככלי ואפילו באויר שאין סופו לנוח. ומ\"ש רבינו וכן אם תלה עצמו באויר עזרה הדבר ספק אם אויר עזרה כעזרה או אינו כעזרה ויש לתמוה עליו מכל הנך מקומות שכתבנו דמוכח דאויר עזרה כעזרה והם הלכות פסוקות הביאם רבינו בחיבורו והם בפ\"ד מהלכות מעשה הקרבנות הלכה ט' ובפרק ראשון מהלכות פסולי המוקדשין הלכה ט\"ז ובפ\"ג הלכה י\"ב ומכל הנך מוכח דאויר עזרה כעזרה וההיא דבהונות נמי שכתבו התוספות היא ראיה עצומה. שוב ראיתי בחידושי הר\"ן שכתב דאף לפי הגירסא דגרסי אויר עזרה כעזרה הכי פירושו אויר עזרה לענין שהייה כעזרה דמי או לא מה\"ט דכתיבנא בנוסחא אחריתי ע\"כ. וא\"כ אפשר דרבינו נמי הכי מפרש לה ותפס לשון הגמרא כמנהגו, ושוב ראיתי להרב בעל ל\"מ שכתב כן יע\"ש: " + ], + [], + [ + "מפני שהוא ספק טמא. עיין במ\"ש התוס' פ' ידיעות הטומאה (דף י\"ט) ד\"ה הלך בראשון ונכנס וצ\"ע. ועיין במ\"ש הר\"ש פי\"ב דפרה אמתני' דמזה מחלון של רבים ועיין בתוי\"ט שם: " + ] + ], + [ + [ + "כל דבר שחייבין על שגגתו חטאת קבועה כו' הרי ב\"ד חייבין כו' ושאר העם פטורין מן הקרבן. והנה כל החלוקות שהזכיר רבינו בדינים אלו הוא שב\"ד הורו להתיר דבר אחד. אך אני מסתפק היכא דב\"ד הורו בדבר אחד שאין בו כרת אבל הם מודים דאיסורא נמי איכא ולאו נמי איכא ועשו העם אותו האיסור מהו. ולכאורה נראה דגם בזה ב\"ד חייבין ושאר העם פטורין דכיון דקי\"ל לגבי יחיד דשגגת כרת שמה שגגה וכמ\"ש רבינו בפ\"ב מהלכות אלו הלכה ב' וא\"כ כי היכי דלגבי יחיד חשיב שגגה ה\"נ גבי ציבור אם שגגו ב\"ד בהוראה והורו בדבר אחד שאין בו כרת ועשו הקהל על פיהם ב\"ד חייבין ושאר העם פטורין. אך יש לדחות ולומר דגבי הוראת ב\"ד אין העם פטורין אלא בשהורו ב\"ד שדבר זה מותר לגמרי דאז פטורין מטעמא דכתב רבינו דהיינו מפני שתלו בב\"ד וזהו עיקר הטעם בדינים אלו וכדתנן רפ\"ק דהוריות זה הכלל התולה בעצמו חייב והתולה בב\"ד פטור. ומטעם זה קי\"ל דאם לא היו העושין שוגגין ע\"פ ההוראה כגון שידעו הקהל שב\"ד טעו בהוראה זו חייבין הקהל בקרבן וכמ\"ש רבינו בפי\"ג הלכה ה' וא\"כ כל שהורו ב\"ד שדבר זה אסור אך אין בו כרת כל שעשו הקהל לא מיקרי תולה בב\"ד שהרי ב\"ד לא התירו דבר זה והוי כתולה בעצמו וחייב. וראיתי ביומא (דף פ') דאר\"א האוכל חלב בזמן הזה צריך שיכתוב לו שיעור שמא יבא ב\"ד אחר וירבה בשיעורין מאי ירבה בשיעורין אי נימא דמחייבי קרבן אכזית קטן והתניא כו' לא שב מידיעתו אין מביא קרבן על שגגתו ע\"כ. ולמעלה (בדף י\"ט) הארכתי בביאור סוגיא זו וכתבתי דהאוכל כזית קטן מחלב אף שיבנה בהמ\"ק ותתחדש הלכה שעל כזית קטן נמי חייב כרת אינו מביא קרבן משום דהוי כתולה עצמו בהוראת ב\"ד (א\"ה תמצאנו בפ\"ב מהלכות אלו דין ב'). וא\"כ כפי זה יש להוכיח דכל שהורו ב\"ד שאין בו כרת אף שהורו דאיכא איסורא מ\"מ העושה על פיהם פטור דהא התם אף שהורו ב\"ד דעל כזית קטן ליכא כרת מ\"מ מודים דאיסורא איכא דהא קי\"ל כר\"י דאמר חצי שיעור אסור מן התורה. אך אין דעתי נוחה בדין זה דהא קי\"ל דאין תולה בב\"ד פטור אלא כשאמרו מותרים אתם לעשות אבל כל שלא הורו לעשות ב\"ד פטורין ושאר העם חייבין וכמו שפסק רבינו בפי\"ג הלכה א' וא\"כ כל שהב\"ד מודים דאיכא איסור בדבר אלא שטעו בכרת לא משכחת לה שיאמרו מותרים אתם לעשות, וא\"ת א\"כ תיקשי ההיא סוגיא דיומא שכתבנו דהא מעולם לא הורה שום ב\"ד דכזית קטן מותר לאכול, י\"ל כמ\"ש למעלה דלא דמי הך הוראה להוראה דב\"ד משום דהוא דבר שנתפשט בכל ישראל והחכמים כולם ראשונים וגם אחרונים כולם הסכימו דעל כזית קטן אין בו חיוב כרת וא\"כ בזה אין אנו צריכים לאותם התנאים שהצריכו חז\"ל גבי הוראת ב\"ד ושגגו העם ומש\"ה התם אם אכל כזית קטן פטור אבל בעלמא אין העם פטורים אלא כשב\"ד הורו להתיר איזה דבר מכל וכל והורו לעשות אבל כל שהב\"ד מודים דאיכא צד איסור בדבר אלא שטעו בהוראתם ואמרו דליכא כרת באיזה דבר כל העושה אותו דבר חייב קרבן שהרי לא תלה עצמו בהוראת ב\"ד ומכ\"ש מההיא דבעינן שיאמרו להם הב\"ד מותרים אתם לעשות נלמד דין זה וכדכתיבנא. ועיין בפ\"י דיבמות (דף צ\"ב) דאמרינן דהיכא דהתירוה ב\"ד להנשא והלכה וזנתה או אלמנה לכ\"ג כו' דחייבת הרי דאע\"ג דהיא מצד עצמה התירוה שאינה א\"א אם הלכה ונבעלה לאסור לה חייבת לפי שלא התירוה לזה כל שכן היכא דאעיקרא דמלתא לא התירו דבר זה מכל וכל, ואע\"ג דכל אותה סוגיא נראה דהיא דלא כהלכתא דאתיא כמ\"ד יחיד שעשה בהוראת ב\"ד פטור ואנן קי\"ל כמ\"ד חייב מ\"מ יש ללמוד לדידן היכא דעשו רוב הציבור על פיהם ודו\"ק. תנן (בפ\"ו דכריתות דף נ\"ה) חייבי חטאות ואשמות ודאין שעבר עליהן יוה\"כ חייבין להביא אחר יוה\"כ חייבי אשמות תלויין פטורים ע\"כ. ודע דאף אליבא דר\"ע דמחייב (אשם) על ספק מעילות אשם תלוי וכדתנן בפ\"ה דכריתות (דף כ\"ב) ר\"ע מחייב על ספק מעילה אשם תלוי חייב להביא אף לאחר יוה\"כ משום דאין יוה\"כ מכפר כי אם על איסורא אבל על ממונא אינו מכפר והכי איתא בהדיא בפ\"ד דכריתות (דף י\"ח) , ואע\"ג דלא נאמר תירוץ זה אלא למ\"ד דידיעת ספק מחלקת לחטאת מ\"מ נ\"ל דאף מ\"ד דידיעת ספק אינה מחלקת יודה בזה ואף דאיכא התם תירוצא אחרינא דהיינו כי מכפר יוה\"כ על כוליה שיעורא על פלגא דשיעורא לא מכפר מ\"מ נראה דשני התירוצים הם אליבא דהלכתא ונפקא מינה מתירוצא בתרא לחצי שיעור של איסור שאינו של ממון דאין יוה\"כ מכפר אבל בממון לעולם אינו מכפר וכדכתיבנא. (א\"ה עיין לעיל פ\"ג מהלכות אלו הלכה ט'): " + ], + [ + "ב\"ד שנסתפק להם וכו'. דברי מרן בזה הם תמוהים דהך ברייתא דמייתי מיירי דב\"ד לא ידעי אם הורו בחלב או בדם. ויעיד על זה דאמרינן עלה דלא כר\"א וכבר הביא רבינו דין זה בפי\"ד הלכה ד'. ומ\"ש רבינו כאן הוא משנה ערוכה בפ\"ב (דף ט\"ז) אשם תלוי יחיד ונשיא חייבין משיח וב\"ד פטורים, וכבר הביא רבינו דין המשיח בפט\"ו הלכה ו' ודוק. ועיין ברכת הזבח (דף ל\"ה:) ודוק: " + ] + ], + [ + [ + "וכן אם נשאו ונתנו וכו'. כתב מרן ופסק כלישנא בתרא, ועיין ברכת הזבח (דף ל\"ה:) ודו\"ק: " + ], + [], + [], + [], + [ + "כיצד הורו ב\"ד לאכול חלב קיבה כו'. (אמר הכותב עיין בס' שער אפרים סימן ס\"ב שנשאל כדת מה לעשות על אודות מחט שנמצא תחובה מעבר אל עבר במעי היוצא מן הקיבה סמוך לקיבה מצד אקשתא כמו ג' וד' אצבעות והיה המחט מכוסה קצת בחלב שע\"ג אותו המעי. הנמצא בזה כחא דהיתרא ע\"פ התורה. והסכים לדבריו הר\"ב פר\"ח בקונטרס אחרון סימן מ\"ח יע\"ש. ובריש כל מראי\"ן ראיתי ונתון אל לבי לתור ולדרוש אם חלב שע\"ג הקיבה ושע\"ג הדקין יש בהם עונש כרת ככל חלב דעלמא או לא. וזאת שנית צריך לחקור בשני חלבים אלו אם כל החלב אסור או מקצתו דהיינו קרום העליון עם הנדבק בו והנותר ממנו שומן הוא והיה לאכול. והנה אציגה נא עמך סוגיא דשמעתתא דבעי צילותא:
ועיקרא דהאי מלתא בפ' אלו טריפות (דף מ\"ט) א\"ר אושעיא חלב שע\"ג הקיבה כהנים נהגו בו היתר כר' ישמעאל דתניא ואת כל החלב אשר על הקרב להביא חלב שע\"ג הדקין ד' ר\"י רע\"א להביא חלב שע\"ג הקיבה ורמינהו את החלב המכסה את הקרב כו' יע\"ש כל הסוגיא. ואיכא למידק טובא, חדא דאף לפום מאי דמשני דר\"י אפיך להו סוף סוף תיקשי לן מאי שנא דברייתא קמייתא דרשי ר\"י ור\"ע תיבת כל ובברייתא שניה לא דרשי ריבויא ותרווייהו ילפי לה מהיקשא. ותו אי ברייתא שניה איירי נמי בפלוגתא דברייתא קמייתא תרתי למה לי והא איפליגו בה חדא זימנא. תו קשיא טובא והיא קושית הראב\"ד ז\"ל דמה ראה ר\"י לאסור חלב שע\"ג הקיבה כיון דאינו תותב ולא דמי לחלב המכסה את הקרב וטפי הו\"ל למדרש תיבת כל לאתויי חלב שע\"ג הדקין. תו איכא למידק במ\"ש רש\"י דלרבי ישמעאל חלב שע\"ג הקיבה מותר והיינו מסייע כהני ממ\"ש בגמרא לקמן בדאקשתא כ\"ע לא פליגי דאסור כי פליגי בדאייתרא וכתב שם רש\"י ולדר\"ע נמי דבעי תותב קרום ונקלף מודה בחלב שע\"ג הקיבה דדמי לתותב וכיון שכן אמאי לא דריש תיבת כל לאתויי חלב שע\"ג הקיבה. תו קשה במ\"ש רש\"י קרום ונקלף והיינו חלב שע\"ג הקיבה וכ\"ש חלב שע\"ג הדקין דזה הפך ממ\"ש רש\"י עצמו בפ' גיד הנשה (דף צ\"ג) אהא דאמר שמואל ריש מעיא באמתא בעי גרירה וז\"ל וזהו חלב שע\"ג הדקין שנחלקו בו ר\"י ור\"ע באלו טריפות והר\"ב כנה\"ג הניח זה בצ\"ע, ולי הדיוט יש לדקדק יותר מזה דאפילו תימא דקושטא דמלתא הכי הוא מ\"מ הו\"ל לרש\"י לכתוב כן לעיל בברייתא קמייתא בדברי ר\"ע דדריש לאתויי חלב שע\"ג הקיבה כי שם ביתו לאשמועינן דכ\"ש חלב שע\"ג הדקין:
וראיתי להרמב\"ן ז\"ל פ' ויקרא שכתב וז\"ל כי הכתוב לא אמר כל חלב אשר יקריבו לה' לא תאכלו אבל אמר כי כל בהמה אשר תקרב על המזבח יאסר כל חלב שבה ולא יתכן שנאמר שאסר מה שנקריב מן הבהמה שא\"כ יהיו הכליות והיותרת על הכבד אסורין אבל כל הנקרא חלב נאסר אע\"פ שאינו קרב למזבח כגון החלב אשר על הטחול ושאינו נקרא חלב מותר אע\"פ שהוא קרב כו' יע\"ש. למדנו מדבריו דאין איסור אכילת החלב תלוי בחלב הקרב ע\"ג המזבח אלא אפילו שקרב ע\"ג המזבח יש בו היתר אכילה וכן להפך והכל תלוי בתר השם ושמא גרים. וקשיא לי על הרמב\"ן מסוגיא דשמעתין שהרי ר' אושעיא קאמר ואזיל דחלב שע\"ג הקיבה נהגו בו היתר כרבי ישמעאל ואם כדבריו מנ\"ל דלר\"י מותר באכילה דהא איהו לא איירי לענין איסור אכילה אלא לענין הקרבה שהרי קרא דואת כל החלב בהכי משתעי בחלבים הקרבים לגבוה ומנ\"ל דשרי באכילה ותו דלר\"ע נמי איכא למימר דאע\"ג דדריש כל לאתויי חלב שע\"ג הקיבה היינו לענין הקרבה אבל לענין אכילה רחמנא שרייה. אלא ודאי מהכא מוכח בהדיא דכל חלב הקרב ע\"ג המזבח אסור באכילה ומש\"ה כהנים שנגעו היתר בחלב שע\"ג הקיבה ע\"כ דס\"ל דתיבת כל לאתויי אתא חלב שע\"ג הדקין:
ואשר נ\"ל ליישב כל אלו הקושיות הלא זה הדבר, דבברייתא קמייתא פליגי בתיבת כל לאתויי מאי למר כדאית ליה ולמר כדא\"ל והיינו לענין הקרבה מ\"ס דאתא לרבות חלב שע\"ג הקיבה אבל חלב שע\"ג הדקין לא היה עולה על שולחן גבוה משום דמאיס לגבוה ולאו אורח ארעא להקריב לה' חלב שע\"ג הדקין שיוצא מהם הרעי ועל זה נאמר הקריבהו נא לפחתך וכההיא דכתב הרמב\"ן דהיינו טעמא שצוה הקב\"ה להקריב מלח בקרבן מפני שאינו דרך כבוד להיות לחם ה' תפל מבלי מלח כטעם הקריבהו נא לפחתך יע\"ש. או לאיזה טעם אחר שיהיה סוד ה' ליראיו. ומש\"ה את זו דרש דאתא לרבות חלב שע\"ג הקיבה ושכנגדו חלוק עליו ולא חייש להכי וס\"ל דאף חלב שע\"ג הדקין היה קרב ע\"ג המזבח עם שאר החלבים וריבה אותו הכתוב בואת כל החלב וגו'. ובברייתא שניה פליגי לענין איסור אכילה דייקא נמי דילפי לה מהיקשא ולא מרבויא ובהא פליגי דמ\"ס מה חלב המכסה את הקרב קרום ונקלף אף חלב שע\"ג הקיבה כיון דקרום ונקלף חלב מיקרי ואסור באכילה דרחמנא אמר כל חלב לא תאכלו ומ\"ס דבעינן תותב קרום ונקלף. זהו ענין הב' ברייתות חדא לענין הקרבה וחדא לאיסור אכילה וכך היא הצעה של שמועה זו נאה דסבר ר' אושעיא דאע\"ג דאין איסור אכילה תלוי בהקרבה מ\"מ כיון דבתר שמא אזלינן ולמאן דדריש כל לאתויי חלב שע\"ג הקיבה אשמעינן קרא דגם זה נקרא חלב בשמו ובמעשיו ראוי לאוסרו באכילה מדרבנן דלא ליתו לאחלופי בשאר חלב דעלמא וכיון שכן כהנים דנהגו היתר בחלב הקיבה ע\"כ דס\"ל כר\"י דדריש כל לאתויי חלב שע\"ג הדקין אבל חלב שע\"ג הקיבה לא נקרא חלב ולדידיה שרי באכילה כיון דאינו קרב ע\"ג המזבח וגם שאינו נקרא חלב. ואהא פריך בגמרא שהרי ר\"י גופיה קאמר בברייתא שניה דכל שהוא קרום ונקלף אסור באכילה אלמא דאפילו לדידיה אסור וא\"כ הני כהני כמאן ס\"ל ומשני איפוך. והצעה של שמועה כך היא דכל אחד אזיל לשיטתיה דמאן דדריש כל לאתויי חלב שע\"ג הקיבה אשמעינן נמי בברייתא שניה דאסור באכילה כיון דנקרא חלב ומאן דדריש ליה לאתויי חלב שע\"ג הדקין אשמעינן דאסור באכילה ותרוייהו צריכי דחדא מחדא לא אתיא כיון שאין איסור האכילה תלוי בהקרבה כדכתיבנא. כנ\"ל לפרש השמועה לדעת הרמב\"ן. וקושטא דמלתא דחלב שע\"ג הדקין לכ\"ע אסור באכילה לא נחלקו בו אלא לענין הקרבה ומש\"ה בפרק גיד הנשה דיליף שמואל איסור החלבים מהפסוקים שהם גבי קרבן כדאמרינן התם חלב שעל המסס ובית הכוסות אסורין וזהו חלב שעל הקרב האי תרבא דקליבוסתא אסור וזהו חלב שעל הכסלים ואהא דקאמר שמואל ריש מעיא באמתא בעי גרירה וזהו חלב שע\"ג הדקין הוקשה לרש\"י וכי היכי מצינו מקרא מפורש דחלב הדקין קרב ע\"ג המזבח ולז\"א שנחלקו בו ר\"י ור\"ע והיינו פלוגתא דברייתא קמייתא דהכא ולא בא שמואל לפסוק הלכה כמאן דדריש כל לאתויי חלב שע\"ג הדקין דא\"כ גנובא גנובי למה לי לימא הלכתא כר\"ע אלא היינו הא דאשמעינן דאע\"ג דנחלקו בו לענין הקרבה מ\"מ לענין איסורא כולן שוין בו: וע\"פ הדברים האלה אשכחנא פתרי ליישב מ\"ש הרמב\"ם ספ\"ח מהלכות מעשה הקרבנות וז\"ל ואלו האימורין של שור או של עז החלב אשר על הקרב ובכללו חלב שע\"ג הקיבה והוקשה לו למרן הכ\"מ דכיון דנהגו כהני כר\"ע למה לא פסק רבינו כוותיה. והלח\"מ פ\"ו מהלכות מאכלות אסורות והכנה\"ג סימן מ\"ח כתבו דאיירי הרמב\"ם בחלב דאקשתא דלכ\"ע אסור. ולא ידענא מה הועילו חכמים בתקנתם שדרך זה לא נעלם מעיני העדה מרן ז\"ל אלא דקשיא ליה דהו\"ל לפסוק כר\"ע דתיבת כל אתא לרבות החלב שע\"ג הדקין שהיה קרב ע\"ג המזבח ולא חלב שע\"ג הקיבה דלר\"ע לא היה קרב וזה ברור בכוונת מרן ומש\"ה הוצרך לפרש בהדיא דאמרינן בחלב דאקשתא כ\"ע לא פליגי דאסור דהיינו כר\"י ולא כפירש\"י ודוק. ותו ק\"ל דבפ\"ז מהלכות מ\"א פסק הרמב\"ם כר\"ע דחלב הדקין אסור: והנה מתוך דברי מרן נראה דאי לאו דנהוג כהני כר\"ע לא הוה קשיא ליה על הרמב\"ם דפסק כר\"י משום דאע\"ג דהלכה כר\"ע מחבירו שאני הכא דר\"י אמר כן משום אבותיו כדאמרינן בגמרא וכיון שכן אין הלכה כר\"ע מחביריו. ולפי זה יש ליישב פסק הרמב\"ם דלענין איסור אכילה דאשכחן דכהנים נהגו בו היתר כר\"ע פסקינן כוותיה אף דר\"י משום אבותיו פליגי עליה אבל לענין הקרבה הדרינן לכללין דהלכה כר\"ע מחבירו ולא מחביריו דהא איסור אכילה לחוד ולא תליא בהקרבה כדכתיבנא. א\"נ ע\"פ האמור לעיל דלא פליגי ר\"י ור\"ע אלא בחלב שע\"ג הדקין מ\"ס מאיס לגבוה ואינו ראוי להקרבה ומ\"ס דראוי אבל בחלב הקיבה כולי עלמא מודו דהיה קרב על גבי המזבח. ומ\"ש ר\"ע לרבות חלב שעל גבי הדקין לאו למעוטי שעל גבי הקיבה אלא הכי קאמר לרבות אף חלב שעל גבי הדקין. מיהו אכתי קשיא לי על הרמב\"ן מסוגיא דפ' בהמה המקשה (דף ע\"ה.) בפלוגתא דרבי יוחנן וריש לקיש דכל הסוגיא רהטא דאיסור אכילת החלב תליא בהקרבה. גם בה\"ג (דף קל\"ב:) כתב וזה לשונו וכל תרבא דלענין הקרבה קרב לגבי מזבח לענין אכילה נמי תרבא הוא ואסור מ\"ט איסורא דאכילה בענינא דהקרבה כתיב ע\"כ. כלל זה עלה בידינו מסוגיא זו דחלב שע\"ג הקיבה דאקשתא ושע\"ג הדקין לכ\"ע אסור מן התורה בין לר\"י בין לר\"ע לא נחלקו אלא בחלב שעל גבי הדקין לענין הקרבה. ומעתה הבא נבא למען דעת אם חלבים אלו יש בהם עונש כרת או לא. ולכאורה נראה מדברי הסמ\"ג ואו\"ה כלל ך' ומרן הב\"י ס\"ס ס\"ה והרשד\"ם חי\"ד סימן ס\"ב דיש עונש כרת בחלב שע\"ג הדקין יע\"ש. ותלמוד ערוך הוא בידינו בפ\"ק דהוריות (דף ג') דאיבעיא לן התם הורו ב\"ד חלב מותר ועשו מיעוט הקהל בחלב שע\"ג הקיבה ומיעוט בחלב שע\"ג הדקין מהו הכא ודאי כיון דבתרי קראי קא אתו לא מצטרף או דלמא כיון דאידי ואידי חלב הוא מצטרף ולא איפשיטא, אלמא מוכח מסוגיא זו בהדיא דחלב שעל גב הקיבה ושע\"ג הדקין תרתי לריעותא נינהו והאוכל מהם כזית בכדי אכילת פרס עוונו ישא ונכרתה הנפש ההיא שהרי משנה שלימה שנינו בפ\"ב דהוריות אין ב\"ד חייבין עד שיורו בדבר שזדונו כרת ושגגתו חטאת והלכה זו רווחת בישראל אין קול ענות חלושה ומלתא דפסיקתא היא. איברא דרש\"י ז\"ל שם נראה דגריס בגמרא חלב הקרב במקום חלב שע\"ג הקיבה וכמ\"ש הר\"ב באר שבע יע\"ש בחדושיו מ\"מ לענין חלב שע\"ג הדקין מבואר מסוגיא זו:
אמנם קושטא דמלתא נראה דבין חלב שע\"ג הקיבה בין חלב שע\"ג הדקין אע\"ג דאיסוריה מדאורייתא כל אוכליו יאשמו אבל אין חייבין עליהם כרת ובין לברייתא ראשונה דמפיק לה מריבויא דכל ובין לברייתא שניה דיליף לה מהיקשא איסורא לחוד הוא דאיכא דכל שאינו מפורש בתורה אין עונשין עליו והרי טעם כעיקר דלרוב הפוסקים אסור מן התורה ואין לוקין עליו משום הנלמד מהיקש דנזיר דכתיב וכל משרת כמ\"ש הרשב\"א בת\"ה (דף ק\"א) הובא בס' פר\"ח א\"ח סימן תמ\"ב ובס' מנחת כהן יע\"ש. גם למאן דיליף איסור חלב שע\"ג הדקין מתיבת כל הדבר ברור דלאיסורא רבייה קרא ולא לעונש מידי דהוה אחצי שיעור דאסור מן התורה מריבויא דכל חלב ואין לוקין עליו כמ\"ש הרמב\"ם פי\"ד מהל' מ\"א הלכה ב', ובפרק אלו עוברין אמרינן על חמץ גמור ענוש כרת ועל עירובו בלאו משום דמתיבת כל מחמצת נפקא לן ובפ\"ח מהל' מ\"א הלכה ט\"ז כתב ה\"ה דאע\"ג דכ\"מ שנאמר לא תאכלו אחד איסור אכילה ואחד איסור הנאה במשמע מ\"מ הרי איסור הנאה כדין חצי שיעור יע\"ש. וכ\"כ התוס' בפרק העור והרוטב (דף ק\"ך). ואגב עיוני ראיתי מ\"ש התוס' פ' כל שעה (דף כ\"ב ע\"ב) וא\"ת יהא נהנה בחמץ בפסח בכרת וחילקו בין כל אוכל ללא תאכלו, גם (בדף כ\"ג ע\"ב) קשיא להו אמאי אינו חייב כרת על תערובת חמץ דמרבינן להו מכל מחמצת יע\"ש. וקשיא לי שהרי מבואר בדבריהם שם בפרק העור והרוטב דאיצטריך הנפש לרבות את השותה משום דבהנאה ליכא כרת וא\"כ מאי ק\"ל על רבי אבהו ולא היו צריכים לחלק בין אוכל לתאכלו:
איברא דנראה קצת סותר לזה מ\"ש הרמב\"ם פ\"ו מהל' מ\"א הלכה ד' וז\"ל דם התמצית ודם האיברים אין חייבין עליהן כרת אבל האוכל ממנו כזית לוקה שנאמר וכל דם לא תאכלו. הרי דאע\"ג דתיבת כל לאתויי אתא דמים בדמים לוקין עליהם ומן שמיא אנהרינהו לעיינין. וראיתי מ\"ש הרמב\"ם פ\"ז מהלכות מ\"א הלכה ט\"ז כל אלו החוטין והקרומות א\"ת שהם אסורין בכלל כל חלב אין לוקין עליהם ויהיו כחצי שיעור כו' וכתב שם ה\"ה ואע\"פ שדם האיברים האוכל ממנו כזית לוקה מפני שהדם צלול וקרוי דם אבל אלו דם אסרה תורה ולא חוטין וקרומות. הנה נתבאר דטעמא דלקי עלייהו משום דהדם צלול וזהו הדם שאסרה תורה ולאו משום דרבייה קרא בתיבת כל דם. גם בפ\"ה מהל' מ\"א הלכה י\"א כתב ה\"ה שדעת הרמב\"ם דאיסור אבר היוצא ואבר ובשר המדולדלין הויא מדאורייתא אלא שאין לוקין עליהם והרי הם כחצי שיעור דאתי מריבויא ואין לוקין עליו יע\"ש: וראיתי להר\"ב פר\"ח יו\"ד סי' ס\"ב ס\"ק ז' שכתב ע\"ד ה\"ה הנזכר והא ליתא דכיון דמרבינן ליה לאיסורא אמאי לא מרבינן ליה למלקות וחצי שיעור שאני דכתיב בה אכילה ואין אכילה פחות מכזית ומלת כל ריבה חצי שיעור וכיון שריבה ומיעט הרבוי ריבה איסור והמיעוט מיעט מלקות וכן מבואר בתשובת הרשב\"א סימן תל\"ט יע\"ש, וקשיא לי עליו שהרי הפר\"ח גופיה באו\"ח סימן תמ\"ג בעמדו על מה שנסתפק הרא\"ם אי לוקין על ההנאה עלה בהסכמה דאע\"ג דאסור מה\"ת אין לוקין עליו כדין חצי שיעור והא התם ליכא שום מיעוט שהרי הנאה בכלל אכילה היא: אך ראה זה מצאתי ראיה ברורה לדברי הרשב\"א ממ\"ש הרמב\"ם בפ\"ג מהל' מ\"א הלכה ו' אע\"פ שחלב בהמה טמאה אסור מן התורה אין לוקין עליו שנאמר מבשרם לא תאכלו והרי האוכל אותן כאוכל חצי שיעור כו' הרי דאיצטריך קרא דמבשרם למעוטי דלא לקי אחלב ומינה ילפינן דכל היכא דרבי קרא מילתא לאיסורא ה\"ה לעונש כל היכא דליכא מיעוטא, ותמיה אני על מ\"ש ה\"ה שם וזהו דעת רבינו דודאי עיקר קרא דבת היענה לאסור עצמה הוא ומדכתיב בת ילפינן לביצתה לאיסורא והוא בנין אב לכל ביצים טמאים אבל אין לוקין עליהם מן הרבוי הזה דומה לחצי שיעור דנפקא לן מכל אוכל חלב ואינו לוקה עליו. שהרי דברי הרמב\"ם ברור מללו דטעמא דלא לקי עלייהו משום דמיעט הכתוב לומר מבשרם ולאו משום דאתי מריבויא ולפי דברי ה\"ה ז\"ל צריכין אנו לומר דהאי דרשא דמבשרם דאייתי הרמב\"ם כדי נסבה לא נצרכא אלא להעדפה ובלאו קרא נמי לאיסורא רבייה קרא ולא למלקות, ואיך שיהיה עלה בידינו דכל דבר שאינו מפורש בתורה אף שהוא אסור מן התורה והוא דבר הלמד מריבויא לדעת הרשב\"א כיון דרבייה קרא לאיסורא מילקא נמי לקי כיון דליכא מיעוטא בהדי ריבויא ולדעת ה\"ה לאיסורא אתרבו ולא לעונש: ומ\"מ אף לדעת הרשב\"א ז\"ל נראה ברור דחלב שע\"ג הדקין אין לוקין עליו איבעית אימא קרא ואבע\"א גמרא שהרי הכא נמי איכא מיעוטא שמנה הכתוב חלב המכסה את הקרב כו' ומשמע הני אין אחריני לא ואת כל החלב אשר על הקרב ריבה חלב שע\"ג הדקין וכיון דריבה ומיעט ע\"כ דלאיסורא אתרבי ולא למלקות וה\"ז דומה ממש לחצי שיעור דריבה ומיעט. גם הרמב\"ם בפ\"ז מהל' מ\"א כתב שלשה חלבים הם שחייבים עליהם כרת וכתב ה\"ה זה מבואר שאלו הן חלבים הקרבים לגבוה ובהם יש עונש כרת בלבד וחלב שע\"ג הדקין אינו מכלל חלבים אלו ועד השלשה לא בא ואח\"כ בהלכה ט' ביאר הרמב\"ם שצריך לגרור חלב זה ולא הזכיר חיוב כרת. גם בספר החינוך פ' צו סימן קמ\"ז כתב וג' חלבים הם בבהמה שהם בחיוב כרת שעל הקרב שעל הכליות שעל הכסלים כו' ואח\"כ הביא דין ריש מעיא דבעי גרירה יע\"ש:
וראיתי להר\"ב כנה\"ג סימן ס\"ד בהגהת הטור אות ט\"ז שהביא בשם הסמ\"ג והאו\"ה שכתבו נמצאת אתה אומר החלבים שענוש עליהם כרת הם החלב המכסה את הקרב כו' וחלב שעל גב הקיבה וחלב שע\"ג הדקין וכו'. וכתב הרב הנזכר ואין חילוק בין זה למ\"ש הרמב\"ם וס' החינוך וחלב שע\"ג הדקין היינו חלב הקיבה יע\"ש מבואר בדבריו שדעתו דעת עליון נוטה דחלב שע\"ג הקיבה ושעל גב הדקין ענוש עליהם כרת. ואנכי לא ידעתי כוונת דבריו שהרי אפילו אי הוה מרבינן חלב שע\"ג הקיבה ושע\"ג הדקין מריבויא דכל חלב לא תאכלו לא היה ענוש עליהם כרת ולא מלקות מידי דהוה אחצי שיעור דמרבינן ליה מקרא דכל חלב ואין לוקין עליו כ\"ש השתא דקרא דואת כל החלב המכסה את הקרב לא איירי לענין איסור אכילה אלא לענין החלבים הקרבים לגבוה ואתא כל לאתויי חלבים אלו שהיו קרבים לגבוה ומינה ילפינן לאוסרן באכילה דפשיטא דאין בהם עונש כרת וכ\"ש למאן דדריש תיבת כל לאתויי חלב שעל גב הקיבה וכן פסק הרמב\"ם פ\"א מהל' מעשה הקרבנות כדלעיל דפשיטא דאין חיוב כרת בחלב שע\"ג הדקין דהא איסור אכילתו נפקא לן מכ\"ש דחלב הקיבה וזה כלל גדול בתורה באמת אמרו אין עונשין מן הדין. ואבע\"א גמרא שהרי בפ' גיד הנשה (דף צ\"ג) אמר שמואל חלב שעל המסס ובית הכוסות אסורין וענוש כרת וזהו חלב שעל הקרב עוד שם אמר שמואל האי תרבא דקליבוסתא אסור וענוש כרת וזהו חלב שעל הכסלים ובתר הכי קאמר שמואל גופיה ריש מעיא באמתא בעי גרירה וזהו חלב שעל הדקין ואמאי לא קאמר הכא דענוש כרת כי היכי דקאמר בהנהו דלעיל אלא ע\"כ כדכתיבנא. ובר\"פ יוה\"כ אהא דתנן התם אסור באכילה ובשתיה פריך בגמ' אסור ענוש כרת הוא מוכח דכל היכא דענוש כרת לא תני אסור ומש\"ה דחיק לאוקמה לחצי שיעור יע\"ש:
עוד יש להביא ראיה דחלב הקיבה אין בו עונש כרת דבפרק אלו טריפות (דף נ'.) איכא תרי לישני בגמרא איכא דאמרי דאקשתא כ\"ע לא פליגי דאסור כי פליגי בדאייתרא ואיכא דאמרי דאייתרא כ\"ע לא פליגי דאסור כי פליגי בדאקשתא כתב ה\"ה ז\"ל בפרק ז' הלכה ו' וקי\"ל כלישנא קמא לחומרא וכך כתב רש\"י שם דקי\"ל כלישנא קמא לחומרא דכל היכי דאיכא תרי לישני בגמ' אי מידי דאורייתא הוא זיל לחומרא ובדרבנן זיל בתר בתרא ע\"כ. ואילו בפרק בהמה המקשה (דף ע\"ה.) פליגי בחלב שליל דלר\"י חלבו אסור כחלב בהמה ור\"ל ס\"ל דחלבו כחלב חיה ואיכא דאמרי כל היכא דלא כלו לו חדשיו לאו כלום הוא כי פליגי היכא דאושיט ידו למעי בהמה ותלש חלב בן תשעה חי ואכלו ופסק הרמב\"ם ברפ\"ו מהל' מ\"א הלכה ח' כאיכא דאמרי דחלב נפל שלא כלו חדשיו הוי כחלב חיה וכתב שם ה\"ה וז\"ל וקי\"ל כלישנא בתרא שלא לענוש אלא בראיה ברורה וכל שלא כלו לו חדשיו לכ\"ע אין כאן חיוב כרת ע\"כ. ופירש דבריו הר\"ב לח\"מ וז\"ל דאע\"ג דל\"ק לחומרא דכי לא כלו לו חדשיו לר\"י דקי\"ל כוותיה אית ליה דכחלב בהמה הוי דאוירא גרים וה\"ל למפסק כלישנא קמא לחומרא כמו שפסק לקמן גבי חלב שע\"ג הקיבה דאקשתא אסור כל\"ק מ\"מ ראוי לפסוק כלישנא בתרא דהיכא דלא כלו פטור מכרת שלא לענוש אלא בראיה ברורה כלומר דלענוש כרת צריך ראיה וכל זמן שיש ספק אם חייב כרת או לא קי\"ל כמאן דמיקל ופטור מכרת ע\"כ. והשתא נחזי אנן אם איתא דחלב הקיבה ענוש כרת אמאי פסק רמב\"ם כל\"ק לחומרא ומה בין זו לההיא דחלב נפל שכתב דאין לענוש כרת אלא בראיה ברורה אלא ודאי הדבר ברור ואין בו ספק דחלב הקיבה אין בו אלא איסורא לחוד וה\"ה בחלב שעל גב הדקין: אמור מעתה אחרי הודיע אלהים אותנו את כל זאת ואתברר לנו דחלבים אלו שע\"ג הקיבה ושעל גב הדקין אין בהם עונש כרת צריכין אנו לומר דהא דאיבעיא לן בפ\"ק דהוריות במיעוט שאכלו חלב הקיבה ומיעוט בחלב הדקין וע\"פ הוראת ב\"ד אם חייבים להביא קרבן היינו משום דס\"ל לתלמודא דהא דתנן אין ב\"ד חייבים עד שיורו בדבר שזדונו כרת לאו למימרא שאותו דבר בעצמו שמורין ב\"ד לעשותו יהא ענוש על זדונו כרת אלא היינו לאפוקי דבר שאין בו כרת אלא ל\"ת בלבד כגון כלאים ונבילה וכיוצא ממצות שבתורה אשר לא תעשינה שאין בהם כרת בכה\"ג אם הורו ב\"ד פטורים אבל בחלב הדקין והקיבה אע\"ג דאין באכילתם עונש כרת מ\"מ שם חלב חד הוא ועיקרו בכרת. וכ\"נ שהוא דעת התוספות בפ\"ק דיבמות (דף ח':) שכתבו אין חייבין אלא ע\"ד שזדונו כרת למעוטי חייבי לאוין וכו' ולא בע\"ז אלא ע\"ד שזדונו כרת למעוטי מגפף ומנשק וכ\"כ הרשב\"א שם בחידושיו. וכוונתם לומר דלענין הוראת ב\"ד לא נתמעטו אלא חייבי לאוין שאין בעיקר האיסור עונש כרת אבל לענין ע\"ז נתמעט נמי מגפף ומנשק לע\"ז אף שעיקרו בכרת, ונראה דמש\"ה פלגינהו במתני' לתרי בבי ולא כיילינהו בחדא מחתא לומר אין ב\"ד חייבין אלא ע\"ד שזדונו כרת וכן המשיח וכן בע\"ז אלא להכי נקט מלתא דע\"ז באפי נפשה לאשמועינן דלא ראי זה כראי זה ודבר שזדונו כרת האמור בהוראת ב\"ד והאמור בע\"ז אף דהלשון אחד אין עניינם שוה דב\"ד אם הורו שמותר לגפף ולנשק הע\"ז כיון דעיקר ע\"ז ענוש עליה כרת חייבין להביא קרבן על שגגתם אבל לענין ציבור שחטאו באיסור מגפף ומנשק לע\"ז אין חייבין להביא פר לעולה ושעיר לחטאת כיון דלא חטאו בדבר שזדונו כרת, כנ\"ל שהוא דעת התוס'. וכי תאמרו מהיכא נפקא לן לחלק ביניהם כיון דבתרוייהו שנו חכמים דבר שזדונו כרת, איכא למימר דכיון דהאי מלתא דאין ב\"ד חייבין אלא ע\"ד שזדונו כרת ילפינן לה מזקן ממרא בג\"ש דבר דבר כדאיתא בפ\"ב דהוריות הרי התם גבי זקן ממרא לא בעינן ממש דבר שזדונו כרת אלא אפילו נחלקו בדבר המביא לידי דבר שזדונו כרת אפילו אחר מאה דברים חייב כמ\"ש הרמב\"ם בהל' ממרים וכיון שכן גבי הוראת ב\"ד נמי כיון דעיקר ע\"ז הוא דבר שזדונו כרת אף דאיסור גיפוף ונשוק איסורא בעלמא הוא מביאין קרבן על שגגתם. משא\"כ בצבור שחטאו בע\"ז דילפינן לה מג\"ש מעיני מעיני והתם הוא דבר שחייבין עליו כרת והכי דייקי דברי הירושלמי בפ\"ב דהוריות דאמרינן התם אין ב\"ד חייבין אלא על דבר שיש על זדונו כרת ולא קאמר שחייבין עליו כרת. ויש להכריח דבר זה ביתר שאת ויתר עז מסוגיא דהוריות הנזכר בעצמה וממקומו הוא מוכרח דהא ע\"כ ההיא סוגיא ס\"ל כר' ישמעאל דדריש כל לרבות חלב הקיבה וחלב שע\"ג הדקין מכ\"ש נפקא כמ\"ש רש\"י דאי ס\"ל כר\"ע דדריש כל לרבות חלב שע\"ג הדקין הרי לדידיה חלב שע\"ג הקיבה מותר כמ\"ש רש\"י בפ' אלו טרפות (דף מ\"ט) ואין לומר דאיירי התם בחלב הקיבה דאקשתא דלר\"ע נמי אסור משום דדמי לתותב כמ\"ש רש\"י שם (דף נ'.) , חדא דסתמא קאמר מיעוט בחלב שע\"ג הקיבה. ועוד שהרי הרמב\"ם פי\"ג מהלכות שגגות כתב כיצד הורו ב\"ד לאכול חלב הקיבה כולו הרי דאיירי בכל החלב שע\"ג הקיבה בין דאקשתא בין דאייתרא. ועוד שהרי לפי מ\"ש מרן הכ\"מ פ\"א מהל' מעשה הקרבנות לדעת הרמב\"ם ולר\"ע ליכא איסור בחלב הקיבה ודלא כפירש\"י כמו שיע\"ש, מכל זה מוכח דסוגיא דהוריות ס\"ל כר' ישמעאל דדריש כל לרבות חלב הקיבה וכיון שכן מהיכא תיתי דמיעוט שאכלו חלב שע\"ג הדקין דמצטרף למיעוט שאכלו חלב הקיבה והלא האוכל בעצמו חלב שע\"ג הדקין במזיד אינו ענוש כרת ולא חטאת על שגגתו כיון דמק\"ו נפקא לן איסור אכילתו ואין עונשין מן הדין ואיך אפשר לצייר דב\"ד שהורו לאוכלו יתחייבו קרבן אלא ע\"כ לומר דגבי הוראת ב\"ד לא בעינן שיהיה באותו דבר בעצמו עונש כרת אלא כל שעיקר איסורו בכרת סגי וא\"כ ליכא למשמע מהכא דיש חיוב כרת בחלב שע\"ג הדקין ולא בחלב שע\"ג הקיבה והדברים ברורים דאיסורא דאורייתא לחוד אית ביה:
ומעתה איכא למידחי מה שנראה מדברי הפוסקים דאין כוונתם לומר דעל חלב הדקין ענוש כרת אלא היינו לומר שהוא איסור חמור שיש בו כרת וראוי להחמיר בו, זו היא כוונת מרן הב\"י ס\"ס ס\"ה והרשד\"ם סימן נ\"ב ולזה כיון בעל האגור במ\"ש ואל תכניס עצמך בספק איסור כרת, וכן מבואר בס' יראים סימן קמ\"ד שכתב וז\"ל חלב שע\"ג הדקין קי\"ל כר\"ע כו' ואם לא עשה כן עובר על דברי תורה הרי דלא קאמר דענוש עליו כרת גם מדברי הסמ\"ג והאו\"ה שכתבו החלבים שענוש עליהם כרת ובכללם מנו חכמים חלב הקיבה והדקין אין ראיה זו מכרעת לסתור כל אלו הראיות חזקות שהבאתי לעיל ואיכא למימר דאיסורא לחוד הוא דאית בהו ומ\"ש דענוש עליהם כרת קאי אשאר חלבים דמני התם וכיוצא בזה משני בגמ' בפ' בתרא דיומא כי קתני אסור אשארא יע\"ש: מעתה אלך לי אל הר המור הוא הראש הרב שער אפרים סי' ס\"ב שכתב דמעי הסמוך לקיבה שהוא תחלת בני מעיים אע\"ג דלדידן אסור באורך אמה מ\"מ לענין נקב סמכינן אפירוש הגאונים שפירשו שהוא סוף המעיים ולדידן לפחות מיסתם קא סתים והביא ראיה לדבריו ממ\"ש ר\"נ בפ' אלו טריפות גבי חימצא ובר חימצא אינהו אכלי ליה ולדידן מיסתם לא סתים בתמיה זה תורף דבריו והסכים עמו הפר\"ח בקונטרס אחרון סימן מ\"ח. והנה רש\"ל פרק אלו טריפות סימן נ\"ד על מה שנסתפק הא\"ז בחלב הדבוק לכרס שנחלקו בו רבינו אפרים ור' יואל אם שייך כאן לומר אינהו מיכל אכלי לדידן מיסתם נמי לא סתים כתב על זה רש\"ל וז\"ל ואני אומר דאין כאן ספק ואינו דומה לבר חימצא דלא הוי אלא איסורא דרבנן ומש\"ה מהני סתימה אבל הכא שהאוסרים אותו כתבו שהוא חלב גמור וחייבים עליו כרת כו' יע\"ש. ויש תמה על הפר\"ח דבסימן ס\"ד ס\"ק י\"ד הסכים לדברי רש\"ל הנזכר וזה הפך דבריו בק\"א סי' מ\"ח דהסכים לדברי הר\"ב שער אפרים, ולפי דרכנו שהוכחנו דאין חיוב כרת בחלב הדקין הדין דין אמת דמיסתם סתים אע\"ג דאסור מה\"ת שהרי לא חלקו רש\"ל וסיעתו על הא\"ז אלא מטעמא דחלב הדבוק לכרס לדעת רבינו אפרים חייבין עליו כרת ולא ראי זה כראי זה: והנה לענין לבטלו בששים אע\"ג דגבי חלב הדבוק לכרס כתב הפר\"ח סימן ס\"ד דלמ\"ד חנ\"נ בכל האיסורין ה\"ה בחלב זה דלא בטיל בששים שאני התם דלדידן חלב גמור הוא וענוש עליו כרת ומש\"ה באיסור חמור כזה החמירו חכמים וגזרו אומר דחתיכה עצמה נעשית נבלה אבל בחלב שעל גבי הקיבה ושעל גבי הדקין כיון דאין בו אלא איסורא דאורייתא נראה פשוט דלכ\"ע בטל בששים ולא שייך הכא לומר מה לי איסור לאו מה לי איסור כרת דזה הכלל עלה בידינו מתורתו של מוהריק\"ו שורש ע\"ב דדוקא דבר שאסרו חכמים משום ספיקא וחששא שלא לעבור על דברי תורה אמרינן מה לי איסור לאו כו' אבל דבר שהוא מותר מן הדין ומשום גזירה דרבנן מחמרינן בכה\"ג איכא למימר דבאיסור כרת דוקא החמירו ולא באיסור לאו יע\"ש. וכ\"כ התוס' והר\"ן בפ\"ק דפסחים דהחמירו גבי חמץ בפסח טפי מנזיר משום דזה זדונו בכרת וזה בלאו יע\"ש. ועיין מ\"ש מרן זקני ז\"ל בס' גט פשוט בקונטרס הכללים כלל א' יע\"ש וא\"כ ה\"נ לענין חנ\"נ איכא למימר דלא החמירו בו גבי חלב שע\"ג הדקין כיון דאין בו כרת: ויש להביא ראיה לזה מהא דתנן בפ' אין מעמידין דאסרו גבינת כותים דמעמידין אותה בעור קיבת נבלה והקשו התוס' (דף ל\"ה:) ובפ' כל הבשר (דף קי\"ו:) ת\"ל משום בשר בחלב ותירץ דלא הוי אלא איסורא דרבנן דדרך בישול אסרה תורה יע\"ש ואמאי לא ק\"ל משום חלב שע\"ג הקיבה דאסור מדאורייתא. אבל לענין סתימה לא נפקא לן מידי דכיון דחלב זה טמא הוא מדאורייתא הרי אמרו חלב טמא אינו סותם ומה לי איסור לאו כו' אידי ואידי חד שיעורא הוא שהרי אין הסתימה תלויה באיסור כרת אלא הכל תלוי במיהדק ולא מיהדק דהרי חלב חיה אינו סותם אע\"ג דמותר באכילה וכן חלב העשוי ככובע וכמו שהאריך בזה הר\"ב הכה\"ג סימן מ\"ח בהגהת ב\"י, וקשיא לי על מהרש\"ל במ\"ש לדחות דברי הא\"ז דלא דמי לההיא דחימצא דאינו אלא איסורו דרבנן ובאמת שהם דברים תמוהים שהרי בהא דבני בבל וא\"י דפליגי בחלב דאייתרא מצינו שנחלקו בדבר חכמי ישראל דרש\"י ז\"ל כתב בפ' אלו טריפות (דף נ'.) וז\"ל כי פליגי דאייתרא בני בבל ס\"ל כר\"י דאמר כל קרום ונקלף חלב טמא הוא והאי נמי קרום ונקלף הוא כו' אבל הר\"ן בפרק גיד הנשה גבי ביעי דחשילתא כתב וז\"ל דלא דמי לתרבא דאייתרא דבכל דוכתא שרי בר מאתרא דנהיגי ביה איסורא וכמ\"ש למעלה דהתם אפילו בני בבל לא ס\"ל דאסור אלא ממנהגא בעלמא הוא שנהגו בו איסור והכי מוכח ממאי דאמרינן לעיל לדידהו מיכל נמי אכלי לדידן מיסתם נמי לא סתים אלמא אפי' לבני בבל לא אסור מדינא דאי אסור מיסתם נמי לא סתים כו' הרי דלרש\"י פליגי בני א\"י ובני בבל בדינא מ\"ס כר\"י ומ\"ס כר\"ע ולדעת הר\"ן לא פליגי אלא במנהגא וכיון שכן זה שכתב מהרש\"ל דאינו דומה לבר חימצא דלא הוי אלא איסור דרבנן הוא דלא כמאן. ואי קשיא על הר\"ב שער אפרים הא קשיא דלא דמי לההיא דחימצא דשאני התם דחלב דאייתרא אינו תותב אלא קרום ונקלף ומיהדק שפיר אלא משום דבני בבל נהגו בו איסור ולדידהו חלב טמא הוא איצטריך ר\"נ להכשירו לענין סתימה כיון דבני א\"י אכלי ליה ולא סמך ר\"נ על טעם זה להכשיר אלא עיקר טעמו משום דלא הוי תותב משא\"כ בחלב שעל גב הדקין דהוא תותב כמ\"ש רש\"י ולא מיהדק וכיון שכן מאי אהני לן דלפירוש הגאונים חלב זה טהור הוא ס\"ס לא מיהדק שפיר ונפתח הסתום שהרי ענין הסתימה לא תליא בהיתר אכילה, ותדע שכן הוא שהרי חלב דאקשתא אינו סותם לדעת כל הפוסקים וליטעמיך דכיון דאיכא מאן דאכיל ליה לענין סתימה סמכינן עליה א\"כ אף אנו נאמר דכיון דללישנא בתרא חלב דאקשתא בני א\"י אכלי ליה ונהגו בו היתר אף דאנן קי\"ל כלישנא קמא לחומרא לענין סתימה סתים וזו לא אמרה אדם מעולם שהרי כל הפוסקים כתבו בפשיטות דחלב דאקשתא אינו סותם ותו ק\"ל עליו מדברי הר\"ן הנזכר: ואשר אני אחזה ליישב דעת הרב ז\"ל אותו אדבר דכיון דחלב שע\"ג הדקין שאסרה תורה לא פורש אהיכא קאי אם היינו הסמוך לקיבה כפירש\"י או אותו הסמוך לכרכשא כפירוש הגאונים והרמב\"ם ז\"ל הביא שני הפירושים ולא הכריע וגם מרן בש\"ע לא פסיקא ליה מלתא וכתב דירא שמים יצא ידי שניהם נהי דלענין אכילה אזלינן לחומרא לאוסרו אע\"ג דלהגאונים שרי מ\"מ לענין סתימה יש לנו לסמוך על פירוש הגאונים דמה שכתב בגמרא ריש מעיא היינו שע\"ג הכרכשא ועל אותו חלב אמרו שהוא תותב ולא מיהדק אבל החלב שע\"ג הדקין בסמוך אפשר דמיהדק. ואייתי שפיר ראיה מההיא דבר חימצא דכי היכי דהתם אע\"ג דנהגו בו איסור בחלב דאייתרא משום מנהג כדכתב הר\"ן כיון דבני א\"י אכלי ליה מיסתם סתים כיון דמיהדק ה\"ה לענין חלב הדקין כיון דאנן יתמי דיתמי מספקא לן מלתא איזה משניהם אסרה תורה נהי דלענין אכילה חיישינן לשני הפירושים אבל לענין סתימה יש לנו לסמוך על פירוש הגאונים דסבירא להו דחלב שעל גבי הדקין הסמוך לקיבה טהור הוא לפי שאינו תותב ומיהדק שפיר וסותם. ועיין בדברי ראב\"ן סימן ר\"ף שכתב וריש מעיא הוא המעי היוצא מהקיבה כו' ואם ניקב המעי לצד החלב אינו סותם. ונלע\"ד דאין ראיה מדברי ראב\"ן שהרי איהו לא אייתי פירוש הגאונים או משום דלא חייש לפירושם או שלא ראה אותו וכיון דלדידיה חלב שע\"ג הדקין שאסרה תורה משום דהוא תותב הוא אותו הסמוך לקיבה מש\"ה פשיטא ליה דאינו סותם וכן הוא האמת, אבל לדידן דמספקא לן כדכתיבנא לענין סתימה סמכינן על פירוש הגאונים דס\"ל דאינו תותב וכיון שכן הוא סותם וזה פשוט. ואי קשיא לך מתשובת הרשב\"א סימן שפ\"ג שכתב דנקב שנמצא בדקין סמוך לקיבה טריפה לא תיקשי דאיכא למימר דאיירי שלא היה החלב סותמו א\"נ איהו אזיל לשיטתיה שדחה פירוש הגאונים ופשיטא ליה דריש מעיא היינו הסמוך לקיבה אבל אנן מספקא לן כדכתיבנא. ולי הדיוט הנה מקום אתי להוסיף נופך משלי תרתי לטיבותא יש בהם בנותן טעם כעיקר דאורייתא להוכיח במישור כחא דהיתרא. זה יצא ראשונה ויסוד דבר זה הלא הוא כמוס לענין דעת חלב הדקין שאסרה תורה אם כולו אסור או מקצתו:
והנה זאת מצאנו בס' הכלבו הביאו מרן הב\"י סימן ס\"ד שכתב וז\"ל המנהג לגרור שניהן מיהו של צד הקיבה ושל צד הכרכשא אין גוררין אותו לגמרי לפי שיש שם חלב טהור אבל מסירין הקרום הארוך עם חלבו שאינו דבוק עם הכרכשא כשאר שומן עכ\"ל. וקודם בואי לשאת ולתת בדברי הכלבו צריכין אנו למודע\"י בהא דאמרינן בפרק גיד הנשה (דף צ\"ב:) א\"ר אבא אר\"י אמר שמואל ריש מעיא באמתא בעי גרירה וזהו חלב שע\"ג הדקין. ופירש\"י והרמב\"ם דהיינו המעי הסמוך לקיבה אבל מכאן ואילך שומן הוא ושרי. והגאונים פירשו דראש המעי שצריך לגוררו הוא המעי הסמוך לכרכשא והוא סוף המעים כמ\"ש הרמב\"ם ז\"ל בפ\"ז:
ואיכא למידק טובא דבגמרא מוכח להדיא דחלב זה טהור הוא ויש בו היתר אכילה שהרי בפ' אלו טריפות (דף מ\"ט) אמר ר\"נ חלב העשוי ככובע אינו סותם היכא א\"ל חטי דכרכשא וא\"ל טרפשא דלבא. הרי שלך לפניך דחלב שעל גב הכרכשא טהור הוא והיינו דאיצטריך ר\"נ לאשמועינן דאינו סותם ואם איתא דטמא הוא לא יאכל מאי קמ\"ל ר\"נ והלא כלל זה עלה בידינו ולעיל מינה מייתי לה בגמרא אמר רבי חלב טמא אינו סותם. ובפ\"ז מהל' מ\"א הלכה ט' כתב הרמב\"ם חלב הלב מותר והרי הוא כשומן וכתב ה\"ה פשוט הוא שהוא מותר ומתבאר בפ' א\"ט בדין חלב טהור שסותם. וכתב על זה הרב בעל לח\"מ וז\"ל ואמרו שם טרפשא דלבא ואם איתא דהוא טמא ל\"ל טעמא משום דעשוי ככובע תיפוק לי דאינו סותם משום דהוא טמא דודאי לא פליג ארב דקאמר טמא אינו סותם אע\"ג דרב ששת פליג עליה מ\"מ כרב קי\"ל ודוחק לומר דפליג עליה דרב עכ\"ל:
ויש לתמוה על הרב ז\"ל דאיך אסיק אדעתיה לומר דר\"נ פליג עליה דרב והלא בתר הכי מבואר בהדיא דר\"נ ס\"ל כרב דחלב טמא אינו סותם דהא קאמר גבי חימצא ובר חימצא דחלב דאקשתא לכ\"ע אסור ואינו סותם. ואיך שיהיה מלתא דפשיטא היא דר\"נ ס\"ל דחלב טמא אינו סותם ואשמעינן הכא דחטי כרכשא אע\"ג דטהור אינו סותם משום דעשוי ככובע. וכן מבואר בדברי הרמב\"ם בפ\"י מהלכות שחיטה הלכה י' וז\"ל כל נקב שהבשר או החלב המותר באכילה סותם אותו ה\"ז מותר חוץ מחלב הלב וחלב המעי האחרון שבאיברים. גם הטור סימן מ\"ו כתב שכל חלב טהור סותם חוץ מקרום שעל הלב וחלב שעל הכרכשא שאע\"פ שהן טהורים אינן סותמים. הרי מבואר דכל הפוסקים הבינו בדברי ר\"נ דחלב שע\"ג הכרכשא טהור הוא וזה הפך דברי הגאונים ולפי דבריהם פליגא הא דר\"נ אההיא דשמואל דאמר ריש מעיא בעי גרירה ולא ראיתי לשום אחד מהמפרשים שהרגיש בקושיא זו:
ומה שנלע\"ד ליישב הוא דס\"ל להגאונים ז\"ל דהא דאמר שמואל ריש מעיא באמתא בעי גרירה וזהו חלב שע\"ג הדקין לאו למימרא דכל אותו החלב אסור דא\"כ הול\"ל חלב שעל גבי הדקין אסור כדקאמר שמואל גופיה באידך חלבים דמני ואזיל שם באותו פרק ומדשני בדבוריה ונקט לישנא דגרירה ע\"כ דהיינו לומר שצריך לגרור הקרום הארוך עם חלבו וזהו מה שאסרה תורה והנותר ממנו חלב הוא כחלב האליה. וכן מבואר בדברי העיטור בסדר הניקור הביאו הטור סי' ס\"ה וז\"ל וממשיך את החלחולת וקולף קרום של חלב שעליה וכתב מרן שם דהיינו כפירוש הגאונים יע\"ש. וכיון דבחלב שעל גבי הכרכשא יש שם חלב טהור וטמא מעורבים זה בזה סד\"א דסותם מש\"ה אשמעינן ר\"נ דחטי דכרכשתא אע\"ג דהוא טהור מה שתחת הקרום אינו סותם משום דעשוי ככובע ולא מיהדק ואם לחשך אדם לומר היכן מצינו חלב שמקצתו טמא ומקצתו טהור חלב שעל הכליות וחלב שעל הטחול יוכיחו דקרום העליון אסרה תורה והיה הנשאר יש בו היתר אכילה אף אני אביא חלב שע\"ג הדקין דלא אסרה תורה אלא הקרום העליון עם הנדבק בו. ולפ\"ז דון מינה ואוקי באתרין דלפירש\"י והרמב\"ם דריש מעיא היינו הסמוך לקיבה דגם זה אין צריך לגוררו לגמרי עד זיבולא בתרייתא אלא הקרום לבד עם הנדבק בו דהא לא פליגי הרמב\"ם והגאונים אלא בפירוש ריש מעיא אהיכא קאי אם היינו הסמוך לקיבה או אסוף המעי אבל בפירוש דברי שמואל שאמר בעי גרירה הכל הולך אל מקום אחד וכולן שוין לטובה דגרירה לחוד הוא דבעי דמנ\"ל לאפושי פלוגתא בין הרמב\"ם והגאונים מה שלא נזכר בדבריו ולא בדברי שום פוסק ראשונים ואת אחרונים. והרי מרן בש\"ע הביא שני הפירושים וכתב וירא שמים יצא ידי שניהם ויגרור אורך אמה מכאן ואורך אמה מכאן אלמא דהשוה הכתוב זה לזה ושקולים הם וכי היכי דאורך אמה דסוף המעי היינו קילוף בעלמא ה\"ה אורך אמה דריש מעיא הסמוך לקיבה ולא הוצרך מרן לפרש דנמשך אחר לשון הגמרא והרמב\"ם דנקטי לישנא דגרירה דפשטא דהאי לישנא משמע דבעי כדי קליפה לחוד:
ותדע עוד שכן הוא שהרי בפרק כל הבשר (דף קי\"ג:) אמר רב משרשיא אין מחזיקין דם בבני מעים תרגמוה אכרכשא ומעיא והדרא דכנתא וכתב הטור סימן ע\"ה בשם הרשב\"א כשמולחין החלחולת אין מולחין אותה בצד הפנימי אלא בצד החיצון ששם שומן דבוק והביאו מרן בש\"ע. והרי איהו גופיה כתב בסימן ס\"ד לחוש לפירוש הגאונים דחלב זה טמא הוא לא יאכל ואיך כתב כשמולחין החלחולת דשומן שעליהם דינו כשאר בשר דמשמע דאוכלים אותו השומן אשר הוא חונה שם, והרשב\"א ז\"ל דכתב כן לשיטתיה אזיל שדחה פירוש הגאונים בשתי ידים כמ\"ש הר\"ן וה\"ה בשמו אבל על הטור ומרן דחששו לפירוש הגאונים קשיא אלא ע\"כ לומר כדכתיבנא דגרירה לחוד בעי להסיר הקרום עם הנדבק בו והשאר שומן הוא. הן עתה זכינו לדין שדברי הכלבו סמוכים לעד ומש\"ה כתב של צד הקיבה והכרכשא אין גוררין אותו לגמרי לפי שיש שם חלב טהור. גם מור\"ם סי' ס\"ד סט\"ו פסק כוותיה ומטעמיה וכתב וא\"צ להסיר רק הקרום עם הדבוק בו שעל אורך אמות אלו: אך הר\"ב סדר אליהו בפירושו על הלבוש הוכיח בראיות דט\"ס הוא בדברי הכלבו יע\"ש. ויש לתמוה שהרי מרן הב\"י ומור\"ם בס' ד\"מ סימן ס\"ד ובהגהותיו ורש\"ל פרק גיד הנשה סימן ז' ובעל דמשק אליעזר והב\"ח סימן ס\"ד כולם כאחד העתיקו דברי הכלבו כדמותם בצלמם ואיך אפשר לומר דאגב שיטפייהו לא דייקי באיסור חלב דחמיר וגם שום אחד מהמפרשים האחרונים זה השלחן אשר לפני ה' לא שתו לבם להסיר המכשלה הזאת ואדרבא ראה ראינו להר\"ב לחם חמודות דהשיג על הלבוש דהשמיט הגהה זו כמו שיע\"ש. ודרך כלל זאת אומרת דודאי הכלבו יודה על האמת דחלב שע\"ג הדקין אסור מן התורה למר כדאית ליה ולמר כדאית ליה אלא דס\"ל דלא אסרה תורה אלא הקרום והנדבק בו וכבר הוכחנו מהיכא נפקא ליה סברא זו, ומבואר למעיין דליכא למידק כלל דכל החלב שע\"ג הדקין אסור דלפ\"ז צריך למחוק כל הלשון של הכלבו ובעי גרירה מרישיה לסיפיה דמאי אהנו לן רבנן במה שהגיהו דצ\"ל של צד הקיבה גוררין אותו לגמרי ושל צד הכרכשא אין גוררין אותו לגמרי והלא כיון דלפירוש הגאונים ריש מעיא דבצד הכרכשא אסור אם אנו חוששין לפירושם להחמיר בספיקא דאורייתא היה לנו לחוש לגמרי ולגרור אותו החלב מכל וכל עד בלתי השאיר לו שריד דהא לדידהו כל אותו החלב אסור ומי שמע כזאת לחוש לפירוש הגאונים במקצת ולהקל במקצת מי כהחכם ויודע פשר דבר ואם כן דברי הכלבו אין להם מקום. וכי תאמר בלבבך דלהגאונים אין כל החלב אסור רק הקרום והנדבק בו וכמו שהוא האמת כדכתיבנא לעיל. אם כן לדידן נמי נימא הכי דבהא ל\"פ הרמב\"ם והגאונים ומנ\"ל לחדש פלוגתא זו ביניהם מה שלא נזכר בדברי שום פוסק: עוד יש להביא ראיה לדבר הזה שהרי כל מה שהוא תותב קרום ונקלף חלב הוא כמ\"ש מרן סימן ס\"ד ואם איתא דרמ\"א ס\"ל דא\"צ להסיר מריש מעיא הסמוך לקיבה רק הקרום העליון זהו נגד תלמוד ערוך לפי מה שפירש\"י תותב קרום ונקלף דהיינו לומר שהקרום הוא ע\"ג החלב ונקלף הקרום מעליו שאינו אדוק בו כל כך ולפ\"ז כיון דחלב שע\"ג הדקין קרום ונקלף אין מקום לדברי מור\"ם שכתב דא\"צ להסיר רק הקרום ומה שתחתיו מותר שהרי כי יסיר את הקרום נשאר כל החלב במקומו דבוק על הבשר. אמנם אי מהא לא איריא שהרי שרים רבים ונכבדים פליגי על רש\"י בזה כמבואר בדברי הראב\"ד שפירש הת\"כ הביא דבריו הרב קרבן אהרן דס\"ל דפירוש קרום ונקלף היינו לומר שהחלב פרוס כשמלה על גבי הקרום בענין שכשנקלף הקרום נקלף החלב עמו וכן דעת הטור סימן ס\"ד עיין ב\"ח שם באורך. ועל מדוכה זו נחלקו ר' יואל ור' אפרים בחלב הדבוק לכרס כמבואר באריכות במרדכי יע\"ש. ומור\"ם ס\"ל כוותייהו ועל פי זה דן את הדין דא\"צ לגרור כל החלב שע\"ג אמות דבקליפת הקרום סגי. וממה שלא הגיה מור\"ם בס\"ד אין שום ראיה לזה שהרי מרן שם סתמא קאמר דכל שהוא תותב קרום ונקלף חלב הוא ולא פירש בדבריו אל איזה מהפירושים דעתו נוטה:
אמנם נראין הדברים באמת ובתמים דיש ט\"ס בדברי הכלבו לפי טבע הלשון שהוא מגומגם מצד עצמו לא תוכל האר\"ש שאתו. וכבר ראינו למרן ז\"ל בס' ב\"ה אשר לו דהגיה דצ\"ל ונהגו לגרור שניהם מיהו של צד הקיבה גוררין אותו לגמרי ושל צד הכרכשא אין גוררין אותו לגמרי וכ\"כ הב\"ח בקונטרס אחרון הביא דבריהם הרב כנה\"ג יע\"ש. ותקון סופרים הוא זה ליישב הלשון למען ירוץ הקורא בו, אבל לענין הדין נלע\"ד דאפילו לפי הגהה זו לא אסרה תורה כל החלב שע\"ג הדקין. אלא עיקרן של דברים כך הוא דאהא דאמרינן ריש מעיא באמתא בעי גרירה רוב הפוסקים פירשו דהיינו המעי הסמוך לקיבה זולת הגאונים דס\"ל דהוי סוף המעי הסמוך לכרכשא ואנן יתמי דיתמי צריכין אנו לחוש להחמיר כדברי שניהם וכמ\"ש ה\"ה דהרמב\"ם מייתי פירוש הגאונים כדי לחוש להם וכ\"כ מרן בש\"ע וירא שמים יצא ידי שניהם. והנה בין למר ובין למר לא אסרה תורה אלא הקרום עם הנדבק בו והשאר שומן הוא ומותר ומעיקר הדין א\"צ להסיר רק הקרום עם הנדבק בו אלא לפי שאין אנו בקיאים לחטט אחריו ולגרור החלב מכל וכל ולא יבצר שישאר ממנו מעט מזעיר זעיר שם זעיר שם דא\"א לצמצם להבדיל בין הטמא ובין הטהור ואתי לאיחלופי ונמצא פוגע באיסור תורה ח\"ו מש\"ה לענין חלב שע\"ג הדקין הסמוך לקיבה נהוג עלמא לגררו לגמרי כיון דלרוב הפוסקים אותו החלב אסור מדאורייתא ואיכא למיחש לקלקולא לך לך אמרינן לנזירא סחור סחור לקרמ\"א לא תקרב. אבל בחלב שע\"ג הכרכשתא כיון דלדידן טהור הוא כשאר שומן דעלמא אף דלכתחלה אנו חוששין לפירוש הגאונים מ\"מ לא נהוג עלמא בכה\"ג להחמיר כ\"כ לגרור לגמרי מדאגה מדבר שמא ישאר ממנו מעט ע\"ג השומן שבכרכשתא דכיון דאינו אלא חומרא בעלמא הבו דלא לוסיף עלה כנ\"ל. ויש סמך לדבר הזה מדברי הרב הגדול הוא דמשק אליעזר (דף רל\"ו.) שכתב וז\"ל לפירש\"י דריש מעיא הוא היוצא מהקיבה נהי דהחלב אסור מ\"מ המעי עצמו שרי ואפשר דאעפ\"כ אסור אע\"פ שאינו מאוס מ\"מ א\"א לגרר שם היטב את החלב ע\"כ. ואין להוכיח מכאן שכל החלב אסור מן התורה שהרי אפילו המעי אסור בגללו כ\"ש החלב שעליו. ויש פתחון פה לדחות ולומר דאע\"ג דלא אסרה תורה אלא הקרום עם הדבוק בו מ\"מ משום שאי אפשר לגוררו היטב הדק כתב העיטור דחותכו ומשליכו ואדרבא כלפי לייא מדברים אלו יש להוכיח דלא אסר הכתוב אלא החלב עם הנדבק בו והנותר ממנו שומן הוא ומש\"ה אתי שפיר שכתב בעל העיטור והצריך לחותכו לכלב תשליכון אותו דא\"א לכוין היטב לגרור החלב מע\"ג השומן דאי ס\"ד דכל אותו השומן טמא הוא מה המצוה הזאת ומה טעם יש בזה לאסור המעי באכילה משום דא\"א לגוררו א\"כ אפוא רבו פרושים בישראל שלא לאכול חתיכת בשר שצריכה ניקור מהחלב משום דא\"א לנקותו היטב אלא ע\"כ כדכתיבנא. ומש\"ה במעי הסמוך לכרכשתא כתב העיטור דחותכו ומשליכו משום דמאיס ואינו ראוי לאכילה ולא יהיב טעמא משום דאי אפשר לגוררו דכיון דחומרא בעלמא הוא שנהגו לחוש לפירוש הגאונים לא חשו להכי וכדאמרן. גם מדברי הכלבו יש להוכיח כן שהרי בחלב שע\"ג הקיבה ושע\"ג המסס ובית הכוסות ושעל הכרס כתב צריך ליטול כל החלב ואחרי כן גבי ריש מעיא כתב צריך לגרור החלב שעליו משמע להדיא דמעיקר הדין אין צריך כי אם גרירה אלא שאח\"כ כתב שאותו שבצד הקיבה נהגו לגוררו לגמרי ושל צד הכרכשתא אין גוררין אותו לגמרי וטעמא דמלתא הלא היא כתובה לעיל וכיוצא לזו כתב רש\"ל פ' ג\"ה סי' ד' שכתב הא\"ז וז\"ל אע\"פ שמן הדין א\"צ ליטול את הקרום של יותרת הכבד אלא מצד חוץ ולא מצד הריאה מ\"מ נהגו ליטול מכל צד דלא ליתי למטעי ע\"כ:
ומעתה נתיישבו דברי הב\"ח שהם מוקשים לכאורה שבסימן ס\"ד כתב כדברי הכלבו ובקונטרס אחרון הגיה הלשון, גם בתשובה אשר לו סימן קי\"ח וסימן קנ\"ב מוכח מדבריו דחלב שע\"ג הדקין הסמוך לקיבה גוררין אותו לגמרי מדלא קשיא ליה אלא על מה שנוהגין שלא להסיר רק הקרום שע\"ג החלב הסמוך לכרכשתא ולפי דרכנו יבא הכל על נכון דלעולם ס\"ל להב\"ח כמ\"ש בחיבורו סי' ס\"ד דנקט לישנא דגרירה לאשמועינן דלא אסור רק הקרום. ומה שהגיה דברי הכלבו בקונטרס אחרון היינו לומר דהמנהג הוא לגרור צד הקיבה לגמרי ושל צד הכרכשא אין נוהגין לגוררו לגמרי ומש\"ה לא קשיא ליה בתשובה הנזכרת כי אם על מנהג החלב של הכרכשא שאין גוררין אותו לגמרי. ויש להביא ראיה עצומה לאשר ולקיים כל הכתוב מדברי הרב כנה\"ג סי' ס\"ד שהרי באות פ\"ט הביא הגהת מרן והב\"ח שהגיהו דברי הכלבו דצריך לומר של צד הקיבה גוררים אותו לגמרי ושל צד הכרכשא אין גוררין אותו לגמרי. ואחרי כן באות צ\"ג העתיק דברי הלחם חמודות שהשיג על הלבוש שהשמיט דברי מור\"ם שכתב וא\"צ להסיר רק הקרום שע\"ג אמות אלו. ולטעמיה נמצא דהר\"ב כנה\"ג סותר את עצמו תוך כדי דבור אלא ע\"כ לומר דשניהם צדקו יחדיו גם בסי' ס\"ה בהגהת ב\"י אות ע\"ז כתב הרב כנה\"ג דמ\"ש העיטור וקולף קרום של חלב שעליה על ריש מעיא באמתא לפי פירוש רש\"י קאמר יע\"ש. וזו היא ראיה שאין עליה תשובה ויתד היא שלא תמוט עולם ועד: כללא דמלתא נמצינו למדין מכל האמור דחלב שע\"ג הדקין והוא ראש המעי בין לפירש\"י והרמב\"ם בין לפירוש הגאונים לא נאסר כי אם הקרום שעליו וזהו שכתב מור\"ם ז\"ל סט\"ו וא\"צ להסיר רק הקרום עם הדבוק בו שעל אורך אמות אלו כלומר דמדינא כך הוא ואע\"ג דסיים וכתב וכן נוהגין ואילו הכלבו כתב שנהגו לגרור של צד הקיבה לגמרי. אין זה מן התימה דנהרא נהרא ופשטיה. וע\"פ הדברים האלה יש מקום וטעם נכון בר נותן טעם דהיתרא להוראת הר\"ב שער אפרים להכשיר במחט הנמצא בריש מעיא דכיון דיש שם חלב טהור ודאי דסותם דאע\"ג דלענין אכילה אנו גוררין החלב הסמוך לקיבה לגמרי היינו משום חומרא כדי שלא יבא לאכול מהחלב עצמו דאין ברירה אבל לענין סתימה כיון דיש שם חלב טהור אע\"ג דלא ידעינן ליה סותם הנקב ואין אנו צריכין לההיא דבר חימצא שהביא הר\"ב שער אפרים. וזאת שנית יש טעם נכון להכשיר משום דאהא דאמרינן ריש מעיא באמתא בעיא גרירה נחלקו המפרשים ז\"ל דלדעת רש\"י ר\"ל שיעור אמה בת ששה טפחים אבל הרמב\"ם לא הזכיר זה וכתב הרא\"ש ז\"ל ונראה דמפרש דלבני מעיים קרי אמתא על שם אמת המים וכתב מרן הב\"י סי' ס\"ד דבדבר מועט סגי וכ\"כ ר' ירוחם בדעת הרמב\"ם נט\"ו ח\"י הובא בס' עבודת הגרשוני סי' ס\"ו ובד\"מ סי' ס\"ד יע\"ש וכ\"כ רש\"ל פ' גיד הנשה סי' ז' וכיון שכן יש פנים להכשיר מטעם ס\"ס ספק אם חלב הדקין שאסרה תורה הוא החלב שע\"ג המעי שבצד הקיבה או אותו שבצד הכרכשא ואת\"ל דשל צד הקיבה חלב הוא אכתי איכא לספוקי שמא הלכתא כהרמב\"ם דלא בעי גרירה שיעור אמה אלא בכל שהוא סגי והשאר שומן הוא וסותם ואם כן ממ\"נ יש מקום להכשיר:
עוד רגע אדבר במ\"ש עוד הר\"ב פרי חדש בקונטרס אחרון סימן מ\"ח וז\"ל ומסתברא נמי דחלב דסוף המעים נמי אע\"ג דמיכל לא אכלי ליה מיסתם קא סתים ע\"כ. וראיתי שהקשו עליו דאשתמיט מיניה מימרא דר\"נ (דף מ\"ט:) וש\"ע סימן מ\"ו סעיף א' מביאו וז\"ל כל חלב טהור סותם וטמא אינו סותם חוץ מקרום הלב וחלב שע\"ג הכרכשא אע\"פ שהן טהורין אינן סותמים כו' הרי מבואר להדיא דעל גבי הכרכשא החלב שלו אינו סותם אע\"פ שהוא טהור ואיך כתב דאפילו לדעת הגאונים מיסתם קא סתים עכ\"ל. ולכאורה היא תפיסה גדולה על הפר\"ח ואשתומם כשעה חדא והיו עיני ולבי עומדים צפופים למען דעת אם יש עליו מליץ כי דברים הללו יש בהם משום מחוסרי אמנה דהרב ז\"ל כי רב גובריה בכל מכל כל נתעלמה ממנו הלכה חלילה. עד שמצאתי את שאהבה נפשי אחזתיו ולא ארפנו אם לא ביד חזקה הלא זה הדבר דהנה אהא דאמר שמואל ריש מעיא באמתא בעי גרירה כתב הרמב\"ם וז\"ל ויש מהגאונים שאומרים שראש המעי שצריך לגוררו הוא המעי שיוצא בו הרעי שהוא סוף המעיא ע\"כ, והרשב\"א ז\"ל בפ' גיד הנשה כתב וז\"ל ומשם אחרים כתב שהיא המעיא הנמשך מן הכרכשא ולמטה ולא מחוור דכרכשא לא מיקרי מעיא אלא הדקין וכדאמר לקמן תרגמא אהדרא דכנתא וכרכשא והעולם קוראין חלחולת או כרכשא עכ\"ל:
והנה מקום אתי ליישב בעד הגאונים ולסלק מעליהם קושיא זו והוא זה, דהדבר ברור מדברי הרמב\"ם והרשב\"א אלו שהגאונים לא אסרו אלא החלב שבראש הכרכשא והוא סוף המעים שהן הדקין המלופפים ומשם ואילך מתחיל הכרכשא ועל אותו חלב אמרו הגאונים דבעי גרירה עד אמתא אבל משם ואילך עד סוף הכרכשא שומן הוא ומותר וכן מבואר בדברי רבינו ירוחם נט\"ו ח\"י בהביאו פירוש הגאונים ז\"ל גם בסי' ס\"ה כתב הטור בשם העיטור בסדר הניקור שלו וז\"ל וממשיך את החלחולת וקולף קרום של חלב שעליה וכתב על זה מרן הב\"י וז\"ל אפשר שחלב שבראש הכרכשא קאמר וכמ\"ש בסי' ס\"ד שי\"מ כן על ריש מעיא באמתא בעי גרירה ע\"כ. גם בערוך ערך רי\"ש כתב וז\"ל וי\"א המעי הנמשך מכרכשא ולמטה, הרי דלא אסרו הגאונים אלא החלב שע\"ג ראש הכרכשא שהוא סוף המעים ומש\"ה קאמר שמואל ריש מעיא כלומר סוף המעיא ולא קאמר ריש כרכשא משום דהוה משמע סוף הכרכשא. ולא נעלם מעיני הגאונים דזה המעי שמו כרכשא או חלחולת ולא מעי סתם אלא דס\"ל דה\"פ סוף מעי דהיינו תחלת הכרכשא בעי גרירה כנ\"ל:
ומעתה נסתלקה הקושיא הנזכרת מעל הפר\"ח ולא קשיא מידי דמה ענין פירוש הגאונים לההיא דסי' מ\"ו והלא הגאונים איירו בראש הכרכשא והתם איירי בסופה כמבואר בסי' מ\"ו כתוב לאמר וחלב שע\"ג הכרכשתא פי' מעי הדבוק בפי הטבעת וזה ודאי אינו סותם משום דעשוי ככובע. אבל תחלת הכרכשא שהוא סוף הדקין אינו עשוי ככובע אלא הוא תותב והיינו טעמא דקאמר רב נחמן חלב העשוי ככובע אינו סותם ולא קאמר בהדיא חטי דכרכשא ודוק. וע\"פ זה יש ליישב דברי העיטור שכתב וז\"ל ומוציא ראשיהם של בני מעים באותו חלחולת המטונפת כו' ומחתך אותה חלחולת עם אמה מבני מעיים ומשליכו לפי שאינו ראוי לאכילה וכתב על זה מרן הב\"י נראה דהיינו ריש מעיא באמתא. עוד כתב בעל העיטור וממשיך את החלחולת וקולף קרום של חלב שעליה וכתב על זה מרן ואפשר שחלב שבראש הכרכשא קאמר כו' וכתב הר\"ב כנה\"ג אות ע\"ז דמדברי מרן אלו מוכח דמ\"ש העיטור לעיל ומחתך אותה חלחולת קאי על ראש המעים כפירש\"י. ולא ידעתי איך חשב כזאת על מרן ז\"ל דאיך אפשר לצייר שיאמר העיטור דריש מעיא הסמוך לקיבה שהוא נקי ובר משליכו לפי שאינו ראוי לאכילה וסוף הכרכשא שהוא גרף של רעי קולף החלב שעליו והיה לאכול אין זה אלא דברי תימה ועוד שהרי מרן הב\"י בסוף הסימן כתב ע\"ד העיטור שהשמיט קצת דברים שיש בהם שורש ומני בהדייהו דין ריש מעיא באמתא ולפי דברי הרב ז\"ל הרי העיטור הביא דין זה וחשש לפירש\"י ולפירוש הגאונים וצ\"ע:
אמנם לפי דרכינו יבא הכל על נכון דמעיקרא איירי העיטור בסוף הכרכשא שהוא המעי המטונף ועלה קאמר דחותכו ומשליכו לפי שאינו ראוי לאכילה ובסוף דבריו אייתי פירוש הגאונים דריש מעיא היינו ראש הכרכשא דבעי גרירה כלומר לקלוף קרום החלב שעליו ונמצא שלא הביא פירש\"י והרמב\"ם וזהו שכתב מרן דהשמיט דין ריש מעיא וזה מבואר בדברי מרן. ואני תמיה על המקשה אדקשיא ליה על הפר\"ח דאשתמיט ליה מימרא דר\"נ תיקשי ליה על פירוש הגאונים גופיה מההיא דר\"נ ולא ידעתי היאך מצא ידיו ורגליו ליישב פירוש הגאונים עם מימרא דר\"נ דקשה לזווגם כקריעת ים סוף אם לא על פי אחד מהשני דרכים שכתבתי:
עוד נראה לומר ליישב הוראת הפר\"ח כי מודעת זאת דהאי דאמרינן חלב טהור סותם נחלקו בו הראשונים ז\"ל דלרש\"י ובה\"ג הוא סותם אפילו נקב שבאבר שכנגדו ולדעת התוספות והרשב\"א אינו סותם אלא אותו האבר בעצמו כאשר מבואר בסי' מ\"ו ולפי שיטת רש\"י וסיעתו הא דאמרינן חלב העשוי ככובע אינו סותם ואמרי לה חטי דכרכשא היינו לומר דאם ניקבו הדקין וחלב הכרכשא סותמן לאו סתימה היא אע\"ג דהוא חלב טהור משום דעשוי ככובע ואינו סותם אלא הנקב הקרוב אליו באבר עצמו לא את שכנגדו ומש\"ה לא קאמר ר\"נ ניקב הכרכשא טריפה אלא סתמא קאמר דחלב שע\"ג הכרכשא אינו סותם ואמטו להכי ס\"ל להפר\"ח דאע\"ג דראש הכרכשא החלב שעל גבו טמא הוא לא יאכל לפי פירוש הגאונים מכל מקום כיון דלדידן טהור הוא וקי\"ל דחלב טהור סותם אית לן למימר דאע\"ג דחלב זה לא יהיה לו דין חלב טהור לגמרי להיות סותם אפילו נקב של אבר אחר מ\"מ לנקב הכרכשא גופיה סותם כיון דלדידן שרי באכילה, ועוד דכיון דקי\"ל דחלב טהור סותם יש לנו לומר דאע\"ג דחלב הכרכשא אינו סותם ואין לך בו אלא חדושו דהיינו לאבר שכנגדו לא לכרכשא עצמה זהו טעמו של הפר\"ח. אמנם דברי מרן הב\"י ס\"ס מ\"ו עומדים לנגדו כמו שיראה המעיין: כל הרשום בכתב הוא דרך שקלא וטריא להליץ טוב בעד הרב שער אפרים והרב פרי חדש שהסכימו להכשיר וטעמם ונמוקם עמם ועוד הוספתי תרי טעמי דיש להם על מה שיסמוכו אך אם המצא ימצא איזה מורה צדק מגבורי ישראל היושבים ראשונה על כסא ההוראה שדעתו יהיה נוטה לאיסור מי יבא אחרי המלך חלילה לי מעשות זאת אפילו להחמיר במקום שהוא מיקל כל שכן דאין בי כח להקל במקום שהוא יחמיר וכההיא דאמרינן בפרק אלו טריפות רב ואיסורא דאורייתא ואת אמרת התורה חסה על ממונם של ישראל רק כוונתי רצויה להליץ בעד שני המאורות הגדולים הרבנים הנזכרים והמעיין יבחר והנלע\"ד כתבתי להלכה ולא למעשה): " + ] + ], + [ + [], + [ + "וכן אם הורו ואמרו כו'. דע דב\"ד שהורו שמותר לבעול סמוך לוסתה וראתה בתוך תשמישה ונמצא דמתוך הוראת ב\"ד בעל נדה על זה כתב הר\"ן בחידושיו פ\"ב דשבועות (דף ח\"י) דלא מיבעיא למאן דאית ליה דההיא אזהרה דוהזרתם אינו אלא כי אם אסמכתא דפשיטא דאין ב\"ד חייבין אלא אפילו שנאמר שהיא דרשה גמורה מ\"מ אין ב\"ד חייבים כיון שלא הורו אלא בעשה ובעשה ליכא חיוב ב\"ד יע\"ש שיישב השמועה כפי דין זה: " + ], + [ + "אין זו הוראה אלא טעות כו'. לא ידעתי למאי איצטריך טעם זה דבגמרא לא הוצרכו לזה אלא משום דסבירא ליה דיחיד שעשה בהוראת ב\"ד פטור אבל לדידן דקי\"ל חייב כי נמי חשיב הוראה חייב וצ\"ע ועיין בלח\"מ (דף ה') מהלכות אלו: " + ] + ], + [ + [], + [], + [], + [], + [ + "אלא מביא פר לעצמו. עיין מ\"ש מרן וגם בעיני יפלא דהא חטאת אינה באה בנדבה וא\"כ היכי מייתי מספק וצ\"ע: סליקו להו הלכות שגגות בס\"ד " + ] + ] + ], + "versions": [ + [ + "Warsaw, 1881", + "https://www.nli.org.il/he/books/NNL_ALEPH001763900/NLI" + ] + ], + "heTitle": "משנה למלך על משנה תורה, הלכות שגגות", + "categories": [ + "Halakhah", + "Mishneh Torah", + "Commentary", + "Mishneh LaMelech", + "Sefer Korbanot" + ], + "sectionNames": [ + "Chapter", + "Halakhah", + "Paragraph" + ] +} \ No newline at end of file diff --git a/json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Mishneh LaMelech/Sefer Korbanot/Mishneh LaMelech on Mishneh Torah, Paschal Offering/Hebrew/Warsaw, 1881.json b/json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Mishneh LaMelech/Sefer Korbanot/Mishneh LaMelech on Mishneh Torah, Paschal Offering/Hebrew/Warsaw, 1881.json new file mode 100644 index 0000000000000000000000000000000000000000..e87a416d106fbd16b82b5104887b39f4c66f4acb --- /dev/null +++ b/json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Mishneh LaMelech/Sefer Korbanot/Mishneh LaMelech on Mishneh Torah, Paschal Offering/Hebrew/Warsaw, 1881.json @@ -0,0 +1,159 @@ +{ + "language": "he", + "title": "Mishneh LaMelech on Mishneh Torah, Paschal Offering", + "versionSource": "https://www.nli.org.il/he/books/NNL_ALEPH001763900/NLI", + "versionTitle": "Warsaw, 1881", + "license": "Public Domain", + "actualLanguage": "he", + "languageFamilyName": "hebrew", + "isBaseText": true, + "isSource": true, + "isPrimary": true, + "direction": "rtl", + "heTitle": "משנה למלך על משנה תורה, הלכות קרבן פסח", + "categories": [ + "Halakhah", + "Mishneh Torah", + "Commentary", + "Mishneh LaMelech", + "Sefer Korbanot" + ], + "text": [ + [ + [ + "מצות עשה לשחוט הפסח כו'. כל הני דתנן בפ\"ק דחגיגה דפטורים מראיה והביאם רבינו לקמן פ\"ב מהל' חגיגה נראה דחייבים בקרבן פסח דהא מיעוטא דהנהו בראיה כתיבי ולא ילפינן פסח מראיה. וזהו שסתם רבינו וחייב הכל. אך ראיתי להתוס' בפ\"ק דפסחים (דף ג') ד\"ה מאליה שכתבו ור\"י בן בתירא שלא עלה לרגל י\"ל שלא היה לו קרקע או זקן היה שאינו יכול להלוך ברגליו דפטור מפסח כמו מראיה ע\"כ. ולא ידעתי הא היכא רמיזא דהני פטירי מפסח ובגמרא לא פטרו זקן מפסח אלא כשאינו יכול לאכול כזית. ולא ידעתי אי אליבא דתוס' לגמרי ילפינן פסח מראיה אלא דזה לא יתכן דהא נשים פטורות מראיה וחייבים בפסח. ואם נאמר דהני דוקא דכתבו התוס' ילפינן מראיה לא ידעתי מנא להו. עוד ראיתי לתוס' שם שכתבו א\"נ נציבין חו\"ל היא כו'. ולא ידעתי מה הועיל היותו חו\"ל דאי לפוטרו מפסח ראשון כל שהיה רחוק ט\"ו מיל פטור ואי ס\"ל דמי שדר בחו\"ל פטור לגמרי אף מפסח שני זה לא ידעתי היכא איתיה ואף במצות ראיה לא ראיתי שיפטרו למי בחו\"ל. סוף דבר שדברי התוס' מתחלתם עד סופם צריכים אצלי תלמוד: " + ], + [], + [ + "אף בשעת היתר הבמות כו'. ראיתי לבאר קצת דיני הבמות בין במת ציבור בין במת יחיד. דע דאליבא דכ\"ע ציבור לא הקריבו בבמת יחיד וזה מוסכם מהכל וכן יחיד לא הקריב חובה בבמת יחיד וגם זה מוסכם לא נחלקו אלא ביחיד בבמת ציבור איזה קרבן מקריב וכן ציבור בבמת ציבור. והנה אליבא דר' מאיר יחיד לא הקריב חובה אפילו בבמת ציבור אבל נדרים ונדבות הקריב אפילו בבמת יחיד וכן מנחה ועופות הקריב היחיד בבמת ציבור ובבמת יחיד ונזירות נמי לר\"מ הוי דבר הנידר והנידב ולדידיה אתא קרא דאבשלום כפשטה שהלך לחברון שהיתה שם במת יחיד להקריב קרבן נזירות דלדידיה קרבן נזירות קרב בבמת יחיד. ודע דאליבא דמ\"ד דעופות קרבין בכמה איכא מ\"ד שכל עופות כשרין בבמה ואפי' תרנגולין ואפי' חיה ולא מיעט אלא טמאין אך התוס' בסוף פ\"ק דחולין (דף כ\"ב) סתרו סברא זו וכתבו דלכ\"ע אינם כשרין כי אם תורים ובני יונה ודברי הירושלמי הם בבמת בני נח ע\"ש. ואמרינן בגמ' בפ' פרת חטאת דאליבא דכ\"ע חטאת ואשם דנזיר חובות נינהו ואינם קרבים ונראה דבין בבמה גדולה בין בקטנה אינו קרב חטאת ואשם דיחיד משום דלר\"מ אין חילוק בין במה גדולה לקטנה לקרבן חובה דיחיד דבכולם אינו קרב. ודע דקרבן פסח קרבן ציבור הוי וקרב בגלגל בבמת ציבור דהכי כתיב ויעשו בני ישראל את הפסח בגלגל אך אני מסתפק בפסח שני דאי הוי קרבן יחיד אינו קרב אפי' בבמת ציבור משום דהוי חובה. והנראה מדברי התוס' בפ' פרת חטאת (דף קי\"ח) ד\"ה תתרגם דפסח שני קרב בבמה ומיהו לא נתבאר בדבריהם אי קרב בבמה קטנה ולי נראה דאינו קרב כי אם בבמה גדולה דומיא דפסח ראשון משום דטעמא דפסח שני דקרב אע\"ג דהוי קרבן יחיד משום דאתי מכח קרבן ציבור דפסח ראשון קרבן ציבור הוי וכיון דפסח ראשון אינו קרב אלא בבמה גדולה ה\"ה פסח שני ועולת ראיה אליבא דכ\"ע קרבן יחיד הוי ולא דמי לפסח ולפי זה אינו קרב לא בבמה גדולה ולא בקטנה. ומ\"מ אני מסתפק בזה דבפ\"ה דיומא (דף נ\"א) נראה דחגיגה קרבן ציבור הוי ופסח קרי ליה התם קרבן יחיד וכן אני מסתפק בחביתי כ\"ג ופר ואיל שהיה מביא ביום הכפורים דמההיא דיומא משמע דקרבן יחיד הוי והכי איתא בריש פ\"ב דתמורה ובפ\"ק דיומא (דף ז') ולפי זה לא קרבו בשום במה ומשמעתין דפרת חטאת מוכח דחביתין הוי קרבן צבור דפריך ולוקמה במנחה דהא איכא חביתין והדבר צריך תלמוד: ודע דרבנן חולקים על ר\"מ וס\"ל דאין מנחה ועופות בבמה משום דזבחים כתיב וכן נזירות ס\"ל דהוי חובה ולא קרב בשום במה דבהא מודו לר\"מ דחובת יחיד אינו קרב לא בגדולה ולא בקטנה ולרבנן יש לתמוה מאבשלום דהיכן הלך להביא קרבנותיו והתוס' כתבו דרבנן ס\"ל דלאו נזיר הוה וקרא דאלכה ואשלמה את נדרי מיירי בנדרים ונדבות. אך בד\"ה מחלוקת כתבו דליכא למימר דקרא איירי בשאר נדרים דבתמורה משמע דאיירי בקרבן נזירות וברפ\"ב דתמורה צדדו התוס' דאפשר דרבנן דר\"מ ס\"ל כר' יהודה דיחיד מקריב חובות בבמה גדולה דומיא דציבור ולפי זה הלך אבשלום לחברון להביא כבשים ולהקריבם בגבעון אבל כבר דחו התוס' שם פירוש זה דמריהטא דשמעתא מוכח דרבנן קמאי כר\"מ ס\"ל ומוכרח הוא מדפריך בגמרא חכמים היינו ת\"ק ואי כדברי התוס' טובא איכא בינייהו דרבנן קמאי כר' יהודה ובתראי כר\"מ מדקאמרי כל שהציבור מקריבים כו' משמע דיחיד אינו מקריב חובה אפילו בבמה גדולה. ול\"נ לתרץ דאפשר דאבשלום מעיקרא כי נדר הכי נדר ע\"מ שאגלח מנדרים ונדבות הריני נזיר וכמ\"ש התוס' בפ\"ב דביצה (דף כ') ד\"ה נזיר ואין חילוק בין מעות מעשר שני לנדרים ונדבות דכולהו מחד טעמא אימעיטו דכל קרבן חובה אינו בא אלא מן החולין אבל היכא דהקדים ואמר ע\"מ שאצא בנדרים ונדבות הריני נזיר מהני וכמ\"ש התוס'. עוד כתבו התוס' בפ\"ב דתמורה דלר\"ש דאמר בנזיר דאם גלח על שלמי נדבה יצא אפשר דאבשלום נדר להביא עולת נדבה ודבר הנידר והנידב קרב בבמה לכ\"ע ועלה היה אבשלום רוצה לגלח ע\"כ. ומיהו קשה לי אימור דאמר ר\"ש אם גלח דהיינו בדיעבד לכתחלה מי אמר וא\"כ אכתי קשה איך היה עולה לחברון לגלח על נדרים ונדבות לכתחילה ועוד קשה מדוד איך הניחו. ודע דר' יהודה ס\"ל דחובות יחיד נמי קרבו בבמה גדולה דכי כתיב הישר אבעיניו כתיב דהיינו במה קטנה והתם דוקא לא קרבו אלא נדרים ונדבות ולא נתבאר בדברי ר\"י אי נזירות הוי חובה ולא קרב אלא בבמה גדולה או הוי נידר ונידב וקרב אפי' בקטנה והתוס' צדדו שני צדדים הללו בדברי ר\"י ולדידיה לא תיקשי מאבשלום דאף דנימא דנזירות הוי חובה הלך לחברון להביא כבשים ולהקריבם בגבעון ומנחה לר\"י לא קרב בבמה דהכי קאמר ר\"י במתני' דריש פרת חטאת אין מנחה בבמה והתוס' הקשו דא\"כ היכי קאמר ר\"י כל שהציבור והיחיד מקריבים באהל מועד שבמדבר מקריבים באהל מועד שבגלגל והא איכא לר\"י מנחה ועופות אלמא דלר\"י מנחה ועופות קרבו בבמה והתוס' צדדו דאפשר דלר\"י בבמה גדולה איכא מנחה ובבמה קטנה ליכא ובמתני' איירי בבמה קטנה ודחו חילוק זה דמהיכא תיתי הך דרשא וכן כתבו בסוף הפרק (דף קי\"ט) . ולי נראה דמלישנא דר\"י הכי משמע דקאמר ובמה שבראש גגו לא היה מקריב עליה אלא עולה ושלמים ומדלא קאמר דבר הנידר והנידב משמע דאתא למעט מנחה ומרישא דקתני כל שהציבור משמע דאין מנחה בבמה וא\"כ בלא מתני' קשיא דר' יהודה רישא לסיפא וע\"כ אית לן למימר דשאני ליה לר\"י במנחה בין במת יחיד לבמת ציבור ומתני' איירי בבמת יחיד ופשטה בהכי איירי. ודע שראיתי לתוס' בפ\"ב דסוטה (דף ט\"ז) ד\"ה לרבות דרש\"י כתב דלא גרסינן לרבות נוב וגבעון משום דנוב וגבעון אין משקין בהם סוטות ותמהו דאימא דאיסי בן יהודה ס\"ל כר' יהודה דאמר כל שהציבור והיחיד מקריבין באהל מועד שבמדבר מקריבין באהל מועד שבגלגל כו' ע\"כ, ולפי מ\"ש בשם התוס' תמיה לי מלתא דהא כר' יהודה נמי לא אתי דהא איהו ס\"ל דאין מנחה בבמה בין בגדולה בין בקטנה וא\"כ איך יתכן שישקו סוטות בנוב וגבעון ולחלק ולומר דדוקא מנחה דנדר ונדבה לא קרבה אבל מנחה דחובה קרבה זה לא יתכן בעיני וכעת צ\"ע. ודע דר\"ש ס\"ל דיחיד לא הקריב חובות אפי' בבמה גדולה וס\"ל נמי דאין מנחה בבמה ונזירות נמי ס\"ל דהוי חובה ולא קרב בבמה וצבור נמי ס\"ל דלא הקריבו בבמה גדולה אלא פסחים וחובות הקבוע להם זמן שיש כמותם בנדבה יחיד והיינו תמידים לפי שגם היחיד מתנדב עולה ומקריבה אבל חטאות ואשמות כגון שעירי הרגלים שאין כנגדם ביחיד לפי שאין חטאת ואשם באים בנדבה לא הקריבו הציבור וכ\"ש פר העלם ושעירי ע\"ז שאף שהם קרבן ציבור אין זמנם קבוע ואינם באים בנדר או בנדבה וכן שלמי עצרת לא הביאו ואע\"ג דאיכא שלמי נדבה לא דמו דשלמי עצרת הוו קדשי קדשים ושלמי נדבה קדשים קלים כן כתבו התוס' ור\"ש וכתבו התוס' דבנוב וגבעון לא קרבו ביוה\"כ לא שעירים ולא פרים. ועיין במ\"ש רש\"י בפ\"א דמגילה (דף ט') . ודע שסוגיא זו דתתרגם מתניתך בעולת כו' לא יכולתי להולמה לפי גירסתנו. והנראה מדברי רש\"י והתוס' שגירסא אחרת יש להם וטעות נפל בספרים. ועיין בפרק כל שעה (דף ל\"ח) ובפ\"ק דמגילה (דף ט'):
ודע דאיכא תנא דס\"ל דלא נתחייבו ישראל בפסח אלא לאחר ירושה וישיבה ולפי זה פסח שהקריבו ישראל במדבר ופסח גלגל היה ע\"פ הדיבור דס\"ל דכל מקום שנאמר ביאה אינו אלא לאחר ירושה וישיבה ועיין במ\"ש התוס' בפ\"ק דקדושין (דף ל\"ז) ד\"ה הואיל ובהרא\"ם פ' בהעלותך. אך סוגיא דפרת חטאת דקאמר מ\"ט דר\"ש דכתיב ויעשו בני ישראל את הפסח כו' ס\"ל כאידך תנא דקאמר דביאה האמורה גבי תפילין משמע עשה מצוה זו שבשבילה תכנס לארץ וה\"ה ביאה האמורה גבי פסח דאי לא מאי קאמר פשיטא הא טובא אשמעינן שאע\"פ שלא נתחייבו אלא לאחר ירושה וישיבה ע\"פ הדיבור עשו אותו הפסח אם קרבו נסכים במדבר או לא. ואם יש חילוק בין קרבן ציבור לקרבן יחיד וכן אם קרבו נסכים בגלגל ואם יש חילוק בין במת ציבור לבמת יחיד עיין בפ\"ק דקדושין (דף ל\"ז) ובפ' בתרא דזבחים (דף קי\"ח) ובפרק השוחט והמעלה (דף קי\"א) אם עולה שהקריבו ישראל בסיני קודם הקמת המשכן היתה צריכה הפשט וניתוח. עיין בפ' בתרא דזבחים (דף קט\"ו) ובפ\"ק דחגיגה (דף ו') ובסוף זבחים (דף ק\"כ) . אם הקריבו שלמים בני נח פ' בתרא דזבחים (דף קט\"ז) . אם עבדו הבכורות עד הקמת המשכן או משבאו לסיני נפסלו הבכורות ועבודה בכהנים מחלוקת תנאים בפ' פרת חטאת (דף קט\"ז):
תנן בריש פ' פרת חטאת אלו דברים שבין במת יחיד לבמת צבור סמיכה ושחיטת צפון ומתן סביב ותנופה והגשה וכיהון ובגדי שרת וכלי שרת וריח ניחוח ומחיצה לדמים ורחוץ ידים ורגלים ואמרי' בגמ' דחזה ושוק ותרומת לחמי תודה נוהגין בבמה גדולה ואינם נוהגים בקטנה וכן זרוע בשלה אליבא דמ\"ד דנזירות קרב בבמה קטנה זרוע בשלה לא נהג בה וכן קרן ויסוד וכבש ורבוע וכיור וכנו נוהג בבמה גדולה אך לא בקטנה ובשחיטת לילה בבמה קטנה נחלקו רב ושמואל חד אמר כשרה וחד אמר פסולה וכן אם עולת במה קטנה בעיא הפשט ונתוח מחלוקת רב ור\"י. ואלו דברים ששוה במה גדולה לקטנה דם מתיר ופגול ומומין נותר וטמא כל אלו נוהג בקטנה כגדולה. ואם נשים כשרות במקום דלא בעינן כיהון ובגדי שרת עיין בחדושי מוהרימ\"ט לקדושין עלה דההיא שכתבו התוס' בפ\"ק דקדושין (דף ל\"ו) ד\"ה הסמיכות שכתב שהתוס' אתו לאשמועינן דמהגשה ואילך מיירי בכהנים דוקא לומר דבבמה בשעת היתר דלא בעינן כיהון כו' אף האשה כשרה וכו' ע\"ש. והאי טמא דתנינן הכא פירש רש\"י דהיינו לאכול קדשים דאינו יכול לאכול הטמא ולענין אם הטמא מקריב לא נתבאר בדבריו ולכאורה היה נראה דבבמה קטנה דהזר מקריב דהוא הדין טמא אך רבינו בפירוש המשנה פירש שאין טמא מקריב וכן פירש רבינו עובדיה דאע\"פ דזר מקריב בבמה אין טמא מקריב בבמה ועיין בהראב\"ד בפ\"ד מהל' ביאת מקדש הל' ד' שכתב ואיני מוצא אלא בבמה ומיהו יש לדחות דבבמה גדולה איירי: " + ], + [ + "ואין שוחטין אותו אלא אחר תמיד של בין הערבים וכו'. לא נתבאר בדברי רבינו אי פסח שני נמי בעינן שיהא נשחט אחר תמיד של בין הערבים כמו פסח ראשון והתוס' בפ\"ג דיומא (דף נ\"ט) ד\"ה אלא נסתפקו בזה. ועיין במ\"ש התוס' בפ' התכלת (דף מ\"ט) ד\"ה ת\"ל וערך יע\"ש: " + ], + [ + "השוחט את הפסח כו' אחד השוחט ואחד הזורק את הדם כו' כזית חמץ בשעת הקרבתו ה\"ז לוקה. יש להסתפק אם זרק או הקטיר על חמץ אחר שנפסל הקרבן באחד מן הדברים הפוסלים אם לוקה על לאו זה דלא תשחט על חמץ דאפשר דלא קפיד קרא אלא בקרבן כשר שלא יעשה אחת מכל העבודות אם יש ברשותו חמץ אבל אם נפסל הקרבן שוב ליכא חיובא משום לאו זה ומצינו כיוצא בזה באזהרת לא תאפה חמץ דקי\"ל דהמחמיץ את הפסולה פטור וכמ\"ש רבינו פי\"ב מהל' מעשה הקרבנות הל' י\"ח ואף דהתם מיתורא דקרא נפיק דכתיב אשר תקריבו לה' ואמרינן לה' הכשרה ולא הפסולה כדאיתא בפ\"ה דמנחות (דף נ\"ז) מ\"מ אפשר דה\"נ נפקא לן מדכתיב זבחי ולא כתיב זבח משמע זבח הראוי לי א\"נ דהתוס' בפ\"ה דמנחות (דף ס') ד\"ה יכול כתבו דמכתוב זה דלה' דממעטינן פסולה מהתם ילפינן למקום אחר יע\"ש. ומ\"מ לא מצאתי הדבר מבואר אך ראיתי בירושלמי בפ' תמיד נשחט הלכה ד' מנין לשוחט פסח על החמץ שהוא עובר בל\"ת ת\"ל לא תשחט אין לי אלא השוחט הזורק מנין ת\"ל על חמץ דם וא\"ר שמואל ממה שהוא מתחייב על הזריקה הדא אמרה פסח עצמו כשר ע\"כ. והנה כונת דברי ר\"ש הם ע\"כ השוחט על החמץ הפסח כשר דאי ל\"ת הכי היכי משכחת לה שיתחייב על הזריקה הרי כבר נפסל הקרבן משעת שחיטה ואיך יתחייב בזורק על חמץ קרבן פסול מוכח בהדיא דס\"ל לר\"ש דבקרבן פסול ליכא אזהרה דלא תשחט על חמץ ואף דהתם דחו ראית ר\"ש הלזו דאמרי' התם א\"ר יוסי תפתר שנזדמן לו חמץ בין שחיטה לזריקה או שהיה זה שוחט וזה זורק מ\"מ בעיקר הדין דס\"ל לר\"ש דבדבר פסול לא מיחייב לא נחלקו עליו. תו גרסינן התם בירושלמי תני חזקיה לא תשחט על חמץ דם זבחי התורה קראה אותו זבח א\"ר מנא אילולא דתניתיה חזקיה מצינו דבר פסול וחייבין עליו המחמץ את הפסולה אית תניי תני חייב אית תניי תני פטור אמר רב חסדא מ\"ד חייב כשנפסלה מחמת חימוצה מ\"ד פטור כשלא נפסלה מחמת חימוצה ע\"כ כך היא הגירסא הנכונה. והנראה אצלי דחזקיה ור' מנא כולם באו לחלוק על דברי ר\"ש שכתבנו שר\"ש אמר ממה שהוא מתחייב על הזריקה הדא אמרה פסח עצמו כשר ודחו דבריו ר\"י וכמ\"ש ואח\"כ חזקיה ג\"כ הקשה שהרי הברייתא הוכיח דין זה דהפסח כשר ממה שקרא אותו הכתוב זבח ואם כדברי ר\"ש קי\"ל ממה שחייב הכתוב על הזריקה. ונראה דכוונת הברייתא שהוכיח מדכתיב זבחי ולא אמרינן זבחי שהיה כבר וכדאמרינן עבדי שהיה כבר (א\"ה עיין בס' מוצל מאש סי' מ\"ג ועיין בפ\"ק דמנחות דף ט' ע\"ב) הוא משום דהכתוב הוא מסורס דהל\"ל לא תשחט דם זבחי על חמץ וכמ\"ש המפרשים ומש\"ה הוכיחו דלהכי כתביה רחמנא לזבחי לבסוף לומר דאפי' אחר ששחט על חמץ עדיין שם זבח עליו ור' מנא חזר והקשה לו קושיא אחרת ואמר דאלמלא הברייתא שהביא חזקיה עדיין הייתי אומר שהשוחט על חמץ נפסל הזבח לפי שכבר מצינו דבר פסול שחייבין עליו שהרי המחמץ את הפסולה יש תנא דאית ליה חייב ויש תנא דאית ליה פטור ואמר רב חסדא דלא פליגי דמ\"ד חייב הוא כשנפסלה מחמת פיסולה כלומר דקי\"ל דמנחה שנתחמצה נפסלה וכדאיתא בריש פ\"ה דמנחות (דף כ\"ג) ואפ\"ה המחמץ אחר המחמץ חייב אף שזה האחרון חימץ דבר פסול וכדאיתא בדף נ\"ו ומ\"ד פטור הוא שנפסלה מחמת דבר אחר דהיינו משום יוצא ודכוותיה הרי שאף בדבר שמיעט הכתוב הפסול לא מיעט אלא פסול מחמת דבר אחר אבל פסול מחמת אותו דבר לא מיעט ואף אם נאמר דהשוחט על חמץ נפסל הזבח אפ\"ה חייב על הזריקה דומיא דמחמץ אחר מחמץ. זהו פשט דברי הירושלמי וא\"כ מדברי כולם נלמוד דכולהו מודו דאזהרה זו דלא תשחט הוא בזבח כשר דוקא אלא שחלקו על דברי ר\"ש במה שרצה להוכיח מדחייב הכתוב על הזריקה שהזבח כשר שאין זה הכרח ומדלא הקשו עליו אעיקרא דמלתא מנ\"ל שאזהרה זו דלא תשחט אינו ג\"כ בפסח פסול משמע דבהאי מלתא כולם מודים דלא הזהיר הכתוב אלא בפסח כשר. ודע שמה שקשה אצלי בדברי הירושלמי הללו הוא דמשמע דמן הסברא השוחט על חמץ נפסל הזבח כיון דעבר אהורמנא דמלכא אי לאו דגלי קרא שקראו זבח אף לאחר ששחטו על חמץ ובריש פרק ה' דמנחות אמרינן מתקיף לה רבינא ואימא לא תאפה חמץ למיקם גברא בלאו בעלמא ואיפסולי לא מיפסלא ותירצו מצה תהיה הכתוב קבעה חובה ע\"כ, הרי דאיצטריך קרא להכשר וצריך עיון. ועיין בפרק כל המנחות (דף נ\"ט) לא ישים עליה שמן ואם שם פסל יכול לא יתן עליה לבונה ואם נתן פסל ת\"ל כחטאת ודוק: " + ], + [], + [ + "המניח אימורין ולא הקטירן וכו' חלב חגי עד בקר. פסוק זה הוא בפ' משפטים אך לא ידעתי מנא לן דפסוק זה בקרבן פסח מיירי והלא חג לא נאמר אלא על קרבן חגיגה ועוד שהיה לו להביא מקרא מפורש בפ' כי תשא ולא ילין לבקר זבח חג הפסח ופסוק זה הוא לאזהרת מלין אימורין של פסח וכמו שפירש\"י בפי' התורה וליכא למימר דקרא מיירי בבשר הפסח עצמו שהרי לבשר הפסח כבר כתיב אזהרה אחרת כדכתיב לא ישאירו אותו עד בוקר וכמ\"ש רבינו בפ\"י מהלכות אלו הל' י\"א. וראיתי בס' מנין המצות סי' קט\"ז שכתב ז\"ל הזהירנו מהניח אימורין של פסח שלא יקרבו כו' והוא אומרו לא ילין חלב חגי עד בוקר וה\"ה לשאר אימורין וכבר נכפלה האזהרה בזה הענין בלשון אחר לאומרו לא ילין לבקר זבח חג הפסח ע\"כ. כנראה דס\"ל לרבינו שנכפלו שתי אזהרות במניח אימורי פסח. והסמ\"ג ג\"כ בסי' שמ\"ח כתב שלא ילין אימורי פסח עד הבקר שנאמר לא ילין חלב חגי עד בקר ע\"כ. ואני תמיה על רבותי בזה דבפ' אלו דברים (דף ע\"א) אמרי' א\"ר כהנא מנין לאימורי חגיגת ט\"ו שנפסלין בלינה שנאמר ולא ילין חלב חגי עד בקר וסמיך ליה ראשית ע\"כ. וכתבו התוס' שם דמהכא נפקא בכל אימורין. וכוונתם נ\"ל דאע\"ג דכבר כתיב אזהרה למלין אימורי פסח איצטריך האי קרא משום דה\"א דשאני פסח דזמן אכילתו הוי יום ולילה ומש\"ה הוי נמי זמן אכילת מזבח יום ולילה אבל חגיגה דנאכלת לשני ימים ולילה אחד סד\"א דאכילת מזבח נמי ליהוי לשני ימים קמ\"ל קרא ומהכא למדנו לכל האימורים כגון דשלמים ודכוותיה שזמן אכילת מזבח הוא ליום ולילה נמצינו למדין דתלמודא דידן מוקי להאי קרא בחגיגת ט\"ו. ועוד אני תמיה דבפ' תמיד נשחט (דף נ\"ט) אמרינן רב כהנא רמי כתיב לא ילין חלב חגי עד בקר עד בקר הוא דלא ילין הא כל הלילה כולה ילין והכתיב והקטיר עליה חלבי השלמים עליה השלם כל הקרבנות כולם כו'. וע\"כ פשיטא ליה לרב כהנא דפסוק זה א\"א לאוקמי באימורי פסח דאם הוה אפשר לאוקמי באימורי פסח ליכא קושיא כלל דהא פסח מצותו הוא אחר תמיד של בין הערביים משום דיאוחר דבר שנאמר בו בערב ובין הערבים לדבר שלא נאמר בו כי אם בין הערביים וכדאיתא התם בגמרא אלא ודאי דפשיטא ליה לרב כהנא דהאי קרא לא מיירי כי אם בחגיגת ט\"ו וכדקאמר בפ' אלו דברים ורב ספרא נמי דרמי ליה לרב כתיב לא ילין לבקר זבח חג הפסח כו' והכתיב עולת שבת בשבתו ע\"כ ס\"ל נמי דקרא דלא ילין חלב חגי לא מיירי באימורי פסח מדלא הקשה קושיא זו עלה דקרא דולא ילין דכתיב מקמיה אלא ודאי דהתם ליכא קושיא כלל משום דבחגיגת ט\"ו מיירי שחלבי יו\"ט קרבין בחול. ולפ\"ז יש לתמוה דנהי דהמכילתא מוקי לקרא דולא ילין חלב חגי באימורי פסח מ\"מ היכי שבקו תלמודא דידן דמוקמי ליה להאי קרא בחגיגת ט\"ו. ודע שאף שבירושלמי הקשו קושית רב ספרא עלה דקרא דחלבי חגי וכדאיתא בפ' אלו דברים הלכה א' וז\"ל לא ילין חלב חגי עד בקר ואימורי חול קרבין ביו\"ט ותירצו א\"ר אבהו קיימתיה בשחל י\"ד להיות בשבת ע\"כ. אין הכוונה דהירושלמי מוקי להאי קרא באימורי פסח אלא דס\"ל לירושלמי דהאי קרא מיירי בחגיגת י\"ד הבאה עם הפסח שהרי הירושלמי הקשה על תירוצו דר' אבהו דליכא לאוקמי לקרא בשחל י\"ד להיות בשבת שהרי אין חגיגה באה בשבת והוצרכו לאוקומי לקרא דה\"ק הקריבהו מבעוד יום שלא יבוא לבל תלין אלא ודאי דאף הירושלמי מודה דקרא באימורי חגיגה מיירי דהא חגי כתיב וכן כתבו התוס' בפ' תמיד נשחט ד\"ה בארבעה וטעמא דלא מוקי הירושלמי לקרא דחלב חגי בחגיגת ט\"ו וכתלמודא דידן משום דכתיב מקמיה לא תזבח על חמץ וס\"ל דכי סיים קרא ולא ילין חלב חגי מיירי בחגיגת י\"ד הבאה עם הפסח נמצינו למדין שגם הירושלמי מודה דקרא דחלב חגי לא מיירי באימורי פסח כי אם באימורי חגיגה:
וראיתי לסמ\"ג בסי' שמ\"ח שכתב בפ' תמיד נשחט מקשה כתיב לא ילין חלב חגי הא כל הלילה ילין וכתיב עולת שבת כו' ואיני יודע אם הוא ט\"ס דבגמ' לא הקשו אלא מקרא דזבח חג הפסח ולומר שהסמ\"ג כיון על קושית הירושלמי גם זה לא יתכן חדא דליתא בירושלמי בפ' תמיד נשחט כי אם בפ' אלו דברים ותו שהסמ\"ג סיים דהאי קרא בי\"ד שחל להיות בשבת מיירי ולפי הירושלמי לא מיתוקם דהא חגיגת י\"ד אינה דוחה את השבת ואם נאמר שכך היתה גירסת הסמ\"ג בגמרא אפשר שגם רבינו כך היתה גירסתו וסבירא להו דר\"ס פליג עליה דר\"כ דרב כהנא מוקי לקרא דחלב חגי בחגיגת ט\"ו ומש\"ה לא הוקשה לו מקרא דעולת שבת כי אם מעליה השלם ור\"ס מוקי לקרא באימורי הפסח ומש\"ה לא הוקשה לו כי אם מקרא דעולת שבת ולפ\"ז נמצא דשלש מחלוקות בדבר דר\"כ מוקי לקרא דחלב חגי בחגיגת חמשה עשר והירושלמי מוקי ליה בחגיגת י\"ד ורב ספרא מוקי ליה בפסח ופסק כר\"ס משום דר\"ס ורב שהשיבו כבר רמייה ניהליה ר' אבא בר חייא ור' אבא בר חייא ור' אבהו כולהו קיימי בחדא שיטא דהאי קרא דחלב חגי מיירי באימורי פסח ומה גם דהמכילתא נמי הכי אית ליה וכמ\"ש רבינו במנין המצות: ודע דלפי גירסא זו דרב ספרא מוקי לקרא דחלב חגי לאימורי פסח ניחא דס\"ל דקרא דזבח חג הפסח מוקי ליה בנותר דבשר ומש\"ה לא הוקשה לו מפסוק זה. והכי מוכח בפ' תמיד נשחט (דף ס\"ג) דאמרינן בעא מיניה רב הושעיא מר' אמי אין לו לשוחט ויש לו לאחד מבני חבורה מהו וא\"ל אמר קרא לא תשחט ולא ילין לא תשחט על חמץ הנך דקיימי בלא ילין ע\"כ. הרי דס\"ל לתלמודא דהך קרא דזבח חג הפסח מיירי בבשר הנאכל שלא ילין עד בקר ולפי גירסתנו בגמרא דרב ספרא רמי האי קרא עלה דקרא דעולת שבת נמצא שהם סוגיות מתחלפות. וכבר הוקשה קושיא זו לתוס' (בדף נ\"ט) ד\"ה ולא עולת חול ביו\"ט ונדחקו הרבה וכתבו דמשמע ליה למסדר התלמוד דקרא בכל הזבח מיירי בין בבשר ובין באימורין מדלא כתיב חלב כמו חלב חגי ומדלא כתיב גבי אכילה דואכלו את הבשר כדכתיב התם לא תותירו ש\"מ דבתרווייהו משתעי ע\"כ. והדבר מבואר כמה יש מהדוחק בתירוץ זה אך לפי גירסת הסמ\"ג ניחא דלעולם דזבח חג הפסח מיירי בבשר הנאכל וכדמוכח הסוגיא (דדף ס\"ג) וקרא דחלב חגי מיירי באימורי פסח וכדכתיבנא:
ודע דבפ' תמיד נשחט (דף ס\"ג) אמרינן אמר רב פפא הילכך כהן המקטיר את החלב עובר בל\"ת הואיל וישנו בכלל הלנת אימורין ע\"כ. ופי' רש\"י הואיל וישנו בכלל הלנת אימורין דכתיב בהו נמי לא ילין חלב חגי ע\"כ. והנה כוונת רש\"י היא דלא ס\"ל כסברת התוס' דזבח חג הפסח מיירי באימורין ובבשר אלא ס\"ל כפשט הסוגיא דמיירי בבשר הנאכל ומש\"ה הוצרך לקרא דחלב חגי והשתא אי אמרת כסברת רבינו והסמ\"ג דהאי קרא מיירי באימורי פסח ניחא דרחמנא הכי קאמר כל שישנו בעבודות שלהם באזהרת הלנה דאימורי פסח ישנו ג\"כ באזהרת הקטרה והכל הוא בזימנא חדא כלומר בזמן שהוזהר שלא ילין אלא יקטר הוזהר ג\"כ על החמץ שלא יקטר אם יש עמו חמץ אך אם כתוב זה מיירי בחגיגת ט\"ו לא אתי שפיר דרשא זו דרב פפא, והשתא מכח הך סוגיא נמי פסק דלא כרב כהנא דהא רב פפא לא קאי כוותיה אלא כרב ספרא ותניא כוותיה דרב פפא ואף שיש לדחות קצת ראיה זו מ\"מ כל הישר הולך יודה דניחא טפי דרשת רב פפא אי מוקמינן לקרא דחלב חגי באימורי פסח. וא\"ת כפי מה שכתבנו דמסוגיא דתמיד נשחט (דף ס\"ג) מוכח דס\"ל לסתמא דתלמודא דקרא דזבח חג הפסח מיירי באכילת בשר לבעלים למה לי הך קרא תיפוק ליה מדכתיב לא תותירו ממנו עד בקר, הא לא קשיא משום דההוא קרא לא תותירו מיירי בפסח מצרים ואיצטריך קרא אחרינא לפסח דורות וראיה לזה שהרי רש\"י בפ' ראה עלה דקרא דולא ילין מן הבשר כתב אזהרה למותיר בפסח דורות לפי שלא נאמר אלא בפסח מצרים כו' ורש\"י אזיל לשיטתיה דפירש בפרשת תשא דקרא דזבח חג הפסח מיירי במלין אימורין ומש\"ה אוקמיה להאי קרא דפ' ראה במלין מבשר הנאכל אבל לדידן איצטריך קרא דזבח חג הפסח למלין מבשר הנאכל וכדכתיבנא וקרא דפ' ראה מוקמינן ליה בחגיגת י\"ד שנאכלת לשני ימים ולילה אחד וכדאיתא בפרק אלו דברים (דף ע\"א) וכן פסק רבינו בסוף הלכות אלו. ועוד נראה לומר דאיצטריך קרא דזבח חג הפסח ללמדנו דאזהרת לא תשחט על חמץ הוא אפילו אם היה חמץ לאחד מבני החבורה וה\"ק רחמנא לא תזבח על חמץ אם היה אצל אחד מהנך דקיימי בלא ילין זבח חג הפסח וכדאיתא בפ' תמיד נשחט וכדכתיבנא: אך עדיין אני נבוך בזה שרבינו במנין המצות כתב דקרא דזבח חג הפסח מיירי במלין אימורי פסח וקשיא ליה סוגיא דתמיד נשחט דמוכח מהתם דמוקמי לקרא במלין אכילת אדם ומיניה ילפינן אזהרה לנמצא חמץ לאחד מבני חבורה והיא הלכה פסוקה ופסקה רבינו ריש הלכות אלו ואם נאמר דס\"ל לרבינו כסברת התוס' דס\"ל דהאי קרא בתרוייהו משתעי במלין אימורין ומלין מבשר אכילת אדם אזדא לה כל מה שכתבנו שהתוס' לא הוזקקו לכל זה אלא לפי גירסתם דגרסי דקושית רב ספרא היא מקרא דזבח חג הפסח אך כפי מה שרצינו ליישב סברת רבינו דאיהו גריס כגירסת הסמ\"ג דקושית רב ספרא היא מקרא דחלב חגי מנא לן דקרא דזבח חג הפסח מיירי גם כן באימורים. סוף דבר דברי רבינו צריכים אצלי תלמוד:
ודע שהדבר הקשה אצלי הוא מההיא דאמרי' בפ\"ק דחגיגה (דף י') דהקשו חגיגות מיכתב כתיבן ודחו דלמא ה\"ק רחמנא אכלו ושתו וחוגו חגא קמאי ואמרו לא ס\"ד דכתיב לא ילין חלב חגי עד בקר ואי ס\"ד דחגא הוא תרבא לחגא אית ליה כו' ע\"כ. הרי לך מבואר דסתמא דתלמודא ס\"ל דהאי קרא דחלב חגי בחגיגה מיירי ואי כדברי רבינו דהאי קרא במותיר אימורי פסח מיירי ליכא לאוכוחי כלל מהכא לקרבן חגיגה וכל אותו שקלא וטריא דאותה סוגיא מורה בהדיא דס\"ל דקרא אתא למותיר מאימורי חגיגה. ואולי נאמר דאותה סוגיא היא אליבא דרב כהנא דמוקי להך קרא במותיר מאימורי חגיגה והכוונה לומר דתיקשי לרב כהנא מתני' דקתני דחגיגות הם כהררים התלויים בשערה דהא לדידיה מיכתב כתיבן כו' אבל לרב ספרא ודעמיה דאית להו דהך קרא מיירי במותיר באימורי הפסח לא קשה כלל ומ\"מ הוא דוחק בעיני וצ\"ע:
ודע דלסברת רבינו דאית ליה דאזהרת חלב חגי מיירי במותיר מאימורי פסח וכן אזהרת זבח חג הפסח בהכי מיירי לענין מנין המצות אינם נמנים אלא באזהרה אחת אע\"פ שבא בכתוב שתי אזהרות וכמו שהשריש לנו רבינו בתשיעי משרשיו יע\"ש. אך כפי גירסת התוס' שכתבנו דמשמע דאית להו דקרא דחלב חגי מיירי בחגיגת ט\"ו נראה שראוי למנות שתי אזהרות האחת שהזהירנו מלהותיר אימורי חגיגת ט\"ו לאומרו ית' לא ילין חלב חגי והשנית שהזהירנו מלהותיר אימורי הפסח לאומרו ית' לא ילין זבח חג הפסח ואע\"פ שהכל הוא ענין אחד דהיינו שלא ילינו האימורים מ\"מ כיון שבאו האזהרות בנושאים מתחלפים נמנה כל אחד מהם באזהרה מיוחדת. וגדולה מזו מצינו לרבינו שמנה ארבע אזהרות במותיר מאכילת אדם האחד הוא מה שנאמר בקרבן תודה לא תותירו וכמ\"ש במנין המצות סימן ק\"כ ובסי' קי\"ז כתב שהזהירנו מהותיר שום דבר מבשר הפסח למחרתו ובסי' קי\"ח כתב הזהירנו מהותיר שום דבר מחגיגת י\"ד ובסי' קי\"ט כתב הזהירנו מהשאיר דבר מבשר פסח שני הרי שאע\"פ שהכל הוא ענין אחד שלא נשאיר שום דבר מזמן אכילתו מ\"מ כיון שבאו אזהרות בעניינים מחולפים נמנית כל אזהרה ואזהרה למצוה בפני עצמה וא\"כ הכי נמי באזהרות מלין אימורין ראוי שנמנה שתי אזהרות: ואע\"פ שעבר אינו לוקה לפי שאין בו מעשה. (א\"ה עיין במ\"ש הרב המחבר לעיל בפי\"ח מהל' פסולי המוקדשין הלכה ט'): " + ] + ], + [ + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [ + "מי שחציו עבד וחציו בן חורין וכו'. בעבד של שני שותפין מיירי א\"נ דרבים טובא ושחרר אחד מהם חלקו וכדכתב רבינו ז\"ל א\"נ במשחרר עבדו בכסף דהתם קנה ודאי לכ\"ע לפום הלכתא דקי\"ל כרבה דרב יוסף דקאמר איפכא איתותב וכדבעינן למיכתב בס\"ד אבל במשחרר אחד בשטר לא מיתוקמא ודאי דהא תניא בפרק השולח (דף מ\"א:) המשחרר חצי עבדו רבי אומר קנה וחכ\"א לא קנה וקאמר התם בגמ' אמר רבה מחלוקת בשטר דרבי סבר והפדה לא נפדתה או חופשה לא נתן לה מקיש שטר לכסף מה כסף בין כולו בין חציו אף שטר נמי בין כולו בין חציו ורבנן גמרי לה לה מאשה מה אשה חציה לא אף עבד נמי חציו לא אבל בכסף ד\"ה קנה פדויה ואינה פדויה לימא בהא קמפלגי דמר סבר היקשא עדיפא ומר סבר ג\"ש עדיפא לא דכ\"ע ג\"ש עדיפא ושאני הכא דאיכא למיפרך כו' ע\"כ. וקי\"ל כחכמים ואליביה דרבה. אך קשה לי היכי קאמר דבשטר יליף רבי מכסף והפדה לא נפדתה ורבנן נמי מודו בכסף ורב יוסף נמי דפליג קאמר דרבנן ס\"ל והפדה לא נפדתה דברה תורה כלשון ב\"א אימא קרא ודאי מיירי בשפחה חציה כנענית וחציה בת חורין וכהלכתא ומיהו היינו בעבד של שני שותפין דכ\"ע מודו בהא וכדמסיק בגמ' א\"נ במכר חציו ושחרר חציו וכו' וכדאמר רבה נמי לקמן בגמ' ומיהו לרבה לא קשיא דמשמע ליה דלרבי ולרבנן קרא סתמא קאמר בכל מילי דהכי משמע להו סתמא דקרא ולרב יוסף נמי ניחא ליה למימר דקרא אליבא דרבנן בכולה כנענית אע\"ג דהוי דלא כהלכתא ולמימר דס\"ל דברה תורה כלשון ב\"א משום דאשכחן בר\"פ ארבעה מחוסרי כפרה דקאמר הכי ר' ישמעאל בברייתא ר' ישמעאל אומר בשפחה כנענית הכתוב מדבר ומאורסת לע\"ע א\"כ מה ת\"ל והפדה לא נפדתה דברה תורה כלשון ב\"א והתם נמי במתני' קאמר ר\"ש זו שפחה כנענית והיינו כר' ישמעאל דגמ' דהיינו ברייתא דמתניא בספרא דבי רב סדרא דקדושים עיין שם בפירוש כמהר\"ר אהרן ן' חיים ז\"ל. ולהכי ניחא ליה לאוקומיה הכי כיון דאיכא תנאי דמוקי ליה לקרא הכי. והא דתניא בריש פרק כיצד מערימין ובשלהי פ' האומר דקדושין האומר לשפחתו הרי את שפחה וולדך בן חורין אם היתה עוברה זכתה לו ומוקי לה בשלהי פ' המביא תניין דהוי ירך אמו והויא כרבי דקאמר המשחרר חצי עבדו קנה בעבד של שני שותפין ודאי לא מצי לאוקומי דהא תנא האומר לשפחתו כו' אלמא ולדות נמי דידיה הוו וכן נמי לא מוכחא מלתא דמכר חציה כו' ואדרבה בספרים המדוייקים גרסינן הרי את שפחתי וולדך בן חורין ודייק לישנא דשפחתי דהיינו שהשארתי לי ולא מכרה וכדכתיבנא אבל מיהו יכול היה לאוקומה כדברי הכל וכגון שנתנה לו את הכסף בעבור ולדה דכי ה\"ג שפיר דמי אף לדברי רבנן אלא דלישנא דקאמר זכתה לו משמע דע\"י שטר קאמר דהיינו זכות יד בשטר. ותו דלישנא דהאומר לשפחתו משמע ליה בלא נטילת מעות דאי איכא מעות מאי איכא למימר וכדאיתא בפ\"ק דקידושין גבי פסקא דבכסף ע\"י אחרים ע\"ש. ותו איכא למידק בדברי רש\"י ז\"ל שכתב רבנן סברי ג\"ש עדיפא ורבי סבר היקש עדיף דכי איכא למילף מהיקש וג\"ש ילפינן מהיקש ושבקינן ג\"ש ע\"כ. וי\"ל דכשם שאמרו בדברי רבי היקש עדיף הכי אמרו בדברי רבנן ג\"ש עדיפא וא\"כ למה פירש רש\"י את דברי רבי שהוא אחרון ולא בתחלה כפי דבריו. ועוד י\"ל מעיקרא בעיקר הלשון שרש\"י ז\"ל כתב רבנן סברי ג\"ש עדיפא ורבי סבר היקש עדיף והוא מהופך שהגמ' אמרה תחלה דמ\"ס היקש עדיף ומ\"ס ג\"ש עדיפא ומה ראה רש\"י לכתוב כן. תו איכא למידק במאי דכתב רש\"י לא דכ\"ע ג\"ש עדיפא כו' כיון דמסיני גמרינן לה דאין אדם דן ג\"ש מעצמו איהו עדיפא מהיקש ע\"כ, נראה לשונו דהיקש אדם דן מעצמו ולהכי קאמר דג\"ש עדיפא משום דהיא מקובלת מסיני מה שאין כן בהיקש משמע דס\"ל לרש\"י דמאי דאמרינן אין אדם דן ג\"ש מעצמו בדוקא איתמר ג\"ש דשאר מדות דן מעצמו אפילו דלאו ק\"ו נינהו שהרי הק\"ו הדעת מחייבתו. וקשה על זה שהוא סותר דברי עצמו דהא בריש פ' לולב הגזול כתב רש\"י בפירוש דחוץ מק\"ו אין אדם דן מעצמו אבל היקש ודאי אין אדם דן מעצמו ויש כדמות ראיה לזה בתעניות (דף כ\"ז ע\"א) דקאמר אסמכתא נינהו ומדרבנן ולקולא והתוס' הקשו עליו שם קושיות חזקות יע\"ש: והנה ראיתי לומר לזה דודאי לא קשיא דאע\"ג דהכי כתב רש\"י ז\"ל שם מ\"מ ההוא אליבא דרבי יהודה דקאמר לא מקשינן ורבנן הא קאמרי להדיא דמקשינן והיינו משום דס\"ל אין אדם דן ג\"ש דוקא ולא שאר מדות ויחיד ורבים הלכה כרבים. ומעתה טעה בעל הליכות עולם במ\"ש וז\"ל אדם דן ק\"ו מעצמו ואין אדם דן ג\"ש מעצמו אלא א\"כ קבלה ממשה בסיני ונראה מדברי רש\"י בפ' לולב הגזול דלאו דוקא ג\"ש דכל המדות ג\"כ אין אדם דן חוץ מק\"ו והתוס' כו' ע\"כ. וזה שיבוש כמו שהוכחתי דבין לרש\"י ובין לתוס' לא נפקא לן מידי לענין דינא כלל דכולהו מודו דלרבנן דהלכתא כוותייהו ל\"ד אדם דן ק\"ו אלא הוא הדין שאר מדות. ואחר שכתבתי כל זה נדפס ספר יבין שמועה וצ\"ע שם (א\"ה עיין מ\"ש בזה הרמ\"ז בס' כפות תמרים) . ומיהו יקשה דלישנא דקאמר כ\"ע מודו משמע דליכא מאן דפליג עליה ויהיב רש\"י הך טעמא לכ\"ע משמע דליכא מאן דפליג עליה אבל אין זו קשיא דכי אמרינן דכ\"ע אין המכוון אלא על ב' הכתות בעלי המחלוקת אשר הוזכרו ודכוותה בפ' אלו נערות דקאמר הכל מודים בבא על הנדה וכו' ובהדיא מסיק גמרא התם וקאמר ולאפוקי מדר' נחוניא בן הקנה כו' והשתא היכי קאמר הכל מודים אלא ודאי דלא קאי אלא לבעלי המחלוקת וכן בפ' כל שעה (דף ל\"ג) ובפ' עשרה יוחסין (דף ע\"ה) יע\"ש. ותו איכא למימר שאין כוונת רש\"י לומר דזה הוא דהוי מסיני ולהכי עדיפא אלא דקאמר דמה שלא נאמר דהיקש עדיף כיון שנתקבל מסיני הוא משום דג\"ש נמי נתקבל מסיני כו' ואל תתמה על דלא קאמר נתקבלה נמי בלאו דוקא. ומ\"ש רש\"י בפירוש היקש עדיף זה ולא כתבו בפירוש ג\"ש עדיפא נלע\"ד שכוונת דבריו לפי שממלת עדיף משמע דודאי משגחינן טובא בהיקש אלא דג\"ש עדיפא כו' יע\"ש, והשתא בא רש\"י לומר שלכאורה היינו מוכרחים לומר דמאי דקאמר היקש עדיף בהכרח הוא לומר דהיינו יותר יש לנו לעשות ההיקש בתכלית משנעשה הג\"ש בשלימות, וההוראה בזה דאין לומר דמלת היקש עדיף פירש נעשה ההיקש ונבטל הג\"ש מכל וכל דהא ליתא דא\"כ איך קאמר התם דכ\"ע היקש עדיף דהיינו שיש לנו לעשות ההיקש ושתתבטל הג\"ש והכא מוכרח איפכא אלא ודאי היינו מוכרחים לפרש היקש עדיף ותשאר הג\"ש למחצה דבזה מאי דקאמר הכא היקש עדיף פירושו דטוב לנו לעשות הג\"ש למחצה כו' לזה פירש רש\"י דאין זה מוכרח דיכולין אנו לפרש כן וכמו שכתבתי וק\"ל ובספרא משמע דסבר כרבי וקי\"ל סתם ספרא ר\"י ומשמע דעליה יהיב הך טעמא וכדכתיבנא דר\"י אית ליה דאדם אינו דן היקש מעצמו וק\"ל וצ\"ע בתשובת מהר\"ם אלשקאר ז\"ל:
תנן התם ב\"ה אומרים עובד את רבו יום אחד ואת עצמו יום אחד ובפ' האשה דפסחים אמרינן הא דתנן לא יאכל משל רבו אבל אוכל הוא משל עצמו ופרכינן מהא דתניא עבד שחציו בן חורין כו' לא יאכל לא משלו ולא משל רבו ומתרץ הא כמשנה ראשונה והא כמשנה אחרונה דתנן מי שחציו עבד וחציו בן חורין עובד את רבו יום אחד ואת עצמו יום אחד כו' ב\"ש אומרים כופין את רבו ועושהו בן חורין חזרו ב\"ה להורות כדברי ב\"ש. ופירש\"י לפום משנה ראשונה לא יאכל לא משלו ולא משל רבו דאין חלק העבדות נמשך אחר דעתו כלל ואין חלק העבדות נמשך אחר החירות כלל ולמשנה אחרונה הא ה\"ל כמשוחרר ואוכל משלו וכן פי' הראב\"ד וכדבעינן למיכתב בס\"ד. אבל רבינו פירש בפירוש המשנה הפך מזה שכתב וז\"ל וכמו כן לא יאכל משל עצמו לפי כי עוד יתבאר לך כי הוא לא יניח עבד חציו בן חורין וחציו עבד ולפיכך לא יאכל ממנו בשום פנים עד שיעשה בן חורין ומה שאמר בכאן לא יאכל משל רבו שיראה ממנו שאוכל משל עצמו זהו דעת האומר מניחין אדם חציו עבד וחציו בן חורין עכ\"ל. ובאמת שאין דבריו מובנים ומוהריק\"א בפרקין כתב דאין לומר שכוונתו דכיון דאין מניחין א\"כ אינו בעולם דא\"כ למה לו להביאו בחיבור כו' ובאמת שלא היה צורך לדחות זה מעיקרא. וק\"ל למה לא הקשה ג\"כ דא\"כ איכפל קרא לומר את פני האדון לאשמועינן מלתא דליתיה ותו קשה דהיכי נימא דליתא ומי לא עסקינן ששחררו בערב הפסח ועד שהם כופים אותו הגיע זמן קרבן פסח וצ\"ע. ודע דתנן בריש חגיגה נמי כי האי גוונא גבי הך דהכל חייבים יע\"ש. והנה רע\"ב כתב בפסחים כדעת רש\"י ובחגיגה כדעת רבינו וכתב עליו הרב בעל תוי\"ט דמחלפא שיטתיה כו' יע\"ש ונ\"ל שאינה קושיא כלל. וזה שמוהריק\"א כתב שה\"ר אברהם בנו של רבינו תירץ דה\"ק דמשנה ראשונה מדינא פטור אלא דמחייבינן ליה ועבדינן ליה תקנה מד\"ס אבל לפי זה שכופין אותו ודאי לא עבדינן הכי כדי שימהר להוציאו. והקשה ה\"ר אברהם די בוטין קושיא חזקה דהא הוו להו קדשים בחוץ ובשלמא בחגיגה משכחת לה על תנאי אבל בקרבן פסח ליכא על תנאי ותירץ דהפקר ב\"ד הפקר והפקיעו שעבודו מעליו, וקשה על זה קושיא חזקה א\"כ בפ' האשה רבה גבי הא דאיפליגו רב נתן בר אושעיא ורב חסדא בההיא דהתורם מן הרעה כו' ופליגי באי יש כח ביד חכמים לעקור דבר מן התורה ופריך מקדושי קטנה וקאמר הפקר ב\"ד הפקר והשתא גבי תרומה נמי איבעי לן למימר הכי אלא ודאי צריך לקיים פירוש התוס' דלא אמרי' הפקר ב\"ד הפקר היכא דבתר הכי מוקמת ליה זימנא אחריתי ברשותיה והרי הכא הכי הוו דבתר הכי מוקמת ליה ברשותיה. ועל דברי ה\"ר אברהם יש לתמוה טובא וה\"ר עובדיה הוקשה לו זה ולהכי גבי חגיגה דשייך תנאי כתב כרבינו והכא כתב כרש\"י. תו ק\"ל לדברי בן רבינו ז\"ל דכיון דלמשנה ראשונה מן הדין אינו אוכל אף משלו א\"כ אמאי כי מקשה בפ' האשה חדא אחבירתה משמע דלית ליה אוקמתא בשום צד לתרוצה אלא חדא כמשנה ראשונה וחדא כמשנה אחרונה נימא ואי בעית אימא לעולם הא והא כמשנה ראשונה וכאן מדין תורה וכאן מד\"ס ולישנא דיאכל אתי שפיר. ומיהו הא לא קשיא דעדיפא מינה משני לאוקומה חדא אליבא דהלכתא ותו דהך תירוצא לא שייכא דהך דחגיגה דהא קאמר הכל חייבין חוץ משמע דבמלתא דהנך חייבים הנך פטורים ולהכי נקטיה כהך תירוצא. תו איכא למידק במאי דכתב הלחם משנה שבקרבן פסח פטור מילפותא דחגיגה וקשיא טובא היכי מצי יליף והלא איכא למיפרך טובא מה לחגיגה שכן פטורות בה נשים ודכוותייהו תאמר בקרבן פסח שכן חייבות בה נשים וכדבעינן למיפרך. תו ק\"ל קושיא אלימתא דאי ס\"ד דאיכא למילף מחגיגה לקרבן פסח א\"כ ר\"ש אמאי איצטריך ליה קרא דחטאו ישא האיש ההוא למעוטי נשים נילף מחגיגה אלמא איצטריך ליה קרא ואע\"ג דאנן השתא כר' יוסי קי\"ל כדבעינן למיכתב בס\"ד מיהו מדר\"ש נשמע לדר' יוסי דע\"כ לא איפליגו אלא לענין הך דמחייבי אבל לענין אי ילפינן אי לא לא שאני לן בין הך להך כלל וזה ודאי קשה להולמו. ועיקרן של דברים כשנעמוד על פסק רבינו דנשים ועבדים עושים אותם חבורה לעצמם ואמאי פסק הכי. ואיברא דלכאורה טעמו ברור דהא ר\"י סבר דראשון חובה ושני רשות ור' יוסי סבור דבין בראשון ובין בשני איכא חיוב כרת כו' יע\"ש. ור\"ש סבר דראשון רשות ושני חיוב וא\"כ הלכה כר' יוסי דנמוקו עמו נגד ר\"ש ונגד ר\"י וכן כתב הרב מוהרי\"ק. אבל קשה דבגמ' מסיים בתר הכי כמאן אזלא הא דקאמר ר' אלעזר אשה בראשון חובה ודוחה את השבת בשני רשות כר' יהודה הרי להדיא דר\"א דהוי אמורא פסק להדיא כר' יהודה והלכתא הכי וגם דקאמר ר' יהודה מלתא מציעתא. ואין לומר דר\"א בן שמוע הוי דהוא תנא דא\"כ ע\"כ מלתא בברייתא מיתניא והוה ליה למימר דתניא ותו דאפי' תימא דתנא הוי מ\"מ קי\"ל הכי דתרי הוו לגבי ר' יוסי ור\"ש כל חד לחודיה ואע\"ג דבכל חד לחודיה הוי הלכתא כר' יוסי מ\"מ הא הכא הוו תרתי ודכוותיה בשלהי ה' כלים ע\"ש. ויש לדקדק כן מן הגמרא שבריש מי שהוציאוהו ובריש החולץ אפי' בר\"מ ור' יהודה דפליג עליה דר' יוסי כ\"ש ר\"א דעדיף טפי והוי טוביינא דחכימי כדקאמר רב עילויה בשלהי אלו נערות גבי יתומה בחיי האב וכן בפרק כל הגט גבי ההיא דהכותב טופסי גיטין בסוגיא הידועה שם דפסל ר\"א בגיטין וקאמר עליה הכי וכן בכריתות פרק אמרו לו גבי ההיא דאם הפסיק בו או נתן לתוכו מים כו' יע\"ש, א\"כ למה הרב ז\"ל פסק דלא כר' יהודה מאחר דהוי תרתי כ\"ש דהוי אמורא כדכתיבנא. ואפשר היה לומר דס\"ל לרב דהך דאמרי' כמאן אזלא כו' אמורא הוי וקאמר דלדידיה לר' יהודה הכי הוי ולעולם לא פסק הלכתא כוותיה, ודכוותה בפ\"ק דערכין הא דאמר רב גידל אמר רב אדם יודע שאין ערך לכלי וגמר ואמר לשם דמים וכתבו התוס' בר\"פ דיני ממונות דהוא אליבא דר\"מ קאמר וליה לא ס\"ל יע\"ש א\"כ הכא נמי אמרי' הכי אבל צריך טעם מי הכריחו לזה וצ\"ע: וראיתי עוד לו לרב שכתב בלשון הזה היה אחד מבני חבורה קטן כו' אם יכול לאכול כזית צלי שוחטין עליו ושוחטין על הקטנים שיהיו מכלל החבורה לא שתהיה חבורה כולה קטנים שאינם בני דעת וכתב מוהרי\"ק בס\"פ לולב הגזול קטן היודע לאכול כזית צלי שוחטין עליו מ\"ט איש לפי אכלו ומ\"ש רבינו שאינם בני דעת ק\"ל דטפי הוה עדיף למעוטי מדכתיב בפסח איש ולטעם שנתן רבינו קשה דמהי תיתי דבעינן בפסח בן דעת וי\"ל דמאיש לא משמע ליה למעוטי קטן דא\"כ הוה מימעיט אף מלהמנות עם בני החבורה ומדתניא שוחטין עליו את הפסח משמע דס\"ל לגמרא דהאי איש לאו למעוטי קטן אתא ע\"כ. ואחרי המחילה מכבודו אלף אלפי פעמים לא צדקו דבריו דהא בפ' האשה אמרי' עלה דהך דקאמר ר' יוסי אפי' בפסח שני עושים חבורה כולה נשים דמהיכא תיתי ליה מדכתיב ונכרתה הנפש ההיא ואפי' אשה אפי' פסח שני ואלא חטאו ישא האיש ההוא למעוטי מאי למעוטי קטן מכרת ע\"כ. אלמא דמאיש ממעטינן ליה לקטן מכרת ודרשינן איש ולא קטן ואין עליך לומר מכרת מפיק ליה ולא מחובה דמשמע בגמרא דכל שאינו מחוייב כרת אין שוחטין עליו לעצמו דהא רבי יהודה מחטאו ישא האיש ההוא ולא האשה קאמר דאין שוחטין עליה בפני עצמה ובהא ליכא פלוגתא כלל, ותו קשה לי במה שהכריח דמאיש לא ממעטינן קטן דאי ממעטינן אף לטפלה דאימא אהני לה ככל חקת הפסח וכדקאמר הכא בגמ' לר' יהודה א\"כ מאי קושיא ולר' יוסי נמי אפשר דאהני ליה להא במכסת נפשות. תו קשה במאי דכתב דמהיכא תיתי דבעינן בן דעת גבי פסח וזה פשוט דבכל המצות בעינן בן דעת ואדרבא התוס' שם אמרו תימה אמאי איצטריך דהיכן מצינו קטן שחייב במצות דודאי אינו בן דעת. ויותר נ\"ל בדברי רבינו דה\"ק אין עושין מהם חבורה והטעם לפי שאינם בן דעת וכיון שאינם בני דעת ודאי לא מיחייבי כרת וכיון דלא מיחייבי כרת אין שוחטין עליהם בפני עצמם ועוד אפשר שהוקשה לו קושית התוס'. ובאמת שעיקר קושית הגמ' צריכה נגר דקאמר דהאיש למעוטי קטן מכרת והתינח בפסח שני דכתיב ביה עונו ישא וגו' בפסח ראשון מאי איכא למימר ותו כל הני קראי דבמכסת נפשות ודכוותיה מאי קא עבדי להו. וראיתי גירסא בספר הילקוט שאמרו בה דבמכסת נפשות דראשון לאתויי נשים ולכאורה קשה דהא כיון דנשים חייבות בראשון א\"כ קושטא דמילתא דאיצטריך דאין עונשין מן הדין וק\"ל אבל באמת שאינו נ\"ל עיקר כדברי רבינו ואין השכל מחייב אלא כדברי הראב\"ד ורש\"י יע\"ש: ודע דקאמר בפ\"ק דבתרא דאית דינא דגוד או איגוד גבי ההיא דולא את הטרקלין כו' ומקשינן עלה דהא הכא קאמר דכותב לו גט שחרור מפני תיקון העולם משמע מפני תיקון העולם אין מפני גוד או איגוד לא ומשני שאני התם דאיגוד איכא גוד ליכא ופירש\"י ה\"ג שאני הכא דאיגוד איכא גוד ליכא העבד רוצה לקנות אבל אינו אומר קנה לי חלקי שאין דמים לבן חורין ע\"כ. ונ\"ל לדייק במ\"ש ה\"ג שאני התם דאיגוד איכא גוד ליכא דיראה שבא למעוטי גירסא שהיא איפכא שאני התם דגוד איכא איגוד ליכא והיתה הכוונה על פי מה שכתבו התוס' שם וז\"ל וא\"ת שאני הכי שאין העבד נותן דמים מיד אלא כותב שטר על דמיו וי\"ל דמשמע דלא יבטל כו' ע\"כ, ומטעם זה היינו גורסים כן לזה כתב רש\"י דאיגוד איכא שהעבד רוצה לקנות אבל הוא אין לו מעות וכו' זה נ\"ל לפרש. ובעיקר קושית הגמ' קשה דמאי מקשה דאדרבא תקנת פריה ורביה איצטריך לשלא יאמר לו אקנה השאר האחר דאפי' כי קני אינו מותר לבא בקהל וע\"ש ובההיא סוגיא דחגיגה ומאי דכתבו התוס' עלה צריכין נגר ומאי דק\"ל בגוה טובא היינו למאי איצטריך קרא דזכורך לישתוק מיניה ומאי דקאמר ולא אדון אחר בהכרח ודאי דעבדים פטורים דהא ודאי יש להם אדון אחר וכיון שכן ודאי נשים פטורות ומיהו הך לאו קושיא היא דאי לאו קרא דכל זכורך אוקימנא לקרא דאת פני האדון בעבדים גמורים דהך לא מיקרו אדון כו' ומאי דקאמר לישא שפחה אינו יכול כתבו בתוס' דכיון דאמרינן הכל מודים בעבד שאין לו יחס ודאי לא מקיים פריה ורביה. ומיהו אפשר לדחות ודאי דדוקא כשהורתו כשהוא עבד אבל כשהורתו כשהוא בן חורין לא אע\"ג דשפחה ולדה כמוה. ומיהו בירושלמי פ' כיצד אמרו הרי הוא כבנו לכל דבר אפי' לפריה ורביה ופירש הריטב\"א ז\"ל דמיקרי בנו וקאמר חוץ מהבא מן השפחה ואפשר דהבא על השפחה לא שייך בתרייהו ומיהו נראה לפרש לפריה ורביה דה\"ק אפי' לפריה ורביה. וראיתי בשלטי הגבורים פ' הבע\"י שכתב צ\"ע אם הוליד בן ממזר אם הבכור נוטל ירושה כו' ולא ידעתי מהו דמכיון שכתבו הטור ורבינו דבכור ממזר הוי כבכור אם כן פשיטא ודאי שהבא אחריו אינו בכור כלל. וראיתי בירושלמי של פסחים שאמרו מי שחציו עבד וחציו בן חורין שקדש אשה אין קדושיו קדושין דכוותה מי שחציו בן חורין שגירש אין גירושיו גירושין שמואל אמר גירושיו גירושין אתיא דשמואל כי הא דר' יהודה דתנינן מי שחציו עבד וחציו בן חורין ר' יהודה מחייב וחכמים פוטרים ע\"כ. ולא ידעתי מהו דכיון דקדושין לא תפסי בה גירושין היכי משכחת להו הא אין קדושין מעיקרא. ונ\"ל לומר כגון שקדש חציה שפחה וחציה בת חורין דאפשר דהתם תפסי קדושין מכיון דבת מיניה היא. וסבור הייתי לומר שאין הכוונה אם גירש את אשתו אלא כי ההיא דאמרי' בשלהי המביא תניין אין העבד נעשה שליח לקבל גט אשה מיד בעלה כו' אבל מן הירושלמי דבפ' השולח אינה נראה כן אלא דס\"ל לירושלמי כסברא דדחו בגמרא דידן דקאמר קדש עבד ביום של רבו הרי אין קדושין תופסין בה ביום שלו הרי קדושין תופסין ומיהו מאי דמדמי לה לדשמואל כר\"י לא ברירא לי ודאי דא\"כ מ\"ש קדושין מגירושין ובפ' הנחנקין קא מפרש טעמא דר' יהודה משום דאין מיעוט אחר מיעוט אלא לרבות. ועוד אאריך בס\"ד וע\"ש ובפ' החובל יע\"ש: " + ] + ], + [], + [ + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [ + "עצים של צליית הפסח כו'. דברי מרן בזה תמוהים הם בעיני דאליבא דמאן דמחמיר מתני' דנתן לה מוקדשין באתננה ע\"כ לא מיתוקמא כרבי דהא לא משייר אלא במצה ומרור ולא מיתוקמא אלא כר\"י הגלילי ואילו מדברי רבינו ז\"ל בפ\"ד מהל' איסורי מזבח הלכה ט\"ו נראה דמוקי למתני' דאתנן כרבי וכמ\"ש מרן שם וזהו הפך מה שפסק כאן. בר מן דין הרואה יראה שדברי רבינו אין להם שום שייכות בפלוגתא דרבא ור' זירא ואם כדברי מרן לא הול\"ל אלא שלא הותר למכור הפסח אלא ליקח מצה ומרור ולא חלוק דזו היא פלוגתא דרבא ור\"ז. ומאי ואם לקח ממעות הפסח דנקט. ובכוונת דברי רבינו נ\"ל דאדרבא פסק כמאן דמיקל והיינו דנקט הרי מעות חולין בסתם ולא חילק. ואח\"כ חידש לנו דין אחר שלא נזכר בגמרא והוא דקי\"ל דמותר הפסח יקרב שלמים ולא הותרו לו מעות הפסח אלא כדי ליקח בהם פסח ואע\"פ שכבר היה מוקדש המעות יוצאין לחולין אבל ליתנם בדבר אחר פשיטא דלא. ומכשירי הפסח הרי הם כפסח ואם הותירו לו ממעות הפסח או שכבר נתמנה עמו בפסח במעות אחרות וזה הפריש עצים לצליית הפסח ומצה ומרור ולקח מזה שהפריש המעות לפסח למנותו עמו במצה ומרור או להיות לו חלק בעצים שצולה בהם הרי המעות חולין דומיא דפסח עצמו לפי שמכשירי הפסח הרי הם כפסח. ודין זה הוא מוכרח מן הסוגיא דכיון דקי\"ל כמאן דמיקל ולא נחלקו אלא בחלוק אבל בעצים ומצה ומרור אפילו ת\"ק מודה ש\"מ דאפילו אליבא דת\"ק דלית ליה שיורא בפסח מודה דיכול למכור הפסח כדי ליקח עצים ומצה ומרור אלמא טעמא הוי לפי שהם כפסח עצמו. וא\"כ לדידן נמי גבי מעות הפסח אע\"פ שלא הותר ליקח בהם אלא פסח או שלמים מ\"מ עצים ומצה ומרור שרו לפי שמכשירי הפסח הם והם כפסח עצמו דבהאי דינא לא פליגי ת\"ק ורבי. וכוונה זו נראה בעיני שהיא פשוטה בדברי רבינו ז\"ל. וסבור הייתי לומר שט\"ס נפל בדברי מרן וצ\"ל ופסק כמאן דמיקל והכריח הדבר ממה שפסק שמצה ומרור הוא כפסח וע\"כ הוא לפי שפסק כמאן דמיקל דאליבא דמאן דמחמיר מצה ומרור אינו כפסח אליבא דת\"ק ודוחק וצ\"ע. ועיין בס' קרבן חגיגה סי' ט' שכתב דמותר הפסח יכול ליתן אותם כדי לבדוק ולבער החמץ שברשותו יע\"ש: " + ] + ], + [ + [ + "מי שהיה טמא בשעת שחיטת הפסח כו'. (א\"ה עיין במ\"ש הרב המחבר לעיל בפ\"ו מהל' כלי המקדש הלכה ט'): " + ], + [], + [], + [], + [], + [ + "שנאמר וכל עבד איש כו'. עיין מ\"ש מרן. ובפ' החולץ (דף מ\"ח) אמרינן עבד איש ולא עבד אשה בתמיה. משמע דגם גבי אשה מילת עבדים מעכבת. עוד אני תמיה דלרבינו איצטריך איש למעוטי קטן וא\"כ מה הקשו עבד איש ולא אשה. ועיין במ\"ש הר\"ב חדושי הלכות בפרק הערל (דף ע\"א) אההיא דאמרינן כגון שהיו אביו ואמו חבושים יע\"ש. (א\"ה ועיין בפ' השולח (דף ל\"ח) ובחדושי הרשב\"א שם): " + ], + [], + [], + [ + "אבל אם היה חבוש וכו'. היה לו לרבינו לבאר דזה שאין שוחטין עליו כשהיה חבוש בידי עכו\"ם דוקא לשחוט בפ\"ע אבל עם אחרים אפילו חבוש בידי עכו\"ם שוחטין עליו וכך מבואר בגמרא. והתוס' הביאו שיטת הירושלמי בהפך מש\"ס דילן דדוקא בהבטיחוהו ישראל לצאת שוחטין אבל עכו\"ם אפילו עם אחרים אין שוחטין. ויש לתמוה למה תפס שיטת הירושלמי שהיא נגד ש\"ס דידן. ואפ\"ה קשה דלפום שיטת הירושלמי אפילו בבית האסורים של ישראל אין שוחטין עליהם בפני עצמן ולמה לא ביאר זה רבינו וכתב סתם שוחטין דמשמע אפילו בפני עצמן. וכן קשה גבי אונן וחולה שיכולין לאכול כזית שפירש במשנתנו שאין שוחטין עליהם בפני עצמן למה סתם הרב שישחטו עליהם ולא כתב שוחטין דמשמע לכתחלה. גם לא פירש דדוקא עם אחרים אבל לעצמן לא. גם מהריק\"א לא הרגיש בכל זה ולא ידעתי למה: " + ] + ], + [ + [], + [ + "טמא מת שחל שביעי שלו וכו'. עיין בדברי מרן ואיני רואה סתירה לסברת הראב\"ד מכל מה שהקשה הרב ז\"ל דמ\"ש וכי בתר דעבדין מתמלכין אינו דאינהו סבור דאפילו בלא טבילה כיון דלאורתא חזו היו יכולין להקריב ובתר הכי לטבול ומש\"ה שחטו עליהם וכשנודע הדבר לפני משה רבינו אמר להם שאין קדשים קרבין בטומאה אפילו דחזו לאורתא והם השיבו לו דמהיכן ידע זה כיון דלאורתא בשעת אכילה חזו לאכול קרבנם ישחטו השתא נמי ע\"י שלוחם ועל זה הוזקק לשאול פי הדיבור. ומה שטען הרב דאמאי לא אמר להו שיטבלו וישחטו קרבן אחר. כבר כתב הראב\"ד בלשונו שכבר עבר זמן שחיטת הפסח ומה יאמר עוד. ובזה נסתלקה נמי מאי דהביא הרב מלשון ספרי דאין משם ראיה נגד הראב\"ד. והתוס' הוסיפו לבאר בפ' האשה דאה\"נ דהם טבלו והקריבו קרבן אחר אלא דמשה אמר להם אם לא תטבלו והקריבו נזקקין אתם לפסח שני. ותשובת הדיבור היתה לכל ישראל. ומ\"ש הרב שזו ראיה שאין עליה תשובה תמיה אני למה החריד עלינו את כל החרדה הזאת דכיון דמה ששחטו קודם טבילה אינו עולה להם הו\"ל כאילו לא הקריבו מאחר שהוזקקו לפסח שני. סוף דבר סוגית הגמרא מוכחת כדברי הראב\"ד וגם סברת התוס' נמי הכי הויא ודו\"ק: " + ] + ], + [], + [ + [], + [], + [], + [ + "אכל נא ומבושל כו'. (א\"ה מדברי התוס' פ' כל שעה מוכח דגרסי כגירסת הר\"ם וכמו שיתברר מתוך מ\"ש בפ\"ה מהלכות יסודי התורה ועיין מ\"ש ה\"ה ספ\"א מהלכות איסורי ביאה): " + ], + [ + "אכל ממנו כזית צלי מבע\"י וכו'. הרמב\"ן ז\"ל במנין העשין מנה זה מצוה בפני עצמה ורבינו לא מנאה לפי שכבר מנה עשה זה לאכול אותו בלילה ומי שלא אכלו בלילה או שאכלו מבעוד יום הכל נכנס תחת עשה זה ואין למנותן שנים: " + ], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [ + "ודין תורה שיאכל כל הלילה כו'. פסק רבינו כר\"ע אך התוס' ספ\"ב דמגילה (דף כ\"א) ד\"ה לאתויי כתבו דהלכה כראב\"ע דמן התורה אינו נאכל כי אם עד חצות וכ\"כ בס\"פ איזהו מקומן. ועיין במ\"ש בסוף פסחים (דף ק\"כ) ד\"ה אמר רבא. ועיין מ\"ש ה\"ה פ\"ו מהל' חמץ ומצה שנתן טעם לשבח למה פסק רבינו ז\"ל כר\"ע יע\"ש: " + ] + ], + [ + [ + "החלונות ועובי הכתלים וכו'. עיין בסוף פ\"ב מהל' מעשר שני ובפ\"ו מהל' בית הבחירה הלכה ט' ובפ\"י מהל' מעשה הקרבנות הל' ה': והוא שיניחנו בחוץ וכו'. (א\"ה עיין במ\"ש הרב המחבר לקמן פ\"ה מהלכות פרה אדומה הל' ה'): " + ] + ], + [ + [ + "השובר עצם בפסח כו'. כתבו התוס' פי\"א דזבחים (דף צ\"ז) אההיא דועצם לא תשברו בו אמאי ניתי עשה ולידחי לא תעשה אכתי קשה היכי אתי האי עשה ודחי לא תעשה הא בעידנא דמיתעקר לאו דשבירת עצם לא מיקיים עשה דאכילה. ושם בפסקי התוס' ראיתי שכתוב אם אי אפשר לקיים עשה בע\"א לא בעינן בעידנא דמיעקר לאו דמיקיים העשה. נראה שהוא תירוץ לקושייתם והוא חדוש גדול בעיני: " + ], + [ + "לפיכך שורפין עצמות הפסח בכלל הנותר כו'. (א\"ה עיין במ\"ש הרב המחבר בפי\"ט מה' פסולי המוקדשין) לא ידעתי במאי מיירי אי בעצמות שאין בהם מוח הא לית בהו משום שבירת העצם ואי ביש בהן מוח ת\"ל דבעו שריפה משום המוח ואינו יכול לשבור העצם ולהוציא המוח ולא הול\"ל כדי שלא יבאו בהם לידי תקלה דת\"ל משום התקלה המזומנת. ואין לומר דמיירי בעצמות שהיה בהם מוח ועכשיו הם חלוצים משום דכל שאין בהם מוח עכשיו אין בהן משום שבירת עצם אף שהיה בהם מתחלה וכדמוכח מסוגיא דכיצד צולין.גם אין לצדד ולומר דבאין בו מוח נהי דמלקות ליכא איסורא מיהא איכא ותבלין יש לצד זה מדברי רבינו שכתב אין חייבין כו' דמשמע חיובא הוא דליכא אבל איסורא איכא כדמוכח בפשטות הסוגיא דקאמר ואי דלית בהו מוח למה בשריפה. סבור הייתי לומר דלעולם ביש בהן מוח מיירי וס\"ד דיוציא המוח ע\"י גומרתא דליכא משום שבירת עצם וקמ\"ל דלא אלא ישרפם עם המוח דלמא פקע ואיכא משום שבירת עצם וכמ\"ש התוספות ד\"ה בו יע\"ש. אך אכתי קשה לישנא דלפיכך דכתב רבינו דמשמע דאם היה מן הדין דלאחר זמנו לא היה בו משום שבירת עצם לא הוה בעי העצמות שריפה ולפי מ\"ש בפ\"ח מהל' אבות הטומאה דשימוש נותר מלתא היא ת\"ל דבעו שריפה הואיל ושמשו נותר. וליכא למימר דנהי דפסיק דשימוש נותר מלתא היא היינו לטמא הידים אבל להטעינם שריפה אפשר דס\"ל דלא בעו דהסוגיא מוכחת דהא בהא תליא ומאן דאית ליה דעצמות מטמאין הידים ס\"ל דבעו שריפה כמו הנותר עצמו הואיל ושמשו נותר. ואפשר לומר בדוחק דרבינו עדיפא מינה קאמר דמדין תורה בעו שריפה כדי שלא יבאו בהם לידי תקלה. וראיתי להר\"ב החינוך סי' קל\"ט שהביא ברייתא זו ונתן טעם לחלק בין עצמות הפסח לעצמות הקדשים ודבריו תמוהים ואינם עולים כפי סוגית הגמרא וצ\"ע. וראיתי בתוספות פ' העור והרוטב שכתבו דרב מרי אשמעינן עצמות ששמשו נותר כבר אפילו אין בהם עכשיו כלום כו'. ולא יכולתי ליישב לפי דרכם סוגית הגמרא דפריך נתברינהו ונחלציה למוח דידיה ונשרפיה ונשדינהו לדידהו וכן מסוף הסוגיא דקאמר אלא פשיטא דאית בהו מוח ע\"כ מיירי ביש בהם מוח עכשיו דאי לא אף עצמות הפסח אין בהם משום שבירת עצם כל שאין בהם מוח עכשיו, וכעת דברי התוספות צל\"ע: " + ], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [ + "ואינו לוקה על לאו זה שהרי ניתק לעשה כו'. (א\"ה עיין במ\"ש הרב המחבר לעיל בפ' ח\"י מהל' פסולי המוקדשין הל' ט'): " + ], + [ + "וזו היא הנקראת חגיגת י\"ד וכו'. (א\"ה עיין בדברי הרב המחבר לעיל פ\"ו מהל' כלי מקדש הל' ט' שהאריך לבאר אימתי זמן הקרבת קרבן חגיגה זו אם דינה כפסח שקרב אחר תמיד של בין הערבים או זמנו כל היום): " + ], + [], + [], + [ + "מה בין פסח ראשון לפסח שני וכו'. (א\"ה עיין לעיל פ\"א הל' ד' מ\"ש הרב המחבר בשם התוס'): סליקו להו הלכות קרבן פסח בס\"ד " + ] + ] + ], + "sectionNames": [ + "Chapter", + "Halakhah", + "Paragraph" + ] +} \ No newline at end of file diff --git a/json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Mishneh LaMelech/Sefer Korbanot/Mishneh LaMelech on Mishneh Torah, Paschal Offering/Hebrew/merged.json b/json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Mishneh LaMelech/Sefer Korbanot/Mishneh LaMelech on Mishneh Torah, Paschal Offering/Hebrew/merged.json new file mode 100644 index 0000000000000000000000000000000000000000..3ce1ea33d7d7179dd729af219ca352f71e18f47a --- /dev/null +++ b/json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Mishneh LaMelech/Sefer Korbanot/Mishneh LaMelech on Mishneh Torah, Paschal Offering/Hebrew/merged.json @@ -0,0 +1,158 @@ +{ + "title": "Mishneh LaMelech on Mishneh Torah, Paschal Offering", + "language": "he", + "versionTitle": "merged", + "versionSource": "https://www.sefaria.org/Mishneh_LaMelech_on_Mishneh_Torah,_Paschal_Offering", + "text": [ + [ + [ + "מצות עשה לשחוט הפסח כו'. כל הני דתנן בפ\"ק דחגיגה דפטורים מראיה והביאם רבינו לקמן פ\"ב מהל' חגיגה נראה דחייבים בקרבן פסח דהא מיעוטא דהנהו בראיה כתיבי ולא ילפינן פסח מראיה. וזהו שסתם רבינו וחייב הכל. אך ראיתי להתוס' בפ\"ק דפסחים (דף ג') ד\"ה מאליה שכתבו ור\"י בן בתירא שלא עלה לרגל י\"ל שלא היה לו קרקע או זקן היה שאינו יכול להלוך ברגליו דפטור מפסח כמו מראיה ע\"כ. ולא ידעתי הא היכא רמיזא דהני פטירי מפסח ובגמרא לא פטרו זקן מפסח אלא כשאינו יכול לאכול כזית. ולא ידעתי אי אליבא דתוס' לגמרי ילפינן פסח מראיה אלא דזה לא יתכן דהא נשים פטורות מראיה וחייבים בפסח. ואם נאמר דהני דוקא דכתבו התוס' ילפינן מראיה לא ידעתי מנא להו. עוד ראיתי לתוס' שם שכתבו א\"נ נציבין חו\"ל היא כו'. ולא ידעתי מה הועיל היותו חו\"ל דאי לפוטרו מפסח ראשון כל שהיה רחוק ט\"ו מיל פטור ואי ס\"ל דמי שדר בחו\"ל פטור לגמרי אף מפסח שני זה לא ידעתי היכא איתיה ואף במצות ראיה לא ראיתי שיפטרו למי בחו\"ל. סוף דבר שדברי התוס' מתחלתם עד סופם צריכים אצלי תלמוד: " + ], + [], + [ + "אף בשעת היתר הבמות כו'. ראיתי לבאר קצת דיני הבמות בין במת ציבור בין במת יחיד. דע דאליבא דכ\"ע ציבור לא הקריבו בבמת יחיד וזה מוסכם מהכל וכן יחיד לא הקריב חובה בבמת יחיד וגם זה מוסכם לא נחלקו אלא ביחיד בבמת ציבור איזה קרבן מקריב וכן ציבור בבמת ציבור. והנה אליבא דר' מאיר יחיד לא הקריב חובה אפילו בבמת ציבור אבל נדרים ונדבות הקריב אפילו בבמת יחיד וכן מנחה ועופות הקריב היחיד בבמת ציבור ובבמת יחיד ונזירות נמי לר\"מ הוי דבר הנידר והנידב ולדידיה אתא קרא דאבשלום כפשטה שהלך לחברון שהיתה שם במת יחיד להקריב קרבן נזירות דלדידיה קרבן נזירות קרב בבמת יחיד. ודע דאליבא דמ\"ד דעופות קרבין בכמה איכא מ\"ד שכל עופות כשרין בבמה ואפי' תרנגולין ואפי' חיה ולא מיעט אלא טמאין אך התוס' בסוף פ\"ק דחולין (דף כ\"ב) סתרו סברא זו וכתבו דלכ\"ע אינם כשרין כי אם תורים ובני יונה ודברי הירושלמי הם בבמת בני נח ע\"ש. ואמרינן בגמ' בפ' פרת חטאת דאליבא דכ\"ע חטאת ואשם דנזיר חובות נינהו ואינם קרבים ונראה דבין בבמה גדולה בין בקטנה אינו קרב חטאת ואשם דיחיד משום דלר\"מ אין חילוק בין במה גדולה לקטנה לקרבן חובה דיחיד דבכולם אינו קרב. ודע דקרבן פסח קרבן ציבור הוי וקרב בגלגל בבמת ציבור דהכי כתיב ויעשו בני ישראל את הפסח בגלגל אך אני מסתפק בפסח שני דאי הוי קרבן יחיד אינו קרב אפי' בבמת ציבור משום דהוי חובה. והנראה מדברי התוס' בפ' פרת חטאת (דף קי\"ח) ד\"ה תתרגם דפסח שני קרב בבמה ומיהו לא נתבאר בדבריהם אי קרב בבמה קטנה ולי נראה דאינו קרב כי אם בבמה גדולה דומיא דפסח ראשון משום דטעמא דפסח שני דקרב אע\"ג דהוי קרבן יחיד משום דאתי מכח קרבן ציבור דפסח ראשון קרבן ציבור הוי וכיון דפסח ראשון אינו קרב אלא בבמה גדולה ה\"ה פסח שני ועולת ראיה אליבא דכ\"ע קרבן יחיד הוי ולא דמי לפסח ולפי זה אינו קרב לא בבמה גדולה ולא בקטנה. ומ\"מ אני מסתפק בזה דבפ\"ה דיומא (דף נ\"א) נראה דחגיגה קרבן ציבור הוי ופסח קרי ליה התם קרבן יחיד וכן אני מסתפק בחביתי כ\"ג ופר ואיל שהיה מביא ביום הכפורים דמההיא דיומא משמע דקרבן יחיד הוי והכי איתא בריש פ\"ב דתמורה ובפ\"ק דיומא (דף ז') ולפי זה לא קרבו בשום במה ומשמעתין דפרת חטאת מוכח דחביתין הוי קרבן צבור דפריך ולוקמה במנחה דהא איכא חביתין והדבר צריך תלמוד: ודע דרבנן חולקים על ר\"מ וס\"ל דאין מנחה ועופות בבמה משום דזבחים כתיב וכן נזירות ס\"ל דהוי חובה ולא קרב בשום במה דבהא מודו לר\"מ דחובת יחיד אינו קרב לא בגדולה ולא בקטנה ולרבנן יש לתמוה מאבשלום דהיכן הלך להביא קרבנותיו והתוס' כתבו דרבנן ס\"ל דלאו נזיר הוה וקרא דאלכה ואשלמה את נדרי מיירי בנדרים ונדבות. אך בד\"ה מחלוקת כתבו דליכא למימר דקרא איירי בשאר נדרים דבתמורה משמע דאיירי בקרבן נזירות וברפ\"ב דתמורה צדדו התוס' דאפשר דרבנן דר\"מ ס\"ל כר' יהודה דיחיד מקריב חובות בבמה גדולה דומיא דציבור ולפי זה הלך אבשלום לחברון להביא כבשים ולהקריבם בגבעון אבל כבר דחו התוס' שם פירוש זה דמריהטא דשמעתא מוכח דרבנן קמאי כר\"מ ס\"ל ומוכרח הוא מדפריך בגמרא חכמים היינו ת\"ק ואי כדברי התוס' טובא איכא בינייהו דרבנן קמאי כר' יהודה ובתראי כר\"מ מדקאמרי כל שהציבור מקריבים כו' משמע דיחיד אינו מקריב חובה אפילו בבמה גדולה. ול\"נ לתרץ דאפשר דאבשלום מעיקרא כי נדר הכי נדר ע\"מ שאגלח מנדרים ונדבות הריני נזיר וכמ\"ש התוס' בפ\"ב דביצה (דף כ') ד\"ה נזיר ואין חילוק בין מעות מעשר שני לנדרים ונדבות דכולהו מחד טעמא אימעיטו דכל קרבן חובה אינו בא אלא מן החולין אבל היכא דהקדים ואמר ע\"מ שאצא בנדרים ונדבות הריני נזיר מהני וכמ\"ש התוס'. עוד כתבו התוס' בפ\"ב דתמורה דלר\"ש דאמר בנזיר דאם גלח על שלמי נדבה יצא אפשר דאבשלום נדר להביא עולת נדבה ודבר הנידר והנידב קרב בבמה לכ\"ע ועלה היה אבשלום רוצה לגלח ע\"כ. ומיהו קשה לי אימור דאמר ר\"ש אם גלח דהיינו בדיעבד לכתחלה מי אמר וא\"כ אכתי קשה איך היה עולה לחברון לגלח על נדרים ונדבות לכתחילה ועוד קשה מדוד איך הניחו. ודע דר' יהודה ס\"ל דחובות יחיד נמי קרבו בבמה גדולה דכי כתיב הישר אבעיניו כתיב דהיינו במה קטנה והתם דוקא לא קרבו אלא נדרים ונדבות ולא נתבאר בדברי ר\"י אי נזירות הוי חובה ולא קרב אלא בבמה גדולה או הוי נידר ונידב וקרב אפי' בקטנה והתוס' צדדו שני צדדים הללו בדברי ר\"י ולדידיה לא תיקשי מאבשלום דאף דנימא דנזירות הוי חובה הלך לחברון להביא כבשים ולהקריבם בגבעון ומנחה לר\"י לא קרב בבמה דהכי קאמר ר\"י במתני' דריש פרת חטאת אין מנחה בבמה והתוס' הקשו דא\"כ היכי קאמר ר\"י כל שהציבור והיחיד מקריבים באהל מועד שבמדבר מקריבים באהל מועד שבגלגל והא איכא לר\"י מנחה ועופות אלמא דלר\"י מנחה ועופות קרבו בבמה והתוס' צדדו דאפשר דלר\"י בבמה גדולה איכא מנחה ובבמה קטנה ליכא ובמתני' איירי בבמה קטנה ודחו חילוק זה דמהיכא תיתי הך דרשא וכן כתבו בסוף הפרק (דף קי\"ט) . ולי נראה דמלישנא דר\"י הכי משמע דקאמר ובמה שבראש גגו לא היה מקריב עליה אלא עולה ושלמים ומדלא קאמר דבר הנידר והנידב משמע דאתא למעט מנחה ומרישא דקתני כל שהציבור משמע דאין מנחה בבמה וא\"כ בלא מתני' קשיא דר' יהודה רישא לסיפא וע\"כ אית לן למימר דשאני ליה לר\"י במנחה בין במת יחיד לבמת ציבור ומתני' איירי בבמת יחיד ופשטה בהכי איירי. ודע שראיתי לתוס' בפ\"ב דסוטה (דף ט\"ז) ד\"ה לרבות דרש\"י כתב דלא גרסינן לרבות נוב וגבעון משום דנוב וגבעון אין משקין בהם סוטות ותמהו דאימא דאיסי בן יהודה ס\"ל כר' יהודה דאמר כל שהציבור והיחיד מקריבין באהל מועד שבמדבר מקריבין באהל מועד שבגלגל כו' ע\"כ, ולפי מ\"ש בשם התוס' תמיה לי מלתא דהא כר' יהודה נמי לא אתי דהא איהו ס\"ל דאין מנחה בבמה בין בגדולה בין בקטנה וא\"כ איך יתכן שישקו סוטות בנוב וגבעון ולחלק ולומר דדוקא מנחה דנדר ונדבה לא קרבה אבל מנחה דחובה קרבה זה לא יתכן בעיני וכעת צ\"ע. ודע דר\"ש ס\"ל דיחיד לא הקריב חובות אפי' בבמה גדולה וס\"ל נמי דאין מנחה בבמה ונזירות נמי ס\"ל דהוי חובה ולא קרב בבמה וצבור נמי ס\"ל דלא הקריבו בבמה גדולה אלא פסחים וחובות הקבוע להם זמן שיש כמותם בנדבה יחיד והיינו תמידים לפי שגם היחיד מתנדב עולה ומקריבה אבל חטאות ואשמות כגון שעירי הרגלים שאין כנגדם ביחיד לפי שאין חטאת ואשם באים בנדבה לא הקריבו הציבור וכ\"ש פר העלם ושעירי ע\"ז שאף שהם קרבן ציבור אין זמנם קבוע ואינם באים בנדר או בנדבה וכן שלמי עצרת לא הביאו ואע\"ג דאיכא שלמי נדבה לא דמו דשלמי עצרת הוו קדשי קדשים ושלמי נדבה קדשים קלים כן כתבו התוס' ור\"ש וכתבו התוס' דבנוב וגבעון לא קרבו ביוה\"כ לא שעירים ולא פרים. ועיין במ\"ש רש\"י בפ\"א דמגילה (דף ט') . ודע שסוגיא זו דתתרגם מתניתך בעולת כו' לא יכולתי להולמה לפי גירסתנו. והנראה מדברי רש\"י והתוס' שגירסא אחרת יש להם וטעות נפל בספרים. ועיין בפרק כל שעה (דף ל\"ח) ובפ\"ק דמגילה (דף ט'):
ודע דאיכא תנא דס\"ל דלא נתחייבו ישראל בפסח אלא לאחר ירושה וישיבה ולפי זה פסח שהקריבו ישראל במדבר ופסח גלגל היה ע\"פ הדיבור דס\"ל דכל מקום שנאמר ביאה אינו אלא לאחר ירושה וישיבה ועיין במ\"ש התוס' בפ\"ק דקדושין (דף ל\"ז) ד\"ה הואיל ובהרא\"ם פ' בהעלותך. אך סוגיא דפרת חטאת דקאמר מ\"ט דר\"ש דכתיב ויעשו בני ישראל את הפסח כו' ס\"ל כאידך תנא דקאמר דביאה האמורה גבי תפילין משמע עשה מצוה זו שבשבילה תכנס לארץ וה\"ה ביאה האמורה גבי פסח דאי לא מאי קאמר פשיטא הא טובא אשמעינן שאע\"פ שלא נתחייבו אלא לאחר ירושה וישיבה ע\"פ הדיבור עשו אותו הפסח אם קרבו נסכים במדבר או לא. ואם יש חילוק בין קרבן ציבור לקרבן יחיד וכן אם קרבו נסכים בגלגל ואם יש חילוק בין במת ציבור לבמת יחיד עיין בפ\"ק דקדושין (דף ל\"ז) ובפ' בתרא דזבחים (דף קי\"ח) ובפרק השוחט והמעלה (דף קי\"א) אם עולה שהקריבו ישראל בסיני קודם הקמת המשכן היתה צריכה הפשט וניתוח. עיין בפ' בתרא דזבחים (דף קט\"ו) ובפ\"ק דחגיגה (דף ו') ובסוף זבחים (דף ק\"כ) . אם הקריבו שלמים בני נח פ' בתרא דזבחים (דף קט\"ז) . אם עבדו הבכורות עד הקמת המשכן או משבאו לסיני נפסלו הבכורות ועבודה בכהנים מחלוקת תנאים בפ' פרת חטאת (דף קט\"ז):
תנן בריש פ' פרת חטאת אלו דברים שבין במת יחיד לבמת צבור סמיכה ושחיטת צפון ומתן סביב ותנופה והגשה וכיהון ובגדי שרת וכלי שרת וריח ניחוח ומחיצה לדמים ורחוץ ידים ורגלים ואמרי' בגמ' דחזה ושוק ותרומת לחמי תודה נוהגין בבמה גדולה ואינם נוהגים בקטנה וכן זרוע בשלה אליבא דמ\"ד דנזירות קרב בבמה קטנה זרוע בשלה לא נהג בה וכן קרן ויסוד וכבש ורבוע וכיור וכנו נוהג בבמה גדולה אך לא בקטנה ובשחיטת לילה בבמה קטנה נחלקו רב ושמואל חד אמר כשרה וחד אמר פסולה וכן אם עולת במה קטנה בעיא הפשט ונתוח מחלוקת רב ור\"י. ואלו דברים ששוה במה גדולה לקטנה דם מתיר ופגול ומומין נותר וטמא כל אלו נוהג בקטנה כגדולה. ואם נשים כשרות במקום דלא בעינן כיהון ובגדי שרת עיין בחדושי מוהרימ\"ט לקדושין עלה דההיא שכתבו התוס' בפ\"ק דקדושין (דף ל\"ו) ד\"ה הסמיכות שכתב שהתוס' אתו לאשמועינן דמהגשה ואילך מיירי בכהנים דוקא לומר דבבמה בשעת היתר דלא בעינן כיהון כו' אף האשה כשרה וכו' ע\"ש. והאי טמא דתנינן הכא פירש רש\"י דהיינו לאכול קדשים דאינו יכול לאכול הטמא ולענין אם הטמא מקריב לא נתבאר בדבריו ולכאורה היה נראה דבבמה קטנה דהזר מקריב דהוא הדין טמא אך רבינו בפירוש המשנה פירש שאין טמא מקריב וכן פירש רבינו עובדיה דאע\"פ דזר מקריב בבמה אין טמא מקריב בבמה ועיין בהראב\"ד בפ\"ד מהל' ביאת מקדש הל' ד' שכתב ואיני מוצא אלא בבמה ומיהו יש לדחות דבבמה גדולה איירי: " + ], + [ + "ואין שוחטין אותו אלא אחר תמיד של בין הערבים וכו'. לא נתבאר בדברי רבינו אי פסח שני נמי בעינן שיהא נשחט אחר תמיד של בין הערבים כמו פסח ראשון והתוס' בפ\"ג דיומא (דף נ\"ט) ד\"ה אלא נסתפקו בזה. ועיין במ\"ש התוס' בפ' התכלת (דף מ\"ט) ד\"ה ת\"ל וערך יע\"ש: " + ], + [ + "השוחט את הפסח כו' אחד השוחט ואחד הזורק את הדם כו' כזית חמץ בשעת הקרבתו ה\"ז לוקה. יש להסתפק אם זרק או הקטיר על חמץ אחר שנפסל הקרבן באחד מן הדברים הפוסלים אם לוקה על לאו זה דלא תשחט על חמץ דאפשר דלא קפיד קרא אלא בקרבן כשר שלא יעשה אחת מכל העבודות אם יש ברשותו חמץ אבל אם נפסל הקרבן שוב ליכא חיובא משום לאו זה ומצינו כיוצא בזה באזהרת לא תאפה חמץ דקי\"ל דהמחמיץ את הפסולה פטור וכמ\"ש רבינו פי\"ב מהל' מעשה הקרבנות הל' י\"ח ואף דהתם מיתורא דקרא נפיק דכתיב אשר תקריבו לה' ואמרינן לה' הכשרה ולא הפסולה כדאיתא בפ\"ה דמנחות (דף נ\"ז) מ\"מ אפשר דה\"נ נפקא לן מדכתיב זבחי ולא כתיב זבח משמע זבח הראוי לי א\"נ דהתוס' בפ\"ה דמנחות (דף ס') ד\"ה יכול כתבו דמכתוב זה דלה' דממעטינן פסולה מהתם ילפינן למקום אחר יע\"ש. ומ\"מ לא מצאתי הדבר מבואר אך ראיתי בירושלמי בפ' תמיד נשחט הלכה ד' מנין לשוחט פסח על החמץ שהוא עובר בל\"ת ת\"ל לא תשחט אין לי אלא השוחט הזורק מנין ת\"ל על חמץ דם וא\"ר שמואל ממה שהוא מתחייב על הזריקה הדא אמרה פסח עצמו כשר ע\"כ. והנה כונת דברי ר\"ש הם ע\"כ השוחט על החמץ הפסח כשר דאי ל\"ת הכי היכי משכחת לה שיתחייב על הזריקה הרי כבר נפסל הקרבן משעת שחיטה ואיך יתחייב בזורק על חמץ קרבן פסול מוכח בהדיא דס\"ל לר\"ש דבקרבן פסול ליכא אזהרה דלא תשחט על חמץ ואף דהתם דחו ראית ר\"ש הלזו דאמרי' התם א\"ר יוסי תפתר שנזדמן לו חמץ בין שחיטה לזריקה או שהיה זה שוחט וזה זורק מ\"מ בעיקר הדין דס\"ל לר\"ש דבדבר פסול לא מיחייב לא נחלקו עליו. תו גרסינן התם בירושלמי תני חזקיה לא תשחט על חמץ דם זבחי התורה קראה אותו זבח א\"ר מנא אילולא דתניתיה חזקיה מצינו דבר פסול וחייבין עליו המחמץ את הפסולה אית תניי תני חייב אית תניי תני פטור אמר רב חסדא מ\"ד חייב כשנפסלה מחמת חימוצה מ\"ד פטור כשלא נפסלה מחמת חימוצה ע\"כ כך היא הגירסא הנכונה. והנראה אצלי דחזקיה ור' מנא כולם באו לחלוק על דברי ר\"ש שכתבנו שר\"ש אמר ממה שהוא מתחייב על הזריקה הדא אמרה פסח עצמו כשר ודחו דבריו ר\"י וכמ\"ש ואח\"כ חזקיה ג\"כ הקשה שהרי הברייתא הוכיח דין זה דהפסח כשר ממה שקרא אותו הכתוב זבח ואם כדברי ר\"ש קי\"ל ממה שחייב הכתוב על הזריקה. ונראה דכוונת הברייתא שהוכיח מדכתיב זבחי ולא אמרינן זבחי שהיה כבר וכדאמרינן עבדי שהיה כבר (א\"ה עיין בס' מוצל מאש סי' מ\"ג ועיין בפ\"ק דמנחות דף ט' ע\"ב) הוא משום דהכתוב הוא מסורס דהל\"ל לא תשחט דם זבחי על חמץ וכמ\"ש המפרשים ומש\"ה הוכיחו דלהכי כתביה רחמנא לזבחי לבסוף לומר דאפי' אחר ששחט על חמץ עדיין שם זבח עליו ור' מנא חזר והקשה לו קושיא אחרת ואמר דאלמלא הברייתא שהביא חזקיה עדיין הייתי אומר שהשוחט על חמץ נפסל הזבח לפי שכבר מצינו דבר פסול שחייבין עליו שהרי המחמץ את הפסולה יש תנא דאית ליה חייב ויש תנא דאית ליה פטור ואמר רב חסדא דלא פליגי דמ\"ד חייב הוא כשנפסלה מחמת פיסולה כלומר דקי\"ל דמנחה שנתחמצה נפסלה וכדאיתא בריש פ\"ה דמנחות (דף כ\"ג) ואפ\"ה המחמץ אחר המחמץ חייב אף שזה האחרון חימץ דבר פסול וכדאיתא בדף נ\"ו ומ\"ד פטור הוא שנפסלה מחמת דבר אחר דהיינו משום יוצא ודכוותיה הרי שאף בדבר שמיעט הכתוב הפסול לא מיעט אלא פסול מחמת דבר אחר אבל פסול מחמת אותו דבר לא מיעט ואף אם נאמר דהשוחט על חמץ נפסל הזבח אפ\"ה חייב על הזריקה דומיא דמחמץ אחר מחמץ. זהו פשט דברי הירושלמי וא\"כ מדברי כולם נלמוד דכולהו מודו דאזהרה זו דלא תשחט הוא בזבח כשר דוקא אלא שחלקו על דברי ר\"ש במה שרצה להוכיח מדחייב הכתוב על הזריקה שהזבח כשר שאין זה הכרח ומדלא הקשו עליו אעיקרא דמלתא מנ\"ל שאזהרה זו דלא תשחט אינו ג\"כ בפסח פסול משמע דבהאי מלתא כולם מודים דלא הזהיר הכתוב אלא בפסח כשר. ודע שמה שקשה אצלי בדברי הירושלמי הללו הוא דמשמע דמן הסברא השוחט על חמץ נפסל הזבח כיון דעבר אהורמנא דמלכא אי לאו דגלי קרא שקראו זבח אף לאחר ששחטו על חמץ ובריש פרק ה' דמנחות אמרינן מתקיף לה רבינא ואימא לא תאפה חמץ למיקם גברא בלאו בעלמא ואיפסולי לא מיפסלא ותירצו מצה תהיה הכתוב קבעה חובה ע\"כ, הרי דאיצטריך קרא להכשר וצריך עיון. ועיין בפרק כל המנחות (דף נ\"ט) לא ישים עליה שמן ואם שם פסל יכול לא יתן עליה לבונה ואם נתן פסל ת\"ל כחטאת ודוק: " + ], + [], + [ + "המניח אימורין ולא הקטירן וכו' חלב חגי עד בקר. פסוק זה הוא בפ' משפטים אך לא ידעתי מנא לן דפסוק זה בקרבן פסח מיירי והלא חג לא נאמר אלא על קרבן חגיגה ועוד שהיה לו להביא מקרא מפורש בפ' כי תשא ולא ילין לבקר זבח חג הפסח ופסוק זה הוא לאזהרת מלין אימורין של פסח וכמו שפירש\"י בפי' התורה וליכא למימר דקרא מיירי בבשר הפסח עצמו שהרי לבשר הפסח כבר כתיב אזהרה אחרת כדכתיב לא ישאירו אותו עד בוקר וכמ\"ש רבינו בפ\"י מהלכות אלו הל' י\"א. וראיתי בס' מנין המצות סי' קט\"ז שכתב ז\"ל הזהירנו מהניח אימורין של פסח שלא יקרבו כו' והוא אומרו לא ילין חלב חגי עד בוקר וה\"ה לשאר אימורין וכבר נכפלה האזהרה בזה הענין בלשון אחר לאומרו לא ילין לבקר זבח חג הפסח ע\"כ. כנראה דס\"ל לרבינו שנכפלו שתי אזהרות במניח אימורי פסח. והסמ\"ג ג\"כ בסי' שמ\"ח כתב שלא ילין אימורי פסח עד הבקר שנאמר לא ילין חלב חגי עד בקר ע\"כ. ואני תמיה על רבותי בזה דבפ' אלו דברים (דף ע\"א) אמרי' א\"ר כהנא מנין לאימורי חגיגת ט\"ו שנפסלין בלינה שנאמר ולא ילין חלב חגי עד בקר וסמיך ליה ראשית ע\"כ. וכתבו התוס' שם דמהכא נפקא בכל אימורין. וכוונתם נ\"ל דאע\"ג דכבר כתיב אזהרה למלין אימורי פסח איצטריך האי קרא משום דה\"א דשאני פסח דזמן אכילתו הוי יום ולילה ומש\"ה הוי נמי זמן אכילת מזבח יום ולילה אבל חגיגה דנאכלת לשני ימים ולילה אחד סד\"א דאכילת מזבח נמי ליהוי לשני ימים קמ\"ל קרא ומהכא למדנו לכל האימורים כגון דשלמים ודכוותיה שזמן אכילת מזבח הוא ליום ולילה נמצינו למדין דתלמודא דידן מוקי להאי קרא בחגיגת ט\"ו. ועוד אני תמיה דבפ' תמיד נשחט (דף נ\"ט) אמרינן רב כהנא רמי כתיב לא ילין חלב חגי עד בקר עד בקר הוא דלא ילין הא כל הלילה כולה ילין והכתיב והקטיר עליה חלבי השלמים עליה השלם כל הקרבנות כולם כו'. וע\"כ פשיטא ליה לרב כהנא דפסוק זה א\"א לאוקמי באימורי פסח דאם הוה אפשר לאוקמי באימורי פסח ליכא קושיא כלל דהא פסח מצותו הוא אחר תמיד של בין הערביים משום דיאוחר דבר שנאמר בו בערב ובין הערבים לדבר שלא נאמר בו כי אם בין הערביים וכדאיתא התם בגמרא אלא ודאי דפשיטא ליה לרב כהנא דהאי קרא לא מיירי כי אם בחגיגת ט\"ו וכדקאמר בפ' אלו דברים ורב ספרא נמי דרמי ליה לרב כתיב לא ילין לבקר זבח חג הפסח כו' והכתיב עולת שבת בשבתו ע\"כ ס\"ל נמי דקרא דלא ילין חלב חגי לא מיירי באימורי פסח מדלא הקשה קושיא זו עלה דקרא דולא ילין דכתיב מקמיה אלא ודאי דהתם ליכא קושיא כלל משום דבחגיגת ט\"ו מיירי שחלבי יו\"ט קרבין בחול. ולפ\"ז יש לתמוה דנהי דהמכילתא מוקי לקרא דולא ילין חלב חגי באימורי פסח מ\"מ היכי שבקו תלמודא דידן דמוקמי ליה להאי קרא בחגיגת ט\"ו. ודע שאף שבירושלמי הקשו קושית רב ספרא עלה דקרא דחלבי חגי וכדאיתא בפ' אלו דברים הלכה א' וז\"ל לא ילין חלב חגי עד בקר ואימורי חול קרבין ביו\"ט ותירצו א\"ר אבהו קיימתיה בשחל י\"ד להיות בשבת ע\"כ. אין הכוונה דהירושלמי מוקי להאי קרא באימורי פסח אלא דס\"ל לירושלמי דהאי קרא מיירי בחגיגת י\"ד הבאה עם הפסח שהרי הירושלמי הקשה על תירוצו דר' אבהו דליכא לאוקמי לקרא בשחל י\"ד להיות בשבת שהרי אין חגיגה באה בשבת והוצרכו לאוקומי לקרא דה\"ק הקריבהו מבעוד יום שלא יבוא לבל תלין אלא ודאי דאף הירושלמי מודה דקרא באימורי חגיגה מיירי דהא חגי כתיב וכן כתבו התוס' בפ' תמיד נשחט ד\"ה בארבעה וטעמא דלא מוקי הירושלמי לקרא דחלב חגי בחגיגת ט\"ו וכתלמודא דידן משום דכתיב מקמיה לא תזבח על חמץ וס\"ל דכי סיים קרא ולא ילין חלב חגי מיירי בחגיגת י\"ד הבאה עם הפסח נמצינו למדין שגם הירושלמי מודה דקרא דחלב חגי לא מיירי באימורי פסח כי אם באימורי חגיגה:
וראיתי לסמ\"ג בסי' שמ\"ח שכתב בפ' תמיד נשחט מקשה כתיב לא ילין חלב חגי הא כל הלילה ילין וכתיב עולת שבת כו' ואיני יודע אם הוא ט\"ס דבגמ' לא הקשו אלא מקרא דזבח חג הפסח ולומר שהסמ\"ג כיון על קושית הירושלמי גם זה לא יתכן חדא דליתא בירושלמי בפ' תמיד נשחט כי אם בפ' אלו דברים ותו שהסמ\"ג סיים דהאי קרא בי\"ד שחל להיות בשבת מיירי ולפי הירושלמי לא מיתוקם דהא חגיגת י\"ד אינה דוחה את השבת ואם נאמר שכך היתה גירסת הסמ\"ג בגמרא אפשר שגם רבינו כך היתה גירסתו וסבירא להו דר\"ס פליג עליה דר\"כ דרב כהנא מוקי לקרא דחלב חגי בחגיגת ט\"ו ומש\"ה לא הוקשה לו מקרא דעולת שבת כי אם מעליה השלם ור\"ס מוקי לקרא באימורי הפסח ומש\"ה לא הוקשה לו כי אם מקרא דעולת שבת ולפ\"ז נמצא דשלש מחלוקות בדבר דר\"כ מוקי לקרא דחלב חגי בחגיגת חמשה עשר והירושלמי מוקי ליה בחגיגת י\"ד ורב ספרא מוקי ליה בפסח ופסק כר\"ס משום דר\"ס ורב שהשיבו כבר רמייה ניהליה ר' אבא בר חייא ור' אבא בר חייא ור' אבהו כולהו קיימי בחדא שיטא דהאי קרא דחלב חגי מיירי באימורי פסח ומה גם דהמכילתא נמי הכי אית ליה וכמ\"ש רבינו במנין המצות: ודע דלפי גירסא זו דרב ספרא מוקי לקרא דחלב חגי לאימורי פסח ניחא דס\"ל דקרא דזבח חג הפסח מוקי ליה בנותר דבשר ומש\"ה לא הוקשה לו מפסוק זה. והכי מוכח בפ' תמיד נשחט (דף ס\"ג) דאמרינן בעא מיניה רב הושעיא מר' אמי אין לו לשוחט ויש לו לאחד מבני חבורה מהו וא\"ל אמר קרא לא תשחט ולא ילין לא תשחט על חמץ הנך דקיימי בלא ילין ע\"כ. הרי דס\"ל לתלמודא דהך קרא דזבח חג הפסח מיירי בבשר הנאכל שלא ילין עד בקר ולפי גירסתנו בגמרא דרב ספרא רמי האי קרא עלה דקרא דעולת שבת נמצא שהם סוגיות מתחלפות. וכבר הוקשה קושיא זו לתוס' (בדף נ\"ט) ד\"ה ולא עולת חול ביו\"ט ונדחקו הרבה וכתבו דמשמע ליה למסדר התלמוד דקרא בכל הזבח מיירי בין בבשר ובין באימורין מדלא כתיב חלב כמו חלב חגי ומדלא כתיב גבי אכילה דואכלו את הבשר כדכתיב התם לא תותירו ש\"מ דבתרווייהו משתעי ע\"כ. והדבר מבואר כמה יש מהדוחק בתירוץ זה אך לפי גירסת הסמ\"ג ניחא דלעולם דזבח חג הפסח מיירי בבשר הנאכל וכדמוכח הסוגיא (דדף ס\"ג) וקרא דחלב חגי מיירי באימורי פסח וכדכתיבנא:
ודע דבפ' תמיד נשחט (דף ס\"ג) אמרינן אמר רב פפא הילכך כהן המקטיר את החלב עובר בל\"ת הואיל וישנו בכלל הלנת אימורין ע\"כ. ופי' רש\"י הואיל וישנו בכלל הלנת אימורין דכתיב בהו נמי לא ילין חלב חגי ע\"כ. והנה כוונת רש\"י היא דלא ס\"ל כסברת התוס' דזבח חג הפסח מיירי באימורין ובבשר אלא ס\"ל כפשט הסוגיא דמיירי בבשר הנאכל ומש\"ה הוצרך לקרא דחלב חגי והשתא אי אמרת כסברת רבינו והסמ\"ג דהאי קרא מיירי באימורי פסח ניחא דרחמנא הכי קאמר כל שישנו בעבודות שלהם באזהרת הלנה דאימורי פסח ישנו ג\"כ באזהרת הקטרה והכל הוא בזימנא חדא כלומר בזמן שהוזהר שלא ילין אלא יקטר הוזהר ג\"כ על החמץ שלא יקטר אם יש עמו חמץ אך אם כתוב זה מיירי בחגיגת ט\"ו לא אתי שפיר דרשא זו דרב פפא, והשתא מכח הך סוגיא נמי פסק דלא כרב כהנא דהא רב פפא לא קאי כוותיה אלא כרב ספרא ותניא כוותיה דרב פפא ואף שיש לדחות קצת ראיה זו מ\"מ כל הישר הולך יודה דניחא טפי דרשת רב פפא אי מוקמינן לקרא דחלב חגי באימורי פסח. וא\"ת כפי מה שכתבנו דמסוגיא דתמיד נשחט (דף ס\"ג) מוכח דס\"ל לסתמא דתלמודא דקרא דזבח חג הפסח מיירי באכילת בשר לבעלים למה לי הך קרא תיפוק ליה מדכתיב לא תותירו ממנו עד בקר, הא לא קשיא משום דההוא קרא לא תותירו מיירי בפסח מצרים ואיצטריך קרא אחרינא לפסח דורות וראיה לזה שהרי רש\"י בפ' ראה עלה דקרא דולא ילין מן הבשר כתב אזהרה למותיר בפסח דורות לפי שלא נאמר אלא בפסח מצרים כו' ורש\"י אזיל לשיטתיה דפירש בפרשת תשא דקרא דזבח חג הפסח מיירי במלין אימורין ומש\"ה אוקמיה להאי קרא דפ' ראה במלין מבשר הנאכל אבל לדידן איצטריך קרא דזבח חג הפסח למלין מבשר הנאכל וכדכתיבנא וקרא דפ' ראה מוקמינן ליה בחגיגת י\"ד שנאכלת לשני ימים ולילה אחד וכדאיתא בפרק אלו דברים (דף ע\"א) וכן פסק רבינו בסוף הלכות אלו. ועוד נראה לומר דאיצטריך קרא דזבח חג הפסח ללמדנו דאזהרת לא תשחט על חמץ הוא אפילו אם היה חמץ לאחד מבני החבורה וה\"ק רחמנא לא תזבח על חמץ אם היה אצל אחד מהנך דקיימי בלא ילין זבח חג הפסח וכדאיתא בפ' תמיד נשחט וכדכתיבנא: אך עדיין אני נבוך בזה שרבינו במנין המצות כתב דקרא דזבח חג הפסח מיירי במלין אימורי פסח וקשיא ליה סוגיא דתמיד נשחט דמוכח מהתם דמוקמי לקרא במלין אכילת אדם ומיניה ילפינן אזהרה לנמצא חמץ לאחד מבני חבורה והיא הלכה פסוקה ופסקה רבינו ריש הלכות אלו ואם נאמר דס\"ל לרבינו כסברת התוס' דס\"ל דהאי קרא בתרוייהו משתעי במלין אימורין ומלין מבשר אכילת אדם אזדא לה כל מה שכתבנו שהתוס' לא הוזקקו לכל זה אלא לפי גירסתם דגרסי דקושית רב ספרא היא מקרא דזבח חג הפסח אך כפי מה שרצינו ליישב סברת רבינו דאיהו גריס כגירסת הסמ\"ג דקושית רב ספרא היא מקרא דחלב חגי מנא לן דקרא דזבח חג הפסח מיירי גם כן באימורים. סוף דבר דברי רבינו צריכים אצלי תלמוד:
ודע שהדבר הקשה אצלי הוא מההיא דאמרי' בפ\"ק דחגיגה (דף י') דהקשו חגיגות מיכתב כתיבן ודחו דלמא ה\"ק רחמנא אכלו ושתו וחוגו חגא קמאי ואמרו לא ס\"ד דכתיב לא ילין חלב חגי עד בקר ואי ס\"ד דחגא הוא תרבא לחגא אית ליה כו' ע\"כ. הרי לך מבואר דסתמא דתלמודא ס\"ל דהאי קרא דחלב חגי בחגיגה מיירי ואי כדברי רבינו דהאי קרא במותיר אימורי פסח מיירי ליכא לאוכוחי כלל מהכא לקרבן חגיגה וכל אותו שקלא וטריא דאותה סוגיא מורה בהדיא דס\"ל דקרא אתא למותיר מאימורי חגיגה. ואולי נאמר דאותה סוגיא היא אליבא דרב כהנא דמוקי להך קרא במותיר מאימורי חגיגה והכוונה לומר דתיקשי לרב כהנא מתני' דקתני דחגיגות הם כהררים התלויים בשערה דהא לדידיה מיכתב כתיבן כו' אבל לרב ספרא ודעמיה דאית להו דהך קרא מיירי במותיר באימורי הפסח לא קשה כלל ומ\"מ הוא דוחק בעיני וצ\"ע:
ודע דלסברת רבינו דאית ליה דאזהרת חלב חגי מיירי במותיר מאימורי פסח וכן אזהרת זבח חג הפסח בהכי מיירי לענין מנין המצות אינם נמנים אלא באזהרה אחת אע\"פ שבא בכתוב שתי אזהרות וכמו שהשריש לנו רבינו בתשיעי משרשיו יע\"ש. אך כפי גירסת התוס' שכתבנו דמשמע דאית להו דקרא דחלב חגי מיירי בחגיגת ט\"ו נראה שראוי למנות שתי אזהרות האחת שהזהירנו מלהותיר אימורי חגיגת ט\"ו לאומרו ית' לא ילין חלב חגי והשנית שהזהירנו מלהותיר אימורי הפסח לאומרו ית' לא ילין זבח חג הפסח ואע\"פ שהכל הוא ענין אחד דהיינו שלא ילינו האימורים מ\"מ כיון שבאו האזהרות בנושאים מתחלפים נמנה כל אחד מהם באזהרה מיוחדת. וגדולה מזו מצינו לרבינו שמנה ארבע אזהרות במותיר מאכילת אדם האחד הוא מה שנאמר בקרבן תודה לא תותירו וכמ\"ש במנין המצות סימן ק\"כ ובסי' קי\"ז כתב שהזהירנו מהותיר שום דבר מבשר הפסח למחרתו ובסי' קי\"ח כתב הזהירנו מהותיר שום דבר מחגיגת י\"ד ובסי' קי\"ט כתב הזהירנו מהשאיר דבר מבשר פסח שני הרי שאע\"פ שהכל הוא ענין אחד שלא נשאיר שום דבר מזמן אכילתו מ\"מ כיון שבאו אזהרות בעניינים מחולפים נמנית כל אזהרה ואזהרה למצוה בפני עצמה וא\"כ הכי נמי באזהרות מלין אימורין ראוי שנמנה שתי אזהרות: ואע\"פ שעבר אינו לוקה לפי שאין בו מעשה. (א\"ה עיין במ\"ש הרב המחבר לעיל בפי\"ח מהל' פסולי המוקדשין הלכה ט'): " + ] + ], + [ + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [ + "מי שחציו עבד וחציו בן חורין וכו'. בעבד של שני שותפין מיירי א\"נ דרבים טובא ושחרר אחד מהם חלקו וכדכתב רבינו ז\"ל א\"נ במשחרר עבדו בכסף דהתם קנה ודאי לכ\"ע לפום הלכתא דקי\"ל כרבה דרב יוסף דקאמר איפכא איתותב וכדבעינן למיכתב בס\"ד אבל במשחרר אחד בשטר לא מיתוקמא ודאי דהא תניא בפרק השולח (דף מ\"א:) המשחרר חצי עבדו רבי אומר קנה וחכ\"א לא קנה וקאמר התם בגמ' אמר רבה מחלוקת בשטר דרבי סבר והפדה לא נפדתה או חופשה לא נתן לה מקיש שטר לכסף מה כסף בין כולו בין חציו אף שטר נמי בין כולו בין חציו ורבנן גמרי לה לה מאשה מה אשה חציה לא אף עבד נמי חציו לא אבל בכסף ד\"ה קנה פדויה ואינה פדויה לימא בהא קמפלגי דמר סבר היקשא עדיפא ומר סבר ג\"ש עדיפא לא דכ\"ע ג\"ש עדיפא ושאני הכא דאיכא למיפרך כו' ע\"כ. וקי\"ל כחכמים ואליביה דרבה. אך קשה לי היכי קאמר דבשטר יליף רבי מכסף והפדה לא נפדתה ורבנן נמי מודו בכסף ורב יוסף נמי דפליג קאמר דרבנן ס\"ל והפדה לא נפדתה דברה תורה כלשון ב\"א אימא קרא ודאי מיירי בשפחה חציה כנענית וחציה בת חורין וכהלכתא ומיהו היינו בעבד של שני שותפין דכ\"ע מודו בהא וכדמסיק בגמ' א\"נ במכר חציו ושחרר חציו וכו' וכדאמר רבה נמי לקמן בגמ' ומיהו לרבה לא קשיא דמשמע ליה דלרבי ולרבנן קרא סתמא קאמר בכל מילי דהכי משמע להו סתמא דקרא ולרב יוסף נמי ניחא ליה למימר דקרא אליבא דרבנן בכולה כנענית אע\"ג דהוי דלא כהלכתא ולמימר דס\"ל דברה תורה כלשון ב\"א משום דאשכחן בר\"פ ארבעה מחוסרי כפרה דקאמר הכי ר' ישמעאל בברייתא ר' ישמעאל אומר בשפחה כנענית הכתוב מדבר ומאורסת לע\"ע א\"כ מה ת\"ל והפדה לא נפדתה דברה תורה כלשון ב\"א והתם נמי במתני' קאמר ר\"ש זו שפחה כנענית והיינו כר' ישמעאל דגמ' דהיינו ברייתא דמתניא בספרא דבי רב סדרא דקדושים עיין שם בפירוש כמהר\"ר אהרן ן' חיים ז\"ל. ולהכי ניחא ליה לאוקומיה הכי כיון דאיכא תנאי דמוקי ליה לקרא הכי. והא דתניא בריש פרק כיצד מערימין ובשלהי פ' האומר דקדושין האומר לשפחתו הרי את שפחה וולדך בן חורין אם היתה עוברה זכתה לו ומוקי לה בשלהי פ' המביא תניין דהוי ירך אמו והויא כרבי דקאמר המשחרר חצי עבדו קנה בעבד של שני שותפין ודאי לא מצי לאוקומי דהא תנא האומר לשפחתו כו' אלמא ולדות נמי דידיה הוו וכן נמי לא מוכחא מלתא דמכר חציה כו' ואדרבה בספרים המדוייקים גרסינן הרי את שפחתי וולדך בן חורין ודייק לישנא דשפחתי דהיינו שהשארתי לי ולא מכרה וכדכתיבנא אבל מיהו יכול היה לאוקומה כדברי הכל וכגון שנתנה לו את הכסף בעבור ולדה דכי ה\"ג שפיר דמי אף לדברי רבנן אלא דלישנא דקאמר זכתה לו משמע דע\"י שטר קאמר דהיינו זכות יד בשטר. ותו דלישנא דהאומר לשפחתו משמע ליה בלא נטילת מעות דאי איכא מעות מאי איכא למימר וכדאיתא בפ\"ק דקידושין גבי פסקא דבכסף ע\"י אחרים ע\"ש. ותו איכא למידק בדברי רש\"י ז\"ל שכתב רבנן סברי ג\"ש עדיפא ורבי סבר היקש עדיף דכי איכא למילף מהיקש וג\"ש ילפינן מהיקש ושבקינן ג\"ש ע\"כ. וי\"ל דכשם שאמרו בדברי רבי היקש עדיף הכי אמרו בדברי רבנן ג\"ש עדיפא וא\"כ למה פירש רש\"י את דברי רבי שהוא אחרון ולא בתחלה כפי דבריו. ועוד י\"ל מעיקרא בעיקר הלשון שרש\"י ז\"ל כתב רבנן סברי ג\"ש עדיפא ורבי סבר היקש עדיף והוא מהופך שהגמ' אמרה תחלה דמ\"ס היקש עדיף ומ\"ס ג\"ש עדיפא ומה ראה רש\"י לכתוב כן. תו איכא למידק במאי דכתב רש\"י לא דכ\"ע ג\"ש עדיפא כו' כיון דמסיני גמרינן לה דאין אדם דן ג\"ש מעצמו איהו עדיפא מהיקש ע\"כ, נראה לשונו דהיקש אדם דן מעצמו ולהכי קאמר דג\"ש עדיפא משום דהיא מקובלת מסיני מה שאין כן בהיקש משמע דס\"ל לרש\"י דמאי דאמרינן אין אדם דן ג\"ש מעצמו בדוקא איתמר ג\"ש דשאר מדות דן מעצמו אפילו דלאו ק\"ו נינהו שהרי הק\"ו הדעת מחייבתו. וקשה על זה שהוא סותר דברי עצמו דהא בריש פ' לולב הגזול כתב רש\"י בפירוש דחוץ מק\"ו אין אדם דן מעצמו אבל היקש ודאי אין אדם דן מעצמו ויש כדמות ראיה לזה בתעניות (דף כ\"ז ע\"א) דקאמר אסמכתא נינהו ומדרבנן ולקולא והתוס' הקשו עליו שם קושיות חזקות יע\"ש: והנה ראיתי לומר לזה דודאי לא קשיא דאע\"ג דהכי כתב רש\"י ז\"ל שם מ\"מ ההוא אליבא דרבי יהודה דקאמר לא מקשינן ורבנן הא קאמרי להדיא דמקשינן והיינו משום דס\"ל אין אדם דן ג\"ש דוקא ולא שאר מדות ויחיד ורבים הלכה כרבים. ומעתה טעה בעל הליכות עולם במ\"ש וז\"ל אדם דן ק\"ו מעצמו ואין אדם דן ג\"ש מעצמו אלא א\"כ קבלה ממשה בסיני ונראה מדברי רש\"י בפ' לולב הגזול דלאו דוקא ג\"ש דכל המדות ג\"כ אין אדם דן חוץ מק\"ו והתוס' כו' ע\"כ. וזה שיבוש כמו שהוכחתי דבין לרש\"י ובין לתוס' לא נפקא לן מידי לענין דינא כלל דכולהו מודו דלרבנן דהלכתא כוותייהו ל\"ד אדם דן ק\"ו אלא הוא הדין שאר מדות. ואחר שכתבתי כל זה נדפס ספר יבין שמועה וצ\"ע שם (א\"ה עיין מ\"ש בזה הרמ\"ז בס' כפות תמרים) . ומיהו יקשה דלישנא דקאמר כ\"ע מודו משמע דליכא מאן דפליג עליה ויהיב רש\"י הך טעמא לכ\"ע משמע דליכא מאן דפליג עליה אבל אין זו קשיא דכי אמרינן דכ\"ע אין המכוון אלא על ב' הכתות בעלי המחלוקת אשר הוזכרו ודכוותה בפ' אלו נערות דקאמר הכל מודים בבא על הנדה וכו' ובהדיא מסיק גמרא התם וקאמר ולאפוקי מדר' נחוניא בן הקנה כו' והשתא היכי קאמר הכל מודים אלא ודאי דלא קאי אלא לבעלי המחלוקת וכן בפ' כל שעה (דף ל\"ג) ובפ' עשרה יוחסין (דף ע\"ה) יע\"ש. ותו איכא למימר שאין כוונת רש\"י לומר דזה הוא דהוי מסיני ולהכי עדיפא אלא דקאמר דמה שלא נאמר דהיקש עדיף כיון שנתקבל מסיני הוא משום דג\"ש נמי נתקבל מסיני כו' ואל תתמה על דלא קאמר נתקבלה נמי בלאו דוקא. ומ\"ש רש\"י בפירוש היקש עדיף זה ולא כתבו בפירוש ג\"ש עדיפא נלע\"ד שכוונת דבריו לפי שממלת עדיף משמע דודאי משגחינן טובא בהיקש אלא דג\"ש עדיפא כו' יע\"ש, והשתא בא רש\"י לומר שלכאורה היינו מוכרחים לומר דמאי דקאמר היקש עדיף בהכרח הוא לומר דהיינו יותר יש לנו לעשות ההיקש בתכלית משנעשה הג\"ש בשלימות, וההוראה בזה דאין לומר דמלת היקש עדיף פירש נעשה ההיקש ונבטל הג\"ש מכל וכל דהא ליתא דא\"כ איך קאמר התם דכ\"ע היקש עדיף דהיינו שיש לנו לעשות ההיקש ושתתבטל הג\"ש והכא מוכרח איפכא אלא ודאי היינו מוכרחים לפרש היקש עדיף ותשאר הג\"ש למחצה דבזה מאי דקאמר הכא היקש עדיף פירושו דטוב לנו לעשות הג\"ש למחצה כו' לזה פירש רש\"י דאין זה מוכרח דיכולין אנו לפרש כן וכמו שכתבתי וק\"ל ובספרא משמע דסבר כרבי וקי\"ל סתם ספרא ר\"י ומשמע דעליה יהיב הך טעמא וכדכתיבנא דר\"י אית ליה דאדם אינו דן היקש מעצמו וק\"ל וצ\"ע בתשובת מהר\"ם אלשקאר ז\"ל:
תנן התם ב\"ה אומרים עובד את רבו יום אחד ואת עצמו יום אחד ובפ' האשה דפסחים אמרינן הא דתנן לא יאכל משל רבו אבל אוכל הוא משל עצמו ופרכינן מהא דתניא עבד שחציו בן חורין כו' לא יאכל לא משלו ולא משל רבו ומתרץ הא כמשנה ראשונה והא כמשנה אחרונה דתנן מי שחציו עבד וחציו בן חורין עובד את רבו יום אחד ואת עצמו יום אחד כו' ב\"ש אומרים כופין את רבו ועושהו בן חורין חזרו ב\"ה להורות כדברי ב\"ש. ופירש\"י לפום משנה ראשונה לא יאכל לא משלו ולא משל רבו דאין חלק העבדות נמשך אחר דעתו כלל ואין חלק העבדות נמשך אחר החירות כלל ולמשנה אחרונה הא ה\"ל כמשוחרר ואוכל משלו וכן פי' הראב\"ד וכדבעינן למיכתב בס\"ד. אבל רבינו פירש בפירוש המשנה הפך מזה שכתב וז\"ל וכמו כן לא יאכל משל עצמו לפי כי עוד יתבאר לך כי הוא לא יניח עבד חציו בן חורין וחציו עבד ולפיכך לא יאכל ממנו בשום פנים עד שיעשה בן חורין ומה שאמר בכאן לא יאכל משל רבו שיראה ממנו שאוכל משל עצמו זהו דעת האומר מניחין אדם חציו עבד וחציו בן חורין עכ\"ל. ובאמת שאין דבריו מובנים ומוהריק\"א בפרקין כתב דאין לומר שכוונתו דכיון דאין מניחין א\"כ אינו בעולם דא\"כ למה לו להביאו בחיבור כו' ובאמת שלא היה צורך לדחות זה מעיקרא. וק\"ל למה לא הקשה ג\"כ דא\"כ איכפל קרא לומר את פני האדון לאשמועינן מלתא דליתיה ותו קשה דהיכי נימא דליתא ומי לא עסקינן ששחררו בערב הפסח ועד שהם כופים אותו הגיע זמן קרבן פסח וצ\"ע. ודע דתנן בריש חגיגה נמי כי האי גוונא גבי הך דהכל חייבים יע\"ש. והנה רע\"ב כתב בפסחים כדעת רש\"י ובחגיגה כדעת רבינו וכתב עליו הרב בעל תוי\"ט דמחלפא שיטתיה כו' יע\"ש ונ\"ל שאינה קושיא כלל. וזה שמוהריק\"א כתב שה\"ר אברהם בנו של רבינו תירץ דה\"ק דמשנה ראשונה מדינא פטור אלא דמחייבינן ליה ועבדינן ליה תקנה מד\"ס אבל לפי זה שכופין אותו ודאי לא עבדינן הכי כדי שימהר להוציאו. והקשה ה\"ר אברהם די בוטין קושיא חזקה דהא הוו להו קדשים בחוץ ובשלמא בחגיגה משכחת לה על תנאי אבל בקרבן פסח ליכא על תנאי ותירץ דהפקר ב\"ד הפקר והפקיעו שעבודו מעליו, וקשה על זה קושיא חזקה א\"כ בפ' האשה רבה גבי הא דאיפליגו רב נתן בר אושעיא ורב חסדא בההיא דהתורם מן הרעה כו' ופליגי באי יש כח ביד חכמים לעקור דבר מן התורה ופריך מקדושי קטנה וקאמר הפקר ב\"ד הפקר והשתא גבי תרומה נמי איבעי לן למימר הכי אלא ודאי צריך לקיים פירוש התוס' דלא אמרי' הפקר ב\"ד הפקר היכא דבתר הכי מוקמת ליה זימנא אחריתי ברשותיה והרי הכא הכי הוו דבתר הכי מוקמת ליה ברשותיה. ועל דברי ה\"ר אברהם יש לתמוה טובא וה\"ר עובדיה הוקשה לו זה ולהכי גבי חגיגה דשייך תנאי כתב כרבינו והכא כתב כרש\"י. תו ק\"ל לדברי בן רבינו ז\"ל דכיון דלמשנה ראשונה מן הדין אינו אוכל אף משלו א\"כ אמאי כי מקשה בפ' האשה חדא אחבירתה משמע דלית ליה אוקמתא בשום צד לתרוצה אלא חדא כמשנה ראשונה וחדא כמשנה אחרונה נימא ואי בעית אימא לעולם הא והא כמשנה ראשונה וכאן מדין תורה וכאן מד\"ס ולישנא דיאכל אתי שפיר. ומיהו הא לא קשיא דעדיפא מינה משני לאוקומה חדא אליבא דהלכתא ותו דהך תירוצא לא שייכא דהך דחגיגה דהא קאמר הכל חייבין חוץ משמע דבמלתא דהנך חייבים הנך פטורים ולהכי נקטיה כהך תירוצא. תו איכא למידק במאי דכתב הלחם משנה שבקרבן פסח פטור מילפותא דחגיגה וקשיא טובא היכי מצי יליף והלא איכא למיפרך טובא מה לחגיגה שכן פטורות בה נשים ודכוותייהו תאמר בקרבן פסח שכן חייבות בה נשים וכדבעינן למיפרך. תו ק\"ל קושיא אלימתא דאי ס\"ד דאיכא למילף מחגיגה לקרבן פסח א\"כ ר\"ש אמאי איצטריך ליה קרא דחטאו ישא האיש ההוא למעוטי נשים נילף מחגיגה אלמא איצטריך ליה קרא ואע\"ג דאנן השתא כר' יוסי קי\"ל כדבעינן למיכתב בס\"ד מיהו מדר\"ש נשמע לדר' יוסי דע\"כ לא איפליגו אלא לענין הך דמחייבי אבל לענין אי ילפינן אי לא לא שאני לן בין הך להך כלל וזה ודאי קשה להולמו. ועיקרן של דברים כשנעמוד על פסק רבינו דנשים ועבדים עושים אותם חבורה לעצמם ואמאי פסק הכי. ואיברא דלכאורה טעמו ברור דהא ר\"י סבר דראשון חובה ושני רשות ור' יוסי סבור דבין בראשון ובין בשני איכא חיוב כרת כו' יע\"ש. ור\"ש סבר דראשון רשות ושני חיוב וא\"כ הלכה כר' יוסי דנמוקו עמו נגד ר\"ש ונגד ר\"י וכן כתב הרב מוהרי\"ק. אבל קשה דבגמ' מסיים בתר הכי כמאן אזלא הא דקאמר ר' אלעזר אשה בראשון חובה ודוחה את השבת בשני רשות כר' יהודה הרי להדיא דר\"א דהוי אמורא פסק להדיא כר' יהודה והלכתא הכי וגם דקאמר ר' יהודה מלתא מציעתא. ואין לומר דר\"א בן שמוע הוי דהוא תנא דא\"כ ע\"כ מלתא בברייתא מיתניא והוה ליה למימר דתניא ותו דאפי' תימא דתנא הוי מ\"מ קי\"ל הכי דתרי הוו לגבי ר' יוסי ור\"ש כל חד לחודיה ואע\"ג דבכל חד לחודיה הוי הלכתא כר' יוסי מ\"מ הא הכא הוו תרתי ודכוותיה בשלהי ה' כלים ע\"ש. ויש לדקדק כן מן הגמרא שבריש מי שהוציאוהו ובריש החולץ אפי' בר\"מ ור' יהודה דפליג עליה דר' יוסי כ\"ש ר\"א דעדיף טפי והוי טוביינא דחכימי כדקאמר רב עילויה בשלהי אלו נערות גבי יתומה בחיי האב וכן בפרק כל הגט גבי ההיא דהכותב טופסי גיטין בסוגיא הידועה שם דפסל ר\"א בגיטין וקאמר עליה הכי וכן בכריתות פרק אמרו לו גבי ההיא דאם הפסיק בו או נתן לתוכו מים כו' יע\"ש, א\"כ למה הרב ז\"ל פסק דלא כר' יהודה מאחר דהוי תרתי כ\"ש דהוי אמורא כדכתיבנא. ואפשר היה לומר דס\"ל לרב דהך דאמרי' כמאן אזלא כו' אמורא הוי וקאמר דלדידיה לר' יהודה הכי הוי ולעולם לא פסק הלכתא כוותיה, ודכוותה בפ\"ק דערכין הא דאמר רב גידל אמר רב אדם יודע שאין ערך לכלי וגמר ואמר לשם דמים וכתבו התוס' בר\"פ דיני ממונות דהוא אליבא דר\"מ קאמר וליה לא ס\"ל יע\"ש א\"כ הכא נמי אמרי' הכי אבל צריך טעם מי הכריחו לזה וצ\"ע: וראיתי עוד לו לרב שכתב בלשון הזה היה אחד מבני חבורה קטן כו' אם יכול לאכול כזית צלי שוחטין עליו ושוחטין על הקטנים שיהיו מכלל החבורה לא שתהיה חבורה כולה קטנים שאינם בני דעת וכתב מוהרי\"ק בס\"פ לולב הגזול קטן היודע לאכול כזית צלי שוחטין עליו מ\"ט איש לפי אכלו ומ\"ש רבינו שאינם בני דעת ק\"ל דטפי הוה עדיף למעוטי מדכתיב בפסח איש ולטעם שנתן רבינו קשה דמהי תיתי דבעינן בפסח בן דעת וי\"ל דמאיש לא משמע ליה למעוטי קטן דא\"כ הוה מימעיט אף מלהמנות עם בני החבורה ומדתניא שוחטין עליו את הפסח משמע דס\"ל לגמרא דהאי איש לאו למעוטי קטן אתא ע\"כ. ואחרי המחילה מכבודו אלף אלפי פעמים לא צדקו דבריו דהא בפ' האשה אמרי' עלה דהך דקאמר ר' יוסי אפי' בפסח שני עושים חבורה כולה נשים דמהיכא תיתי ליה מדכתיב ונכרתה הנפש ההיא ואפי' אשה אפי' פסח שני ואלא חטאו ישא האיש ההוא למעוטי מאי למעוטי קטן מכרת ע\"כ. אלמא דמאיש ממעטינן ליה לקטן מכרת ודרשינן איש ולא קטן ואין עליך לומר מכרת מפיק ליה ולא מחובה דמשמע בגמרא דכל שאינו מחוייב כרת אין שוחטין עליו לעצמו דהא רבי יהודה מחטאו ישא האיש ההוא ולא האשה קאמר דאין שוחטין עליה בפני עצמה ובהא ליכא פלוגתא כלל, ותו קשה לי במה שהכריח דמאיש לא ממעטינן קטן דאי ממעטינן אף לטפלה דאימא אהני לה ככל חקת הפסח וכדקאמר הכא בגמ' לר' יהודה א\"כ מאי קושיא ולר' יוסי נמי אפשר דאהני ליה להא במכסת נפשות. תו קשה במאי דכתב דמהיכא תיתי דבעינן בן דעת גבי פסח וזה פשוט דבכל המצות בעינן בן דעת ואדרבא התוס' שם אמרו תימה אמאי איצטריך דהיכן מצינו קטן שחייב במצות דודאי אינו בן דעת. ויותר נ\"ל בדברי רבינו דה\"ק אין עושין מהם חבורה והטעם לפי שאינם בן דעת וכיון שאינם בני דעת ודאי לא מיחייבי כרת וכיון דלא מיחייבי כרת אין שוחטין עליהם בפני עצמם ועוד אפשר שהוקשה לו קושית התוס'. ובאמת שעיקר קושית הגמ' צריכה נגר דקאמר דהאיש למעוטי קטן מכרת והתינח בפסח שני דכתיב ביה עונו ישא וגו' בפסח ראשון מאי איכא למימר ותו כל הני קראי דבמכסת נפשות ודכוותיה מאי קא עבדי להו. וראיתי גירסא בספר הילקוט שאמרו בה דבמכסת נפשות דראשון לאתויי נשים ולכאורה קשה דהא כיון דנשים חייבות בראשון א\"כ קושטא דמילתא דאיצטריך דאין עונשין מן הדין וק\"ל אבל באמת שאינו נ\"ל עיקר כדברי רבינו ואין השכל מחייב אלא כדברי הראב\"ד ורש\"י יע\"ש: ודע דקאמר בפ\"ק דבתרא דאית דינא דגוד או איגוד גבי ההיא דולא את הטרקלין כו' ומקשינן עלה דהא הכא קאמר דכותב לו גט שחרור מפני תיקון העולם משמע מפני תיקון העולם אין מפני גוד או איגוד לא ומשני שאני התם דאיגוד איכא גוד ליכא ופירש\"י ה\"ג שאני הכא דאיגוד איכא גוד ליכא העבד רוצה לקנות אבל אינו אומר קנה לי חלקי שאין דמים לבן חורין ע\"כ. ונ\"ל לדייק במ\"ש ה\"ג שאני התם דאיגוד איכא גוד ליכא דיראה שבא למעוטי גירסא שהיא איפכא שאני התם דגוד איכא איגוד ליכא והיתה הכוונה על פי מה שכתבו התוס' שם וז\"ל וא\"ת שאני הכי שאין העבד נותן דמים מיד אלא כותב שטר על דמיו וי\"ל דמשמע דלא יבטל כו' ע\"כ, ומטעם זה היינו גורסים כן לזה כתב רש\"י דאיגוד איכא שהעבד רוצה לקנות אבל הוא אין לו מעות וכו' זה נ\"ל לפרש. ובעיקר קושית הגמ' קשה דמאי מקשה דאדרבא תקנת פריה ורביה איצטריך לשלא יאמר לו אקנה השאר האחר דאפי' כי קני אינו מותר לבא בקהל וע\"ש ובההיא סוגיא דחגיגה ומאי דכתבו התוס' עלה צריכין נגר ומאי דק\"ל בגוה טובא היינו למאי איצטריך קרא דזכורך לישתוק מיניה ומאי דקאמר ולא אדון אחר בהכרח ודאי דעבדים פטורים דהא ודאי יש להם אדון אחר וכיון שכן ודאי נשים פטורות ומיהו הך לאו קושיא היא דאי לאו קרא דכל זכורך אוקימנא לקרא דאת פני האדון בעבדים גמורים דהך לא מיקרו אדון כו' ומאי דקאמר לישא שפחה אינו יכול כתבו בתוס' דכיון דאמרינן הכל מודים בעבד שאין לו יחס ודאי לא מקיים פריה ורביה. ומיהו אפשר לדחות ודאי דדוקא כשהורתו כשהוא עבד אבל כשהורתו כשהוא בן חורין לא אע\"ג דשפחה ולדה כמוה. ומיהו בירושלמי פ' כיצד אמרו הרי הוא כבנו לכל דבר אפי' לפריה ורביה ופירש הריטב\"א ז\"ל דמיקרי בנו וקאמר חוץ מהבא מן השפחה ואפשר דהבא על השפחה לא שייך בתרייהו ומיהו נראה לפרש לפריה ורביה דה\"ק אפי' לפריה ורביה. וראיתי בשלטי הגבורים פ' הבע\"י שכתב צ\"ע אם הוליד בן ממזר אם הבכור נוטל ירושה כו' ולא ידעתי מהו דמכיון שכתבו הטור ורבינו דבכור ממזר הוי כבכור אם כן פשיטא ודאי שהבא אחריו אינו בכור כלל. וראיתי בירושלמי של פסחים שאמרו מי שחציו עבד וחציו בן חורין שקדש אשה אין קדושיו קדושין דכוותה מי שחציו בן חורין שגירש אין גירושיו גירושין שמואל אמר גירושיו גירושין אתיא דשמואל כי הא דר' יהודה דתנינן מי שחציו עבד וחציו בן חורין ר' יהודה מחייב וחכמים פוטרים ע\"כ. ולא ידעתי מהו דכיון דקדושין לא תפסי בה גירושין היכי משכחת להו הא אין קדושין מעיקרא. ונ\"ל לומר כגון שקדש חציה שפחה וחציה בת חורין דאפשר דהתם תפסי קדושין מכיון דבת מיניה היא. וסבור הייתי לומר שאין הכוונה אם גירש את אשתו אלא כי ההיא דאמרי' בשלהי המביא תניין אין העבד נעשה שליח לקבל גט אשה מיד בעלה כו' אבל מן הירושלמי דבפ' השולח אינה נראה כן אלא דס\"ל לירושלמי כסברא דדחו בגמרא דידן דקאמר קדש עבד ביום של רבו הרי אין קדושין תופסין בה ביום שלו הרי קדושין תופסין ומיהו מאי דמדמי לה לדשמואל כר\"י לא ברירא לי ודאי דא\"כ מ\"ש קדושין מגירושין ובפ' הנחנקין קא מפרש טעמא דר' יהודה משום דאין מיעוט אחר מיעוט אלא לרבות. ועוד אאריך בס\"ד וע\"ש ובפ' החובל יע\"ש: " + ] + ], + [], + [ + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [ + "עצים של צליית הפסח כו'. דברי מרן בזה תמוהים הם בעיני דאליבא דמאן דמחמיר מתני' דנתן לה מוקדשין באתננה ע\"כ לא מיתוקמא כרבי דהא לא משייר אלא במצה ומרור ולא מיתוקמא אלא כר\"י הגלילי ואילו מדברי רבינו ז\"ל בפ\"ד מהל' איסורי מזבח הלכה ט\"ו נראה דמוקי למתני' דאתנן כרבי וכמ\"ש מרן שם וזהו הפך מה שפסק כאן. בר מן דין הרואה יראה שדברי רבינו אין להם שום שייכות בפלוגתא דרבא ור' זירא ואם כדברי מרן לא הול\"ל אלא שלא הותר למכור הפסח אלא ליקח מצה ומרור ולא חלוק דזו היא פלוגתא דרבא ור\"ז. ומאי ואם לקח ממעות הפסח דנקט. ובכוונת דברי רבינו נ\"ל דאדרבא פסק כמאן דמיקל והיינו דנקט הרי מעות חולין בסתם ולא חילק. ואח\"כ חידש לנו דין אחר שלא נזכר בגמרא והוא דקי\"ל דמותר הפסח יקרב שלמים ולא הותרו לו מעות הפסח אלא כדי ליקח בהם פסח ואע\"פ שכבר היה מוקדש המעות יוצאין לחולין אבל ליתנם בדבר אחר פשיטא דלא. ומכשירי הפסח הרי הם כפסח ואם הותירו לו ממעות הפסח או שכבר נתמנה עמו בפסח במעות אחרות וזה הפריש עצים לצליית הפסח ומצה ומרור ולקח מזה שהפריש המעות לפסח למנותו עמו במצה ומרור או להיות לו חלק בעצים שצולה בהם הרי המעות חולין דומיא דפסח עצמו לפי שמכשירי הפסח הרי הם כפסח. ודין זה הוא מוכרח מן הסוגיא דכיון דקי\"ל כמאן דמיקל ולא נחלקו אלא בחלוק אבל בעצים ומצה ומרור אפילו ת\"ק מודה ש\"מ דאפילו אליבא דת\"ק דלית ליה שיורא בפסח מודה דיכול למכור הפסח כדי ליקח עצים ומצה ומרור אלמא טעמא הוי לפי שהם כפסח עצמו. וא\"כ לדידן נמי גבי מעות הפסח אע\"פ שלא הותר ליקח בהם אלא פסח או שלמים מ\"מ עצים ומצה ומרור שרו לפי שמכשירי הפסח הם והם כפסח עצמו דבהאי דינא לא פליגי ת\"ק ורבי. וכוונה זו נראה בעיני שהיא פשוטה בדברי רבינו ז\"ל. וסבור הייתי לומר שט\"ס נפל בדברי מרן וצ\"ל ופסק כמאן דמיקל והכריח הדבר ממה שפסק שמצה ומרור הוא כפסח וע\"כ הוא לפי שפסק כמאן דמיקל דאליבא דמאן דמחמיר מצה ומרור אינו כפסח אליבא דת\"ק ודוחק וצ\"ע. ועיין בס' קרבן חגיגה סי' ט' שכתב דמותר הפסח יכול ליתן אותם כדי לבדוק ולבער החמץ שברשותו יע\"ש: " + ] + ], + [ + [ + "מי שהיה טמא בשעת שחיטת הפסח כו'. (א\"ה עיין במ\"ש הרב המחבר לעיל בפ\"ו מהל' כלי המקדש הלכה ט'): " + ], + [], + [], + [], + [], + [ + "שנאמר וכל עבד איש כו'. עיין מ\"ש מרן. ובפ' החולץ (דף מ\"ח) אמרינן עבד איש ולא עבד אשה בתמיה. משמע דגם גבי אשה מילת עבדים מעכבת. עוד אני תמיה דלרבינו איצטריך איש למעוטי קטן וא\"כ מה הקשו עבד איש ולא אשה. ועיין במ\"ש הר\"ב חדושי הלכות בפרק הערל (דף ע\"א) אההיא דאמרינן כגון שהיו אביו ואמו חבושים יע\"ש. (א\"ה ועיין בפ' השולח (דף ל\"ח) ובחדושי הרשב\"א שם): " + ], + [], + [], + [ + "אבל אם היה חבוש וכו'. היה לו לרבינו לבאר דזה שאין שוחטין עליו כשהיה חבוש בידי עכו\"ם דוקא לשחוט בפ\"ע אבל עם אחרים אפילו חבוש בידי עכו\"ם שוחטין עליו וכך מבואר בגמרא. והתוס' הביאו שיטת הירושלמי בהפך מש\"ס דילן דדוקא בהבטיחוהו ישראל לצאת שוחטין אבל עכו\"ם אפילו עם אחרים אין שוחטין. ויש לתמוה למה תפס שיטת הירושלמי שהיא נגד ש\"ס דידן. ואפ\"ה קשה דלפום שיטת הירושלמי אפילו בבית האסורים של ישראל אין שוחטין עליהם בפני עצמן ולמה לא ביאר זה רבינו וכתב סתם שוחטין דמשמע אפילו בפני עצמן. וכן קשה גבי אונן וחולה שיכולין לאכול כזית שפירש במשנתנו שאין שוחטין עליהם בפני עצמן למה סתם הרב שישחטו עליהם ולא כתב שוחטין דמשמע לכתחלה. גם לא פירש דדוקא עם אחרים אבל לעצמן לא. גם מהריק\"א לא הרגיש בכל זה ולא ידעתי למה: " + ] + ], + [ + [], + [ + "טמא מת שחל שביעי שלו וכו'. עיין בדברי מרן ואיני רואה סתירה לסברת הראב\"ד מכל מה שהקשה הרב ז\"ל דמ\"ש וכי בתר דעבדין מתמלכין אינו דאינהו סבור דאפילו בלא טבילה כיון דלאורתא חזו היו יכולין להקריב ובתר הכי לטבול ומש\"ה שחטו עליהם וכשנודע הדבר לפני משה רבינו אמר להם שאין קדשים קרבין בטומאה אפילו דחזו לאורתא והם השיבו לו דמהיכן ידע זה כיון דלאורתא בשעת אכילה חזו לאכול קרבנם ישחטו השתא נמי ע\"י שלוחם ועל זה הוזקק לשאול פי הדיבור. ומה שטען הרב דאמאי לא אמר להו שיטבלו וישחטו קרבן אחר. כבר כתב הראב\"ד בלשונו שכבר עבר זמן שחיטת הפסח ומה יאמר עוד. ובזה נסתלקה נמי מאי דהביא הרב מלשון ספרי דאין משם ראיה נגד הראב\"ד. והתוס' הוסיפו לבאר בפ' האשה דאה\"נ דהם טבלו והקריבו קרבן אחר אלא דמשה אמר להם אם לא תטבלו והקריבו נזקקין אתם לפסח שני. ותשובת הדיבור היתה לכל ישראל. ומ\"ש הרב שזו ראיה שאין עליה תשובה תמיה אני למה החריד עלינו את כל החרדה הזאת דכיון דמה ששחטו קודם טבילה אינו עולה להם הו\"ל כאילו לא הקריבו מאחר שהוזקקו לפסח שני. סוף דבר סוגית הגמרא מוכחת כדברי הראב\"ד וגם סברת התוס' נמי הכי הויא ודו\"ק: " + ] + ], + [], + [ + [], + [], + [], + [ + "אכל נא ומבושל כו'. (א\"ה מדברי התוס' פ' כל שעה מוכח דגרסי כגירסת הר\"ם וכמו שיתברר מתוך מ\"ש בפ\"ה מהלכות יסודי התורה ועיין מ\"ש ה\"ה ספ\"א מהלכות איסורי ביאה): " + ], + [ + "אכל ממנו כזית צלי מבע\"י וכו'. הרמב\"ן ז\"ל במנין העשין מנה זה מצוה בפני עצמה ורבינו לא מנאה לפי שכבר מנה עשה זה לאכול אותו בלילה ומי שלא אכלו בלילה או שאכלו מבעוד יום הכל נכנס תחת עשה זה ואין למנותן שנים: " + ], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [ + "ודין תורה שיאכל כל הלילה כו'. פסק רבינו כר\"ע אך התוס' ספ\"ב דמגילה (דף כ\"א) ד\"ה לאתויי כתבו דהלכה כראב\"ע דמן התורה אינו נאכל כי אם עד חצות וכ\"כ בס\"פ איזהו מקומן. ועיין במ\"ש בסוף פסחים (דף ק\"כ) ד\"ה אמר רבא. ועיין מ\"ש ה\"ה פ\"ו מהל' חמץ ומצה שנתן טעם לשבח למה פסק רבינו ז\"ל כר\"ע יע\"ש: " + ] + ], + [ + [ + "החלונות ועובי הכתלים וכו'. עיין בסוף פ\"ב מהל' מעשר שני ובפ\"ו מהל' בית הבחירה הלכה ט' ובפ\"י מהל' מעשה הקרבנות הל' ה': והוא שיניחנו בחוץ וכו'. (א\"ה עיין במ\"ש הרב המחבר לקמן פ\"ה מהלכות פרה אדומה הל' ה'): " + ] + ], + [ + [ + "השובר עצם בפסח כו'. כתבו התוס' פי\"א דזבחים (דף צ\"ז) אההיא דועצם לא תשברו בו אמאי ניתי עשה ולידחי לא תעשה אכתי קשה היכי אתי האי עשה ודחי לא תעשה הא בעידנא דמיתעקר לאו דשבירת עצם לא מיקיים עשה דאכילה. ושם בפסקי התוס' ראיתי שכתוב אם אי אפשר לקיים עשה בע\"א לא בעינן בעידנא דמיעקר לאו דמיקיים העשה. נראה שהוא תירוץ לקושייתם והוא חדוש גדול בעיני: " + ], + [ + "לפיכך שורפין עצמות הפסח בכלל הנותר כו'. (א\"ה עיין במ\"ש הרב המחבר בפי\"ט מה' פסולי המוקדשין) לא ידעתי במאי מיירי אי בעצמות שאין בהם מוח הא לית בהו משום שבירת העצם ואי ביש בהן מוח ת\"ל דבעו שריפה משום המוח ואינו יכול לשבור העצם ולהוציא המוח ולא הול\"ל כדי שלא יבאו בהם לידי תקלה דת\"ל משום התקלה המזומנת. ואין לומר דמיירי בעצמות שהיה בהם מוח ועכשיו הם חלוצים משום דכל שאין בהם מוח עכשיו אין בהן משום שבירת עצם אף שהיה בהם מתחלה וכדמוכח מסוגיא דכיצד צולין.גם אין לצדד ולומר דבאין בו מוח נהי דמלקות ליכא איסורא מיהא איכא ותבלין יש לצד זה מדברי רבינו שכתב אין חייבין כו' דמשמע חיובא הוא דליכא אבל איסורא איכא כדמוכח בפשטות הסוגיא דקאמר ואי דלית בהו מוח למה בשריפה. סבור הייתי לומר דלעולם ביש בהן מוח מיירי וס\"ד דיוציא המוח ע\"י גומרתא דליכא משום שבירת עצם וקמ\"ל דלא אלא ישרפם עם המוח דלמא פקע ואיכא משום שבירת עצם וכמ\"ש התוספות ד\"ה בו יע\"ש. אך אכתי קשה לישנא דלפיכך דכתב רבינו דמשמע דאם היה מן הדין דלאחר זמנו לא היה בו משום שבירת עצם לא הוה בעי העצמות שריפה ולפי מ\"ש בפ\"ח מהל' אבות הטומאה דשימוש נותר מלתא היא ת\"ל דבעו שריפה הואיל ושמשו נותר. וליכא למימר דנהי דפסיק דשימוש נותר מלתא היא היינו לטמא הידים אבל להטעינם שריפה אפשר דס\"ל דלא בעו דהסוגיא מוכחת דהא בהא תליא ומאן דאית ליה דעצמות מטמאין הידים ס\"ל דבעו שריפה כמו הנותר עצמו הואיל ושמשו נותר. ואפשר לומר בדוחק דרבינו עדיפא מינה קאמר דמדין תורה בעו שריפה כדי שלא יבאו בהם לידי תקלה. וראיתי להר\"ב החינוך סי' קל\"ט שהביא ברייתא זו ונתן טעם לחלק בין עצמות הפסח לעצמות הקדשים ודבריו תמוהים ואינם עולים כפי סוגית הגמרא וצ\"ע. וראיתי בתוספות פ' העור והרוטב שכתבו דרב מרי אשמעינן עצמות ששמשו נותר כבר אפילו אין בהם עכשיו כלום כו'. ולא יכולתי ליישב לפי דרכם סוגית הגמרא דפריך נתברינהו ונחלציה למוח דידיה ונשרפיה ונשדינהו לדידהו וכן מסוף הסוגיא דקאמר אלא פשיטא דאית בהו מוח ע\"כ מיירי ביש בהם מוח עכשיו דאי לא אף עצמות הפסח אין בהם משום שבירת עצם כל שאין בהם מוח עכשיו, וכעת דברי התוספות צל\"ע: " + ], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [ + "ואינו לוקה על לאו זה שהרי ניתק לעשה כו'. (א\"ה עיין במ\"ש הרב המחבר לעיל בפ' ח\"י מהל' פסולי המוקדשין הל' ט'): " + ], + [ + "וזו היא הנקראת חגיגת י\"ד וכו'. (א\"ה עיין בדברי הרב המחבר לעיל פ\"ו מהל' כלי מקדש הל' ט' שהאריך לבאר אימתי זמן הקרבת קרבן חגיגה זו אם דינה כפסח שקרב אחר תמיד של בין הערבים או זמנו כל היום): " + ], + [], + [], + [ + "מה בין פסח ראשון לפסח שני וכו'. (א\"ה עיין לעיל פ\"א הל' ד' מ\"ש הרב המחבר בשם התוס'): סליקו להו הלכות קרבן פסח בס\"ד " + ] + ] + ], + "versions": [ + [ + "Warsaw, 1881", + "https://www.nli.org.il/he/books/NNL_ALEPH001763900/NLI" + ] + ], + "heTitle": "משנה למלך על משנה תורה, הלכות קרבן פסח", + "categories": [ + "Halakhah", + "Mishneh Torah", + "Commentary", + "Mishneh LaMelech", + "Sefer Korbanot" + ], + "sectionNames": [ + "Chapter", + "Halakhah", + "Paragraph" + ] +} \ No newline at end of file diff --git a/json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Mishneh LaMelech/Sefer Korbanot/Mishneh LaMelech on Mishneh Torah, Substitution/Hebrew/Warsaw, 1881.json b/json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Mishneh LaMelech/Sefer Korbanot/Mishneh LaMelech on Mishneh Torah, Substitution/Hebrew/Warsaw, 1881.json new file mode 100644 index 0000000000000000000000000000000000000000..469118939782347cc7787f311c5f9fbacc5930d3 --- /dev/null +++ b/json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Mishneh LaMelech/Sefer Korbanot/Mishneh LaMelech on Mishneh Torah, Substitution/Hebrew/Warsaw, 1881.json @@ -0,0 +1,50 @@ +{ + "language": "he", + "title": "Mishneh LaMelech on Mishneh Torah, Substitution", + "versionSource": "https://www.nli.org.il/he/books/NNL_ALEPH001763900/NLI", + "versionTitle": "Warsaw, 1881", + "license": "Public Domain", + "actualLanguage": "he", + "languageFamilyName": "hebrew", + "isBaseText": true, + "isSource": true, + "isPrimary": true, + "direction": "rtl", + "heTitle": "משנה למלך על משנה תורה, הלכות תמורה", + "categories": [ + "Halakhah", + "Mishneh Torah", + "Commentary", + "Mishneh LaMelech", + "Sefer Korbanot" + ], + "text": [ + [ + [], + [ + "כיצד המתכוין לומר הרי זה תמורת עולה וכו'. עיין במ\"ש רש\"י פ\"ה דנזיר (דף ל\"ב) שכתב ה\"מ דסבור לומר תמורת עולה ואמר תמורת שלמים אבל אם הפריש בהמה לצורך תמורת עולה וחזר ואמר הרי זה תמורת שלמים כיון דהפרישה ושוב טעה איגלאי מילתא דלאו שפיר המיר ולא הויא תמורה ודברים אלו תמוהים הם בעיני. ועיין במ\"ש התוס' שם (דף ל\"ג) שפירש פירוש אחר באותה סוגיא ודבריהם מתיישבים היטב בפירוש ההלכה: " + ] + ], + [ + [], + [], + [ + "היו לפניו שלש בהמות קדשי מזבח וכו'. (א\"ה עיין במ\"ש הרב המחבר בפרק י' מהלכות גירושין הלכה י\"ח) : " + ], + [ + "האומר הרי זה תמורת עולה כו'. עיין בתויו\"ט פ\"ז דדמאי משנה ו' ודוק: אע\"פ שחזר בתוך כ\"ד כו'. עיין בר\"פ ט\"ו מהל' מעשה הקרבנות, ועי' בש\"ך ח\"מ סי' ר\"ה ס\"ק ה': " + ] + ], + [ + [], + [ + "ותמורת המעשר לבעלים. תמורת מעשר הוי כמעשר למיקם עליה בלא ימכר ובלא יגאל פ\"ק דזבחים (דף ט') יע\"ש: סליקו להו הלכות תמורה בס\"ד " + ] + ] + ], + "sectionNames": [ + "Chapter", + "Halakhah", + "Paragraph" + ] +} \ No newline at end of file diff --git a/json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Mishneh LaMelech/Sefer Korbanot/Mishneh LaMelech on Mishneh Torah, Substitution/Hebrew/merged.json b/json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Mishneh LaMelech/Sefer Korbanot/Mishneh LaMelech on Mishneh Torah, Substitution/Hebrew/merged.json new file mode 100644 index 0000000000000000000000000000000000000000..2e966255efae85638ff6522cf361ae4048d1b8c1 --- /dev/null +++ b/json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Mishneh LaMelech/Sefer Korbanot/Mishneh LaMelech on Mishneh Torah, Substitution/Hebrew/merged.json @@ -0,0 +1,49 @@ +{ + "title": "Mishneh LaMelech on Mishneh Torah, Substitution", + "language": "he", + "versionTitle": "merged", + "versionSource": "https://www.sefaria.org/Mishneh_LaMelech_on_Mishneh_Torah,_Substitution", + "text": [ + [ + [], + [ + "כיצד המתכוין לומר הרי זה תמורת עולה וכו'. עיין במ\"ש רש\"י פ\"ה דנזיר (דף ל\"ב) שכתב ה\"מ דסבור לומר תמורת עולה ואמר תמורת שלמים אבל אם הפריש בהמה לצורך תמורת עולה וחזר ואמר הרי זה תמורת שלמים כיון דהפרישה ושוב טעה איגלאי מילתא דלאו שפיר המיר ולא הויא תמורה ודברים אלו תמוהים הם בעיני. ועיין במ\"ש התוס' שם (דף ל\"ג) שפירש פירוש אחר באותה סוגיא ודבריהם מתיישבים היטב בפירוש ההלכה: " + ] + ], + [ + [], + [], + [ + "היו לפניו שלש בהמות קדשי מזבח וכו'. (א\"ה עיין במ\"ש הרב המחבר בפרק י' מהלכות גירושין הלכה י\"ח) : " + ], + [ + "האומר הרי זה תמורת עולה כו'. עיין בתויו\"ט פ\"ז דדמאי משנה ו' ודוק: אע\"פ שחזר בתוך כ\"ד כו'. עיין בר\"פ ט\"ו מהל' מעשה הקרבנות, ועי' בש\"ך ח\"מ סי' ר\"ה ס\"ק ה': " + ] + ], + [ + [], + [ + "ותמורת המעשר לבעלים. תמורת מעשר הוי כמעשר למיקם עליה בלא ימכר ובלא יגאל פ\"ק דזבחים (דף ט') יע\"ש: סליקו להו הלכות תמורה בס\"ד " + ] + ] + ], + "versions": [ + [ + "Warsaw, 1881", + "https://www.nli.org.il/he/books/NNL_ALEPH001763900/NLI" + ] + ], + "heTitle": "משנה למלך על משנה תורה, הלכות תמורה", + "categories": [ + "Halakhah", + "Mishneh Torah", + "Commentary", + "Mishneh LaMelech", + "Sefer Korbanot" + ], + "sectionNames": [ + "Chapter", + "Halakhah", + "Paragraph" + ] +} \ No newline at end of file diff --git a/json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Mishneh LaMelech/Sefer Taharah/Mishneh LaMelech on Mishneh Torah, Defilement by Leprosy/Hebrew/Warsaw, 1881.json b/json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Mishneh LaMelech/Sefer Taharah/Mishneh LaMelech on Mishneh Torah, Defilement by Leprosy/Hebrew/Warsaw, 1881.json new file mode 100644 index 0000000000000000000000000000000000000000..c9d91a25df835d6b2107d799b21baf8b8c378fdd --- /dev/null +++ b/json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Mishneh LaMelech/Sefer Taharah/Mishneh LaMelech on Mishneh Torah, Defilement by Leprosy/Hebrew/Warsaw, 1881.json @@ -0,0 +1,238 @@ +{ + "language": "he", + "title": "Mishneh LaMelech on Mishneh Torah, Defilement by Leprosy", + "versionSource": "https://www.nli.org.il/he/books/NNL_ALEPH001763900/NLI", + "versionTitle": "Warsaw, 1881", + "license": "Public Domain", + "actualLanguage": "he", + "languageFamilyName": "hebrew", + "isBaseText": true, + "isSource": true, + "isPrimary": true, + "direction": "rtl", + "heTitle": "משנה למלך על משנה תורה, הלכות טומאת צרעת", + "categories": [ + "Halakhah", + "Mishneh Torah", + "Commentary", + "Mishneh LaMelech", + "Sefer Taharah" + ], + "text": [ + [], + [ + [ + "וכמה יהיה אורכן כדי שיהיו נטלות בזוג. וכ\"כ בפ\"ח גבי שער צהוב. וראיתי למרן בריש פ\"ב שכתב פרק בא סימן פלוגתא דתנאי ואיפסיקא הלכתא כמחמיר ע\"כ. ודברי מרן באו בקיצור דודאי כשנחלקו התנאים בשיעורין בין לקולא בין לחומרא נחלקו אלא דאנן מספקא לן הלכתא כמאן ופסקינן ככולהו להחמיר וכמ\"ש הרא\"ש שם וא\"כ היה לו לרבינו לפרש שטומאת שער לבן וטומאת שער צהוב בשיעור דנטילת הזוג שהוא טומאת ספק דנפקא מינה טובא לענין דינא בין טמא ודאי לטמא מספק דמלבד לענין מגע תרומה וקדשים דטמא ודאי שורפין וטמא מספק תולין עוד נפקא מינה דטמא ודאי מתוך החלט מביא קרבן אשם לטהרתו ואילו טמא מספק אינו יכול להביא קרבן שהרי אשם אינו בא בנדר או בנדבה ואין לו תקנה אלא שיכתוב נכסיו לאחרים ויביא קרבן עני שהוא חטאת העוף שבאה על הספק וכמבואר כל זה בדברי רבינו והרי בפ\"ב גבי ספק שער לבן קודם ספק בהרת קדמה ביאר לנו רבינו שטומאתו מספק. הן אמת שראיתי למרן בריש הלכות פרה שכתב בשם הר\"י קורקוס דסובר רבינו דלא אמרינן הלכה כדברי כולם להחמיר אלא לגבי בן ובת אבל לענין פרה נקטינן כר\"ע דאמר כדי שיהיו ניטלות בזוג ע\"כ. ולפ\"ז היה אפשר לומר דרבינו ס\"ל שהוא טמא ודאי בשיעורא דניטלת בזוג אלא שדברי הר\"י קורקוס הם מתמיהים שהרי גבי שער שחור המציל בנתקים כתב בפ\"ח דאינם מצילות עד שיהיו אורכן כדי לכוף ראשן לעיקרן ולר\"ע בשיעורא דנטלת בזוג מצילות ולומר שכוונת הר\"י קורקוס הוא שדעת רבינו הוא להוציא מן הכלל דוקא פרה אבל נגעים ובן ובת שוים הם ועל כולם אמרו הלכה כדברי כולם להחמיר הנה מלבד שכפי זה הדרא קושיין לדוכתיה דלמה לא ביאר לנו רבינו גבי נגעים שטומאתו בספק הדבר מצד עצמו לא ניתן להאמר דבשלמא אי אמרינן שלא אמרו הלכה כדברי כולן להחמיר אלא גבי בן ובת ניחא שסתמו דבריהם ואמרו הלכה כדברי כולן להחמיר ולא קאי אלא לבן ובת משום דההוא פירקא דיני דבן ובת קיימי ביה אבל לומר דגם גבי נגעים אזלינן לחומרא וגבי פרה הלכה כר\"ע הוא דבר מתמיה ומנא ליה לרבינו למיפסק בסכינא חריפא דברי מר עוקבא. הכלל העולה שדברי מהר\"י קורקוס הללו לא ניתנו להאמר כלל והדרינן לקושיין דלמה לא ביאר לנו רבינו שטומאתו מספק וכן גבי נתקין היה לו לבאר שאם היו כדי נטילת זוג טמא מספק ואם היה כדי לכוף ראשן טהור ודאי ולומר שסמך על מ\"ש בפ\"ב מהלכות אישות הוא דוחק גדול בעיני וצ\"ע. עוד זאת אדרש במאי דאמרינן הלכה ככולם להחמיר אף בנגעים כמו שנתבאר לעיל ואמאי הא תנן בריש פ\"ה דנגעים כל ספק נגעים טהור וכבר ביארו שם דעד שלא נזקק לטומאה ספיקו טהור והכי תנן בפ\"ד דטהרות משנה י\"ב והכי מייתי לה בפ\"ב דנזיר וא\"כ מי שראה אותו הכהן שנולד בו בהרת ובה שער לבן כדי נטילת זוג אמאי מחליטו הכהן והלא ספק נגעים הוא עד שלא הוזקק לטומאה דקי\"ל דטהור וכן פסק רבינו בפ\"ו דנגעים דין ה' ולא הוציא מן הכלל אלא שנים. ואף שכלל זה דספק נגעים שהוא טהור לא למדו אותו בת\"כ אלא גבי פשיון הוא הדין נמי גבי ספק דשער לבן וכמו שהכריח שם הר\"ש מהתוספתא שגם בספק דשער לבן אמרינן ספק נגעים טהור וכבר הביא רבינו תוספתא הלזו סוף פ\"ו ומלבד מה שהכריח הר\"ש מהתוספתא שדין זה דספק נגעים דטהור שהוא בכל סימני טומאה יש להכריח זה ממאי דתנן בריש פ\"ה דנגעים כל ספק נגעים טהור חוץ מזה וכו' וקאי למתני' דלקמיה דספק בהרת קדמה לשער לבן וכן בסימן דמחיה כתבו האחרונים דכל ספק שיש במחיה ספיקו טהור ומרן ז\"ל בפ\"י מהלכות נגעים דין י\"ב על מ\"ש רבינו ספק עמד ספק לא עמד ספיקו טהור כתב אפשר שהוא מדתנן ספק נגעים טהור ע\"כ. הן אמת שדבריו שם הם מתמיהים ואחרי בקשת המחילה הראויה אהה אדוני מה ענין זה לזה אם אמרו בספק נגע דספיקו טהור יאמר בודאי נגע וספק נטמא הטהור לא ראי זה כראי זה. גם בתירוץ האחר שכתב שם מרן משום דהוי ספק טומאה בר\"ה דסתם אילן הוא ר\"ה גם זה לא יתכן דחלוקי דינים אלו של ר\"ה ורה\"י אין כאן מקומם בהלכות אלו וכבר ביארם רבינו במקומם הראוי להם ודבריו הללו דספק עמד דספק לא עמד הם משנה ערוכה בפ\"ג דעדיות מ\"ז ובפ\"ו דטהרות מ\"ב וכבר הביא רבינו משנה זו בפט\"ו מהלכות אבות הטומאה דין ה' ובריש פי\"ד מהלכות אבות הטומאה מנה רבינו י\"ב ספיקות שטהרו חכמים ובכללם מנה ספק נגעים ספק עובר ועומד וספק ר\"ה הרי לך מבואר דספק עובר ועומד לאו מדין ספק נגעים ולא מדין ספק ר\"ה נגע בה וכל זה הוא מבואר. והנה יצאנו מכוונתנו ונחזור למה שעמדנו דלמה מר עוקבא אזל לחומרא בספק דשיעור שער לבן הן אמת דאי מקרא ילפינן הך דינא דספק נגעים דטהור וכמ\"ש מרן דאיתא בת\"כ וכבר הביא הר\"ש קרא דת\"כ בפ\"ה דנגעים עלה דמתניתין דספק נגעים אפשר לומר דכי אגמריה רחמנא למשה דספק נגעים טהור לא אגמרי' אלא בספק דמציאות לא בספק דחסרון ידיעה דלא ידעינן הלכתא כמאן דהא לא מיקרי ספק דקמי שמיא גליא ומש\"ה בספק זה דלא ידעינן הלכתא כמאן בשיעורין אזלינן לחומרא אך מסוגיא דפ\"ב דנזיר עלה ס\"ה מוכח שדין זה דספק נגעים דטהור לאו מקרא ילפינן לה שאמרו מנא ה\"מ אמר רב יהודה אמר שמואל אמר קרא לטהרו או לטמאו ופתח בו הכתוב בטהרה תחילה והקשו לזה ואמרו דקרא למילתא אחריתי אתא והנראה שם מדברי התוס' דלית ליה טעמא דקרא אלא טעמא דספק נגעים הוא משום דהעמד גברא בחזקתו שהיה בחזקת טהור וא\"כ הדרא קושיין לדוכתה במחלוקת זה דשערות דנגעים ניזיל לקולא ונוקי גברא בחזקתיה שהיה טהור. ואפשר לומר דלא שייך לומר אוקי גברא אחזקתיה אלא בספק דמציאות דאמרינן אוקי גברא אחזקתיה אך בודאי נעשה המעשה ומספקא לן מילתא היכי אגמריה רחמנא למשה לא שייך לומר לומר אוקי גברא אחזקתיה והכי אגמריה דאטו מפני חזקתו של זה משתנה מאי דאגמריה רחמנא למשה וחילוק זה הוא נכון בעיני, וזה ימים שתמהתי על הרב בעל פני משה וחד דעמיה הלא הוא הרב מהר\"א ששון ז\"ל שלא עמדו בחילוק זה והדברים ארוכים לא עת האסף פה (*א\"ה עיין במה שכתב הרב המחבר בפרק ב' מהלכות אישות): " + ], + [], + [], + [], + [], + [ + "שנאמר והיא הפכה שער לבן כו'. עיין ברכת הזבח (דף ל\"ד ע\"ב): " + ], + [], + [], + [ + "ויראה לי שטומאתו בספק. (א\"ה הנה הרב תי\"ט ספ\"ד דנגעים ס\"ל דבודאי מחזיקין לטומאה זו ובסוף דבריו כתב וז\"ל אמנם ראיתי להרמב\"ם שכתב אדהכא בספ\"ב מהלכות ט\"צ דיראה לו דטומאתו בספק ועיין בחיבורו ספ\"ד מהלכות ממרים ע\"כ. ונראה דכוונתו להקשות דלפי דברי רבינו שכתב שטומאתו בספק מדרבנן א\"כ לא משכחת לה דזקן ממרא יתחייב מיתה על זה כיון שאינו דבר דבמזיד חייב כרת ועל שגגתו חטאת קבועה מאחר שהטומאה מדבריהם כמבואר פח\"י מהלכות פסולי המוקדשין דין ט\"ו ועיין בסוגיא דפ\"ב דנדה אהא דתנן חמשה דמים טמאים באשה יע\"ש ברש\"י ויראה ליישב דנהי דבנדון זה עצמו אינו חייב כרת ומ\"מ הוא דבר המביא לידי דבר שזדונו כרת דאם נגע ככר של תרומה אינו נאכל כמבואר פי\"ג מהלכות שאר אבות הטומאה דין י\"ב וא\"כ אם קידש בו את האשה אינה מקודשת כיון דאין בו שוה פרוטה דלא חזי אלא להסקה וכה\"ג כתבו התוספות פרק הנחנקין (דף פ\"ז ע\"ש): " + ] + ], + [], + [], + [], + [ + [ + "ובית השחי וכף הרגל כו'. רש\"י בפרק ד' דערכין (דף ח\"י) כתב דבין אצבע לאצבע דרגל אינו מעכב את ההופך כולו לבן וזה אינו דלא ממעטינן מרגלו ולא רגלו בכלל אלא דוקא כף הרגל ובפירוש אמרינן בת\"כ את כל בשרו להביא את בין אצבעות ידים ורגלים וכן במתני' פרק ו' לא תנן אלא כף הרגל וזה פשוט: " + ] + ], + [], + [ + [ + "נגעי הראש והזקן כו'. כתב הראב\"ד מהתוספתא נראה כו'. ולי נראה דמתני' בפרק עשירי דנגעים אתיא כתורת כהנים דתנן כיצד מגלחין את הנתק מגלח חוצה לו ומניח שני שערות סמוך לו כדי שיהא ניכר אם פשה ואם כדברי התוספתא שיש שינוי בעור הנתק אף שאינו מניח שתי שערות הרי ניכר אם פשה כמו כל מראות נגעים שניכר בהם הפשיון אלא ודאי דס\"ל למתני' דליכא שינוי בעור ומשום הכי מניח ב' שערות סמוך לו כדי שיהא ניכר אם פשה: " + ], + [], + [ + "ואפילו היה נזיר ה\"ז מגלח. עיין במ\"ש רבינו בפ\"ז מהלכות נזירות דין ט\"ו טעם לנזיר שמותר לתגלחת מצוה ואותו הטעם לא שייך כאן שהרי כתב דימי חלוטו אינם עולין לו כו' והכא מיירי בימי הסגרו דעולין לו וכמ\"ש רבינו שם דין ט'. אך לפי מ\"ש שם הראב\"ד דשאני עשה ולא תעשה דנזיר דקילי משום דאיתנהו בשאלה טעם זה שייך נמי לתגלחת דימי הסגרו אלא שאני תמיה בזה דמלישנא דת\"כ דמייתי מרן ז\"ל משמע דדרשי מקרא דכתיב והתגלח ולא כתיב וגלח שבא לרבות אפילו נזיר ולרבינו ניחא דאיצטריך קרא משום דמיירי בימי הסגר ועולין לו. אך לטעמא דהראב\"ד למה לי קרא תיפוק לי דעשה ול\"ת דנזיר קילי ודחי להו עשה דמצורע ואולי עשה זה דוהתגלח לא חשיב עשה שהרי לא מנו אותו מוני המצות בכלל העשין ואינו אלא הכנה כדי לידע הפשיון ולא דמי לתגלחת מצוה דכתיב וגלח שהוא עשה גמור וכמו שמנו אותו מוני המצות ומש\"ה איצטריך הכא לרבות מקרא דנזיר לתגלחת וצ\"ע ועיין ברכת הזבח (דף ל\"ד ע\"א) ודו\"ק: " + ] + ], + [ + [ + "הכל מתטמאים בנגעים כו'. משנה רפ\"ג דנגעים וכתב הר\"ש בריש פי\"ב דנגעים דתניא בת\"כ אחוזתכם מיטמא בנגעים ואין אחוזת עכו\"ם מיטמא בנגעים וכשם שאין אחוזתם מטמאה בנגעים כך אין בגדיהם וגופן מיטמא בנגעים והכי גריס ר\"ע. ונראה דהיקש זה הוא מדכתיב זאת התורה לכל נגע הצרעת ולנתק ולצרעת הבגד ולבית הרי דהקיש הכתוב נגעי הגוף והבגדים והבתים וכ\"כ רבינו בספי\"ג מהלכות אלו. וקשה דלגופם למה לי היקש תיפוק ליה מדכתיב אדם כי יהיה בעור וישראל קרויים אדם ואין עכו\"ם קרויים אדם כדאמרינן גבי טומאת אהל. ואולי איצטריך ההיקש לרבנן דפליגי עליה דרשב\"י ואית להו דעכו\"ם מטמאים באהל ולא דרשי מלת אדם למעט עכו\"ם. אך בנוסחת ת\"כ שבידינו לא גריס וגופם וכ\"כ רבינו רפי\"ב דנגעים. ולפי גירסא זו נראה דס\"ל לת\"כ דלגופם לא איצטריך היקשא דת\"ל ממלת אדם וכ\"כ הר\"ב תיו\"ט רפי\"ב דנגעים. ודע שיש חילוק בין נגעי הגוף לנגעי בגדים ובתים לגבי עכו\"ם ונתגייר דאלו בנגעי הגוף הנגעים שהיו בו קודם שנתגייר אינן מטמאים אותו אף שעודם בו לאחר שנתגייר וכדתנן בריש פרק ז' אבל גבי בגדים ובתים נראה דהדין דיראו בתחילה וכדתנן רפי\"א הלוקח בגדים מן העכו\"ם יראו בתחילה והכי תנן רפי\"ט. הרי שאע\"פ שנולד הנגע בזמן שהיה טהור אם אח\"כ בא לרשות ישראל יראו בתחילה ה\"נ בעכו\"ם שנתגייר וכבר כתב רבינו בריש פרק י\"א טעמא דמילתא דכתב יראו בתחילה אפילו על נגע הנמצא בבגדו קודם שנתגייר ולא דמי כו' יע\"ש: " + ], + [ + "הטומאה והטהרה תלויה בכהן וכו'. בת\"כ ס\"פ תזריע אמרינן לטהרו או לטמאו כשם שמצוה לטהרו כך מצוה לטמאו ועיין במ\"ש שם הרב קרבן אהרן ול\"נ דכוונת הברייתא היא לרמוז מאי דאמרינן בפ\"ק דמ\"ק (דף ז') מר סבר בכהן תליא מלתא אי טהור א\"ל טהור ואי טמא שתיק ומש\"ה לטהרו או לטמאו כתיב. ואתיא ברייתא זו כרבי יוסי וכסתם מתניתין דהתם ודו\"ק: " + ], + [ + "כהן שטימא את הטהור וכו'. תוספתא פ\"ק דנגעים ומסיים בה כהן שטימא את הטהור וטיהר את הטמא ונזקק לו בסוף שבוע אע\"פ שטימא את הטמא וטיהר את הטהור לא עשה ולא כלום וכבר הביא הר\"ש תוספתא זו בריש פ\"ג יע\"ש: " + ], + [], + [], + [], + [ + "בכל יום רואין את הנגעים וכו'. (א\"ה כל דין זה ודברי מרן נתבאר בארוכה בדברי הרב המחבר ז\"ל בפ\"ז מהלכות שביתת יו\"ט יע\"ש): " + ], + [ + "שנאמר וצוה הכהן ופנו את הבית וכו'. בפ\"ק דמ\"ק איכא מאן דמפיק להאי דרשא מקרא דוביום הראות בו ואמרינן מאי בינייהו אמר רבא דבר הרשות איכא בינייהו דלמאן דמפיק ליה מקרא דופנו אף לדבר הרשות ממתינין ורבינו ז\"ל שפסקו כרבא הי\"ל לבאר כל זה ואף אביי דאמר משמעות דורשין נראה דס\"ל דלכ\"ע אף לדבר הרשות ממתינין וכמ\"ש התוס' שם (דף ח') ד\"ה נפקא ובלאו הכי הי\"ל לרבינו לפסוק כרבא נגד אביי ודו\"ק. (א\"ה עיין בדברי הרב המחבר לקמן פי\"ד מהלכות אלו דין ד'): " + ] + ], + [ + [ + "התולש סימני טומאה וכו'. דין זה הוא בפ\"ז דנגעים מ\"ד התולש סימני טומאה והכוה את המחיה עובר בלא תעשה וכתב שם רבינו תולש סימן טומאה הוא שיסיר שער לבן או יחתוך המחיה או הדומה לזה וכן פירש ר\"ע התולש סימני טומאה כגון שער לבן בעור בשר ושער צהוב בנתקים והכוה את המחיה דמשנכוית אינה סימן טומאה ע\"כ. ומכל זה נראה דליכא לא תעשה אלא דוקא בתולש סימני טומאה אבל אם לא היו בו סימני טומאה ותלש הנגע לא הזהיר הכתוב על זה אלא שקשה לזה מ\"ש רבינו או אחר הפטור ולאחר הפטור ליכא סימני טומאה ואפשר היה לדחוק ולומר דמיירי שנולדו בו סימני טומאה אחר הפטור אלא שקשה דאם נולדו סימני טומאה פשיטא שהוא עובר בלאו ובת\"כ מרבה לאחר הפטור מדכתיב לשמור מאד ומה הפרש יש בין קודם שנזקק לטומאה לנולדו בו סימני טומאה אחר הפטור. וראיתי בפי\"ט דשבת עלה קל\"ב דפריך תינח נגעים טמאים נגעים טהורים מאי איכא למימר ופירש\"י נגעים טהורים כגון בהק ופרחה בכוליה ובכולהו איתרבו לאיסור קציצה בספרי אין לי אלא משנזקק לטומאה עד שלא נזקק לטומאה מנין ת\"ל ככל אשר יורו ע\"כ, ונראה דרש\"י לאו מהכא קא יליף משום דמדברי ספרי הללו לא שמעינן אלא דאף קודם שנזקק לטומאה עובר בלאו אבל בבהק או בפרחה בכולו לא שמעינן מהכא אלא דבספרי הכי איתא אין לי אלא משנזקק לטומאה עד שלא נזקק ולאחר הפטור מנין ת\"ל וכו' ומדרבי קרא לאחר הפטור לאזהרה מהתם יליף רש\"י דאף בבהק או שפרחה בכולו איכא אזהרה דהא כולם טהורים הם. הן אמת דאי לאו דברי רש\"י היה נ\"ל דלעולם לא הזהיר הכתוב אלא בתולש אחד ממראות נגעים ואף שגזר הכתוב שיהיה טהור כגון שעמד בעינו בשבוע ב' או שפרחה בכולו מתוך החלט מ\"מ איכא אזהרה לתולש כיון שהוא ממראות נגעים ואפשר שיבוא לידי טומאה כגון שיפשה או אם פרחה בכולו שיולד בו מחיה כעדשה אבל בבהק שאינו סימן טומאה ואינו מארבע מראות נגעים ליכא אזהרה. וזהו שרבינו לא כתב בחיבורו דין זה דבהק. ויש להסתפק בתולש לאחר הפטור מהו שילקה מי אמרינן כיון דאינו לוקה אא\"כ הועילו מעשיו וכמ\"ש רבינו א\"כ בלאחר הפטור נמי נהי דאיכא אזהרה אבל מלקות ליכא דהא לא עשה ולא כלום דמתחילה נמי קודם התלישה טהור היה או דילמא שאני התם שהיה טמא ואף לאחר שתלש עדיין בטומאתו עומד נמצא שלא תלש סימני טומאה אבל בלאחר הפטור לעולם לוקה ולא מצאתי גלוי לדין זה. ודע שראיתי לתוספות בפ\"ק דשבועות עלה ד' ד\"ה בקוצץ שכתבו בשם ריצב\"א דההיא דר\"א דמילה לא איירי אלא בד' מראות וטהורים דקאמר כגון דעמד בעיניו בזה ובזה או כהה וקרי ליה טהורים לפי שאין מוחלט ע\"כ. אך מדברי רש\"י שכתב בהק נראה שחולק בזה. ודע שעדיין יש לי משא ומתן בדינים אלו ובמקום אחר אנופף ידי אם יגמור ה' בעדי: ומ\"ש רבינו ומותר למצורע לישא במוט על כתיפו וכו' ע\"כ. מסוגיית הגמרא בפרק ר\"א דמילה עלה קל\"ג מתבאר דלדידן דקי\"ל כר\"ש דדבר שאין מתכוון מותר ע\"כ קרא אתא להיכא שבסיב זה או במוט ודאי יתלוש הנגע דהוי פסיק רישיה ולהכי איצטריך קרא דלעשות דאם הוא דבר שאפשר שיתלש ואפשר שלא יתלש למה לי קרא דדבר שאינו מתכוין מותר ולא ידעתי למה לא ביאר זה רבינו וראיתי בספרי הביאו הר\"ש בפ\"ז דנגעים ולעשות עושה אתה בה והולך ואי אתה חושש שמא הלכה לה צרעת ע\"כ. ומדקתני שמא משמע דלאו פסיק רישיה הוא ונראה דברייתא זו אתיא כר\"י דסבירא ליה דבר שאין מתכוין אסור: ומ\"ש רבינו או הקוצץ הנגע כולו מבשרו נראה דהאי מבשרו ל\"ד דה\"ה דקוצץ נגע מזולתו ג\"כ עובר בלאו דהא בפי\"ט דשבת (דף קל\"ב) אמרינן דאיצטריך בשר גבי קטן דמילה דוחה את הצרעת ורבא מפיק לה מק\"ו דשבת ורבינו כתב דטעמא הוא משום דאתי עשה ודחי לא תעשה ואי אמרת דליכא לאו אלא בקוצץ בהרתו פשיטא דמילת קטן דוחה את הצרעת שהרי המל מקיים מצות עשה ואינו עובר בלאו. אלא ודאי שהלאו הוא בקוצץ סימני טומאה בין מבשרו בין מזולתו ואפילו מקטן. ומיהו נ\"ל דכל שקוצץ מדעת בעל הצרעת הנקצץ עובר ודוקא גבי קטן עובר הקוצץ ודייקינא לה מדאמרינן בגמרא ואביי אליבא דר\"ש האי בשר מאי עביד ליה א\"ר עמרם באומר לקוץ בהרתו קא מכוין. ופירש\"י גדול שהוא בר עונשין ואמר למוהל לקוץ בהרתו בכוונה ליטהר ע\"כ. ואי אמרת שאין אזהרה אלא על הקוצץ ולא על הנקצץ מה לנו עם כוונת הנימול כיון שכוונת המוהל שהוא המוזהר אינה לטהרו אלא למולו אלא ודאי דכל שהוא גדול הנקצץ הוא המוזהר. שוב ראיתי לרבינו בפי' המשנה פ\"ח דנגעים משנה ד' שכתב הנה כל מי שיסיר נגע צרעת מגופו או מגוף חבירו או מן הבגד ילקה מלקות והנכון אצלי דלאו זה הוא כלאו דלא יקרחו קרחה ולא ישרטו וכתובת קעקע שכתב רבינו בסוף הלכות ע\"ז שהקורח קרחה בראש חבירו והשורט שריטה בבשר חבירו והכותב כתובת קעקע בבשר חבירו והיה חבירו מסייע בזמן ששניהם מזידין שניהם לוקין אחד שוגג ואחד מזיד המזיד לוקה והשוגג פטור ע\"כ. ה\"נ דכוותה דהאזהרה היא בין לקוצץ בין לנקצץ ולפיכך גבי קטן עובר הקוצץ דומיא דקרחה וגבי גדול כיון שגם הנקצץ עובר איצטריך קרא דבשר להיכא דמכוין לקוץ אף שהקוצץ אינו מכוין אבל גבי קטן כיון שאין הקוצץ מכוין לטהרו לא איצטריך קרא למישרי. ומה שהכריחו לרש\"י לומר דמאי דקאמר רב עמרם באומר לקוץ בהרתו דמיירי באומר למוהל ולא דמיירי כשהוא מל את עצמו ומש\"ה עובר בלאו כיון שמכוין ליטהר אבל באומר למוהל לעולם אימא לך דלא איכפת לן בכוונת הנקצץ כיון שהקוצץ הוא העובר. הוא משום דא\"כ אמאי לא פריך עלה ואי איכא אחר ליעבד כדפריך גבי קטן. שוב ראיתי לרש\"י שכתב ואי איכא אחר שאינו חושש לטהרו ליעביד אחר ולא ליקום אב להתם ע\"כ. משמע מדבריו דאי קאי אב התם אף שהמל אינו מכוין לטהרו אפ\"ה עובר בלאו. וטעמא דמלתא דכיון דהמצוה מוטלת על האב המוהל שליחותיה דאב קא עביד וכיון דכוונת האב הוא לטהרו הרי עובר בלאו וא\"כ לפי זה אין להוכיח מדברי רב עמרם דבגדול הנקצץ הוא המוזהר דלעולם הקוצץ הוא המוזהר ושאני הכא דכיון דהמצוה מוטלת עליו והוא מכוין ליטהר המוהל שליחותיה קא עביד דומיא דאב:
ומ\"ש רבינו כיצד היתה בו בהרת ובה שלש שערות לבנות ותלש אחת כו'. בפרק המצניע (דף צ\"ד) איתמר אחת משתים חייב אחת משלש ר\"נ אמר חייב רב ששת אמר פטור ופסק כרב ששת וכן פסק בפרק ח\"י מהלכות שבת וכתב שם ה\"ה דלא אמרו הלכתא כר\"נ אלא בדיני: " + ], + [], + [], + [], + [ + "מי שהיתה בהרת בערלתו כו'. יש לתמוה על זה דבפרק י\"ט דשבת (דף קל\"ב) אמרינן אימור דאמרי' דאתי עשה ודוחה את ל\"ת לא תעשה גרידא האי עשה ולא תעשה היא ופירש\"י השמר לא תעשה היא ולעשות ככל אשר יורו היינו עשה ע\"כ. והא דקי\"ל דמילה דוחה את הצרעת רבי יאשיה מפיק למילה בזמנה מקרא דבשר ושלא בזמנה אתיא מבינייא ור\"י מפיק למילה בזמנה מק\"ו וכי אתיא קרא דבשר הוא למילה שלא בזמנה כמבואר כל זה באותה סוגיא, והנראה אצלי בדעת רבינו הוא דס\"ל דאידך ברייתא דדריש לעשות אי אתה עושה אבל אתה עושה בסיב שעל רגלו כו' ס\"ל דליכא בתולש סימני טומאה עשה מדדריש לקרא דלעשות לדרשא אחריתי ואם איתא דאתא קרא לעשה מנ\"ל אידך דרשא ופסק רבינו כאידך ברייתא משום דרב אשי פסק הכי דקאמר היכא אמרינן דאתי עשה ודוחה לא תעשה כגון מילה בצרעת משמע דס\"ל דטעמא דמילה דוחה את הצרעת הוא משום דאתי עשה ודוחה לא תעשה ועיין במ\"ש התוספות שם ד\"ה האי עשה. גרסינן בפי\"ט דשבת (דף קל\"ב) דצרעת דוחה את העבודה ופירש רש\"י אזהרה שהזהירה תורה על הצרעת שלא לקוץ בהרתו וכו' ולא אמרינן יקוצו בהרתן ויאכלו פסחים או הכהן יקוץ בהרתו ויעבוד אם הכהנים טמאים בצרעת והקהל טהורים ע\"כ. ולד נגעים טמאים דהא פשיטא דלא יקוץ דאכתי מחוסר טבילה הוא אלא אפילו נגעים טהורים נמי לא יקוץ והא דלא אמרי' דליתי עשה דעבודה ולידחי לא תעשה דצרעת הא קאמר רב אשי התם דלא אמרינן דאתי עשה ודחי ל\"ת אלא כגון מילה בצרעת א\"נ ציצית וכלאים כו' ולא ראיתי לרבינו שהביא דין זה ולא ידעתי למה: " + ], + [], + [ + "ודבר זה בעיירות המוקפות חומה. פירוש שמוקפות חומה מימות יהושע בן נון כ\"כ הר\"ש פרק קמא דכלים משנה ד': " + ], + [], + [], + [], + [ + "ומטמא משכב ומושב כו'. דע דרש\"י והתוספות כתבו בפרק אלו דברים (דף ס\"ז) שהמצורע אינו מטמא משכב ומושב אלא לטמא אוכלין דוקא כדין ולד ואינו עושה המשכב אב כזב וכן הוא סברת הר\"ש בפ\"ק דכלים משנה ג' וכ\"כ הראב\"ד לקמן פי\"ג דין י\"ג ועיין בקרבן אהרן פרשת מצורע פ\"א דין ד' ופ\"ב דין ו' ועיין בסמ\"ג עשין סי' רל\"ה ורמ\"ג ועיין בתוספות פ' בנות כותים (דף ל\"ה) ד\"ה לאחרים ועיין בפ\"ק דיומא (דף ו') ובתוספות שם ד\"ה שמטמא ועיין בספ\"ה דנזיר (דף נ\"ז): " + ], + [ + "ספק עמד ספק לא עמד וכו'. מהר\"י קורקוס ז\"ל כתב בחידושיו שלא מצא דין זה מבואר אלא דמטי בה מהא דקי\"ל ספק נגעים טהור ולדידי אין הנדון דומה לראיה וכמבואר. גם הטעם השני שכתב מרן לא נתיישבה דעתי בו והאמת שדברי רבינו הם משנה ערוכה בפ\"ג דעדיות מ\"ז ובפ\"ו דטהרות משנה ב' ועיין מ\"ש רבינו שם בפי' המשנה וכבר הביא רבינו משנה זו בפט\"ו מהלכות שאר אבות הטומאה דין ה' יע\"ש וזה פשוט (א\"ה עיין במ\"ש הרב המחבר לעיל פ\"ב מהלכות אלו דין א' ועיין בפרק קמא דקידושין (דף ל\"ג) דמבואר בגמרא דאם טמא עומד תחת האילן והטהור יושב לא נטמא הטהור יע\"ש ברש\"י): " + ] + ], + [ + [ + "ומביא שתי צפורים דרור וכו'. דין זה הוא משנה ערוכה רפי\"ד דנגעים ודין זה דבעינן דרור נתבאר בת\"כ גבי טהרת נגעי בתים דכתיב ושלח את הצפור החיה אל מחוץ לעיר רבי יוסי הגלילי אומר שחיה חוץ לעיר ואיזו זו דרור ע\"כ. ומינה ילפינן לטהרת האדם ג\"כ דבעינן דרור אך לא נתבאר אם דין זה הוא למצוה דוקא או אף לעכובא והרמב\"ן בפירוש התורה נסתפק בדין זה וכתב ויתכן שאינו אלא למצוה ודיעבד כולם כשרים בו ולפיכך הוצרכו בת\"כ למעט הטמאות. והנה דברי הרמב\"ן הללו באו סתומים הרבה דמעיקרא כתב דלפי דעתו שם צפור כולל כל המינים הקטנים בין טמאים בין טהורים וכתב דמה שדרשו רבותינו כל צפור טהורה לרבות של מצורע לאו מיתורא דטהורה נפיק דהא צפור כולל אף לטמאים אלא מיתורא דכל ונסתייע לזה ממה שדרשו בת\"כ טהורות ולא טמאות אלמא דשם צפור כולל אף לטמאות ומש\"ה הוצרכו למעטם מאומרו חיות ואח\"כ הביא דעת רז\"ל שכל עופות טהורים נקראים צפור אבל טמאים אינם נקראים צפור וכדאיתא בפרק שלוח הקן עלה קל\"ט וא\"כ איך כתב לדעת רז\"ל ולפיכך הוצרכו בת\"כ למעט הטמאות. וראיתי להרב מהר\"י אבוהב ז\"ל בפירושיו להרמב\"ן שכתב דמ\"ש הרמב\"ן ויתכן הוא תירץ לקושיא שהוקשה לו לדעת רז\"ל דלפי דעתם דאית להו שצפור הוא שם כולל לעופות טהורים א\"כ למה הוצרך הכתוב לפרש טהורות שהרי שם צפור מורה על הטהורים לזה אמר הר\"ם ז\"ל ויתכן כו' כלומר מה שהוצרך הכתוב לומר טהורות לפי שאמר שהיו צפרי דרור והיה עולה בדעת שאפילו בדיעבד צריך שיהיו צפורי דרור לזה אמר הכתוב טהורות כלומר אע\"פ שאמרתי שהמצוה בצפורי דרור אע\"פ כן לענין עכוב אין צריך לדקדק אלא שלא יהיו טמאות וזהו להורות שכל צפור כשר בדיעבד כו' וא\"כ יהיה מה שאמר טהורות כאילו חוזר לומר צפרים ע\"כ. ולי נראה ליישב דברי הרמב\"ן באופן אחר והוא דבתחילה היה סבור דכל הדברים שהצריך הכתוב בטהרת המצורע הם לעכב וליכא למימר שהוא למצוה דוקא שהרי כתיב תורה ואמרינן בכמה דוכתי דכ\"מ שנאמר תורה הוא לעכב ועוד דכתיב תהיה דמשמע עכובא ומש\"ה הביא ראיה לסברתו דאית ליה דצפור כולל אף לטמאים מדהוצרך הכתוב לומר טהורות למעט טמאות דאם היה עולה בדעת שכל אלו התנאים אינם אלא למצוה ליכא סייעתא להר\"ם מדהוצרך הכתוב לומר טהורות דאימא דאף דצפור אינו נקרא אלא הטהור מ\"מ חזר הכתוב לומר טהורות ללמדנו שהוא מעכב כדאמרינן בפרק הקומץ כ\"מ שחזר הכתוב ושנה אינו אלא לעכב וא\"כ ליכא סייעתא לדעת הר\"ם אלא משום דס\"ל דכל הנאמר בפרשה הוא לעכב מאומרו תורה ותהיה. לזה הכריח דמדהוצרך הכתוב לומר טהורות למדנו דהטמא נקרא צפור ג\"כ אך לדעת רז\"ל דצפור אינו נקרא כי אם הטהור קשה מאומרו טהורות לזה תירץ דאפשר דהתנאים הנאמרים בפרשה אינם אלא למצוה ולא לעכב ואם עשה הטהרה במין שאינו דרור נטהר דלא דרשינן לא תורה ולא תהיה ולפיכך הוצרכו בת\"כ למעט טמאות לומר שתנאי זה אינו כשאר התנאים ואם עשה הטהרה בטמאים אף בדיעבד לא עשה ולא כלום ונסתייע לזה שאין כל הדברים הנאמרים בפרשה לעכוב ממה ששנינו שתי צפורים מצוותן שיהיה שוות במראה בקומה בדמים ולקיחתן כאחד ואע\"פ שאינם שוות כשירות וא\"כ הוא הדין דרור דבדיעבד כשרות אע\"פ שאינה דרור והוקשה לו להרמב\"ן ממאי דתנן שחט אחת ונמצאת שאינה דרור יקח זוג לשניה דמשמע דבדיעבד נמי לא מהני ותירץ דהטעם בזה שאע\"פ שבדיעבד כולן כשרות כשהם שני מינים פסולות ובסוף דבריו כתב והנכון שיעלה מכל זה הוא שנאמר שכל צפור שאינו דרור פסול אפי' בדיעבד מן המדרש הזה שלא שנו במשנתנו מצוותן שיהיו דרור ואע\"פ שאינם דרור כשרות כמו ששנינו בשוות וכל הדרורים בעלי פטפוט הם ומה שאמרו בת\"כ לא טמאות מפני שיש בטמאין מינים שהם דרור כגון הסנונית לר\"א או יהיה פירושו למעט טמאות לך שהם האסורות והטריפות כמו שהעלו בפרק שלוח הקן וזהו ההגון בעיני עכ\"ד. והנראה אצלי בכוונת דברי הרמב\"ן הללו בשני התירוצין שכתב למה שאמר בת\"כ ולא טמאות שהם כלפי השני פירושים שכתב. הראשון הוא לפי דעתו דצפור הוא שם כולל גם לעוף טמא. והשני הוא דעת רז\"ל שצפור הוא דוקא עוף טהור וכבר כתב שדבר זה הוא מחלוקת תנאים בירושלמי. והנה כתב דדרור הוא מעכב ועל זה הוקשה לו ממה שאמרו בת\"כ טהורות ולא טמאות וקושיא זו היא אף כפי סברתו דצפור הוא כולל אף לטמאים דלמאי איצטריך למעט טמאות ת\"ל שהטמאות אינם דרור וכיון שדרור מעכב למה לי למעט טמאות אפילו טהורות כל שאינם דרור לא מהני ותירץ דאיכא סנונית שהיא דרור והיא טמאה וממלת צפורים לא מימעיט מש\"ה כתב קרא טהורות ותירוץ זה יצדק כפי סברתו אך למ\"ד דצפור הוא דוקא הטהור למה לי קרא דטהורות לסנונית דאף שהיא דרור כיון שהיא טמאה אינה בכלל צפורים ותירץ דלדעת זו כוונת הברייתא שאמרה ולא טמאות היינו טמאות לך שהם האסורות ותירוץ זה הב' יצדק ג\"כ כפי סברתו אף אם נאמר דליכא בטמאים דרור אך התירוץ הראשון לא יצדק כי אם כפי סברתו דוקא וזה פשוט. ופי' דרור אמרינן בס\"פ האורג עלה ק\"ו וברפ\"ג דביצה עלה כ\"ד אמר רבה בר רב הונא הכא בצפור דרור שאינה מקבלת מרות דתנא דבי רבי ישמעאל למה נקראת דרור שדרה בבית כבשדה ע\"כ. ופירש\"י שדרה בבית כבשדה שיודעת להשמט בזוית הבית לכל צד ולכך נקראת דרור על שם דירה שדרה בכ\"מ ע\"כ. אך כפי מדרשו של רבי יוסי הגלילי שכתבנו בתחילת דברינו דמפיק לה מדכתיב החיה על פני השדה וזו היא דרור נ\"ל דס\"ל שדרור הוא מלשון וקראתם דרור שהוא חפשי כלומר שחיה היא על פני השדה שאינה מקבלת מרות ואלמלא דברי רש\"י הייתי מעמיס פירוש זה אף בדברי הגמרא והכוונה שאף בהיותם בבית אינה מקבלת מרות אלא דרה בבית כבשדה ויודעת להשמט ולעולם אינה מקבלת מרות ולפיכך נקראת דרור מלשון חירות וכן פירש הראב\"ע עלה דקרא דודרור קן לה יע\"ש:
ודע שכתב רבינו עובדיה ריש פי\"ד דנגעים וז\"ל וצריך לומר שאע\"פ שעל שם כך הוא נקרא צפור דרור לא מפני כן כל צפור שאינו מקבל מרות הוא שכשר לטהרת מצורע דהא אמרינן בפ\"ב דסוטה (דף ט\"ז) בצפור דרור שיערו רבנן אין לך גדולה שמדחה את המים ואין לך קטנה שנדחית מפני המים ומצאתי להרמב\"ן בפירוש התורה כו' יע\"ש. ולא ידעתי כוונתו דהא מאותה סוגיא מוכח דכל צפור דרור שיעור אחד יש לו ומש\"ה אמרו שמביא מים רביעית ובפ\"ג דביצה עלה כ\"ה מוכח דצפור דרור הוא מין קטן דאמרינן וצפור דרור צריכה ליקשר בכנפים כדי שלא תתחלף באמה. ופירש\"י דרור קטנה היא והאם והבת שוות ע\"כ. ובפ\"ב דע\"ז אמרינן אי זו היא יורה קטנה כל שאין ראש צפור דרור יכול ליכנס בתוכה יע\"ש. והרמב\"ן מעולם לא נסתפק בזה אלא שבתחילה היה סבור דשם צפור אינו אלא לעופות הקטנים והביא ראיה לזה מסוגיא זו דסוטה דאילו היה כל עוף טהור כשר לטהר היה מהם מי שדמו דוחה כמה לוגין והרב אזיל כפי מה שהיה סבור שדרור אינו אלא למצוה ואעפ\"כ רצה להכריח שלא הכשיר הקטנים שבעופות מסוגיא זו ודחה ראיה זו ואמר ואולי אמרו כן בצפור דרור שהוא מצוה לכתחלה כלומר דשיערו חכמים במה שהוא מצוה לכתחלה שהוא דרור וכבר כתבנו שדרור הוא מין קטן ואה\"נ דבדיעבד אם שחט צפור שאינו דרור והיה גדול שכשר בדיעבד אע\"פ שדוחה את המים. ולפי מה שהסכים הרב שדרור הוא לעכב אתיא סוגיא דסוטה כפשטה דדרור הוא מין קטן ולעולם אינו דוחה רביעית מים וזה פשוט: ודע שאני מסתפק אם דרור הוא מין אחד מהעופות ונקרא זה המין דרור לפי שדר בבית כבשדה או הם מינים רבים בעופות שהם דרור והכתוב הצריך לטהר המצורע שיביא מהמינים שהם דרור שהרי מצינו שיש בעופות טמאים דרור והיא הסנונית וכמ\"ש הרמב\"ן ואפשר שגם בטהורים יש מינים שהם דרור אלא שלפ\"ז צ\"ל שכל המינים שהם דרור כולם הם קטני הכמות שהרי חכמים שיערו בצפור דרור וכן מההיא שכתבנו דצפור דרור צריכה ליקשר בכנפיה וזה הוא קצת דוחק בעיני. ואי אמרינן שהוא מין אחד שהוא דרור בטהורים ניחא טפי. ועיין במהריק\"ו סוף שרש קנ\"ז דמוכח מדבריו דליכא דרור בטהורים אלא מין אחד דהיינו סנונית דכריסה לבנה ודבריו הם תמוהים בעיני דא\"כ למר זוטרא דאמר בפרק אלו טריפות עלה ס\"ב בדיורקא כריסה כ\"ע ל\"פ דאסור כי פליגי בדחיורא כריסה א\"כ לר\"א דאסר אף בדחיורא כריסה צפור דרור שהצריך הכתוב לטהרת מצורע היכי משכחת לה וכן ההיא דצפור דרור דצריך ליקשר בכנפיה צ\"ל דלמר זוטרא ההיא לאו ר\"א היא וכל זה הוא דוחק גדול. והנראה אצלי דודאי סתם צפור דרור הוא מין אחר טהור אלא דרב יהודה חידש ואמר דעוף המסרט כשר לטהרת מצורע כלומר שגם הוא הוא דרור ואליבא דחכמים דמכשירים כשר לטהרת מצורע ועיין במ\"ש התוספות בפרק שלוח הקן עלה קל\"ט ד\"ה ת\"ש יע\"ש:
גרסינן בת\"כ פרשת ויקרא בפ' עולת העוף קרבנו תורים ובני יונה ואין הכשרו תורים ובני יונה והלא דין הוא ומה אם הצפרין שלא כשרו לכפר בפנים כשרו לכפר בחוץ תורים ובני יונה שכשרו לכפר בפנים אינו דין שיכשרו לכפר בחוץ ת\"ל קרבנו תורים ובני יונה ואין הכשרו תורים ובני יונה ע\"כ. ואיכא לעיוני טובא בברייתא זו דלמאי איצטריך לומר דאיכא ק\"ו לאכשורי תורים ובני יונה בחוץ ומש\"ה איצטריך קרא דקרבנו למעט דהא בלא ק\"ו הייתי אומר דבכלל צפרים שאמר הכתוב הוו תורים ובני יונה. וליכא למימר דס\"ל לתנא דברייתא דתורים ובני יונה לא הוו בכלל צפרים ומש\"ה איצטריך לק\"ו דהא בריש פ\"ק דנזיר עלה ג' אמרינן דטעמיה דר\"מ דאמר האומר הרי עלי צפורין שהוא נזיר משום דחיישינן שמא צפרי נזיר נמי קיבל עליו ובגמרא הקשו ודלמא צפרי נדבה קיבל עליו הרי דבכלל צפרים הוו תורים ובני יונה שהרי הדבר פשוט דנזיר טמא והנודר נדבה אינו מביא כי אם תורים ובני יונה. וכי תימא דבלשון בני אדם הוו תורים ובני יונה בכלל צפרים ומש\"ה חיישינן התם משום דבנדרים הלך אחר לשון בני אדם אבל בלשון תורה לא הוו תורים ובני יונה בכלל צפרים זה אינו דהא כתיב ואת הצפור לא בתר וקאי עלה דתור וגוזל דכתיב מקמיה ותו איכא לעיוני דכפי פשטן של דברים דמן הדין היו תורים ובני יונה כשרים לטהר המצורע או משום דבכלל צפרים הם או מדין ק\"ו אלא דגזירת הכתוב היא שלא יועילו לטהר המצורע למה לא נתבאר דין זה בשום מקום ובפרט רבינו המגלה לנו כל סתום למה לא ביאר לנו דין מחודש כזה שתורים ובני יונה לא יועילו לטהר המצורע. והנראה אצלי דודאי דתורים ובני יונה הוו בכלל צפורים וכדכתיבנא אלא דגבי טהרת מצורע הצריך הכתוב דרור ואי לא לא מהני ותורים ובני יונה לא הוו דרור ומש\"ה אי לאו ק\"ו לא הוה אמינא דתורים ובני יונה כשרים לטהר המצורע דנהי דהוו בכלל צפרים מ\"מ לא הוו דרור אבל השתא דאיכא ק\"ו איצטריך קרא למעטם ואופן הק\"ו הוא בזה הענין ומה צפרים אף שהם דרור ולא הוכשרו לכפר בפנים הוכשרו לכפר בחוץ תורים ובני יונה שהוכשרו לכפר בפנים אף שאינם דרור אינו דין שיוכשרו לכפר בחוץ אף שאינם דרור ת\"ל קרבנו כו' ודרך זה נכון בעיני בפשט הברייתא. ולפי זה לא הוצרך רבינו ללמדנו דתורים ובני יונה אינם מועילים לטהרת המצורע דכיון שכתב סתם ומביא שתי צפרים דרור הרי סגר את הדלת דכל שאינם דרור לא מהני. אך מה שאני תמיה בזה הוא שראיתי ליונתן שתרגם ודרור קן לה ושפנינא וידוע דשפנינא הוא תרגום של תורים וכמבואר אלמא דתורים הוו דרור וא\"כ כיון דהוו בכלל צפרים והוו דרור למה לא יוכשרו לטהר המצורע ואם הוא גזירת מלך למה לא הוזכר דין מחודש כזה בשום מקום וכעת לא מצאתי ישוב נכון לזה וצ\"ע. עוד אני תמיה שראיתי בירושלמי פ\"ק דנזיר הלכה א' עלה דמתניתין דהאומר הרי עלי צפרים ר\"מ אומר ה\"ז נזיר ואמרינן רשב\"ל אמר משום דנזיר טמא מביא עוף והקשו וכי צפרים הוא מביא תורים ובני יונה הוא מביא ע\"כ. משמע דאית להו דתורים ובני יונה אינם בכלל צפרים והדבר הוא תימה בעיני דהא כתיב ואת הצפור לא בתר וכדכתיבנא והדבר צריך תלמוד. ודע דבת\"כ גרסינן וצוה הכהן ולקח הציווי בכהן והלקיחה בכל אדם ועיין במ\"ש הרב קרבן אהרן גבי וצוה הכהן ושחט ודו\"ק:
ומ\"ש רבינו ונוטל עץ ארז כו'. כתב הר\"ש ריש פי\"ד דמסכת נגעים שזה המעשה היה קודם השחיטה והכריח הדבר מההיא דאיפליגו ר\"י ור\"ש בפ\"ב דקידושין (דף נ\"ז) אך מדברי רבינו נראה שכל זה המעשה היה אחר השחיטה וכבר הזכיר בפרק זה מחלוקת ר\"י ור\"ש ועיין בתוי\"ט:
ומ\"ש רבינו וכיצד משלחה וכו'. בפי\"ב דנגעים תנן בא לו לשלח את הצפור הזה אינו הופך פניו לא לים ולא לעיר ולא למדבר. ולכאורה היה נראה דכל הנך תלת מילי דמיעט במתניתין הוא בעומד בתוך העיר והיינו דבשעת השילוח לא יהפוך פניו לים כגון בעיר היושבת על שפת הים שלא יהפוך פניו לצד הים וישלחנה אף שמשלחה חוץ לעיר דהיינו שעומד בצד החומה ומשלחה כיון שמשלחה לים לא נעשית המצוה כתקנה. וכן אם העיר יושבת אצל המדבר לא יעמוד בקצה העיר ויהפוך פניו אצל המדבר וכן לא יהפוך פניו לעיר שהוא עומד בה וישלחנה אע\"פ שיש שדות בעיר משום דכתיב מחוץ לעיר. והשתא איצטריכו תרי קראי מחוץ לעיר ועל פני השדה דעל פני השדה מיעט שלא יהפוך פניו לים ולמדבר אלא לשדה ועדיין הייתי אומר שאם הוא בתוך העיר והופך פניו לעיר ומשלחה דשפיר עביד קמ\"ל קרא דמחוץ לעיר דבעינן שיהיו פניו חוץ לעיר כדי שיהיה השילוח חוץ לעיר. ולפ\"ז אם עומד חוץ לעיר והופך פניו לשדה שפיר דמי. אך מדברי רבינו ז\"ל שכתב עומד בעיר וכו' משמע דאיכא קפידא בדבר שיהיה בתוך העיר בשעת שילוח ובת\"כ איתא ושלח את הצפור שלא יעמוד ביפו וישלחנה לים שלא יעמוד בגבת וישלחנה למדבר שלא יעמוד חוץ לעיר וישלחנה כלפי העיר ע\"כ. משמע דליכא קפידא אלא כשעומד חוץ לעיר ומשלחה כלפי העיר אך אם עומד חוץ לעיר ומשלחה כלפי השדה שפיר דמי אך בפ\"ב דקידושין (דף נ\"ז) הובאה ברייתא זו בסגנון אחר ושלא יעמוד חוץ לעיר ויזרקנה בתוך העיר אלא כל שעומד בעיר ויזרקנה חוץ לחומה ע\"כ. ופירש\"י מדכתיב ושלח את הצפור אל מחוץ לעיר מכלל דעומד בעיר ומשלחה לחוץ דאי בעומד חוץ לעיר מאי ושלח אל מחוץ לעיר מעיקרא קודם שילוח נמי התם קיימא. נראה דאיכא קפידא שיהיה בתוך העיר וכדברי רבינו אלא שלפי זה לא ידעתי למאי איצטריכו לומר שלא יעמוד חוץ לעיר ויזרקנה בתוך העיר הא כל שעומד חוץ לעיר אף שזורקה כלפי השדה לאו שפיר עבד דבעינן שיהיה בתוך העיר. ואפשר דכוונת הברייתא היא דמאומרו השדה מיעטו שלשה דברים וכדתניא שדה שלא יעמוד וכו' כלומר דאי לא כתב קרא אלא ושלח על פני השדה לא היינו ממעטים אלא שלא ישלח לים או למדבר וכן שלא יעמוד חוץ לעיר ויזרקנה בתוך העיר אבל אם עומד חוץ לעיר וזורקה כלפי השדה שפיר דמי כתב רחמנא אל מחוץ לעיר לומר שיהיה הוא תוך העיר וישלחנה חוץ לעיר ושיהיה לשדה. ולפי האמת בבא זו דשלא יעמוד חוץ לעיר וכו' לא ממעטינן לה מאומרו השדה אלא מדכתיב מחוץ לעיר ולפ\"ז אם עומד חוץ לעיר אף אם זורקה כלפי השדה לאו שפיר עבד. ודע דמתניתין דקתני לא לים ולא לעיר ולא למדבר לישנא דת\"כ נקט ולא מיעטו אלא שלא יהיה השילוח לא כלפי הים ולא כלפי העיר ולא כלפי המדבר וכל זה נלמד מדכתיב השדה שיהיה השילוח כלפי השדה דכל אלו החלוקות קיימי למאי דתנן בתחילה ואינו הופך פניו כו'. ואפשר דבאומרו ולא לעיר כלל ב' דברים האחד שלא יעמוד חוץ לעיר ויזרקנה כלפי העיר וכן אף אם הוא בתוך העיר לא יזרקנה כלפי העיר אלא כלפי השדה וכל זה נתמעט מאומרו אל פני השדה אבל אם עומד חוץ לעיר וזרקה כלפי השדה בזה לא איירי מתני'. ודין זה מהברייתא דקידושין למדנו אותו דבעינן שיהיה הוא תוך העיר כדי שיהיה השילוח חוץ לעיר וזה נלמד מאומרו ושלח מחוץ לעיר ורבינו אף שבתחילה הביא לשון הברייתא דפ\"ב דקידושין שכתב עומד בעיר חזר ושנה ואינו הופך פניו לא לים ולא לעיר כלישנא דמתניתין משום דאף שלמדנו מאומרו ושלח מחוץ לעיר שיהיה הוא בתוך העיר כדי שיהיה השילוח חוץ לעיר עדיין איצטריך לומר ולא לעיר לומר שאף שהוא בתוך העיר לא יהיו פניו לא לים ולא לעיר ולא למדבר. ולפ\"ז אני תמיה על הר\"ש ז\"ל שכתב אל מחוץ לעיר מהכא נ\"ל דאין הופך פניו לעיר ע\"כ וכן נראה שהוא דעת רבינו עובדיה ז\"ל ולדידי כל הני תלת מילי דמתניתין מפני השדה נפקי ומחוץ לעיר איצטריך שיהיה המשלח בעיר:
וראיתי להרב קרבן אהרן שהביא לישנא דברייתא דקידושין וכתב וז\"ל וצ\"ל דאחר הכפרה צריך הכהן לשוב לעיר או הוא או שלוחו ומשם משלחה חוץ לעיר ע\"כ. נראה שהוקשה לו דהא המצורע הוא חוץ לעיר ואיך יהיה המשלח תוך העיר. ואי לזה כיון לא צדק שהרי אין המצורע משולח אלא חוץ מעיירות המוקפות חומה בא\"י וכמ\"ש רבינו בפ\"י דין ז' ובעינן נמי שיהו מוקפות חומה מימות יהושע בן נון וכמ\"ש הר\"ש פ\"ק דכלים מ\"ז. גם מ\"ש הרב דמאומרו השדה ולא קאמר בשדה נ\"ל דעומד בעיר וזורקה חוץ לעיר. לא ידעתי מי הזקיקו לזה ולמה לא נחה דעתו בדברי רש\"י שכתב דמאומרו מחוץ לעיר נפיק וכדכתיבנא. ואי משום דמחוץ לעיר לא כתיב כי אם בנגעי בתים הרי הכתוב הקישם דכתיב זאת התורה וכו'. והרי מאי דבעינן דרור לא למדנו אלא מאומרו החיה אל מחוץ לעיר שיהיה חוץ לעיר ואיזה זה זה דרור וכדאיתא בת\"כ ומשם למדנו לטהרת אדם דבעינן דרור. ומלבד זה כמה הלכתא רבוותא למדנו מהיקש זה וכמו שיראה המעיין בת\"כ. וראיתי לסמ\"ג עשין סימן רל\"ז כדברי הרב קרבן אהרן שכתב וז\"ל בא לו לשלח כו' אלא לאחר הזאה חוזר לעיר ועומד בעיר וזורקו חוץ לעיר וכו' משמע דס\"ל דהזאה לא משכחת לה שתהיה בעיר וצ\"ע וכ\"כ התוספות פ\"ב דקידושין (דף נ\"ג) ד\"ה כל. עוד זאת אדרש בדינים אלו דמשמע דבעינן שיהיה השלוח בתוך עיר המוקפת חומה וזה לא ידעתי מהיכן למדנו דין זה דנהי דמשלוח אל מחוץ לעיר למדנו שלא יהיה השלוח בשדה אך שיהיה השלוח תוך עיר חומה זו מנ\"ל ואדרבא סתם עיר היא שאינה מוקפת חומה כדכתיב מדינה ומדינה עיר ועיר ומדינה היא המוקפת חומה ועיר היא שאינה מוקפת כדאיתא בריש פ\"ק דמגילה והדבר צריך אצלי תלמוד. וראיתי לרש\"י בפרק שתי מדות (דף פ\"ז) אההיא דאמרינן רביעית למה נמשחה אי מצורע חוץ הוא שכתב והלא בחוץ היו כל מעשיו בשער נקנור ולא בעזרה. והדברים תמוהים דדוקא הכפרה היא בשער נקנור אבל הטהרה היתה בכ\"מ ונוהגת אף בזמן הזה וכמבואר וצ\"ע:
ומ\"ש רבינו שלחה וחזרה חוזר ומשלחה אפילו מאה פעמים כתב מרן תוספתא בנגעים ומייתי לה בפ\"ב דקידושין. והנה כעת לא מצאתי דין זה בקידושין ובתוס' דנגעים פ\"ח תניא שלחה וחזרה אפילו שש וחמש פעמים מותרת באכילה וכשירה לטהר מצורע אחר ע\"כ. והדבר ברור שיש כאן ט\"ס והגירסא היא שלחה וחזרה חוזר ומשלחה אפילו מאה פעמים וכו' ומה שסיימה התוספתא בתר האי דינא דשלחה וחזרה ומותרת באכילה כו' דנראה שאין לו קשר לפי שזה הוא דין בפ\"ע ונפקא לן מדכתיב כל צפור טהורה תאכלו לרבות המשולחת נראה שכוונו בזה לההיא דאמרינן בפ\"ב דקידושין עלה נ\"ז איתמר צפרי מצורע מאימתי אסורין ר\"י אמר משעת שחיטה וקי\"ל כוותיה וכמ\"ש רבינו בדין ז' ופירש\"י משעת שחיטה נאסרת השחוטה והמשולחת מותרת כדלקמן ע\"כ. משמע דאית ליה דבמשולחת לא חל עליה איסור כלל וכ\"נ עוד מדבריו שפירש במילתיה דר\"ל דאמר משעת לקיחה נאסרות שתיהן עד שישלח המשולחת וניתרת בשלוחה משמע דדוקא אליבא דר\"ל חל על המשולחת איסור וצריכה שלוח להתיר אבל לר\"י לא חל על המשולחת איסור כלל אך התוספות שם כתבו משעת שחיטה פירוש ומשולחת מיתסרא משחיטת חבירתה עד השלוח ואין לפרש משעת שחיטה בשחוטה ובמשולחת ליכא איסור כלל דהא תנא ציפורי מצורע דמשמעות תרווייהו ע\"כ, הן אמת דהכרח זה שכתבו מדתנן צפרי מצורע איכא למשדי ביה נרגא דהא בסוף תמורה תנן ואלו הם הנקברים כו' וצפורי מצורע והתם ע\"כ ל\"ד וא\"כ הכא נמי אפשר דל\"ד ומ\"מ הראשונים הסכימו לדעת התוספות דגם המשולחת נאסרה משעת שחיטת חבירתה עד שישלח וכמ\"ש הרמב\"ן בחידושיו וכ\"כ רבינו ישעיה שם יע\"ש וכן הוא דעת רבינו וכמו שנבאר לקמן והשתא הוה ס\"ד דאף בשלחה אם חזרה כיון שעדיין יש חיוב עליו לשלחה שעדיין היא אסורה באכילה והא דהתיר הכתוב למשולחת אינו אלא לאינש אחרינא דלא חל עליו חיובי השלוח אבל המשלח כיון דלעולם בעמוד ושלח קאי לעולם לא יצאתה מאיסורה קמ\"ל דלא כיון דשלחה כבר יצאתה מאיסורה אף שחייב לחזור ולשלחה ואית בה איסור אכילה, וכן כשרה לטהר מצורע אחר דאף דקודם השלוח אסור לטהר בה מצורע אחר ולא מבעיא אם רוצה ליקח זאת הראויה להשתלח לטהר מצורע אחר ולשוחטה דלא מצי עביד משום דלא מיקיים מצות שלוח אלא אף אם רוצה לטהר מצורע אחר ונשלחה בשביל שניהם אפ\"ה לא מצי עביד וכדאיתא בפרק שלוח הקן עלה ק\"מ רבא אמר למעוטי שלא לזווג לה אחרת קודם שלוחיה ופריך למאי אי לשחיטה הא בעיא שלוח אלא לשלוח ע\"כ. והשתא אתיא התוספתא ללמדנו דאם כבר שלחה וחזרה אף שחייב לחזור ולשלוח מ\"מ יכול לזווג לה אחרת ולטהר מצורע אחר והטעם הוא דהא דאמרינן שלא לזווג לה אחרת נפקא לן מדכתיב טהורות ולא אסורות ובשלמא קודם שלוח שנאסרה משעת שחיטת חברתה ממעטינן לה מקרא דטהורות אבל לאחר השלוח אף שחייב לחזור ולשלחה מ\"מ כיון דאין בה איסור אכילה דהא משעה ששלחה אזדא לה איסור אכילה תו לא ממעטינן לה מקרא דטהורות שהרי אינה אסורה. וראיתי לרבותינו בעלי התוספות שכתבו שם שלא יזווג לה אחרת היאך משמע זה מטהורות ע\"כ. ודבריהם תמוהים הם בעיני דהא כי היכי דלר\"נ בר יצחק דאמר למעוטי צפרי עיר הנדחת ולרב פפא דאמר למעוטי צפרים שהחליפן בע\"ז הוי משמעות הכתוב טהורות ולא אסורות ה\"נ לרבא הוי הכי דקודם שלוח אף המשתלחת אסורה. הן אמת דאליבא דרש\"י דאית ליה דהמשולחת לא חל עליה איסור כלל שייכא קושיא זו דהיאך משמע זה מטהורות ואולי יאמר דרבא אית ליה כר\"ל דאמר משעת לקיחה ולדידיה אף המשולחת נאסרה משעת לקיחה עד שעת שלוח ומ\"מ הוא דוחק לאוקומי לרבא דלא כהלכתא אך אליבא דתוספות דס\"ל דאף לר\"י נאסרה המשולחת משעת שחיטה לא ידעתי מה זאת תמיהא דהיאך משמע זה מטהורות וצ\"ע: ודע שדין זה דרבא נתבאר בדברי רבינו בדין ז' שכתב וכן צפור המשתלחת מותר לטהר בה מצורעים אחרים מאחר שנשתלחה ומותרת באכילה ע\"כ. הרי שכתב בפירוש מאחר שנשתלחה לומר דקודם שנשתלחה אינו יכול לטהר בה מצורע אחר כלל בין במקום שחוטה ובין במקום משולחת והיינו אוקימתא דרבא וסמך לזה ומותרת באכילה לומר דס\"ל כסברת התוספות ודעמיה דדוקא לאחר שלוח הותרה באכילה אבל קודם שלוח לא ולאפוקי מסברת רש\"י. ודע שראיתי לרש\"ל בחידושיו לחולין שאחר שהביא כל האוקימתות שנאמרו בהך דטהורות ולא טמאות כתב והרמב\"ם הזכיר כולם חוץ מהך דרבא שלא לזווג לה כו' לא הזכיר ואפשר דס\"ל דאין הלכה כרבא אלא כרב פפא ורבינא דבתראי הוו ותו דדרשי קראי טהורות ולא אסורות באכילה ממש כגון החליפן בע\"ז או שהרגו את הנפש ובכלל דבריהם נמי הא דר\"נ בר יצחק למעוטי ציפורי עיר הנדחת אבל שלא לזווג לה שאינה אסורה ממש שהרי המשולחת מותרת לאחר שילוחיה כדאיתא בפ\"ב דקידושין שלא אמרה תורה שלח לתקלה. והרמב\"ם כתב שיכול לטהר בה מצורע אפילו אחר ששלחה וא\"כ מאחר שאינה אסורה מנ\"ל למעוטי שלא לזווג לה אחרת ואע\"פ שכתב הר\"מ דאין מטהרים שני מצורעים כאחד לפי שאין עושין מצות חבילות היינו לטהרם כאחד אבל הכא שכבר נגמרה טהרתו אלא דבעי שילוח למצוה מה בכך שישלחנו בעד שניהם שהרי מזווג לה אחרת א\"כ אין זו חבילות ע\"כ. והנך רואה שכל דברים אלו הם שלא בהשגחה שכבר כתבנו דרבינו גם אוקימתא דרבא הביאה ורמזה במ\"ש מאחר שנשתלחה דוקא למעט קודם וכן הוא דעת מרן נמצא שכבר הביא כל האוקימתות משום דס\"ל דלא פליגי וכמ\"ש מרן וזה הוא דעת התוספות והרשב\"א שם בחידושיו אלא דאוקימתא דרבא כתבה בקיצור כמנהגו הטוב. ומ\"ש שהמשתלחת אין בה איסור אכילה כבר כתבנו שדעת הראשונים ז\"ל שיש בה איסור הנאה ג\"כ משעת שחיטה עד שעת שלוח ואם קידש בה את האשה אינה מקודשת. ומ\"ש שרבינו כתב שיכול לטהר כו' לא ידעתי מאי קאמר דמאי אפילו הוא אלא הכוונה היא דוקא אחר ששלחה ואלו הם דברים פשוטים והאריכות בזה הוא שפת יתר:
ודע שעדיין אני מסתפק במ\"ש שאם כבר שלחה וחזרה אע\"פ שחייב לחזור ולשלחה מ\"מ יכול לזווג לה אחרת לטהר בה מצורע אחר לפי שכבר יצאה מאיסורה בשילוח א' אם הוא דוקא לזווג לה אחרת ולשלח את זו בשביל ב' המצורעים אבל לטהר בה מצורע ולשחטה בשביל המצורע השני אפשר דלא דנהי דאינה אסורה מ\"מ הא בעיא שילוח וכדאמרינן בגמרא למאי אי לשחיטה הא בעיא שילוח. ומסתימות דברי רבינו שכתב מותר לטהר בה מצורעים משמע דאף לשוחטה שרי. ואפשר דבגמרא לא אמרו הא בעיא שילוח אלא היכא דלא קיים מצות שילוח כלל. אבל היכא דכבר קיים אף שחזרה לידו וחייב לחזור ולשלחה יכול לטהר בה מצורע אחר ולשוחטה ועדיין צריך אני להתלמד בזה ממקום אחר: " + ], + [ + "והרי הוא ככל טבולי יום וכו'. תנן בפי\"ד דנגעים מ\"ג טבול יום אוכל במעשר העריב שמשו אוכל בתרומה הביא כפרתו אוכל בקדשים נמצאו שלש טהרות במצורע ושלש טהרות ביולדת ע\"כ. והנה ג' חילוקי דינים הללו אמרינן בפרק הערל עלה ע\"ד דתלתא קראי כתיבי תרי בפרשת אמור לא יאכל מן הקדשים כי אם רחץ בשרו במים הא רחץ טהור וכתיב ובא השמש וטהר ואחר יאכל מן הקדשים וכתיב בפרשת תזריע וכפר עליה הכהן וטהרה הא כיצד כאן למעשר כאן לתרומה כאן לקדשים ובגמרא הקשו דמנ\"ל דקרא דאם רחץ בשרו במים דמיירי במעשר אימא דמיירי בתרומה וקרא דובא השמש מיירי במעשר ותירצו בגמרא דמסתמא יש להחמיר בתרומה שכן יש בה מיתה משא\"כ במעשר ומש\"ה מוקמינן לקרא דאם רחץ במעשר וקרא דובא השמש בתרומה ורבא תירץ דבלאו ה\"ט ע\"כ קרא דאם רחץ לא מיירי כי אם במעשר מדכתיב ברישא דקרא נפש אשר תגע בו איזהו דבר ששוה בכל נפש הוי אומר זה מעשר וכיון דהאי קרא מיירי במעשר ע\"כ קרא דובא השמש מיירי בתרומה והקשו בגמרא דאימא הא דכתיב ובא השמש וטהר דסגי בהערב שמש לתרומה היכא דלאו בר כפרה הוא דהא קרא בזב בעל ב' ראיות ובמצורע מוסגר דומיא דטמא נפש איירי דלאו בני כפרה נינהו אבל היכא דבר כפרה הוא עד דמייתי כפרה אף בתרומה וא\"כ קרא דובא השמש מיירי בין התרומה בין בקדשים משום דמיירי היכא דלאו בני כפרה נינהו וקרא דוכפר עליה הכהן מיירי נמי בין בתרומה בין בקדשים משום דהתם מיירי בהנהו דבני כפרה נינהו ואם כן מנ\"ל לחלק בין תרומה לקדשים ותירץ אביי דתרי קראי כתיבי ביולדת דבת כפרה היא כתיב עד מלאת ימי טהרה כיון שמלא ימי טהרה וכתיב וכפר עליה הכהן וטהרה הא כיצד כאן לתרומה כאן לקדשים ופריך ואיפוך דקדשים אף דבני כפרה נינהו סגי להו בהערב שמש אבל תרומה היכא דבני כפרה נינהו לא סגי להו בהערב שמש וכפרתה מעכבתה מלאכול בתרומה. ומשני דמסתברא להחמיר בקדשים מתרומה שכן מצינו חומרות יתירות בקדשים מבתרומה ומש\"ה מוקמינן לקרא דוכפר עליה הכהן בקדשים וקרא דעד מלאת ימי טהרה בתרומה ורבא אמר בלאו ה\"ט נמי לא מצית אמרת דלקדשים בהערב שמש סגי דכיון דכתיב וכפר עליה הכהן מכלל דעד השתא טמאה היא ואי ס\"ד קרא קמא בקדשים הוא איקרי כאן והבשר אשר יגע בכל טמא לא יאכל וא\"כ ע\"כ דקרא דוכפר בקדשים מיירי דכפרתו מעכבתו מלאכול בקדשים וקרא דעד מלאת בתרומה ואשמעינן קרא דאף שהיא בת כפרה אין כפרתה מעכבתה מלאכול בתרומה. וא\"ת אמאי לא הקשו מעיקרא ואיפוך גבי תרומה וקדשים כמו שהקשו גבי מעשר ותרומה אלא שהמתינו להקשות קושיא זו לאחר שאמר אביי תרי קראי כתיבי ביולדת וי\"ל דלעולם קרא דובא השמש וטהר ע\"כ בתרומה מיירי דהא כתיב כי לחמו הוא וסתם לחם הוי תרומה דומיא דהם יאכלו בלחמו. ועוד דכיון דקרא דלעיל מיניה דכתיב כי אם רחץ מוקמינן ליה במעשר מסתברא דקרא דבתריה מיירי בתרומה דהוי דומיא דמעשר אך בקראי דיולדת פריך שפיר ואיפוך ולעולם דקרא דובא השמש מיירי בתרומה אלא דמיירי היכא דלאו בר כפרה וה\"ה לקדשים וקרא דוכפר עליה הכהן מיירי דוקא בתרומה וכן קרא דעד מלאת מיירי דוקא בקדשים. תו אמרינן בגמרא ותלתא קראי בתרומה ל\"ל והם בקדשים לא יאכל עד אשר יטהר ואמרינן דבתרומה משתעי קרא דהיינו השוה בזרעו של אהרן וקרא דובא השמש וטהר וקרא דעד מלאת ימי טהרה. ומשני דצריכי דאי כתב רחמנא עד אשר יטהר לא הוה ידענא במאי יטהר אי בטבילה לחודה או בהערב שמש כתב רחמנא ובא השמש וטהר ללמדנו דקרא דעד אשר יטהר הטהרה היא הערב שמש ואי כתב רחמנא הכי ולא כתב קרא דעד מלאת הו\"א ה\"מ דסגי בהערב שמש היכא דלאו בר כפרה אבל היכא דבר כפרה אימא דכפרתו מעכבתו לתרומה קמ\"ל עד מלאת ימי טהרה דאפילו במילתא דאיכא כפרה בהערב שמש סגי. וכ\"ת ולכתוב רחמנא עד מלאת ותו לא ואנא אמינא ומה במלתא דאית בה כפרה סגי בהערב שמש במלתא דליכא כפרה לכ\"ש אי כתב עד מלאת הו\"א אפי' בלא טבילה דבכולה פרשתא לא כתיב טבילה כתב רחמנא עד אשר יטהר דמשמע טבילה כדמפרשי קראי דבתריה. והתוספות כתבו וליכא למימר דלכתוב ובא השמש ועד מלאת דעד אשר יטהר איצטריך לאזהרה לטבול יום דלאו בר כפרה. ונראה דהתוספות אזלי כפי התירוץ הראשון שכתבו בד\"ה והכתיב דדרשא דבכל קדש דמרבינן בה תרומה מודה בה רבי ישמעאל וא\"כ הא איכא אזהרה גבי תרומה אלא דאיצטריך קרא דעד אשר יטהר לאזהרה דטבול יום דלאו בר כפרה. אבל כפי מ\"ש בשם ה\"ר אפרים דדרשא זו לא אתיא כי אם אליבא דתנא דפליג עליה דרבי ישמעאל אבל לרבי ישמעאל דריש לקרא דבכל קדש או כר\"ל או כר\"י וא\"כ לית לן אזהרה לאכילת תרומה כי אם מקרא דעד אשר יטהר וא\"כ לא היו צריכין התוספות לומר דאיצטריך לאזהרה דלאו בר כפרה דת\"ל דליכא אזהרה זולת פסוק זה. ואפשר דתוספות מלתא פסיקתא נקטו דאפילו את\"ל דקרא דבכל קדש הוא אזהרה לאכילת תרומה איצטריך קרא דעד אשר יטהר לאזהרה דטבול יום דלאו בר כפרה וא\"ת אמאי לא כתבו דאיצטריך קרא דעד אשר יטהר לאזהרה דזב דלא גמיר מיולדת משום דמרובה טומאתה כי היכי דלא גמיר יולדת מזב לרבי ישמעאל משום דלא הותר מכללו. וי\"ל דהתוס' רצו לומר טעם כולל כדי ליישב גם לסברת ה\"ר אפרים א\"נ דכבר כתבנו לקמן דכפי תירוץ ראשון נהי דיולדת לא גמיר מזב זב מיהא גמיר מיולדת ובהך מילתא פליג רבי ישמעאל עם התנא וכבר הכרחנו זה מסוגיית ההלכה יע\"ש. עוד כתבו התוספות ואי כתב רחמנא עד אשר יטהר ועד מלאת ולא כתב ובא השמש הו\"א דעד אשר יטהר בטבילה לחודה בזב דלאו בר כפרה והערב שמש במידי דבר כפרה כתב רחמנא ובא השמש א\"נ ובא השמש וטהר איצטריך לטהר יומא כדאיתא בריש ברכות ע\"כ. ולפ\"ז אני תמיה בסוגיית הגמרא כשצדדו ואי כתב רחמנא עד מלאת כו' דע\"כ צד זה הוא דלכתוב רחמנא עד מלאת ותו לא דאי אמרת דקושיית הגמרא אינה אלא דלא יכתוב רחמנא עד אשר יטהר לא תירצו לזה כלל דהא אי כתב רחמנא ובא השמש שוב לא הוה ס\"ד דקרא דעד מלאת מיירי אפילו בלא טבילה וכיון שכן קושיית הגמרא דלא לכתוב כי אם עד מלאת לימא דאיצטריך קרא דעד אשר יטהר לאזהרה דטבול יום דלאו בר כפרה ובתירוץ זה היה מעלה ארוכה גם לקושיית התוס' דלכתוב עד מלאת ובא השמש אבל לתירוץ הגמרא תיקשי מה שהקשו התוספות דלכתוב עד מלאת ובא השמש וכיון דע\"כ צריכין אנו לומר מכח קושיא זו דקרא דעד אשר יטהר איצטריך לאזהרה א\"כ אמאי לא תירצו זה בגמרא. סוף דבר טעם זה דה\"א בלא טבילה לא ידעתי לאיזה תכלית נאמר דמשמע דאי הוה כתיב טבילה בפרשה דיולדת לא הוו צריכי הני תלת קראי ולפי הנראה מדברי התוספות אף אי הוה כתיב טבילה ביולדת הני תלת קראי מיצרך צריכי. והנראה אצלי בזה דדוקא היכא דכתיבי תרי קראי ובא השמש למלתא דלית ביה כפרה ועד מלאת למלתא דאית ביה כפרה איצטריך עד אשר יטהר לאזהרה דטבול יום דלאו בר כפרה משום דלא יליף אזהרתיה מטבול יום דאית ביה כפרה דהא לא יליף מיניה דהא קרא אחרינא כתיב ביה דהיינו ובא השמש אבל לפי קושיית הגמרא דפריך ולכתוב עד מלאת ותו לא והוה גמיר מלתא דלית ביה כפרה ממלתא דאית ביה כפרה תו לא צריך קרא לאזהרה דטבול יום דלית ביה כפרה דהא ממקום דגמר איסורא גמיר אזהרה ומש\"ה איצטריכו בגמרא לומר דה\"א אפילו בלא טבילה וא\"ת אכתי תיקשי דאי כתב רחמנא עד מלאת הו\"א דמלתא דאית ביה כפרה בעי הערב שמש אבל מלתא דלית ביה כפרה בטבילה לחודה סגי ולהכי כתב רחמנא ובא השמש וכיון דכתב ובא השמש איצטריך למימר עד אשר יטהר לאזהרה דטבול יום דלאו בר כפרה הא לא קשיא משום דע\"כ לא אמרינן דהיינו אומרים דמלתא דלאו בר כפרה הוא דבטבילה לחודה סגי אלא אי הוה כתיב עד אשר יטהר ולא היינו למדים מלתא דלית ביה כפרה ממלתא דאית ביה כפרה והיינו אומרים דקרא דעד אשר יטהר איצטריך למלתא דלית ביה כפרה דבטבילה לחודה סגי אבל אי לא הוה כתיב עד אשר יטהר והיינו למדים מלתא דלית ביה כפרה מיולדת דכתיב בה עד מלאת מנא לן לחלק בין מלתא דאית ביה כפרה למלתא דלית ביה כפרה להקל ולומר דאי לית ביה כפרה בטבילה לחודיה סגי. הכלל העולה דאי הוה כתיב טבילה גבי עד מלאת לא הוו צריכי לא קרא דעד אשר יטהר ולא קרא דובא השמש משום דמקרא דעד מלאת היינו למדים דכל טבול יום אסור בתרומה עד שיעריב שמשו ולא היינו מחלקים בין טבול יום דאית ביה כפרה לטבול יום דלית ביה כפרה והיינו למדים האזהרה ממקום שהיינו למדים האיסור אבל השתא דלא כתיב טבילה התם הו\"א אפילו בלא טבילה כתב רחמנא עד אשר יטהר לומר דבעי טבילה והשתא דכתב רחמנא עד אשר יטהר איצטריך לומר ובא השמש דלא נימא דקרא דעד אשר יטהר אתא לומר דמלתא דלית בה כפרה בטבילה לחודה סגי. וכ\"ת לכתוב רחמנא ובא השמש ועד מלאת הו\"א דטבול יום דלית ביה כפרה איסורא איכא אזהרה ליכא כתב רחמנא עד אשר יטהר לאזהרה. ומיהו כל זה ניחא לתירוץ ראשון של תוספות אבל לפי תירוצם השני שכתבו דובא השמש איצטריך לטהר יומא א\"כ א\"נ הוה כתיב טבילה בפרשה דיולדת הא איצטריך קרא דעד אשר יטהר כיון דע\"כ איצטריך קרא דובא השמש לטהר יומא וכיון דכתיב ובא השמש איצטריך עד אשר יטהר לאזהרה דהא לפי תירוץ זה נמי מוכרחים אנו לומר דקרא דעד אשר יטהר אתא לאזהרה דאי לא תיקשי דלכתוב רחמנא ובא השמש ועד מלאת ימי טהרה אלא ודאי דאיצטריך קרא דעד אשר יטהר לאזהרה. וא\"כ הדרא קושיין לדוכתה דאמאי לא אמרו בגמרא דאיצטריך קרא דעד אשר יטהר לאזהרה משום קרא דובא השמש כיון דלפי האמת מוכרחים אנו לומר תירוץ זה דאי לא תיקשי דלכתוב רחמנא ובא השמש ועד מלאת. עוד יש לדקדק בתחילת דברי התוס' ששינו את הסדר האמור בגמרא דבגמרא בתחילה נתנו טעם לקרא דעד אשר יטהר ואח\"כ לקרא דובא השמש ואח\"כ לקרא דעד מלאת והתוספות בתחילה נתנו טעם לקרא דעד אשר יטהר ואח\"כ לקרא דעד מלאת ואח\"כ לקרא דובא השמש. ודע דהא דאמרינן דתלתא קראי כתיבי גבי תרומה הוא אליבא דתנא דבי רבי ישמעאל דס\"ל דקרא דאיש איש בתרומה הוא דהוא דבר השוה בזרעו של אהרן וקרא דעד אשר יטהר הוא עד שיעריב שמשו אבל לתנא דפליג אתנא דבי רבי ישמעאל דס\"ל דבזב בעל ג' ראיות ובמצורע מוחלט הכתוב מדבר וקרא דעד אשר יטהר עד דמייתי כפרה הוא א\"כ ליכא גבי תרומה כי אם תרי קראי דהיינו ובא השמש ועד מלאת וא\"כ כפי תנא זה אין לנו אזהרה לטבול יום דלית ביה כפרה ולהך תנא דפליג עליה דרבי ישמעאל איכא תרי קראי בקדשים חדא עד אשר יטהר ואידך וכפר עליה הכהן וטהרה ואמרינן בגמרא דצריכי דאי כתב רחמנא ביולדת משום דמרובה טומאתה ומש\"ה בעי כפרה לטהרה אבל בזב אימא דבהערב שמש סגי ואי כתב בזב משום דלא הותר מכללו אבל יולדת דהותרה מכללה אימא לא קמ\"ל וא\"ת היכי תיסק אדעתין דלכתוב קרא גבי זב והא מעד אשר יטהר לא הוה ידענא במאי וכדאמרינן לעיל אליבא דרבי ישמעאל דמוקי לקרא דעד אשר יטהר בתרומה וי\"ל דשאני הכא דמוקי לקרא בגמר טהרה דהיינו הבאת כפרתו:
תנן בפרק אלו הן הלוקין (דף י\"ג) דטמא שאכל את הקדש הוא בכלל הלוקין ונחלקו ר\"י ור\"ל באזהרה זו מנין דר\"ל אומר מדכתיב בכל קדש לא תגע ור\"י אומר מג\"ש דטומאה טומאה ואמרינן דר\"י לא אמר כר\"ל משום דס\"ל דקרא דבכל קדש הוא אזהרה לתרומה ור\"ל אזהרה לתרומה נפקא ליה מאיש איש מזרע אהרן ור\"י ס\"ל דקרא דאיש איש הוא לאכילה וקרא דבכל קדש הוא לנגיעה דתרומה ומש\"ה איצטריך ג\"ש דטומאה טומאה לאזהרה דטמא שאכל את הקדש ופריך בגמרא לר\"ל דמוקי לקרא דבכל קדש לאזהרה דטמא שאכל את הקדש דהא איתמר טמא שנגע בקדש ר\"ל אמר לוקה בכל קדש לא תגע ור\"י אמר אינו לוקה ההוא אזהרה לתרומה וא\"כ לר\"ל דאמר דלוקה אלמא דקרא אתי לאזהרה דטמא שנגע בקדש וא\"כ היכי קאמר דאתי להזהיר טמא שאכל בקדש ותירצו דתרתי יליף ר\"ל מקרא דבכל קדש דמדסמיך ליה ואל המקדש לא תבוא ע\"כ האי בכל קדש לא תגע הוא לא תאכל שהוא דבר שיש בו נטילת נשמה דומיא דמקדש ומדאפקיה רחמנא לאכילה בלשון נגיעה שמעינן אזהרה לטמא שנגע בקדש תו פריך בגמרא לריש לקיש דהא לר\"ל מיבעי ליה קרא דבכל קדש לטמא שאכל בשר קדש קודם זריקה דאיתמר טמא שאכל בשר קדש לפני זריקת דמים ר\"ל אמר לוקה בכל קדש לא תגע לא שנא לפני זריקה לא שנא לאחר זריקה ר\"י אמר אינו לוקה לטעמיה דאמר קרא טומאתו טומאתו וכי כתיב טומאתו לאחר זריקה הוא דכתיב וא\"כ לר\"ל איצטריך קרא ללאו דטמא שאכל בשר קדש לפני זריקת דמים וא\"כ היכי קאמר דאיצטריך קרא לאזהרה דמיתה דטמא שאכל את הקדש ותירצו דהא דטמא שאכל בשר קדש לפני זריקה מרבויא דבכל נפקא ולעולם דעיקר קרא אתא לאזהרה דמיתה דטמא שאכל את הקדש. העולה מסוגיא זו דבין לר\"י ובין לר\"ל אזהרה דטמא שאכל את התרומה נפקא מקרא דאיש איש מזרע אהרן וגו' ואליבא דכ\"ע האי קרא מיירי בתרומה שהוא דבר השוה בזרעו של אהרן אך בקרא דבכל קדש נחלקו ר\"ל ור\"י דלר\"ל האי קרא הוא לאזהרה דטמא שאכל את הקדש ונפקא לן מהאי קרא לאו לנוגע בשר קודש כשהוא טמא וכן נפקא לן לאו לטמא שאכל בשר קדש קודם זריקת דמים ולר\"י האי קרא אתא להזהיר על הטמא שנגע בתרומה אבל טמא שנגע בקדש לית ליה מהאי קרא וכן לר\"י האוכל קודם זריקה כשהוא טמא אינו לוקה וכן לר\"ל לית ליה אזהרה לטמא שנגע בתרומה ואמרינן תו התם תניא כוותיה דר\"ל בכל קדש לא תגע אזהרה לאוכל אתה אומר אזהרה לאוכל או אינו אלא אזהרה לנוגע ת\"ל בכל קדש לא תגע ואל המקדש מקיש קדש למקדש מה מקדש דבר שיש בו נטילת נשמה אף כל דבר שיש בו נטילת נשמה ואי בנגיעה מי איכא נטילת נשמה אלא באכילה ויש להסתפק אי ברייתא זו דאתיא כר\"ל דמוקי לקרא דבכל קדש לאזהרה לטמא שאכל את הקדש אי ס\"ל כר\"ל בכל פרטיו דטמא שנגע בקדש לוקה מדאפקיה רחמנא בלשון נגיעה וכן טמא שאכל בשר קדש לפני זריקת דמים דלוקה מרבויא דכל דדוקא לר\"י דמוקי להאי קרא בטמא שלא יגע בתרומה ל\"ל הני פרטי דר\"ל אבל לתנא דברייתא דמוקי לקרא לאזהרה דטמא שאכל בשר קדש הוא הדין דאית ליה כל מאי דאית ליה לר\"ל או דילמא דאפשר דתנא דברייתא אף דאית ליה דקרא בטמא שנגע את הקדש משתעי מ\"מ אפשר דלא דרש מדאפקיה בלשון נוגע וכן לא דרש בכל לרבויא ואת\"ל דדרש מדאפקיה בלשון נוגע אפשר דרבויא דבכל דרש ליה לרבות את התרומה לנוגע וכדאיתא בריש פ\"ק דשבועות עלה ו' ובפרק הערל עלה ע\"ה ובפרק הערל גרסינן במים יובא וטמא עד הערב למה לי לנגיעה דתניא וטמא יכול לכל ת\"ל וטהר הא כיצד כאן למעשר כאן לתרומה ואיפוך אנא מסתברא כי היכי דחמיר אכילה דתרומה מאכילה דמעשר ה\"נ חמירא נגיעה דתרומה מנגיעה דמעשר ואי בעית אימא נגיעה דתרומה מהכא נפקא בכל קדש לא תגע ואל המקדש לא תבוא מקיש קדש למקדש מה מקדש דבר שיש בו נטילת נשמה אף קדש דבר שיש בו נטילת נשמה והאי דאפקיה בלשון נגיעה הכי קאמר נגיעה כאכילה והתוספות תמהו על סוגיא הלזו דכיון דמקרא דבכל נפקא נגיעה דתרומה א\"כ במים יובא למה לי ותו דמסוגיא דפרק אלו הן הלוקין מוכח דהך ברייתא מוקי להאי קרא דבכל קדש בקדשים דמייתי מיניה סייעתא לר\"ל ותירצו דהכא נמי בקדשים מיירי ואתא לשנויי דלא נימא ואיפוך אנא דכי היכי דגבי קדש החמיר בנגיעה כאכילה הכי נמי גבי תרומה ע\"כ וא\"ת אליבא דר\"י דמוקי להאי קרא בנגיעת תרומה אם כן במים יובא למה לי וי\"ל דר\"י מוקי לקרא דבמים יובא וטהר חד למעשר וחד לקדשים וא\"ת כפי הברייתא דפ\"ק דשבועות דמוקי להאי קרא בקדשים ודרש רבוייא דבכל קדש לרבות התרומה א\"כ קרא דבמים יובא ל\"ל דהא מקרא דנפיק נגיעת קדשים נפיק מיניה נגיעה דתרומה דהא קרא בתרווייהו משתעי וי\"ל דס\"ד דרבוייא דבכל לא אתא אלא למשמעותיה דקרא דהיינו אכילה דבה משתעי קרא דומיא דמקדש אבל לנגיעה דאתיא מדרשא מדאפקיה קרא בלשון נגיעה אפשר דלא קאי ריבוייא עלה קמ\"ל במים יובא דאף נגיעה דתרומה כאכילה. ודע שהתוס' הקשו עלה דברייתא דמוקי לקרא דבכל קדש באכילה ודרש רבוייא דבכל לרבות התרומה דלמה לי רבוייא לתרומה תיפוק ליה מאיש איש מזרע אהרן וכי תימא דדרש רבוייא לנגיעה דתרומה הא ליתא דא\"כ קרא דבמים יובא למה לי דהא כתיב בכל קדש וע\"כ לנגיעת תרומה אתי דאי לאכילה למה לי תיפוק ליה מקרא דאיש איש וכן נראה מן הסוגיא דלמאן דדריש בכל לרבות את התרומה רבוייא איצטריך לאכילה דמותיב מהאי ברייתא לרב שישא בריה דרב אידי דקאמר מי מצית אמרת תרומה כתיבא הכא והתניא כו' ועל זה הקשה רבא ולא והכתיב בכל קדש לא תגע לרבות התרומה ואי אמרת דרבוייא דבכל הוא לנגיעה הא גיורת ושפחה בנות מגע נינהו ותירצו התוס' דאיצטריך למיכתב גבי יולדת משום דהותר מכללו וכדאמרינן גבי קדשים דאיצטריכו תרי קראי חד גבי זב וחד גבי יולדת עוד הקשו דהך ברייתא לא אתיא לא כר\"ל ולא כר\"י משום דרי\"ל דמוקי להאי קרא באכילה דרש רבוייא דבכל לאוכל לפני זריקה ולא לתרומה משום דנפקא ליה מקרא דאיש איש ור\"י מוקי להאי קרא בנגיעת תרומה ותירץ ה\"ר אפרים דהכא דמוקי לה אזהרה לאוכל תרומה היינו למאן דמוקי דקרא דאיש איש מזרע אהרן בזב בעל שלש ראיות ועד אשר יטהר עד דמייתי כפרה ולקדש וא\"כ אזהרה לאוכל תרומה לא נפיק אלא מהכא ואע\"ג דהכא פריך למאן דמוקי ההוא קרא בזב בעל ב' ראיות מ\"מ פריך שפיר דהא איכא מאן דמוקי לה בתרומה אע\"ג דגיורת ושפחה לאו בנות מיכל תרומה נינהו ע\"כ. ואני תמיה דהא למאן דמוקי קרא דאיש איש בזב בעל שלש ראיות א\"כ אזהרה דטמא שאכל את הקדש נפקא ליה מהאי קרא וא\"כ בכל קדש לא תגע למה לי דהא ע\"כ קרא באכילה מיירי דומיא דמקדש וליכא למימר דכוליה קרא לתרומה אתי דהא מדקאמר לרבות התרומה משמע דמלת בכל הוא דדריש כבר הקשו זה בגמרא ותירצו דאיצטריכו תרי קראי חד גבי זב וחד גבי יולדת נמצא דשלש מחלוקות יש בדבר דאליבא דמאן דמוקי קרא דאיש איש בזב בעל שתי ראיות נחלקו ר\"ל ור\"י בקרא דבכל קדש דלר\"ל האי קרא הוא אזהרה לטמא שאכל את הקדש ומדאפקיה בלשון נגיעה למדנו אזהרה לטמא שנגע בקדש ורבוייא דכל הוא לאוכל לפני זריקה ונגיעה דתרומה נפקא ליה מקרא דבמים יובא ולר\"י קרא דבכל קדש הוא לנגיעת תרומה ואליבא דמאן דמוקי לקרא דאיש איש בזב בעל שלש ראיות ואזהרה דטמא שאכל את הקדש נפקא לן מקרא דאיש איש וכן קרא דבכל קדש הוא לאזהרה דטמא שאכל את הקדש ואיצטריכו תרי קראי חד בזב וחד ביולדת ורבוייא דכל הוא לרבות התרומה כלומר לאזהרה דטמא שאכל התרומה: ויש לחקור בסוגיא זו דאליבא דר\"ל דמוקי לקרא דבכל קדש לאזהרת טמא שאכל את הקדש ורבוייא דבכל הוא לאוכל קודם זריקה א\"כ מנא לן דבתרומה סגי בהערב שמש היכא דבר כפרה הוא אי משום דכתיב ובא השמש אימא ה\"מ היכא דלאו בר כפרה הוא אבל היכא דבר כפרה הוא עד דמייתי כפרה דהא ליכא למימר משום דכתיב עד מלאת דהא האי קרא לר\"ל מיירי בקדש וכן לר\"י דמוקי האי קרא בנגיעת תרומה אכתי תיקשי אכילה מנא לן דסגי בהערב שמש דהא לר\"י קרא לא מיירי כלל באכילה וכדמוכח מדברי התוספות וכן נראה מן הסוגיא דפרק אלו הן הלוקין דאמרינן תניא כוותיה דר\"ל מדמוקי לקרא באכילה שיש בו נטילת נשמה דומיא דקדש ואי לר\"י נמי מיירי קרא באכילת תרומה ברייתא לא הוי תיובתיה דהא גבי תרומה נמי איכא נטילת נשמה שהרי הוא חייב מיתה בידי שמים וכ\"ת דיליף אכילה מנגיעה דכי היכי דלנגיעה סגי בהערב שמש אף דבר כפרה הוא ה\"נ לאכילה הא ליתא דהא פשיטא דנגיעה קיל מאכילה וליכא למיגמר אכילה מנגיעה. וע\"ק דמסוגיא הלזו דפרק הערל מוכח דאף למאן דמוקי לקרא דאיש איש בזב בעל שתי ראיות וקרא אתי לאזהרת אכילת תרומה אפ\"ה מוקי לקרא דעד מלאת בתרומה וא\"כ הדרא קושיין לדוכתה דבין לר\"ל ובין לר\"י קרא דעד מלאת לאו באכילת תרומה משתעי. ותו קשה לר\"ל דהיכי ס\"ד דקרא דבכל קדש מיירי דוקא בקדש דהא כתיב עד מלאת ימי טהרה ולקדשים כפרתה מעכבתה וכדכתיב וכפר עליה הכהן וטהרה. ותו קשה דאמאי המתינו התוספות להקשות קושייתם עלה דהך לרבות את התרומה דהא מעיקרא שאמרו תרי קראי כתיבי ביולדת כו' היה להם להקשות דהיכי ס\"ד לומר דקרא דעד מלאת מיירי בתרומה דהא הך דרשא לא אתיא לא כר\"ל ולא כר\"י. והנראה אצלי בכל זה דאליבא דכ\"ע האי קרא דעד מלאת דהוא פסוק יתר כמ\"ש התוספות בד\"ה ימי בתרומה משתעי דמשמעותו דקרא הוא כיון שמלאו ימי טהרה וזה א\"א לומר כי אם בתרומה דבקדשים כתיב וכפר עליה הכהן וטהרה דמהכרח זה כתבו התוספות פרק אלו הן הלוקין דמוקי ר\"י להאי קרא בתרומה ומיהו ע\"כ בין למר ובין למר קרא דעד מלאת לא קאי למאי דסמיך ליה דהא כתיב ואל המקדש לא תבא עד מלאת ולביאת מקדש פשיטא דמחוסר כפורים אסור מן התורה בביאת מקדש וכמ\"ש רבינו בפ\"ג מהלכות ביאת מקדש דין ז' וכ\"ש לסברת הראב\"ד דס\"ל דמחוסר כפורים אית ביה כרת. וא\"כ ע\"כ האי קרא דעד מלאת מלתא באפי נפשיה הוא ומידרש לאכילת תרומה אליבא דכ\"ע ללמדנו דאע\"ג דבר כפרה הוא בהערב שמש סגי אלא דברישא דקרא נחלקו רבי יוחנן וריש לקיש דלרבי יוחנן קרא דבכל קדש מוקי לה בנגיעת תרומה ולא בנגיעה דקדש משום דכתיב בתריה עד מלאת ואי כוליה קרא לא מיירי כי אם בקדשים לא יצדק לומר עד מלאת דאהיכא קאי קרא דקאמר עד מלאת ולעולם דמודה דקרא דעד מלאת מיירי באכילת תרומה משום יתורא דקרא ור\"ל ס\"ל דכי היכי דעד מלאת לא קאי למאי דסמיך ליה דהיינו ואל המקדש לא תבא הכי נמי לא קאי אל בכל קדש לא תגע ומש\"ה מוקי לקרא בקדשים. וא\"ת כפי מ\"ש דאליבא דכ\"ע קרא דעד מלאת מיירי בתרומה א\"כ הא דאמרינן במכות דר\"ל לא אמר כר\"י משום דאזהרה דתרומה מאיש איש נפקא ת\"ל מקרא דעד מלאת דהא אפילו לדידיה דמוקי לקרא בקדשים קרא דעד מלאת מיירי בתרומה י\"ל דלדידיה דקרא בקדשים מיירי אף שנאמר דעד מלאת הוא בתרומה מ\"מ ליכא אזהרה והוי דומיא דקרא דובא השמש שכתבו התוספות בפרק הערל ד\"ה דאי דלא הוי אזהרה ומשום הכי איצטריך לאתויי קרא דאיש איש דהוא אזהרה גמורה והא דאמרינן ואי כתב רחמנא עד מלאת הוה אמינא אפילו בלא טבילה וכו' האי צריכותא איצטריך למאן דמוקי לקרא בתרומה אבל למאן דמוקי לקרא בקדשים בלאו האי טעמא איצטריך קרא דעד אשר יטהר לאזהרה. ולפי מה שכתבנו יתיישב מה שכתב הרא\"ם בפרשת תזריע על מ\"ש רש\"י בכל קדש לרבות את התרומה והביא דברי התוספות דבפרק הערל וכתב ולבי מגמגם בזה דא\"כ הא דבעי תלמודא ותלתא קראי בתרומה למה לי ומצריך להו לא אתיא לא אליבא דמאן דמוקי קרא דעד אשר יטהר בזב בעל שלש ראיות ולא למאן דמוקי ליה בבעל שתי ראיות דלמאן דמוקי ליה בבעל שלש ראיות קראי דאוכל תרומה אינם כ\"א ב' קרא דובא השמש וטהר וקרא דבכל קדש לא תגע ולמאן דמוקי נמי קרא דעד אשר יטהר בבעל שתי ראיות קראי דאוכל תרומה אינם כי אם שנים קרא דעד אשר יטהר וקרא דובא השמש וטהר אבל קרא דבכל קדש לא תגע לר\"י הוא אזהרה לטמא הנוגע בתרומה ולר\"ל הוא אזהרה לאוכל קדשים אבל אזהרת אוכל תרומה מפקי ליה מקרא דאיש איש מזרע אהרן ע\"כ. וכבר כתבנו דאליבא דכ\"ע קרא דעד מלאת דהוא מקרא יתירא לא מיתוקמא כי אם באכילת תרומה ואע\"ג דרישא דקרא לא מיירי באכילת תרומה כיון דע\"כ לא קאי למאי דסמיך ליה דהיינו ואל המקדש לא תבוא ושבקיה לקרא דאיהו דחיק ומוקים אנפשיה:
עוד ראיתי להרא\"ם שם שהקשה ועוד אפילו למאן דמוקי קרא דעד אשר יטהר בבעל ג' ראיות למה לא ידרשו קרא דבכל קדש לא תגע כדדריש רבי יוחנן או כר\"ל אי משום דקרא דעד אשר יטהר דריש ליה לזב בעל שלש ראיות ועד אשר יטהר עד דמייתי כפרה ולקדשים ושוב אין להוציא ממנו אזהרה לאוכל תרומה תיפוק ליה מקרא דובא השמש וטהר ע\"כ. ודבריו תמוהים הם בעיני דקושיא זו תיקשי כפי סוגיית ההלכה דעבדי צריכותא דאיצטריכו ג' קראי דלכתוב רחמנא קרא דעד מלאת וקרא דובא השמש ולא לכתוב קרא דעד אשר יטהר והתוספות הוקשה להם קושיא זו בד\"ה דאי וכתבו וליכא למימר דליכתוב ובא השמש ועד מלאת דעד אשר יטהר איצטריך לאזהרה דטבול יום כו' כלומר דקרא דובא השמש אף שלמדנו הימנו דבעי הערב שמש מ\"מ לא חשיב אזהרה כיון שלא בא הכתוב בלשון לאו ומש\"ה איצטריך קרא דעד אשר יטהר שהוא לאו גמור לאזהרה וא\"כ למאן דמוקי קרא דעד אשר יטהר בבעל שלש ראיות ומוקי לקרא בקדש ע\"כ מוכרח הוא למידרש קרא דבכל קדש אזהרה לאוכל תרומה דאי לא אזהרה דאוכל תרומה מנין ודברי הרב בקושיא זו צריכים לי תלמוד. שוב ראיתי להרב בעל חידושי הלכות בפרק הערל שתמה על הרא\"ם מטעמא דכתיבנא וגם בקושיא הראשונה של הרא\"ם כתב בתירוצם כמו שכתבנו. עוד נ\"ל שיש להכריח דאף למאן דלא דריש קרא דבכל קדש לתרומה דריש לקרא דעד מלאת בתרומה ממה שכתבו התוס' עלה דבכל קדש לרבות את התרומה ותימה דלמה לי קרא הא אזהרה דתרומה נפקא לן מאיש איש מזרע אהרן הא ע\"כ איצטריך למיכתב גבי יולדת משום דבת כפרה היא וללמדנו דאפ\"ה סגי בהערב שמש וכדאמרינן בגמרא. ואי קושייתם היא דלמה לי קרא דאיש איש תיפוק ליה מאזהרה דבכל קדש מלבד שאין לשונם מוכיח כן עוד קשה דהא איצטריך קרא דעד אשר יטהר משום דמקרא דעד מלאת הוה אמינא אפילו בלא טבילה ואי קושייתם היא דלכתוב עד מלאת וקרא דובא השמש היינו מה שהקשו בד\"ה דאי מעד אשר יטהר ותו דתירוצם שכתבו ומיהו מצי למימר דאיצטריך למיכתב גבי יולדת משום דהותר מכללו אי קושייתם היא דלמה לי קרא דעד אשר יטהר לא היה להם לומר כי אם דאיצטריך גבי זב. אלא ודאי דכוונת התוספות היא דאפילו אי לא דרשינן לקרא דבכל קדש לתרומה מ\"מ קרא דעד מלאת דרשינן לתרומה דאפילו דבר כפרה סגי בהערב שמש אלא שהוקשה להם דכיון דאית לן קרא דעד מלאת אזהרה למה לי דהא אזהרה מקרא דאיש איש נפקא והכרח זה נ\"ל שהוא הכרח עצום בכוונת דברי התוספות ולפי זה מה שתירצו התוספות דאיצטריך גבי יולדת משום דהותר מכללו הכוונה היא דאיצטריך למיכתב אזהרה דאי לא הו\"א נהי דאיסורא איכא נמי גבי יולדת כדכתיב עד מלאת אבל לאו ליכא כתב רחמנא בכל קדש לרבות את התרומה לומר דאף ביולדת איכא אזהרה אך קשה כיון דיולדת יש בה צד קולא משום דהותר מכללו מש\"ה איצטריך אזהרה א\"כ מנא לן בזב בעל שלש ראיות דסגי בהערב שמש אי משום יולדת דאף דהוי בר כפרה סגי בהערב שמש אימא דשאני יולדת כיון דהותר מכללו סגי בהערב שמש אף דהוי בר כפרה אבל זב בעל שלש ראיות כיון דבר כפרה הוא אימא דבעי כפרה ליטהר ואולי כיון דאשמעינן קרא דיולדת הושוה דינה לזב בין לאיסור בין לאזהרה מסתמא לכל דינם הושוה דאף בזב דבר כפרה הוא בהערב שמש סגי. ודע שכפי תירוץ ראשון של תוספות דרשא זו דלרבות את התרומה היא מוסכמת מכל התנאים והא דאמרינן ואי כתב רחמנא ובא השמש ה\"מ דלאו בר כפרה כו' ולא קאמר דאיצטריך קרא גבי יולדת משום דהותר מכללו היינו משום דכבר למדנו זה מקרא דבכל קדש ואייתר לן מקרא דעד מלאת ללמדנו דאפילו היכא דבר כפרה סגי בהערב שמש וא\"ת כיון דאיצטריכו תרי אזהרות א\"כ גבי קדשים אמאי לא איצטריך תרי אזהרות ולפי סוגיא זו ליכא כי אם חד אזהרה דהיינו בכל קדש וי\"ל דכיון דחזינן דגבי תרומה זב ויולדת שוין ה\"ה גבי קדשים ועוד י\"ל דהאי תנא ס\"ל דדוקא יולדת לא גמיר מזב משום דשאני זב דלא הותר מכללו אבל זב לעולם דגמיר מיולדת ולא אמרינן דשאני יולדת דמרובה טומאתה והיינו דאמרינן בגמרא ואי כתב רחמנא עד מלאת ה\"א אפילו בלא טבילה כתב רחמנא עד אשר יטהר ולא קאמר דאיצטריך קרא דעד אשר יטהר לאזהרה דזב דאינה מרובה טומאתו ומש\"ה גבי תרומה איצטריך למיכתב אזהרה גבי יולדת דלא גמיר מזב כיון דהותר מכללו ואי כתב רחמנא גבי יולדת ה\"א אפילו בלא טבילה כתב רחמנא עד אשר יטהר אבל אי לאו האי טעמא לא צריך למיכתב אזהרה גבי זב ומש\"ה גבי קדשים דכתיב אזהרתיה גבי יולדת לא צריך למיכתב גבי זב. וא\"ת אכתי תיקשי שהרי מוכרחים אנו לומר דאיצטריך קרא דעד אשר יטהר לאזהרה וכמו שכתבו התוס' ד\"ה דאי דלא תיקשי דלכתוב רחמנא ובא השמש ועד מלאת ולא לכתוב עד אשר יטהר אלא ודאי דאיצטריך קרא דעד אשר יטהר לאזהרה דטבול יום דלאו בר כפרה וא\"כ גבי קדשים נמי ניבעי קרא גבי טבול יום דלאו בר כפרה לאזהרה הא ל\"ק כלל דהא כבר כתבנו לעיל דע\"כ לא אמרינן דאיצטריך אזהרה להיכא דלאו בר כפרה אלא היכא דלא יליף מבר כפרה כגון גבי תרומה דאיצטריך קרא דובא השמש משום דהו\"א דהיכא דלאו בר כפרה סגי בטבילה לחודיה וכיון דאיצטריך קרא ללמדנו דגם זה בעי הערב שמש איצטריך למיכתב אזהרה אבל גבי קדשים דיליף אזהרה מיולדת ואין לחלק ביניהם בין היכא דבר כפרה להיכא דלאו בר כפרה ומעולם לא ס\"ד דהיכא דלאו בר כפרה דסגי בטבילה לחודה דלא גרע מתרומה לא איצטריך אזהרה. אך קשה לי מנא ליה לסתמא דתלמודא דתנא דבי רבי ישמעאל ס\"ל דגמיר זב מיולדת עד דאיצטריך לומר דכתיב עד אשר יטהר משום דהוה אמינא אפילו בלא טבילה אימא דס\"ל דכי היכי דלא גמיר יולדת מזב הכי נמי לא גמיר זב מיולדת משום דמרובה טומאתה ומש\"ה איצטריך קרא דעד אשר יטהר וכ\"ת דמה שהכריחו לסתמא דתלמודא דלרבי ישמעאל גמר זב מיולדת הוא משום דלא כתיבי תרי אזהרות גבי קדשים וע\"כ גמר זב מיולדת הא ליתא דכי היכי דלתנא דפליג עליה דרבי ישמעאל מוכרחים אנו לומר דכיון דאשמעינן גבי קדשים דזב ויולדת שוין תו לא איצטריכו ללמדנו גבי תרומה דפשיטא דגבי תרומה נמי זב ויולדת שוין אע\"ג דלא כתיב אזהרה גבי תרומה כי אם ביולדת ה\"נ נימא לרבי ישמעאל דקרא דעד אשר יטהר אתא לזב משום דלא גמיר מיולדת דמרובה טומאתה וכיון דלמדנו מתרומה דזב ויולדת שוין ה\"ה גבי קדשים ומש\"ה לא איצטריך למיכתב אזהרה כי אם ביולדת והדר גמיר זב מינה וצ\"ע. עוד כתבו התוס' בסוף דבריהם ואע\"ג דבקדשים מצריך תרי קראי כו'. ונ\"ל דהמשך דברי התוספות כך הוא דבשלמא כפי תירוץ ראשון דהאי דרשא דבכל קדש הוא אליבא דרבי ישמעאל אף דאיצטריכו תרי אזהרות גבי תרומה מ\"מ גבי קדשים לא איצטריך למיכתב גבי זב אזהרה משום דגמר מיולדת דבהך מלתא פליג רבי ישמעאל עם התנא דאליבא דתנא כי היכי דלא גמר יולדת מזב ה\"נ לא גמר זב מיולדת ולרבי ישמעאל דוקא יולדת לא גמר מזב אבל זב גמר מיולדת אבל אליבא דרבינו אפרים דהך דרשא דבכל קדש הוא אליבא דתנא דפליג עליה דרבי ישמעאל כי היכי דלהאי תנא איצטריכו תרי קראי גבי קדשים משום דלא גמר זב מיולדת הכי נמי גבי תרומה ניבעי תרי קראי. אך עדיין לא נתקררה דעתי דהא לכל הפירושים יש להקשות לתנא דפליג עליה דרבי ישמעאל מ\"ש דגבי קדשים מצריך תרי קראי חד בזב וחד ביולדת משום דלא גמרי מהדדי ולגבי תרומה לא מצריך תרי קראי ואם כן מאי שיאטה דקושיא זו על דברי הר\"ר אפרים ואפשר לומר דמעיקרא הוה ס\"ד דהא דאמרינן דאיצטריכו תרי קראי בקדשים משום דלא ילפי זב ויולדת מהדדי לאו דבעינן תרי אזהרות דבחדא אזהרה סגי או בזב או ביולדת כיון שכבר למדנו שהדין שוה בשניהם ותרי קראי דקדשים היינו קרא דעד אשר יטהר שהוא אזהרה וקרא דוכפר עליה הכהן ואע\"ג דליכא אזהרה גבי יולדת מ\"מ כיון שלמדנו דגם יולדת כפרתה מעכבתה ממילא איתרבאי נמי לאזהרה דומיא דיולדת ולפי זה גבי תרומה נמי איכא תרי קראי חד דבכל קדש דלא מיריי כי אם בתרומה ואידך קרא דובא השמש אבל כפי דברי הר\"ר אפרים דמוקי להך דרשא דבכל קדש לרבות את התרומה לתנא דפליג עליה דרבי ישמעאל ומדקאמר לרבות את התרומה אלמא פשטיה דקרא בקדשים מיירי אלא דמרבוייא דבכל הוא דאמרינן לרבות את התרומה א\"כ איצטריכו תרי אזהרות גבי קדשים אם כן תיקשי דאמאי גבי תרומה לא איצטריכו תרי אזהרות. הכלל העולה ממה שכתבנו דלרבי ישמעאל קרא דאיש איש הוא אזהרה לאכילת תרומה וקרא מיירי בגברא דלאו בר כפרה דומיא דטמא נפש והוכרח רבי ישמעאל לומר זה דאל\"ת הכי קרא דעד מלאת למה לי אלא ודאי דקרא דאיש איש מיירי במילתא דלאו בר כפרה ואיצטריך עד מלאת ללמדנו דאף במילתא דבר כפרה סגי בהערב שמש ותלתא קראי כתיבי בתרומה וכולהו איצטריכו וכדאיתא בגמרא וקרא דבכל קדש לא אתי כלל לאזהרת אכילת תרומה אלא דרש לקרא או כר\"ל או כר\"י ומ\"מ קרא דעד מלאת מיירי באכילת תרומה אליבא דכ\"ע וכדכתיבנא לעיל אלא דאליבא דר\"י אפשר דמיירי בין בנגיעה בין באכילה דתרומה ואליבא דתנא דבי רבי ישמעאל ס\"ל דקרא דאיש איש מיירי בזב בעל שלש ראיות ובמצורע מוחלט ואם כן ע\"כ קרא דאיש איש בקדשים מיירי דאי בתרומה עד מלאת למה לי הרי כבר למדנו מקרא דאיש איש דאפילו דאית ביה כפרה בהערב שמש סגי אלא ודאי דהאי קרא בקדשים מיירי וא\"כ לית לן אזהרה לאכילת תרומה ועל כן דרש לקרא דבכל קדש לרבות את התרומה ונפקא לן אזהרה דאכילת תרומה מהכא ואיצטריך עד מלאת לומר דאפילו דבר כפרה בהערב שמש סגי ואיצטריך קרא דובא השמש לומר דאפי' דלאו בר כפרה בעי הערב שמש ואיצטריכו תרי אזהרות בקדשים משום דזב ויולדת לא ילפי אהדדי וא\"כ מנא לן דקרא דאיש איש מיירי בקדשים אימא דלעולם מיירי בתרומה ואיצטריכו תרי קראי בתרומה משום דזב ויולדת לא ילפי אהדדי וי\"ל כמ\"ש התוספות דתרומה דלא תליא בכפרה לא בעי תרי קראי לזב וליולדת אלא דוקא לקדש שצריך להמתין על הכפרה ואף כפי התירוץ האחר דתרומה גמר מקדשים מ\"מ ניחא טפי לאוקומי תרי אזהרות בקדשים מתרומה וא\"ת מנא לן דהאי תנא מוקי לקרא דבכל קדש לרבות את התרומה דמשמע דקרא איירי בקדשים ותרומה אימא דלא מיירי כי אם באכילת תרומה דוקא כדקאמר ר\"י דלא מיירי כי אם בנגיעת תרומה וי\"ל דברייתא היא שנוייה בת\"כ וכמ\"ש התוס' בפ\"ק דשבועות עלה ז' ד\"ה ואימא ע\"כ לא אתיא אלא כתנא דפליג עליה דרבי ישמעאל ועוד דכיון דההכרח שיש לנו דהאי קרא באכילה איירי הוא מהיקשא דואל המקדש לא תבוא מסתמא דקרא איירי בקדשים נמי שהם דומים יותר לביאת מקדש דבשניהם איכא כרת וי\"ל דמן הסוגיא נראה דלהאי תנא דמוקי לקרא דאיש איש בקדשים מקרא דעד אשר יטהר למדנו דכפרתו מעכבתו דהא אמרינן דאם כתב בזב דלא הותר מכללו כו' וטעמא דמילתא כבר כתבנו לעיל משום דמסתמא בגמר טהרתו משתעי קרא דהיינו הבאת כפרתו ואפ\"ה איצטריך למיכתב קרא דבכל קדש שהוא אזהרה לקדש נמי וקרא דוכפר לומר דאפילו ביולדת איכא אזהרה וכפרתה מעכבתה ואי לא הוה כתוב כי אם וכפר עליה ה\"א נהי דגבי יולדת כפרתה מעכבתה מ\"מ נהי דאיסורא איכא אזהרה ליכא אבל השתא דכתיב אזהרה ביולדת מסתמא אף במחוסרת כפרה דכתיבא בההיא פרשתא דמעכבתה איכא אזהרה וא\"כ גבי תרומה מנא לן אזהרה לטבול יום דלאו בר כפרה דהא ליכא קרא לטבול יום דלאו בר כפרה כי אם מקרא דובא השמש מאי אית לך למימר דכיון דכתיב ביה איסורא מסתמא אזהרה נמי איכא דהיינו מקרא דבכל קדש א\"כ גבי קדשים למה לי תרי אזהרות בחדא אזהרה סגי דהיינו מאיש איש כיון דכבר כתיב גבי יולדת וכפר עליה וכיון דאיסורא איכא מסתמא איתרבאי גם לאזהרה וליכא למימר דתרומה יליף מקדשים וכמ\"ש התוספות בד\"ה והכתיב דהא לא דמו אהדדי דבשלמא לומר דזב ויולדת שוין בתרומה ניחא דגמרינן מקדשים אבל לטבול יום דלאו בר כפרה היכי גמרינן מקדשים לאזהרה. ודע דרבינו בריש פ\"ז מהלכות תרומות פסק כרבי ישמעאל דקרא דאיש איש אתי לאזהרת אכילת תרומה ובפח\"י מהלכות פסולי המוקדשין דין י\"ב כתב דאזהרת הקדשים הוא מקרא דבכל קדש ופסק כר\"ל לגבי ר\"י משום דאמרינן בגמרא דתניא כוותיה דר\"ל וכמ\"ש שם מרן. ודע דבעינן איסור נגיעם נחלקו ר\"ל ור\"י בפרק אלו הן הלוקין דלר\"ל טמא שנגע בקדש לוקה ואזהרתיה מקרא דבכל קדש לא תגע ולר\"י אינו לוקה משום דהאי קרא אתי לאזהרת נגיעת תרומה ומפשטא דשמועה נראה דלר\"י טמא שנגע בתרומה לוקה מדקאמר ההוא אזהרה לתרומה. אך התוס' לא גרסי כי אם ההוא לתרומה הוא דאתא ואפ\"ה הוקשה להם דהיכן מצינו חומר בתרומה מבקדשים דבכל קדש לא תגע מוקי לה ר\"י לנגיעת תרומה אלמא לקי ובנגיעה דקדש לא לקי ותירץ הר\"ש מדרויש דה\"ק ההוא לנגיעת תרומה הוא דאתא לאשמועי' דפוסל תרומה עד מלאת ימי טהרה שהיא כטבול יום ולא קאמר דאיכא מלקות בנגיעת תרומה. והנראה מכוונתם הוא דפשיטא להו דטבול יום דעלמא פוסל את התרומה והיינו מקרא דמייתי בפרק הערל (דף ע\"ה) במים יובא וטמא עד הערב וטהר. ואמרינן התם דאיצטריך האי קרא לנגיעה דתרומה כלומר דפוסל את התרומה והכא אשמעינן האי קרא דבכל קדש דגם זו עד מלאת ימי טהרה חשיבא כטבולת יום ארוך ופוסלת את התרומה. עוד הקשו התוספות דמ\"מ קשה דאיך קאמר ר\"י דקרא דכתיב בה קדש דמיירי לתרומה וי\"ל משום דגבי האי קרא כתיב עד מלאת ימי טהרה ובקדשים עד לאחר כפרה א\"כ ע\"כ צריך לאוקומה בתרומה דלקדשים (נפקא לן) מג\"ש דטומאתו טומאתו גמר לה. ויש לתמוה דהא ג\"ש איצטריך לאכילה דלית לן אזהרה לטמא שאכל קדשים כי אם מג\"ש זו וקרא דבכל קדש איצטריך לנגיעה ולעולם דמיירי בנגיעה דקדשים וכבר הקשה קושיא זו הרב בעל חידושי הלכות יע\"ש (א\"ה עיין במ\"ש הרב המחבר פי\"ב מהלכות תרומות דין א'): " + ], + [], + [ + "תגלחת המצורע וטבילתו כו'. עיין בספר בית יעקב סימן קי\"ג ודו\"ק: " + ], + [], + [], + [ + "וכן צפור המשתלחת כו'. (א\"ה עיין במ\"ש הרב המחבר לעיל בפירקין דין א'): " + ], + [], + [ + "שחט אחת מהם כו'. הנה כפי מ\"ש הר\"ש פי\"ד מנגעים כך הוא דהיכא דהשחוטה נמצאת שלא היתה דרור או שהיתה טריפה בין קודם לקיחה בין אחר לקיחה יקח זוג לשניה והשחוטה מותרת באכילה. וזהו ששנינו במשנה שחט את אחת מהם ונמצאת שלא דרור יקח זוג לשניה והראשונה מותרת באכילה שחטה ונמצאת טריפה יקח זוג לשניה והא' מותרת בהנאה אך היכא דשחט ראשונה ונמצאת הב' שלא היתה דרור או שנמצאת שהיתה טריפה מקודם שחיטה אז צריך להביא ב' לפי שבשעת שחיטה לא היה לה זוג. וזהו מה שאמרו בתוספתא שחט אחת מהם ונמצאת שניה שלא דרור או שנמצאת טריפה שתיהן מותרות ויביא ב' בתחילה ולא גרסינן בהך בבא יקח זוג לשניה וכמ\"ש מהר\"י קורקוס והיכא דלאחר שחיטה נטרפה השניה שהשחיטה היתה בכשרות שתיהן אסורות לפי שהשחיטה אסרתם ויביא ב' אחרות וכל זה אליבא דר\"י דאמר צפורי מצורע משעת שחיטה אסורים אך לר\"ל דאמר משעת לקיחה הדין משתנה דלדידיה כל היכא דבשעת לקיחה לא היתה טריפה ואח\"כ נטרפה כבר נאסרה אף שלא היתה שחוטה והיכא דשחט ונמצאת השחוטה שהיתה טריפה לאחר לקיחה יביא לה זוג לשניה והשחוטה אסורה בהנאה דהא נאסרה משעת לקיחה והיכא דשחט ונמצאת השניה טריפה אם טריפה מקודם לקיחה שתיהם מותרות ויביא שנים משום דבשעת שחיטה לא היה לה זוג ואם נטרפה לאחר לקיחה שתיהם אסורות ויביא ב'. והא דתני בתוספתא שתי צפרים של מצורע שמתה אחת מהם או שברחה או שנעשית טריפה יקח זוג לב' ע\"כ. ולא הזכיר אם האחרת מותרת בהנאה משום דזה הוא תלוי במחלוקת דלר\"י שרי ולר\"ל אסור ובפלוגתא לא מיירי ומחלוקת זה דר\"י ור\"ל הוא מחלוקת תנאים וכמבואר בפ\"ב דקידושין עלה נ\"ח ובבא שניה דהתוספתא והאי או שנמצאת טריפה לר\"ל הוי דומיא דשלא דרור ולר\"י בקודם שחיטה וכן הא דתני שחטה ומתה חבירתה או שנעשית טריפה שתיהם אסורות ויביא ב' הוי נמי אליבא דכ\"ע וכ\"ת לר\"ל מאי איריא דמתה אחר שחיטה או שנעשית טריפה אחר שחיטה אפילו קודם נמי. הא לא קשיא משום דבעי למיתני שתיהם אסורות ויביא ב' ודין זה לא שייך אלא היכא דמתה אחר שחיטה דאילו קודם שחיטה יביא זוג לשניה והראשונה אסורה בהנאה ומש\"ה לא מותיב בגמרא לר\"ל מהאי תוספ' משום דאיכא למדחי וכדכתיבנא. ורבינו לא הזכיר כי אם דין המשנה דהיינו היכא דהשחוטה נמצאת שלא היתה דרור או טריפה באיזה צד שיהיה יקח זוג לשניה והראשונה מותרת באכילה או בהנאה ולא הזכיר דין דקודם שחיטה דפשיטא דיקח זוג לשניה והראשונה מותרת דאפי' בנשחטה כל שלא היתה שחיטה כראוי לא נאסרה ויקח זוג לשניה כ\"ש היכא שלא נעשה שום מעשה והיכא דשחט ונמצאת השניה שלא היתה דרור או שהיתה טריפה מקודם שחיטה אי להתירם באכילה פשיטא דהא כבר למדנו דמשעת שחיטה דוקא נאסרות וכבר למדנו דשחיטה בפסול אינה אוסרת מדלא נאסרה כשנמצאת השחוטה טריפה או שלא היתה דרור ואי להצריך שיביא ב' ולא סגי שיביא זוג לשחוטה הא מכ\"ש דמתה המשתלחת ישפך הדם ויקח שתים אחרות נפקא דהשתא ומה התם דבשעת שחיטה היה לה זוג אפ\"ה כל שלא קיים מצות שלוח לא מהני שיביא זוג לשחוטה וישלחנה אלא צריך להביא שתים היכא דבשעת שחיטה לא היה לה זוג לכ\"ש דלא מהני שיביא לה זוג. ולפ\"ז נמצא שכל הדינים שהוזכרו בתוס' כבר הם רמוזים ומפורשים בדברי רבינו ובההיא דשחטה שלא בעץ ארז ואזוב ושני תולעת דרבי יעקב אומר הואיל ונשחטה שלא כתקנה מותרת באכילה ור\"ש אמר הואיל ונשחטה שלא כמצותה אסורה בהנאה ע\"כ כתב ר\"ש האי פסול הבא מחמת דבר אחר מר מדמי ליה לפסול דקודם שחיטה ומר מדמי ליה לפסול דלאחר שחיטה ע\"כ. וראיתי להריטב\"א שכתב בחידושיו לקידושין דהיכא דשחט ונבלה אז פשיטא דאליבא דכ\"ע לא שמה שחיטה ושריא בהנאה אך היכא דשחט טריפה אליבא דר\"ש דאמר שחיטה שאינה ראויה לא שמה שחיטה מותרת בהנאה אך לרבי יעקב אסורה ולפי זה רבינו מזכי שטרא לבי תרי דאיהו פסק כרבי יעקב והכא גבי טריפה פסק דמותרת בהנאה וכן גבי שחט ונמצאת שלא היתה דרור פסק דמותרת באכילה ולדעת הריטב\"א לרבי יעקב שחיטה זו אע\"פ שאינה ראויה אוסרתה. והנראה אצלי בדעת רבינו הוא דדוקא היכא דהפסול בא ממקום אחר כגון שלא היו שם אזוב וכדומה התם הוא דפליגי ר\"י ור\"ש אבל היכא דהפסול הוי בנשחטה התם אליבא דכ\"ע שחיטה שאינה ראויה היא ואינה אוסרת ולפ\"ז היכא דשחט ונמצאת השניה שלא היתה דרור או שנמצאת טריפה שהפסול לא היה בנשחטה אליבא דרבי יעקב שתיהם אסורות לפי ששחיטה שאינה ראויה שמה שחיטה ולפי זה לא הביא רבינו דין התוספתא משום דלדידיה אליבא דר\"ש היא ולא כתב לאיסורא משום דסמך על מ\"ש גבי אין שם אזוב וכולהו שחיטה שאינה ראויה דתנינן בפרק אותו ואת בנו ופרק מרובה לא דמו כלל להאי דהכא משום דכיון דשחט שאינה דרור או טריפה הוה ליה כשוחט מין אחר דלא מהני לטהרת מצורע אבל בשוחט צפור דרור והפסול בא לו מחמת דבר אחר כגון שלא היה אזוב או שלא היתה השניה דרור או שהיתה טריפה כיון דשחיטה זו היתה בהכשר והפסול בא מחמת דבר אחר קרינן ביה שחיטה שאינה ראויה ותלוי במחלוקת דומה לההיא דתנן בפרק תמיד נשחט ר\"ש אומר השוחט פסח בי\"ד על החמץ לשמו חייב שלא לשמו פטור ופירש\"י משום דהוי פסול ור\"ש לטעמיה דאמר שחיטה שאינה ראויה לא שמה שחיטה משמע דלדידן חייב אף שהוא פסול ה\"נ דכוותה. ומ\"ש ר\"ש דמחלוקת ר\"י ור\"ש בשחיטה שלא באזוב היא דמר מדמי ליה לפסול דקודם שחיטה ומר מדמי ליה לפסול דלאחר שחיטה תימה הוא בעיני דהא בגמרא נתבאר דמחלקותם הוא אי שחיטה שאינה ראויה הוי שחיטה או לא גם לא ביאר דעתו היכא דשחט ונמצאת השניה טריפה או שלא היתה דרור אם תלוי במחלוקת ר\"י ור\"ש וצ\"ע. וגירסת מרן בתוספתא כך היא שחט אחת מהם ונמצאת שלא דרור או שנמצאת טריפה יקח זוג לשניה ואם ירצה יביא ב' ושתיהם מותרות שחטה ומתה חבירתה או שנעשית טריפה שתיהן אסורות ויביא שתים בתחילה והשגת הראב\"ד כך דלמה השמיט שאם ירצה יביא ב' ושתיהם מותרות ותירץ מרן שסובר הר\"ם שכיון שלא הוזכר כן במשנה משמע דמתניתין לא סברה הכי דאל\"כ לא הוי שתיק מיניה ולפי זה השניה אינה מותרת באכילה לפי שחייב לקיים בה מצותה כיון שהוקצה לכך ולא נדחית מפני שחיטת חבירתה. ועוד כתב מרן ומ\"מ כו' ואכתי קשה לי למה לא כתב הר\"ם ויביא שתים בתחילה אם ירצה ואי סובר שגם זה ליתא לפי שלא הוזכר במשנה וכמ\"ש מרן א\"כ מה הועיל לנו במה שחידש בפי' התוספתא ואולי שאין כוונת מרן אלא לענין פירוש התוספתא וכמ\"ש. עוד נ\"ל דלהכי לא כתב רבינו דאם ירצה יביא שתים משום דסבר לה כרב דאמר בפ' שני שעירי עלה ס\"ד שני שבזוג ראשון יקרב שני שבזוג שני ירעה דסבר לה כרבי יוסי דאמר מצוה בראשון ואע\"ג דרבי יוסי קאמר ואם היה שני מובחר הימנו יביאנו כבר כתבו התוס' שם דבשעיר המשתלח ובשעיר הפנימי הנשרף חוץ לשלש מחנות אפילו היה שני מובחר ממנו מצוה בראשון ורבינו פסק כרב וכמבואר בסוף הלכות יוה\"כ ומש\"ה ה\"נ כיון שיכול לקיים המצוה בצפור הא' לא אמרינן יביא שתים ומה שקשה לזה ממה שפסק רבינו בהלכות קרבן פסח פ\"ד כבר עמד עליו מרן שם יעש\"ה ומ\"מ אכתי קשה לי במה שפסק רבינו נשפך הדם מניחין את המשתלחת עד שתמות כו' ובר\"פ שני שעירי אמרינן ועוד א\"ר יהודה נשפך הדם ימות המשתלח כו' ואמרינן בגמרא דטעמא דר\"י משום דסבר ב\"ח נדחין ולפ\"ז לדידן דקי\"ל ב\"ח אינם נדחין וכמו שפסק רבינו בכמה מקומות למה פסק דמניחין את המשתלחת עד שתמות. שוב ראיתי שכבר עמד על זה הרב תיו\"ט ותירץ דשאני הכא דאיכא קראי דכתיב את הצפור החיה בדם הצפור השחוטה דמינה דרשינן בת\"כ אלו השני חלוקות. ודע דאליבא דכ\"ע שילוח לא מעכב ואם מתה קודם שילוח כבר נטהר דדוקא הזייה מעכבת אבל שילוח לא וגבי שעיר המשתלח נמי דוקא שמת קודם הזייה אבל קודם הולכה כבר נעשה מצותו וכדאיתא בפרק שני שעירי עלה ס\"ה וכבר נתבאר זה לעיל בדברי הראב\"ד דשילוח הצפור לא מעכבא יע\"ש: " + ] + ], + [ + [ + "ושני מראות אלו מצטרפין כו'. אף בימי הסגר נאסר הבגד בהנאה. והכי איתא בת\"כ צרעת ממארת תן בו מארה אל תהנה בו אין לי אלא מוחלט מוסגר מנין ת\"ל כי צרעת וכ\"כ הר\"ש בספי\"א דנגעים וכן נלמד ממ\"ש רבינו לקמן פי\"ג דין י\"א. אך לא נתבאר אם לאחר החלט שנשרף אם אפרו אסור דומיא דבית דאפשר דדוקא התם אפרו אסור משום דגמר נתיצה נתיצה מע\"ז ואיכא ג\"ש וכדאיתא בירושלמי בפ\"ב אבל הכא לא. ודע שהרמב\"ן מנה במנין העשין שלו עשה זה דצרעת לומר שהנהנה בטלו: " + ], + [], + [], + [], + [], + [ + "בגד שקרע ממנו מקום הנגע כו'. תנן בפי\"א דנגעים מ\"ו חזר נגע לבגד מציל את המטלית חזר למטלית שורף את הבגד הטולה מן המוסגר בטהורה חזר נגע לבגד שורף את המטלית חזר למטלית הבגד הראשון ישרף והמטלית תשמש את הבגד השני בסימנין ע\"כ. זו היא גירסתנו אבל הר\"ש ור\"ע גרסי חזר נגע לבגד מציל את המטלית. והנה רבו החילוקים בדינים אלו והנני מבאר אותם אחד לאחד וזו המשנה בנויה על עיקר הדין דקי\"ל הכהה בשני קורעו ושורף מה שקרע וצריך מטלית והנה החלוקה הראשונה היא דאם לאחר שהביא מטלית מבגד טהור וחברו במקום הקרע אם חזר הנגע לגופו של בגד. השני הוא אם חזר הנגע למטלית שחבר. השלישי הוא אם חתך חתיכה אחת מבגד המוסגר ועשאו טלאי לבגד טהור וחזר נגע לבגד. הרביעי הוא אם חזר הנגע למטלית דהיינו החתיכה שנטלה מן המוסגר. החמישי הוא היכא דקרע הנגע מן הבגד והביא מטלית מבגד טהור וחברו במקום הקרע ונראה נגע בבגד ופשה מן הבגד למטלית. הששי הוא הטולה מן המוסגר בטהור ונראה נגע בבגד הטהור. השביעי הוא פשה מן הבגד הטהור למטלית. השמיני הוא שני בגדים המוסגרים שנטל מטלית מזה וטלה על זה וחזר הנגע באחד מן הבגדים. התשיעי הוא אם חזר הנגע באחד מן המטליות. והנה החלוקה הראשונה דהיינו שהביא מטלית מבגד טהור וחברו במקום הקרע וחזר הנגע לגופו של בגד דינו מפורש במשנה דתנן מציל את המטלית דאינו טעון שריפה אבל הבגד טעון שריפה כדכתיב ואם תראה עוד בבגד באש תשרפנו והא דבחלוקה זו אין הבגד אוחז את המטלית ובחלוקה השניה המטלית אוחז הבגד וכלפי לייא שהרוב אינו אוחז המיעוט והמיעוט אוחז הרוב נראה דטעמא דמלתא הוא דלעולם הטהור אוחז עמו הטמא אבל הטמא אינו אוחז עמו הטהור וטעמא דמסתבר הוא למדקדק בו היטב והרב בעל קרית ספר כתב טעם אחר ואין דבריו נכונים לע\"ד. ודע דהמטלית מלבד שאינו טעון שריפה אף גם זו לא חשוב כאילו נראה בו נגע וישמש את עצמו בסימנין אלא הוא טהור מכל וכל ואע\"ג דמלתא דפשיטא היא דכל שחיבר שני בגדים במקום אחד דהוו חיבור לטומאה ואם נראה הנגע באחד מהם נטמא כל הבגד שאני התם שכולם היו טהורים מקודם ולפיכך אם נראה באחד מהם נטמא חבירו אבל הבגד שנראה בו הנגע כבר הוחזק להיות בו נגע ולפיכך כשחזר ונראה בו נגע תולין הקלקלה במקולקל ולא חשיב כאילו נראה הנגע במטלית ועיין בחלוקה הרביעית. והחלוקה השניה דהיינו אם חזר הנגע למטלית שחיבר גם זה דינו מפורש במשנה אלא שנחלקו בפי' המשנה דהר\"ש ס\"ל דהא דתנן חזר למטלית שורף את הבגד דהוי דוקא הבגד אבל המטלית אינו טעון שריפה והא דלא תני מציל את המטלית משום דלא שייך בה הצלה דקתני עלה בתוספתא ומטלית תשמש את עצמה בסימנין דאם יש בה ג' על ג' מסגירה כבגד גדול אבל פחות מג' על ג' אין מיטמא בנגעים ונראה דהא דבעינן ג' על ג' היינו דוקא להך מילתא דאמרינן ומטלית תשמש את עצמה אבל לשרוף את הבגד אפי' שלא היה במטלית ג' על ג' הבגד טעון שריפה דהא קי\"ל דתופר מטליות שאין בכל אחד מהם ג' על ג' דמיטמא בנגעים דכולו בגד אחד הוא וכמו שפסק רבינו אבל לענין המטלית צריך שיהיה בו ג' על ג' משום דהבגד טעון שריפה ואם לא היה בו שלש על שלש נמצא דכששורפין הבגד לא נשרף שיעור לטומאה ונטהר לגמרי דהא קי\"ל דבגד המוסגר שקצצו ועשאו מוכין פחות משלש על שלש טהור וכמו שפסק רבינו בפי\"ג דין י\"א וזהו דבתוספ' לא הזכירו תנאי זה שיהיה במטלית שלש על שלש אלא במלתא דמטלית תשמש את עצמה אבל גבי שורף את הבגד לא הזכירו תנאי זה וזה פשוט. ויש לדקדק אמאי לא תני במתניתין בהך חלוקה והמטלית תשמש את עצמה כי היכי דקתני בסיפא דקתני והמטלית תשמש את עצמה וי\"ל דבסיפא איצטריך משום דמטלית טעון שריפה ולאחר שישמש את הבגד אפילו ניצול הבגד המטלית טעונה שריפה וכדקתני בתוספתא והביאה הר\"ש ולפי זה ס\"ד אמינא כיון דחל על המטלית מצות שריפה ישרפוה מיד ולא ימתינו שתשמש את הבגד קמ\"ל דממתינים שתשמש את הבגד ואח\"כ יקיימו במטלית מצות שריפה. ורבינו פסק חזר הנגע למטלית שורף את הכל וכתב על זה מרן כפשטא דמתני' ודלא כדמשמע בתוספתא ויש לתמוה דלמה דחה דברי התוספתא מאחר שיש ליישב לישנא דמתני' דקתני שורף את הבגד דהיינו דוקא הבגד אבל המטלית תשמש את עצמה וכעת צ\"ע. ועיין לקמן בחלוקה העשירית. החלוקה השלישית דהיינו אם חתך חתיכה אחת מבגד המוסגר ועשאו טלאי לבגד טהור וחזר נגע לבגד דינו מפורש במתניתין דתנן הטולה מן המוסגר בטהור חזר נגע לבגד שורף את המטלית זו היא גירסת רבינו וכמו שפסק בפירקין משום דחשיב מטלית זה כאילו הוא מחובר עם הבגד המוסגר ומש\"ה אם חזר נגע בבגד שורף גם את המטלית ונראה דדוקא אם היה במטלית שלש על שלש אבל אם לא היה בו ג' על ג' כבר נטהר כשנחתך מן הבגד. אך גירסת הר\"ש היא מציל את המטלית וכתב דאע\"ג דהמוסגר טעון שריפה מציל את המטלית דהיינו טלאי שנטל ממנו וחברה בבגד הטהור וכן היא גירסת ר\"ע. אך יש לתמוה על גירסא זו מההיא דתנן בפי\"ג דנגעים מ\"ה הבונה מן המוסגר בטהור חזר נגע על הבית חולץ את האבנים וכתב שם הר\"ש שדינם כדין בית שניטלו ממנו וכבר תמה על זה הרב בעל תוספות י\"ט יע\"ש ועיין מה שאכתוב לקמן בזה גבי בתים. החלוקה הרביעית דהיינו אם חזר הנגע למטלית דינו מפורש במתני' דתנן חזר למטלית הבגד הראשון ישרף והמטלית תשמש את הבגד השני בסימנין ולאחר ששימש את הבגד אף שניצול הבגד ואפילו הלך הנגע לגמרי מהחתיכה המטלית טעונה שריפה כדקתני עלה בתוספתא וטעונה שריפה באחרונה שהרי משחזר בו הנגע מתחלתו כבר הוזקק לשריפה. ונראה שגם זה הוא דוקא כשיש במטלית שלש על שלש שלא נטהר כשנחתך מן הבגד אבל אם לא היה בו ג' על ג' המטלית אינו טעון שריפה שהרי כבר נטהר כשנחתך מן המוסגר ואם חזר בו הנגע יראה בתחילה כדין הבגד הטהור שהוא מחובר במטלית ומיהו לענין שריפת הבגד הראשון אין חילוק בין אם היה בו ג' על ג' או אם לא היה במטלית שלש על שלש וכמו שחלקנו לעיל עלה דתוספתא. ומיהו כד מעיינינן שפיר נראה דאם אין במטלית שלש על שלש הבגד הראשון אינו טעון שריפה דכיון שנטהר שוב לא חשיב כמו הבגד הא' ולא דמי לההיא שכתבנו לעיל דאם חזר למטלית הבגד טעון שריפה אף שאין במטלית שלש על שלש דשאני התם דמטלית זה הוא מחובר בבגד המוסגר ומש\"ה אף שאין בו שלש על שלש זוקק לשרוף הבגד משום דחשיב כאילו נראה בבגד אבל כאן שהמטלית אינו מחובר עם הבגד המוסגר דיינו שנאמר שאם יש במטלית שלש על שלש דעדיין תורת מוסגר עליו אוחז עמו הבגד הראשון שנחתך הימנו אבל אם אין בו שלש על שלש שיצא מתורת מוסגר ונטהר לגמרי שוב לא חשיב כאילו הוא מחובר והנגע עצמה שלא היה מחובר עם הטהור הנוגע במטלית לא היה זוקק לטומאה לבגד הראשון ואין סברא דבשביל חבורו עם הטהור יזקיק את הבגד הראשון לשריפה ועדיין אין ולאו ורפיא בידי:
ויש לדקדק דבשלמא לגירסת רבינו דגריס שורף את המטלית ניחא דכי היכי דהבגד המוסגר אוחז עמו המטלית לשורפו אע\"פ שהמטלית נתחבר לבגד טהור ה\"נ המטלית אוחז עמו הבגד להטעינו שריפה אע\"פ שהוא נפרד ממנו אך להר\"ש ור\"ע דגרסי מציל את המטלית יש לדקדק דכי היכי דאין הבגד מושך עמו המטלית הכי נמי המטלית לא ימשוך את הבגד ומאי שנא דבגד אינו אוחז את המטלית ומטלית אוחז את הבגד. וכבר הוקשה זה להרב בעל קרבן אהרן בפרשת תזריע פי\"ו פיסקא ה' ותירץ והטעם בזה לפי דעתי ממה שאמר הכתוב ואם תראה עוד שלא חשש אלא לחזרת הנגע במקומו הראשון שכן אמר עוד ואין עוד אלא מקומו ולזה כאשר חזר למקומו בכל מקום שיהיה הבגד טעון שריפה עכ\"ד. ואני תמיה על דבריו דהא תניא התם אין לי אלא מקומו מנין לרבות כל הבגד ת\"ל בבגד ומה שנאמר הוא ללמדנו שצריך מטלית וללמדנו ג\"כ דמה ראשונה כגריס אף שניה כגריס וכדאיתא התם בת\"כ וא\"כ אין חילוק בין אם נראה הנגע בבגד או במטלית. ומלבד זה אני תמיה דכאן לא שייך ההיא דואין עוד אלא מקומו דהתם מיירי במטלית שחיבר במקום הנגע שקרע אבל הכא מיירי בקורע מטלית מן הבגד המנוגע ואין חילוק בין מטלית זה לשאר הבגד וכל שיחזור הנגע באחד מהם לא קרינן ביה ואם תראה עוד לפי שכולם הם שלא במקום הנגע הראשון. וכבר דחה תירוץ זה הרב תיו\"ט. והנכון מ\"ש הרב תי\"ט דהבגד אינו מושך המטלית כיון שהמטלית מחובר בטהור אבל המטלית מושך הבגד כיון שאינו מחובר בטהור ועומד בפני עצמו ועיין לקמן בחלוקה השמינית. וראיתי לרבינו ז\"ל שכתב חזר על המטלית הבגד המוסגר הראשון ישרף והמטלית תשמש את הבגד שהיא תפורה בו בסימנין אם עמד בעיניו שני שבועות או פשה שורפין הכל. והנה מפשט דבריו נראה דהמטלית אינו טעון שריפה מצד עצמו אלא אם עמד בעיניו או פשה דאז שורפין המטלית והבגד הטהור המחובר בו וזה תימה דבהדיא תניא בתוספתא וטעונה שריפה באחרונה וצ\"ע. ובפט\"ו דין ז' כתב נראה נגע על האבנים שבנה המוסגר ינתץ והבית השני מסגירין יע\"ש. וכתב מהר\"ם מטראני בספרו קרית ספר דאף לר\"ש דגריס מציל את המטלית אם חתך חתיכה מן המוסגר ולא חברו עם הטהור וחזר הנגע בבגד דאף החתיכה טעונה שריפה דדוקא נתחבר לבגד טהור הוא דמציל את המטלית אבל אם אינו מחובר טעון שריפה דאם הרוב נגרר אחר המיעוט דהיינו כשחזר למטלית שהוא מיעוט הבגד הראשון ישרף כ\"ש כשחזר לבגד שהמטלית שחתך ממנו ולא חברו לאחר שיהא נגרר אחר רוב הבגד שנחתך ממנו וישרף הכל ודברים של טעם הם עיין לקמן בחלוקה השביעית. ויש לדקדק דבשתי החלוקות הראשונות דתנן חזר הנגע לבגד מציל את המטלית חזר למטלית שורף את הבגד נראה דטעמא דמלתא הוא משום דכשנראה בבגד שכבר היה טמא אינו מושך עמו המטלית ולומר דחשיב כאילו נראה הנגע במטלית אלא אמרינן נגע זה מכח נגע הישן הוא ומש\"ה לא מחזקינן הנגע כאילו נראה במטלית אבל כשנראה במטלית שהוא הטהור מושך עמו הבגד וחשיב כאילו נראה הנגע בבגד. כללו של דבר הטמא אינו אוחז עמו הטהור אבל הטהור אוחז עמו הטמא. וא\"כ פלי זה הא דתנן הטולה מן המוסגר בטהור כו' חזר למטלית הבגד הראשון ישרף והמטלית תשמש את הבגד השני בסימנין קשה לי טובא דאמאי תשמש את הבגד השני והלא אין הטמא מושך עמו הטהור ומטלית זה טמא הוא וכי היכי דברישא תנן חזר הנגע לבגד מציל את המטלית משום דאין הטמא מושך עמו הטהור הכי נמי בטולה מן המוסגר בטהור וחזר הנגע במטלית יציל את הבגד השני לפי שאין הטמא מושך עמו הטהור ולא מצאתי קורת רוח בקושיא זו אם לא שנאמר דלעולם כל היכא שחיבר הטמא עם הטהור כי היכי דטהור אוחז עמו הטמא הכי נמי הטמא אוחז עמו הטהור ושאני רישא דמתני' דתנן מציל את המטלית משום דלאו ברצונו חיבר הטהור עם הטמא אלא גזירת הכתוב היא שיחבר מטלית במקום הקרע דמתניתין רבנן היא דקאמרי וצריך מטלית וכמו שכתב הרב בעל קרבן אהרן ומש\"ה אינו מושך אותו הטמא אבל בטולה מן המוסגר בטהור כיון שברצונו חיבר הטמא עם הטהור אם חזר הנגע במטלית מושך עמו הבגד השני ועדיין לא נתקררה דעתי בזה ועיין לקמן בחלוקה הי'. והחלוקה החמישית דהיינו היכא דקרע הנגע מן הבגד והביא מטלית מבגד טהור וחיבר במקום הנגע ונראה נגע בבגד ופשה מן הבגד למטלית דינו מפורש בתוספתא דקתני פשה מן הבגד למטלית זה וזה ישרפו וכתב הר\"ש דטעמא הוא דכיון שהנגע בשניהם לא אמרינן המטלית תשמש לעצמו דחשיב כנגע אחד שזקוק לשריפה עכ\"ד. ולכאורה דין זה מתמיה דכשנראה הנגע במטלית אמרינן שורף את הבגד והמטלית תשמש את עצמה אע\"פ שנגע זה זוקק לשריפה לשאר הבגד וכשנראה בבגד ופשה מן הבגד למטלית הן לו יהי דפשיון זה אף שאין בו כגריס מ\"מ חשיב כאילו נראה כגריס במטלית כיון שיש בעיקר הנגע כגריס מ\"מ לא יהא חמור מהיכא שנראה כגריס במטלית וליכא למימר דמדין פשיון הוא דישרף המטלית דקי\"ל דאחד מסימני הטומאה דטעון שריפה הוא הפשיון הא ליתא משום דאין פשיון סימן טומאה אלא כשנראה בו נגע בתחילה ואח\"כ פשה אבל הכא כשנראה נגע בתחילה בבגד היה ולא חשיב כאילו נראה במטלית דהא תנן מציל את המטלית וא\"כ כשפשה מן הבגד למטלית לא חשיב אלא כאילו חזר הנגע למטלית וא\"כ אמאי לא אמרינן דהמטלית תשמש את עצמה דאם היה הדין דהיכא דחזר הנגע לבגד ששימש הבגד למטלית בסימנין הוה אתיא שפיר דין התוספתא דהיכא דפשה מן הבגד למטלית דזה וזה ישרפו משום דקודם הפשיון הרי נראה בו הנגע והפשיון מזקיקו לשריפה אבל לפי מה שכתבנו לעיל דלעולם המטלית טהור מכל וכל ולא חשיב כאילו נראה בו נגע א\"כ כשפשה הבגד למטלית לא הוי סימן טומאה הפשיון וכיון דלא הוי פשיון הן לו יהי דנראה הנגע במטלית הרי כתב הר\"ש דהמטלית ישמש את עצמו. ואולי דדוקא היכא שנראה בבגד אז הוא דאמרינן דמציל את המטלית ולא חשיב כאילו נראה הנגע במטלית משום דתולין הקלקלה במקולקל ואמרינן נגע זה שנראה בבגד מכח הנגע הישן שנקרע הוא אבל לאחר שפשה מן הבגד למטלית הוכיח סופו על תחלתו דמה שנראה בבגד הנגע לא היה מכח הנגע הישן אלא נגע חדש הוא וחשיב כאילו נראה במטלית ולפיכך כל שפשה הוא סימן טומאה להזקיקו שריפה. ואפשר להעמיס דברים אלו בדברי הר\"ש יע\"ש: ודע דרבינו לא הביא דין זה בחיבורו ולא ידעתי למה וכי תימא דרבינו אזיל לשיטתיה דהיכא דחזר למטלית שורף הכל הבגד והמטלית וא\"כ לא איצטריך לאשמועינן דאם פשה מן הבגד למטלית דזה וזה ישרפו דאפי' אם לא נראה בבגד כלל כי אם במטלית הכל טעון שריפה כ\"ש כשנראה בבגד ופשה הן הבגד למטלית דטעון שריפה המטלית הא ליתא דאכתי איצטריך להא דתוספתא לומר דאע\"פ שאין בפשיון שיעור נגע דהיינו כגריס טמא מטעם פשיון דקי\"ל הפשיון הסמוך כל שהוא. ואולי ס\"ל לרבינו דאף בלא טעמא דפשיון טמא וישרף כיון דקי\"ל דאם חזר למטלית שורף את המטלית וכשפשה למטלית חשיב כאילו נראה הנגע במטלית ואף שאין במטלית כגריס מ\"מ כיון דבעיקר הנגע איכא כגריס חשיב כאילו יש במטלית שיעור נגע דהיינו כגריס ובתוספתא לא הוצרכו ללמד דין זה אלא משום דס\"ל דאם חזר הנגע למטלית דאינו שורף המטלית אלא המטלית תשמש את עצמה ודוק. והחלוקה הששית דהיינו הטולה מן המוסגר בטהור ונראה נגע בבגד הטהור דין זה מפורש בתוספתא דתניא הטולה מן המוסגר בטהור ונראה נגע בבגד שורף את המטלית וכתב הר\"ש ונראה נגע בבגד כלומר בטהור נראה הנגע ומש\"ה נקט נראה הנגע ולא קתני חזר כדקתני במתניתין משום דהכא בטהור איירי שהנגע נראה בו עכשיו בתחילה ושורף את המטלית דמטלית זה מבגד מוסגר קא אתי והנגע שבטהור כאילו הוא במטלית שנתחבר בו הילכך המטלית טעון שריפה והבגד שבו הנגע טעון הסגר והמוסגר שנטלה ממנו חתיכה זו כדקאי קאי דלגבי המוסגר לא נחשב הנגע כאילו הוא במטלית עכ\"ד. ויש לדקדק בתחילת דבריו שכתב בטהור נראה הנגע ומש\"ה נקט נראה הנגע ולא קתני חזר כו' דע\"כ דקדוק זה ליתא דהא ברישא תניא הטולה מן הטהור במוסגר ונראה נגע בבגד כו' ופירש שם הר\"ש דהיינו מתניתין דצריך מטלית אחר וא\"כ הוה ליה למימר חזר נגע לבגד כדקתני במתניתין ואולי סובר הר\"ש דקתני ברישא נראה אגב דבעי למיתני בסיפא נראה דלא שייך חזר אבל אי אמרת דגם סיפא מיירי דומיא דמתניתין קשה אמאי לא תני ברישא ובסיפא חזר. ודע שרבינו לא הביא דין זה ולא ידעתי למה. והחלוקה השביעית דהיינו הטולה מן המוסגר בטהור ונראה נגע בבגד הטהור ופשה מן הבגד למטלית דין זה מפורש בתוספתא דקתני פשה מן הבגד למטלית זה וזה ישרפו ודין זה הוא פשוט שהרי קודם הפשיון כבר היה טעון הבגד הסגר ועכשיו שפשה הוא סימן טומאה ומזקיקו שריפה והמטלית בלא הפשיון נמי היה טעון שריפה ולענין הבגד המוסגר שניטלה ממנה חתיכה זו נראה דטעון שריפה ואע\"ג דבחלוקה הששית כתב ר\"ש דלגבי המוסגר לא נחשב הנגע כאילו הוא במטלית שאני התם שלא נראה הנגע במטלית אבל הכא שפשה מן הבגד למטלית אף שאין במטלית כגריס חשוב כאילו נראה במטלית דקי\"ל הבגד הראשון ישרף וגם חלוקה זו לא הוזכרה בדברי רבינו. החלוקה השמינית דהיינו שני בגדים המוסגרים שנטל מטלית מזה וטלה על זה וחזר הנגע באחד מן הבגדים דין זה מפורש בתוספתא דתנן שני בגדים המוסגרים שנטל מטלית מזה וטלה על זה ונראה הנגע באחד מהם הוא ומטליתו ישרפו וכתב שם הר\"ש הוא ומטליתו ישרפו היינו מה שטלה ממנו לבגד אחר ואע\"ג דבטלה מן המוסגר לטהור תנן במתניתין תציל את המטלית יש לחלק בין מוסגר לטהור למן המוסגר למוסגר עכ\"ד. ויש סיוע מזה למה שכתבנו לעיל בחלוקה הרביעית דטעמא דבגד אינו אוחז עמו המטלית ומטלית אוחז עמו הבגד הוא משום דמטלית מחובר בטהור ומש\"ה אין הבגד מושך המטלית והכא שמטלית זה הוא מחובר בטמא אם נראה הנגע בבגד שניטלה ממנו המטלית ישרף הבגד והמטלית שניטלה הימנו שהיא מחוברת במוסגר האחרת ויש לדקדק לסברת מהר\"ם מטראני שכתבנו לעיל דאף להר\"ש אם חתך חתיכה מן המוסגר ולא חברה עם הטהור אלא שהיא בפני עצמה אם חזר הנגע לבגד דשורף את המטלית דדוקא במחובר לטהור הוא דאמרינן מציל את המטלית א\"כ מאי איריא דתני בתוספתא היכא דחיבר המטלית בבגד המוסגר אפי' שהמטלית הוא בפני עצמו ישרף המטלית וי\"ל דרבותא אשמעינן דסד\"א דוקא כשהמטלית הוא בפני עצמו שלא נתחבר לשום דבר אז הוא דישרף משום דעדיין חשיב מן הבגד שניטלה הימנו כיון שלא נתחבר עדיין עם דבר אחר אבל כשנתחבר עם דבר אחר אף שהוא טמא אימא לא חשיב מן הבגד הראשון ואם נראה הנגע בבגד לא ישרף המטלית קמ\"ל דאין הדבר תלוי אלא בחיבורו עם הטהור וכל שאינו מחוברת עם הטהור בין שהוא בפני עצמו או שהוא מחובר עם הטמא אם נראה הנגע בבגד שורף את המטלית: ודע דבחלוקה זו דהיינו שחתך חתיכה מבגד מוסגר וחברה עם בגד מוסגר אם נראה הנגע בבגד שניטלה ממנו החתיכה הדין הוא ששורף הבגד והחתיכה שניטלה ממנו שהיא מחוברת בבגד האחר דחשיב כאילו נראה הנגע בחתיכה ג\"כ אבל הבגד האחר כדקאי קאי דלגבי הבגד המחובר עם החתיכה לא חשיב כאילו חזר הנגע בחתיכה דומה למה שכתבנו בשם הר\"ש בחלוקה הששית וכן אם נראה הנגע בבגד המחובר עם החתיכה דינו שישרף הבגד עם המטלית המחובר בו דהא אף אם מטלית זה היה מחובר בבגד טהור ונראה הנגע בבגד המטלית טעון שריפה וכמו שכתבנו לעיל בחלוקה הששית והבגד שניטל ממנו מטלית זה כדקאי קאי דלגבי הבגד שניטלה ממנו המטלית לא חשיב כאילו נראה הנגע במטלית וכמו שכתבנו. והחלוקה התשיעית דהיינו אם נראה הנגע באחד מן המטליות דינו מפורש בתוספתא דתנן נראה באחד מן המטליות כולן ישרפו וכתב על זה הר\"ש כולן ישרפו דכיון דשניהם מוסגרים הכל טעון שריפה דהא בטלה מן המוסגר בטהור נמי אמרינן תשמש לבגד והכא זה וזה מוסגר כאילו חזר בכל אחד ואחד עכ\"ד. ולא הבנתי כוונת התוספתא דמדקאמר נראה באחד מן המטליות נראה שהיו כאן שני מטליות והיינו שנטל מטלית מזה וטלה על זה ומהאחר נטל וטלה על זה וא\"כ יש לתמוה אמאי ישרפו כולם דבשלמא הבגד המחובר עם המטלית תינח דישרף שהרי אף אם היה בגד זה טהור הא קי\"ל דאם נראה במטלית תשמש את הבגד השני וכן הבגד שממנו נחתך מטלית זה טעון שריפה דהא קי\"ל חזר למטלית הבגד הראשון ישרף אך המטלית שבבגד האחר אמאי ישרף וכי תימא דחשיב כאילו נראה הנגע בבגד המחובר עמו אותו הבגד מושך עמו המטלית שנחתך הימנו וכדתנן לעיל שאם נראה הנגע בבגד שישרוף הבגד והמטלית שנחתך הימנו הא ליתא דשאני התם שנראה הנגע בבגד ומש\"ה הבגד מושך עמו המטלית שנחתך הימנו אבל הכא שהנגע נראה במטלית אף שהבגד המחובר עמו טעון שריפה מ\"מ לא חשיב כאילו נראה הנגע בבגד כדי למשוך עמו המטלית שנחתך הימנו וכמ\"ש לעיל דבטולה מן הטמא בטהור דאף שאם נראה הנגע במטלית הבגד הראשון טעון שריפה מ\"מ אם חזר הנגע בבגד הטהור אף שהמטלית המחובר עמו טעון שריפה מ\"מ הבגד הראשון שניטל ממנו החתיכה כדקאי קאי דלגבי הבגד הראשון לא חשיב כאילו נראה הנגע במטלית וכן אין לומר דטעמא דהמטלית האחר טעון שריפה הוא משום דכיון דנטמא הבגד האחר משום דנראה הנגע במטלית זה שנחתך הימנו א\"כ חשוב כאילו נראה הנגע באותו בגד ומש\"ה טעון שריפה המטלית המחובר עמו וכדקי\"ל דבטולה מן הטמא בטהור ונראה הנגע בבגד הטהור שישרף המטלית המחובר הא נמי ליתא מטעמא דכתיבנא דכללו של דבר דלעולם אין המטלית או הבגד מושך מטלית או בגד עמו אלא באחד משני דרכים או שהם מחוברים עכשיו או שהיו מחוברים מקודם אבל בהבצר שני הדרכים הללו אינו טעון שריפה וא\"כ בנראה הנגע באחד מן המטליות המטלית האחר מהיכן יבא לו הטומאה הא לא היו מחוברים מקודם וגם עכשיו אינם מחוברים. ועוד אני תמיה דמה הפרש יש בין אם נראה הנגע באחד מן המטליות או אם נראה באחד מן הבגדים דכי היכי דבנראה באחד מן המטליות אמרינן דכולן ישרפו דהיינו הבגד המחובר והבגד שניטלה ממנו מטלית זה והמטלית האחר ג\"כ או משום הבגד המחובר למטלית זה שנראה בו הנגע שמושך עמו המטלית שנחתך הימנו או משום הבגד האחר שאוחז עמו המטלית המחובר עמו א\"כ גם אם יראה הנגע באחד מן הבגדים יהיו כולם טעונים שריפה דהיינו המטלית המחובר עמו והמטלית שנחתך הימנו והבגד האחר ג\"כ יהיה טעון שריפה או משום המטלית שנחתך הימנו שהוא מחובר עם הבגד שנראה בו הנגע או משום המטלית המחובר עמו שקיבל הנגע מן הבגד שנחתך הימנו. וסבור הייתי לומר דדוקא היכא דנראה הנגע בבגד אז הוא דאמרינן דאף שנטמא המטלית המחובר עמו מ\"מ אין המטלית מושך הבגד אשר נחתך הימנו חתיכה זו וכדאמרינן בטולה מן המוסגר בטהור שאם נראה הנגע בבגד הטהור אף דחשיב כאילו נראה הנגע במטלית מ\"מ אין כח במטלית לאחוז עמו הבגד אשר נחתך הימנו כיון שלא נראה הנגע במטלית לפי שאין כח במועט דהיינו המטלית לאחוז המרובה אלא דוקא אם נראה הנגע בו אבל כשלא נראה הנגע בו אלא שקיבל הטומאה מזולתו אין בו כח למשוך המרובה ומש\"ה בשני בגדים מוסגרים שחתך מזה וטלה בזה אם נראה הנגע באחד מן הבגדים ישרף הוא ומטליתו דהיינו המטלית המחובר עמו והמטלית אשר נחתך ממנו וחברו עם הבגד האחר אבל הבגד האחר אינו זקוק לשריפה דמהיכן תבא הטומאה לבגד האחר על כרחין מאחד מן המטליות או מן המטלית המחובר עם הבגד שנראה בו הנגע שיאחוז עמו הבגד אשר היה מחובר עמו מקודם או מן המטלית אשר נחתך מן הבגד אשר נראה בו הנגע שימשוך את הבגד עמו להיותו מחובר עמו והא ליתא וכמ\"ש שאין כח במועט לאחוז המרובה אלא כשנראה הנגע במועט לא כשקיבל הטומאה מזולתו. אבל כשנראה הנגע באחד מן המטליות שנטמאו כל הבגדים מן הדין אז נטמא ג\"כ המטלית האחר לפי שהבגד המחובר עם המטלית אשר נראה בו הנגע או הבגד אשר נחתך הימנו המטלית אשר נראה בו הנגע מושך עמו המטלית האחר ואע\"פ שלא נראה הנגע בבגדים מ\"מ יש כח בהם לאחוז עמהם את המועט ואע\"פ שלא נראה הנגע בהם אלא שקיבלו מזולתם. כללו של דבר המועט אינו מושך המרובה אלא כשנראה הנגע במועט אבל המרובה מושך עמו המועט אף שלא נראה הנגע במרובה אלא שקיבל הנגע מזולתו. זה עלה בדעתי ולא נתקררה דעתי בזה. עוד נ\"ל דהכא לא מיירי בטלה מזה על זה ומזה על זה אלא מיירי בטלה מזה על זה דוקא ומאי דתני נראה באחד מן המטליות לאו דוקא אלא אגב דתני נראה באחד מהם תנא סיפא נמי נראה באחד מהם ולעולם דליכא כי אם מטלית אחד ולפ\"ז ניחא כל החלוקות דברישא תני נראה באחד מהם ישרף הוא ומטליתו והכוונה הוא שאם נראה בבגד אשר נחתך הימנו המטלית ישרף הוא והמטלית המחובר עם הבגד האחר אבל הבגד האחר כדקאי קאי ואם נראה הנגע בבגד המחובר ישרף הוא עם המטלית המחובר עמו אבל אם נראה הנגע במטלית כולן ישרפו לפי שהבגד המחובר עמו ישרף דהא קי\"ל והמטלית תשמש את הבגד השני בסימנין והכא שהוא מוסגר ישרף והבגד האחר ישרף משום דקי\"ל נראה במטלית הבגד הראשון ישרף. ושוב ראיתי בתוספתא והכי איתא שני בגדים המוסגרים שנטל מטלית וטלה על זה מטלית מזה וטלה על זה כו' וא\"כ הדרא קושיין לדוכתה וצריך עיון: עוד יש חלוקה עשירית והוא שחתך חתיכה מבגד טהור וחברה עם המוסגר אבל לא חברה במקום הקרע ונראה שדין מטלית זה הוא כדין המטלית שחיבר במקום הנגע ואם נראה הנגע בבגד מציל את המטלית ואם נראה במטלית שורף את הבגד. ומיהו לפי מ\"ש לעיל דלעולם הטמא אוחז הטהור והטהור אוחז הטמא ומאי דתנן דאם חזר הנגע לבגד דמציל את המטלית הוא משום דמטלית זה גזירת הכתוב היא שיחברנו בבגד ומש\"ה אין הבגד אוחז המטלית אבל לעולם דאף הטמא אוחז עמו הטהור וכדתנן והמטלית תשמש את הבגד השני בסימנין הרי שהטמא מושך עמו הטהור. א\"כ בחלוקה זו שחיבר חתיכת בגד מוסגר בטהור וחזר הנגע ישמש הבגד למטלית בסימנים ולא מצאתי גלוי לדין זה ואם נראה הנגע במטלית הבגד ישרף דומה למה שאמרו בתוספתא דבטולה מן הטמא בטהור ונראה הנגע בטהור שהמטלית ישרף ולענין המטלית עצמו נראה דאליבא דכ\"ע לא ישרף אלא ישמש את עצמו ולא מיבעיא להר\"ש דס\"ל שאף במטלית שחיבר במקום הקרע אם נראה הנגע במטלית דדוקא הבגד ישרף אבל המטלית יציל את עצמו דודאי דהוא הדין בנדון דידן. אלא אף לסברת רבינו דס\"ל שאם חזר למטלית דישרוף הכל הבגד והמטלית מ\"מ אפשר דבמטלית זה שלא בא במקום הנגע שלא ישרף דדוקא במטלית הבא במקום הנגע ס\"ל דישרף משום דעליה אמר קרא ואם תראה עוד בבגד וכו' באש תשרפנו וקאי לבגד ולמטלית דמיירי ביה קרא אבל במטלית זה אפשר דאף רבינו יודה שאינו נשרף אלא ישמש את עצמו. ולפי זה אפשר לומר דההיא דתניא בתוספתא הטולה מן הטהור במוסגר לא הוי דינא דמתניתין דצריך מטלית וכמו שכתב הר\"ש אלא דין התוספתא הוא הנדון שאנו דנין עליו ומש\"ה תני נראה במטלית ישרוף את הבגד והמטלית תשמש את עצמה אבל בדינא דמתניתין כ\"ע לא פליגי שאם נראה במטלית ששורף הכל וכמו שפסק רבינו. ובזה ניחא מה שהקשינו לעיל דאיך פסק רבינו נגד התוספתא אלא דמ\"מ קשה למה לא הביא דין התוספתא:
תנן בפי\"ג דנגעים הבונה מן המוסגר בטהור חזר נגע לבית חולץ את האבנים חזר על האבנים הבית הראשון ינתץ והאבנים ישמשו את הבית השני בסימנים ע\"כ. והנה החלוקה הראשון דהיינו אם חזר נגע לבית דחולץ את האבנים כיוצא בזה תנן בפי\"א דנגעים מ\"ו גבי בגדים והנה לגירסת רבינו דגריס התם חזר נגע לבגד שורף את המטלית ניחא דהוו בגדים ובתים שוים בדינם אך לגירסת הר\"ש דגריס גבי בגדים מציל את המטלית לפי שאין הטמא אוחז עמו הטמא המחובר בטהור קשה טובא ממתניתין דבתים דתנן חולץ את האבנים ומאי שנא בתים מבגדים וכבר תמה על זה הרב בעל תוספות יו\"ט יע\"ש ואפשר לתרץ ולומר עם מה שכתבנו לעיל בשם מהר\"ם מטראני דאף להר\"ש דגריס מציל את המטלית היינו דוקא לפי שהיא מחוברת בטהור אבל אם חתך חתיכה מן המוסגר והניחה בפני עצמה אם חזר הנגע לבגד המטלית ישרף לפי שאין מציל המטלית אלא חיבורו עם הטהור ולפי זה אפשר דלא שייך חיבור אלא גבי בגדים שתפרם זה בזה שאז נחשב כל הבגד אחד אבל גבי אבנים לא שייך חיבור והרי הוא כאילו אבני המוסגר הם בפני עצמם ומש\"ה תנן חולץ את האבנים דדכוותיה גבי בגדים נמי שאינם מחוברים הוי דינא דישרף המטלית ועוד אפשר לומר דגבי בגדים דיש להם טהרה דהיינו אם קצצו ועשאו מוכין פחות משלש על שלש וכמו שפסק רבינו בפי\"ג דין י\"א מהני בהו ג\"כ החיבור לטהור אף שיש בו שלש על שלש כיון שהוא מחובר בטהור אבל גבי אבנים דאפילו אם דק אותם לעפר אינם יוצאין מידי טומאתן לא מהני להו חיבור בטהור. והחלוקה השניה דהיינו אם חזר על האבנים דהבית הראשון ינתץ והאבנים ישמשו את הבית השני בסימנים הכי תנן נמי גבי בגדים חזר למטלית הבגד הראשון ישרף והמטלית תשמש את הבגד השני בסימנין. וראיתי לרבינו בפט\"ז דין ז' שכתב נראה נגע על האבנים שבנה המוסגר ינתץ והבית השני מסגירין אותו בנגע זה כדין כל בית שנראה בו נגע בתחילה ע\"כ. והנה לא הזכיר דין האבנים שנראה בהם הנגע מה יהיה דינם אם הבית השני נטהר. וראיתי להר\"ש שכתב והני אבנים נמי בעו נתיצה אלא שממתין עד שישמשו את הבית השני בסימנים וכן כתבו לעיל גבי בגדים בחלוקה הרביעית שכתבו בתוספתא דהמטלית טעונה שריפה באחרונה לאחר ששימש את הבגד השני אף שנטהר הבגד השני. הן אמת דרבינו גבי בגדים נמי סתם את הדברים בפירקין דין ז' שכתב והמטלית תשמש את הבגד כו' אם עמד בעיניו שני שבועות שורפין הכל ומפשט דבריו נראה דאין שריפה במטלית כ\"א עם הבגד השני וכבר תמהנו לעיל שהוא היפך התוספתא ומ\"מ לא ידעתי למה שינה רבינו גבי בתים לשון המשנה ולא כתב והאבנים ישמשו את הבית השני וכמו שכתב גבי בגדים מאחר שדרכו הוא להעתיק לשון המשנה. ודע דההיא דתנן בפי\"א דנגעים חזר נגע לבגד כו' פירשה הר\"ש דהיינו לאחר שקרע הנגע מן הבגד והביא מטלית מבגד טהור כו' ומתניתין קאי עלה דאידך מתניתין הסמוכה לה דקתני וצריך מטלית ולענין הדין נראה דאם בשבוע ראשון הביא מטלית וחיבר לבגד המוסגר שיש בו הנגע ופשה הנגע פשיטא דמציל המטלית אף שהבגד טעון שריפה משום פשיון וכמו שפסק רבינו ריש פירקין שהרי פשיון זה מן הנגע הישן הוא ואפילו אם בפשיון זה יש בו כגריס מ\"מ לא חשיב כנגע אחר ולומר שישמש הבגד למטלית בסימנים שהרי כבר כתבנו לעיל דהא דתנן מציל את המטלית הוא מכל וכל וכמו שנראה מדברי הר\"ש שם. ואם נראה נגע כגריס במטלית יש להסתפק בזה מה יהיה דינו אם נאמר דהבגד ישרף משום דהא קי\"ל דפשיון הרחוק אם הוא כגריס מטמא משום פסיון וכמו שפסק רבינו בפירקין דין ד' או דילמא דלא שייך פסיון הרחוק אלא בבגד שהיה מחובר עמו בתחילת הראות בו הנגע אבל בבגד שלא היה מחובר בו בתחילה כשנראה בו הנגע לא שייך בה פסיון הרחוק ועיין במה שכתבנו לעיל בחלוקה החמישית. ולענין המטלית נראה דאליבא דכ\"ע אף שנראה דהבגד ישרף המטלית ישמש את עצמו בסימנים ולא ישרף ואף לרבינו דס\"ל דאם חזר למטלית ישרוף הכל לא דמי לנדון דידן ודוק. והא דתנן הטולה מן המוסגר בטהור כו' פירשה הר\"ש דהיינו בגד שמסגירו ועמד בעיניו בשבוע ראשון ובשבוע שני כהה דקורע ממנו הנגע ושורף מה שקרע ההוא מוסגר קרי ליה כו' ולענין הדין נראה דאף בשבוע ראשון אם חתך ממנו חתיכה וחברה בטהור ופשה הנגע בשבוע ראשון או שעמד בעיניו בשבוע שני דלרבינו שורף את המטלית ולהר\"ש מציל את המטלית והא דלא פירש הר\"ש למתניתין בכי האי גוונא הוא משום דסיפא דקתני חזר למטלית הבגד הראשון ישרף כו' ודין זה לא שייך אלא במוסגר דהר\"ש אבל בנדון דידן דהיינו בשבוע ראשון אם חזר הנגע למטלית הבגד הראשון כדקאי קאי וליכא למימר משום פסיון הרחוק דהא ודאי בשני בגדים לא שייך פסיון הרחוק וזה פשוט והמטלית עצמו ג\"כ יראה בתחילה כדין נגע חדש וזה פשוט. וגבי נגעי בתים דתנן הבונה מן המוסגר בטהור פירשה הר\"ש לאחר שחילץ ונתץ וטח והביא אבנים אחרות ובנה במקומן והסגירו ובתוך ימי הסגרו לקח מאותו בית אבנים ובנאן בבית טהור והך מתניתין רישא וסיפא לא מיתוקמי אלא בגוונא דהר\"ש משום דלא משכחת נתיצה כי אם לאחר שחילץ וטח וא\"כ הא דתנן חזר נגע על הבית חולץ את האבנים דמדין נתיצה נגעו אלא דלא שייך נתיצה כיון שהם בבית טהור ע\"כ דכשחזר הנגע בבית הראשון לאחר חליצה וטיחה הוא וסיפא נמי דקתני הבית הראשון ינתץ ע\"כ בכי האי גוונא הוא. ומיהו נראה לי דלאו דוקא כשלקח האבנים מן הבית המוסגר לאחר חליצה וטיחה אלא אף שלקחם בשבוע ראשון או בשבוע שני ובנאם בבית טהור ואח\"כ הוזקק הבית הראשון לחליצה וטיחה וחזר הנגע לבית שחולצין האבנים אף שהלקיחה והבנין היה קודם חליצה וטיחה כיון שכבר נתחייב זה הבית בנתיצה דין האבנים כדין בית שניטל ממנו וכן אם חזר על האבנים לאחר חליצה וטיחה של הבית הראשון הבית הראשון ינתץ כדינו ודכוותה גבי בגדים דאם חתך חתיכה מן הבגד המוסגר בשבוע ראשון וחברה בטהור ולבסוף הוזקק הבגד הראשון לקריעת מקום הנגע אם חזר הנגע על הבגד לרבינו שורף המטלית ולר\"ש מציל את המטלית ואם חזר על המטלית לאחר שקרע הנגע מן הבגד הראשון הבגד הראשון ישרף והר\"ש דלא פירש להני מתניתין בכה\"ג הוא משום דכיון דע\"כ כשחזר הנגע הוא לאחר חליצה וטיחה ולגבי בגדים לאחר שקרע מקום הנגע מלתא פסיקתא קאמר דכשבנה או כשטלה היה לאחר חליצה וטיחה או לאחר שקרע מקום הנגע וחיבר לו מטלית. ודע שהרב תיו\"ט בפי\"ג דנגעים מ\"ה הביא בשם מהר\"ם פירוש מחודש בהא דתנן חזר נגע לבית חולץ את האבנים דלאו מדין נתיצה נגעו בה אלא עצה טובה קמ\"ל וכי היכי דגבי בגדים תנן מציל את המטלית הכי נמי גבי בתים הוי דינא הכי יע\"ש. ודע שדין ב' בתים המוסגרים שנטל מזה ובנה בזה דינם כדין הבגדים שכתבנו לעיל בחלוקה השמינית והתשיעית וכן הביא הר\"ש מהתוספתא דאבנים כמטלית. גרסינן בתוספתא בית המוסגר שנשרו ממנו אבנים טהורות שני בתים מוסגרים שנטל אבן מזה ובנה בזה ונראה נגע באחד מהן היא טמאה בלבד ראב\"ש אומר אבנים כמטלית ע\"כ. ונראה דהא דקתני ברישא דאם נשרו אבנים טהורות ת\"ק הוא אבל לראב\"ש דהשוה הבתים לבגדים אף האבנים שנשרו הם טמאים דהא בבונה מן המוסגר בטהור קי\"ל כראב\"ש דאם חזר הנגע על הבית חולץ את האבנים וכ\"ש כשאינם מחוברים בטהור וכמ\"ש לעיל בשם מהר\"ם מטראני דיותר יש להקל במחובר עם הטהור מכשהם בפני עצמם והיינו טעמא דרבינו לא הביא בחיבורו דין התוספתא הלזו: " + ], + [], + [ + "בגד שבא כולו בתחילה ירקרק וכו'. כתב על זה מרן בפרק כל היד ובפרק הנחנקין רבי נתן בן אבטולמוס אומר מנין לפריחת בגדים שהיא טהורה כו' וקשיא לי דהתם משמע דרבנן פליגי עליה ואמאי שבק רבנן ופסק כרבי נתן עכ\"ד. ולי נראה דטעמיה דרבינו הוא מדאמרינן בפרק איזהו מקומן עלה נ' דבר הלמד בהיקש מהו שילמוד בג\"ש תא שמע רבי נתן בן אבטולמוס אומר מנין לפריחת בגדים שהיא טהורה נאמר קרחת וגבחת בבגדים ונאמר קרחת וגבחת באדם מה להלן פרח בכולו טהור אף כאן פרח בכולו טהור והתם מנא לן דכתיב מראשו ועד רגליו ואיתקש ראשו לרגל מה להלן כולו הפך לבן טהור אף כאן כולו הפך לבן טהור ע\"כ. וס\"ל לרבינו דרבנן דחולקים על רבי נתן ס\"ל דדבר הלמד בהיקש אינו חוזר ומלמד בג\"ש וכיון דנתקין לא למדו דין זה דפריחה אלא מהיקשא דמראשו ועד רגליו שוב אין הנתקים חוזרים ומלמדים לבגדים בג\"ש. ולפי הנראה סתמא דתלמודא הכי ס\"ל דהלכתא כרבי נתן מדבעו מהו שילמוד ופשטוה מרבי נתן דמלמד בג\"ש ואם איתא דליתיה להא דרבי נתן הוה להו למיפשטא דאינו חוזר ומלמד בג\"ש מרבנן דפליגי עליה דרבי נתן אלא ודאי דס\"ל לסתמא דתלמודא דהלכתא כרבי נתן ורבי יוחנן התם לא דחה ראיה זו אלא משום דהוו חולין אבל בקדשים אין דנים למד מלמד והתם בקדשים קיימינן וכדאיתא התם אבל בחולין גם הוא מודה דחוזר ומלמד בג\"ש מהך דרבי נתן ומש\"ה פסק רבינו כרבי נתן. ומ\"מ אני תמיה בזה דהא לרבי נתן פריחה בין לנתקין בין לבגדים לא למדנו אלא מנגעי עור בשר אלא הנתקין למדין בהיקש וחוזרין ומלמדין בג\"ש לבגדים וא\"כ איך כתב רבינו דאם אחר שפטרו בא כולו ירקרק או אדמדם שהוא טהור והלא גבי נגעי עור בשר קי\"ל פורח אחר הפטור שהוא טמא מוחלט וכמו שפסק רבינו רפ\"ז וזה הוא דבר מתמיה שאם הפריחה לא למדנו אותה בבגדים אלא מן האדם איך נקל בפריחת האדם. וראיתי להראב\"ד ז\"ל שהשיגו בזה וכתב על דין זה אם כן מצא נוסחא שלו הרי טוב ואם מדעתו אין שומעין לו שהרי באדם פורח אחר הפטור טמא מוחלט הוא ונראין הדברים ק\"ו בבגדים ע\"כ. ואני תמיה על הר\"א ז\"ל דהא פריחה בבגדים לא הוזכרה בכתוב כלל וא\"כ לא ימנע אם הרב סובר שאין שום לימוד בבגדים מהיקש או מג\"ש שנלמוד ממנו פריחה א\"כ אמאי לא השיגו אעיקרא דדינא דמנא לן פריחה בבגדים דודאי מסברא אין אנו יכולין ללמוד דין זה דפריחה שהוא גזירת הכתוב. ואם הרב אית ליה דאיכא היקש או ג\"ש למידרש מיניה דומיא דאדם דאית ליה פריחה לא ידעתי אמאי שבקיה לרגזנותיה ולא בא על רבינו בסופה ובסערה כדרכו ולומר שאם אין אנו למדין דין הפריחה אלא מאדם מהיכא תיתי שנלמוד יותר מהמלמד אשר ע\"כ נ\"ל דלרבי נתן בין בנתקין בין בבגדים אין הפריחה מטהרת אלא מתוך הסגר או מתוך החלט אבל מתוך פטור אין הפריחה מטהרת הפריחה דנגעי עור בשר ורבנן חולקין על רבי נתן בהיקש דמראשו ועד רגליו דמהתם יליף רבי נתן פריחה בנתקים משום דס\"ל דאדרבה רגליו דקרא אין הפריחה נוהגת בהם וכדאמרינן סוף פ\"ד דערכין עלה ח\"י מראשו ולא ראשו בכלל רגליו ולא רגליו בכלל ומהכא ממעטינן כף הרגל דאינו מעכב את ההופך כולו לבן וכדאיתא בת\"כ והכי תנן בפט\"ז דנגעים מ\"ז ואין ספק שדרשא זו דרגליו ולא רגליו בכלל היא חולקת על רבי נתן וכמ\"ש התוספות שם בד\"ה ואי בעית כו'. ומיהו ס\"ל לרבנן דפריחה נוהגת בנתקים וכדתנן בפ\"י מנגעים מ\"ט והיינו מדאמרינן בת\"כ מנין אתה אומר היה בו נתק כגריס וניתק כל הראש טהור ת\"ל ואיש כי ימרט ראשו טהור הוא כו' הרי שלמדנו דין הפריחה מן הכתוב וכיון שלמדנו כן מרבוי הכתוב אין לנו לחלק בין פרח מתוך הסגר לפרח מתוך פטור דלית לן קראי לאוכוחי דדוקא מתוך הסגר טהור כדאית לן גבי נגעי אדם וכמ\"ש מרן כל זה בפ\"ח דין י\"ב בשם הר\"י קורקוס ז\"ל ורבנן בג\"ש דקרחתו או גבחתו אינם חולקים אלא ס\"ל דבגדים ילפי מנתקים בג\"ש דקרחת וגבחת וא\"כ כי היכי דגבי נתקים כל פריחה מטהרת ואפילו לאחר הפטור ה\"נ בבגדים ורבינו פסק כרבנן ומש\"ה פסק בנתקין ובבגדים דאפילו לאחר הפטור טהור וההיא דפרק כל היד ודהנחנקין מיירי בכה\"ג דנחלקו בנגעי בגדים שהיתה בהם פריחה לאחר הפטור דלרבנן טהור ולרבי נתן טמא ונמצא שנחלקו בדבר שזדונו כרת לענין טומאת מקדש וקדשיו והתם לא הביאו ברייתא זו דרבי נתן כי אם בקיצור לפי שלא הוצרכו אלא לומר שיש מחלוקת בנגעי בתים ונפקא מינה לזקן ממרא אבל עיקר נוסחת הברייתא היא כמו שהיא שנויה בזבחים ופסק רבינו כרבנן בין תבין: " + ], + [], + [ + "פחות מג' אצבעות כו'. דע דאע\"ג דקי\"ל דאריג כל שהוא טמא וכדאיתא בפרק במה אשה (דף ס\"ג) וכמו שפסק רבינו בפרק כ\"ב מהלכות כלים היינו דוקא בשאר טומאות אבל בנגעים אינו מתטמא בפחות משלש על שלש דרבויא דאו בגד בשרצים הוא דכתיב. ועיין במ\"ש הרב קרבן אהרן בפרשת תזריע אברייתא דאין לי אלא בגד וארג בו שלש על שלש כו' שכתב בסוף דבריו דלפי הגירסא הכתובה שם בא לרבות אריג כל שהוא אף לנגעים ועיין במ\"ש התוס' פ\"ב דשבת (דף כ\"ה) ד\"ה ת\"ל: " + ] + ], + [ + [], + [ + "כל הבגדים כו'. (א\"ה ולענין בגדי גר תושב עיין מ\"ש הרב המחבר לקמן פי\"ד דין י\"א יע\"ש): " + ], + [], + [ + "העור שאינו מעובד כו'. (א\"ה עיין במ\"ש הרב המחבר לקמן ריש פ\"ב מהלכות כלים). בין פשוטיהם בין מקבליהן כו'. עיין לקמן פ\"א מהלכות כלים דין י' ואי ס\"ל לרבינו דנשתנה דין נגעים משאר טומאות דאפילו פשוטי כלי עור מתטמאים בנגעים קשיא לי הא דאמרינן בפ\"ב דשבת (דף ז\"ך) מה לנגעים שכן שתי וערב כו' אמאי לא קאמר נמי מה לנגעים שכן פשוטי כלי עור מטמא בהם: " + ], + [ + "ועשה מהן כלים מטמאים בנגעים וכו'. עיין במ\"ש הר\"ב תיו\"ט בשם הר\"י מסמפונט עלה דמתני' ועיין בפירוש רבינו שם ובמסכת כלים פי\"ז משנה י\"ג ודו\"ק היטב בדבריו: והוא שיחברנו לו כדרך חיבורי בגדים לטומאה. (א\"ה כתב מרן שם ובת\"כ מייתי לה מקרא ופירוש דברי מרן אלו עיין לקמן בדברי הרב המחבר פ\"א מהלכות כלים דין ג' גם שם שקיל וטרי על דברי הר\"י מסמפונט הנזכר): " + ], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [ + "וכן משכב ומושב כו'. נראה מדברי רבינו דס\"ל דלא מיעטו בגמרא אלא אבן מנוגעת אבל בגדים עושין משכב ומושב כזב וקשיא לי ההיא דתניא בריש ספרי ר\"ע אומר מזכר עד נקבה אחד אדם ואחד כלים במשמע ר\"י אומר הרי אתה דן הואיל ואדם מטמא בנגעים וכלים מטמאים בנגעים מה אדם טעון שילוח כו' לא אם אמרת באדם שמטמא משכב ומושב תאמר בכלים שאין מטמאים משכב ומושב לפיכך לא יטענו שילוח הרי אבן המנוגעת תוכיח שאינה מטמאה משכב ומושב וטעונה שילוח היא תוכיח לכלים שאע\"פ שאינם מטמאין משכב ומושב יטענו שילוח ע\"כ. מברייתא זו מוכח שכלים ואבן המנוגעת דינם שוה שאינם עושים משכב ומושב וכדברי הראב\"ד וכעת צ\"ע: " + ], + [ + "מטלית שיש בה שלש על שלש כו'. מסתמות דברי רבינו נראה דאין חילוק בדינים אלו בין מוסגר למוחלט אלא שכולם שוין בדין הטומאה. וזהו שבתחילת דבריו כתב אחד בגד או כלי עור או שתי או ערב המוסגר או המוחלט לענין טומאה הרי הוא אב מאבות כו' ואני תמיה על זה מהא דאמרינן בפרק מצות חליצה (דף ק\"ג) ת\"ש מטלית שיש בו שלש על שלש אע\"פ שאין בו כזית כיון שנכנס רובה לבית טהור טמאתהו מאי לאו מוחלטת לא מוסגרת אי הכי אימא סיפא היו בה כמה זיתים כיון שנכנס כזית ממנה לבית טהור טמאתהו אי אמרת בשלמא מוחלטת היינו דאיתקש למת אלא אי אמרת מוסגרת אמאי איתקש למת ופירש\"י אי אמרת מוחלטת היינו דמטמא בכזית אפילו אין כאן בגד שלש על שלש משום דמוחלט איתקש למת ומת מטמא בכזית והיכא איתקש דכתיב אל נא תהי כמת שמרים מוסגרת הואי וקאמר ליה אהרן למשה אל נא תחלט שלא תהא כמת ע\"כ. הרי דמוכח מסוגיא זו דאין בגד המנוגע מטמא בכזית אלא במוחלט אבל במוסגר לא ורבינו סתם וכתב שאם הכניס כזית ממנה לבית טהור נטמא משום דמצורע איתקש למת וכמ\"ש בסוף דבריו ולא חילק בין מוסגר למוחלט וכעת צ\"ע: " + ] + ], + [ + [], + [], + [], + [ + "אפילו חבילי עצים וחבילי קנים כו'. תנן בפי\"ב דנגעים מ\"ה כיצד ראיית הנגע כו' אפי' חבילי עצים ואפילו חבילי קנים דברי ר\"י רש\"א עסק הוא לפנוי אמר רבי מאיר כו' מה מטמא כו' ע\"כ. וכתב שם הר\"ש עסק זה לפנוי בתמיה וכי להעסקו לפנות הבית הוצרך הכתוב שאתה מזקיקו לפנות דברים שאין מקבלים טומאה אלא לא בא הכתוב לדרוש אלא כמו שדרש ר\"מ שהתורה חסה על ממונם של ישראל ע\"כ. והנה כפי זה ר\"ש ור\"מ כולם הם בסברא אחת ופליגי עליה דר\"י והנה רבינו פסק כר\"י ותמה מרן דלמה פסק כמותו במקום ר\"ש ור\"מ דרבים נינהו וכתב ואפשר שרבינו סובר דבהא לא פליגי ע\"כ. ולא ידעתי איך יתכן לומר זה דהא פשטא דמתני' הוא דפליגי וראיתי בת\"כ שלא הזכירו לר\"ש בזה אלא לאחר שהביאו סברת ר\"י דאמר אפילו חבילי עצים אפילו חבילי קנים אמרו אמר ר\"מ עסק הוא לפנוי אמר ר\"מ וכי מה מטמא לו כו' ואפשר שגם גירסת רבינו במתניתין כך היתה ולפי זה ר\"י ור\"מ פשיטא דהלכה כר\"י אך רבינו עובדיה שגירסתו היא אמר ר\"ש כו' כתב דאין הלכה כר\"י ונראה דאליבא דר\"י מה שאמר הכתוב ופינו את הבית היא גזירת מלך שגזר שכשיבוא הכהן יהיה פנוי שהרי אין שום תכלית לפנות חבילי עצים וזה הוא מה שאמרו בת\"כ בטרם יבוא הכהן לראות את הנגע לראות את הפנוי כלומר שלא יראה הכהן כי אם הנגע ולא דבר אחר ונראה דמלבד מה שנחלקו בפירוש יש עוד נפקותא אחרת בין ר\"מ לר\"י דלדעת ר\"מ שהוא מפני שהתורה חסה על ממונם של ישראל אינו מחוייב מן הדין לפנות שלא מצינו בשום מקום שיהיה האדם מוזהר שלא לטמא כליו אלא הכתוב נתן רשות אל הכהן שימתין עד כדי שיפנו משום דחס על ממונם של ישראל דמן הדין תיכף שאמר המצורע כנגע נראה לי חייב הכהן לילך ולראות הנגע ומשום הפסד ממונו נתנה לו תורה רשות להמתין עד כדי שיפנו הבית ואם המצורע אינו רוצה רשאי הוא לחבול בעצמו אבל אליבא דר\"י נראה דהיא מצוה פרטית שגזר הכתוב שכשיבא הכהן יהיה הבית פנוי והרי זה מכלל החוקים ולפי זה אני תמיה על מ\"ש רבינו בפ\"ט דין א' חתן שנראה בו נגע כו' שנאמר וצוה הכהן ופינו את הבית וגו' אם המתינה תורה לדבר הרשות שלא יטמאו כליו ק\"ו לדבר מצוה ע\"כ. והדבר הוא תימה אצלי דמאחר שהוא פסק כרבי יהודה דאפילו חבילי קנים איך כתב שלא יטמאו כליו והלא לר' יהודה אין הטעם משום רחמנות אלא גזירת הכתוב היא וא\"כ אין ללמוד מכאן שנמתין בשביל שום דבר דהכא כך הוא מצותו שכשיבוא הכהן תהיה הבית פנוי מכל וכל. וראיתי בפ\"ק דמ\"ק עלה ז' דאמרינן וביום הראות בו יש יום שאתה רואה בו כו' דברי ר\"י רבי אומר אינו צריך הרי הוא אומר וצוה הכהן ופנו וכו' ואמר רבא התם דר\"י סבר דמהתם לא גמרינן דחידוש הוא דהא עצים ואבנים בעלמא לא מטמאי והכא מטמאי ע\"כ. וסבור הייתי לומר דהא דקאמר דהא עצים ואבנים כו' קאי על טומאת הבית בעצמו בטומאת צרעת דבשלמא טומאת אדם הרי מצינו שמקבל שאר טומאות ואינו חידוש כל כך מה שמתטמא בצרעת אבל טומאת הבית הוא חידוש גדול שהרי לא מצינו בשום מקום שהעצים והאבנים יקבלו טומאה והכא מקבלים טומאה ע\"י הצרעת האבנים והעצים והעפר וכמבואר בדברי רבינו ריש פ\"ו ולא נחה דעתי בזה משום דלמה לי מטעמא דעצים ואבנים אינם מקבלים טומאה משום דהוו פשוטי כלי עץ תיפוק ליה דלא מצינו בשום מקום טומאה בדבר המחובר שהוא בנין וכל מה שנזכר במסכת אהלות הבית טמא רוצה לומר על האדם והכלים שבבית אבל הבית עצמו פשיטא שאינו מקבל טומאה וכמו שכתב רבינו בפ\"ה מהלכות טומאת מת דין י\"ב. ואפילו באהלים ס\"ל להראב\"ד דכל שהם מחוברים אינם מקבלים טומאה אלא דוקא פשתן וכמו שיראה המעיין שם והיא סברת התוספות בפרק במה מדליקין יע\"ש וא\"כ הול\"ל בקיצור שהחידוש הוא שהוא מחובר ומקבל טומאה ותו קשה לי דלמה ליה לרבי יהודה לדחות סברת רבי מטעם חידוש תיפוק ליה דלא מצינן למילף מופינו דהתם לאו מטעם המתנה הוא אלא גזירת הכתוב לדעת ר\"י וכמו שכתבנו למעלה. והנראה מדברי התוספות הוא שהחידוש הוא מה שמפנה אפילו חבילי קנים וחבילי עצים ומטעם זה כתבו בד\"ה נפקא דלא תיקשי לרבא דאמר דלרבי יהודה ביום ולא בלילה נפקא ליה מכנגע נראה לי ולא לאורי. וקשה דהא לר\"י לא גמרינן מנגעי בתים דחידוש הוא וכוונתם בתירוץ קושיא זו הוא דלא אמר רבא דלא יליף ר\"י משום החידוש אלא בהפנאה לחוד דזה הוא החידוש דכתיב ופנו את הבית ודריש ליה ר\"י לעצים ואבנים וא\"כ לענין ופנו דוקא הוא חידוש אבל לענין האור אין חידוש בו כלל ולזה יליף מיניה לי ולא לאורי ולא יליף לענין המתנה דהוא בהפנאה ובהפנאה איכא חידוש וכבר בא כל זה מבואר בדברי הרב קרבן אהרן יע\"ש. ולפי פשטן של דברים נתיישב הכל דלרבי יהודה דדריש מקרא דופינו לרבות חבילי קנים למדנו מזה דהכא חבילי קנים נמי מקבלים טומאה אגב הבית וטעמא דקרא דאמר ופנו הוא משום דחסה תורה על ממונם של ישראל משום דגזירת הכתוב הוא בבית המנוגע שוטמא אפילו עצים ואבנים ומש\"ה קאמר דאין למדים מכאן המתנה למצורע שהרי חידש הכתוב כאן חידוש דאפילו עצים יקבלו טומאה ואפשר דמפני חומר זה נתנה לו תורה רשות להמתין אבל במקום אחר אין לנו להמתין ור\"ש דקאמר ליה לר\"י עסק הוא לפנוי כפי סברתו דחבילי קנים אינם מקבלים טומאה אבל לר\"י ליכא קושיא כלל דלדידיה חבילי קנים וכלים שוים הם בדינם. הן אמת דלפי פשטן של דברים מתיישב הכל אך הדבר מצד עצמו הוא תימה בעיני שלא ראיתי בשום מקום חידוש זה דהבית יטמא דבר שאינו מקבל טומאה ורבינו לא הזכיר מזה כלל אף שפסק כר\"י והרואה דבריו בפי\"ו ששם הביא מה שמטמא בית המנוגע לא הזכיר כי אם אדם וכלים ולא הזכיר בשום מקום דאף דבר שאינו מקבל טומאה מתטמא בבית המנוגע. ונראה שיש להכריע דין זה דחבילי קנים אינם מתטמאים בבית המנוגע מההיא דתנן פ\"ק דסוכה (דף י\"ב) חבילי קש וחבילי עצים וחבילי זרדין אין מסככין בהם ואמרינן בגמרא דטעמא הוא מדרבנן דפעמים שאדם בא מן השדה כו' ואיכא משום תעשה ולא מן העשוי וכדאיתא התם ולמה לן מהא תיפוק ליה דאין מסככין בהם מן התורה שהרי מקבלין טומאה ע\"י נגעים. הן אמת שראיתי שם לתוספות בד\"ה באניצי שכתבו בסוף דבריהם דלא שייך למילף מפסולת גרן ויקב לפסול בדבר המטמא בנגעים מאחר דאין מטמא בשאר טומאות ע\"כ אך הרואה יראה דהתוספות בתחילה היו סבורים דאף מה שמתטמא בנגעים פסול לסכך ורש\"י ז\"ל כתב כן בפירוש שכתב סככה באניצי פשתן פסולה שכן ראוי ליטמא בנגעים ורבינו והראב\"ד שכתבו טעם אחר לפסול אניצי פשתן הוא משום דס\"ל דאניצי פשתן אינם מתטמאים בנגעים וכמו שיראה המעיין שם בהר\"ן ואם איתא להאי מילתא לא הוה משתמיט בשום דוכתא לומר דאין מסככין בחבילי עצים משום דמתטמאין בנגעים ורבינו עובדיה עלה דהך דרבי יהודה דאמר אפילו חבילי עצים הוקשה לו מקרא דכתיב ולא יטמא כל אשר בבית דמשמע דאטומאה קפיד רחמנא ותירץ דס\"ל לרבי יהודה דמלתא באפי נפשה היא לאשמועינן דכלים דהוו מעיקרא מיטמו אי שביק להו ע\"כ. והנה דרשא זו היא בת\"כ והיא נלמד דאף דקי\"ל הנכנס לבית המנוגע אינו מטמא בגדים אלא עד ששהה בכדי אכילת פרס מ\"מ זהו דוקא בבגדים שהוא לבוש אבל בגדים שהיו שם מקופלים או על כתיפו תיכף ומיד הם נטמאים וכמבואר שם מ\"מ למדנו מדברי הרב דס\"ל דלר\"י נמי חבילי עצים נמי אינה מתטמאים בבית המנוגע וא\"כ חזרו כל הקושיות שהקשינו למקומם באופן שסוגיא זו דמ\"ק צריכה אצלי תלמוד. ודע שראיתי לתוספות שם שכתבו דגם רבי ס\"ל כרבי יהודה דאפילו חבילי עצים מפנה וכמ\"ש בד\"ה דהא יע\"ש וא\"כ יש מכאן סיוע למה שפסק רבינו כרבי יהודה משום דרבי קאי כוותיה וכן נראה מדברי רש\"י יע\"ש. ודע דבגמרא אמרינן רבא אמר דבר הרשות איכא בינייהו דמשמע דלרבי אף לדבר הרשות ממתינין אף לטומאה שבגופו ולא ראיתי לרבינו שהזכיר דין זה ואף דאביי אמר משמעות דורשין איכא בינייהו מ\"מ היה לו לפסוק כרבא ועוד דהרואה דברי התוספות בדבור המתחיל נפקא יראה דסבירא להו דלאביי אף לר' יהודה ממתינין אף לדבר הרשות וכבר הכריח זה הרב בעל קרבן אהרן יע\"ש. ואם כן יגדל התימה על רבינו איך לא ביאר לנו כל זה וצ\"ע: " + ], + [ + "ואחר שיראה הכהן את הנגע וכו'. בפ' הנודר מן הירק דף נ\"ו תניא ויצא הכהן מן הבית יכול ילך לביתו ויסגיר ת\"ל אל פתח הבית יכול יעמוד תחת המשקוף ויסגיר ת\"ל מן הבית עד שיצא מן הבית כולו הא כיצד עומד בצד המשקוף ויסגיר ומנין שאם הלך לביתו והסגיר או שעמד תחת המשקוף והסגיר שהסגרו מוסגר ת\"ל והסגיר את הבית מ\"מ ע\"כ. והנה הנראה מדברי רש\"י והר\"ן והרא\"ש והתוספות שם דס\"ל דקרא דוהסגיר את הבית דכתב רחמנא הוא סגירת הדלת ממש שכן פירשו במאי דאמרינן יכול ילך לביתו ויסגיר דהיינו ע\"י חבל ארוך או ע\"י שליח ולא ידעתי מאין למדו זה רבותינו והא גבי נגעי אדם כתיב והסגיר הכהן את הנגע וכן גבי נגעי בגדים והתם פירוש הסגר הוא שיאמר הכהן שהוא מוסגר לפי שהכל תלוי בפי הכהן שיחליט או יפטור או יסגיר וכמ\"ש רבינו בפ\"ט מהלכות אלו דין ב' וא\"כ גבי בתים נמי דכתב רחמנא והסגיר את הבית היינו שיאמר הכהן שבית זה הוא מוסגר לפי שבית המוסגר הוא אב מאבות הטומאה וכמו שנתבאר כל זה בפי\"ו מהלכות אלו ופשיטא שהכל תלוי בדיבור הכהן ולזה כתב רחמנא והסגיר את הבית כלומר שיאמר שבית זה הוא מוסגר דומיא דאדם וכלים וברייתא זו הכי מיפרשא דרחמנא אמר דאמירה זו שאומר הכהן דבית זה הוא מוסגר תהיה אחר שיצא הכהן מן הבית אל פתח הבית ולזה דרשו דאי כתב רחמנא מן הבית ה\"א שילך לביתו ויאמר שהבית הוא מוסגר שלא היתה הקפדת הכתוב אלא על היציאה מן הבית אבל לאחר שיצא בכל מקום שיסגיר שפיר דמי תלמוד לומר אל פתח הבית ואי כתב אל פתח הבית הוה אמינא יעמוד תחת המשקוף ויאמר שבית זה הוא מוסגר תלמוד לומר מן הבית עד שיצא מן הבית כולו הא כיצד עומד בצד המשקוף ויאמר בית זה מוסגר הוא אבל שיצטרך הכהן לסגור הדלת לא ידעתי מנין זה ודברי רבינו לדידי הכי מיפרשן שכתב ויסגיר או יחליט או יפטור ויסגיר הוי בדיבור דומיא דיחליט או יפטור וס\"ל לרבינו דכי היכי דבהסגר קפיד רחמנא שיהיה אחר שיצא מן הבית ה\"ה בהחלט או בפטור אבל אם נאמר דהסגר זה הוא סגירת הדלת ממש וחידוש הוא שחידש הכתוב בנגעי בתים מנא ליה לרבינו דגם כשמחליט או פוטר שיהיה אחר שיצא מן הבית דהא פשיטא כשמחליט או פוטר ליכא סגירת דלת וא\"כ אפשר דלא קפיד קרא שיהיה אחר שיצא מן הבית אלא בדאיכא סגירת דלת אלא ודאי דס\"ל לרבינו דהסגר זה הוא אמירה בעלמא שיאמר הכהן שהוא מוסגר דומיא דהחלט ופטור משום הכי ס\"ל דכולם שוים בדינם כמ\"ש מרן. עוד ראיתי לדקדק לפי שראיתי שינויי לשונות בדברי רש\"י ז\"ל דבפרק הנודר פירש\"י יכול ילך לביתו ויסגיר ע\"י שליח ע\"כ. ובפ\"ק דחולין עלה י' פירש יכול יהא לו רשות לילך לתוך ביתו ולחזור ולסגור הדלת ע\"כ. וראיתי להרב בעל קרבן אהרן בפרשת מצורע שעמד בזה וכתב דרש\"י בחולין הוכרח לפרש כן משום דהתם הביאו ברייתא זו לאותובי לרב אחא בר יעקב דאמר דקרא דויצא מן הבית הוא ביצא דרך אחוריו ולעולם קא חזי ליה ולא הסיר ראייתו ממנו ואותיב ליה מהכא יכול ילך לתוך ביתו ואם נאמר כמו שפירש בנדרים אין הוכחה לאותיב מיניה לרב אחא שעדיין יפרש רב אחא דהלך לאותו דרך דרך אחוריו ופניו לנגע ובחבל ארוך סגר לזה פירש\"י דפירוש הברייתא שלא חייבו הכתוב להסגיר תיכף מהר אלא נתן לו רשות שיצא למקום שירצה ואחר יסגיר ואם כן יכול אני לומר שילך לתוך ביתו ואח\"כ יחזור ויסגיר שבזה יעלם עיניו ממנו ואיכא למיחש שמא נפחת והסגירו בפחות מכשיעור ע\"כ ואין דבריו מובנים אצלי כלל דאף לפי מה שפירש\"י בחולין עדיין יש לדחות ולומר דלעולם בעינן שלא יעלם הנגע מעיני הכהן אלא דאשמעינן קרא דלמצוה בעינן שתיכף ומיד בעומדו על הפתח יסגיר הדלת אבל בדיעבד אם הלך לביתו דרך אחוריו ופניו כנגד הפתח וחזר וסגר הדלת דהסגרו הסגר ועוד אם כפי מה שפירש\"י בפרק הנודר ליכא תיובתא לרב אחא אמאי לא תירץ כן רב אחא והוצרך לאוקומי ברייתא דקיימי דרא דגברי ועוד למה לא פירש רש\"י בנדרים כמו שפירש בחולין מאחר שמה שפירש בחולין הוא מוכרח בפירוש הברייתא מדאותיבו מינה לרב אחא. עוד אני תמיה בדברי רש\"י במה שפירש במאי דאמרינן ומנין שאם הלך לביתו והסגיר כו' דהיינו ע\"י חבל ארוך כגון שהיה ביתו סמוך לשם ע\"כ. ולא ידעתי למה לא פירש סיום הברייתא דומיא דמאי דפירש ברישא ועוד שהנראה מדברי רש\"י דהקושיא לרב אחא הוא מסיום הברייתא דקתני שאם הלך לביתו והסגיר שהסגרו הסגר ולדברי הרב בעל קרבן אהרן מאחר שסיום הברייתא פירש רש\"י דהיינו ע\"י חבל ארוך ליכא תיובתא לרב אחא מברייתא זו וכמבואר. סוף דבר דברי רש\"י דחולין צריכין אצלי תלמוד. עוד ראיתי שינויי נוסחאות בברייתא זו דבפרק הנודר גרסינן ומנין שאם הלך לביתו והסגיר או שעמד תחת המשקוף ובחולין גרסי' או שעמד בתוך הבית וגירסת ת\"כ היא כגירסתנו בחולין וראיתי לרש\"י בחולין שכתב בתוך הבית תחת המשקוף ע\"כ. ולפי זה אין חילוק בין ההוא דנדרים להא דחולין. והיה נראה לי דאם הסגיר בתוך הבית דאין הסגרו הסגר דדוקא בהלך לביתו או שעמד תחת המשקוף דהא קיים עיקר קרא דכתיב ויצא אף דלכתחלה בעינן שיהיה עומד בצד המשקוף אם עבר ולא עמד בצד המשקוף בין שהלך לביתו בין שעמד תחת המשקוף הסגרו הסגר דהא מ\"מ יצא מן הבית דהא בכל דוכתא מן האגף ולחוץ לא הוי בכלל בית אבל היכא דלא יצא מן הבית כלל והסגירו בתוך בית המנוגע אפשר דלא מהני הסגר זה ולזה פירש\"י בתוך הבית תחת המשקוף שאם לא היה תחת המשקוף אלא לפנים מהמשקוף לא מהני. ונראה שזה הוא דעת רבינו שבתחלה נקט שלש חלוקות לא שיסגיר והוא בתוך ביתו או בתוך בית המנוגע או תחת המשקוף ואח\"כ לא נקט אלא שתי חלוקות דאם הלך לתוך ביתו או שעמד תחת המשקוף וחלוקת דבתוך בית המנוגע השמיטה נראה שדעתו כמו שכתבנו דאם הסגיר בתוך הבית המנוגע דלא מהני. וראיתי להר\"י קורקוס שכתב דלדעת רבינו נמי אם הסגירו בתוך בית המנוגע דהסגרו הסגר ולא ידעתי מי הכניסו בתגר זה מאחר דדברי רבינו דייקי שפיר היפך ממ\"ש ואי איתא כדבריו לישמעינן רבותא דאפילו הסגיר בתוך בית המנוגע דמהני וכ\"ש הסגיר תחת המשקוף אלא ודאי כדכתיבנא. וראיתי להר\"ש בפרק י\"ב דנגעים דגירסתו בת\"כ היתה עמד תחת המשקוף והסגיר עמד בבית שהנגע בתוכו והסגיר וכו' אך דברי רבינו נוחים אצלי לפי גירסתנו בת\"כ. עוד ראיתי להר\"י קורקוס שכתב דהיכי משכחת לה שיסגיר והוא בתוך הבית דמשכחת לה שיצא דרך גגות או חלון וכיוצא בזה א\"נ שישב שם עד הלילה ולמנות השבעה משעת הסגר עכ\"ד. והנה תירוץ זה האחרון לא ידעתי כוונתו. ולפי מה שכתבנו לעיל דלדעת רבינו הסגר זה אינו סגירת הדלת הדברים הם כפשטן. עוד כ' הרב הנזכר דמ\"ש רבינו ויחליט ויפטור אגררא דהסגר דכ' כתב כן ואה\"נ שאם מחליט או פוטר יכול לגזור כן והוא בתוך הבית ולכן לא הזכיר אח\"כ כשאסר אלא שיסגיר כו' ולא הזכיר חליטה ופטור ע\"כ. ואין דבריו נראים אצלי ומה שכתבנו הוא הנכון: " + ], + [], + [], + [], + [], + [], + [ + "ובתי העכו\"ם שבא\"י אין מטמאין בנגעים. כתב על זה מרן נלמד ממה שיבא בסמוך ע\"כ. ואין צורך לזה דהא משנה שלמה שנינו ברפי\"ב דנגעים כל הבתים מיטמאים בנגעים חוץ משל עכו\"ם. עוד כתב מרן על הלוקח בתים מן העכו\"ם יראו בתחלה בפי\"ב ומייתי לה מקרא בת\"כ. ולא מצאתי בת\"כ דין זה ולא הזכירו בת\"כ אלא עיקר הדין דבתי עכו\"ם אינם מטמאים בנגעים ומייתי לה מקרא דאחוזתכם אבל הלוקח בתים מן העכו\"ם מה יהיה דינו לא הוזכר שם. ולענין גר תושב אם ביתו מיטמא בנגעים לכאורה נראה דאינו מיטמא דמקרא דמימעיט עכו\"ם ה\"נ מימעיט גר תושב ולפי זה הוא הדין בגדי גר תושב דאינם מיטמאין דהא בת\"כ שנינו גבי עכו\"ם וכשם שאין אחוזתן מיטמאין בנגעים כך אין בגדיהם מיטמאין בנגעים הרי שלמדנו בגדים מבתים וכיון דבבתים אימעיטו עכו\"ם וגר תושב הוא הדין גבי בגדים. וראיתי להר\"ש ברפי\"א דנגעים דכ' כל הבגדים מטמאין בנגעים אפילו של גר תושב ע\"כ וכ\"כ רבינו עובדיה ואין ספק שהכריחם לומר זה מדלא תני חוץ מגר תושב כי היכי דתני ברפ\"ג גבי נגעי הגוף ולפי זה גבי בתים בתי גר תושב מיטמאין בנגעים וזה הוא תימה בעיני דהא מקרא דמימעיט עכו\"ם מימעיט נמי גר תושב דהיינו מקרא דאחוזתכם ועוד דמדברי הר\"ש רפי\"ב נראה דגריס בת\"כ וכשם שאין אחוזתם מיטמאה בנגעים כך אין בגדיהם וגופן מיטמא בנגעים ע\"כ והכי גריס ר\"ע וכיון שלא למדנו לגופם כי אם מבתים איך נחלק ביניהם לגבי גר תושב. והנראה אצלי דמן התורה פשיטא דאין הגר תושב מיטמא בשום טומאה לא בגופו ולא בבגדו ולא בביתו אלא דרבנן הוא דגזרו גבי בגדים ובתים לענין גר תושב. שוב ראיתי להרב בעל תי\"ט רפ\"ג דנגעים דכתב בשם מהר\"ם גר תושב דינו כעכו\"ם זולתי להאכילו נבילות ולהחיותו ומשום דלקמן פי\"א אמרינן גבי נגעי בגדים כל הבגדים מיטמאין בנגעים חוץ משל עכו\"ם ולא קאמר כי הכא חוץ מגר תושב והכי אמרינן לקמן בנגעי בתים דגזרו מדרבנן על גר תושב איצטריך למימר הכא חוץ מגר תושב דלא גזרו בו הוא משום דנגעי הגוף לא מיטהרו אלא בקרבן וגר תושב לאו בר אתויי קרבן הוא הלכך לא גזרו ביה רבנן ע\"כ. הרי שכתב דמה שבגדי ובתי גר תושב מיטמאין בנגעים אינן אלא מדרבנן וכדכתיבנא. ומיהו מה שכתב מהר\"ם דנגעי הגוף לא מיטהרו אלא בקרבן כו' לא ידעתי כוונתו מה היא ואם הכוונה היא על ב' צפרים שמביא המצורע לטהרתו גם גבי בתים צריך לטהרת הבית שתי צפרים ואם כוונתו הוא על השלשה כבשים הא ליתא דאין טהרתו תלויה בהם ואין כפרתו מעכבתו אלא לאכול בקדשים וכמ\"ש רבינו בפי\"א מהלכות אלו. ודע דרבינו לא ביאר גבי נגעי בגדים ובתים מה יהיה דין גר תושב אלא העתיק המשנה כצורתה וכ' הר\"ב תי\"ט רפי\"א דנגעים דאפשר דס\"ל דתנא סמך אדלעיל דקתני וחוץ מגר תושב וה\"ה הכא עכ\"ד. עוד כתב אבל אין נראה כן מדברי הרמב\"ם והרב כו' ובנוסחת הרב שבידינו איתא בפירוש ואפילו של גר תושב: " + ], + [ + "והלוקח בתים מן העכו\"ם יראו בתחלה. משנה רפי\"ב דנגעים וכתב רבינו עובדיה יראו בתחלה והימים שהיה בהם הנגע כל זמן שהיו ביד עכו\"ם אינם עולים להם מן החשבון ע\"כ וכ\"כ גבי בגדים וכ\"כ הר\"ש רפי\"א ומיהו ימים שעמד בהם בנגעו בעודו ברשות העכו\"ם אין עולין לו משבא לרשות ישראל לפיכך יראו בתחלה ע\"כ וקשה דהא גבי ישראל נמי כל הימים שהיה בו הנגע ולא ראהו הכהן אינם עולים מן המנין. והנכון בזה מ\"ש הרב בעל עץ חיים דר\"ל דאפילו אי איתרמי דראהו כהן ברשות עכו\"ם ונסגר כסבור של ישראל הוא אין עולים לו אותם ימים עכ\"ד. כ' הרב בעל קרית ספר דאחוזת ישראל שמושכרת לעכו\"ם שדר בה נראה דמטמאה דהא אחזותכם קרינן בה ואם חכר ישראל בית מהעכו\"ם לא יראו בתחלה עכ\"ד (א\"ה עיין במה שכתב הרב המחבר לעיל פ\"ט דין א'): " + ], + [], + [ + "בית הכנסת כו'. עיין פרק ד' מהלכות מעשר דין ו' ודוק: " + ] + ], + [ + [], + [ + "כשיבוא הכהן ויראה הנגע כו'. גרסינן בתורת כהנים אשר לו הבית שלא ישלח ביד שליח יכול אפילו זקן ואפילו חולה ת\"ל ובא והגיד לכהן ורבינו השמיט דין זה: " + ], + [], + [], + [], + [], + [ + "הלוקח אבנים מבית מוסגר ובנאו וכו'. (א\"ה ביאור כל אלו החלוקות עיין לעיל בדברי הרב המחבר ז\"ל פרק י\"ב דין ו' באורך יע\"ש): " + ] + ], + [ + [ + "וכולן אסורים בהנאה. עיין במ\"ש התוספות פ\"ד דערכין (דף כ') ד\"ה אע\"פ. ומ\"ש רבינו ואם שרפן ועשה מהן סיד כו'. עיין בירושלמי פ\"ג דערלה דמשמע דאליבא דכ\"ע אסורים בהנאה דגמר נתיצה נתיצה מע\"ז כי פליגי אם עלו מטומאה ולא ידעתי למה לא ביאר רבינו דין זה: " + ], + [ + "וכן אבנים שיש בהם הנגע במוסגר מטמאים מאחוריהם. (עיין בדברי הרב המחבר לקמן דין ג'): " + ], + [ + "אחד המוסגר כו'. תנן פי\"ג דנגעים בית המוסגר מטמא מתוכו והמוחלט מתוכו ומאחריו זה וזה מטמאין בביאה ע\"כ. ופירש\"י בפרק מצות חליצה עלה ק\"ג מטמא מתוכו במגע ואע\"ג דלא נכנס גופו לתוכו דליהוי טמא משום בא אל הבית אם נגע בכותל טמא והמוחלט מטמא אף מאחריו וזה וזה מטמאין בביאה אם נכנס דרך ביאה וכיון שהכניס רובו לתוכו טמא משום והבא אל הבית כו' עכ\"ד. ולפי פירוש זה לא מצאתי מקום מהיכן למדו רבותינו שבית המוסגר מטמא במגע דהא בקרא ליכא כי אם והבא אל הבית כל ימי הסגיר אותו יטמא ואפשר לומר דלא טימא הכתוב אלא בנכנס דרך ביאה אבל במגע לא ואולי דס\"ל דטומאת ביאה שטימא הכתוב מתורת מגע נגעו בה דכיון שנכנס רובו הוי כנוגע דכ\"נ מדברי רבינו בפ\"ו מה' אבות הטומאה דין ו' שכתב המכניס ראשו ורובו לבית עכו\"ם נטמא כנוגע אך התוספות שם כתבו דמתוכו דמוסגר היינו שנכנס כולו לבית ונסתפק ר\"י בבית המוסגר אם נגע בנגע שמתוכו בלא ביאה אי חשיב כאחוריו דמוחלט או שמא גרע עוד כתבו בתחלת דבריהם מטמא מאחוריו פירוש אם נגע בנגע מאחוריו של בית וכשנדקדק היטב בדברי התוספות נראה מדבריהם דס\"ל דהא דתנן מטמא מאחוריו הוא דוקא אם נגע באבן אשר בו הנגע מאחוריו של בית אבל בשאר הבית לא ונסתפק ר\"י בבית המוסגר אם נגע במגע מתוכה בלא ביאה אי חשיב כאחוריו דמוחלט או דילמא מיגרע גרע אבל בנוגע בבית מתוכו שלא במקום הנגע מעולם לא נסתפקו התוספות ואפשר דס\"ל דאף במוחלט הדין כן דאינו מטמא מתוכו שלא במקום הנגע וא\"ת כפי הצד דגם המוסגר מטמא מתוכו במקום הנגע מאי דוחקייהו לומר דמתוכו דמוסגר היינו שנכנס כולו לבית אימור דמתוכו הוא בנגיעה דומיא דמאחריו וההפרש שיש בין מוסגר למוחלט הוא שהמוסגר אינו מטמא כי אם מתוכו במקום הנגע והמוחלט מטמא אף מאחריו במקום הנגע הא ל\"ק כלל. ומ\"ש הם ממש דברי התוס' או שמא גרע ומתוכו דמוסגר היינו שנכנס כולו לבית. וכוונת דבריהם דלפי צד זה דשמא גרע מתוכו דמוסגר ע\"כ אית לן למימר דהיינו שנכנס כולו לבית אבל לעולם דלפי הצד האחר דחשיב כאחוריו דמוחלט מתוכו דמוסגר היינו שנגע בנגע מתוכו:
עוד אפשר לומר בדברי התוספות דס\"ל דנגע הנולד מאחורי הבית אינו מטמא במגע כי אם במוחלט אבל כשהוא מוסגר אינו מטמא נגע הנולד מאחורי הבית. וזהו שכתבו בתחילת דבריהם מטמא מאחוריו פירוש אם נגע בנגע מאחוריו של בית ועל זה נסתפק ר\"י בבית מוסגר אם נגע בנגע שמתוכו בלא ביאה כלומר דהא דמעטיה היינו דוקא בנולד הנגע מאחוריו אבל בנגע שבתוכו אף המוסגר מטמא במגע בלא ביאה דחשיב כאחוריו דמוחלט או שמא גרע ולעולם המוסגר אינו מטמא כי אם דרך ביאה ומתוכו דמוסגר היינו שנכנס כולו לבית ולפי פי' זה אינם מחלקים התוספות בין האבן אשר נראה בו הנגע לאבנים אחרים שהוא בתוך הבית ועיקר החילוק אינו אלא בין נגע הנולד מאחורי הבית לנגע הנולד בתוך הבית ואפשר דבאבנים אשר נולד בהם הנגע מטמאים מאחורי הבית אך בשאר הבית הוא שמחלקים התוספות בין אם נולד הנגע מתוכו לנולד מאחוריו והספק הוא אי מאי דאמרינן דמוסגר הוא מטמא מתוכו הוא דוקא דרך ביאה אבל במגע אינו מטמא אף שהנגע נולד בתוך הבית או דלמא דמתוכו דמוסגר הוא דומיא דמאחוריו דמוחלט ושניהם הוי במגע. והוצרכתי לזה לפי שראיתי בתוספתא הביאה הר\"ש עלה דמתניתין דאבנים שיש בהם נגע מטמאין מאחוריהם וכן כתב רבינו בפירקין יע\"ש. ולפי הפי' הראשון שכתבנו יש לתמוה דהא אבנים אשר בהם הנגע יש להם דין מוחלט ומטמאין מאחוריהם והתוספות מסתפקים אם מטמאים מתוכם אך לפי פירוש זה ניחא דלעולם אבנים אשר בהם הנגע דינם כמוחלט אך בשאר הבית נסתפק ר\"י אם מטמא במגע מתוכו ודוקא שנולד הנגע מאחוריו הוא דאימעיט או דילמא לעולם אינו מטמא שאר הבית כי אם דרך ביאה. ודע דמדברי הרב בעל תיו\"ט עלה דמתניתין נראה שהבין דברי התוספות כפשטן שנסתפקו אם הבית מתוכו מטמא במגע או אינו מטמא וכתב דאף דהתוספות ספוקי מספקא להו הר\"ם ור\"ע פשיטא להו דאינו מטמא במגע עכ\"ד. כנראה דהבין דברי התוספות כפי הפשט והתוספות כפי דעתו מיירי בשאר הבית מדפליג התוספות עם הר\"ם הן אמת דכפי הצעה זו אתו שפיר דברי התוספתא עם דברי התוספות אך אני תמיה איך לא השגיח בעין יפה בדברי התוספות שכתבו בתחילת דבריהם אם נגע בנגע ובספיקו של ר\"י כתבו אם נגע בנגע שמתוכו ולפי דרכו נגע זה הוא שפת יתר ולא הול\"ל אלא אם נגע מתוכו או מאחוריו. ומ\"ש עוד הרב הנזכר שבפירש\"י שבידינו הוא היפך מ\"ש התוספות בשם רש\"י שהרי כתב בפירוש מטמא מתוכו במגע וכו' כבר כתב רש\"ל בהגהותיו שיש גירסא אחרת ברש\"י וז\"ל מטמא מתוכו מטמא כל דבר שכולו לתוכו אפילו אין שם ביאה כגון הנכנס לבית המנוגע דרך אחוריו דקי\"ל במסכת שבועות דאין זו ביאה ואפילו נכנס כולו חוץ מחוטמו טהור כי נכנס כולו מיהא טמא דכתיב ולא יטמא כל אשר בבית והמוחלט מטמא אף מאחוריו במגע אם נגע בכותל מטמא עכ\"ד. והרב בעל המנהיר כתב בחידושיו שגירסא זו היה לתוספות בדברי רש\"י וזה שכתבו התוספות דמתוכו דמוסגר היינו שנכנס כולו דכיון שאינו דרך ביאה בעינן שיכנס כולו ולא סגי ברוב. ולפי פירוש זה ניחא הא דמסיים במתניתין וזה וזה מטמאין בביאה. ולכאורה קשה דמאי אתא לאשמועינן הא קתני ברישא דמוסגר מטמא מתוכו וכ\"ש המוחלט אבל כפי דברי רש\"י הללו ניחא דמתוכו דמוסגר היינו שנכנס כולו מאחוריו שלא כדרך ביאה ואין טומאתו משום והבא אל הבית אלא משום ולא יטמא כל אשר בבית וכדאיתא בפ\"ב דשבועות ומש\"ה בעינן שיכנס כולו אבל בסיפא אשמעינן שמטמאין בביאה דהיינו דרך ביאה וסגי ברובו דאף במוחלט נמי אם נכנס רובו שלא כדרך ביאה לא נטמא ואין חילוק בזה בין מוסגר למוחלט ופירושא דמתניתין הכי הוא המוסגר מטמא מתוכו כלומר כל שאינו דרך ביאה לא משכחת שיטמא במוסגר כי אם מתוכו דהיינו שנכנס כולו לתוכו אבל באופן אחר לא משכחת ליה טומאה משום דאינו מטמא במגע אבל המוחלט מטמא מתוכו דהיינו שנכנס כולו שלא כדרך ביאה ומאחריו ג\"כ אף שאין כאן ביאה כלל משום מגע ואין הפרש בין מגע מתוכו לאחריו אלא רבותא אשמעינן דאף מאחוריו דליכא ביאה כלל מטמא במגע ורבינו שכתב אחד המוסגר והמוחלט מטמא בביאה כיצד בית שהיה מיסך כו' נראה דס\"ל דמאי דאמרינן במתני' דזה וזה מטמאין בביאה היינו שאם היו הבית המנוגע והטהור תחת אהל אחד שנטמא האדם ולא מיירי בנכנס לתוך הבית והוצרך לפירוש זה משום דס\"ל דמאי דאמרינן דבית המנוגע מטמא מתוכו דהיינו דרך ביאה וכמ\"ש בפירוש המשנה ולפ\"ז סיפא דמתניתין קשיתיה דמאי אתא לאשמועינן הא מרישא שמעינן לה ומש\"ה פירש דביאה דסיפא לאו היינו דומיא דמתוכו אלא ביאה דסיפא היינו שאם נכנס מהמוסגר או מהמוחלט תחת האהל נטמא כל אשר באהל. וראיתי לרבינו ז\"ל בפי' המשנה שכתב וכבר ידעת שענין מטמאין בביאה שיטמא כל מה שיכנס בה לפי מה שיתבאר. ומ\"ש לפי מה שיתבאר כוון עלה דמתני' דבית שהוא מיסך וכמ\"ש בחיבורו אך מ\"ש כל מה שיכנס בה אין הלשון מדוקדק לפי מ\"ש ויש ליישבו בדוחק. ור\"ע העתיק דברי רבינו ולא כתב כפי מה שיתבאר ולא ידעתי למה דאי לאו הכי סיפא דמתניתין מיותרת. ודע שעדיין יש לדקדק בדברי רבינו דלפי דרכו היה לו לתנא לסמוך מתניתין דבית שהוא מיסך למתניתין דבית המוסגר וכבר נתעורר על זה הרב בעל תיו\"ט יע\"ש. ודע שהתוספות כתבו בסוף דבריהם וז\"ל ובת\"כ דריש כנגע נראה לי בבית מתוכו מטמא ואין מטמא מאחוריו והאי קרא במוסגר כתיב משמע שדורש דנגע הנולד בתוך הבית מטמא ולא הנולד מאחוריו ע\"כ, ולא ידעתי קשר לדברי התוספות הללו. וראיתי לרש\"י שכתב ומקראי נפקא לן בת\"כ דמוסגר מטמא מתוכו ולא מן אחוריו כו' ואם כיוון על דברי ת\"כ הללו שהביאו התוספות לא ידעתי כוונת רש\"י שהרי קרא משתעי בתחילת הראות הנגע לכהן וקאמר ובא אשר לו הבית והגיד כנגע נראה לי בבית. ועל זה מיעטו דדוקא מתוכו אבל מאחוריו לא וא\"כ ע\"כ דמאחוריו אינו נזקק להראותו לפי שאין בו תורת נגע דומה למה שמיעטו מהאי קרא גופיה לי ולא לאורי שאם נראה בבית אפל טהור ואינו נזקק לו ה\"נ הוי מיעוטא דבבית וע\"כ אית לן למימר שפי' הת\"כ הוא כדברי התוספות דהיינו דנגע הנולד מאחורי הבית אינו מטמא משום נגע. ואפשר לומר דמהכא ילפינן דאינו מטמא מאחוריו דטעמא דקרא דבנגע הנולד מאחורי הבית שלא הזקיקו הסגר הוא משום דאין בו טומאה שהרי במגע אינו מטמא מאחוריו וביאה לא שייך כשהנגע מאחורי הבית מש\"ה טהרו הכתוב אבל אם הבית המוסגר היה מטמא אף מאחוריו היה מזקיק הכתוב הסגר לנגע הנולד מאחורי הבית לפי שהיה מטמא במגע. ודע שרבינו בחיבורו לא הביא דברי ת\"כ הללו. וראיתי בתוספתא פ\"ז דנגעים דתניא המכניס ידו לבית המנוגע ונגע בו מבפנים רבי מטמא וראב\"ש מטהר עד שיכניס ראשו לתוכו וכן היה רבי יהושע בן קרחה מטהר משום רבי אלעזר בן עזריה בית המוסגר כו' ע\"כ. ונראה דמחלוקת זה דרש\"י ורבינו דלרש\"י בית המוסגר מטמא מתוכו במגע ולרבינו דאינו מטמא במגע הוא מחלוקת תנאים ולא ידעתי למה לא הביאו התוספתא הלזו: " + ], + [], + [], + [ + "טהור שהכניס ראשו ורובו לבית טמא וכו'. דין הטלית שאם הכניס ממנה שלש על שלש שנטמאה הוא אפילו שנשאר רוב הטלית בחוץ דכיון דמה שבפנים יש בו שיעור לקבל טומאה נטמא כל הטלית אף מה שהוא בחוץ וכמ\"ש מהר\"ם מטראני בס' קרית ספר יע\"ש ומתני' דפי\"ג דנגעים מ\"ח דתנן טלית טהורה שהכניס ממנה שלש על שלש לבית טמא נטמאת בכה\"ג מיירו דהיינו אפילו שרובה בחוץ ובתוספתא פליגי בזה והביאה הר\"ש עלה דמתניתין דתניא טלית טהורה שהכניס ממנה שלש על שלש לבית טמא נטמאת ורבי נחמיה מטהר עד שיכניס את רובה אך מה שאני מסתפק היא בטלית טהורה שאין בה כי אם שלש על שלש והכניס רובה מהו ולא ראיתי דין זה מבואר ולכאורה נראה דלא גרע טלית משאר כלים דמשיכנסו רובם טמאים ובטלית הוא שיש בו חומרא יתירה דאפילו לא נכנס רובו אלא שלש על שלש טמא אבל לעולם דאם נכנס רובו אף שאין שלש על שלש נטמא כדין שאר כלים ומ\"מ עדיין אין ולאו ורפיא בידי. והא דאמרינן דטהור שהכניס ראשו ורובו לבית טמא דנטמא כתב הר\"ש דתניא בת\"כ והבא אל הבית כשיכניס ראשו ורובו דבציר מהכי לא חשיב ביאה וכן מה שהזכיר הכתוב בכ\"ג על כל נפשות מת לא יבוא וגבי נזיר נמי דכתיב על נפש מת לא יבוא מוכח בפרק ג' מינים עלה מ\"ג דלא חשיב ביאה אם הכניס אחד מאיבריו. וכן טמא שנכנס למקדש דאזהרתיה מדכתיב ואל המקדש לא תבא דקי\"ל דביאה במקצת לא שמה ביאה אך קשה לי מהא דכתיב כל הבא אל האהל וקי\"ל דאפילו הכניס ידו או ראשי אצבעותיו או חוטמו לאהל המת ה\"ז נטמא כולו וכמו שפסק רבינו בפ\"א מהלכות טומאת מת דין י\"א. ודע דאמרינן בפ\"ב דזבחים (דף כ\"ו) דקרא דכתיב והביאום לה' וקרא דבבואם אל אהל מועד לא מהני רוב ואם היו ציצתו בחוץ לא מהני וכן גבי חלה כתיב בבואכם ואמרינן דלא נתחייבו בימי עזרא משום דלא באו כולם ובמקומות אחרים דכתיב כי תבואו נתחייבו בימי עזרא ודבר זה צריך אריכות דברים ובמקום אחר נאריך:
ומ\"ש משיכניס רובו נטמא מיד בד\"א בכלים שנכנסו חלוצין וכו'. דין זה הוא במשנה פי\"ג דנגעים מ\"ט ובת\"כ למדו זה מהכרח הפסוקים מדכתיב והבא אל הבית יטמא עד הערב דמשמע שאינו מטמא בגדים וכתיב והאוכל בבית יכבס בגדיו ולמדנו מכאן שהשוהה מטמא בגדים ובת\"כ האריכו בזה יע\"ש. ואני תמיה בדרשא זו דמנ\"ל לרז\"ל שאם נכנס והוא לבוש בבגדיו שלא נטמאו הבגדים עד ששהה שם כדי אכילת פרס אימא דלעולם אימא לך דכל היכא שנכנסו הבגדים לבית המנוגע נטמאו הבגדים מיד בין שהיה לבוש בהם בין שהיו מונחים על כתיפו וטומאתם הוא מדכתיב ולא יטמא כל אשר בבית דכלים שבבית המנוגע טומאתם הוא מהאי קרא וכדאיתא בפרק ידיעות הטומאה עלה י\"ז וקרא דכתיב והבא אל הבית יטמא עד הערב דמשמע שאינו מטמא בגדים לאו בבגדים שנכנסו עמו מיירי קרא דהנהו טומאתם אינה מכח אדם הנושאם אלא מצד עצמם היא הטומאה שכיון שנכנסו לבית המנוגע נטמאו אלא קרא מיירי בבגדים שהם חוץ לבית והאדם שנכנס נוגע בהם עד שלא פירש ממטמאיו דקי\"ל דכל אב הטומאה שמטמא במגע ובמשא אדם הנוגע בו או הנושאו מטמא בגדים בשעת מגעו ובשעת נשיאותו ועושה אותם ראשון לטומאה וכמ\"ש רבינו בהלכות אבות הטומאה פ\"ו דין י\"ב ולזה איצטריך קרא לומר דהבא אל הבית אינו מטמא בגדים אבל השוהה בבית למדנו הכתוב שהוא מטמא בגדים כדכתיב והאוכל בבית יכבס בגדיו והאי יכבס בגדיו הוו כסתם כיבוס בגדים הנאמר בתורה שאין הכוונה על הבגדים שהוא לבוש אלא על הבגדים שנוגע בהם עד שלא פירש ממטמאיו וכמ\"ש בפ\"ה מהלכות פרה אדומה דין ב'. וכבר ביאר כל זה רבינו ז\"ל בפירוש המשנה בפ\"ק דכלים הביא דבריו מרן בריש הלכות אבות הטומאה. הן אמת דלדברי רש\"י שכתב בפ\"ק דבתרא עלה ט' דכ\"מ שנאמר בתורה יכבס בגדיו אינו מטמא אלא בגדים שהוא לבוש בהם אבל שאר בגדים לא ניחא דרשת רז\"ל דע\"כ יכבס בגדיו דכתיב הכא גבי האוכל מיירי בבגדים שהוא לבוש ומשמע דדוקא משום דשהה כדי שיעור אכילה אך אם לא שהה לא נטמאו וא\"כ למדנו מזה שהאדם הלובשם מציל אותם מלקבל טומאה כל זמן שלא שהה אך התוספות שם דחו דברי רש\"י ז\"ל וכן כתבו ראשונים ואחרונים דאין הפרש בין בגדים שהוא לבוש לבגדים שהוא נוגע בהם ובגדיו לאו דוקא ולא אתא למעט אלא אדם וכלי חרס שאינם מקבלים טומאה כי אם מהאב עצמו וכדאיתא בת\"כ בפרשת שמיני יע\"ש וא\"כ הדרא קושיין לדוכתא וכעת צ\"ע: ודע שדקדק רבינו לומר אדם מישראל למעט עכו\"ם שאינו מציל בגדים וכדאיתא בת\"כ יכול אף הבהמה והעכו\"ם יהיו מצילין בגדים בבית המנוגע ת\"ל יכבס בגדיו כל המטמא בגדים מציל בגדים בבית המנוגע הבהמה והעכו\"ם שאין מטמאין בגדים אין מצילין בגדים בבית המנוגע ע\"כ. ובמ\"ש רבינו אדם מישראל ממעט הבהמה והעכו\"ם וכבר כתב דין זה בפירוש בסעיף ז'. ודע דהא דאמרינן דבגדים שהוא לבוש מציל אותם אין חילוק בזה בין אם נכנס דרך פנים או דרך אחוריו דבכל ענין אינו מטמא כלים שהוא לבוש אלא כששהה שם כדי אכילת פרס וכן כתבו התוספות בפרק ידיעות הטומאה עלה י\"ז ד\"ה אפי' ונראה דאף אם לא נכנס כולו שאינו טמא מציל הבגדים וכדתנן פי\"ג דנגעים מ\"י היה עומד בחוץ ופשט ידו לפנים וטבעותיו בידיו ר\"י מטמא מיד וחכ\"א עד שישהה כדי אכילת פרס הרי דאף דליכא טומאה באדם הלובש מציל את הבגדים אם לא שהה ומיהו לר\"י נראה דדוקא בנכנס רובו דרך פניו או כולו דרך אחוריו הוא שמציל הבגדים אבל אם נכנס דרך פניו ולא הכניס רובו או שהכניס רובו דרך אחוריו אינו מציל הבגדים שהוא לבוש ואף אם שהה נטמאו כליו מיד משום דלדידיה יפה כח הטמא להציל מכח הטהור וכדאיתא בתוספתא אבל לחכמים אין חילוק בזה ולעולם כלים שהוא לבוש בהם אינם מטמאים עד שישהה: " + ], + [], + [ + "מי שהיה עומד בבית מנוגע וכו'. והכי תנן בפי\"ג מ\"י וכתב שם הר\"ש דמתניתין איירי דטבעותיו באצבעותיו והיו דרך מלבוש אבל אם היו בקומצו אע\"פ ששהה טהורים דבחוץ קיימי ולא שייכי גביה כך היה נראה מתוך הסברא אבל בתוספתא משמע דאם היו בקומצו טמאין מיד ע\"כ. ואני תמיה דאיך עלה בדעת הרב שיהיו טהורים דהא נטמאו משום מגע וכי תימא דאין כלים מקבלים טומאה כי אם מאב הטומאה ולא מהולד וכמו שפסק רבינו בפ\"ה מהלכות טומאת מת דין ז' ואדם זה הנוגע בטבעות אינו אב הטומאה כי אם ראשון לטומאה אי משום הא לא איריא דכלל זה לא נאמר אלא לאחר שפירש ממטמאיו או בדברים שאינם מטמאים במשא אבל כל דבר שמטמא במשא אדם המתטמא בו עד שלא פירש ממטמאיו מטמא בגדים וכמ\"ש רבינו בפ\"ו מהלכות אבות הטומאה דין י\"ב וא\"כ אדם זה שנטמא בבית המנוגע אם נגע בכלים שהם חוץ לבית פשיטא שהכלים טמאים מיד ולא בעינן שהייה כיון שאינם דרך מלבוש: " + ], + [], + [ + "הצרעת הוא שם האמור בשותפות כו'. קרוב לזה כתב רבינו בפירוש המשנה פרק י\"ב דנגעים משנה ה' יע\"ש: סליקו להו הלכות טומאת צרעת " + ] + ] + ], + "sectionNames": [ + "Chapter", + "Halakhah", + "Paragraph" + ] +} \ No newline at end of file diff --git a/json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Mishneh LaMelech/Sefer Taharah/Mishneh LaMelech on Mishneh Torah, Defilement by Leprosy/Hebrew/merged.json b/json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Mishneh LaMelech/Sefer Taharah/Mishneh LaMelech on Mishneh Torah, Defilement by Leprosy/Hebrew/merged.json new file mode 100644 index 0000000000000000000000000000000000000000..662fa26d9767068a1f0ab9d59aaa5e7374560baf --- /dev/null +++ b/json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Mishneh LaMelech/Sefer Taharah/Mishneh LaMelech on Mishneh Torah, Defilement by Leprosy/Hebrew/merged.json @@ -0,0 +1,237 @@ +{ + "title": "Mishneh LaMelech on Mishneh Torah, Defilement by Leprosy", + "language": "he", + "versionTitle": "merged", + "versionSource": "https://www.sefaria.org/Mishneh_LaMelech_on_Mishneh_Torah,_Defilement_by_Leprosy", + "text": [ + [], + [ + [ + "וכמה יהיה אורכן כדי שיהיו נטלות בזוג. וכ\"כ בפ\"ח גבי שער צהוב. וראיתי למרן בריש פ\"ב שכתב פרק בא סימן פלוגתא דתנאי ואיפסיקא הלכתא כמחמיר ע\"כ. ודברי מרן באו בקיצור דודאי כשנחלקו התנאים בשיעורין בין לקולא בין לחומרא נחלקו אלא דאנן מספקא לן הלכתא כמאן ופסקינן ככולהו להחמיר וכמ\"ש הרא\"ש שם וא\"כ היה לו לרבינו לפרש שטומאת שער לבן וטומאת שער צהוב בשיעור דנטילת הזוג שהוא טומאת ספק דנפקא מינה טובא לענין דינא בין טמא ודאי לטמא מספק דמלבד לענין מגע תרומה וקדשים דטמא ודאי שורפין וטמא מספק תולין עוד נפקא מינה דטמא ודאי מתוך החלט מביא קרבן אשם לטהרתו ואילו טמא מספק אינו יכול להביא קרבן שהרי אשם אינו בא בנדר או בנדבה ואין לו תקנה אלא שיכתוב נכסיו לאחרים ויביא קרבן עני שהוא חטאת העוף שבאה על הספק וכמבואר כל זה בדברי רבינו והרי בפ\"ב גבי ספק שער לבן קודם ספק בהרת קדמה ביאר לנו רבינו שטומאתו מספק. הן אמת שראיתי למרן בריש הלכות פרה שכתב בשם הר\"י קורקוס דסובר רבינו דלא אמרינן הלכה כדברי כולם להחמיר אלא לגבי בן ובת אבל לענין פרה נקטינן כר\"ע דאמר כדי שיהיו ניטלות בזוג ע\"כ. ולפ\"ז היה אפשר לומר דרבינו ס\"ל שהוא טמא ודאי בשיעורא דניטלת בזוג אלא שדברי הר\"י קורקוס הם מתמיהים שהרי גבי שער שחור המציל בנתקים כתב בפ\"ח דאינם מצילות עד שיהיו אורכן כדי לכוף ראשן לעיקרן ולר\"ע בשיעורא דנטלת בזוג מצילות ולומר שכוונת הר\"י קורקוס הוא שדעת רבינו הוא להוציא מן הכלל דוקא פרה אבל נגעים ובן ובת שוים הם ועל כולם אמרו הלכה כדברי כולם להחמיר הנה מלבד שכפי זה הדרא קושיין לדוכתיה דלמה לא ביאר לנו רבינו גבי נגעים שטומאתו בספק הדבר מצד עצמו לא ניתן להאמר דבשלמא אי אמרינן שלא אמרו הלכה כדברי כולן להחמיר אלא גבי בן ובת ניחא שסתמו דבריהם ואמרו הלכה כדברי כולן להחמיר ולא קאי אלא לבן ובת משום דההוא פירקא דיני דבן ובת קיימי ביה אבל לומר דגם גבי נגעים אזלינן לחומרא וגבי פרה הלכה כר\"ע הוא דבר מתמיה ומנא ליה לרבינו למיפסק בסכינא חריפא דברי מר עוקבא. הכלל העולה שדברי מהר\"י קורקוס הללו לא ניתנו להאמר כלל והדרינן לקושיין דלמה לא ביאר לנו רבינו שטומאתו מספק וכן גבי נתקין היה לו לבאר שאם היו כדי נטילת זוג טמא מספק ואם היה כדי לכוף ראשן טהור ודאי ולומר שסמך על מ\"ש בפ\"ב מהלכות אישות הוא דוחק גדול בעיני וצ\"ע. עוד זאת אדרש במאי דאמרינן הלכה ככולם להחמיר אף בנגעים כמו שנתבאר לעיל ואמאי הא תנן בריש פ\"ה דנגעים כל ספק נגעים טהור וכבר ביארו שם דעד שלא נזקק לטומאה ספיקו טהור והכי תנן בפ\"ד דטהרות משנה י\"ב והכי מייתי לה בפ\"ב דנזיר וא\"כ מי שראה אותו הכהן שנולד בו בהרת ובה שער לבן כדי נטילת זוג אמאי מחליטו הכהן והלא ספק נגעים הוא עד שלא הוזקק לטומאה דקי\"ל דטהור וכן פסק רבינו בפ\"ו דנגעים דין ה' ולא הוציא מן הכלל אלא שנים. ואף שכלל זה דספק נגעים שהוא טהור לא למדו אותו בת\"כ אלא גבי פשיון הוא הדין נמי גבי ספק דשער לבן וכמו שהכריח שם הר\"ש מהתוספתא שגם בספק דשער לבן אמרינן ספק נגעים טהור וכבר הביא רבינו תוספתא הלזו סוף פ\"ו ומלבד מה שהכריח הר\"ש מהתוספתא שדין זה דספק נגעים דטהור שהוא בכל סימני טומאה יש להכריח זה ממאי דתנן בריש פ\"ה דנגעים כל ספק נגעים טהור חוץ מזה וכו' וקאי למתני' דלקמיה דספק בהרת קדמה לשער לבן וכן בסימן דמחיה כתבו האחרונים דכל ספק שיש במחיה ספיקו טהור ומרן ז\"ל בפ\"י מהלכות נגעים דין י\"ב על מ\"ש רבינו ספק עמד ספק לא עמד ספיקו טהור כתב אפשר שהוא מדתנן ספק נגעים טהור ע\"כ. הן אמת שדבריו שם הם מתמיהים ואחרי בקשת המחילה הראויה אהה אדוני מה ענין זה לזה אם אמרו בספק נגע דספיקו טהור יאמר בודאי נגע וספק נטמא הטהור לא ראי זה כראי זה. גם בתירוץ האחר שכתב שם מרן משום דהוי ספק טומאה בר\"ה דסתם אילן הוא ר\"ה גם זה לא יתכן דחלוקי דינים אלו של ר\"ה ורה\"י אין כאן מקומם בהלכות אלו וכבר ביארם רבינו במקומם הראוי להם ודבריו הללו דספק עמד דספק לא עמד הם משנה ערוכה בפ\"ג דעדיות מ\"ז ובפ\"ו דטהרות מ\"ב וכבר הביא רבינו משנה זו בפט\"ו מהלכות אבות הטומאה דין ה' ובריש פי\"ד מהלכות אבות הטומאה מנה רבינו י\"ב ספיקות שטהרו חכמים ובכללם מנה ספק נגעים ספק עובר ועומד וספק ר\"ה הרי לך מבואר דספק עובר ועומד לאו מדין ספק נגעים ולא מדין ספק ר\"ה נגע בה וכל זה הוא מבואר. והנה יצאנו מכוונתנו ונחזור למה שעמדנו דלמה מר עוקבא אזל לחומרא בספק דשיעור שער לבן הן אמת דאי מקרא ילפינן הך דינא דספק נגעים דטהור וכמ\"ש מרן דאיתא בת\"כ וכבר הביא הר\"ש קרא דת\"כ בפ\"ה דנגעים עלה דמתניתין דספק נגעים אפשר לומר דכי אגמריה רחמנא למשה דספק נגעים טהור לא אגמרי' אלא בספק דמציאות לא בספק דחסרון ידיעה דלא ידעינן הלכתא כמאן דהא לא מיקרי ספק דקמי שמיא גליא ומש\"ה בספק זה דלא ידעינן הלכתא כמאן בשיעורין אזלינן לחומרא אך מסוגיא דפ\"ב דנזיר עלה ס\"ה מוכח שדין זה דספק נגעים דטהור לאו מקרא ילפינן לה שאמרו מנא ה\"מ אמר רב יהודה אמר שמואל אמר קרא לטהרו או לטמאו ופתח בו הכתוב בטהרה תחילה והקשו לזה ואמרו דקרא למילתא אחריתי אתא והנראה שם מדברי התוס' דלית ליה טעמא דקרא אלא טעמא דספק נגעים הוא משום דהעמד גברא בחזקתו שהיה בחזקת טהור וא\"כ הדרא קושיין לדוכתה במחלוקת זה דשערות דנגעים ניזיל לקולא ונוקי גברא בחזקתיה שהיה טהור. ואפשר לומר דלא שייך לומר אוקי גברא אחזקתיה אלא בספק דמציאות דאמרינן אוקי גברא אחזקתיה אך בודאי נעשה המעשה ומספקא לן מילתא היכי אגמריה רחמנא למשה לא שייך לומר לומר אוקי גברא אחזקתיה והכי אגמריה דאטו מפני חזקתו של זה משתנה מאי דאגמריה רחמנא למשה וחילוק זה הוא נכון בעיני, וזה ימים שתמהתי על הרב בעל פני משה וחד דעמיה הלא הוא הרב מהר\"א ששון ז\"ל שלא עמדו בחילוק זה והדברים ארוכים לא עת האסף פה (*א\"ה עיין במה שכתב הרב המחבר בפרק ב' מהלכות אישות): " + ], + [], + [], + [], + [], + [ + "שנאמר והיא הפכה שער לבן כו'. עיין ברכת הזבח (דף ל\"ד ע\"ב): " + ], + [], + [], + [ + "ויראה לי שטומאתו בספק. (א\"ה הנה הרב תי\"ט ספ\"ד דנגעים ס\"ל דבודאי מחזיקין לטומאה זו ובסוף דבריו כתב וז\"ל אמנם ראיתי להרמב\"ם שכתב אדהכא בספ\"ב מהלכות ט\"צ דיראה לו דטומאתו בספק ועיין בחיבורו ספ\"ד מהלכות ממרים ע\"כ. ונראה דכוונתו להקשות דלפי דברי רבינו שכתב שטומאתו בספק מדרבנן א\"כ לא משכחת לה דזקן ממרא יתחייב מיתה על זה כיון שאינו דבר דבמזיד חייב כרת ועל שגגתו חטאת קבועה מאחר שהטומאה מדבריהם כמבואר פח\"י מהלכות פסולי המוקדשין דין ט\"ו ועיין בסוגיא דפ\"ב דנדה אהא דתנן חמשה דמים טמאים באשה יע\"ש ברש\"י ויראה ליישב דנהי דבנדון זה עצמו אינו חייב כרת ומ\"מ הוא דבר המביא לידי דבר שזדונו כרת דאם נגע ככר של תרומה אינו נאכל כמבואר פי\"ג מהלכות שאר אבות הטומאה דין י\"ב וא\"כ אם קידש בו את האשה אינה מקודשת כיון דאין בו שוה פרוטה דלא חזי אלא להסקה וכה\"ג כתבו התוספות פרק הנחנקין (דף פ\"ז ע\"ש): " + ] + ], + [], + [], + [], + [ + [ + "ובית השחי וכף הרגל כו'. רש\"י בפרק ד' דערכין (דף ח\"י) כתב דבין אצבע לאצבע דרגל אינו מעכב את ההופך כולו לבן וזה אינו דלא ממעטינן מרגלו ולא רגלו בכלל אלא דוקא כף הרגל ובפירוש אמרינן בת\"כ את כל בשרו להביא את בין אצבעות ידים ורגלים וכן במתני' פרק ו' לא תנן אלא כף הרגל וזה פשוט: " + ] + ], + [], + [ + [ + "נגעי הראש והזקן כו'. כתב הראב\"ד מהתוספתא נראה כו'. ולי נראה דמתני' בפרק עשירי דנגעים אתיא כתורת כהנים דתנן כיצד מגלחין את הנתק מגלח חוצה לו ומניח שני שערות סמוך לו כדי שיהא ניכר אם פשה ואם כדברי התוספתא שיש שינוי בעור הנתק אף שאינו מניח שתי שערות הרי ניכר אם פשה כמו כל מראות נגעים שניכר בהם הפשיון אלא ודאי דס\"ל למתני' דליכא שינוי בעור ומשום הכי מניח ב' שערות סמוך לו כדי שיהא ניכר אם פשה: " + ], + [], + [ + "ואפילו היה נזיר ה\"ז מגלח. עיין במ\"ש רבינו בפ\"ז מהלכות נזירות דין ט\"ו טעם לנזיר שמותר לתגלחת מצוה ואותו הטעם לא שייך כאן שהרי כתב דימי חלוטו אינם עולין לו כו' והכא מיירי בימי הסגרו דעולין לו וכמ\"ש רבינו שם דין ט'. אך לפי מ\"ש שם הראב\"ד דשאני עשה ולא תעשה דנזיר דקילי משום דאיתנהו בשאלה טעם זה שייך נמי לתגלחת דימי הסגרו אלא שאני תמיה בזה דמלישנא דת\"כ דמייתי מרן ז\"ל משמע דדרשי מקרא דכתיב והתגלח ולא כתיב וגלח שבא לרבות אפילו נזיר ולרבינו ניחא דאיצטריך קרא משום דמיירי בימי הסגר ועולין לו. אך לטעמא דהראב\"ד למה לי קרא תיפוק לי דעשה ול\"ת דנזיר קילי ודחי להו עשה דמצורע ואולי עשה זה דוהתגלח לא חשיב עשה שהרי לא מנו אותו מוני המצות בכלל העשין ואינו אלא הכנה כדי לידע הפשיון ולא דמי לתגלחת מצוה דכתיב וגלח שהוא עשה גמור וכמו שמנו אותו מוני המצות ומש\"ה איצטריך הכא לרבות מקרא דנזיר לתגלחת וצ\"ע ועיין ברכת הזבח (דף ל\"ד ע\"א) ודו\"ק: " + ] + ], + [ + [ + "הכל מתטמאים בנגעים כו'. משנה רפ\"ג דנגעים וכתב הר\"ש בריש פי\"ב דנגעים דתניא בת\"כ אחוזתכם מיטמא בנגעים ואין אחוזת עכו\"ם מיטמא בנגעים וכשם שאין אחוזתם מטמאה בנגעים כך אין בגדיהם וגופן מיטמא בנגעים והכי גריס ר\"ע. ונראה דהיקש זה הוא מדכתיב זאת התורה לכל נגע הצרעת ולנתק ולצרעת הבגד ולבית הרי דהקיש הכתוב נגעי הגוף והבגדים והבתים וכ\"כ רבינו בספי\"ג מהלכות אלו. וקשה דלגופם למה לי היקש תיפוק ליה מדכתיב אדם כי יהיה בעור וישראל קרויים אדם ואין עכו\"ם קרויים אדם כדאמרינן גבי טומאת אהל. ואולי איצטריך ההיקש לרבנן דפליגי עליה דרשב\"י ואית להו דעכו\"ם מטמאים באהל ולא דרשי מלת אדם למעט עכו\"ם. אך בנוסחת ת\"כ שבידינו לא גריס וגופם וכ\"כ רבינו רפי\"ב דנגעים. ולפי גירסא זו נראה דס\"ל לת\"כ דלגופם לא איצטריך היקשא דת\"ל ממלת אדם וכ\"כ הר\"ב תיו\"ט רפי\"ב דנגעים. ודע שיש חילוק בין נגעי הגוף לנגעי בגדים ובתים לגבי עכו\"ם ונתגייר דאלו בנגעי הגוף הנגעים שהיו בו קודם שנתגייר אינן מטמאים אותו אף שעודם בו לאחר שנתגייר וכדתנן בריש פרק ז' אבל גבי בגדים ובתים נראה דהדין דיראו בתחילה וכדתנן רפי\"א הלוקח בגדים מן העכו\"ם יראו בתחילה והכי תנן רפי\"ט. הרי שאע\"פ שנולד הנגע בזמן שהיה טהור אם אח\"כ בא לרשות ישראל יראו בתחילה ה\"נ בעכו\"ם שנתגייר וכבר כתב רבינו בריש פרק י\"א טעמא דמילתא דכתב יראו בתחילה אפילו על נגע הנמצא בבגדו קודם שנתגייר ולא דמי כו' יע\"ש: " + ], + [ + "הטומאה והטהרה תלויה בכהן וכו'. בת\"כ ס\"פ תזריע אמרינן לטהרו או לטמאו כשם שמצוה לטהרו כך מצוה לטמאו ועיין במ\"ש שם הרב קרבן אהרן ול\"נ דכוונת הברייתא היא לרמוז מאי דאמרינן בפ\"ק דמ\"ק (דף ז') מר סבר בכהן תליא מלתא אי טהור א\"ל טהור ואי טמא שתיק ומש\"ה לטהרו או לטמאו כתיב. ואתיא ברייתא זו כרבי יוסי וכסתם מתניתין דהתם ודו\"ק: " + ], + [ + "כהן שטימא את הטהור וכו'. תוספתא פ\"ק דנגעים ומסיים בה כהן שטימא את הטהור וטיהר את הטמא ונזקק לו בסוף שבוע אע\"פ שטימא את הטמא וטיהר את הטהור לא עשה ולא כלום וכבר הביא הר\"ש תוספתא זו בריש פ\"ג יע\"ש: " + ], + [], + [], + [], + [ + "בכל יום רואין את הנגעים וכו'. (א\"ה כל דין זה ודברי מרן נתבאר בארוכה בדברי הרב המחבר ז\"ל בפ\"ז מהלכות שביתת יו\"ט יע\"ש): " + ], + [ + "שנאמר וצוה הכהן ופנו את הבית וכו'. בפ\"ק דמ\"ק איכא מאן דמפיק להאי דרשא מקרא דוביום הראות בו ואמרינן מאי בינייהו אמר רבא דבר הרשות איכא בינייהו דלמאן דמפיק ליה מקרא דופנו אף לדבר הרשות ממתינין ורבינו ז\"ל שפסקו כרבא הי\"ל לבאר כל זה ואף אביי דאמר משמעות דורשין נראה דס\"ל דלכ\"ע אף לדבר הרשות ממתינין וכמ\"ש התוס' שם (דף ח') ד\"ה נפקא ובלאו הכי הי\"ל לרבינו לפסוק כרבא נגד אביי ודו\"ק. (א\"ה עיין בדברי הרב המחבר לקמן פי\"ד מהלכות אלו דין ד'): " + ] + ], + [ + [ + "התולש סימני טומאה וכו'. דין זה הוא בפ\"ז דנגעים מ\"ד התולש סימני טומאה והכוה את המחיה עובר בלא תעשה וכתב שם רבינו תולש סימן טומאה הוא שיסיר שער לבן או יחתוך המחיה או הדומה לזה וכן פירש ר\"ע התולש סימני טומאה כגון שער לבן בעור בשר ושער צהוב בנתקים והכוה את המחיה דמשנכוית אינה סימן טומאה ע\"כ. ומכל זה נראה דליכא לא תעשה אלא דוקא בתולש סימני טומאה אבל אם לא היו בו סימני טומאה ותלש הנגע לא הזהיר הכתוב על זה אלא שקשה לזה מ\"ש רבינו או אחר הפטור ולאחר הפטור ליכא סימני טומאה ואפשר היה לדחוק ולומר דמיירי שנולדו בו סימני טומאה אחר הפטור אלא שקשה דאם נולדו סימני טומאה פשיטא שהוא עובר בלאו ובת\"כ מרבה לאחר הפטור מדכתיב לשמור מאד ומה הפרש יש בין קודם שנזקק לטומאה לנולדו בו סימני טומאה אחר הפטור. וראיתי בפי\"ט דשבת עלה קל\"ב דפריך תינח נגעים טמאים נגעים טהורים מאי איכא למימר ופירש\"י נגעים טהורים כגון בהק ופרחה בכוליה ובכולהו איתרבו לאיסור קציצה בספרי אין לי אלא משנזקק לטומאה עד שלא נזקק לטומאה מנין ת\"ל ככל אשר יורו ע\"כ, ונראה דרש\"י לאו מהכא קא יליף משום דמדברי ספרי הללו לא שמעינן אלא דאף קודם שנזקק לטומאה עובר בלאו אבל בבהק או בפרחה בכולו לא שמעינן מהכא אלא דבספרי הכי איתא אין לי אלא משנזקק לטומאה עד שלא נזקק ולאחר הפטור מנין ת\"ל וכו' ומדרבי קרא לאחר הפטור לאזהרה מהתם יליף רש\"י דאף בבהק או שפרחה בכולו איכא אזהרה דהא כולם טהורים הם. הן אמת דאי לאו דברי רש\"י היה נ\"ל דלעולם לא הזהיר הכתוב אלא בתולש אחד ממראות נגעים ואף שגזר הכתוב שיהיה טהור כגון שעמד בעינו בשבוע ב' או שפרחה בכולו מתוך החלט מ\"מ איכא אזהרה לתולש כיון שהוא ממראות נגעים ואפשר שיבוא לידי טומאה כגון שיפשה או אם פרחה בכולו שיולד בו מחיה כעדשה אבל בבהק שאינו סימן טומאה ואינו מארבע מראות נגעים ליכא אזהרה. וזהו שרבינו לא כתב בחיבורו דין זה דבהק. ויש להסתפק בתולש לאחר הפטור מהו שילקה מי אמרינן כיון דאינו לוקה אא\"כ הועילו מעשיו וכמ\"ש רבינו א\"כ בלאחר הפטור נמי נהי דאיכא אזהרה אבל מלקות ליכא דהא לא עשה ולא כלום דמתחילה נמי קודם התלישה טהור היה או דילמא שאני התם שהיה טמא ואף לאחר שתלש עדיין בטומאתו עומד נמצא שלא תלש סימני טומאה אבל בלאחר הפטור לעולם לוקה ולא מצאתי גלוי לדין זה. ודע שראיתי לתוספות בפ\"ק דשבועות עלה ד' ד\"ה בקוצץ שכתבו בשם ריצב\"א דההיא דר\"א דמילה לא איירי אלא בד' מראות וטהורים דקאמר כגון דעמד בעיניו בזה ובזה או כהה וקרי ליה טהורים לפי שאין מוחלט ע\"כ. אך מדברי רש\"י שכתב בהק נראה שחולק בזה. ודע שעדיין יש לי משא ומתן בדינים אלו ובמקום אחר אנופף ידי אם יגמור ה' בעדי: ומ\"ש רבינו ומותר למצורע לישא במוט על כתיפו וכו' ע\"כ. מסוגיית הגמרא בפרק ר\"א דמילה עלה קל\"ג מתבאר דלדידן דקי\"ל כר\"ש דדבר שאין מתכוון מותר ע\"כ קרא אתא להיכא שבסיב זה או במוט ודאי יתלוש הנגע דהוי פסיק רישיה ולהכי איצטריך קרא דלעשות דאם הוא דבר שאפשר שיתלש ואפשר שלא יתלש למה לי קרא דדבר שאינו מתכוין מותר ולא ידעתי למה לא ביאר זה רבינו וראיתי בספרי הביאו הר\"ש בפ\"ז דנגעים ולעשות עושה אתה בה והולך ואי אתה חושש שמא הלכה לה צרעת ע\"כ. ומדקתני שמא משמע דלאו פסיק רישיה הוא ונראה דברייתא זו אתיא כר\"י דסבירא ליה דבר שאין מתכוין אסור: ומ\"ש רבינו או הקוצץ הנגע כולו מבשרו נראה דהאי מבשרו ל\"ד דה\"ה דקוצץ נגע מזולתו ג\"כ עובר בלאו דהא בפי\"ט דשבת (דף קל\"ב) אמרינן דאיצטריך בשר גבי קטן דמילה דוחה את הצרעת ורבא מפיק לה מק\"ו דשבת ורבינו כתב דטעמא הוא משום דאתי עשה ודחי לא תעשה ואי אמרת דליכא לאו אלא בקוצץ בהרתו פשיטא דמילת קטן דוחה את הצרעת שהרי המל מקיים מצות עשה ואינו עובר בלאו. אלא ודאי שהלאו הוא בקוצץ סימני טומאה בין מבשרו בין מזולתו ואפילו מקטן. ומיהו נ\"ל דכל שקוצץ מדעת בעל הצרעת הנקצץ עובר ודוקא גבי קטן עובר הקוצץ ודייקינא לה מדאמרינן בגמרא ואביי אליבא דר\"ש האי בשר מאי עביד ליה א\"ר עמרם באומר לקוץ בהרתו קא מכוין. ופירש\"י גדול שהוא בר עונשין ואמר למוהל לקוץ בהרתו בכוונה ליטהר ע\"כ. ואי אמרת שאין אזהרה אלא על הקוצץ ולא על הנקצץ מה לנו עם כוונת הנימול כיון שכוונת המוהל שהוא המוזהר אינה לטהרו אלא למולו אלא ודאי דכל שהוא גדול הנקצץ הוא המוזהר. שוב ראיתי לרבינו בפי' המשנה פ\"ח דנגעים משנה ד' שכתב הנה כל מי שיסיר נגע צרעת מגופו או מגוף חבירו או מן הבגד ילקה מלקות והנכון אצלי דלאו זה הוא כלאו דלא יקרחו קרחה ולא ישרטו וכתובת קעקע שכתב רבינו בסוף הלכות ע\"ז שהקורח קרחה בראש חבירו והשורט שריטה בבשר חבירו והכותב כתובת קעקע בבשר חבירו והיה חבירו מסייע בזמן ששניהם מזידין שניהם לוקין אחד שוגג ואחד מזיד המזיד לוקה והשוגג פטור ע\"כ. ה\"נ דכוותה דהאזהרה היא בין לקוצץ בין לנקצץ ולפיכך גבי קטן עובר הקוצץ דומיא דקרחה וגבי גדול כיון שגם הנקצץ עובר איצטריך קרא דבשר להיכא דמכוין לקוץ אף שהקוצץ אינו מכוין אבל גבי קטן כיון שאין הקוצץ מכוין לטהרו לא איצטריך קרא למישרי. ומה שהכריחו לרש\"י לומר דמאי דקאמר רב עמרם באומר לקוץ בהרתו דמיירי באומר למוהל ולא דמיירי כשהוא מל את עצמו ומש\"ה עובר בלאו כיון שמכוין ליטהר אבל באומר למוהל לעולם אימא לך דלא איכפת לן בכוונת הנקצץ כיון שהקוצץ הוא העובר. הוא משום דא\"כ אמאי לא פריך עלה ואי איכא אחר ליעבד כדפריך גבי קטן. שוב ראיתי לרש\"י שכתב ואי איכא אחר שאינו חושש לטהרו ליעביד אחר ולא ליקום אב להתם ע\"כ. משמע מדבריו דאי קאי אב התם אף שהמל אינו מכוין לטהרו אפ\"ה עובר בלאו. וטעמא דמלתא דכיון דהמצוה מוטלת על האב המוהל שליחותיה דאב קא עביד וכיון דכוונת האב הוא לטהרו הרי עובר בלאו וא\"כ לפי זה אין להוכיח מדברי רב עמרם דבגדול הנקצץ הוא המוזהר דלעולם הקוצץ הוא המוזהר ושאני הכא דכיון דהמצוה מוטלת עליו והוא מכוין ליטהר המוהל שליחותיה קא עביד דומיא דאב:
ומ\"ש רבינו כיצד היתה בו בהרת ובה שלש שערות לבנות ותלש אחת כו'. בפרק המצניע (דף צ\"ד) איתמר אחת משתים חייב אחת משלש ר\"נ אמר חייב רב ששת אמר פטור ופסק כרב ששת וכן פסק בפרק ח\"י מהלכות שבת וכתב שם ה\"ה דלא אמרו הלכתא כר\"נ אלא בדיני: " + ], + [], + [], + [], + [ + "מי שהיתה בהרת בערלתו כו'. יש לתמוה על זה דבפרק י\"ט דשבת (דף קל\"ב) אמרינן אימור דאמרי' דאתי עשה ודוחה את ל\"ת לא תעשה גרידא האי עשה ולא תעשה היא ופירש\"י השמר לא תעשה היא ולעשות ככל אשר יורו היינו עשה ע\"כ. והא דקי\"ל דמילה דוחה את הצרעת רבי יאשיה מפיק למילה בזמנה מקרא דבשר ושלא בזמנה אתיא מבינייא ור\"י מפיק למילה בזמנה מק\"ו וכי אתיא קרא דבשר הוא למילה שלא בזמנה כמבואר כל זה באותה סוגיא, והנראה אצלי בדעת רבינו הוא דס\"ל דאידך ברייתא דדריש לעשות אי אתה עושה אבל אתה עושה בסיב שעל רגלו כו' ס\"ל דליכא בתולש סימני טומאה עשה מדדריש לקרא דלעשות לדרשא אחריתי ואם איתא דאתא קרא לעשה מנ\"ל אידך דרשא ופסק רבינו כאידך ברייתא משום דרב אשי פסק הכי דקאמר היכא אמרינן דאתי עשה ודוחה לא תעשה כגון מילה בצרעת משמע דס\"ל דטעמא דמילה דוחה את הצרעת הוא משום דאתי עשה ודוחה לא תעשה ועיין במ\"ש התוספות שם ד\"ה האי עשה. גרסינן בפי\"ט דשבת (דף קל\"ב) דצרעת דוחה את העבודה ופירש רש\"י אזהרה שהזהירה תורה על הצרעת שלא לקוץ בהרתו וכו' ולא אמרינן יקוצו בהרתן ויאכלו פסחים או הכהן יקוץ בהרתו ויעבוד אם הכהנים טמאים בצרעת והקהל טהורים ע\"כ. ולד נגעים טמאים דהא פשיטא דלא יקוץ דאכתי מחוסר טבילה הוא אלא אפילו נגעים טהורים נמי לא יקוץ והא דלא אמרי' דליתי עשה דעבודה ולידחי לא תעשה דצרעת הא קאמר רב אשי התם דלא אמרינן דאתי עשה ודחי ל\"ת אלא כגון מילה בצרעת א\"נ ציצית וכלאים כו' ולא ראיתי לרבינו שהביא דין זה ולא ידעתי למה: " + ], + [], + [ + "ודבר זה בעיירות המוקפות חומה. פירוש שמוקפות חומה מימות יהושע בן נון כ\"כ הר\"ש פרק קמא דכלים משנה ד': " + ], + [], + [], + [], + [ + "ומטמא משכב ומושב כו'. דע דרש\"י והתוספות כתבו בפרק אלו דברים (דף ס\"ז) שהמצורע אינו מטמא משכב ומושב אלא לטמא אוכלין דוקא כדין ולד ואינו עושה המשכב אב כזב וכן הוא סברת הר\"ש בפ\"ק דכלים משנה ג' וכ\"כ הראב\"ד לקמן פי\"ג דין י\"ג ועיין בקרבן אהרן פרשת מצורע פ\"א דין ד' ופ\"ב דין ו' ועיין בסמ\"ג עשין סי' רל\"ה ורמ\"ג ועיין בתוספות פ' בנות כותים (דף ל\"ה) ד\"ה לאחרים ועיין בפ\"ק דיומא (דף ו') ובתוספות שם ד\"ה שמטמא ועיין בספ\"ה דנזיר (דף נ\"ז): " + ], + [ + "ספק עמד ספק לא עמד וכו'. מהר\"י קורקוס ז\"ל כתב בחידושיו שלא מצא דין זה מבואר אלא דמטי בה מהא דקי\"ל ספק נגעים טהור ולדידי אין הנדון דומה לראיה וכמבואר. גם הטעם השני שכתב מרן לא נתיישבה דעתי בו והאמת שדברי רבינו הם משנה ערוכה בפ\"ג דעדיות מ\"ז ובפ\"ו דטהרות משנה ב' ועיין מ\"ש רבינו שם בפי' המשנה וכבר הביא רבינו משנה זו בפט\"ו מהלכות שאר אבות הטומאה דין ה' יע\"ש וזה פשוט (א\"ה עיין במ\"ש הרב המחבר לעיל פ\"ב מהלכות אלו דין א' ועיין בפרק קמא דקידושין (דף ל\"ג) דמבואר בגמרא דאם טמא עומד תחת האילן והטהור יושב לא נטמא הטהור יע\"ש ברש\"י): " + ] + ], + [ + [ + "ומביא שתי צפורים דרור וכו'. דין זה הוא משנה ערוכה רפי\"ד דנגעים ודין זה דבעינן דרור נתבאר בת\"כ גבי טהרת נגעי בתים דכתיב ושלח את הצפור החיה אל מחוץ לעיר רבי יוסי הגלילי אומר שחיה חוץ לעיר ואיזו זו דרור ע\"כ. ומינה ילפינן לטהרת האדם ג\"כ דבעינן דרור אך לא נתבאר אם דין זה הוא למצוה דוקא או אף לעכובא והרמב\"ן בפירוש התורה נסתפק בדין זה וכתב ויתכן שאינו אלא למצוה ודיעבד כולם כשרים בו ולפיכך הוצרכו בת\"כ למעט הטמאות. והנה דברי הרמב\"ן הללו באו סתומים הרבה דמעיקרא כתב דלפי דעתו שם צפור כולל כל המינים הקטנים בין טמאים בין טהורים וכתב דמה שדרשו רבותינו כל צפור טהורה לרבות של מצורע לאו מיתורא דטהורה נפיק דהא צפור כולל אף לטמאים אלא מיתורא דכל ונסתייע לזה ממה שדרשו בת\"כ טהורות ולא טמאות אלמא דשם צפור כולל אף לטמאות ומש\"ה הוצרכו למעטם מאומרו חיות ואח\"כ הביא דעת רז\"ל שכל עופות טהורים נקראים צפור אבל טמאים אינם נקראים צפור וכדאיתא בפרק שלוח הקן עלה קל\"ט וא\"כ איך כתב לדעת רז\"ל ולפיכך הוצרכו בת\"כ למעט הטמאות. וראיתי להרב מהר\"י אבוהב ז\"ל בפירושיו להרמב\"ן שכתב דמ\"ש הרמב\"ן ויתכן הוא תירץ לקושיא שהוקשה לו לדעת רז\"ל דלפי דעתם דאית להו שצפור הוא שם כולל לעופות טהורים א\"כ למה הוצרך הכתוב לפרש טהורות שהרי שם צפור מורה על הטהורים לזה אמר הר\"ם ז\"ל ויתכן כו' כלומר מה שהוצרך הכתוב לומר טהורות לפי שאמר שהיו צפרי דרור והיה עולה בדעת שאפילו בדיעבד צריך שיהיו צפורי דרור לזה אמר הכתוב טהורות כלומר אע\"פ שאמרתי שהמצוה בצפורי דרור אע\"פ כן לענין עכוב אין צריך לדקדק אלא שלא יהיו טמאות וזהו להורות שכל צפור כשר בדיעבד כו' וא\"כ יהיה מה שאמר טהורות כאילו חוזר לומר צפרים ע\"כ. ולי נראה ליישב דברי הרמב\"ן באופן אחר והוא דבתחילה היה סבור דכל הדברים שהצריך הכתוב בטהרת המצורע הם לעכב וליכא למימר שהוא למצוה דוקא שהרי כתיב תורה ואמרינן בכמה דוכתי דכ\"מ שנאמר תורה הוא לעכב ועוד דכתיב תהיה דמשמע עכובא ומש\"ה הביא ראיה לסברתו דאית ליה דצפור כולל אף לטמאים מדהוצרך הכתוב לומר טהורות למעט טמאות דאם היה עולה בדעת שכל אלו התנאים אינם אלא למצוה ליכא סייעתא להר\"ם מדהוצרך הכתוב לומר טהורות דאימא דאף דצפור אינו נקרא אלא הטהור מ\"מ חזר הכתוב לומר טהורות ללמדנו שהוא מעכב כדאמרינן בפרק הקומץ כ\"מ שחזר הכתוב ושנה אינו אלא לעכב וא\"כ ליכא סייעתא לדעת הר\"ם אלא משום דס\"ל דכל הנאמר בפרשה הוא לעכב מאומרו תורה ותהיה. לזה הכריח דמדהוצרך הכתוב לומר טהורות למדנו דהטמא נקרא צפור ג\"כ אך לדעת רז\"ל דצפור אינו נקרא כי אם הטהור קשה מאומרו טהורות לזה תירץ דאפשר דהתנאים הנאמרים בפרשה אינם אלא למצוה ולא לעכב ואם עשה הטהרה במין שאינו דרור נטהר דלא דרשינן לא תורה ולא תהיה ולפיכך הוצרכו בת\"כ למעט טמאות לומר שתנאי זה אינו כשאר התנאים ואם עשה הטהרה בטמאים אף בדיעבד לא עשה ולא כלום ונסתייע לזה שאין כל הדברים הנאמרים בפרשה לעכוב ממה ששנינו שתי צפורים מצוותן שיהיה שוות במראה בקומה בדמים ולקיחתן כאחד ואע\"פ שאינם שוות כשירות וא\"כ הוא הדין דרור דבדיעבד כשרות אע\"פ שאינה דרור והוקשה לו להרמב\"ן ממאי דתנן שחט אחת ונמצאת שאינה דרור יקח זוג לשניה דמשמע דבדיעבד נמי לא מהני ותירץ דהטעם בזה שאע\"פ שבדיעבד כולן כשרות כשהם שני מינים פסולות ובסוף דבריו כתב והנכון שיעלה מכל זה הוא שנאמר שכל צפור שאינו דרור פסול אפי' בדיעבד מן המדרש הזה שלא שנו במשנתנו מצוותן שיהיו דרור ואע\"פ שאינם דרור כשרות כמו ששנינו בשוות וכל הדרורים בעלי פטפוט הם ומה שאמרו בת\"כ לא טמאות מפני שיש בטמאין מינים שהם דרור כגון הסנונית לר\"א או יהיה פירושו למעט טמאות לך שהם האסורות והטריפות כמו שהעלו בפרק שלוח הקן וזהו ההגון בעיני עכ\"ד. והנראה אצלי בכוונת דברי הרמב\"ן הללו בשני התירוצין שכתב למה שאמר בת\"כ ולא טמאות שהם כלפי השני פירושים שכתב. הראשון הוא לפי דעתו דצפור הוא שם כולל גם לעוף טמא. והשני הוא דעת רז\"ל שצפור הוא דוקא עוף טהור וכבר כתב שדבר זה הוא מחלוקת תנאים בירושלמי. והנה כתב דדרור הוא מעכב ועל זה הוקשה לו ממה שאמרו בת\"כ טהורות ולא טמאות וקושיא זו היא אף כפי סברתו דצפור הוא כולל אף לטמאים דלמאי איצטריך למעט טמאות ת\"ל שהטמאות אינם דרור וכיון שדרור מעכב למה לי למעט טמאות אפילו טהורות כל שאינם דרור לא מהני ותירץ דאיכא סנונית שהיא דרור והיא טמאה וממלת צפורים לא מימעיט מש\"ה כתב קרא טהורות ותירוץ זה יצדק כפי סברתו אך למ\"ד דצפור הוא דוקא הטהור למה לי קרא דטהורות לסנונית דאף שהיא דרור כיון שהיא טמאה אינה בכלל צפורים ותירץ דלדעת זו כוונת הברייתא שאמרה ולא טמאות היינו טמאות לך שהם האסורות ותירוץ זה הב' יצדק ג\"כ כפי סברתו אף אם נאמר דליכא בטמאים דרור אך התירוץ הראשון לא יצדק כי אם כפי סברתו דוקא וזה פשוט. ופי' דרור אמרינן בס\"פ האורג עלה ק\"ו וברפ\"ג דביצה עלה כ\"ד אמר רבה בר רב הונא הכא בצפור דרור שאינה מקבלת מרות דתנא דבי רבי ישמעאל למה נקראת דרור שדרה בבית כבשדה ע\"כ. ופירש\"י שדרה בבית כבשדה שיודעת להשמט בזוית הבית לכל צד ולכך נקראת דרור על שם דירה שדרה בכ\"מ ע\"כ. אך כפי מדרשו של רבי יוסי הגלילי שכתבנו בתחילת דברינו דמפיק לה מדכתיב החיה על פני השדה וזו היא דרור נ\"ל דס\"ל שדרור הוא מלשון וקראתם דרור שהוא חפשי כלומר שחיה היא על פני השדה שאינה מקבלת מרות ואלמלא דברי רש\"י הייתי מעמיס פירוש זה אף בדברי הגמרא והכוונה שאף בהיותם בבית אינה מקבלת מרות אלא דרה בבית כבשדה ויודעת להשמט ולעולם אינה מקבלת מרות ולפיכך נקראת דרור מלשון חירות וכן פירש הראב\"ע עלה דקרא דודרור קן לה יע\"ש:
ודע שכתב רבינו עובדיה ריש פי\"ד דנגעים וז\"ל וצריך לומר שאע\"פ שעל שם כך הוא נקרא צפור דרור לא מפני כן כל צפור שאינו מקבל מרות הוא שכשר לטהרת מצורע דהא אמרינן בפ\"ב דסוטה (דף ט\"ז) בצפור דרור שיערו רבנן אין לך גדולה שמדחה את המים ואין לך קטנה שנדחית מפני המים ומצאתי להרמב\"ן בפירוש התורה כו' יע\"ש. ולא ידעתי כוונתו דהא מאותה סוגיא מוכח דכל צפור דרור שיעור אחד יש לו ומש\"ה אמרו שמביא מים רביעית ובפ\"ג דביצה עלה כ\"ה מוכח דצפור דרור הוא מין קטן דאמרינן וצפור דרור צריכה ליקשר בכנפים כדי שלא תתחלף באמה. ופירש\"י דרור קטנה היא והאם והבת שוות ע\"כ. ובפ\"ב דע\"ז אמרינן אי זו היא יורה קטנה כל שאין ראש צפור דרור יכול ליכנס בתוכה יע\"ש. והרמב\"ן מעולם לא נסתפק בזה אלא שבתחילה היה סבור דשם צפור אינו אלא לעופות הקטנים והביא ראיה לזה מסוגיא זו דסוטה דאילו היה כל עוף טהור כשר לטהר היה מהם מי שדמו דוחה כמה לוגין והרב אזיל כפי מה שהיה סבור שדרור אינו אלא למצוה ואעפ\"כ רצה להכריח שלא הכשיר הקטנים שבעופות מסוגיא זו ודחה ראיה זו ואמר ואולי אמרו כן בצפור דרור שהוא מצוה לכתחלה כלומר דשיערו חכמים במה שהוא מצוה לכתחלה שהוא דרור וכבר כתבנו שדרור הוא מין קטן ואה\"נ דבדיעבד אם שחט צפור שאינו דרור והיה גדול שכשר בדיעבד אע\"פ שדוחה את המים. ולפי מה שהסכים הרב שדרור הוא לעכב אתיא סוגיא דסוטה כפשטה דדרור הוא מין קטן ולעולם אינו דוחה רביעית מים וזה פשוט: ודע שאני מסתפק אם דרור הוא מין אחד מהעופות ונקרא זה המין דרור לפי שדר בבית כבשדה או הם מינים רבים בעופות שהם דרור והכתוב הצריך לטהר המצורע שיביא מהמינים שהם דרור שהרי מצינו שיש בעופות טמאים דרור והיא הסנונית וכמ\"ש הרמב\"ן ואפשר שגם בטהורים יש מינים שהם דרור אלא שלפ\"ז צ\"ל שכל המינים שהם דרור כולם הם קטני הכמות שהרי חכמים שיערו בצפור דרור וכן מההיא שכתבנו דצפור דרור צריכה ליקשר בכנפיה וזה הוא קצת דוחק בעיני. ואי אמרינן שהוא מין אחד שהוא דרור בטהורים ניחא טפי. ועיין במהריק\"ו סוף שרש קנ\"ז דמוכח מדבריו דליכא דרור בטהורים אלא מין אחד דהיינו סנונית דכריסה לבנה ודבריו הם תמוהים בעיני דא\"כ למר זוטרא דאמר בפרק אלו טריפות עלה ס\"ב בדיורקא כריסה כ\"ע ל\"פ דאסור כי פליגי בדחיורא כריסה א\"כ לר\"א דאסר אף בדחיורא כריסה צפור דרור שהצריך הכתוב לטהרת מצורע היכי משכחת לה וכן ההיא דצפור דרור דצריך ליקשר בכנפיה צ\"ל דלמר זוטרא ההיא לאו ר\"א היא וכל זה הוא דוחק גדול. והנראה אצלי דודאי סתם צפור דרור הוא מין אחר טהור אלא דרב יהודה חידש ואמר דעוף המסרט כשר לטהרת מצורע כלומר שגם הוא הוא דרור ואליבא דחכמים דמכשירים כשר לטהרת מצורע ועיין במ\"ש התוספות בפרק שלוח הקן עלה קל\"ט ד\"ה ת\"ש יע\"ש:
גרסינן בת\"כ פרשת ויקרא בפ' עולת העוף קרבנו תורים ובני יונה ואין הכשרו תורים ובני יונה והלא דין הוא ומה אם הצפרין שלא כשרו לכפר בפנים כשרו לכפר בחוץ תורים ובני יונה שכשרו לכפר בפנים אינו דין שיכשרו לכפר בחוץ ת\"ל קרבנו תורים ובני יונה ואין הכשרו תורים ובני יונה ע\"כ. ואיכא לעיוני טובא בברייתא זו דלמאי איצטריך לומר דאיכא ק\"ו לאכשורי תורים ובני יונה בחוץ ומש\"ה איצטריך קרא דקרבנו למעט דהא בלא ק\"ו הייתי אומר דבכלל צפרים שאמר הכתוב הוו תורים ובני יונה. וליכא למימר דס\"ל לתנא דברייתא דתורים ובני יונה לא הוו בכלל צפרים ומש\"ה איצטריך לק\"ו דהא בריש פ\"ק דנזיר עלה ג' אמרינן דטעמיה דר\"מ דאמר האומר הרי עלי צפורין שהוא נזיר משום דחיישינן שמא צפרי נזיר נמי קיבל עליו ובגמרא הקשו ודלמא צפרי נדבה קיבל עליו הרי דבכלל צפרים הוו תורים ובני יונה שהרי הדבר פשוט דנזיר טמא והנודר נדבה אינו מביא כי אם תורים ובני יונה. וכי תימא דבלשון בני אדם הוו תורים ובני יונה בכלל צפרים ומש\"ה חיישינן התם משום דבנדרים הלך אחר לשון בני אדם אבל בלשון תורה לא הוו תורים ובני יונה בכלל צפרים זה אינו דהא כתיב ואת הצפור לא בתר וקאי עלה דתור וגוזל דכתיב מקמיה ותו איכא לעיוני דכפי פשטן של דברים דמן הדין היו תורים ובני יונה כשרים לטהר המצורע או משום דבכלל צפרים הם או מדין ק\"ו אלא דגזירת הכתוב היא שלא יועילו לטהר המצורע למה לא נתבאר דין זה בשום מקום ובפרט רבינו המגלה לנו כל סתום למה לא ביאר לנו דין מחודש כזה שתורים ובני יונה לא יועילו לטהר המצורע. והנראה אצלי דודאי דתורים ובני יונה הוו בכלל צפורים וכדכתיבנא אלא דגבי טהרת מצורע הצריך הכתוב דרור ואי לא לא מהני ותורים ובני יונה לא הוו דרור ומש\"ה אי לאו ק\"ו לא הוה אמינא דתורים ובני יונה כשרים לטהר המצורע דנהי דהוו בכלל צפרים מ\"מ לא הוו דרור אבל השתא דאיכא ק\"ו איצטריך קרא למעטם ואופן הק\"ו הוא בזה הענין ומה צפרים אף שהם דרור ולא הוכשרו לכפר בפנים הוכשרו לכפר בחוץ תורים ובני יונה שהוכשרו לכפר בפנים אף שאינם דרור אינו דין שיוכשרו לכפר בחוץ אף שאינם דרור ת\"ל קרבנו כו' ודרך זה נכון בעיני בפשט הברייתא. ולפי זה לא הוצרך רבינו ללמדנו דתורים ובני יונה אינם מועילים לטהרת המצורע דכיון שכתב סתם ומביא שתי צפרים דרור הרי סגר את הדלת דכל שאינם דרור לא מהני. אך מה שאני תמיה בזה הוא שראיתי ליונתן שתרגם ודרור קן לה ושפנינא וידוע דשפנינא הוא תרגום של תורים וכמבואר אלמא דתורים הוו דרור וא\"כ כיון דהוו בכלל צפרים והוו דרור למה לא יוכשרו לטהר המצורע ואם הוא גזירת מלך למה לא הוזכר דין מחודש כזה בשום מקום וכעת לא מצאתי ישוב נכון לזה וצ\"ע. עוד אני תמיה שראיתי בירושלמי פ\"ק דנזיר הלכה א' עלה דמתניתין דהאומר הרי עלי צפרים ר\"מ אומר ה\"ז נזיר ואמרינן רשב\"ל אמר משום דנזיר טמא מביא עוף והקשו וכי צפרים הוא מביא תורים ובני יונה הוא מביא ע\"כ. משמע דאית להו דתורים ובני יונה אינם בכלל צפרים והדבר הוא תימה בעיני דהא כתיב ואת הצפור לא בתר וכדכתיבנא והדבר צריך תלמוד. ודע דבת\"כ גרסינן וצוה הכהן ולקח הציווי בכהן והלקיחה בכל אדם ועיין במ\"ש הרב קרבן אהרן גבי וצוה הכהן ושחט ודו\"ק:
ומ\"ש רבינו ונוטל עץ ארז כו'. כתב הר\"ש ריש פי\"ד דמסכת נגעים שזה המעשה היה קודם השחיטה והכריח הדבר מההיא דאיפליגו ר\"י ור\"ש בפ\"ב דקידושין (דף נ\"ז) אך מדברי רבינו נראה שכל זה המעשה היה אחר השחיטה וכבר הזכיר בפרק זה מחלוקת ר\"י ור\"ש ועיין בתוי\"ט:
ומ\"ש רבינו וכיצד משלחה וכו'. בפי\"ב דנגעים תנן בא לו לשלח את הצפור הזה אינו הופך פניו לא לים ולא לעיר ולא למדבר. ולכאורה היה נראה דכל הנך תלת מילי דמיעט במתניתין הוא בעומד בתוך העיר והיינו דבשעת השילוח לא יהפוך פניו לים כגון בעיר היושבת על שפת הים שלא יהפוך פניו לצד הים וישלחנה אף שמשלחה חוץ לעיר דהיינו שעומד בצד החומה ומשלחה כיון שמשלחה לים לא נעשית המצוה כתקנה. וכן אם העיר יושבת אצל המדבר לא יעמוד בקצה העיר ויהפוך פניו אצל המדבר וכן לא יהפוך פניו לעיר שהוא עומד בה וישלחנה אע\"פ שיש שדות בעיר משום דכתיב מחוץ לעיר. והשתא איצטריכו תרי קראי מחוץ לעיר ועל פני השדה דעל פני השדה מיעט שלא יהפוך פניו לים ולמדבר אלא לשדה ועדיין הייתי אומר שאם הוא בתוך העיר והופך פניו לעיר ומשלחה דשפיר עביד קמ\"ל קרא דמחוץ לעיר דבעינן שיהיו פניו חוץ לעיר כדי שיהיה השילוח חוץ לעיר. ולפ\"ז אם עומד חוץ לעיר והופך פניו לשדה שפיר דמי. אך מדברי רבינו ז\"ל שכתב עומד בעיר וכו' משמע דאיכא קפידא בדבר שיהיה בתוך העיר בשעת שילוח ובת\"כ איתא ושלח את הצפור שלא יעמוד ביפו וישלחנה לים שלא יעמוד בגבת וישלחנה למדבר שלא יעמוד חוץ לעיר וישלחנה כלפי העיר ע\"כ. משמע דליכא קפידא אלא כשעומד חוץ לעיר ומשלחה כלפי העיר אך אם עומד חוץ לעיר ומשלחה כלפי השדה שפיר דמי אך בפ\"ב דקידושין (דף נ\"ז) הובאה ברייתא זו בסגנון אחר ושלא יעמוד חוץ לעיר ויזרקנה בתוך העיר אלא כל שעומד בעיר ויזרקנה חוץ לחומה ע\"כ. ופירש\"י מדכתיב ושלח את הצפור אל מחוץ לעיר מכלל דעומד בעיר ומשלחה לחוץ דאי בעומד חוץ לעיר מאי ושלח אל מחוץ לעיר מעיקרא קודם שילוח נמי התם קיימא. נראה דאיכא קפידא שיהיה בתוך העיר וכדברי רבינו אלא שלפי זה לא ידעתי למאי איצטריכו לומר שלא יעמוד חוץ לעיר ויזרקנה בתוך העיר הא כל שעומד חוץ לעיר אף שזורקה כלפי השדה לאו שפיר עבד דבעינן שיהיה בתוך העיר. ואפשר דכוונת הברייתא היא דמאומרו השדה מיעטו שלשה דברים וכדתניא שדה שלא יעמוד וכו' כלומר דאי לא כתב קרא אלא ושלח על פני השדה לא היינו ממעטים אלא שלא ישלח לים או למדבר וכן שלא יעמוד חוץ לעיר ויזרקנה בתוך העיר אבל אם עומד חוץ לעיר וזורקה כלפי השדה שפיר דמי כתב רחמנא אל מחוץ לעיר לומר שיהיה הוא תוך העיר וישלחנה חוץ לעיר ושיהיה לשדה. ולפי האמת בבא זו דשלא יעמוד חוץ לעיר וכו' לא ממעטינן לה מאומרו השדה אלא מדכתיב מחוץ לעיר ולפ\"ז אם עומד חוץ לעיר אף אם זורקה כלפי השדה לאו שפיר עבד. ודע דמתניתין דקתני לא לים ולא לעיר ולא למדבר לישנא דת\"כ נקט ולא מיעטו אלא שלא יהיה השילוח לא כלפי הים ולא כלפי העיר ולא כלפי המדבר וכל זה נלמד מדכתיב השדה שיהיה השילוח כלפי השדה דכל אלו החלוקות קיימי למאי דתנן בתחילה ואינו הופך פניו כו'. ואפשר דבאומרו ולא לעיר כלל ב' דברים האחד שלא יעמוד חוץ לעיר ויזרקנה כלפי העיר וכן אף אם הוא בתוך העיר לא יזרקנה כלפי העיר אלא כלפי השדה וכל זה נתמעט מאומרו אל פני השדה אבל אם עומד חוץ לעיר וזרקה כלפי השדה בזה לא איירי מתני'. ודין זה מהברייתא דקידושין למדנו אותו דבעינן שיהיה הוא תוך העיר כדי שיהיה השילוח חוץ לעיר וזה נלמד מאומרו ושלח מחוץ לעיר ורבינו אף שבתחילה הביא לשון הברייתא דפ\"ב דקידושין שכתב עומד בעיר חזר ושנה ואינו הופך פניו לא לים ולא לעיר כלישנא דמתניתין משום דאף שלמדנו מאומרו ושלח מחוץ לעיר שיהיה הוא בתוך העיר כדי שיהיה השילוח חוץ לעיר עדיין איצטריך לומר ולא לעיר לומר שאף שהוא בתוך העיר לא יהיו פניו לא לים ולא לעיר ולא למדבר. ולפ\"ז אני תמיה על הר\"ש ז\"ל שכתב אל מחוץ לעיר מהכא נ\"ל דאין הופך פניו לעיר ע\"כ וכן נראה שהוא דעת רבינו עובדיה ז\"ל ולדידי כל הני תלת מילי דמתניתין מפני השדה נפקי ומחוץ לעיר איצטריך שיהיה המשלח בעיר:
וראיתי להרב קרבן אהרן שהביא לישנא דברייתא דקידושין וכתב וז\"ל וצ\"ל דאחר הכפרה צריך הכהן לשוב לעיר או הוא או שלוחו ומשם משלחה חוץ לעיר ע\"כ. נראה שהוקשה לו דהא המצורע הוא חוץ לעיר ואיך יהיה המשלח תוך העיר. ואי לזה כיון לא צדק שהרי אין המצורע משולח אלא חוץ מעיירות המוקפות חומה בא\"י וכמ\"ש רבינו בפ\"י דין ז' ובעינן נמי שיהו מוקפות חומה מימות יהושע בן נון וכמ\"ש הר\"ש פ\"ק דכלים מ\"ז. גם מ\"ש הרב דמאומרו השדה ולא קאמר בשדה נ\"ל דעומד בעיר וזורקה חוץ לעיר. לא ידעתי מי הזקיקו לזה ולמה לא נחה דעתו בדברי רש\"י שכתב דמאומרו מחוץ לעיר נפיק וכדכתיבנא. ואי משום דמחוץ לעיר לא כתיב כי אם בנגעי בתים הרי הכתוב הקישם דכתיב זאת התורה וכו'. והרי מאי דבעינן דרור לא למדנו אלא מאומרו החיה אל מחוץ לעיר שיהיה חוץ לעיר ואיזה זה זה דרור וכדאיתא בת\"כ ומשם למדנו לטהרת אדם דבעינן דרור. ומלבד זה כמה הלכתא רבוותא למדנו מהיקש זה וכמו שיראה המעיין בת\"כ. וראיתי לסמ\"ג עשין סימן רל\"ז כדברי הרב קרבן אהרן שכתב וז\"ל בא לו לשלח כו' אלא לאחר הזאה חוזר לעיר ועומד בעיר וזורקו חוץ לעיר וכו' משמע דס\"ל דהזאה לא משכחת לה שתהיה בעיר וצ\"ע וכ\"כ התוספות פ\"ב דקידושין (דף נ\"ג) ד\"ה כל. עוד זאת אדרש בדינים אלו דמשמע דבעינן שיהיה השלוח בתוך עיר המוקפת חומה וזה לא ידעתי מהיכן למדנו דין זה דנהי דמשלוח אל מחוץ לעיר למדנו שלא יהיה השלוח בשדה אך שיהיה השלוח תוך עיר חומה זו מנ\"ל ואדרבא סתם עיר היא שאינה מוקפת חומה כדכתיב מדינה ומדינה עיר ועיר ומדינה היא המוקפת חומה ועיר היא שאינה מוקפת כדאיתא בריש פ\"ק דמגילה והדבר צריך אצלי תלמוד. וראיתי לרש\"י בפרק שתי מדות (דף פ\"ז) אההיא דאמרינן רביעית למה נמשחה אי מצורע חוץ הוא שכתב והלא בחוץ היו כל מעשיו בשער נקנור ולא בעזרה. והדברים תמוהים דדוקא הכפרה היא בשער נקנור אבל הטהרה היתה בכ\"מ ונוהגת אף בזמן הזה וכמבואר וצ\"ע:
ומ\"ש רבינו שלחה וחזרה חוזר ומשלחה אפילו מאה פעמים כתב מרן תוספתא בנגעים ומייתי לה בפ\"ב דקידושין. והנה כעת לא מצאתי דין זה בקידושין ובתוס' דנגעים פ\"ח תניא שלחה וחזרה אפילו שש וחמש פעמים מותרת באכילה וכשירה לטהר מצורע אחר ע\"כ. והדבר ברור שיש כאן ט\"ס והגירסא היא שלחה וחזרה חוזר ומשלחה אפילו מאה פעמים וכו' ומה שסיימה התוספתא בתר האי דינא דשלחה וחזרה ומותרת באכילה כו' דנראה שאין לו קשר לפי שזה הוא דין בפ\"ע ונפקא לן מדכתיב כל צפור טהורה תאכלו לרבות המשולחת נראה שכוונו בזה לההיא דאמרינן בפ\"ב דקידושין עלה נ\"ז איתמר צפרי מצורע מאימתי אסורין ר\"י אמר משעת שחיטה וקי\"ל כוותיה וכמ\"ש רבינו בדין ז' ופירש\"י משעת שחיטה נאסרת השחוטה והמשולחת מותרת כדלקמן ע\"כ. משמע דאית ליה דבמשולחת לא חל עליה איסור כלל וכ\"נ עוד מדבריו שפירש במילתיה דר\"ל דאמר משעת לקיחה נאסרות שתיהן עד שישלח המשולחת וניתרת בשלוחה משמע דדוקא אליבא דר\"ל חל על המשולחת איסור וצריכה שלוח להתיר אבל לר\"י לא חל על המשולחת איסור כלל אך התוספות שם כתבו משעת שחיטה פירוש ומשולחת מיתסרא משחיטת חבירתה עד השלוח ואין לפרש משעת שחיטה בשחוטה ובמשולחת ליכא איסור כלל דהא תנא ציפורי מצורע דמשמעות תרווייהו ע\"כ, הן אמת דהכרח זה שכתבו מדתנן צפרי מצורע איכא למשדי ביה נרגא דהא בסוף תמורה תנן ואלו הם הנקברים כו' וצפורי מצורע והתם ע\"כ ל\"ד וא\"כ הכא נמי אפשר דל\"ד ומ\"מ הראשונים הסכימו לדעת התוספות דגם המשולחת נאסרה משעת שחיטת חבירתה עד שישלח וכמ\"ש הרמב\"ן בחידושיו וכ\"כ רבינו ישעיה שם יע\"ש וכן הוא דעת רבינו וכמו שנבאר לקמן והשתא הוה ס\"ד דאף בשלחה אם חזרה כיון שעדיין יש חיוב עליו לשלחה שעדיין היא אסורה באכילה והא דהתיר הכתוב למשולחת אינו אלא לאינש אחרינא דלא חל עליו חיובי השלוח אבל המשלח כיון דלעולם בעמוד ושלח קאי לעולם לא יצאתה מאיסורה קמ\"ל דלא כיון דשלחה כבר יצאתה מאיסורה אף שחייב לחזור ולשלחה ואית בה איסור אכילה, וכן כשרה לטהר מצורע אחר דאף דקודם השלוח אסור לטהר בה מצורע אחר ולא מבעיא אם רוצה ליקח זאת הראויה להשתלח לטהר מצורע אחר ולשוחטה דלא מצי עביד משום דלא מיקיים מצות שלוח אלא אף אם רוצה לטהר מצורע אחר ונשלחה בשביל שניהם אפ\"ה לא מצי עביד וכדאיתא בפרק שלוח הקן עלה ק\"מ רבא אמר למעוטי שלא לזווג לה אחרת קודם שלוחיה ופריך למאי אי לשחיטה הא בעיא שלוח אלא לשלוח ע\"כ. והשתא אתיא התוספתא ללמדנו דאם כבר שלחה וחזרה אף שחייב לחזור ולשלוח מ\"מ יכול לזווג לה אחרת ולטהר מצורע אחר והטעם הוא דהא דאמרינן שלא לזווג לה אחרת נפקא לן מדכתיב טהורות ולא אסורות ובשלמא קודם שלוח שנאסרה משעת שחיטת חברתה ממעטינן לה מקרא דטהורות אבל לאחר השלוח אף שחייב לחזור ולשלחה מ\"מ כיון דאין בה איסור אכילה דהא משעה ששלחה אזדא לה איסור אכילה תו לא ממעטינן לה מקרא דטהורות שהרי אינה אסורה. וראיתי לרבותינו בעלי התוספות שכתבו שם שלא יזווג לה אחרת היאך משמע זה מטהורות ע\"כ. ודבריהם תמוהים הם בעיני דהא כי היכי דלר\"נ בר יצחק דאמר למעוטי צפרי עיר הנדחת ולרב פפא דאמר למעוטי צפרים שהחליפן בע\"ז הוי משמעות הכתוב טהורות ולא אסורות ה\"נ לרבא הוי הכי דקודם שלוח אף המשתלחת אסורה. הן אמת דאליבא דרש\"י דאית ליה דהמשולחת לא חל עליה איסור כלל שייכא קושיא זו דהיאך משמע זה מטהורות ואולי יאמר דרבא אית ליה כר\"ל דאמר משעת לקיחה ולדידיה אף המשולחת נאסרה משעת לקיחה עד שעת שלוח ומ\"מ הוא דוחק לאוקומי לרבא דלא כהלכתא אך אליבא דתוספות דס\"ל דאף לר\"י נאסרה המשולחת משעת שחיטה לא ידעתי מה זאת תמיהא דהיאך משמע זה מטהורות וצ\"ע: ודע שדין זה דרבא נתבאר בדברי רבינו בדין ז' שכתב וכן צפור המשתלחת מותר לטהר בה מצורעים אחרים מאחר שנשתלחה ומותרת באכילה ע\"כ. הרי שכתב בפירוש מאחר שנשתלחה לומר דקודם שנשתלחה אינו יכול לטהר בה מצורע אחר כלל בין במקום שחוטה ובין במקום משולחת והיינו אוקימתא דרבא וסמך לזה ומותרת באכילה לומר דס\"ל כסברת התוספות ודעמיה דדוקא לאחר שלוח הותרה באכילה אבל קודם שלוח לא ולאפוקי מסברת רש\"י. ודע שראיתי לרש\"ל בחידושיו לחולין שאחר שהביא כל האוקימתות שנאמרו בהך דטהורות ולא טמאות כתב והרמב\"ם הזכיר כולם חוץ מהך דרבא שלא לזווג לה כו' לא הזכיר ואפשר דס\"ל דאין הלכה כרבא אלא כרב פפא ורבינא דבתראי הוו ותו דדרשי קראי טהורות ולא אסורות באכילה ממש כגון החליפן בע\"ז או שהרגו את הנפש ובכלל דבריהם נמי הא דר\"נ בר יצחק למעוטי ציפורי עיר הנדחת אבל שלא לזווג לה שאינה אסורה ממש שהרי המשולחת מותרת לאחר שילוחיה כדאיתא בפ\"ב דקידושין שלא אמרה תורה שלח לתקלה. והרמב\"ם כתב שיכול לטהר בה מצורע אפילו אחר ששלחה וא\"כ מאחר שאינה אסורה מנ\"ל למעוטי שלא לזווג לה אחרת ואע\"פ שכתב הר\"מ דאין מטהרים שני מצורעים כאחד לפי שאין עושין מצות חבילות היינו לטהרם כאחד אבל הכא שכבר נגמרה טהרתו אלא דבעי שילוח למצוה מה בכך שישלחנו בעד שניהם שהרי מזווג לה אחרת א\"כ אין זו חבילות ע\"כ. והנך רואה שכל דברים אלו הם שלא בהשגחה שכבר כתבנו דרבינו גם אוקימתא דרבא הביאה ורמזה במ\"ש מאחר שנשתלחה דוקא למעט קודם וכן הוא דעת מרן נמצא שכבר הביא כל האוקימתות משום דס\"ל דלא פליגי וכמ\"ש מרן וזה הוא דעת התוספות והרשב\"א שם בחידושיו אלא דאוקימתא דרבא כתבה בקיצור כמנהגו הטוב. ומ\"ש שהמשתלחת אין בה איסור אכילה כבר כתבנו שדעת הראשונים ז\"ל שיש בה איסור הנאה ג\"כ משעת שחיטה עד שעת שלוח ואם קידש בה את האשה אינה מקודשת. ומ\"ש שרבינו כתב שיכול לטהר כו' לא ידעתי מאי קאמר דמאי אפילו הוא אלא הכוונה היא דוקא אחר ששלחה ואלו הם דברים פשוטים והאריכות בזה הוא שפת יתר:
ודע שעדיין אני מסתפק במ\"ש שאם כבר שלחה וחזרה אע\"פ שחייב לחזור ולשלחה מ\"מ יכול לזווג לה אחרת לטהר בה מצורע אחר לפי שכבר יצאה מאיסורה בשילוח א' אם הוא דוקא לזווג לה אחרת ולשלח את זו בשביל ב' המצורעים אבל לטהר בה מצורע ולשחטה בשביל המצורע השני אפשר דלא דנהי דאינה אסורה מ\"מ הא בעיא שילוח וכדאמרינן בגמרא למאי אי לשחיטה הא בעיא שילוח. ומסתימות דברי רבינו שכתב מותר לטהר בה מצורעים משמע דאף לשוחטה שרי. ואפשר דבגמרא לא אמרו הא בעיא שילוח אלא היכא דלא קיים מצות שילוח כלל. אבל היכא דכבר קיים אף שחזרה לידו וחייב לחזור ולשלחה יכול לטהר בה מצורע אחר ולשוחטה ועדיין צריך אני להתלמד בזה ממקום אחר: " + ], + [ + "והרי הוא ככל טבולי יום וכו'. תנן בפי\"ד דנגעים מ\"ג טבול יום אוכל במעשר העריב שמשו אוכל בתרומה הביא כפרתו אוכל בקדשים נמצאו שלש טהרות במצורע ושלש טהרות ביולדת ע\"כ. והנה ג' חילוקי דינים הללו אמרינן בפרק הערל עלה ע\"ד דתלתא קראי כתיבי תרי בפרשת אמור לא יאכל מן הקדשים כי אם רחץ בשרו במים הא רחץ טהור וכתיב ובא השמש וטהר ואחר יאכל מן הקדשים וכתיב בפרשת תזריע וכפר עליה הכהן וטהרה הא כיצד כאן למעשר כאן לתרומה כאן לקדשים ובגמרא הקשו דמנ\"ל דקרא דאם רחץ בשרו במים דמיירי במעשר אימא דמיירי בתרומה וקרא דובא השמש מיירי במעשר ותירצו בגמרא דמסתמא יש להחמיר בתרומה שכן יש בה מיתה משא\"כ במעשר ומש\"ה מוקמינן לקרא דאם רחץ במעשר וקרא דובא השמש בתרומה ורבא תירץ דבלאו ה\"ט ע\"כ קרא דאם רחץ לא מיירי כי אם במעשר מדכתיב ברישא דקרא נפש אשר תגע בו איזהו דבר ששוה בכל נפש הוי אומר זה מעשר וכיון דהאי קרא מיירי במעשר ע\"כ קרא דובא השמש מיירי בתרומה והקשו בגמרא דאימא הא דכתיב ובא השמש וטהר דסגי בהערב שמש לתרומה היכא דלאו בר כפרה הוא דהא קרא בזב בעל ב' ראיות ובמצורע מוסגר דומיא דטמא נפש איירי דלאו בני כפרה נינהו אבל היכא דבר כפרה הוא עד דמייתי כפרה אף בתרומה וא\"כ קרא דובא השמש מיירי בין התרומה בין בקדשים משום דמיירי היכא דלאו בני כפרה נינהו וקרא דוכפר עליה הכהן מיירי נמי בין בתרומה בין בקדשים משום דהתם מיירי בהנהו דבני כפרה נינהו ואם כן מנ\"ל לחלק בין תרומה לקדשים ותירץ אביי דתרי קראי כתיבי ביולדת דבת כפרה היא כתיב עד מלאת ימי טהרה כיון שמלא ימי טהרה וכתיב וכפר עליה הכהן וטהרה הא כיצד כאן לתרומה כאן לקדשים ופריך ואיפוך דקדשים אף דבני כפרה נינהו סגי להו בהערב שמש אבל תרומה היכא דבני כפרה נינהו לא סגי להו בהערב שמש וכפרתה מעכבתה מלאכול בתרומה. ומשני דמסתברא להחמיר בקדשים מתרומה שכן מצינו חומרות יתירות בקדשים מבתרומה ומש\"ה מוקמינן לקרא דוכפר עליה הכהן בקדשים וקרא דעד מלאת ימי טהרה בתרומה ורבא אמר בלאו ה\"ט נמי לא מצית אמרת דלקדשים בהערב שמש סגי דכיון דכתיב וכפר עליה הכהן מכלל דעד השתא טמאה היא ואי ס\"ד קרא קמא בקדשים הוא איקרי כאן והבשר אשר יגע בכל טמא לא יאכל וא\"כ ע\"כ דקרא דוכפר בקדשים מיירי דכפרתו מעכבתו מלאכול בקדשים וקרא דעד מלאת בתרומה ואשמעינן קרא דאף שהיא בת כפרה אין כפרתה מעכבתה מלאכול בתרומה. וא\"ת אמאי לא הקשו מעיקרא ואיפוך גבי תרומה וקדשים כמו שהקשו גבי מעשר ותרומה אלא שהמתינו להקשות קושיא זו לאחר שאמר אביי תרי קראי כתיבי ביולדת וי\"ל דלעולם קרא דובא השמש וטהר ע\"כ בתרומה מיירי דהא כתיב כי לחמו הוא וסתם לחם הוי תרומה דומיא דהם יאכלו בלחמו. ועוד דכיון דקרא דלעיל מיניה דכתיב כי אם רחץ מוקמינן ליה במעשר מסתברא דקרא דבתריה מיירי בתרומה דהוי דומיא דמעשר אך בקראי דיולדת פריך שפיר ואיפוך ולעולם דקרא דובא השמש מיירי בתרומה אלא דמיירי היכא דלאו בר כפרה וה\"ה לקדשים וקרא דוכפר עליה הכהן מיירי דוקא בתרומה וכן קרא דעד מלאת מיירי דוקא בקדשים. תו אמרינן בגמרא ותלתא קראי בתרומה ל\"ל והם בקדשים לא יאכל עד אשר יטהר ואמרינן דבתרומה משתעי קרא דהיינו השוה בזרעו של אהרן וקרא דובא השמש וטהר וקרא דעד מלאת ימי טהרה. ומשני דצריכי דאי כתב רחמנא עד אשר יטהר לא הוה ידענא במאי יטהר אי בטבילה לחודה או בהערב שמש כתב רחמנא ובא השמש וטהר ללמדנו דקרא דעד אשר יטהר הטהרה היא הערב שמש ואי כתב רחמנא הכי ולא כתב קרא דעד מלאת הו\"א ה\"מ דסגי בהערב שמש היכא דלאו בר כפרה אבל היכא דבר כפרה אימא דכפרתו מעכבתו לתרומה קמ\"ל עד מלאת ימי טהרה דאפילו במילתא דאיכא כפרה בהערב שמש סגי. וכ\"ת ולכתוב רחמנא עד מלאת ותו לא ואנא אמינא ומה במלתא דאית בה כפרה סגי בהערב שמש במלתא דליכא כפרה לכ\"ש אי כתב עד מלאת הו\"א אפי' בלא טבילה דבכולה פרשתא לא כתיב טבילה כתב רחמנא עד אשר יטהר דמשמע טבילה כדמפרשי קראי דבתריה. והתוספות כתבו וליכא למימר דלכתוב ובא השמש ועד מלאת דעד אשר יטהר איצטריך לאזהרה לטבול יום דלאו בר כפרה. ונראה דהתוספות אזלי כפי התירוץ הראשון שכתבו בד\"ה והכתיב דדרשא דבכל קדש דמרבינן בה תרומה מודה בה רבי ישמעאל וא\"כ הא איכא אזהרה גבי תרומה אלא דאיצטריך קרא דעד אשר יטהר לאזהרה דטבול יום דלאו בר כפרה. אבל כפי מ\"ש בשם ה\"ר אפרים דדרשא זו לא אתיא כי אם אליבא דתנא דפליג עליה דרבי ישמעאל אבל לרבי ישמעאל דריש לקרא דבכל קדש או כר\"ל או כר\"י וא\"כ לית לן אזהרה לאכילת תרומה כי אם מקרא דעד אשר יטהר וא\"כ לא היו צריכין התוספות לומר דאיצטריך לאזהרה דלאו בר כפרה דת\"ל דליכא אזהרה זולת פסוק זה. ואפשר דתוספות מלתא פסיקתא נקטו דאפילו את\"ל דקרא דבכל קדש הוא אזהרה לאכילת תרומה איצטריך קרא דעד אשר יטהר לאזהרה דטבול יום דלאו בר כפרה וא\"ת אמאי לא כתבו דאיצטריך קרא דעד אשר יטהר לאזהרה דזב דלא גמיר מיולדת משום דמרובה טומאתה כי היכי דלא גמיר יולדת מזב לרבי ישמעאל משום דלא הותר מכללו. וי\"ל דהתוס' רצו לומר טעם כולל כדי ליישב גם לסברת ה\"ר אפרים א\"נ דכבר כתבנו לקמן דכפי תירוץ ראשון נהי דיולדת לא גמיר מזב זב מיהא גמיר מיולדת ובהך מילתא פליג רבי ישמעאל עם התנא וכבר הכרחנו זה מסוגיית ההלכה יע\"ש. עוד כתבו התוספות ואי כתב רחמנא עד אשר יטהר ועד מלאת ולא כתב ובא השמש הו\"א דעד אשר יטהר בטבילה לחודה בזב דלאו בר כפרה והערב שמש במידי דבר כפרה כתב רחמנא ובא השמש א\"נ ובא השמש וטהר איצטריך לטהר יומא כדאיתא בריש ברכות ע\"כ. ולפ\"ז אני תמיה בסוגיית הגמרא כשצדדו ואי כתב רחמנא עד מלאת כו' דע\"כ צד זה הוא דלכתוב רחמנא עד מלאת ותו לא דאי אמרת דקושיית הגמרא אינה אלא דלא יכתוב רחמנא עד אשר יטהר לא תירצו לזה כלל דהא אי כתב רחמנא ובא השמש שוב לא הוה ס\"ד דקרא דעד מלאת מיירי אפילו בלא טבילה וכיון שכן קושיית הגמרא דלא לכתוב כי אם עד מלאת לימא דאיצטריך קרא דעד אשר יטהר לאזהרה דטבול יום דלאו בר כפרה ובתירוץ זה היה מעלה ארוכה גם לקושיית התוס' דלכתוב עד מלאת ובא השמש אבל לתירוץ הגמרא תיקשי מה שהקשו התוספות דלכתוב עד מלאת ובא השמש וכיון דע\"כ צריכין אנו לומר מכח קושיא זו דקרא דעד אשר יטהר איצטריך לאזהרה א\"כ אמאי לא תירצו זה בגמרא. סוף דבר טעם זה דה\"א בלא טבילה לא ידעתי לאיזה תכלית נאמר דמשמע דאי הוה כתיב טבילה בפרשה דיולדת לא הוו צריכי הני תלת קראי ולפי הנראה מדברי התוספות אף אי הוה כתיב טבילה ביולדת הני תלת קראי מיצרך צריכי. והנראה אצלי בזה דדוקא היכא דכתיבי תרי קראי ובא השמש למלתא דלית ביה כפרה ועד מלאת למלתא דאית ביה כפרה איצטריך עד אשר יטהר לאזהרה דטבול יום דלאו בר כפרה משום דלא יליף אזהרתיה מטבול יום דאית ביה כפרה דהא לא יליף מיניה דהא קרא אחרינא כתיב ביה דהיינו ובא השמש אבל לפי קושיית הגמרא דפריך ולכתוב עד מלאת ותו לא והוה גמיר מלתא דלית ביה כפרה ממלתא דאית ביה כפרה תו לא צריך קרא לאזהרה דטבול יום דלית ביה כפרה דהא ממקום דגמר איסורא גמיר אזהרה ומש\"ה איצטריכו בגמרא לומר דה\"א אפילו בלא טבילה וא\"ת אכתי תיקשי דאי כתב רחמנא עד מלאת הו\"א דמלתא דאית ביה כפרה בעי הערב שמש אבל מלתא דלית ביה כפרה בטבילה לחודה סגי ולהכי כתב רחמנא ובא השמש וכיון דכתב ובא השמש איצטריך למימר עד אשר יטהר לאזהרה דטבול יום דלאו בר כפרה הא לא קשיא משום דע\"כ לא אמרינן דהיינו אומרים דמלתא דלאו בר כפרה הוא דבטבילה לחודה סגי אלא אי הוה כתיב עד אשר יטהר ולא היינו למדים מלתא דלית ביה כפרה ממלתא דאית ביה כפרה והיינו אומרים דקרא דעד אשר יטהר איצטריך למלתא דלית ביה כפרה דבטבילה לחודה סגי אבל אי לא הוה כתיב עד אשר יטהר והיינו למדים מלתא דלית ביה כפרה מיולדת דכתיב בה עד מלאת מנא לן לחלק בין מלתא דאית ביה כפרה למלתא דלית ביה כפרה להקל ולומר דאי לית ביה כפרה בטבילה לחודיה סגי. הכלל העולה דאי הוה כתיב טבילה גבי עד מלאת לא הוו צריכי לא קרא דעד אשר יטהר ולא קרא דובא השמש משום דמקרא דעד מלאת היינו למדים דכל טבול יום אסור בתרומה עד שיעריב שמשו ולא היינו מחלקים בין טבול יום דאית ביה כפרה לטבול יום דלית ביה כפרה והיינו למדים האזהרה ממקום שהיינו למדים האיסור אבל השתא דלא כתיב טבילה התם הו\"א אפילו בלא טבילה כתב רחמנא עד אשר יטהר לומר דבעי טבילה והשתא דכתב רחמנא עד אשר יטהר איצטריך לומר ובא השמש דלא נימא דקרא דעד אשר יטהר אתא לומר דמלתא דלית בה כפרה בטבילה לחודה סגי. וכ\"ת לכתוב רחמנא ובא השמש ועד מלאת הו\"א דטבול יום דלית ביה כפרה איסורא איכא אזהרה ליכא כתב רחמנא עד אשר יטהר לאזהרה. ומיהו כל זה ניחא לתירוץ ראשון של תוספות אבל לפי תירוצם השני שכתבו דובא השמש איצטריך לטהר יומא א\"כ א\"נ הוה כתיב טבילה בפרשה דיולדת הא איצטריך קרא דעד אשר יטהר כיון דע\"כ איצטריך קרא דובא השמש לטהר יומא וכיון דכתיב ובא השמש איצטריך עד אשר יטהר לאזהרה דהא לפי תירוץ זה נמי מוכרחים אנו לומר דקרא דעד אשר יטהר אתא לאזהרה דאי לא תיקשי דלכתוב רחמנא ובא השמש ועד מלאת ימי טהרה אלא ודאי דאיצטריך קרא דעד אשר יטהר לאזהרה. וא\"כ הדרא קושיין לדוכתה דאמאי לא אמרו בגמרא דאיצטריך קרא דעד אשר יטהר לאזהרה משום קרא דובא השמש כיון דלפי האמת מוכרחים אנו לומר תירוץ זה דאי לא תיקשי דלכתוב רחמנא ובא השמש ועד מלאת. עוד יש לדקדק בתחילת דברי התוס' ששינו את הסדר האמור בגמרא דבגמרא בתחילה נתנו טעם לקרא דעד אשר יטהר ואח\"כ לקרא דובא השמש ואח\"כ לקרא דעד מלאת והתוספות בתחילה נתנו טעם לקרא דעד אשר יטהר ואח\"כ לקרא דעד מלאת ואח\"כ לקרא דובא השמש. ודע דהא דאמרינן דתלתא קראי כתיבי גבי תרומה הוא אליבא דתנא דבי רבי ישמעאל דס\"ל דקרא דאיש איש בתרומה הוא דהוא דבר השוה בזרעו של אהרן וקרא דעד אשר יטהר הוא עד שיעריב שמשו אבל לתנא דפליג אתנא דבי רבי ישמעאל דס\"ל דבזב בעל ג' ראיות ובמצורע מוחלט הכתוב מדבר וקרא דעד אשר יטהר עד דמייתי כפרה הוא א\"כ ליכא גבי תרומה כי אם תרי קראי דהיינו ובא השמש ועד מלאת וא\"כ כפי תנא זה אין לנו אזהרה לטבול יום דלית ביה כפרה ולהך תנא דפליג עליה דרבי ישמעאל איכא תרי קראי בקדשים חדא עד אשר יטהר ואידך וכפר עליה הכהן וטהרה ואמרינן בגמרא דצריכי דאי כתב רחמנא ביולדת משום דמרובה טומאתה ומש\"ה בעי כפרה לטהרה אבל בזב אימא דבהערב שמש סגי ואי כתב בזב משום דלא הותר מכללו אבל יולדת דהותרה מכללה אימא לא קמ\"ל וא\"ת היכי תיסק אדעתין דלכתוב קרא גבי זב והא מעד אשר יטהר לא הוה ידענא במאי וכדאמרינן לעיל אליבא דרבי ישמעאל דמוקי לקרא דעד אשר יטהר בתרומה וי\"ל דשאני הכא דמוקי לקרא בגמר טהרה דהיינו הבאת כפרתו:
תנן בפרק אלו הן הלוקין (דף י\"ג) דטמא שאכל את הקדש הוא בכלל הלוקין ונחלקו ר\"י ור\"ל באזהרה זו מנין דר\"ל אומר מדכתיב בכל קדש לא תגע ור\"י אומר מג\"ש דטומאה טומאה ואמרינן דר\"י לא אמר כר\"ל משום דס\"ל דקרא דבכל קדש הוא אזהרה לתרומה ור\"ל אזהרה לתרומה נפקא ליה מאיש איש מזרע אהרן ור\"י ס\"ל דקרא דאיש איש הוא לאכילה וקרא דבכל קדש הוא לנגיעה דתרומה ומש\"ה איצטריך ג\"ש דטומאה טומאה לאזהרה דטמא שאכל את הקדש ופריך בגמרא לר\"ל דמוקי לקרא דבכל קדש לאזהרה דטמא שאכל את הקדש דהא איתמר טמא שנגע בקדש ר\"ל אמר לוקה בכל קדש לא תגע ור\"י אמר אינו לוקה ההוא אזהרה לתרומה וא\"כ לר\"ל דאמר דלוקה אלמא דקרא אתי לאזהרה דטמא שנגע בקדש וא\"כ היכי קאמר דאתי להזהיר טמא שאכל בקדש ותירצו דתרתי יליף ר\"ל מקרא דבכל קדש דמדסמיך ליה ואל המקדש לא תבוא ע\"כ האי בכל קדש לא תגע הוא לא תאכל שהוא דבר שיש בו נטילת נשמה דומיא דמקדש ומדאפקיה רחמנא לאכילה בלשון נגיעה שמעינן אזהרה לטמא שנגע בקדש תו פריך בגמרא לריש לקיש דהא לר\"ל מיבעי ליה קרא דבכל קדש לטמא שאכל בשר קדש קודם זריקה דאיתמר טמא שאכל בשר קדש לפני זריקת דמים ר\"ל אמר לוקה בכל קדש לא תגע לא שנא לפני זריקה לא שנא לאחר זריקה ר\"י אמר אינו לוקה לטעמיה דאמר קרא טומאתו טומאתו וכי כתיב טומאתו לאחר זריקה הוא דכתיב וא\"כ לר\"ל איצטריך קרא ללאו דטמא שאכל בשר קדש לפני זריקת דמים וא\"כ היכי קאמר דאיצטריך קרא לאזהרה דמיתה דטמא שאכל את הקדש ותירצו דהא דטמא שאכל בשר קדש לפני זריקה מרבויא דבכל נפקא ולעולם דעיקר קרא אתא לאזהרה דמיתה דטמא שאכל את הקדש. העולה מסוגיא זו דבין לר\"י ובין לר\"ל אזהרה דטמא שאכל את התרומה נפקא מקרא דאיש איש מזרע אהרן וגו' ואליבא דכ\"ע האי קרא מיירי בתרומה שהוא דבר השוה בזרעו של אהרן אך בקרא דבכל קדש נחלקו ר\"ל ור\"י דלר\"ל האי קרא הוא לאזהרה דטמא שאכל את הקדש ונפקא לן מהאי קרא לאו לנוגע בשר קודש כשהוא טמא וכן נפקא לן לאו לטמא שאכל בשר קדש קודם זריקת דמים ולר\"י האי קרא אתא להזהיר על הטמא שנגע בתרומה אבל טמא שנגע בקדש לית ליה מהאי קרא וכן לר\"י האוכל קודם זריקה כשהוא טמא אינו לוקה וכן לר\"ל לית ליה אזהרה לטמא שנגע בתרומה ואמרינן תו התם תניא כוותיה דר\"ל בכל קדש לא תגע אזהרה לאוכל אתה אומר אזהרה לאוכל או אינו אלא אזהרה לנוגע ת\"ל בכל קדש לא תגע ואל המקדש מקיש קדש למקדש מה מקדש דבר שיש בו נטילת נשמה אף כל דבר שיש בו נטילת נשמה ואי בנגיעה מי איכא נטילת נשמה אלא באכילה ויש להסתפק אי ברייתא זו דאתיא כר\"ל דמוקי לקרא דבכל קדש לאזהרה לטמא שאכל את הקדש אי ס\"ל כר\"ל בכל פרטיו דטמא שנגע בקדש לוקה מדאפקיה רחמנא בלשון נגיעה וכן טמא שאכל בשר קדש לפני זריקת דמים דלוקה מרבויא דכל דדוקא לר\"י דמוקי להאי קרא בטמא שלא יגע בתרומה ל\"ל הני פרטי דר\"ל אבל לתנא דברייתא דמוקי לקרא לאזהרה דטמא שאכל בשר קדש הוא הדין דאית ליה כל מאי דאית ליה לר\"ל או דילמא דאפשר דתנא דברייתא אף דאית ליה דקרא בטמא שנגע את הקדש משתעי מ\"מ אפשר דלא דרש מדאפקיה בלשון נוגע וכן לא דרש בכל לרבויא ואת\"ל דדרש מדאפקיה בלשון נוגע אפשר דרבויא דבכל דרש ליה לרבות את התרומה לנוגע וכדאיתא בריש פ\"ק דשבועות עלה ו' ובפרק הערל עלה ע\"ה ובפרק הערל גרסינן במים יובא וטמא עד הערב למה לי לנגיעה דתניא וטמא יכול לכל ת\"ל וטהר הא כיצד כאן למעשר כאן לתרומה ואיפוך אנא מסתברא כי היכי דחמיר אכילה דתרומה מאכילה דמעשר ה\"נ חמירא נגיעה דתרומה מנגיעה דמעשר ואי בעית אימא נגיעה דתרומה מהכא נפקא בכל קדש לא תגע ואל המקדש לא תבוא מקיש קדש למקדש מה מקדש דבר שיש בו נטילת נשמה אף קדש דבר שיש בו נטילת נשמה והאי דאפקיה בלשון נגיעה הכי קאמר נגיעה כאכילה והתוספות תמהו על סוגיא הלזו דכיון דמקרא דבכל נפקא נגיעה דתרומה א\"כ במים יובא למה לי ותו דמסוגיא דפרק אלו הן הלוקין מוכח דהך ברייתא מוקי להאי קרא דבכל קדש בקדשים דמייתי מיניה סייעתא לר\"ל ותירצו דהכא נמי בקדשים מיירי ואתא לשנויי דלא נימא ואיפוך אנא דכי היכי דגבי קדש החמיר בנגיעה כאכילה הכי נמי גבי תרומה ע\"כ וא\"ת אליבא דר\"י דמוקי להאי קרא בנגיעת תרומה אם כן במים יובא למה לי וי\"ל דר\"י מוקי לקרא דבמים יובא וטהר חד למעשר וחד לקדשים וא\"ת כפי הברייתא דפ\"ק דשבועות דמוקי להאי קרא בקדשים ודרש רבוייא דבכל קדש לרבות התרומה א\"כ קרא דבמים יובא ל\"ל דהא מקרא דנפיק נגיעת קדשים נפיק מיניה נגיעה דתרומה דהא קרא בתרווייהו משתעי וי\"ל דס\"ד דרבוייא דבכל לא אתא אלא למשמעותיה דקרא דהיינו אכילה דבה משתעי קרא דומיא דמקדש אבל לנגיעה דאתיא מדרשא מדאפקיה קרא בלשון נגיעה אפשר דלא קאי ריבוייא עלה קמ\"ל במים יובא דאף נגיעה דתרומה כאכילה. ודע שהתוס' הקשו עלה דברייתא דמוקי לקרא דבכל קדש באכילה ודרש רבוייא דבכל לרבות התרומה דלמה לי רבוייא לתרומה תיפוק ליה מאיש איש מזרע אהרן וכי תימא דדרש רבוייא לנגיעה דתרומה הא ליתא דא\"כ קרא דבמים יובא למה לי דהא כתיב בכל קדש וע\"כ לנגיעת תרומה אתי דאי לאכילה למה לי תיפוק ליה מקרא דאיש איש וכן נראה מן הסוגיא דלמאן דדריש בכל לרבות את התרומה רבוייא איצטריך לאכילה דמותיב מהאי ברייתא לרב שישא בריה דרב אידי דקאמר מי מצית אמרת תרומה כתיבא הכא והתניא כו' ועל זה הקשה רבא ולא והכתיב בכל קדש לא תגע לרבות התרומה ואי אמרת דרבוייא דבכל הוא לנגיעה הא גיורת ושפחה בנות מגע נינהו ותירצו התוס' דאיצטריך למיכתב גבי יולדת משום דהותר מכללו וכדאמרינן גבי קדשים דאיצטריכו תרי קראי חד גבי זב וחד גבי יולדת עוד הקשו דהך ברייתא לא אתיא לא כר\"ל ולא כר\"י משום דרי\"ל דמוקי להאי קרא באכילה דרש רבוייא דבכל לאוכל לפני זריקה ולא לתרומה משום דנפקא ליה מקרא דאיש איש ור\"י מוקי להאי קרא בנגיעת תרומה ותירץ ה\"ר אפרים דהכא דמוקי לה אזהרה לאוכל תרומה היינו למאן דמוקי דקרא דאיש איש מזרע אהרן בזב בעל שלש ראיות ועד אשר יטהר עד דמייתי כפרה ולקדש וא\"כ אזהרה לאוכל תרומה לא נפיק אלא מהכא ואע\"ג דהכא פריך למאן דמוקי ההוא קרא בזב בעל ב' ראיות מ\"מ פריך שפיר דהא איכא מאן דמוקי לה בתרומה אע\"ג דגיורת ושפחה לאו בנות מיכל תרומה נינהו ע\"כ. ואני תמיה דהא למאן דמוקי קרא דאיש איש בזב בעל שלש ראיות א\"כ אזהרה דטמא שאכל את הקדש נפקא ליה מהאי קרא וא\"כ בכל קדש לא תגע למה לי דהא ע\"כ קרא באכילה מיירי דומיא דמקדש וליכא למימר דכוליה קרא לתרומה אתי דהא מדקאמר לרבות התרומה משמע דמלת בכל הוא דדריש כבר הקשו זה בגמרא ותירצו דאיצטריכו תרי קראי חד גבי זב וחד גבי יולדת נמצא דשלש מחלוקות יש בדבר דאליבא דמאן דמוקי קרא דאיש איש בזב בעל שתי ראיות נחלקו ר\"ל ור\"י בקרא דבכל קדש דלר\"ל האי קרא הוא אזהרה לטמא שאכל את הקדש ומדאפקיה בלשון נגיעה למדנו אזהרה לטמא שנגע בקדש ורבוייא דכל הוא לאוכל לפני זריקה ונגיעה דתרומה נפקא ליה מקרא דבמים יובא ולר\"י קרא דבכל קדש הוא לנגיעת תרומה ואליבא דמאן דמוקי לקרא דאיש איש בזב בעל שלש ראיות ואזהרה דטמא שאכל את הקדש נפקא לן מקרא דאיש איש וכן קרא דבכל קדש הוא לאזהרה דטמא שאכל את הקדש ואיצטריכו תרי קראי חד בזב וחד ביולדת ורבוייא דכל הוא לרבות התרומה כלומר לאזהרה דטמא שאכל התרומה: ויש לחקור בסוגיא זו דאליבא דר\"ל דמוקי לקרא דבכל קדש לאזהרת טמא שאכל את הקדש ורבוייא דבכל הוא לאוכל קודם זריקה א\"כ מנא לן דבתרומה סגי בהערב שמש היכא דבר כפרה הוא אי משום דכתיב ובא השמש אימא ה\"מ היכא דלאו בר כפרה הוא אבל היכא דבר כפרה הוא עד דמייתי כפרה דהא ליכא למימר משום דכתיב עד מלאת דהא האי קרא לר\"ל מיירי בקדש וכן לר\"י דמוקי האי קרא בנגיעת תרומה אכתי תיקשי אכילה מנא לן דסגי בהערב שמש דהא לר\"י קרא לא מיירי כלל באכילה וכדמוכח מדברי התוספות וכן נראה מן הסוגיא דפרק אלו הן הלוקין דאמרינן תניא כוותיה דר\"ל מדמוקי לקרא באכילה שיש בו נטילת נשמה דומיא דקדש ואי לר\"י נמי מיירי קרא באכילת תרומה ברייתא לא הוי תיובתיה דהא גבי תרומה נמי איכא נטילת נשמה שהרי הוא חייב מיתה בידי שמים וכ\"ת דיליף אכילה מנגיעה דכי היכי דלנגיעה סגי בהערב שמש אף דבר כפרה הוא ה\"נ לאכילה הא ליתא דהא פשיטא דנגיעה קיל מאכילה וליכא למיגמר אכילה מנגיעה. וע\"ק דמסוגיא הלזו דפרק הערל מוכח דאף למאן דמוקי לקרא דאיש איש בזב בעל שתי ראיות וקרא אתי לאזהרת אכילת תרומה אפ\"ה מוקי לקרא דעד מלאת בתרומה וא\"כ הדרא קושיין לדוכתה דבין לר\"ל ובין לר\"י קרא דעד מלאת לאו באכילת תרומה משתעי. ותו קשה לר\"ל דהיכי ס\"ד דקרא דבכל קדש מיירי דוקא בקדש דהא כתיב עד מלאת ימי טהרה ולקדשים כפרתה מעכבתה וכדכתיב וכפר עליה הכהן וטהרה. ותו קשה דאמאי המתינו התוספות להקשות קושייתם עלה דהך לרבות את התרומה דהא מעיקרא שאמרו תרי קראי כתיבי ביולדת כו' היה להם להקשות דהיכי ס\"ד לומר דקרא דעד מלאת מיירי בתרומה דהא הך דרשא לא אתיא לא כר\"ל ולא כר\"י. והנראה אצלי בכל זה דאליבא דכ\"ע האי קרא דעד מלאת דהוא פסוק יתר כמ\"ש התוספות בד\"ה ימי בתרומה משתעי דמשמעותו דקרא הוא כיון שמלאו ימי טהרה וזה א\"א לומר כי אם בתרומה דבקדשים כתיב וכפר עליה הכהן וטהרה דמהכרח זה כתבו התוספות פרק אלו הן הלוקין דמוקי ר\"י להאי קרא בתרומה ומיהו ע\"כ בין למר ובין למר קרא דעד מלאת לא קאי למאי דסמיך ליה דהא כתיב ואל המקדש לא תבא עד מלאת ולביאת מקדש פשיטא דמחוסר כפורים אסור מן התורה בביאת מקדש וכמ\"ש רבינו בפ\"ג מהלכות ביאת מקדש דין ז' וכ\"ש לסברת הראב\"ד דס\"ל דמחוסר כפורים אית ביה כרת. וא\"כ ע\"כ האי קרא דעד מלאת מלתא באפי נפשיה הוא ומידרש לאכילת תרומה אליבא דכ\"ע ללמדנו דאע\"ג דבר כפרה הוא בהערב שמש סגי אלא דברישא דקרא נחלקו רבי יוחנן וריש לקיש דלרבי יוחנן קרא דבכל קדש מוקי לה בנגיעת תרומה ולא בנגיעה דקדש משום דכתיב בתריה עד מלאת ואי כוליה קרא לא מיירי כי אם בקדשים לא יצדק לומר עד מלאת דאהיכא קאי קרא דקאמר עד מלאת ולעולם דמודה דקרא דעד מלאת מיירי באכילת תרומה משום יתורא דקרא ור\"ל ס\"ל דכי היכי דעד מלאת לא קאי למאי דסמיך ליה דהיינו ואל המקדש לא תבא הכי נמי לא קאי אל בכל קדש לא תגע ומש\"ה מוקי לקרא בקדשים. וא\"ת כפי מ\"ש דאליבא דכ\"ע קרא דעד מלאת מיירי בתרומה א\"כ הא דאמרינן במכות דר\"ל לא אמר כר\"י משום דאזהרה דתרומה מאיש איש נפקא ת\"ל מקרא דעד מלאת דהא אפילו לדידיה דמוקי לקרא בקדשים קרא דעד מלאת מיירי בתרומה י\"ל דלדידיה דקרא בקדשים מיירי אף שנאמר דעד מלאת הוא בתרומה מ\"מ ליכא אזהרה והוי דומיא דקרא דובא השמש שכתבו התוספות בפרק הערל ד\"ה דאי דלא הוי אזהרה ומשום הכי איצטריך לאתויי קרא דאיש איש דהוא אזהרה גמורה והא דאמרינן ואי כתב רחמנא עד מלאת הוה אמינא אפילו בלא טבילה וכו' האי צריכותא איצטריך למאן דמוקי לקרא בתרומה אבל למאן דמוקי לקרא בקדשים בלאו האי טעמא איצטריך קרא דעד אשר יטהר לאזהרה. ולפי מה שכתבנו יתיישב מה שכתב הרא\"ם בפרשת תזריע על מ\"ש רש\"י בכל קדש לרבות את התרומה והביא דברי התוספות דבפרק הערל וכתב ולבי מגמגם בזה דא\"כ הא דבעי תלמודא ותלתא קראי בתרומה למה לי ומצריך להו לא אתיא לא אליבא דמאן דמוקי קרא דעד אשר יטהר בזב בעל שלש ראיות ולא למאן דמוקי ליה בבעל שתי ראיות דלמאן דמוקי ליה בבעל שלש ראיות קראי דאוכל תרומה אינם כ\"א ב' קרא דובא השמש וטהר וקרא דבכל קדש לא תגע ולמאן דמוקי נמי קרא דעד אשר יטהר בבעל שתי ראיות קראי דאוכל תרומה אינם כי אם שנים קרא דעד אשר יטהר וקרא דובא השמש וטהר אבל קרא דבכל קדש לא תגע לר\"י הוא אזהרה לטמא הנוגע בתרומה ולר\"ל הוא אזהרה לאוכל קדשים אבל אזהרת אוכל תרומה מפקי ליה מקרא דאיש איש מזרע אהרן ע\"כ. וכבר כתבנו דאליבא דכ\"ע קרא דעד מלאת דהוא מקרא יתירא לא מיתוקמא כי אם באכילת תרומה ואע\"ג דרישא דקרא לא מיירי באכילת תרומה כיון דע\"כ לא קאי למאי דסמיך ליה דהיינו ואל המקדש לא תבוא ושבקיה לקרא דאיהו דחיק ומוקים אנפשיה:
עוד ראיתי להרא\"ם שם שהקשה ועוד אפילו למאן דמוקי קרא דעד אשר יטהר בבעל ג' ראיות למה לא ידרשו קרא דבכל קדש לא תגע כדדריש רבי יוחנן או כר\"ל אי משום דקרא דעד אשר יטהר דריש ליה לזב בעל שלש ראיות ועד אשר יטהר עד דמייתי כפרה ולקדשים ושוב אין להוציא ממנו אזהרה לאוכל תרומה תיפוק ליה מקרא דובא השמש וטהר ע\"כ. ודבריו תמוהים הם בעיני דקושיא זו תיקשי כפי סוגיית ההלכה דעבדי צריכותא דאיצטריכו ג' קראי דלכתוב רחמנא קרא דעד מלאת וקרא דובא השמש ולא לכתוב קרא דעד אשר יטהר והתוספות הוקשה להם קושיא זו בד\"ה דאי וכתבו וליכא למימר דליכתוב ובא השמש ועד מלאת דעד אשר יטהר איצטריך לאזהרה דטבול יום כו' כלומר דקרא דובא השמש אף שלמדנו הימנו דבעי הערב שמש מ\"מ לא חשיב אזהרה כיון שלא בא הכתוב בלשון לאו ומש\"ה איצטריך קרא דעד אשר יטהר שהוא לאו גמור לאזהרה וא\"כ למאן דמוקי קרא דעד אשר יטהר בבעל שלש ראיות ומוקי לקרא בקדש ע\"כ מוכרח הוא למידרש קרא דבכל קדש אזהרה לאוכל תרומה דאי לא אזהרה דאוכל תרומה מנין ודברי הרב בקושיא זו צריכים לי תלמוד. שוב ראיתי להרב בעל חידושי הלכות בפרק הערל שתמה על הרא\"ם מטעמא דכתיבנא וגם בקושיא הראשונה של הרא\"ם כתב בתירוצם כמו שכתבנו. עוד נ\"ל שיש להכריח דאף למאן דלא דריש קרא דבכל קדש לתרומה דריש לקרא דעד מלאת בתרומה ממה שכתבו התוס' עלה דבכל קדש לרבות את התרומה ותימה דלמה לי קרא הא אזהרה דתרומה נפקא לן מאיש איש מזרע אהרן הא ע\"כ איצטריך למיכתב גבי יולדת משום דבת כפרה היא וללמדנו דאפ\"ה סגי בהערב שמש וכדאמרינן בגמרא. ואי קושייתם היא דלמה לי קרא דאיש איש תיפוק ליה מאזהרה דבכל קדש מלבד שאין לשונם מוכיח כן עוד קשה דהא איצטריך קרא דעד אשר יטהר משום דמקרא דעד מלאת הוה אמינא אפילו בלא טבילה ואי קושייתם היא דלכתוב עד מלאת וקרא דובא השמש היינו מה שהקשו בד\"ה דאי מעד אשר יטהר ותו דתירוצם שכתבו ומיהו מצי למימר דאיצטריך למיכתב גבי יולדת משום דהותר מכללו אי קושייתם היא דלמה לי קרא דעד אשר יטהר לא היה להם לומר כי אם דאיצטריך גבי זב. אלא ודאי דכוונת התוספות היא דאפילו אי לא דרשינן לקרא דבכל קדש לתרומה מ\"מ קרא דעד מלאת דרשינן לתרומה דאפילו דבר כפרה סגי בהערב שמש אלא שהוקשה להם דכיון דאית לן קרא דעד מלאת אזהרה למה לי דהא אזהרה מקרא דאיש איש נפקא והכרח זה נ\"ל שהוא הכרח עצום בכוונת דברי התוספות ולפי זה מה שתירצו התוספות דאיצטריך גבי יולדת משום דהותר מכללו הכוונה היא דאיצטריך למיכתב אזהרה דאי לא הו\"א נהי דאיסורא איכא נמי גבי יולדת כדכתיב עד מלאת אבל לאו ליכא כתב רחמנא בכל קדש לרבות את התרומה לומר דאף ביולדת איכא אזהרה אך קשה כיון דיולדת יש בה צד קולא משום דהותר מכללו מש\"ה איצטריך אזהרה א\"כ מנא לן בזב בעל שלש ראיות דסגי בהערב שמש אי משום יולדת דאף דהוי בר כפרה סגי בהערב שמש אימא דשאני יולדת כיון דהותר מכללו סגי בהערב שמש אף דהוי בר כפרה אבל זב בעל שלש ראיות כיון דבר כפרה הוא אימא דבעי כפרה ליטהר ואולי כיון דאשמעינן קרא דיולדת הושוה דינה לזב בין לאיסור בין לאזהרה מסתמא לכל דינם הושוה דאף בזב דבר כפרה הוא בהערב שמש סגי. ודע שכפי תירוץ ראשון של תוספות דרשא זו דלרבות את התרומה היא מוסכמת מכל התנאים והא דאמרינן ואי כתב רחמנא ובא השמש ה\"מ דלאו בר כפרה כו' ולא קאמר דאיצטריך קרא גבי יולדת משום דהותר מכללו היינו משום דכבר למדנו זה מקרא דבכל קדש ואייתר לן מקרא דעד מלאת ללמדנו דאפילו היכא דבר כפרה סגי בהערב שמש וא\"ת כיון דאיצטריכו תרי אזהרות א\"כ גבי קדשים אמאי לא איצטריך תרי אזהרות ולפי סוגיא זו ליכא כי אם חד אזהרה דהיינו בכל קדש וי\"ל דכיון דחזינן דגבי תרומה זב ויולדת שוין ה\"ה גבי קדשים ועוד י\"ל דהאי תנא ס\"ל דדוקא יולדת לא גמיר מזב משום דשאני זב דלא הותר מכללו אבל זב לעולם דגמיר מיולדת ולא אמרינן דשאני יולדת דמרובה טומאתה והיינו דאמרינן בגמרא ואי כתב רחמנא עד מלאת ה\"א אפילו בלא טבילה כתב רחמנא עד אשר יטהר ולא קאמר דאיצטריך קרא דעד אשר יטהר לאזהרה דזב דאינה מרובה טומאתו ומש\"ה גבי תרומה איצטריך למיכתב אזהרה גבי יולדת דלא גמיר מזב כיון דהותר מכללו ואי כתב רחמנא גבי יולדת ה\"א אפילו בלא טבילה כתב רחמנא עד אשר יטהר אבל אי לאו האי טעמא לא צריך למיכתב אזהרה גבי זב ומש\"ה גבי קדשים דכתיב אזהרתיה גבי יולדת לא צריך למיכתב גבי זב. וא\"ת אכתי תיקשי שהרי מוכרחים אנו לומר דאיצטריך קרא דעד אשר יטהר לאזהרה וכמו שכתבו התוס' ד\"ה דאי דלא תיקשי דלכתוב רחמנא ובא השמש ועד מלאת ולא לכתוב עד אשר יטהר אלא ודאי דאיצטריך קרא דעד אשר יטהר לאזהרה דטבול יום דלאו בר כפרה וא\"כ גבי קדשים נמי ניבעי קרא גבי טבול יום דלאו בר כפרה לאזהרה הא ל\"ק כלל דהא כבר כתבנו לעיל דע\"כ לא אמרינן דאיצטריך אזהרה להיכא דלאו בר כפרה אלא היכא דלא יליף מבר כפרה כגון גבי תרומה דאיצטריך קרא דובא השמש משום דהו\"א דהיכא דלאו בר כפרה סגי בטבילה לחודיה וכיון דאיצטריך קרא ללמדנו דגם זה בעי הערב שמש איצטריך למיכתב אזהרה אבל גבי קדשים דיליף אזהרה מיולדת ואין לחלק ביניהם בין היכא דבר כפרה להיכא דלאו בר כפרה ומעולם לא ס\"ד דהיכא דלאו בר כפרה דסגי בטבילה לחודה דלא גרע מתרומה לא איצטריך אזהרה. אך קשה לי מנא ליה לסתמא דתלמודא דתנא דבי רבי ישמעאל ס\"ל דגמיר זב מיולדת עד דאיצטריך לומר דכתיב עד אשר יטהר משום דהוה אמינא אפילו בלא טבילה אימא דס\"ל דכי היכי דלא גמיר יולדת מזב הכי נמי לא גמיר זב מיולדת משום דמרובה טומאתה ומש\"ה איצטריך קרא דעד אשר יטהר וכ\"ת דמה שהכריחו לסתמא דתלמודא דלרבי ישמעאל גמר זב מיולדת הוא משום דלא כתיבי תרי אזהרות גבי קדשים וע\"כ גמר זב מיולדת הא ליתא דכי היכי דלתנא דפליג עליה דרבי ישמעאל מוכרחים אנו לומר דכיון דאשמעינן גבי קדשים דזב ויולדת שוין תו לא איצטריכו ללמדנו גבי תרומה דפשיטא דגבי תרומה נמי זב ויולדת שוין אע\"ג דלא כתיב אזהרה גבי תרומה כי אם ביולדת ה\"נ נימא לרבי ישמעאל דקרא דעד אשר יטהר אתא לזב משום דלא גמיר מיולדת דמרובה טומאתה וכיון דלמדנו מתרומה דזב ויולדת שוין ה\"ה גבי קדשים ומש\"ה לא איצטריך למיכתב אזהרה כי אם ביולדת והדר גמיר זב מינה וצ\"ע. עוד כתבו התוס' בסוף דבריהם ואע\"ג דבקדשים מצריך תרי קראי כו'. ונ\"ל דהמשך דברי התוספות כך הוא דבשלמא כפי תירוץ ראשון דהאי דרשא דבכל קדש הוא אליבא דרבי ישמעאל אף דאיצטריכו תרי אזהרות גבי תרומה מ\"מ גבי קדשים לא איצטריך למיכתב גבי זב אזהרה משום דגמר מיולדת דבהך מלתא פליג רבי ישמעאל עם התנא דאליבא דתנא כי היכי דלא גמר יולדת מזב ה\"נ לא גמר זב מיולדת ולרבי ישמעאל דוקא יולדת לא גמר מזב אבל זב גמר מיולדת אבל אליבא דרבינו אפרים דהך דרשא דבכל קדש הוא אליבא דתנא דפליג עליה דרבי ישמעאל כי היכי דלהאי תנא איצטריכו תרי קראי גבי קדשים משום דלא גמר זב מיולדת הכי נמי גבי תרומה ניבעי תרי קראי. אך עדיין לא נתקררה דעתי דהא לכל הפירושים יש להקשות לתנא דפליג עליה דרבי ישמעאל מ\"ש דגבי קדשים מצריך תרי קראי חד בזב וחד ביולדת משום דלא גמרי מהדדי ולגבי תרומה לא מצריך תרי קראי ואם כן מאי שיאטה דקושיא זו על דברי הר\"ר אפרים ואפשר לומר דמעיקרא הוה ס\"ד דהא דאמרינן דאיצטריכו תרי קראי בקדשים משום דלא ילפי זב ויולדת מהדדי לאו דבעינן תרי אזהרות דבחדא אזהרה סגי או בזב או ביולדת כיון שכבר למדנו שהדין שוה בשניהם ותרי קראי דקדשים היינו קרא דעד אשר יטהר שהוא אזהרה וקרא דוכפר עליה הכהן ואע\"ג דליכא אזהרה גבי יולדת מ\"מ כיון שלמדנו דגם יולדת כפרתה מעכבתה ממילא איתרבאי נמי לאזהרה דומיא דיולדת ולפי זה גבי תרומה נמי איכא תרי קראי חד דבכל קדש דלא מיריי כי אם בתרומה ואידך קרא דובא השמש אבל כפי דברי הר\"ר אפרים דמוקי להך דרשא דבכל קדש לרבות את התרומה לתנא דפליג עליה דרבי ישמעאל ומדקאמר לרבות את התרומה אלמא פשטיה דקרא בקדשים מיירי אלא דמרבוייא דבכל הוא דאמרינן לרבות את התרומה א\"כ איצטריכו תרי אזהרות גבי קדשים אם כן תיקשי דאמאי גבי תרומה לא איצטריכו תרי אזהרות. הכלל העולה ממה שכתבנו דלרבי ישמעאל קרא דאיש איש הוא אזהרה לאכילת תרומה וקרא מיירי בגברא דלאו בר כפרה דומיא דטמא נפש והוכרח רבי ישמעאל לומר זה דאל\"ת הכי קרא דעד מלאת למה לי אלא ודאי דקרא דאיש איש מיירי במילתא דלאו בר כפרה ואיצטריך עד מלאת ללמדנו דאף במילתא דבר כפרה סגי בהערב שמש ותלתא קראי כתיבי בתרומה וכולהו איצטריכו וכדאיתא בגמרא וקרא דבכל קדש לא אתי כלל לאזהרת אכילת תרומה אלא דרש לקרא או כר\"ל או כר\"י ומ\"מ קרא דעד מלאת מיירי באכילת תרומה אליבא דכ\"ע וכדכתיבנא לעיל אלא דאליבא דר\"י אפשר דמיירי בין בנגיעה בין באכילה דתרומה ואליבא דתנא דבי רבי ישמעאל ס\"ל דקרא דאיש איש מיירי בזב בעל שלש ראיות ובמצורע מוחלט ואם כן ע\"כ קרא דאיש איש בקדשים מיירי דאי בתרומה עד מלאת למה לי הרי כבר למדנו מקרא דאיש איש דאפילו דאית ביה כפרה בהערב שמש סגי אלא ודאי דהאי קרא בקדשים מיירי וא\"כ לית לן אזהרה לאכילת תרומה ועל כן דרש לקרא דבכל קדש לרבות את התרומה ונפקא לן אזהרה דאכילת תרומה מהכא ואיצטריך עד מלאת לומר דאפילו דבר כפרה בהערב שמש סגי ואיצטריך קרא דובא השמש לומר דאפי' דלאו בר כפרה בעי הערב שמש ואיצטריכו תרי אזהרות בקדשים משום דזב ויולדת לא ילפי אהדדי וא\"כ מנא לן דקרא דאיש איש מיירי בקדשים אימא דלעולם מיירי בתרומה ואיצטריכו תרי קראי בתרומה משום דזב ויולדת לא ילפי אהדדי וי\"ל כמ\"ש התוספות דתרומה דלא תליא בכפרה לא בעי תרי קראי לזב וליולדת אלא דוקא לקדש שצריך להמתין על הכפרה ואף כפי התירוץ האחר דתרומה גמר מקדשים מ\"מ ניחא טפי לאוקומי תרי אזהרות בקדשים מתרומה וא\"ת מנא לן דהאי תנא מוקי לקרא דבכל קדש לרבות את התרומה דמשמע דקרא איירי בקדשים ותרומה אימא דלא מיירי כי אם באכילת תרומה דוקא כדקאמר ר\"י דלא מיירי כי אם בנגיעת תרומה וי\"ל דברייתא היא שנוייה בת\"כ וכמ\"ש התוס' בפ\"ק דשבועות עלה ז' ד\"ה ואימא ע\"כ לא אתיא אלא כתנא דפליג עליה דרבי ישמעאל ועוד דכיון דההכרח שיש לנו דהאי קרא באכילה איירי הוא מהיקשא דואל המקדש לא תבוא מסתמא דקרא איירי בקדשים נמי שהם דומים יותר לביאת מקדש דבשניהם איכא כרת וי\"ל דמן הסוגיא נראה דלהאי תנא דמוקי לקרא דאיש איש בקדשים מקרא דעד אשר יטהר למדנו דכפרתו מעכבתו דהא אמרינן דאם כתב בזב דלא הותר מכללו כו' וטעמא דמילתא כבר כתבנו לעיל משום דמסתמא בגמר טהרתו משתעי קרא דהיינו הבאת כפרתו ואפ\"ה איצטריך למיכתב קרא דבכל קדש שהוא אזהרה לקדש נמי וקרא דוכפר לומר דאפילו ביולדת איכא אזהרה וכפרתה מעכבתה ואי לא הוה כתוב כי אם וכפר עליה ה\"א נהי דגבי יולדת כפרתה מעכבתה מ\"מ נהי דאיסורא איכא אזהרה ליכא אבל השתא דכתיב אזהרה ביולדת מסתמא אף במחוסרת כפרה דכתיבא בההיא פרשתא דמעכבתה איכא אזהרה וא\"כ גבי תרומה מנא לן אזהרה לטבול יום דלאו בר כפרה דהא ליכא קרא לטבול יום דלאו בר כפרה כי אם מקרא דובא השמש מאי אית לך למימר דכיון דכתיב ביה איסורא מסתמא אזהרה נמי איכא דהיינו מקרא דבכל קדש א\"כ גבי קדשים למה לי תרי אזהרות בחדא אזהרה סגי דהיינו מאיש איש כיון דכבר כתיב גבי יולדת וכפר עליה וכיון דאיסורא איכא מסתמא איתרבאי גם לאזהרה וליכא למימר דתרומה יליף מקדשים וכמ\"ש התוספות בד\"ה והכתיב דהא לא דמו אהדדי דבשלמא לומר דזב ויולדת שוין בתרומה ניחא דגמרינן מקדשים אבל לטבול יום דלאו בר כפרה היכי גמרינן מקדשים לאזהרה. ודע דרבינו בריש פ\"ז מהלכות תרומות פסק כרבי ישמעאל דקרא דאיש איש אתי לאזהרת אכילת תרומה ובפח\"י מהלכות פסולי המוקדשין דין י\"ב כתב דאזהרת הקדשים הוא מקרא דבכל קדש ופסק כר\"ל לגבי ר\"י משום דאמרינן בגמרא דתניא כוותיה דר\"ל וכמ\"ש שם מרן. ודע דבעינן איסור נגיעם נחלקו ר\"ל ור\"י בפרק אלו הן הלוקין דלר\"ל טמא שנגע בקדש לוקה ואזהרתיה מקרא דבכל קדש לא תגע ולר\"י אינו לוקה משום דהאי קרא אתי לאזהרת נגיעת תרומה ומפשטא דשמועה נראה דלר\"י טמא שנגע בתרומה לוקה מדקאמר ההוא אזהרה לתרומה. אך התוס' לא גרסי כי אם ההוא לתרומה הוא דאתא ואפ\"ה הוקשה להם דהיכן מצינו חומר בתרומה מבקדשים דבכל קדש לא תגע מוקי לה ר\"י לנגיעת תרומה אלמא לקי ובנגיעה דקדש לא לקי ותירץ הר\"ש מדרויש דה\"ק ההוא לנגיעת תרומה הוא דאתא לאשמועי' דפוסל תרומה עד מלאת ימי טהרה שהיא כטבול יום ולא קאמר דאיכא מלקות בנגיעת תרומה. והנראה מכוונתם הוא דפשיטא להו דטבול יום דעלמא פוסל את התרומה והיינו מקרא דמייתי בפרק הערל (דף ע\"ה) במים יובא וטמא עד הערב וטהר. ואמרינן התם דאיצטריך האי קרא לנגיעה דתרומה כלומר דפוסל את התרומה והכא אשמעינן האי קרא דבכל קדש דגם זו עד מלאת ימי טהרה חשיבא כטבולת יום ארוך ופוסלת את התרומה. עוד הקשו התוספות דמ\"מ קשה דאיך קאמר ר\"י דקרא דכתיב בה קדש דמיירי לתרומה וי\"ל משום דגבי האי קרא כתיב עד מלאת ימי טהרה ובקדשים עד לאחר כפרה א\"כ ע\"כ צריך לאוקומה בתרומה דלקדשים (נפקא לן) מג\"ש דטומאתו טומאתו גמר לה. ויש לתמוה דהא ג\"ש איצטריך לאכילה דלית לן אזהרה לטמא שאכל קדשים כי אם מג\"ש זו וקרא דבכל קדש איצטריך לנגיעה ולעולם דמיירי בנגיעה דקדשים וכבר הקשה קושיא זו הרב בעל חידושי הלכות יע\"ש (א\"ה עיין במ\"ש הרב המחבר פי\"ב מהלכות תרומות דין א'): " + ], + [], + [ + "תגלחת המצורע וטבילתו כו'. עיין בספר בית יעקב סימן קי\"ג ודו\"ק: " + ], + [], + [], + [ + "וכן צפור המשתלחת כו'. (א\"ה עיין במ\"ש הרב המחבר לעיל בפירקין דין א'): " + ], + [], + [ + "שחט אחת מהם כו'. הנה כפי מ\"ש הר\"ש פי\"ד מנגעים כך הוא דהיכא דהשחוטה נמצאת שלא היתה דרור או שהיתה טריפה בין קודם לקיחה בין אחר לקיחה יקח זוג לשניה והשחוטה מותרת באכילה. וזהו ששנינו במשנה שחט את אחת מהם ונמצאת שלא דרור יקח זוג לשניה והראשונה מותרת באכילה שחטה ונמצאת טריפה יקח זוג לשניה והא' מותרת בהנאה אך היכא דשחט ראשונה ונמצאת הב' שלא היתה דרור או שנמצאת שהיתה טריפה מקודם שחיטה אז צריך להביא ב' לפי שבשעת שחיטה לא היה לה זוג. וזהו מה שאמרו בתוספתא שחט אחת מהם ונמצאת שניה שלא דרור או שנמצאת טריפה שתיהן מותרות ויביא ב' בתחילה ולא גרסינן בהך בבא יקח זוג לשניה וכמ\"ש מהר\"י קורקוס והיכא דלאחר שחיטה נטרפה השניה שהשחיטה היתה בכשרות שתיהן אסורות לפי שהשחיטה אסרתם ויביא ב' אחרות וכל זה אליבא דר\"י דאמר צפורי מצורע משעת שחיטה אסורים אך לר\"ל דאמר משעת לקיחה הדין משתנה דלדידיה כל היכא דבשעת לקיחה לא היתה טריפה ואח\"כ נטרפה כבר נאסרה אף שלא היתה שחוטה והיכא דשחט ונמצאת השחוטה שהיתה טריפה לאחר לקיחה יביא לה זוג לשניה והשחוטה אסורה בהנאה דהא נאסרה משעת לקיחה והיכא דשחט ונמצאת השניה טריפה אם טריפה מקודם לקיחה שתיהם מותרות ויביא שנים משום דבשעת שחיטה לא היה לה זוג ואם נטרפה לאחר לקיחה שתיהם אסורות ויביא ב'. והא דתני בתוספתא שתי צפרים של מצורע שמתה אחת מהם או שברחה או שנעשית טריפה יקח זוג לב' ע\"כ. ולא הזכיר אם האחרת מותרת בהנאה משום דזה הוא תלוי במחלוקת דלר\"י שרי ולר\"ל אסור ובפלוגתא לא מיירי ומחלוקת זה דר\"י ור\"ל הוא מחלוקת תנאים וכמבואר בפ\"ב דקידושין עלה נ\"ח ובבא שניה דהתוספתא והאי או שנמצאת טריפה לר\"ל הוי דומיא דשלא דרור ולר\"י בקודם שחיטה וכן הא דתני שחטה ומתה חבירתה או שנעשית טריפה שתיהם אסורות ויביא ב' הוי נמי אליבא דכ\"ע וכ\"ת לר\"ל מאי איריא דמתה אחר שחיטה או שנעשית טריפה אחר שחיטה אפילו קודם נמי. הא לא קשיא משום דבעי למיתני שתיהם אסורות ויביא ב' ודין זה לא שייך אלא היכא דמתה אחר שחיטה דאילו קודם שחיטה יביא זוג לשניה והראשונה אסורה בהנאה ומש\"ה לא מותיב בגמרא לר\"ל מהאי תוספ' משום דאיכא למדחי וכדכתיבנא. ורבינו לא הזכיר כי אם דין המשנה דהיינו היכא דהשחוטה נמצאת שלא היתה דרור או טריפה באיזה צד שיהיה יקח זוג לשניה והראשונה מותרת באכילה או בהנאה ולא הזכיר דין דקודם שחיטה דפשיטא דיקח זוג לשניה והראשונה מותרת דאפי' בנשחטה כל שלא היתה שחיטה כראוי לא נאסרה ויקח זוג לשניה כ\"ש היכא שלא נעשה שום מעשה והיכא דשחט ונמצאת השניה שלא היתה דרור או שהיתה טריפה מקודם שחיטה אי להתירם באכילה פשיטא דהא כבר למדנו דמשעת שחיטה דוקא נאסרות וכבר למדנו דשחיטה בפסול אינה אוסרת מדלא נאסרה כשנמצאת השחוטה טריפה או שלא היתה דרור ואי להצריך שיביא ב' ולא סגי שיביא זוג לשחוטה הא מכ\"ש דמתה המשתלחת ישפך הדם ויקח שתים אחרות נפקא דהשתא ומה התם דבשעת שחיטה היה לה זוג אפ\"ה כל שלא קיים מצות שלוח לא מהני שיביא זוג לשחוטה וישלחנה אלא צריך להביא שתים היכא דבשעת שחיטה לא היה לה זוג לכ\"ש דלא מהני שיביא לה זוג. ולפ\"ז נמצא שכל הדינים שהוזכרו בתוס' כבר הם רמוזים ומפורשים בדברי רבינו ובההיא דשחטה שלא בעץ ארז ואזוב ושני תולעת דרבי יעקב אומר הואיל ונשחטה שלא כתקנה מותרת באכילה ור\"ש אמר הואיל ונשחטה שלא כמצותה אסורה בהנאה ע\"כ כתב ר\"ש האי פסול הבא מחמת דבר אחר מר מדמי ליה לפסול דקודם שחיטה ומר מדמי ליה לפסול דלאחר שחיטה ע\"כ. וראיתי להריטב\"א שכתב בחידושיו לקידושין דהיכא דשחט ונבלה אז פשיטא דאליבא דכ\"ע לא שמה שחיטה ושריא בהנאה אך היכא דשחט טריפה אליבא דר\"ש דאמר שחיטה שאינה ראויה לא שמה שחיטה מותרת בהנאה אך לרבי יעקב אסורה ולפי זה רבינו מזכי שטרא לבי תרי דאיהו פסק כרבי יעקב והכא גבי טריפה פסק דמותרת בהנאה וכן גבי שחט ונמצאת שלא היתה דרור פסק דמותרת באכילה ולדעת הריטב\"א לרבי יעקב שחיטה זו אע\"פ שאינה ראויה אוסרתה. והנראה אצלי בדעת רבינו הוא דדוקא היכא דהפסול בא ממקום אחר כגון שלא היו שם אזוב וכדומה התם הוא דפליגי ר\"י ור\"ש אבל היכא דהפסול הוי בנשחטה התם אליבא דכ\"ע שחיטה שאינה ראויה היא ואינה אוסרת ולפ\"ז היכא דשחט ונמצאת השניה שלא היתה דרור או שנמצאת טריפה שהפסול לא היה בנשחטה אליבא דרבי יעקב שתיהם אסורות לפי ששחיטה שאינה ראויה שמה שחיטה ולפי זה לא הביא רבינו דין התוספתא משום דלדידיה אליבא דר\"ש היא ולא כתב לאיסורא משום דסמך על מ\"ש גבי אין שם אזוב וכולהו שחיטה שאינה ראויה דתנינן בפרק אותו ואת בנו ופרק מרובה לא דמו כלל להאי דהכא משום דכיון דשחט שאינה דרור או טריפה הוה ליה כשוחט מין אחר דלא מהני לטהרת מצורע אבל בשוחט צפור דרור והפסול בא לו מחמת דבר אחר כגון שלא היה אזוב או שלא היתה השניה דרור או שהיתה טריפה כיון דשחיטה זו היתה בהכשר והפסול בא מחמת דבר אחר קרינן ביה שחיטה שאינה ראויה ותלוי במחלוקת דומה לההיא דתנן בפרק תמיד נשחט ר\"ש אומר השוחט פסח בי\"ד על החמץ לשמו חייב שלא לשמו פטור ופירש\"י משום דהוי פסול ור\"ש לטעמיה דאמר שחיטה שאינה ראויה לא שמה שחיטה משמע דלדידן חייב אף שהוא פסול ה\"נ דכוותה. ומ\"ש ר\"ש דמחלוקת ר\"י ור\"ש בשחיטה שלא באזוב היא דמר מדמי ליה לפסול דקודם שחיטה ומר מדמי ליה לפסול דלאחר שחיטה תימה הוא בעיני דהא בגמרא נתבאר דמחלקותם הוא אי שחיטה שאינה ראויה הוי שחיטה או לא גם לא ביאר דעתו היכא דשחט ונמצאת השניה טריפה או שלא היתה דרור אם תלוי במחלוקת ר\"י ור\"ש וצ\"ע. וגירסת מרן בתוספתא כך היא שחט אחת מהם ונמצאת שלא דרור או שנמצאת טריפה יקח זוג לשניה ואם ירצה יביא ב' ושתיהם מותרות שחטה ומתה חבירתה או שנעשית טריפה שתיהן אסורות ויביא שתים בתחילה והשגת הראב\"ד כך דלמה השמיט שאם ירצה יביא ב' ושתיהם מותרות ותירץ מרן שסובר הר\"ם שכיון שלא הוזכר כן במשנה משמע דמתניתין לא סברה הכי דאל\"כ לא הוי שתיק מיניה ולפי זה השניה אינה מותרת באכילה לפי שחייב לקיים בה מצותה כיון שהוקצה לכך ולא נדחית מפני שחיטת חבירתה. ועוד כתב מרן ומ\"מ כו' ואכתי קשה לי למה לא כתב הר\"ם ויביא שתים בתחילה אם ירצה ואי סובר שגם זה ליתא לפי שלא הוזכר במשנה וכמ\"ש מרן א\"כ מה הועיל לנו במה שחידש בפי' התוספתא ואולי שאין כוונת מרן אלא לענין פירוש התוספתא וכמ\"ש. עוד נ\"ל דלהכי לא כתב רבינו דאם ירצה יביא שתים משום דסבר לה כרב דאמר בפ' שני שעירי עלה ס\"ד שני שבזוג ראשון יקרב שני שבזוג שני ירעה דסבר לה כרבי יוסי דאמר מצוה בראשון ואע\"ג דרבי יוסי קאמר ואם היה שני מובחר הימנו יביאנו כבר כתבו התוס' שם דבשעיר המשתלח ובשעיר הפנימי הנשרף חוץ לשלש מחנות אפילו היה שני מובחר ממנו מצוה בראשון ורבינו פסק כרב וכמבואר בסוף הלכות יוה\"כ ומש\"ה ה\"נ כיון שיכול לקיים המצוה בצפור הא' לא אמרינן יביא שתים ומה שקשה לזה ממה שפסק רבינו בהלכות קרבן פסח פ\"ד כבר עמד עליו מרן שם יעש\"ה ומ\"מ אכתי קשה לי במה שפסק רבינו נשפך הדם מניחין את המשתלחת עד שתמות כו' ובר\"פ שני שעירי אמרינן ועוד א\"ר יהודה נשפך הדם ימות המשתלח כו' ואמרינן בגמרא דטעמא דר\"י משום דסבר ב\"ח נדחין ולפ\"ז לדידן דקי\"ל ב\"ח אינם נדחין וכמו שפסק רבינו בכמה מקומות למה פסק דמניחין את המשתלחת עד שתמות. שוב ראיתי שכבר עמד על זה הרב תיו\"ט ותירץ דשאני הכא דאיכא קראי דכתיב את הצפור החיה בדם הצפור השחוטה דמינה דרשינן בת\"כ אלו השני חלוקות. ודע דאליבא דכ\"ע שילוח לא מעכב ואם מתה קודם שילוח כבר נטהר דדוקא הזייה מעכבת אבל שילוח לא וגבי שעיר המשתלח נמי דוקא שמת קודם הזייה אבל קודם הולכה כבר נעשה מצותו וכדאיתא בפרק שני שעירי עלה ס\"ה וכבר נתבאר זה לעיל בדברי הראב\"ד דשילוח הצפור לא מעכבא יע\"ש: " + ] + ], + [ + [ + "ושני מראות אלו מצטרפין כו'. אף בימי הסגר נאסר הבגד בהנאה. והכי איתא בת\"כ צרעת ממארת תן בו מארה אל תהנה בו אין לי אלא מוחלט מוסגר מנין ת\"ל כי צרעת וכ\"כ הר\"ש בספי\"א דנגעים וכן נלמד ממ\"ש רבינו לקמן פי\"ג דין י\"א. אך לא נתבאר אם לאחר החלט שנשרף אם אפרו אסור דומיא דבית דאפשר דדוקא התם אפרו אסור משום דגמר נתיצה נתיצה מע\"ז ואיכא ג\"ש וכדאיתא בירושלמי בפ\"ב אבל הכא לא. ודע שהרמב\"ן מנה במנין העשין שלו עשה זה דצרעת לומר שהנהנה בטלו: " + ], + [], + [], + [], + [], + [ + "בגד שקרע ממנו מקום הנגע כו'. תנן בפי\"א דנגעים מ\"ו חזר נגע לבגד מציל את המטלית חזר למטלית שורף את הבגד הטולה מן המוסגר בטהורה חזר נגע לבגד שורף את המטלית חזר למטלית הבגד הראשון ישרף והמטלית תשמש את הבגד השני בסימנין ע\"כ. זו היא גירסתנו אבל הר\"ש ור\"ע גרסי חזר נגע לבגד מציל את המטלית. והנה רבו החילוקים בדינים אלו והנני מבאר אותם אחד לאחד וזו המשנה בנויה על עיקר הדין דקי\"ל הכהה בשני קורעו ושורף מה שקרע וצריך מטלית והנה החלוקה הראשונה היא דאם לאחר שהביא מטלית מבגד טהור וחברו במקום הקרע אם חזר הנגע לגופו של בגד. השני הוא אם חזר הנגע למטלית שחבר. השלישי הוא אם חתך חתיכה אחת מבגד המוסגר ועשאו טלאי לבגד טהור וחזר נגע לבגד. הרביעי הוא אם חזר הנגע למטלית דהיינו החתיכה שנטלה מן המוסגר. החמישי הוא היכא דקרע הנגע מן הבגד והביא מטלית מבגד טהור וחברו במקום הקרע ונראה נגע בבגד ופשה מן הבגד למטלית. הששי הוא הטולה מן המוסגר בטהור ונראה נגע בבגד הטהור. השביעי הוא פשה מן הבגד הטהור למטלית. השמיני הוא שני בגדים המוסגרים שנטל מטלית מזה וטלה על זה וחזר הנגע באחד מן הבגדים. התשיעי הוא אם חזר הנגע באחד מן המטליות. והנה החלוקה הראשונה דהיינו שהביא מטלית מבגד טהור וחברו במקום הקרע וחזר הנגע לגופו של בגד דינו מפורש במשנה דתנן מציל את המטלית דאינו טעון שריפה אבל הבגד טעון שריפה כדכתיב ואם תראה עוד בבגד באש תשרפנו והא דבחלוקה זו אין הבגד אוחז את המטלית ובחלוקה השניה המטלית אוחז הבגד וכלפי לייא שהרוב אינו אוחז המיעוט והמיעוט אוחז הרוב נראה דטעמא דמלתא הוא דלעולם הטהור אוחז עמו הטמא אבל הטמא אינו אוחז עמו הטהור וטעמא דמסתבר הוא למדקדק בו היטב והרב בעל קרית ספר כתב טעם אחר ואין דבריו נכונים לע\"ד. ודע דהמטלית מלבד שאינו טעון שריפה אף גם זו לא חשוב כאילו נראה בו נגע וישמש את עצמו בסימנין אלא הוא טהור מכל וכל ואע\"ג דמלתא דפשיטא היא דכל שחיבר שני בגדים במקום אחד דהוו חיבור לטומאה ואם נראה הנגע באחד מהם נטמא כל הבגד שאני התם שכולם היו טהורים מקודם ולפיכך אם נראה באחד מהם נטמא חבירו אבל הבגד שנראה בו הנגע כבר הוחזק להיות בו נגע ולפיכך כשחזר ונראה בו נגע תולין הקלקלה במקולקל ולא חשיב כאילו נראה הנגע במטלית ועיין בחלוקה הרביעית. והחלוקה השניה דהיינו אם חזר הנגע למטלית שחיבר גם זה דינו מפורש במשנה אלא שנחלקו בפי' המשנה דהר\"ש ס\"ל דהא דתנן חזר למטלית שורף את הבגד דהוי דוקא הבגד אבל המטלית אינו טעון שריפה והא דלא תני מציל את המטלית משום דלא שייך בה הצלה דקתני עלה בתוספתא ומטלית תשמש את עצמה בסימנין דאם יש בה ג' על ג' מסגירה כבגד גדול אבל פחות מג' על ג' אין מיטמא בנגעים ונראה דהא דבעינן ג' על ג' היינו דוקא להך מילתא דאמרינן ומטלית תשמש את עצמה אבל לשרוף את הבגד אפי' שלא היה במטלית ג' על ג' הבגד טעון שריפה דהא קי\"ל דתופר מטליות שאין בכל אחד מהם ג' על ג' דמיטמא בנגעים דכולו בגד אחד הוא וכמו שפסק רבינו אבל לענין המטלית צריך שיהיה בו ג' על ג' משום דהבגד טעון שריפה ואם לא היה בו שלש על שלש נמצא דכששורפין הבגד לא נשרף שיעור לטומאה ונטהר לגמרי דהא קי\"ל דבגד המוסגר שקצצו ועשאו מוכין פחות משלש על שלש טהור וכמו שפסק רבינו בפי\"ג דין י\"א וזהו דבתוספ' לא הזכירו תנאי זה שיהיה במטלית שלש על שלש אלא במלתא דמטלית תשמש את עצמה אבל גבי שורף את הבגד לא הזכירו תנאי זה וזה פשוט. ויש לדקדק אמאי לא תני במתניתין בהך חלוקה והמטלית תשמש את עצמה כי היכי דקתני בסיפא דקתני והמטלית תשמש את עצמה וי\"ל דבסיפא איצטריך משום דמטלית טעון שריפה ולאחר שישמש את הבגד אפילו ניצול הבגד המטלית טעונה שריפה וכדקתני בתוספתא והביאה הר\"ש ולפי זה ס\"ד אמינא כיון דחל על המטלית מצות שריפה ישרפוה מיד ולא ימתינו שתשמש את הבגד קמ\"ל דממתינים שתשמש את הבגד ואח\"כ יקיימו במטלית מצות שריפה. ורבינו פסק חזר הנגע למטלית שורף את הכל וכתב על זה מרן כפשטא דמתני' ודלא כדמשמע בתוספתא ויש לתמוה דלמה דחה דברי התוספתא מאחר שיש ליישב לישנא דמתני' דקתני שורף את הבגד דהיינו דוקא הבגד אבל המטלית תשמש את עצמה וכעת צ\"ע. ועיין לקמן בחלוקה העשירית. החלוקה השלישית דהיינו אם חתך חתיכה אחת מבגד המוסגר ועשאו טלאי לבגד טהור וחזר נגע לבגד דינו מפורש במתניתין דתנן הטולה מן המוסגר בטהור חזר נגע לבגד שורף את המטלית זו היא גירסת רבינו וכמו שפסק בפירקין משום דחשיב מטלית זה כאילו הוא מחובר עם הבגד המוסגר ומש\"ה אם חזר נגע בבגד שורף גם את המטלית ונראה דדוקא אם היה במטלית שלש על שלש אבל אם לא היה בו ג' על ג' כבר נטהר כשנחתך מן הבגד. אך גירסת הר\"ש היא מציל את המטלית וכתב דאע\"ג דהמוסגר טעון שריפה מציל את המטלית דהיינו טלאי שנטל ממנו וחברה בבגד הטהור וכן היא גירסת ר\"ע. אך יש לתמוה על גירסא זו מההיא דתנן בפי\"ג דנגעים מ\"ה הבונה מן המוסגר בטהור חזר נגע על הבית חולץ את האבנים וכתב שם הר\"ש שדינם כדין בית שניטלו ממנו וכבר תמה על זה הרב בעל תוספות י\"ט יע\"ש ועיין מה שאכתוב לקמן בזה גבי בתים. החלוקה הרביעית דהיינו אם חזר הנגע למטלית דינו מפורש במתני' דתנן חזר למטלית הבגד הראשון ישרף והמטלית תשמש את הבגד השני בסימנין ולאחר ששימש את הבגד אף שניצול הבגד ואפילו הלך הנגע לגמרי מהחתיכה המטלית טעונה שריפה כדקתני עלה בתוספתא וטעונה שריפה באחרונה שהרי משחזר בו הנגע מתחלתו כבר הוזקק לשריפה. ונראה שגם זה הוא דוקא כשיש במטלית שלש על שלש שלא נטהר כשנחתך מן הבגד אבל אם לא היה בו ג' על ג' המטלית אינו טעון שריפה שהרי כבר נטהר כשנחתך מן המוסגר ואם חזר בו הנגע יראה בתחילה כדין הבגד הטהור שהוא מחובר במטלית ומיהו לענין שריפת הבגד הראשון אין חילוק בין אם היה בו ג' על ג' או אם לא היה במטלית שלש על שלש וכמו שחלקנו לעיל עלה דתוספתא. ומיהו כד מעיינינן שפיר נראה דאם אין במטלית שלש על שלש הבגד הראשון אינו טעון שריפה דכיון שנטהר שוב לא חשיב כמו הבגד הא' ולא דמי לההיא שכתבנו לעיל דאם חזר למטלית הבגד טעון שריפה אף שאין במטלית שלש על שלש דשאני התם דמטלית זה הוא מחובר בבגד המוסגר ומש\"ה אף שאין בו שלש על שלש זוקק לשרוף הבגד משום דחשיב כאילו נראה בבגד אבל כאן שהמטלית אינו מחובר עם הבגד המוסגר דיינו שנאמר שאם יש במטלית שלש על שלש דעדיין תורת מוסגר עליו אוחז עמו הבגד הראשון שנחתך הימנו אבל אם אין בו שלש על שלש שיצא מתורת מוסגר ונטהר לגמרי שוב לא חשיב כאילו הוא מחובר והנגע עצמה שלא היה מחובר עם הטהור הנוגע במטלית לא היה זוקק לטומאה לבגד הראשון ואין סברא דבשביל חבורו עם הטהור יזקיק את הבגד הראשון לשריפה ועדיין אין ולאו ורפיא בידי:
ויש לדקדק דבשלמא לגירסת רבינו דגריס שורף את המטלית ניחא דכי היכי דהבגד המוסגר אוחז עמו המטלית לשורפו אע\"פ שהמטלית נתחבר לבגד טהור ה\"נ המטלית אוחז עמו הבגד להטעינו שריפה אע\"פ שהוא נפרד ממנו אך להר\"ש ור\"ע דגרסי מציל את המטלית יש לדקדק דכי היכי דאין הבגד מושך עמו המטלית הכי נמי המטלית לא ימשוך את הבגד ומאי שנא דבגד אינו אוחז את המטלית ומטלית אוחז את הבגד. וכבר הוקשה זה להרב בעל קרבן אהרן בפרשת תזריע פי\"ו פיסקא ה' ותירץ והטעם בזה לפי דעתי ממה שאמר הכתוב ואם תראה עוד שלא חשש אלא לחזרת הנגע במקומו הראשון שכן אמר עוד ואין עוד אלא מקומו ולזה כאשר חזר למקומו בכל מקום שיהיה הבגד טעון שריפה עכ\"ד. ואני תמיה על דבריו דהא תניא התם אין לי אלא מקומו מנין לרבות כל הבגד ת\"ל בבגד ומה שנאמר הוא ללמדנו שצריך מטלית וללמדנו ג\"כ דמה ראשונה כגריס אף שניה כגריס וכדאיתא התם בת\"כ וא\"כ אין חילוק בין אם נראה הנגע בבגד או במטלית. ומלבד זה אני תמיה דכאן לא שייך ההיא דואין עוד אלא מקומו דהתם מיירי במטלית שחיבר במקום הנגע שקרע אבל הכא מיירי בקורע מטלית מן הבגד המנוגע ואין חילוק בין מטלית זה לשאר הבגד וכל שיחזור הנגע באחד מהם לא קרינן ביה ואם תראה עוד לפי שכולם הם שלא במקום הנגע הראשון. וכבר דחה תירוץ זה הרב תיו\"ט. והנכון מ\"ש הרב תי\"ט דהבגד אינו מושך המטלית כיון שהמטלית מחובר בטהור אבל המטלית מושך הבגד כיון שאינו מחובר בטהור ועומד בפני עצמו ועיין לקמן בחלוקה השמינית. וראיתי לרבינו ז\"ל שכתב חזר על המטלית הבגד המוסגר הראשון ישרף והמטלית תשמש את הבגד שהיא תפורה בו בסימנין אם עמד בעיניו שני שבועות או פשה שורפין הכל. והנה מפשט דבריו נראה דהמטלית אינו טעון שריפה מצד עצמו אלא אם עמד בעיניו או פשה דאז שורפין המטלית והבגד הטהור המחובר בו וזה תימה דבהדיא תניא בתוספתא וטעונה שריפה באחרונה וצ\"ע. ובפט\"ו דין ז' כתב נראה נגע על האבנים שבנה המוסגר ינתץ והבית השני מסגירין יע\"ש. וכתב מהר\"ם מטראני בספרו קרית ספר דאף לר\"ש דגריס מציל את המטלית אם חתך חתיכה מן המוסגר ולא חברו עם הטהור וחזר הנגע בבגד דאף החתיכה טעונה שריפה דדוקא נתחבר לבגד טהור הוא דמציל את המטלית אבל אם אינו מחובר טעון שריפה דאם הרוב נגרר אחר המיעוט דהיינו כשחזר למטלית שהוא מיעוט הבגד הראשון ישרף כ\"ש כשחזר לבגד שהמטלית שחתך ממנו ולא חברו לאחר שיהא נגרר אחר רוב הבגד שנחתך ממנו וישרף הכל ודברים של טעם הם עיין לקמן בחלוקה השביעית. ויש לדקדק דבשתי החלוקות הראשונות דתנן חזר הנגע לבגד מציל את המטלית חזר למטלית שורף את הבגד נראה דטעמא דמלתא הוא משום דכשנראה בבגד שכבר היה טמא אינו מושך עמו המטלית ולומר דחשיב כאילו נראה הנגע במטלית אלא אמרינן נגע זה מכח נגע הישן הוא ומש\"ה לא מחזקינן הנגע כאילו נראה במטלית אבל כשנראה במטלית שהוא הטהור מושך עמו הבגד וחשיב כאילו נראה הנגע בבגד. כללו של דבר הטמא אינו אוחז עמו הטהור אבל הטהור אוחז עמו הטמא. וא\"כ פלי זה הא דתנן הטולה מן המוסגר בטהור כו' חזר למטלית הבגד הראשון ישרף והמטלית תשמש את הבגד השני בסימנין קשה לי טובא דאמאי תשמש את הבגד השני והלא אין הטמא מושך עמו הטהור ומטלית זה טמא הוא וכי היכי דברישא תנן חזר הנגע לבגד מציל את המטלית משום דאין הטמא מושך עמו הטהור הכי נמי בטולה מן המוסגר בטהור וחזר הנגע במטלית יציל את הבגד השני לפי שאין הטמא מושך עמו הטהור ולא מצאתי קורת רוח בקושיא זו אם לא שנאמר דלעולם כל היכא שחיבר הטמא עם הטהור כי היכי דטהור אוחז עמו הטמא הכי נמי הטמא אוחז עמו הטהור ושאני רישא דמתני' דתנן מציל את המטלית משום דלאו ברצונו חיבר הטהור עם הטמא אלא גזירת הכתוב היא שיחבר מטלית במקום הקרע דמתניתין רבנן היא דקאמרי וצריך מטלית וכמו שכתב הרב בעל קרבן אהרן ומש\"ה אינו מושך אותו הטמא אבל בטולה מן המוסגר בטהור כיון שברצונו חיבר הטמא עם הטהור אם חזר הנגע במטלית מושך עמו הבגד השני ועדיין לא נתקררה דעתי בזה ועיין לקמן בחלוקה הי'. והחלוקה החמישית דהיינו היכא דקרע הנגע מן הבגד והביא מטלית מבגד טהור וחיבר במקום הנגע ונראה נגע בבגד ופשה מן הבגד למטלית דינו מפורש בתוספתא דקתני פשה מן הבגד למטלית זה וזה ישרפו וכתב הר\"ש דטעמא הוא דכיון שהנגע בשניהם לא אמרינן המטלית תשמש לעצמו דחשיב כנגע אחד שזקוק לשריפה עכ\"ד. ולכאורה דין זה מתמיה דכשנראה הנגע במטלית אמרינן שורף את הבגד והמטלית תשמש את עצמה אע\"פ שנגע זה זוקק לשריפה לשאר הבגד וכשנראה בבגד ופשה מן הבגד למטלית הן לו יהי דפשיון זה אף שאין בו כגריס מ\"מ חשיב כאילו נראה כגריס במטלית כיון שיש בעיקר הנגע כגריס מ\"מ לא יהא חמור מהיכא שנראה כגריס במטלית וליכא למימר דמדין פשיון הוא דישרף המטלית דקי\"ל דאחד מסימני הטומאה דטעון שריפה הוא הפשיון הא ליתא משום דאין פשיון סימן טומאה אלא כשנראה בו נגע בתחילה ואח\"כ פשה אבל הכא כשנראה נגע בתחילה בבגד היה ולא חשיב כאילו נראה במטלית דהא תנן מציל את המטלית וא\"כ כשפשה מן הבגד למטלית לא חשיב אלא כאילו חזר הנגע למטלית וא\"כ אמאי לא אמרינן דהמטלית תשמש את עצמה דאם היה הדין דהיכא דחזר הנגע לבגד ששימש הבגד למטלית בסימנין הוה אתיא שפיר דין התוספתא דהיכא דפשה מן הבגד למטלית דזה וזה ישרפו משום דקודם הפשיון הרי נראה בו הנגע והפשיון מזקיקו לשריפה אבל לפי מה שכתבנו לעיל דלעולם המטלית טהור מכל וכל ולא חשיב כאילו נראה בו נגע א\"כ כשפשה הבגד למטלית לא הוי סימן טומאה הפשיון וכיון דלא הוי פשיון הן לו יהי דנראה הנגע במטלית הרי כתב הר\"ש דהמטלית ישמש את עצמו. ואולי דדוקא היכא שנראה בבגד אז הוא דאמרינן דמציל את המטלית ולא חשיב כאילו נראה הנגע במטלית משום דתולין הקלקלה במקולקל ואמרינן נגע זה שנראה בבגד מכח הנגע הישן שנקרע הוא אבל לאחר שפשה מן הבגד למטלית הוכיח סופו על תחלתו דמה שנראה בבגד הנגע לא היה מכח הנגע הישן אלא נגע חדש הוא וחשיב כאילו נראה במטלית ולפיכך כל שפשה הוא סימן טומאה להזקיקו שריפה. ואפשר להעמיס דברים אלו בדברי הר\"ש יע\"ש: ודע דרבינו לא הביא דין זה בחיבורו ולא ידעתי למה וכי תימא דרבינו אזיל לשיטתיה דהיכא דחזר למטלית שורף הכל הבגד והמטלית וא\"כ לא איצטריך לאשמועינן דאם פשה מן הבגד למטלית דזה וזה ישרפו דאפי' אם לא נראה בבגד כלל כי אם במטלית הכל טעון שריפה כ\"ש כשנראה בבגד ופשה הן הבגד למטלית דטעון שריפה המטלית הא ליתא דאכתי איצטריך להא דתוספתא לומר דאע\"פ שאין בפשיון שיעור נגע דהיינו כגריס טמא מטעם פשיון דקי\"ל הפשיון הסמוך כל שהוא. ואולי ס\"ל לרבינו דאף בלא טעמא דפשיון טמא וישרף כיון דקי\"ל דאם חזר למטלית שורף את המטלית וכשפשה למטלית חשיב כאילו נראה הנגע במטלית ואף שאין במטלית כגריס מ\"מ כיון דבעיקר הנגע איכא כגריס חשיב כאילו יש במטלית שיעור נגע דהיינו כגריס ובתוספתא לא הוצרכו ללמד דין זה אלא משום דס\"ל דאם חזר הנגע למטלית דאינו שורף המטלית אלא המטלית תשמש את עצמה ודוק. והחלוקה הששית דהיינו הטולה מן המוסגר בטהור ונראה נגע בבגד הטהור דין זה מפורש בתוספתא דתניא הטולה מן המוסגר בטהור ונראה נגע בבגד שורף את המטלית וכתב הר\"ש ונראה נגע בבגד כלומר בטהור נראה הנגע ומש\"ה נקט נראה הנגע ולא קתני חזר כדקתני במתניתין משום דהכא בטהור איירי שהנגע נראה בו עכשיו בתחילה ושורף את המטלית דמטלית זה מבגד מוסגר קא אתי והנגע שבטהור כאילו הוא במטלית שנתחבר בו הילכך המטלית טעון שריפה והבגד שבו הנגע טעון הסגר והמוסגר שנטלה ממנו חתיכה זו כדקאי קאי דלגבי המוסגר לא נחשב הנגע כאילו הוא במטלית עכ\"ד. ויש לדקדק בתחילת דבריו שכתב בטהור נראה הנגע ומש\"ה נקט נראה הנגע ולא קתני חזר כו' דע\"כ דקדוק זה ליתא דהא ברישא תניא הטולה מן הטהור במוסגר ונראה נגע בבגד כו' ופירש שם הר\"ש דהיינו מתניתין דצריך מטלית אחר וא\"כ הוה ליה למימר חזר נגע לבגד כדקתני במתניתין ואולי סובר הר\"ש דקתני ברישא נראה אגב דבעי למיתני בסיפא נראה דלא שייך חזר אבל אי אמרת דגם סיפא מיירי דומיא דמתניתין קשה אמאי לא תני ברישא ובסיפא חזר. ודע שרבינו לא הביא דין זה ולא ידעתי למה. והחלוקה השביעית דהיינו הטולה מן המוסגר בטהור ונראה נגע בבגד הטהור ופשה מן הבגד למטלית דין זה מפורש בתוספתא דקתני פשה מן הבגד למטלית זה וזה ישרפו ודין זה הוא פשוט שהרי קודם הפשיון כבר היה טעון הבגד הסגר ועכשיו שפשה הוא סימן טומאה ומזקיקו שריפה והמטלית בלא הפשיון נמי היה טעון שריפה ולענין הבגד המוסגר שניטלה ממנה חתיכה זו נראה דטעון שריפה ואע\"ג דבחלוקה הששית כתב ר\"ש דלגבי המוסגר לא נחשב הנגע כאילו הוא במטלית שאני התם שלא נראה הנגע במטלית אבל הכא שפשה מן הבגד למטלית אף שאין במטלית כגריס חשוב כאילו נראה במטלית דקי\"ל הבגד הראשון ישרף וגם חלוקה זו לא הוזכרה בדברי רבינו. החלוקה השמינית דהיינו שני בגדים המוסגרים שנטל מטלית מזה וטלה על זה וחזר הנגע באחד מן הבגדים דין זה מפורש בתוספתא דתנן שני בגדים המוסגרים שנטל מטלית מזה וטלה על זה ונראה הנגע באחד מהם הוא ומטליתו ישרפו וכתב שם הר\"ש הוא ומטליתו ישרפו היינו מה שטלה ממנו לבגד אחר ואע\"ג דבטלה מן המוסגר לטהור תנן במתניתין תציל את המטלית יש לחלק בין מוסגר לטהור למן המוסגר למוסגר עכ\"ד. ויש סיוע מזה למה שכתבנו לעיל בחלוקה הרביעית דטעמא דבגד אינו אוחז עמו המטלית ומטלית אוחז עמו הבגד הוא משום דמטלית מחובר בטהור ומש\"ה אין הבגד מושך המטלית והכא שמטלית זה הוא מחובר בטמא אם נראה הנגע בבגד שניטלה ממנו המטלית ישרף הבגד והמטלית שניטלה הימנו שהיא מחוברת במוסגר האחרת ויש לדקדק לסברת מהר\"ם מטראני שכתבנו לעיל דאף להר\"ש אם חתך חתיכה מן המוסגר ולא חברה עם הטהור אלא שהיא בפני עצמה אם חזר הנגע לבגד דשורף את המטלית דדוקא במחובר לטהור הוא דאמרינן מציל את המטלית א\"כ מאי איריא דתני בתוספתא היכא דחיבר המטלית בבגד המוסגר אפי' שהמטלית הוא בפני עצמו ישרף המטלית וי\"ל דרבותא אשמעינן דסד\"א דוקא כשהמטלית הוא בפני עצמו שלא נתחבר לשום דבר אז הוא דישרף משום דעדיין חשיב מן הבגד שניטלה הימנו כיון שלא נתחבר עדיין עם דבר אחר אבל כשנתחבר עם דבר אחר אף שהוא טמא אימא לא חשיב מן הבגד הראשון ואם נראה הנגע בבגד לא ישרף המטלית קמ\"ל דאין הדבר תלוי אלא בחיבורו עם הטהור וכל שאינו מחוברת עם הטהור בין שהוא בפני עצמו או שהוא מחובר עם הטמא אם נראה הנגע בבגד שורף את המטלית: ודע דבחלוקה זו דהיינו שחתך חתיכה מבגד מוסגר וחברה עם בגד מוסגר אם נראה הנגע בבגד שניטלה ממנו החתיכה הדין הוא ששורף הבגד והחתיכה שניטלה ממנו שהיא מחוברת בבגד האחר דחשיב כאילו נראה הנגע בחתיכה ג\"כ אבל הבגד האחר כדקאי קאי דלגבי הבגד המחובר עם החתיכה לא חשיב כאילו חזר הנגע בחתיכה דומה למה שכתבנו בשם הר\"ש בחלוקה הששית וכן אם נראה הנגע בבגד המחובר עם החתיכה דינו שישרף הבגד עם המטלית המחובר בו דהא אף אם מטלית זה היה מחובר בבגד טהור ונראה הנגע בבגד המטלית טעון שריפה וכמו שכתבנו לעיל בחלוקה הששית והבגד שניטל ממנו מטלית זה כדקאי קאי דלגבי הבגד שניטלה ממנו המטלית לא חשיב כאילו נראה הנגע במטלית וכמו שכתבנו. והחלוקה התשיעית דהיינו אם נראה הנגע באחד מן המטליות דינו מפורש בתוספתא דתנן נראה באחד מן המטליות כולן ישרפו וכתב על זה הר\"ש כולן ישרפו דכיון דשניהם מוסגרים הכל טעון שריפה דהא בטלה מן המוסגר בטהור נמי אמרינן תשמש לבגד והכא זה וזה מוסגר כאילו חזר בכל אחד ואחד עכ\"ד. ולא הבנתי כוונת התוספתא דמדקאמר נראה באחד מן המטליות נראה שהיו כאן שני מטליות והיינו שנטל מטלית מזה וטלה על זה ומהאחר נטל וטלה על זה וא\"כ יש לתמוה אמאי ישרפו כולם דבשלמא הבגד המחובר עם המטלית תינח דישרף שהרי אף אם היה בגד זה טהור הא קי\"ל דאם נראה במטלית תשמש את הבגד השני וכן הבגד שממנו נחתך מטלית זה טעון שריפה דהא קי\"ל חזר למטלית הבגד הראשון ישרף אך המטלית שבבגד האחר אמאי ישרף וכי תימא דחשיב כאילו נראה הנגע בבגד המחובר עמו אותו הבגד מושך עמו המטלית שנחתך הימנו וכדתנן לעיל שאם נראה הנגע בבגד שישרוף הבגד והמטלית שנחתך הימנו הא ליתא דשאני התם שנראה הנגע בבגד ומש\"ה הבגד מושך עמו המטלית שנחתך הימנו אבל הכא שהנגע נראה במטלית אף שהבגד המחובר עמו טעון שריפה מ\"מ לא חשיב כאילו נראה הנגע בבגד כדי למשוך עמו המטלית שנחתך הימנו וכמ\"ש לעיל דבטולה מן הטמא בטהור דאף שאם נראה הנגע במטלית הבגד הראשון טעון שריפה מ\"מ אם חזר הנגע בבגד הטהור אף שהמטלית המחובר עמו טעון שריפה מ\"מ הבגד הראשון שניטל ממנו החתיכה כדקאי קאי דלגבי הבגד הראשון לא חשיב כאילו נראה הנגע במטלית וכן אין לומר דטעמא דהמטלית האחר טעון שריפה הוא משום דכיון דנטמא הבגד האחר משום דנראה הנגע במטלית זה שנחתך הימנו א\"כ חשוב כאילו נראה הנגע באותו בגד ומש\"ה טעון שריפה המטלית המחובר עמו וכדקי\"ל דבטולה מן הטמא בטהור ונראה הנגע בבגד הטהור שישרף המטלית המחובר הא נמי ליתא מטעמא דכתיבנא דכללו של דבר דלעולם אין המטלית או הבגד מושך מטלית או בגד עמו אלא באחד משני דרכים או שהם מחוברים עכשיו או שהיו מחוברים מקודם אבל בהבצר שני הדרכים הללו אינו טעון שריפה וא\"כ בנראה הנגע באחד מן המטליות המטלית האחר מהיכן יבא לו הטומאה הא לא היו מחוברים מקודם וגם עכשיו אינם מחוברים. ועוד אני תמיה דמה הפרש יש בין אם נראה הנגע באחד מן המטליות או אם נראה באחד מן הבגדים דכי היכי דבנראה באחד מן המטליות אמרינן דכולן ישרפו דהיינו הבגד המחובר והבגד שניטלה ממנו מטלית זה והמטלית האחר ג\"כ או משום הבגד המחובר למטלית זה שנראה בו הנגע שמושך עמו המטלית שנחתך הימנו או משום הבגד האחר שאוחז עמו המטלית המחובר עמו א\"כ גם אם יראה הנגע באחד מן הבגדים יהיו כולם טעונים שריפה דהיינו המטלית המחובר עמו והמטלית שנחתך הימנו והבגד האחר ג\"כ יהיה טעון שריפה או משום המטלית שנחתך הימנו שהוא מחובר עם הבגד שנראה בו הנגע או משום המטלית המחובר עמו שקיבל הנגע מן הבגד שנחתך הימנו. וסבור הייתי לומר דדוקא היכא דנראה הנגע בבגד אז הוא דאמרינן דאף שנטמא המטלית המחובר עמו מ\"מ אין המטלית מושך הבגד אשר נחתך הימנו חתיכה זו וכדאמרינן בטולה מן המוסגר בטהור שאם נראה הנגע בבגד הטהור אף דחשיב כאילו נראה הנגע במטלית מ\"מ אין כח במטלית לאחוז עמו הבגד אשר נחתך הימנו כיון שלא נראה הנגע במטלית לפי שאין כח במועט דהיינו המטלית לאחוז המרובה אלא דוקא אם נראה הנגע בו אבל כשלא נראה הנגע בו אלא שקיבל הטומאה מזולתו אין בו כח למשוך המרובה ומש\"ה בשני בגדים מוסגרים שחתך מזה וטלה בזה אם נראה הנגע באחד מן הבגדים ישרף הוא ומטליתו דהיינו המטלית המחובר עמו והמטלית אשר נחתך ממנו וחברו עם הבגד האחר אבל הבגד האחר אינו זקוק לשריפה דמהיכן תבא הטומאה לבגד האחר על כרחין מאחד מן המטליות או מן המטלית המחובר עם הבגד שנראה בו הנגע שיאחוז עמו הבגד אשר היה מחובר עמו מקודם או מן המטלית אשר נחתך מן הבגד אשר נראה בו הנגע שימשוך את הבגד עמו להיותו מחובר עמו והא ליתא וכמ\"ש שאין כח במועט לאחוז המרובה אלא כשנראה הנגע במועט לא כשקיבל הטומאה מזולתו. אבל כשנראה הנגע באחד מן המטליות שנטמאו כל הבגדים מן הדין אז נטמא ג\"כ המטלית האחר לפי שהבגד המחובר עם המטלית אשר נראה בו הנגע או הבגד אשר נחתך הימנו המטלית אשר נראה בו הנגע מושך עמו המטלית האחר ואע\"פ שלא נראה הנגע בבגדים מ\"מ יש כח בהם לאחוז עמהם את המועט ואע\"פ שלא נראה הנגע בהם אלא שקיבלו מזולתם. כללו של דבר המועט אינו מושך המרובה אלא כשנראה הנגע במועט אבל המרובה מושך עמו המועט אף שלא נראה הנגע במרובה אלא שקיבל הנגע מזולתו. זה עלה בדעתי ולא נתקררה דעתי בזה. עוד נ\"ל דהכא לא מיירי בטלה מזה על זה ומזה על זה אלא מיירי בטלה מזה על זה דוקא ומאי דתני נראה באחד מן המטליות לאו דוקא אלא אגב דתני נראה באחד מהם תנא סיפא נמי נראה באחד מהם ולעולם דליכא כי אם מטלית אחד ולפ\"ז ניחא כל החלוקות דברישא תני נראה באחד מהם ישרף הוא ומטליתו והכוונה הוא שאם נראה בבגד אשר נחתך הימנו המטלית ישרף הוא והמטלית המחובר עם הבגד האחר אבל הבגד האחר כדקאי קאי ואם נראה הנגע בבגד המחובר ישרף הוא עם המטלית המחובר עמו אבל אם נראה הנגע במטלית כולן ישרפו לפי שהבגד המחובר עמו ישרף דהא קי\"ל והמטלית תשמש את הבגד השני בסימנין והכא שהוא מוסגר ישרף והבגד האחר ישרף משום דקי\"ל נראה במטלית הבגד הראשון ישרף. ושוב ראיתי בתוספתא והכי איתא שני בגדים המוסגרים שנטל מטלית וטלה על זה מטלית מזה וטלה על זה כו' וא\"כ הדרא קושיין לדוכתה וצריך עיון: עוד יש חלוקה עשירית והוא שחתך חתיכה מבגד טהור וחברה עם המוסגר אבל לא חברה במקום הקרע ונראה שדין מטלית זה הוא כדין המטלית שחיבר במקום הנגע ואם נראה הנגע בבגד מציל את המטלית ואם נראה במטלית שורף את הבגד. ומיהו לפי מ\"ש לעיל דלעולם הטמא אוחז הטהור והטהור אוחז הטמא ומאי דתנן דאם חזר הנגע לבגד דמציל את המטלית הוא משום דמטלית זה גזירת הכתוב היא שיחברנו בבגד ומש\"ה אין הבגד אוחז המטלית אבל לעולם דאף הטמא אוחז עמו הטהור וכדתנן והמטלית תשמש את הבגד השני בסימנין הרי שהטמא מושך עמו הטהור. א\"כ בחלוקה זו שחיבר חתיכת בגד מוסגר בטהור וחזר הנגע ישמש הבגד למטלית בסימנים ולא מצאתי גלוי לדין זה ואם נראה הנגע במטלית הבגד ישרף דומה למה שאמרו בתוספתא דבטולה מן הטמא בטהור ונראה הנגע בטהור שהמטלית ישרף ולענין המטלית עצמו נראה דאליבא דכ\"ע לא ישרף אלא ישמש את עצמו ולא מיבעיא להר\"ש דס\"ל שאף במטלית שחיבר במקום הקרע אם נראה הנגע במטלית דדוקא הבגד ישרף אבל המטלית יציל את עצמו דודאי דהוא הדין בנדון דידן. אלא אף לסברת רבינו דס\"ל שאם חזר למטלית דישרוף הכל הבגד והמטלית מ\"מ אפשר דבמטלית זה שלא בא במקום הנגע שלא ישרף דדוקא במטלית הבא במקום הנגע ס\"ל דישרף משום דעליה אמר קרא ואם תראה עוד בבגד וכו' באש תשרפנו וקאי לבגד ולמטלית דמיירי ביה קרא אבל במטלית זה אפשר דאף רבינו יודה שאינו נשרף אלא ישמש את עצמו. ולפי זה אפשר לומר דההיא דתניא בתוספתא הטולה מן הטהור במוסגר לא הוי דינא דמתניתין דצריך מטלית וכמו שכתב הר\"ש אלא דין התוספתא הוא הנדון שאנו דנין עליו ומש\"ה תני נראה במטלית ישרוף את הבגד והמטלית תשמש את עצמה אבל בדינא דמתניתין כ\"ע לא פליגי שאם נראה במטלית ששורף הכל וכמו שפסק רבינו. ובזה ניחא מה שהקשינו לעיל דאיך פסק רבינו נגד התוספתא אלא דמ\"מ קשה למה לא הביא דין התוספתא:
תנן בפי\"ג דנגעים הבונה מן המוסגר בטהור חזר נגע לבית חולץ את האבנים חזר על האבנים הבית הראשון ינתץ והאבנים ישמשו את הבית השני בסימנים ע\"כ. והנה החלוקה הראשון דהיינו אם חזר נגע לבית דחולץ את האבנים כיוצא בזה תנן בפי\"א דנגעים מ\"ו גבי בגדים והנה לגירסת רבינו דגריס התם חזר נגע לבגד שורף את המטלית ניחא דהוו בגדים ובתים שוים בדינם אך לגירסת הר\"ש דגריס גבי בגדים מציל את המטלית לפי שאין הטמא אוחז עמו הטמא המחובר בטהור קשה טובא ממתניתין דבתים דתנן חולץ את האבנים ומאי שנא בתים מבגדים וכבר תמה על זה הרב בעל תוספות יו\"ט יע\"ש ואפשר לתרץ ולומר עם מה שכתבנו לעיל בשם מהר\"ם מטראני דאף להר\"ש דגריס מציל את המטלית היינו דוקא לפי שהיא מחוברת בטהור אבל אם חתך חתיכה מן המוסגר והניחה בפני עצמה אם חזר הנגע לבגד המטלית ישרף לפי שאין מציל המטלית אלא חיבורו עם הטהור ולפי זה אפשר דלא שייך חיבור אלא גבי בגדים שתפרם זה בזה שאז נחשב כל הבגד אחד אבל גבי אבנים לא שייך חיבור והרי הוא כאילו אבני המוסגר הם בפני עצמם ומש\"ה תנן חולץ את האבנים דדכוותיה גבי בגדים נמי שאינם מחוברים הוי דינא דישרף המטלית ועוד אפשר לומר דגבי בגדים דיש להם טהרה דהיינו אם קצצו ועשאו מוכין פחות משלש על שלש וכמו שפסק רבינו בפי\"ג דין י\"א מהני בהו ג\"כ החיבור לטהור אף שיש בו שלש על שלש כיון שהוא מחובר בטהור אבל גבי אבנים דאפילו אם דק אותם לעפר אינם יוצאין מידי טומאתן לא מהני להו חיבור בטהור. והחלוקה השניה דהיינו אם חזר על האבנים דהבית הראשון ינתץ והאבנים ישמשו את הבית השני בסימנים הכי תנן נמי גבי בגדים חזר למטלית הבגד הראשון ישרף והמטלית תשמש את הבגד השני בסימנין. וראיתי לרבינו בפט\"ז דין ז' שכתב נראה נגע על האבנים שבנה המוסגר ינתץ והבית השני מסגירין אותו בנגע זה כדין כל בית שנראה בו נגע בתחילה ע\"כ. והנה לא הזכיר דין האבנים שנראה בהם הנגע מה יהיה דינם אם הבית השני נטהר. וראיתי להר\"ש שכתב והני אבנים נמי בעו נתיצה אלא שממתין עד שישמשו את הבית השני בסימנים וכן כתבו לעיל גבי בגדים בחלוקה הרביעית שכתבו בתוספתא דהמטלית טעונה שריפה באחרונה לאחר ששימש את הבגד השני אף שנטהר הבגד השני. הן אמת דרבינו גבי בגדים נמי סתם את הדברים בפירקין דין ז' שכתב והמטלית תשמש את הבגד כו' אם עמד בעיניו שני שבועות שורפין הכל ומפשט דבריו נראה דאין שריפה במטלית כ\"א עם הבגד השני וכבר תמהנו לעיל שהוא היפך התוספתא ומ\"מ לא ידעתי למה שינה רבינו גבי בתים לשון המשנה ולא כתב והאבנים ישמשו את הבית השני וכמו שכתב גבי בגדים מאחר שדרכו הוא להעתיק לשון המשנה. ודע דההיא דתנן בפי\"א דנגעים חזר נגע לבגד כו' פירשה הר\"ש דהיינו לאחר שקרע הנגע מן הבגד והביא מטלית מבגד טהור כו' ומתניתין קאי עלה דאידך מתניתין הסמוכה לה דקתני וצריך מטלית ולענין הדין נראה דאם בשבוע ראשון הביא מטלית וחיבר לבגד המוסגר שיש בו הנגע ופשה הנגע פשיטא דמציל המטלית אף שהבגד טעון שריפה משום פשיון וכמו שפסק רבינו ריש פירקין שהרי פשיון זה מן הנגע הישן הוא ואפילו אם בפשיון זה יש בו כגריס מ\"מ לא חשיב כנגע אחר ולומר שישמש הבגד למטלית בסימנים שהרי כבר כתבנו לעיל דהא דתנן מציל את המטלית הוא מכל וכל וכמו שנראה מדברי הר\"ש שם. ואם נראה נגע כגריס במטלית יש להסתפק בזה מה יהיה דינו אם נאמר דהבגד ישרף משום דהא קי\"ל דפשיון הרחוק אם הוא כגריס מטמא משום פסיון וכמו שפסק רבינו בפירקין דין ד' או דילמא דלא שייך פסיון הרחוק אלא בבגד שהיה מחובר עמו בתחילת הראות בו הנגע אבל בבגד שלא היה מחובר בו בתחילה כשנראה בו הנגע לא שייך בה פסיון הרחוק ועיין במה שכתבנו לעיל בחלוקה החמישית. ולענין המטלית נראה דאליבא דכ\"ע אף שנראה דהבגד ישרף המטלית ישמש את עצמו בסימנים ולא ישרף ואף לרבינו דס\"ל דאם חזר למטלית ישרוף הכל לא דמי לנדון דידן ודוק. והא דתנן הטולה מן המוסגר בטהור כו' פירשה הר\"ש דהיינו בגד שמסגירו ועמד בעיניו בשבוע ראשון ובשבוע שני כהה דקורע ממנו הנגע ושורף מה שקרע ההוא מוסגר קרי ליה כו' ולענין הדין נראה דאף בשבוע ראשון אם חתך ממנו חתיכה וחברה בטהור ופשה הנגע בשבוע ראשון או שעמד בעיניו בשבוע שני דלרבינו שורף את המטלית ולהר\"ש מציל את המטלית והא דלא פירש הר\"ש למתניתין בכי האי גוונא הוא משום דסיפא דקתני חזר למטלית הבגד הראשון ישרף כו' ודין זה לא שייך אלא במוסגר דהר\"ש אבל בנדון דידן דהיינו בשבוע ראשון אם חזר הנגע למטלית הבגד הראשון כדקאי קאי וליכא למימר משום פסיון הרחוק דהא ודאי בשני בגדים לא שייך פסיון הרחוק וזה פשוט והמטלית עצמו ג\"כ יראה בתחילה כדין נגע חדש וזה פשוט. וגבי נגעי בתים דתנן הבונה מן המוסגר בטהור פירשה הר\"ש לאחר שחילץ ונתץ וטח והביא אבנים אחרות ובנה במקומן והסגירו ובתוך ימי הסגרו לקח מאותו בית אבנים ובנאן בבית טהור והך מתניתין רישא וסיפא לא מיתוקמי אלא בגוונא דהר\"ש משום דלא משכחת נתיצה כי אם לאחר שחילץ וטח וא\"כ הא דתנן חזר נגע על הבית חולץ את האבנים דמדין נתיצה נגעו אלא דלא שייך נתיצה כיון שהם בבית טהור ע\"כ דכשחזר הנגע בבית הראשון לאחר חליצה וטיחה הוא וסיפא נמי דקתני הבית הראשון ינתץ ע\"כ בכי האי גוונא הוא. ומיהו נראה לי דלאו דוקא כשלקח האבנים מן הבית המוסגר לאחר חליצה וטיחה אלא אף שלקחם בשבוע ראשון או בשבוע שני ובנאם בבית טהור ואח\"כ הוזקק הבית הראשון לחליצה וטיחה וחזר הנגע לבית שחולצין האבנים אף שהלקיחה והבנין היה קודם חליצה וטיחה כיון שכבר נתחייב זה הבית בנתיצה דין האבנים כדין בית שניטל ממנו וכן אם חזר על האבנים לאחר חליצה וטיחה של הבית הראשון הבית הראשון ינתץ כדינו ודכוותה גבי בגדים דאם חתך חתיכה מן הבגד המוסגר בשבוע ראשון וחברה בטהור ולבסוף הוזקק הבגד הראשון לקריעת מקום הנגע אם חזר הנגע על הבגד לרבינו שורף המטלית ולר\"ש מציל את המטלית ואם חזר על המטלית לאחר שקרע הנגע מן הבגד הראשון הבגד הראשון ישרף והר\"ש דלא פירש להני מתניתין בכה\"ג הוא משום דכיון דע\"כ כשחזר הנגע הוא לאחר חליצה וטיחה ולגבי בגדים לאחר שקרע מקום הנגע מלתא פסיקתא קאמר דכשבנה או כשטלה היה לאחר חליצה וטיחה או לאחר שקרע מקום הנגע וחיבר לו מטלית. ודע שהרב תיו\"ט בפי\"ג דנגעים מ\"ה הביא בשם מהר\"ם פירוש מחודש בהא דתנן חזר נגע לבית חולץ את האבנים דלאו מדין נתיצה נגעו בה אלא עצה טובה קמ\"ל וכי היכי דגבי בגדים תנן מציל את המטלית הכי נמי גבי בתים הוי דינא הכי יע\"ש. ודע שדין ב' בתים המוסגרים שנטל מזה ובנה בזה דינם כדין הבגדים שכתבנו לעיל בחלוקה השמינית והתשיעית וכן הביא הר\"ש מהתוספתא דאבנים כמטלית. גרסינן בתוספתא בית המוסגר שנשרו ממנו אבנים טהורות שני בתים מוסגרים שנטל אבן מזה ובנה בזה ונראה נגע באחד מהן היא טמאה בלבד ראב\"ש אומר אבנים כמטלית ע\"כ. ונראה דהא דקתני ברישא דאם נשרו אבנים טהורות ת\"ק הוא אבל לראב\"ש דהשוה הבתים לבגדים אף האבנים שנשרו הם טמאים דהא בבונה מן המוסגר בטהור קי\"ל כראב\"ש דאם חזר הנגע על הבית חולץ את האבנים וכ\"ש כשאינם מחוברים בטהור וכמ\"ש לעיל בשם מהר\"ם מטראני דיותר יש להקל במחובר עם הטהור מכשהם בפני עצמם והיינו טעמא דרבינו לא הביא בחיבורו דין התוספתא הלזו: " + ], + [], + [ + "בגד שבא כולו בתחילה ירקרק וכו'. כתב על זה מרן בפרק כל היד ובפרק הנחנקין רבי נתן בן אבטולמוס אומר מנין לפריחת בגדים שהיא טהורה כו' וקשיא לי דהתם משמע דרבנן פליגי עליה ואמאי שבק רבנן ופסק כרבי נתן עכ\"ד. ולי נראה דטעמיה דרבינו הוא מדאמרינן בפרק איזהו מקומן עלה נ' דבר הלמד בהיקש מהו שילמוד בג\"ש תא שמע רבי נתן בן אבטולמוס אומר מנין לפריחת בגדים שהיא טהורה נאמר קרחת וגבחת בבגדים ונאמר קרחת וגבחת באדם מה להלן פרח בכולו טהור אף כאן פרח בכולו טהור והתם מנא לן דכתיב מראשו ועד רגליו ואיתקש ראשו לרגל מה להלן כולו הפך לבן טהור אף כאן כולו הפך לבן טהור ע\"כ. וס\"ל לרבינו דרבנן דחולקים על רבי נתן ס\"ל דדבר הלמד בהיקש אינו חוזר ומלמד בג\"ש וכיון דנתקין לא למדו דין זה דפריחה אלא מהיקשא דמראשו ועד רגליו שוב אין הנתקים חוזרים ומלמדים לבגדים בג\"ש. ולפי הנראה סתמא דתלמודא הכי ס\"ל דהלכתא כרבי נתן מדבעו מהו שילמוד ופשטוה מרבי נתן דמלמד בג\"ש ואם איתא דליתיה להא דרבי נתן הוה להו למיפשטא דאינו חוזר ומלמד בג\"ש מרבנן דפליגי עליה דרבי נתן אלא ודאי דס\"ל לסתמא דתלמודא דהלכתא כרבי נתן ורבי יוחנן התם לא דחה ראיה זו אלא משום דהוו חולין אבל בקדשים אין דנים למד מלמד והתם בקדשים קיימינן וכדאיתא התם אבל בחולין גם הוא מודה דחוזר ומלמד בג\"ש מהך דרבי נתן ומש\"ה פסק רבינו כרבי נתן. ומ\"מ אני תמיה בזה דהא לרבי נתן פריחה בין לנתקין בין לבגדים לא למדנו אלא מנגעי עור בשר אלא הנתקין למדין בהיקש וחוזרין ומלמדין בג\"ש לבגדים וא\"כ איך כתב רבינו דאם אחר שפטרו בא כולו ירקרק או אדמדם שהוא טהור והלא גבי נגעי עור בשר קי\"ל פורח אחר הפטור שהוא טמא מוחלט וכמו שפסק רבינו רפ\"ז וזה הוא דבר מתמיה שאם הפריחה לא למדנו אותה בבגדים אלא מן האדם איך נקל בפריחת האדם. וראיתי להראב\"ד ז\"ל שהשיגו בזה וכתב על דין זה אם כן מצא נוסחא שלו הרי טוב ואם מדעתו אין שומעין לו שהרי באדם פורח אחר הפטור טמא מוחלט הוא ונראין הדברים ק\"ו בבגדים ע\"כ. ואני תמיה על הר\"א ז\"ל דהא פריחה בבגדים לא הוזכרה בכתוב כלל וא\"כ לא ימנע אם הרב סובר שאין שום לימוד בבגדים מהיקש או מג\"ש שנלמוד ממנו פריחה א\"כ אמאי לא השיגו אעיקרא דדינא דמנא לן פריחה בבגדים דודאי מסברא אין אנו יכולין ללמוד דין זה דפריחה שהוא גזירת הכתוב. ואם הרב אית ליה דאיכא היקש או ג\"ש למידרש מיניה דומיא דאדם דאית ליה פריחה לא ידעתי אמאי שבקיה לרגזנותיה ולא בא על רבינו בסופה ובסערה כדרכו ולומר שאם אין אנו למדין דין הפריחה אלא מאדם מהיכא תיתי שנלמוד יותר מהמלמד אשר ע\"כ נ\"ל דלרבי נתן בין בנתקין בין בבגדים אין הפריחה מטהרת אלא מתוך הסגר או מתוך החלט אבל מתוך פטור אין הפריחה מטהרת הפריחה דנגעי עור בשר ורבנן חולקין על רבי נתן בהיקש דמראשו ועד רגליו דמהתם יליף רבי נתן פריחה בנתקים משום דס\"ל דאדרבה רגליו דקרא אין הפריחה נוהגת בהם וכדאמרינן סוף פ\"ד דערכין עלה ח\"י מראשו ולא ראשו בכלל רגליו ולא רגליו בכלל ומהכא ממעטינן כף הרגל דאינו מעכב את ההופך כולו לבן וכדאיתא בת\"כ והכי תנן בפט\"ז דנגעים מ\"ז ואין ספק שדרשא זו דרגליו ולא רגליו בכלל היא חולקת על רבי נתן וכמ\"ש התוספות שם בד\"ה ואי בעית כו'. ומיהו ס\"ל לרבנן דפריחה נוהגת בנתקים וכדתנן בפ\"י מנגעים מ\"ט והיינו מדאמרינן בת\"כ מנין אתה אומר היה בו נתק כגריס וניתק כל הראש טהור ת\"ל ואיש כי ימרט ראשו טהור הוא כו' הרי שלמדנו דין הפריחה מן הכתוב וכיון שלמדנו כן מרבוי הכתוב אין לנו לחלק בין פרח מתוך הסגר לפרח מתוך פטור דלית לן קראי לאוכוחי דדוקא מתוך הסגר טהור כדאית לן גבי נגעי אדם וכמ\"ש מרן כל זה בפ\"ח דין י\"ב בשם הר\"י קורקוס ז\"ל ורבנן בג\"ש דקרחתו או גבחתו אינם חולקים אלא ס\"ל דבגדים ילפי מנתקים בג\"ש דקרחת וגבחת וא\"כ כי היכי דגבי נתקים כל פריחה מטהרת ואפילו לאחר הפטור ה\"נ בבגדים ורבינו פסק כרבנן ומש\"ה פסק בנתקין ובבגדים דאפילו לאחר הפטור טהור וההיא דפרק כל היד ודהנחנקין מיירי בכה\"ג דנחלקו בנגעי בגדים שהיתה בהם פריחה לאחר הפטור דלרבנן טהור ולרבי נתן טמא ונמצא שנחלקו בדבר שזדונו כרת לענין טומאת מקדש וקדשיו והתם לא הביאו ברייתא זו דרבי נתן כי אם בקיצור לפי שלא הוצרכו אלא לומר שיש מחלוקת בנגעי בתים ונפקא מינה לזקן ממרא אבל עיקר נוסחת הברייתא היא כמו שהיא שנויה בזבחים ופסק רבינו כרבנן בין תבין: " + ], + [], + [ + "פחות מג' אצבעות כו'. דע דאע\"ג דקי\"ל דאריג כל שהוא טמא וכדאיתא בפרק במה אשה (דף ס\"ג) וכמו שפסק רבינו בפרק כ\"ב מהלכות כלים היינו דוקא בשאר טומאות אבל בנגעים אינו מתטמא בפחות משלש על שלש דרבויא דאו בגד בשרצים הוא דכתיב. ועיין במ\"ש הרב קרבן אהרן בפרשת תזריע אברייתא דאין לי אלא בגד וארג בו שלש על שלש כו' שכתב בסוף דבריו דלפי הגירסא הכתובה שם בא לרבות אריג כל שהוא אף לנגעים ועיין במ\"ש התוס' פ\"ב דשבת (דף כ\"ה) ד\"ה ת\"ל: " + ] + ], + [ + [], + [ + "כל הבגדים כו'. (א\"ה ולענין בגדי גר תושב עיין מ\"ש הרב המחבר לקמן פי\"ד דין י\"א יע\"ש): " + ], + [], + [ + "העור שאינו מעובד כו'. (א\"ה עיין במ\"ש הרב המחבר לקמן ריש פ\"ב מהלכות כלים). בין פשוטיהם בין מקבליהן כו'. עיין לקמן פ\"א מהלכות כלים דין י' ואי ס\"ל לרבינו דנשתנה דין נגעים משאר טומאות דאפילו פשוטי כלי עור מתטמאים בנגעים קשיא לי הא דאמרינן בפ\"ב דשבת (דף ז\"ך) מה לנגעים שכן שתי וערב כו' אמאי לא קאמר נמי מה לנגעים שכן פשוטי כלי עור מטמא בהם: " + ], + [ + "ועשה מהן כלים מטמאים בנגעים וכו'. עיין במ\"ש הר\"ב תיו\"ט בשם הר\"י מסמפונט עלה דמתני' ועיין בפירוש רבינו שם ובמסכת כלים פי\"ז משנה י\"ג ודו\"ק היטב בדבריו: והוא שיחברנו לו כדרך חיבורי בגדים לטומאה. (א\"ה כתב מרן שם ובת\"כ מייתי לה מקרא ופירוש דברי מרן אלו עיין לקמן בדברי הרב המחבר פ\"א מהלכות כלים דין ג' גם שם שקיל וטרי על דברי הר\"י מסמפונט הנזכר): " + ], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [ + "וכן משכב ומושב כו'. נראה מדברי רבינו דס\"ל דלא מיעטו בגמרא אלא אבן מנוגעת אבל בגדים עושין משכב ומושב כזב וקשיא לי ההיא דתניא בריש ספרי ר\"ע אומר מזכר עד נקבה אחד אדם ואחד כלים במשמע ר\"י אומר הרי אתה דן הואיל ואדם מטמא בנגעים וכלים מטמאים בנגעים מה אדם טעון שילוח כו' לא אם אמרת באדם שמטמא משכב ומושב תאמר בכלים שאין מטמאים משכב ומושב לפיכך לא יטענו שילוח הרי אבן המנוגעת תוכיח שאינה מטמאה משכב ומושב וטעונה שילוח היא תוכיח לכלים שאע\"פ שאינם מטמאין משכב ומושב יטענו שילוח ע\"כ. מברייתא זו מוכח שכלים ואבן המנוגעת דינם שוה שאינם עושים משכב ומושב וכדברי הראב\"ד וכעת צ\"ע: " + ], + [ + "מטלית שיש בה שלש על שלש כו'. מסתמות דברי רבינו נראה דאין חילוק בדינים אלו בין מוסגר למוחלט אלא שכולם שוין בדין הטומאה. וזהו שבתחילת דבריו כתב אחד בגד או כלי עור או שתי או ערב המוסגר או המוחלט לענין טומאה הרי הוא אב מאבות כו' ואני תמיה על זה מהא דאמרינן בפרק מצות חליצה (דף ק\"ג) ת\"ש מטלית שיש בו שלש על שלש אע\"פ שאין בו כזית כיון שנכנס רובה לבית טהור טמאתהו מאי לאו מוחלטת לא מוסגרת אי הכי אימא סיפא היו בה כמה זיתים כיון שנכנס כזית ממנה לבית טהור טמאתהו אי אמרת בשלמא מוחלטת היינו דאיתקש למת אלא אי אמרת מוסגרת אמאי איתקש למת ופירש\"י אי אמרת מוחלטת היינו דמטמא בכזית אפילו אין כאן בגד שלש על שלש משום דמוחלט איתקש למת ומת מטמא בכזית והיכא איתקש דכתיב אל נא תהי כמת שמרים מוסגרת הואי וקאמר ליה אהרן למשה אל נא תחלט שלא תהא כמת ע\"כ. הרי דמוכח מסוגיא זו דאין בגד המנוגע מטמא בכזית אלא במוחלט אבל במוסגר לא ורבינו סתם וכתב שאם הכניס כזית ממנה לבית טהור נטמא משום דמצורע איתקש למת וכמ\"ש בסוף דבריו ולא חילק בין מוסגר למוחלט וכעת צ\"ע: " + ] + ], + [ + [], + [], + [], + [ + "אפילו חבילי עצים וחבילי קנים כו'. תנן בפי\"ב דנגעים מ\"ה כיצד ראיית הנגע כו' אפי' חבילי עצים ואפילו חבילי קנים דברי ר\"י רש\"א עסק הוא לפנוי אמר רבי מאיר כו' מה מטמא כו' ע\"כ. וכתב שם הר\"ש עסק זה לפנוי בתמיה וכי להעסקו לפנות הבית הוצרך הכתוב שאתה מזקיקו לפנות דברים שאין מקבלים טומאה אלא לא בא הכתוב לדרוש אלא כמו שדרש ר\"מ שהתורה חסה על ממונם של ישראל ע\"כ. והנה כפי זה ר\"ש ור\"מ כולם הם בסברא אחת ופליגי עליה דר\"י והנה רבינו פסק כר\"י ותמה מרן דלמה פסק כמותו במקום ר\"ש ור\"מ דרבים נינהו וכתב ואפשר שרבינו סובר דבהא לא פליגי ע\"כ. ולא ידעתי איך יתכן לומר זה דהא פשטא דמתני' הוא דפליגי וראיתי בת\"כ שלא הזכירו לר\"ש בזה אלא לאחר שהביאו סברת ר\"י דאמר אפילו חבילי עצים אפילו חבילי קנים אמרו אמר ר\"מ עסק הוא לפנוי אמר ר\"מ וכי מה מטמא לו כו' ואפשר שגם גירסת רבינו במתניתין כך היתה ולפי זה ר\"י ור\"מ פשיטא דהלכה כר\"י אך רבינו עובדיה שגירסתו היא אמר ר\"ש כו' כתב דאין הלכה כר\"י ונראה דאליבא דר\"י מה שאמר הכתוב ופינו את הבית היא גזירת מלך שגזר שכשיבוא הכהן יהיה פנוי שהרי אין שום תכלית לפנות חבילי עצים וזה הוא מה שאמרו בת\"כ בטרם יבוא הכהן לראות את הנגע לראות את הפנוי כלומר שלא יראה הכהן כי אם הנגע ולא דבר אחר ונראה דמלבד מה שנחלקו בפירוש יש עוד נפקותא אחרת בין ר\"מ לר\"י דלדעת ר\"מ שהוא מפני שהתורה חסה על ממונם של ישראל אינו מחוייב מן הדין לפנות שלא מצינו בשום מקום שיהיה האדם מוזהר שלא לטמא כליו אלא הכתוב נתן רשות אל הכהן שימתין עד כדי שיפנו משום דחס על ממונם של ישראל דמן הדין תיכף שאמר המצורע כנגע נראה לי חייב הכהן לילך ולראות הנגע ומשום הפסד ממונו נתנה לו תורה רשות להמתין עד כדי שיפנו הבית ואם המצורע אינו רוצה רשאי הוא לחבול בעצמו אבל אליבא דר\"י נראה דהיא מצוה פרטית שגזר הכתוב שכשיבא הכהן יהיה הבית פנוי והרי זה מכלל החוקים ולפי זה אני תמיה על מ\"ש רבינו בפ\"ט דין א' חתן שנראה בו נגע כו' שנאמר וצוה הכהן ופינו את הבית וגו' אם המתינה תורה לדבר הרשות שלא יטמאו כליו ק\"ו לדבר מצוה ע\"כ. והדבר הוא תימה אצלי דמאחר שהוא פסק כרבי יהודה דאפילו חבילי קנים איך כתב שלא יטמאו כליו והלא לר' יהודה אין הטעם משום רחמנות אלא גזירת הכתוב היא וא\"כ אין ללמוד מכאן שנמתין בשביל שום דבר דהכא כך הוא מצותו שכשיבוא הכהן תהיה הבית פנוי מכל וכל. וראיתי בפ\"ק דמ\"ק עלה ז' דאמרינן וביום הראות בו יש יום שאתה רואה בו כו' דברי ר\"י רבי אומר אינו צריך הרי הוא אומר וצוה הכהן ופנו וכו' ואמר רבא התם דר\"י סבר דמהתם לא גמרינן דחידוש הוא דהא עצים ואבנים בעלמא לא מטמאי והכא מטמאי ע\"כ. וסבור הייתי לומר דהא דקאמר דהא עצים ואבנים כו' קאי על טומאת הבית בעצמו בטומאת צרעת דבשלמא טומאת אדם הרי מצינו שמקבל שאר טומאות ואינו חידוש כל כך מה שמתטמא בצרעת אבל טומאת הבית הוא חידוש גדול שהרי לא מצינו בשום מקום שהעצים והאבנים יקבלו טומאה והכא מקבלים טומאה ע\"י הצרעת האבנים והעצים והעפר וכמבואר בדברי רבינו ריש פ\"ו ולא נחה דעתי בזה משום דלמה לי מטעמא דעצים ואבנים אינם מקבלים טומאה משום דהוו פשוטי כלי עץ תיפוק ליה דלא מצינו בשום מקום טומאה בדבר המחובר שהוא בנין וכל מה שנזכר במסכת אהלות הבית טמא רוצה לומר על האדם והכלים שבבית אבל הבית עצמו פשיטא שאינו מקבל טומאה וכמו שכתב רבינו בפ\"ה מהלכות טומאת מת דין י\"ב. ואפילו באהלים ס\"ל להראב\"ד דכל שהם מחוברים אינם מקבלים טומאה אלא דוקא פשתן וכמו שיראה המעיין שם והיא סברת התוספות בפרק במה מדליקין יע\"ש וא\"כ הול\"ל בקיצור שהחידוש הוא שהוא מחובר ומקבל טומאה ותו קשה לי דלמה ליה לרבי יהודה לדחות סברת רבי מטעם חידוש תיפוק ליה דלא מצינן למילף מופינו דהתם לאו מטעם המתנה הוא אלא גזירת הכתוב לדעת ר\"י וכמו שכתבנו למעלה. והנראה מדברי התוספות הוא שהחידוש הוא מה שמפנה אפילו חבילי קנים וחבילי עצים ומטעם זה כתבו בד\"ה נפקא דלא תיקשי לרבא דאמר דלרבי יהודה ביום ולא בלילה נפקא ליה מכנגע נראה לי ולא לאורי. וקשה דהא לר\"י לא גמרינן מנגעי בתים דחידוש הוא וכוונתם בתירוץ קושיא זו הוא דלא אמר רבא דלא יליף ר\"י משום החידוש אלא בהפנאה לחוד דזה הוא החידוש דכתיב ופנו את הבית ודריש ליה ר\"י לעצים ואבנים וא\"כ לענין ופנו דוקא הוא חידוש אבל לענין האור אין חידוש בו כלל ולזה יליף מיניה לי ולא לאורי ולא יליף לענין המתנה דהוא בהפנאה ובהפנאה איכא חידוש וכבר בא כל זה מבואר בדברי הרב קרבן אהרן יע\"ש. ולפי פשטן של דברים נתיישב הכל דלרבי יהודה דדריש מקרא דופינו לרבות חבילי קנים למדנו מזה דהכא חבילי קנים נמי מקבלים טומאה אגב הבית וטעמא דקרא דאמר ופנו הוא משום דחסה תורה על ממונם של ישראל משום דגזירת הכתוב הוא בבית המנוגע שוטמא אפילו עצים ואבנים ומש\"ה קאמר דאין למדים מכאן המתנה למצורע שהרי חידש הכתוב כאן חידוש דאפילו עצים יקבלו טומאה ואפשר דמפני חומר זה נתנה לו תורה רשות להמתין אבל במקום אחר אין לנו להמתין ור\"ש דקאמר ליה לר\"י עסק הוא לפנוי כפי סברתו דחבילי קנים אינם מקבלים טומאה אבל לר\"י ליכא קושיא כלל דלדידיה חבילי קנים וכלים שוים הם בדינם. הן אמת דלפי פשטן של דברים מתיישב הכל אך הדבר מצד עצמו הוא תימה בעיני שלא ראיתי בשום מקום חידוש זה דהבית יטמא דבר שאינו מקבל טומאה ורבינו לא הזכיר מזה כלל אף שפסק כר\"י והרואה דבריו בפי\"ו ששם הביא מה שמטמא בית המנוגע לא הזכיר כי אם אדם וכלים ולא הזכיר בשום מקום דאף דבר שאינו מקבל טומאה מתטמא בבית המנוגע. ונראה שיש להכריע דין זה דחבילי קנים אינם מתטמאים בבית המנוגע מההיא דתנן פ\"ק דסוכה (דף י\"ב) חבילי קש וחבילי עצים וחבילי זרדין אין מסככין בהם ואמרינן בגמרא דטעמא הוא מדרבנן דפעמים שאדם בא מן השדה כו' ואיכא משום תעשה ולא מן העשוי וכדאיתא התם ולמה לן מהא תיפוק ליה דאין מסככין בהם מן התורה שהרי מקבלין טומאה ע\"י נגעים. הן אמת שראיתי שם לתוספות בד\"ה באניצי שכתבו בסוף דבריהם דלא שייך למילף מפסולת גרן ויקב לפסול בדבר המטמא בנגעים מאחר דאין מטמא בשאר טומאות ע\"כ אך הרואה יראה דהתוספות בתחילה היו סבורים דאף מה שמתטמא בנגעים פסול לסכך ורש\"י ז\"ל כתב כן בפירוש שכתב סככה באניצי פשתן פסולה שכן ראוי ליטמא בנגעים ורבינו והראב\"ד שכתבו טעם אחר לפסול אניצי פשתן הוא משום דס\"ל דאניצי פשתן אינם מתטמאים בנגעים וכמו שיראה המעיין שם בהר\"ן ואם איתא להאי מילתא לא הוה משתמיט בשום דוכתא לומר דאין מסככין בחבילי עצים משום דמתטמאין בנגעים ורבינו עובדיה עלה דהך דרבי יהודה דאמר אפילו חבילי עצים הוקשה לו מקרא דכתיב ולא יטמא כל אשר בבית דמשמע דאטומאה קפיד רחמנא ותירץ דס\"ל לרבי יהודה דמלתא באפי נפשה היא לאשמועינן דכלים דהוו מעיקרא מיטמו אי שביק להו ע\"כ. והנה דרשא זו היא בת\"כ והיא נלמד דאף דקי\"ל הנכנס לבית המנוגע אינו מטמא בגדים אלא עד ששהה בכדי אכילת פרס מ\"מ זהו דוקא בבגדים שהוא לבוש אבל בגדים שהיו שם מקופלים או על כתיפו תיכף ומיד הם נטמאים וכמבואר שם מ\"מ למדנו מדברי הרב דס\"ל דלר\"י נמי חבילי עצים נמי אינה מתטמאים בבית המנוגע וא\"כ חזרו כל הקושיות שהקשינו למקומם באופן שסוגיא זו דמ\"ק צריכה אצלי תלמוד. ודע שראיתי לתוספות שם שכתבו דגם רבי ס\"ל כרבי יהודה דאפילו חבילי עצים מפנה וכמ\"ש בד\"ה דהא יע\"ש וא\"כ יש מכאן סיוע למה שפסק רבינו כרבי יהודה משום דרבי קאי כוותיה וכן נראה מדברי רש\"י יע\"ש. ודע דבגמרא אמרינן רבא אמר דבר הרשות איכא בינייהו דמשמע דלרבי אף לדבר הרשות ממתינין אף לטומאה שבגופו ולא ראיתי לרבינו שהזכיר דין זה ואף דאביי אמר משמעות דורשין איכא בינייהו מ\"מ היה לו לפסוק כרבא ועוד דהרואה דברי התוספות בדבור המתחיל נפקא יראה דסבירא להו דלאביי אף לר' יהודה ממתינין אף לדבר הרשות וכבר הכריח זה הרב בעל קרבן אהרן יע\"ש. ואם כן יגדל התימה על רבינו איך לא ביאר לנו כל זה וצ\"ע: " + ], + [ + "ואחר שיראה הכהן את הנגע וכו'. בפ' הנודר מן הירק דף נ\"ו תניא ויצא הכהן מן הבית יכול ילך לביתו ויסגיר ת\"ל אל פתח הבית יכול יעמוד תחת המשקוף ויסגיר ת\"ל מן הבית עד שיצא מן הבית כולו הא כיצד עומד בצד המשקוף ויסגיר ומנין שאם הלך לביתו והסגיר או שעמד תחת המשקוף והסגיר שהסגרו מוסגר ת\"ל והסגיר את הבית מ\"מ ע\"כ. והנה הנראה מדברי רש\"י והר\"ן והרא\"ש והתוספות שם דס\"ל דקרא דוהסגיר את הבית דכתב רחמנא הוא סגירת הדלת ממש שכן פירשו במאי דאמרינן יכול ילך לביתו ויסגיר דהיינו ע\"י חבל ארוך או ע\"י שליח ולא ידעתי מאין למדו זה רבותינו והא גבי נגעי אדם כתיב והסגיר הכהן את הנגע וכן גבי נגעי בגדים והתם פירוש הסגר הוא שיאמר הכהן שהוא מוסגר לפי שהכל תלוי בפי הכהן שיחליט או יפטור או יסגיר וכמ\"ש רבינו בפ\"ט מהלכות אלו דין ב' וא\"כ גבי בתים נמי דכתב רחמנא והסגיר את הבית היינו שיאמר הכהן שבית זה הוא מוסגר לפי שבית המוסגר הוא אב מאבות הטומאה וכמו שנתבאר כל זה בפי\"ו מהלכות אלו ופשיטא שהכל תלוי בדיבור הכהן ולזה כתב רחמנא והסגיר את הבית כלומר שיאמר שבית זה הוא מוסגר דומיא דאדם וכלים וברייתא זו הכי מיפרשא דרחמנא אמר דאמירה זו שאומר הכהן דבית זה הוא מוסגר תהיה אחר שיצא הכהן מן הבית אל פתח הבית ולזה דרשו דאי כתב רחמנא מן הבית ה\"א שילך לביתו ויאמר שהבית הוא מוסגר שלא היתה הקפדת הכתוב אלא על היציאה מן הבית אבל לאחר שיצא בכל מקום שיסגיר שפיר דמי תלמוד לומר אל פתח הבית ואי כתב אל פתח הבית הוה אמינא יעמוד תחת המשקוף ויאמר שבית זה הוא מוסגר תלמוד לומר מן הבית עד שיצא מן הבית כולו הא כיצד עומד בצד המשקוף ויאמר בית זה מוסגר הוא אבל שיצטרך הכהן לסגור הדלת לא ידעתי מנין זה ודברי רבינו לדידי הכי מיפרשן שכתב ויסגיר או יחליט או יפטור ויסגיר הוי בדיבור דומיא דיחליט או יפטור וס\"ל לרבינו דכי היכי דבהסגר קפיד רחמנא שיהיה אחר שיצא מן הבית ה\"ה בהחלט או בפטור אבל אם נאמר דהסגר זה הוא סגירת הדלת ממש וחידוש הוא שחידש הכתוב בנגעי בתים מנא ליה לרבינו דגם כשמחליט או פוטר שיהיה אחר שיצא מן הבית דהא פשיטא כשמחליט או פוטר ליכא סגירת דלת וא\"כ אפשר דלא קפיד קרא שיהיה אחר שיצא מן הבית אלא בדאיכא סגירת דלת אלא ודאי דס\"ל לרבינו דהסגר זה הוא אמירה בעלמא שיאמר הכהן שהוא מוסגר דומיא דהחלט ופטור משום הכי ס\"ל דכולם שוים בדינם כמ\"ש מרן. עוד ראיתי לדקדק לפי שראיתי שינויי לשונות בדברי רש\"י ז\"ל דבפרק הנודר פירש\"י יכול ילך לביתו ויסגיר ע\"י שליח ע\"כ. ובפ\"ק דחולין עלה י' פירש יכול יהא לו רשות לילך לתוך ביתו ולחזור ולסגור הדלת ע\"כ. וראיתי להרב בעל קרבן אהרן בפרשת מצורע שעמד בזה וכתב דרש\"י בחולין הוכרח לפרש כן משום דהתם הביאו ברייתא זו לאותובי לרב אחא בר יעקב דאמר דקרא דויצא מן הבית הוא ביצא דרך אחוריו ולעולם קא חזי ליה ולא הסיר ראייתו ממנו ואותיב ליה מהכא יכול ילך לתוך ביתו ואם נאמר כמו שפירש בנדרים אין הוכחה לאותיב מיניה לרב אחא שעדיין יפרש רב אחא דהלך לאותו דרך דרך אחוריו ופניו לנגע ובחבל ארוך סגר לזה פירש\"י דפירוש הברייתא שלא חייבו הכתוב להסגיר תיכף מהר אלא נתן לו רשות שיצא למקום שירצה ואחר יסגיר ואם כן יכול אני לומר שילך לתוך ביתו ואח\"כ יחזור ויסגיר שבזה יעלם עיניו ממנו ואיכא למיחש שמא נפחת והסגירו בפחות מכשיעור ע\"כ ואין דבריו מובנים אצלי כלל דאף לפי מה שפירש\"י בחולין עדיין יש לדחות ולומר דלעולם בעינן שלא יעלם הנגע מעיני הכהן אלא דאשמעינן קרא דלמצוה בעינן שתיכף ומיד בעומדו על הפתח יסגיר הדלת אבל בדיעבד אם הלך לביתו דרך אחוריו ופניו כנגד הפתח וחזר וסגר הדלת דהסגרו הסגר ועוד אם כפי מה שפירש\"י בפרק הנודר ליכא תיובתא לרב אחא אמאי לא תירץ כן רב אחא והוצרך לאוקומי ברייתא דקיימי דרא דגברי ועוד למה לא פירש רש\"י בנדרים כמו שפירש בחולין מאחר שמה שפירש בחולין הוא מוכרח בפירוש הברייתא מדאותיבו מינה לרב אחא. עוד אני תמיה בדברי רש\"י במה שפירש במאי דאמרינן ומנין שאם הלך לביתו והסגיר כו' דהיינו ע\"י חבל ארוך כגון שהיה ביתו סמוך לשם ע\"כ. ולא ידעתי למה לא פירש סיום הברייתא דומיא דמאי דפירש ברישא ועוד שהנראה מדברי רש\"י דהקושיא לרב אחא הוא מסיום הברייתא דקתני שאם הלך לביתו והסגיר שהסגרו הסגר ולדברי הרב בעל קרבן אהרן מאחר שסיום הברייתא פירש רש\"י דהיינו ע\"י חבל ארוך ליכא תיובתא לרב אחא מברייתא זו וכמבואר. סוף דבר דברי רש\"י דחולין צריכין אצלי תלמוד. עוד ראיתי שינויי נוסחאות בברייתא זו דבפרק הנודר גרסינן ומנין שאם הלך לביתו והסגיר או שעמד תחת המשקוף ובחולין גרסי' או שעמד בתוך הבית וגירסת ת\"כ היא כגירסתנו בחולין וראיתי לרש\"י בחולין שכתב בתוך הבית תחת המשקוף ע\"כ. ולפי זה אין חילוק בין ההוא דנדרים להא דחולין. והיה נראה לי דאם הסגיר בתוך הבית דאין הסגרו הסגר דדוקא בהלך לביתו או שעמד תחת המשקוף דהא קיים עיקר קרא דכתיב ויצא אף דלכתחלה בעינן שיהיה עומד בצד המשקוף אם עבר ולא עמד בצד המשקוף בין שהלך לביתו בין שעמד תחת המשקוף הסגרו הסגר דהא מ\"מ יצא מן הבית דהא בכל דוכתא מן האגף ולחוץ לא הוי בכלל בית אבל היכא דלא יצא מן הבית כלל והסגירו בתוך בית המנוגע אפשר דלא מהני הסגר זה ולזה פירש\"י בתוך הבית תחת המשקוף שאם לא היה תחת המשקוף אלא לפנים מהמשקוף לא מהני. ונראה שזה הוא דעת רבינו שבתחלה נקט שלש חלוקות לא שיסגיר והוא בתוך ביתו או בתוך בית המנוגע או תחת המשקוף ואח\"כ לא נקט אלא שתי חלוקות דאם הלך לתוך ביתו או שעמד תחת המשקוף וחלוקת דבתוך בית המנוגע השמיטה נראה שדעתו כמו שכתבנו דאם הסגיר בתוך הבית המנוגע דלא מהני. וראיתי להר\"י קורקוס שכתב דלדעת רבינו נמי אם הסגירו בתוך בית המנוגע דהסגרו הסגר ולא ידעתי מי הכניסו בתגר זה מאחר דדברי רבינו דייקי שפיר היפך ממ\"ש ואי איתא כדבריו לישמעינן רבותא דאפילו הסגיר בתוך בית המנוגע דמהני וכ\"ש הסגיר תחת המשקוף אלא ודאי כדכתיבנא. וראיתי להר\"ש בפרק י\"ב דנגעים דגירסתו בת\"כ היתה עמד תחת המשקוף והסגיר עמד בבית שהנגע בתוכו והסגיר וכו' אך דברי רבינו נוחים אצלי לפי גירסתנו בת\"כ. עוד ראיתי להר\"י קורקוס שכתב דהיכי משכחת לה שיסגיר והוא בתוך הבית דמשכחת לה שיצא דרך גגות או חלון וכיוצא בזה א\"נ שישב שם עד הלילה ולמנות השבעה משעת הסגר עכ\"ד. והנה תירוץ זה האחרון לא ידעתי כוונתו. ולפי מה שכתבנו לעיל דלדעת רבינו הסגר זה אינו סגירת הדלת הדברים הם כפשטן. עוד כ' הרב הנזכר דמ\"ש רבינו ויחליט ויפטור אגררא דהסגר דכ' כתב כן ואה\"נ שאם מחליט או פוטר יכול לגזור כן והוא בתוך הבית ולכן לא הזכיר אח\"כ כשאסר אלא שיסגיר כו' ולא הזכיר חליטה ופטור ע\"כ. ואין דבריו נראים אצלי ומה שכתבנו הוא הנכון: " + ], + [], + [], + [], + [], + [], + [ + "ובתי העכו\"ם שבא\"י אין מטמאין בנגעים. כתב על זה מרן נלמד ממה שיבא בסמוך ע\"כ. ואין צורך לזה דהא משנה שלמה שנינו ברפי\"ב דנגעים כל הבתים מיטמאים בנגעים חוץ משל עכו\"ם. עוד כתב מרן על הלוקח בתים מן העכו\"ם יראו בתחלה בפי\"ב ומייתי לה מקרא בת\"כ. ולא מצאתי בת\"כ דין זה ולא הזכירו בת\"כ אלא עיקר הדין דבתי עכו\"ם אינם מטמאים בנגעים ומייתי לה מקרא דאחוזתכם אבל הלוקח בתים מן העכו\"ם מה יהיה דינו לא הוזכר שם. ולענין גר תושב אם ביתו מיטמא בנגעים לכאורה נראה דאינו מיטמא דמקרא דמימעיט עכו\"ם ה\"נ מימעיט גר תושב ולפי זה הוא הדין בגדי גר תושב דאינם מיטמאין דהא בת\"כ שנינו גבי עכו\"ם וכשם שאין אחוזתן מיטמאין בנגעים כך אין בגדיהם מיטמאין בנגעים הרי שלמדנו בגדים מבתים וכיון דבבתים אימעיטו עכו\"ם וגר תושב הוא הדין גבי בגדים. וראיתי להר\"ש ברפי\"א דנגעים דכ' כל הבגדים מטמאין בנגעים אפילו של גר תושב ע\"כ וכ\"כ רבינו עובדיה ואין ספק שהכריחם לומר זה מדלא תני חוץ מגר תושב כי היכי דתני ברפ\"ג גבי נגעי הגוף ולפי זה גבי בתים בתי גר תושב מיטמאין בנגעים וזה הוא תימה בעיני דהא מקרא דמימעיט עכו\"ם מימעיט נמי גר תושב דהיינו מקרא דאחוזתכם ועוד דמדברי הר\"ש רפי\"ב נראה דגריס בת\"כ וכשם שאין אחוזתם מיטמאה בנגעים כך אין בגדיהם וגופן מיטמא בנגעים ע\"כ והכי גריס ר\"ע וכיון שלא למדנו לגופם כי אם מבתים איך נחלק ביניהם לגבי גר תושב. והנראה אצלי דמן התורה פשיטא דאין הגר תושב מיטמא בשום טומאה לא בגופו ולא בבגדו ולא בביתו אלא דרבנן הוא דגזרו גבי בגדים ובתים לענין גר תושב. שוב ראיתי להרב בעל תי\"ט רפ\"ג דנגעים דכתב בשם מהר\"ם גר תושב דינו כעכו\"ם זולתי להאכילו נבילות ולהחיותו ומשום דלקמן פי\"א אמרינן גבי נגעי בגדים כל הבגדים מיטמאין בנגעים חוץ משל עכו\"ם ולא קאמר כי הכא חוץ מגר תושב והכי אמרינן לקמן בנגעי בתים דגזרו מדרבנן על גר תושב איצטריך למימר הכא חוץ מגר תושב דלא גזרו בו הוא משום דנגעי הגוף לא מיטהרו אלא בקרבן וגר תושב לאו בר אתויי קרבן הוא הלכך לא גזרו ביה רבנן ע\"כ. הרי שכתב דמה שבגדי ובתי גר תושב מיטמאין בנגעים אינן אלא מדרבנן וכדכתיבנא. ומיהו מה שכתב מהר\"ם דנגעי הגוף לא מיטהרו אלא בקרבן כו' לא ידעתי כוונתו מה היא ואם הכוונה היא על ב' צפרים שמביא המצורע לטהרתו גם גבי בתים צריך לטהרת הבית שתי צפרים ואם כוונתו הוא על השלשה כבשים הא ליתא דאין טהרתו תלויה בהם ואין כפרתו מעכבתו אלא לאכול בקדשים וכמ\"ש רבינו בפי\"א מהלכות אלו. ודע דרבינו לא ביאר גבי נגעי בגדים ובתים מה יהיה דין גר תושב אלא העתיק המשנה כצורתה וכ' הר\"ב תי\"ט רפי\"א דנגעים דאפשר דס\"ל דתנא סמך אדלעיל דקתני וחוץ מגר תושב וה\"ה הכא עכ\"ד. עוד כתב אבל אין נראה כן מדברי הרמב\"ם והרב כו' ובנוסחת הרב שבידינו איתא בפירוש ואפילו של גר תושב: " + ], + [ + "והלוקח בתים מן העכו\"ם יראו בתחלה. משנה רפי\"ב דנגעים וכתב רבינו עובדיה יראו בתחלה והימים שהיה בהם הנגע כל זמן שהיו ביד עכו\"ם אינם עולים להם מן החשבון ע\"כ וכ\"כ גבי בגדים וכ\"כ הר\"ש רפי\"א ומיהו ימים שעמד בהם בנגעו בעודו ברשות העכו\"ם אין עולין לו משבא לרשות ישראל לפיכך יראו בתחלה ע\"כ וקשה דהא גבי ישראל נמי כל הימים שהיה בו הנגע ולא ראהו הכהן אינם עולים מן המנין. והנכון בזה מ\"ש הרב בעל עץ חיים דר\"ל דאפילו אי איתרמי דראהו כהן ברשות עכו\"ם ונסגר כסבור של ישראל הוא אין עולים לו אותם ימים עכ\"ד. כ' הרב בעל קרית ספר דאחוזת ישראל שמושכרת לעכו\"ם שדר בה נראה דמטמאה דהא אחזותכם קרינן בה ואם חכר ישראל בית מהעכו\"ם לא יראו בתחלה עכ\"ד (א\"ה עיין במה שכתב הרב המחבר לעיל פ\"ט דין א'): " + ], + [], + [ + "בית הכנסת כו'. עיין פרק ד' מהלכות מעשר דין ו' ודוק: " + ] + ], + [ + [], + [ + "כשיבוא הכהן ויראה הנגע כו'. גרסינן בתורת כהנים אשר לו הבית שלא ישלח ביד שליח יכול אפילו זקן ואפילו חולה ת\"ל ובא והגיד לכהן ורבינו השמיט דין זה: " + ], + [], + [], + [], + [], + [ + "הלוקח אבנים מבית מוסגר ובנאו וכו'. (א\"ה ביאור כל אלו החלוקות עיין לעיל בדברי הרב המחבר ז\"ל פרק י\"ב דין ו' באורך יע\"ש): " + ] + ], + [ + [ + "וכולן אסורים בהנאה. עיין במ\"ש התוספות פ\"ד דערכין (דף כ') ד\"ה אע\"פ. ומ\"ש רבינו ואם שרפן ועשה מהן סיד כו'. עיין בירושלמי פ\"ג דערלה דמשמע דאליבא דכ\"ע אסורים בהנאה דגמר נתיצה נתיצה מע\"ז כי פליגי אם עלו מטומאה ולא ידעתי למה לא ביאר רבינו דין זה: " + ], + [ + "וכן אבנים שיש בהם הנגע במוסגר מטמאים מאחוריהם. (עיין בדברי הרב המחבר לקמן דין ג'): " + ], + [ + "אחד המוסגר כו'. תנן פי\"ג דנגעים בית המוסגר מטמא מתוכו והמוחלט מתוכו ומאחריו זה וזה מטמאין בביאה ע\"כ. ופירש\"י בפרק מצות חליצה עלה ק\"ג מטמא מתוכו במגע ואע\"ג דלא נכנס גופו לתוכו דליהוי טמא משום בא אל הבית אם נגע בכותל טמא והמוחלט מטמא אף מאחריו וזה וזה מטמאין בביאה אם נכנס דרך ביאה וכיון שהכניס רובו לתוכו טמא משום והבא אל הבית כו' עכ\"ד. ולפי פירוש זה לא מצאתי מקום מהיכן למדו רבותינו שבית המוסגר מטמא במגע דהא בקרא ליכא כי אם והבא אל הבית כל ימי הסגיר אותו יטמא ואפשר לומר דלא טימא הכתוב אלא בנכנס דרך ביאה אבל במגע לא ואולי דס\"ל דטומאת ביאה שטימא הכתוב מתורת מגע נגעו בה דכיון שנכנס רובו הוי כנוגע דכ\"נ מדברי רבינו בפ\"ו מה' אבות הטומאה דין ו' שכתב המכניס ראשו ורובו לבית עכו\"ם נטמא כנוגע אך התוספות שם כתבו דמתוכו דמוסגר היינו שנכנס כולו לבית ונסתפק ר\"י בבית המוסגר אם נגע בנגע שמתוכו בלא ביאה אי חשיב כאחוריו דמוחלט או שמא גרע עוד כתבו בתחלת דבריהם מטמא מאחוריו פירוש אם נגע בנגע מאחוריו של בית וכשנדקדק היטב בדברי התוספות נראה מדבריהם דס\"ל דהא דתנן מטמא מאחוריו הוא דוקא אם נגע באבן אשר בו הנגע מאחוריו של בית אבל בשאר הבית לא ונסתפק ר\"י בבית המוסגר אם נגע במגע מתוכה בלא ביאה אי חשיב כאחוריו דמוחלט או דילמא מיגרע גרע אבל בנוגע בבית מתוכו שלא במקום הנגע מעולם לא נסתפקו התוספות ואפשר דס\"ל דאף במוחלט הדין כן דאינו מטמא מתוכו שלא במקום הנגע וא\"ת כפי הצד דגם המוסגר מטמא מתוכו במקום הנגע מאי דוחקייהו לומר דמתוכו דמוסגר היינו שנכנס כולו לבית אימור דמתוכו הוא בנגיעה דומיא דמאחריו וההפרש שיש בין מוסגר למוחלט הוא שהמוסגר אינו מטמא כי אם מתוכו במקום הנגע והמוחלט מטמא אף מאחריו במקום הנגע הא ל\"ק כלל. ומ\"ש הם ממש דברי התוס' או שמא גרע ומתוכו דמוסגר היינו שנכנס כולו לבית. וכוונת דבריהם דלפי צד זה דשמא גרע מתוכו דמוסגר ע\"כ אית לן למימר דהיינו שנכנס כולו לבית אבל לעולם דלפי הצד האחר דחשיב כאחוריו דמוחלט מתוכו דמוסגר היינו שנגע בנגע מתוכו:
עוד אפשר לומר בדברי התוספות דס\"ל דנגע הנולד מאחורי הבית אינו מטמא במגע כי אם במוחלט אבל כשהוא מוסגר אינו מטמא נגע הנולד מאחורי הבית. וזהו שכתבו בתחילת דבריהם מטמא מאחוריו פירוש אם נגע בנגע מאחוריו של בית ועל זה נסתפק ר\"י בבית מוסגר אם נגע בנגע שמתוכו בלא ביאה כלומר דהא דמעטיה היינו דוקא בנולד הנגע מאחוריו אבל בנגע שבתוכו אף המוסגר מטמא במגע בלא ביאה דחשיב כאחוריו דמוחלט או שמא גרע ולעולם המוסגר אינו מטמא כי אם דרך ביאה ומתוכו דמוסגר היינו שנכנס כולו לבית ולפי פי' זה אינם מחלקים התוספות בין האבן אשר נראה בו הנגע לאבנים אחרים שהוא בתוך הבית ועיקר החילוק אינו אלא בין נגע הנולד מאחורי הבית לנגע הנולד בתוך הבית ואפשר דבאבנים אשר נולד בהם הנגע מטמאים מאחורי הבית אך בשאר הבית הוא שמחלקים התוספות בין אם נולד הנגע מתוכו לנולד מאחוריו והספק הוא אי מאי דאמרינן דמוסגר הוא מטמא מתוכו הוא דוקא דרך ביאה אבל במגע אינו מטמא אף שהנגע נולד בתוך הבית או דלמא דמתוכו דמוסגר הוא דומיא דמאחוריו דמוחלט ושניהם הוי במגע. והוצרכתי לזה לפי שראיתי בתוספתא הביאה הר\"ש עלה דמתניתין דאבנים שיש בהם נגע מטמאין מאחוריהם וכן כתב רבינו בפירקין יע\"ש. ולפי הפי' הראשון שכתבנו יש לתמוה דהא אבנים אשר בהם הנגע יש להם דין מוחלט ומטמאין מאחוריהם והתוספות מסתפקים אם מטמאים מתוכם אך לפי פירוש זה ניחא דלעולם אבנים אשר בהם הנגע דינם כמוחלט אך בשאר הבית נסתפק ר\"י אם מטמא במגע מתוכו ודוקא שנולד הנגע מאחוריו הוא דאימעיט או דילמא לעולם אינו מטמא שאר הבית כי אם דרך ביאה. ודע דמדברי הרב בעל תיו\"ט עלה דמתניתין נראה שהבין דברי התוספות כפשטן שנסתפקו אם הבית מתוכו מטמא במגע או אינו מטמא וכתב דאף דהתוספות ספוקי מספקא להו הר\"ם ור\"ע פשיטא להו דאינו מטמא במגע עכ\"ד. כנראה דהבין דברי התוספות כפי הפשט והתוספות כפי דעתו מיירי בשאר הבית מדפליג התוספות עם הר\"ם הן אמת דכפי הצעה זו אתו שפיר דברי התוספתא עם דברי התוספות אך אני תמיה איך לא השגיח בעין יפה בדברי התוספות שכתבו בתחילת דבריהם אם נגע בנגע ובספיקו של ר\"י כתבו אם נגע בנגע שמתוכו ולפי דרכו נגע זה הוא שפת יתר ולא הול\"ל אלא אם נגע מתוכו או מאחוריו. ומ\"ש עוד הרב הנזכר שבפירש\"י שבידינו הוא היפך מ\"ש התוספות בשם רש\"י שהרי כתב בפירוש מטמא מתוכו במגע וכו' כבר כתב רש\"ל בהגהותיו שיש גירסא אחרת ברש\"י וז\"ל מטמא מתוכו מטמא כל דבר שכולו לתוכו אפילו אין שם ביאה כגון הנכנס לבית המנוגע דרך אחוריו דקי\"ל במסכת שבועות דאין זו ביאה ואפילו נכנס כולו חוץ מחוטמו טהור כי נכנס כולו מיהא טמא דכתיב ולא יטמא כל אשר בבית והמוחלט מטמא אף מאחוריו במגע אם נגע בכותל מטמא עכ\"ד. והרב בעל המנהיר כתב בחידושיו שגירסא זו היה לתוספות בדברי רש\"י וזה שכתבו התוספות דמתוכו דמוסגר היינו שנכנס כולו דכיון שאינו דרך ביאה בעינן שיכנס כולו ולא סגי ברוב. ולפי פירוש זה ניחא הא דמסיים במתניתין וזה וזה מטמאין בביאה. ולכאורה קשה דמאי אתא לאשמועינן הא קתני ברישא דמוסגר מטמא מתוכו וכ\"ש המוחלט אבל כפי דברי רש\"י הללו ניחא דמתוכו דמוסגר היינו שנכנס כולו מאחוריו שלא כדרך ביאה ואין טומאתו משום והבא אל הבית אלא משום ולא יטמא כל אשר בבית וכדאיתא בפ\"ב דשבועות ומש\"ה בעינן שיכנס כולו אבל בסיפא אשמעינן שמטמאין בביאה דהיינו דרך ביאה וסגי ברובו דאף במוחלט נמי אם נכנס רובו שלא כדרך ביאה לא נטמא ואין חילוק בזה בין מוסגר למוחלט ופירושא דמתניתין הכי הוא המוסגר מטמא מתוכו כלומר כל שאינו דרך ביאה לא משכחת שיטמא במוסגר כי אם מתוכו דהיינו שנכנס כולו לתוכו אבל באופן אחר לא משכחת ליה טומאה משום דאינו מטמא במגע אבל המוחלט מטמא מתוכו דהיינו שנכנס כולו שלא כדרך ביאה ומאחריו ג\"כ אף שאין כאן ביאה כלל משום מגע ואין הפרש בין מגע מתוכו לאחריו אלא רבותא אשמעינן דאף מאחוריו דליכא ביאה כלל מטמא במגע ורבינו שכתב אחד המוסגר והמוחלט מטמא בביאה כיצד בית שהיה מיסך כו' נראה דס\"ל דמאי דאמרינן במתני' דזה וזה מטמאין בביאה היינו שאם היו הבית המנוגע והטהור תחת אהל אחד שנטמא האדם ולא מיירי בנכנס לתוך הבית והוצרך לפירוש זה משום דס\"ל דמאי דאמרינן דבית המנוגע מטמא מתוכו דהיינו דרך ביאה וכמ\"ש בפירוש המשנה ולפ\"ז סיפא דמתניתין קשיתיה דמאי אתא לאשמועינן הא מרישא שמעינן לה ומש\"ה פירש דביאה דסיפא לאו היינו דומיא דמתוכו אלא ביאה דסיפא היינו שאם נכנס מהמוסגר או מהמוחלט תחת האהל נטמא כל אשר באהל. וראיתי לרבינו ז\"ל בפי' המשנה שכתב וכבר ידעת שענין מטמאין בביאה שיטמא כל מה שיכנס בה לפי מה שיתבאר. ומ\"ש לפי מה שיתבאר כוון עלה דמתני' דבית שהוא מיסך וכמ\"ש בחיבורו אך מ\"ש כל מה שיכנס בה אין הלשון מדוקדק לפי מ\"ש ויש ליישבו בדוחק. ור\"ע העתיק דברי רבינו ולא כתב כפי מה שיתבאר ולא ידעתי למה דאי לאו הכי סיפא דמתניתין מיותרת. ודע שעדיין יש לדקדק בדברי רבינו דלפי דרכו היה לו לתנא לסמוך מתניתין דבית שהוא מיסך למתניתין דבית המוסגר וכבר נתעורר על זה הרב בעל תיו\"ט יע\"ש. ודע שהתוספות כתבו בסוף דבריהם וז\"ל ובת\"כ דריש כנגע נראה לי בבית מתוכו מטמא ואין מטמא מאחוריו והאי קרא במוסגר כתיב משמע שדורש דנגע הנולד בתוך הבית מטמא ולא הנולד מאחוריו ע\"כ, ולא ידעתי קשר לדברי התוספות הללו. וראיתי לרש\"י שכתב ומקראי נפקא לן בת\"כ דמוסגר מטמא מתוכו ולא מן אחוריו כו' ואם כיוון על דברי ת\"כ הללו שהביאו התוספות לא ידעתי כוונת רש\"י שהרי קרא משתעי בתחילת הראות הנגע לכהן וקאמר ובא אשר לו הבית והגיד כנגע נראה לי בבית. ועל זה מיעטו דדוקא מתוכו אבל מאחוריו לא וא\"כ ע\"כ דמאחוריו אינו נזקק להראותו לפי שאין בו תורת נגע דומה למה שמיעטו מהאי קרא גופיה לי ולא לאורי שאם נראה בבית אפל טהור ואינו נזקק לו ה\"נ הוי מיעוטא דבבית וע\"כ אית לן למימר שפי' הת\"כ הוא כדברי התוספות דהיינו דנגע הנולד מאחורי הבית אינו מטמא משום נגע. ואפשר לומר דמהכא ילפינן דאינו מטמא מאחוריו דטעמא דקרא דבנגע הנולד מאחורי הבית שלא הזקיקו הסגר הוא משום דאין בו טומאה שהרי במגע אינו מטמא מאחוריו וביאה לא שייך כשהנגע מאחורי הבית מש\"ה טהרו הכתוב אבל אם הבית המוסגר היה מטמא אף מאחוריו היה מזקיק הכתוב הסגר לנגע הנולד מאחורי הבית לפי שהיה מטמא במגע. ודע שרבינו בחיבורו לא הביא דברי ת\"כ הללו. וראיתי בתוספתא פ\"ז דנגעים דתניא המכניס ידו לבית המנוגע ונגע בו מבפנים רבי מטמא וראב\"ש מטהר עד שיכניס ראשו לתוכו וכן היה רבי יהושע בן קרחה מטהר משום רבי אלעזר בן עזריה בית המוסגר כו' ע\"כ. ונראה דמחלוקת זה דרש\"י ורבינו דלרש\"י בית המוסגר מטמא מתוכו במגע ולרבינו דאינו מטמא במגע הוא מחלוקת תנאים ולא ידעתי למה לא הביאו התוספתא הלזו: " + ], + [], + [], + [ + "טהור שהכניס ראשו ורובו לבית טמא וכו'. דין הטלית שאם הכניס ממנה שלש על שלש שנטמאה הוא אפילו שנשאר רוב הטלית בחוץ דכיון דמה שבפנים יש בו שיעור לקבל טומאה נטמא כל הטלית אף מה שהוא בחוץ וכמ\"ש מהר\"ם מטראני בס' קרית ספר יע\"ש ומתני' דפי\"ג דנגעים מ\"ח דתנן טלית טהורה שהכניס ממנה שלש על שלש לבית טמא נטמאת בכה\"ג מיירו דהיינו אפילו שרובה בחוץ ובתוספתא פליגי בזה והביאה הר\"ש עלה דמתניתין דתניא טלית טהורה שהכניס ממנה שלש על שלש לבית טמא נטמאת ורבי נחמיה מטהר עד שיכניס את רובה אך מה שאני מסתפק היא בטלית טהורה שאין בה כי אם שלש על שלש והכניס רובה מהו ולא ראיתי דין זה מבואר ולכאורה נראה דלא גרע טלית משאר כלים דמשיכנסו רובם טמאים ובטלית הוא שיש בו חומרא יתירה דאפילו לא נכנס רובו אלא שלש על שלש טמא אבל לעולם דאם נכנס רובו אף שאין שלש על שלש נטמא כדין שאר כלים ומ\"מ עדיין אין ולאו ורפיא בידי. והא דאמרינן דטהור שהכניס ראשו ורובו לבית טמא דנטמא כתב הר\"ש דתניא בת\"כ והבא אל הבית כשיכניס ראשו ורובו דבציר מהכי לא חשיב ביאה וכן מה שהזכיר הכתוב בכ\"ג על כל נפשות מת לא יבוא וגבי נזיר נמי דכתיב על נפש מת לא יבוא מוכח בפרק ג' מינים עלה מ\"ג דלא חשיב ביאה אם הכניס אחד מאיבריו. וכן טמא שנכנס למקדש דאזהרתיה מדכתיב ואל המקדש לא תבא דקי\"ל דביאה במקצת לא שמה ביאה אך קשה לי מהא דכתיב כל הבא אל האהל וקי\"ל דאפילו הכניס ידו או ראשי אצבעותיו או חוטמו לאהל המת ה\"ז נטמא כולו וכמו שפסק רבינו בפ\"א מהלכות טומאת מת דין י\"א. ודע דאמרינן בפ\"ב דזבחים (דף כ\"ו) דקרא דכתיב והביאום לה' וקרא דבבואם אל אהל מועד לא מהני רוב ואם היו ציצתו בחוץ לא מהני וכן גבי חלה כתיב בבואכם ואמרינן דלא נתחייבו בימי עזרא משום דלא באו כולם ובמקומות אחרים דכתיב כי תבואו נתחייבו בימי עזרא ודבר זה צריך אריכות דברים ובמקום אחר נאריך:
ומ\"ש משיכניס רובו נטמא מיד בד\"א בכלים שנכנסו חלוצין וכו'. דין זה הוא במשנה פי\"ג דנגעים מ\"ט ובת\"כ למדו זה מהכרח הפסוקים מדכתיב והבא אל הבית יטמא עד הערב דמשמע שאינו מטמא בגדים וכתיב והאוכל בבית יכבס בגדיו ולמדנו מכאן שהשוהה מטמא בגדים ובת\"כ האריכו בזה יע\"ש. ואני תמיה בדרשא זו דמנ\"ל לרז\"ל שאם נכנס והוא לבוש בבגדיו שלא נטמאו הבגדים עד ששהה שם כדי אכילת פרס אימא דלעולם אימא לך דכל היכא שנכנסו הבגדים לבית המנוגע נטמאו הבגדים מיד בין שהיה לבוש בהם בין שהיו מונחים על כתיפו וטומאתם הוא מדכתיב ולא יטמא כל אשר בבית דכלים שבבית המנוגע טומאתם הוא מהאי קרא וכדאיתא בפרק ידיעות הטומאה עלה י\"ז וקרא דכתיב והבא אל הבית יטמא עד הערב דמשמע שאינו מטמא בגדים לאו בבגדים שנכנסו עמו מיירי קרא דהנהו טומאתם אינה מכח אדם הנושאם אלא מצד עצמם היא הטומאה שכיון שנכנסו לבית המנוגע נטמאו אלא קרא מיירי בבגדים שהם חוץ לבית והאדם שנכנס נוגע בהם עד שלא פירש ממטמאיו דקי\"ל דכל אב הטומאה שמטמא במגע ובמשא אדם הנוגע בו או הנושאו מטמא בגדים בשעת מגעו ובשעת נשיאותו ועושה אותם ראשון לטומאה וכמ\"ש רבינו בהלכות אבות הטומאה פ\"ו דין י\"ב ולזה איצטריך קרא לומר דהבא אל הבית אינו מטמא בגדים אבל השוהה בבית למדנו הכתוב שהוא מטמא בגדים כדכתיב והאוכל בבית יכבס בגדיו והאי יכבס בגדיו הוו כסתם כיבוס בגדים הנאמר בתורה שאין הכוונה על הבגדים שהוא לבוש אלא על הבגדים שנוגע בהם עד שלא פירש ממטמאיו וכמ\"ש בפ\"ה מהלכות פרה אדומה דין ב'. וכבר ביאר כל זה רבינו ז\"ל בפירוש המשנה בפ\"ק דכלים הביא דבריו מרן בריש הלכות אבות הטומאה. הן אמת דלדברי רש\"י שכתב בפ\"ק דבתרא עלה ט' דכ\"מ שנאמר בתורה יכבס בגדיו אינו מטמא אלא בגדים שהוא לבוש בהם אבל שאר בגדים לא ניחא דרשת רז\"ל דע\"כ יכבס בגדיו דכתיב הכא גבי האוכל מיירי בבגדים שהוא לבוש ומשמע דדוקא משום דשהה כדי שיעור אכילה אך אם לא שהה לא נטמאו וא\"כ למדנו מזה שהאדם הלובשם מציל אותם מלקבל טומאה כל זמן שלא שהה אך התוספות שם דחו דברי רש\"י ז\"ל וכן כתבו ראשונים ואחרונים דאין הפרש בין בגדים שהוא לבוש לבגדים שהוא נוגע בהם ובגדיו לאו דוקא ולא אתא למעט אלא אדם וכלי חרס שאינם מקבלים טומאה כי אם מהאב עצמו וכדאיתא בת\"כ בפרשת שמיני יע\"ש וא\"כ הדרא קושיין לדוכתא וכעת צ\"ע: ודע שדקדק רבינו לומר אדם מישראל למעט עכו\"ם שאינו מציל בגדים וכדאיתא בת\"כ יכול אף הבהמה והעכו\"ם יהיו מצילין בגדים בבית המנוגע ת\"ל יכבס בגדיו כל המטמא בגדים מציל בגדים בבית המנוגע הבהמה והעכו\"ם שאין מטמאין בגדים אין מצילין בגדים בבית המנוגע ע\"כ. ובמ\"ש רבינו אדם מישראל ממעט הבהמה והעכו\"ם וכבר כתב דין זה בפירוש בסעיף ז'. ודע דהא דאמרינן דבגדים שהוא לבוש מציל אותם אין חילוק בזה בין אם נכנס דרך פנים או דרך אחוריו דבכל ענין אינו מטמא כלים שהוא לבוש אלא כששהה שם כדי אכילת פרס וכן כתבו התוספות בפרק ידיעות הטומאה עלה י\"ז ד\"ה אפי' ונראה דאף אם לא נכנס כולו שאינו טמא מציל הבגדים וכדתנן פי\"ג דנגעים מ\"י היה עומד בחוץ ופשט ידו לפנים וטבעותיו בידיו ר\"י מטמא מיד וחכ\"א עד שישהה כדי אכילת פרס הרי דאף דליכא טומאה באדם הלובש מציל את הבגדים אם לא שהה ומיהו לר\"י נראה דדוקא בנכנס רובו דרך פניו או כולו דרך אחוריו הוא שמציל הבגדים אבל אם נכנס דרך פניו ולא הכניס רובו או שהכניס רובו דרך אחוריו אינו מציל הבגדים שהוא לבוש ואף אם שהה נטמאו כליו מיד משום דלדידיה יפה כח הטמא להציל מכח הטהור וכדאיתא בתוספתא אבל לחכמים אין חילוק בזה ולעולם כלים שהוא לבוש בהם אינם מטמאים עד שישהה: " + ], + [], + [ + "מי שהיה עומד בבית מנוגע וכו'. והכי תנן בפי\"ג מ\"י וכתב שם הר\"ש דמתניתין איירי דטבעותיו באצבעותיו והיו דרך מלבוש אבל אם היו בקומצו אע\"פ ששהה טהורים דבחוץ קיימי ולא שייכי גביה כך היה נראה מתוך הסברא אבל בתוספתא משמע דאם היו בקומצו טמאין מיד ע\"כ. ואני תמיה דאיך עלה בדעת הרב שיהיו טהורים דהא נטמאו משום מגע וכי תימא דאין כלים מקבלים טומאה כי אם מאב הטומאה ולא מהולד וכמו שפסק רבינו בפ\"ה מהלכות טומאת מת דין ז' ואדם זה הנוגע בטבעות אינו אב הטומאה כי אם ראשון לטומאה אי משום הא לא איריא דכלל זה לא נאמר אלא לאחר שפירש ממטמאיו או בדברים שאינם מטמאים במשא אבל כל דבר שמטמא במשא אדם המתטמא בו עד שלא פירש ממטמאיו מטמא בגדים וכמ\"ש רבינו בפ\"ו מהלכות אבות הטומאה דין י\"ב וא\"כ אדם זה שנטמא בבית המנוגע אם נגע בכלים שהם חוץ לבית פשיטא שהכלים טמאים מיד ולא בעינן שהייה כיון שאינם דרך מלבוש: " + ], + [], + [ + "הצרעת הוא שם האמור בשותפות כו'. קרוב לזה כתב רבינו בפירוש המשנה פרק י\"ב דנגעים משנה ה' יע\"ש: סליקו להו הלכות טומאת צרעת " + ] + ] + ], + "versions": [ + [ + "Warsaw, 1881", + "https://www.nli.org.il/he/books/NNL_ALEPH001763900/NLI" + ] + ], + "heTitle": "משנה למלך על משנה תורה, הלכות טומאת צרעת", + "categories": [ + "Halakhah", + "Mishneh Torah", + "Commentary", + "Mishneh LaMelech", + "Sefer Taharah" + ], + "sectionNames": [ + "Chapter", + "Halakhah", + "Paragraph" + ] +} \ No newline at end of file diff --git a/json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Mishneh LaMelech/Sefer Taharah/Mishneh LaMelech on Mishneh Torah, Immersion Pools/Hebrew/Warsaw, 1881.json b/json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Mishneh LaMelech/Sefer Taharah/Mishneh LaMelech on Mishneh Torah, Immersion Pools/Hebrew/Warsaw, 1881.json new file mode 100644 index 0000000000000000000000000000000000000000..9fe5cf4d81a7bd01012dde02b55bd24311562198 --- /dev/null +++ b/json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Mishneh LaMelech/Sefer Taharah/Mishneh LaMelech on Mishneh Torah, Immersion Pools/Hebrew/Warsaw, 1881.json @@ -0,0 +1,99 @@ +{ + "language": "he", + "title": "Mishneh LaMelech on Mishneh Torah, Immersion Pools", + "versionSource": "https://www.nli.org.il/he/books/NNL_ALEPH001763900/NLI", + "versionTitle": "Warsaw, 1881", + "license": "Public Domain", + "actualLanguage": "he", + "languageFamilyName": "hebrew", + "isBaseText": true, + "isSource": true, + "isPrimary": true, + "direction": "rtl", + "heTitle": "משנה למלך על משנה תורה, הלכות מקוואות", + "categories": [ + "Halakhah", + "Mishneh Torah", + "Commentary", + "Mishneh LaMelech", + "Sefer Taharah" + ], + "text": [ + [ + [], + [], + [], + [ + "המפץ אינו בכלל הכלים כו'. עיין מ\"ש רבינו בפירוש המשניות פכ\"ד דכלים מ\"ט ובתיו\"ט סי' כ\"ד יע\"ש: " + ], + [ + "אבל הזבה ושאר הטמאים וכו'. עיין בב\"י י\"ד סי' ר\"א ד\"ה ומ\"ש אפילו אינו מים חיים ונ\"ב מכאן אתה למד כי מ\"ש בתשובת הגאונים סימן ר\"ו נדה שטבלה בים לא עלתה לה טבילה מפני שהוא כמקוה שאינו מים חיים שיבוש הוא: " + ], + [], + [], + [], + [], + [ + "ואעפ\"כ צריכין להיות ראויין שיבאו בהם המים וכו'. כתב הריטב\"א בפ\"ק דקידושין בשם רבו דהוא מדרבנן בעלמא הואיל ולענין טומאה דינו כגלוי מן התורה שויוהו רבנן לענין טהרה נמי כגלוי יע\"ש: " + ] + ], + [ + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [ + "ואלו שאין חוצצין באדם כו'. נהגו הנשים ליטול צפורניהן וכתוב בהגהות שערי דורא אם שכחה ולא נטלה צפורניה קודם טבילה אינה חוששת ובלבד שלא יהא בתוכה טיט ומ\"מ טוב להחמיר ותטבול פעם שנית משום דא\"א שלא יהא בתוכה טיט עכ\"ל כ\"כ הרב המפה (א\"ה סי' קצ\"ח) דצריכה טבילה אחרת. וכתב הרב המנהיר סימן ע\"א דכיון דאין זה מדינא כי אם מחומרא לא החמירו אלא כשמוצאה ששכחה צפורן אחד מיד אחר הטבילה קודם שלנה עם בעלה אבל אם לא מצאה כי אם עד למחר אין ראוי להחמיר שלא תוציא לעז על בעילתה ואפי' אם לא נזקקה לבעלה באותו הלילה הדבר מכוער וא\"צ טבילה אחרת אם לא נמצא שום לכלוך תחתיו עכ\"ל. עוד כתב שם אשה שטבלה ושכחה מליטול אחד מצפורניה ומצאה לכלוך תחתיו יכולה לטבול בשבת יע\"ש: " + ] + ], + [], + [], + [], + [ + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [ + "חבית מלאה מים כו'. (א\"ה עיין במ\"ש הרב המחבר לעיל פ\"ט מהלכות שאר אבות הטומאה דין א'): וככר של תרומה כו'. דברי רבינו הללו צריכין תלמוד הככר הזה במה נטמא א\"ת במים שנטמאו משום הטובל בהם כמ\"ש רבינו בפ\"ט מהלכות אבות הטומאה דין ד'. הא ליתא דהא איתעביד בהו השקה בהו ומהני להו וכמ\"ש בפ\"ב מהלכות טומאת אוכלין דין כ\"א ומהכרח זה כתבו רש\"י ותוספות דמיירי במשקין דאין להן טהרה במקוה ודברי רבינו צ\"ע: " + ] + ], + [], + [], + [], + [ + [ + "ספק מים שאובים כו'. עיין במ\"ש רבינו לעיל פ\"ד מהלכות שאר אבות הטומאה דין ב' ובדברי מרן ועיין בזכרונותי. (*א\"ה תמצאנו לקמן בסמוך דין ו'): " + ], + [], + [], + [], + [], + [ + "הטמא שירד לטבול כו'. תנן במסכת ידים פ\"ב מ\"ד ספק נעשה בהם מלאכה ספק לא נעשה בהם מלאכה ספק יש בהם כשיעור ספק שאין בהם כשיעור ספק טמאין ספק טהורים ספיקן טהור מפני שאמרו ספק הידים ליטמא ולטמא וליטהר טהור רבי יוסי אומר ליטהר טמא ע\"כ. ודע דרבי יוסי ס\"ל דהא דספק ידים טהור הוא דוקא בתחילת טומאתן כגון ספק נגע ספק לא נגע וכן לטמא אוכלין ספיקן טהור כגון היו ידיו טמאות ספק נגע ספק לא נגע אבל ליטהר כגון שהיו ידיו טמאות ספק טבל ספק לא טבל או את\"ל טבל ספק נעשה בהם מלאכה ספק לא נעשה בהן מלאכה או את\"ל לא נעשה בהם מלאכה ספק יש בהם כשיעור ספק אין בהם כשיעור ס\"ל לרבי יוסי בכל הני גווני דספיקן טמא לפי שכל דבר שהוא בחזקת טומאה אפילו שהוא מדרבנן לעולם הוא בטומאתו עד שיודע שטהר וכה\"ג נחלק רבי יוסי פ\"ב דמקואות מ\"ב גבי מי שנטמא בטומאה קלה כגון אכל אוכלין טמאין ושתה משקין טמאים בא ראשו ורובו במים שאובין או שנפלו על ראשו ועל רובו שלשה לוגין מים שאובין וספק טבל ספק לא טבל ספק יש בו ארבעים סאה ספק אין בו ארבעים סאה שני מקואות אחד יש בו ארבעים סאה ואחד שאין בו טבל באחד מהם ואינו יודע באיזה מהם טבל ספיקו טהור רבי יוסי מטמא שרבי יוסי אומר כל דבר שהוא בחזקת טומאה לעולם הוא בפסולו עד שיודע שטהר אבל ספיקו ליטמא ולטמא טהור ע\"כ. הרי לך מבואר שרבי יוסי מחלק בין ספק ליטהר ובין ספק ליטמא ולטמא ולא קי\"ל כרבי יוסי אלא כת\"ק דמטהר אפילו ספק ליטהר וכן פסק רבינו בספי\"ד מהלכות שאר אבות הטומאה והכא בפירקין והכי סתם לן תנא בפ\"ד דטהרות מי\"א דקתני ספק ידים ליטמא ולטמא וליטהר טהור. וראיתי למרן בטור י\"ד סוף סי' ר\"א שהביא דברי רבינו דמקואות וכתב והוא משנה בפרק ב' דמקואות ופסק כרבי יוסי ע\"כ והוא תימה דבפירוש פסק דלא כרבי יוסי ואולי ט\"ס הוא. ודע שמרן בשולחנו העתיק דברי רבינו דהלכות מקואות בסי' ר\"א וכתב שם בעל טורי זהב ולפי שהטמא בחזקתו הוצרך לזה אע\"ג דספק דאורייתא לחומרא כו' לפי שכאן מיירי אפילו בטמא טומאה דרבנן וכו' ע\"כ, ודברים הללו הם שלא בהשגחה שהרי רבינו לא מיירי אלא בטמא טומאה דאורייתא וכמבואר. ודע שכל מה שכתבנו שמי שנטמא בטומאה מד\"ס דספיקו טהור בין ליטמא או לטמא או ליטהר היינו דוקא שנטמא בולד הטומאה שהוא מד\"ס וכגון אכל אוכלין טמאים או שתה משקין טמאין ודכוותייהו אבל דבר שהוא אב הטומאה אף שהוא מד\"ס כגון הכותים שהם כזבים וע\"ז ודכוותייהו שהם אבות הטומאה מד\"ס כולם ספיקם טמא בין לטמא בין ליטמא וכ\"ש ליטהר ורבינו בריש פט\"ו מהלכות אבות הטומאה ביאר לנו דין זה דבין לטמא ובין ליטמא בדבר שהוא אב הטומאה אף שהוא מד\"ס ספיקן טמא והיא משנה מפורשת בפ\"ד ממסכת טהרות מי\"א ואף שרבינו פירשה למתניתין בספק לטמא הדבר ברור כשמש דאין חילוק בין ליטמא ובין לטמא ומשום הכי בחיבורו פסק סתם דספיקו טמא. ודע דרבינו בהלכות אלו כתב סתם דבטמא מטומאה קלה וספק טבל טהור והשיגו הראב\"ד שהיה לו לבאר דאם היה אב הטומאה מד\"ס ספיקו טמא ע\"כ ומרן תירץ לזה דמאחר דרבינו לא כתב להקל אלא באכל אוכלין טמאין כו' ממילא משמע דוקא בהאי הוא דמטהר ולא בדבר שהוא אב הטומאה ע\"כ. ואי משום הא לא איריא דהא במתני' אף דלא נקט אלא אכל אוכלין טמאין הוצרכו לומר אבל דבר שהוא אב הטומאה כו' וא\"כ רבינו ג\"כ היה לו לפרש אבל לדידי קושיא מעיקרא ליתא דהא רבינו כתבה למתני' בהלכות אבות הטומאה ואשמעינן דאפילו ליטמא ולטמא שהוא דבר קל דאפילו רבי יוסי מודה דספיקן טהור אפ\"ה בדבר שהוא אב הטומאה ספיקו טמא וכ\"ש ליטהר דספיקו טמא ולא הוצרך לזה לאומרו בפירוש שכבר נלמד ממה שקדם במכ\"ש וזהו דבמתניתין דמקואות לא ביארו זה בפירוש לפי שסמכו על מה שאמרו במסכת טהרות וזה נ\"ל פשוט עד שאני אומר דהראב\"ד ז\"ל לא בא להשיג אלא לפרש הדין. ולפי זה אני תמיה על מ\"ש הר\"ש ריש פ\"ב דמקואות בטומאה חמורה שנטמא באב הטומאה דמטמא אותו מן התורה ע\"כ. וזה תימה דכל שנטמא באב הטומאה אף שהוא מד\"ס ספיקו טמא וכמו שנתבאר בפרק ד' דטהרות והכי מוכח מתניתין דהכא דקתני אכל אוכלין טמאים כו' משמע דוקא הני ורבינו עובדיה העתיק דברי הר\"ש ממש. שוב ראיתי להרב בעל תיו\"ט שתמה עליהם בפי' זה והנראה אצלי הוא דס\"ל דטעמא דמחמרינן באב הטומאה שהוא מד\"ס ולא באוכלין טמאים הוא משום דמדין התורה האדם לעולם לא יהיה שני לטומאה כי אם מד\"ס ויהיה אב הטומאה וראשון לטומאה מן התורה וכמ\"ש רבינו פרק י' מהלכות אבות הטומאה דין ז' וא\"כ מי שהוא ראשון לטומאה מד\"ס והוא מי שנטמא באב הטומאה וכמ\"ש רבינו פ\"ו מהלכות אבות הטומאה דין י' החמירו בו כשל תורה דכנגדו בטומאה דאורייתא טמא מן התורה אבל מי שהוא שני לטומאה דמן התורה ליכא שני לטומאת אדם לא עשו אותו כשל תורה והוי בכלל ספק ד\"ס דספיקו טהור לטמא וליטמא וליטהר וזהו שכתב הר\"ש דטומאה חמורה הוא אף שנטמא באב הטומאה דוקא ואף שאב זה הוא מד\"ס משום דאב מטמא מן התורה אבל מי שנטמא בולד הטומאה שטומאות לעולם הוא מד\"ס לפי שהאדם לעולם לא יקבל טומאה מן הראשון וכמו שכתבנו ספיקו טהור זה נ\"ל ליישב דברי הר\"ש. ודע שכתב רבינו ריש פי\"ד מהלכות אבות הטומאה דאף דספק מים שאובים כשר אין מורין לו לכתחילה לטבול במקוה זה ולעשות טהרות לכתחילה ואם טבל ועשה כו' והיה נ\"ל שדין זה הוציאו מההיא דאמרינן בפ\"ב דע\"ז דספק טומאה בר\"ה טהור הויא הלכה ואין מורין כן עד שבא יוסי בן יועזר והורה להתיר ואמרינן התם דכי אתו לקמיה דרבי ינאי אמר להו הא מיא בשיקעתא דנהרא זילו טבולו וכן פסק רבינו בפט\"ו מהלכות אבות הטומאה וז\"ל אע\"פ שספק טומאה בר\"ה טהור כשבא לישאל אומרים לו אם טבלת אין בכך הפסד אם טבל הרי זה משובח ואם לא טבל ועשה טהרות הרי אלו טהורות שספק ר\"ה טהור ע\"כ. והנראה דגבי ספק ר\"ה לא נקט ואין מורין משום דהתם פשיטא דאם בא לישאל אם הוא טהור מורין לו דקי\"ל כעדותו דיוסי בן יועזר דהא תני לה בבחירתא אלא שאומרים לו אם טבלת אין בכך הפסד וטעמא דמילתא שאם לא יורו לו דלמא אתי לשרוף טהרות שנגע בהם ומש\"ה מורין לו היתר אלא שאומרים לו שאם יטבול אין בכך הפסד אבל הכא שבא לישאל על הטהרה כתב שאין מורין לו לטבול במקוה זה משום דלא נפיק חורבא על מה שעבר ועל העתיד לעולם לא חששו דכיון שאין מורין לו פשיטא שלא יגע בטהרות עד שיטבול ואף אם יגע בטהרות לא נפיק חורבא דהא טמא הוא בודאי ועוד דיש לחלק בין היכא דכבר בא הדבר לכלל ספק דהתם מורין לו דכך הוא גזירת הכתוב לטהר ספק זה אבל היכא דעדיין לא בא הדבר לכלל ספק פשיטא שאין מורין לו שיכנס לכלל ספק וחילוק זה הוא מבואר. אך מה שאני מסתפק הוא אם טבל במקוה זה ובא ושאל אם יאמרו לו ב\"ד אם חזרת וטבלת אין בכך הפסד דומיא דספק טומאה בר\"ה ומדלא כתבו רבינו נראה דדוקא בספק טומאה דר\"ה דהוא ספק מן התורה אף שגזירת הכתוב הוא לטהר ספק זה מ\"מ אומרים לו אם טבלת אין בכך הפסד אבל ספק דרבנן נהי שאם בא ליכנס בספק אין מורין לו אבל אם כבר נעשה הספק אומרים לו טהור אתה ואין אומרים לו שיטבול וזהו שרבינו בריש פט\"ו כשבא לבאר ספק ד\"ס לא הזכיר כלל אם בא לישאל מה אומרים לו וטעמא דמילתא משום דהתם כבר בא לכלל ספק קודם שבא והוי ספק מדרבנן וכדכתיבנא. ומיהו ראיתי להראב\"ד פ\"ו מהלכות ברכות שכתב על מ\"ש רבינו שכל ספק בטהרת ידים טהור דעם כל זה אם יש לו מים לרחוץ אומרים לו קום רחץ והוצא עצמך מן הספק וזה סותר למה שכתבנו אלא שראיתי למרן שם דלא הסכים בסברא זו דהראב\"ד וכתב דלא דמי לספק טומאה בר\"ה מטעמא דכתיבנא יע\"ש. ואל תשיבני ממ\"ש רבינו בסוף פי\"ד היתה ידו אחת טמאה ואינו יודע איזו היא אומרים לו שלא יעשה טהרות עד שיטול ידיו ואם נגע באחת מהן בטהרות קודם שיטול ידיו טהרותיו טהורות ע\"כ, דהכא טעם אחר יש בדבר דכיון דידו אחת טמאה ואחת טהורה ואינו יודע איזו היא איכא למיחש דלמא יגע בטהרות בשתי ידיו ויטמאה בודאי וגדולה מזו כתבו התוספות בפ\"ק דפסחים עלה י' ובפ\"ב דכתובות ד\"ה ועשה טהרות דהא דלא קאמר אדם טהור משום דלגברי אף ע\"ג דמוקמינן להו בחזקת טהרה מצרכינן להו טבילה והזאה דלמא יגעו שניהם בתרומה דאז התרומה טמאה ודאית כו' ע\"כ ואם בשני אנשים חששו כ\"ש באדם אחד בשתי ידיו. ומה שיש לדקדק בדברי התוס' הללו כבר כתבתי במקום אחר בבאורי לפי\"ט מהלכות אבות הטומאה. ומה שיכריח פי' זה הוא מדנקט רבינו דין זה בהיתה ידו אחת טמאה וכו' ולא נקטיה במי שהיו ידיו ספק דהא בכה\"ג נמי איירי קודם זה אלא ודאי במי שהיו ידיו ספק טמאות אומרים לו שיגע בטהרות ולדעתי שלש מדרגות הם זו למעלה מזו דגבי ספק בר\"ה מורין לו היתר אלא שאומרים לו אם טבלת אין בכך הפסד. למעלה מזה ספק מים שאובין למקוה שאין מורין לו ליכנס לכלל ספק אבל אין אומרים לו שלא יגע בטהרות עד שיטבול במקוה הכשר. למעלה מזה ידו אחת טהורה וידו אחת טמאה דאיכא למיחש דילמא יבא לידי טומאה ודאית דמלבד שאין מורין לו היתר אומרים שלא יגע בטהרות עד שיטול שתי ידיו: וראיתי למרן שכתב על מ\"ש רבינו ואין מורין לו כו' בתוספתא דמקואות אמר כן רבי יוסי גבי מקואות וסובר רבינו שאין חולק עליו גם סובר שה\"ה לדין זה ע\"כ. וז\"ל התוספתא ב' מקואות שאין בהם ארבעים סאה ונפלו שלשה לוגין לתוך אחד מהם ואין ידוע לאיזה מהם נפלו ואח\"כ ירדו גשמים ונתמלאו רבי יוסי אומר אומרים לו שלא יטבול באחד מהם ואם טבל באחד מהם ועשה טהרות טהורות מפני שזה ספק מים שאובין למקוה למה זה דומה למי שנטמאת אחת מידיו ואינו יודע איזו היא אומרים לו שלא יעשה טהרות באחת מידיו ואם עשה טהרות טהורות מפני שזה ספק ידים ע\"כ וא\"ת היכי קאמר רבי יוסי דאם עשה טהרות טהורות הא רבי יוסי אית ליה דספק ליטהר ספיקו טמא וכיון דזה היה ודאי טמא ספק אם טבל אם לאו ספיקו טמא וא\"כ גם הטהרות שעשה טמאות. וי\"ל דע\"כ לא קאמר ר' יוסי דספק ליטהר טמא אלא כשספק המקוה הוא ספק תורה כגון ספק טבל ספק לא טבל או ספק יש בו ארבעים סאה ספק אין בו ארבעים סאה בהני הוא דאית ליה לרבי יוסי דאף שלא היתה טומאתו כי אם טומאה קלה כיון שהיתה טומאה ודאית ובמקוה איכא ספק תורה ספיקו טמא אבל היכא דהמקוה היא ודאי כשר מן התורה אלא שהוא ספק פסול מדרבנן אף אם היתה טומאתו טומאה חמורה טהור דבספק מים שאובין למקוה לא נחלק רבי יוסי וטעמא דמילתא נ\"ל דס\"ל לרבי יוסי דבטומאה ודאית אין חילוק בין טומאה חמורה לטומאה קלה ובכולהו איכא למימר אדם זה בחזקת טומאה היה מספק לא נטהרנו דאוקמיה אחזקתיה שהיה טמא ודאי אבל בספק טומאה מודה רבי יוסי דיש חילוק בין טומאה חמורה לטומאה קלה דבטומאה קלה אמרינן מספיקא לא מחתינן ליה לטומאה אלא מוקמינן ליה אחזקתיה והיינו דמודה רבי יוסי בלטמא וליטמא דספיקו טהור משום דהוי מעיקרא ספק טומאה קלה אבל בליטהר חולק עליהם משום דקדמה לו טומאה ודאית ובמקוה זה שטבל ליכא חזקת מקוה שהרי יש בו ספק אם טבל או לא טבל או ספק אם היה בו ארבעים סאה או לא היה וכגון שהוא חסר לפנינו וכמ\"ש הר\"ש בפ\"ב דמקואות מ\"ב דליכא חזקת מקוה לומר אוקי מקוה אחזקתיה שהרי הוא חסר לפנינו וכדאיתא בריש נדה ותו דכיון דהוי ספק תורה הוה ליה מקוה זה כמאן דליתיה אבל במקוה שהוא כשר ודאי מן התורה וספק מדברי סופרים מקוה זה כשר הוא שהרי כל ספק מדברי סופרים אזלינן בהו לקולא וא\"כ אפילו היה טמא טומאה חמורה וטבל בזה עלתה לו טבילה אפילו לרבי יוסי אלא דאפ\"ה ס\"ל לרבי יוסי דאומרים לו שלא יטבול באחד מהם כדי שלא יכנס לכלל ספק ומיהו אם עשה טהרות טהורות לפי שהוא ספק מים שאובים ואמר אל תתמה על זה שב\"ד אומרים לו שלא יטבול באחד מהם ושאם טבל שטהרותיו טהורות דמצינו כיוצא בזה מי שהיתה ידו אחת טמאה שב\"ד אומרים לו שלא יעשה טהרות באחת מידיו דילמא יבא לעשות טהרות בשתי ידיו ואפ\"ה אם עשה טהרותיו טהורות זה נ\"ל בכוונת התוספתא ולפי זה פסק רבינו כרבי יוסי משום דבספק מים שאובין מעולם לא נחלק רבי יוסי. ובמאי דקאמר שאומרים לו שלא יטבול לא נחלק אדם עם רבי יוסי ולפי זה צ\"ל דמאי דקאמר רבינו דאין מורין לו כו' הכוונה הוא שאומרים לו שלא יטבול דומיא דהיתה ידו אחת טמאה דהא לרבי יוסי הני תרי בבי חד דינא אית להו. ומיהו איכא לעיוני טובא בחילוק זה דהא בפ\"ב ממסכת ידים מ\"ד תנן ספק נעשה בהם מלאכה כו' ר\"י אומר ליטהר טמא ע\"כ. אך עדיין יש לדקדק במ\"ש מרן גם סובר רבינו שה\"ה לדין זה ע\"כ דהא היא היא דהיינו ספק מים שאובין דאע\"ג דספיקן טהור ס\"ל לרבי יוסי דאומרים לו שלא יטבול באחד מהם ונראה דהיה אפשר לומר דע\"כ לא קאמר רבי יוסי אלא בב' מקואות דהא ע\"כ הוא פסול וכיון דאיכא פסול ודאי לפנינו מש\"ה מחמיר רבי יוסי אבל היכא דאיכא ספק אם יש פיסול בכאן כגון שיש ספק אם נפלו או לא נפלו או אפילו נפלו ספק אם היה בו כשיעור או לא אפשר דלא מחמיר רבי יוסי לומר לו שלא יטבול ומצינו חילוק כזה באשם תלוי דקי\"ל דאינו חייב אלא בחתיכה משתי חתיכות ובמקום אחר כתבתי (*א\"ה תמצאנו לעיל בפי\"ט מהלכות שאר אבות הטומאה דין א' יע\"ש) דהא דקא מטמו רבי עקיבא ורבי יוסי בריש פ\"ה דמסכת טהרות ספק טומאה בר\"ה דוקא כגון שהיה שרץ וצפרדע בר\"ה ונגע ואינו יודע באיזה מהם נגע וכן כל החלוקות דנקטו באותה משנה מיירי בכה\"ג דאיכא טומאה ודאי במקום הזה אבל אם לא היה שם כי אם דבר אחד והיינו מסופקים בו אם הוא דבר טמא או לא בזה לא נחלק רבי עקיבא ורבי יוסי דכולהו מודו דספק טומאה בר\"ה טהור וא\"כ הכא נמי היה אפשר לומר חילוק זה לזה כתב מרן דסובר רבינו שה\"ה לדין זה. עוד היה אפשר לומר דע\"כ לא קאמר רבי יוסי אלא בשני מקואות משום דאם נתיר לו לטבול באחד מהם יכול לבא לידי טומאת ודאי שאם טבל באחד ועשה טהרות וחזר ונטמא וטבל באחר וחזר ונגע בטהרות הראשונות הרי טהרותיו טמאות ודאי דאם נאמר שהמקוה הראשון היה כשר אם כן הרי הוא טמא ודאי עכשיו וטימא את הטהרות שנגע בהם. ולפי דרך זה הוה אתי שפיר דמיון רבי יוסי דקאמר לה למה זה דומה דס\"ל דכי היכי דהתם גבי היתה ידו אחת טמאה אמרינן ליה שלא יגע בטהרות משום דשמא יבא לטמא טהרות בודאי הכי נמי הכא לא אמרינן שיטבול באחד מהם שמא יבא לטמא טהרות בודאי אבל היכא דאין כאן כי אם מקוה אחד והוא ספק אם הוא כשר או פסול דרבנן דלעולם אינו בא לידי טומאת טהרות בודאי אפשר דאף רבי יוסי מודה שאומרים לו שיטבול על זה כתב מרן דסובר רבינו שה\"ה לדין זה. אך את זה ראיתי לדקדק בדברי מרן שכתב עלה דהיתה ידו אחת טמאה זה נלמד ממ\"ש בראש הפרק גבי ספק מים שאובין למקוה אין מורין לו לטבול במקוה זה ולעשות טהרות לכתחילה ע\"כ. ותמהני דאמאי לא כתב דהכי איתא בהדיא בתוספתא ואדרבה בתוספתא למדו למקוה מהך דידים וכמו שכתבנו וצ\"ע. והוי יודע שאף לדברי מרן מעולם לא אמרה רבי יוסי אלא בבא ליכנס לכלל ספק שאומרים לו שלא יטבול בזה לעשות טהרות אבל בכל ספק מדברי סופרים כגון הנהו דכתב רבינו ברפ\"ה דקי\"ל דספיקן טהור אין אומרים לו ב\"ד שיטבול דדוקא בספק טומאה דר\"ה הוא דאית ליה הכי לרבי ינאי אבל בספק טומאה מד\"ס לא וזהו שרבינו בפט\"ו כתב סתם ספיקן טהור אך אליבא דהראב\"ד דאית ליה בפ\"ו מהלכות ברכות דאם יש לו מים לרחוץ דאומרים לו קום רחץ ויליף לה מספק טומאה בר\"ה נראה דלדידיה כל ספק טומאה מד\"ס נהי דספיקן טהור ואם עשה טהרות טהורות מכל מקום אם בא לימלך אומרים לו אם טבלת אין בכך הפסד ומיהו אפשר דגם הראב\"ד לא אמרה אלא במי שהוא ודאי טמא כגון התם דידיו טמאות וספק אם נטהרו או לא אף דקי\"ל דאף ספיקן ליטהר טהור מ\"מ אומרים לו שיטבול אבל היכא דהספק הוא בעיקר הטומאה והוא מד\"ס אין אומרים לו שיטבול ואיכא בין דברי רבינו והראב\"ד היכא דטבל במקוה שהוא ספק שיש בו שלשה לוגין מים שאובים ובא ושאל לב\"ד אליבא דרבינו אין אומרים לו שיחזור ויטבול כיון שכבר נכנס לכלל ספק ואליבא דהראב\"ד אומרים לו שיחזור ויטבול כיון שהוא ודאי בטומאה וספק בטהרה: ודע שראיתי להר\"ש בפ\"ב דמקואות מ\"ג שכתב בתוספתא הלזו שהביא מרן פירוש אחר וז\"ל ואח\"כ ירדו גשמים ונתמלאו נמצא דיש כאן שני מקואות אחד כשר ואחד פסול והיינו מתניתין דלעיל דרבנן מטהרים ורבי יוסי מטמא וצריך לטבול שנית ומודה דאם עשה טהרות טהורות כדאמרינן נמי לעיל דלטמא נמי טהור ע\"כ. ודברים אלו הם תמוהים בעיני דאיך יתכן שהאדם יהיה טמא והטהרות יהיו טהורות ועד כאן לא אמרינן דלרבי יוסי דלטמא טהור אלא בספק נגע אבל בודאי מגע והאדם הוא טמא ודאי איך יתכן שהטהרות יהיו טהורות ואותה שהביא הר\"ש בריש פ\"ב דקתני בד\"א בטומאה חמורה אבל בטומאה קלה אלו ואלו טהורות כבר כתבנו לעיל בעלה קי\"ח בביאור הדין השני (א\"ה תמצאנו לעיל בפירקין דין ז' יע\"ש) דאותה תוספתא אתיא כת\"ק דרבי יוסי. עוד אני תמיה דא\"כ הדמיון שהביאו בתוספתא ממי שנטמאת אחת מידיו כפי פירוש הר\"ש אין לו הדמות כלל דהתם לאו מדינא הוא דהא ספק לטמא וליטמא מודה רבי יוסי דטהור אלא טעמא דמילתא הוא כי היכי דלא ליתי לידי טומאה ודאי ואם כן מה ענין זה לההיא דשני מקואות ועוד דפשטא דמתני' דפרק שני דמס' מקואות דאפליגו בה ת\"ק ור' יוסי בטהרות שעשה הוא דאפליגו דהא קתני רישא מקוה שנמדד וכו' כל טהרות שנעשו על גביו למפרע טמאות בד\"א בטומאה חמורה אבל בטומאה קלה וכו' ספיקו טהור ועלה קאי ר' יוסי דמטמא אלמא דר' יוסי מטמא הטהרות. והנך רואה דרבינו כפי דברי מרן חולק על הר\"ש בפי' התוספתא דלהר\"ש לא קי\"ל כר' יוסי דהא קי\"ל דאף ליטהר ספיקו טהור ודברי הר\"ש צריכין אצלי תלמוד. ואפשר דמדמה לה לספק טומאה בר\"ה דאית ליה לרבי עקיבא ולר' יוסי דטהרות שעשו הם טהורות מפני שאין להם תקנה ומיהו גברי הם טמאים שאפשר להם בהזאה וטבילה וכמו שכתב הר\"ש בריש פ\"ה דטהרות כתבנו דבריו לעיל (*א\"ה תמצאנו בפי\"ט מהלכות שאר אבות הטומאה דין א' יע\"ש). ודע דהא דאמרינן דספק ידים טהור אף ליטהר הוא אפילו דאיכא ס\"ס לטמא כגון ספק דיש בהם כשיעור או לא ואת\"ל דיש בהם כשיעור ספק אם נעשה בהם מלאכה ואת\"ל דיש בהם כשיעור ולא נעשה בהם מלאכה ספק אם המים טמאים או טהורים אפ\"ה ספיקו טהור ומתניתין דמסכתא ידים פ\"ב מ\"ד הכי מיתפרשא וכן כתבו התוספות בפרק בכל מערבין (דף ל\"ח) ד\"ה ספק טבל ואפילו טבל כו' הך ספק ספיקא נקט משום רבותא דסיפא דאפילו הכי בטומאה קלה טהור ע\"כ הרי לך בהדיא דאף ליטהר ואיכא ספק ספיקא להחמיר טהור וריצב\"א לא פליג אשינויא קמא אלא שנראה לו דוחק מה שתירצו דאדרבה היה לו ללמדנו דאפילו בחד ספק ספיקו טמא בטומאה חמורה ומש\"ה קאמר דאו או קתני. ודע דפירוש ריצב\"א הוא מוכרח במתניתין דספק מים שאובין שטהרו חכמים ספק נפלו ספק לא נפלו אפילו נפלו ספק יש בהם ארבעים סאה ספק אין בהם. שוב ראיתי להר\"ש במסכת ידים שכתב בפירוש דאפילו יש במים שנטל כל הנך ספיקות טהור. הן אמת שדין זה הוא מחודש בעיני לפי שאני הייתי סבור דכי היכי דבשל תורה דקי\"ל ספיקא דאורייתא לחומרא קי\"ל דספק ספיקא לקולא וטעמא הוא משום דכיון דאיכא ספק ספיקא הוה ליה מיעוטא דמיעוטא להחמיר ומשום הכי קי\"ל להקל הכי נמי בהא דקי\"ל דספיקא דרבנן לקולא אי יש ספק ספיקא להחמיר מן הדין הוא דניזיל לחומרא משום דהוי מיעוטא דמיעוטא לקולא וכבר עמדתי על חקירה זו לעיל בסוף עלה מ\"ב ועיין בספר שני סי' ע\"ה (*א\"ה תמצאנו בפ\"ד מהלכות בכורות בסוף הפסק. ומה שרמז בספר שני תמצאנו בפי\"ח מהל' שאר אבות הטומאה דין ה' יע\"ש). הא מהך דידים מוכח בהדיא דאפילו דאיכא ס\"ס להחמיר אזלינן לקולא ומ\"מ לא ידעתי אם דין זה נוהג בכל איסורין דרבנן או דילמא דוקא בטומאת ידים הקלו לומר דאפילו בספק ספיקא להחמיר דאזלינן לקולא אבל בשאר איסורין לא או דלמא לא שנא ועיין בפני משה ח\"א סי' ע\"ה ודו\"ק. שוב התבוננתי בתוספתא הלזו ולא יכולתי להולמה לדעת מרן שהרי כיון ששני מקואות הללו לא היה בשום אחד מהם מ' סאה ונפלו ג' לוגין לאחד מהם ואינו יודע לאיזה מהם נפל שני המקואות פסולים לפי שאין לו במה לתלות וכדתנן בפ\"ב דמקואות מ\"ג וכן פסק רבינו בפירקין דין ב' והתם חלק בין היכא שיש לו במה לתלות והכשיר אבל היכא דאין לו במה לתלות פסל וא\"כ איך יתכן לומר דרבינו הביא ראיה לדבר שיש לו במה לתלות מדבר שאין לו במה לתלות ועוד לדברי מרן מהו זה שחילק רבינו בין היכא שיש לו במה לתלות להיכא דאין לו במה לתלות דאי לכתחלה הרי ס\"ל דבכל דבר שהוא ספק אין מורין לו היתר ואי בדיעבד הא אף במילתא דאין לו במה לתלות אם טבל טהרותיו טהורות וכדמסיים ר' יוסי. ודע שראיתי למרן בשולחנו הטהור בי\"ד סי' ר\"א דבסעיף ס\"ז כתב דספק מים שאובין דכשר ובסעיף ס\"ח כתב דהיכא דאין לו במה לתלות כל אחד משניהם פסול ובסעיף ע\"ג כתב ב' מקואות שאין בהן מ' סאה ונפלו ג' לוגין לתוך אחד מהן ואין ידוע לאיזה מהן נפלו ואח\"כ ירדו גשמים ונתמלאו לא יטבול בשום אחד מהם לכתחלה ע\"כ ומדכתב בסעיף ס\"ח סתם כל אחד משניהם פסול משמע דאפילו בדיעבד לא מהני וא\"כ לא ידעתי למה דימה דין זה לזה והחכם בעל שפתי כהן כתב אבל בדיעבד עלתה לו טבילה כיון שירדו אחר כך גשמים ע\"כ: גרסינן בתוספתא דידים, א' היו לפניו שני כוסות באחד נעשה בו מלאכה ובאחד לא נעשה בו מלאכה נטל מאחד מהן לשתי ידיו ועשה טהרות תלויות. ב' מן השני ועשה טהורות. ג' מן הראשון ולא עשה מן השני ועשה טהורות. ד' מן הראשון ועשה מן השני ועשה אלו ואלו מונחות אלו ואלו טהורות. ה' נטל מאחד מהן בידו אחת ועשה טהרות תלויות. ו' מן השני ועשה טהורות. ז' מן הראשון ועשה מן השני ועשה אלו ואלו מונחות אלו ואלו טהורות. ח' היו לפניו שני כוסות אחד טמא ואחד טהור ונטל מאחד מהן לשני ידיו ועשה טהרות תלויות. ט' מן השני ועשה טהורות. עשרה מן השני ועשה מן הראשון ועשה הרי אלו מונחות הרי אלו מוכיחות נאכלו ראשונות או נטמאו או שאבדו עד שלא נעשו שניות טהורות משנעשו שניות שניות תלויות. י\"א נטל מאחד מהן לידו אחת ועשה טהרות תלויות. י\"ב מן השני ועשה טהורות. י\"ג מן הראשון ולא עשה מן השני ועשה טהורות. י\"ד מן הראשון ועשה מן השני ועשה אלו ואלו מונחות אלו ואלו תלויות. ט\"ז היו ידיו אחת טמאה ואחת טהורה ולפניו שני כוסות אחד טמא ואחד טהור ונטל מאחד מהן לשתי ידיו ועשה טהרות תלויות. ט\"ז ר' יוסי אומר הטמאה בטומאתה. י\"ז היו ידיו אחת טמאה ואחת טהורה ולפניו שני ככרים אחד טמא ואחד טהור ונגעו שתי ידיו בככר אחד בין כאחת בין בזה אחר זה או שנגעה ידו אחת בשני ככרים זה אחר זה הידים והככרים תלויות. ח\"י נגעה ידו אחת בשני הככרים כאחת הידים כמו שהיו והככרים ישרפו ע\"כ. והנה הדין הראשון דהיו לפניו שני כוסות באחד נעשה בו מלאכה ובאחד לא נעשה בו מלאכה ונטל מאחד מהן לשתי ידיו ועשה טהרות דטהרותיו תלויות כתב הר\"ש בפ\"ב דידים מ\"ד דטעמא דתלויות משום דלא דמי לספק נעשה בהם מלאכה דמתניתין דידיו טהורות דהתם בכוס אחד אבל הכא דבשעת נטילה שני הכוסות לפניו שיש אחד שנעשה בו מלאכה ודאי הטהרות שעשה תלויות ע\"כ. וכעין חילוק זה כתבנו לעיל אליבא דר' יוסי יע\"ש. ויש לדקדק דהא תנן בריש פ\"ה דטהרות השרץ והצפרדע בר\"ה וכן כזית מן המת וכזית מן הנבילה כו' וחכמים מטהרים ע\"כ הרי דאע\"ג דאיכא לפנינו טומאה ודאית אפ\"ה טהרותיו טהורות ואפילו ר\"ע ור' יוסי דמטמאים הוא דוקא לאדם אבל הטהרות מודים ר\"ע ורבי יוסי דטהורות וכמו שכתב שם הר\"ש וכי תימא דשאני התם דהטומאה ידועה היא באיזה מקום הוא אלא שהאדם נסתפק לו באיזה מהם נגע או באיזה שביל הלך אבל לעולם דשביל הטמא ידוע אבל הכא הכוס הפסול אינו ידוע וזה יודע באיזה מהם נגע אלא שהכוס הפסול אינו ידוע ומשום הכי טהרותיו תלויות. הנה מלבד שהחילוק מצד עצמו אינו נכון כלל דמה לי ודאי נגע בזו אלא שיש ספק אם הוא טמא ומה לי יודע איזהו הוא הטמא אלא שאינו יודע באיזה מהם נגע עוד זאת אדרוש דמתניתין דשני שבילין דמשנה ג' מיירי באינו יודע איזהו השביל הטמא וכמבואר וקתני בתוספתא והביאה הר\"ש שם הלך באחד מהם ועשה טהרות טהורות. ומיהו מהך דטהרות ליכא קושיא דאפשר לומר דכל ספק ליטמא אף שהוחזקה טומאה כאן ספיקו טהור אבל בספק ליטהר לא מקילינן אלא בספק אם נעשה בו מלאכה אבל היכא דאיכא קמן חד דודאי נעשה בו מלאכה לא מקילינן בספק ליטהר אך קשה מההיא דפ\"ב דמקואות מ\"ב דקתני שני מקואות באחד יש בו מ' סאה ואחד שאין בו מ' סאה טבל באחד מהם ואינו יודע באיזה מהם טבל ספיקו טהור ובתוספתא נמי הביאה הר\"ש שם קתני דהיכא דאינו יודע איזהו המקוה הפסול דספיקו טהור וכמבואר שם הרי דאף בספק ליטהר מטהרינן אף שהוחזק שם מקוה פסול ודקדקתי בלשון התוספתא דמסכת ידים דקתני היו לפניו שני כוסות כו' ומלת לפניו נראה שהיא מיותרת דאף אם לא היו לפניו אלא אחד בבית ואחד בעליה שייך הספק כיון שנסתפק איזה מהם הוא הפסול ובההיא דמקואות לא קתני שני מקואות לפניו ואולי דוקא כששני הכוסות לפניו דבשעת נטילה היה כוס הפסול לפניו וכמו שכתב הר\"ש מש\"ה טהרותיו תלויות אבל אם לא היו לפניו השני כוסות כל אחד ואחד טהור מטעם ספק ידים ולפי זה גבי מקואות נמי אם היו השני מקואות לפניו דבשעת טבילה היה המקוה הפסול לפניו הכי נמי דטהרותיו תלויות ועדיין הדבר צריך תלמוד. והדין השני דקתני מן השני ועשה טהורות כלומר טהורות הוא פשוט דכיון דאזיל ליה כוס אחד הרי שני שעומד לפניו כספיקא דמתניתין ספק אם נעשה בהם מלאכה ספק לא נעשה בהם מלאכה וכמ\"ש הר\"ש. וכן הדין הג' דהיינו מן הראשון ולא עשה מן השני ועשה טהורות הוא פשוט מן הטעם שכתבנו בדין השני. והנה כפי פירוש זה על כרחין דמיירי דקודם שחזר ונטל מן השני נטמאו פעם אחרת ידיו ואפ\"ה טהרותיו טהורות דכיון דאזיל ליה כוס אחד הרי שני שעומד לפניו כספיקא דמתניתין דאם לא חזרו ידיו להטמא פשיטא דטהרותיו טהורות שהרי ממה נפשך ידיו טהורות שהרי כבר נטל בשני הכוסות וכמבואר. והדין הד' שהוא מן הראשון ועשה מן השני ועשה אלו ואלו מונחות אלו ואלו טהורות כתב הר\"ש דטעמא דמלתא הוא דכיון דמטהרינן בשניות מטהרינן נמי בראשונות ועוד הואיל וכבר אזדא ליה כוס שני ע\"כ. ולא מצאתי דוגמא לדין זה שיהיה דבר אחד ספק טמא ויחזור להיות טהור משום דבר אחר. והדין החמישי שהוא נטל מאחד מהם בידו אחת ועשה טהרות שהם תלויות הוא ממש הדין הראשון כוותיה וכטעמיה. והדין הו' שהוא מן השני ועשה טהרות הוא ממש הדין השני. והדין הז' שהוא מן הראשון ועשה מן השני ועשה אלו ואלו מונחות אלו ואלו טהורות הוא ממש הדין הד' כוותיה וכטעמיה והדין הג' לא הוזכר גבי ידו אחת משום דאין הפרש בינו לדין השני כלל וכיון דתני גבי ידו אחת דומיא דדין השני לא הוצרך לומר גבי ידו אחת דומיא דדין ג'. והדין הח' דהיו לפניו שני כוסות אחד טמא ואחד טהור ונטל מאחד מהם לשתי ידיו ועשה טהרות דתלויות הוא מטעמא דהדין הראשון. והדין הט' שהוא מן השני ועשה טהרות הוא ממש כדין השני. ודע דהכא נמי גבי שני כוסות אחד טמא ואחד טהור לא נקט דומיא דדין ג' משום דאין הפרש בינו לדין שני כלל וכמבואר. והדין הי' שהוא מן הראשון ועשה מן השני ועשה אלו ואלו מונחות הרי אלו מוכיחות כלומר דשניהם תלויות ואלו בדין הז' שדומה לזה קתני אלו ואלו טהורות כתב הר\"ש דטעמא דמילתא דאע\"ג דבספק מלאכה מטהרינן כה\"ג גבי ספק טומאה החמירו ותולין לשתיהן הואיל ואחת מהם נעשה בכוס טמא אבל כשנעשו הראשונות ונאכלו או שאבדו קודם שנעשו השניות הרי זה כמשנתנו דבספק טמאים טהור ע\"כ. ודע דחילוק זה דנאכלו קודם השניות כבר נשנה בתוספתא במסכת טהרות והביאה הר\"ש בפ\"ה מ\"ג וכן בפ\"ב ממסכת מקואות מ\"ב הביא הר\"ש תוספתא אחת דומה לדין זה. והדין הי\"א שהוא נטל מהן לידו אחת דטהרותיו תלויות הוא דומה לדין הראשון ולדין הה' והח'. והדין הי\"ב שהוא מן השני ועשה טהרות הוא דומה לדין שני ולדין ו' ולדין ט'. ודין י\"ג שהוא מן הראשון ולא עשה מן השני ועשה דטהורות הוא ממש דין השלישי אך לא ידעתי למה גבי ידו אחת וכן גבי שני כוסות דאחד מהם טמא לא נקט דומיא דדין שלישי ואילו הכא גבי ידו אחת ושני כוסות דאחד מהם טמא נקט דומיא דדין שלישי. ודין י\"ד שהוא מן הראשון ועשה מן השני ועשה אלו ואלו מונחות אלו ואלו תלויות הוא דומה לדין י' והכא נמי יש לחלק בין נאכלו הראשונות קודם שנעשו שניות לנאכלו לאחר שנעשו שניות אלא שסמך על מה ששנה בדין י'. ודין ט\"ו שהוא היו ידיו אחת טמאה ואחת טהורה ולפניו שני כוסות אחד טמא ואחד טהור ונטל מאחד מהם לשתי ידיו ועשה טהרות תלויות נראה דמיירי דעשה טהרות בשתי ידיו דאי בידו אחת היינו מתניתין היו ידיו אחת טמאה ואחת טהורה ולפניו שני ככרים ספק בטמאה נגע ספק בטהורה דקי\"ל דספיקו טהור אבל אי מיירי בנגע בשתי ידיו ניחא דטעמא הוא מטעם הדין הראשון וכמו שכתב הר\"ש שם. ודין י\"ו דרבי יוסי אומר הטמאה בטומאתה אזיל לשיטתיה דספק ליטהר ספיקו טמא וכיון דע\"כ ידו אחת טמאה ודאי שהרי הוא בספק בטהרה וזה נגע בשתי ידיו בטהרות הטהרות טמאות ודאי ולא תלויות. ודע דרבי יוסי פליג בכל החלוקות השנויות בתוספתא הלזו דאיהו ס\"ל דכל ספק טהרה הוי ודאי טמא אף שטומאתו מד\"ס ודע דאליבא דהר\"ש דכתב בפ\"ב דמקואות מ\"ג דאף דאית ליה לר\"י דספק ליטהר טמא אף בטומאה קלה מ\"מ מודה דאם עשה טהרות דטהורות דהיינו ספק לטמא דמודה ר\"י דטהור וכמש\"ל א\"כ על כרחין ר\"י לא קאי אלא ליד לומר דצריך שיטול ידיו פעם שנית ולא נטהרו ידיו דומיא דהיכא דהיו לפניו שני מקואות ובאחד נפל שלשה לוגין מים שאובין וטבל ואינו יודע אם בכשר אם בפסול דס\"ל לר' יוסי דצריך לטבול פעם שנית והטהרות שעשה הם טהורות וכמו שכתב הר\"ש ה\"נ דכוותה ואף למה שכתבנו דלר' יוסי טהרות שעשה מי שהוא ספק בטהרה דטמאות ומתניתין דקתני דמודה ר' יוסי דספיקו לטמא טהור הוא דוקא בספק מגע מ\"מ נ\"ל דכל ספק טהרה אליבא דר' יוסי אינו טמא ודאי אלא טמא מספק וטהרותיו תלויות וכלפי שת\"ק מטהר פליג ר' יוסי ואמר דאינו טהור אבל שיהיה טמא ודאי זו מנין לנו ולא מיבעיא היכא דהיו כאן שני מקואות אחד כשר ואחד פסול וטבל ואינו ידוע באיזה מהם טבל דפשיטא דלר' יוסי טהרותיו תלויות דהא אפילו בטומאה חמורה קי\"ל דטהרותיו תלויות וכמו שפסק רבינו בפירקין דין ז' ואיך יתכן שיחמיר ר' יוסי בטומאה קלה יותר ממה דקי\"ל בטומאה חמורה אלא אף במקוה שנמדד ונמצא חסר דקי\"ל דטהרותיו טמאות ודאי משום דהרי חסר לפנינו בטומאה קלה אפשר דמודה רבי יוסי דטהרותיו תלויות ופליג את\"ק דאית ליה דבטומאה קלה אף במקוה שנמצא חסר דטהרותיו טהורות ואיהו אית ליה דטהרותיו תלויות אבל שיטמא אותם בודאי זו מנין לנו ולפי זה רבי יוסי לא פליג אלא בחלוקה דתני בתוספתא דטהרות כגון בחלוקה השנית והשלישית ודכוותייהו דאית ליה לת\"ק דכיון דאזל כוס אחד טהור וכדינא דמתניתין דספק נעשה בהם מלאכה עלה דהך פליג ר' יוסי ואית ליה דטהרותיו תלויות. ודע שלפי מה שכתב הר\"ש בפ\"ב דמקואות כתבנו דבריו לעיל (דף קי\"ח) גבי הדין הז' (*א\"ה תמצאנו לקמן בפירקין דין ו' יע\"ש) דכל מי שהוא טמא טומאה קלה וטבל במקוה שהוא ספק שאוב לא נפיק מטומאתו כיון דמקוה זה את\"ל שהוא שאוב הרי מביא לו טומאה קלה דקי\"ל דבא ראשו ורובו במים שאובים דגזרו טומאה עליו יש להקשות על זה מהא דאמרינן הכא היכא שהיו לפניו שני כוסות אחד טהור ואחד טמא ונטל מאחד מהם דלא מחמרינן אלא כששני הכוסות לפניו אבל אזדא ליה הכוס האחד טהרותיו טהורות והיינו דאמרינן בדין הט' מן השני ועשה טהורות ואמאי והרי משקין טמאים מטמאין את הידים וכמ\"ש רבינו בריש פ\"ח מהלכות אבות הטומאה ואולי הכא מיירי במשקין שנגע בהם טבול יום שאינו עושה אותם ראשון ופשיטא שאינם מטמאים את הידים דהא ידים אינם מקבלים טומאה כי אם מראשון לטומאה וכמבואר אלא שעדיין לא נחה דעתי בזה דמשקין אלו אם הם חולין הרי טבול יום אינו מטמא משקה חולין וכמ\"ש רבינו בפ\"י מהלכות אבות הטומאה ואי משקין הללו הם של תרומה א\"כ תיפשוט מהכא דמי פירות מהני לנטילת ידים וכבר הביא מרן מחלוקת זה בטא\"ח סימן ק\"ס יע\"ש ואי של קדש הדבר הוא זר בעיני שישמשו מתרומה או מקדש לנטילת ידים. ודין י\"ז דהיו ידיו אחת טמאה ואחת טהורה ולפניו שני ככרים אחד טמא ואחד טהור ונגעו שתי ידיו בככר כאחת או בזה אחר זה דהשתא אם זה הככר הוא הטמא נמצא שידיו הם טמאות שהרי נגעו בככר הטמא אבל הככרים הם כמו שהיו ואם זה הככר הוא הטהור נמצא שהככרים הם ודאי טמאים והידים כמו שהיו משום הכי אמרינן דהידים והככרים תלויות הידים תלויות משום דשמא בטהור נגעו ואע\"ג דהככר נפסל מחמת הידים מ\"מ אינו חוזר הככר ומטמא את הידים אפילו נגעו שתי ידיו בככר כאחת שהרי הככר אם הוא תרומה פסול הוא ולא טמא ואין הפסול מטמא ואף שיהיה הככר הזה קדש סוף סוף ככר זה הוא שלישי ואין שלישי מטמא את הידים כי אם ראשון דוקא וכמבואר וכן אם נגעה ידו אחת בשני ככרים זה אחר זה דאם זו היד היא הטמאה שני הככרים טמאים ואם היא הטהורה שתי ידיו טמאות משום הכי אמרינן דהידים והככרים תלויות אבל אם נגעה ידו אחת בשני הככרים כאחד אז הככרים ישרפו ממה נפשך דאם זו היד היא הטמאה הרי נטמאו הככרים ואם היא הטהורה הרי היד נטמאה מחמת הככר הטמא וחוזרת היד ומטמאה לככר הטהור אבל הידים הם כמו שהיו דשמא ככר זה היה הטהור ואף שנטמא ככר זה אינו חוזר ומטמא הידים: ויש לדקדק מאי שנא דהיכא דנגעו שתי ידיו בככר אחד אמרינן דידיו תלויות ואילו בנגע בידו אחת בשני ככרים דידיו כמו שהיו אימא נמי בדין זה דידיו תלויות דשמא בככר טמא נגעו או בככר טהור ונראה דהיכא דנגעו שתי ידיו בככר אחד דמי לאלו ואלו מונחות דאמרינן דשתיהם תלויות וטעמא דמלתא דאין אנו יכולים לטמא הידים והככרים דעכ\"פ או הידים או הככרים הם כמו שהיו דאם הידים הם טמאות על כרחין דזה הככר הוא הטמא ואם כן נשארו הככרים כמו שהיו ואם הככרים טמאים על כרחין דזה הככר היה הטהור ואם כן נשארו הידים כמו שהיו וכן לומר דשניהם כמו שהיו אי אפשר שעל כרחין אחד מהם או הידים או הככרים טמאים ממ\"נ וכדכתיבנא וכיון דלטמא שניהם א\"א ולטהר שניהם א\"א ולטמא אחד ולטהר אחד גם זה לא יתכן דמאי חזית מש\"ה אמרינן דהידים והככרים תלויות אבל בנגעה ידו אחת בשני ככרים דעכ\"פ הככרים ישרפו ממה נפשך אז הידים כמו שהיו דאמרינן דיד זו היא הטמאה דאף את\"ל שזו היד היא הטהורה סוף סוף הככרים נשרפים וכיון שכן הוי ספק אם נטמאת היד האחרת אם לאו וספיקו טהור ומשום הכי אמרינן דהידים כמו שהיו: " + ], + [ + "שני מקואות כו'. תניא בתוספתא דמקואות פ\"ב, א' שני מקואות באחד יש בו מ' סאה ובאחד אין בו טבל באחד מהן מטומאה חמורה ועשה טהרות תלויות בשני ועשה טהרות טהורות בראשון ולא עשה בשני ועשה טהורות בראשון ועשה בשני ועשה אלו ואלו מונחות ראשונות תלויות ושניות טהורות. ב' בד\"א בטומאה חמורה אבל בטומאה קלה אלו ואלו טהורות. ג' טבל באחד מהם מטומאה קלה ועשה טהרות טהורות נטמא באמצע טומאה קלה וטבל בשני ועשה טהרות אלו ואלו מונחות הרי אלו מוכיחות נאכלו ראשונות או נטמאו או שאבדו עד שלא נעשו שניות שניות טהורות משנעשו שניות שניות תלויות. ד' טבל באחד מהם מטומאה חמורה ועשה טהרות תלויות נטמא באמצע טומאה קלה וטבל בשני ועשה טהרות ונגעו אלו באלו ראשונות תלויות ושניות ישרפו. ה' טבל באחד מהם מטומאה קלה ועשה טהרות טהורות נטמא באמצע טומאה חמורה וטבל ועשה טהרות תלויות ואם נגעו אלו באלו שניות תלויות וראשונות ישרפו. ו' שני מקואות של מ' מ' סאה אחד שאוב ואחד כשר וטבל באחד מהן מטומאה חמורה ועשה טהרות תלויות בשני ועשה טהרות טהורות בראשון ולא עשה בשני ועשה טהורות בראשון ועשה בשני ועשה אלו ואלו מונחות ראשונות תלויות ושניות טהורות. ז' בד\"א בטומאה חמורה אבל בטומאה קלה אלו ואלו תלויות. ח' חזרו שנים וטבלו בשניהם אחד טמא טומאה חמורה ואחד טמא טומאה קלה הטבול מטומאה חמורה טמא מטומאה קלה טהור. ט' אחד הטובל מטומאה חמורה ואחד המקיר הטובל מטומאה חמורה טמא והמקיר טהור. י' אחד הטמא טומאה קלה ואחד המקיר שניהם תלויים למה זה דומה לשני שבילין אחד טמא ואחד טהור והלכו שנים בשניהם ועשו טהרות באחד יש בו דעת לישאל ובאחד אין בו דעת לישאל ברשות היחיד שניהם תלוים ברשות הרבים את שיש בו דעת לישאל ספקו טמא את שאין בו דעת לישאל ספיקו טהור. י\"א שני מקואות של כ' כ' סאה אחד שאוב ואחד כשר היקר באחד מהם ועשה טהרות בשני ועשה ישרפו בראשון ולא עשה בשני ועשה ישרפו בראשון ועשה בשני ועשה אלו ואלו מונחות הראשונות טהורות ושניות ישרפו. י\"ב שתי נשים שנתעסקו בציפור הראויה להוציא דם כסלע ולאחר זמן נמצא על גבי זו כסלע ועל גבי זו כסלע שתיהן מקולקלות עכ\"ל התוספתא. והנה הדין הראשון הוא פשוט דהיכא דהיו כאן שני מקואות באחד יש בו מ' סאה ובאחד אין בו וטבל באחד מהם מטומאה חמורה ואינו יודע באיזה מהם טבל ועשה טהרות טהרותיו תלויות ואע\"ג דאמרינן בריש נדה דמקוה שנמדד ונמצא חסר דכל טהרות שנעשו עליו טמאות בודאי ונשרפות ומקשינן מינה להלל דכל הנשים שראו תולין עליהם מעת לעת י\"ל דשאני התם דאיכא ריעותא קמן דהרי חסר לפנינו ומש\"ה הוי טמא ודאי אבל היכא דאיכא קמן שני מקואות אחד כשר ואחד פסול וטבל ואינו יודע באיזה מהם טבל טהרותיו תלויות ומיהו לא ידעתי אמאי לא ביאר לנו רבינו דין זה אלא דסתם לנו הדברים והא דאמרינן בשני ועשה טהרות טהורות הוא פשוט דהרי טבל בשני המקואות קודם שעשה הטהרות השניות וכן היכא דלא עשה בראשון ועשה בשני דטהורות דבר פשוט הוא בראשון ועשה בשני ועשה אלו ואלו מונחות ראשונות תלויות ושניות טהורות גם זה הוא פשוט ונקט אלו ואלו מונחות משום דבחלוקה השלישית יש הפרש בין היכא דהטהרות הראשונות קיימות או לא נקט הכא אלו ואלו מונחות לומר דאפילו הכי השניות טהורות. והדין השני הוא בד\"א בטומאה חמורה אבל בטומאה קלה אלו ואלו טהורות השניות מטעמא דדין ראשון שהרי כבר טבל בשני המקואות והראשונות ג\"כ טהורות משום דלא אמרי' העמד טמא על חזקתו אלא בטומאה חמורה אבל בטומאה קלה לא משום דהוי ספק מד\"ס דקי\"ל דספיקו טהור כדאיתא בפ\"ד דטהרות מי\"א ותוספתא הלזו ס\"ל כת\"ק דמתניתין דפ\"ב דמקואות ודלא כר' יוסי ועיין במ\"ש לקמן בעלה קכ\"א בשם הר\"ש ודו\"ק (*א\"ה תמצאנו לעיל דין ו'). והדין השלישי טבל באחד מהן מטומאה קלה ועשה טהרות טהורות זה פשוט על פי מה שקדם שהוא ספק דברי סופרים נטמא באמצע בטומאה קלה וטבל בשני ועשה טהרות אלו ואלו מונחות הרי אלו מוכיחות כלומר כיון ששתיהן קיימות הרי אלו מוכיחות אלו על אלו ושתיהן תלויות דומה לשני שבילין אחד טמא ואחד טהור והלך באחד ועשה טהרות וטבל והזה והלך בשני ועשה טהרות דאמרינן בתוספתא דטהרות והביאה הר\"ש במסכת טהרות פ\"ה דהרי אלו מוכיחות ופירשה הר\"ש שם דהיינו כששתיהן קיימות שאין לי במה לתלות והיכא דנאכלו או נטמאו או נאבדו עד שלא נעשו שניות שניות טהורות משנעשו שניות שניות תלויות דומה ממש לשני שבילין ואדם אחד וכבר נתבאר זה למעלה בדין השבילים (*א\"ה הוא בפי\"ט מהלכות שאר אבות הטומאה). והדין הד' טבל באחד מהם מטומאה חמורה ועשה טהרות תלויות זה פשוט וכבר נתבאר למעלה נטמא באמצע טומאה קלה וטבל ועשה טהרות טהורות כדינם משום דהוי ספק ד\"ס ואם נגעו אלו באלו ראשונות תלויות ושניות ישרפו וטעמא דמילתא דשניות ישרפו משום דממ\"נ טמאות הם אם המקוה השני הוא הפסול הרי נטמאו הטהרות השניות ואם המקוה הראשון היה הפסול הרי נטמאו הטהרות הראשונות ושוב טמאו את הטהרות השניות במגען אבל הראשונות הם תלויות כדינם שהיה להם מקדם כיון שזה טבל מטומאה חמורה אבל אינם מתטמאים מחמת נגיעת הטהרות השניות משום דטהרות השניות פסולות בעלמא הם כך פירש הר\"ש ז\"ל ולא בירר למה הם פסולות דוקא ולא מטמאות ולקמן נאריך בזה. והדין הה' טבל באחד מהם טומאה קלה ועשה טהרות טהורות משום דהוי ספק דברי סופרים וכמו שנתבאר נטמא באמצע טומאה חמורה וטבל ועשה טהרות תלויות כדינם דהטובל מטומאה חמורה טהרותיו תלויות ואם נגעו אלו באלו שניות תלויות וראשונות ישרפו היפך הדין הנאמר בדין הד' והטעם בכולם שוה דהכלל הוא דהטובל מטומאה קלה טהרותיו פסולות ואינם מטמאות והלכך בדין הד' שהשניות היו מטומאה קלה אינם מטמאות את הראשונות ונשארו הראשונות כדינם והשניות ישרפו ממ\"נ אבל בדין זה שהשניות הם מטומאה חמורה והראשונות מטומאה קלה אין הראשונות מטמאות את השניות ונשארו השניות כדינם והראשונות ישרפו ממ\"נ וכמו שנתבאר בדין הד' בשריפת השניות. ודע דהיכא דטבל באחד מהם מטומאה קלה ועשה טהרות וחזר ונטמא בטומאה קלה וחזר ועשה טהרות דאם הם קיימות קי\"ל דשתיהן תלויות אם נגעו זה בזה נמי הם תלויות כשהיו ולא תימא כיון שעכ\"פ אחד מהם טמא הרי נטמא חבירו במגע הא ליתא דכבר נתבאר דהטהרות שעשה הטובל מטומאה קלה הם פסולות ואינם מטמאות. והדין הששי הוא שני מקואות של מ' מ' סאה אחד שאוב ואחד כשר וטבל באחד מהם מטומאה חמורה ועשה טהרות תלויות וזה פשוט וכבר נתבאר, בשני ועשה טהרות טהורות דין זה הוא מחודש דבשלמא בדין הראשון דקתני בשני ועשה טהרות דטהורות הוא פשוט דממ\"נ כבר טבל זה במקוה כשר וא\"כ כשעשה זה הטהרות שניות על כורחין טהור היה אבל כאן שהמקוה האחד היה שאוב וקי\"ל דגזרו טומאה על הבא ראשו ורובו במים שאובים וכמ\"ש רבינו ריש פ\"ט מהלכות אבות הטומאה ואם כן זה שטבל בשני ועשה טהרות איכא לספוקי שמא עכשיו טבל במקוה השאוב ונטמא ופוסל את התרומה וטעמא דמלתא דאמרינן דטהרותיו טהורות הוא משום דעכ\"פ כבר נטהר זה מטומאה חמורה מאי אית לך למימר דלמא נכנס לטומאה קלה מספיקא לא מחתינן ליה משום דהוי ספק מד\"ס וכמו שנתבאר, בראשון ולא עשה בשני ועשה טהורות וזה פשוט ע\"פ מה שנתבאר, בראשון ועשה בשני ועשה אלו ואלו מונחות ראשונות תלויות ושניות טהורות וגם זה פשוט. והדין השביעי דב\"א בטומאה חמורה אבל בטומאה קלה אלו ואלו תלויות וזה הוא היפך הדין השני דהתם אמרינן בטומאה קלה אלו ואלו טהורות ואילו הכא חמיר טומאה קלה מטומאה חמורה דטומאה חמורה שניות טהורות וטומאה קלה שניות תלויות וטעמא דמילתא דכל היכא שיש לו טומאה קלה ויש ספק אם טבל במים שאובין שמביאים טומאה קלה מעולם לא יצא מידי טומאתו הקלה דאף דקי\"ל דספק דברי סופרים להקל היינו בספק נטמא ספק לא נטמא וכן בספק טבל ספק לא טבל אבל היכא דיש לו טומאה קלה וספק אם בטבילה זו חזר ונטמא בטומאה קלה לא נפיק מידי טומאה קלה ומש\"ה הראשונות והשניות תלויות אבל בטומאה חמורה דודאי יצא מטומאתו החמורה בטבילה השניה לא מחתינן ליה לטומאה קלה מספק כן פירש הר\"ש והוא דין מחודש עד מאד ודומה לזה כתב בדין י' דהיינו אחד הטמא טומאה קלה ואחד המיקר שניהם תלויים וכתב הר\"ש דטעמא דמילתא הוא דמגו דתלינן בהאי דהוה ביה טומאה קלה מעיקרא מטעמא דפרישית תלינן נמי באידך ע\"כ. והדבר תמוה אצלי דאם כן לפי דעתו מי שנטמא בטומאה קלה והיו לפניו שני מקואות אחד כשר ואחד שאוב ואינו יודע באיזה מהם טבל טהרותיו תלויות משום דהוה ליה טומאה קלה מעיקרא ואם כן תיקשי ליה הא דתניא בדין שמיני חזרו שנים וטבלו בשניהם אחד טמא טומאה חמורה ואחד טמא טומאה קלה הטובל מטומאה חמורה טמא והטובל מטומאה קלה טהור ולפי דבריו אמאי מטהרינן ליה כיון שהיה לו טומאה קלה וכן הדמיון שהביאו בתוספתא לא יכולתי להולמו לפי שיטת הר\"ש. ולי נראה כוונת התוספתא באופן אחר ובתחלה אקדים הקדמה אחת ואח\"כ אפרש. דע שכל שני דברים שהם הפכיים כגון ההיא דשני שבילין ואדם אחד וטבל בינתיים הטהרות הראשונות והשניות הם תלויות משום דלא נוכל לטהר את שניהם שהרי על כל פנים אחת מהם טמאה וליכא למיתלא טומאה בהאי טפי מהאי ומשום הכי אמרינן דשתיהן תלויות ודוקא בכה\"ג דכל אחת מן הטהרות לבדן היה טהורה מן הדין אבל היכא דהטהרות הראשונות היו טמאות אף אם לא היה עושה טהרות שניות וכגון ההיא שהשביל האחד היה ברה\"י והשני בר\"ה והלך ברשות היחיד ועשה טהרות וטבל וחזר והלך בר\"ה ועשה טהרות הטהרות השניות טהורות והראשונות טמאות כיון שהראשונות הם טמאות מצד עצמם ואף שכולם קיימות אנו תולין ואומרים הטהרות הראשונות שהיו ברשות היחיד היה בשביל הטמא כדין כל ספק טומאה ברה\"י והטהרות השניות היו בשביל הטהור כדין כל ספק טומאה בר\"ה לפי שיש כאן דבר במה לתלות ולטמא האחד יותר מן השני. וכן כשהיה הדבר בהיפך שבתחלה הלך בשביל דרשות הרבים ואחר כך הלך בשביל דרה\"י דטהרות הראשונות טהורות והשניות טמאות. וכן בדין דשני שבילין ושני אנשים דאמרינן בבת אחת שניהם טמאים דוקא כששני השבילין הם ר\"ה אבל אם האחד הוא ר\"ה והאחר הוא רה\"י ההולך בר\"ה טהרותיו טהורות כדינם וההולך ברשות היחיד טהרותיו טמאות כדינם ומעתה יתבארו דברי התוספתא בדין הששי כתב דשני מקואות אחד כשר ואחד שאוב בראשון ועשה בשני ועשה אלו ואלו מונחות ראשונות תלויות ושניות טהורות וטעמא דמלתא דהראשונות הם טמאות כיון שהיה טבול מטומאה חמורה והשניות הם טהורות מן הדין כיון דליכא טומאה חמורה והוי ספק אם נטמא במים שאובין וספיקו טהור ומשום הכי תולין דבתחלה טבל במקוה השאוב ואחר כך טבל במקוה הכשר ודוקא בטומאה חמורה אבל בטומאה קלה אלו ואלו תלויות דכל חד וחד מן הטהרות הללו מצד עצמן היה מן הדין להיות טהורות ולטהר לשניהם אי אפשר דודאי אחד מן הטהרות טמאות דאם המקוה הראשון היה השאוב הרי נטמאו הטהרות הראשונות ואם המקוה השני היה השאוב הרי נטמאו השניות ואין שום צד לתלות ולטמא בזה יותר מבזה ולטהר שניהם אי אפשר משום הכי אמרינן דשתיהן תלויות דומה למה שאמרו בדין השלישי נטמא באמצע בטומאה קלה וטבל בשני ועשה טהרות אלו ואלו מונחות הרי אלו מוכיחות והכא נמי בשתיהן קיימות עסקינן ולא חילק בין נאכלו ללא נאכלו לפי שסמך על מה שביאר בדין השלישי. והדין הח' והט' דהיינו ששני אנשים טבלו האחד היה טמא מטומאה חמורה והאחר היה טמא מטומאה קלה או שהיה מיקר הטמא מטומאה חמורה טמא כדינו והטמא טומאה קלה טהור כדינו דומה למה שנתבאר בדין הו' דראשונות תלויות ושניות טהורות והדין הי' והוא אחד הטמא טומאה קלה ואחד המיקר שניהם תלויין דומה לדין הו' דהכא נמי כיון דמן הדין כל אחד ואחד היה טהור מצד עצמו ולטהר לשניהם אי אפשר דעל כל פנים אחד מהם טמא שניהם תלוין ומיהו נראה דמיירי בנשאלו בבת אחת או בנשאל עליו ועל חבירו ואליבא דר' יוסי ולא הוצרך לבאר זה לפי שסמך על המבין וכל עצמה של תוספתא הלזו לא רצה ללמדנו אלא דלא נימא כיון דהאחד הוא טמאו מטומאה קלה והאחר הוא טהור נימא תולין הקלקלה במקולקל כי היכי דאמרינן היכא שהיה האחד טמא טומאה חמורה והשני היה טמא טומאה קלה או שהיה מיקר שתולין הקלקלה במקולקל והטהרות הראשונות טמאות והשניות טהורות דשאני התם דהראשונות היו טמאות מצד עצמם אבל הכא אף הטמא מטומאה קלה הוא טהור מצד עצמו וכיון שכן אין שום צד לטמא באחד מבחבירו ומש\"ה שניהם תלויין והביא דמיון לדינים אלו מן השבילים ונראה דטעות נפל בספרים והכי גרסינן בר\"ה שניהם תלויין ברה\"י את שיש בו דעת לישאל ספיקו טמא ואת שאין בו דעת לשיאל ספיקו טהור והכוונה דבר ידוע הוא דכל ספק טומאה בר\"ה ספיקו טהור וברה\"י ספיקו טמא ודוקא בדבר שיש בו דעת להשאל אבל דבר שאין בו דעת להשאל אף ברה\"י ספיקו טהור וכגון חרש שוטה וקטן וכמו שנתבאר בפרק כשם, והנה אם היו כאן שני שבילים אחד טמא ואחד טהור והלכו שנים בשניהם ועשו טהרות באחד יש בו דעת להשאל ובאחד אין בו דעת להשאל בר\"ה שניהם תלויים דכיון דמן הדין כל אחד ואחד היה טהור בפני עצמו ולטהר שניהם אי אפשר ואין צד לטמא אחד יותר מחבירו אמרינן דשניהם תלויים ואע\"ג דיש יותר צד טהרה בזה שאין בו דעת לישאל שהרי אף ברה\"י ספקו טהור היה ראוי לתלות השביל הטמא בזה שיש בו דעת לישאל שהוא קרוב יותר לטומאה מן האחר כיון דספיקו ברה\"י טמא מ\"מ כיון דהשתא בר\"ה כולם מצד עצמם ספיקן טהור לא תלינן בזה יותר מזה וכולם תלויים וזה דומה לאחד הטמא מטומאה קלה ואחד המיקר דשניהם תלויים אבל אם היו השני שבילין הללו ברה\"י דאז מן הדין את שיש בו דעת לישאל טמא אז אמרינן דאיהו הוא דהלך בשביל הטמא וחבירו שאין בו דעת לישאל הלך בשביל הטהור והוא דומה לדין הח' והט' דהיינו אחד שהיה טמא טומאה חמורה והאחר היה טמא מטומאה קלה דקי\"ל דהראשון טמא והשני טהור משום דתולין הקלקלה במקולקל וכמבואר. וראיתי לרבינו שכתב בפירקין שני מקואות אחד כשר ואחד פסול וטבל באחד מהם מטומאה חמורה ועשה טהרות הרי אלו תלויות ע\"כ. והנה בתוספתא שנינו באחד יש בו מ' סאה ובאחד אין בו ויש לדקדק מההיא דכתב רבינו הטמא שירד לטבול וכו' שני מקואות אחד יש בו מ' סאה ואחד אין בו וטבל באחד מהם ואין ידוע באיזה מהם טבל ספיקו טמא לפי שהטמא בחזקתו עד שיודע שטבל כראוי וכן מקוה שנמדד ונמצא חסר כו' ע\"כ. והנה המקוה שנמדד ונמצא חסר הטהרות שנעשו על גביו הם טמאות ודאי ולא תלויות וכדמוכח מריש נדה דפריך מברייתא זו להלל דסבר תולין למפרע באשה שראתה דם וכן מוכח בסוף קידושין דאמרינן מאן תנא חבית ר\"ש ולא רבנן דר\"ש הוא דס\"ל גבי מקוה תולין ופשיטא דקי\"ל כרבנן ומה שיקשה לזה ממה שפסק רבינו בפ\"ה מהלכות תרומות גבי חבית כר\"ש כבר עמד על זה שם מרן וכבר הארכנו בזה במקום אחר (*א\"ה עי' בפי\"ט מהלכות שאר אבות הטומאה ויישוב דברי הר\"ם ברמז תמצאנו לקמן בסמוך) אך גבי מקוה משמע דהוי טמא ודאי ולפ\"ז גם דין שני מקואות כו' הוי ודאי טמא שהרי כתב וכן מקוה משמע שדינם שוה ולפי זה יש לתמוה על התוספתא דקתני טהרותיו תלויות:
כתבו התוס' פ\"ק דנדה (דף ג') ד\"ה ושניהם לא למדוה אלא מסוטה תימה דהא רבנן מטמאין בר\"ה משום דהוי תרתי לריעותא א\"כ לא הוי ספק ולא שייך לסוטה מידי וכ\"ת דה\"פ דמשום דחזו רבנן דעשו ספק טומאה ברה\"י כודאי אף שברה\"ר טהרו ס\"ל דהיכא דאיכא תרתי לריעותא הוי כרה\"י אבל אי רה\"י לא היה טמא ודאי אף היכא דאיכא תרתי לריעותא בר\"ה לא היו מטמאין בודאי דהיינו שיהיה תרתי לריעותא כמו רה\"י הא ליתא דהא חבית הוי ודאי טבל לרבנן משום דאיכא תרתי לריעותא דומיא דמקוה ואי טעמא דמקוה הוא משום דגמרינן מסוטה מה ענין חבית אצל סוטה הא לא גמרינן מסוטה אלא טומאה ור\"ש נמי דגמר חבית מטומאה הא לא שייך מידי לסוטה ואומר ר\"ת דלא קאמר הכי אלא לפרש דלא תיקשי להו מסוטה וטעמא דרבנן משום דהוי תרתי לריעותא והוי ודאי ולא ספק ולא שייך לסוטה כלל ומש\"ה מדמינן חבית למקוה ולר\"ש הוי ספק דלית ליה טעמא דהרי חסר לפניך דהשתא הוא חסר וכנגד העמד מקוה בחזקת שלם איכא העמד טמא על חזקתו לכך ברה\"י תולין מדינא ואע\"ג דלא ילפינן מסוטה כלומר דקרא דסוטה דאיצטריך היינו לטמא ברה\"י היכא דאיכא חזקה דטהרה דמדינא היה לנו לומר אוקמיה אחזקתיה וטהור הוא קמ\"ל קרא דספק הוא ותולין אבל היכא דליכא חזקה אף בלא קרא דסוטה מדינא ספק הוא ולכן בחבית נמי ספק אבל בר\"ה מטהר אע\"ג דליכא חזקה דמסוטה ילפינן ובכל ספק טומאה אית ליה לר\"ש ברה\"י תולין ע\"כ. וכן כתב רש\"י בד\"ה מאי רגלים לדבר איכא כו' וש\"מ דקסבר ר\"ש בשאר ספק טומאה דעלמא נמי ברה\"י תולין דהא אין רגלים לדבר. ומ\"מ צריך ליישב המשך ההלכה דלא ימנע האי ושניהם לא למדוה למאי קאי אי למקוה או לטומאה דעלמא למקוה ודאי לא קאי שהרי מקוה לפי האמת לא נלמד מסוטה ואי קאי לשאר טומאה דעלמא מי הכריחם לומר דרבנן סברי דכל טומאה ברה\"י הוי כודאי משום דגמרינן מסוטה אימא דרבנן נמי כר\"ש ס\"ל ושאני הכא גבי מקוה דאיכא תרתי לריעותא וחשיב כודאי דכי היכי דע\"כ איצטריך טעמא דתרתי לריעותא לר\"ה אימא הכי נמי איצטריך לרה\"י ונראה דאה\"נ אלא משום דלר\"ש ע\"כ ס\"ל דבכל טומאה דעלמא תולין מדקאמר גבי מקוה ברה\"י תולין מש\"ה קאמר לרבנן אין הכרח לזה דלעולם ס\"ל דכל טומאה ברה\"י הוי כודאי כסוגיין דעלמא ולרה\"י אין צריך לטעמא דתרתי לריעותא דבלאו הכי כל טומאה נמי ספיקה כודאי והרשב\"א הקשה קושיית התוספות דאדרבא ליכא חד מינייהו דעביד ליה כסוטה דהא לרבנן בר\"ה טמא ואילו בסוטה טהור ולר\"ש ברה\"י תולין ואילו בסוטה ספיקה כודאה והיכי קאמר שניהם לא למדוה אלא מסוטה ויפה פירש ר\"ת דה\"ק ושניהם לא למדוה אלא ממה שהם מחלקים בין זו לסוטה כלומר ספק טומאה מהיכא גמרינן מסוטה וכל דדמי לסוטה גמרינן מינה וכל דלא דמי לה לא גמרינן מינה ורבנן סברי מקוה ברה\"י דמי לה וספיקו כודאי ובר\"ה לא דמי משום דאיכא תרתי לריעותא ור\"ש סבר בר\"ה דמי לה וברה\"י כיון דהתם איכא רגלים והכא ליכא התם ודאי והכא תולין ע\"כ והכל הולך אל כוונה אחת. ומדברי התוספות והרשב\"א אתה הראת לדעת דלרבנן לא איצטריך טעמא דתרתי לריעותא אלא לר\"ה אבל לרה\"י בלאו הכי טמא מן הדין ואע\"ג דהוי טומאה דלמפרע משום דאין הכי נמי דסוטה טומאה דלהבא היא מיהו כי בעינן טומאה דלהבא לעשות ספיקו כודאי היינו דוקא היכא דאיכא חזקה דטהרה אבל במקוה דבלא טעמא דתרתי לריעותא מ\"מ ליכא חזקה כלל פשיטא דדמי לטומאה דלהבא וכמ\"ש התוס' לעיל בד\"ה מעת לעת דלרבנן לא איצטריך טעמא דתרתי לריעותא לרה\"י לאפוקי מדברי המנהיר דס\"ל דלפי האמת ס\"ל לתוס' דאיצטריך טעמא דתרתי לריעותא לרבנן אף לרה\"י משום דהוי טומאה דלמפרע וליתא להדין פירושא וכמ\"ש לעיל ור\"ש נמי ס\"ל דכל טומאה דלמפרע דליכא חזקה דתולין דומיא דחבית ומקוה וכדכתיבנא לעיל. עוד כתב הרשב\"א בחידושיו על מה שפירש רש\"י ז\"ל דמהכא שמעינן דלר\"ש כל ספיקי טומאות ברה\"י אי ליכא רגלים תולין וי\"מ דלא אר\"ש דבעינן רגלים אלא במה שקדמה לו בדיקת טהרה כאשה שסתם נשים בדוקות הם אצל זנות והיא אומרת טהורה אני והיה לנו להאמינה אלא משום דאיכא רגלים לדבר שקינא לה ונסתרה אבל כל שלא קדמה לה בדיקת טהרה ספיקו ברה\"י כודאי ושורפין עליה. ולא ירדתי לסוף טעמם דאטו מתעסק בטהרות שקדמה להן בדיקה ונולד להן ספק נגע בהן שרץ ספק לא נגע בהן שרץ מי לא שרפינן וי\"ל דשאני סוטה דקאמרה טהורה אני עכ\"ד והנראה אצלי דהמפרשים הללו חולקים על רש\"י וס\"ל דר\"ש מודה דכל ספק טומאה ברה\"י ספיקו כודאי אע\"ג דליכא רגלים לדבר ומאי דאיצטריך לומר דסוטה איכא רגלים הוא משום דסוטה אפילו אמרה טהורה אני אינה נאמנת ופשיטא דלא גמרינן לטומאה מסוטה בכה\"ג ואם כן אמאי גבי סוטה משתנה דין זה מטומאה לזה תירץ ר\"ש דשאני סוטה דאיכא רגלים ומש\"ה אפילו אמרה טהורה אני אינה נאמנת אלא שאני תמיה דלפי זה אין שייכות כלל לחלוקה זו עם ההיא דמקוה אלא מילתא באפי נפשה היא ורבנן נמי צריכין להאי טעמא ולמה ייחדו טעם זה לר\"ש. עוד אני תמיה דלפי מה שיישב הרשב\"א דבריהם באו דברי המפרשים היפך הכוונה שכתבו אבל כל שלא קדמה לו בדיקת טהרה ספיקו כודאי ולפי מ\"ש הרשב\"א אפילו קדמה בדיקה ספיקו כודאי. עוד יש לחקור דלפי המפרשים הללו מ\"ט דר\"ש דקאמר גבי מקוה תולין בשלמא אליבא דרש\"י עשאו ר\"ש לספק טומאה הלזו ככל ספק טומאה דעלמא דקי\"ל חולין אבל לפי המפרשים דלר\"ש כל ספק טומאה טמא כודאי מה נשתנה טומאה זו דס\"ל לר\"ש דתולין. עוד אני חוקר דר\"ש מה סובר היכא דראהו חי ונגע בו בלילה אי ס\"ל כרבנן דטמא ברה\"י א\"כ יש לתמוה למה קאמר הכא תולין ואילו התם שורפין ואדרבא יותר יש להחמיר במקוה כיון דליכא חזקה מהיכא דראהו חי ונגע בו דאיכא חזקה דטהרה וכ\"ת דהתם שורפין דוקא לקדשים וכמ\"ש התוס' אבל גבי מקוה תולין אף לחולין הא ליתא חדא דהיה לו לר\"ש לבאר שורפין לקדשים ותולין לחולין ועוד שהרשב\"א ס\"ל דההיא דראהו חי הוא אף לחולין וכמו שנבאר לקמן וא\"כ נמצא דהיקל ר\"ש במקוה יותר מההיא דנגע באחד וראהו חי וזהו דבר מתמיה וכ\"ת דר\"מ דפליג היכא דלא ראהו חי פליג נמי היכא דראהו חי וס\"ל דטהור אף ברה\"י ור\"ש כר\"מ ס\"ל ומאי דקאמר הכא תולין הוא משום דליכא חזקה כלל הא נמי ליתא דמדקתני בתוספתא ומודים חכמים לר\"מ היכא דראהו חי כו' משמע דבחלוקה זו לא פליגי דאי פליגי לא שייך לומר ומודים חכמים לר\"מ אלא ודאי דלר\"מ בדוק ושאינו בדוק הכל שוה לענין דינא ואולי ר\"ש כחזקיה ס\"ל דקאמר דאליבא דרבנן טהור אף ברה\"י וכמ\"ש התוס' בד\"ה כי פליגי חזקיה אלא דאכתי קשה לר' יוחנן דקאמר טמא ברה\"י מאי איכא למימר ובשלמא אליבא דרש\"י ניחא דפשיטא דר\"ש לית ליה בשום טומאה שורפין דהא אפילו בטומאה דלהבא לית ליה שורפין כל שכן בטומאה דלמפרע אבל אליבא דהמפרשים הללו קשה. ונראה דאפשר דעד כאן לא אמרינן דבראהו חי טמא מיהא ברה\"י אלא אליבא דרבנן דחשיב ריעותא האי דהרי חסר לפנינו והכא נמי איכא למימר הרי מת לפנינו ומשום האי ריעותא אמרינן דטמא אף שהוא טומאה למפרע ובדוק אבל אליבא דר\"ש דלא חשיב ריעותא ההיא דהרי חסר לפנינו ה\"ה גבי נגע דלא חשיב ריעותא וכיון דליכא ריעותא מוקמינן ליה אחזקתיה דטהרה והכא גבי מקוה דליכא חזקה תולין. ולפי זה אני מסתפק אליבא דר\"ש בדבר שאינו בדוק מה יהיה דינו מי אמרינן טעמייהו דרבנן משום תרתי הוא האחד שאינו בדוק והשני דהרי מת לפנינו ומש\"ה מטמו ליה אף בר\"ה אבל אליבא דר\"ש דלא חשיב ריעותא ההיא דהרי מת כי נמי הוי דבר שאינו בדוק מאי הוי או דילמא לעולם דבר שאינו בדוק מילתא הוא דמדרבנן מיהא נעשה איזו חומרא לקדשים לחלק בין דבר בדוק לשאינו בדוק הן אמת דסברת ר\"ש גבי אשה לא הוזכרה ומיהו נראה דאף דנימא דגבי נגע דמטהר הכא יאמר דתולין מיהא לקדשים משום דאיכא ריעותא מגופה וכמ\"ש התוס' בסוף דבור ראשון אליבא דר\"מ. ואולי דמאי דקאמר ר\"ש תולין הוא מן הדין הגמור דהא כל טומאה דלמפרע אף שאינו בדוק לא גמרינן מסוטה וכמ\"ש התוס' והא דאמרינן דטמא אף אליבא דהרשב\"א דקאמר אף לחולין אינו אלא משום חומרא בעלמא דמן הדין אוקמיה אחזקתיה דלא גמרינן מסוטה בטומאה דלמפרע אבל גבי מקוה מן הדין הוא תולין כיון דליכא חזקה ולפי דאליבא דרבנן קאמר דטמא מן הדין הגמור קאמר ר\"ש דמן הדין תולין ונ\"מ דגמרינן מינה לחבית אבל לעולם דיודה ר\"ש דמשום חומרא שורפין כדקיי\"ל בעלמא ובהא לא מיירי ר\"ש אלא במה שהוא דין גמור ומ\"מ פירוש זה הוא דוחק בעיני ומלבד זה הקושיות הראשונות במקומם עומדות וכעת צל\"ע. ובהא דאמרינן ואבע\"א היינו טעמא דר\"ש גמר סוף טומאה מתחלת טומאה כו' מתוך דברי התוס' מוכח דאף לפי טעם זה טעמייהו דרבנן דמטמו בר\"ה הוא משום דאיכא תרתי לריעותא אך הרשב\"א בחידושיו הרבה להשיב בסוגיא זו וכתב ק\"ל והא לר\"ש לא הוה קשיא לן אלא רה\"י מ\"ש מסוטה אבל ר\"ה כיון דמדמי ליה לסוטה ניחא והכא לא אנח לן אלא ר\"ה דניחא וקאי אבל רה\"י לא אנח לן דאדרבה כל שאתה אומר דגמרינן סוף טומאה מתחלת טומאה כ\"ש דתיקשי לן מה התם ברה\"י טמא ודאי אף סוף טומאה ברה\"י טמא ודאי. ועוד מאי חדית לן השתא דאטו מעיקרא מי לא אמרינן דטעמיה משום דגמרי לה מסוטה אלמא מיסבר קסבר דגמרינן סוף טומאה מתחלת טומאה והיא היא ועוד מאי דקא מהדרינן תו טעמייהו דרבנן הא רבנן נמי דטעמייהו משום דהעמד טמא על חזקתו דכיון דאיכא תרתי לריעותא כודאי משוינן ליה ומאי חדית לה השתא ומתוך הדוחק יש לי לומר דעיקר האי טעמא אינו משום דר\"ש אלא אדרבה משום דרבנן דלישנא קמא הוה אמרינן דכולהו גמרי סוף טומאה מתחלת טומאה והלכך קשיא להו לרבנן אי מסוטה בר\"ה טהור ואיצטריכו לתרוצי דהכא שאני דאיכא תרתי לריעותא הא אי ליכא אלא חדא לריעותא כסוטה אף הכא בר\"ה הוו מטהרי רבנן כסוטה והשתא קא נסיב ליה טעמא אחרינא ולומר דאפילו בריעותא חדא נמי בסוף טומאה נמי טמא טומאה ודאית משום דלא גמרינן סוף טומאה מתחלת טומאה אלא העמד גברא אחזקתיה דמספיקא לא מפקינן ליה מטומאתיה ור\"ש סבר דכולהו טומאות מסוטה גמרינן להו בין בתחלתן בין בסופן והלכך אף זו בר\"ה דדמי לסוטה עבדינן כסוטה וספיקו טהור אבל ברה\"י א\"א למיגמר הכא מסוטה משום דהתם איכא רגלים לדבר אבל הכא דליכא רגלים תולין ואטעמיה קמא סמיך בהא ר\"ש והכא ה\"ק אבע\"א ר\"ש אטעמיה קמא סמיך דגמר סוף טומאה מתחלת טומאה אבל רבנן לא גמרי משום דלא אפשר דהתם מספיקא לא מסקינן ליה לטומאה אבל הכא דכבר טמא היה מספיקא לא מפקינן ליה כנ\"ל עכ\"ד ונראה דנ\"מ בין הני טעמי למקוה שהיה בחזקת כשר ונסתפק לנו אם נפסל כגון שנטל סאה ונתן סאה מים שאובין ולא ידעינן אם הוא רובו דהשתא נמי איכא לספוקי בלהבא אם מקוה זה כשר או לא וכן אם נסתפקנו אם נשתנה מראהו אם לאו וטבל בו הטמא דהשתא איכא חזקה דהעמד מקוה על חזקתו ואיכא נמי חזקה דהעמד טמא על טומאתו דלישנא קמא דטעמייהו דרבנן משום תרתי לריעותא הכא ליתא תרתי לריעותא דהא ליכא למימר הכא הרי חסר לפנינו דבנדון זה השתא נמי מקוה זה בחזקת כשר הוא דכפי לישנא קמא דטעמייהו דרבנן משום דאיכא תרתי לריעותא בנדון זה דליכא תרתי לריעותא מודים חכמים לר\"ש דבר\"ה טהורות אבל ללישנא בתרא אף בנדון זה ס\"ל לחכמים דבר\"ה טמאות דלא גמרינן סוף טומאה מתחלת טומאה דדוקא תחלת טומאה הוא דאמרינן דאע\"ג דליכא חזקה דטהרה כגון ההיא דתינוק שנמצא בצד העיסה דאיכא חזקת תינוק מטפח נגד חזקת העיסה וכמ\"ש התוס' בד\"ה גמר סוף טומאה אפ\"ה בר\"ה טהור דכי איצטריך למיגמר הלכתא דבר\"ה טהור הוא היכא דליכא חזקה דטהרה דבדאיכא חזקה דטהרה לא איצטריך הלכתא לטהרה דמהיכא תיתי שנטמא מאחר דאיכא למימר אוקמיה אחזקתיה וכמ\"ש התוס' בריש פירקין דבור ראשון ושני אבל בסוף טומאה לא גמרינן מינה משום דמספיקא לא מפקינן ליה מטומאתו. עוד נ\"ל דנ\"מ טובא בין הני תרי לישני כפי הרשב\"א והיא ההיא ברייתא דחבית דמוקמינן לה כר\"ש דדוקא אליבא דלישנא קמא דחשיב תרתי לריעותא משום דהרי חסר לפניך ומש\"ה עשה ספיקו כודאי לגבי טומאה בר\"ה הכי נמי גבי חבית דאיכא נמי תרתי לריעותא מחזקינן ליה בודאי טבל ואינו תרומה כלל אבל כפי לישנא בתרא מודים חכמים לר\"ש דלא חשיב ריעותא הא דהרי חסר לפנינו אלא דגבי טומאה ס\"ל לחכמים דלא גמרינן סוף טומאה מתחלת טומאה ועשו סוף טומאה בר\"ה כתחלת טומאה ואיכא חזקה דטהרה ברה\"י אבל לעולם דשאני טומאה דעשה הכתוב ספיקה כודאה ברה\"י אף הם עושים ספיקה כודאה בסוף טומאה אף בר\"ה אבל לעולם דמידי ספק לא נפיק ולפיכך גבי חבית אמרינן דתרומה ויחזור ויתרום. ובזה ניחא דרבינו בהלכות תרומות פסק גבי חבית דהוי ספק ואילו גבי מקוה פסק כרבנן וכבר תמה עליו מרן שם. ולפי מה שכתבנו ניחא דרבינו פסק כאבע\"א דקיי\"ל הלכתא כלישנא בתרא ולישנא בתרא ברייתא דחבית אתיא אף כרבנן וכדכתיבנא ואף שהרשב\"א בחידושיו תמה על רבינו על פסק זה דפסק בחבית דהוי ספק ובמקוה פסק כרבנן היינו משום דס\"ל דלישנא בתרא לא פליג אלישנא קמא דאיכא גבי מקוה תרתי לריעותא וכשנדקדק היטב בדברי הרשב\"א נראה דהכי ס\"ל דוק ותשכח דלעולם מודה לישנא בתרא דאיכא גבי מקוה תרתי לריעותא אלא דס\"ל דבלאו האי טעמא נמי דתרתי לריעותא מטמאין רבנן משום דלא גמרינן סוף טומאה מתחלת טומאה ולפי מאי דקאמר סתמא דתלמודא מעיקרא מאן תנא חבית ר\"ש היא הוא בין כפי לישנא קמא בין כפי לישנא בתרא אבל אליבא דרבינו האי ואי בעית אימא חוזר בו ממאי דקאמר מעיקרא מאן תנא חבית ר\"ש היא. ואפשר דהאי ואבע\"א קאי לתחלת הסוגיא שהקשו ממקוה לשמאי והלל והשתא קאמר דשאני מקוה דהוי סוף טומאה וא\"ת אליבא דהרשב\"א מנא ליה לסתמא דתלמודא דלרבנן הוי ריעותא הא דהרי חסר לפנינו עד שנאמר דההיא דחבית ר\"ש היא אימא דלהאי לישנא בתרא מודים חכמים לר\"ש דלא חשיב ריעותא הא דהרי דם לפנינו ושאני גבי מקוה דמטמאין משום דלא גמרינן סוף טומאה מתחלת טומאה ולפי זה ברייתא דחבית אתיא ככ\"ע וכדכתיבנא. הא לא קשיא דס\"ל להרשב\"א דע\"כ רבנן חשבי ריעותא הא דהרי חסר לפנינו שהרי מטמאין היכא דראוהו חי מבערב ונגעו בלילה ומצאו מת דטמא ברה\"י משום דהרי מת לפנינו וההיא הוי אף לחולין אליבא דהרשב\"א וכמו שנבאר לקמן וא\"כ ע\"כ טעמא הוא משום דחשיב ריעותא הא דהרי מת לפנינו ודוקא אליבא דר\"ש ע\"כ לא חשיב ריעותא הא דהרי חסר מדמטהר בר\"ה ואם איתא דחשיב ליה ריעותא אף דגמר סוף טומאה מתחלת טומאה היכי גמר להא דמקוה מסוטה שאני הכא דאיכא תרתי לריעותא אלא ודאי דלר\"ש לא חשיב ריעותא הא דהרי חסר לפנינו. וא\"ת אליבא דרבינו כי היכי דאמרינן ללישנא בתרא דלרבנן עשו סוף טומאה בר\"ה כתחלת טומאה ברה\"י ומש\"ה אתיא ברייתא דחבית ככ\"ע הכי נמי נימא ללישנא קמא דלרבנן עשו תרתי לריעותא גבי טומאה בר\"ה כתחלת טומאה ברה\"י ולעולם דהכל הוא משום חומרא דטומאה דעשה הכתוב ספיקה כודאה ברה\"י ולעולם דברייתא דחבית אתיא ככ\"ע ומנא ליה לתלמודא דר\"ש היא ונראה דהא ודאי לא קשיא כלל משום דסברא הוא דכל היכא דאיכא תרתי לריעותא חשיב כודאי בכל דינים דבעלמא ולאו משום חומרא דטומאה הוא דאיתמר אבל היכא דליכא תרתי לריעותא ע\"כ מידי ספיקא לא נפקא ודוקא לגבי טומאה חשיב כודאי משום דמצינו דעשה הכתוב ספק טומאה כודאי בתחלת טומאה ברה\"י. ודע שהמדקדק היטב בדברי רש\"י ז\"ל שכתב ואיבעית אימא אי מסוטה גמרי רבנן הול\"ל בר\"ה טהור אלא לאו מסוטה מצינן למיגמר דתחלת טומאה איתקש לסוטה סוף טומאה לא איתקש וא\"כ מ\"ט דר\"ש דמטהר בר\"ה גמר סוף טומאה ממגע טומאה ע\"כ. ונראה שרש\"י כיון במלות קצרות למ\"ש הרשב\"א דהאי ואבע\"א לא אתא אלא לתת טעם אליבא דרבנן ומ\"ש הרב המנהיר בפי' דברי רש\"י אלו לא נהירא לי כלל והאמת יורה דרכו. ועתה נבא לבאר דברי התוס' שהקשו תימה דשפיר קאמרי רבנן דהתם איכא חזקת טהרה ויש לדקדק דלמה לא הקשו קושיא זו ללישנא קמא דקאמר ור\"ש סבר כי סוטה מה סוטה בר\"ה טהור ה\"נ בר\"ה טהור היה להם להקשות דשאני התם דאיכא חזקת טהרה ולרבנן נמי תיקשי דלמאי איצטריך לטעמא דתרתי לריעותא תיפוק ליה דשאני הכא דהוי סוף טומאה. עוד יש לדקדק במה שתירצו דגמר מתחלת טומאה היכא דליכא חזקת טהרה כגון ההיא דתינוק וכו' אטו כי ילפינן הלכתא דבר\"ה טהור בפירוש אתמר כגון ההיא דתינוק ובהא דתינוק ג\"כ יקשה דאמאי טהור כיון דליכא חזקה דטהרה. עוד יש לדקדק במה שהאריכו ליישב דחיית רבנן לר\"ש שכפי הנראה היא דחייה פשוטה בעצמה עד שהוקשה לתוס' דמ\"ט דר\"ש ונראה דתוס' אזלי לשיטתם שכתבו לעיל בד\"ה והלל דע\"כ כי איצטריך קרא לאשמועינן דספק טומאה בר\"ה טהור הוא אפילו היכא דליכא חזקה דטהרה משום דסוטה נמי לית לה חזקה דטהרה שהרי קינא לה ונסתרה דאי להיכא דאיכא חזקה לא צריכא הלכתא דפשיטא דמוקמינן לה אחזקתה וכמ\"ש התוס' בפ' כשם (דף כ\"ח) וא\"כ ללישנא קמא שפיר קאמר ר\"ש דילפי מסוטה למקוה דודאי כי איצטריך הלכתא לטהר בר\"ה הוי דומיא דמקוה ורבנן נמי מודו ליה דודאי כי איצטריך קרא הוא להיכא דליכא חזקה אבל להאי לישנא בתרא דקאמר דר\"ש גמר סוף טומאה מתחלת טומאה אלמא דס\"ל כי איצטריך קרא הוא לתחלת טומאה דאיכא חזקה ור\"ש גמר סוף טומאה מתחלת טומאה ולפי הנחה זו קושיית רבנן לא היתה משום דגבי מקוה איכא תרתי לריעותא אלא דאף דנימא דלא חשיב ריעותא הא דהרי חסר לפנינו מ\"מ לא דמי כלל דשאני מאי דטיהר הכתוב דאיכא חזקה דטהרה ולזה תמהו התוס' דשפיר קאמרי רבנן דהתם איכא חזקה דטהרות ותירצו דלעולם יתד היא שלא תמוט דכי אתיא הלכתא הוא להיכא דליכא חזקה וגמר מתחלת טומאה היכא דליכא חזקה כגון ההיא דתינוק וכו' והשתא גמר היטב ר\"ש סוף טומאה דליכא חזקה מתחלת טומאה דליכא חזקה ולפי פירוש זה דחיית רבנן דקאמרי מי דמי לא תצדק כלל לזה האריכו התוספות וכתבו דטעמייהו דרבנן הוא משום דאיכא תרתי לריעותא והאריכו בזה דמפשטא דהלכתא משמע דהשתא לא אתו רבנן מטעמא דתרתי לריעותא וכמ\"ש הרשב\"א אלא דלתוס' לא משמע להו דיש לחלק היכא דליכא חזקה בין תחלת טומאה כגון ההיא דתינוק לסוף טומאה כגון האי דמקוה אם לא מטעם דגבי מקוה איכא תרתי לריעותא:
ודע שהתוס' בפ' כשם (דף פ\"ח) ד\"ה מכאן אמרו כתבו דמאי דאמרינן דספק טומאה בר\"ה הלכתא גמירי מסוטה דטהור הוא דוקא בדאיכא חזקה ואיצטריך קרא דלא נימא גזירת מלך היא ככל ספק טומאה שיהיה טמא דמן הסברא אין לטהר ר\"ה יותר מרה\"י ונסתייעו לסברא זו מהא דריש נדה דר\"ש גמר לה מסוטה טומאה בר\"ה ואמור רבנן הכי השתא התם גברא בחזקת טהרה קאי כו' ויש לתמוה דאיך לא הוקשה להם התם מ\"ט דר\"ש דגמר מתחלת טומאה דשפיר קאמרי רבנן דלא דמו כלל ואולי דס\"ל לתוס' דרבנן ור\"ש בהכי פליגי ר\"ש סבר ע\"כ כי אתא הלכתא הוא לטהר אפילו היכא דליכא חזקה כגון ההיא דתינוק וגמרינן סוף טומאה מתחלת טומאה והא דאוקי לקרא בתחלת טומאה כגון ההיא דתינוק ולא אוקמיה בסוף טומאה כגון האי דמקוה הוא משום דקרא דונסתרה לא מיירי אלא בטומאה דלהבא דומיא דסוטה ולא בטומאה דלמפרע כמקוה וכמ\"ש התוס' בדבור ראשון דנדה ומש\"ה אוקמה להלכתא כגון ההיא דתינוק דהוי טומאה דלהבא והדר יליף סוף טומאה דהיינו מקוה מתחלת טומאה ורבנן חולקין עליו בעיקר הדין וס\"ל דהלכתא אתא להיכא דאיכא חזקה דטהרה וא\"כ לא דמו כלל מאי דטהר הכתוב להאי דמקוה ולפ\"ז פשיטא דלאוקימתא זו דס\"ל לרבנן דלא אתיא הלכתא אלא לטהר בר\"ה היכא דאיכא חזקה דטהרה ההיא דחבית כרבנן נמי אתיא דטעמייהו דרבנן הוא משום דליכא חזקה ועשו לר\"ה היכא דליכא חזקה כרה\"י היכא דאיכא חזקה מה התם עשה הכתוב ספיקו כודאי ה\"נ אבל גבי חבית פשיטא דהוי ספק והוי תרומה ויחזור ויתרום ואפשר שזו היתה שיטת רבינו שפסק בה' תרומות גבי חבית דהוי ספק ובמקוה פסק כרבנן: " + ] + ] + ], + "sectionNames": [ + "Chapter", + "Halakhah", + "Paragraph" + ] +} \ No newline at end of file diff --git a/json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Mishneh LaMelech/Sefer Taharah/Mishneh LaMelech on Mishneh Torah, Immersion Pools/Hebrew/merged.json b/json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Mishneh LaMelech/Sefer Taharah/Mishneh LaMelech on Mishneh Torah, Immersion Pools/Hebrew/merged.json new file mode 100644 index 0000000000000000000000000000000000000000..90ebd2d02490a3a0596f4a98eebf94f2adfee50e --- /dev/null +++ b/json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Mishneh LaMelech/Sefer Taharah/Mishneh LaMelech on Mishneh Torah, Immersion Pools/Hebrew/merged.json @@ -0,0 +1,98 @@ +{ + "title": "Mishneh LaMelech on Mishneh Torah, Immersion Pools", + "language": "he", + "versionTitle": "merged", + "versionSource": "https://www.sefaria.org/Mishneh_LaMelech_on_Mishneh_Torah,_Immersion_Pools", + "text": [ + [ + [], + [], + [], + [ + "המפץ אינו בכלל הכלים כו'. עיין מ\"ש רבינו בפירוש המשניות פכ\"ד דכלים מ\"ט ובתיו\"ט סי' כ\"ד יע\"ש: " + ], + [ + "אבל הזבה ושאר הטמאים וכו'. עיין בב\"י י\"ד סי' ר\"א ד\"ה ומ\"ש אפילו אינו מים חיים ונ\"ב מכאן אתה למד כי מ\"ש בתשובת הגאונים סימן ר\"ו נדה שטבלה בים לא עלתה לה טבילה מפני שהוא כמקוה שאינו מים חיים שיבוש הוא: " + ], + [], + [], + [], + [], + [ + "ואעפ\"כ צריכין להיות ראויין שיבאו בהם המים וכו'. כתב הריטב\"א בפ\"ק דקידושין בשם רבו דהוא מדרבנן בעלמא הואיל ולענין טומאה דינו כגלוי מן התורה שויוהו רבנן לענין טהרה נמי כגלוי יע\"ש: " + ] + ], + [ + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [ + "ואלו שאין חוצצין באדם כו'. נהגו הנשים ליטול צפורניהן וכתוב בהגהות שערי דורא אם שכחה ולא נטלה צפורניה קודם טבילה אינה חוששת ובלבד שלא יהא בתוכה טיט ומ\"מ טוב להחמיר ותטבול פעם שנית משום דא\"א שלא יהא בתוכה טיט עכ\"ל כ\"כ הרב המפה (א\"ה סי' קצ\"ח) דצריכה טבילה אחרת. וכתב הרב המנהיר סימן ע\"א דכיון דאין זה מדינא כי אם מחומרא לא החמירו אלא כשמוצאה ששכחה צפורן אחד מיד אחר הטבילה קודם שלנה עם בעלה אבל אם לא מצאה כי אם עד למחר אין ראוי להחמיר שלא תוציא לעז על בעילתה ואפי' אם לא נזקקה לבעלה באותו הלילה הדבר מכוער וא\"צ טבילה אחרת אם לא נמצא שום לכלוך תחתיו עכ\"ל. עוד כתב שם אשה שטבלה ושכחה מליטול אחד מצפורניה ומצאה לכלוך תחתיו יכולה לטבול בשבת יע\"ש: " + ] + ], + [], + [], + [], + [ + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [ + "חבית מלאה מים כו'. (א\"ה עיין במ\"ש הרב המחבר לעיל פ\"ט מהלכות שאר אבות הטומאה דין א'): וככר של תרומה כו'. דברי רבינו הללו צריכין תלמוד הככר הזה במה נטמא א\"ת במים שנטמאו משום הטובל בהם כמ\"ש רבינו בפ\"ט מהלכות אבות הטומאה דין ד'. הא ליתא דהא איתעביד בהו השקה בהו ומהני להו וכמ\"ש בפ\"ב מהלכות טומאת אוכלין דין כ\"א ומהכרח זה כתבו רש\"י ותוספות דמיירי במשקין דאין להן טהרה במקוה ודברי רבינו צ\"ע: " + ] + ], + [], + [], + [], + [ + [ + "ספק מים שאובים כו'. עיין במ\"ש רבינו לעיל פ\"ד מהלכות שאר אבות הטומאה דין ב' ובדברי מרן ועיין בזכרונותי. (*א\"ה תמצאנו לקמן בסמוך דין ו'): " + ], + [], + [], + [], + [], + [ + "הטמא שירד לטבול כו'. תנן במסכת ידים פ\"ב מ\"ד ספק נעשה בהם מלאכה ספק לא נעשה בהם מלאכה ספק יש בהם כשיעור ספק שאין בהם כשיעור ספק טמאין ספק טהורים ספיקן טהור מפני שאמרו ספק הידים ליטמא ולטמא וליטהר טהור רבי יוסי אומר ליטהר טמא ע\"כ. ודע דרבי יוסי ס\"ל דהא דספק ידים טהור הוא דוקא בתחילת טומאתן כגון ספק נגע ספק לא נגע וכן לטמא אוכלין ספיקן טהור כגון היו ידיו טמאות ספק נגע ספק לא נגע אבל ליטהר כגון שהיו ידיו טמאות ספק טבל ספק לא טבל או את\"ל טבל ספק נעשה בהם מלאכה ספק לא נעשה בהן מלאכה או את\"ל לא נעשה בהם מלאכה ספק יש בהם כשיעור ספק אין בהם כשיעור ס\"ל לרבי יוסי בכל הני גווני דספיקן טמא לפי שכל דבר שהוא בחזקת טומאה אפילו שהוא מדרבנן לעולם הוא בטומאתו עד שיודע שטהר וכה\"ג נחלק רבי יוסי פ\"ב דמקואות מ\"ב גבי מי שנטמא בטומאה קלה כגון אכל אוכלין טמאין ושתה משקין טמאים בא ראשו ורובו במים שאובין או שנפלו על ראשו ועל רובו שלשה לוגין מים שאובין וספק טבל ספק לא טבל ספק יש בו ארבעים סאה ספק אין בו ארבעים סאה שני מקואות אחד יש בו ארבעים סאה ואחד שאין בו טבל באחד מהם ואינו יודע באיזה מהם טבל ספיקו טהור רבי יוסי מטמא שרבי יוסי אומר כל דבר שהוא בחזקת טומאה לעולם הוא בפסולו עד שיודע שטהר אבל ספיקו ליטמא ולטמא טהור ע\"כ. הרי לך מבואר שרבי יוסי מחלק בין ספק ליטהר ובין ספק ליטמא ולטמא ולא קי\"ל כרבי יוסי אלא כת\"ק דמטהר אפילו ספק ליטהר וכן פסק רבינו בספי\"ד מהלכות שאר אבות הטומאה והכא בפירקין והכי סתם לן תנא בפ\"ד דטהרות מי\"א דקתני ספק ידים ליטמא ולטמא וליטהר טהור. וראיתי למרן בטור י\"ד סוף סי' ר\"א שהביא דברי רבינו דמקואות וכתב והוא משנה בפרק ב' דמקואות ופסק כרבי יוסי ע\"כ והוא תימה דבפירוש פסק דלא כרבי יוסי ואולי ט\"ס הוא. ודע שמרן בשולחנו העתיק דברי רבינו דהלכות מקואות בסי' ר\"א וכתב שם בעל טורי זהב ולפי שהטמא בחזקתו הוצרך לזה אע\"ג דספק דאורייתא לחומרא כו' לפי שכאן מיירי אפילו בטמא טומאה דרבנן וכו' ע\"כ, ודברים הללו הם שלא בהשגחה שהרי רבינו לא מיירי אלא בטמא טומאה דאורייתא וכמבואר. ודע שכל מה שכתבנו שמי שנטמא בטומאה מד\"ס דספיקו טהור בין ליטמא או לטמא או ליטהר היינו דוקא שנטמא בולד הטומאה שהוא מד\"ס וכגון אכל אוכלין טמאים או שתה משקין טמאין ודכוותייהו אבל דבר שהוא אב הטומאה אף שהוא מד\"ס כגון הכותים שהם כזבים וע\"ז ודכוותייהו שהם אבות הטומאה מד\"ס כולם ספיקם טמא בין לטמא בין ליטמא וכ\"ש ליטהר ורבינו בריש פט\"ו מהלכות אבות הטומאה ביאר לנו דין זה דבין לטמא ובין ליטמא בדבר שהוא אב הטומאה אף שהוא מד\"ס ספיקן טמא והיא משנה מפורשת בפ\"ד ממסכת טהרות מי\"א ואף שרבינו פירשה למתניתין בספק לטמא הדבר ברור כשמש דאין חילוק בין ליטמא ובין לטמא ומשום הכי בחיבורו פסק סתם דספיקו טמא. ודע דרבינו בהלכות אלו כתב סתם דבטמא מטומאה קלה וספק טבל טהור והשיגו הראב\"ד שהיה לו לבאר דאם היה אב הטומאה מד\"ס ספיקו טמא ע\"כ ומרן תירץ לזה דמאחר דרבינו לא כתב להקל אלא באכל אוכלין טמאין כו' ממילא משמע דוקא בהאי הוא דמטהר ולא בדבר שהוא אב הטומאה ע\"כ. ואי משום הא לא איריא דהא במתני' אף דלא נקט אלא אכל אוכלין טמאין הוצרכו לומר אבל דבר שהוא אב הטומאה כו' וא\"כ רבינו ג\"כ היה לו לפרש אבל לדידי קושיא מעיקרא ליתא דהא רבינו כתבה למתני' בהלכות אבות הטומאה ואשמעינן דאפילו ליטמא ולטמא שהוא דבר קל דאפילו רבי יוסי מודה דספיקן טהור אפ\"ה בדבר שהוא אב הטומאה ספיקו טמא וכ\"ש ליטהר דספיקו טמא ולא הוצרך לזה לאומרו בפירוש שכבר נלמד ממה שקדם במכ\"ש וזהו דבמתניתין דמקואות לא ביארו זה בפירוש לפי שסמכו על מה שאמרו במסכת טהרות וזה נ\"ל פשוט עד שאני אומר דהראב\"ד ז\"ל לא בא להשיג אלא לפרש הדין. ולפי זה אני תמיה על מ\"ש הר\"ש ריש פ\"ב דמקואות בטומאה חמורה שנטמא באב הטומאה דמטמא אותו מן התורה ע\"כ. וזה תימה דכל שנטמא באב הטומאה אף שהוא מד\"ס ספיקו טמא וכמו שנתבאר בפרק ד' דטהרות והכי מוכח מתניתין דהכא דקתני אכל אוכלין טמאים כו' משמע דוקא הני ורבינו עובדיה העתיק דברי הר\"ש ממש. שוב ראיתי להרב בעל תיו\"ט שתמה עליהם בפי' זה והנראה אצלי הוא דס\"ל דטעמא דמחמרינן באב הטומאה שהוא מד\"ס ולא באוכלין טמאים הוא משום דמדין התורה האדם לעולם לא יהיה שני לטומאה כי אם מד\"ס ויהיה אב הטומאה וראשון לטומאה מן התורה וכמ\"ש רבינו פרק י' מהלכות אבות הטומאה דין ז' וא\"כ מי שהוא ראשון לטומאה מד\"ס והוא מי שנטמא באב הטומאה וכמ\"ש רבינו פ\"ו מהלכות אבות הטומאה דין י' החמירו בו כשל תורה דכנגדו בטומאה דאורייתא טמא מן התורה אבל מי שהוא שני לטומאה דמן התורה ליכא שני לטומאת אדם לא עשו אותו כשל תורה והוי בכלל ספק ד\"ס דספיקו טהור לטמא וליטמא וליטהר וזהו שכתב הר\"ש דטומאה חמורה הוא אף שנטמא באב הטומאה דוקא ואף שאב זה הוא מד\"ס משום דאב מטמא מן התורה אבל מי שנטמא בולד הטומאה שטומאות לעולם הוא מד\"ס לפי שהאדם לעולם לא יקבל טומאה מן הראשון וכמו שכתבנו ספיקו טהור זה נ\"ל ליישב דברי הר\"ש. ודע שכתב רבינו ריש פי\"ד מהלכות אבות הטומאה דאף דספק מים שאובים כשר אין מורין לו לכתחילה לטבול במקוה זה ולעשות טהרות לכתחילה ואם טבל ועשה כו' והיה נ\"ל שדין זה הוציאו מההיא דאמרינן בפ\"ב דע\"ז דספק טומאה בר\"ה טהור הויא הלכה ואין מורין כן עד שבא יוסי בן יועזר והורה להתיר ואמרינן התם דכי אתו לקמיה דרבי ינאי אמר להו הא מיא בשיקעתא דנהרא זילו טבולו וכן פסק רבינו בפט\"ו מהלכות אבות הטומאה וז\"ל אע\"פ שספק טומאה בר\"ה טהור כשבא לישאל אומרים לו אם טבלת אין בכך הפסד אם טבל הרי זה משובח ואם לא טבל ועשה טהרות הרי אלו טהורות שספק ר\"ה טהור ע\"כ. והנראה דגבי ספק ר\"ה לא נקט ואין מורין משום דהתם פשיטא דאם בא לישאל אם הוא טהור מורין לו דקי\"ל כעדותו דיוסי בן יועזר דהא תני לה בבחירתא אלא שאומרים לו אם טבלת אין בכך הפסד וטעמא דמילתא שאם לא יורו לו דלמא אתי לשרוף טהרות שנגע בהם ומש\"ה מורין לו היתר אלא שאומרים לו שאם יטבול אין בכך הפסד אבל הכא שבא לישאל על הטהרה כתב שאין מורין לו לטבול במקוה זה משום דלא נפיק חורבא על מה שעבר ועל העתיד לעולם לא חששו דכיון שאין מורין לו פשיטא שלא יגע בטהרות עד שיטבול ואף אם יגע בטהרות לא נפיק חורבא דהא טמא הוא בודאי ועוד דיש לחלק בין היכא דכבר בא הדבר לכלל ספק דהתם מורין לו דכך הוא גזירת הכתוב לטהר ספק זה אבל היכא דעדיין לא בא הדבר לכלל ספק פשיטא שאין מורין לו שיכנס לכלל ספק וחילוק זה הוא מבואר. אך מה שאני מסתפק הוא אם טבל במקוה זה ובא ושאל אם יאמרו לו ב\"ד אם חזרת וטבלת אין בכך הפסד דומיא דספק טומאה בר\"ה ומדלא כתבו רבינו נראה דדוקא בספק טומאה דר\"ה דהוא ספק מן התורה אף שגזירת הכתוב הוא לטהר ספק זה מ\"מ אומרים לו אם טבלת אין בכך הפסד אבל ספק דרבנן נהי שאם בא ליכנס בספק אין מורין לו אבל אם כבר נעשה הספק אומרים לו טהור אתה ואין אומרים לו שיטבול וזהו שרבינו בריש פט\"ו כשבא לבאר ספק ד\"ס לא הזכיר כלל אם בא לישאל מה אומרים לו וטעמא דמילתא משום דהתם כבר בא לכלל ספק קודם שבא והוי ספק מדרבנן וכדכתיבנא. ומיהו ראיתי להראב\"ד פ\"ו מהלכות ברכות שכתב על מ\"ש רבינו שכל ספק בטהרת ידים טהור דעם כל זה אם יש לו מים לרחוץ אומרים לו קום רחץ והוצא עצמך מן הספק וזה סותר למה שכתבנו אלא שראיתי למרן שם דלא הסכים בסברא זו דהראב\"ד וכתב דלא דמי לספק טומאה בר\"ה מטעמא דכתיבנא יע\"ש. ואל תשיבני ממ\"ש רבינו בסוף פי\"ד היתה ידו אחת טמאה ואינו יודע איזו היא אומרים לו שלא יעשה טהרות עד שיטול ידיו ואם נגע באחת מהן בטהרות קודם שיטול ידיו טהרותיו טהורות ע\"כ, דהכא טעם אחר יש בדבר דכיון דידו אחת טמאה ואחת טהורה ואינו יודע איזו היא איכא למיחש דלמא יגע בטהרות בשתי ידיו ויטמאה בודאי וגדולה מזו כתבו התוספות בפ\"ק דפסחים עלה י' ובפ\"ב דכתובות ד\"ה ועשה טהרות דהא דלא קאמר אדם טהור משום דלגברי אף ע\"ג דמוקמינן להו בחזקת טהרה מצרכינן להו טבילה והזאה דלמא יגעו שניהם בתרומה דאז התרומה טמאה ודאית כו' ע\"כ ואם בשני אנשים חששו כ\"ש באדם אחד בשתי ידיו. ומה שיש לדקדק בדברי התוס' הללו כבר כתבתי במקום אחר בבאורי לפי\"ט מהלכות אבות הטומאה. ומה שיכריח פי' זה הוא מדנקט רבינו דין זה בהיתה ידו אחת טמאה וכו' ולא נקטיה במי שהיו ידיו ספק דהא בכה\"ג נמי איירי קודם זה אלא ודאי במי שהיו ידיו ספק טמאות אומרים לו שיגע בטהרות ולדעתי שלש מדרגות הם זו למעלה מזו דגבי ספק בר\"ה מורין לו היתר אלא שאומרים לו אם טבלת אין בכך הפסד. למעלה מזה ספק מים שאובין למקוה שאין מורין לו ליכנס לכלל ספק אבל אין אומרים לו שלא יגע בטהרות עד שיטבול במקוה הכשר. למעלה מזה ידו אחת טהורה וידו אחת טמאה דאיכא למיחש דילמא יבא לידי טומאה ודאית דמלבד שאין מורין לו היתר אומרים שלא יגע בטהרות עד שיטול שתי ידיו: וראיתי למרן שכתב על מ\"ש רבינו ואין מורין לו כו' בתוספתא דמקואות אמר כן רבי יוסי גבי מקואות וסובר רבינו שאין חולק עליו גם סובר שה\"ה לדין זה ע\"כ. וז\"ל התוספתא ב' מקואות שאין בהם ארבעים סאה ונפלו שלשה לוגין לתוך אחד מהם ואין ידוע לאיזה מהם נפלו ואח\"כ ירדו גשמים ונתמלאו רבי יוסי אומר אומרים לו שלא יטבול באחד מהם ואם טבל באחד מהם ועשה טהרות טהורות מפני שזה ספק מים שאובין למקוה למה זה דומה למי שנטמאת אחת מידיו ואינו יודע איזו היא אומרים לו שלא יעשה טהרות באחת מידיו ואם עשה טהרות טהורות מפני שזה ספק ידים ע\"כ וא\"ת היכי קאמר רבי יוסי דאם עשה טהרות טהורות הא רבי יוסי אית ליה דספק ליטהר ספיקו טמא וכיון דזה היה ודאי טמא ספק אם טבל אם לאו ספיקו טמא וא\"כ גם הטהרות שעשה טמאות. וי\"ל דע\"כ לא קאמר ר' יוסי דספק ליטהר טמא אלא כשספק המקוה הוא ספק תורה כגון ספק טבל ספק לא טבל או ספק יש בו ארבעים סאה ספק אין בו ארבעים סאה בהני הוא דאית ליה לרבי יוסי דאף שלא היתה טומאתו כי אם טומאה קלה כיון שהיתה טומאה ודאית ובמקוה איכא ספק תורה ספיקו טמא אבל היכא דהמקוה היא ודאי כשר מן התורה אלא שהוא ספק פסול מדרבנן אף אם היתה טומאתו טומאה חמורה טהור דבספק מים שאובין למקוה לא נחלק רבי יוסי וטעמא דמילתא נ\"ל דס\"ל לרבי יוסי דבטומאה ודאית אין חילוק בין טומאה חמורה לטומאה קלה ובכולהו איכא למימר אדם זה בחזקת טומאה היה מספק לא נטהרנו דאוקמיה אחזקתיה שהיה טמא ודאי אבל בספק טומאה מודה רבי יוסי דיש חילוק בין טומאה חמורה לטומאה קלה דבטומאה קלה אמרינן מספיקא לא מחתינן ליה לטומאה אלא מוקמינן ליה אחזקתיה והיינו דמודה רבי יוסי בלטמא וליטמא דספיקו טהור משום דהוי מעיקרא ספק טומאה קלה אבל בליטהר חולק עליהם משום דקדמה לו טומאה ודאית ובמקוה זה שטבל ליכא חזקת מקוה שהרי יש בו ספק אם טבל או לא טבל או ספק אם היה בו ארבעים סאה או לא היה וכגון שהוא חסר לפנינו וכמ\"ש הר\"ש בפ\"ב דמקואות מ\"ב דליכא חזקת מקוה לומר אוקי מקוה אחזקתיה שהרי הוא חסר לפנינו וכדאיתא בריש נדה ותו דכיון דהוי ספק תורה הוה ליה מקוה זה כמאן דליתיה אבל במקוה שהוא כשר ודאי מן התורה וספק מדברי סופרים מקוה זה כשר הוא שהרי כל ספק מדברי סופרים אזלינן בהו לקולא וא\"כ אפילו היה טמא טומאה חמורה וטבל בזה עלתה לו טבילה אפילו לרבי יוסי אלא דאפ\"ה ס\"ל לרבי יוסי דאומרים לו שלא יטבול באחד מהם כדי שלא יכנס לכלל ספק ומיהו אם עשה טהרות טהורות לפי שהוא ספק מים שאובים ואמר אל תתמה על זה שב\"ד אומרים לו שלא יטבול באחד מהם ושאם טבל שטהרותיו טהורות דמצינו כיוצא בזה מי שהיתה ידו אחת טמאה שב\"ד אומרים לו שלא יעשה טהרות באחת מידיו דילמא יבא לעשות טהרות בשתי ידיו ואפ\"ה אם עשה טהרותיו טהורות זה נ\"ל בכוונת התוספתא ולפי זה פסק רבינו כרבי יוסי משום דבספק מים שאובין מעולם לא נחלק רבי יוסי. ובמאי דקאמר שאומרים לו שלא יטבול לא נחלק אדם עם רבי יוסי ולפי זה צ\"ל דמאי דקאמר רבינו דאין מורין לו כו' הכוונה הוא שאומרים לו שלא יטבול דומיא דהיתה ידו אחת טמאה דהא לרבי יוסי הני תרי בבי חד דינא אית להו. ומיהו איכא לעיוני טובא בחילוק זה דהא בפ\"ב ממסכת ידים מ\"ד תנן ספק נעשה בהם מלאכה כו' ר\"י אומר ליטהר טמא ע\"כ. אך עדיין יש לדקדק במ\"ש מרן גם סובר רבינו שה\"ה לדין זה ע\"כ דהא היא היא דהיינו ספק מים שאובין דאע\"ג דספיקן טהור ס\"ל לרבי יוסי דאומרים לו שלא יטבול באחד מהם ונראה דהיה אפשר לומר דע\"כ לא קאמר רבי יוסי אלא בב' מקואות דהא ע\"כ הוא פסול וכיון דאיכא פסול ודאי לפנינו מש\"ה מחמיר רבי יוסי אבל היכא דאיכא ספק אם יש פיסול בכאן כגון שיש ספק אם נפלו או לא נפלו או אפילו נפלו ספק אם היה בו כשיעור או לא אפשר דלא מחמיר רבי יוסי לומר לו שלא יטבול ומצינו חילוק כזה באשם תלוי דקי\"ל דאינו חייב אלא בחתיכה משתי חתיכות ובמקום אחר כתבתי (*א\"ה תמצאנו לעיל בפי\"ט מהלכות שאר אבות הטומאה דין א' יע\"ש) דהא דקא מטמו רבי עקיבא ורבי יוסי בריש פ\"ה דמסכת טהרות ספק טומאה בר\"ה דוקא כגון שהיה שרץ וצפרדע בר\"ה ונגע ואינו יודע באיזה מהם נגע וכן כל החלוקות דנקטו באותה משנה מיירי בכה\"ג דאיכא טומאה ודאי במקום הזה אבל אם לא היה שם כי אם דבר אחד והיינו מסופקים בו אם הוא דבר טמא או לא בזה לא נחלק רבי עקיבא ורבי יוסי דכולהו מודו דספק טומאה בר\"ה טהור וא\"כ הכא נמי היה אפשר לומר חילוק זה לזה כתב מרן דסובר רבינו שה\"ה לדין זה. עוד היה אפשר לומר דע\"כ לא קאמר רבי יוסי אלא בשני מקואות משום דאם נתיר לו לטבול באחד מהם יכול לבא לידי טומאת ודאי שאם טבל באחד ועשה טהרות וחזר ונטמא וטבל באחר וחזר ונגע בטהרות הראשונות הרי טהרותיו טמאות ודאי דאם נאמר שהמקוה הראשון היה כשר אם כן הרי הוא טמא ודאי עכשיו וטימא את הטהרות שנגע בהם. ולפי דרך זה הוה אתי שפיר דמיון רבי יוסי דקאמר לה למה זה דומה דס\"ל דכי היכי דהתם גבי היתה ידו אחת טמאה אמרינן ליה שלא יגע בטהרות משום דשמא יבא לטמא טהרות בודאי הכי נמי הכא לא אמרינן שיטבול באחד מהם שמא יבא לטמא טהרות בודאי אבל היכא דאין כאן כי אם מקוה אחד והוא ספק אם הוא כשר או פסול דרבנן דלעולם אינו בא לידי טומאת טהרות בודאי אפשר דאף רבי יוסי מודה שאומרים לו שיטבול על זה כתב מרן דסובר רבינו שה\"ה לדין זה. אך את זה ראיתי לדקדק בדברי מרן שכתב עלה דהיתה ידו אחת טמאה זה נלמד ממ\"ש בראש הפרק גבי ספק מים שאובין למקוה אין מורין לו לטבול במקוה זה ולעשות טהרות לכתחילה ע\"כ. ותמהני דאמאי לא כתב דהכי איתא בהדיא בתוספתא ואדרבה בתוספתא למדו למקוה מהך דידים וכמו שכתבנו וצ\"ע. והוי יודע שאף לדברי מרן מעולם לא אמרה רבי יוסי אלא בבא ליכנס לכלל ספק שאומרים לו שלא יטבול בזה לעשות טהרות אבל בכל ספק מדברי סופרים כגון הנהו דכתב רבינו ברפ\"ה דקי\"ל דספיקן טהור אין אומרים לו ב\"ד שיטבול דדוקא בספק טומאה דר\"ה הוא דאית ליה הכי לרבי ינאי אבל בספק טומאה מד\"ס לא וזהו שרבינו בפט\"ו כתב סתם ספיקן טהור אך אליבא דהראב\"ד דאית ליה בפ\"ו מהלכות ברכות דאם יש לו מים לרחוץ דאומרים לו קום רחץ ויליף לה מספק טומאה בר\"ה נראה דלדידיה כל ספק טומאה מד\"ס נהי דספיקן טהור ואם עשה טהרות טהורות מכל מקום אם בא לימלך אומרים לו אם טבלת אין בכך הפסד ומיהו אפשר דגם הראב\"ד לא אמרה אלא במי שהוא ודאי טמא כגון התם דידיו טמאות וספק אם נטהרו או לא אף דקי\"ל דאף ספיקן ליטהר טהור מ\"מ אומרים לו שיטבול אבל היכא דהספק הוא בעיקר הטומאה והוא מד\"ס אין אומרים לו שיטבול ואיכא בין דברי רבינו והראב\"ד היכא דטבל במקוה שהוא ספק שיש בו שלשה לוגין מים שאובים ובא ושאל לב\"ד אליבא דרבינו אין אומרים לו שיחזור ויטבול כיון שכבר נכנס לכלל ספק ואליבא דהראב\"ד אומרים לו שיחזור ויטבול כיון שהוא ודאי בטומאה וספק בטהרה: ודע שראיתי להר\"ש בפ\"ב דמקואות מ\"ג שכתב בתוספתא הלזו שהביא מרן פירוש אחר וז\"ל ואח\"כ ירדו גשמים ונתמלאו נמצא דיש כאן שני מקואות אחד כשר ואחד פסול והיינו מתניתין דלעיל דרבנן מטהרים ורבי יוסי מטמא וצריך לטבול שנית ומודה דאם עשה טהרות טהורות כדאמרינן נמי לעיל דלטמא נמי טהור ע\"כ. ודברים אלו הם תמוהים בעיני דאיך יתכן שהאדם יהיה טמא והטהרות יהיו טהורות ועד כאן לא אמרינן דלרבי יוסי דלטמא טהור אלא בספק נגע אבל בודאי מגע והאדם הוא טמא ודאי איך יתכן שהטהרות יהיו טהורות ואותה שהביא הר\"ש בריש פ\"ב דקתני בד\"א בטומאה חמורה אבל בטומאה קלה אלו ואלו טהורות כבר כתבנו לעיל בעלה קי\"ח בביאור הדין השני (א\"ה תמצאנו לעיל בפירקין דין ז' יע\"ש) דאותה תוספתא אתיא כת\"ק דרבי יוסי. עוד אני תמיה דא\"כ הדמיון שהביאו בתוספתא ממי שנטמאת אחת מידיו כפי פירוש הר\"ש אין לו הדמות כלל דהתם לאו מדינא הוא דהא ספק לטמא וליטמא מודה רבי יוסי דטהור אלא טעמא דמילתא הוא כי היכי דלא ליתי לידי טומאה ודאי ואם כן מה ענין זה לההיא דשני מקואות ועוד דפשטא דמתני' דפרק שני דמס' מקואות דאפליגו בה ת\"ק ור' יוסי בטהרות שעשה הוא דאפליגו דהא קתני רישא מקוה שנמדד וכו' כל טהרות שנעשו על גביו למפרע טמאות בד\"א בטומאה חמורה אבל בטומאה קלה וכו' ספיקו טהור ועלה קאי ר' יוסי דמטמא אלמא דר' יוסי מטמא הטהרות. והנך רואה דרבינו כפי דברי מרן חולק על הר\"ש בפי' התוספתא דלהר\"ש לא קי\"ל כר' יוסי דהא קי\"ל דאף ליטהר ספיקו טהור ודברי הר\"ש צריכין אצלי תלמוד. ואפשר דמדמה לה לספק טומאה בר\"ה דאית ליה לרבי עקיבא ולר' יוסי דטהרות שעשו הם טהורות מפני שאין להם תקנה ומיהו גברי הם טמאים שאפשר להם בהזאה וטבילה וכמו שכתב הר\"ש בריש פ\"ה דטהרות כתבנו דבריו לעיל (*א\"ה תמצאנו בפי\"ט מהלכות שאר אבות הטומאה דין א' יע\"ש). ודע דהא דאמרינן דספק ידים טהור אף ליטהר הוא אפילו דאיכא ס\"ס לטמא כגון ספק דיש בהם כשיעור או לא ואת\"ל דיש בהם כשיעור ספק אם נעשה בהם מלאכה ואת\"ל דיש בהם כשיעור ולא נעשה בהם מלאכה ספק אם המים טמאים או טהורים אפ\"ה ספיקו טהור ומתניתין דמסכתא ידים פ\"ב מ\"ד הכי מיתפרשא וכן כתבו התוספות בפרק בכל מערבין (דף ל\"ח) ד\"ה ספק טבל ואפילו טבל כו' הך ספק ספיקא נקט משום רבותא דסיפא דאפילו הכי בטומאה קלה טהור ע\"כ הרי לך בהדיא דאף ליטהר ואיכא ספק ספיקא להחמיר טהור וריצב\"א לא פליג אשינויא קמא אלא שנראה לו דוחק מה שתירצו דאדרבה היה לו ללמדנו דאפילו בחד ספק ספיקו טמא בטומאה חמורה ומש\"ה קאמר דאו או קתני. ודע דפירוש ריצב\"א הוא מוכרח במתניתין דספק מים שאובין שטהרו חכמים ספק נפלו ספק לא נפלו אפילו נפלו ספק יש בהם ארבעים סאה ספק אין בהם. שוב ראיתי להר\"ש במסכת ידים שכתב בפירוש דאפילו יש במים שנטל כל הנך ספיקות טהור. הן אמת שדין זה הוא מחודש בעיני לפי שאני הייתי סבור דכי היכי דבשל תורה דקי\"ל ספיקא דאורייתא לחומרא קי\"ל דספק ספיקא לקולא וטעמא הוא משום דכיון דאיכא ספק ספיקא הוה ליה מיעוטא דמיעוטא להחמיר ומשום הכי קי\"ל להקל הכי נמי בהא דקי\"ל דספיקא דרבנן לקולא אי יש ספק ספיקא להחמיר מן הדין הוא דניזיל לחומרא משום דהוי מיעוטא דמיעוטא לקולא וכבר עמדתי על חקירה זו לעיל בסוף עלה מ\"ב ועיין בספר שני סי' ע\"ה (*א\"ה תמצאנו בפ\"ד מהלכות בכורות בסוף הפסק. ומה שרמז בספר שני תמצאנו בפי\"ח מהל' שאר אבות הטומאה דין ה' יע\"ש). הא מהך דידים מוכח בהדיא דאפילו דאיכא ס\"ס להחמיר אזלינן לקולא ומ\"מ לא ידעתי אם דין זה נוהג בכל איסורין דרבנן או דילמא דוקא בטומאת ידים הקלו לומר דאפילו בספק ספיקא להחמיר דאזלינן לקולא אבל בשאר איסורין לא או דלמא לא שנא ועיין בפני משה ח\"א סי' ע\"ה ודו\"ק. שוב התבוננתי בתוספתא הלזו ולא יכולתי להולמה לדעת מרן שהרי כיון ששני מקואות הללו לא היה בשום אחד מהם מ' סאה ונפלו ג' לוגין לאחד מהם ואינו יודע לאיזה מהם נפל שני המקואות פסולים לפי שאין לו במה לתלות וכדתנן בפ\"ב דמקואות מ\"ג וכן פסק רבינו בפירקין דין ב' והתם חלק בין היכא שיש לו במה לתלות והכשיר אבל היכא דאין לו במה לתלות פסל וא\"כ איך יתכן לומר דרבינו הביא ראיה לדבר שיש לו במה לתלות מדבר שאין לו במה לתלות ועוד לדברי מרן מהו זה שחילק רבינו בין היכא שיש לו במה לתלות להיכא דאין לו במה לתלות דאי לכתחלה הרי ס\"ל דבכל דבר שהוא ספק אין מורין לו היתר ואי בדיעבד הא אף במילתא דאין לו במה לתלות אם טבל טהרותיו טהורות וכדמסיים ר' יוסי. ודע שראיתי למרן בשולחנו הטהור בי\"ד סי' ר\"א דבסעיף ס\"ז כתב דספק מים שאובין דכשר ובסעיף ס\"ח כתב דהיכא דאין לו במה לתלות כל אחד משניהם פסול ובסעיף ע\"ג כתב ב' מקואות שאין בהן מ' סאה ונפלו ג' לוגין לתוך אחד מהן ואין ידוע לאיזה מהן נפלו ואח\"כ ירדו גשמים ונתמלאו לא יטבול בשום אחד מהם לכתחלה ע\"כ ומדכתב בסעיף ס\"ח סתם כל אחד משניהם פסול משמע דאפילו בדיעבד לא מהני וא\"כ לא ידעתי למה דימה דין זה לזה והחכם בעל שפתי כהן כתב אבל בדיעבד עלתה לו טבילה כיון שירדו אחר כך גשמים ע\"כ: גרסינן בתוספתא דידים, א' היו לפניו שני כוסות באחד נעשה בו מלאכה ובאחד לא נעשה בו מלאכה נטל מאחד מהן לשתי ידיו ועשה טהרות תלויות. ב' מן השני ועשה טהורות. ג' מן הראשון ולא עשה מן השני ועשה טהורות. ד' מן הראשון ועשה מן השני ועשה אלו ואלו מונחות אלו ואלו טהורות. ה' נטל מאחד מהן בידו אחת ועשה טהרות תלויות. ו' מן השני ועשה טהורות. ז' מן הראשון ועשה מן השני ועשה אלו ואלו מונחות אלו ואלו טהורות. ח' היו לפניו שני כוסות אחד טמא ואחד טהור ונטל מאחד מהן לשני ידיו ועשה טהרות תלויות. ט' מן השני ועשה טהורות. עשרה מן השני ועשה מן הראשון ועשה הרי אלו מונחות הרי אלו מוכיחות נאכלו ראשונות או נטמאו או שאבדו עד שלא נעשו שניות טהורות משנעשו שניות שניות תלויות. י\"א נטל מאחד מהן לידו אחת ועשה טהרות תלויות. י\"ב מן השני ועשה טהורות. י\"ג מן הראשון ולא עשה מן השני ועשה טהורות. י\"ד מן הראשון ועשה מן השני ועשה אלו ואלו מונחות אלו ואלו תלויות. ט\"ז היו ידיו אחת טמאה ואחת טהורה ולפניו שני כוסות אחד טמא ואחד טהור ונטל מאחד מהן לשתי ידיו ועשה טהרות תלויות. ט\"ז ר' יוסי אומר הטמאה בטומאתה. י\"ז היו ידיו אחת טמאה ואחת טהורה ולפניו שני ככרים אחד טמא ואחד טהור ונגעו שתי ידיו בככר אחד בין כאחת בין בזה אחר זה או שנגעה ידו אחת בשני ככרים זה אחר זה הידים והככרים תלויות. ח\"י נגעה ידו אחת בשני הככרים כאחת הידים כמו שהיו והככרים ישרפו ע\"כ. והנה הדין הראשון דהיו לפניו שני כוסות באחד נעשה בו מלאכה ובאחד לא נעשה בו מלאכה ונטל מאחד מהן לשתי ידיו ועשה טהרות דטהרותיו תלויות כתב הר\"ש בפ\"ב דידים מ\"ד דטעמא דתלויות משום דלא דמי לספק נעשה בהם מלאכה דמתניתין דידיו טהורות דהתם בכוס אחד אבל הכא דבשעת נטילה שני הכוסות לפניו שיש אחד שנעשה בו מלאכה ודאי הטהרות שעשה תלויות ע\"כ. וכעין חילוק זה כתבנו לעיל אליבא דר' יוסי יע\"ש. ויש לדקדק דהא תנן בריש פ\"ה דטהרות השרץ והצפרדע בר\"ה וכן כזית מן המת וכזית מן הנבילה כו' וחכמים מטהרים ע\"כ הרי דאע\"ג דאיכא לפנינו טומאה ודאית אפ\"ה טהרותיו טהורות ואפילו ר\"ע ור' יוסי דמטמאים הוא דוקא לאדם אבל הטהרות מודים ר\"ע ורבי יוסי דטהורות וכמו שכתב שם הר\"ש וכי תימא דשאני התם דהטומאה ידועה היא באיזה מקום הוא אלא שהאדם נסתפק לו באיזה מהם נגע או באיזה שביל הלך אבל לעולם דשביל הטמא ידוע אבל הכא הכוס הפסול אינו ידוע וזה יודע באיזה מהם נגע אלא שהכוס הפסול אינו ידוע ומשום הכי טהרותיו תלויות. הנה מלבד שהחילוק מצד עצמו אינו נכון כלל דמה לי ודאי נגע בזו אלא שיש ספק אם הוא טמא ומה לי יודע איזהו הוא הטמא אלא שאינו יודע באיזה מהם נגע עוד זאת אדרוש דמתניתין דשני שבילין דמשנה ג' מיירי באינו יודע איזהו השביל הטמא וכמבואר וקתני בתוספתא והביאה הר\"ש שם הלך באחד מהם ועשה טהרות טהורות. ומיהו מהך דטהרות ליכא קושיא דאפשר לומר דכל ספק ליטמא אף שהוחזקה טומאה כאן ספיקו טהור אבל בספק ליטהר לא מקילינן אלא בספק אם נעשה בו מלאכה אבל היכא דאיכא קמן חד דודאי נעשה בו מלאכה לא מקילינן בספק ליטהר אך קשה מההיא דפ\"ב דמקואות מ\"ב דקתני שני מקואות באחד יש בו מ' סאה ואחד שאין בו מ' סאה טבל באחד מהם ואינו יודע באיזה מהם טבל ספיקו טהור ובתוספתא נמי הביאה הר\"ש שם קתני דהיכא דאינו יודע איזהו המקוה הפסול דספיקו טהור וכמבואר שם הרי דאף בספק ליטהר מטהרינן אף שהוחזק שם מקוה פסול ודקדקתי בלשון התוספתא דמסכת ידים דקתני היו לפניו שני כוסות כו' ומלת לפניו נראה שהיא מיותרת דאף אם לא היו לפניו אלא אחד בבית ואחד בעליה שייך הספק כיון שנסתפק איזה מהם הוא הפסול ובההיא דמקואות לא קתני שני מקואות לפניו ואולי דוקא כששני הכוסות לפניו דבשעת נטילה היה כוס הפסול לפניו וכמו שכתב הר\"ש מש\"ה טהרותיו תלויות אבל אם לא היו לפניו השני כוסות כל אחד ואחד טהור מטעם ספק ידים ולפי זה גבי מקואות נמי אם היו השני מקואות לפניו דבשעת טבילה היה המקוה הפסול לפניו הכי נמי דטהרותיו תלויות ועדיין הדבר צריך תלמוד. והדין השני דקתני מן השני ועשה טהורות כלומר טהורות הוא פשוט דכיון דאזיל ליה כוס אחד הרי שני שעומד לפניו כספיקא דמתניתין ספק אם נעשה בהם מלאכה ספק לא נעשה בהם מלאכה וכמ\"ש הר\"ש. וכן הדין הג' דהיינו מן הראשון ולא עשה מן השני ועשה טהורות הוא פשוט מן הטעם שכתבנו בדין השני. והנה כפי פירוש זה על כרחין דמיירי דקודם שחזר ונטל מן השני נטמאו פעם אחרת ידיו ואפ\"ה טהרותיו טהורות דכיון דאזיל ליה כוס אחד הרי שני שעומד לפניו כספיקא דמתניתין דאם לא חזרו ידיו להטמא פשיטא דטהרותיו טהורות שהרי ממה נפשך ידיו טהורות שהרי כבר נטל בשני הכוסות וכמבואר. והדין הד' שהוא מן הראשון ועשה מן השני ועשה אלו ואלו מונחות אלו ואלו טהורות כתב הר\"ש דטעמא דמלתא הוא דכיון דמטהרינן בשניות מטהרינן נמי בראשונות ועוד הואיל וכבר אזדא ליה כוס שני ע\"כ. ולא מצאתי דוגמא לדין זה שיהיה דבר אחד ספק טמא ויחזור להיות טהור משום דבר אחר. והדין החמישי שהוא נטל מאחד מהם בידו אחת ועשה טהרות שהם תלויות הוא ממש הדין הראשון כוותיה וכטעמיה. והדין הו' שהוא מן השני ועשה טהרות הוא ממש הדין השני. והדין הז' שהוא מן הראשון ועשה מן השני ועשה אלו ואלו מונחות אלו ואלו טהורות הוא ממש הדין הד' כוותיה וכטעמיה והדין הג' לא הוזכר גבי ידו אחת משום דאין הפרש בינו לדין השני כלל וכיון דתני גבי ידו אחת דומיא דדין השני לא הוצרך לומר גבי ידו אחת דומיא דדין ג'. והדין הח' דהיו לפניו שני כוסות אחד טמא ואחד טהור ונטל מאחד מהם לשתי ידיו ועשה טהרות דתלויות הוא מטעמא דהדין הראשון. והדין הט' שהוא מן השני ועשה טהרות הוא ממש כדין השני. ודע דהכא נמי גבי שני כוסות אחד טמא ואחד טהור לא נקט דומיא דדין ג' משום דאין הפרש בינו לדין שני כלל וכמבואר. והדין הי' שהוא מן הראשון ועשה מן השני ועשה אלו ואלו מונחות הרי אלו מוכיחות כלומר דשניהם תלויות ואלו בדין הז' שדומה לזה קתני אלו ואלו טהורות כתב הר\"ש דטעמא דמילתא דאע\"ג דבספק מלאכה מטהרינן כה\"ג גבי ספק טומאה החמירו ותולין לשתיהן הואיל ואחת מהם נעשה בכוס טמא אבל כשנעשו הראשונות ונאכלו או שאבדו קודם שנעשו השניות הרי זה כמשנתנו דבספק טמאים טהור ע\"כ. ודע דחילוק זה דנאכלו קודם השניות כבר נשנה בתוספתא במסכת טהרות והביאה הר\"ש בפ\"ה מ\"ג וכן בפ\"ב ממסכת מקואות מ\"ב הביא הר\"ש תוספתא אחת דומה לדין זה. והדין הי\"א שהוא נטל מהן לידו אחת דטהרותיו תלויות הוא דומה לדין הראשון ולדין הה' והח'. והדין הי\"ב שהוא מן השני ועשה טהרות הוא דומה לדין שני ולדין ו' ולדין ט'. ודין י\"ג שהוא מן הראשון ולא עשה מן השני ועשה דטהורות הוא ממש דין השלישי אך לא ידעתי למה גבי ידו אחת וכן גבי שני כוסות דאחד מהם טמא לא נקט דומיא דדין שלישי ואילו הכא גבי ידו אחת ושני כוסות דאחד מהם טמא נקט דומיא דדין שלישי. ודין י\"ד שהוא מן הראשון ועשה מן השני ועשה אלו ואלו מונחות אלו ואלו תלויות הוא דומה לדין י' והכא נמי יש לחלק בין נאכלו הראשונות קודם שנעשו שניות לנאכלו לאחר שנעשו שניות אלא שסמך על מה ששנה בדין י'. ודין ט\"ו שהוא היו ידיו אחת טמאה ואחת טהורה ולפניו שני כוסות אחד טמא ואחד טהור ונטל מאחד מהם לשתי ידיו ועשה טהרות תלויות נראה דמיירי דעשה טהרות בשתי ידיו דאי בידו אחת היינו מתניתין היו ידיו אחת טמאה ואחת טהורה ולפניו שני ככרים ספק בטמאה נגע ספק בטהורה דקי\"ל דספיקו טהור אבל אי מיירי בנגע בשתי ידיו ניחא דטעמא הוא מטעם הדין הראשון וכמו שכתב הר\"ש שם. ודין י\"ו דרבי יוסי אומר הטמאה בטומאתה אזיל לשיטתיה דספק ליטהר ספיקו טמא וכיון דע\"כ ידו אחת טמאה ודאי שהרי הוא בספק בטהרה וזה נגע בשתי ידיו בטהרות הטהרות טמאות ודאי ולא תלויות. ודע דרבי יוסי פליג בכל החלוקות השנויות בתוספתא הלזו דאיהו ס\"ל דכל ספק טהרה הוי ודאי טמא אף שטומאתו מד\"ס ודע דאליבא דהר\"ש דכתב בפ\"ב דמקואות מ\"ג דאף דאית ליה לר\"י דספק ליטהר טמא אף בטומאה קלה מ\"מ מודה דאם עשה טהרות דטהורות דהיינו ספק לטמא דמודה ר\"י דטהור וכמש\"ל א\"כ על כרחין ר\"י לא קאי אלא ליד לומר דצריך שיטול ידיו פעם שנית ולא נטהרו ידיו דומיא דהיכא דהיו לפניו שני מקואות ובאחד נפל שלשה לוגין מים שאובין וטבל ואינו יודע אם בכשר אם בפסול דס\"ל לר' יוסי דצריך לטבול פעם שנית והטהרות שעשה הם טהורות וכמו שכתב הר\"ש ה\"נ דכוותה ואף למה שכתבנו דלר' יוסי טהרות שעשה מי שהוא ספק בטהרה דטמאות ומתניתין דקתני דמודה ר' יוסי דספיקו לטמא טהור הוא דוקא בספק מגע מ\"מ נ\"ל דכל ספק טהרה אליבא דר' יוסי אינו טמא ודאי אלא טמא מספק וטהרותיו תלויות וכלפי שת\"ק מטהר פליג ר' יוסי ואמר דאינו טהור אבל שיהיה טמא ודאי זו מנין לנו ולא מיבעיא היכא דהיו כאן שני מקואות אחד כשר ואחד פסול וטבל ואינו ידוע באיזה מהם טבל דפשיטא דלר' יוסי טהרותיו תלויות דהא אפילו בטומאה חמורה קי\"ל דטהרותיו תלויות וכמו שפסק רבינו בפירקין דין ז' ואיך יתכן שיחמיר ר' יוסי בטומאה קלה יותר ממה דקי\"ל בטומאה חמורה אלא אף במקוה שנמדד ונמצא חסר דקי\"ל דטהרותיו טמאות ודאי משום דהרי חסר לפנינו בטומאה קלה אפשר דמודה רבי יוסי דטהרותיו תלויות ופליג את\"ק דאית ליה דבטומאה קלה אף במקוה שנמצא חסר דטהרותיו טהורות ואיהו אית ליה דטהרותיו תלויות אבל שיטמא אותם בודאי זו מנין לנו ולפי זה רבי יוסי לא פליג אלא בחלוקה דתני בתוספתא דטהרות כגון בחלוקה השנית והשלישית ודכוותייהו דאית ליה לת\"ק דכיון דאזל כוס אחד טהור וכדינא דמתניתין דספק נעשה בהם מלאכה עלה דהך פליג ר' יוסי ואית ליה דטהרותיו תלויות. ודע שלפי מה שכתב הר\"ש בפ\"ב דמקואות כתבנו דבריו לעיל (דף קי\"ח) גבי הדין הז' (*א\"ה תמצאנו לקמן בפירקין דין ו' יע\"ש) דכל מי שהוא טמא טומאה קלה וטבל במקוה שהוא ספק שאוב לא נפיק מטומאתו כיון דמקוה זה את\"ל שהוא שאוב הרי מביא לו טומאה קלה דקי\"ל דבא ראשו ורובו במים שאובים דגזרו טומאה עליו יש להקשות על זה מהא דאמרינן הכא היכא שהיו לפניו שני כוסות אחד טהור ואחד טמא ונטל מאחד מהם דלא מחמרינן אלא כששני הכוסות לפניו אבל אזדא ליה הכוס האחד טהרותיו טהורות והיינו דאמרינן בדין הט' מן השני ועשה טהורות ואמאי והרי משקין טמאים מטמאין את הידים וכמ\"ש רבינו בריש פ\"ח מהלכות אבות הטומאה ואולי הכא מיירי במשקין שנגע בהם טבול יום שאינו עושה אותם ראשון ופשיטא שאינם מטמאים את הידים דהא ידים אינם מקבלים טומאה כי אם מראשון לטומאה וכמבואר אלא שעדיין לא נחה דעתי בזה דמשקין אלו אם הם חולין הרי טבול יום אינו מטמא משקה חולין וכמ\"ש רבינו בפ\"י מהלכות אבות הטומאה ואי משקין הללו הם של תרומה א\"כ תיפשוט מהכא דמי פירות מהני לנטילת ידים וכבר הביא מרן מחלוקת זה בטא\"ח סימן ק\"ס יע\"ש ואי של קדש הדבר הוא זר בעיני שישמשו מתרומה או מקדש לנטילת ידים. ודין י\"ז דהיו ידיו אחת טמאה ואחת טהורה ולפניו שני ככרים אחד טמא ואחד טהור ונגעו שתי ידיו בככר כאחת או בזה אחר זה דהשתא אם זה הככר הוא הטמא נמצא שידיו הם טמאות שהרי נגעו בככר הטמא אבל הככרים הם כמו שהיו ואם זה הככר הוא הטהור נמצא שהככרים הם ודאי טמאים והידים כמו שהיו משום הכי אמרינן דהידים והככרים תלויות הידים תלויות משום דשמא בטהור נגעו ואע\"ג דהככר נפסל מחמת הידים מ\"מ אינו חוזר הככר ומטמא את הידים אפילו נגעו שתי ידיו בככר כאחת שהרי הככר אם הוא תרומה פסול הוא ולא טמא ואין הפסול מטמא ואף שיהיה הככר הזה קדש סוף סוף ככר זה הוא שלישי ואין שלישי מטמא את הידים כי אם ראשון דוקא וכמבואר וכן אם נגעה ידו אחת בשני ככרים זה אחר זה דאם זו היד היא הטמאה שני הככרים טמאים ואם היא הטהורה שתי ידיו טמאות משום הכי אמרינן דהידים והככרים תלויות אבל אם נגעה ידו אחת בשני הככרים כאחד אז הככרים ישרפו ממה נפשך דאם זו היד היא הטמאה הרי נטמאו הככרים ואם היא הטהורה הרי היד נטמאה מחמת הככר הטמא וחוזרת היד ומטמאה לככר הטהור אבל הידים הם כמו שהיו דשמא ככר זה היה הטהור ואף שנטמא ככר זה אינו חוזר ומטמא הידים: ויש לדקדק מאי שנא דהיכא דנגעו שתי ידיו בככר אחד אמרינן דידיו תלויות ואילו בנגע בידו אחת בשני ככרים דידיו כמו שהיו אימא נמי בדין זה דידיו תלויות דשמא בככר טמא נגעו או בככר טהור ונראה דהיכא דנגעו שתי ידיו בככר אחד דמי לאלו ואלו מונחות דאמרינן דשתיהם תלויות וטעמא דמלתא דאין אנו יכולים לטמא הידים והככרים דעכ\"פ או הידים או הככרים הם כמו שהיו דאם הידים הם טמאות על כרחין דזה הככר הוא הטמא ואם כן נשארו הככרים כמו שהיו ואם הככרים טמאים על כרחין דזה הככר היה הטהור ואם כן נשארו הידים כמו שהיו וכן לומר דשניהם כמו שהיו אי אפשר שעל כרחין אחד מהם או הידים או הככרים טמאים ממ\"נ וכדכתיבנא וכיון דלטמא שניהם א\"א ולטהר שניהם א\"א ולטמא אחד ולטהר אחד גם זה לא יתכן דמאי חזית מש\"ה אמרינן דהידים והככרים תלויות אבל בנגעה ידו אחת בשני ככרים דעכ\"פ הככרים ישרפו ממה נפשך אז הידים כמו שהיו דאמרינן דיד זו היא הטמאה דאף את\"ל שזו היד היא הטהורה סוף סוף הככרים נשרפים וכיון שכן הוי ספק אם נטמאת היד האחרת אם לאו וספיקו טהור ומשום הכי אמרינן דהידים כמו שהיו: " + ], + [ + "שני מקואות כו'. תניא בתוספתא דמקואות פ\"ב, א' שני מקואות באחד יש בו מ' סאה ובאחד אין בו טבל באחד מהן מטומאה חמורה ועשה טהרות תלויות בשני ועשה טהרות טהורות בראשון ולא עשה בשני ועשה טהורות בראשון ועשה בשני ועשה אלו ואלו מונחות ראשונות תלויות ושניות טהורות. ב' בד\"א בטומאה חמורה אבל בטומאה קלה אלו ואלו טהורות. ג' טבל באחד מהם מטומאה קלה ועשה טהרות טהורות נטמא באמצע טומאה קלה וטבל בשני ועשה טהרות אלו ואלו מונחות הרי אלו מוכיחות נאכלו ראשונות או נטמאו או שאבדו עד שלא נעשו שניות שניות טהורות משנעשו שניות שניות תלויות. ד' טבל באחד מהם מטומאה חמורה ועשה טהרות תלויות נטמא באמצע טומאה קלה וטבל בשני ועשה טהרות ונגעו אלו באלו ראשונות תלויות ושניות ישרפו. ה' טבל באחד מהם מטומאה קלה ועשה טהרות טהורות נטמא באמצע טומאה חמורה וטבל ועשה טהרות תלויות ואם נגעו אלו באלו שניות תלויות וראשונות ישרפו. ו' שני מקואות של מ' מ' סאה אחד שאוב ואחד כשר וטבל באחד מהן מטומאה חמורה ועשה טהרות תלויות בשני ועשה טהרות טהורות בראשון ולא עשה בשני ועשה טהורות בראשון ועשה בשני ועשה אלו ואלו מונחות ראשונות תלויות ושניות טהורות. ז' בד\"א בטומאה חמורה אבל בטומאה קלה אלו ואלו תלויות. ח' חזרו שנים וטבלו בשניהם אחד טמא טומאה חמורה ואחד טמא טומאה קלה הטבול מטומאה חמורה טמא מטומאה קלה טהור. ט' אחד הטובל מטומאה חמורה ואחד המקיר הטובל מטומאה חמורה טמא והמקיר טהור. י' אחד הטמא טומאה קלה ואחד המקיר שניהם תלויים למה זה דומה לשני שבילין אחד טמא ואחד טהור והלכו שנים בשניהם ועשו טהרות באחד יש בו דעת לישאל ובאחד אין בו דעת לישאל ברשות היחיד שניהם תלוים ברשות הרבים את שיש בו דעת לישאל ספקו טמא את שאין בו דעת לישאל ספיקו טהור. י\"א שני מקואות של כ' כ' סאה אחד שאוב ואחד כשר היקר באחד מהם ועשה טהרות בשני ועשה ישרפו בראשון ולא עשה בשני ועשה ישרפו בראשון ועשה בשני ועשה אלו ואלו מונחות הראשונות טהורות ושניות ישרפו. י\"ב שתי נשים שנתעסקו בציפור הראויה להוציא דם כסלע ולאחר זמן נמצא על גבי זו כסלע ועל גבי זו כסלע שתיהן מקולקלות עכ\"ל התוספתא. והנה הדין הראשון הוא פשוט דהיכא דהיו כאן שני מקואות באחד יש בו מ' סאה ובאחד אין בו וטבל באחד מהם מטומאה חמורה ואינו יודע באיזה מהם טבל ועשה טהרות טהרותיו תלויות ואע\"ג דאמרינן בריש נדה דמקוה שנמדד ונמצא חסר דכל טהרות שנעשו עליו טמאות בודאי ונשרפות ומקשינן מינה להלל דכל הנשים שראו תולין עליהם מעת לעת י\"ל דשאני התם דאיכא ריעותא קמן דהרי חסר לפנינו ומש\"ה הוי טמא ודאי אבל היכא דאיכא קמן שני מקואות אחד כשר ואחד פסול וטבל ואינו יודע באיזה מהם טבל טהרותיו תלויות ומיהו לא ידעתי אמאי לא ביאר לנו רבינו דין זה אלא דסתם לנו הדברים והא דאמרינן בשני ועשה טהרות טהורות הוא פשוט דהרי טבל בשני המקואות קודם שעשה הטהרות השניות וכן היכא דלא עשה בראשון ועשה בשני דטהורות דבר פשוט הוא בראשון ועשה בשני ועשה אלו ואלו מונחות ראשונות תלויות ושניות טהורות גם זה הוא פשוט ונקט אלו ואלו מונחות משום דבחלוקה השלישית יש הפרש בין היכא דהטהרות הראשונות קיימות או לא נקט הכא אלו ואלו מונחות לומר דאפילו הכי השניות טהורות. והדין השני הוא בד\"א בטומאה חמורה אבל בטומאה קלה אלו ואלו טהורות השניות מטעמא דדין ראשון שהרי כבר טבל בשני המקואות והראשונות ג\"כ טהורות משום דלא אמרי' העמד טמא על חזקתו אלא בטומאה חמורה אבל בטומאה קלה לא משום דהוי ספק מד\"ס דקי\"ל דספיקו טהור כדאיתא בפ\"ד דטהרות מי\"א ותוספתא הלזו ס\"ל כת\"ק דמתניתין דפ\"ב דמקואות ודלא כר' יוסי ועיין במ\"ש לקמן בעלה קכ\"א בשם הר\"ש ודו\"ק (*א\"ה תמצאנו לעיל דין ו'). והדין השלישי טבל באחד מהן מטומאה קלה ועשה טהרות טהורות זה פשוט על פי מה שקדם שהוא ספק דברי סופרים נטמא באמצע בטומאה קלה וטבל בשני ועשה טהרות אלו ואלו מונחות הרי אלו מוכיחות כלומר כיון ששתיהן קיימות הרי אלו מוכיחות אלו על אלו ושתיהן תלויות דומה לשני שבילין אחד טמא ואחד טהור והלך באחד ועשה טהרות וטבל והזה והלך בשני ועשה טהרות דאמרינן בתוספתא דטהרות והביאה הר\"ש במסכת טהרות פ\"ה דהרי אלו מוכיחות ופירשה הר\"ש שם דהיינו כששתיהן קיימות שאין לי במה לתלות והיכא דנאכלו או נטמאו או נאבדו עד שלא נעשו שניות שניות טהורות משנעשו שניות שניות תלויות דומה ממש לשני שבילין ואדם אחד וכבר נתבאר זה למעלה בדין השבילים (*א\"ה הוא בפי\"ט מהלכות שאר אבות הטומאה). והדין הד' טבל באחד מהם מטומאה חמורה ועשה טהרות תלויות זה פשוט וכבר נתבאר למעלה נטמא באמצע טומאה קלה וטבל ועשה טהרות טהורות כדינם משום דהוי ספק ד\"ס ואם נגעו אלו באלו ראשונות תלויות ושניות ישרפו וטעמא דמילתא דשניות ישרפו משום דממ\"נ טמאות הם אם המקוה השני הוא הפסול הרי נטמאו הטהרות השניות ואם המקוה הראשון היה הפסול הרי נטמאו הטהרות הראשונות ושוב טמאו את הטהרות השניות במגען אבל הראשונות הם תלויות כדינם שהיה להם מקדם כיון שזה טבל מטומאה חמורה אבל אינם מתטמאים מחמת נגיעת הטהרות השניות משום דטהרות השניות פסולות בעלמא הם כך פירש הר\"ש ז\"ל ולא בירר למה הם פסולות דוקא ולא מטמאות ולקמן נאריך בזה. והדין הה' טבל באחד מהם טומאה קלה ועשה טהרות טהורות משום דהוי ספק דברי סופרים וכמו שנתבאר נטמא באמצע טומאה חמורה וטבל ועשה טהרות תלויות כדינם דהטובל מטומאה חמורה טהרותיו תלויות ואם נגעו אלו באלו שניות תלויות וראשונות ישרפו היפך הדין הנאמר בדין הד' והטעם בכולם שוה דהכלל הוא דהטובל מטומאה קלה טהרותיו פסולות ואינם מטמאות והלכך בדין הד' שהשניות היו מטומאה קלה אינם מטמאות את הראשונות ונשארו הראשונות כדינם והשניות ישרפו ממ\"נ אבל בדין זה שהשניות הם מטומאה חמורה והראשונות מטומאה קלה אין הראשונות מטמאות את השניות ונשארו השניות כדינם והראשונות ישרפו ממ\"נ וכמו שנתבאר בדין הד' בשריפת השניות. ודע דהיכא דטבל באחד מהם מטומאה קלה ועשה טהרות וחזר ונטמא בטומאה קלה וחזר ועשה טהרות דאם הם קיימות קי\"ל דשתיהן תלויות אם נגעו זה בזה נמי הם תלויות כשהיו ולא תימא כיון שעכ\"פ אחד מהם טמא הרי נטמא חבירו במגע הא ליתא דכבר נתבאר דהטהרות שעשה הטובל מטומאה קלה הם פסולות ואינם מטמאות. והדין הששי הוא שני מקואות של מ' מ' סאה אחד שאוב ואחד כשר וטבל באחד מהם מטומאה חמורה ועשה טהרות תלויות וזה פשוט וכבר נתבאר, בשני ועשה טהרות טהורות דין זה הוא מחודש דבשלמא בדין הראשון דקתני בשני ועשה טהרות דטהורות הוא פשוט דממ\"נ כבר טבל זה במקוה כשר וא\"כ כשעשה זה הטהרות שניות על כורחין טהור היה אבל כאן שהמקוה האחד היה שאוב וקי\"ל דגזרו טומאה על הבא ראשו ורובו במים שאובים וכמ\"ש רבינו ריש פ\"ט מהלכות אבות הטומאה ואם כן זה שטבל בשני ועשה טהרות איכא לספוקי שמא עכשיו טבל במקוה השאוב ונטמא ופוסל את התרומה וטעמא דמלתא דאמרינן דטהרותיו טהורות הוא משום דעכ\"פ כבר נטהר זה מטומאה חמורה מאי אית לך למימר דלמא נכנס לטומאה קלה מספיקא לא מחתינן ליה משום דהוי ספק מד\"ס וכמו שנתבאר, בראשון ולא עשה בשני ועשה טהורות וזה פשוט ע\"פ מה שנתבאר, בראשון ועשה בשני ועשה אלו ואלו מונחות ראשונות תלויות ושניות טהורות וגם זה פשוט. והדין השביעי דב\"א בטומאה חמורה אבל בטומאה קלה אלו ואלו תלויות וזה הוא היפך הדין השני דהתם אמרינן בטומאה קלה אלו ואלו טהורות ואילו הכא חמיר טומאה קלה מטומאה חמורה דטומאה חמורה שניות טהורות וטומאה קלה שניות תלויות וטעמא דמילתא דכל היכא שיש לו טומאה קלה ויש ספק אם טבל במים שאובין שמביאים טומאה קלה מעולם לא יצא מידי טומאתו הקלה דאף דקי\"ל דספק דברי סופרים להקל היינו בספק נטמא ספק לא נטמא וכן בספק טבל ספק לא טבל אבל היכא דיש לו טומאה קלה וספק אם בטבילה זו חזר ונטמא בטומאה קלה לא נפיק מידי טומאה קלה ומש\"ה הראשונות והשניות תלויות אבל בטומאה חמורה דודאי יצא מטומאתו החמורה בטבילה השניה לא מחתינן ליה לטומאה קלה מספק כן פירש הר\"ש והוא דין מחודש עד מאד ודומה לזה כתב בדין י' דהיינו אחד הטמא טומאה קלה ואחד המיקר שניהם תלויים וכתב הר\"ש דטעמא דמילתא הוא דמגו דתלינן בהאי דהוה ביה טומאה קלה מעיקרא מטעמא דפרישית תלינן נמי באידך ע\"כ. והדבר תמוה אצלי דאם כן לפי דעתו מי שנטמא בטומאה קלה והיו לפניו שני מקואות אחד כשר ואחד שאוב ואינו יודע באיזה מהם טבל טהרותיו תלויות משום דהוה ליה טומאה קלה מעיקרא ואם כן תיקשי ליה הא דתניא בדין שמיני חזרו שנים וטבלו בשניהם אחד טמא טומאה חמורה ואחד טמא טומאה קלה הטובל מטומאה חמורה טמא והטובל מטומאה קלה טהור ולפי דבריו אמאי מטהרינן ליה כיון שהיה לו טומאה קלה וכן הדמיון שהביאו בתוספתא לא יכולתי להולמו לפי שיטת הר\"ש. ולי נראה כוונת התוספתא באופן אחר ובתחלה אקדים הקדמה אחת ואח\"כ אפרש. דע שכל שני דברים שהם הפכיים כגון ההיא דשני שבילין ואדם אחד וטבל בינתיים הטהרות הראשונות והשניות הם תלויות משום דלא נוכל לטהר את שניהם שהרי על כל פנים אחת מהם טמאה וליכא למיתלא טומאה בהאי טפי מהאי ומשום הכי אמרינן דשתיהן תלויות ודוקא בכה\"ג דכל אחת מן הטהרות לבדן היה טהורה מן הדין אבל היכא דהטהרות הראשונות היו טמאות אף אם לא היה עושה טהרות שניות וכגון ההיא שהשביל האחד היה ברה\"י והשני בר\"ה והלך ברשות היחיד ועשה טהרות וטבל וחזר והלך בר\"ה ועשה טהרות הטהרות השניות טהורות והראשונות טמאות כיון שהראשונות הם טמאות מצד עצמם ואף שכולם קיימות אנו תולין ואומרים הטהרות הראשונות שהיו ברשות היחיד היה בשביל הטמא כדין כל ספק טומאה ברה\"י והטהרות השניות היו בשביל הטהור כדין כל ספק טומאה בר\"ה לפי שיש כאן דבר במה לתלות ולטמא האחד יותר מן השני. וכן כשהיה הדבר בהיפך שבתחלה הלך בשביל דרשות הרבים ואחר כך הלך בשביל דרה\"י דטהרות הראשונות טהורות והשניות טמאות. וכן בדין דשני שבילין ושני אנשים דאמרינן בבת אחת שניהם טמאים דוקא כששני השבילין הם ר\"ה אבל אם האחד הוא ר\"ה והאחר הוא רה\"י ההולך בר\"ה טהרותיו טהורות כדינם וההולך ברשות היחיד טהרותיו טמאות כדינם ומעתה יתבארו דברי התוספתא בדין הששי כתב דשני מקואות אחד כשר ואחד שאוב בראשון ועשה בשני ועשה אלו ואלו מונחות ראשונות תלויות ושניות טהורות וטעמא דמלתא דהראשונות הם טמאות כיון שהיה טבול מטומאה חמורה והשניות הם טהורות מן הדין כיון דליכא טומאה חמורה והוי ספק אם נטמא במים שאובין וספיקו טהור ומשום הכי תולין דבתחלה טבל במקוה השאוב ואחר כך טבל במקוה הכשר ודוקא בטומאה חמורה אבל בטומאה קלה אלו ואלו תלויות דכל חד וחד מן הטהרות הללו מצד עצמן היה מן הדין להיות טהורות ולטהר לשניהם אי אפשר דודאי אחד מן הטהרות טמאות דאם המקוה הראשון היה השאוב הרי נטמאו הטהרות הראשונות ואם המקוה השני היה השאוב הרי נטמאו השניות ואין שום צד לתלות ולטמא בזה יותר מבזה ולטהר שניהם אי אפשר משום הכי אמרינן דשתיהן תלויות דומה למה שאמרו בדין השלישי נטמא באמצע בטומאה קלה וטבל בשני ועשה טהרות אלו ואלו מונחות הרי אלו מוכיחות והכא נמי בשתיהן קיימות עסקינן ולא חילק בין נאכלו ללא נאכלו לפי שסמך על מה שביאר בדין השלישי. והדין הח' והט' דהיינו ששני אנשים טבלו האחד היה טמא מטומאה חמורה והאחר היה טמא מטומאה קלה או שהיה מיקר הטמא מטומאה חמורה טמא כדינו והטמא טומאה קלה טהור כדינו דומה למה שנתבאר בדין הו' דראשונות תלויות ושניות טהורות והדין הי' והוא אחד הטמא טומאה קלה ואחד המיקר שניהם תלויין דומה לדין הו' דהכא נמי כיון דמן הדין כל אחד ואחד היה טהור מצד עצמו ולטהר לשניהם אי אפשר דעל כל פנים אחד מהם טמא שניהם תלוין ומיהו נראה דמיירי בנשאלו בבת אחת או בנשאל עליו ועל חבירו ואליבא דר' יוסי ולא הוצרך לבאר זה לפי שסמך על המבין וכל עצמה של תוספתא הלזו לא רצה ללמדנו אלא דלא נימא כיון דהאחד הוא טמאו מטומאה קלה והאחר הוא טהור נימא תולין הקלקלה במקולקל כי היכי דאמרינן היכא שהיה האחד טמא טומאה חמורה והשני היה טמא טומאה קלה או שהיה מיקר שתולין הקלקלה במקולקל והטהרות הראשונות טמאות והשניות טהורות דשאני התם דהראשונות היו טמאות מצד עצמם אבל הכא אף הטמא מטומאה קלה הוא טהור מצד עצמו וכיון שכן אין שום צד לטמא באחד מבחבירו ומש\"ה שניהם תלויין והביא דמיון לדינים אלו מן השבילים ונראה דטעות נפל בספרים והכי גרסינן בר\"ה שניהם תלויין ברה\"י את שיש בו דעת לישאל ספיקו טמא ואת שאין בו דעת לשיאל ספיקו טהור והכוונה דבר ידוע הוא דכל ספק טומאה בר\"ה ספיקו טהור וברה\"י ספיקו טמא ודוקא בדבר שיש בו דעת להשאל אבל דבר שאין בו דעת להשאל אף ברה\"י ספיקו טהור וכגון חרש שוטה וקטן וכמו שנתבאר בפרק כשם, והנה אם היו כאן שני שבילים אחד טמא ואחד טהור והלכו שנים בשניהם ועשו טהרות באחד יש בו דעת להשאל ובאחד אין בו דעת להשאל בר\"ה שניהם תלויים דכיון דמן הדין כל אחד ואחד היה טהור בפני עצמו ולטהר שניהם אי אפשר ואין צד לטמא אחד יותר מחבירו אמרינן דשניהם תלויים ואע\"ג דיש יותר צד טהרה בזה שאין בו דעת לישאל שהרי אף ברה\"י ספקו טהור היה ראוי לתלות השביל הטמא בזה שיש בו דעת לישאל שהוא קרוב יותר לטומאה מן האחר כיון דספיקו ברה\"י טמא מ\"מ כיון דהשתא בר\"ה כולם מצד עצמם ספיקן טהור לא תלינן בזה יותר מזה וכולם תלויים וזה דומה לאחד הטמא מטומאה קלה ואחד המיקר דשניהם תלויים אבל אם היו השני שבילין הללו ברה\"י דאז מן הדין את שיש בו דעת לישאל טמא אז אמרינן דאיהו הוא דהלך בשביל הטמא וחבירו שאין בו דעת לישאל הלך בשביל הטהור והוא דומה לדין הח' והט' דהיינו אחד שהיה טמא טומאה חמורה והאחר היה טמא מטומאה קלה דקי\"ל דהראשון טמא והשני טהור משום דתולין הקלקלה במקולקל וכמבואר. וראיתי לרבינו שכתב בפירקין שני מקואות אחד כשר ואחד פסול וטבל באחד מהם מטומאה חמורה ועשה טהרות הרי אלו תלויות ע\"כ. והנה בתוספתא שנינו באחד יש בו מ' סאה ובאחד אין בו ויש לדקדק מההיא דכתב רבינו הטמא שירד לטבול וכו' שני מקואות אחד יש בו מ' סאה ואחד אין בו וטבל באחד מהם ואין ידוע באיזה מהם טבל ספיקו טמא לפי שהטמא בחזקתו עד שיודע שטבל כראוי וכן מקוה שנמדד ונמצא חסר כו' ע\"כ. והנה המקוה שנמדד ונמצא חסר הטהרות שנעשו על גביו הם טמאות ודאי ולא תלויות וכדמוכח מריש נדה דפריך מברייתא זו להלל דסבר תולין למפרע באשה שראתה דם וכן מוכח בסוף קידושין דאמרינן מאן תנא חבית ר\"ש ולא רבנן דר\"ש הוא דס\"ל גבי מקוה תולין ופשיטא דקי\"ל כרבנן ומה שיקשה לזה ממה שפסק רבינו בפ\"ה מהלכות תרומות גבי חבית כר\"ש כבר עמד על זה שם מרן וכבר הארכנו בזה במקום אחר (*א\"ה עי' בפי\"ט מהלכות שאר אבות הטומאה ויישוב דברי הר\"ם ברמז תמצאנו לקמן בסמוך) אך גבי מקוה משמע דהוי טמא ודאי ולפ\"ז גם דין שני מקואות כו' הוי ודאי טמא שהרי כתב וכן מקוה משמע שדינם שוה ולפי זה יש לתמוה על התוספתא דקתני טהרותיו תלויות:
כתבו התוס' פ\"ק דנדה (דף ג') ד\"ה ושניהם לא למדוה אלא מסוטה תימה דהא רבנן מטמאין בר\"ה משום דהוי תרתי לריעותא א\"כ לא הוי ספק ולא שייך לסוטה מידי וכ\"ת דה\"פ דמשום דחזו רבנן דעשו ספק טומאה ברה\"י כודאי אף שברה\"ר טהרו ס\"ל דהיכא דאיכא תרתי לריעותא הוי כרה\"י אבל אי רה\"י לא היה טמא ודאי אף היכא דאיכא תרתי לריעותא בר\"ה לא היו מטמאין בודאי דהיינו שיהיה תרתי לריעותא כמו רה\"י הא ליתא דהא חבית הוי ודאי טבל לרבנן משום דאיכא תרתי לריעותא דומיא דמקוה ואי טעמא דמקוה הוא משום דגמרינן מסוטה מה ענין חבית אצל סוטה הא לא גמרינן מסוטה אלא טומאה ור\"ש נמי דגמר חבית מטומאה הא לא שייך מידי לסוטה ואומר ר\"ת דלא קאמר הכי אלא לפרש דלא תיקשי להו מסוטה וטעמא דרבנן משום דהוי תרתי לריעותא והוי ודאי ולא ספק ולא שייך לסוטה כלל ומש\"ה מדמינן חבית למקוה ולר\"ש הוי ספק דלית ליה טעמא דהרי חסר לפניך דהשתא הוא חסר וכנגד העמד מקוה בחזקת שלם איכא העמד טמא על חזקתו לכך ברה\"י תולין מדינא ואע\"ג דלא ילפינן מסוטה כלומר דקרא דסוטה דאיצטריך היינו לטמא ברה\"י היכא דאיכא חזקה דטהרה דמדינא היה לנו לומר אוקמיה אחזקתיה וטהור הוא קמ\"ל קרא דספק הוא ותולין אבל היכא דליכא חזקה אף בלא קרא דסוטה מדינא ספק הוא ולכן בחבית נמי ספק אבל בר\"ה מטהר אע\"ג דליכא חזקה דמסוטה ילפינן ובכל ספק טומאה אית ליה לר\"ש ברה\"י תולין ע\"כ. וכן כתב רש\"י בד\"ה מאי רגלים לדבר איכא כו' וש\"מ דקסבר ר\"ש בשאר ספק טומאה דעלמא נמי ברה\"י תולין דהא אין רגלים לדבר. ומ\"מ צריך ליישב המשך ההלכה דלא ימנע האי ושניהם לא למדוה למאי קאי אי למקוה או לטומאה דעלמא למקוה ודאי לא קאי שהרי מקוה לפי האמת לא נלמד מסוטה ואי קאי לשאר טומאה דעלמא מי הכריחם לומר דרבנן סברי דכל טומאה ברה\"י הוי כודאי משום דגמרינן מסוטה אימא דרבנן נמי כר\"ש ס\"ל ושאני הכא גבי מקוה דאיכא תרתי לריעותא וחשיב כודאי דכי היכי דע\"כ איצטריך טעמא דתרתי לריעותא לר\"ה אימא הכי נמי איצטריך לרה\"י ונראה דאה\"נ אלא משום דלר\"ש ע\"כ ס\"ל דבכל טומאה דעלמא תולין מדקאמר גבי מקוה ברה\"י תולין מש\"ה קאמר לרבנן אין הכרח לזה דלעולם ס\"ל דכל טומאה ברה\"י הוי כודאי כסוגיין דעלמא ולרה\"י אין צריך לטעמא דתרתי לריעותא דבלאו הכי כל טומאה נמי ספיקה כודאי והרשב\"א הקשה קושיית התוספות דאדרבא ליכא חד מינייהו דעביד ליה כסוטה דהא לרבנן בר\"ה טמא ואילו בסוטה טהור ולר\"ש ברה\"י תולין ואילו בסוטה ספיקה כודאה והיכי קאמר שניהם לא למדוה אלא מסוטה ויפה פירש ר\"ת דה\"ק ושניהם לא למדוה אלא ממה שהם מחלקים בין זו לסוטה כלומר ספק טומאה מהיכא גמרינן מסוטה וכל דדמי לסוטה גמרינן מינה וכל דלא דמי לה לא גמרינן מינה ורבנן סברי מקוה ברה\"י דמי לה וספיקו כודאי ובר\"ה לא דמי משום דאיכא תרתי לריעותא ור\"ש סבר בר\"ה דמי לה וברה\"י כיון דהתם איכא רגלים והכא ליכא התם ודאי והכא תולין ע\"כ והכל הולך אל כוונה אחת. ומדברי התוספות והרשב\"א אתה הראת לדעת דלרבנן לא איצטריך טעמא דתרתי לריעותא אלא לר\"ה אבל לרה\"י בלאו הכי טמא מן הדין ואע\"ג דהוי טומאה דלמפרע משום דאין הכי נמי דסוטה טומאה דלהבא היא מיהו כי בעינן טומאה דלהבא לעשות ספיקו כודאי היינו דוקא היכא דאיכא חזקה דטהרה אבל במקוה דבלא טעמא דתרתי לריעותא מ\"מ ליכא חזקה כלל פשיטא דדמי לטומאה דלהבא וכמ\"ש התוס' לעיל בד\"ה מעת לעת דלרבנן לא איצטריך טעמא דתרתי לריעותא לרה\"י לאפוקי מדברי המנהיר דס\"ל דלפי האמת ס\"ל לתוס' דאיצטריך טעמא דתרתי לריעותא לרבנן אף לרה\"י משום דהוי טומאה דלמפרע וליתא להדין פירושא וכמ\"ש לעיל ור\"ש נמי ס\"ל דכל טומאה דלמפרע דליכא חזקה דתולין דומיא דחבית ומקוה וכדכתיבנא לעיל. עוד כתב הרשב\"א בחידושיו על מה שפירש רש\"י ז\"ל דמהכא שמעינן דלר\"ש כל ספיקי טומאות ברה\"י אי ליכא רגלים תולין וי\"מ דלא אר\"ש דבעינן רגלים אלא במה שקדמה לו בדיקת טהרה כאשה שסתם נשים בדוקות הם אצל זנות והיא אומרת טהורה אני והיה לנו להאמינה אלא משום דאיכא רגלים לדבר שקינא לה ונסתרה אבל כל שלא קדמה לה בדיקת טהרה ספיקו ברה\"י כודאי ושורפין עליה. ולא ירדתי לסוף טעמם דאטו מתעסק בטהרות שקדמה להן בדיקה ונולד להן ספק נגע בהן שרץ ספק לא נגע בהן שרץ מי לא שרפינן וי\"ל דשאני סוטה דקאמרה טהורה אני עכ\"ד והנראה אצלי דהמפרשים הללו חולקים על רש\"י וס\"ל דר\"ש מודה דכל ספק טומאה ברה\"י ספיקו כודאי אע\"ג דליכא רגלים לדבר ומאי דאיצטריך לומר דסוטה איכא רגלים הוא משום דסוטה אפילו אמרה טהורה אני אינה נאמנת ופשיטא דלא גמרינן לטומאה מסוטה בכה\"ג ואם כן אמאי גבי סוטה משתנה דין זה מטומאה לזה תירץ ר\"ש דשאני סוטה דאיכא רגלים ומש\"ה אפילו אמרה טהורה אני אינה נאמנת אלא שאני תמיה דלפי זה אין שייכות כלל לחלוקה זו עם ההיא דמקוה אלא מילתא באפי נפשה היא ורבנן נמי צריכין להאי טעמא ולמה ייחדו טעם זה לר\"ש. עוד אני תמיה דלפי מה שיישב הרשב\"א דבריהם באו דברי המפרשים היפך הכוונה שכתבו אבל כל שלא קדמה לו בדיקת טהרה ספיקו כודאי ולפי מ\"ש הרשב\"א אפילו קדמה בדיקה ספיקו כודאי. עוד יש לחקור דלפי המפרשים הללו מ\"ט דר\"ש דקאמר גבי מקוה תולין בשלמא אליבא דרש\"י עשאו ר\"ש לספק טומאה הלזו ככל ספק טומאה דעלמא דקי\"ל חולין אבל לפי המפרשים דלר\"ש כל ספק טומאה טמא כודאי מה נשתנה טומאה זו דס\"ל לר\"ש דתולין. עוד אני חוקר דר\"ש מה סובר היכא דראהו חי ונגע בו בלילה אי ס\"ל כרבנן דטמא ברה\"י א\"כ יש לתמוה למה קאמר הכא תולין ואילו התם שורפין ואדרבא יותר יש להחמיר במקוה כיון דליכא חזקה מהיכא דראהו חי ונגע בו דאיכא חזקה דטהרה וכ\"ת דהתם שורפין דוקא לקדשים וכמ\"ש התוס' אבל גבי מקוה תולין אף לחולין הא ליתא חדא דהיה לו לר\"ש לבאר שורפין לקדשים ותולין לחולין ועוד שהרשב\"א ס\"ל דההיא דראהו חי הוא אף לחולין וכמו שנבאר לקמן וא\"כ נמצא דהיקל ר\"ש במקוה יותר מההיא דנגע באחד וראהו חי וזהו דבר מתמיה וכ\"ת דר\"מ דפליג היכא דלא ראהו חי פליג נמי היכא דראהו חי וס\"ל דטהור אף ברה\"י ור\"ש כר\"מ ס\"ל ומאי דקאמר הכא תולין הוא משום דליכא חזקה כלל הא נמי ליתא דמדקתני בתוספתא ומודים חכמים לר\"מ היכא דראהו חי כו' משמע דבחלוקה זו לא פליגי דאי פליגי לא שייך לומר ומודים חכמים לר\"מ אלא ודאי דלר\"מ בדוק ושאינו בדוק הכל שוה לענין דינא ואולי ר\"ש כחזקיה ס\"ל דקאמר דאליבא דרבנן טהור אף ברה\"י וכמ\"ש התוס' בד\"ה כי פליגי חזקיה אלא דאכתי קשה לר' יוחנן דקאמר טמא ברה\"י מאי איכא למימר ובשלמא אליבא דרש\"י ניחא דפשיטא דר\"ש לית ליה בשום טומאה שורפין דהא אפילו בטומאה דלהבא לית ליה שורפין כל שכן בטומאה דלמפרע אבל אליבא דהמפרשים הללו קשה. ונראה דאפשר דעד כאן לא אמרינן דבראהו חי טמא מיהא ברה\"י אלא אליבא דרבנן דחשיב ריעותא האי דהרי חסר לפנינו והכא נמי איכא למימר הרי מת לפנינו ומשום האי ריעותא אמרינן דטמא אף שהוא טומאה למפרע ובדוק אבל אליבא דר\"ש דלא חשיב ריעותא ההיא דהרי חסר לפנינו ה\"ה גבי נגע דלא חשיב ריעותא וכיון דליכא ריעותא מוקמינן ליה אחזקתיה דטהרה והכא גבי מקוה דליכא חזקה תולין. ולפי זה אני מסתפק אליבא דר\"ש בדבר שאינו בדוק מה יהיה דינו מי אמרינן טעמייהו דרבנן משום תרתי הוא האחד שאינו בדוק והשני דהרי מת לפנינו ומש\"ה מטמו ליה אף בר\"ה אבל אליבא דר\"ש דלא חשיב ריעותא ההיא דהרי מת כי נמי הוי דבר שאינו בדוק מאי הוי או דילמא לעולם דבר שאינו בדוק מילתא הוא דמדרבנן מיהא נעשה איזו חומרא לקדשים לחלק בין דבר בדוק לשאינו בדוק הן אמת דסברת ר\"ש גבי אשה לא הוזכרה ומיהו נראה דאף דנימא דגבי נגע דמטהר הכא יאמר דתולין מיהא לקדשים משום דאיכא ריעותא מגופה וכמ\"ש התוס' בסוף דבור ראשון אליבא דר\"מ. ואולי דמאי דקאמר ר\"ש תולין הוא מן הדין הגמור דהא כל טומאה דלמפרע אף שאינו בדוק לא גמרינן מסוטה וכמ\"ש התוס' והא דאמרינן דטמא אף אליבא דהרשב\"א דקאמר אף לחולין אינו אלא משום חומרא בעלמא דמן הדין אוקמיה אחזקתיה דלא גמרינן מסוטה בטומאה דלמפרע אבל גבי מקוה מן הדין הוא תולין כיון דליכא חזקה ולפי דאליבא דרבנן קאמר דטמא מן הדין הגמור קאמר ר\"ש דמן הדין תולין ונ\"מ דגמרינן מינה לחבית אבל לעולם דיודה ר\"ש דמשום חומרא שורפין כדקיי\"ל בעלמא ובהא לא מיירי ר\"ש אלא במה שהוא דין גמור ומ\"מ פירוש זה הוא דוחק בעיני ומלבד זה הקושיות הראשונות במקומם עומדות וכעת צל\"ע. ובהא דאמרינן ואבע\"א היינו טעמא דר\"ש גמר סוף טומאה מתחלת טומאה כו' מתוך דברי התוס' מוכח דאף לפי טעם זה טעמייהו דרבנן דמטמו בר\"ה הוא משום דאיכא תרתי לריעותא אך הרשב\"א בחידושיו הרבה להשיב בסוגיא זו וכתב ק\"ל והא לר\"ש לא הוה קשיא לן אלא רה\"י מ\"ש מסוטה אבל ר\"ה כיון דמדמי ליה לסוטה ניחא והכא לא אנח לן אלא ר\"ה דניחא וקאי אבל רה\"י לא אנח לן דאדרבה כל שאתה אומר דגמרינן סוף טומאה מתחלת טומאה כ\"ש דתיקשי לן מה התם ברה\"י טמא ודאי אף סוף טומאה ברה\"י טמא ודאי. ועוד מאי חדית לן השתא דאטו מעיקרא מי לא אמרינן דטעמיה משום דגמרי לה מסוטה אלמא מיסבר קסבר דגמרינן סוף טומאה מתחלת טומאה והיא היא ועוד מאי דקא מהדרינן תו טעמייהו דרבנן הא רבנן נמי דטעמייהו משום דהעמד טמא על חזקתו דכיון דאיכא תרתי לריעותא כודאי משוינן ליה ומאי חדית לה השתא ומתוך הדוחק יש לי לומר דעיקר האי טעמא אינו משום דר\"ש אלא אדרבה משום דרבנן דלישנא קמא הוה אמרינן דכולהו גמרי סוף טומאה מתחלת טומאה והלכך קשיא להו לרבנן אי מסוטה בר\"ה טהור ואיצטריכו לתרוצי דהכא שאני דאיכא תרתי לריעותא הא אי ליכא אלא חדא לריעותא כסוטה אף הכא בר\"ה הוו מטהרי רבנן כסוטה והשתא קא נסיב ליה טעמא אחרינא ולומר דאפילו בריעותא חדא נמי בסוף טומאה נמי טמא טומאה ודאית משום דלא גמרינן סוף טומאה מתחלת טומאה אלא העמד גברא אחזקתיה דמספיקא לא מפקינן ליה מטומאתיה ור\"ש סבר דכולהו טומאות מסוטה גמרינן להו בין בתחלתן בין בסופן והלכך אף זו בר\"ה דדמי לסוטה עבדינן כסוטה וספיקו טהור אבל ברה\"י א\"א למיגמר הכא מסוטה משום דהתם איכא רגלים לדבר אבל הכא דליכא רגלים תולין ואטעמיה קמא סמיך בהא ר\"ש והכא ה\"ק אבע\"א ר\"ש אטעמיה קמא סמיך דגמר סוף טומאה מתחלת טומאה אבל רבנן לא גמרי משום דלא אפשר דהתם מספיקא לא מסקינן ליה לטומאה אבל הכא דכבר טמא היה מספיקא לא מפקינן ליה כנ\"ל עכ\"ד ונראה דנ\"מ בין הני טעמי למקוה שהיה בחזקת כשר ונסתפק לנו אם נפסל כגון שנטל סאה ונתן סאה מים שאובין ולא ידעינן אם הוא רובו דהשתא נמי איכא לספוקי בלהבא אם מקוה זה כשר או לא וכן אם נסתפקנו אם נשתנה מראהו אם לאו וטבל בו הטמא דהשתא איכא חזקה דהעמד מקוה על חזקתו ואיכא נמי חזקה דהעמד טמא על טומאתו דלישנא קמא דטעמייהו דרבנן משום תרתי לריעותא הכא ליתא תרתי לריעותא דהא ליכא למימר הכא הרי חסר לפנינו דבנדון זה השתא נמי מקוה זה בחזקת כשר הוא דכפי לישנא קמא דטעמייהו דרבנן משום דאיכא תרתי לריעותא בנדון זה דליכא תרתי לריעותא מודים חכמים לר\"ש דבר\"ה טהורות אבל ללישנא בתרא אף בנדון זה ס\"ל לחכמים דבר\"ה טמאות דלא גמרינן סוף טומאה מתחלת טומאה דדוקא תחלת טומאה הוא דאמרינן דאע\"ג דליכא חזקה דטהרה כגון ההיא דתינוק שנמצא בצד העיסה דאיכא חזקת תינוק מטפח נגד חזקת העיסה וכמ\"ש התוס' בד\"ה גמר סוף טומאה אפ\"ה בר\"ה טהור דכי איצטריך למיגמר הלכתא דבר\"ה טהור הוא היכא דליכא חזקה דטהרה דבדאיכא חזקה דטהרה לא איצטריך הלכתא לטהרה דמהיכא תיתי שנטמא מאחר דאיכא למימר אוקמיה אחזקתיה וכמ\"ש התוס' בריש פירקין דבור ראשון ושני אבל בסוף טומאה לא גמרינן מינה משום דמספיקא לא מפקינן ליה מטומאתו. עוד נ\"ל דנ\"מ טובא בין הני תרי לישני כפי הרשב\"א והיא ההיא ברייתא דחבית דמוקמינן לה כר\"ש דדוקא אליבא דלישנא קמא דחשיב תרתי לריעותא משום דהרי חסר לפניך ומש\"ה עשה ספיקו כודאי לגבי טומאה בר\"ה הכי נמי גבי חבית דאיכא נמי תרתי לריעותא מחזקינן ליה בודאי טבל ואינו תרומה כלל אבל כפי לישנא בתרא מודים חכמים לר\"ש דלא חשיב ריעותא הא דהרי חסר לפנינו אלא דגבי טומאה ס\"ל לחכמים דלא גמרינן סוף טומאה מתחלת טומאה ועשו סוף טומאה בר\"ה כתחלת טומאה ואיכא חזקה דטהרה ברה\"י אבל לעולם דשאני טומאה דעשה הכתוב ספיקה כודאה ברה\"י אף הם עושים ספיקה כודאה בסוף טומאה אף בר\"ה אבל לעולם דמידי ספק לא נפיק ולפיכך גבי חבית אמרינן דתרומה ויחזור ויתרום. ובזה ניחא דרבינו בהלכות תרומות פסק גבי חבית דהוי ספק ואילו גבי מקוה פסק כרבנן וכבר תמה עליו מרן שם. ולפי מה שכתבנו ניחא דרבינו פסק כאבע\"א דקיי\"ל הלכתא כלישנא בתרא ולישנא בתרא ברייתא דחבית אתיא אף כרבנן וכדכתיבנא ואף שהרשב\"א בחידושיו תמה על רבינו על פסק זה דפסק בחבית דהוי ספק ובמקוה פסק כרבנן היינו משום דס\"ל דלישנא בתרא לא פליג אלישנא קמא דאיכא גבי מקוה תרתי לריעותא וכשנדקדק היטב בדברי הרשב\"א נראה דהכי ס\"ל דוק ותשכח דלעולם מודה לישנא בתרא דאיכא גבי מקוה תרתי לריעותא אלא דס\"ל דבלאו האי טעמא נמי דתרתי לריעותא מטמאין רבנן משום דלא גמרינן סוף טומאה מתחלת טומאה ולפי מאי דקאמר סתמא דתלמודא מעיקרא מאן תנא חבית ר\"ש היא הוא בין כפי לישנא קמא בין כפי לישנא בתרא אבל אליבא דרבינו האי ואי בעית אימא חוזר בו ממאי דקאמר מעיקרא מאן תנא חבית ר\"ש היא. ואפשר דהאי ואבע\"א קאי לתחלת הסוגיא שהקשו ממקוה לשמאי והלל והשתא קאמר דשאני מקוה דהוי סוף טומאה וא\"ת אליבא דהרשב\"א מנא ליה לסתמא דתלמודא דלרבנן הוי ריעותא הא דהרי חסר לפנינו עד שנאמר דההיא דחבית ר\"ש היא אימא דלהאי לישנא בתרא מודים חכמים לר\"ש דלא חשיב ריעותא הא דהרי דם לפנינו ושאני גבי מקוה דמטמאין משום דלא גמרינן סוף טומאה מתחלת טומאה ולפי זה ברייתא דחבית אתיא ככ\"ע וכדכתיבנא. הא לא קשיא דס\"ל להרשב\"א דע\"כ רבנן חשבי ריעותא הא דהרי חסר לפנינו שהרי מטמאין היכא דראוהו חי מבערב ונגעו בלילה ומצאו מת דטמא ברה\"י משום דהרי מת לפנינו וההיא הוי אף לחולין אליבא דהרשב\"א וכמו שנבאר לקמן וא\"כ ע\"כ טעמא הוא משום דחשיב ריעותא הא דהרי מת לפנינו ודוקא אליבא דר\"ש ע\"כ לא חשיב ריעותא הא דהרי חסר מדמטהר בר\"ה ואם איתא דחשיב ליה ריעותא אף דגמר סוף טומאה מתחלת טומאה היכי גמר להא דמקוה מסוטה שאני הכא דאיכא תרתי לריעותא אלא ודאי דלר\"ש לא חשיב ריעותא הא דהרי חסר לפנינו. וא\"ת אליבא דרבינו כי היכי דאמרינן ללישנא בתרא דלרבנן עשו סוף טומאה בר\"ה כתחלת טומאה ברה\"י ומש\"ה אתיא ברייתא דחבית ככ\"ע הכי נמי נימא ללישנא קמא דלרבנן עשו תרתי לריעותא גבי טומאה בר\"ה כתחלת טומאה ברה\"י ולעולם דהכל הוא משום חומרא דטומאה דעשה הכתוב ספיקה כודאה ברה\"י ולעולם דברייתא דחבית אתיא ככ\"ע ומנא ליה לתלמודא דר\"ש היא ונראה דהא ודאי לא קשיא כלל משום דסברא הוא דכל היכא דאיכא תרתי לריעותא חשיב כודאי בכל דינים דבעלמא ולאו משום חומרא דטומאה הוא דאיתמר אבל היכא דליכא תרתי לריעותא ע\"כ מידי ספיקא לא נפקא ודוקא לגבי טומאה חשיב כודאי משום דמצינו דעשה הכתוב ספק טומאה כודאי בתחלת טומאה ברה\"י. ודע שהמדקדק היטב בדברי רש\"י ז\"ל שכתב ואיבעית אימא אי מסוטה גמרי רבנן הול\"ל בר\"ה טהור אלא לאו מסוטה מצינן למיגמר דתחלת טומאה איתקש לסוטה סוף טומאה לא איתקש וא\"כ מ\"ט דר\"ש דמטהר בר\"ה גמר סוף טומאה ממגע טומאה ע\"כ. ונראה שרש\"י כיון במלות קצרות למ\"ש הרשב\"א דהאי ואבע\"א לא אתא אלא לתת טעם אליבא דרבנן ומ\"ש הרב המנהיר בפי' דברי רש\"י אלו לא נהירא לי כלל והאמת יורה דרכו. ועתה נבא לבאר דברי התוס' שהקשו תימה דשפיר קאמרי רבנן דהתם איכא חזקת טהרה ויש לדקדק דלמה לא הקשו קושיא זו ללישנא קמא דקאמר ור\"ש סבר כי סוטה מה סוטה בר\"ה טהור ה\"נ בר\"ה טהור היה להם להקשות דשאני התם דאיכא חזקת טהרה ולרבנן נמי תיקשי דלמאי איצטריך לטעמא דתרתי לריעותא תיפוק ליה דשאני הכא דהוי סוף טומאה. עוד יש לדקדק במה שתירצו דגמר מתחלת טומאה היכא דליכא חזקת טהרה כגון ההיא דתינוק וכו' אטו כי ילפינן הלכתא דבר\"ה טהור בפירוש אתמר כגון ההיא דתינוק ובהא דתינוק ג\"כ יקשה דאמאי טהור כיון דליכא חזקה דטהרה. עוד יש לדקדק במה שהאריכו ליישב דחיית רבנן לר\"ש שכפי הנראה היא דחייה פשוטה בעצמה עד שהוקשה לתוס' דמ\"ט דר\"ש ונראה דתוס' אזלי לשיטתם שכתבו לעיל בד\"ה והלל דע\"כ כי איצטריך קרא לאשמועינן דספק טומאה בר\"ה טהור הוא אפילו היכא דליכא חזקה דטהרה משום דסוטה נמי לית לה חזקה דטהרה שהרי קינא לה ונסתרה דאי להיכא דאיכא חזקה לא צריכא הלכתא דפשיטא דמוקמינן לה אחזקתה וכמ\"ש התוס' בפ' כשם (דף כ\"ח) וא\"כ ללישנא קמא שפיר קאמר ר\"ש דילפי מסוטה למקוה דודאי כי איצטריך הלכתא לטהר בר\"ה הוי דומיא דמקוה ורבנן נמי מודו ליה דודאי כי איצטריך קרא הוא להיכא דליכא חזקה אבל להאי לישנא בתרא דקאמר דר\"ש גמר סוף טומאה מתחלת טומאה אלמא דס\"ל כי איצטריך קרא הוא לתחלת טומאה דאיכא חזקה ור\"ש גמר סוף טומאה מתחלת טומאה ולפי הנחה זו קושיית רבנן לא היתה משום דגבי מקוה איכא תרתי לריעותא אלא דאף דנימא דלא חשיב ריעותא הא דהרי חסר לפנינו מ\"מ לא דמי כלל דשאני מאי דטיהר הכתוב דאיכא חזקה דטהרה ולזה תמהו התוס' דשפיר קאמרי רבנן דהתם איכא חזקה דטהרות ותירצו דלעולם יתד היא שלא תמוט דכי אתיא הלכתא הוא להיכא דליכא חזקה וגמר מתחלת טומאה היכא דליכא חזקה כגון ההיא דתינוק וכו' והשתא גמר היטב ר\"ש סוף טומאה דליכא חזקה מתחלת טומאה דליכא חזקה ולפי פירוש זה דחיית רבנן דקאמרי מי דמי לא תצדק כלל לזה האריכו התוספות וכתבו דטעמייהו דרבנן הוא משום דאיכא תרתי לריעותא והאריכו בזה דמפשטא דהלכתא משמע דהשתא לא אתו רבנן מטעמא דתרתי לריעותא וכמ\"ש הרשב\"א אלא דלתוס' לא משמע להו דיש לחלק היכא דליכא חזקה בין תחלת טומאה כגון ההיא דתינוק לסוף טומאה כגון האי דמקוה אם לא מטעם דגבי מקוה איכא תרתי לריעותא:
ודע שהתוס' בפ' כשם (דף פ\"ח) ד\"ה מכאן אמרו כתבו דמאי דאמרינן דספק טומאה בר\"ה הלכתא גמירי מסוטה דטהור הוא דוקא בדאיכא חזקה ואיצטריך קרא דלא נימא גזירת מלך היא ככל ספק טומאה שיהיה טמא דמן הסברא אין לטהר ר\"ה יותר מרה\"י ונסתייעו לסברא זו מהא דריש נדה דר\"ש גמר לה מסוטה טומאה בר\"ה ואמור רבנן הכי השתא התם גברא בחזקת טהרה קאי כו' ויש לתמוה דאיך לא הוקשה להם התם מ\"ט דר\"ש דגמר מתחלת טומאה דשפיר קאמרי רבנן דלא דמו כלל ואולי דס\"ל לתוס' דרבנן ור\"ש בהכי פליגי ר\"ש סבר ע\"כ כי אתא הלכתא הוא לטהר אפילו היכא דליכא חזקה כגון ההיא דתינוק וגמרינן סוף טומאה מתחלת טומאה והא דאוקי לקרא בתחלת טומאה כגון ההיא דתינוק ולא אוקמיה בסוף טומאה כגון האי דמקוה הוא משום דקרא דונסתרה לא מיירי אלא בטומאה דלהבא דומיא דסוטה ולא בטומאה דלמפרע כמקוה וכמ\"ש התוס' בדבור ראשון דנדה ומש\"ה אוקמה להלכתא כגון ההיא דתינוק דהוי טומאה דלהבא והדר יליף סוף טומאה דהיינו מקוה מתחלת טומאה ורבנן חולקין עליו בעיקר הדין וס\"ל דהלכתא אתא להיכא דאיכא חזקה דטהרה וא\"כ לא דמו כלל מאי דטהר הכתוב להאי דמקוה ולפ\"ז פשיטא דלאוקימתא זו דס\"ל לרבנן דלא אתיא הלכתא אלא לטהר בר\"ה היכא דאיכא חזקה דטהרה ההיא דחבית כרבנן נמי אתיא דטעמייהו דרבנן הוא משום דליכא חזקה ועשו לר\"ה היכא דליכא חזקה כרה\"י היכא דאיכא חזקה מה התם עשה הכתוב ספיקו כודאי ה\"נ אבל גבי חבית פשיטא דהוי ספק והוי תרומה ויחזור ויתרום ואפשר שזו היתה שיטת רבינו שפסק בה' תרומות גבי חבית דהוי ספק ובמקוה פסק כרבנן: " + ] + ] + ], + "versions": [ + [ + "Warsaw, 1881", + "https://www.nli.org.il/he/books/NNL_ALEPH001763900/NLI" + ] + ], + "heTitle": "משנה למלך על משנה תורה, הלכות מקוואות", + "categories": [ + "Halakhah", + "Mishneh Torah", + "Commentary", + "Mishneh LaMelech", + "Sefer Taharah" + ], + "sectionNames": [ + "Chapter", + "Halakhah", + "Paragraph" + ] +} \ No newline at end of file diff --git a/json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Mishneh LaMelech/Sefer Taharah/Mishneh LaMelech on Mishneh Torah, Vessels/Hebrew/Warsaw, 1881.json b/json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Mishneh LaMelech/Sefer Taharah/Mishneh LaMelech on Mishneh Torah, Vessels/Hebrew/Warsaw, 1881.json new file mode 100644 index 0000000000000000000000000000000000000000..eed73d610a96d545fdd4d458ce6addd6a340bf88 --- /dev/null +++ b/json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Mishneh LaMelech/Sefer Taharah/Mishneh LaMelech on Mishneh Torah, Vessels/Hebrew/Warsaw, 1881.json @@ -0,0 +1,391 @@ +{ + "language": "he", + "title": "Mishneh LaMelech on Mishneh Torah, Vessels", + "versionSource": "https://www.nli.org.il/he/books/NNL_ALEPH001763900/NLI", + "versionTitle": "Warsaw, 1881", + "license": "Public Domain", + "actualLanguage": "he", + "languageFamilyName": "hebrew", + "isBaseText": true, + "isSource": true, + "isPrimary": true, + "direction": "rtl", + "heTitle": "משנה למלך על משנה תורה, הלכות כלים", + "categories": [ + "Halakhah", + "Mishneh Torah", + "Commentary", + "Mishneh LaMelech", + "Sefer Taharah" + ], + "text": [ + [ + [], + [ + "וביצת הנעמית המצופה כו'. כתב מהר\"ם דהמצופה קאי אף לכנף העזניה. תי\"ט: " + ], + [ + "כל שבים טהור כו'. בפירוש המשנה פסק רבינו כר\"ע דקאמר חוץ מכלב המים מפני שהוא בורח ליבשה וכן פסק שם הרע\"ב. ומדסתם כאן נראה דפסק דלא כר\"ע וצ\"ע. ועיין תיו\"ט פ\"י דכלים משנה א' שעמד בכל זה. ולי נראה שרבינו סמך עלה דמתני' פי\"ז דכלים משנה י\"ד דקתני ובחמישי אין בהם טומאה חוץ מכנף העזניה כו' ולא קאמר נמי חוץ מכלב המים והו\"ל מחלוקת ואח\"כ סתם דהלכה כסתם ועיין בתיו\"ט שם:
ומ\"ש רבינו חיבר מן הגדל בים עם הגדל בארץ וכו'. תנאי זה שהתנה רבינו הוא שנוי בת\"כ בפרשת שמיני דקתני או בגד להביא את הדומה לו מן הגדל בארץ כל שהוא אפילו חוט אפי' משיחה ובלבד שיחברנו לו כדרך חיבורו לטומאה ונראה דהיינו מאי דתנן במסכת כלים מי\"ג כל שבים טהור כו' אפי' חוט אפילו משיחה דבר שהוא מקבל טומאה טמא ע\"כ (א\"ה עיין במ\"ש הרב המחבר לקמן פכ\"ג מהלכות אלו דין ד') והכוונה היא שאם חיבור זה הוא דבר המקבל טומאה במקום אחר ע\"י הטומאות חבורו היכא דשניהם הם מן הגדל בארץ הכא נמי חשיב חיבור והכל מקבל טומאה הן אמת שדברי רבינו בפי' המשנה לא יכולתי להולמם שכתב אמרו בכאן דבר שהוא מקבל טומאה טמא ירצה בו שאשר חיבר בו מן הגדל בארץ הוא אשר יטמא ע\"כ והנ\"ל להגיה בדבריו וכך הוא המשך הלשון וזהו ענין אומרו בכאן כו' הגדל בארץ יטמא אם הוא חיבור לטומאה ולפי גירסא זו דבריו הם על הכוונה שכתבתי ודברי רבינו שבריש פי\"א ממסכת נגעים הם ע\"פ כוונה זו ולפי מה שהגיה בדבריו הרב בעל תי\"ט. וראיתי למרן בפי\"ג מהלכות נגעים שכתב ומ\"ש והוא שיחברנו לו כדרך חיבורי בגדים שם ובת\"כ מייתי לה מקרא ע\"כ ולכאורה נראה שהבין בפשט המשנה כמו שכתבנו מדכתב שם אבל האמת נראה דמרן לא קאי אלא אתחלת דברי רבינו שכתב חיבר להם כו' ועלה קאמר שם והיינו דסיים ובת\"כ מייתי לה מקרא ובת\"כ לא למדו מהפסוק אלא עיקר הדין אבל מאי דבעינן שיהיה מחובר כחבורו לטומאה דין זה אין לו רמז בפסוק וזה פשוט. ודע שהנראה אצלי מדקדוק דברי רבינו דמסכת כלים ונגעים הוא דדוקא אם נטמא דבר הגדל בארץ נטמא הדבר הגדל בים אבל אם נטמא הדבר הגדל בים לא נטמא דבר הגדל ביבשה לפי שאפילו נטמא הדבר הגדל בים לא קיבל טומאה וכ\"ש שלא יטמא זולתו ומצינו חילוק כזה וכמו שכתב הר\"ש בפרק י\"ט דכלים מ\"ה אך ממה שכתב רבינו בחיבורו בפי\"ג מהלכות טומאת צרעת דין ה' מטמאין בנגעים סתם וכן בהלכות כלים כתב סתם הכל מקבל טומאה נראה דאין חילוק בין אם נגעה הטומאה בדבר הגדל בים לאם נגעה הטומאה בדבר הגדל ביבשה והכי מסתברא שהרי דבר זה שהוא גדל מן הארץ מצד עצמו אינו מקבל טומאה שהרי אין בו שיעור בגד לקבל טומאה דהא תנן אפילו חוט אפילו משיחה ואם כן על כרחך קבלת טומאתו הוא בהצטרפות דבר הגדל בים וא\"כ מה לי אם נגעה הטומאה בדבר הגדל בארץ מה לי אם נגעה הטומאה בדבר הגדל בים. ודע שהרב בעל תיו\"ט ברפי\"א ממסכת נגעים כתב בשם מהר\"י מסמפונט דדוקא הרצועה של עור שחיבר לה טמאה ולא עור חית הים דיקא נמי דקתני במתניתין טמא ולא קתני מטמאין ע\"כ עוד כתב בשם מהר\"ם דבר שהוא מקבל טומאה נ\"ל דיש בו כשיעור הבגד שלש על שלש העור ה' על ה' ולא בטל ברוב כיון דלא טרפן זה בזה כמו בסיפא עכ\"ד. ונראה דדברי מהר\"י מסמפונט עם דברי מהר\"ם לא יכוונו בנושא אחד דאם עור זה או הבגד הוא מקבל טומאה מצד עצמו לפי שיש בו כשיעור ואינו טמא אלא העור או הבגד הגדל בארץ מאי אתא לאשמועינן מתניתין פשיטא דטמא כיון שיש בו כשיעור ואם נאמר דאתא לאשמועינן דלא בטיל ברוב וכדתנן צמר גמלים וצמר רחלים שטרפן זה בזה דאזלינן בתר רובא לא יתיישב כלל מאי דמסיים בת\"כ פרשת תזריע ובלבד שיחברנו כדרך חיבורו לטומאה אדרבה היכא דנתחבר כדרך חיבורו לטומאה הוא דהוה ס\"ד דבטל ברוב ולפי סברת מהר\"י מסמפונט נראה דאיצטריך חיבור זה כדי להשלים שיעור הבגד שאין בו כשיעור ואף שהוא אינו מקבל טומאה מהני מיהא להשלים שיעור דבר הגדל בארץ. ואפשר עוד לדחוק ולומר דלעולם מהר\"י מסמפונט סבירא ליה כמהר\"ם בפירושא דמתניתין ומאי דקתני בת\"כ ובלבד שיחברנו כו' הוא דס\"ל דקרא אתא לאשמועינן דדבר הגדל בארץ מקבל טומאה ע\"י נגיעת הטומאה בדבר הגדל בים אף שהוא אינו מקבל טומאה וזהו דוקא אם נתחבר כדרך חיבורו לטומאה אז הוא שהדבר הגדל בארץ מתטמא אם נגעה הטומאה בדבר הגדל בים אף שהוא אינו מקבל טומאה ומ\"מ לא יכולתי ליישב לפי זה שכתב מהר\"ם דבעינן שיהא בו כשיעור מדבר הגדל בארץ מאי דתנן במתניתין אפילו חוט אפילו משיחה וכ\"ת דכוונת מהר\"ם הוא שיהיה בין הכל כשיעור הא ודאי בורכא היא דמאי אתא מתניתין לאשמועינן פשיטא דבעינן שיהיה כשיעור וכעת צל\"ע. ודע שאף שדברי מהר\"י מסמפונט ומהר\"ם ז\"ל לא באו כי אם במתניתין דנגעים הוא הדין למתניתין דפי\"ז דכלים דמפרשי לה הכי דאין חילוק ביניהם וזה פשוט. עוד אני מסתפק אם לקח צמר דגדל בים וצמר הגדל ביבשה וטרפן זה בזה מהו מי אזלינן בתר רובא דומיא דההיא דתנן בפי\"א דנגעים מ\"ב או דילמא שאני צמר גמלים וצמר רחלים שאינו נראה ומתערב יפה ומש\"ה בטל ברוב אבל הכא דאף בתר טריפה ניכר צמר הגדל בארץ אינו בטל והיינו דלא תנן כי האי גוונא במסכת כלים: " + ], + [ + "יראה לי שהכלים העשויים מעור העוף אין מקבלין טומאה כמו עצמותיו ע\"כ. ולי נראה שיש להביא ראיה לדין זה מההיא דתנן בפי\"ז דכלים מי\"ד ויש במה שנברא ביום הראשון טומאה כו' ובחמישי אין בהם טומאה חוץ מכנף העזניה וכו' ומדלא קאמר ועור העוף שמעת מינה דעור העוף אין מקבל טומאה דליכא שום טומאה במה שנברא בחמישי אלא כנף העזניה וביצת הנעמית שטומאתם מדרבנן וכמ\"ש רבינו. ודע שמדברי הר\"ש שם נראה דמקרא דעזים נתמעט עצמות הדג והעוף ומהיקשא דבגד נתמעט עור הדג והעוף. ויש לדקדק דברפ\"י דכלים תנן אלו כלים מצילים בצמיד פתיל כו' עצמות הדג ועורו ואמאי לא תני עצמות העוף ועורו. וי\"ל דתנא ושייר דהא שייר נמי גלמי כלי מתכות. א\"נ משום דבעוף לאו מילתא פסיקתא היא דהא איכא כנף העזניה וביצת הנעמית ואע\"ג שטומאתם מדרבנן כבר כתבתי במקום אחר (*א\"ה תמצאנו לעיל פי\"ב מהלכות טומאת מת דין ב' יע\"ש) דאפי' דבר הטמא מדרבנן אינו מציל בצמיד פתיל. וראיתי לרבינו בפכ\"א מהלכות טומאת מת שהביא עצמות העוף בכלל הכלים המצילים ודבריו הם לקוחים מהתוספתא ולא ידעתי אמאי לא תני נמי עור העוף: " + ], + [ + "שלא גזרו עליהם אלא לתלות. התוספות בפ\"ק דשבת (דף ט\"ו) ד\"ה אתו כתבו דדוקא בטומאת גבן אמרינן דאין שורפין אבל שאר טומאות המטמאין מתורת כלי חרס שורפין תרומה וקדשים ועיין במ\"ש בדף י\"ו ד\"ה עבדו: " + ], + [], + [], + [], + [], + [ + "כלי עץ וכלי עור כו'. רש\"י בפרק המוציא יין (דף פ\"א) כתב דפשוטי כלי עצם טמאים דומיא דכלי מתכות וכבר דחו התוספות שם את דבריו דבהדיא תנן ריש פ\"ב ופט\"ו דפשוטי כלי עצם טהורין וכ\"כ הרשב\"א בחידושיו ספ\"א דחולין כתבו התוספות בפרק במה אשה (דף ס\"ג) ד\"ה מנין דהא דאמרינן פשוטי כלי עור טהורין דוקא בעור שהוא קשה אבל אם הם ראויים לקבל בהם שום דבר טמאים. ועיין במ\"ש רבינו לעיל פי\"ג מהלכות טומאת צרעת דכלי העור בין פשוטיהן בין מקבליהן מתטמאין בנגעים ומשמע דמדין תורה קאמר וצ\"ע: " + ], + [], + [], + [ + "אחד כלי חרס ואחד כלי נתר כו'. תנן ריש פ\"ב דכלים כלי חרס וכלי נתר מתטמאים ומטמאים מאויריהם ומיטמאין מאחוריהם ואין מיטמאים מגביהם ע\"כ כך היא גירסת רש\"י בפ\"ק דשבת עלה י\"ו ופירש שם דכלי חרס נתלה טומאה באוירן נטמא חזר ותלה אוכלין באוירן מטמאין את האוכלים ומיטמאים מאחוריהם אם נכנסה טומאה לתוך אחוריהם מבחוץ במקום חקק בית מושבם כדרך שעושים לכלי עץ ואין מיטמאין מגבן דכתיב אל תוכו ע\"כ. וכתבו התוספות דלדברי רש\"י כ\"ש דמטמאים אחרים מאחוריהן כדמוכח בפרק העור והרוטב דמרובה מדת לטמא ממדת ליטמא והא דלא קתני מטמאין ומיטמאין מאחוריהם כדתנן גבי אויריהם משום דגבי אויריהם יש חידוש משניהם משא\"כ בכלים אחרים שאינם מטמאים ולא מיטמאים מאויר אבל במה שמטמא אחרים מאחוריו אין זה חידוש דאפילו מגבו נמי מטמאים אחרים וכן כל הכלים וכ\"ש אלו מאחוריהם דאיכא חקק אבל מיטמאים מאחוריהם תנא לאשמועינן דאע\"ג דאין מיטמאין מגבן אפ\"ה מיטמאים מאחוריהם ולהכי לא עירב להו מטמאים ומיטמאים מאוירם ומאחוריהם משום דבאויריהם הוי חידוש משניהם אבל מאחוריהם אין חידוש אלא במיטמאין לחוד א\"נ מיטמאים מאויריהם היינו דאורייתא אבל מאחוריהם לא הוי אלא דרבנן ע\"כ. ונראה שתירוץ זה לא קאי למה שהקשו בתחילת דבריהם אלא למאי דסמיך ליה דהיינו אמאי לא עריב להו בהדי אויריהן לזה תירצו דלא דמו דמאויריהם מיטמאין מן התורה אבל מאחוריהם אינם מיטמאים כי אם מדרבנן אבל מה שהקשו בתחילה דאמאי לא קתני מטמאין ומיטמאין מאחוריהם לזה כבר תירצו משום דמה שמטמאים מאחוריהם הוא דבר פשוט מש\"ה לא תני לה אלא שעם כל זה הוקשה להם דאמאי לא עריב להו בהדי אויר והיה שונה כל הדינים בלשון קצר לזה תירצו משום דלא דמו לאויר ואף שכפי דברי התוספות הללו אפשר לתרץ הקושיא הראשונה משום דע\"כ לא אמרו דמאחוריהם דהוי דרבנן אלא במיטמאים אבל בחלוקת מטמאים הוי מן התורה וכדמוכח מההיא דת\"כ וא\"כ מש\"ה לא תני מיטמאים ומטמאים מאחוריהם משום דלא דמו להדדי דמיטמאים הוי מן התורה ומטמאים הוי דרבנן אך כל הישר הולך יראה שדברי התוספות הם תירוץ לקושיא דאמאי לא עריב להו בהדי אויר וזהו שכתבו בתירוצם דמאי דמטמאים מאויריהם הוא מן התורה. וכן נראה מהתירוצים האחרים דכולם הם לקושיית דאמאי לא עריב להו. עוד כתבו דמיטמאים מאויריהם היינו כל הכלי אבל מיטמאין מאחוריהם מצינו למימר שאין מיטמא אלא גבו לבד ומש\"ה לא עריב להו בהדי אויר עוד הקשו התוספות לרש\"י דגריס מיטמאים מאחוריהם מהא דתניא בת\"כ מרובה מדת לטמא מליטמא שמטמא אחרים מאחוריו ואין מיטמא מאחוריו ותירצו דמצינן למימר דאחוריו דקאמר התם היינו גב ולא חקק בית מושב א\"נ אינו מיטמא מאחוריו מדאורייתא אבל מדרבנן מיטמא א\"נ אפילו מדאורייתא מיטמא מאחוריו והא דקאמר אינו מטמא מאחוריו היינו כולו דאינו טמא בשקיבל טומאה מאחוריו אלא גבו אבל תוכו לא והשתא אתי שפיר הא דאמרינן בפרק אלו מומין כלי חרס נטמא גבו לא נטמא תוכו משמע דגבו מיהא טמא והיינו כי נטמא מאחוריו במקום חקק וקרי ליה זמנין גבו וזמנין אחוריו ע\"כ כלומר דאם היינו אומרים דאם נטמא מאחוריו נטמא תוכו ההיא דפרק אלו מומין דמשמע דגבו דוקא טמא קשיתיה דהא גבו דהתם הוי אחוריו אפילו תוכו טמא ואי גבו הוי כפשוטו אפילו גבו אינו טמא. וא\"ת ואימא דלעולם דאם נטמא מאחוריו אפילו תוכו טמא מיהו אם נטמא מגבו גבו דוקא טמא ומאי דתנן ואין מיטמאין מגביהן היינו כדי לטמא תוכו ומאי דאמרינן בפרק אלו מומין נטמא גבו לא נטמא תוכו דמשמע גבו מיהא טמא היינו כשנטמא מגבו וכפשטא דסוגיא י\"ל דס\"ל דמדאמרינן ואין מיטמאין מגביהם משמע דליכא שום צד טומאה מגביהן כלל. ודע דלפי מה שנראה מתחילת דבריהם דס\"ל דאם נטמא מאחוריו נטמא תוכו צריכים אנו לומר כדי ליישב סוגיא דפרק אלו מומין דמאי דתנן ואין מיטמאין מגביהן היינו כדי לטמא כולו אבל מגבו מיהא טמא ועיין עוד מ\"ש לקמן בזה. עוד כתבו התוספות ומה שכלי חרס מציל היינו אפילו ביש לו חקק שאם נטמא גבו תוכו טהור גמור ע\"כ כלומר דבפרק לא יחפור אמרינן דכלי חרס מציל בפני הטומאה כשפיו לחוץ ולפי מה שהיו סבורין דאם נטמאו אחוריו נטמא תוכו היינו צריכין לומר דההיא דפרק לא יחפור מיירי בכלי חרס שאין לו חקק ובין אם היינו אומרים דאם נטמא גבו נטמא מיהא גבו ובין אם היינו אומרים דאם נטמא גבו לא נטמא אפילו גבו הוה אתי שפיר ההיא דפרק לא יחפור. אך לפי מ\"ש דאף אם נטמא מאחוריו לא נטמא תוכו מיתוקמא ההיא דפרק לא יחפור אף בכלי חרס שיש לו חקק. ודע שהר\"ש ז\"ל גריס כגירסת רש\"י וכמבואר שם וכתב שם דאחוריו לא חשיב כתוך גמור ליטמא מדאורייתא מאויר אחוריו מדלא ערבינהו דליתני מטמאין ומיטמאין מאויריהם ומאחוריהם כו'. ולפ\"ז לא ידעתי מה שהקשה שם מההיא דת\"כ דאמרינן דאינו מיטמא מאחוריו והוצרך לידחק ולומר דההוא אחוריו היינו מגביהן הא בת\"כ לא מיירי אלא במה שהוא דין תורה וכמבואר שם. ודע שיש לפרש פירוש אחר בדברי הר\"ש הללו דאין כוונתו לומר דמה שמיטמא מאחוריו הוא מדרבנן אלא כוונתו לומר דאחוריו לא חשיב תוך גמור ליטמא מאויר אלא בעינן שתגע הטומאה באחוריו אבל אינו מיטמא מאויר וכן כתב ר\"ע ז\"ל ומדלא ערבינהו כו' שמע מינה דאין מיטמא מאויר אחוריו דלא חשיב תוך שלאחוריו תוך גמור דאורייתא ליטמא מאוירו אבל מיטמא אם נגעה טומאה באותו חקק שלאחוריו ע\"כ ואין ספק אצלי שדברי ר\"ע הללו מדברי הר\"ש הם לקוחים ולפ\"ז א\"ש מה שהקשה הר\"ש מההיא דת\"כ משום דלדידיה מיטמא מאחוריו במגע מן התורה ודע דלפי סברא זו כשם שאינו מיטמא מאויר אחוריו כך אינו מטמא מאויר אחוריו ובעינן שיגעו האוכלים באחורי הכלי דאע\"ג דמרובה מדת לטמא מליטמא מ\"מ כיון דלא חשיבא תוך ליטמא הכי נמי לא חשיב תוך לטמא דאלת\"ה מאי קא פריך מההיא דת\"כ אימא דהתם מיירי באויר אחוריו שמטמא אך אינו מיטמא אלא ודאי כדכתיבנא דלא חשיב תוך כלל בין לטמא ובין ליטמא. ודע שמדברי רש\"י נראה שחולק על סברא זו וס\"ל דמאויר אחוריו מיטמא שהרי כתב ומיטמאין מאחוריהן אם נכנסה טומאה לתוך אחוריהם כו' ולשון זה אינו צודק אלא בטומאת אויר וכן נראה שהוא דעת התוספות מדלא תירצו לקושיא דאמאי לא עריב להו תירוץ זה דאינו מיטמא מאויר אחוריו. עוד כתבו התוספות דר\"י גריס מטמאין מאחוריהם פי' מאויר אחוריהם אם קבלו טומאה מתוכו ואין מיטמאין מגבן פירוש לא מקבלי טומאה אפילו בנגיעת גבן וכ\"ש מאויר אחוריהן דאין מקבלין טומאה וה\"ה נמי בנגיעת אחוריו לא מקבל טומאה והא דלא נקט דאין מיטמאים מאחוריהם משום דלא נטעה לומר דהיינו אויר אחוריהם אבל בנגיעת אחוריהם טמא להכי נקט ואין מיטמאין מגבן דאין כאן אלא נגיעה והא דלא עריב ותני מטמאין ואין מיטמאין מאחוריהם ומגביהם היינו משום דלא הוה מפרש רבותא בגביהן ורבותא באחוריהן אבל השתא תנן מטמאין מאחוריהם לרבותא דאפילו מאויר אחוריהם מטמאים ואין מיטמאין מגביהן דאפי' בנגיעה לא מקבלי טומאה ע\"כ. ודע שגירסת ר\"י היא גירסת רבינו וכמו שמתבאר מדבריו בפירוש המשנה וכן מתבאר ממ\"ש בחיבורו פי\"ג מהלכות אלו שכתב בראש הפרק שאין כלי חרס מתטמא אלא מאוירו וכו' ובדין ד' כתב נגעו אוכלין או משקין באחורי כלי חרס הטמא הרי אלו טמאין כו' והיינו מאי דתנן מטמאין מאחוריהם. ומיהו אף שגירסת רבינו היא גירסת ר\"י מ\"מ יש הפרש ביניהם בפירוש אחוריהם ונפקא מינה לענין דינא דלר\"י מטמא אוכלין מאויר אחוריהם אבל לרבינו לא מצינו לו שיאמר שיטמא מאויר אחוריו והמתבאר מדבריו בפירוש המשנה דאחוריהם וגביהם הכל הוא דבר אחד אלא שבטומאתו לזולתו אמר אחוריהן ובטומאתו לעצמו אמר גביהן וכבר האריך שם בזה יע\"ש. עוד אני מסתפק בדעת רבינו דאפשר דאם יהיה בכלי חרס חקק מאחוריו שיתטמא ויטמא מאויר אחוריו וכסברת רש\"י ורבינו לא מיירי אלא בכלי חרס שאין לו חקק מאחוריו אבל כל שיש לו חקק יש לו דין תוכו. ולפ\"ז אין בין רש\"י לרבינו אלא שינוי הגירסאות לבד אבל לענין דינא לא פליגי והדבר צריך אצלי תלמוד. ודע שראיתי לתוספות בפרק על אלו מומין עלה ל\"ז שכתבו הרי הוא ככלי חרס נטמא תוכו נטמא גבו על כרחין לטמא אחרים קאמר דלא נפקא מינה מידי למילתא אחריתי קשה מכאן לגירסת רבינו שמואל בשבת דמשמע דכלי חרס אין מטמאין מגבן כלל ע\"כ. והנה גירסא זו דרבינו שמואל היא גירסא שלישית שהרי לפי גירסת ר\"י דגריס ומטמאים מאחוריהם לרבותא נקטיה וכ\"ש שמטמאין מגביהן וכמבואר בדבריו ולפי גירסת רש\"י מתניתין לא מיירי אלא במיטמאין אבל במטמאין לא מיירי. והנראה מדברי התוספות בשבת דפשיטא להו דלרש\"י מטמאין מגבן. והנראה אצלי שגירסת רבינו שמואל היתה מיטמאין מאחוריהם ואין מטמאין מגביהן וכך היא פירוש מיטמאין מאחוריהם וכ\"ש דמטמאין ואין מטמאין מגביהן וכ\"ש דאין מיטמאין. ודע דסברא זו דרבינו שמואל היא סברא יחידית דאליבא דכ\"ע כלי חרס מטמאין מגבן וכבר הכריחו התוספות שם דין זה ועיקר:
ודע שמה שכתבנו דלכ\"ע אין כלי חרס מיטמאין מגביהן רבינו יש לו בזה סברא מחודשת שכתב בפ\"ז מהלכות אבות הטומאה דין ג' שאם נגעו משקין טמאין באחורי הכלי שיש לו תוך בין בכלי חרס בין בכלי שטף וכלי מתכות נטמאו אחוריו בלבד ע\"כ. נמצא שעושין המשקין מה שאין המת והשרץ עושין והראב\"ד השיגו שם בסברא זו וכבר הביא רבינו דין זה בפי\"ג מהלכות אלו וכתב עליו שם הראב\"ד כבר כתבתי במקום אחר מה שנראה לנו בזה ע\"כ והוא על מ\"ש בפ\"ז מאבות הטומאה והנה מחלוקתם תלוי באותה סוגיא דפ\"ו דבכורות עלה ל\"ז ולפי שרבו הטעיות שם בסוגיית הגמא ובדביר רש\"י ראיתי להעתיקה ולפרשה וז\"ל העיד חזקיה אבי עקש לפני רבן גמליאל כל שאין לו תוך בכלי חרס אין לו אחורים לחליקה נטמא תוכו נטמא גבו נטמא גבו נטמא תוכו ופירש\"י אין לו אחורים לחליקה שאין אחוריו חלוקים מתוכו דלא אמרינן אם נטמא גבו גבו טמא ותוכו טהור אלא אם נטמא גבו תוכו טמא והקשו לזה דכלי חרס בתוכו תלה רחמנא אית ליה תוך איטמי ליה לית ליה תוך לא איטמי ליה וכוונת הקושיא היא דכיון דאין לו תוך אפילו אם נטמא מאותו הצד שמשתמשין בו אינו מקבל טומאה כלל. וראיתי להרב בעל קרבן אהרן שכתב דהקושיא היא דאיך אמר שאם נטמא גבו נטמא תוכו כו' ולא ידעתי כוונתו דודאי הקושיא היא בכל החלוקות דכיון דאין לו תוך ממש אינו מקבל טומאה אפילו מאותו הצד שמשתמשין בו ותירץ רבי יצחק בר אבין דה\"ק כל שאין לו תוך בכלי חרס כנגדו בכלי שטף אין לו אחורים לחליקה נטמא תוכו נטמא גבו נטמא גבו נטמא תוכו והקשו לזה דלמה ליה למיתלייה בכלי חרס נימא כל שאין לו תוך בכלי שטף אין לו אחורים לחליקה ותירצו הא קמ\"ל דיש לו תוך הרי הוא ככלי חרס מה כלי חרס נטמא תוכו נטמא גבו נטמא גבו לא נטמא תוכו אף כלי שטף נטמא תוכו נטמא גבו נטמא גבו לא נטמא תוכו כך היא עיקר הגירסא וכמו שנראה מדברי הראב\"ד ומדברי התוספות דפ\"ק דשבת שכתבנו לעיל והקשו לזה דבשלמא כ\"ח גלי ביה רחמנא תוכו אלא כלי שטף מי גלי ביה רחמנא תוכו והקושיא היא דהיכי אמרת דאם יש לו תוך הוא ככלי חרס שאם נטמא גבו לא נטמא תוכו ותירצו אי בטומאה דאורייתא ה\"נ דאם נטמא גבו נטמא תוכו הכא במאי עסקינן בטומאת משקין דרבנן דתנן כלי שנטמא אחוריו במשקין אחוריו טמאים תוכו אגנו אזנו וידיו טהורים נטמא תוכו כולו טמא דמדאורייתא אין אוכל מטמא כלי ואין משקה מטמא כלי ורבנן הוא דגזור משום משקה זב וזבה הילכך שוויוה רבנן כטומאה דכלי חרס ולא שויוה כטומאה דאורייתא כנפשיה דעבדו רבנן היכרא כי היכי דלא לישרוף עליה תרומה וקדשים נמצא לפ\"ז דכלי שטף שנטמאו במשקין אם היה לו תוך הרי הוא ככלי חרס ואם נטמא תוכו נטמא גבו ואם נטמא גבו לא נטמא תוכו ואם היה כלי שטף שאין להם תוך אין לו אחורים ואם נטמא גבו נטמא תוכו. וראיתי לרש\"י שכתב ואי קשיא אמאי לא גזור בכלי חרס טומאת משקים לאחוריו תריץ משום דהתם ליכא למגזר משום משקה דהא אפילו נגעו משקין דזב לאחוריו לא מקבלי טומאה אלא מתוכו כו' ע\"כ. ולא הבינותי דבריו דמי הגיד לו דאין כ\"ח מיטמאין במשקים מאחוריהם דמסוגיא זו ליכא הוכחה כלל דאנן בכלי שטף עסקינן ואמרינן דאם יש לו תוך הרי הוא ככלי חרס ואם אין לו תוך דינו ככלי שטף ותו קשיא לי דהא כל הסוגיא מוכחת בהדיא דאין טומאה לכלי חרס מגבו וא\"כ מאי ס\"ד דרש\"י שהקשה קושיא זו והאריך בתירוצה שלא כמנהגו ונראה דרש\"י פשיטא ליה שאין כ\"ח מקבלים טומאת מת או שרץ מגבן אך בטומאת זב הוה ס\"ד דמקבל מגבו משום דכתיב וכל כלי חרס אשר יגע והוא ס\"ל דנשתנה טומאת זב משאר דינים וזב ומעיינותיו חד דינא אית להו ועל זה הקשה דמדאמרינן הא קמ\"ל דיש לו תוך בכלי שטף הוא ככלי חרס משום דעבדו רבנן היכרא ומדלא נקט דין זה חזקיה בכלי חרס ולומר שאם נטמאו אחורי כ\"ח במשקין שלא נטמא תוכו משום דעבדו רבנן היכרא מש\"ה הוכיח רש\"י דס\"ל לתלמודא דאין טומאת משקין מאחורי כ\"ח ולזה הקשה דאמאי לא גזור בכלי חרס טומאת משקין לאחוריו ותירץ דבכ\"ח ליכא טומאה מאחוריו אפילו במשקה זב וזבה וקרא דאשר יגע בו הזב ההוא בהיסט קא משתעי. עוד הקשו דאין לו תוך נמי ליעביד היכרא ותירץ כיון דעבדו היכרא ביש לו תוך ידיע דאין לו תוך דרבנן. עוד הקשו ואין לו תוך בכלי שטף דאורייתא בר קבול טומאה הוא כו' ופירש\"י בר קבולי טומאה דאיצטריך לרבנן למיגזר בהו משקין ועוד דאמרינן אי בטומאה דאורייתא ה\"נ לא איצטריך לאשמועינן דאין לו אחוריים לחליקה ע\"כ. ואני תמיה על זה דמאי דאמרינן אי בטומאה דאורייתא ה\"נ לא קאי אלא בכלי שטף שיש לו תוך דאמר שהוא ככלי חרס והקשו דבכלי שטף לא גלי רחמנא תוכו ותירצו אי בטומאה דאורייתא ה\"נ כו' וכעת צל\"ע דברי רש\"י הללו ותירצו בגמרא דמאי דאמרינן דכלי שטף שאין לו תוך דאין לו אחוריים מיירי בהנך דחזו למדרסות עוד הקשו בגמרא אי הכי בכלי חרס נמי ופירש\"י אי הכי בכלי חרס נמי נגזור טומאה בהנך דחזו למדרסות ע\"כ וכוונת הקושיא היא דכי היכי דאמרינן דפשוטי כלי שטף הראויים למדרס מקבלין טומאה מן התורה אף דלא הוו דומיא דשק ומש\"ה גזרו עליהם טומאת משקין ה\"נ פשוטי כלי חרס הראויים למדרס נגזור עליהם טומאת משקין ונימא דרחמנא לא קפיד אתוך אלא בהנך דלא חזו למדרס אבל בדחזו מקבל טומאה מן התורה אף שהוא פשוט ותירצו אין מדרס בכ\"ח ע\"כ. והנה הראב\"ד כתב שמ\"ש רבינו דאחורי כלי חרס מיטמאין בטומאת משקין יצא לו מסוגיא זו דאמרינן הא יש לו תוך בכלי שטף הרי הוא ככלי חרס שנטמא גבו לא נטמא תוכו וכו' ותפס הדבר כפשוטו דתוכו לא נטמא הא גבו מיהא נטמא ע\"כ. והנה כוונת דבריו דע\"כ מאי דאמרינן מה כלי חרס נטמא גבו לא נטמא תוכו דמשמע דגבו מיהא טמא לאו בטומאה דאורייתא מיירי משום דפשיטא דלא מקבל טומאה מגביהן וכדתנן ואין מיטמאין מאחוריהם וס\"ל דההיקש הוא מה כלי חרס אם נגעו משקים טמאים מאחוריו אף שגבו טמא לא נטמא תוכו אף כלי שטף נמי הכי הוי ומאי דפשיטא לתלמודא דין זה בכלי חרס עד שהוצרכו לומר דכלי שטף דינם ככלי חרס הוא משום דכלי שטף אם נטמאו בטומאת שרץ מגביהם נטמא אף תוכם והוה ס\"ד דכיון דחכמים גזרו טומאה על המשקים שיהיה דין המשקין כדין השרץ ופשוטי כלי שטף דין המשקין כדין השרץ אבל כלי חרס אין להם שום טומאה מאחוריהם ואפילו לאחוריהם ומה שגזרו טומאת משקין מאחוריהם הוא דבר מחודש מאד ופשיטא שלא נטמא תוכו ומש\"ה תלו דין כלי שטף שלא נטמא תוכו מגבו כי אם גבו בדין כלי חרס והראב\"ד דחה ראיה זו וכתב ואני אומר דשיטפא דגמרא הוא ומכלי שטף נסבה והכיוון לא היה אלא לחלק גבו מתוכו כמו כלי חרס שחלקו הכתוב ע\"כ וכבר ביאר מרן שם כוונת דברי הראב\"ד ז\"ל ולפי דברי הראב\"ד מה שאמרו מה כלי חרס כו' הוא בטומאה דאורייתא וכן הוא דעת התוס' שכתבנו לעיל אלא שהתוספות שם ס\"ל דגבו דהתם היינו אחוריו שיש לו חקק אך תירוץ זה הוא קצת דחוק דנהי שכתבו דפעמים קרי ליה אחור ופעמים קרי ליה גב אך במקום אחד הוא דוחק וגב שאמרו גבי כלי שטף הוא גב כפשוטו שאין לו חקק וגב האמור גבי כלי חרס הוא שיש לו חקק זה הוא קצת דוחק. ודע דלפי מ\"ש לעיל דאיכא מ\"ד דמאחוריהם שיש לו חקק אם נטמאו אחוריו שנטמא תוכו ההיא דפרק אלו מומין צ\"ל דגב דהתם הוא כפשוטו ואפשר דס\"ל דאם נטמא גבו נטמא גבו מיהא. עוד אפשר לומר דס\"ל כהראב\"ד דשיטפא דגמרא הוא א\"נ דס\"ל כסברת רבינו דטומאת משקים היא טומאה מחודשת ומטמאין אחורי כ\"ח. ודע שסברת רבינו הלזו הוא דבר זר מאד ודוחק גדול הוא בעיני לומר שהוליד דין זה מדקדוק אותה ההלכה והנראה אצלי שהוציא דין זה מההיא דתנן בפ\"ב דכלים מ\"ג זה הכלל שאין לו תוך בכלי חרס אין לו אחוריים ע\"כ והנה ראיתי להר\"ש שכתב בפרק אלו מומין מפרש דה\"ק כו' נראה שסובר הרב שפירוש המשנה זו היא כפירוש עדותו של חזקיה אבי עקש ואני תמיה על זה דא\"כ למה קבעו כל אותה סוגיא על אותה הברייתא ולא קבעוה עלה דמתניתין ועוד דכפי פי' זה לא למדנו שום דין בכלי חרס ולא בא אלא ללמד בכלי שטף וכמבואר וא\"כ למה נשנית משנה זו בפרק זה שהוא פרק מיוחד לכלי חרס והתחיל במשנה הטהורים שבכלי חרס כו' וסיים בדיני כלי שטף ועוד מאי זה הכלל כיון דלא שייך למה שקדם סוף דבר לא יכולתי להלום שיהיה פירוש משנה זו בכלי שטף. וראיתי לרבינו ז\"ל שם בפי' המשנה שכתב ואומרו כל שאין לו תוך אין לו אחורים נ\"ל שאחוריו לא יתטמאו במשקין כמו באשר יש לו תוך וזה שמשקין טמאים כאשר נגעו באחורי הכלי יטמאו אחורי הכלי לבד ויהיה עולה על הדעת כי אחר שאין צריך בזה הדין מן הטומאה תוך פשוטי כלי חרס נמי יתטמאו במשקים טמאים על אלו הפנים לבד ואמר שאין הענין כן אבל הוא טהור מכל הצדדין ע\"כ ולפי פירוש זה דינו של רבינו היא משנה ערוכה דכל שאין לו תוך אין לו אחוריים הא אם יש לו תוך יש לו אחוריים וכבר הביא רבינו משנה זו בחיבורו בפי\"ג מהלכות אלו דין ד'. ודע שמה שכתב שם רבינו אין אחוריו מתטמאין במשקין הוא הדין מתוכו נמי אינו מתטמא אם נגעו משקין באותו הצד שמשתמשין בו וז\"ש בתחילה אבל אם אין לו תוך ונגעו בו משקין כו' ה\"ז טהור והוא כולל בין שנגעו בו מתוכו או מאחוריו וזהו שכתב בפ\"א פשוטי כלי חרס וכו' אין מקבלין טומאה מן הטומאות ומ\"ש אין אחוריו מתטמאין הוא על דרך מה שכתב בפירוש המשנה. ודע שר\"ע פירשה למתני' כדברי רבינו וכתב בפירוש דכלי חרס שיש לו תוך יש לו אחוריים. ודע שבריש פכ\"ז מכלים אמרינן נמי כל שאין לו תוך בכלי חרס אין לו אחוריים ע\"כ והר\"ש שם נדחק הרבה בפירושא דמתניתין ופירש דמיירי באחוריים שיש להם חקק וכיון דמפניו אין לו תוך אחוריו טהורים ע\"כ וניחא לי פי' זה לפי מה שפירש הרב עצמו בריש פ\"ב ומיטמאין מאחוריהם דהיינו במקום חקק בית מושבם והשתא ניחא לפי שהיה עולה על הדעת דכי היכי דמיטמאים מאחוריהם משום דחשיב תוך הכי נמי בכלי חרס שאין לו תוך יתטמאו מאחוריהם אם יהיה לו חקק ואשמעינן דכל שאין תוך בפנים תוך של אחוריו לא חשיב תוך וכן פי' שם ר\"ע כפי' הר\"ש אך רבינו נראה דס\"ל דמשנה זו היא השנויה בפ\"ב והכל דבר אחד אבל דברי הר\"ש נוחים אצלי יותר לפי שלדברי רבינו נכפלה משנה זאת שלא לצורך. ודע שאף שהראב\"ד דחה דברי רבינו הללו בשני מקומות מ\"מ בפי\"ג בהשגה המתחלת אני כתבתי וכו' כתב בסוף דבריו ומכאן יש סיוע למה שכתב שהמשקה מטמא כלי חרס מגבו ע\"כ ועיין בתוספתא דטבול יום הביאה הר\"ש פ\"ב מ\"ב דתניא חומר במשקין שאין באוכלים וכו' שמטמאין כלי שטף מאחוריו וכלי חרס מאוירו ע\"כ והנה משמע קצת כדברי הראב\"ד שאין לכלי חרס טומאה מאחוריו כי אם מאוירי ומיהו יש לדחות ודוק:
ודע דמסוגיא זו דבכורות שכתבנו שהקשו בגמרא ואין לו תוך בכלי שטף דאורייתא בר קבולי טומאה כו' ופירש\"י דאיצטריך לרבנן למיגזר בהו משקין וכו' נראה דס\"ל לסתמא דתלמודא דפשוטי כלי עץ שאינם מקבלים טומאה מן התורה אף שמטמאים מדרבנן לא גזרו בהם טומאת משקין ואני תמיה על זה דבריש פכ\"ה דכלים תנן השלחן והדלפקי יש להם אחוריים ותוך דברי ר\"י ר\"מ אומר אין להם אחוריים וכן טבלא שאין לה לזביז ע\"כ וכל אלו הם פשוטי כלי עץ שאינם ראויים למדרס ואפי' הכי גזרו בהם טומאת משקין ואליבא דר\"מ אם נטמאו אחוריו נטמא תוכו ור' יהודה מדמה להו לכלי שטף שיש להם תוך וכן פסק רבינו בפכ\"ח מהלכות כלים דין ג' וצ\"ל פשוטי כלי שטף שאינם ראויים למדרס כגון השלחן וטבלא שאין לה דופן הואיל ואין מקבלין טומאה מן התורה אם נטמאו אחוריהם במשקין לא נטמא תוכן ע\"כ. והנראה אצלי שדעת רבינו הוא שקושיית הגמרא היא דכיון דפשוטי כלי שטף אינם מקבלים טומאה מן התורה איך יתכן שיחמירו חכמים בכלים שאינם מקבלים טומאה מן התורה יותר מכלים המקבלים טומאה מן התורה דאילו כלי שטף שיש לו תוך נטמאו אחוריו לא נטמא תוכו ואין לו תוך נטמאו אחוריו נטמא תוכו. ודע שלמעלה מזה כתב רבינו אחד כלי השק כו' אם נטמאו אחוריהם במשקין לא נטמא תוכן ע\"כ וכתב שם הראב\"ד לא נטמא תוכן א\"א ואף לא אחוריהן ומ\"ש אינו מחוור עיין בבכורות ע\"כ וכתב על זה מרן שטעמו משום דס\"ל שה\"ה שאם נטמא תוכן לא נטמאו אחוריהם וכמ\"ש ר\"ש בריש הפרק הנזכר דאיכא דגרסי הכי ריש פ\"ק דפסחים ואע\"פ שר\"ש דחה אותה גירסא הראב\"ד סבר כוותה וזהו שכתב ואף לא אחוריהן כלומר כשם שאם נטמאו אחוריהן לא נטמא תוכן כך אם נטמא תוכן לא נטמא אחוריהם ע\"כ והנה מלבד שפי' זה הוא דחוק עד מאד להעמיסו במ\"ש הראב\"ד ואף לא אחוריהם הדין מצד עצמו הוא תמוה וכמו שהרבה להשיב על סברא זו הר\"ש יע\"ש, זאת ועוד שמ\"ש הראב\"ד ומ\"ש אינו מחוור עיין בבכורות לא יצדק כלל לפי פירוש מרן שהרי ההיא דבכורות הוא מה שמכריע כסברת רבינו דקאמר בהדיא נטמא תוכו נטמא גבו ולסברת החולקים צריך לחלק בין דבר שראוי להפכו כמו כרים וכסתות לשאר כלים ואיך יאמר הראב\"ד שמ\"ש רבינו אינו מחוור ועיין בבכורות. עוד כתב מרן א\"נ טעמו לומר דמדכתב רבינו לא נטמא תוכו משמע דאחוריהם מיהא טמא והראב\"ד סובר שאף אחוריהם לא טמאו ע\"כ והנה דרך זה הוא קשה מן הראשון ולא ידעתי פירושו דאי הראב\"ד ס\"ל דכל הכלים אין בהם טומאה מאחוריהם א\"כ בראש הפרק שכתב רבינו כל הכלים שיש להם בית קבול שנטמאו אחוריהם במשקין לא נטמא תוכן שם היה לו להראב\"ד להשיגו ולומר ואף לא אחוריהם. ועוד שהדבר מצד עצמו לא יתכן שיש משניות רבות מורות דין זה שכלי שיש לו תוך שנטמאו אחוריו במשקין שאף שלא נטמא תוכו אחוריו מיהא טמאין ואי ס\"ל למרן שהראב\"ד מחלק בין כרים וכסתות לשאר כלים ג\"ז לא יתכן כלל לפי שאם יש שום סברא לחלק הוא דוקא לענין שאם נטמא תוכו שלא נטמאו אחוריו משום דתוך דכרים וכסתות לא חשיב תוך גמור כדי לטמא אחוריו אבל לענין אם נטמאו אחוריו שלא יטמאו אף אחוריו בזה לא גריעי כרים וכסתות משאר כלים וכמו בשאר כלים אם נטמאו אחוריהם אחוריהם מיהא טמאים הכי נמי כרים וכסתות ואדרבה לענין אם נטמאו מאחוריהם עדיפי כרים וכסתות וכסברת ר\"מ דאית ליה הכי במתניתין דכל שאין לו תוברות אין לו אחוריים ותוך ועוד מ\"ש עיין בבכורות אין שום רמז מזה בבכורות. וראיתי למרן שכתב ומ\"ש עיין בבכורות היינו דאמרינן דמדאורייתא אין משקה מטמא כלי ורבנן הוא דגזור ביה ועבדו היכרא כי היכי דלא לישרוף עליה תרומה וקדשים ע\"כ. ודבריו נפלאו ממני דמה ענין זה למה שהשיגו וזה הוא דבר מוסכם אליבא דכ\"ע דטעמא דלא אמרינן דאם נטמא גבו דנטמא תוכו בטומאת משקין הוא משום דהוא מדרבנן עבוד ביה היכרא. והנראה אצלי בזה הוא דהשגת הראב\"ד אינה בדין ב' אלא בדין ג' עלה דפשוטי כלי עץ שאינם ראויים למדרס שכתב שם רבינו שאם נטמאו אחוריהם לא נטמאו דכיון שאין להם טומאה מן התורה לא גזרו בהם טומאה מאחוריהם דומיא דכלי חרס דס\"ל להראב\"ד דלא גזרו טומאת משקין מאחוריהם וזהו מה שהקשו בבכורות ואין לו תוך בכלי שטף בר קבולי טומאה מן התורה כלומר דכיון שאינם מקבלים טומאה מן התורה לא גזרו בהם טומאה משקין מאחוריהם. ומ\"מ לכל הפירושים לא יכולתי ליישב קושיית הגמרא דבכורות דפריך בפשיטות דאיך יתכן מ\"ש דכל שאין לו תוך אין לו אחוריים מאחר שפשוטי כלי עץ אינם מקבלים טומאה מן התורה והא ר\"מ דאית ליה דפשוטי כלי עץ אף שאין להם טומאה מן התורה אין לו אחוריים. וסבור הייתי לדקדק דקדוק א' במתניתין והוא דגבי כרים קאמר ר\"מ אין להם אחוריים ותוך וגבי שלחן קאמר אין להם אחוריים ולא קאמר ותוך. ולפ\"ז הייתי אומר דהכא גבי שלחן ר\"מ מיקל וגבי כרים ר\"מ מחמיר דגבי כרים קאמר אין להם אחוריים ותוך כלומר שאין אחוריו חלוקים מתוכו אלא אם נטמא גבו נטמא תוכו אבל בשלחן ודכוותיה דקאמר אין להם אחוריים הכוונה היא שאין להם טומאה מאחוריהם כלל ואפילו אחוריהם לא נטמאו. ומצינו כעין לשון זה בפ\"ב דתנן כל שאין לו תוך בכלי חרס אין לו אחוריים וכמו שפירש שם רבינו וכתבנו דבריו לעיל וטעמא דר\"מ הוא משום דכיון דטומאתו מדרבנן לא גזרו בו טומאה מאחוריו ור\"י ס\"ל דאית ליה טומאה מאחוריו אלא שאינו ככלי שטף הפשוט המקבל טומאה מן התורה דאין לו אחוריים ותוך אלא זה יש לו אחוריים ותוך. וקושיית הגמרא דבכורות הוא לפי שהיה סבור המקשה דכל כלי שטף הפשוטים אין להם אחוריים ותוך ועל זה תמה דכיון דפשוטי כלי שטף אין להם טומאה מן התורה איך יתכן שיחמירו חכמים בדבר שאינו מקבל טומאה מן התורה יותר מדבר שמקבל טומאה מן התורה. והנה כפי פירוש זה היה מתיישב לשון הגמרא אך מה אעשה שלא ראיתי לשום א' מהמפרשים שפירשו כן, זאת ועוד דמהתוספתא שהביא הר\"ש ז\"ל שם נראה בהדיא דלר\"מ כל פשוטי כלי עץ שנטמאו אחוריו נטמא תוכו והדבר צריך אצלי תלמוד: " + ] + ], + [ + [ + "העושה כלי קיבול מ\"מ כו'. כתב מרן בפי\"ז דכלים. ואפשר שכיון מרן ז\"ל למתני' דקתני העושה כלי קיבול מ\"מ טמא וכן פירשה הרע\"ב אך רבינו והר\"ש לא פי' כן. ואפשר שכיון מרן עלה דמתניתין דקתני משחזת שיש בה בית קיבול שמן טמאה וכמ\"ש רבינו בפכ\"ז דכלים משנה א' יע\"ש ועיין במ\"ש רבינו בפי\"ז דכלים עלה דמתניתין דשפופרת הקש ועיין בפ\"כ דכלים משנה שנייה וע\"ש: ומ\"ש רבינו כיצד העושה כלי מן העור המצה כו'. דין זה הוא בפי\"ז דכלים מט\"ו ויש לתמוה דבת\"כ פרשת שמיני אמרינן יכול אף עור מצה ועור החיפה שלא נעשה בהם מלאכה ת\"ל בכל מלאכת עור ע\"כ. ופי' הרב קרבן אהרן דמשמע בכל עור אשר נעשה בו המלאכות הנעשים בעור יצאו אלו דלא נעשה בהם שום מלאכה ממלאכות תיקונו של עור ע\"כ. והנה הר\"ש ז\"ל הקשה קושיא זו ותירץ דשאני הכא דעשה בהם מלאכה שעשה מהם כיס כו'. ולפי דבריו מאי דתניא בברייתא שלא נעשה בהם מלאכה אין הכוונה על מלאכת העיבוד דהיינו מליח ועפיץ אלא הכוונה היא שלא נעשה בו שום מלאכה ממלאכת הכלים וא\"ת אם לא עשה בו שום מלאכה פשיטא דהא קי\"ל דפשוטי כלי עור אינם מקבלים טומאה ואפילו בעור המעובד ומאי איריא עור המצה. וי\"ל דמיירי בהנך דחזו למדרסות דאפילו הפשוטים מקבלים כל הטומאות וכדאיתא בפרק על אלו מומין וקמ\"ל האי ברייתא דת\"כ דאם הוא עור מצה אינו מקבל טומאה. עוד היה נ\"ל דמשכחת לה בפשוטי כלי עור המשמשין אדם וכלים וכי היכי דבכלי עץ מקבלין ה\"נ בכלי עור דהא כלי עץ וכלי עור חד דינא אית להו דכולהו פשוטים לא מקבלי טומאה אלא דכל זה ניחא אליבא דמ\"ד דפשוטי כלי עץ המשמשים אדם וכלים מקבלים טומאה מן התורה וכמו שהוזכרה סברא זו בחידושי הרשב\"א פרק המוכר את הבית אך כבר כתבתי במקום אחר (א\"ה תמצאנו לקמן פ\"ד מהלכות אלו דין א' יע\"ש) דסברא זו יחידית היא וכל הראשונים ס\"ל דאין שום פשוט מקבל טומאה מן התורה. ועוד נ\"ל דמשכחת לה דמיעט קרא עור שאינו מעובד כגון שיש לו בית קיבול אלא שלא עשה בו מלאכה לעשותו בית קיבול וכגון צרור המרגלית שפסק רבינו בדין ח' דחשיב בית קיבול אף שלא עשה בו שום מלאכה כיון שיש לו בית קיבול מקבל טומאה ואשמעינן ברייתא דת\"כ דדוקא בעור מעובד מקבל טומאה כיון שנעשה בו מלאכה אבל בעור שאינו מעובד אינו מקבל טומאה עד שיעשה בו איזו מלאכה בידים אך אכתי אני תמיה על רבינו ז\"ל דאמאי לא הזכירו דין זה בפירוש בה' אלו דעור שאינו מעובד אינו מקבל טומאה עד שיעשה בו מלאכה וראיתי לרבינו בפי\"ג מהלכות טומאת צרעת דין ד' שכתב העור שאינו מעובד אינו מטמא בנגעים ודבריו הם ברייתא בת\"כ פ' תזריע עלה דנגעי בגדים ולפ\"ז יש לתמוה למה השמיט רבינו ברייתא דת\"כ דפרשת שמיני וסבור הייתי לומר דברייתא זו דפרשת שמיני היא כתובה בטעות שהרי לפי הנראה מגירסת הר\"ש בפי\"ז דכלים ומגירסת הרב קרבן אהרן ממעט להו מדכתיב מלאכת עור והאי קרא בנגעי בגדים כתיב אבל בפ' טומאת כלים לא כתיב אלא או עור ומאי דכתיב הכא אשר יעשה מלאכה בהם לא קאי אעור דוקא אלא אכולהו כלים דכתיבי בפרשה אבל בפרשת נגעים דכתיב מלאכת עור קפיד קרא אעור שיהיה עור שנעשה בו מלאכה וכ\"ת נילף מנגעים שטימא בהן שתי וערב ואפ\"ה טיהר עור שלא נעשה בו מלאכה שרצים שטיהר שתי וערב אינו דין שיטהר עור שלא נעשה בו מלאכה הא לא קשיא משום דאיכא למימר לא אם אמרת בנגעים שלא טימא בהם צבועים תאמר בשרצים שטימא בהם צבועים וכדאיתא כי האי גוונא בת\"כ גבי עורות שבים ולפי זה דייקו דברי רבינו שהביא דין עור שאינו מעובד בהלכות טומאת צרעת ולא הביאו בהלכות אלו, אך קשה מההיא דאמרינן בפרק במה טומנין עלה מ\"ט עורות בין עבודין ובין שאינן עבודין מותר לטלטלן בשבת לא אמרו עבודין אלא לענין טומאה בלבד ופירש שם רש\"י ז\"ל דעבודין מקבלין טומאה ולא שאינן עבודין ע\"כ וי\"ל דרבינו מוקי להך ברייתא בטומאת צרעת דיש חילוק בין עבודין לשאינן עבודין וכדכתיבנא א\"נ כמו שכתבו התוס' בפרק דם חטאת עלה צ\"ד בשם ה\"ר חיים דמפרש בשם ריב\"א ז\"ל דהתם מיירי באותם שעורותיהם כבשרם דתנן בפרק העור והרוטב וכולן שעבדן כו' טהורין וה\"ק לא אמרו שיש חילוק בין עבודין לשאינן עבודין אלא לענין טומאה ובאותם שעורותיהן כבשרן וכמו שיע\"ש ולפי זה ניחא ההיא דתנן בפרק דם חטאת דאליבא דר\"י משהופשט טעון כבוס דאינו חסר כי אם מחשבה ואי אמרינן דלעולם בעינן עבודים א\"כ הרי חסר מעשה ומהסוגיא מוכח דבחסר מעשה אליבא דכ\"ע אינו טעון כבוס. הן אמת שראיתי לרבינו בזה דברים מתמיהין בעיני שכתב בפ\"ח מהלכות מעשה הקרבנות דין ה' אחר שהופשט טעון כיבוס אע\"פ שאינו מקבל טומאה עתה הרי הוא ראוי לקבל טומאה לאחר שיתעבד ע\"כ ונראה מדבריו שאף בדבר שמחוסר מעשה טעון כבוס ופשטא דסוגיא מוכח דבדבר המחוסר מעשה אליבא דכ\"ע אינו מקבל טומאה, שוב ראיתי להרב בעל\"מ שעמד בזה והקשה עליו דאמאי הוצרכו לומר שם בגמרא גבי בגד שחשב עליו לעשות בו צורה דמיקרי ראוי מפני שיכול לבטל מחשבתו אשר חשב לעשות בו צורה אפילו לא יבטל מחשבתו נימא דמיקרי ראוי מפני שאחר הציור יקבל ודמי להכא שאחר העיבוד יקבל ע\"כ. הן אמת שדברי רש\"י מוכיחים להדיא דטעמא דבגד שחשב עליו לצורה הוא משום דלא נגמרה מלאכתו וכל כמה דלא ציירו או ביטל מחשבתו אינו מקבל טומאה. אך אי לא דמסתפינא הוה אמינא דהכא אפילו ציירו אינו מקבל ודמי למ\"ש רבינו בפכ\"ז מהלכות אלו דין י\"ב ושל צורות שעושין אותו כדי שיתלמד ממנו הרוקם טהור מכלום לפי שאינו ממשמשי אדם ע\"כ. ומאי דאמרינן הכא דבגד שחשב עליו לצורה אינו מקבל טומאה היינו דומיא דההיא דסדין שחשב לעשות בו צורות כדי שיתלמד ממנו הרוקם ולפ\"ז לא משכחת שיקבל טומאה בגד זה אלא בביטול מחשבה ולישנא דבגד שחשב עליו לצורה דייק הכי שאין בו תכלית אחר כי אם לצורה וכן הביא רבינו דין זה בפכ\"ב דין ז' בגד שחשב עליו לצורות כו' וכי תימא כיון דבגד זה היה ראוי לקבל טומאה קודם מחשבתו היאך עולה מטומאתו במחשבה והא קי\"ל דאין עולין מטומאה במחשבה כי אם במעשה וכמו שפסק רבינו בפרק ח' דין י' הא לא קשיא דא\"כ גם לפירש\"י נמי יש להקשות כה\"ג. והנראה אצלי דהכא לא קדם מחשבה אחרת בבגד זה לתשמיש אחר ומש\"ה אם חשב עליו לצורה טהור אבל לעולם דאם חשב עליו בתחלה להשתמש בו כמו שהוא ואח\"כ חשב עליו לצורה דאינו עולה מטומאתו במחשבה ועיין במ\"ש רבינו בפכ\"ב דין ו' גבי מטפחות ספרים שקשה קצת למה שכתבתי ודוק. עוד כתב הרב בעל\"מ דסובר רבינו דסתם עורות לעיבוד קיימי אבל סתם בגד לאו לצורה קאי וא\"כ התם כיון דמחוסר צורה שהוא מעשה דלאו לההוא מעשה קאי על הסתם לא מיקרי ראוי אבל הכא דהאי מעשה דעיבוד סתמיה להכי קאי לא מקרי מחוסר מעשה כיון דע\"כ עתיד לבא דסתמיה להכי קאי ולאו מעשה גמור אלא הוי כמחשבה דעלמא ולכך מדמה הגמרא הך מחוסר מעשה דהכא למחשבה דיש בו צורה דכי היכי דהתם בביטול יורד לטומאה הכא נמי יורד לטומאה דמעשה כי האי הוי כמו מחשבה והוצרך רבינו לומר כן כדי לתרץ קושיית התוספות כו' יע\"ש והנה כפי דברי הרב ס\"ל לרבינו דאין עור מקבל טומאה עד שיתעבד וא\"כ הדרא קושיין לדוכתא שלא ביאר רבינו דין זה בהלכות כלים. ומ\"ש רבינו שתינוק חש\"ו יש להם מעשה כו' עיין לקמן פ\"ח דין י\"א ופכ\"ה דין י\"א ופרק י\"ד מהלכות טומאת אוכלין דין ב' ובפ\"א מה' פס\"ה: " + ], + [], + [ + "בית קיבול העשוי וכו'. הראב\"ן סי' רט\"ו בפ\"ה מה' סוכה דין ה' ובפ\"ד מה' אלו דין ג' ועיין במ\"ש רש\"י סנהדרין (דף ס\"ח) אההיא דהכדור והאמום ובמ\"ש התוספות פ\"ק דסוכה (דף י\"ב) ד\"ה מהו דתימא ועיין בפי' הר\"ש פכ\"ו דכלים משנה ב' יע\"ש: " + ] + ], + [ + [ + "כל כלי עץ העשוי לנחת וכו'. מדברי רש\"י והתוספות בסוף חגיגה ובפרק שתי הלחם (דף צ\"ו) נראה דכלי עץ העשוי לנחת ומצופה מתכת מקבל טומאה וכן הוא דעת הראב\"ד והר\"ש אבל דעת רבינו הוא בהיפך דאף אם אינו עשוי לנחת ויש בו בית קבול אם מצופה מתכת אינו מקבל טומאה לפי שהציפוי מבטל הכלי והציפוי אינו מקבל טומאה וכן הוא מבואר לקמן בפרק שאחר זה דין ד' יע\"ש. ויש להסתפק בכלי עץ העשוי לנחת ומיוחד למדרס אי מיטמא בשאר הטומאות מהכלל דכל המטמא מדרס מתטמא בשאר הטומאות כמ\"ש לקמן ר\"פ כ\"ג או דילמא לא נאמר כלל זה אלא לגבי פשוטי כלי עץ ועיין בתוי\"ט פכ\"ד דכלים משנה ד' ועיין במ\"ש התוס' פ\"ט דשבת (דף פ\"ג) ד\"ה נלמדנה משק ודוק: " + ], + [], + [ + "ושאר כלי זכוכית כו'. בתוספתא הביאה הר\"ש בפרק ל' דכלים יע\"ש: " + ] + ], + [ + [ + "כגון הסולם טהור וכו'. כתב הרמב\"ן בתשובה סי' רט\"ו דהיינו דוקא כשאין להם בית קיבול אלא ששליבותיו קבועות ע\"ג ירכותיו אבל כשירכותיו נקובים לקבל ראשי השליבות הוא מקבל טומאה דבית קיבול העשוי למלאת שמיה קיבול. ועיין לעיל פ\"ב דין ג'.ומ\"ש רבינו וכל כלי עץ העשוי לתשמיש כו'. מדברי רבינו נראה דפשוטי כלי עץ המשמשין אדם וכלים אינם טמאים אלא מדרבנן. ואע\"ג דבת\"כ מרבה מרבויא דמכל כלי עץ שולחן וטבלא ודולבקי ס\"ל דאסמכתא בעלמא היא וכ\"כ התוס' בפרק בכל מערבין (דף ל\"א) ד\"ה בפשוטי ועיין בתוס' פרק שתי הלחם (דף צ\"ו) ד\"ה ולדברי ובפרק קמא דסוכה (דף ה') ד\"ה מסגרתו ובפרק המוכר את הבית (דף ס\"ו) ד\"ה ושאני ובחדושי הרשב\"א שם דמשמע שם דאיכא מאן דס\"ל דפשוטי כלי עץ המשמשים אדם וכלים דמקבלים טומאה מן התורה ועיין בתשובת הרמב\"ן סי' רט\"ו (א\"ה ועיין לעיל פ\"ב מהלכות אלו דין א'). ומה שכתב ובית הנגר והמנעול כו' עיין במה שכתב הראב\"ד לעיל פ\"ב דין ה' ובמ\"ש מרן שם: " + ], + [], + [ + "שהרי החקק שבו כו'. עיין לעיל פרק ב' דין ג': " + ], + [ + "וכן כלי עץ או עצם כו'. אם לא היה לכלי בית קיבול וציפהו במתכת מקבל טומאה ע\"י ציפוייו וכן מצינו במקצת מקומות שהכלי בטל לגבי ציפוי. ועיין לעיל פי\"א מה' מטמאי משכב ומושב דין י\"א ועיין לקמן ספ\"ו ובפ\"י דין י\"א וי\"ד ועיין בתי\"ט ר\"פ כ\"ב דכלים. ומ\"ש מרן וצריך לדחוק לשיטת רבינו כו' קשה דאמאי איצטריך ללישנא בתרא למימר רבנן לר\"א קאמרי אימא דמתני' אתיא כפשטה שחכמים מטהרים מפני שהם מצופים ונראה שאם היה המזבח מקבל טומאה מצד עצמו יצדק לומר שהוא טהור מפני שהוא מצופה אבל כיון שהמזבח אינו מקבל טומאה מצד עצמו משום דעשוי לנחת הוא א\"כ לא יצדק לישנא דמתניתין כלל דאמאי איצטריך לטעמא דמצופין ותירצו לדבריו דר\"א קאמר והשתא פי' דמתני' כך הוא דרבנן אתמוהי קא מתמהי וכי מפני שמצופים יקבלו טומאה והלא אדרבה הציפוי דוחה את הטומאה והמקשה לישנא דמתניתין קשיתיה דקאמר וחכ\"א מפני שהן מצופים ולפי פירוש זה ניחא מה שהקשו התוספות בסוף חגיגה יע\"ש ודו\"ק: " + ] + ], + [ + [ + "המטה והעריסה כו'. עיין בתוספות פ\"ק דחולין (דף כ\"ח) ד\"ה להטיח דהך שיפה היינו להסיר הקסמים הגדולים וכו' וכן כתב הרא\"ש אמתניתין יע\"ש: ומ\"ש והרי השלים חפירתו וכו'. נראה שכיון רבינו למאי דאמרינן בחולין (דף כ\"ה) לא צריכא דחק קפיזא בקבא ודוק. ומה שכתב חוץ משל אשכרוע פירוש אשכרוע כתב רבינו בפ\"ג דיומא שהוא שקורין בלשון עברי ברוש ותימא דיונתן תרגם בפסוק ברוש תדהר ותאשור ביניון מוכנין ואשכרועין וכאן במס' כלים פי' רבינו כדברי המתרגם יע\"ש. ומ\"ש מרן ונ\"ל שרבינו סובר כו' לא ידעתי איך יתיישב לפי זה מאי דאמרינן א\"ב כלי עצם הא אף ר\"י מודה דגולמי כלי עצם טהורין ומאי נ\"מ אי מר מדמה כלי עצם למתכת ומר מדמה לאשכרוע מאחר דלענין דינא לא פליגי ועיין ביש\"ש סוף פ\"ק דחולין: " + ], + [], + [ + "נבלי המשוררין כו'. הפירוש שכתב מרן הוא מדברי הרע\"ב ולפי דבריו טומאת הנבלים היא מן התורה ככל כלי שיש לו בית קיבול. אך הר\"ש שם כתב דטומאת הנבלים היא מדרבנן ועל של מקדש לא גזור כי היכי דלא גזור אמשקה בית מטבחייא. ונראה דמה שלא ייחס מרן פירוש זה דהר\"ש לרבינו הוא משום דא\"כ הי\"ל לבאר דטומאת הנבלים היא מדרבנן ומדסתם נראה דטומאתם היא מן התורה משום דיש לו בית קבול וא\"כ ע\"כ לומר דנבלי בני לוי דהם טהורים משום דאינם עשויין לקבל ודו\"ק: " + ] + ], + [ + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [ + "השולחן והדולפקי כו'. כתב מהר\"י קורקוס ז\"ל דלאו דוקא שיש שאינו מקבל טומאה אלא אף אם חפהו במתכת משום דאין החפויין מטמאין והכלי בטל לגבי החיפוי. ומ\"ש רבינו בין בציפוי עומד כו'. בחגיגה (דף כ\"ו) ובפרק שתי הלחם (דף צ\"ו): " + ] + ], + [ + [], + [ + "עור שאין עליו צורת כלי כו'. עיין לעיל פ\"ב דין ח' ולקמן פכ\"ז דין י\"א: " + ], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [ + "וכן סנדל שהוא טמא מדרס ונפסקה אחת מאזניו כו'. עיין לקמן פכ\"ו דין י\"א. ודין זה הוא בפכ\"ו מכלים מ\"ד וכתב רש\"י בפ\"ב דעירובין (דף כ\"ד) דמאי דתנן ותקנה ה\"ה כי לא תקנה נמי עדיין טמא מדרס הוא והא דנקט תקנה לרבותא דאי לאו הכי תו לא איצטריך למימר נפסקה השניה כו' ע\"כ. וכוונת דבריו דנקט ותקנה משום סיפא לאשמועינן רבותא דאע\"ג דתקנה לראשונה כי הדר נפסקה שניה טהור מן המדרס דאם לא תקן לראשונה פשיטא שאם נפסקה השנייה דטהור מן המדרס וכן פירש בפט\"ו דשבת עלה קי\"ב והתוספות בשני מקומות הללו הסכימו לדינו של רש\"י דאף אם לא תקנה טמא מדרס. והנה מדברי רש\"י הללו נראה דס\"ל דאם נפסקו שתי אזניו טמא מגע מדרס לפי שעדיין תורת כלי עליו לשאר דברים ומקבל טומאה דאי הוה ס\"ל דאם נפסקו שתי אזניו בטל מתורת כלי לגמרי מאי קאמר דנקט ותקנה משום רבותא דסיפא דמשמע שהדין הוא אמת אלא שהיה פשוט הא אי לא הוה תני ותקנה לא הוה מצי למיתני דאם נפסקה השניה דטמא מגע מדרס אלא ודאי כדכתיבנא דס\"ל לרש\"י דאף נפסקו שתי אזניו תורת כלי עליו ומקבל טומאה כשאר הכלים וכן כתבו התוספות שזה הוא דעת רש\"י ודקדקו כן ממה שפי' בעירובין דטמא מגע מדרס משום דעדיין כלי הוא דחזי לתשמיש אחרינא ע\"כ ומדנקט משום דחזי לתשמיש אחרינא משמע דס\"ל דאף נפסקו שתי אזניו שאינו מקבל עוד טומאת מדרס עדיין כלי הוא ומקבל טומאת מגע מדרס דאי לא מיירי אלא בשתקן הראשונה קודם שנפסקה השניה למה לי משום דחזי לתשמיש אחר תיפוק ליה שעדיין תורת סנדל עליו ומקבל טומאת מדרס אם דרס עליו הזב אח\"כ והתו' דחו דברי רש\"י הללו דבהדיא תנן בסיפא דמתניתין דכלים לא הספיק לתקן את הראשונה עד שנפסקה השנייה טהור ע\"כ הרי בהדיא דנפסקו שתי אזניו אין בו שום צד טומאה כלל ולפ\"ז כתבו דמאי דנקט ברישא ותקנה הוא משום דבעי למיתני בסיפא נפסקה השניה טמא מגע מדרס ואם לא תקן הראשונה טהור אף ממגע מדרס ומיהו מאי דתנן בסיפא נפסקה שניה ותקנה האי ותקנה לאו דוקא אלא אגב דתני רישא ותקנה תני סיפא נמי ותקנה וכתבו עוד התוספות בעירובין שרש\"י עצמו חזר בו ופירש טמא מגע מדרס דעדיין כלי היא וחזי למילתא קמייתא דהא איתקנא ראשונה ע\"כ וראיתי לרש\"י בשבת שכתב כן אך שם כתב דמאי דנקט ברישא ותקנה הוא משום רבותא דסיפא כו' והם דברים סותרים אלו את אלו וכמ\"ש וצ\"ע. (א\"ה עיין בתוספות פרק הקומץ ובמ\"ש הרב המחבר לעיל פי\"ב מה' שאר אבות הטומאה דין י'). ודע דבשבת הביאו ברייתא א' דקתני נפסקו שתי אזניו טהור ר' יהודה אומר נפסקה פנימית טמא החיצונה טהור ורב יוסף אמר התם בשם ר\"י דהלכה כר' יהודה ורבינו לא הביא דברי ר' יהודה הללו ואדרבה מדהביא מתניתין דכלים כפשטה משמע דסבירא ליה דאין הלכה כר' יהודה דהא אליבא דר' יהודה לא מיתוקמא מתניתין אלא בסנדל שיש לו ארבע אזנים וד' תרסיותים וכדאיתא התם בגמרא ונראה שטעמו של רבינו הוא משום דהתם אמרינן דאמוראי פליגי אליבא דר\"י ורב חנן בשם רבי אבא אמר דאין הלכה כר' יהודה וסתמא דמתניתין דכלים אתיא דלא כר' יהודה וקי\"ל הלכה כסתם משנה ומש\"ה פסק דלא כר' יהודה ומיהו עדיין לא נתקררה דעתי בזה דהא רב פסק בהדיא הלכה כר' יהודה ובר\"י איכא פלוגתא דאמוראי וא\"כ היה לנו לפסוק כר' יהודה והדבר אצלי צריך תלמוד דאע\"ג דקי\"ל רב ור\"י הלכה כר' יוחנן ה\"מ היכא דפסיקא לן סברתו דר\"י אבל היכא דמספקא לן בסברתו דר\"י היה לנו לפסוק כרב ואולי שאני הכא דפשטא דסתם מתניתין דכלים אתיא דלא כרבי יהודה וצ\"ע. וראיתי להרב בעל תי\"ט שכתב דלדעת ר\"ש הא דתנן לא הספיק לתקן את הראשונה עד שנפסקה שניה טהור היינו טהור למפרע ומקבל טומאה מכאן ולהבא ע\"כ. ונראה דלא אמרה הר\"ש מעולם דודאי כל שנפסקו שתי אזניו טהור לגמרי ואינו מקבל טומאה כלל דבטל ליה מתורת כלי והר\"ש מיירי בשחזר ותקנו דטהור מטומאה דלמפרע ומקבל טומאה מכאן ולהבא ויש קצת ט\"ס בדברי הר\"ש וכוונת דבריו כמ\"ש. וראיתי לר\"ע שכתב גבי נפסק עקבו ניטל חוטמו או שנחלק לשנים דטהור מטומאה דלמפרע אבל מקבל טומאה מכאן ולהבא ע\"כ ודבריו תמוהים הם בעיני דודאי בהני בטל מתורת כלי דלא חזי לשום תשמיש כלל ואינו מקבל טומאה וכ\"כ ר\"ש וכן הוא דעת רבינו וכבר דחה הרב בעל תי\"ט דברי ר\"ע הללו יע\"ש. ודע דבמשנה זו דכלים תנן עוד סוליים שנפסק מ\"מ טהור ולא ראיתי לרבינו שהביא דין זה. תו תנן בתוספתא ניטל רוב הכף שלו טמא ניטל כל הכף שלו טהור ניטל א' מתרסיותיו טמא ניטלו שתי תרסיותיו טהור ע\"כ וברייתא זו הובאה בפרק אלו קשרים עלה קי\"ב וכעת לא ראיתי לרבינו שהביא חילוקי דינים אלו:
ודע דהתוספות בפרק אלו קשרים עלה קי\"ב הקשו דאמאי טמא מגע מדרס הא שבע לי' טומאה וליכא למימר כגון שדרס עליו הזב ברגלו יחף דבא לו מדרס ומגע מדרס יחד ובבת אחת לא אמרינן שבע ליה טומאה דא\"כ איכא פנים חדשות למגע מדרס כמו למדרס אלא ע\"כ אחר שנטלה הראשונה וניתקנה בא לו מגע מדרס כמו שפירש בקונטרס שנוגע בעצמו ואם כן נימא דשבע ליה טומאה ע\"כ. והנה כוונת דבריהם מבוארת דלפי' רש\"י דמגע מדרס הוא משום דנוגע בעצמו א\"כ כל שעתא ושעתא נוגע בעצמו וא\"כ במה שנגע לאחר שניטלה הראשונה ליכא פנים חדשות וכמבואר, עוד כתבו ולפי' הקונטרס קמא ניחא דאפילו נפסקו שתי אזניו טמא מ\"מ ע\"כ והנה כוונת דבריהם דלסברת רש\"י דס\"ל דאפילו נפסקו שתי אזניו מקבל טומאת מגע מצינו למימר דמאי דאמרינן הכא טמא מגע מדרס הוא בא' משני פנים או שנאמר שדרס עליו הזב ברגלו יחף ולפ\"ז בא לסנדל טומאת מדרס ומגע כאחד או שנאמר שאף שדרס הזב על המנעל והיו פשוטי כלי עץ מפסיקין בינו ובין הסנדל מ\"מ הסנדל נוגע בעצמו והוי טומאת מדרס ומגע מדרס באים כאחד ולא תיקשי דאמאי לא אמרינן פנים חדשות לגבי מגע מדרס משום דלגבי מגע אפילו נפסקו שתי אזניו מקבל טומאה במגע והתוספות לא נחה דעתם בזה לפי שבדיבור הקודם דחו דברי רש\"י הללו והוכיחו מסיפא דמתניתין דכלים דנפסקו שתי אזניו אינו מקבל שום טומאה שבעולם ותירצו בשם ה\"ר שמעון דלא אמרינן שבע ליה טומאה כשהטומאה באה לו מגופו כמו הכא שטומאת מגע באה לו שנגע בעצמו כדפירש בקונטרס ולפי' אתיא כר\"מ דאמר טומאת בית הסתרים מטמא דמה שנוגע בעצמו טומאת בית הסתרים היא ע\"כ והנה כפי דברי ה\"ר שמעון לאחר שניטלה הראשונה באה לו טומאת מגע מדרס וכמבואר והתוס' דחו דברי הר\"ש הללו משום דבפרק בהמה המקשה ובפרק העור והרוטב מוכח דלא קי\"ל כר\"מ דאית ליה דטומאת בית הסתרים מטמא ולדבריו מתניתין דכלים אתיא כר\"מ עוד כתבו דרש\"י בפ\"ב דעירובין פירש דבשעת פרישתו דאוזן קיבל טומאה מאביו ע\"כ והנה כפי דברי רש\"י הללו נתיישב הכל דלא שייך הכא שבע ליה טומאה לפי שטומאת מגע באה לסנדל לאחר שנפסקה השניה שטהרה מטומאת מדרס קבלה טומאת מגע מן האוזן שנגעה בו והתוספות דחו דברי רש\"י הללו משום דבפרק בהמה המקשה אמרינן דבעינן באות מבגד גדול ע\"כ כלומר לאפוקי הכא דאוזן אחר שנפרשה אין בה טומאת מדרס כלל וכתבו התוספות בשם ר\"י דכשתיקן אוזן ראשונה באה לו לאוזן טומאת מדרס ומגע מדרס יחד והסנדל בטל לאוזן דאי אפשר להיות טומאה לזה בלא זה ע\"כ וכוונתם מבוארת דלאוזן כשתקנה באה לה טומאת מדרס ומגע מחמת שנגעה בסנדל יחד ובבת אחת לא אמרינן שבע ליה טומאה ופנים חדשות לא שייך הכא דהא באה טומאת מגע לאחר שנפסקה הראשונה והסנדל בטל לגבי האוזן וכיון שבאה לאוזן טומאת מגע באה לסנדל ג\"כ טומאת מגע דא\"א להיות טומאה לזה בלא זה (א\"ה עיין לעיל פי\"ב מהלכו' שאר אבות הטומאות דין י') והתוס' בפ\"ב דעירובין האריכו עוד בזה ודבריהם צריכים ביאור והנני מבארם והנה בתחלה הקשו מתי בא לו מגע מדרס דאם בא לו מגע מדרס ומדרס יחד כגון שדרס עליו הזב ברגלו יחף או אפילו במנעל ולא הפסיק בפשוטי כלי עץ אם כן איכא פנים חדשות למגע מדרס כמו למדרס כו' ובפרק אלו קשרים פירש\"י דטמא מגע מדרס לפי שנגע בעצמו כשהיה אב הטומאה ולא נהירא דלא קי\"ל כר\"מ וכו' ע\"כ כלומר דאי הוי קי\"ל כר\"מ ניחא דה\"א דטומאת מגע באה לו מחמת שנגע בעצמו לאחר שנפסקה הראשונה דהשתא ליכא פנים חדשות לגבי מגע וכמ\"ש לעיל עוד הביאו דברי רש\"י שפי' דבשעת פרישתו קיבל טומאה מאביו ודחו דבריו מההיא דפרק בהמה המקשה וכמ\"ש לעיל עוד כתבו ואין לומר בכשתיקן אוזן ראשונה לאחר שתפר חצי' נעשית מחוברת בא לו טומאת מדרס שבטלה לסנדל וכשחזר ותפר חצי' השניה באה לסנדל מגע מדרס מן האוזן ותו ליכא פנים חדשות ע\"כ והנה כוונת דבריהם היא דכשנפסק האוזן הראשונה ותפר חציה משתפר חצייה ונעשית מחוברת לסנדל כבר בא לאוזן טומאת מדרס שבטלה לסנדל ומשתפר חצי' השנייה בא לסנדל מגע מדרס מן האוזן והא לא חשיב טומאת בית הסתרים לפי שעדיין לא היה חצי' השניה תפורה בסנדל וחשיב כאלו באה לסנדל טומאה ממקום אחר אלא שלזה הקשו דא\"כ תפשוט בעי' דהקומץ דלא אמרינן שבע לי' טומאה ע\"כ, ודע שכפי מ\"ש לעיל בסי' ל\"ט (א\"ה תמצאנו בפי\"ב מהל' שאר אבות הטומאה יע\"ש) דאליבא דכ\"ע בזה אחר זה מטומאה חמורה לטומאה קלה דאמרינן שבע לי' טומאה לא הוו להו לתוס' למימר תפשוט בעיא דהא אליבא דכ\"ע בכי האי גוונא אמרינן שבע לי' טומאה וכמ\"ש לעיל וצ\"ע ועוד כתבו התוס' ולה\"ר שמעון דמפרש דלא אמרינן שבע ליה טומאה היכא דטומאה באה לו מגופו א\"ש ע\"כ ונראה דהתוס' דקדקו בדבריהם לומר ולהר\"ש דמפרש ולא כתבו וה\"ר שמעון מפרש כמו בפרק אלו קשרים משום דה\"ר שמעון ס\"ל דטומאת מגע באה לסנדל מצד מה שנוגע בעצמו דס\"ל דטומאת בית הסתרים מטמאה וס\"ל דטומאת מגע דסנדל הוא משום שנוגע בעצמו לאחר שנפסקה האזן הראשונה דליכא פנים חדשות לגבי טומאת מגע ושבע ליה טומאה ליכא למימר כיון שנגע בעצמו והתוס' כבר דחו דברים הללו משום דלא קי\"ל כר\"מ דאית ליה דבית הסתרים מטמא וא\"כ כבר נדחו דברי ה\"ר שמעון אך כוונת התוס' היא ליישב פירושם שכתבו דכשתפר חצי' השניה באה לסנדל טומאת מגע מן האזן והוקשה להם דאמאי לא אמרינן שבע ליה טומאה וכתבו דלפי מ\"ש ה\"ר שמעון ניחא כלומר דלא שייך הכא שבע ליה טומאה כיון שהסנדל קיבל טומאה מהאזן שהוא מגופו והשתא הוי כוותיה דר\"ש ולא מטעמיה דאיהו סבר דטומאת מגע היא טומאת בית הסתרים שנוגע בעצמו ולא היא דההיא ודאי לא חשיב טומאה דלא קי\"ל כר\"מ אלא הכא הוי טעמא משום דהסנדל נוגע באוזן קודם שתפר חצי' השניה. עוד תירצו דלאזן בא מגע מדרס ומדרס יחד כשתפרה לסנדל והסנדל בטל לאוזן דאי אפשר להיות טומאה לזה בלא זה ע\"כ ותירוץ זה הוא כדמותו בצלמו מה שכתבו בפרק אלו קשרים בשם ר\"י. עוד כתבו בשם ריצב\"א דלא שייך גבי מגע פנים חדשות דאפילו נפסקו שתי אזנים ראוי לקבל טומאת מגע אם מייחדו לתשמיש אחר ולא נתבטל תורת יחוד מכאן דכל שעה ושעה מתקנו ודעתו להשתמש בו אבל לנועלו אם נפסקו שתי אזנים אפילו מייחדו בטלה דעתו אצל כל אדם ע\"כ. וכוונת דברי ריצב\"א הללו דלעולם דמיירי בשדרס עליו הזב ברגלו יחף או אפילו במנעל ולא הפסיק בפשוטי כלי עץ דבאה לו טומאת מדרס ומגע מדרס כאחד דלא אמרינן שבע ליה טומאה וכדאיתא בפרק הקומץ וכ\"ת אמאי לא אמרינן פנים חדשות לגבי מגע כי היכי דאמרינן לגבי מדרס לזה תירץ דלגבי מגע לא שייך לומר פנים חדשות כיון דמהני ליה יחוד ולדברי רש\"י שכתב שטומאת מגע בא לו מצד שנוגע בעצמו וס\"ל דמתניתין דכלים אתיא כר\"מ דאית ליה דטומאת בית הסתרים מטמא אלא שקשה עליו ממ\"נ אם טומאת מגע זו היא קודם שנפסקה הראשונה שבאה לו טומאת מדרס וטומאת מגע כאחד אף שדרס עליו במנעל והפסיק בפשוטי כלי עץ ובאה לו טומאת מגע מצד שנוגע בעצמו א\"כ איכא פנים חדשות לטומאת מגע כמו לטומאת מדרס ואם טומאת מגע באה לו לאחר שנפסקה הא' דהשתא ליכא פנים חדשות לגבי מגע תיקשי ליה דהא שבע ליה טומאה ולפי דברי ריצב\"א הללו ניחא דלעולם דטומאת מגע באה לו מצד עצמו קודם שנפסקה הראשונה ולא שייך גבי מגע פנים חדשות כיון דמהני יחוד וכמו שכתבנו. הכלל העולה ממה שכתבנו דלפי מה שכתב רש\"י ז\"ל בשבת ולפי דעת ה\"ר שמעון מתניתין דכלים אתיא כר\"מ ולית הלכתא כוותיה אך רבינו דס\"ל דלית הלכתא כר\"מ וכמבואר בדבריו בכמה מקומות ופסקה למתני' דכלים והנראה דס\"ל כתירוצא דר\"י דלאזן באה מגע מדרס ומדרס יחד כשתפרם לסנדל והסנדל בטל לאזן וכן נראה שהיא דעת הרא\"ש בפרק ח\"י דכלים משנה ו' עלה דמתניתין דמטה וכן פירש שם רבינו עובדיה גבי מטה וסנדל כדברי התוספות שכתבו בשם ר\"י יע\"ש: " + ] + ], + [ + [ + "ולא יהיה הכלי מחוסר מעשה וכו'. תנן בר\"פ י\"ד דכלים ר\"ע אומר המחוסר חטיפה טמא והמחוסר לטישה טהור והמתבאר מדברי רבינו הוא שהחילוק בין חסר מעשה אומן לחסר מעשה הדיוט: " + ], + [], + [ + "כלי מתכות כו'. בפ\"ק דחולין (דף כ\"ה) מחוסר כיסוי טמא ועיין במ\"ש הר\"ש רפי\"ד דכלים: " + ], + [ + "מחט שלא ניקבה כו'. חילוקי דיני מחט הללו נתבארו בפרק כל הכלים (דף קכ\"ג) ועוד מתבאר שם דאפילו אם מתחלה היה דעתו לנקבה ואח\"כ נמלך שלא לנקבה מקבלת טומאה: " + ], + [], + [], + [], + [], + [], + [ + "ואין עולין מידי טומאה אלא בשינוי מעשה. (*א\"ה עיין מ\"ש הרב המחבר לעיל פ\"ב מהלכות אלו דין א' ולקמן פכ\"ד מהלכות אלו דין ז'): " + ], + [ + "כמו שביארנו למעלה כו'. רפי\"ד מהלכות טומאת אוכלין ורפ\"ב מהלכות אלו ובפכ\"ה דין י\"א ופ\"א מה' פסולי המוקדשין ועיין בסוף פ\"ג מה' טומאת אוכלין: " + ] + ], + [], + [ + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [ + "היתה של עץ ומצופה מתכת טהור. הר\"ש פי' דמצופה דמתניתין היינו שהקלוסטרא מברזל טהור וצפוייה ממתכת טמאה ומש\"ה טהורה דבתר עיקרה אזלינן וכן פירש במצופה דכוש ותימה דלקמן ולדבריו היתה של עץ ומצופה מתכת מקבל טומאה דבשני מינים בתר הציפוי אזלינן וכמ\"ש הר\"ש ר\"פ כ\"ב דכלים וכ\"כ שם התיו\"ט אבל רבינו אזיל לשיטתיה שכתב לעיל פ\"ד דין ד' והר\"ש אזיל בשיטת הראב\"ד ז\"ל ועיין שם: " + ] + ], + [ + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [ + "ואם התקינה ללפוף עליה וכו'. והא דאמרינן בפרק כל הכלים (דף קכ\"ג) תרגמה אביי בגולמי עסקינן זימנין דמימליך עלייהו ומשוי להו מנא אבל היכא דניטל חורה או עוקצה אדם זורקה לבין גרוטאות אין הכוונה דהיכא דניטל חורה לא מהני יחוד אלא דבגולמי שכיח דמימלך ומש\"ה חשיב כלי לגבי שבת אף בלא יחוד אבל היכא דניטל חורה לא שכיח שיתקננה ללפוף אלא אדם זורקה בין גרוטאות ומש\"ה לא חשיב כלי לשבת בלא יחוד אבל אם יחדה פשיטא דחשיב כלי אף לענין טומאה אך התוספות שם כתבו דניטל חורה לאו מנא הוא אפילו ע\"י יחוד וקשה מהך מתני' דאם התקינה ללפוף עליה דטמאה שוב ראיתי להתוספות בפרק במה טומנין (דף מ\"ט) ד\"ה לא שכתבו בשם ר\"י דהך מתניתין איירי בשעשה בה שום שינוי ותיקון למיתוח אבל בייחוד בעלמא למיתוח אינה טמאה וכ\"כ בפרק אלו טריפות (דף נ\"ה) ד\"ה שיעורן ועיין בתוספות פרק דם חטאת (דף צ\"ד): " + ], + [], + [ + "מחט שהעלה חלודה כו'. בפרק במה בהמה (דף נ\"ב) אמרי דבי רבי ינאי והוא שרישומה ניכר ועיין ברש\"י שם ובהר\"ש פי\"ג מ\"ה ולא ידעתי למה השמיטו רבינו: " + ] + ], + [ + [], + [ + "ומפני מה גזרו על כלי מתכות כו'. עיין בהר\"ש רפ\"ב דכלים שנתן טעם למה גזרו גזירה זו בכלי מתכות דוקא ולא בשאר כלים ועיין בהרב בעל תוי\"ט ריש פרק י\"א דכלים ובפ\"ק דשבת (דף ט\"ז) איכא תרי טעמי ואמרינן דאיכא בינייהו דרצפינהו מרצף ונראה דרבינו ס\"ל כפירוש ראשון דפירש\"י ומש\"ה סתם דלעולם חוזרים לטומאתם הישנה: " + ], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [ + "כלי מתכות שנטמא כו'. בע\"ז (דף נ\"ב) בעיא דרב המנונא ולא איפשיטא: " + ] + ], + [ + [], + [], + [], + [ + "כלי חרס שנגעו וכו'. כתב הראב\"ד ז\"ל כבר כתבתי במקום אחר וכו' והוא בפרק ז' מהלכות שאר אבות הטומאות דין ג' יע\"ש: נגעו אוכלין ומשקין באחורי כלי חרס וכו'. (א\"ה עיין לעיל פרק א' מהלכות אלו דין י\"ג): " + ] + ], + [], + [], + [], + [ + [ + "כל ידות הכלים הרי הם ככלים כו'. ידות הכלים שהם ככלים נפקא לן בריש העור והרוטב מדכתיב גבי תנור לכם לכל שבצרכיכם לרבות את הידות ואע\"ג דהאי קרא בכלי חרס כתיב ודין זה דידות הוא בכל הכלים וכמו שמתבאר מדברי רבינו פרק ך' מהלכות אלו וכל הכלים לא גמרי מכלי חרס משום דאיכא למימר מה לכלי חרס שכן אין לו טהרה במקוה כבר כתבו שם ד\"ה מעיקרא דדרשינן בת\"כ והנוגע בהן לרבות את הידות ולשאר כלים איצטריך. וראיתי להרשב\"א בחידושיו ריש פרק העור והרוטב שכתב איכא דקשיא ליה ומי עדיף יד מגבו של חרס ותירצו בתוספות דגזירת הכתוב היא ע\"כ. ונראה שהקושיא היא משום דמפשט הסוגיא מוכח דכי דרשינן ידות גבי כלי חרס הוא אף להכניס שאם נטמא ידו נטמא כל הכלי ומש\"ה הקשו דמי עדיף יד מגבו דקי\"ל דאין כלי חרס מקבלים טומאה מגביהן אבל אם היינו אומרים דמאי דמרבינן ידות הוא להוציא שאם נטמא הכלי ונגעו אוכלין ביד שנטמאו האוכלין ליכא קושיא כלל דהא גבי כלי חרס קי\"ל שאם נטמא תוכו נטמא גבו ומטמא אחרים מגבו וכמו שכתב הרשב\"א בחידושיו פ\"ק דחולין עלה כ\"ד אלא ודאי כדכתיבנא ותירצו התוספות דגזירת הכתוב היא דיד עדיף מגבו. עוד כתב בשם הרמב\"ן דהכא ביד חלולה כגון שנטמא מאוירו וכשנטמא היד נטמא הכלי עוד כתב דמיירי ביד של עץ או של אבן ומחוברת בו באוירו ע\"כ. והנה תירוץ זה האחרון הוא תמוה וכמו שתמה שם הרשב\"א דכיון שאין יד האבן והעץ חלולין היאך הם בעצמם מקבלים טומאה וכתב שתירוץ התוספות נראה ביותר ומדברי רבינו יראה לי דלא ס\"ל לא כתירוץ התוספות ולא כתירוץ הרמב\"ן אלא דס\"ל דכי נתרבו ידות לכלי חרס היינו להוציא דוקא שאם נטמא התנור נטמא היד ואוכלין שנגעו ביד נטמאו וזהו שכתב לפיכך האבן היוצאת מן התנור כו' ואם נטמא התנור והכירה נטמאו אבנים אלו ואוכלין ומשקין הנוגעים באבנים אלו נטמאו ע\"כ. וכן בריש פ\"ך שהביא שם דיני ידות פירש שם דהיינו שאם נטמא הכלי נטמא היד ואוכלין שנגעו ביד נטמאו ובריש פ\"א מהלכות טומאת אוכלין שהביא שם דין ידות אוכלים פירש שם דהיינו להכניס ולהוציא וכמו שכתב כל שהוא יד מתטמא ומטמא נראה דס\"ל דידות דכלי חרס לא איתרבו אלא להוציא אבל לא להכניס והיינו טעמא משום דלא עדיפי מגבו ומ\"ש רבינו בריש פ\"ק שכל ידות הכלים הרי היא חשובה כגוף הכלי להתטמא ולטמא ע\"כ ולשון זה דמתטמא ומטמא הוא לשון המורגל בכל דבר שמכניס ומוציא וכמו שנתבאר במסכת עוקצין וזה הלשון עצמו נקט רבינו גבי ידות אוכלים מ\"מ נראה דהכא אין פירושו אלא להתטמא מחמת הכלי ולטמא האוכלים שנגע בו וכמו שסיים דבריו לפיכך כו'. ואם נפשך לומר שפשט דברי רבינו שכתב להתטמא ולטמא הוא להוציא ולהכניס כמשמעותו בכל המקומות אף אתה אמור דרבינו בפרק זה מיירי בידות דכל הכלים בין דחרס בין בשאר דברים ודוקא בידות דכלי חרס הוא מה שכתבנו דלא איתרבו להכניס אבל בידות דשאר כלים פשיטא דאיתרבו אף להכניס וכמו שכתב רבינו באותו פרק דין י\"ג גבי מקל שאם נגעה טומאה במקל נטמא הקורדום והטעם הוא מבואר דרחמנא רבי לידות שיהיו חשובות כגוף הכלי ובכלי חרס דאפילו הכלי עצמו אינו מקבל טומאה מגבו פשיטא דכי אתרבי ליה יד לא הוי אלא להוציא אבל שאר כלים דמקבלים טומאה מגביהם כי איתרבי להו יד הוי להכניס ולהוציא מאחר שחשוב היד כגוף הכלי והשתא אתו דברי רבינו כפשטן דבתחילה כתב דהיד היא חשובה כגוף הכלי להתטמא ולטמא דהיינו להוציא ולהכניס וכשחזר ופרט הדברים פירש אותם כל אחד כפי הראוי דגבי כלי חרס דלא שייך להכניס פירש דהיינו להוציא וגבי שאר כלים דשייך להכניסם פי' דאיתרבו אף להכניס. ודע שמה שכתבנו לדעת רבינו [דלא] איתרבו ידות דכלי חרס להכניס כן כתבו התוספות בסוף פ\"ק דחולין עלה כ\"ד ד\"ה וגבו דלא אמרינן יד להכניס בכלי חרס והביאו ראיות לזה וכן כתבו בפ\"ג דנדה עלה כ\"ז ד\"ה מן ובפ\"ו דבכורות עלה ל\"ח ד\"ה הרי ולפ\"ז יש לתמוה על מה שכתב הרשב\"א בשם התוס' דגזירת הכתוב היא דמשמע דס\"ל דאיתרבו ידות לכלי חרס אף להכניס וזהו הפך מה שכתבו במקומות שכתבנו. וסבור הייתי לומר דלעולם קושטא דמילתא היא דלא איתרבו ידות דכלי חרס להכניס אלא שמתחילת הסוגיא דפרק העור והרוטב משמע דס\"ל לתלמודא דאיתרבו ידות אף להכניס וכן נראה מדברי התוספות דבכורות ודנדה שכתבנו דס\"ל דמסוגיא זו נראה דבתחילה הוה ס\"ל דאיתרבו ידות אף להכניס ועל זה הוקשה להם דהיכי הוה ס\"ד למימר הכי וכי עדיפי מגב ותירצו דהוה אמינא דגזירת הכתוב היא אבל לעולם דלפי המסקנא לית לן למשכוני נפשין ולמימר דאיתרבו להכניס ושהיא גזירת הכתוב אלא אמרינן דלא איתרבו אלא להוציא וכפשטא דתוספתא דקאמרה דאין טומאה לכלי חרס אלא מאוירו ובהיסטו ומיירי אף שיש לו יד וכן מאי דכתב רחמנא דאם יש צמיד פתיל עליו שהוא טהור מיירי אף בכלי חרס שיש לו יד משום דלא איתרבו ידות לכלי חרס כ\"א להוציא אבל לא להכניס ונ\"ל דמשכחת יד לכלי חרס להכניס וכגון שנטמא היד במשקין טמאין ולסברת רבינו שכתב בפ\"ז מהלכות אבות הטומאה דמשקין טמאים מטמאים כלי חרס מאחוריהם. שוב ראיתי דהא ליתא שהרי כתב רבינו סוף הלכות אלו דליכא טומאת משקין לידות הכלים וזה פשוט: " + ] + ], + [], + [], + [], + [ + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [ + "מטה שהיתה טמאה וכו'. תנן בפרק י\"ט דכלים משנה ד' נישא הזב על המטה ועל המיזרן מטמא שנים ופוסל אחד דר\"מ רי\"א נישא הזב על המטה ועל המיזרן י' טפחים מטמא ב' ופוסל אחד מעשרה ולחוץ מטמא א' ופוסל אחד נישא על המיזרן מעשרה ולפנים טמא מעשרה ולחוץ טהור ע\"כ. ורבינו לא כתב מטמא שנים כו' ונראה מדבריו שכל שהוא עד עשרה טפחים הרי הוא כמדרס ממש ומטמא אדם וכלים כדין כל אב הטומאה ואדם הנוגע במיזרן מטמא בגדים ואוכלין להיות תחילה וכדכליל לן רבי יהושע בפרק ה' דזבים דכל המטמא בגדים מטמא אוכלין להיות תחילה. ולפי זה היה אפשר לפרש דהא דאמרינן מטמא שנים ופוסל אחד היינו אדם הנוגע במיזרן דמטמא שנים ופוסל אחד קודם פרישתו מן המיזרן וכדתנן פרק ה' דזבים מ\"ז הנוגע בזב או בזבה כו' במשכב ובמושב מטמא שנים ופוסל אחד ה\"נ כיון דמיזרן זה נידון כמטה אפשר לפרש דאדם הנוגע במיזרן מטמא שנים ופוסל אחד ואף דלא חילק בין קודם שפירש לאחר שפירש לפי שאין זה מעניני דמסכת זו וכבר נתבאר במסכת זבים וכל עצמו של תנא לא בא ללמדנו אלא שהמיזרן נידון כמטה. אך מדברי רבינו בפירוש המשנה נראה דמטמא שנים לא קאי על אדם הנוגע במיזרן כי אם על המיזרן עצמו שמטמא שנים ופוסל אחד שכתב שהאב כאשר נגע בו דבר יהיה טמא ויהיה זה הדבר ראשון לטומאה ואשר נגע בראשון שני ואשר נגע בשני שלישי והשורש אצלנו הראשון והשני טמאים ומטמאים והשלישי פסול ע\"כ. ואע\"ג דמשכחת לה שיטמא שלישי ויפסול רביעי כגון אדם שנוגע במשכב ובשעת מגעו נגע באוכלין והוו האוכלין ראשון לטומאה והם מטמאים לאוכלים שניים ואוכלין שניים פוסלין שלישי ונמצא שהוא מטמא שלשה דהיינו האדם ושני האוכלין מ\"מ תנא באוכלין קא מיירי דמטמא ואוכלין שנגעו במשכב הוו ראשון אפילו בעודם מחוברים למשכב וכמבואר. וע\"כ מוכרחים אנו לומר דמטמא שנים קאי על המיזרן ולא על האדם הנוגע בו מדתני מי' ולחוץ מטמא שנים ופוסל אחד והתם א\"א לפרש כי אם על המיזרן עצמו שמטמא שנים ופוסל אחד כדין כל ולד הטומאה אבל אדם הנוגע בעשרה ולחוץ אינו טמא כלל דכיון דמי' ולחוץ הוי ולד אינו מטמא אדם וכלים דהא קי\"ל דאין אדם וכלים מקבלים טומאה כי אם מאב הטומאה וכמבואר. וכיון דבבא דמטמא אחד קאי על המיזרן בבא דמטמא שנים נמי קאי על המיזרן אבל לעולם לענין דינא אדם הנוגע במיזרן מטמא שנים ופוסל אחד כדין כל נוגע במשכב שהרי כתב רבינו דמיזרן עד עשרה טפחים הוא אב הטומאה כטומאה עצמה. עוד נ\"ל מדברי רבינו שכל שנישא הזב על המטה ובאותה שעה היה המיזרן כרוך על המטה אף שפירש אח\"כ המיזרן מן המטה מכל מקום עדיין המיזרן בטומאתו הראשונה והוא אב הטומאה כמקדם. והא דתנן מטה שהיתה טמאה מדרס וכרך לה מיזרן כולה טמאה מדרס פירשה היא טמאה מדרס והמיזרן מגע מדרס שאני התם דבשעה שנטמאת המטה לא היה המיזרן כרוך עליה אבל היכא דבשעת דריסת הזב על המטה היה המיזרן כרוך על המטה אף אם פירש אח\"כ לא נפיק מטומאתו הראשונה. והיינו דתנן מטה שכרך לה מיזרן ונגע בהם המת טמאים טומאת שבעה פירשו טמאים טומאת שבעה. ותנן נמי מטה שהיתה טמאה טומאת שבעה וכרך לה מיזרן כולה טמאה טומאת שבעה פירשה היא טמאה טומאת שבעה והמיזרן טמאה טומאת ערב. הרי שיש חילוק בין היות המיזרן מחובר עם המטה בשעה שנטמאת המטה להיכא שנתחבר אחר כך ופשיטא שאין חילוק לגבי האי מילתא בין טומאת מדרס לשאר הטומאות: " + ], + [], + [], + [ + "כרע שהיתה טמאה כו'. עיין במ\"ש הראב\"ד ספכ\"ז מהלכות אלו: " + ] + ], + [ + [ + "בד\"א בבגדי צמר כו'. חילוקים אלו מבוארים בפרק במה מדליקין בסוגיא דשלש על שלש יע\"ש. ומ\"ש אבל האורג בגד בפני עצמו כל שהוא כו' כתבו התוספות בפרק הנזכר (דף כ\"ו) ד\"ה אין בו דדוקא כשאין בדעתו לארוג בו יותר אבל אם יש בדעתו לארוג בו יותר אם אין בו שלש על שלש טהור וכן נראה מדבריהם (בדף ס\"ג) ד\"ה מנין יע\"ש: " + ], + [], + [], + [], + [], + [ + "מטפחות הספרים המצויירות כו'. (*א\"ה עיין במ\"ש הרב המחבר לעיל פ\"ב מהלכות אלו דין א'): " + ], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [ + "טלית של עני וכו'. רבינו לא חילק בין עניים לעשירים לענין שיעור הבגד ובפרק ג' דשבת (דף מ\"ז) אמרינן בגדי עניים לעניים בגדי עשירים לעשירים אבל דעניים לעשירים לא וכתבו התוספות שם דלעניין מדרס הוא דיש חילוק דעניים אפילו פחות משלש על שלש טמא מדרס וכ\"כ בפ\"ג דמסכת עירובין (דף כ\"ט) ד\"ה בגדי ועיין בהר\"ש פרק כ\"ח דכלים משנה ח' שהאריך בזה ועיין במ\"ש התוספות פרק דם חטאת (דף צ\"ה) ד\"ה מעיל שנטמא מכניסו כו': " + ], + [ + "מטליות שאין בהם שלשה על שלשה כו'. עיין פרק קמא דסוכה (דף י\"ז) ובתוספות שם ד\"ה דלא ובפרק ט' דנדה (דף ס') ובתוספות שם ד\"ה במטלניות ועיין במ\"ש הר\"ש פרק כ\"ח דכלים אמתניתין דבגדי עניים ודו\"ק: " + ] + ], + [ + [ + "וזה כלל גדול וכו'. עיין בפרק שאחר זה דין י\"א ובפכ\"ה דין י\"ט: " + ], + [], + [ + "השק שיעורו וכו'. עיין בתוספות פרק יש נוחלין (דף קי\"א) ד\"ה דין ודו\"ק. ומ\"ש בד\"א בקרע אחד כו'. עיין בפ\"ק דסוכה (דף י\"ז) ובתוספות שם ועיין במ\"ש התוספות שבת (דף ע\"ז) ד\"ה הואיל ובמ\"ש הר\"ש פכ\"ז דכלים מ\"ג ומ\"ד ודו\"ק: " + ], + [ + "המחבר שני טפחים כו'. תנן בפרק כ\"ז דכלים מ\"ג העושה שנים מן הבגד ואחד מן השק שלשה מן השק ואחד מן העור ד' מן העור ואחד מן המפץ טהור ה' מן המפץ ואחד מן העור ד' מן העור ואחד מן השק שלשה מן השק ואחד מן הבגד טמא זה הכלל כל שחבר לו מן החמור ממנו טמא מן הקל ממנו טהור ע\"כ ופירושה מבואר דקל הוא דבעי שיעור מרובה וחמור הוא מאי דסגי ליה בשיעור מועט וכתב הר\"ש דדוקא בסדר הזה מצטרפין דהיינו הבגד והשק השק והעור העור והמפץ אבל בגד ועור או בגד ומפץ או שק ומפץ אין מצטרפין דהמחברן בטלה דעתו אצל כל אדם וכ\"כ רבינו עובדיה וכן כתבו התוספות בפרק כלל גדול עלה ע\"ו ד\"ה הבגד וכן נראה מדברי רש\"י בפ\"ק דסוכה עלה י\"ז ושכתב הבגד והשק הואיל וממשן קרוב להיות שוה מצטרפין כו' וכ\"כ התוספות שם ד\"ה ותני אלא דבטעמא דמילתא שינו את טעמם ממה שכתבו בפרק כלל גדול דהתם כתבו כטעמיה דהר\"ש דכיון דלא דמי כלל לא הוי חיבור והמחברן בטלה דעתו אצל כל אדם והכא כתבו דדוקא כסדר הזה לפי ששיעורן קרובים זה לזה אבל בגד ועור או שק ומפץ דשיעורן רחוקין זה מזה אין מצטרפין ע\"כ. ומיהו כתבו בסוף דבריהם דמדקתני במתניתין זה הכלל וכו' דלא איצטריך משמע דאתא לרבויי דלאו דוקא קתני במתניתין דמצטרפין כסדר הזה ע\"כ. והרב בעל תיו\"ט דחה הכרח זה יע\"ש ורבינו העתיק משנתנו כצורתה ואין להכריע מדבריו לשום צד. ודע דבסוף פ\"ד דמעילה עלה כ\"ב תנן הבגד והשק השק והעור העור והמפץ מצטרפין זה עם זה א\"ר שמעון מה טעם מפני שהן ראויין ליטמא במושב ע\"כ וכתב הר\"ש בפכ\"ז מכלים דהך דקאמר ר\"ש מה טעם לא איצטריך למדרס דאפילו כופת שאור שיחדו לישיבה טמא כדאיתא בפרק העור והרוטב שהמדרס תלוי ביחוד דבר הראוי למדרס אלא לטמא מת איצטריך דאע\"ג דלא שוו בשיעורייהו יש לו ליטמא כיון דשויי' למילתא אחריתי ואע\"ג דהמפץ לא שייך אלא למדרס דאין מפץ טמא במת אלא א\"כ מיוחד למדרס מ\"מ בגד ושק ועור איירי נמי במת אפילו באין מיוחד למדרס ע\"כ. ונראה דאף לפי מה שכתבנו דאין מצטרפין אלא כסדר השנוי ניחא דאם חיבר בגד ועור לא חזי למדרס כלל ואף אם יחדו בטלה דעתו אצל כל אדם ולא הוי חיבור משום דלא דמו כלל להדדי וכ\"נ מדברי התוספות בפרק כלל גדול עלה ע\"ו ד\"ה ואמר שכתבו תימה לר\"י דמה צריך להאי טעמא דהא כיון דמצטרפין זה עם זה א\"כ ראוי לחברן וחזו למדרס וכיון דחזו למדרס פשיטא דמצטרפי לטומאת מדרס כו' ע\"כ אלמא דדוקא משום דראוי לחברן הא אם אינו ראוי לחברן כגון הבגד והעור פשיטא דלא חזו למדרס אף אם יחדם לכך אך כפי הטעם שכתבו בפ\"ק דסוכה דהא דאין מצטרפין אלא כסדר השנוי הוא משום דשיעורן קרובין אבל בגד ועור או שק ומפץ דשיעורן רחוקין זה מזה אין מצטרפין ע\"כ דמשמע דלאו משום דאין דרך בני אדם לחברן אלא כיון דרחוקין הם זה מזה בשיעורם אין מצטרפין נראה לי דדוקא לטומאת מת הוא דאינם מצטרפים אבל למדרס אפילו שהן רחוקים זה מזה בשיעורם מצטרפין כיון שיחדם למדרס מידי דהוה אכופת שאור שיחדו לישיבה דטמא מדרס. ודע שסיים הר\"ש והא דקתני שנים מן הבגד ואחד מן השק טהור יתכן דאפילו במת טהור אם נגע בשק ולא נגע בבגד ואם נגע בבגד הבגד טמא והשק טהור ע\"כ. והנה כוונת דבריו היא שהוקשה לו כפי מ\"ש דמתניתין איירי בטמא מת היכי קתני שנים מן הבגד ואחד מן העור טהור והא לטומאת מת בבגד סגי בשלש על שלש וא\"כ דל מהכא צירוף דשק הרי הבגד מקבל טומאה דהא איכא ביה שלש על שלש ותירץ דיתכן לומר דאף במת טהור אם נגע בשק דאז השק והבגד טהורים לפי שאין השק מקבל טומאה אפילו ממת בפחות מד' טפחים ואם נגע בבגד הבגד טמא כדינו כיון שיש בו שיעור בגד לטומאת מת והשק טהור כיון שאין בו כשיעור ולפי זה איכא לאתמוהי טובא מההיא דתנן בפי\"ז דכלים מי\"ג ובריש פי\"א דנגעים העושה כלים מן הגדל שבים וחיבר להם מן הגדל בארץ אפילו חוט אפילו משיחה דבר שהוא מקבל טומאה טמא ע\"כ (א\"ה עיין לעיל פ\"א מהלכות אלו דין ג'). והנה קודם כל דבר ראיתי לפרש הערה אחת דקשיא לי עלה דהך דכלים ונגעים מההיא דתנן בפרק קדשי מזבח עלה נ\"א כלל א\"ר יהושע כל שטומאתו ושיעורו שוין מצטרפין כו' והכא היאך מצטרפין דבר הגדל בים עם דבר הגדל בארץ והנראה דלא דמו כלל לההיא דרבי יהושע דהתם מיירי בשני דברים שמקבלין טומאה אלא שהם חלוקים בטומאתם כגון שזה טומאת ערב וזה טומאת שבעה או שחלוקים בשיעורם שזה שיעורו כזית וזה כעדשה ועל זה אמר רבי יהושע דאינם מצטרפין כלל אבל הכא לא מן השם הוא אלא דכל דבר הגדל מהים מיעטו הכתוב מכל הטומאות ולא נתן בו שיעור כלל אלא שחזר הכתוב וריבה אותו ואומרו או בעור להביא את שחיבר לו מן הגדל בארץ לומר דכיון שהוא מחובר כדרך חיבורו לטומאה נחשב הכל כאילו גדל בארץ והכל מקבל טומאה ולענין שיעורם הכל לפי מה שהוא אם חיבר בגד הנעשה מצמר הגדל בים עם הגדל בארץ שיעורו שלש על שלש בין הכל ואם חיבר עור דגים עם עור בהמה שיעורו חמש על חמש כדין עור דעלמא. ומ\"ש דהיכא דחיבר בגד עם בגד דבעינן שלשה על שלשה לא תימא דוקא לטומאת מדרס אבל לטומאת מת סגי בשלש על שלש כדינו דקי\"ל דבגד מיתטמא בטומאת מת בשלש על שלש משום דדין זה לא נאמר אלא בבגד צמר ופשתים אבל בשאר בגדים אף שהם מקבלים טומאה שיעורם הוא שלשה על שלשה אף לטומאת מת וכמ\"ש רבינו ברפכ\"ב מהלכות אלו וא\"כ אף נאמר דבגד זה מן הגדל בים שחיברו לצמר או לפשתים מקבל טומאה מגזירת הכתוב לא נעשה כמו צמר ופשתים ממש שיקבל טומאה בשיעור שלש על שלש אלא דינו כמו הבגדים של שאר מינים דאף דמקבלים טומאה שיעורם שלשה על שלשה והיכא דחיבר בגד הגדל בים עם בגד הגדל ביבשה ואין בין הכל שלשה על שלשה ויש בבגד הגדל מן הארץ שלש על שלש נ\"ל דדינו כמ\"ש הר\"ש עלה דשנים מן הבגד ואחד מן השק ואם נגע המת בבגד הגדל בים הכל טהור ואם נגע בבגד הגדל בארץ הוא טמא והבגד הגדל בים טהור לפי שאף שמקבל טומאה אין בו כשיעור והו\"ל כמי שחיבר בגד הנעשה משאר מינין עם בגד צמר או פשתים ואין בין כולם שלשה על שלשה ויש בצמר או בפשתים שלש על שלש וכן אם חיבר עור הגדל בים עם בגד או שחיבר בגד הגדל בים עם עור בהמה היה נראה לכאורה דאינם מצטרפין דעד כאן לא ריבה הכתוב את שחיבר לו מן הגדל בארץ אלא כשחיבר בגד עם בגד ועור עם עור דדומים זה לזה ויש להם הדמות בשיעורם אבל בגד עם עור דאיכא תרתי לריעותא דמלבד דאחד מהם אינו מקבל טומאה זאת ועוד דאינם שוים בשיעורם היה אפשר לומר דלא ריבה להם הכתוב טומאה ואף שכתבנו דהיכא דחיבר בגד מן הגדל בים עם בגד מן הגדל בארץ דמצטרפין והתם נמי איכא תרתי לריעותא לפי מה שכתבנו אם היה הבגד הגדל מן הארץ צמר או פשתים יש לדחות דשאני התם שדומים זה לזה וכולם בגד מיקרו ומש\"ה מצטרפין והיינו דבמתניתין דפכ\"ז דכלים לא קתני שנים מבגד שאר מינים ואחד מבגד צמר או פשתים טמא משום דהאי חלוקה מילתא דפשיטא היא דמצטרפין כיון דכולם בגד מיקרו ואף דאינם שוים בשיעורן מצטרפין ולא איצטריך לאשמועינן אלא לשלשה מן השק ואחד מן הבגד ודכוותיה שאינם דומים זה לזה וגם אינם שוים בשיעורם דמצטרפים ולפי זה הדרינן למאי דכתיבנא דהיכא דחיבר בגד עם עור ואחד מהם הוא דבר הגדל בים דאיכא תרתי לרעותא אינם מצטרפין ולא ריבה להם הכתוב טומאה אך מדברי רבינו בפירוש המשנה ריש פי\"א דנגעים נראה דליתא להאי דינא שכתב ואם תחבר חתיכת פשתן דרך משל אל עור בעלי חיים ימי ויהיה זה כו' ע\"כ הנה למדנו מדבריו דאף דאיכא תרתי לריעותא חשוב חיבור והכל מקבל טומאה והנה היכא דחיבר בגד עם עור והעור הוא דבר שאינו מקבל טומאה אם היה בין הכל חמשה על חמשה הכל מקבל טומאה ואם נגעה הטומאה באחד מהם נטמא חבירו ואם לא היה בהם כשיעור הזה וגם בבגד לבדו לא היה בו שיעורו הקצוב נ\"ל דהכל טהור ובין אם נגע בבגד או בעור הכל טהור לפי שאין העור ששיעורו קל משלים לבגד ששיעורו חמור ואף אם היה עור זה מדבר המקבל טומאה היה דינו כן וכדתנן מן הקל ממנו טהור כ\"ש בעור זה שאינו מקבל טומאה ואם היה בבגד לבדו שיעורו הקצוב אז דינו מפורש מתוך דברי הר\"ש דאם נגע בעור הכל טהור ואם נגע בבגד הבגד טמא והעור טהור ואם העור היה עור בהמה והבגד היה מדבר הגדל בים אם יש בין הכל חמשה על חמשה הכל מקבל טומאה אם נגעה הטומאה באחד מהם ואם אין בין הכל חמשה על חמשה אז הכל טהור ואין שום אחד מהם מקבל טומאה ואין חילוק בזה בין אם יש שיעור בבגד או לא דדוקא היכא דהבגד היה מדבר הגדל בארץ אז היה הדין דאם היה בבגד כשיעורו הקצוב אם נגעה הטומאה בו הוא טמא אבל היכא דהבגד הוא מדבר הגדל בים אף אם יש בו כשיעור בגד אינו מעלה ואינו מוריד כלל לפי שהוא מצד עצמו אינו מקבל טומאה כלל והעור ג\"כ אינו מקבל טומאה לפי שאין בו כשיעור. ודע שכל מה שכתבנו היכא דחיבר בגד עם עור ואחד מהם מן דבר הגדל בים דאם יש בין שניהם כשיעור הקל דמצטרפים וכל שנגעה הטומאה באחד מהם נטמא הכל הוא כפי סברת התוספות שכתבו בפ\"ק דסוכה דמדקתני מתניתין זה הכלל כל שחיבר לו וכו' דלאו דוקא קתני במתניתין דמצטרפין כסדר הזה אך לפי מה שכתבו בפרק כלל גדול והיא סברת הר\"ש ורבינו עובדיה וכמו שכתבנו לעיל דדוקא כפי הסדר השנוי מצטרפין אבל אם חיבר בגד עם עור אינם מצטרפין אף שיש בין הכל חמשה על חמשה משום דבטלה דעתו אצל כל אדם פשיטא דאם חיבר בגד ועור והיה אחד מהם מדבר הגדל בים דאין מצטרפים אף אם היה בין הכל חמשה על חמשה דלא עדיף חיבור זה מהיכא דשניהם היו מדבר הגדל בארץ דאמרי' דבטלה דעתו בחיבורו אצל כל אדם וזה פשוט. ודע דהא דאמרינן דאם חיבר ד' מן העור ואחד מן הבגד דלא חשיב חיבור משום דבטלה דעתו אם נגעה הטומאה בעור הכל טהור אך אם נגעה הטומאה בבגד והיה הבגד זה צמר ופשתים שיש בו כשיעור הוא טמא והעור טהור וכן אם היה העור מדבר הגדל בים דינו גם כן כמו שכתבנו אך אם היה הבגד מדבר הגדל בים אז הכל טהור בין אם נגעה הטומאה בבגד או בעור וכמו שכתבנו למעלה. ודע דמדברי רבינו בפירוש המשנה דריש פי\"א דנגעים שכתבנו לעיל נראה דס\"ל כסברת התוספות דפ\"ק דסוכה דזה הכלל אתא לרבויי דאף שלא כסדר השנוי מצטרפין ואם חיבר בגד למפץ ויש בין הכל ששה על ששה מצטרפין. ויש להסתפק אליבא דמ\"ד דדוקא כפי הסדר השנוי מצטרפין אך אם חבר בגד ועור אינם מצטרפין אם דין זה הוא דוקא להשלים השיעור כגון ד' מן העור ואחד מן הבגד דאמרינן דהבגד אינו מצטרף עם העור להשלים השיעור שהוא חמשה על חמשה אך אם היה בעור חמשה על חמשה וחיבר לו הבגד מי אמרינן דחשיב הכל כגוף אחד ואם נגעה הטומאה בעור נטמא הבגד או דלמא כי היכי דלא חשיב חיבור להשלים השיעור ה\"נ לא חשיב חיבור לשום דבר והו\"ל כאילו הם מוחלקים ואם נטמא העור לא נטמא הבגד אף שיהיה בכל אחד מהם כשיעורו הקצוב לטומאה. ודע דאף אם נאמר דלא חשיב חיבור כלל לשום דבר מ\"מ נ\"מ לענין דינא בין אם יש בכל אחד מהם כשיעור להיכא דלא יש כי אם באחד מהם כשיעור דאם יש בכל אחד מהם כשיעור אם נגעה הטומאה באחד מהם אף דלא חשיב חיבור מ\"מ נטמא האחד מטעם שנגע בכלים שנטמאו אך אם האחד לא היה בו כשיעור כיון דלא חשיב חיבור הרי הוא טהור לגמרי לפי שאינו מתטמא בנגיעת הכלים שנטמאו כיון שלא היה בו כשיעור ואף דקי\"ל דאין כלים מקבלים טומאה כי אם מאב הטומאה ולא מכלים אחרים אפילו קודם שפירש ממטמאיו כדתנן פ\"א דאהלות וכמ\"ש הר\"ש רפ\"ד דזבים מ\"מ משכחת לה שיטמאו הכלים בנגיעת כלים וכגון שנטמאו הכלים הראשונים במת דהוו אב הטומאה אליבא דכ\"ע והנראה אצלי מן הסברא דלא חשיב חיבור כלל ואם היה בעור חמשה על חמשה והבגד לא היה בו כשיעור או שהיה הבגד מדבר הגדל בים אם נגעה הטומאה בעור הוא לבדו טמא ואם נגעה בבגד הכל טהור ואם היה הבגד מדבר הגדל ביבשה והיה בו ג\"כ כשיעור ונגעה הטומאה באחד מהם אם טומאה זו היתה שרץ והדומה לה חוץ מטומאת מת הדבר אשר נגעה בו הטומאה הוא לבדו טמא ואם היתה טומאת מת ונגע המת באחד מהם השני מיטמא מחמת שנגע בכלים שנגעו במת אבל לא חשיב כאילו נגע במת ונ\"מ טובא לענין דינא כמו שיראה המעיין. ודע דכל מ\"ש בדין חיבור דבר הגדל מן הים עם דבר הגדל מן הארץ הוא כפי שיטת רבינו ז\"ל שנראה מדבריו בהלכות אלו ובהלכות טומאת צרעת שאף דבר הגדל מן הים מקבל טומאה וכמ\"ש בדף ק\"ב (*א\"ה תמצאנו לעיל פ\"א מהלכות אלו דין ג' יע\"ש) אך יש שיטה אחרת למהר\"י מסמפונט הביאה הר\"ב תיו\"ט רפי\"ט דכלים וכבר עמדנו על דבריו לעיל ובמ\"ש בשם מהר\"ם יע\"ש: " + ], + [], + [], + [ + "נטל חוט אחד מתחלתו כו'. הר\"ש והרע\"ב ז\"ל כתבו דמתניתין אתיא כת\"ק דרבי יוסי דאית ליה דשלשה על שלשה שנחלק דטמא מגע מדרס. ויש לתמוה על רבינו דלקמן דין ט' פסק כרבי יוסי דלית ליה טומאת בית הסתרים והכא פסק דהבגד טמא מגע מדרס ולכאורה נראה דהוי תרתי דסתרן ומה שתירץ לזה הר\"ב תיו\"ט בפכ\"ז דכלים משנה י' אין דבריו מובנים אצלי וצ\"ע: " + ], + [ + "מטלית שהיא מדרס כו' (א\"ה עיין במ\"ש הרב המחבר פ\"ו מהל' מטמאי משכב ומושב יע\"ש באורך): " + ], + [ + "שלשה על שלשה כו' אבל בגד שנטמא במדרס כו'. חילוק זה שכתב רבינו הוא בגמרא בפרק בהמה המקשה עלה ע\"ב. וראיתי למרן שכתב ופירוש רבינו שלא כדברי רש\"י ע\"כ. וכעת לא ראיתי חילוק בין דברי רבינו לדברי רש\"י והכל הולך אל מקום אחד דאם הוא בגד גדול ונקרע ויש בקרע האחד שלשה טפחים על שלשה טפחים ובקרע השני שלש אצבעות על שלש הנה זה הקרע קטן אף שטהר מן המדרס יש בו טומאת מגע מדרס לפי שבשעת פרישתו קיבל טומאה מאביו ודברי מרן ז\"ל לא ידעתי כוונתם. ודע שהתוספות שם הקשו דבפרק העור והרוטב עלה קכ\"ח אמרינן החותך כזית בשר מאבר מן החי חתכו ואח\"כ חישב עליו טהור חישב עליו ואח\"כ חתכו טמא ומוקי לה כרבי מאיר דאמר טומאה דבית הסתרים מטמא ולפי דברי עולא לוקמה אפילו כרבי יוסי דבשעת פרישתו מקבל טומאה מהאבר ודוחק לומר דמיירי כגון דבמשהו ראשון שנחתך לא היה באבר כדי להעלות ארוכה ע\"כ וקושיא זו הקשו אותה התוספות בפרק הקומץ עלה כ\"ד ושם נחה דעתם בתירוץ זה וכתבו דבהעור והרוטב מיירי אפילו אין נשאר באבר כדי להעלות ארוכה כשחותכו דלא מטמא ע\"כ וכוונתם היא מבוארת וכבר הביא הרשב\"א תירוץ זה בפרק העור והרוטב אך מה שכתבו כגון דמשהו ראשון לא ידעתי כוונתם:
ודע שראיתי לרש\"י בפרק העור והרוטב שכתב החותך כזית בשר מאבר מן החי בתוספתא לא גרסינן כזית אלא החותך בשר מאבר מן החי וכגון דאיכא כביצה וכו' ע\"כ. ואני תמיה בדברי רש\"י הללו דאף שנודה לדבריו דאית ליה דפחות מכביצה אוכלין כשם שאינו מטמא כך אינו מקבל טומאה היפך ממה שכתב רבינו בריש פ\"ד מהלכות טומאת אוכלין מ\"מ הכא אין צורך לומר דמה שחתך הוה כביצה דכיון שזה חישב על הבשר שבאבר והיה בו כביצה ונטמא משום מגע בית הסתרים אף שמה שחתך הוא פחות מכביצה מ\"מ טמא הוא שהרי בששה שנטמא היה בו כביצה וכביצת אוכלין טמאין שחתך מהם חציין נהי שחצי זה אינו מטמא לאחרים מ\"מ טומאה לא פקע מיניה והרי הוא אוכל טמא וזה פשוט ואין צורך להביא ראיה לזה (*א\"ה עיין לקמן בסמוך דאינו כ\"כ פשוט) ואפשר דרש\"י ס\"ל דפשטא דברייתא היא דמה שחתך הוא מה שחשב עליו והכל הוא שיעור אחד וכיון דע\"כ מה שחשב הוא כביצה דפחות מכביצה אינו מקבל טומאה מש\"ה כתב דגם מה שחתך הוא כביצה אך אי לאו דמסתפינא אמינא דגירסתנו דגרסינן כזית היא עיקר ובזה מיתרצא קושיית התוספות והרשב\"א דאמאי אוקמוה כרבי מאיר משום דאי אמרת בשלמא דטומאה זו היא טומאת בית הסתרים ניחא שאף שאין במה שחתך כביצה מ\"מ טמא הוא לפי שבשעה שקיבל טומאה כבר היה בו כביצה שמחשבתו של זה היתה על כביצה ואשמעינן ברייתא דאם לא חתך כי אם כזית טמא לפי שנטמא בטומאת בית הסתרים ובאותה שעה היה בבשר כביצה אך אי אמרינן דטעמא דברייתא הוא משום דקיבל טומאה מאביו בשעת פרישתו א\"כ צריך שיהיה כביצה במה שחתך ובברייתא קתני כזית וזהו מה שהכריחו לרבי אבא בר ממל לומר דברייתא זו רבי מאיר היא וכמו שכתבנו ודרך זה בעיני הוא כפתור ופרח. וסבור הייתי לומר שלא נעלם מהתוספות כל זה אלא דס\"ל דלקבל טומאה מקבל בכל שהוא וכסברת רבינו ומש\"ה הקשו דאף דתניא החותך כזית מצינו למימר דטעמא דטמא הוא משום דבשעת פרישתו קיבל טומאה מאביו אך הרואה יראה דברי התוספות בכמה מקומות דאית להו דאף לקבל טומאה בעינן כביצה. עוד כתבו התוספות דבעי לאוקומי אף בניתז בכל כחו דלא מקבל טומאה מאביהן בשעת פרישה מאביהן וכה\"ג משני בפרק אמרו לו עוד הקשו התוספות מההיא דאמרינן בפרק כיצד צולין עלה פ\"ה גבי אבר שיצא מקצתו דחותך עד שמגיע לעצם וקולף עד שמגיע לפרק וחותך ודייק מינה דלא גזרו טומאה על היוצא דא\"כ היה מטמא מה שבפנים ודחי דטומאת בית הסתרים היא ומה בכך הא בשעת פרישתה מקבל טומאה ולא מיתוקמא בניתז בכל כחו שהרי צריך לקלוף הבשר שבחוץ מעל העצם עד לפרק ע\"כ. ודע דהכא לא מצינן לשנויי דליכא במה שיצא שיעור טומאה דא\"כ אפילו למאן דאית ליה דטומאת בית הסתרים מטמאה הכא ליכא טומאה כיון דליכא במה שיצא שיעור טומאה וזה פשוט וכן כתבו התוספות בפרק הקומץ והתוס' תירצו דמיירי כגון שחותך בסכין רחבה שמפסקת הסכין בין מה שבחוץ למה שבפנים וכן ההיא דהעור והרוטב בעי לאוקמא אפילו בסכין רחבה ע\"כ והתוספות בפרק הקומץ כתבו ושמא כשחותך בסכין לא מקבל טומאה בשעת פרישתו לפי שהסכין מפריש בין זה לזה ע\"כ ונראה שדעתם לחלק בין חותך בסכין לחותך ביד עוד כתבו התוספות בפרק הקומץ דמחתך בסכין לא מקבל טומאה בשעת פרישתו לפי שהוא חותך מעט ומשליך מעט וחוזר ומחתך מעט ומשליך עד שמחתך את כולו שאינו נוגע עכשיו בבת אחת וכן מפורש בהדיא בירושלמי במחתך כל שהו ומשליך ע\"כ וכבר כתבו התוספות תירוץ זה בפרק כיצד צולין יע\"ש עוד הקשו התוספות דאמאי לא הקשו לעולא כמו שמקשה לשמואל בכריתות דאמר אהא דתנן בפ\"ק דמכשירין המוסק את הכרישין מים שבתוכן אינם בכי יותן והיוצא מהם הרי הם בכי יותן ואמר שמואל וכרישין עצמן הוכשרו מ\"ט בשעת פרישתם מהם הכשירום ופריך עלה ממתניתין דהתם דקתני ערב פסח הולך אצל רופא וחותך אבר המדולדל עד שיניח כשערה ותוחבו בסירה ונמשך ממנו והלה עושה פסחו וכו' ואי בשעת פרישתן הוכשרו הכא נמי בשעת פרישתן מן האבר לטמא לאדם ומשני בניתזין בכל כחו והשתא טפי הוה ליה לאקשויי הכא לעולא מטומאה אטומאה ממה דפריך התם מטומאה אהכשר ותירצו דאעולא דהכא לא מצי למיפרך מהתם דלא דמי דהכא אפילו בניתזין בכל כחו מקבלין טומאה בשעת פרישתם דעד שלא הובדל לגמרי נוגע קצת באביו אבל התם גבי אבר מן החי כל זמן שלא הובדל לגמרי לא מטמא ואין לחוש לנגיעה קודם שהובדל לגמרי אבל לשמואל פריך שפיר דמיירי במים שנפלו על הכרישין שלא לרצון ולכך מוסק ומים הנבדלים ממנה לגמרי הם לרצון וכי הדרי ונגעי בכרישין מכשירין אע\"ג דלא ניחא ליה כדתנן כל משקה שאין תחלתו לרצון וסופו לרצון הרי הוא בכי יותן ודמיא לההיא דרופא לגמרי ע\"כ. ואני מסתפק בדברי התוס' הללו דלפי פשטן נראה דס\"ל דכל דבר המטמא אף כשלא הובדל לגמרי אף בניתזין וזה סותר מה שכתבו דההיא דפרק העור והרוטב בעו לאוקומי אף בניתזין והתם אבר מן החי מטמא אף שלא הובדל לגמרי ואולי התוספות סברי דטעמא דההיא דהעור והרוטב הוא משום דבעי לאוקומי אפילו בסכין רחבה וכן כתבו וכן ההיא דהעור והרוטב בעי לאוקומי אפילו בסכין רחבה ע\"כ. וכוונתם היא דהשתא דאתינן להכי דההיא דפרק כיצד צולין לא מיתרצא אלא בסכין רחבה אף ההיא דהעור והרוטב לא מיתרצא אלא בסכין רחבה דניתזין אינו מעלה ומוריד בדבר שאף קודם שהובדל לגמרי מטמא והי' אפשר לומר דלעולם קושטא דמלתא בכל דבר מהני ניתזין אלא שהתוס' כתבו דלכך הקשו לשמואל ולא לעולא משום דעולא הוה מצי למדחי דשאני נדון דידיה דאף קודם שהובדל מטמא ולכך אף בניתזין מטמא אבל לעולם דלפי האמת כי היכי דמהני ניתזין בדשמואל הכי נמי בדעולא (*א\"ה עיין במ\"ש הרב המחבר לעיל פי\"ב מה' שאר אבות הטומאה דין י'). ודע שמה שכתבתי לעיל דאוכל כביצה שנטמא שחתך ממנו חציו שאף שאינם מטמאים לאחרים מ\"מ טומאתם לא פקע מינייהו כך נראה לי שהדין הוא כן ואע\"ג דלגבי טומאת בגדים קי\"ל דבגד טמא שנפחת משלש על שלש אין בו דין טומאה ונטהר כיון דפחות משלש על שלש אינו מקבל טומאה פקע טומאה מיניה מ\"מ שאני התם דבגד אינו נקרא בפחות משלש על שלש אבל אוכלין אף פחות מכביצה אוכל מיקרי ואף לפי מה שכתבתי בסי' נ\"ב דכל דבר שנשתנה שמו פקע טומאה מיניה אף שעדיין נקרא בגד שאני התם דנשתנה שמו אבל הכא כביצה נקרא אוכל ופחות מכביצה נמי נקרא אוכל. ומה שהכריחני לזה הוא משום דאלת\"ה לא משכחת אוכל תרומה טמאה שיהיה במיתה כי אם באוכל כביצה דאם אכל כזית לא שהרי זית זה פקע מיניה טומאה ודבר זה לא אמרו אדם מעולם. אך מה שקשה עלי הוא מה שכתבתי בסי' פ\"ט בפירוש התוספתא דקדרה שהיא מלאה משקין טהורין ותורמוסין טמאים כו' דמיירי דתורמוסין הללו היו כביצה בשעת קבלת טומאה וצמקו וחזרו ותפחו ומשמע מהתם דבשעה שצמקו נטהרו ולפי מה שכתבנו לא יתכן דין זה וצ\"ע (*א\"ה תמצאנו לעיל פ\"ד מה' טומאת אוכלים דין א' יע\"ש ומה שרמז הרב בסי' נ\"ב תמצאנו לקמן בפירקין דין י\"א יע\"ש). ודע דאמרינן בפרק כיצד צולין (דף פ\"ה) דלרבינא חיבורי אוכלין לאו חיבור הוא וכמאן דמפרתי דמי ע\"כ ודברי רבינא הם בפרק בהמה המקשה עלה ע\"ג עלה דההיא דתנן דהבשר מגע נבילה ופריך טומאת בית הסתרים היא ותירץ רבינא חיבורי אוכלין כמאן דמפרתי דמי ונגעי בהדדי והתוס' בחולין הקשו דאמאי לא משני הכי בהעור והרוטב גבי חישב עליו ואחר כך חתכו טמא ופריך טומאת בית הסתרים הוא ודוחק להעמידה כרבי מאיר ותירצו דלא אמרינן כמאן דמיפרתי דמי אלא היכא דעומד ליקצץ כמו הכא דאבר אסור והשאר מותר וכן בסוף כיצד צולין גבי אבר שיצא מקצתו דמה שיצא אסור ומה שבפנים מותר אבל גבי אבר מן החי דהכל אסור ואין עומד ליחתך לא אמרינן כמאן דמיפרתי דמי וכן כתבו בפרק הקומץ רבה (דף כ\"ד) עוד כתבו שם דההיא סוגיא דהעור והרוטב אתיא דלא כרבינא. וראיתי להרשב\"א בחידושיו בפרק העור והרוטב עלה דההיא דאמרינן אמאי טומאת בית הסתרים היא הכא לא מצי לשנויי בשעת פרישתן מאביהן קבלו טומאה מאביהן א\"נ אוכלין כמאן דמיפרתי דמי דמיירי כגון שלא נשאר בו יותר בשר ואין עליו שוב דין אבר מן החי כך פירשו בתוס' ע\"כ. ודבריו תמוהים הם בעיני דתירוץ זה לא מהני אלא לקושיא דאמאי לא אמרינן בשעת פרישתן קיבלו טומאה אבל לרבינא דאמר חיבורי אוכלין כמאן דמיפרתי דמי מה יושיענו מה שלא נשאר בו בשר והלא אף בשלא חתכה טמא וכדאיתא בפרק בהמה המקשה דאמרינן אלא לרבינא מאי חתכה. ודע דמסוגיא דפרק בהמה המקשה מוכח דעולא פליג עליה דרבינא ולית ליה חילוק בין אוכלין לשאר דברים והיינו דקאמר בשלמא לעולא היינו דקתני חתכה כלומר דאי לא חתכו אינו מטמא משום דמגע בית הסתרים הוא אך אליבא דרבינא אני מסתפק אי מודה בדינו דעולא כלומר דהיכא דלא הוי אוכל דמקבל טומאה מאביו בשעת פרישתו או דלמא לא ס\"ל לדעולא כלל. ולענין הלכה אי קי\"ל כרבינא אי לא עיין במה שכתב הראב\"ד פ\"א מה' פסולי המוקדשין דין ט\"ו ובמה שכתבו מרן והרב בעל ל\"מ שם.(*א\"ה ועיין בדברי הרב המחבר בפ\"ב מהלכות הנזכרות). ומ\"ש רבינו ז\"ל שלשה על שלשה שנטמא במדרס ואחר כך נחלק טהור מן המדרס ואין בקרעים הללו טומאה כלל והנם כשברי כלים שנטמא אבל בגד שנטמא במדרס וקרע ממנה שלש אצבעות על שלש אצבעות אותו הקרע טהור מן המדרס אבל טמא מגע מדרס שבשעת פרישתו מן הבגד הגדול נטמא במגע ע\"כ. דבריו הללו הם משנה מפורשת בפכ\"ז מכלים מ\"י ודע שר\"ע ז\"ל פסק דאין הלכה כר\"י וכ\"כ במתניתין דסדין וכ\"כ רבינו ז\"ל במתניתין דסדין ובמשנתנו ג\"כ איכא נוסחי דכתיב בהו ואין הלכה כר\"י אך בחיבורו פסק כר\"י וטעמא דמילתא משום דת\"ק דר\"י ר' מאיר הוא דאית ליה טומאת בית הסתרים מטמא וכדאיתא בפרק בהמה המקשה עלה ע\"ב ואנן לא קי\"ל דטומאת בית הסתרים מטמא וכמו שכתבו התוספות בפרק אלו קשרים ובפ\"ב דעירובין. אך אני תמיה למה לא הביא רבינו סיום דברי ר' יוסי דקאמר אלא אם כן נגע בו הזב. וראיתי לרבינו בפירוש המשנה עלה דמתניתין דסדין דפירש דמאי דקאמר ר' יוסי אלא אם כן נגע בו הזב הוא אחר ששמהו וילון כו' ולפי פי' זה גם דברי ר' יוסי דמתניתין דשלשה על שלשה הכי פירושו אא\"כ נגע בו אחר שנחלק ולפי זה לא הוצרך רבינו להביא דברי ר' יוסי שאם יש בקרע שלש אצבעות על שלש אצבעות דמקבל טומאה מכאן ולהבא וכמו שכתב בפרק זה דין ז' אך אני תמיה דמסוגיית הגמרא דפרק הקומץ רבה עלה כ\"ד מוכח בהדיא דדברי ר' יוסי מיתפרשן דנגע בו הזב קודם שעשאו וילון כלומר או שקדם מגע למדרס או שדרס עליו ברגלו יחף שבאו מגע ומדרס כאחד ולמדנו ר' יוסי דלא אמרינן שבע ליה טומאה בבת אחת וכדאיתא בברייתא התם מודה ר' יוסי בשני סדינין המקופלים זה על גב זה וישב זב עליהם שהעליון טמא מדרס והתחתון טמא מדרס ומגע מדרס ולפי זה חידוש גדול למדנו ר' יוסי והיה לו לרבינו להביא דבריו וגם ברייתא דשני סדינין כעת לא ראיתי לרבינו בחיבורו שהביאה ולא ידעתי למה והדבר אצלי צריך תלמוד וצ\"ע. (*א\"ה עיין לעיל בפירקין דין ז' ועיין פי\"ב מה' שאר אה\"ט דין י'): " + ], + [ + "סדין שנטמא במדרס כו'. עיין במ\"ש הרדב\"ז סי' נ\"ג שחילק בדין זה למ\"ש רבינו לעיל פ\"ח דין ח' גבי טבעת אדם. ולפי הנראה לא ראה מתניתין דפרק כ' דכלים משנה ז' דמוכח דגבי סדין נמי בעינן שינוי מעשה וכ\"כ התוספות בפ\"ד דחולין ופשוט הוא: " + ], + [ + "טלית שהיא מדרס והטבילה קודם שיעריב שמשו התחיל לקרוע ממנו קרע כיון שנקרע בה רובה שוב אינה חיבור וטהרה כולה כו' שהרי הוא קורע והולך ע\"כ. נראה דס\"ל לרבינו דלעולם בעינן שיקרע את כולה אלא דמתניתין דכלים אשמעינן דמעת שנקרע רובה נטהרה והנה מסוגיית הגמרא בפרק העור והרוטב עלה קכ\"ג ומדברי רש\"י שם נראה דלא בעינן שיקרע כולה אלא בקריעת רוב סגי ונראה דרבינו לישנא דמתניתין דכלים דקדק דתנן טלית שהתחיל בה לקורעה והתוס' דקדקו לשון זה וכתבו בשם ר\"ח דכיון שנקרע רובה הויא טהורה למפרע מתחלת קריעה ורבינו לא נחה דעתו בזה והסברא מצד עצמה היא תמוה שתהיה טהורה למפרע משעה שהתחיל לקרוע ומש\"ה פי' דבעינן שיקרע כולה אלא דכיון דנקרע רובה מאותה שעה נטהרה ובתנאי שיקרע את כולה ובזה אתיא מתניתין דכלים בתכלית הדקדוק והכי קאמר טלית שהתחיל בה לקורעה כלומר שכוונתו לקורעה כולה וזהו שכתב רבינו שהרי הוא קורע והולך כיון שנקרע רובה שוב אינו חיבור וטהורה מ\"מ צ\"ל שגירסתו בדברי רב נחמן היתה וקרע לה כולה כו' וכן דילמא לא אתי למיקרעי' כולה אך יש לתמוה בסברת רבינו הלזו דבגמרא שם הקשו לרב נחמן דא\"כ עולת העוף לר' אלעזר בר' שמעון נגזור דילמא לא אתי למיעבד רוב שנים ועוד הקשו עליו ממתניתין דהמפשיט בבהמה ובחיה בטמאה ובטהורה בדקה ובגסה לשטיח כדי אחיזה הא יתר מכדי אחיזה טהור אמאי נגזור דילמא לא אתי למיעבד אלא כדי אחיזה וקא נגע בטמא וקא מטהרינן ליה והשתא בשלמא לרש\"י דאית ליה דברובא סגי ולא בעינן שיקרענה כולה ואתא רב נחמן וקאמר דאף דמדינא ברובא סגי בעינן שיקרענה כולה משום דילמא חייס עלה ולא יקרע רובא אלא פלגא ואמר רובא הוא א\"כ עולת העוף ומתניתין דכדי אחיזה הוי דכוותיה דהתם נמי לגזור דילמא לא אתי למיעבד רוב שנים כי אם פלגא וכן נמי נגזור דילמא לא אתי למיעבד אלא כדי אחיזה אבל אליבא דרבינו דאית ליה דמדינא בעינן שיקרענה כולה אלא דמשעה שנקרע רובה נטהרה ואתא רב נחמן וקאמר דלא נטהרה אלא לאחר שנקרעה כולה לפי שאם דמשעה שנקרעה רובה נטהרת איכא למיחש דילמא חייס עלה ולא יקרענה כולה א\"כ מה ענין עולת העוף וכדי אחיזה לזה דהתם מדינא לא בעינן אלא רוב שנים וכן לא בעינן אלא יותר מכדי אחיזה אין לנו לגזור עליו יותר מן הדין אבל הכא מן הדין צריך שיקרענה כולה ואיכא למיחש שאם נטהר אותה משעה שנקרעה רובה לא יגמור הקריעה לפי שיסבור דברובא סגי מאחר שראה דמשעה שנקרעה רובה נטהרה. עוד יש לתמוה על רבינו בפסק זה דפסק כר\"נ דמהסוגיא מוכח דלרב נחמן לא מיתוקמא מתניתין דהמפשיט בבהמה כו' כ\"א בטומאה דרבנן וטהור וטמא הוא כטריפה וכדאיתא התם ורבינו בפ\"א מהלכו' אבות הטומאה דין י' הביא משנה זו בסתם ולא ביאר שדין זה הוא דוקא בטומאה דרבנן ונראה מסתמיות דבריו דאף בטומאה דאורייתא הוי דינא הכי ונראה דהוו תרתי דסתרן אהדדי וכבר עמד בזה מהרש\"ל בחידושיו בפרק העור והרוטב והניח הדבר בצ\"ע ולפי חומר הנושא נראה בעיני דרבינו הוקשה אליו קושיית הגמרא דאמאי לא גזרינן נמי דלא אתי למיעבד אלא כדי אחיזה דאין הגזירות דומות זו לזו וכמו שכתבנו לעיל גם מה שתירצו בגמרא ואוקמוה למתניתין בטומאה דרבנן הוא דוחק לאוקומי משנה סתמית בטומאה דרבנן דוקא ובגמרא הקשו ממשנה זו לר\"ל דאמר דעור חלים דאמאי יותר מכדי אחיזה טהור לימא חלים ואי מתניתין איירי בטומאה דרבנן אימא דשאני ליה לר\"ל בין טומאה דאורייתא לטומאה דרבנן ובטומאה דרבנן לית ליה חלים אשר על כן ס\"ל לרבינו דהמתרץ כפי שיטת המקשה שרצה לדמות הגזירות זו לזו תירץ לו דאיכא לאוקומי מתניתין בטומאה דרבנן אבל לפום קושטא דמילתא אין הגזירות דומות זו לזו ומתניתין איירי בטומאה דאורייתא ולא נעלם ממני מה שיש מן הדוחק בדרך זה שרבינו ידחה סוגיית הגמרא מן הסברא ועיין במה שאכתוב לקמן. ודע דבגמרא איכא תרי לישני עלה דמתניתין דטלית ולישנא קמא קאמר לא שאנו אלא שלא שייר כדי מעפורת אבל שייר בה כדי מעפורת חיבור ולישנא בתרא קאמר ואפילו שייר בה כדי מעפורת ורבינו פסק כלישנא בתרא שכתב ואפילו שייר בה כדי מעפורת משום דלעולם הלכה כלישנא בתרא ואע\"ג דבפרק דם חטאת עלה צ\"ד פריך סתמא דתלמודא מלישנא קמא אין זה הכרח לומר דהלכתא כלישנא קמא משום דבגמרא התם רצו ליישב מתני' דהתם דלא תיקשי ללישנא קמא אבל לעולם דלהלכה קי\"ל כלישנא בתרא אך מה שאני תמיה הוא דמדברי רבינו בפ\"ח מהלכו' מעשה הקרבנות נראה דפסק כלישנא קמא שכתב שם ואע\"פ שהוא טמא מדבריהם מפני כדי המעפורת שנשארה בו כו' ודברים אלו נאמרו בגמרא ללישנא קמא וא\"כ דברי רבינו סותרים אלו את אלו וראיתי להרב בל\"מ שעמד על זה וכתב דס\"ל דלישנא קמא ולישנא בתרא דר\"ה לא פליגי לענין דינא אלא בפירושא דמתניתין דקאמר נקרע רובה טהורה דלישנא קמא מפרש מתניתין אפילו בשאינה טבולת יום ודלא כר\"נ דמפרשה בטבולת יום ומפני כך אמר דמתניתין איירי שלא שייר כדי מעפורת דאי שייר כדי מעפורת טמאה משום דאיכא למיגזר בה דילמא לא אתי למיקרעה כולה אבל ללישנא בתרא דרב הונא מפרש מתניתין דאיירי בטבולת יום דוקא ולהכי קאמר דמתניתין איירי אפילו שייר כדי מעפורת כיון דהוי טבולת יום ובין ללישנא קמא ובין ללישנא בתרא בטבולת יום טהורה אפילו שייר כדי מעפורת ובשאינה טבולה אם לא שייר כדי מעפורת טהורה ואם שייר טמאה ע\"כ. והנה לא נעלם מה שיש מן הדוחק בתירוץ זה חדא מה שהקדים דלישנא קמא ובתרא לא פליגי לענין דינא אלא מר אמר חדא ומר אמר חדא ופשטא דשמעתתא לא משמע הכי ועוד קשה דהיה לו לרבינו לבאר דין זה דאם לא שייר כדי מעפורת אף שאינה טבולת יום טהורה ומה שתירץ לזה הרב בל\"מ שסמך על מ\"ש בהל' מעשה הקרבנות אין לך דוחק גדול מזה שהרי בהל' מעשה הקרבנות אין מקום של דינים הללו אלא שהזכירם אגב גררא ובהלכו' כלים שהוא מקום של דינים הללו שלא יזכיר דין זה ושיסמוך על מ\"ש במקום אחר אגב גררא הוא דוחק גדול וכבר העיד הרב עצמו שמה שכתב הוא דוחק אלא שחומר הנושא הכריחו לזה, ולי נראה דלישנא קמא ולישנא בתרא פליגי וכפשטא דשמעתתא אך ס\"ל לרבינו דמן התורה אליבא דכ\"ע כיון שקרע רובה נטהר וזה הוא מוכרח מדאמרינן דכיון שקרע רובה טהורה ובשלמא אי מאי דבעינן כולה הוא מדרבנן ניחא דאף שהצריכוהו חכמים שיקרענה כולה מ\"מ בקריעת הרוב אוקמוה אדאורייתא וסמכו לומר שיקרענה כולה אלא אי אמרת דמן התורה בעינן כולה איך יתכן לומר דמשעה שקרע רובה נטהרה ואף שכפי סברת רבינו חננאל אזדא ליה הכרח זה כבר כתבנו לעיל דסברא זו דר\"ח היא תמוה מצד עצמה ומלבד כל זה בהדיא אמרינן בפרק דם חטאת דאפילו שייר כדי מעפורת אין טומאתו כי אם מדרבנן. ודע דההיא דפרק דם חטאת אליבא דכ\"ע בקריעת הרוב לא נטהר חדא דרוב לא מהני כי אם בטבולת יום וכדקאמר ר\"נ וטבילה קודם כבוס לא משכחת לה משום דאנן בעינן כיבוס במקום קדוש ואם היו מטבילין הבגד בחוץ נמצא שהיו מכבסין אותו בחוץ דשרייתו במים זהו כבוסו וזה הוא מוכרח דאי לא תימא הכי למה חרדו את כל החרדה הזאת לקרוע הבגד ואם היה בגדי כהונה שאי אפשר לקורעם להכניסם פחות משלש על שלש יטבלוהו ולאחר הערב שמש יכבסוהו שלא ראיתי בשום מקום שיקפידו שיהיה הכבוס ביומו א\"ו כדכתיבנא דלא משכחת טבילה קודם כבוס. וראיתי להרב בל\"מ בהמשך דבריו שכתב ובפרק דם חטאת גבי מתניתין דקורעו וכו' משמע ליה דמתניתין דהתם אפילו בשאינה טבולת יום ומפני כך מקשה וכו' עכ\"ד משמע דס\"ל דמשכחת לה דאיירי בטבולת יום אלא דמשמע ליה דמיירי אפילו בשאינה טבולת יום ודבריו תמוהים וכמו שכתבנו. עוד נ\"ל מדקדוק דברי רבינו דע\"כ לא אמרינן דמשנקרע הרוב נטהרה אלא במסיים הקרע תיכף ומיד וזהו שכתב שהרי הוא קורע והולך אבל אם קרע הרוב והפסיק ולא היה דעתו לקרוע מיד כי אם לאחר שעה לא נטהר וא\"כ בההיא דפרק דם חטאת שלא היה יכול לקרוע כולו מפני שהיה צריך להכניסו בפנים ולכבסו ואנן בגד בעינן נראה דמילתא דפשיטא שלא נטהר בקריעת הרוב באופן שמשני צדדים אלו נ\"ל דההיא דפרק דם חטאת לא נטהר בקריעת הרוב אליבא דכ\"ע וכי תימא אמאי הקשו מההיא התם מסברת האומר לא שאנו אלא שלא שייר כדי מעפורת אבל שייר כדי מעפורת הוי חיבור הא כפי דברינו אליבא דכ\"ע לא נטהר בקריעת הרוב ואפילו אם לא היה משייר כדי מעפורת הא לא קשיא משום דפשיטא ליה לתלמודא דכל שקרע הרוב פשיטא שאין בו עוד צד טומאה כי אם מדרבנן אך הוה ס\"ל דאליבא דמאן דאית ליה דאם שייר כדי מעפורת שהיה טמא שטומאתו הוא מן התורה דחשיב ליה בגד כיון שיש בו כדי מעפורת דומיא דכבוס דחשבינן ליה בגד אם שייר בו כדי מעפורת אך למאן דלית ליה חילוק בין שייר בו כדי מעפורת ללא שייר פשיטא לן דאף אם אינו רוצה לקרוע כולו שאין טומאתו כי אם כי אם מדרבנן דכיון שאם היה דעתו לקרוע כולו היה נטהר משעת קריעת הרוב ע\"כ דמשעת קריעת הרוב נטהר מן התורה אבל למאן דאית ליה דאם שייר כדי מעפורת לא נטהר אף אם היה דעתו לקרוע כולו הוה ס\"ל לסתמא לתלמודא דטומאתו הוא מן התורה ותירצו דליתא ואין טומאתו כי אם מדרבנן ואפשר דטעמא הוא דכל ששייר כדי מעפורת איכא למיחש דילמא חייס עלה ולא יקרענה כולה והנה פסק כלישנא בתרא וכמבואר בדבריו בהלכות אלו ומ\"ש בהלכו' מעשה הקרבנות ואע\"פ שהוא טמא מדבריהם מפני כדי המעפורת לאו דוקא דה\"ה אם לא שייר אלא כל שהוא טמא מדבריהם מן הטעמים שכתבנו אלא דהתם מיירי בשייר כדי מעפורת נקט בדבריו כדי מעפורת והכוונה שהוא טמא מפני שלא קרעו כולו ולא נחית רבינו ללמדנו אלא דכל שאין בו טומאה מן התורה מותר להכניסו למקדש לכבס הדם וכדאיתא בגמרא. וא\"ת כפי מה שכתבנו דאם קרע הרוב אף שאין דעתו לקרוע עוד נטהרה מן התורה א\"כ כשחששו בשאינה טבולת יום דילמא לא יקרענה כולה היא חששא בטומאה דרבנן וא\"כ מהו זה שתירצו בגמרא אי בטומאה דאורייתא הכי נמי הכא במאי עסקינן בטומאה דרבנן וכו' והא חששת רב נחמן היא בטומאה דרבנן ובשלמא לרש\"י דחששת ר\"נ היא דילמא לא יקרע הרוב היא חששת טומאה דאורייתא אבל אליבא דרבינו דחששא היא דילמא לא יקרע כולה א\"כ היא חששא בטומאה דרבנן וקושיא זו לכאורה היא קושיא עצומה. ואפשר היה לומר דרבינו ס\"ל דהני תרי סוגיו' דפרק העור והרוטב ודפרק דם חטאת פליגי וסוגיא דהעור והרוטב ס\"ל דכל שלא קרע כולה הוי טמא מן התורה וההיא דדם חטאת ס\"ל דכל שקרע הרוב נטהר מן התורה ופסק כההיא דדם חטאת ובהכי ניחא מה שהקשינו לעיל שלא חלק בריש הלכו' אבות הטומאה כשהביא דין דלשטיח כדי אחיזה בין טומאה דאורייתא לטומאה דרבנן וכמו שחלקו בגמרא משום דס\"ל דסוגיא זו ס\"ל דכל שלא קרע כולו הוי טמא מן התורה ולא קי\"ל הכי אלא כסוגיא דפרק דם חטאת ואין החששא כי אם בטומאה דרבנן ולקושיית הגמרא ס\"ל לרבינו דאין החששות דומות זו לזו וכמו שכתבנו לעיל ועוד אפשר לומר דסוגיא דפרק דם חטאת ס\"ל דההיא דלשטיח ליכא למיחש דילמא לא יפשיט כדי אחיזה משום דליכא למימר התם דילמא חייס אבל גבי טלית איכא למיחש דחייס ואין חילוק בין טומאה דרבנן לטומאה דאורייתא והרשב\"א ז\"ל בחידושיו הוקשה לו דאמאי לא חילקו בגמרא דשאני התם גבי כדי אחיזה דליכא למימר דחייס עלה ונדחק בתירוץ קושיא זו יע\"ש. עוד נ\"ל דיש לחלק בין דבר שעיקר טומאתו הוא מדרבנן לדבר שעיקר טומאתו היא מן התורה אף שלא נשאר בו כי אם טומאה דרבנן ולפי זה בטלית גזרינן כיון שהיה טמא מן התורה אף שאין בו עכשיו כי אם טומאה דרבנן וכעין זה צריכין אנו לחלק לסברת רבינו ז\"ל שכתב בפ\"ג מהלכו' ביאת מקדש דין י\"ז דמכניס בגדים טמאים אינו לוקה אלא בבגדים שהם אב הטומאה אבל אם הם ראשון לטומאה אינו לוקה עליהם אלא מכין אותו מכת מרדות. והנראה מדבריו שאין איסורו כי אם מדרבנן והנראה מסתמיות דברי רבינו הוא דכל בגד שנטמא אף שהוא ראשון לטומאה קורעין אותו ויש לדקדק דאם הוא ראשון לטומאה כיון שאין איסורו כי אם מדרבנן למה קורעין אותו דהא לאחר קריעה נמי הא איכא איסורא דרבנן א\"ו דשאני הכא שהוא טמא מן התורה אלא שאין איסורו כי אם מדרבנן להיכא שאין טומאתו כי אם מדרבנן ויש לנו כיוצא בזה במקומות אחרים:
תנן בפרק כ\"ז דכלים מ\"ח טלית שהתחיל בה לקורעה כיון שנקרע רובה אינו חיבור ע\"כ. והנה משנה זו הובאת בפרק העור והרוטב עלה קכ\"ג ופירש\"י טלית שהתחיל בה לקורעה שנטמאה ובא לקורעה לבטלה מתורת טלית ומאחר שאינה ראויה למלאכה הראשונה ואין שמה עליה מיטהרת אע\"פ שיש בשירים שלש על שלש ועדיין ראויין לקבל טומאה שהרי טהרו מטומאתן הראשונה דומיא דכלי חרס דשבירתו מטהרתו ושבריו מקבלין טומאה ואע\"ג דאמרינן בבהמה המקשה שלשה על שלשה שהיה טמא מדרס ומגע הזב וחלקו טהור מן המדרס ועדיין טמא מגע הזב אלמא טומאת שלש על שלש דחזי ליה לא בטלה מיניה התם הוא דהוה ליה ב' טומאות טומאת מדרס חמורה וטומאת מגע קלה אהני ליה חלוקה לבטל ממנו טומאת מדרס דתו לא חזי ליה ופשא לה טומאת מגע דחזיא לג' אצבעות אבל הכא כולה טומאה דשלש על שלש היא וקריעה מהניא לבטולי שמא מינה ותו לא פש עלה מידי ע\"כ. ונ\"ל דמ\"ש רש\"י בסוף דבריו כולה טומאה דשלשה על שלשה שהוא ט\"ס וצ\"ל דשלש על שלש. והנה כוונת דברי רש\"י הם שבתחלה הקשה מההיא דאמרינן שלשה על שלשה שהיה טמא מדרס ומגע כו' ואע\"ג דלא נאמר דין זה אלא לת\"ק דרבי יוסי אבל רבי יוסי פליג לא היא דהתם לא פליג רבי יוסי אלא משום דמגע בית הסתרים אינו מגע (*א\"ה עיין לעיל פי\"ב מהלכו' שאר אבות הטומאה דין י') אבל מודה שאם נגע בו הזב דטמא מגע הזב אף לאחר שנחלק והיינו דסיים רבי יוסי התם אלא א\"כ נגע בו הזב ולזה תירץ רש\"י דשאני התם שהיו בו ב' טומאות אבל הכא חד שמא הוא כולה טומאה דשלש על שלש וקריעה מהניא לבטולי שמא מינה דתו לא פש עלה מידי כלומר דהכא לא היה בטלית זה כי אם טומאת מגע או דשרץ או דנבילה ודכוותי' והנה רש\"י מודה דבדבר שיש בו טומאת מדרס לבד ונקרע ויש בקרעים שיעור טומאת מדרס דלא פקע טומאת מדרס מיניה וס\"ל שיש חילוק בין טומאת מדרס לטומאת מגע דטומאת מדרס אם יש בשיריים שיעור טומאת מדרס לא פקע טומאת מדרס מינייהו וטומאת מגע אף שיש בשיריים שיעור טומאת מגע פקע טומאת מגע מינייהו. ומיהו בדבר שיש בו ב' טומאות טומאת מדרס ומגע ואיכא בשיריים שיעור טומאת מגע וליכא שיעור טומאת מדרס פקע טומאת מדרס ופש גביה טומאת מגע. ומה שכתבנו דבטומאת מדרס אם יש בקרעים שיעור טומאת מדרס דלא פקע מינייהו טומאת מדרס הוא מוכרח מן הסוגיא דפרק בהמה דאמר עולא לא שאנו אלא שלשה על שלשה שנחלקו אבל שלש על שלש הבאות מבגד גדול בשעת פרישתן מאביהן מקבלות טומאה מאביהן ע\"כ. ואי אמרת דטומאת מדרס דינו שוה לטומאת מגע הרי אביהן ג\"כ טהור הוא א\"ו דאביהן כיון שיש בו שיעור טומאת מדרס לא פקע טומאת מדרס מיניה ומטמא את הקרע שיש בו שלש על שלש שהוא שיעור טומאת מגע. וראיתי להרשב\"א ז\"ל בחידושיו שכתב על דברי רש\"י הללו ומדבריו נראה דכל שנטמא טומאת מדרס אע\"פ שקרעו אכתי טמא טומאת מגע מדרס והוא שנשתייר בו כדי מגע מדרס והרמב\"ן ז\"ל פירש דאפילו במדרסות אמרינן נמי הכי וכדאמרינן בסמוך בעור טמא מדרס כיון שנתן בו איזמל טהור ואפילו לרבנן כשממעטו מחמשה דלא חזי למדרס טהור לגמרי ולא מטמאינן ליה משום מגע מדרס ע\"כ. ולא ידעתי כוונת דבריו במאי קא מיירי דאי מיירי בשיש לו טומאת מגע ג\"כ מאי האי דקאמר ומדבריו נראה הא בפירוש אמרה רש\"י ועוד מאי ראיה מייתי מעור טמא מדרס דטהור לגמרי אימא דהתם מיירי בשלא יש בו כי אם טומאת מדרס דוקא אבל לעולם אם היה בו ג\"כ טומאת מגע אף שטהר מן המדרס אכתי פש גביה טומאת מגע ואי הרשב\"א מיירי כשלא היה בו טומאת מגע וס\"ל דלרש\"י דבר שהיה מדרס וקרעו ונשאר בשיריים שיעור טומאת מגע דטמא טומאת מגע והכריח הרשב\"א דין זה אליבא דרש\"י ממ\"ש דהכא חד שמא היא דכולה טומאה דג' על ג' היא ע\"כ משמע דמוקי להא דטלית שטומאתה היתה טומאת מגע ומדלא מוקי לה בשהיתה טמאה מדרס משמע דס\"ל דאם היה טמא מדרס אכתי טמא מגע מדרס כל שנשתייר כדי מגע מדרס גם צד זה לא ידעתי מהו דהא דבר שהיה טמא מדרס דוקא ונקרע ונשתייר בו שיעור טומאת מגע מדרס הוא מחלוקת מחלקות ת\"ק ור' יוסי דלת\"ק טמא מגע מדרס משום דס\"ל דבית הסתרים מטמא והיו בטלית זה שתי טומאות ור' יוסי פליג עליה משום דס\"ל דלא מטמא בית הסתרים ולא היה בטלית זה טומאת מגע ולעולם דאליבא דרבי יוסי מצינו לאוקומי הך דהעור והרוטב כפשטה דמיירי כשהיה טמא מדרס דוקא ואין בקרעים שיעור מדרס דטהור לגמרי אלא שרש\"י רצה לאוקומי מתניתין אליבא דכ\"ע. עוד כתב הרשב\"א ז\"ל בשם הרמב\"ן דההיא דפרק בהמה המקשה מיירי בשנקרע מעצמו וכדקתני שלשה על שלשה שנקרע אבל הכא קורעה קתני שהוא קורעה במתכוין כדי לטהרה לבטל שם שעליה הלכך אפילו מגע מדרס אין בו וזה נ\"ל נכון שאם לא כן תיפוק ליה דבשעת פרישתן מאביהן מקבלות טומאה מאביהן וכדאי' התם כו' וטלית טלית גדולה משמע. ע\"כ והנה אף הרמב\"ן מודה שיש חילוק בין טומאת מדרס למגע דהא פשיטא דדבר שהוא טמא מדרס וקרעו בידים כל שנשאר בו שיעור טומאת מדרס לא פקע מיניה טומאת מדרס וכההיא דעור טמא מדרס דבעינן שימעטו מחמשה דתו לא חזי למדרס אלא דלגבי טומאת מגע ס\"ל דאם קרעו כדי לבטל ממנו טומאת מדרס אפילו מגע מדרס אין בו. ויש לדקדק בסברת הרמב\"ן הלזו מההיא דתנן במסכתא כלים פכ\"ז מ\"ט סדין שהוא טמא מדרס ועשאו וילון טהור מן המדרס אבל טמא מגע מדרס והרי דהתם דבטל שם שעליה בידים ואפילו הכי טמא מגע מדרס ויש לחלק בין קרע לשינוי מעשה: ודע דאף אליבא דהרמב\"ן נ\"ל דאף שקרעו בידים מ\"מ מקבל טומאה מכאן ולהבא ולא מהני ליה קרע זה אלא מטומאה דלמפרע דהא בכל תלמודא קי\"ל דשלש על שלש מקבל טומאה אלא שמדברי הרשב\"א שרצה להכריח דברי הרמב\"ן משום דאל\"כ תיפוק ליה שמקבלות טומאה מאביהן כו' נראה דס\"ל דטהור מכל וכל ואפילו מכאן ולהבא דאלת\"ה אף להרמב\"ן קשה אמאי לא קיבל טומאה עכשיו בשעת פרישתו והדבר הוא תימה גדול בעיני אשר על כן נראה לי דאף הרשב\"א מודה דמכאן ולהבא מקבל אלא דס\"ל דטומאה שמקבל בשעת פרישתו הויא כטומאה דלמפרע ודו\"ק. ודע דאליבא דרש\"י דמוקי להך דטלית בשלא היה בו כי אם טומאת מגע קושיא זו דהרשב\"א לא שייכא כלל וזה פשוט. ודע שמ\"ש הרמב\"ן דאף במדרסות אמרינן כן והביא ראיה מעור טמא מדרס דאמרינן כשממעטו מחמשה טהור לגמרי ולא מטמינן ליה משום מגע מדרס ע\"כ לא ידעתי פירושו דהא גבי עור אין חילוק בשיעורם וכל פחות מחמשה אין בו שום צד טומאה כלל וכדאיתא בפכ\"ח מכלים מ\"ב וכן פסק רבינו בריש פרק זה וא\"כ לא שייך התם טומאת מגע ומדרס וצ\"ע. ודע שהתוספות בפרק בהמה המקשה עלה ע\"ג הביאו דברי רש\"י הללו אלא שהוסיפו בדברים שלא יכולתי להולמם שכתבו דהכא דאיכא עליו שני טומאות מדרס ומגע הזב אהני חלוקה למדרס דתו לא חזיא ליה ואפילו הוא יותר משלשה על שלשה אפ\"ה טהורה מן המדרס כיון דלא חזיא למלאכה ראשונה להתעטף בה פשא בה טומאת מגע כו' והנה הנראה מדברי התוס' הללו דאית להו דלרש\"י אף שיש בקרעים שיעור טומאת מדרס אפ\"ה טהורה מן המדרס כיון דלא חזיא למלאכה ראשונה ובדברי רש\"י שם לא הוזכר דין זה כלל והדין הוא תימה בעיני ואם ניתן ליאמר דין זה הוא דוקא גבי טלית אבל גבי בגד לא ובהדיא תנן שלשה על שלשה שנחלקו דמשמע דוקא בכי האי אבל יותר משיעור זה משכחת לה שלא נטהר מן המדרס ומאי דקאמר עולא הבאות מבגד גדול לאו דוקא דכל יתר משלשה על שלשה בגד גדול קרי ליה. שוב ראיתי מה שכתב רש\"י באותה סוגיא עלה דההיא דעור טמא מדרס דחכמים אומרים עד שימעטנו מחמשה טפחים דלא דמי לטלית דהתם קודם קריעה היה שמה טלית ובקריעתה בטל שמה הלכך אע\"ג דשיריים בני קבולי טומאה טהרו מטומאה ראשונה אבל הכא כל שעה שם עור עליו הילכך עד שיבטלנו מכשיעור ע\"כ. הרי בהדיא דאף בטומאת מדרס כל היכא דנקרע שנתבטל שמו מעליו אף שנשתייר בו שיעור טומאת מדרס נטהר מטומאת מדרס שהיה בו והשתא לפי זה אליבא דרש\"י אין חילוק בין טומאת מדרס לטומאת מגע דבכל גוונא כל שנקרע ונשתנה שמו מעליו דלא חזי למלאכה ראשונה נטהר מטומאתו שהיה בו אף שיש בשיריים שיעור טומאת מדרס או מגע. ודע שרש\"י ז\"ל מודה דההיא דבגד דאיפליגו ביה ת\"ק ור' יוסי כל היכא שיש בשיריים שלשה על שלשה לא נטהר מן המדרס וכפשטא דשמעתא וכמו שכתבנו לעיל וה\"ז דומה לעור שכתב רש\"י דכל שלא נתמעט מכשיעור לא נטהר מן המדרס וקושיית רש\"י ז\"ל הכי מיתפרשא דהתם גבי בגד פשיטא דכל שיש בשיריים כדי טומאת מדרס לא נשתנה שמו מעליו דהרי עד השתא היה ראוי לישיבה והשתא נמי חזי למלאכתו אך דלא נשתייר כי אם שיעור טומאת מגע בטל שמה ולא חזי למלאכתו הראשונה דמעיקרא היה ראוי לישיבה והשתא אינו ראוי ולפי זה הקשה רש\"י דהכא גבי טלית אמרינן דכל שנשתנה שמו ולא חזי למלאכתו הראשונה פקע טומאה מיניה ואילו גבי בגד אמרינן דאף שנשתנה שמו דלא חזי למלאכתו הא לא פקע מיניה טומאת מגע ותירץ דשאני התם דהיו בבגד ב' טומאות אבל הכא לא היה בו כי אם טומאת מגע ומה שהוכרח רש\"י לומר דטומאת הטלית היא טומאת מגע ולא טומאת מדרס הוא משום דאליבא דת\"ק דר' יוסי לא משכחת טומאת מדרס בלא טומאת מגע כיון דאית ליה דבית הסתרים מטמא והא דלא קאמר משנה זו דטלית היא ר' יוסי ומיירי בטומאת מדרס רצה לאוקמה ככ\"ע א\"נ כיון דרבי התם לנו גבי בגד דלא כר\"י מסתמא הך סתמא דטלית אתיא כת\"ק ומש\"ה אוקמה רש\"י דמיירי בטומאת מגע אך קשה לי כפי זה מה הוקשה לרש\"י גבי עור דאמרו חכמים עד שימעטנו מה' מטלית אימא דחכמים ס\"ל כת\"ק דרבי יוסי והכא גבי עור שני טומאות היו בו טומאת מדרס ומגע ואם לא היה ממעטו מכשיעור נהי שנטהר מן המדרס לפי שאין שמו עליו מ\"מ פש גביה טומאת מגע ומה שהצריכו חכמים למעטו מכשיעור הוא לטהרו לגמרי אף מטומאת מגע דבית הסתרים וצ\"ל דס\"ל לרש\"י דלא קאמר ר\"י דמשנתן בו איזמל דנטהר אלא מטומאת מדרס אבל מגע אית ביה אף שנתן בו איזמל וא\"כ חכמים פליגי עליה אף בטומאת מדרס שלא נטהר ועל זה הוקשה לרש\"י ז\"ל דאמאי לא נטהר מן טומאת מדרס הרי נשתנה שמו דומיא דטלית הא ליתא משום דר\"י מדמי ליה לעור זה לעור העשוי מתחלתו לרצועות וסנדלין שאין בו צד טומאה כלל וכמו שפסק רבינו בפכ\"ז מהלכו' אלו דין י\"א. והנראה אצלי דלרש\"י לישנא דמתני' קשיתי' דקתני עור שהיה טמא מדרס כו' דמשמע דפלוגתייהו הוא בטומאת מדרס אם נטהר ממנה או לא ומיהו אין זה כדאי ודו\"ק:
ודע שקושיא זו שהקשה רש\"י הקשה אותה הר\"ש בפכ\"ח מכלים והביא תירוץ זה דרש\"י ודחה אותו דאין זה סברא לחלק בין טומאה אחת לשתי טומאות דכיון דנשאר בטלית שלש על שלש שזהו שיעור טומאת מגע היאך יהיה טהור והתוספות ג\"כ בפרק בהמה ובפרק דם חטאת עלה צ\"ה דחו דברי רש\"י הללו מהך טעמא. עוד כתב הר\"ש דנראה לפרש דטהורה מן המדרס קאמר והא דלא קתני אבל טמאה מגע מדרס כדקתני לעיל משום דלא נחית הכא לאשמועינן חידוש של טומאה אלא קי\"ל דאע\"ג דהטלית עדיין גדולה יותר משלש על שלש אפ\"ה טהורה מן המדרס הואיל ולא חזיא למלאכתה הראשונה להתעטף בה וכבר צדדו צד זה התוספות בפרק דם חטאת והר\"ש והתוספות דחו זה דע\"כ טהורה דטלית לגמרי הוא מההיא דאמרינן בפרק דם חטאת דאם נטמא הבגד בחוץ קורעו ומכניסו ואי לא מהני קריעה לטומאת מגע היאך מכניסו. ודע שנתבאר מדברי הר\"ש והתוספות הללו דס\"ל דכל שנשתנה ממה שהיה ולא חזי למלאכתו הראשונה נטהר מן המדרס אף שיש בו שיעור דטומאת מדרס דהיינו שלשה על שלשה וכמו שכתבנו לעיל אליבא דרש\"י. עוד כתב הר\"ש בשם י\"מ דטלית שאני שהוא כלי ויש שם כלי עליו וכיון שבטל שם כלי מינייהו שנקרעו טהרו לגמרי אבל חתיכת בגד בעלמא דאין שם כלי עליו לא נטהר ממגע מדרס אע\"פ שנטהר מן המדרס ע\"כ. וכבר כתבו התוספות תירוץ זה בפרק בהמה ובפרק דם חטאת אלא שיש שם חיסור לשון. עוד כתב הר\"ש דנראה לפרש דקריעה דבגד וטלית מיירי תרווייהו בשקורע קרעים הרבה ואין בכל אחד רוחב שלש ולהכי קאמר דטהורה לגמרי דאע\"פ שעדיין כל הקרעים מחוברין בסופן לאו חיבור הוא כיון דנקרע עד רובה חשיב נגמר כל קרע וקרע עד סופה ע\"כ ותירוץ זה ג\"כ הביאוהו התוספות שם. ואני מסתפק בתירוץ זה אי ס\"ל דגם לבטל ממנו טומאת מדרס בעינן שלא יהיו בשיריים שיעור טומאת מדרס או דילמא לטומאת מדרס כל היכא דלא חזי למלאכתו הראשונה אזדא ליה טומאת מדרס אלא דלטומאת מגע ס\"ל דבעינן שלא יהיו בשיריים שיעור טומאת מגע והדבר אצלי כעת צריך תלמוד. העולה מכל מה שכתבנו דלדעת רש\"י כל דבר שנשתנה שמו דלא חזי למלאכתו הראשונה אף שיש בשיריים שיעור קבלת טומאה נטהר מטומאתו בין שהיתה טומאת מדרס או טומאת מגע אך בדבר שהיו בו שני טומאות טומאת מדרס ומגע אהני מאי דלא חזי למלאכתו הראשונה לטהרו מטומאת מדרס אך אכתי טמא טומאת מגע ולפי זה כל דבר שהיה טמא מדרס אליבא דת\"ק דרבי יוסי כל שיש בשיריים שיעור טומאת מגע טמא טומאת מגע אך לר' יוסי טהור לגמרי וכל דבר שאינו כלי כגון חתיכת בגד בעלמא בעינן שלא יהיו בקרעים שיעור קבלת טומאה והיינו ההיא דעור טמא מדרס וכמו שפירש רש\"י שם. ולדעת הי\"מ שהביאו התוספות והר\"ש הכל תלוי אם הדבר שנקרע הוא כלי שנשתנה שמו מעליו דאז נטהר לגמרי מכל טומאותיו אף שהיו בו שתי טומאות מדרס ומגע כיון דלא חזי למלאכתו הראשונה נטהר לגמרי וכל דבר שאינו כלי לא טהר מטומאתו עד שימעטנו פחות מכשיעור. נמצא דאיכא בין סברת רש\"י וסברת י\"מ דבר שהיה כלי ונשתנה שמו מעליו והיו בו שתי טומאות דלרש\"י יטמא מגע ולי\"מ טהור מהכל: עוד יש דעת ג' בדברי התוספות והר\"ש דלעולם לטומאת מגע לא נטהר עד שימעטנו משיעור טומאת מגע וכתבו דההיא דטלית מיירי בשעשה אותו קרעים קרעים פחות משלש אצבעות אך לגבי טומאת מדרס לא נתבאר כפי סברא זו אי ס\"ל דכל שנשתנה שמו טהר מן המדרס או דילמא בעינן שימעטנו משיעור טומאת מדרס. ומיהו נ\"ל דאף כפי סברא זו מודה דלטומאת מדרס מיהא מהני מה שנשתנה שמו שהרי מתחילה עלה בדעתם דהר\"ש והתוספות כדי ליישב הך דטלית עם ההיא דשלשה על שלשה דהכא נמי גבי טלית טמא מגע מדרס דאע\"ג דאהני מה שנשתנה שמו לטהרו מטומאת מדרס לא אהני לטומאת מגע אלא שהוקשה להם מההיא דדם חטאת דמשמע דטהור לגמרי ותירצו דמיירי הך דטלית בשאין בקרעים שלש על שלש ואשמעינן דאע\"ג שהם מחוברים חשיבי כקרועים מכל וכל ולפי זה לא חזרו בהם ממאי דהוה ס\"ל דלטומאת מדרס כל שנשתנה שמו נטהר ויש לדחות ומיהו הנכון נראה מה שכתבתי. ודע שלפי תירוץ זה ההיא דדם חטאת צריך לאוקומה שקורע כל הבגד פחות משלש על שלש והיה אפשר לומר דלעולם הך דטלית טהור מן המדרס קאמר אבל טמא מגע מדרס וההיא דדם חטאת מיירי שקורע פחות משלש על שלש לטהרו מכל וכל אלא דס\"ל דההיא קריעה דדם חטאת היא דומיא דקריעה דטלית וכמ\"ש הר\"ש ואי קריעה דטלית אכתי טמא מגע קשה ההיא דדם חטאת מש\"ה פירשו דקריעה דטלית נמי טהור לגמרי וכגון שאין בקרעים שלש על שלש. והרמב\"ן ס\"ל דיש חילוק בין נקרע מאליו לקרעו בידים דכל שקורעה בידים כדי לטהרה לבטל שמה מעליה טהור לגמרי ואפי' טומאת מגע אין בו וההיא דשלש על שלש מיירי בנקרע מאליו וכל שנקרע מאליו פש גביה טומאת מגע. ונראה דאף הרמב\"ן מודה דלטומאת מדרס כל שנשתנה שמו אף שנקרע מאליו טהור מן המדרס אלא דלטומאת מגע ס\"ל דיש חילוק בין קורע בידים לנקרע מאליו. סוף דבר לגבי טומאת מדרס לא ראיתי מי שיאמר שאם נשתנה שמו דלא חזי למלאכתו הראשונה דבעינן שימעטנו פחות מכשיעור אלא אליבא דכ\"ע כל שנשתנה שמו נטהר מן המדרס וכן כל שלא נשתנה שמו כגון חתיכת בגד אף שקרעו בידים לא נטהר מטומאתו וכדמוכח ההיא דעור טמא מדרס דבעינן שימעטנו פחות מחמשה וההיא דשלש על שלש דכתב הרמב\"ן דמיירי בנקרע מאליו אף שהוא חתיכת בגד הוא משום דכיון דמעיקרא היו בו שלשה על שלשה והיה ראוי למדרס ועכשיו נחלק הרי נשתנה שמו אבל חתיכת בגד גדול ויש בשיריים שלשה על שלשה טפחים אף שקרעו בידים לא נטהר מן המדרס וזה פשוט:
ודע שרבינו כתב סתם טלית שהיא מדרס כו' ונראה דלדידיה ליכא קושיא כלל משום דאיהו פסק כרבי יוסי ואפשר שטעמו משום הך מתניתין דטלית דמיתניא בתר פלוגתא דת\"ק ורבי יוסי והך מתני' מיתניא בסתמא ס\"ל דאתיא כר\"י מדלא קאמר אבל טמא מגע מדרס משמע דרבי סתם לנו כרבי יוסי ומש\"ה פסק כוותיה. עוד נ\"ל מדסתם רבינו דס\"ל דאף אם יש בשיריים שיעור טומאת מדרס אפ\"ה נטהר כיון שנשתנה שמו אך לגבי טומאת מגע לא נתבאר בדבריו אי מהני מה שנשתנה שמו אף שיש בשיריים שיעור טומאת מגע. ומיהו נראה שיש ללמוד דין זה ממ\"ש בפ\"ח מהלכות מעשה הקרבנות דין י\"ט בגד כו' קורעו כדי שיטהר כו' ע\"כ ומדסתם נראה דאף שיש בשיריים שיעור קבלת טומאה נטהר מטומאת מגע דהא הכא לא מיירי בטומאת מדרס דוקא אלא בכל מין טומאה. ודע דבגד דנקט רבינו צ\"ל דמיירי דבקרע זה נשתנה שמו דאי לא פשיטא דלא נטהר כל שיש בשיריים שיעור קבלת טומאה וכדמוכח ההיא דעור טמא מדרס וכמו שכתבנו לעיל. ודע שאף אליבא דרבינו דפסק כרבי יוסי ומתניתין דטלית אתיא כפשטה אכתי צריכין אנו לחילוקי הראשונים ז\"ל דהא לדידיה נמי קשה מההיא דפרק דם חטאת דמשמע דכל שנשתנה שמו נטהר מטומאת מגע ואילו במתניתין דשלשה על שלשה אית ליה לת\"ק דאף שנשתנה שמו טמא מגע ונהי דלא קי\"ל כת\"ק משום דליכא טומאת מגע משום דבית הסתרים אינו מטמא אבל הא מיהא דאית ליה דלטומאת מגע לא מהני נשתנה שמו ובזה לא פליג עליה רבי יוסי ואדרבה מודה לו והיינו דסיים אלא א\"כ נגע בו הזב מוכח בהדיא דאית ליה דלטומאת מגע לא מהני נשתנה שמו כל שיש בשיריים שיעור קבלת טומאה. והנה מה שכתבו התוספות והר\"ש דההיא דטלית מיירי בקורע קרעים פחות משלש על שלש ולדידהו ההיא דדם חטאת הכי מתפרשא לרבינו לא יצדק תירוץ זה שהרי מדסתם נראה דס\"ל דאף שיש בשיריים שיעור קבלת טומאה נטהר ולפי זה פש גבן שלשה תירוצים אחרים דהיינו או דס\"ל כרש\"י דמחלק בין טומאה אחת לשתי טומאות או דס\"ל כדעת הי\"מ דמחלקים בין כלי לחתיכת בגד או כהרמב\"ן דמחלק בין נקרע מאליו לקרעו בידים ומיהו אי רבינו ס\"ל כרש\"י ניחא מה שכתבנו לעיל דפסק כרבי יוסי משום דלדידיה הך מתניתין דטלית בטומאת מדרס היא וכמבואר בדבריו ואליבא דת\"ק דרבי יוסי טמא מגע מדרס אך אי ס\"ל כדעת הי\"מ או כהרמב\"ן מתניתין דטלית אתיא ככ\"ע ואף ת\"ק דרבי יוסי מודה בזה דנטהר לגמרי ומיהו אף שנאמר דרבינו ס\"ל כדעת הי\"מ או הרמב\"ן מ\"מ יש לרבינו הכרחיות לפסוק כרבי יוסי משום דבכמה דוכתי פריך בגמרא בפשיטות ואמאי טומאת בית הסתרים היא משמע דס\"ל דלית הלכתא כרבי מאיר דאית ליה דבית הסתרים מטמא וכ\"כ התוספות בפרק אלו קשרים ובפרק ב' דעירובין יע\"ש: " + ] + ], + [ + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [ + "אין אדם מטמא במדרס וכו' גזל משכב ודרס עליו בלא נגיעה טהור. כתב על זה מרן דטעמו שלא נתמעט משכב שאינו שלו אלא מטומאת מדרס וכו' (עיין בכ\"מ) ולא הבינותי דבריו כלל דקרא הכי קאמר ואשר יגע במשכבו שהיה המשכב של הזב או אדם הנוגע במשכב טמא עד הערב לפי שנעשה המשכב אב הטומאה ומטמא אדם אבל אם לא היה המשכב של הזב אין אדם הנוגע בו טמא ואפילו אם נגע בו הזב לפי שאינו אלא ראשון לטומאה ואין האדם מקבל טומאה כי אם מהאב כמבואר. ודע שמלבד שסברת רבינו דסבר דלא מיעט קרא אלא מטומאת מדרס ולא מטומאת מגע היא סברא ראויה אליו דלא גריעי משכב ומושב משאר כלים שאדם מטמא אותם אף שאינם שלו ולא מיעט הכתוב אלא מטומאת מדרס שהיא טומאה מחודשת במשכב ובמושב שיעשה אותם הזב אב הטומאה בדריסתו עליהם אף שלא נגע בהם. עוד נ\"ל דקרא נמי הכי דייק דיש לדקדק דמיעוט זה אמאי לא נקטיה קרא בעיקר דין המשכב והוה ליה למימר כל משכבו אשר ישכב עליו הזב יטמא ולפי דברי רבינו ניחא דגבי טומאת המשכב לא כתיב מיעוטא משום דמשכחת לה שאף שלא יהיה משכבו שיטמא המשכב בשכיבתו עליו כגון אם נגע בו אבל גבי אדם הנוגע במשכב נקטיה משום דאף את\"ל שיהיה המשכב טמא כגון שנגע בו הזב מ\"מ אדם הנוגע בו טהור לפי שהוא ראשון ואין אדם מקבל טומאה כי אם מהאב ולא מהראשון וכדכתיבנא. גם מ\"ש מרן ולפי זה כו' לא ידעתי פירושו דולפי זה דהא אף אם נאמר דקרא מיעט אף מטומאת מגע מ\"ש גנב משכב וישב עליו טמא הוא אפילו בלא נגיעה כדין סתם מדרס האמור בתורה ומ\"מ לא אכחד שיש לדקדק בדברי רבינו דבגזל נקט ודרס ובגנב נקט וישב ולא ידעתי למה שינה הלשון מגנב לגזלן:
ודע שמ\"ש רבינו בסוף לשונו לפיכך גנב שגנב עור וחישב עליו לשכיבה כו' אין הכוונה שדין זה נמשך ממ\"ש בתחילת דבריו דאין אדם מטמא מדרס משכב או מרכב שאינו שלו לפי שדין זה שאין המחשבה מועלת אלא מהבעלים נ\"ל שהוא דין נוהג בכל הטומאות ובכל הכלים שכל כלי שחסר מחשבה אינו מקבל שום טומאה אלא ע\"י מחשבה דבעלים ואמינא לה ממה שכתב רבינו בפכ\"ה דין י\"א ואע\"ג דכל אותו פרק מיירי בטומאת מדרס מ\"מ מכללות דבריו שכתב וכן כל כיוצא בהן מדברים שאינן מקבלין טומאה אלא במחשבה שאין לך מחשבה מועלת אלא מחשבת בעלים שהן בני דעה ע\"כ נראה שדין זה הוא כולל בכל הכלים ועוד דומיא דמיעוטא דבני דעה שהוא כולל בכל הכלים וכמ\"ש בספ\"ח מהלכות אלו ובמקומות אחרים ועוד אעיקרא דדינא דין זה דראשי כלונסות החקוקין כעת לא ידעתי אם הוא משום מדרס או טומאת שרץ לפי שכל הדינים הנזכרים בפרק זה ביאר רבינו הרי זה טמא מדרס וכאן סתם וכתב מקבלין טומאה ואפשר שטומאתו הוא משום דחשיב כלי כיון שיש לו בית קבול ולפי מה שכתבנו לפיכך שכתב רבינו קאי למאי דסמיך ליה שכתב דאם גנב משכב דטמא משום דנתייאשו הבעלים לזה כתב דכי היכי דחשיב כשלו התם הכא נמי לגבי מחשבה חשיב כשלו ומחשבת בעלים קרינן ביה. הכלל העולה שכל דבר שאינו מקבל טומאה כי אם במחשבה בעיא מחשבת בעלים דוקא כדי לעשותו מקבל טומאה דומה למ\"ש רבינו בפי\"ב מהלכות טומאת אוכלין גבי הכשר דבעינן רצון בעלים וכל דבר שאינו חסר אפילו מחשבה מקבל טומאה מכל אדם חוץ מטומאת מדרס דגזרת הכתוב שלא יהיה טמא מדרס כי אם על ידי הבעלים דכתיב משכבו. וא\"ת דבפכ\"ו דכלים מ\"ח נחלקו ת\"ק ור\"ש אם מחשבת גנב מטמא את העורות או של גזלן ולפי מה שכתבנו יש לדקדק דאמאי לא נקטו פלוגתייהו בסתם כלים שיורדין לטומאה במחשבה וכגון טבעת של בהמה וזוג של דלת וכמ\"ש רבינו בסוף פ\"ח י\"ל דת\"ק ור\"ש קדם להם מחלוקת אחר הובא בת\"כ פרשת מצורע במשכבו דמיעט קרא אם הגנב או הגזלן ומאותו מחלוקת נמשך להם מחלוקת זה דכלים ונחלקו באותו הנדון עצמו שהיו עסוקים דהיינו טומאת מדרס ורבינו הורה לנו כל זה במ\"ש לפיכך דבתחילה הביא דין השנוי בת\"כ ואח\"כ כתב לפיכך לומר שדין זה נמשך מדין הקודם וכדכתיבנא:
ודע דסברת רבינו היא כסברת רש\"י שכתב בפרק מרובה עלה ס\"ו דהגוזל משכב גמור של חבירו אינו מטמא משכב דגזירת הכתוב היא והתוספות שם הקשו לזה מההיא דתנן בפ\"ח דטהרות מ\"ו הגנבים שנכנסו לתוך הבית כו' אבל המשכבות והמושבות טהורים אם יש עמהם עכו\"ם או אשה הכל טמא כי שמא נדה היא ועכו\"ם כזב לכל דבריו משמע שמטמא משכב ומושב שאין שלו מיהו יש לדחות דהתם מדרבנן ע\"כ. והנה הרב בעל קרבן אהרן בפרשת מצורע הביא דברי התוספות הללו וכתב דאין זו דחייה דרבנן נהי דגזרו על העכו\"ם שיהיה כזב לכל דבריו אבל לא אמרו והחמירו עליו שיהיה מטמא במשכב שאינו מטמאו הזב גמור דאורייתא אלא אוקמוהו כזב לטמא מה שיטמא הזב ע\"כ. והנה הרב ז\"ל הבין דמה שכתבו התוספות דהתם מדרבנן הוא משום דרבנן גזרו על העכו\"ם שיהיו כזבים ודבריו נפלאו ממני דכוונת התוספות אינה אלא דמדרבנן גזרו טומאה אף על המדרס שאינו שלו דאף דמן התורה טהור חכמים גזרו עליו טומאה ויש לנו דברים רבים דמן התורה טהורים וחכמים טמאוהו כגון פשוטי כלי עץ וע\"ז וידים ורבים כאלה עצמו מספר והא נמי דכוותה ואף כפי דרכו של הרב כוונת התוספות כן היא דכיון דע\"כ האי דאמרינן טמא הוא מדרבנן דהא טומאת העכו\"ם אינה אלא מדרבנן איכא למימר דחכמים נמי גזרו אף על משכב שאינו שלו שיטמא בין בטמא מן התורה בין בטמא מדרבנן ועוד אדון לפני הרב בקרקע כי איך יעלה על הדעת שתירוץ התוספות הוא דוקא גבי עכו\"ם דהא בסיפא דמתניתין תנן או אשה והאי אשה ישראלית היא דגבי ישראל יש לחלק בין איש לאשה דנדות שכיחא וזיבה לא שכיחא וכ\"כ התוספות כי שמא נדה היא ואי בעכו\"ם אין חילוק בין נדה לאינה נדה כי הכל טהור מן התורה והכל טמא מדרבנן וא\"כ ע\"כ אשה דמתניתין בישראלית היא ועל זה בא תירוץ התוספות דהתם מדרבנן וכוונתם דחכמים גזרו טומאה על המשכב שאינו שלו וזו היא כוונת התוספות באמת ודברי הרב שגבו מני. עוד כתב הרב שיש לדחות קושיית התוספות הלזו דהתם כת\"ק דר\"ש שלא מיעט מקרא אלא הגזול אבל לא הגנוב והתם בגנבים איירי ע\"כ ואין דבריו מובנים אצלי דע\"כ לא אמרינן דגנב חשיב כשלו אלא כשגנבו והוליכו לביתו שאז נתייאשו הבעלים לפי שאינם יודעים מי גנבו אבל מתניתין דטהרות מיירי בשהניחו שם המשכבות וא\"כ מה הפרש יש בין גנב לגזלן וכי בשביל שנכנסו גנבים בתוך ביתו נתייאש מכל כליו שבבית. ועוד מה יענה הרב ביום שידובר בו מתניתין דטהרות דהמפקיד כלים אצל ע\"ה דטמאין מדרס וכן המניח כלים בפני ע\"ה וכן המניח ע\"ה בתוך ביתו וכל אלו הם הלכות פסוקות כתבם רבינו בפרק י\"ב מהלכות מטמאי משכב וכן הרואה יראה בפרק ח\"י מהלכות אבות הטומאה ולבבו יבין מכמה דינים שנזכרו שם שאדם מטמא מדרס אף כלים שאינם שלו באופן שדברי הרב אינם מעלים ארוכה לקושיית התוספות ולפי מ\"ש התוספות צריכין אנו לומר דכל אלו טומאתן היא מדרבנן, הן אמת שדברי רבינו מורים דלא ס\"ל חילוק זה שהרי סתם וכתב גזל משכב טהור ואי הוה ס\"ל כדברי התוספות היה לו לפרש טהור מן התורה אבל מדרבנן טמא כדרכו בכל המקומות. והנראה אצלי בדעת רבינו הוא דס\"ל דלא מיעט הכתוב אלא דוקא בגנב או בגזלן למר כדאית ליה ולמר כדאית ליה אבל היכא דלא גנבו ולא גזלו אז מטמא אף שאינם שלו לפי שאין אדם מקפיד על דריסת כלי וחשיבי כשלו לענין דריסה אבל היכא דגנב או גזל מימעיט משום דאינם שלו וההיא דגנבים שהביאו התוספות התם לא גנבו המשכבות והמושבות ומש\"ה מטמאים אותם וזהו דבת\"כ אמרו משכבו ולא הגזול ולא אמר סתם משכבו ולא משכב שאינו שלו וטעמא כדכתיבנא דלא מיעטו אלא או גנוב או גזול למר כדאית ליה ולמר כדאית ליה. עוד הקשו התוספות לפירש\"י דבת\"כ מייתי עלה דפלוגתא דר\"ש ורבנן דגנב וגזלן דבסמוך כו' יע\"ש וכבר כתבתי דמעיקרא נחלקו ר\"ש ורבנן במחלוקת השנוי בת\"כ ואח\"כ נמשך מאותן מחלוקת מחלוקת השנוי במסכת כלים. ודע שלפי מ\"ש דלא מיעט הכתוב אלא גנב או גזלן דברי רבינו הם תנא והדר מפרש וזה פשוט. והתוספות כתבו בשם ר\"י דמאי דאמרינן משכבו ולא הגזול היינו שגזל עורות של בעה\"ב שאין מחוסרין אלא יחוד ואין צריך שום תיקון ואין חסר רק המחשבה כו' אבל גנב או גזל משכב גמור דחבריה מטמא משכב לכ\"ע ע\"כ וכבר כתב הרב בעל קרבן אהרן דפשטא דברייתא משמע כדברי רש\"י וכן הוא דעת רבינו ואני מסתפק בדעת התוספות דס\"ל דמיעוטא דמשכבו הוא לומר שאין מחשבת הגזלן מחשבה להוריד המשכב לידי טומאה אם הדין הוא כך בכל הכלים הצריכים מחשבה או דילמא חידוש הוא שחידש הכתוב במשכב. ומה שהביאני לידי ספק זה לפי שראיתי להרשב\"א בחידושיו לחולין הביא דבריו מרן ריש פ\"ב מהלכות טומאת אוכלין שכתב בשם התוספות דגבי הכשר אוכלין לא בעינן רצון בעלים הרי דבר שצריך מחשבה כדי להורידו לקבל טומאה ולא בעינן רצון בעלים ובגמרא ריש פרק האומר דמו להדדי מחשבה דהכשר אוכלים לשאר מחשבות דכלים ועדיין הדבר צריך אצלי תלמוד כי הדבר מבואר שיש חילוק ביניהם ותניא בתוספתא עוצבא שהוא עתיד לקוצעה טהורה ונראה שהיא הלכה פסוקה וכבר הובאה ברייתא זו בפרק דם חטאת (דף צ\"ד) וכ\"נ מדברי התוספות בפרק מרובה (דף ס\"ו) ד\"ה ועוצבא ולא ידעתי למה השמיטו רבינו: " + ], + [], + [], + [], + [ + "אע\"פ שטהרו מלהתטמא כו'. עיין לעיל רפ\"ג ועיין בתיו\"ט פכ\"ד דכלים משנה ד': ומ\"ש וכל החמתות שנפחתו כו'. עיין ברפ\"ק דעדיות ודו\"ק: " + ] + ], + [ + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [ + "ואם חשב עליהם חש\"ו כו'. עיין בפ\"א מהלכות פסולי המוקדשין דין ו' ובפי\"ד מהלכות טומאת אוכלין דין ב' ובפ\"ח מהלכות אלו דין י\"א ופרק י\"ד מהלכות טומאת אוכלין דין ד': " + ], + [ + "העושה כפה מן השאור כו'. פרק העור והרוטב (דף קכ\"ט) הדין והטעם ועיין בתוספות פרק לא יחפור (דף י\"ט) ד\"ה ותיפוק ועיין בפרק חמישי דשבת (דף נ\"ב) ד\"ה בבאין ובתוספות פ\"ג דפסחים (דף מ\"ג) ד\"ה כופת ועיין לעיל פ\"כ דין ט\"ו ובפרק ב' מהלכות טומאת אוכלין דין כ': " + ] + ], + [ + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [ + "אבל טמאה מגע מדרס וכו'. עיין לעיל פרק שביעי דין י\"ב: " + ] + ], + [ + [ + "והבאה במדה טהורה מכלום. האי בבא קאי אנפחתה מלמעלה דאילו מצדה אפילו הבה הבאה במדה טמאה מדרס משום דגבי מדרס לא איתקוש כלים לשק וכן בדין שאחר זה קאי אשלימה וכן פירשו הר\"ש והרע\"ב ועיין בתוספות יום טוב וכן כתבו התוספות שבת (דף פ\"ה) ד\"ה הבאה במדה יע\"ש: " + ], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [ + "ושל רצועות ושל סנדלין כו'. דין זה הוא בפכ\"ד דכלים משנה י\"ב והקשה שם הר\"ש מהא דתנן בפי\"א דנגעים כל הראוי ליטמא טמא מת כו' ורצועות מנעל וסנדל ותירץ דלא דמי כלל דהתם ברצועות מתוקנות כבר אבל הכא בעור העומד לכך ועדיין מחוסר מלאכה. והא דתניא בת\"כ בפרשת נגעי בגדים כלי עור יצאו עורות רצועות וסנדלים שאינם כלים התם נמי בעור העומד לעשות ממנו ועדיין לא עשאו. וכ\"כ גם בפי\"א דנגעים וכן פירש הרע\"ב ז\"ל ודברי רבינו שבפי' המשנה נוטים לזה. אך אני תמיה בדברי רבינו כאן שכתב טעם לפי שאין עליו צורת כלי ואי מיירי בעור העומד לכך תיפוק לי' שאינו כלי לפי שעדיין לא נגמרה מלאכתו והטעם שכתב הוא צודק אף לאחר שנחתכו הרצועות דומה למ\"ש רפ\"ב וצ\"ע ועיין לעיל פי\"ג מהלכות טומאת צרעת דין ו': " + ] + ], + [ + [ + "נפלו משקים טמאים כו'. משנה פכ\"ה דכלים דתנן כל הכלים וכו' וידות הכלים המקבלים. וראיתי להר\"ש שכתב המקבלים שיש להם תוך לכלים לא חשיבי הני להביא טומאת משקה לכלים וסגי בניגוב אבל לכלי שאין לו תוך לא סגי בניגוב ובעי טבילה ע\"כ. נראה דס\"ל דהמקבלים דמתני' קאי לכלים וכ\"כ הרע\"ב. ויש לדקדק דבתחלה כתב לא חשיבי הני להביא טומאת משקין לכלים וסגי בניגוב דמשמע הא לכלי שאין לו תוך חשיבי הני להביא טומאת משקין לכלים ובעי טבילה ובסיום דבריו לא כתב אלא דלא סגי בניגוב ובעי טבילה משמע דלעולם אינו מביא טומאה לכלים דאינו תלוי זה בזה דמשכחת לה דבעי טבילה ולא יביא טומאה לכלים כמו אחורי הכלי דקי\"ל דבעי טבילה אבל אינו מטמא הכלי מתוכו. והנראה אצלי דלעולם לא חשיבי הני להביא טומאה לכלי ולא חילק הר\"ש אלא לענין דלא סגי בניגוב אבל לעולם דלא נטמא הכלי משום דלא עדיפי ידות מאחורי הכלי ובאחורי הכלי קי\"ל דגבו נטמא ותוכו לא נטמא. ומ\"ש בתחילת דבריו דלא חשיבי הני להביא טומאת משקה לכלים הכוונה היא שאם היינו אומרים דבעו טבילה נמצאו שהביאו טומאת משקה בכלי זה שהיתה היד טמאה והכוונה מבוארת. והנה כפי סברת הר\"ש הלזו ניחא הא דתנן המרדע יש לו אחוריים ותוך משבעה לחרחור מארבעה לדרבן כו' ומדברי רבינו בפירוש המשנה ובחיבורו נראה שאם נפלו משקין על היד נטמא היד אלא שיש חילוק בין אם נפלו במשך שבעה וארבעה לאם נפלו חוץ משיעור זה. ויש לתמוה דמאי שנא מידות הכלים דקי\"ל דמנגבן והן טהורים וגבי זומא ליסטרא תנן בתוספתא והביאה הר\"ש נפלו ע\"ג היד מנגבה והיא טהורה ומאי שנא יד ליסטרא מיד מרדע. אך כפי דברי הר\"ש ניחא דזומא ליסטרא היא כלי שיש לו תוך וכמ\"ש שראשו אחד כף ומעלין בו מרק כו' אבל המרדע החרחור והדרבן אין להם תוך ומשום הכי אם נפלו משקים עליהם נטמאו. אך כל זה ניחא לפי' הר\"ש אך רבינו בפירוש המשנה כתב וכן הבית יד ואפילו היה לו בית קיבול כו' כנראה דס\"ל דהמקבלים דתנן במתניתין הוא לחידושא דאפילו אם היה לו בית קיבול ליד לא נטמא וא\"כ לפי דבריו אין חילוק בין אם היה לכלי תוך או לא ולעולם אין היד מקבל טומאה וא\"כ הדרא קושיין לדוכתא דמ\"ט דמרדע דאם נפלו משקין על היד דמנגבה והיא טהורה וכדין כל הידות והרב בעל תיו\"ט פכ\"ה דכלים עמד בקושיא זו דמרדע ולא הזכיר כלל מ\"ש הר\"ש בפירושא דמתניתין דידות הכלים ולא ידעתי למה מאחר שגם הרע\"ב כתב כהר\"ש וכל יומא ויומא שמעתתיה בפומיה גם מה שתירץ לזה אין דבריו מובנים אצלי כלל:
תנן בפכ\"ה דכלים מ\"ז כל הכלים יש להם אחורים ותוך ויש להם בית צביעה רט\"א לעריבה גדולה של עץ רע\"א לכוסות רבי מאיר אומר לידים הטמאות והטהורות אמר רבי יוסי לא אמרו אלא לידים הטהורות בלבד. והנראה מדברי רבינו הוא דגריס בית הצביעה וי\"ג בית הצביטה ובחגיגה (דף כ\"ב) אמרינן דלשמואל הגירסא היא בט' ולר\"י היא בע' ומיהו כפי דברי רבינו שפירש מקום בעובי ראש הכלי כו' נראה דצריך לגרוס בית הצביטה כמבואר. וכתב רבינו דיש להם בית הצביטה ר\"ל כי כאשר נטמא גב הכלי לא נטמא בית צביטתו ע\"כ. ואין ספק שאם נטמא בית הצביטה לא נטמאו אחוריו וכ\"כ הרע\"ב אלא שרבינו נקט החידוש וממילא נפקא אידך וצ\"ל דבית הצביטה לא הוי כדין היד דהא קי\"ל דידות הכלים שנפלו עליהם משקים מנגבם והם טהורים ואילו הכא אמרינן דבית הצביטה מיהא טמא. וא\"ר טרפון שבעריבה גדולה של עץ הוא לבד אשר יהיה בו דין בית הצביטה שיהיו חלוק מאחוריו ור\"מ אומר כי היות בית הצביטה נבדל מאחוריו הוא בכוסות לבד כי כאשר נטמא גב הכוס לא נטמא בית צביטתו עכ\"ד רבינו ונראה מדבריו דר\"ע פליג בעריבה גדולה. אך הרע\"ב כתב דאומר ר\"ע לכוסות הוא אף לכוסות. עוד כתב רבינו ורמ\"א כי היות בית הצביטה נבדל הדין מן גב הכוס אמנם זה הענין היות היד טהורה או טמאה ר\"ל כי כאשר היתה ידו טמאה והחזיק בכלי בבית צביטתו ונטמאת בית צביטתו בלא ספק מפני אלו המשקין הנה אחורי הכלי לא תטמא דמשקין הבאים מחמת ידים טומאה קלה מאד כמו שביארנו בפתיחה וכן אם היה גב הכלי טמא וידיו טהורות והחזיק בכלי בבית צביטתו הנה ידו לא תטמא ע\"כ. וכוונת דבריו דידוע הוא שאין הידים מטמאים כלים ולפיכך בפי' לידים הטמאות כתב דהכוונה הוא שהיו משקין בבית צביטתו ונגע בידו הטמאה בבית צביטתו ונטמא בית הצביטה מחמת המשקין לא נטמאו אחורי הכלי. וכן אם היו אחורי הכלי טמאים ונגע בידו הטהורה בבית צביטתו לא נטמאת ידו וג\"ז הוא לפי שטומאת ידים הוא דבר קל אבל משקין טמאים שלא מחמת ידים שנגעו בבית צביטתו נטמאו אחורי הכלי וכן אם היה אחורי הכלי טמא ונגעו אוכלין בבית הצביטה נטמאו שלא הקלו לומר שיהיה בית הצביטה נבדל מן הגב אלא לידים הטמאות והטהורות לפי שטומאתם קלה. עוד כתב רבינו דרבי יוסי אומר שהיות בית הצביטה נבדל מאחורי הכלי אמנם זהו בידים טהורות לבד כאשר החזיק הכלי בבית צביטתו הנה ידיו כפי מה שהיו עליו מן הטהרה ואע\"פ שאחורי הכלי טמאים ע\"כ. והנה לפי פירוש זה מאי דקאמר רבי יוסי כיצד היו ידיו טהורות ואחורי הכוס טמאים אחזו בבית צביטתו אינו חושש שמא נטמאו ידיו לחידושא נקט כה\"ג דלא מיבעיא שלא נטמאו ידיו משום מאי דנגע בבית הצביטה אלא אינו חושש ג\"כ שמא נטמאו ידיו באחורי הכוס. עוד כתב רבינו וכל מה שתראה בזה הפרק ממה שיראה לך שהידים יטמאו מאחורי הכלי שנטמאו במשקין זהו דעת רבי יהושע בפרק ג' ממסכת ידים אבל חכ\"א שכלי שנטמא באב הטומאה לבד הוא אשר יטמא את הידים כמו שהתבאר שם ע\"כ. וכ\"ת מנ\"ל לרבינו דין זה אימא דלעולם אין הידים מקבלין טומאה מכלים שנטמאו במשקין ומ\"ש בכאן ר\"מ ור\"י לידים הטהורות הוא בשנטמא אחורי הכלי באב הטומאה שאם החזיק בכלי בבית צביטתו לא נטמאו ידיו. הא ודאי בורכא היא דכוליה פירקין לא מיירי אלא בטומאת משקין דאילו טומאה דאורייתא נטמאו אחוריו נטמא תוכו וכ\"ש בית צביטתו וזה פשוט ולא כתבתי אותו אלא כדי לברר הדבר לתלמידים. ודע שכפי דברי רבינו הללו אני תמיה על מ\"ש בפ\"ז מהלכות אבות הטומאה דין ב' אין לך ולד הטומאה שמטמא כלים אלא משקין טמאים בלבד וכו' והוא שיהיו אותם המשקין טמאים מחמת אב מאבות הטומאה בין של תורה בין של דבריהם. והנה ממ\"ש ר\"מ לידים הטמאות נראה דס\"ל דמשקין הבאים מחמת הידים מטמאים כלים והנראה מדברי רבינו הוא שזה הוא דבר פשוט לא נחלק בו אדם שכן כתב ונטמאת בית צביטתו בלא ספק כו'. ודע דהר\"ש יש לו פירוש אחר במשנה זו והוא דס\"ל דמאי דתנן ויש להם בית הצביטה הוא דאם אחוריו טמאים ובית הצביטה טהורים או איפכא לא גזרינן האי אטו האי שלא יטלנו בזה פן יגע בזה כמו שמפרש ופירש דאומר ר\"ט לעריבה גדולה הוא דבעריבה גדולה יש הפרש בין בית הצביטה לאחוריים שאם יש משקים באחורי העריבה וידיו טמאות אוחז בבית הצביטה ואין חושש שמא יגע במשקין שבאחוריו ויחזרו ויטמאו את העריבה וכן כוסות לר\"ע ע\"כ. והנה מ\"ש בתחילת דבריו דפירוש יש להם בית הצביטה הוא דלא גזרינן האי אטו האי כו' ולא פירש דברים כפשטן דהיינו שאם נטמאו אחוריו לא נטמא בית הצביטה וכן בהיפך וכמו שפירש רבינו הוא משום דס\"ל דהא מילתא דפשיטא היא דכלי שנטמאו אחוריו לא נטמאו כי אם אחוריו ולא שום דבר אחר. ומש\"ה פירש דמאי דאיצטריך לאשמועינן דיש להם בית הצביטה הוא דלא גזרינן האי אטו האי שלא יטלנו בזה פן יגע בזה. והנה ס\"ד דגזירה זו לא שייכא אלא בידים טהורות כלומר שהיה עולה על הדעת שאם היו אחוריו טמאים שלא יטלנו בבית צביטתו אם היו ידיו טהורות והיו עליהם משקה טופח שמא נטמאו משקין שבידו מאחורי הכלי ויחזרו ויטמאו את ידיו דאי לאו דמשום גזירת ידים נגעו בה לא שייך לומר שלא יטלנו בזה פן יגע בזה. ולפי פירוש זה אתו דברי ת\"ק אליבא דכ\"ע דהא לכ\"ע בידים הטהורות יש להם בית הצביטה אלא שהרב כשבא לפרש דברי ר\"ט שאמר לעריבה גדולה פירשם בידים טמאות ולא ידעתי למה לא פירש אותם כדברי ת\"ק. עוד ראיתי בתוספתא הביאה הר\"ש אר\"ע לא הזכירו בית הצביטה אלא לכוסות שלא יהא שותה וראשון ראשון מטמא משקין טמאים שהיו נתונים בבית צביטתו של כוס ונגע בהם ככר טהור נטמא הככר משקין טהורים שהיו נתונים בבית צביטתו של כוס ונגע בהם ככר טמא נטמאו המשקין משקין טמאים שהיו נתונים על גבי הארץ ונגע בהם כוס שאחוריו טהורים בית צביטתו נטמאו אחורי הכוס משקין טהורים שהיו נתונים על גבי הארץ נגע בהם כוס שאחוריו טמאים בית צביטתו נטמאו המשקין רמ\"א לידים וכו'. והנה מ\"ש בתחילה בשם ר\"ע הוא פליג אמתניתין ח' דקתני היה שותה בכוס שאחוריו טמאים אינו חושש שמא נטמא המשקה שבפיו באחורי הכוס וחזר וטמא הכוס וכ\"כ הר\"ש דר\"ע סבר דחיישינן. (א\"ה חבל על דאבדין). תניא בתוספתא דכלים כר שהפכו נעשה אחוריו תוכו ותוכו אחוריו קופה נעשה אחוריה תוכה ותוכה אחוריה ע\"כ. וכבר הביא הר\"ש תוספתא זו ריש פכ\"ה מכלים ויש להסתפק בכוונת התוספתא אי מיירי לאחר שנטמאת דקיימא לן דאם נטמא תוכו נטמא כולו ואם נטמא אחוריו לא נטמא תוכו והשתא קאמר שאם נטמאו אחוריו והפכו ירד טומאה לכל ואם נטמא תוכו שהיה הכל טמא והפכו עכשיו ליכא טומאה כי אם באחוריו או דילמא דלעולם בתר שעתא דקבלת הטומאה אזלינן ואי בתחלה ירד טומאה לכל כי הפכו לא ניצול מהטומאה ואי בתחילה לא ירד טומאה כי אם בצד הראשון כי הפכו לא ירד טומאה לצד השני אלא כוונת התוספתא דלא אזלינן בתר תחילת העשייה אלא בתר שעתא דקבלת הטומאה ואם הפכו נעשה אחוריו תוכו ותוכו אחוריו וממה שדחה שם הר\"ש גירסא דפסחים מתוספתא זו אין להכריע כי כפי שני הפירושים שפיר קא מותיב מינה ורבינו השמיט תוספתא זו: " + ], + [ + "אחד כלי השק כו'. (א\"ה עיין במ\"ש הרב המחבר לעיל פ\"א מהלכות אלו דין י\"ג): " + ], + [ + "וכן מדות יין ושמן וכו' אין להם אחוריים ותוך אלא אם נפל משקים על מקצתן נטמאו כולן ע\"כ. וכתב על זה הראב\"ד הא דלא כהלכתא דר\"י הוא דאמר הכי ור\"מ ור\"ש פליגי עליה והו\"ל ר\"י יחיד אצל רבים ע\"כ. וכתב על זה מרן וי\"ל שלענין טומאת הכלי עצמו ר\"ש סובר כר\"י שהרי אמר שכשנטמאו מאחוריהם צריך להטביל את כל הכלי וכאן לא איירי רבינו אלא לענין טומאת הכלי עצמו לא לענין טומאת מה שבתוכו ע\"כ. ודבריו נפלאו ממני דודאי כל מקום ששנו אין להם אחוריים ותוך הוא לענין טומאת מה שבתוכו דלענין טבילת כל הכלי אפילו במקום שיש אחורים ותוך צריך להטביל כולו וכמ\"ש רבינו בדין ו' עלה דהחוקק רובע וזה פשוט. ודע דתניא בתוספתא הביאה הר\"ש זומא ליסטרין שנפלו משקין על תוכה טמאה כולה נפלו על אחוריה אינו טמא אלא אחוריה תוכה והמזלג והיד טהורים נפלו ע\"ג המזלג חולקים את היד המשמש את הטמא טמא והמשמש את הטהור טהור נפלו ע\"ג היד מנגבה והיא טהורה ע\"כ. וכך היא פירושה כלי זה ראשו אחד כף וראשו אחד מזלג ובכף מעלין בו מרק ובמזלג מעלין בו בשר מן היורה ועיקר הכלי הוא הכף ואם נפלו משקין על הכף בתוכה נטמא הכל ואם נפלו מאחוריה אינו טמא אלא אחוריה אבל תוכה והמזלג והיד טהורים ואם נפלו על המזלג מתוכה לא נטמא היד לפי שעיקר הכלי הוא הכף ולא חשיב מזלג להביא טומאה לכף ולענין היד אמרו שחולקים אותו המשמש את הטמא טמא והמשמש את הטהור טהור ולא איצטריך לאשמועינן שאם נטמאו אחורי המזלג שאינו טמא כי אם אחוריו והשאר כולו טהור לפי דמכ\"ש דכף נפקא וכמבואר ואם נפלו משקין על היד מנגבה והיא טהורה כדין כל הידות דתנן בפכ\"ה דכלים מ\"ו דמנגבן והם טהורים. והנה רישא דתוספתא דקתני נפלו על אחוריה אינו טמא אלא אחוריה הוא דלא כר\"י אך מאי דקתני נפלו על המזלג חולקים את היד משום דאין הכף נגרר אחר המזלג אפשר דאף ר\"י מודה בזה וכן מאי דקאמר תו נפלו ע\"ג היד מנגבה והיא טהורה היא הלכה פסוקה וכמו שכתבנו. ולפי זה יש לתמוה על רבינו ז\"ל דנהי דפסק כרבי יהודה מ\"מ למה השמיט דיני התוספתא דאתו ככ\"ע. ונ\"ל דרבינו ס\"ל דמה דתניא נפלו ע\"ג המזלג חולקים את היד כו' אתיא כרבי יהודה וטעמא דמילתא הוא משום דכל הני כלים דנחלקו ר\"י ור\"מ הם כלים שיש מאחוריהם חקק בית מושב ופעמים שכופהו על פיו ומשתמש לצד אחר והנה פשיטא שעיקר הכלי הוא תוכו דמה שמשתמש בו מאחוריו הוא אקראי בעלמא ור\"מ ס\"ל דכיון שהעיקר הוא התוך לא חשיב אחוריו להביא טומאה לתוך ור\"י ס\"ל דכיון שמשתמש בו אף שהוא טפל מביא טומאה לעיקר הכלי ולפי זה מזלג יש לו דין אחורי הכף ששניהם הם טפלים לגבי תוך הכף ולר\"מ דאזיל בתר העיקר אם נטמא המזלג לא נטמא הכף וחולקים את היד ולר\"י דלא אזיל בתר העיקר ואית ליה דהטפל מביא טומאה לעיקר אם נטמא המזלג נטמא הכל דלא גרע מזלג מאחורי הכלי ומה ששנו עוד נפלו ע\"ג היד מנגבה והיא טהורה כבר כתב רבינו בראש הפרק שאם נפלו משקין טמאים על ידות הכלים דמנגבן והן טהורים ובזה נכלל דין התוספתא דכל דבר שהוא יד לא בעי טבילה ויש לדקדק מאי שנא מרדע דתנן בפרק כ\"ה מ\"ב המרדע יש לו אחוריים ותוך ופירש שם הר\"ש דמרדע זה הוא מקל ארוך וכו' וראשו האחד נקרא דרבן וראשו השני נקרא חרחור וכל אחד הוא למלאכה ידועה וא\"כ דומה לזומא ליסטרא ואילו גבי מרדע דקי\"ל דלא נטמא כי אם משבעה לחרחור ומארבעה לדרבן ובזומא ליסטרא קי\"ל דבכל מקום שנגעו המשקין נטמא כולו והרי שני כלים הללו הם דומים זה לזה שכל אחד מהם יש בו שני מיני כלים וכמו שבא כל זה מבואר בדברי רבינו בפי\"ח מהלכות אלו דין י\"ט ובדין כ\"ג כתב המרדע הוא המלמד כו' והיה נ\"ל לומר דלעולם כל דבר שיש בו שני מיני כלים והם נפרדים זה מזה שזה בקצה האחד וזה בקצה השני אליבא דכ\"ע אם נטמא האחד לא נטמא חבירו ומה שנחלקו ר\"י ור\"מ במרדע כ\"ע לא פליגי שאם נטמא החרחור שלא נטמא הדרבן וכן בהיפך אך מחלקותם הוא בעץ דר\"י סבר ארבעה לדרבן ושבעה לחרחור ור\"מ סבר שכל העץ נחשב מהדרבן או מהחרחור ומה שנחלקו במדות יין ושמן כו' התם הוא בכלי אחד שמשתמשים בו פנים ואחור אלא שמה שמשתמש בו מאחוריו אינו עיקר תשמישו דר\"י סבר דלא שייך שם פנים ואחור כיון שמשתמשין בו משני עבריהם ור\"מ סבר כיון דתשמיש אחוריו אינו עיקר לא חשיב תוך ואינו מביא טומאה לאחוריו אבל אם היו תשמישיהם שוים אליבא דכ\"ע בכל איזה צד שנטמא נטמא כולו דמכל צדדיו חשוב תוך ומה שחלקו בתוספתא בזומא ליסטרא בין שנטמא הכף לנטמא המזלג הוא משום דנהי דקי\"ל דכל דבר שיש בו שני כלים נפרדים אם נטמא האחד לא נטמא השני היינו דוקא בזמן ששני הכלים הם שוים אבל אם האחד עיקר והשני טפל בזה יש חילוק שאם נטמא העיקר נטמא הטפל ואם נטמא הטפל לא נטמא העיקר. הכלל העולה דכל דבר שיש בו שני כלים והם נפרדים זה מזה ותשמישם שוה אליבא דכ\"ע אם נטמא האחד לא נטמא חבירו והיינו דין החרחור עם הדרבן ואם הכלי האחד הוא עיקר והשני טפל ג\"ז אליבא דכ\"ע אם נטמא העיקר נטמא הטפל ואם נטמא הטפל לא נטמא העיקר והיינו דין הכף עם המזלג וכל כלי שיש בו שני כלים אבל אינם נפרדים אבל הם במקום אחד אלא שהאחד הוא בפניו והשני באחוריו דומיא דמדות יין ושמן אם שניהם עיקר שמשתמשים בו אליבא דכ\"ע ליכא אחוריים ותוך דמכל צד נקרא תוך ואם האחד הוא טפל בזה נחלקו ר\"י ור\"מ דלר\"י אף הטפל מביא טומאה לעיקר ולר\"מ אין העיקר מקבל טומאה מן הטפל ומ\"ש דחרחור עם הדרבן אם נטמא האחד לא נטמא הב' אליבא דכ\"ע אף שנראה דר\"מ אית ליה דמרדע אין לו אחוריים ותוך כבר פירש שם הר\"ש דר\"י דאית ליה במרדע אחוריים ותוך היינו שאם נטמא החרחור נטמאו עד ז' טפחים ואם נטמא הדרבן נטמא עד ד' טפחים אבל לעולם דאין היד מטמא לא לדרבן ולא לחרחור דכיון דאין הכלי מטמא לכלי אחר ה\"ה דאין היד מטמא לכלי מיהו אף לפי דברי רבינו דאית ליה דאם נטמא היד בתוך שבעה לחרחור דנטמא החרחור וכן בתוך ארבעה לדרבן אפשר לומר דאפילו הכי אם נטמא החרחור לא נטמא הדרבן וכן בהיפך אלא דשאני יד שהוא צורך הכלי והוא מעצמו ולפיכך כל שנטמא היד בתוך שבעה לחרחור או בתוך ארבעה לדרבן נטמאו אבל חרחור עם דרבן שהם כלים מוחלקים אם נטמא האחד לא נטמא השני אף שהם בגוף אחד לפי שבטומאת משקין הקלו אלא שכל זה ניחא לפי פשטן של דברים אך לפי מ\"ש לעיל דרבינו השמיט התוספתא דזומא ליסטרון משום דאית ליה דאתיא דלא כהלכתא דלר\"י אף שנטמא המזלג נטמא הכף ומש\"ה לא חילק בזומא ליסטרא בין נטמא הכף לנטמא המזלג איכא לעיוני טובא מ\"ש מרדע מזומא ליסטרא. (א\"ה עיין לעיל בפירקין הלכה א'). תו איכא לעיוני טובא במ\"ש דהיכא דיש שני כלים במקום אחד פנים ואחור ושניהם שוים בתשמישם אליבא דכ\"ע אם נטמא האחד נטמא השני דכל אחד חשיב תוך לגבי חבירו ולא נחלקו ר\"י ור\"מ אלא במדות יין ושמן וכו' דתשמיש אחוריו הוא טפל לגבי תשמיש תוכו דבמתני' ד' תנן הרובע וחצי הרובע נטמא הרובע לא נטמא חצי הרובע נטמא חצי הרובע לא נטמא הרובע והנה דבשלמא לפי הפירוש הראשון שכתב הר\"ש (א\"ה עיין לקמן דין ו') שזהו חתיכת עץ עבה וארוכה ובו שתי מדות חקוקות זו אצל זו ומפסיק בין שתיהן כותל כו' ניחא דכבר כתבנו לעיל דכל דבר שיש בו שני כלים והם נפרדים זה מזה אם נטמא האחד לא נטמא השני דומיא דחרחור עם דרבן אך כפי הפירוש השני שכתב הר\"ש שהוא כעין כלי כסף שיש להם חקק בית מושב ומצד אחד רובע וכופהו על פיו וחקוק מאחוריו חצי רובע יש לתמוה דאמאי אמרינן שאם נטמא האחד לא נטמא השני משמע שהיא הלכה פסוקה שלא הוזכר שם מחלוקת והלא במדות יין ושמן שתוך אחוריו הוא טפל לתוכה אית ליה לר\"י שאם נטמא מאחוריו נטמא תוכו וכ\"ש ברובע וחצי הרובע שכולם הם עיקר וכעת צל\"ע:
עוד ראיתי לעמוד בפירושא דמתני' דהמרדע אין לו אחוריים ותוך לפי שראיתי שרבו בה הפירושים והנה רבינו בפירוש המשנה כתב שהכוונה היא ששבעה טפחים מעץ המרדע ממה שימשך לברזל אשר שמו חרחור וכן ארבעה טפחים מזה העץ ממה שימשך לדרבן הנה הוא כמו תוך הכלי ומה שיהיה חוץ מאלו השיעורים הנה הוא כמו אחורי הכלי וכאשר נפלו משקין טמאים חוץ משבעה לחרחור וארבעה לדרבן יהיה המקום אשר נטמא ומה שיתחבר בו מחוץ טמא והשבעה אשר ימשך לחרחור או ארבעה לדרבן טהור כדין כלי שנטמא אחוריו לא נטמא תוכו ע\"כ. ודע שכשם שאם נפלו משקין חוץ משבעה לחרחור או ארבעה לדרבן לא נטמאו השבעה אשר ימשך לחרחור והארבעה אשר ימשך לדרבן ה\"נ אם נפלו משקין בתוך שבעה לחרחור לא נטמא אלא עד תשלום שבעה וכן אם נפלו בתוך ארבעה לדרבן לא נטמא אלא עד תשלום ארבעה דפשיטא דלא עדיף תוך שבעה לחרחור וארבעה לדרבן מחרחור ודרבן עצמן ורבינו פסק שאם נפלו על החרחור לא נטמא מן העץ כי אם שבעה וכן אם נפלו על הדרבן לא נטמא מן העץ אלא ארבעה ומ\"ש שמשך שבעה וארבעה נקרא תוך ומה שיהיה חוץ מזה נקרא אחוריים הוא לפי שלא יצדק לומר שמשך שבעה וארבעה יקרא אחור לומר שאם נפלו משקין עליהם מה שימשך חוץ מזה לא נטמא הוא לפי שעיקר הכלי הוא משך שבעה וארבעה אבל חוץ מזה השיעור אינו נחשב מהכלי ואמר בדרך השאלה שנקרא מה שימשך חוץ מזה אחור שאם נפלו משקין עליהם לא נטמא עיקר הכלי שנקרא תוך אבל אם נפלו משקין במשך שבעה וארבעה לא יצדק התם לומר שמה שלא יטמא מה שחוץ מזה לפי שמשך שבעה וארבעה נקרא אחור אלא התם הטעם הוא לפי שכל מה שחוץ מזה השיעור מיגרע גרע אפילו מאחור ואין לו אפילו דין יד דקי\"ל שאם נטמא תוכו נטמאו אחוריו וידיו. ודע שדין זה שכתב רבינו שאם נטמא החרחור לא נטמא מן העץ אלא משך שבעה כו' אף שלא הוזכר דין זה במתניתין יצא לו מן התוספתא דקתני בהדיא נפלו על החרחור אינו טמא אלא שבעה ועל הדרבן אינו טמא אלא ארבעה ומה שלא פירש פירושא דמתניתין כדרך התוספתא הוא כדי ליישב לשון אחוריים ותוך השנוי במשנה אך הר\"ש פירשה למתניתין כדרך התוספתא וכתב הרב בעל תיו\"ט שכפי דברי הר\"ש פירוש אחוריים ותוך הוא שהכלי עצמו חלוק וכמו שחלוקים שאר כלים באחורים ותוך לענין דינם ע\"כ. ונ\"ל שאף דרבינו מודה להר\"ש בדינו מ\"מ נ\"ל דהר\"ש אינו מודה לרבינו דאפשר דס\"ל דדוקא אם נטמא החרחור לא נטמא אלא עד משך שבעה אבל אם נגעו משקין חוץ ממשך שבעה אפשר דס\"ל דהכל טמא שהכל הוא עץ אחד ודוקא חרחור עם העץ שהם שני דברים אמרינן שאם נטמא החרחור לא נטמא מן העץ אלא הצריך לו דהיינו משך שבעה וכן בדרבן אבל היכא דנטמא העץ בכ\"מ שיהיה נטמא הכל לפי שכל העץ הוא כלי אחד ומש\"ה לא פירש למתניתין כפירוש רבינו ויתיישב יותר לשון אחוריים ותוך דלפי פירוש הר\"ש הוא דחוק. עוד אפשר לומר דס\"ל להר\"ש שאם נטמא העץ בכ\"מ שיהיה דלא נטמא כלל כדין ידות הכלים דקי\"ל שאם נפלו משקין עליהם מנגבן והם טהורים ולפי מה שכתבנו מ\"ש הרע\"ב ורמב\"ם פירש כו' אין הכוונה דרבינו חולק בפירוש הראשון שכתב הרב דהא כתבו בהדיא אלא הכוונה היא שכפי הפירוש הראשון דין זה ליתא וכמ\"ש אבל לעולם דרבינו מודה בדינו דהר\"ש וכמ\"ש ובזה סרה תלונת הרב בעל תיו\"ט מעל הרע\"ב. ומ\"ש הרב בעל תיו\"ט שגם הר\"ש סובר כדברי הר\"ם כו' והאריך בזה אין דבריו נראים לי כלל ולענין אם נפלו משקין במשך שבעה או ארבעה אם נטמא החרחור או הדרבן אף שכתבתי לעיל דלרבינו נטמא החרחור או הדרבן שוב התבוננתי בדברי רבינו וראיתי שאין מדבריו הכרח כלל בדין זה ואפשר דגם רבינו מודה שאין היד מטמא לא לחרחור ולא לדרבן לפי שאין הטפל מביא טומאה לעיקר כשהם שני דברים נפרדים ומ\"ש מרן ע\"ד הראב\"ד נראה שטעמו משום דס\"ל שה\"ה וכו' דברי מרן ז\"ל בכל לשון זה מראשו לסופו נפלאו ממני והשגת הראב\"ד נ\"ל דלא קאי אלא עלה דפשוטי כלי שטף ועל זה השיגו דגם אחוריהם לא נטמאו ויש סמך לזה בבכורות דוק ותשכח ובמקום אחר הארכתי. (א\"ה תמצאנו לעיל פ\"א מהלכות אלו דין י\"ג יע\"ש): " + ], + [ + "המרדע והמלמד כו'. (א\"ה עיין במ\"ש הרב המחבר לעיל בפירקין דין א' ודין ג'): " + ], + [ + "אם נטמא אחד מהם לא נטמא חבירו. נראה דט\"ס נפל בספרים וצ\"ל אם נטמא אחד מהם נטמא חבירו וכמ\"ש מרן אך מדברי הרב בעל קרית ספר נראה דגריס לא נטמא חבירו ודבריו תמוהים: " + ], + [ + "החוקק רובע כו'. הנה בפירוש אחורי הרובע ואחורי חצי הרובע ראיתי להר\"ש ז\"ל שכתב הרובע ואחוריו הרובע היינו תוכו ואחוריו היינו דפנות המקיפות את הרובע מבחוץ וכן אחורי הרובע היינו דפנות המקיפות אותו מבחוץ ע\"כ. ונראה דהר\"ש אזיל לשיטתיה שכתב כמו דפי' רובע וחצי רובע הוא כעין כלי כסף שיש להם חקק בית מושב מצד אחד רובע וכופהו על פיו וחקוק מאחוריו חצי רובע (א\"ה עיין לעיל דין ג') והכריח הרב פי' זה ממאי דתנן במתני' דחצי רובע אחורים לרובע ולפי פירוש זה ע\"כ כי קתני באידך מתניתין נטמא הרובע הרובע ואחוריו טמאים האי אחוריו היינו דפנות המקיפות את הרובע מבחוץ דאילו אחורי הרובע כפשוטו לא נטמא וכדתנן נטמא הרובע לא נטמא חצי הרובע אך לאידך פירושא דרובע וחצי רובע הוא כגון חתיכת עץ עבה וארוכה ובו שתי מדות חקוקות זו אצל זו אחת מחזקת רובע הקב ואחת חצי רובע אחורי הרובע ואחורי חצי הרובע הוא כפשוטו כסתם אחוריים השנויים במשנה. וזהו שרבינו ז\"ל לא ביאר מהו אחורי הרובע וחצי הרובע משום דאיהו לא ס\"ל דרובע וחצי רובע הוא זה תחת זה וכמו שנראה מדבריו בפירוש המשנה ולדידיה אחורי הרובע וחצי הרובע הוא כפשוטו משום הכי סתם את הדברים. והתימה מרבינו עובדיה ז\"ל שפירש בפי' רובע וחצי רובע כפירוש הראשון שכתב הר\"ש ז\"ל ובפירוש אחורי הרובע וחצי הרובע כתב דהיינו הדפנות המקיפות וצ\"ע. תניא בתוספתא חקק את הרובע ועתיד לחוק את חצי הרובע טהור עד שיחוק את חצי הרובע. ולא ראיתי לרבינו שהביא דין זה. תו תניא בתוספתא וכשהוא מטביל את הרובע מטביל חצי הרובע היה עליו דבר חוצץ והטבילו לא עשה כלום ע\"כ. ונראה דאיצטריך לאשמועינן דאע\"ג דחצי הרובע לא נטמא מ\"מ כיון דצריך להטבילו משום הרובע אם היה עליו דבר חוצץ לא עשה כלום וגם דין זה לא ראיתי לרבינו שהביאו: סליקו להו הלכות כלים " + ] + ] + ], + "sectionNames": [ + "Chapter", + "Halakhah", + "Paragraph" + ] +} \ No newline at end of file diff --git a/json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Mishneh LaMelech/Sefer Taharah/Mishneh LaMelech on Mishneh Torah, Vessels/Hebrew/merged.json b/json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Mishneh LaMelech/Sefer Taharah/Mishneh LaMelech on Mishneh Torah, Vessels/Hebrew/merged.json new file mode 100644 index 0000000000000000000000000000000000000000..764a1b036d0198e35106c02814b07d5a1a7697af --- /dev/null +++ b/json/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Mishneh LaMelech/Sefer Taharah/Mishneh LaMelech on Mishneh Torah, Vessels/Hebrew/merged.json @@ -0,0 +1,390 @@ +{ + "title": "Mishneh LaMelech on Mishneh Torah, Vessels", + "language": "he", + "versionTitle": "merged", + "versionSource": "https://www.sefaria.org/Mishneh_LaMelech_on_Mishneh_Torah,_Vessels", + "text": [ + [ + [], + [ + "וביצת הנעמית המצופה כו'. כתב מהר\"ם דהמצופה קאי אף לכנף העזניה. תי\"ט: " + ], + [ + "כל שבים טהור כו'. בפירוש המשנה פסק רבינו כר\"ע דקאמר חוץ מכלב המים מפני שהוא בורח ליבשה וכן פסק שם הרע\"ב. ומדסתם כאן נראה דפסק דלא כר\"ע וצ\"ע. ועיין תיו\"ט פ\"י דכלים משנה א' שעמד בכל זה. ולי נראה שרבינו סמך עלה דמתני' פי\"ז דכלים משנה י\"ד דקתני ובחמישי אין בהם טומאה חוץ מכנף העזניה כו' ולא קאמר נמי חוץ מכלב המים והו\"ל מחלוקת ואח\"כ סתם דהלכה כסתם ועיין בתיו\"ט שם:
ומ\"ש רבינו חיבר מן הגדל בים עם הגדל בארץ וכו'. תנאי זה שהתנה רבינו הוא שנוי בת\"כ בפרשת שמיני דקתני או בגד להביא את הדומה לו מן הגדל בארץ כל שהוא אפילו חוט אפי' משיחה ובלבד שיחברנו לו כדרך חיבורו לטומאה ונראה דהיינו מאי דתנן במסכת כלים מי\"ג כל שבים טהור כו' אפי' חוט אפילו משיחה דבר שהוא מקבל טומאה טמא ע\"כ (א\"ה עיין במ\"ש הרב המחבר לקמן פכ\"ג מהלכות אלו דין ד') והכוונה היא שאם חיבור זה הוא דבר המקבל טומאה במקום אחר ע\"י הטומאות חבורו היכא דשניהם הם מן הגדל בארץ הכא נמי חשיב חיבור והכל מקבל טומאה הן אמת שדברי רבינו בפי' המשנה לא יכולתי להולמם שכתב אמרו בכאן דבר שהוא מקבל טומאה טמא ירצה בו שאשר חיבר בו מן הגדל בארץ הוא אשר יטמא ע\"כ והנ\"ל להגיה בדבריו וכך הוא המשך הלשון וזהו ענין אומרו בכאן כו' הגדל בארץ יטמא אם הוא חיבור לטומאה ולפי גירסא זו דבריו הם על הכוונה שכתבתי ודברי רבינו שבריש פי\"א ממסכת נגעים הם ע\"פ כוונה זו ולפי מה שהגיה בדבריו הרב בעל תי\"ט. וראיתי למרן בפי\"ג מהלכות נגעים שכתב ומ\"ש והוא שיחברנו לו כדרך חיבורי בגדים שם ובת\"כ מייתי לה מקרא ע\"כ ולכאורה נראה שהבין בפשט המשנה כמו שכתבנו מדכתב שם אבל האמת נראה דמרן לא קאי אלא אתחלת דברי רבינו שכתב חיבר להם כו' ועלה קאמר שם והיינו דסיים ובת\"כ מייתי לה מקרא ובת\"כ לא למדו מהפסוק אלא עיקר הדין אבל מאי דבעינן שיהיה מחובר כחבורו לטומאה דין זה אין לו רמז בפסוק וזה פשוט. ודע שהנראה אצלי מדקדוק דברי רבינו דמסכת כלים ונגעים הוא דדוקא אם נטמא דבר הגדל בארץ נטמא הדבר הגדל בים אבל אם נטמא הדבר הגדל בים לא נטמא דבר הגדל ביבשה לפי שאפילו נטמא הדבר הגדל בים לא קיבל טומאה וכ\"ש שלא יטמא זולתו ומצינו חילוק כזה וכמו שכתב הר\"ש בפרק י\"ט דכלים מ\"ה אך ממה שכתב רבינו בחיבורו בפי\"ג מהלכות טומאת צרעת דין ה' מטמאין בנגעים סתם וכן בהלכות כלים כתב סתם הכל מקבל טומאה נראה דאין חילוק בין אם נגעה הטומאה בדבר הגדל בים לאם נגעה הטומאה בדבר הגדל ביבשה והכי מסתברא שהרי דבר זה שהוא גדל מן הארץ מצד עצמו אינו מקבל טומאה שהרי אין בו שיעור בגד לקבל טומאה דהא תנן אפילו חוט אפילו משיחה ואם כן על כרחך קבלת טומאתו הוא בהצטרפות דבר הגדל בים וא\"כ מה לי אם נגעה הטומאה בדבר הגדל בארץ מה לי אם נגעה הטומאה בדבר הגדל בים. ודע שהרב בעל תיו\"ט ברפי\"א ממסכת נגעים כתב בשם מהר\"י מסמפונט דדוקא הרצועה של עור שחיבר לה טמאה ולא עור חית הים דיקא נמי דקתני במתניתין טמא ולא קתני מטמאין ע\"כ עוד כתב בשם מהר\"ם דבר שהוא מקבל טומאה נ\"ל דיש בו כשיעור הבגד שלש על שלש העור ה' על ה' ולא בטל ברוב כיון דלא טרפן זה בזה כמו בסיפא עכ\"ד. ונראה דדברי מהר\"י מסמפונט עם דברי מהר\"ם לא יכוונו בנושא אחד דאם עור זה או הבגד הוא מקבל טומאה מצד עצמו לפי שיש בו כשיעור ואינו טמא אלא העור או הבגד הגדל בארץ מאי אתא לאשמועינן מתניתין פשיטא דטמא כיון שיש בו כשיעור ואם נאמר דאתא לאשמועינן דלא בטיל ברוב וכדתנן צמר גמלים וצמר רחלים שטרפן זה בזה דאזלינן בתר רובא לא יתיישב כלל מאי דמסיים בת\"כ פרשת תזריע ובלבד שיחברנו כדרך חיבורו לטומאה אדרבה היכא דנתחבר כדרך חיבורו לטומאה הוא דהוה ס\"ד דבטל ברוב ולפי סברת מהר\"י מסמפונט נראה דאיצטריך חיבור זה כדי להשלים שיעור הבגד שאין בו כשיעור ואף שהוא אינו מקבל טומאה מהני מיהא להשלים שיעור דבר הגדל בארץ. ואפשר עוד לדחוק ולומר דלעולם מהר\"י מסמפונט סבירא ליה כמהר\"ם בפירושא דמתניתין ומאי דקתני בת\"כ ובלבד שיחברנו כו' הוא דס\"ל דקרא אתא לאשמועינן דדבר הגדל בארץ מקבל טומאה ע\"י נגיעת הטומאה בדבר הגדל בים אף שהוא אינו מקבל טומאה וזהו דוקא אם נתחבר כדרך חיבורו לטומאה אז הוא שהדבר הגדל בארץ מתטמא אם נגעה הטומאה בדבר הגדל בים אף שהוא אינו מקבל טומאה ומ\"מ לא יכולתי ליישב לפי זה שכתב מהר\"ם דבעינן שיהא בו כשיעור מדבר הגדל בארץ מאי דתנן במתניתין אפילו חוט אפילו משיחה וכ\"ת דכוונת מהר\"ם הוא שיהיה בין הכל כשיעור הא ודאי בורכא היא דמאי אתא מתניתין לאשמועינן פשיטא דבעינן שיהיה כשיעור וכעת צל\"ע. ודע שאף שדברי מהר\"י מסמפונט ומהר\"ם ז\"ל לא באו כי אם במתניתין דנגעים הוא הדין למתניתין דפי\"ז דכלים דמפרשי לה הכי דאין חילוק ביניהם וזה פשוט. עוד אני מסתפק אם לקח צמר דגדל בים וצמר הגדל ביבשה וטרפן זה בזה מהו מי אזלינן בתר רובא דומיא דההיא דתנן בפי\"א דנגעים מ\"ב או דילמא שאני צמר גמלים וצמר רחלים שאינו נראה ומתערב יפה ומש\"ה בטל ברוב אבל הכא דאף בתר טריפה ניכר צמר הגדל בארץ אינו בטל והיינו דלא תנן כי האי גוונא במסכת כלים: " + ], + [ + "יראה לי שהכלים העשויים מעור העוף אין מקבלין טומאה כמו עצמותיו ע\"כ. ולי נראה שיש להביא ראיה לדין זה מההיא דתנן בפי\"ז דכלים מי\"ד ויש במה שנברא ביום הראשון טומאה כו' ובחמישי אין בהם טומאה חוץ מכנף העזניה וכו' ומדלא קאמר ועור העוף שמעת מינה דעור העוף אין מקבל טומאה דליכא שום טומאה במה שנברא בחמישי אלא כנף העזניה וביצת הנעמית שטומאתם מדרבנן וכמ\"ש רבינו. ודע שמדברי הר\"ש שם נראה דמקרא דעזים נתמעט עצמות הדג והעוף ומהיקשא דבגד נתמעט עור הדג והעוף. ויש לדקדק דברפ\"י דכלים תנן אלו כלים מצילים בצמיד פתיל כו' עצמות הדג ועורו ואמאי לא תני עצמות העוף ועורו. וי\"ל דתנא ושייר דהא שייר נמי גלמי כלי מתכות. א\"נ משום דבעוף לאו מילתא פסיקתא היא דהא איכא כנף העזניה וביצת הנעמית ואע\"ג שטומאתם מדרבנן כבר כתבתי במקום אחר (*א\"ה תמצאנו לעיל פי\"ב מהלכות טומאת מת דין ב' יע\"ש) דאפי' דבר הטמא מדרבנן אינו מציל בצמיד פתיל. וראיתי לרבינו בפכ\"א מהלכות טומאת מת שהביא עצמות העוף בכלל הכלים המצילים ודבריו הם לקוחים מהתוספתא ולא ידעתי אמאי לא תני נמי עור העוף: " + ], + [ + "שלא גזרו עליהם אלא לתלות. התוספות בפ\"ק דשבת (דף ט\"ו) ד\"ה אתו כתבו דדוקא בטומאת גבן אמרינן דאין שורפין אבל שאר טומאות המטמאין מתורת כלי חרס שורפין תרומה וקדשים ועיין במ\"ש בדף י\"ו ד\"ה עבדו: " + ], + [], + [], + [], + [], + [ + "כלי עץ וכלי עור כו'. רש\"י בפרק המוציא יין (דף פ\"א) כתב דפשוטי כלי עצם טמאים דומיא דכלי מתכות וכבר דחו התוספות שם את דבריו דבהדיא תנן ריש פ\"ב ופט\"ו דפשוטי כלי עצם טהורין וכ\"כ הרשב\"א בחידושיו ספ\"א דחולין כתבו התוספות בפרק במה אשה (דף ס\"ג) ד\"ה מנין דהא דאמרינן פשוטי כלי עור טהורין דוקא בעור שהוא קשה אבל אם הם ראויים לקבל בהם שום דבר טמאים. ועיין במ\"ש רבינו לעיל פי\"ג מהלכות טומאת צרעת דכלי העור בין פשוטיהן בין מקבליהן מתטמאין בנגעים ומשמע דמדין תורה קאמר וצ\"ע: " + ], + [], + [], + [ + "אחד כלי חרס ואחד כלי נתר כו'. תנן ריש פ\"ב דכלים כלי חרס וכלי נתר מתטמאים ומטמאים מאויריהם ומיטמאין מאחוריהם ואין מיטמאים מגביהם ע\"כ כך היא גירסת רש\"י בפ\"ק דשבת עלה י\"ו ופירש שם דכלי חרס נתלה טומאה באוירן נטמא חזר ותלה אוכלין באוירן מטמאין את האוכלים ומיטמאים מאחוריהם אם נכנסה טומאה לתוך אחוריהם מבחוץ במקום חקק בית מושבם כדרך שעושים לכלי עץ ואין מיטמאין מגבן דכתיב אל תוכו ע\"כ. וכתבו התוספות דלדברי רש\"י כ\"ש דמטמאים אחרים מאחוריהן כדמוכח בפרק העור והרוטב דמרובה מדת לטמא ממדת ליטמא והא דלא קתני מטמאין ומיטמאין מאחוריהם כדתנן גבי אויריהם משום דגבי אויריהם יש חידוש משניהם משא\"כ בכלים אחרים שאינם מטמאים ולא מיטמאים מאויר אבל במה שמטמא אחרים מאחוריו אין זה חידוש דאפילו מגבו נמי מטמאים אחרים וכן כל הכלים וכ\"ש אלו מאחוריהם דאיכא חקק אבל מיטמאים מאחוריהם תנא לאשמועינן דאע\"ג דאין מיטמאין מגבן אפ\"ה מיטמאים מאחוריהם ולהכי לא עירב להו מטמאים ומיטמאים מאוירם ומאחוריהם משום דבאויריהם הוי חידוש משניהם אבל מאחוריהם אין חידוש אלא במיטמאין לחוד א\"נ מיטמאים מאויריהם היינו דאורייתא אבל מאחוריהם לא הוי אלא דרבנן ע\"כ. ונראה שתירוץ זה לא קאי למה שהקשו בתחילת דבריהם אלא למאי דסמיך ליה דהיינו אמאי לא עריב להו בהדי אויריהן לזה תירצו דלא דמו דמאויריהם מיטמאין מן התורה אבל מאחוריהם אינם מיטמאים כי אם מדרבנן אבל מה שהקשו בתחילה דאמאי לא קתני מטמאין ומיטמאין מאחוריהם לזה כבר תירצו משום דמה שמטמאים מאחוריהם הוא דבר פשוט מש\"ה לא תני לה אלא שעם כל זה הוקשה להם דאמאי לא עריב להו בהדי אויר והיה שונה כל הדינים בלשון קצר לזה תירצו משום דלא דמו לאויר ואף שכפי דברי התוספות הללו אפשר לתרץ הקושיא הראשונה משום דע\"כ לא אמרו דמאחוריהם דהוי דרבנן אלא במיטמאים אבל בחלוקת מטמאים הוי מן התורה וכדמוכח מההיא דת\"כ וא\"כ מש\"ה לא תני מיטמאים ומטמאים מאחוריהם משום דלא דמו להדדי דמיטמאים הוי מן התורה ומטמאים הוי דרבנן אך כל הישר הולך יראה שדברי התוספות הם תירוץ לקושיא דאמאי לא עריב להו בהדי אויר וזהו שכתבו בתירוצם דמאי דמטמאים מאויריהם הוא מן התורה. וכן נראה מהתירוצים האחרים דכולם הם לקושיית דאמאי לא עריב להו. עוד כתבו דמיטמאים מאויריהם היינו כל הכלי אבל מיטמאין מאחוריהם מצינו למימר שאין מיטמא אלא גבו לבד ומש\"ה לא עריב להו בהדי אויר עוד הקשו התוספות לרש\"י דגריס מיטמאים מאחוריהם מהא דתניא בת\"כ מרובה מדת לטמא מליטמא שמטמא אחרים מאחוריו ואין מיטמא מאחוריו ותירצו דמצינן למימר דאחוריו דקאמר התם היינו גב ולא חקק בית מושב א\"נ אינו מיטמא מאחוריו מדאורייתא אבל מדרבנן מיטמא א\"נ אפילו מדאורייתא מיטמא מאחוריו והא דקאמר אינו מטמא מאחוריו היינו כולו דאינו טמא בשקיבל טומאה מאחוריו אלא גבו אבל תוכו לא והשתא אתי שפיר הא דאמרינן בפרק אלו מומין כלי חרס נטמא גבו לא נטמא תוכו משמע דגבו מיהא טמא והיינו כי נטמא מאחוריו במקום חקק וקרי ליה זמנין גבו וזמנין אחוריו ע\"כ כלומר דאם היינו אומרים דאם נטמא מאחוריו נטמא תוכו ההיא דפרק אלו מומין דמשמע דגבו דוקא טמא קשיתיה דהא גבו דהתם הוי אחוריו אפילו תוכו טמא ואי גבו הוי כפשוטו אפילו גבו אינו טמא. וא\"ת ואימא דלעולם דאם נטמא מאחוריו אפילו תוכו טמא מיהו אם נטמא מגבו גבו דוקא טמא ומאי דתנן ואין מיטמאין מגביהן היינו כדי לטמא תוכו ומאי דאמרינן בפרק אלו מומין נטמא גבו לא נטמא תוכו דמשמע גבו מיהא טמא היינו כשנטמא מגבו וכפשטא דסוגיא י\"ל דס\"ל דמדאמרינן ואין מיטמאין מגביהם משמע דליכא שום צד טומאה מגביהן כלל. ודע דלפי מה שנראה מתחילת דבריהם דס\"ל דאם נטמא מאחוריו נטמא תוכו צריכים אנו לומר כדי ליישב סוגיא דפרק אלו מומין דמאי דתנן ואין מיטמאין מגביהן היינו כדי לטמא כולו אבל מגבו מיהא טמא ועיין עוד מ\"ש לקמן בזה. עוד כתבו התוספות ומה שכלי חרס מציל היינו אפילו ביש לו חקק שאם נטמא גבו תוכו טהור גמור ע\"כ כלומר דבפרק לא יחפור אמרינן דכלי חרס מציל בפני הטומאה כשפיו לחוץ ולפי מה שהיו סבורין דאם נטמאו אחוריו נטמא תוכו היינו צריכין לומר דההיא דפרק לא יחפור מיירי בכלי חרס שאין לו חקק ובין אם היינו אומרים דאם נטמא גבו נטמא מיהא גבו ובין אם היינו אומרים דאם נטמא גבו לא נטמא אפילו גבו הוה אתי שפיר ההיא דפרק לא יחפור. אך לפי מ\"ש דאף אם נטמא מאחוריו לא נטמא תוכו מיתוקמא ההיא דפרק לא יחפור אף בכלי חרס שיש לו חקק. ודע שהר\"ש ז\"ל גריס כגירסת רש\"י וכמבואר שם וכתב שם דאחוריו לא חשיב כתוך גמור ליטמא מדאורייתא מאויר אחוריו מדלא ערבינהו דליתני מטמאין ומיטמאין מאויריהם ומאחוריהם כו'. ולפ\"ז לא ידעתי מה שהקשה שם מההיא דת\"כ דאמרינן דאינו מיטמא מאחוריו והוצרך לידחק ולומר דההוא אחוריו היינו מגביהן הא בת\"כ לא מיירי אלא במה שהוא דין תורה וכמבואר שם. ודע שיש לפרש פירוש אחר בדברי הר\"ש הללו דאין כוונתו לומר דמה שמיטמא מאחוריו הוא מדרבנן אלא כוונתו לומר דאחוריו לא חשיב תוך גמור ליטמא מאויר אלא בעינן שתגע הטומאה באחוריו אבל אינו מיטמא מאויר וכן כתב ר\"ע ז\"ל ומדלא ערבינהו כו' שמע מינה דאין מיטמא מאויר אחוריו דלא חשיב תוך שלאחוריו תוך גמור דאורייתא ליטמא מאוירו אבל מיטמא אם נגעה טומאה באותו חקק שלאחוריו ע\"כ ואין ספק אצלי שדברי ר\"ע הללו מדברי הר\"ש הם לקוחים ולפ\"ז א\"ש מה שהקשה הר\"ש מההיא דת\"כ משום דלדידיה מיטמא מאחוריו במגע מן התורה ודע דלפי סברא זו כשם שאינו מיטמא מאויר אחוריו כך אינו מטמא מאויר אחוריו ובעינן שיגעו האוכלים באחורי הכלי דאע\"ג דמרובה מדת לטמא מליטמא מ\"מ כיון דלא חשיבא תוך ליטמא הכי נמי לא חשיב תוך לטמא דאלת\"ה מאי קא פריך מההיא דת\"כ אימא דהתם מיירי באויר אחוריו שמטמא אך אינו מיטמא אלא ודאי כדכתיבנא דלא חשיב תוך כלל בין לטמא ובין ליטמא. ודע שמדברי רש\"י נראה שחולק על סברא זו וס\"ל דמאויר אחוריו מיטמא שהרי כתב ומיטמאין מאחוריהן אם נכנסה טומאה לתוך אחוריהם כו' ולשון זה אינו צודק אלא בטומאת אויר וכן נראה שהוא דעת התוספות מדלא תירצו לקושיא דאמאי לא עריב להו תירוץ זה דאינו מיטמא מאויר אחוריו. עוד כתבו התוספות דר\"י גריס מטמאין מאחוריהם פי' מאויר אחוריהם אם קבלו טומאה מתוכו ואין מיטמאין מגבן פירוש לא מקבלי טומאה אפילו בנגיעת גבן וכ\"ש מאויר אחוריהן דאין מקבלין טומאה וה\"ה נמי בנגיעת אחוריו לא מקבל טומאה והא דלא נקט דאין מיטמאים מאחוריהם משום דלא נטעה לומר דהיינו אויר אחוריהם אבל בנגיעת אחוריהם טמא להכי נקט ואין מיטמאין מגבן דאין כאן אלא נגיעה והא דלא עריב ותני מטמאין ואין מיטמאין מאחוריהם ומגביהם היינו משום דלא הוה מפרש רבותא בגביהן ורבותא באחוריהן אבל השתא תנן מטמאין מאחוריהם לרבותא דאפילו מאויר אחוריהם מטמאים ואין מיטמאין מגביהן דאפי' בנגיעה לא מקבלי טומאה ע\"כ. ודע שגירסת ר\"י היא גירסת רבינו וכמו שמתבאר מדבריו בפירוש המשנה וכן מתבאר ממ\"ש בחיבורו פי\"ג מהלכות אלו שכתב בראש הפרק שאין כלי חרס מתטמא אלא מאוירו וכו' ובדין ד' כתב נגעו אוכלין או משקין באחורי כלי חרס הטמא הרי אלו טמאין כו' והיינו מאי דתנן מטמאין מאחוריהם. ומיהו אף שגירסת רבינו היא גירסת ר\"י מ\"מ יש הפרש ביניהם בפירוש אחוריהם ונפקא מינה לענין דינא דלר\"י מטמא אוכלין מאויר אחוריהם אבל לרבינו לא מצינו לו שיאמר שיטמא מאויר אחוריו והמתבאר מדבריו בפירוש המשנה דאחוריהם וגביהם הכל הוא דבר אחד אלא שבטומאתו לזולתו אמר אחוריהן ובטומאתו לעצמו אמר גביהן וכבר האריך שם בזה יע\"ש. עוד אני מסתפק בדעת רבינו דאפשר דאם יהיה בכלי חרס חקק מאחוריו שיתטמא ויטמא מאויר אחוריו וכסברת רש\"י ורבינו לא מיירי אלא בכלי חרס שאין לו חקק מאחוריו אבל כל שיש לו חקק יש לו דין תוכו. ולפ\"ז אין בין רש\"י לרבינו אלא שינוי הגירסאות לבד אבל לענין דינא לא פליגי והדבר צריך אצלי תלמוד. ודע שראיתי לתוספות בפרק על אלו מומין עלה ל\"ז שכתבו הרי הוא ככלי חרס נטמא תוכו נטמא גבו על כרחין לטמא אחרים קאמר דלא נפקא מינה מידי למילתא אחריתי קשה מכאן לגירסת רבינו שמואל בשבת דמשמע דכלי חרס אין מטמאין מגבן כלל ע\"כ. והנה גירסא זו דרבינו שמואל היא גירסא שלישית שהרי לפי גירסת ר\"י דגריס ומטמאים מאחוריהם לרבותא נקטיה וכ\"ש שמטמאין מגביהן וכמבואר בדבריו ולפי גירסת רש\"י מתניתין לא מיירי אלא במיטמאין אבל במטמאין לא מיירי. והנראה מדברי התוספות בשבת דפשיטא להו דלרש\"י מטמאין מגבן. והנראה אצלי שגירסת רבינו שמואל היתה מיטמאין מאחוריהם ואין מטמאין מגביהן וכך היא פירוש מיטמאין מאחוריהם וכ\"ש דמטמאין ואין מטמאין מגביהן וכ\"ש דאין מיטמאין. ודע דסברא זו דרבינו שמואל היא סברא יחידית דאליבא דכ\"ע כלי חרס מטמאין מגבן וכבר הכריחו התוספות שם דין זה ועיקר:
ודע שמה שכתבנו דלכ\"ע אין כלי חרס מיטמאין מגביהן רבינו יש לו בזה סברא מחודשת שכתב בפ\"ז מהלכות אבות הטומאה דין ג' שאם נגעו משקין טמאין באחורי הכלי שיש לו תוך בין בכלי חרס בין בכלי שטף וכלי מתכות נטמאו אחוריו בלבד ע\"כ. נמצא שעושין המשקין מה שאין המת והשרץ עושין והראב\"ד השיגו שם בסברא זו וכבר הביא רבינו דין זה בפי\"ג מהלכות אלו וכתב עליו שם הראב\"ד כבר כתבתי במקום אחר מה שנראה לנו בזה ע\"כ והוא על מ\"ש בפ\"ז מאבות הטומאה והנה מחלוקתם תלוי באותה סוגיא דפ\"ו דבכורות עלה ל\"ז ולפי שרבו הטעיות שם בסוגיית הגמא ובדביר רש\"י ראיתי להעתיקה ולפרשה וז\"ל העיד חזקיה אבי עקש לפני רבן גמליאל כל שאין לו תוך בכלי חרס אין לו אחורים לחליקה נטמא תוכו נטמא גבו נטמא גבו נטמא תוכו ופירש\"י אין לו אחורים לחליקה שאין אחוריו חלוקים מתוכו דלא אמרינן אם נטמא גבו גבו טמא ותוכו טהור אלא אם נטמא גבו תוכו טמא והקשו לזה דכלי חרס בתוכו תלה רחמנא אית ליה תוך איטמי ליה לית ליה תוך לא איטמי ליה וכוונת הקושיא היא דכיון דאין לו תוך אפילו אם נטמא מאותו הצד שמשתמשין בו אינו מקבל טומאה כלל. וראיתי להרב בעל קרבן אהרן שכתב דהקושיא היא דאיך אמר שאם נטמא גבו נטמא תוכו כו' ולא ידעתי כוונתו דודאי הקושיא היא בכל החלוקות דכיון דאין לו תוך ממש אינו מקבל טומאה אפילו מאותו הצד שמשתמשין בו ותירץ רבי יצחק בר אבין דה\"ק כל שאין לו תוך בכלי חרס כנגדו בכלי שטף אין לו אחורים לחליקה נטמא תוכו נטמא גבו נטמא גבו נטמא תוכו והקשו לזה דלמה ליה למיתלייה בכלי חרס נימא כל שאין לו תוך בכלי שטף אין לו אחורים לחליקה ותירצו הא קמ\"ל דיש לו תוך הרי הוא ככלי חרס מה כלי חרס נטמא תוכו נטמא גבו נטמא גבו לא נטמא תוכו אף כלי שטף נטמא תוכו נטמא גבו נטמא גבו לא נטמא תוכו כך היא עיקר הגירסא וכמו שנראה מדברי הראב\"ד ומדברי התוספות דפ\"ק דשבת שכתבנו לעיל והקשו לזה דבשלמא כ\"ח גלי ביה רחמנא תוכו אלא כלי שטף מי גלי ביה רחמנא תוכו והקושיא היא דהיכי אמרת דאם יש לו תוך הוא ככלי חרס שאם נטמא גבו לא נטמא תוכו ותירצו אי בטומאה דאורייתא ה\"נ דאם נטמא גבו נטמא תוכו הכא במאי עסקינן בטומאת משקין דרבנן דתנן כלי שנטמא אחוריו במשקין אחוריו טמאים תוכו אגנו אזנו וידיו טהורים נטמא תוכו כולו טמא דמדאורייתא אין אוכל מטמא כלי ואין משקה מטמא כלי ורבנן הוא דגזור משום משקה זב וזבה הילכך שוויוה רבנן כטומאה דכלי חרס ולא שויוה כטומאה דאורייתא כנפשיה דעבדו רבנן היכרא כי היכי דלא לישרוף עליה תרומה וקדשים נמצא לפ\"ז דכלי שטף שנטמאו במשקין אם היה לו תוך הרי הוא ככלי חרס ואם נטמא תוכו נטמא גבו ואם נטמא גבו לא נטמא תוכו ואם היה כלי שטף שאין להם תוך אין לו אחורים ואם נטמא גבו נטמא תוכו. וראיתי לרש\"י שכתב ואי קשיא אמאי לא גזור בכלי חרס טומאת משקים לאחוריו תריץ משום דהתם ליכא למגזר משום משקה דהא אפילו נגעו משקין דזב לאחוריו לא מקבלי טומאה אלא מתוכו כו' ע\"כ. ולא הבינותי דבריו דמי הגיד לו דאין כ\"ח מיטמאין במשקים מאחוריהם דמסוגיא זו ליכא הוכחה כלל דאנן בכלי שטף עסקינן ואמרינן דאם יש לו תוך הרי הוא ככלי חרס ואם אין לו תוך דינו ככלי שטף ותו קשיא לי דהא כל הסוגיא מוכחת בהדיא דאין טומאה לכלי חרס מגבו וא\"כ מאי ס\"ד דרש\"י שהקשה קושיא זו והאריך בתירוצה שלא כמנהגו ונראה דרש\"י פשיטא ליה שאין כ\"ח מקבלים טומאת מת או שרץ מגבן אך בטומאת זב הוה ס\"ד דמקבל מגבו משום דכתיב וכל כלי חרס אשר יגע והוא ס\"ל דנשתנה טומאת זב משאר דינים וזב ומעיינותיו חד דינא אית להו ועל זה הקשה דמדאמרינן הא קמ\"ל דיש לו תוך בכלי שטף הוא ככלי חרס משום דעבדו רבנן היכרא ומדלא נקט דין זה חזקיה בכלי חרס ולומר שאם נטמאו אחורי כ\"ח במשקין שלא נטמא תוכו משום דעבדו רבנן היכרא מש\"ה הוכיח רש\"י דס\"ל לתלמודא דאין טומאת משקין מאחורי כ\"ח ולזה הקשה דאמאי לא גזור בכלי חרס טומאת משקין לאחוריו ותירץ דבכ\"ח ליכא טומאה מאחוריו אפילו במשקה זב וזבה וקרא דאשר יגע בו הזב ההוא בהיסט קא משתעי. עוד הקשו דאין לו תוך נמי ליעביד היכרא ותירץ כיון דעבדו היכרא ביש לו תוך ידיע דאין לו תוך דרבנן. עוד הקשו ואין לו תוך בכלי שטף דאורייתא בר קבול טומאה הוא כו' ופירש\"י בר קבולי טומאה דאיצטריך לרבנן למיגזר בהו משקין ועוד דאמרינן אי בטומאה דאורייתא ה\"נ לא איצטריך לאשמועינן דאין לו אחוריים לחליקה ע\"כ. ואני תמיה על זה דמאי דאמרינן אי בטומאה דאורייתא ה\"נ לא קאי אלא בכלי שטף שיש לו תוך דאמר שהוא ככלי חרס והקשו דבכלי שטף לא גלי רחמנא תוכו ותירצו אי בטומאה דאורייתא ה\"נ כו' וכעת צל\"ע דברי רש\"י הללו ותירצו בגמרא דמאי דאמרינן דכלי שטף שאין לו תוך דאין לו אחוריים מיירי בהנך דחזו למדרסות עוד הקשו בגמרא אי הכי בכלי חרס נמי ופירש\"י אי הכי בכלי חרס נמי נגזור טומאה בהנך דחזו למדרסות ע\"כ וכוונת הקושיא היא דכי היכי דאמרינן דפשוטי כלי שטף הראויים למדרס מקבלין טומאה מן התורה אף דלא הוו דומיא דשק ומש\"ה גזרו עליהם טומאת משקין ה\"נ פשוטי כלי חרס הראויים למדרס נגזור עליהם טומאת משקין ונימא דרחמנא לא קפיד אתוך אלא בהנך דלא חזו למדרס אבל בדחזו מקבל טומאה מן התורה אף שהוא פשוט ותירצו אין מדרס בכ\"ח ע\"כ. והנה הראב\"ד כתב שמ\"ש רבינו דאחורי כלי חרס מיטמאין בטומאת משקין יצא לו מסוגיא זו דאמרינן הא יש לו תוך בכלי שטף הרי הוא ככלי חרס שנטמא גבו לא נטמא תוכו וכו' ותפס הדבר כפשוטו דתוכו לא נטמא הא גבו מיהא נטמא ע\"כ. והנה כוונת דבריו דע\"כ מאי דאמרינן מה כלי חרס נטמא גבו לא נטמא תוכו דמשמע דגבו מיהא טמא לאו בטומאה דאורייתא מיירי משום דפשיטא דלא מקבל טומאה מגביהן וכדתנן ואין מיטמאין מאחוריהם וס\"ל דההיקש הוא מה כלי חרס אם נגעו משקים טמאים מאחוריו אף שגבו טמא לא נטמא תוכו אף כלי שטף נמי הכי הוי ומאי דפשיטא לתלמודא דין זה בכלי חרס עד שהוצרכו לומר דכלי שטף דינם ככלי חרס הוא משום דכלי שטף אם נטמאו בטומאת שרץ מגביהם נטמא אף תוכם והוה ס\"ד דכיון דחכמים גזרו טומאה על המשקים שיהיה דין המשקין כדין השרץ ופשוטי כלי שטף דין המשקין כדין השרץ אבל כלי חרס אין להם שום טומאה מאחוריהם ואפילו לאחוריהם ומה שגזרו טומאת משקין מאחוריהם הוא דבר מחודש מאד ופשיטא שלא נטמא תוכו ומש\"ה תלו דין כלי שטף שלא נטמא תוכו מגבו כי אם גבו בדין כלי חרס והראב\"ד דחה ראיה זו וכתב ואני אומר דשיטפא דגמרא הוא ומכלי שטף נסבה והכיוון לא היה אלא לחלק גבו מתוכו כמו כלי חרס שחלקו הכתוב ע\"כ וכבר ביאר מרן שם כוונת דברי הראב\"ד ז\"ל ולפי דברי הראב\"ד מה שאמרו מה כלי חרס כו' הוא בטומאה דאורייתא וכן הוא דעת התוס' שכתבנו לעיל אלא שהתוספות שם ס\"ל דגבו דהתם היינו אחוריו שיש לו חקק אך תירוץ זה הוא קצת דחוק דנהי שכתבו דפעמים קרי ליה אחור ופעמים קרי ליה גב אך במקום אחד הוא דוחק וגב שאמרו גבי כלי שטף הוא גב כפשוטו שאין לו חקק וגב האמור גבי כלי חרס הוא שיש לו חקק זה הוא קצת דוחק. ודע דלפי מ\"ש לעיל דאיכא מ\"ד דמאחוריהם שיש לו חקק אם נטמאו אחוריו שנטמא תוכו ההיא דפרק אלו מומין צ\"ל דגב דהתם הוא כפשוטו ואפשר דס\"ל דאם נטמא גבו נטמא גבו מיהא. עוד אפשר לומר דס\"ל כהראב\"ד דשיטפא דגמרא הוא א\"נ דס\"ל כסברת רבינו דטומאת משקים היא טומאה מחודשת ומטמאין אחורי כ\"ח. ודע שסברת רבינו הלזו הוא דבר זר מאד ודוחק גדול הוא בעיני לומר שהוליד דין זה מדקדוק אותה ההלכה והנראה אצלי שהוציא דין זה מההיא דתנן בפ\"ב דכלים מ\"ג זה הכלל שאין לו תוך בכלי חרס אין לו אחוריים ע\"כ והנה ראיתי להר\"ש שכתב בפרק אלו מומין מפרש דה\"ק כו' נראה שסובר הרב שפירוש המשנה זו היא כפירוש עדותו של חזקיה אבי עקש ואני תמיה על זה דא\"כ למה קבעו כל אותה סוגיא על אותה הברייתא ולא קבעוה עלה דמתניתין ועוד דכפי פי' זה לא למדנו שום דין בכלי חרס ולא בא אלא ללמד בכלי שטף וכמבואר וא\"כ למה נשנית משנה זו בפרק זה שהוא פרק מיוחד לכלי חרס והתחיל במשנה הטהורים שבכלי חרס כו' וסיים בדיני כלי שטף ועוד מאי זה הכלל כיון דלא שייך למה שקדם סוף דבר לא יכולתי להלום שיהיה פירוש משנה זו בכלי שטף. וראיתי לרבינו ז\"ל שם בפי' המשנה שכתב ואומרו כל שאין לו תוך אין לו אחורים נ\"ל שאחוריו לא יתטמאו במשקין כמו באשר יש לו תוך וזה שמשקין טמאים כאשר נגעו באחורי הכלי יטמאו אחורי הכלי לבד ויהיה עולה על הדעת כי אחר שאין צריך בזה הדין מן הטומאה תוך פשוטי כלי חרס נמי יתטמאו במשקים טמאים על אלו הפנים לבד ואמר שאין הענין כן אבל הוא טהור מכל הצדדין ע\"כ ולפי פירוש זה דינו של רבינו היא משנה ערוכה דכל שאין לו תוך אין לו אחוריים הא אם יש לו תוך יש לו אחוריים וכבר הביא רבינו משנה זו בחיבורו בפי\"ג מהלכות אלו דין ד'. ודע שמה שכתב שם רבינו אין אחוריו מתטמאין במשקין הוא הדין מתוכו נמי אינו מתטמא אם נגעו משקין באותו הצד שמשתמשין בו וז\"ש בתחילה אבל אם אין לו תוך ונגעו בו משקין כו' ה\"ז טהור והוא כולל בין שנגעו בו מתוכו או מאחוריו וזהו שכתב בפ\"א פשוטי כלי חרס וכו' אין מקבלין טומאה מן הטומאות ומ\"ש אין אחוריו מתטמאין הוא על דרך מה שכתב בפירוש המשנה. ודע שר\"ע פירשה למתני' כדברי רבינו וכתב בפירוש דכלי חרס שיש לו תוך יש לו אחוריים. ודע שבריש פכ\"ז מכלים אמרינן נמי כל שאין לו תוך בכלי חרס אין לו אחוריים ע\"כ והר\"ש שם נדחק הרבה בפירושא דמתניתין ופירש דמיירי באחוריים שיש להם חקק וכיון דמפניו אין לו תוך אחוריו טהורים ע\"כ וניחא לי פי' זה לפי מה שפירש הרב עצמו בריש פ\"ב ומיטמאין מאחוריהם דהיינו במקום חקק בית מושבם והשתא ניחא לפי שהיה עולה על הדעת דכי היכי דמיטמאים מאחוריהם משום דחשיב תוך הכי נמי בכלי חרס שאין לו תוך יתטמאו מאחוריהם אם יהיה לו חקק ואשמעינן דכל שאין תוך בפנים תוך של אחוריו לא חשיב תוך וכן פי' שם ר\"ע כפי' הר\"ש אך רבינו נראה דס\"ל דמשנה זו היא השנויה בפ\"ב והכל דבר אחד אבל דברי הר\"ש נוחים אצלי יותר לפי שלדברי רבינו נכפלה משנה זאת שלא לצורך. ודע שאף שהראב\"ד דחה דברי רבינו הללו בשני מקומות מ\"מ בפי\"ג בהשגה המתחלת אני כתבתי וכו' כתב בסוף דבריו ומכאן יש סיוע למה שכתב שהמשקה מטמא כלי חרס מגבו ע\"כ ועיין בתוספתא דטבול יום הביאה הר\"ש פ\"ב מ\"ב דתניא חומר במשקין שאין באוכלים וכו' שמטמאין כלי שטף מאחוריו וכלי חרס מאוירו ע\"כ והנה משמע קצת כדברי הראב\"ד שאין לכלי חרס טומאה מאחוריו כי אם מאוירי ומיהו יש לדחות ודוק:
ודע דמסוגיא זו דבכורות שכתבנו שהקשו בגמרא ואין לו תוך בכלי שטף דאורייתא בר קבולי טומאה כו' ופירש\"י דאיצטריך לרבנן למיגזר בהו משקין וכו' נראה דס\"ל לסתמא דתלמודא דפשוטי כלי עץ שאינם מקבלים טומאה מן התורה אף שמטמאים מדרבנן לא גזרו בהם טומאת משקין ואני תמיה על זה דבריש פכ\"ה דכלים תנן השלחן והדלפקי יש להם אחוריים ותוך דברי ר\"י ר\"מ אומר אין להם אחוריים וכן טבלא שאין לה לזביז ע\"כ וכל אלו הם פשוטי כלי עץ שאינם ראויים למדרס ואפי' הכי גזרו בהם טומאת משקין ואליבא דר\"מ אם נטמאו אחוריו נטמא תוכו ור' יהודה מדמה להו לכלי שטף שיש להם תוך וכן פסק רבינו בפכ\"ח מהלכות כלים דין ג' וצ\"ל פשוטי כלי שטף שאינם ראויים למדרס כגון השלחן וטבלא שאין לה דופן הואיל ואין מקבלין טומאה מן התורה אם נטמאו אחוריהם במשקין לא נטמא תוכן ע\"כ. והנראה אצלי שדעת רבינו הוא שקושיית הגמרא היא דכיון דפשוטי כלי שטף אינם מקבלים טומאה מן התורה איך יתכן שיחמירו חכמים בכלים שאינם מקבלים טומאה מן התורה יותר מכלים המקבלים טומאה מן התורה דאילו כלי שטף שיש לו תוך נטמאו אחוריו לא נטמא תוכו ואין לו תוך נטמאו אחוריו נטמא תוכו. ודע שלמעלה מזה כתב רבינו אחד כלי השק כו' אם נטמאו אחוריהם במשקין לא נטמא תוכן ע\"כ וכתב שם הראב\"ד לא נטמא תוכן א\"א ואף לא אחוריהן ומ\"ש אינו מחוור עיין בבכורות ע\"כ וכתב על זה מרן שטעמו משום דס\"ל שה\"ה שאם נטמא תוכן לא נטמאו אחוריהם וכמ\"ש ר\"ש בריש הפרק הנזכר דאיכא דגרסי הכי ריש פ\"ק דפסחים ואע\"פ שר\"ש דחה אותה גירסא הראב\"ד סבר כוותה וזהו שכתב ואף לא אחוריהן כלומר כשם שאם נטמאו אחוריהן לא נטמא תוכן כך אם נטמא תוכן לא נטמא אחוריהם ע\"כ והנה מלבד שפי' זה הוא דחוק עד מאד להעמיסו במ\"ש הראב\"ד ואף לא אחוריהם הדין מצד עצמו הוא תמוה וכמו שהרבה להשיב על סברא זו הר\"ש יע\"ש, זאת ועוד שמ\"ש הראב\"ד ומ\"ש אינו מחוור עיין בבכורות לא יצדק כלל לפי פירוש מרן שהרי ההיא דבכורות הוא מה שמכריע כסברת רבינו דקאמר בהדיא נטמא תוכו נטמא גבו ולסברת החולקים צריך לחלק בין דבר שראוי להפכו כמו כרים וכסתות לשאר כלים ואיך יאמר הראב\"ד שמ\"ש רבינו אינו מחוור ועיין בבכורות. עוד כתב מרן א\"נ טעמו לומר דמדכתב רבינו לא נטמא תוכו משמע דאחוריהם מיהא טמא והראב\"ד סובר שאף אחוריהם לא טמאו ע\"כ והנה דרך זה הוא קשה מן הראשון ולא ידעתי פירושו דאי הראב\"ד ס\"ל דכל הכלים אין בהם טומאה מאחוריהם א\"כ בראש הפרק שכתב רבינו כל הכלים שיש להם בית קבול שנטמאו אחוריהם במשקין לא נטמא תוכן שם היה לו להראב\"ד להשיגו ולומר ואף לא אחוריהם. ועוד שהדבר מצד עצמו לא יתכן שיש משניות רבות מורות דין זה שכלי שיש לו תוך שנטמאו אחוריו במשקין שאף שלא נטמא תוכו אחוריו מיהא טמאין ואי ס\"ל למרן שהראב\"ד מחלק בין כרים וכסתות לשאר כלים ג\"ז לא יתכן כלל לפי שאם יש שום סברא לחלק הוא דוקא לענין שאם נטמא תוכו שלא נטמאו אחוריו משום דתוך דכרים וכסתות לא חשיב תוך גמור כדי לטמא אחוריו אבל לענין אם נטמאו אחוריו שלא יטמאו אף אחוריו בזה לא גריעי כרים וכסתות משאר כלים וכמו בשאר כלים אם נטמאו אחוריהם אחוריהם מיהא טמאים הכי נמי כרים וכסתות ואדרבה לענין אם נטמאו מאחוריהם עדיפי כרים וכסתות וכסברת ר\"מ דאית ליה הכי במתניתין דכל שאין לו תוברות אין לו אחוריים ותוך ועוד מ\"ש עיין בבכורות אין שום רמז מזה בבכורות. וראיתי למרן שכתב ומ\"ש עיין בבכורות היינו דאמרינן דמדאורייתא אין משקה מטמא כלי ורבנן הוא דגזור ביה ועבדו היכרא כי היכי דלא לישרוף עליה תרומה וקדשים ע\"כ. ודבריו נפלאו ממני דמה ענין זה למה שהשיגו וזה הוא דבר מוסכם אליבא דכ\"ע דטעמא דלא אמרינן דאם נטמא גבו דנטמא תוכו בטומאת משקין הוא משום דהוא מדרבנן עבוד ביה היכרא. והנראה אצלי בזה הוא דהשגת הראב\"ד אינה בדין ב' אלא בדין ג' עלה דפשוטי כלי עץ שאינם ראויים למדרס שכתב שם רבינו שאם נטמאו אחוריהם לא נטמאו דכיון שאין להם טומאה מן התורה לא גזרו בהם טומאה מאחוריהם דומיא דכלי חרס דס\"ל להראב\"ד דלא גזרו טומאת משקין מאחוריהם וזהו מה שהקשו בבכורות ואין לו תוך בכלי שטף בר קבולי טומאה מן התורה כלומר דכיון שאינם מקבלים טומאה מן התורה לא גזרו בהם טומאה משקין מאחוריהם. ומ\"מ לכל הפירושים לא יכולתי ליישב קושיית הגמרא דבכורות דפריך בפשיטות דאיך יתכן מ\"ש דכל שאין לו תוך אין לו אחוריים מאחר שפשוטי כלי עץ אינם מקבלים טומאה מן התורה והא ר\"מ דאית ליה דפשוטי כלי עץ אף שאין להם טומאה מן התורה אין לו אחוריים. וסבור הייתי לדקדק דקדוק א' במתניתין והוא דגבי כרים קאמר ר\"מ אין להם אחוריים ותוך וגבי שלחן קאמר אין להם אחוריים ולא קאמר ותוך. ולפ\"ז הייתי אומר דהכא גבי שלחן ר\"מ מיקל וגבי כרים ר\"מ מחמיר דגבי כרים קאמר אין להם אחוריים ותוך כלומר שאין אחוריו חלוקים מתוכו אלא אם נטמא גבו נטמא תוכו אבל בשלחן ודכוותיה דקאמר אין להם אחוריים הכוונה היא שאין להם טומאה מאחוריהם כלל ואפילו אחוריהם לא נטמאו. ומצינו כעין לשון זה בפ\"ב דתנן כל שאין לו תוך בכלי חרס אין לו אחוריים וכמו שפירש שם רבינו וכתבנו דבריו לעיל וטעמא דר\"מ הוא משום דכיון דטומאתו מדרבנן לא גזרו בו טומאה מאחוריו ור\"י ס\"ל דאית ליה טומאה מאחוריו אלא שאינו ככלי שטף הפשוט המקבל טומאה מן התורה דאין לו אחוריים ותוך אלא זה יש לו אחוריים ותוך. וקושיית הגמרא דבכורות הוא לפי שהיה סבור המקשה דכל כלי שטף הפשוטים אין להם אחוריים ותוך ועל זה תמה דכיון דפשוטי כלי שטף אין להם טומאה מן התורה איך יתכן שיחמירו חכמים בדבר שאינו מקבל טומאה מן התורה יותר מדבר שמקבל טומאה מן התורה. והנה כפי פירוש זה היה מתיישב לשון הגמרא אך מה אעשה שלא ראיתי לשום א' מהמפרשים שפירשו כן, זאת ועוד דמהתוספתא שהביא הר\"ש ז\"ל שם נראה בהדיא דלר\"מ כל פשוטי כלי עץ שנטמאו אחוריו נטמא תוכו והדבר צריך אצלי תלמוד: " + ] + ], + [ + [ + "העושה כלי קיבול מ\"מ כו'. כתב מרן בפי\"ז דכלים. ואפשר שכיון מרן ז\"ל למתני' דקתני העושה כלי קיבול מ\"מ טמא וכן פירשה הרע\"ב אך רבינו והר\"ש לא פי' כן. ואפשר שכיון מרן עלה דמתניתין דקתני משחזת שיש בה בית קיבול שמן טמאה וכמ\"ש רבינו בפכ\"ז דכלים משנה א' יע\"ש ועיין במ\"ש רבינו בפי\"ז דכלים עלה דמתניתין דשפופרת הקש ועיין בפ\"כ דכלים משנה שנייה וע\"ש: ומ\"ש רבינו כיצד העושה כלי מן העור המצה כו'. דין זה הוא בפי\"ז דכלים מט\"ו ויש לתמוה דבת\"כ פרשת שמיני אמרינן יכול אף עור מצה ועור החיפה שלא נעשה בהם מלאכה ת\"ל בכל מלאכת עור ע\"כ. ופי' הרב קרבן אהרן דמשמע בכל עור אשר נעשה בו המלאכות הנעשים בעור יצאו אלו דלא נעשה בהם שום מלאכה ממלאכות תיקונו של עור ע\"כ. והנה הר\"ש ז\"ל הקשה קושיא זו ותירץ דשאני הכא דעשה בהם מלאכה שעשה מהם כיס כו'. ולפי דבריו מאי דתניא בברייתא שלא נעשה בהם מלאכה אין הכוונה על מלאכת העיבוד דהיינו מליח ועפיץ אלא הכוונה היא שלא נעשה בו שום מלאכה ממלאכת הכלים וא\"ת אם לא עשה בו שום מלאכה פשיטא דהא קי\"ל דפשוטי כלי עור אינם מקבלים טומאה ואפילו בעור המעובד ומאי איריא עור המצה. וי\"ל דמיירי בהנך דחזו למדרסות דאפילו הפשוטים מקבלים כל הטומאות וכדאיתא בפרק על אלו מומין וקמ\"ל האי ברייתא דת\"כ דאם הוא עור מצה אינו מקבל טומאה. עוד היה נ\"ל דמשכחת לה בפשוטי כלי עור המשמשין אדם וכלים וכי היכי דבכלי עץ מקבלין ה\"נ בכלי עור דהא כלי עץ וכלי עור חד דינא אית להו דכולהו פשוטים לא מקבלי טומאה אלא דכל זה ניחא אליבא דמ\"ד דפשוטי כלי עץ המשמשים אדם וכלים מקבלים טומאה מן התורה וכמו שהוזכרה סברא זו בחידושי הרשב\"א פרק המוכר את הבית אך כבר כתבתי במקום אחר (א\"ה תמצאנו לקמן פ\"ד מהלכות אלו דין א' יע\"ש) דסברא זו יחידית היא וכל הראשונים ס\"ל דאין שום פשוט מקבל טומאה מן התורה. ועוד נ\"ל דמשכחת לה דמיעט קרא עור שאינו מעובד כגון שיש לו בית קיבול אלא שלא עשה בו מלאכה לעשותו בית קיבול וכגון צרור המרגלית שפסק רבינו בדין ח' דחשיב בית קיבול אף שלא עשה בו שום מלאכה כיון שיש לו בית קיבול מקבל טומאה ואשמעינן ברייתא דת\"כ דדוקא בעור מעובד מקבל טומאה כיון שנעשה בו מלאכה אבל בעור שאינו מעובד אינו מקבל טומאה עד שיעשה בו איזו מלאכה בידים אך אכתי אני תמיה על רבינו ז\"ל דאמאי לא הזכירו דין זה בפירוש בה' אלו דעור שאינו מעובד אינו מקבל טומאה עד שיעשה בו מלאכה וראיתי לרבינו בפי\"ג מהלכות טומאת צרעת דין ד' שכתב העור שאינו מעובד אינו מטמא בנגעים ודבריו הם ברייתא בת\"כ פ' תזריע עלה דנגעי בגדים ולפ\"ז יש לתמוה למה השמיט רבינו ברייתא דת\"כ דפרשת שמיני וסבור הייתי לומר דברייתא זו דפרשת שמיני היא כתובה בטעות שהרי לפי הנראה מגירסת הר\"ש בפי\"ז דכלים ומגירסת הרב קרבן אהרן ממעט להו מדכתיב מלאכת עור והאי קרא בנגעי בגדים כתיב אבל בפ' טומאת כלים לא כתיב אלא או עור ומאי דכתיב הכא אשר יעשה מלאכה בהם לא קאי אעור דוקא אלא אכולהו כלים דכתיבי בפרשה אבל בפרשת נגעים דכתיב מלאכת עור קפיד קרא אעור שיהיה עור שנעשה בו מלאכה וכ\"ת נילף מנגעים שטימא בהן שתי וערב ואפ\"ה טיהר עור שלא נעשה בו מלאכה שרצים שטיהר שתי וערב אינו דין שיטהר עור שלא נעשה בו מלאכה הא לא קשיא משום דאיכא למימר לא אם אמרת בנגעים שלא טימא בהם צבועים תאמר בשרצים שטימא בהם צבועים וכדאיתא כי האי גוונא בת\"כ גבי עורות שבים ולפי זה דייקו דברי רבינו שהביא דין עור שאינו מעובד בהלכות טומאת צרעת ולא הביאו בהלכות אלו, אך קשה מההיא דאמרינן בפרק במה טומנין עלה מ\"ט עורות בין עבודין ובין שאינן עבודין מותר לטלטלן בשבת לא אמרו עבודין אלא לענין טומאה בלבד ופירש שם רש\"י ז\"ל דעבודין מקבלין טומאה ולא שאינן עבודין ע\"כ וי\"ל דרבינו מוקי להך ברייתא בטומאת צרעת דיש חילוק בין עבודין לשאינן עבודין וכדכתיבנא א\"נ כמו שכתבו התוס' בפרק דם חטאת עלה צ\"ד בשם ה\"ר חיים דמפרש בשם ריב\"א ז\"ל דהתם מיירי באותם שעורותיהם כבשרם דתנן בפרק העור והרוטב וכולן שעבדן כו' טהורין וה\"ק לא אמרו שיש חילוק בין עבודין לשאינן עבודין אלא לענין טומאה ובאותם שעורותיהן כבשרן וכמו שיע\"ש ולפי זה ניחא ההיא דתנן בפרק דם חטאת דאליבא דר\"י משהופשט טעון כבוס דאינו חסר כי אם מחשבה ואי אמרינן דלעולם בעינן עבודים א\"כ הרי חסר מעשה ומהסוגיא מוכח דבחסר מעשה אליבא דכ\"ע אינו טעון כבוס. הן אמת שראיתי לרבינו בזה דברים מתמיהין בעיני שכתב בפ\"ח מהלכות מעשה הקרבנות דין ה' אחר שהופשט טעון כיבוס אע\"פ שאינו מקבל טומאה עתה הרי הוא ראוי לקבל טומאה לאחר שיתעבד ע\"כ ונראה מדבריו שאף בדבר שמחוסר מעשה טעון כבוס ופשטא דסוגיא מוכח דבדבר המחוסר מעשה אליבא דכ\"ע אינו מקבל טומאה, שוב ראיתי להרב בעל\"מ שעמד בזה והקשה עליו דאמאי הוצרכו לומר שם בגמרא גבי בגד שחשב עליו לעשות בו צורה דמיקרי ראוי מפני שיכול לבטל מחשבתו אשר חשב לעשות בו צורה אפילו לא יבטל מחשבתו נימא דמיקרי ראוי מפני שאחר הציור יקבל ודמי להכא שאחר העיבוד יקבל ע\"כ. הן אמת שדברי רש\"י מוכיחים להדיא דטעמא דבגד שחשב עליו לצורה הוא משום דלא נגמרה מלאכתו וכל כמה דלא ציירו או ביטל מחשבתו אינו מקבל טומאה. אך אי לא דמסתפינא הוה אמינא דהכא אפילו ציירו אינו מקבל ודמי למ\"ש רבינו בפכ\"ז מהלכות אלו דין י\"ב ושל צורות שעושין אותו כדי שיתלמד ממנו הרוקם טהור מכלום לפי שאינו ממשמשי אדם ע\"כ. ומאי דאמרינן הכא דבגד שחשב עליו לצורה אינו מקבל טומאה היינו דומיא דההיא דסדין שחשב לעשות בו צורות כדי שיתלמד ממנו הרוקם ולפ\"ז לא משכחת שיקבל טומאה בגד זה אלא בביטול מחשבה ולישנא דבגד שחשב עליו לצורה דייק הכי שאין בו תכלית אחר כי אם לצורה וכן הביא רבינו דין זה בפכ\"ב דין ז' בגד שחשב עליו לצורות כו' וכי תימא כיון דבגד זה היה ראוי לקבל טומאה קודם מחשבתו היאך עולה מטומאתו במחשבה והא קי\"ל דאין עולין מטומאה במחשבה כי אם במעשה וכמו שפסק רבינו בפרק ח' דין י' הא לא קשיא דא\"כ גם לפירש\"י נמי יש להקשות כה\"ג. והנראה אצלי דהכא לא קדם מחשבה אחרת בבגד זה לתשמיש אחר ומש\"ה אם חשב עליו לצורה טהור אבל לעולם דאם חשב עליו בתחלה להשתמש בו כמו שהוא ואח\"כ חשב עליו לצורה דאינו עולה מטומאתו במחשבה ועיין במ\"ש רבינו בפכ\"ב דין ו' גבי מטפחות ספרים שקשה קצת למה שכתבתי ודוק. עוד כתב הרב בעל\"מ דסובר רבינו דסתם עורות לעיבוד קיימי אבל סתם בגד לאו לצורה קאי וא\"כ התם כיון דמחוסר צורה שהוא מעשה דלאו לההוא מעשה קאי על הסתם לא מיקרי ראוי אבל הכא דהאי מעשה דעיבוד סתמיה להכי קאי לא מקרי מחוסר מעשה כיון דע\"כ עתיד לבא דסתמיה להכי קאי ולאו מעשה גמור אלא הוי כמחשבה דעלמא ולכך מדמה הגמרא הך מחוסר מעשה דהכא למחשבה דיש בו צורה דכי היכי דהתם בביטול יורד לטומאה הכא נמי יורד לטומאה דמעשה כי האי הוי כמו מחשבה והוצרך רבינו לומר כן כדי לתרץ קושיית התוספות כו' יע\"ש והנה כפי דברי הרב ס\"ל לרבינו דאין עור מקבל טומאה עד שיתעבד וא\"כ הדרא קושיין לדוכתא שלא ביאר רבינו דין זה בהלכות כלים. ומ\"ש רבינו שתינוק חש\"ו יש להם מעשה כו' עיין לקמן פ\"ח דין י\"א ופכ\"ה דין י\"א ופרק י\"ד מהלכות טומאת אוכלין דין ב' ובפ\"א מה' פס\"ה: " + ], + [], + [ + "בית קיבול העשוי וכו'. הראב\"ן סי' רט\"ו בפ\"ה מה' סוכה דין ה' ובפ\"ד מה' אלו דין ג' ועיין במ\"ש רש\"י סנהדרין (דף ס\"ח) אההיא דהכדור והאמום ובמ\"ש התוספות פ\"ק דסוכה (דף י\"ב) ד\"ה מהו דתימא ועיין בפי' הר\"ש פכ\"ו דכלים משנה ב' יע\"ש: " + ] + ], + [ + [ + "כל כלי עץ העשוי לנחת וכו'. מדברי רש\"י והתוספות בסוף חגיגה ובפרק שתי הלחם (דף צ\"ו) נראה דכלי עץ העשוי לנחת ומצופה מתכת מקבל טומאה וכן הוא דעת הראב\"ד והר\"ש אבל דעת רבינו הוא בהיפך דאף אם אינו עשוי לנחת ויש בו בית קבול אם מצופה מתכת אינו מקבל טומאה לפי שהציפוי מבטל הכלי והציפוי אינו מקבל טומאה וכן הוא מבואר לקמן בפרק שאחר זה דין ד' יע\"ש. ויש להסתפק בכלי עץ העשוי לנחת ומיוחד למדרס אי מיטמא בשאר הטומאות מהכלל דכל המטמא מדרס מתטמא בשאר הטומאות כמ\"ש לקמן ר\"פ כ\"ג או דילמא לא נאמר כלל זה אלא לגבי פשוטי כלי עץ ועיין בתוי\"ט פכ\"ד דכלים משנה ד' ועיין במ\"ש התוס' פ\"ט דשבת (דף פ\"ג) ד\"ה נלמדנה משק ודוק: " + ], + [], + [ + "ושאר כלי זכוכית כו'. בתוספתא הביאה הר\"ש בפרק ל' דכלים יע\"ש: " + ] + ], + [ + [ + "כגון הסולם טהור וכו'. כתב הרמב\"ן בתשובה סי' רט\"ו דהיינו דוקא כשאין להם בית קיבול אלא ששליבותיו קבועות ע\"ג ירכותיו אבל כשירכותיו נקובים לקבל ראשי השליבות הוא מקבל טומאה דבית קיבול העשוי למלאת שמיה קיבול. ועיין לעיל פ\"ב דין ג'.ומ\"ש רבינו וכל כלי עץ העשוי לתשמיש כו'. מדברי רבינו נראה דפשוטי כלי עץ המשמשין אדם וכלים אינם טמאים אלא מדרבנן. ואע\"ג דבת\"כ מרבה מרבויא דמכל כלי עץ שולחן וטבלא ודולבקי ס\"ל דאסמכתא בעלמא היא וכ\"כ התוס' בפרק בכל מערבין (דף ל\"א) ד\"ה בפשוטי ועיין בתוס' פרק שתי הלחם (דף צ\"ו) ד\"ה ולדברי ובפרק קמא דסוכה (דף ה') ד\"ה מסגרתו ובפרק המוכר את הבית (דף ס\"ו) ד\"ה ושאני ובחדושי הרשב\"א שם דמשמע שם דאיכא מאן דס\"ל דפשוטי כלי עץ המשמשים אדם וכלים דמקבלים טומאה מן התורה ועיין בתשובת הרמב\"ן סי' רט\"ו (א\"ה ועיין לעיל פ\"ב מהלכות אלו דין א'). ומה שכתב ובית הנגר והמנעול כו' עיין במה שכתב הראב\"ד לעיל פ\"ב דין ה' ובמ\"ש מרן שם: " + ], + [], + [ + "שהרי החקק שבו כו'. עיין לעיל פרק ב' דין ג': " + ], + [ + "וכן כלי עץ או עצם כו'. אם לא היה לכלי בית קיבול וציפהו במתכת מקבל טומאה ע\"י ציפוייו וכן מצינו במקצת מקומות שהכלי בטל לגבי ציפוי. ועיין לעיל פי\"א מה' מטמאי משכב ומושב דין י\"א ועיין לקמן ספ\"ו ובפ\"י דין י\"א וי\"ד ועיין בתי\"ט ר\"פ כ\"ב דכלים. ומ\"ש מרן וצריך לדחוק לשיטת רבינו כו' קשה דאמאי איצטריך ללישנא בתרא למימר רבנן לר\"א קאמרי אימא דמתני' אתיא כפשטה שחכמים מטהרים מפני שהם מצופים ונראה שאם היה המזבח מקבל טומאה מצד עצמו יצדק לומר שהוא טהור מפני שהוא מצופה אבל כיון שהמזבח אינו מקבל טומאה מצד עצמו משום דעשוי לנחת הוא א\"כ לא יצדק לישנא דמתניתין כלל דאמאי איצטריך לטעמא דמצופין ותירצו לדבריו דר\"א קאמר והשתא פי' דמתני' כך הוא דרבנן אתמוהי קא מתמהי וכי מפני שמצופים יקבלו טומאה והלא אדרבה הציפוי דוחה את הטומאה והמקשה לישנא דמתניתין קשיתיה דקאמר וחכ\"א מפני שהן מצופים ולפי פירוש זה ניחא מה שהקשו התוספות בסוף חגיגה יע\"ש ודו\"ק: " + ] + ], + [ + [ + "המטה והעריסה כו'. עיין בתוספות פ\"ק דחולין (דף כ\"ח) ד\"ה להטיח דהך שיפה היינו להסיר הקסמים הגדולים וכו' וכן כתב הרא\"ש אמתניתין יע\"ש: ומ\"ש והרי השלים חפירתו וכו'. נראה שכיון רבינו למאי דאמרינן בחולין (דף כ\"ה) לא צריכא דחק קפיזא בקבא ודוק. ומה שכתב חוץ משל אשכרוע פירוש אשכרוע כתב רבינו בפ\"ג דיומא שהוא שקורין בלשון עברי ברוש ותימא דיונתן תרגם בפסוק ברוש תדהר ותאשור ביניון מוכנין ואשכרועין וכאן במס' כלים פי' רבינו כדברי המתרגם יע\"ש. ומ\"ש מרן ונ\"ל שרבינו סובר כו' לא ידעתי איך יתיישב לפי זה מאי דאמרינן א\"ב כלי עצם הא אף ר\"י מודה דגולמי כלי עצם טהורין ומאי נ\"מ אי מר מדמה כלי עצם למתכת ומר מדמה לאשכרוע מאחר דלענין דינא לא פליגי ועיין ביש\"ש סוף פ\"ק דחולין: " + ], + [], + [ + "נבלי המשוררין כו'. הפירוש שכתב מרן הוא מדברי הרע\"ב ולפי דבריו טומאת הנבלים היא מן התורה ככל כלי שיש לו בית קיבול. אך הר\"ש שם כתב דטומאת הנבלים היא מדרבנן ועל של מקדש לא גזור כי היכי דלא גזור אמשקה בית מטבחייא. ונראה דמה שלא ייחס מרן פירוש זה דהר\"ש לרבינו הוא משום דא\"כ הי\"ל לבאר דטומאת הנבלים היא מדרבנן ומדסתם נראה דטומאתם היא מן התורה משום דיש לו בית קבול וא\"כ ע\"כ לומר דנבלי בני לוי דהם טהורים משום דאינם עשויין לקבל ודו\"ק: " + ] + ], + [ + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [ + "השולחן והדולפקי כו'. כתב מהר\"י קורקוס ז\"ל דלאו דוקא שיש שאינו מקבל טומאה אלא אף אם חפהו במתכת משום דאין החפויין מטמאין והכלי בטל לגבי החיפוי. ומ\"ש רבינו בין בציפוי עומד כו'. בחגיגה (דף כ\"ו) ובפרק שתי הלחם (דף צ\"ו): " + ] + ], + [ + [], + [ + "עור שאין עליו צורת כלי כו'. עיין לעיל פ\"ב דין ח' ולקמן פכ\"ז דין י\"א: " + ], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [ + "וכן סנדל שהוא טמא מדרס ונפסקה אחת מאזניו כו'. עיין לקמן פכ\"ו דין י\"א. ודין זה הוא בפכ\"ו מכלים מ\"ד וכתב רש\"י בפ\"ב דעירובין (דף כ\"ד) דמאי דתנן ותקנה ה\"ה כי לא תקנה נמי עדיין טמא מדרס הוא והא דנקט תקנה לרבותא דאי לאו הכי תו לא איצטריך למימר נפסקה השניה כו' ע\"כ. וכוונת דבריו דנקט ותקנה משום סיפא לאשמועינן רבותא דאע\"ג דתקנה לראשונה כי הדר נפסקה שניה טהור מן המדרס דאם לא תקן לראשונה פשיטא שאם נפסקה השנייה דטהור מן המדרס וכן פירש בפט\"ו דשבת עלה קי\"ב והתוספות בשני מקומות הללו הסכימו לדינו של רש\"י דאף אם לא תקנה טמא מדרס. והנה מדברי רש\"י הללו נראה דס\"ל דאם נפסקו שתי אזניו טמא מגע מדרס לפי שעדיין תורת כלי עליו לשאר דברים ומקבל טומאה דאי הוה ס\"ל דאם נפסקו שתי אזניו בטל מתורת כלי לגמרי מאי קאמר דנקט ותקנה משום רבותא דסיפא דמשמע שהדין הוא אמת אלא שהיה פשוט הא אי לא הוה תני ותקנה לא הוה מצי למיתני דאם נפסקה השניה דטמא מגע מדרס אלא ודאי כדכתיבנא דס\"ל לרש\"י דאף נפסקו שתי אזניו תורת כלי עליו ומקבל טומאה כשאר הכלים וכן כתבו התוספות שזה הוא דעת רש\"י ודקדקו כן ממה שפי' בעירובין דטמא מגע מדרס משום דעדיין כלי הוא דחזי לתשמיש אחרינא ע\"כ ומדנקט משום דחזי לתשמיש אחרינא משמע דס\"ל דאף נפסקו שתי אזניו שאינו מקבל עוד טומאת מדרס עדיין כלי הוא ומקבל טומאת מגע מדרס דאי לא מיירי אלא בשתקן הראשונה קודם שנפסקה השניה למה לי משום דחזי לתשמיש אחר תיפוק ליה שעדיין תורת סנדל עליו ומקבל טומאת מדרס אם דרס עליו הזב אח\"כ והתו' דחו דברי רש\"י הללו דבהדיא תנן בסיפא דמתניתין דכלים לא הספיק לתקן את הראשונה עד שנפסקה השנייה טהור ע\"כ הרי בהדיא דנפסקו שתי אזניו אין בו שום צד טומאה כלל ולפ\"ז כתבו דמאי דנקט ברישא ותקנה הוא משום דבעי למיתני בסיפא נפסקה השניה טמא מגע מדרס ואם לא תקן הראשונה טהור אף ממגע מדרס ומיהו מאי דתנן בסיפא נפסקה שניה ותקנה האי ותקנה לאו דוקא אלא אגב דתני רישא ותקנה תני סיפא נמי ותקנה וכתבו עוד התוספות בעירובין שרש\"י עצמו חזר בו ופירש טמא מגע מדרס דעדיין כלי היא וחזי למילתא קמייתא דהא איתקנא ראשונה ע\"כ וראיתי לרש\"י בשבת שכתב כן אך שם כתב דמאי דנקט ברישא ותקנה הוא משום רבותא דסיפא כו' והם דברים סותרים אלו את אלו וכמ\"ש וצ\"ע. (א\"ה עיין בתוספות פרק הקומץ ובמ\"ש הרב המחבר לעיל פי\"ב מה' שאר אבות הטומאה דין י'). ודע דבשבת הביאו ברייתא א' דקתני נפסקו שתי אזניו טהור ר' יהודה אומר נפסקה פנימית טמא החיצונה טהור ורב יוסף אמר התם בשם ר\"י דהלכה כר' יהודה ורבינו לא הביא דברי ר' יהודה הללו ואדרבה מדהביא מתניתין דכלים כפשטה משמע דסבירא ליה דאין הלכה כר' יהודה דהא אליבא דר' יהודה לא מיתוקמא מתניתין אלא בסנדל שיש לו ארבע אזנים וד' תרסיותים וכדאיתא התם בגמרא ונראה שטעמו של רבינו הוא משום דהתם אמרינן דאמוראי פליגי אליבא דר\"י ורב חנן בשם רבי אבא אמר דאין הלכה כר' יהודה וסתמא דמתניתין דכלים אתיא דלא כר' יהודה וקי\"ל הלכה כסתם משנה ומש\"ה פסק דלא כר' יהודה ומיהו עדיין לא נתקררה דעתי בזה דהא רב פסק בהדיא הלכה כר' יהודה ובר\"י איכא פלוגתא דאמוראי וא\"כ היה לנו לפסוק כר' יהודה והדבר אצלי צריך תלמוד דאע\"ג דקי\"ל רב ור\"י הלכה כר' יוחנן ה\"מ היכא דפסיקא לן סברתו דר\"י אבל היכא דמספקא לן בסברתו דר\"י היה לנו לפסוק כרב ואולי שאני הכא דפשטא דסתם מתניתין דכלים אתיא דלא כרבי יהודה וצ\"ע. וראיתי להרב בעל תי\"ט שכתב דלדעת ר\"ש הא דתנן לא הספיק לתקן את הראשונה עד שנפסקה שניה טהור היינו טהור למפרע ומקבל טומאה מכאן ולהבא ע\"כ. ונראה דלא אמרה הר\"ש מעולם דודאי כל שנפסקו שתי אזניו טהור לגמרי ואינו מקבל טומאה כלל דבטל ליה מתורת כלי והר\"ש מיירי בשחזר ותקנו דטהור מטומאה דלמפרע ומקבל טומאה מכאן ולהבא ויש קצת ט\"ס בדברי הר\"ש וכוונת דבריו כמ\"ש. וראיתי לר\"ע שכתב גבי נפסק עקבו ניטל חוטמו או שנחלק לשנים דטהור מטומאה דלמפרע אבל מקבל טומאה מכאן ולהבא ע\"כ ודבריו תמוהים הם בעיני דודאי בהני בטל מתורת כלי דלא חזי לשום תשמיש כלל ואינו מקבל טומאה וכ\"כ ר\"ש וכן הוא דעת רבינו וכבר דחה הרב בעל תי\"ט דברי ר\"ע הללו יע\"ש. ודע דבמשנה זו דכלים תנן עוד סוליים שנפסק מ\"מ טהור ולא ראיתי לרבינו שהביא דין זה. תו תנן בתוספתא ניטל רוב הכף שלו טמא ניטל כל הכף שלו טהור ניטל א' מתרסיותיו טמא ניטלו שתי תרסיותיו טהור ע\"כ וברייתא זו הובאה בפרק אלו קשרים עלה קי\"ב וכעת לא ראיתי לרבינו שהביא חילוקי דינים אלו:
ודע דהתוספות בפרק אלו קשרים עלה קי\"ב הקשו דאמאי טמא מגע מדרס הא שבע לי' טומאה וליכא למימר כגון שדרס עליו הזב ברגלו יחף דבא לו מדרס ומגע מדרס יחד ובבת אחת לא אמרינן שבע ליה טומאה דא\"כ איכא פנים חדשות למגע מדרס כמו למדרס אלא ע\"כ אחר שנטלה הראשונה וניתקנה בא לו מגע מדרס כמו שפירש בקונטרס שנוגע בעצמו ואם כן נימא דשבע ליה טומאה ע\"כ. והנה כוונת דבריהם מבוארת דלפי' רש\"י דמגע מדרס הוא משום דנוגע בעצמו א\"כ כל שעתא ושעתא נוגע בעצמו וא\"כ במה שנגע לאחר שניטלה הראשונה ליכא פנים חדשות וכמבואר, עוד כתבו ולפי' הקונטרס קמא ניחא דאפילו נפסקו שתי אזניו טמא מ\"מ ע\"כ והנה כוונת דבריהם דלסברת רש\"י דס\"ל דאפילו נפסקו שתי אזניו מקבל טומאת מגע מצינו למימר דמאי דאמרינן הכא טמא מגע מדרס הוא בא' משני פנים או שנאמר שדרס עליו הזב ברגלו יחף ולפ\"ז בא לסנדל טומאת מדרס ומגע כאחד או שנאמר שאף שדרס הזב על המנעל והיו פשוטי כלי עץ מפסיקין בינו ובין הסנדל מ\"מ הסנדל נוגע בעצמו והוי טומאת מדרס ומגע מדרס באים כאחד ולא תיקשי דאמאי לא אמרינן פנים חדשות לגבי מגע מדרס משום דלגבי מגע אפילו נפסקו שתי אזניו מקבל טומאה במגע והתוספות לא נחה דעתם בזה לפי שבדיבור הקודם דחו דברי רש\"י הללו והוכיחו מסיפא דמתניתין דכלים דנפסקו שתי אזניו אינו מקבל שום טומאה שבעולם ותירצו בשם ה\"ר שמעון דלא אמרינן שבע ליה טומאה כשהטומאה באה לו מגופו כמו הכא שטומאת מגע באה לו שנגע בעצמו כדפירש בקונטרס ולפי' אתיא כר\"מ דאמר טומאת בית הסתרים מטמא דמה שנוגע בעצמו טומאת בית הסתרים היא ע\"כ והנה כפי דברי ה\"ר שמעון לאחר שניטלה הראשונה באה לו טומאת מגע מדרס וכמבואר והתוס' דחו דברי הר\"ש הללו משום דבפרק בהמה המקשה ובפרק העור והרוטב מוכח דלא קי\"ל כר\"מ דאית ליה דטומאת בית הסתרים מטמא ולדבריו מתניתין דכלים אתיא כר\"מ עוד כתבו דרש\"י בפ\"ב דעירובין פירש דבשעת פרישתו דאוזן קיבל טומאה מאביו ע\"כ והנה כפי דברי רש\"י הללו נתיישב הכל דלא שייך הכא שבע ליה טומאה לפי שטומאת מגע באה לסנדל לאחר שנפסקה השניה שטהרה מטומאת מדרס קבלה טומאת מגע מן האוזן שנגעה בו והתוספות דחו דברי רש\"י הללו משום דבפרק בהמה המקשה אמרינן דבעינן באות מבגד גדול ע\"כ כלומר לאפוקי הכא דאוזן אחר שנפרשה אין בה טומאת מדרס כלל וכתבו התוספות בשם ר\"י דכשתיקן אוזן ראשונה באה לו לאוזן טומאת מדרס ומגע מדרס יחד והסנדל בטל לאוזן דאי אפשר להיות טומאה לזה בלא זה ע\"כ וכוונתם מבוארת דלאוזן כשתקנה באה לה טומאת מדרס ומגע מחמת שנגעה בסנדל יחד ובבת אחת לא אמרינן שבע ליה טומאה ופנים חדשות לא שייך הכא דהא באה טומאת מגע לאחר שנפסקה הראשונה והסנדל בטל לגבי האוזן וכיון שבאה לאוזן טומאת מגע באה לסנדל ג\"כ טומאת מגע דא\"א להיות טומאה לזה בלא זה (א\"ה עיין לעיל פי\"ב מהלכו' שאר אבות הטומאות דין י') והתוס' בפ\"ב דעירובין האריכו עוד בזה ודבריהם צריכים ביאור והנני מבארם והנה בתחלה הקשו מתי בא לו מגע מדרס דאם בא לו מגע מדרס ומדרס יחד כגון שדרס עליו הזב ברגלו יחף או אפילו במנעל ולא הפסיק בפשוטי כלי עץ אם כן איכא פנים חדשות למגע מדרס כמו למדרס כו' ובפרק אלו קשרים פירש\"י דטמא מגע מדרס לפי שנגע בעצמו כשהיה אב הטומאה ולא נהירא דלא קי\"ל כר\"מ וכו' ע\"כ כלומר דאי הוי קי\"ל כר\"מ ניחא דה\"א דטומאת מגע באה לו מחמת שנגע בעצמו לאחר שנפסקה הראשונה דהשתא ליכא פנים חדשות לגבי מגע וכמ\"ש לעיל עוד הביאו דברי רש\"י שפי' דבשעת פרישתו קיבל טומאה מאביו ודחו דבריו מההיא דפרק בהמה המקשה וכמ\"ש לעיל עוד כתבו ואין לומר בכשתיקן אוזן ראשונה לאחר שתפר חצי' נעשית מחוברת בא לו טומאת מדרס שבטלה לסנדל וכשחזר ותפר חצי' השניה באה לסנדל מגע מדרס מן האוזן ותו ליכא פנים חדשות ע\"כ והנה כוונת דבריהם היא דכשנפסק האוזן הראשונה ותפר חציה משתפר חצייה ונעשית מחוברת לסנדל כבר בא לאוזן טומאת מדרס שבטלה לסנדל ומשתפר חצי' השנייה בא לסנדל מגע מדרס מן האוזן והא לא חשיב טומאת בית הסתרים לפי שעדיין לא היה חצי' השניה תפורה בסנדל וחשיב כאלו באה לסנדל טומאה ממקום אחר אלא שלזה הקשו דא\"כ תפשוט בעי' דהקומץ דלא אמרינן שבע לי' טומאה ע\"כ, ודע שכפי מ\"ש לעיל בסי' ל\"ט (א\"ה תמצאנו בפי\"ב מהל' שאר אבות הטומאה יע\"ש) דאליבא דכ\"ע בזה אחר זה מטומאה חמורה לטומאה קלה דאמרינן שבע לי' טומאה לא הוו להו לתוס' למימר תפשוט בעיא דהא אליבא דכ\"ע בכי האי גוונא אמרינן שבע לי' טומאה וכמ\"ש לעיל וצ\"ע ועוד כתבו התוס' ולה\"ר שמעון דמפרש דלא אמרינן שבע ליה טומאה היכא דטומאה באה לו מגופו א\"ש ע\"כ ונראה דהתוס' דקדקו בדבריהם לומר ולהר\"ש דמפרש ולא כתבו וה\"ר שמעון מפרש כמו בפרק אלו קשרים משום דה\"ר שמעון ס\"ל דטומאת מגע באה לסנדל מצד מה שנוגע בעצמו דס\"ל דטומאת בית הסתרים מטמאה וס\"ל דטומאת מגע דסנדל הוא משום שנוגע בעצמו לאחר שנפסקה האזן הראשונה דליכא פנים חדשות לגבי טומאת מגע ושבע ליה טומאה ליכא למימר כיון שנגע בעצמו והתוס' כבר דחו דברים הללו משום דלא קי\"ל כר\"מ דאית ליה דבית הסתרים מטמא וא\"כ כבר נדחו דברי ה\"ר שמעון אך כוונת התוס' היא ליישב פירושם שכתבו דכשתפר חצי' השניה באה לסנדל טומאת מגע מן האזן והוקשה להם דאמאי לא אמרינן שבע ליה טומאה וכתבו דלפי מ\"ש ה\"ר שמעון ניחא כלומר דלא שייך הכא שבע ליה טומאה כיון שהסנדל קיבל טומאה מהאזן שהוא מגופו והשתא הוי כוותיה דר\"ש ולא מטעמיה דאיהו סבר דטומאת מגע היא טומאת בית הסתרים שנוגע בעצמו ולא היא דההיא ודאי לא חשיב טומאה דלא קי\"ל כר\"מ אלא הכא הוי טעמא משום דהסנדל נוגע באוזן קודם שתפר חצי' השניה. עוד תירצו דלאזן בא מגע מדרס ומדרס יחד כשתפרה לסנדל והסנדל בטל לאוזן דאי אפשר להיות טומאה לזה בלא זה ע\"כ ותירוץ זה הוא כדמותו בצלמו מה שכתבו בפרק אלו קשרים בשם ר\"י. עוד כתבו בשם ריצב\"א דלא שייך גבי מגע פנים חדשות דאפילו נפסקו שתי אזנים ראוי לקבל טומאת מגע אם מייחדו לתשמיש אחר ולא נתבטל תורת יחוד מכאן דכל שעה ושעה מתקנו ודעתו להשתמש בו אבל לנועלו אם נפסקו שתי אזנים אפילו מייחדו בטלה דעתו אצל כל אדם ע\"כ. וכוונת דברי ריצב\"א הללו דלעולם דמיירי בשדרס עליו הזב ברגלו יחף או אפילו במנעל ולא הפסיק בפשוטי כלי עץ דבאה לו טומאת מדרס ומגע מדרס כאחד דלא אמרינן שבע ליה טומאה וכדאיתא בפרק הקומץ וכ\"ת אמאי לא אמרינן פנים חדשות לגבי מגע כי היכי דאמרינן לגבי מדרס לזה תירץ דלגבי מגע לא שייך לומר פנים חדשות כיון דמהני ליה יחוד ולדברי רש\"י שכתב שטומאת מגע בא לו מצד שנוגע בעצמו וס\"ל דמתניתין דכלים אתיא כר\"מ דאית ליה דטומאת בית הסתרים מטמא אלא שקשה עליו ממ\"נ אם טומאת מגע זו היא קודם שנפסקה הראשונה שבאה לו טומאת מדרס וטומאת מגע כאחד אף שדרס עליו במנעל והפסיק בפשוטי כלי עץ ובאה לו טומאת מגע מצד שנוגע בעצמו א\"כ איכא פנים חדשות לטומאת מגע כמו לטומאת מדרס ואם טומאת מגע באה לו לאחר שנפסקה הא' דהשתא ליכא פנים חדשות לגבי מגע תיקשי ליה דהא שבע ליה טומאה ולפי דברי ריצב\"א הללו ניחא דלעולם דטומאת מגע באה לו מצד עצמו קודם שנפסקה הראשונה ולא שייך גבי מגע פנים חדשות כיון דמהני יחוד וכמו שכתבנו. הכלל העולה ממה שכתבנו דלפי מה שכתב רש\"י ז\"ל בשבת ולפי דעת ה\"ר שמעון מתניתין דכלים אתיא כר\"מ ולית הלכתא כוותיה אך רבינו דס\"ל דלית הלכתא כר\"מ וכמבואר בדבריו בכמה מקומות ופסקה למתני' דכלים והנראה דס\"ל כתירוצא דר\"י דלאזן באה מגע מדרס ומדרס יחד כשתפרם לסנדל והסנדל בטל לאזן וכן נראה שהיא דעת הרא\"ש בפרק ח\"י דכלים משנה ו' עלה דמתניתין דמטה וכן פירש שם רבינו עובדיה גבי מטה וסנדל כדברי התוספות שכתבו בשם ר\"י יע\"ש: " + ] + ], + [ + [ + "ולא יהיה הכלי מחוסר מעשה וכו'. תנן בר\"פ י\"ד דכלים ר\"ע אומר המחוסר חטיפה טמא והמחוסר לטישה טהור והמתבאר מדברי רבינו הוא שהחילוק בין חסר מעשה אומן לחסר מעשה הדיוט: " + ], + [], + [ + "כלי מתכות כו'. בפ\"ק דחולין (דף כ\"ה) מחוסר כיסוי טמא ועיין במ\"ש הר\"ש רפי\"ד דכלים: " + ], + [ + "מחט שלא ניקבה כו'. חילוקי דיני מחט הללו נתבארו בפרק כל הכלים (דף קכ\"ג) ועוד מתבאר שם דאפילו אם מתחלה היה דעתו לנקבה ואח\"כ נמלך שלא לנקבה מקבלת טומאה: " + ], + [], + [], + [], + [], + [], + [ + "ואין עולין מידי טומאה אלא בשינוי מעשה. (*א\"ה עיין מ\"ש הרב המחבר לעיל פ\"ב מהלכות אלו דין א' ולקמן פכ\"ד מהלכות אלו דין ז'): " + ], + [ + "כמו שביארנו למעלה כו'. רפי\"ד מהלכות טומאת אוכלין ורפ\"ב מהלכות אלו ובפכ\"ה דין י\"א ופ\"א מה' פסולי המוקדשין ועיין בסוף פ\"ג מה' טומאת אוכלין: " + ] + ], + [], + [ + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [ + "היתה של עץ ומצופה מתכת טהור. הר\"ש פי' דמצופה דמתניתין היינו שהקלוסטרא מברזל טהור וצפוייה ממתכת טמאה ומש\"ה טהורה דבתר עיקרה אזלינן וכן פירש במצופה דכוש ותימה דלקמן ולדבריו היתה של עץ ומצופה מתכת מקבל טומאה דבשני מינים בתר הציפוי אזלינן וכמ\"ש הר\"ש ר\"פ כ\"ב דכלים וכ\"כ שם התיו\"ט אבל רבינו אזיל לשיטתיה שכתב לעיל פ\"ד דין ד' והר\"ש אזיל בשיטת הראב\"ד ז\"ל ועיין שם: " + ] + ], + [ + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [ + "ואם התקינה ללפוף עליה וכו'. והא דאמרינן בפרק כל הכלים (דף קכ\"ג) תרגמה אביי בגולמי עסקינן זימנין דמימליך עלייהו ומשוי להו מנא אבל היכא דניטל חורה או עוקצה אדם זורקה לבין גרוטאות אין הכוונה דהיכא דניטל חורה לא מהני יחוד אלא דבגולמי שכיח דמימלך ומש\"ה חשיב כלי לגבי שבת אף בלא יחוד אבל היכא דניטל חורה לא שכיח שיתקננה ללפוף אלא אדם זורקה בין גרוטאות ומש\"ה לא חשיב כלי לשבת בלא יחוד אבל אם יחדה פשיטא דחשיב כלי אף לענין טומאה אך התוספות שם כתבו דניטל חורה לאו מנא הוא אפילו ע\"י יחוד וקשה מהך מתני' דאם התקינה ללפוף עליה דטמאה שוב ראיתי להתוספות בפרק במה טומנין (דף מ\"ט) ד\"ה לא שכתבו בשם ר\"י דהך מתניתין איירי בשעשה בה שום שינוי ותיקון למיתוח אבל בייחוד בעלמא למיתוח אינה טמאה וכ\"כ בפרק אלו טריפות (דף נ\"ה) ד\"ה שיעורן ועיין בתוספות פרק דם חטאת (דף צ\"ד): " + ], + [], + [ + "מחט שהעלה חלודה כו'. בפרק במה בהמה (דף נ\"ב) אמרי דבי רבי ינאי והוא שרישומה ניכר ועיין ברש\"י שם ובהר\"ש פי\"ג מ\"ה ולא ידעתי למה השמיטו רבינו: " + ] + ], + [ + [], + [ + "ומפני מה גזרו על כלי מתכות כו'. עיין בהר\"ש רפ\"ב דכלים שנתן טעם למה גזרו גזירה זו בכלי מתכות דוקא ולא בשאר כלים ועיין בהרב בעל תוי\"ט ריש פרק י\"א דכלים ובפ\"ק דשבת (דף ט\"ז) איכא תרי טעמי ואמרינן דאיכא בינייהו דרצפינהו מרצף ונראה דרבינו ס\"ל כפירוש ראשון דפירש\"י ומש\"ה סתם דלעולם חוזרים לטומאתם הישנה: " + ], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [ + "כלי מתכות שנטמא כו'. בע\"ז (דף נ\"ב) בעיא דרב המנונא ולא איפשיטא: " + ] + ], + [ + [], + [], + [], + [ + "כלי חרס שנגעו וכו'. כתב הראב\"ד ז\"ל כבר כתבתי במקום אחר וכו' והוא בפרק ז' מהלכות שאר אבות הטומאות דין ג' יע\"ש: נגעו אוכלין ומשקין באחורי כלי חרס וכו'. (א\"ה עיין לעיל פרק א' מהלכות אלו דין י\"ג): " + ] + ], + [], + [], + [], + [ + [ + "כל ידות הכלים הרי הם ככלים כו'. ידות הכלים שהם ככלים נפקא לן בריש העור והרוטב מדכתיב גבי תנור לכם לכל שבצרכיכם לרבות את הידות ואע\"ג דהאי קרא בכלי חרס כתיב ודין זה דידות הוא בכל הכלים וכמו שמתבאר מדברי רבינו פרק ך' מהלכות אלו וכל הכלים לא גמרי מכלי חרס משום דאיכא למימר מה לכלי חרס שכן אין לו טהרה במקוה כבר כתבו שם ד\"ה מעיקרא דדרשינן בת\"כ והנוגע בהן לרבות את הידות ולשאר כלים איצטריך. וראיתי להרשב\"א בחידושיו ריש פרק העור והרוטב שכתב איכא דקשיא ליה ומי עדיף יד מגבו של חרס ותירצו בתוספות דגזירת הכתוב היא ע\"כ. ונראה שהקושיא היא משום דמפשט הסוגיא מוכח דכי דרשינן ידות גבי כלי חרס הוא אף להכניס שאם נטמא ידו נטמא כל הכלי ומש\"ה הקשו דמי עדיף יד מגבו דקי\"ל דאין כלי חרס מקבלים טומאה מגביהן אבל אם היינו אומרים דמאי דמרבינן ידות הוא להוציא שאם נטמא הכלי ונגעו אוכלין ביד שנטמאו האוכלין ליכא קושיא כלל דהא גבי כלי חרס קי\"ל שאם נטמא תוכו נטמא גבו ומטמא אחרים מגבו וכמו שכתב הרשב\"א בחידושיו פ\"ק דחולין עלה כ\"ד אלא ודאי כדכתיבנא ותירצו התוספות דגזירת הכתוב היא דיד עדיף מגבו. עוד כתב בשם הרמב\"ן דהכא ביד חלולה כגון שנטמא מאוירו וכשנטמא היד נטמא הכלי עוד כתב דמיירי ביד של עץ או של אבן ומחוברת בו באוירו ע\"כ. והנה תירוץ זה האחרון הוא תמוה וכמו שתמה שם הרשב\"א דכיון שאין יד האבן והעץ חלולין היאך הם בעצמם מקבלים טומאה וכתב שתירוץ התוספות נראה ביותר ומדברי רבינו יראה לי דלא ס\"ל לא כתירוץ התוספות ולא כתירוץ הרמב\"ן אלא דס\"ל דכי נתרבו ידות לכלי חרס היינו להוציא דוקא שאם נטמא התנור נטמא היד ואוכלין שנגעו ביד נטמאו וזהו שכתב לפיכך האבן היוצאת מן התנור כו' ואם נטמא התנור והכירה נטמאו אבנים אלו ואוכלין ומשקין הנוגעים באבנים אלו נטמאו ע\"כ. וכן בריש פ\"ך שהביא שם דיני ידות פירש שם דהיינו שאם נטמא הכלי נטמא היד ואוכלין שנגעו ביד נטמאו ובריש פ\"א מהלכות טומאת אוכלין שהביא שם דין ידות אוכלים פירש שם דהיינו להכניס ולהוציא וכמו שכתב כל שהוא יד מתטמא ומטמא נראה דס\"ל דידות דכלי חרס לא איתרבו אלא להוציא אבל לא להכניס והיינו טעמא משום דלא עדיפי מגבו ומ\"ש רבינו בריש פ\"ק שכל ידות הכלים הרי היא חשובה כגוף הכלי להתטמא ולטמא ע\"כ ולשון זה דמתטמא ומטמא הוא לשון המורגל בכל דבר שמכניס ומוציא וכמו שנתבאר במסכת עוקצין וזה הלשון עצמו נקט רבינו גבי ידות אוכלים מ\"מ נראה דהכא אין פירושו אלא להתטמא מחמת הכלי ולטמא האוכלים שנגע בו וכמו שסיים דבריו לפיכך כו'. ואם נפשך לומר שפשט דברי רבינו שכתב להתטמא ולטמא הוא להוציא ולהכניס כמשמעותו בכל המקומות אף אתה אמור דרבינו בפרק זה מיירי בידות דכל הכלים בין דחרס בין בשאר דברים ודוקא בידות דכלי חרס הוא מה שכתבנו דלא איתרבו להכניס אבל בידות דשאר כלים פשיטא דאיתרבו אף להכניס וכמו שכתב רבינו באותו פרק דין י\"ג גבי מקל שאם נגעה טומאה במקל נטמא הקורדום והטעם הוא מבואר דרחמנא רבי לידות שיהיו חשובות כגוף הכלי ובכלי חרס דאפילו הכלי עצמו אינו מקבל טומאה מגבו פשיטא דכי אתרבי ליה יד לא הוי אלא להוציא אבל שאר כלים דמקבלים טומאה מגביהם כי איתרבי להו יד הוי להכניס ולהוציא מאחר שחשוב היד כגוף הכלי והשתא אתו דברי רבינו כפשטן דבתחילה כתב דהיד היא חשובה כגוף הכלי להתטמא ולטמא דהיינו להוציא ולהכניס וכשחזר ופרט הדברים פירש אותם כל אחד כפי הראוי דגבי כלי חרס דלא שייך להכניס פירש דהיינו להוציא וגבי שאר כלים דשייך להכניסם פי' דאיתרבו אף להכניס. ודע שמה שכתבנו לדעת רבינו [דלא] איתרבו ידות דכלי חרס להכניס כן כתבו התוספות בסוף פ\"ק דחולין עלה כ\"ד ד\"ה וגבו דלא אמרינן יד להכניס בכלי חרס והביאו ראיות לזה וכן כתבו בפ\"ג דנדה עלה כ\"ז ד\"ה מן ובפ\"ו דבכורות עלה ל\"ח ד\"ה הרי ולפ\"ז יש לתמוה על מה שכתב הרשב\"א בשם התוס' דגזירת הכתוב היא דמשמע דס\"ל דאיתרבו ידות לכלי חרס אף להכניס וזהו הפך מה שכתבו במקומות שכתבנו. וסבור הייתי לומר דלעולם קושטא דמילתא היא דלא איתרבו ידות דכלי חרס להכניס אלא שמתחילת הסוגיא דפרק העור והרוטב משמע דס\"ל לתלמודא דאיתרבו ידות אף להכניס וכן נראה מדברי התוספות דבכורות ודנדה שכתבנו דס\"ל דמסוגיא זו נראה דבתחילה הוה ס\"ל דאיתרבו ידות אף להכניס ועל זה הוקשה להם דהיכי הוה ס\"ד למימר הכי וכי עדיפי מגב ותירצו דהוה אמינא דגזירת הכתוב היא אבל לעולם דלפי המסקנא לית לן למשכוני נפשין ולמימר דאיתרבו להכניס ושהיא גזירת הכתוב אלא אמרינן דלא איתרבו אלא להוציא וכפשטא דתוספתא דקאמרה דאין טומאה לכלי חרס אלא מאוירו ובהיסטו ומיירי אף שיש לו יד וכן מאי דכתב רחמנא דאם יש צמיד פתיל עליו שהוא טהור מיירי אף בכלי חרס שיש לו יד משום דלא איתרבו ידות לכלי חרס כ\"א להוציא אבל לא להכניס ונ\"ל דמשכחת יד לכלי חרס להכניס וכגון שנטמא היד במשקין טמאין ולסברת רבינו שכתב בפ\"ז מהלכות אבות הטומאה דמשקין טמאים מטמאים כלי חרס מאחוריהם. שוב ראיתי דהא ליתא שהרי כתב רבינו סוף הלכות אלו דליכא טומאת משקין לידות הכלים וזה פשוט: " + ] + ], + [], + [], + [], + [ + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [ + "מטה שהיתה טמאה וכו'. תנן בפרק י\"ט דכלים משנה ד' נישא הזב על המטה ועל המיזרן מטמא שנים ופוסל אחד דר\"מ רי\"א נישא הזב על המטה ועל המיזרן י' טפחים מטמא ב' ופוסל אחד מעשרה ולחוץ מטמא א' ופוסל אחד נישא על המיזרן מעשרה ולפנים טמא מעשרה ולחוץ טהור ע\"כ. ורבינו לא כתב מטמא שנים כו' ונראה מדבריו שכל שהוא עד עשרה טפחים הרי הוא כמדרס ממש ומטמא אדם וכלים כדין כל אב הטומאה ואדם הנוגע במיזרן מטמא בגדים ואוכלין להיות תחילה וכדכליל לן רבי יהושע בפרק ה' דזבים דכל המטמא בגדים מטמא אוכלין להיות תחילה. ולפי זה היה אפשר לפרש דהא דאמרינן מטמא שנים ופוסל אחד היינו אדם הנוגע במיזרן דמטמא שנים ופוסל אחד קודם פרישתו מן המיזרן וכדתנן פרק ה' דזבים מ\"ז הנוגע בזב או בזבה כו' במשכב ובמושב מטמא שנים ופוסל אחד ה\"נ כיון דמיזרן זה נידון כמטה אפשר לפרש דאדם הנוגע במיזרן מטמא שנים ופוסל אחד ואף דלא חילק בין קודם שפירש לאחר שפירש לפי שאין זה מעניני דמסכת זו וכבר נתבאר במסכת זבים וכל עצמו של תנא לא בא ללמדנו אלא שהמיזרן נידון כמטה. אך מדברי רבינו בפירוש המשנה נראה דמטמא שנים לא קאי על אדם הנוגע במיזרן כי אם על המיזרן עצמו שמטמא שנים ופוסל אחד שכתב שהאב כאשר נגע בו דבר יהיה טמא ויהיה זה הדבר ראשון לטומאה ואשר נגע בראשון שני ואשר נגע בשני שלישי והשורש אצלנו הראשון והשני טמאים ומטמאים והשלישי פסול ע\"כ. ואע\"ג דמשכחת לה שיטמא שלישי ויפסול רביעי כגון אדם שנוגע במשכב ובשעת מגעו נגע באוכלין והוו האוכלין ראשון לטומאה והם מטמאים לאוכלים שניים ואוכלין שניים פוסלין שלישי ונמצא שהוא מטמא שלשה דהיינו האדם ושני האוכלין מ\"מ תנא באוכלין קא מיירי דמטמא ואוכלין שנגעו במשכב הוו ראשון אפילו בעודם מחוברים למשכב וכמבואר. וע\"כ מוכרחים אנו לומר דמטמא שנים קאי על המיזרן ולא על האדם הנוגע בו מדתני מי' ולחוץ מטמא שנים ופוסל אחד והתם א\"א לפרש כי אם על המיזרן עצמו שמטמא שנים ופוסל אחד כדין כל ולד הטומאה אבל אדם הנוגע בעשרה ולחוץ אינו טמא כלל דכיון דמי' ולחוץ הוי ולד אינו מטמא אדם וכלים דהא קי\"ל דאין אדם וכלים מקבלים טומאה כי אם מאב הטומאה וכמבואר. וכיון דבבא דמטמא אחד קאי על המיזרן בבא דמטמא שנים נמי קאי על המיזרן אבל לעולם לענין דינא אדם הנוגע במיזרן מטמא שנים ופוסל אחד כדין כל נוגע במשכב שהרי כתב רבינו דמיזרן עד עשרה טפחים הוא אב הטומאה כטומאה עצמה. עוד נ\"ל מדברי רבינו שכל שנישא הזב על המטה ובאותה שעה היה המיזרן כרוך על המטה אף שפירש אח\"כ המיזרן מן המטה מכל מקום עדיין המיזרן בטומאתו הראשונה והוא אב הטומאה כמקדם. והא דתנן מטה שהיתה טמאה מדרס וכרך לה מיזרן כולה טמאה מדרס פירשה היא טמאה מדרס והמיזרן מגע מדרס שאני התם דבשעה שנטמאת המטה לא היה המיזרן כרוך עליה אבל היכא דבשעת דריסת הזב על המטה היה המיזרן כרוך על המטה אף אם פירש אח\"כ לא נפיק מטומאתו הראשונה. והיינו דתנן מטה שכרך לה מיזרן ונגע בהם המת טמאים טומאת שבעה פירשו טמאים טומאת שבעה. ותנן נמי מטה שהיתה טמאה טומאת שבעה וכרך לה מיזרן כולה טמאה טומאת שבעה פירשה היא טמאה טומאת שבעה והמיזרן טמאה טומאת ערב. הרי שיש חילוק בין היות המיזרן מחובר עם המטה בשעה שנטמאת המטה להיכא שנתחבר אחר כך ופשיטא שאין חילוק לגבי האי מילתא בין טומאת מדרס לשאר הטומאות: " + ], + [], + [], + [ + "כרע שהיתה טמאה כו'. עיין במ\"ש הראב\"ד ספכ\"ז מהלכות אלו: " + ] + ], + [ + [ + "בד\"א בבגדי צמר כו'. חילוקים אלו מבוארים בפרק במה מדליקין בסוגיא דשלש על שלש יע\"ש. ומ\"ש אבל האורג בגד בפני עצמו כל שהוא כו' כתבו התוספות בפרק הנזכר (דף כ\"ו) ד\"ה אין בו דדוקא כשאין בדעתו לארוג בו יותר אבל אם יש בדעתו לארוג בו יותר אם אין בו שלש על שלש טהור וכן נראה מדבריהם (בדף ס\"ג) ד\"ה מנין יע\"ש: " + ], + [], + [], + [], + [], + [ + "מטפחות הספרים המצויירות כו'. (*א\"ה עיין במ\"ש הרב המחבר לעיל פ\"ב מהלכות אלו דין א'): " + ], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [ + "טלית של עני וכו'. רבינו לא חילק בין עניים לעשירים לענין שיעור הבגד ובפרק ג' דשבת (דף מ\"ז) אמרינן בגדי עניים לעניים בגדי עשירים לעשירים אבל דעניים לעשירים לא וכתבו התוספות שם דלעניין מדרס הוא דיש חילוק דעניים אפילו פחות משלש על שלש טמא מדרס וכ\"כ בפ\"ג דמסכת עירובין (דף כ\"ט) ד\"ה בגדי ועיין בהר\"ש פרק כ\"ח דכלים משנה ח' שהאריך בזה ועיין במ\"ש התוספות פרק דם חטאת (דף צ\"ה) ד\"ה מעיל שנטמא מכניסו כו': " + ], + [ + "מטליות שאין בהם שלשה על שלשה כו'. עיין פרק קמא דסוכה (דף י\"ז) ובתוספות שם ד\"ה דלא ובפרק ט' דנדה (דף ס') ובתוספות שם ד\"ה במטלניות ועיין במ\"ש הר\"ש פרק כ\"ח דכלים אמתניתין דבגדי עניים ודו\"ק: " + ] + ], + [ + [ + "וזה כלל גדול וכו'. עיין בפרק שאחר זה דין י\"א ובפכ\"ה דין י\"ט: " + ], + [], + [ + "השק שיעורו וכו'. עיין בתוספות פרק יש נוחלין (דף קי\"א) ד\"ה דין ודו\"ק. ומ\"ש בד\"א בקרע אחד כו'. עיין בפ\"ק דסוכה (דף י\"ז) ובתוספות שם ועיין במ\"ש התוספות שבת (דף ע\"ז) ד\"ה הואיל ובמ\"ש הר\"ש פכ\"ז דכלים מ\"ג ומ\"ד ודו\"ק: " + ], + [ + "המחבר שני טפחים כו'. תנן בפרק כ\"ז דכלים מ\"ג העושה שנים מן הבגד ואחד מן השק שלשה מן השק ואחד מן העור ד' מן העור ואחד מן המפץ טהור ה' מן המפץ ואחד מן העור ד' מן העור ואחד מן השק שלשה מן השק ואחד מן הבגד טמא זה הכלל כל שחבר לו מן החמור ממנו טמא מן הקל ממנו טהור ע\"כ ופירושה מבואר דקל הוא דבעי שיעור מרובה וחמור הוא מאי דסגי ליה בשיעור מועט וכתב הר\"ש דדוקא בסדר הזה מצטרפין דהיינו הבגד והשק השק והעור העור והמפץ אבל בגד ועור או בגד ומפץ או שק ומפץ אין מצטרפין דהמחברן בטלה דעתו אצל כל אדם וכ\"כ רבינו עובדיה וכן כתבו התוספות בפרק כלל גדול עלה ע\"ו ד\"ה הבגד וכן נראה מדברי רש\"י בפ\"ק דסוכה עלה י\"ז ושכתב הבגד והשק הואיל וממשן קרוב להיות שוה מצטרפין כו' וכ\"כ התוספות שם ד\"ה ותני אלא דבטעמא דמילתא שינו את טעמם ממה שכתבו בפרק כלל גדול דהתם כתבו כטעמיה דהר\"ש דכיון דלא דמי כלל לא הוי חיבור והמחברן בטלה דעתו אצל כל אדם והכא כתבו דדוקא כסדר הזה לפי ששיעורן קרובים זה לזה אבל בגד ועור או שק ומפץ דשיעורן רחוקין זה מזה אין מצטרפין ע\"כ. ומיהו כתבו בסוף דבריהם דמדקתני במתניתין זה הכלל וכו' דלא איצטריך משמע דאתא לרבויי דלאו דוקא קתני במתניתין דמצטרפין כסדר הזה ע\"כ. והרב בעל תיו\"ט דחה הכרח זה יע\"ש ורבינו העתיק משנתנו כצורתה ואין להכריע מדבריו לשום צד. ודע דבסוף פ\"ד דמעילה עלה כ\"ב תנן הבגד והשק השק והעור העור והמפץ מצטרפין זה עם זה א\"ר שמעון מה טעם מפני שהן ראויין ליטמא במושב ע\"כ וכתב הר\"ש בפכ\"ז מכלים דהך דקאמר ר\"ש מה טעם לא איצטריך למדרס דאפילו כופת שאור שיחדו לישיבה טמא כדאיתא בפרק העור והרוטב שהמדרס תלוי ביחוד דבר הראוי למדרס אלא לטמא מת איצטריך דאע\"ג דלא שוו בשיעורייהו יש לו ליטמא כיון דשויי' למילתא אחריתי ואע\"ג דהמפץ לא שייך אלא למדרס דאין מפץ טמא במת אלא א\"כ מיוחד למדרס מ\"מ בגד ושק ועור איירי נמי במת אפילו באין מיוחד למדרס ע\"כ. ונראה דאף לפי מה שכתבנו דאין מצטרפין אלא כסדר השנוי ניחא דאם חיבר בגד ועור לא חזי למדרס כלל ואף אם יחדו בטלה דעתו אצל כל אדם ולא הוי חיבור משום דלא דמו כלל להדדי וכ\"נ מדברי התוספות בפרק כלל גדול עלה ע\"ו ד\"ה ואמר שכתבו תימה לר\"י דמה צריך להאי טעמא דהא כיון דמצטרפין זה עם זה א\"כ ראוי לחברן וחזו למדרס וכיון דחזו למדרס פשיטא דמצטרפי לטומאת מדרס כו' ע\"כ אלמא דדוקא משום דראוי לחברן הא אם אינו ראוי לחברן כגון הבגד והעור פשיטא דלא חזו למדרס אף אם יחדם לכך אך כפי הטעם שכתבו בפ\"ק דסוכה דהא דאין מצטרפין אלא כסדר השנוי הוא משום דשיעורן קרובין אבל בגד ועור או שק ומפץ דשיעורן רחוקין זה מזה אין מצטרפין ע\"כ דמשמע דלאו משום דאין דרך בני אדם לחברן אלא כיון דרחוקין הם זה מזה בשיעורם אין מצטרפין נראה לי דדוקא לטומאת מת הוא דאינם מצטרפים אבל למדרס אפילו שהן רחוקים זה מזה בשיעורם מצטרפין כיון שיחדם למדרס מידי דהוה אכופת שאור שיחדו לישיבה דטמא מדרס. ודע שסיים הר\"ש והא דקתני שנים מן הבגד ואחד מן השק טהור יתכן דאפילו במת טהור אם נגע בשק ולא נגע בבגד ואם נגע בבגד הבגד טמא והשק טהור ע\"כ. והנה כוונת דבריו היא שהוקשה לו כפי מ\"ש דמתניתין איירי בטמא מת היכי קתני שנים מן הבגד ואחד מן העור טהור והא לטומאת מת בבגד סגי בשלש על שלש וא\"כ דל מהכא צירוף דשק הרי הבגד מקבל טומאה דהא איכא ביה שלש על שלש ותירץ דיתכן לומר דאף במת טהור אם נגע בשק דאז השק והבגד טהורים לפי שאין השק מקבל טומאה אפילו ממת בפחות מד' טפחים ואם נגע בבגד הבגד טמא כדינו כיון שיש בו שיעור בגד לטומאת מת והשק טהור כיון שאין בו כשיעור ולפי זה איכא לאתמוהי טובא מההיא דתנן בפי\"ז דכלים מי\"ג ובריש פי\"א דנגעים העושה כלים מן הגדל שבים וחיבר להם מן הגדל בארץ אפילו חוט אפילו משיחה דבר שהוא מקבל טומאה טמא ע\"כ (א\"ה עיין לעיל פ\"א מהלכות אלו דין ג'). והנה קודם כל דבר ראיתי לפרש הערה אחת דקשיא לי עלה דהך דכלים ונגעים מההיא דתנן בפרק קדשי מזבח עלה נ\"א כלל א\"ר יהושע כל שטומאתו ושיעורו שוין מצטרפין כו' והכא היאך מצטרפין דבר הגדל בים עם דבר הגדל בארץ והנראה דלא דמו כלל לההיא דרבי יהושע דהתם מיירי בשני דברים שמקבלין טומאה אלא שהם חלוקים בטומאתם כגון שזה טומאת ערב וזה טומאת שבעה או שחלוקים בשיעורם שזה שיעורו כזית וזה כעדשה ועל זה אמר רבי יהושע דאינם מצטרפין כלל אבל הכא לא מן השם הוא אלא דכל דבר הגדל מהים מיעטו הכתוב מכל הטומאות ולא נתן בו שיעור כלל אלא שחזר הכתוב וריבה אותו ואומרו או בעור להביא את שחיבר לו מן הגדל בארץ לומר דכיון שהוא מחובר כדרך חיבורו לטומאה נחשב הכל כאילו גדל בארץ והכל מקבל טומאה ולענין שיעורם הכל לפי מה שהוא אם חיבר בגד הנעשה מצמר הגדל בים עם הגדל בארץ שיעורו שלש על שלש בין הכל ואם חיבר עור דגים עם עור בהמה שיעורו חמש על חמש כדין עור דעלמא. ומ\"ש דהיכא דחיבר בגד עם בגד דבעינן שלשה על שלשה לא תימא דוקא לטומאת מדרס אבל לטומאת מת סגי בשלש על שלש כדינו דקי\"ל דבגד מיתטמא בטומאת מת בשלש על שלש משום דדין זה לא נאמר אלא בבגד צמר ופשתים אבל בשאר בגדים אף שהם מקבלים טומאה שיעורם הוא שלשה על שלשה אף לטומאת מת וכמ\"ש רבינו ברפכ\"ב מהלכות אלו וא\"כ אף נאמר דבגד זה מן הגדל בים שחיברו לצמר או לפשתים מקבל טומאה מגזירת הכתוב לא נעשה כמו צמר ופשתים ממש שיקבל טומאה בשיעור שלש על שלש אלא דינו כמו הבגדים של שאר מינים דאף דמקבלים טומאה שיעורם שלשה על שלשה והיכא דחיבר בגד הגדל בים עם בגד הגדל ביבשה ואין בין הכל שלשה על שלשה ויש בבגד הגדל מן הארץ שלש על שלש נ\"ל דדינו כמ\"ש הר\"ש עלה דשנים מן הבגד ואחד מן השק ואם נגע המת בבגד הגדל בים הכל טהור ואם נגע בבגד הגדל בארץ הוא טמא והבגד הגדל בים טהור לפי שאף שמקבל טומאה אין בו כשיעור והו\"ל כמי שחיבר בגד הנעשה משאר מינין עם בגד צמר או פשתים ואין בין כולם שלשה על שלשה ויש בצמר או בפשתים שלש על שלש וכן אם חיבר עור הגדל בים עם בגד או שחיבר בגד הגדל בים עם עור בהמה היה נראה לכאורה דאינם מצטרפין דעד כאן לא ריבה הכתוב את שחיבר לו מן הגדל בארץ אלא כשחיבר בגד עם בגד ועור עם עור דדומים זה לזה ויש להם הדמות בשיעורם אבל בגד עם עור דאיכא תרתי לריעותא דמלבד דאחד מהם אינו מקבל טומאה זאת ועוד דאינם שוים בשיעורם היה אפשר לומר דלא ריבה להם הכתוב טומאה ואף שכתבנו דהיכא דחיבר בגד מן הגדל בים עם בגד מן הגדל בארץ דמצטרפין והתם נמי איכא תרתי לריעותא לפי מה שכתבנו אם היה הבגד הגדל מן הארץ צמר או פשתים יש לדחות דשאני התם שדומים זה לזה וכולם בגד מיקרו ומש\"ה מצטרפין והיינו דבמתניתין דפכ\"ז דכלים לא קתני שנים מבגד שאר מינים ואחד מבגד צמר או פשתים טמא משום דהאי חלוקה מילתא דפשיטא היא דמצטרפין כיון דכולם בגד מיקרו ואף דאינם שוים בשיעורן מצטרפין ולא איצטריך לאשמועינן אלא לשלשה מן השק ואחד מן הבגד ודכוותיה שאינם דומים זה לזה וגם אינם שוים בשיעורם דמצטרפים ולפי זה הדרינן למאי דכתיבנא דהיכא דחיבר בגד עם עור ואחד מהם הוא דבר הגדל בים דאיכא תרתי לרעותא אינם מצטרפין ולא ריבה להם הכתוב טומאה אך מדברי רבינו בפירוש המשנה ריש פי\"א דנגעים נראה דליתא להאי דינא שכתב ואם תחבר חתיכת פשתן דרך משל אל עור בעלי חיים ימי ויהיה זה כו' ע\"כ הנה למדנו מדבריו דאף דאיכא תרתי לריעותא חשוב חיבור והכל מקבל טומאה והנה היכא דחיבר בגד עם עור והעור הוא דבר שאינו מקבל טומאה אם היה בין הכל חמשה על חמשה הכל מקבל טומאה ואם נגעה הטומאה באחד מהם נטמא חבירו ואם לא היה בהם כשיעור הזה וגם בבגד לבדו לא היה בו שיעורו הקצוב נ\"ל דהכל טהור ובין אם נגע בבגד או בעור הכל טהור לפי שאין העור ששיעורו קל משלים לבגד ששיעורו חמור ואף אם היה עור זה מדבר המקבל טומאה היה דינו כן וכדתנן מן הקל ממנו טהור כ\"ש בעור זה שאינו מקבל טומאה ואם היה בבגד לבדו שיעורו הקצוב אז דינו מפורש מתוך דברי הר\"ש דאם נגע בעור הכל טהור ואם נגע בבגד הבגד טמא והעור טהור ואם העור היה עור בהמה והבגד היה מדבר הגדל בים אם יש בין הכל חמשה על חמשה הכל מקבל טומאה אם נגעה הטומאה באחד מהם ואם אין בין הכל חמשה על חמשה אז הכל טהור ואין שום אחד מהם מקבל טומאה ואין חילוק בזה בין אם יש שיעור בבגד או לא דדוקא היכא דהבגד היה מדבר הגדל בארץ אז היה הדין דאם היה בבגד כשיעורו הקצוב אם נגעה הטומאה בו הוא טמא אבל היכא דהבגד הוא מדבר הגדל בים אף אם יש בו כשיעור בגד אינו מעלה ואינו מוריד כלל לפי שהוא מצד עצמו אינו מקבל טומאה כלל והעור ג\"כ אינו מקבל טומאה לפי שאין בו כשיעור. ודע שכל מה שכתבנו היכא דחיבר בגד עם עור ואחד מהם מן דבר הגדל בים דאם יש בין שניהם כשיעור הקל דמצטרפים וכל שנגעה הטומאה באחד מהם נטמא הכל הוא כפי סברת התוספות שכתבו בפ\"ק דסוכה דמדקתני מתניתין זה הכלל כל שחיבר לו וכו' דלאו דוקא קתני במתניתין דמצטרפין כסדר הזה אך לפי מה שכתבו בפרק כלל גדול והיא סברת הר\"ש ורבינו עובדיה וכמו שכתבנו לעיל דדוקא כפי הסדר השנוי מצטרפין אבל אם חיבר בגד עם עור אינם מצטרפין אף שיש בין הכל חמשה על חמשה משום דבטלה דעתו אצל כל אדם פשיטא דאם חיבר בגד ועור והיה אחד מהם מדבר הגדל בים דאין מצטרפים אף אם היה בין הכל חמשה על חמשה דלא עדיף חיבור זה מהיכא דשניהם היו מדבר הגדל בארץ דאמרי' דבטלה דעתו בחיבורו אצל כל אדם וזה פשוט. ודע דהא דאמרינן דאם חיבר ד' מן העור ואחד מן הבגד דלא חשיב חיבור משום דבטלה דעתו אם נגעה הטומאה בעור הכל טהור אך אם נגעה הטומאה בבגד והיה הבגד זה צמר ופשתים שיש בו כשיעור הוא טמא והעור טהור וכן אם היה העור מדבר הגדל בים דינו גם כן כמו שכתבנו אך אם היה הבגד מדבר הגדל בים אז הכל טהור בין אם נגעה הטומאה בבגד או בעור וכמו שכתבנו למעלה. ודע דמדברי רבינו בפירוש המשנה דריש פי\"א דנגעים שכתבנו לעיל נראה דס\"ל כסברת התוספות דפ\"ק דסוכה דזה הכלל אתא לרבויי דאף שלא כסדר השנוי מצטרפין ואם חיבר בגד למפץ ויש בין הכל ששה על ששה מצטרפין. ויש להסתפק אליבא דמ\"ד דדוקא כפי הסדר השנוי מצטרפין אך אם חבר בגד ועור אינם מצטרפין אם דין זה הוא דוקא להשלים השיעור כגון ד' מן העור ואחד מן הבגד דאמרינן דהבגד אינו מצטרף עם העור להשלים השיעור שהוא חמשה על חמשה אך אם היה בעור חמשה על חמשה וחיבר לו הבגד מי אמרינן דחשיב הכל כגוף אחד ואם נגעה הטומאה בעור נטמא הבגד או דלמא כי היכי דלא חשיב חיבור להשלים השיעור ה\"נ לא חשיב חיבור לשום דבר והו\"ל כאילו הם מוחלקים ואם נטמא העור לא נטמא הבגד אף שיהיה בכל אחד מהם כשיעורו הקצוב לטומאה. ודע דאף אם נאמר דלא חשיב חיבור כלל לשום דבר מ\"מ נ\"מ לענין דינא בין אם יש בכל אחד מהם כשיעור להיכא דלא יש כי אם באחד מהם כשיעור דאם יש בכל אחד מהם כשיעור אם נגעה הטומאה באחד מהם אף דלא חשיב חיבור מ\"מ נטמא האחד מטעם שנגע בכלים שנטמאו אך אם האחד לא היה בו כשיעור כיון דלא חשיב חיבור הרי הוא טהור לגמרי לפי שאינו מתטמא בנגיעת הכלים שנטמאו כיון שלא היה בו כשיעור ואף דקי\"ל דאין כלים מקבלים טומאה כי אם מאב הטומאה ולא מכלים אחרים אפילו קודם שפירש ממטמאיו כדתנן פ\"א דאהלות וכמ\"ש הר\"ש רפ\"ד דזבים מ\"מ משכחת לה שיטמאו הכלים בנגיעת כלים וכגון שנטמאו הכלים הראשונים במת דהוו אב הטומאה אליבא דכ\"ע והנראה אצלי מן הסברא דלא חשיב חיבור כלל ואם היה בעור חמשה על חמשה והבגד לא היה בו כשיעור או שהיה הבגד מדבר הגדל בים אם נגעה הטומאה בעור הוא לבדו טמא ואם נגעה בבגד הכל טהור ואם היה הבגד מדבר הגדל ביבשה והיה בו ג\"כ כשיעור ונגעה הטומאה באחד מהם אם טומאה זו היתה שרץ והדומה לה חוץ מטומאת מת הדבר אשר נגעה בו הטומאה הוא לבדו טמא ואם היתה טומאת מת ונגע המת באחד מהם השני מיטמא מחמת שנגע בכלים שנגעו במת אבל לא חשיב כאילו נגע במת ונ\"מ טובא לענין דינא כמו שיראה המעיין. ודע דכל מ\"ש בדין חיבור דבר הגדל מן הים עם דבר הגדל מן הארץ הוא כפי שיטת רבינו ז\"ל שנראה מדבריו בהלכות אלו ובהלכות טומאת צרעת שאף דבר הגדל מן הים מקבל טומאה וכמ\"ש בדף ק\"ב (*א\"ה תמצאנו לעיל פ\"א מהלכות אלו דין ג' יע\"ש) אך יש שיטה אחרת למהר\"י מסמפונט הביאה הר\"ב תיו\"ט רפי\"ט דכלים וכבר עמדנו על דבריו לעיל ובמ\"ש בשם מהר\"ם יע\"ש: " + ], + [], + [], + [ + "נטל חוט אחד מתחלתו כו'. הר\"ש והרע\"ב ז\"ל כתבו דמתניתין אתיא כת\"ק דרבי יוסי דאית ליה דשלשה על שלשה שנחלק דטמא מגע מדרס. ויש לתמוה על רבינו דלקמן דין ט' פסק כרבי יוסי דלית ליה טומאת בית הסתרים והכא פסק דהבגד טמא מגע מדרס ולכאורה נראה דהוי תרתי דסתרן ומה שתירץ לזה הר\"ב תיו\"ט בפכ\"ז דכלים משנה י' אין דבריו מובנים אצלי וצ\"ע: " + ], + [ + "מטלית שהיא מדרס כו' (א\"ה עיין במ\"ש הרב המחבר פ\"ו מהל' מטמאי משכב ומושב יע\"ש באורך): " + ], + [ + "שלשה על שלשה כו' אבל בגד שנטמא במדרס כו'. חילוק זה שכתב רבינו הוא בגמרא בפרק בהמה המקשה עלה ע\"ב. וראיתי למרן שכתב ופירוש רבינו שלא כדברי רש\"י ע\"כ. וכעת לא ראיתי חילוק בין דברי רבינו לדברי רש\"י והכל הולך אל מקום אחד דאם הוא בגד גדול ונקרע ויש בקרע האחד שלשה טפחים על שלשה טפחים ובקרע השני שלש אצבעות על שלש הנה זה הקרע קטן אף שטהר מן המדרס יש בו טומאת מגע מדרס לפי שבשעת פרישתו קיבל טומאה מאביו ודברי מרן ז\"ל לא ידעתי כוונתם. ודע שהתוספות שם הקשו דבפרק העור והרוטב עלה קכ\"ח אמרינן החותך כזית בשר מאבר מן החי חתכו ואח\"כ חישב עליו טהור חישב עליו ואח\"כ חתכו טמא ומוקי לה כרבי מאיר דאמר טומאה דבית הסתרים מטמא ולפי דברי עולא לוקמה אפילו כרבי יוסי דבשעת פרישתו מקבל טומאה מהאבר ודוחק לומר דמיירי כגון דבמשהו ראשון שנחתך לא היה באבר כדי להעלות ארוכה ע\"כ וקושיא זו הקשו אותה התוספות בפרק הקומץ עלה כ\"ד ושם נחה דעתם בתירוץ זה וכתבו דבהעור והרוטב מיירי אפילו אין נשאר באבר כדי להעלות ארוכה כשחותכו דלא מטמא ע\"כ וכוונתם היא מבוארת וכבר הביא הרשב\"א תירוץ זה בפרק העור והרוטב אך מה שכתבו כגון דמשהו ראשון לא ידעתי כוונתם:
ודע שראיתי לרש\"י בפרק העור והרוטב שכתב החותך כזית בשר מאבר מן החי בתוספתא לא גרסינן כזית אלא החותך בשר מאבר מן החי וכגון דאיכא כביצה וכו' ע\"כ. ואני תמיה בדברי רש\"י הללו דאף שנודה לדבריו דאית ליה דפחות מכביצה אוכלין כשם שאינו מטמא כך אינו מקבל טומאה היפך ממה שכתב רבינו בריש פ\"ד מהלכות טומאת אוכלין מ\"מ הכא אין צורך לומר דמה שחתך הוה כביצה דכיון שזה חישב על הבשר שבאבר והיה בו כביצה ונטמא משום מגע בית הסתרים אף שמה שחתך הוא פחות מכביצה מ\"מ טמא הוא שהרי בששה שנטמא היה בו כביצה וכביצת אוכלין טמאין שחתך מהם חציין נהי שחצי זה אינו מטמא לאחרים מ\"מ טומאה לא פקע מיניה והרי הוא אוכל טמא וזה פשוט ואין צורך להביא ראיה לזה (*א\"ה עיין לקמן בסמוך דאינו כ\"כ פשוט) ואפשר דרש\"י ס\"ל דפשטא דברייתא היא דמה שחתך הוא מה שחשב עליו והכל הוא שיעור אחד וכיון דע\"כ מה שחשב הוא כביצה דפחות מכביצה אינו מקבל טומאה מש\"ה כתב דגם מה שחתך הוא כביצה אך אי לאו דמסתפינא אמינא דגירסתנו דגרסינן כזית היא עיקר ובזה מיתרצא קושיית התוספות והרשב\"א דאמאי אוקמוה כרבי מאיר משום דאי אמרת בשלמא דטומאה זו היא טומאת בית הסתרים ניחא שאף שאין במה שחתך כביצה מ\"מ טמא הוא לפי שבשעה שקיבל טומאה כבר היה בו כביצה שמחשבתו של זה היתה על כביצה ואשמעינן ברייתא דאם לא חתך כי אם כזית טמא לפי שנטמא בטומאת בית הסתרים ובאותה שעה היה בבשר כביצה אך אי אמרינן דטעמא דברייתא הוא משום דקיבל טומאה מאביו בשעת פרישתו א\"כ צריך שיהיה כביצה במה שחתך ובברייתא קתני כזית וזהו מה שהכריחו לרבי אבא בר ממל לומר דברייתא זו רבי מאיר היא וכמו שכתבנו ודרך זה בעיני הוא כפתור ופרח. וסבור הייתי לומר שלא נעלם מהתוספות כל זה אלא דס\"ל דלקבל טומאה מקבל בכל שהוא וכסברת רבינו ומש\"ה הקשו דאף דתניא החותך כזית מצינו למימר דטעמא דטמא הוא משום דבשעת פרישתו קיבל טומאה מאביו אך הרואה יראה דברי התוספות בכמה מקומות דאית להו דאף לקבל טומאה בעינן כביצה. עוד כתבו התוספות דבעי לאוקומי אף בניתז בכל כחו דלא מקבל טומאה מאביהן בשעת פרישה מאביהן וכה\"ג משני בפרק אמרו לו עוד הקשו התוספות מההיא דאמרינן בפרק כיצד צולין עלה פ\"ה גבי אבר שיצא מקצתו דחותך עד שמגיע לעצם וקולף עד שמגיע לפרק וחותך ודייק מינה דלא גזרו טומאה על היוצא דא\"כ היה מטמא מה שבפנים ודחי דטומאת בית הסתרים היא ומה בכך הא בשעת פרישתה מקבל טומאה ולא מיתוקמא בניתז בכל כחו שהרי צריך לקלוף הבשר שבחוץ מעל העצם עד לפרק ע\"כ. ודע דהכא לא מצינן לשנויי דליכא במה שיצא שיעור טומאה דא\"כ אפילו למאן דאית ליה דטומאת בית הסתרים מטמאה הכא ליכא טומאה כיון דליכא במה שיצא שיעור טומאה וזה פשוט וכן כתבו התוספות בפרק הקומץ והתוס' תירצו דמיירי כגון שחותך בסכין רחבה שמפסקת הסכין בין מה שבחוץ למה שבפנים וכן ההיא דהעור והרוטב בעי לאוקמא אפילו בסכין רחבה ע\"כ והתוספות בפרק הקומץ כתבו ושמא כשחותך בסכין לא מקבל טומאה בשעת פרישתו לפי שהסכין מפריש בין זה לזה ע\"כ ונראה שדעתם לחלק בין חותך בסכין לחותך ביד עוד כתבו התוספות בפרק הקומץ דמחתך בסכין לא מקבל טומאה בשעת פרישתו לפי שהוא חותך מעט ומשליך מעט וחוזר ומחתך מעט ומשליך עד שמחתך את כולו שאינו נוגע עכשיו בבת אחת וכן מפורש בהדיא בירושלמי במחתך כל שהו ומשליך ע\"כ וכבר כתבו התוספות תירוץ זה בפרק כיצד צולין יע\"ש עוד הקשו התוספות דאמאי לא הקשו לעולא כמו שמקשה לשמואל בכריתות דאמר אהא דתנן בפ\"ק דמכשירין המוסק את הכרישין מים שבתוכן אינם בכי יותן והיוצא מהם הרי הם בכי יותן ואמר שמואל וכרישין עצמן הוכשרו מ\"ט בשעת פרישתם מהם הכשירום ופריך עלה ממתניתין דהתם דקתני ערב פסח הולך אצל רופא וחותך אבר המדולדל עד שיניח כשערה ותוחבו בסירה ונמשך ממנו והלה עושה פסחו וכו' ואי בשעת פרישתן הוכשרו הכא נמי בשעת פרישתן מן האבר לטמא לאדם ומשני בניתזין בכל כחו והשתא טפי הוה ליה לאקשויי הכא לעולא מטומאה אטומאה ממה דפריך התם מטומאה אהכשר ותירצו דאעולא דהכא לא מצי למיפרך מהתם דלא דמי דהכא אפילו בניתזין בכל כחו מקבלין טומאה בשעת פרישתם דעד שלא הובדל לגמרי נוגע קצת באביו אבל התם גבי אבר מן החי כל זמן שלא הובדל לגמרי לא מטמא ואין לחוש לנגיעה קודם שהובדל לגמרי אבל לשמואל פריך שפיר דמיירי במים שנפלו על הכרישין שלא לרצון ולכך מוסק ומים הנבדלים ממנה לגמרי הם לרצון וכי הדרי ונגעי בכרישין מכשירין אע\"ג דלא ניחא ליה כדתנן כל משקה שאין תחלתו לרצון וסופו לרצון הרי הוא בכי יותן ודמיא לההיא דרופא לגמרי ע\"כ. ואני מסתפק בדברי התוס' הללו דלפי פשטן נראה דס\"ל דכל דבר המטמא אף כשלא הובדל לגמרי אף בניתזין וזה סותר מה שכתבו דההיא דפרק העור והרוטב בעו לאוקומי אף בניתזין והתם אבר מן החי מטמא אף שלא הובדל לגמרי ואולי התוספות סברי דטעמא דההיא דהעור והרוטב הוא משום דבעי לאוקומי אפילו בסכין רחבה וכן כתבו וכן ההיא דהעור והרוטב בעי לאוקומי אפילו בסכין רחבה ע\"כ. וכוונתם היא דהשתא דאתינן להכי דההיא דפרק כיצד צולין לא מיתרצא אלא בסכין רחבה אף ההיא דהעור והרוטב לא מיתרצא אלא בסכין רחבה דניתזין אינו מעלה ומוריד בדבר שאף קודם שהובדל לגמרי מטמא והי' אפשר לומר דלעולם קושטא דמלתא בכל דבר מהני ניתזין אלא שהתוס' כתבו דלכך הקשו לשמואל ולא לעולא משום דעולא הוה מצי למדחי דשאני נדון דידיה דאף קודם שהובדל מטמא ולכך אף בניתזין מטמא אבל לעולם דלפי האמת כי היכי דמהני ניתזין בדשמואל הכי נמי בדעולא (*א\"ה עיין במ\"ש הרב המחבר לעיל פי\"ב מה' שאר אבות הטומאה דין י'). ודע שמה שכתבתי לעיל דאוכל כביצה שנטמא שחתך ממנו חציו שאף שאינם מטמאים לאחרים מ\"מ טומאתם לא פקע מינייהו כך נראה לי שהדין הוא כן ואע\"ג דלגבי טומאת בגדים קי\"ל דבגד טמא שנפחת משלש על שלש אין בו דין טומאה ונטהר כיון דפחות משלש על שלש אינו מקבל טומאה פקע טומאה מיניה מ\"מ שאני התם דבגד אינו נקרא בפחות משלש על שלש אבל אוכלין אף פחות מכביצה אוכל מיקרי ואף לפי מה שכתבתי בסי' נ\"ב דכל דבר שנשתנה שמו פקע טומאה מיניה אף שעדיין נקרא בגד שאני התם דנשתנה שמו אבל הכא כביצה נקרא אוכל ופחות מכביצה נמי נקרא אוכל. ומה שהכריחני לזה הוא משום דאלת\"ה לא משכחת אוכל תרומה טמאה שיהיה במיתה כי אם באוכל כביצה דאם אכל כזית לא שהרי זית זה פקע מיניה טומאה ודבר זה לא אמרו אדם מעולם. אך מה שקשה עלי הוא מה שכתבתי בסי' פ\"ט בפירוש התוספתא דקדרה שהיא מלאה משקין טהורין ותורמוסין טמאים כו' דמיירי דתורמוסין הללו היו כביצה בשעת קבלת טומאה וצמקו וחזרו ותפחו ומשמע מהתם דבשעה שצמקו נטהרו ולפי מה שכתבנו לא יתכן דין זה וצ\"ע (*א\"ה תמצאנו לעיל פ\"ד מה' טומאת אוכלים דין א' יע\"ש ומה שרמז הרב בסי' נ\"ב תמצאנו לקמן בפירקין דין י\"א יע\"ש). ודע דאמרינן בפרק כיצד צולין (דף פ\"ה) דלרבינא חיבורי אוכלין לאו חיבור הוא וכמאן דמפרתי דמי ע\"כ ודברי רבינא הם בפרק בהמה המקשה עלה ע\"ג עלה דההיא דתנן דהבשר מגע נבילה ופריך טומאת בית הסתרים היא ותירץ רבינא חיבורי אוכלין כמאן דמפרתי דמי ונגעי בהדדי והתוס' בחולין הקשו דאמאי לא משני הכי בהעור והרוטב גבי חישב עליו ואחר כך חתכו טמא ופריך טומאת בית הסתרים הוא ודוחק להעמידה כרבי מאיר ותירצו דלא אמרינן כמאן דמיפרתי דמי אלא היכא דעומד ליקצץ כמו הכא דאבר אסור והשאר מותר וכן בסוף כיצד צולין גבי אבר שיצא מקצתו דמה שיצא אסור ומה שבפנים מותר אבל גבי אבר מן החי דהכל אסור ואין עומד ליחתך לא אמרינן כמאן דמיפרתי דמי וכן כתבו בפרק הקומץ רבה (דף כ\"ד) עוד כתבו שם דההיא סוגיא דהעור והרוטב אתיא דלא כרבינא. וראיתי להרשב\"א בחידושיו בפרק העור והרוטב עלה דההיא דאמרינן אמאי טומאת בית הסתרים היא הכא לא מצי לשנויי בשעת פרישתן מאביהן קבלו טומאה מאביהן א\"נ אוכלין כמאן דמיפרתי דמי דמיירי כגון שלא נשאר בו יותר בשר ואין עליו שוב דין אבר מן החי כך פירשו בתוס' ע\"כ. ודבריו תמוהים הם בעיני דתירוץ זה לא מהני אלא לקושיא דאמאי לא אמרינן בשעת פרישתן קיבלו טומאה אבל לרבינא דאמר חיבורי אוכלין כמאן דמיפרתי דמי מה יושיענו מה שלא נשאר בו בשר והלא אף בשלא חתכה טמא וכדאיתא בפרק בהמה המקשה דאמרינן אלא לרבינא מאי חתכה. ודע דמסוגיא דפרק בהמה המקשה מוכח דעולא פליג עליה דרבינא ולית ליה חילוק בין אוכלין לשאר דברים והיינו דקאמר בשלמא לעולא היינו דקתני חתכה כלומר דאי לא חתכו אינו מטמא משום דמגע בית הסתרים הוא אך אליבא דרבינא אני מסתפק אי מודה בדינו דעולא כלומר דהיכא דלא הוי אוכל דמקבל טומאה מאביו בשעת פרישתו או דלמא לא ס\"ל לדעולא כלל. ולענין הלכה אי קי\"ל כרבינא אי לא עיין במה שכתב הראב\"ד פ\"א מה' פסולי המוקדשין דין ט\"ו ובמה שכתבו מרן והרב בעל ל\"מ שם.(*א\"ה ועיין בדברי הרב המחבר בפ\"ב מהלכות הנזכרות). ומ\"ש רבינו ז\"ל שלשה על שלשה שנטמא במדרס ואחר כך נחלק טהור מן המדרס ואין בקרעים הללו טומאה כלל והנם כשברי כלים שנטמא אבל בגד שנטמא במדרס וקרע ממנה שלש אצבעות על שלש אצבעות אותו הקרע טהור מן המדרס אבל טמא מגע מדרס שבשעת פרישתו מן הבגד הגדול נטמא במגע ע\"כ. דבריו הללו הם משנה מפורשת בפכ\"ז מכלים מ\"י ודע שר\"ע ז\"ל פסק דאין הלכה כר\"י וכ\"כ במתניתין דסדין וכ\"כ רבינו ז\"ל במתניתין דסדין ובמשנתנו ג\"כ איכא נוסחי דכתיב בהו ואין הלכה כר\"י אך בחיבורו פסק כר\"י וטעמא דמילתא משום דת\"ק דר\"י ר' מאיר הוא דאית ליה טומאת בית הסתרים מטמא וכדאיתא בפרק בהמה המקשה עלה ע\"ב ואנן לא קי\"ל דטומאת בית הסתרים מטמא וכמו שכתבו התוספות בפרק אלו קשרים ובפ\"ב דעירובין. אך אני תמיה למה לא הביא רבינו סיום דברי ר' יוסי דקאמר אלא אם כן נגע בו הזב. וראיתי לרבינו בפירוש המשנה עלה דמתניתין דסדין דפירש דמאי דקאמר ר' יוסי אלא אם כן נגע בו הזב הוא אחר ששמהו וילון כו' ולפי פי' זה גם דברי ר' יוסי דמתניתין דשלשה על שלשה הכי פירושו אא\"כ נגע בו אחר שנחלק ולפי זה לא הוצרך רבינו להביא דברי ר' יוסי שאם יש בקרע שלש אצבעות על שלש אצבעות דמקבל טומאה מכאן ולהבא וכמו שכתב בפרק זה דין ז' אך אני תמיה דמסוגיית הגמרא דפרק הקומץ רבה עלה כ\"ד מוכח בהדיא דדברי ר' יוסי מיתפרשן דנגע בו הזב קודם שעשאו וילון כלומר או שקדם מגע למדרס או שדרס עליו ברגלו יחף שבאו מגע ומדרס כאחד ולמדנו ר' יוסי דלא אמרינן שבע ליה טומאה בבת אחת וכדאיתא בברייתא התם מודה ר' יוסי בשני סדינין המקופלים זה על גב זה וישב זב עליהם שהעליון טמא מדרס והתחתון טמא מדרס ומגע מדרס ולפי זה חידוש גדול למדנו ר' יוסי והיה לו לרבינו להביא דבריו וגם ברייתא דשני סדינין כעת לא ראיתי לרבינו בחיבורו שהביאה ולא ידעתי למה והדבר אצלי צריך תלמוד וצ\"ע. (*א\"ה עיין לעיל בפירקין דין ז' ועיין פי\"ב מה' שאר אה\"ט דין י'): " + ], + [ + "סדין שנטמא במדרס כו'. עיין במ\"ש הרדב\"ז סי' נ\"ג שחילק בדין זה למ\"ש רבינו לעיל פ\"ח דין ח' גבי טבעת אדם. ולפי הנראה לא ראה מתניתין דפרק כ' דכלים משנה ז' דמוכח דגבי סדין נמי בעינן שינוי מעשה וכ\"כ התוספות בפ\"ד דחולין ופשוט הוא: " + ], + [ + "טלית שהיא מדרס והטבילה קודם שיעריב שמשו התחיל לקרוע ממנו קרע כיון שנקרע בה רובה שוב אינה חיבור וטהרה כולה כו' שהרי הוא קורע והולך ע\"כ. נראה דס\"ל לרבינו דלעולם בעינן שיקרע את כולה אלא דמתניתין דכלים אשמעינן דמעת שנקרע רובה נטהרה והנה מסוגיית הגמרא בפרק העור והרוטב עלה קכ\"ג ומדברי רש\"י שם נראה דלא בעינן שיקרע כולה אלא בקריעת רוב סגי ונראה דרבינו לישנא דמתניתין דכלים דקדק דתנן טלית שהתחיל בה לקורעה והתוס' דקדקו לשון זה וכתבו בשם ר\"ח דכיון שנקרע רובה הויא טהורה למפרע מתחלת קריעה ורבינו לא נחה דעתו בזה והסברא מצד עצמה היא תמוה שתהיה טהורה למפרע משעה שהתחיל לקרוע ומש\"ה פי' דבעינן שיקרע כולה אלא דכיון דנקרע רובה מאותה שעה נטהרה ובתנאי שיקרע את כולה ובזה אתיא מתניתין דכלים בתכלית הדקדוק והכי קאמר טלית שהתחיל בה לקורעה כלומר שכוונתו לקורעה כולה וזהו שכתב רבינו שהרי הוא קורע והולך כיון שנקרע רובה שוב אינו חיבור וטהורה מ\"מ צ\"ל שגירסתו בדברי רב נחמן היתה וקרע לה כולה כו' וכן דילמא לא אתי למיקרעי' כולה אך יש לתמוה בסברת רבינו הלזו דבגמרא שם הקשו לרב נחמן דא\"כ עולת העוף לר' אלעזר בר' שמעון נגזור דילמא לא אתי למיעבד רוב שנים ועוד הקשו עליו ממתניתין דהמפשיט בבהמה ובחיה בטמאה ובטהורה בדקה ובגסה לשטיח כדי אחיזה הא יתר מכדי אחיזה טהור אמאי נגזור דילמא לא אתי למיעבד אלא כדי אחיזה וקא נגע בטמא וקא מטהרינן ליה והשתא בשלמא לרש\"י דאית ליה דברובא סגי ולא בעינן שיקרענה כולה ואתא רב נחמן וקאמר דאף דמדינא ברובא סגי בעינן שיקרענה כולה משום דילמא חייס עלה ולא יקרע רובא אלא פלגא ואמר רובא הוא א\"כ עולת העוף ומתניתין דכדי אחיזה הוי דכוותיה דהתם נמי לגזור דילמא לא אתי למיעבד רוב שנים כי אם פלגא וכן נמי נגזור דילמא לא אתי למיעבד אלא כדי אחיזה אבל אליבא דרבינו דאית ליה דמדינא בעינן שיקרענה כולה אלא דמשעה שנקרע רובה נטהרה ואתא רב נחמן וקאמר דלא נטהרה אלא לאחר שנקרעה כולה לפי שאם דמשעה שנקרעה רובה נטהרת איכא למיחש דילמא חייס עלה ולא יקרענה כולה א\"כ מה ענין עולת העוף וכדי אחיזה לזה דהתם מדינא לא בעינן אלא רוב שנים וכן לא בעינן אלא יותר מכדי אחיזה אין לנו לגזור עליו יותר מן הדין אבל הכא מן הדין צריך שיקרענה כולה ואיכא למיחש שאם נטהר אותה משעה שנקרעה רובה לא יגמור הקריעה לפי שיסבור דברובא סגי מאחר שראה דמשעה שנקרעה רובה נטהרה. עוד יש לתמוה על רבינו בפסק זה דפסק כר\"נ דמהסוגיא מוכח דלרב נחמן לא מיתוקמא מתניתין דהמפשיט בבהמה כו' כ\"א בטומאה דרבנן וטהור וטמא הוא כטריפה וכדאיתא התם ורבינו בפ\"א מהלכו' אבות הטומאה דין י' הביא משנה זו בסתם ולא ביאר שדין זה הוא דוקא בטומאה דרבנן ונראה מסתמיות דבריו דאף בטומאה דאורייתא הוי דינא הכי ונראה דהוו תרתי דסתרן אהדדי וכבר עמד בזה מהרש\"ל בחידושיו בפרק העור והרוטב והניח הדבר בצ\"ע ולפי חומר הנושא נראה בעיני דרבינו הוקשה אליו קושיית הגמרא דאמאי לא גזרינן נמי דלא אתי למיעבד אלא כדי אחיזה דאין הגזירות דומות זו לזו וכמו שכתבנו לעיל גם מה שתירצו בגמרא ואוקמוה למתניתין בטומאה דרבנן הוא דוחק לאוקומי משנה סתמית בטומאה דרבנן דוקא ובגמרא הקשו ממשנה זו לר\"ל דאמר דעור חלים דאמאי יותר מכדי אחיזה טהור לימא חלים ואי מתניתין איירי בטומאה דרבנן אימא דשאני ליה לר\"ל בין טומאה דאורייתא לטומאה דרבנן ובטומאה דרבנן לית ליה חלים אשר על כן ס\"ל לרבינו דהמתרץ כפי שיטת המקשה שרצה לדמות הגזירות זו לזו תירץ לו דאיכא לאוקומי מתניתין בטומאה דרבנן אבל לפום קושטא דמילתא אין הגזירות דומות זו לזו ומתניתין איירי בטומאה דאורייתא ולא נעלם ממני מה שיש מן הדוחק בדרך זה שרבינו ידחה סוגיית הגמרא מן הסברא ועיין במה שאכתוב לקמן. ודע דבגמרא איכא תרי לישני עלה דמתניתין דטלית ולישנא קמא קאמר לא שאנו אלא שלא שייר כדי מעפורת אבל שייר בה כדי מעפורת חיבור ולישנא בתרא קאמר ואפילו שייר בה כדי מעפורת ורבינו פסק כלישנא בתרא שכתב ואפילו שייר בה כדי מעפורת משום דלעולם הלכה כלישנא בתרא ואע\"ג דבפרק דם חטאת עלה צ\"ד פריך סתמא דתלמודא מלישנא קמא אין זה הכרח לומר דהלכתא כלישנא קמא משום דבגמרא התם רצו ליישב מתני' דהתם דלא תיקשי ללישנא קמא אבל לעולם דלהלכה קי\"ל כלישנא בתרא אך מה שאני תמיה הוא דמדברי רבינו בפ\"ח מהלכו' מעשה הקרבנות נראה דפסק כלישנא קמא שכתב שם ואע\"פ שהוא טמא מדבריהם מפני כדי המעפורת שנשארה בו כו' ודברים אלו נאמרו בגמרא ללישנא קמא וא\"כ דברי רבינו סותרים אלו את אלו וראיתי להרב בל\"מ שעמד על זה וכתב דס\"ל דלישנא קמא ולישנא בתרא דר\"ה לא פליגי לענין דינא אלא בפירושא דמתניתין דקאמר נקרע רובה טהורה דלישנא קמא מפרש מתניתין אפילו בשאינה טבולת יום ודלא כר\"נ דמפרשה בטבולת יום ומפני כך אמר דמתניתין איירי שלא שייר כדי מעפורת דאי שייר כדי מעפורת טמאה משום דאיכא למיגזר בה דילמא לא אתי למיקרעה כולה אבל ללישנא בתרא דרב הונא מפרש מתניתין דאיירי בטבולת יום דוקא ולהכי קאמר דמתניתין איירי אפילו שייר כדי מעפורת כיון דהוי טבולת יום ובין ללישנא קמא ובין ללישנא בתרא בטבולת יום טהורה אפילו שייר כדי מעפורת ובשאינה טבולה אם לא שייר כדי מעפורת טהורה ואם שייר טמאה ע\"כ. והנה לא נעלם מה שיש מן הדוחק בתירוץ זה חדא מה שהקדים דלישנא קמא ובתרא לא פליגי לענין דינא אלא מר אמר חדא ומר אמר חדא ופשטא דשמעתתא לא משמע הכי ועוד קשה דהיה לו לרבינו לבאר דין זה דאם לא שייר כדי מעפורת אף שאינה טבולת יום טהורה ומה שתירץ לזה הרב בל\"מ שסמך על מ\"ש בהל' מעשה הקרבנות אין לך דוחק גדול מזה שהרי בהל' מעשה הקרבנות אין מקום של דינים הללו אלא שהזכירם אגב גררא ובהלכו' כלים שהוא מקום של דינים הללו שלא יזכיר דין זה ושיסמוך על מ\"ש במקום אחר אגב גררא הוא דוחק גדול וכבר העיד הרב עצמו שמה שכתב הוא דוחק אלא שחומר הנושא הכריחו לזה, ולי נראה דלישנא קמא ולישנא בתרא פליגי וכפשטא דשמעתתא אך ס\"ל לרבינו דמן התורה אליבא דכ\"ע כיון שקרע רובה נטהר וזה הוא מוכרח מדאמרינן דכיון שקרע רובה טהורה ובשלמא אי מאי דבעינן כולה הוא מדרבנן ניחא דאף שהצריכוהו חכמים שיקרענה כולה מ\"מ בקריעת הרוב אוקמוה אדאורייתא וסמכו לומר שיקרענה כולה אלא אי אמרת דמן התורה בעינן כולה איך יתכן לומר דמשעה שקרע רובה נטהרה ואף שכפי סברת רבינו חננאל אזדא ליה הכרח זה כבר כתבנו לעיל דסברא זו דר\"ח היא תמוה מצד עצמה ומלבד כל זה בהדיא אמרינן בפרק דם חטאת דאפילו שייר כדי מעפורת אין טומאתו כי אם מדרבנן. ודע דההיא דפרק דם חטאת אליבא דכ\"ע בקריעת הרוב לא נטהר חדא דרוב לא מהני כי אם בטבולת יום וכדקאמר ר\"נ וטבילה קודם כבוס לא משכחת לה משום דאנן בעינן כיבוס במקום קדוש ואם היו מטבילין הבגד בחוץ נמצא שהיו מכבסין אותו בחוץ דשרייתו במים זהו כבוסו וזה הוא מוכרח דאי לא תימא הכי למה חרדו את כל החרדה הזאת לקרוע הבגד ואם היה בגדי כהונה שאי אפשר לקורעם להכניסם פחות משלש על שלש יטבלוהו ולאחר הערב שמש יכבסוהו שלא ראיתי בשום מקום שיקפידו שיהיה הכבוס ביומו א\"ו כדכתיבנא דלא משכחת טבילה קודם כבוס. וראיתי להרב בל\"מ בהמשך דבריו שכתב ובפרק דם חטאת גבי מתניתין דקורעו וכו' משמע ליה דמתניתין דהתם אפילו בשאינה טבולת יום ומפני כך מקשה וכו' עכ\"ד משמע דס\"ל דמשכחת לה דאיירי בטבולת יום אלא דמשמע ליה דמיירי אפילו בשאינה טבולת יום ודבריו תמוהים וכמו שכתבנו. עוד נ\"ל מדקדוק דברי רבינו דע\"כ לא אמרינן דמשנקרע הרוב נטהרה אלא במסיים הקרע תיכף ומיד וזהו שכתב שהרי הוא קורע והולך אבל אם קרע הרוב והפסיק ולא היה דעתו לקרוע מיד כי אם לאחר שעה לא נטהר וא\"כ בההיא דפרק דם חטאת שלא היה יכול לקרוע כולו מפני שהיה צריך להכניסו בפנים ולכבסו ואנן בגד בעינן נראה דמילתא דפשיטא שלא נטהר בקריעת הרוב באופן שמשני צדדים אלו נ\"ל דההיא דפרק דם חטאת לא נטהר בקריעת הרוב אליבא דכ\"ע וכי תימא אמאי הקשו מההיא התם מסברת האומר לא שאנו אלא שלא שייר כדי מעפורת אבל שייר כדי מעפורת הוי חיבור הא כפי דברינו אליבא דכ\"ע לא נטהר בקריעת הרוב ואפילו אם לא היה משייר כדי מעפורת הא לא קשיא משום דפשיטא ליה לתלמודא דכל שקרע הרוב פשיטא שאין בו עוד צד טומאה כי אם מדרבנן אך הוה ס\"ל דאליבא דמאן דאית ליה דאם שייר כדי מעפורת שהיה טמא שטומאתו הוא מן התורה דחשיב ליה בגד כיון שיש בו כדי מעפורת דומיא דכבוס דחשבינן ליה בגד אם שייר בו כדי מעפורת אך למאן דלית ליה חילוק בין שייר בו כדי מעפורת ללא שייר פשיטא לן דאף אם אינו רוצה לקרוע כולו שאין טומאתו כי אם כי אם מדרבנן דכיון שאם היה דעתו לקרוע כולו היה נטהר משעת קריעת הרוב ע\"כ דמשעת קריעת הרוב נטהר מן התורה אבל למאן דאית ליה דאם שייר כדי מעפורת לא נטהר אף אם היה דעתו לקרוע כולו הוה ס\"ל לסתמא לתלמודא דטומאתו הוא מן התורה ותירצו דליתא ואין טומאתו כי אם מדרבנן ואפשר דטעמא הוא דכל ששייר כדי מעפורת איכא למיחש דילמא חייס עלה ולא יקרענה כולה והנה פסק כלישנא בתרא וכמבואר בדבריו בהלכות אלו ומ\"ש בהלכו' מעשה הקרבנות ואע\"פ שהוא טמא מדבריהם מפני כדי המעפורת לאו דוקא דה\"ה אם לא שייר אלא כל שהוא טמא מדבריהם מן הטעמים שכתבנו אלא דהתם מיירי בשייר כדי מעפורת נקט בדבריו כדי מעפורת והכוונה שהוא טמא מפני שלא קרעו כולו ולא נחית רבינו ללמדנו אלא דכל שאין בו טומאה מן התורה מותר להכניסו למקדש לכבס הדם וכדאיתא בגמרא. וא\"ת כפי מה שכתבנו דאם קרע הרוב אף שאין דעתו לקרוע עוד נטהרה מן התורה א\"כ כשחששו בשאינה טבולת יום דילמא לא יקרענה כולה היא חששא בטומאה דרבנן וא\"כ מהו זה שתירצו בגמרא אי בטומאה דאורייתא הכי נמי הכא במאי עסקינן בטומאה דרבנן וכו' והא חששת רב נחמן היא בטומאה דרבנן ובשלמא לרש\"י דחששת ר\"נ היא דילמא לא יקרע הרוב היא חששת טומאה דאורייתא אבל אליבא דרבינו דחששא היא דילמא לא יקרע כולה א\"כ היא חששא בטומאה דרבנן וקושיא זו לכאורה היא קושיא עצומה. ואפשר היה לומר דרבינו ס\"ל דהני תרי סוגיו' דפרק העור והרוטב ודפרק דם חטאת פליגי וסוגיא דהעור והרוטב ס\"ל דכל שלא קרע כולה הוי טמא מן התורה וההיא דדם חטאת ס\"ל דכל שקרע הרוב נטהר מן התורה ופסק כההיא דדם חטאת ובהכי ניחא מה שהקשינו לעיל שלא חלק בריש הלכו' אבות הטומאה כשהביא דין דלשטיח כדי אחיזה בין טומאה דאורייתא לטומאה דרבנן וכמו שחלקו בגמרא משום דס\"ל דסוגיא זו ס\"ל דכל שלא קרע כולו הוי טמא מן התורה ולא קי\"ל הכי אלא כסוגיא דפרק דם חטאת ואין החששא כי אם בטומאה דרבנן ולקושיית הגמרא ס\"ל לרבינו דאין החששות דומות זו לזו וכמו שכתבנו לעיל ועוד אפשר לומר דסוגיא דפרק דם חטאת ס\"ל דההיא דלשטיח ליכא למיחש דילמא לא יפשיט כדי אחיזה משום דליכא למימר התם דילמא חייס אבל גבי טלית איכא למיחש דחייס ואין חילוק בין טומאה דרבנן לטומאה דאורייתא והרשב\"א ז\"ל בחידושיו הוקשה לו דאמאי לא חילקו בגמרא דשאני התם גבי כדי אחיזה דליכא למימר דחייס עלה ונדחק בתירוץ קושיא זו יע\"ש. עוד נ\"ל דיש לחלק בין דבר שעיקר טומאתו הוא מדרבנן לדבר שעיקר טומאתו היא מן התורה אף שלא נשאר בו כי אם טומאה דרבנן ולפי זה בטלית גזרינן כיון שהיה טמא מן התורה אף שאין בו עכשיו כי אם טומאה דרבנן וכעין זה צריכין אנו לחלק לסברת רבינו ז\"ל שכתב בפ\"ג מהלכו' ביאת מקדש דין י\"ז דמכניס בגדים טמאים אינו לוקה אלא בבגדים שהם אב הטומאה אבל אם הם ראשון לטומאה אינו לוקה עליהם אלא מכין אותו מכת מרדות. והנראה מדבריו שאין איסורו כי אם מדרבנן והנראה מסתמיות דברי רבינו הוא דכל בגד שנטמא אף שהוא ראשון לטומאה קורעין אותו ויש לדקדק דאם הוא ראשון לטומאה כיון שאין איסורו כי אם מדרבנן למה קורעין אותו דהא לאחר קריעה נמי הא איכא איסורא דרבנן א\"ו דשאני הכא שהוא טמא מן התורה אלא שאין איסורו כי אם מדרבנן להיכא שאין טומאתו כי אם מדרבנן ויש לנו כיוצא בזה במקומות אחרים:
תנן בפרק כ\"ז דכלים מ\"ח טלית שהתחיל בה לקורעה כיון שנקרע רובה אינו חיבור ע\"כ. והנה משנה זו הובאת בפרק העור והרוטב עלה קכ\"ג ופירש\"י טלית שהתחיל בה לקורעה שנטמאה ובא לקורעה לבטלה מתורת טלית ומאחר שאינה ראויה למלאכה הראשונה ואין שמה עליה מיטהרת אע\"פ שיש בשירים שלש על שלש ועדיין ראויין לקבל טומאה שהרי טהרו מטומאתן הראשונה דומיא דכלי חרס דשבירתו מטהרתו ושבריו מקבלין טומאה ואע\"ג דאמרינן בבהמה המקשה שלשה על שלשה שהיה טמא מדרס ומגע הזב וחלקו טהור מן המדרס ועדיין טמא מגע הזב אלמא טומאת שלש על שלש דחזי ליה לא בטלה מיניה התם הוא דהוה ליה ב' טומאות טומאת מדרס חמורה וטומאת מגע קלה אהני ליה חלוקה לבטל ממנו טומאת מדרס דתו לא חזי ליה ופשא לה טומאת מגע דחזיא לג' אצבעות אבל הכא כולה טומאה דשלש על שלש היא וקריעה מהניא לבטולי שמא מינה ותו לא פש עלה מידי ע\"כ. ונ\"ל דמ\"ש רש\"י בסוף דבריו כולה טומאה דשלשה על שלשה שהוא ט\"ס וצ\"ל דשלש על שלש. והנה כוונת דברי רש\"י הם שבתחלה הקשה מההיא דאמרינן שלשה על שלשה שהיה טמא מדרס ומגע כו' ואע\"ג דלא נאמר דין זה אלא לת\"ק דרבי יוסי אבל רבי יוסי פליג לא היא דהתם לא פליג רבי יוסי אלא משום דמגע בית הסתרים אינו מגע (*א\"ה עיין לעיל פי\"ב מהלכו' שאר אבות הטומאה דין י') אבל מודה שאם נגע בו הזב דטמא מגע הזב אף לאחר שנחלק והיינו דסיים רבי יוסי התם אלא א\"כ נגע בו הזב ולזה תירץ רש\"י דשאני התם שהיו בו ב' טומאות אבל הכא חד שמא הוא כולה טומאה דשלש על שלש וקריעה מהניא לבטולי שמא מינה דתו לא פש עלה מידי כלומר דהכא לא היה בטלית זה כי אם טומאת מגע או דשרץ או דנבילה ודכוותי' והנה רש\"י מודה דבדבר שיש בו טומאת מדרס לבד ונקרע ויש בקרעים שיעור טומאת מדרס דלא פקע טומאת מדרס מיניה וס\"ל שיש חילוק בין טומאת מדרס לטומאת מגע דטומאת מדרס אם יש בשיריים שיעור טומאת מדרס לא פקע טומאת מדרס מינייהו וטומאת מגע אף שיש בשיריים שיעור טומאת מגע פקע טומאת מגע מינייהו. ומיהו בדבר שיש בו ב' טומאות טומאת מדרס ומגע ואיכא בשיריים שיעור טומאת מגע וליכא שיעור טומאת מדרס פקע טומאת מדרס ופש גביה טומאת מגע. ומה שכתבנו דבטומאת מדרס אם יש בקרעים שיעור טומאת מדרס דלא פקע מינייהו טומאת מדרס הוא מוכרח מן הסוגיא דפרק בהמה דאמר עולא לא שאנו אלא שלשה על שלשה שנחלקו אבל שלש על שלש הבאות מבגד גדול בשעת פרישתן מאביהן מקבלות טומאה מאביהן ע\"כ. ואי אמרת דטומאת מדרס דינו שוה לטומאת מגע הרי אביהן ג\"כ טהור הוא א\"ו דאביהן כיון שיש בו שיעור טומאת מדרס לא פקע טומאת מדרס מיניה ומטמא את הקרע שיש בו שלש על שלש שהוא שיעור טומאת מגע. וראיתי להרשב\"א ז\"ל בחידושיו שכתב על דברי רש\"י הללו ומדבריו נראה דכל שנטמא טומאת מדרס אע\"פ שקרעו אכתי טמא טומאת מגע מדרס והוא שנשתייר בו כדי מגע מדרס והרמב\"ן ז\"ל פירש דאפילו במדרסות אמרינן נמי הכי וכדאמרינן בסמוך בעור טמא מדרס כיון שנתן בו איזמל טהור ואפילו לרבנן כשממעטו מחמשה דלא חזי למדרס טהור לגמרי ולא מטמאינן ליה משום מגע מדרס ע\"כ. ולא ידעתי כוונת דבריו במאי קא מיירי דאי מיירי בשיש לו טומאת מגע ג\"כ מאי האי דקאמר ומדבריו נראה הא בפירוש אמרה רש\"י ועוד מאי ראיה מייתי מעור טמא מדרס דטהור לגמרי אימא דהתם מיירי בשלא יש בו כי אם טומאת מדרס דוקא אבל לעולם אם היה בו ג\"כ טומאת מגע אף שטהר מן המדרס אכתי פש גביה טומאת מגע ואי הרשב\"א מיירי כשלא היה בו טומאת מגע וס\"ל דלרש\"י דבר שהיה מדרס וקרעו ונשאר בשיריים שיעור טומאת מגע דטמא טומאת מגע והכריח הרשב\"א דין זה אליבא דרש\"י ממ\"ש דהכא חד שמא היא דכולה טומאה דג' על ג' היא ע\"כ משמע דמוקי להא דטלית שטומאתה היתה טומאת מגע ומדלא מוקי לה בשהיתה טמאה מדרס משמע דס\"ל דאם היה טמא מדרס אכתי טמא מגע מדרס כל שנשתייר כדי מגע מדרס גם צד זה לא ידעתי מהו דהא דבר שהיה טמא מדרס דוקא ונקרע ונשתייר בו שיעור טומאת מגע מדרס הוא מחלוקת מחלקות ת\"ק ור' יוסי דלת\"ק טמא מגע מדרס משום דס\"ל דבית הסתרים מטמא והיו בטלית זה שתי טומאות ור' יוסי פליג עליה משום דס\"ל דלא מטמא בית הסתרים ולא היה בטלית זה טומאת מגע ולעולם דאליבא דרבי יוסי מצינו לאוקומי הך דהעור והרוטב כפשטה דמיירי כשהיה טמא מדרס דוקא ואין בקרעים שיעור מדרס דטהור לגמרי אלא שרש\"י רצה לאוקומי מתניתין אליבא דכ\"ע. עוד כתב הרשב\"א ז\"ל בשם הרמב\"ן דההיא דפרק בהמה המקשה מיירי בשנקרע מעצמו וכדקתני שלשה על שלשה שנקרע אבל הכא קורעה קתני שהוא קורעה במתכוין כדי לטהרה לבטל שם שעליה הלכך אפילו מגע מדרס אין בו וזה נ\"ל נכון שאם לא כן תיפוק ליה דבשעת פרישתן מאביהן מקבלות טומאה מאביהן וכדאי' התם כו' וטלית טלית גדולה משמע. ע\"כ והנה אף הרמב\"ן מודה שיש חילוק בין טומאת מדרס למגע דהא פשיטא דדבר שהוא טמא מדרס וקרעו בידים כל שנשאר בו שיעור טומאת מדרס לא פקע מיניה טומאת מדרס וכההיא דעור טמא מדרס דבעינן שימעטו מחמשה דתו לא חזי למדרס אלא דלגבי טומאת מגע ס\"ל דאם קרעו כדי לבטל ממנו טומאת מדרס אפילו מגע מדרס אין בו. ויש לדקדק בסברת הרמב\"ן הלזו מההיא דתנן במסכתא כלים פכ\"ז מ\"ט סדין שהוא טמא מדרס ועשאו וילון טהור מן המדרס אבל טמא מגע מדרס והרי דהתם דבטל שם שעליה בידים ואפילו הכי טמא מגע מדרס ויש לחלק בין קרע לשינוי מעשה: ודע דאף אליבא דהרמב\"ן נ\"ל דאף שקרעו בידים מ\"מ מקבל טומאה מכאן ולהבא ולא מהני ליה קרע זה אלא מטומאה דלמפרע דהא בכל תלמודא קי\"ל דשלש על שלש מקבל טומאה אלא שמדברי הרשב\"א שרצה להכריח דברי הרמב\"ן משום דאל\"כ תיפוק ליה שמקבלות טומאה מאביהן כו' נראה דס\"ל דטהור מכל וכל ואפילו מכאן ולהבא דאלת\"ה אף להרמב\"ן קשה אמאי לא קיבל טומאה עכשיו בשעת פרישתו והדבר הוא תימה גדול בעיני אשר על כן נראה לי דאף הרשב\"א מודה דמכאן ולהבא מקבל אלא דס\"ל דטומאה שמקבל בשעת פרישתו הויא כטומאה דלמפרע ודו\"ק. ודע דאליבא דרש\"י דמוקי להך דטלית בשלא היה בו כי אם טומאת מגע קושיא זו דהרשב\"א לא שייכא כלל וזה פשוט. ודע שמ\"ש הרמב\"ן דאף במדרסות אמרינן כן והביא ראיה מעור טמא מדרס דאמרינן כשממעטו מחמשה טהור לגמרי ולא מטמינן ליה משום מגע מדרס ע\"כ לא ידעתי פירושו דהא גבי עור אין חילוק בשיעורם וכל פחות מחמשה אין בו שום צד טומאה כלל וכדאיתא בפכ\"ח מכלים מ\"ב וכן פסק רבינו בריש פרק זה וא\"כ לא שייך התם טומאת מגע ומדרס וצ\"ע. ודע שהתוספות בפרק בהמה המקשה עלה ע\"ג הביאו דברי רש\"י הללו אלא שהוסיפו בדברים שלא יכולתי להולמם שכתבו דהכא דאיכא עליו שני טומאות מדרס ומגע הזב אהני חלוקה למדרס דתו לא חזיא ליה ואפילו הוא יותר משלשה על שלשה אפ\"ה טהורה מן המדרס כיון דלא חזיא למלאכה ראשונה להתעטף בה פשא בה טומאת מגע כו' והנה הנראה מדברי התוס' הללו דאית להו דלרש\"י אף שיש בקרעים שיעור טומאת מדרס אפ\"ה טהורה מן המדרס כיון דלא חזיא למלאכה ראשונה ובדברי רש\"י שם לא הוזכר דין זה כלל והדין הוא תימה בעיני ואם ניתן ליאמר דין זה הוא דוקא גבי טלית אבל גבי בגד לא ובהדיא תנן שלשה על שלשה שנחלקו דמשמע דוקא בכי האי אבל יותר משיעור זה משכחת לה שלא נטהר מן המדרס ומאי דקאמר עולא הבאות מבגד גדול לאו דוקא דכל יתר משלשה על שלשה בגד גדול קרי ליה. שוב ראיתי מה שכתב רש\"י באותה סוגיא עלה דההיא דעור טמא מדרס דחכמים אומרים עד שימעטנו מחמשה טפחים דלא דמי לטלית דהתם קודם קריעה היה שמה טלית ובקריעתה בטל שמה הלכך אע\"ג דשיריים בני קבולי טומאה טהרו מטומאה ראשונה אבל הכא כל שעה שם עור עליו הילכך עד שיבטלנו מכשיעור ע\"כ. הרי בהדיא דאף בטומאת מדרס כל היכא דנקרע שנתבטל שמו מעליו אף שנשתייר בו שיעור טומאת מדרס נטהר מטומאת מדרס שהיה בו והשתא לפי זה אליבא דרש\"י אין חילוק בין טומאת מדרס לטומאת מגע דבכל גוונא כל שנקרע ונשתנה שמו מעליו דלא חזי למלאכה ראשונה נטהר מטומאתו שהיה בו אף שיש בשיריים שיעור טומאת מדרס או מגע. ודע שרש\"י ז\"ל מודה דההיא דבגד דאיפליגו ביה ת\"ק ור' יוסי כל היכא שיש בשיריים שלשה על שלשה לא נטהר מן המדרס וכפשטא דשמעתא וכמו שכתבנו לעיל וה\"ז דומה לעור שכתב רש\"י דכל שלא נתמעט מכשיעור לא נטהר מן המדרס וקושיית רש\"י ז\"ל הכי מיתפרשא דהתם גבי בגד פשיטא דכל שיש בשיריים כדי טומאת מדרס לא נשתנה שמו מעליו דהרי עד השתא היה ראוי לישיבה והשתא נמי חזי למלאכתו אך דלא נשתייר כי אם שיעור טומאת מגע בטל שמה ולא חזי למלאכתו הראשונה דמעיקרא היה ראוי לישיבה והשתא אינו ראוי ולפי זה הקשה רש\"י דהכא גבי טלית אמרינן דכל שנשתנה שמו ולא חזי למלאכתו הראשונה פקע טומאה מיניה ואילו גבי בגד אמרינן דאף שנשתנה שמו דלא חזי למלאכתו הא לא פקע מיניה טומאת מגע ותירץ דשאני התם דהיו בבגד ב' טומאות אבל הכא לא היה בו כי אם טומאת מגע ומה שהוכרח רש\"י לומר דטומאת הטלית היא טומאת מגע ולא טומאת מדרס הוא משום דאליבא דת\"ק דר' יוסי לא משכחת טומאת מדרס בלא טומאת מגע כיון דאית ליה דבית הסתרים מטמא והא דלא קאמר משנה זו דטלית היא ר' יוסי ומיירי בטומאת מדרס רצה לאוקמה ככ\"ע א\"נ כיון דרבי התם לנו גבי בגד דלא כר\"י מסתמא הך סתמא דטלית אתיא כת\"ק ומש\"ה אוקמה רש\"י דמיירי בטומאת מגע אך קשה לי כפי זה מה הוקשה לרש\"י גבי עור דאמרו חכמים עד שימעטנו מה' מטלית אימא דחכמים ס\"ל כת\"ק דרבי יוסי והכא גבי עור שני טומאות היו בו טומאת מדרס ומגע ואם לא היה ממעטו מכשיעור נהי שנטהר מן המדרס לפי שאין שמו עליו מ\"מ פש גביה טומאת מגע ומה שהצריכו חכמים למעטו מכשיעור הוא לטהרו לגמרי אף מטומאת מגע דבית הסתרים וצ\"ל דס\"ל לרש\"י דלא קאמר ר\"י דמשנתן בו איזמל דנטהר אלא מטומאת מדרס אבל מגע אית ביה אף שנתן בו איזמל וא\"כ חכמים פליגי עליה אף בטומאת מדרס שלא נטהר ועל זה הוקשה לרש\"י ז\"ל דאמאי לא נטהר מן טומאת מדרס הרי נשתנה שמו דומיא דטלית הא ליתא משום דר\"י מדמי ליה לעור זה לעור העשוי מתחלתו לרצועות וסנדלין שאין בו צד טומאה כלל וכמו שפסק רבינו בפכ\"ז מהלכו' אלו דין י\"א. והנראה אצלי דלרש\"י לישנא דמתני' קשיתי' דקתני עור שהיה טמא מדרס כו' דמשמע דפלוגתייהו הוא בטומאת מדרס אם נטהר ממנה או לא ומיהו אין זה כדאי ודו\"ק:
ודע שקושיא זו שהקשה רש\"י הקשה אותה הר\"ש בפכ\"ח מכלים והביא תירוץ זה דרש\"י ודחה אותו דאין זה סברא לחלק בין טומאה אחת לשתי טומאות דכיון דנשאר בטלית שלש על שלש שזהו שיעור טומאת מגע היאך יהיה טהור והתוספות ג\"כ בפרק בהמה ובפרק דם חטאת עלה צ\"ה דחו דברי רש\"י הללו מהך טעמא. עוד כתב הר\"ש דנראה לפרש דטהורה מן המדרס קאמר והא דלא קתני אבל טמאה מגע מדרס כדקתני לעיל משום דלא נחית הכא לאשמועינן חידוש של טומאה אלא קי\"ל דאע\"ג דהטלית עדיין גדולה יותר משלש על שלש אפ\"ה טהורה מן המדרס הואיל ולא חזיא למלאכתה הראשונה להתעטף בה וכבר צדדו צד זה התוספות בפרק דם חטאת והר\"ש והתוספות דחו זה דע\"כ טהורה דטלית לגמרי הוא מההיא דאמרינן בפרק דם חטאת דאם נטמא הבגד בחוץ קורעו ומכניסו ואי לא מהני קריעה לטומאת מגע היאך מכניסו. ודע שנתבאר מדברי הר\"ש והתוספות הללו דס\"ל דכל שנשתנה ממה שהיה ולא חזי למלאכתו הראשונה נטהר מן המדרס אף שיש בו שיעור דטומאת מדרס דהיינו שלשה על שלשה וכמו שכתבנו לעיל אליבא דרש\"י. עוד כתב הר\"ש בשם י\"מ דטלית שאני שהוא כלי ויש שם כלי עליו וכיון שבטל שם כלי מינייהו שנקרעו טהרו לגמרי אבל חתיכת בגד בעלמא דאין שם כלי עליו לא נטהר ממגע מדרס אע\"פ שנטהר מן המדרס ע\"כ. וכבר כתבו התוספות תירוץ זה בפרק בהמה ובפרק דם חטאת אלא שיש שם חיסור לשון. עוד כתב הר\"ש דנראה לפרש דקריעה דבגד וטלית מיירי תרווייהו בשקורע קרעים הרבה ואין בכל אחד רוחב שלש ולהכי קאמר דטהורה לגמרי דאע\"פ שעדיין כל הקרעים מחוברין בסופן לאו חיבור הוא כיון דנקרע עד רובה חשיב נגמר כל קרע וקרע עד סופה ע\"כ ותירוץ זה ג\"כ הביאוהו התוספות שם. ואני מסתפק בתירוץ זה אי ס\"ל דגם לבטל ממנו טומאת מדרס בעינן שלא יהיו בשיריים שיעור טומאת מדרס או דילמא לטומאת מדרס כל היכא דלא חזי למלאכתו הראשונה אזדא ליה טומאת מדרס אלא דלטומאת מגע ס\"ל דבעינן שלא יהיו בשיריים שיעור טומאת מגע והדבר אצלי כעת צריך תלמוד. העולה מכל מה שכתבנו דלדעת רש\"י כל דבר שנשתנה שמו דלא חזי למלאכתו הראשונה אף שיש בשיריים שיעור קבלת טומאה נטהר מטומאתו בין שהיתה טומאת מדרס או טומאת מגע אך בדבר שהיו בו שני טומאות טומאת מדרס ומגע אהני מאי דלא חזי למלאכתו הראשונה לטהרו מטומאת מדרס אך אכתי טמא טומאת מגע ולפי זה כל דבר שהיה טמא מדרס אליבא דת\"ק דרבי יוסי כל שיש בשיריים שיעור טומאת מגע טמא טומאת מגע אך לר' יוסי טהור לגמרי וכל דבר שאינו כלי כגון חתיכת בגד בעלמא בעינן שלא יהיו בקרעים שיעור קבלת טומאה והיינו ההיא דעור טמא מדרס וכמו שפירש רש\"י שם. ולדעת הי\"מ שהביאו התוספות והר\"ש הכל תלוי אם הדבר שנקרע הוא כלי שנשתנה שמו מעליו דאז נטהר לגמרי מכל טומאותיו אף שהיו בו שתי טומאות מדרס ומגע כיון דלא חזי למלאכתו הראשונה נטהר לגמרי וכל דבר שאינו כלי לא טהר מטומאתו עד שימעטנו פחות מכשיעור. נמצא דאיכא בין סברת רש\"י וסברת י\"מ דבר שהיה כלי ונשתנה שמו מעליו והיו בו שתי טומאות דלרש\"י יטמא מגע ולי\"מ טהור מהכל: עוד יש דעת ג' בדברי התוספות והר\"ש דלעולם לטומאת מגע לא נטהר עד שימעטנו משיעור טומאת מגע וכתבו דההיא דטלית מיירי בשעשה אותו קרעים קרעים פחות משלש אצבעות אך לגבי טומאת מדרס לא נתבאר כפי סברא זו אי ס\"ל דכל שנשתנה שמו טהר מן המדרס או דילמא בעינן שימעטנו משיעור טומאת מדרס. ומיהו נ\"ל דאף כפי סברא זו מודה דלטומאת מדרס מיהא מהני מה שנשתנה שמו שהרי מתחילה עלה בדעתם דהר\"ש והתוספות כדי ליישב הך דטלית עם ההיא דשלשה על שלשה דהכא נמי גבי טלית טמא מגע מדרס דאע\"ג דאהני מה שנשתנה שמו לטהרו מטומאת מדרס לא אהני לטומאת מגע אלא שהוקשה להם מההיא דדם חטאת דמשמע דטהור לגמרי ותירצו דמיירי הך דטלית בשאין בקרעים שלש על שלש ואשמעינן דאע\"ג שהם מחוברים חשיבי כקרועים מכל וכל ולפי זה לא חזרו בהם ממאי דהוה ס\"ל דלטומאת מדרס כל שנשתנה שמו נטהר ויש לדחות ומיהו הנכון נראה מה שכתבתי. ודע שלפי תירוץ זה ההיא דדם חטאת צריך לאוקומה שקורע כל הבגד פחות משלש על שלש והיה אפשר לומר דלעולם הך דטלית טהור מן המדרס קאמר אבל טמא מגע מדרס וההיא דדם חטאת מיירי שקורע פחות משלש על שלש לטהרו מכל וכל אלא דס\"ל דההיא קריעה דדם חטאת היא דומיא דקריעה דטלית וכמ\"ש הר\"ש ואי קריעה דטלית אכתי טמא מגע קשה ההיא דדם חטאת מש\"ה פירשו דקריעה דטלית נמי טהור לגמרי וכגון שאין בקרעים שלש על שלש. והרמב\"ן ס\"ל דיש חילוק בין נקרע מאליו לקרעו בידים דכל שקורעה בידים כדי לטהרה לבטל שמה מעליה טהור לגמרי ואפי' טומאת מגע אין בו וההיא דשלש על שלש מיירי בנקרע מאליו וכל שנקרע מאליו פש גביה טומאת מגע. ונראה דאף הרמב\"ן מודה דלטומאת מדרס כל שנשתנה שמו אף שנקרע מאליו טהור מן המדרס אלא דלטומאת מגע ס\"ל דיש חילוק בין קורע בידים לנקרע מאליו. סוף דבר לגבי טומאת מדרס לא ראיתי מי שיאמר שאם נשתנה שמו דלא חזי למלאכתו הראשונה דבעינן שימעטנו פחות מכשיעור אלא אליבא דכ\"ע כל שנשתנה שמו נטהר מן המדרס וכן כל שלא נשתנה שמו כגון חתיכת בגד אף שקרעו בידים לא נטהר מטומאתו וכדמוכח ההיא דעור טמא מדרס דבעינן שימעטנו פחות מחמשה וההיא דשלש על שלש דכתב הרמב\"ן דמיירי בנקרע מאליו אף שהוא חתיכת בגד הוא משום דכיון דמעיקרא היו בו שלשה על שלשה והיה ראוי למדרס ועכשיו נחלק הרי נשתנה שמו אבל חתיכת בגד גדול ויש בשיריים שלשה על שלשה טפחים אף שקרעו בידים לא נטהר מן המדרס וזה פשוט:
ודע שרבינו כתב סתם טלית שהיא מדרס כו' ונראה דלדידיה ליכא קושיא כלל משום דאיהו פסק כרבי יוסי ואפשר שטעמו משום הך מתניתין דטלית דמיתניא בתר פלוגתא דת\"ק ורבי יוסי והך מתני' מיתניא בסתמא ס\"ל דאתיא כר\"י מדלא קאמר אבל טמא מגע מדרס משמע דרבי סתם לנו כרבי יוסי ומש\"ה פסק כוותיה. עוד נ\"ל מדסתם רבינו דס\"ל דאף אם יש בשיריים שיעור טומאת מדרס אפ\"ה נטהר כיון שנשתנה שמו אך לגבי טומאת מגע לא נתבאר בדבריו אי מהני מה שנשתנה שמו אף שיש בשיריים שיעור טומאת מגע. ומיהו נראה שיש ללמוד דין זה ממ\"ש בפ\"ח מהלכות מעשה הקרבנות דין י\"ט בגד כו' קורעו כדי שיטהר כו' ע\"כ ומדסתם נראה דאף שיש בשיריים שיעור קבלת טומאה נטהר מטומאת מגע דהא הכא לא מיירי בטומאת מדרס דוקא אלא בכל מין טומאה. ודע דבגד דנקט רבינו צ\"ל דמיירי דבקרע זה נשתנה שמו דאי לא פשיטא דלא נטהר כל שיש בשיריים שיעור קבלת טומאה וכדמוכח ההיא דעור טמא מדרס וכמו שכתבנו לעיל. ודע שאף אליבא דרבינו דפסק כרבי יוסי ומתניתין דטלית אתיא כפשטה אכתי צריכין אנו לחילוקי הראשונים ז\"ל דהא לדידיה נמי קשה מההיא דפרק דם חטאת דמשמע דכל שנשתנה שמו נטהר מטומאת מגע ואילו במתניתין דשלשה על שלשה אית ליה לת\"ק דאף שנשתנה שמו טמא מגע ונהי דלא קי\"ל כת\"ק משום דליכא טומאת מגע משום דבית הסתרים אינו מטמא אבל הא מיהא דאית ליה דלטומאת מגע לא מהני נשתנה שמו ובזה לא פליג עליה רבי יוסי ואדרבה מודה לו והיינו דסיים אלא א\"כ נגע בו הזב מוכח בהדיא דאית ליה דלטומאת מגע לא מהני נשתנה שמו כל שיש בשיריים שיעור קבלת טומאה. והנה מה שכתבו התוספות והר\"ש דההיא דטלית מיירי בקורע קרעים פחות משלש על שלש ולדידהו ההיא דדם חטאת הכי מתפרשא לרבינו לא יצדק תירוץ זה שהרי מדסתם נראה דס\"ל דאף שיש בשיריים שיעור קבלת טומאה נטהר ולפי זה פש גבן שלשה תירוצים אחרים דהיינו או דס\"ל כרש\"י דמחלק בין טומאה אחת לשתי טומאות או דס\"ל כדעת הי\"מ דמחלקים בין כלי לחתיכת בגד או כהרמב\"ן דמחלק בין נקרע מאליו לקרעו בידים ומיהו אי רבינו ס\"ל כרש\"י ניחא מה שכתבנו לעיל דפסק כרבי יוסי משום דלדידיה הך מתניתין דטלית בטומאת מדרס היא וכמבואר בדבריו ואליבא דת\"ק דרבי יוסי טמא מגע מדרס אך אי ס\"ל כדעת הי\"מ או כהרמב\"ן מתניתין דטלית אתיא ככ\"ע ואף ת\"ק דרבי יוסי מודה בזה דנטהר לגמרי ומיהו אף שנאמר דרבינו ס\"ל כדעת הי\"מ או הרמב\"ן מ\"מ יש לרבינו הכרחיות לפסוק כרבי יוסי משום דבכמה דוכתי פריך בגמרא בפשיטות ואמאי טומאת בית הסתרים היא משמע דס\"ל דלית הלכתא כרבי מאיר דאית ליה דבית הסתרים מטמא וכ\"כ התוספות בפרק אלו קשרים ובפרק ב' דעירובין יע\"ש: " + ] + ], + [ + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [ + "אין אדם מטמא במדרס וכו' גזל משכב ודרס עליו בלא נגיעה טהור. כתב על זה מרן דטעמו שלא נתמעט משכב שאינו שלו אלא מטומאת מדרס וכו' (עיין בכ\"מ) ולא הבינותי דבריו כלל דקרא הכי קאמר ואשר יגע במשכבו שהיה המשכב של הזב או אדם הנוגע במשכב טמא עד הערב לפי שנעשה המשכב אב הטומאה ומטמא אדם אבל אם לא היה המשכב של הזב אין אדם הנוגע בו טמא ואפילו אם נגע בו הזב לפי שאינו אלא ראשון לטומאה ואין האדם מקבל טומאה כי אם מהאב כמבואר. ודע שמלבד שסברת רבינו דסבר דלא מיעט קרא אלא מטומאת מדרס ולא מטומאת מגע היא סברא ראויה אליו דלא גריעי משכב ומושב משאר כלים שאדם מטמא אותם אף שאינם שלו ולא מיעט הכתוב אלא מטומאת מדרס שהיא טומאה מחודשת במשכב ובמושב שיעשה אותם הזב אב הטומאה בדריסתו עליהם אף שלא נגע בהם. עוד נ\"ל דקרא נמי הכי דייק דיש לדקדק דמיעוט זה אמאי לא נקטיה קרא בעיקר דין המשכב והוה ליה למימר כל משכבו אשר ישכב עליו הזב יטמא ולפי דברי רבינו ניחא דגבי טומאת המשכב לא כתיב מיעוטא משום דמשכחת לה שאף שלא יהיה משכבו שיטמא המשכב בשכיבתו עליו כגון אם נגע בו אבל גבי אדם הנוגע במשכב נקטיה משום דאף את\"ל שיהיה המשכב טמא כגון שנגע בו הזב מ\"מ אדם הנוגע בו טהור לפי שהוא ראשון ואין אדם מקבל טומאה כי אם מהאב ולא מהראשון וכדכתיבנא. גם מ\"ש מרן ולפי זה כו' לא ידעתי פירושו דולפי זה דהא אף אם נאמר דקרא מיעט אף מטומאת מגע מ\"ש גנב משכב וישב עליו טמא הוא אפילו בלא נגיעה כדין סתם מדרס האמור בתורה ומ\"מ לא אכחד שיש לדקדק בדברי רבינו דבגזל נקט ודרס ובגנב נקט וישב ולא ידעתי למה שינה הלשון מגנב לגזלן:
ודע שמ\"ש רבינו בסוף לשונו לפיכך גנב שגנב עור וחישב עליו לשכיבה כו' אין הכוונה שדין זה נמשך ממ\"ש בתחילת דבריו דאין אדם מטמא מדרס משכב או מרכב שאינו שלו לפי שדין זה שאין המחשבה מועלת אלא מהבעלים נ\"ל שהוא דין נוהג בכל הטומאות ובכל הכלים שכל כלי שחסר מחשבה אינו מקבל שום טומאה אלא ע\"י מחשבה דבעלים ואמינא לה ממה שכתב רבינו בפכ\"ה דין י\"א ואע\"ג דכל אותו פרק מיירי בטומאת מדרס מ\"מ מכללות דבריו שכתב וכן כל כיוצא בהן מדברים שאינן מקבלין טומאה אלא במחשבה שאין לך מחשבה מועלת אלא מחשבת בעלים שהן בני דעה ע\"כ נראה שדין זה הוא כולל בכל הכלים ועוד דומיא דמיעוטא דבני דעה שהוא כולל בכל הכלים וכמ\"ש בספ\"ח מהלכות אלו ובמקומות אחרים ועוד אעיקרא דדינא דין זה דראשי כלונסות החקוקין כעת לא ידעתי אם הוא משום מדרס או טומאת שרץ לפי שכל הדינים הנזכרים בפרק זה ביאר רבינו הרי זה טמא מדרס וכאן סתם וכתב מקבלין טומאה ואפשר שטומאתו הוא משום דחשיב כלי כיון שיש לו בית קבול ולפי מה שכתבנו לפיכך שכתב רבינו קאי למאי דסמיך ליה שכתב דאם גנב משכב דטמא משום דנתייאשו הבעלים לזה כתב דכי היכי דחשיב כשלו התם הכא נמי לגבי מחשבה חשיב כשלו ומחשבת בעלים קרינן ביה. הכלל העולה שכל דבר שאינו מקבל טומאה כי אם במחשבה בעיא מחשבת בעלים דוקא כדי לעשותו מקבל טומאה דומה למ\"ש רבינו בפי\"ב מהלכות טומאת אוכלין גבי הכשר דבעינן רצון בעלים וכל דבר שאינו חסר אפילו מחשבה מקבל טומאה מכל אדם חוץ מטומאת מדרס דגזרת הכתוב שלא יהיה טמא מדרס כי אם על ידי הבעלים דכתיב משכבו. וא\"ת דבפכ\"ו דכלים מ\"ח נחלקו ת\"ק ור\"ש אם מחשבת גנב מטמא את העורות או של גזלן ולפי מה שכתבנו יש לדקדק דאמאי לא נקטו פלוגתייהו בסתם כלים שיורדין לטומאה במחשבה וכגון טבעת של בהמה וזוג של דלת וכמ\"ש רבינו בסוף פ\"ח י\"ל דת\"ק ור\"ש קדם להם מחלוקת אחר הובא בת\"כ פרשת מצורע במשכבו דמיעט קרא אם הגנב או הגזלן ומאותו מחלוקת נמשך להם מחלוקת זה דכלים ונחלקו באותו הנדון עצמו שהיו עסוקים דהיינו טומאת מדרס ורבינו הורה לנו כל זה במ\"ש לפיכך דבתחילה הביא דין השנוי בת\"כ ואח\"כ כתב לפיכך לומר שדין זה נמשך מדין הקודם וכדכתיבנא:
ודע דסברת רבינו היא כסברת רש\"י שכתב בפרק מרובה עלה ס\"ו דהגוזל משכב גמור של חבירו אינו מטמא משכב דגזירת הכתוב היא והתוספות שם הקשו לזה מההיא דתנן בפ\"ח דטהרות מ\"ו הגנבים שנכנסו לתוך הבית כו' אבל המשכבות והמושבות טהורים אם יש עמהם עכו\"ם או אשה הכל טמא כי שמא נדה היא ועכו\"ם כזב לכל דבריו משמע שמטמא משכב ומושב שאין שלו מיהו יש לדחות דהתם מדרבנן ע\"כ. והנה הרב בעל קרבן אהרן בפרשת מצורע הביא דברי התוספות הללו וכתב דאין זו דחייה דרבנן נהי דגזרו על העכו\"ם שיהיה כזב לכל דבריו אבל לא אמרו והחמירו עליו שיהיה מטמא במשכב שאינו מטמאו הזב גמור דאורייתא אלא אוקמוהו כזב לטמא מה שיטמא הזב ע\"כ. והנה הרב ז\"ל הבין דמה שכתבו התוספות דהתם מדרבנן הוא משום דרבנן גזרו על העכו\"ם שיהיו כזבים ודבריו נפלאו ממני דכוונת התוספות אינה אלא דמדרבנן גזרו טומאה אף על המדרס שאינו שלו דאף דמן התורה טהור חכמים גזרו עליו טומאה ויש לנו דברים רבים דמן התורה טהורים וחכמים טמאוהו כגון פשוטי כלי עץ וע\"ז וידים ורבים כאלה עצמו מספר והא נמי דכוותה ואף כפי דרכו של הרב כוונת התוספות כן היא דכיון דע\"כ האי דאמרינן טמא הוא מדרבנן דהא טומאת העכו\"ם אינה אלא מדרבנן איכא למימר דחכמים נמי גזרו אף על משכב שאינו שלו שיטמא בין בטמא מן התורה בין בטמא מדרבנן ועוד אדון לפני הרב בקרקע כי איך יעלה על הדעת שתירוץ התוספות הוא דוקא גבי עכו\"ם דהא בסיפא דמתניתין תנן או אשה והאי אשה ישראלית היא דגבי ישראל יש לחלק בין איש לאשה דנדות שכיחא וזיבה לא שכיחא וכ\"כ התוספות כי שמא נדה היא ואי בעכו\"ם אין חילוק בין נדה לאינה נדה כי הכל טהור מן התורה והכל טמא מדרבנן וא\"כ ע\"כ אשה דמתניתין בישראלית היא ועל זה בא תירוץ התוספות דהתם מדרבנן וכוונתם דחכמים גזרו טומאה על המשכב שאינו שלו וזו היא כוונת התוספות באמת ודברי הרב שגבו מני. עוד כתב הרב שיש לדחות קושיית התוספות הלזו דהתם כת\"ק דר\"ש שלא מיעט מקרא אלא הגזול אבל לא הגנוב והתם בגנבים איירי ע\"כ ואין דבריו מובנים אצלי דע\"כ לא אמרינן דגנב חשיב כשלו אלא כשגנבו והוליכו לביתו שאז נתייאשו הבעלים לפי שאינם יודעים מי גנבו אבל מתניתין דטהרות מיירי בשהניחו שם המשכבות וא\"כ מה הפרש יש בין גנב לגזלן וכי בשביל שנכנסו גנבים בתוך ביתו נתייאש מכל כליו שבבית. ועוד מה יענה הרב ביום שידובר בו מתניתין דטהרות דהמפקיד כלים אצל ע\"ה דטמאין מדרס וכן המניח כלים בפני ע\"ה וכן המניח ע\"ה בתוך ביתו וכל אלו הם הלכות פסוקות כתבם רבינו בפרק י\"ב מהלכות מטמאי משכב וכן הרואה יראה בפרק ח\"י מהלכות אבות הטומאה ולבבו יבין מכמה דינים שנזכרו שם שאדם מטמא מדרס אף כלים שאינם שלו באופן שדברי הרב אינם מעלים ארוכה לקושיית התוספות ולפי מ\"ש התוספות צריכין אנו לומר דכל אלו טומאתן היא מדרבנן, הן אמת שדברי רבינו מורים דלא ס\"ל חילוק זה שהרי סתם וכתב גזל משכב טהור ואי הוה ס\"ל כדברי התוספות היה לו לפרש טהור מן התורה אבל מדרבנן טמא כדרכו בכל המקומות. והנראה אצלי בדעת רבינו הוא דס\"ל דלא מיעט הכתוב אלא דוקא בגנב או בגזלן למר כדאית ליה ולמר כדאית ליה אבל היכא דלא גנבו ולא גזלו אז מטמא אף שאינם שלו לפי שאין אדם מקפיד על דריסת כלי וחשיבי כשלו לענין דריסה אבל היכא דגנב או גזל מימעיט משום דאינם שלו וההיא דגנבים שהביאו התוספות התם לא גנבו המשכבות והמושבות ומש\"ה מטמאים אותם וזהו דבת\"כ אמרו משכבו ולא הגזול ולא אמר סתם משכבו ולא משכב שאינו שלו וטעמא כדכתיבנא דלא מיעטו אלא או גנוב או גזול למר כדאית ליה ולמר כדאית ליה. עוד הקשו התוספות לפירש\"י דבת\"כ מייתי עלה דפלוגתא דר\"ש ורבנן דגנב וגזלן דבסמוך כו' יע\"ש וכבר כתבתי דמעיקרא נחלקו ר\"ש ורבנן במחלוקת השנוי בת\"כ ואח\"כ נמשך מאותן מחלוקת מחלוקת השנוי במסכת כלים. ודע שלפי מ\"ש דלא מיעט הכתוב אלא גנב או גזלן דברי רבינו הם תנא והדר מפרש וזה פשוט. והתוספות כתבו בשם ר\"י דמאי דאמרינן משכבו ולא הגזול היינו שגזל עורות של בעה\"ב שאין מחוסרין אלא יחוד ואין צריך שום תיקון ואין חסר רק המחשבה כו' אבל גנב או גזל משכב גמור דחבריה מטמא משכב לכ\"ע ע\"כ וכבר כתב הרב בעל קרבן אהרן דפשטא דברייתא משמע כדברי רש\"י וכן הוא דעת רבינו ואני מסתפק בדעת התוספות דס\"ל דמיעוטא דמשכבו הוא לומר שאין מחשבת הגזלן מחשבה להוריד המשכב לידי טומאה אם הדין הוא כך בכל הכלים הצריכים מחשבה או דילמא חידוש הוא שחידש הכתוב במשכב. ומה שהביאני לידי ספק זה לפי שראיתי להרשב\"א בחידושיו לחולין הביא דבריו מרן ריש פ\"ב מהלכות טומאת אוכלין שכתב בשם התוספות דגבי הכשר אוכלין לא בעינן רצון בעלים הרי דבר שצריך מחשבה כדי להורידו לקבל טומאה ולא בעינן רצון בעלים ובגמרא ריש פרק האומר דמו להדדי מחשבה דהכשר אוכלים לשאר מחשבות דכלים ועדיין הדבר צריך אצלי תלמוד כי הדבר מבואר שיש חילוק ביניהם ותניא בתוספתא עוצבא שהוא עתיד לקוצעה טהורה ונראה שהיא הלכה פסוקה וכבר הובאה ברייתא זו בפרק דם חטאת (דף צ\"ד) וכ\"נ מדברי התוספות בפרק מרובה (דף ס\"ו) ד\"ה ועוצבא ולא ידעתי למה השמיטו רבינו: " + ], + [], + [], + [], + [ + "אע\"פ שטהרו מלהתטמא כו'. עיין לעיל רפ\"ג ועיין בתיו\"ט פכ\"ד דכלים משנה ד': ומ\"ש וכל החמתות שנפחתו כו'. עיין ברפ\"ק דעדיות ודו\"ק: " + ] + ], + [ + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [ + "ואם חשב עליהם חש\"ו כו'. עיין בפ\"א מהלכות פסולי המוקדשין דין ו' ובפי\"ד מהלכות טומאת אוכלין דין ב' ובפ\"ח מהלכות אלו דין י\"א ופרק י\"ד מהלכות טומאת אוכלין דין ד': " + ], + [ + "העושה כפה מן השאור כו'. פרק העור והרוטב (דף קכ\"ט) הדין והטעם ועיין בתוספות פרק לא יחפור (דף י\"ט) ד\"ה ותיפוק ועיין בפרק חמישי דשבת (דף נ\"ב) ד\"ה בבאין ובתוספות פ\"ג דפסחים (דף מ\"ג) ד\"ה כופת ועיין לעיל פ\"כ דין ט\"ו ובפרק ב' מהלכות טומאת אוכלין דין כ': " + ] + ], + [ + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [ + "אבל טמאה מגע מדרס וכו'. עיין לעיל פרק שביעי דין י\"ב: " + ] + ], + [ + [ + "והבאה במדה טהורה מכלום. האי בבא קאי אנפחתה מלמעלה דאילו מצדה אפילו הבה הבאה במדה טמאה מדרס משום דגבי מדרס לא איתקוש כלים לשק וכן בדין שאחר זה קאי אשלימה וכן פירשו הר\"ש והרע\"ב ועיין בתוספות יום טוב וכן כתבו התוספות שבת (דף פ\"ה) ד\"ה הבאה במדה יע\"ש: " + ], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [ + "ושל רצועות ושל סנדלין כו'. דין זה הוא בפכ\"ד דכלים משנה י\"ב והקשה שם הר\"ש מהא דתנן בפי\"א דנגעים כל הראוי ליטמא טמא מת כו' ורצועות מנעל וסנדל ותירץ דלא דמי כלל דהתם ברצועות מתוקנות כבר אבל הכא בעור העומד לכך ועדיין מחוסר מלאכה. והא דתניא בת\"כ בפרשת נגעי בגדים כלי עור יצאו עורות רצועות וסנדלים שאינם כלים התם נמי בעור העומד לעשות ממנו ועדיין לא עשאו. וכ\"כ גם בפי\"א דנגעים וכן פירש הרע\"ב ז\"ל ודברי רבינו שבפי' המשנה נוטים לזה. אך אני תמיה בדברי רבינו כאן שכתב טעם לפי שאין עליו צורת כלי ואי מיירי בעור העומד לכך תיפוק לי' שאינו כלי לפי שעדיין לא נגמרה מלאכתו והטעם שכתב הוא צודק אף לאחר שנחתכו הרצועות דומה למ\"ש רפ\"ב וצ\"ע ועיין לעיל פי\"ג מהלכות טומאת צרעת דין ו': " + ] + ], + [ + [ + "נפלו משקים טמאים כו'. משנה פכ\"ה דכלים דתנן כל הכלים וכו' וידות הכלים המקבלים. וראיתי להר\"ש שכתב המקבלים שיש להם תוך לכלים לא חשיבי הני להביא טומאת משקה לכלים וסגי בניגוב אבל לכלי שאין לו תוך לא סגי בניגוב ובעי טבילה ע\"כ. נראה דס\"ל דהמקבלים דמתני' קאי לכלים וכ\"כ הרע\"ב. ויש לדקדק דבתחלה כתב לא חשיבי הני להביא טומאת משקין לכלים וסגי בניגוב דמשמע הא לכלי שאין לו תוך חשיבי הני להביא טומאת משקין לכלים ובעי טבילה ובסיום דבריו לא כתב אלא דלא סגי בניגוב ובעי טבילה משמע דלעולם אינו מביא טומאה לכלים דאינו תלוי זה בזה דמשכחת לה דבעי טבילה ולא יביא טומאה לכלים כמו אחורי הכלי דקי\"ל דבעי טבילה אבל אינו מטמא הכלי מתוכו. והנראה אצלי דלעולם לא חשיבי הני להביא טומאה לכלי ולא חילק הר\"ש אלא לענין דלא סגי בניגוב אבל לעולם דלא נטמא הכלי משום דלא עדיפי ידות מאחורי הכלי ובאחורי הכלי קי\"ל דגבו נטמא ותוכו לא נטמא. ומ\"ש בתחילת דבריו דלא חשיבי הני להביא טומאת משקה לכלים הכוונה היא שאם היינו אומרים דבעו טבילה נמצאו שהביאו טומאת משקה בכלי זה שהיתה היד טמאה והכוונה מבוארת. והנה כפי סברת הר\"ש הלזו ניחא הא דתנן המרדע יש לו אחוריים ותוך משבעה לחרחור מארבעה לדרבן כו' ומדברי רבינו בפירוש המשנה ובחיבורו נראה שאם נפלו משקין על היד נטמא היד אלא שיש חילוק בין אם נפלו במשך שבעה וארבעה לאם נפלו חוץ משיעור זה. ויש לתמוה דמאי שנא מידות הכלים דקי\"ל דמנגבן והן טהורים וגבי זומא ליסטרא תנן בתוספתא והביאה הר\"ש נפלו ע\"ג היד מנגבה והיא טהורה ומאי שנא יד ליסטרא מיד מרדע. אך כפי דברי הר\"ש ניחא דזומא ליסטרא היא כלי שיש לו תוך וכמ\"ש שראשו אחד כף ומעלין בו מרק כו' אבל המרדע החרחור והדרבן אין להם תוך ומשום הכי אם נפלו משקים עליהם נטמאו. אך כל זה ניחא לפי' הר\"ש אך רבינו בפירוש המשנה כתב וכן הבית יד ואפילו היה לו בית קיבול כו' כנראה דס\"ל דהמקבלים דתנן במתניתין הוא לחידושא דאפילו אם היה לו בית קיבול ליד לא נטמא וא\"כ לפי דבריו אין חילוק בין אם היה לכלי תוך או לא ולעולם אין היד מקבל טומאה וא\"כ הדרא קושיין לדוכתא דמ\"ט דמרדע דאם נפלו משקין על היד דמנגבה והיא טהורה וכדין כל הידות והרב בעל תיו\"ט פכ\"ה דכלים עמד בקושיא זו דמרדע ולא הזכיר כלל מ\"ש הר\"ש בפירושא דמתניתין דידות הכלים ולא ידעתי למה מאחר שגם הרע\"ב כתב כהר\"ש וכל יומא ויומא שמעתתיה בפומיה גם מה שתירץ לזה אין דבריו מובנים אצלי כלל:
תנן בפכ\"ה דכלים מ\"ז כל הכלים יש להם אחורים ותוך ויש להם בית צביעה רט\"א לעריבה גדולה של עץ רע\"א לכוסות רבי מאיר אומר לידים הטמאות והטהורות אמר רבי יוסי לא אמרו אלא לידים הטהורות בלבד. והנראה מדברי רבינו הוא דגריס בית הצביעה וי\"ג בית הצביטה ובחגיגה (דף כ\"ב) אמרינן דלשמואל הגירסא היא בט' ולר\"י היא בע' ומיהו כפי דברי רבינו שפירש מקום בעובי ראש הכלי כו' נראה דצריך לגרוס בית הצביטה כמבואר. וכתב רבינו דיש להם בית הצביטה ר\"ל כי כאשר נטמא גב הכלי לא נטמא בית צביטתו ע\"כ. ואין ספק שאם נטמא בית הצביטה לא נטמאו אחוריו וכ\"כ הרע\"ב אלא שרבינו נקט החידוש וממילא נפקא אידך וצ\"ל דבית הצביטה לא הוי כדין היד דהא קי\"ל דידות הכלים שנפלו עליהם משקים מנגבם והם טהורים ואילו הכא אמרינן דבית הצביטה מיהא טמא. וא\"ר טרפון שבעריבה גדולה של עץ הוא לבד אשר יהיה בו דין בית הצביטה שיהיו חלוק מאחוריו ור\"מ אומר כי היות בית הצביטה נבדל מאחוריו הוא בכוסות לבד כי כאשר נטמא גב הכוס לא נטמא בית צביטתו עכ\"ד רבינו ונראה מדבריו דר\"ע פליג בעריבה גדולה. אך הרע\"ב כתב דאומר ר\"ע לכוסות הוא אף לכוסות. עוד כתב רבינו ורמ\"א כי היות בית הצביטה נבדל הדין מן גב הכוס אמנם זה הענין היות היד טהורה או טמאה ר\"ל כי כאשר היתה ידו טמאה והחזיק בכלי בבית צביטתו ונטמאת בית צביטתו בלא ספק מפני אלו המשקין הנה אחורי הכלי לא תטמא דמשקין הבאים מחמת ידים טומאה קלה מאד כמו שביארנו בפתיחה וכן אם היה גב הכלי טמא וידיו טהורות והחזיק בכלי בבית צביטתו הנה ידו לא תטמא ע\"כ. וכוונת דבריו דידוע הוא שאין הידים מטמאים כלים ולפיכך בפי' לידים הטמאות כתב דהכוונה הוא שהיו משקין בבית צביטתו ונגע בידו הטמאה בבית צביטתו ונטמא בית הצביטה מחמת המשקין לא נטמאו אחורי הכלי. וכן אם היו אחורי הכלי טמאים ונגע בידו הטהורה בבית צביטתו לא נטמאת ידו וג\"ז הוא לפי שטומאת ידים הוא דבר קל אבל משקין טמאים שלא מחמת ידים שנגעו בבית צביטתו נטמאו אחורי הכלי וכן אם היה אחורי הכלי טמא ונגעו אוכלין בבית הצביטה נטמאו שלא הקלו לומר שיהיה בית הצביטה נבדל מן הגב אלא לידים הטמאות והטהורות לפי שטומאתם קלה. עוד כתב רבינו דרבי יוסי אומר שהיות בית הצביטה נבדל מאחורי הכלי אמנם זהו בידים טהורות לבד כאשר החזיק הכלי בבית צביטתו הנה ידיו כפי מה שהיו עליו מן הטהרה ואע\"פ שאחורי הכלי טמאים ע\"כ. והנה לפי פירוש זה מאי דקאמר רבי יוסי כיצד היו ידיו טהורות ואחורי הכוס טמאים אחזו בבית צביטתו אינו חושש שמא נטמאו ידיו לחידושא נקט כה\"ג דלא מיבעיא שלא נטמאו ידיו משום מאי דנגע בבית הצביטה אלא אינו חושש ג\"כ שמא נטמאו ידיו באחורי הכוס. עוד כתב רבינו וכל מה שתראה בזה הפרק ממה שיראה לך שהידים יטמאו מאחורי הכלי שנטמאו במשקין זהו דעת רבי יהושע בפרק ג' ממסכת ידים אבל חכ\"א שכלי שנטמא באב הטומאה לבד הוא אשר יטמא את הידים כמו שהתבאר שם ע\"כ. וכ\"ת מנ\"ל לרבינו דין זה אימא דלעולם אין הידים מקבלין טומאה מכלים שנטמאו במשקין ומ\"ש בכאן ר\"מ ור\"י לידים הטהורות הוא בשנטמא אחורי הכלי באב הטומאה שאם החזיק בכלי בבית צביטתו לא נטמאו ידיו. הא ודאי בורכא היא דכוליה פירקין לא מיירי אלא בטומאת משקין דאילו טומאה דאורייתא נטמאו אחוריו נטמא תוכו וכ\"ש בית צביטתו וזה פשוט ולא כתבתי אותו אלא כדי לברר הדבר לתלמידים. ודע שכפי דברי רבינו הללו אני תמיה על מ\"ש בפ\"ז מהלכות אבות הטומאה דין ב' אין לך ולד הטומאה שמטמא כלים אלא משקין טמאים בלבד וכו' והוא שיהיו אותם המשקין טמאים מחמת אב מאבות הטומאה בין של תורה בין של דבריהם. והנה ממ\"ש ר\"מ לידים הטמאות נראה דס\"ל דמשקין הבאים מחמת הידים מטמאים כלים והנראה מדברי רבינו הוא שזה הוא דבר פשוט לא נחלק בו אדם שכן כתב ונטמאת בית צביטתו בלא ספק כו'. ודע דהר\"ש יש לו פירוש אחר במשנה זו והוא דס\"ל דמאי דתנן ויש להם בית הצביטה הוא דאם אחוריו טמאים ובית הצביטה טהורים או איפכא לא גזרינן האי אטו האי שלא יטלנו בזה פן יגע בזה כמו שמפרש ופירש דאומר ר\"ט לעריבה גדולה הוא דבעריבה גדולה יש הפרש בין בית הצביטה לאחוריים שאם יש משקים באחורי העריבה וידיו טמאות אוחז בבית הצביטה ואין חושש שמא יגע במשקין שבאחוריו ויחזרו ויטמאו את העריבה וכן כוסות לר\"ע ע\"כ. והנה מ\"ש בתחילת דבריו דפירוש יש להם בית הצביטה הוא דלא גזרינן האי אטו האי כו' ולא פירש דברים כפשטן דהיינו שאם נטמאו אחוריו לא נטמא בית הצביטה וכן בהיפך וכמו שפירש רבינו הוא משום דס\"ל דהא מילתא דפשיטא היא דכלי שנטמאו אחוריו לא נטמאו כי אם אחוריו ולא שום דבר אחר. ומש\"ה פירש דמאי דאיצטריך לאשמועינן דיש להם בית הצביטה הוא דלא גזרינן האי אטו האי שלא יטלנו בזה פן יגע בזה. והנה ס\"ד דגזירה זו לא שייכא אלא בידים טהורות כלומר שהיה עולה על הדעת שאם היו אחוריו טמאים שלא יטלנו בבית צביטתו אם היו ידיו טהורות והיו עליהם משקה טופח שמא נטמאו משקין שבידו מאחורי הכלי ויחזרו ויטמאו את ידיו דאי לאו דמשום גזירת ידים נגעו בה לא שייך לומר שלא יטלנו בזה פן יגע בזה. ולפי פירוש זה אתו דברי ת\"ק אליבא דכ\"ע דהא לכ\"ע בידים הטהורות יש להם בית הצביטה אלא שהרב כשבא לפרש דברי ר\"ט שאמר לעריבה גדולה פירשם בידים טמאות ולא ידעתי למה לא פירש אותם כדברי ת\"ק. עוד ראיתי בתוספתא הביאה הר\"ש אר\"ע לא הזכירו בית הצביטה אלא לכוסות שלא יהא שותה וראשון ראשון מטמא משקין טמאים שהיו נתונים בבית צביטתו של כוס ונגע בהם ככר טהור נטמא הככר משקין טהורים שהיו נתונים בבית צביטתו של כוס ונגע בהם ככר טמא נטמאו המשקין משקין טמאים שהיו נתונים על גבי הארץ ונגע בהם כוס שאחוריו טהורים בית צביטתו נטמאו אחורי הכוס משקין טהורים שהיו נתונים על גבי הארץ נגע בהם כוס שאחוריו טמאים בית צביטתו נטמאו המשקין רמ\"א לידים וכו'. והנה מ\"ש בתחילה בשם ר\"ע הוא פליג אמתניתין ח' דקתני היה שותה בכוס שאחוריו טמאים אינו חושש שמא נטמא המשקה שבפיו באחורי הכוס וחזר וטמא הכוס וכ\"כ הר\"ש דר\"ע סבר דחיישינן. (א\"ה חבל על דאבדין). תניא בתוספתא דכלים כר שהפכו נעשה אחוריו תוכו ותוכו אחוריו קופה נעשה אחוריה תוכה ותוכה אחוריה ע\"כ. וכבר הביא הר\"ש תוספתא זו ריש פכ\"ה מכלים ויש להסתפק בכוונת התוספתא אי מיירי לאחר שנטמאת דקיימא לן דאם נטמא תוכו נטמא כולו ואם נטמא אחוריו לא נטמא תוכו והשתא קאמר שאם נטמאו אחוריו והפכו ירד טומאה לכל ואם נטמא תוכו שהיה הכל טמא והפכו עכשיו ליכא טומאה כי אם באחוריו או דילמא דלעולם בתר שעתא דקבלת הטומאה אזלינן ואי בתחלה ירד טומאה לכל כי הפכו לא ניצול מהטומאה ואי בתחילה לא ירד טומאה כי אם בצד הראשון כי הפכו לא ירד טומאה לצד השני אלא כוונת התוספתא דלא אזלינן בתר תחילת העשייה אלא בתר שעתא דקבלת הטומאה ואם הפכו נעשה אחוריו תוכו ותוכו אחוריו וממה שדחה שם הר\"ש גירסא דפסחים מתוספתא זו אין להכריע כי כפי שני הפירושים שפיר קא מותיב מינה ורבינו השמיט תוספתא זו: " + ], + [ + "אחד כלי השק כו'. (א\"ה עיין במ\"ש הרב המחבר לעיל פ\"א מהלכות אלו דין י\"ג): " + ], + [ + "וכן מדות יין ושמן וכו' אין להם אחוריים ותוך אלא אם נפל משקים על מקצתן נטמאו כולן ע\"כ. וכתב על זה הראב\"ד הא דלא כהלכתא דר\"י הוא דאמר הכי ור\"מ ור\"ש פליגי עליה והו\"ל ר\"י יחיד אצל רבים ע\"כ. וכתב על זה מרן וי\"ל שלענין טומאת הכלי עצמו ר\"ש סובר כר\"י שהרי אמר שכשנטמאו מאחוריהם צריך להטביל את כל הכלי וכאן לא איירי רבינו אלא לענין טומאת הכלי עצמו לא לענין טומאת מה שבתוכו ע\"כ. ודבריו נפלאו ממני דודאי כל מקום ששנו אין להם אחוריים ותוך הוא לענין טומאת מה שבתוכו דלענין טבילת כל הכלי אפילו במקום שיש אחורים ותוך צריך להטביל כולו וכמ\"ש רבינו בדין ו' עלה דהחוקק רובע וזה פשוט. ודע דתניא בתוספתא הביאה הר\"ש זומא ליסטרין שנפלו משקין על תוכה טמאה כולה נפלו על אחוריה אינו טמא אלא אחוריה תוכה והמזלג והיד טהורים נפלו ע\"ג המזלג חולקים את היד המשמש את הטמא טמא והמשמש את הטהור טהור נפלו ע\"ג היד מנגבה והיא טהורה ע\"כ. וכך היא פירושה כלי זה ראשו אחד כף וראשו אחד מזלג ובכף מעלין בו מרק ובמזלג מעלין בו בשר מן היורה ועיקר הכלי הוא הכף ואם נפלו משקין על הכף בתוכה נטמא הכל ואם נפלו מאחוריה אינו טמא אלא אחוריה אבל תוכה והמזלג והיד טהורים ואם נפלו על המזלג מתוכה לא נטמא היד לפי שעיקר הכלי הוא הכף ולא חשיב מזלג להביא טומאה לכף ולענין היד אמרו שחולקים אותו המשמש את הטמא טמא והמשמש את הטהור טהור ולא איצטריך לאשמועינן שאם נטמאו אחורי המזלג שאינו טמא כי אם אחוריו והשאר כולו טהור לפי דמכ\"ש דכף נפקא וכמבואר ואם נפלו משקין על היד מנגבה והיא טהורה כדין כל הידות דתנן בפכ\"ה דכלים מ\"ו דמנגבן והם טהורים. והנה רישא דתוספתא דקתני נפלו על אחוריה אינו טמא אלא אחוריה הוא דלא כר\"י אך מאי דקתני נפלו על המזלג חולקים את היד משום דאין הכף נגרר אחר המזלג אפשר דאף ר\"י מודה בזה וכן מאי דקאמר תו נפלו ע\"ג היד מנגבה והיא טהורה היא הלכה פסוקה וכמו שכתבנו. ולפי זה יש לתמוה על רבינו ז\"ל דנהי דפסק כרבי יהודה מ\"מ למה השמיט דיני התוספתא דאתו ככ\"ע. ונ\"ל דרבינו ס\"ל דמה דתניא נפלו ע\"ג המזלג חולקים את היד כו' אתיא כרבי יהודה וטעמא דמילתא הוא משום דכל הני כלים דנחלקו ר\"י ור\"מ הם כלים שיש מאחוריהם חקק בית מושב ופעמים שכופהו על פיו ומשתמש לצד אחר והנה פשיטא שעיקר הכלי הוא תוכו דמה שמשתמש בו מאחוריו הוא אקראי בעלמא ור\"מ ס\"ל דכיון שהעיקר הוא התוך לא חשיב אחוריו להביא טומאה לתוך ור\"י ס\"ל דכיון שמשתמש בו אף שהוא טפל מביא טומאה לעיקר הכלי ולפי זה מזלג יש לו דין אחורי הכף ששניהם הם טפלים לגבי תוך הכף ולר\"מ דאזיל בתר העיקר אם נטמא המזלג לא נטמא הכף וחולקים את היד ולר\"י דלא אזיל בתר העיקר ואית ליה דהטפל מביא טומאה לעיקר אם נטמא המזלג נטמא הכל דלא גרע מזלג מאחורי הכלי ומה ששנו עוד נפלו ע\"ג היד מנגבה והיא טהורה כבר כתב רבינו בראש הפרק שאם נפלו משקין טמאים על ידות הכלים דמנגבן והן טהורים ובזה נכלל דין התוספתא דכל דבר שהוא יד לא בעי טבילה ויש לדקדק מאי שנא מרדע דתנן בפרק כ\"ה מ\"ב המרדע יש לו אחוריים ותוך ופירש שם הר\"ש דמרדע זה הוא מקל ארוך וכו' וראשו האחד נקרא דרבן וראשו השני נקרא חרחור וכל אחד הוא למלאכה ידועה וא\"כ דומה לזומא ליסטרא ואילו גבי מרדע דקי\"ל דלא נטמא כי אם משבעה לחרחור ומארבעה לדרבן ובזומא ליסטרא קי\"ל דבכל מקום שנגעו המשקין נטמא כולו והרי שני כלים הללו הם דומים זה לזה שכל אחד מהם יש בו שני מיני כלים וכמו שבא כל זה מבואר בדברי רבינו בפי\"ח מהלכות אלו דין י\"ט ובדין כ\"ג כתב המרדע הוא המלמד כו' והיה נ\"ל לומר דלעולם כל דבר שיש בו שני מיני כלים והם נפרדים זה מזה שזה בקצה האחד וזה בקצה השני אליבא דכ\"ע אם נטמא האחד לא נטמא חבירו ומה שנחלקו ר\"י ור\"מ במרדע כ\"ע לא פליגי שאם נטמא החרחור שלא נטמא הדרבן וכן בהיפך אך מחלקותם הוא בעץ דר\"י סבר ארבעה לדרבן ושבעה לחרחור ור\"מ סבר שכל העץ נחשב מהדרבן או מהחרחור ומה שנחלקו במדות יין ושמן כו' התם הוא בכלי אחד שמשתמשים בו פנים ואחור אלא שמה שמשתמש בו מאחוריו אינו עיקר תשמישו דר\"י סבר דלא שייך שם פנים ואחור כיון שמשתמשין בו משני עבריהם ור\"מ סבר כיון דתשמיש אחוריו אינו עיקר לא חשיב תוך ואינו מביא טומאה לאחוריו אבל אם היו תשמישיהם שוים אליבא דכ\"ע בכל איזה צד שנטמא נטמא כולו דמכל צדדיו חשוב תוך ומה שחלקו בתוספתא בזומא ליסטרא בין שנטמא הכף לנטמא המזלג הוא משום דנהי דקי\"ל דכל דבר שיש בו שני כלים נפרדים אם נטמא האחד לא נטמא השני היינו דוקא בזמן ששני הכלים הם שוים אבל אם האחד עיקר והשני טפל בזה יש חילוק שאם נטמא העיקר נטמא הטפל ואם נטמא הטפל לא נטמא העיקר. הכלל העולה דכל דבר שיש בו שני כלים והם נפרדים זה מזה ותשמישם שוה אליבא דכ\"ע אם נטמא האחד לא נטמא חבירו והיינו דין החרחור עם הדרבן ואם הכלי האחד הוא עיקר והשני טפל ג\"ז אליבא דכ\"ע אם נטמא העיקר נטמא הטפל ואם נטמא הטפל לא נטמא העיקר והיינו דין הכף עם המזלג וכל כלי שיש בו שני כלים אבל אינם נפרדים אבל הם במקום אחד אלא שהאחד הוא בפניו והשני באחוריו דומיא דמדות יין ושמן אם שניהם עיקר שמשתמשים בו אליבא דכ\"ע ליכא אחוריים ותוך דמכל צד נקרא תוך ואם האחד הוא טפל בזה נחלקו ר\"י ור\"מ דלר\"י אף הטפל מביא טומאה לעיקר ולר\"מ אין העיקר מקבל טומאה מן הטפל ומ\"ש דחרחור עם הדרבן אם נטמא האחד לא נטמא הב' אליבא דכ\"ע אף שנראה דר\"מ אית ליה דמרדע אין לו אחוריים ותוך כבר פירש שם הר\"ש דר\"י דאית ליה במרדע אחוריים ותוך היינו שאם נטמא החרחור נטמאו עד ז' טפחים ואם נטמא הדרבן נטמא עד ד' טפחים אבל לעולם דאין היד מטמא לא לדרבן ולא לחרחור דכיון דאין הכלי מטמא לכלי אחר ה\"ה דאין היד מטמא לכלי מיהו אף לפי דברי רבינו דאית ליה דאם נטמא היד בתוך שבעה לחרחור דנטמא החרחור וכן בתוך ארבעה לדרבן אפשר לומר דאפילו הכי אם נטמא החרחור לא נטמא הדרבן וכן בהיפך אלא דשאני יד שהוא צורך הכלי והוא מעצמו ולפיכך כל שנטמא היד בתוך שבעה לחרחור או בתוך ארבעה לדרבן נטמאו אבל חרחור עם דרבן שהם כלים מוחלקים אם נטמא האחד לא נטמא השני אף שהם בגוף אחד לפי שבטומאת משקין הקלו אלא שכל זה ניחא לפי פשטן של דברים אך לפי מ\"ש לעיל דרבינו השמיט התוספתא דזומא ליסטרון משום דאית ליה דאתיא דלא כהלכתא דלר\"י אף שנטמא המזלג נטמא הכף ומש\"ה לא חילק בזומא ליסטרא בין נטמא הכף לנטמא המזלג איכא לעיוני טובא מ\"ש מרדע מזומא ליסטרא. (א\"ה עיין לעיל בפירקין הלכה א'). תו איכא לעיוני טובא במ\"ש דהיכא דיש שני כלים במקום אחד פנים ואחור ושניהם שוים בתשמישם אליבא דכ\"ע אם נטמא האחד נטמא השני דכל אחד חשיב תוך לגבי חבירו ולא נחלקו ר\"י ור\"מ אלא במדות יין ושמן וכו' דתשמיש אחוריו הוא טפל לגבי תשמיש תוכו דבמתני' ד' תנן הרובע וחצי הרובע נטמא הרובע לא נטמא חצי הרובע נטמא חצי הרובע לא נטמא הרובע והנה דבשלמא לפי הפירוש הראשון שכתב הר\"ש (א\"ה עיין לקמן דין ו') שזהו חתיכת עץ עבה וארוכה ובו שתי מדות חקוקות זו אצל זו ומפסיק בין שתיהן כותל כו' ניחא דכבר כתבנו לעיל דכל דבר שיש בו שני כלים והם נפרדים זה מזה אם נטמא האחד לא נטמא השני דומיא דחרחור עם דרבן אך כפי הפירוש השני שכתב הר\"ש שהוא כעין כלי כסף שיש להם חקק בית מושב ומצד אחד רובע וכופהו על פיו וחקוק מאחוריו חצי רובע יש לתמוה דאמאי אמרינן שאם נטמא האחד לא נטמא השני משמע שהיא הלכה פסוקה שלא הוזכר שם מחלוקת והלא במדות יין ושמן שתוך אחוריו הוא טפל לתוכה אית ליה לר\"י שאם נטמא מאחוריו נטמא תוכו וכ\"ש ברובע וחצי הרובע שכולם הם עיקר וכעת צל\"ע:
עוד ראיתי לעמוד בפירושא דמתני' דהמרדע אין לו אחוריים ותוך לפי שראיתי שרבו בה הפירושים והנה רבינו בפירוש המשנה כתב שהכוונה היא ששבעה טפחים מעץ המרדע ממה שימשך לברזל אשר שמו חרחור וכן ארבעה טפחים מזה העץ ממה שימשך לדרבן הנה הוא כמו תוך הכלי ומה שיהיה חוץ מאלו השיעורים הנה הוא כמו אחורי הכלי וכאשר נפלו משקין טמאים חוץ משבעה לחרחור וארבעה לדרבן יהיה המקום אשר נטמא ומה שיתחבר בו מחוץ טמא והשבעה אשר ימשך לחרחור או ארבעה לדרבן טהור כדין כלי שנטמא אחוריו לא נטמא תוכו ע\"כ. ודע שכשם שאם נפלו משקין חוץ משבעה לחרחור או ארבעה לדרבן לא נטמאו השבעה אשר ימשך לחרחור והארבעה אשר ימשך לדרבן ה\"נ אם נפלו משקין בתוך שבעה לחרחור לא נטמא אלא עד תשלום שבעה וכן אם נפלו בתוך ארבעה לדרבן לא נטמא אלא עד תשלום ארבעה דפשיטא דלא עדיף תוך שבעה לחרחור וארבעה לדרבן מחרחור ודרבן עצמן ורבינו פסק שאם נפלו על החרחור לא נטמא מן העץ כי אם שבעה וכן אם נפלו על הדרבן לא נטמא מן העץ אלא ארבעה ומ\"ש שמשך שבעה וארבעה נקרא תוך ומה שיהיה חוץ מזה נקרא אחוריים הוא לפי שלא יצדק לומר שמשך שבעה וארבעה יקרא אחור לומר שאם נפלו משקין עליהם מה שימשך חוץ מזה לא נטמא הוא לפי שעיקר הכלי הוא משך שבעה וארבעה אבל חוץ מזה השיעור אינו נחשב מהכלי ואמר בדרך השאלה שנקרא מה שימשך חוץ מזה אחור שאם נפלו משקין עליהם לא נטמא עיקר הכלי שנקרא תוך אבל אם נפלו משקין במשך שבעה וארבעה לא יצדק התם לומר שמה שלא יטמא מה שחוץ מזה לפי שמשך שבעה וארבעה נקרא אחור אלא התם הטעם הוא לפי שכל מה שחוץ מזה השיעור מיגרע גרע אפילו מאחור ואין לו אפילו דין יד דקי\"ל שאם נטמא תוכו נטמאו אחוריו וידיו. ודע שדין זה שכתב רבינו שאם נטמא החרחור לא נטמא מן העץ אלא משך שבעה כו' אף שלא הוזכר דין זה במתניתין יצא לו מן התוספתא דקתני בהדיא נפלו על החרחור אינו טמא אלא שבעה ועל הדרבן אינו טמא אלא ארבעה ומה שלא פירש פירושא דמתניתין כדרך התוספתא הוא כדי ליישב לשון אחוריים ותוך השנוי במשנה אך הר\"ש פירשה למתניתין כדרך התוספתא וכתב הרב בעל תיו\"ט שכפי דברי הר\"ש פירוש אחוריים ותוך הוא שהכלי עצמו חלוק וכמו שחלוקים שאר כלים באחורים ותוך לענין דינם ע\"כ. ונ\"ל שאף דרבינו מודה להר\"ש בדינו מ\"מ נ\"ל דהר\"ש אינו מודה לרבינו דאפשר דס\"ל דדוקא אם נטמא החרחור לא נטמא אלא עד משך שבעה אבל אם נגעו משקין חוץ ממשך שבעה אפשר דס\"ל דהכל טמא שהכל הוא עץ אחד ודוקא חרחור עם העץ שהם שני דברים אמרינן שאם נטמא החרחור לא נטמא מן העץ אלא הצריך לו דהיינו משך שבעה וכן בדרבן אבל היכא דנטמא העץ בכ\"מ שיהיה נטמא הכל לפי שכל העץ הוא כלי אחד ומש\"ה לא פירש למתניתין כפירוש רבינו ויתיישב יותר לשון אחוריים ותוך דלפי פירוש הר\"ש הוא דחוק. עוד אפשר לומר דס\"ל להר\"ש שאם נטמא העץ בכ\"מ שיהיה דלא נטמא כלל כדין ידות הכלים דקי\"ל שאם נפלו משקין עליהם מנגבן והם טהורים ולפי מה שכתבנו מ\"ש הרע\"ב ורמב\"ם פירש כו' אין הכוונה דרבינו חולק בפירוש הראשון שכתב הרב דהא כתבו בהדיא אלא הכוונה היא שכפי הפירוש הראשון דין זה ליתא וכמ\"ש אבל לעולם דרבינו מודה בדינו דהר\"ש וכמ\"ש ובזה סרה תלונת הרב בעל תיו\"ט מעל הרע\"ב. ומ\"ש הרב בעל תיו\"ט שגם הר\"ש סובר כדברי הר\"ם כו' והאריך בזה אין דבריו נראים לי כלל ולענין אם נפלו משקין במשך שבעה או ארבעה אם נטמא החרחור או הדרבן אף שכתבתי לעיל דלרבינו נטמא החרחור או הדרבן שוב התבוננתי בדברי רבינו וראיתי שאין מדבריו הכרח כלל בדין זה ואפשר דגם רבינו מודה שאין היד מטמא לא לחרחור ולא לדרבן לפי שאין הטפל מביא טומאה לעיקר כשהם שני דברים נפרדים ומ\"ש מרן ע\"ד הראב\"ד נראה שטעמו משום דס\"ל שה\"ה וכו' דברי מרן ז\"ל בכל לשון זה מראשו לסופו נפלאו ממני והשגת הראב\"ד נ\"ל דלא קאי אלא עלה דפשוטי כלי שטף ועל זה השיגו דגם אחוריהם לא נטמאו ויש סמך לזה בבכורות דוק ותשכח ובמקום אחר הארכתי. (א\"ה תמצאנו לעיל פ\"א מהלכות אלו דין י\"ג יע\"ש): " + ], + [ + "המרדע והמלמד כו'. (א\"ה עיין במ\"ש הרב המחבר לעיל בפירקין דין א' ודין ג'): " + ], + [ + "אם נטמא אחד מהם לא נטמא חבירו. נראה דט\"ס נפל בספרים וצ\"ל אם נטמא אחד מהם נטמא חבירו וכמ\"ש מרן אך מדברי הרב בעל קרית ספר נראה דגריס לא נטמא חבירו ודבריו תמוהים: " + ], + [ + "החוקק רובע כו'. הנה בפירוש אחורי הרובע ואחורי חצי הרובע ראיתי להר\"ש ז\"ל שכתב הרובע ואחוריו הרובע היינו תוכו ואחוריו היינו דפנות המקיפות את הרובע מבחוץ וכן אחורי הרובע היינו דפנות המקיפות אותו מבחוץ ע\"כ. ונראה דהר\"ש אזיל לשיטתיה שכתב כמו דפי' רובע וחצי רובע הוא כעין כלי כסף שיש להם חקק בית מושב מצד אחד רובע וכופהו על פיו וחקוק מאחוריו חצי רובע (א\"ה עיין לעיל דין ג') והכריח הרב פי' זה ממאי דתנן במתני' דחצי רובע אחורים לרובע ולפי פירוש זה ע\"כ כי קתני באידך מתניתין נטמא הרובע הרובע ואחוריו טמאים האי אחוריו היינו דפנות המקיפות את הרובע מבחוץ דאילו אחורי הרובע כפשוטו לא נטמא וכדתנן נטמא הרובע לא נטמא חצי הרובע אך לאידך פירושא דרובע וחצי רובע הוא כגון חתיכת עץ עבה וארוכה ובו שתי מדות חקוקות זו אצל זו אחת מחזקת רובע הקב ואחת חצי רובע אחורי הרובע ואחורי חצי הרובע הוא כפשוטו כסתם אחוריים השנויים במשנה. וזהו שרבינו ז\"ל לא ביאר מהו אחורי הרובע וחצי הרובע משום דאיהו לא ס\"ל דרובע וחצי רובע הוא זה תחת זה וכמו שנראה מדבריו בפירוש המשנה ולדידיה אחורי הרובע וחצי הרובע הוא כפשוטו משום הכי סתם את הדברים. והתימה מרבינו עובדיה ז\"ל שפירש בפי' רובע וחצי רובע כפירוש הראשון שכתב הר\"ש ז\"ל ובפירוש אחורי הרובע וחצי הרובע כתב דהיינו הדפנות המקיפות וצ\"ע. תניא בתוספתא חקק את הרובע ועתיד לחוק את חצי הרובע טהור עד שיחוק את חצי הרובע. ולא ראיתי לרבינו שהביא דין זה. תו תניא בתוספתא וכשהוא מטביל את הרובע מטביל חצי הרובע היה עליו דבר חוצץ והטבילו לא עשה כלום ע\"כ. ונראה דאיצטריך לאשמועינן דאע\"ג דחצי הרובע לא נטמא מ\"מ כיון דצריך להטבילו משום הרובע אם היה עליו דבר חוצץ לא עשה כלום וגם דין זה לא ראיתי לרבינו שהביאו: סליקו להו הלכות כלים " + ] + ] + ], + "versions": [ + [ + "Warsaw, 1881", + "https://www.nli.org.il/he/books/NNL_ALEPH001763900/NLI" + ] + ], + "heTitle": "משנה למלך על משנה תורה, הלכות כלים", + "categories": [ + "Halakhah", + "Mishneh Torah", + "Commentary", + "Mishneh LaMelech", + "Sefer Taharah" + ], + "sectionNames": [ + "Chapter", + "Halakhah", + "Paragraph" + ] +} \ No newline at end of file